diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d2b5302c48e1472bd48dbe12d9ed4046a608b8c3 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,46 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Blessings", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות ברכות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד מה שפסק ז\"ל בהלכות ברכות דפת ויין בלבד הוא דבעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכולן אבל שאר אוכלין ומשקין אינן צריכין הסיבה אלא אע\"ג דלא הסיבה אחד מברך לכולן וקא מקשי ליה ר' יונתן ז\"ל למה נניח איכא דאמרי דמשמע לר' יוחנן פת ויין הוא דמהני להו אבל שאר דברים לא מהני וכל חד מברך לנפשיה ואע\"ג דהסיבה והשיב הרב ז\"ל על דבריו הדבר ידוע שהפת חשובה מן הכל וכן היין חשוב מכל המשקין ומכל הפירות ולפיכך חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מצריכין לכל אחד ואחד ברכה בפני עצמו לפי זה הפירוש שעלה על דעתכם בהנהו תרי לישני נמצאו שאר הפירות והמשקין חשובין יתר מן הפת והיין שהפת והיין אחד מברך לכל אם נתועדו או הסיבו ושאר הפירות אע\"פ שנתועדו והסיבו לא יברך אחד לכל אלא כל אחד צריך לברך היפך גדול יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ולא הכי הוא פירוש הנהו תרי לישני אלא התרין לישני חד טעמא אית להו ואין שם חלוקה בענין אלא בשנוי המימרא ויש כמה מקומות בתלמוד כך שהוא מקפיד על נוסח המימרא היאך הוא אע\"פ שאין ביניהן הפרש בענין וזה הפירוש אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכל אבל שאר הדברים לא בעי הסבה אלא אחד מברך לכל אע\"פ שלא הסיבו ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהני לה הסיבה שיהיה אחד מברך לכל הא לא היו מסובין כל אחד מברך לעצמו ודין זה בפת הוא בלבד אבל שאר הדברים אין בהן דין זה כדין שנאמר מהני בהו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כך הוא ור' יוחנן אמר אפילו יין כל אחד מברך לעצמו ואם הסיבו מהני להו הסבה שיברך אחד לכל עד כאן סוף דבריו של רבנו משה זצ\"ל.
ואני רואה סוגיא דגמרא לא כמר רהיטא ולא כמר רהיטא כר' יונתן ז\"ל ליכא למפסק מהנהו תרי תלמידי דהוי יתבי קמי דבר קפרא והביאו לפניהן כרוב ודורמסקינין ופרגיות נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך קפץ וברך על הפרגיות וכו' הא אשכחן בפירוש שאחד מברך לכולן בשאר דברים חוץ מפת ויין ועוד ממעשה דרבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין ביריחו והביאו לפניהם כותבות ואכלום ונתן רבן גמליאל רשות לר' עקיבא לברך קפץ וברך ברכה אחת מעין שלש וכו' הרי כותבות דלאו פת ויין נינהו ואחד מברך לכולן הלכך לא אפשר למימר ששאר הדברים אפילו הסבו כל חד וחד מברך לנפשיה וכדברי הרב ז\"ל נמי ליכא למפסק דפירושא דקא פריש להנהו תרי לישני לא רהיט לן מכמה אנפי מה שאמר לפי חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מצריכין לכל אחד ואחד ברכה בפני עצמו מנין לו דבר זה ואנן איפכא שמיע לן דתנו רבנן היו יושבין בבית המדרש והביאו לפניהם אור בית שמאי אומר אחד מברך לכולן משום שנאמר ברב עם הדרת מלך ובית הלל אומר כל אחד ואחד מברך לעצמו ואוקימנא טעמיה דבית הלל משום ביטול בית המדרש הא לאו הכי ברב עם הדרת מלך אית להו ועוד אי הכי פת ויין אמאי גרעי מחשיבותיהו בשעת הסכנה אדרבה כל שכן דמתוספי חשיבות בהסיבה וכן נמי שנים שאכלו מצוה לחלק שלשה אין נחלקין אלא אחד מברך לכולן וכי מקום שנעשו שלשה גרעי פת מחשיבותיה הכא ודאי איכא למימר יציבא בארעא וכו'.
ומה שפירוש דברי רב דהכי קאמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכל אבל שאר דברים לא בעי הסיבה אלא אחד מברך לכל ואע\"ג שלא הסבו והא לא גרסי אבל שאר הדברים אלא הכי גרסינן בכל הספרים אבל יין לא בעי הסיבה ור' יוחנן אמר אפי' יין בעי הסיבה אבל יין וכו' מאי אפילו יין דקאמר ר' יוחנן אף יין בעי הסיבה מיבעי ליה ועוד כשהקשינו על לישנא קמא דרב מרישא דבריתא דקתני כל אחד ואחד מברך לעצמו מאי הא דקא מתריץ שאני אורחים דדעתיהו למעקר וכי משום דדעתיהו למיעקר אי חשיב ליה יין והוי כפת וללישנא בתרא דאמר רב לא שנו אלא פת דמהניא לה הסיבה ולפי פירושו ששאר דברים אין בהם דין זה דמהני בהוא הסיבה שיהיה אחד מברך לכל אלא בלא הסיבה נמי כך הוא אם כן מאי האי דקא מותבינן אלישנא בתרא דרב מסיפא דבריתא עלו והסבו אחד מברך לכולן הא סייעתיה דרב היא דהא הכי נמי קאמר רב דשאר דברים מכל מקום אחד מברך לכולן ומאי האי קא מתריץ מגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי ליין ולפי דעתו אין ליין צורך הסיבה בלא הסיבה נמי כן הוא דינו ולא מהני ביה פת לעולם ועוד לפי סברו שלפי החשיבות כל אחד ואחד מברך לעצמו לא הוה ליה לרב למימר לא שנו אלא פת דמהני ביה הסיבה אלא הכי מיבעי ליה למימר לא שנו אלא פת דמהני בה פיזור הלכך ליכא לפרש הכי דהא לא רהיטא סוגיא דגמרא כל עיקר ולפי פירוש שקבלנו ריהטא דלא כמר ולא כמר וכל מלי בין פת ובין יין ושאר דברים אם הסבו אחד מברך לכולן ואם לא הסבו כל אחד ואחד מברך לעצמו ואזלא כר' יוחנן ואין מקום להאריך בפירושא דשמעתא על אותה דרך ואי שמיעא ליה למר מילתא בפירושא דהא שמעתא לתקן בו את אותה הפיסקא ליבריר לן בטיבותיה וענותנותיה.
תשובה אפילו על ר' יהונתן ז\"ל ליכא קושיא ממעשה דרבן גמליאל וזקנים דלא איירו תנאי ואמוראי אלא בברכה ראשונה ומעשה דרבן גמליאל וזקנים בברכה אחרונה אבל מעשה דהנהו תלמידי יראה דהוא קשי על סברא דר' יהונתן ז\"ל ושהקשית על פירוש אבא מארי ז\"ל מפלוגתא דבית שמאי ובית הלל דיהבי בית הלל טעמא ברב עם הדרת מלך אגב גררא קושיא יפה היא אבל כד מעיינית בדבריו זצ\"ל משכחת לה מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה לא אמר ז\"ל שחשיבות הברכה שיברך כל אחד לעצמו כי היכי דיקשי עליה האי מימרא דבית הלל דהברכה ודאי חשיבותה שיהיה אחד מברך והכל עונין אמן משום ברב עם הדרת מלך אלא חשיבות הדבר שמברכין עליו אמר שאם הדבר שמברכין עליו חשוב צריכין הנהנין בו להרבות הודיה לשם עליו ולפיכך מברך כל אחד ואחד לעצמו מפני חשיבות ההנאה שהגיעה אליו ועוד משמעתא זו איכא סיועא רבה לפירושו ז\"ל דלא אמרי בית הלל ברב עם הדרת מלך אלא בשהיו אותן העם יושבין ומתקבצין לאותה הברכה דומיא דהסיבה דהכי היא הבריתא היו יושבין וכו' לא שנקרא הדבר מקרה דליכא ביה מהדרת מלך כלום הלכך לפי חשיבות הדבר צריכין ברכה כל אחד ואחד ואם הסבו סגי להו ברכת אחד שהיא ברכה חשובה ומהני מיפרקא לך הך קושיא אחריתי דאיתמהת בה אמאי גרעי חשיבותיה בשעת הסיבה וגם יש בקושיא זו פירוקא אחרינא והוא שכשהם בו נעשו בהסיבתם כאדם אחד ולפיכך סגי להו בברכת אחד מהם וראיתי בדבריך בית שמאי במקום בית הלל ובית הלל במקום בית שמאי ושמא היפך יש בספרים.
ושהקשית משלשה שאכלו אינן רשאין ליחלק ונשתדלת בקושיא זו והתמהת בדבריך כלפי ליא כבר פירשתי לך מתחלת התשובה לא זו הדרך ולא זו העיר אינן בברכה ראשונה שהיא המוציא או בורא פרי ואתה מקשה מברכת המזון או ברכה אחת מעין שלש כולם בחדא מחתא מחתינהו ועוד אפילו נימא דבברכה אחרונה עסקינן ליכא קושיא דהיינו טעמא שאין השלשה רשאין ליחלק שאין ברכת השלשה ברכת האחד עד שנאמר חשיבות החילוק יתר מברכות האחד דהשלשה ברכה מתוספא להו והיא ברכת הזמון ומפני זה אינן רשאין ליחלק תדע דשנים שאין להם ברכת זמון מצוה ליחלק הלכך קושיא זו סיועא היא ושהקשית על פירושו שפירש בדברי רב אבל שאר דברים ולשון התלמוד אבל יין כמה תמיהא קושיא זו וכי לתינוקות של בית רבן השיב עד שיצטרך להעתיק לשון התלמוד מלה במלה וירחיב בפירוש כאשר ישיבו החכמים למקצת השואלים לא השיב ז\"ל ופירש אלא לחכמים גדולים ולפיכך הספיק לו עמהם ראשי הפרקים ודאי אין כתוב בתלמוד אלא אכל יין אלא מיהו אם יין חשוב לא בעי הסיבה קל וחומר שאר הדברים שהן פחותין ממנו דלא בעי הסיבה מתחלת דבריו תלמוד דאמר וכן היין חשוב מכל המשקין והפירות.
ושקשה לך אמאי אמר ר' יוחנן אפילו יין ולא אמר אף יין אין בו מקום קשה שהיין אע\"פ שהוא חשוב אין חשיבותו אלא לגבי משקין ופירות אבל לגבי הפת לא דהפת חשובה ממנו ואינה עמה במעלה אחת בחשיבותו ולפיכך אמר ר' יוחנן אפילו יין בעי הסיבה כלומר דמה דהפת שהיא חשובה מכל היא בעי הסבה ואחר כך יברך אחד לכל אבל יין כשאר הדברים ולא בעי הסבה אלא אפילו יין דגרעי חשיבותיה מן הפת הואיל ויש לו חשיבות לגבי שאר המשקין והפירות בעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכל ושקשה לך בתירוץ הגמרא וכן משום דדעתיהו למיעקר איחשיב ליה יין והוי כפת לאו הכי היא אלא כך ענין הדברים שאני אורחים דדעתיהו למיעקר כפרודין דמו ולא מצי אחד לברוכי לכולם ולפיכך כל אחד ואחד מברך לעצמו משום סלוק הקיבוץ בכוונתם לעקירה לא משום החשיבות ולולי דדעתיהו למיעקר היה אחד מברך לכל אע\"ג דלא הסיבו לטעמיה דרב ודאקשינן על לישנא בתרא דרב מסיפא דבריתא והא קתני אחד מברך לכולם אלמא קא ממני ליה הסיבה פשיטא מילתא לחדא אפירושא דאנהר ביה ז\"ל לפי שאמר רב בלישנא בתרא לא שנו אלא פת דמהני לה הסיבה אבל יין לא דמשמע דהכי דיניה דאחד מברך לכל אפילו בלא הסיבה ולא אהני ביה הסיבה מידי אקשינן ליה מסיפא דבריתא דאמר בה עלו והסבו בא להם מים וכו' בא להם יין אע\"פ וכו' אחד מברך לכולן למימרא דהניא ליה הסיבה ולולי הסבה כדאמר עלו והסבו ולא היה אחד מברך לכולם אלא כל אחד ואחד מברך לעצמו על זה היין שבא להן כשהן מסובין ופריק רבא שאני התם דמיגו דהניא ליה הסיבא לפת אהניא ליה נמי ליין כלומר לא אמר התנא בבריתא עלו והסבו מפני היין שכך דין היין לטעמיה דרב אפילו לא הסבו אלא מפני הפת הוא דאמר עלו והסבו וזה הוא פירוש מיגו דמהניא ליה הסיבה לפת אהני ליה נמי ליין.
ושאמרת שלפי פירושו ז\"ל היה לרב לומר לא שנו אלא פת דאהני בה פירורים תראה מאלו הדברים שלא דקדקת הפירוש שאמר עד שתבין ענינו בטוב ואני ארחיב לך בדברים עד שיתבררו לך ענין דבריו ז\"ל משמע שהוסיפה ענין שלא היה בתחלה וכן אמר רב לא שנו אלא פת דמהני בה הסבה שקודם הסיבה היה כל אחד ואחד מברך לעצמו ומהני הסיבה לחדושי דין אחר שיהיה אחד מברך לכולן ואי בלא הסיבה כל אחד ואחד מברך לעצמו אבל יין וכל שכן שאר דברים לא מהני להו הסיבה מידי שלא נתוסף בהם כלום שדינם קודם הסיבה כדינם אחר הסיבה שבזמן שיהיו רבים אחד מברך לכל הילכך לא מהני להו הסיבה מידי אלא בין הסיבו או לא הסיבו הדין אחד כל אלו הפרוקים והפירושין אע\"פ שאינן מפורשין בתשובתו ז\"ל יוצאין הן מכח אותן הדברים המעוטין שהשיב לר' יונתן ז\"ל וזה ששתק מלהרחיב בפירוש לפי שתשובתו לחכמים גדולים היתה ואין מפרשין לחכם והפירוש החדש שאמרת שקבלתם שהשויתם בו היין והפת לשאר הדברים לא ידעתי אמאי קא סמכיתו ביה שאין לו ראיה ברורה מוכחת עליו ודברים שאין להם טעם הם אצלינו וכבר פירשנו כל הספיקות שהקשיתם בה על הפירוש שפירש הרב ז\"ל ויראה שהוא הפירוש הנכון." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..35c19b498e4e49842d6a9ca180805763b78545fa --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,43 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Blessings", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Blessings", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד מה שפסק ז\"ל בהלכות ברכות דפת ויין בלבד הוא דבעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכולן אבל שאר אוכלין ומשקין אינן צריכין הסיבה אלא אע\"ג דלא הסיבה אחד מברך לכולן וקא מקשי ליה ר' יונתן ז\"ל למה נניח איכא דאמרי דמשמע לר' יוחנן פת ויין הוא דמהני להו אבל שאר דברים לא מהני וכל חד מברך לנפשיה ואע\"ג דהסיבה והשיב הרב ז\"ל על דבריו הדבר ידוע שהפת חשובה מן הכל וכן היין חשוב מכל המשקין ומכל הפירות ולפיכך חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מצריכין לכל אחד ואחד ברכה בפני עצמו לפי זה הפירוש שעלה על דעתכם בהנהו תרי לישני נמצאו שאר הפירות והמשקין חשובין יתר מן הפת והיין שהפת והיין אחד מברך לכל אם נתועדו או הסיבו ושאר הפירות אע\"פ שנתועדו והסיבו לא יברך אחד לכל אלא כל אחד צריך לברך היפך גדול יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ולא הכי הוא פירוש הנהו תרי לישני אלא התרין לישני חד טעמא אית להו ואין שם חלוקה בענין אלא בשנוי המימרא ויש כמה מקומות בתלמוד כך שהוא מקפיד על נוסח המימרא היאך הוא אע\"פ שאין ביניהן הפרש בענין וזה הפירוש אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכל אבל שאר הדברים לא בעי הסבה אלא אחד מברך לכל אע\"פ שלא הסיבו ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהני לה הסיבה שיהיה אחד מברך לכל הא לא היו מסובין כל אחד מברך לעצמו ודין זה בפת הוא בלבד אבל שאר הדברים אין בהן דין זה כדין שנאמר מהני בהו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כך הוא ור' יוחנן אמר אפילו יין כל אחד מברך לעצמו ואם הסיבו מהני להו הסבה שיברך אחד לכל עד כאן סוף דבריו של רבנו משה זצ\"ל.
ואני רואה סוגיא דגמרא לא כמר רהיטא ולא כמר רהיטא כר' יונתן ז\"ל ליכא למפסק מהנהו תרי תלמידי דהוי יתבי קמי דבר קפרא והביאו לפניהן כרוב ודורמסקינין ופרגיות נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך קפץ וברך על הפרגיות וכו' הא אשכחן בפירוש שאחד מברך לכולן בשאר דברים חוץ מפת ויין ועוד ממעשה דרבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין ביריחו והביאו לפניהם כותבות ואכלום ונתן רבן גמליאל רשות לר' עקיבא לברך קפץ וברך ברכה אחת מעין שלש וכו' הרי כותבות דלאו פת ויין נינהו ואחד מברך לכולן הלכך לא אפשר למימר ששאר הדברים אפילו הסבו כל חד וחד מברך לנפשיה וכדברי הרב ז\"ל נמי ליכא למפסק דפירושא דקא פריש להנהו תרי לישני לא רהיט לן מכמה אנפי מה שאמר לפי חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מצריכין לכל אחד ואחד ברכה בפני עצמו מנין לו דבר זה ואנן איפכא שמיע לן דתנו רבנן היו יושבין בבית המדרש והביאו לפניהם אור בית שמאי אומר אחד מברך לכולן משום שנאמר ברב עם הדרת מלך ובית הלל אומר כל אחד ואחד מברך לעצמו ואוקימנא טעמיה דבית הלל משום ביטול בית המדרש הא לאו הכי ברב עם הדרת מלך אית להו ועוד אי הכי פת ויין אמאי גרעי מחשיבותיהו בשעת הסכנה אדרבה כל שכן דמתוספי חשיבות בהסיבה וכן נמי שנים שאכלו מצוה לחלק שלשה אין נחלקין אלא אחד מברך לכולן וכי מקום שנעשו שלשה גרעי פת מחשיבותיה הכא ודאי איכא למימר יציבא בארעא וכו'.
ומה שפירוש דברי רב דהכי קאמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכל אבל שאר דברים לא בעי הסיבה אלא אחד מברך לכל ואע\"ג שלא הסבו והא לא גרסי אבל שאר הדברים אלא הכי גרסינן בכל הספרים אבל יין לא בעי הסיבה ור' יוחנן אמר אפי' יין בעי הסיבה אבל יין וכו' מאי אפילו יין דקאמר ר' יוחנן אף יין בעי הסיבה מיבעי ליה ועוד כשהקשינו על לישנא קמא דרב מרישא דבריתא דקתני כל אחד ואחד מברך לעצמו מאי הא דקא מתריץ שאני אורחים דדעתיהו למעקר וכי משום דדעתיהו למיעקר אי חשיב ליה יין והוי כפת וללישנא בתרא דאמר רב לא שנו אלא פת דמהניא לה הסיבה ולפי פירושו ששאר דברים אין בהם דין זה דמהני בהוא הסיבה שיהיה אחד מברך לכל אלא בלא הסיבה נמי כך הוא אם כן מאי האי דקא מותבינן אלישנא בתרא דרב מסיפא דבריתא עלו והסבו אחד מברך לכולן הא סייעתיה דרב היא דהא הכי נמי קאמר רב דשאר דברים מכל מקום אחד מברך לכולן ומאי האי קא מתריץ מגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי ליין ולפי דעתו אין ליין צורך הסיבה בלא הסיבה נמי כן הוא דינו ולא מהני ביה פת לעולם ועוד לפי סברו שלפי החשיבות כל אחד ואחד מברך לעצמו לא הוה ליה לרב למימר לא שנו אלא פת דמהני ביה הסיבה אלא הכי מיבעי ליה למימר לא שנו אלא פת דמהני בה פיזור הלכך ליכא לפרש הכי דהא לא רהיטא סוגיא דגמרא כל עיקר ולפי פירוש שקבלנו ריהטא דלא כמר ולא כמר וכל מלי בין פת ובין יין ושאר דברים אם הסבו אחד מברך לכולן ואם לא הסבו כל אחד ואחד מברך לעצמו ואזלא כר' יוחנן ואין מקום להאריך בפירושא דשמעתא על אותה דרך ואי שמיעא ליה למר מילתא בפירושא דהא שמעתא לתקן בו את אותה הפיסקא ליבריר לן בטיבותיה וענותנותיה.
תשובה אפילו על ר' יהונתן ז\"ל ליכא קושיא ממעשה דרבן גמליאל וזקנים דלא איירו תנאי ואמוראי אלא בברכה ראשונה ומעשה דרבן גמליאל וזקנים בברכה אחרונה אבל מעשה דהנהו תלמידי יראה דהוא קשי על סברא דר' יהונתן ז\"ל ושהקשית על פירוש אבא מארי ז\"ל מפלוגתא דבית שמאי ובית הלל דיהבי בית הלל טעמא ברב עם הדרת מלך אגב גררא קושיא יפה היא אבל כד מעיינית בדבריו זצ\"ל משכחת לה מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה לא אמר ז\"ל שחשיבות הברכה שיברך כל אחד לעצמו כי היכי דיקשי עליה האי מימרא דבית הלל דהברכה ודאי חשיבותה שיהיה אחד מברך והכל עונין אמן משום ברב עם הדרת מלך אלא חשיבות הדבר שמברכין עליו אמר שאם הדבר שמברכין עליו חשוב צריכין הנהנין בו להרבות הודיה לשם עליו ולפיכך מברך כל אחד ואחד לעצמו מפני חשיבות ההנאה שהגיעה אליו ועוד משמעתא זו איכא סיועא רבה לפירושו ז\"ל דלא אמרי בית הלל ברב עם הדרת מלך אלא בשהיו אותן העם יושבין ומתקבצין לאותה הברכה דומיא דהסיבה דהכי היא הבריתא היו יושבין וכו' לא שנקרא הדבר מקרה דליכא ביה מהדרת מלך כלום הלכך לפי חשיבות הדבר צריכין ברכה כל אחד ואחד ואם הסבו סגי להו ברכת אחד שהיא ברכה חשובה ומהני מיפרקא לך הך קושיא אחריתי דאיתמהת בה אמאי גרעי חשיבותיה בשעת הסיבה וגם יש בקושיא זו פירוקא אחרינא והוא שכשהם בו נעשו בהסיבתם כאדם אחד ולפיכך סגי להו בברכת אחד מהם וראיתי בדבריך בית שמאי במקום בית הלל ובית הלל במקום בית שמאי ושמא היפך יש בספרים.
ושהקשית משלשה שאכלו אינן רשאין ליחלק ונשתדלת בקושיא זו והתמהת בדבריך כלפי ליא כבר פירשתי לך מתחלת התשובה לא זו הדרך ולא זו העיר אינן בברכה ראשונה שהיא המוציא או בורא פרי ואתה מקשה מברכת המזון או ברכה אחת מעין שלש כולם בחדא מחתא מחתינהו ועוד אפילו נימא דבברכה אחרונה עסקינן ליכא קושיא דהיינו טעמא שאין השלשה רשאין ליחלק שאין ברכת השלשה ברכת האחד עד שנאמר חשיבות החילוק יתר מברכות האחד דהשלשה ברכה מתוספא להו והיא ברכת הזמון ומפני זה אינן רשאין ליחלק תדע דשנים שאין להם ברכת זמון מצוה ליחלק הלכך קושיא זו סיועא היא ושהקשית על פירושו שפירש בדברי רב אבל שאר דברים ולשון התלמוד אבל יין כמה תמיהא קושיא זו וכי לתינוקות של בית רבן השיב עד שיצטרך להעתיק לשון התלמוד מלה במלה וירחיב בפירוש כאשר ישיבו החכמים למקצת השואלים לא השיב ז\"ל ופירש אלא לחכמים גדולים ולפיכך הספיק לו עמהם ראשי הפרקים ודאי אין כתוב בתלמוד אלא אכל יין אלא מיהו אם יין חשוב לא בעי הסיבה קל וחומר שאר הדברים שהן פחותין ממנו דלא בעי הסיבה מתחלת דבריו תלמוד דאמר וכן היין חשוב מכל המשקין והפירות.
ושקשה לך אמאי אמר ר' יוחנן אפילו יין ולא אמר אף יין אין בו מקום קשה שהיין אע\"פ שהוא חשוב אין חשיבותו אלא לגבי משקין ופירות אבל לגבי הפת לא דהפת חשובה ממנו ואינה עמה במעלה אחת בחשיבותו ולפיכך אמר ר' יוחנן אפילו יין בעי הסיבה כלומר דמה דהפת שהיא חשובה מכל היא בעי הסבה ואחר כך יברך אחד לכל אבל יין כשאר הדברים ולא בעי הסבה אלא אפילו יין דגרעי חשיבותיה מן הפת הואיל ויש לו חשיבות לגבי שאר המשקין והפירות בעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכל ושקשה לך בתירוץ הגמרא וכן משום דדעתיהו למיעקר איחשיב ליה יין והוי כפת לאו הכי היא אלא כך ענין הדברים שאני אורחים דדעתיהו למיעקר כפרודין דמו ולא מצי אחד לברוכי לכולם ולפיכך כל אחד ואחד מברך לעצמו משום סלוק הקיבוץ בכוונתם לעקירה לא משום החשיבות ולולי דדעתיהו למיעקר היה אחד מברך לכל אע\"ג דלא הסיבו לטעמיה דרב ודאקשינן על לישנא בתרא דרב מסיפא דבריתא והא קתני אחד מברך לכולם אלמא קא ממני ליה הסיבה פשיטא מילתא לחדא אפירושא דאנהר ביה ז\"ל לפי שאמר רב בלישנא בתרא לא שנו אלא פת דמהני לה הסיבה אבל יין לא דמשמע דהכי דיניה דאחד מברך לכל אפילו בלא הסיבה ולא אהני ביה הסיבה מידי אקשינן ליה מסיפא דבריתא דאמר בה עלו והסבו בא להם מים וכו' בא להם יין אע\"פ וכו' אחד מברך לכולן למימרא דהניא ליה הסיבה ולולי הסבה כדאמר עלו והסבו ולא היה אחד מברך לכולם אלא כל אחד ואחד מברך לעצמו על זה היין שבא להן כשהן מסובין ופריק רבא שאני התם דמיגו דהניא ליה הסיבא לפת אהניא ליה נמי ליין כלומר לא אמר התנא בבריתא עלו והסבו מפני היין שכך דין היין לטעמיה דרב אפילו לא הסבו אלא מפני הפת הוא דאמר עלו והסבו וזה הוא פירוש מיגו דמהניא ליה הסיבה לפת אהני ליה נמי ליין.
ושאמרת שלפי פירושו ז\"ל היה לרב לומר לא שנו אלא פת דאהני בה פירורים תראה מאלו הדברים שלא דקדקת הפירוש שאמר עד שתבין ענינו בטוב ואני ארחיב לך בדברים עד שיתבררו לך ענין דבריו ז\"ל משמע שהוסיפה ענין שלא היה בתחלה וכן אמר רב לא שנו אלא פת דמהני בה הסבה שקודם הסיבה היה כל אחד ואחד מברך לעצמו ומהני הסיבה לחדושי דין אחר שיהיה אחד מברך לכולן ואי בלא הסיבה כל אחד ואחד מברך לעצמו אבל יין וכל שכן שאר דברים לא מהני להו הסיבה מידי שלא נתוסף בהם כלום שדינם קודם הסיבה כדינם אחר הסיבה שבזמן שיהיו רבים אחד מברך לכל הילכך לא מהני להו הסיבה מידי אלא בין הסיבו או לא הסיבו הדין אחד כל אלו הפרוקים והפירושין אע\"פ שאינן מפורשין בתשובתו ז\"ל יוצאין הן מכח אותן הדברים המעוטין שהשיב לר' יונתן ז\"ל וזה ששתק מלהרחיב בפירוש לפי שתשובתו לחכמים גדולים היתה ואין מפרשין לחכם והפירוש החדש שאמרת שקבלתם שהשויתם בו היין והפת לשאר הדברים לא ידעתי אמאי קא סמכיתו ביה שאין לו ראיה ברורה מוכחת עליו ודברים שאין להם טעם הם אצלינו וכבר פירשנו כל הספיקות שהקשיתם בה על הפירוש שפירש הרב ז\"ל ויראה שהוא הפירוש הנכון." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות ברכות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..efc7cd7da6debdc4c6bdec1a9f6842ee7fa50168 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,63 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה קא פסיק הרב ז\"ל דמשבעה במרחשון שואלין את הגשמים בארץ ישראל כר' אלעזר דאמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל וקשיא לי דאנן קא מוקמינן הא דר' אלעזר בזמן שבית המקדש קיים כיון דאקשינן דר' יהודה אדר' אלעזר דאמר הלכה כרבן גמליאל מתרצי תירוצא בטלו להו דברי ר' אלעזר לגמרי אין הלכה כתלמיד במקום הרב ותירוצא תנינא אי בעית אימא כאן לשאול כאן להזכיר ולא קם דהא אמר ר' יוחנן במקום ששואל מזכיר בין להתחלה בין להפסקה ותירוצא אחרינא הא לן דאית פירי בדברא משבעה במרחשון והא להו בזמן שאין בית המקדש קיים התחיל לשאול התחיל להזכיר ומסקינן דהא והא לדידהו ולא קשיא כאן בזמן שבית המקדש קיים וכאן בזמן שאין בית המקדש קיים כדקתני רבן גמליאל טעמיה חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת ודברי ר' יוחנן דאמר הלכה כר' יהודה בזמן שאין בית המקדש קיים במקום שמזכיר שואל דליכא עולי רגלים וליכא פירא בדברא הלכך קשיא.
תשובה לא דחינן לתלמוד ערוך משקלא וטריא דגמרא דהא בתר הך שקלא וטריא אמרינן על פסקת בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים וכולי אמר ר' אלעזר הלכה כרבן גמליאל ועוד הך שקלא וטריא כוליה והך אוקימתא דאמרינן כאן בזמן שבית המקדש קיים וכו' לתרוצי דברי ר' יוחנן דתלה הזכירה בשאלה כדאמרינן התחיל לשאול התחיל להזכיר פסק מלהזכיר פסק מלשאול והאי סברא לא מתוקם דר' יוחנן אמורא הוא והא ברייתא פליגי עליה דתניא חנניה אומר בגולה עד ששים בתקופה ואפסיקא הלכתא בגמרא כחנניה הלכך אידחי ליה סברא דר' יוחנן דסבר דכל אימת דמזכיר שואל ובטלה לה הך אוקימתא ושנויא בעלמא היא ולא סמכינן עלה ופירוקא קמא דייק טפי דר' יוחנן ור' אלעזר תרי גברי וגברא אגברא לא רמינן וכר' אלעזר ור' יוחנן תרי גברא וגברא אגברא לא רמינן וליכא בה קושיא בתר האי פירוקא." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד קשיא לי האי דקא פסיק ז\"ל כיון \n שהגיע זמן תפלת מנחה גדולה לא יכנס למרחץ אפי' להזיע עד שיתפלל. וכל אותו ענין האמור במשנת שבת והא אנן לא קא מוקמינן לה סמוך למנחה גדולה אלא כי היכי דלא תהוי תיובתא דר' יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל והכא קתני אם התחילו אין מפסיקין לפיכך דחקינן ומתרצינן לה אליביה כי היכי דלא תהוי תיובתא ודברי ר' יהושע בן לוי לאו הילכתא נינהו כדקא פסקינן בפירוש בברכות ולית הלכתא כר' יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע וכו' הלכך ליכא למדחק ולאוקומה במנחה גדולה אלא במנחה קטנה וכפשטה דמתני' והוא ז\"ל בשטת הרב אלפסי ז\"ל אמרה ואי אפשר שלא מצא בה טעם איתידע ליה למר לידען.
תשובה כד מעינית בגמרא דשבת יפה מתברר לך דמנחה גדולה עסקינן בודאי אע\"ג דמתחזי דלא אוקימנא מתניתין במנחה גדולה אלא כי היכי דלא תקשי לר' יהושע בן לוי אע\"פ כן מדחזינן לגמרא בתר הך אוקימתא דאוקמינן דמנחה גדולה עסקינן שקיל וטריא אליביה שמע מינה דדוקא היא דמאחר דאוקמינן לעולם במנחה גדולה ובתספורת בן אלעשה אמרינן רב אחא בר יעקב אמר לעולם בתספורת דידן לכתחלה מאי טעמא לא גזרה שמא ישבר הזוג וכו' הלכך פשיטא מילתא לגביהו דאמוראי דבמנחה גדולה עסקינן ולפיכך תרצו גזרה שמא ישבר הזוג וגזרה שמא יתעלפה וכו' כי היכי דתסתלק הך תמיהא דאתמהינן בתחלה אי לימא במנחה גדולה הא איכא שהות טובא ואע\"ג דלית הילכתא כר' יהושע בן לוי ליכא מהאי מתניתין דשבת תיובתא ולא מפני שאין הלכה כדבריו תהיה זו המשנה תיובתא עליה ואם יעלה על דעת אדם לומר אי מתניתין במנחה גדולה תהיה סיועא לר' יהושע בן לוי נאמר לא מפני שאינה תיובתא עליה תהיה סיועא ליה אלא הא מתניתין ליכא מינה לר' יהושע בן לוי סיועא ולא עליה מינה תיובתא ליכא מינה תיובתא דבמנחה גדולה עסקינן כדתריץ גמרא לעולם מנחה גדולה ולא סיועא דאכילה לחוד וטעימא לחוד וטעמא דאכילה דאסורה גזרה דילמא אתי לאמשוכי כדפריש גמרא וליכא למגזר הכי בטעימא דאין אדם נמשך בטעימא ואם תאמר גזרה טעימא אטו אכילה לא גזרינן גזרה לגזירה הלכך לית הלכתא כר' יהושע בן לוי כדאיפרש בגמרא דברכות ומתניתין דלא ישב במנחה גדולה כדאיפרש בגמרא דשבת ולא קשיא אהדדי והאי הוא דאתידע לן בהו וליכא למיזז מינה." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9f5450ff0665f895e7f9c27ef68e73ef21232646 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,60 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה קא פסיק הרב ז\"ל דמשבעה במרחשון שואלין את הגשמים בארץ ישראל כר' אלעזר דאמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל וקשיא לי דאנן קא מוקמינן הא דר' אלעזר בזמן שבית המקדש קיים כיון דאקשינן דר' יהודה אדר' אלעזר דאמר הלכה כרבן גמליאל מתרצי תירוצא בטלו להו דברי ר' אלעזר לגמרי אין הלכה כתלמיד במקום הרב ותירוצא תנינא אי בעית אימא כאן לשאול כאן להזכיר ולא קם דהא אמר ר' יוחנן במקום ששואל מזכיר בין להתחלה בין להפסקה ותירוצא אחרינא הא לן דאית פירי בדברא משבעה במרחשון והא להו בזמן שאין בית המקדש קיים התחיל לשאול התחיל להזכיר ומסקינן דהא והא לדידהו ולא קשיא כאן בזמן שבית המקדש קיים וכאן בזמן שאין בית המקדש קיים כדקתני רבן גמליאל טעמיה חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת ודברי ר' יוחנן דאמר הלכה כר' יהודה בזמן שאין בית המקדש קיים במקום שמזכיר שואל דליכא עולי רגלים וליכא פירא בדברא הלכך קשיא.
תשובה לא דחינן לתלמוד ערוך משקלא וטריא דגמרא דהא בתר הך שקלא וטריא אמרינן על פסקת בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים וכולי אמר ר' אלעזר הלכה כרבן גמליאל ועוד הך שקלא וטריא כוליה והך אוקימתא דאמרינן כאן בזמן שבית המקדש קיים וכו' לתרוצי דברי ר' יוחנן דתלה הזכירה בשאלה כדאמרינן התחיל לשאול התחיל להזכיר פסק מלהזכיר פסק מלשאול והאי סברא לא מתוקם דר' יוחנן אמורא הוא והא ברייתא פליגי עליה דתניא חנניה אומר בגולה עד ששים בתקופה ואפסיקא הלכתא בגמרא כחנניה הלכך אידחי ליה סברא דר' יוחנן דסבר דכל אימת דמזכיר שואל ובטלה לה הך אוקימתא ושנויא בעלמא היא ולא סמכינן עלה ופירוקא קמא דייק טפי דר' יוחנן ור' אלעזר תרי גברי וגברא אגברא לא רמינן וכר' אלעזר ור' יוחנן תרי גברא וגברא אגברא לא רמינן וליכא בה קושיא בתר האי פירוקא." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד קשיא לי האי דקא פסיק ז\"ל כיון \n שהגיע זמן תפלת מנחה גדולה לא יכנס למרחץ אפי' להזיע עד שיתפלל. וכל אותו ענין האמור במשנת שבת והא אנן לא קא מוקמינן לה סמוך למנחה גדולה אלא כי היכי דלא תהוי תיובתא דר' יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל והכא קתני אם התחילו אין מפסיקין לפיכך דחקינן ומתרצינן לה אליביה כי היכי דלא תהוי תיובתא ודברי ר' יהושע בן לוי לאו הילכתא נינהו כדקא פסקינן בפירוש בברכות ולית הלכתא כר' יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע וכו' הלכך ליכא למדחק ולאוקומה במנחה גדולה אלא במנחה קטנה וכפשטה דמתני' והוא ז\"ל בשטת הרב אלפסי ז\"ל אמרה ואי אפשר שלא מצא בה טעם איתידע ליה למר לידען.
תשובה כד מעינית בגמרא דשבת יפה מתברר לך דמנחה גדולה עסקינן בודאי אע\"ג דמתחזי דלא אוקימנא מתניתין במנחה גדולה אלא כי היכי דלא תקשי לר' יהושע בן לוי אע\"פ כן מדחזינן לגמרא בתר הך אוקימתא דאוקמינן דמנחה גדולה עסקינן שקיל וטריא אליביה שמע מינה דדוקא היא דמאחר דאוקמינן לעולם במנחה גדולה ובתספורת בן אלעשה אמרינן רב אחא בר יעקב אמר לעולם בתספורת דידן לכתחלה מאי טעמא לא גזרה שמא ישבר הזוג וכו' הלכך פשיטא מילתא לגביהו דאמוראי דבמנחה גדולה עסקינן ולפיכך תרצו גזרה שמא ישבר הזוג וגזרה שמא יתעלפה וכו' כי היכי דתסתלק הך תמיהא דאתמהינן בתחלה אי לימא במנחה גדולה הא איכא שהות טובא ואע\"ג דלית הילכתא כר' יהושע בן לוי ליכא מהאי מתניתין דשבת תיובתא ולא מפני שאין הלכה כדבריו תהיה זו המשנה תיובתא עליה ואם יעלה על דעת אדם לומר אי מתניתין במנחה גדולה תהיה סיועא לר' יהושע בן לוי נאמר לא מפני שאינה תיובתא עליה תהיה סיועא ליה אלא הא מתניתין ליכא מינה לר' יהושע בן לוי סיועא ולא עליה מינה תיובתא ליכא מינה תיובתא דבמנחה גדולה עסקינן כדתריץ גמרא לעולם מנחה גדולה ולא סיועא דאכילה לחוד וטעימא לחוד וטעמא דאכילה דאסורה גזרה דילמא אתי לאמשוכי כדפריש גמרא וליכא למגזר הכי בטעימא דאין אדם נמשך בטעימא ואם תאמר גזרה טעימא אטו אכילה לא גזרינן גזרה לגזירה הלכך לית הלכתא כר' יהושע בן לוי כדאיפרש בגמרא דברכות ומתניתין דלא ישב במנחה גדולה כדאיפרש בגמרא דשבת ולא קשיא אהדדי והאי הוא דאתידע לן בהו וליכא למיזז מינה." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ddf668d5bfbf06e29f6ba73c372d6de5c2424057 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,58 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Reading the Shema", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות קריאת שמע", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל בהלכות קריאת שמע אי \n זה הוא זמן קריאת שמע בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו. וקשיא לי בגוה דהא קא פסק שמואל הלכה כרבן גמליאל דקאמר עד שיעלה עמוד השחר ובהרחיקא גופיה קא מיפלגו רבן גמליאל ורבנן דרבנן אית להו האי הרחיקא ורבן גמליאל לית ליה כדקא גרסי רבנן כמאן סבירא להו אי כר' אליעזר לימרו כר' אליעזר אי כרבן גמליאל לימרו כרבן גמליאל וקא מהדרי לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקאמר עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא וכו' מכלל דרבנן הוא דאית להו הרחיקא ורבן גמליאל לית ליה ועוד הא רמינן הא דתנן רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר דעלמא כוליה ליליה זימניה הוא והדר תני ולא זו בלבד וכו' דעלמא עד חצות ותו לא ופרקינן דהכי קאמרי ליה בניו לרבן גמליאל לרבנן דפליגו עלך ואמרי עד חצות מצותה קאמרי או להרחיק מן העבירה קאמרי ואמר להו להרחיק מן העבירה קאמרי נפקא מינה דרבן גמליאל לית ליה האי הרחיקא דעד חצות ורבנן אית להו וקא פסק הילכתא בהדיא כרבן גמליאל ואם כן מאי טעמא שביק פסקא דגמרא ופסיק כרבנן.
תשובה מדקדוק לשון המשנה יתבאר דאפילו רבן גמליאל לא אמר אלא בדיעבד דתנן מעשה שבאו בניו וכו' אמר להם אם לא עלה עמוד השחר מותרין אתם לקרות ועוד כד מעיינית בגמרא משכחת דלא איפסיקא הילכתא כרבן גמליאל אלא לאפוקי מדר' אליעזר ורבן גמליאל ורבנן ליכא ביניהו פלוגתא בזמן החיוב עד שנאמר הלכה כרבן גמליאל לאפוקי מדרבנן דאמרינן חכמים כמאן סבירא להו וכו' ומהדרינן כמאן סבירא להו ואהדרי לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו' והואיל ותניא מסייעא להו לחכמים דחישינן לפשיעה עבדינן הרחקה כוותיה וליכא למימר דהאי תניא דחויא היא דהא אידחו גמרא לפרושה ולתרוצה דאמרינן עלה ומאי שנא הכא דקתני כל העובר וכו' ואהדרינן הכא דאיכא אונס שינה וכו' ואין אני יודע אם ביד כבודך הלכות של רבינו יצחק ז\"ל או לאו דהאי סברא דאמר אבא מארי זצ\"ל הוא סברא דרבנו יצחק ז\"ל דהכי אמר בפירקא קמא דברכות הא דאמר רבן גמליאל ודאמר ר' שמעון בן יוחאי עד שיעלה עמוד השחר בדיעבד הוא ואפילו עבד הכי במזיד וקרא קודם שיעלה עמוד השחר נפיק ידי חובתיה ואע\"פ שאינו רשאי לעשות כן דתניא חכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו' ואי קשיא לך אם כן אמאי לא אמרינן הלכה כחכמים ואנא ידענא דאין הלכה כר' אליעזר תשובתך אילו אמר הלכה כחכמים היה עולה על הדעת דאין זמנה עד חצות ותו לא כעין אכילת פסחים ושאר המנויים במשנה ואין הדבר כך אלא כדאמר הרב ז\"ל ומפני זה פסק התלמוד כרבן גמליאל דאמר עד שיעלה עמוד השחר בפירוש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד קשיא לי הא דאמר ז\"ל הקורא \n למפרע לא יצא במה דברים אמורים בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לפרשה אע\"פ שאינו רשאי אני אומר שיצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה. וקשיא דאמאי אם הקדים פרשה לפרשה לא קרינא ביה למפרע והא קא קפדינן אסדרא דתנן למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע וכו' וקתני ר' שמעון בן יוחאי דין הוא שתקדים שמע לוהיה אם שמוע וכו' והויין להו כמאן דסמיכי אהדדי ותניא בתוספתא הנכנס לבית הכנסת ומצאן שקראו חציה וגמר עמהן לא יחזור ויקרא מראשה ועד אותו מקום אלא מתחיל מראשה וגומר עד סוף וכן בהלל וכן בתפלה וכן במגילה והאי דקתני ומצאן שקראו חציה אי אפשר שלא נשתייר בה פרשה שלימה אי נמי זמנין שתים והרי גמר עליהן וחזר וקרא הראשונים או ראשונה ושניה ואי סלקא דעתך יצא אמאי צריך לקרות עד סוף הא נפיק ליה חובה אחרונה או אחרונות שקראן שלימות הואיל ואין להן סדר חוזר וקורא מראש ועד אותה פרשה שקראה עמהן ודיו ומדמדמי לה להלל ולמגילה שמע מינה נמי דעבדינהו רבנן כמאן דסמיכי להדדי.
תשובה זה שהצריכוהו לקרות על סדר פרשיות לכתחלה הוא וליכא מאן דפליג בהא והוא ז\"ל בדיעבד קאמר ושהקשית מדתניא בתוספתא הנכנס לבית הכנסת וכו' שתי תשובות בדבר חדא דמי יימא לך דבין פרשה ופרשה עסקינן כי היכי דתקשי לן אימא לך על חצי פרשה כגון שנכנס ומצא הציבור בחצי פרשה ואין חציה האמור מחציתה דוקא כדי שתאמר אי אפשר שלא נשתייר בה פרשה שלימה אלא מקצתה ענין הדברים ומדבריך שאמרת אי נמי זמנין שתים תלמוד שחציה מקצתה לפיכך אימא לך אי נמי זמנין חצי פרשה נשתייר לפניו ולפיכך חוזר לראש ועוד אפילו נאמר חציה מחציתה דוקא ואי אפשר שלא נשתייר בה פרשה שלימה מי תניא בתוספתא אם חזר וקרא מראשה ועד אותו מקום לא יצא אפילו תנא הכי הוינא אמרי היינו טעמא דלא יצא משום דפוסק באותו מקום שהוא חצי פרשה כל שכן דלא תנא הכי לא יחזיר ויקרא וכו' אמר ובודאי אין ראוי לעשות כן לכתחלה אלא לקרות על סדר פרשיות והוא ז\"ל כבר דקדק בדבריו אע\"פ שאינו רשאי וכו' ועוד אני אומר ומי שמחמיר תבוא לו ברכה." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c654076fdb3c1fbe850e990028dc8152133f4c5d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,55 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Reading the Shema", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Reading_the_Shema", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל בהלכות קריאת שמע אי \n זה הוא זמן קריאת שמע בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו. וקשיא לי בגוה דהא קא פסק שמואל הלכה כרבן גמליאל דקאמר עד שיעלה עמוד השחר ובהרחיקא גופיה קא מיפלגו רבן גמליאל ורבנן דרבנן אית להו האי הרחיקא ורבן גמליאל לית ליה כדקא גרסי רבנן כמאן סבירא להו אי כר' אליעזר לימרו כר' אליעזר אי כרבן גמליאל לימרו כרבן גמליאל וקא מהדרי לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקאמר עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא וכו' מכלל דרבנן הוא דאית להו הרחיקא ורבן גמליאל לית ליה ועוד הא רמינן הא דתנן רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר דעלמא כוליה ליליה זימניה הוא והדר תני ולא זו בלבד וכו' דעלמא עד חצות ותו לא ופרקינן דהכי קאמרי ליה בניו לרבן גמליאל לרבנן דפליגו עלך ואמרי עד חצות מצותה קאמרי או להרחיק מן העבירה קאמרי ואמר להו להרחיק מן העבירה קאמרי נפקא מינה דרבן גמליאל לית ליה האי הרחיקא דעד חצות ורבנן אית להו וקא פסק הילכתא בהדיא כרבן גמליאל ואם כן מאי טעמא שביק פסקא דגמרא ופסיק כרבנן.
תשובה מדקדוק לשון המשנה יתבאר דאפילו רבן גמליאל לא אמר אלא בדיעבד דתנן מעשה שבאו בניו וכו' אמר להם אם לא עלה עמוד השחר מותרין אתם לקרות ועוד כד מעיינית בגמרא משכחת דלא איפסיקא הילכתא כרבן גמליאל אלא לאפוקי מדר' אליעזר ורבן גמליאל ורבנן ליכא ביניהו פלוגתא בזמן החיוב עד שנאמר הלכה כרבן גמליאל לאפוקי מדרבנן דאמרינן חכמים כמאן סבירא להו וכו' ומהדרינן כמאן סבירא להו ואהדרי לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו' והואיל ותניא מסייעא להו לחכמים דחישינן לפשיעה עבדינן הרחקה כוותיה וליכא למימר דהאי תניא דחויא היא דהא אידחו גמרא לפרושה ולתרוצה דאמרינן עלה ומאי שנא הכא דקתני כל העובר וכו' ואהדרינן הכא דאיכא אונס שינה וכו' ואין אני יודע אם ביד כבודך הלכות של רבינו יצחק ז\"ל או לאו דהאי סברא דאמר אבא מארי זצ\"ל הוא סברא דרבנו יצחק ז\"ל דהכי אמר בפירקא קמא דברכות הא דאמר רבן גמליאל ודאמר ר' שמעון בן יוחאי עד שיעלה עמוד השחר בדיעבד הוא ואפילו עבד הכי במזיד וקרא קודם שיעלה עמוד השחר נפיק ידי חובתיה ואע\"פ שאינו רשאי לעשות כן דתניא חכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו' ואי קשיא לך אם כן אמאי לא אמרינן הלכה כחכמים ואנא ידענא דאין הלכה כר' אליעזר תשובתך אילו אמר הלכה כחכמים היה עולה על הדעת דאין זמנה עד חצות ותו לא כעין אכילת פסחים ושאר המנויים במשנה ואין הדבר כך אלא כדאמר הרב ז\"ל ומפני זה פסק התלמוד כרבן גמליאל דאמר עד שיעלה עמוד השחר בפירוש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד קשיא לי הא דאמר ז\"ל הקורא \n למפרע לא יצא במה דברים אמורים בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לפרשה אע\"פ שאינו רשאי אני אומר שיצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה. וקשיא דאמאי אם הקדים פרשה לפרשה לא קרינא ביה למפרע והא קא קפדינן אסדרא דתנן למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע וכו' וקתני ר' שמעון בן יוחאי דין הוא שתקדים שמע לוהיה אם שמוע וכו' והויין להו כמאן דסמיכי אהדדי ותניא בתוספתא הנכנס לבית הכנסת ומצאן שקראו חציה וגמר עמהן לא יחזור ויקרא מראשה ועד אותו מקום אלא מתחיל מראשה וגומר עד סוף וכן בהלל וכן בתפלה וכן במגילה והאי דקתני ומצאן שקראו חציה אי אפשר שלא נשתייר בה פרשה שלימה אי נמי זמנין שתים והרי גמר עליהן וחזר וקרא הראשונים או ראשונה ושניה ואי סלקא דעתך יצא אמאי צריך לקרות עד סוף הא נפיק ליה חובה אחרונה או אחרונות שקראן שלימות הואיל ואין להן סדר חוזר וקורא מראש ועד אותה פרשה שקראה עמהן ודיו ומדמדמי לה להלל ולמגילה שמע מינה נמי דעבדינהו רבנן כמאן דסמיכי להדדי.
תשובה זה שהצריכוהו לקרות על סדר פרשיות לכתחלה הוא וליכא מאן דפליג בהא והוא ז\"ל בדיעבד קאמר ושהקשית מדתניא בתוספתא הנכנס לבית הכנסת וכו' שתי תשובות בדבר חדא דמי יימא לך דבין פרשה ופרשה עסקינן כי היכי דתקשי לן אימא לך על חצי פרשה כגון שנכנס ומצא הציבור בחצי פרשה ואין חציה האמור מחציתה דוקא כדי שתאמר אי אפשר שלא נשתייר בה פרשה שלימה אלא מקצתה ענין הדברים ומדבריך שאמרת אי נמי זמנין שתים תלמוד שחציה מקצתה לפיכך אימא לך אי נמי זמנין חצי פרשה נשתייר לפניו ולפיכך חוזר לראש ועוד אפילו נאמר חציה מחציתה דוקא ואי אפשר שלא נשתייר בה פרשה שלימה מי תניא בתוספתא אם חזר וקרא מראשה ועד אותו מקום לא יצא אפילו תנא הכי הוינא אמרי היינו טעמא דלא יצא משום דפוסק באותו מקום שהוא חצי פרשה כל שכן דלא תנא הכי לא יחזיר ויקרא וכו' אמר ובודאי אין ראוי לעשות כן לכתחלה אלא לקרות על סדר פרשיות והוא ז\"ל כבר דקדק בדבריו אע\"פ שאינו רשאי וכו' ועוד אני אומר ומי שמחמיר תבוא לו ברכה." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות קריאת שמע", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..319b66b48949ae6565566430e9a29e361714b6cd --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,60 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה והא דקאמר ז\"ל ב(הלכות) מזוזה שאינה צריכה עיבוד לשמה ראיתי מה ששאל מלפניו ר' יונתן הכהן ז\"ל מנין דבר זה והשיב לו שלא מצינו במזוזה עבודה לשמה והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר וטעמו של דבר שגוף התפלין וגוף ספר תורה הן המצוה אבל המזוזה עצמה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני הבית החיוב ואם אין בית אין מזוזה אבל ספר תורה ותפלין חובת הגוף התדירה וקשיא לי על תשובה זו וכי הבית עצמו חייב אלא אם כן יהא אדם דר בו אלולי אדם הדר בבית לא נתחייב שהרי בית התבן פטור מן המזוזה וכל כיוצא בו נמצאת גם היא חובת הגוף ולא עוד אלא הרי ציצית שחובת טלית היא ואפילו למאן דאמר חובת גברא אי איכא טלית מיחייבא ואם אין טלית אין ציצית ואפילו הכי בעינן טוויה לשמה ואי משום תדירות ופעמים שאדם דר בשדה ובאוהלים שאין בם חובת מזוזה הרי תפלין ודאי אינה תדירה כדקאמר לן דלילה לאו זמן תפלין הוא ועוד שבתות וימים טובים נמי לאו זמן תפלין ואם כן יותר מחציו של זמן אדם פטור מן התפלין ומזוזה היא חובה הנותנת בכל הזמן כולו ורוב בני אדם לעולם אין דרין בשדות אלא בבתים ויושבין בהם תמיד וצריכה לעמוד ימים רבים ולעולם גופה נמי מצוה ולעולם אימא לך פריש בתפלין וספר תורה והוא הדין למזוזה דכולהו תשמישי קדושה נינהו וצריכין עבודה לשמה ודילמא טעמא אחרינא אשכח.
תשובה עיקר התשובה היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר והמחמיר בדבר זה צריך להביא ראיה ואי משום תשמישי קדושה הרי מגילה תשמישי קדושה דכל כתבי הקודש תשמישי קדושה הן ואע\"פ כן אינה צריכה עבודה לשמה וזה שאמרת תשמישי קדושה לפי לשונך אלא כתבי הקודש הן בעצמן קודש ותשמיש תשמישי קדושה ושהבאת בקושיתך על הטעם שנתן ז\"ל שאין המזוזה מצוה אלא מפני הבית ואמרת וכי הבית עצמו חייב אין אלו אלא דברים שראוי לתמוה עליהם וכי בן דעה יאמר שהבית עצמו חייב וכי בר חיוב הוא אין בדבריו מקום ספק למבין שענין דבריו שאין אדם חייב במצוה זו אלא מפני הבית ואם אין בית אין חיוב למצוה זו ואין התפלין כך אלא חובה שהוא חייב בה על כל פנים וכבר פירש זה הענין בהלכות ברכות בספר אהבה שם אמר יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל בה ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפלין וסוכה ולולב וכו' ויש מצות שאינן חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה לגג שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה וכו'.
ושהקשית מן הציצית שהוא דומה למזוזה שאין אדם חייב בו אלא מפני הטלית ואע\"פ כן צריך טויה לשמה יראה שזה הקושיא על הטעם שנתן ז\"ל קושיא יפה ואע\"פ כן כשתדקדק לא תמצא הקושיא עומדת כלל שטעם הציצית שחייבנו אותו טויה לשמה משום תעשה ולא מן העשוי נגעו בו דהכי גרסינן בגמרא דסוכה אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין ומן הגרדין ומן הנימין פסולה מן הסיסין כשרה כי אמריתה קמא דשמואל אמר לי מן הסיסין נמי פסולה בעינן טוויה לשמה ובהדיא פרישנא לטעמיה דהאי מימרא דאמר קרא גדילים תעשה לך לשם חובך ותניא בפרשת ציצית בספרי גדילים לא מן החוטין תעשה לא מן העשויים וגרסינן נמי בגמרא דמנחות להאי גירסא דאיתינן לה בסוכה אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין וכו' אלמא בעינן טויה לשמה והואיל והטעם בטויה לשמה משום תעשה ולא מן העשוי כדאיפרש בגמרא דסוכה ובספרי ליכא למיגמר מציצית שלולי הכתוב לא חייבנו בו טויה לשמה הלכך אין עליו ז\"ל קושיא לפני מי שירד לעומק חכמתו ודקדוק סברתו כלל." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "שאלה ועוד שאל מלפניו ר' יונתן הכהן ז\"ל על מה שאמר זצ\"ל שהבית צריך דלתות ואחר כך יתחייב במזוזה והשיב מדכתיב וכתבתם על מזוזות אינו אלא לבית שיש לו דלתות אבל בית שאין לו דלתות פטור מדכתיב ובשעריך ואמר ז\"ל שהדבר ידוע שהשער הן הדלתות וכן אמרו חכמים אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ולא אמרו אחד פתחי בתים שכל פתח שאין לו דלתות פתח מיקרי שער לא מיקרי וקשיא לי על דבר זה שהרי מצינו שער שאין לו דלתות ומיקרי שער דכתיב ומסך פתח שער החצר ואע\"פ שלא היה לו לחצר דלתות נקרא שער ובמתניתין תנן כל השערים שהיו שם היה להן דלתות חוץ משל אולם שמע מינה לאו בדלתות תליא מילתא דשער שהשער אינו אלא שם מקום הכניסה והיציאה והוא המקום שבין שתי המזוזות דהא כתיב וירמסו אותו העם בשער וכן נמי זה השער ליי צדיקים יבאו בו וכן שער ויצאו וכן עברו ושובו משער לשער במחנה ואע\"פ שאין במחנה דלתות הא קא מיקרי שער ויש פתח שיש לו דלתות ולא מיקרי שער אלא פתח שנא' ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצא הפתח וכתיב ביה והדלת סגר אחריו ונאמר בפתחי שערים בעיר נמצאת למד שיש שער שיש לו דלתות ויש שער שאין לו דלתות ויש פתח שיש לו דלתות ויש פתח שאין לו דלתות מכלל דלאו דלתות הוא דקא גרמי ואם כן למה נאמר שער ונאמר פתח שהפתח שם הפתיחה שבכותל ושער הוא שם מסלול היציאה והביאה הבאים בשערים האלה ועל כן נגד הפתח נקרא פתח שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד והוא כנגדו וכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית וכמוהו רבים ומה שאמר וכדרישת סמוכים יש בתלמוד והלא קימא לן שאין מעשה נזכר אלא לאמת ממנו ההלכה ומה שאמר רב נחמן תלי רישא ברישא אינו אלא כדי לידע מקום דרך הביאה כדי לתן מזוזה על הימין אבל קודם הדלתות אינו יודע באי זה צד יניח.
תשובה זו הקושיא דקדוק בינה יש בה וראוי לשבחה אבל כשעיינתי בה מצאתי פירכא בעזרת הבורא שהקשית מדכתיב ומסך פתח שער החצר המסך כנגד הדלתות לפיכך איקרי שער ועוד הכתיב פתח ואינו כמו ובשעריך שאין בו זכרון פתח כלל וענין הכתוב פשוט ומסך שעל הפתח שהוא במקום שער החצר וסיועא איכא מינה ולענין מתניתין דתנן כל השערים וכו' מינה תלמוד שאין שער אלא בדלתות ואיידי דרוב יש להו דלתות קרי להו שערים ולא איכפת ליה לתנא בפתח אחד ואדרבה אילו אמר כל הפתחים היינו מקשים היכי תנא פתחים והרי כולהו בדלתות חוץ מאחד מהם ולענין וירמסו אותו העם בשער לאו למימרא שהרמיסה בדלתות דוקא ואפשר שלחצו אותו עם הדלתות שהן השער ולענין זה השער לד' ומאי דכתיב עברו ושובו משער לשער במחנה הדבר ידוע שאין במחנה לא שער ולא פתח שאין לשם מבואות ולא חצרות ולא בנין כלל וכן זה השער לי\"י כמו וזה שער השמים שאלת לשון לדמיון הענין הוא ולענין שער שיש לו דלתות דאיקרי פתח אמת וליכא עליה מהאי אנפא קושיא שלא אמר בדבריו שהשער לא איקרי פתח אלא הפתח הוא דלא איקרי שער ודבריו ברורים למבינים שכך אמר שכל פתח שאין לו דלתות פתח מקרי שער לא מקרי." + ], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד שאל מלפניו ר' יונתן הכהן ז\"ל על מה שאמר זצ\"ל שהבית צריך דלתות ואחר כך יתחייב במזוזה והשיב מדכתיב וכתבתם על מזוזות אינו אלא לבית שיש לו דלתות אבל בית שאין לו דלתות פטור מדכתיב ובשעריך ואמר ז\"ל שהדבר ידוע שהשער הן הדלתות וכן אמרו חכמים אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ולא אמרו אחד פתחי בתים שכל פתח שאין לו דלתות פתח מיקרי שער לא מיקרי וקשיא לי על דבר זה שהרי מצינו שער שאין לו דלתות ומיקרי שער דכתיב ומסך פתח שער החצר ואע\"פ שלא היה לו לחצר דלתות נקרא שער ובמתניתין תנן כל השערים שהיו שם היה להן דלתות חוץ משל אולם שמע מינה לאו בדלתות תליא מילתא דשער שהשער אינו אלא שם מקום הכניסה והיציאה והוא המקום שבין שתי המזוזות דהא כתיב וירמסו אותו העם בשער וכן נמי זה השער ליי צדיקים יבאו בו וכן שער ויצאו וכן עברו ושובו משער לשער במחנה ואע\"פ שאין במחנה דלתות הא קא מיקרי שער ויש פתח שיש לו דלתות ולא מיקרי שער אלא פתח שנא' ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצא הפתח וכתיב ביה והדלת סגר אחריו ונאמר בפתחי שערים בעיר נמצאת למד שיש שער שיש לו דלתות ויש שער שאין לו דלתות ויש פתח שיש לו דלתות ויש פתח שאין לו דלתות מכלל דלאו דלתות הוא דקא גרמי ואם כן למה נאמר שער ונאמר פתח שהפתח שם הפתיחה שבכותל ושער הוא שם מסלול היציאה והביאה הבאים בשערים האלה ועל כן נגד הפתח נקרא פתח שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד והוא כנגדו וכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית וכמוהו רבים ומה שאמר וכדרישת סמוכים יש בתלמוד והלא קימא לן שאין מעשה נזכר אלא לאמת ממנו ההלכה ומה שאמר רב נחמן תלי רישא ברישא אינו אלא כדי לידע מקום דרך הביאה כדי לתן מזוזה על הימין אבל קודם הדלתות אינו יודע באי זה צד יניח.
תשובה זו הקושיא דקדוק בינה יש בה וראוי לשבחה אבל כשעיינתי בה מצאתי פירכא בעזרת הבורא שהקשית מדכתיב ומסך פתח שער החצר המסך כנגד הדלתות לפיכך איקרי שער ועוד הכתיב פתח ואינו כמו ובשעריך שאין בו זכרון פתח כלל וענין הכתוב פשוט ומסך שעל הפתח שהוא במקום שער החצר וסיועא איכא מינה ולענין מתניתין דתנן כל השערים וכו' מינה תלמוד שאין שער אלא בדלתות ואיידי דרוב יש להו דלתות קרי להו שערים ולא איכפת ליה לתנא בפתח אחד ואדרבה אילו אמר כל הפתחים היינו מקשים היכי תנא פתחים והרי כולהו בדלתות חוץ מאחד מהם ולענין וירמסו אותו העם בשער לאו למימרא שהרמיסה בדלתות דוקא ואפשר שלחצו אותו עם הדלתות שהן השער ולענין זה השער לד' ומאי דכתיב עברו ושובו משער לשער במחנה הדבר ידוע שאין במחנה לא שער ולא פתח שאין לשם מבואות ולא חצרות ולא בנין כלל וכן זה השער לי\"י כמו וזה שער השמים שאלת לשון לדמיון הענין הוא ולענין שער שיש לו דלתות דאיקרי פתח אמת וליכא עליה מהאי אנפא קושיא שלא אמר בדבריו שהשער לא איקרי פתח אלא הפתח הוא דלא איקרי שער ודבריו ברורים למבינים שכך אמר שכל פתח שאין לו דלתות פתח מקרי שער לא מקרי." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1f06af9f1ae0a2a91606f3be02b22e8c539e52af --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,57 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Tefillin,_Mezuzah_and_the_Torah_Scroll", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה והא דקאמר ז\"ל ב(הלכות) מזוזה שאינה צריכה עיבוד לשמה ראיתי מה ששאל מלפניו ר' יונתן הכהן ז\"ל מנין דבר זה והשיב לו שלא מצינו במזוזה עבודה לשמה והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר וטעמו של דבר שגוף התפלין וגוף ספר תורה הן המצוה אבל המזוזה עצמה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני הבית החיוב ואם אין בית אין מזוזה אבל ספר תורה ותפלין חובת הגוף התדירה וקשיא לי על תשובה זו וכי הבית עצמו חייב אלא אם כן יהא אדם דר בו אלולי אדם הדר בבית לא נתחייב שהרי בית התבן פטור מן המזוזה וכל כיוצא בו נמצאת גם היא חובת הגוף ולא עוד אלא הרי ציצית שחובת טלית היא ואפילו למאן דאמר חובת גברא אי איכא טלית מיחייבא ואם אין טלית אין ציצית ואפילו הכי בעינן טוויה לשמה ואי משום תדירות ופעמים שאדם דר בשדה ובאוהלים שאין בם חובת מזוזה הרי תפלין ודאי אינה תדירה כדקאמר לן דלילה לאו זמן תפלין הוא ועוד שבתות וימים טובים נמי לאו זמן תפלין ואם כן יותר מחציו של זמן אדם פטור מן התפלין ומזוזה היא חובה הנותנת בכל הזמן כולו ורוב בני אדם לעולם אין דרין בשדות אלא בבתים ויושבין בהם תמיד וצריכה לעמוד ימים רבים ולעולם גופה נמי מצוה ולעולם אימא לך פריש בתפלין וספר תורה והוא הדין למזוזה דכולהו תשמישי קדושה נינהו וצריכין עבודה לשמה ודילמא טעמא אחרינא אשכח.
תשובה עיקר התשובה היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר והמחמיר בדבר זה צריך להביא ראיה ואי משום תשמישי קדושה הרי מגילה תשמישי קדושה דכל כתבי הקודש תשמישי קדושה הן ואע\"פ כן אינה צריכה עבודה לשמה וזה שאמרת תשמישי קדושה לפי לשונך אלא כתבי הקודש הן בעצמן קודש ותשמיש תשמישי קדושה ושהבאת בקושיתך על הטעם שנתן ז\"ל שאין המזוזה מצוה אלא מפני הבית ואמרת וכי הבית עצמו חייב אין אלו אלא דברים שראוי לתמוה עליהם וכי בן דעה יאמר שהבית עצמו חייב וכי בר חיוב הוא אין בדבריו מקום ספק למבין שענין דבריו שאין אדם חייב במצוה זו אלא מפני הבית ואם אין בית אין חיוב למצוה זו ואין התפלין כך אלא חובה שהוא חייב בה על כל פנים וכבר פירש זה הענין בהלכות ברכות בספר אהבה שם אמר יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל בה ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפלין וסוכה ולולב וכו' ויש מצות שאינן חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה לגג שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה וכו'.
ושהקשית מן הציצית שהוא דומה למזוזה שאין אדם חייב בו אלא מפני הטלית ואע\"פ כן צריך טויה לשמה יראה שזה הקושיא על הטעם שנתן ז\"ל קושיא יפה ואע\"פ כן כשתדקדק לא תמצא הקושיא עומדת כלל שטעם הציצית שחייבנו אותו טויה לשמה משום תעשה ולא מן העשוי נגעו בו דהכי גרסינן בגמרא דסוכה אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין ומן הגרדין ומן הנימין פסולה מן הסיסין כשרה כי אמריתה קמא דשמואל אמר לי מן הסיסין נמי פסולה בעינן טוויה לשמה ובהדיא פרישנא לטעמיה דהאי מימרא דאמר קרא גדילים תעשה לך לשם חובך ותניא בפרשת ציצית בספרי גדילים לא מן החוטין תעשה לא מן העשויים וגרסינן נמי בגמרא דמנחות להאי גירסא דאיתינן לה בסוכה אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין וכו' אלמא בעינן טויה לשמה והואיל והטעם בטויה לשמה משום תעשה ולא מן העשוי כדאיפרש בגמרא דסוכה ובספרי ליכא למיגמר מציצית שלולי הכתוב לא חייבנו בו טויה לשמה הלכך אין עליו ז\"ל קושיא לפני מי שירד לעומק חכמתו ודקדוק סברתו כלל." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "שאלה ועוד שאל מלפניו ר' יונתן הכהן ז\"ל על מה שאמר זצ\"ל שהבית צריך דלתות ואחר כך יתחייב במזוזה והשיב מדכתיב וכתבתם על מזוזות אינו אלא לבית שיש לו דלתות אבל בית שאין לו דלתות פטור מדכתיב ובשעריך ואמר ז\"ל שהדבר ידוע שהשער הן הדלתות וכן אמרו חכמים אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ולא אמרו אחד פתחי בתים שכל פתח שאין לו דלתות פתח מיקרי שער לא מיקרי וקשיא לי על דבר זה שהרי מצינו שער שאין לו דלתות ומיקרי שער דכתיב ומסך פתח שער החצר ואע\"פ שלא היה לו לחצר דלתות נקרא שער ובמתניתין תנן כל השערים שהיו שם היה להן דלתות חוץ משל אולם שמע מינה לאו בדלתות תליא מילתא דשער שהשער אינו אלא שם מקום הכניסה והיציאה והוא המקום שבין שתי המזוזות דהא כתיב וירמסו אותו העם בשער וכן נמי זה השער ליי צדיקים יבאו בו וכן שער ויצאו וכן עברו ושובו משער לשער במחנה ואע\"פ שאין במחנה דלתות הא קא מיקרי שער ויש פתח שיש לו דלתות ולא מיקרי שער אלא פתח שנא' ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצא הפתח וכתיב ביה והדלת סגר אחריו ונאמר בפתחי שערים בעיר נמצאת למד שיש שער שיש לו דלתות ויש שער שאין לו דלתות ויש פתח שיש לו דלתות ויש פתח שאין לו דלתות מכלל דלאו דלתות הוא דקא גרמי ואם כן למה נאמר שער ונאמר פתח שהפתח שם הפתיחה שבכותל ושער הוא שם מסלול היציאה והביאה הבאים בשערים האלה ועל כן נגד הפתח נקרא פתח שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד והוא כנגדו וכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית וכמוהו רבים ומה שאמר וכדרישת סמוכים יש בתלמוד והלא קימא לן שאין מעשה נזכר אלא לאמת ממנו ההלכה ומה שאמר רב נחמן תלי רישא ברישא אינו אלא כדי לידע מקום דרך הביאה כדי לתן מזוזה על הימין אבל קודם הדלתות אינו יודע באי זה צד יניח.
תשובה זו הקושיא דקדוק בינה יש בה וראוי לשבחה אבל כשעיינתי בה מצאתי פירכא בעזרת הבורא שהקשית מדכתיב ומסך פתח שער החצר המסך כנגד הדלתות לפיכך איקרי שער ועוד הכתיב פתח ואינו כמו ובשעריך שאין בו זכרון פתח כלל וענין הכתוב פשוט ומסך שעל הפתח שהוא במקום שער החצר וסיועא איכא מינה ולענין מתניתין דתנן כל השערים וכו' מינה תלמוד שאין שער אלא בדלתות ואיידי דרוב יש להו דלתות קרי להו שערים ולא איכפת ליה לתנא בפתח אחד ואדרבה אילו אמר כל הפתחים היינו מקשים היכי תנא פתחים והרי כולהו בדלתות חוץ מאחד מהם ולענין וירמסו אותו העם בשער לאו למימרא שהרמיסה בדלתות דוקא ואפשר שלחצו אותו עם הדלתות שהן השער ולענין זה השער לד' ומאי דכתיב עברו ושובו משער לשער במחנה הדבר ידוע שאין במחנה לא שער ולא פתח שאין לשם מבואות ולא חצרות ולא בנין כלל וכן זה השער לי\"י כמו וזה שער השמים שאלת לשון לדמיון הענין הוא ולענין שער שיש לו דלתות דאיקרי פתח אמת וליכא עליה מהאי אנפא קושיא שלא אמר בדבריו שהשער לא איקרי פתח אלא הפתח הוא דלא איקרי שער ודבריו ברורים למבינים שכך אמר שכל פתח שאין לו דלתות פתח מקרי שער לא מקרי." + ], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד שאל מלפניו ר' יונתן הכהן ז\"ל על מה שאמר זצ\"ל שהבית צריך דלתות ואחר כך יתחייב במזוזה והשיב מדכתיב וכתבתם על מזוזות אינו אלא לבית שיש לו דלתות אבל בית שאין לו דלתות פטור מדכתיב ובשעריך ואמר ז\"ל שהדבר ידוע שהשער הן הדלתות וכן אמרו חכמים אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ולא אמרו אחד פתחי בתים שכל פתח שאין לו דלתות פתח מיקרי שער לא מיקרי וקשיא לי על דבר זה שהרי מצינו שער שאין לו דלתות ומיקרי שער דכתיב ומסך פתח שער החצר ואע\"פ שלא היה לו לחצר דלתות נקרא שער ובמתניתין תנן כל השערים שהיו שם היה להן דלתות חוץ משל אולם שמע מינה לאו בדלתות תליא מילתא דשער שהשער אינו אלא שם מקום הכניסה והיציאה והוא המקום שבין שתי המזוזות דהא כתיב וירמסו אותו העם בשער וכן נמי זה השער ליי צדיקים יבאו בו וכן שער ויצאו וכן עברו ושובו משער לשער במחנה ואע\"פ שאין במחנה דלתות הא קא מיקרי שער ויש פתח שיש לו דלתות ולא מיקרי שער אלא פתח שנא' ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצא הפתח וכתיב ביה והדלת סגר אחריו ונאמר בפתחי שערים בעיר נמצאת למד שיש שער שיש לו דלתות ויש שער שאין לו דלתות ויש פתח שיש לו דלתות ויש פתח שאין לו דלתות מכלל דלאו דלתות הוא דקא גרמי ואם כן למה נאמר שער ונאמר פתח שהפתח שם הפתיחה שבכותל ושער הוא שם מסלול היציאה והביאה הבאים בשערים האלה ועל כן נגד הפתח נקרא פתח שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד והוא כנגדו וכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית וכמוהו רבים ומה שאמר וכדרישת סמוכים יש בתלמוד והלא קימא לן שאין מעשה נזכר אלא לאמת ממנו ההלכה ומה שאמר רב נחמן תלי רישא ברישא אינו אלא כדי לידע מקום דרך הביאה כדי לתן מזוזה על הימין אבל קודם הדלתות אינו יודע באי זה צד יניח.
תשובה זו הקושיא דקדוק בינה יש בה וראוי לשבחה אבל כשעיינתי בה מצאתי פירכא בעזרת הבורא שהקשית מדכתיב ומסך פתח שער החצר המסך כנגד הדלתות לפיכך איקרי שער ועוד הכתיב פתח ואינו כמו ובשעריך שאין בו זכרון פתח כלל וענין הכתוב פשוט ומסך שעל הפתח שהוא במקום שער החצר וסיועא איכא מינה ולענין מתניתין דתנן כל השערים וכו' מינה תלמוד שאין שער אלא בדלתות ואיידי דרוב יש להו דלתות קרי להו שערים ולא איכפת ליה לתנא בפתח אחד ואדרבה אילו אמר כל הפתחים היינו מקשים היכי תנא פתחים והרי כולהו בדלתות חוץ מאחד מהם ולענין וירמסו אותו העם בשער לאו למימרא שהרמיסה בדלתות דוקא ואפשר שלחצו אותו עם הדלתות שהן השער ולענין זה השער לד' ומאי דכתיב עברו ושובו משער לשער במחנה הדבר ידוע שאין במחנה לא שער ולא פתח שאין לשם מבואות ולא חצרות ולא בנין כלל וכן זה השער לי\"י כמו וזה שער השמים שאלת לשון לדמיון הענין הוא ולענין שער שיש לו דלתות דאיקרי פתח אמת וליכא עליה מהאי אנפא קושיא שלא אמר בדבריו שהשער לא איקרי פתח אלא הפתח הוא דלא איקרי שער ודבריו ברורים למבינים שכך אמר שכל פתח שאין לו דלתות פתח מקרי שער לא מקרי." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2c6b47ee9e081b1beb5b053f7fa8fa8bf41ae851 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,38 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [ + "שאלה ועוד אמר הרב ז\"ל בספר עבודה חטאת צבור שאבדה ונמצאת אחר כפרה בין ראויה בין אין ראויה תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה. ואמאי והא תנן על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר שעירי הרגלים מכפרין אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה אמר להן יקרבו אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה היאך הן קרבין אמר להן כולן הן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ובאבודין ונמצאו אחר כפרה עסקינן ופירוש קריבין זה בזה שאע\"פ שהקדישן לשם חטאת ראש חדש יקריב אותו לשם חטאת הרגל כדתניא מודה ר' שמעון בשעיר שלא קרב ברגל יקרב בראש חדש שלא קרב בראש חדש יקרב ביום הכפורים וכו' שאם תאמר דחכמים לא סבירא להו דקרבין זה בזה הא גרסינן אהא דאמר ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי ר' שמעון אינן נפדין תמידין לדברי חכמים נפדין תמידין ואמרינן... דמאן חכמים דאמרו לו ואקשינן וממאי דאמרו לו ר' יהודה היא ומשום לב בית דין מתנה עליהן והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא לב בית דין מתנה עליהם אטו הכי קרבי אלא לדידך אמאי יקרבו ודלמא ר' מאיר היא והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמר כל השעירין כפרתן שווה אטו הכי קרבי אלא לדידך אמאי יקרבו הרי תלמוד ערוך דכולהו סבירא להו דקרבין זה בזה והאי דקאמרי ליה לר' שמעון מה שיקרבו לפום סבריה הוא דקאמרי ליה משום דלא ס\"ל דכפרתן שוה ומודה הוא דאע\"ג דחלוקין הן בכפרתן קרבין כדתניא ומודה ר' שמעון בשעיר שלא קרב ברגל שיקרב בראש חדש שתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון וודאי לא אמר הרב ז\"ל דבר זה אלא שהלך בסוגיא זו אחר פירושו של רבינו יוסף בן מגש ז\"ל שפירש קרבין זה בזה אם אירע מקרה או אונס ולא הקריבו שעיר החטאת ברגל שמקריבין אותו בראש חודש חוץ משעיר של ראש חודש.
ודבר זה של תימה היאך סליק אדעתין לאקריבי קרבן חוץ מיום חובתו הא קי\"ל לדברי הכל אם עבר היום בטל קרבנו מדכתיב דבר יום ביומו ונאמר עולת חדש בחדשו אם עולת התמיד לא קרבא מיום ליום אחד חטאת קריבה מחדש לחודש ותו הא דומיא דתמידין שלא הוצרכו לצבור נינהו דקאמרי מאן חכמים קסברי לב בית דין מתנה עליהן חכמים דאמרו לו דקסברי לב בית דין מתנה על השעירין אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יקרבו לשם רגל אחר או חודש אחר משום דלב בית דין מתנה עליהן ואע\"פ שאין כפרתן שוה למאי דסליק אדעתין דר' יהודה היא ואי אמרת דקרבין הן תשלומין לשעבר היכי נפיק מניה דסבר ר' יהודה לב בי\"ד מתנה עליהן וכי דבר שאין לו תשלומין מהניא ביה התנאות בי\"ד ואי סלקא דעתא מהניא אפילו ר' מאיר דסבר כפרתן שווה צריך תנאי בי\"ד דאי לא קרבי האידנא יקרבו ברגל אחר ולפי טעמו של ר' שמעון דמודה דקרבי זה בזה משום כולהו על מזבח החיצון קרבי אמאי עבר היום יבטל קרבנו הא כולהו על מזבח החיצון קרבי אלא לאו שמע מינה לא איירו תנאי ואמוראי אלא בשעיר שאבד והקריבו אחר תחתיו דהיינו לא הוצרכו לצבור ולדברי הכל קרב ברגל אחר או בראש חדש לשם חטאת אותו היום ומאי דקא פסיק הרב ז\"ל שתרעה עד שיפול בה מום לא נאמר דין זה אלא בפר ושעיר של יום הכפורים ושעירי ע\"ז דתניא פר ושעיר של יוה\"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן וכן שעירי ע\"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולן ימותו דברי ר' יהודה ר' אלעזר ור' שמעון אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת צבור מתה ואוקימנא טעמא דלא קרבי גופיה עולה גזרה לאחר כפרה וטעמא דמלתא משום דחטאות פנימיות נינהו וכדקא יהיב ר' שמעון טעמא דכולהו על מזבח החיצון קרבי והני לאו על מזבח החיצון ואי כדקסברי דר' יהודה סבר בשעירי הרגלים ירעו מאי שנא הני דימותו ולא ירעו כולהו חטאת צבור נינהו.
תשובה ר' שמעון דאמר קרבין זה בזה לית הלכתא כותיה דר' יהודה מפליג עליה וסבירא ליה אין קרבין זה בזה כדדייקינן מגמרא דמאן חכמים והתם ממאי דמאן אמרו לו ר' יהודה היא ומשום לב בית דין מתנה עליהם דילמא ר' מאיר היא כלומר מאין לך דהאי אמרו לו ר' יהודה דסברא ליה אין קרבין זה בזה ומשום דלב בי\"ד מתנה עליהם ופרים תמימין דלמא ר' מאיר היא וכו' זה הוא הפירוש הנכון דפריש רבינו יוסף הלוי זצ\"ל ולא מפני שטעה ז\"ל בפירוש ענין קרבין זה בזה לא סמכינן על שאר פירושו ואותה התוספת שהוספתה בלשון התלמוד בדבריך ואמרת והכי קא אמר ליה בשלמא לדידי לב בי\"ד מתנה עליהן אטו הכי קרבי אלא לדידך אמאי יקרבו אין זו התוספת בתלמוד ואם היא בספרים שלכם הגיהו אותם שמא פירוש הוא למקצת המפרשים כמותכם ונכנס בתוך לשון ספרי התלמוד שלכם שהרבה מקומות בספרי הגמרא כך וכי עלה על דעת לומר דר' יהודה סבר קרבין זה בזה אילו היה ר' יהודה סובר שקרבין זה בזה היכי משכחת חטאת הצבור מתה כדאשכחן ליה בכל מקום דחטאת הצבור לדבריו מתה בההיא דתנן בתמורה חטאת היחיד וכו' ושל צבור אינה מתה ר' יהודה אומר תמות אלא לעולם לא סבירא ליה לר' יהודה דקרבין זה בזה והואיל דר' יהודה חולק על ר' שמעון וקי\"ל ר\"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה לית הלכתא כר' שמעון דאמר קרבין זה בזה.
ואם יש נפש אדם לומר הרי ר' מאיר גם הוא סבירא ליה קרבין זה בזה ואין דבריו של אחד במקום שנים נימא אע\"ג דאיכא למימר לא מצינו האי סברא לר' מאיר אלא בדילמא לא בפירוש אעפ\"כ הרי חכמים נמי פליגי על ר' שמעון דקא מדמינן פלוגתיהו בנפדין תמימין לפלוגתייהו בקרבין זה בזה לדברי חכמים תמידין נפדין תמידין דר' יוחנן גמרא גמיר לה וממילא שמעינן דרבנן נמי דאינהו רבים לא סבירא להו קרבין זה בזה והוו להו תנאי דסברי קרבין זה בזה מיעוט לגבי רבים ולית הלכתא כותיהו והאי דתניא ומודה ר' שמעון בשעיר שלא קרב ברגל שיקרב בר\"ח וכו' לאו למימרא דר' יהודה או רבנן כך סבירא להו והאי הודאה לדבריהן היא אלא האי הודאה לר' מאיר היא כלומר אע\"ג דפליג ר' שמעון על ר' מאיר בכפרת שעירים ואמר אינה שוה מודה דקרבין זה בזה... כך סבירא ליה הואיל וכפרתן שוה וכך יתבאר מהתוספתא דשבועות וממנה יתבאר דר' מאיר סבירא ליה קריבין זה בזה בלא ספק לה מההיא דגרסינן דילמא ר' מאיר היא וכו' ולא עוד אלא אפילו ר' שמעון דסבר קריבין זה בזה לא איירי באבודין כלל אלא כשהיו בית דין שוגגין או אנוסין בלבד כדפריש רבינו יוסף הלוי זצ\"ל דתניא בתוספתא דמנחות קטרת שלא קרבה חציה בבקר תקרב כולה בין הערבים שעירי הרגל שלא נקרבו ברגל יקרבו בר\"ח לא קרבו בראש חודש יקרבו ביום הכפורים וכו' אמר ר' שמעון אימתי בזמן שהיו בית דין אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין וכו' הלכך לא איירי באבודין כלל.
ואע\"ג דלא פליג ר' שמעון בין שוגגין או אנוסין ובין מזידים אלא בתמיד וקטורת אבל בשעירי רגלים וראשי חדשים ומוספין לא פליג בין אנוסין או שוגגין או מזידין מכל מקום שמעינן דלא איירי אלא במקרה של בי\"ד בלבד אבל באבודין לא איירי כלל כדפריש גאון התלמוד ז\"ל ולא כל הרוצה ליטול לו את השם יטול די לך להבין פירושו אבל לעקור אותו כולו אין כל רב יכול להכניס עצמו בכך כל שכן אחרים אבל הך דאמר ז\"ל דאיירי ר' שמעון בתשלומין וענין הדברים שקרבין באחרין תשלומי ראשון כדאמר ז\"ל בכלל דבריו שכיון שלא הקריבו שעירים כלל לפיכך לדבר תשלומין קרבין זה בזה ודאי דברי שגגה הן ושגיאות מי יבין דקיימא לן עבר יום בטל קרבנו ובפירוש תניא בתוספתא מוספי שבת שלא קרבו בשבת זו יקרבו בשבת אחרת חובת השבת הבאה והוא הדין לשעירי חטאת ולפום חורפא שבשתא ואע\"ג דיכול אדם לדחוק ולהעמיד פירושו אליבא דר' שמעון ור' מאיר ולומר דעבר יום בטל קרבנו אליבא דהלכתא וזה הפירוש אליבא דר' מאיר ור' שמעון דסברי קרבין זה בזה וכן נמי האי דתניא יקרבו בשבת אחרת חובת השבת הבאה אינו הדין לשעירי חטאת שהן באין לכפרה האמת הוא דלא איירי תנאי בתשלומין כלל תדע דקא מתמהינן לר' שמעון הואיל ואין כפרתן שוה היאך הן קרבין ומהדר להו כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ואילו היה סבירא ליה לר' שמעון דקרבין באחרין תשלומי ראשון לא הוה עליה תמיהא מכפרתן אינה שוה כלל.
ובפירוש חלק אבא מארי ז\"ל על רבינו יהוסף הלוי ז\"ל בפירוש המשנה בתשלומין ופירש כך ומעני קולהם שיקרבו זה בזה אן יקרב שעיר ראש חדש אבא תאכר תקריבה פי רגל מן אל רגלים ויכון שעיר רגל ושעיר רגל אדא תאכר תקריבה פי ראש חדש ויכון הו בעינה שעיר ראש חדש זה הוא נוסח פירושו במסכת שבועות בכתב ידו ודאתינן עלה מעיקרא אפילו לר' שמעון ליכא לאקשוי על דברי אבא מארי זצ\"ל דהוא ז\"ל בחטאת צבור שאבדה איירי ור' שמעון לא איירי באבודין כלל ואותה הנבואה שנתנבא כבודך ובאבודין ונמצאו אחר כפרה עסקינן לא עמדה לה מופת ולא אות כדי שנאמין בה וכבר פירשנו הראיות הברורות דלא אירינן באבודין ושפסק ז\"ל דחטאת צבור שנמצאת אחר כפרה תרעה עד שיפול בה מום כדאמר רבינו יוסף הלוי ז\"ל פסקא אליבא דהלכתא וסוגיא דגמרא הוא דמסוגיא דגמרא ביומא ובתמורה ובהוריות מתברר דכל דאמר ר' יהודה תמות אמרי רבנן רועה עד שיפול בה מום ומדתנן חטאות יחיד שכפרו הבעלים מתות ושל צבור אינן מתות דייקינן דרועות עד שיפול בהן מום דאילו הוי סבירא להו לרבנן דקרבין בעצמן לא תנן ושל צבור אינן מתות אלא ושל צבור קריבין בעצמן לחובות אחרים ומדלא תנן הכי שמעינן דרועות ומדתנן ביומא והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת הצבור מתה דיקינן שכל חטאת הצבור שנמנע הקרבתה לשם חובתה כך דינה שתהא רועה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה שהתנא נתן הטעם ירעה וכו' שאין חטאת הצבור מתה הא כל חטאת צבור שאינה קריבה לשם חובתה הואיל ואינה מתה כך דינה.
הנה נתברר לך דדבריו ז\"ל תרוצין ועומדין אליבא דהלכתא ודוקיא דמתניתין ובריתא וגמרא וליכא בהו ספיקא ולא עליהו קושיא וכבר הרוחנו בפירוש שמועה זו דקשה היא ועמוקה ואין כל דעת יכולה להבין סודותיה במהרה ונראה מדבריך שדמית דהאי דאמר ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו להן נפדין תמימין באבודין איירי וזו טעות שמהלשון תתבאר לך חדא דתמידין אמר והאי דמרמינן לה בגמרא לשעירי חטאת ושקלינן וטרינן בה על לב בית דין מתנה עליהם ולעולם לא איירי ר' יוחנן אלא בתמידין ועוד לא הוצרכו להן. אבא מארי לא איירי אלא בתמידין שהוכנו כההוא דתנן אין פוחתין מששה טלאים וכו' ולא נצרכו להן אלא אתותרו כדפריש רבנו יוסף ז\"ל וזו אינה צריכה לא לפנים ולא לפני ולפנים שלא הוצרכו להן." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..fbfc0f44e7bbc29a23efecefd8876a5fc7c50ee1 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,35 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Sacrifices_Rendered_Unfit", + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [ + "שאלה ועוד אמר הרב ז\"ל בספר עבודה חטאת צבור שאבדה ונמצאת אחר כפרה בין ראויה בין אין ראויה תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה. ואמאי והא תנן על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר שעירי הרגלים מכפרין אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה אמר להן יקרבו אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה היאך הן קרבין אמר להן כולן הן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ובאבודין ונמצאו אחר כפרה עסקינן ופירוש קריבין זה בזה שאע\"פ שהקדישן לשם חטאת ראש חדש יקריב אותו לשם חטאת הרגל כדתניא מודה ר' שמעון בשעיר שלא קרב ברגל יקרב בראש חדש שלא קרב בראש חדש יקרב ביום הכפורים וכו' שאם תאמר דחכמים לא סבירא להו דקרבין זה בזה הא גרסינן אהא דאמר ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי ר' שמעון אינן נפדין תמידין לדברי חכמים נפדין תמידין ואמרינן... דמאן חכמים דאמרו לו ואקשינן וממאי דאמרו לו ר' יהודה היא ומשום לב בית דין מתנה עליהן והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא לב בית דין מתנה עליהם אטו הכי קרבי אלא לדידך אמאי יקרבו ודלמא ר' מאיר היא והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמר כל השעירין כפרתן שווה אטו הכי קרבי אלא לדידך אמאי יקרבו הרי תלמוד ערוך דכולהו סבירא להו דקרבין זה בזה והאי דקאמרי ליה לר' שמעון מה שיקרבו לפום סבריה הוא דקאמרי ליה משום דלא ס\"ל דכפרתן שוה ומודה הוא דאע\"ג דחלוקין הן בכפרתן קרבין כדתניא ומודה ר' שמעון בשעיר שלא קרב ברגל שיקרב בראש חדש שתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון וודאי לא אמר הרב ז\"ל דבר זה אלא שהלך בסוגיא זו אחר פירושו של רבינו יוסף בן מגש ז\"ל שפירש קרבין זה בזה אם אירע מקרה או אונס ולא הקריבו שעיר החטאת ברגל שמקריבין אותו בראש חודש חוץ משעיר של ראש חודש.
ודבר זה של תימה היאך סליק אדעתין לאקריבי קרבן חוץ מיום חובתו הא קי\"ל לדברי הכל אם עבר היום בטל קרבנו מדכתיב דבר יום ביומו ונאמר עולת חדש בחדשו אם עולת התמיד לא קרבא מיום ליום אחד חטאת קריבה מחדש לחודש ותו הא דומיא דתמידין שלא הוצרכו לצבור נינהו דקאמרי מאן חכמים קסברי לב בית דין מתנה עליהן חכמים דאמרו לו דקסברי לב בית דין מתנה על השעירין אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יקרבו לשם רגל אחר או חודש אחר משום דלב בית דין מתנה עליהן ואע\"פ שאין כפרתן שוה למאי דסליק אדעתין דר' יהודה היא ואי אמרת דקרבין הן תשלומין לשעבר היכי נפיק מניה דסבר ר' יהודה לב בי\"ד מתנה עליהן וכי דבר שאין לו תשלומין מהניא ביה התנאות בי\"ד ואי סלקא דעתא מהניא אפילו ר' מאיר דסבר כפרתן שווה צריך תנאי בי\"ד דאי לא קרבי האידנא יקרבו ברגל אחר ולפי טעמו של ר' שמעון דמודה דקרבי זה בזה משום כולהו על מזבח החיצון קרבי אמאי עבר היום יבטל קרבנו הא כולהו על מזבח החיצון קרבי אלא לאו שמע מינה לא איירו תנאי ואמוראי אלא בשעיר שאבד והקריבו אחר תחתיו דהיינו לא הוצרכו לצבור ולדברי הכל קרב ברגל אחר או בראש חדש לשם חטאת אותו היום ומאי דקא פסיק הרב ז\"ל שתרעה עד שיפול בה מום לא נאמר דין זה אלא בפר ושעיר של יום הכפורים ושעירי ע\"ז דתניא פר ושעיר של יוה\"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן וכן שעירי ע\"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולן ימותו דברי ר' יהודה ר' אלעזר ור' שמעון אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת צבור מתה ואוקימנא טעמא דלא קרבי גופיה עולה גזרה לאחר כפרה וטעמא דמלתא משום דחטאות פנימיות נינהו וכדקא יהיב ר' שמעון טעמא דכולהו על מזבח החיצון קרבי והני לאו על מזבח החיצון ואי כדקסברי דר' יהודה סבר בשעירי הרגלים ירעו מאי שנא הני דימותו ולא ירעו כולהו חטאת צבור נינהו.
תשובה ר' שמעון דאמר קרבין זה בזה לית הלכתא כותיה דר' יהודה מפליג עליה וסבירא ליה אין קרבין זה בזה כדדייקינן מגמרא דמאן חכמים והתם ממאי דמאן אמרו לו ר' יהודה היא ומשום לב בית דין מתנה עליהם דילמא ר' מאיר היא כלומר מאין לך דהאי אמרו לו ר' יהודה דסברא ליה אין קרבין זה בזה ומשום דלב בי\"ד מתנה עליהם ופרים תמימין דלמא ר' מאיר היא וכו' זה הוא הפירוש הנכון דפריש רבינו יוסף הלוי זצ\"ל ולא מפני שטעה ז\"ל בפירוש ענין קרבין זה בזה לא סמכינן על שאר פירושו ואותה התוספת שהוספתה בלשון התלמוד בדבריך ואמרת והכי קא אמר ליה בשלמא לדידי לב בי\"ד מתנה עליהן אטו הכי קרבי אלא לדידך אמאי יקרבו אין זו התוספת בתלמוד ואם היא בספרים שלכם הגיהו אותם שמא פירוש הוא למקצת המפרשים כמותכם ונכנס בתוך לשון ספרי התלמוד שלכם שהרבה מקומות בספרי הגמרא כך וכי עלה על דעת לומר דר' יהודה סבר קרבין זה בזה אילו היה ר' יהודה סובר שקרבין זה בזה היכי משכחת חטאת הצבור מתה כדאשכחן ליה בכל מקום דחטאת הצבור לדבריו מתה בההיא דתנן בתמורה חטאת היחיד וכו' ושל צבור אינה מתה ר' יהודה אומר תמות אלא לעולם לא סבירא ליה לר' יהודה דקרבין זה בזה והואיל דר' יהודה חולק על ר' שמעון וקי\"ל ר\"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה לית הלכתא כר' שמעון דאמר קרבין זה בזה.
ואם יש נפש אדם לומר הרי ר' מאיר גם הוא סבירא ליה קרבין זה בזה ואין דבריו של אחד במקום שנים נימא אע\"ג דאיכא למימר לא מצינו האי סברא לר' מאיר אלא בדילמא לא בפירוש אעפ\"כ הרי חכמים נמי פליגי על ר' שמעון דקא מדמינן פלוגתיהו בנפדין תמימין לפלוגתייהו בקרבין זה בזה לדברי חכמים תמידין נפדין תמידין דר' יוחנן גמרא גמיר לה וממילא שמעינן דרבנן נמי דאינהו רבים לא סבירא להו קרבין זה בזה והוו להו תנאי דסברי קרבין זה בזה מיעוט לגבי רבים ולית הלכתא כותיהו והאי דתניא ומודה ר' שמעון בשעיר שלא קרב ברגל שיקרב בר\"ח וכו' לאו למימרא דר' יהודה או רבנן כך סבירא להו והאי הודאה לדבריהן היא אלא האי הודאה לר' מאיר היא כלומר אע\"ג דפליג ר' שמעון על ר' מאיר בכפרת שעירים ואמר אינה שוה מודה דקרבין זה בזה... כך סבירא ליה הואיל וכפרתן שוה וכך יתבאר מהתוספתא דשבועות וממנה יתבאר דר' מאיר סבירא ליה קריבין זה בזה בלא ספק לה מההיא דגרסינן דילמא ר' מאיר היא וכו' ולא עוד אלא אפילו ר' שמעון דסבר קריבין זה בזה לא איירי באבודין כלל אלא כשהיו בית דין שוגגין או אנוסין בלבד כדפריש רבינו יוסף הלוי זצ\"ל דתניא בתוספתא דמנחות קטרת שלא קרבה חציה בבקר תקרב כולה בין הערבים שעירי הרגל שלא נקרבו ברגל יקרבו בר\"ח לא קרבו בראש חודש יקרבו ביום הכפורים וכו' אמר ר' שמעון אימתי בזמן שהיו בית דין אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין וכו' הלכך לא איירי באבודין כלל.
ואע\"ג דלא פליג ר' שמעון בין שוגגין או אנוסין ובין מזידים אלא בתמיד וקטורת אבל בשעירי רגלים וראשי חדשים ומוספין לא פליג בין אנוסין או שוגגין או מזידין מכל מקום שמעינן דלא איירי אלא במקרה של בי\"ד בלבד אבל באבודין לא איירי כלל כדפריש גאון התלמוד ז\"ל ולא כל הרוצה ליטול לו את השם יטול די לך להבין פירושו אבל לעקור אותו כולו אין כל רב יכול להכניס עצמו בכך כל שכן אחרים אבל הך דאמר ז\"ל דאיירי ר' שמעון בתשלומין וענין הדברים שקרבין באחרין תשלומי ראשון כדאמר ז\"ל בכלל דבריו שכיון שלא הקריבו שעירים כלל לפיכך לדבר תשלומין קרבין זה בזה ודאי דברי שגגה הן ושגיאות מי יבין דקיימא לן עבר יום בטל קרבנו ובפירוש תניא בתוספתא מוספי שבת שלא קרבו בשבת זו יקרבו בשבת אחרת חובת השבת הבאה והוא הדין לשעירי חטאת ולפום חורפא שבשתא ואע\"ג דיכול אדם לדחוק ולהעמיד פירושו אליבא דר' שמעון ור' מאיר ולומר דעבר יום בטל קרבנו אליבא דהלכתא וזה הפירוש אליבא דר' מאיר ור' שמעון דסברי קרבין זה בזה וכן נמי האי דתניא יקרבו בשבת אחרת חובת השבת הבאה אינו הדין לשעירי חטאת שהן באין לכפרה האמת הוא דלא איירי תנאי בתשלומין כלל תדע דקא מתמהינן לר' שמעון הואיל ואין כפרתן שוה היאך הן קרבין ומהדר להו כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ואילו היה סבירא ליה לר' שמעון דקרבין באחרין תשלומי ראשון לא הוה עליה תמיהא מכפרתן אינה שוה כלל.
ובפירוש חלק אבא מארי ז\"ל על רבינו יהוסף הלוי ז\"ל בפירוש המשנה בתשלומין ופירש כך ומעני קולהם שיקרבו זה בזה אן יקרב שעיר ראש חדש אבא תאכר תקריבה פי רגל מן אל רגלים ויכון שעיר רגל ושעיר רגל אדא תאכר תקריבה פי ראש חדש ויכון הו בעינה שעיר ראש חדש זה הוא נוסח פירושו במסכת שבועות בכתב ידו ודאתינן עלה מעיקרא אפילו לר' שמעון ליכא לאקשוי על דברי אבא מארי זצ\"ל דהוא ז\"ל בחטאת צבור שאבדה איירי ור' שמעון לא איירי באבודין כלל ואותה הנבואה שנתנבא כבודך ובאבודין ונמצאו אחר כפרה עסקינן לא עמדה לה מופת ולא אות כדי שנאמין בה וכבר פירשנו הראיות הברורות דלא אירינן באבודין ושפסק ז\"ל דחטאת צבור שנמצאת אחר כפרה תרעה עד שיפול בה מום כדאמר רבינו יוסף הלוי ז\"ל פסקא אליבא דהלכתא וסוגיא דגמרא הוא דמסוגיא דגמרא ביומא ובתמורה ובהוריות מתברר דכל דאמר ר' יהודה תמות אמרי רבנן רועה עד שיפול בה מום ומדתנן חטאות יחיד שכפרו הבעלים מתות ושל צבור אינן מתות דייקינן דרועות עד שיפול בהן מום דאילו הוי סבירא להו לרבנן דקרבין בעצמן לא תנן ושל צבור אינן מתות אלא ושל צבור קריבין בעצמן לחובות אחרים ומדלא תנן הכי שמעינן דרועות ומדתנן ביומא והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת הצבור מתה דיקינן שכל חטאת הצבור שנמנע הקרבתה לשם חובתה כך דינה שתהא רועה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה שהתנא נתן הטעם ירעה וכו' שאין חטאת הצבור מתה הא כל חטאת צבור שאינה קריבה לשם חובתה הואיל ואינה מתה כך דינה.
הנה נתברר לך דדבריו ז\"ל תרוצין ועומדין אליבא דהלכתא ודוקיא דמתניתין ובריתא וגמרא וליכא בהו ספיקא ולא עליהו קושיא וכבר הרוחנו בפירוש שמועה זו דקשה היא ועמוקה ואין כל דעת יכולה להבין סודותיה במהרה ונראה מדבריך שדמית דהאי דאמר ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו להן נפדין תמימין באבודין איירי וזו טעות שמהלשון תתבאר לך חדא דתמידין אמר והאי דמרמינן לה בגמרא לשעירי חטאת ושקלינן וטרינן בה על לב בית דין מתנה עליהם ולעולם לא איירי ר' יוחנן אלא בתמידין ועוד לא הוצרכו להן. אבא מארי לא איירי אלא בתמידין שהוכנו כההוא דתנן אין פוחתין מששה טלאים וכו' ולא נצרכו להן אלא אתותרו כדפריש רבנו יוסף ז\"ל וזו אינה צריכה לא לפנים ולא לפני ולפנים שלא הוצרכו להן." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0f505c12b9661d586b8d5fcc4fef49e1ef9b3e28 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,63 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד אמר הרב ז\"ל בספר עבודה השוחט את הפסח בחוץ אפילו בשאר ימות השנה בין לשמו בין שלא לשמו חייב שהפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא. וקשיא לי בה דהא קי\"ל דפסח קודם חצות אינו ראוי להקריבו בפנים וכל שאינו ראוי ליקרב בפנים אין חייבין עליו בחוץ כדתנן הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד וכו' שנא' לפני משכן י\"י כל שאינו ראוי לפני משכן ד' אין חייבין עליו ותדע דהא אמר רבה טעמיה דר' שמעון דסבר מחוסר זמן חייבין עליו בלא תעשה כדתניא ר' שמעון אומר מנין לזובח את הפסח בבמת יחיד בשעת איסור במות שהוא בלא תעשה וכו' וקאמר עלה אימת אי נימא אחר חצות כרת נמי ניחייב ואלא לאו קודם חצות דהוה ליה מחוסר זמן שאינו ראוי ליקרב עכשיו בפנים וקתני ר' שמעון שהוא בלא תעשה ורבנן פליגי עליה וסברי פטור לגמרי והיינו טעמיה דר' שמעון דתני במתניתין שהיה ר' שמעון אומר כל שהוא ראוי לבא לאחר זמן הרי זה בל\"ת ואין בו כרת וחכמים אומרין כל שאין בו כרת אינו בלא תעשה מכלל דמלתא פשיטתא היא דפסח קודם חצות כעין בעלי מומין עוברין וכעין תורין שלא הגיע זמנן וכעין מחוסר זמן ועד כאן לא דחינן ליה לרבה אלא דלאו מהאי טעמא מייתי ליה ר' שמעון דאפשר לאוקומה לברייתא זו בדרך אחרת אבל מעיקר האי סברא דפסח קודם חצות כמחוסר זמן ואינו ראוי ליקרב והוא הדין שנחלקו בו ר' שמעון וחכמים לא דחינן ליה הלכך קשיא לי מאי קאמר ז\"ל אפילו בשאר ימות השנה דמשמע אפילו קודם חצות לשמו חייב אם יש תשובה ישמחנו בתורתו ובחכמתו.
תשובה יש ויש ויראו ענוים וישמחו דורשי אלהים ויחי לבבכם כל זו הקושיא בנויה על זה שהבנת שמשמע שאר ימות השנה אפילו קודם חצות ואם כן אין זו קושיא על אבא מארי ז\"ל בלבד אלא אפילו על התלמוד דהכי גרסינן בפרק פרת חטאת מתקיף לה רב הונא וכי יש לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו ואתמהינן ולא והרי פסח בשאר ימות השנה דאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו ודחינן פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא כלומר ואפילו שחטו לשמו שהוא לשם פסח כשר הואיל והוא שלמים הרי הוא כמו ששחט שלמים לשם פסח שהן כשרים והואיל והדבר כן לא יכילנן לתרוצי התלמוד דאמר שאר ימות השנה אלא כשאר ימות השנה שאחר זמנו דקודם זמנו מחוסר זמן הוא וכן תירוץ דבריו ז\"ל שאמר שאר ימות השנה והלא מן הלשון עצמו דייקינן דמשמע שאר ימות השנה חוץ מיום י\"ד והאיך ישמע אדם משאר ימות השנה יום ארבעה עשר שהוא יום הקרבתו לא קודם חצות ולא אחר חצות ובהלכות פסולי המוקדשין אמר בענין מצא זכר וכו' ומה יעשה בזה הנמצא וכו' ואם פסח אחר זמנו הוא הרי זה שלמים ובהלכות קרבן פסח אמר שחיטת הפסח אחר חצות ואם שחטו קודם חצות פסול הנה פירש ז\"ל דקודם חצות כמחוסר זמן הוא הילכך זה שאמר בשאר ימות השנה לא איירי ביום י\"ד כלל אלא הלך על לשון התלמוד ומשמעו שהוא לאחר זמנו כמו שבארנו." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0bf91327f0d84e87401a1a4c8bb4604c5eebbc9a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,60 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Sacrificial_Procedure", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד אמר הרב ז\"ל בספר עבודה השוחט את הפסח בחוץ אפילו בשאר ימות השנה בין לשמו בין שלא לשמו חייב שהפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא. וקשיא לי בה דהא קי\"ל דפסח קודם חצות אינו ראוי להקריבו בפנים וכל שאינו ראוי ליקרב בפנים אין חייבין עליו בחוץ כדתנן הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד וכו' שנא' לפני משכן י\"י כל שאינו ראוי לפני משכן ד' אין חייבין עליו ותדע דהא אמר רבה טעמיה דר' שמעון דסבר מחוסר זמן חייבין עליו בלא תעשה כדתניא ר' שמעון אומר מנין לזובח את הפסח בבמת יחיד בשעת איסור במות שהוא בלא תעשה וכו' וקאמר עלה אימת אי נימא אחר חצות כרת נמי ניחייב ואלא לאו קודם חצות דהוה ליה מחוסר זמן שאינו ראוי ליקרב עכשיו בפנים וקתני ר' שמעון שהוא בלא תעשה ורבנן פליגי עליה וסברי פטור לגמרי והיינו טעמיה דר' שמעון דתני במתניתין שהיה ר' שמעון אומר כל שהוא ראוי לבא לאחר זמן הרי זה בל\"ת ואין בו כרת וחכמים אומרין כל שאין בו כרת אינו בלא תעשה מכלל דמלתא פשיטתא היא דפסח קודם חצות כעין בעלי מומין עוברין וכעין תורין שלא הגיע זמנן וכעין מחוסר זמן ועד כאן לא דחינן ליה לרבה אלא דלאו מהאי טעמא מייתי ליה ר' שמעון דאפשר לאוקומה לברייתא זו בדרך אחרת אבל מעיקר האי סברא דפסח קודם חצות כמחוסר זמן ואינו ראוי ליקרב והוא הדין שנחלקו בו ר' שמעון וחכמים לא דחינן ליה הלכך קשיא לי מאי קאמר ז\"ל אפילו בשאר ימות השנה דמשמע אפילו קודם חצות לשמו חייב אם יש תשובה ישמחנו בתורתו ובחכמתו.
תשובה יש ויש ויראו ענוים וישמחו דורשי אלהים ויחי לבבכם כל זו הקושיא בנויה על זה שהבנת שמשמע שאר ימות השנה אפילו קודם חצות ואם כן אין זו קושיא על אבא מארי ז\"ל בלבד אלא אפילו על התלמוד דהכי גרסינן בפרק פרת חטאת מתקיף לה רב הונא וכי יש לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו ואתמהינן ולא והרי פסח בשאר ימות השנה דאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו ודחינן פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא כלומר ואפילו שחטו לשמו שהוא לשם פסח כשר הואיל והוא שלמים הרי הוא כמו ששחט שלמים לשם פסח שהן כשרים והואיל והדבר כן לא יכילנן לתרוצי התלמוד דאמר שאר ימות השנה אלא כשאר ימות השנה שאחר זמנו דקודם זמנו מחוסר זמן הוא וכן תירוץ דבריו ז\"ל שאמר שאר ימות השנה והלא מן הלשון עצמו דייקינן דמשמע שאר ימות השנה חוץ מיום י\"ד והאיך ישמע אדם משאר ימות השנה יום ארבעה עשר שהוא יום הקרבתו לא קודם חצות ולא אחר חצות ובהלכות פסולי המוקדשין אמר בענין מצא זכר וכו' ומה יעשה בזה הנמצא וכו' ואם פסח אחר זמנו הוא הרי זה שלמים ובהלכות קרבן פסח אמר שחיטת הפסח אחר חצות ואם שחטו קודם חצות פסול הנה פירש ז\"ל דקודם חצות כמחוסר זמן הוא הילכך זה שאמר בשאר ימות השנה לא איירי ביום י\"ד כלל אלא הלך על לשון התלמוד ומשמעו שהוא לאחר זמנו כמו שבארנו." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Haflaah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Haflaah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6d980621e8ec9392c0ab2440fd2aa09657de4762 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Haflaah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,59 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Vows", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות נדרים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Haflaah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ואמר הרב זצ\"ל בספר הפלאה שלו האומר הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו (בידו) [בנדר] שנאמר לא יקדיש איש אותו. והא פלוגתא דר' יוסי ור' יעקב היא דתניא הרי עלי בכור ר' יעקב אוסר ור' יוסי מתיר מיהו לאו מהאי קרא מייתי לה ר' יוסי דהכי אמרינן לקמן היינו טעמיה דר' יוסי דשרי דאמר קרא כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור לאפוקי בכור דדבר האסור הוא ואוקמינן טעמיה דר' יעקב מדכתיב לד' לרבות דבר האסור וכיון דאקשינן עליה דר' יעקב והא בעינן דבר הנדור ופריק דבכור נמי דבר הנדור הוא כדתניא ר' מאיר מניין לנולד לו בכור בתוך עדרו שמצוה עליו להקדישו תלמוד לומר הזכר תקדיש ועד כאן לא פליג עליה ר' יוסי אלא משום דאי לא מקדיש ליה נמי הוי קדוש אבל מלא יקריב ליכא מאן דמייתי מיניה ראיה שאין מקדישין אותו לשם בכור דהא מצוה להקדיש אותו מדכתיב הזכר תקדיש וכולהו תנאי לא ילפי מלא יקדיש אלא שלא ישנה אותה מקדושה לקדושה ולא עוד אלא כל הקדשים מכאן למדין שאין משנין אותן מקדושה לקדושה והכא תניא בספרא ר' ישמעאל אומר מנין שלא יקדיש אדם בכור תלמוד לומר בכור לא יקדיש איש אותו יכול לא יקדישנו הקדש עילוי תלמוד לומר הזכר תקדיש מה ראית וכו' אין לי אלא בכור מנין לכל הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה תלמוד לומר בבהמה לא יקדיש איש אותו יכול לא יקדישם הקדש עילוי תלמוד לומר בבקרך ובצאנך תקדיש וכן נמי ר' עקיבא ולא פליגי אלא במשמעות דורשין הא למדנו שאין הפרש בין בכור לשאר קדשים מה בכור אין משנין אותו מקדושה לקדושה אף שאר קדשים כך ומה בכור מקדישין אותו הקדש עילוי מדכתיב הזכר תקדיש אף שאר קדשים כן ואם כן ליכא למילף מהאי קרא שהמתפיס נדרו בבכור מותר אלא אי סבירא ליה דהילכתא כר' יוסי נימא טעמיה דר' יוסי ועוד הא לא שמעינן ליה לר' יוסי דיש חילוק בבכור אלא בין אמר הרי עלי כבכור ובשרו מונח לפניו ובין אינו מונח ובין לפני זריקה ובין לאחר זריקה מותר דהכי מוקמינן ליה לעולם לפני זריקה והיינו טעמיה דר' יוסי דשרי דאמר קרא כי ידור וכו' עד שידור בדבר הנדור ואם כן כל שכן לאחר זריקה דהתירא הוא והאי לפני זריקה בין מונח לפניו בין אינו מונח דעד כאן לא אצטריך תלמודא לאוקומי בעיא דר' אמי בר חמא בכגון שהיה מונח לפניו אלא בלאחר זריקה דספק (דענין) [דבעין דר'] אמי דילמא בעיקרו קא מתפיס אבל לפני זריקה מסתמא אתי והאי סתמיה דבכור סבר ר' יוסי דמותר משום דלאו דבר הנדור הוא ואם כן קשיא מה שאמר הרב ז\"ל לאחר כן היה לפניו בשר קודש אפילו היה בשר שלמים אחר זריקת דמים שהוא מותר לזרים ואמר הרי עלי כבש זה הרי אלו אסורין שלא התפיס אלא בעיקרו שהיה אסור אבל אם היה בשר בכור אם לפני זריקת דמים הרי זה אסור ואם לאחר זריקת דמים הרי זה מותר ויש לומר דהא בוכרא וכי מאחר שהטעם שאין הבכור דבר הנדור מה לי לפני זריקה ומה לי לאחר זריקה ומה לי מונח לפניו ומה לי סתם הא לא דמי אלא לבשר חזיר ולעבודה זרה אי סבר ליה כר' יעקב שאסור אפילו סתמה אסור ואפילו לאחר זריקה נמי כשאר קדשים הוא או סבירא לן בבעיא דר' אמי בר חמא בעיקרא קא מתפיס אפילו בכור נמי ואי פשטינן לה בהתירה קא מתפיס אפילו בזבחי שלמים מותר הוא.
תשובה במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור בחייך אמור לי מאחר שדבריו מופלאים בעיניך עד שלא תבין בדקדוק עניניהם למה תמהר להקשות עליהם ותראה בדבריך כאילו אתה מתעתע בהם ואני אומר לך מי הכניסך לכך עד שנוקשת באמרי פיך דמית שאבא מארי זצ\"ל נעלמה ממנו אותה הבריתא שהבאת בקושיתך ושנגלה לך סוד שלא נגלה לו ואתה לא הבנת ענין דבריו ומפני זה נראה לך דאיכא קושיא עליו. קודם כל דבר נוסח דבריו אינו כמו שכתבת ואינו יכול להתפיסו בידו אלא ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר בו לא יקדיש איש אותו ואתה דמית שענין אלו הדברים שאמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שאין אדם יכול להקדיש הבכור ולעשותו בכור בנדר ומפני זה קשה עליך שהביא הראיה על ענין זה מלא יקדיש איש שדהו אותו שאין ענין הכתוב אלא כמו שנאמר בספרא שלא ישנה הקדשים מקדושה לקדושה ועלה בלבך שאותה הבריתא לא ידע אותה או שמא שכח אותה וראוי היה לך לעיין בדבריו בהלכות תמורה ותראה אם זה הטמון שנגלה לך מפורש בדבריו או לא ואם תמצא אותו מפורש בדבריו תתבונן אם חכם גדול כמותו יסתרו דבריו זה את זה והוא לא ידע או לא ואח\"כ אם לא יתבאר לך דקדוק דבריו תשאל על עניניהם או תקשה עליהם מהם ונפרש לך ומכל וכל נפרש לך הדברים בהלכות תמורה מפורשים המשנה את הקדשים מקדושה לקדושה עובר בלא תעשה שנאמר בבכור לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה ולא שלמים והוא הדין לשאר קדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה וכו' ולמה נתמה שלא התבוננת בהלכות תמורה שזה פילפול יתר שאין אתה מתבונן בדברי החבור אלא במקומות שהן בענין תלמודך ראיה לזה שזה שמלאת העולם בקושיות הקשים עליך אינן אלא בענין מסכתות שאתה מתעסק בהן הרבה לתמוה שלא התבוננת בדבריו בספר מצות שנתעסקת בקושיות עליו גם הוא הלא הדברים מפורשים בו.
ונוסח ספרא הפלא בעיניך כתוב בו במצות מאה ושבע ממצות לא תעשה אין זה אלא תמה גדול לבעלי החכמה ולעולם לא סתרו דבריו זה את זה מה שאמר בהלכות נדרים ואינו יכול להתפיסו בנדר הוא אמר בענין אותן הדברים המפורשים בהלכות תמורה וכך פירוש הדברים הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתו בידי אדם פירוש כדברי ר' יוסי וכטעמיה שאינו דבר הנידר והנידב והרחיב ז\"ל והביא טעם אחר חוץ מטעם ר' יוסי לחזק הענין מצד אחר ואמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר בו לא יקדיש איש אותו פירוש ושמא תאמר אע\"פ שאין קדושתו בידי אדם אלא בידי שמים ממעי אמו יש לנדר בו תעלה כגון שישנה קדושתו לקדושת עולה וכיוצא בה והואיל וכן יהא אסור בדבר הנידר אינו כן אלא לעולם אין לנדר בו תפיסה ואינו יכול לשנותו בנדר כמו שאמר בתמורה והביא הראיה שנאמר בו לא יקדיש איש אותו ולפי זה הפירוש אין בדבריו מחלוקת ולא עליהם קושיא וכולם יוצאים על שורה אחת למבינים אין בהם נפתל ועקש ואין התפיסה שנתכוין לה היא אותה התפיסה האמורה בגמרא נדרים בענין דברי ר' יוסי כמו שדמית ותמהו בעלי התורה על זו הקושיא דאקשי לאבא מארי זצ\"ל דהא מצוה להקדיש אותו מדכתיב הזכר תקדיש כאלו אין אבא מארי זצ\"ל הוא האומר בהלכות בכורות בפירוש מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הרי זה קודש שנאמר תקדיש לד' אלהיך אין זו הקושיא אלא בושה.
ולענין הקושיא שהקשית בדבריו בבשר בכור ודאי אגב גררא קושיא היא אבל מי שיתבונן דבריו וידקדק בהם וירד לעומק התלמוד יראה שאין בדבריו ולא עליו הקושיא שההפרש גדול בין המתפיס בבכור ובין המתפיס בבשר בכור המונח לפניו קודם זריקת דמים שהמתפיס בבכור התפיס בדבר שאינו נידר כר' יוסי שאין אדם יכול לעשות קדושת בכור ולהחזיר חולין בכור ותהיה אותה הבהמה מותרת לכהן ואסורה להדיוט בידו אבל בשר בכור המונח לפניו הואיל ודינו כדין בשר שלמים שאינו ניתן לאוכלין אלא בזריקת דמים וקדושת שלמים אדם יכול לעשותה בנדר הוי ליה מתפיס לקרבן בעלמא שהוא אסור ולפיכך יהא אסור אבל אחר זריקת דמים מותר על כל פנים אי בתר דינו באותה שעה אזלינן בהתירא קא מתפיס ומותר ואי בעיקרו שהוא בכור מתפיס מותר דאין הבכור נידר.
וזה שעלה על לבך דהאי דאוקמינן בגמרא לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים ומאי טעמיה דמאן שרי וכו' אפילו בבשר בכור המונח לפניו הוא ולפיכך קשיא וסוגיא דגמרא על אבא מארי זצ\"ל אינו כן שכך לשון התלמוד לימא כתנאי הרי הן עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יוסי מתיר ואתמהינן היכי דמי אי לפני זריקת דמים מאי טעמיה דמאן דאסר ותרצינן אלא לאו דמחמת בשר זבחי שלמים בכור גביה וכו' ודחינן להאי תרוצא לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים ומאי טעמיה דמאן דשרי דאמר קרא וכו' הלכך להאי תרוצא דהוא סוגיא דגמרא לאו בבשר בכור המונח לפניו איירינן כלל דהך תרוצא אידחי ליה אלא בבכור או בבשר בכור שאין מונח לפניו איירי ר' יעקב ור' יוסי אבל במונח לפניו לא אפשיט ולחומרא נקטין ביה דאיסורא דאוריתא הוא וליכא בה קושיא אבל הדברים בתלמוד צריכין עיון וכבר פירשנו אותם כך ..." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד אמר ז\"ל האומר לחבירו מודר אני ממך משמע דבר זה שלא ידבר עמו וכו' אבל אם אמר מודר אני ממך שלא אוכל לך או מופרשני ממך שלא אוכל לך וכו' הרי זה אסור לאכול לו. וקשיא לי בהאי פסקא דהא ליכא מאן דסבר דמתניתין חדא קתני אלא שמואל דאמר טעמיה דאמר ליה שאני אוכל לך הא מודרני ממך משמע דלא משתעינא בהדך ודחיק ומוקי לה למתניתין כר' יהודה ומתניתא דאיתותב מניהו לעיל דקתני אסור מוקי להו כדרבנן וליכא למימר דאיהו כר' יהודה סבירא ליה דהא לא אוקמה כר' יהודה אלא משום דמתניתין קשיתא כדאמרינן בסמוך ואביי ורבא דבתראי אינון לא אוקמי הא כר' יהודה ותרוייהו סבירא להו דמתניתין תרתי קתני מודרני ממך לחוד ושאני אוכל לך לחוד דהא קאמר רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן דאמרי גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם דעד כאן לא קאמרי רבנן דידים שאין מוכיחות הוין ידים אלא לגבי גט שאין אדם מגרש אשתו של חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים ואי פרכת ליה מהנך מתניתא דתניא מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך הרי זה אסור שאני אוכל לך הרי זה אסור מני לא רבנן ולא ר' יהודה ליכא לתרוצי אלא הכי קסבר מודרני ממך מרוחקני ממך הרי זה אסור שאני אוכל לך הרי זה לחוד כידים מוכיחות דמו ואם כן על כורחין לא מפריש מתניתין אלא תרי בבא מודרני ממך לחוד מופרשני ממך לחוד שהרי ידים מוכיחות נינהו ורבא ודאי הוא דמצי לשנויי הכי דמתניתין לדברי הכל אבל שמואל לא מצי דאי שני ליה למתניתין בדברי הכל אם כן הנך מתניתין מנו לא רבנן ולא ר' יהודה הלכך לא קמא ליה מתניתין אלא כר' יהודה וכל שכן דאביי מפריש מתניתין בתרתי ואע\"ג דסבר ידים שאינן מוכיחות ידים נינהו וכיון דפלוגתא דאביי ורבא היא הלכתא כרבא דקימא לן ואם כן קשיא אמאי לא פסיק כרבא דמתניתין תרי בבא היא ובריתא לפרושי מתניתין קאתי הרי כתבתי אל הדרת אדוני החכם מקצת דברים שנסתפקו לי ויש כמה דברים שלא היה לי פנאי להעתיקם ומכל מקום צריכין חזרה עליהן מפני שתלוין בעיקרים גדולים מעיקרי התורה ועוד הוקשה בעיני כמה מקומות מספר המצות והנני מזכיר מקצתם והנשארים יש מהן צריכין יישוב פעם אחת ויש מהן שאר שיהא מונח עד שיבוא אליהו ואלו שאני מזכיר בפעם הזאת.
תשובה אם קריתה לא שניתה ואם שניתה לא שלשתה ואם שלשתה לא פירשו לך מתורף קושיתך כשתתבונן בדברי התלמוד שהבאת להקשות מהם יתבאר לך שאתה מתרץ דבריו ז\"ל ואין אתה מרגיש דרבא תירץ דברי שמואל דאמר דילמא מודרני ממך לא משתעינא בהדך ולפיכך לא יהיה אסור לאכול לשמואל לימא מסבר סבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים ואמאי דחיק שמואל וכו' ותירץ רבא מתניתין אמאי תני וכו' שמע מינה בעינן ידים מוכיחות הוא דמודר אני ממך בלחוד ידים שאין מוכיחות ובתר הכי איפליגו אביי ורבא בידים שאין מוכיחות דגרסינן בתר הכי האי תירוצא לדברי שמואל איתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הוין ידים רבא אמר לא הוין ידים ושקלינן וטרינן בפלוגתא דאביי ורבא טובא ואסיק רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט שאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים והאי הוא מסקנא דגמרא בהאי ענינא הלכך בין לרבא דמוקים ידים שאין מוכיחות בעלמא חוץ מגט לא הוין ידים כדברי הכל בין לשמואל דדחיק ומוקים מתניתין כר' יהודה משום דסבירא ליה דכשם דאפליגו ר' יהודה ורבנן בגט איפליגו בשאר מילי תרויהו סבירא להו רבא ושמואל דידים שאין מוכיחות בנדרים לא הוין ידים מיהו רבא מוקים לה כדברי הכל ושמואל מוקים לה כר' יהודה בלחוד ומדרבא כשמואל סבירא ליה דידים שאין מוכיחות בנדרים לא הוין ידים והלכתא כרבא כדאמרת הילכתא נמי כשמואל דחד ענינא הוא מיהו אע\"ג דהילכתא כשמואל דבעינן ידים מוכיחות בנדרים לית הילכתא כותיה דמוקים מתניתין כר' יהודה בלחוד אלא מתניתין דברי הכל היא כדמתחזי מתרוצא דרב דהוא מסקנא דשמעתא ולית בה קושיא כלל הנה פירשנו לחכם הנכבד והנבון שיחיה כל המקומות שנסתפקו לו שעמדנו עליהם ואותן שלא היה לו פנאי להעתיק אותן לא ידענו מה הם ואם ירצה לשגר אותן ישגר אבל אחר שיתישב בהן ויעיין בעניניהם וישאל מחכמים שיהיו עמו ודבר שלא ימצא לו מפרש ישגר אותו שהזמן דחוק עלינו בעונותינו הרבים מללמד פירוש התלמוד בלשון קל וחומר בכתב. וכבר השבנו גם על שאלות ספר מצות ואין שבח להרבות מניין הקושיות וכל תלמיד יוכל להקשות כמה קושיות אבל שבח החכמים לפרש ולברר ולפרק ולתרץ." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Haflaah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Haflaah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b776dce0ae3b2d632df2e820785d4dd703baea75 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Haflaah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,56 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Vows", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Vows", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ואמר הרב זצ\"ל בספר הפלאה שלו האומר הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו (בידו) [בנדר] שנאמר לא יקדיש איש אותו. והא פלוגתא דר' יוסי ור' יעקב היא דתניא הרי עלי בכור ר' יעקב אוסר ור' יוסי מתיר מיהו לאו מהאי קרא מייתי לה ר' יוסי דהכי אמרינן לקמן היינו טעמיה דר' יוסי דשרי דאמר קרא כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור לאפוקי בכור דדבר האסור הוא ואוקמינן טעמיה דר' יעקב מדכתיב לד' לרבות דבר האסור וכיון דאקשינן עליה דר' יעקב והא בעינן דבר הנדור ופריק דבכור נמי דבר הנדור הוא כדתניא ר' מאיר מניין לנולד לו בכור בתוך עדרו שמצוה עליו להקדישו תלמוד לומר הזכר תקדיש ועד כאן לא פליג עליה ר' יוסי אלא משום דאי לא מקדיש ליה נמי הוי קדוש אבל מלא יקריב ליכא מאן דמייתי מיניה ראיה שאין מקדישין אותו לשם בכור דהא מצוה להקדיש אותו מדכתיב הזכר תקדיש וכולהו תנאי לא ילפי מלא יקדיש אלא שלא ישנה אותה מקדושה לקדושה ולא עוד אלא כל הקדשים מכאן למדין שאין משנין אותן מקדושה לקדושה והכא תניא בספרא ר' ישמעאל אומר מנין שלא יקדיש אדם בכור תלמוד לומר בכור לא יקדיש איש אותו יכול לא יקדישנו הקדש עילוי תלמוד לומר הזכר תקדיש מה ראית וכו' אין לי אלא בכור מנין לכל הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה תלמוד לומר בבהמה לא יקדיש איש אותו יכול לא יקדישם הקדש עילוי תלמוד לומר בבקרך ובצאנך תקדיש וכן נמי ר' עקיבא ולא פליגי אלא במשמעות דורשין הא למדנו שאין הפרש בין בכור לשאר קדשים מה בכור אין משנין אותו מקדושה לקדושה אף שאר קדשים כך ומה בכור מקדישין אותו הקדש עילוי מדכתיב הזכר תקדיש אף שאר קדשים כן ואם כן ליכא למילף מהאי קרא שהמתפיס נדרו בבכור מותר אלא אי סבירא ליה דהילכתא כר' יוסי נימא טעמיה דר' יוסי ועוד הא לא שמעינן ליה לר' יוסי דיש חילוק בבכור אלא בין אמר הרי עלי כבכור ובשרו מונח לפניו ובין אינו מונח ובין לפני זריקה ובין לאחר זריקה מותר דהכי מוקמינן ליה לעולם לפני זריקה והיינו טעמיה דר' יוסי דשרי דאמר קרא כי ידור וכו' עד שידור בדבר הנדור ואם כן כל שכן לאחר זריקה דהתירא הוא והאי לפני זריקה בין מונח לפניו בין אינו מונח דעד כאן לא אצטריך תלמודא לאוקומי בעיא דר' אמי בר חמא בכגון שהיה מונח לפניו אלא בלאחר זריקה דספק (דענין) [דבעין דר'] אמי דילמא בעיקרו קא מתפיס אבל לפני זריקה מסתמא אתי והאי סתמיה דבכור סבר ר' יוסי דמותר משום דלאו דבר הנדור הוא ואם כן קשיא מה שאמר הרב ז\"ל לאחר כן היה לפניו בשר קודש אפילו היה בשר שלמים אחר זריקת דמים שהוא מותר לזרים ואמר הרי עלי כבש זה הרי אלו אסורין שלא התפיס אלא בעיקרו שהיה אסור אבל אם היה בשר בכור אם לפני זריקת דמים הרי זה אסור ואם לאחר זריקת דמים הרי זה מותר ויש לומר דהא בוכרא וכי מאחר שהטעם שאין הבכור דבר הנדור מה לי לפני זריקה ומה לי לאחר זריקה ומה לי מונח לפניו ומה לי סתם הא לא דמי אלא לבשר חזיר ולעבודה זרה אי סבר ליה כר' יעקב שאסור אפילו סתמה אסור ואפילו לאחר זריקה נמי כשאר קדשים הוא או סבירא לן בבעיא דר' אמי בר חמא בעיקרא קא מתפיס אפילו בכור נמי ואי פשטינן לה בהתירה קא מתפיס אפילו בזבחי שלמים מותר הוא.
תשובה במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור בחייך אמור לי מאחר שדבריו מופלאים בעיניך עד שלא תבין בדקדוק עניניהם למה תמהר להקשות עליהם ותראה בדבריך כאילו אתה מתעתע בהם ואני אומר לך מי הכניסך לכך עד שנוקשת באמרי פיך דמית שאבא מארי זצ\"ל נעלמה ממנו אותה הבריתא שהבאת בקושיתך ושנגלה לך סוד שלא נגלה לו ואתה לא הבנת ענין דבריו ומפני זה נראה לך דאיכא קושיא עליו. קודם כל דבר נוסח דבריו אינו כמו שכתבת ואינו יכול להתפיסו בידו אלא ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר בו לא יקדיש איש אותו ואתה דמית שענין אלו הדברים שאמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שאין אדם יכול להקדיש הבכור ולעשותו בכור בנדר ומפני זה קשה עליך שהביא הראיה על ענין זה מלא יקדיש איש שדהו אותו שאין ענין הכתוב אלא כמו שנאמר בספרא שלא ישנה הקדשים מקדושה לקדושה ועלה בלבך שאותה הבריתא לא ידע אותה או שמא שכח אותה וראוי היה לך לעיין בדבריו בהלכות תמורה ותראה אם זה הטמון שנגלה לך מפורש בדבריו או לא ואם תמצא אותו מפורש בדבריו תתבונן אם חכם גדול כמותו יסתרו דבריו זה את זה והוא לא ידע או לא ואח\"כ אם לא יתבאר לך דקדוק דבריו תשאל על עניניהם או תקשה עליהם מהם ונפרש לך ומכל וכל נפרש לך הדברים בהלכות תמורה מפורשים המשנה את הקדשים מקדושה לקדושה עובר בלא תעשה שנאמר בבכור לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה ולא שלמים והוא הדין לשאר קדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה וכו' ולמה נתמה שלא התבוננת בהלכות תמורה שזה פילפול יתר שאין אתה מתבונן בדברי החבור אלא במקומות שהן בענין תלמודך ראיה לזה שזה שמלאת העולם בקושיות הקשים עליך אינן אלא בענין מסכתות שאתה מתעסק בהן הרבה לתמוה שלא התבוננת בדבריו בספר מצות שנתעסקת בקושיות עליו גם הוא הלא הדברים מפורשים בו.
ונוסח ספרא הפלא בעיניך כתוב בו במצות מאה ושבע ממצות לא תעשה אין זה אלא תמה גדול לבעלי החכמה ולעולם לא סתרו דבריו זה את זה מה שאמר בהלכות נדרים ואינו יכול להתפיסו בנדר הוא אמר בענין אותן הדברים המפורשים בהלכות תמורה וכך פירוש הדברים הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתו בידי אדם פירוש כדברי ר' יוסי וכטעמיה שאינו דבר הנידר והנידב והרחיב ז\"ל והביא טעם אחר חוץ מטעם ר' יוסי לחזק הענין מצד אחר ואמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר בו לא יקדיש איש אותו פירוש ושמא תאמר אע\"פ שאין קדושתו בידי אדם אלא בידי שמים ממעי אמו יש לנדר בו תעלה כגון שישנה קדושתו לקדושת עולה וכיוצא בה והואיל וכן יהא אסור בדבר הנידר אינו כן אלא לעולם אין לנדר בו תפיסה ואינו יכול לשנותו בנדר כמו שאמר בתמורה והביא הראיה שנאמר בו לא יקדיש איש אותו ולפי זה הפירוש אין בדבריו מחלוקת ולא עליהם קושיא וכולם יוצאים על שורה אחת למבינים אין בהם נפתל ועקש ואין התפיסה שנתכוין לה היא אותה התפיסה האמורה בגמרא נדרים בענין דברי ר' יוסי כמו שדמית ותמהו בעלי התורה על זו הקושיא דאקשי לאבא מארי זצ\"ל דהא מצוה להקדיש אותו מדכתיב הזכר תקדיש כאלו אין אבא מארי זצ\"ל הוא האומר בהלכות בכורות בפירוש מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הרי זה קודש שנאמר תקדיש לד' אלהיך אין זו הקושיא אלא בושה.
ולענין הקושיא שהקשית בדבריו בבשר בכור ודאי אגב גררא קושיא היא אבל מי שיתבונן דבריו וידקדק בהם וירד לעומק התלמוד יראה שאין בדבריו ולא עליו הקושיא שההפרש גדול בין המתפיס בבכור ובין המתפיס בבשר בכור המונח לפניו קודם זריקת דמים שהמתפיס בבכור התפיס בדבר שאינו נידר כר' יוסי שאין אדם יכול לעשות קדושת בכור ולהחזיר חולין בכור ותהיה אותה הבהמה מותרת לכהן ואסורה להדיוט בידו אבל בשר בכור המונח לפניו הואיל ודינו כדין בשר שלמים שאינו ניתן לאוכלין אלא בזריקת דמים וקדושת שלמים אדם יכול לעשותה בנדר הוי ליה מתפיס לקרבן בעלמא שהוא אסור ולפיכך יהא אסור אבל אחר זריקת דמים מותר על כל פנים אי בתר דינו באותה שעה אזלינן בהתירא קא מתפיס ומותר ואי בעיקרו שהוא בכור מתפיס מותר דאין הבכור נידר.
וזה שעלה על לבך דהאי דאוקמינן בגמרא לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים ומאי טעמיה דמאן שרי וכו' אפילו בבשר בכור המונח לפניו הוא ולפיכך קשיא וסוגיא דגמרא על אבא מארי זצ\"ל אינו כן שכך לשון התלמוד לימא כתנאי הרי הן עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יוסי מתיר ואתמהינן היכי דמי אי לפני זריקת דמים מאי טעמיה דמאן דאסר ותרצינן אלא לאו דמחמת בשר זבחי שלמים בכור גביה וכו' ודחינן להאי תרוצא לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים ומאי טעמיה דמאן דשרי דאמר קרא וכו' הלכך להאי תרוצא דהוא סוגיא דגמרא לאו בבשר בכור המונח לפניו איירינן כלל דהך תרוצא אידחי ליה אלא בבכור או בבשר בכור שאין מונח לפניו איירי ר' יעקב ור' יוסי אבל במונח לפניו לא אפשיט ולחומרא נקטין ביה דאיסורא דאוריתא הוא וליכא בה קושיא אבל הדברים בתלמוד צריכין עיון וכבר פירשנו אותם כך ..." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד אמר ז\"ל האומר לחבירו מודר אני ממך משמע דבר זה שלא ידבר עמו וכו' אבל אם אמר מודר אני ממך שלא אוכל לך או מופרשני ממך שלא אוכל לך וכו' הרי זה אסור לאכול לו. וקשיא לי בהאי פסקא דהא ליכא מאן דסבר דמתניתין חדא קתני אלא שמואל דאמר טעמיה דאמר ליה שאני אוכל לך הא מודרני ממך משמע דלא משתעינא בהדך ודחיק ומוקי לה למתניתין כר' יהודה ומתניתא דאיתותב מניהו לעיל דקתני אסור מוקי להו כדרבנן וליכא למימר דאיהו כר' יהודה סבירא ליה דהא לא אוקמה כר' יהודה אלא משום דמתניתין קשיתא כדאמרינן בסמוך ואביי ורבא דבתראי אינון לא אוקמי הא כר' יהודה ותרוייהו סבירא להו דמתניתין תרתי קתני מודרני ממך לחוד ושאני אוכל לך לחוד דהא קאמר רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן דאמרי גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם דעד כאן לא קאמרי רבנן דידים שאין מוכיחות הוין ידים אלא לגבי גט שאין אדם מגרש אשתו של חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים ואי פרכת ליה מהנך מתניתא דתניא מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך הרי זה אסור שאני אוכל לך הרי זה אסור מני לא רבנן ולא ר' יהודה ליכא לתרוצי אלא הכי קסבר מודרני ממך מרוחקני ממך הרי זה אסור שאני אוכל לך הרי זה לחוד כידים מוכיחות דמו ואם כן על כורחין לא מפריש מתניתין אלא תרי בבא מודרני ממך לחוד מופרשני ממך לחוד שהרי ידים מוכיחות נינהו ורבא ודאי הוא דמצי לשנויי הכי דמתניתין לדברי הכל אבל שמואל לא מצי דאי שני ליה למתניתין בדברי הכל אם כן הנך מתניתין מנו לא רבנן ולא ר' יהודה הלכך לא קמא ליה מתניתין אלא כר' יהודה וכל שכן דאביי מפריש מתניתין בתרתי ואע\"ג דסבר ידים שאינן מוכיחות ידים נינהו וכיון דפלוגתא דאביי ורבא היא הלכתא כרבא דקימא לן ואם כן קשיא אמאי לא פסיק כרבא דמתניתין תרי בבא היא ובריתא לפרושי מתניתין קאתי הרי כתבתי אל הדרת אדוני החכם מקצת דברים שנסתפקו לי ויש כמה דברים שלא היה לי פנאי להעתיקם ומכל מקום צריכין חזרה עליהן מפני שתלוין בעיקרים גדולים מעיקרי התורה ועוד הוקשה בעיני כמה מקומות מספר המצות והנני מזכיר מקצתם והנשארים יש מהן צריכין יישוב פעם אחת ויש מהן שאר שיהא מונח עד שיבוא אליהו ואלו שאני מזכיר בפעם הזאת.
תשובה אם קריתה לא שניתה ואם שניתה לא שלשתה ואם שלשתה לא פירשו לך מתורף קושיתך כשתתבונן בדברי התלמוד שהבאת להקשות מהם יתבאר לך שאתה מתרץ דבריו ז\"ל ואין אתה מרגיש דרבא תירץ דברי שמואל דאמר דילמא מודרני ממך לא משתעינא בהדך ולפיכך לא יהיה אסור לאכול לשמואל לימא מסבר סבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים ואמאי דחיק שמואל וכו' ותירץ רבא מתניתין אמאי תני וכו' שמע מינה בעינן ידים מוכיחות הוא דמודר אני ממך בלחוד ידים שאין מוכיחות ובתר הכי איפליגו אביי ורבא בידים שאין מוכיחות דגרסינן בתר הכי האי תירוצא לדברי שמואל איתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הוין ידים רבא אמר לא הוין ידים ושקלינן וטרינן בפלוגתא דאביי ורבא טובא ואסיק רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט שאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים והאי הוא מסקנא דגמרא בהאי ענינא הלכך בין לרבא דמוקים ידים שאין מוכיחות בעלמא חוץ מגט לא הוין ידים כדברי הכל בין לשמואל דדחיק ומוקים מתניתין כר' יהודה משום דסבירא ליה דכשם דאפליגו ר' יהודה ורבנן בגט איפליגו בשאר מילי תרויהו סבירא להו רבא ושמואל דידים שאין מוכיחות בנדרים לא הוין ידים מיהו רבא מוקים לה כדברי הכל ושמואל מוקים לה כר' יהודה בלחוד ומדרבא כשמואל סבירא ליה דידים שאין מוכיחות בנדרים לא הוין ידים והלכתא כרבא כדאמרת הילכתא נמי כשמואל דחד ענינא הוא מיהו אע\"ג דהילכתא כשמואל דבעינן ידים מוכיחות בנדרים לית הילכתא כותיה דמוקים מתניתין כר' יהודה בלחוד אלא מתניתין דברי הכל היא כדמתחזי מתרוצא דרב דהוא מסקנא דשמעתא ולית בה קושיא כלל הנה פירשנו לחכם הנכבד והנבון שיחיה כל המקומות שנסתפקו לו שעמדנו עליהם ואותן שלא היה לו פנאי להעתיק אותן לא ידענו מה הם ואם ירצה לשגר אותן ישגר אבל אחר שיתישב בהן ויעיין בעניניהם וישאל מחכמים שיהיו עמו ודבר שלא ימצא לו מפרש ישגר אותו שהזמן דחוק עלינו בעונותינו הרבים מללמד פירוש התלמוד בלשון קל וחומר בכתב. וכבר השבנו גם על שאלות ספר מצות ואין שבח להרבות מניין הקושיות וכל תלמיד יוכל להקשות כמה קושיות אבל שבח החכמים לפרש ולברר ולפרק ולתרץ." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות נדרים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Haflaah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Kedushah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Kedushah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e20e57fa68519d8e06db3abd0a6bf46cb53780d8 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Kedushah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,50 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Kedushah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שאלה האי דקא פסיק הרב זצ\"ל שאין אדם הבא על חייבי לאוין לוקה אלא אם קידשה והקשה עליו ר' יונתן הכהן ז\"ל מהא דאקשי בפרק אלו נערות על רבה דסבר דלר' מאיר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס ואפילו במקום מיתה משלם מתניתין כמאן מוקמה לה אי כר' מאיר קשיא בתו אי כר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו אי כר' יצחק קשיא ממזרת דהא קימא לן דאין לוקה עליהן אע\"פ שלא קידשו והשיב לו ז\"ל שאין לסמוך על הקושיא זו שאין מניחין תלמוד ערוך ופוסקין הלכה ממשא ומתן שהרי עולא ור' יוחנן וריש לקיש וכמה אמוראי נשאו ונתנו במשנה זו וקשיא לי אהאי מימרא טובא שהרי לא נחלקו עולא ור' יוחנן וריש לקיש וכמה אמוראי בסבריהו אלא בתירוץ רמיא, רמינן חייבי כריתות אחייבי כריתות דהכא תנן יש להן קנס והתם תנן דלוקין עולא ור' יוחנן אוקימו מתניתין דהכא היכא דליכא מלקות עולא אוקמה בנערה וקא סבר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם וכו' ור' יוחנן אוקמה בשלא התרו בו וריש לקיש אוקמה כר' מאיר דקא סבר לוקה ומשלם ועל דברי שלשתן ממזרת מיתרצא וליכא לאקשויה בה ולא מידי אלא לרבה דקסבר אליבא דר' מאיר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע\"ג דמיקטיל משלם קשיא ליה בתו דפטרינן אי כר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו אי כר' יצחק דלית ליה מלקות בחייבי כריתות קשיא ממזרת דאית בה מלקות לדברי הכל הלכך לאו ממשא וממתן ילפינן דהא לאו דחיתא היא ולא דילמא היא אלא תלמוד ערוך ודאי. ועוד אמר ז\"ל שגם חכמי משנה חולקין הרבה בדבר זה ומעולם לא מצינו שום תנא שאמר דבר זה.
וגם אמר ז\"ל שיש לומר שר' יצחק חולק בדבר זה וסבירא ליה שכל בועל חייבי לאוין בהתראה לוקה כאביי ואינה הלכה וכי מחלוקת ר' יצחק בפרק ואלו הן הלוקין בדבר זה היא לא נחלק[ו] ר' עקיבא ור' יצחק אלא בחייבי כריתות רבי עקיבא סבר ישנן בכלל מלקות ארבעים ור' יצחק סבר אינן בכלל מלקות ארבעים אבל בחייבי (כריתות) [לאוין] ליכא מאן דפליג דחייבי ומאי דמקשי רב פפא אליבא דרבה אי כר' יצחק קשיא ממזרת לאו משום שיש לר' יצחק בממזרת סברא אחרינה אלא הכי קאמר אי ניחא ליה אליבא דר' יצחק מחייבי כריתות תיקשי ליה מחייבי לאוין כלומר בשלמא כולהו מתרצי חייבי לאוין כדמתרצי חייבי כריתות אלא לרבה אליבא דר' יצחק דלא קשיא ליה מחייבי כריתות היכי מיתריץ חייבי לאוין ולהכי מסיים בה הניחא אי סבר כר' יוחנן דהיכא דאיכא התראה פטור מן התשלומין והיכי דליכא התראה חייב בתשלומין מתריץ הכא בחייבי לאוין אליבא דר' יצחק כר' יוחנן אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר כיון דאלו אתרו ביה פטור היכא דלא אתרו ביה נמי פטור כמאן מתריץ לה וכו' ועוד אמר שיש לומר שר' יצחק סבירא ליה בממזרת כסברא דעולא באחותו שהרי אמר עולא שהמלקות באחותו בוגרת לא בנערה כדר' יצחק איפשר דהיכי סבירא ליה בממזרת. ואומר אני חדא דלא אפשר דהא קא מתריץ רבה אליבא דר' יצחק בממזרת כר' יוחנן באחותו לא קשיא הא דאתרו ביה הא דלא אתרו ביה ועוד מאי נפקא מינא אם סבירא בממזרת כסברא דעולא באחותו וכי עולא סבר דליכא חיוב מלקות עולא לא פטר מן המלקות אלא משום חיוב הממון והכי קאמרינן אלמא קסבר עולא כל היכי דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקי לא לקי ולאו משום דליכא דין מלקות ולפי דברי הרב בממזרת בלא קידושין ליכא דין מלקות כלל ואפי' היכא דליכא ממון כגון בעולה, ועוד הא תריצנא אליבא דעולא אפי' תימא אחותו נערה במפותה ושוטה ויתומה.
והתלמוד הערוך דאשכח שמוכיח שאין הבא על חייבי לאוין חייב אלא אם כן קידש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל וכו' הוא סבר מדקאמרינן במסקנא ומודה אביי במחזיר גרושתו וכו' ומודה רבא בכהן גדול באלמנה וכו' ושניהם מודים במחזיר גרושתו וכו' שבכל חייבי לאוין פליגי ולא נתן טעם למחלקותם ועד כאן לא פליגי התם אלא באיסורי כהונה דכתיב בהו קיחה וחלל ומשמע קיחה קידושין כדאמרינן בעלמא דקיחה לשון קנין אביי סבר קידש לוקה ואע\"פ שעדיין לא בעל משום לא יקח בעל לוקה שתים אחת משום לא יחלל רבא אמר אם בעל אחר קידושין לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל אבל קדושין גרידי אפילו אחת אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל וכיון דשמעינן ליה לאביי דמחייב באיסורי כהונה אקידושין גרידי ואינו תולה בטעם דלא יחלל איצטריך לאשמועינן במחזיר גרושתו דכתיבא בה נמי קיחה לשוב לקחתה שאם קידש אינו לוקה שהרי אמרה תורה להיות לו לאשה תלה הכתוב הקיחה בביאה ואם לא בא עליה אינו לוקה וכיון דשמעינן ליה לרבא באיסורי כהונה שתלה לא יקח בלא יחלל וסלקא אדעתין למימר שלא יחלל נמי תלו בלא יקח אצטריך לאשמעינן שאם בעל ולא קידש שלוקה לא יחלל זרעו אמר רחמנא והרי חלל וכיון דשמעינן לתרויהו דמחייבי הבועל באיסורי כהונה בלא קדושין ולא תלו לא יחלל בלא יקח וכו' וסלקא אדעתא למימר (הם) הכי נמי מחזיר גרושתו אע\"ג דכתיבא ביה קיחה אם בעל בלא קידושין לוקה ולא מהני קיחה אלא לחייבו שתים באיסורי כהונה אצטריך לאשמועינן דתרויהו מודים שאם בעל בלא קידושין אינו לוקה דדרך הוויה אסרה תורה דכתיב להיות לו לאשה הרי נתברר שלא נחלקו אלא בקדושי איסורי כהונה גרידי אבל בשאר חייבי לאוין לא איירו כלל ולא עוד אלא מהכא נמי ילפינן שהבועל בלא קדושין חייב מדקאמרינן ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה משום דדרך הוויה אסרה תורה מכלל דשאר חייבי לאוין שלא נאמר בהן הוויה חייב אע\"פ שלא קידש בלא מחלוקת אלא דברי הכל...
תשובה לא ידעתי מאין לך שלא הקשה התלמוד על מתניתין דאלו נערות אלא מחייבי כריתות והלא תורף הקשיא מאלו הן הלוקין וכו' שהוא בחייבי כריתות וחייבי לאוין ומה ענין הקושיא אלא אמאי תנא הכא באילו נערות דמשלמין ותנא התם באלו הן הלוקין דלוקין והא קיימא לן דאינו לוקה ומשלם ומי איכא מאן דסבירא ליה בחייבי לאוין דליכא מלקות עד שלא תהא הקושיא אלא מחייבי כריתות ועוד מאי האי דאמר דאמרינן אי ר' יצחק קשיא ממזרת הלכך אין רמיא דרמינן אלא לחייבי כריתות ולאוין אחייבי כריתות בלבד כשיראה מדבריך שאמרת דרמינן חייבי כריתות אחייבי כריתות וכמדומה לי שלא הביאך להאי סברא אלא מדחזית הקושיא בגמרא על פיסקת הבא על אחותו ולא ירדת לעומק הדבר שהתלמוד בא להקשות אפילו מחייבי כריתות דאית בהו מלקות וכל שכן חייבי לאוין ולפיכך אמרינן בסוף אי ר' יצחק קשיא ממזרת כלומר אי ר' יצחק היא האי מתניתין דפטר חייבי כריתות ממלקות קשיא ממזרת דליכא מאן דפליג דהיא במלקות ויראה מדבריך שדמית שאבא מארי זצ\"ל סובר שאין המשא והמתן דאלו נערות מוכח שחייבי לאוין לוקין בלא קידושין ולא היא אין זה ענין דבריו שעמוקים הם עניניהם הוא ז\"ל אומר אע\"פ שזו הלכה מוכחת שחייבי לאוין לוקין בלא קידושין הואיל וזו ההלכה יש בה משא ומתן וחלוקה בין התנאים ואמוראים בתירוץ המשנה וביאור עניניה אין ראוי לסמוך עליה בפסיקת ההלכה ולהניח תלמוד ערוך, ודמית שזה שאמר וגם חכמי משנה חולקין בדבר זה הרבה בדבר חייבי לאוין אם הם לוקין בלא קדושין או אינן לוקין ולפיכך נסתמו עליך הדברים ואמרת ומעולם לא מצינו שום תנא שאמר דבר זה ואין ענין דבריו (בבינתכם) [כבינתכם] אלא כך שעולא ור' יוחנן ור' שמעון בן לקיש נשאו ונתנו בענין זו המשנה וגם חכמי משנה חולקין בענינה וכן מצינו התלמוד הביא בתירוצו מחלוקת התנאים כגון רבי מאיר וחכמים ור' שמעון בן מנסיא ור' עקיבא ור' ישבב ור' נחוניא בן הקנה כל זה לברר שבזו המשנה וגמרא דיליה משא ומתן מרובה ומחלוקת רבות ולפיכך אין ראוי לסמוך על פסיקת ההלכה בענין מלקות של חייבי לאוין ממנה אבל ודאי התנאים לא מצינו להם חלוקה במלקות חייבי לאוין אם הוא בקדושין או בלא קידושין ואילו היה לתנאים מחלוקת בדבר זה לא היה התלמוד שותק מלהעמיד מחלוקות אביי ורבא בתנאי.
ולענין מה שאמר ז\"ל יש לומר שר' יצחק חולק וכו' ודאי מקום קשה ויפה הקשית בו שדבריו ז\"ל סתומים ולא מסר בהם אלא ראשי הפרקים מפני כבוד השואלים אבל אנחנו לפי שנסתפקו הדברים לכבודך נרחיב בהם ונאמר לפי שהקשה רב פפא לרבה מתניתין כמאן מוקים לה אי כר' מאיר קשיא בתו פירש דר' מאיר מחייב בתשלומין ובמתניתין פטר אי ר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו פירש דר' נחוניא פטר בתשלומין ובמתניתין מחייב אי כר' יצחק קשיא ממזרת פירש דר' יצחק אע\"ג דפטר אחותו ממלקות בממזרת מחייב ודבר ידוע הוא שר' מאיר סבר אדם לוקה ומשלם ולענין קנס חידוש הוא שחידשה תורה אע\"ג דמיקטיל משלם ור' נחוניא בן הקנה שהיה עושה חייבי כריתות כחייבי מיתות בית דין לתשלומין ופוטר חייבי כריתות שוגגין מתשלומין אין הלכה כדבריהם ור' יצחק דמחייב מלקות בממזרת ליכא דפליג עליה בהאי סברא כלל שהוא סובר דחייבי לאוין בלבד במלקות ור' עקיבא סבר כדאיפרש בגמרא דאילו הן הלוקין שגם חייבי כריתות לוקין כחייבי לאוין הלכך בחייבי לאוין ליכא מאן דפליג דלוקין והלכה שאין בה ספק היא שממזרת ושאר חייבי לאוין לוקין ולאו סברא דר' יצחק בלחוד היא בה מיהו בגמרא דאלו הן הלוקין דהוא עיקר דברי ר' יצחק ור' עקיבא לא יתבאר אם מלקות של חייבי לאוין בקדושין או בלא קדושין אבל יתבאר שכל תנא ואמורא ואפילו ר' יצחק בממזרת ושאר חייבי לאוין לוקה ולפיכך הקשה התלמוד אי ר' יצחק קשיא ממזרת כלומר אפילו לדברי ר' יצחק קשיא ממזרת הילכך אי מוקמינן להאי מתניתין כר' יצחק קשיא ממזרת ודחינן כר' יוחנן סבירא ליה והאי פירוקא ליכא למימר כולהו תנאי ואמוראי הוא אלא לדברי ר' יצחק בלבד כלומר האי מתניתין אי נימא לר' יצחק היא לא קשיא ממזרת דאקשינן, דר' יצחק כר' יוחנן סבירא ליה כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו, הילכך האי אוקימתא דהיא מוכחת דבהתראה לוקה בחייבי לאוין על כל פנים לא מצינו אותה אלא לתרוצי דברי ר' יצחק כדאמרינן כר' יוחנן סבירא ליה לר' יצחק משמע, ולפיכך אמר ז\"ל בתשובתו ויש לומר שר' יצחק חולק בדבר זה וסבירא ליה שכל בועל חייבי לאוין בהתראה לוקה כאביי וכו' מפני זה התירוץ שבא לדבריו בגמרא דאלו הן הלוקין ולפיכך אין להקשות (והיא) [וכי] מחלוקת ר' יצחק בפרק ואלו הן הלוקין בדבר זה ואילו נמצא לו מחלוקת בדבר זה בפירוש היה אומר יש לומר הלא תדקדק ענין דבריו שלא אמר דרך חתך, וכן זה שאמר ז\"ל ויש לומר שר' יצחק סבירא ליה בממזרת כסברא דעולא באחותו וכו' זה הוא פירושו ויש לומר פירוק אחר אליבא דר' יצחק ר' יצחק סבר בממזרת כסברא דעולא באחותו וכשם שפרק עולא לא קשיא כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת כך יאמר ר' יצחק כאן בממזרת נערה כאן בממזרת בוגרת וכשם שלא פירש עולא דאחותו בוגרת צריכא התראה ואחר כך ילקה ואע\"פ שכך הדין כך לא פירש ר' יצחק ולא פרשינן אליביה דממזרת צריכה קידושין ואחר כך ילקה אע\"פ שכך הדין, ודקא קשיא לך לא אפשר דהא קא מתריץ רבה אליבא דר' יצחק כר' יוחנן לא קשיא דיש לומר חדא מיגו תרי אמר רבה ויש לומר אמר ז\"ל וודאי יש לומר ויש לומר ליכא קושיא דוחה זו האמורה בפירוש.
והטעם הראשון דאמר ביה ז\"ל דיש לומר ר' יצחק כאביי סבירא ליה קרוב לדעת יותר מן האחרון ושהקשית על התלמוד הערוך שהביא ז\"ל תורף כל קושיתך שמחלוקת אביי ורבא אינה אלא באיסורי כהונה דכתיב בהו קיחה ומחזיר גרושתו דכתיב בה הויה אבל בשאר חייבי לאוין לא וגם כן ראינו בדברי ר' אברהם רבו של ר' יהונתן ז\"ל בקושיא שהקשה על אבא מארי ז\"ל ובין שראיתי דבריו בין שנראה לך מה שנראה לו ביומו וראו כמה תריצין דבריו ומדוקדקין פירושו, כשם שנאמר באיסורי כהונה קיחה, ובמחזיר גרושתו הויה, נאמר בשאר איסורי לאוין ביאה בקהל, וביאה בקהל לא הוי אלא בקדושין אבל זנות לעולם לא מיקרי ביאה בקהל, תדע דאמר הכתוב במצרי ואדומי בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ד' ולא צוה הכתוב שיבוא דור שלישי בזנות אלא בקדושין והנה למדנו מפסוק זה שמצרי ואדומי דור ראשון ושני איסורן בעשה דלאו הבא מכלל עשה עשה וליכא למימר בזנות עשה אלא ודאי הלכך משמע ביאה בקהל בקידושין בלא ספק ואי קשיא לך מכלל חייבי לאוין יבמה לזר דלא (בקידושין) כתיב בה ביאה בקהל ולא קיחה לא קשיא מידי דהא כתיב הוויה לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר דרך הוויה אסר רחמנא כדין מחזיר גרושתו משנשאת הלכך אי אתה יכול לחלוק בחייבי לאוין ולא באיסורי כהונה בלבד פליגי אלא בכל חייבי לאוין פליגי כדאמר ז\"ל והרי נתברר דליכא עליה קושיא מכל אלו הקושיות.
ואי איכא עליה קושיא בהאי ענינא [אינו] אלא מדבריו ז\"ל בלבד ולא ראיתי מי שדקדק אותה עליו והוא שאמר ז\"ל בהלכות נערה בתולה היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה (מהלכות) [מחייבי] כריתות כגון אחותו ודודתו והנדה וכיוצא בהן או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו הרי זה לוקה [ואם לא] היתה שם התראה הואיל ואינו חייב מלקות הרי זה משלם דהלכה זו לדבריו ז\"ל קושיא שזו הבתולה שהיא מחייבי לאוין אם אינה מקודשת לו בין התרו בו בין לא התרו בו אינו לוקה עליה ואם מקודשת היא בין התרו בו בין לא התרו בו אינה בת קנס דליכא לא פתוי ולא אונס הלכך קשיא, ואני מתרץ בה דלעולם בלא קידושין היא ואם התרו בו משום קדשה לוקה משום קדשה ואפילו אינה מאיסורי לאוין כל שכן אם תהיה מאיסורי לאוין תדע שכך עניני דבריו ומפני זה אמר או שהיתה מחייבי לאוין ולא אמר או היתה מאיסורי לאוין שהפרש בין איסור לחיוב וכך אמר בתחלת הלכות אישות כל שאסר ביאתו בתורה ולא חייב עליו כרת הן הנקראין איסורי לאוין וכו' וקדשה ודאי מחייבי לאוין היא וזה שהצריך בסוף פרק שני שתכין עצמה לכך לענין חיובא היא במלקות לא לענין חיובא הוא אלא לעולם אם היה הוא בעדים והתראה לוקה ואע\"ג דאנוסה היא הנערה ולאו בן קנס הוא וכמה ברור הוא תירוץ זה למבינים, ומתוך דבריו למדנו אותו שהוא ז\"ל אע\"פ שהצריך בראיותיו החזקים לקידושין באיסורי לאוין ואחר כך ילקה עליהן לאו למימרא שאם בעל אחת מאיסורי לאוין בעדים והתראה והיא בלא קידושין לא שייך ביה מלקות כלל אלא לעולם לוקה אבל משום איסור קדשה לא משום איסורי לאוין, ותדע שכך אמר בהלכות ביאות אסורות כל כהן שנשא אחת מהשלש נשים בין גדול בין הדיוט ובעל לוקה ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה כלומר אלא משום (אחד) [אחר] והוא איסור הקדשה, וכך אמר בפרק חמשה עשר בעל ולא קידש אינו לוקה משום ממזרת כלומר אלא משום קדשה ואם יש נפש אדם לומר אם כן למה לנו זה הדקדוק כולו והואיל והוא לוקה מה לי משום קדשה מה לי משום איסורי לאוין נאמר לו כמה הועיל ז\"ל בזה הדקדוק שאם התרו בו משום איסורי לאוין אינו לוקה ואם התרו בו משום קדשה לוקה כגון כהן שבא על גרושה או ישראל שבא על ממזרת בלא קידושין אם יאמרו לו בעת ההתראה פרוש דגרושה היא או ממזרת היא וחייב אתה עליה מלקות ולא פירש אלא עבר אינו לוקה דהתראה זו כמאן דליתה דמיא שלא השם שהתרו בו עליו הוא השם שחייבו בו ואם יאמרו לו פרוש דקדשה היא הואיל ואין שם לא כתובה ולא קידושין ולא פירש חייב מלקות שהשם שהתרו בו עליו הוא השם שחייבו הנה הרחבנו בתשובה זו דהלכה חמורה היא וצריכה דעת רחבה מרובה ובינה יתירה ולא השארנו בה מקום קושיא עליו כלל בסייעתא דשמיא..." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Kedushah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Kedushah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..431bfad469413dff8665213308f2725970de0a06 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Kedushah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,47 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Intercourse", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שאלה האי דקא פסיק הרב זצ\"ל שאין אדם הבא על חייבי לאוין לוקה אלא אם קידשה והקשה עליו ר' יונתן הכהן ז\"ל מהא דאקשי בפרק אלו נערות על רבה דסבר דלר' מאיר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס ואפילו במקום מיתה משלם מתניתין כמאן מוקמה לה אי כר' מאיר קשיא בתו אי כר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו אי כר' יצחק קשיא ממזרת דהא קימא לן דאין לוקה עליהן אע\"פ שלא קידשו והשיב לו ז\"ל שאין לסמוך על הקושיא זו שאין מניחין תלמוד ערוך ופוסקין הלכה ממשא ומתן שהרי עולא ור' יוחנן וריש לקיש וכמה אמוראי נשאו ונתנו במשנה זו וקשיא לי אהאי מימרא טובא שהרי לא נחלקו עולא ור' יוחנן וריש לקיש וכמה אמוראי בסבריהו אלא בתירוץ רמיא, רמינן חייבי כריתות אחייבי כריתות דהכא תנן יש להן קנס והתם תנן דלוקין עולא ור' יוחנן אוקימו מתניתין דהכא היכא דליכא מלקות עולא אוקמה בנערה וקא סבר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם וכו' ור' יוחנן אוקמה בשלא התרו בו וריש לקיש אוקמה כר' מאיר דקא סבר לוקה ומשלם ועל דברי שלשתן ממזרת מיתרצא וליכא לאקשויה בה ולא מידי אלא לרבה דקסבר אליבא דר' מאיר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע\"ג דמיקטיל משלם קשיא ליה בתו דפטרינן אי כר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו אי כר' יצחק דלית ליה מלקות בחייבי כריתות קשיא ממזרת דאית בה מלקות לדברי הכל הלכך לאו ממשא וממתן ילפינן דהא לאו דחיתא היא ולא דילמא היא אלא תלמוד ערוך ודאי. ועוד אמר ז\"ל שגם חכמי משנה חולקין הרבה בדבר זה ומעולם לא מצינו שום תנא שאמר דבר זה.
וגם אמר ז\"ל שיש לומר שר' יצחק חולק בדבר זה וסבירא ליה שכל בועל חייבי לאוין בהתראה לוקה כאביי ואינה הלכה וכי מחלוקת ר' יצחק בפרק ואלו הן הלוקין בדבר זה היא לא נחלק[ו] ר' עקיבא ור' יצחק אלא בחייבי כריתות רבי עקיבא סבר ישנן בכלל מלקות ארבעים ור' יצחק סבר אינן בכלל מלקות ארבעים אבל בחייבי (כריתות) [לאוין] ליכא מאן דפליג דחייבי ומאי דמקשי רב פפא אליבא דרבה אי כר' יצחק קשיא ממזרת לאו משום שיש לר' יצחק בממזרת סברא אחרינה אלא הכי קאמר אי ניחא ליה אליבא דר' יצחק מחייבי כריתות תיקשי ליה מחייבי לאוין כלומר בשלמא כולהו מתרצי חייבי לאוין כדמתרצי חייבי כריתות אלא לרבה אליבא דר' יצחק דלא קשיא ליה מחייבי כריתות היכי מיתריץ חייבי לאוין ולהכי מסיים בה הניחא אי סבר כר' יוחנן דהיכא דאיכא התראה פטור מן התשלומין והיכי דליכא התראה חייב בתשלומין מתריץ הכא בחייבי לאוין אליבא דר' יצחק כר' יוחנן אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר כיון דאלו אתרו ביה פטור היכא דלא אתרו ביה נמי פטור כמאן מתריץ לה וכו' ועוד אמר שיש לומר שר' יצחק סבירא ליה בממזרת כסברא דעולא באחותו שהרי אמר עולא שהמלקות באחותו בוגרת לא בנערה כדר' יצחק איפשר דהיכי סבירא ליה בממזרת. ואומר אני חדא דלא אפשר דהא קא מתריץ רבה אליבא דר' יצחק בממזרת כר' יוחנן באחותו לא קשיא הא דאתרו ביה הא דלא אתרו ביה ועוד מאי נפקא מינא אם סבירא בממזרת כסברא דעולא באחותו וכי עולא סבר דליכא חיוב מלקות עולא לא פטר מן המלקות אלא משום חיוב הממון והכי קאמרינן אלמא קסבר עולא כל היכי דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקי לא לקי ולאו משום דליכא דין מלקות ולפי דברי הרב בממזרת בלא קידושין ליכא דין מלקות כלל ואפי' היכא דליכא ממון כגון בעולה, ועוד הא תריצנא אליבא דעולא אפי' תימא אחותו נערה במפותה ושוטה ויתומה.
והתלמוד הערוך דאשכח שמוכיח שאין הבא על חייבי לאוין חייב אלא אם כן קידש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל וכו' הוא סבר מדקאמרינן במסקנא ומודה אביי במחזיר גרושתו וכו' ומודה רבא בכהן גדול באלמנה וכו' ושניהם מודים במחזיר גרושתו וכו' שבכל חייבי לאוין פליגי ולא נתן טעם למחלקותם ועד כאן לא פליגי התם אלא באיסורי כהונה דכתיב בהו קיחה וחלל ומשמע קיחה קידושין כדאמרינן בעלמא דקיחה לשון קנין אביי סבר קידש לוקה ואע\"פ שעדיין לא בעל משום לא יקח בעל לוקה שתים אחת משום לא יחלל רבא אמר אם בעל אחר קידושין לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל אבל קדושין גרידי אפילו אחת אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל וכיון דשמעינן ליה לאביי דמחייב באיסורי כהונה אקידושין גרידי ואינו תולה בטעם דלא יחלל איצטריך לאשמועינן במחזיר גרושתו דכתיבא בה נמי קיחה לשוב לקחתה שאם קידש אינו לוקה שהרי אמרה תורה להיות לו לאשה תלה הכתוב הקיחה בביאה ואם לא בא עליה אינו לוקה וכיון דשמעינן ליה לרבא באיסורי כהונה שתלה לא יקח בלא יחלל וסלקא אדעתין למימר שלא יחלל נמי תלו בלא יקח אצטריך לאשמעינן שאם בעל ולא קידש שלוקה לא יחלל זרעו אמר רחמנא והרי חלל וכיון דשמעינן לתרויהו דמחייבי הבועל באיסורי כהונה בלא קדושין ולא תלו לא יחלל בלא יקח וכו' וסלקא אדעתא למימר (הם) הכי נמי מחזיר גרושתו אע\"ג דכתיבא ביה קיחה אם בעל בלא קידושין לוקה ולא מהני קיחה אלא לחייבו שתים באיסורי כהונה אצטריך לאשמועינן דתרויהו מודים שאם בעל בלא קידושין אינו לוקה דדרך הוויה אסרה תורה דכתיב להיות לו לאשה הרי נתברר שלא נחלקו אלא בקדושי איסורי כהונה גרידי אבל בשאר חייבי לאוין לא איירו כלל ולא עוד אלא מהכא נמי ילפינן שהבועל בלא קדושין חייב מדקאמרינן ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה משום דדרך הוויה אסרה תורה מכלל דשאר חייבי לאוין שלא נאמר בהן הוויה חייב אע\"פ שלא קידש בלא מחלוקת אלא דברי הכל...
תשובה לא ידעתי מאין לך שלא הקשה התלמוד על מתניתין דאלו נערות אלא מחייבי כריתות והלא תורף הקשיא מאלו הן הלוקין וכו' שהוא בחייבי כריתות וחייבי לאוין ומה ענין הקושיא אלא אמאי תנא הכא באילו נערות דמשלמין ותנא התם באלו הן הלוקין דלוקין והא קיימא לן דאינו לוקה ומשלם ומי איכא מאן דסבירא ליה בחייבי לאוין דליכא מלקות עד שלא תהא הקושיא אלא מחייבי כריתות ועוד מאי האי דאמר דאמרינן אי ר' יצחק קשיא ממזרת הלכך אין רמיא דרמינן אלא לחייבי כריתות ולאוין אחייבי כריתות בלבד כשיראה מדבריך שאמרת דרמינן חייבי כריתות אחייבי כריתות וכמדומה לי שלא הביאך להאי סברא אלא מדחזית הקושיא בגמרא על פיסקת הבא על אחותו ולא ירדת לעומק הדבר שהתלמוד בא להקשות אפילו מחייבי כריתות דאית בהו מלקות וכל שכן חייבי לאוין ולפיכך אמרינן בסוף אי ר' יצחק קשיא ממזרת כלומר אי ר' יצחק היא האי מתניתין דפטר חייבי כריתות ממלקות קשיא ממזרת דליכא מאן דפליג דהיא במלקות ויראה מדבריך שדמית שאבא מארי זצ\"ל סובר שאין המשא והמתן דאלו נערות מוכח שחייבי לאוין לוקין בלא קידושין ולא היא אין זה ענין דבריו שעמוקים הם עניניהם הוא ז\"ל אומר אע\"פ שזו הלכה מוכחת שחייבי לאוין לוקין בלא קידושין הואיל וזו ההלכה יש בה משא ומתן וחלוקה בין התנאים ואמוראים בתירוץ המשנה וביאור עניניה אין ראוי לסמוך עליה בפסיקת ההלכה ולהניח תלמוד ערוך, ודמית שזה שאמר וגם חכמי משנה חולקין בדבר זה הרבה בדבר חייבי לאוין אם הם לוקין בלא קדושין או אינן לוקין ולפיכך נסתמו עליך הדברים ואמרת ומעולם לא מצינו שום תנא שאמר דבר זה ואין ענין דבריו (בבינתכם) [כבינתכם] אלא כך שעולא ור' יוחנן ור' שמעון בן לקיש נשאו ונתנו בענין זו המשנה וגם חכמי משנה חולקין בענינה וכן מצינו התלמוד הביא בתירוצו מחלוקת התנאים כגון רבי מאיר וחכמים ור' שמעון בן מנסיא ור' עקיבא ור' ישבב ור' נחוניא בן הקנה כל זה לברר שבזו המשנה וגמרא דיליה משא ומתן מרובה ומחלוקת רבות ולפיכך אין ראוי לסמוך על פסיקת ההלכה בענין מלקות של חייבי לאוין ממנה אבל ודאי התנאים לא מצינו להם חלוקה במלקות חייבי לאוין אם הוא בקדושין או בלא קידושין ואילו היה לתנאים מחלוקת בדבר זה לא היה התלמוד שותק מלהעמיד מחלוקות אביי ורבא בתנאי.
ולענין מה שאמר ז\"ל יש לומר שר' יצחק חולק וכו' ודאי מקום קשה ויפה הקשית בו שדבריו ז\"ל סתומים ולא מסר בהם אלא ראשי הפרקים מפני כבוד השואלים אבל אנחנו לפי שנסתפקו הדברים לכבודך נרחיב בהם ונאמר לפי שהקשה רב פפא לרבה מתניתין כמאן מוקים לה אי כר' מאיר קשיא בתו פירש דר' מאיר מחייב בתשלומין ובמתניתין פטר אי ר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו פירש דר' נחוניא פטר בתשלומין ובמתניתין מחייב אי כר' יצחק קשיא ממזרת פירש דר' יצחק אע\"ג דפטר אחותו ממלקות בממזרת מחייב ודבר ידוע הוא שר' מאיר סבר אדם לוקה ומשלם ולענין קנס חידוש הוא שחידשה תורה אע\"ג דמיקטיל משלם ור' נחוניא בן הקנה שהיה עושה חייבי כריתות כחייבי מיתות בית דין לתשלומין ופוטר חייבי כריתות שוגגין מתשלומין אין הלכה כדבריהם ור' יצחק דמחייב מלקות בממזרת ליכא דפליג עליה בהאי סברא כלל שהוא סובר דחייבי לאוין בלבד במלקות ור' עקיבא סבר כדאיפרש בגמרא דאילו הן הלוקין שגם חייבי כריתות לוקין כחייבי לאוין הלכך בחייבי לאוין ליכא מאן דפליג דלוקין והלכה שאין בה ספק היא שממזרת ושאר חייבי לאוין לוקין ולאו סברא דר' יצחק בלחוד היא בה מיהו בגמרא דאלו הן הלוקין דהוא עיקר דברי ר' יצחק ור' עקיבא לא יתבאר אם מלקות של חייבי לאוין בקדושין או בלא קדושין אבל יתבאר שכל תנא ואמורא ואפילו ר' יצחק בממזרת ושאר חייבי לאוין לוקה ולפיכך הקשה התלמוד אי ר' יצחק קשיא ממזרת כלומר אפילו לדברי ר' יצחק קשיא ממזרת הילכך אי מוקמינן להאי מתניתין כר' יצחק קשיא ממזרת ודחינן כר' יוחנן סבירא ליה והאי פירוקא ליכא למימר כולהו תנאי ואמוראי הוא אלא לדברי ר' יצחק בלבד כלומר האי מתניתין אי נימא לר' יצחק היא לא קשיא ממזרת דאקשינן, דר' יצחק כר' יוחנן סבירא ליה כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו, הילכך האי אוקימתא דהיא מוכחת דבהתראה לוקה בחייבי לאוין על כל פנים לא מצינו אותה אלא לתרוצי דברי ר' יצחק כדאמרינן כר' יוחנן סבירא ליה לר' יצחק משמע, ולפיכך אמר ז\"ל בתשובתו ויש לומר שר' יצחק חולק בדבר זה וסבירא ליה שכל בועל חייבי לאוין בהתראה לוקה כאביי וכו' מפני זה התירוץ שבא לדבריו בגמרא דאלו הן הלוקין ולפיכך אין להקשות (והיא) [וכי] מחלוקת ר' יצחק בפרק ואלו הן הלוקין בדבר זה ואילו נמצא לו מחלוקת בדבר זה בפירוש היה אומר יש לומר הלא תדקדק ענין דבריו שלא אמר דרך חתך, וכן זה שאמר ז\"ל ויש לומר שר' יצחק סבירא ליה בממזרת כסברא דעולא באחותו וכו' זה הוא פירושו ויש לומר פירוק אחר אליבא דר' יצחק ר' יצחק סבר בממזרת כסברא דעולא באחותו וכשם שפרק עולא לא קשיא כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת כך יאמר ר' יצחק כאן בממזרת נערה כאן בממזרת בוגרת וכשם שלא פירש עולא דאחותו בוגרת צריכא התראה ואחר כך ילקה ואע\"פ שכך הדין כך לא פירש ר' יצחק ולא פרשינן אליביה דממזרת צריכה קידושין ואחר כך ילקה אע\"פ שכך הדין, ודקא קשיא לך לא אפשר דהא קא מתריץ רבה אליבא דר' יצחק כר' יוחנן לא קשיא דיש לומר חדא מיגו תרי אמר רבה ויש לומר אמר ז\"ל וודאי יש לומר ויש לומר ליכא קושיא דוחה זו האמורה בפירוש.
והטעם הראשון דאמר ביה ז\"ל דיש לומר ר' יצחק כאביי סבירא ליה קרוב לדעת יותר מן האחרון ושהקשית על התלמוד הערוך שהביא ז\"ל תורף כל קושיתך שמחלוקת אביי ורבא אינה אלא באיסורי כהונה דכתיב בהו קיחה ומחזיר גרושתו דכתיב בה הויה אבל בשאר חייבי לאוין לא וגם כן ראינו בדברי ר' אברהם רבו של ר' יהונתן ז\"ל בקושיא שהקשה על אבא מארי ז\"ל ובין שראיתי דבריו בין שנראה לך מה שנראה לו ביומו וראו כמה תריצין דבריו ומדוקדקין פירושו, כשם שנאמר באיסורי כהונה קיחה, ובמחזיר גרושתו הויה, נאמר בשאר איסורי לאוין ביאה בקהל, וביאה בקהל לא הוי אלא בקדושין אבל זנות לעולם לא מיקרי ביאה בקהל, תדע דאמר הכתוב במצרי ואדומי בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ד' ולא צוה הכתוב שיבוא דור שלישי בזנות אלא בקדושין והנה למדנו מפסוק זה שמצרי ואדומי דור ראשון ושני איסורן בעשה דלאו הבא מכלל עשה עשה וליכא למימר בזנות עשה אלא ודאי הלכך משמע ביאה בקהל בקידושין בלא ספק ואי קשיא לך מכלל חייבי לאוין יבמה לזר דלא (בקידושין) כתיב בה ביאה בקהל ולא קיחה לא קשיא מידי דהא כתיב הוויה לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר דרך הוויה אסר רחמנא כדין מחזיר גרושתו משנשאת הלכך אי אתה יכול לחלוק בחייבי לאוין ולא באיסורי כהונה בלבד פליגי אלא בכל חייבי לאוין פליגי כדאמר ז\"ל והרי נתברר דליכא עליה קושיא מכל אלו הקושיות.
ואי איכא עליה קושיא בהאי ענינא [אינו] אלא מדבריו ז\"ל בלבד ולא ראיתי מי שדקדק אותה עליו והוא שאמר ז\"ל בהלכות נערה בתולה היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה (מהלכות) [מחייבי] כריתות כגון אחותו ודודתו והנדה וכיוצא בהן או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו הרי זה לוקה [ואם לא] היתה שם התראה הואיל ואינו חייב מלקות הרי זה משלם דהלכה זו לדבריו ז\"ל קושיא שזו הבתולה שהיא מחייבי לאוין אם אינה מקודשת לו בין התרו בו בין לא התרו בו אינו לוקה עליה ואם מקודשת היא בין התרו בו בין לא התרו בו אינה בת קנס דליכא לא פתוי ולא אונס הלכך קשיא, ואני מתרץ בה דלעולם בלא קידושין היא ואם התרו בו משום קדשה לוקה משום קדשה ואפילו אינה מאיסורי לאוין כל שכן אם תהיה מאיסורי לאוין תדע שכך עניני דבריו ומפני זה אמר או שהיתה מחייבי לאוין ולא אמר או היתה מאיסורי לאוין שהפרש בין איסור לחיוב וכך אמר בתחלת הלכות אישות כל שאסר ביאתו בתורה ולא חייב עליו כרת הן הנקראין איסורי לאוין וכו' וקדשה ודאי מחייבי לאוין היא וזה שהצריך בסוף פרק שני שתכין עצמה לכך לענין חיובא היא במלקות לא לענין חיובא הוא אלא לעולם אם היה הוא בעדים והתראה לוקה ואע\"ג דאנוסה היא הנערה ולאו בן קנס הוא וכמה ברור הוא תירוץ זה למבינים, ומתוך דבריו למדנו אותו שהוא ז\"ל אע\"פ שהצריך בראיותיו החזקים לקידושין באיסורי לאוין ואחר כך ילקה עליהן לאו למימרא שאם בעל אחת מאיסורי לאוין בעדים והתראה והיא בלא קידושין לא שייך ביה מלקות כלל אלא לעולם לוקה אבל משום איסור קדשה לא משום איסורי לאוין, ותדע שכך אמר בהלכות ביאות אסורות כל כהן שנשא אחת מהשלש נשים בין גדול בין הדיוט ובעל לוקה ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה כלומר אלא משום (אחד) [אחר] והוא איסור הקדשה, וכך אמר בפרק חמשה עשר בעל ולא קידש אינו לוקה משום ממזרת כלומר אלא משום קדשה ואם יש נפש אדם לומר אם כן למה לנו זה הדקדוק כולו והואיל והוא לוקה מה לי משום קדשה מה לי משום איסורי לאוין נאמר לו כמה הועיל ז\"ל בזה הדקדוק שאם התרו בו משום איסורי לאוין אינו לוקה ואם התרו בו משום קדשה לוקה כגון כהן שבא על גרושה או ישראל שבא על ממזרת בלא קידושין אם יאמרו לו בעת ההתראה פרוש דגרושה היא או ממזרת היא וחייב אתה עליה מלקות ולא פירש אלא עבר אינו לוקה דהתראה זו כמאן דליתה דמיא שלא השם שהתרו בו עליו הוא השם שחייבו בו ואם יאמרו לו פרוש דקדשה היא הואיל ואין שם לא כתובה ולא קידושין ולא פירש חייב מלקות שהשם שהתרו בו עליו הוא השם שחייבו הנה הרחבנו בתשובה זו דהלכה חמורה היא וצריכה דעת רחבה מרובה ובינה יתירה ולא השארנו בה מקום קושיא עליו כלל בסייעתא דשמיא..." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Kedushah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d55ef748dc350f5efb9f298388e85d57baf1ffde --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,43 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד אמר ז\"ל בהלכות מחוסרי כפרה היולדת טומטום או אנדרוגינוס והפילה נפל אחר ארבעים יום מיום לידתו הרי זו מביאה קרבן על נפל זה שמא זכר הוא הראשון והרי הפילה אחר מלאת ואין חטאתה נאכלת שמא נקבה היא הראשונה ובתוך מלאת הפילה. מדקאמר אחר ארבעים מיום לידתו מכלל דסבירא ליה שהמפלת לאור ארבעים ואחד לזכר חייבת קרבן כדין יולדת נקבה שהפילה אור שמונים ואחד והאי דקתני במתניתין המפלת לאור שמונים ואחד וכו' הוא הדין לזכר לאור ארבעים ואחד ולפי קוצר דעתי אומר דלעולם דוקא המפלת לאור שמונים ואחד לנקבה אבל ארבעים ואחד לזכר לא שהרי בפירוש שנינו בכריתות ואלו שאין מביאות וכו' והמפלת ליום ארבעים והאמרו יום ארבעים לעיבורה הוא שעדיין לא נשלמה צורת הולד כדתנן בהמפלת יום ארבעים אינה חוששת לילד ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה הלכך אחר ארבעים מיום לידת הזכר לא משכחת לה דשלימו ימי עבורה להשלים צורת הולד כי היכי דתחייב עליה קרבן שהרי טמאה היא אחר לידתה שבעה מן התורה ואינה ראויה לשמש ולא משכחת לה אלא לאחר ארבעים ושבעה וכל שכן טומטום ואנדרוגינוס שחייבת לישב ימי טומאה כנקבה ארבעה עשר יום ולא משכחת לה דשלמה ארבעים לעיבורה אלא לאחר ארבעה וחמשים ומשום הכי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא באור שמונים ואחד אבל באור ארבעים ואחד ליכא לאיפלוגי דלא משכחת לה שחייבת ולפי כן קשיא לי האי פסקא ובתוך שמונים הוי ליה למימר ודלמא חזא ז\"ל מאי דלא מיחזי לנא בתורתו וחכמתו וליהנן מר ממאי דאהניוהו.
תשובה ודאי הוא סבירא ז\"ל שהמפלת לאור ארבעים ואחד לזכר חייבת בקרבן כמו מפלת לאור שמונים ואחד לנקבה שכך תניא בתוספתא המפלת לאחר מלאת וכו' מביאין קרבן וכו' אחר ארבעים לזכר אחר מלאת הוא והאי דתנן במתניתן לאור שמונים ואחד הוא הדין לאור ארבעים ואחד ודקא קשיא לך מדאין היולדת יכולה לשמש אלא לאחר ימי נדתה כך אמר אבא מארי ז\"ל בפירוש המשנה ואמר ומפני זה אמרו אור שמונים ואחד ולא אמרו אור ארבעים ואחד אבל בחבור לא הלך בזו הדרך כלל אלא על הנראה מן התוספתא ובאמת הן דבריו ז\"ל בחבור שאע\"פ שאי אפשר שתתעבר ותפיל אחר ארבעים מלידתה הראשונה בהתר אפשר שתתעבר באיסור ותפיל כגון שילדה ובא עליה באותו יום הלידה עצמו ונתעברה והפילה אור ארבעים ואחד ללידתה שהוא אחר ארבעים יום לעיבורה ואם תאמר ברשיעי עסקינן ודאי בכי הא ברשיעי עסקינן שהרי הכתוב נתעסק ברשעים דכתיב לא יבא ממזר וכתיב לא תביא אתנן זונה ואין אלו נמצאים אלא באיסור ואפשר שיהיה דבר זה בשגגה ומ\"מ אין קושיא מזה הצד כלל ודאי שאור שמונים ואחד אפשר בהתר וגם הוא קרוב ומצוי יותר ומפני זה דברו בו התנאים והוא הדין לארבעים ואחד שהוא באיסור מוחזק ואינו מצוי אלא מעט ותנא לא כי רוכלא נחשב." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..297001661735da3037eb2d7254eaf8006940508e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,40 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Offerings_for_Those_with_Incomplete_Atonement", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד אמר ז\"ל בהלכות מחוסרי כפרה היולדת טומטום או אנדרוגינוס והפילה נפל אחר ארבעים יום מיום לידתו הרי זו מביאה קרבן על נפל זה שמא זכר הוא הראשון והרי הפילה אחר מלאת ואין חטאתה נאכלת שמא נקבה היא הראשונה ובתוך מלאת הפילה. מדקאמר אחר ארבעים מיום לידתו מכלל דסבירא ליה שהמפלת לאור ארבעים ואחד לזכר חייבת קרבן כדין יולדת נקבה שהפילה אור שמונים ואחד והאי דקתני במתניתין המפלת לאור שמונים ואחד וכו' הוא הדין לזכר לאור ארבעים ואחד ולפי קוצר דעתי אומר דלעולם דוקא המפלת לאור שמונים ואחד לנקבה אבל ארבעים ואחד לזכר לא שהרי בפירוש שנינו בכריתות ואלו שאין מביאות וכו' והמפלת ליום ארבעים והאמרו יום ארבעים לעיבורה הוא שעדיין לא נשלמה צורת הולד כדתנן בהמפלת יום ארבעים אינה חוששת לילד ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה הלכך אחר ארבעים מיום לידת הזכר לא משכחת לה דשלימו ימי עבורה להשלים צורת הולד כי היכי דתחייב עליה קרבן שהרי טמאה היא אחר לידתה שבעה מן התורה ואינה ראויה לשמש ולא משכחת לה אלא לאחר ארבעים ושבעה וכל שכן טומטום ואנדרוגינוס שחייבת לישב ימי טומאה כנקבה ארבעה עשר יום ולא משכחת לה דשלמה ארבעים לעיבורה אלא לאחר ארבעה וחמשים ומשום הכי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא באור שמונים ואחד אבל באור ארבעים ואחד ליכא לאיפלוגי דלא משכחת לה שחייבת ולפי כן קשיא לי האי פסקא ובתוך שמונים הוי ליה למימר ודלמא חזא ז\"ל מאי דלא מיחזי לנא בתורתו וחכמתו וליהנן מר ממאי דאהניוהו.
תשובה ודאי הוא סבירא ז\"ל שהמפלת לאור ארבעים ואחד לזכר חייבת בקרבן כמו מפלת לאור שמונים ואחד לנקבה שכך תניא בתוספתא המפלת לאחר מלאת וכו' מביאין קרבן וכו' אחר ארבעים לזכר אחר מלאת הוא והאי דתנן במתניתן לאור שמונים ואחד הוא הדין לאור ארבעים ואחד ודקא קשיא לך מדאין היולדת יכולה לשמש אלא לאחר ימי נדתה כך אמר אבא מארי ז\"ל בפירוש המשנה ואמר ומפני זה אמרו אור שמונים ואחד ולא אמרו אור ארבעים ואחד אבל בחבור לא הלך בזו הדרך כלל אלא על הנראה מן התוספתא ובאמת הן דבריו ז\"ל בחבור שאע\"פ שאי אפשר שתתעבר ותפיל אחר ארבעים מלידתה הראשונה בהתר אפשר שתתעבר באיסור ותפיל כגון שילדה ובא עליה באותו יום הלידה עצמו ונתעברה והפילה אור ארבעים ואחד ללידתה שהוא אחר ארבעים יום לעיבורה ואם תאמר ברשיעי עסקינן ודאי בכי הא ברשיעי עסקינן שהרי הכתוב נתעסק ברשעים דכתיב לא יבא ממזר וכתיב לא תביא אתנן זונה ואין אלו נמצאים אלא באיסור ואפשר שיהיה דבר זה בשגגה ומ\"מ אין קושיא מזה הצד כלל ודאי שאור שמונים ואחד אפשר בהתר וגם הוא קרוב ומצוי יותר ומפני זה דברו בו התנאים והוא הדין לארבעים ואחד שהוא באיסור מוחזק ואינו מצוי אלא מעט ותנא לא כי רוכלא נחשב." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..61ec15769fdff63d13c1394f14ceeb20964ada6b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,59 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שגגות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמר הרב ז\"ל בספר קרבנות מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת או אחר השבת ושכח ומל שניהם בשבת פטור ולא שנא ליה בין שהקדים של שבת תחילה ובין שהקדים של חול ואחר כך של שבת וקשיא לי לפי עניות דעתי פסקא זו שהרי משנת תינוקות חלוקין האמוראין בסידורה רב הונא מתני לה כר' שמעון אליבא דר' יהושע דתנן בפסחים ושאר זבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראויין חייב ואם ראויין הן רבי אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ואמרינן מאן תנא דשאני ליה בין ראוין לשאינן ראוין רבי שמעון דתניא וכו' ואשכחן דלא פטר ר' שמעון אליבא דר' יהושע אלא טועה בדבר מצוה ונתכון לעשות מצוה באותה טעות שהרי זבחים אחרים ששחטן לשום פסח בערב הפסח לר' יהושע כשרין הן בגופן אלא בדבר שאין לו קצבה כגון הפסח אבל השוחט לשם אימורי ציבור חייב וכגון דקדם ושחטינהו ברישא ולא קא פטר אלא בדבר שדרכו לחלף בן זכר ובן שנה וכיון דסבר לה רב הונא אליבא דרבי שמעון סידרה על זה הסדר מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר שבת ואחד למול בשבת וכו' חייב אחד למול ערב שבת וכו' ר' אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר ורבי יהודה מתני לה כרבי מאיר אליבא דרבי יהושע שפוטר אפילו בשאינן ראויין אפילו דבר שיש לו קצבה ואפילו מידי דלא מיחלף אע\"ג דלא טרוד ביה דהא קתני ר' מאיר אף השוחט לשם אימורי ציבור פטור וקתני בברייתא אחד זבחים הראויין ואחד זבחים שאינן ראויין ואמר ר' אלעזר פוטר היה ר' מאיר אפילו בעגל של זבחי שלמים ולא מחלף ואמר ר' נחמן פוטר היה ר' מאיר אפילו חולין לשם פסח אע\"ג דלא מיטרד בהו לשום מצוה ור' חייא תאני לה משום ר' מאיר בפירוש והוצרכו לתרצה כגון דקדים ומל של שבת מערב שבת דליכא בהילות מצוה וליכא למימר דהלכה כר' מאיר שהרי שנינו במשנתינו סתמא כר' שמעון דתנן ושאר כל הזבחים וכן השוחט לשם אימורי ציבור חייב ואוקימנה בדלא קדים ושחטינהו לאימורי ציבור ברישא ורמינן מתניתין דתינוקות אמתניתין דפסחים דהא תינוקות אית להו קצבה וקא פטר היכא דטעה בדבר מצוה וטרוד במצוה וקא מסדרינן לה בגמרא ברמיא זו כסידורא דרב הונא על דעת רבי שמעון וכשהעמידה רב אמי בשקדם ומל את של ערב שבת וגבי אימורין כגון שקדם ושחטינהו ברישא ובעינן לאיתוביה מסיפא מדבריו של ר' מאיר השוחט לשם אימורי ציבור פטורין ורמינן עלה מתניתא דתינוקות לא תנינן לה אלא משמא דר' חייא מכלל דתוספתא דר' חייא היא כר' מאיר אבל מתניתין לא תנינן לה כר' מאיר אלמא כר' שמעון סבירא לן בטועה בדבר מצוה בין בתינוקות בין בזבחים.
וסוגיא אחריתא נמי מוכחא דכר' שמעון סבירא לן דהא אמרינן לקמן ור' יוחנן כמאן אי לימא כר' יהושע דתינוקות דילמא שאני התם דזמנו בהול ואין בהול אלא מי שלא נעשית מצותו שמע מינה דאינו פטור אלא אם הקדים את של חול ברישא ואי כר' מאיר סבירא לן לא היה לן לדחויי דלמא שאני התם דזמנו בהול דהא ר' מאיר פוטר ואפילו הקדים של שבת ברישא ובשעה שמל את של חול לא היה כרת לשום מצוה שהרי עשה המצוה אפילו הכי קא פטר וכן נמי יבמתו אע\"ג דלאו זמנו בהול פטור אלא שמע מינה כר' שמעון אזלה סוגיין הלכך ליכא למיפטר בתינוקות אלא מה שפטר ר' שמעון בשני תינוקות אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ערב שבת ברישא מפני שהוא בהול בחובת היום כדאוקים ר' אמי והוא טרוד בדבר מצוה שהיא מילת את של חול ומתכוין לעשות מצוה את של שבת אבל אם קדם ומל את של שבת ואחר כך מל את של חול חייב וכן נמי באימורי צבור אם הקדים פטור ואם איחר חייב וכן פסק הוא ז\"ל בזבחים כר' שמעון שכך אמר למטה שחט זבחים אחרים לשם פסח בטעות אם ראויין הן לקרבן פסח פטור מקרבן חטאות מפני ששחט ברשות ואם אינם ראויין כגון שהיה נקבה או בן שתי שנים חייב חטאת שהרי אינו ראוי למצות הפסח והא לא מתוקמא כר' מאיר דהא ר' מאיר פוטר אפילו בעגל של זבחי שלמים כיון דטריד ואע\"ג דלא מיחלף ואפילו בחולין משום דמחלפי ואע\"ג דלא טרוד וכל שכן בנקבה וכן שתי נשים שהיה לו לפטור אלא שמע מינה כר' שמעון סבירה ליה ומאי שנא בתינוקות דפסק כר' מאיר ומאי שנא בזבחים דפסק כר' שמעון אם יכול מר לעמוד על סוף דעת הרב בדבר זה יבאר לנו היטב ולא עוד אלא גבי אימורי ציבור אמר וז\"ל וכן אם שחט יתר על חובת היום חייב חטאת על התוספת וזה הדבר משמע ואפילו זבחים אחרים לשום אמורי ציבור ובין שקדם ושחט אמורי ציבור ברישא ובין שלא קדם וסברא זו אפילו כר' שמעון ליתא דהא קא מוקמי מתניתן דקתני אמורי ציבור יוכיחו וכו' בשקדם ושחט אמורי ציבור ברישא אבל שחט זבחים אחרים לשום אמורי ציבור פטור הוא וכל שכן אליבא דר' מאיר דאיכא לאקשויי בין הקדים בין לא הקדים שהרי בפירוש אמר ר' מאיר השוחט לשם אימורי ציבור פטור ומוקמנא לה כגון דקדם ושחטינהו לאימורי ציבור ברישא ומאי שנא דפסק לא כמר ולא כמר.
תשובה תורף קושיא זו למה סמך בזבחים כר' שמעון ובתינוקות כר' מאיר וכד מעיינית בגמרא דהאי מתניתין דתינוקות בדוכתא בפ' ר' אליעזר מתברר לך דוקיא דמתניתין כדתני ר\"מ דגרסינן התם רב הונא מתני חייב ורב יהודה מתני פטור ואמרינן דטעמי דרב הונא דאמר ר' שמעון לא נחלקו וכו' וטעמא דר' יהודה דאמר ר' מאיר לא נחלקו ובתר הכי אמרינן תני ר' חייא אמר ר' מאיר וכו' ואקשינן אליבא דהאי לישנא השתא ר' יהושע וכו' ותרצינן אמרי דבי ר' ינאי רישא כגון דקדם ומל של שבת בערב שבת דלא נתנה שבת לדחות וסיפא נתנה שבת לדחות ושמעינן מהאי תירוצא דלא חייב ר' יהושע ברישא אלא מפני דליכא לגביה דחיית שבת אלמא אם יש שם תינוק למולו בשבת פטור לדברי ר' יהושע אף של ערב שבת ואתמה רב אשי לרב כהנא אליבא דהאי תירוצא רישא נמי נתנה לדחות אצל תינוקות דעלמא ופריך ליה לגביה דהאי גברא לא נתנה שבת לדחות וקם ליה האי פירוקא ממסקנא דשמעתא הוא ושמעינן אליבא דהאי מסקנא דאם יש שם לגבי האי גברא דחיית שבת בשיש שם תינוק למול בשבת פטור לא שנא על שלאחר השבת ולא שנא על של ערב שבת ולא שנא הקדים של חול או של שבת.
והך אוקמתא דאוקי ר' אמי בפסחים שסמכת עלה אליבא דר' שמעון היא דאמר לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על שני תינוקות אחד למולו אחר שבת וכו' ועל האי לישנא דהוא מימרא דר' שמעון כדאיפרש בשבת אוקים ר' אמי בפסחים הכא במאי עסקינן וכו' ומימרא דר' שמעון בתינוקות לא סמכינן עליה דמדחזינן שקלא וטריא דגמרא אליבא האי דתני ר' מאיר שמעינן דדוקא הוא ועוד דמסקנא דשמעתא הוא דהא רב כהנא תירץ אליבא דר' יהושע בלישנא דר' מאיר לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על שהיו לו שני תינוקות אחד למולו ערב שבת ואחד למולו בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת שחייב וכו' ותירצו דמתניתין כדאמרי דבי ר' ינאי ורב כהנא ולפיכך הילכתא אם יש שם אצל האי גברא דחיית שבת פטור בין הקדים של חול ובין הקדים של שבת כדאמר ז\"ל ואע\"ג דלא סבירא לן בתינוקות כלישנא דתני ר' שמעון דמסקנא דגמרא וסוגיא דשמעתא כר' מאיר אזלי סבירא לן כותיה בזבחים דדיוקא דמתניתין כותיה אזלא ולא מפני שסבירא לן בענין זבחים כר' שמעון דקאמר לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על שאינן ראוין וכו' סברינן נמי כותיה בענין תינוקות דהאי כדאיתיה והאי כדאיתיה דמסקנא דגמרא וסוגיא דשמעתא במתניתין דתינוקות אליבא דר' מאיר כדפרשינן ולפיכך סמכינן אליבא איתריצו דבי ר' ינאי ורב כהנא דהילכתא כרבי יהושע ואוקמתא דמתניתן בענין זבחים כר' שמעון ולפיכך סמכינן עליה דאמרינן בגמרא מאן תנא דשני ליה בין ראויין לשאינן ראויין ר' שמעון היא דתניא זבחים וכו' וליכא מאן דפליג על האי אוקימתא והואיל וסתם לן התנא כר' שמעון ש\"מ דלית הילכתא כר' מאיר בהאי ענינא דמחלוקת דברייתא וסתם מתניתין הלכה כסתם מתניתין.
ולענין אימורי ציבור לא ידעתי היאך בא משמע דבריו ז\"ל שאמר וכן אם שחט יתר על חובת היום חייב חטאת על התוספות כשאמרת משמע בין שקדם ושחט אימורי צבור ברישא ובין שלא קדם היאך יביא יתר ותוספות אלא אחר העיקר אין משמע יתר על חובת היום אלא ששחט חובת היום והוסיף אחר כך ושחט זבחים אחרים ומפני זה אמר ז\"ל חייב חטאת על התוספות כדמוקמינן בדקדים ושחטינהו לאימורי צבור ברישא והאי אוקמתא בענין זבחים ליכא מאי קא דחי לה וליכא מאן דסליק אדעתיה דהילכתא כר' מאיר באימורי צבור דיחיד הוא לגבי רבים ולית הלכתא כותיה וכבר בררינא להא מלתא היטב." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "שאלה ומצאתי עוד שאמר הרב ז\"ל בהלכות שגגות כל היודע שהיום שבת ושגג במלאכות ולא ידע שמלאכות אלו אסורות או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן כרת ועשה מלאכות הרבה חייב חטאת על כל אב מלאכה ומלאכה. בשלמא בבא דסיפא לא קא קשיא לי דהיינו זדון שבת ושגגת מלאכות אלא בבא דרישא דקאמר יודע שהיום שבת ושגג במלאכות ולא ידע שמלאכות אלו אסורות אם כן הא לא קא ידע לה לשבת אלא בעשה ואפילו הכי חייב על כל אחת ואחת ואנן לא אשכחן זדון שבת אלא בלאו מדאותבינן אריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו וכרת מיהא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי וכו' והיכי משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות בשלמא לר' יוחנן דאמר כיון ששגג בכרת אע\"פ שהזיד בלאו משכחת לה דידע לה בשבת בלאו אלא לריש לקיש דאמר בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי ואוקימנא דידע לה בתחומין ואליבא דר' עקיבא ואי ידיעת עשה שמה ידיעה נוקמה כגון שידעה לשבת בעשה ואמאי איצטריך לתחומין אליבא דר' עקיבא אלא ש\"מ ידיעת עשה לא שמה ידיעה ולא תידוק מדקאמר ז\"ל ולא ידע שהמלאכות אלו אסורות אבל יודע הוא במלאכות אחרות שהרי חזר ואמר אפילו עשה בהעלם אחד חייב לתשע חטאות מכלל שידיעת עשה שמה ידיעה ובתחומין אליבא דרבי עקיבא ליכא לאוקמה דלית הילכתא כותיה ואי אמרת כגון שידע שיש בה מלאכות אסורות ולא ידע שאלו הם האסורות אין זה אלא זדון מלאכות דאי לא תימא הכי אמאי לא משכחת לה אלא בתחומין ואליבא דר' עקיבא נוקמה לשגגת מלאכות כגון שלא ידע שאלו המלאכות הן האסורות אלא אחרות ומדלא קא משנינן הכי ש\"מ דלא שנא הכי ולא שנא הכי זדון שבת הוא ולא עוד אלא אפילו תימא דסבירא לן כר' עקיבא דאמר תחומין דאוריתא הא לא אזלא אלא כריש לקיש ובבא דסיפא דקאמר ז\"ל או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן... לר' יוחנן דאמר כגון ששגג בכרת אע\"פ שהזיד בלאו דאי כריש לקיש הא אמר עד שישגוג בלאו וכרת ומייתי לה קרא מאשר לא תעשינה ואם כן הויא לה חדא כריש לקיש וחדא כר' יוחנן.
תשובה לעולם ידיעת עשה לא שמה ידיעה ולא פסק אלא כר' יוחנן ולא ס\"ד למפסק כר' שמעון בן לקיש דקי\"ל ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן בר מהני תלתא ודקא קשיא לך בבא דרישא לא קשיא מידי שדבריו ז\"ל מדוקדקין ולא ידע מלאכות אלו אסורין ואפשר דידע במלאכות אחרות ודקא קשיא לך מדאמר בסוף אפילו עשה הארבעים חסר אחת וכו' אבבא דסיפא קאי דאמר או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן כרת אי נמי ידע לה בתולדות ושגג באבות כולן כגון דידע דהצר בכלי צורה עובר על לא תעשה כל מלאכה שניכרה לו ענין מלאכה זו שהיא מלאכה ושגג באב עצמו ודמה שאין המכה בפטיש אסור ולא ניכר לו ענין המלאכה... כל כיוצא בזה ולפי זה הפירוק ליכא קושיא אפילו נאמר דאתרי בבי קאי כשאמר אפילו עשה בארבעים חסר אחת וכו' ואפשר לפרק פירוק אחר כשאמרת כגון שידע שיש בה מלאכות אסורות ולא ידע שאלו הם התשעה ושלשים ודקא קשיא לך אם כן אמאי לא פריק אגמרא הכי אליבא דר' שמעון בן לקיש טעמא דמילתא משום דר' שמעון סבירא ליה עד שישגוג בלאו וכרת ולפיכך נסיב הגמרא אליביה מידי דלית ביה כרת כלל דהוא תחומין ואליבא דר' עקיבא אי נמי חדא מגו תרתי אשמעינן ולאו משום דלא פריק הגמרא הכי נימא דכי האי גונא זדון מלאכות כדאמרת דלעולם אי אפשר שיהיה זדון מלאכות שלפי זה הפירוק המלאכות שידע השבת בהם והם שעלו בדעתו אינן מלאכות כלל דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת ותו ליכא ואלו הארבעים חסר אחת שהן מלאכות הרי שגג בהן ולא ידע שהן אסורות לא הן ולא תולדותיהן." + ], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד תמיהא לי מה שאמר ז\"ל\n עשה תולדה של אב זה ותולדה של אב זה בהעלם אחד יראה לי שהוא חייב שתי חטאות. והלא תלמוד ערוך הוא בריש גמרא דנזיקין מאי קרי ליה אב ומאי קרי ליה תולדה נפקא מינה דאי עביד שתי אבות בהדי הדדי או שתי תולדות בהדי הדדי מחייב תרתי ואם כן מאי יראה לי דקאמר.
תשובה לא אמר בתלמוד שתי תולדות של שני אבות ולפיכך אמר יראה לי שאפשר לומר דהאי דאמרינן בגמרא שתי תולדות של אב אחד ולאו אליבא דהלכתא ואפשר שנתעלם זה המקום ממנו ז\"ל בעת שכתב יראה לי ומכל מקום הדין דין אמת ואליבא דהלכתא." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d24a592c5092a6de8ce1241d4de171e9a749e474 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,56 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Offerings_for_Unintentional_Transgressions", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמר הרב ז\"ל בספר קרבנות מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת או אחר השבת ושכח ומל שניהם בשבת פטור ולא שנא ליה בין שהקדים של שבת תחילה ובין שהקדים של חול ואחר כך של שבת וקשיא לי לפי עניות דעתי פסקא זו שהרי משנת תינוקות חלוקין האמוראין בסידורה רב הונא מתני לה כר' שמעון אליבא דר' יהושע דתנן בפסחים ושאר זבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראויין חייב ואם ראויין הן רבי אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ואמרינן מאן תנא דשאני ליה בין ראוין לשאינן ראוין רבי שמעון דתניא וכו' ואשכחן דלא פטר ר' שמעון אליבא דר' יהושע אלא טועה בדבר מצוה ונתכון לעשות מצוה באותה טעות שהרי זבחים אחרים ששחטן לשום פסח בערב הפסח לר' יהושע כשרין הן בגופן אלא בדבר שאין לו קצבה כגון הפסח אבל השוחט לשם אימורי ציבור חייב וכגון דקדם ושחטינהו ברישא ולא קא פטר אלא בדבר שדרכו לחלף בן זכר ובן שנה וכיון דסבר לה רב הונא אליבא דרבי שמעון סידרה על זה הסדר מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר שבת ואחד למול בשבת וכו' חייב אחד למול ערב שבת וכו' ר' אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר ורבי יהודה מתני לה כרבי מאיר אליבא דרבי יהושע שפוטר אפילו בשאינן ראויין אפילו דבר שיש לו קצבה ואפילו מידי דלא מיחלף אע\"ג דלא טרוד ביה דהא קתני ר' מאיר אף השוחט לשם אימורי ציבור פטור וקתני בברייתא אחד זבחים הראויין ואחד זבחים שאינן ראויין ואמר ר' אלעזר פוטר היה ר' מאיר אפילו בעגל של זבחי שלמים ולא מחלף ואמר ר' נחמן פוטר היה ר' מאיר אפילו חולין לשם פסח אע\"ג דלא מיטרד בהו לשום מצוה ור' חייא תאני לה משום ר' מאיר בפירוש והוצרכו לתרצה כגון דקדים ומל של שבת מערב שבת דליכא בהילות מצוה וליכא למימר דהלכה כר' מאיר שהרי שנינו במשנתינו סתמא כר' שמעון דתנן ושאר כל הזבחים וכן השוחט לשם אימורי ציבור חייב ואוקימנה בדלא קדים ושחטינהו לאימורי ציבור ברישא ורמינן מתניתין דתינוקות אמתניתין דפסחים דהא תינוקות אית להו קצבה וקא פטר היכא דטעה בדבר מצוה וטרוד במצוה וקא מסדרינן לה בגמרא ברמיא זו כסידורא דרב הונא על דעת רבי שמעון וכשהעמידה רב אמי בשקדם ומל את של ערב שבת וגבי אימורין כגון שקדם ושחטינהו ברישא ובעינן לאיתוביה מסיפא מדבריו של ר' מאיר השוחט לשם אימורי ציבור פטורין ורמינן עלה מתניתא דתינוקות לא תנינן לה אלא משמא דר' חייא מכלל דתוספתא דר' חייא היא כר' מאיר אבל מתניתין לא תנינן לה כר' מאיר אלמא כר' שמעון סבירא לן בטועה בדבר מצוה בין בתינוקות בין בזבחים.
וסוגיא אחריתא נמי מוכחא דכר' שמעון סבירא לן דהא אמרינן לקמן ור' יוחנן כמאן אי לימא כר' יהושע דתינוקות דילמא שאני התם דזמנו בהול ואין בהול אלא מי שלא נעשית מצותו שמע מינה דאינו פטור אלא אם הקדים את של חול ברישא ואי כר' מאיר סבירא לן לא היה לן לדחויי דלמא שאני התם דזמנו בהול דהא ר' מאיר פוטר ואפילו הקדים של שבת ברישא ובשעה שמל את של חול לא היה כרת לשום מצוה שהרי עשה המצוה אפילו הכי קא פטר וכן נמי יבמתו אע\"ג דלאו זמנו בהול פטור אלא שמע מינה כר' שמעון אזלה סוגיין הלכך ליכא למיפטר בתינוקות אלא מה שפטר ר' שמעון בשני תינוקות אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ערב שבת ברישא מפני שהוא בהול בחובת היום כדאוקים ר' אמי והוא טרוד בדבר מצוה שהיא מילת את של חול ומתכוין לעשות מצוה את של שבת אבל אם קדם ומל את של שבת ואחר כך מל את של חול חייב וכן נמי באימורי צבור אם הקדים פטור ואם איחר חייב וכן פסק הוא ז\"ל בזבחים כר' שמעון שכך אמר למטה שחט זבחים אחרים לשם פסח בטעות אם ראויין הן לקרבן פסח פטור מקרבן חטאות מפני ששחט ברשות ואם אינם ראויין כגון שהיה נקבה או בן שתי שנים חייב חטאת שהרי אינו ראוי למצות הפסח והא לא מתוקמא כר' מאיר דהא ר' מאיר פוטר אפילו בעגל של זבחי שלמים כיון דטריד ואע\"ג דלא מיחלף ואפילו בחולין משום דמחלפי ואע\"ג דלא טרוד וכל שכן בנקבה וכן שתי נשים שהיה לו לפטור אלא שמע מינה כר' שמעון סבירה ליה ומאי שנא בתינוקות דפסק כר' מאיר ומאי שנא בזבחים דפסק כר' שמעון אם יכול מר לעמוד על סוף דעת הרב בדבר זה יבאר לנו היטב ולא עוד אלא גבי אימורי ציבור אמר וז\"ל וכן אם שחט יתר על חובת היום חייב חטאת על התוספת וזה הדבר משמע ואפילו זבחים אחרים לשום אמורי ציבור ובין שקדם ושחט אמורי ציבור ברישא ובין שלא קדם וסברא זו אפילו כר' שמעון ליתא דהא קא מוקמי מתניתן דקתני אמורי ציבור יוכיחו וכו' בשקדם ושחט אמורי ציבור ברישא אבל שחט זבחים אחרים לשום אמורי ציבור פטור הוא וכל שכן אליבא דר' מאיר דאיכא לאקשויי בין הקדים בין לא הקדים שהרי בפירוש אמר ר' מאיר השוחט לשם אימורי ציבור פטור ומוקמנא לה כגון דקדם ושחטינהו לאימורי ציבור ברישא ומאי שנא דפסק לא כמר ולא כמר.
תשובה תורף קושיא זו למה סמך בזבחים כר' שמעון ובתינוקות כר' מאיר וכד מעיינית בגמרא דהאי מתניתין דתינוקות בדוכתא בפ' ר' אליעזר מתברר לך דוקיא דמתניתין כדתני ר\"מ דגרסינן התם רב הונא מתני חייב ורב יהודה מתני פטור ואמרינן דטעמי דרב הונא דאמר ר' שמעון לא נחלקו וכו' וטעמא דר' יהודה דאמר ר' מאיר לא נחלקו ובתר הכי אמרינן תני ר' חייא אמר ר' מאיר וכו' ואקשינן אליבא דהאי לישנא השתא ר' יהושע וכו' ותרצינן אמרי דבי ר' ינאי רישא כגון דקדם ומל של שבת בערב שבת דלא נתנה שבת לדחות וסיפא נתנה שבת לדחות ושמעינן מהאי תירוצא דלא חייב ר' יהושע ברישא אלא מפני דליכא לגביה דחיית שבת אלמא אם יש שם תינוק למולו בשבת פטור לדברי ר' יהושע אף של ערב שבת ואתמה רב אשי לרב כהנא אליבא דהאי תירוצא רישא נמי נתנה לדחות אצל תינוקות דעלמא ופריך ליה לגביה דהאי גברא לא נתנה שבת לדחות וקם ליה האי פירוקא ממסקנא דשמעתא הוא ושמעינן אליבא דהאי מסקנא דאם יש שם לגבי האי גברא דחיית שבת בשיש שם תינוק למול בשבת פטור לא שנא על שלאחר השבת ולא שנא על של ערב שבת ולא שנא הקדים של חול או של שבת.
והך אוקמתא דאוקי ר' אמי בפסחים שסמכת עלה אליבא דר' שמעון היא דאמר לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על שני תינוקות אחד למולו אחר שבת וכו' ועל האי לישנא דהוא מימרא דר' שמעון כדאיפרש בשבת אוקים ר' אמי בפסחים הכא במאי עסקינן וכו' ומימרא דר' שמעון בתינוקות לא סמכינן עליה דמדחזינן שקלא וטריא דגמרא אליבא האי דתני ר' מאיר שמעינן דדוקא הוא ועוד דמסקנא דשמעתא הוא דהא רב כהנא תירץ אליבא דר' יהושע בלישנא דר' מאיר לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על שהיו לו שני תינוקות אחד למולו ערב שבת ואחד למולו בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת שחייב וכו' ותירצו דמתניתין כדאמרי דבי ר' ינאי ורב כהנא ולפיכך הילכתא אם יש שם אצל האי גברא דחיית שבת פטור בין הקדים של חול ובין הקדים של שבת כדאמר ז\"ל ואע\"ג דלא סבירא לן בתינוקות כלישנא דתני ר' שמעון דמסקנא דגמרא וסוגיא דשמעתא כר' מאיר אזלי סבירא לן כותיה בזבחים דדיוקא דמתניתין כותיה אזלא ולא מפני שסבירא לן בענין זבחים כר' שמעון דקאמר לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על שאינן ראוין וכו' סברינן נמי כותיה בענין תינוקות דהאי כדאיתיה והאי כדאיתיה דמסקנא דגמרא וסוגיא דשמעתא במתניתין דתינוקות אליבא דר' מאיר כדפרשינן ולפיכך סמכינן אליבא איתריצו דבי ר' ינאי ורב כהנא דהילכתא כרבי יהושע ואוקמתא דמתניתן בענין זבחים כר' שמעון ולפיכך סמכינן עליה דאמרינן בגמרא מאן תנא דשני ליה בין ראויין לשאינן ראויין ר' שמעון היא דתניא זבחים וכו' וליכא מאן דפליג על האי אוקימתא והואיל וסתם לן התנא כר' שמעון ש\"מ דלית הילכתא כר' מאיר בהאי ענינא דמחלוקת דברייתא וסתם מתניתין הלכה כסתם מתניתין.
ולענין אימורי ציבור לא ידעתי היאך בא משמע דבריו ז\"ל שאמר וכן אם שחט יתר על חובת היום חייב חטאת על התוספות כשאמרת משמע בין שקדם ושחט אימורי צבור ברישא ובין שלא קדם היאך יביא יתר ותוספות אלא אחר העיקר אין משמע יתר על חובת היום אלא ששחט חובת היום והוסיף אחר כך ושחט זבחים אחרים ומפני זה אמר ז\"ל חייב חטאת על התוספות כדמוקמינן בדקדים ושחטינהו לאימורי צבור ברישא והאי אוקמתא בענין זבחים ליכא מאי קא דחי לה וליכא מאן דסליק אדעתיה דהילכתא כר' מאיר באימורי צבור דיחיד הוא לגבי רבים ולית הלכתא כותיה וכבר בררינא להא מלתא היטב." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "שאלה ומצאתי עוד שאמר הרב ז\"ל בהלכות שגגות כל היודע שהיום שבת ושגג במלאכות ולא ידע שמלאכות אלו אסורות או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן כרת ועשה מלאכות הרבה חייב חטאת על כל אב מלאכה ומלאכה. בשלמא בבא דסיפא לא קא קשיא לי דהיינו זדון שבת ושגגת מלאכות אלא בבא דרישא דקאמר יודע שהיום שבת ושגג במלאכות ולא ידע שמלאכות אלו אסורות אם כן הא לא קא ידע לה לשבת אלא בעשה ואפילו הכי חייב על כל אחת ואחת ואנן לא אשכחן זדון שבת אלא בלאו מדאותבינן אריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו וכרת מיהא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי וכו' והיכי משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות בשלמא לר' יוחנן דאמר כיון ששגג בכרת אע\"פ שהזיד בלאו משכחת לה דידע לה בשבת בלאו אלא לריש לקיש דאמר בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי ואוקימנא דידע לה בתחומין ואליבא דר' עקיבא ואי ידיעת עשה שמה ידיעה נוקמה כגון שידעה לשבת בעשה ואמאי איצטריך לתחומין אליבא דר' עקיבא אלא ש\"מ ידיעת עשה לא שמה ידיעה ולא תידוק מדקאמר ז\"ל ולא ידע שהמלאכות אלו אסורות אבל יודע הוא במלאכות אחרות שהרי חזר ואמר אפילו עשה בהעלם אחד חייב לתשע חטאות מכלל שידיעת עשה שמה ידיעה ובתחומין אליבא דרבי עקיבא ליכא לאוקמה דלית הילכתא כותיה ואי אמרת כגון שידע שיש בה מלאכות אסורות ולא ידע שאלו הם האסורות אין זה אלא זדון מלאכות דאי לא תימא הכי אמאי לא משכחת לה אלא בתחומין ואליבא דר' עקיבא נוקמה לשגגת מלאכות כגון שלא ידע שאלו המלאכות הן האסורות אלא אחרות ומדלא קא משנינן הכי ש\"מ דלא שנא הכי ולא שנא הכי זדון שבת הוא ולא עוד אלא אפילו תימא דסבירא לן כר' עקיבא דאמר תחומין דאוריתא הא לא אזלא אלא כריש לקיש ובבא דסיפא דקאמר ז\"ל או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן... לר' יוחנן דאמר כגון ששגג בכרת אע\"פ שהזיד בלאו דאי כריש לקיש הא אמר עד שישגוג בלאו וכרת ומייתי לה קרא מאשר לא תעשינה ואם כן הויא לה חדא כריש לקיש וחדא כר' יוחנן.
תשובה לעולם ידיעת עשה לא שמה ידיעה ולא פסק אלא כר' יוחנן ולא ס\"ד למפסק כר' שמעון בן לקיש דקי\"ל ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן בר מהני תלתא ודקא קשיא לך בבא דרישא לא קשיא מידי שדבריו ז\"ל מדוקדקין ולא ידע מלאכות אלו אסורין ואפשר דידע במלאכות אחרות ודקא קשיא לך מדאמר בסוף אפילו עשה הארבעים חסר אחת וכו' אבבא דסיפא קאי דאמר או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן כרת אי נמי ידע לה בתולדות ושגג באבות כולן כגון דידע דהצר בכלי צורה עובר על לא תעשה כל מלאכה שניכרה לו ענין מלאכה זו שהיא מלאכה ושגג באב עצמו ודמה שאין המכה בפטיש אסור ולא ניכר לו ענין המלאכה... כל כיוצא בזה ולפי זה הפירוק ליכא קושיא אפילו נאמר דאתרי בבי קאי כשאמר אפילו עשה בארבעים חסר אחת וכו' ואפשר לפרק פירוק אחר כשאמרת כגון שידע שיש בה מלאכות אסורות ולא ידע שאלו הם התשעה ושלשים ודקא קשיא לך אם כן אמאי לא פריק אגמרא הכי אליבא דר' שמעון בן לקיש טעמא דמילתא משום דר' שמעון סבירא ליה עד שישגוג בלאו וכרת ולפיכך נסיב הגמרא אליביה מידי דלית ביה כרת כלל דהוא תחומין ואליבא דר' עקיבא אי נמי חדא מגו תרתי אשמעינן ולאו משום דלא פריק הגמרא הכי נימא דכי האי גונא זדון מלאכות כדאמרת דלעולם אי אפשר שיהיה זדון מלאכות שלפי זה הפירוק המלאכות שידע השבת בהם והם שעלו בדעתו אינן מלאכות כלל דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת ותו ליכא ואלו הארבעים חסר אחת שהן מלאכות הרי שגג בהן ולא ידע שהן אסורות לא הן ולא תולדותיהן." + ], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד תמיהא לי מה שאמר ז\"ל\n עשה תולדה של אב זה ותולדה של אב זה בהעלם אחד יראה לי שהוא חייב שתי חטאות. והלא תלמוד ערוך הוא בריש גמרא דנזיקין מאי קרי ליה אב ומאי קרי ליה תולדה נפקא מינה דאי עביד שתי אבות בהדי הדדי או שתי תולדות בהדי הדדי מחייב תרתי ואם כן מאי יראה לי דקאמר.
תשובה לא אמר בתלמוד שתי תולדות של שני אבות ולפיכך אמר יראה לי שאפשר לומר דהאי דאמרינן בגמרא שתי תולדות של אב אחד ולאו אליבא דהלכתא ואפשר שנתעלם זה המקום ממנו ז\"ל בעת שכתב יראה לי ומכל מקום הדין דין אמת ואליבא דהלכתא." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שגגות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0a7a5ef5eca929a761113e7b36e52050d7bf5ccb --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,89 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Paschal Offering", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות קרבן פסח", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "שאלה ועוד קשיא לי מה שאמר ז\"ל שהמקריב את הפסח (אף בשעת היתר הבמות) בבמת יחיד לוקה שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח וגו' מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד אף בשעת היתר במות. והא כרבנן ליתא שהרי כללו שנינו בפרק פרת חטאת וחכ\"א כל שאין בו כרת אינו בל\"ת וכר' שמעון נמי ליתא דר' שמעון לא נסיב מהאי קרא תלמודא אלא לשעת איסור הבמות שהוא בלא תעשה ובפרק פרת חטאת אמר רבה טעמיה דר' שמעון דקאמר במתניתין שמחוסר זמן חייב בלא תעשה מיהא מתניתא דתניא ר' שמעון אומר מנין לשוחט את הפסח בבמת יחיד אימת אי נימא אחר חצות כרת נמי נחייבו אלא לאו קודם חצות דהוה ליה מחוסר זמן ודחינן ליה לא לעולם אחר חצות ובשעת היתר במות ומאי איסור במות איסור במה לו והתר במה לחבירו ועל הא דחיתא דרבא ודאי סמך ז\"ל והא כבר מוקמי לה בירושלמי כגון ששחטו משש שעות ולמעלה שלא לשמו בשעת התר במה ולמה שלא לשמו שלא תאמר שלמים הן והן כשרים ולא סגיא בלא תירוץ זה דתריצו בני מערבא דהא קי\"ל אין בין במת יחיד לבמת צבור אלא פסחים ותרצינן כעין פסחים וחובות הקבוע להן זמן ואם כן הא פסח אסור בבמת יחיד אפילו בשעת התר במות כשאר קרבנות צבור ומאי שנא פסח משאר זבחי צבור דלא מיחייב עליה כרת הלכך לא מתוקם אלא בששחטו שלא לשמו דראוי לשלמים דרבנן פטרי לגמרי ור' שמעון מחייב בלא תעשה אבל אם שחטו בבמת יחיד לשמו לאחר חצות אפילו בשעת היתר במות חייב כרת.
תשובה למה אבירנו תרבה הקושיות עלינו ותדבר כל אשר יעלה על לבך קודם שתתבונן בענין דבריך ותראה אם יש בהן ממש או לא קושיא כזו תשאל במדרש הרב ז\"ל קל וחומר שיקשה אותה אדם על חבירו אל תכניס עצמך בחייך בספיקות כאלו הסכן נא עמו ושלם לא פסק בפסח אלא כר' שמעון ור' שמעון לא אמר אלא בשעת התר במות כדתרצינן בזבחים ולא איכפת לן בירושלמי דאגמרא דילן סמכינן ואותם הדברים שאמרת להעמיד דברי הירושלמי שנראה מכללן ומפרטן שאתה סובר שקרבנות צבור שהקריבן בבמת יחיד בשעת התר במות חייב כרת ולפיכך מאי שנא פסח מהן עד שלא יהיה בו כרת כדאמרת טעות גדולה עד למאד בדברים אלו דבשעת התר במות אפילו שחט קרבנות צבור בשוק אין בו חיוב כרת כלל ולא גריעא במות יחיד משוק ובכי הא לא פליגי רבנן כלל דהך מתניתין דתנן אותו ואת בנו ומחוסר זמן וכו' לא איירו תנאי בה אלא בשעת איסור במות ולפיכך כדאיתינן לפרושי טעמיה דר' שמעון מברייתא דתניא ר' שמעון אומר מנין לזובח את הפסח לא איפשיט דתרצינן להאי ברייתא בשעת התיר במות והאי דתני איסור במות איסור במה לו והתר במה לחבירו קאמר והאי תירוצא לא אדחי ומסקנא דגמ' הוא ועליה סמכינן וליכא מאן דסליק אדעתיה דבשעת התר במות יש חיוב כרת על הקרבה בחוץ כל שכן בבמת יחיד כלל חוץ מכבודך דמשנה ערוכה היא דקדשים בשעת התר במות אין בהקרבתן בחוץ כרת כלל ואפילו הקדישן בשעת איסור במות דתנן כל הקדשים שהקדישן בשעת איסור במות והקריבו בשעת התר במות הרי אלו בעשה ואין בהן לא תעשה ובהדיא איפרש בגמרא דאם הקדישן בשעת התר במות והקריבן בשעת התר במות פטור מכלום וכל הקדשים אמרינן לא שנא קרבנות צבור או קרבנות יחיד ולולי שכתב בפסח לא תוכל וכו' לא היה בו בשעת התר במות אפילו לאו והיינו דאתא ר' שמעון בברייתא לאשמועינן דפסח בלחוד חייב עליה ולא פליגי רבנן עליה בפסח כלל." + ] + ], + [ + [], + [ + "שאלה ועוד אמר ז\"ל בספר קרבנות יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו ומשתדלין שלא ישחוט לכתחלה על יחיד שנא' יעשו אותו. והאי סברא דאין שוחטין על היחיד כר' יהודה ור\"י לא נסיב תלמודיה לפסח ראשון אלא מדכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך והאי דכתיב יעשו אותו בפסח שני הוא דכתיב ולפסח שני מיתי מיניה ראיה בפרק מי שהיה טמא ובפסח שני הוא דאמרינן כמה דאפשר להדור מהדרינן משום דמיעוט שחטי לה וכיון דהדרינן ולא אשכחן אחרים דמימנו בהדיה שחטינן עליה לכתחלה ועוד מנא ליה אליבא דר' יהודה שאם שחט כשר ואם תמצא לומר אם שחט כשר מנא ליה דאינו כשר אלא אם כן ראוי לאכול את כולו הא אין ראוי לאכול את כולו פסול ואנן לא שמעינן ראוי ושאינו ראוי אלא לר' יוסי ולכתחלה דקתני יחיד ויכול לאכול שוחטין עליו אבל לר' יהודה בין ראוי לאכל את כולו בין אין ראוי אין שוחטין עליו שמעינן ליה ואי אמרת לכתחלה הוא דלא אבל דאי עבד כשר מאי שנא ראוי ומאי שנא שאינו ראוי הא לא שאני ליה ואי אמרת אזלינן בתר טעמא דראוי לאכלו לא משייר מניה הלכך כשר ושאינו ראוי משייר מיניה ואתי ביה לידי פסול היכי אשכחן כי האי גונא דחייב וכי משום דמשייר מניה מיפסיל כוליה ועוד מקרא דקא מייתי לה לא תוכל לזבוח וקרא לא שאני ליה בין ראוי לשאינו ראוי ועוד אי כר' יהודה סבירא ליה דקא מיתי ראיה מלא תוכל לזבוח אם כן ליכא למילף מיניה שאין שוחטין את הפסח בבמת יחיד דליתא אלא לר' יוסי דת\"ר מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד ת\"ל לא תוכל ר' יוסי אומר יחיד ויכול לאוכלו וכו' ואמרינן ור' יוסי האי באחד מאי עביד ליה לכדתניא ר' שמעון אומר מנין לשוחט את הפסח בבמות יחיד ת\"ל לא תוכל וקשיא מאי דקאמר ז\"ל בפרק ראשון מהלכות אלו אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר הקדשים וכו' עד שנא' לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך ואם כן הוי ליה חדא כר' יהודה וחדא כר' יוסי ממ\"נ אי כר\"י ס\"ל הא ר\"י לא סבר לה כר\"ש במדרש לא תוכל ואי כר\"י סבירא ליה ניפסיק כר' יוסי שמותר לשחוט על היחיד אפילו לכתחלה ליפרש לן מר מאי דסבירא ליה במלתא דא.
תשובה אע\"פ שיש לומר דהאי פסקא כר' יהודה דר' יהודה לכתחלה בלבד אסר דאין שוחטין בלבד קאמר דמשמע לכתחלה וגרסינן בירושלמי על האי מתניתין אמר ר' יוחנן מודה ר' יהודה שאם עבר וזרק את הדם שהורצה עבר ושחט מתירין לו לזרוק אעפ\"כ לא פסק אלא כר\"י ולפיכך התנה שיהיה ראוי לאכול את כולו כר' יוסי וכן אמר ז\"ל בפירוש המשנה והלכה כר' יוסי וכן קיי\"ל דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ודקא קשיא לך אי כר' יוסי סבירא ליה אמאי אין שוחטין לכתחלה דר' יוסי בפירוש אמר בברייתא שוחטין דמשמע אפילו לכתחלה ודאי מקום עמידה הוא מיהו לא אמר ז\"ל אין שוחטין לכתחלה בפירוש כמו שדרכו לומר בכל אסור לכתחלה אלא דרך זרוז עד שהוא משובח יותר אמר ומשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד ולא סמך ז\"ל בזה הדבר אלא על הכתוב שהביא ממנו ראיה שנא' יעשו אותו לא על דברי ר' יהודה ולא על טעמיה דאין הלכה כמותו ודקא קשיא לך והאי דכתיב יעשו אותו בפסח שני הוא דכתיב לא בקיאותו אפילו בקרא דאע\"ג דכתיב בפסח שני ככל חקות הפסח יעשו אותו קרא אחרינא כתיב בפסח ראשון כל עדת ישראל יעשו אותו ומנה אייתי ז\"ל הראיה וליכא עליה קושיא וכאשר פירשו לנו בתלמוד בפרק מי שהוא טמא בפסח שני ועשו אותו כמה דאפשר אין שוחטין את הפסח על היחיד הוא הדין ויעשו אותו הכתוב בפסח ראשון וראיה חזקה היא זו לו ז\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ותו הא דתנן בפסחים (פ\"ז.) מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ודייק משל רבו הוא דלא הא משל עצמו יאכל ורמינן עלה הא דתניא לא משל רבו ולא משל עצמו ופרקינן לא קשיא הא במשנה ראשונה הא במשנה אחרונה וכן נמי הא דתנן הכל חייבין בראיה ואוקימנא לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין ודקאמר רבינא מי שחציו עבד יכול פטור מן הראיה וקשיא ליה מתניתין ופרקה כאן במשנה ראשונה וכאן במשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו וכו' ובתרינהו פסק ז\"ל דמתני במשנה ראשונה דהכי קאמר לענין פסח מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיעשה כולו בן חורין ולענין ראיה אמר הרב ז\"ל מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה מפני צד עבדות שבו ומנין לו דהאי דקאמרי כאן במשנה ראשונה לחייב וכאן במשנה אחרונה לפטור את הטעם מפני צד עבדות שבו קשיא לי היכי מחייב על דעת משנה ראשונה הרי הטעם מצוי ועוד בפסח מה טעם לא הרי מי שכולו עבד חייב בפסח למה על דעת משנה אחרונה אינו אוכל והדעת מכרעת שבמשנה ראשונה מפני שהעבדים פטורין מן הראייה שכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ונשים פטורין מן הראיה אמר רבינא דפטור ובמשנה אחרונה שנתחייב רבו מן הדין לשחררו נמצא כמי שנשתחרר וחייב אמרינן הכל לאיתויי מי שחציו וכו' ובפסח אע\"פ שהעבד חייב באכילה על דעת משנה ראשונה לא יאכל מידי דהוה אעבד של שני שותפין דקפדי אהדדי דלא יאכל הכא ודאי קפדי אהדדי משום הכי לא יאכל אבל משנה אחרונה כיון דעל דעת בי\"ד עומד להשתחרר כמשתחרר דמי וראיה על זה שהרי התלמוד מדמי ליה למעוכב בגט שחרור דאיבעיא להו במסכת גטין מעוכב בגט שחרור יש לו או אין לו קנס ואתינן למפשטה מדתניא המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס וחצי קנס ליורשיו מאי לאו במשנה אחרונה דלא מחוסר אלא גט שחרור ודחינן לא במשנה ראשונה מכלל דלמשנה אחרונה בן חורין הוא ואינו מחוסר אלא גט בלבד מפני דעת בית דין אם נתברר לכבוד החכם הגדול שמרהו צורו טעם פסק הרב ז\"ל פסקא זו יברר לנו ושכרו כפול.
תשובה לדברי משנה ראשונה עבדינן ליה תקנה להוציאו מחיובו ומפני זה אוכל משל עצמו ולדברי משנה אחרונה אע\"פ שזו היא תקנתו להוציאו מידי חובה שעבדים ובני חורין חייבין בפסח לא עבדינן ליה תקנה שמא יהיה זה גורם לעכוב שחרורו ואנו צריכין לכוף את רבו לשחררו כדי שלא ימנע מן המצות ולפיכך לדברי משנה אחרונה לא עבדינן ליה תקנה כלל אלא אמרינן לרבו זה אינו אוכל לא משלך דלא קרינן ביה עבד ולא משל עצמו שאין לו קניה גמורה אלא מהר ישחררו בלבד כדי שלא ימנע מן המצוה ולפיכך נתקנו עד שיעשה כולו בן חורין אבל לדברי משנה ראשונה דליכא חיוב לשחררו עבדינן ליה תקנה במצות שהוא חייב בהן מספק כדעבדינן ליה תקנתא בשעובר ואוכל משל עצמו וכשם שאין קנייתו גמורה כך אין חיובו גמורה שכבר יצא מתורת עבדים ולא נכנס לתורת בן חורין ולפיכך יוצא בשל עצמו ודברים של טעם הן ולענין ראיה אין הדבר צריך ראיה דמי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור ממנה דגרסינן בגמרא דחגיגה על פסקת ועבדים שאינן משוחררין אמר רבינא לא נצרכא אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין דיקא נמי דקתני ועבדים שאין משוחררין מאי שאין משוחררין אי לימא שאין משוחררין כלל ליתני עבדים סתמא אלא לאו ש\"מ שאין משוחררין לגמרי ומאי ניהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין והואיל ודוקיא דמתניתין כרבינא ומסקנא דגמרא הוא הלכתא כותיה.
והך אוקימתא דאמרינן בתחלת המסכת דאמרינן הכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דחייה היא דרבינא פליג עלה דאמרינן לא קשיא כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה פירושו דמשנה ראשונה לחייב מספק ולמשנה אחרונה פטור ועל אותו הדרך שפירשנו בתחלה וחיוב הספק מדברי סופרים הוא ולא חייבו בכאן אע\"פ שחייבו במקומות אחרים ודקאמרת דלמשנה אחרונה בן חורין הוא אלא שמעוכב גט שחרור לא יתכן לומר זה דמי שלא הגיע לידו גט שחרור אינו בן חורין שאין העבד קונה עצמו אלא או בכסף או בשטר שהוא גט שחרור אלא מי שחציו עבד וחציו בן חורין אין רבו יכול להשתעבד בו לדברי משנה אחרונה דרבנן אפקינהו לשעבודיה ויצא משעבוד העבדים ולעולם לא יכנס לתורת בן חורין לגמרי עד שיגיע גט שחרור לידו ולא נעשה חציו בן חורין אלא בשטר או בכסף וכן לא יעשה חציו האחר אלא בשטר או בכסף וכל מעוכב גט שחרור אע\"פ שיצא לחרות לענין שעבוד אינו נעשה בן חורין ליחוסין או למצות עד שיגיע גט שחרור לידו וכבר הארכנו בתשובה זו יתר ממה שהיא צריכה." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד אמר הרב זצ\"ל בהלכות קרבן פסח פרק חמישי גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני. והוא לא אתיא כרבי דאמר שני לאו תשלומין דראשון הוא וכן אמר בספר המצות חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברירא וכו' ואמר לבסוף שהלכה כרבי וכשעיינתי נראה לי דקשיא דידיה אדידיה דהא רבי לא נפק ליה דשני רגל בפני עצמו הוא אלא מדדריש הכי וחדל לעשות הפסח ונכרתה בראשון אי נמי קרבן כי לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא כרת אחריתי וקא סבר מגדף היינו מברך את השם ומגדף כתיב ביה כרת וכתיב ביה במברך את השם ונשא חטאו וגמר האי חטאו דהכא מחטאו דמברך את השם מה להלן כרת אף כאן כרת אשכחן בפירוש דקא סבר רבי מגדף היינו מברך את השם ור' נתן סבר מגדף עובד עבודה זרה הוא לכך מאן דפסק כרבי בפסח שני מיבעי ליה למפסק כותיה במגדף והוא ז\"ל פסק במגדף כר' נתן דהיינו עובד ע\"ז שכך אמר ז\"ל הלכות שגגות כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות מגדף וכו' עד לפיכך המקבל עליו ע\"ז באלוה אע\"פ שהוא חייב כרת ואם הזיד נסקל אם קבל בשגגה פטור מן הקרבן לפי שלא עשה מעשה בעשיתה והמברך את השם לא חייב בו כרת מכלל דמגדף היינו עובד ע\"ז והאי סברא כר' נתן הוא ולא אפשר אלא או כרבי בפסח ומגדף או כר' נתן בזה ובזה ועוד הא קיי\"ל דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ור' נתן ור' חנניה בן עקביא חולקין עליו בשני דתרויהו סברי תשלומין דראשון הוא ועד כאן לא פליגי נינהו אלא בתקנתא ר' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא אע\"פ שהזיד בראשון אינו חייב אלא אם לא עשה את השני במזיד ור' נתן סבר אפילו שגג בשני חייב על הראשון אבל בתשלומין שניהם שווין והוו להו רבי וחביריו ואין הלכה כרבי מחביריו ולפי סברא זו אין פסח שני מצוה בפני עצמו ליברר לן מר מאי דאחזיוה בהא מן שמיא.
תשובה למה נדחקת להקשות מגר שנתגייר וכו' הלא בפירוש אמר ז\"ל בתחלת פרק חמישי מי שהיה טמא וכו' שאין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפני עצמו לפיכך חייבין עליו כרת הנה בפירוש פסק כרבי ולענין מגדף נמי לא פסק אלא כרבי דמגדף היינו מחרף את השם שכך אמר ז\"ל בהלכות ע\"ז וכל המודה בע\"ז לפיכך תולין עובד ע\"ז כמו שתולין את המגדף ושניהן נסקלין ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות ע\"ז וכו' אין המגדף חייב וכו' הנה בפירוש אמר דמגדף מברך את השם הוא מיהו עובד ע\"ז כמגדף ולפיכך תולין אותו כמותו וכי עלה על דעת למידחי דרבי דאמר מגדף מברך את השם ולאו עובד עבודה זרה הוא והא מתניתין דיקא כותיה דתנן בסנהדרין כל הנסקלין נתלין דברי ר' אליעזר וחכ\"א אינו נתלה אלא המגדף והעובד ע\"ז הנה בפירוש תנן דמגדף לאו עובד ע\"ז ועוד תנן המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם וכו' הנה בפירוש תנן דמגדף היינו מברך את השם לא יסתפק זה לקטני תלמידי אבא מורי ז\"ל כל שכן לו.
ושאמרת והמברך את השם לא חייב בו כרת כלל היאך תאמר זה וכבר אמר ז\"ל בהלכות ע\"ז ואחד העובד ע\"ז ואחד המגדף את השם יכול מאחר שהשוה מגדף לעובד ע\"ז וע\"ז חייב בו כרת כך המגדף חייב כרת ובפירוש אמר בהלכות שגגות כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות מגדף ומבטל מילה וקרבן פסח וכו' וכי משנה נתעלמה ממנו ז\"ל דתנן שלשים ושש כריתות בתורה הבא על האם וכו' והמגדף והעובד עבודה זרה ומהאי דאמר בהלכות שגגות נמי יתבאר שמגדף לאו עובד עבודה זרה דכל עובד ע\"ז חייב חטאת חוץ ממקבלה באלוה ואילו סבירא ליה דמגדף עובד ע\"ז לא הוה מייתי מגדף בכלל פטורין מן החטאת ודקא דיקת מדאמר בהלכות שגגות לפיכך המקבל עליו ע\"ז באלוה וכו' מכלל דמגדף דאמר עובד ע\"ז לאו דוקיא היא דהכי פירוש דבריו ז\"ל לפי שפטר מגדף מקרבן אע\"פ שהוא בלאו שיש בו כרת כדאמר ונתן הטעם מפני שלא עשה מעשה שכך נוסח דבריו והמגדף מפני שאין בו מעשה ונאמר לעושה בשגגה יצא מגדף שאין בו מעשה אמר אחר כך לפיכך המקבל עליו ע\"ז באלוה וכו' כלומר לפי שנפטר מגדף מקרבן מפני שלא עשה מעשה כך יפטר מקבל ע\"ז באלוה מקרבן מפני שלא עשה מעשה וזה ברור מדבריו ז\"ל. הנה נתבאר לך דהאי קושיא לית בה מאי דקשי ליה דדבריו ז\"ל ברורים ותרוצים ועומדין שהולכין על שורה אחת ואין ביניהם חלוקה כלל.
ושאמרת ועוד הא קיימא לן דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ור' נתן ור' חנניה בן עקביא חלוקין עליו בשני זו ודאי צריכה עיון וראוי לעמוד בה ולהקשות כמותה ופירוקה יתבאר מפירוש השמועה אלא נכנס הספק ובאה הקושיא אלא מזה שאמרת שבין לר' נתן ובין לר' חנניה בן עקביא שני תשלומין לראשון ולאו הכי הוא דהכי אמרינן במאי קא מיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא פירושו שאין השני תלוי בראשון אלא חיוב בעצמו כמו שאר הרגלים לפיכך אם הזיד לדבריו בראשון בשני חייב וכן אם שגג בראשון והזיד בשני כדאסיקנא לבסוף הילכך הזיד בזה ובזה וכו' הזיד ושגג בראשון והזיד בשני לרבי ור' נתן חייב וכו' שגג בראשון והזיד בשני לרבי חייב וכו' ור' נתן סבר שני תשלומין לראשון הוא ותקוני לראשון לא מתקנינן ליה ולפיכך לדבריו אם הזיד בראשון ושגג בשני חייב שמשהזיד בראשון נראה לחיוב דתקוני לראשון לא מתקני ליה אליביא ואם לא ישלם התשלומין אפילו שגג בעת התשלומין חייב הוא לא מפני שלא עשה את השני ששגג בו אלא מפני שלא עשה את הראשון להזיד בו ור' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא ולדבריו אם שגג בראשון אפילו הזיד בשני או שגג בשני אפילו הזיד בראשון פטור כדאסקנה בסוף הזיד בראשון ושגג בשני לרבי וכו' ולר' חנניה בן עקביא פטור שגג בראשון והזיד בשני לרבי וכו' ולר' חנניה בן עקביא פטור וטעם הדבר שאם הזיד בראשון לא נראה לחיוב שכבר עשה לו הכתוב לדבריו תקנה בשני ואם שגג בשני פטור שבעת התקנה שוגג היה וכן אם שגג בראשון והזיד בשני פטור שהראשון שהוא עיקר החיוב פטור הוא עליו מפני ששגג בו ואין השני עיקר חיוב עד שנחייב אותו עליו אם הזיד בו ולא הזיד בראשון הלכך לדברי ר' חנניה בן עקביא אינו חייב אלא בשהזיד בזה ובזה כדאמרינן הזיד בזה ובזה דברי הכל חייב נמצא עכשיו ר' נתן סבר שני תשלומין לראשון ולאו תקנתא הוא ור' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא ולאו תשלומין הוא שענין התשלומין אינו ענין התקנה כדפרשינן תדע דאם הזיד בראשון ושגג בשני לדברי ר' נתן שאומר שני תשלומין חייב ולדברי ר' חנניה בן עקביא שאומר שני תקנתא פטור.
הנה נתבאר לך דאין ר' נתן ור' חנניה שוין בשני תשלומין כשאמרת ורבי אומר שני רגל בפני עצמו הוא ואינו לא תשלומין ולא תקנתא והואיל והדבר כן לא דחינן דברי רבי בדברי ר' נתן ור' חנניה בן עקביא שאין חבריו שוין בדבריהם עד שנאמר אין הלכה כרבי מחביריו אלא גם הם נחלקין זה אומר תקנה וזה אומר תשלומין ואם יאמר אדם אין הלכה כרבי דר' נתן ור' חנניה חלוקין עליו ואומרין אין שני רגל בפני עצמו כך יאמר לו אין הלכה כר' נתן מדרבי ור' חנניה חלוקין עליו ואומרין אין שני תשלומין לראשון וכן נמי אין הלכה כר' חנניה מדרבי ור' נתן חלוקין עליו ואומרין אין שני תקנה לראשון הילכך ליכא למיגמר מזו הדרך הלכה לא כרבי ולא כר' נתן ולא כר' חנניה אבל מדרך אחרת נדע דהלכה כרבי שרבי תנא קמא דברייתא והוא ס\"ל שני רגל בפני עצמו בא ר' נתן וחלק עליו ואמר שני תשלומין שכך יצא מכלל דבריו כדאפרש בגמרא במאי קא מפלגי וכו' ובא ר' חנניה בן עקביא וחלק עליו חלוקה אחרת ואמר שני תקנה הוא הילכך הלכה כרבי דרבי ור' נתן הלכה כרבי מחבירו ור' חנניה בן עקביא נמי הלכה כרבי מזה הטעם עצמו שאין ר' נתן ור' חנניה שוים עד שידחו דברי רבי בדבריהם כשאמרת הרי נתברר לך דהלכה כרבי בלא ספק וכל שכן דסתם מתניתין לענין מגדף כרבי כדמפרשינן לעיל ולא אשתאר בקושיא זו ספיקא כלל בסייעתא דשמיא." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד קשיא לי שאמר זצ\"ל בספר קרבנות בד\"א שהאונן טובל ואוכל פסחו לערב שמת לו המת אחר חצות שכבר נתחייב בקרבן פסח אבל אם מת לו המת קודם חצות אין שוחטין עליו אלא ידחה לשני ואם שחטו וזרקו עליו הדם טובל ואוכל לערב. שמעינן מהא שאם מת לו המת קודם חצות ועבר עליו חצות ואע\"פ שלא ניטמא אינו מתחייב בפסח מפני שהוא אונן נמצא מה שאמרו חכמים באונן לא העמידו דבריהם במקום כרת אינו אלא לאחר חצות אבל קודם חצות העמידו ונדחה לפסח שני ואע\"פ שהלכה זו חמורה וצריכה לפנים ולפני ולפנים קשיא לי בה טובא חדא דמי שמת לו מת אחר חצות לאו אונן קרינן בה דהא מחייב קודם לכן ולא חל אנינות עלויה ואם כן מאי לא העמידו דבריהם ולא אשכחת לה אלא קודם חצות דחל עליה אנינות ואפילו הכי בלילה חייבו אותו באכילת פסח והיינו דתנן האונן והמפקח בגל וכו' שוחטין עליהן לכתחלה ועוד היכי אשכחן תנא דפטר אונן ודחה אותו לפסח שני והא תנו רבנן אלו שעושין את השני זבין והזבות ולא תנא אונן בהדיהו ועוד הא תנן מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני שאלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין בה כרת ואוקים רב ששת דמזיד (ואנן קתלי) [ואונן קתני] בהדייהו ועלה קיימי ואלו חייבין בה כרת מכלל דליכא פלוגתא באונן שלא עשה את הראשון חייב כרת ולמאן דשאני לה בין קודם חצות לאחר חצות ליכא לאוקמי אלא בקודם חצות דלאחר חצות לא חלה אנינות ולאו אונן הוא.
ואי אמרת הא אשכחן תרתי סוגיא דמוכחי דמת קודם חצות אינו מביא לאחר חצות מביא חדא בפרק מי שהיה טמא הא דת\"ר המפריש פסחו וכו' יביאנו לשם הפסח אין בנו וכו' יביאנו לשום שלמים ואמרינן בדמת האב אימת אי לימא דמת קודם חצות בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח הא קא חלה אנינות עלוהי ותירץ רבה לשם פסח שני מכלל דאם חלה אנינות עליה לא מייתי והשנית בפרק טבול יום בזבחים הא דמקשינן בר' שמעון אדר' שמעון דקתני ר' שמעון אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים מיהא דתני ר' שמעון אומר שלמים כשהוא שלם מביא ואינו מביא כשהוא אונן מנין לרבות את הפסח ותירץ אביי לא קשיא כאן שמת לו מת קודם חצות וכאן שמת לו מת אחר חצות קודם חצות דלא איחזי לפסח חלה עליה אנינות לאחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה עליה אנינות דשמעת מינה דאם חלה עליה אנינות לא מייתי התשובה על זה האי דקאמרינן בפסחים בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח בתימה הא קא חלה עליה אנינות הכין הוא פירשא הא קא חלה אנינות עלוהי והיכי מייתי פסח לבדו דהא תנן ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן ואמאי תני יביאנו דמשמע הוא לבדו ותירץ רבה שלא נתכוין התנא אלא לתקן את כבש הפסח וללמד שראוי הוא שיביא פסח שני ואע\"פ שמתו מקצת בעליו אם נטמא הבן מביאנו בפסח שני מפני שהוא מצוה להטמא לאביו ולעולם אם לא נטמא ממנו עצמו עם אחרים ושוחטין עליו עמהן לא בא לתרץ התנא שאמר יביאנו.
והך דזבחים דאמר אביי לא קשיא כאן שמת לו מת קודם חצות דחלה עליה אנינות לכך שנינו לא יביא ומאי לא יביא בפני עצמו אבל עם אחרים מביא ואע\"ג דחלה עליה אנינות שלא העמידו דבריהם במקום כרת אבל לאחר חצות דלא חלה עליה אנינות יביא ואפילו בפני עצמו נמצאת קודם חצות דחלה עליה אנינות ויש לו להטמא לא יביא בפני עצמו אבל מביא עם אחרים ועלה אמרינן אבל אונן טובל ואוכל את פסחו משום דקסבר אנינות לילה מדרבנן אבל לאחר חצות מאחר שנתחייב בפסח אפילו אנינות יום דמאי דאוריתא לא חלה ואין לו רשות להיטמא שוחטין עליו ואפילו בפני עצמו ולא חיישינן שמא יטמא כדקאמרינן הא דתניא להיטמא לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו ומעשה ביוסף הכהן וכו' אהא דתניא ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו אמרת לא יטמא ופרקינן הא קודם חצות הא לאחר חצות יעיין מר בהא מלתא ואם יש ראיה לדברי הרב יאיר עינינו בה שאין בנו כח להשיג.
תשובה לא ידעתי מאי קושיא דהא תנן טובל ואוכל את פסחו לערב ושקלינן וטרינן בהאי מתניתין טובא בפ' טבול יום ואסיק אביי אידי ואידי כי מת לו מת קודם חצות דלא חזי לפסח חלה אנינות עליה מת לו מת אחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה אנינות עליה וכך מיפרש בפרק מי שהיה טמא משקלא וטריא דגמרא במפריש את פסחו ומת דקודם חצות אידחי ליה לפסח שני נמצא הא דתנן אונן טובל ואוכל את פסחו לערב תרוצא בשמת לו מת אחר חצות דכבר איחייב ליה בפסח קודם האנינות ומפני זה לא חלה אנינות עליה ולא העמידו דבריהם במקום כרת והך שינויא דשנית להני שמעתתא בתשובתך ואמרת דלא אתא גמרא אלא לאשמעינן דקודם חצות אינו מביא קרבן פסח לבדו ולאחר חצות מביא אפילו לבדו לא ידעתי מנין לך תירוץ זה אי מגמ' לא ידענו ולא ראינו הודיענו באיזה מקום בא תירוץ זה ואי מסברא לא מנחינן תלמוד ערוך מוכיח דלאחר חצות מביא וקודם חצות נדחה והדרינן לשנויך דבכי האי שינויא אמרינן ואנן אשנויי ניקו וניסמך כל שכן שאינו שינוי מצוי בתלמוד אלא בסברא די לך.
ודאמרת דלא אירי גמרא אלא בענין הכבש עצמו אם ידחה לשני או לא ידחה אם תדחוק ותאמר כך שמעתא דפסחים דהיא בענין המפריש את פסחו מה תאמר בשמעתא דזבחים דהיא בפירוש באונן עצמו ואמרינן קודם חצות דלא חזי לפסח חלה אנינות עליה ולאחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה אנינות עליה וכמה יש לתמוה על זה השבוש שאמרת דאונן דחלה אנינות עליה אע\"פ שאינן שוחטין עליו בפני עצמו שוחטין עליו עם אחרים דמאחר דחלה אנינות עליה ולא חזי לפסח מה לי בפני עצמו מה לי עם אחרים וכי יעלה על הדעת דאונן דתנן גבי מפקח בגל וחבריו אין אונן דלאחר חצות דהוא ראוי ומחוייב לקרבן ומן הדין היה לשחוט עליו אלא בפני עצמו אלא גזרה שמא מפני כאב לבו לא יאכל וישאר הבשר ויבא לידי שריפה והיינו דתנן ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן שלא יביאו את הפסח לידי פסול ולדבריך אונן דקודם חצות כאב לבו הרבה ומפני זה אין שוחטין עליו בפני עצמו ושלאחר חצות לא חיישינן ביה שמא יביא את הפסח לידי פסול שכאב לבו מועט ואינו כראשון ומפני זה שוחטין עליו בפני עצמו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא מי שימות לו מת קודם חצות אבלו מרובה יותר ממי שימות לו מת אחר חצות ואין בנו צורך להאריך בביאור הפסד זה הפירוש.
ושאמרת בכלל קושיתך היכי אשכחן תנא דפטר אונן ודחה אותו לפסח שני הא אשכחן ליה בענין המפריש פסחו ומת וכו' כדתריץ רבא ושאמרת הא תנו רבנן אלו עושין את השני הזבים והזבות ולא תנא אונן בהדיהו לא קשיא מידי דמידי דפסיק ליה לתנא כגון זבים וזבות תנא מידי דלא פסיק ליה כגון אונן דפעמים נדחה לשני ופעמים עושה בראשון בשמת לו מת אחר חצות לא תנא והא תנא בהדיהו טמא שהוא טמא מת ואונן שמת לו מת קודם חצות סתמיה דטמא הוא כדגרסינן בזבחים לסיועי לאביי ומנא תימרא דשאני לך בין קודם חצות לאחר חצות דתניא לה יטמא מצוה לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כרחו ומעשה ביוסף הכהן וכו' ואי בעית אימא תנא ושייר ודקא מקשית מאוקמתא דרב ששת דמזיד ואונן דקתני בהדיהו לא קשיא מידי דאנן דומיא דמזיד קאמר מזיד שהוא חייב בקרבן פסח בראשון כך אונן שהוא חייב בראשון ולא הקריב ואינו אלא באונן דאיחזי לפסח כגון שמת לו מת אחר חצות כדאמר אביי ולא דחינן גמרא בכי הני קשיא דמיפרקי מכמה אנפי שאמרת בתחלת דברך דמי שמת לו מת קודם חצות לאו אונן קרינן ביה טעות הוא דאע\"ג דלא חלה אנינות עליה לענין פסח חלה עליה לענין קדשים כדתנן בפירוש טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים ולא עוד אלא שאפילו לענין פסח אקרי אונן דאמרינן אונן ומזיד קתני בהדיהו מלשון המשנה עצמה תדע דאונן קרינן ליה ואע\"ג דלא חלה אנינות עליה והמשכילים יבינו." + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "שאלה ועוד נשגבה ממני הא דפסק בספר קרבנות הפסח אינו נאכל אלא בחבורה אחת והא כר' שמעון היא וחזר ז\"ל ואמר למטה שאסור לאוכל לאכל בשתי חבורות והא כר' יהודה היא דתניא (פסחים פ\"ו ע\"א) על הבתים אשר יאכל אותו בהם מלמד שהפסח נאכל בב' חבורות יכול יהא האוכל אוכל בשתי מקומות ת\"ל בבית אחד יאכל מכאן אמרו השמש שאכל כזית בצד התנור וכו' דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהאוכל נאכל בשתי מקומות יכול יהא נאכל בשתי חבורות ת\"ל בבית אחד יאכל וקשיא דאמאי קא פסיק חדא כר' שמעון וחדא כר' יהודה מכמה אנפי חדא דהא מתניתין כולה כר' יהודה היא דתנן שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אלו הופכין פניהם הילך ואוכלין וכו' אלמא פסח אחד נאכל בשתי חבורות והדר תני כשהשמש עומד למזוג אלמא אין הפסח נאכל בשני מקומות ואמרי מתניתין מני ר' יהודה היא דתניא וכו' וליכא למימר דמתניתין דקתני שתי חבורות וכו' בשני פסחים ותנא דמתניתין סבר ליה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא סבר ליה כותיה דאין פסח נאכל בשני מקומות ופליג עליה בשתי חבורות ולא אשמעינן מתניתין אלא שאסור שיהא נראין כמעורבין.
תדע דלא אפשר לפרושי הכי דהא בחד טעמא פליגי ר' יהודה ור' שמעון מר סבר יש אם למקרא ומר סבר יש אם למסורת ותרי קראי דילפי מניהו כולי עלמא לא פליגי דחד להתירא וחד לאיסורא על הבתים אשר יאכלו להתירא בבית אחד יאכל לאיסורא מיהו ר' יהודה רמי קרא דהתירא אשתי חבורות ורמי קרא דאיסורא אשני מקומות וסבר יש אם למקרא ור' שמעון רמי דאיסורא אשתי חבורות ודהתירא אשני מקומות דקסבר יש אם למסורת או חילוף לפי דעת המפרשין ואי סלקא דעתא דאיכא תנא דסבירא ליה בתרויהו לאיסורא קרא דהתירא אמאי רמי ליה והואיל וקראי נינהו ליכא למימר אלא אי כר' יהודה כקוליה וכחומריה אי כר' שמעון כקוליה וכחומריה ומשנתנו דקתני אלו הופכין פניהם וכו' בפסח אחד ולהתירא וכולה ר' יהודה ועוד הא קימא לן דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה ומפורש בירושלמי נמי שאפילו ר' שמעון מודה שנחלקים קודם אכילה דאמר ר' אלעא ור' יוסי בר אלעזר בשם ר' הושעיה הכל מודים בתחלה שהן נחלקין ובסוף אינן נחלקין מה פליגי בשהיו יושבין ואוכלין ובקעה עליהן קורה וכד בעינן למפסק בגמרא דילן היכא דנפרשה מחצה ונסתלקה מחצה לא פסקי אלא לדברי האומר ולדברי האומר מכלל דליכא סברא אחריתא והכרעה שלישית ואפילו הכי אזדא רבינו ז\"ל לטעמיה וקא פסיק שאם נפרצה מחצה או נפרצה בין אכל ובין לא אכל לאיסורא ואע\"ג דאית בה תמיהא אחריתי דהא רב אשי מבעיא ליה סלוק מחיצה או עשית מחיצה מי הואי כשני מקומות או לא ועוד קשיא לי בראיה שהביא על פירושא דפריש לה למתניתין בשני פסחים ושצריך לעשות הקף לחבורה שנ' מן הבשר חוצה ואמר ז\"ל שמפי השמועה למדו שצריך ליתן חוצה במקום אכילתו והא לא ילפינן מיניה אלא למוציא מחבורה לחבורה דתניא לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה אין לי אלא מבית מחבורה לחבורה מנין ת\"ל מן הבשר חוצה תן חוצה לאכילתו כלומר לא תרמי חוצה אבית דהא כתיב לא תוציא מן הבית ולא כתיב ולא תוציא מן הבשר מן הבית חוצה אלא דמייתי ובשר דסמוך ליה ושמע מינה שהמוציא ממקום אכילתו עובר ולעולם האי תן דקאמרי אינו עשה למקום אכילתו חוץ ועוד שנים שהיו אוכלין או אחד היכי עבדי הקף ובכולם לא מצאתי תירוץ ושמא זכות אבות גרמת לו לפרוק לנו אי נמי חכמה יתירה שאני.
תשובה ואנא לא מחכמה דאית בי אבל זכות אבות גרמה להן לתקן דבריהם ולא הניחו פתחון פה עליהם כבר תקן אבא מארי זצ\"ל הספר שלו בכתב ידו כך: כל אוכל מן הפסח אינו אוכל אלא בחבורה אחת והספרים שלכם לא הוגהו יפה ולפי זה התקון הדברים כולן הולכים על שורה אחת כר' יהודה דדוקא דמתניתין כותיה והלכתא כותיה לענין הלכה של שתי חבורות מתוקמא ואפילו על זה התקון שאמר בו כל אוכל מן הפסח וכו' שכך אמר ז\"ל שתי חבורות שנפרצה מחיצה מביניהן אינן אוכלין וכך אמרינן בגמרא היו יושבין ונסתלקה מחיצה מביניהן לדברי האומר אין האוכל אוכל בשני מקומות לא אכלי ושאמר ז\"ל אח\"כ וכן אם היתה חבורה אחת ונעשת מחיצה ביניהן אינן אוכלין עד שתסתלק המחיצה אין משמע הדברים אלא בשהיו בני אותה החבורה אוכלין ונעשית המחיצה ביניהן וכדאמרינן בגמרא היו יושבין ונפרצה וכו' לדברי האומר פסח נאכל בשתי חבורות אי לא אכול אכלי ואי אכול לא אכלי אבל זה שאמר ז\"ל שאין הפסח נאכל בשתי חבורות ודאי אהך סברא קמא אבל להאי סברא בתרא שתקן הספר עליו דהיא דוקא לא מתוקם כלל ומכל מקום ראוי לפי זה הפסק האחרון ומתוקן להיות נוסח ההלכה כך וכן אם היתה חבורה אחת והתחילו לאכל ואח\"כ נעשת מחיצה ביניהן אינן אוכלין עד שתסתלק המחיצה שאין נעקרין מחבורה לחבורה וכבר פרשתי זה וכיוצא בו בכלל הענינים שפרשתי אותם בספר הבאור לעקרי החבור שאני מתעסק בחבורו.
ושתמהת לענין סלוק מחיצה ועשיית מחיצה דעלת בגמרא בתיקו לית בה תמיה כלל דתיקו דאיסורא לחומרא ולפיכך פסק ז\"ל לחומרא שעשיית מחיצה וסילוק מחיצה בשני מקומות ולענין צריך לעשות הקף חוץ לחבורה פשוט הוא דמה לשון דיקת להאי... תן חוצה לאכילתו ולא יעשה לחבורה פנים וחוצה אלא בדבר המבדיל בינה ובין חברתה שאי אפשר שתפרד חבורה מחבורה ויהיה מקומה מסוים אלא בהקף וכיוצא בו ועוד הא אמרינן בגמ' על הא דתנן שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד וכו' היו יושבין ונפרסה מחיצה ביניהן היו יושבין ונסתלקה מחיצה מביניהן וכו' וממילא שמעינן דדבר ידוע הוא שצריך להיות בין חבורה וחבורה מה דפסיק בינייהו מחיצה וכיוצא בה ושאותו דאמרינן תן חוצה הוא בדבר שיעשה בו לחבורה פנים וחוצה ולא יהיה זה אלא במחיצה וכיוצא בה ואי קשיא לך אם כן אמאי צריכי להפוך את פניהם אלו מאלו והא נפרדו במחיצה התשובה שזה ההקף אינו במחיצת בנין וכיוצא בה אלא אפילו במחיצת כלים כגון כרים וכסתות ומאי דדמי להו אי נמי הקף באוכלין עצמן ולפיכך עבדינן להו היכר יתר באלו הופכין את פניהן הילך ואלו הופכין וכו' ולא עוד אלא מיהא שמעינן דצריכין לעשות הקף שהפיכת פני אלו הילך ואלו הילך תעשה לאלו הקף ולאלו הקף באוכלין ודקא קשיא לך שנים שהיו אוכלין או אחד היכי עבדי הקף התשובה יוכלו למעבד הקף בכלים וכי אין הקף נעשה אלא באוכלין בלבד עד דקשיא לך היכי עבדי הקף הא לא קשיא מידי ובכולם איכא תירוץ." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..110d8192e7a1d15c287a89e0e47cf609b5e60b24 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,86 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Paschal Offering", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Paschal_Offering", + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "שאלה ועוד קשיא לי מה שאמר ז\"ל שהמקריב את הפסח (אף בשעת היתר הבמות) בבמת יחיד לוקה שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח וגו' מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד אף בשעת היתר במות. והא כרבנן ליתא שהרי כללו שנינו בפרק פרת חטאת וחכ\"א כל שאין בו כרת אינו בל\"ת וכר' שמעון נמי ליתא דר' שמעון לא נסיב מהאי קרא תלמודא אלא לשעת איסור הבמות שהוא בלא תעשה ובפרק פרת חטאת אמר רבה טעמיה דר' שמעון דקאמר במתניתין שמחוסר זמן חייב בלא תעשה מיהא מתניתא דתניא ר' שמעון אומר מנין לשוחט את הפסח בבמת יחיד אימת אי נימא אחר חצות כרת נמי נחייבו אלא לאו קודם חצות דהוה ליה מחוסר זמן ודחינן ליה לא לעולם אחר חצות ובשעת היתר במות ומאי איסור במות איסור במה לו והתר במה לחבירו ועל הא דחיתא דרבא ודאי סמך ז\"ל והא כבר מוקמי לה בירושלמי כגון ששחטו משש שעות ולמעלה שלא לשמו בשעת התר במה ולמה שלא לשמו שלא תאמר שלמים הן והן כשרים ולא סגיא בלא תירוץ זה דתריצו בני מערבא דהא קי\"ל אין בין במת יחיד לבמת צבור אלא פסחים ותרצינן כעין פסחים וחובות הקבוע להן זמן ואם כן הא פסח אסור בבמת יחיד אפילו בשעת התר במות כשאר קרבנות צבור ומאי שנא פסח משאר זבחי צבור דלא מיחייב עליה כרת הלכך לא מתוקם אלא בששחטו שלא לשמו דראוי לשלמים דרבנן פטרי לגמרי ור' שמעון מחייב בלא תעשה אבל אם שחטו בבמת יחיד לשמו לאחר חצות אפילו בשעת היתר במות חייב כרת.
תשובה למה אבירנו תרבה הקושיות עלינו ותדבר כל אשר יעלה על לבך קודם שתתבונן בענין דבריך ותראה אם יש בהן ממש או לא קושיא כזו תשאל במדרש הרב ז\"ל קל וחומר שיקשה אותה אדם על חבירו אל תכניס עצמך בחייך בספיקות כאלו הסכן נא עמו ושלם לא פסק בפסח אלא כר' שמעון ור' שמעון לא אמר אלא בשעת התר במות כדתרצינן בזבחים ולא איכפת לן בירושלמי דאגמרא דילן סמכינן ואותם הדברים שאמרת להעמיד דברי הירושלמי שנראה מכללן ומפרטן שאתה סובר שקרבנות צבור שהקריבן בבמת יחיד בשעת התר במות חייב כרת ולפיכך מאי שנא פסח מהן עד שלא יהיה בו כרת כדאמרת טעות גדולה עד למאד בדברים אלו דבשעת התר במות אפילו שחט קרבנות צבור בשוק אין בו חיוב כרת כלל ולא גריעא במות יחיד משוק ובכי הא לא פליגי רבנן כלל דהך מתניתין דתנן אותו ואת בנו ומחוסר זמן וכו' לא איירו תנאי בה אלא בשעת איסור במות ולפיכך כדאיתינן לפרושי טעמיה דר' שמעון מברייתא דתניא ר' שמעון אומר מנין לזובח את הפסח לא איפשיט דתרצינן להאי ברייתא בשעת התיר במות והאי דתני איסור במות איסור במה לו והתר במה לחבירו קאמר והאי תירוצא לא אדחי ומסקנא דגמ' הוא ועליה סמכינן וליכא מאן דסליק אדעתיה דבשעת התר במות יש חיוב כרת על הקרבה בחוץ כל שכן בבמת יחיד כלל חוץ מכבודך דמשנה ערוכה היא דקדשים בשעת התר במות אין בהקרבתן בחוץ כרת כלל ואפילו הקדישן בשעת איסור במות דתנן כל הקדשים שהקדישן בשעת איסור במות והקריבו בשעת התר במות הרי אלו בעשה ואין בהן לא תעשה ובהדיא איפרש בגמרא דאם הקדישן בשעת התר במות והקריבן בשעת התר במות פטור מכלום וכל הקדשים אמרינן לא שנא קרבנות צבור או קרבנות יחיד ולולי שכתב בפסח לא תוכל וכו' לא היה בו בשעת התר במות אפילו לאו והיינו דאתא ר' שמעון בברייתא לאשמועינן דפסח בלחוד חייב עליה ולא פליגי רבנן עליה בפסח כלל." + ] + ], + [ + [], + [ + "שאלה ועוד אמר ז\"ל בספר קרבנות יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו ומשתדלין שלא ישחוט לכתחלה על יחיד שנא' יעשו אותו. והאי סברא דאין שוחטין על היחיד כר' יהודה ור\"י לא נסיב תלמודיה לפסח ראשון אלא מדכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך והאי דכתיב יעשו אותו בפסח שני הוא דכתיב ולפסח שני מיתי מיניה ראיה בפרק מי שהיה טמא ובפסח שני הוא דאמרינן כמה דאפשר להדור מהדרינן משום דמיעוט שחטי לה וכיון דהדרינן ולא אשכחן אחרים דמימנו בהדיה שחטינן עליה לכתחלה ועוד מנא ליה אליבא דר' יהודה שאם שחט כשר ואם תמצא לומר אם שחט כשר מנא ליה דאינו כשר אלא אם כן ראוי לאכול את כולו הא אין ראוי לאכול את כולו פסול ואנן לא שמעינן ראוי ושאינו ראוי אלא לר' יוסי ולכתחלה דקתני יחיד ויכול לאכול שוחטין עליו אבל לר' יהודה בין ראוי לאכל את כולו בין אין ראוי אין שוחטין עליו שמעינן ליה ואי אמרת לכתחלה הוא דלא אבל דאי עבד כשר מאי שנא ראוי ומאי שנא שאינו ראוי הא לא שאני ליה ואי אמרת אזלינן בתר טעמא דראוי לאכלו לא משייר מניה הלכך כשר ושאינו ראוי משייר מיניה ואתי ביה לידי פסול היכי אשכחן כי האי גונא דחייב וכי משום דמשייר מניה מיפסיל כוליה ועוד מקרא דקא מייתי לה לא תוכל לזבוח וקרא לא שאני ליה בין ראוי לשאינו ראוי ועוד אי כר' יהודה סבירא ליה דקא מיתי ראיה מלא תוכל לזבוח אם כן ליכא למילף מיניה שאין שוחטין את הפסח בבמת יחיד דליתא אלא לר' יוסי דת\"ר מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד ת\"ל לא תוכל ר' יוסי אומר יחיד ויכול לאוכלו וכו' ואמרינן ור' יוסי האי באחד מאי עביד ליה לכדתניא ר' שמעון אומר מנין לשוחט את הפסח בבמות יחיד ת\"ל לא תוכל וקשיא מאי דקאמר ז\"ל בפרק ראשון מהלכות אלו אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר הקדשים וכו' עד שנא' לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך ואם כן הוי ליה חדא כר' יהודה וחדא כר' יוסי ממ\"נ אי כר\"י ס\"ל הא ר\"י לא סבר לה כר\"ש במדרש לא תוכל ואי כר\"י סבירא ליה ניפסיק כר' יוסי שמותר לשחוט על היחיד אפילו לכתחלה ליפרש לן מר מאי דסבירא ליה במלתא דא.
תשובה אע\"פ שיש לומר דהאי פסקא כר' יהודה דר' יהודה לכתחלה בלבד אסר דאין שוחטין בלבד קאמר דמשמע לכתחלה וגרסינן בירושלמי על האי מתניתין אמר ר' יוחנן מודה ר' יהודה שאם עבר וזרק את הדם שהורצה עבר ושחט מתירין לו לזרוק אעפ\"כ לא פסק אלא כר\"י ולפיכך התנה שיהיה ראוי לאכול את כולו כר' יוסי וכן אמר ז\"ל בפירוש המשנה והלכה כר' יוסי וכן קיי\"ל דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ודקא קשיא לך אי כר' יוסי סבירא ליה אמאי אין שוחטין לכתחלה דר' יוסי בפירוש אמר בברייתא שוחטין דמשמע אפילו לכתחלה ודאי מקום עמידה הוא מיהו לא אמר ז\"ל אין שוחטין לכתחלה בפירוש כמו שדרכו לומר בכל אסור לכתחלה אלא דרך זרוז עד שהוא משובח יותר אמר ומשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד ולא סמך ז\"ל בזה הדבר אלא על הכתוב שהביא ממנו ראיה שנא' יעשו אותו לא על דברי ר' יהודה ולא על טעמיה דאין הלכה כמותו ודקא קשיא לך והאי דכתיב יעשו אותו בפסח שני הוא דכתיב לא בקיאותו אפילו בקרא דאע\"ג דכתיב בפסח שני ככל חקות הפסח יעשו אותו קרא אחרינא כתיב בפסח ראשון כל עדת ישראל יעשו אותו ומנה אייתי ז\"ל הראיה וליכא עליה קושיא וכאשר פירשו לנו בתלמוד בפרק מי שהוא טמא בפסח שני ועשו אותו כמה דאפשר אין שוחטין את הפסח על היחיד הוא הדין ויעשו אותו הכתוב בפסח ראשון וראיה חזקה היא זו לו ז\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ותו הא דתנן בפסחים (פ\"ז.) מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ודייק משל רבו הוא דלא הא משל עצמו יאכל ורמינן עלה הא דתניא לא משל רבו ולא משל עצמו ופרקינן לא קשיא הא במשנה ראשונה הא במשנה אחרונה וכן נמי הא דתנן הכל חייבין בראיה ואוקימנא לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין ודקאמר רבינא מי שחציו עבד יכול פטור מן הראיה וקשיא ליה מתניתין ופרקה כאן במשנה ראשונה וכאן במשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו וכו' ובתרינהו פסק ז\"ל דמתני במשנה ראשונה דהכי קאמר לענין פסח מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיעשה כולו בן חורין ולענין ראיה אמר הרב ז\"ל מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה מפני צד עבדות שבו ומנין לו דהאי דקאמרי כאן במשנה ראשונה לחייב וכאן במשנה אחרונה לפטור את הטעם מפני צד עבדות שבו קשיא לי היכי מחייב על דעת משנה ראשונה הרי הטעם מצוי ועוד בפסח מה טעם לא הרי מי שכולו עבד חייב בפסח למה על דעת משנה אחרונה אינו אוכל והדעת מכרעת שבמשנה ראשונה מפני שהעבדים פטורין מן הראייה שכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ונשים פטורין מן הראיה אמר רבינא דפטור ובמשנה אחרונה שנתחייב רבו מן הדין לשחררו נמצא כמי שנשתחרר וחייב אמרינן הכל לאיתויי מי שחציו וכו' ובפסח אע\"פ שהעבד חייב באכילה על דעת משנה ראשונה לא יאכל מידי דהוה אעבד של שני שותפין דקפדי אהדדי דלא יאכל הכא ודאי קפדי אהדדי משום הכי לא יאכל אבל משנה אחרונה כיון דעל דעת בי\"ד עומד להשתחרר כמשתחרר דמי וראיה על זה שהרי התלמוד מדמי ליה למעוכב בגט שחרור דאיבעיא להו במסכת גטין מעוכב בגט שחרור יש לו או אין לו קנס ואתינן למפשטה מדתניא המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס וחצי קנס ליורשיו מאי לאו במשנה אחרונה דלא מחוסר אלא גט שחרור ודחינן לא במשנה ראשונה מכלל דלמשנה אחרונה בן חורין הוא ואינו מחוסר אלא גט בלבד מפני דעת בית דין אם נתברר לכבוד החכם הגדול שמרהו צורו טעם פסק הרב ז\"ל פסקא זו יברר לנו ושכרו כפול.
תשובה לדברי משנה ראשונה עבדינן ליה תקנה להוציאו מחיובו ומפני זה אוכל משל עצמו ולדברי משנה אחרונה אע\"פ שזו היא תקנתו להוציאו מידי חובה שעבדים ובני חורין חייבין בפסח לא עבדינן ליה תקנה שמא יהיה זה גורם לעכוב שחרורו ואנו צריכין לכוף את רבו לשחררו כדי שלא ימנע מן המצות ולפיכך לדברי משנה אחרונה לא עבדינן ליה תקנה כלל אלא אמרינן לרבו זה אינו אוכל לא משלך דלא קרינן ביה עבד ולא משל עצמו שאין לו קניה גמורה אלא מהר ישחררו בלבד כדי שלא ימנע מן המצוה ולפיכך נתקנו עד שיעשה כולו בן חורין אבל לדברי משנה ראשונה דליכא חיוב לשחררו עבדינן ליה תקנה במצות שהוא חייב בהן מספק כדעבדינן ליה תקנתא בשעובר ואוכל משל עצמו וכשם שאין קנייתו גמורה כך אין חיובו גמורה שכבר יצא מתורת עבדים ולא נכנס לתורת בן חורין ולפיכך יוצא בשל עצמו ודברים של טעם הן ולענין ראיה אין הדבר צריך ראיה דמי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור ממנה דגרסינן בגמרא דחגיגה על פסקת ועבדים שאינן משוחררין אמר רבינא לא נצרכא אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין דיקא נמי דקתני ועבדים שאין משוחררין מאי שאין משוחררין אי לימא שאין משוחררין כלל ליתני עבדים סתמא אלא לאו ש\"מ שאין משוחררין לגמרי ומאי ניהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין והואיל ודוקיא דמתניתין כרבינא ומסקנא דגמרא הוא הלכתא כותיה.
והך אוקימתא דאמרינן בתחלת המסכת דאמרינן הכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דחייה היא דרבינא פליג עלה דאמרינן לא קשיא כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה פירושו דמשנה ראשונה לחייב מספק ולמשנה אחרונה פטור ועל אותו הדרך שפירשנו בתחלה וחיוב הספק מדברי סופרים הוא ולא חייבו בכאן אע\"פ שחייבו במקומות אחרים ודקאמרת דלמשנה אחרונה בן חורין הוא אלא שמעוכב גט שחרור לא יתכן לומר זה דמי שלא הגיע לידו גט שחרור אינו בן חורין שאין העבד קונה עצמו אלא או בכסף או בשטר שהוא גט שחרור אלא מי שחציו עבד וחציו בן חורין אין רבו יכול להשתעבד בו לדברי משנה אחרונה דרבנן אפקינהו לשעבודיה ויצא משעבוד העבדים ולעולם לא יכנס לתורת בן חורין לגמרי עד שיגיע גט שחרור לידו ולא נעשה חציו בן חורין אלא בשטר או בכסף וכן לא יעשה חציו האחר אלא בשטר או בכסף וכל מעוכב גט שחרור אע\"פ שיצא לחרות לענין שעבוד אינו נעשה בן חורין ליחוסין או למצות עד שיגיע גט שחרור לידו וכבר הארכנו בתשובה זו יתר ממה שהיא צריכה." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד אמר הרב זצ\"ל בהלכות קרבן פסח פרק חמישי גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני. והוא לא אתיא כרבי דאמר שני לאו תשלומין דראשון הוא וכן אמר בספר המצות חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברירא וכו' ואמר לבסוף שהלכה כרבי וכשעיינתי נראה לי דקשיא דידיה אדידיה דהא רבי לא נפק ליה דשני רגל בפני עצמו הוא אלא מדדריש הכי וחדל לעשות הפסח ונכרתה בראשון אי נמי קרבן כי לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא כרת אחריתי וקא סבר מגדף היינו מברך את השם ומגדף כתיב ביה כרת וכתיב ביה במברך את השם ונשא חטאו וגמר האי חטאו דהכא מחטאו דמברך את השם מה להלן כרת אף כאן כרת אשכחן בפירוש דקא סבר רבי מגדף היינו מברך את השם ור' נתן סבר מגדף עובד עבודה זרה הוא לכך מאן דפסק כרבי בפסח שני מיבעי ליה למפסק כותיה במגדף והוא ז\"ל פסק במגדף כר' נתן דהיינו עובד ע\"ז שכך אמר ז\"ל הלכות שגגות כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות מגדף וכו' עד לפיכך המקבל עליו ע\"ז באלוה אע\"פ שהוא חייב כרת ואם הזיד נסקל אם קבל בשגגה פטור מן הקרבן לפי שלא עשה מעשה בעשיתה והמברך את השם לא חייב בו כרת מכלל דמגדף היינו עובד ע\"ז והאי סברא כר' נתן הוא ולא אפשר אלא או כרבי בפסח ומגדף או כר' נתן בזה ובזה ועוד הא קיי\"ל דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ור' נתן ור' חנניה בן עקביא חולקין עליו בשני דתרויהו סברי תשלומין דראשון הוא ועד כאן לא פליגי נינהו אלא בתקנתא ר' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא אע\"פ שהזיד בראשון אינו חייב אלא אם לא עשה את השני במזיד ור' נתן סבר אפילו שגג בשני חייב על הראשון אבל בתשלומין שניהם שווין והוו להו רבי וחביריו ואין הלכה כרבי מחביריו ולפי סברא זו אין פסח שני מצוה בפני עצמו ליברר לן מר מאי דאחזיוה בהא מן שמיא.
תשובה למה נדחקת להקשות מגר שנתגייר וכו' הלא בפירוש אמר ז\"ל בתחלת פרק חמישי מי שהיה טמא וכו' שאין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפני עצמו לפיכך חייבין עליו כרת הנה בפירוש פסק כרבי ולענין מגדף נמי לא פסק אלא כרבי דמגדף היינו מחרף את השם שכך אמר ז\"ל בהלכות ע\"ז וכל המודה בע\"ז לפיכך תולין עובד ע\"ז כמו שתולין את המגדף ושניהן נסקלין ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות ע\"ז וכו' אין המגדף חייב וכו' הנה בפירוש אמר דמגדף מברך את השם הוא מיהו עובד ע\"ז כמגדף ולפיכך תולין אותו כמותו וכי עלה על דעת למידחי דרבי דאמר מגדף מברך את השם ולאו עובד עבודה זרה הוא והא מתניתין דיקא כותיה דתנן בסנהדרין כל הנסקלין נתלין דברי ר' אליעזר וחכ\"א אינו נתלה אלא המגדף והעובד ע\"ז הנה בפירוש תנן דמגדף לאו עובד ע\"ז ועוד תנן המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם וכו' הנה בפירוש תנן דמגדף היינו מברך את השם לא יסתפק זה לקטני תלמידי אבא מורי ז\"ל כל שכן לו.
ושאמרת והמברך את השם לא חייב בו כרת כלל היאך תאמר זה וכבר אמר ז\"ל בהלכות ע\"ז ואחד העובד ע\"ז ואחד המגדף את השם יכול מאחר שהשוה מגדף לעובד ע\"ז וע\"ז חייב בו כרת כך המגדף חייב כרת ובפירוש אמר בהלכות שגגות כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות מגדף ומבטל מילה וקרבן פסח וכו' וכי משנה נתעלמה ממנו ז\"ל דתנן שלשים ושש כריתות בתורה הבא על האם וכו' והמגדף והעובד עבודה זרה ומהאי דאמר בהלכות שגגות נמי יתבאר שמגדף לאו עובד עבודה זרה דכל עובד ע\"ז חייב חטאת חוץ ממקבלה באלוה ואילו סבירא ליה דמגדף עובד ע\"ז לא הוה מייתי מגדף בכלל פטורין מן החטאת ודקא דיקת מדאמר בהלכות שגגות לפיכך המקבל עליו ע\"ז באלוה וכו' מכלל דמגדף דאמר עובד ע\"ז לאו דוקיא היא דהכי פירוש דבריו ז\"ל לפי שפטר מגדף מקרבן אע\"פ שהוא בלאו שיש בו כרת כדאמר ונתן הטעם מפני שלא עשה מעשה שכך נוסח דבריו והמגדף מפני שאין בו מעשה ונאמר לעושה בשגגה יצא מגדף שאין בו מעשה אמר אחר כך לפיכך המקבל עליו ע\"ז באלוה וכו' כלומר לפי שנפטר מגדף מקרבן מפני שלא עשה מעשה כך יפטר מקבל ע\"ז באלוה מקרבן מפני שלא עשה מעשה וזה ברור מדבריו ז\"ל. הנה נתבאר לך דהאי קושיא לית בה מאי דקשי ליה דדבריו ז\"ל ברורים ותרוצים ועומדין שהולכין על שורה אחת ואין ביניהם חלוקה כלל.
ושאמרת ועוד הא קיימא לן דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ור' נתן ור' חנניה בן עקביא חלוקין עליו בשני זו ודאי צריכה עיון וראוי לעמוד בה ולהקשות כמותה ופירוקה יתבאר מפירוש השמועה אלא נכנס הספק ובאה הקושיא אלא מזה שאמרת שבין לר' נתן ובין לר' חנניה בן עקביא שני תשלומין לראשון ולאו הכי הוא דהכי אמרינן במאי קא מיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא פירושו שאין השני תלוי בראשון אלא חיוב בעצמו כמו שאר הרגלים לפיכך אם הזיד לדבריו בראשון בשני חייב וכן אם שגג בראשון והזיד בשני כדאסיקנא לבסוף הילכך הזיד בזה ובזה וכו' הזיד ושגג בראשון והזיד בשני לרבי ור' נתן חייב וכו' שגג בראשון והזיד בשני לרבי חייב וכו' ור' נתן סבר שני תשלומין לראשון הוא ותקוני לראשון לא מתקנינן ליה ולפיכך לדבריו אם הזיד בראשון ושגג בשני חייב שמשהזיד בראשון נראה לחיוב דתקוני לראשון לא מתקני ליה אליביא ואם לא ישלם התשלומין אפילו שגג בעת התשלומין חייב הוא לא מפני שלא עשה את השני ששגג בו אלא מפני שלא עשה את הראשון להזיד בו ור' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא ולדבריו אם שגג בראשון אפילו הזיד בשני או שגג בשני אפילו הזיד בראשון פטור כדאסקנה בסוף הזיד בראשון ושגג בשני לרבי וכו' ולר' חנניה בן עקביא פטור שגג בראשון והזיד בשני לרבי וכו' ולר' חנניה בן עקביא פטור וטעם הדבר שאם הזיד בראשון לא נראה לחיוב שכבר עשה לו הכתוב לדבריו תקנה בשני ואם שגג בשני פטור שבעת התקנה שוגג היה וכן אם שגג בראשון והזיד בשני פטור שהראשון שהוא עיקר החיוב פטור הוא עליו מפני ששגג בו ואין השני עיקר חיוב עד שנחייב אותו עליו אם הזיד בו ולא הזיד בראשון הלכך לדברי ר' חנניה בן עקביא אינו חייב אלא בשהזיד בזה ובזה כדאמרינן הזיד בזה ובזה דברי הכל חייב נמצא עכשיו ר' נתן סבר שני תשלומין לראשון ולאו תקנתא הוא ור' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא ולאו תשלומין הוא שענין התשלומין אינו ענין התקנה כדפרשינן תדע דאם הזיד בראשון ושגג בשני לדברי ר' נתן שאומר שני תשלומין חייב ולדברי ר' חנניה בן עקביא שאומר שני תקנתא פטור.
הנה נתבאר לך דאין ר' נתן ור' חנניה שוין בשני תשלומין כשאמרת ורבי אומר שני רגל בפני עצמו הוא ואינו לא תשלומין ולא תקנתא והואיל והדבר כן לא דחינן דברי רבי בדברי ר' נתן ור' חנניה בן עקביא שאין חבריו שוין בדבריהם עד שנאמר אין הלכה כרבי מחביריו אלא גם הם נחלקין זה אומר תקנה וזה אומר תשלומין ואם יאמר אדם אין הלכה כרבי דר' נתן ור' חנניה חלוקין עליו ואומרין אין שני רגל בפני עצמו כך יאמר לו אין הלכה כר' נתן מדרבי ור' חנניה חלוקין עליו ואומרין אין שני תשלומין לראשון וכן נמי אין הלכה כר' חנניה מדרבי ור' נתן חלוקין עליו ואומרין אין שני תקנה לראשון הילכך ליכא למיגמר מזו הדרך הלכה לא כרבי ולא כר' נתן ולא כר' חנניה אבל מדרך אחרת נדע דהלכה כרבי שרבי תנא קמא דברייתא והוא ס\"ל שני רגל בפני עצמו בא ר' נתן וחלק עליו ואמר שני תשלומין שכך יצא מכלל דבריו כדאפרש בגמרא במאי קא מפלגי וכו' ובא ר' חנניה בן עקביא וחלק עליו חלוקה אחרת ואמר שני תקנה הוא הילכך הלכה כרבי דרבי ור' נתן הלכה כרבי מחבירו ור' חנניה בן עקביא נמי הלכה כרבי מזה הטעם עצמו שאין ר' נתן ור' חנניה שוים עד שידחו דברי רבי בדבריהם כשאמרת הרי נתברר לך דהלכה כרבי בלא ספק וכל שכן דסתם מתניתין לענין מגדף כרבי כדמפרשינן לעיל ולא אשתאר בקושיא זו ספיקא כלל בסייעתא דשמיא." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד קשיא לי שאמר זצ\"ל בספר קרבנות בד\"א שהאונן טובל ואוכל פסחו לערב שמת לו המת אחר חצות שכבר נתחייב בקרבן פסח אבל אם מת לו המת קודם חצות אין שוחטין עליו אלא ידחה לשני ואם שחטו וזרקו עליו הדם טובל ואוכל לערב. שמעינן מהא שאם מת לו המת קודם חצות ועבר עליו חצות ואע\"פ שלא ניטמא אינו מתחייב בפסח מפני שהוא אונן נמצא מה שאמרו חכמים באונן לא העמידו דבריהם במקום כרת אינו אלא לאחר חצות אבל קודם חצות העמידו ונדחה לפסח שני ואע\"פ שהלכה זו חמורה וצריכה לפנים ולפני ולפנים קשיא לי בה טובא חדא דמי שמת לו מת אחר חצות לאו אונן קרינן בה דהא מחייב קודם לכן ולא חל אנינות עלויה ואם כן מאי לא העמידו דבריהם ולא אשכחת לה אלא קודם חצות דחל עליה אנינות ואפילו הכי בלילה חייבו אותו באכילת פסח והיינו דתנן האונן והמפקח בגל וכו' שוחטין עליהן לכתחלה ועוד היכי אשכחן תנא דפטר אונן ודחה אותו לפסח שני והא תנו רבנן אלו שעושין את השני זבין והזבות ולא תנא אונן בהדיהו ועוד הא תנן מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני שאלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין בה כרת ואוקים רב ששת דמזיד (ואנן קתלי) [ואונן קתני] בהדייהו ועלה קיימי ואלו חייבין בה כרת מכלל דליכא פלוגתא באונן שלא עשה את הראשון חייב כרת ולמאן דשאני לה בין קודם חצות לאחר חצות ליכא לאוקמי אלא בקודם חצות דלאחר חצות לא חלה אנינות ולאו אונן הוא.
ואי אמרת הא אשכחן תרתי סוגיא דמוכחי דמת קודם חצות אינו מביא לאחר חצות מביא חדא בפרק מי שהיה טמא הא דת\"ר המפריש פסחו וכו' יביאנו לשם הפסח אין בנו וכו' יביאנו לשום שלמים ואמרינן בדמת האב אימת אי לימא דמת קודם חצות בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח הא קא חלה אנינות עלוהי ותירץ רבה לשם פסח שני מכלל דאם חלה אנינות עליה לא מייתי והשנית בפרק טבול יום בזבחים הא דמקשינן בר' שמעון אדר' שמעון דקתני ר' שמעון אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים מיהא דתני ר' שמעון אומר שלמים כשהוא שלם מביא ואינו מביא כשהוא אונן מנין לרבות את הפסח ותירץ אביי לא קשיא כאן שמת לו מת קודם חצות וכאן שמת לו מת אחר חצות קודם חצות דלא איחזי לפסח חלה עליה אנינות לאחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה עליה אנינות דשמעת מינה דאם חלה עליה אנינות לא מייתי התשובה על זה האי דקאמרינן בפסחים בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח בתימה הא קא חלה עליה אנינות הכין הוא פירשא הא קא חלה אנינות עלוהי והיכי מייתי פסח לבדו דהא תנן ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן ואמאי תני יביאנו דמשמע הוא לבדו ותירץ רבה שלא נתכוין התנא אלא לתקן את כבש הפסח וללמד שראוי הוא שיביא פסח שני ואע\"פ שמתו מקצת בעליו אם נטמא הבן מביאנו בפסח שני מפני שהוא מצוה להטמא לאביו ולעולם אם לא נטמא ממנו עצמו עם אחרים ושוחטין עליו עמהן לא בא לתרץ התנא שאמר יביאנו.
והך דזבחים דאמר אביי לא קשיא כאן שמת לו מת קודם חצות דחלה עליה אנינות לכך שנינו לא יביא ומאי לא יביא בפני עצמו אבל עם אחרים מביא ואע\"ג דחלה עליה אנינות שלא העמידו דבריהם במקום כרת אבל לאחר חצות דלא חלה עליה אנינות יביא ואפילו בפני עצמו נמצאת קודם חצות דחלה עליה אנינות ויש לו להטמא לא יביא בפני עצמו אבל מביא עם אחרים ועלה אמרינן אבל אונן טובל ואוכל את פסחו משום דקסבר אנינות לילה מדרבנן אבל לאחר חצות מאחר שנתחייב בפסח אפילו אנינות יום דמאי דאוריתא לא חלה ואין לו רשות להיטמא שוחטין עליו ואפילו בפני עצמו ולא חיישינן שמא יטמא כדקאמרינן הא דתניא להיטמא לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו ומעשה ביוסף הכהן וכו' אהא דתניא ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו אמרת לא יטמא ופרקינן הא קודם חצות הא לאחר חצות יעיין מר בהא מלתא ואם יש ראיה לדברי הרב יאיר עינינו בה שאין בנו כח להשיג.
תשובה לא ידעתי מאי קושיא דהא תנן טובל ואוכל את פסחו לערב ושקלינן וטרינן בהאי מתניתין טובא בפ' טבול יום ואסיק אביי אידי ואידי כי מת לו מת קודם חצות דלא חזי לפסח חלה אנינות עליה מת לו מת אחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה אנינות עליה וכך מיפרש בפרק מי שהיה טמא משקלא וטריא דגמרא במפריש את פסחו ומת דקודם חצות אידחי ליה לפסח שני נמצא הא דתנן אונן טובל ואוכל את פסחו לערב תרוצא בשמת לו מת אחר חצות דכבר איחייב ליה בפסח קודם האנינות ומפני זה לא חלה אנינות עליה ולא העמידו דבריהם במקום כרת והך שינויא דשנית להני שמעתתא בתשובתך ואמרת דלא אתא גמרא אלא לאשמעינן דקודם חצות אינו מביא קרבן פסח לבדו ולאחר חצות מביא אפילו לבדו לא ידעתי מנין לך תירוץ זה אי מגמ' לא ידענו ולא ראינו הודיענו באיזה מקום בא תירוץ זה ואי מסברא לא מנחינן תלמוד ערוך מוכיח דלאחר חצות מביא וקודם חצות נדחה והדרינן לשנויך דבכי האי שינויא אמרינן ואנן אשנויי ניקו וניסמך כל שכן שאינו שינוי מצוי בתלמוד אלא בסברא די לך.
ודאמרת דלא אירי גמרא אלא בענין הכבש עצמו אם ידחה לשני או לא ידחה אם תדחוק ותאמר כך שמעתא דפסחים דהיא בענין המפריש את פסחו מה תאמר בשמעתא דזבחים דהיא בפירוש באונן עצמו ואמרינן קודם חצות דלא חזי לפסח חלה אנינות עליה ולאחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה אנינות עליה וכמה יש לתמוה על זה השבוש שאמרת דאונן דחלה אנינות עליה אע\"פ שאינן שוחטין עליו בפני עצמו שוחטין עליו עם אחרים דמאחר דחלה אנינות עליה ולא חזי לפסח מה לי בפני עצמו מה לי עם אחרים וכי יעלה על הדעת דאונן דתנן גבי מפקח בגל וחבריו אין אונן דלאחר חצות דהוא ראוי ומחוייב לקרבן ומן הדין היה לשחוט עליו אלא בפני עצמו אלא גזרה שמא מפני כאב לבו לא יאכל וישאר הבשר ויבא לידי שריפה והיינו דתנן ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן שלא יביאו את הפסח לידי פסול ולדבריך אונן דקודם חצות כאב לבו הרבה ומפני זה אין שוחטין עליו בפני עצמו ושלאחר חצות לא חיישינן ביה שמא יביא את הפסח לידי פסול שכאב לבו מועט ואינו כראשון ומפני זה שוחטין עליו בפני עצמו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא מי שימות לו מת קודם חצות אבלו מרובה יותר ממי שימות לו מת אחר חצות ואין בנו צורך להאריך בביאור הפסד זה הפירוש.
ושאמרת בכלל קושיתך היכי אשכחן תנא דפטר אונן ודחה אותו לפסח שני הא אשכחן ליה בענין המפריש פסחו ומת וכו' כדתריץ רבא ושאמרת הא תנו רבנן אלו עושין את השני הזבים והזבות ולא תנא אונן בהדיהו לא קשיא מידי דמידי דפסיק ליה לתנא כגון זבים וזבות תנא מידי דלא פסיק ליה כגון אונן דפעמים נדחה לשני ופעמים עושה בראשון בשמת לו מת אחר חצות לא תנא והא תנא בהדיהו טמא שהוא טמא מת ואונן שמת לו מת קודם חצות סתמיה דטמא הוא כדגרסינן בזבחים לסיועי לאביי ומנא תימרא דשאני לך בין קודם חצות לאחר חצות דתניא לה יטמא מצוה לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כרחו ומעשה ביוסף הכהן וכו' ואי בעית אימא תנא ושייר ודקא מקשית מאוקמתא דרב ששת דמזיד ואונן דקתני בהדיהו לא קשיא מידי דאנן דומיא דמזיד קאמר מזיד שהוא חייב בקרבן פסח בראשון כך אונן שהוא חייב בראשון ולא הקריב ואינו אלא באונן דאיחזי לפסח כגון שמת לו מת אחר חצות כדאמר אביי ולא דחינן גמרא בכי הני קשיא דמיפרקי מכמה אנפי שאמרת בתחלת דברך דמי שמת לו מת קודם חצות לאו אונן קרינן ביה טעות הוא דאע\"ג דלא חלה אנינות עליה לענין פסח חלה עליה לענין קדשים כדתנן בפירוש טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים ולא עוד אלא שאפילו לענין פסח אקרי אונן דאמרינן אונן ומזיד קתני בהדיהו מלשון המשנה עצמה תדע דאונן קרינן ליה ואע\"ג דלא חלה אנינות עליה והמשכילים יבינו." + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "שאלה ועוד נשגבה ממני הא דפסק בספר קרבנות הפסח אינו נאכל אלא בחבורה אחת והא כר' שמעון היא וחזר ז\"ל ואמר למטה שאסור לאוכל לאכל בשתי חבורות והא כר' יהודה היא דתניא (פסחים פ\"ו ע\"א) על הבתים אשר יאכל אותו בהם מלמד שהפסח נאכל בב' חבורות יכול יהא האוכל אוכל בשתי מקומות ת\"ל בבית אחד יאכל מכאן אמרו השמש שאכל כזית בצד התנור וכו' דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהאוכל נאכל בשתי מקומות יכול יהא נאכל בשתי חבורות ת\"ל בבית אחד יאכל וקשיא דאמאי קא פסיק חדא כר' שמעון וחדא כר' יהודה מכמה אנפי חדא דהא מתניתין כולה כר' יהודה היא דתנן שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אלו הופכין פניהם הילך ואוכלין וכו' אלמא פסח אחד נאכל בשתי חבורות והדר תני כשהשמש עומד למזוג אלמא אין הפסח נאכל בשני מקומות ואמרי מתניתין מני ר' יהודה היא דתניא וכו' וליכא למימר דמתניתין דקתני שתי חבורות וכו' בשני פסחים ותנא דמתניתין סבר ליה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא סבר ליה כותיה דאין פסח נאכל בשני מקומות ופליג עליה בשתי חבורות ולא אשמעינן מתניתין אלא שאסור שיהא נראין כמעורבין.
תדע דלא אפשר לפרושי הכי דהא בחד טעמא פליגי ר' יהודה ור' שמעון מר סבר יש אם למקרא ומר סבר יש אם למסורת ותרי קראי דילפי מניהו כולי עלמא לא פליגי דחד להתירא וחד לאיסורא על הבתים אשר יאכלו להתירא בבית אחד יאכל לאיסורא מיהו ר' יהודה רמי קרא דהתירא אשתי חבורות ורמי קרא דאיסורא אשני מקומות וסבר יש אם למקרא ור' שמעון רמי דאיסורא אשתי חבורות ודהתירא אשני מקומות דקסבר יש אם למסורת או חילוף לפי דעת המפרשין ואי סלקא דעתא דאיכא תנא דסבירא ליה בתרויהו לאיסורא קרא דהתירא אמאי רמי ליה והואיל וקראי נינהו ליכא למימר אלא אי כר' יהודה כקוליה וכחומריה אי כר' שמעון כקוליה וכחומריה ומשנתנו דקתני אלו הופכין פניהם וכו' בפסח אחד ולהתירא וכולה ר' יהודה ועוד הא קימא לן דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה ומפורש בירושלמי נמי שאפילו ר' שמעון מודה שנחלקים קודם אכילה דאמר ר' אלעא ור' יוסי בר אלעזר בשם ר' הושעיה הכל מודים בתחלה שהן נחלקין ובסוף אינן נחלקין מה פליגי בשהיו יושבין ואוכלין ובקעה עליהן קורה וכד בעינן למפסק בגמרא דילן היכא דנפרשה מחצה ונסתלקה מחצה לא פסקי אלא לדברי האומר ולדברי האומר מכלל דליכא סברא אחריתא והכרעה שלישית ואפילו הכי אזדא רבינו ז\"ל לטעמיה וקא פסיק שאם נפרצה מחצה או נפרצה בין אכל ובין לא אכל לאיסורא ואע\"ג דאית בה תמיהא אחריתי דהא רב אשי מבעיא ליה סלוק מחיצה או עשית מחיצה מי הואי כשני מקומות או לא ועוד קשיא לי בראיה שהביא על פירושא דפריש לה למתניתין בשני פסחים ושצריך לעשות הקף לחבורה שנ' מן הבשר חוצה ואמר ז\"ל שמפי השמועה למדו שצריך ליתן חוצה במקום אכילתו והא לא ילפינן מיניה אלא למוציא מחבורה לחבורה דתניא לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה אין לי אלא מבית מחבורה לחבורה מנין ת\"ל מן הבשר חוצה תן חוצה לאכילתו כלומר לא תרמי חוצה אבית דהא כתיב לא תוציא מן הבית ולא כתיב ולא תוציא מן הבשר מן הבית חוצה אלא דמייתי ובשר דסמוך ליה ושמע מינה שהמוציא ממקום אכילתו עובר ולעולם האי תן דקאמרי אינו עשה למקום אכילתו חוץ ועוד שנים שהיו אוכלין או אחד היכי עבדי הקף ובכולם לא מצאתי תירוץ ושמא זכות אבות גרמת לו לפרוק לנו אי נמי חכמה יתירה שאני.
תשובה ואנא לא מחכמה דאית בי אבל זכות אבות גרמה להן לתקן דבריהם ולא הניחו פתחון פה עליהם כבר תקן אבא מארי זצ\"ל הספר שלו בכתב ידו כך: כל אוכל מן הפסח אינו אוכל אלא בחבורה אחת והספרים שלכם לא הוגהו יפה ולפי זה התקון הדברים כולן הולכים על שורה אחת כר' יהודה דדוקא דמתניתין כותיה והלכתא כותיה לענין הלכה של שתי חבורות מתוקמא ואפילו על זה התקון שאמר בו כל אוכל מן הפסח וכו' שכך אמר ז\"ל שתי חבורות שנפרצה מחיצה מביניהן אינן אוכלין וכך אמרינן בגמרא היו יושבין ונסתלקה מחיצה מביניהן לדברי האומר אין האוכל אוכל בשני מקומות לא אכלי ושאמר ז\"ל אח\"כ וכן אם היתה חבורה אחת ונעשת מחיצה ביניהן אינן אוכלין עד שתסתלק המחיצה אין משמע הדברים אלא בשהיו בני אותה החבורה אוכלין ונעשית המחיצה ביניהן וכדאמרינן בגמרא היו יושבין ונפרצה וכו' לדברי האומר פסח נאכל בשתי חבורות אי לא אכול אכלי ואי אכול לא אכלי אבל זה שאמר ז\"ל שאין הפסח נאכל בשתי חבורות ודאי אהך סברא קמא אבל להאי סברא בתרא שתקן הספר עליו דהיא דוקא לא מתוקם כלל ומכל מקום ראוי לפי זה הפסק האחרון ומתוקן להיות נוסח ההלכה כך וכן אם היתה חבורה אחת והתחילו לאכל ואח\"כ נעשת מחיצה ביניהן אינן אוכלין עד שתסתלק המחיצה שאין נעקרין מחבורה לחבורה וכבר פרשתי זה וכיוצא בו בכלל הענינים שפרשתי אותם בספר הבאור לעקרי החבור שאני מתעסק בחבורו.
ושתמהת לענין סלוק מחיצה ועשיית מחיצה דעלת בגמרא בתיקו לית בה תמיה כלל דתיקו דאיסורא לחומרא ולפיכך פסק ז\"ל לחומרא שעשיית מחיצה וסילוק מחיצה בשני מקומות ולענין צריך לעשות הקף חוץ לחבורה פשוט הוא דמה לשון דיקת להאי... תן חוצה לאכילתו ולא יעשה לחבורה פנים וחוצה אלא בדבר המבדיל בינה ובין חברתה שאי אפשר שתפרד חבורה מחבורה ויהיה מקומה מסוים אלא בהקף וכיוצא בו ועוד הא אמרינן בגמ' על הא דתנן שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד וכו' היו יושבין ונפרסה מחיצה ביניהן היו יושבין ונסתלקה מחיצה מביניהן וכו' וממילא שמעינן דדבר ידוע הוא שצריך להיות בין חבורה וחבורה מה דפסיק בינייהו מחיצה וכיוצא בה ושאותו דאמרינן תן חוצה הוא בדבר שיעשה בו לחבורה פנים וחוצה ולא יהיה זה אלא במחיצה וכיוצא בה ואי קשיא לך אם כן אמאי צריכי להפוך את פניהם אלו מאלו והא נפרדו במחיצה התשובה שזה ההקף אינו במחיצת בנין וכיוצא בה אלא אפילו במחיצת כלים כגון כרים וכסתות ומאי דדמי להו אי נמי הקף באוכלין עצמן ולפיכך עבדינן להו היכר יתר באלו הופכין את פניהן הילך ואלו הופכין וכו' ולא עוד אלא מיהא שמעינן דצריכין לעשות הקף שהפיכת פני אלו הילך ואלו הילך תעשה לאלו הקף ולאלו הקף באוכלין ודקא קשיא לך שנים שהיו אוכלין או אחד היכי עבדי הקף התשובה יוכלו למעבד הקף בכלים וכי אין הקף נעשה אלא באוכלין בלבד עד דקשיא לך היכי עבדי הקף הא לא קשיא מידי ובכולם איכא תירוץ." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות קרבן פסח", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Nashim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Nashim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..dbdadc699c9375f9b0856694d73048d4ac292cbd --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Nashim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,36 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Marriage", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות אישות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Nashim" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל בתחלת ספר נשים מצות עשה של תורה לקדש את האשה באחד משלשה דברים בכסף או בשטר או בביאה ובשטר מדאוריתא ובכסף מדברי סופרים. וקשיא לי בגוה תחלה דאי חיובא דאוריתא לקדש באחד מן השלשה דברים נמצאת קידושי כסף דאוריתא ואמאי הדר אמר בכסף מדברי סופרים ואי אמרת מדאוריתא חייב לקדש באחת משתים היכי נפיק ידי המצוה בכסף שהוא מדרבנן היכי אשכחן חיובי דאוריתא מיפטר במידי דהוא מדרבנן ועוד אי קדושי כסף דרבנן הוא נפקא מינה שהבא עליה במזיד פטור ממיתת בית דין ושוגג פטור מן החטאת ולא אשכחן דפליגי רבנן בין קדושי כסף ובין קדושי שטר אלא בכולה הבא על ארוסה חייב סקילה ואי שוגג חייב חטאת ובכולהו הולד ממזר אי נמי דקדושי כסף דרבנן נפקא מינה שהמקדש בכסף ובא אחר וקידשה לאחר כן בביאה או בשטר מקודשת דאתי דאוריתא מבטיל דרבנן ולא אשכחן דהכי הוא אלא אין קידושיו קדושין וחייב על ביאתה ואין צריכה ממנו גט ועוד אמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ומה טעם אמרו אינה אוכלת וכו' וליכא למימר דאכילת תרומה מדרבנן אלא שמע מינה דאוריתא היא ובפירוש הוא אומר דבר תורה וכן מהא דאמר ליה אביי לרבא דקאמרת שלש תנן ארבע לא תנן מילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דאתיא בקל וחומר לא קתני שמאי דקידושי כסף בהדיא כתיבי ועוד מאי שנא שטר מכסף שטר מהקישא נפק וכסף מגזרה שוה נפיק ואם כן תרויהו מדרשא קאתי לן ואי סבירא ליה דכל מידי דאתי מדרשא דרבנן הוא אפילו שטר נמי ואי דאוריתא אפילו כסף דאוריתא היא ועוד קשיא לי על עיקר מימריה ז\"ל שהקידושין מצוה על אדם חוץ ממצות פריה ורביה ואי מצוה בפני עצמה היא קשיא הא דקא מתרצינן בפרק ואלו מגלחין לא מיבעי קאמר לא מיבעי לארס דלא קא עביד מצוה שאסור אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה נמי אסור...
תשובה לא הגיהו הספרים שלכם בטוב וכמדומה לנו שקודם שתיקן אבא מארי זצ\"ל הלכה זו העתיקו אותו שכך היה סובר בתחלה שקדושי כסף דרבנן ולאו משום דכסף אתי מדרשא אלא כמדומה לי מהא דמקשינן בתחלת גמרא דכתובות מי איכא מידי דמדאוריתא לא הוי גיטא ומשום צניעות ומשום פריצות שרינן אשת איש לעלמא ופרקינן אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינה רבנן לקידושיה אמר ליה רבינא לרב אשי הא תינח היכא דקדיש בכספא בביאה מאי אמר ליה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ושמא נראה לו ז\"ל כשתיקן הספר שראיה זו דחויה ושלא אמרו הא תינח דקידש בכספא משום שקידושי כסף דרבנן אלא משום שקדושי כסף אפשר למימר בהו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכאלו תנאי הוא בקידושין אבל ביאה מאי איכא למימר כל הבועל אדעתא דרבנן בועל ודחינן דאפילו בבעילה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ומכל מקום נוסח דבריו המתוקנים בכתב ידו כך בכסף או בשטר או בביאה ושלשתן דין תורה ואותה הקושיא שהקשית על עיקר דבריו לא קשיא עליה שבמנין המצוות בתחלת הלכה אמר שהמצוה לישא אשה בכתובה וקידושין ולא אמר לקדש אשה וכן אמרינן לישא דקא עבד מצוה וזה שאמר וליקוחין אלו מצות עשה לפי שהיא תחלת מצות הנשואין וכך אמר בתחלה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה אבל קידושין בלא נישואין ודאי לא השלים המצוה עדיין ומצות פריה ורביה מצוה אחרת היא שמצות פריה ורביה כשיהיה לו בן או בת קיים המצוה ומצות הקדושין והנשואין אפילו יש לו כמה בנים וכמה בנות ויש עמו כמה נשים כל אשה שירצה לישא אותה מצוה עליו שישא אותה בקדושין ועיין בדבריו ז\"ל בספר מצות יתבאר לך ההפרש שביניהם ואין בנו צורך להאריך בדבר זה...
" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Nashim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Nashim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0211d60f5e576fe9f9935d2255f2951036c3c295 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Nashim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,33 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Marriage", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Marriage", + "text": [ + [ + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל בתחלת ספר נשים מצות עשה של תורה לקדש את האשה באחד משלשה דברים בכסף או בשטר או בביאה ובשטר מדאוריתא ובכסף מדברי סופרים. וקשיא לי בגוה תחלה דאי חיובא דאוריתא לקדש באחד מן השלשה דברים נמצאת קידושי כסף דאוריתא ואמאי הדר אמר בכסף מדברי סופרים ואי אמרת מדאוריתא חייב לקדש באחת משתים היכי נפיק ידי המצוה בכסף שהוא מדרבנן היכי אשכחן חיובי דאוריתא מיפטר במידי דהוא מדרבנן ועוד אי קדושי כסף דרבנן הוא נפקא מינה שהבא עליה במזיד פטור ממיתת בית דין ושוגג פטור מן החטאת ולא אשכחן דפליגי רבנן בין קדושי כסף ובין קדושי שטר אלא בכולה הבא על ארוסה חייב סקילה ואי שוגג חייב חטאת ובכולהו הולד ממזר אי נמי דקדושי כסף דרבנן נפקא מינה שהמקדש בכסף ובא אחר וקידשה לאחר כן בביאה או בשטר מקודשת דאתי דאוריתא מבטיל דרבנן ולא אשכחן דהכי הוא אלא אין קידושיו קדושין וחייב על ביאתה ואין צריכה ממנו גט ועוד אמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ומה טעם אמרו אינה אוכלת וכו' וליכא למימר דאכילת תרומה מדרבנן אלא שמע מינה דאוריתא היא ובפירוש הוא אומר דבר תורה וכן מהא דאמר ליה אביי לרבא דקאמרת שלש תנן ארבע לא תנן מילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דאתיא בקל וחומר לא קתני שמאי דקידושי כסף בהדיא כתיבי ועוד מאי שנא שטר מכסף שטר מהקישא נפק וכסף מגזרה שוה נפיק ואם כן תרויהו מדרשא קאתי לן ואי סבירא ליה דכל מידי דאתי מדרשא דרבנן הוא אפילו שטר נמי ואי דאוריתא אפילו כסף דאוריתא היא ועוד קשיא לי על עיקר מימריה ז\"ל שהקידושין מצוה על אדם חוץ ממצות פריה ורביה ואי מצוה בפני עצמה היא קשיא הא דקא מתרצינן בפרק ואלו מגלחין לא מיבעי קאמר לא מיבעי לארס דלא קא עביד מצוה שאסור אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה נמי אסור...
תשובה לא הגיהו הספרים שלכם בטוב וכמדומה לנו שקודם שתיקן אבא מארי זצ\"ל הלכה זו העתיקו אותו שכך היה סובר בתחלה שקדושי כסף דרבנן ולאו משום דכסף אתי מדרשא אלא כמדומה לי מהא דמקשינן בתחלת גמרא דכתובות מי איכא מידי דמדאוריתא לא הוי גיטא ומשום צניעות ומשום פריצות שרינן אשת איש לעלמא ופרקינן אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינה רבנן לקידושיה אמר ליה רבינא לרב אשי הא תינח היכא דקדיש בכספא בביאה מאי אמר ליה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ושמא נראה לו ז\"ל כשתיקן הספר שראיה זו דחויה ושלא אמרו הא תינח דקידש בכספא משום שקידושי כסף דרבנן אלא משום שקדושי כסף אפשר למימר בהו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכאלו תנאי הוא בקידושין אבל ביאה מאי איכא למימר כל הבועל אדעתא דרבנן בועל ודחינן דאפילו בבעילה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ומכל מקום נוסח דבריו המתוקנים בכתב ידו כך בכסף או בשטר או בביאה ושלשתן דין תורה ואותה הקושיא שהקשית על עיקר דבריו לא קשיא עליה שבמנין המצוות בתחלת הלכה אמר שהמצוה לישא אשה בכתובה וקידושין ולא אמר לקדש אשה וכן אמרינן לישא דקא עבד מצוה וזה שאמר וליקוחין אלו מצות עשה לפי שהיא תחלת מצות הנשואין וכך אמר בתחלה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה אבל קידושין בלא נישואין ודאי לא השלים המצוה עדיין ומצות פריה ורביה מצוה אחרת היא שמצות פריה ורביה כשיהיה לו בן או בת קיים המצוה ומצות הקדושין והנשואין אפילו יש לו כמה בנים וכמה בנות ויש עמו כמה נשים כל אשה שירצה לישא אותה מצוה עליו שישא אותה בקדושין ועיין בדבריו ז\"ל בספר מצות יתבאר לך ההפרש שביניהם ואין בנו צורך להאריך בדבר זה...
" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות אישות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Nashim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Taharah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Taharah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d1f1ed2dc0d5f5e8dda5a6ddb8501c1c8ca39839 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Taharah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,41 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Immersion Pools", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות מקואות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "שאלה ומצאתי שאמר ז\"ל בהלכות מקוה ואפילו שכח הכלים תחת הצנור פסולין גזרו על השוכח מפני המניח. וקשיא לי בגוה דהא גזרה זו מחלוקת ר' מאיר ור' יוסי אליבא דבית הלל דתנן המניח כלים תחת הצנור אחד כלים גדולים וכו' עד אחד המניח ואחד השוכח כדברי בית שמאי ובית הלל מטהרין בשכח אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ומודים בשכח בחצר שהוא טהור אמר ר' יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת הלכך לדברי ר' יוסי טהורין הן אליבא דבית הלל וקימא לן דר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה וגזרה זו כדאתן לאוקמה משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום. אקשינן הניחא לר' מאיר אלא לר' יוסי שבסר הוין ובטלה לה ונמנו ורבו ואוקימנא אחריתי למנינא ולא עוד אלא אפילו שכח כלים בחצר קא פסק ז\"ל שפסולין דהכי קאמר וכן גזרו על השוכח בחצר בשעת קישור עבים משום מניח ומכלל דבריו נראה לי דקא סבר לא נחלקו ר' מאיר ור' יוסי בשוכח תחת הצנור שנמנו ורבו ולא נחלקו אלא בשוכח בחצר דקאמר ר' מאיר הכל מודים שהוא טהור ואמר ליה ר' יוסי עדיין מחלוקת וכו'.
ומימרא דמשרשיא דבי ר' אמי דקאמר הכל מודים הניחן בשעת קישור עבים וכו' על השכח בחצר אתאמרה וליכא למימר הכי מתרי אנפי, חדא דאי ר' יוסי אסיפא פליג רישא לא פליג אמאי דחינן הניחא לר' מאיר אלא לר' יוסי שבסר הויין הא ר' יוסי מודה וליכא למימר משום סיפא דחינן ומשום רישא לא דחינן דאי לא דחינן משום רישא אמאי לא קמא לה השכח תחת הצנור ממנינא ואמאי אצטרכינן לאוקומי אחריתי באתריה הא בחדא סגיא לן, ועוד אי משרשיא דבי ר' אמי אשוכח בחצר אתא לאשמועינן הא בית הלל סברי בטלה מחשבתו ובית שמאי סברי לא בטלה וכו' ור' מאיר סבר כולהו סבירא להו בטלה מחשבתו מיבעי דאי אמרת בשלמא משרשיא דבי ר' אמי אשוכח תחת הצנור אתא לאשמועינן שפיר דהכי קאמר הכל מודים כלומר ר' מאיר ור' יוסי הניחן בשעת קישור עבים דברי הכל כלומר בית שמאי ובית הלל סברי טמאין ולאו בגזרה אלא משום שמעשיו מוכיחין על מחשבתו כדקאמרינן בעלמא גבי מעלה פרותיו לגג בשעת פיזור עבים דברי הכל טהורין דלא עבד ולא מידי ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל ונחלקו נמי ר' מאיר ור' יוסי בתרויהו ר' מאיר סבר נמנו ורבו ומשמונה עשר דבר הוא ור' יוסי סבר עדיין מחלוקת במקומה עומדת ואינה משמונה עשר דבר אלא שהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו בית הלל סבר בטלה מחשבתו כלומר שהיתה נכרת מתוך מעשיו ובית שמאי סברי לא אמרינן בטלה מחשבתו וגזרינן עליהו דפוסלין את המקוה משום מניח בכוונה בכי האי גונא אלא אי אמרת משרשיא דבי ר' אמי אסיפא אתא לאשמועינן היכי מפרישת לה הא איכא קושין דלעיל הלכך בין שכח תחת הצנור בין שכח בחצר טהורין, בחצר טהורין הן משום דדברי הכל היא ותחת הצנור טהורין דמחלוקת ר' מאיר ור' יוסי היא והלכה כדברי ר' יוסי אליבא דבית הלל דקסבר מחלוקת במקומה עומדת.
תשובה כמה תמיהות באלו הקושיות. מן הלשון עצמו אתה למד שלא נחלקו תנא קמא ור' יוסי אלא בשוכח בחצר שכך אמר תנא קמא המניח כלים תחת הצנור אחד כלים גדולים וכו' פוסלין את המקוה אחד המניח ואחד השוכח כדברי בית שמאי בית הלל מטהרין בשוכח אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל פירוש ולפיכך השוכח תחת הצנור פוסלין ולא פליג ר' יוסי על ר' מאיר בזה וחזר תנא קמא ואמר ומודים בית שמאי בשוכח בחצר שהן טהורין כלומר לא פליגי בית שמאי על בית הלל בשוכח בחצר ולא פליג ר' מאיר על תנא קמא בזה אבל פליג ר יוסי על תנא קמא בזו דאמר ומודים ואמר הוא עדיין מחלוקת במקומה עומדת וכשם שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשוכח תחת הצנור כך נחלקו בשוכח בחצר ואילו היה הדבר כמו שעלה על לבך שר' יוסי חולק על ר' מאיר בנמנו ורבו בתחלה היה לו לחלוק וכך היה צריך לומר אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ור' יוסי אומר עדיין מחלוקת במקומה עומדת ואמאי שתיק התנא על מחלוקת ר' יוסי ולא שנאה אלא על פסקת ומודים דהוא ענין אחד. ושקשה לך על זה הפירוש מדאקשינן בגמרא הניחא לר' מאיר אלא לר' יוסי חסרון להו ודאי קושיא יפה היא אבל איכא לתרוצי ולא דחינן לשון המשנה ומשנינן צורת הענין בזו הקושיא דאיכא למימר הואיל ומילתא דכלים לר' מאיר פסיקא בצנור ובחצר חדא מדרבו וחדא מדהודו דר' מאיר לא פליג על תנא קמא במודים בית שמאי בשוכח בחצר ומדלא פליג עליה כותיה סבירא ליה ולפיכך חשבינן אליבא דר' מאיר האי מתניתין ממנינא אלא לר' יוסי דאמר דמילתא דכלים לא פסיקא דהא בחצר איכא מחלוקת לדבריו ולא יכול למימני מניח בכלים דלא פסיקא מלתיהו בצנור וחצר אליביה דידיה ולפיכך נפקא מילתא דכלים ממנינא לטעמיהו וחסרן להו.
ראיה לזה הפירוש הנכון הא דאקשינן בתר הכי הניחא לר' יוסי אלא לר' מאיר טפיא ליה כלומר לר' יוסי דמפיק מלתא דכלים ממנינא הואיל ויש בה מחלוקת וליכא לממניה ניחא ליה אי חשיב תינוק גוי מכלל המנין לא טפיין ליה אלא לר' מאיר דפסיקא מלתא דכלים ולפיכך אי אפשר לאפוקה ממנין אי חשיב תינוק גוי כשאמרת דהוא ממנינא הוא טפיין להו ופרקינן ר' מאיר אוכלין וכלים חדא חשיב להו ואי כדסליק אדעתיכו דפלגינן צנור מחצר כשנראה מקושיתך על פירוש הרב ז\"ל דאמרת בכללה אמאי לא קמא לה השוכח תחת הצנור ממנינא וכו' לו היה הדבר כן שהצנור והחצר מחולקין עד שיוכל החולק באחד מהם למנות השני היו שנים במנין ולעולם קשיא לר' מאיר וטפיין להו ואע\"ג דחשיב אוכלים וכלים שנטמאו במשקין בחדא הלכך ליכא לפרושי אלא כדפרשינן ושקשה לך מדגרסיתו בית הלל סברי בטלה מחשבתו ובית שמאי סברי לא אמרינן בטלה מחשבתו התשובה שאין לשון התלמוד כך אלא בהרבה ספרים חקרנו וכתוב בהם מר סבר בטלה מחשבתו ומר סבר לא בטלה מחשבתו ולעולם אימא לך מר דהוא תנא קמא ומר דהוא ר' יוסי כדפריש אבא מארי זצ\"ל בפירוש המשנה במסכת מקווה ולא קשיא ליה מידי." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Taharah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Taharah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..37a2116d495f8951870f1d1dcc0a8ecffea02f8a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Taharah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,38 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Immersion Pools", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Immersion_Pools", + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "שאלה ומצאתי שאמר ז\"ל בהלכות מקוה ואפילו שכח הכלים תחת הצנור פסולין גזרו על השוכח מפני המניח. וקשיא לי בגוה דהא גזרה זו מחלוקת ר' מאיר ור' יוסי אליבא דבית הלל דתנן המניח כלים תחת הצנור אחד כלים גדולים וכו' עד אחד המניח ואחד השוכח כדברי בית שמאי ובית הלל מטהרין בשכח אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ומודים בשכח בחצר שהוא טהור אמר ר' יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת הלכך לדברי ר' יוסי טהורין הן אליבא דבית הלל וקימא לן דר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה וגזרה זו כדאתן לאוקמה משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום. אקשינן הניחא לר' מאיר אלא לר' יוסי שבסר הוין ובטלה לה ונמנו ורבו ואוקימנא אחריתי למנינא ולא עוד אלא אפילו שכח כלים בחצר קא פסק ז\"ל שפסולין דהכי קאמר וכן גזרו על השוכח בחצר בשעת קישור עבים משום מניח ומכלל דבריו נראה לי דקא סבר לא נחלקו ר' מאיר ור' יוסי בשוכח תחת הצנור שנמנו ורבו ולא נחלקו אלא בשוכח בחצר דקאמר ר' מאיר הכל מודים שהוא טהור ואמר ליה ר' יוסי עדיין מחלוקת וכו'.
ומימרא דמשרשיא דבי ר' אמי דקאמר הכל מודים הניחן בשעת קישור עבים וכו' על השכח בחצר אתאמרה וליכא למימר הכי מתרי אנפי, חדא דאי ר' יוסי אסיפא פליג רישא לא פליג אמאי דחינן הניחא לר' מאיר אלא לר' יוסי שבסר הויין הא ר' יוסי מודה וליכא למימר משום סיפא דחינן ומשום רישא לא דחינן דאי לא דחינן משום רישא אמאי לא קמא לה השכח תחת הצנור ממנינא ואמאי אצטרכינן לאוקומי אחריתי באתריה הא בחדא סגיא לן, ועוד אי משרשיא דבי ר' אמי אשוכח בחצר אתא לאשמועינן הא בית הלל סברי בטלה מחשבתו ובית שמאי סברי לא בטלה וכו' ור' מאיר סבר כולהו סבירא להו בטלה מחשבתו מיבעי דאי אמרת בשלמא משרשיא דבי ר' אמי אשוכח תחת הצנור אתא לאשמועינן שפיר דהכי קאמר הכל מודים כלומר ר' מאיר ור' יוסי הניחן בשעת קישור עבים דברי הכל כלומר בית שמאי ובית הלל סברי טמאין ולאו בגזרה אלא משום שמעשיו מוכיחין על מחשבתו כדקאמרינן בעלמא גבי מעלה פרותיו לגג בשעת פיזור עבים דברי הכל טהורין דלא עבד ולא מידי ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל ונחלקו נמי ר' מאיר ור' יוסי בתרויהו ר' מאיר סבר נמנו ורבו ומשמונה עשר דבר הוא ור' יוסי סבר עדיין מחלוקת במקומה עומדת ואינה משמונה עשר דבר אלא שהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו בית הלל סבר בטלה מחשבתו כלומר שהיתה נכרת מתוך מעשיו ובית שמאי סברי לא אמרינן בטלה מחשבתו וגזרינן עליהו דפוסלין את המקוה משום מניח בכוונה בכי האי גונא אלא אי אמרת משרשיא דבי ר' אמי אסיפא אתא לאשמועינן היכי מפרישת לה הא איכא קושין דלעיל הלכך בין שכח תחת הצנור בין שכח בחצר טהורין, בחצר טהורין הן משום דדברי הכל היא ותחת הצנור טהורין דמחלוקת ר' מאיר ור' יוסי היא והלכה כדברי ר' יוסי אליבא דבית הלל דקסבר מחלוקת במקומה עומדת.
תשובה כמה תמיהות באלו הקושיות. מן הלשון עצמו אתה למד שלא נחלקו תנא קמא ור' יוסי אלא בשוכח בחצר שכך אמר תנא קמא המניח כלים תחת הצנור אחד כלים גדולים וכו' פוסלין את המקוה אחד המניח ואחד השוכח כדברי בית שמאי בית הלל מטהרין בשוכח אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל פירוש ולפיכך השוכח תחת הצנור פוסלין ולא פליג ר' יוסי על ר' מאיר בזה וחזר תנא קמא ואמר ומודים בית שמאי בשוכח בחצר שהן טהורין כלומר לא פליגי בית שמאי על בית הלל בשוכח בחצר ולא פליג ר' מאיר על תנא קמא בזה אבל פליג ר יוסי על תנא קמא בזו דאמר ומודים ואמר הוא עדיין מחלוקת במקומה עומדת וכשם שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשוכח תחת הצנור כך נחלקו בשוכח בחצר ואילו היה הדבר כמו שעלה על לבך שר' יוסי חולק על ר' מאיר בנמנו ורבו בתחלה היה לו לחלוק וכך היה צריך לומר אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ור' יוסי אומר עדיין מחלוקת במקומה עומדת ואמאי שתיק התנא על מחלוקת ר' יוסי ולא שנאה אלא על פסקת ומודים דהוא ענין אחד. ושקשה לך על זה הפירוש מדאקשינן בגמרא הניחא לר' מאיר אלא לר' יוסי חסרון להו ודאי קושיא יפה היא אבל איכא לתרוצי ולא דחינן לשון המשנה ומשנינן צורת הענין בזו הקושיא דאיכא למימר הואיל ומילתא דכלים לר' מאיר פסיקא בצנור ובחצר חדא מדרבו וחדא מדהודו דר' מאיר לא פליג על תנא קמא במודים בית שמאי בשוכח בחצר ומדלא פליג עליה כותיה סבירא ליה ולפיכך חשבינן אליבא דר' מאיר האי מתניתין ממנינא אלא לר' יוסי דאמר דמילתא דכלים לא פסיקא דהא בחצר איכא מחלוקת לדבריו ולא יכול למימני מניח בכלים דלא פסיקא מלתיהו בצנור וחצר אליביה דידיה ולפיכך נפקא מילתא דכלים ממנינא לטעמיהו וחסרן להו.
ראיה לזה הפירוש הנכון הא דאקשינן בתר הכי הניחא לר' יוסי אלא לר' מאיר טפיא ליה כלומר לר' יוסי דמפיק מלתא דכלים ממנינא הואיל ויש בה מחלוקת וליכא לממניה ניחא ליה אי חשיב תינוק גוי מכלל המנין לא טפיין ליה אלא לר' מאיר דפסיקא מלתא דכלים ולפיכך אי אפשר לאפוקה ממנין אי חשיב תינוק גוי כשאמרת דהוא ממנינא הוא טפיין להו ופרקינן ר' מאיר אוכלין וכלים חדא חשיב להו ואי כדסליק אדעתיכו דפלגינן צנור מחצר כשנראה מקושיתך על פירוש הרב ז\"ל דאמרת בכללה אמאי לא קמא לה השוכח תחת הצנור ממנינא וכו' לו היה הדבר כן שהצנור והחצר מחולקין עד שיוכל החולק באחד מהם למנות השני היו שנים במנין ולעולם קשיא לר' מאיר וטפיין להו ואע\"ג דחשיב אוכלים וכלים שנטמאו במשקין בחדא הלכך ליכא לפרושי אלא כדפרשינן ושקשה לך מדגרסיתו בית הלל סברי בטלה מחשבתו ובית שמאי סברי לא אמרינן בטלה מחשבתו התשובה שאין לשון התלמוד כך אלא בהרבה ספרים חקרנו וכתוב בהם מר סבר בטלה מחשבתו ומר סבר לא בטלה מחשבתו ולעולם אימא לך מר דהוא תנא קמא ומר דהוא ר' יוסי כדפריש אבא מארי זצ\"ל בפירוש המשנה במסכת מקווה ולא קשיא ליה מידי." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות מקואות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a0765f6c655a754106efd58a9fe7d2f1ae72f5cc --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,64 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל אין \n חייבין כרת אלא על אכילת חמץ עצמו אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו במה דברים אמורים בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בתערובת בכדי אכילת פרס אע\"פ שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות. מכלל דבריו ניכר דקא מוקים פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בפחות מכזית בכדי אכילת פרס הא יותר מכזית כולי עלמא לא פליגי דתערובת חמץ בלאו גרידא היא בלא כרת וקשיא לי על דבר זה שאין דברי התלמוד מוכיחין שמחלוקת ר' אליעזר ורבנן אלא בפחות מכזית בכדי אכילת פרס כגון כותח הבבלי וחביריו דלית בהן כזית בכדי אכילת פרס אבל בכזית כולי עלמא לא פליגי דחייב כרת מידי דהוי אכל איסורין שבתורה מדאמר ר' אבוה אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וכו' ויתיב רב דימי וקאמר ליה להא שמעתא אמר ליה אביי כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתנן המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתו פסל את כולו המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל ואמר רבה בר בר חנה הואיל וזר לוקה עליו בכזית לאו משום דהתר מצטרף לאיסור ופריק לא מאי כזית דקתני בכדי אכילת פרס שמע מינה דכל איסורין שבתורה כזית בכדי אכילת פרס הרי הוא כאיסור בפני עצמו ומדתמהינן עלה ואכילת פרס דאוריתא היא ואמר ליה אין ואקשינן אי הכי אמאי קא פטרי רבנן עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי כלומר אמאי קא פטרה רבנן הא דאוריתא היא שהוא כעיקר ומהדרינן הנח לכותח הבבלי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס (הא כזית הכל מודים) שמעינן דפלוגתא דר' אליעזר ורבנן אינה [אלא] בפחות מכזית בכדי אכילת פרס הא כזית הכל מודים שהוא בכרת כשאר איסורין שבתורה
תדע דהא ר' אליעזר לא מחייב אתערובת בלאו אלא מדדריש כל כדגרסינן ור' אליעזר עירובו בלאו מנא ליה דכתיב כל מחמצת לא תאכלו אי הכי כרת נמי נחייב דהא כתיב כי כל אוכל מחמצת ואוקימנא דהאי מחמצת מיבעי ליה לשנתחמץ על ידי דבר אחר בין בעונש בין באזהרה וטעמא דר' אליעזר מדכתיב כל שמעינן מינה מריבוי כל נפקא ליה ולאו מגופיה דקרא ובפירוש אמרינן לקמן ורבנן דלא מיחייבו על עירובו כל לא דרשי ונפקא לן מינה דפלוגתיהו אינה אלא בפחות מכזית ולהכי נקטי כותח הבבלי וחביריו דלית בהו כזית בכדי אכילת פרס (ואין כאן) [ואם כן] לאו גרידא בלא כרת לא משכחת להו רבנן אלא או כזית בכדי אכילת פרס שהוא כעיקר וחייב כרת או פחות מכן ופטר מכל וכל שהרי כל לא דרשו ואי לא דרשי כל לאו גרידא מנא להו הא גופיה דקרא לשנתחמץ מחמת דבר אחר הוא דאתא בין בכרת בין בלאו ואי אמרת כר' אליעזר פסק ז\"ל הרי נתברר שלא חלק ר' אליעזר אלא בכותח הבבלי וחביריו דלית בהו כזית בכדי אכילת פרס והוה ליה לחייב על הפחות מכזית והרי קא פטר ואי אמרת דר' אליעזר ורבנן לא פליגי בכותח וחביריו אלא בשאכל מהן כזית בכדי אכילת פרס דרבנן סברי בטלה דעתו אצל כל אדם ופטר ור' אליעזר סבר לא בטלה אם כן לר' אליעזר מאי שנא מכל איסורין שבתורה דחייב כרת ולא צריך קרא אלא לעולם בפחות הוא דפליגי ולא עוד אלא אפילו ר' אליעזר לא נסיב תלמודא אלא מרבוי כל והוא ז\"ל הביא ראיה מדכתיב מחמצת לא תאכלו הלכך קשיא וכי אמרי רבנן נמי דלא לקי הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס [ובדאיכא] אפילו לרבנן חייב...
תשובה כותח הבבלי וחביריו תערובת שיש בה כזית בכדי אכילת פרס הן וזה שאמר התלמוד הנח לכותח הבבלי דלית בה כזית בכדי אכילת פרס בכותח לבדו לא בחביריו מפני שהכותח אין דרך בני אדם לאכול אותו לבדו אלא עם הפת הלכך אע\"פ שיש בעיקר עירובו כזית בכדי אכילת פרס האוכל אותו פטור לדברי רבנן דאי אכיל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם ואי אכיל ליה על ידי פת וכיוצא בה ומשטר קא שטיר ואכיל לא יבוא בשיעור שיאכל אותו כזית בכדי אכילת פרס וזה שהבנת שדברי התלמוד בכותח וחביריו לאו דוקא הוא אלא בכותח לבדו מהאי טעמא דאמר גמרא דפרשינן הכא הלכך כותח הבבלי וחביריו תערובת שיש בו כזית בכדי אכילת פרס הן ולא אמרי רבנן דכותח אין בו כזית בכדי אכילת פרס אלא מהך טעמא ומהנה ראיה ברורה למבינים שהתערובת של כותח וחביריו יש בה כזית בכדי אכילת פרס והאי דאמרינן היתר מצטרף לאיסור לאו למימרא שהתערובת כעיקר בכרת דהא בהדיא איפרש על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו וליכא למימר דהאי עירובו בלאו, עירוב שיש בו פחות מכזית בכדי אכילת פרס הוא אבל שיש בו כזית בכדי אכילת פרס בכרת כדאמרת דהא על חמץ דגן גמור אמרינן שהוא ענוש כרת למימרא דכל שאינו גמור אלא על ידי תערובת אין בו כרת הלכך אין ענין האי דסבירא לן בהאי ענינא דהיתר מצטרף לאיסור לאו, למימרא שאין התערובת מבטלת האיסור לאו למימרא שאין התערובת ממעטת העונש ולענין פסיקת ההלכה אסתם מתניתין סמכינן דקתני על כותח וחביריו דאית בהו כזית בכדי אכילת פרס כדפרשינן הרי אלו באזהרה ואין בהן כרת דקימא לן דמחלוקת דברייתא וסתם מתניתין הלכה כסתם מתניתין והראיה שהביא ז\"ל פשוטה שנאמר כל מחמצת לא תאכלו כל לרבות התערובת כדאיפרש בגמרא ולא לחייב המלקות ככל הלאוין שיש בהן מעשה ודברים ברורים הן דבריו ז\"ל ועומדין על תלם..." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה הוקשה על מה שאמר ז\"ל ישראל \n שהרהין את חמצו אצל הגוי אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות הגוי ואותו החמץ מותר לאחר הפסח והוא שיהיה זמן שקבע לו קודם הפסח ואם לא אמר לו קנה מעכשיו נמצא אותו חמץ כאלו הוא פקדון אצל הגוי ואסור בהנאה לאחר הפסח. הא גופה קשיא אם הזמן שקבע לו קודם הפסח הוא מאי אצטריך מעכשיו הרי כבר הגיע זמן ולא החזיר לו מעותיו וקנה אותו הגוי במעותיו ובמשיכת החמץ ועוד כגון זה צריכא למימר הא ודאי חמץ של גוי הוא ולא נשתייר לישראל בו כלום והרי הוא כחמץ שנמכר לגוי מכר גמור וממתניתין נמי תיקשי דתנן נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר פסח מותר בהנאה ואם תאמר משנה זו לא התירה אלא כגון שהרהינו אצלו וקבעו לו זמן וכלה הזמן לפני הפסח ליכא למימר הכא דאי כדאמרת היכי מצינן לאותובי מינה על רבא דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ולמימר ליה אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטול הכי מותר בהנאה דברשותא דגוי קאי כלומר משעת נתינת המעות נשתעבדו לו גוף הנכסים ואע\"פ שלא הגיע הזמן הקבוע אלא אי אמר מכאן ולהבא הוא גובה כלומר כל אותו הזמן שבין נתינת המעות לזמן הפרעון לא נשתעבדו לו גוף הנכסים אמאי מותר בהנאה ברשותא דישראל קאי כלומר והלא שבעת ימי הפסח בתוך הזמן וכבר עברו עליו וברשותא דישראל היה ואמאי מותר בהנאה ואוקמא רבא בשהרהינו אצלו ולפיכך קנאו ובמסקנא תריץ מתניתין בהדי ברייתא ואוקימנין מתניתין כדאמר ליה קני מעכשיו ולפיכך אם עבר הזמן ולא נתן לו מעותיו נמצא החמץ של גוי משעה שאמר לו קנה מעכשיו ואע\"פ שלא נגמרה קנייתו עד שעבר הפסח והגיע הזמן הואיל ולא קיים תנאו קנה למפרע ולפיכך מותר והברייתא שאמרה אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח דברי הכל עובר בדלא אמר ליה מעכשיו נמצינו למידין מכאן אע\"פ שהגיע הוא ולא קנה משכון דלאו בר צדקה הוא כיון דאמר ליה קני מעכשיו קנה ולא מצינן לאוקמי מתניתין בשקבעו לו זמן והגיע הזמן קודם הפסח...
תשובה זו ודאי קושיא שראוי להקשות כמותה וכמה זמן נתקשת לי קושיא זו בחיי אבא מארי ז\"ל עד שפירש לי טעמא מסברא ואחר פטירתו לחיי העולם נתגלו לי ראיותיה וכתבתי אותן בפירוש מסכת פסחים שחברתי אותו וזה נוסח דברי שם צריכין לברורי בהא שמעתא סברא דסבירא ליה לאבא מארי ז\"ל בה סבר דתנן נכרי שהלוה את ישראל וכו' ואוקמה דלא הוי מותר בהנאה אלא עד דאמר ליה קני מעכשיו צריך שיהיה הזמן הקבוע לפריעת החוב קודם הפסח כגון שהלוהו בראש חודש ניסן ואמר ליה אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד עשרה ימים בניסן קני לחמץ זה מעכשיו ופירש זה אגב שיטפא קשה הרבה דאם הזמן הקבוע קודם הפסח למה הצריכוהו לקני מעכשיו אפילו לא אמר ליה קני מעכשיו כשיגיע אותו הזמן קנה ליה והוי ליה ברשות הגוי וכד מעיינת בהאי פירושא משכחת ליה דיקא וליכא לפרושא אלא הכין דאם הזמן הקבוע אחר הפסח מתי יקנה הגוי לחמץ מעכשיו שהוא עת המשכון כשיגיע אותו הזמן בודאי הילכך לא קנה הגוי לחמץ מעת המשכון אלא לאחר הפסח וליכא ליה בפסח קנייה ביה כלל דעדיין לא מטא הזמן הקבוע ביניהן ונמצא החמץ בפסח עדיין ברשות ישראל ועבר על בל יראה ובל ימצא ואי אפשר שיהיה זה מותר בהנאה הנה נתברר דצריך הזמן הקבוע שיהיה קודם הפסח בודאי ואחר כך יהיה מותר בהנאה ודקא קשיא לן אמאי צריך לקנוי מעכשיו אם הזמן קודם הפסח והוא כשיגיע הזמן קנה לא קשה מידי דלא הצריכוהו לקני מעכשיו אלא כדי שיגמור ישראל ויקנה לגוי דאי לא אמר הכי לא קני הגוי לחמץ ואפילו מטא הזמן הקבוע תדע דבקנית הגוי למשכון הוא דהצרכנו לקני מעכשיו דקא מקשינן נהי נמי דהרהינו אצלו הא אמרת גוי מישראל לא קני ופרקינן לא קשיא הא דאמר ליה קני מעכשיו הא דלא אמר ליה קני מעכשיו וכך יתבאר מתוספתא דהזמן הקבוע קודם הפסח דתניא בה נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אמר לו אם לא באתי קודם הפסח הרי מכור לך אחר הפסח מותר באכילה ואין צריך לומר בהנאה ישראל שהלוה את הנכרי וכו' אלו נוסח דברי שם בפירוש מסכת פסחים ואחר דברי התוספתא שכתבנו אותם אין בפירושו ז\"ל ודקדוקו ספק כל שכן שדבריו ז\"ל הדין אתם והדעת מכרעת אותן מהטעם שביארנו אותו למעלה ואחר זה הביאור אין הלכה זו צריכה תירוץ אחר למבינים." + ], + [], + [], + [ + "שאלה קשיא לי מן הנוקשא שנשנית במשנה ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתם המצרים וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים ור' אליעזר אומר אף תכשיטי נשים והאי עוברין דתנן משום לא יראה ולא ימצא וליכא מאן דפליג אמתניתין דהא הוא שעובר על הנוקשא שהמה זומן ועמילן וקולן והוא ז\"ל לא הזכיר איסור זה שהרי לא פרט אלא התערובת וכן אמר תערובת חמץ עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא כגון המוריס וכותח הבבלי ושכר המדי שעושין אותן מן הקמח וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלין וכן נמי לענין אכילה לא אסר אלא התערובת בלבד אבל הנוקשא לא וקשיא דהא תנן הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת דאלמא דין הנוקשא כדין התערובת ואמאי קא מחייב אתערובת בלאו כר' אליעזר ואנוקשא פטר והא בין רב יהודה דקא מוקים לה למתניתין כר' מאיר ובין רב נחמן דמוקים לה כר' אליעזר כולהו מודה דמאן דמחייב אתערובת מחייב אנוקשא ולא פליגי אלא בחומר תערובת מן הנוקשא דרב יהודה סבר כיון דר' מאיר מחייב אנוקשא בעיניה כל שכן אתערובת דמחייב שהתערובת דבר הנאכל הוא והנוקשא לאו בר אכילה הוא אלא אם כן על ידי הדחק ורב נחמן סבר ר' אליעזר היא וכיון דמחייב אתערובת שאינו חמץ בפני עצמו מחייב כל שכן הנוקשא שהוא חמץ בפני עצמו ולעולם כולהו לא ילפיה אלא מדכתיב כל ר' מאיר מרבי הנוקשא כל שכן התערובת ור' אליעזר מרבי התערובת וכל שכן הנוקשא ותניא כותיה דרב יהודה שלא ריבה ר' אליעזר מכל אלא התערובת בלבד אבל נוקשא לא הלכך הויא מתניתין כר' מאיר ולעולם בין לרב נחמן בין לרב יהודה אנוקשא חייב ואם תאמר לא אוקימנא מתניתין אליבא דיחיד אלא כדי לבטלה אם כן מאי שנא מתערובת שחייב עליה הוה ליה למיפטר נמי בתערובת ואי מדתניא במכילתא סתם כותיה דר' אליעזר באיסור תערובת ולא אמר את הנוקשא מי אלימא ממתניתין הא מתניתין כיון דאוקימנא בדברי יחיד בטלה בריתא נמי הא אוקימנא בפירוש כר' אליעזר כל שכן דלאו הלכתא היא...
תשובה האי נוקשא דהוא חמץ שאין בו תערובת כדאמרת היכי דמי אי ראוי לאכילה הוא כבר חייב על אכילתו כרת ואם אינו ראוי לאכילה פטור הוא על אכילתו ולענין קיומו בפסח אם צורת החמץ ניכרת עובר על קיומו ואם אין צורת החמץ ניכרת אלא נפסדה פטור הוא על קיומו כל אילו הדינין כבר פירש אותם אע\"פ שלא פירש לשון נוקשא שאין אנו יודעין מה הוא ביחוד ואם הנוקשא כמו שאמרת זומן ועמילן וקולן של סופרים כבר אמר בגדים וכו' ניירות שדבקו אותן בחמץ וכל כיוצא בזה מותר לקיימן בפסח ואין בהן משום לא יראה ולא ימצא שאין חמצו החמץ עומדת מכלל שהחמץ עצמו שדבקו בו אם הוא בפני עצמו אסור לקיימו..." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "שאלה קא פסק הרב ז\"ל דמאן דאכל מצה בלא כוונה יצא כגון שאנסוהו גוים. מכלל דקא סמך אהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא ופריש רב אשי שכפאוהו פרסיים אלמא דסבירא ליה דמצות לא בעי כוונה וקשיא מאי דקא פסיק לענין תקיעה שלא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע ואי כשלחו ליה סבירא ליה אפילו התוקע לשיר יצא ואקשינן עלה פשיטא דהאי האי ופריק מהו דתימא התם תאכל מצות אמר רחמנא וקא אכיל כל דהוא אבל הכא מתעסק בעלמא הוא קא משמע לן דמצות לא בעי כוונה מכלל דהא בהא תליא וסברא דיליה כר' זירא היא דאמר ליה לשמעיה איכון ותקע לי ואתיא כי הא דאתיא שומע שומע לעצמו משמיע משמיע לפי דרכו אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בשליח צבור אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע ואע\"פ שבפירוש פסק ז\"ל בקריאת שמע כרבה דלא בעינן כוונה וסמך אשינויא דשנינן דמתניתין דהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא דבקורא להגיה עסקינן ובלשון הזה אמר ז\"ל בספר אהבה הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל וגו' לא יצא והשאר אם לא כיון יצא אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא והאי שינויא לא שנינן ליה אלא אליבא דרבה דאמר מצות לא בעי כוונה כיון דאותיבניה ממתניתין דחה ואוקמה בקורא להגיה ופשטה דמתניתין כר' זירא אזלא בלא דוחקא ומאי שנא דבתקיעה סבירא ליה כר' זירא ובמצה ובקריאת שמע כרבה
ואי אמרת דבקריאת שמע סמך אהא דתנו רבנן שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד עד כאן כוונת הלב דברי ר' מאיר ואמר רבא הלכה כר' מאיר מכלל דבכולה לא בעינן כוונה הלכך בעל כרחין נפסוק כרבה בשאר קריאת שמע וכי כוונה זו למצות קריאת שמע היא ודומיא דכוונת תקיעה למצות תקיעה וכוונת אכילת מצה למצות אכילה הא כוונה דאיפליגו בה ר' אלעזר ור' עקיבא ותנא קמא דברייתא ור' אחא שאמר משום ר' יהודה ור' אלעזר ור' יאשיה נמי וברייתא דר' מאיר לא תניא רמיא אלא לכוונת תפלה דסברי הנו תנאי שמצוה לכוין לבו בשעת קריאה לקבל עול מלכות שמים ואם קרא קריאת שמע בלא כוונת הלב ואע\"פ שנתכוין בקריאתו לשם מצוה לא יצא הואיל ולא כיון לבו לקבל עול מלכות שמים תדע דבהא פליגי דהא בפירוש קאמרי עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה ור' יאשיה סבר עד כאן מצות קריאה וכוונה מכאן ואילך כוונה בלא קריאה דכותיה גבי תוקע ואוכל מצה היכי משכחת לה מתכוין למצות תקיעה בלא שמיעה ולמצות אכילה בלא אכילה ועוד אי בכוונת מצוה פליגי הני תנאי אמאי לא מוקמינן פלוגתא דרבה ור' זירא בתנאי מהני תנאי אלא לאו שמע מינה דמצות כוונה לחוד ומצות קריאה לחוד ומצות קריאה גופה פלוגתא דרבא ור' זירא אי בעינן בשעת קריאה כוונה לעשיית המצוה ולצאת ידי חובה או לא דומיא דטמא שטבל אם צריך לכוין דעתו ליטהר או אינו צריך אלא אע\"ג דלקרורי נפשיה קא מכוין עלתה לו טבילה ועוד אי אמרת בכוונה דעשית מצוה עסקינן איכא לאקשויי מאי קסברי הני תנאי אי נימא דקא סברי מצות צריכות כוונה מאי שנא פסוק ראשון ופרק ראשון או עד לבבך אפילו כולה נמי ואי קסברי מצות אין צריכות כוונה אפילו מקצתה נמי לא הלכך לאו בכוונה דעשית מצוה עסקינן ואם כן ליכא למילף מינה.
ולא עוד אלא אפילו בהלכה זו עצמה נראה לי דקשיא דידיה אדידיה שהרי בתחלה פסק ר' מאיר דלא בעינן כוונה אלא בפסוק ראשון וחזר ופסק כר' אחי שאמר משום ר' יהודה כיון שכיון את לבו בפרק ראשון יצא דהכי קאמר ז\"ל מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה וכן נמי האומנין וכו' ונתן טעם הדבר שלא תהא קריאת עראי כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה ובעניות דעתנו לא מצינו טעם של דבר כך ולא מיפרשא לן אלא משום כוונה כדרמינן אמר ליה רב מרי בריה דבת שמואל לרבא תנן האומנין קוראין וכו' אלמא לא בעינן כוונה ורמינהי ר' שמעון בן יוחאי אומר הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו בכולה וכו' שמע מינה משום כוונה הוא ובמסקנא אמרינן הכי אמר ר' יוחנן בטלין ממלאכתן וקוראין כי היכי דלא תיקשי כוונה אכוונה וכיון דקשיא לן אדבית הלל דאמרי עסיקנן במלאכתן וקוראין אוקימנה בפרק ראשון והינו סבריה דר' יוחנן בריש פרקין דאמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כר' אחי שאמר משום ר' יהודה ובטיבותיה יעיין בהא מילתא טובא כי היכי דליגלי לן מאי דמכסי מינן בה...
תשובה זו השאלה ודאי ראוי לשאול כמותה וכמה דקדוקים יש בה והנה אני מפרש אותה בדרך ברורה בעזרת הבורא מדחזינן לגמרא במסכת ברכות בפרק הקורא דאסיק דבריו בתירוץ המשנה הקורא להגיה והאי מסקנא לאו בלשון רבא אמרינן ליה התם בברכות סמכינן על האי מסקנא דדוקא הוא ואע\"ג דמתחזי מגמרא דראש השנה דהאי מסקנא תירוצא אליבא דרבא הוא סמכינן עליה דאילו לא הוה דייק אליבא דהלכתא לא אסיק ביה הגמרא סתם בפרק הקורא דלא אסיק ביה אלא למימרא דתירוצא דוקא הוא שכך שילינן על מתניתין דהיה קורא בדוכתא מאי כיון את לבו אי לימא לצאת שמע מינה דמצות צריכות כוונה ודחינן לא מאי אם כיון כיון לקרות ואתמהינן לקרות הא קא קרי ופרקינן בקורא להגיה וקם ליה האי תירוצא ומסקנא דגמרא הוא ועליה סמכינן ולענין אכל מצה בלא כוונה ליכא בה ספיקא דמשלחו ליה לאבוה דשמואל ואוקמה רב אשי בשכפאו אותו פרסיים ואוקמתא דסמכא היא דלא אידחיא ליה ועוד דרב אשי בתרא הוא והלכתא כבתראי וסוגיא דגמרא בכל מקום מצות אינן צריכות כוונה וברייתא שנויה בפסחים בפרק ערבי פסחים אכל בלא מתכוין יצא ואע\"ג דאוקמה ר' שמעון בן לקיש כתנאי כי היכי דלא תיקשי ליה לא איכפת לן בדבריו דיחיד הוא וסוגיא דגמרא דמצות אינן צריכות כוונה ולענין תקיעה פשיטה מילתא דהלכתא כר' זירא הדא אקשינן עליה ופרקינן אליביה ולא אקשינן עליה אלא אמאי הצריך כוונת משמיע אבל בכונת שומע ליכא בה ספיקא דמתניתין דוקא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא והך שינויא דשנינן כסבור חמור בעלמא הוא שינויא בעלמא דמסיפא דמתניתין שמעינן דכוונה לצאת בעינן דהכי תנן ואע\"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון את לבו וזה לא כיון הלכך בשופר ומגילה צריכין כוונה לצאת כדיוקא דמתניתין ובקריאת שמע ואכילת מצה וטבילה במי מקוה וכיוצא בהן לא בעינן כוונה לצאת דמצות אינן צריכות כוונה כסוגיא דגמרא בכל דוכתא ודוכתא
ואי קשיא לך מאי שנא שופר ומגילה משאר מצות זו ודאי קושיא עמוקה היא והיא על הגמרא לא על אבא מארי זכרו לחיי העולם הבא וכמה זמן נתקשית לי קושיא זו אחר פטירת אבא מארי ז\"ל עד דאשכחת בה טעמא והוא שהמצות דאמרינן בהו מצות אינן צריכות כוונה מצות שקיומן בעשיית מעשה שגוף אותה העשייה היא המצוה כגון אכילה וטבילה וקריאה וכיוצא בהן אבל שופר הואיל וגוף המצוה שמיעת קול בעלמא היא כי לא מיכוין מאי קא עביד מן המצוה אינו כאוכל מצה וטובל דאע\"פ שלא כיון לבו בעת העשיה כבר קיים המצוה בעת העשיה שגוף המצוה היא שיאכל או יטבול וכן נמי שומע מגילה כשומע שופר תדע דלא הצרכנו קורא מגלה לכוין לבו לצאת אלא שומע קריאת מגלה בלבד הוא שהצרכנו אותו כוונה אבל הקורא עצמו אין דינו חמור מדין קורא קריאת שמע דאם כיון לבו לקרות אע\"פ שלא כיון לצאת יצא ואע\"פ שלא נתפרש הכי בגמרא מהקושיא גמרינן ליה ועוד שלא ראינו אותם הצריכו כוונה לצאת אלא בשומע בלבד וכמה טעם ברור הוא זה ודקדוק יפה למבינים וכבר גלינו אותו לכל התלמידים בבית המדרש מכמה שנים
ולענין מה שהארכת בענין כוונת קריאת שמע דהיא בכוונת התפלה לקבל מלכות שמים לא ידעתי באי זה מקום שהוא כוונת יציאה בעלמא ולא ידעתי מאי זה מקום נראה לך שאינו סובר כך והלא בפירוש אמר בסוף הלכה ראשונה מפרק שני בהלכות קריאת שמע והשאר אם לא כיון יצא אפילו היה קורא בתורה כדרכו וכו' למימרא דבפסוק ראשון לא סגיא ליה בכוונת קריאה בעלמא וכבר פירש הכוונה בהלכות תפלה ואמר כיצד היא הכוונה שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה ולא יעלה על הדעת שלא פירש שם אלא כוונת תפלה בלבד שאילו היה הדבר כך היה אומר כיצד היא כוונת התפלה והואיל ולא אמר כך אלא היא הכוונה סתם משמע בין כוונת תפלה בין כוונת קריאת שמע ועוד ענין אחד הוא לקריאת שמע ולתפלה שהכל דבור לפני הקב\"ה וצריכין כוונה אחת ובפירוש אמר בפרק שני מהלכות קריאת שמע וצריך להאריך בדלת של אחד כדי שימליכהו על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות ואין בדבריו בכוונה ספק כלל
ושהקשית מדפסק כר' מאיר וחזר ופסק כר' יוחנן דאמר בטלין בפרק ראשון תמיה וזו הקושיא להדא קושיא שכבר פירש ענינה הרב רבנו יצחק בעל ההלכות זצ\"ל במסכת ברכות וראוי לחכם להקשות אותה עיין במסכת ברכות בפרק היה קורא תמצא פירוק קושייתך ותירוץ דברי אבא מארי זצ\"ל דהכי אמר ז\"ל על פירוק הגמרא לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני האי פירוקא לדברי ר' יוחנן הוא דסבירא ליה וכו' אבל לרבא לאו משום דבעינן כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דבטלין ממלאכתן אלא משום דלא לישוי לה עראי הוא כי הא דגרסינן ביומא בפירקא קמא אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו וכו' ולפי זה הפירוש הנכון של רבינו יצחק ז\"ל הילכתא כר' יוחנן או כמאן דתריץ אליביה במתניתין דהאומנין לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני ולא מטעמיה דהוא סבר בטילה משום כוונה וטעמא דהלכתא משום קריאת עראי הנה גלינו סתרי שאלה זו כולה ולא נשאר בה קושיא בסיעתא דשמיא." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..475d83d9cc41dd707d75c4e459bf6b3176dc2154 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,61 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Leavened_and_Unleavened_Bread", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל אין \n חייבין כרת אלא על אכילת חמץ עצמו אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו במה דברים אמורים בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בתערובת בכדי אכילת פרס אע\"פ שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות. מכלל דבריו ניכר דקא מוקים פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בפחות מכזית בכדי אכילת פרס הא יותר מכזית כולי עלמא לא פליגי דתערובת חמץ בלאו גרידא היא בלא כרת וקשיא לי על דבר זה שאין דברי התלמוד מוכיחין שמחלוקת ר' אליעזר ורבנן אלא בפחות מכזית בכדי אכילת פרס כגון כותח הבבלי וחביריו דלית בהן כזית בכדי אכילת פרס אבל בכזית כולי עלמא לא פליגי דחייב כרת מידי דהוי אכל איסורין שבתורה מדאמר ר' אבוה אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וכו' ויתיב רב דימי וקאמר ליה להא שמעתא אמר ליה אביי כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתנן המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתו פסל את כולו המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל ואמר רבה בר בר חנה הואיל וזר לוקה עליו בכזית לאו משום דהתר מצטרף לאיסור ופריק לא מאי כזית דקתני בכדי אכילת פרס שמע מינה דכל איסורין שבתורה כזית בכדי אכילת פרס הרי הוא כאיסור בפני עצמו ומדתמהינן עלה ואכילת פרס דאוריתא היא ואמר ליה אין ואקשינן אי הכי אמאי קא פטרי רבנן עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי כלומר אמאי קא פטרה רבנן הא דאוריתא היא שהוא כעיקר ומהדרינן הנח לכותח הבבלי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס (הא כזית הכל מודים) שמעינן דפלוגתא דר' אליעזר ורבנן אינה [אלא] בפחות מכזית בכדי אכילת פרס הא כזית הכל מודים שהוא בכרת כשאר איסורין שבתורה
תדע דהא ר' אליעזר לא מחייב אתערובת בלאו אלא מדדריש כל כדגרסינן ור' אליעזר עירובו בלאו מנא ליה דכתיב כל מחמצת לא תאכלו אי הכי כרת נמי נחייב דהא כתיב כי כל אוכל מחמצת ואוקימנא דהאי מחמצת מיבעי ליה לשנתחמץ על ידי דבר אחר בין בעונש בין באזהרה וטעמא דר' אליעזר מדכתיב כל שמעינן מינה מריבוי כל נפקא ליה ולאו מגופיה דקרא ובפירוש אמרינן לקמן ורבנן דלא מיחייבו על עירובו כל לא דרשי ונפקא לן מינה דפלוגתיהו אינה אלא בפחות מכזית ולהכי נקטי כותח הבבלי וחביריו דלית בהו כזית בכדי אכילת פרס (ואין כאן) [ואם כן] לאו גרידא בלא כרת לא משכחת להו רבנן אלא או כזית בכדי אכילת פרס שהוא כעיקר וחייב כרת או פחות מכן ופטר מכל וכל שהרי כל לא דרשו ואי לא דרשי כל לאו גרידא מנא להו הא גופיה דקרא לשנתחמץ מחמת דבר אחר הוא דאתא בין בכרת בין בלאו ואי אמרת כר' אליעזר פסק ז\"ל הרי נתברר שלא חלק ר' אליעזר אלא בכותח הבבלי וחביריו דלית בהו כזית בכדי אכילת פרס והוה ליה לחייב על הפחות מכזית והרי קא פטר ואי אמרת דר' אליעזר ורבנן לא פליגי בכותח וחביריו אלא בשאכל מהן כזית בכדי אכילת פרס דרבנן סברי בטלה דעתו אצל כל אדם ופטר ור' אליעזר סבר לא בטלה אם כן לר' אליעזר מאי שנא מכל איסורין שבתורה דחייב כרת ולא צריך קרא אלא לעולם בפחות הוא דפליגי ולא עוד אלא אפילו ר' אליעזר לא נסיב תלמודא אלא מרבוי כל והוא ז\"ל הביא ראיה מדכתיב מחמצת לא תאכלו הלכך קשיא וכי אמרי רבנן נמי דלא לקי הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס [ובדאיכא] אפילו לרבנן חייב...
תשובה כותח הבבלי וחביריו תערובת שיש בה כזית בכדי אכילת פרס הן וזה שאמר התלמוד הנח לכותח הבבלי דלית בה כזית בכדי אכילת פרס בכותח לבדו לא בחביריו מפני שהכותח אין דרך בני אדם לאכול אותו לבדו אלא עם הפת הלכך אע\"פ שיש בעיקר עירובו כזית בכדי אכילת פרס האוכל אותו פטור לדברי רבנן דאי אכיל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם ואי אכיל ליה על ידי פת וכיוצא בה ומשטר קא שטיר ואכיל לא יבוא בשיעור שיאכל אותו כזית בכדי אכילת פרס וזה שהבנת שדברי התלמוד בכותח וחביריו לאו דוקא הוא אלא בכותח לבדו מהאי טעמא דאמר גמרא דפרשינן הכא הלכך כותח הבבלי וחביריו תערובת שיש בו כזית בכדי אכילת פרס הן ולא אמרי רבנן דכותח אין בו כזית בכדי אכילת פרס אלא מהך טעמא ומהנה ראיה ברורה למבינים שהתערובת של כותח וחביריו יש בה כזית בכדי אכילת פרס והאי דאמרינן היתר מצטרף לאיסור לאו למימרא שהתערובת כעיקר בכרת דהא בהדיא איפרש על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו וליכא למימר דהאי עירובו בלאו, עירוב שיש בו פחות מכזית בכדי אכילת פרס הוא אבל שיש בו כזית בכדי אכילת פרס בכרת כדאמרת דהא על חמץ דגן גמור אמרינן שהוא ענוש כרת למימרא דכל שאינו גמור אלא על ידי תערובת אין בו כרת הלכך אין ענין האי דסבירא לן בהאי ענינא דהיתר מצטרף לאיסור לאו, למימרא שאין התערובת מבטלת האיסור לאו למימרא שאין התערובת ממעטת העונש ולענין פסיקת ההלכה אסתם מתניתין סמכינן דקתני על כותח וחביריו דאית בהו כזית בכדי אכילת פרס כדפרשינן הרי אלו באזהרה ואין בהן כרת דקימא לן דמחלוקת דברייתא וסתם מתניתין הלכה כסתם מתניתין והראיה שהביא ז\"ל פשוטה שנאמר כל מחמצת לא תאכלו כל לרבות התערובת כדאיפרש בגמרא ולא לחייב המלקות ככל הלאוין שיש בהן מעשה ודברים ברורים הן דבריו ז\"ל ועומדין על תלם..." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה הוקשה על מה שאמר ז\"ל ישראל \n שהרהין את חמצו אצל הגוי אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות הגוי ואותו החמץ מותר לאחר הפסח והוא שיהיה זמן שקבע לו קודם הפסח ואם לא אמר לו קנה מעכשיו נמצא אותו חמץ כאלו הוא פקדון אצל הגוי ואסור בהנאה לאחר הפסח. הא גופה קשיא אם הזמן שקבע לו קודם הפסח הוא מאי אצטריך מעכשיו הרי כבר הגיע זמן ולא החזיר לו מעותיו וקנה אותו הגוי במעותיו ובמשיכת החמץ ועוד כגון זה צריכא למימר הא ודאי חמץ של גוי הוא ולא נשתייר לישראל בו כלום והרי הוא כחמץ שנמכר לגוי מכר גמור וממתניתין נמי תיקשי דתנן נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר פסח מותר בהנאה ואם תאמר משנה זו לא התירה אלא כגון שהרהינו אצלו וקבעו לו זמן וכלה הזמן לפני הפסח ליכא למימר הכא דאי כדאמרת היכי מצינן לאותובי מינה על רבא דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ולמימר ליה אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטול הכי מותר בהנאה דברשותא דגוי קאי כלומר משעת נתינת המעות נשתעבדו לו גוף הנכסים ואע\"פ שלא הגיע הזמן הקבוע אלא אי אמר מכאן ולהבא הוא גובה כלומר כל אותו הזמן שבין נתינת המעות לזמן הפרעון לא נשתעבדו לו גוף הנכסים אמאי מותר בהנאה ברשותא דישראל קאי כלומר והלא שבעת ימי הפסח בתוך הזמן וכבר עברו עליו וברשותא דישראל היה ואמאי מותר בהנאה ואוקמא רבא בשהרהינו אצלו ולפיכך קנאו ובמסקנא תריץ מתניתין בהדי ברייתא ואוקימנין מתניתין כדאמר ליה קני מעכשיו ולפיכך אם עבר הזמן ולא נתן לו מעותיו נמצא החמץ של גוי משעה שאמר לו קנה מעכשיו ואע\"פ שלא נגמרה קנייתו עד שעבר הפסח והגיע הזמן הואיל ולא קיים תנאו קנה למפרע ולפיכך מותר והברייתא שאמרה אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח דברי הכל עובר בדלא אמר ליה מעכשיו נמצינו למידין מכאן אע\"פ שהגיע הוא ולא קנה משכון דלאו בר צדקה הוא כיון דאמר ליה קני מעכשיו קנה ולא מצינן לאוקמי מתניתין בשקבעו לו זמן והגיע הזמן קודם הפסח...
תשובה זו ודאי קושיא שראוי להקשות כמותה וכמה זמן נתקשת לי קושיא זו בחיי אבא מארי ז\"ל עד שפירש לי טעמא מסברא ואחר פטירתו לחיי העולם נתגלו לי ראיותיה וכתבתי אותן בפירוש מסכת פסחים שחברתי אותו וזה נוסח דברי שם צריכין לברורי בהא שמעתא סברא דסבירא ליה לאבא מארי ז\"ל בה סבר דתנן נכרי שהלוה את ישראל וכו' ואוקמה דלא הוי מותר בהנאה אלא עד דאמר ליה קני מעכשיו צריך שיהיה הזמן הקבוע לפריעת החוב קודם הפסח כגון שהלוהו בראש חודש ניסן ואמר ליה אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד עשרה ימים בניסן קני לחמץ זה מעכשיו ופירש זה אגב שיטפא קשה הרבה דאם הזמן הקבוע קודם הפסח למה הצריכוהו לקני מעכשיו אפילו לא אמר ליה קני מעכשיו כשיגיע אותו הזמן קנה ליה והוי ליה ברשות הגוי וכד מעיינת בהאי פירושא משכחת ליה דיקא וליכא לפרושא אלא הכין דאם הזמן הקבוע אחר הפסח מתי יקנה הגוי לחמץ מעכשיו שהוא עת המשכון כשיגיע אותו הזמן בודאי הילכך לא קנה הגוי לחמץ מעת המשכון אלא לאחר הפסח וליכא ליה בפסח קנייה ביה כלל דעדיין לא מטא הזמן הקבוע ביניהן ונמצא החמץ בפסח עדיין ברשות ישראל ועבר על בל יראה ובל ימצא ואי אפשר שיהיה זה מותר בהנאה הנה נתברר דצריך הזמן הקבוע שיהיה קודם הפסח בודאי ואחר כך יהיה מותר בהנאה ודקא קשיא לן אמאי צריך לקנוי מעכשיו אם הזמן קודם הפסח והוא כשיגיע הזמן קנה לא קשה מידי דלא הצריכוהו לקני מעכשיו אלא כדי שיגמור ישראל ויקנה לגוי דאי לא אמר הכי לא קני הגוי לחמץ ואפילו מטא הזמן הקבוע תדע דבקנית הגוי למשכון הוא דהצרכנו לקני מעכשיו דקא מקשינן נהי נמי דהרהינו אצלו הא אמרת גוי מישראל לא קני ופרקינן לא קשיא הא דאמר ליה קני מעכשיו הא דלא אמר ליה קני מעכשיו וכך יתבאר מתוספתא דהזמן הקבוע קודם הפסח דתניא בה נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אמר לו אם לא באתי קודם הפסח הרי מכור לך אחר הפסח מותר באכילה ואין צריך לומר בהנאה ישראל שהלוה את הנכרי וכו' אלו נוסח דברי שם בפירוש מסכת פסחים ואחר דברי התוספתא שכתבנו אותם אין בפירושו ז\"ל ודקדוקו ספק כל שכן שדבריו ז\"ל הדין אתם והדעת מכרעת אותן מהטעם שביארנו אותו למעלה ואחר זה הביאור אין הלכה זו צריכה תירוץ אחר למבינים." + ], + [], + [], + [ + "שאלה קשיא לי מן הנוקשא שנשנית במשנה ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתם המצרים וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים ור' אליעזר אומר אף תכשיטי נשים והאי עוברין דתנן משום לא יראה ולא ימצא וליכא מאן דפליג אמתניתין דהא הוא שעובר על הנוקשא שהמה זומן ועמילן וקולן והוא ז\"ל לא הזכיר איסור זה שהרי לא פרט אלא התערובת וכן אמר תערובת חמץ עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא כגון המוריס וכותח הבבלי ושכר המדי שעושין אותן מן הקמח וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלין וכן נמי לענין אכילה לא אסר אלא התערובת בלבד אבל הנוקשא לא וקשיא דהא תנן הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת דאלמא דין הנוקשא כדין התערובת ואמאי קא מחייב אתערובת בלאו כר' אליעזר ואנוקשא פטר והא בין רב יהודה דקא מוקים לה למתניתין כר' מאיר ובין רב נחמן דמוקים לה כר' אליעזר כולהו מודה דמאן דמחייב אתערובת מחייב אנוקשא ולא פליגי אלא בחומר תערובת מן הנוקשא דרב יהודה סבר כיון דר' מאיר מחייב אנוקשא בעיניה כל שכן אתערובת דמחייב שהתערובת דבר הנאכל הוא והנוקשא לאו בר אכילה הוא אלא אם כן על ידי הדחק ורב נחמן סבר ר' אליעזר היא וכיון דמחייב אתערובת שאינו חמץ בפני עצמו מחייב כל שכן הנוקשא שהוא חמץ בפני עצמו ולעולם כולהו לא ילפיה אלא מדכתיב כל ר' מאיר מרבי הנוקשא כל שכן התערובת ור' אליעזר מרבי התערובת וכל שכן הנוקשא ותניא כותיה דרב יהודה שלא ריבה ר' אליעזר מכל אלא התערובת בלבד אבל נוקשא לא הלכך הויא מתניתין כר' מאיר ולעולם בין לרב נחמן בין לרב יהודה אנוקשא חייב ואם תאמר לא אוקימנא מתניתין אליבא דיחיד אלא כדי לבטלה אם כן מאי שנא מתערובת שחייב עליה הוה ליה למיפטר נמי בתערובת ואי מדתניא במכילתא סתם כותיה דר' אליעזר באיסור תערובת ולא אמר את הנוקשא מי אלימא ממתניתין הא מתניתין כיון דאוקימנא בדברי יחיד בטלה בריתא נמי הא אוקימנא בפירוש כר' אליעזר כל שכן דלאו הלכתא היא...
תשובה האי נוקשא דהוא חמץ שאין בו תערובת כדאמרת היכי דמי אי ראוי לאכילה הוא כבר חייב על אכילתו כרת ואם אינו ראוי לאכילה פטור הוא על אכילתו ולענין קיומו בפסח אם צורת החמץ ניכרת עובר על קיומו ואם אין צורת החמץ ניכרת אלא נפסדה פטור הוא על קיומו כל אילו הדינין כבר פירש אותם אע\"פ שלא פירש לשון נוקשא שאין אנו יודעין מה הוא ביחוד ואם הנוקשא כמו שאמרת זומן ועמילן וקולן של סופרים כבר אמר בגדים וכו' ניירות שדבקו אותן בחמץ וכל כיוצא בזה מותר לקיימן בפסח ואין בהן משום לא יראה ולא ימצא שאין חמצו החמץ עומדת מכלל שהחמץ עצמו שדבקו בו אם הוא בפני עצמו אסור לקיימו..." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "שאלה קא פסק הרב ז\"ל דמאן דאכל מצה בלא כוונה יצא כגון שאנסוהו גוים. מכלל דקא סמך אהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא ופריש רב אשי שכפאוהו פרסיים אלמא דסבירא ליה דמצות לא בעי כוונה וקשיא מאי דקא פסיק לענין תקיעה שלא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע ואי כשלחו ליה סבירא ליה אפילו התוקע לשיר יצא ואקשינן עלה פשיטא דהאי האי ופריק מהו דתימא התם תאכל מצות אמר רחמנא וקא אכיל כל דהוא אבל הכא מתעסק בעלמא הוא קא משמע לן דמצות לא בעי כוונה מכלל דהא בהא תליא וסברא דיליה כר' זירא היא דאמר ליה לשמעיה איכון ותקע לי ואתיא כי הא דאתיא שומע שומע לעצמו משמיע משמיע לפי דרכו אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בשליח צבור אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע ואע\"פ שבפירוש פסק ז\"ל בקריאת שמע כרבה דלא בעינן כוונה וסמך אשינויא דשנינן דמתניתין דהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא דבקורא להגיה עסקינן ובלשון הזה אמר ז\"ל בספר אהבה הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל וגו' לא יצא והשאר אם לא כיון יצא אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא והאי שינויא לא שנינן ליה אלא אליבא דרבה דאמר מצות לא בעי כוונה כיון דאותיבניה ממתניתין דחה ואוקמה בקורא להגיה ופשטה דמתניתין כר' זירא אזלא בלא דוחקא ומאי שנא דבתקיעה סבירא ליה כר' זירא ובמצה ובקריאת שמע כרבה
ואי אמרת דבקריאת שמע סמך אהא דתנו רבנן שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד עד כאן כוונת הלב דברי ר' מאיר ואמר רבא הלכה כר' מאיר מכלל דבכולה לא בעינן כוונה הלכך בעל כרחין נפסוק כרבה בשאר קריאת שמע וכי כוונה זו למצות קריאת שמע היא ודומיא דכוונת תקיעה למצות תקיעה וכוונת אכילת מצה למצות אכילה הא כוונה דאיפליגו בה ר' אלעזר ור' עקיבא ותנא קמא דברייתא ור' אחא שאמר משום ר' יהודה ור' אלעזר ור' יאשיה נמי וברייתא דר' מאיר לא תניא רמיא אלא לכוונת תפלה דסברי הנו תנאי שמצוה לכוין לבו בשעת קריאה לקבל עול מלכות שמים ואם קרא קריאת שמע בלא כוונת הלב ואע\"פ שנתכוין בקריאתו לשם מצוה לא יצא הואיל ולא כיון לבו לקבל עול מלכות שמים תדע דבהא פליגי דהא בפירוש קאמרי עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה ור' יאשיה סבר עד כאן מצות קריאה וכוונה מכאן ואילך כוונה בלא קריאה דכותיה גבי תוקע ואוכל מצה היכי משכחת לה מתכוין למצות תקיעה בלא שמיעה ולמצות אכילה בלא אכילה ועוד אי בכוונת מצוה פליגי הני תנאי אמאי לא מוקמינן פלוגתא דרבה ור' זירא בתנאי מהני תנאי אלא לאו שמע מינה דמצות כוונה לחוד ומצות קריאה לחוד ומצות קריאה גופה פלוגתא דרבא ור' זירא אי בעינן בשעת קריאה כוונה לעשיית המצוה ולצאת ידי חובה או לא דומיא דטמא שטבל אם צריך לכוין דעתו ליטהר או אינו צריך אלא אע\"ג דלקרורי נפשיה קא מכוין עלתה לו טבילה ועוד אי אמרת בכוונה דעשית מצוה עסקינן איכא לאקשויי מאי קסברי הני תנאי אי נימא דקא סברי מצות צריכות כוונה מאי שנא פסוק ראשון ופרק ראשון או עד לבבך אפילו כולה נמי ואי קסברי מצות אין צריכות כוונה אפילו מקצתה נמי לא הלכך לאו בכוונה דעשית מצוה עסקינן ואם כן ליכא למילף מינה.
ולא עוד אלא אפילו בהלכה זו עצמה נראה לי דקשיא דידיה אדידיה שהרי בתחלה פסק ר' מאיר דלא בעינן כוונה אלא בפסוק ראשון וחזר ופסק כר' אחי שאמר משום ר' יהודה כיון שכיון את לבו בפרק ראשון יצא דהכי קאמר ז\"ל מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה וכן נמי האומנין וכו' ונתן טעם הדבר שלא תהא קריאת עראי כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה ובעניות דעתנו לא מצינו טעם של דבר כך ולא מיפרשא לן אלא משום כוונה כדרמינן אמר ליה רב מרי בריה דבת שמואל לרבא תנן האומנין קוראין וכו' אלמא לא בעינן כוונה ורמינהי ר' שמעון בן יוחאי אומר הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו בכולה וכו' שמע מינה משום כוונה הוא ובמסקנא אמרינן הכי אמר ר' יוחנן בטלין ממלאכתן וקוראין כי היכי דלא תיקשי כוונה אכוונה וכיון דקשיא לן אדבית הלל דאמרי עסיקנן במלאכתן וקוראין אוקימנה בפרק ראשון והינו סבריה דר' יוחנן בריש פרקין דאמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כר' אחי שאמר משום ר' יהודה ובטיבותיה יעיין בהא מילתא טובא כי היכי דליגלי לן מאי דמכסי מינן בה...
תשובה זו השאלה ודאי ראוי לשאול כמותה וכמה דקדוקים יש בה והנה אני מפרש אותה בדרך ברורה בעזרת הבורא מדחזינן לגמרא במסכת ברכות בפרק הקורא דאסיק דבריו בתירוץ המשנה הקורא להגיה והאי מסקנא לאו בלשון רבא אמרינן ליה התם בברכות סמכינן על האי מסקנא דדוקא הוא ואע\"ג דמתחזי מגמרא דראש השנה דהאי מסקנא תירוצא אליבא דרבא הוא סמכינן עליה דאילו לא הוה דייק אליבא דהלכתא לא אסיק ביה הגמרא סתם בפרק הקורא דלא אסיק ביה אלא למימרא דתירוצא דוקא הוא שכך שילינן על מתניתין דהיה קורא בדוכתא מאי כיון את לבו אי לימא לצאת שמע מינה דמצות צריכות כוונה ודחינן לא מאי אם כיון כיון לקרות ואתמהינן לקרות הא קא קרי ופרקינן בקורא להגיה וקם ליה האי תירוצא ומסקנא דגמרא הוא ועליה סמכינן ולענין אכל מצה בלא כוונה ליכא בה ספיקא דמשלחו ליה לאבוה דשמואל ואוקמה רב אשי בשכפאו אותו פרסיים ואוקמתא דסמכא היא דלא אידחיא ליה ועוד דרב אשי בתרא הוא והלכתא כבתראי וסוגיא דגמרא בכל מקום מצות אינן צריכות כוונה וברייתא שנויה בפסחים בפרק ערבי פסחים אכל בלא מתכוין יצא ואע\"ג דאוקמה ר' שמעון בן לקיש כתנאי כי היכי דלא תיקשי ליה לא איכפת לן בדבריו דיחיד הוא וסוגיא דגמרא דמצות אינן צריכות כוונה ולענין תקיעה פשיטה מילתא דהלכתא כר' זירא הדא אקשינן עליה ופרקינן אליביה ולא אקשינן עליה אלא אמאי הצריך כוונת משמיע אבל בכונת שומע ליכא בה ספיקא דמתניתין דוקא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא והך שינויא דשנינן כסבור חמור בעלמא הוא שינויא בעלמא דמסיפא דמתניתין שמעינן דכוונה לצאת בעינן דהכי תנן ואע\"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון את לבו וזה לא כיון הלכך בשופר ומגילה צריכין כוונה לצאת כדיוקא דמתניתין ובקריאת שמע ואכילת מצה וטבילה במי מקוה וכיוצא בהן לא בעינן כוונה לצאת דמצות אינן צריכות כוונה כסוגיא דגמרא בכל דוכתא ודוכתא
ואי קשיא לך מאי שנא שופר ומגילה משאר מצות זו ודאי קושיא עמוקה היא והיא על הגמרא לא על אבא מארי זכרו לחיי העולם הבא וכמה זמן נתקשית לי קושיא זו אחר פטירת אבא מארי ז\"ל עד דאשכחת בה טעמא והוא שהמצות דאמרינן בהו מצות אינן צריכות כוונה מצות שקיומן בעשיית מעשה שגוף אותה העשייה היא המצוה כגון אכילה וטבילה וקריאה וכיוצא בהן אבל שופר הואיל וגוף המצוה שמיעת קול בעלמא היא כי לא מיכוין מאי קא עביד מן המצוה אינו כאוכל מצה וטובל דאע\"פ שלא כיון לבו בעת העשיה כבר קיים המצוה בעת העשיה שגוף המצוה היא שיאכל או יטבול וכן נמי שומע מגילה כשומע שופר תדע דלא הצרכנו קורא מגלה לכוין לבו לצאת אלא שומע קריאת מגלה בלבד הוא שהצרכנו אותו כוונה אבל הקורא עצמו אין דינו חמור מדין קורא קריאת שמע דאם כיון לבו לקרות אע\"פ שלא כיון לצאת יצא ואע\"פ שלא נתפרש הכי בגמרא מהקושיא גמרינן ליה ועוד שלא ראינו אותם הצריכו כוונה לצאת אלא בשומע בלבד וכמה טעם ברור הוא זה ודקדוק יפה למבינים וכבר גלינו אותו לכל התלמידים בבית המדרש מכמה שנים
ולענין מה שהארכת בענין כוונת קריאת שמע דהיא בכוונת התפלה לקבל מלכות שמים לא ידעתי באי זה מקום שהוא כוונת יציאה בעלמא ולא ידעתי מאי זה מקום נראה לך שאינו סובר כך והלא בפירוש אמר בסוף הלכה ראשונה מפרק שני בהלכות קריאת שמע והשאר אם לא כיון יצא אפילו היה קורא בתורה כדרכו וכו' למימרא דבפסוק ראשון לא סגיא ליה בכוונת קריאה בעלמא וכבר פירש הכוונה בהלכות תפלה ואמר כיצד היא הכוונה שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה ולא יעלה על הדעת שלא פירש שם אלא כוונת תפלה בלבד שאילו היה הדבר כך היה אומר כיצד היא כוונת התפלה והואיל ולא אמר כך אלא היא הכוונה סתם משמע בין כוונת תפלה בין כוונת קריאת שמע ועוד ענין אחד הוא לקריאת שמע ולתפלה שהכל דבור לפני הקב\"ה וצריכין כוונה אחת ובפירוש אמר בפרק שני מהלכות קריאת שמע וצריך להאריך בדלת של אחד כדי שימליכהו על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות ואין בדבריו בכוונה ספק כלל
ושהקשית מדפסק כר' מאיר וחזר ופסק כר' יוחנן דאמר בטלין בפרק ראשון תמיה וזו הקושיא להדא קושיא שכבר פירש ענינה הרב רבנו יצחק בעל ההלכות זצ\"ל במסכת ברכות וראוי לחכם להקשות אותה עיין במסכת ברכות בפרק היה קורא תמצא פירוק קושייתך ותירוץ דברי אבא מארי זצ\"ל דהכי אמר ז\"ל על פירוק הגמרא לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני האי פירוקא לדברי ר' יוחנן הוא דסבירא ליה וכו' אבל לרבא לאו משום דבעינן כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דבטלין ממלאכתן אלא משום דלא לישוי לה עראי הוא כי הא דגרסינן ביומא בפירקא קמא אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו וכו' ולפי זה הפירוש הנכון של רבינו יצחק ז\"ל הילכתא כר' יוחנן או כמאן דתריץ אליביה במתניתין דהאומנין לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני ולא מטעמיה דהוא סבר בטילה משום כוונה וטעמא דהלכתא משום קריאת עראי הנה גלינו סתרי שאלה זו כולה ולא נשאר בה קושיא בסיעתא דשמיא." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0061ae46faecf90971e647a93742083922f95d1f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,75 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Rest on a Holiday", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה הא דקא סברי תרוייהו זצ\"ל בביצה שנולדה ביום טוב כדרבה דקא סבר טעם האיסור משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה וביצה שנולדה ביום טוב אחר שבת אסורה משום דכתיב והכינו את אשר יביאו וחול מכין ליום טוב וחול מכין לשבת ואין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב ואפילו הכנה דבידי שמים ויום טוב לחודיה נמי אסירה גזירה משום יום טוב אחר שבת ולא שנא ביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים ולא שנא מתרנגולת העומדת לאכילה וכד מעיינית בה שפיר לא משכחת דסבירא לן אלא כרב יוסף ורב יצחק דאמרי גזרה אי משום פירות שנשרו או משום משקין שזבו בשלמא כרב נחמן לא אמרינן כי קושין אדמפלגי בביצה ניפלגו בתרנגולת אלא כרב יוסף ורב יצחק אמאי לא והא ר' יוחנן כותיה סבירא ליה מדקא רמינן דר' יהודה אדר' יהודה ומשני וקא מדמי לה למשקין שזבו מן הפירות שהכניסן לאוכלין וקאמר אלמא קסבר ר' יהודה כל האוכלין אוכלא דאיפרת הוא דשמעינן מינה דלא מוקים טעמא דמתניתין דביצה אלא משום גזירת משקין שזבו ותיובתא דקא מותבינן עליהו מדתניא אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב וכו' וספיקא אסור נתערבה באלף כולן אסורות הא רב פפא ורב אשי דבתראי נינהו מתרצי אליביהו רב פפא אוקמה כתנא דליטרא קציעות ורב אשי אוקמה משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפי' מדרבנן לא בטיל
ועוד דהא סוגיא דגמרא כותיהו מקשי אהא דתניא אחרים אומרין משום ר' אליעזר ביצה תאכל היא ואמה מתמהינן עלה במאי עסקינן אי בתרנגולת העומדת לאכילה אוכלא דאיפרת הוא והיא ואמה שריא ואי סבירא לן כטעמיה דרבה אמאי קא פרכינן אוכלא דאיפרת הוא הא אסירא משום הכנה וסוגין בעלמא נמי דלא כרבה בפרק בכל מערבין גרסינן אהא דתנן וכו' ור' יהודה אומר ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר ועוד אמר ר' יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביום טוב ראשון ואוכלה בשני וכן ביצה וכו' אצרכינן לה בגמרא דאי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למגזר בה משום משקין שזבו ופירות שנשרו אבל ביצה דאיכא למגזר אי משום משקין שזבו אי משום פירות שנשרו אימא מודה להו לרבנן צריכא ואי סלקא דעתך דסבירא לן דטעמיהו דרבנן דקאסרי ביומה משום הכנה נימא הכי אבל ביצה דאית בה איסור הכנה אימא מודה להו לרבנן צריכא
ואי אמרת הא אשכחן דרב סבירא ליה כותיה דרבה דאיתמר שבת ויום טוב רב אמר נולדה בזה אסורה בזה ור' יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה ואמרינן עלה לימא קסבר רב קדושה אחת היא והאמר רב הלכה כארבעה זקנים ואליבא דר' אליעזר דאמר שתי קדושות הן ופרקינן הכא בהכנה קא מיפלגו רב אמר אית ליה הכנה דרבה ור' יוחנן לית ליה הכנה דרבה ואמר רבא הילכתא כותיה דרב בהני תלת והא חדא מיניהו, אי מיהא ליכא למשמע מינה טעם איסור ביצה ביומה דלעולם אימא לך לא נחלקו רב ור' יוחנן בטעם איסור ביצה ביומה דגזרה דרבנן הוא אי משום משקין שזבו או משום פירות שנשרו אלא בלמחר נחלקו רב אמר אסורה למחר דיום טוב הוא ומשום דאין שבת מכין ליום טוב מדכתיב והכינו ור' יוחנן סבר הכנת שבת ליום טוב מותרת דלא דריש והכינו אבל הכנת ביצה אתמול במעי תרנגולת לא איירו בה כלל הלכך איסור ביצה שנולדה ביום טוב אינו אלא בגזרה דרבנן אבל שבת ויום טוב אם נולדה בשבת אסורה למחר משום הכנת לידה ולאו משום גמירתה בידי שמים מאתמול במעי תרנגולת ואי משכח מר בה טעמא או שמע טעמא לינהר לן עינן ביה...
תשובה לעולם הלכה כרבה דהא אותבינן עליה ופריק וקם פירוקיה ועוד מדסבר רב כותיה דרבה ופסק רבא הילכתא כותיה דרב שמע מינה דהילכתא כרבה ושאמרת אי מהא ליכא למשמע מינה הכא והכא ואותו השינוי ששניתה כדי שתעמוד הקושיא שלך לא יתכן ולא יעמוד שתורף כל מה שאמרת בפירוש דברי רב הוא דרב סבר כותיה דרבה בהכנה דלידה לא בהכנה דגמר ביצה במעי אמה וכמה שיבוש בזה הפירוש חדא דהיכא אמרינן רב אית ליה הכנה ומשמע כל דסבר רבה בהכנה סבר רב כותיה ורבה לא חלק בין הכנה דגמר ביצה במעי אמה שהיא בידי שמים ובין הכנה דעלמא ודאי אם קריתה וכו' לא פירשו לך ואני אפרש מה שפירש לנו והאיר עינינו אבא מארי זצ\"ל ליכא מאן דפליג בהכנה דעלמא דהיא משבת ליום טוב אסירא וכיוצא בזה והכנה זו הכנה בידי אדם היא כדאמר קרא בפירוש והכינו ושמע מינה שאין מכינין אלא מחול לקודש כגון ששי לשביעי ואתא רבה ואמר דאפילו הכנה בידי שמים אסורא כדאמר חול מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב ולפיכך (ברבה) [אמרו רב] אית ליה הכנה דרבה כלומר ההכנה שאינה בידי שמים שלא אסר אותה אלא רבה ומאן דסבר כותיה אבל הכנה דעלמא לא מיקרי הכנה דרבה וזה הפירוש הנכון דאיכא למימר ביה כי כן שמענו אותו אנחנו ורבים בבית המדרש מפי אבא זצ\"ל כמה פעמים ודברים של טעם הם ונראין מלשון התלמוד מדאמרינן הכנה דרבה דמשמע דאיכא הכנה אחרת חוץ מהכנה דרבה וכדמעינית בדבריך משכחת בהו תמיהא גדולה דהכא איתי בטעמיה דרב משום הכנת לידה ואנו לא ידענו מה היא הכנת לידה דתרנגולת דאמרינן בה עומדת לאכילה וביצתה מותרת על גבה ומאי אהני בהכנת הלידה וכי קודם לידתה לא היתה מוכנת במעי אמה אפילו לא נולדה כששוחט אמה ואפילו אכל ביצתה עמה לא ידעתי מאין לכם אלו הפירושים החדשים..." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר ז\"ל אבל \n היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו אין יום טוב שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד. אע\"פ שיש להקשות על סברא זו מכמה אנפי רואה אני עתה דקשיא דידיה אדידיה דהא איהו ז\"ל סבר שקריאת ההלל בראשי חדשים מנהג ולאו חיובא דרבנן וקאמר שאין מברכין עליו שאין מברכין על המנהג ואם כן אמאי קא מחייב לברוכי על יום טוב שני והוא אינו אלא מנהג ואי יליף לה מהא דאמר אביי התם כי היכי דלא לזלזלי ביה הא אביי לא אמרה אלא כיון דעיקר תקנתו משום ספק היא שכך אמר למעלה ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה ואקשינן ליה והא יום טוב שני דספק דדבריהם הוא ובעי ברכה ופרק התם כי היכי דלא לזלזלי ביה הלכך לא אמר אביי דבר זה אלא בזמן שהיה ספק לפי סברתו ז\"ל אבל בזמן הזה דקאמר דלאו ספק הוא לא קאמר שהרי מנהגא הוא ולא עוד אלא הוא ניהו ז\"ל פסק שהוא ספק שהרי אמר אם שכח ולא עירב מערב יום טוב שחל להיות בחמישי מערב עירובי חצרות בחמישי ובערב שבת ומתנה כיצד מתנה אומר בחמישי אם היום יום טוב אין בדברי כלום ואם לאו הרי זה עירוב ולמחר חוזר ומערב ואומר אם היום יום טוב כבר עירבתי מאמש ואין בדברי כלום ואם אמש היה יום טוב הרי זה עירוב מכלל דקא סבר שהוא משום ספק ואם כן על איזה מהם נסמוך אם לסמוך שהוא מנהג יש להקשות ואם נסמוך על דבר האחרון שהוא ספק ליכא לאקשויי...
תשובה כמה ראוי לתמוה על קושיא זו וכי יש מי שעלה על לבו שיש אצלינו היום ספק לא ביום טוב ולא בשאר עניני הקביעה ואם יום טוב שני אצלך היום מפני הספק למה תעשה יום הכפורים יום אחד והלא ספיקא דאורייתא לחומרא דבר שראוי לישראל להסתפק בו ובחסדך אל תתן פתחון פה למינים עלינו כי אין ספק במועדות אצלנו והלא בני ארץ ישראל הקרובים לירושלים עושין יום טוב אחד אפילו בימים אלו ודקא קשיא לך לענין הברכה שאותו הטעם שאמר אביי כי היכי דלא לזלזלו ביה בזמן הספק הוא אדרבה אם כשהוא ספק חישינן דילמא אתי לזלזולי בה ולפיכך תקנו בו ברכה כל שכן בזמן שהוא מנהג דחישינן דילמא אתו לזלזולי ביה ולפיכך מברכין עליו כדאמר ז\"ל ושקשה עליך בדבריו שאמר שכח ולא עירב מניח עירוב בשני הימים ומתנה ליכא בה קושיא דאותן הדברים בזמן הראיה אמורים דאיכא שני ימים טובים מפני הספק וכי יראה לך שחבורו לאלו הימים בלבד אילו היה כן לא היה מביא בו דין הקרבנות והטמאות והטהרות וכיוצא בהם אלא ודאי אותן הדברים בזמן הראיה אמורים כששמענו מפיו ז\"ל בבית המדרש בפירוש ואין בדבריו ספק ולא עליו קושיא שאין הקושיא והשבוש אלא למי שאומר שיום טוב שני באלו הימים מפני הספק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c885fe7c27b858335d69bf5c9c1b535157b1d528 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,72 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Rest on a Holiday", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_a_Holiday", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה הא דקא סברי תרוייהו זצ\"ל בביצה שנולדה ביום טוב כדרבה דקא סבר טעם האיסור משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה וביצה שנולדה ביום טוב אחר שבת אסורה משום דכתיב והכינו את אשר יביאו וחול מכין ליום טוב וחול מכין לשבת ואין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב ואפילו הכנה דבידי שמים ויום טוב לחודיה נמי אסירה גזירה משום יום טוב אחר שבת ולא שנא ביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים ולא שנא מתרנגולת העומדת לאכילה וכד מעיינית בה שפיר לא משכחת דסבירא לן אלא כרב יוסף ורב יצחק דאמרי גזרה אי משום פירות שנשרו או משום משקין שזבו בשלמא כרב נחמן לא אמרינן כי קושין אדמפלגי בביצה ניפלגו בתרנגולת אלא כרב יוסף ורב יצחק אמאי לא והא ר' יוחנן כותיה סבירא ליה מדקא רמינן דר' יהודה אדר' יהודה ומשני וקא מדמי לה למשקין שזבו מן הפירות שהכניסן לאוכלין וקאמר אלמא קסבר ר' יהודה כל האוכלין אוכלא דאיפרת הוא דשמעינן מינה דלא מוקים טעמא דמתניתין דביצה אלא משום גזירת משקין שזבו ותיובתא דקא מותבינן עליהו מדתניא אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב וכו' וספיקא אסור נתערבה באלף כולן אסורות הא רב פפא ורב אשי דבתראי נינהו מתרצי אליביהו רב פפא אוקמה כתנא דליטרא קציעות ורב אשי אוקמה משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפי' מדרבנן לא בטיל
ועוד דהא סוגיא דגמרא כותיהו מקשי אהא דתניא אחרים אומרין משום ר' אליעזר ביצה תאכל היא ואמה מתמהינן עלה במאי עסקינן אי בתרנגולת העומדת לאכילה אוכלא דאיפרת הוא והיא ואמה שריא ואי סבירא לן כטעמיה דרבה אמאי קא פרכינן אוכלא דאיפרת הוא הא אסירא משום הכנה וסוגין בעלמא נמי דלא כרבה בפרק בכל מערבין גרסינן אהא דתנן וכו' ור' יהודה אומר ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר ועוד אמר ר' יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביום טוב ראשון ואוכלה בשני וכן ביצה וכו' אצרכינן לה בגמרא דאי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למגזר בה משום משקין שזבו ופירות שנשרו אבל ביצה דאיכא למגזר אי משום משקין שזבו אי משום פירות שנשרו אימא מודה להו לרבנן צריכא ואי סלקא דעתך דסבירא לן דטעמיהו דרבנן דקאסרי ביומה משום הכנה נימא הכי אבל ביצה דאית בה איסור הכנה אימא מודה להו לרבנן צריכא
ואי אמרת הא אשכחן דרב סבירא ליה כותיה דרבה דאיתמר שבת ויום טוב רב אמר נולדה בזה אסורה בזה ור' יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה ואמרינן עלה לימא קסבר רב קדושה אחת היא והאמר רב הלכה כארבעה זקנים ואליבא דר' אליעזר דאמר שתי קדושות הן ופרקינן הכא בהכנה קא מיפלגו רב אמר אית ליה הכנה דרבה ור' יוחנן לית ליה הכנה דרבה ואמר רבא הילכתא כותיה דרב בהני תלת והא חדא מיניהו, אי מיהא ליכא למשמע מינה טעם איסור ביצה ביומה דלעולם אימא לך לא נחלקו רב ור' יוחנן בטעם איסור ביצה ביומה דגזרה דרבנן הוא אי משום משקין שזבו או משום פירות שנשרו אלא בלמחר נחלקו רב אמר אסורה למחר דיום טוב הוא ומשום דאין שבת מכין ליום טוב מדכתיב והכינו ור' יוחנן סבר הכנת שבת ליום טוב מותרת דלא דריש והכינו אבל הכנת ביצה אתמול במעי תרנגולת לא איירו בה כלל הלכך איסור ביצה שנולדה ביום טוב אינו אלא בגזרה דרבנן אבל שבת ויום טוב אם נולדה בשבת אסורה למחר משום הכנת לידה ולאו משום גמירתה בידי שמים מאתמול במעי תרנגולת ואי משכח מר בה טעמא או שמע טעמא לינהר לן עינן ביה...
תשובה לעולם הלכה כרבה דהא אותבינן עליה ופריק וקם פירוקיה ועוד מדסבר רב כותיה דרבה ופסק רבא הילכתא כותיה דרב שמע מינה דהילכתא כרבה ושאמרת אי מהא ליכא למשמע מינה הכא והכא ואותו השינוי ששניתה כדי שתעמוד הקושיא שלך לא יתכן ולא יעמוד שתורף כל מה שאמרת בפירוש דברי רב הוא דרב סבר כותיה דרבה בהכנה דלידה לא בהכנה דגמר ביצה במעי אמה וכמה שיבוש בזה הפירוש חדא דהיכא אמרינן רב אית ליה הכנה ומשמע כל דסבר רבה בהכנה סבר רב כותיה ורבה לא חלק בין הכנה דגמר ביצה במעי אמה שהיא בידי שמים ובין הכנה דעלמא ודאי אם קריתה וכו' לא פירשו לך ואני אפרש מה שפירש לנו והאיר עינינו אבא מארי זצ\"ל ליכא מאן דפליג בהכנה דעלמא דהיא משבת ליום טוב אסירא וכיוצא בזה והכנה זו הכנה בידי אדם היא כדאמר קרא בפירוש והכינו ושמע מינה שאין מכינין אלא מחול לקודש כגון ששי לשביעי ואתא רבה ואמר דאפילו הכנה בידי שמים אסורא כדאמר חול מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב ולפיכך (ברבה) [אמרו רב] אית ליה הכנה דרבה כלומר ההכנה שאינה בידי שמים שלא אסר אותה אלא רבה ומאן דסבר כותיה אבל הכנה דעלמא לא מיקרי הכנה דרבה וזה הפירוש הנכון דאיכא למימר ביה כי כן שמענו אותו אנחנו ורבים בבית המדרש מפי אבא זצ\"ל כמה פעמים ודברים של טעם הם ונראין מלשון התלמוד מדאמרינן הכנה דרבה דמשמע דאיכא הכנה אחרת חוץ מהכנה דרבה וכדמעינית בדבריך משכחת בהו תמיהא גדולה דהכא איתי בטעמיה דרב משום הכנת לידה ואנו לא ידענו מה היא הכנת לידה דתרנגולת דאמרינן בה עומדת לאכילה וביצתה מותרת על גבה ומאי אהני בהכנת הלידה וכי קודם לידתה לא היתה מוכנת במעי אמה אפילו לא נולדה כששוחט אמה ואפילו אכל ביצתה עמה לא ידעתי מאין לכם אלו הפירושים החדשים..." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר ז\"ל אבל \n היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו אין יום טוב שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד. אע\"פ שיש להקשות על סברא זו מכמה אנפי רואה אני עתה דקשיא דידיה אדידיה דהא איהו ז\"ל סבר שקריאת ההלל בראשי חדשים מנהג ולאו חיובא דרבנן וקאמר שאין מברכין עליו שאין מברכין על המנהג ואם כן אמאי קא מחייב לברוכי על יום טוב שני והוא אינו אלא מנהג ואי יליף לה מהא דאמר אביי התם כי היכי דלא לזלזלי ביה הא אביי לא אמרה אלא כיון דעיקר תקנתו משום ספק היא שכך אמר למעלה ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה ואקשינן ליה והא יום טוב שני דספק דדבריהם הוא ובעי ברכה ופרק התם כי היכי דלא לזלזלי ביה הלכך לא אמר אביי דבר זה אלא בזמן שהיה ספק לפי סברתו ז\"ל אבל בזמן הזה דקאמר דלאו ספק הוא לא קאמר שהרי מנהגא הוא ולא עוד אלא הוא ניהו ז\"ל פסק שהוא ספק שהרי אמר אם שכח ולא עירב מערב יום טוב שחל להיות בחמישי מערב עירובי חצרות בחמישי ובערב שבת ומתנה כיצד מתנה אומר בחמישי אם היום יום טוב אין בדברי כלום ואם לאו הרי זה עירוב ולמחר חוזר ומערב ואומר אם היום יום טוב כבר עירבתי מאמש ואין בדברי כלום ואם אמש היה יום טוב הרי זה עירוב מכלל דקא סבר שהוא משום ספק ואם כן על איזה מהם נסמוך אם לסמוך שהוא מנהג יש להקשות ואם נסמוך על דבר האחרון שהוא ספק ליכא לאקשויי...
תשובה כמה ראוי לתמוה על קושיא זו וכי יש מי שעלה על לבו שיש אצלינו היום ספק לא ביום טוב ולא בשאר עניני הקביעה ואם יום טוב שני אצלך היום מפני הספק למה תעשה יום הכפורים יום אחד והלא ספיקא דאורייתא לחומרא דבר שראוי לישראל להסתפק בו ובחסדך אל תתן פתחון פה למינים עלינו כי אין ספק במועדות אצלנו והלא בני ארץ ישראל הקרובים לירושלים עושין יום טוב אחד אפילו בימים אלו ודקא קשיא לך לענין הברכה שאותו הטעם שאמר אביי כי היכי דלא לזלזלו ביה בזמן הספק הוא אדרבה אם כשהוא ספק חישינן דילמא אתי לזלזולי בה ולפיכך תקנו בו ברכה כל שכן בזמן שהוא מנהג דחישינן דילמא אתו לזלזולי ביה ולפיכך מברכין עליו כדאמר ז\"ל ושקשה עליך בדבריו שאמר שכח ולא עירב מניח עירוב בשני הימים ומתנה ליכא בה קושיא דאותן הדברים בזמן הראיה אמורים דאיכא שני ימים טובים מפני הספק וכי יראה לך שחבורו לאלו הימים בלבד אילו היה כן לא היה מביא בו דין הקרבנות והטמאות והטהרות וכיוצא בהם אלא ודאי אותן הדברים בזמן הראיה אמורים כששמענו מפיו ז\"ל בבית המדרש בפירוש ואין בדבריו ספק ולא עליו קושיא שאין הקושיא והשבוש אלא למי שאומר שיום טוב שני באלו הימים מפני הספק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0d71fe696b308afef1ce8ca5f5bb146627e78fdc --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,137 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sabbath", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שבת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל דברים \n המותרין בעשייתן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר כיצד גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת וכו'. נפקא מינה שלא התיר דבר שאין מתכוין אלא אם כן תהא עשיית המלאכה ספק אפשר שתעשה ואפשר שלא תעשה אבל אם אי אפשר שלא תעשה אסור ולפיכך חזר ואמר עשה מעשה ונעשתה בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אע\"פ שלא נתכוין לה חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה המלאכה כיצד הרי שצריך לראש עוף וכו'. ורואה אני בעניות דעתי דמאי דקא קרי ליה פסיק רישיה ולא ימות נמי היינו דבר שאין מתכוין שמותר דהא כמה דוכתא אשכחן שודאי תעשה המלאכה והתיר ר' שמעון לכתחלה תא שמע מהא דתניא פורשין מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת וכו' ובלבד שלא יתכון לצוד והא הכא דודאי מיתציד וקא קרי ליה דבר שאין מתכון והתיר ר' שמעון לכתחלה ולוקמא לה כר' יהודה אלא שדדחקינן ואוקימנה כגון דשביק רווחא כדי שלא תהא צודה כל עיקר שמע מינה דר' שמעון מתיר ואע\"ג דלא שביק רווחא וכן נמי מהא דאיתמר הנאה הבאה לאדם בעל כרחו בלישנא קמא אמרינן לא אפשר ולא קא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי ובלישנא בתרא אמרינן אפשר ולא קא מיכוין היינו פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון לא אפשר ולא קא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי והיינו דקא מותבינן על ר' ירמיה רבה בפרק במה מדליקין אימור דאמר ר' שמעון בגדולים דלא אפשר בקטנים דאפשר מי אמר ואותיבה רבא מהא דתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו וכו' והא הכא דאפשר למעבד כצנועין ואפילו הכי כיון דלא מיכוין קא שרי ר' שמעון לכתחלה שמעינן מינה דמלתא ודאית כגון לבישת כלאים ודכותה גרירת מטה שודאי קא לבוש כלאים ודאי עושה חריץ כיון שאין כוונתו לכך מותר ומינה תשמע שהנאה הבאה לו בעל כרחו דלאו ספיקא היא אלא ודאי יודע הוא שיהנה כיון דלא קא מיכוין שרי וכדאמרינן לענין המבריח מן המכס לא ילבש כלאים על גבי עשרה כלים ואפילו להבריח מן המכס ר' שמעון בן יהודה אמר משום ר' שמעון מותר להבריח מן המכס ואמרינן עלה בשלמא לענין כלאים בהא פליגי דמר סבר דבר שאין מתכוין מותר ומר סבר דבר שאין מתכוין אסור והכא דליכא ספיקא אלא ודאי קא לביש וקא שרי ר' שמעון לכתחלה
ועוד נמי דתנן בכור שאחזו דם אפילו מת אין מקיזין לו את הדם דברי ר' יהודה וחכמים אומרים מקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחוט עליו ר' שמעון אומר יקיז אע\"פ שעושה בו מום ועוד מהא דתנן ר' יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ ותולש ואמר רב הלכה כר' יוסי בן המשולם וקיי\"ל דסבר ר' יוסי בן המשולם דתולש ואע\"פ שאסור בגיזה מותר משום דהוה ליה דבר שאין כוונתו אלא לגלות מקום לסכין וכנגדו ביום טוב מותר והכא דודאי גוזז הוא כיון דלא מיכוין לגזיזה מותר בין בבכור בין ביום טוב וכן נמי אע\"ג דקיי\"ל דפרת חטאת נפסלת בגיזה ועבודה תנן שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר' יוסי בן המשולם אומר גוזזן במספרים ואינו חושש ואוקימנא טעמא משום דקסבר דבר שאין מתכוין מותר והאי לאו לגיזה קא מיכוין ואע\"פ שגוזז ודאי מותר ועוד תנן הכניסה לרבקה ודשה כשרה כיון דלא נתכוין לדישה אע\"פ שאי אפשר שלא תדוש דבר שאין מתכוין הוא ומותר
ועוד קשיא מהא דתנן נזיר חופף ומפספס משום דדבר שאין מתכוין הוא וטעמא דאינו סורק שכל הסורק להשיר נימין המדולדלין הוא מתכוין (ואוכל) [ואי כל] ודאי אסור הוא אע\"פ שאין מתכוין להשיר הנימין דהא אי אפשר שלא להשיר ואמאי קא מוקמי ליה במתכוין אלא שמע מינה סורק לא איתסר אלא משום כוונתו אבל חופף ומפספס אע\"פ שודאי משיר כיון שאין כוונתו לכך מותר ולא תיקשי לך דהא דאסר וברדא דשרי התם לאו משום נשירת שער קא נגעי בה אלא משום מוקצה כעיקר שמעתא דהתם וכן נמי מהא דתנו רבנן פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אם מגולה מקצת מותר לטלטלה ואם לאו אסור והא הכא דודאי מחתה בגחלים הוא וכיון דלא קא מכוין מותר לכתחלה ולא אסרינן היכא דאין מקצתה מגולה אלא משום טלטול מוקצה ור' אלעזר בן תדאי מתיר בכוש אע\"פ שהיא ננערת ולא חישינן משום חיתוי בגחלים דדבר שאין מתכוין הוא וכן נמי מהא דאמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת משום דיונק מן הקרקע הוא כדקא מדמינן ליה לקמן לפרפיסא ואמרינן בפרפיסא היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות מחייב משום תולש וכיון שהמקנח בו אינו מתכוין לתלישתו אע\"פ שתולשו ודאי מותר וכן נמי מהא דתנו רבנן התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרת ואם לבהמה כמלא פי גדי ואם להסיק כדי לבשל ביצה קלה ואם ליפות את הקרקע כל שהוא ואקשינן אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו ואסיקנה כגון דעבד בארעא דלאו דידיה כי היכא דלא ליהוי פסיק רישיה ואי בספק דיליה ואי בספק ודאי תליא מילתא מאי אהני בארעא דלאו דידיה הא ודאי נתיפת קרקע חבירו ועדיין לא נפקא מתורת וודאי דהוא פסיק רישיה ולא ימות לפי סברתו ז\"ל
אלא שמע מינה דלאו בספק ודאי תליא מלתא דדבר שאין מתכוין ופסיק רישיה ולא ימות אלא אע\"ג דודאי תעשה המלאכה שלא נתכוין לכתחלה בכל היינו דאמרינן הלכך כל מה שפסק בו בודאי זה שהוא חייב חטאת מותר הוא לכתחלה ולא עוד אלא אפילו פסיק רישיה ולא ימות דקא קרינן ליה בגמרא לא אמרינן כן דחייב חטאת דעד כאן לא קאמרינן אלא דמודה ר' שמעון לר' יהודה שהוא אסור ואפילו ר' יהודה לא סבר לה דחייב שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת וזה לא נתכוין לאיסור הלכך בין לר' יהודה בין לר' שמעון איסורא דרבנן הוא וכן נמי דקאמרי גבי מסוכריא דנזייתא אסור להדוקה משום דפסיק רישיה ולא ימות הוא ואי איסורא דאורייתא הוא חייב חטאת מיבעי ליה וכן נמי מהא דקא מתיר (צונן) [לבעול בתחילה בשבת] בכתובות דרוב בקיאין בהטיה אע\"ג דפסיק רישיה ולא ימות הוא מותר לכתחלה ואי אמרת דר' שמעון מחייב חטאת אמאי שרי לכתחלה אפילו להני שאינן בקיאין אלא כיון דאיסור דרבנן הוא אזיל בתר רובה ושרי לכתחלה דאי לא תימא הכי אלא מעתה נר שאחורי הדלת ופתח ונעל כדרכו וכבתה הכי נמי דחייב חטאת ואע\"פ שלא נתכוין דהא קא לייט עלה רב ואמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מאי טעמא לייט עלה רב אי לימא משום דרב סבר לה כר' יהודה ותנא קתני כר' שמעון ומשום דרב סבר לה כר' יהודה דתני כר' שמעון לייט ליה מילט ואמר ליה בהא אפילו ר' שמעון מודה דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות והוא ז\"ל לא פסיק בה חייב חטאת
ולא משכחת חייב חטאת בפסיק רישיה ולא ימות אלא היכא דקא מיכוין לעשות מלאכה ואע\"פ שמתעסק הוא אצלה מלאכת מחשבת קרינן לה ולא דמיא למתעסק בלא כוונה כי הא דקא מקשי גבי הפוצע את החלזון ולחייב נמי משום נטילת נשמה ואמר ר' יוחנן כגון שפצעו ומת רבא אמר אפילו תימא שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה ואקשינן והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות כלומר אע\"פ שמתעסק הוא הא קא מכוין ליטול נשמה והיא עיקר מעשיו ונהנה ממנה ולפיכך תירץ שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה הלכך אין כוונתו לכך ואע\"פ שנטילת הנשמה אינו חייב שהרי אין רצונו בכך וכי נמי דקא מקשי גבי התולש עולשין וכו' ואם ליפות את הקרקע כל שהו אטו כלהו לאו ליפות את הקרקע נינהו רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו באגם שאני אביי אמר אפילו תימא בשדה דלאו אגם כגון דלא קא מכוין ליפות אלא מתכוין הוא ודאי לתלוש או לאכילה או לבהמה או להסיק והא אצל יפוי הקרקע מתעסק בעלמא והרי הוא נהנה מן היפוי ואע\"פ שלא תלש כשיעור לאכילה אפילו הכי מחשבת מקרי ולפיכך הקשינו והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה וכו' הלכך מוקמינן לה בארעא דחבריה דאע\"ג דקא מכוין לתלישה הרי לא תולש כשיעור ויפוי קרקע לא ניחא ליה ביה כל עיקר שהרי אינו נהנה ממנו ולא משכחת בכל התלמוד אלא שני מקומות אילו בלבד אבל שאר דוכתא כולהו פסיק רישיה בלא מתכוין הוא ולא אסר ר' שמעון אלא משום מראית העין בלבד
תדע דהא תנן גבי שחיטת בכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכן התולש את השער לראות מקום מום ואיבעיא לן האי תולש לכתחלה או דיעבד ואמר ר' ירמיה תא שמע צמר המסובך באוזן ר' יוסי בן המשולם אומר תולשו ומראה את מומו שמע מינה לכתחלה ואמר ר' מאיר אף אנן נמי תנינן וכן התולש וכו' אהיא אי לימא לא יזיזנו השתא דיעבד דשחיטתו מוכחת עליו אמרת לא יזיזנו לראות מקום מום מבעיא מכאן אתה למד בפירוש דכל היכא דהוי דבר שאין מתכוין ואין שם דבר המוכיח עליו שלא נתכוין למלאכה אסור והוי פסיק רישיה ולא ימות וכל היכא דאיכא מילתא דמוכחא עליה דלא מכוין למלאכת איסור הוא פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון ועל דרך זו פירשתי כל הסוגיות שבת לחוד דבדבר שאין מתכוין ופסיק רישיה ולא ימות הנך סוגיות דשבת ודכתובות ודבכורות ודפסחים ושאר כל המקומות
ולפיכך קשיא לי לפי סברא זו כל מה שפסק בדבר שאין מתכוין בודאי שהוא חייב, ומותר לכתחלה מיבעי ליה וכל מה שפסק בפסיק רישיה ולא ימות נמי שהוא חייב ופטור אבל אסור מיבעי ליה ומה שאסר בכלל פסיק רישיה ולא ימות רחיצת ידים באוהל וכיוצא בו שמשיר את השיער ודאי אע\"פ שאין כוונתו לכך ופסקא זו דלא כר' שמעון דהא כדקא מוקימנא בפרק במה טומנין אתרתי מתניתא חדא כר' יהודה וחדא כר' שמעון אקשי במאי אוקמיתה להא דשרי כר' שמעון אימא סיפא אבל לא יחוף בהן שערו ואי ר' שמעון מישרי קא שרי דתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק שמעינן השתא דאע\"ג דמשיר שער ודאי קא שרי ר' שמעון שהרי אינו מתכוין ועד כאן לא אסר לסרוק אלא כדאוקימנא טעמא מנזירות שכל הסורק להשיר נימין המדולדלין הוא מתכוין ואי לאו כוונתו הוי שרי ר' שמעון הלכך ליכא לפרושי הא דאמר ר' נחמיה בריה דרב יוסף היכא דליכא רובא אוהל שפיר דאמר משום השרת שיער אלא משום מוקצה על עיקר סוגיתנו של מעלה וכן נמי עפר לבנתא ועפר פלפלי וכוספא דיסמון שהוא דבר רך ביותר כשמן אשמעינן דמסתמא מוכנים הן משום ריח טוב שבהן אבל אם הכינו מותר ואפילו כולה אוהלא
ועוד בר מן דין ובר מן דין כשהתיר ז\"ל דבר שאין מתכוין באותן כללות שכלל בראש הלכות שבת לא התיר אלא כדרב יוסף דאמר כל היכא דכי מכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר ר' שמעון מדרבנן כל היכא דמכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי ר' שמעון לכתחלה כעין גרירת מטה כסא וספסל דאילו מכוין פטור הוא דחפירה כלאחר יד היא וכן אמר הרב ז\"ל כיצד גורר אדם מטה וכו' וכן מהלך אדם על גבי עשבים וכו' ותלישה ברגלו כלאחר יד היא וכן נמי הנכנס לפרצה דחוקה ומשיר צרורות אפילו נתכוין דסתירה כלאחר יד היא ורחיצת הידים בעפר הפירות שאמר לפי סברתו ז\"ל אפילו נתכוין נמי גזיזה כלאחר יד היא ובכולהו אפילו נתכוין איסורא דרבנן הוא מכלל דכל היכא דכי מכוין איסורא דאורייתא לא שרי בלא מתכוין כדרב יוסף והא אותיביה רבא לרב יוסף ממוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו' והא הכא דכי מכוין איסורא דאורייתא כי לא מכוין שרי ר' שמעון לכתחלה וסלקא בתיובתא ובטילו ליה תירוצה דרב יוסף ותריץ רבא לרב הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור ובטיבותיה דמר ניעיין בה טובא דילמא משכח בה טעמא ואע\"פ שגדול המפרשים רבנן שלמה מאיר עיני הגולה ז\"ל פירש פסיק רישיה ולא ימות על דרך הרב ז\"ל ולא נהירא לי סברא זו.
תשובה לא כל ספק שיולד לאדם יסתור שורת ההלכה ויהפוך פירוש השמועה מפניו דבכמה מקומות אמרינן בגמרא קשיא דרבי פלוני אדרבי פלוני ואסיקנה בקושיא ולא הפכנו שמועה משתי השמועות והוציאנו אותה ממשמעה עד שתלך הקושיא אבל הספק שיולד הוא שראוי להתבונן בו ולתרץ אותו עד שיחזור לשורת ההלכה ודוקיא דשמעתא ואם לא יתבאר תירוצו ישאר קשה עד שיודע ענינו ולפיכך אין ראוי להפך פירוש ומודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ולהוציא אותו ממשמעו שביארו אותו כל המפרשים והוא הפשוט הברור מענין הדברים מפני אילו הספיקות שנולדו לך כל שכן שאלו הספיקות אפשר לתרץ אותן והולכין על פי הפירוש הנכון לענין פורשין מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת לא אוקימנה לר' יהודה בדשביק רווחא אלא כי היכי דלא ישאר דרך לצידה כלל דאם אפשר דהוי צידה אסור ליה דדבר שאין מתכוין לטעמיה דידיה אסור ודבר זה פשוט מן הגמרא דאמר לעולם ר' יהודה היא ומאי ובלבד שלא יתכוין לצוד נמי דלישבוק לפי רווחא כי היכי דלא ליתצדן ממילא ולא גמרינן מהאי מימרא דלר' שמעון אע\"ג דמיתצדן ודאי שרי אלא אע\"ג דמיתצדן ממילא שאין מעשיו גורמין הצידה ודאי שרי ואפשר כי האי גונא בששינה בפרישת המחצלת על גבי הכוורת שנוי שאפשר שיצודו הדבורים עמו ואפשר שלא יצודו שלא הניח ריוח שלא יתכן עמו צידה כלל כר' יהודה
ולענין הנאה הבאה לאדם בעל כרחו ומימרא דר' יהודה רבה דאמר אימור דשרי ר' שמעון בגדולים דלא אפשר אין ממנו ספק כלל שאין ענין אפשר ולא אפשר אפשר שיהיה האסור ואפשר שלא יהיה אלא אפשר לו לעשות כוונתו המותרת שלא באותה שדה דרך שיש בה חשש אסור או לא אפשר ליה אלא באותה הדרך דהכי אמר ר' ירמיה אימור דשרי ר' שמעון בגדולים דלא אפשר כלומר שלא התיר ר' שמעון הגרירה אלא בגדולים דלא אפשר ליה לטלטולי להו אלא בגרירה אבל הקטנים דאפשר להגביהן לא שרי ומפני הכי אותבינן עליה בתופרי כסות שאפשר להו לעשות כצנועין שאין בו חשש אסור כלל ואפילו הכי קא שרי ר' שמעון וסלקא ליה בתיובתא אבל עשיית חריץ לעולם בין בגדולים בין בקטנים אינו ודאי והאי אמרינן בהנאה הבאה לאדם על כרחו אפשר ולא קא מכוין דהיינו פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון פירושו כמו שהעתקנו מפי הרב זצ\"ל כגון שהיה לו שתי דרכים אחת על בית עבודה זרה ואחת אינה על בית ע\"ז ובית עבודה זרה מקטירין לפני ע\"ז בשמים שיהנה אדם בריחם כשיגיע לו הריח בכי הא אמרינן אע\"פ שאפשר לו להלך באותה הדרך שאינה על בית ע\"ז והלך בדרך שהיא על בית ע\"ז הואיל ואינו מתכוין להנות בריח הבשמים מותר לו להלך באותה הדרך אליבא דר\"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר שאפשר שיהיו הבשמים שמקטירין אותן מרובין ויגיע ריחם לו ויריח ויהנה ואפשר שיהיו הבשמים מעוטים ולא יגיע הריח לו כשיהלך בדרך ולא יהנה ואפילו יהיו מרובין אפשר שיהיה הרוח המנשב כשיהלך חזק ומפזר הריח ולא יגיע לו הנאה ואפשר שיהיה שם בדרך ריח רע כגון ריח נבלה וכיוצא בה ויתעלם הריח הטוב ולא יהנה הואיל והדבר כן ואין הלוכו באותה הדרך גורם לו להריח הריח הטוב ולהנות בודאי על כל פנים אפילו הריח הריח הטוב והגיעה לו הנאה ואינו מתכוין להנות אלא לעבור ולילך לדרכו בלבד הרי זה מותר אליבא דר' שמעון דסבירא ליה דבר שאין מתכוין מותר וכן כל כיוצא בזה
ולענין לבישת כלאים דודאי הכלאים עולה עליו ואפילו הכי שרי ר' שמעון בשאינו מתכוין ודאי אגב גררא קושיא היא אבל כשתעיין בה מיפרקא לך במהרה שתופרי כסות ומוכרי כסות אינן לובשין הכלאים וכשאסר הכתוב הכלאים ואמר לא יעלה עליך לא אסר אלא דרך לבישה אבל עליה שאינה דרך לבישה לא אסר הכתוב הלכך תופרי כסות ומוכרי כסות אין בעליית הכלאים עליהם חשש לבישה אלא חשש הנאה תדע דלא תנן ובלבד שלא יתכוונו ללבישה אלא ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והנאה זו אינה ודאית אלא ספק היא שאפשר שתגיע לו הנאה זו ואפשר שלא תגיע כגון שהיו הגשמים מרובין או החום חזק ולענין לובש כלאים על גבי עשרה כלים ולהבריח מן המכס אין הלשון כמו שאמרת ר' שמעון בן יהודה אמר משום ר' שמעון מותר להבריח וכו' אלא הכי הוא לשון הגמרא בספרים שעמדנו עליהם ר' שמעון אמר משום ר' עקיבא מותר להבריח בה את המכס ואליבא דהאי לישנא ליכא קושיא דהאי מימרא דר' שמעון אליבא דר' עקיבא הוא לאו אליבא דידיה הוא דהוא מודה בפסיק רישיה ולא ימות ושמא ר' עקיבא חולק ואפילו בפסיק רישיה וסבירא ליה דאם אינו מתכוין מותר ואין הלכה כדבריו דהא ר' יהודה ור' שמעון חולקין עליו וחזינן לרבנו זצ\"ל דקא פסיק בדבר שאין מתכוין שהוא מותר כר' שמעון כדאיתיה מפירוש בפרק ראשון מהלכות שבת ובמקומות אחרים ופסיק בלובש כלאים להבריח מן המכס שהוא אסור כתנא קמא דבריתא דתנו לא ילבש כלאים על גבי עשרה כלים ואפילו להבריח מן המכס דהכי אמר ז\"ל בפרק עשירי מהלכות כלאים לא ילבש אדם כלאים עראי ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום ואפילו לגנוב את המכס ואם לבוש כן לוקה זה נוסח דבריו ז\"ל ואי אפשר שיפסוק ז\"ל במקום כר' שמעון ובמקום אחר יתלונן עליו אלא ודאי דוקית הגרסא שלו כאשר מצאנו בספרים כמו שכתבנו
ולענין בכור שאחזו דם לית מינה קושיא וליכא בה ספיקא כלל דאין ההקזה עושה מום בודאי תדע דאמרי חכמים יקיז ובלבד שלא יעשה מום ור' שמעון לטעמיה דאמר דבר שאין מתכוין מותר ולפיכך התיר ההקזה אע\"פ שהוא עושה מום שאין עשיית המום ודאית עד שאי אפשר שתהיה הקזה בלא מום ולענין השוחט את הבכור עושה מקום לקופיס כדתרצינן תני לקופיץ מסקנא דגמרא וסוגיא דשמעתא דתולש לאו היינו גוזז ואינו לוקה ואפילו נאמר תולש היינו גוזז איכא לפרוקי היינו טעמא דשרינן עשיית מקום לקופיס שאין כונתו בעשיית המקום לקופיס אלא בהטית השער לכאן ולכאן שאפשר שיתלוש השער ואפשר שלא יתלוש ומפני זה אפילו נתלש שרי דהוה ליה דבר שאין מתכוין אליבא דר' שמעון שרי וזה הדוחק אליבא דשקלא וטריא דגמרא דתולש היינו גוזז אבל אליבא דהילכתא דתולש לאו היינו גוזז לא צרכינן להאי תירוצא דליכא קושיא ולענין שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר אע\"ג דקשיא היא איכא לפרוקי כונת הגוזז לקוץ השער מעיקרו וזה הואיל ואין כונתו אלא לקוץ הראש המשחיר בלבד לא לגזוז השער מעיקרו מפני זה הוה ליה דבר שאין מתכוין ומותר שאפשר כשיגזוז אותן שיכרתו מעיקרן ואפשר שלא יכרת אלא ראשן בלבד ומפני זה גוזז אותן במספרים ואינו חושש ודילמא איכא תרוצא אחרינא דלא איגלי לן ולענין הכניסה לרבקה ודשה לית בה קושיא כלל שאפשר שלא תדוש ומי ימר שודאי דשה וזה שהקשית מנזיר לא ידעתי מאי קושיא דהא כמה בני אדם חופפין ומפספסין ואין השער נושר ואינו דומה לדבר שיעשה בו האיסור בודאי וסורק דאוקימנן במתכוין להשיר הנימין כי היכי דתיתסר הסריקה מפני שגם הסריקה ספק היא ואינה משרת השער בודאי ולפיכך אצטריכנו לאוקמה במתכוין להשיר הנימין שגם הספק אם יתכוין אדם בו לאסור אסור
ולענין פגה שטמנה בתבן וחררה בגחלים דודאי מחתה בגחלים כדאמרת ודאי נראה שקשיא היא שהענין צריך עיון מרובה וחכמה יתירה והנה אני מפרש לך העיקר שיתבאר לך ממנו פירוק קושיא זו דבר ידוע הוא שמחתה בגחלים לא נאסר אלא מפני שהחתוי בהם גורם להגביר הסיקן שהוא מלאכת ההבערה ולא כל מחתה בגחלים בודאי יגבר הסק אותן הגחלים אבל טלטול הגחלים כגון שהיתה מונחת בכלי וטלטל אותו הכלי ולא נגע בגחלת אין בו איסור מלאכה הלכך כשיטלטל החררה ואין כונתו אלא לטלטל החררה אע\"פ שהגחלים ננערים מאיליהן לא בודאי יגבר הסיקן ותוסיף אשן שהוא המלאכה כי היכי דתקשי לך דומיא דפסיק רישיה שהוא ודאי המלאכה אלא הדבר שיעשה בודאי הוא טלטול הגחלת בטלטול החררה וטלטול הגחלת אפשר שיעשה בשבילו תוספת הסיקה ואפשר שלא יתוסף הסקה לפיכך שרינן ליה דדבר שאין מתכוין הוא דומיא דגורר אדם מטה וכו' שהמלאכה שהיא ההבערה לא בודאי תעשה אלא ספק תעשה ספק לא תעשה וליכא בה קושיא גבן ופירושא דוקא הוא למבינים ולענין צרור שעלו בו עשבים לעולם אינו מקנח בו אלא בשהיה מובדל מן הקרקע והיינו דאתא לאשמועינן אע\"פ שהתולש ממנו חייב חטאת כתולש מעציץ לקנוח מותר לקנח בו ולא חישינן שמא יתלושו העשבים בעת הקנוח דדבר שאין מתכוין הוא ואין העשבין נתלשין בודאי ולענין תולש עולשין ומזרד זרדין תמיהא הקושיא לחדא דפשיטא מילתא ולית בה ספיקא דבשדה חבירו אע\"פ שנתיפתה הקרקע הואיל ואין מחשבתו לכך אין שיעורו בכל שהוא אלא כשיעור דבר שחישב עליו אם לאכילה כגרוגרת וכו' ומאי קושיא איכא מותר קאמרינן בעושה בשדה חבירו עד דתיקשי לך לעולם איסורא עבד בין בשדה חבירו בין בשדה שלו מיהו אין השיעור שוה
ודקא קשיא לך אמאי חייב חטאת והא מודה ר' שמעון אמרינן דמשמע מודה לר' יהודה דאסור אבל חטאת לא חייב ודאי כי הא איכא לאקשויי אבל כד מעיינת בגמרא בענין מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות מתברר לך שר' שמעון מחייב חטאת אם היתה שם מלאכה דר' שמעון אע\"ג דפליג על ר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה דמחייב בה ר' יהודה חטאת הודה לו בדבר שאין מתכוין בפסיק רישיה ולא ימות נמי שהוא חמור יותר והאי דלא אמר ר' יהודה בדבר שאין מתכוין חייב חטאת אלא אסור בלבד משם דעיקר דברי ר' יהודה ביום טוב וביום טוב ליכא חיוב חטאת דתנן ר' יהודה אומר אין מקרדין וכו' ואמרינן עלה בגמרא ור' יהודה סבר קירוד דקא עביד חבורה אסור דבר שאין מתכוין אסור ועוד אפילו בשבת לא סלקא דעתא לחיובי בדבר שאין מתכוין שהוא ספק אם תעשה המלאכה או לא תעשה חייב חטאת ואפילו לר' יהודה דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדאמרת הלכך בדבר שאין מתכוין דהוא ספק לא אפשר דהוי חיובא אלא איסורא בלבד לדברי ר' יהודה אבל בפסיק רישיה ולא ימות חיובא איכא בין לדברי ר' יהודה בין לדברי ר' שמעון דמאחר שידע שהאיסור יעשה בודאי ושמחשבתו אינה נעשית אלא בעשיית המלאכה הרי חישב לעשות המלאכה ולפיכך חייב חטאת ומלאכת מחשבת קרינן ביה כגון האי דפסיק רישיה של עוף אע\"פ שאין סוף כוונתו למיתה הואיל והוא יודע שהמות בא בחתיכת ראש העוף וחישב לחתוך ראשו הרי חושב למיתה וחייב חטאת
ודקא מקשית מסוכרייא דנזייתא לית בה קושיא כלל דהא כדאיתא והא כדאיתא מידי דאית ביה מלאכה חייב מידי דלית ביה מלאכה אסור בלבד והאי דאמרינן בענין מסוכרייא דנזייתא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות לאו למימרא דתרוייהו שוין באיסור בלחוד אלא למימרא דתרוייהו אסירי לר' שמעון דהאסור ודאי יעשה ולא אמר ר' שמעון בכי האי גונא דבר שאין מתכוין מותר ולענין בקי בהטיה פשיטא מילתא לחדא דלית ביה איסורא דאורייתא ואפילו עבד במזיד ובלא הטיה ומפני זה אזלינן בתר רובי וכבר איפסקא הילכתא בהיתר לגמרי ולענין נר שאחורי הדלת יראה שאפילו רב דלייט ואוקימנא בטעמיה דידיה דאפילו כר' שמעון משום דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות לא פסק רב שודאי תכבה הנר אלא מקרב כבויה וברוב תכבה ודמי לפסיק רישיה ומפני זה הוציאו בלשון לייט עלה תדע דכמה פעמים יפתח אדם הדלת וינעול ותנשב הרוח בנר ולא יכבה ולעולם אי אפשר שיחתך ראש החי ולא ימות ומפני זה לא פסק ז\"ל בדבר אלא אסור בלחוד
ושאמרת ולא משכחת חייב חטאת בפסיק רישיה ולא ימות אלא היכא דקא מכוין לעשות המלאכה ואע\"פ שמתעסק הוא אצלה מלאכת מחשבת קרינן לה וכו' תמה גדול בדברים אלו אם ענין דבריך בשסוף מגמתו לאסור מאי אתא גמרא לאשמועינן במודה ר' שמעון בפסיק רישיה וכי יהיה עולה על דעת אדם בעולם שר' שמעון הואיל והתיר דבר שאין מתכוין כך נמי מתיר דבר שהתכוין בו לעשות המלאכה עד שנאמר ומודה ר' שמעון וכו' ואם בשאין סוף מגמתו לאסור אלא האסור יעשה בודאי בשביל כוונתו המתרת זה הוא שפירש אותו כל מבין שבאת לחלוק עליו ולא יתכן זה לפי דבריך שאמרת דקא מכוין לעשות המלאכה ועוד היאך יתכוין אדם לעשות המלאכה והוא מתעסק והאי דאמרינן בגמרא בפציעת חלזון מתעסק הוא אצל נטילת נשמה אין פירושו כמו שהבנת כלל פשוט שענין הדברים לחדא שהפציעה היא הריסוק והחתוך כמו פוצע אגוזים ולפיכך אקשינן לרבנן ולחייב נמי בפציעת החלזון משום נטילת נשמה ופריק רבא אפילו שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה כלומר אין כוונתו אלא לפציעתו בלבד לא לטול נשמתו ואע\"פ שנשמתו ניטלת מתעסק הוא אצל נטילת נשמה שאין כוונתו לה ואקשינן אהאי פירוקא והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות כלומר מאחר שהוא מתכוין לפציעה שהנשמה ניטלת בגללה מה לי נתכוין ליטול הנשמה מה לי היה אצל נטילת הנשמה מתעסק לא מתכוין והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון וכו' ודחינן לתרוצי פירוקא דרבא שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל צבעיה כלומר לא דמי פציעת החלזון לפסיקת הראש שפסיקת הראש שהוא מתכוין לה לא תתכן אלא עם המות ופציעת החלזון שהוא מתכוין בה להוציא את הדם אין הנשמה ניטלת בה על כל פנים שאפשר שיפצע ויוציא הדם מאבר שאין הנשמה תלויה בו והוא יתכוין לזה אם יוכל כי היכי דליציל צבעיה והאי דחיתא שינויא היא ואפילו תימא דוקא ליכא מינה קושיא ואם ענין דבריך בשנתכוין למלאכה לעשותה לא להניח הידועה ממנה וזה הוא שאמרת דקא מכוין לעשות המלאכה שאינה צריכה לגופה וליכא למימר הכי דר' שמעון פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה והאיך יודה בדבר שהוא חולק בו הלכך זה הפירוש שפירשת בו כל הסוגיות כמו שאמרת שבוש שלא יעמוד ולא יתכן ודבריך סותרין זה את זה כמו שפירשנו
ולענין רחיצת ידים באהל פשיטא מילתא בגמרא דברייתא דנתר וחול הוא דאוקמינה כר' יהודה אבל עפר לבינתא וכסופא דיסמין וברדא ואוהלא לא איירו בהו תנאי כלל אלא אמוראי הם דאיירו בהו וליכא בהו פלוגתא ולפיכך הילכתא אינון ופשיטא מילתא בגמרא לחדא דמשום העברת שיער הוא דאיירו בהו אמוראי שמאחר דאוקימנא סוף ברייתא דנתר וחול דהיא בענין העברת השער אמר רב יהודה עפר לבינתא שרי ואמר רב ששת בר אדא שרי וכו' ומוקצה הכא מאן דכר שמה עד שתאמר דהאי שרי בענין מוקצה אלא ודאי אלו הפירושים של כבודך שנוים בעלמא ושבושים לחכמה ולענין נזיר חופף ומפספס כבר פרשינן לעיל
ושאמרת שלא התיר ז\"ל באותן הכללות אלא איסורא דרבנן מדאמר כיצד גורר אדם וכו' היאך למדת מסוף ההלכה ולא למדת מתחלתה שהוא העיקר שאמר דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה וכו' איסורא דרבנן מלאכה קרי ליה ועוד למה אם נתכוין יהיה פטור כדאמרת וכי אין חפירה אלא בקרדום או בצרור או ברגל המטה וכיוצא בה והוא מתכוין לה אם יחפור בכוונה דרך חפירה בין בקרדום בין בכלי אחר הוא ולא אמרינן חפירה כלאחר יד אלא בההיא חפירה דאמרינן ביום טוב שיחפור בדקר ויכסה ואוקימנא בשהיה לו דקר נעוץ מבעוד יום האיך אע\"ג דההיא חפירה בדקר שהוא הכלי הידוע לחפירה הואיל והיא שלא כדרך החופרין חפירה כלאחר יד היא וכן החפירה כדרך החופרין ברגל המטה או בכלי אחר חפירה מעליא היא ואם יש הנפש לומר אין דרך החופרין לחפור בגרירה הנה דבר ידוע ונראה בכל עת שהרבה מבני אדם חופרים בגרירת הברזל או הקורה על ידי צמד הבקר וליכא מהאי קושיא הנה הרחבנו בתשובה זו לפי הספיקות שנסתפקו לכבודך אע\"פ שהיא קרובה ואינה צריכה להרחיב כל כך אבל לפי שנסתפקה לך ונסתמה והארכת בה יותר מדאי הרחבנו בתשובה והאל יאר עינינו בתורתו." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה קשיא לי מאי דאמר ז\"ל החובל \n בחי שיש לו עור חייב משום מפרק. ואע\"פ שאמר למעלה אין דישה אלא בגדולי קרקע והוא שאמרו חכמים בפרק כלל גדול אמרו בענין פציעת חלזון אמר רבא מאי טעמא דרבנן אין דישה אלא בגדולי קרקע וכי מה הפרש בין דש למפרק והלא הדש הוא המפרק והמפרק הוא הדש ואי משום מפרק הוא דמחייב דהיינו דש אמאי תלינן חיוב חבלה בעור דתנן שמונה שרצים הצדן והחובל בהן חייב ואמרי עלה מדקתני החובל בהן חייב מכלל דאית לה עור ואי מפרק הוא מאי איריא שיש להן עורות אפילו אין להן עורות נמי דהא כל קוצץ אוכל מפסולת המחוברת לו מפרק קרינן ליה והא לא אמרה אלא ר' יהודה דתנו רבנן הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת ר' יהודה אומר חייב שתים שהיה ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה אמרו לו אין פציעה בכלל דישה ואמר רבה מאי טעמא דרבנן אין דישה אלא בגדולי קרקע ועד כאן לא קא מחייב ר' יהודה בחלזון שאין לו עור משום עשיית חבורה אלא משום דישה דהיינו מפרק ואי כל חבורה בכלל דישה משום חובל או משום שוחט הוה ליה לר' יהודה למימר והויא ליה מתניתין דחובל בהן ר' יהודה בלחוד ואע\"ג דקשיא מאי איריא שמנה שרצים בלבד ועוד דאי משום מפרק קא מחייב מאי איריא בענין חבורה שאינה חוזרת אפילו תימא חוזרת מפרק הוא ומאי טעמא נצרר הדם אע\"פ שלא יצא חייב הא לא פירק ואם תאמר משום שנעקר מקומו הא ודאי אין דרך פרוקא בכך
וליכא למימר שחיבל אלא תולדת שוחט ושוחט דתנן במתניתן לא ילפינן ליה אלא מעורות אילים מאדמים דבחבורה מיקטלי ולא בשחיטה ומשום הכי איבעיא לן שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע ואקימנא דאף משום צובע קאמר והיכא דניחא ליה דניקו בית השחיטה דמא והכי גרסינן בירושלמי גבי השוחטו ריש לקיש אמר לית כאן שחיטה שחיטה תולדת חבורה היא ולמה תניתה עמהם אלא כיון דתנינן סדר סעודה תניתה עמהם ונטילת נשמה עיקר מכלל דשוחט תולדה דנטילת נשמה הוא וחובל נמי תולדה דיליה היא שנוטל נשמה שבאותו מקום ולהכי בעינן חבורה שאינה חוזרת ולא משכחת לה אלא בחיה שיש לה עור אבל חיה שאין לה עור אינו חייב עד שימית את כולה והיינו דאקשינן גבי חלזון אע\"פ שאין לו עור כיון שהמיתו כולו ונחייב נמי משום נטילת נשמה ואוקימנא במתעסק ואי עביד ביה חבורה לא סלקא דעתא דמיחייב שהרי חוזרת היא לבריתה ואם כן לא נטלה נשמה שבאותו מקום וכן שאר שקצים ורמשים וגבי נצרר הדם ולא יצא לאו משום חבורה הוא דמחייב אלא משום צובע את העור ודברים אלו אע\"ג דסברא אינון מיפרשי בירושלמי גבי הצובעו גרסי מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה ובעורות אילים מאדמים אמר ר' יוסי הדה אמרה נצרר הדם חייב המאדים אודם בשפה אחת חייב המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום וגרסינן נמי בפרק במה מדליקין אתפלגון ר' אלעזר ור' יוחנן חד אמר שחיטה עיקר וחבורה תולדה וחורנה מחלף הילכך אין לנו לשער החבורה בכדי שיצא ממנה דם כגרוגרת אלא בכדי כמה דלא הדרי בריא וצריכה עיונא ומי שיוכל לצלול במים אדירים להעלות מרגליות.
תשובה זו הקושיא ודאי ראוי להקשותה וחכם הוא שיסתפק בה אבל זה שהקשיתה בתחלתה מדקימא לן אין דישה אלא בגדולי קרקע אין ראוי למי שיבין ענין האב ומעינו ותולדתו להקשותה כלל שהתולדה אע\"פ שהיא דומה לאב אינה לא האב ולא מעין האב אלא הפרש יש ביניהם ושאמרת והמפרק הוא הדש אינו כן אלא מפרק תולדה דדש שאין לומר שהסחיטה לענבים או החליבה לעזים דישה ולא עלה זה על דעת אדם אע\"פ שהחיוב בהן משום מפרק והואיל ומפרק תולדה דדש אין להקשות מדקימא לן אין דישה אלא בגדולי קרקע הדישה שהוא האב (ועין) [ומעין] האב אינה אלא בגדולי קרקע והמפרק שהוא תולדה דדש ישנו בגדולי קרקע ושלא בגדולי קרקע תדע דגרסינן בפרק אע\"פ תני ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת ואינו חושש מאי יונק מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן הנה בפירוש דמפרק ישנו בבעלי חיים ועוד לא איירי תנאי ואמוראי בסוחט דג לצירו ובחלות דבש שריסקן אלא בענין מפרק דקא מתני לה גבי סוחט פירות דהיינו מפרק הילכך ליכא לאקשויי מהאי אסיפא כלל ודקא מקשית ואי משום מפרק אמאי תלינן חבלה בעור וכו' יש להשיב בשיש להן עורות הוא שהדם מבליע בבשר ולא בעור ולפיכך אם חבל עד שיצא הדם או עד שיצרור בעור הוא דקרינן ליה מפרק שפירק הדם מן הבשר כמו משקה המובלע בזית או בעינב לא בקליפתו והקליפה של אוכל עליו כמו העור על הבשר אבל בשאין להן עורות שהדם או הליחה מצוי בגוף כולו אפילו חבל ויצא הדם או הליחה לחוץ לא קרינן ביה מפרק שאין לאותו הדם או הליחה בזה הגוף מקום מסוים עד שנאמר אם הוציאו ממנו פירק אותן
ועוד דבשאין להן עורות לא מצית חבורה שאינה חוזרת שכבר נודע בספרי הרפואות שיש בגוף החי איברים שאם ילכו או יחסרו אינן חוזרין לעולם כמו העצמות והגידין והעור וכיוצא בהן וזה שיראה לעין במקצת אילו האיברים שצמחו אחר שנחתכו כמו העור והעצם אינו אמת אלא דבר הדומה להן הוא שיצמח במקומן ויש בגוף איברים שאם ילכו יחזור כמותן כמו הבשר ולפיכך העור כשיקרע לא יחזור לבריתו לעולם אלא קליפה במקומו דומה לו תעלה ויראה זה למי שיתבונן בו ויסתכל טוב אפילו למראית העין שאותה הקליפה אין מראה כמראה שאר עור הבשר השלם ולפיכך הפריש הכתוב בין דין בהרת עור בשר ובין דין צרעת השחין והמכוה והבשר אפילו יכרת וילך לו יצמח בשר כיוצא בו במקומו ויחזור לבריתו כל זה ידוע אצל החכמים ומפורש בספרי הרפואות ומפני זה שמונה שרצים שיש להם עורות יש בהם חבורה שאינה חוזרת ושאין להם עורות אלא קליפה מן הבשר דומה לעור לא אפשר בה חבורה שאינה חוזרת דכל חבורה בבשר חוזרת ובעור אינה חוזרת והיינו דאמרינן מנין לחבורה שאינה חוזרת דכתיב היהפוך כושי עורו ונמר חברברותיו ודקא קשיא אי משום מפרק מאי טעמא בעינן חבורה שאינה חוזרת יש להשיב מפני שהתולדה צריכה שתהיה דומה לאב והואיל והאב שהוא הדש אין הנידוש חוזר לכמות שהיה כך המפרק צריך להיות אותו דבר שנתפרק אינו חוזר לכמות שהיה ואע\"פ שיש להקשות הא איכא חולב
אבל הקושיא שהקשית מן הירושלמי דקא פירש שהחבורה תולדה דשוחט ומשום נטילת נשמה באותו מקום הוא שחייב ודאי קושיא יפה היא אבל מצאתי בגמרא דילן ראיה לדחות האי סברא דבני מערבא דהא דגרסינן בגמרא בפרק ר' אליעזר אומר האורג תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ומתרצינן בתר הכי חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו ואי משום נטילת נשמה מה לי צריך לכלבו או אינו צריך מי איכא מאן דסבירא ליה נוטל נשמה שלא לצורך פטור אפילו ר' שמעון מודה בכי האי גונא ואפשר שימצא ז\"ל ראיה אחרת וזה ששיער ז\"ל הדם בגרוגרת כדין האב שהוא הדש (ואין) [וכדין] כל מפרק וקי\"ל ששיעורי שבת כגרוגרת כדפרשינן בארץ חטה ולפיכך כל דבר שלא נתפרש שעורו ולא נאמר שהוא בכל שהוא הדרינן ביה לגרוגרת ששיעור שבת בה היא." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שאלה קשיא לי האי דקא מחייב המצרף את המתכת ואמר שהיא תולדת מכבה דאלמא קסבר האי דקא מתריץ רב אדא בר מתנה מתני' מיחם שפינהו אליבא דר' שמעון אע\"ג דמצריף מותר דדבר שאין מתכוין הוא ואביי מתריץ לה אליבא דר' יהודה דאמר דבר שאין מתכון אסור מכלל שמצריף איסורא דאורייתא הוא והא בפירוש מוקימנא בפרק אמר להם הממונה דצורף דרבנן הוא ואפילו מסוגין דפרק כירה נפקא לן דלאו דאורייתא היא דאמר רב לא שנו אלא שהפשיר אבל לצרף אסור ושמואל אמר אפילו לצרף נמי מותר וסלקא אדעתין בלכתחלה פליגי ובמתכוין הילכך מתמהא ושמואל לצרף לכתחלה מי שרי מתמיהא זו נפקא לן דאיסורא דרבנן הוא דאי איסורא דאורייתא לרב נמי תקשי האי אסור חייב מיבעי ליה ומדתמהא אשמואל ולא אדרב שמעינן מדרבנן הוא ומדשמואל נמי מדאמרי לכתחלה מי שרי מכלל דאי עבד במתכוין פטור ואי מדאורייתא מי שאני לן בין לכתחלה בין דיעבד ועוד דהא בתר דאוקימנא דרב ושמואל בפלוגתא דר\"י ור' שמעון פליגי ואקשינן מהא דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ דאי סלקא דעתא כר' שמעון אפילו של עץ נמי משום דר' שמעון פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה ומדרבנן הוא דאסר ובמקום היזק רבים שרי לכתחלה כלומר ואי סבר כר' שמעון מאי שנא מתכת מדעץ אפילו גחלת של עץ איסורא דרבנן הוא ומותר מבעי ליה ואוקימנא דבמלאכה שאינו צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה ומשום הכי אסר גחלת של עץ והתיר של מתכת משום הזיק רבים ואי סלקא דעתך גחלת של מתכת דאורייתא מאי שנא לר' יהודה מתכת מדעץ ואי אמרת שלא התיר המתכת אלא משום שאינו מתכוין וכר' שמעון אם כן מהיכן קא יליף רבינא דאיסור שבת במקום הזיק רבים מותר אלא לאו דסברינן דצירוף מתכת איסורא דרבנן וכיבוי במתכוין זה הוא צרופו ואע\"ג דקא סבר כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הני מילי במידי דאורייתא ובמידי דרבנן אוסר והכא דהיזק רבים הוא שרי לכתחלה ואי סבר כר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואסור מדרבנן הוי ליה למישרי אפילו גחלת של עץ הילכך יליף מינה רבינא דכל איסורי דרבנן דחוין הן במקום היזק רבים.
תשובה קושיא זו נראה מכללה שלא הפרשת בין כבוי לצירוף דקאמרת כיבוי זה הוא צירופו ודבר זה לא יתכן לאומרו אלא בשני תנאים שאין מצוי מהם לא אחד התנאי הראשון שלא יהיה כבוי אלא במים שהוא מצרף ואין הדבר כן אלא הכיבוי אפשר שיהיה במים או בעפר או בחול וכיוצא בזה ואין העפר ולא החול מצרף והשני שנאמר שכל מתכת שנכבת במים תגיע לצירוף ואין הדבר כן אלא אפשר שיהיה כיבויה צירוף לה ואפשר שלא יגיע לצירוף והכין פריק רב ביבי בענין עששיות של ברזל שמחמין אותן לכהן גדול ביום הכפורים ומטילין לתוכן צוננין דאקשינן והלא מצרף הוא ופריק רב ביבי בר אביי שלא הגיע לצירוף ופריק אביי פירוק אחר אפילו תימא הגיע לצירוף ר' שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר ומפני שאפשר שיגיע לצירוף ואפשר שלא יגיע אמר אביי ר' שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר שאילו היה כיבוי המתכת צירוף על כל פנים היה אסור ואפילו לר' שמעון דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות הנה נתבאר לך שהצירוף אינו תלוי בכיבוי עד שלא ימצא כבוי אלא בצירוף וכיבוי גחלת של מתכת שאין בו צירוף דרבנן וכיבוי גחלת של עץ דאורייתא ומפני זה שרו רבנן לכבות של מתכת כדי שלא יוזקו בה רבים אבל של עץ דאיסורא דאורייתא לא שרו וצרוף המתכת דאורייתא כדגמרינן ממתניתן דמיחם ושקלא וטריא דגמרא בה ומתניתן דאם היה כהן גדול זקן או אסתניס ותירוצא דגמרא דלעולם לא אשכחן תנא דאמר מתכוין ושאינו מתכוין או מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא באיסורא דאורייתא
ודקאמרת והא בפירוש מוקימנא בפרק אמר להם הממונה דצירוף דרבנן הוא ולא ידענו אנה הוא אוקימתא זו לא בפירש ולא בסתם שאין בפרק אמר להם הממונה אלא מה שאמרנו והקושיא דאקשינן על אביי ומי אמר אביי הכי והתניא בשר וכו' ופרקינן הני מילי בכל התורה כולה וכו' ולא יצאה מזה אלא שצירוף דאורייתא כדאמרי אבל זה הפירוש שאמרת בפירוש מוקימנא דצירוף דרבנן לא ידעתי ולא שמעתי בלתי היום ואפשר שיש בספרים שלכם גרסות משונות כמו שיש באילו הפרושים שלכם ודקא קשיא לך אמאי אמרינן בשקלא וטריא דמתניתין דמיחם אסור ולא אמרינן חייב לא קשיא מידי דלא אמר רב איסורא אלא בנתינת המים שיש בהם שיעור לצרף לא במי שנתכוין לצרף עד שיאמר חייב." + ] + ], + [], + [ + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל איזו \n היא רשות הרבים מדברות ויערים ושדות ובכולהו קא קשיא לי בין מדברות בין יערים בין שדות מדברות מיהא קא מקשינן אתנא ונחשוב נמי מדבר דהא תניא והמדבר ופריק אביי לא קשיא כאן בזמן שהיו ישראל במדבר וכאן בזמן הזה ומפרשי עלמא דבזמן שהיו ישראל במדבר היה ליה רשות הרבים מתוך שהיו מחנותיהם סדורות בו ומהלכין ביניהם לצרכיהם הוי ליה רשות הרבים אבל בזמן הזה הואיל ואין צורך הרבים להשתמש בו ולא דרך הוא להלוך הרי הוא כרמלית וטעמא דמסתבר הוא ולא ידענא אמאי קא מפליג אפירושא והפכיה וכן נמי יערים מפרשי עלמא יער מקום צמיחת עצים וקיני חיות דכתיב ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים וכתיב יכרסמנה חזיר מיער וכתיב יער צומח עצים וכתיב כל עצי היער וכתיב ירננו עצי היער הילכך אינו אלא כרמלית דמסתמא אין דרך רבים עוברת בתוכו ואין רבים נכנסים לשם אלא לצורך חטיבת עצים או צידת חיות ואי אמרת יליף מהא דתניא ואשר יבא את רעהו ביער מה יער רשות לניזק ולמזיק ליכנס שם יצא חצר בעל הבית דאלמא יער רשות לכנס בו והיינו רשות הרבים אי משום הא לא איריא והלא כרמלית רשות לכל היא כגון ים ובקעה וסרטיא וקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים כולהו יש רשות לרבים ליכנס לתוכן ואפילו הכי כרמלית קרינא להו משום דאין דרך הרבים עוברת בתוכם הכי נמי יער כיון דלאו מיוחד למזיק קרי ליה רשות של שניהם ואע\"פ שהיא כרמלית לענין שבת מידי דהוה אסימטא שהוא רשות למוכר וללוקח ואינה רשות הרבים לשבת ומשכחת לה בפונדקאות ומקומות המיוחדין למכירה תדע שהרי לא מיעט אלא חצר בעל הבית ולא שמעינן מכאן שהיער רשות הרבים.
וכן נמי שדות קשיא לי בגוה דהא בקעה מקרי שדה שהיא מיוחדת לזריעה ואין דרך הרבים עוברת בתוכה כדתנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים טומאה בשדה פלונית ואמר נכנסתי למקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי לשדה זו ואם לאו ותנן נמי הבקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה ובימות הגשמים רשות היחיד לכך ולכך ואוקמה רב אשי בדאית לה מחיצות להכי קרי לה רשות היחיד הא לאו הכי כרמלית הוי ועולא אמר מאי רשות היחיד שאינה רשות הרבים שמעינן מכולה דשדה כרמלית היא ואי אמרת האי דקאמר הרב ז\"ל שהשדות רשות הרבים לא נתכוין לבקעה ולא אמר שדות אלא על הדרכים הסלולות מעיר לעיר במדבר ולעולם שדה שבבקעה כרמלית חשיב לה חדא דהא לא כלל בקעה בכלל כרמלית שלו ועוד אם שדות שאמר הם הדרכים שבמדבר הרי מדבר כולו קא קרי ליה רשות הרבים מאי שנא דרכים ואי אמרת לא אמר ז\"ל אלא על דרכים העוברות בתוך השדות הא לא צריך שהרי חזר ואמר ודרכים המפולשין מכלל שהשדות שאמר כבר לאו דרכים נינהו.
תשובה דקא קשיא לך לענין מדברות מדקא מפרשי עלמא בזמן שהיו ישראל במדבר היה המדבר רשות הרבים איכא עלמא אחריני דמפרשי בזמן שישראל חונים במדבר והיו מחנותיהם סדורין בו והוא מקום דירתן היה לגבן כמו בקעה ושדה וממאי דדמי להו ובזמן הזה שאין ישראל דרין בו אלא כל מי שירצה מהלך ועובר בתוכו בלבד הוא רשות הרבים וטעמא דמיסתבר הוא וזה שאמרת בדברך על המדבר ולאו דרך הוא לא ידעתי סוף דעתך בדבר זה אם כונתך שכל מדבר לאו דרך הוא אינו אמת שהרי כמה מדברות כמו מדברות שבארץ ישראל יש בארץ מצרים ושברוב העולם השיירות מהלכות בהן תמיד ואם כונתך לאותו מדבר שהיו ישראל מהלכין בו לאו כולו אינו דרך שהרי מקצת המסעות האמורות בתורה מקומן ידועות ושיירות של ישמעאלים מהלכין בהן ואם כוונתך לקצת המדבר שהיו ישראל בו ומאי דדמי ליה מן המדברות הרחוקים מן הישוב הרי נתתה דבריך לשיעורין ואפילו לפי פירושך מקצת המדברות והן כל המדברות שמהלכין בהן בני אדם רשות הרבים וליכא עליה קושיא שלא אמר ז\"ל כל המדברות אלא מדברות אמר ולפי הפירוש הראשון כל המדברות רשות הרבים ומכל מקום בין לפי הפירוש שביארנו בין לפי זה הפירוש שאמרת דמפרשי ליה עלמא רוב המדברות שבין הישוב רשות הרבים והפירוש שביארנו הוא המדוקדק יתר כדי שלא נתן דברינו לשיעורין ולענין יערים לא דמי יער לים ובקעה דהים אין תשמישו נוח כיער שאין אדם יכול להלוך בו אלא על ידי ספינה תדע דתנן הזורק בים ארבע אמות פטור אם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק בתוכו ארבע אמות חייב ומפרשינן בגמ' דתשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש והלוך על ידי הדחק שמיה הלוך והיער תשמישו והילוכו אינו על ידי הדחק והים תשמישו אינו אלא על ידי הדחק הילכך אינו לא על ידי הדחק ולא שלא על ידי הדחק הילכך לא דמי ים ליער כלל והבקעה והאסטרטיא וקרן זווית אע\"פ שיש רשות לרבים להכנס לתוכן אין להם צורך בהם כיער שהכל צריכים ליערים ולא דרך עליהם כמדבר הילכך לא דמי יער לכרמלית כלל אלא למדבר שהוא רשות הרבים ולענין שדות טעות בספרים שלכם שכך נוסח החבור מדברות ויערים ושווקים ודרכים המפולשים להם והן הן השווקים הן הן הדרכים אלא שהרחיב ז\"ל בדברים." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה קשיא לי מה שאמר ז\"ל בענין קרפף שהוקף שלא לדירה אם הרחיק מן הכותל שלשה ועשה מחיצה ה\"ז מיעוט פחות משלשה לא עשה כלום והאי פסקא כלישנא קמא ודלא כרבה בר שימי דגרסינן הרחיק מן הכותל ארבעה ועשה מחיצה הועיל פחות משלשה לא הועיל משלשה ועד ארבעה רבה אמר הועיל רבא אמר לא הועיל וכו' רבה בר שימי מתני לה לקולא טחו בטיט ויכול לעמוד בפני עצמו הועיל אין יכול לעמוד בפני עצמו רבה אמר הועיל רבא אמר לא הועיל וכו' ואפילו הכי חזר ז\"ל ופסק כרבה בר שימי שהרי חזר ואמר (שם הל' ט') טח את הכותל בטיט אע\"פ שאינו יכול לעמוד בפני עצמו הוי מיעוט ולא קל וחומר הוא ומה שיש טיט שאינו יכול לעמוד בפני עצמו הוי מיעוט והואיל ועשאו לשום דירה מחיצה גמורה בפחות משלשה לא כל שכן דהוי מיעוט ואי סלקא דעתך דתרי מילי נינהו ואע\"ג דלא מפרשי מאי האי דקאמרינן מתני לקולא ואולי ראה בה טעם אחר שאין דעתינו יכולה להשיג...
תשובה יש להתקשות בה והקל וחומר שאמרת לאו קל וחומר הוא שיש לומר הטיט על הכותל הישן חמור מן הבנין החדש דהטיט הואיל והוא סמוך ולא נשאר בין כתלי הקרפף ריוח יתר מבית סאתים הוי מיעוט ואע\"פ שאינו יכול לעמוד בפני עצמו אבל כותל אחר רחוק מן הכותל הראשון הואיל ובין שני הכתלים ריוח לעולם לא הוי מיעוט עד דנפיק ליה מתורת לבוד ודקא קשיא לך מאחר שפסק כרבה בר שימי דאמר לקולא אמאי לא פסק כוותיה בכולה מילתא מי ימא לן דרבה בר שימי מפליג בענין הרחיק מן הכותל וכי אמרינן רבה בר שימי מתני לה לקולא פחות משלשה רבה אמר הועיל רבא אמר אינו מועיל מילתא אחרינא קאמר והאי דאמרי לה לקולא פירושו הכי לפי שאמרנו בענין הרחיק מן הכותל ובענין בנה עמוד פחות משלשה אינו מועיל פירושו לדברי הכל בין לרבה בין לרבא משלשה ועד ארבעה מחלוקת רבה אמר הועיל ורבא אמר אינו מועיל ודיקינן דלהחמיר בפחות משלשה ליכא פלוגתא ולהקל משלשה ועד ד' איכא פלוגתא בין רבא ובין רבה אתא רבה בר שימי מתני לה פלוגתא דרבא ורבה במילתא אחריתי לקולא דלהקל ליכא פלוגתא ולהחמיר איכא פלוגתא ואמר טחו בטיט ויכול לעמוד בפני עצמו הועיל פירוש לדברי הכל בין לרבה בין לרבא אין יכול לעמוד בפני עצמו רבה אמר הועיל רבא אמר אינו מועיל ודיקינן להאי מימרא דבהועיל בהאי ענינא לא איפליגו ובאינו מועיל דהוא להחמיר הוא דאיפליגו והיינו דאמרינן רבה בר שימי מתני לה לקולא ולעולם תרי מילי נינהו וכולהו דיקי לענין עמוד ולענין הרחיק מן הכותל ולענין טחו בטיט ובכולהו הלכה כדברי רבה דהא מיקל ודאי מקום עמוק הוא וצריך דקדוק בינה כדי להשיג אותו שדברי רבה בר שימי אגב שיטפא יראה שהוא חלוק ודקדוק ענין דבריו כפי הנראה לנו כאשר כתבנו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב זצ\"ל מבוי \n שהכשרו בקורה אע\"פ שמותר לטלטל בכולו כרשות היחיד הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכו פטור שהקורה משום היכר היא עשויה אבל אם הכשירו בלחי הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכו חייב. שמע מינה דסבירא ליה שתקנת עירוב שתקנו חכמים במבוי תקנת כרמלית היא ולהתירה ואע\"פ שלא נעשית רשות היחיד מותר לטלטל בה יותר מארבע ולהוציא ולהכניס מתוכה לרשות היחיד ורשות הרבים ובפירש אמר ז\"ל ששלש מחיצות כגון מבוי שאין לו אלא לחי או קורה ברוח רביעית הרי הוא כרמלית והא בפירש תנן דשלש מחיצות אין להו רה\"ר דאורייתא ורבנן הוא דלא התירו לטלטל עד דאיכא קורה להיכר דתנן הכשר מבוי בית שמאי אומר לחי וקורה ובית הלל אומר או לחי או קורה ואוקימנה במבוי סתם ושאלינן עלה לימא קא סברי בית שמאי ארבע מחיצות דאורייתא ודחינן לזרוק משלש הוא דמחייב לטלטל עד דאיכא ארבע וכן נמי אליבא דבית הלל לימא קא סברי בית הלל שלש מחיצות דאורייתא ודחינן לזרוק משתים הוא דמחייב לטלטל עד דאיכא שלש ואע\"ג דשינוי נינהו מיהו אליבא דבית הלל שמעינן מינה להו דבעי שלש מחיצות וליכא מאן דפליג בין תנאי ובין אמוראי ומצריך ארבע ושמעינן מינה דלא התירו טלטול אלא היכא דאיכא חיוב זריקה בין לבית שמאי בין לבית הלל וכי הא דשאלינן מאי רשות היחיד גמורה ומהדרינן מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דר' יהודה הני מילי לטלטל בתוכו דלקולא אבל לזרוק לחומרא אימא מודה ליה קא משמע לן דחיוב זריקה קודם להתיר טלטול על ידי עירוב ולעולם עירוב בכרמלית לא מהני וחצרות של רבים ומבואות שאין מפולשין רשות היחיד נינהו ועד שלא עירבו ככרמלית דמי לאסור טלטול ומשערבו הותרו וכן נמי שלש מחיצות רשות יחיד היא תא שמע נמי מהא נמי דגרסינן בפירקא קמא דסוכה אהא דתנו ב' כהלכתן וג' אפילו טפח אמר רבה וכן לשבת מיגו דהויה מחיצה לענין סוכה הוי נמי לענין שבת למאי אי למיהוי כרמלית בעי מחיצה הא בקעה כרמלית היא ובית שאין בו גובה עשרה כרמלית הוא אלא שמע מינה דשתים כהלכתן ושלישית טפח רשות יחיד לשבת ואפילו לטלטול וכל שכן לחייב ולא אצטריכא ליה לרבה אלא להתיר טלטול דרבנן באותה שבת ואע\"פ שהוא אסור בשבת אחרת אבל חיובא דאורייתא איכא וכן נמי מהא דאמר רבה סיכך על גבי מבוי שתי מחיצות ולחי כשר והא מבוי אינו אלא שתי מחיצות ולחי דאי אית שלש צריכה למימר שכשרה הסוכה ואין לו מרוח שלישית אלא לחי בלבד ולחי פחות מטפח הוא וקאמר מיגו דהוי מחיצה לענין שבת הוי נמי לענין סוכה ואע\"פ שאין בלחי טפח וקאמר רבה עליה דלא צריכא למימר השתא מקילתא לחמירתא אמרינן מחמירתא לקילתא לא כל שכן וסוכה קילתא דקאמרינן מחיצות הא דאורייתא שבת חמירתא נמי לענין מחיצות דאורייתא קאמרינן שמע מינה שתי מחיצות ולחי דאורייתא ועוד אמר רבה סיכך על גבי ארבעה פסי ביראות וכו' ואמרינן עלה וצריכה דאי אשמעינן בהך משום דאיכא שתי מחיצות מעלייתא אבל פסי ביראות אימא לא וכו' והא קא מדמי להו להדדי ופסי ביראות אמרינן בפירוש שהזורק לתוכן חייב ולא עוד אלא הא קאמרינן דהוה סליק אדעתין דמבוי הוא דהוי מחיצה לענין סוכה משום שתי מחיצות השלימות אבל פסי ביראות ואף על גב דמדאורייתא נינהו לא הוי כשרות לענין סוכה שמע מינה דרבה דקאמרי אלימא מילתיה ומפסי ביראות והא סוגיא דגמרא מוכחא דשתי מחיצות ולחי דאורייתא ואפילו לבית שמאי ליכא למימר דבעי ארבע מחיצות ולענין זריקה ולא קא מצרכי לחי וקורה אלא לענין טלטול בלבד וכן נמי ר' אליעזר לא קא מצריך לחין אלא לענין טלטול בלבד...
תשובה כמה תמה יש לתמוה על קושיא זו וכי מסברא אמר הלכה זו כשעלה על לבך עד שנצטרך לתרץ אותה או תוכל להקשות עליה הלא בפירוש גרסינן בפירקא קמא דעירובין אמר רב יהודה מבוי שלא נשתתפו בו הכשרו בלחי הזורק לתוכו חייב הכשרו בקורה הזורק לתוכו פטור ומתקיף רב ששת טעמא דלא נשתתפו בו הא נשתתפו אפילו בקורה חייב וכי ככר עושה רשות הרבים ועושה רשות היחיד והתניא חצירות וכו' ותירץ אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב יהודה מבוי הראוי לשיתוף הכשרו בלחי הזורק לתוכו חייב הכשרו בקורה הזורק לתוכו פטור אלמא קסבר לחי משום מחיצה וקורה משום היכר וכן אמר רבה לחי משום מחיצה וקורה משום היכר וכו' והילכתא כרבה וכדומה לי ששכחת שמועה זו בעת שהקשית והארכת להעמיד קושיתך שאין בה צורך להאריך בתשובה מאחר שביארנו סתירתה או שמא יש לכם בשמועה זו דעת שלא ידענו אותה..." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל בענין הוצאה בשבת אבל \n האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם מפני שהיא תכשיט ואין דרכו להראות ועוד אמר ז\"ל אשה \n שיצאה במחט נקובה חייבת והאיש פטור ואיש שיצא במחט שאינה נקובה חייב והאשה פטורה וקשיא לי על טבעת שיש עליה חותם דאיש שהתיר ועל מחט נקובה דאיש שפטר ועל מחט שאינה נקובה שחייב ואע\"פ שבשיטת רבינו יצחק פאסי ז\"ל אמרה וקא מפרש הא דתנן לא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת חטאת ואמר עולא וחילופיהן באיש פריש וחילופיהן אטבעת ומחט כלומר אם יצא האיש במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת ואיכא לאקשויי האי מחט שאינה נקובה באיש דקאמר עולא היכי דמי אי דאפקה בידו דכותה גבי אשה מי מיפטרא היא חייבת והוא חייב ואי על מצחו הא אין דרכו בכך ועד כאן לא קא מחייב גבי טבעת שאין עליה חותם אלא שפעמים שהאשה נותנת לבעלה בחול טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן ומניחה באצבעו שנמצאת דרך הוצאתו בכך אבל הכא לאו דרך הוצאתו בכך והוי לה הוצאה כלאחר יד ופטור הוא תדע שהוצאה כלאחר יד היא דהא גבי אשה במחט שאינה נקובה שאלינן למאי חזיא כלומר לאיזה שום תכשיט ולא קאמרי והא הוצאה היא לשון קושיא אלא לשון בעיא לגלוי מילתא ואע\"ג דהוצאה כלאחר יד היא ופטור עליה מעיקרא הלכך ליכא למימר וחילופיהן באיש על המחט שאינה נקובה לחייב איש עליה דומיא דהוצאת אשה ולעולם לא קאמר עולא וחילופיהן באיש אלא על הטבעת כיון ששנינו למעלה אין האשה יוצאת בטבעת שאין עליה חותם ואם יצאת אינה חייבת חטאת והדר תני לא תצא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת חטאת אתא עולא וקאמר וחילופיהן באיש כלומר חילוף הטבעות בשיש עליה חותם פטור ובשאין עליה חותם חייב מפני שהיא משא לו ודרך הוצאה בכך שפעמים האשה נותנת לבעלה ועוד למאי דסליק אדעתין שחילופיהן דקאמר עולא אמחט וטבעת מחט נקובה באיש דפטור היכי דמי אי דאפקא בידיה בין איש בין אשה חייבין נינהו ואי שתחבה בבגדו ואומן הוא בין איש ובין אשה אומנת חייבין נינהו ואי לאו אומנין פטורין נינהו דאין דרך הוצאה בכך ועל כרחנו מתניתן דקתני לא תצא אשה במחט נקובה אינה אלא באשה אומנת והוא הדין לאיש והאי דקתני אשה משום דתני רישא לא תצא אשה במחט נקובה שרגילה היא בכך להכי תני סיפא מחט נקובה באשה ומה שאמר ז\"ל האיש מותר מפני שאין דרכו להראות וכי כל התכשיטין שנאסרו מפני שדרכן להראות הוא והא שרין וקסדא ומגפים שאסורין לאו משום להראות אלא שמא נראה כהולך לקרב הכי נמי בטבעת שיש עליה חותם מפני שנראה כדרך החול שדרכו לחתום דהא לא מיקרי תכשיט דאיש אלא משום שהוא חותם בה ליעיין חכימא רבא במילתא ויודע לן טעמיה ודעתיה יסגי יקריה.
תשובה מלשון הגמרא יתבאר לך אמת פירוש רבינו זצ\"ל ולעולם אין אדם יכול לחלוק על אותו הפירוש שאלו היה הדבר כמו שנראה לך דעולא אטבעת בלחוד אמר הכי הוי ליה למימר וחילופה באיש ומדלא אמר הכי אלא וחילופיהן באיש שמע מינה דאטבעת ומחט אמר ולהך שינויא דאמרת וחילופיהן חילוף הטבעות מאי האי כללא דאמרינן בגמרא אלמא קסבר עולא כל מידי דחזי לאיש ולא חזי לאשה כל מידי דלא חזי לאשה לא חזי לאיש אי כדשנית הכי הוה ליה למימר אלמא סבר עולא מידי דחזי לאיש וכו' אלא ודאי פירושא דוקא הוא דפרישו ואותן הקושיות שהקשית כולן דחויות הן
דקשיא לך לענין מחט שאינה נקובה היכי דמי אי דאפקה לא קשיא באשה שהוציאה אותה במצחה דרך תכשיט ובאיש שהוציאה תחובה בבגדו שדרכו להוציא מחט כך והאי כדאיתיה והאי כדאיתיה ודקשיא לך מחט נקובה באיש דפטור היכי דמי בשהוציאה בבגדו ואינו אומן דלא חזיא ליה ובאשה חייבת ואפילו אינה אומנת שסתם נשים כולן תופרות ודרכן לצאת במחט כך ואינה תכשיט להן ושאמרת ועל כרחינו וכו' אינה אלא באשה אומנת אין אלו אלא דברי נביאות היכי תני התנא סתם לא תצא האשה במחט נקובה וכו' ואם יצאת חייבת חטאת ונבוא אנו ונחלוק בדבר בין אומנת לשאינה אומנת ואילו היה כן היכי הוה שתיק גמרא מלפרושי כך ועוד הא דומיא דטבעת קתני שאין בה חלוקה ואם יש נפש אדם להקשות עלי אם כן למה חלקת באיש בין אומן לשאינו אומן ועולא סתם אמר וחלופיהן באיש נאמר לו לא חלקנו באיש מדעתינו אלא מפני שנתברר לנו בפירוש דאומן דרך אומנתו הוא שחייב אבל שאינו אומן פטור כדתניא לא יצא החייט במחטו וכו' והלכתא כר' יהודה דר\"מ ור\"י הלכה כר' יהודה אבל באשה לא מצאנו חלוקה דכל הנשים תופרות בין אומנות בין שאינן אומנות ודרכן בכך
ודקא קשיא לך בענין האיש מותר בטבעת שיש עליה חותם קושיא שלך בנויה על פירושך דשרין וקסדא ומגפים תכשיטין הן ואינו כן דלא אשכחן מאן דאמר בכלי המלחמה שהן תכשיט אלא ר' אליעזר ואין הלכה כמותו אלא טעמא דהא מילתא מפני שהוצאת כלים אלו דרך מלבוש לא דרך משוי ומפני זה אינו חייב עליהן אלא פטור אבל אסור אבל חותם תכשיט הוא כדגרסינן רבינא אמר לצדדין קתני יש עליה חותם תכשיטין דאיש אין עליה חותם תכשיטין דאשה וכל תכשיטין של אשה לא נאסרו אלא משום דשלפא ומחויא אי נמי נפול ואתיא לאיתוי חותם אין דרכו ליפול ואין דרך האיש להראות ולפיכך האיש מותר כדאמר ז\"ל לצאת בה אליבא דהלכתא." + ], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל בענין הוצאה בשבת אבל \n האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם מפני שהיא תכשיט ואין דרכו להראות ועוד אמר ז\"ל אשה \n שיצאה במחט נקובה חייבת והאיש פטור ואיש שיצא במחט שאינה נקובה חייב והאשה פטורה וקשיא לי על טבעת שיש עליה חותם דאיש שהתיר ועל מחט נקובה דאיש שפטר ועל מחט שאינה נקובה שחייב ואע\"פ שבשיטת רבינו יצחק פאסי ז\"ל אמרה וקא מפרש הא דתנן לא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת חטאת ואמר עולא וחילופיהן באיש פריש וחילופיהן אטבעת ומחט כלומר אם יצא האיש במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת ואיכא לאקשויי האי מחט שאינה נקובה באיש דקאמר עולא היכי דמי אי דאפקה בידו דכותה גבי אשה מי מיפטרא היא חייבת והוא חייב ואי על מצחו הא אין דרכו בכך ועד כאן לא קא מחייב גבי טבעת שאין עליה חותם אלא שפעמים שהאשה נותנת לבעלה בחול טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן ומניחה באצבעו שנמצאת דרך הוצאתו בכך אבל הכא לאו דרך הוצאתו בכך והוי לה הוצאה כלאחר יד ופטור הוא תדע שהוצאה כלאחר יד היא דהא גבי אשה במחט שאינה נקובה שאלינן למאי חזיא כלומר לאיזה שום תכשיט ולא קאמרי והא הוצאה היא לשון קושיא אלא לשון בעיא לגלוי מילתא ואע\"ג דהוצאה כלאחר יד היא ופטור עליה מעיקרא הלכך ליכא למימר וחילופיהן באיש על המחט שאינה נקובה לחייב איש עליה דומיא דהוצאת אשה ולעולם לא קאמר עולא וחילופיהן באיש אלא על הטבעת כיון ששנינו למעלה אין האשה יוצאת בטבעת שאין עליה חותם ואם יצאת אינה חייבת חטאת והדר תני לא תצא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת חטאת אתא עולא וקאמר וחילופיהן באיש כלומר חילוף הטבעות בשיש עליה חותם פטור ובשאין עליה חותם חייב מפני שהיא משא לו ודרך הוצאה בכך שפעמים האשה נותנת לבעלה ועוד למאי דסליק אדעתין שחילופיהן דקאמר עולא אמחט וטבעת מחט נקובה באיש דפטור היכי דמי אי דאפקא בידיה בין איש בין אשה חייבין נינהו ואי שתחבה בבגדו ואומן הוא בין איש ובין אשה אומנת חייבין נינהו ואי לאו אומנין פטורין נינהו דאין דרך הוצאה בכך ועל כרחנו מתניתן דקתני לא תצא אשה במחט נקובה אינה אלא באשה אומנת והוא הדין לאיש והאי דקתני אשה משום דתני רישא לא תצא אשה במחט נקובה שרגילה היא בכך להכי תני סיפא מחט נקובה באשה ומה שאמר ז\"ל האיש מותר מפני שאין דרכו להראות וכי כל התכשיטין שנאסרו מפני שדרכן להראות הוא והא שרין וקסדא ומגפים שאסורין לאו משום להראות אלא שמא נראה כהולך לקרב הכי נמי בטבעת שיש עליה חותם מפני שנראה כדרך החול שדרכו לחתום דהא לא מיקרי תכשיט דאיש אלא משום שהוא חותם בה ליעיין חכימא רבא במילתא ויודע לן טעמיה ודעתיה יסגי יקריה.
תשובה מלשון הגמרא יתבאר לך אמת פירוש רבינו זצ\"ל ולעולם אין אדם יכול לחלוק על אותו הפירוש שאלו היה הדבר כמו שנראה לך דעולא אטבעת בלחוד אמר הכי הוי ליה למימר וחילופה באיש ומדלא אמר הכי אלא וחילופיהן באיש שמע מינה דאטבעת ומחט אמר ולהך שינויא דאמרת וחילופיהן חילוף הטבעות מאי האי כללא דאמרינן בגמרא אלמא קסבר עולא כל מידי דחזי לאיש ולא חזי לאשה כל מידי דלא חזי לאשה לא חזי לאיש אי כדשנית הכי הוה ליה למימר אלמא סבר עולא מידי דחזי לאיש וכו' אלא ודאי פירושא דוקא הוא דפרישו ואותן הקושיות שהקשית כולן דחויות הן
דקשיא לך לענין מחט שאינה נקובה היכי דמי אי דאפקה לא קשיא באשה שהוציאה אותה במצחה דרך תכשיט ובאיש שהוציאה תחובה בבגדו שדרכו להוציא מחט כך והאי כדאיתיה והאי כדאיתיה ודקשיא לך מחט נקובה באיש דפטור היכי דמי בשהוציאה בבגדו ואינו אומן דלא חזיא ליה ובאשה חייבת ואפילו אינה אומנת שסתם נשים כולן תופרות ודרכן לצאת במחט כך ואינה תכשיט להן ושאמרת ועל כרחינו וכו' אינה אלא באשה אומנת אין אלו אלא דברי נביאות היכי תני התנא סתם לא תצא האשה במחט נקובה וכו' ואם יצאת חייבת חטאת ונבוא אנו ונחלוק בדבר בין אומנת לשאינה אומנת ואילו היה כן היכי הוה שתיק גמרא מלפרושי כך ועוד הא דומיא דטבעת קתני שאין בה חלוקה ואם יש נפש אדם להקשות עלי אם כן למה חלקת באיש בין אומן לשאינו אומן ועולא סתם אמר וחלופיהן באיש נאמר לו לא חלקנו באיש מדעתינו אלא מפני שנתברר לנו בפירוש דאומן דרך אומנתו הוא שחייב אבל שאינו אומן פטור כדתניא לא יצא החייט במחטו וכו' והלכתא כר' יהודה דר\"מ ור\"י הלכה כר' יהודה אבל באשה לא מצאנו חלוקה דכל הנשים תופרות בין אומנות בין שאינן אומנות ודרכן בכך
ודקא קשיא לך בענין האיש מותר בטבעת שיש עליה חותם קושיא שלך בנויה על פירושך דשרין וקסדא ומגפים תכשיטין הן ואינו כן דלא אשכחן מאן דאמר בכלי המלחמה שהן תכשיט אלא ר' אליעזר ואין הלכה כמותו אלא טעמא דהא מילתא מפני שהוצאת כלים אלו דרך מלבוש לא דרך משוי ומפני זה אינו חייב עליהן אלא פטור אבל אסור אבל חותם תכשיט הוא כדגרסינן רבינא אמר לצדדין קתני יש עליה חותם תכשיטין דאיש אין עליה חותם תכשיטין דאשה וכל תכשיטין של אשה לא נאסרו אלא משום דשלפא ומחויא אי נמי נפול ואתיא לאיתוי חותם אין דרכו ליפול ואין דרך האיש להראות ולפיכך האיש מותר כדאמר ז\"ל לצאת בה אליבא דהלכתא." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה חזינא ליה ז\"ל דקא פסק כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכיון דקא קשיא ליה הא דתנן ספק חשיכה ספק לא חשיכה אין מעשרין את הודאי וכו' קא מוקים לה להא דרבי בשבות דמצוה או דוחק וכן אם היה טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות הרי הוא מותר אבל אם לא היה שם דוחק או מצוה אסור לפיכך אין מעשרין את הודאי בין השמשות וקשיא לי בה טובא חדא דכל דבר שהוא משום שבות קאמר רבי דמשמע בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות ואי אמרת לא אשכחן עיקר דברי רבי אלא לדבר מצוה כדמתנינן לה בעירובין מאי רבי ומאי רבנן ופשטינן לה מהא דתניא נתנו באילן וכו' וקימא לן דאין מערבין אלא לדבר מצוה הילכך לא שרינן אלא דומיא דעירוב אם כן אמאי קא שרי ז\"ל אם היה טרוד ונחפז שלא במקום מצוה ועוד האי דקאמר זצ\"ל אם לא היה שם דוחק ולא דבר מצוה אסור לפיכך אין מעשרין את הודאי קשיא דמי לא משכחת... ודאי במקום דוחק ומצוה אפשר שיהא טרוד בסעודתו וצריך מה שיאכל ואתי לעשורי ודאי כדי לאכלו בשבת והרי זה דחוק וצריך לו למצות עונג שבת בבת אחת ועוד עיקר עישור ודאי מצוה דאורייתא הוא ושבות שבה שבות של מצוה קרינן לה דרבנן ואילו משום מצוה לא מקדישין ולא מחרימין ולא מעריכין ולא מגביהין תרומה ומעשרות ותני רב יוסף לא נצרכה אלא ליתנן לכהן בו ביום ואמר ר' יצחק לא מיבעיא קאמר לא מבעיא שבות גרידתא ולא מיבעיא שבות של רשות אלא אפילו שבות של מצוה אסור ומי לא עסקינן שיהא כהן צריך לה ועונג שבת דהוי ליה שתי מצות ואפילו הכי קתני אין מעשרין את הודאי בין השמשות
ועוד אי סבירא לן דליכא מחלוקת בדבר ומתניתין דאין מעשרין את הודאי לא פליגא אדרבי כדקא מתרצינן הוא ברשות הרבים ועירובו בכרמלית ור' היא דאמר כל שהוא משום שבות וכו' הכי הוי מיבעי ליה למימר הוא ברשות הרבים ועירובו בכרמלית וכדר' דאמר כל שהוא משום שבות וכו' ולפי לשון זה נמצא רבי מפרש דברי חכמים אבל לפי לשון התלמוד שאמר ור' היא ש\"מ מחלוקת ר' ורבנן היא ומתניתן דלא כר' ולפי כן הקשינו והא קא משתמש באילן וקושיא זו מכח המשנה היא דתני אין מעשרין את הודאי ניעיין מר בהלכה זו ויבאר לנו מחכמתו ספיקות אילו.
תשובה בתחלה היה סובר ז\"ל בכל דבר שהוא משום שבות לא גזרי עליו בין השמשות ועל זה היה פירושו במשנה וחזר ותקן במקום מצוה דעיקר דברי רבי בעירוב שאין מניחין אותו אלא לדבר מצוה כשאמרת וזה שדק ז\"ל ואמר בחבור או שהיה שם דוחק או טרוד או נחפז כמדומה לי דדוקיא זו יוצא מהא דתנן ספק חשיכה ספק אינו חשיכה וכו' מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין ואוקימנה בערובי חצרות שאין בהנחתן מצוה ואינו אלא בשנדחק ונחפז ולא הניח מבעוד יום ודיקינן מינה לכל טרוד ונחפז בדבר שהוא משום שבות ועוד עירובי תחומין עצמן מי לא קימא לן דמניחין אותן ליראה ודוחק כשמניחין אותן לדבר מצוה אם באו גוים וכו' ושמא יש ראיה מוכחת יותר מזו ולא נתבארה לנו
וכל מה שהקשית לענין אין מעשרין את הודאי שאפשר שיהיה בעישורו מצוה לא קשיא כלל דסתם הדברים בשאין בו מצוה ולא מפני שאפשר שיהיה בדבר מצוה בקצת העתים נפסוק ונתני שמעשרין דמידי דפסיק ליה לתנא כדמאי תני מידי דלא פסיק ליה לא תני ואם יהיה בעישור הודאי מצוה מעשרין שעור מה שהן צריכין לאותה מצוה מידי דהוי אתשמיש במחובר וכיוצא בו ממילי דשבות דלא תנן שאין מעשרין אלא למילי דידוע שמעשר כדי לתקן אוצרו שמוכר ממנו או שאוכל ממנו לחול ולשבת ועוד דקא מקשית ועוד עיקר עשור ודאי מצוה דאורייתא הואי האי מצוה שאינה חובה היא כמצות עירוב חצרות שאין אדם חייב לעשר פירותיו אלא אם ירצה אדם להניח פירותיו טבולים כל הימים ויאכל מפירות אחרים מתוקנים הרשות בידו ואינו מבטל מצוה ודאמרינן בהאי ענינא לדבר מצוה למצוה שהוא חובה אמרינן בעירוב תחומין שמניחין אותו כדי לילך לבית האבל או לבית המשתה שהוא חובה משום גמילות חסדים ודקא אמרינן לא נצרכה אלא ליתן לכהן בו ביום ואמר ר' יצחק לא מבעיא וכו' כל זה ביום טוב עצמו או בשבת עצמה אבל בין השמשות אימא לך לעולם מעשרין אם יהיה שם מצוה ושהיקשית אי סבירא לן דליכא מחלוקת בדבר וכו' ודאי מחלוקת בדבר בין רבי ובין רבנן כדגרסינן בגמרא בפירוש מאי רבי ומאי רבנן דתניא וכו' אבל לענין אין מעשרין את הודאי לית בה חלוקה על רבי דאילו הוי ביה חלוקה לא הוה גמרא שתיק מלאיתוביה לרבי מהאי מתניתן ולדחוי מימריה דסתם מתניתין ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתניתין ומדלא חזינן לגמרא דאותיב לרבי מהאי מתניתין שמע מינה שאינה חלוקה עליו כלל וליכא בזו ההלכה קושיא כלל לענין מצוה שהדבר פשוט אבל לענין דוחק ודאי דחוק הוא וכבר אמרתי מה שנראה לי בו ואפשר שיש לו ז\"ל ראיה ברורה יותר מן הראיות שאמרתי והאל ברוך הוא יודע." + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "שאלה קשיא לי מה שפסק הרב ז\"ל שתחומין של שנים עשר מיל אסורין מדאורייתא ואפילו לרבנן אל יצא איש ממקומו בכלל תרי\"ג מצות הנוהגות לדורות והיוצא חוץ לשנים עשר מיל לוקה מן התורה ובאמת לא סמך אלא על דברי הרב רבינו יצחק פאסי ז\"ל שהקשה אהא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דאורייתא מהא דקי\"ל דליתא לר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא ופרקה ממאי דגרסינן בני מערבא אין לך מחוור מכולן אלא י\"ב מיל כנגד מחנה ישראל ואוקמא לדברי ר' חייא בשנים עשר מיל כדגרסי בירושלמי ומאי דאמרינן בשאר דוכתא תחומין דרבנן אלפים אמה והיא מחלוקת ר' עקיבא ורבנן וקשיא לי אליבא דהאי תירוצא טובא דהא תינח דיכול לפרוקי מאי דגרסי בגמרא מר סבר תחומין דאורייתא ומר סבר תחומין דרבנן אלא הא דתנן בפרק ארבע מיתות המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה ואמרי עלה מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי היא תחומין אליבא דר' עקיבא והעברה אליבא דר' יוסי ואי אמרת דסברי רבנן משנים עשר מיל ולמעלה איסורא דאורייתא אמאי לא קיימא לן מתניתין אלא אליבא דר' עקיבא ואפילו רבנן נמי משנים עשר מיל ולמעלה הרי הוא דבר שיש בו חלול שבת ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה כר' יוסי בהעברה ומדלא אוקימנא אלא כר' עקיבא ש\"מ דלית להו לרבנן איסור תחומין דאורייתא כל עיקר
וכן מהא נמי דקא מקשינן דר' יוסי אדר' יוסי בפרק בכל מערבין בגמ' ר' יוסי ור' שמעון אומרין ספק העריב כשר מיהא דתנן טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל וכו' ספיקו טהור דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר טמא קשיא דר' יוסי אדר' יוסי ופריק רב הונא בר חיננא שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה ואקשי לה שבת נמי דאורייתא ופריק קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן מכלל דלית לה עיקר מן התורה כלל ולא דמיא לטומאה דאית בה טומאה חמורה מדאורייתא וטומאה קלה מדרבנן אלא עיקר איסור תחומין מדרבנן אלמא מאן דסבר תחומין דאורייתא אכולה תחומין קא אמר אפילו אלפים אמה ומאן דקסבר דרבנן אכולהו קאמר ואפילו של י\"ב מיל וכן נמי מהא דגרסינן בפ' כלל גדול אבעיא דרבא מדרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו אתינן לאפשיטה ממתניתין דקתני אבות מלאכות וכו' ואסיקא אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי ומהדרי בתחומין ואליבא דר' עקיבא וכן נמי בכמה דוכתא לא מתוקמי לן תחומין דאורייתא אלא אליבא דר' עקיבא ואי סברי רבנן דשנים עשר מיל דאורייתא מאי איריא ר' עקיבא אפילו רבנן ואם כן נימא הכי כגון שידע לה לשבת בתחומין ואנא ידענא דכל חד וחד כדאית ליה לר' עקיבא אלפים אמה ולרבנן י\"ב מיל ומדלא קא משנין הכי שמע מינה דלית להו לרבנן איסור תחומין דאורייתא כלל.
ובלא הא נמי היכי מצינן לאוקמא הא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה בשנים עשר מיל הא בי ר' ינאי לא מייתי מינה ראיה אלא יוצאין למלחמת הרשות שאינן פטורין מלערב אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין דתני ר' חייא וכו' והנחת הערוב לא משכחת לה אלא באלפים אמה וליכא עירוב בשנים עשר מיל ואם כן היכי מחייב יוצאין למלחמה בעירוב אלפים אמה מדתני ר' חייא ואנן מוקמי בי\"ב מיל הילכך הדרי קושיא לדוכתיה ואי אמרת האי דקא מיתינן מדר' חייא טעמא שמערבין עירובי תחומין לאו משום דר' חייא אאלפים אמה קאמר אלא לאשמועינן שעיקר איסור תחומין דאורייתא אע\"פ שהוא בשנים עשר מיל והילכך חייבין לערב באלפים אמה דאע\"ג שהן מדרבנן אמינא לך אם כן עירובי חצרות נמי מדרבנן עיקר תקנתא משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים הוא ואמאי פטרינן להו מעירובי חצרות וקא מחייבינן בעירובי תחומין מדתני ר' חייא הא לא שנא עירובי חצרות ולא שנא עירובי תחומין והא מילתא עדיין צריכה תירוץ וכגון הא מילתא ודאי לא פסקה ז\"ל אלא לבתר עיינא ותליה באישלי רברבי וצריכין אנו למימיו.
תשובה זו הקושיא קשיא לי מכמה שנים ועמדתי בה הרבה ואינה קושיא על אבא מארי ז\"ל דכל רבותינו הגאונים והמפרשים כך סבירא להו ששנים עשר מיל דאורייתא וכך נראה מגמרא דערובין בבלי וירושלמי ויראה מדברי אבא מארי זצ\"ל בפירוש המשנה במסכת סוטה דהאי דאמרינן בכל דוכתא בגמ' תחומין דרבנן שיעור תחומין דרבנן לפי שאינו בפירוש בתורה ויעלה בדעתי אני שאין קרוי תחום סתם אלא אלפים אמה וליכא מאן דסבירא ליה דאלפים דאורייתא אלא ר' עקיבא ולפיכך אמרינן בכל מקום תחומין ואליבא דר' עקיבא ולא דחינן תלמוד ערוך דלוקין על התחומין דבר תורה ושעל יציאה בשבת אמר קרא אל יצא איש ממקומו בקושיא שאפשר שיהיה בה פירוק דלא ידעינן ליה ואע\"פ שקושיא יפה היא וראוי לעמוד בה ולא נתגלה לי בקושיא זו פירוק ברור והאל יפקח עינינו כולנו לראות המים ולרוות צמאוננו." + ], + [ + "שאלה קשיא לי מה שפסק הרב ז\"ל שתחומין של שנים עשר מיל אסורין מדאורייתא ואפילו לרבנן אל יצא איש ממקומו בכלל תרי\"ג מצות הנוהגות לדורות והיוצא חוץ לשנים עשר מיל לוקה מן התורה ובאמת לא סמך אלא על דברי הרב רבינו יצחק פאסי ז\"ל שהקשה אהא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דאורייתא מהא דקי\"ל דליתא לר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא ופרקה ממאי דגרסינן בני מערבא אין לך מחוור מכולן אלא י\"ב מיל כנגד מחנה ישראל ואוקמא לדברי ר' חייא בשנים עשר מיל כדגרסי בירושלמי ומאי דאמרינן בשאר דוכתא תחומין דרבנן אלפים אמה והיא מחלוקת ר' עקיבא ורבנן וקשיא לי אליבא דהאי תירוצא טובא דהא תינח דיכול לפרוקי מאי דגרסי בגמרא מר סבר תחומין דאורייתא ומר סבר תחומין דרבנן אלא הא דתנן בפרק ארבע מיתות המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה ואמרי עלה מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי היא תחומין אליבא דר' עקיבא והעברה אליבא דר' יוסי ואי אמרת דסברי רבנן משנים עשר מיל ולמעלה איסורא דאורייתא אמאי לא קיימא לן מתניתין אלא אליבא דר' עקיבא ואפילו רבנן נמי משנים עשר מיל ולמעלה הרי הוא דבר שיש בו חלול שבת ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה כר' יוסי בהעברה ומדלא אוקימנא אלא כר' עקיבא ש\"מ דלית להו לרבנן איסור תחומין דאורייתא כל עיקר
וכן מהא נמי דקא מקשינן דר' יוסי אדר' יוסי בפרק בכל מערבין בגמ' ר' יוסי ור' שמעון אומרין ספק העריב כשר מיהא דתנן טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל וכו' ספיקו טהור דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר טמא קשיא דר' יוסי אדר' יוסי ופריק רב הונא בר חיננא שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה ואקשי לה שבת נמי דאורייתא ופריק קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן מכלל דלית לה עיקר מן התורה כלל ולא דמיא לטומאה דאית בה טומאה חמורה מדאורייתא וטומאה קלה מדרבנן אלא עיקר איסור תחומין מדרבנן אלמא מאן דסבר תחומין דאורייתא אכולה תחומין קא אמר אפילו אלפים אמה ומאן דקסבר דרבנן אכולהו קאמר ואפילו של י\"ב מיל וכן נמי מהא דגרסינן בפ' כלל גדול אבעיא דרבא מדרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו אתינן לאפשיטה ממתניתין דקתני אבות מלאכות וכו' ואסיקא אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי ומהדרי בתחומין ואליבא דר' עקיבא וכן נמי בכמה דוכתא לא מתוקמי לן תחומין דאורייתא אלא אליבא דר' עקיבא ואי סברי רבנן דשנים עשר מיל דאורייתא מאי איריא ר' עקיבא אפילו רבנן ואם כן נימא הכי כגון שידע לה לשבת בתחומין ואנא ידענא דכל חד וחד כדאית ליה לר' עקיבא אלפים אמה ולרבנן י\"ב מיל ומדלא קא משנין הכי שמע מינה דלית להו לרבנן איסור תחומין דאורייתא כלל.
ובלא הא נמי היכי מצינן לאוקמא הא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה בשנים עשר מיל הא בי ר' ינאי לא מייתי מינה ראיה אלא יוצאין למלחמת הרשות שאינן פטורין מלערב אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין דתני ר' חייא וכו' והנחת הערוב לא משכחת לה אלא באלפים אמה וליכא עירוב בשנים עשר מיל ואם כן היכי מחייב יוצאין למלחמה בעירוב אלפים אמה מדתני ר' חייא ואנן מוקמי בי\"ב מיל הילכך הדרי קושיא לדוכתיה ואי אמרת האי דקא מיתינן מדר' חייא טעמא שמערבין עירובי תחומין לאו משום דר' חייא אאלפים אמה קאמר אלא לאשמועינן שעיקר איסור תחומין דאורייתא אע\"פ שהוא בשנים עשר מיל והילכך חייבין לערב באלפים אמה דאע\"ג שהן מדרבנן אמינא לך אם כן עירובי חצרות נמי מדרבנן עיקר תקנתא משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים הוא ואמאי פטרינן להו מעירובי חצרות וקא מחייבינן בעירובי תחומין מדתני ר' חייא הא לא שנא עירובי חצרות ולא שנא עירובי תחומין והא מילתא עדיין צריכה תירוץ וכגון הא מילתא ודאי לא פסקה ז\"ל אלא לבתר עיינא ותליה באישלי רברבי וצריכין אנו למימיו.
תשובה זו הקושיא קשיא לי מכמה שנים ועמדתי בה הרבה ואינה קושיא על אבא מארי ז\"ל דכל רבותינו הגאונים והמפרשים כך סבירא להו ששנים עשר מיל דאורייתא וכך נראה מגמרא דערובין בבלי וירושלמי ויראה מדברי אבא מארי זצ\"ל בפירוש המשנה במסכת סוטה דהאי דאמרינן בכל דוכתא בגמ' תחומין דרבנן שיעור תחומין דרבנן לפי שאינו בפירוש בתורה ויעלה בדעתי אני שאין קרוי תחום סתם אלא אלפים אמה וליכא מאן דסבירא ליה דאלפים דאורייתא אלא ר' עקיבא ולפיכך אמרינן בכל מקום תחומין ואליבא דר' עקיבא ולא דחינן תלמוד ערוך דלוקין על התחומין דבר תורה ושעל יציאה בשבת אמר קרא אל יצא איש ממקומו בקושיא שאפשר שיהיה בה פירוק דלא ידעינן ליה ואע\"פ שקושיא יפה היא וראוי לעמוד בה ולא נתגלה לי בקושיא זו פירוק ברור והאל יפקח עינינו כולנו לראות המים ולרוות צמאוננו." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..bec9fae5f7f92a7f5cbcd311d7a91b61da2b7a8f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,134 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sabbath", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Sabbath", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל דברים \n המותרין בעשייתן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר כיצד גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת וכו'. נפקא מינה שלא התיר דבר שאין מתכוין אלא אם כן תהא עשיית המלאכה ספק אפשר שתעשה ואפשר שלא תעשה אבל אם אי אפשר שלא תעשה אסור ולפיכך חזר ואמר עשה מעשה ונעשתה בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אע\"פ שלא נתכוין לה חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה המלאכה כיצד הרי שצריך לראש עוף וכו'. ורואה אני בעניות דעתי דמאי דקא קרי ליה פסיק רישיה ולא ימות נמי היינו דבר שאין מתכוין שמותר דהא כמה דוכתא אשכחן שודאי תעשה המלאכה והתיר ר' שמעון לכתחלה תא שמע מהא דתניא פורשין מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת וכו' ובלבד שלא יתכון לצוד והא הכא דודאי מיתציד וקא קרי ליה דבר שאין מתכון והתיר ר' שמעון לכתחלה ולוקמא לה כר' יהודה אלא שדדחקינן ואוקימנה כגון דשביק רווחא כדי שלא תהא צודה כל עיקר שמע מינה דר' שמעון מתיר ואע\"ג דלא שביק רווחא וכן נמי מהא דאיתמר הנאה הבאה לאדם בעל כרחו בלישנא קמא אמרינן לא אפשר ולא קא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי ובלישנא בתרא אמרינן אפשר ולא קא מיכוין היינו פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון לא אפשר ולא קא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי והיינו דקא מותבינן על ר' ירמיה רבה בפרק במה מדליקין אימור דאמר ר' שמעון בגדולים דלא אפשר בקטנים דאפשר מי אמר ואותיבה רבא מהא דתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו וכו' והא הכא דאפשר למעבד כצנועין ואפילו הכי כיון דלא מיכוין קא שרי ר' שמעון לכתחלה שמעינן מינה דמלתא ודאית כגון לבישת כלאים ודכותה גרירת מטה שודאי קא לבוש כלאים ודאי עושה חריץ כיון שאין כוונתו לכך מותר ומינה תשמע שהנאה הבאה לו בעל כרחו דלאו ספיקא היא אלא ודאי יודע הוא שיהנה כיון דלא קא מיכוין שרי וכדאמרינן לענין המבריח מן המכס לא ילבש כלאים על גבי עשרה כלים ואפילו להבריח מן המכס ר' שמעון בן יהודה אמר משום ר' שמעון מותר להבריח מן המכס ואמרינן עלה בשלמא לענין כלאים בהא פליגי דמר סבר דבר שאין מתכוין מותר ומר סבר דבר שאין מתכוין אסור והכא דליכא ספיקא אלא ודאי קא לביש וקא שרי ר' שמעון לכתחלה
ועוד נמי דתנן בכור שאחזו דם אפילו מת אין מקיזין לו את הדם דברי ר' יהודה וחכמים אומרים מקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחוט עליו ר' שמעון אומר יקיז אע\"פ שעושה בו מום ועוד מהא דתנן ר' יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ ותולש ואמר רב הלכה כר' יוסי בן המשולם וקיי\"ל דסבר ר' יוסי בן המשולם דתולש ואע\"פ שאסור בגיזה מותר משום דהוה ליה דבר שאין כוונתו אלא לגלות מקום לסכין וכנגדו ביום טוב מותר והכא דודאי גוזז הוא כיון דלא מיכוין לגזיזה מותר בין בבכור בין ביום טוב וכן נמי אע\"ג דקיי\"ל דפרת חטאת נפסלת בגיזה ועבודה תנן שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר' יוסי בן המשולם אומר גוזזן במספרים ואינו חושש ואוקימנא טעמא משום דקסבר דבר שאין מתכוין מותר והאי לאו לגיזה קא מיכוין ואע\"פ שגוזז ודאי מותר ועוד תנן הכניסה לרבקה ודשה כשרה כיון דלא נתכוין לדישה אע\"פ שאי אפשר שלא תדוש דבר שאין מתכוין הוא ומותר
ועוד קשיא מהא דתנן נזיר חופף ומפספס משום דדבר שאין מתכוין הוא וטעמא דאינו סורק שכל הסורק להשיר נימין המדולדלין הוא מתכוין (ואוכל) [ואי כל] ודאי אסור הוא אע\"פ שאין מתכוין להשיר הנימין דהא אי אפשר שלא להשיר ואמאי קא מוקמי ליה במתכוין אלא שמע מינה סורק לא איתסר אלא משום כוונתו אבל חופף ומפספס אע\"פ שודאי משיר כיון שאין כוונתו לכך מותר ולא תיקשי לך דהא דאסר וברדא דשרי התם לאו משום נשירת שער קא נגעי בה אלא משום מוקצה כעיקר שמעתא דהתם וכן נמי מהא דתנו רבנן פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אם מגולה מקצת מותר לטלטלה ואם לאו אסור והא הכא דודאי מחתה בגחלים הוא וכיון דלא קא מכוין מותר לכתחלה ולא אסרינן היכא דאין מקצתה מגולה אלא משום טלטול מוקצה ור' אלעזר בן תדאי מתיר בכוש אע\"פ שהיא ננערת ולא חישינן משום חיתוי בגחלים דדבר שאין מתכוין הוא וכן נמי מהא דאמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת משום דיונק מן הקרקע הוא כדקא מדמינן ליה לקמן לפרפיסא ואמרינן בפרפיסא היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות מחייב משום תולש וכיון שהמקנח בו אינו מתכוין לתלישתו אע\"פ שתולשו ודאי מותר וכן נמי מהא דתנו רבנן התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרת ואם לבהמה כמלא פי גדי ואם להסיק כדי לבשל ביצה קלה ואם ליפות את הקרקע כל שהוא ואקשינן אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו ואסיקנה כגון דעבד בארעא דלאו דידיה כי היכא דלא ליהוי פסיק רישיה ואי בספק דיליה ואי בספק ודאי תליא מילתא מאי אהני בארעא דלאו דידיה הא ודאי נתיפת קרקע חבירו ועדיין לא נפקא מתורת וודאי דהוא פסיק רישיה ולא ימות לפי סברתו ז\"ל
אלא שמע מינה דלאו בספק ודאי תליא מלתא דדבר שאין מתכוין ופסיק רישיה ולא ימות אלא אע\"ג דודאי תעשה המלאכה שלא נתכוין לכתחלה בכל היינו דאמרינן הלכך כל מה שפסק בו בודאי זה שהוא חייב חטאת מותר הוא לכתחלה ולא עוד אלא אפילו פסיק רישיה ולא ימות דקא קרינן ליה בגמרא לא אמרינן כן דחייב חטאת דעד כאן לא קאמרינן אלא דמודה ר' שמעון לר' יהודה שהוא אסור ואפילו ר' יהודה לא סבר לה דחייב שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת וזה לא נתכוין לאיסור הלכך בין לר' יהודה בין לר' שמעון איסורא דרבנן הוא וכן נמי דקאמרי גבי מסוכריא דנזייתא אסור להדוקה משום דפסיק רישיה ולא ימות הוא ואי איסורא דאורייתא הוא חייב חטאת מיבעי ליה וכן נמי מהא דקא מתיר (צונן) [לבעול בתחילה בשבת] בכתובות דרוב בקיאין בהטיה אע\"ג דפסיק רישיה ולא ימות הוא מותר לכתחלה ואי אמרת דר' שמעון מחייב חטאת אמאי שרי לכתחלה אפילו להני שאינן בקיאין אלא כיון דאיסור דרבנן הוא אזיל בתר רובה ושרי לכתחלה דאי לא תימא הכי אלא מעתה נר שאחורי הדלת ופתח ונעל כדרכו וכבתה הכי נמי דחייב חטאת ואע\"פ שלא נתכוין דהא קא לייט עלה רב ואמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מאי טעמא לייט עלה רב אי לימא משום דרב סבר לה כר' יהודה ותנא קתני כר' שמעון ומשום דרב סבר לה כר' יהודה דתני כר' שמעון לייט ליה מילט ואמר ליה בהא אפילו ר' שמעון מודה דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות והוא ז\"ל לא פסיק בה חייב חטאת
ולא משכחת חייב חטאת בפסיק רישיה ולא ימות אלא היכא דקא מיכוין לעשות מלאכה ואע\"פ שמתעסק הוא אצלה מלאכת מחשבת קרינן לה ולא דמיא למתעסק בלא כוונה כי הא דקא מקשי גבי הפוצע את החלזון ולחייב נמי משום נטילת נשמה ואמר ר' יוחנן כגון שפצעו ומת רבא אמר אפילו תימא שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה ואקשינן והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות כלומר אע\"פ שמתעסק הוא הא קא מכוין ליטול נשמה והיא עיקר מעשיו ונהנה ממנה ולפיכך תירץ שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה הלכך אין כוונתו לכך ואע\"פ שנטילת הנשמה אינו חייב שהרי אין רצונו בכך וכי נמי דקא מקשי גבי התולש עולשין וכו' ואם ליפות את הקרקע כל שהו אטו כלהו לאו ליפות את הקרקע נינהו רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו באגם שאני אביי אמר אפילו תימא בשדה דלאו אגם כגון דלא קא מכוין ליפות אלא מתכוין הוא ודאי לתלוש או לאכילה או לבהמה או להסיק והא אצל יפוי הקרקע מתעסק בעלמא והרי הוא נהנה מן היפוי ואע\"פ שלא תלש כשיעור לאכילה אפילו הכי מחשבת מקרי ולפיכך הקשינו והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה וכו' הלכך מוקמינן לה בארעא דחבריה דאע\"ג דקא מכוין לתלישה הרי לא תולש כשיעור ויפוי קרקע לא ניחא ליה ביה כל עיקר שהרי אינו נהנה ממנו ולא משכחת בכל התלמוד אלא שני מקומות אילו בלבד אבל שאר דוכתא כולהו פסיק רישיה בלא מתכוין הוא ולא אסר ר' שמעון אלא משום מראית העין בלבד
תדע דהא תנן גבי שחיטת בכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכן התולש את השער לראות מקום מום ואיבעיא לן האי תולש לכתחלה או דיעבד ואמר ר' ירמיה תא שמע צמר המסובך באוזן ר' יוסי בן המשולם אומר תולשו ומראה את מומו שמע מינה לכתחלה ואמר ר' מאיר אף אנן נמי תנינן וכן התולש וכו' אהיא אי לימא לא יזיזנו השתא דיעבד דשחיטתו מוכחת עליו אמרת לא יזיזנו לראות מקום מום מבעיא מכאן אתה למד בפירוש דכל היכא דהוי דבר שאין מתכוין ואין שם דבר המוכיח עליו שלא נתכוין למלאכה אסור והוי פסיק רישיה ולא ימות וכל היכא דאיכא מילתא דמוכחא עליה דלא מכוין למלאכת איסור הוא פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון ועל דרך זו פירשתי כל הסוגיות שבת לחוד דבדבר שאין מתכוין ופסיק רישיה ולא ימות הנך סוגיות דשבת ודכתובות ודבכורות ודפסחים ושאר כל המקומות
ולפיכך קשיא לי לפי סברא זו כל מה שפסק בדבר שאין מתכוין בודאי שהוא חייב, ומותר לכתחלה מיבעי ליה וכל מה שפסק בפסיק רישיה ולא ימות נמי שהוא חייב ופטור אבל אסור מיבעי ליה ומה שאסר בכלל פסיק רישיה ולא ימות רחיצת ידים באוהל וכיוצא בו שמשיר את השיער ודאי אע\"פ שאין כוונתו לכך ופסקא זו דלא כר' שמעון דהא כדקא מוקימנא בפרק במה טומנין אתרתי מתניתא חדא כר' יהודה וחדא כר' שמעון אקשי במאי אוקמיתה להא דשרי כר' שמעון אימא סיפא אבל לא יחוף בהן שערו ואי ר' שמעון מישרי קא שרי דתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק שמעינן השתא דאע\"ג דמשיר שער ודאי קא שרי ר' שמעון שהרי אינו מתכוין ועד כאן לא אסר לסרוק אלא כדאוקימנא טעמא מנזירות שכל הסורק להשיר נימין המדולדלין הוא מתכוין ואי לאו כוונתו הוי שרי ר' שמעון הלכך ליכא לפרושי הא דאמר ר' נחמיה בריה דרב יוסף היכא דליכא רובא אוהל שפיר דאמר משום השרת שיער אלא משום מוקצה על עיקר סוגיתנו של מעלה וכן נמי עפר לבנתא ועפר פלפלי וכוספא דיסמון שהוא דבר רך ביותר כשמן אשמעינן דמסתמא מוכנים הן משום ריח טוב שבהן אבל אם הכינו מותר ואפילו כולה אוהלא
ועוד בר מן דין ובר מן דין כשהתיר ז\"ל דבר שאין מתכוין באותן כללות שכלל בראש הלכות שבת לא התיר אלא כדרב יוסף דאמר כל היכא דכי מכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר ר' שמעון מדרבנן כל היכא דמכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי ר' שמעון לכתחלה כעין גרירת מטה כסא וספסל דאילו מכוין פטור הוא דחפירה כלאחר יד היא וכן אמר הרב ז\"ל כיצד גורר אדם מטה וכו' וכן מהלך אדם על גבי עשבים וכו' ותלישה ברגלו כלאחר יד היא וכן נמי הנכנס לפרצה דחוקה ומשיר צרורות אפילו נתכוין דסתירה כלאחר יד היא ורחיצת הידים בעפר הפירות שאמר לפי סברתו ז\"ל אפילו נתכוין נמי גזיזה כלאחר יד היא ובכולהו אפילו נתכוין איסורא דרבנן הוא מכלל דכל היכא דכי מכוין איסורא דאורייתא לא שרי בלא מתכוין כדרב יוסף והא אותיביה רבא לרב יוסף ממוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו' והא הכא דכי מכוין איסורא דאורייתא כי לא מכוין שרי ר' שמעון לכתחלה וסלקא בתיובתא ובטילו ליה תירוצה דרב יוסף ותריץ רבא לרב הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור ובטיבותיה דמר ניעיין בה טובא דילמא משכח בה טעמא ואע\"פ שגדול המפרשים רבנן שלמה מאיר עיני הגולה ז\"ל פירש פסיק רישיה ולא ימות על דרך הרב ז\"ל ולא נהירא לי סברא זו.
תשובה לא כל ספק שיולד לאדם יסתור שורת ההלכה ויהפוך פירוש השמועה מפניו דבכמה מקומות אמרינן בגמרא קשיא דרבי פלוני אדרבי פלוני ואסיקנה בקושיא ולא הפכנו שמועה משתי השמועות והוציאנו אותה ממשמעה עד שתלך הקושיא אבל הספק שיולד הוא שראוי להתבונן בו ולתרץ אותו עד שיחזור לשורת ההלכה ודוקיא דשמעתא ואם לא יתבאר תירוצו ישאר קשה עד שיודע ענינו ולפיכך אין ראוי להפך פירוש ומודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ולהוציא אותו ממשמעו שביארו אותו כל המפרשים והוא הפשוט הברור מענין הדברים מפני אילו הספיקות שנולדו לך כל שכן שאלו הספיקות אפשר לתרץ אותן והולכין על פי הפירוש הנכון לענין פורשין מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת לא אוקימנה לר' יהודה בדשביק רווחא אלא כי היכי דלא ישאר דרך לצידה כלל דאם אפשר דהוי צידה אסור ליה דדבר שאין מתכוין לטעמיה דידיה אסור ודבר זה פשוט מן הגמרא דאמר לעולם ר' יהודה היא ומאי ובלבד שלא יתכוין לצוד נמי דלישבוק לפי רווחא כי היכי דלא ליתצדן ממילא ולא גמרינן מהאי מימרא דלר' שמעון אע\"ג דמיתצדן ודאי שרי אלא אע\"ג דמיתצדן ממילא שאין מעשיו גורמין הצידה ודאי שרי ואפשר כי האי גונא בששינה בפרישת המחצלת על גבי הכוורת שנוי שאפשר שיצודו הדבורים עמו ואפשר שלא יצודו שלא הניח ריוח שלא יתכן עמו צידה כלל כר' יהודה
ולענין הנאה הבאה לאדם בעל כרחו ומימרא דר' יהודה רבה דאמר אימור דשרי ר' שמעון בגדולים דלא אפשר אין ממנו ספק כלל שאין ענין אפשר ולא אפשר אפשר שיהיה האסור ואפשר שלא יהיה אלא אפשר לו לעשות כוונתו המותרת שלא באותה שדה דרך שיש בה חשש אסור או לא אפשר ליה אלא באותה הדרך דהכי אמר ר' ירמיה אימור דשרי ר' שמעון בגדולים דלא אפשר כלומר שלא התיר ר' שמעון הגרירה אלא בגדולים דלא אפשר ליה לטלטולי להו אלא בגרירה אבל הקטנים דאפשר להגביהן לא שרי ומפני הכי אותבינן עליה בתופרי כסות שאפשר להו לעשות כצנועין שאין בו חשש אסור כלל ואפילו הכי קא שרי ר' שמעון וסלקא ליה בתיובתא אבל עשיית חריץ לעולם בין בגדולים בין בקטנים אינו ודאי והאי אמרינן בהנאה הבאה לאדם על כרחו אפשר ולא קא מכוין דהיינו פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון פירושו כמו שהעתקנו מפי הרב זצ\"ל כגון שהיה לו שתי דרכים אחת על בית עבודה זרה ואחת אינה על בית ע\"ז ובית עבודה זרה מקטירין לפני ע\"ז בשמים שיהנה אדם בריחם כשיגיע לו הריח בכי הא אמרינן אע\"פ שאפשר לו להלך באותה הדרך שאינה על בית ע\"ז והלך בדרך שהיא על בית ע\"ז הואיל ואינו מתכוין להנות בריח הבשמים מותר לו להלך באותה הדרך אליבא דר\"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר שאפשר שיהיו הבשמים שמקטירין אותן מרובין ויגיע ריחם לו ויריח ויהנה ואפשר שיהיו הבשמים מעוטים ולא יגיע הריח לו כשיהלך בדרך ולא יהנה ואפילו יהיו מרובין אפשר שיהיה הרוח המנשב כשיהלך חזק ומפזר הריח ולא יגיע לו הנאה ואפשר שיהיה שם בדרך ריח רע כגון ריח נבלה וכיוצא בה ויתעלם הריח הטוב ולא יהנה הואיל והדבר כן ואין הלוכו באותה הדרך גורם לו להריח הריח הטוב ולהנות בודאי על כל פנים אפילו הריח הריח הטוב והגיעה לו הנאה ואינו מתכוין להנות אלא לעבור ולילך לדרכו בלבד הרי זה מותר אליבא דר' שמעון דסבירא ליה דבר שאין מתכוין מותר וכן כל כיוצא בזה
ולענין לבישת כלאים דודאי הכלאים עולה עליו ואפילו הכי שרי ר' שמעון בשאינו מתכוין ודאי אגב גררא קושיא היא אבל כשתעיין בה מיפרקא לך במהרה שתופרי כסות ומוכרי כסות אינן לובשין הכלאים וכשאסר הכתוב הכלאים ואמר לא יעלה עליך לא אסר אלא דרך לבישה אבל עליה שאינה דרך לבישה לא אסר הכתוב הלכך תופרי כסות ומוכרי כסות אין בעליית הכלאים עליהם חשש לבישה אלא חשש הנאה תדע דלא תנן ובלבד שלא יתכוונו ללבישה אלא ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והנאה זו אינה ודאית אלא ספק היא שאפשר שתגיע לו הנאה זו ואפשר שלא תגיע כגון שהיו הגשמים מרובין או החום חזק ולענין לובש כלאים על גבי עשרה כלים ולהבריח מן המכס אין הלשון כמו שאמרת ר' שמעון בן יהודה אמר משום ר' שמעון מותר להבריח וכו' אלא הכי הוא לשון הגמרא בספרים שעמדנו עליהם ר' שמעון אמר משום ר' עקיבא מותר להבריח בה את המכס ואליבא דהאי לישנא ליכא קושיא דהאי מימרא דר' שמעון אליבא דר' עקיבא הוא לאו אליבא דידיה הוא דהוא מודה בפסיק רישיה ולא ימות ושמא ר' עקיבא חולק ואפילו בפסיק רישיה וסבירא ליה דאם אינו מתכוין מותר ואין הלכה כדבריו דהא ר' יהודה ור' שמעון חולקין עליו וחזינן לרבנו זצ\"ל דקא פסיק בדבר שאין מתכוין שהוא מותר כר' שמעון כדאיתיה מפירוש בפרק ראשון מהלכות שבת ובמקומות אחרים ופסיק בלובש כלאים להבריח מן המכס שהוא אסור כתנא קמא דבריתא דתנו לא ילבש כלאים על גבי עשרה כלים ואפילו להבריח מן המכס דהכי אמר ז\"ל בפרק עשירי מהלכות כלאים לא ילבש אדם כלאים עראי ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום ואפילו לגנוב את המכס ואם לבוש כן לוקה זה נוסח דבריו ז\"ל ואי אפשר שיפסוק ז\"ל במקום כר' שמעון ובמקום אחר יתלונן עליו אלא ודאי דוקית הגרסא שלו כאשר מצאנו בספרים כמו שכתבנו
ולענין בכור שאחזו דם לית מינה קושיא וליכא בה ספיקא כלל דאין ההקזה עושה מום בודאי תדע דאמרי חכמים יקיז ובלבד שלא יעשה מום ור' שמעון לטעמיה דאמר דבר שאין מתכוין מותר ולפיכך התיר ההקזה אע\"פ שהוא עושה מום שאין עשיית המום ודאית עד שאי אפשר שתהיה הקזה בלא מום ולענין השוחט את הבכור עושה מקום לקופיס כדתרצינן תני לקופיץ מסקנא דגמרא וסוגיא דשמעתא דתולש לאו היינו גוזז ואינו לוקה ואפילו נאמר תולש היינו גוזז איכא לפרוקי היינו טעמא דשרינן עשיית מקום לקופיס שאין כונתו בעשיית המקום לקופיס אלא בהטית השער לכאן ולכאן שאפשר שיתלוש השער ואפשר שלא יתלוש ומפני זה אפילו נתלש שרי דהוה ליה דבר שאין מתכוין אליבא דר' שמעון שרי וזה הדוחק אליבא דשקלא וטריא דגמרא דתולש היינו גוזז אבל אליבא דהילכתא דתולש לאו היינו גוזז לא צרכינן להאי תירוצא דליכא קושיא ולענין שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר אע\"ג דקשיא היא איכא לפרוקי כונת הגוזז לקוץ השער מעיקרו וזה הואיל ואין כונתו אלא לקוץ הראש המשחיר בלבד לא לגזוז השער מעיקרו מפני זה הוה ליה דבר שאין מתכוין ומותר שאפשר כשיגזוז אותן שיכרתו מעיקרן ואפשר שלא יכרת אלא ראשן בלבד ומפני זה גוזז אותן במספרים ואינו חושש ודילמא איכא תרוצא אחרינא דלא איגלי לן ולענין הכניסה לרבקה ודשה לית בה קושיא כלל שאפשר שלא תדוש ומי ימר שודאי דשה וזה שהקשית מנזיר לא ידעתי מאי קושיא דהא כמה בני אדם חופפין ומפספסין ואין השער נושר ואינו דומה לדבר שיעשה בו האיסור בודאי וסורק דאוקימנן במתכוין להשיר הנימין כי היכי דתיתסר הסריקה מפני שגם הסריקה ספק היא ואינה משרת השער בודאי ולפיכך אצטריכנו לאוקמה במתכוין להשיר הנימין שגם הספק אם יתכוין אדם בו לאסור אסור
ולענין פגה שטמנה בתבן וחררה בגחלים דודאי מחתה בגחלים כדאמרת ודאי נראה שקשיא היא שהענין צריך עיון מרובה וחכמה יתירה והנה אני מפרש לך העיקר שיתבאר לך ממנו פירוק קושיא זו דבר ידוע הוא שמחתה בגחלים לא נאסר אלא מפני שהחתוי בהם גורם להגביר הסיקן שהוא מלאכת ההבערה ולא כל מחתה בגחלים בודאי יגבר הסק אותן הגחלים אבל טלטול הגחלים כגון שהיתה מונחת בכלי וטלטל אותו הכלי ולא נגע בגחלת אין בו איסור מלאכה הלכך כשיטלטל החררה ואין כונתו אלא לטלטל החררה אע\"פ שהגחלים ננערים מאיליהן לא בודאי יגבר הסיקן ותוסיף אשן שהוא המלאכה כי היכי דתקשי לך דומיא דפסיק רישיה שהוא ודאי המלאכה אלא הדבר שיעשה בודאי הוא טלטול הגחלת בטלטול החררה וטלטול הגחלת אפשר שיעשה בשבילו תוספת הסיקה ואפשר שלא יתוסף הסקה לפיכך שרינן ליה דדבר שאין מתכוין הוא דומיא דגורר אדם מטה וכו' שהמלאכה שהיא ההבערה לא בודאי תעשה אלא ספק תעשה ספק לא תעשה וליכא בה קושיא גבן ופירושא דוקא הוא למבינים ולענין צרור שעלו בו עשבים לעולם אינו מקנח בו אלא בשהיה מובדל מן הקרקע והיינו דאתא לאשמועינן אע\"פ שהתולש ממנו חייב חטאת כתולש מעציץ לקנוח מותר לקנח בו ולא חישינן שמא יתלושו העשבים בעת הקנוח דדבר שאין מתכוין הוא ואין העשבין נתלשין בודאי ולענין תולש עולשין ומזרד זרדין תמיהא הקושיא לחדא דפשיטא מילתא ולית בה ספיקא דבשדה חבירו אע\"פ שנתיפתה הקרקע הואיל ואין מחשבתו לכך אין שיעורו בכל שהוא אלא כשיעור דבר שחישב עליו אם לאכילה כגרוגרת וכו' ומאי קושיא איכא מותר קאמרינן בעושה בשדה חבירו עד דתיקשי לך לעולם איסורא עבד בין בשדה חבירו בין בשדה שלו מיהו אין השיעור שוה
ודקא קשיא לך אמאי חייב חטאת והא מודה ר' שמעון אמרינן דמשמע מודה לר' יהודה דאסור אבל חטאת לא חייב ודאי כי הא איכא לאקשויי אבל כד מעיינת בגמרא בענין מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות מתברר לך שר' שמעון מחייב חטאת אם היתה שם מלאכה דר' שמעון אע\"ג דפליג על ר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה דמחייב בה ר' יהודה חטאת הודה לו בדבר שאין מתכוין בפסיק רישיה ולא ימות נמי שהוא חמור יותר והאי דלא אמר ר' יהודה בדבר שאין מתכוין חייב חטאת אלא אסור בלבד משם דעיקר דברי ר' יהודה ביום טוב וביום טוב ליכא חיוב חטאת דתנן ר' יהודה אומר אין מקרדין וכו' ואמרינן עלה בגמרא ור' יהודה סבר קירוד דקא עביד חבורה אסור דבר שאין מתכוין אסור ועוד אפילו בשבת לא סלקא דעתא לחיובי בדבר שאין מתכוין שהוא ספק אם תעשה המלאכה או לא תעשה חייב חטאת ואפילו לר' יהודה דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדאמרת הלכך בדבר שאין מתכוין דהוא ספק לא אפשר דהוי חיובא אלא איסורא בלבד לדברי ר' יהודה אבל בפסיק רישיה ולא ימות חיובא איכא בין לדברי ר' יהודה בין לדברי ר' שמעון דמאחר שידע שהאיסור יעשה בודאי ושמחשבתו אינה נעשית אלא בעשיית המלאכה הרי חישב לעשות המלאכה ולפיכך חייב חטאת ומלאכת מחשבת קרינן ביה כגון האי דפסיק רישיה של עוף אע\"פ שאין סוף כוונתו למיתה הואיל והוא יודע שהמות בא בחתיכת ראש העוף וחישב לחתוך ראשו הרי חושב למיתה וחייב חטאת
ודקא מקשית מסוכרייא דנזייתא לית בה קושיא כלל דהא כדאיתא והא כדאיתא מידי דאית ביה מלאכה חייב מידי דלית ביה מלאכה אסור בלבד והאי דאמרינן בענין מסוכרייא דנזייתא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות לאו למימרא דתרוייהו שוין באיסור בלחוד אלא למימרא דתרוייהו אסירי לר' שמעון דהאסור ודאי יעשה ולא אמר ר' שמעון בכי האי גונא דבר שאין מתכוין מותר ולענין בקי בהטיה פשיטא מילתא לחדא דלית ביה איסורא דאורייתא ואפילו עבד במזיד ובלא הטיה ומפני זה אזלינן בתר רובי וכבר איפסקא הילכתא בהיתר לגמרי ולענין נר שאחורי הדלת יראה שאפילו רב דלייט ואוקימנא בטעמיה דידיה דאפילו כר' שמעון משום דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות לא פסק רב שודאי תכבה הנר אלא מקרב כבויה וברוב תכבה ודמי לפסיק רישיה ומפני זה הוציאו בלשון לייט עלה תדע דכמה פעמים יפתח אדם הדלת וינעול ותנשב הרוח בנר ולא יכבה ולעולם אי אפשר שיחתך ראש החי ולא ימות ומפני זה לא פסק ז\"ל בדבר אלא אסור בלחוד
ושאמרת ולא משכחת חייב חטאת בפסיק רישיה ולא ימות אלא היכא דקא מכוין לעשות המלאכה ואע\"פ שמתעסק הוא אצלה מלאכת מחשבת קרינן לה וכו' תמה גדול בדברים אלו אם ענין דבריך בשסוף מגמתו לאסור מאי אתא גמרא לאשמועינן במודה ר' שמעון בפסיק רישיה וכי יהיה עולה על דעת אדם בעולם שר' שמעון הואיל והתיר דבר שאין מתכוין כך נמי מתיר דבר שהתכוין בו לעשות המלאכה עד שנאמר ומודה ר' שמעון וכו' ואם בשאין סוף מגמתו לאסור אלא האסור יעשה בודאי בשביל כוונתו המתרת זה הוא שפירש אותו כל מבין שבאת לחלוק עליו ולא יתכן זה לפי דבריך שאמרת דקא מכוין לעשות המלאכה ועוד היאך יתכוין אדם לעשות המלאכה והוא מתעסק והאי דאמרינן בגמרא בפציעת חלזון מתעסק הוא אצל נטילת נשמה אין פירושו כמו שהבנת כלל פשוט שענין הדברים לחדא שהפציעה היא הריסוק והחתוך כמו פוצע אגוזים ולפיכך אקשינן לרבנן ולחייב נמי בפציעת החלזון משום נטילת נשמה ופריק רבא אפילו שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה כלומר אין כוונתו אלא לפציעתו בלבד לא לטול נשמתו ואע\"פ שנשמתו ניטלת מתעסק הוא אצל נטילת נשמה שאין כוונתו לה ואקשינן אהאי פירוקא והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות כלומר מאחר שהוא מתכוין לפציעה שהנשמה ניטלת בגללה מה לי נתכוין ליטול הנשמה מה לי היה אצל נטילת הנשמה מתעסק לא מתכוין והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון וכו' ודחינן לתרוצי פירוקא דרבא שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל צבעיה כלומר לא דמי פציעת החלזון לפסיקת הראש שפסיקת הראש שהוא מתכוין לה לא תתכן אלא עם המות ופציעת החלזון שהוא מתכוין בה להוציא את הדם אין הנשמה ניטלת בה על כל פנים שאפשר שיפצע ויוציא הדם מאבר שאין הנשמה תלויה בו והוא יתכוין לזה אם יוכל כי היכי דליציל צבעיה והאי דחיתא שינויא היא ואפילו תימא דוקא ליכא מינה קושיא ואם ענין דבריך בשנתכוין למלאכה לעשותה לא להניח הידועה ממנה וזה הוא שאמרת דקא מכוין לעשות המלאכה שאינה צריכה לגופה וליכא למימר הכי דר' שמעון פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה והאיך יודה בדבר שהוא חולק בו הלכך זה הפירוש שפירשת בו כל הסוגיות כמו שאמרת שבוש שלא יעמוד ולא יתכן ודבריך סותרין זה את זה כמו שפירשנו
ולענין רחיצת ידים באהל פשיטא מילתא בגמרא דברייתא דנתר וחול הוא דאוקמינה כר' יהודה אבל עפר לבינתא וכסופא דיסמין וברדא ואוהלא לא איירו בהו תנאי כלל אלא אמוראי הם דאיירו בהו וליכא בהו פלוגתא ולפיכך הילכתא אינון ופשיטא מילתא בגמרא לחדא דמשום העברת שיער הוא דאיירו בהו אמוראי שמאחר דאוקימנא סוף ברייתא דנתר וחול דהיא בענין העברת השער אמר רב יהודה עפר לבינתא שרי ואמר רב ששת בר אדא שרי וכו' ומוקצה הכא מאן דכר שמה עד שתאמר דהאי שרי בענין מוקצה אלא ודאי אלו הפירושים של כבודך שנוים בעלמא ושבושים לחכמה ולענין נזיר חופף ומפספס כבר פרשינן לעיל
ושאמרת שלא התיר ז\"ל באותן הכללות אלא איסורא דרבנן מדאמר כיצד גורר אדם וכו' היאך למדת מסוף ההלכה ולא למדת מתחלתה שהוא העיקר שאמר דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה וכו' איסורא דרבנן מלאכה קרי ליה ועוד למה אם נתכוין יהיה פטור כדאמרת וכי אין חפירה אלא בקרדום או בצרור או ברגל המטה וכיוצא בה והוא מתכוין לה אם יחפור בכוונה דרך חפירה בין בקרדום בין בכלי אחר הוא ולא אמרינן חפירה כלאחר יד אלא בההיא חפירה דאמרינן ביום טוב שיחפור בדקר ויכסה ואוקימנא בשהיה לו דקר נעוץ מבעוד יום האיך אע\"ג דההיא חפירה בדקר שהוא הכלי הידוע לחפירה הואיל והיא שלא כדרך החופרין חפירה כלאחר יד היא וכן החפירה כדרך החופרין ברגל המטה או בכלי אחר חפירה מעליא היא ואם יש הנפש לומר אין דרך החופרין לחפור בגרירה הנה דבר ידוע ונראה בכל עת שהרבה מבני אדם חופרים בגרירת הברזל או הקורה על ידי צמד הבקר וליכא מהאי קושיא הנה הרחבנו בתשובה זו לפי הספיקות שנסתפקו לכבודך אע\"פ שהיא קרובה ואינה צריכה להרחיב כל כך אבל לפי שנסתפקה לך ונסתמה והארכת בה יותר מדאי הרחבנו בתשובה והאל יאר עינינו בתורתו." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה קשיא לי מאי דאמר ז\"ל החובל \n בחי שיש לו עור חייב משום מפרק. ואע\"פ שאמר למעלה אין דישה אלא בגדולי קרקע והוא שאמרו חכמים בפרק כלל גדול אמרו בענין פציעת חלזון אמר רבא מאי טעמא דרבנן אין דישה אלא בגדולי קרקע וכי מה הפרש בין דש למפרק והלא הדש הוא המפרק והמפרק הוא הדש ואי משום מפרק הוא דמחייב דהיינו דש אמאי תלינן חיוב חבלה בעור דתנן שמונה שרצים הצדן והחובל בהן חייב ואמרי עלה מדקתני החובל בהן חייב מכלל דאית לה עור ואי מפרק הוא מאי איריא שיש להן עורות אפילו אין להן עורות נמי דהא כל קוצץ אוכל מפסולת המחוברת לו מפרק קרינן ליה והא לא אמרה אלא ר' יהודה דתנו רבנן הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת ר' יהודה אומר חייב שתים שהיה ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה אמרו לו אין פציעה בכלל דישה ואמר רבה מאי טעמא דרבנן אין דישה אלא בגדולי קרקע ועד כאן לא קא מחייב ר' יהודה בחלזון שאין לו עור משום עשיית חבורה אלא משום דישה דהיינו מפרק ואי כל חבורה בכלל דישה משום חובל או משום שוחט הוה ליה לר' יהודה למימר והויא ליה מתניתין דחובל בהן ר' יהודה בלחוד ואע\"ג דקשיא מאי איריא שמנה שרצים בלבד ועוד דאי משום מפרק קא מחייב מאי איריא בענין חבורה שאינה חוזרת אפילו תימא חוזרת מפרק הוא ומאי טעמא נצרר הדם אע\"פ שלא יצא חייב הא לא פירק ואם תאמר משום שנעקר מקומו הא ודאי אין דרך פרוקא בכך
וליכא למימר שחיבל אלא תולדת שוחט ושוחט דתנן במתניתן לא ילפינן ליה אלא מעורות אילים מאדמים דבחבורה מיקטלי ולא בשחיטה ומשום הכי איבעיא לן שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע ואקימנא דאף משום צובע קאמר והיכא דניחא ליה דניקו בית השחיטה דמא והכי גרסינן בירושלמי גבי השוחטו ריש לקיש אמר לית כאן שחיטה שחיטה תולדת חבורה היא ולמה תניתה עמהם אלא כיון דתנינן סדר סעודה תניתה עמהם ונטילת נשמה עיקר מכלל דשוחט תולדה דנטילת נשמה הוא וחובל נמי תולדה דיליה היא שנוטל נשמה שבאותו מקום ולהכי בעינן חבורה שאינה חוזרת ולא משכחת לה אלא בחיה שיש לה עור אבל חיה שאין לה עור אינו חייב עד שימית את כולה והיינו דאקשינן גבי חלזון אע\"פ שאין לו עור כיון שהמיתו כולו ונחייב נמי משום נטילת נשמה ואוקימנא במתעסק ואי עביד ביה חבורה לא סלקא דעתא דמיחייב שהרי חוזרת היא לבריתה ואם כן לא נטלה נשמה שבאותו מקום וכן שאר שקצים ורמשים וגבי נצרר הדם ולא יצא לאו משום חבורה הוא דמחייב אלא משום צובע את העור ודברים אלו אע\"ג דסברא אינון מיפרשי בירושלמי גבי הצובעו גרסי מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה ובעורות אילים מאדמים אמר ר' יוסי הדה אמרה נצרר הדם חייב המאדים אודם בשפה אחת חייב המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום וגרסינן נמי בפרק במה מדליקין אתפלגון ר' אלעזר ור' יוחנן חד אמר שחיטה עיקר וחבורה תולדה וחורנה מחלף הילכך אין לנו לשער החבורה בכדי שיצא ממנה דם כגרוגרת אלא בכדי כמה דלא הדרי בריא וצריכה עיונא ומי שיוכל לצלול במים אדירים להעלות מרגליות.
תשובה זו הקושיא ודאי ראוי להקשותה וחכם הוא שיסתפק בה אבל זה שהקשיתה בתחלתה מדקימא לן אין דישה אלא בגדולי קרקע אין ראוי למי שיבין ענין האב ומעינו ותולדתו להקשותה כלל שהתולדה אע\"פ שהיא דומה לאב אינה לא האב ולא מעין האב אלא הפרש יש ביניהם ושאמרת והמפרק הוא הדש אינו כן אלא מפרק תולדה דדש שאין לומר שהסחיטה לענבים או החליבה לעזים דישה ולא עלה זה על דעת אדם אע\"פ שהחיוב בהן משום מפרק והואיל ומפרק תולדה דדש אין להקשות מדקימא לן אין דישה אלא בגדולי קרקע הדישה שהוא האב (ועין) [ומעין] האב אינה אלא בגדולי קרקע והמפרק שהוא תולדה דדש ישנו בגדולי קרקע ושלא בגדולי קרקע תדע דגרסינן בפרק אע\"פ תני ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת ואינו חושש מאי יונק מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן הנה בפירוש דמפרק ישנו בבעלי חיים ועוד לא איירי תנאי ואמוראי בסוחט דג לצירו ובחלות דבש שריסקן אלא בענין מפרק דקא מתני לה גבי סוחט פירות דהיינו מפרק הילכך ליכא לאקשויי מהאי אסיפא כלל ודקא מקשית ואי משום מפרק אמאי תלינן חבלה בעור וכו' יש להשיב בשיש להן עורות הוא שהדם מבליע בבשר ולא בעור ולפיכך אם חבל עד שיצא הדם או עד שיצרור בעור הוא דקרינן ליה מפרק שפירק הדם מן הבשר כמו משקה המובלע בזית או בעינב לא בקליפתו והקליפה של אוכל עליו כמו העור על הבשר אבל בשאין להן עורות שהדם או הליחה מצוי בגוף כולו אפילו חבל ויצא הדם או הליחה לחוץ לא קרינן ביה מפרק שאין לאותו הדם או הליחה בזה הגוף מקום מסוים עד שנאמר אם הוציאו ממנו פירק אותן
ועוד דבשאין להן עורות לא מצית חבורה שאינה חוזרת שכבר נודע בספרי הרפואות שיש בגוף החי איברים שאם ילכו או יחסרו אינן חוזרין לעולם כמו העצמות והגידין והעור וכיוצא בהן וזה שיראה לעין במקצת אילו האיברים שצמחו אחר שנחתכו כמו העור והעצם אינו אמת אלא דבר הדומה להן הוא שיצמח במקומן ויש בגוף איברים שאם ילכו יחזור כמותן כמו הבשר ולפיכך העור כשיקרע לא יחזור לבריתו לעולם אלא קליפה במקומו דומה לו תעלה ויראה זה למי שיתבונן בו ויסתכל טוב אפילו למראית העין שאותה הקליפה אין מראה כמראה שאר עור הבשר השלם ולפיכך הפריש הכתוב בין דין בהרת עור בשר ובין דין צרעת השחין והמכוה והבשר אפילו יכרת וילך לו יצמח בשר כיוצא בו במקומו ויחזור לבריתו כל זה ידוע אצל החכמים ומפורש בספרי הרפואות ומפני זה שמונה שרצים שיש להם עורות יש בהם חבורה שאינה חוזרת ושאין להם עורות אלא קליפה מן הבשר דומה לעור לא אפשר בה חבורה שאינה חוזרת דכל חבורה בבשר חוזרת ובעור אינה חוזרת והיינו דאמרינן מנין לחבורה שאינה חוזרת דכתיב היהפוך כושי עורו ונמר חברברותיו ודקא קשיא אי משום מפרק מאי טעמא בעינן חבורה שאינה חוזרת יש להשיב מפני שהתולדה צריכה שתהיה דומה לאב והואיל והאב שהוא הדש אין הנידוש חוזר לכמות שהיה כך המפרק צריך להיות אותו דבר שנתפרק אינו חוזר לכמות שהיה ואע\"פ שיש להקשות הא איכא חולב
אבל הקושיא שהקשית מן הירושלמי דקא פירש שהחבורה תולדה דשוחט ומשום נטילת נשמה באותו מקום הוא שחייב ודאי קושיא יפה היא אבל מצאתי בגמרא דילן ראיה לדחות האי סברא דבני מערבא דהא דגרסינן בגמרא בפרק ר' אליעזר אומר האורג תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ומתרצינן בתר הכי חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו ואי משום נטילת נשמה מה לי צריך לכלבו או אינו צריך מי איכא מאן דסבירא ליה נוטל נשמה שלא לצורך פטור אפילו ר' שמעון מודה בכי האי גונא ואפשר שימצא ז\"ל ראיה אחרת וזה ששיער ז\"ל הדם בגרוגרת כדין האב שהוא הדש (ואין) [וכדין] כל מפרק וקי\"ל ששיעורי שבת כגרוגרת כדפרשינן בארץ חטה ולפיכך כל דבר שלא נתפרש שעורו ולא נאמר שהוא בכל שהוא הדרינן ביה לגרוגרת ששיעור שבת בה היא." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שאלה קשיא לי האי דקא מחייב המצרף את המתכת ואמר שהיא תולדת מכבה דאלמא קסבר האי דקא מתריץ רב אדא בר מתנה מתני' מיחם שפינהו אליבא דר' שמעון אע\"ג דמצריף מותר דדבר שאין מתכוין הוא ואביי מתריץ לה אליבא דר' יהודה דאמר דבר שאין מתכון אסור מכלל שמצריף איסורא דאורייתא הוא והא בפירוש מוקימנא בפרק אמר להם הממונה דצורף דרבנן הוא ואפילו מסוגין דפרק כירה נפקא לן דלאו דאורייתא היא דאמר רב לא שנו אלא שהפשיר אבל לצרף אסור ושמואל אמר אפילו לצרף נמי מותר וסלקא אדעתין בלכתחלה פליגי ובמתכוין הילכך מתמהא ושמואל לצרף לכתחלה מי שרי מתמיהא זו נפקא לן דאיסורא דרבנן הוא דאי איסורא דאורייתא לרב נמי תקשי האי אסור חייב מיבעי ליה ומדתמהא אשמואל ולא אדרב שמעינן מדרבנן הוא ומדשמואל נמי מדאמרי לכתחלה מי שרי מכלל דאי עבד במתכוין פטור ואי מדאורייתא מי שאני לן בין לכתחלה בין דיעבד ועוד דהא בתר דאוקימנא דרב ושמואל בפלוגתא דר\"י ור' שמעון פליגי ואקשינן מהא דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ דאי סלקא דעתא כר' שמעון אפילו של עץ נמי משום דר' שמעון פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה ומדרבנן הוא דאסר ובמקום היזק רבים שרי לכתחלה כלומר ואי סבר כר' שמעון מאי שנא מתכת מדעץ אפילו גחלת של עץ איסורא דרבנן הוא ומותר מבעי ליה ואוקימנא דבמלאכה שאינו צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה ומשום הכי אסר גחלת של עץ והתיר של מתכת משום הזיק רבים ואי סלקא דעתך גחלת של מתכת דאורייתא מאי שנא לר' יהודה מתכת מדעץ ואי אמרת שלא התיר המתכת אלא משום שאינו מתכוין וכר' שמעון אם כן מהיכן קא יליף רבינא דאיסור שבת במקום הזיק רבים מותר אלא לאו דסברינן דצירוף מתכת איסורא דרבנן וכיבוי במתכוין זה הוא צרופו ואע\"ג דקא סבר כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הני מילי במידי דאורייתא ובמידי דרבנן אוסר והכא דהיזק רבים הוא שרי לכתחלה ואי סבר כר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואסור מדרבנן הוי ליה למישרי אפילו גחלת של עץ הילכך יליף מינה רבינא דכל איסורי דרבנן דחוין הן במקום היזק רבים.
תשובה קושיא זו נראה מכללה שלא הפרשת בין כבוי לצירוף דקאמרת כיבוי זה הוא צירופו ודבר זה לא יתכן לאומרו אלא בשני תנאים שאין מצוי מהם לא אחד התנאי הראשון שלא יהיה כבוי אלא במים שהוא מצרף ואין הדבר כן אלא הכיבוי אפשר שיהיה במים או בעפר או בחול וכיוצא בזה ואין העפר ולא החול מצרף והשני שנאמר שכל מתכת שנכבת במים תגיע לצירוף ואין הדבר כן אלא אפשר שיהיה כיבויה צירוף לה ואפשר שלא יגיע לצירוף והכין פריק רב ביבי בענין עששיות של ברזל שמחמין אותן לכהן גדול ביום הכפורים ומטילין לתוכן צוננין דאקשינן והלא מצרף הוא ופריק רב ביבי בר אביי שלא הגיע לצירוף ופריק אביי פירוק אחר אפילו תימא הגיע לצירוף ר' שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר ומפני שאפשר שיגיע לצירוף ואפשר שלא יגיע אמר אביי ר' שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר שאילו היה כיבוי המתכת צירוף על כל פנים היה אסור ואפילו לר' שמעון דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות הנה נתבאר לך שהצירוף אינו תלוי בכיבוי עד שלא ימצא כבוי אלא בצירוף וכיבוי גחלת של מתכת שאין בו צירוף דרבנן וכיבוי גחלת של עץ דאורייתא ומפני זה שרו רבנן לכבות של מתכת כדי שלא יוזקו בה רבים אבל של עץ דאיסורא דאורייתא לא שרו וצרוף המתכת דאורייתא כדגמרינן ממתניתן דמיחם ושקלא וטריא דגמרא בה ומתניתן דאם היה כהן גדול זקן או אסתניס ותירוצא דגמרא דלעולם לא אשכחן תנא דאמר מתכוין ושאינו מתכוין או מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא באיסורא דאורייתא
ודקאמרת והא בפירוש מוקימנא בפרק אמר להם הממונה דצירוף דרבנן הוא ולא ידענו אנה הוא אוקימתא זו לא בפירש ולא בסתם שאין בפרק אמר להם הממונה אלא מה שאמרנו והקושיא דאקשינן על אביי ומי אמר אביי הכי והתניא בשר וכו' ופרקינן הני מילי בכל התורה כולה וכו' ולא יצאה מזה אלא שצירוף דאורייתא כדאמרי אבל זה הפירוש שאמרת בפירוש מוקימנא דצירוף דרבנן לא ידעתי ולא שמעתי בלתי היום ואפשר שיש בספרים שלכם גרסות משונות כמו שיש באילו הפרושים שלכם ודקא קשיא לך אמאי אמרינן בשקלא וטריא דמתניתין דמיחם אסור ולא אמרינן חייב לא קשיא מידי דלא אמר רב איסורא אלא בנתינת המים שיש בהם שיעור לצרף לא במי שנתכוין לצרף עד שיאמר חייב." + ] + ], + [], + [ + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל איזו \n היא רשות הרבים מדברות ויערים ושדות ובכולהו קא קשיא לי בין מדברות בין יערים בין שדות מדברות מיהא קא מקשינן אתנא ונחשוב נמי מדבר דהא תניא והמדבר ופריק אביי לא קשיא כאן בזמן שהיו ישראל במדבר וכאן בזמן הזה ומפרשי עלמא דבזמן שהיו ישראל במדבר היה ליה רשות הרבים מתוך שהיו מחנותיהם סדורות בו ומהלכין ביניהם לצרכיהם הוי ליה רשות הרבים אבל בזמן הזה הואיל ואין צורך הרבים להשתמש בו ולא דרך הוא להלוך הרי הוא כרמלית וטעמא דמסתבר הוא ולא ידענא אמאי קא מפליג אפירושא והפכיה וכן נמי יערים מפרשי עלמא יער מקום צמיחת עצים וקיני חיות דכתיב ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים וכתיב יכרסמנה חזיר מיער וכתיב יער צומח עצים וכתיב כל עצי היער וכתיב ירננו עצי היער הילכך אינו אלא כרמלית דמסתמא אין דרך רבים עוברת בתוכו ואין רבים נכנסים לשם אלא לצורך חטיבת עצים או צידת חיות ואי אמרת יליף מהא דתניא ואשר יבא את רעהו ביער מה יער רשות לניזק ולמזיק ליכנס שם יצא חצר בעל הבית דאלמא יער רשות לכנס בו והיינו רשות הרבים אי משום הא לא איריא והלא כרמלית רשות לכל היא כגון ים ובקעה וסרטיא וקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים כולהו יש רשות לרבים ליכנס לתוכן ואפילו הכי כרמלית קרינא להו משום דאין דרך הרבים עוברת בתוכם הכי נמי יער כיון דלאו מיוחד למזיק קרי ליה רשות של שניהם ואע\"פ שהיא כרמלית לענין שבת מידי דהוה אסימטא שהוא רשות למוכר וללוקח ואינה רשות הרבים לשבת ומשכחת לה בפונדקאות ומקומות המיוחדין למכירה תדע שהרי לא מיעט אלא חצר בעל הבית ולא שמעינן מכאן שהיער רשות הרבים.
וכן נמי שדות קשיא לי בגוה דהא בקעה מקרי שדה שהיא מיוחדת לזריעה ואין דרך הרבים עוברת בתוכה כדתנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים טומאה בשדה פלונית ואמר נכנסתי למקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי לשדה זו ואם לאו ותנן נמי הבקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה ובימות הגשמים רשות היחיד לכך ולכך ואוקמה רב אשי בדאית לה מחיצות להכי קרי לה רשות היחיד הא לאו הכי כרמלית הוי ועולא אמר מאי רשות היחיד שאינה רשות הרבים שמעינן מכולה דשדה כרמלית היא ואי אמרת האי דקאמר הרב ז\"ל שהשדות רשות הרבים לא נתכוין לבקעה ולא אמר שדות אלא על הדרכים הסלולות מעיר לעיר במדבר ולעולם שדה שבבקעה כרמלית חשיב לה חדא דהא לא כלל בקעה בכלל כרמלית שלו ועוד אם שדות שאמר הם הדרכים שבמדבר הרי מדבר כולו קא קרי ליה רשות הרבים מאי שנא דרכים ואי אמרת לא אמר ז\"ל אלא על דרכים העוברות בתוך השדות הא לא צריך שהרי חזר ואמר ודרכים המפולשין מכלל שהשדות שאמר כבר לאו דרכים נינהו.
תשובה דקא קשיא לך לענין מדברות מדקא מפרשי עלמא בזמן שהיו ישראל במדבר היה המדבר רשות הרבים איכא עלמא אחריני דמפרשי בזמן שישראל חונים במדבר והיו מחנותיהם סדורין בו והוא מקום דירתן היה לגבן כמו בקעה ושדה וממאי דדמי להו ובזמן הזה שאין ישראל דרין בו אלא כל מי שירצה מהלך ועובר בתוכו בלבד הוא רשות הרבים וטעמא דמיסתבר הוא וזה שאמרת בדברך על המדבר ולאו דרך הוא לא ידעתי סוף דעתך בדבר זה אם כונתך שכל מדבר לאו דרך הוא אינו אמת שהרי כמה מדברות כמו מדברות שבארץ ישראל יש בארץ מצרים ושברוב העולם השיירות מהלכות בהן תמיד ואם כונתך לאותו מדבר שהיו ישראל מהלכין בו לאו כולו אינו דרך שהרי מקצת המסעות האמורות בתורה מקומן ידועות ושיירות של ישמעאלים מהלכין בהן ואם כוונתך לקצת המדבר שהיו ישראל בו ומאי דדמי ליה מן המדברות הרחוקים מן הישוב הרי נתתה דבריך לשיעורין ואפילו לפי פירושך מקצת המדברות והן כל המדברות שמהלכין בהן בני אדם רשות הרבים וליכא עליה קושיא שלא אמר ז\"ל כל המדברות אלא מדברות אמר ולפי הפירוש הראשון כל המדברות רשות הרבים ומכל מקום בין לפי הפירוש שביארנו בין לפי זה הפירוש שאמרת דמפרשי ליה עלמא רוב המדברות שבין הישוב רשות הרבים והפירוש שביארנו הוא המדוקדק יתר כדי שלא נתן דברינו לשיעורין ולענין יערים לא דמי יער לים ובקעה דהים אין תשמישו נוח כיער שאין אדם יכול להלוך בו אלא על ידי ספינה תדע דתנן הזורק בים ארבע אמות פטור אם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק בתוכו ארבע אמות חייב ומפרשינן בגמ' דתשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש והלוך על ידי הדחק שמיה הלוך והיער תשמישו והילוכו אינו על ידי הדחק והים תשמישו אינו אלא על ידי הדחק הילכך אינו לא על ידי הדחק ולא שלא על ידי הדחק הילכך לא דמי ים ליער כלל והבקעה והאסטרטיא וקרן זווית אע\"פ שיש רשות לרבים להכנס לתוכן אין להם צורך בהם כיער שהכל צריכים ליערים ולא דרך עליהם כמדבר הילכך לא דמי יער לכרמלית כלל אלא למדבר שהוא רשות הרבים ולענין שדות טעות בספרים שלכם שכך נוסח החבור מדברות ויערים ושווקים ודרכים המפולשים להם והן הן השווקים הן הן הדרכים אלא שהרחיב ז\"ל בדברים." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה קשיא לי מה שאמר ז\"ל בענין קרפף שהוקף שלא לדירה אם הרחיק מן הכותל שלשה ועשה מחיצה ה\"ז מיעוט פחות משלשה לא עשה כלום והאי פסקא כלישנא קמא ודלא כרבה בר שימי דגרסינן הרחיק מן הכותל ארבעה ועשה מחיצה הועיל פחות משלשה לא הועיל משלשה ועד ארבעה רבה אמר הועיל רבא אמר לא הועיל וכו' רבה בר שימי מתני לה לקולא טחו בטיט ויכול לעמוד בפני עצמו הועיל אין יכול לעמוד בפני עצמו רבה אמר הועיל רבא אמר לא הועיל וכו' ואפילו הכי חזר ז\"ל ופסק כרבה בר שימי שהרי חזר ואמר (שם הל' ט') טח את הכותל בטיט אע\"פ שאינו יכול לעמוד בפני עצמו הוי מיעוט ולא קל וחומר הוא ומה שיש טיט שאינו יכול לעמוד בפני עצמו הוי מיעוט והואיל ועשאו לשום דירה מחיצה גמורה בפחות משלשה לא כל שכן דהוי מיעוט ואי סלקא דעתך דתרי מילי נינהו ואע\"ג דלא מפרשי מאי האי דקאמרינן מתני לקולא ואולי ראה בה טעם אחר שאין דעתינו יכולה להשיג...
תשובה יש להתקשות בה והקל וחומר שאמרת לאו קל וחומר הוא שיש לומר הטיט על הכותל הישן חמור מן הבנין החדש דהטיט הואיל והוא סמוך ולא נשאר בין כתלי הקרפף ריוח יתר מבית סאתים הוי מיעוט ואע\"פ שאינו יכול לעמוד בפני עצמו אבל כותל אחר רחוק מן הכותל הראשון הואיל ובין שני הכתלים ריוח לעולם לא הוי מיעוט עד דנפיק ליה מתורת לבוד ודקא קשיא לך מאחר שפסק כרבה בר שימי דאמר לקולא אמאי לא פסק כוותיה בכולה מילתא מי ימא לן דרבה בר שימי מפליג בענין הרחיק מן הכותל וכי אמרינן רבה בר שימי מתני לה לקולא פחות משלשה רבה אמר הועיל רבא אמר אינו מועיל מילתא אחרינא קאמר והאי דאמרי לה לקולא פירושו הכי לפי שאמרנו בענין הרחיק מן הכותל ובענין בנה עמוד פחות משלשה אינו מועיל פירושו לדברי הכל בין לרבה בין לרבא משלשה ועד ארבעה מחלוקת רבה אמר הועיל ורבא אמר אינו מועיל ודיקינן דלהחמיר בפחות משלשה ליכא פלוגתא ולהקל משלשה ועד ד' איכא פלוגתא בין רבא ובין רבה אתא רבה בר שימי מתני לה פלוגתא דרבא ורבה במילתא אחריתי לקולא דלהקל ליכא פלוגתא ולהחמיר איכא פלוגתא ואמר טחו בטיט ויכול לעמוד בפני עצמו הועיל פירוש לדברי הכל בין לרבה בין לרבא אין יכול לעמוד בפני עצמו רבה אמר הועיל רבא אמר אינו מועיל ודיקינן להאי מימרא דבהועיל בהאי ענינא לא איפליגו ובאינו מועיל דהוא להחמיר הוא דאיפליגו והיינו דאמרינן רבה בר שימי מתני לה לקולא ולעולם תרי מילי נינהו וכולהו דיקי לענין עמוד ולענין הרחיק מן הכותל ולענין טחו בטיט ובכולהו הלכה כדברי רבה דהא מיקל ודאי מקום עמוק הוא וצריך דקדוק בינה כדי להשיג אותו שדברי רבה בר שימי אגב שיטפא יראה שהוא חלוק ודקדוק ענין דבריו כפי הנראה לנו כאשר כתבנו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב זצ\"ל מבוי \n שהכשרו בקורה אע\"פ שמותר לטלטל בכולו כרשות היחיד הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכו פטור שהקורה משום היכר היא עשויה אבל אם הכשירו בלחי הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכו חייב. שמע מינה דסבירא ליה שתקנת עירוב שתקנו חכמים במבוי תקנת כרמלית היא ולהתירה ואע\"פ שלא נעשית רשות היחיד מותר לטלטל בה יותר מארבע ולהוציא ולהכניס מתוכה לרשות היחיד ורשות הרבים ובפירש אמר ז\"ל ששלש מחיצות כגון מבוי שאין לו אלא לחי או קורה ברוח רביעית הרי הוא כרמלית והא בפירש תנן דשלש מחיצות אין להו רה\"ר דאורייתא ורבנן הוא דלא התירו לטלטל עד דאיכא קורה להיכר דתנן הכשר מבוי בית שמאי אומר לחי וקורה ובית הלל אומר או לחי או קורה ואוקימנה במבוי סתם ושאלינן עלה לימא קא סברי בית שמאי ארבע מחיצות דאורייתא ודחינן לזרוק משלש הוא דמחייב לטלטל עד דאיכא ארבע וכן נמי אליבא דבית הלל לימא קא סברי בית הלל שלש מחיצות דאורייתא ודחינן לזרוק משתים הוא דמחייב לטלטל עד דאיכא שלש ואע\"ג דשינוי נינהו מיהו אליבא דבית הלל שמעינן מינה להו דבעי שלש מחיצות וליכא מאן דפליג בין תנאי ובין אמוראי ומצריך ארבע ושמעינן מינה דלא התירו טלטול אלא היכא דאיכא חיוב זריקה בין לבית שמאי בין לבית הלל וכי הא דשאלינן מאי רשות היחיד גמורה ומהדרינן מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דר' יהודה הני מילי לטלטל בתוכו דלקולא אבל לזרוק לחומרא אימא מודה ליה קא משמע לן דחיוב זריקה קודם להתיר טלטול על ידי עירוב ולעולם עירוב בכרמלית לא מהני וחצרות של רבים ומבואות שאין מפולשין רשות היחיד נינהו ועד שלא עירבו ככרמלית דמי לאסור טלטול ומשערבו הותרו וכן נמי שלש מחיצות רשות יחיד היא תא שמע נמי מהא נמי דגרסינן בפירקא קמא דסוכה אהא דתנו ב' כהלכתן וג' אפילו טפח אמר רבה וכן לשבת מיגו דהויה מחיצה לענין סוכה הוי נמי לענין שבת למאי אי למיהוי כרמלית בעי מחיצה הא בקעה כרמלית היא ובית שאין בו גובה עשרה כרמלית הוא אלא שמע מינה דשתים כהלכתן ושלישית טפח רשות יחיד לשבת ואפילו לטלטול וכל שכן לחייב ולא אצטריכא ליה לרבה אלא להתיר טלטול דרבנן באותה שבת ואע\"פ שהוא אסור בשבת אחרת אבל חיובא דאורייתא איכא וכן נמי מהא דאמר רבה סיכך על גבי מבוי שתי מחיצות ולחי כשר והא מבוי אינו אלא שתי מחיצות ולחי דאי אית שלש צריכה למימר שכשרה הסוכה ואין לו מרוח שלישית אלא לחי בלבד ולחי פחות מטפח הוא וקאמר מיגו דהוי מחיצה לענין שבת הוי נמי לענין סוכה ואע\"פ שאין בלחי טפח וקאמר רבה עליה דלא צריכא למימר השתא מקילתא לחמירתא אמרינן מחמירתא לקילתא לא כל שכן וסוכה קילתא דקאמרינן מחיצות הא דאורייתא שבת חמירתא נמי לענין מחיצות דאורייתא קאמרינן שמע מינה שתי מחיצות ולחי דאורייתא ועוד אמר רבה סיכך על גבי ארבעה פסי ביראות וכו' ואמרינן עלה וצריכה דאי אשמעינן בהך משום דאיכא שתי מחיצות מעלייתא אבל פסי ביראות אימא לא וכו' והא קא מדמי להו להדדי ופסי ביראות אמרינן בפירוש שהזורק לתוכן חייב ולא עוד אלא הא קאמרינן דהוה סליק אדעתין דמבוי הוא דהוי מחיצה לענין סוכה משום שתי מחיצות השלימות אבל פסי ביראות ואף על גב דמדאורייתא נינהו לא הוי כשרות לענין סוכה שמע מינה דרבה דקאמרי אלימא מילתיה ומפסי ביראות והא סוגיא דגמרא מוכחא דשתי מחיצות ולחי דאורייתא ואפילו לבית שמאי ליכא למימר דבעי ארבע מחיצות ולענין זריקה ולא קא מצרכי לחי וקורה אלא לענין טלטול בלבד וכן נמי ר' אליעזר לא קא מצריך לחין אלא לענין טלטול בלבד...
תשובה כמה תמה יש לתמוה על קושיא זו וכי מסברא אמר הלכה זו כשעלה על לבך עד שנצטרך לתרץ אותה או תוכל להקשות עליה הלא בפירוש גרסינן בפירקא קמא דעירובין אמר רב יהודה מבוי שלא נשתתפו בו הכשרו בלחי הזורק לתוכו חייב הכשרו בקורה הזורק לתוכו פטור ומתקיף רב ששת טעמא דלא נשתתפו בו הא נשתתפו אפילו בקורה חייב וכי ככר עושה רשות הרבים ועושה רשות היחיד והתניא חצירות וכו' ותירץ אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב יהודה מבוי הראוי לשיתוף הכשרו בלחי הזורק לתוכו חייב הכשרו בקורה הזורק לתוכו פטור אלמא קסבר לחי משום מחיצה וקורה משום היכר וכן אמר רבה לחי משום מחיצה וקורה משום היכר וכו' והילכתא כרבה וכדומה לי ששכחת שמועה זו בעת שהקשית והארכת להעמיד קושיתך שאין בה צורך להאריך בתשובה מאחר שביארנו סתירתה או שמא יש לכם בשמועה זו דעת שלא ידענו אותה..." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל בענין הוצאה בשבת אבל \n האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם מפני שהיא תכשיט ואין דרכו להראות ועוד אמר ז\"ל אשה \n שיצאה במחט נקובה חייבת והאיש פטור ואיש שיצא במחט שאינה נקובה חייב והאשה פטורה וקשיא לי על טבעת שיש עליה חותם דאיש שהתיר ועל מחט נקובה דאיש שפטר ועל מחט שאינה נקובה שחייב ואע\"פ שבשיטת רבינו יצחק פאסי ז\"ל אמרה וקא מפרש הא דתנן לא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת חטאת ואמר עולא וחילופיהן באיש פריש וחילופיהן אטבעת ומחט כלומר אם יצא האיש במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת ואיכא לאקשויי האי מחט שאינה נקובה באיש דקאמר עולא היכי דמי אי דאפקה בידו דכותה גבי אשה מי מיפטרא היא חייבת והוא חייב ואי על מצחו הא אין דרכו בכך ועד כאן לא קא מחייב גבי טבעת שאין עליה חותם אלא שפעמים שהאשה נותנת לבעלה בחול טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן ומניחה באצבעו שנמצאת דרך הוצאתו בכך אבל הכא לאו דרך הוצאתו בכך והוי לה הוצאה כלאחר יד ופטור הוא תדע שהוצאה כלאחר יד היא דהא גבי אשה במחט שאינה נקובה שאלינן למאי חזיא כלומר לאיזה שום תכשיט ולא קאמרי והא הוצאה היא לשון קושיא אלא לשון בעיא לגלוי מילתא ואע\"ג דהוצאה כלאחר יד היא ופטור עליה מעיקרא הלכך ליכא למימר וחילופיהן באיש על המחט שאינה נקובה לחייב איש עליה דומיא דהוצאת אשה ולעולם לא קאמר עולא וחילופיהן באיש אלא על הטבעת כיון ששנינו למעלה אין האשה יוצאת בטבעת שאין עליה חותם ואם יצאת אינה חייבת חטאת והדר תני לא תצא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת חטאת אתא עולא וקאמר וחילופיהן באיש כלומר חילוף הטבעות בשיש עליה חותם פטור ובשאין עליה חותם חייב מפני שהיא משא לו ודרך הוצאה בכך שפעמים האשה נותנת לבעלה ועוד למאי דסליק אדעתין שחילופיהן דקאמר עולא אמחט וטבעת מחט נקובה באיש דפטור היכי דמי אי דאפקא בידיה בין איש בין אשה חייבין נינהו ואי שתחבה בבגדו ואומן הוא בין איש ובין אשה אומנת חייבין נינהו ואי לאו אומנין פטורין נינהו דאין דרך הוצאה בכך ועל כרחנו מתניתן דקתני לא תצא אשה במחט נקובה אינה אלא באשה אומנת והוא הדין לאיש והאי דקתני אשה משום דתני רישא לא תצא אשה במחט נקובה שרגילה היא בכך להכי תני סיפא מחט נקובה באשה ומה שאמר ז\"ל האיש מותר מפני שאין דרכו להראות וכי כל התכשיטין שנאסרו מפני שדרכן להראות הוא והא שרין וקסדא ומגפים שאסורין לאו משום להראות אלא שמא נראה כהולך לקרב הכי נמי בטבעת שיש עליה חותם מפני שנראה כדרך החול שדרכו לחתום דהא לא מיקרי תכשיט דאיש אלא משום שהוא חותם בה ליעיין חכימא רבא במילתא ויודע לן טעמיה ודעתיה יסגי יקריה.
תשובה מלשון הגמרא יתבאר לך אמת פירוש רבינו זצ\"ל ולעולם אין אדם יכול לחלוק על אותו הפירוש שאלו היה הדבר כמו שנראה לך דעולא אטבעת בלחוד אמר הכי הוי ליה למימר וחילופה באיש ומדלא אמר הכי אלא וחילופיהן באיש שמע מינה דאטבעת ומחט אמר ולהך שינויא דאמרת וחילופיהן חילוף הטבעות מאי האי כללא דאמרינן בגמרא אלמא קסבר עולא כל מידי דחזי לאיש ולא חזי לאשה כל מידי דלא חזי לאשה לא חזי לאיש אי כדשנית הכי הוה ליה למימר אלמא סבר עולא מידי דחזי לאיש וכו' אלא ודאי פירושא דוקא הוא דפרישו ואותן הקושיות שהקשית כולן דחויות הן
דקשיא לך לענין מחט שאינה נקובה היכי דמי אי דאפקה לא קשיא באשה שהוציאה אותה במצחה דרך תכשיט ובאיש שהוציאה תחובה בבגדו שדרכו להוציא מחט כך והאי כדאיתיה והאי כדאיתיה ודקשיא לך מחט נקובה באיש דפטור היכי דמי בשהוציאה בבגדו ואינו אומן דלא חזיא ליה ובאשה חייבת ואפילו אינה אומנת שסתם נשים כולן תופרות ודרכן לצאת במחט כך ואינה תכשיט להן ושאמרת ועל כרחינו וכו' אינה אלא באשה אומנת אין אלו אלא דברי נביאות היכי תני התנא סתם לא תצא האשה במחט נקובה וכו' ואם יצאת חייבת חטאת ונבוא אנו ונחלוק בדבר בין אומנת לשאינה אומנת ואילו היה כן היכי הוה שתיק גמרא מלפרושי כך ועוד הא דומיא דטבעת קתני שאין בה חלוקה ואם יש נפש אדם להקשות עלי אם כן למה חלקת באיש בין אומן לשאינו אומן ועולא סתם אמר וחלופיהן באיש נאמר לו לא חלקנו באיש מדעתינו אלא מפני שנתברר לנו בפירוש דאומן דרך אומנתו הוא שחייב אבל שאינו אומן פטור כדתניא לא יצא החייט במחטו וכו' והלכתא כר' יהודה דר\"מ ור\"י הלכה כר' יהודה אבל באשה לא מצאנו חלוקה דכל הנשים תופרות בין אומנות בין שאינן אומנות ודרכן בכך
ודקא קשיא לך בענין האיש מותר בטבעת שיש עליה חותם קושיא שלך בנויה על פירושך דשרין וקסדא ומגפים תכשיטין הן ואינו כן דלא אשכחן מאן דאמר בכלי המלחמה שהן תכשיט אלא ר' אליעזר ואין הלכה כמותו אלא טעמא דהא מילתא מפני שהוצאת כלים אלו דרך מלבוש לא דרך משוי ומפני זה אינו חייב עליהן אלא פטור אבל אסור אבל חותם תכשיט הוא כדגרסינן רבינא אמר לצדדין קתני יש עליה חותם תכשיטין דאיש אין עליה חותם תכשיטין דאשה וכל תכשיטין של אשה לא נאסרו אלא משום דשלפא ומחויא אי נמי נפול ואתיא לאיתוי חותם אין דרכו ליפול ואין דרך האיש להראות ולפיכך האיש מותר כדאמר ז\"ל לצאת בה אליבא דהלכתא." + ], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל בענין הוצאה בשבת אבל \n האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם מפני שהיא תכשיט ואין דרכו להראות ועוד אמר ז\"ל אשה \n שיצאה במחט נקובה חייבת והאיש פטור ואיש שיצא במחט שאינה נקובה חייב והאשה פטורה וקשיא לי על טבעת שיש עליה חותם דאיש שהתיר ועל מחט נקובה דאיש שפטר ועל מחט שאינה נקובה שחייב ואע\"פ שבשיטת רבינו יצחק פאסי ז\"ל אמרה וקא מפרש הא דתנן לא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת חטאת ואמר עולא וחילופיהן באיש פריש וחילופיהן אטבעת ומחט כלומר אם יצא האיש במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת ואיכא לאקשויי האי מחט שאינה נקובה באיש דקאמר עולא היכי דמי אי דאפקה בידו דכותה גבי אשה מי מיפטרא היא חייבת והוא חייב ואי על מצחו הא אין דרכו בכך ועד כאן לא קא מחייב גבי טבעת שאין עליה חותם אלא שפעמים שהאשה נותנת לבעלה בחול טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן ומניחה באצבעו שנמצאת דרך הוצאתו בכך אבל הכא לאו דרך הוצאתו בכך והוי לה הוצאה כלאחר יד ופטור הוא תדע שהוצאה כלאחר יד היא דהא גבי אשה במחט שאינה נקובה שאלינן למאי חזיא כלומר לאיזה שום תכשיט ולא קאמרי והא הוצאה היא לשון קושיא אלא לשון בעיא לגלוי מילתא ואע\"ג דהוצאה כלאחר יד היא ופטור עליה מעיקרא הלכך ליכא למימר וחילופיהן באיש על המחט שאינה נקובה לחייב איש עליה דומיא דהוצאת אשה ולעולם לא קאמר עולא וחילופיהן באיש אלא על הטבעת כיון ששנינו למעלה אין האשה יוצאת בטבעת שאין עליה חותם ואם יצאת אינה חייבת חטאת והדר תני לא תצא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת חטאת אתא עולא וקאמר וחילופיהן באיש כלומר חילוף הטבעות בשיש עליה חותם פטור ובשאין עליה חותם חייב מפני שהיא משא לו ודרך הוצאה בכך שפעמים האשה נותנת לבעלה ועוד למאי דסליק אדעתין שחילופיהן דקאמר עולא אמחט וטבעת מחט נקובה באיש דפטור היכי דמי אי דאפקא בידיה בין איש בין אשה חייבין נינהו ואי שתחבה בבגדו ואומן הוא בין איש ובין אשה אומנת חייבין נינהו ואי לאו אומנין פטורין נינהו דאין דרך הוצאה בכך ועל כרחנו מתניתן דקתני לא תצא אשה במחט נקובה אינה אלא באשה אומנת והוא הדין לאיש והאי דקתני אשה משום דתני רישא לא תצא אשה במחט נקובה שרגילה היא בכך להכי תני סיפא מחט נקובה באשה ומה שאמר ז\"ל האיש מותר מפני שאין דרכו להראות וכי כל התכשיטין שנאסרו מפני שדרכן להראות הוא והא שרין וקסדא ומגפים שאסורין לאו משום להראות אלא שמא נראה כהולך לקרב הכי נמי בטבעת שיש עליה חותם מפני שנראה כדרך החול שדרכו לחתום דהא לא מיקרי תכשיט דאיש אלא משום שהוא חותם בה ליעיין חכימא רבא במילתא ויודע לן טעמיה ודעתיה יסגי יקריה.
תשובה מלשון הגמרא יתבאר לך אמת פירוש רבינו זצ\"ל ולעולם אין אדם יכול לחלוק על אותו הפירוש שאלו היה הדבר כמו שנראה לך דעולא אטבעת בלחוד אמר הכי הוי ליה למימר וחילופה באיש ומדלא אמר הכי אלא וחילופיהן באיש שמע מינה דאטבעת ומחט אמר ולהך שינויא דאמרת וחילופיהן חילוף הטבעות מאי האי כללא דאמרינן בגמרא אלמא קסבר עולא כל מידי דחזי לאיש ולא חזי לאשה כל מידי דלא חזי לאשה לא חזי לאיש אי כדשנית הכי הוה ליה למימר אלמא סבר עולא מידי דחזי לאיש וכו' אלא ודאי פירושא דוקא הוא דפרישו ואותן הקושיות שהקשית כולן דחויות הן
דקשיא לך לענין מחט שאינה נקובה היכי דמי אי דאפקה לא קשיא באשה שהוציאה אותה במצחה דרך תכשיט ובאיש שהוציאה תחובה בבגדו שדרכו להוציא מחט כך והאי כדאיתיה והאי כדאיתיה ודקשיא לך מחט נקובה באיש דפטור היכי דמי בשהוציאה בבגדו ואינו אומן דלא חזיא ליה ובאשה חייבת ואפילו אינה אומנת שסתם נשים כולן תופרות ודרכן לצאת במחט כך ואינה תכשיט להן ושאמרת ועל כרחינו וכו' אינה אלא באשה אומנת אין אלו אלא דברי נביאות היכי תני התנא סתם לא תצא האשה במחט נקובה וכו' ואם יצאת חייבת חטאת ונבוא אנו ונחלוק בדבר בין אומנת לשאינה אומנת ואילו היה כן היכי הוה שתיק גמרא מלפרושי כך ועוד הא דומיא דטבעת קתני שאין בה חלוקה ואם יש נפש אדם להקשות עלי אם כן למה חלקת באיש בין אומן לשאינו אומן ועולא סתם אמר וחלופיהן באיש נאמר לו לא חלקנו באיש מדעתינו אלא מפני שנתברר לנו בפירוש דאומן דרך אומנתו הוא שחייב אבל שאינו אומן פטור כדתניא לא יצא החייט במחטו וכו' והלכתא כר' יהודה דר\"מ ור\"י הלכה כר' יהודה אבל באשה לא מצאנו חלוקה דכל הנשים תופרות בין אומנות בין שאינן אומנות ודרכן בכך
ודקא קשיא לך בענין האיש מותר בטבעת שיש עליה חותם קושיא שלך בנויה על פירושך דשרין וקסדא ומגפים תכשיטין הן ואינו כן דלא אשכחן מאן דאמר בכלי המלחמה שהן תכשיט אלא ר' אליעזר ואין הלכה כמותו אלא טעמא דהא מילתא מפני שהוצאת כלים אלו דרך מלבוש לא דרך משוי ומפני זה אינו חייב עליהן אלא פטור אבל אסור אבל חותם תכשיט הוא כדגרסינן רבינא אמר לצדדין קתני יש עליה חותם תכשיטין דאיש אין עליה חותם תכשיטין דאשה וכל תכשיטין של אשה לא נאסרו אלא משום דשלפא ומחויא אי נמי נפול ואתיא לאיתוי חותם אין דרכו ליפול ואין דרך האיש להראות ולפיכך האיש מותר כדאמר ז\"ל לצאת בה אליבא דהלכתא." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה חזינא ליה ז\"ל דקא פסק כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכיון דקא קשיא ליה הא דתנן ספק חשיכה ספק לא חשיכה אין מעשרין את הודאי וכו' קא מוקים לה להא דרבי בשבות דמצוה או דוחק וכן אם היה טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות הרי הוא מותר אבל אם לא היה שם דוחק או מצוה אסור לפיכך אין מעשרין את הודאי בין השמשות וקשיא לי בה טובא חדא דכל דבר שהוא משום שבות קאמר רבי דמשמע בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות ואי אמרת לא אשכחן עיקר דברי רבי אלא לדבר מצוה כדמתנינן לה בעירובין מאי רבי ומאי רבנן ופשטינן לה מהא דתניא נתנו באילן וכו' וקימא לן דאין מערבין אלא לדבר מצוה הילכך לא שרינן אלא דומיא דעירוב אם כן אמאי קא שרי ז\"ל אם היה טרוד ונחפז שלא במקום מצוה ועוד האי דקאמר זצ\"ל אם לא היה שם דוחק ולא דבר מצוה אסור לפיכך אין מעשרין את הודאי קשיא דמי לא משכחת... ודאי במקום דוחק ומצוה אפשר שיהא טרוד בסעודתו וצריך מה שיאכל ואתי לעשורי ודאי כדי לאכלו בשבת והרי זה דחוק וצריך לו למצות עונג שבת בבת אחת ועוד עיקר עישור ודאי מצוה דאורייתא הוא ושבות שבה שבות של מצוה קרינן לה דרבנן ואילו משום מצוה לא מקדישין ולא מחרימין ולא מעריכין ולא מגביהין תרומה ומעשרות ותני רב יוסף לא נצרכה אלא ליתנן לכהן בו ביום ואמר ר' יצחק לא מיבעיא קאמר לא מבעיא שבות גרידתא ולא מיבעיא שבות של רשות אלא אפילו שבות של מצוה אסור ומי לא עסקינן שיהא כהן צריך לה ועונג שבת דהוי ליה שתי מצות ואפילו הכי קתני אין מעשרין את הודאי בין השמשות
ועוד אי סבירא לן דליכא מחלוקת בדבר ומתניתין דאין מעשרין את הודאי לא פליגא אדרבי כדקא מתרצינן הוא ברשות הרבים ועירובו בכרמלית ור' היא דאמר כל שהוא משום שבות וכו' הכי הוי מיבעי ליה למימר הוא ברשות הרבים ועירובו בכרמלית וכדר' דאמר כל שהוא משום שבות וכו' ולפי לשון זה נמצא רבי מפרש דברי חכמים אבל לפי לשון התלמוד שאמר ור' היא ש\"מ מחלוקת ר' ורבנן היא ומתניתן דלא כר' ולפי כן הקשינו והא קא משתמש באילן וקושיא זו מכח המשנה היא דתני אין מעשרין את הודאי ניעיין מר בהלכה זו ויבאר לנו מחכמתו ספיקות אילו.
תשובה בתחלה היה סובר ז\"ל בכל דבר שהוא משום שבות לא גזרי עליו בין השמשות ועל זה היה פירושו במשנה וחזר ותקן במקום מצוה דעיקר דברי רבי בעירוב שאין מניחין אותו אלא לדבר מצוה כשאמרת וזה שדק ז\"ל ואמר בחבור או שהיה שם דוחק או טרוד או נחפז כמדומה לי דדוקיא זו יוצא מהא דתנן ספק חשיכה ספק אינו חשיכה וכו' מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין ואוקימנה בערובי חצרות שאין בהנחתן מצוה ואינו אלא בשנדחק ונחפז ולא הניח מבעוד יום ודיקינן מינה לכל טרוד ונחפז בדבר שהוא משום שבות ועוד עירובי תחומין עצמן מי לא קימא לן דמניחין אותן ליראה ודוחק כשמניחין אותן לדבר מצוה אם באו גוים וכו' ושמא יש ראיה מוכחת יותר מזו ולא נתבארה לנו
וכל מה שהקשית לענין אין מעשרין את הודאי שאפשר שיהיה בעישורו מצוה לא קשיא כלל דסתם הדברים בשאין בו מצוה ולא מפני שאפשר שיהיה בדבר מצוה בקצת העתים נפסוק ונתני שמעשרין דמידי דפסיק ליה לתנא כדמאי תני מידי דלא פסיק ליה לא תני ואם יהיה בעישור הודאי מצוה מעשרין שעור מה שהן צריכין לאותה מצוה מידי דהוי אתשמיש במחובר וכיוצא בו ממילי דשבות דלא תנן שאין מעשרין אלא למילי דידוע שמעשר כדי לתקן אוצרו שמוכר ממנו או שאוכל ממנו לחול ולשבת ועוד דקא מקשית ועוד עיקר עשור ודאי מצוה דאורייתא הואי האי מצוה שאינה חובה היא כמצות עירוב חצרות שאין אדם חייב לעשר פירותיו אלא אם ירצה אדם להניח פירותיו טבולים כל הימים ויאכל מפירות אחרים מתוקנים הרשות בידו ואינו מבטל מצוה ודאמרינן בהאי ענינא לדבר מצוה למצוה שהוא חובה אמרינן בעירוב תחומין שמניחין אותו כדי לילך לבית האבל או לבית המשתה שהוא חובה משום גמילות חסדים ודקא אמרינן לא נצרכה אלא ליתן לכהן בו ביום ואמר ר' יצחק לא מבעיא וכו' כל זה ביום טוב עצמו או בשבת עצמה אבל בין השמשות אימא לך לעולם מעשרין אם יהיה שם מצוה ושהיקשית אי סבירא לן דליכא מחלוקת בדבר וכו' ודאי מחלוקת בדבר בין רבי ובין רבנן כדגרסינן בגמרא בפירוש מאי רבי ומאי רבנן דתניא וכו' אבל לענין אין מעשרין את הודאי לית בה חלוקה על רבי דאילו הוי ביה חלוקה לא הוה גמרא שתיק מלאיתוביה לרבי מהאי מתניתן ולדחוי מימריה דסתם מתניתין ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתניתין ומדלא חזינן לגמרא דאותיב לרבי מהאי מתניתין שמע מינה שאינה חלוקה עליו כלל וליכא בזו ההלכה קושיא כלל לענין מצוה שהדבר פשוט אבל לענין דוחק ודאי דחוק הוא וכבר אמרתי מה שנראה לי בו ואפשר שיש לו ז\"ל ראיה ברורה יותר מן הראיות שאמרתי והאל ברוך הוא יודע." + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "שאלה קשיא לי מה שפסק הרב ז\"ל שתחומין של שנים עשר מיל אסורין מדאורייתא ואפילו לרבנן אל יצא איש ממקומו בכלל תרי\"ג מצות הנוהגות לדורות והיוצא חוץ לשנים עשר מיל לוקה מן התורה ובאמת לא סמך אלא על דברי הרב רבינו יצחק פאסי ז\"ל שהקשה אהא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דאורייתא מהא דקי\"ל דליתא לר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא ופרקה ממאי דגרסינן בני מערבא אין לך מחוור מכולן אלא י\"ב מיל כנגד מחנה ישראל ואוקמא לדברי ר' חייא בשנים עשר מיל כדגרסי בירושלמי ומאי דאמרינן בשאר דוכתא תחומין דרבנן אלפים אמה והיא מחלוקת ר' עקיבא ורבנן וקשיא לי אליבא דהאי תירוצא טובא דהא תינח דיכול לפרוקי מאי דגרסי בגמרא מר סבר תחומין דאורייתא ומר סבר תחומין דרבנן אלא הא דתנן בפרק ארבע מיתות המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה ואמרי עלה מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי היא תחומין אליבא דר' עקיבא והעברה אליבא דר' יוסי ואי אמרת דסברי רבנן משנים עשר מיל ולמעלה איסורא דאורייתא אמאי לא קיימא לן מתניתין אלא אליבא דר' עקיבא ואפילו רבנן נמי משנים עשר מיל ולמעלה הרי הוא דבר שיש בו חלול שבת ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה כר' יוסי בהעברה ומדלא אוקימנא אלא כר' עקיבא ש\"מ דלית להו לרבנן איסור תחומין דאורייתא כל עיקר
וכן מהא נמי דקא מקשינן דר' יוסי אדר' יוסי בפרק בכל מערבין בגמ' ר' יוסי ור' שמעון אומרין ספק העריב כשר מיהא דתנן טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל וכו' ספיקו טהור דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר טמא קשיא דר' יוסי אדר' יוסי ופריק רב הונא בר חיננא שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה ואקשי לה שבת נמי דאורייתא ופריק קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן מכלל דלית לה עיקר מן התורה כלל ולא דמיא לטומאה דאית בה טומאה חמורה מדאורייתא וטומאה קלה מדרבנן אלא עיקר איסור תחומין מדרבנן אלמא מאן דסבר תחומין דאורייתא אכולה תחומין קא אמר אפילו אלפים אמה ומאן דקסבר דרבנן אכולהו קאמר ואפילו של י\"ב מיל וכן נמי מהא דגרסינן בפ' כלל גדול אבעיא דרבא מדרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו אתינן לאפשיטה ממתניתין דקתני אבות מלאכות וכו' ואסיקא אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי ומהדרי בתחומין ואליבא דר' עקיבא וכן נמי בכמה דוכתא לא מתוקמי לן תחומין דאורייתא אלא אליבא דר' עקיבא ואי סברי רבנן דשנים עשר מיל דאורייתא מאי איריא ר' עקיבא אפילו רבנן ואם כן נימא הכי כגון שידע לה לשבת בתחומין ואנא ידענא דכל חד וחד כדאית ליה לר' עקיבא אלפים אמה ולרבנן י\"ב מיל ומדלא קא משנין הכי שמע מינה דלית להו לרבנן איסור תחומין דאורייתא כלל.
ובלא הא נמי היכי מצינן לאוקמא הא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה בשנים עשר מיל הא בי ר' ינאי לא מייתי מינה ראיה אלא יוצאין למלחמת הרשות שאינן פטורין מלערב אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין דתני ר' חייא וכו' והנחת הערוב לא משכחת לה אלא באלפים אמה וליכא עירוב בשנים עשר מיל ואם כן היכי מחייב יוצאין למלחמה בעירוב אלפים אמה מדתני ר' חייא ואנן מוקמי בי\"ב מיל הילכך הדרי קושיא לדוכתיה ואי אמרת האי דקא מיתינן מדר' חייא טעמא שמערבין עירובי תחומין לאו משום דר' חייא אאלפים אמה קאמר אלא לאשמועינן שעיקר איסור תחומין דאורייתא אע\"פ שהוא בשנים עשר מיל והילכך חייבין לערב באלפים אמה דאע\"ג שהן מדרבנן אמינא לך אם כן עירובי חצרות נמי מדרבנן עיקר תקנתא משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים הוא ואמאי פטרינן להו מעירובי חצרות וקא מחייבינן בעירובי תחומין מדתני ר' חייא הא לא שנא עירובי חצרות ולא שנא עירובי תחומין והא מילתא עדיין צריכה תירוץ וכגון הא מילתא ודאי לא פסקה ז\"ל אלא לבתר עיינא ותליה באישלי רברבי וצריכין אנו למימיו.
תשובה זו הקושיא קשיא לי מכמה שנים ועמדתי בה הרבה ואינה קושיא על אבא מארי ז\"ל דכל רבותינו הגאונים והמפרשים כך סבירא להו ששנים עשר מיל דאורייתא וכך נראה מגמרא דערובין בבלי וירושלמי ויראה מדברי אבא מארי זצ\"ל בפירוש המשנה במסכת סוטה דהאי דאמרינן בכל דוכתא בגמ' תחומין דרבנן שיעור תחומין דרבנן לפי שאינו בפירוש בתורה ויעלה בדעתי אני שאין קרוי תחום סתם אלא אלפים אמה וליכא מאן דסבירא ליה דאלפים דאורייתא אלא ר' עקיבא ולפיכך אמרינן בכל מקום תחומין ואליבא דר' עקיבא ולא דחינן תלמוד ערוך דלוקין על התחומין דבר תורה ושעל יציאה בשבת אמר קרא אל יצא איש ממקומו בקושיא שאפשר שיהיה בה פירוק דלא ידעינן ליה ואע\"פ שקושיא יפה היא וראוי לעמוד בה ולא נתגלה לי בקושיא זו פירוק ברור והאל יפקח עינינו כולנו לראות המים ולרוות צמאוננו." + ], + [ + "שאלה קשיא לי מה שפסק הרב ז\"ל שתחומין של שנים עשר מיל אסורין מדאורייתא ואפילו לרבנן אל יצא איש ממקומו בכלל תרי\"ג מצות הנוהגות לדורות והיוצא חוץ לשנים עשר מיל לוקה מן התורה ובאמת לא סמך אלא על דברי הרב רבינו יצחק פאסי ז\"ל שהקשה אהא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דאורייתא מהא דקי\"ל דליתא לר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא ופרקה ממאי דגרסינן בני מערבא אין לך מחוור מכולן אלא י\"ב מיל כנגד מחנה ישראל ואוקמא לדברי ר' חייא בשנים עשר מיל כדגרסי בירושלמי ומאי דאמרינן בשאר דוכתא תחומין דרבנן אלפים אמה והיא מחלוקת ר' עקיבא ורבנן וקשיא לי אליבא דהאי תירוצא טובא דהא תינח דיכול לפרוקי מאי דגרסי בגמרא מר סבר תחומין דאורייתא ומר סבר תחומין דרבנן אלא הא דתנן בפרק ארבע מיתות המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה ואמרי עלה מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי היא תחומין אליבא דר' עקיבא והעברה אליבא דר' יוסי ואי אמרת דסברי רבנן משנים עשר מיל ולמעלה איסורא דאורייתא אמאי לא קיימא לן מתניתין אלא אליבא דר' עקיבא ואפילו רבנן נמי משנים עשר מיל ולמעלה הרי הוא דבר שיש בו חלול שבת ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה כר' יוסי בהעברה ומדלא אוקימנא אלא כר' עקיבא ש\"מ דלית להו לרבנן איסור תחומין דאורייתא כל עיקר
וכן מהא נמי דקא מקשינן דר' יוסי אדר' יוסי בפרק בכל מערבין בגמ' ר' יוסי ור' שמעון אומרין ספק העריב כשר מיהא דתנן טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל וכו' ספיקו טהור דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר טמא קשיא דר' יוסי אדר' יוסי ופריק רב הונא בר חיננא שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה ואקשי לה שבת נמי דאורייתא ופריק קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן מכלל דלית לה עיקר מן התורה כלל ולא דמיא לטומאה דאית בה טומאה חמורה מדאורייתא וטומאה קלה מדרבנן אלא עיקר איסור תחומין מדרבנן אלמא מאן דסבר תחומין דאורייתא אכולה תחומין קא אמר אפילו אלפים אמה ומאן דקסבר דרבנן אכולהו קאמר ואפילו של י\"ב מיל וכן נמי מהא דגרסינן בפ' כלל גדול אבעיא דרבא מדרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו אתינן לאפשיטה ממתניתין דקתני אבות מלאכות וכו' ואסיקא אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי ומהדרי בתחומין ואליבא דר' עקיבא וכן נמי בכמה דוכתא לא מתוקמי לן תחומין דאורייתא אלא אליבא דר' עקיבא ואי סברי רבנן דשנים עשר מיל דאורייתא מאי איריא ר' עקיבא אפילו רבנן ואם כן נימא הכי כגון שידע לה לשבת בתחומין ואנא ידענא דכל חד וחד כדאית ליה לר' עקיבא אלפים אמה ולרבנן י\"ב מיל ומדלא קא משנין הכי שמע מינה דלית להו לרבנן איסור תחומין דאורייתא כלל.
ובלא הא נמי היכי מצינן לאוקמא הא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה בשנים עשר מיל הא בי ר' ינאי לא מייתי מינה ראיה אלא יוצאין למלחמת הרשות שאינן פטורין מלערב אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין דתני ר' חייא וכו' והנחת הערוב לא משכחת לה אלא באלפים אמה וליכא עירוב בשנים עשר מיל ואם כן היכי מחייב יוצאין למלחמה בעירוב אלפים אמה מדתני ר' חייא ואנן מוקמי בי\"ב מיל הילכך הדרי קושיא לדוכתיה ואי אמרת האי דקא מיתינן מדר' חייא טעמא שמערבין עירובי תחומין לאו משום דר' חייא אאלפים אמה קאמר אלא לאשמועינן שעיקר איסור תחומין דאורייתא אע\"פ שהוא בשנים עשר מיל והילכך חייבין לערב באלפים אמה דאע\"ג שהן מדרבנן אמינא לך אם כן עירובי חצרות נמי מדרבנן עיקר תקנתא משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים הוא ואמאי פטרינן להו מעירובי חצרות וקא מחייבינן בעירובי תחומין מדתני ר' חייא הא לא שנא עירובי חצרות ולא שנא עירובי תחומין והא מילתא עדיין צריכה תירוץ וכגון הא מילתא ודאי לא פסקה ז\"ל אלא לבתר עיינא ותליה באישלי רברבי וצריכין אנו למימיו.
תשובה זו הקושיא קשיא לי מכמה שנים ועמדתי בה הרבה ואינה קושיא על אבא מארי ז\"ל דכל רבותינו הגאונים והמפרשים כך סבירא להו ששנים עשר מיל דאורייתא וכך נראה מגמרא דערובין בבלי וירושלמי ויראה מדברי אבא מארי זצ\"ל בפירוש המשנה במסכת סוטה דהאי דאמרינן בכל דוכתא בגמ' תחומין דרבנן שיעור תחומין דרבנן לפי שאינו בפירוש בתורה ויעלה בדעתי אני שאין קרוי תחום סתם אלא אלפים אמה וליכא מאן דסבירא ליה דאלפים דאורייתא אלא ר' עקיבא ולפיכך אמרינן בכל מקום תחומין ואליבא דר' עקיבא ולא דחינן תלמוד ערוך דלוקין על התחומין דבר תורה ושעל יציאה בשבת אמר קרא אל יצא איש ממקומו בקושיא שאפשר שיהיה בה פירוק דלא ידעינן ליה ואע\"פ שקושיא יפה היא וראוי לעמוד בה ולא נתגלה לי בקושיא זו פירוק ברור והאל יפקח עינינו כולנו לראות המים ולרוות צמאוננו." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שבת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1c9ca325e9f7dab4db02fa85f54f0577b408e921 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,95 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה האי דקא פסק ז\"ל נעץ ארבעה קונדסין בארבע זויות הגג וסיכך על גבן הואיל וסיכך על שפת הגג כשרה ורואין וכו'. מנא ליה הא הא לא איפשיט במחלוקת ר' יעקב ורבנן באמצע הגג אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה ולא מיבעיא לרב הונא דאמר מחלוקת על שפת הגג אבל באמצע הגג דברי הכל פסולה ואיתותב באמצע הגג ובשפת הגג לא איתותב אלא אפילו לרב נחמן דאמר באמצע הגג מחלוקת לא איפשיט דעל שפת הגג דברי הכל כשרה ואם כן קא קשיא לי אמאי קא סמיך ופסק.
תשובה לא ידעתי מאי קושיא דבפירוש אמרינן בגמרא ורב נחמן אמר באמצע הגג מחלוקת אבל בשפת הגג דברי הכל כשרה והילכתא כרב נחמן דרב הונא דאמר מחלוקת על שפת הגג אבל באמצע הגג דברי הכל פסולה כבר איתותב וסלקא ליה בתיובתא דארץ כאמצע הגג דמי והאי דאמרת לא איפשיט דמחלוקת רבי עקיבא ורבנן באמצע הגג אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה כבר איפשיט בדברי רב נחמן וזה שאמרת אפילו לרב נחמן דאמר באמצע הגג מחלוקת לא איפשיט דעל שפת הגג דברי הכל כשרה לא ידעתי האיך יתכן דבר זה עם נוסח דברי רב נחמן שכתבנו לן בגמרא ושמא בספריכם חסרון בדברי רב נחמן והאי דאבעיא לן בגמרא שמא בין זו ובזו מחלוקת לא איכפת לן בה מדאמר רב נחמן דמחלוקת באמצע הגג בלבד ולא אתותב כדאתותב רב הונא שמע מינה שתירוץ הבריתא כדבריו דמחלוקת באמצע הגג אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה..." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל נתן \n עליה נסר אחד שיש ברחבו ארבעה טפחים כשרה ואינו ישן תחתיו והישן תחתיו לא יצא ידי חובתו. והא כרב היא דאמר בין באמצע בין מן הצד לא מיפסלא אלא בארבע אמות דאי כשמואל האמר שמואל באמצע בארבעה טפחים ומוקים לה למתניתין דנסר מן הצד וחזר ואמר ז\"ל בסוכה גדולה סכך פסול באמצע בארבעה טפחים פחות מיכן כשרה ומן הצד פסול בארבע אמות והא כשמואל היא וליכא למימר דנסר לאו סכך פסול הוא דהא קא מותבינן מינה תיובתא לשמואל אלא לשמואל דאמר באמצע בארבעה אמאי כשרה שמע מינה דנסר סכך פסול הוא ואע\"ג דגזרה דרבנן הוא הילכך קשיא...
תשובה זו הקושיא אינה על אבא מארי ז\"ל כלל דמתניתין היא נתן עליה נסר וכו' ולשמואל ניחא הא מתניתין כדגרסינן בגמרא בשלמא לשמואל דאמר וכו' משום הכי לא יישן תחתיו אלא לרב דאמר וכו' אמאי לא יישן וכו' הנה בפירוש שמשנה זו לשמואל ניחא מדתנן ואין ישנין תחתיו הלכך אין על אבא מארי ז\"ל קושיא דלא אמר אלא כשמואל בנסר ובסכך פסול והך אוקימתא דאוקמינן בגמרא דנסר דתנן מן הצד כי היכי דלא תיקשי לשמואל מתחזי דשינויא (דחיקא) הוא ולפיכך לא אפיק ז\"ל מתניתין מפשטה ונסרין שיש בהן ארבעה אע\"ג דסכך פסול נינהו לא פסלינן להו אלא משום גזירת תקרה וגזירת תקרה בנסר אחד [לא שייכא] דהא דלא עביד איניש תקרה רוחב ארבעה ולפיכך דייק ז\"ל בדבריו נסר אחד ואע\"פ כן לא נדחה הגזרה בנסר אחד לגמרי דהא אין ישנין תחתיו תנן למימרא דאינו סכך כשר ואם יעמוד המקשה ויאמר דאוקימתא דאוקים גמרא לשמואל מן הצד דוקא היא מדלא אדחי בגמרא תהא אוקימתא גם לדברי אבא מארי ז\"ל שלא פירש בדבריו לא באמצע ולא מן הצד אלא נתן עליה סתם אמר כלשון המשנה וליכא בה קושיא..." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר ז\"ל העושה \n סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית. ולא חלק בין אילן שחמתו מרובה מצלתו בין אילן שצלתו מרובה מחמתו וקשיא לי בה דהא רבא קא מפריש מתניתין באילן שצלתו מרובה מחמתו מדמדמי לה לבית ולא קא תני פסול מה בית צלתו מרובה מחמתו פסול אף אילן וכו' ומוקמינן אילן שחמתו מרובה מצלתו כשר בשחבטן כי היכי דלא לצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ונפקא לן מינא מדהדר תני הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת וכו' אם היה הסכוך הרבה מהן כשרה ובשחבטן וקא משמע לן דאפילו לכתחלה עבדינן וכשרה...
שאלה אמר ז\"ל הדלה \n עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואחר כך קצצן אם יהיה הסיכוך הרבה מהן כשרה. וקשיא לי אמאי לא הכשיר אלא בקציצה והא לא תנינן הכי אלא אם היה הסיכוך הרבה או שקצצן כשרה אלמא דאם היה הסיכוך הרבה אינו צריך קציצה ובחבטה סגיא לן דקא מקשינן עלה והא קא מצטרף סכך כשר בהדי סכך פסול ומוקמינא לה בשחבטן..." + ], + [ + "אמר הרב ז\"ל \n עירב \n דבר שמסככין בו עם דבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהם אע\"פ שהכשר יתר על הפסול פסולה. ותמיהא לי מילתא טובא דהא איפכא ילפינן דתנן החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה ורמינן עלה הא דתניא הרי זו סוכה ואמר רב הונא לא קשיא כאן שיש חלל טפח במשך שבעה וכאן בשאין וכו' והאי גדיש סכך כשר מעורב עם הפרי שהוא סכך פסול וכן נמי הא דאמר רב מנשיא בר גדא אמר רב הונא הקוצר לסיכוך אין לו ידות ותניא סיכי תאנים פרכילין ובהם ענבים מכבדות ובהן תמרים כולן אם פסולת מרובה על האוכלין כשרין והא הכא דמעורב הפירי עם הפסולת כיון דכשר מרובה על הפסול כשר משום בטול ברובא ועיקר הא מילתא נפלא בעיני פלא גדול עד שחפשתי ודקדקתי ונתגלה לי מי הביאו ז\"ל לומר דבר זה כיון שמצא מה שהקשינו על דברי רבא שאמר לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו אבל חמתו מרובה מצלתו כשר אקשינן ליה והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר וכן נמי הא דתנן הדלה עליה את הגפן וכו' אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה וקא מקשינן והא קא מצטרף סכך פסול וכו' לא מיתרצא לן אלא בשחבטן והוא ז\"ל סבר שחבטה זו כעין קציצה ותלישה מן הקרקע וקאמר לן דאם סכך כשר מרובה על הפסול אם קצץ אינו צריך לנענע והוא מה שאמר ז\"ל הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואחר כך קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה אלמא חבטה דקאמרי היינו קציצה ולפיכך הוקשה עליו הא דתנן תקרה שאין עליה מעזיבה ר' יהודא אומר משום בית הלל או מפקפק או נוטל אחת מבנתים וכו' וכן נמי הא דתנן המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה ולא קא מקשי עליה והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ואומר אני שתירץ ז\"ל דשאני לן בין עירוב הסכך הפסול עם הסכך הכשר כגון האילנות עם הסוכה ובין שיהיה זה לעצמו וזה לעצמו בלא עירבוב כגון התקרה שניטל אחת מבנתים והשפודין או ארוכות המטה שמניח הפסול ביניהן ויהיה זה לעצמו ולפיכך אמר ז\"ל לאחר כך סכך בזה לעצמו ובזה לעצמו זה בצד זה אם יש בסכך פסול שלשה טפחים וכו' עד פחות מיכן כשרה
וקשיא בעיני לתרוצי הכי מכמה אנפי חדא משום קושיין דאדכרית לעיל החוטט בגדיש והקוצר לסכוך דרב הונא ותניא דסיכי תאנים וכו' דכולהו סכך פסול מעורב עם סכך כשר נינהו ועוד לאו קל וחומר הוא ומה במקום שמפוזר ומעורבב עם הכשר לא קאמרינן בטל ברובה מקום שהוא מיוחד ונראה שהוא פסול לא כל שכן דלא בטיל ועוד אי חבטה קציצה היא אמאי קתני אם היה הסכוך הרבה מהן אם כן ניתנינהו חד בבא אם קצצן כשרה בין היה הסיכוך הרבה ובין מועט ואלא מתניתין גופה תיקשה קתני רישא אם היה הסיכוך הרבה מהן וקא מוקמינן לה בקציצה והדר תני או שקצצן מכלל דרישא מחוברין נינהו ומכלל דאם היה הסיכוך הרבה מהן ולא בעי קציצה ואי אמרת דקציצה לא מהניא אלא בנענוע חדא דאם כן נפקא לה מתניתין כולה מפשטה ועוד הניחא לשמואל דקאמר צריך לנענע אלא לרב דאכשורי מכשר בלא נענוע מאי איכא למימר ועוד אי חבטה לשון קציצה אמאי קא משני תלמודא בלישנא לימא הכא והכא בלשון קציצה או הכא והכא חבטה ועוד הא דקתני המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה וכו' וקא מוקמינן לה אם היו נתונין שתי נותנן ערב ואם נתונין ערב נותנן שתי וקתני כשרה והא אינו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אלא ודאי השפודין עם הסכך מעורבין הלכך קשיא לפי תירוץ זה אבל הני הלכתא דקא מסיק הוא מינה לעיין מר בה טובא דילמא מסייעין ליה מן שמיא ומתריץ אליביה וכן יהי רצון...
תשובה אלו השלש שאלות בענין אחד הן תלויין והוא פירוש ז\"ל חבטה קציצה ומאן חכים לפרושי כי האי פירושא הלא גברא רבא דנחית לעומקא דגמרא כותיה ז\"ל דהא אקשינן על מתניתין דהדלה עליה את הגפן וכו' בגמרא דהעושה סוכתו תחת אילן היכי דמי אי נימא בשלא חבטן אמאי כשרה ופרקינן אלא לאו שחבטן וכו' ואתמהינן נמי על הברייתא בגמרא דהדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן פסולה היכי דמי אי נימא בשלא קצצן מאי אריא משום תעשה ולא מן העשוי תיפוק ליה במחוברין נינהו אלא לאו שקצצן וכו' וענין שתי הקושיות אחד הוא וכן הפירוק אחד הוא אלא מיהו חבטן לשון הגמרא וקצצן לשון המשנה ובכמה מקומות יביא התלמוד בשקלא וטריא דיליה פעמים לשון משנה ופעמים לשון תלמוד וזו הראיה עמוקה היא והקושיא שלך יש להתקשות בה ואבא מארי ז\"ל בתחלת ימיו לא היה מפרש חבטן קצצן והפירוש שלו על גמרא מסכת סוכה פירש בו חבטן פירושא אחרינא כדעת מקצת המפרשין ואני תיקנתי אותו על החיבור בצואתו ז\"ל ופרשתי חבטן קצצן והוצאתי זו הראיה ואע\"פ שיוכל המקשה לומר האי ברייתא דאקשי גמרא עליה תפוק לי דמחוברין נינהו בשרוב הסיכוך מחובר וליכא מאן דפליג בכי הא דבעי קציצה איכא למפרך לא פליג בבריתא כדפליג במתניתין ואם היה הסיכוך הרבה מהן אלא סתם תניא בלא חלוקה דפסולה ושמעתי שהרב רבנו שלמה הצרפתי ז\"ל כך פירש חבטן קצצן אבל לא ראיתי דבריו בזה הענין ותמה אני על מי שלא יפרש חבטן הינו קצצן היכי מיפרקא ליה קושיא דאקשינן על מתניתין דהדלה עליה הא קא מצטרף סכך פסול לסכך כשר כל זמן שהן מחוברין סכך פסול נינהו ואם החביטה של אותן המפרשין מפקא למחובר מלהיות סכך פסול אפילו ברובא נמי מסתייע חביטה אלא לעולם ליכא פירושא דמסתבר אלא שחבטן הינו קצצן מיהו זה לשון הגמרא וזה לשון המשנה כששמענו מפי הרב זצ\"ל בפירוש
ודקא קשיא לך מסיכי תאנים ופרכילי ענבים ועטרות של שבלים ומכבדות של תמרה דכולהו סכך פסול דהוא האוכל מעורב עם סכך כשר דהוא הפסולת ודאי קושיא יפה היא ואנחנו תמיד מתקשין בה אבל אינה קושיא על אבא מארי ז\"ל אלא על התלמוד עצמו אפילו לדעת מי שמפרש חבטן ריסק עיקרן או פיזרן לכאן ולכאן או פירוש אחר הקושיא עדיין במקומה עומדת דאוכלין לית להו תקנה להכשירן לסיכוך ואם יש הנפש לומר סכך פסול בטיל ברובו (נמצא) [נימא] ליה אם כן אמאי הצריכוהו בהדלה עליה לחביטה אפילו לא חבטן נמי ולא סלקא דעתך לומר אינו צריך חביטה אלא בדהוי רובה דסכך מחובר דהאי תירוצה דתרצינן אלא לאו שחבטן וכו' תירוצא לסיפא דמתניתין דתנן אם היה הסיכוך הרבה מהן וכו' הנה נתבאר דמחובר לית בזה תקנה והסוכה פסולה ואפילו הוי מיעוט ודאי פרכילי ענבים ובהם ענבים ומאי דדמי להו שניין מצורת ההלכה ויראה שלא הקלו בהם אלא מפני שאותו האוכל נראה (כלאי') [כנוי] סוכה ודעתו בסיכוך על הפסולת בלבד ואינו דומה לסכך מחובר וכיוצא בו דדעתו בו לסכוך כך יראה ואפשר שיהיה שם פריקא אחרת שלא נתגלה לנו ודקא קשיא לך ממתניתין דגופה תקשי ודאי תקשי לרב ולא לשמואל וכבר סלקא לה קושיא דאקשינן על רב בקושיא ומשום דסלקא ליה לרב מבריתא בקושיא לא אצטריכינן לאותובי עליה מתירץ המשנה שאינו מבואר בלשונה ודקא מקשית מדקתני המקרה סוכתו בשפודין וכו' וקא מוקמינן לה אם היו נתונין שתי נותנין ערב וכו' ליתא קושיא כלל דאע\"ג דסכך פסול שתי וכשר ערב או בהפך אינו ערבוב שסכך כשר יש לו מקום מסויים ניכר לעין וכן הפסול ובין שהיה מקום הסכך הפסול קטן או גדול רחב או צר אינו ערבוב שאין הערבוב אלא שיהיו שניהן הכשר והפסול מעורבין זה בזה ואין ביניהן בדילה הנכרת ומן שמיא מסייען לנא לתרוצא אליביה ואליבא דהילכתא..." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה קשיא לי מה שהתיר לאכול פירות חוץ לסוכה אפילו דרך קבע והא סוגיא דגמרא הוא דקא מותבינן ממתניתן דקתני (סוכה כו:) ומעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולר\"ג שתי כותבות ודלי של מים וכו' ואי סלקא דעתך ככותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה השתא שתי כותבות בלא גרעינין לא הוי כביצה כותבת אחת בגרעינתה יתירה מכביצה מכלל דסברינן לן דפירות בעי סוכה ור' ירמיה קבלה ותירץ דשתי כותבות בלא גרעיני לא הוי כביצה וכו' ואע\"ג דשני רבא לא מפני שהלכה כך אלא משום דהוי להו פירי ופירי לא בעי סוכה הא איתותב רבא מהא דאמר כשהיו למדין תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע והביאו לנו תאנים וענבים ואכלנום עראי חוץ לסוכה אכילת עראי אין אכילת קבע לא ואע\"ג דדחי ושני ואכלנום כאכילת עראי לא סמכינן אשנוייא דהא הדרינן למימר נימא כתנאי לפיכך אם השלים במיני תרגימא יצא ואי סלקא דעתך פירי בעי סוכה לישלים בפירי מדדיקינן דתניא דמתניתין דמיני תרגימא קא סבר דפירי לא בעי סוכה מכלל סבירא לן דרבי סבר בעי סוכה ולא סמכינן אשנויא דרבא והלכך הויא לה כתנאי ואפילו הכי קא מוקמינן דמתני' דמיני תרגימא בדליכא פירי ואי בעית אימא מאי מיני תרגימא דקתני פירי הלכך לדברי הכל פירי בעי סוכה ואידחי ליה תרוצא דרבא ובטיל...
תשובה לא באה לך זו הקושיא כולה אלא מהני תנאי דכתיבי בספרי גמרא שבידך שכך נראה מדבריך שכתוב בספריכם נימא כתנאי ואין לשון התלמוד כך אלא נימא מסייעא ליה ובמקצת הספרים תניא דמסייעא ליה לפיכך אם השלים וכו' וליכא בה קושיא כלל דכבר אוקי רבא מתניתין דסוכה משום דהוי להו פירי ופירי לא בעי סוכה ואותבי עליה דרבא מברייתא ופריק תרי פירוקי וקם פירוקיה ומשום דאקשינן עליה מברייתא ותריץ אטעמיה ולא קמא עליה קושיא בקשנו לסיועיה ואמרינן בגמרא נימא מסייעא ליה לפיכך אם השלים במיני תרגימא יצא ודחינן להאי סיועא מאי מיני תרגימא וכו' כלומר מהא סיועא הלכך ליכא מינה סיועא ולא תיובתא ולא מפני שלא נמצא בהאי תניא סיועא לרבא ודחי דבריו שכבר תירץ אותם וקם תירוציה דהאי ברייתא ליכא בה משמעא לטעמיה דרבא לא תיובתא ולא סיועא ולפיכך סמכינן אפרוקיה דרבא דלא אידחי ולעולם הלכתא פירי לא בעי סוכה וליכא בדבריו ז\"ל קושיא..." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה קשה לי האי דקא סבר ז\"ל לרבות בערבה שבלולב אמר אם הוסיף על שתי ערבות הרי זה פסול ומאי שנא מן הדס שאם הוסיף כשר הא כשם ששנינן שלשה הדסין ואפיקנה מענף עץ עבות שלשה הכי נמי שנינו בערבה שתים ואפיקנה מערבי נחל ואי הני שלשה הדסין לאו דוקא ולא קתני שלשה אלא דלא נפיק בבציר מינה הכי נמי ערבה שתי ערבות ולא פחות הא יותר שפיר דמי ואי אמרת מקשינן ערבה ללולב ולאתרוג כשם שהלולב והאתרוג אחד ולא יותר הכי נמי ערבה שתים ולא יותר חדא דמאי חזית דמקשית לאתרוג וללולב אקיש להדס ועוד אתרוג ולולב גופייהו מנא לך דחד חד ולא יותר אי מדקתני כשם שלולב אחד ואתרוג אחד הא ליכא למשמע מינה דהכי קאמר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד יספיק ונפיק ביה הכי נמי הדס וערבה ולעולם אימא לך אם הוסיף כשר ואי מהא דקא מקשי ואימא פלפלין דתניא היה ר' מאיר אומר וכו' ומהדרינן משום דלא אפשר היכי נעביד ניתי חדא לא מנכרא לקיחתה תרתי תלת פירי חדא אמר רחמנא ולא שנים ושלשה פירות אמינא לך הא ליכא למשמע מינה דהכי קאמר או לא מתעבדי מצוה אלא בתרתי תלת פלפלי הא פירי חדא אמר רחמנא מספיק למצוה ולא הצריכנו הכתוב לשנים ושלשה דהא כתיב פרי עץ אחד וכיון שבפרי אחד נפקינן ליכא למימר דפלפלין חדא משום דלא מינכרא לקיחה מפלפלין אלא בתרתי תלת והכתוב לא הצריך לכך ואם כן מאי שנא הדס דקא מכשר לרבויי ומאי שנא שאר המינין דקאמר ז\"ל אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן ואם הוסיף או גרע פסל והא אפילו לר' יהודה דקסבר לולב שצריך אגד התיר לאגדו בסיב ובעיקרא דדיקלא כיון שהוא מינו לא פסיל ביה בין סבירא לן דצריך אגד בין לא סבירא ולפיכך נהגו העולם לרבות בהדס ובערבה כדי לנאות את ההושענא ועוד נהגו להקיפו בהוצין מלולב אחר משום נוי ולא איכפת להו והראשונים אומרין שמרבה בהדס עד ס\"ח בדין כמנין לולב ומרבין בערבה עד ע' כנגד שבעים אומות והדין נותן...
תשובה תקנו הספרים שלכם שכבר חזר בו ז\"ל ותיקן הספר שלו בידו כך ואם הוסיף או גרע לא פסל ושמעתי מפיו ז\"ל ראיה חזקה להאי סברא בתרא מגמרא דסנהדרין בפרק ואילו הן הנחנקים התם הא איכא לולב דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף וכו' ואין מפרשין לחכם..." + ] + ], + [ + [ + "שאלה קשיא לי הא דקא סמך ז\"ל אהא דתניא (סוכה לא.) מעשה באנשי כרכים שהיו מורישין את לולביהן לבניהם אמרו לו אין שעת הדחק ראיה מכלל דאפילו רבנן מודו בשעת הדחק אם כן אפילו כולהו נמי יבשין כשרין ואי אמרת הא דחינן לה דאמרינן מאי לאו אכולהו ודחינן לא אלולב אי משום הא לא תדחיה דהא קא מיתינן תניא בפירוש שר' יהודה מתיר אפילו באתרוג יבש ובטלה לה הך דחיתא דשנינו לעיל לא אלולב ואיתותב רבא ושמעינן מינה שר' יהודה בכולהו לא בעי הדר ומאי דקאמרי ליה רבנן אין שעת הדחק ראיה בכולהו קאמרי הלכך לא שנא לולב ולא שנא שאר מינין ועוד ממאי דהאי דקאמרי רבנן אין שעת הדחק ראיה דבשעת הדחק יבש כשר דילמא אין שעת הדחק ראיה והאי דקא נטלו יבש שלא תשתכח תורת לולב מישראל כדקאמרינן גבי אתרוג מהו דתימא אם לא מצא אתרוג יביא פרי או רמון דלא תשתכח תורת אתרוג ודוקא מין אחד הוא דלא יביא הא יבש יביא שלא תשתכח תורת לולב ולעולם אינו כשר דאי אמרת בשעת הדחק כשר הוא לרבנן לא הוי להו למיתנא פסול דמשמע בין לכתחלה ובין דיעבד אלא לא יטול ואם נטל כשר כדקתני גבי לולב של עבודה זרה ומדקתני פסול שמע מינה דאין אדם יוצא בו ידי חובתו ובשעת הדחק זכרון בעלמא הוא.
תשובה נכלם אני מלפרש לך אלו הפירושים הקרובים אבל הצרכתני באלו הקושיות לבאר דברים המבוארים ודאי ר' יהודה סבר בכולהו יבשים כשרים ולא סמך ז\"ל על אוקימתא דאוקמינן לא אלולב דמשמע לא הכשיר ר' יהודה אלא בלולב יבש דהוא ז\"ל כרבנן סבירא ליה לא כר' יהודה דיחיד הוא ויחיד ורבים הלכה כרבים ודרך ההלכה כך הוא ר' יהודה סבר בכולהו יבשים כשרים כפשטה דברייתא ר' יהודה אמר יבשים כשרים דהך אוקמיתא דאוקמינא דברי ר' יהודה בלולב בלבד דחויה היא מדתניא אחר כך אתרוג יבש פסול ור' יהודה מכשיר כדאמרת מיהו אע\"ג דפליגי רבנן על ר' יהודה הא מיתי ר' יהודה מאנשי כרכים שהיו מורישין את לולביהם והודו לו מיהו בשעת הסכנה ולפיכך ליכא מהאי מעשה ראיה שלא בשעת הסכנה וכן ליכא מיניה ראיה לשאר המינין דלולביהן בלבד קאמר והואיל ומעשה שהודו בו רבנן לר' יהודה ליתא אלא [אלולב] בלבד ואנן לא סמכינן אלא על רבנן ליכא יבש כשר אלא לולב בלבד ובשעת הדחק או הסכנה בלבד כדאמרי ושהקשית דילמא בשעת הדחק זכרון בעלמא ליתא קושיא כלל דאם כן לא הוה מהדרי לר' יהודה אין שעת הסכנה ראיה דמשמע באותה העת יוצא בו אלא הכי הוה להו לאהדורי לר' יהודה ההוא זכרון בעלמא הוא ועוד לזכרון לא איכפת לאנשי כרכים להוריש לבניהם אלא לקיום המצוה ודקא קשיא לך אמאי לא תנינן לא יטול ואם נטל כשר היכי תני הכי ושלא בשעת הסכנה או הדחק אפילו דיעבד אינו כשר דלא הכשירו אלא בשעת הסכנה בלבד ועוד ליכא מתניתין דאוסיפו עלה ותירצו לה בגמרא אלא האי מתניתין בלבד כפשטה דמתניתין פסיקא מילתא דלולב יבש פסול לגמרי ובפירוש הבריתא והגמרא אינה פסיקא דבשעת הסכנה כשר..." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c862fcfb805619f9dd9e7c32a6e8740d0f8a3382 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,92 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Shofar,_Sukkah_and_Lulav", + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה האי דקא פסק ז\"ל נעץ ארבעה קונדסין בארבע זויות הגג וסיכך על גבן הואיל וסיכך על שפת הגג כשרה ורואין וכו'. מנא ליה הא הא לא איפשיט במחלוקת ר' יעקב ורבנן באמצע הגג אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה ולא מיבעיא לרב הונא דאמר מחלוקת על שפת הגג אבל באמצע הגג דברי הכל פסולה ואיתותב באמצע הגג ובשפת הגג לא איתותב אלא אפילו לרב נחמן דאמר באמצע הגג מחלוקת לא איפשיט דעל שפת הגג דברי הכל כשרה ואם כן קא קשיא לי אמאי קא סמיך ופסק.
תשובה לא ידעתי מאי קושיא דבפירוש אמרינן בגמרא ורב נחמן אמר באמצע הגג מחלוקת אבל בשפת הגג דברי הכל כשרה והילכתא כרב נחמן דרב הונא דאמר מחלוקת על שפת הגג אבל באמצע הגג דברי הכל פסולה כבר איתותב וסלקא ליה בתיובתא דארץ כאמצע הגג דמי והאי דאמרת לא איפשיט דמחלוקת רבי עקיבא ורבנן באמצע הגג אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה כבר איפשיט בדברי רב נחמן וזה שאמרת אפילו לרב נחמן דאמר באמצע הגג מחלוקת לא איפשיט דעל שפת הגג דברי הכל כשרה לא ידעתי האיך יתכן דבר זה עם נוסח דברי רב נחמן שכתבנו לן בגמרא ושמא בספריכם חסרון בדברי רב נחמן והאי דאבעיא לן בגמרא שמא בין זו ובזו מחלוקת לא איכפת לן בה מדאמר רב נחמן דמחלוקת באמצע הגג בלבד ולא אתותב כדאתותב רב הונא שמע מינה שתירוץ הבריתא כדבריו דמחלוקת באמצע הגג אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה..." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל נתן \n עליה נסר אחד שיש ברחבו ארבעה טפחים כשרה ואינו ישן תחתיו והישן תחתיו לא יצא ידי חובתו. והא כרב היא דאמר בין באמצע בין מן הצד לא מיפסלא אלא בארבע אמות דאי כשמואל האמר שמואל באמצע בארבעה טפחים ומוקים לה למתניתין דנסר מן הצד וחזר ואמר ז\"ל בסוכה גדולה סכך פסול באמצע בארבעה טפחים פחות מיכן כשרה ומן הצד פסול בארבע אמות והא כשמואל היא וליכא למימר דנסר לאו סכך פסול הוא דהא קא מותבינן מינה תיובתא לשמואל אלא לשמואל דאמר באמצע בארבעה אמאי כשרה שמע מינה דנסר סכך פסול הוא ואע\"ג דגזרה דרבנן הוא הילכך קשיא...
תשובה זו הקושיא אינה על אבא מארי ז\"ל כלל דמתניתין היא נתן עליה נסר וכו' ולשמואל ניחא הא מתניתין כדגרסינן בגמרא בשלמא לשמואל דאמר וכו' משום הכי לא יישן תחתיו אלא לרב דאמר וכו' אמאי לא יישן וכו' הנה בפירוש שמשנה זו לשמואל ניחא מדתנן ואין ישנין תחתיו הלכך אין על אבא מארי ז\"ל קושיא דלא אמר אלא כשמואל בנסר ובסכך פסול והך אוקימתא דאוקמינן בגמרא דנסר דתנן מן הצד כי היכי דלא תיקשי לשמואל מתחזי דשינויא (דחיקא) הוא ולפיכך לא אפיק ז\"ל מתניתין מפשטה ונסרין שיש בהן ארבעה אע\"ג דסכך פסול נינהו לא פסלינן להו אלא משום גזירת תקרה וגזירת תקרה בנסר אחד [לא שייכא] דהא דלא עביד איניש תקרה רוחב ארבעה ולפיכך דייק ז\"ל בדבריו נסר אחד ואע\"פ כן לא נדחה הגזרה בנסר אחד לגמרי דהא אין ישנין תחתיו תנן למימרא דאינו סכך כשר ואם יעמוד המקשה ויאמר דאוקימתא דאוקים גמרא לשמואל מן הצד דוקא היא מדלא אדחי בגמרא תהא אוקימתא גם לדברי אבא מארי ז\"ל שלא פירש בדבריו לא באמצע ולא מן הצד אלא נתן עליה סתם אמר כלשון המשנה וליכא בה קושיא..." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר ז\"ל העושה \n סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית. ולא חלק בין אילן שחמתו מרובה מצלתו בין אילן שצלתו מרובה מחמתו וקשיא לי בה דהא רבא קא מפריש מתניתין באילן שצלתו מרובה מחמתו מדמדמי לה לבית ולא קא תני פסול מה בית צלתו מרובה מחמתו פסול אף אילן וכו' ומוקמינן אילן שחמתו מרובה מצלתו כשר בשחבטן כי היכי דלא לצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ונפקא לן מינא מדהדר תני הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת וכו' אם היה הסכוך הרבה מהן כשרה ובשחבטן וקא משמע לן דאפילו לכתחלה עבדינן וכשרה...
שאלה אמר ז\"ל הדלה \n עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואחר כך קצצן אם יהיה הסיכוך הרבה מהן כשרה. וקשיא לי אמאי לא הכשיר אלא בקציצה והא לא תנינן הכי אלא אם היה הסיכוך הרבה או שקצצן כשרה אלמא דאם היה הסיכוך הרבה אינו צריך קציצה ובחבטה סגיא לן דקא מקשינן עלה והא קא מצטרף סכך כשר בהדי סכך פסול ומוקמינא לה בשחבטן..." + ], + [ + "אמר הרב ז\"ל \n עירב \n דבר שמסככין בו עם דבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהם אע\"פ שהכשר יתר על הפסול פסולה. ותמיהא לי מילתא טובא דהא איפכא ילפינן דתנן החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה ורמינן עלה הא דתניא הרי זו סוכה ואמר רב הונא לא קשיא כאן שיש חלל טפח במשך שבעה וכאן בשאין וכו' והאי גדיש סכך כשר מעורב עם הפרי שהוא סכך פסול וכן נמי הא דאמר רב מנשיא בר גדא אמר רב הונא הקוצר לסיכוך אין לו ידות ותניא סיכי תאנים פרכילין ובהם ענבים מכבדות ובהן תמרים כולן אם פסולת מרובה על האוכלין כשרין והא הכא דמעורב הפירי עם הפסולת כיון דכשר מרובה על הפסול כשר משום בטול ברובא ועיקר הא מילתא נפלא בעיני פלא גדול עד שחפשתי ודקדקתי ונתגלה לי מי הביאו ז\"ל לומר דבר זה כיון שמצא מה שהקשינו על דברי רבא שאמר לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו אבל חמתו מרובה מצלתו כשר אקשינן ליה והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר וכן נמי הא דתנן הדלה עליה את הגפן וכו' אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה וקא מקשינן והא קא מצטרף סכך פסול וכו' לא מיתרצא לן אלא בשחבטן והוא ז\"ל סבר שחבטה זו כעין קציצה ותלישה מן הקרקע וקאמר לן דאם סכך כשר מרובה על הפסול אם קצץ אינו צריך לנענע והוא מה שאמר ז\"ל הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואחר כך קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה אלמא חבטה דקאמרי היינו קציצה ולפיכך הוקשה עליו הא דתנן תקרה שאין עליה מעזיבה ר' יהודא אומר משום בית הלל או מפקפק או נוטל אחת מבנתים וכו' וכן נמי הא דתנן המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה ולא קא מקשי עליה והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ואומר אני שתירץ ז\"ל דשאני לן בין עירוב הסכך הפסול עם הסכך הכשר כגון האילנות עם הסוכה ובין שיהיה זה לעצמו וזה לעצמו בלא עירבוב כגון התקרה שניטל אחת מבנתים והשפודין או ארוכות המטה שמניח הפסול ביניהן ויהיה זה לעצמו ולפיכך אמר ז\"ל לאחר כך סכך בזה לעצמו ובזה לעצמו זה בצד זה אם יש בסכך פסול שלשה טפחים וכו' עד פחות מיכן כשרה
וקשיא בעיני לתרוצי הכי מכמה אנפי חדא משום קושיין דאדכרית לעיל החוטט בגדיש והקוצר לסכוך דרב הונא ותניא דסיכי תאנים וכו' דכולהו סכך פסול מעורב עם סכך כשר נינהו ועוד לאו קל וחומר הוא ומה במקום שמפוזר ומעורבב עם הכשר לא קאמרינן בטל ברובה מקום שהוא מיוחד ונראה שהוא פסול לא כל שכן דלא בטיל ועוד אי חבטה קציצה היא אמאי קתני אם היה הסכוך הרבה מהן אם כן ניתנינהו חד בבא אם קצצן כשרה בין היה הסיכוך הרבה ובין מועט ואלא מתניתין גופה תיקשה קתני רישא אם היה הסיכוך הרבה מהן וקא מוקמינן לה בקציצה והדר תני או שקצצן מכלל דרישא מחוברין נינהו ומכלל דאם היה הסיכוך הרבה מהן ולא בעי קציצה ואי אמרת דקציצה לא מהניא אלא בנענוע חדא דאם כן נפקא לה מתניתין כולה מפשטה ועוד הניחא לשמואל דקאמר צריך לנענע אלא לרב דאכשורי מכשר בלא נענוע מאי איכא למימר ועוד אי חבטה לשון קציצה אמאי קא משני תלמודא בלישנא לימא הכא והכא בלשון קציצה או הכא והכא חבטה ועוד הא דקתני המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה וכו' וקא מוקמינן לה אם היו נתונין שתי נותנן ערב ואם נתונין ערב נותנן שתי וקתני כשרה והא אינו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אלא ודאי השפודין עם הסכך מעורבין הלכך קשיא לפי תירוץ זה אבל הני הלכתא דקא מסיק הוא מינה לעיין מר בה טובא דילמא מסייעין ליה מן שמיא ומתריץ אליביה וכן יהי רצון...
תשובה אלו השלש שאלות בענין אחד הן תלויין והוא פירוש ז\"ל חבטה קציצה ומאן חכים לפרושי כי האי פירושא הלא גברא רבא דנחית לעומקא דגמרא כותיה ז\"ל דהא אקשינן על מתניתין דהדלה עליה את הגפן וכו' בגמרא דהעושה סוכתו תחת אילן היכי דמי אי נימא בשלא חבטן אמאי כשרה ופרקינן אלא לאו שחבטן וכו' ואתמהינן נמי על הברייתא בגמרא דהדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן פסולה היכי דמי אי נימא בשלא קצצן מאי אריא משום תעשה ולא מן העשוי תיפוק ליה במחוברין נינהו אלא לאו שקצצן וכו' וענין שתי הקושיות אחד הוא וכן הפירוק אחד הוא אלא מיהו חבטן לשון הגמרא וקצצן לשון המשנה ובכמה מקומות יביא התלמוד בשקלא וטריא דיליה פעמים לשון משנה ופעמים לשון תלמוד וזו הראיה עמוקה היא והקושיא שלך יש להתקשות בה ואבא מארי ז\"ל בתחלת ימיו לא היה מפרש חבטן קצצן והפירוש שלו על גמרא מסכת סוכה פירש בו חבטן פירושא אחרינא כדעת מקצת המפרשין ואני תיקנתי אותו על החיבור בצואתו ז\"ל ופרשתי חבטן קצצן והוצאתי זו הראיה ואע\"פ שיוכל המקשה לומר האי ברייתא דאקשי גמרא עליה תפוק לי דמחוברין נינהו בשרוב הסיכוך מחובר וליכא מאן דפליג בכי הא דבעי קציצה איכא למפרך לא פליג בבריתא כדפליג במתניתין ואם היה הסיכוך הרבה מהן אלא סתם תניא בלא חלוקה דפסולה ושמעתי שהרב רבנו שלמה הצרפתי ז\"ל כך פירש חבטן קצצן אבל לא ראיתי דבריו בזה הענין ותמה אני על מי שלא יפרש חבטן הינו קצצן היכי מיפרקא ליה קושיא דאקשינן על מתניתין דהדלה עליה הא קא מצטרף סכך פסול לסכך כשר כל זמן שהן מחוברין סכך פסול נינהו ואם החביטה של אותן המפרשין מפקא למחובר מלהיות סכך פסול אפילו ברובא נמי מסתייע חביטה אלא לעולם ליכא פירושא דמסתבר אלא שחבטן הינו קצצן מיהו זה לשון הגמרא וזה לשון המשנה כששמענו מפי הרב זצ\"ל בפירוש
ודקא קשיא לך מסיכי תאנים ופרכילי ענבים ועטרות של שבלים ומכבדות של תמרה דכולהו סכך פסול דהוא האוכל מעורב עם סכך כשר דהוא הפסולת ודאי קושיא יפה היא ואנחנו תמיד מתקשין בה אבל אינה קושיא על אבא מארי ז\"ל אלא על התלמוד עצמו אפילו לדעת מי שמפרש חבטן ריסק עיקרן או פיזרן לכאן ולכאן או פירוש אחר הקושיא עדיין במקומה עומדת דאוכלין לית להו תקנה להכשירן לסיכוך ואם יש הנפש לומר סכך פסול בטיל ברובו (נמצא) [נימא] ליה אם כן אמאי הצריכוהו בהדלה עליה לחביטה אפילו לא חבטן נמי ולא סלקא דעתך לומר אינו צריך חביטה אלא בדהוי רובה דסכך מחובר דהאי תירוצה דתרצינן אלא לאו שחבטן וכו' תירוצא לסיפא דמתניתין דתנן אם היה הסיכוך הרבה מהן וכו' הנה נתבאר דמחובר לית בזה תקנה והסוכה פסולה ואפילו הוי מיעוט ודאי פרכילי ענבים ובהם ענבים ומאי דדמי להו שניין מצורת ההלכה ויראה שלא הקלו בהם אלא מפני שאותו האוכל נראה (כלאי') [כנוי] סוכה ודעתו בסיכוך על הפסולת בלבד ואינו דומה לסכך מחובר וכיוצא בו דדעתו בו לסכוך כך יראה ואפשר שיהיה שם פריקא אחרת שלא נתגלה לנו ודקא קשיא לך ממתניתין דגופה תקשי ודאי תקשי לרב ולא לשמואל וכבר סלקא לה קושיא דאקשינן על רב בקושיא ומשום דסלקא ליה לרב מבריתא בקושיא לא אצטריכינן לאותובי עליה מתירץ המשנה שאינו מבואר בלשונה ודקא מקשית מדקתני המקרה סוכתו בשפודין וכו' וקא מוקמינן לה אם היו נתונין שתי נותנין ערב וכו' ליתא קושיא כלל דאע\"ג דסכך פסול שתי וכשר ערב או בהפך אינו ערבוב שסכך כשר יש לו מקום מסויים ניכר לעין וכן הפסול ובין שהיה מקום הסכך הפסול קטן או גדול רחב או צר אינו ערבוב שאין הערבוב אלא שיהיו שניהן הכשר והפסול מעורבין זה בזה ואין ביניהן בדילה הנכרת ומן שמיא מסייען לנא לתרוצא אליביה ואליבא דהילכתא..." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה קשיא לי מה שהתיר לאכול פירות חוץ לסוכה אפילו דרך קבע והא סוגיא דגמרא הוא דקא מותבינן ממתניתן דקתני (סוכה כו:) ומעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולר\"ג שתי כותבות ודלי של מים וכו' ואי סלקא דעתך ככותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה השתא שתי כותבות בלא גרעינין לא הוי כביצה כותבת אחת בגרעינתה יתירה מכביצה מכלל דסברינן לן דפירות בעי סוכה ור' ירמיה קבלה ותירץ דשתי כותבות בלא גרעיני לא הוי כביצה וכו' ואע\"ג דשני רבא לא מפני שהלכה כך אלא משום דהוי להו פירי ופירי לא בעי סוכה הא איתותב רבא מהא דאמר כשהיו למדין תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע והביאו לנו תאנים וענבים ואכלנום עראי חוץ לסוכה אכילת עראי אין אכילת קבע לא ואע\"ג דדחי ושני ואכלנום כאכילת עראי לא סמכינן אשנוייא דהא הדרינן למימר נימא כתנאי לפיכך אם השלים במיני תרגימא יצא ואי סלקא דעתך פירי בעי סוכה לישלים בפירי מדדיקינן דתניא דמתניתין דמיני תרגימא קא סבר דפירי לא בעי סוכה מכלל סבירא לן דרבי סבר בעי סוכה ולא סמכינן אשנויא דרבא והלכך הויא לה כתנאי ואפילו הכי קא מוקמינן דמתני' דמיני תרגימא בדליכא פירי ואי בעית אימא מאי מיני תרגימא דקתני פירי הלכך לדברי הכל פירי בעי סוכה ואידחי ליה תרוצא דרבא ובטיל...
תשובה לא באה לך זו הקושיא כולה אלא מהני תנאי דכתיבי בספרי גמרא שבידך שכך נראה מדבריך שכתוב בספריכם נימא כתנאי ואין לשון התלמוד כך אלא נימא מסייעא ליה ובמקצת הספרים תניא דמסייעא ליה לפיכך אם השלים וכו' וליכא בה קושיא כלל דכבר אוקי רבא מתניתין דסוכה משום דהוי להו פירי ופירי לא בעי סוכה ואותבי עליה דרבא מברייתא ופריק תרי פירוקי וקם פירוקיה ומשום דאקשינן עליה מברייתא ותריץ אטעמיה ולא קמא עליה קושיא בקשנו לסיועיה ואמרינן בגמרא נימא מסייעא ליה לפיכך אם השלים במיני תרגימא יצא ודחינן להאי סיועא מאי מיני תרגימא וכו' כלומר מהא סיועא הלכך ליכא מינה סיועא ולא תיובתא ולא מפני שלא נמצא בהאי תניא סיועא לרבא ודחי דבריו שכבר תירץ אותם וקם תירוציה דהאי ברייתא ליכא בה משמעא לטעמיה דרבא לא תיובתא ולא סיועא ולפיכך סמכינן אפרוקיה דרבא דלא אידחי ולעולם הלכתא פירי לא בעי סוכה וליכא בדבריו ז\"ל קושיא..." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה קשה לי האי דקא סבר ז\"ל לרבות בערבה שבלולב אמר אם הוסיף על שתי ערבות הרי זה פסול ומאי שנא מן הדס שאם הוסיף כשר הא כשם ששנינן שלשה הדסין ואפיקנה מענף עץ עבות שלשה הכי נמי שנינו בערבה שתים ואפיקנה מערבי נחל ואי הני שלשה הדסין לאו דוקא ולא קתני שלשה אלא דלא נפיק בבציר מינה הכי נמי ערבה שתי ערבות ולא פחות הא יותר שפיר דמי ואי אמרת מקשינן ערבה ללולב ולאתרוג כשם שהלולב והאתרוג אחד ולא יותר הכי נמי ערבה שתים ולא יותר חדא דמאי חזית דמקשית לאתרוג וללולב אקיש להדס ועוד אתרוג ולולב גופייהו מנא לך דחד חד ולא יותר אי מדקתני כשם שלולב אחד ואתרוג אחד הא ליכא למשמע מינה דהכי קאמר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד יספיק ונפיק ביה הכי נמי הדס וערבה ולעולם אימא לך אם הוסיף כשר ואי מהא דקא מקשי ואימא פלפלין דתניא היה ר' מאיר אומר וכו' ומהדרינן משום דלא אפשר היכי נעביד ניתי חדא לא מנכרא לקיחתה תרתי תלת פירי חדא אמר רחמנא ולא שנים ושלשה פירות אמינא לך הא ליכא למשמע מינה דהכי קאמר או לא מתעבדי מצוה אלא בתרתי תלת פלפלי הא פירי חדא אמר רחמנא מספיק למצוה ולא הצריכנו הכתוב לשנים ושלשה דהא כתיב פרי עץ אחד וכיון שבפרי אחד נפקינן ליכא למימר דפלפלין חדא משום דלא מינכרא לקיחה מפלפלין אלא בתרתי תלת והכתוב לא הצריך לכך ואם כן מאי שנא הדס דקא מכשר לרבויי ומאי שנא שאר המינין דקאמר ז\"ל אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן ואם הוסיף או גרע פסל והא אפילו לר' יהודה דקסבר לולב שצריך אגד התיר לאגדו בסיב ובעיקרא דדיקלא כיון שהוא מינו לא פסיל ביה בין סבירא לן דצריך אגד בין לא סבירא ולפיכך נהגו העולם לרבות בהדס ובערבה כדי לנאות את ההושענא ועוד נהגו להקיפו בהוצין מלולב אחר משום נוי ולא איכפת להו והראשונים אומרין שמרבה בהדס עד ס\"ח בדין כמנין לולב ומרבין בערבה עד ע' כנגד שבעים אומות והדין נותן...
תשובה תקנו הספרים שלכם שכבר חזר בו ז\"ל ותיקן הספר שלו בידו כך ואם הוסיף או גרע לא פסל ושמעתי מפיו ז\"ל ראיה חזקה להאי סברא בתרא מגמרא דסנהדרין בפרק ואילו הן הנחנקים התם הא איכא לולב דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף וכו' ואין מפרשין לחכם..." + ] + ], + [ + [ + "שאלה קשיא לי הא דקא סמך ז\"ל אהא דתניא (סוכה לא.) מעשה באנשי כרכים שהיו מורישין את לולביהן לבניהם אמרו לו אין שעת הדחק ראיה מכלל דאפילו רבנן מודו בשעת הדחק אם כן אפילו כולהו נמי יבשין כשרין ואי אמרת הא דחינן לה דאמרינן מאי לאו אכולהו ודחינן לא אלולב אי משום הא לא תדחיה דהא קא מיתינן תניא בפירוש שר' יהודה מתיר אפילו באתרוג יבש ובטלה לה הך דחיתא דשנינו לעיל לא אלולב ואיתותב רבא ושמעינן מינה שר' יהודה בכולהו לא בעי הדר ומאי דקאמרי ליה רבנן אין שעת הדחק ראיה בכולהו קאמרי הלכך לא שנא לולב ולא שנא שאר מינין ועוד ממאי דהאי דקאמרי רבנן אין שעת הדחק ראיה דבשעת הדחק יבש כשר דילמא אין שעת הדחק ראיה והאי דקא נטלו יבש שלא תשתכח תורת לולב מישראל כדקאמרינן גבי אתרוג מהו דתימא אם לא מצא אתרוג יביא פרי או רמון דלא תשתכח תורת אתרוג ודוקא מין אחד הוא דלא יביא הא יבש יביא שלא תשתכח תורת לולב ולעולם אינו כשר דאי אמרת בשעת הדחק כשר הוא לרבנן לא הוי להו למיתנא פסול דמשמע בין לכתחלה ובין דיעבד אלא לא יטול ואם נטל כשר כדקתני גבי לולב של עבודה זרה ומדקתני פסול שמע מינה דאין אדם יוצא בו ידי חובתו ובשעת הדחק זכרון בעלמא הוא.
תשובה נכלם אני מלפרש לך אלו הפירושים הקרובים אבל הצרכתני באלו הקושיות לבאר דברים המבוארים ודאי ר' יהודה סבר בכולהו יבשים כשרים ולא סמך ז\"ל על אוקימתא דאוקמינן לא אלולב דמשמע לא הכשיר ר' יהודה אלא בלולב יבש דהוא ז\"ל כרבנן סבירא ליה לא כר' יהודה דיחיד הוא ויחיד ורבים הלכה כרבים ודרך ההלכה כך הוא ר' יהודה סבר בכולהו יבשים כשרים כפשטה דברייתא ר' יהודה אמר יבשים כשרים דהך אוקמיתא דאוקמינא דברי ר' יהודה בלולב בלבד דחויה היא מדתניא אחר כך אתרוג יבש פסול ור' יהודה מכשיר כדאמרת מיהו אע\"ג דפליגי רבנן על ר' יהודה הא מיתי ר' יהודה מאנשי כרכים שהיו מורישין את לולביהם והודו לו מיהו בשעת הסכנה ולפיכך ליכא מהאי מעשה ראיה שלא בשעת הסכנה וכן ליכא מיניה ראיה לשאר המינין דלולביהן בלבד קאמר והואיל ומעשה שהודו בו רבנן לר' יהודה ליתא אלא [אלולב] בלבד ואנן לא סמכינן אלא על רבנן ליכא יבש כשר אלא לולב בלבד ובשעת הדחק או הסכנה בלבד כדאמרי ושהקשית דילמא בשעת הדחק זכרון בעלמא ליתא קושיא כלל דאם כן לא הוה מהדרי לר' יהודה אין שעת הסכנה ראיה דמשמע באותה העת יוצא בו אלא הכי הוה להו לאהדורי לר' יהודה ההוא זכרון בעלמא הוא ועוד לזכרון לא איכפת לאנשי כרכים להוריש לבניהם אלא לקיום המצוה ודקא קשיא לך אמאי לא תנינן לא יטול ואם נטל כשר היכי תני הכי ושלא בשעת הסכנה או הדחק אפילו דיעבד אינו כשר דלא הכשירו אלא בשעת הסכנה בלבד ועוד ליכא מתניתין דאוסיפו עלה ותירצו לה בגמרא אלא האי מתניתין בלבד כפשטה דמתניתין פסיקא מילתא דלולב יבש פסול לגמרי ובפירוש הבריתא והגמרא אינה פסיקא דבשעת הסכנה כשר..." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..68886a8da1ecdd35e43ff59c4a2140562fdf3f8b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,51 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Haflaah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה ונערכת והרי היא בכלל והעמיד והעריך עד שתמות עכ\"ל. ונ\"ב וכן כתב רבינו ג\"כ בפ\"א מה' איסורי מזבח הלכה י\"א דבעודה מפרכסת בת פדיה היא ומש\"כ הכ\"מ שם על דברי רבינו דהוא פלוגתא דרבי וחכמים במעילה ד' י\"ט ע\"ב כוונתו לאוקימתא דרב פפא שם דרבי וחכמים במשנה שם פליגי בקדשי מזבח תמימין ונעשו בע\"מ ועבר ושחטן קודם פדיה וכמו דפליגי בברייתא שם דרבי אומר יקברו וחכ\"א יפדו ומפרש רבינו דפליגי בעודה מפרכסת אם היא בת העמדה והערכה ופסק כחכמים דיפדו וכ\"כ התוס' חדשים על המשניות שם בפ\"ה משנה ג' וציין ג\"כ לד' הכ\"מ בפ\"א מה' איסורי מזבח הנ\"ל דרבי וחכמים פליגי בזה ואכן הלח\"מ שם והתוס' יו\"ט במשנה דמעילה הנ\"ל יש להם שיטה אחרת בדעת רבינו דבמפרכסת הכ\"מ דבת העמדה והערכה היא אך דפליגי אם מתה אחר השחיטה ואינה בת העמדה והערכה כלל וטעמא דחכמים דאמרי יפדו משום דס\"ל דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה וע\"כ תמהו על רבינו דהיאך מזכה שטרא לבי תרי דבפ\"ה מה' ערכין הלכה י\"ב פסק דקדשי מזבח ג\"כ היו בכלל העמדה והערכה ובפ\"ה מה' מעילה פסק כחכמים דיפדו ואמנם לפי דעת הכ\"מ והתוס' חדשים בדעת רבינו אין כאן סתירה כלל ודברי רבינו ברורים:
ואכן גם דברי הכ\"מ והתוס' חדשים לא נהירא לי כלל לומר דרבי פליג במפרכסת וס\"ל דאינו בת העמדה והערכה והלא בש\"ס בחולין ד' ל' משמע להדיא דהא דקיי\"ל דשחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה וגם לענין העמדה והערכה הוא מילתא פשיטותא ואין בזה שום מחלוקת ע\"ש:
ואמנם באמת נ\"ל דרוח אחרת יש לרבינו הגדול הרמב\"ם ז\"ל באוקימתא דרב פפא בש\"ס דמעילה הנ\"ל ובמח\"כ הכ\"מ והלח\"מ והתוס' יו\"ט והתוס' חדשים לא עיינו היטב בלשון רבינו בפ\"ה דמעילה הנ\"ל דהמעיין שם היטב בד' רבינו ז\"ל יראה להדיא דלא גרס בד' רב פפא שעבר ושחטן רק דת\"ק ורבי פליגי בקדשי מזבח שנעשו בע\"מ ומעל בהם קודם פדיה בעוד שהם חיים עדנה וכן נראה להדיא מד' התוס' שם ד\"ה קדשי מזבח דלא גרסי שעבר ושחטן וכמו שכ' הגרע\"א ז\"ל שם בגליון המשניות אך נראה דבזה מחולק רבינו עם התוס' דמד' התוס' נראה דרבי סבר דקדשי מזבח צריך ג\"כ העמדה והערכה ולפיכך אינו יוצא לחולין במעילה הראשונה כיון שאין לו פדיון בקל [ויש להסביר ד' התוס' דכיון דצריך העמדה והערכה כמו שאינו מועיל פדיון בלא העמדה והערכה ה\"נ אינו יוצא לחולין ע\"י המעילה בלא העמדה והערכה] ולפיכך יש בהם מועל אחר מועל אבל ת\"ק סבר דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה ונפדין בקל ולפיכך אין בהם מועל אחר מועל ולפי פירוש התוס' הלכה כרבי בהא דהא אנן קיי\"ל דקדשי מזבח ג\"כ היו בכלל העמדה והערכה. ואכן רבינו הרמב\"ם ז\"ל לא ניחא ליה לפרש הפלוגתא בזה דא\"כ לא יתכן כלל לישנא דרבי במשנה שם דכל דבר שאין לו פדיון [ור\"ל שאין לו פדיון בקל שצריך בתחילה להעמדה והערכה וכמו שכ' התוס' שם] יש בו מועל אחר מועל והלא לפי ד' התוס' גם ת\"ק ס\"ל כן רק דטעמא דת\"ק הוא משום דס\"ל דקדשי מזבח א\"צ העמדה והערכה והלכך יש לו פדיון בקל ולכן פירש רבינו דגם ת\"ק ס\"ל דצריך העמדה והערכה רק דס\"ל דאף שאין לו פדיון בקל מ\"מ אין בו מועל אחר מועל דהא קדשי בה\"ב נמי צריך העמדה והערכה ומ\"מ אין בו מועל אחר מועל ופסק רבינו כת\"ק וזה מדוייק בלשון רבינו שם בפ\"ה מה' מעילה שכ' שם בהמת קדשי קדשים שנפל בה מום הואיל והיא עומדת לפדיון וכו' הראשון לבד מעל ור\"ל דאף דאינה נפדה בקל וצריך העמדה והערכה מ\"מ כיון שעומדת לפדיון אין בה מועל אחר מועל כמו בקדשי בה\"ב ועפ\"ז דברי רבינו מאירין כשמש בצהרים ונסתלק בזה התמיהה שתמה הלח\"מ והתויו\"ט על רבינו ודו\"ק היטב [ואך לפי פירוש רבינו בד' רב פפא צריך לומר דהא דמייתי הש\"ס שם סייעתא לדברי רב פפא מהברייתא שם ואף דהברייתא מיירי להדיא בעבר ושחטן לא מייתי ראיה מהברייתא רק דמהברייתא מוכח דרבי סבר דקדשי מזבח ג\"כ צריך העמדה והערכה מדאמר בברייתא דיקברו ומיירי דמתו לגמרי אחר השחיטה ולפיכך מחיים נמי אף דיכול לפדותן ע\"י העמדה והערכה מ\"מ כיון שאין נפדין בקל יש בהן מועל אחר מועל וחכמים דברייתא לאו היינו ת\"ק דמתני' דחכמים דברייתא ס\"ל דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה ומשו\"ה ס\"ל דיפדו אבל ת\"ק דמשנה שפיר ס\"ל ג\"כ כרבי בהא דקדשי מזבח ג\"כ היו בכלל העמדה והערכה אך מ\"מ אין בהם מועל אחר מועל משום דמ\"מ יש להם פדיון אחר העמדה והערכה ודו\"ק היטב:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9172ddc1c488e955a6d750011e370decd66f4a5a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,48 @@ +{ + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_Appraisals_and_Devoted_Property", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה ונערכת והרי היא בכלל והעמיד והעריך עד שתמות עכ\"ל. ונ\"ב וכן כתב רבינו ג\"כ בפ\"א מה' איסורי מזבח הלכה י\"א דבעודה מפרכסת בת פדיה היא ומש\"כ הכ\"מ שם על דברי רבינו דהוא פלוגתא דרבי וחכמים במעילה ד' י\"ט ע\"ב כוונתו לאוקימתא דרב פפא שם דרבי וחכמים במשנה שם פליגי בקדשי מזבח תמימין ונעשו בע\"מ ועבר ושחטן קודם פדיה וכמו דפליגי בברייתא שם דרבי אומר יקברו וחכ\"א יפדו ומפרש רבינו דפליגי בעודה מפרכסת אם היא בת העמדה והערכה ופסק כחכמים דיפדו וכ\"כ התוס' חדשים על המשניות שם בפ\"ה משנה ג' וציין ג\"כ לד' הכ\"מ בפ\"א מה' איסורי מזבח הנ\"ל דרבי וחכמים פליגי בזה ואכן הלח\"מ שם והתוס' יו\"ט במשנה דמעילה הנ\"ל יש להם שיטה אחרת בדעת רבינו דבמפרכסת הכ\"מ דבת העמדה והערכה היא אך דפליגי אם מתה אחר השחיטה ואינה בת העמדה והערכה כלל וטעמא דחכמים דאמרי יפדו משום דס\"ל דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה וע\"כ תמהו על רבינו דהיאך מזכה שטרא לבי תרי דבפ\"ה מה' ערכין הלכה י\"ב פסק דקדשי מזבח ג\"כ היו בכלל העמדה והערכה ובפ\"ה מה' מעילה פסק כחכמים דיפדו ואמנם לפי דעת הכ\"מ והתוס' חדשים בדעת רבינו אין כאן סתירה כלל ודברי רבינו ברורים:
ואכן גם דברי הכ\"מ והתוס' חדשים לא נהירא לי כלל לומר דרבי פליג במפרכסת וס\"ל דאינו בת העמדה והערכה והלא בש\"ס בחולין ד' ל' משמע להדיא דהא דקיי\"ל דשחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה וגם לענין העמדה והערכה הוא מילתא פשיטותא ואין בזה שום מחלוקת ע\"ש:
ואמנם באמת נ\"ל דרוח אחרת יש לרבינו הגדול הרמב\"ם ז\"ל באוקימתא דרב פפא בש\"ס דמעילה הנ\"ל ובמח\"כ הכ\"מ והלח\"מ והתוס' יו\"ט והתוס' חדשים לא עיינו היטב בלשון רבינו בפ\"ה דמעילה הנ\"ל דהמעיין שם היטב בד' רבינו ז\"ל יראה להדיא דלא גרס בד' רב פפא שעבר ושחטן רק דת\"ק ורבי פליגי בקדשי מזבח שנעשו בע\"מ ומעל בהם קודם פדיה בעוד שהם חיים עדנה וכן נראה להדיא מד' התוס' שם ד\"ה קדשי מזבח דלא גרסי שעבר ושחטן וכמו שכ' הגרע\"א ז\"ל שם בגליון המשניות אך נראה דבזה מחולק רבינו עם התוס' דמד' התוס' נראה דרבי סבר דקדשי מזבח צריך ג\"כ העמדה והערכה ולפיכך אינו יוצא לחולין במעילה הראשונה כיון שאין לו פדיון בקל [ויש להסביר ד' התוס' דכיון דצריך העמדה והערכה כמו שאינו מועיל פדיון בלא העמדה והערכה ה\"נ אינו יוצא לחולין ע\"י המעילה בלא העמדה והערכה] ולפיכך יש בהם מועל אחר מועל אבל ת\"ק סבר דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה ונפדין בקל ולפיכך אין בהם מועל אחר מועל ולפי פירוש התוס' הלכה כרבי בהא דהא אנן קיי\"ל דקדשי מזבח ג\"כ היו בכלל העמדה והערכה. ואכן רבינו הרמב\"ם ז\"ל לא ניחא ליה לפרש הפלוגתא בזה דא\"כ לא יתכן כלל לישנא דרבי במשנה שם דכל דבר שאין לו פדיון [ור\"ל שאין לו פדיון בקל שצריך בתחילה להעמדה והערכה וכמו שכ' התוס' שם] יש בו מועל אחר מועל והלא לפי ד' התוס' גם ת\"ק ס\"ל כן רק דטעמא דת\"ק הוא משום דס\"ל דקדשי מזבח א\"צ העמדה והערכה והלכך יש לו פדיון בקל ולכן פירש רבינו דגם ת\"ק ס\"ל דצריך העמדה והערכה רק דס\"ל דאף שאין לו פדיון בקל מ\"מ אין בו מועל אחר מועל דהא קדשי בה\"ב נמי צריך העמדה והערכה ומ\"מ אין בו מועל אחר מועל ופסק רבינו כת\"ק וזה מדוייק בלשון רבינו שם בפ\"ה מה' מעילה שכ' שם בהמת קדשי קדשים שנפל בה מום הואיל והיא עומדת לפדיון וכו' הראשון לבד מעל ור\"ל דאף דאינה נפדה בקל וצריך העמדה והערכה מ\"מ כיון שעומדת לפדיון אין בה מועל אחר מועל כמו בקדשי בה\"ב ועפ\"ז דברי רבינו מאירין כשמש בצהרים ונסתלק בזה התמיהה שתמה הלח\"מ והתויו\"ט על רבינו ודו\"ק היטב [ואך לפי פירוש רבינו בד' רב פפא צריך לומר דהא דמייתי הש\"ס שם סייעתא לדברי רב פפא מהברייתא שם ואף דהברייתא מיירי להדיא בעבר ושחטן לא מייתי ראיה מהברייתא רק דמהברייתא מוכח דרבי סבר דקדשי מזבח ג\"כ צריך העמדה והערכה מדאמר בברייתא דיקברו ומיירי דמתו לגמרי אחר השחיטה ולפיכך מחיים נמי אף דיכול לפדותן ע\"י העמדה והערכה מ\"מ כיון שאין נפדין בקל יש בהן מועל אחר מועל וחכמים דברייתא לאו היינו ת\"ק דמתני' דחכמים דברייתא ס\"ל דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה ומשו\"ה ס\"ל דיפדו אבל ת\"ק דמשנה שפיר ס\"ל ג\"כ כרבי בהא דקדשי מזבח ג\"כ היו בכלל העמדה והערכה אך מ\"מ אין בהם מועל אחר מועל משום דמ\"מ יש להם פדיון אחר העמדה והערכה ודו\"ק היטב:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Haflaah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..105ada00c0f892b5ed66b9e8705b3c08d78826c4 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,54 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Nazariteship", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות נזירות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Haflaah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "או באבר מן המת שאין עליהן בשר כראוי. ונ\"ב מד' רבינו אלו מבואר דמפרש דמאי דתנן במתניתין באבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי קאי נמי על אבר מן המת וכ\"כ במעדני יו\"ט על הרא\"ש בריש הלכות טומאה לדעת רבינו ע\"ש היטב:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "בהשגת הראב\"ד, נטמא בסוף שבעה ממש. נ\"ל דצ\"ל בסוף שנה ממש וכ\"ה הלשון לקמן בסמוך בראב\"ד ובזה נסתלק תמיהת הכ\"מ עליו ושוב ראיתי שכן הגיה הק\"ע בשירי קרבן שלו בירושלמי בנזיר פ\"ח הלכה ב' וע\"ש היטב מה שהאריך בביאור דברי הראב\"ד ז\"ל וכתב ג\"כ בסופו דבזה נסתלקו כל תמיהותיו של הכ\"מ:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..61f753f55af0c3b3c4914cd06cbd23fb8ac26a11 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,51 @@ +{ + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Nazariteship", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_Nazariteship", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "או באבר מן המת שאין עליהן בשר כראוי. ונ\"ב מד' רבינו אלו מבואר דמפרש דמאי דתנן במתניתין באבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי קאי נמי על אבר מן המת וכ\"כ במעדני יו\"ט על הרא\"ש בריש הלכות טומאה לדעת רבינו ע\"ש היטב:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "בהשגת הראב\"ד, נטמא בסוף שבעה ממש. נ\"ל דצ\"ל בסוף שנה ממש וכ\"ה הלשון לקמן בסמוך בראב\"ד ובזה נסתלק תמיהת הכ\"מ עליו ושוב ראיתי שכן הגיה הק\"ע בשירי קרבן שלו בירושלמי בנזיר פ\"ח הלכה ב' וע\"ש היטב מה שהאריך בביאור דברי הראב\"ד ז\"ל וכתב ג\"כ בסופו דבזה נסתלקו כל תמיהותיו של הכ\"מ:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות נזירות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Haflaah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a6540419080a2a3f65b223f18901f635eb2ff1ac --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,49 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Oaths", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות שבועות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Haflaah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "ג' מיני שבועות הן שחייבין בהם וכו' מי שטענו חבירו וכו' ומי שכפר בכל המטלטלין שטענו וע\"א מעיד עליו ומכחישו הרי אלו שתי שבועות ע\"י טענת וודאי וכפירה. ונ\"ב לכאורה צ\"ע דהא מד' רבינו בפ\"ד מה' גזילה הלכה י\"ז שכתב שם ואינו נשבע על השאר אפי' שבועת היסת אלמא דחשיב ליה לטענת התובע לטענת שמא וכדמסיים שם רבינו ואעפ\"כ על העשרה מקרי הגזלן מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם הרי דס\"ל דהטוען ספק ע\"פ העד מחויב שבועה וכמו שכ' ה\"ה ז\"ל שם לדעתו ז\"ל וא\"כ דברי רבינו סתרי אהדדי ולא מצאתי מי שהתעורר בזה ולכן מחמת חומר הנושא נ\"ל באמת דדעת רבינו ז\"ל דטוען ספק ע\"פ העד אינו חייב שבועה וכמו שכתב כאן ודלא כמש\"כ ה\"ה ז\"ל שם לדעתו ונמשכו אחריו הטוש\"ע בסי' ע\"ה סעיף כ\"ג והש\"ך שם וכל האחרונים וראיה קצת לדברי מדבריו שם בהלכה י\"ג שכ' שם וכן אם היה ע\"א בלבד ובעה\"ב טוען שגזול הוא כלי זה בידו ומשמע שטוען ברי שכלי זה שלו הוא בוודאי ובגזילה באה ליד חבירו ואף שידוע שדברי רבינו שם לקוחים מד' הרי\"ף פ' כל הנשבעין ובד' הרי\"ף שם מבואר להדיא דס\"ל דטוען ספק ע\"פ העד חייב שבועה וכמו שכ' הרא\"ש בפ' הדיינים לדעתו ורבינו מעולם הוא עומד בשיטת הרי\"ף ולא זז מדבריו ימין ושמאל מ\"מ בכאן ראה לרבו הר\"י מיגש זצ\"ל שחולק אדברי רבו הרי\"ף ז\"ל בזה וכמו שמבואר בחידושי הר\"י מיגש בפ' הדיינים והובא ברא\"ש שם ולפיכך שינה רבינו מלשון הרי\"ף שם דבמעשה שהובא ברי\"ף לא הוזכר כלל שהתובע טוען שגזול הוא כלי זה רק דהע\"א מעיד ששקל מיניה חד שטעונה דכתנא ונמצא שהתובע אינו יודע כלל שגזל ממנו ומצא טעונה דכתנא שלו ביד הגזלן רק שהוא תובע ע\"פ העד ואעפ\"כ פסק הרי\"ף דהגזלן הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם אבל רבינו שינה הלשון וכתב דאם הבעה\"ב טוען שכלי שלו הוא ביד הגזלן ומשמע שרואה בידו ומכירה וכן כתב הראב\"ד ז\"ל בהשגות שם ואף שבתחילה משיג עליו מ\"מ לבסוף מסיים ואולי נאמר אחרי שימצאנה בידו טענת ברי הוא וכן כתב באמת ה\"ה ז\"ל בפ\"ה מה' טוען הלכה ט' שדעת רבינו כדעת רבו ר\"י הלוי דאין נשבעין ע\"י טענת חש\"ו בין במודה במקצת ובין בע\"א וכל שבועה הבאה ע\"י טענת ברי משום דטענת חש\"ו אינו אלא כטענת שמא וכ\"כ הט\"ז בחו\"מ סי' צ\"ו בדעת רבינו ודלא כב\"י שם שכ' שטענת חש\"ו גריעא מטענת שמא ומה שהכריח ה\"ה ז\"ל בפ\"ד מה' גזילה הלכה י\"ז בדעת רבינו להיפך אני אומר שאינו הכרח כלל דלכאורה בלא\"ה דברי רבינו שם תמוהים דכיון שכ' שאין העד יודע כמה נטלו ואפשר שלא נטל אלא אחד א\"כ למה יצטרך לשלם אפילו עשרה דהא על תשעה יש לו מיגו דאי בעי היה יכול לטעון שלא נטל אלא אחד ולכן נ\"ל דאיירי דזה ידוע לע\"א שבוודאי נטל והלכך על כל העשרה הוי ליה מחוייב שבועה ואין יכול לשבע ומשלם ודמי ממש לנסכא דר\"א דהרי איכא כאן טענת וודאי וע\"א ואמנם במה שטוען הבעה\"ב שנטל ממנו כ' שעל זה ליכא כאן ע\"א כלל דהרי הע\"א אינו יודע בבירור שנטל יותר מעשרה והלכך על עשרה השניים פטור לגמרי דאין נשבעין היסת על טענת שמא ובזה נסתלק השגת הראב\"ד ז\"ל שם על רבינו ועי' בביאורי הגר\"א ז\"ל בסי' שס\"ד ס\"ק ז' שתמה שם על השו\"ע שם והוא לשון רבינו כאן בהלכה ט\"ו דלמה אינו נאמן במיגו דלא חטפתי ולא הקשה ג\"כ על מש\"כ בשו\"ע בסעיף ז' והוא דברי רבינו כאן בהלכה י\"ז אלא וודאי משום דאיכא לפרושי כמש\"כ בעז\"ה ודו\"ק וכל זה נ\"ל ברור ועפ\"ז יסתלק כל הקושיות בזה בעז\"ה:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..285c53d66c4171b6d1f6eb21a924905f72e82237 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,46 @@ +{ + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Oaths", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_Oaths", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "ג' מיני שבועות הן שחייבין בהם וכו' מי שטענו חבירו וכו' ומי שכפר בכל המטלטלין שטענו וע\"א מעיד עליו ומכחישו הרי אלו שתי שבועות ע\"י טענת וודאי וכפירה. ונ\"ב לכאורה צ\"ע דהא מד' רבינו בפ\"ד מה' גזילה הלכה י\"ז שכתב שם ואינו נשבע על השאר אפי' שבועת היסת אלמא דחשיב ליה לטענת התובע לטענת שמא וכדמסיים שם רבינו ואעפ\"כ על העשרה מקרי הגזלן מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם הרי דס\"ל דהטוען ספק ע\"פ העד מחויב שבועה וכמו שכ' ה\"ה ז\"ל שם לדעתו ז\"ל וא\"כ דברי רבינו סתרי אהדדי ולא מצאתי מי שהתעורר בזה ולכן מחמת חומר הנושא נ\"ל באמת דדעת רבינו ז\"ל דטוען ספק ע\"פ העד אינו חייב שבועה וכמו שכתב כאן ודלא כמש\"כ ה\"ה ז\"ל שם לדעתו ונמשכו אחריו הטוש\"ע בסי' ע\"ה סעיף כ\"ג והש\"ך שם וכל האחרונים וראיה קצת לדברי מדבריו שם בהלכה י\"ג שכ' שם וכן אם היה ע\"א בלבד ובעה\"ב טוען שגזול הוא כלי זה בידו ומשמע שטוען ברי שכלי זה שלו הוא בוודאי ובגזילה באה ליד חבירו ואף שידוע שדברי רבינו שם לקוחים מד' הרי\"ף פ' כל הנשבעין ובד' הרי\"ף שם מבואר להדיא דס\"ל דטוען ספק ע\"פ העד חייב שבועה וכמו שכ' הרא\"ש בפ' הדיינים לדעתו ורבינו מעולם הוא עומד בשיטת הרי\"ף ולא זז מדבריו ימין ושמאל מ\"מ בכאן ראה לרבו הר\"י מיגש זצ\"ל שחולק אדברי רבו הרי\"ף ז\"ל בזה וכמו שמבואר בחידושי הר\"י מיגש בפ' הדיינים והובא ברא\"ש שם ולפיכך שינה רבינו מלשון הרי\"ף שם דבמעשה שהובא ברי\"ף לא הוזכר כלל שהתובע טוען שגזול הוא כלי זה רק דהע\"א מעיד ששקל מיניה חד שטעונה דכתנא ונמצא שהתובע אינו יודע כלל שגזל ממנו ומצא טעונה דכתנא שלו ביד הגזלן רק שהוא תובע ע\"פ העד ואעפ\"כ פסק הרי\"ף דהגזלן הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם אבל רבינו שינה הלשון וכתב דאם הבעה\"ב טוען שכלי שלו הוא ביד הגזלן ומשמע שרואה בידו ומכירה וכן כתב הראב\"ד ז\"ל בהשגות שם ואף שבתחילה משיג עליו מ\"מ לבסוף מסיים ואולי נאמר אחרי שימצאנה בידו טענת ברי הוא וכן כתב באמת ה\"ה ז\"ל בפ\"ה מה' טוען הלכה ט' שדעת רבינו כדעת רבו ר\"י הלוי דאין נשבעין ע\"י טענת חש\"ו בין במודה במקצת ובין בע\"א וכל שבועה הבאה ע\"י טענת ברי משום דטענת חש\"ו אינו אלא כטענת שמא וכ\"כ הט\"ז בחו\"מ סי' צ\"ו בדעת רבינו ודלא כב\"י שם שכ' שטענת חש\"ו גריעא מטענת שמא ומה שהכריח ה\"ה ז\"ל בפ\"ד מה' גזילה הלכה י\"ז בדעת רבינו להיפך אני אומר שאינו הכרח כלל דלכאורה בלא\"ה דברי רבינו שם תמוהים דכיון שכ' שאין העד יודע כמה נטלו ואפשר שלא נטל אלא אחד א\"כ למה יצטרך לשלם אפילו עשרה דהא על תשעה יש לו מיגו דאי בעי היה יכול לטעון שלא נטל אלא אחד ולכן נ\"ל דאיירי דזה ידוע לע\"א שבוודאי נטל והלכך על כל העשרה הוי ליה מחוייב שבועה ואין יכול לשבע ומשלם ודמי ממש לנסכא דר\"א דהרי איכא כאן טענת וודאי וע\"א ואמנם במה שטוען הבעה\"ב שנטל ממנו כ' שעל זה ליכא כאן ע\"א כלל דהרי הע\"א אינו יודע בבירור שנטל יותר מעשרה והלכך על עשרה השניים פטור לגמרי דאין נשבעין היסת על טענת שמא ובזה נסתלק השגת הראב\"ד ז\"ל שם על רבינו ועי' בביאורי הגר\"א ז\"ל בסי' שס\"ד ס\"ק ז' שתמה שם על השו\"ע שם והוא לשון רבינו כאן בהלכה ט\"ו דלמה אינו נאמן במיגו דלא חטפתי ולא הקשה ג\"כ על מש\"כ בשו\"ע בסעיף ז' והוא דברי רבינו כאן בהלכה י\"ז אלא וודאי משום דאיכא לפרושי כמש\"כ בעז\"ה ודו\"ק וכל זה נ\"ל ברור ועפ\"ז יסתלק כל הקושיות בזה בעז\"ה:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות שבועות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Haflaah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..aa961491231926c5e68ac35e17af82021b5c7f83 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,57 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Vows", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות נדרים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Haflaah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בלח\"מ, קשה דבפ' כ\"ה מה' מכירה כתב דהמוכר את הבית מכר את העליה וכו' אבל אם אינה פתוחה לבית לא. ונ\"ב לענ\"ד לק\"מ דפשוט דהא שכ' רבינו דהנודר מן הבית אסור בעליה היינו אם נדר מבית סתם משום שהעליה נמי נקרא בית וכיון שאסר על עצמו כל הבתים אסר על עצמו גם כל העליות אבל אם נדר מבית זה והיתה עליה בנויה על גביו הדבר פשוט שמותר לו לכנס בעליה דמה בכך שהעליה ג\"כ נקרא בית מ\"מ הוא לא נדר רק מבית התחתון לבד דלא עדיף העליה משאר בתים שמותר לו לכנס והלכך במוכר את הבית נמי הא מיירי דמפרש לו איזה בית והלכך אין העליה בכלל המכיר' דהרי בית אחד מכר לו ולא שני בתים רק אם היא פתוחה לבית נחשב כבית אחד והא דמדמה הש\"ס מכירה לנדר היינו במוכר סתם בית ובכה\"ג תליא בפלוגתא דר\"מ ורבנן בנדרים ודברי רבינו ברורים ואין מקום לתמיהת הלח\"מ ז\"ל:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..7b0729ef88b782e9774dc33deaa634e23ff06547 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,54 @@ +{ + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Vows", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_Vows", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בלח\"מ, קשה דבפ' כ\"ה מה' מכירה כתב דהמוכר את הבית מכר את העליה וכו' אבל אם אינה פתוחה לבית לא. ונ\"ב לענ\"ד לק\"מ דפשוט דהא שכ' רבינו דהנודר מן הבית אסור בעליה היינו אם נדר מבית סתם משום שהעליה נמי נקרא בית וכיון שאסר על עצמו כל הבתים אסר על עצמו גם כל העליות אבל אם נדר מבית זה והיתה עליה בנויה על גביו הדבר פשוט שמותר לו לכנס בעליה דמה בכך שהעליה ג\"כ נקרא בית מ\"מ הוא לא נדר רק מבית התחתון לבד דלא עדיף העליה משאר בתים שמותר לו לכנס והלכך במוכר את הבית נמי הא מיירי דמפרש לו איזה בית והלכך אין העליה בכלל המכיר' דהרי בית אחד מכר לו ולא שני בתים רק אם היא פתוחה לבית נחשב כבית אחד והא דמדמה הש\"ס מכירה לנדר היינו במוכר סתם בית ובכה\"ג תליא בפלוגתא דר\"מ ורבנן בנדרים ודברי רבינו ברורים ואין מקום לתמיהת הלח\"מ ז\"ל:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות נדרים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Haflaah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ccd605a77bd02755ddb75d7978ef0cf1c6425a82 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,72 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Diverse Species", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות כלאים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכ\"מ, והראב\"ד כתב לא מצאתי שיעור עומקו וכו' והר\"ש דחה פירוש זה וכו'. ונ\"ב הנה באמת ד' הר\"ש שם אינו ענין כלל לפירוש ורוחב מילואו דמתני' רק בעיקר מחלוקת דר' ישמעאל ור\"ע במשנה שם דיש מפרשים דפליגי במקום הזרע שזורע שם מין אחר כמה צריך שיהא אורך התלם ודחה פי' זה בשתי ידים רק דפליגי בשיעור הרחקה כמה צריך להרחיק בין השדה ובין מקום השורה שזורע מין אחר ואכן כוונת הכ\"מ כיון דרבינו נמי מפרש כפי' הר\"ש דפליגי בשיעור הרחקה ממילא א\"א לפרש כפי' הראב\"ד דבמילואו דהיינו כמלא עול שחורש בו וע\"כ צריך לפרש דהיינו כעומקו או כפי' הר\"ש כמלא התלם ודו\"ק [ומש\"כ הכ\"מ אלא שיש ביניהם קצת חילוק היינו דלדעת רבינו סגי שיהי' מקום הרחקה ששה טפחים על ששה ואפי' אם שורת הזרע רחב הרבה אבל לדעת הר\"ש אינו כן ע\"ש:" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נתייאש ממנו ולא גדרה הרי זה קידש. ונ\"ב ומה שלא העתיק רבינו סוף ד' הברייתא שהובא בב\"ק ד' ק' ובב\"ב ד' ב' דחייב באחריותו נראה משום דהתוס' שם כתבו דהך ברייתא ר\"מ היא דס\"ל דאדם מקדיש דבר שאינו שלו ומזה הוכיח הש\"ס שם דר\"מ דאין דינא דגרמי דע\"כ הך ברייתא ר\"מ היא ותנא דחייב באחריותו אבל רבינו הא פסק לעיל בפ\"ה הלכה ח' כר\"י ור\"ש דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו לא משכחת לה כלל להך דינא דחייב באחריותו ולא כתב רק האי דינא דקידש ונ\"מ אם היה הזרעים והכרם הכל שלו או דר\"ל דקידש גפנו וכמו שכ' רבינו בפ\"ה הלכה ח' דהמסכך גפנו על תבואתו של חבירו קידש גפנו ולא נתקדשה התבואה סיכך גפן חבירו על תבואתו קידש תבואה ולא קידש גפן חבירו ע\"ש ושם נמי לא הזכיר סיפא דמתני' דחייב באחריותו וג\"כ מטעם הנ\"ל ועוד נלמד מד' רבינו כאן דגם לענין קידוש לא נתקדש עד שאמרו לו גדור אבל מד' התוס' שם משמע קצת דלא בעינן התראה רק לענין חיוב אחריות דלא ידע הדין דעל המזיק מוטל להרחיק את עצמו ובפרט דדינא דגרמי אפשר דהוי כהיזק שאינו ניכר דפטור בשוגג אבל לענין קידוש אפשר דמקדש מיד שהוסיף מאתים לאחר שנפרץ הגדר ואף שלא התרו בו וצ\"ע בזה:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f2e71ecaad7454c1b998ecaf3766dd85091eff87 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,69 @@ +{ + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Diverse Species", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_Diverse_Species", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכ\"מ, והראב\"ד כתב לא מצאתי שיעור עומקו וכו' והר\"ש דחה פירוש זה וכו'. ונ\"ב הנה באמת ד' הר\"ש שם אינו ענין כלל לפירוש ורוחב מילואו דמתני' רק בעיקר מחלוקת דר' ישמעאל ור\"ע במשנה שם דיש מפרשים דפליגי במקום הזרע שזורע שם מין אחר כמה צריך שיהא אורך התלם ודחה פי' זה בשתי ידים רק דפליגי בשיעור הרחקה כמה צריך להרחיק בין השדה ובין מקום השורה שזורע מין אחר ואכן כוונת הכ\"מ כיון דרבינו נמי מפרש כפי' הר\"ש דפליגי בשיעור הרחקה ממילא א\"א לפרש כפי' הראב\"ד דבמילואו דהיינו כמלא עול שחורש בו וע\"כ צריך לפרש דהיינו כעומקו או כפי' הר\"ש כמלא התלם ודו\"ק [ומש\"כ הכ\"מ אלא שיש ביניהם קצת חילוק היינו דלדעת רבינו סגי שיהי' מקום הרחקה ששה טפחים על ששה ואפי' אם שורת הזרע רחב הרבה אבל לדעת הר\"ש אינו כן ע\"ש:" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נתייאש ממנו ולא גדרה הרי זה קידש. ונ\"ב ומה שלא העתיק רבינו סוף ד' הברייתא שהובא בב\"ק ד' ק' ובב\"ב ד' ב' דחייב באחריותו נראה משום דהתוס' שם כתבו דהך ברייתא ר\"מ היא דס\"ל דאדם מקדיש דבר שאינו שלו ומזה הוכיח הש\"ס שם דר\"מ דאין דינא דגרמי דע\"כ הך ברייתא ר\"מ היא ותנא דחייב באחריותו אבל רבינו הא פסק לעיל בפ\"ה הלכה ח' כר\"י ור\"ש דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו לא משכחת לה כלל להך דינא דחייב באחריותו ולא כתב רק האי דינא דקידש ונ\"מ אם היה הזרעים והכרם הכל שלו או דר\"ל דקידש גפנו וכמו שכ' רבינו בפ\"ה הלכה ח' דהמסכך גפנו על תבואתו של חבירו קידש גפנו ולא נתקדשה התבואה סיכך גפן חבירו על תבואתו קידש תבואה ולא קידש גפן חבירו ע\"ש ושם נמי לא הזכיר סיפא דמתני' דחייב באחריותו וג\"כ מטעם הנ\"ל ועוד נלמד מד' רבינו כאן דגם לענין קידוש לא נתקדש עד שאמרו לו גדור אבל מד' התוס' שם משמע קצת דלא בעינן התראה רק לענין חיוב אחריות דלא ידע הדין דעל המזיק מוטל להרחיק את עצמו ובפרט דדינא דגרמי אפשר דהוי כהיזק שאינו ניכר דפטור בשוגג אבל לענין קידוש אפשר דמקדש מיד שהוסיף מאתים לאחר שנפרץ הגדר ואף שלא התרו בו וצ\"ע בזה:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות כלאים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1aee8f742cbc541d59b95540fccd9cbb5c0367c0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,110 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכ\"מ, דאע\"ג דהתם מייתי לה מלא בערתי ממנו (בעלמא) [בטמא] ההוא במעשר הוא דכתיב. ונ\"ב לכאורה דברי רבינו הכ\"מ תמוה בכאן דמה בכך דקרא במע\"ש כתיב מ\"מ הא אמרינן שם דטעמא דת\"ק דבכורים אסורים לאונן משם דאיתקש למע\"ש ובמע\"ש כתיב בהדיא לא אכלתי באוני ממנו וא\"כ גם לענין לבער מהן בטומאה יש ללמוד מהיקש זה וכ\"כ שם רש\"י ז\"ל בהדיא בד\"ה ואילו לת\"ק דמקיש ביכורים למע\"ש לכל מילי הו\"ל למתני ואסור להדליק מהן אם נטמאו ע\"ש. והן אמת דנראה דרבינו לא ס\"ל היקש זה דהא בפ\"ג הלכה ו' הוצרך ללמוד דביכורים אסורים לאונן משום דכתיב בהם ושמחת בכל הטוב [ומה שקשה על רבינו דהרי בפסחים ד' ל\"ו אמרינן דמקרא דושמחת אינו ראיה דאסור לאונן דקרא לזמן שמחה הוא דאתא כבר העירותי עליו בזה בספרי בנין שלמה ד' י\"א ע\"ש] אבל מ\"מ עיקר תירוצו של הכ\"מ לא נהירא כלל דאין זה דרכו של רבינו ז\"ל לכתוב ויראה לי על הטעם מאחר דעיקר הדין מפורש בתלמוד אין אחריות הטעמים עליו ואדרבה ידוע דע\"פ הרוב מביא בחיבורו כמה דינים שנמצא בתלמוד ואף שלא נמצא מפורש בתלמוד הטעם ורבינו לא כתב שום טעם מדנפשיה עליהם ועוד דלפי דברי רבינו הכ\"מ הו\"ל לרבינו לכתוב בתחילה דאסור לבער ממנו בטומאה וכמו דאיתא בגמ' ואח\"כ הו\"ל לכתוב ויראה לי הטעם ולכן נ\"ל דדברי רבינו בכאן אינו ענין לד' הש\"ס דיבמות הנ\"ל דבש\"ס מיירי בביכורים שכבר הובא לעזרה וקיימו בהן מצות הנחה ותנופה ווידוי כמו שמבואר בד' רבינו בפ\"ג באופן שכבר הותרו לאכילה לכהן ובזה אמרינן שם דהכהן האוכלן בטומאת עצמן לוקה כמו במע\"ש ודין זה הביא רבינו לקמן בהלכות אלו בפ\"ג הלכה ה' וגם דאסור לבער מהן בטומאה כמו במע\"ש אבל כאן מיירי רבינו דנטמאו קודם שהובא לעזרה כמו שמבואר בדבריו שם להדיא דעדיין אין להם היתר לכהנים ולא מצינן למילף מהקישא דמע\"ש דלא הוקשו למע\"ש רק לאחר שיש להן היתר לכהנים ולכן הוצרך רבינו להמציא דין זה מדעת עצמו כיון דביכורים טעון הבאת מקום והנחה ותנופה כקדשי המקדש דין קדשים יש להם גם לזה דאם נטמאו אסורין באכילה ובהנאה וממילא גם אחר שיש להם היתר לכהנים עומדין באיסורן הראשון כמו שאר קדשים קלים ולכן לא הוצרך רבינו בפ\"ג לכתוב שנית דאסור לבער בטומאה ואפשר דהא דפשוט להש\"ס דאסור לבער מהן בטומאה הוא באמת מחמת טעמו של רבינו שהן נחשבין כקדשי המקדש וקצת ראיה לזה דעל זה אינו שואל הש\"ס דמנ\"ל דגם בביכורים אסור לבער בטומאה רק באוכל בטומאת עצמן לוקה ע\"ז שואל הש\"ס מנ\"ל [ומיהו אינו הכרח די\"ל דמשום דגבי מע\"ש בהדיא כתיב לא בערתי ממנו בטמא ולגבי ביכורים סמך אהקישא אבל באוכל בטומאת עצמן לוקה גם במע\"ש אינו מפורש בתורה לאו בזה ורק דבברייתא למד זה מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "וכהן טהור שאכל ביכורים טמאים לוקה. ונ\"ב הכ\"מ לא ציין מקור לדברי רבינו אבל באמת הוא ש\"ס ערוך ביבמות ד' ע\"ג ואלו אסור לבער מהן בטומאה והאוכל בטומאת עצמן לוקה לא קתני אלא תנא ושייר [ויליף לה הש\"ס התם מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך דהוזכר התם בהך קרא גם ביכורים דכתיב התם ותרומת ידיך ותרומת ידיך היינו ביכורים]:" + ], + [ + "ומנין שהביכורים אסורים לאונן שהרי נאמר בהם ושמחת בכל הטוב. ונ\"ב הנה באמת בש\"ס דפסחים ד' ו' ע\"ב וביבמות ד' ע\"ג ע\"ב מפיק לה מהקישא דאיתקש ביכורים למע\"ש [ובירושלמי בביכורים פ\"ב מפיק לה מקרא דווידוי מעשר דכתיב שם ביערתי הקודש מן הבית ומפרש הירושלמי דמאי קודש קודש עליון והיינו ביכורים דכתיב בפרשה שלפניה ולפי זה כל מה דהוזכר בווידוי הזה כגון לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא וכן כולן קאי נמי אביכורים] אבל מקרא דושמחת לא נמצא בגמ' כלל ואדרבה דבש\"ס דפסחים הנ\"ל מקשה על ר\"ש נהי דהקישא לית ליה ניליף ושמחת ומשני הך קרא לזמן שמחה הוא דאתא ואולי דרבינו היה לו גי' אחרת בגמ' וצ\"ע:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מפרישין חלה בחו\"ל מד\"ס שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ונ\"ב דברי רבינו ז\"ל תמוהים דמאי שייך שלא תשתכח תורת חלה מישראל הלא בא\"י מפרישין חלה ובחו\"ל לעולם לא היה חיוב להפריש חלה ומה שייך הלשון שלא תשתכח ועוד מ\"ש מתרומה שלא תקנו להפריש רק במקומות הקרובים לא\"י משום דמחלפא בא\"י אבל במקומות הרחוקים מעולם לא תקנו להפריש ומ\"ש מבחלה דתקנו להפריש בחו\"ל בכל מקום ומש\"כ הכ\"מ דכ\"ה בבכורות ד' כ\"ז תמוה מאוד דבש\"ס שם לא מיירי כלל בעיקר התקנה שתקנו להפריש חלה בחו\"ל רק מיירי שם דאי ליכא כהן קטן וצריך לשרוף החלה אז צריך להפריש עוד חלה אחריתא וליתן אותה לכהן גדול כדי שלא תשתכח תורת חלה לכהן דאם לא יפרישו רק חלת האור ישתכח הדבר שצריך ליתן אותה לכהן וכבר הובא דין זה בד' רבינו כאן בהלכה ח' אבל על עיקר התקנה שתקנו להפריש חלה בחו\"ל לא הוזכר בגמ' שום טעם כלל ורק התוס' בקידושין ד' ל\"ו ע\"ב ד\"ה כל כתבו דהיינו טעמא דגזרו על החלה בכל מקום טפי מתרומה ומעשר לפי שהחלה דומה יותר לחובת הגוף שהרי החיוב בא על גלגול עיסה שאדם עושה והלכך דין הוא שינהוג בכ\"מ אפילו בחו\"ל עכ\"ל אבל דברי רבינו צל\"ע:" + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "בכ\"מ, ורבינו שלא כתב ואסורה לזרים נראה שפוסק דלא כר' יהושע. וכ\"ב בספרו ב\"י על הטור ביו\"ד בסי' שכ\"ז חזר בו ממש\"כ כאן וכתב דשפיר פסק כר' יהושע אך דאזיל לשיטתו שכתב בפירוש המשניות שלו דר\"י שאמר ואסורה לזרים לא קאי על כל הקמח שנתן לכהן רק קאי על החלה שמפריש הכהן מן הקמח וקמ\"ל דאסורה לזרים כשאר חלה וכן מדוייק זה בלשון רבינו כאן במש\"כ הרי זה מפריש ממנו חלה כשאר כל קמח חולין והיינו כר' יהושע דהחלה שמפריש הכהן מן הקמח היא חלה גמורה והשיג שם על הטור ז\"ל וראיתי להב\"ח שם שכ' על הב\"י דלא דק והעיקר כמש\"כ בכ\"מ ותמהני עליו דהא אדרבה כן מבואר להדיא בפי' המשנה דהרמב\"ם מפרש דאסורה לזרים קאי אחלה שמפריש הכהן מן הקמח ואולי משום דלישנא דמתני' משמע דאסורה לזרים על הקמח קאי כמו חייבת בחלה דקאי על הקמח. ומיהו מסוגיית הגמ' דקידושין ד' מ\"ו דמקשה הש\"ס על הקמח דתהוי תרומה ולא תאכל וכו' וכן בלישנא בתרא שם מקשה ותהוי תרומה ויחזור ויתרום משמע דס\"ל להש\"ס בפשיטות בב' הלשונות דהקמח עצמו אינו חלה כלל ומותרת לזרים וע\"כ דר\"י וחכמים מיירי בהחלה שמפריש הכהן מן הקמח וכמו שפירש רבינו במשניות ופירוש הר\"ש והרע\"ב צל\"ע דלכאורה הוא נגד ד' הש\"ס דקידושין ומיהו על פירוש רבינו קשה דמ\"ט דחכמים דהחלה מותרת לזרים כיון דהקמח אינו חלה מצד הדין וא\"כ בוודאי הקמח חייב בחלה אם יש בהם כשיעור ולמה תהא מותרת לזרים והדבר צ\"ע:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בהמת השותפין חייבת שנאמר זובחי הזבח. ונ\"ב דברי רבינו צ\"ע דמאי איצטריך קרא לחייב בהמת השותפין במתנות דמהיכי תיתי לומר דפטורה לדידן דקיי\"ל כרבנן דגם בתרומה ובבכורה וחלה ובראשית הגז חייב בשותפות [ולר\"א פטור באמת ממתנות ומראשית הגז בבהמת שותפות מדכתיב גבי ראשית הגז צאנך וילפינן מתנות מיניה] ובה\"ע דגבי ראשית הגז הלכה י\"ד שכתב שם רבינו ג\"כ דשותפין חייבין בראשית הגז ולא כתב ע\"ז שום לימוד והיינו משום דלא איצטריך ריבוייא ואף דכתיב צאנך כבר אמרינן בחולין שם דרבנן סברי דהך צאנך בא למעט שותפות עכו\"ם אבל שותפות ישראל לא נתמעט. וגם היכן מצא רבינו לימוד זה בתלמוד והדבר צ\"ע:" + ], + [ + "במל\"מ, כתב הב\"ח וכו' וליתא להדין פירושא. ונ\"ב עי' בפמ\"ג ביו\"ד סימן ס\"א בש\"ד ס\"ק י\"ב שכ' דחיסור לשון יש בכאן בד' המל\"מ וכוונתו להשיג על הב\"ח במה שנראה מדבריו דהוה ספק אם צריך ליתן המתנות ללוי ג\"כ וע\"ז משיג המל\"מ דבזה אין שום ספק דהא וזה משפט הכהנים כתיב. ועי' היטב בהגהותי על היו\"ד החדשים ד' ראם המכונים בשם חשק שלמה שהבאתי קצת סמוכין לד' הב\"ח מהש\"ס דשבת נ\"ה ובפירש\"י שם:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ראשית הגז נוהג בכלאים ובכוי. ונ\"ב דנראה דהא שכ' רבינו דנוהג בכוי אם הוא כוי הבא מן הבהמה וחיה אינו חייב רק בחצי וא\"כ נ\"מ דאינו חייב רק אחד מששים ממחצית הגיזה ושוב מצאתי במהרש\"ל ביש\"ש בחולין פרק ראשית הגז שכ' כן. ועוד כתב שם דנראה לו דבכוי שהוא בריה בפני עצמו פטור לגמרי משום שצמרו קשה. ועוד כתב שם דנראה דהא שכתב רבינו והוא מהתוספתא דהמפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותו היינו דוקא שלא נאבד רק הגיזה שהפריש לשם ראשית הגז ולכן חייב באחריותו ולהפריש פעם שניה מהגיזה שנשאר אצלו אבל אם נאבד כל הגיזה בודאי פטור לשלם לכהן דהא הוי ממון שאין לו תובעין וכ\"ש הוא ממזיק בידים למתנות כהונה דקיי\"ל דפטור כ\"כ שם. וכ\"כ גם המל\"מ כאן משמיה דנפשיה אבל כבר הקדימו המהרש\"ל ביש\"ש בזה:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..fccec6e9096842781a397311457dd49b5852f44a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,107 @@ +{ + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_First_Fruits_and_other_Gifts_to_Priests_Outside_the_Sanctuary", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכ\"מ, דאע\"ג דהתם מייתי לה מלא בערתי ממנו (בעלמא) [בטמא] ההוא במעשר הוא דכתיב. ונ\"ב לכאורה דברי רבינו הכ\"מ תמוה בכאן דמה בכך דקרא במע\"ש כתיב מ\"מ הא אמרינן שם דטעמא דת\"ק דבכורים אסורים לאונן משם דאיתקש למע\"ש ובמע\"ש כתיב בהדיא לא אכלתי באוני ממנו וא\"כ גם לענין לבער מהן בטומאה יש ללמוד מהיקש זה וכ\"כ שם רש\"י ז\"ל בהדיא בד\"ה ואילו לת\"ק דמקיש ביכורים למע\"ש לכל מילי הו\"ל למתני ואסור להדליק מהן אם נטמאו ע\"ש. והן אמת דנראה דרבינו לא ס\"ל היקש זה דהא בפ\"ג הלכה ו' הוצרך ללמוד דביכורים אסורים לאונן משום דכתיב בהם ושמחת בכל הטוב [ומה שקשה על רבינו דהרי בפסחים ד' ל\"ו אמרינן דמקרא דושמחת אינו ראיה דאסור לאונן דקרא לזמן שמחה הוא דאתא כבר העירותי עליו בזה בספרי בנין שלמה ד' י\"א ע\"ש] אבל מ\"מ עיקר תירוצו של הכ\"מ לא נהירא כלל דאין זה דרכו של רבינו ז\"ל לכתוב ויראה לי על הטעם מאחר דעיקר הדין מפורש בתלמוד אין אחריות הטעמים עליו ואדרבה ידוע דע\"פ הרוב מביא בחיבורו כמה דינים שנמצא בתלמוד ואף שלא נמצא מפורש בתלמוד הטעם ורבינו לא כתב שום טעם מדנפשיה עליהם ועוד דלפי דברי רבינו הכ\"מ הו\"ל לרבינו לכתוב בתחילה דאסור לבער ממנו בטומאה וכמו דאיתא בגמ' ואח\"כ הו\"ל לכתוב ויראה לי הטעם ולכן נ\"ל דדברי רבינו בכאן אינו ענין לד' הש\"ס דיבמות הנ\"ל דבש\"ס מיירי בביכורים שכבר הובא לעזרה וקיימו בהן מצות הנחה ותנופה ווידוי כמו שמבואר בד' רבינו בפ\"ג באופן שכבר הותרו לאכילה לכהן ובזה אמרינן שם דהכהן האוכלן בטומאת עצמן לוקה כמו במע\"ש ודין זה הביא רבינו לקמן בהלכות אלו בפ\"ג הלכה ה' וגם דאסור לבער מהן בטומאה כמו במע\"ש אבל כאן מיירי רבינו דנטמאו קודם שהובא לעזרה כמו שמבואר בדבריו שם להדיא דעדיין אין להם היתר לכהנים ולא מצינן למילף מהקישא דמע\"ש דלא הוקשו למע\"ש רק לאחר שיש להן היתר לכהנים ולכן הוצרך רבינו להמציא דין זה מדעת עצמו כיון דביכורים טעון הבאת מקום והנחה ותנופה כקדשי המקדש דין קדשים יש להם גם לזה דאם נטמאו אסורין באכילה ובהנאה וממילא גם אחר שיש להם היתר לכהנים עומדין באיסורן הראשון כמו שאר קדשים קלים ולכן לא הוצרך רבינו בפ\"ג לכתוב שנית דאסור לבער בטומאה ואפשר דהא דפשוט להש\"ס דאסור לבער מהן בטומאה הוא באמת מחמת טעמו של רבינו שהן נחשבין כקדשי המקדש וקצת ראיה לזה דעל זה אינו שואל הש\"ס דמנ\"ל דגם בביכורים אסור לבער בטומאה רק באוכל בטומאת עצמן לוקה ע\"ז שואל הש\"ס מנ\"ל [ומיהו אינו הכרח די\"ל דמשום דגבי מע\"ש בהדיא כתיב לא בערתי ממנו בטמא ולגבי ביכורים סמך אהקישא אבל באוכל בטומאת עצמן לוקה גם במע\"ש אינו מפורש בתורה לאו בזה ורק דבברייתא למד זה מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "וכהן טהור שאכל ביכורים טמאים לוקה. ונ\"ב הכ\"מ לא ציין מקור לדברי רבינו אבל באמת הוא ש\"ס ערוך ביבמות ד' ע\"ג ואלו אסור לבער מהן בטומאה והאוכל בטומאת עצמן לוקה לא קתני אלא תנא ושייר [ויליף לה הש\"ס התם מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך דהוזכר התם בהך קרא גם ביכורים דכתיב התם ותרומת ידיך ותרומת ידיך היינו ביכורים]:" + ], + [ + "ומנין שהביכורים אסורים לאונן שהרי נאמר בהם ושמחת בכל הטוב. ונ\"ב הנה באמת בש\"ס דפסחים ד' ו' ע\"ב וביבמות ד' ע\"ג ע\"ב מפיק לה מהקישא דאיתקש ביכורים למע\"ש [ובירושלמי בביכורים פ\"ב מפיק לה מקרא דווידוי מעשר דכתיב שם ביערתי הקודש מן הבית ומפרש הירושלמי דמאי קודש קודש עליון והיינו ביכורים דכתיב בפרשה שלפניה ולפי זה כל מה דהוזכר בווידוי הזה כגון לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא וכן כולן קאי נמי אביכורים] אבל מקרא דושמחת לא נמצא בגמ' כלל ואדרבה דבש\"ס דפסחים הנ\"ל מקשה על ר\"ש נהי דהקישא לית ליה ניליף ושמחת ומשני הך קרא לזמן שמחה הוא דאתא ואולי דרבינו היה לו גי' אחרת בגמ' וצ\"ע:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מפרישין חלה בחו\"ל מד\"ס שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ונ\"ב דברי רבינו ז\"ל תמוהים דמאי שייך שלא תשתכח תורת חלה מישראל הלא בא\"י מפרישין חלה ובחו\"ל לעולם לא היה חיוב להפריש חלה ומה שייך הלשון שלא תשתכח ועוד מ\"ש מתרומה שלא תקנו להפריש רק במקומות הקרובים לא\"י משום דמחלפא בא\"י אבל במקומות הרחוקים מעולם לא תקנו להפריש ומ\"ש מבחלה דתקנו להפריש בחו\"ל בכל מקום ומש\"כ הכ\"מ דכ\"ה בבכורות ד' כ\"ז תמוה מאוד דבש\"ס שם לא מיירי כלל בעיקר התקנה שתקנו להפריש חלה בחו\"ל רק מיירי שם דאי ליכא כהן קטן וצריך לשרוף החלה אז צריך להפריש עוד חלה אחריתא וליתן אותה לכהן גדול כדי שלא תשתכח תורת חלה לכהן דאם לא יפרישו רק חלת האור ישתכח הדבר שצריך ליתן אותה לכהן וכבר הובא דין זה בד' רבינו כאן בהלכה ח' אבל על עיקר התקנה שתקנו להפריש חלה בחו\"ל לא הוזכר בגמ' שום טעם כלל ורק התוס' בקידושין ד' ל\"ו ע\"ב ד\"ה כל כתבו דהיינו טעמא דגזרו על החלה בכל מקום טפי מתרומה ומעשר לפי שהחלה דומה יותר לחובת הגוף שהרי החיוב בא על גלגול עיסה שאדם עושה והלכך דין הוא שינהוג בכ\"מ אפילו בחו\"ל עכ\"ל אבל דברי רבינו צל\"ע:" + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "בכ\"מ, ורבינו שלא כתב ואסורה לזרים נראה שפוסק דלא כר' יהושע. וכ\"ב בספרו ב\"י על הטור ביו\"ד בסי' שכ\"ז חזר בו ממש\"כ כאן וכתב דשפיר פסק כר' יהושע אך דאזיל לשיטתו שכתב בפירוש המשניות שלו דר\"י שאמר ואסורה לזרים לא קאי על כל הקמח שנתן לכהן רק קאי על החלה שמפריש הכהן מן הקמח וקמ\"ל דאסורה לזרים כשאר חלה וכן מדוייק זה בלשון רבינו כאן במש\"כ הרי זה מפריש ממנו חלה כשאר כל קמח חולין והיינו כר' יהושע דהחלה שמפריש הכהן מן הקמח היא חלה גמורה והשיג שם על הטור ז\"ל וראיתי להב\"ח שם שכ' על הב\"י דלא דק והעיקר כמש\"כ בכ\"מ ותמהני עליו דהא אדרבה כן מבואר להדיא בפי' המשנה דהרמב\"ם מפרש דאסורה לזרים קאי אחלה שמפריש הכהן מן הקמח ואולי משום דלישנא דמתני' משמע דאסורה לזרים על הקמח קאי כמו חייבת בחלה דקאי על הקמח. ומיהו מסוגיית הגמ' דקידושין ד' מ\"ו דמקשה הש\"ס על הקמח דתהוי תרומה ולא תאכל וכו' וכן בלישנא בתרא שם מקשה ותהוי תרומה ויחזור ויתרום משמע דס\"ל להש\"ס בפשיטות בב' הלשונות דהקמח עצמו אינו חלה כלל ומותרת לזרים וע\"כ דר\"י וחכמים מיירי בהחלה שמפריש הכהן מן הקמח וכמו שפירש רבינו במשניות ופירוש הר\"ש והרע\"ב צל\"ע דלכאורה הוא נגד ד' הש\"ס דקידושין ומיהו על פירוש רבינו קשה דמ\"ט דחכמים דהחלה מותרת לזרים כיון דהקמח אינו חלה מצד הדין וא\"כ בוודאי הקמח חייב בחלה אם יש בהם כשיעור ולמה תהא מותרת לזרים והדבר צ\"ע:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בהמת השותפין חייבת שנאמר זובחי הזבח. ונ\"ב דברי רבינו צ\"ע דמאי איצטריך קרא לחייב בהמת השותפין במתנות דמהיכי תיתי לומר דפטורה לדידן דקיי\"ל כרבנן דגם בתרומה ובבכורה וחלה ובראשית הגז חייב בשותפות [ולר\"א פטור באמת ממתנות ומראשית הגז בבהמת שותפות מדכתיב גבי ראשית הגז צאנך וילפינן מתנות מיניה] ובה\"ע דגבי ראשית הגז הלכה י\"ד שכתב שם רבינו ג\"כ דשותפין חייבין בראשית הגז ולא כתב ע\"ז שום לימוד והיינו משום דלא איצטריך ריבוייא ואף דכתיב צאנך כבר אמרינן בחולין שם דרבנן סברי דהך צאנך בא למעט שותפות עכו\"ם אבל שותפות ישראל לא נתמעט. וגם היכן מצא רבינו לימוד זה בתלמוד והדבר צ\"ע:" + ], + [ + "במל\"מ, כתב הב\"ח וכו' וליתא להדין פירושא. ונ\"ב עי' בפמ\"ג ביו\"ד סימן ס\"א בש\"ד ס\"ק י\"ב שכ' דחיסור לשון יש בכאן בד' המל\"מ וכוונתו להשיג על הב\"ח במה שנראה מדבריו דהוה ספק אם צריך ליתן המתנות ללוי ג\"כ וע\"ז משיג המל\"מ דבזה אין שום ספק דהא וזה משפט הכהנים כתיב. ועי' היטב בהגהותי על היו\"ד החדשים ד' ראם המכונים בשם חשק שלמה שהבאתי קצת סמוכין לד' הב\"ח מהש\"ס דשבת נ\"ה ובפירש\"י שם:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ראשית הגז נוהג בכלאים ובכוי. ונ\"ב דנראה דהא שכ' רבינו דנוהג בכוי אם הוא כוי הבא מן הבהמה וחיה אינו חייב רק בחצי וא\"כ נ\"מ דאינו חייב רק אחד מששים ממחצית הגיזה ושוב מצאתי במהרש\"ל ביש\"ש בחולין פרק ראשית הגז שכ' כן. ועוד כתב שם דנראה לו דבכוי שהוא בריה בפני עצמו פטור לגמרי משום שצמרו קשה. ועוד כתב שם דנראה דהא שכתב רבינו והוא מהתוספתא דהמפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותו היינו דוקא שלא נאבד רק הגיזה שהפריש לשם ראשית הגז ולכן חייב באחריותו ולהפריש פעם שניה מהגיזה שנשאר אצלו אבל אם נאבד כל הגיזה בודאי פטור לשלם לכהן דהא הוי ממון שאין לו תובעין וכ\"ש הוא ממזיק בידים למתנות כהונה דקיי\"ל דפטור כ\"כ שם. וכ\"כ גם המל\"מ כאן משמיה דנפשיה אבל כבר הקדימו המהרש\"ל ביש\"ש בזה:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e74cf37109d62c3572c64b7ca8341fa1976515f4 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,48 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Gifts to the Poor", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות מתנות עניים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכ\"מ, בעה\"ב שנתן פיאה תוספתא דפיאה פ\"ב ואיתא בפ' המניח. ונ\"ב הנה רבינו הכ\"מ נמשך בזה אחר ד' התוס' דב\"ק ד' כ\"ח ד\"ה אמאי דמאי דתניא שם ובאו עניים ונטלו מצד אחר היינו דנטלו מדעתו ורק דהש\"ס מקשה שם דלנקיט פזרא וליתיב לעכב העניים שלא יטלו מהפיאה שהניח מתחילה ע\"ש ולפי זה ד' התוספתא והברייתא דהמניח הכל עולה לכוונה אחת אבל לענ\"ד נראה דרבינו הרמב\"ם אינו מפרש כן דאם איתא דמפרש כהתוס' דנטלו מדעתו א\"כ תמוה דהיכי פסק דזו וזו פיאה ומשמע דאינו רשאי לעכב אותם וצריך ליתן להם ב' הפיאות והלא בש\"ס שם אמרינן דלמ\"ד דעביד איניש דינא לנפשיה יכול לנקוט פזרא ולעכב אותם שלא יטלו הפיאה שהניח והא דתניא זו וזו פיאה אינו אלא לפוטרן מן המעשר ורבינו הא פסק בפ\"ה מה' סנהדרין דעביד איניש דינא לנפשיה אפי' במקום דליכא פסידא [ובפרט הכא דאיכא פסידא דהרי אינו יכול להזמין כל העניים לדין] ובאמת שכבר העיר בזה על רבינו בס' פאת השולחן להגאון מוה' ישראל זצ\"ל משקלאוו בה' פיאה סעיף י\"ז ומה שתי' שם דחוק מאוד ולכן נ\"ל דרבינו מפרש שם בברייתא דפ' המניח דנטלו עניים שלא מדעתו וכן משמע הלשון דאמר ובאו עניים ונטלו מצד אחר [דלפי' התוס' הו\"ל למתני ובאו עניים ואמרו לו תן לנו מצד אחר וכמו דאיתא בתוספתא] ובכה\"ג בוודאי חוזר בו מפיאה שהניח כיון שנטלו ממנו בע\"כ מצד אחר ובזה אמרינן שפיר דיכול לנקוט פזרא וליתיב ולא הוצרך רבינו להביא דין הברייתא דהמניח דהא אין בה שום חידוש דין דהא דקמ\"ל דפטור מן המעשר כבר הביא רבינו בפ\"ה שם לדין המפקיר את כרמו וחזר וזכה בו דפטור מן המעשר ולכן לא הביא רק ד' התוספתא דפ\"ב דפיאה דמיירי שנתן להם הפיאה השניה מדעתו ובכה\"ג הרי זו וזו פיאה באמת דהרי לא חזינא שחזר בו מהראשונה ודו\"ק:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..7970c5beaaac2b625cb7384d75ee7e9aaf422da0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,45 @@ +{ + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Gifts to the Poor", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_Gifts_to_the_Poor", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכ\"מ, בעה\"ב שנתן פיאה תוספתא דפיאה פ\"ב ואיתא בפ' המניח. ונ\"ב הנה רבינו הכ\"מ נמשך בזה אחר ד' התוס' דב\"ק ד' כ\"ח ד\"ה אמאי דמאי דתניא שם ובאו עניים ונטלו מצד אחר היינו דנטלו מדעתו ורק דהש\"ס מקשה שם דלנקיט פזרא וליתיב לעכב העניים שלא יטלו מהפיאה שהניח מתחילה ע\"ש ולפי זה ד' התוספתא והברייתא דהמניח הכל עולה לכוונה אחת אבל לענ\"ד נראה דרבינו הרמב\"ם אינו מפרש כן דאם איתא דמפרש כהתוס' דנטלו מדעתו א\"כ תמוה דהיכי פסק דזו וזו פיאה ומשמע דאינו רשאי לעכב אותם וצריך ליתן להם ב' הפיאות והלא בש\"ס שם אמרינן דלמ\"ד דעביד איניש דינא לנפשיה יכול לנקוט פזרא ולעכב אותם שלא יטלו הפיאה שהניח והא דתניא זו וזו פיאה אינו אלא לפוטרן מן המעשר ורבינו הא פסק בפ\"ה מה' סנהדרין דעביד איניש דינא לנפשיה אפי' במקום דליכא פסידא [ובפרט הכא דאיכא פסידא דהרי אינו יכול להזמין כל העניים לדין] ובאמת שכבר העיר בזה על רבינו בס' פאת השולחן להגאון מוה' ישראל זצ\"ל משקלאוו בה' פיאה סעיף י\"ז ומה שתי' שם דחוק מאוד ולכן נ\"ל דרבינו מפרש שם בברייתא דפ' המניח דנטלו עניים שלא מדעתו וכן משמע הלשון דאמר ובאו עניים ונטלו מצד אחר [דלפי' התוס' הו\"ל למתני ובאו עניים ואמרו לו תן לנו מצד אחר וכמו דאיתא בתוספתא] ובכה\"ג בוודאי חוזר בו מפיאה שהניח כיון שנטלו ממנו בע\"כ מצד אחר ובזה אמרינן שפיר דיכול לנקוט פזרא וליתיב ולא הוצרך רבינו להביא דין הברייתא דהמניח דהא אין בה שום חידוש דין דהא דקמ\"ל דפטור מן המעשר כבר הביא רבינו בפ\"ה שם לדין המפקיר את כרמו וחזר וזכה בו דפטור מן המעשר ולכן לא הביא רק ד' התוספתא דפ\"ב דפיאה דמיירי שנתן להם הפיאה השניה מדעתו ובכה\"ג הרי זו וזו פיאה באמת דהרי לא חזינא שחזר בו מהראשונה ודו\"ק:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות מתנות עניים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f8cc847298ab74fa1d4244b5bd850921840b17f7 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,67 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Heave Offerings", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות תרומות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכ\"מ, ואמרינן התם דת\"ק סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה. ונ\"ב תיבת התם טס\"ה דליתא שם לא בגטין ולא בחולין רק צ\"ל ואמרינן בכריתות ד' כ\"ד דת\"ק סבר וכו' והיינו דנהי דסבר ת\"ק מדשתק קננהו והאי דצוח מהדר קא הדר ביה מ\"מ כיון דאמר אי אפשי הוי לשון הפקר ואמאי מותר לאכול בתרומה ולכן מסקינן שם דת\"ק סבר דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכן הביא התוס' בחולין ד' ל\"ט לדברי הש\"ס דכריתות הנ\"ל ולכן מאוד תמהני על המל\"מ כאן שכ' על רבינו הכ\"מ דהגדילו התערובת דפלוגתא דת\"ק ורשב\"ג אין שם זכר למעוכב גט שחרור ולא שייך כלל ותמהני דהיאך נעלם מעיניו דברי הש\"ס דכריתות הנ\"ל וד' התוס' דחולין הנ\"ל אך מש\"כ הכ\"מ דיש מקום לומר דרשב\"ג פליג עליה בהא וכיון דמספקא ליה כמאן הילכתא פסק לעיל בסמוך לחומרא זה וודאי תמוה דהא טעמיה דרשב\"ג מפורש בחולין שם דס\"ל דאמרינן דהוכיח סופו על תחילתו ועדיין לא יצאו מרשות ראשון ואינו ענין למעוכב גט שחרור. וקצת צ\"ע מה שדייק הרמב\"ם וכתב לפיכך אין אוכלין בתרומה בין שהיה רבו ראשון כהן ורבו שני ישראל ובין שהיה רבו ראשון ישראל והשני כהן ומשמע דאם היו שניהם כהנים יכול לאכול בתרומה ולכאורה לפי מה שכתב רבינו בהלכה הקודמת דמעוכב גט שחרור אסור לאכול בתרומה א\"כ אפילו שניהם כהנים יהא אסור לאכול בתרומה ואולי כיון דבשניהם כהנים איכא ס\"ס להיתר ולכן לא הזכיר רבינו דבר זה בפירוש לא לאיסור ולא להיתר ובחידושי הארכתי בזה בעזה\"י:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל המשלם קרן וחומש הרי התשלומין כתרומה לכל דבריו ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל. ונ\"ב עי' בירושלמי דתרומות פ\"ו הלכה א' דמבואר שם דדוקא קודם שנתן לכהן אינו יכול למחול אבל לאחר נתינה יכול למחול ואף קודם נתינה נמי לא אמרן רק קודם הפרשה אבל לאחר שהפרישן לשם תשלומין תליא בפלוגתא דרבי וראב\"ש בתו\"כ פ' אמור דפליגי שם אי הפרשתן מקדשתן לחייב עליהן קרן וחומש או דנתינה מקדש דלרבי דס\"ל דנתינה מקדש אינו יכול הכהן למחול עד אחר נתינה ותמהני שלא הביא רבינו דין זה ואולי משום דבתו\"כ גופא הגי' דפליגי בזה ר\"מ וראב\"ש ומספקא ליה כמאן הלכה ולפיכך השמיטו לגמרי ובחידושי הארכתי בזה:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6044df881f21965b074fb4af4791d5e28befdfc7 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,64 @@ +{ + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Heave Offerings", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_Heave_Offerings", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכ\"מ, ואמרינן התם דת\"ק סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה. ונ\"ב תיבת התם טס\"ה דליתא שם לא בגטין ולא בחולין רק צ\"ל ואמרינן בכריתות ד' כ\"ד דת\"ק סבר וכו' והיינו דנהי דסבר ת\"ק מדשתק קננהו והאי דצוח מהדר קא הדר ביה מ\"מ כיון דאמר אי אפשי הוי לשון הפקר ואמאי מותר לאכול בתרומה ולכן מסקינן שם דת\"ק סבר דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכן הביא התוס' בחולין ד' ל\"ט לדברי הש\"ס דכריתות הנ\"ל ולכן מאוד תמהני על המל\"מ כאן שכ' על רבינו הכ\"מ דהגדילו התערובת דפלוגתא דת\"ק ורשב\"ג אין שם זכר למעוכב גט שחרור ולא שייך כלל ותמהני דהיאך נעלם מעיניו דברי הש\"ס דכריתות הנ\"ל וד' התוס' דחולין הנ\"ל אך מש\"כ הכ\"מ דיש מקום לומר דרשב\"ג פליג עליה בהא וכיון דמספקא ליה כמאן הילכתא פסק לעיל בסמוך לחומרא זה וודאי תמוה דהא טעמיה דרשב\"ג מפורש בחולין שם דס\"ל דאמרינן דהוכיח סופו על תחילתו ועדיין לא יצאו מרשות ראשון ואינו ענין למעוכב גט שחרור. וקצת צ\"ע מה שדייק הרמב\"ם וכתב לפיכך אין אוכלין בתרומה בין שהיה רבו ראשון כהן ורבו שני ישראל ובין שהיה רבו ראשון ישראל והשני כהן ומשמע דאם היו שניהם כהנים יכול לאכול בתרומה ולכאורה לפי מה שכתב רבינו בהלכה הקודמת דמעוכב גט שחרור אסור לאכול בתרומה א\"כ אפילו שניהם כהנים יהא אסור לאכול בתרומה ואולי כיון דבשניהם כהנים איכא ס\"ס להיתר ולכן לא הזכיר רבינו דבר זה בפירוש לא לאיסור ולא להיתר ובחידושי הארכתי בזה בעזה\"י:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל המשלם קרן וחומש הרי התשלומין כתרומה לכל דבריו ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל. ונ\"ב עי' בירושלמי דתרומות פ\"ו הלכה א' דמבואר שם דדוקא קודם שנתן לכהן אינו יכול למחול אבל לאחר נתינה יכול למחול ואף קודם נתינה נמי לא אמרן רק קודם הפרשה אבל לאחר שהפרישן לשם תשלומין תליא בפלוגתא דרבי וראב\"ש בתו\"כ פ' אמור דפליגי שם אי הפרשתן מקדשתן לחייב עליהן קרן וחומש או דנתינה מקדש דלרבי דס\"ל דנתינה מקדש אינו יכול הכהן למחול עד אחר נתינה ותמהני שלא הביא רבינו דין זה ואולי משום דבתו\"כ גופא הגי' דפליגי בזה ר\"מ וראב\"ש ומספקא ליה כמאן הלכה ולפיכך השמיטו לגמרי ובחידושי הארכתי בזה:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות תרומות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9ba59a88465191cf9acd7eec142a9001b145dd33 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,62 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכ\"מ, ומדברי רבינו פה נראה דאף שלא בזה\"ב נוהגת שמיטת קרקע בשביעית מה\"ת. ונ\"ב עי' במל\"מ כאן שתמה על רבינו הכ\"מ שהרי בריש מו\"ק אמרינן וחרישה בשביעית מי שרי אמר אביי בשביעית בזה\"ז דרבנן ורבי היא הרי בהדיא דלרבי גם חרישה בשביעית בזה\"ז אינו אלא דרבנן וכו' ואמנם לדידי יש אדרבה ראיה מפורשת מהש\"ס דלשם דחרישה וזריעה וכל עבודת קרקע בשביעית בזה\"ז הוא דאורייתא מהא דמקשה שם על ר\"ג וב\"ד דנמנו על שני פרקים הללו ובטלום והתירו לחרוש ולזרוע עד ר\"ה דהיכא מצי עקרא להלכה למ\"מ דאסור לחרוש ולזרוע בתוס' שביעית מדאיצטריך הילכתא למשרי ילדה מכלל דזקנה אסורה ומשני דס\"ל לר\"ג ולב\"ד דכי גמירי הילכתא בזמן שבהמ\"ק קיים דומיא דניסוך המים אבל בזמן שאין בהמ\"ק קיים לא ע\"ש וא\"כ מוכח מזה דבזמן בית שני בוודאי היה אסור מה\"ת דהא אפילו בתוס' שביעית נאמר הלכה דאסור וגם נראה מזה דגם לאחר החורבן מ\"מ בשביעית גופא בוודאי אסור מה\"ת דאל\"כ היאך היה ס\"ד דש\"ס דהלמ\"מ נאמר גם לאחר החורבן ומקשה מזה על ר\"ג וב\"ד דהא גם בשביעית גופא מה\"ת מותר בזה\"ז והיאך שייך דבתוס' שביעית נאמר הלכה אלא וודאי דזה היה פשוט להש\"ס דשביעית גופא הוא מה\"ת אפי' בזה\"ז אך דהיה סבור דנאמר הלכה על תוס' שביעית אפי' לאחר חורבן ועל זה משני דלא נאמר רק לזמן המקדש דומיא דניסוך המים וכן משמע להדיא מד' רבינו גופא ברפ\"ג שכתב שם ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ר\"ה כדין תורה עכ\"ל ופשוט דר\"ל דגם בל' יום שלפני ר\"ה מותר דהלמ\"מ לא נאמר לזמה\"ז משמע דבשביעית גופא הוא מה\"ת ועוד ראיה מהא שכתב שם בריש דבריו ודבר זה בזמן שבהמ\"ק קיים הוא שנאסר מפי השמועה ומשמע דגם בבית שני היה נוהג הלכה זו וע\"כ דלענין עבודת קרקע לא קיי\"ל כרבי ובזמן בית שני בוודאי היה אסור מה\"ת אך דיש לתמוה על רבינו דמאחר שפסק בהלכות תרומות [פ\"א ה\"ו] דתרומה וחלה בזמן בית שני לא היה נוהג רק מדרבנן משום דכתיב כי תבואו ובעינן ביאת כולכם וא\"כ בשביעית נמי הא כתיב כי תבואו:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e40650c583e55afc8224d9615ead3ac204d30537 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,59 @@ +{ + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_Sabbatical_Year_and_the_Jubilee", + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכ\"מ, ומדברי רבינו פה נראה דאף שלא בזה\"ב נוהגת שמיטת קרקע בשביעית מה\"ת. ונ\"ב עי' במל\"מ כאן שתמה על רבינו הכ\"מ שהרי בריש מו\"ק אמרינן וחרישה בשביעית מי שרי אמר אביי בשביעית בזה\"ז דרבנן ורבי היא הרי בהדיא דלרבי גם חרישה בשביעית בזה\"ז אינו אלא דרבנן וכו' ואמנם לדידי יש אדרבה ראיה מפורשת מהש\"ס דלשם דחרישה וזריעה וכל עבודת קרקע בשביעית בזה\"ז הוא דאורייתא מהא דמקשה שם על ר\"ג וב\"ד דנמנו על שני פרקים הללו ובטלום והתירו לחרוש ולזרוע עד ר\"ה דהיכא מצי עקרא להלכה למ\"מ דאסור לחרוש ולזרוע בתוס' שביעית מדאיצטריך הילכתא למשרי ילדה מכלל דזקנה אסורה ומשני דס\"ל לר\"ג ולב\"ד דכי גמירי הילכתא בזמן שבהמ\"ק קיים דומיא דניסוך המים אבל בזמן שאין בהמ\"ק קיים לא ע\"ש וא\"כ מוכח מזה דבזמן בית שני בוודאי היה אסור מה\"ת דהא אפילו בתוס' שביעית נאמר הלכה דאסור וגם נראה מזה דגם לאחר החורבן מ\"מ בשביעית גופא בוודאי אסור מה\"ת דאל\"כ היאך היה ס\"ד דש\"ס דהלמ\"מ נאמר גם לאחר החורבן ומקשה מזה על ר\"ג וב\"ד דהא גם בשביעית גופא מה\"ת מותר בזה\"ז והיאך שייך דבתוס' שביעית נאמר הלכה אלא וודאי דזה היה פשוט להש\"ס דשביעית גופא הוא מה\"ת אפי' בזה\"ז אך דהיה סבור דנאמר הלכה על תוס' שביעית אפי' לאחר חורבן ועל זה משני דלא נאמר רק לזמן המקדש דומיא דניסוך המים וכן משמע להדיא מד' רבינו גופא ברפ\"ג שכתב שם ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ר\"ה כדין תורה עכ\"ל ופשוט דר\"ל דגם בל' יום שלפני ר\"ה מותר דהלמ\"מ לא נאמר לזמה\"ז משמע דבשביעית גופא הוא מה\"ת ועוד ראיה מהא שכתב שם בריש דבריו ודבר זה בזמן שבהמ\"ק קיים הוא שנאסר מפי השמועה ומשמע דגם בבית שני היה נוהג הלכה זו וע\"כ דלענין עבודת קרקע לא קיי\"ל כרבי ובזמן בית שני בוודאי היה אסור מה\"ת אך דיש לתמוה על רבינו דמאחר שפסק בהלכות תרומות [פ\"א ה\"ו] דתרומה וחלה בזמן בית שני לא היה נוהג רק מדרבנן משום דכתיב כי תבואו ובעינן ביאת כולכם וא\"כ בשביעית נמי הא כתיב כי תבואו:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f71d307e0fc72ae5fcdaf24fe3bc52e72e5da256 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,64 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "בכ\"מ, ומפרש רבינו דמיעוטא היינו שאינו מוסיף חומש. ונ\"ב נראה שהכריח לרבינו לפרש כן מחמת קושיית התוס' שם בב\"מ דלמ\"ד אין בחומשו דמנ\"ל מקרא למעט דאינו בר פדיון דטפי הו\"ל למדרש דאינו מוסיף חומש ולכן פירש רבינו דמ\"ד אין בחומשו ס\"ל באמת דאין המיעוט רק דא\"צ חומש אבל מ\"מ בר פדיה הוא אבל הדבר תימה לי דאמאי לא הזכיר רבינו הדין דאם אין בו ש\"פ לא תפיס פדיונו כלל דהא בזה ליכא פלוגתא כלל ובכולי סוגיא דב\"מ ד' נ\"ג מבואר דפחות מש\"פ אינו בר פדיון רק לחזקיה יכול לחללו על מעות הראשונות וכל זה השמיט רבינו וגם הדבר תימה דלפי פירוש רבינו דאם אין בחומשו נפטר מן החומש לגמרי למה דיו לחללו על מעות הראשונות כמו שכתב רבינו בהלכה ה' דהלא המעשר בעצמו יכול לחללו על ש\"פ ובחומש הוא פטור לגמרי למה מתירין לו לחלל גוף המעשר על מעות הראשונות והדבר צ\"ע:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "במל\"מ, דין זה לכאורה סותר למש\"כ בסוף הפרק דלא חשיב דבר שיש לו מתירין אלא היכא דאינו יכול להכניסו. ונ\"ב הדבר פשוט דט\"ס נפל בכאן בד' המל\"מ וצ\"ל דלא חשיב דבר שאין לו מתירין אלא היכא וכו' וכוונתו להקשות דמד' רבינו בכאן שכ' לפיכך אם נתערבו בירושלים אסורין בכל שהן משום שיכול לאוכלם במקומם בטהרה משמע דאם נתערבו חוץ לירושלים לא הוי דשיל\"מ משום דצריך להוציא הוצאות להביאו לירושלים וגם אינו יכול לפדותו במקומו כגון במעשר שנכנס לירושלים ויצא או במעש' שאין בו ש\"פ. [וגם לא היה מעות אחרים שכבר חילל עליהם פעם אחת דאל\"כ בלא\"ה הוי דבר שיל\"מ דהרי יכול לפדותן] ולקמן בסוף הפרק משמע דדוקא אם אינו יכול להכניסן לירושלים כגון דנפלו מחיצות אז הוי דבר שאין לו מתירין אבל אם לא נפלו מחיצות שפיר הוי דשיל\"מ ואף דצריך להוציא הוצאות ומיהו אינו קושיא כ\"כ דהתם בסוף הפרק י\"ל דמיירי שלא יצא מירושלים רק פסיעה אחת וכן כתבו התוס' בב\"מ ד' נ\"ג ד\"ה וליהדר וליעייליה דעיקר הקושיא הוא מדתנא סתמא ושנכנס לירושלים ויצא ומשמע אפילו לא יצא רק פסיעה אחת חוץ לירושלים דא\"צ להוציא הוצאות כלל ולכן הוצרך לתרץ דמיירי שנפלו מחיצות וא\"כ י\"ל דגם רבינו לקמן מיירי בכה\"ג והעיקר קמ\"ל דאף דמחיצה לקלוט דרבנן מ\"מ לא פליג רבנן בין איתנהו למחיצות ובין לתנייהו והלכך הוי דבר שאין לו מתירין:" + ], + [], + [ + "ואי אפשר לפדותו מאחר שנכנס ואע\"פ שאין בו ש\"פ. ונ\"ב מה שנדפס נקודה אחר תיבת שנכנס הוא טעות והנקודה צ\"ל אומר התיבות שוה פרוטה ורבינו ר\"ל דאע\"פ שאין בו ש\"פ מ\"מ לא מהני ליה פדיה אחר שנכנס וכוונתו להעתיק לשון התלמוד בב\"מ ד' נ\"ג דמקשה שם אי הכי מאי אין בו ש\"פ אפילו יש בו נמי לא מבעיא קאמר לא מבעיא יש בו דקלטן ליה מחיצות אבל אין בו אימא לא קלטו ליה מחיצות קמ\"ל ולכל זה כוון רבינו:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..4ce3fac3d25d93884875bde49490f91b64b5a6b1 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,61 @@ +{ + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_Second_Tithes_and_Fourth_Year's_Fruit", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "בכ\"מ, ומפרש רבינו דמיעוטא היינו שאינו מוסיף חומש. ונ\"ב נראה שהכריח לרבינו לפרש כן מחמת קושיית התוס' שם בב\"מ דלמ\"ד אין בחומשו דמנ\"ל מקרא למעט דאינו בר פדיון דטפי הו\"ל למדרש דאינו מוסיף חומש ולכן פירש רבינו דמ\"ד אין בחומשו ס\"ל באמת דאין המיעוט רק דא\"צ חומש אבל מ\"מ בר פדיה הוא אבל הדבר תימה לי דאמאי לא הזכיר רבינו הדין דאם אין בו ש\"פ לא תפיס פדיונו כלל דהא בזה ליכא פלוגתא כלל ובכולי סוגיא דב\"מ ד' נ\"ג מבואר דפחות מש\"פ אינו בר פדיון רק לחזקיה יכול לחללו על מעות הראשונות וכל זה השמיט רבינו וגם הדבר תימה דלפי פירוש רבינו דאם אין בחומשו נפטר מן החומש לגמרי למה דיו לחללו על מעות הראשונות כמו שכתב רבינו בהלכה ה' דהלא המעשר בעצמו יכול לחללו על ש\"פ ובחומש הוא פטור לגמרי למה מתירין לו לחלל גוף המעשר על מעות הראשונות והדבר צ\"ע:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "במל\"מ, דין זה לכאורה סותר למש\"כ בסוף הפרק דלא חשיב דבר שיש לו מתירין אלא היכא דאינו יכול להכניסו. ונ\"ב הדבר פשוט דט\"ס נפל בכאן בד' המל\"מ וצ\"ל דלא חשיב דבר שאין לו מתירין אלא היכא וכו' וכוונתו להקשות דמד' רבינו בכאן שכ' לפיכך אם נתערבו בירושלים אסורין בכל שהן משום שיכול לאוכלם במקומם בטהרה משמע דאם נתערבו חוץ לירושלים לא הוי דשיל\"מ משום דצריך להוציא הוצאות להביאו לירושלים וגם אינו יכול לפדותו במקומו כגון במעשר שנכנס לירושלים ויצא או במעש' שאין בו ש\"פ. [וגם לא היה מעות אחרים שכבר חילל עליהם פעם אחת דאל\"כ בלא\"ה הוי דבר שיל\"מ דהרי יכול לפדותן] ולקמן בסוף הפרק משמע דדוקא אם אינו יכול להכניסן לירושלים כגון דנפלו מחיצות אז הוי דבר שאין לו מתירין אבל אם לא נפלו מחיצות שפיר הוי דשיל\"מ ואף דצריך להוציא הוצאות ומיהו אינו קושיא כ\"כ דהתם בסוף הפרק י\"ל דמיירי שלא יצא מירושלים רק פסיעה אחת וכן כתבו התוס' בב\"מ ד' נ\"ג ד\"ה וליהדר וליעייליה דעיקר הקושיא הוא מדתנא סתמא ושנכנס לירושלים ויצא ומשמע אפילו לא יצא רק פסיעה אחת חוץ לירושלים דא\"צ להוציא הוצאות כלל ולכן הוצרך לתרץ דמיירי שנפלו מחיצות וא\"כ י\"ל דגם רבינו לקמן מיירי בכה\"ג והעיקר קמ\"ל דאף דמחיצה לקלוט דרבנן מ\"מ לא פליג רבנן בין איתנהו למחיצות ובין לתנייהו והלכך הוי דבר שאין לו מתירין:" + ], + [], + [ + "ואי אפשר לפדותו מאחר שנכנס ואע\"פ שאין בו ש\"פ. ונ\"ב מה שנדפס נקודה אחר תיבת שנכנס הוא טעות והנקודה צ\"ל אומר התיבות שוה פרוטה ורבינו ר\"ל דאע\"פ שאין בו ש\"פ מ\"מ לא מהני ליה פדיה אחר שנכנס וכוונתו להעתיק לשון התלמוד בב\"מ ד' נ\"ג דמקשה שם אי הכי מאי אין בו ש\"פ אפילו יש בו נמי לא מבעיא קאמר לא מבעיא יש בו דקלטן ליה מחיצות אבל אין בו אימא לא קלטו ליה מחיצות קמ\"ל ולכל זה כוון רבינו:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d7f721976390c7b3fe866c5556dac6cc4a2877e0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,54 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Tithes", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות מעשרות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מזג יין במים חמים נקבע ואצ\"ל אם בישל היין ואפילו בגת שאסור לשתות ממנו עד שיעשר. ונ\"ב מדברי רבינו אלו משמע דלחכמים דקיי\"ל כוותייהו אין חילוק כלל בין אם שותה על הגת או דשותה חוץ לגת אלא עיקר תליא בין אם מזג במים חמין לבין אם מזג בצונן והא דתנן שם שותין על הגת ומשמע דחוץ לגת אסור וכ\"ה להדיא בשבת ד' י\"א ובעירובין ד' ק' דהא דתנן בעירובין וכן בגת היינו לענין מעשר וכן פירש הר\"ש והרע\"ב במעשרות פ\"ד משנה ד' היינו הכל לר\"מ דאינו מפליג בין חמין לצונן אבל לחכמים אפי' חוץ לגת אינו קובע אם מזג בצונן*) *) [וכן מד' רש\"י ותוס' בעירובין שם שכ' דמתני' וכן בגת כר\"מ אתיא ס\"ל ג\"כ כרבינו דלחכמים אפי' חוץ לגת מותר ונסתלק בזה קושית המהרש\"א בשבת שם ודו\"ק]: וגם נראה מד' רבינו דלא גרס במתני' בדברי חכמים דבצונן פטור מפני שמחזיר את המותר וכן במשנה שבמשניות ובש\"ס במעשרות ליתא להך סיומא רק בש\"ס דשבת ד' י\"א איתא טעם זה ופירש\"י אבל בחמין חייב מפני שאינו יכול להחזיר המותר לגת שלא יחמיץ את היין מחמת החמין ונמשך אחריו הרע\"ב בפי' המשניות שם וכן הר\"ש הביא להגירסא דש\"ס דשבת ופירש ג\"כ הטעם משום דבחמין אינו יכול להחזיר המותר ומשו\"ה הוי קביעות אבל מדברי רבינו נראה דעיקר הטעם משום שהאור קובע למעשר וכ\"כ להדיא בפי' המשניות שלו כי חכמים ס\"ל דהחמין קובעו למעשר כמו שביארנו שהאור קובעת עכ\"ל ובשנות אליהו להגר\"א ז\"ל תפס עיקר הטעם דחכמים משום דבחמין א\"א להחזיר אבל דעת רבינו אינו כן ומה שהביא שם מהירוש' דאמר על הצונן פטור שהוא עראי יכול הוא מחזרתיה לענ\"ד י\"ל דזה אינו אלא טעם דלמה בצונן פטור משום שיכול להחזיר דאל\"ה אף בצונן היה קביעות אבל בחמין בלא\"ה קובע משום שהאור קובע:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2dccd5d5530e0c04b20fb95c0df1c2a6d6f9a840 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,51 @@ +{ + "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Tithes", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_Tithes", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מזג יין במים חמים נקבע ואצ\"ל אם בישל היין ואפילו בגת שאסור לשתות ממנו עד שיעשר. ונ\"ב מדברי רבינו אלו משמע דלחכמים דקיי\"ל כוותייהו אין חילוק כלל בין אם שותה על הגת או דשותה חוץ לגת אלא עיקר תליא בין אם מזג במים חמין לבין אם מזג בצונן והא דתנן שם שותין על הגת ומשמע דחוץ לגת אסור וכ\"ה להדיא בשבת ד' י\"א ובעירובין ד' ק' דהא דתנן בעירובין וכן בגת היינו לענין מעשר וכן פירש הר\"ש והרע\"ב במעשרות פ\"ד משנה ד' היינו הכל לר\"מ דאינו מפליג בין חמין לצונן אבל לחכמים אפי' חוץ לגת אינו קובע אם מזג בצונן*) *) [וכן מד' רש\"י ותוס' בעירובין שם שכ' דמתני' וכן בגת כר\"מ אתיא ס\"ל ג\"כ כרבינו דלחכמים אפי' חוץ לגת מותר ונסתלק בזה קושית המהרש\"א בשבת שם ודו\"ק]: וגם נראה מד' רבינו דלא גרס במתני' בדברי חכמים דבצונן פטור מפני שמחזיר את המותר וכן במשנה שבמשניות ובש\"ס במעשרות ליתא להך סיומא רק בש\"ס דשבת ד' י\"א איתא טעם זה ופירש\"י אבל בחמין חייב מפני שאינו יכול להחזיר המותר לגת שלא יחמיץ את היין מחמת החמין ונמשך אחריו הרע\"ב בפי' המשניות שם וכן הר\"ש הביא להגירסא דש\"ס דשבת ופירש ג\"כ הטעם משום דבחמין אינו יכול להחזיר המותר ומשו\"ה הוי קביעות אבל מדברי רבינו נראה דעיקר הטעם משום שהאור קובע למעשר וכ\"כ להדיא בפי' המשניות שלו כי חכמים ס\"ל דהחמין קובעו למעשר כמו שביארנו שהאור קובעת עכ\"ל ובשנות אליהו להגר\"א ז\"ל תפס עיקר הטעם דחכמים משום דבחמין א\"א להחזיר אבל דעת רבינו אינו כן ומה שהביא שם מהירוש' דאמר על הצונן פטור שהוא עראי יכול הוא מחזרתיה לענ\"ד י\"ל דזה אינו אלא טעם דלמה בצונן פטור משום שיכול להחזיר דאל\"ה אף בצונן היה קביעות אבל בחמין בלא\"ה קובע משום שהאור קובע:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות מעשרות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Cheshek Shlomo", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..4b0258195d185a2e20c2060f6d3448d8b53f7fde --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,793 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Blessings", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ברכות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה מן התורה וכו'. כתב רבינו בסה\"מ לשון התוספתא ברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת: \n", + "ואינו חייב מן התורה וכו'. פרק מי שמתו (ברכות דף כ':) דרש רב עוירא אמר הקב\"ה וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. ופסק רבינו כסתם מתני' ואכתוב עוד בזה בסמוך: \n\n" + ], + [ + "ומדברי סופרים לברך על כל מאכל וכו'. ר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ה) אמרו דילפינן לה מק״ו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ״ש, וכתבו התוספות דלאו ק״ו הוא אלא ברכה דלפניו הויא דרבנן ואכתוב בזה בפ״ג. \n", + "ומ\"ש ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח\"כ יהנה. כן כתב רש\"י והתוס' בפרק הישן והרשב\"א והרא\"ש בפרק כיצד מברכין משום דאסור ליהנות מהעה\"ז בלא ברכה: \n", + "ומ\"ש וכן אם הריח וכו'. בפרק כיצד מברכין (ברכות מ\"ג). \n", + "ומ״ש וכל הנהנה וכו'. ברייתא ר״פ כיצד מברכין (ברכות ל״ה): \n", + "וכן מד\"ס לברך אחר כל מה שיאכל וכו'. בראש פרק כיצד מברכין אמרינן דילפינן ברכה לאחריו בכל הדברים משבעת המינין. ופירש\"י דכתיב חטה ושעורה וכו' וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וברכת ודחי התם בגמרא ראיה זו ואסיקנא אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. ואיכא למידק שרבינו כתב מ\"ע מן התורה לברך אחר אכילת מזון וכל הדברים בכלל מזון חוץ מן המים ומן המלח כדתנן בר\"פ בכל מערבין וא\"כ היכי קאמר בתר הכי דמד\"ס לברך אחר כל מה שיאכל. וי\"ל דכיון דקרא דואכלת ושבעת וברכת כתיב בתר קרא דארץ חטה ושעורה וכו' אית לן למימר דלא חייבה תורה לברך אלא על שבעת המינין הכתובים באותו פסוק וכמ\"ש סמ\"ג בשם ה\"ג, ולפי זה מ\"ש \n", + "רבינו דמן התורה לברך אחר אכילת מזון אחר שבעת מינים קאמר וצ\"ל דזייני טפי מדברים אחרים. ומיהו קשה דא\"כ הו\"ל לרבינו לומר שנאמר ארץ חטה ושעורה וכו' ואכלת ושבעת וברכת. ולכן נ\"ל דרבינו דייק לישנא דתוספתא (ברכות מ\"ח:) דקתני ברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת ומשמע ליה דאחמשת מיני דגן דוקא קאמר מדנקט ושבעת ואין לך דבר שמשביע אלא ה' מיני דגן: \n", + "ומ״ש והוא שישתה רביעית והוא שיאכל כזית. בפרק כיצד מברכין (ברכות ל״ח ל״ט) א״ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף א״ל ר' ירמיה לר' זירא ר״י היכי בריך על זית מליח כיון דשקליה לגרעינתא בצר ליה שיעורא א״ל מי סברת כזית גדול בעינן כזית בינוני בעינן והא איכא. ופירש״י בצר ליה שיעורא וגבי ברכת פירות הארץ אכילה כתיבא ואכילה בכזית. וכתב הרי״ף ש״מ דכל היכא דאיכא כזית בעי ברכה תחלה וסוף אבל היכא דליכא כזית תחילה בעי ברכה שאסור ליהנות מן העולם הזה כלום בלא ברכה ולבסוף לא בעי ברכה עכ״ל. וכ״כ התוס' והרא״ש. ובפרק שלשה שאכלו (ברכות מ״ה) תנן עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה. ובגמרא (שם מ״ט:) למימרא דר״מ חשיב ליה כזית ור״י כביצה והא איפכא שמעינן להו א״ר יוחנן מוחלפת השיטה אביי אמר לעולם לא תיפוך הכא בקראי פליגי וכו' התם בסברא פליגי. וכתבו התוספות וקי״ל בכזית דלפי מה שמחליף ר' יוחנן קאמר ר' יהודה בכזית ור״מ ור״י הלכה כרבי יהודה וגם לאביי דלא מחליף ור״מ אית ליה בכזית נראה דהלכה הכא כר״מ ובכזית דהא קם ליה ר' יוחנן בשיטתו לעיל (דף מ״ח) דאינו מוציא את הרבים עד שיאכל כזית וכן לעיל גבי אכל זית מליח וכן פסק בה״ג ור״ח ושאלתות עכ״ל. וכן כתבו עוד בפ' הישן ובירושלמי אמרו שאם הוא בריה כגון פרידה של ענב או של רמון אע״פ שאין בו כזית מברך עליו תחלה וסוף ומאחר שלא הזכירוהו הרי״ף ורבינו משמע דס״ל דפליג אגמרא דידן אעפ״י שהתוספות וה״ר יונה מיישבים בענין דלא פליג: \n", + "ומטעמת א\"צ ברכה וכו'. ברייתא פרק היה קורא (ברכות דף י\"ד) מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית פולט ואין בכך כלום ר' אמי ור' אסי טעמו עד שיעור רביעתא וכיון דתענית וברכה שוין ממילא דרביעית בעי ברכה וכן כי אמרו דלא בעי ברכה ל\"ש לפניו מלאחריו. וכתב ר\"ח דהיינו כגון שחוזר ופולטו וכן כתב הרי\"ף בפ\"א דתעניות. וכתב הרא\"ש שם דטפי מרביעית אע\"פ שפולטו חשובה הנאה לענין תענית אבל לא לענין ברכה דהא בעינן שיהנה בתוך מעיו וכן נראה שהוא דעת רבינו דגבי תענית כתב בפרק ראשון מהלכות תענית והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט ולגבי ברכה כאן סתם דבריו נראה שאפילו בולע נמי אינה צריכה ברכה ואפשר לתת סמך לדבר דטעמא משום דכתיב ואכלת וברכת שיהא לו כוונת אכילה משמע ורביעית אף על פי שהיא מטעמת כוונת אכילה יש לה וכן פירש ה\"ר מנוח. ואף על גב דהאי קרא לענין ברכה אחרונה מיירי מכל מקום יש לסמוך למקרא זה ברכה ראשונה: \n\n" + ], + [ + "וכשם שמברכין וכו'. עוד יתבארו מיני ברכות אלו בפרקים הבאים בס\"ד: \n\n" + ], + [], + [ + "ונוסח כל הברכות וכו'. נתבאר בהלכות קריאת שמע פ\"א: \n", + "וכל המשנה וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות מ':) ראה פת נאה ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה ראה תאנה נאה ואמר כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה יצא דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא י״ח. וק״ל למה שינה רבינו הלשון וכתב אינו אלא טועה וכן יש לדקדק למה כתב ואין ראוי לשנותם וכו' ונ״ל דתרי גווני שינוי הן האחד שהוא אומר נוסח הברכה שתקנו חכמים אלא שהוא מוסיף בה או גורע ממנה או שהוא אומר כעין נוסח שתקנו חכמים אבל הוא אומר אותה במלות אחרות ומ״מ הם רומזות לנוסח שתקנו חז״ל וכיון שכוונת דבריו עולה למה שתקנו חז״ל אין כאן טעות אבל אין ראוי לעשות כן. השינוי השני הוא שמשנה כוונת הברכה כגון ברוך המקום שבראה שהיא ברכה כוללת וחז״ל תיקנו לברך על כל דבר בפרטות המוציא לחם מן הארץ בפה״ע וכיוצא ועל זה כתב שאינו אלא טועה כלומר וכיון דטועה הוא לא יצא ידי חובתו וכדרבי יוסי. ועי״ל דפלוגתא דר״מ ור' יהודה לאו משום שבראה היא אלא מפני שלא הזכיר שם ומלכות שאילו היה מזכיר שם ומלכות ואומר בא״י אמ״ה שבראה לכ״ע יצא י״ח ומ״מ אע״פ שמזכיר שם ומלכות ואומר ענין הברכות בשינוי טועה הוא דמה בצע לשנות ועכ״ז יוצא י״ח. ולפי זה \n", + "מ\"ש וכל המשנה וכו' אינו אלא טועה אדלעיל קאי שכתב ואין ראוי לשנותה וזה עיקר דאילו לפירושא קמא תיקשי מי גרע מבריך רחמנא מאריה דהאי פיתא: \n", + "וכל ברכה שאין בה וכו'. שם אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות כלומר עם הזכרת השם אינה ברכה ואע״ג דאמר התם אביי דמסתברא כוותיה דרב פסק רבינו כר״י כדקי״ל בכל דוכתי וכן פסק הרי״ף, והרא״ש כתב שר״י היה מסופק הלכה כדברי מי ואמר שאם דילג מלכות שמים למי שפוסק כר״י צריך לחזור ולברך, וכתבו התוספות שלדעת זו אפילו דילג תיבת העולם צריך לחזור ולברך דמלך לבד אינה מלכות ולמאן דמספקא ליה דילמא הוי ברכה לבטלה. וא״ת ברכה אחת מעין ז' אין בה מלכות וי״ל דהאל הקדוש שאין כמוהו חשוב מלכות וי״א דאלהי אברהם הויא כמו מלכות לפי שעדיין לא המליכוהו עליהם העולם עד שבא הוא והודיע מלכותו בעולם כ״כ התוספות ובהכי ניחא לי ברכת אלהי נשמה שאין בה מלכות וגם אינה סמוכה לאשר יצר דהא מעיקרא לבדה התקינוה כדאיתא פרק הרואה (ברכות ס':) כי מתער משנתיה לימא אלהי נשמה וכו' אלא ודאי כיון דקאמר אלהי חשיב כמו מלכות. \n", + "ומה שכתב רבינו אלא אם כן היתה סמוכה לחבירתה הוא ממה שיתבאר פרק י\"א שברכה סמוכה לחבירתה אינה פותחת בברוך וממילא אין בה מלכות דמלכות סמוך להזכרה ראשונה איתקן וכיון שברכה זו סמוכה לחבירתה בהזכרה ראשונה ה\"ה במלכות ובהדיא אמרינן בפרק שלשה שאכלו ברכת הארץ מ\"ט לית בה מלכות משום דסמוכה לחבירתה אלמא דסמוכה לחבירתה מהני אפילו למלכות: \n\n" + ], + [ + "וכל הברכות כולן וכו'. גם זה שם (מ':) מנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא אמר רבא יצא ידי ברכה ראשונה מאי קמ\"ל אע\"ג דאמרה בלשון חול תנינא ואלו נאמרים בכל לשון פרשת סוטה וברכת המזון איצטריך סד\"א ה\"מ היכא דאמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון הקדש אבל לא אמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון הקדש כלומר אלא בנוסח אחר כי הא דמנימין אימא לא יצא קמ\"ל, וזהו שחזר רבינו וכפל אפילו בלשון חול יצא לומר דאע\"ג דאיכא תרתי שאין הברכה כתקנת חכמים והיא בלשון חול אפילו הכי יצא: \n", + "על מ\"ש רבינו ואם שינה את המטבע וכו' יצא. כתב הרמ\"ך תימה דבהלכות ק\"ש כתב לא יצא וכו' וצ\"ע עכ\"ל. ויש לתמוה על תמיהתו דבריש הלכות ק\"ש מיירי ששינה שחתם בברוך או פתח במקום שהתקינו שלא לחתום או שלא לפתוח או ששינה ולא חתם או לא פתח בברוך במקום שהתקינו לחתום או לפתוח והכא מיירי ששינה בנוסח הברכה ולא אמר אותו לשון ממש אלא שאמר ענין הברכה בנוסח אחר ולא שינה לא בפתיחה ולא בחתימה וזה מבואר בדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "כל הברכות וכו'. פרק היה קורא (ברכות דף ט״ו) תנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא ובגמרא אמר רב יוסף מחלוקת בק״ש דכתיב שמע ישראל אבל בשאר מצות ד״ה יצא ופירש״י בכל המצות בכל הברכות ותניא נמי התם לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא. ופירש״י בלבו שלא השמיע לאזניו ומלשון רבינו שכתב בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלב משמע דאע״פ שלא הוציא בשפתיו יצא: \n\n" + ], + [ + "כל הברכות כולן לא יפסיק וכו'. פרק כיצד מברכין אמר רב טול ברוך אינו צריך לברך הבא מלח הבא לפתן צריך לברך ור' יוחנן אמר אפילו הבא מלח הבא לפתן אינו צריך לברך גביל לתורי צריך לברך ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי נמי אינו צריך לברך דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו. ופסק רבינו בהבא מלח כר\"י דהלכה כוותיה לגבי רב ועוד דרב ששת קאי כוותיה ובגביל לתורי פסק כרב ששת דבתרא הוא וכן פסק הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל: \n\n" + ], + [ + "כל הברכות וכו' מותר לטמא וכו'. בסוף פרק מי שמתו (ברכות כ״ו) תנן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע צריכין טבילה ור״י פוטר. כתב ה״ר יונה דמתניתין מקמי דבטלוה לטבילותא אבל השתא דבטלוה לד״ה אינם צריכין טבילה כלל וכ״כ רבינו בפירוש המשנה: \n", + "ואסור למברך וכו'. ברייתא פרק מי שמתו (ברכות כ״ד) האשה יושבת וקוצה לה חלה ערומה מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע אבל לא האיש ותרגמא רב נחמן בר יצחק כגון שהיו פניה טוחות בקרקע כלומר פניה של מטה. ופירש״י טוחות דבוקות ומכוסות בקרקע ומותרת לפי שכשפניה של מטה טוחות גם מהעגבות אינו נראה דבר אבל לא האיש מפני שהביצים והגיד בולטים ונראים: \n\n" + ], + [ + "כל הברכות וכו' עד אף על פי שאינו אוכל ושותה עמהם. סוף פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כ\"ט) תני אהבה בריה דרבי זירא כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם והיין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא בעי רחבה ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו ופשטינן דכיון דאכילת מצה וקידוש א\"א בלא הנאה והנאה א\"א בלא ברכה נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה ומפיק כלומר ואפילו אינו אוכל ושותה עמהם דאילו אוכל ושותה פשיטא דמפיק ומאי קא מיבעיא להו: \n\n" + ], + [ + "כל השומע ברכה וכו'. סוף פרק אלו דברים (ברכות נ\"א:) תנן עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה ובגמרא (דף נ\"ג:) למימרא דישראל אע\"ג דלא שמע כולה ברכה עונה וכי לא שמע היכי נפיק אמר חייא בר רב כשלא אכל עמהם ובפרק לולב הגזול (סוכה ל\"ח) אסיקנא דשומע כעונה א\"כ כיון ששמע הברכה מתחלה ועד סוף יוצא י\"ח ובראש פרק שלשה שאכלו (ברכות מ\"ה:) אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן שנים שאכלו כאחד אחד יוצא בברכת חבירו מאי קמ\"ל תנינא שמע ולא ענה יצא. ואע\"פ שדברי רבינו שמצריך שישמע כל הברכה מתחלתה ועד סופה אמורים אצל יוצא בשמיעה לבד בלא עניית אמן ה\"ה דאפילו עונה אמן אינו יוצא אלא אם שמע כל הברכה מתחלתה ועד סופה שהרי מאי דמשמע בגמרא שאינו יוצא אלא בשמיעת כל הברכה בעונה אמן היא: \n", + "וכל העונה אמן וכו'. בס״פ אלו דברים (ברכות נ״ג:) ר' יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך ואיכא תנא דפליג עליה התם דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אמן ופירש״י שממהרים לברך ליתן שכר ופסק רבינו דלא כרבי יוסי מדאמרינן התם דא״ל רב לחייא בריה וכן א״ל רב הונא לרבה בריה חטוף ובריך כלומר לפי שיותר טוב המברך מעונה אמן ולא אשכחן אמוראי דס״ל כר״י אלמא לית הלכתא כוותיה. וא״ת ע״כ בנתכוון לצאת עסקינן וא״כ מאי קמ״ל בעונה אמן הא אפילו לא ענה אמן אשמועינן רבינו דיצא. וי״ל דכשנתכוון ולא ענה אמן יצא ולא כמברך אבל כי ענה אמן יצא כמברך, א״נ דאתא לאשמועינן דאע״ג דענה אמן צריך שיהא המברך חייב באותה ברכה: \n", + "והוא שיהיה המברך וכו'. משנה בסוף פרק ראוהו בית דין (ר\"ה דף כ\"ט) כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים י\"ח: \n", + "היה המברך חייב וכו'. למד כן מדבעיא לן פרק מי שמתו (ברכות דף כ') נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה לאפוקי אחרים י\"ח אי אמרת דאורייתא אתי דאורייתא מפיק דאורייתא ואי אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י\"ח הא בהדיא שהמחוייב מד\"ס אינו מוציא את המחוייב מן התורה. ומ\"ש לא יצא י\"ח עד שיענה קשה דהא בעונה עסקינן וכדפתח היה המברך וכו' והעונה חייב מן התורה. וי\"ל דעד אסיפא גריר דקאמר עד שישמע מפי מי שהוא חייב בו מן התורה כמוהו והכי קאמר בין שרוצה לצאת על ידי עניית אמן בין שרוצה לצאת ע\"י שמיעה בלבד צריך שיהיה המברך חייב בה מן התורה כמוהו: \n\n" + ], + [ + "רבים שנתועדו וכו'. משנה פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ״ב) היו יושבים לאכול כל אחד ואחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולן ופירש״י היו יושבים בלא הסיבת מטות שמנהגם היה לאכול ולשתות בהסיבה כל א' מברך לעצמו דאין קבע סעודה בלא הסיבה ואמרינן בגמרא דכי אמרו ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן הרי הוא כאילו הסבו ואחד מברך לכולן וז״ש רבינו רבים שנתועדו. וגרסינן תו בגמרא (דף מ״ג) אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה אבל יין לא בעי הסיבה ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה א״ד אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסיבה אבל יין לא מהניא ליה הסיבה ור״י אמר אפילו יין נמי מהני ביה הסיבה, ופסק הרי״ף והרמב״ן ז״ל כלישנא קמא דר״י וכתב הרא״ש ז״ל דהיינו טעמא דכיון דברכות דרבנן הלך אחר המיקל ולישנא קמא מיקל הוא דבשאר דברים בלא הסיבה נמי אחד מברך לכולן. ובזה מתיישבים דברי רבינו ונסתלקה מעליו השגת הראב״ד שכתב תמיה אני למה הניח איכא דאמרי וכו' והוא חומרא עכ״ל. ומצאתי תשובה אחת שהשיב רבינו על זה לחכמי לוניל וז״ל השאלה יורנו מורנו ורבינו למה נניח איכא דאמרי דמשמע לר' יוחנן פת ויין הוא דמהניא להו הסיבה אבל שאר דברים לא מהניא וכל חד וחד מברך לנפשיה ולא הוי חיובא: \n", + "תשובה הדבר ידוע כי הפת חשוב מן הכל וכן היין חשוב מכל המשקים ומכל הפירות ולפי חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מברכין לכל אחד ואחד בפני עצמו ולפי זה הפירוש שעלה על דעתכם בהנהו תרי לישני נמצאו שאר הפירות והמשקין חשובים מהפת והיין שהרי הפת והיין אחד מברך לכולן אם נתוועדו או הסבו ובשאר הפירות אפילו שנתוועדו או הסבו לא יברך אחד לכולן אלא כל אחד יברך לעצמו הפך גדול יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ולאו הכין הוא פירוש הני תרי לישני אלא התרי לישני חד טעמא אית להו ואין לשם חילוק בענין אלא בשינוי המימרא בלבד ויש מקומות בגמרא כזה שמקפיד על נוסח המימרא היאך היתה אע\"פ שאין ביניהם הפרש בענין וזהו הפירוש א\"ר לא שנו אלא פת דבעיא הסיבה פירוש ואח\"כ יברך אחד לכולן אבל לא הסבו לא אבל שאר דברים לא בעו הסיבה אלא אחד מברך לכולן אע\"פ שלא הסבו ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה שיהא אחד מברך לכולן הא לא הסבו כל אחד מברך לעצמו ודין זה בפת בלבד אבל שאר דברים אין בהם דין זה כדי שנאמר מהניא להו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כן הוא ור\"י אמר אפילו יין נמי כל אחד מברך לעצמו ואם הסבו אחד מברך דמהניא ביה הסיבה עכ\"ל: \n", + "ואיני יודע ליישב הסוגיא כפי פירוש רבינו בהני תרי לישני דאיתא בתר הכי מיתיבי בא להם יין כל אחד מברך לעצמו עלו והסבו בא להם יין אע\"פ שכל אחד בירך לעצמו אחד מברך לכולן כלומר דאין ברכה ראשונה פוטרתו כיון שאינו במקום סעודה להיאך לישנא דאמר רב לא שנו אלא פת דבעיא הסיבה אבל יין לא בעי הסיבה קשיא רישא שאני אורחים דדעתייהו למעקר ולהך לישנא דאמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסיבה קשיא סיפא שאני התם דמגו דקא מהניא הסיבה לפת מהניא ליין עכ\"ל הגמרא. והשתא בשלמא אם פירוש דברי רב בלישנא בתרא לא שנו אלא פת דמהניא לה הסיבה אבל יין וכל שאר הדברים לא מהניא להו הסיבה דאע\"פ שהסבו כל אחד ואחד מברך לעצמו היינו דפריך ליה מסיפא דברייתא דקתני בא להם יין אחד מברך לכולן אבל אם פירוש דברי רב ללישנא בתרא כמ\"ש רבינו בתשובה דה\"פ לא שנו אלא פת דמהני ליה הסיבה שיהא אחד מברך לכולן הא לא הסבו כל אחד מברך לעצמו ודין זה בפת בלבד אבל שאר הדברים אין בהם דין זה כדי שנאמר מהניא להו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כן הוא מאי פריך לרב מסיפא אדרבא סיפא אתיא ליה שפיר דקתני אחד מברך לכולן ורישא הוא דקשיא ליה דקתני כל אחד מברך לעצמו כלומר אבל אחד לכולן לא. ועוד דלפי דברי רבינו בתשובה שאין חילוק בין שתי הלשונות לענין הדין לא שייך למימר להיאך לישנא קשיא רישא ולהאיך לישנא קשיא סיפא כיון דתרווייהו חד דינא קאמרי אי קשיא רישא לתרווייהו קשיא ואי קשיא סיפא לתרווייהו קשיא. וצ\"ל שהיתה לרבינו גירסא אחרת בגמ'. אח\"כ מצאתי כתוב שהרמ\"ה השיג עליו השגה זו והשיג עליו עוד על מ\"ש דלפי חשיבות הדבר שמברכים אנו מצריכים ברכה לכל אחד ואחד בפני עצמו אדרבא לפי חשיבות הדבר שמברכין עליו ברכתו חשובה להוציא בה את הרבים י\"ח. ואלולי תשובה זו דברי רבינו פה מיושבים כמ\"ש לעיל שפסק כלישנא קמא לקולא במידי דרבנן. וכיוצא בזה מצאתי להרמ\"ך שכתב וז\"ל אע\"פ שפסק כלישנא קמא נראים דבריו מההיא דפרגיות (ברכות ל\"ח) שנתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך ומההיא דכותבות (שם ל\"ו) שנתן ר\"ג רשות לר\"ע לברך ומההיא דאמרינן אחד מברך לכולן משום ברוב עם הדרת מלך נמצא דלכל דבר שיש בו רוב עם טפי עדיף כשמברך אחד בעבור כולם וכן דעת רב אלפס וההיא דפרק כל הבשר דבריך כל חד לנפשיה מפרשינן ליה דוקא בשנים עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "כל השומע אחד מישראל וכו'. משנה סוף פרק אלו דברים (ברכות נ״א:) עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה משמע דבישראל אע״פ שלא שמע כל הברכה עונה לאחריו אמן והיינו בשאינו חייב בה דאילו חייב בה צריך שישמע כל הברכה כמו שנתבאר כאן ובגמרא וכתבתיו בפרק זה. וכתב הרא״ש ז״ל שאמרו בירושלמי עכו״ם שבירך עונין אחריו אמן לפי שאין דרך עכו״ם לכוין לעבודתו כשמזכיר את השם כלום אלא לבורא עולם הוא מכוין. וגם רבינו יונה ז״ל כתב דאיתא בירושלמי א״ר ברכיה אני עונה אמן אחר כל המברכין משום ברוך תהיה מכל העמים. ובפרק אלו דברים בעי שמואל מרב מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן א״ל אחר הכל עונין אמן חוץ מהתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד הם עשויין. ויש לתמוה על רבינו שכתב דאין עונין אמן אחר עכו״ם ואפשר לדחוק ולומר דלצדדין קתני אם היה עכו״ם או אפיקורוס או כותי לא יענה אם לא שמע כל הברכה אבל כששמע כל הברכה עונה אמן ובתינוק המתלמד אע״פ ששמע כל הברכה לא יענה. ויותר נראה לומר דס״ל לרבינו דכיון דבמתני' לעניין עניית אמן הזכירו כותי ולא עכו״ם משמע דדוקא אחר כותי הוא דעונה כי שמע כל הברכה אבל אחר עכו״ם אפילו שמע כל הברכה לא יענה ואע״ג דבירושלמי אמרו דאחר עכו״ם נמי עונה כיון דבגמרא דידן לא הוזכר ופשטא דמתני' מוכח דאין עונין הכי נקטינן. והא דמפלגינן בין כותי לעכו״ם היינו בימי חכמי המשנה אבל אחר כן כשעשאום כעכו״ם גמורים לכל דבריהם כדאיתא פ״ק דחולין אין חילוק בין כותי לעכו״ם ואחר שום אחד מהם אין עונין אמן אפילו שמע כל הברכה מראש ועד סוף והיינו דרבינו בחדא מחתא מחתינהו לעכו״ם וכותי ותינוק. והטור בא״ח סימן רט״ו העתיק לשון רבינו והשמיט עכו״ם מלשון רבינו ואם כך היתה נוסחתו בספרי רבינו היא גירסא נכונה. ורבינו דקדק בלשונו שכתב או תינוק המתלמד כלומר דהא דאין עונין אמן אחר התינוק היינו דוקא בשעה שהוא מתלמד אבל כשאומר לפטור עצמו עונין אחריו לרמוז למה שאמרו בגמרא וה״מ בדלא עידן מפטרייהו אבל בעידן מפטרייהו עונין: \n", + "ומ\"ש או שהיה גדול ושינה וכו': \n\n" + ], + [ + "כל העונה אמן וכו'. בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ\"ז) ת\"ר אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה. ופירש\"י חטופה שקורא את האל\"ף בחטף ולא בפת\"ח והוא צ\"ל אָמֵן ואומר אֲמֵ\"ן. קטופה שמחסר קריאת הנו\"ן שאינו מוציאה בפה שתהא נכרת. יתומה שלא שמע הברכה אלא ששמע שעונין אמן. ורבינו יונה כתב חטופה הוא שחוטף המלה ואומר במהירות. קטופה הוא שאינו מזכיר כל האותיות וי\"ג קצרה ויהיה ההפרש שבין קצרה לקטופה שהקטופה ר\"ל שאינו מזכיר הנו\"ן וקצרה שאין מזכיר האל\"ף. ורבינו אפשר שגורס ולא קצרה ואפילו אם לא גריס לה הכא למד שלא תהיה קצרה מדאמרינן שם כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו. \n", + "ומ\"ש ולא ארוכה. מימרא דרבה בב\"ח שם שאני אומר כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה: \n", + "ולא יגביה קולו וכו'. (שם מ\"ה) בריש פירקא מימרא דרב חנן בר אבא: \n", + "וכל מי שלא שמע וכו'. כבר כתבתי שכך פי' רש\"י לאמן יתומה וכן פירש בירושלמי וכתב רבינו דהיינו דוקא בברכה שנתחייב בה אבל אם לא נתחייב בה יכול לענות אמן יתומה וראיה מדאמרינן בהחליל (סוכה דף נ\"א:) שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפין בסודרין כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעי וקא ענו אלא היינו טעמא לפי שכבר התפללו כל אחד ואחד ולא היו מחוייבין בברכות שמברך ש\"ץ היו יכולים לענות אמן אע\"פ שלא שמעו הברכה וכן דעת ה\"ר יונה ז\"ל ורש\"י תירץ בע\"א: \n\n" + ], + [ + "כל המברך וכו'. בפרק אין עומדין (ברכות ל\"ג:): \n", + "התינוקות מלמדים אותן וכו'. ס״פ אלו דברים (ברכות נ״ג:) בעא מיניה שמואל מרב מהו לענות אמן אחר התינוקות של בית רבן אמר ליה אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד הם עשויין. משמע מהכא שמלמדין אותן הברכות בהזכרת השם כתיקונן בלא שום שינוי דאל״כ אפילו אחר גדול נמי אין עונין. \n", + "ומ\"ש והעונה אמן וכו', היינו אפילו שלא בשעת לימודם אלא שמברכין לפטור עצמן העונה אחריהם אמן לא יצא י\"ח לפי שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים י\"ח כדתנן בסוף ראוהו ב\"ד (ר\"ה כט): \n\n" + ], + [ + "כל העונה אמן וכו'. ר\"פ שלשה שאכלו (ברכות מ\"ב:) תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא אידך ה\"ז מגונה ל\"ק הא דעני אמן אחר כל ברכה וברכה והא דעני אמן בבונה ירושלים והטעם דאמירת אמן מורה שכבר גמר ברכותיו ואין לו לומר יותר וכשעונה אחר כל ברכה וברכה ה\"ז מגונה שמראה בכל פעם שמסיים ואח\"כ חוזר ומברך. וכתב רש\"י שאחר סיום כל ברכות עונה אמן ואפילו אחר גאל ישראל דשחרית וערבית ולא הוי הפסקה בין גאולה לתפלה כיון שצריך לאומרו: \n", + "וכתב ה\"ר יונה ז\"ל שהגאונים ז\"ל כתבו עוד שאחר אכילת פירות צריך לברך ומ\"ש בתוספתא אחר המצות ואחר הפירות ועונה בסוף אמן ה\"ז דרך בורות לא אמרו אלא בברכה שלפניו שאם משברך על עשיית המצות יענה אמן קודם העשייה נראה כמפסיק וכן בברכת הנהנין אבל בברכה אחרונה סוף ברכה נקראת וצריך לענות אמן. ואין כן דעת רבינו אלא שאין לענות אמן אחר ברכותיו אלא בשני תנאים. האחד שיהיו הברכות ההם שעונה אחר אחרונה שבהם אמן בסוף הענין לא בתחלתו וזהו שמעטו בתוספתא ברכת המצות שרובן יש בהם ברכה בתחילה ולא בסוף. והתנאי השני שיהיו שתי ברכות או יותר סמוכות ואז יענה אמן אחר הברכה שהיא סוף כל הברכות ההם אבל אם היתה ברכה אחת לבד אע\"פ שהיא אחרונה לא יענה אחריה אמן וזהו שמיעטו בתוספתא ברכת הפירות וסתמא קתני ל\"ש ברכה שבתחלה ול\"ש ברכה שבסוף ולמדנו כן רבינו במ\"ש והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות שבאומרו סוף ברכות משמע שצריך שיהיו שתי ברכות או יותר ובאומרו אחרונות למדנו דדוקא בברכות אחרונות שייך עניית אמן אבל לא בברכות ראשונות ובאומרו ואחר ברכה אחרונה של ק\"ש של ערבית נתכוון לומר דדוקא של ערבית שהוא מברך אחריה שתי ברכות אבל אחר ברכה אחרונה של ק\"ש של שחרית שאין שם אלא ברכה אחת אינו עונה אחריה אמן וכ\"כ ה\"ר יונה שזה דעת רבינו שלא לענות אמן אחר גאל ישראל דשחרית. ומ\"ש בספרי רבינו פ\"ט מה' תפלה סדר תפלות הציבור כך הוא וכו' עד שמברך גאל ישראל אמן י\"ל דהתם לא שיענה אמן אחר ברכותיו אלא שימהר לגמור גאל ישראל קודם שליח ציבור ויענה אחר שליח ציבור. ויותר נראה לומר שאמן הכתוב שם ט\"ס הוא וצריך למוחקו ובגירסת ה\"ר מנוח ליתיה וכן מצאתי בספר מדוייק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו ולמה לא יענה אמן אחר אהבת עולם וכו'. בא ליתן טעם לתנאי הראשון שאין עונין אמן בסוף ברכות שהם ראשונות: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות וכו'. בא ליתן טעם לתנאי השני שהוא שאין עונין אמן אחר ברכה אחת אף ע״פ שהיא אחרונה וברכות המלך וברכות כ״ג מפורשות במשנה פרק ואלו נאמרים (סוטה דף מ' מ״א) וברכות כ״ג שנויות עוד ביומא פרק בא לו (יומא דף ס״ח) שאחר קריאת התורה היה מברך שמונה ברכות ובסופן עונה אמן: \n", + "וכתב הראב\"ד לא ידעתי מהו זה וכו' ואין חוששים לדבריו עכ\"ל. ביאור דבריו כי הוא ז\"ל נסתפק במ\"ש רבינו ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות אם אמר כן על ברכה ראשונה או על ברכה אחרונה ולכך אמר אם אמר על ברכה ראשונה טעמא בכלל ברכת המצות דהיינו כדי שלא יפסיק באמן בין הברכה ובין הדבר שבירך עליו ומה צורך לטעם אחר ואם בא ליתן טעם למה לא יענה אמן אחר ברכה אחרונה של שבעת המינין כלומר דאילו בשאר המינין ברכה אחרונה היא בורא נפשות רבות ולפום גמרא דידן אינה חותמת בברוך ס\"ל להראב\"ד דאינו עונה אמן אחריה ולכך אמר שאם כוונת רבינו ליתן טעם למה לא יענה אמן אחר ברכה אחרונה של ברכת הפירות של שבעת המינים גם זה הבל כו' ואין חוששין לדבריו כלומר אלא ברכה אחרונה מצטרפת לראשונה והו\"ל שתים ועונה אמן אחריהם כדעת הגאונים ז\"ל. ואין זו השגה לרבינו שהרי הוא מפרש פי' יפה בתוספתא כמו שכתבתי ונתן טעם לשבח לדבריו כמבואר בלשונו: \n\n" + ], + [ + "כל האוכל דבר האסור וכו': כתב הראב\"ד טעה בזה טעות גדולה וכו' למה לא יברכו הואיל ונהנו עכ\"ל. טעמו מדתנן (ברכות מ\"ה) שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנים עליהם ומשמע ליה ז\"ל דלא אמרו אלא שאין מזמנין עליהם אבל ברוכי מברכי. וכתב הרא\"ש שנראה לו כדברי הראב\"ד ז\"ל מדתניא בפרק קמא דסנהדרין (דף ו':) ובפרק הגוזל (ב\"ק צ\"ד) ראב\"י אומר הרי שגזל סאה חיטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ה' אלמא שחייב לברך אלא שברכתו הוא ניאוץ עכ\"ל. ואיני יודע למה דחה דברי רבינו בכך דהא תניא בפרק כל שעה ובפרק קמא דחלה ירושלמי תני מצה גזולה אסור לברך עליה א\"ר אושעיא ע\"ש ובוצע ברך נאץ ה' הדא דאמרה בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו ר\"י אומר אין עבירה מצוה א\"ר אילא אלה המצות אם עשייתן כמצותן הרי הם מצות ואם לאו אינן מצות, ואין לדחות ולומר דאדרבה משם ראיה דטעמא דמצת מצוה היא הא לאו הכי שפיר מברך עליה, דהא איכא למימר דברכת המזון נמי מצוה היא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת והא דנקט מצה להודיעך כחו דר' אושעיא דאע\"ג דאיכא נמי מצות מצה מברך בסוף וההיא דגזל סאה חיטים נמי כדברי רבינו דייקא לפום נסחאי דידן שכתוב בהן כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ דמשמע דמתמה כיצד אפשר שיברך והלא אם היה מברך אינו אלא מנאץ הילכך לא יברך וגם לפי נוסחת הרא\"ש י\"ל דה\"ק אם בא לברך אין זה מברך אלא מנאץ הילכך לא יברך ועוד דבהדיא תניא בתוספתא דמסכת דמאי פרק שני לא יושיט ישראל אבר מן החי לבני נח ולא כוס יין לנזיר שאין מאכילין לאדם דבר שהוא אסור לו ועל כולן אין מברכין עליהן ואין מזמנין עליהן ואין עונין אחריהן אמן וגם מדברי רש\"י בפירוש משנה קמייתא דפרק שלשה שאכלו משמע דס\"ל דאין מברכין על דבר איסור וכן נראה שהוא דעת ה\"ר יונה וגם הרשב\"א סובר כן והביא ראיה מדתניא בפרק במה מדליקין (שבת דף כ\"ג) הדמאי מברכין עליו ומזמנין עליו אלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל אין מברכין עליו ודוחק הוא לומר דמברכין כדי נסבא ואגב גררא דמזמנין ע\"כ. וסובר רבינו שמה שאמרו אסור לברך עליה לאו דוקא אלא לומר שאינו צריך לברך עליה וכתב רבינו דאינו מברך לא בתחלה ולא בסוף משום דההוא טעמא דאבל בסוף דמים הוא חייב לו לא שייך אלא בגזל ולא בשאר איסורין ומעתה מתניתין דתנן בפרק שלשה שאכלו אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנין עליהן לאו דוקא זימון דה\"ה אין מברכין עליהן אלא איידי דתנא רישא אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו מזמנין עליהם דאשמועי' דלא מיבעיא דמברכין עליהן אלא מזמנין נמי תנא נמי סיפא אין מזמנין אבל ה\"ה דאין מברכין עליהן: \n", + "ומה שכתב רבינו בין בשגגה. היינו לברכה שבסוף דאילו לשבתחילה לא שייך למימר בשגגה אינו מברך שהרי אינו יודע שהוא של איסור. ואמרו בגמרא טבל פשיטא לא צריכא בטבל דרבנן ה\"ד בעציץ שאינו נקוב. מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו פשיטא לא צריכא שהקדימו בכרי כלומר שאחר שנתמרח ונעשה כרי קדם לוי ונטל מעשר ראשון קודם שנטל כהן תרומה גדולה נמצאת תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה וסד\"א שיהא דינו כאילו הקדימו בשבלים שיתבאר בסמוך קמ\"ל. מעשר שני והקדש פשיטא לא צריכא שנפדו שלא כהלכתן מעשר שני שפדאו שלא בכסף צורה ואנן בעינן כסף צורה דכתיב וצרת הכסף הקדש שחללו ע\"ג קרקע ואנן בעינן ונתן הכסף וקם לו ואשמועינן מתניתין דבכל הני אין מזמנין. ובהנך דקתני דמזמנים עליהם אמרינן דטעמא דדמאי משום דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה דתנן מאכילים את העניים דמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו היינו כגון שבעודו בשבלים קדם לוי ונטל מעשר ראשון קודם שנטל כהן תרומה גדולה נמצאת תרומה גדולה בתוך המעשר הזה ואשמועינן מתני' שכיון שהקדימו בשבלים דאכתי לא אידגן פטור מתרומה גדולה וכיון שיפריש תרומת מעשר מזמנין עליו ומעשר שני והקדש שנפדו כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש. \n", + "ומ\"ש רבינו או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו תרומותיו היינו אפילו ניטלה אחת מהן הואיל ולא ניטלה חבירתה אין מזמנין עליו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "סדר ברכת המזון וכו' עד והמטיב. ברייתא פ' שלשה שאכלו (ברכות מ\"ח:): \n", + "ברכה ראשונה וכו'. (שם) אמר רב נחמן משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן. יהושע תיקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ. דוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים דוד תיקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה ביום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. וכתב הרמב\"ן ז\"ל בהשגות שאין מטבע לברכת המזון מן התורה אבל נצטוינו מן התורה לברך אחר אכילתנו כל אחד כפי דעתו כענין ברכת מנימין רעיא בריך רחמנא מאריה דהאי פתא ובאו הנביאים ותיקנו לנו נוסח מתוקן הלשון וצח המליצה ושנינו בו אנחנו עוד בגלות ומלכות בית דוד משיחך במהרה תחזירנה למקומה ותבנה ירושלים כי הענין תיקון שלמה ובית דינו והלשון כפי הזמנים יאמר וכיוצא בזה כתבו הרא\"ש והרשב\"א ז\"ל בפרק שלשה שאכלו: \n\n" + ], + [ + "הפועלים שהיו עושין וכו'. ברייתא פרק היה קורא (ברכות דף ט\"ז) ופירש\"י אין מברכין לפניה לפי שאינה מן התורה. וכתבו התוספות וחותם בברכת הארץ אף על גב דמדאורייתא הם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעל הבית, ואין צורך לזה שאין מנין הברכות שאחר המזון מן התורה כנראה מדברי הרמב\"ן ז\"ל שכתבתי בסמוך גם רבינו כתב בספר המצות שלו והמצוה י\"ט שצונו לברכו אחר האכילה ולא הזכיר מנין הברכות ולדעתם ז\"ל הנך קראי דמייתי בגמרא ללמד על כל ברכה וברכה אסמכתא בעלמא נינהו. וכתב רש\"י ז\"ל כולל שתי ברכות כאחת שברכת הארץ ובנין ירושלים דומות. וכתב ה\"ר מנוח וכולל בבונה ירושלים שאומר שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה וירושלים עירך שתבנה אותה במהרה בימינו ואם רצו לברך ארבע ברכות ב\"ה יכול לעכב מפני ביטול מלאכתו וש\"מ שאסור לברך בשעת עשיית מלאכה והכי איתא בירושלמי א\"ר מונא זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה (עד) בשעה שיברך עכ\"ל. והגהות מיימון כתבו בפ\"א גבי הא דאמרי' אביי עני ליה בקול רם כי היכי דלישמעו פועלים דהאי טעמא לא שייך לדידן כי אדעתא דהכי משכירים פועלים שיהיו קורין ומתפללים כשאר כל אדם: \n\n" + ], + [ + "ברכת הארץ וכו'. פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ\"ט) ר' אבא אומר צריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף ופירש רש\"י בתחלה וסוף נודך ה' אלהינו ועל כולם ה' אלהינו אנו מודים לך: \n", + "ומה שכתב וחותם בה וכו'. בפרק שלשה שאכלו מקשה למאן דאמר דאין חותמים בשתים מדמברכינן על הארץ ועל המזון ומשני דכולה חדא חתימה היא דה\"ק ארץ דעבדא מזון: \n", + "וכל שלא אמר וכו'. (שם דף מ\"ח:) תניא רבי אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא י\"ח נחום הזקן אומר צריך שיזכיר בה ברית רבי יוסי אומר צריך שיזכיר בה תורה פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזו ניתנה בשלש בריתות וזו ניתנה בי\"ג בריתות. ופרש\"י בי\"ג בריתות בפרשת מילה שניתנה לאברהם הם כתובים: \n", + "וכתב ה\"ר יונה ז\"ל דמאי דבעי למימרא ארץ טובה ורחבה לפי שארץ ישראל נשתבחה בזה הלשון והא דבעי להזכיר ברית משום שבזכותו ירשו הארץ וכן בזכות התורה כדכתיב למען תחיון ובאתם וירשתם וכתיב ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חקיו: \n\n" + ], + [ + "ברכה שלישית וכו'. שם (מ\"ט) אמר רב ששת פתח ברחם על ישראל חותם במושיע ישראל פתח ברחם על ירושלים חותם בבונה ירושלים ורב נחמן אמר אפילו פתח ברחם על ישראל חותם בבונה ירושלים כלומר דרחמי ישראל היינו בנין ירושלים ושפיר הוי חתימה מעין פתיחה ופסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כרב נחמן: \n", + "ומה שכתב רבינו או נחמנו וכו'. הוא ממה שאמרו שם (מ\"ח ב) בברייתא בשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה וכתב הרי\"ף מתחיל בנחמה שאומר נחמנו וכו' וחותם מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. ואע\"ג דאמרינן בגמרא שאין חותמין מושיע ישראל ובונה ירושלים לפי שאין חותמין בשתים ל\"ק שאילו היה אומר מנחם עמו ישראל ובונה ירושלים ה\"ל חותם בשתים אבל כיון שאומר מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים דבר אחד הוא שינחמנו על ידי הבנין: \n", + "וכתב הרא\"ש שיש מתרצים כן ושה\"ר יונה היה אומר שגם זה חשוב לשתים כמו שמצינו בהביננו וישמחו צדיקים בבנין עירך שהוא מעין שתי ברכות על הצדיקים ולירושלים אבל החותם מנחם ציון בבנין ירושלים לא הוי כחותם בשתים דירושלים וציון חדא הוא. ולי נראה דלא קשיא מההיא דהביננו לומר דחשיבא כשתים שאע\"פ שאפשר שירמוז לשתי ברכות מ\"מ פשטא דמילתא לא הויא אלא כעין ברכה אחת. \n", + "ומ\"ש וכל מי שלא אמר מלכות בית דוד וכו'. ג\"ז שם בברייתא כתבתיה בסמוך ר' אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו: \n\n" + ], + [ + "בשבתות וי\"ט וכו'. ברייתא שם ובשבת מתחיל בנחמה ואומר קדושת היום באמצע ופירש הרי\"ף ז\"ל כמ\"ש בסמוך. \n", + "ומ\"ש שאומר רצה והחליצנו וכו' וכן מ\"ש שבי\"ט אומר יעלה ויבא. וכן בר\"ח ובחש\"מ וכו'. פרק במה מדליקין (שבת כ\"ד) איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא אינו מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא סבר לאדכורי בבונה ירושלים א\"ל כתפלה מה תפלה בהודאה אף ברכת המזון בהודאה איבעיא להו מהו להזכיר של ר\"ח בבהמ\"ז את\"ל חנוכה דרבנן לא צריך ר\"ח דאורייתא צריך או דילמא כיון דלא אסור בעשיית מלאכה לא מדכרינן רב אמר מזכיר ור' חנינא אמר אינו מזכיר אמר רבי זירא נקוט דרב בידך דתני ר' אושעיא ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר\"ח וחוה\"מ יש בהם הזכרה בברכת המזון וימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי של תעניות ושל מעמדות אין בהם הזכרה בברכת המזון כלומר בערבית של ליל כניסת התעניות וכ\"ש בליל יציאתו שכבר עבר היום. ואף ע\"ג דאמרינן דחנוכה אינו מזכיר ועוד שאמר את\"ל חנוכה דרבנן אינו מזכיר כתב רבינו שמזכיר מדאשכחן הנך אמוראי שהיו מזכירין ולא היו חולקים אלא באי זה מקום יזכיר וחנוכה ופורים דינן שוה ועדיף נמי פורים שהוא מכתבי הקדש. והרא\"ש ז\"ל כתב ותימא הוא שלא הביא הגמרא ברייתא דתני ר' אושעיא לפשוט דאין מזכיר חנוכה ב ל ל ל ל \n\n" + ], + [], + [ + "ברכה רביעית וכו'. בפ' שלשה שאכלו (ברכות מ\"ט) אמר רבה בר בר חנה הטוב והמטיב צריכה מלכות ואסיקנא דהיינו לומר שצריכה ג' מלכיות חדא שפותח בא\"י אמ\"ה ועוד תרתי אבינו מלכנו וכו' המלך הטוב והמטיב כלומר שמן הדין היה שלא להזכיר בה מלכות כלל כיון דסמוכה לברכה ראשונה כדאשכחן בכל ברכה הסמוכה לחבירתה אלא שלפי שהזכיר בבונה ירושלים מלכות בית דוד צריך גם כן להזכיר מלכות שמים ולא תקנוה בברכה עצמה שלא להשוות מלכותא דארעא עם מלכותא דרקיעא אלא תקנוה בהטוב והמטיב וכיון שתקנו בה מלכות דבונה ירושלים תקנו גם כן מלכות כנגד ברכת הארץ: \n", + "וכתב ה\"ר יונה ז\"ל שהטעם שאף על פי שהוא מטבע ארוך אין חותמין בה בברוך לפי שכל השמות האלו שמות התאר הם שאנו אומרים שהוא מלך ומטיב וגומל וכל מה שאומר אצל הבורא משמות התאר ענין אחד הוא ואף על פי שאומר הוא יגמלנו הוא ענין אחד שגם זה תאר הוא שאנו אומרים שהוא גומל עלינו בכל יום. עוד נוכל לתרץ שמתחלה כשתקנו הטוב והמטיב לא תקנו בה כל זה הנוסח אלא הוסיפו בה כל אלו הדברים. ומפני איתרע ביה מילתא פתח ובריך הטוב והמטיב אל אמת וכו' ומסיים בה בגמרא גודר פרצות בישראל הוא יגדור הפרצה הזאת בישראל. וסובר רבינו דהא לישנא אינו מענין הברכה אלא בקשת רחמים על האבל והכל לפי מה שירצה לבקש רחמים עליו הכל כפי צחות לשונו. ודע שבגמרא גרסינן שופט בצדק לוקח נפשות במשפט ורבינו לא כתב לוקח נפשות במשפט לפי שהרי\"ף לא כתבו ובה\"ג כתב דלא אמרינן ליה משום דכיון דאמרינן בפרק במה בהמה (שבת נ\"ה:) יש מיתה בלא חטא היאך נאמר לוקח נפשות בצדק. וה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל כתבו שאין למוחקו דאע\"פ דיש מיתה בלא חטא כל דרכיו משפט: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ט-י) בבית חתנים וכו'. פ\"ק דכתובות (דף ז' ח') ת\"ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים בעשרה כל ז' אמר רב יהודה והוא שבאו פנים חדשות רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו כלומר כל ז' ברכות מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא: \n", + "ומ\"ש עד כמה מברכין ברכה זו וכו'. מימרות דרב הונא שם (דף ז') ותניא נמי מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד ואוקמוה בגמרא דהכי קאמר ליכא בתולה דבצרה מז' וליכא אלמנה דבצרה מיום א' כלומר דאלמנה שנשאת לבחור ואלמון שנשא בתולה מברכין ז'. ומפרש רבינו דכל הנך מברכין היינו בשעת סעודה. ופנים חדשות היינו בני אדם שלא עמדו שם בברכת הנישואין ולא שמעו הברכות ולפיכך מברכין בשבילם בסעודה ראשונה ז' ברכות אבל אם עמדו שם בשעת נישואין ושמעו ז' ברכות אין מברכין ז' ברכות ואפי' בסעודה ראשונה. והרמ\"ך כתב לפי סוגיית ההלכה ברכות חתנים בסעודה נתקנו וכיון שכן אין נכון שיפטור ברכות נשואין ברכות סעודה. ומנהגנו לברך ברכת חתנים בתוך הסעודה אע\"פ שהיה כל הקהל בשעת נישואין ושמעו ברכת חתנים עכ\"ל. וכ\"כ הרא\"ש אהא דאמרינן רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו י\"מ סעודה קמייתא ומיהו אם לא אכל עד הלילה מברכין דלא גרע מפנים חדשות כיון דאכתי לא אכלו בני החופה עכ\"ל וכ\"כ הטור וכן פשט המנהג: \n", + "ומ\"ש וחתנים מן המנין. שם (דף ח') מימרא דר' יצחק אמר ר' יוחנן אך מ\"ש ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים [נראה פשוט דהא אפילו צרופי לא מצרפינן עבד וקטן בדבר הצריך עשרה כדאיתא ברכות (מ\"ז) כ\"ש שהם לא יברכו]: \n\n" + ], + [ + "ואלו הם ז' ברכות כו'. כך הם סדורות בגמרא שם (ז' ח') ורש\"י והר\"ן ז\"ל האריכו בפירושן ולא ראיתי לכותבן שלא להאריך: \n\n" + ], + [ + "שכח ולא הזכיר וכו'. פרק שלשה שאכלו (ברכות מ\"ט) יתיב רבי זירא אחורי דרב גידל ויתיב רב גידל קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן שבתות וכו' טעה ולא הזכיר של י\"ט אומר ברוך שנתן י\"ט וכו' טעה ולא הזכיר של ר\"ח אומר ברוך שנתן ר\"ח לעמו ישראל לזכרון ולא ידענא אי אמר בה שמחה אי לא אמר בה שמחה אי חתים בה אי לא חתים בה וסובר רבינו דכיון דמספקא ליה לא מדכרינן בה שמחה ולא חתמינן בה. וזה דעת הרי\"ף. ונראה מדברי רבינו דבאינך חותם בהם בשם ומלכות וכן דעת רוב המפרשים. וכן משמע מדמספקא ליה בר\"ח אלמא דבאינך פשיטא ליה דחתים. ובתר הכי אמר רב מנשיא בר תחליפא לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב נחמן אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ר\"ח בתפלה מחזירין אותו בברכת המזון אין מחזירין אותו ומפרש רבינו חוזר לראש לתחלת ברכת המזון: \n", + "וכתב הראב\"ד טעה בזה וכו' וחוזר לתחלת בונה ירושלים עכ\"ל. ורש\"י כתב כרבינו דחוזר לתחלת ברכת המזון כדאמרינן עקר רגליו חוזר לראש התם הוא דאיכא עקירת רגלים אבל הכא סיום ברכה הוא עקירת הרגלים עכ\"ל, ומ\"ש אבל הכא סיום ברכה וכו' כלומר דהתחלת הטוב והמטיב היינו גמר ברכת המזון כמו שעקירת רגלים הוא גמר תפלה והטעם דברכת הטוב והמטיב אינה עיקר ברכת המזון דהא ביבנה תקנוה. וכתב הרא\"ש ז\"ל דלא מסתבר ליה דעת הראב\"ד דשאני התם דשלש ברכות אחרונות חשובות כברכה אחת וכל שלא סיים תחנונים חוזר לרצה וכן ברכת המזון חשובות כולן כברכה אחת וצריך לחזור לראש ומדכתב רבינו חוזר לראש שהוא ברכת הזן ולא כתב חוזר לראש ברכת המזון יש לדקדק שאינם צריכין לחזור ולזמן וכמו שכתב הטור. \n", + "ומ\"ש וכן בחולו של מועד. כלומר שדין חולו של מועד שוה לדין ראש חדש דשניהם ימים שיש בהם קרבן מוסף ואינן י\"ט: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ובחנוכה ובפורים שכח ולא הזכיר הענין בברכת המזון אינו חוזר. כלומר אפילו נזכר קודם שיתחיל ברכת שלישית אינו אומר שום דבר. והטעם שהרי אמרו בגמרא שבת (כ\"ד) גבי חנוכה אינו מזכיר בברכת המזון ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה ואע\"פ שאנו מזכירין הבו דלא לוסיף עלה: \n\n" + ], + [ + "מי שאכל ושכח וכו'. משנה בברכות ס\"פ אלו דברים עד אימתי הוא מברך עד כדי שיתעכל מזון שבמעיו (שם נ\"ג:) וכמה שיעור עיכול א\"ר יוחנן כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה: \n", + "וכתב ה\"ר יונה ז\"ל שמשעה שמתחיל להיות רעב אע\"פ שלא גמר להתעכל כמו שנתעכל לגמרי דיינינן ליה. וכתב הרא\"ש וכן לענין שתיית יין ואכילת פירות אם אינו צמא או רעב ותאב לאותם פירות יברך עכ\"ל. ותימה לי מילתא אם אכל פירות ונתעכלו שהוא רעב אע\"פ שאינו מתאוה לאותן פירות למה לא יברך: \n", + "וכן אם נעלם ממנו וכו' חוזר ומברך. משום דברכת המזון דאורייתא ואתא רבינו למימר שאעפ\"כ אם נתעכל כל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חמשה מינין הן וכו'. משנה פרק כל שעה (פסחים ל\"ה) אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח בחטים ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון ובגמרא תנא כוסמין מין חיטין שבולת שועל ושיפון מין שעורים: \n", + "ומ\"ש וחמשה מינין האלו וכו'. הוא מדתנן (נדרים נ\"ה) פרק הנודר מן הירק הנודר מן התבואה אסור בפול המצרי יבש דברי ר\"מ וחכמים אומרים אינו אסור אלא בה' מינין בלבד [משנתנו לא כך היא שנויה וצ\"ע]: \n", + "ומ\"ש ואחר שדשין וכו'. בפרק כל שעה (פסחים ל\"ה:) ובפ' שלשה שאכלו (ברכות מ\"ז) אמרינן מ\"ש כשהקדימו בשבלים לכשהקדימו בכרי ואמרו האי אידגן והאי לא אידגן כלומר דכי הקדימו בכרי אידגן. ובסוף משנה דנדרים שכתבתי בסמוך (דף נ\"ה) תנן ר\"מ אומר הנודר מן הדגן אינו אסור אלא בה' מינין אבל הנודר מן התבואה אסור בכל ומותר בפירות האילן ובירק ומשמע דרבנן מודו ליה בנודר מן הדגן ולא פליגי עליה אלא בנודר מן התבואה ובהדיא תנן בפ\"ק דחלה וחכמים אומרים הנודר מן הדגן אינו אסור אלא בחמשת המינים והפת הנעשה מהם וכו': \n\n" + ], + [ + "האוכל פת וכו'. כך פשוט פרק כיצד מברכין (ברכות ל\"ה ל\"ח) שעל הפת הוא אומר המוציא ובגמרא איפליגו אי אומר מוציא או המוציא ואסיקנא והלכתא המוציא: \n", + "אכל דגן שלוק. ברייתא שם (דף ל\"ז) הכוסס את החטה מברך עליה בפה\"א ומפרש רבינו דהיינו אפי' בשלם כיון שהם שלימים שלא הוסרה קליפתן ולא חלקו אותו וז\"ש אכל דגן שלוק כלומר דלא מיקרי מבושל כיון שלא הוסרה קליפתו ולא חולק ואמר כמו שהוא כלומר כמו שמביאין אותו מהגורן וכ\"כ ה\"ר יונה. וכיון שמברכין בורא פה\"א מברכין לאחריו בנ\"ר. ואע\"ג דקתני הכוסס את האורז מברך בפה\"א ומשמע דהיינו דוקא אכלו חי שאני התם שדרכו לבשלו שלם ומ\"מ צריך עיון למה לא כתב רבינו דין כוסס את האורז: \n", + "אכל קמח וכו'. (שם ל\"ו) קימחא דחיטי רב יהודה אמר בפה\"א ורב נחמן אמר שהכל נ\"ב. וכתב הרי\"ף דפסקו רבוותא כר\"נ דלא רגילי אינשי לספויי קימחא. וגרסינן תו בגמרא א\"ר זירא אמר רב מתנא אמר שמואל אקרא חייא וקימחא דשערי מברך שהכל ולכן סתם רבינו וכתב אכל קמח דמשמע קמח מאיזה קמח מה' מינין מברך לפניו שהכל נ\"ב וכו': \n\n" + ], + [ + "קמח של אחד מחמשת המינין וכו'. ג\"ז שם (דף ל\"ח) שתיתא רב אמר שהכל ושמואל אמר במ\"מ אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה: \n\n" + ], + [ + "קמח של אחד מחמשת המינין שבישלו וכו'. ג\"ז שם (ל\"ו) חביץ קדירה וכן דייסא רב יהודה אמר שהכל רב כהנא אמר במ\"מ בדייסא גרידא כ\"ע לא פליגי דבמ\"מ כי פליגי בדייסא כעין חביץ קדרה רב יהודה אמר שהכל דובשא עיקר רב כהנא אמר במ\"מ סמידא עיקר אמר רב יוסף כוותיה דרב כהנא מסתברא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברך עליהן במ\"מ. וכתב הרי\"ף וכן הלכתא. \n", + "ומ\"ש וכן הדגן וכו'. ברייתא (שם דף ל\"ז) אלו הן מעשה קדרה חילקא טרגיס סלת זריז וערסן ופירש\"י במ\"ק מפרש להו חילקי חיטי דמתברי באסיתא חד לתרי טרגיס חד לתלת זריז חד לארבע ערסן חד לחמש: \n", + "וכן כל תבשיל וכו' אם עירב בו קמח. מתבאר מתוך מימרא דרב כהנא שכתבתי בסמוך ומשמע שהוא הדין לעירב בו את הפת: \n\n" + ], + [ + "וזה כלל בברכות וכו'. משנה שם (דף מ\"ד:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כיצד היא הטפלה המעורבת עם העיקר וכו'. שם (דף ל\"ט) אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמר לן תבשילא דסילקא דלא מפשו קימחא בפה\"א דליפתא דמפשו קימחא טפי במ\"מ והדר אמר אידי ואידי בפה\"א והאי דשדו ביה קימחא לדבוקי בעלמא עבדי: \n", + "ומ״ש אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר. הוא מדאמרינן בפ' משילין (ביצה לח:) מידי דעביד לטעמא לא בטיל: \n", + "ומ\"ש לפיכך מיני דבש וכו'. נראה מדברי רבינו שאם לא היו נותנין החלב חיטה כדי לדבק אלא כדי לאכול החלב חיטה בדבש היה מברך במ\"מ ולפי זה ה\"ה לכל הדברים המרוקחים בדבש שמרקחים אותם כדי לאכלם בדבש שמברכין על הדבר המרוקח שהוא עיקר והדבש טפלה וכדברי החולקים על הטור בסימן ר\"ד. ואיכא למידק שהרי כתב שאם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר והדבש כיון שהוא בא ליתן טעם בתערובות הוא עיקר ועליו יש לברך. ואפשר שכיון שהדברים המתרקחים הם נתנים לתוך הדבש אינם מתבטלים לגבי דידיה שלא באו לדבק לבד וכיוצא בהם דס\"ד דבש תשמיש לדבר המרוקח ודמי לפירות ששלקום במים שהם נכשרים לאכילה על ידי המים ומברכין עליהם ברכתן הראויה להם ולא ברכת המים ה\"נ דכוותה: \n\n" + ], + [ + "כיצד היא הטפלה שאינה מעורבת וכו'. משנה (שם דף מ\"ד) הביאו לפניו מליח בתחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת מפני שהפת טפילה לו: \n\n" + ], + [ + "הפת שפתת אותה וכו'. לשון זה הוקשה לרוב חכמי זמננו דמשמע דקשיא רבינו דידיה אדידיה שבתחלה כתב דבחד לטיבותא דליהוי בהו דהיינו יש בהם כזית אע\"פ שנשתנה צורתה או לא נשתנה צורתה אע\"פ שאין בהם כזית מברך המוציא והדר קתני דבחדא לריעותא דליהוי בהו דהיינו אין בהם כזית אע\"פ שלא נשתנה צורתה או שנשתנה צורתה אע\"פ שיש בהם כזית מברך במ\"מ. והרב מהרר\"י ן' שושן כתב וז\"ל בישל פתיתין או לשן במרק אם הם כזית אפילו נשתנה צורת הפת המוציא, אם הם פחות מכזית וצורת פת בהם גם בזה יברך המוציא, אם אין בהם כזית ונשתנה צורת הפת יברך במ\"מ, אם אין בהם כזית אבל עברה צורת הפת שזהו איבוד יותר מנשתנה הנזכר מברך במ\"מ. ואמר רבינו בחלוקה הרביעית בבישול לפי שלישה במרק ישנה ולא יעביר ולכן שינה דרכו שאמר תחלה בישול ולישה במרק עכ\"ל הריב\"ש וגם כי הוא מתיישב קצת בלשון רבינו לא מצאתי לו בגמרא על מה שיסמוך. וה\"ר יהושע מבני בניו של רבינו כתב אומרו בסוף או שעברה צורת הפת פירושו אם עברה צורת הפת ועם זה יסכים למה שאמר בתחלה וה\"ק אם אין בפרורין כזית אם עברה צורת הפת מברך במ\"מ, ומצינו בכתוב או במקום אם או נודע כי שור נגח הוא או נודע אליו חטאתו וזה מסכים להלכה דגרסינן (שם ל\"ז:) אמר רב יוסף האי חביצא אי אית ביה כזית מברך המוציא ואי לא במ\"מ רב ששת אמר אפילו פרוסות שאין בהם כזית אמר רבא והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא עכ\"ל: \n", + "ומצאתי שכתב הרב המובהק מהרר\"י פאסי ז\"ל שגדולי ספרד היו אומרים שטעות הוא שנפל בספרים בסוף לשונו והכי הל\"ל ואם אין בהם כזית ועברה צורת הפת בבישול, ומ\"מ הנראה לו ז\"ל ליישב הלשון הוא שיש לחלק בין שינוי להעברה ששינוי הוא שינוי מה אבל העברה העברת כל הצורה מכל וכל הוא, וזהו נראה שדקדק בלשונו ברישא כתב אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה שר\"ל שאם יש בפתיתין כזית אע\"פ שיש שינוי מה או שאין בהם כזית אלא שאין בהם שינוי כלל וניכר שהם פת ולזה כפל לשונו שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה ר\"ל שניכר היטב ולא נשתנה כלל מברך המוציא אבל אם אין בהם כזית אע\"פ שלא עברה מכל וכל אלא שנשתנה או אע\"פ שיש בהם כזית אם עברה מכל וכל בבישול ר\"ל שבחלוקת הבישול שייך העברה שבלישה במרק לא שייך כי אם שינוי אמנם בבישול שייך שינוי לבד כשהבישול חלש אמנם כשהוא חזק שייך העברת הצורה מכל וכל ואז אפילו שיהיה בפתיתין כזית מברך במ\"מ ולא המוציא ונמצא לפי דרך זה שהשוה הרמב\"ם בישול למרק בצד וחילק ביניהם מצד השוה בשינוי המשותף ביניהם וחלקם בהעברה הנמצאת בבישול ולא בלישה במרק ובזה המיצוע יש מקום להרמב\"ם להמלט מכל מה שהקשו עליו התוספות ושאר המפרשים ר\"ל ממה שהקשו על רש\"י ז\"ל ששניהם רש\"י והרמב\"ם דבר אחד להם והחילוק הזה אפשר שגם רש\"י יפרש אותו עכ\"ל. והעיד ז\"ל שלשון זה נשאל בפומבי רבתי של חכמים ושל סופרים ובכללם הנשר הגדול מהרר\"י אברבנאל ז\"ל בהיותו לומד בישיבת הרב הגדול מהרר\"י אבוהב ז\"ל ושהרב מהרר\"י פאסי ז\"ל הגיד לפניהם יישוב זה ויכשר בעיניהם מכל אשר הוגד שם והוא הוא דרך מהר\"ר יהודה ן' שושן ז\"ל וגם זה דעת מורי הרב הגדול מהר\"י בי רב ז\"ל שכתב וז\"ל בתוספות הקשו דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הם בכזית וכו' והרבה ליישב אלו הסוגיות שבגמרא דידן והירושלמי ועשה ג' חלוקות האחד אם יש בפתיתין כזית אע\"פ שיהיה בו אי זה שינוי מברך המוציא ואם ניכר שהוא פת ואין בו שינוי כלל אע\"פ שהיה פחות מכזית [מברך] המוציא אבל אם יש בו אי זה שינוי ואין בהם כזית או אפילו יהיה בהם כזית אם עברה מהם צורת הפת לגמרי מברך במ\"מ דדוקא בשיש בו קצת שינוי אם יש בפתיתין כזית מברך המוציא אבל אם עברה צורתם לגמרי אפילו יהיה בו כזית מברך בורא מיני מזונות עכ\"ל: \n", + "ולי נראה לומר דהכי פירושו הפת שפתת אותה פיתין ובשלה או לשה והתחיל לפרש למאי דסליק מיניה דהיינו אם לשה וכתב שבחדא לטיבותא דליהוי ביה דהיינו שיהא בפתיתין כזית אע\"פ שנשתנה צורת הפת או שניכר שהן פת אע\"פ שאין בהם כזית מברך המוציא והדר מפרש מאי דפתח ביה דהיינו אם בישלה וכתב דבחדא לריעותא דליהוי בה דהיינו אין בו כזית אע\"פ שניכר שהוא פת או שעברה צורת הפת בבישול אע\"פ שיש בו כזית מברך במ\"מ. ולמד רבינו בבא דלשה במרק ממ\"ש בסמוך (ברכות ל\"ז) אמר רב יוסף האי חביצא וכו' וכרב האי ורב נתן בעל הערוך שפירשו דחביץ היינו שלש הפירורין במרק בלי בישול ואמר רב ששת אפי' פירורין שאין בהם כזית מברך המוציא ופירש רבא דבריו דהיינו בדאיכא עליה תוריתא דנהמא ופסק הרי\"ף והלכתא כרב ששת ורבא הרי שאע\"פ שאין בהם כזית כיון דאיכא עליה תוריתא דנהמא מברך המוציא ובאית בהו כזית לא פליג רב ששת ארב יוסף דמברך עליהם המוציא אע\"ג דלית עלייהו תוריתא דנהמא דהא לאוסופי אדרב יוסף אתא ולא לגרועי ותוריתא דנהמא דקאמר רבא לא קאי אלא אאין בפירורין כזית. ובבא שנייה למדה רבינו מדתניא התם (שם ל\"ז) הכוסס את החטה מברך עלי' בפה\"א טחנה אפאה ובישלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא ושלש ברכות ואם אין הפרוסות קיימות מברך במ\"מ וברכה אחת מעין שלש. וכתב רבינו יונה דמפרש בירושלמי דפרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית ואין הפרוסות קיימות היינו אין בהם כזית וסובר רבינו דאף ע\"ג דיש בהם כזית בעינן נמי דליהוי בהו תוריתא דנהמא לברך עליהם המוציא דלא עדיפי כשהן מבושלות אע\"ג דאית בהו כזית מכשהם עשויות חביץ ואינם מבושלות אע\"ג דלית בהו כזית וכיון דהתם בעינן תוריתא דנהמא ה\"נ בעינן תוריתא דנהמא בהדי כזית כנ\"ל: \n\n" + ], + [ + "עיסה שנאפת וכו'. שם (דף ל\"ח) א\"ל אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה א\"ל מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכין עליה בורא מ\"מ מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה ובריך עליה המוציא וג' ברכות ומפרש רבינו דכובא דארעא היינו עיסה שנאפת בקרקע: \n", + "וכן עיסה שלשה וכו'. שם (דף מ\"ב) רב יהודה הוה עסיק לבריה בי רב יהודה בר חיננא אייתי לקמייהו פת הבאה בכסנין כי אתא שמעינהו דקא מברכי המוציא א\"ל מאי ציצי דקא שמענא דילמא המוציא קא מברכיתו א\"ל אין דתניא ר' מונא אומר משום ר' יהודה פת הבאה בכסנין מברך עליה המוציא ואמר שמואל הלכה כר' מונא א\"ל אין הלכה איתמר ואסיקנא דאי קבע סעודתיה עילויה מברך המוציא ומפרש שם בגמרא שאע\"פ שזה לא קבע סעודתיה עליו כיון שאכל שיעור שאחרים קובעים אכילתן בכך טעון ברכת המזון. ומפרש רבינו דפת הבאה בכסנין היינו עיסה שלשה בדבש וכו' או שעירב מיני תבלין וכו'. והיה נראה לומר דהיינו דוקא בשלא נתן מים אלא מעט אבל אם נתן מים הרבה אע\"פ שנתן ג\"כ שאר משקין כיון דמיעוטא נינהו בטלים הם לגבי מים ויש לאותה עיסה דין פת גמור לכל דבר והכי דייק לישניה שכתב שלשה בדבש דאם לא כן הל\"ל עיסה שנתן לתוכה דבש וכו' אלא דמדכתב או שעירב בה מיני תבלין איכא למידק איפכא דהא תערובת תבלין דבר מועט הוא ואפ\"ה מוציאו מתורת לחם לענין המוציא ותדע דהא עיסה שנילושה במי פירות תנן דחייבת בחלה ואפ\"ה אינו מברך עליה המוציא כל שלא קבע עליה הילכך ע\"כ דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות אפי' בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובות אבל כל שיש בה שום תערובות ממי פירות או מתבלין כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא ושלש ברכות אא\"כ אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו והוא שיהיה טעם התערובות ניכר בעיסה דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה וזה נראה עיקר: \n\n" + ], + [ + "אורז שבישלו וכו'. ג\"ז שם (דף ל\"ז) טחנו לאורז אפאו ובישלו אע\"פ שהפרוסות קיימות מברך בתחלה במ\"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש והתניא לבסוף ולא כלום ואסיקנא תני בהדי קמייתא ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום וכתב הרי\"ף וקי\"ל דכל ולבסוף ולא כלום מברך בנ\"ר עכ\"ל: \n", + "וכתב עוד הרי\"ף וה\"מ בדאיתיה לאורז בעיניה אבל ע\"י תערובות לא דקי\"ל בהא כרב ושמואל (שם ל\"ז) דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו במ\"מ דליכא מאן דפליג עלייהו וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל דהיינו כשהרוב מין אחר דבכה\"ג בחמשת המינין אפילו רובו ממין אחר מברך עליו במ\"מ: \n", + "ומ\"ש רבינו אבל פת דוחן וכו'. כ\"כ הרי\"ף ז\"ל וטעמו לפי שדרך הגמרא להזכיר אורז ודוחן בהדי הדדי ובהאי ברייתא לא הזכיר דוחן אלמא דדוקא אאורז מברך במ\"מ אבל לא אדוחן ואע\"ג דתניא התם (שם דף ל\"ז) הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה דמשמע דפת אורז שוה לפת דוחן י\"ל דברייתא לאו לענין נוסח ברכות איתניא אלא לענין שצריך לברך תחלה וסוף כשם שמעשה קדרה צריך לברך תחלה וסוף ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דאורז בתחלה במ\"מ כמפורש באידך ברייתא ודוחן שהנ\"ב. וה\"ר יונה כתב דהיינו טעמא משום דא\"ר יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא ואע\"ג דלא קי\"ל כוותיה מ\"מ כיון דאשכחן דאיכא מאן דס\"ל דאורז מין דגן הוא ולא ס\"ל הכי בדוחן אלמא דאין דינם שוה ודוקא באורז מברך במ\"מ אבל לא בדוחן עכ\"ל. ומ\"מ למדנו מדאותבה בגמרא לרב ושמואל דאמרי כל שהוא מחמשת המינין מברך עליו במ\"מ דמשמע הא אורז אין מברך עליו במ\"מ מהך ברייתא דהביאו לפניו פת אורז ופת דוחן למדנו שדין פת אורז ודין האורז המבושל שוה ומינה דפת קטנית וקטנית מבושלים דינם שוה וכמ\"ש רבינו. ודע שדעת ה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל לומר דאורז ודוחן דינם שוה ומברך על שניהם במ\"מ ובנ\"ר. והוסיף עוד רבינו יונה ז\"ל שה\"ה לשאר הדברים שאנו רואים דמיזן זיין כגון פניז\"ו בלעז שמברך עליהם בורא מיני מזונות ובורא נפשות: \n\n" + ], + [ + "כל שמברכין וכו' עד חוץ מן האורז. מתבאר בפרק כיצד מברכין ממשמעות הסוגיות. והרא\"ש ז\"ל כתב פרק הנזכר ירושלמי כל שאומר אחריו שלש ברכות אומר לפניו המוציא כל שאין אומרים אחריו שלש ברכות א\"א לפניו המוציא. ולרבינו שכתב חוץ מן האורז י\"ל דסבר דפליג אגמרא דידן ונתן טעם לדבריו דאין למדין מן הכללות: \n\n" + ], + [ + "במה ד״א בשאכל מכזית ולמעלה וכו'. נתבאר בראש הלכות אלו. והא דאמרינן בפחות מכשיעור מברך לפניו ולא לאחריו אע״ג דבריש כיצד מברכין (ברכות דף ל״ה) ילפינן ברכה לפניו מק״ו מברכה דאחריו וא״כ כיון שאינו מברך לבסוף לא הו״ל לברך בתחלה כבר כתבתי בראש הלכות אלו דלאו ק״ו גמור הוא אלא מדרבנן הוא שצריך לברך לפניו כדי שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה כ״כ התוספות והרא״ש ז״ל. ואכתי קשיא לי מה ראו חכמים להחמיר בברכה שלפניו שהיא מדרבנן יותר מברכה אחרונה שהיא מדאורייתא. ונ״ל שלכך אמרו דבתחלה יברך אפילו על כל שהוא שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו ואין בידו לתקן אבל לאחריו אוקמוה אדינא שאם אכל כשיעור יברך ואם לאו לא יברך. ומ״ש רבינו דשיעורא דמשקין ברביעית טעמו מדאשכחן בעלמא לענין אכילת איסורין דחייב בשתיית משקין אסורין ברביעית דומיא דאוכלין בכזית: \n\n" + ], + [ + "וזו היא ברכה אחת מעין שלש וכו'. מימרא דרב דימי בסוף פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ד): \n", + "ומ\"ש ובשבתות וכו'. כתב רבינו יונה בפרק הנזכר דהכי איתא בירושלמי וכ\"כ ה\"ר מנוח וכתב שרבינו משולם לא היה מזכירו וכתב ה\"ר מנוח דאפשר דדוקא בימי רבותינו שהיו קובעין על היין אבל אנו שאין אנו קובעין לא מדכרינן ואין זה כדאי לבטל דברי הירושלמי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המברך וכו'. מתבאר מתוך מה שאכתוב בסמוך. ודעת רבינו כדעת רשב\"ם בפרק ערבי פסחים (פסחים ק\"א:) דברכה מעין ג' טעונה ברכה במקומו והביאו שם בתוספות ראיות לדבריו אבל הרי\"ף כתב דדוקא מיני דגן טעונין ברכה במקומם וכן דעת הרא\"ש ז\"ל: \n", + "אכל כשהוא מהלך וכו'. ברכות (דף נ\"א:) ס\"פ שלשה שאכלו א\"ר אבהו ואמרי לה במתניתא תנא האוכל ומהלך מברך מעומד וכשהוא אוכל מעומד מברך מיושב וכשהוא מיסב ואוכל יושב ומברך והלכתא בכולהו יושב ומברך: \n", + "שכח לברך וכו'. משנה סוף פרק אלו דברים מי שאכל ושכח ולא בירך בש\"א יחזור למקומו ויברך ובה\"א יברך במקום שנזכר עד אימתי הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו וכבר כתבתי סוף פרק ב' כמה שיעור עיכול ובגמרא (שם נ\"ג:) אמר רב זביד מחלוקת בשכח אבל במזיד ד\"ה יחזור למקומו ויברך: \n", + "ומ\"ש ואם בירך וכו'. פשוט הוא דקנסא הוא דקנסוה במזיד לחזור למקומו שאכל אבל בדיעבד יצא: \n", + "ומ\"ש וכן אם בירך כשהוא עומד וכו': \n\n" + ], + [ + "מי שנסתפק לו אם בירך וכו' אינו חוזר ומברך מפני שאינה מן התורה. כך הוא הגירסא הנכונה לאפוקי מהטור שכתב בסימן קס\"ז בשם רבינו שחוזר ומברך ונחלק עליו. ולענין ברכת המזון הוא שכתב רבינו בסוף פ\"ב שחוזר ומברך לפי שהיא מן התורה: \n", + "שכח לברך המוציא וכו'. בפ\"ג שאכלו (שם דף נ\"א) בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושכח ולא בירך מהו שיחזור ויברך א\"ל מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף אמר רבינא הילכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך ודחי ליה דכיון דאידחי אידחי. והאי בעיא ע\"כ בברכת המוציא היא דאילו בברכת המזון משנה שלימה היא בפרק אלו דברים: \n\n" + ], + [ + "היה אוכל בבית זה וכו'. ברייתא ריש ערבי פסחים (פסחים ק\"א:) שינוי מקום צריך לברך ודעת רבינו דמיתניא בין בדברים הטעונים ברכה במקומם בין בדברים שאין טעונין ברכה במקומם וכמו שאבאר בסמוך: \n", + "ומ\"ש או שהיה אוכל וכו'. תוספתא דברכות כתבוה התוספות בפרק הנזכר ב\"ה שהיה מיסב ואוכל קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע הפליג צריך ברכה למפרע וכשהוא חוזר צריך לברך לכתחילה. ונ\"ל שרבינו מפרש דהא דתניא שאם הפליג צריך לברך למפרע היינו לומר שאם פירש והרחיק ממקום סעודתו צריך לברך למפרע אבל אם לא הפליג כלומר שלא הרחיק הרבה ממקום סעודתו אלא מפינה לפינה אינו צריך לברך וזהו שכתב או שהיה אוכל וקראו חבירו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע וכו' כלומר דמאחר שיצא מפתח ביתו ה\"ל כהפליג דהיינו שינה מקומו וצריך לברך אבל אם דבר עמו בתוך הבית אע\"פ ששינה מקומו מפינה לפינה אינו צריך לברך וכדקתני רישא דברייתא קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע: \n", + "וכתב הראב\"ד הפליג בזה וכו' שאינה עקירה כלל עכ\"ל. ואין כאן מקום לתמוה דכיון שיצא מביתו הוי שינוי מקום וצריך לברך: \n", + "ויש לדקדק למה כתב רבינו היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר או שהיה אוכל וקראו חבירו וכו' הרי בכלל בבא דחברים שהיו יושבים [הוא. וי\"ל דמבבא דחברים שהיו יושבין] לא שמעינן אלא כשהם יוצאין טעונים ברכה למפרע וכו' אבל היכא דיצאו בלא ברכה ואח\"כ חזרו לא משתמע מינה אם צריכין לברך למפרע כשיחזרו למקומם אם לאו ולכן כתב שאם היה אוכל בבית זה והלך לבית אחר ופסק סעודתו או שהיה אוכל וקראו חבירו וכו' וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע, ואעפ\"י שכתב בבא זו הוצרך לכתוב בבא דחברים שהיו יושבים לאכול ויצאו לקראת חתן וכו' להשמיענו שאם הניחו שם זקן או חולה א\"צ לברך לא כשהם יוצאים ולא כשהם חוזרים. ואין לדקדק אמאי נקט רבינו ברישא לישנא דהיה אוכל בבית זה דמשמע דמיירי בבעל הבית ובבא דסיפא נקט לישנא דחברים שהיו יושבים לאכול דההיא דחברים שהיו יושבים לאכול הכי הוי לישנא דברייתא בפרק ע\"פ וההיא דהיה אוכל בבית זה וכו' הוי לישנא דברייתא דיומא דמיתניא בלשון יחיד דיבר עם חבירו והפליג וכן לישנא דתוספתא דברכות נמי הוי בלשון יחיד ורבינו כתב בלשון השנוי בברייתות או קרוב לו ולענין דינא לא שאני לן בין יחיד לרבים דבין יחיד בין רבים אם רוצה לשנות מקומו מברך כשהוא יוצא למפרע וכשהוא חוזר מברך לכתחילה ואם לא בירך כשיצא צריך לברך כשיחזור ואם הניחו שם זקן או חולה בין שהיו יוצאים רבים בין שהוא יחיד א\"צ לחזור ולברך. ואפשר עוד דברישא נקט לשון יחיד כי היכי דלא ליצטרך לפלוגי בין הניח שם מקצת חברים ללא הניח. וגם נראה דאין לדקדק בזקן או חולה דנקט דלישנא דברייתא נקט ולפי האמת בהניחו שם מקצת החברים סגי אפילו אינן לא זקן ולא חולה והיינו דבברייתא שאכתוב בסמוך מפליג ר' יהודה בין הניחו שם מקצת חברים ללא הניחו ולא אדכר זקן או חולה הילכך ע\"כ לומר דברייתא דקתני הניחו שם זקן או חולה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט אם כולם בחורים ובריאים אין דרך ליעקר קצתם לקראת חתן וכלה ולישאר קצתם אבל אין ה\"נ שאע\"פ שכולם בחורים ובריאים אם נעקרו קצתם ונשארו קצתם אינם טעונים ברכה לא כשהם יוצאין ולא כשהן חוזרין דכיון דנשארו קצתם שם לא נעקר קביעותם: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) חברים שהיו יושבים וכו'. שם (פסחים ק\"א:) יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומן אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם אין צריך לברך מאי טעמא לקיבעא קמא הדר ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך. מיתיבי חברים שהיו מסובים ועקרו רגליהם לצאת לקראת חתן או לקראת כלה כשהם יוצאים אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה בד\"א בזמן שהניחו שם זקן או חולה אבל אם לא הניחו שם זקן או חולה כשהם יוצאים טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרים טעונין ברכה לכתחילה קשיא לרב חסדא אמר רב נחמן בר יצחק מאן תנא עקירות רבי יהודה דתניא חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהם חוזרים אין טעונין ברכה לכתחילה אמר ר' יהודה בד\"א בזמן שהניחו שם מקצת חברים אבל אם לא הניחו שם מקצת חברים כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה. וכתב הרי\"ף וקאמרי רבוותא הלכתא כרב ששת דת\"כ ואף על גב דשני רב נחמן לא סמכינן אשינויא. וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל ולא ידענא למה כתב הרי\"ף לא סמכינן אשינויא דרב נחמן אין שינויא בגמרא מבורר יותר מזה דכיון דמצא ברייתא דעקירות רבי יהודה ופליג את\"ק וא\"כ ברייתא קמייתא דפריך מינה לרב חסדא יחידאה היא ואמאי פסיק כיחידאה עכ\"ל. ואני אומר דכיון דאשכחן בפרק זה בורר (סנהדרין כ\"ד כ\"ה) דאיפלגו ריב\"ל ור' יוחנן דלריב\"ל כל מקום שאמר ר' יהודה בד\"א אינו אלא לפרש דברי חכמים ור' יוחנן קאמר שהוא לחלוק וכתבו התוספות והר\"ן פרק בני העיר דריב\"ל ור\"י הלכה כריב\"ל וכיון שכן לפום קושטא ליכא פלוגתא בין ר' יהודה ות\"ק וקשיא לרב חסדא אלא דשני רב נחמן דאפשר לרב חסדא למימר דס\"ל דבמה ד\"א לחלוק והוא דאמר כת\"ק וההיא ברייתא כרבי יהודה ומכיון דקי\"ל דבמה ד\"א לפרש ממילא קם לה הלכה כרב ששת ושינויא דרב נחמן לא סמכינן עלה. ודע שבגמרות שלנו גרסינן תניא כוותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהם וחזרו אינן צריכים לברך וכתב הרא\"ש ועוד דת\"כ דרב חסדא, וי\"ס שכתוב בהם ת\"כ דרבי יוחנן וכן כתוב במגילת סתרים דרבינו נסים גאון ולא נהירא לי גירסא זו עכ\"ל הרא\"ש. ונ\"ל דאפילו אי גרסינן ת\"כ דרב חסדא ל\"ק להרי\"ף דאיכא למימר מדלא אותבוה מינה לרב ששת אלמא דלא קשיא ליה מההיא ברייתא דיחידאה היא ורב ששת כת\"ק א\"נ דהוה קים ליה לגמרא דלא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא ולפיכך לא היתה כדאי לאותובי מינה. כך נ\"ל לדעת הרי\"ף ורבינו ז\"ל כהרי\"ף ז\"ל, וז\"ש וכן אם היו מסובין לשתייה או לאכול פירות כלומר דאין חילוק בין מידי דסעודה ליין ופירות בכולהו שינוי מקום צריך לברך. אבל נשאר לדקדק בלשון רבינו דוכן משמע דלאשמועינן חידושא אתא ואיפכא הוא דהא בפירות אפילו רב חסדא מודה דצריך לחזור ולברך ובמידי דסעודה דהיינו דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם הוא דפליג. ויש לומר דאכילה דלעיל הייתי מפרש מידי דאין טעונין ברכה לאחריהם במקומם ואתא לאשמועינן דה\"ה לשתיית יין ואכילת פירות שבעת המינין שהם טעונין ברכה לאחריהם במקומן כמ\"ש בראש פרק זה דצריך לחזור ולברך ולא אמרינן לקבעיה קמא הדר: \n", + "ומ\"ש והמשנה מקומו וכו'. שם (פסחים ק\"א:) יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דרב הונא הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא מבית מבית אבל ממקום למקום לא ותניא כוותיה: \n", + "אכל במזרחה וכו'. ירושלמי סוף פרק כיצד מברכין: \n", + "וכתב הראב\"ד והוא שלא היה דעתו מתחילה לכך עכ\"ל. כוונת הראב\"ד ז\"ל לפרש הירושלמי דהיינו כשבעת שבירך בתחלה היה דעתו לגמור סעודתו במזרחה של תאנה ואח\"כ נמלך לגמור סעודתו במערבה ולא שנמלך לאכול יותר ממה שהיה בדעתו לאכול כדברי ה\"ר בעל מ\"ע ז\"ל אבל אם כשבירך בתחילה היה בדעתו לגמור סעודתו במערבה לית לן לאחשובי לגמרי כמבית לבית וא\"צ לחזור ולברך ורבינו העתיק לשון הירושלמי כמנהגו ואע\"ג דמזוית לזוית לא הוי שינוי מקום שאני התם שכתלי הבתים מקיפים לשתי הזויות הילכך חשיב כמקום אחד משא\"כ באכל במזרחה של תאנה ובא למערבה שהתאנה כמקום שאין בה מחיצות הוא ולפי זה במקום שאין בו מחיצות אפילו שינוי מקום כל דהו הוי שינוי דתאנה דנקט אורחא דמילתא נקט ולאו דוקא נקט. ומיהו אפשר דבמקום שאין בו מחיצות כל שרואה מקומו הראשון לא הוי שינוי מקום ומזרח תאנה ומערבה שאני דכיון דתאנה מפסקת ה\"ל שני מקומות וזה נראה יותר: \n\n" + ], + [ + "בירך על הפת וכו'. משנה פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ב) בירך על הפת פטר את הפרפרת על הפרפרת לא פטר את הפת ב״ש אומרים אף לא מעשה קדרה ובגמרא איבעיא להו ב״ש ארישא פליגי דקאמר ת״ק בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ״ש מעשה קדרה כלומר דהיינו לאכול למזון ממש ואתו ב״ש למימר ל״מ פרפרת דלא פטר להו פת אלא אפילו מעשה קדרה נמי לא פטר או דילמא אסיפא פליגי דקתני בירך על הפרפרת לא פטר את הפת פת הוא דלא פטר אבל מ״ק פטרא ואתו ב״ש למימר אפילו מ״ק נמי לא פטר תיקו. ולפי זה נראה לפסוק דבירך על הפת פטר את הפרפרת וכ״ש מעשה קדרה בירך על הפרפרת לא פטר את הפת אבל מעשה קדרה פטר. ורבינו שפסק בירך על התבשיל לא פטר מ״ק טעמו דכיון דאסיקנא בתיקו הא איפשר דב״ש ארישא הוא דפליגי וכלישנא קמא וסיפא דנקט פת לאו דוקא דהוא הדין דלא פטר מ״ק אלא איידי דתנא רישא פת תנא סיפא נמי פת אבל בירך על מ״ק פטר את הפרפרת דהא משמע דמ״ק עדיף מפרפרת. ויש לתמוה דכיון דספק ברכות להקל ה״ל למתפס מתניתין כפשטא דבירך על הפרפרת לא פטר את הפת פת הוא דלא פטר הא מ״ק פטר. וי״ל דכיון דבגמרא בעי אליבא דב״ש היינו כדי למשמע מינה פירושא דת״ק וה״פ ארישא קאי וא״כ אמרינן דפת דנקט בסיפא לאו דוקא דהוא הדין למ״ק אלא איידי דרישא נקט פת או אסיפא קאי ופת דנקט בסיפא דוקא הוא. אלא דאכתי קשה דהוה ליה למפסק להקל וזה נראה שהוא דרך הרשב״א ז״ל שכתב דהו״ל ספק בברכות דרבנן ולהקל. לכן נראה לי דכיון דבעי גמרא אליבא דב״ש משמע דס״ל לגמרא דהלכה כב״ש וכי אמרינן דקאי ב״ש אסיפא סברי דפרפרת לא פטר אפילו מ״ק פסק רבינו כן. ומיהו אכתי קשיא דא״כ למה פסק בירך על הפת פטר את הפרפרת הא אי קיימי ב״ש ארישא פת לא פטר אפילו מ״ק. וי״ל דבהא לא ה״מ למפסק הכי משום דקי״ל כר' חייא דאמר בפרק כיצד מברכין (ברכות מ״א:) פת פוטרת כל מיני מאכל. ואח״כ מצאתי בתשובה לרבינו יהושע מבני בניו של הרמב״ם ז״ל שכתב ששאלוהו שהיה חילוף הנוסחאות בדבר והשיב הנכון בירך על התבשיל פטר מ״ק ולכן תגיהו הנוסחאות כך עכ״ל: \n", + "ויש לדקדק מה ענין דינין אלו כאן גבי שינוי מקום צריך לברך, לעיל בפרק ג' הוא מקומם גבי מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. וי\"ל דהתם שאני שאינו חפץ באכילת פת כלל מחמת עצמו אלא להעביר היזק הדג מליח אבל הכא חפץ הוא באכילת כל אחד מהם מחמת עצמו הילכך אינו ענין לשם. ומה שכתבו כאן גבי שינוי מקום צריך לברך לומר לך לפעמים אפילו בלא שינוי מקום צריך לברך שאם בירך על הפרפרת צריך לברך על הפת ואם בירך על התבשיל צריך לברך על מעשה קדירה: \n", + "וא\"ת במאי עסקינן אי בשברכותיהם שוות אמאי אין פוטרים זה את זה ואי בשאין ברכותיהן שוות היכי אפשר לומר במקצתם דפוטרים זה את זה ועוד שהרב ז\"ל כתב דפרפרת היינו תבשיל ופירות וכיון דאין ברכתן וברכת הפת שוה פשיטא דאין פוטרות את הפת דהיאך הוה אפשר לומר דברכת בפה\"א או העץ יפטור ברכת הפת וכן היאך אפשר דברכת מ\"ק שהיא במ\"מ יפטור ברכת תבשיל ופירות או איפכא וי\"ל דכיון דתנן על הכל אם אמר שהכל נ\"ב יצא וה\"נ אפשר לומר שאם בירך על הפת בורא פרי האדמה יצא דהא פרי האדמה הוא ואפשר דאפילו בירך בורא פרי העץ יצא וכמ\"ד עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה. וכן י\"ל דברכת במ\"מ פוטר ברכת תבשיל ופירות מיהו ה\"מ כשבירך על הדבר עצמו ברכה שאינה מיוחדת לו כגון שבירך על הפת עצמו שהכל נ\"ב יצא אבל אם בירך על הפרפרת שהנ\"ב לא פטר את הפת וע\"פ זה תקיש בשאר ברכות על הדרך שכתבתי. ועי\"ל שאע\"פ שאין ברכותיהן שוות אפשר שיפטרו זה את זה כמו שמצינו בפת שהוא פוטר כל מיני מאכל אע\"פ שאילו היה מברך על השאר מיני מאכל ברכת הפת לא היו נפטרים בכך הכי אמרינן בברכת מעשה קדרה לגבי פרפרת או פרפרת לגבי מ\"ק: \n", + "כתב הרמ\"ך בירך על מ\"ק פטר את התבשיל וכו'. לא הבנתי למה פסק בהפך ממה שמפורש בהלכה כי לדעת ת\"ק פרפרת דהיינו התבשיל כמו שפירש הוא פטר מ\"ק אבל מ\"ק לא חזינן שיפטור פרפרת ואם פסק כב\"ש אין מעשה קדרה פוטר פרפרת ולא פרפרת מעשה קדרה. ועוד תימה שהוא פירש פרפרת תבשיל ופירות ואם כדבריו כן הוא הא אין ברכותיהן שוות עם מ\"ק ופרפרת שהוא פת הבאה בכסנין עכ\"ל. וכבר ישבתי דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "גמר בלבו וכו'. זהו נמלך שאמרו שקובע ברכה לעצמו כלומר לפניו דוקא והכי דייק לשון רבינו שכתב חוזר ומברך ולא כתב מברך למפרע, ובפרק ע\"פ (פסחים ק\"ג:) אמרינן דאמימר בריך אכל כסא וכסא משום דאמר נמלך אנא, ובפרק כל הבשר (חולין ק\"ז:) א\"ר זירא א\"ר השמש מברך על כל כוס וכוס לפי שבכל כוס הוא נמלך ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה ור' יוחנן אמר מברך על כל פרוסה ופרוסה ואמר רב פפא דלא פליגי הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב ופירש\"י אי איכא אדם חשוב שבטוח השמש שיתנו לו לחם כל הצורך למדנו מכאן שאין חילוק בין אכילה לשתיה כל שהוא נמלך בעי ברכה לפניו: \n", + "וכתב הראב\"ד ז\"ל לא אמרו לענין אכילה וכו' בנמנום עכ\"ל. דעתו ז\"ל דלא אמרינן טעמא דנמלך אלא בשתייה אבל לא באכילה ויש ראיה לדבריו מדאמרינן בפ' כיצד מברכין (ברכות מ\"ב:) דאמר ליה רב הונא בר נתן לרב פפא לא ס\"ל מר גמר אסור מלאכול א\"ל סילק איתמר כלומר מותר לאכול עד שיסלקו האוכל מעל השלחן ואמרינן תו בגמרא דרבי זירא ורבה איקלעו לבי ר\"ג לבתר דסליקו תכא מקמייהו שדרו להו דיסתנא מבי ר\"ג רבה אכל רבי זירא לא אכל א\"ל רבי זירא לרבה לא ס\"ל מר סילק אסור לאכול א\"ל אנן אתכא דר\"ג סמכינן כלומר ואין סילוקנו סילוק דאדעתא דידיה סמכינן אמר רב הרגיל בשמן שמן מעכבו. ואסיקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי אמר רב תיכף לנט\"י ברכה ופירש\"י אין קיום הסעודה תלוי לא בגמר ולא בסילוק אלא במים אחרונים שכל זמן שלא נטל מים אחרונים מותר לאכול ומשנטל אסור וכ\"כ הרי\"ף וא\"כ הא בהדיא דלהפסק אכילה בעינן מים אחרונים והא דאמר רבי יוחנן דמברך על כל פרוסה ופרוסה י\"ל שמש שאני שאין לו קביעות אבל מי שיושב לאכול אע\"פ שגמר בלבו מלאכול אינו צריך לחזור ולברך. ומ\"ש או בשינה וכו'. נראה שלמד כן ממתני' דסוף פסחים (דף ק\"כ) ישנו מקצתם יאכלו כולם לא יאכלו רבי יוסי אומר נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו. וליישב זה י\"ל דרבינו לא גריס ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא ה\"ג ולית הלכתא אלא כי הא דאמר רב חייא וכו' וקאי אמאי דאמר רב אשי הרגיל בשמן שמן מעכבו כלומר מלומר ברכה ואסיקנא דאין שמן מעכבו אלא נט\"י היא שמעכבת כדאמר רב חייא תיכף לנטילת ידים ברכה וכיון דאהא דאמרינן סילק איתמר אמרינן אנן אתכא דר\"ג סמכינן שמעינן שאין הדבר תלוי בגמר סעודתו או אפילו בסילק השלחן מלפניו אלא הכל תלוי בגמר הדעת שאם גמר בלבו שלא לאכול אסור כלומר עד שיברך לפניו וכל שלא גמר בדעתו שלא לאכול אוכל והולך כנ\"ל. ויש הכרח לגירסא זו דאילו לרש\"י והרי\"ף היכי אסיקנא עד שיטול ידיו אוכל והולך הא אפילו לא נטל ידיו כיון שאמרו הב לן ונבריך איתסר להו למשתי כדאמרינן בפרק ע\"פ ולא אשכחן דרש\"י והרי\"ף ליפלגו בין אכילה לשתייה: \n\n" + ], + [ + "היו שותים וכו'. בפרק ע\"פ (דף ק\"ג) רב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא קאי עלייהו רב ייבא סבא אמרו ליה הב לן ונבריך לסוף אמרו ליה הב לן ונשתי אמרו ליה הכי אמר רב כיון דאמריתו הב לן ונבריך איתסר לכו למישתי מ\"ט דאסחיתו לדעתייכו. וגרסינן תו התם (שם דף ק\"ד) רב חנניא בר שלמיא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלוייהו רב המנונא סבא אמרו ליה זיל חזי אי קדיש יומא אמר לכו לא צריכיתו שבתא קבעה נפשה דאמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש סבור מינה כי היכי דקבעה לקידוש כך קובעת להבדלה אמר להו רב עמרם הכי אמר רב לקידוש קובעת ולא להבדלה עכ\"ל הגמרא: \n", + "וכתב הראב\"ד ז\"ל ערבובי דברים יש כאן וכו' ואסור למישתי בלא ברכה עכ\"ל. דעתו ז\"ל דכי אמרינן שבת קובעת לקידוש היינו בלא שיאמרו בואו ונקדש וממילא דכי אמרינן אינה קובעת להבדלה היינו בשלא אמרו בואו ונבדיל אבל אם אמרו בואו ונבדיל ס\"ל להראב\"ד דהוי היסח הדעת משתייה כמו הב לן ונבריך. ודעת רבינו דכי אמרי' שבת קובעת לקידוש היינו כשאמרו בואו ונקדש וממילא דכי אמרינן אינה קובעת להבדלה היינו אפילו אמרו בואו ונבדיל. וא\"ת היאך אפשר לפרש כן והא אסיקנא בריש ע\"פ פורס מפה ומקדש וכתבו רבינו פכ\"ט מהלכות שבת וא\"כ אפילו לא אמר בואו ונקדש נאסר לשתות י\"ל דהתם כשהחשיך כבר והכא אכתי לא החשיך ואמר להו דשבת קובעת עצמה לקידוש דמכיון שאמרו הב ונקדש איתסר להו למישתי אע\"ג דאכתי לא קדש היום כשם שקובעת עצמה למעשר מספק חשכה וכן מבואר בדברי הרי\"ף והר\"ן ז\"ל דהא דאמרינן כשם ששבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש בספק חשיכה היא והא דסבור דלהבדלה קובעת היינו למימרא שאסור לשתות עוד כיון שאמרו הב לן ונבדיל אבל לא לענין שיבדיל מבע\"י דומיא דקידוש. והא דנאסר להם לשתות פירש\"י בפרק כסוי הדם דהיינו עד שיברכו וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל אבל דעת רבינו שאסור להם לשתות אפילו בברכה ואם רוצים לשתות אע\"פ שאינן רשאים צריכין ברכה. ונ\"ל דרבינו שכתב נאסר לשתות לאו דוקא אלא לשון הגמרא הוא שהעתיק וה\"ה דאסור לאכול ולרבותא נקט לשתות דלא מיבעיא לאכול שהוא קבע דאסור אלא אפילו לשתות שאינו כ\"כ קבע ונימא דמצטרף לסעודה דממילתא דעראי לא אסח דעתיה קמ\"ל, ואע\"פ שלעיל בסמוך גבי גמר בלבו מלאכול או מלשתות ואח\"כ נמלך כתב חוזר ומברך דמשמע שרשאי הוא לאכול או לשתות ובלבד שיברך כי אמרו הב לן ונבריך חמיר טפי דהוי כאילו כבר התחילו לברך: \n", + "ודע שבפרק ע\"פ (שם ק\"ג:) אמרינן דרב אשי אמר דלית הלכתא כתלמידי דרב דאמר כיון דאמריתו הב לן ונבריך וכו' ואע\"ג דרב אשי בתרא הוא פסקו הרי\"ף והפוסקים כתלמידי דרב משום דרבים פליגי עליה ומר זוטרא דבתרא הוא ס\"ל נמי התם כתלמידי דרב הילכך הכי נקטינן וכן דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "היו מסובין וכו'. ברייתא ריש ע\"פ (שם דף ק\"א) ופרק הרואה (ברכות נ\"ט:) שינוי יין אין צריך לברך ואמר רב יוסף בר אבא אמר רב אע\"פ שאמרו שינוי יין א\"צ לברך אבל מברך הטוב והמטיב ואוקימנא לה בפרק הרואה בדאיתא בני חבורה דשתו בהדיה ומשום הכי מברך הטוב והמטיב שאילו היה לבדו לא היה מברך הטוב והמטיב משום דהטוב והמטיב היינו הטוב לי והמטיב לאחריני ולכן כתב רבינו דין זה גבי היו מסובין שהוא לשון רבים כלומר דאילו יחיד אינו מברך הטוב והמטיב. ורבינו מפרש דשינוי יין היינו שינוי מין אבל כששניהם ממין אחד אינו מברך הטוב והמטיב. ואמרינן בירושלמי סוף פרק כיצד מברכין יין חדש וישן צריך לברך. ומשמע לרבינו דלאו דוקא חדש תחלה ואח\"כ ישן שאין הדבר תלוי אלא כשיהיו שני מינים. וכתבו הגהות אבל מדברי רש\"י משמע דוקא כשהשני משובח מהראשון וכן פירש רשב\"ם. וכתבו התוספות שכן כתב בעל ה\"ג וכן משמע בירושלמי דלפי שהישן טוב מן החדש צריך לברך מיהו עובדא דבתר הכי פליג דקאמר על כל חבית וחבית מברך הטוב והמטיב משמע בכל ענין אפילו מטבא לבישא, ומיהו יש לדחות שהיה מברך לפי שלא היה מכירו אבל אם ידוע שהשני גרוע לא. ונראה דאפילו השני גרוע מברך דעל רבוי יינות מברך ובלבד שלא יהא האחרון גרוע יותר מדאי שאין יכולים לשתותו אלא מדוחק וכן דעת ר\"ת: \n\n" + ], + [ + "אין מברכין וכו'. נראה דהיינו מדאמרינן בירושלמי פרק כיצד מברכין אהן דנסיב עגולא והוא לא אתיא בידיה צריך לברוכי עליה זמן תניינות כלומר והוא מי שתופס עגולא וכבר בירך עליו קודם שבא לידו צריך הוא עכשיו לחזור ולברך: \n", + "נטל אוכל וכו' עד מפני שלכך נתכוין מתחלה. ירושלמי פרק כיצד מברכין וכתבוהו ה\"ר יונה והרא\"ש והטור וכתבו דהא דקאמר שצריך לומר בשכמל\"ו י\"א לאחר שאמר אלהינו מלך העולם אבל אם לא אמר אלא בא\"י בלבד יסיים ויאמר למדני חוקיך כדי שיהא כקורא פסוק ולא יהא מזכיר שם שמים לבטלה: \n\n" + ], + [ + "דברים הבאים וכו' עד טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם. פרק כיצד מברכין (ברכות מ\"א:) אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. ופירש\"י דברים הבאים מחמת הסעודה ללפת בהם את הפת בין מזון בין פירות כיון שהביאוהו ללפתן אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו. שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון דייסא וכן כרוב ותרדין שלא הביאו אותם מתחלה ללפת בהן את הפת ואוכל אותם בפני עצמן מברך לפניהם שאינן מצטרפין עם הפת ואינו מברך לאחריהם שמצטרפין עם מה שאכל וברכת המזון פוטרת את הכל. דברים הרגילים לבא לאחר הסעודה כגון פירות אפילו הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת ליפתן טעונין ברכה בין לפניהם דלאו טפלה נינהו ובין לאחריהם דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזוני נינהו. והתוספות פירשו דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה כלומר דברים הרגילים לאוכלן עם הפת כגון בשר ודגים וכל מיני קדרה והביאן בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם אפילו אכלן בתוך הסעודה בפני עצמן בלא פת דכיון דמשום פת הן באין הפת פוטרתן אבל דברים שאין דרכן לבא בתוך הסעודה כגון תמרים ורמונים ושאר כל פירות שאין רגילים ללפת בהן את הפת טעונין ברכה לפניהם דכיון דלאו משום ליפתן אתו אין הפת פוטרתן, לאחר סעודה גרסינן ותו לא ולא גרסינן דברים הבאים בסיפא וה\"פ אם הביאו דברים שהזכרנו אחר הסעודה פירוש לאחר שמשכו ידיהם מן הפת שוב אין הפת פוטרתן והוי כמו שאכלן בלא שום סעודה ובין דברים הרגילים לבא מחמת הסעודה ובין דברים שאין רגילים לבא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם דאכל דברים דלעיל קאי ועכשיו אין לנו דין זה דאין אנו מושכין ידינו מן הפת עד לאחר ברכת המזון עכ\"ל. ורבינו נראה לכאורה דכרש\"י סבירא ליה שכתב בסיפא דברים הבאים. ויש לדחות שכבר אפשר דכתוספות ס\"ל ודברים הבאים דקתני היינו כל דברים הבאים ולכן אני אומר שאין בדברי רבינו הכרע: \n\n" + ], + [ + "בשבתות ובימים טובים וכו'. משנה שם (ברכות מ\"ב) בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון ובגמרא אמר רבה בר מרי אריב\"ל לא שנו אלא בשבתות ובימים טובים ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ ובשעת הקזת הדם הואיל ואדם קובע סעודתו על היין אבל בשאר ימות השנה ברך על היין שלפני המזון לא פטר את היין שלאחר המזון כך היא גירסת הרי\"ף והיא גירסת רבינו יונה והרא\"ש לא היה כתוב בספרו אלא ל\"ש אלא בשבתות וי\"ט אבל בשאר ימות השנה וכו' וכתבו שע\"פ הגאונים הוגה במקצת ספרים שעת הקזה ושעה שיוצא מבית המרחץ משום דבנדרים משמע שאז גם כן היו קובעים סעודתן על היין: \n", + "בא להם יין וכו'. משנה שם בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו ובגמרא (שם מ\"ג) יהבינן טעמא לפי שאין בית הבליעה פנוי פירוש אין לב המסובין אלא לבלוע. ובירושלמי אמרינן דטעמא שמא יקדים קנה לושט ויסתכן: \n", + "ומ\"ש ואינו פוטר וכו'. שם (מ\"ב:) בעיא ואפליגו אמוראי בפשיטותא ופסק הרי\"ף כמ\"ד דאינו פוטר והרא\"ש כתב רב אמר פוטר רב כהנא אמר אינו פוטר רב נחמן אמר פוטר רב ששת אמר אינו פוטר רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרי אינו פוטר וכן הלכה אע\"ג דקי\"ל הלכה כרב באיסורי מסתמא כיון שכל תלמידיו נחלקו עליו שמעו מרב שחזר בו וקי\"ל רב נחמן ורב ששת הלכה כרב ששת באיסורי עכ\"ל. והטעם שאינו פוטר משום דיין שבתוך המזון הוא לשרות המאכל ושלאחר המזון הוא לשתות ולשתות עדיף ואין יין דלשרות פוטרתו, וכל לאחר הסעודה או לאחר גמר הסעודה או לאחר המזון המוזכר בפרק זה עניינו אחר שגמרו סעודתן ועדיין לא ברכו ברכת המזון דאילו אחר ברכת המזון אין לך דבר שאינו צריך ברכה לפניו ולאחריו שהרי אינו מצטרף עם המזון שלפניו וכן כתב הרי\"ף ופשוט הוא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "נשים ועבדים וקטנים וכו'. משנה פרק מי שמתו (ברכות כ':): \n", + "ומ\"ש וספק יש וכו'. גם זה שם בעיא ולא אפשיטא. \n", + "ומ\"ש אבל הקטנים וכו'. הוא מדין חינוך המוזכר בסוף לולב הגזול וכוונת לשון רבינו כך היא בנשים מספקא לן אם היא מדאורייתא או דרבנן אבל הקטנים ודאי היא דרבנן ופירש\"י דאורייתא דכתיב ואכלת ושבעת וה\"ל מ\"ע שאין הזמן גרמא או דרבנן דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך והיא לא נתנה לנקבות להתחלק ואי משום בנות צלפחד חלק אביהם הוא דנטלו שהיה מיוצאי מצרים: \n\n" + ], + [ + "שלשה שאכלו וכו'. משנה ר״פ שלשה שאכלו (ברכות דף מ״ה): \n", + "ואיזו היא ברכת הזימון וכו'. ג\"ז משנה שם (מ\"ט:) כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו ובגמרא אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל והא דתנן בשלשה והוא אומר ברכו ה\"ק אף ברכו ומ\"מ נברך עדיף: \n", + "ומ\"ש והוא חוזר ומברך. שם (מ\"ו:) להיכן הוא חוזר רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש ורבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק ופירשו התוספות דקאי אהא דאמרינן המברך אומר נברך שאכלנו משלו והמסובין עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו להיכן הוא חוזר המברך לאחר שיענו המסובין חוזר לראש שהמברך חוזר ואומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ורבנן אמרי למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו משלו וכן הלכתא וזה דעת רבינו. \n", + "ומה שכתב והן עונין אמן. לאו למימרא שאם שמעו כל הברכות מתחלה ועד סוף ולא ענו אמן שלא יצאו אלא לומר שמצוה עליהם לענות אמן כדי שיטלו שכר כמברך וכמ\"ש בפ\"א מהלכות אלו: \n\n" + ], + [], + [ + "היו האוכלין וכו'. ג\"ז משנה שם (מ\"ט:) בעשרה אומר נברך לאלהינו אחד עשרה ואחד עשרה רבוא בק' הוא אומר נברך לה' אלהינו באלף אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל ברבוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים, ובגמרא הא גופא קשיא אמרת אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אלמא כי הדדי נינהו והדר קתני במאה אומר באלף אומר ברבוא אומר אמר רב יוסף לא קשיא הא רבי יוסי הגלילי הא ר\"ע אמר רבא הלכה כר' עקיבא דאמר אחד עשרה ואחד עשרה רבוא: \n\n" + ], + [ + "הסועד בבית חתנים וכו'. פ\"ק דכתובות (דף ח') רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא מז' ועד תלתין בין אמר להו כלומר לקרואים מחמת הלולא קראתי אתכם בין לא אמר להו מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו מכאן ואילך א\"ל מחמת הלולא מברך שהשמחה וכו' ואי לא לא וכי אמר להו מחמת הלולא עד אימת אמר רב פפי משמיה דרבא עד י\"ב ירחי שתא ומעיקרא מאימת כלומר מעיקרא מאימת התחלת שמחת החופה מכי רמו שערי באסינתא כלומר משהתחילו לשרות שעורים בעריבת מים להטיל שכר לצורכי חופה, ורמו שערי באסינתא לאו דוקא דה\"ה ענין אחר מצרכי סעודת החופה וז\"ש רבינו משיתחילו להתעסק בצרכי סעודת נישואין: \n\n" + ], + [ + "הכל חייבין בברכת הזימון וכו'. בריש ערכין (דף ג':) תניא הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא לא צריכא דאכלי קדשים סד\"א ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה הוא קמ\"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא לא צריכא דאכלי כהנים תרומה או קדשים וזר אכיל חולין סד\"א הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן לא מצי אכיל לא ליצטרף קמ\"ל דכיון דכהן מצי אכיל בהדי זר מצטרף: \n\n" + ], + [ + "נשים ועבדים וכו'. משנה (ברכות דף מ\"ה) נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. \n", + "ומ\"ש אבל מזמנין לעצמן וכו'. ברייתא שם בראש הפרק נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין ומפרש בגמרא טעמא משום פריצותא דעבדים בנשים או בקטנים והטעם שלא הזכיר הברייתא וקטנים מזמנין לעצמן לפי שהקטנים אינן חייבים בשום מצוה אלא על אביהן מוטל לחנכן וכיון שהיא חברת קטנים אינם מצווים בזימון. \n", + "ומה שכתב ובלבד שלא יזמנו בשם, מדאמרינן כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה גדולים ובני חורין כמו שנתבאר בפרק שמיני מהלכות תפלה: \n", + "אנדרוגינוס מזמן למינו וכו'. כר' יוסי דאמר בסוף פרק הערל (יבמות דף פ') בריה בפני עצמו הוא וכיון שכן אינו מצטרף לא עם אנשים ולא עם נשים כיון שהוא גרוע מהם: \n", + "והטומטום אינו מזמן כלל. כלומר דטומטום לפעמים הוא נקרע ונמצא זכר ולפעמים נקרע ונמצא נקבה ואם המברכים אנשים אינו מצטרף עמהם שמא הוא אשה ואם הם נשים גם כן לא יצטרף עמהם דשמא ימצא זכר ואם הם טומטומים לא יצטרף עמהם דשמא יקרעו הם וימצאו זכרים והוא ימצא נקבה או אפכא: \n", + "קטן היודע למי מברכין וכו'. פרק שלשה שאכלו (ברכות מ\"ז מ\"ח) שקלינן וטרינן טובא בדין צירוף דקטן ואסיקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. וכתב הרי\"ף דכיון דקרי ליה קטן אפילו בן עשר ובן תשע כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו וזה דעת רבינו ומדאמר סתם מזמנין עליו משמע דבכל ענין מצטרף בין לשלשה בין לעשרה: \n", + "והעכו\"ם אין מזמנין עליו. משנה שם (דף מ\"ה): \n\n" + ], + [ + "אין מזמנין אלא על מי שאכל וכו'. משנה שם דמי שאכל פחות מכזית אין מזמנין עליו. \n", + "ומ\"ש שבעה שאכלו פת וכו'. שם (דף מ\"ח) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב ט' שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין אמר רבי זירא בעאי מיניה מרב יהודה ח' מהו ז' מהו אמר לי ל\"ש ששה ודאי לא מיבעיא לי א\"ל רבי ירמיה שפיר עבדת דלא איבעי לך התם טעמא מאי משום דאיכא רובא ה\"נ איכא רובא ואיהו סבר בעינן רובא דמינכר ופירש\"י ר' זירא שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמינכר שפיר בעינן דליכול דגן ואי בעאי מיניה ששה לא היה מתיר וכיון דלרבי זירא מספקא ליה הכי נקטינן וכן פסק הרי\"ף. וכתב עוד הרי\"ף וקאמרי רבנן דוקא לאצטרופי לבי עשרה אבל לבי תלתא אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן. וגרסי' תו בגמרא אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרף ולהוציא את הרבים י\"ח אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. ויש לדקדק בלשון רבינו למה כתב בתחלה אין מזמנין אלא על מי שיאכל כזית פת ולמעלה מאחר שכתב בסוף אבל בג' צריך שיאכלו וכו', וצ\"ל דה\"פ בתחלה כתב דאין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ואח\"כ ביאר דלזמן בעשרה אפשר לזמן אפילו על שלשה שלא אכלו פת ולא נאמר דאין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת אלא בזימון של שלשה: \n\n" + ], + [ + "שנים שאכלו וכו'. שם (דף מ\"ז) רב ושמואל הוו יתבי בסעודה אתא רב שימי בר חייא הוה מסרהב ואכיל כלומר ממהר לאכול כדי להצטרף לזימון ויזמנו עליו א\"ל רב מאי דעתיך לאצטרופי בהדן אנן אכלינן לן א\"ל שמואל אילו אייתי לי ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן. ופרש\"י שמואל חביבן עליו ארדיליא בקינוח סעודה והם כמהין ופטריות ולרב היו חביבין גוזלות ושמואל היה קורא לרב אבא כדי לכבדו. ומשמע דכן הלכה דהא רב נמי לא פליג וא\"כ כל היכא דאי מייתו להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו. ומ\"מ כתבו התוספות שאם אמר הב לן ונבריך שהסיחו דעתם מלאכול אין השלישי מצטרף עמהם: \n", + "וחכם גדול וכו'. גם זה שם והלכתא גדול מברך ואף על גב דאתא לבסוף. וכתבו התוספות שהגדול יכול ליתן רשות לקטן כדא\"ל רבי לרב משי ידך: \n\n" + ], + [ + "שלשה שאכלו וכו'. משנה שם (דף נ') שלשה שאכלו כאחד אינן רשאים ליחלק וכן ארבעה וכן חמשה ששה נחלקים עד עשרה ועשרה אינן נחלקין עד שיהיו עשרים: \n\n" + ], + [ + "שלשה בני אדם וכו'. שם אמר רב הונא ג' בני אדם שבאו מג' חבורות אינן רשאין ליחלק אמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם אמר רבא ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמון עלייהו בדוכתייהו אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו: \n", + "וכתב הראב\"ד ז\"ל לא זימן ממש וכו' לא נועדו יחד תחלה עכ\"ל. כלומר שמלשון רבינו שכתב וזימן משמע שמפרש לא אמרן שאינן רשאין ליחלק אלא בשלא זימנו עם בני חבורתם דלא פקע זימון מינייהו אבל אם כבר זימנו בחבורתם פקע זימון מינייהו ואינן מזמנין ומקשה הראב\"ד דהא ודאי פשיטא ולמה לרבא לאשמועינן אלא הכי פירושו כשרצה כל אחד מאלו לצאת וזימנו עליו ע\"כ שהוא לא היה רוצה להפסיק שהיה רוצה לאכול עוד ונצטרפו שלשה אלו יחד סד\"א אף על פי שזימנו עליהם בני חבורתם כיון שחזרו לאכול יחד צריכין לחזור ולזמן קמ\"ל דכיון דאכילה זו היא גמר סעודה ראשונה ואלו השלשה לא נועדו יחד מתחלה אינם צריכין לחזור ולזמן. ודעת רבינו נראה שהוא כפירוש הראב\"ד ומ\"ש וזימן עניינו שנצטרף עמהם לזימון שרצו לפסוק אבל הוא לא היה דעתו לפסוק וע\"כ אית לן לפרש דשלשה אלו גמרו סעודתן יחד וכדברי הראב\"ד ז\"ל שאם לא כן היאך שייך למימר בהו אינן רשאים ליחלק הא ודאי אין זימון אלא במקום ברכה וכיון שכל אחד צריך לחזור למקום שאכל ולברך היכי שייך למימר בהו אינן רשאין ליחלק ואין לומר דהכא במאי עסקינן כשחבורות רואות זו את זו ואם כן ה\"ל כולהו כחבורה אחת ופשיטא דאי לא אזמון עלייהו שאין רשאים ליחלק כנ\"ל: \n", + "שלשה שישבו וכו'. שם מימרא דר' אבא אמר שמואל: \n\n" + ], + [ + "שתי חבורות שהיו אוכלין וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ואם יש שמש וכו'. שם תנא אם יש שמש ביניהם שמש מצרפן. \n", + "וכתב רבינו והוא שישמעו וכו' וכן כתבו התו' ונ\"ל שלמדו כן מדאמרינן בההיא פירקא (דף נ') אמר רבא כי אכלינן ריפתא בי ריש גלותא מברכין תלת תלת וליברכו עשרה עשרה שמע ר\"ג ואיקפד וניפקו בברכתא דר\"ג איידי דאוושי כ\"ע לא שמעי כלומר שהיו שם מסובין רבים ולא היה קול מברך נשמע בביאור. וכתב רבינו דין זה כשהם שתי חבורות דאז הוא אורחא דמילתא שאין קול המברך נשמע אבל ה\"ה לחבורה אחת כל היכא שאין קול המברך נשמע אין מצטרפין ונ\"ל שאם קול מברך נשמע בברכת זימון אף כי לא נשמע בברכת המזון מצטרפין. \n", + "ומ\"ש רבינו והוא שישמעו שתיהן כל דברי המברך צ\"ל דאברכת זימון קאי דברי המברך דאילו ברכת המזון אם רצה כל אחד לברך לעצמו ש\"ד: \n\n" + ], + [ + "שלשה שאכלו ויצא אחד מהן וכו'. שם (מ\"ה:) אמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו כאחד ויצא אחד מהם לשוק קוראין לו ומזמנין עליו אמר אביי והוא דקרי ליה ועני אמר מר זוטרא ולא אמרן אלא בג' אבל בעשרה עד דניתי ומסיק בגמרא דכיון דבעי לאדכורי ש\"ש בציר מעשרה לאו אורח ארעא. וא\"ת לדעת רבינו דגבי אוכל ירק אם מצטרף מחמרינן טפי בג' מבעשרה אמאי הכא מחמרינן בעשרה טפי מבשלשה י\"ל הכא שאני דכיון דבעי לאדכורי ש\"ש צריך שישב עמהם דליהוו בעשרה אבל לענין הצטרפות בג' שהם מועטים בעינן דכולם יאכלו דגן אבל בעשרה כיון דרובא דמינכר אכלו דגן הוה ליה כאילו כולם אכלו: \n\n" + ], + [ + "שלשה שאכלו כאחד וקדם אחד מהם וכו'. גם זה שם (דף נ') מימרא דרבה תוספאה: \n\n" + ], + [ + "שנים שאכלו כאחד וכו'. ברייתא שם (מ\"ה:) שנים שאכלו כאחד מצוה ליחלק בד\"א בששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. וכתב רבינו והשני עונה אמן משום דכשעונה אמן חשוב כמברך עצמו ושומע ואינו עונה לא חשוב כמברך עצמו כמ\"ש בפ\"א מה' אלו: \n", + "ובן מברך לאביו וכו' עד מברכין לו. ברייתא פרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ח) וטעמא דאמרו תבא לו מארה משום דכיון דאשתו ובניו מברכין לו מפני שלא למד הוא. ובפ' מי שמתו (ברכות כ') אוקימינא לה כגון שלא אכל אביו אלא שיעורא דרבנן הילכך אתי דרבנן ומפיק [דרבנן]: \n", + "וכתב הראב\"ד אין הדברים כתקנן וכו' ואיתא בירושלמי עכ\"ל. טעמו שהוא ז\"ל סובר דלא קיימא לן כההיא אוקימתא דמי שמתו משום דההיא אוקימתא הוא לרב עוירא אבל לדידן דקיימא לן דכזית וכביצה דאורייתא כי תניא בן מברך לאביו ל\"ש לן בין אכל כזית לאכל כדי שבעו והביא ראיה דקיימא לן כזית וכביצה דאורייתא שהרי מוציאין את הרבים י\"ח כלומר מדאמרי' בפ' שלשה שאכלו (ברכות מ\"ה) ולהוציא את הרבים י\"ח עד שיאכל כזית דגן ומשמע ליה שאם אכל כזית דגן מוציא את הרבים אפילו שבעו דהא סתמא קתני להוציא את הרבים וא\"כ מאי שכתב רבינו דבעינן שלא יאכל טפי מכזית ליתא ומשום דקשיא ליה א\"כ ברייתא דקתני בן מברך לאביו היכי מיתוקמא הא אפי' לא אכל אלא כזית מיחייב מדאורייתא והיכי אתי בן דמיחייב מדרבנן ומפיק אב דמיחייב מדאורייתא לכך כתב וברייתא דקתני וכו' כלומר לא מיתוקמא כשהוא יוצא בברכתם אלא הן מקרין אותו והוא עונה אחריהם ויוצא בברכת עצמו דומיא דמתני' דהתם לגבי הלל דאשה עבד וקטן מקרין אותו והוא עונה אחריהם מה שהם אומרים ואיתניא עלה הך ברייתא: \n", + "ודעת רבינו דקי\"ל כאוקימתא דפרק מי שמתו וכרב עוירא דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה וכ\"כ בראש הלכות אלו דמן התורה אינו חייב לברך אלא א\"כ אכל כדי שבעו וההיא דאמרי בפ' שלשה שאכלו ולהוציא את הרבים ידי חובתם עד שיאכל כזית דגן ה\"פ להוציא את הרבים אינו מוציא בשאר אוכלים אפילו מי שאכל שיעורא דרבנן אא\"כ אכל כזית דגן דאז מצי לאפוקי למי שאכל שיעורא דרבנן וההוא דבן מברך וכו' לאו כגוונא דמתניתין מיתנייא אלא כשהן מברכין והוא עונה אחריהם אמן וכן דעת רש\"י והתוספות והר\"ן ז\"ל ומתוך דברי נתבארה תשובת רבינו לחכמי לוניל ששאלוהו יורנו מורנו והלא הלכה רווחת היא שלהוציא את הרבים י\"ח אין מוציא עד שיאכל כזית דגן ואיהו דאורייתא מוציא ינאי וחבריו שאכלו כדי שבען ולגרמיה הוא דעבד שמעון בן שטח שהוציא באחד מן הז' [מינים] עכ\"ל: \n", + "תשובה תימה גדול יש בדבריכם והלא דבר זה בפירוש הוא בפ' מי שמתו א\"ל רבינא לרבא נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן וכו' וזה אין בו ספק והך דאמר עד שיאכל כזית לאפוקי מי שאכל שאר אוכלין וזה ענין אחר הוא אם זה שאכל כזית דגן מוציא מי שאכל כל שובעו או אם אינו מוציא אלא מי שנתחייב מדרבנן כמו שנתבאר בפרק מי שמתו אותן הדברים ברורים ובנויים על עקרי הברכות עכ\"ל: \n", + "ביאור דבריו תימה גדול יש בדבריכם כלומר איך אתם מכחישין דברי דבן ואשה ועבד לא מפקי אלא למי שאכל שיעורא דרבנן והלא דבר זה בפירוש הוא בפרק מי שמתו וכו' כלומר ואין לדחות דבר מפורש בלא מחלוקת מפני דבר אחר שיכול להתפרש בלא מחלוקת כי זה שאמר להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן שהבאתם ראיה ממנו לאו למימרא דבכזית דגן מצי מפיק למי שאכל כל שובעו אלא לאפוקי שאר אוכלין איתמר דהכי איתא בפרק שלשה שאכלו ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא אתא שמעון בן שטח יהבו ליה כסא לברוכי אמר היכי אבריך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו שתייה לההוא כסא יהבו ליה כסא אחרינא ובריך אמר ר' יוחנן שמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד דלעולם אינו מוציא את הרבים י\"ח עד שיאכל כזית דגן ופירש\"י לגרמיה הוא דעבד אין אדם מודה לו עכ\"ל. והדבר ברור דהתם מפני שלא אכל דגן ובא להוציא אחרים בשתיית כוס יין הוא שאמרו לגרמיה הוא דעבד ולא נחת השתא ללמדנו כמה שיעור הדבר שצריך שיאכל כדי להוציא את הרבים י\"ח. ומה שהזכירו כזית היינו לומר שמי שאכל כזית דגן אפשר שיוציא אחרים י\"ח אם לא אכלו כדי שבען אבל מי שלא אכל דגן אע\"פ שאכל שאר אוכלין א\"א להוציא אחרים אע\"פ שהם לא אכלו כדי שבעם וז\"ש ומה ענין אחר הוא כלומר ואינו מענין ההוא דפרק מי שמתו דאילו לענין השיעור שצריך שיאכל כדי שיוכל להוציא אחרים י\"ח אם באכילתו כזית מוציא מי שאכל כדי שובעו או אם אינו מוציא אלא מי שלא נתחייב אלא מדרבנן זה לא נתבאר אלא בפרק מי שמתו שאמרו שאינו חייב בכזית אלא מדרבנן. ומה שאמר אותם הדברים ברורים ובנויים על עקרי הברכות כלומר אם תקשה לדברי למה הזכירו כזית ה\"ל לסתום ולומר להוציא את הרבים י\"ח עד שיאכל דגן אשיבך שאותם דברים ברורים שהם בנויים על עיקרי הברכות שנתבארו בפרק מי שמתו ולפיכך לא חשש ליזהר מלהזכיר כזית: \n", + "ודע שכתבו רש\"י והתוספות בפרק שלשה שאכלו שדעת בה\"ג כדעת רבינו ודחו דבריו משום דהא ינאי וחבריו אכלו כדי שבען ואפקינהו שמעון בן שטח ואע\"ג דלגרמיה הוא דעבד טעמא משום דלא אכל כזית הא אכל כזית ה\"נ עכ\"ל. ובמה שכתב רבינו בתשובה זו נתיישבה דחייה זו: \n", + "ויש לדקדק בלשון רבינו שכתב בתחילה שנים שאכלו כל אחד וכו' ואם היה אחד מהם יודע וכו' ויוצא י\"ח משמע דבכל גוונא יוצא י\"ח דאפילו מי שלא אכל כדי שובעו מוציא את מי שאכל כדי שובעו מדסתים לה סתומי ואח\"כ כתב בד\"א שיצאו י\"ח וכו' ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אשה י\"ח אבל אם אכל ושבע שהוא חייב בברכת המזון מן התורה בין אשה בין קטן אין מוציאין אותם דמשמע שלא כתב חילוק בין אכל כדי שובעו ללא אכל כדי שובעו אלא בעבד אשה וקטן אבל בישראל גדול אפילו לא אכל כדי שובעו מוציא אחרים י\"ח שאכלו כדי שבען דאל\"כ למה לו להזכיר עבד אשה וקטן בחילוק בין אכלו כדי שבען ללא אכלו כדי שבען אלא בכזית ויש לתמוה דמ\"ש הא מהא. ואין לומר דמה שאמר תחלה סתם יוצא י\"ח הוא משום דענה אמן אחר כל ברכה וה\"ל כמברך עצמו והלכך אפילו אכל כדי שובעו יוצא בברכתו של זה שלא אכל כדי שבעו מאחר שענה אמן אבל ההיא דבן מברך לאביו וכו' כשלא ענה אמן דא\"כ לפלוג וליתני בדידה וע\"ק דלערבינהו וליתנינהו, והיה אפשר לומר שדעתו כדעת רש\"י והתוספות והרא\"ש שאפילו לא אכל כדי שבעו מוציא מי שאכל כדי שבעו משום דמן הדין היה שאפילו לא אכל כלל יפטור אחרים שאכלו דכל ישראל ערבים זה לזה אלא שחכמים הצריכוהו שלא יברך ברכת הנהנין אלא א\"כ נהנה אבל קטן ועבד ואשה אינם בכלל ערבות ולפיכך אינן מוציאין אלא למי שחיובו דרבנן. \n", + "ומ\"ש אין מוציאין אותו מי\"ח אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו איש גדול אע\"פ שלא אכל חייב בדבר כמותו מיקרי מטעמא דאמרן אלא שמדבריו בתשובה שכתבתי בסמוך לא משמע הכי אלא דאפילו איש גדול אינו מוציא אחרים שאכלו כדי שבען אלא א\"כ אכל גם הוא כדי שבעו הילכך עכצ\"ל דלא שאני ליה בין עבד קטן ואשה לאיש גדול ונקטה בהני וה\"ה לגדול וסמך אכלל דכייל כל שחייב בדבר מן התורה אין מוציא אותו מי\"ח אלא החייב בדבר כמותו ונקט הכי דמשום דמלתא פסיקתא היא דלעולם אין מוציאין אלא למי שלא אכל כדי שבעו אפילו אכלו הם כדי שבען: \n\n" + ], + [], + [ + "הנכנס אצל אחרים וכו'. ריש פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ\"ה) בא ומצאן כשהם מברכין מהו אומר אחריהם רב זביד אמר ברוך ומבורך רב פפא אמר עונה אמן ולא פליגי אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך ומבורך. אשכחינהו דקאמרו ברוך עונה אמן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל האוכל וכו'. משנה פרק אין דורשין (חגיגה י\"ח) נוטלין ידים לחולין ולמעשר. ובגמרא חולין ומעשר מי בעו נטילת ידים ורמינהי התרומה והבכורים טעונין נטילת ידים משא\"כ במעשר וכ\"ש בחולין ואסיקנא לא קשיא כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי. וסובר רבינו דכיון דהזכירו נהמא דוקא לפת שמברכין עליו המוציא הוא דבעינן נטילת ידים אבל כל מיני דגן שמברכין עליהם במ\"מ אין צריך נטילת ידים אם אין טיבולן במשקה. \n", + "ומה שכתב שצריך נטילת ידים גם כן בסוף. פשוט בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ה): \n", + "אף על פי שאין ידיו וכו'. פ\"ק דשבת (דף י\"ג:) מייתי מתניתין דתנן בסוף זבים אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון וכו' והידים ופירש\"י והידים סתמן קודם נטילתן וכן מבואר במשנה פ\"ז דטהרות: \n", + "וכן כל דבר שטיבולו במשקה וכו'. פרק ע\"פ (פסחים קט\"ו) מימרא דרבי אלעזר אמר ר' אושעיא ופי' שטיבולו במשקה עניינו שהוא בלול בא' מז' משקין שהם המים והיין והחלב ושמן זית ודבש דבורים וטל ודם ופירש\"י אע\"ג דקי\"ל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח כיון דאיכא משקין וקי\"ל כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ה\"ל הנך משקין כמו נהמא וצריך ליטול כמו בנהמא. והתוספות כתבו דהך נטילה לאו משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא משום שלא יטמא משקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן ולפסול גופו כדמשמע בפ\"ב דחולין: \n\n" + ], + [ + "כל הנוטל ידיו וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ו) אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים רבא אמר מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אמר ר' אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה אמר ליה רבא לרב נחמן מאי משמע דכתיב וידיו לא שטף הא טבילה בעי ה\"ק ואחר שלא שטף טמא. ופירש\"י מפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיו הונהגה בחולין. מצוה לשמוע דברי חכמים שתקנוה רבא אמר דאורייתא היא מצוה כר' אלעזר בן ערך עכ\"ל. ואע\"ג דכל היכא דפליגי אביי ורבא נקטינן כרבא מ\"מ כתב רבינו שזו מצות חכמים וכו' משום דס\"ל ז\"ל כמו שכתבו התוספות מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך פי' דאסמיך ליה קרא דלאו דרשה גמורה היא וגם רש\"י כתב דאסמכתא בעלמא היא וא\"כ בין לאביי בין לרבא טעמא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים: \n", + "ומה שאמר בין לק\"ש בין לתפלה: ומים אחרונים אין מברכין עליהם. כך כתב ה\"ר יונה בפרק אלו דברים בשם רבני צרפת ורב עמרם גאון: \n", + "כתב הראב\"ד אני שמעתי וכו' וכן חברתי בחבורי ועיקר עכ\"ל: \n", + "והנה התוספות בפרק כל הבשר כתבו שבה\"ג סובר שאינן טעונין ברכה דברי ה\"ג הם ודברי קבלה ורב עמרם כתב שאין מברכין עליהם לא בלשון נטילה ולא בלשון רחיצה ולא בלשון שטיפה ונתן סימן לדבר בשמתא נר\"ש. \n", + "ומה שכתב שאינן אלא מפני הסכנה היינו שמא יסמא עיניו כמ\"ש בסמוך. \n", + "ומה שכתב ולפיכך צריך להזהר כדאמרינן חמירא סכנתא מאיסורא: \n\n" + ], + [ + "נטילת ידים וכו'. ברייתא פרק כל הבשר (חולין דף ק״ה) ואמרינן התם בגמרא דה״מ בין תבשיל של בשר לתבשיל של בשר או בין תבשיל של גבינה לתבשיל של גבינה אבל בין תבשיל של בשר לשל גבינה חובה נינהו. וכתב סמ״ג ובנטילה שעושין בין גבינה לבשר אין טעונין ברכה שאין זה אכילה אלא כעין ניקור חלב ומליחת בשר: \n", + "וכל הנוטל ידיו וכו'. (שם ק\"ו) אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא לא אמרו נ\"י לפירות אלא משום נקיות סבור מינה חובה הוא דליכא הא מצוה איכא אמר ליה רבא לא חובה ולא מצוה אלא רשות ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. ופסק רבינו כרב נחמן דבתרא הוא ואע\"ג דרבא אמר רשות לאו אליבא דנפשיה אמרה אלא לפרושי מילתיה דרבי אלעזר ולענין דינא אפשר דכרב נחמן ס\"ל. ועוד דאוקמינן בפרק אין דורשין (חגיגה י\"ח:) הא דתנן התרומה והבכורים טעונין נטילת ידים מה שאין כן במעשר וכ\"ש בחולין באכילה דפירות דאמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח אלמא דכוותיה קי\"ל: \n", + "כל פת שהמלח בו צריך נטילת ידים באחרונה: כתב הראב\"ד עשה זה וכו' קלקל עלינו את הלשון עכ\"ל. ואני אומר שאם נוסחת ספרנו אמיתית קשה מנ\"ל לרבינו דפת שהמלח בו טעון מים אחרונים ועוד קשה למה לא הזכיר דין כל מלחא המוזכר בפרק כל הבשר (חולין ק\"ה) ובסוף פ\"ק דעירובין (דף י\"ז) א\"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי כל מלחא מאי א\"ל לא מיבעיא ופירש\"י כל מלחא מדד מלח כמו וימודו בעומר וכלו בעומרא מאי צריך ליטול אחריו או לא ועוד מה היתה השגת הראב\"ד שכתב עשה זה כנגד כו' כייל מיכל והשיג עליו קלקל עלינו את הלשון שאין דין שכתב רבינו דומה לכייל מיכל כלל אלא אם נאמר שעלה על דעתו של הראב\"ד שרבינו היה מפרש כייל מיכל מלשון אכילה כלומר אכל פת שהמלח בו וזה דוחק וזר ואם באנו לשבש הספרים ולגרוס כל את המלח צריך נטילת ידים באחרונה וכמו שנזכר בפרק כל הבשר ובסוף פ\"ק דעירובין וכן מצאתי בספר מוגה שכתוב בו כל את המלח קשה א\"כ מה היתה כוונת הראב\"ד כשהשיגו. ואפשר לומר שמשיגו שה\"ל לכתוב מדד את המלח ולא כל את המלח שהוא לשון בלתי מובן לכל וזו אינה השגה דלישנא דגמרא נקט וגם לישנא דקרא הוא וכל בשליש: \n", + "ומ\"ש או מלח שטבעו וכו'. משום דאיכא למימר בא\"י הוא דמשתכח מלח סדומית שסדום קרובה להם אבל בשאר ארצות לא חיישינן ובעלי הגמרא שהיו בבבל משמע דהוו חיישי להכי לכך כתב או מלח שטבעו כמלח סדומית: \n", + "ובמחנה פטורים וכו'. משנה ספ\"ק דעירובין ארבעה דברים פטרו במחנה מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב ובגמרא אמר אביי לא שנו אלא מים ראשונים אבל אחרונים חובה: \n\n" + ], + [ + "עד היכן היא נטילת ידים וכו'. ברייתא פרק כל הבשר (חולין ק\"ו) ת\"ר נטילת ידים לחולין עד לפרק לקידוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק אמר רב עד כאן לחולין עד כאן לתרומה ושמואל אמר ע\"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא ורב ששת אמר ע\"כ בין לחולין בין לתרומה לקולא ואמר בר הדיא דרבי אמי ור' מיישא בר בריה דריב\"ל כשמואל ס\"ל ופירש\"י לחולין עד הפרק השני שבאמצע האצבעות לתרומה עד הפרק השלישי שהוא בגב היד לקידוש ידים ורגלים מן הכיור עד הפרק העליון שהוא חבור היד והזרוע ע\"כ לחולין מראה היה בידו כמו שפי'. ולפי זה עד סוף האצבעות סגי לחולין לדעת שמואל שמחמיר יותר מכולם. אבל הרי\"ף גורס בברייתא לחולין עד לפקק וכתב ואסיקנא עד לפרק בין לחולין בין לתרומה ופי' רבינו יונה דבהכי פליגי אמוראי שרב גורס עד לפקק ומ\"ה קאמר דלחולין עד הקשרים שבסוף האצבעות שבולטים כשאדם כופף באצבעותיו ולתרומה ולקידוש ידים עד הפרק דהיינו סוף היד ורב ששת מיקל יותר דלתרומה נמי סגי עד הקשרים שבסוף האצבעות כמו לחולין ושמואל גריס בכולהו לפרק ומ\"ה קאמר דל\"ש בין לחולין בין לתרומה בכולהו עד סוף היד והא דלא ערבינהו בברייתא משום דחדא חדא שמעינהו וגרסינהו, ורבינו כתב סתם עד הפרק ואין בדבריו הכרע אלא שיש לנו לומר דמסתמא כשיטת הרי\"ף רביה אמרה דסבר עד הפרק היינו סוף היד מקום חיבורה עם הזרוע: \n", + "וכמה שיעור המים וכו'. הכי משמע בריש מסכת ידים ובפרק כל הבשר (חולין דף ק״ז) א״ל ר״ש לאמימר קפדיתו אשיעורא כלומר שיהא במים רביעית א״ל אין: \n", + "וכל שחוצץ בטבילה וכו'. ברייתא פרק כל הבשר (חולין ק״ו) וכבר ביאר רבינו דברים החוצצים בטבילה פ״ב הלכות מקואות עיין עליו: \n", + "וכל העולה למדת מקוה וכו'. בפי\"א מהלכות מקואות כתב שדברים העולים למדת מקוה הם השלג והברד והכפור והגליד והמלח וטיט הנרוק וכתב עוד שם שאפילו הביא שלג בתחלה והניחו בשוקת וריסקו שם הרי זה מקוה שלם וכשר וכל זה שנוי בפ\"ז דמקואות. וכתב רבינו עוד שם כלי שהיה בו רביעית מים כשרים לנטילת ידים ונתן לתוכו מעט מים פסולים לנטילת ידים הרי אלו כשרים נטל מן הכלי כשיעור שנתן ונשארה רביעית בלבד כשהיתה הרי זו פסולה מפני שהמים הפסולים השלימו שיעור הרביעית וטעמו מדגרסי' בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ב) אמר ר\"ל כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור למי רביעית אינו משלים למעוטי מאי אמר רב פפא למעוטי נתן סאה ונטל סאה: \n\n" + ], + [ + "כל הצריך נטילת ידים וכו'. ומדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ו) בחמי טבריא במקומם כ\"ע לא פליגי וכמ\"ש בסמוך אלמא טבילה מהניא בהו וכן בפ\"ק דידים תנן דמים שנפסלו משתיית הכלב בקרקעות כשרים והיינו ודאי מדין טבילה ובפרק אין דורשין (חגיגה י\"ח) תנן נוטלין לידים לחולין לתרומה ולקדש מטבילין וכיון דמדין טבילה אתי עלה פשיטא דבעינן דליהוי בהו שיעור מקוה וזהו שאמר \n", + "רבינו ואם הטבילן במים שאין בהם שיעור מקוה ובפ\"ק דמקואות הביא רבינו תוספתא דתני כל מקום שאדם טובל ידים וכלים טובלין אין אדם טובל אין ידים וכלים טובלין: \n", + "כתב סמ\"ג המטביל ידיו אין צריך שטיפה שתי פעמים ולא ניגוב ולא להגביה ידיו כדתניא בפרק שני דידים וכתב מהר\"י ן' חביב ז\"ל שלזה נתכוון רבינו במ\"ש כל הצריך נטילת ידים והטבילם אינו צריך דבר אחר: \n", + "ודע דהא דמצריך רבינו שיעור היינו במים שאינם נובעים שאינן מטהרים אלא באשבורן ולכך לא הזכיר כאן אלא מקוה אבל מי מעין אפילו כל שהוא מטבילין בהם גוף שכולו עולה בהם לדעת רבינו בפרק ט' מהלכות מקואות וכ\"ש שמטבילין בהם את הידים כל שיש במים כדי לכסותם. \n", + "ומ\"ש רבינו שאין המים שאובין וכו': כתב הראב\"ד זה אינו מחוור וכו' אם יש בהם ארבעים סאה בקרקע עכ\"ל. דין זה שכתב הראב\"ד בבעלי קריין הוא במשנה רפ\"ח דמקואות ומכל מקום אין משם הכרח לומר דה\"ה לנטילת ידים כיון דבשאר טמאין אין טובלין בהם. והא דפסל רבינו מים שאובין שבקרקע להטביל בהם את הידים ה\"מ כשלא המשיכום אבל אם המשיכום ש\"ד דהא אפילו לטבול בהם כל הגוף יש מחכמי המערב מורים להכשיר וכמ\"ש רבינו בהלכות מקואות פ\"ד ואף על פי שכתב שלא ראה מי שעשה מעשה בזה היינו להטביל בהם טבילת כל הגוף אבל להטביל ידים בהם לכולי עלמא כשר: \n\n" + ], + [ + "כל הנוטל וכו'. כל זה יתבאר בסמוך: \n", + "וכתב רבינו יונה בפרק אלו דברים שאף על פי שהוא מטביל ידיו יברך על נטילת ידים כיון שטבולו זה מכח חיוב נטילה נעשה אותה אבל להטביל לא יברך שאין טבילה בכלל נטילה ועל הטבילה לא נצטווה מעיקר חיובו. וכתב הרשב\"א שכן עיקר ושכך מצא בתשובת הגאונים: \n\n" + ], + [ + "מים שנשתנו וכו'. פ\"ק דמסכת ידים נפל לתוך ידיו קומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין וסובר רבינו דהוא הדין אם נשתנו מחמת מקומן דמאי שנא: \n", + "וכן אם נתגלו וכו'. פרק שני דע\"ז (דף ל\"ה) תנו רבנן מים שנתגלו לא ישפכם לר\"ה וכו' ולא ירחץ בהם פניו ידיו ורגליו אחרים אומרים מקום שיש סירטא אסור מקום שאין סירטא מותר. ופסק רבינו כת\"ק וס\"ל ז\"ל דכיון דלא ירחץ בהם ממילא פסולין לנטילת ידים ואפילו אם רחץ לא עלתה לו נטילה. ומיהו גלוי האוסר אותן נתבאר בדברי רבינו בהלכות רוצח ושמירת נפש וכתב הטור על דברי רבינו ואיפשר דהאידנא שאין חוששין לגלוי כשרים אף לנטילה ודברים נכונים הם: \n\n" + ], + [ + "כל מים שנעשה בהם מלאכה נעשו שופכין וכו'. פ\"ק דידים עשה בהם מלאכה או ששרה בהם פתו פסולים. ומפרש רבינו דל\"ש בכלים ול\"ש בקרקעות נפסלו לפי ששמם מכלל השופכים מדלא מפליג בין כלים לקרקעות כדמפליג בנפסלו משתיית הכלב וכמ\"ש בסמוך והיינו במים שאינן נובעים אבל במים נובעים או במי מקוה נראה מדברי רבינו דלא נפסלו בכך מדכתב מים שאובין שהדיח בהם כלים וכו' משמע דדוקא בשאובים הוא דפסל: \n", + "הדיח בהם וכו'. משנה שם פ\"ק דידים כלשון רבינו: \n", + "מים שהנחתום וכו'. ג\"ז שם פ\"ק דידים מים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקים פסול שהוא מדיח ידיו בהם כשרים ומפרש רבינו שהוא מדיח ידיו שהוא חופן מהם. ומשמע מדברי רבינו בפירוש המשנה דהיינו כשלא נשתנו המים אבל אם נשתנו פסולים כמו שקדם ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "וכל מים שנפסלו וכו'. ג\"ז שם המים שנפסלו משתיית הבהמה בכלים פסולים ובקרקעות כשרים וכתב הרי\"ף פרק אלו דברים י\"א מים מלוחים שאין כלב יכול ללוק מהם ויש אומרים מים עכורים שקרובים להיות כטיט הנרוק וכתב הרא\"ש בפרק כל הבשר דפירושא קמא עיקר אבל מדברי רבינו נראה שסובר דפירוש בתרא עיקר: \n", + "חמי טבריא במקומן וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ו) חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלים מהם לידים ור\"י אומר כל גופו טובל בהם ידיו לא כל שכן אמר רב פפא במקומן כ\"ע לא פליגי דשרי למישקל מינייהו במנא כ\"ע לא פליגי דאסור כי פליגי דפסקינהו בבת בירתא כלומר חריץ קצר והמים פונים שם ואין שם שיעור מקוה אבל מחוברים למקוה חזקיה סבר גזרינן בת בירתא אטו מנא ור\"י סבר לא גזרינן וכתב הרי\"ף פרק אלו דברים והלכתא כחזקיה דרביה דר\"י הוא. ודע דבגמרא אמרינן כתנאי מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולים בקרקעות כשרים רשב\"א אומר אף בקרקע טובל בהם כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו השתא כל גופו טובל בהם ידיו ורגליו לא כל שכן אלא לאו דפסקינהו בבת בירתא דמר סבר גזרינן בת בירתא אטו מנא ומ\"ס לא גזרינן ומאחר דקיימא לן כחזקיה דגזרינן בבת בירתא כרשב\"א נמי קיימא לן דפסקינהו בבת בירתא פסולים לנטילת ידים ואם כן קשה למה לא כתב רבינו כן בפירוש גבי מים שנפסלו משתיית הכלב. ואפשר לומר דכיון דסתם לן תנא דידים כת\"ק הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא וכסתם מתניתין קיימא לן. ואם תאמר אם כן נימא דהלכתא כר\"י דקאי כת\"ק דסתם לן כוותיה וי\"ל אף על גב דבגמרא אמרינן כתנאי לאו למימרא דלגמרי הוי כתנאי דהא אפשר לדחות ולומר דחזקיה דאמר אפילו כת\"ק דע\"כ לא גזר חזקיה אלא בחמי טבריא שאין פיסולן ניכר שהרי זכים הם ואין טעמם רע ופיסולם הוי מפני שתחלת ברייתן לא היו ראויים לשתיה מחמת חומם ואף על פי שעכשיו נתקררו עודם עומדים בפסולם ולכך אתי למימר דל\"ש בת בירתא מכלי אבל בשאר מימות שנפסלו משתיית הכלב שפיסולם ניכר אם בטעמם אם במראיהם לא גזרינן והא דלא קאמר הגמרא הכי משום דלא משכח תשובה לר\"י דליתי כרשב\"א שתק ומוקי לה כתנאי אבל לענין פסק הלכה כיון דאפשר לאוקמא לחזקיה ככ\"ע כוותיה נקטינן: \n", + "ומה שכתב רבינו דפסולים למים אחרונים מפני שאינן ראויים לשתייה לכאורה היה נראה שאין הכוונה המים שנוטל אחר אכילה דמהי תיתי אלא הכוונה מים שניים הבאים לטהר את המים הראשונים וה\"ה לכל מים הפסולים שפוסלים בין בראשונים בין בשניים וכך כתב רבינו בפ\"ה מהלכות מקואות אבל קשה למה לא כתב כן בתחילת הזכירו פסול המים ועוד דבהדיא כתב בהקדמת מסכת ידים במשנה דלחולין אינו צריך מים שניים ולא כתב בהלכות אלו אלא דיני אוכל פת חולין ובהלכות מקואות כתב דיני אוכל תרומה וכן נראה מדבריו שם ואם כן צריך לומר דמים אחרונים שכתב כאן היינו מים שאחר הסעודה. אבל קשה היאך אשכחן פסול במים שאחר הסעודה ואפשר דלעולם אמים שניים דראשונים קרי אחרונים דאף על גב דלחולין אינו צריך מים שניים מכל מקום צריך להטיל רביעית מים על ידיו ואם הטיל חצי רביעית ממים כשרים לא יטיל חצי רביעית אחרון ממים פסולים ומצינו בלשון המשנה דקרי לשניים אחרון דתנן בפרק שני דמסכת ידים שאין המים האחרונים מטהרים אלא המים שעל גב היד: \n\n" + ], + [ + "יש לנוטל וכו'. משנה פרק שני דידים נטל ידו אחת משטיפה אחת טהורה לשתי ידיו משטיפה אחת רבי מאיר מטמא עד שיטול מרביעית כלומר שאינן טהורות אבל צריך עוד שיטול מים שניים לטהר את אלו ושיהיה במים השניים ההם רביעית סובר רבינו דהיינו לרבי מאיר אבל רבנן פליגי עליה וסברי דנטל לשתי ידיו משטיפה אחת טהור והלכה כוותייהו וכן כתב בפירוש המשנה ועוד דההיא מתניתין לתרומה מיתניא דאילו לחולין א\"צ מים שניים לדעת רבינו כמו שאבאר בסמוך: \n", + "נוטלין ארבעה וכו'. משנה שם (פ\"ב דידים) נוטלים ארבעה וחמשה זה בצד זה או זה על גב זה ובלבד שירפו שיבאו בהם המים. \n", + "ומה שכתב ויהיה באותה השטיפה וכו', מדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ז) אמר ליה רב ששת לאמימר קפדיתו אמנא אחזותא ואשיעורא אמר ליה אמנא ואחזותא קפדינן אשיעורא לא קפדינן דתניא מרביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים ולא היא שאני התם דאתו משיירי טהרה. וכתב רבינו בפירוש המשנה בריש מסכת ידים דה\"פ דהיינו דוקא במים שניים אבל במים ראשונים לא יהיו פחות מרביעית לכל אחד וסבת מה שהקלנו במים שניים והיותם ראויים בפחות מרביעית לפי שהרי כבר נטהרו במים ראשונים והוא אומרם בסבת זה שאני התם דאתו משיירי טהרה ואין אנו צריכין אלא מה שימשח כל היד בלבד הרי בהדיא שצריך רביעית לכל אחד ואחד. ומדברי רבינו שלא הזכיר בהלכות אלו מים שניים נראה שסובר דלפת חולין אין צריך מים שניים שכיון שנטל ידיו מרביעית אפילו בשטיפה אחת טהורות וכן נראה עוד מדבריו בפרק י\"א מהלכות מקואות ומהקדמת פירושו למסכת ידים: \n\n" + ], + [ + "אין נוטלין מים וכו'. משנה פרק קמא דידים אין נותנין מים לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת החבית ומשנה זו נשנית גם כן בפרק חמישי דפרה וכתב שם רבינו וכבר ביארנו בפרק שני מכלים שמחץ ר\"ל הכלי השוקע מאליו בתוכו קערורית והוא אשר נקרא שולי המחץ. ובפרק שני דכלים שנינו חבית דפונה בשולי המחץ וכתב רבינו מחץ הוא כלי גדול מחרס ולו קצה דומה לו כדמיון בית יד והוא שולי מחץ ושוליים הם הקצוות וזאת החבית היא קטנה חקוקה בקצה האחד של מחץ להכניס היד בו בעת הגבהת המחץ ולזה לא תטמא לה שלא נעשה לקבלה עכ\"ל. וכפי זה נראה שאפילו מקבל רביעית אין נוטלין בו לידים לפי שלא נעשה לקבלה וסמ\"ג כתב דטעמייהו לפי שאין מחזיקין רביעית אלא אם כן סומכים אותם בשום דבר שאין יושבין אלא מסומכין וכן כתבו הגהות בשם הרמ\"ך ובסמוך אכתוב שזה מחלוקת רש\"י והתוספות: \n", + "ומה שכתב רבינו ולא בחרסים: ואם תיקן המגופה וכו'. פרק כל הבשר (חולין דף ק\"ז) אמר רבא מגופת חבית שתיקנה נוטלים ממנה לידים חמת וכפישה שתיקנן נוטלים מהם לידים שק וקופה אע\"פ שמקבלים אין נוטלים מהם לידים, ופירש\"י מגופת חבית שתיקנה חקקה לקבל רביעית אף על גב דמעיקרא לאו לאשתמושי בגווה עבידא ואין חללה עשוי לתוכו. והתוספות כתבו נראה דבלא חקיקה היא רביעית אלא שמשופעת ואינה יושבת אלא מסומכת ואין בית קיבול שלה חשוב כיון שאם בא להושיבה בלא סמיכה היו המים נשפכים ולא היה נשאר בה רביעית ותיקנה היינו שמרחיבה מלמטה עד שיושבת שלא מסומכת. ובשק וקופה פירש\"י אין מלאכתן למים דרובן אין מקבלין מים עכ\"ל. וחמת וכפישה הם מיני נודות של עור ותיקון דידהו אפשר דהיינו שיתפור אותן בענין שלא יהיו נקובין כלל. ומספר מצות גדול משמע שעשה להם בית מושב: \n", + "ולא יתן לחבירו וכו'. משנה פרק קמא דידים ולא יתן לחבירו בחפניו מפני שאין נותנין לידים אלא בכלים וכתב שם רבינו לא יתן לחבירו בחפניו שלא ימלא ידיו וישפוך על ידי חבירו אשר רוצה לטהר ידיו: \n", + "וכלים שנשברו וכו'. פרק כל הבשר אמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים ואם כן כי תנן ולא בדפנות הכלים היינו אע\"פ שעדיין מקבל טומאה ואפילו הכי אין נוטלין בהם דאי לאו הכי רבא מתניתין אתא לאשמועינן. ויש לדקדק על דברי רבינו אמאי לא נקט כלישנא דרבא דאמר כלי שניקב בכונס משקה. ונראה לי שהטעם מפני ששיעור זה הוא לכלי המיוחד למשקין אבל אם הוא מיוחד לאוכלים אינו עולה מטומאתו עד שניקב במוציא זית ואם הוא גיסטרא שהוא כלי העשוי לקבל המשקים הדולפים אע\"פ שלא ניקב אלא במוציא משקה טהור כדאיתא בסוף פרק המצניע (שבת דף צ\"ה:) וכמו שכתב רבינו (בפרק י\"ט מהלכות כלים) ורבא אורחא דמילתא נקט דבכלי המיוחד למשקין רגילים ליטול לידים ורבינו רצה לכלול דין כל הכלים בדבור אחד ולכן כתב סתם שאם נשברו שבירה המטהרת אותם מידי טומאתם כל אחד כפי דינו אין נותנים בהם לידים וסמך על מה שכתב בהלכות כלים דין כל כלי וכלי באיזה נקב עולה מטומאתו כנ\"ל: \n", + "ואפשר עוד שדעתו לומר דכונס משקה דנקט רבא אורחא דמילתא נקט שדרך ליטול לידים בכלי חרס ומינה נילף שאם בא ליטול בכלי שטף נקוב שיעור הנקב כשיעור ליטהר מידי טומאה ומפני כך סתם וכתב דבנשבר שבירה המטהרתו מידי טומאה תליא מילתא כל כלי וכלי כדינו. וכתב סמ\"ג שאם ניקב נקב קטן פחות מכונס משקה ומחזיק רביעית למטה מן הנקב ובאים המים דרך הנקב על ידיו טהורות אפס הנוטל מן המים העוברים חוץ לנקב ונופלים דרך שפת הכלי פסולות כיון שבאו על הנקב דמן הנקב ואילך אין תורת כלי עליו אלא למטה מן הנקב יש תורת כלי עליו כיון שלא ניקב בכונס משקה עד כאן לשונו. ומשמע מדבריו שאם ניקב בכונס משקה אפילו שנוטל דרך הנקב לא נטהרו ידיו דאין תורת כלי עליו כלל אפילו מן הנקב ולמטה. אבל הרא\"ש כתב בפרק כל הבשר וכלי שניקב ומחזיק רביעית למטה מן הנקב מותר ליטול דרך הנקב אבל לא דרך פיו דלמעלה מן הנקב לא חשיב כלל וכן כתב בספר התרומה ומשמע דבכל נקב אמרו אפילו הוא יותר מכונס משקה. ובתרומת הדשן נסתפק בדברי רבינו אם הם דוקא בניקב בכונס משקה בשוליו שאינו מחזיק רביעית למטה מן הנקב אבל אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה כשר או (אי) אפילו בכה\"ג נמי פסול. ונראה דמאי דמספקא לתרומת הדשן פשיטא ליה לטור דלדעת רבינו אינו נפסל בניקב בכונס משקה אלא אם כן אינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה כשר ולישנא דרבינו הכי דייק שכתב כלי שנשבר ולא כתב כלי שניקב דכיון דאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה הרי הוא כאילו נשבר דמטעם זה הוא עולה מטומאתו בכך. וכן מצאתי להרשב\"א שכתב בתורת הבית וזה לשונו כלי שניקב נקב גדול עד שהוא מכניס משקים כשאדם מושיבו על המים הרי זה פסול במה דברים אמורים בזמן שניקב בשולי הכלי עד שאינו מקבל רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם מקבל רביעית מן הנקב ולמטה כשר במה דברים אמורים בכלי שאין שבירה זו מעלה אותו מטומאתו אבל כלי שניקב או נשבר שבר המעלה אותו מטומאתו פסול לפי שאין זה כלי אלא שבר כלי עכ\"ל. נראה דמשכחת לה כלי העולה מטומאתו בניקב פחות מכונס משקה כגון שהוא גיסטרא וכדאמרינן בסוף פרק המצניע שהוא עולה מטומאתו בניקב במוציא משקה וכתבו רבינו בפרק י\"ט מהלכות כלים ומדברי רבינו שם נראה שהוא סובר כדברי הרשב\"א דבסתם כלים דניקבו בכונס משקה מעלה אותן מטומאתם דוקא כשאין מחזיקין רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם הם מחזיקין רביעית עדיין שם כלי עליהן שאפילו שבר כלי אם הוא מחזיק רביעית כתב שהוא מטמא בפרק שני ובפרק שלישי דמסכת כלים ואע\"פ שכתב בפרק זה אין נוטלין לידים בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא בחרסים ולא במגופת החבית לאו משום שבר כלי פסל להו אלא מפני שאינן מקבלין שלא מסומכין דומיא דמגופת חבית דנקט בהדייהו. ואע\"פ שכתב ואם תיקן המגופה לנטילה נוטלים ממנה לידים הוא הדין דמהני תיקון לאידך אלא לישנא דרבא נקט דאמגופה אמרה בפרק כל הבשר דאם תיקנה נוטלין ממנה לידים ורבא חדא מנייהו נקט והוא הדין לאינך אי נמי לרבותא נקט מגופה אע\"פ שאין חללה עשוי לקבלה מהניא בה תיקון וכל שכן לדפנות כלים ודומיהם: \n\n" + ], + [ + "בכל הכלים נוטלים לידים ואפילו בכלי גללים וכלי אדמה וכו'. משנה פרק קמא דמסכת ידים בכל הכלים נוטלין לידים אפילו בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה כלומר אע\"פ שכלי גללים אינן מקבלין טומאה וכן כלי אדמה והם כלי חרס שלא הוסקו בכבשן וגם הם אין מקבלין טומאה נוטלין מהן לידים: \n", + "ומה שכתב והוא שיהיו שלמים, כבר נתבאר והוצרך לכתוב כאן רבינו זה משום דלא תימא כי חיישינן לשבירה דכלי היינו בכלים המקבלים טומאה דכיון דמעיקרא מקבלי והשתא לא מקבלי בטלו מתורת כלי אבל כלי גללים וכלי אדמה כיון דמעיקרא נמי לא מקבלי טומאה השתא נמי כי ניקבו לא בטל מהם תורת כלי קמ\"ל דלא מפלגינן כיון דגמרא לא מפליג בינייהו: \n", + "כלי שאינו מחזיק רביעית או אין בו רביעית וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ז) אמר רבא כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים איני והא אמר רבא כלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים הא מחזיק אע\"ג דלית ביה לא קשיא הא לחד הא לתרי דתניא מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואף לשנים שמעינן מהא דלחד תרתי בעינן שיחזיק רביעית ושיהיה בו רביעית: \n\n" + ], + [ + "הכל כשרים וכו'. סוף פרק קמא דמסכת ידים הכל כשרים ליתן לידים אפילו חש\"ו מניח חבית בין ברכיו ונוטל ומטה החבית על צדה ונוטל והקוף נוטל לידים ר' יוסי פוסל בשנים אלו. ופירש רבינו הקוף בלשון ערב קד\"ר אמר ר' יוסי שהוא פסול בששפך המים על היד וכן אינו ראוי אצלו שיטה הכלי וישפכו המים ממנו על הידים ויהיה האדם עצמו אשר הטה אותם עד שישפכו המים על ידו ואין הלכה כר' יוסי: \n", + "וכתב הראב\"ד והלא אמרו בגמרא דחולין וכו' אבל הקוף ולא כלום עכ\"ל: \n", + "וי\"ל שדעת רבינו לומר דהא ודאי כת\"ק קי\"ל ומ\"ש בגמרא דבעינן דליתו מכח גברא לאו למעוטי כי אתו מכח קוף אלא למעוטי כי אתו מנפשייהו בלא כח שום בעלי חיים ואפשר דקוף לאו דוקא אלא ה\"ה לכל ב\"ח אלא דאורחא דמילתא נקט ואפילו תימא קוף דוקא לא אתא למעוטי אלא כי אתו מנפשייהו בלא כח אדם ובלא כח הקוף. וטעמא דר\"י דפסל במטה חבית על צדה משום דבעינן כח אדם וליכא שהרי כשהוא מטה את החבית ומניחה כך מוטה על צדה המים יוצאים מאיליהם ות\"ק מכשיר משום דכיון שהאדם הטה את החבית אפילו הלך וישב לו אח\"כ והחבית שופכת מים כל היום כולו מחמת הטייתו כח גברא הוא ולא דמו לשוקת דהתם כיון ששפך הדלי בשוקת כבר פסק כח אדם וכך הם דברי רבינו שמשון בפרק קמא ועוד דכיון דאיכא כח כלי לא דמי לדין השוקת שכתב רבינו בסמוך דהתם ליכא כלי כמ\"ש. ויש הוכחה למה שכתבתי דכח אדם לאו דוקא שכתב רבינו לעיל בפרק זה כל הנוטל ידיו צריך ליזהר בד' דברים וכו' שיהיו המים באים מכח נותן וכן לקמן בסמוך בדין השוקת כתב שהרי אין כאן נותן על ידיו הרי שלא הקפיד על כח אדם אלא על כח נותן יהיה אדם או זולתו ואע\"פ שבסוף דבריו בדין השוקת כתב עד שנמצאו המים שטפו על ידיו מכח נתינת אדם נמשך אחר לשון הגמרא וכבר גילה דעתו דכח אדם לאו דוקא. ועוד דכשהזכיר כח אדם היינו כשיהיו ידיו קרובות לשפיכת הדלי דהתם קושטא דמילתא היא שבאו עליו מכח אדם אבל ברישא דלא עלתה לו נטילה נזהר מלכתוב שהרי אין כאן כח אדם דהוה משמע דכח אדם דוקא בעינן וכתב שהרי אין כאן נותן על ידיו והא דנקט השוקת שדולה אדם רבותא קאמר אפילו שאדם הוא הדולה לא עלתה לו נטילה וכבר ביאר הטעם מפני שאין כאן נותן על ידיו הא אילו הוה נותן אע\"פ שאינו אדם עלתה לו נטילה ובסוף הלכות מקואות כתב גם כן שאין נוטלים לידים אלא מכח נותן וכן פעמים ושלש באותו פרק הזכיר כח נותן ולא הזכיר כח אדם. וכתב ה\"ר יונה בפרק אלו דברים שכן דעת רב יהודאי גאון דהלכה כת\"ק וכן פסק הרשב\"א בפרק כל הבשר ובת\"ה: \n\n" + ], + [ + "השוקת שדולה וכו'. בפרק כל הבשר (חולין ק\"ז) אמר רב פפא האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא ואי מקרב לגבי דולא דקא אתו מכח גברא נוטלין ממנו לידים ואי בזיע דולא בכונס משקה מילף לייפי ומטביל בה את הידים. ופירש\"י האי אריתא צינור ששופכין לו מים מן היאור בדלי והוא מוליך מים לשדות אין נוטלין ממנו לידים לתת ידיו לתוכו ויקלחו המים לתוכן דלא מכח גברא אתו שכבר עבר כח השופך ואין כאן לא נטילה ולא טבילה נטילה דלאו מכח גברא קא אתו טבילה נמי בצינור ליתא שאין כאן שיעור מקוה ואי מקרב לגבי דולא כשהדולא שופך זה נותן ידיו סמוך למקום שפיכה והמים מקלחים מכח השפיכה לתוך ידיו ש\"ד ואי בזיע דולא בכונס משקה והשופך שופך דרך פיו לצינור והנקב מקלח מאחוריו ליאור מילף לייף הצינור עם היאור ע\"י כלי ומטבילין בצינור את הידים דלאו טבילה חמורה היא ודיה בחיבור זה. והרי\"ף כתב מימרא זו פרק אלו דברים והוא גורס ואי בזיע דולא בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים דלאו כלי הוא וכתב עליו הרא\"ש ולפי זה ג\"כ אין מטבילין בו דלא חשיב חיבור בהכי כי היכי דלא חשיב חיבור לענין טבילת כל הגוף ונראה שכך היתה גירסת רבינו ולא הוצרך לכתוב שאם ניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים לפי שסמך על מ\"ש כלים שנשברו שבירה המטהרת אותם וכו': \n\n" + ], + [ + "מים שנסתפק לו וכו'. משנה פרק שני דמסכת ידים ספק עשה בהן מלאכה ספק לא עשה בהן מלאכה ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן כשיעור ספק טמאים ספק טהורים ספיקן טהור מפני שאמרו ספק הידים ליטמא ולטמא ולטהר טהור: \n", + "ומ\"ש רבינו ספק נטל ידיו וכו'. כן פי' הוא ז\"ל על משנה י\"א דפ\"ד דמסכת טהרות. ואפשר שסובר שזהו מ\"ש בפרק במה אשה (שבת ס\"ב:) אבל משא ולא משא לית לן בה אע\"פ שרש\"י מפרש שם בענין אחר ואע\"ג דאסיקנא התם דלאו מילתא היא לאו משום דדינא הכי אלא כדי שלא יבא לידי עניות וכדמשמע מדמוכח לה מדאמר רב פפא אנא משאי מלא חפנאי מיא וכו' וה\"ה לשאר ספקות דתנן דטהור דכי היכי דלא ליתי לידי עניות מיהא צריך לחזור וליטול: \n", + "כתב הראב״ד אם יש לו מים וכו' והוציא עצמך מן הספק עכ״ל. וי״ל שאם היה כן לא הוו שתקי רבנן מלהזכיר כן ואע״ג דאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ז:) לענין ספק טומאה דאמרינן ליה הרי מקוה לפניך קום טבול שאני ידים שאין להם עיקר בדאורייתא: \n\n" + ], + [ + "מים הראשונים צריך שיגביה ידיו וכו'. פרק קמא דסוטה (דף ד') אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה תנא הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים ודברי רבינו הללו מתבארים במה ששנינו ריש פ' מסכת ידים וכתבו פרק י\"א מהלכות מקואות הידים מתטמאות ומתטהרות עד הפרק כיצד נטל את הראשונים עד הפרק ונטל המים השניים חוץ לפרק וחזרו מחוץ הפרק לידיו ידיו טהורות שהמים השניים טהורים נטל את הראשונים והשניים חוץ לפרק וחזרו לידו נטמאת ידו שהמים הראשונים שחוץ לפרק טמאין מחמת ידיו ואין המים השניים מטהרין מים שחוץ לפרק ולפי שחזרו המים שחוץ לפרק לידיו טמאות עכ\"ל. ונראה מכאן שאם נטל ידיו בשטיפה אחת אינו צריך להגביה ידיו שהרי אין שם מים טמאים שיחזרו ויטמאו את הידים וגם חוץ ליד לא נטמאו דהא טומאתן אינה אלא עד הפרק כנ\"ל ומצאתי סעד לזה שכתב סמ\"ג וראיתי בתוספתא שהמטביל ידיו אין צריך להגביה ידיו ולא לנגב ידיו עכ\"ל. ובודאי טעמם לפי שאין שם מים טמאות וכמו שכתבתי: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ומים אחרונים צריך שישפיל ידיו: כתב הראב\"ד והוא יותר טוב שלא תעבור הזוהמא על מקום שלא הגיע תחלה עכ\"ל. כלומר עוד טעם אחר יש שראוי להשפיל ידיו שאם יגביהם אולי תעבור הזוהמא בכל היד במקום שהיה נקי שהוא לא אכל אלא בראשי אצבעותיו זה נראה לי ברור בכוונתו ובעל מ\"ע הפליג דעתו לדעת אחרת ואין דעתי נוחה בכך: \n", + "מים ראשונים וכו'. ברייתא פרק כל הבשר (חולין דף ק\"ה) ראשונים נוטלין בין בכלי בין ע\"ג קרקע אחרונים אין נוטלין אלא על גבי כלי ואמרי לה אין נוטלין על גבי קרקע איכא בינייהו קינסא. ופירש\"י קינסא שפאי עץ וקסמים למ\"ד כלי הכא לאו כלי הוא למ\"ד אין נוטלין על גבי קרקע ש\"ד. ונראה שרבינו פוסק לחומרא ולא ידעתי למה כיון דמידי דרבנן הוא ואפשר דטעמא משום דלישנא קמא לישנא דגמרא ואידך בלשון אמרי לה. א\"נ י\"ל דמשום דמילתא דסכנתא היא נקט לחומרא דמפרש התם דטעמא דאין נוטלין על גבי קרקע הוי משום רוח רעה: \n", + "מים ראשונים נוטלין וכו'. ג\"ז ברייתא שם מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אחרונים אין ניטלין אלא בצונן מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי ל\"ש אלא שאין היד סולדת בהם אבל היד סולדת בהם אין נוטלין בהם ואיכא דמתני לה אסיפא אחרונים אין ניטלין אלא בצונן אבל בחמין לא אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי ל\"ש אלא שהיד סולדת בהם אבל אין היד סולדת בהן ניטלין מכלל דראשונים אע\"פ שהיד סולדת בהם מותר ופסק רבינו כלישנא בתרא. וכתב רבינו בחמי האור לאפוקי חמי טבריא כמ\"ש בסמוך וצריך דקדוק בלשון רבינו למה כתב אבל אם היו פושרין וכו' שממה שכתב והוא שיהיו חמין וכו' שמעינן לה ואפשר דלהתיר ליטול בהם לכתחלה איצטריכא ליה דלא תיסק אדעתין דלכתחלה לא יטול בפושרים כדי שלא יבא ליטול בחמין: \n\n" + ], + [ + "נוטל אדם ידיו וכו'. ג\"ז שם (ק\"ו ק\"ז) אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו א\"ל רבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידייכו צפרא ואתנו עלווייהו לכולי יומא איכא דאמרי בשעת הדחק אין שלא בשעת הדחק לא ופליגא דרב ואיכא דאמרי אפילו שלא בשעת הדחק נמי והיינו דרב. ופסק רבינו כלישנא דקאמר דאפילו שלא בשעת הדחק שהרי סתם דבריו ולא חילק בין בשעת הדחק לשלא בשעת הדחק וכ\"פ ה\"ר יונה וכתב לא מפני שהוא לשון אחרון שאינו נקרא לשון אחרון אלא כשהלשון הראשון מביא הגמרא בסתם והלשון אחרון בלשון איכא דאמרי אבל היכא ששניהם מביא אותם בלשון איכא דאמרי לא נקרא לשון אחרון אלא הטעם הוא מפני שהנטילה מדרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל. ול\"נ עוד טעם אחר שכל מה שאנו יכולים למעט במחלוקת יש לנו למעט ולהכי נקטינן כלישנא דקאמר אפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב ולא תיקשי להאי לישנא ממאי דאמר רבינא לבני פקתא דערבות אתון דלא נפישי לכו מיא וכו' דמשמע טעמא דלא נפישי להו מיא אבל שלא בשעת הדחק לא דאיכא למימר דה\"ק אתון דלא נפישי לכו מיא אתם צריכין להתנות דאילו הוה שכיח לכו מיא לא הייתם צריכין ליכנס בטורח זה. \n", + "ומ\"ש רבינו והוא שלא יסיח וכו' פשוט הוא ממתניתין דפרק ששי דמסכת טהרות וכ\"כ רש\"י ומתנה עליהם לאכילה ובלבד שיזהר מלטנפם ולטמאם: \n\n" + ], + [ + "לט אדם וכו'. ג\"ז שם (ק\"ז) איבעיא להו מהו לאכול במפה מי חיישינן דילמא נגע או לא ת\"ש דשמואל אשכחיה לרב דקא אכיל במפה א\"ל עבדין כדין א\"ל דעתי קצרה עלי כלומר אסטניס אני שאע\"פ שנטלתי ידי אי אפשי לאכול בידי ואמרינן בתר הכי אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות. ופי' רש\"י התירו מפה לאוכלי תרומה דכהנים זריזים הם ולא נגעי ולא התירו לאוכלי חוליהן בטהרה לפי שאינן למודין להשמר כמו כהנים: \n", + "וכתב ה\"ר יונה ונראה דכ\"ש לשאר בני אדם שאינן אוכלים חוליהם בטהרה ואינן נזהרים כל כך שאין להם לאכול פת וכל דבר שטיבולו במשקה ע\"י מפה דגזרינן דילמא נגעי וזאת היתה דעת הראב\"ד שכתב והלא לא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה בלבד עכ\"ל. אבל דעת רבינו דתרומה וחולין שנעשו בטהרה דינם שוה ברוב הדברים ומן הדין היה לגזור בשניהם דילמא נגעי אלא משום דכהנים זריזים הם לא גזרו בתרומה ומ\"מ שאר חולין שאינן נאכלים בטהרה לא חמירי כולי האי למגזר בהו ותדע דאל\"כ הל\"ל התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי חולין ומדנקט טהרות משמע דלאוכלי טהרות דוקא הוא דלא התירו והא דשמואל אשכחיה לרב וכו' וא\"ל עבדין כדין חולין בטהרה הוא דהוה אכיל ומשום הכי א\"ל עבדין כדין שרב אוכל חולין בטהרה וכדאיתא בירושלמי פרק קמא דשבת ר' חייא מפקיד לרב אי את יכיל למיכל כולי שתא בטהרה אכול ומשום דחולין בטהרה הוה אכיל א\"ל שמואל עבדין כדין ואהדר איהו דעתי קצרה עלי אבל אם לא היה אוכל חולין בטהרה לא הוה אמר ליה שמואל עבדין כדין ולא הוה צריך איהו לאהדורי דעתי קצרה עלי: \n", + "המאכיל לאחרים אינו צריך נטילת ידים וכו'. (שם ק\"ו:) מסקנא דגמרא והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל עצמו אינו צריך נטילת ידים: \n", + "ומ\"ש ה\"ה לאוכל במגריפה וכו'. פשוט הוא וכ\"כ ה\"ר יונה ז\"ל בפרק אלו דברים: \n\n" + ], + [ + "אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו ואע\"פ שהוא נותן לתוך פיו וכו'. ברייתא שם והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו וסובר רבינו דלרבותא נקט לתוך פיו אע\"ג שאינו נוגע וכ\"ש שאסור ליתן בידו: \n", + "ואסור לזלזל וכו'. בפ\"ה דעדיות את מי נידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים: \n", + "אפילו אין לו מים וכו'. למד כן ממעשה דר\"ע בבית האסורים בפרק עושין פסין (עירובין כ\"א). ומכאן אני אומר שמ\"ש רבינו בסמוך לט אדם את ידיו וכו' היינו מי שא\"א לו למצוא יותר אבל כל שאפשר לו למצוא מים ואפילו אין לו אלא כדי שתייה לא יאכל בלא נטילה: \n\n" + ], + [ + "וכל האוכל וכו'. פרק קמא דסוטה (דף ד') מימרא: \n", + "ותכף לנטילת ידים וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות מ\"ב) מימרא דר' חייא בר אשי אמר רב תיכף לנטילת ידים ברכה ופירש\"י לנטילת ידים דמים אחרונים ברכת המזון ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו עכ\"ל. ומשמע מדברי רבינו ורש\"י דלהפסיק בדבור בין מים אחרונים לברכה מותר והטעם שלא פי' תכף לנטילת ידים ברכה שלא יפסיק ביניהם אפילו בדבור משום דלקמן אמרינן אין מסיחין על כוס של ברכה כלומר משמזגו את הכוס אסור לדבר ואם איתא אף קודם שמזג את הכוס אסור דתכף לנטילת ידים ברכה אלא ודאי לא איתמר תכף לנטילת ידים ברכה אלא לענין שלא יאכל וישתה עד שיברך. ונראה שאם אמרו הבו וניטול ידינו מותר לאכול ולשתות ובתנאי שיחזור ויברך בתחלה דלא גרע מגמר בלבו מלאכול שצריך לחזור ולברך כמבואר בדברי רבינו פ\"ד מהלכות אלו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מנהגות רבות וכו'. בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ\"ו) אמר ליה ריש גלותא לרב ששת אע\"ג דרבנן קשישי אתון פרסאי בצורכי סעודה בקיאי מינייכו בזמן שהם שתי מטות גדול מיסב בראש ושני לו למעלה הימנו ובזמן שהם שלש גדול מיסב באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו. אמר ליה וכי בעי לאשתעויי מתריץ תרוצי ויתיב ומשתעי בהדיה אמר ליה שאני פרסאי דמחוי להו במחוג. ופירש\"י ז\"ל בזמן שהם שתי מטות רגילים היו לאכול בהסיבה על צדו השמאלית מוטה ורגליו לארץ איש איש על מטה אחת בזמן שהם שנים גדול מיסב בראש כלומר מיסב תחילה על מטתו ושני לו למעלה הימנו מטת השני לצד מראשותיו של גדול ובזמן שהם שלשה גדול מיסב באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה ממנו לצד מרגלותיו א\"ל רב ששת לריש גלותא וכי בעי לאשתעויי מתריץ תרוצי ויתיב ואם רצה הגדול לדבר עם שני לו צריך הוא לזקוף עצמו ממסיבתו לישב זקוף דכל זמן שהוא מוטה אינו יכול לדבר עמו לפי שהשני לו אחורי ראשו של גדול הוא ופני הגדול מסובין לצד אחר וטוב לו שישב שני לו למטה ממנו וישמע דבריו כשהוא מוטה. במחוג מראים בידיהם ובאצבעותיהם ברמיזה. מים ראשונים מהיכן מתחילין א\"ל מן הגדול כלומר רב ששת א\"ל לר\"ג מהיכן מתחילין פרסיים מים ראשונים אמר ליה מן הגדול. ישב הגדול וישמור ידיו עד שנוטלים כולם אמר ליה לאלתר מייתו תכא קמיה. ופירש רש\"י לאלתר מייתו תכא קמיה שלחן שלו מביאים מיד לפניו ואוכל ולפני כל אחד ואחד היו מביאין שלחן קטן. אמר רב ששת אנא מתניתא ידענא דתניא כיצד סדר הסיבה בזמן שהם שתי מטות גדול מיסב בראש שני לו למטה ממנו בזמן שהם שלש מטות גדול מיסב בראש שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו מים ראשונים מתחילין מן הגדול ופירש\"י מתחילים מן הגדול ולאלתר מעיילי תכא קמיה עכ\"ל. ויש לתמוה על רבינו שכתב סתם שהגדול נוטל ידיו תחלה ולא חילק בין היכא דמייתו תכא קמיה לאלתר להיכא דלא מייתו תכא קמיה לאלתר. ואפשר לומר שסובר רבינו דמאחר דהדר רב ששת למתניתין מים ראשונים מתחילים מן הגדול היינו לומר דלעולם מתחילים מן הגדול ואפילו לא מייתו תכא לאלתר קמיה ואע\"ג דאיהו אקשי לר\"ג ישב גדול וישמור עד שנוטלים כולם מבדק הוה בדיק לר\"ג אבל לפום קושטא כי ישמור ידיו עד שנוטלים כולם לית לן בה והיינו דמתניתין קתני סתם מתחילין מן הגדול ולא מפלגא. ואמאי דתניא שני לו למטה הימנו פירש\"י שאם הוצרך גדול לספר עמו לא יהא צריך לזקוף ובזמן שהן שלשה שני לו למעלה ואם בא לספר מספר עם השלישי ואם בא לספר עם השני לו טוב הוא שיזקוף ואל ישפיל את השני לו לפני קטן ממנו שיהא הוא למטה וקטן ממנו למעלה ממנו. ופסק רבינו כרב ששת: \n\n" + ], + [ + "בעל הבית וכו'. ג\"ז שם (דף מ\"ו) רבי זירא חלש וכי אתפח עבד ר' אבהו סעודתא לכולהו רבנן כי מטא למשרא א\"ל ר' זירא לשרי לן מר א\"ל לא סבר לה מר להא דר' יוחנן דאמר ב\"ה בוצע שרא להו כי מטא לברוכי א\"ל נבריך לן מר א\"ל לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל דאמר בוצע מברך. ואיהו כמאן ס\"ל כי הא דא\"ר יוחנן משום רשב\"י בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך לבע\"ה. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם היו כולם בע\"ה וכו' נ\"ל שכתב כן ליישב הני תרי לישני דאר\"י משום רשב\"י כשיש שם אורח ואידך לישנא דבוצע מברך כשכולן בעלי בית ומסתמא גדול שבהם הוא שבוצע והתוספות גם כן כתבו ליישבם. \n", + "ומ״ש ומשלים הברכה היינו מדאסיקנא בפרק כיצד מברכין (ברכות ל״ט:) והלכתא כרבה דאמר מברך ואח״כ בוצע ופירש״י גומר כל הברכה ואח״כ מפריס הפרוסה דכליא ברכה אפת שלם: \n\n" + ], + [ + "אין הבוצע וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות מ') אמר רבא בר שמואל א״ר חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד רבה בר שמואל איקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא ובצע להדיא אמרו ליה הדר ביה מר משמעתיה אמר לית דין צריך בשש. ונראה שמפרש רבינו כמו שפירש הערוך שבשש שם הליפתן כי היאכל תפל מבלי מלח תרגומו כמא דלא מתאכיל בשש מדלית מלחא ואמר אין פת זה צריך ליפתן וכיון דאין דעתי לאכול עמו ליפתן איני צריך להמתין עד שיביאו ליפתן: \n", + "ואינו בוצע וכו'. נראה דהיינו מדאמרינן בפ\"ג שאכלו (שם דף מ\"ו) בע\"ה בוצע כדי שיבצע בעין יפה. \n", + "ומ״ש ולא פרוסה גדולה הוא מדאמרינן פרק כיצד מברכין (ברכות ל״ט:) ובפרק כל כתבי (שבת קי״ז) ר' זירא הוה בצע אכולה שירותא כלומר בשבת היה בוצע פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה א״ל רבינא לרב אשי והא מתחזי כרעבנותא א״ל כיון דכל יומא לא עביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא. ושנינו במסכת דרך ארץ זוטא פ״ד לא יאחוז פרוסה כביצה בידו בפעם אחת והעושה כן ה״ז רעבתן: \n", + "ואינו בוצע אלא ממקום שנתבשל יפה וכו'. פרק חלק (סנהדרין דף ק\"ב): \n\n" + ], + [ + "מצוה מן המובחר וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות ל\"ט) איתמר הביאו לפניהם פתיתין ושלמים אמר רב הונא מברך על הפתיתים ופוטר את השלמים ור' יוחנן אמר שלימה מצוה מן המובחר אבל פרוסה של חיטין ושלימה מן השעורים ד\"ה מברך על הפרוסה של חיטין ופוטר את השלימה של שעורים ואסיקנא דירא שמים יצא ידי שניהם מניח שלימה בתוך הפרוסה ובוצע ופסק רבינו כר' יוחנן לגבי רב הונא דהא הלכה כר\"י לגבי רב וכ\"ש לגבי רב הונא תלמידו וכן פסקו התוספות. ומפרש רבינו ובוצע משתיהן ומדכתב מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה משמע דבאיכא פתיתין מיירי ומדלא חילק בין פתיתין גדולים לקטנים משמע בהדיא דאפילו בפתיתין גדולים ושלמים קטנים מצוה מן המובחר בשלמים וכדברי המפרשים שכתבו דרב הונא ור\"י בפתיתין גדולים ושלמים קטנים פליגי והלכה כר\"י: \n", + "בשבתות ובי\"ט וכו'. שם ובפרק כל כתבי (שבת קי\"ז:) אמר רבי אבא ובשבת חייב לבצוע על שתי ככרות מ\"ט לחם משנה כתיב אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא אמר לקטו כתיב כלומר דמשמע אחיזה אבל בציעה לא כתיב משנה וכיון דטעמא משום לקטו לחם משנה ודאי דה\"ה לימים טובים דהא מן לא היה יורד בימים טובים כן כתב הרי\"ף בפרק ע\"פ: \n\n" + ], + [ + "הבוצע נותן פרוסה וכו' אלא א\"כ היה אבל. באיכה רבתי: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח בשם הגאונים דבשבת פורס כדרכו שאין אבילות בשבת: \n", + "והבוצע הוא פושט ידיו וכו'. ברייתא פ' שלשה שאכלו (ברכות מ\"ז) הבוצע הוא פושט ידו תחלה ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו: \n", + "ואין המסובין רשאים לטעום וכו'. שם מימרא דרב יהודה בריה דרב שילת משמיה דרב: \n", + "ואין הבוצע וכו'. שם מימרא דרבה בר בר חנה אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין רב חסדא אמר מפי רוב העונין כך הגירסא בספרים אך הרי\"ף ז\"ל גורס אין הבוצע רשאי לטעום עד שיכלה אמן מפי רוב המסובין וכו' והיא גירסת רבינו ודא ודא אחת היא: \n", + "ואם רצה הבוצע וכו'. שם ברייתא כתבתיה בסמוך ואם תאמר כיון דקתני רבינו שאין המסובין רשאים לטעום וכו' מה צורך לכתוב שהבוצע פושט ידו תחילה שכיון שאינן יכולין לטעום עד שיטעום הוא פשיטא שהוא פושט ידו תחלה לטבל בליפתן. ונ\"ל דה\"ק שאחר שטעמו כל המסובין ברכת המוציא אחר כך כשיתחילו לאכול הבוצע פושט ידו ומכניס ידו בקערה תחילה וכן כתבו בתוס' ופירשו עוד דה\"ק אין המסובין רשאים לטעום היינו להקדים ולבצוע מן הפת שבצע המברך אבל אחר שנתן לכל אחד חלקו אין קפידא ועדיין צ\"ע למה איחר רבינו דין זה דאם רצה הבוצע ולא סמכו להבוצע פושט ידו תחילה. לכך נ\"ל שמה שאמרו בברייתא הבוצע פושט ידו תחלה הוא מ\"ש רב יהודה משמיה דרב אין המסובין רשאים לטעום ופירוש דברי רבינו הבוצע הוא פושט ידו קודם המסובין ואין המסובין רשאים לטעום קודם לו וחדא קתני וכיון שהזכיר שהמסובין תלויים בבוצע כתב ג\"כ שהבוצע תלוי במסובין שיכלה אמן מפיהם ואח\"כ חזר והשלים דין הראשון שהבוצע פושט ידיו וכתב ואם רצה הבוצע וכו': \n\n" + ], + [ + "שנים ממתינים זה לזה וכו'. ברייתא שם ופירש רבינו יהונתן ז\"ל שנים ממתינין זה לזה כששותה האחד אבל אם הם שלשה אין ממתינין לו דתרי עדיפי: \n", + "גמרו מהם וכו'. שם (מ\"ה:) בראש הפרק מימרא דרבא ור' זירא שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד ואמרינן התם דרב פפא דפסק לאבא מארי בריה לפנים משורת הדין הוא דעבד ופירש רש\"י אחד מפסיק לשנים אם גמרו השנים סעודתן ורוצים השנים לזמן דרך ארץ הוא שהיחיד יהא מפסיק סעודתו עד שיזמנו עליו וימתין עד ברכת הזן וחוזר וגומר סעודתו אבל שנים אין עליהם להפסיק בשביל היחיד וימתין עד שיגמרו ואפשר שזה דעת רבינו. ואפשר שרבינו ז\"ל מפרש לענין אם היו שלשה אוכלים בקערה אחת ופסק אחד מהם מלאכול אין השנים מפסיקין אלא אוכלים והולכים אבל אם פסקו השנים מלאכול אינו דרך ארץ שיהא האחד אוכל והולך אלא יפסיק והא דרב פפא פסק לאבא מרי בריה היינו שהיו שלשה אוכלים וכיון שפסק אבא מרי מלאכול משך רב פפא את ידו אע\"פ שלא היה חייב עשה כן לפנים משורת הדין כדי להחשיבו: \n", + "אין משיחין בסעודה וכו'. משנה פ' כיצד מברכין (ברכות מ״ב) בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך ובגמרא (דף מ״ג) שאלו את בן זומא מפני מה אמרו בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי ומפרש רבינו דכיון דאין בית הבליעה פנוי אם יענה אמן אולי יקדים קנה לושט ויחנק: \n", + "ואין מסתכלין בפני האוכל ולא במנתו וכו': \n\n" + ], + [ + "והשמש שעומד לפני המסובים וכו'. בפרק אע\"פ (כתובות דף ס\"א) אבוה בר איהי ומנימין בר איהי חד ספי מכל מינא ומינא וחד ספי מחד מינא מר משתעי אליהו בהדיה ומר לא משתעי אליהו בהדיה. ופירש\"י חד ספי מאכיל את השמש מכל מין ומין וחד ספי ליה ממין אחד בתחלת הסעודה לשובע ומשאר המינין משהו עד שיגמור סעודתו עכ\"ל. וממילא משמע שאין השמש אוכל עם המסובים: \n", + "ואם נתנו לו יין וכו'. פרק כל הבשר (חולין ק\"ז:) אמר ר' זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אלא א\"כ יודע בו שנטל ידיו והשמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה ורבי יוחנן אמר מברך על כל פרוסה ופרוסה אמר רב פפא בשלמא דרב ור' יוחנן לא קשיא הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב כלומר דאי איכא אדם חשוב בסעודה בטוח השמש שיתנו לו מכל תבשיל ותבשיל עם פת לאכול אבל יין אולי לא יתנו לו וכל פעם שנותנין לו הוה לי' נמלך. ותימה שרבינו לא חילק בין איכא אדם חשוב לליכא אדם חשוב ואפילו תימא דהא דקאמר דלא פליגי רב ור' יוחנן לא קאמר ליה אלא בדרך בשלמא אבל לפי האמת מפלג פליגי מכל מקום כיון דקיימא לן דהלכה כר' יוחנן לגבי רב היה לו לפסוק דמברך על כל פרוסה. ואפשר לפי שכבר כתב בסמוך שדרך רחמנות הוא ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל א\"כ מסתמא בטוח השמש שיתנו לו מכל תבשיל ותבשיל ולכך אינו צריך לברך דלאו נמלך הוא ודוחק. ואפשר שמכיון שכתב דמברך על כל כוס וכוס מסתמא משמע דהוא הדין ממילא דמברך על כל פרוסה ופרוסה מאחר דלא סיים בה דאינו מברך על כל פרוסה ופרוסה: \n\n" + ], + [ + "יצא אחד מן המסובין וכו'. פרק אמר להם הממונה (יומא דף ל') ת\"ר הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ ונכנס מפני חשד אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל שתי ידיו ומחזיר הטפיח על האורחים אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס דמידע ידעי דאנינא דעתיה. פירש\"י נוטל ידו אחת אותה ששפשף בה ניצוצות. נוטל שתי ידיו דכיון שהפליג שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והן עסקניות. ומחזיר הטפיח על האורחים פך שיוצקים ממנו מים על הידים מחזירו על האורחים המסובים והשמש מחזיר עליהם ואומר יש בכם הצריך ליטול ואין זאת אלא להודיע שנטל זה שנכנס את ידיו. לא אמרן אלא לשתות פירש\"י וצריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו. מידע ידעי דאנינא דעתיה ולא חשדי ליה. ורבינו נראה שהיה גורס ומחזיר פניו לאורחים וה\"פ נכנס ויושב במקומו ונוטל שתי ידיו וכשהוא נוטל מחזיר אחוריו לאורחים כדי שיטול שאין דרך ארץ לרחוץ על השלחן ואחר כך מחזיר פניו לאורחים ודרך ארץ זה שלא ירחוץ על השלחן השמיענו במה ששנה ומחזיר פניו לאורחים. ורבינו יהונתן כתב בסוף פרק אלו דברים וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ שמא יחשדו אותו שלא נטל ידיו אלא נוטל ידיו לפניהם ואין די לו בזה שמא אחד מן החבורה עסק באכילה ולא ראה חזרתו וראה יציאתו וכשיתן אל לבו יחשדנו ולפיכך צריך כשירחוץ שיחזיר פניו לאורחים: \n\n" + ], + [ + "אין מניחין בשר חי וכו'. בפרק שלשה שאכלו (ברכות נ':) ת\"ר ארבעה דברים נאמרו בפת אין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת ואין מזרקין את הפת ואין סומכין את הקערה בפת. כלומר אין מניחין בשר חי על הפת משום דממאיס ואין מעבירין כוס מלא על הפת שמא ישפך מהיין על הפת וימאס ואין סומכין את הקערה בפת שמא ישפך המרק על הפת וימאס ואותביה התם ברייתות אהדדי דבחדא תניא כשם שאין מזרקים את הפת כך אין מזרקים את האוכלים ובאידך תניא אע\"פ שאין מזרקין את הפת אבל מזרקין את האוכלים ותירצו לא קשיא הא במידי דממאיס הא במידי דלא ממאיס. ופירש\"י מידי דממאיס שמתמעך בזריקתו כגון תאנים שבישלו כל צורכם ותותים: \n", + "ומותר למשוך את היין וכו'. גם זה שם ת\"ר ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים. ופירש\"י ממשיכין יין משום סימן טוב ואין כאן משום בזיון והפסד לפי שמקבלין אותו בראש פי הצינור בכלי בימות החמה שאין טיט בדרכים. ודע דמסיים בברייתא אבל לא גלוסקאות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים כלומר שאף בימות החמה הם נמאסין בזריקתן והשמיטה רבינו משום דמילתא דפשיטא הוא: \n", + "ואין נוטלין ידיהם וכו'. שם בסוף פרק שלשה שאכלו. \n", + "ומה שכתב וכן אין מפסידין וכו': \n\n" + ], + [ + "אסור לאורחים וכו'. ברייתא פרק גיד הנשה (חולין דף צ\"ד) אין האורחים רשאים ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית אלא אם נטלו רשות מבעל הבית ומעשה באחד שזימן שלשה אורחים בשני בצורות ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים בא בנו של בעל הבית נטל אחד מהן חלקו ונתנו לו וכן שני וכן שלישי בא אביו של תינוק מצאו שעוזק אחד בפיו ושתים בידו חבטו בקרקע ומת כיון שראתה אמו עלתה לגג ונפלה ומתה אף הוא עלה לגג ונפל ומת. וביאור דברי רבינו שאולי אין לו אלא מה שהביא לפניהם ובחשבם שיש לו להביא עוד יתנו מה שלפניהם לבנו של בעל הבית ונמצא בעל הבית מתבייש: \n", + "לא ישלח אדם לחבירו וכו'. גם זה ברייתא שם לא ישגר אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה ומעשה באחד ששיגר לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה והלך וזימן עליה אורחים ונכנסו מצאה שהיא של יין וחנק את עצמו. ופירש\"י ושמן צף על פיה כסבור שהכל שמן ומזמן עליו אורחים ובטוח שיש לו שמן הרבה לצורכן וחנק את עצמו שלא היה לו מה להאכילם ובוש מהם: \n\n" + ], + [ + "גמרו מלאכול וכו'. משנה ברכות (דף נ\"א) פרק אלו דברים ב\"ש אומרים מכבדים את הבית ואחר כך נוטלין לידים וב\"ה אומרים נוטלין לידים ואח\"כ מכבדין את הבית ובגמרא (דף נ\"ב) מאי טעמא משום פירורין וב\"ה אומרים אם שמש ת\"ח הוא נוטל פירורין שיש בהם כזית ומניח פירורין שאין בהם כזית מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן פירורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד אמר רבי יוסי בר חנינא אמר רב הונא בכולי פירקין הלכה כב\"ה בר מהא דהלכה כב\"ש ורבי אושעיא מתני איפכא ובהא נמי הלכה כב\"ה ופירש\"י מתני איפכא מפיך בהאי סיפא דב\"ש לב\"ה ודב\"ה לב\"ש וקבע בהא נמי הלכה כבית הלל: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח בדוכתא אחרינא אמרינן נשוורי בביתא עניותא בביתא. ופירוש נשוורי פירורין שאין בהם כזית: \n\n" + ], + [ + "הביאו לפניהם מים וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות מ״ב) תנן והוא כלומר המברך ברכת המזון מברך על המוגמר ובגמרא (דף מ״ג) מכלל דאיכא עדיף מיניה ואמאי הואיל ונטל ידיו תחלה באחרונה מסייע ליה לרב דאמר רב חייא בר אשי אמר רב הנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה וכבר קדם לרבינו בראש הפרק שאם כולם בעלי בית גדול שבהם מברך וסובר רבינו שמה שאמרו שהנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה היינו מטעם שגדול מברך ואין ראוי לגדול שישב וידיו מזוהמות עד שיטלו וכדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ״ו:) שאמר רב ששת לריש גלותא יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן בתמיהא וכיון דמדינא גדול מברך אפילו כשנתן רשות לקטן ממנו לברך המברך נוטל ידיו תחלה דבמקום גדול קאי וכדאיתא פרק שלשה שאכלו רב ורבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמיה דר' אמר ליה רבי לרב קום משי ידך חזייה דקא מרתת אמר ליה [ר״ח] בר פחתי עיין בברכת מזונא קאמר לך ומשמע דרב משא ידיה קודם רבי ומפני שהיה המברך: \n", + "וכתב הראב\"ד איני יודע מהו זה וכו' בין תבין עכ\"ל. כלומר דבפרק שלשה שאכלו אמר רב ששת אנא מתניתא ידענא כיצד סדר הסיבה וכו' מים אחרונים בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול ובזמן שהם מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעים אצל חמשה וחוזרין ומתחילין מן הגדול ולמקום שמים אחרונים חוזרים לשם ברכה חוזרת. ופירש\"י בזמן שהם מאה לאו דוקא דהוא הדין עשרה ולכל יותר מחמשה שגנאי הוא שיסלקו השלחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין שם יושב ובטל עד שיטלו כולם לפיכך כשהם יותר מחמשה מתחילין מן הקטן היושב בסוף ואין מסלקין השלחן מלפני הגדול עד שיגיעו המים לחמשה שאצלו וחוזרים ומתחילין מן הגדול ונוטלין שולחן מלפניו. למקום שמים אחרונים חוזרים כשמגיעים לחמשה אם נטל הגדול הוא מברך ואם צוה ליטול קודם לו הוא מברך הנוטל ידיו באחרונה תחלה אותו שנוטל בתחלת החמשה אחרונים קורא תחלה באחרונה וזה דעת הראב\"ד וסובר לפסוק כהא מתניתא והוא משיג על רבינו למה לא כתב הא דמתחילין מן הקטן עד שהוא מגיע אצל חמשה וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דההיא מתניתא איתניא בימיהם כיון שנטל זה ידיו מיד מסלקין השולחן מלפניו כדפירש\"י אבל השתא שאין מסלקין השולחן מלפני אותו שנטל ידיו אפילו הם מאה גדול נוטל ידיו תחלה כדי שלא ישב וידיו מזוהמות: \n", + "ואין מכבדין בדבר זה וכו'. (שם דף מ\"ז) תנו רבנן אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות. \n", + "ומ\"ש אלא בפתח הראוי למזוזה. (שם מ\"ז) מימרא דרבי יוחנן: \n", + "ומ\"ש ובשעת כניסה. [בדא\"ז] אין מכבדין ביציאה: \n\n" + ], + [ + "מי שבירך ברכת המזון וכו'. משנה פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ד) היו יושבין לאכול כל אחד ואחד מברך לעצמו היסבו אחד מברך לכולם בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לאחר המזון אחד מברך לכולן והוא אומר על המוגמר אע״פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה כלומר לאחר ברכת המזון שאינו מצורכי סעודה אפילו הכי כיון שמברך ברכת המזון מברך גם את זו: \n", + "וכתב הראב\"ד אע\"פ שלא בירך וכו' כדאיתא בירושלמי עכ\"ל. כלומר דס\"ל ז\"ל דמיירי שהביאוהו באמצע הסעודה וכבר נתן הגדול רשות לברך והוא מברך על המוגמר ואע\"פ שאין מביאין אותו כלומר שאין דרך להביאו אלא לאחר הסעודה ואז היה אחד מברך וכבר עברה מעלתו של זה עכשיו שהביאוהו בתוך הסעודה אותו שנתנו לו רשות לברך ועדיין לא עברה מעלתו מברך על המוגמר. ופשט הירושלמי מסייע להראב\"ד דמשמע דמיירי שבא בתוך הסעודה וכמו שפירש ה\"ר יונה ז\"ל אך רבינו אינו פוסק כירושלמי משום דפשטא דמתניתין ודגמרא דידן משמע דבבא לאחר הסעודה עסקינן ועוד שאין דרך לתת רשות לברך קודם גמר סעודה ולכך לא קי\"ל כירושלמי ועוד שהירושלמי יש לפרשו דלא קאי אמתני' דמתני' פשיטא דבמוגמר דאחר הסעודה מיירי אלא לפי שהזכירו במשנה מוגמר שאחד מברך לכולן ולא חילק בין בא בתוך הסעודה לבא אחר הסעודה דהכי ה\"ל למיתני הביאו להם מוגמר בתוך הסעודה כל אחד וא' מברך לעצמו לאחר הסעודה אחד מברך לכלן ומדלא תני הכי אלמא דאפילו בא בתוך הסעודה אחד מברך לכולן ומשני מוגמר כולן מריחין וכיון שכולם נהנין ביחד אחד מברך ופוטר את האחרים בשמיעתן בלא עניית אמן אבל ביין כיון שאין כולם נהנין כל אחד ואחד מברך לעצמו ולכן סובר רבינו דמתניתין כפשטא בלאחר הסעודה: \n\n" + ], + [ + "אם היה שם יין וכו'. (שם דף מ\"ג:) תנו רבנן הביאו לפניהם שמן ויין בית שמאי אומרים אוחז את השמן בימינו ואת היין בשמאלו ומברך על השמן וחוזר ומברך על היין ובית הלל אומרים אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו מברך על היין ואח\"כ מברך על השמן וטחו בראש השמש ואם שמש תלמיד חכם הוא טחו בכותל מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם ורבינו מפרש שזהו כוס של ברכה הוא והראב\"ד מפרש כרש\"י שכתב שזהו יין שלאחר המזון ואין זה כוס של ברכה ולכך כתב אני תמיה וכו' ואמרו שהיין הוא החשוב עכ\"ל. ואף על פי שרש\"י פירש כדברי הראב\"ד אין דבריהם מוכרחים. ומ\"ש ומה צורך שיהיה טרוד וכו' אינו טענה דאין טירדא לאחוז דבר של ריח טוב המשמח את הלב. וכתב רבינו אם היה שם יין משום דסבירא ליה דברכת המזון אינה טעונה כוס כמו שיתבאר בסמוך. ופירש\"י שמן בימינו לפי שעליו מברך תחלה מברך על השמן בורא שמן ערב. וטחו בראש השמש כדי שלא יצא בידיו מבושמות לשוק שגנאי הוא לתלמיד חכם: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שאין ברכת המזון טעונה כוס וכו'. בסוף פרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ״א) תנא עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה אמר רבי יוחנן ואנו אין לנו אלא ארבעה בלבד הדחה שטיפה חי ומלא וכתב הרי״ף חי עד ברכת הארץ ובברכת הארץ נותן לתוכו מים: \n", + "ומ\"ש רבינו שאין ברכת המזון טעונה כוס. בפרק ערבי פסחים (פסחים קי\"ז:) תנן מזגו לו כוס שלישי אומר עליו ברכת המזון ובגמ' שמע מינה ברכת המזון טעונה כוס אמר ליה רב אסי ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות הואיל ואיכא כל חד וחד נעביד ביה מצוה וכתבו הרי\"ף וכתב עליו הר\"ן וכיון שהביא זה הרי\"ף בהלכותיו נראה שהוא פוסק דברכת המזון אינה טעונה כוס: \n", + "אין משיחין וכו'. סוף פרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ\"א:) אמר רב אסי אין מסיחין על כוס של ברכה. ומפרש רבינו שלא ידברו בעוד שמברך המברך ברכת המזון ורש\"י כתב אין משיחין משאחזו עד שיברך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל פירות האילן וכו'. ר\"פ כיצד מברכין על הפירות (ברכות דף ל\"ה) על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בפה\"ג ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ. ורבינו לא כתב חוץ מן הפת לפי שכבר נתבארו דיני הפת בפ\"ג ופ\"ד מהלכות אלו ומסיים באותה משנה ועל הירקות אומר בפה\"א רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל ובסוף ההוא פירקא (שם דף מ\"ד) אמר רבה בר מרי אמר ריב\"ל כל שהוא משבעת המינים בתחילה מברך עליו ב\"פ העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ותנן תו התם השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו רבי טרפון אומר בנ\"ר ואסיקנא דלית הלכתא כרבי טרפון אמר ר' יצחק בר אבדימי משום רבי על הביעא ועל מיני קיפר כלומר מיני בשר מברך שהכל ולבסוף בנ\"ר אבל ירקא לא ורבי יצחק אמר אפילו ירקא אבל מיא לא ורב פפא אמר אפילו מיא אמר רב אשי אנא זימנא דכי מדכרנא עבידנא ככולהו. ופסק רבינו כרב פפא ורב אשי דבתראי נינהו וכן כתבו התוס' וז\"ל וכך אנו נוהגים כרב אשי דמברכינן בתר מיא ובתר ירקא בנ\"ר. ואמאי דתנן השותה מים לצמאו אמרי' בגמרא (שם דף מה) לאפוקי מאי אמר רב אידי בר אבין לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא וז\"ש רבינו והשותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה: \n\n" + ], + [ + "הסוחט פירות וכו'. דין יין מפורש במשנה שכתבתי בסמוך. ודין השמן שם (דף ל\"ה:) אמר רב יהודה אמר שמואל שמן זית מברכין עליו בפה\"ע היכי דמי אילימא דקא שתי ליה משתא אזוקי מזיק ליה אלא דקא שתי על ידי אניגרון כלומר מי שלקות והב\"ע בחושש בגרונו כלומר שצריך לתת לתוך האניגרון שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל. ודין סחיטת שאר פירות אפילו הם סחיטת אחד משבעת המינין שאינו מברך עליהם אלא שהכל מפורש באותו פרק (שם דף ל\"ח) דדובשא דתמרי מברך עליו שהכל מאי טעמא זיעה בעלמא הוא כמאן כי האי תנא דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר מי פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר כלומר והלכה כרבי יהושע לגבי רבי אליעזר והיינו טעמא דפטר משום דזיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו: \n", + "ומ\"ש שאם שתה השמן לבדו שמברך שהכל. תימה דכיון דאזוקי מזיק אין לברך עליו וכן פירש\"י וכן כתב הרי\"ף ז\"ל ואי שתי ליה משתא אזוקי מזיק ליה ולא מברך עליה וכבר תמה עליו הטור בסימן ר\"כ. ורבינו מפרש שלא אמרו אי דשתי ליה אזוקי מזיק אלא לאפוקי מה שאמרו שיברך עליו בורא פרי העץ אבל כיון דאע\"ג דאזוקי מזיק נהנה הוא מברך [שהכל]: \n\n" + ], + [ + "פירות או ירקות וכו'. גם זה שם (דף ל\"ח) ועל הירקות אומר בפה\"א קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנה על ידי האור אף ירקות שנשתנו על ידי האור אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת שלקות מברכין עליהם בפה\"א דרש רב חסדא משום רב שלקות מברך עליהם בפה\"א ועולא משמיה דרבי יוחנן אמר שהכל נהיה בדברו. ואני אומר כל שתחלתו בפה\"א שלקו שנ\"ב וכל שתחלתו שהנ\"ב שלקו בפה\"א. ופירש\"י ואני אומר ליישב דבריהם שאינן חולקין כל ירק הנאכל חי שתחלתו בפה\"א שלקו אפקיה ממילתיה לגריעותא ומברך שהכל ולקמן מוקי לה בתומי וכרתי. ופסקו התוספות והרא\"ש ז\"ל כרב חסדא וכן דעת רבינו ודלא כהרי\"ף שפסק דאפילו תומי וכרתי ששלקן מברך עליהם בפה\"א: \n\n" + ], + [ + "ירקות שדרכן להשלק וכו'. גם זה שם (דף ל\"ט) אמר רב פפא פשיטא לי מיא דסילקא כסילקא ומיא דליפתא כליפתא ומיא דכולהו שלקי כשלקי בעי רב פפא מיא דשיבתא מאי למתוקי טעמא עבידא או דילמא לעבורי זוהמא עבדי לה ופשיטנא דלמתוקי טעמא עביד ומברכין עליהן בורא פה\"א. וכתב הרא\"ש ז\"ל ולא דמי למי פירות דאינו מברך אלא שהכל לפי שמשקה אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בישל הפרי ונכנס טעם הפרי במים מברך בורא פרי העץ. ואפשר שמ\"ש \n", + "רבינו והוא ששלקן וכו' הוא למעט כששולקין איזה ירק לעבורי זוהמא: \n", + "דבש תמרים וכו'. גם זה שם (ברכות דף ל\"ח) מימרא דמר בר רב אשי. \n", + "ומ\"ש אבל תמרים וכו'. גם זה שם והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברך עלייהו בורא פרי העץ מאי טעמא במילתייהו קיימי כדמעיקרא. וטרימא מפרש רבינו דהיינו שמיעכן ביד וכו' וזהו הנקרא בלשון ערב עשיא\"ה: \n\n" + ], + [ + "הקנים המתוקים וכו'. נראה לי שרבינו חולק על הגאונים בשתיהן וה\"ק ואני אומר שאין זה פרי וכיון שכן המוצץ קנים האלו אינו מברך אלא שהכל ואפי' אם היינו מודים שהוא פרי והמוצץ אותם הקנים מברך בורא פרי העץ לפחות בסוקאר היוצא מהן לא יברך אלא שהכל לפי שלא יהיה דבש אלו הקנים וכו', והטור כתב בסי' ר\"כ ואפשר להשיב על דבריו שאינו דומה לדבש תמרים שהתמרים הם פרי ונטעי להו אדעתא לאוכלם הילכך כשנשתנו נשתנית ברכתן מידי דהוה אכל הפירות שמברכין על משקין היוצאים מהן שהכל חוץ מהיין והשמן אבל אלו הקנים שאינן ראויים לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זה פריין ומברך עליו ב\"פ העץ עד כאן לשונו. ואני אומר שאילו היו קנים הללו נמצאים בארצות של הטור לא היה טוען כן שבמקום שנמצאים מוכרים מהם לאלפים ולרבבות למצוץ אותם והרי המים היוצאים מהם כשאר מי פירות: \n\n" + ], + [ + "הקור והוא ראש הדקל וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז) קורא רב יהודה אומר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נ״ב ואסיקנא דהלכתא כשמואל ומפרש התם טעמיה משום דלא נטעי אינשי דיקלא אדעתא דקורא: \n", + "קפרס של צלף וכו'. הוא אילן הנקרא בערבי אלקפר ואביונות הוא הפרי ואסיקנא והלכתא כמר בר רב אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין ומדלגבי ערלה לאו פרי הוא לגבי ברכות נמי לאו פרי הוא ולא מברכין עלויה ב\"פ העץ אלא בורא פרי האדמה וכן פסקו הרי\"ף והרשב\"א: \n\n" + ], + [ + "הפלפלין והזנגביל וכו'. גם זה שם פלפלת רב ששת אמר שהכל ורבא אומר ולא כלום ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כס פלפלי ביומא דכפוריא פטור כס זנגבילא ביומא דכפוריא פטור והא אמר רבא האי הימלתא דאתא מבי הנדואה שריא ומברכין עליה בפה\"א לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבשתא ופסק רבינו כרבא דבתרא הוא: \n", + "וכתב הרמ\"ך תימה דכיון דפלפלין מיקרי עץ וחייב בערלה למה אין מברכין ברטובין ב\"פ העץ עכ\"ל וי\"ל שאע\"פ שהוא עץ מאחר דלא נטעי ליה אינשי לאכלן כמות שהן ראוי לשנות ברכתו קצת ואחר כך מצאתי להרשב\"א שכ\"כ בתשובה: \n\n" + ], + [ + "הפת שעיפשה וכו'. עד על כולן מברך תחלה שהכל. הכל שנוי בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ') במשנה ובברייתא: \n", + "וכל המברכין לפניו שהכל וכו'. כבר כתבתי בראש פרק זה מהיכא נפקא. \n", + "ומ\"ש וכל הטעון ברכה וכו'. משנה בנדה פרק בא סימן (סי' נ\"א): \n\n" + ], + [ + "שמרים שנתן עליהם מים וכו'. ברייתא ומימרא דרבה פרק המוכר פירות (בתרא דף צ\"ו): \n\n" + ], + [ + "בירך על פירות האילן וכו'. משנה פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ') בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ועל פירות האדמה בורא פרי העץ לא יצא ובגמרא מאן תנא דעיקר אילנא ארעא היא אמר רב נחמן בר יצחק רבי יהודה היא דתנן יבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואנו קורא רבי יהודה אומר מביא וקורא וכתבו התוספות והרא״ש דהלכה כרבי יהודה כיון דסתם לן תנא כוותיה אבל רבינו סובר דלא אמרו בגמרא דרבי יהודה היא אלא ללמדנו דמתניתין יחידאה היא ולא קיימא לן כוותיה. זה כתבתי לפי נוסחתנו בדברי רבינו אבל מצאתי נוסחא שכתוב בה בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא והיא נכונה דאתיא כסתם מתניתין. ואין לדחות גירסא זו ממה שמצינו לרבינו בפרק ד' מהלכות בכורים שפסק ביבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא והיינו דלא כרבי יהודה דאיכא למימר דאע״ג דאמרינן דמתניתין רבי יהודה היא אינו מוכרח דהא בירושלמי איכא מאן דאמר הכי ואיכא מאן דאמר דמתניתין דברי הכל היא ומאחר דאיכא מאן דאמר הכי נקטינן כסתם מתניתין דהכא וכתנא קמא דבכורים: \n", + "ומה שאמר ועל כולן אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. משנה שם ובגמרא (שם:) ועל כולן אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא איתמר רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין ורבי יוחנן אמר אפילו פת ויין ופסק רבינו כרבי יוחנן משום דהלכה כוותיה לגבי רב וכל שכן לגבי רב הונא שהיה תלמידו של רב: \n\n" + ], + [ + "לקח כוס של שכר בידו והזכיר הברכה על מנת וכו'. כבר נתבאר בארוכה פ\"א מהלכות קריאת שמע: \n\n" + ], + [ + "כל הברכות האלו אם נסתפק לו בהם אם בירך או לא וכו'. כבר כתב רבינו פ\"ד שברכה שאינה מן התורה אינו חוזר ומברך מספק ודייק רבינו לכתוב כל ברכות האלו דמשמע דוקא אלו האמורים בפרק זה שהן מדרבנן אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף אבל ברכה שלאחר המזון שהיא מדאורייתא חוזר ומברך וכמו שכתב בסוף פרק ב'. ומשמע שהוא סובר שאפילו ברכה מעין ג' אינה מן התורה ואפילו על המחיה ולפיכך כתב בסוף פ\"ב דין נעלם ממנו ולא ידע אם בירך לאחר המזון חוזר ומברך קודם שכתב ברכת חמשת מיני דגן שבפ\"ג: \n", + "שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה וכו'. (שם) אמר רב יהודה שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה מסלקן לצד אחד ומברך תני חדא בולען ותני חדא פולטן ותני חדא מסלקן לא קשיא הא דתניא בולען במשקין והא דתניא פולטן במידי דלא ממאיס והא דתניא מסלקן במידי דממאיס במידי דלא ממאיס נמי לסלקינהו לצד אחד ולבריך תירגמא רב יצחק משמיה דרבי יוחנן משום שנאמר ימלא פי תהלתך. ופירש\"י בולען בלא ברכה. פולטן ומברך וחוזר ואוכלן. משקין בולען שאי אפשר לסלקן לאחד מלוגמיו ולברך ולא לפולטן שמפסידן. והרא\"ש כתב פירש ר\"ח במשקין בולען ואינו מברך עליהן משום דאידחו להו מתורת משקין דאינם ראויים לשתות הילכך אין להקפיד אפילו יכול לברך ע\"י הדחק ולא משמע הכי דמשמע בולען ופולטן ומסלקן הכל בענין אחד שיברך עליהם ובמידי דלא ממאיס הצריכו רבנן לפלוט ולברך ובמידי דממאיס התירו לו לסלקו לצד אחד ולברך ובמשקין שאי אפשר בסילוק לצד אחד התירו לו לבלוע ולא דמי לאכל ושכח ולא בירך עד שגמר סעודתו שאינו מברך שאני הכא שנזכר שלא בירך בעוד המשקין בפיו ודומה קצת עובר לעשייתו מה שנזכר קודם לבליעה אלא שלא היה יכול לברך עכ\"ל. ורבינו \n", + "שכתב משקין בולען ומברך עליהם בסוף אפשר לפרש דבריו שסובר שאינו מברך ברכה ראשונה וכדברי רבינו חננאל ולפיכך כתב שמברך עליהם בסוף שמברך עליהם ברכה אחרונה בלבד. ויותר נראה לומר דמברך ברכה ראשונה בסוף קאמר דאם לא כן הכי הוי ליה למימר ואינו מברך אלא ברכה אחרונה בלבד ועוד דאי ברכה אחרונה קאמר מאי קמשמע לן פשיטא. וכן נראה מדברי הראב\"ד שכתב עליו ומברך עליהם בסוף והוא שבדעתו לאכול יותר דאם לא כן הו\"ל גמר עכ\"ל. ומשמע שהוא מפרש שרבינו סובר שמברך ברכה ראשונה לבסוף כדברי הרא\"ש והוא סובר שאם אין דעתו לשתות יותר הוה ליה גמר והא קי\"ל דכל שגמר אינו חוזר ומברך למפרע. ונראה שמאחר שאפשר לפרש דברי רבינו שהם כדברי רבינו חננאל טפי עדיף לפרשם כן וכ\"כ ה\"ר מנוח שהוא דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "היו לפניו מינין הרבה אם היו ברכותיהן שוות וכו'. בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ':) תנן היו לפניו מינין הרבה רבי יהודה אומר אם יש ביניהן ממין שבעה מברך עליו וחכמים אומרים מברך על אי זה מהם שירצה ובגמרא (דף מ״א) אמר עולא מחלוקת כשברכותיהן שוות פירוש כגון אתרוג וזית דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף אבל כשאין ברכותיהן שוות פירוש כגון צנון וזית דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. ונראה שרבינו מפרש דלא אפליגו רבי יהודה וחכמים אלא כשאחד מהמינין חביב לו יותר מחבירו דרבנן סברי חביב עדיף ורבי יהודה סבר מין שבעה עדיף אבל אם אין אחד מהמינין חביב לו יותר מחבירו לדברי הכל מקדים מין שבעה והוא סובר דהא דאמר עולא אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה לא בא להשמיענו דין הקדמה כלל אלא שאין האחד פוטר את חבירו וכמו שפירש הרא״ש לדעת בה״ג ופוסק רבינו הלכה כחכמים, והשתא מה שכתב היו לפניו מינין הרבה אם היו ברכותיהן שוות מברך על אחד מהן ופוטר את השאר ואם אין ברכותיהן שוות מברך על כל אחד מהן ברכה הראויה לו לא לענין הקדמה קאמר אלא לומר דבברכותיהן שוות יברך על אחד ויפטור את חבירו ולא ירבה בברכות שלא לצורך וכשאין ברכותיהן שוות אין אחד פוטר את חבירו וכדעולא: \n", + "ומה שכתב ואי זה מהם שירצה להקדים מקדים. היינו לומר שאם היה מין אחד חביב לו מחבירו בין שברכותיהן שוות בין שאינן שוות בין שיש ביניהן ממין ז' בין שאינן ביניהן מקדים החביב כרבנן דאמרי חביב עדיף. \n", + "ומה שכתב ואם אינו רוצה בזה יותר מבזה אם יש ביניהן ממין שבעת המינין עליו הוא מברך תחלה אתי ככ\"ע דבין ברכותיהן שוות בין שאינן שוות כיון שאין מין אחד מהן חביב יותר מחבירו אם יש ביניהם ממין שבעה מודו רבנן שהוא קודם. וממה שכתב איזה שירצה להקדים מקדים במקום מקדים את החביב תחלה נראה שאינו מפרש כפירוש ה\"ר יונה והרא\"ש דחביב היינו אותו שחביב עליו ברוב הפעמים אלא סובר דחביב היינו אותו שהוא חפץ בו עתה יותר וזהו שכתב אי זה שירצה להקדים כלומר אותו המין שהוא רוצה בו עכשיו יותר מחבירו ולכן הוא רוצה להקדימו דסתמא דמילתא מינא דחביב עליה דאיניש מקדים ליה הילכך כיון שהוא חביב עכשיו עליו יותר מקדים אותו: \n", + "כתב הרמ\"ך וכל הקודם בפסוק קודם לברכה תימה למה פסק כרבי יהודה דיחיד הוא וההיא דכל המוקדם בפסוק קודם לברכה בשניהם חביבים מפרשים לה רבותי עכ\"ל, ובמה שכתבתי נסתלקה תמיהתו: \n\n" + ], + [ + "ברכה אחת שהיא מעין שלש וכו'. בסוף פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ\"ד) א\"ל אביי לרב דימי מאי ניהו ברכה אחת מעין שלש א\"ל אפירי דעץ על העץ ועל פרי העץ וכו' דה' המינין על המחיה וכו' וחותם על הארץ ועל המחיה אפירי במאי חתים רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ורבי יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה ולא פליגי הא לן הא להו כלומר רב חסדא שהיה מבבל אמר על הפירות ורבי יוחנן שהיה מארץ ישראל אמר על פירותיה: \n", + "וכתב רבינו יונה שאין לומר על תנובת השדה אלא בה' מינין בלבד דבהו שייך לשון תנובה שנאמר ויאכל תנובות שדי אבל בנוסחת הרי\"ף ורבינו איתיה. וראיית ה\"ר יונה אינה מכרעת דאיכא למימר דפרי ויין תנובות שדי נמי הם. וכתב עוד ה\"ר יונה ואע\"פ שיש בה מעין ברכה רביעית לא אמרו מעין ד' לפי שלא הזכירו אלא שלש של תורה: \n", + "ועל מ\"ש רבינו שעל היין הוא חותם על הארץ ועל הפירות. כתב הראב\"ד אנו חותמים על הארץ ועל פרי הגפן עכ\"ל. וה\"ר יונה והרא\"ש כתבו כהראב\"ד וסמ\"ג בשם ר\"י כתב כדברי רבינו. וטעם מחלוקת זה משום דבגמרא אמרינן דחתים אפירי על הארץ ועל הפירות וברכת היין לא נזכרה שם, רבינו סבר דבכלל ברכת הפירות היא ומפני כך לא הזכירוה ואע\"פ שבפתיחת ברכה אחרונה מתחיל על הגפן ועל פרי הגפן מכל מקום בחתימת הברכה משמע ליה דכמו חתימת ברכת הפירות היא, והראב\"ד סבר דלא הוצרכו להזכירה משום דמברכה ראשונה שמעינן שלעולם על היין אינו מזכיר בשם כולל אלא בשם פרטי הילכך ממילא משמע שבברכה אחרונה גם בחתימתה מזכיר שם פרטי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כשם שאסור ליהנות וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ג) אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה אי זהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח: \n", + "וכיצד מברך וכו'. כך מתבאר מתוך מה שחילקו שם בגמרא באם הוא מין עץ או מין עשב: \n", + "ומ\"ש ואם לא היה מן העץ וכו'. ג\"ז מימרא דרב חסדא שעל המוס\"ק מברכין עליו בורא מיני בשמים: \n", + "ואם היה פרי וכו'. ג\"ז שם מימרא דמר זוטרא: \n", + "ומ\"ש ועל הכל וכו'. זה פשוט שבורא מיני בשמים היא ברכה כוללת בבשמים כמו שהכל בכל מיני מזון: \n\n" + ], + [ + "אין מברכין על המוגמר וכו'. (שם) א\"ר זירא אמר רבה בר ירמיה מאימתי מברכין על הריח משתעלה תמרתו. כלומר ואע\"פ שעדיין לא הריח: \n", + "וכיצד מברכין עליו. פרק כיצד מברכין (שם) א\"ר חייא בריה דאבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב כל המוגמרות מברכים עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממוסק דשמן חיה הוא שמברכין עליו בורא מיני בשמים מיתיבי אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי ושל בית קיסר ועל ההדס שבכל מקום תיובתא. ופירש\"י מברכין עליהם בורא עצי בשמים ואף ע\"פ שנשרף ואינו בעין אלא שהתימור עולה. מיתיבי אין מברכין עצי בשמים אלא על אפרסמון שהעץ עצמו בא לפנינו. של בית רבי ושל קיסר נקט משום שאינו מצוי אלא בבית מלכים ובעלי גדולה. ועל ההדס שבכל מקום והוא הדין לכל הדומים להם שהעץ עצמו מריח בלא שריפה אלא דהדס שכיח ודברו חכמים בהוה בכ\"מ. והרי\"ף והרא\"ש כתבו להאי מימרא דרב חסדא ונ\"ל שלא היו גורסין תיובתא אלא תנא הדס וכל דדמי ליה וכן היה גורס רבינו וכמו שכתבו התוספות שגורס בה\"ג כלומר כל דדמי שעיקרו להריח לאפוקי תפוחים וחבושים שאין עיקרם להריח אלא לאכול. והא פשיטא שמה שאמרו שעל כל המוגמרות מברכין בורא עצי בשמים אינו אלא כשהוא מין עץ וממילא נשמע שאם הוא מין עשב מברך בורא עשבי בשמים: \n\n" + ], + [ + "שמן של אפרסמון וכו'. (שם) מימרא דרבי יוחנן: \n", + "אבל שמן זית וכו'. (שם) אמר רב אדא בר אהבה האי כשרתא מברכין עילויה בורא עצי בשמים אבל משחא כבישא לא ורב כהנא אמר אפילו משחא כבישא אבל משחא טחינא לא נהרדעי אמרי אפילו משחא טחינא ופסק הרי\"ף כנהרדעי וכתבו התוספות בשם ר\"ח דמשחא כבישא היינו שכובשין שומשומין וורד ועצי בשמים זמן מרובה וקולטין השומשומין הריח של בשמים וסוחטין וטוחנין אותו ויש בו ריח בשמים ומשחא טחינא קרוב לטחינתו נותנים עליהם עצי בשמים ואינו קולט כל כך הריח. וכשרתא כתב בעל הערוך עיקרו שמן ומערבין בו כמה מינין מעצי בשמים שמכשרין אותו מעשה רוקח מפוטם ורבינו שכתב שמן שבשמו וכו' דהיינו כשרתא נראה שהיה גורס בגמרא האי כשרתא מברך עליה במ\"ב וגם ה\"ר מנוח כתב שאפשר שגירסת רבינו היתה כן והכי מסתבר לפי שיש בו ריח מהרבה מיני בשמים. ומה שפירש ר\"ח במשחא כבישא נראה שלדעת רבינו אין מברכין עליו שהרי כתב בסוף הפרק שהמריח בבגדים מוגמרים אינו מברך לפי שאין שם עיקר הבושם אלא ריח בלא עיקר ולכן נראה שרבינו מפרש דמשחא כבישא ומשחא טחינא היינו שהשמן זית לבדו בלא שום בושם כובשין או טוחנין אותו עד שריחו נודף: \n", + "הביאו לפניו שמן וכו'. שם (מ\"ג:) ת\"ר הביאו לפניו שמן והדס ב\"ש אומרים מברך על השמן ופוטר את ההדס וב\"ה אומרים מברך על ההדס ופוטר את השמן כך היא גירסת הרי\"ף אמר ר\"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו אמר רבי יוחנן הלכה כדברי המכריע רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב איקא אייתו לקמייהו שמן והדס שקל רב פפא בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן אמר ליה לא ס\"ל מר הלכה כדברי המכריע אמר ליה הכי אמר רבא הלכה כב\"ה ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד כך כתוב בנוסחאות. ופסק הרי\"ף כב\"ה. וכתבו התוספות דמשמע שלא היה בספרו ולא היא ונ\"ל שאע\"פ שישנו בספרו לא רצה לפסוק כר\"ג משום דלא מכריע הוא אלא נותן טעם לדברי ב\"ש ומ\"ש ולא היא לא נתכוונו לומר שאין הלכה כב\"ה אלא שרבא לא אמר כן. \n", + "ומה שכתב רבינו מפני שברכה אחת לשתיהן אינו טעם למה מברך על ההדס אבל הוא טעם למה פוטר את השמן: \n\n" + ], + [ + "היו לפניו בושם שהוא עץ וכו'. זה פשוט: \n", + "וכתב הטור וז\"ל יראה שאם היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים ובירך מיני בשמים פטר הכל שהכל מיני בשמים אבל כשעצי בשמים ועשבי בשמים לפניו אז צריך לברך על כל אחד וכן יראה דעת הרמב\"ם שכתב היו לפניו בושם שהוא עץ ובושם שהוא עשב מברך על כל אחד ואחד לבד ולא הזכיר מיני בשמים עמהם אבל ר\"ע כתב היו לפניו שלשה מינים עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים מברך על כל אחד בפני עצמו עכ\"ל. ואני אומר שדברי ר\"ע אינן אלא לכתחילה דאילו בדיעבד על כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא. והשתא י\"ל שרבינו ור\"ע לא פליגי דלא נקט רבינו בדוקא עץ ועשב דה\"ה אם היה עמהם דבר שאינו לא עץ ולא עשב דלכתחילה מברך על כל אחד ואחד ברכה הראויה לו וכדברי ר\"ע: \n", + "הביאו לפניו יין ושמן וכו'. כבר נתבאר זה סוף פ\"ז מהלכות אלו ושנאו רבינו כאן לפי שהוא עסוק בדיני הריח: \n\n" + ], + [ + "דבר שהוא ספק וכו'. כ\"כ התוספות בפ' כיצד מברכין (ברכות מ\"ג) בשם הר\"מ מקוצי: \n", + "בושם שעירבו הרוכל וכו'. פשוט הוא: \n", + "נכנס לחנותו של בושם. ברייתא בברכות פ' אלו דברים (ברכות דף נ״ג) ואיתא נמי בירושלמי פ' הרואה היה יושב בחנותו של בושם כל היום אינו מברך אלא אחת אבל אם היה נכנס ויוצא מברך על כל פעם ופעם: \n\n" + ], + [ + "השושנה וחלפי המים מברכים וכו'. שושנה אינו ורד שהרי כתב בסמוך הורד וא״כ צ״ע מהו שושנה, ובפרק כיצד מברכין (ברכות מ״ג:) א״ר חננאל אמר רב הני חלפי דימא מברכין עליה בע״ב ופירש״י שהוא שבולת נרד וקורין לו אישפי״ג. ורבינו יונה כתב שהוא רוזמרי״ן: \n", + "נרגיס של גנה וכו'. שם מימרא דרב משרשיא ופירש\"י דהיינו חבצלת השרון. ורבינו יונה כתב שי\"א שהוא לירי\"או בלעז ויש בכל אחד ואחד עלים לבנים: \n", + "הורד ומי הורד והלבונה וכו'. כתב רבינו יונה שאף על פי שאין מי הורד באים מעץ הורד אלא מהפרי הנברא בתוכו מברכין עליו בע\"ב כיון שנברא מדבר הנברא בתוכו וכן כתב הרא\"ש זכרונו לברכה: \n", + "וכתב ה\"ר יונה שהראב\"ד חלוק בדבר דס\"ל דעל מי הורד והלבונה והמצטכי אינו מברך אלא במ\"ב: \n\n" + ], + [ + "שלשה מיני ריח טוב וכו'. בברכות ס״פ אלו דברים (ברכות דף נ״א:) תנן אין מברכים לא על הנר ולא על הבשמים של כותים ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים ולא על הנר ועל הבשמים של עכו״ם ובגמרא (דף נ״ג) מאי טעמא בשמים לעבורי ריחא עבידי כלומר להעביר סרחון המת הם עשויין ולא להריח. אמר רב הונא בשמים של בית הכסא ושמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכין עליו ואמרינן התם דמוגמר לאו לריח עבידא כלומר אין עושין המוגמר להריח בו ואינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים. ואמרינן תו התם אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן המהלך בע״ש בטבריה ובמו״ש בצפורי והריח ריח אינו מברך מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים ומכל שכן שאין מברכין על ריח הבגדים עצמן: \n\n" + ], + [ + "כתב הטור על מ\"ש רבינו שהמריח בכלים מוגמרים אינו מברך. לא הבנתי דבריו כיון שהוא חושב אותו עשוי להריח שכן משמע דבריו שהרי לא פטר מלברך עליו אלא מפני שאין בו עיקר וכן הוא אמת שנעשה להריח כדי שיתבשמו הכלים וא\"כ למה אין מברכין עליו, ואפשר שרוצה לדמותה לריח רע דלא חשבינן ליה ריח לענין הרחקת תפלה כשאין לו עיקר ואינו דומה דבהנאה תליא מילתא והרי נהנה וראוי לברך עליו וגם בתפלה צריך להרחיק עד מקום שכלה הריח עכ\"ל. וכיוצא בזה כתב הרמ\"ך על דברי רבינו. ויש לתמוה על הטור שכתב גבי כשרתא ומשחא כבישא שאם סיננו השמן ואין בו כלום מהבשמים י\"א שאין מברכין עליו כלל שאין עריבות זו ממנו אלא שקולט אותו מדבר אחר הוי כריח שאין לו עיקר ואין מברכין עליו כיון שאינו מגופו של שמן וזו היא סברת רבינו ממש ולא כתב שם שאינו מבין דבריו וטעם סברא זו נראה משום דכיון דריח אינו צורך הגוף כ\"כ כיון שאין לו עיקר אע\"פ שנהנה אינו מברך עליו: \n", + "ומה שכתב או של ערוה מן העריות. כתב הרשב\"א בתשובה שלא ידע לו מקום ואולי של ערוה ממש ומפני שעשויין להעביר את הזוהמא א\"נ שהם עשויים לעבירה להטיל ארס יצה\"ר עכ\"ל. וה\"ר דוד אבודרהם כתב בשמים של ערוה היינו כגון קופה של בשמים תלויה בצוארה או שאוחזת בידה או בפיה ואסור להריח באותם הבשמים שמא יבאו לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בשמים של מסיבת עכו\"ם וכו'. נלמד ממה שבא בסמוך: \n", + "היה מהלך חוץ לכרך וכו'. ברייתא בברכות פרק אלו דברים (ברכות דף נ״ג): \n", + "נתערב ריח שמברכין עליו וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ברכות אחרות וכו'. ביאור לשון רבינו כך הוא ברכות אחרות מלבד ברכות ההנאה שכתבנו תיקנו חכמים וכן תיקנו דברים אחרים שאין בהם לא פתיחה ולא חתימה כמו שתיקנו בכניסתו לעיר או למרחץ או להקיז דם וביציאתו מהם דברים שאין בהם לא פתיחה ולא חתימה והברכות האלו והדברים האלו אע\"פ שאינו נהנה בשעה שהוא מברך כדי שיצטרך לברך תיקנו אותם חכמים דרך שבח והודאה להקב\"ה כמו ברכות התפלה שאע\"פ שאינו נהנה באותה שעה צריך להתפלל וזה כאילו אמר שהברכות והדברים האלו הן נכנסות תחת סוג התפלה לא תחת סוג ברכות ההנאה: \n", + "ואלו הן הבונה בית חדש וכו'. משנה פרק הרואה (ברכות נ\"ד) בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו ואפליגו בה אמוראי בגמרא (דף נ\"ט ס') וכתבו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל וקי\"ל כר' יוחנן וכלישנא בתרא דאמר בין קנה כיוצא בהן בין לא קנה כיוצא בהם בין שיש לו כיוצא בהם בין שאין לו כיוצא בהן צריך לברך. ומדברי רבינו \n", + "שכתב בין שיש לו כיוצא בהן בין אין לו כיוצא בהם ולא כתב בין קנה כיוצא בהן בין לא קנה כיוצא בהם נראה שהוא פוסק כלישנא קמא דר' יוחנן וכבר תמה עליו הרמ\"ך. וטעמא דמילתא נ\"ל לדעת רבינו שהוא משום דבגמרא אותביה לר' יוחנן ללישנא בתרא ואע\"ג דשני שינויא דחיקא הוא דקא משני כחא דהיתרא עדיף ליה כלומר שאין צריך לברך לישנא דהיתרא לא שייך שפיר באין צריך לברך ולישנא קמא דלא איתותב עדיף טפי כנ\"ל: \n\n" + ], + [ + "וכן הרואה את חבירו וכו' עד מחיה המתים. שם (נ\"ח:) מימרא דריב\"ל. וכתבו התוספות אומר שהחיינו אור\"י דוקא חבירו החביב עליו אבל בענין אחר לא: \n", + "הרואה פרי וכו'. בסוף פרק בכל מערבין (עירובין מ':) אמר רב יהודה אנא אקרא חדתא אמינא זמן. ופירש\"י כשאני רואה דלעת חדש משנה לשנה אמינא זמן ואמרינן התם בגמרא דהאי זמן רשות הוא ולא חובה: \n\n" + ], + [ + "שמע שמועה טובה וכו' עד דיין האמת. משנה פרק הרואה (ברכות נ\"ד): \n", + "חייב אדם לברך וכו'. ג\"ז משנה שם: \n\n" + ], + [ + "הגיעה אליו טובה וכו'. ג\"ז משנה שם מברך על הרעה מעין הטובה ועל הטובה מעין הרעה ובגמרא (דף ס') על הרעה מעין הטובה ה\"ד כגון דשקל בדקא בארעיה אע\"ג דטבא הוא לדידיה דמסקא ארעא שרטון ושבחא השתא מיהא רעה היא ועל הטובה מעין הרעה ה\"ד כגון דאשכח מציאה אע\"ג דרעה היא לדידיה דאי שמע בי מלכא שקיל לה מיניה השתא מיהא טובה היא. ופרש\"י דמסקא ארעא שרטון מחמת המים וה\"ל לזבל השתא מיהא רעה היא שמחבלת תבואה ומברך דיין האמת: \n\n" + ], + [ + "ירדו גשמים רבים וכו'. גם זה שם (נ\"ד) משנה על הגשמים ועל בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ובגמרא (דף נ\"ט:) ועל הגשמים הטוב והמטיב מברך והאמר רבי אבהו ואמרי לה במתניתא תנא מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה מאי מברכין אמר רב יהודה מודים אנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו ור' יוחנן מסיים בה הכי ואילו פינו מלא שירה כים וכו' עד תשתחוה בא\"י רוב ההודאות רוב ההודאות ולא כל ההודאות אמר רבא אימא האל ההודאות אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרווייהו רוב ההודאות ואל ההודאות ואלא קשיא ל\"ק הא דאתא פורתא הא דאתא טובא ואי בעית אימא הא והא דאתא טובא ולא קשיא הא דאית ליה ארעא הא דלית ליה ארעא כלומר דכי לית ליה ארעא מברך מודים אנו לך וכו' ופסק רבינו כתירוצא בתרא ואקשינן אית ליה הטוב והמטיב מברך והתנן בנה בית חדש וקנה כלים חדשים מברך שהחיינו שלו ושל אחרים אומר הטוב והמטיב ל\"ק הא דאית ליה שותפות הא דלית ליה שותפות והתניא קצרו של דבר על שלו אומר ברוך שהחיינו על שלו ושל חבירו מברך הטוב והמטיב: \n", + "וכתב הרי\"ף כלומר הא דתנן על הגשמים מברך שהחיינו בדלית ליה שותף בארעיה אבל אי אית ליה שותף בארעיה מברך הטוב והמטיב כי הא דתניא שלו ושל אחרים אומר הטוב והמטיב והיינו בדאית ליה ארעא אבל אי לית ליה ארעא אינו מברך לא הטוב והמטיב ולא שהחיינו אלא כדאמר ר' אבהו מודים אנו לך וכו' וזה דעת רבינו. אבל הרא\"ש כתב ולא נהירא מה שכתב שצריך שיהיה לו עמו שותף בקרקע דהא כיון שיש לו קרקע כל שכניו משותפין עמו הילכך נראה כגירסת הספרים אידי ואידי דאית ליה לדידיה ול\"ק הא דאית להו לאחריני בהדיה הא דלית להו לאחריני בהדיה פירוש בית חדש וכלים חדשים דלית להו לאחריני בהדיה שותפות מברך שהחיינו אבל גשמים דאית אחריני בהדיה שטובת גשמים היא לכל בעלי שדות מברך הטוב והמטיב והיכא דלית ליה ארעא מברך מודים וכו' עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "פי' משיצא חתן לקראת כלה הוא מ\"ש משירבו המים על הארץ ויעלו אבעבועות וכו': וכתב הר\"ן פ\"ק דתעניות בשם הרמב\"ן דרבי יוחנן הוה מסיים רוב ההודאות ומשמע ליה לשון רבוי כדכתיב ברוב עם הדרת מלך וברוב גאונך ואקשינן דהא משמע נמי רוב ההודאות ולא כולם כדכתיב ורצוי לרוב אחיו ולפום הכי תירץ רבא אימא אל ההודאות ואתא רב פפא ואמר אל ההודאות ורוב ההודאות דכיון דאמר אל ההודאות הרי פירש שאין רוב זה אלא לשון סגיאות ורבוי ומפני שכל טפה וטפה צריכה שבח והודאה צריך בחתימה לשון רבוי מעין פתיחה. ובמקצת הנוסחאות כתב ברוך רוב ההודאות והוא לשון הספרים כולם שאמרו ברוך רוב ההודאות ולדברי הכל צריך תיקון לומר כן ברוך אל רוב ההודאות או מלך רוב ההודאות ואל ההודאות ושמא עשו רוב זה תואר כמו רב וכן מרוב אונים ואמיץ כח הוא תואר על משקל ועוז פניו ישונה מעוז לתום דרך ה' וכן רבים עד כאן לשונו: \n\n" + ], + [ + "אמרו לו מת אביו וכו'. ברייתא שם (ברכות נ\"ט) מת אביו והוא יורשו בתחלה אומר ברוך דיין האמת ולבסוף הוא אומר הטוב והמטיב ואוקמה בגמרא בדאיכא אחי דקא ירתי בהדיה אבל אי ליכא אחי בהדיה מברך שהחיינו: \n", + "ומה שכתב קצרו של דבר וכו'. כבר כתבתיו בסמוך: \n\n" + ], + [ + "ארבעה צריכין להודות וכו'. שם בר\"פ (נ\"ד:) אמר רב יהודה ארבעה צריכין להודות יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא מאי מברך אמר רב יהודה ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה דכתיב וירוממוהו בקהל עם מר זוטרא אמר ותרין מינייהו רבנן שנא' ובמושב זקנים יהללוהו מתקיף ליה רב אשי ואימר כולהו רבנן מי כתיב בקהל זקנים בקהל עם כתיב ואימר בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן קשיא. ואע\"ג דאסיקנא בקשיא פסקו הפוסקים כמר זוטרא דמילתא דרבנן היא ולקולא. \n", + "וכתב רבינו וכיצד מודה וכיצד מברך ונראה שהוא לשון מיותר וי\"ל שכיצד מודה עניינו בפני כמה אנשים מודה ואם יהיה עומד או יושב וכיצד מברך עניינו מה יהיה נוסח הברכה: \n", + "ומ\"ש עומד ביניהם. צ\"ע מנא ליה ומה שכתב היא גירסת רבינו והרי\"ף והרא\"ש ודלא ככתוב בגמרות שלנו מאי מברך הגומל חסדים טובות: \n\n" + ], + [ + "הרואה מקום שנעשו בו נסים וכו'. ברכות בריש פרק הרואה (ברכות דף נ״ד) מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה ואסיקנא בגמרא דאניסא דרבים כ״ע צריכי לברוכי אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה צריכי לברוכי וכ״ע לא צריכי לברוכי כך גריס הרי״ף והיא גירסת רבינו: \n", + "וכתב רבינו יונה הוא מברך שעשה לי נס ובריה ובר בריה מברכין שעשה נס לאבותי. וכתב עוד שכל נס שאינו לכל ישראל או לרובן נקרא של יחיד ואין מברך עליו אלא הם ובניהם ובני בניהם לבד. ודע דאיתא בגמרא דמר בריה דרבינא אתרחיש ליה ניסא בפתקא דערבות ותו אתרחיש ליה ניסא דאישתזיב בריסתקא דמחוזא מגמלא פריצא כי מטא לערבות אמר ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל כי מטא לריסתקא דמחוזא אמר ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות. ולמד מכאן הרא\"ש שיחיד שנעשו לו נסים בהגיעו אל אחד מהמקומות שנעשה לו נס יכלול כל שאר הנסים עם זה ורבינו לא כתב כן משום דמשמע ליה שאינו מן החיוב אלא להזכיר נס הנעשה לו במקום ההוא לבד ומר בריה דרבינא לפנים משורת הדין הוא דעבד וגם הרי\"ף ז\"ל לא כתב ההוא עובדא דמר בריה דרבינא: \n", + "ומה שכתב רבינו כגון ים סוף ומעברות הירדן. שם בברייתא הרואה מעברות הים מקום שעברו ישראל ים סוף ומעברות הירדן בימי יהושע ומני טובא התם בברייתא ורבינו נקט הני תרי לדוגמא: \n", + "הרואה גוב האריות. שם (נ\"ז:) דרשא דרב המנונא: \n", + "הרואה מקום שעובדים וכו'. שם בדרשא דרב המנונא ראה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו וסובר רבינו דה\"ה לכל עכו\"ם ובירושלמי נעקרה ממקום אחד ונקבעה במקום אחר מקום שניתנה בו אומר ברוך שנתן ארך אפים ובכל עכו\"ם מיירי: \n", + "מקום שנעקרה ממנו עבודת כוכבים ומזלות וכו'. שם ת\"ר הרואה מקום שנעקרה ממנו עכו\"ם אומר ברוך שעקר עבודת כוכבים ומזלות מארצנו וכשם שנעקרה ממקום זה וכו' ובחוצה לארץ א\"צ לומר והשב לב עובדיהם לעבדך מפני שרובם גוים. רשב\"א אומר אף בחוצה לארץ צריך לומר כן מפני שעתידים להתגייר שנאמר כי אז אהפוך על עמים וכו': \n", + "כתב הטור אורח חיים וז\"ל כתב הרמב\"ם ואומר בשתיהם כשם שעקרת אותה מהמקום הזה כך תעקור אותה מכל המקומות והשב לב עובדיהם לעבדך ואיני יודע למה פוסק כדברי יחיד דרשב\"א הוא דאמר הכי אבל לתנא קמא אין צריך לומר כן אלא בארץ ישראל שרובם ישראל אבל לא בח\"ל עד כאן לשונו. ואין דבריו מכוונים דהא לדברי הכל צריך לומר כשם שעקרת וכו' ולא הוי דברי יחיד אלא מה שאומר בשתיהן והשב לב עובדיהם לעבדך. ולענין מה שתמה למה פסק כיחיד יש לומר דמשום דמסתבר טעמיה. ועוד דת\"ק לא קאמר אלא שאינו צריך לומר כן אבל אם רצה אומר ואין בכך כלום ורשב\"א מצריך שיאמר כן ואם לא יאמר עביד דלא כרשב\"א הילכך למימר עדיף דלא פליג אשום תנא. ועוד דמשמע בירושלמי דרבי יוחנן סבר כרשב\"א דדרש כל זמן שאדם חי יש לו תקוה: \n\n" + ], + [ + "הרואה בתי ישראל וכו' עד דיין האמת. ברייתא שם (דף נ\"ח:) ופשטא דברייתא משמע דבבתי גדולי ועשירי ישראל קאמר מדאייתינן בגמרא בסמוך עובדא דעולא ורב חסדא דמטו אפיתחא דבי רב חנא בר נהילאי דהוה חריב. אבל מצאתי בהרי\"ף הרואה בתי כנסיות ישראל וכתב ה\"ר מנוח דוקא בא\"י: \n", + "הרואה קברי ישראל וכו'. שם ברייתא וסיומא דמר בריה דרבינא בגמרא דאמר דצ\"ל ויודע מספר כולכם והוא עתיד להחיותכם. וכך היא גירסת הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ורבינו נראה שגירסא אחרת היתה לו: \n\n" + ], + [ + "הרואה ת\"ר אלף וכו'. שם (דף נ\"ח) אמר רב המנונא הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים אוכלוסי עכו\"ם אומר בושה אמכם וכו' תנא אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא: \n", + "ומה שכתב רבינו ובארץ ישראל. כתב ה\"ר מנוח שלמד כן מדאיתא בגמרא בן זומא ראה אוכלוסא בהר הבית אמר ברוך חכם הרזים משמע דוקא בארץ ישראל עד כאן ולא נהירא דאם כן נימא דוקא בהר הבית אלא ודאי אין משם ראיה כלל דמעשה שהיה כך היה והוא הדין בחוץ לארץ. ואפשר שטעם רבינו מדאמר עולא אין אוכלוסא בבבל כלומר שאף על פי שיראה ששים רבוא אין להם דין אוכלוסא לברך עליהם. וקשה מדאיתא בגמרא בפרק הנזכר דרב חנינא בריה דרב איקא בריך ארב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ברוך חכם הרזים משום דהוו חשיבי עליה כששים רבוא אע\"ג דבבבל הוו, ואפשר דסבר רבינו דההיא פליגא אדעולא ופסק כעולא דמיקל בברכות הוא: \n", + "הרואה מחכמי וכו' עד מכבודו לב\"ו. ברייתא שם [אלא שבגמרא שלפנינו איתא הגירסא אצל חכמי ישראל ברוך שנתן מחכמתו ליראיו ואצל מלכי ישראל ברוך שחלק מכבודו ליראיו]: \n\n" + ], + [ + "הרואה את הכושי וכו' עד דיין האמת. ברייתא שם ואותביה מינה לריב\"ל דאמר הרואה את הבוהקנין אומר משנה הבריות ופרקינן ל\"ק הא ממעי אמו הא בתר דאתיליד ובוהקנין עניינו לינטיל\"יושו כעדשים: \n", + "הרואה את הפיל וכו' עד בעולמו. ברייתא שם וקפוף פירש\"י עוף שקורין וולטו\"ר ויש לו לסתות ולחיים כאדם: \n\n" + ], + [ + "היוצא בשדות וכו'. פרק כיצד מברכין ברכות (מ\"ג:): \n\n" + ], + [ + "על הרוחות וכו'. משנה שם (ברכות נ\"ד) על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים ועל הרוחות אומר ברוך שכחו מלא עולם על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדברות אומר ברוך עושה מעשה בראשית רבי יהודה אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול אימתי בזמן שרואה אותו לפרקים וזיקים מפרש רבינו אור שבאויר כאילו הם כוכבים וכו' וזועות היינו קול ההברה וכו' ובגמרא על ההרים וכו' אטו כל הני דאמרן עד השתא לאו מעשה בראשית נינהו והא כתיב ברקים למטר עשה אמר אביי כרוך ותני כלומר לכולהו בחד בבא ועל כולם שתי ברכות הללו רבא אמר התם מברך תרתי שכחו מלא עולם ומעשה בראשית הכא עושה מעשה בראשית איכא שכחו מלא עולם ליכא. ופירש\"י על ההרים לא מצי לברוכי מלא עולם שאינן במקום אחד אלא כל אחד ואחד במקומו: \n", + "וכתבו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל מברך תרתי כלומר הי מינייהו דבעי מצי אמר וכך הם דברי רבינו ולאפוקי מהראב\"ד שכתב בגמרא יש מברך תרתי עכ\"ל שהוא סובר דתרתי צריך לברך. ופסק רבינו כר' יהודה ותמה עליו הרמ\"ך וי\"ל שטעם רבינו מדאמרינן בגמרא לפרקים עד כמה אמר רמי בר אבא אמר ר' יצחק עד שלשים יום וכיון ששאלו והשיבו אליביה אלמא הלכתא כוותיה. ועוד י\"ל שלא לחלוק בא אלא לפרש כאילו אמר אימתי הוא אומר על הימים מעשה בראשית כשאינו ים הגדול אבל על הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול וכן כתב הרא\"ש בתשובה וכתב דים הגדול הוא ים אוקינוס והוא הים שעוברים לארץ ישראל ולמצרים. וכתב רבינו גם בהרים וכו' דדוקא משלשים לשלשים יום בעי ברוכי דומיא דים הגדול והכי משמע בירושלמי אבל בזיקין וזועות וכו' אמרי' התם שאם הם מופסקים מברך על כל פעם ופעם: \n\n" + ], + [], + [ + "הרואה את הקשת וכו'. שם (דף נ\"ט) מאי מברך ברוך זוכר הברית במתניתא תנא נאמן בבריתו וקיים במאמרו אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרווייהו ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו: \n", + "הרואה לבנה בחדושה וכו'. נוסח הברכה בסנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ״ב) מימרא דרב יהודה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וצריך לברך ברכה זו מעומד. שם מימרא דאביי: \n", + "ומ\"ש שכל המברך על החדש בזמנו וכו'. שם מימרא דרב אחא בר חנינא: \n", + "אם לא בירך עליה כו'. שם (מ\"א) אמר ר' יוחנן עד מתי מברכין על החדש עד שתתמלא פגימתה וכמה א\"ר יעקב בר אידי א\"ר יהודה עד ז' נהרדעי אמרי עד י\"ו ופסק רבינו כנהרדעי דרבים נינהו וכן פסק הרא\"ש כלומר דבתר הכי לא שייך לומר מחדש החדשים שהרי כבר נושנת היא: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח עד ט\"ז ולא ט\"ז בכלל שהרי אחר שעברו ט\"ו יום נתמלא פגימתה והולכת הלוך וחסור דהא קי\"ל אין חדשה של לבנה פחות מכ\"ט יום וחצי ותשצ\"ג חלקים: \n\n" + ], + [ + "הרואה את החמה וכו'. פרק הרואה (ברכות נ\"ט:) ת\"ר הרואה חמה בתקופתה לבנה בגבורתה וכוכבים במסילותם ומזלות כסדרן אומר ברוך עושה מעשה בראשית ואימתי הוי אמר אביי כל כ\"ח שנין והדר מחזור ונפלה תקופת ניסן בשבתאי באורתא דתלתא נגהי ארבעא ע\"כ בגמרא ושאר הברייתא פירשה רבינו ע\"ד זו דלבנה בגבורתה היינו כשתחזור הלבנה לתחלת מזל טלה וכו' וכוכבים במסילותם היינו וכן כשיחזרו כל כוכב וכו' ומזלות כסדרן היינו וכן בכל עת שיראה מזל טלה עולה וכו': \n\n" + ], + [ + "הרואה בתי עכו\"ם וכו'. ברייתא שם (נ\"ח:) ומשמע לי מדברי רבינו שהוא מפרש בתי עכו\"ם בתי גדולי עכו\"ם ועשיריהם דאי בתי עבודת כוכבים קאמר ברכה הוא דבעי ברוכי כמ\"ש רבינו לעיל הרואה מקום שעובדים בו עכו\"ם וכו' ואפשר לפרש ולומר לדעת רבינו שהוא מפרש בתי תפלת העכו\"ם בלא עכו\"ם: \n", + "ראה קברי עכו\"ם וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [], + [ + "הנכנס וכו' עד רופא חולים. ברייתות ומימרי דאמוראי שם (ברכות דף ס'): \n\n" + ], + [ + "ההולך למוד גורנו וכו'. פרק קמא דתענית ופרק המפקיד (מציעא מ\"ב): \n", + "וכתב הריטב\"א פי' ברכה שלימה בשם ומלכות ודעת הרמב\"ן שלא חייבו ברכה זו אלא בהולך להפריש תרומה ומעשרות שהבטיח הקדוש ברוך הוא בברכתו עליהם שנאמר והביאו את המעשר וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די ועל כן תקנו בו ברכה זו לומר שהבטחתו של הקדוש ברוך הוא קיימת ואין זו ברכה לבטלה עכ\"ל: \n", + "וכל הצועק לשעבר וכו'. משנה סוף פרק הרואה (ברכות נ\"ד): \n\n" + ], + [], + [ + "(כג-כד) הנכנס לבית המדרש וכו' עד לבאר שחת. משנה וברייתא פרק תפלת השחר (ברכות דף כ\"ח:): \n\n" + ], + [ + "הנכנס לכרך וכו' עד סוף הפרק. משנה ובריתא פרק הרואה (ברכות דף נ״ד): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הברכות כולן וכו'. מצאתי נוסחא ישנה שכתוב בה אלא מעט מברכת המצות כגון ברכת ספר תורה ורואה קברי ישראל מאלו שהם דרך שבח והודאה עד כאן וכן כתוב בדפוס וינציאה. וביאור הלשון כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בברוך חוץ מברכה אחרונה של ק\"ש וברכה הסמוכה לחבירתה ואעפ\"י ששתי מינין אלו ענין אחד להם מנאם כשתים משום דברכה הסמוכה לחבירתה היינו סמוכה לה ממש וה\"ה לברכה אחרונה של הלל אלא שרבינו חדא מינייהו נקט וברכת הפירות והדומה לה וברכת עשיית המצות ואלו שאמרנו שאין פותחות וחותמות יש מהם פותח ואינו חותם וכו' והכלל הזה צודק בכל אלו הברכות אלא במעט מברכת המצות כגון ברכת ספר תורה שפותח וחותם ומהברכות שהם דרך שבח והודאה רואה קברי ישראל, וה\"ה לקידוש והבדלה אלא חדא מינייהו נקט אבל שאר המצות כולן חוץ מברכת ספר תורה הכלל הזה צודק בהם שפותח ואינו חותם: \n", + "כתב הראב\"ד ומה חסרה לו המדה וכו' האריכוה וחתמוה עכ\"ל. ומה שהוקשה לו והנה קידוש והבדלה כבר ישבתי דחדא מינייהו נקט. ומה שכתב אלא שאין הדבר תלוי אלא במטבע ארוך אינה טענה על רבינו שלא בא רבינו ליתן טעם לדבר אלא להודיענו כללי הדברים: \n\n" + ], + [ + "וכל מצות עשה שבין אדם למקום וכו'. פ\"ק דפסחים (דף ז' ע\"א וב') אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן כלומר קודם עשייתן ודקדק רבינו לכתוב שבין אדם למקום לומר דבמצות שבין אדם לחבירו כגון עשיית צדקה וכדומה אין מברכין עליהן: \n\n" + ], + [ + "והיכן צונו בתורה וכו'. בפ' במה מדליקין (שבת דף כ״ג) מאי מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. וכתב רבינו טעמו של רב אויא שהוא נראה יותר ועוד דאמרינן בברכות פ' מי שמתו (ברכות י״ט:) כל מילתא דרבנן אסמכוה אלאו דלא תסור אלמא כרב אויא קיימא לן. וכתב רבינו אשר יאמרו לך תעשה שהוא בלשון עשה וכתוב בפסוק עצמו: \n\n" + ], + [ + "ולמה אין מברכין וכו'. כן כתב רבינו יונה בסוף פרק אלו דברים בשם ר\"ע שאין מברכין עליהם כלל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא טבילת הגר בלבד וכו'. פרקא קמא דפסחים (דף ז':) גבי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן כו' עד חוץ מן הטבילה מאי טעמא דאכתי גברא לא חזי. וכתב הרי\"ף ומפרשי לה רבנן דבטבילת גר בלבד אמרינן אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין: \n", + "ומה שכתב מפני שהיה דחוי מעיקרו. כלומר דאילו היה ראוי מעיקרו והדר נדחה אינו חוזר ונראה דהכי אמרינן בסוף פרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ\"א) בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושכח ולא בירך מהו שיחזור ויברך א\"ל מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף אמר רבינא הילכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה בעלייתו הוא אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי: \n\n" + ], + [ + "כל מצוה שעשייתה וכו'. בפרק התכלת (מנחות מ\"ב): \n\n" + ], + [ + "כל מצוה שהיא מזמן וכו'. לפי שראה רבינו קצת מצות שמברכין עליהן שהחיינו וקצתן שאין מברכין בא ליתן טעם בדבר דכל מידי דמזמן לזמן קא אתי או שאינו מצוי בכל עת דדמי למצוה הבאה מזמן לזמן וכן כל מצוה שהיא קנין לו בכל אלו מברך שהחיינו וסוכה ולולב מפורשים בברייתא בפרק לולב וערבה (סוכה מ\"ו) שמברכין עליהם שהחיינו וציצית ותפילין בתוספתא דברכות פרק אחרון ומקרא מגילה מפורש בריש הקורא את המגילה עומד (מגילה כ\"א) ונר חנוכה מפורש פרק במה מדליקין (שבת דף כ\"ג) ומילה יתבאר פרק ג' מהלכות מילה אך שופר ומזוזה ומעקה יליף להו מהני: \n\n" + ], + [ + "אחד העושה מצוה לעצמו וכו' אקב\"ו לעשות. כלומר אינו מבחין עתה בין אם מברך בלמ\"ד או בעל אלא כוונת רבינו שמברך על העשייה אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו ולמד כן מדתניא בסוף פרק לולב וערבה (סוכה מ\"ו) העושה לולב או סוכה לעצמו מברך שהחיינו משמע דדוקא בעושה לעצמו הוא דמברך שהחיינו אבל לא העושה אותה לאחרים: \n", + "כתב הרמ\"ך אבל אינו מברך שהחיינו אלא על המצוה שעושה נראה מדבריו שהמקדש בבית אחד להוציא הנשים אינו מברך שהחיינו. ומנהגנו לברך וכן ראוי לעשות דכיון דחובה היא לאשה לברך אותה ברכה מברך אותה בעבורה וחשבינן נמי שמברכת היא דשומע כעונה עכ\"ל. ומ\"ש וכן ראוי לעשות וכו' דבר פשוט הוא וגם רבינו יסבור כן: \n", + "היו לפניו מצות הרבה וכו'. פרק לולב וערבה ת\"ר היו לפניו מצות הרבה אומר אקב\"ו על המצות ר' יהודה אומר מברך על כל אחת בפני עצמה אמר ר' זירא הלכה כר' יהודה ומפרש התם טעמא משום דכתיב ברוך ה' יום יום בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(יא-יד) כל העושה מצוה וכו'. רבינו בא לתת טעם למה קצת מצות אנו מברכין עליהן בעל וקצתן אנו מברכין עליהן בלמ\"ד וכלל דבריו דלברך בלמ\"ד בעינן שיעשה אותה לעצמו ושתהיה הברכה קודם עשיית המצוה אבל אם מברך אחר עשייתה כביעור החמץ שאחר שגמר בלבו לבטל נעשית המצוה וכן לולב מדאגבהיה נפק ביה כמוזכר פרק קמא דפסחים (דף ז') וכן אם סח בין תפילין של יד לשל ראש מברך על מצות תפילין מפני שכבר נעשית מצות תפילין של יד וכן על ספירת העומר מפני שכבר קרב העומר ואנו מונים ממנו ולא מונין לו תקנוה בעל וכן ברכת על דברי תורה לפי שבכל יום ובכל שעה אנו מצווים ללמוד וא\"כ קודם שעה זו נצטוו ללמוד תקנוה בעל. וזה הכלל הוא בברכת מצות שהם חובה אבל בברכה של מצות שאינן חובה כנט\"י ושחיטה דלא ליכול ולא יטול ידיו או לא ישחוט אינו מברך בלמ\"ד להורות שאינה חובה והאי טעמא סגי נמי לעירוב דמצוה שאינה חובה דלא יערב ולא יוציא מביתו מאומה אלא לפי שמצא בו טעם אחר כתבו שעירוב לא שייך ביה עשאו לעצמו לבדו אלא לו ולאחרים וכן אינה חובה. ואפשר שכתב אותו טעם בעירוב לומר דמשום דכשעשה דברי הרשות לו ולאחרים אינו מברך אלא בעל לא רצו חכמים לשנות הברכה אפילו כשעושה אותם לעצמו כיון שאינן מצוות של חובה ואפילו שנטילה עושה אותה לעצמו לא רצו חכמים לחלק במצות שאינן חובה בין קצתם לקצתם. אך קשה שכתב בתחלת דבריו בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו אם עשה אותה לעצמו מברך לעשות לכך י\"ל דתלתא גווני נינהו חובה ואינה חובה ודבר הרשות ונט\"י ושחיטה הם דברי הרשות שהרי אפשר לו שלא לאכול בשר ולא דבר שיצטרך נטילת ידים אלא פירות או ירקות אבל עירוב אע\"פ שאינו חובה מצוה עליו לעשות עירוב שמא ישכח ויוציא ולא תיקשי לרבינו מעל הטבילה דמילתא דרשות היא לא ליטבל ולא ליטהר ואע\"ג דחייב אדם לטהר עצמו ברגל לאו חיוב גמור הוא א\"נ דלא רצו חכמים לשנות הברכה שלש פעמים בשנה מבכל השנה, וטבילת גר דמצוה היא כבר נתבאר טעמא משום דמברך אותה אחר עשייתה. אך קשה ממקרא מגילה ואכילת מצה ומרור ובשר הפסח שהוא מברך עליהם בעל. ועל מה שכתב \n", + "רבינו מל את בן חבירו מברך על המילה הקשה הר\"ן דאליבא דמאן דאמר לבער איתמר הכי אבל למאן דאמר על ביעור אבי הבן נמי מברך על המילה וכתב הר\"ן כן לפי שהוא ז\"ל מפרש דכל הני מיתיבי שאכתוב בסמוך הם למ\"ד לבער וסייעתא למאן דאמר על ביעור ולשון הגמרא (פסחים דף ז' ע\"א וע\"ב) אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך מאי מברך רב פפי אמר לבער חמץ ורב פפא אמר על ביעור בלבער כ\"ע לא פליגי דודאי להבא משמע כי פליגי בעל ביעור מר סבר מעיקרא משמע ומר סבר להבא משמע מיתיבי אקב\"ו על המילה היכי נימא למול לא סגיא דלאו איהו מהיל אבי הבן מאי איכא למימר אין הכי נמי. מיתיבי אקב\"ו על השחיטה התם נמי היכי נימא לשחוט לא סגיא דלאו איהו שחיט פסח וקדשים מאי איכא למימר אין ה\"נ מיתיבי נטל לולב לצאת אומר על נטילת לולב שאני התם דמעידנא דאגבהיה נפיק ביה והלכתא על ביעור חמץ. ורבינו אפשר שמפרש דמאן דאמר לבער פירושו אף לבער דעל נמי להבא משמע ואין לשון בברכה שיורה על העבר ומאן דאמר על ביעור פירושו דוקא על ביעור דלשון על משמע שכבר נעשה המצוה והכא נמי משעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק ואותביה למאן דאמר על ביעור מעל המילה דבשלמא למאן דאמר לבער כך לי לברך בלמ\"ד כמו לברך בעל דעל נמי להבא משמע אלא למאן דאמר דעל מורה על העבר בשחיטה ומילה ולולב מאי עבר איכא דליברוך עלייהו בעל ומשני דבשחיטה ומילה הוי טעמא משום דלא סגיא דלאו איהו מהיל ושחיט בתמיה כלומר מילה אחר הוא המצווה בה דהיינו האב ושחיטה אינו מצווה עליה וכיון שזה אינו מצווה עליהן אלא שמוציא אחרים ידי חובתן תיקנו בעל לעשות היכרא בין בשמוציא עצמו לכשמוציא אחרים ופריך ממל את בנו ושוחט פסחו דהוה משמע ליה דמברכי נמי בעל ומשני דאה\"נ דבלמ\"ד מברכי ובלולב תירץ דהכא במאי עסקינן כשנטלו כבר דהוי עבר. ואסיקנא והלכתא על ביעור כלומר דשאני לן בין לבער לעל ביעור דלבער הוי להבא ועל ביעור לשעבר וכיון שכן למדנו דכל היכא דהוי לשעבר א\"נ שעושה אותה לאחרים אעפ\"י שהיא להבא מברך עליה בעל וכשעושה אותה לעצמו והיא להבא מברך בלמ\"ד ולכן המל את בנו מברך למול את הבן וכמו שכתב רבינו. א\"נ דרבינו מפרש דמעיקרא הוה ס\"ל לגמרא כרב פפא ולהכי אקשי לרב פפי ממילה שחיטה ולולב והוה בדעתיה נמי לאקשויי ליה מברכות טובא מצה מרור תורה ספירת העומר וזולתן אבל מכיון דתריץ גמרא דבלולב מברכי בעל אף לרב פפי מטעמא דכיון דאגבהיה וכו' הא ודאי דמהך תירוצא שמעינן דבכולהו מילי דדמו ללולב דכיון דחשב או הגביה נעשית המצוה שפיר מברכים בעל אף לרב פפי ולהכי לא הדר אקשיה משום ברכה אחרת דכי פסק והלכתא על ביעור לא כרב פפא הוא אלא ככ\"ע ומיהו עיקר חדוש לרב פפי הוא מטעם דכיון דאגבהיה דלרב פפא [היכא] דלא הוי טעמא נמי ס\"ל בעל. ויש ללמוד דס\"ל כשיטה זו מדכתב בסוף פרק זה וכך הוא מברך על ביעור חמץ וכו' עד כמו שיתבאר במקומו: \n\n" + ], + [ + "כתב הראב\"ד הנה לדבריו וכו' נפטר ממנו כל היום עכ\"ל. דעת הראב\"ד ז\"ל דכשאמרו בגמרא דלולב משום דכיון דאגבהיה נפק ביה מברך על נטילת לולב דוקא בלולב אמרו שכיון שהגביהו נפטר ממנו כל היום ומשום הכי מברך עליו בעל אבל ציצית ותפילין שמצותן להניחן עליו כל היום אפילו אחר שלבש ונתעטף מברך בלמ\"ד ודעת רבינו דלא שנא ואין בזה הכרע. ובמ\"ע הפליג דעת הראב\"ד לדברים אחרים: כתב הראב\"ד וכך הוא מברך וכו'. א\"א קשיא לי וכו' ולאכול מרור עכ\"ל: \n", + "וכתב בעל מ\"ע ואני אומר הנני משיב על ראשון וכו' ואיני מבין דבריו שרבינו בתשובתו לחכמי לוניל לא הזכיר במקרא מגילה ונר חנוכה אלא שהם דרבנן. וזה דבר פשוט ומה צורך להביא ראיה מתשובתו ועוד שאפילו שהם מדרבנן חובה נינהו לקרות מגילה ולהדליק נר של חנוכה וכבר כתב רבינו שדבר שהוא חובה אפילו נתכוון להוציא גם לאחרים מברך בלמ\"ד ועירוב שכתב רבינו שאינו חובה היינו משום שאילו היה ידוע לנו שלא היה שוכח והיה מוציא מביתו דבר לא היינו מצריכין אותו עירוב והיאך רצה בעל מ\"ע להשוות מגילה ונר חנוכה לעירוב. וע\"ק על בעל מ\"ע שכתב שמצה ומרור מצותן בחבורה ולפיכך מברך בעל וקשה דהא ודאי חובה נינהו וכתב רבינו היתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים מברך לעשות: \n", + "ויש שואלים היאך כתב רבינו בפ\"ז מהלכות לולב מברך תחלה על נטילת לולב והרי כתב כאן שאם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב והתם כשלא נטלו עדיין עסקינן שכך כתב וכשהוא נוטלן לצאת בהם מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולן וכו' ואח\"כ נוטל האגודה הזאת וכו'. וי\"ל ששם אינו מקפיד על נוסח הברכה אלא כוונתו לומר שמברך על הלולב ואינו מברך על שאר המינין ולשונו מוכיח כך שכך כתב וכשהוא נוטלן לצאת בהן מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולם סמוכים לו: \n\n" + ], + [ + "כל דבר שהוא מנהג אף ע\"פ שמנהג וכו'. בפרק לולב וערבה (סוכה מ\"ד) גרסינן אמר איבו הוה קאימנא קמיה דר' אליעזר ב\"ר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה שקיל חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים ואמנהגא לא מברכינן וסובר רבינו דכל שכן לשאר מנהגים שאינן מנהג נביאים שאין מברכין עליהן ומשום הכי בר\"ח אין מברכין על ההלל דהא מנהג הוא כדאמרינן בפרק בתרא דתענית (דף כ\"ח:) דרב איקלע לבבל בר\"ח חזנהו דהוו קרו הלילא סבר לאפסוקינהו כיון דחזנהו דמדלגי אמר ש\"מ מנהג אבותיהם בידיהם. ודעת רבינו להשוות חולו של מועד של פסח לראש חדש והרמב\"ן חילק ביניהם ואמר דבחולו של פסח כיון דאיקרו מועד מחייבינן למיקרי הלל בדילוג ולברך וגם הראב\"ד מחלק ביניהם אבל ר\"ת כתב דבר\"ח נמי מברכין דאם איתא דלא מברכין מאי קאמר כיון דשמעינהו דמדלגי אמר ש\"מ מנהג אבותיהם בידיהם וכי לא היה לו להכיר אי משום מנהג קרו ליה לא הוו מברכי ואין לומר דלא בא בתחלת קריאת ההלל דאי הכי הוה למימר רב איקלע לבי כנישתא. והא דאמרינן בסוכה דאמנהג לא מברכין היינו דוקא במנהג דערבה דלא הוי אלא מנהג טלטול בעלמא. ונ\"ל לדעת רבינו שלא בא בתחלת קריאת ההלל והא דלא אמר איקלע לבי כנישתא משום דהוה משמע שכבר היה זמן שהיה בבבל ולא נכנס לבית הכנסת ואין הדבר כן לכך אמר איקלע לבבל ונכנס לבית הכנסת מיד ומצאן קורין את ההלל ולא ידע אי ברכו עליו אי לאו ואפילו נאמר שהיה שם מתחלה ולא ברכו עליו מ\"מ סבר לאפסוקינהו מפני שחשש שאם יקראוהו שלם יבאו לברך עליו לאחריו כיון שאין היכר בין הלל דר\"ח ליום שגומרים בו את ההלל וכיון דחזנהו דמדלגי אמר ש\"מ מנהג אבותיהם בידיהם כלומר הרי הם יודעים דמשום מנהג הוא דקרו והרי הם עושים לו היכר ולא אתו למטעי לברוכי עליה. ועוד הביא ר\"ת ראיה לדבריו וכתבה רבינו נסים בפרק לולב וערבה ודחאה ודברי מגיד משנה בזה בפרק שלישי מהלכות מגילה: \n", + "וכתב הראב\"ד ז\"ל שלא אמר אלא על חולו של פסח בלבד וכו' וצריך ברכה עכ\"ל. דעתו ז\"ל בראש חדש כר\"ת ולכן מברכין עליו לפרסם שהוא ראש חדש אבל בחולו של פסח דלא שייך האי טעמא אין מברכין עליו כיון שאינו מועד גמור: \n", + "וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו וכו'. כן כתב הרא\"ש בפרק מי שמתו בשם השאלתות וטעמא דמסתבר הוא דהוי ספק עובר על לא תשא. ועל מה שכתב \n", + "רבינו כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושים אותו בלא ברכה קשה שהרי כתב רבינו פרק ב' מהלכות קריאת שמע ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה והרי מספק הוא חוזר וקורא ולמה הוא חוזר ומברך. ויש לומר שכשהדבר עשייתו מחוייבת אעפ\"י שהוא ספק כגון ספק קרא קריאת שמע כיון דקיימא לן ספיקא דאורייתא לחומרא ומחוייב הוא לקרות הילכך מברך לפניה ולאחריה כאילו ודאי לא קרא אבל כשמן הדין לא היה חייב לחזור ולעשות המצוה ההיא אלא שתקנת חכמים היא כגון דמאי שמן הדין אינו חייב לעשר משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם אלא שחכמים החמירו לחייבו לעשר וכן יום טוב שני לדידן דבקיאינן בקביעא דירחא אלא דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כדאיתא בפרק קמא דיום טוב (דף ד:) וכיון דמדינא אין בהם איסור א\"כ הם ספק דרבנן ולא בעי ברוכי, וכן על יום טוב שני לא הוה בעי לברוכי אם לא מפני שלא יזלזלו בו כדאיתא בפרק ב\"מ (שבת כ\"ג). ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בפ\"ב מהלכות ק\"ש בשם הרשב\"א ז\"ל: \n", + "סליק הלכות ברכות בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1ec66620dc2c1937b3406a3cf42af5fbe619ffa5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,790 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Blessings", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Blessings", + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה מן התורה וכו'. כתב רבינו בסה\"מ לשון התוספתא ברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת: \n", + "ואינו חייב מן התורה וכו'. פרק מי שמתו (ברכות דף כ':) דרש רב עוירא אמר הקב\"ה וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. ופסק רבינו כסתם מתני' ואכתוב עוד בזה בסמוך: \n\n" + ], + [ + "ומדברי סופרים לברך על כל מאכל וכו'. ר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ה) אמרו דילפינן לה מק״ו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ״ש, וכתבו התוספות דלאו ק״ו הוא אלא ברכה דלפניו הויא דרבנן ואכתוב בזה בפ״ג. \n", + "ומ\"ש ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח\"כ יהנה. כן כתב רש\"י והתוס' בפרק הישן והרשב\"א והרא\"ש בפרק כיצד מברכין משום דאסור ליהנות מהעה\"ז בלא ברכה: \n", + "ומ\"ש וכן אם הריח וכו'. בפרק כיצד מברכין (ברכות מ\"ג). \n", + "ומ״ש וכל הנהנה וכו'. ברייתא ר״פ כיצד מברכין (ברכות ל״ה): \n", + "וכן מד\"ס לברך אחר כל מה שיאכל וכו'. בראש פרק כיצד מברכין אמרינן דילפינן ברכה לאחריו בכל הדברים משבעת המינין. ופירש\"י דכתיב חטה ושעורה וכו' וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וברכת ודחי התם בגמרא ראיה זו ואסיקנא אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. ואיכא למידק שרבינו כתב מ\"ע מן התורה לברך אחר אכילת מזון וכל הדברים בכלל מזון חוץ מן המים ומן המלח כדתנן בר\"פ בכל מערבין וא\"כ היכי קאמר בתר הכי דמד\"ס לברך אחר כל מה שיאכל. וי\"ל דכיון דקרא דואכלת ושבעת וברכת כתיב בתר קרא דארץ חטה ושעורה וכו' אית לן למימר דלא חייבה תורה לברך אלא על שבעת המינין הכתובים באותו פסוק וכמ\"ש סמ\"ג בשם ה\"ג, ולפי זה מ\"ש \n", + "רבינו דמן התורה לברך אחר אכילת מזון אחר שבעת מינים קאמר וצ\"ל דזייני טפי מדברים אחרים. ומיהו קשה דא\"כ הו\"ל לרבינו לומר שנאמר ארץ חטה ושעורה וכו' ואכלת ושבעת וברכת. ולכן נ\"ל דרבינו דייק לישנא דתוספתא (ברכות מ\"ח:) דקתני ברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת ומשמע ליה דאחמשת מיני דגן דוקא קאמר מדנקט ושבעת ואין לך דבר שמשביע אלא ה' מיני דגן: \n", + "ומ״ש והוא שישתה רביעית והוא שיאכל כזית. בפרק כיצד מברכין (ברכות ל״ח ל״ט) א״ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף א״ל ר' ירמיה לר' זירא ר״י היכי בריך על זית מליח כיון דשקליה לגרעינתא בצר ליה שיעורא א״ל מי סברת כזית גדול בעינן כזית בינוני בעינן והא איכא. ופירש״י בצר ליה שיעורא וגבי ברכת פירות הארץ אכילה כתיבא ואכילה בכזית. וכתב הרי״ף ש״מ דכל היכא דאיכא כזית בעי ברכה תחלה וסוף אבל היכא דליכא כזית תחילה בעי ברכה שאסור ליהנות מן העולם הזה כלום בלא ברכה ולבסוף לא בעי ברכה עכ״ל. וכ״כ התוס' והרא״ש. ובפרק שלשה שאכלו (ברכות מ״ה) תנן עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה. ובגמרא (שם מ״ט:) למימרא דר״מ חשיב ליה כזית ור״י כביצה והא איפכא שמעינן להו א״ר יוחנן מוחלפת השיטה אביי אמר לעולם לא תיפוך הכא בקראי פליגי וכו' התם בסברא פליגי. וכתבו התוספות וקי״ל בכזית דלפי מה שמחליף ר' יוחנן קאמר ר' יהודה בכזית ור״מ ור״י הלכה כרבי יהודה וגם לאביי דלא מחליף ור״מ אית ליה בכזית נראה דהלכה הכא כר״מ ובכזית דהא קם ליה ר' יוחנן בשיטתו לעיל (דף מ״ח) דאינו מוציא את הרבים עד שיאכל כזית וכן לעיל גבי אכל זית מליח וכן פסק בה״ג ור״ח ושאלתות עכ״ל. וכן כתבו עוד בפ' הישן ובירושלמי אמרו שאם הוא בריה כגון פרידה של ענב או של רמון אע״פ שאין בו כזית מברך עליו תחלה וסוף ומאחר שלא הזכירוהו הרי״ף ורבינו משמע דס״ל דפליג אגמרא דידן אעפ״י שהתוספות וה״ר יונה מיישבים בענין דלא פליג: \n", + "ומטעמת א\"צ ברכה וכו'. ברייתא פרק היה קורא (ברכות דף י\"ד) מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית פולט ואין בכך כלום ר' אמי ור' אסי טעמו עד שיעור רביעתא וכיון דתענית וברכה שוין ממילא דרביעית בעי ברכה וכן כי אמרו דלא בעי ברכה ל\"ש לפניו מלאחריו. וכתב ר\"ח דהיינו כגון שחוזר ופולטו וכן כתב הרי\"ף בפ\"א דתעניות. וכתב הרא\"ש שם דטפי מרביעית אע\"פ שפולטו חשובה הנאה לענין תענית אבל לא לענין ברכה דהא בעינן שיהנה בתוך מעיו וכן נראה שהוא דעת רבינו דגבי תענית כתב בפרק ראשון מהלכות תענית והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט ולגבי ברכה כאן סתם דבריו נראה שאפילו בולע נמי אינה צריכה ברכה ואפשר לתת סמך לדבר דטעמא משום דכתיב ואכלת וברכת שיהא לו כוונת אכילה משמע ורביעית אף על פי שהיא מטעמת כוונת אכילה יש לה וכן פירש ה\"ר מנוח. ואף על גב דהאי קרא לענין ברכה אחרונה מיירי מכל מקום יש לסמוך למקרא זה ברכה ראשונה: \n\n" + ], + [ + "וכשם שמברכין וכו'. עוד יתבארו מיני ברכות אלו בפרקים הבאים בס\"ד: \n\n" + ], + [], + [ + "ונוסח כל הברכות וכו'. נתבאר בהלכות קריאת שמע פ\"א: \n", + "וכל המשנה וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות מ':) ראה פת נאה ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה ראה תאנה נאה ואמר כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה יצא דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא י״ח. וק״ל למה שינה רבינו הלשון וכתב אינו אלא טועה וכן יש לדקדק למה כתב ואין ראוי לשנותם וכו' ונ״ל דתרי גווני שינוי הן האחד שהוא אומר נוסח הברכה שתקנו חכמים אלא שהוא מוסיף בה או גורע ממנה או שהוא אומר כעין נוסח שתקנו חכמים אבל הוא אומר אותה במלות אחרות ומ״מ הם רומזות לנוסח שתקנו חז״ל וכיון שכוונת דבריו עולה למה שתקנו חז״ל אין כאן טעות אבל אין ראוי לעשות כן. השינוי השני הוא שמשנה כוונת הברכה כגון ברוך המקום שבראה שהיא ברכה כוללת וחז״ל תיקנו לברך על כל דבר בפרטות המוציא לחם מן הארץ בפה״ע וכיוצא ועל זה כתב שאינו אלא טועה כלומר וכיון דטועה הוא לא יצא ידי חובתו וכדרבי יוסי. ועי״ל דפלוגתא דר״מ ור' יהודה לאו משום שבראה היא אלא מפני שלא הזכיר שם ומלכות שאילו היה מזכיר שם ומלכות ואומר בא״י אמ״ה שבראה לכ״ע יצא י״ח ומ״מ אע״פ שמזכיר שם ומלכות ואומר ענין הברכות בשינוי טועה הוא דמה בצע לשנות ועכ״ז יוצא י״ח. ולפי זה \n", + "מ\"ש וכל המשנה וכו' אינו אלא טועה אדלעיל קאי שכתב ואין ראוי לשנותה וזה עיקר דאילו לפירושא קמא תיקשי מי גרע מבריך רחמנא מאריה דהאי פיתא: \n", + "וכל ברכה שאין בה וכו'. שם אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות כלומר עם הזכרת השם אינה ברכה ואע״ג דאמר התם אביי דמסתברא כוותיה דרב פסק רבינו כר״י כדקי״ל בכל דוכתי וכן פסק הרי״ף, והרא״ש כתב שר״י היה מסופק הלכה כדברי מי ואמר שאם דילג מלכות שמים למי שפוסק כר״י צריך לחזור ולברך, וכתבו התוספות שלדעת זו אפילו דילג תיבת העולם צריך לחזור ולברך דמלך לבד אינה מלכות ולמאן דמספקא ליה דילמא הוי ברכה לבטלה. וא״ת ברכה אחת מעין ז' אין בה מלכות וי״ל דהאל הקדוש שאין כמוהו חשוב מלכות וי״א דאלהי אברהם הויא כמו מלכות לפי שעדיין לא המליכוהו עליהם העולם עד שבא הוא והודיע מלכותו בעולם כ״כ התוספות ובהכי ניחא לי ברכת אלהי נשמה שאין בה מלכות וגם אינה סמוכה לאשר יצר דהא מעיקרא לבדה התקינוה כדאיתא פרק הרואה (ברכות ס':) כי מתער משנתיה לימא אלהי נשמה וכו' אלא ודאי כיון דקאמר אלהי חשיב כמו מלכות. \n", + "ומה שכתב רבינו אלא אם כן היתה סמוכה לחבירתה הוא ממה שיתבאר פרק י\"א שברכה סמוכה לחבירתה אינה פותחת בברוך וממילא אין בה מלכות דמלכות סמוך להזכרה ראשונה איתקן וכיון שברכה זו סמוכה לחבירתה בהזכרה ראשונה ה\"ה במלכות ובהדיא אמרינן בפרק שלשה שאכלו ברכת הארץ מ\"ט לית בה מלכות משום דסמוכה לחבירתה אלמא דסמוכה לחבירתה מהני אפילו למלכות: \n\n" + ], + [ + "וכל הברכות כולן וכו'. גם זה שם (מ':) מנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא אמר רבא יצא ידי ברכה ראשונה מאי קמ\"ל אע\"ג דאמרה בלשון חול תנינא ואלו נאמרים בכל לשון פרשת סוטה וברכת המזון איצטריך סד\"א ה\"מ היכא דאמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון הקדש אבל לא אמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון הקדש כלומר אלא בנוסח אחר כי הא דמנימין אימא לא יצא קמ\"ל, וזהו שחזר רבינו וכפל אפילו בלשון חול יצא לומר דאע\"ג דאיכא תרתי שאין הברכה כתקנת חכמים והיא בלשון חול אפילו הכי יצא: \n", + "על מ\"ש רבינו ואם שינה את המטבע וכו' יצא. כתב הרמ\"ך תימה דבהלכות ק\"ש כתב לא יצא וכו' וצ\"ע עכ\"ל. ויש לתמוה על תמיהתו דבריש הלכות ק\"ש מיירי ששינה שחתם בברוך או פתח במקום שהתקינו שלא לחתום או שלא לפתוח או ששינה ולא חתם או לא פתח בברוך במקום שהתקינו לחתום או לפתוח והכא מיירי ששינה בנוסח הברכה ולא אמר אותו לשון ממש אלא שאמר ענין הברכה בנוסח אחר ולא שינה לא בפתיחה ולא בחתימה וזה מבואר בדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "כל הברכות וכו'. פרק היה קורא (ברכות דף ט״ו) תנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא ובגמרא אמר רב יוסף מחלוקת בק״ש דכתיב שמע ישראל אבל בשאר מצות ד״ה יצא ופירש״י בכל המצות בכל הברכות ותניא נמי התם לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא. ופירש״י בלבו שלא השמיע לאזניו ומלשון רבינו שכתב בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלב משמע דאע״פ שלא הוציא בשפתיו יצא: \n\n" + ], + [ + "כל הברכות כולן לא יפסיק וכו'. פרק כיצד מברכין אמר רב טול ברוך אינו צריך לברך הבא מלח הבא לפתן צריך לברך ור' יוחנן אמר אפילו הבא מלח הבא לפתן אינו צריך לברך גביל לתורי צריך לברך ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי נמי אינו צריך לברך דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו. ופסק רבינו בהבא מלח כר\"י דהלכה כוותיה לגבי רב ועוד דרב ששת קאי כוותיה ובגביל לתורי פסק כרב ששת דבתרא הוא וכן פסק הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל: \n\n" + ], + [ + "כל הברכות וכו' מותר לטמא וכו'. בסוף פרק מי שמתו (ברכות כ״ו) תנן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע צריכין טבילה ור״י פוטר. כתב ה״ר יונה דמתניתין מקמי דבטלוה לטבילותא אבל השתא דבטלוה לד״ה אינם צריכין טבילה כלל וכ״כ רבינו בפירוש המשנה: \n", + "ואסור למברך וכו'. ברייתא פרק מי שמתו (ברכות כ״ד) האשה יושבת וקוצה לה חלה ערומה מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע אבל לא האיש ותרגמא רב נחמן בר יצחק כגון שהיו פניה טוחות בקרקע כלומר פניה של מטה. ופירש״י טוחות דבוקות ומכוסות בקרקע ומותרת לפי שכשפניה של מטה טוחות גם מהעגבות אינו נראה דבר אבל לא האיש מפני שהביצים והגיד בולטים ונראים: \n\n" + ], + [ + "כל הברכות וכו' עד אף על פי שאינו אוכל ושותה עמהם. סוף פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כ\"ט) תני אהבה בריה דרבי זירא כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם והיין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא בעי רחבה ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו ופשטינן דכיון דאכילת מצה וקידוש א\"א בלא הנאה והנאה א\"א בלא ברכה נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה ומפיק כלומר ואפילו אינו אוכל ושותה עמהם דאילו אוכל ושותה פשיטא דמפיק ומאי קא מיבעיא להו: \n\n" + ], + [ + "כל השומע ברכה וכו'. סוף פרק אלו דברים (ברכות נ\"א:) תנן עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה ובגמרא (דף נ\"ג:) למימרא דישראל אע\"ג דלא שמע כולה ברכה עונה וכי לא שמע היכי נפיק אמר חייא בר רב כשלא אכל עמהם ובפרק לולב הגזול (סוכה ל\"ח) אסיקנא דשומע כעונה א\"כ כיון ששמע הברכה מתחלה ועד סוף יוצא י\"ח ובראש פרק שלשה שאכלו (ברכות מ\"ה:) אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן שנים שאכלו כאחד אחד יוצא בברכת חבירו מאי קמ\"ל תנינא שמע ולא ענה יצא. ואע\"פ שדברי רבינו שמצריך שישמע כל הברכה מתחלתה ועד סופה אמורים אצל יוצא בשמיעה לבד בלא עניית אמן ה\"ה דאפילו עונה אמן אינו יוצא אלא אם שמע כל הברכה מתחלתה ועד סופה שהרי מאי דמשמע בגמרא שאינו יוצא אלא בשמיעת כל הברכה בעונה אמן היא: \n", + "וכל העונה אמן וכו'. בס״פ אלו דברים (ברכות נ״ג:) ר' יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך ואיכא תנא דפליג עליה התם דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אמן ופירש״י שממהרים לברך ליתן שכר ופסק רבינו דלא כרבי יוסי מדאמרינן התם דא״ל רב לחייא בריה וכן א״ל רב הונא לרבה בריה חטוף ובריך כלומר לפי שיותר טוב המברך מעונה אמן ולא אשכחן אמוראי דס״ל כר״י אלמא לית הלכתא כוותיה. וא״ת ע״כ בנתכוון לצאת עסקינן וא״כ מאי קמ״ל בעונה אמן הא אפילו לא ענה אמן אשמועינן רבינו דיצא. וי״ל דכשנתכוון ולא ענה אמן יצא ולא כמברך אבל כי ענה אמן יצא כמברך, א״נ דאתא לאשמועינן דאע״ג דענה אמן צריך שיהא המברך חייב באותה ברכה: \n", + "והוא שיהיה המברך וכו'. משנה בסוף פרק ראוהו בית דין (ר\"ה דף כ\"ט) כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים י\"ח: \n", + "היה המברך חייב וכו'. למד כן מדבעיא לן פרק מי שמתו (ברכות דף כ') נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה לאפוקי אחרים י\"ח אי אמרת דאורייתא אתי דאורייתא מפיק דאורייתא ואי אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י\"ח הא בהדיא שהמחוייב מד\"ס אינו מוציא את המחוייב מן התורה. ומ\"ש לא יצא י\"ח עד שיענה קשה דהא בעונה עסקינן וכדפתח היה המברך וכו' והעונה חייב מן התורה. וי\"ל דעד אסיפא גריר דקאמר עד שישמע מפי מי שהוא חייב בו מן התורה כמוהו והכי קאמר בין שרוצה לצאת על ידי עניית אמן בין שרוצה לצאת ע\"י שמיעה בלבד צריך שיהיה המברך חייב בה מן התורה כמוהו: \n\n" + ], + [ + "רבים שנתועדו וכו'. משנה פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ״ב) היו יושבים לאכול כל אחד ואחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולן ופירש״י היו יושבים בלא הסיבת מטות שמנהגם היה לאכול ולשתות בהסיבה כל א' מברך לעצמו דאין קבע סעודה בלא הסיבה ואמרינן בגמרא דכי אמרו ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן הרי הוא כאילו הסבו ואחד מברך לכולן וז״ש רבינו רבים שנתועדו. וגרסינן תו בגמרא (דף מ״ג) אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה אבל יין לא בעי הסיבה ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה א״ד אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסיבה אבל יין לא מהניא ליה הסיבה ור״י אמר אפילו יין נמי מהני ביה הסיבה, ופסק הרי״ף והרמב״ן ז״ל כלישנא קמא דר״י וכתב הרא״ש ז״ל דהיינו טעמא דכיון דברכות דרבנן הלך אחר המיקל ולישנא קמא מיקל הוא דבשאר דברים בלא הסיבה נמי אחד מברך לכולן. ובזה מתיישבים דברי רבינו ונסתלקה מעליו השגת הראב״ד שכתב תמיה אני למה הניח איכא דאמרי וכו' והוא חומרא עכ״ל. ומצאתי תשובה אחת שהשיב רבינו על זה לחכמי לוניל וז״ל השאלה יורנו מורנו ורבינו למה נניח איכא דאמרי דמשמע לר' יוחנן פת ויין הוא דמהניא להו הסיבה אבל שאר דברים לא מהניא וכל חד וחד מברך לנפשיה ולא הוי חיובא: \n", + "תשובה הדבר ידוע כי הפת חשוב מן הכל וכן היין חשוב מכל המשקים ומכל הפירות ולפי חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מברכין לכל אחד ואחד בפני עצמו ולפי זה הפירוש שעלה על דעתכם בהנהו תרי לישני נמצאו שאר הפירות והמשקין חשובים מהפת והיין שהרי הפת והיין אחד מברך לכולן אם נתוועדו או הסבו ובשאר הפירות אפילו שנתוועדו או הסבו לא יברך אחד לכולן אלא כל אחד יברך לעצמו הפך גדול יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ולאו הכין הוא פירוש הני תרי לישני אלא התרי לישני חד טעמא אית להו ואין לשם חילוק בענין אלא בשינוי המימרא בלבד ויש מקומות בגמרא כזה שמקפיד על נוסח המימרא היאך היתה אע\"פ שאין ביניהם הפרש בענין וזהו הפירוש א\"ר לא שנו אלא פת דבעיא הסיבה פירוש ואח\"כ יברך אחד לכולן אבל לא הסבו לא אבל שאר דברים לא בעו הסיבה אלא אחד מברך לכולן אע\"פ שלא הסבו ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה שיהא אחד מברך לכולן הא לא הסבו כל אחד מברך לעצמו ודין זה בפת בלבד אבל שאר דברים אין בהם דין זה כדי שנאמר מהניא להו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כן הוא ור\"י אמר אפילו יין נמי כל אחד מברך לעצמו ואם הסבו אחד מברך דמהניא ביה הסיבה עכ\"ל: \n", + "ואיני יודע ליישב הסוגיא כפי פירוש רבינו בהני תרי לישני דאיתא בתר הכי מיתיבי בא להם יין כל אחד מברך לעצמו עלו והסבו בא להם יין אע\"פ שכל אחד בירך לעצמו אחד מברך לכולן כלומר דאין ברכה ראשונה פוטרתו כיון שאינו במקום סעודה להיאך לישנא דאמר רב לא שנו אלא פת דבעיא הסיבה אבל יין לא בעי הסיבה קשיא רישא שאני אורחים דדעתייהו למעקר ולהך לישנא דאמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסיבה קשיא סיפא שאני התם דמגו דקא מהניא הסיבה לפת מהניא ליין עכ\"ל הגמרא. והשתא בשלמא אם פירוש דברי רב בלישנא בתרא לא שנו אלא פת דמהניא לה הסיבה אבל יין וכל שאר הדברים לא מהניא להו הסיבה דאע\"פ שהסבו כל אחד ואחד מברך לעצמו היינו דפריך ליה מסיפא דברייתא דקתני בא להם יין אחד מברך לכולן אבל אם פירוש דברי רב ללישנא בתרא כמ\"ש רבינו בתשובה דה\"פ לא שנו אלא פת דמהני ליה הסיבה שיהא אחד מברך לכולן הא לא הסבו כל אחד מברך לעצמו ודין זה בפת בלבד אבל שאר הדברים אין בהם דין זה כדי שנאמר מהניא להו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כן הוא מאי פריך לרב מסיפא אדרבא סיפא אתיא ליה שפיר דקתני אחד מברך לכולן ורישא הוא דקשיא ליה דקתני כל אחד מברך לעצמו כלומר אבל אחד לכולן לא. ועוד דלפי דברי רבינו בתשובה שאין חילוק בין שתי הלשונות לענין הדין לא שייך למימר להיאך לישנא קשיא רישא ולהאיך לישנא קשיא סיפא כיון דתרווייהו חד דינא קאמרי אי קשיא רישא לתרווייהו קשיא ואי קשיא סיפא לתרווייהו קשיא. וצ\"ל שהיתה לרבינו גירסא אחרת בגמ'. אח\"כ מצאתי כתוב שהרמ\"ה השיג עליו השגה זו והשיג עליו עוד על מ\"ש דלפי חשיבות הדבר שמברכים אנו מצריכים ברכה לכל אחד ואחד בפני עצמו אדרבא לפי חשיבות הדבר שמברכין עליו ברכתו חשובה להוציא בה את הרבים י\"ח. ואלולי תשובה זו דברי רבינו פה מיושבים כמ\"ש לעיל שפסק כלישנא קמא לקולא במידי דרבנן. וכיוצא בזה מצאתי להרמ\"ך שכתב וז\"ל אע\"פ שפסק כלישנא קמא נראים דבריו מההיא דפרגיות (ברכות ל\"ח) שנתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך ומההיא דכותבות (שם ל\"ו) שנתן ר\"ג רשות לר\"ע לברך ומההיא דאמרינן אחד מברך לכולן משום ברוב עם הדרת מלך נמצא דלכל דבר שיש בו רוב עם טפי עדיף כשמברך אחד בעבור כולם וכן דעת רב אלפס וההיא דפרק כל הבשר דבריך כל חד לנפשיה מפרשינן ליה דוקא בשנים עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "כל השומע אחד מישראל וכו'. משנה סוף פרק אלו דברים (ברכות נ״א:) עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה משמע דבישראל אע״פ שלא שמע כל הברכה עונה לאחריו אמן והיינו בשאינו חייב בה דאילו חייב בה צריך שישמע כל הברכה כמו שנתבאר כאן ובגמרא וכתבתיו בפרק זה. וכתב הרא״ש ז״ל שאמרו בירושלמי עכו״ם שבירך עונין אחריו אמן לפי שאין דרך עכו״ם לכוין לעבודתו כשמזכיר את השם כלום אלא לבורא עולם הוא מכוין. וגם רבינו יונה ז״ל כתב דאיתא בירושלמי א״ר ברכיה אני עונה אמן אחר כל המברכין משום ברוך תהיה מכל העמים. ובפרק אלו דברים בעי שמואל מרב מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן א״ל אחר הכל עונין אמן חוץ מהתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד הם עשויין. ויש לתמוה על רבינו שכתב דאין עונין אמן אחר עכו״ם ואפשר לדחוק ולומר דלצדדין קתני אם היה עכו״ם או אפיקורוס או כותי לא יענה אם לא שמע כל הברכה אבל כששמע כל הברכה עונה אמן ובתינוק המתלמד אע״פ ששמע כל הברכה לא יענה. ויותר נראה לומר דס״ל לרבינו דכיון דבמתני' לעניין עניית אמן הזכירו כותי ולא עכו״ם משמע דדוקא אחר כותי הוא דעונה כי שמע כל הברכה אבל אחר עכו״ם אפילו שמע כל הברכה לא יענה ואע״ג דבירושלמי אמרו דאחר עכו״ם נמי עונה כיון דבגמרא דידן לא הוזכר ופשטא דמתני' מוכח דאין עונין הכי נקטינן. והא דמפלגינן בין כותי לעכו״ם היינו בימי חכמי המשנה אבל אחר כן כשעשאום כעכו״ם גמורים לכל דבריהם כדאיתא פ״ק דחולין אין חילוק בין כותי לעכו״ם ואחר שום אחד מהם אין עונין אמן אפילו שמע כל הברכה מראש ועד סוף והיינו דרבינו בחדא מחתא מחתינהו לעכו״ם וכותי ותינוק. והטור בא״ח סימן רט״ו העתיק לשון רבינו והשמיט עכו״ם מלשון רבינו ואם כך היתה נוסחתו בספרי רבינו היא גירסא נכונה. ורבינו דקדק בלשונו שכתב או תינוק המתלמד כלומר דהא דאין עונין אמן אחר התינוק היינו דוקא בשעה שהוא מתלמד אבל כשאומר לפטור עצמו עונין אחריו לרמוז למה שאמרו בגמרא וה״מ בדלא עידן מפטרייהו אבל בעידן מפטרייהו עונין: \n", + "ומ\"ש או שהיה גדול ושינה וכו': \n\n" + ], + [ + "כל העונה אמן וכו'. בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ\"ז) ת\"ר אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה. ופירש\"י חטופה שקורא את האל\"ף בחטף ולא בפת\"ח והוא צ\"ל אָמֵן ואומר אֲמֵ\"ן. קטופה שמחסר קריאת הנו\"ן שאינו מוציאה בפה שתהא נכרת. יתומה שלא שמע הברכה אלא ששמע שעונין אמן. ורבינו יונה כתב חטופה הוא שחוטף המלה ואומר במהירות. קטופה הוא שאינו מזכיר כל האותיות וי\"ג קצרה ויהיה ההפרש שבין קצרה לקטופה שהקטופה ר\"ל שאינו מזכיר הנו\"ן וקצרה שאין מזכיר האל\"ף. ורבינו אפשר שגורס ולא קצרה ואפילו אם לא גריס לה הכא למד שלא תהיה קצרה מדאמרינן שם כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו. \n", + "ומ\"ש ולא ארוכה. מימרא דרבה בב\"ח שם שאני אומר כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה: \n", + "ולא יגביה קולו וכו'. (שם מ\"ה) בריש פירקא מימרא דרב חנן בר אבא: \n", + "וכל מי שלא שמע וכו'. כבר כתבתי שכך פי' רש\"י לאמן יתומה וכן פירש בירושלמי וכתב רבינו דהיינו דוקא בברכה שנתחייב בה אבל אם לא נתחייב בה יכול לענות אמן יתומה וראיה מדאמרינן בהחליל (סוכה דף נ\"א:) שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפין בסודרין כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעי וקא ענו אלא היינו טעמא לפי שכבר התפללו כל אחד ואחד ולא היו מחוייבין בברכות שמברך ש\"ץ היו יכולים לענות אמן אע\"פ שלא שמעו הברכה וכן דעת ה\"ר יונה ז\"ל ורש\"י תירץ בע\"א: \n\n" + ], + [ + "כל המברך וכו'. בפרק אין עומדין (ברכות ל\"ג:): \n", + "התינוקות מלמדים אותן וכו'. ס״פ אלו דברים (ברכות נ״ג:) בעא מיניה שמואל מרב מהו לענות אמן אחר התינוקות של בית רבן אמר ליה אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד הם עשויין. משמע מהכא שמלמדין אותן הברכות בהזכרת השם כתיקונן בלא שום שינוי דאל״כ אפילו אחר גדול נמי אין עונין. \n", + "ומ\"ש והעונה אמן וכו', היינו אפילו שלא בשעת לימודם אלא שמברכין לפטור עצמן העונה אחריהם אמן לא יצא י\"ח לפי שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים י\"ח כדתנן בסוף ראוהו ב\"ד (ר\"ה כט): \n\n" + ], + [ + "כל העונה אמן וכו'. ר\"פ שלשה שאכלו (ברכות מ\"ב:) תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא אידך ה\"ז מגונה ל\"ק הא דעני אמן אחר כל ברכה וברכה והא דעני אמן בבונה ירושלים והטעם דאמירת אמן מורה שכבר גמר ברכותיו ואין לו לומר יותר וכשעונה אחר כל ברכה וברכה ה\"ז מגונה שמראה בכל פעם שמסיים ואח\"כ חוזר ומברך. וכתב רש\"י שאחר סיום כל ברכות עונה אמן ואפילו אחר גאל ישראל דשחרית וערבית ולא הוי הפסקה בין גאולה לתפלה כיון שצריך לאומרו: \n", + "וכתב ה\"ר יונה ז\"ל שהגאונים ז\"ל כתבו עוד שאחר אכילת פירות צריך לברך ומ\"ש בתוספתא אחר המצות ואחר הפירות ועונה בסוף אמן ה\"ז דרך בורות לא אמרו אלא בברכה שלפניו שאם משברך על עשיית המצות יענה אמן קודם העשייה נראה כמפסיק וכן בברכת הנהנין אבל בברכה אחרונה סוף ברכה נקראת וצריך לענות אמן. ואין כן דעת רבינו אלא שאין לענות אמן אחר ברכותיו אלא בשני תנאים. האחד שיהיו הברכות ההם שעונה אחר אחרונה שבהם אמן בסוף הענין לא בתחלתו וזהו שמעטו בתוספתא ברכת המצות שרובן יש בהם ברכה בתחילה ולא בסוף. והתנאי השני שיהיו שתי ברכות או יותר סמוכות ואז יענה אמן אחר הברכה שהיא סוף כל הברכות ההם אבל אם היתה ברכה אחת לבד אע\"פ שהיא אחרונה לא יענה אחריה אמן וזהו שמיעטו בתוספתא ברכת הפירות וסתמא קתני ל\"ש ברכה שבתחלה ול\"ש ברכה שבסוף ולמדנו כן רבינו במ\"ש והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות שבאומרו סוף ברכות משמע שצריך שיהיו שתי ברכות או יותר ובאומרו אחרונות למדנו דדוקא בברכות אחרונות שייך עניית אמן אבל לא בברכות ראשונות ובאומרו ואחר ברכה אחרונה של ק\"ש של ערבית נתכוון לומר דדוקא של ערבית שהוא מברך אחריה שתי ברכות אבל אחר ברכה אחרונה של ק\"ש של שחרית שאין שם אלא ברכה אחת אינו עונה אחריה אמן וכ\"כ ה\"ר יונה שזה דעת רבינו שלא לענות אמן אחר גאל ישראל דשחרית. ומ\"ש בספרי רבינו פ\"ט מה' תפלה סדר תפלות הציבור כך הוא וכו' עד שמברך גאל ישראל אמן י\"ל דהתם לא שיענה אמן אחר ברכותיו אלא שימהר לגמור גאל ישראל קודם שליח ציבור ויענה אחר שליח ציבור. ויותר נראה לומר שאמן הכתוב שם ט\"ס הוא וצריך למוחקו ובגירסת ה\"ר מנוח ליתיה וכן מצאתי בספר מדוייק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו ולמה לא יענה אמן אחר אהבת עולם וכו'. בא ליתן טעם לתנאי הראשון שאין עונין אמן בסוף ברכות שהם ראשונות: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות וכו'. בא ליתן טעם לתנאי השני שהוא שאין עונין אמן אחר ברכה אחת אף ע״פ שהיא אחרונה וברכות המלך וברכות כ״ג מפורשות במשנה פרק ואלו נאמרים (סוטה דף מ' מ״א) וברכות כ״ג שנויות עוד ביומא פרק בא לו (יומא דף ס״ח) שאחר קריאת התורה היה מברך שמונה ברכות ובסופן עונה אמן: \n", + "וכתב הראב\"ד לא ידעתי מהו זה וכו' ואין חוששים לדבריו עכ\"ל. ביאור דבריו כי הוא ז\"ל נסתפק במ\"ש רבינו ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות אם אמר כן על ברכה ראשונה או על ברכה אחרונה ולכך אמר אם אמר על ברכה ראשונה טעמא בכלל ברכת המצות דהיינו כדי שלא יפסיק באמן בין הברכה ובין הדבר שבירך עליו ומה צורך לטעם אחר ואם בא ליתן טעם למה לא יענה אמן אחר ברכה אחרונה של שבעת המינין כלומר דאילו בשאר המינין ברכה אחרונה היא בורא נפשות רבות ולפום גמרא דידן אינה חותמת בברוך ס\"ל להראב\"ד דאינו עונה אמן אחריה ולכך אמר שאם כוונת רבינו ליתן טעם למה לא יענה אמן אחר ברכה אחרונה של ברכת הפירות של שבעת המינים גם זה הבל כו' ואין חוששין לדבריו כלומר אלא ברכה אחרונה מצטרפת לראשונה והו\"ל שתים ועונה אמן אחריהם כדעת הגאונים ז\"ל. ואין זו השגה לרבינו שהרי הוא מפרש פי' יפה בתוספתא כמו שכתבתי ונתן טעם לשבח לדבריו כמבואר בלשונו: \n\n" + ], + [ + "כל האוכל דבר האסור וכו': כתב הראב\"ד טעה בזה טעות גדולה וכו' למה לא יברכו הואיל ונהנו עכ\"ל. טעמו מדתנן (ברכות מ\"ה) שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנים עליהם ומשמע ליה ז\"ל דלא אמרו אלא שאין מזמנין עליהם אבל ברוכי מברכי. וכתב הרא\"ש שנראה לו כדברי הראב\"ד ז\"ל מדתניא בפרק קמא דסנהדרין (דף ו':) ובפרק הגוזל (ב\"ק צ\"ד) ראב\"י אומר הרי שגזל סאה חיטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ה' אלמא שחייב לברך אלא שברכתו הוא ניאוץ עכ\"ל. ואיני יודע למה דחה דברי רבינו בכך דהא תניא בפרק כל שעה ובפרק קמא דחלה ירושלמי תני מצה גזולה אסור לברך עליה א\"ר אושעיא ע\"ש ובוצע ברך נאץ ה' הדא דאמרה בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו ר\"י אומר אין עבירה מצוה א\"ר אילא אלה המצות אם עשייתן כמצותן הרי הם מצות ואם לאו אינן מצות, ואין לדחות ולומר דאדרבה משם ראיה דטעמא דמצת מצוה היא הא לאו הכי שפיר מברך עליה, דהא איכא למימר דברכת המזון נמי מצוה היא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת והא דנקט מצה להודיעך כחו דר' אושעיא דאע\"ג דאיכא נמי מצות מצה מברך בסוף וההיא דגזל סאה חיטים נמי כדברי רבינו דייקא לפום נסחאי דידן שכתוב בהן כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ דמשמע דמתמה כיצד אפשר שיברך והלא אם היה מברך אינו אלא מנאץ הילכך לא יברך וגם לפי נוסחת הרא\"ש י\"ל דה\"ק אם בא לברך אין זה מברך אלא מנאץ הילכך לא יברך ועוד דבהדיא תניא בתוספתא דמסכת דמאי פרק שני לא יושיט ישראל אבר מן החי לבני נח ולא כוס יין לנזיר שאין מאכילין לאדם דבר שהוא אסור לו ועל כולן אין מברכין עליהן ואין מזמנין עליהן ואין עונין אחריהן אמן וגם מדברי רש\"י בפירוש משנה קמייתא דפרק שלשה שאכלו משמע דס\"ל דאין מברכין על דבר איסור וכן נראה שהוא דעת ה\"ר יונה וגם הרשב\"א סובר כן והביא ראיה מדתניא בפרק במה מדליקין (שבת דף כ\"ג) הדמאי מברכין עליו ומזמנין עליו אלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל אין מברכין עליו ודוחק הוא לומר דמברכין כדי נסבא ואגב גררא דמזמנין ע\"כ. וסובר רבינו שמה שאמרו אסור לברך עליה לאו דוקא אלא לומר שאינו צריך לברך עליה וכתב רבינו דאינו מברך לא בתחלה ולא בסוף משום דההוא טעמא דאבל בסוף דמים הוא חייב לו לא שייך אלא בגזל ולא בשאר איסורין ומעתה מתניתין דתנן בפרק שלשה שאכלו אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנין עליהן לאו דוקא זימון דה\"ה אין מברכין עליהן אלא איידי דתנא רישא אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו מזמנין עליהם דאשמועי' דלא מיבעיא דמברכין עליהן אלא מזמנין נמי תנא נמי סיפא אין מזמנין אבל ה\"ה דאין מברכין עליהן: \n", + "ומה שכתב רבינו בין בשגגה. היינו לברכה שבסוף דאילו לשבתחילה לא שייך למימר בשגגה אינו מברך שהרי אינו יודע שהוא של איסור. ואמרו בגמרא טבל פשיטא לא צריכא בטבל דרבנן ה\"ד בעציץ שאינו נקוב. מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו פשיטא לא צריכא שהקדימו בכרי כלומר שאחר שנתמרח ונעשה כרי קדם לוי ונטל מעשר ראשון קודם שנטל כהן תרומה גדולה נמצאת תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה וסד\"א שיהא דינו כאילו הקדימו בשבלים שיתבאר בסמוך קמ\"ל. מעשר שני והקדש פשיטא לא צריכא שנפדו שלא כהלכתן מעשר שני שפדאו שלא בכסף צורה ואנן בעינן כסף צורה דכתיב וצרת הכסף הקדש שחללו ע\"ג קרקע ואנן בעינן ונתן הכסף וקם לו ואשמועינן מתניתין דבכל הני אין מזמנין. ובהנך דקתני דמזמנים עליהם אמרינן דטעמא דדמאי משום דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה דתנן מאכילים את העניים דמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו היינו כגון שבעודו בשבלים קדם לוי ונטל מעשר ראשון קודם שנטל כהן תרומה גדולה נמצאת תרומה גדולה בתוך המעשר הזה ואשמועינן מתני' שכיון שהקדימו בשבלים דאכתי לא אידגן פטור מתרומה גדולה וכיון שיפריש תרומת מעשר מזמנין עליו ומעשר שני והקדש שנפדו כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש. \n", + "ומ\"ש רבינו או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו תרומותיו היינו אפילו ניטלה אחת מהן הואיל ולא ניטלה חבירתה אין מזמנין עליו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "סדר ברכת המזון וכו' עד והמטיב. ברייתא פ' שלשה שאכלו (ברכות מ\"ח:): \n", + "ברכה ראשונה וכו'. (שם) אמר רב נחמן משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן. יהושע תיקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ. דוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים דוד תיקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה ביום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. וכתב הרמב\"ן ז\"ל בהשגות שאין מטבע לברכת המזון מן התורה אבל נצטוינו מן התורה לברך אחר אכילתנו כל אחד כפי דעתו כענין ברכת מנימין רעיא בריך רחמנא מאריה דהאי פתא ובאו הנביאים ותיקנו לנו נוסח מתוקן הלשון וצח המליצה ושנינו בו אנחנו עוד בגלות ומלכות בית דוד משיחך במהרה תחזירנה למקומה ותבנה ירושלים כי הענין תיקון שלמה ובית דינו והלשון כפי הזמנים יאמר וכיוצא בזה כתבו הרא\"ש והרשב\"א ז\"ל בפרק שלשה שאכלו: \n\n" + ], + [ + "הפועלים שהיו עושין וכו'. ברייתא פרק היה קורא (ברכות דף ט\"ז) ופירש\"י אין מברכין לפניה לפי שאינה מן התורה. וכתבו התוספות וחותם בברכת הארץ אף על גב דמדאורייתא הם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעל הבית, ואין צורך לזה שאין מנין הברכות שאחר המזון מן התורה כנראה מדברי הרמב\"ן ז\"ל שכתבתי בסמוך גם רבינו כתב בספר המצות שלו והמצוה י\"ט שצונו לברכו אחר האכילה ולא הזכיר מנין הברכות ולדעתם ז\"ל הנך קראי דמייתי בגמרא ללמד על כל ברכה וברכה אסמכתא בעלמא נינהו. וכתב רש\"י ז\"ל כולל שתי ברכות כאחת שברכת הארץ ובנין ירושלים דומות. וכתב ה\"ר מנוח וכולל בבונה ירושלים שאומר שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה וירושלים עירך שתבנה אותה במהרה בימינו ואם רצו לברך ארבע ברכות ב\"ה יכול לעכב מפני ביטול מלאכתו וש\"מ שאסור לברך בשעת עשיית מלאכה והכי איתא בירושלמי א\"ר מונא זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה (עד) בשעה שיברך עכ\"ל. והגהות מיימון כתבו בפ\"א גבי הא דאמרי' אביי עני ליה בקול רם כי היכי דלישמעו פועלים דהאי טעמא לא שייך לדידן כי אדעתא דהכי משכירים פועלים שיהיו קורין ומתפללים כשאר כל אדם: \n\n" + ], + [ + "ברכת הארץ וכו'. פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ\"ט) ר' אבא אומר צריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף ופירש רש\"י בתחלה וסוף נודך ה' אלהינו ועל כולם ה' אלהינו אנו מודים לך: \n", + "ומה שכתב וחותם בה וכו'. בפרק שלשה שאכלו מקשה למאן דאמר דאין חותמים בשתים מדמברכינן על הארץ ועל המזון ומשני דכולה חדא חתימה היא דה\"ק ארץ דעבדא מזון: \n", + "וכל שלא אמר וכו'. (שם דף מ\"ח:) תניא רבי אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא י\"ח נחום הזקן אומר צריך שיזכיר בה ברית רבי יוסי אומר צריך שיזכיר בה תורה פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזו ניתנה בשלש בריתות וזו ניתנה בי\"ג בריתות. ופרש\"י בי\"ג בריתות בפרשת מילה שניתנה לאברהם הם כתובים: \n", + "וכתב ה\"ר יונה ז\"ל דמאי דבעי למימרא ארץ טובה ורחבה לפי שארץ ישראל נשתבחה בזה הלשון והא דבעי להזכיר ברית משום שבזכותו ירשו הארץ וכן בזכות התורה כדכתיב למען תחיון ובאתם וירשתם וכתיב ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חקיו: \n\n" + ], + [ + "ברכה שלישית וכו'. שם (מ\"ט) אמר רב ששת פתח ברחם על ישראל חותם במושיע ישראל פתח ברחם על ירושלים חותם בבונה ירושלים ורב נחמן אמר אפילו פתח ברחם על ישראל חותם בבונה ירושלים כלומר דרחמי ישראל היינו בנין ירושלים ושפיר הוי חתימה מעין פתיחה ופסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כרב נחמן: \n", + "ומה שכתב רבינו או נחמנו וכו'. הוא ממה שאמרו שם (מ\"ח ב) בברייתא בשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה וכתב הרי\"ף מתחיל בנחמה שאומר נחמנו וכו' וחותם מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. ואע\"ג דאמרינן בגמרא שאין חותמין מושיע ישראל ובונה ירושלים לפי שאין חותמין בשתים ל\"ק שאילו היה אומר מנחם עמו ישראל ובונה ירושלים ה\"ל חותם בשתים אבל כיון שאומר מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים דבר אחד הוא שינחמנו על ידי הבנין: \n", + "וכתב הרא\"ש שיש מתרצים כן ושה\"ר יונה היה אומר שגם זה חשוב לשתים כמו שמצינו בהביננו וישמחו צדיקים בבנין עירך שהוא מעין שתי ברכות על הצדיקים ולירושלים אבל החותם מנחם ציון בבנין ירושלים לא הוי כחותם בשתים דירושלים וציון חדא הוא. ולי נראה דלא קשיא מההיא דהביננו לומר דחשיבא כשתים שאע\"פ שאפשר שירמוז לשתי ברכות מ\"מ פשטא דמילתא לא הויא אלא כעין ברכה אחת. \n", + "ומ\"ש וכל מי שלא אמר מלכות בית דוד וכו'. ג\"ז שם בברייתא כתבתיה בסמוך ר' אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו: \n\n" + ], + [ + "בשבתות וי\"ט וכו'. ברייתא שם ובשבת מתחיל בנחמה ואומר קדושת היום באמצע ופירש הרי\"ף ז\"ל כמ\"ש בסמוך. \n", + "ומ\"ש שאומר רצה והחליצנו וכו' וכן מ\"ש שבי\"ט אומר יעלה ויבא. וכן בר\"ח ובחש\"מ וכו'. פרק במה מדליקין (שבת כ\"ד) איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא אינו מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא סבר לאדכורי בבונה ירושלים א\"ל כתפלה מה תפלה בהודאה אף ברכת המזון בהודאה איבעיא להו מהו להזכיר של ר\"ח בבהמ\"ז את\"ל חנוכה דרבנן לא צריך ר\"ח דאורייתא צריך או דילמא כיון דלא אסור בעשיית מלאכה לא מדכרינן רב אמר מזכיר ור' חנינא אמר אינו מזכיר אמר רבי זירא נקוט דרב בידך דתני ר' אושעיא ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר\"ח וחוה\"מ יש בהם הזכרה בברכת המזון וימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי של תעניות ושל מעמדות אין בהם הזכרה בברכת המזון כלומר בערבית של ליל כניסת התעניות וכ\"ש בליל יציאתו שכבר עבר היום. ואף ע\"ג דאמרינן דחנוכה אינו מזכיר ועוד שאמר את\"ל חנוכה דרבנן אינו מזכיר כתב רבינו שמזכיר מדאשכחן הנך אמוראי שהיו מזכירין ולא היו חולקים אלא באי זה מקום יזכיר וחנוכה ופורים דינן שוה ועדיף נמי פורים שהוא מכתבי הקדש. והרא\"ש ז\"ל כתב ותימא הוא שלא הביא הגמרא ברייתא דתני ר' אושעיא לפשוט דאין מזכיר חנוכה ב ל ל ל ל \n\n" + ], + [], + [ + "ברכה רביעית וכו'. בפ' שלשה שאכלו (ברכות מ\"ט) אמר רבה בר בר חנה הטוב והמטיב צריכה מלכות ואסיקנא דהיינו לומר שצריכה ג' מלכיות חדא שפותח בא\"י אמ\"ה ועוד תרתי אבינו מלכנו וכו' המלך הטוב והמטיב כלומר שמן הדין היה שלא להזכיר בה מלכות כלל כיון דסמוכה לברכה ראשונה כדאשכחן בכל ברכה הסמוכה לחבירתה אלא שלפי שהזכיר בבונה ירושלים מלכות בית דוד צריך גם כן להזכיר מלכות שמים ולא תקנוה בברכה עצמה שלא להשוות מלכותא דארעא עם מלכותא דרקיעא אלא תקנוה בהטוב והמטיב וכיון שתקנו בה מלכות דבונה ירושלים תקנו גם כן מלכות כנגד ברכת הארץ: \n", + "וכתב ה\"ר יונה ז\"ל שהטעם שאף על פי שהוא מטבע ארוך אין חותמין בה בברוך לפי שכל השמות האלו שמות התאר הם שאנו אומרים שהוא מלך ומטיב וגומל וכל מה שאומר אצל הבורא משמות התאר ענין אחד הוא ואף על פי שאומר הוא יגמלנו הוא ענין אחד שגם זה תאר הוא שאנו אומרים שהוא גומל עלינו בכל יום. עוד נוכל לתרץ שמתחלה כשתקנו הטוב והמטיב לא תקנו בה כל זה הנוסח אלא הוסיפו בה כל אלו הדברים. ומפני איתרע ביה מילתא פתח ובריך הטוב והמטיב אל אמת וכו' ומסיים בה בגמרא גודר פרצות בישראל הוא יגדור הפרצה הזאת בישראל. וסובר רבינו דהא לישנא אינו מענין הברכה אלא בקשת רחמים על האבל והכל לפי מה שירצה לבקש רחמים עליו הכל כפי צחות לשונו. ודע שבגמרא גרסינן שופט בצדק לוקח נפשות במשפט ורבינו לא כתב לוקח נפשות במשפט לפי שהרי\"ף לא כתבו ובה\"ג כתב דלא אמרינן ליה משום דכיון דאמרינן בפרק במה בהמה (שבת נ\"ה:) יש מיתה בלא חטא היאך נאמר לוקח נפשות בצדק. וה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל כתבו שאין למוחקו דאע\"פ דיש מיתה בלא חטא כל דרכיו משפט: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ט-י) בבית חתנים וכו'. פ\"ק דכתובות (דף ז' ח') ת\"ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים בעשרה כל ז' אמר רב יהודה והוא שבאו פנים חדשות רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו כלומר כל ז' ברכות מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא: \n", + "ומ\"ש עד כמה מברכין ברכה זו וכו'. מימרות דרב הונא שם (דף ז') ותניא נמי מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד ואוקמוה בגמרא דהכי קאמר ליכא בתולה דבצרה מז' וליכא אלמנה דבצרה מיום א' כלומר דאלמנה שנשאת לבחור ואלמון שנשא בתולה מברכין ז'. ומפרש רבינו דכל הנך מברכין היינו בשעת סעודה. ופנים חדשות היינו בני אדם שלא עמדו שם בברכת הנישואין ולא שמעו הברכות ולפיכך מברכין בשבילם בסעודה ראשונה ז' ברכות אבל אם עמדו שם בשעת נישואין ושמעו ז' ברכות אין מברכין ז' ברכות ואפי' בסעודה ראשונה. והרמ\"ך כתב לפי סוגיית ההלכה ברכות חתנים בסעודה נתקנו וכיון שכן אין נכון שיפטור ברכות נשואין ברכות סעודה. ומנהגנו לברך ברכת חתנים בתוך הסעודה אע\"פ שהיה כל הקהל בשעת נישואין ושמעו ברכת חתנים עכ\"ל. וכ\"כ הרא\"ש אהא דאמרינן רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו י\"מ סעודה קמייתא ומיהו אם לא אכל עד הלילה מברכין דלא גרע מפנים חדשות כיון דאכתי לא אכלו בני החופה עכ\"ל וכ\"כ הטור וכן פשט המנהג: \n", + "ומ\"ש וחתנים מן המנין. שם (דף ח') מימרא דר' יצחק אמר ר' יוחנן אך מ\"ש ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים [נראה פשוט דהא אפילו צרופי לא מצרפינן עבד וקטן בדבר הצריך עשרה כדאיתא ברכות (מ\"ז) כ\"ש שהם לא יברכו]: \n\n" + ], + [ + "ואלו הם ז' ברכות כו'. כך הם סדורות בגמרא שם (ז' ח') ורש\"י והר\"ן ז\"ל האריכו בפירושן ולא ראיתי לכותבן שלא להאריך: \n\n" + ], + [ + "שכח ולא הזכיר וכו'. פרק שלשה שאכלו (ברכות מ\"ט) יתיב רבי זירא אחורי דרב גידל ויתיב רב גידל קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן שבתות וכו' טעה ולא הזכיר של י\"ט אומר ברוך שנתן י\"ט וכו' טעה ולא הזכיר של ר\"ח אומר ברוך שנתן ר\"ח לעמו ישראל לזכרון ולא ידענא אי אמר בה שמחה אי לא אמר בה שמחה אי חתים בה אי לא חתים בה וסובר רבינו דכיון דמספקא ליה לא מדכרינן בה שמחה ולא חתמינן בה. וזה דעת הרי\"ף. ונראה מדברי רבינו דבאינך חותם בהם בשם ומלכות וכן דעת רוב המפרשים. וכן משמע מדמספקא ליה בר\"ח אלמא דבאינך פשיטא ליה דחתים. ובתר הכי אמר רב מנשיא בר תחליפא לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב נחמן אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ר\"ח בתפלה מחזירין אותו בברכת המזון אין מחזירין אותו ומפרש רבינו חוזר לראש לתחלת ברכת המזון: \n", + "וכתב הראב\"ד טעה בזה וכו' וחוזר לתחלת בונה ירושלים עכ\"ל. ורש\"י כתב כרבינו דחוזר לתחלת ברכת המזון כדאמרינן עקר רגליו חוזר לראש התם הוא דאיכא עקירת רגלים אבל הכא סיום ברכה הוא עקירת הרגלים עכ\"ל, ומ\"ש אבל הכא סיום ברכה וכו' כלומר דהתחלת הטוב והמטיב היינו גמר ברכת המזון כמו שעקירת רגלים הוא גמר תפלה והטעם דברכת הטוב והמטיב אינה עיקר ברכת המזון דהא ביבנה תקנוה. וכתב הרא\"ש ז\"ל דלא מסתבר ליה דעת הראב\"ד דשאני התם דשלש ברכות אחרונות חשובות כברכה אחת וכל שלא סיים תחנונים חוזר לרצה וכן ברכת המזון חשובות כולן כברכה אחת וצריך לחזור לראש ומדכתב רבינו חוזר לראש שהוא ברכת הזן ולא כתב חוזר לראש ברכת המזון יש לדקדק שאינם צריכין לחזור ולזמן וכמו שכתב הטור. \n", + "ומ\"ש וכן בחולו של מועד. כלומר שדין חולו של מועד שוה לדין ראש חדש דשניהם ימים שיש בהם קרבן מוסף ואינן י\"ט: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ובחנוכה ובפורים שכח ולא הזכיר הענין בברכת המזון אינו חוזר. כלומר אפילו נזכר קודם שיתחיל ברכת שלישית אינו אומר שום דבר. והטעם שהרי אמרו בגמרא שבת (כ\"ד) גבי חנוכה אינו מזכיר בברכת המזון ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה ואע\"פ שאנו מזכירין הבו דלא לוסיף עלה: \n\n" + ], + [ + "מי שאכל ושכח וכו'. משנה בברכות ס\"פ אלו דברים עד אימתי הוא מברך עד כדי שיתעכל מזון שבמעיו (שם נ\"ג:) וכמה שיעור עיכול א\"ר יוחנן כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה: \n", + "וכתב ה\"ר יונה ז\"ל שמשעה שמתחיל להיות רעב אע\"פ שלא גמר להתעכל כמו שנתעכל לגמרי דיינינן ליה. וכתב הרא\"ש וכן לענין שתיית יין ואכילת פירות אם אינו צמא או רעב ותאב לאותם פירות יברך עכ\"ל. ותימה לי מילתא אם אכל פירות ונתעכלו שהוא רעב אע\"פ שאינו מתאוה לאותן פירות למה לא יברך: \n", + "וכן אם נעלם ממנו וכו' חוזר ומברך. משום דברכת המזון דאורייתא ואתא רבינו למימר שאעפ\"כ אם נתעכל כל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חמשה מינין הן וכו'. משנה פרק כל שעה (פסחים ל\"ה) אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח בחטים ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון ובגמרא תנא כוסמין מין חיטין שבולת שועל ושיפון מין שעורים: \n", + "ומ\"ש וחמשה מינין האלו וכו'. הוא מדתנן (נדרים נ\"ה) פרק הנודר מן הירק הנודר מן התבואה אסור בפול המצרי יבש דברי ר\"מ וחכמים אומרים אינו אסור אלא בה' מינין בלבד [משנתנו לא כך היא שנויה וצ\"ע]: \n", + "ומ\"ש ואחר שדשין וכו'. בפרק כל שעה (פסחים ל\"ה:) ובפ' שלשה שאכלו (ברכות מ\"ז) אמרינן מ\"ש כשהקדימו בשבלים לכשהקדימו בכרי ואמרו האי אידגן והאי לא אידגן כלומר דכי הקדימו בכרי אידגן. ובסוף משנה דנדרים שכתבתי בסמוך (דף נ\"ה) תנן ר\"מ אומר הנודר מן הדגן אינו אסור אלא בה' מינין אבל הנודר מן התבואה אסור בכל ומותר בפירות האילן ובירק ומשמע דרבנן מודו ליה בנודר מן הדגן ולא פליגי עליה אלא בנודר מן התבואה ובהדיא תנן בפ\"ק דחלה וחכמים אומרים הנודר מן הדגן אינו אסור אלא בחמשת המינים והפת הנעשה מהם וכו': \n\n" + ], + [ + "האוכל פת וכו'. כך פשוט פרק כיצד מברכין (ברכות ל\"ה ל\"ח) שעל הפת הוא אומר המוציא ובגמרא איפליגו אי אומר מוציא או המוציא ואסיקנא והלכתא המוציא: \n", + "אכל דגן שלוק. ברייתא שם (דף ל\"ז) הכוסס את החטה מברך עליה בפה\"א ומפרש רבינו דהיינו אפי' בשלם כיון שהם שלימים שלא הוסרה קליפתן ולא חלקו אותו וז\"ש אכל דגן שלוק כלומר דלא מיקרי מבושל כיון שלא הוסרה קליפתו ולא חולק ואמר כמו שהוא כלומר כמו שמביאין אותו מהגורן וכ\"כ ה\"ר יונה. וכיון שמברכין בורא פה\"א מברכין לאחריו בנ\"ר. ואע\"ג דקתני הכוסס את האורז מברך בפה\"א ומשמע דהיינו דוקא אכלו חי שאני התם שדרכו לבשלו שלם ומ\"מ צריך עיון למה לא כתב רבינו דין כוסס את האורז: \n", + "אכל קמח וכו'. (שם ל\"ו) קימחא דחיטי רב יהודה אמר בפה\"א ורב נחמן אמר שהכל נ\"ב. וכתב הרי\"ף דפסקו רבוותא כר\"נ דלא רגילי אינשי לספויי קימחא. וגרסינן תו בגמרא א\"ר זירא אמר רב מתנא אמר שמואל אקרא חייא וקימחא דשערי מברך שהכל ולכן סתם רבינו וכתב אכל קמח דמשמע קמח מאיזה קמח מה' מינין מברך לפניו שהכל נ\"ב וכו': \n\n" + ], + [ + "קמח של אחד מחמשת המינין וכו'. ג\"ז שם (דף ל\"ח) שתיתא רב אמר שהכל ושמואל אמר במ\"מ אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה: \n\n" + ], + [ + "קמח של אחד מחמשת המינין שבישלו וכו'. ג\"ז שם (ל\"ו) חביץ קדירה וכן דייסא רב יהודה אמר שהכל רב כהנא אמר במ\"מ בדייסא גרידא כ\"ע לא פליגי דבמ\"מ כי פליגי בדייסא כעין חביץ קדרה רב יהודה אמר שהכל דובשא עיקר רב כהנא אמר במ\"מ סמידא עיקר אמר רב יוסף כוותיה דרב כהנא מסתברא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברך עליהן במ\"מ. וכתב הרי\"ף וכן הלכתא. \n", + "ומ\"ש וכן הדגן וכו'. ברייתא (שם דף ל\"ז) אלו הן מעשה קדרה חילקא טרגיס סלת זריז וערסן ופירש\"י במ\"ק מפרש להו חילקי חיטי דמתברי באסיתא חד לתרי טרגיס חד לתלת זריז חד לארבע ערסן חד לחמש: \n", + "וכן כל תבשיל וכו' אם עירב בו קמח. מתבאר מתוך מימרא דרב כהנא שכתבתי בסמוך ומשמע שהוא הדין לעירב בו את הפת: \n\n" + ], + [ + "וזה כלל בברכות וכו'. משנה שם (דף מ\"ד:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כיצד היא הטפלה המעורבת עם העיקר וכו'. שם (דף ל\"ט) אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמר לן תבשילא דסילקא דלא מפשו קימחא בפה\"א דליפתא דמפשו קימחא טפי במ\"מ והדר אמר אידי ואידי בפה\"א והאי דשדו ביה קימחא לדבוקי בעלמא עבדי: \n", + "ומ״ש אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר. הוא מדאמרינן בפ' משילין (ביצה לח:) מידי דעביד לטעמא לא בטיל: \n", + "ומ\"ש לפיכך מיני דבש וכו'. נראה מדברי רבינו שאם לא היו נותנין החלב חיטה כדי לדבק אלא כדי לאכול החלב חיטה בדבש היה מברך במ\"מ ולפי זה ה\"ה לכל הדברים המרוקחים בדבש שמרקחים אותם כדי לאכלם בדבש שמברכין על הדבר המרוקח שהוא עיקר והדבש טפלה וכדברי החולקים על הטור בסימן ר\"ד. ואיכא למידק שהרי כתב שאם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר והדבש כיון שהוא בא ליתן טעם בתערובות הוא עיקר ועליו יש לברך. ואפשר שכיון שהדברים המתרקחים הם נתנים לתוך הדבש אינם מתבטלים לגבי דידיה שלא באו לדבק לבד וכיוצא בהם דס\"ד דבש תשמיש לדבר המרוקח ודמי לפירות ששלקום במים שהם נכשרים לאכילה על ידי המים ומברכין עליהם ברכתן הראויה להם ולא ברכת המים ה\"נ דכוותה: \n\n" + ], + [ + "כיצד היא הטפלה שאינה מעורבת וכו'. משנה (שם דף מ\"ד) הביאו לפניו מליח בתחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת מפני שהפת טפילה לו: \n\n" + ], + [ + "הפת שפתת אותה וכו'. לשון זה הוקשה לרוב חכמי זמננו דמשמע דקשיא רבינו דידיה אדידיה שבתחלה כתב דבחד לטיבותא דליהוי בהו דהיינו יש בהם כזית אע\"פ שנשתנה צורתה או לא נשתנה צורתה אע\"פ שאין בהם כזית מברך המוציא והדר קתני דבחדא לריעותא דליהוי בהו דהיינו אין בהם כזית אע\"פ שלא נשתנה צורתה או שנשתנה צורתה אע\"פ שיש בהם כזית מברך במ\"מ. והרב מהרר\"י ן' שושן כתב וז\"ל בישל פתיתין או לשן במרק אם הם כזית אפילו נשתנה צורת הפת המוציא, אם הם פחות מכזית וצורת פת בהם גם בזה יברך המוציא, אם אין בהם כזית ונשתנה צורת הפת יברך במ\"מ, אם אין בהם כזית אבל עברה צורת הפת שזהו איבוד יותר מנשתנה הנזכר מברך במ\"מ. ואמר רבינו בחלוקה הרביעית בבישול לפי שלישה במרק ישנה ולא יעביר ולכן שינה דרכו שאמר תחלה בישול ולישה במרק עכ\"ל הריב\"ש וגם כי הוא מתיישב קצת בלשון רבינו לא מצאתי לו בגמרא על מה שיסמוך. וה\"ר יהושע מבני בניו של רבינו כתב אומרו בסוף או שעברה צורת הפת פירושו אם עברה צורת הפת ועם זה יסכים למה שאמר בתחלה וה\"ק אם אין בפרורין כזית אם עברה צורת הפת מברך במ\"מ, ומצינו בכתוב או במקום אם או נודע כי שור נגח הוא או נודע אליו חטאתו וזה מסכים להלכה דגרסינן (שם ל\"ז:) אמר רב יוסף האי חביצא אי אית ביה כזית מברך המוציא ואי לא במ\"מ רב ששת אמר אפילו פרוסות שאין בהם כזית אמר רבא והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא עכ\"ל: \n", + "ומצאתי שכתב הרב המובהק מהרר\"י פאסי ז\"ל שגדולי ספרד היו אומרים שטעות הוא שנפל בספרים בסוף לשונו והכי הל\"ל ואם אין בהם כזית ועברה צורת הפת בבישול, ומ\"מ הנראה לו ז\"ל ליישב הלשון הוא שיש לחלק בין שינוי להעברה ששינוי הוא שינוי מה אבל העברה העברת כל הצורה מכל וכל הוא, וזהו נראה שדקדק בלשונו ברישא כתב אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה שר\"ל שאם יש בפתיתין כזית אע\"פ שיש שינוי מה או שאין בהם כזית אלא שאין בהם שינוי כלל וניכר שהם פת ולזה כפל לשונו שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה ר\"ל שניכר היטב ולא נשתנה כלל מברך המוציא אבל אם אין בהם כזית אע\"פ שלא עברה מכל וכל אלא שנשתנה או אע\"פ שיש בהם כזית אם עברה מכל וכל בבישול ר\"ל שבחלוקת הבישול שייך העברה שבלישה במרק לא שייך כי אם שינוי אמנם בבישול שייך שינוי לבד כשהבישול חלש אמנם כשהוא חזק שייך העברת הצורה מכל וכל ואז אפילו שיהיה בפתיתין כזית מברך במ\"מ ולא המוציא ונמצא לפי דרך זה שהשוה הרמב\"ם בישול למרק בצד וחילק ביניהם מצד השוה בשינוי המשותף ביניהם וחלקם בהעברה הנמצאת בבישול ולא בלישה במרק ובזה המיצוע יש מקום להרמב\"ם להמלט מכל מה שהקשו עליו התוספות ושאר המפרשים ר\"ל ממה שהקשו על רש\"י ז\"ל ששניהם רש\"י והרמב\"ם דבר אחד להם והחילוק הזה אפשר שגם רש\"י יפרש אותו עכ\"ל. והעיד ז\"ל שלשון זה נשאל בפומבי רבתי של חכמים ושל סופרים ובכללם הנשר הגדול מהרר\"י אברבנאל ז\"ל בהיותו לומד בישיבת הרב הגדול מהרר\"י אבוהב ז\"ל ושהרב מהרר\"י פאסי ז\"ל הגיד לפניהם יישוב זה ויכשר בעיניהם מכל אשר הוגד שם והוא הוא דרך מהר\"ר יהודה ן' שושן ז\"ל וגם זה דעת מורי הרב הגדול מהר\"י בי רב ז\"ל שכתב וז\"ל בתוספות הקשו דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הם בכזית וכו' והרבה ליישב אלו הסוגיות שבגמרא דידן והירושלמי ועשה ג' חלוקות האחד אם יש בפתיתין כזית אע\"פ שיהיה בו אי זה שינוי מברך המוציא ואם ניכר שהוא פת ואין בו שינוי כלל אע\"פ שהיה פחות מכזית [מברך] המוציא אבל אם יש בו אי זה שינוי ואין בהם כזית או אפילו יהיה בהם כזית אם עברה מהם צורת הפת לגמרי מברך במ\"מ דדוקא בשיש בו קצת שינוי אם יש בפתיתין כזית מברך המוציא אבל אם עברה צורתם לגמרי אפילו יהיה בו כזית מברך בורא מיני מזונות עכ\"ל: \n", + "ולי נראה לומר דהכי פירושו הפת שפתת אותה פיתין ובשלה או לשה והתחיל לפרש למאי דסליק מיניה דהיינו אם לשה וכתב שבחדא לטיבותא דליהוי ביה דהיינו שיהא בפתיתין כזית אע\"פ שנשתנה צורת הפת או שניכר שהן פת אע\"פ שאין בהם כזית מברך המוציא והדר מפרש מאי דפתח ביה דהיינו אם בישלה וכתב דבחדא לריעותא דליהוי בה דהיינו אין בו כזית אע\"פ שניכר שהוא פת או שעברה צורת הפת בבישול אע\"פ שיש בו כזית מברך במ\"מ. ולמד רבינו בבא דלשה במרק ממ\"ש בסמוך (ברכות ל\"ז) אמר רב יוסף האי חביצא וכו' וכרב האי ורב נתן בעל הערוך שפירשו דחביץ היינו שלש הפירורין במרק בלי בישול ואמר רב ששת אפי' פירורין שאין בהם כזית מברך המוציא ופירש רבא דבריו דהיינו בדאיכא עליה תוריתא דנהמא ופסק הרי\"ף והלכתא כרב ששת ורבא הרי שאע\"פ שאין בהם כזית כיון דאיכא עליה תוריתא דנהמא מברך המוציא ובאית בהו כזית לא פליג רב ששת ארב יוסף דמברך עליהם המוציא אע\"ג דלית עלייהו תוריתא דנהמא דהא לאוסופי אדרב יוסף אתא ולא לגרועי ותוריתא דנהמא דקאמר רבא לא קאי אלא אאין בפירורין כזית. ובבא שנייה למדה רבינו מדתניא התם (שם ל\"ז) הכוסס את החטה מברך עלי' בפה\"א טחנה אפאה ובישלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא ושלש ברכות ואם אין הפרוסות קיימות מברך במ\"מ וברכה אחת מעין שלש. וכתב רבינו יונה דמפרש בירושלמי דפרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית ואין הפרוסות קיימות היינו אין בהם כזית וסובר רבינו דאף ע\"ג דיש בהם כזית בעינן נמי דליהוי בהו תוריתא דנהמא לברך עליהם המוציא דלא עדיפי כשהן מבושלות אע\"ג דאית בהו כזית מכשהם עשויות חביץ ואינם מבושלות אע\"ג דלית בהו כזית וכיון דהתם בעינן תוריתא דנהמא ה\"נ בעינן תוריתא דנהמא בהדי כזית כנ\"ל: \n\n" + ], + [ + "עיסה שנאפת וכו'. שם (דף ל\"ח) א\"ל אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה א\"ל מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכין עליה בורא מ\"מ מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה ובריך עליה המוציא וג' ברכות ומפרש רבינו דכובא דארעא היינו עיסה שנאפת בקרקע: \n", + "וכן עיסה שלשה וכו'. שם (דף מ\"ב) רב יהודה הוה עסיק לבריה בי רב יהודה בר חיננא אייתי לקמייהו פת הבאה בכסנין כי אתא שמעינהו דקא מברכי המוציא א\"ל מאי ציצי דקא שמענא דילמא המוציא קא מברכיתו א\"ל אין דתניא ר' מונא אומר משום ר' יהודה פת הבאה בכסנין מברך עליה המוציא ואמר שמואל הלכה כר' מונא א\"ל אין הלכה איתמר ואסיקנא דאי קבע סעודתיה עילויה מברך המוציא ומפרש שם בגמרא שאע\"פ שזה לא קבע סעודתיה עליו כיון שאכל שיעור שאחרים קובעים אכילתן בכך טעון ברכת המזון. ומפרש רבינו דפת הבאה בכסנין היינו עיסה שלשה בדבש וכו' או שעירב מיני תבלין וכו'. והיה נראה לומר דהיינו דוקא בשלא נתן מים אלא מעט אבל אם נתן מים הרבה אע\"פ שנתן ג\"כ שאר משקין כיון דמיעוטא נינהו בטלים הם לגבי מים ויש לאותה עיסה דין פת גמור לכל דבר והכי דייק לישניה שכתב שלשה בדבש דאם לא כן הל\"ל עיסה שנתן לתוכה דבש וכו' אלא דמדכתב או שעירב בה מיני תבלין איכא למידק איפכא דהא תערובת תבלין דבר מועט הוא ואפ\"ה מוציאו מתורת לחם לענין המוציא ותדע דהא עיסה שנילושה במי פירות תנן דחייבת בחלה ואפ\"ה אינו מברך עליה המוציא כל שלא קבע עליה הילכך ע\"כ דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות אפי' בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובות אבל כל שיש בה שום תערובות ממי פירות או מתבלין כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא ושלש ברכות אא\"כ אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו והוא שיהיה טעם התערובות ניכר בעיסה דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה וזה נראה עיקר: \n\n" + ], + [ + "אורז שבישלו וכו'. ג\"ז שם (דף ל\"ז) טחנו לאורז אפאו ובישלו אע\"פ שהפרוסות קיימות מברך בתחלה במ\"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש והתניא לבסוף ולא כלום ואסיקנא תני בהדי קמייתא ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום וכתב הרי\"ף וקי\"ל דכל ולבסוף ולא כלום מברך בנ\"ר עכ\"ל: \n", + "וכתב עוד הרי\"ף וה\"מ בדאיתיה לאורז בעיניה אבל ע\"י תערובות לא דקי\"ל בהא כרב ושמואל (שם ל\"ז) דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו במ\"מ דליכא מאן דפליג עלייהו וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל דהיינו כשהרוב מין אחר דבכה\"ג בחמשת המינין אפילו רובו ממין אחר מברך עליו במ\"מ: \n", + "ומ\"ש רבינו אבל פת דוחן וכו'. כ\"כ הרי\"ף ז\"ל וטעמו לפי שדרך הגמרא להזכיר אורז ודוחן בהדי הדדי ובהאי ברייתא לא הזכיר דוחן אלמא דדוקא אאורז מברך במ\"מ אבל לא אדוחן ואע\"ג דתניא התם (שם דף ל\"ז) הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה דמשמע דפת אורז שוה לפת דוחן י\"ל דברייתא לאו לענין נוסח ברכות איתניא אלא לענין שצריך לברך תחלה וסוף כשם שמעשה קדרה צריך לברך תחלה וסוף ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דאורז בתחלה במ\"מ כמפורש באידך ברייתא ודוחן שהנ\"ב. וה\"ר יונה כתב דהיינו טעמא משום דא\"ר יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא ואע\"ג דלא קי\"ל כוותיה מ\"מ כיון דאשכחן דאיכא מאן דס\"ל דאורז מין דגן הוא ולא ס\"ל הכי בדוחן אלמא דאין דינם שוה ודוקא באורז מברך במ\"מ אבל לא בדוחן עכ\"ל. ומ\"מ למדנו מדאותבה בגמרא לרב ושמואל דאמרי כל שהוא מחמשת המינין מברך עליו במ\"מ דמשמע הא אורז אין מברך עליו במ\"מ מהך ברייתא דהביאו לפניו פת אורז ופת דוחן למדנו שדין פת אורז ודין האורז המבושל שוה ומינה דפת קטנית וקטנית מבושלים דינם שוה וכמ\"ש רבינו. ודע שדעת ה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל לומר דאורז ודוחן דינם שוה ומברך על שניהם במ\"מ ובנ\"ר. והוסיף עוד רבינו יונה ז\"ל שה\"ה לשאר הדברים שאנו רואים דמיזן זיין כגון פניז\"ו בלעז שמברך עליהם בורא מיני מזונות ובורא נפשות: \n\n" + ], + [ + "כל שמברכין וכו' עד חוץ מן האורז. מתבאר בפרק כיצד מברכין ממשמעות הסוגיות. והרא\"ש ז\"ל כתב פרק הנזכר ירושלמי כל שאומר אחריו שלש ברכות אומר לפניו המוציא כל שאין אומרים אחריו שלש ברכות א\"א לפניו המוציא. ולרבינו שכתב חוץ מן האורז י\"ל דסבר דפליג אגמרא דידן ונתן טעם לדבריו דאין למדין מן הכללות: \n\n" + ], + [ + "במה ד״א בשאכל מכזית ולמעלה וכו'. נתבאר בראש הלכות אלו. והא דאמרינן בפחות מכשיעור מברך לפניו ולא לאחריו אע״ג דבריש כיצד מברכין (ברכות דף ל״ה) ילפינן ברכה לפניו מק״ו מברכה דאחריו וא״כ כיון שאינו מברך לבסוף לא הו״ל לברך בתחלה כבר כתבתי בראש הלכות אלו דלאו ק״ו גמור הוא אלא מדרבנן הוא שצריך לברך לפניו כדי שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה כ״כ התוספות והרא״ש ז״ל. ואכתי קשיא לי מה ראו חכמים להחמיר בברכה שלפניו שהיא מדרבנן יותר מברכה אחרונה שהיא מדאורייתא. ונ״ל שלכך אמרו דבתחלה יברך אפילו על כל שהוא שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו ואין בידו לתקן אבל לאחריו אוקמוה אדינא שאם אכל כשיעור יברך ואם לאו לא יברך. ומ״ש רבינו דשיעורא דמשקין ברביעית טעמו מדאשכחן בעלמא לענין אכילת איסורין דחייב בשתיית משקין אסורין ברביעית דומיא דאוכלין בכזית: \n\n" + ], + [ + "וזו היא ברכה אחת מעין שלש וכו'. מימרא דרב דימי בסוף פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ד): \n", + "ומ\"ש ובשבתות וכו'. כתב רבינו יונה בפרק הנזכר דהכי איתא בירושלמי וכ\"כ ה\"ר מנוח וכתב שרבינו משולם לא היה מזכירו וכתב ה\"ר מנוח דאפשר דדוקא בימי רבותינו שהיו קובעין על היין אבל אנו שאין אנו קובעין לא מדכרינן ואין זה כדאי לבטל דברי הירושלמי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המברך וכו'. מתבאר מתוך מה שאכתוב בסמוך. ודעת רבינו כדעת רשב\"ם בפרק ערבי פסחים (פסחים ק\"א:) דברכה מעין ג' טעונה ברכה במקומו והביאו שם בתוספות ראיות לדבריו אבל הרי\"ף כתב דדוקא מיני דגן טעונין ברכה במקומם וכן דעת הרא\"ש ז\"ל: \n", + "אכל כשהוא מהלך וכו'. ברכות (דף נ\"א:) ס\"פ שלשה שאכלו א\"ר אבהו ואמרי לה במתניתא תנא האוכל ומהלך מברך מעומד וכשהוא אוכל מעומד מברך מיושב וכשהוא מיסב ואוכל יושב ומברך והלכתא בכולהו יושב ומברך: \n", + "שכח לברך וכו'. משנה סוף פרק אלו דברים מי שאכל ושכח ולא בירך בש\"א יחזור למקומו ויברך ובה\"א יברך במקום שנזכר עד אימתי הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו וכבר כתבתי סוף פרק ב' כמה שיעור עיכול ובגמרא (שם נ\"ג:) אמר רב זביד מחלוקת בשכח אבל במזיד ד\"ה יחזור למקומו ויברך: \n", + "ומ\"ש ואם בירך וכו'. פשוט הוא דקנסא הוא דקנסוה במזיד לחזור למקומו שאכל אבל בדיעבד יצא: \n", + "ומ\"ש וכן אם בירך כשהוא עומד וכו': \n\n" + ], + [ + "מי שנסתפק לו אם בירך וכו' אינו חוזר ומברך מפני שאינה מן התורה. כך הוא הגירסא הנכונה לאפוקי מהטור שכתב בסימן קס\"ז בשם רבינו שחוזר ומברך ונחלק עליו. ולענין ברכת המזון הוא שכתב רבינו בסוף פ\"ב שחוזר ומברך לפי שהיא מן התורה: \n", + "שכח לברך המוציא וכו'. בפ\"ג שאכלו (שם דף נ\"א) בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושכח ולא בירך מהו שיחזור ויברך א\"ל מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף אמר רבינא הילכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך ודחי ליה דכיון דאידחי אידחי. והאי בעיא ע\"כ בברכת המוציא היא דאילו בברכת המזון משנה שלימה היא בפרק אלו דברים: \n\n" + ], + [ + "היה אוכל בבית זה וכו'. ברייתא ריש ערבי פסחים (פסחים ק\"א:) שינוי מקום צריך לברך ודעת רבינו דמיתניא בין בדברים הטעונים ברכה במקומם בין בדברים שאין טעונין ברכה במקומם וכמו שאבאר בסמוך: \n", + "ומ\"ש או שהיה אוכל וכו'. תוספתא דברכות כתבוה התוספות בפרק הנזכר ב\"ה שהיה מיסב ואוכל קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע הפליג צריך ברכה למפרע וכשהוא חוזר צריך לברך לכתחילה. ונ\"ל שרבינו מפרש דהא דתניא שאם הפליג צריך לברך למפרע היינו לומר שאם פירש והרחיק ממקום סעודתו צריך לברך למפרע אבל אם לא הפליג כלומר שלא הרחיק הרבה ממקום סעודתו אלא מפינה לפינה אינו צריך לברך וזהו שכתב או שהיה אוכל וקראו חבירו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע וכו' כלומר דמאחר שיצא מפתח ביתו ה\"ל כהפליג דהיינו שינה מקומו וצריך לברך אבל אם דבר עמו בתוך הבית אע\"פ ששינה מקומו מפינה לפינה אינו צריך לברך וכדקתני רישא דברייתא קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע: \n", + "וכתב הראב\"ד הפליג בזה וכו' שאינה עקירה כלל עכ\"ל. ואין כאן מקום לתמוה דכיון שיצא מביתו הוי שינוי מקום וצריך לברך: \n", + "ויש לדקדק למה כתב רבינו היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר או שהיה אוכל וקראו חבירו וכו' הרי בכלל בבא דחברים שהיו יושבים [הוא. וי\"ל דמבבא דחברים שהיו יושבין] לא שמעינן אלא כשהם יוצאין טעונים ברכה למפרע וכו' אבל היכא דיצאו בלא ברכה ואח\"כ חזרו לא משתמע מינה אם צריכין לברך למפרע כשיחזרו למקומם אם לאו ולכן כתב שאם היה אוכל בבית זה והלך לבית אחר ופסק סעודתו או שהיה אוכל וקראו חבירו וכו' וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע, ואעפ\"י שכתב בבא זו הוצרך לכתוב בבא דחברים שהיו יושבים לאכול ויצאו לקראת חתן וכו' להשמיענו שאם הניחו שם זקן או חולה א\"צ לברך לא כשהם יוצאים ולא כשהם חוזרים. ואין לדקדק אמאי נקט רבינו ברישא לישנא דהיה אוכל בבית זה דמשמע דמיירי בבעל הבית ובבא דסיפא נקט לישנא דחברים שהיו יושבים לאכול דההיא דחברים שהיו יושבים לאכול הכי הוי לישנא דברייתא בפרק ע\"פ וההיא דהיה אוכל בבית זה וכו' הוי לישנא דברייתא דיומא דמיתניא בלשון יחיד דיבר עם חבירו והפליג וכן לישנא דתוספתא דברכות נמי הוי בלשון יחיד ורבינו כתב בלשון השנוי בברייתות או קרוב לו ולענין דינא לא שאני לן בין יחיד לרבים דבין יחיד בין רבים אם רוצה לשנות מקומו מברך כשהוא יוצא למפרע וכשהוא חוזר מברך לכתחילה ואם לא בירך כשיצא צריך לברך כשיחזור ואם הניחו שם זקן או חולה בין שהיו יוצאים רבים בין שהוא יחיד א\"צ לחזור ולברך. ואפשר עוד דברישא נקט לשון יחיד כי היכי דלא ליצטרך לפלוגי בין הניח שם מקצת חברים ללא הניח. וגם נראה דאין לדקדק בזקן או חולה דנקט דלישנא דברייתא נקט ולפי האמת בהניחו שם מקצת החברים סגי אפילו אינן לא זקן ולא חולה והיינו דבברייתא שאכתוב בסמוך מפליג ר' יהודה בין הניחו שם מקצת חברים ללא הניחו ולא אדכר זקן או חולה הילכך ע\"כ לומר דברייתא דקתני הניחו שם זקן או חולה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט אם כולם בחורים ובריאים אין דרך ליעקר קצתם לקראת חתן וכלה ולישאר קצתם אבל אין ה\"נ שאע\"פ שכולם בחורים ובריאים אם נעקרו קצתם ונשארו קצתם אינם טעונים ברכה לא כשהם יוצאין ולא כשהן חוזרין דכיון דנשארו קצתם שם לא נעקר קביעותם: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) חברים שהיו יושבים וכו'. שם (פסחים ק\"א:) יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומן אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם אין צריך לברך מאי טעמא לקיבעא קמא הדר ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך. מיתיבי חברים שהיו מסובים ועקרו רגליהם לצאת לקראת חתן או לקראת כלה כשהם יוצאים אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה בד\"א בזמן שהניחו שם זקן או חולה אבל אם לא הניחו שם זקן או חולה כשהם יוצאים טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרים טעונין ברכה לכתחילה קשיא לרב חסדא אמר רב נחמן בר יצחק מאן תנא עקירות רבי יהודה דתניא חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהם חוזרים אין טעונין ברכה לכתחילה אמר ר' יהודה בד\"א בזמן שהניחו שם מקצת חברים אבל אם לא הניחו שם מקצת חברים כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה. וכתב הרי\"ף וקאמרי רבוותא הלכתא כרב ששת דת\"כ ואף על גב דשני רב נחמן לא סמכינן אשינויא. וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל ולא ידענא למה כתב הרי\"ף לא סמכינן אשינויא דרב נחמן אין שינויא בגמרא מבורר יותר מזה דכיון דמצא ברייתא דעקירות רבי יהודה ופליג את\"ק וא\"כ ברייתא קמייתא דפריך מינה לרב חסדא יחידאה היא ואמאי פסיק כיחידאה עכ\"ל. ואני אומר דכיון דאשכחן בפרק זה בורר (סנהדרין כ\"ד כ\"ה) דאיפלגו ריב\"ל ור' יוחנן דלריב\"ל כל מקום שאמר ר' יהודה בד\"א אינו אלא לפרש דברי חכמים ור' יוחנן קאמר שהוא לחלוק וכתבו התוספות והר\"ן פרק בני העיר דריב\"ל ור\"י הלכה כריב\"ל וכיון שכן לפום קושטא ליכא פלוגתא בין ר' יהודה ות\"ק וקשיא לרב חסדא אלא דשני רב נחמן דאפשר לרב חסדא למימר דס\"ל דבמה ד\"א לחלוק והוא דאמר כת\"ק וההיא ברייתא כרבי יהודה ומכיון דקי\"ל דבמה ד\"א לפרש ממילא קם לה הלכה כרב ששת ושינויא דרב נחמן לא סמכינן עלה. ודע שבגמרות שלנו גרסינן תניא כוותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהם וחזרו אינן צריכים לברך וכתב הרא\"ש ועוד דת\"כ דרב חסדא, וי\"ס שכתוב בהם ת\"כ דרבי יוחנן וכן כתוב במגילת סתרים דרבינו נסים גאון ולא נהירא לי גירסא זו עכ\"ל הרא\"ש. ונ\"ל דאפילו אי גרסינן ת\"כ דרב חסדא ל\"ק להרי\"ף דאיכא למימר מדלא אותבוה מינה לרב ששת אלמא דלא קשיא ליה מההיא ברייתא דיחידאה היא ורב ששת כת\"ק א\"נ דהוה קים ליה לגמרא דלא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא ולפיכך לא היתה כדאי לאותובי מינה. כך נ\"ל לדעת הרי\"ף ורבינו ז\"ל כהרי\"ף ז\"ל, וז\"ש וכן אם היו מסובין לשתייה או לאכול פירות כלומר דאין חילוק בין מידי דסעודה ליין ופירות בכולהו שינוי מקום צריך לברך. אבל נשאר לדקדק בלשון רבינו דוכן משמע דלאשמועינן חידושא אתא ואיפכא הוא דהא בפירות אפילו רב חסדא מודה דצריך לחזור ולברך ובמידי דסעודה דהיינו דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם הוא דפליג. ויש לומר דאכילה דלעיל הייתי מפרש מידי דאין טעונין ברכה לאחריהם במקומם ואתא לאשמועינן דה\"ה לשתיית יין ואכילת פירות שבעת המינין שהם טעונין ברכה לאחריהם במקומן כמ\"ש בראש פרק זה דצריך לחזור ולברך ולא אמרינן לקבעיה קמא הדר: \n", + "ומ\"ש והמשנה מקומו וכו'. שם (פסחים ק\"א:) יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דרב הונא הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא מבית מבית אבל ממקום למקום לא ותניא כוותיה: \n", + "אכל במזרחה וכו'. ירושלמי סוף פרק כיצד מברכין: \n", + "וכתב הראב\"ד והוא שלא היה דעתו מתחילה לכך עכ\"ל. כוונת הראב\"ד ז\"ל לפרש הירושלמי דהיינו כשבעת שבירך בתחלה היה דעתו לגמור סעודתו במזרחה של תאנה ואח\"כ נמלך לגמור סעודתו במערבה ולא שנמלך לאכול יותר ממה שהיה בדעתו לאכול כדברי ה\"ר בעל מ\"ע ז\"ל אבל אם כשבירך בתחילה היה בדעתו לגמור סעודתו במערבה לית לן לאחשובי לגמרי כמבית לבית וא\"צ לחזור ולברך ורבינו העתיק לשון הירושלמי כמנהגו ואע\"ג דמזוית לזוית לא הוי שינוי מקום שאני התם שכתלי הבתים מקיפים לשתי הזויות הילכך חשיב כמקום אחד משא\"כ באכל במזרחה של תאנה ובא למערבה שהתאנה כמקום שאין בה מחיצות הוא ולפי זה במקום שאין בו מחיצות אפילו שינוי מקום כל דהו הוי שינוי דתאנה דנקט אורחא דמילתא נקט ולאו דוקא נקט. ומיהו אפשר דבמקום שאין בו מחיצות כל שרואה מקומו הראשון לא הוי שינוי מקום ומזרח תאנה ומערבה שאני דכיון דתאנה מפסקת ה\"ל שני מקומות וזה נראה יותר: \n\n" + ], + [ + "בירך על הפת וכו'. משנה פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ב) בירך על הפת פטר את הפרפרת על הפרפרת לא פטר את הפת ב״ש אומרים אף לא מעשה קדרה ובגמרא איבעיא להו ב״ש ארישא פליגי דקאמר ת״ק בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ״ש מעשה קדרה כלומר דהיינו לאכול למזון ממש ואתו ב״ש למימר ל״מ פרפרת דלא פטר להו פת אלא אפילו מעשה קדרה נמי לא פטר או דילמא אסיפא פליגי דקתני בירך על הפרפרת לא פטר את הפת פת הוא דלא פטר אבל מ״ק פטרא ואתו ב״ש למימר אפילו מ״ק נמי לא פטר תיקו. ולפי זה נראה לפסוק דבירך על הפת פטר את הפרפרת וכ״ש מעשה קדרה בירך על הפרפרת לא פטר את הפת אבל מעשה קדרה פטר. ורבינו שפסק בירך על התבשיל לא פטר מ״ק טעמו דכיון דאסיקנא בתיקו הא איפשר דב״ש ארישא הוא דפליגי וכלישנא קמא וסיפא דנקט פת לאו דוקא דהוא הדין דלא פטר מ״ק אלא איידי דתנא רישא פת תנא סיפא נמי פת אבל בירך על מ״ק פטר את הפרפרת דהא משמע דמ״ק עדיף מפרפרת. ויש לתמוה דכיון דספק ברכות להקל ה״ל למתפס מתניתין כפשטא דבירך על הפרפרת לא פטר את הפת פת הוא דלא פטר הא מ״ק פטר. וי״ל דכיון דבגמרא בעי אליבא דב״ש היינו כדי למשמע מינה פירושא דת״ק וה״פ ארישא קאי וא״כ אמרינן דפת דנקט בסיפא לאו דוקא דהוא הדין למ״ק אלא איידי דרישא נקט פת או אסיפא קאי ופת דנקט בסיפא דוקא הוא. אלא דאכתי קשה דהוה ליה למפסק להקל וזה נראה שהוא דרך הרשב״א ז״ל שכתב דהו״ל ספק בברכות דרבנן ולהקל. לכן נראה לי דכיון דבעי גמרא אליבא דב״ש משמע דס״ל לגמרא דהלכה כב״ש וכי אמרינן דקאי ב״ש אסיפא סברי דפרפרת לא פטר אפילו מ״ק פסק רבינו כן. ומיהו אכתי קשיא דא״כ למה פסק בירך על הפת פטר את הפרפרת הא אי קיימי ב״ש ארישא פת לא פטר אפילו מ״ק. וי״ל דבהא לא ה״מ למפסק הכי משום דקי״ל כר' חייא דאמר בפרק כיצד מברכין (ברכות מ״א:) פת פוטרת כל מיני מאכל. ואח״כ מצאתי בתשובה לרבינו יהושע מבני בניו של הרמב״ם ז״ל שכתב ששאלוהו שהיה חילוף הנוסחאות בדבר והשיב הנכון בירך על התבשיל פטר מ״ק ולכן תגיהו הנוסחאות כך עכ״ל: \n", + "ויש לדקדק מה ענין דינין אלו כאן גבי שינוי מקום צריך לברך, לעיל בפרק ג' הוא מקומם גבי מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. וי\"ל דהתם שאני שאינו חפץ באכילת פת כלל מחמת עצמו אלא להעביר היזק הדג מליח אבל הכא חפץ הוא באכילת כל אחד מהם מחמת עצמו הילכך אינו ענין לשם. ומה שכתבו כאן גבי שינוי מקום צריך לברך לומר לך לפעמים אפילו בלא שינוי מקום צריך לברך שאם בירך על הפרפרת צריך לברך על הפת ואם בירך על התבשיל צריך לברך על מעשה קדירה: \n", + "וא\"ת במאי עסקינן אי בשברכותיהם שוות אמאי אין פוטרים זה את זה ואי בשאין ברכותיהן שוות היכי אפשר לומר במקצתם דפוטרים זה את זה ועוד שהרב ז\"ל כתב דפרפרת היינו תבשיל ופירות וכיון דאין ברכתן וברכת הפת שוה פשיטא דאין פוטרות את הפת דהיאך הוה אפשר לומר דברכת בפה\"א או העץ יפטור ברכת הפת וכן היאך אפשר דברכת מ\"ק שהיא במ\"מ יפטור ברכת תבשיל ופירות או איפכא וי\"ל דכיון דתנן על הכל אם אמר שהכל נ\"ב יצא וה\"נ אפשר לומר שאם בירך על הפת בורא פרי האדמה יצא דהא פרי האדמה הוא ואפשר דאפילו בירך בורא פרי העץ יצא וכמ\"ד עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה. וכן י\"ל דברכת במ\"מ פוטר ברכת תבשיל ופירות מיהו ה\"מ כשבירך על הדבר עצמו ברכה שאינה מיוחדת לו כגון שבירך על הפת עצמו שהכל נ\"ב יצא אבל אם בירך על הפרפרת שהנ\"ב לא פטר את הפת וע\"פ זה תקיש בשאר ברכות על הדרך שכתבתי. ועי\"ל שאע\"פ שאין ברכותיהן שוות אפשר שיפטרו זה את זה כמו שמצינו בפת שהוא פוטר כל מיני מאכל אע\"פ שאילו היה מברך על השאר מיני מאכל ברכת הפת לא היו נפטרים בכך הכי אמרינן בברכת מעשה קדרה לגבי פרפרת או פרפרת לגבי מ\"ק: \n", + "כתב הרמ\"ך בירך על מ\"ק פטר את התבשיל וכו'. לא הבנתי למה פסק בהפך ממה שמפורש בהלכה כי לדעת ת\"ק פרפרת דהיינו התבשיל כמו שפירש הוא פטר מ\"ק אבל מ\"ק לא חזינן שיפטור פרפרת ואם פסק כב\"ש אין מעשה קדרה פוטר פרפרת ולא פרפרת מעשה קדרה. ועוד תימה שהוא פירש פרפרת תבשיל ופירות ואם כדבריו כן הוא הא אין ברכותיהן שוות עם מ\"ק ופרפרת שהוא פת הבאה בכסנין עכ\"ל. וכבר ישבתי דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "גמר בלבו וכו'. זהו נמלך שאמרו שקובע ברכה לעצמו כלומר לפניו דוקא והכי דייק לשון רבינו שכתב חוזר ומברך ולא כתב מברך למפרע, ובפרק ע\"פ (פסחים ק\"ג:) אמרינן דאמימר בריך אכל כסא וכסא משום דאמר נמלך אנא, ובפרק כל הבשר (חולין ק\"ז:) א\"ר זירא א\"ר השמש מברך על כל כוס וכוס לפי שבכל כוס הוא נמלך ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה ור' יוחנן אמר מברך על כל פרוסה ופרוסה ואמר רב פפא דלא פליגי הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב ופירש\"י אי איכא אדם חשוב שבטוח השמש שיתנו לו לחם כל הצורך למדנו מכאן שאין חילוק בין אכילה לשתיה כל שהוא נמלך בעי ברכה לפניו: \n", + "וכתב הראב\"ד ז\"ל לא אמרו לענין אכילה וכו' בנמנום עכ\"ל. דעתו ז\"ל דלא אמרינן טעמא דנמלך אלא בשתייה אבל לא באכילה ויש ראיה לדבריו מדאמרינן בפ' כיצד מברכין (ברכות מ\"ב:) דאמר ליה רב הונא בר נתן לרב פפא לא ס\"ל מר גמר אסור מלאכול א\"ל סילק איתמר כלומר מותר לאכול עד שיסלקו האוכל מעל השלחן ואמרינן תו בגמרא דרבי זירא ורבה איקלעו לבי ר\"ג לבתר דסליקו תכא מקמייהו שדרו להו דיסתנא מבי ר\"ג רבה אכל רבי זירא לא אכל א\"ל רבי זירא לרבה לא ס\"ל מר סילק אסור לאכול א\"ל אנן אתכא דר\"ג סמכינן כלומר ואין סילוקנו סילוק דאדעתא דידיה סמכינן אמר רב הרגיל בשמן שמן מעכבו. ואסיקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי אמר רב תיכף לנט\"י ברכה ופירש\"י אין קיום הסעודה תלוי לא בגמר ולא בסילוק אלא במים אחרונים שכל זמן שלא נטל מים אחרונים מותר לאכול ומשנטל אסור וכ\"כ הרי\"ף וא\"כ הא בהדיא דלהפסק אכילה בעינן מים אחרונים והא דאמר רבי יוחנן דמברך על כל פרוסה ופרוסה י\"ל שמש שאני שאין לו קביעות אבל מי שיושב לאכול אע\"פ שגמר בלבו מלאכול אינו צריך לחזור ולברך. ומ\"ש או בשינה וכו'. נראה שלמד כן ממתני' דסוף פסחים (דף ק\"כ) ישנו מקצתם יאכלו כולם לא יאכלו רבי יוסי אומר נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו. וליישב זה י\"ל דרבינו לא גריס ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא ה\"ג ולית הלכתא אלא כי הא דאמר רב חייא וכו' וקאי אמאי דאמר רב אשי הרגיל בשמן שמן מעכבו כלומר מלומר ברכה ואסיקנא דאין שמן מעכבו אלא נט\"י היא שמעכבת כדאמר רב חייא תיכף לנטילת ידים ברכה וכיון דאהא דאמרינן סילק איתמר אמרינן אנן אתכא דר\"ג סמכינן שמעינן שאין הדבר תלוי בגמר סעודתו או אפילו בסילק השלחן מלפניו אלא הכל תלוי בגמר הדעת שאם גמר בלבו שלא לאכול אסור כלומר עד שיברך לפניו וכל שלא גמר בדעתו שלא לאכול אוכל והולך כנ\"ל. ויש הכרח לגירסא זו דאילו לרש\"י והרי\"ף היכי אסיקנא עד שיטול ידיו אוכל והולך הא אפילו לא נטל ידיו כיון שאמרו הב לן ונבריך איתסר להו למשתי כדאמרינן בפרק ע\"פ ולא אשכחן דרש\"י והרי\"ף ליפלגו בין אכילה לשתייה: \n\n" + ], + [ + "היו שותים וכו'. בפרק ע\"פ (דף ק\"ג) רב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא קאי עלייהו רב ייבא סבא אמרו ליה הב לן ונבריך לסוף אמרו ליה הב לן ונשתי אמרו ליה הכי אמר רב כיון דאמריתו הב לן ונבריך איתסר לכו למישתי מ\"ט דאסחיתו לדעתייכו. וגרסינן תו התם (שם דף ק\"ד) רב חנניא בר שלמיא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלוייהו רב המנונא סבא אמרו ליה זיל חזי אי קדיש יומא אמר לכו לא צריכיתו שבתא קבעה נפשה דאמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש סבור מינה כי היכי דקבעה לקידוש כך קובעת להבדלה אמר להו רב עמרם הכי אמר רב לקידוש קובעת ולא להבדלה עכ\"ל הגמרא: \n", + "וכתב הראב\"ד ז\"ל ערבובי דברים יש כאן וכו' ואסור למישתי בלא ברכה עכ\"ל. דעתו ז\"ל דכי אמרינן שבת קובעת לקידוש היינו בלא שיאמרו בואו ונקדש וממילא דכי אמרינן אינה קובעת להבדלה היינו בשלא אמרו בואו ונבדיל אבל אם אמרו בואו ונבדיל ס\"ל להראב\"ד דהוי היסח הדעת משתייה כמו הב לן ונבריך. ודעת רבינו דכי אמרי' שבת קובעת לקידוש היינו כשאמרו בואו ונקדש וממילא דכי אמרינן אינה קובעת להבדלה היינו אפילו אמרו בואו ונבדיל. וא\"ת היאך אפשר לפרש כן והא אסיקנא בריש ע\"פ פורס מפה ומקדש וכתבו רבינו פכ\"ט מהלכות שבת וא\"כ אפילו לא אמר בואו ונקדש נאסר לשתות י\"ל דהתם כשהחשיך כבר והכא אכתי לא החשיך ואמר להו דשבת קובעת עצמה לקידוש דמכיון שאמרו הב ונקדש איתסר להו למישתי אע\"ג דאכתי לא קדש היום כשם שקובעת עצמה למעשר מספק חשכה וכן מבואר בדברי הרי\"ף והר\"ן ז\"ל דהא דאמרינן כשם ששבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש בספק חשיכה היא והא דסבור דלהבדלה קובעת היינו למימרא שאסור לשתות עוד כיון שאמרו הב לן ונבדיל אבל לא לענין שיבדיל מבע\"י דומיא דקידוש. והא דנאסר להם לשתות פירש\"י בפרק כסוי הדם דהיינו עד שיברכו וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל אבל דעת רבינו שאסור להם לשתות אפילו בברכה ואם רוצים לשתות אע\"פ שאינן רשאים צריכין ברכה. ונ\"ל דרבינו שכתב נאסר לשתות לאו דוקא אלא לשון הגמרא הוא שהעתיק וה\"ה דאסור לאכול ולרבותא נקט לשתות דלא מיבעיא לאכול שהוא קבע דאסור אלא אפילו לשתות שאינו כ\"כ קבע ונימא דמצטרף לסעודה דממילתא דעראי לא אסח דעתיה קמ\"ל, ואע\"פ שלעיל בסמוך גבי גמר בלבו מלאכול או מלשתות ואח\"כ נמלך כתב חוזר ומברך דמשמע שרשאי הוא לאכול או לשתות ובלבד שיברך כי אמרו הב לן ונבריך חמיר טפי דהוי כאילו כבר התחילו לברך: \n", + "ודע שבפרק ע\"פ (שם ק\"ג:) אמרינן דרב אשי אמר דלית הלכתא כתלמידי דרב דאמר כיון דאמריתו הב לן ונבריך וכו' ואע\"ג דרב אשי בתרא הוא פסקו הרי\"ף והפוסקים כתלמידי דרב משום דרבים פליגי עליה ומר זוטרא דבתרא הוא ס\"ל נמי התם כתלמידי דרב הילכך הכי נקטינן וכן דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "היו מסובין וכו'. ברייתא ריש ע\"פ (שם דף ק\"א) ופרק הרואה (ברכות נ\"ט:) שינוי יין אין צריך לברך ואמר רב יוסף בר אבא אמר רב אע\"פ שאמרו שינוי יין א\"צ לברך אבל מברך הטוב והמטיב ואוקימנא לה בפרק הרואה בדאיתא בני חבורה דשתו בהדיה ומשום הכי מברך הטוב והמטיב שאילו היה לבדו לא היה מברך הטוב והמטיב משום דהטוב והמטיב היינו הטוב לי והמטיב לאחריני ולכן כתב רבינו דין זה גבי היו מסובין שהוא לשון רבים כלומר דאילו יחיד אינו מברך הטוב והמטיב. ורבינו מפרש דשינוי יין היינו שינוי מין אבל כששניהם ממין אחד אינו מברך הטוב והמטיב. ואמרינן בירושלמי סוף פרק כיצד מברכין יין חדש וישן צריך לברך. ומשמע לרבינו דלאו דוקא חדש תחלה ואח\"כ ישן שאין הדבר תלוי אלא כשיהיו שני מינים. וכתבו הגהות אבל מדברי רש\"י משמע דוקא כשהשני משובח מהראשון וכן פירש רשב\"ם. וכתבו התוספות שכן כתב בעל ה\"ג וכן משמע בירושלמי דלפי שהישן טוב מן החדש צריך לברך מיהו עובדא דבתר הכי פליג דקאמר על כל חבית וחבית מברך הטוב והמטיב משמע בכל ענין אפילו מטבא לבישא, ומיהו יש לדחות שהיה מברך לפי שלא היה מכירו אבל אם ידוע שהשני גרוע לא. ונראה דאפילו השני גרוע מברך דעל רבוי יינות מברך ובלבד שלא יהא האחרון גרוע יותר מדאי שאין יכולים לשתותו אלא מדוחק וכן דעת ר\"ת: \n\n" + ], + [ + "אין מברכין וכו'. נראה דהיינו מדאמרינן בירושלמי פרק כיצד מברכין אהן דנסיב עגולא והוא לא אתיא בידיה צריך לברוכי עליה זמן תניינות כלומר והוא מי שתופס עגולא וכבר בירך עליו קודם שבא לידו צריך הוא עכשיו לחזור ולברך: \n", + "נטל אוכל וכו' עד מפני שלכך נתכוין מתחלה. ירושלמי פרק כיצד מברכין וכתבוהו ה\"ר יונה והרא\"ש והטור וכתבו דהא דקאמר שצריך לומר בשכמל\"ו י\"א לאחר שאמר אלהינו מלך העולם אבל אם לא אמר אלא בא\"י בלבד יסיים ויאמר למדני חוקיך כדי שיהא כקורא פסוק ולא יהא מזכיר שם שמים לבטלה: \n\n" + ], + [ + "דברים הבאים וכו' עד טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם. פרק כיצד מברכין (ברכות מ\"א:) אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. ופירש\"י דברים הבאים מחמת הסעודה ללפת בהם את הפת בין מזון בין פירות כיון שהביאוהו ללפתן אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו. שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון דייסא וכן כרוב ותרדין שלא הביאו אותם מתחלה ללפת בהן את הפת ואוכל אותם בפני עצמן מברך לפניהם שאינן מצטרפין עם הפת ואינו מברך לאחריהם שמצטרפין עם מה שאכל וברכת המזון פוטרת את הכל. דברים הרגילים לבא לאחר הסעודה כגון פירות אפילו הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת ליפתן טעונין ברכה בין לפניהם דלאו טפלה נינהו ובין לאחריהם דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזוני נינהו. והתוספות פירשו דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה כלומר דברים הרגילים לאוכלן עם הפת כגון בשר ודגים וכל מיני קדרה והביאן בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם אפילו אכלן בתוך הסעודה בפני עצמן בלא פת דכיון דמשום פת הן באין הפת פוטרתן אבל דברים שאין דרכן לבא בתוך הסעודה כגון תמרים ורמונים ושאר כל פירות שאין רגילים ללפת בהן את הפת טעונין ברכה לפניהם דכיון דלאו משום ליפתן אתו אין הפת פוטרתן, לאחר סעודה גרסינן ותו לא ולא גרסינן דברים הבאים בסיפא וה\"פ אם הביאו דברים שהזכרנו אחר הסעודה פירוש לאחר שמשכו ידיהם מן הפת שוב אין הפת פוטרתן והוי כמו שאכלן בלא שום סעודה ובין דברים הרגילים לבא מחמת הסעודה ובין דברים שאין רגילים לבא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם דאכל דברים דלעיל קאי ועכשיו אין לנו דין זה דאין אנו מושכין ידינו מן הפת עד לאחר ברכת המזון עכ\"ל. ורבינו נראה לכאורה דכרש\"י סבירא ליה שכתב בסיפא דברים הבאים. ויש לדחות שכבר אפשר דכתוספות ס\"ל ודברים הבאים דקתני היינו כל דברים הבאים ולכן אני אומר שאין בדברי רבינו הכרע: \n\n" + ], + [ + "בשבתות ובימים טובים וכו'. משנה שם (ברכות מ\"ב) בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון ובגמרא אמר רבה בר מרי אריב\"ל לא שנו אלא בשבתות ובימים טובים ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ ובשעת הקזת הדם הואיל ואדם קובע סעודתו על היין אבל בשאר ימות השנה ברך על היין שלפני המזון לא פטר את היין שלאחר המזון כך היא גירסת הרי\"ף והיא גירסת רבינו יונה והרא\"ש לא היה כתוב בספרו אלא ל\"ש אלא בשבתות וי\"ט אבל בשאר ימות השנה וכו' וכתבו שע\"פ הגאונים הוגה במקצת ספרים שעת הקזה ושעה שיוצא מבית המרחץ משום דבנדרים משמע שאז גם כן היו קובעים סעודתן על היין: \n", + "בא להם יין וכו'. משנה שם בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו ובגמרא (שם מ\"ג) יהבינן טעמא לפי שאין בית הבליעה פנוי פירוש אין לב המסובין אלא לבלוע. ובירושלמי אמרינן דטעמא שמא יקדים קנה לושט ויסתכן: \n", + "ומ\"ש ואינו פוטר וכו'. שם (מ\"ב:) בעיא ואפליגו אמוראי בפשיטותא ופסק הרי\"ף כמ\"ד דאינו פוטר והרא\"ש כתב רב אמר פוטר רב כהנא אמר אינו פוטר רב נחמן אמר פוטר רב ששת אמר אינו פוטר רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרי אינו פוטר וכן הלכה אע\"ג דקי\"ל הלכה כרב באיסורי מסתמא כיון שכל תלמידיו נחלקו עליו שמעו מרב שחזר בו וקי\"ל רב נחמן ורב ששת הלכה כרב ששת באיסורי עכ\"ל. והטעם שאינו פוטר משום דיין שבתוך המזון הוא לשרות המאכל ושלאחר המזון הוא לשתות ולשתות עדיף ואין יין דלשרות פוטרתו, וכל לאחר הסעודה או לאחר גמר הסעודה או לאחר המזון המוזכר בפרק זה עניינו אחר שגמרו סעודתן ועדיין לא ברכו ברכת המזון דאילו אחר ברכת המזון אין לך דבר שאינו צריך ברכה לפניו ולאחריו שהרי אינו מצטרף עם המזון שלפניו וכן כתב הרי\"ף ופשוט הוא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "נשים ועבדים וקטנים וכו'. משנה פרק מי שמתו (ברכות כ':): \n", + "ומ\"ש וספק יש וכו'. גם זה שם בעיא ולא אפשיטא. \n", + "ומ\"ש אבל הקטנים וכו'. הוא מדין חינוך המוזכר בסוף לולב הגזול וכוונת לשון רבינו כך היא בנשים מספקא לן אם היא מדאורייתא או דרבנן אבל הקטנים ודאי היא דרבנן ופירש\"י דאורייתא דכתיב ואכלת ושבעת וה\"ל מ\"ע שאין הזמן גרמא או דרבנן דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך והיא לא נתנה לנקבות להתחלק ואי משום בנות צלפחד חלק אביהם הוא דנטלו שהיה מיוצאי מצרים: \n\n" + ], + [ + "שלשה שאכלו וכו'. משנה ר״פ שלשה שאכלו (ברכות דף מ״ה): \n", + "ואיזו היא ברכת הזימון וכו'. ג\"ז משנה שם (מ\"ט:) כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו ובגמרא אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל והא דתנן בשלשה והוא אומר ברכו ה\"ק אף ברכו ומ\"מ נברך עדיף: \n", + "ומ\"ש והוא חוזר ומברך. שם (מ\"ו:) להיכן הוא חוזר רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש ורבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק ופירשו התוספות דקאי אהא דאמרינן המברך אומר נברך שאכלנו משלו והמסובין עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו להיכן הוא חוזר המברך לאחר שיענו המסובין חוזר לראש שהמברך חוזר ואומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ורבנן אמרי למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו משלו וכן הלכתא וזה דעת רבינו. \n", + "ומה שכתב והן עונין אמן. לאו למימרא שאם שמעו כל הברכות מתחלה ועד סוף ולא ענו אמן שלא יצאו אלא לומר שמצוה עליהם לענות אמן כדי שיטלו שכר כמברך וכמ\"ש בפ\"א מהלכות אלו: \n\n" + ], + [], + [ + "היו האוכלין וכו'. ג\"ז משנה שם (מ\"ט:) בעשרה אומר נברך לאלהינו אחד עשרה ואחד עשרה רבוא בק' הוא אומר נברך לה' אלהינו באלף אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל ברבוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים, ובגמרא הא גופא קשיא אמרת אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אלמא כי הדדי נינהו והדר קתני במאה אומר באלף אומר ברבוא אומר אמר רב יוסף לא קשיא הא רבי יוסי הגלילי הא ר\"ע אמר רבא הלכה כר' עקיבא דאמר אחד עשרה ואחד עשרה רבוא: \n\n" + ], + [ + "הסועד בבית חתנים וכו'. פ\"ק דכתובות (דף ח') רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא מז' ועד תלתין בין אמר להו כלומר לקרואים מחמת הלולא קראתי אתכם בין לא אמר להו מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו מכאן ואילך א\"ל מחמת הלולא מברך שהשמחה וכו' ואי לא לא וכי אמר להו מחמת הלולא עד אימת אמר רב פפי משמיה דרבא עד י\"ב ירחי שתא ומעיקרא מאימת כלומר מעיקרא מאימת התחלת שמחת החופה מכי רמו שערי באסינתא כלומר משהתחילו לשרות שעורים בעריבת מים להטיל שכר לצורכי חופה, ורמו שערי באסינתא לאו דוקא דה\"ה ענין אחר מצרכי סעודת החופה וז\"ש רבינו משיתחילו להתעסק בצרכי סעודת נישואין: \n\n" + ], + [ + "הכל חייבין בברכת הזימון וכו'. בריש ערכין (דף ג':) תניא הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא לא צריכא דאכלי קדשים סד\"א ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה הוא קמ\"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא לא צריכא דאכלי כהנים תרומה או קדשים וזר אכיל חולין סד\"א הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן לא מצי אכיל לא ליצטרף קמ\"ל דכיון דכהן מצי אכיל בהדי זר מצטרף: \n\n" + ], + [ + "נשים ועבדים וכו'. משנה (ברכות דף מ\"ה) נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. \n", + "ומ\"ש אבל מזמנין לעצמן וכו'. ברייתא שם בראש הפרק נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין ומפרש בגמרא טעמא משום פריצותא דעבדים בנשים או בקטנים והטעם שלא הזכיר הברייתא וקטנים מזמנין לעצמן לפי שהקטנים אינן חייבים בשום מצוה אלא על אביהן מוטל לחנכן וכיון שהיא חברת קטנים אינם מצווים בזימון. \n", + "ומה שכתב ובלבד שלא יזמנו בשם, מדאמרינן כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה גדולים ובני חורין כמו שנתבאר בפרק שמיני מהלכות תפלה: \n", + "אנדרוגינוס מזמן למינו וכו'. כר' יוסי דאמר בסוף פרק הערל (יבמות דף פ') בריה בפני עצמו הוא וכיון שכן אינו מצטרף לא עם אנשים ולא עם נשים כיון שהוא גרוע מהם: \n", + "והטומטום אינו מזמן כלל. כלומר דטומטום לפעמים הוא נקרע ונמצא זכר ולפעמים נקרע ונמצא נקבה ואם המברכים אנשים אינו מצטרף עמהם שמא הוא אשה ואם הם נשים גם כן לא יצטרף עמהם דשמא ימצא זכר ואם הם טומטומים לא יצטרף עמהם דשמא יקרעו הם וימצאו זכרים והוא ימצא נקבה או אפכא: \n", + "קטן היודע למי מברכין וכו'. פרק שלשה שאכלו (ברכות מ\"ז מ\"ח) שקלינן וטרינן טובא בדין צירוף דקטן ואסיקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. וכתב הרי\"ף דכיון דקרי ליה קטן אפילו בן עשר ובן תשע כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו וזה דעת רבינו ומדאמר סתם מזמנין עליו משמע דבכל ענין מצטרף בין לשלשה בין לעשרה: \n", + "והעכו\"ם אין מזמנין עליו. משנה שם (דף מ\"ה): \n\n" + ], + [ + "אין מזמנין אלא על מי שאכל וכו'. משנה שם דמי שאכל פחות מכזית אין מזמנין עליו. \n", + "ומ\"ש שבעה שאכלו פת וכו'. שם (דף מ\"ח) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב ט' שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין אמר רבי זירא בעאי מיניה מרב יהודה ח' מהו ז' מהו אמר לי ל\"ש ששה ודאי לא מיבעיא לי א\"ל רבי ירמיה שפיר עבדת דלא איבעי לך התם טעמא מאי משום דאיכא רובא ה\"נ איכא רובא ואיהו סבר בעינן רובא דמינכר ופירש\"י ר' זירא שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמינכר שפיר בעינן דליכול דגן ואי בעאי מיניה ששה לא היה מתיר וכיון דלרבי זירא מספקא ליה הכי נקטינן וכן פסק הרי\"ף. וכתב עוד הרי\"ף וקאמרי רבנן דוקא לאצטרופי לבי עשרה אבל לבי תלתא אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן. וגרסי' תו בגמרא אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרף ולהוציא את הרבים י\"ח אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. ויש לדקדק בלשון רבינו למה כתב בתחלה אין מזמנין אלא על מי שיאכל כזית פת ולמעלה מאחר שכתב בסוף אבל בג' צריך שיאכלו וכו', וצ\"ל דה\"פ בתחלה כתב דאין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ואח\"כ ביאר דלזמן בעשרה אפשר לזמן אפילו על שלשה שלא אכלו פת ולא נאמר דאין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת אלא בזימון של שלשה: \n\n" + ], + [ + "שנים שאכלו וכו'. שם (דף מ\"ז) רב ושמואל הוו יתבי בסעודה אתא רב שימי בר חייא הוה מסרהב ואכיל כלומר ממהר לאכול כדי להצטרף לזימון ויזמנו עליו א\"ל רב מאי דעתיך לאצטרופי בהדן אנן אכלינן לן א\"ל שמואל אילו אייתי לי ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן. ופרש\"י שמואל חביבן עליו ארדיליא בקינוח סעודה והם כמהין ופטריות ולרב היו חביבין גוזלות ושמואל היה קורא לרב אבא כדי לכבדו. ומשמע דכן הלכה דהא רב נמי לא פליג וא\"כ כל היכא דאי מייתו להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו. ומ\"מ כתבו התוספות שאם אמר הב לן ונבריך שהסיחו דעתם מלאכול אין השלישי מצטרף עמהם: \n", + "וחכם גדול וכו'. גם זה שם והלכתא גדול מברך ואף על גב דאתא לבסוף. וכתבו התוספות שהגדול יכול ליתן רשות לקטן כדא\"ל רבי לרב משי ידך: \n\n" + ], + [ + "שלשה שאכלו וכו'. משנה שם (דף נ') שלשה שאכלו כאחד אינן רשאים ליחלק וכן ארבעה וכן חמשה ששה נחלקים עד עשרה ועשרה אינן נחלקין עד שיהיו עשרים: \n\n" + ], + [ + "שלשה בני אדם וכו'. שם אמר רב הונא ג' בני אדם שבאו מג' חבורות אינן רשאין ליחלק אמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם אמר רבא ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמון עלייהו בדוכתייהו אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו: \n", + "וכתב הראב\"ד ז\"ל לא זימן ממש וכו' לא נועדו יחד תחלה עכ\"ל. כלומר שמלשון רבינו שכתב וזימן משמע שמפרש לא אמרן שאינן רשאין ליחלק אלא בשלא זימנו עם בני חבורתם דלא פקע זימון מינייהו אבל אם כבר זימנו בחבורתם פקע זימון מינייהו ואינן מזמנין ומקשה הראב\"ד דהא ודאי פשיטא ולמה לרבא לאשמועינן אלא הכי פירושו כשרצה כל אחד מאלו לצאת וזימנו עליו ע\"כ שהוא לא היה רוצה להפסיק שהיה רוצה לאכול עוד ונצטרפו שלשה אלו יחד סד\"א אף על פי שזימנו עליהם בני חבורתם כיון שחזרו לאכול יחד צריכין לחזור ולזמן קמ\"ל דכיון דאכילה זו היא גמר סעודה ראשונה ואלו השלשה לא נועדו יחד מתחלה אינם צריכין לחזור ולזמן. ודעת רבינו נראה שהוא כפירוש הראב\"ד ומ\"ש וזימן עניינו שנצטרף עמהם לזימון שרצו לפסוק אבל הוא לא היה דעתו לפסוק וע\"כ אית לן לפרש דשלשה אלו גמרו סעודתן יחד וכדברי הראב\"ד ז\"ל שאם לא כן היאך שייך למימר בהו אינן רשאים ליחלק הא ודאי אין זימון אלא במקום ברכה וכיון שכל אחד צריך לחזור למקום שאכל ולברך היכי שייך למימר בהו אינן רשאין ליחלק ואין לומר דהכא במאי עסקינן כשחבורות רואות זו את זו ואם כן ה\"ל כולהו כחבורה אחת ופשיטא דאי לא אזמון עלייהו שאין רשאים ליחלק כנ\"ל: \n", + "שלשה שישבו וכו'. שם מימרא דר' אבא אמר שמואל: \n\n" + ], + [ + "שתי חבורות שהיו אוכלין וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ואם יש שמש וכו'. שם תנא אם יש שמש ביניהם שמש מצרפן. \n", + "וכתב רבינו והוא שישמעו וכו' וכן כתבו התו' ונ\"ל שלמדו כן מדאמרינן בההיא פירקא (דף נ') אמר רבא כי אכלינן ריפתא בי ריש גלותא מברכין תלת תלת וליברכו עשרה עשרה שמע ר\"ג ואיקפד וניפקו בברכתא דר\"ג איידי דאוושי כ\"ע לא שמעי כלומר שהיו שם מסובין רבים ולא היה קול מברך נשמע בביאור. וכתב רבינו דין זה כשהם שתי חבורות דאז הוא אורחא דמילתא שאין קול המברך נשמע אבל ה\"ה לחבורה אחת כל היכא שאין קול המברך נשמע אין מצטרפין ונ\"ל שאם קול מברך נשמע בברכת זימון אף כי לא נשמע בברכת המזון מצטרפין. \n", + "ומ\"ש רבינו והוא שישמעו שתיהן כל דברי המברך צ\"ל דאברכת זימון קאי דברי המברך דאילו ברכת המזון אם רצה כל אחד לברך לעצמו ש\"ד: \n\n" + ], + [ + "שלשה שאכלו ויצא אחד מהן וכו'. שם (מ\"ה:) אמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו כאחד ויצא אחד מהם לשוק קוראין לו ומזמנין עליו אמר אביי והוא דקרי ליה ועני אמר מר זוטרא ולא אמרן אלא בג' אבל בעשרה עד דניתי ומסיק בגמרא דכיון דבעי לאדכורי ש\"ש בציר מעשרה לאו אורח ארעא. וא\"ת לדעת רבינו דגבי אוכל ירק אם מצטרף מחמרינן טפי בג' מבעשרה אמאי הכא מחמרינן בעשרה טפי מבשלשה י\"ל הכא שאני דכיון דבעי לאדכורי ש\"ש צריך שישב עמהם דליהוו בעשרה אבל לענין הצטרפות בג' שהם מועטים בעינן דכולם יאכלו דגן אבל בעשרה כיון דרובא דמינכר אכלו דגן הוה ליה כאילו כולם אכלו: \n\n" + ], + [ + "שלשה שאכלו כאחד וקדם אחד מהם וכו'. גם זה שם (דף נ') מימרא דרבה תוספאה: \n\n" + ], + [ + "שנים שאכלו כאחד וכו'. ברייתא שם (מ\"ה:) שנים שאכלו כאחד מצוה ליחלק בד\"א בששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. וכתב רבינו והשני עונה אמן משום דכשעונה אמן חשוב כמברך עצמו ושומע ואינו עונה לא חשוב כמברך עצמו כמ\"ש בפ\"א מה' אלו: \n", + "ובן מברך לאביו וכו' עד מברכין לו. ברייתא פרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ח) וטעמא דאמרו תבא לו מארה משום דכיון דאשתו ובניו מברכין לו מפני שלא למד הוא. ובפ' מי שמתו (ברכות כ') אוקימינא לה כגון שלא אכל אביו אלא שיעורא דרבנן הילכך אתי דרבנן ומפיק [דרבנן]: \n", + "וכתב הראב\"ד אין הדברים כתקנן וכו' ואיתא בירושלמי עכ\"ל. טעמו שהוא ז\"ל סובר דלא קיימא לן כההיא אוקימתא דמי שמתו משום דההיא אוקימתא הוא לרב עוירא אבל לדידן דקיימא לן דכזית וכביצה דאורייתא כי תניא בן מברך לאביו ל\"ש לן בין אכל כזית לאכל כדי שבעו והביא ראיה דקיימא לן כזית וכביצה דאורייתא שהרי מוציאין את הרבים י\"ח כלומר מדאמרי' בפ' שלשה שאכלו (ברכות מ\"ה) ולהוציא את הרבים י\"ח עד שיאכל כזית דגן ומשמע ליה שאם אכל כזית דגן מוציא את הרבים אפילו שבעו דהא סתמא קתני להוציא את הרבים וא\"כ מאי שכתב רבינו דבעינן שלא יאכל טפי מכזית ליתא ומשום דקשיא ליה א\"כ ברייתא דקתני בן מברך לאביו היכי מיתוקמא הא אפי' לא אכל אלא כזית מיחייב מדאורייתא והיכי אתי בן דמיחייב מדרבנן ומפיק אב דמיחייב מדאורייתא לכך כתב וברייתא דקתני וכו' כלומר לא מיתוקמא כשהוא יוצא בברכתם אלא הן מקרין אותו והוא עונה אחריהם ויוצא בברכת עצמו דומיא דמתני' דהתם לגבי הלל דאשה עבד וקטן מקרין אותו והוא עונה אחריהם מה שהם אומרים ואיתניא עלה הך ברייתא: \n", + "ודעת רבינו דקי\"ל כאוקימתא דפרק מי שמתו וכרב עוירא דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה וכ\"כ בראש הלכות אלו דמן התורה אינו חייב לברך אלא א\"כ אכל כדי שבעו וההיא דאמרי בפ' שלשה שאכלו ולהוציא את הרבים ידי חובתם עד שיאכל כזית דגן ה\"פ להוציא את הרבים אינו מוציא בשאר אוכלים אפילו מי שאכל שיעורא דרבנן אא\"כ אכל כזית דגן דאז מצי לאפוקי למי שאכל שיעורא דרבנן וההוא דבן מברך וכו' לאו כגוונא דמתניתין מיתנייא אלא כשהן מברכין והוא עונה אחריהם אמן וכן דעת רש\"י והתוספות והר\"ן ז\"ל ומתוך דברי נתבארה תשובת רבינו לחכמי לוניל ששאלוהו יורנו מורנו והלא הלכה רווחת היא שלהוציא את הרבים י\"ח אין מוציא עד שיאכל כזית דגן ואיהו דאורייתא מוציא ינאי וחבריו שאכלו כדי שבען ולגרמיה הוא דעבד שמעון בן שטח שהוציא באחד מן הז' [מינים] עכ\"ל: \n", + "תשובה תימה גדול יש בדבריכם והלא דבר זה בפירוש הוא בפ' מי שמתו א\"ל רבינא לרבא נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן וכו' וזה אין בו ספק והך דאמר עד שיאכל כזית לאפוקי מי שאכל שאר אוכלין וזה ענין אחר הוא אם זה שאכל כזית דגן מוציא מי שאכל כל שובעו או אם אינו מוציא אלא מי שנתחייב מדרבנן כמו שנתבאר בפרק מי שמתו אותן הדברים ברורים ובנויים על עקרי הברכות עכ\"ל: \n", + "ביאור דבריו תימה גדול יש בדבריכם כלומר איך אתם מכחישין דברי דבן ואשה ועבד לא מפקי אלא למי שאכל שיעורא דרבנן והלא דבר זה בפירוש הוא בפרק מי שמתו וכו' כלומר ואין לדחות דבר מפורש בלא מחלוקת מפני דבר אחר שיכול להתפרש בלא מחלוקת כי זה שאמר להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן שהבאתם ראיה ממנו לאו למימרא דבכזית דגן מצי מפיק למי שאכל כל שובעו אלא לאפוקי שאר אוכלין איתמר דהכי איתא בפרק שלשה שאכלו ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא אתא שמעון בן שטח יהבו ליה כסא לברוכי אמר היכי אבריך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו שתייה לההוא כסא יהבו ליה כסא אחרינא ובריך אמר ר' יוחנן שמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד דלעולם אינו מוציא את הרבים י\"ח עד שיאכל כזית דגן ופירש\"י לגרמיה הוא דעבד אין אדם מודה לו עכ\"ל. והדבר ברור דהתם מפני שלא אכל דגן ובא להוציא אחרים בשתיית כוס יין הוא שאמרו לגרמיה הוא דעבד ולא נחת השתא ללמדנו כמה שיעור הדבר שצריך שיאכל כדי להוציא את הרבים י\"ח. ומה שהזכירו כזית היינו לומר שמי שאכל כזית דגן אפשר שיוציא אחרים י\"ח אם לא אכלו כדי שבען אבל מי שלא אכל דגן אע\"פ שאכל שאר אוכלין א\"א להוציא אחרים אע\"פ שהם לא אכלו כדי שבעם וז\"ש ומה ענין אחר הוא כלומר ואינו מענין ההוא דפרק מי שמתו דאילו לענין השיעור שצריך שיאכל כדי שיוכל להוציא אחרים י\"ח אם באכילתו כזית מוציא מי שאכל כדי שובעו או אם אינו מוציא אלא מי שלא נתחייב אלא מדרבנן זה לא נתבאר אלא בפרק מי שמתו שאמרו שאינו חייב בכזית אלא מדרבנן. ומה שאמר אותם הדברים ברורים ובנויים על עקרי הברכות כלומר אם תקשה לדברי למה הזכירו כזית ה\"ל לסתום ולומר להוציא את הרבים י\"ח עד שיאכל דגן אשיבך שאותם דברים ברורים שהם בנויים על עיקרי הברכות שנתבארו בפרק מי שמתו ולפיכך לא חשש ליזהר מלהזכיר כזית: \n", + "ודע שכתבו רש\"י והתוספות בפרק שלשה שאכלו שדעת בה\"ג כדעת רבינו ודחו דבריו משום דהא ינאי וחבריו אכלו כדי שבען ואפקינהו שמעון בן שטח ואע\"ג דלגרמיה הוא דעבד טעמא משום דלא אכל כזית הא אכל כזית ה\"נ עכ\"ל. ובמה שכתב רבינו בתשובה זו נתיישבה דחייה זו: \n", + "ויש לדקדק בלשון רבינו שכתב בתחילה שנים שאכלו כל אחד וכו' ואם היה אחד מהם יודע וכו' ויוצא י\"ח משמע דבכל גוונא יוצא י\"ח דאפילו מי שלא אכל כדי שובעו מוציא את מי שאכל כדי שובעו מדסתים לה סתומי ואח\"כ כתב בד\"א שיצאו י\"ח וכו' ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אשה י\"ח אבל אם אכל ושבע שהוא חייב בברכת המזון מן התורה בין אשה בין קטן אין מוציאין אותם דמשמע שלא כתב חילוק בין אכל כדי שובעו ללא אכל כדי שובעו אלא בעבד אשה וקטן אבל בישראל גדול אפילו לא אכל כדי שובעו מוציא אחרים י\"ח שאכלו כדי שבען דאל\"כ למה לו להזכיר עבד אשה וקטן בחילוק בין אכלו כדי שבען ללא אכלו כדי שבען אלא בכזית ויש לתמוה דמ\"ש הא מהא. ואין לומר דמה שאמר תחלה סתם יוצא י\"ח הוא משום דענה אמן אחר כל ברכה וה\"ל כמברך עצמו והלכך אפילו אכל כדי שובעו יוצא בברכתו של זה שלא אכל כדי שבעו מאחר שענה אמן אבל ההיא דבן מברך לאביו וכו' כשלא ענה אמן דא\"כ לפלוג וליתני בדידה וע\"ק דלערבינהו וליתנינהו, והיה אפשר לומר שדעתו כדעת רש\"י והתוספות והרא\"ש שאפילו לא אכל כדי שבעו מוציא מי שאכל כדי שבעו משום דמן הדין היה שאפילו לא אכל כלל יפטור אחרים שאכלו דכל ישראל ערבים זה לזה אלא שחכמים הצריכוהו שלא יברך ברכת הנהנין אלא א\"כ נהנה אבל קטן ועבד ואשה אינם בכלל ערבות ולפיכך אינן מוציאין אלא למי שחיובו דרבנן. \n", + "ומ\"ש אין מוציאין אותו מי\"ח אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו איש גדול אע\"פ שלא אכל חייב בדבר כמותו מיקרי מטעמא דאמרן אלא שמדבריו בתשובה שכתבתי בסמוך לא משמע הכי אלא דאפילו איש גדול אינו מוציא אחרים שאכלו כדי שבען אלא א\"כ אכל גם הוא כדי שבעו הילכך עכצ\"ל דלא שאני ליה בין עבד קטן ואשה לאיש גדול ונקטה בהני וה\"ה לגדול וסמך אכלל דכייל כל שחייב בדבר מן התורה אין מוציא אותו מי\"ח אלא החייב בדבר כמותו ונקט הכי דמשום דמלתא פסיקתא היא דלעולם אין מוציאין אלא למי שלא אכל כדי שבעו אפילו אכלו הם כדי שבען: \n\n" + ], + [], + [ + "הנכנס אצל אחרים וכו'. ריש פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ\"ה) בא ומצאן כשהם מברכין מהו אומר אחריהם רב זביד אמר ברוך ומבורך רב פפא אמר עונה אמן ולא פליגי אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך ומבורך. אשכחינהו דקאמרו ברוך עונה אמן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל האוכל וכו'. משנה פרק אין דורשין (חגיגה י\"ח) נוטלין ידים לחולין ולמעשר. ובגמרא חולין ומעשר מי בעו נטילת ידים ורמינהי התרומה והבכורים טעונין נטילת ידים משא\"כ במעשר וכ\"ש בחולין ואסיקנא לא קשיא כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי. וסובר רבינו דכיון דהזכירו נהמא דוקא לפת שמברכין עליו המוציא הוא דבעינן נטילת ידים אבל כל מיני דגן שמברכין עליהם במ\"מ אין צריך נטילת ידים אם אין טיבולן במשקה. \n", + "ומה שכתב שצריך נטילת ידים גם כן בסוף. פשוט בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ה): \n", + "אף על פי שאין ידיו וכו'. פ\"ק דשבת (דף י\"ג:) מייתי מתניתין דתנן בסוף זבים אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון וכו' והידים ופירש\"י והידים סתמן קודם נטילתן וכן מבואר במשנה פ\"ז דטהרות: \n", + "וכן כל דבר שטיבולו במשקה וכו'. פרק ע\"פ (פסחים קט\"ו) מימרא דרבי אלעזר אמר ר' אושעיא ופי' שטיבולו במשקה עניינו שהוא בלול בא' מז' משקין שהם המים והיין והחלב ושמן זית ודבש דבורים וטל ודם ופירש\"י אע\"ג דקי\"ל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח כיון דאיכא משקין וקי\"ל כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ה\"ל הנך משקין כמו נהמא וצריך ליטול כמו בנהמא. והתוספות כתבו דהך נטילה לאו משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא משום שלא יטמא משקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן ולפסול גופו כדמשמע בפ\"ב דחולין: \n\n" + ], + [ + "כל הנוטל ידיו וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ו) אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים רבא אמר מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אמר ר' אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה אמר ליה רבא לרב נחמן מאי משמע דכתיב וידיו לא שטף הא טבילה בעי ה\"ק ואחר שלא שטף טמא. ופירש\"י מפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיו הונהגה בחולין. מצוה לשמוע דברי חכמים שתקנוה רבא אמר דאורייתא היא מצוה כר' אלעזר בן ערך עכ\"ל. ואע\"ג דכל היכא דפליגי אביי ורבא נקטינן כרבא מ\"מ כתב רבינו שזו מצות חכמים וכו' משום דס\"ל ז\"ל כמו שכתבו התוספות מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך פי' דאסמיך ליה קרא דלאו דרשה גמורה היא וגם רש\"י כתב דאסמכתא בעלמא היא וא\"כ בין לאביי בין לרבא טעמא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים: \n", + "ומה שאמר בין לק\"ש בין לתפלה: ומים אחרונים אין מברכין עליהם. כך כתב ה\"ר יונה בפרק אלו דברים בשם רבני צרפת ורב עמרם גאון: \n", + "כתב הראב\"ד אני שמעתי וכו' וכן חברתי בחבורי ועיקר עכ\"ל: \n", + "והנה התוספות בפרק כל הבשר כתבו שבה\"ג סובר שאינן טעונין ברכה דברי ה\"ג הם ודברי קבלה ורב עמרם כתב שאין מברכין עליהם לא בלשון נטילה ולא בלשון רחיצה ולא בלשון שטיפה ונתן סימן לדבר בשמתא נר\"ש. \n", + "ומה שכתב שאינן אלא מפני הסכנה היינו שמא יסמא עיניו כמ\"ש בסמוך. \n", + "ומה שכתב ולפיכך צריך להזהר כדאמרינן חמירא סכנתא מאיסורא: \n\n" + ], + [ + "נטילת ידים וכו'. ברייתא פרק כל הבשר (חולין דף ק״ה) ואמרינן התם בגמרא דה״מ בין תבשיל של בשר לתבשיל של בשר או בין תבשיל של גבינה לתבשיל של גבינה אבל בין תבשיל של בשר לשל גבינה חובה נינהו. וכתב סמ״ג ובנטילה שעושין בין גבינה לבשר אין טעונין ברכה שאין זה אכילה אלא כעין ניקור חלב ומליחת בשר: \n", + "וכל הנוטל ידיו וכו'. (שם ק\"ו) אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא לא אמרו נ\"י לפירות אלא משום נקיות סבור מינה חובה הוא דליכא הא מצוה איכא אמר ליה רבא לא חובה ולא מצוה אלא רשות ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. ופסק רבינו כרב נחמן דבתרא הוא ואע\"ג דרבא אמר רשות לאו אליבא דנפשיה אמרה אלא לפרושי מילתיה דרבי אלעזר ולענין דינא אפשר דכרב נחמן ס\"ל. ועוד דאוקמינן בפרק אין דורשין (חגיגה י\"ח:) הא דתנן התרומה והבכורים טעונין נטילת ידים מה שאין כן במעשר וכ\"ש בחולין באכילה דפירות דאמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח אלמא דכוותיה קי\"ל: \n", + "כל פת שהמלח בו צריך נטילת ידים באחרונה: כתב הראב\"ד עשה זה וכו' קלקל עלינו את הלשון עכ\"ל. ואני אומר שאם נוסחת ספרנו אמיתית קשה מנ\"ל לרבינו דפת שהמלח בו טעון מים אחרונים ועוד קשה למה לא הזכיר דין כל מלחא המוזכר בפרק כל הבשר (חולין ק\"ה) ובסוף פ\"ק דעירובין (דף י\"ז) א\"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי כל מלחא מאי א\"ל לא מיבעיא ופירש\"י כל מלחא מדד מלח כמו וימודו בעומר וכלו בעומרא מאי צריך ליטול אחריו או לא ועוד מה היתה השגת הראב\"ד שכתב עשה זה כנגד כו' כייל מיכל והשיג עליו קלקל עלינו את הלשון שאין דין שכתב רבינו דומה לכייל מיכל כלל אלא אם נאמר שעלה על דעתו של הראב\"ד שרבינו היה מפרש כייל מיכל מלשון אכילה כלומר אכל פת שהמלח בו וזה דוחק וזר ואם באנו לשבש הספרים ולגרוס כל את המלח צריך נטילת ידים באחרונה וכמו שנזכר בפרק כל הבשר ובסוף פ\"ק דעירובין וכן מצאתי בספר מוגה שכתוב בו כל את המלח קשה א\"כ מה היתה כוונת הראב\"ד כשהשיגו. ואפשר לומר שמשיגו שה\"ל לכתוב מדד את המלח ולא כל את המלח שהוא לשון בלתי מובן לכל וזו אינה השגה דלישנא דגמרא נקט וגם לישנא דקרא הוא וכל בשליש: \n", + "ומ\"ש או מלח שטבעו וכו'. משום דאיכא למימר בא\"י הוא דמשתכח מלח סדומית שסדום קרובה להם אבל בשאר ארצות לא חיישינן ובעלי הגמרא שהיו בבבל משמע דהוו חיישי להכי לכך כתב או מלח שטבעו כמלח סדומית: \n", + "ובמחנה פטורים וכו'. משנה ספ\"ק דעירובין ארבעה דברים פטרו במחנה מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב ובגמרא אמר אביי לא שנו אלא מים ראשונים אבל אחרונים חובה: \n\n" + ], + [ + "עד היכן היא נטילת ידים וכו'. ברייתא פרק כל הבשר (חולין ק\"ו) ת\"ר נטילת ידים לחולין עד לפרק לקידוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק אמר רב עד כאן לחולין עד כאן לתרומה ושמואל אמר ע\"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא ורב ששת אמר ע\"כ בין לחולין בין לתרומה לקולא ואמר בר הדיא דרבי אמי ור' מיישא בר בריה דריב\"ל כשמואל ס\"ל ופירש\"י לחולין עד הפרק השני שבאמצע האצבעות לתרומה עד הפרק השלישי שהוא בגב היד לקידוש ידים ורגלים מן הכיור עד הפרק העליון שהוא חבור היד והזרוע ע\"כ לחולין מראה היה בידו כמו שפי'. ולפי זה עד סוף האצבעות סגי לחולין לדעת שמואל שמחמיר יותר מכולם. אבל הרי\"ף גורס בברייתא לחולין עד לפקק וכתב ואסיקנא עד לפרק בין לחולין בין לתרומה ופי' רבינו יונה דבהכי פליגי אמוראי שרב גורס עד לפקק ומ\"ה קאמר דלחולין עד הקשרים שבסוף האצבעות שבולטים כשאדם כופף באצבעותיו ולתרומה ולקידוש ידים עד הפרק דהיינו סוף היד ורב ששת מיקל יותר דלתרומה נמי סגי עד הקשרים שבסוף האצבעות כמו לחולין ושמואל גריס בכולהו לפרק ומ\"ה קאמר דל\"ש בין לחולין בין לתרומה בכולהו עד סוף היד והא דלא ערבינהו בברייתא משום דחדא חדא שמעינהו וגרסינהו, ורבינו כתב סתם עד הפרק ואין בדבריו הכרע אלא שיש לנו לומר דמסתמא כשיטת הרי\"ף רביה אמרה דסבר עד הפרק היינו סוף היד מקום חיבורה עם הזרוע: \n", + "וכמה שיעור המים וכו'. הכי משמע בריש מסכת ידים ובפרק כל הבשר (חולין דף ק״ז) א״ל ר״ש לאמימר קפדיתו אשיעורא כלומר שיהא במים רביעית א״ל אין: \n", + "וכל שחוצץ בטבילה וכו'. ברייתא פרק כל הבשר (חולין ק״ו) וכבר ביאר רבינו דברים החוצצים בטבילה פ״ב הלכות מקואות עיין עליו: \n", + "וכל העולה למדת מקוה וכו'. בפי\"א מהלכות מקואות כתב שדברים העולים למדת מקוה הם השלג והברד והכפור והגליד והמלח וטיט הנרוק וכתב עוד שם שאפילו הביא שלג בתחלה והניחו בשוקת וריסקו שם הרי זה מקוה שלם וכשר וכל זה שנוי בפ\"ז דמקואות. וכתב רבינו עוד שם כלי שהיה בו רביעית מים כשרים לנטילת ידים ונתן לתוכו מעט מים פסולים לנטילת ידים הרי אלו כשרים נטל מן הכלי כשיעור שנתן ונשארה רביעית בלבד כשהיתה הרי זו פסולה מפני שהמים הפסולים השלימו שיעור הרביעית וטעמו מדגרסי' בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ב) אמר ר\"ל כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור למי רביעית אינו משלים למעוטי מאי אמר רב פפא למעוטי נתן סאה ונטל סאה: \n\n" + ], + [ + "כל הצריך נטילת ידים וכו'. ומדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ו) בחמי טבריא במקומם כ\"ע לא פליגי וכמ\"ש בסמוך אלמא טבילה מהניא בהו וכן בפ\"ק דידים תנן דמים שנפסלו משתיית הכלב בקרקעות כשרים והיינו ודאי מדין טבילה ובפרק אין דורשין (חגיגה י\"ח) תנן נוטלין לידים לחולין לתרומה ולקדש מטבילין וכיון דמדין טבילה אתי עלה פשיטא דבעינן דליהוי בהו שיעור מקוה וזהו שאמר \n", + "רבינו ואם הטבילן במים שאין בהם שיעור מקוה ובפ\"ק דמקואות הביא רבינו תוספתא דתני כל מקום שאדם טובל ידים וכלים טובלין אין אדם טובל אין ידים וכלים טובלין: \n", + "כתב סמ\"ג המטביל ידיו אין צריך שטיפה שתי פעמים ולא ניגוב ולא להגביה ידיו כדתניא בפרק שני דידים וכתב מהר\"י ן' חביב ז\"ל שלזה נתכוון רבינו במ\"ש כל הצריך נטילת ידים והטבילם אינו צריך דבר אחר: \n", + "ודע דהא דמצריך רבינו שיעור היינו במים שאינם נובעים שאינן מטהרים אלא באשבורן ולכך לא הזכיר כאן אלא מקוה אבל מי מעין אפילו כל שהוא מטבילין בהם גוף שכולו עולה בהם לדעת רבינו בפרק ט' מהלכות מקואות וכ\"ש שמטבילין בהם את הידים כל שיש במים כדי לכסותם. \n", + "ומ\"ש רבינו שאין המים שאובין וכו': כתב הראב\"ד זה אינו מחוור וכו' אם יש בהם ארבעים סאה בקרקע עכ\"ל. דין זה שכתב הראב\"ד בבעלי קריין הוא במשנה רפ\"ח דמקואות ומכל מקום אין משם הכרח לומר דה\"ה לנטילת ידים כיון דבשאר טמאין אין טובלין בהם. והא דפסל רבינו מים שאובין שבקרקע להטביל בהם את הידים ה\"מ כשלא המשיכום אבל אם המשיכום ש\"ד דהא אפילו לטבול בהם כל הגוף יש מחכמי המערב מורים להכשיר וכמ\"ש רבינו בהלכות מקואות פ\"ד ואף על פי שכתב שלא ראה מי שעשה מעשה בזה היינו להטביל בהם טבילת כל הגוף אבל להטביל ידים בהם לכולי עלמא כשר: \n\n" + ], + [ + "כל הנוטל וכו'. כל זה יתבאר בסמוך: \n", + "וכתב רבינו יונה בפרק אלו דברים שאף על פי שהוא מטביל ידיו יברך על נטילת ידים כיון שטבולו זה מכח חיוב נטילה נעשה אותה אבל להטביל לא יברך שאין טבילה בכלל נטילה ועל הטבילה לא נצטווה מעיקר חיובו. וכתב הרשב\"א שכן עיקר ושכך מצא בתשובת הגאונים: \n\n" + ], + [ + "מים שנשתנו וכו'. פ\"ק דמסכת ידים נפל לתוך ידיו קומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין וסובר רבינו דהוא הדין אם נשתנו מחמת מקומן דמאי שנא: \n", + "וכן אם נתגלו וכו'. פרק שני דע\"ז (דף ל\"ה) תנו רבנן מים שנתגלו לא ישפכם לר\"ה וכו' ולא ירחץ בהם פניו ידיו ורגליו אחרים אומרים מקום שיש סירטא אסור מקום שאין סירטא מותר. ופסק רבינו כת\"ק וס\"ל ז\"ל דכיון דלא ירחץ בהם ממילא פסולין לנטילת ידים ואפילו אם רחץ לא עלתה לו נטילה. ומיהו גלוי האוסר אותן נתבאר בדברי רבינו בהלכות רוצח ושמירת נפש וכתב הטור על דברי רבינו ואיפשר דהאידנא שאין חוששין לגלוי כשרים אף לנטילה ודברים נכונים הם: \n\n" + ], + [ + "כל מים שנעשה בהם מלאכה נעשו שופכין וכו'. פ\"ק דידים עשה בהם מלאכה או ששרה בהם פתו פסולים. ומפרש רבינו דל\"ש בכלים ול\"ש בקרקעות נפסלו לפי ששמם מכלל השופכים מדלא מפליג בין כלים לקרקעות כדמפליג בנפסלו משתיית הכלב וכמ\"ש בסמוך והיינו במים שאינן נובעים אבל במים נובעים או במי מקוה נראה מדברי רבינו דלא נפסלו בכך מדכתב מים שאובין שהדיח בהם כלים וכו' משמע דדוקא בשאובים הוא דפסל: \n", + "הדיח בהם וכו'. משנה שם פ\"ק דידים כלשון רבינו: \n", + "מים שהנחתום וכו'. ג\"ז שם פ\"ק דידים מים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקים פסול שהוא מדיח ידיו בהם כשרים ומפרש רבינו שהוא מדיח ידיו שהוא חופן מהם. ומשמע מדברי רבינו בפירוש המשנה דהיינו כשלא נשתנו המים אבל אם נשתנו פסולים כמו שקדם ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "וכל מים שנפסלו וכו'. ג\"ז שם המים שנפסלו משתיית הבהמה בכלים פסולים ובקרקעות כשרים וכתב הרי\"ף פרק אלו דברים י\"א מים מלוחים שאין כלב יכול ללוק מהם ויש אומרים מים עכורים שקרובים להיות כטיט הנרוק וכתב הרא\"ש בפרק כל הבשר דפירושא קמא עיקר אבל מדברי רבינו נראה שסובר דפירוש בתרא עיקר: \n", + "חמי טבריא במקומן וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ו) חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלים מהם לידים ור\"י אומר כל גופו טובל בהם ידיו לא כל שכן אמר רב פפא במקומן כ\"ע לא פליגי דשרי למישקל מינייהו במנא כ\"ע לא פליגי דאסור כי פליגי דפסקינהו בבת בירתא כלומר חריץ קצר והמים פונים שם ואין שם שיעור מקוה אבל מחוברים למקוה חזקיה סבר גזרינן בת בירתא אטו מנא ור\"י סבר לא גזרינן וכתב הרי\"ף פרק אלו דברים והלכתא כחזקיה דרביה דר\"י הוא. ודע דבגמרא אמרינן כתנאי מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולים בקרקעות כשרים רשב\"א אומר אף בקרקע טובל בהם כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו השתא כל גופו טובל בהם ידיו ורגליו לא כל שכן אלא לאו דפסקינהו בבת בירתא דמר סבר גזרינן בת בירתא אטו מנא ומ\"ס לא גזרינן ומאחר דקיימא לן כחזקיה דגזרינן בבת בירתא כרשב\"א נמי קיימא לן דפסקינהו בבת בירתא פסולים לנטילת ידים ואם כן קשה למה לא כתב רבינו כן בפירוש גבי מים שנפסלו משתיית הכלב. ואפשר לומר דכיון דסתם לן תנא דידים כת\"ק הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא וכסתם מתניתין קיימא לן. ואם תאמר אם כן נימא דהלכתא כר\"י דקאי כת\"ק דסתם לן כוותיה וי\"ל אף על גב דבגמרא אמרינן כתנאי לאו למימרא דלגמרי הוי כתנאי דהא אפשר לדחות ולומר דחזקיה דאמר אפילו כת\"ק דע\"כ לא גזר חזקיה אלא בחמי טבריא שאין פיסולן ניכר שהרי זכים הם ואין טעמם רע ופיסולם הוי מפני שתחלת ברייתן לא היו ראויים לשתיה מחמת חומם ואף על פי שעכשיו נתקררו עודם עומדים בפסולם ולכך אתי למימר דל\"ש בת בירתא מכלי אבל בשאר מימות שנפסלו משתיית הכלב שפיסולם ניכר אם בטעמם אם במראיהם לא גזרינן והא דלא קאמר הגמרא הכי משום דלא משכח תשובה לר\"י דליתי כרשב\"א שתק ומוקי לה כתנאי אבל לענין פסק הלכה כיון דאפשר לאוקמא לחזקיה ככ\"ע כוותיה נקטינן: \n", + "ומה שכתב רבינו דפסולים למים אחרונים מפני שאינן ראויים לשתייה לכאורה היה נראה שאין הכוונה המים שנוטל אחר אכילה דמהי תיתי אלא הכוונה מים שניים הבאים לטהר את המים הראשונים וה\"ה לכל מים הפסולים שפוסלים בין בראשונים בין בשניים וכך כתב רבינו בפ\"ה מהלכות מקואות אבל קשה למה לא כתב כן בתחילת הזכירו פסול המים ועוד דבהדיא כתב בהקדמת מסכת ידים במשנה דלחולין אינו צריך מים שניים ולא כתב בהלכות אלו אלא דיני אוכל פת חולין ובהלכות מקואות כתב דיני אוכל תרומה וכן נראה מדבריו שם ואם כן צריך לומר דמים אחרונים שכתב כאן היינו מים שאחר הסעודה. אבל קשה היאך אשכחן פסול במים שאחר הסעודה ואפשר דלעולם אמים שניים דראשונים קרי אחרונים דאף על גב דלחולין אינו צריך מים שניים מכל מקום צריך להטיל רביעית מים על ידיו ואם הטיל חצי רביעית ממים כשרים לא יטיל חצי רביעית אחרון ממים פסולים ומצינו בלשון המשנה דקרי לשניים אחרון דתנן בפרק שני דמסכת ידים שאין המים האחרונים מטהרים אלא המים שעל גב היד: \n\n" + ], + [ + "יש לנוטל וכו'. משנה פרק שני דידים נטל ידו אחת משטיפה אחת טהורה לשתי ידיו משטיפה אחת רבי מאיר מטמא עד שיטול מרביעית כלומר שאינן טהורות אבל צריך עוד שיטול מים שניים לטהר את אלו ושיהיה במים השניים ההם רביעית סובר רבינו דהיינו לרבי מאיר אבל רבנן פליגי עליה וסברי דנטל לשתי ידיו משטיפה אחת טהור והלכה כוותייהו וכן כתב בפירוש המשנה ועוד דההיא מתניתין לתרומה מיתניא דאילו לחולין א\"צ מים שניים לדעת רבינו כמו שאבאר בסמוך: \n", + "נוטלין ארבעה וכו'. משנה שם (פ\"ב דידים) נוטלים ארבעה וחמשה זה בצד זה או זה על גב זה ובלבד שירפו שיבאו בהם המים. \n", + "ומה שכתב ויהיה באותה השטיפה וכו', מדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ז) אמר ליה רב ששת לאמימר קפדיתו אמנא אחזותא ואשיעורא אמר ליה אמנא ואחזותא קפדינן אשיעורא לא קפדינן דתניא מרביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים ולא היא שאני התם דאתו משיירי טהרה. וכתב רבינו בפירוש המשנה בריש מסכת ידים דה\"פ דהיינו דוקא במים שניים אבל במים ראשונים לא יהיו פחות מרביעית לכל אחד וסבת מה שהקלנו במים שניים והיותם ראויים בפחות מרביעית לפי שהרי כבר נטהרו במים ראשונים והוא אומרם בסבת זה שאני התם דאתו משיירי טהרה ואין אנו צריכין אלא מה שימשח כל היד בלבד הרי בהדיא שצריך רביעית לכל אחד ואחד. ומדברי רבינו שלא הזכיר בהלכות אלו מים שניים נראה שסובר דלפת חולין אין צריך מים שניים שכיון שנטל ידיו מרביעית אפילו בשטיפה אחת טהורות וכן נראה עוד מדבריו בפרק י\"א מהלכות מקואות ומהקדמת פירושו למסכת ידים: \n\n" + ], + [ + "אין נוטלין מים וכו'. משנה פרק קמא דידים אין נותנין מים לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת החבית ומשנה זו נשנית גם כן בפרק חמישי דפרה וכתב שם רבינו וכבר ביארנו בפרק שני מכלים שמחץ ר\"ל הכלי השוקע מאליו בתוכו קערורית והוא אשר נקרא שולי המחץ. ובפרק שני דכלים שנינו חבית דפונה בשולי המחץ וכתב רבינו מחץ הוא כלי גדול מחרס ולו קצה דומה לו כדמיון בית יד והוא שולי מחץ ושוליים הם הקצוות וזאת החבית היא קטנה חקוקה בקצה האחד של מחץ להכניס היד בו בעת הגבהת המחץ ולזה לא תטמא לה שלא נעשה לקבלה עכ\"ל. וכפי זה נראה שאפילו מקבל רביעית אין נוטלין בו לידים לפי שלא נעשה לקבלה וסמ\"ג כתב דטעמייהו לפי שאין מחזיקין רביעית אלא אם כן סומכים אותם בשום דבר שאין יושבין אלא מסומכין וכן כתבו הגהות בשם הרמ\"ך ובסמוך אכתוב שזה מחלוקת רש\"י והתוספות: \n", + "ומה שכתב רבינו ולא בחרסים: ואם תיקן המגופה וכו'. פרק כל הבשר (חולין דף ק\"ז) אמר רבא מגופת חבית שתיקנה נוטלים ממנה לידים חמת וכפישה שתיקנן נוטלים מהם לידים שק וקופה אע\"פ שמקבלים אין נוטלים מהם לידים, ופירש\"י מגופת חבית שתיקנה חקקה לקבל רביעית אף על גב דמעיקרא לאו לאשתמושי בגווה עבידא ואין חללה עשוי לתוכו. והתוספות כתבו נראה דבלא חקיקה היא רביעית אלא שמשופעת ואינה יושבת אלא מסומכת ואין בית קיבול שלה חשוב כיון שאם בא להושיבה בלא סמיכה היו המים נשפכים ולא היה נשאר בה רביעית ותיקנה היינו שמרחיבה מלמטה עד שיושבת שלא מסומכת. ובשק וקופה פירש\"י אין מלאכתן למים דרובן אין מקבלין מים עכ\"ל. וחמת וכפישה הם מיני נודות של עור ותיקון דידהו אפשר דהיינו שיתפור אותן בענין שלא יהיו נקובין כלל. ומספר מצות גדול משמע שעשה להם בית מושב: \n", + "ולא יתן לחבירו וכו'. משנה פרק קמא דידים ולא יתן לחבירו בחפניו מפני שאין נותנין לידים אלא בכלים וכתב שם רבינו לא יתן לחבירו בחפניו שלא ימלא ידיו וישפוך על ידי חבירו אשר רוצה לטהר ידיו: \n", + "וכלים שנשברו וכו'. פרק כל הבשר אמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים ואם כן כי תנן ולא בדפנות הכלים היינו אע\"פ שעדיין מקבל טומאה ואפילו הכי אין נוטלין בהם דאי לאו הכי רבא מתניתין אתא לאשמועינן. ויש לדקדק על דברי רבינו אמאי לא נקט כלישנא דרבא דאמר כלי שניקב בכונס משקה. ונראה לי שהטעם מפני ששיעור זה הוא לכלי המיוחד למשקין אבל אם הוא מיוחד לאוכלים אינו עולה מטומאתו עד שניקב במוציא זית ואם הוא גיסטרא שהוא כלי העשוי לקבל המשקים הדולפים אע\"פ שלא ניקב אלא במוציא משקה טהור כדאיתא בסוף פרק המצניע (שבת דף צ\"ה:) וכמו שכתב רבינו (בפרק י\"ט מהלכות כלים) ורבא אורחא דמילתא נקט דבכלי המיוחד למשקין רגילים ליטול לידים ורבינו רצה לכלול דין כל הכלים בדבור אחד ולכן כתב סתם שאם נשברו שבירה המטהרת אותם מידי טומאתם כל אחד כפי דינו אין נותנים בהם לידים וסמך על מה שכתב בהלכות כלים דין כל כלי וכלי באיזה נקב עולה מטומאתו כנ\"ל: \n", + "ואפשר עוד שדעתו לומר דכונס משקה דנקט רבא אורחא דמילתא נקט שדרך ליטול לידים בכלי חרס ומינה נילף שאם בא ליטול בכלי שטף נקוב שיעור הנקב כשיעור ליטהר מידי טומאה ומפני כך סתם וכתב דבנשבר שבירה המטהרתו מידי טומאה תליא מילתא כל כלי וכלי כדינו. וכתב סמ\"ג שאם ניקב נקב קטן פחות מכונס משקה ומחזיק רביעית למטה מן הנקב ובאים המים דרך הנקב על ידיו טהורות אפס הנוטל מן המים העוברים חוץ לנקב ונופלים דרך שפת הכלי פסולות כיון שבאו על הנקב דמן הנקב ואילך אין תורת כלי עליו אלא למטה מן הנקב יש תורת כלי עליו כיון שלא ניקב בכונס משקה עד כאן לשונו. ומשמע מדבריו שאם ניקב בכונס משקה אפילו שנוטל דרך הנקב לא נטהרו ידיו דאין תורת כלי עליו כלל אפילו מן הנקב ולמטה. אבל הרא\"ש כתב בפרק כל הבשר וכלי שניקב ומחזיק רביעית למטה מן הנקב מותר ליטול דרך הנקב אבל לא דרך פיו דלמעלה מן הנקב לא חשיב כלל וכן כתב בספר התרומה ומשמע דבכל נקב אמרו אפילו הוא יותר מכונס משקה. ובתרומת הדשן נסתפק בדברי רבינו אם הם דוקא בניקב בכונס משקה בשוליו שאינו מחזיק רביעית למטה מן הנקב אבל אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה כשר או (אי) אפילו בכה\"ג נמי פסול. ונראה דמאי דמספקא לתרומת הדשן פשיטא ליה לטור דלדעת רבינו אינו נפסל בניקב בכונס משקה אלא אם כן אינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה כשר ולישנא דרבינו הכי דייק שכתב כלי שנשבר ולא כתב כלי שניקב דכיון דאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה הרי הוא כאילו נשבר דמטעם זה הוא עולה מטומאתו בכך. וכן מצאתי להרשב\"א שכתב בתורת הבית וזה לשונו כלי שניקב נקב גדול עד שהוא מכניס משקים כשאדם מושיבו על המים הרי זה פסול במה דברים אמורים בזמן שניקב בשולי הכלי עד שאינו מקבל רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם מקבל רביעית מן הנקב ולמטה כשר במה דברים אמורים בכלי שאין שבירה זו מעלה אותו מטומאתו אבל כלי שניקב או נשבר שבר המעלה אותו מטומאתו פסול לפי שאין זה כלי אלא שבר כלי עכ\"ל. נראה דמשכחת לה כלי העולה מטומאתו בניקב פחות מכונס משקה כגון שהוא גיסטרא וכדאמרינן בסוף פרק המצניע שהוא עולה מטומאתו בניקב במוציא משקה וכתבו רבינו בפרק י\"ט מהלכות כלים ומדברי רבינו שם נראה שהוא סובר כדברי הרשב\"א דבסתם כלים דניקבו בכונס משקה מעלה אותן מטומאתם דוקא כשאין מחזיקין רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם הם מחזיקין רביעית עדיין שם כלי עליהן שאפילו שבר כלי אם הוא מחזיק רביעית כתב שהוא מטמא בפרק שני ובפרק שלישי דמסכת כלים ואע\"פ שכתב בפרק זה אין נוטלין לידים בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא בחרסים ולא במגופת החבית לאו משום שבר כלי פסל להו אלא מפני שאינן מקבלין שלא מסומכין דומיא דמגופת חבית דנקט בהדייהו. ואע\"פ שכתב ואם תיקן המגופה לנטילה נוטלים ממנה לידים הוא הדין דמהני תיקון לאידך אלא לישנא דרבא נקט דאמגופה אמרה בפרק כל הבשר דאם תיקנה נוטלין ממנה לידים ורבא חדא מנייהו נקט והוא הדין לאינך אי נמי לרבותא נקט מגופה אע\"פ שאין חללה עשוי לקבלה מהניא בה תיקון וכל שכן לדפנות כלים ודומיהם: \n\n" + ], + [ + "בכל הכלים נוטלים לידים ואפילו בכלי גללים וכלי אדמה וכו'. משנה פרק קמא דמסכת ידים בכל הכלים נוטלין לידים אפילו בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה כלומר אע\"פ שכלי גללים אינן מקבלין טומאה וכן כלי אדמה והם כלי חרס שלא הוסקו בכבשן וגם הם אין מקבלין טומאה נוטלין מהן לידים: \n", + "ומה שכתב והוא שיהיו שלמים, כבר נתבאר והוצרך לכתוב כאן רבינו זה משום דלא תימא כי חיישינן לשבירה דכלי היינו בכלים המקבלים טומאה דכיון דמעיקרא מקבלי והשתא לא מקבלי בטלו מתורת כלי אבל כלי גללים וכלי אדמה כיון דמעיקרא נמי לא מקבלי טומאה השתא נמי כי ניקבו לא בטל מהם תורת כלי קמ\"ל דלא מפלגינן כיון דגמרא לא מפליג בינייהו: \n", + "כלי שאינו מחזיק רביעית או אין בו רביעית וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ז) אמר רבא כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים איני והא אמר רבא כלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים הא מחזיק אע\"ג דלית ביה לא קשיא הא לחד הא לתרי דתניא מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואף לשנים שמעינן מהא דלחד תרתי בעינן שיחזיק רביעית ושיהיה בו רביעית: \n\n" + ], + [ + "הכל כשרים וכו'. סוף פרק קמא דמסכת ידים הכל כשרים ליתן לידים אפילו חש\"ו מניח חבית בין ברכיו ונוטל ומטה החבית על צדה ונוטל והקוף נוטל לידים ר' יוסי פוסל בשנים אלו. ופירש רבינו הקוף בלשון ערב קד\"ר אמר ר' יוסי שהוא פסול בששפך המים על היד וכן אינו ראוי אצלו שיטה הכלי וישפכו המים ממנו על הידים ויהיה האדם עצמו אשר הטה אותם עד שישפכו המים על ידו ואין הלכה כר' יוסי: \n", + "וכתב הראב\"ד והלא אמרו בגמרא דחולין וכו' אבל הקוף ולא כלום עכ\"ל: \n", + "וי\"ל שדעת רבינו לומר דהא ודאי כת\"ק קי\"ל ומ\"ש בגמרא דבעינן דליתו מכח גברא לאו למעוטי כי אתו מכח קוף אלא למעוטי כי אתו מנפשייהו בלא כח שום בעלי חיים ואפשר דקוף לאו דוקא אלא ה\"ה לכל ב\"ח אלא דאורחא דמילתא נקט ואפילו תימא קוף דוקא לא אתא למעוטי אלא כי אתו מנפשייהו בלא כח אדם ובלא כח הקוף. וטעמא דר\"י דפסל במטה חבית על צדה משום דבעינן כח אדם וליכא שהרי כשהוא מטה את החבית ומניחה כך מוטה על צדה המים יוצאים מאיליהם ות\"ק מכשיר משום דכיון שהאדם הטה את החבית אפילו הלך וישב לו אח\"כ והחבית שופכת מים כל היום כולו מחמת הטייתו כח גברא הוא ולא דמו לשוקת דהתם כיון ששפך הדלי בשוקת כבר פסק כח אדם וכך הם דברי רבינו שמשון בפרק קמא ועוד דכיון דאיכא כח כלי לא דמי לדין השוקת שכתב רבינו בסמוך דהתם ליכא כלי כמ\"ש. ויש הוכחה למה שכתבתי דכח אדם לאו דוקא שכתב רבינו לעיל בפרק זה כל הנוטל ידיו צריך ליזהר בד' דברים וכו' שיהיו המים באים מכח נותן וכן לקמן בסמוך בדין השוקת כתב שהרי אין כאן נותן על ידיו הרי שלא הקפיד על כח אדם אלא על כח נותן יהיה אדם או זולתו ואע\"פ שבסוף דבריו בדין השוקת כתב עד שנמצאו המים שטפו על ידיו מכח נתינת אדם נמשך אחר לשון הגמרא וכבר גילה דעתו דכח אדם לאו דוקא. ועוד דכשהזכיר כח אדם היינו כשיהיו ידיו קרובות לשפיכת הדלי דהתם קושטא דמילתא היא שבאו עליו מכח אדם אבל ברישא דלא עלתה לו נטילה נזהר מלכתוב שהרי אין כאן כח אדם דהוה משמע דכח אדם דוקא בעינן וכתב שהרי אין כאן נותן על ידיו והא דנקט השוקת שדולה אדם רבותא קאמר אפילו שאדם הוא הדולה לא עלתה לו נטילה וכבר ביאר הטעם מפני שאין כאן נותן על ידיו הא אילו הוה נותן אע\"פ שאינו אדם עלתה לו נטילה ובסוף הלכות מקואות כתב גם כן שאין נוטלים לידים אלא מכח נותן וכן פעמים ושלש באותו פרק הזכיר כח נותן ולא הזכיר כח אדם. וכתב ה\"ר יונה בפרק אלו דברים שכן דעת רב יהודאי גאון דהלכה כת\"ק וכן פסק הרשב\"א בפרק כל הבשר ובת\"ה: \n\n" + ], + [ + "השוקת שדולה וכו'. בפרק כל הבשר (חולין ק\"ז) אמר רב פפא האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא ואי מקרב לגבי דולא דקא אתו מכח גברא נוטלין ממנו לידים ואי בזיע דולא בכונס משקה מילף לייפי ומטביל בה את הידים. ופירש\"י האי אריתא צינור ששופכין לו מים מן היאור בדלי והוא מוליך מים לשדות אין נוטלין ממנו לידים לתת ידיו לתוכו ויקלחו המים לתוכן דלא מכח גברא אתו שכבר עבר כח השופך ואין כאן לא נטילה ולא טבילה נטילה דלאו מכח גברא קא אתו טבילה נמי בצינור ליתא שאין כאן שיעור מקוה ואי מקרב לגבי דולא כשהדולא שופך זה נותן ידיו סמוך למקום שפיכה והמים מקלחים מכח השפיכה לתוך ידיו ש\"ד ואי בזיע דולא בכונס משקה והשופך שופך דרך פיו לצינור והנקב מקלח מאחוריו ליאור מילף לייף הצינור עם היאור ע\"י כלי ומטבילין בצינור את הידים דלאו טבילה חמורה היא ודיה בחיבור זה. והרי\"ף כתב מימרא זו פרק אלו דברים והוא גורס ואי בזיע דולא בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים דלאו כלי הוא וכתב עליו הרא\"ש ולפי זה ג\"כ אין מטבילין בו דלא חשיב חיבור בהכי כי היכי דלא חשיב חיבור לענין טבילת כל הגוף ונראה שכך היתה גירסת רבינו ולא הוצרך לכתוב שאם ניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים לפי שסמך על מ\"ש כלים שנשברו שבירה המטהרת אותם וכו': \n\n" + ], + [ + "מים שנסתפק לו וכו'. משנה פרק שני דמסכת ידים ספק עשה בהן מלאכה ספק לא עשה בהן מלאכה ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן כשיעור ספק טמאים ספק טהורים ספיקן טהור מפני שאמרו ספק הידים ליטמא ולטמא ולטהר טהור: \n", + "ומ\"ש רבינו ספק נטל ידיו וכו'. כן פי' הוא ז\"ל על משנה י\"א דפ\"ד דמסכת טהרות. ואפשר שסובר שזהו מ\"ש בפרק במה אשה (שבת ס\"ב:) אבל משא ולא משא לית לן בה אע\"פ שרש\"י מפרש שם בענין אחר ואע\"ג דאסיקנא התם דלאו מילתא היא לאו משום דדינא הכי אלא כדי שלא יבא לידי עניות וכדמשמע מדמוכח לה מדאמר רב פפא אנא משאי מלא חפנאי מיא וכו' וה\"ה לשאר ספקות דתנן דטהור דכי היכי דלא ליתי לידי עניות מיהא צריך לחזור וליטול: \n", + "כתב הראב״ד אם יש לו מים וכו' והוציא עצמך מן הספק עכ״ל. וי״ל שאם היה כן לא הוו שתקי רבנן מלהזכיר כן ואע״ג דאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ז:) לענין ספק טומאה דאמרינן ליה הרי מקוה לפניך קום טבול שאני ידים שאין להם עיקר בדאורייתא: \n\n" + ], + [ + "מים הראשונים צריך שיגביה ידיו וכו'. פרק קמא דסוטה (דף ד') אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה תנא הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים ודברי רבינו הללו מתבארים במה ששנינו ריש פ' מסכת ידים וכתבו פרק י\"א מהלכות מקואות הידים מתטמאות ומתטהרות עד הפרק כיצד נטל את הראשונים עד הפרק ונטל המים השניים חוץ לפרק וחזרו מחוץ הפרק לידיו ידיו טהורות שהמים השניים טהורים נטל את הראשונים והשניים חוץ לפרק וחזרו לידו נטמאת ידו שהמים הראשונים שחוץ לפרק טמאין מחמת ידיו ואין המים השניים מטהרין מים שחוץ לפרק ולפי שחזרו המים שחוץ לפרק לידיו טמאות עכ\"ל. ונראה מכאן שאם נטל ידיו בשטיפה אחת אינו צריך להגביה ידיו שהרי אין שם מים טמאים שיחזרו ויטמאו את הידים וגם חוץ ליד לא נטמאו דהא טומאתן אינה אלא עד הפרק כנ\"ל ומצאתי סעד לזה שכתב סמ\"ג וראיתי בתוספתא שהמטביל ידיו אין צריך להגביה ידיו ולא לנגב ידיו עכ\"ל. ובודאי טעמם לפי שאין שם מים טמאות וכמו שכתבתי: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ומים אחרונים צריך שישפיל ידיו: כתב הראב\"ד והוא יותר טוב שלא תעבור הזוהמא על מקום שלא הגיע תחלה עכ\"ל. כלומר עוד טעם אחר יש שראוי להשפיל ידיו שאם יגביהם אולי תעבור הזוהמא בכל היד במקום שהיה נקי שהוא לא אכל אלא בראשי אצבעותיו זה נראה לי ברור בכוונתו ובעל מ\"ע הפליג דעתו לדעת אחרת ואין דעתי נוחה בכך: \n", + "מים ראשונים וכו'. ברייתא פרק כל הבשר (חולין דף ק\"ה) ראשונים נוטלין בין בכלי בין ע\"ג קרקע אחרונים אין נוטלין אלא על גבי כלי ואמרי לה אין נוטלין על גבי קרקע איכא בינייהו קינסא. ופירש\"י קינסא שפאי עץ וקסמים למ\"ד כלי הכא לאו כלי הוא למ\"ד אין נוטלין על גבי קרקע ש\"ד. ונראה שרבינו פוסק לחומרא ולא ידעתי למה כיון דמידי דרבנן הוא ואפשר דטעמא משום דלישנא קמא לישנא דגמרא ואידך בלשון אמרי לה. א\"נ י\"ל דמשום דמילתא דסכנתא היא נקט לחומרא דמפרש התם דטעמא דאין נוטלין על גבי קרקע הוי משום רוח רעה: \n", + "מים ראשונים נוטלין וכו'. ג\"ז ברייתא שם מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אחרונים אין ניטלין אלא בצונן מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי ל\"ש אלא שאין היד סולדת בהם אבל היד סולדת בהם אין נוטלין בהם ואיכא דמתני לה אסיפא אחרונים אין ניטלין אלא בצונן אבל בחמין לא אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי ל\"ש אלא שהיד סולדת בהם אבל אין היד סולדת בהן ניטלין מכלל דראשונים אע\"פ שהיד סולדת בהם מותר ופסק רבינו כלישנא בתרא. וכתב רבינו בחמי האור לאפוקי חמי טבריא כמ\"ש בסמוך וצריך דקדוק בלשון רבינו למה כתב אבל אם היו פושרין וכו' שממה שכתב והוא שיהיו חמין וכו' שמעינן לה ואפשר דלהתיר ליטול בהם לכתחלה איצטריכא ליה דלא תיסק אדעתין דלכתחלה לא יטול בפושרים כדי שלא יבא ליטול בחמין: \n\n" + ], + [ + "נוטל אדם ידיו וכו'. ג\"ז שם (ק\"ו ק\"ז) אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו א\"ל רבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידייכו צפרא ואתנו עלווייהו לכולי יומא איכא דאמרי בשעת הדחק אין שלא בשעת הדחק לא ופליגא דרב ואיכא דאמרי אפילו שלא בשעת הדחק נמי והיינו דרב. ופסק רבינו כלישנא דקאמר דאפילו שלא בשעת הדחק שהרי סתם דבריו ולא חילק בין בשעת הדחק לשלא בשעת הדחק וכ\"פ ה\"ר יונה וכתב לא מפני שהוא לשון אחרון שאינו נקרא לשון אחרון אלא כשהלשון הראשון מביא הגמרא בסתם והלשון אחרון בלשון איכא דאמרי אבל היכא ששניהם מביא אותם בלשון איכא דאמרי לא נקרא לשון אחרון אלא הטעם הוא מפני שהנטילה מדרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל. ול\"נ עוד טעם אחר שכל מה שאנו יכולים למעט במחלוקת יש לנו למעט ולהכי נקטינן כלישנא דקאמר אפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב ולא תיקשי להאי לישנא ממאי דאמר רבינא לבני פקתא דערבות אתון דלא נפישי לכו מיא וכו' דמשמע טעמא דלא נפישי להו מיא אבל שלא בשעת הדחק לא דאיכא למימר דה\"ק אתון דלא נפישי לכו מיא אתם צריכין להתנות דאילו הוה שכיח לכו מיא לא הייתם צריכין ליכנס בטורח זה. \n", + "ומ\"ש רבינו והוא שלא יסיח וכו' פשוט הוא ממתניתין דפרק ששי דמסכת טהרות וכ\"כ רש\"י ומתנה עליהם לאכילה ובלבד שיזהר מלטנפם ולטמאם: \n\n" + ], + [ + "לט אדם וכו'. ג\"ז שם (ק\"ז) איבעיא להו מהו לאכול במפה מי חיישינן דילמא נגע או לא ת\"ש דשמואל אשכחיה לרב דקא אכיל במפה א\"ל עבדין כדין א\"ל דעתי קצרה עלי כלומר אסטניס אני שאע\"פ שנטלתי ידי אי אפשי לאכול בידי ואמרינן בתר הכי אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות. ופי' רש\"י התירו מפה לאוכלי תרומה דכהנים זריזים הם ולא נגעי ולא התירו לאוכלי חוליהן בטהרה לפי שאינן למודין להשמר כמו כהנים: \n", + "וכתב ה\"ר יונה ונראה דכ\"ש לשאר בני אדם שאינן אוכלים חוליהם בטהרה ואינן נזהרים כל כך שאין להם לאכול פת וכל דבר שטיבולו במשקה ע\"י מפה דגזרינן דילמא נגעי וזאת היתה דעת הראב\"ד שכתב והלא לא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה בלבד עכ\"ל. אבל דעת רבינו דתרומה וחולין שנעשו בטהרה דינם שוה ברוב הדברים ומן הדין היה לגזור בשניהם דילמא נגעי אלא משום דכהנים זריזים הם לא גזרו בתרומה ומ\"מ שאר חולין שאינן נאכלים בטהרה לא חמירי כולי האי למגזר בהו ותדע דאל\"כ הל\"ל התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי חולין ומדנקט טהרות משמע דלאוכלי טהרות דוקא הוא דלא התירו והא דשמואל אשכחיה לרב וכו' וא\"ל עבדין כדין חולין בטהרה הוא דהוה אכיל ומשום הכי א\"ל עבדין כדין שרב אוכל חולין בטהרה וכדאיתא בירושלמי פרק קמא דשבת ר' חייא מפקיד לרב אי את יכיל למיכל כולי שתא בטהרה אכול ומשום דחולין בטהרה הוה אכיל א\"ל שמואל עבדין כדין ואהדר איהו דעתי קצרה עלי אבל אם לא היה אוכל חולין בטהרה לא הוה אמר ליה שמואל עבדין כדין ולא הוה צריך איהו לאהדורי דעתי קצרה עלי: \n", + "המאכיל לאחרים אינו צריך נטילת ידים וכו'. (שם ק\"ו:) מסקנא דגמרא והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל עצמו אינו צריך נטילת ידים: \n", + "ומ\"ש ה\"ה לאוכל במגריפה וכו'. פשוט הוא וכ\"כ ה\"ר יונה ז\"ל בפרק אלו דברים: \n\n" + ], + [ + "אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו ואע\"פ שהוא נותן לתוך פיו וכו'. ברייתא שם והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו וסובר רבינו דלרבותא נקט לתוך פיו אע\"ג שאינו נוגע וכ\"ש שאסור ליתן בידו: \n", + "ואסור לזלזל וכו'. בפ\"ה דעדיות את מי נידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים: \n", + "אפילו אין לו מים וכו'. למד כן ממעשה דר\"ע בבית האסורים בפרק עושין פסין (עירובין כ\"א). ומכאן אני אומר שמ\"ש רבינו בסמוך לט אדם את ידיו וכו' היינו מי שא\"א לו למצוא יותר אבל כל שאפשר לו למצוא מים ואפילו אין לו אלא כדי שתייה לא יאכל בלא נטילה: \n\n" + ], + [ + "וכל האוכל וכו'. פרק קמא דסוטה (דף ד') מימרא: \n", + "ותכף לנטילת ידים וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות מ\"ב) מימרא דר' חייא בר אשי אמר רב תיכף לנטילת ידים ברכה ופירש\"י לנטילת ידים דמים אחרונים ברכת המזון ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו עכ\"ל. ומשמע מדברי רבינו ורש\"י דלהפסיק בדבור בין מים אחרונים לברכה מותר והטעם שלא פי' תכף לנטילת ידים ברכה שלא יפסיק ביניהם אפילו בדבור משום דלקמן אמרינן אין מסיחין על כוס של ברכה כלומר משמזגו את הכוס אסור לדבר ואם איתא אף קודם שמזג את הכוס אסור דתכף לנטילת ידים ברכה אלא ודאי לא איתמר תכף לנטילת ידים ברכה אלא לענין שלא יאכל וישתה עד שיברך. ונראה שאם אמרו הבו וניטול ידינו מותר לאכול ולשתות ובתנאי שיחזור ויברך בתחלה דלא גרע מגמר בלבו מלאכול שצריך לחזור ולברך כמבואר בדברי רבינו פ\"ד מהלכות אלו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מנהגות רבות וכו'. בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ\"ו) אמר ליה ריש גלותא לרב ששת אע\"ג דרבנן קשישי אתון פרסאי בצורכי סעודה בקיאי מינייכו בזמן שהם שתי מטות גדול מיסב בראש ושני לו למעלה הימנו ובזמן שהם שלש גדול מיסב באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו. אמר ליה וכי בעי לאשתעויי מתריץ תרוצי ויתיב ומשתעי בהדיה אמר ליה שאני פרסאי דמחוי להו במחוג. ופירש\"י ז\"ל בזמן שהם שתי מטות רגילים היו לאכול בהסיבה על צדו השמאלית מוטה ורגליו לארץ איש איש על מטה אחת בזמן שהם שנים גדול מיסב בראש כלומר מיסב תחילה על מטתו ושני לו למעלה הימנו מטת השני לצד מראשותיו של גדול ובזמן שהם שלשה גדול מיסב באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה ממנו לצד מרגלותיו א\"ל רב ששת לריש גלותא וכי בעי לאשתעויי מתריץ תרוצי ויתיב ואם רצה הגדול לדבר עם שני לו צריך הוא לזקוף עצמו ממסיבתו לישב זקוף דכל זמן שהוא מוטה אינו יכול לדבר עמו לפי שהשני לו אחורי ראשו של גדול הוא ופני הגדול מסובין לצד אחר וטוב לו שישב שני לו למטה ממנו וישמע דבריו כשהוא מוטה. במחוג מראים בידיהם ובאצבעותיהם ברמיזה. מים ראשונים מהיכן מתחילין א\"ל מן הגדול כלומר רב ששת א\"ל לר\"ג מהיכן מתחילין פרסיים מים ראשונים אמר ליה מן הגדול. ישב הגדול וישמור ידיו עד שנוטלים כולם אמר ליה לאלתר מייתו תכא קמיה. ופירש רש\"י לאלתר מייתו תכא קמיה שלחן שלו מביאים מיד לפניו ואוכל ולפני כל אחד ואחד היו מביאין שלחן קטן. אמר רב ששת אנא מתניתא ידענא דתניא כיצד סדר הסיבה בזמן שהם שתי מטות גדול מיסב בראש שני לו למטה ממנו בזמן שהם שלש מטות גדול מיסב בראש שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו מים ראשונים מתחילין מן הגדול ופירש\"י מתחילים מן הגדול ולאלתר מעיילי תכא קמיה עכ\"ל. ויש לתמוה על רבינו שכתב סתם שהגדול נוטל ידיו תחלה ולא חילק בין היכא דמייתו תכא קמיה לאלתר להיכא דלא מייתו תכא קמיה לאלתר. ואפשר לומר שסובר רבינו דמאחר דהדר רב ששת למתניתין מים ראשונים מתחילים מן הגדול היינו לומר דלעולם מתחילים מן הגדול ואפילו לא מייתו תכא לאלתר קמיה ואע\"ג דאיהו אקשי לר\"ג ישב גדול וישמור עד שנוטלים כולם מבדק הוה בדיק לר\"ג אבל לפום קושטא כי ישמור ידיו עד שנוטלים כולם לית לן בה והיינו דמתניתין קתני סתם מתחילין מן הגדול ולא מפלגא. ואמאי דתניא שני לו למטה הימנו פירש\"י שאם הוצרך גדול לספר עמו לא יהא צריך לזקוף ובזמן שהן שלשה שני לו למעלה ואם בא לספר מספר עם השלישי ואם בא לספר עם השני לו טוב הוא שיזקוף ואל ישפיל את השני לו לפני קטן ממנו שיהא הוא למטה וקטן ממנו למעלה ממנו. ופסק רבינו כרב ששת: \n\n" + ], + [ + "בעל הבית וכו'. ג\"ז שם (דף מ\"ו) רבי זירא חלש וכי אתפח עבד ר' אבהו סעודתא לכולהו רבנן כי מטא למשרא א\"ל ר' זירא לשרי לן מר א\"ל לא סבר לה מר להא דר' יוחנן דאמר ב\"ה בוצע שרא להו כי מטא לברוכי א\"ל נבריך לן מר א\"ל לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל דאמר בוצע מברך. ואיהו כמאן ס\"ל כי הא דא\"ר יוחנן משום רשב\"י בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך לבע\"ה. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם היו כולם בע\"ה וכו' נ\"ל שכתב כן ליישב הני תרי לישני דאר\"י משום רשב\"י כשיש שם אורח ואידך לישנא דבוצע מברך כשכולן בעלי בית ומסתמא גדול שבהם הוא שבוצע והתוספות גם כן כתבו ליישבם. \n", + "ומ״ש ומשלים הברכה היינו מדאסיקנא בפרק כיצד מברכין (ברכות ל״ט:) והלכתא כרבה דאמר מברך ואח״כ בוצע ופירש״י גומר כל הברכה ואח״כ מפריס הפרוסה דכליא ברכה אפת שלם: \n\n" + ], + [ + "אין הבוצע וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות מ') אמר רבא בר שמואל א״ר חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד רבה בר שמואל איקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא ובצע להדיא אמרו ליה הדר ביה מר משמעתיה אמר לית דין צריך בשש. ונראה שמפרש רבינו כמו שפירש הערוך שבשש שם הליפתן כי היאכל תפל מבלי מלח תרגומו כמא דלא מתאכיל בשש מדלית מלחא ואמר אין פת זה צריך ליפתן וכיון דאין דעתי לאכול עמו ליפתן איני צריך להמתין עד שיביאו ליפתן: \n", + "ואינו בוצע וכו'. נראה דהיינו מדאמרינן בפ\"ג שאכלו (שם דף מ\"ו) בע\"ה בוצע כדי שיבצע בעין יפה. \n", + "ומ״ש ולא פרוסה גדולה הוא מדאמרינן פרק כיצד מברכין (ברכות ל״ט:) ובפרק כל כתבי (שבת קי״ז) ר' זירא הוה בצע אכולה שירותא כלומר בשבת היה בוצע פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה א״ל רבינא לרב אשי והא מתחזי כרעבנותא א״ל כיון דכל יומא לא עביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא. ושנינו במסכת דרך ארץ זוטא פ״ד לא יאחוז פרוסה כביצה בידו בפעם אחת והעושה כן ה״ז רעבתן: \n", + "ואינו בוצע אלא ממקום שנתבשל יפה וכו'. פרק חלק (סנהדרין דף ק\"ב): \n\n" + ], + [ + "מצוה מן המובחר וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות ל\"ט) איתמר הביאו לפניהם פתיתין ושלמים אמר רב הונא מברך על הפתיתים ופוטר את השלמים ור' יוחנן אמר שלימה מצוה מן המובחר אבל פרוסה של חיטין ושלימה מן השעורים ד\"ה מברך על הפרוסה של חיטין ופוטר את השלימה של שעורים ואסיקנא דירא שמים יצא ידי שניהם מניח שלימה בתוך הפרוסה ובוצע ופסק רבינו כר' יוחנן לגבי רב הונא דהא הלכה כר\"י לגבי רב וכ\"ש לגבי רב הונא תלמידו וכן פסקו התוספות. ומפרש רבינו ובוצע משתיהן ומדכתב מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה משמע דבאיכא פתיתין מיירי ומדלא חילק בין פתיתין גדולים לקטנים משמע בהדיא דאפילו בפתיתין גדולים ושלמים קטנים מצוה מן המובחר בשלמים וכדברי המפרשים שכתבו דרב הונא ור\"י בפתיתין גדולים ושלמים קטנים פליגי והלכה כר\"י: \n", + "בשבתות ובי\"ט וכו'. שם ובפרק כל כתבי (שבת קי\"ז:) אמר רבי אבא ובשבת חייב לבצוע על שתי ככרות מ\"ט לחם משנה כתיב אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא אמר לקטו כתיב כלומר דמשמע אחיזה אבל בציעה לא כתיב משנה וכיון דטעמא משום לקטו לחם משנה ודאי דה\"ה לימים טובים דהא מן לא היה יורד בימים טובים כן כתב הרי\"ף בפרק ע\"פ: \n\n" + ], + [ + "הבוצע נותן פרוסה וכו' אלא א\"כ היה אבל. באיכה רבתי: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח בשם הגאונים דבשבת פורס כדרכו שאין אבילות בשבת: \n", + "והבוצע הוא פושט ידיו וכו'. ברייתא פ' שלשה שאכלו (ברכות מ\"ז) הבוצע הוא פושט ידו תחלה ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו: \n", + "ואין המסובין רשאים לטעום וכו'. שם מימרא דרב יהודה בריה דרב שילת משמיה דרב: \n", + "ואין הבוצע וכו'. שם מימרא דרבה בר בר חנה אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין רב חסדא אמר מפי רוב העונין כך הגירסא בספרים אך הרי\"ף ז\"ל גורס אין הבוצע רשאי לטעום עד שיכלה אמן מפי רוב המסובין וכו' והיא גירסת רבינו ודא ודא אחת היא: \n", + "ואם רצה הבוצע וכו'. שם ברייתא כתבתיה בסמוך ואם תאמר כיון דקתני רבינו שאין המסובין רשאים לטעום וכו' מה צורך לכתוב שהבוצע פושט ידו תחילה שכיון שאינן יכולין לטעום עד שיטעום הוא פשיטא שהוא פושט ידו תחלה לטבל בליפתן. ונ\"ל דה\"ק שאחר שטעמו כל המסובין ברכת המוציא אחר כך כשיתחילו לאכול הבוצע פושט ידו ומכניס ידו בקערה תחילה וכן כתבו בתוס' ופירשו עוד דה\"ק אין המסובין רשאים לטעום היינו להקדים ולבצוע מן הפת שבצע המברך אבל אחר שנתן לכל אחד חלקו אין קפידא ועדיין צ\"ע למה איחר רבינו דין זה דאם רצה הבוצע ולא סמכו להבוצע פושט ידו תחילה. לכך נ\"ל שמה שאמרו בברייתא הבוצע פושט ידו תחלה הוא מ\"ש רב יהודה משמיה דרב אין המסובין רשאים לטעום ופירוש דברי רבינו הבוצע הוא פושט ידו קודם המסובין ואין המסובין רשאים לטעום קודם לו וחדא קתני וכיון שהזכיר שהמסובין תלויים בבוצע כתב ג\"כ שהבוצע תלוי במסובין שיכלה אמן מפיהם ואח\"כ חזר והשלים דין הראשון שהבוצע פושט ידיו וכתב ואם רצה הבוצע וכו': \n\n" + ], + [ + "שנים ממתינים זה לזה וכו'. ברייתא שם ופירש רבינו יהונתן ז\"ל שנים ממתינין זה לזה כששותה האחד אבל אם הם שלשה אין ממתינין לו דתרי עדיפי: \n", + "גמרו מהם וכו'. שם (מ\"ה:) בראש הפרק מימרא דרבא ור' זירא שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד ואמרינן התם דרב פפא דפסק לאבא מארי בריה לפנים משורת הדין הוא דעבד ופירש רש\"י אחד מפסיק לשנים אם גמרו השנים סעודתן ורוצים השנים לזמן דרך ארץ הוא שהיחיד יהא מפסיק סעודתו עד שיזמנו עליו וימתין עד ברכת הזן וחוזר וגומר סעודתו אבל שנים אין עליהם להפסיק בשביל היחיד וימתין עד שיגמרו ואפשר שזה דעת רבינו. ואפשר שרבינו ז\"ל מפרש לענין אם היו שלשה אוכלים בקערה אחת ופסק אחד מהם מלאכול אין השנים מפסיקין אלא אוכלים והולכים אבל אם פסקו השנים מלאכול אינו דרך ארץ שיהא האחד אוכל והולך אלא יפסיק והא דרב פפא פסק לאבא מרי בריה היינו שהיו שלשה אוכלים וכיון שפסק אבא מרי מלאכול משך רב פפא את ידו אע\"פ שלא היה חייב עשה כן לפנים משורת הדין כדי להחשיבו: \n", + "אין משיחין בסעודה וכו'. משנה פ' כיצד מברכין (ברכות מ״ב) בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך ובגמרא (דף מ״ג) שאלו את בן זומא מפני מה אמרו בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי ומפרש רבינו דכיון דאין בית הבליעה פנוי אם יענה אמן אולי יקדים קנה לושט ויחנק: \n", + "ואין מסתכלין בפני האוכל ולא במנתו וכו': \n\n" + ], + [ + "והשמש שעומד לפני המסובים וכו'. בפרק אע\"פ (כתובות דף ס\"א) אבוה בר איהי ומנימין בר איהי חד ספי מכל מינא ומינא וחד ספי מחד מינא מר משתעי אליהו בהדיה ומר לא משתעי אליהו בהדיה. ופירש\"י חד ספי מאכיל את השמש מכל מין ומין וחד ספי ליה ממין אחד בתחלת הסעודה לשובע ומשאר המינין משהו עד שיגמור סעודתו עכ\"ל. וממילא משמע שאין השמש אוכל עם המסובים: \n", + "ואם נתנו לו יין וכו'. פרק כל הבשר (חולין ק\"ז:) אמר ר' זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אלא א\"כ יודע בו שנטל ידיו והשמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה ורבי יוחנן אמר מברך על כל פרוסה ופרוסה אמר רב פפא בשלמא דרב ור' יוחנן לא קשיא הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב כלומר דאי איכא אדם חשוב בסעודה בטוח השמש שיתנו לו מכל תבשיל ותבשיל עם פת לאכול אבל יין אולי לא יתנו לו וכל פעם שנותנין לו הוה לי' נמלך. ותימה שרבינו לא חילק בין איכא אדם חשוב לליכא אדם חשוב ואפילו תימא דהא דקאמר דלא פליגי רב ור' יוחנן לא קאמר ליה אלא בדרך בשלמא אבל לפי האמת מפלג פליגי מכל מקום כיון דקיימא לן דהלכה כר' יוחנן לגבי רב היה לו לפסוק דמברך על כל פרוסה. ואפשר לפי שכבר כתב בסמוך שדרך רחמנות הוא ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל א\"כ מסתמא בטוח השמש שיתנו לו מכל תבשיל ותבשיל ולכך אינו צריך לברך דלאו נמלך הוא ודוחק. ואפשר שמכיון שכתב דמברך על כל כוס וכוס מסתמא משמע דהוא הדין ממילא דמברך על כל פרוסה ופרוסה מאחר דלא סיים בה דאינו מברך על כל פרוסה ופרוסה: \n\n" + ], + [ + "יצא אחד מן המסובין וכו'. פרק אמר להם הממונה (יומא דף ל') ת\"ר הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ ונכנס מפני חשד אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל שתי ידיו ומחזיר הטפיח על האורחים אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס דמידע ידעי דאנינא דעתיה. פירש\"י נוטל ידו אחת אותה ששפשף בה ניצוצות. נוטל שתי ידיו דכיון שהפליג שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והן עסקניות. ומחזיר הטפיח על האורחים פך שיוצקים ממנו מים על הידים מחזירו על האורחים המסובים והשמש מחזיר עליהם ואומר יש בכם הצריך ליטול ואין זאת אלא להודיע שנטל זה שנכנס את ידיו. לא אמרן אלא לשתות פירש\"י וצריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו. מידע ידעי דאנינא דעתיה ולא חשדי ליה. ורבינו נראה שהיה גורס ומחזיר פניו לאורחים וה\"פ נכנס ויושב במקומו ונוטל שתי ידיו וכשהוא נוטל מחזיר אחוריו לאורחים כדי שיטול שאין דרך ארץ לרחוץ על השלחן ואחר כך מחזיר פניו לאורחים ודרך ארץ זה שלא ירחוץ על השלחן השמיענו במה ששנה ומחזיר פניו לאורחים. ורבינו יהונתן כתב בסוף פרק אלו דברים וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ שמא יחשדו אותו שלא נטל ידיו אלא נוטל ידיו לפניהם ואין די לו בזה שמא אחד מן החבורה עסק באכילה ולא ראה חזרתו וראה יציאתו וכשיתן אל לבו יחשדנו ולפיכך צריך כשירחוץ שיחזיר פניו לאורחים: \n\n" + ], + [ + "אין מניחין בשר חי וכו'. בפרק שלשה שאכלו (ברכות נ':) ת\"ר ארבעה דברים נאמרו בפת אין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת ואין מזרקין את הפת ואין סומכין את הקערה בפת. כלומר אין מניחין בשר חי על הפת משום דממאיס ואין מעבירין כוס מלא על הפת שמא ישפך מהיין על הפת וימאס ואין סומכין את הקערה בפת שמא ישפך המרק על הפת וימאס ואותביה התם ברייתות אהדדי דבחדא תניא כשם שאין מזרקים את הפת כך אין מזרקים את האוכלים ובאידך תניא אע\"פ שאין מזרקין את הפת אבל מזרקין את האוכלים ותירצו לא קשיא הא במידי דממאיס הא במידי דלא ממאיס. ופירש\"י מידי דממאיס שמתמעך בזריקתו כגון תאנים שבישלו כל צורכם ותותים: \n", + "ומותר למשוך את היין וכו'. גם זה שם ת\"ר ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים. ופירש\"י ממשיכין יין משום סימן טוב ואין כאן משום בזיון והפסד לפי שמקבלין אותו בראש פי הצינור בכלי בימות החמה שאין טיט בדרכים. ודע דמסיים בברייתא אבל לא גלוסקאות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים כלומר שאף בימות החמה הם נמאסין בזריקתן והשמיטה רבינו משום דמילתא דפשיטא הוא: \n", + "ואין נוטלין ידיהם וכו'. שם בסוף פרק שלשה שאכלו. \n", + "ומה שכתב וכן אין מפסידין וכו': \n\n" + ], + [ + "אסור לאורחים וכו'. ברייתא פרק גיד הנשה (חולין דף צ\"ד) אין האורחים רשאים ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית אלא אם נטלו רשות מבעל הבית ומעשה באחד שזימן שלשה אורחים בשני בצורות ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים בא בנו של בעל הבית נטל אחד מהן חלקו ונתנו לו וכן שני וכן שלישי בא אביו של תינוק מצאו שעוזק אחד בפיו ושתים בידו חבטו בקרקע ומת כיון שראתה אמו עלתה לגג ונפלה ומתה אף הוא עלה לגג ונפל ומת. וביאור דברי רבינו שאולי אין לו אלא מה שהביא לפניהם ובחשבם שיש לו להביא עוד יתנו מה שלפניהם לבנו של בעל הבית ונמצא בעל הבית מתבייש: \n", + "לא ישלח אדם לחבירו וכו'. גם זה ברייתא שם לא ישגר אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה ומעשה באחד ששיגר לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה והלך וזימן עליה אורחים ונכנסו מצאה שהיא של יין וחנק את עצמו. ופירש\"י ושמן צף על פיה כסבור שהכל שמן ומזמן עליו אורחים ובטוח שיש לו שמן הרבה לצורכן וחנק את עצמו שלא היה לו מה להאכילם ובוש מהם: \n\n" + ], + [ + "גמרו מלאכול וכו'. משנה ברכות (דף נ\"א) פרק אלו דברים ב\"ש אומרים מכבדים את הבית ואחר כך נוטלין לידים וב\"ה אומרים נוטלין לידים ואח\"כ מכבדין את הבית ובגמרא (דף נ\"ב) מאי טעמא משום פירורין וב\"ה אומרים אם שמש ת\"ח הוא נוטל פירורין שיש בהם כזית ומניח פירורין שאין בהם כזית מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן פירורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד אמר רבי יוסי בר חנינא אמר רב הונא בכולי פירקין הלכה כב\"ה בר מהא דהלכה כב\"ש ורבי אושעיא מתני איפכא ובהא נמי הלכה כב\"ה ופירש\"י מתני איפכא מפיך בהאי סיפא דב\"ש לב\"ה ודב\"ה לב\"ש וקבע בהא נמי הלכה כבית הלל: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח בדוכתא אחרינא אמרינן נשוורי בביתא עניותא בביתא. ופירוש נשוורי פירורין שאין בהם כזית: \n\n" + ], + [ + "הביאו לפניהם מים וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות מ״ב) תנן והוא כלומר המברך ברכת המזון מברך על המוגמר ובגמרא (דף מ״ג) מכלל דאיכא עדיף מיניה ואמאי הואיל ונטל ידיו תחלה באחרונה מסייע ליה לרב דאמר רב חייא בר אשי אמר רב הנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה וכבר קדם לרבינו בראש הפרק שאם כולם בעלי בית גדול שבהם מברך וסובר רבינו שמה שאמרו שהנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה היינו מטעם שגדול מברך ואין ראוי לגדול שישב וידיו מזוהמות עד שיטלו וכדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ״ו:) שאמר רב ששת לריש גלותא יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן בתמיהא וכיון דמדינא גדול מברך אפילו כשנתן רשות לקטן ממנו לברך המברך נוטל ידיו תחלה דבמקום גדול קאי וכדאיתא פרק שלשה שאכלו רב ורבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמיה דר' אמר ליה רבי לרב קום משי ידך חזייה דקא מרתת אמר ליה [ר״ח] בר פחתי עיין בברכת מזונא קאמר לך ומשמע דרב משא ידיה קודם רבי ומפני שהיה המברך: \n", + "וכתב הראב\"ד איני יודע מהו זה וכו' בין תבין עכ\"ל. כלומר דבפרק שלשה שאכלו אמר רב ששת אנא מתניתא ידענא כיצד סדר הסיבה וכו' מים אחרונים בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול ובזמן שהם מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעים אצל חמשה וחוזרין ומתחילין מן הגדול ולמקום שמים אחרונים חוזרים לשם ברכה חוזרת. ופירש\"י בזמן שהם מאה לאו דוקא דהוא הדין עשרה ולכל יותר מחמשה שגנאי הוא שיסלקו השלחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין שם יושב ובטל עד שיטלו כולם לפיכך כשהם יותר מחמשה מתחילין מן הקטן היושב בסוף ואין מסלקין השלחן מלפני הגדול עד שיגיעו המים לחמשה שאצלו וחוזרים ומתחילין מן הגדול ונוטלין שולחן מלפניו. למקום שמים אחרונים חוזרים כשמגיעים לחמשה אם נטל הגדול הוא מברך ואם צוה ליטול קודם לו הוא מברך הנוטל ידיו באחרונה תחלה אותו שנוטל בתחלת החמשה אחרונים קורא תחלה באחרונה וזה דעת הראב\"ד וסובר לפסוק כהא מתניתא והוא משיג על רבינו למה לא כתב הא דמתחילין מן הקטן עד שהוא מגיע אצל חמשה וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דההיא מתניתא איתניא בימיהם כיון שנטל זה ידיו מיד מסלקין השולחן מלפניו כדפירש\"י אבל השתא שאין מסלקין השולחן מלפני אותו שנטל ידיו אפילו הם מאה גדול נוטל ידיו תחלה כדי שלא ישב וידיו מזוהמות: \n", + "ואין מכבדין בדבר זה וכו'. (שם דף מ\"ז) תנו רבנן אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות. \n", + "ומ\"ש אלא בפתח הראוי למזוזה. (שם מ\"ז) מימרא דרבי יוחנן: \n", + "ומ\"ש ובשעת כניסה. [בדא\"ז] אין מכבדין ביציאה: \n\n" + ], + [ + "מי שבירך ברכת המזון וכו'. משנה פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ד) היו יושבין לאכול כל אחד ואחד מברך לעצמו היסבו אחד מברך לכולם בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לאחר המזון אחד מברך לכולן והוא אומר על המוגמר אע״פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה כלומר לאחר ברכת המזון שאינו מצורכי סעודה אפילו הכי כיון שמברך ברכת המזון מברך גם את זו: \n", + "וכתב הראב\"ד אע\"פ שלא בירך וכו' כדאיתא בירושלמי עכ\"ל. כלומר דס\"ל ז\"ל דמיירי שהביאוהו באמצע הסעודה וכבר נתן הגדול רשות לברך והוא מברך על המוגמר ואע\"פ שאין מביאין אותו כלומר שאין דרך להביאו אלא לאחר הסעודה ואז היה אחד מברך וכבר עברה מעלתו של זה עכשיו שהביאוהו בתוך הסעודה אותו שנתנו לו רשות לברך ועדיין לא עברה מעלתו מברך על המוגמר. ופשט הירושלמי מסייע להראב\"ד דמשמע דמיירי שבא בתוך הסעודה וכמו שפירש ה\"ר יונה ז\"ל אך רבינו אינו פוסק כירושלמי משום דפשטא דמתניתין ודגמרא דידן משמע דבבא לאחר הסעודה עסקינן ועוד שאין דרך לתת רשות לברך קודם גמר סעודה ולכך לא קי\"ל כירושלמי ועוד שהירושלמי יש לפרשו דלא קאי אמתני' דמתני' פשיטא דבמוגמר דאחר הסעודה מיירי אלא לפי שהזכירו במשנה מוגמר שאחד מברך לכולן ולא חילק בין בא בתוך הסעודה לבא אחר הסעודה דהכי ה\"ל למיתני הביאו להם מוגמר בתוך הסעודה כל אחד וא' מברך לעצמו לאחר הסעודה אחד מברך לכלן ומדלא תני הכי אלמא דאפילו בא בתוך הסעודה אחד מברך לכולן ומשני מוגמר כולן מריחין וכיון שכולם נהנין ביחד אחד מברך ופוטר את האחרים בשמיעתן בלא עניית אמן אבל ביין כיון שאין כולם נהנין כל אחד ואחד מברך לעצמו ולכן סובר רבינו דמתניתין כפשטא בלאחר הסעודה: \n\n" + ], + [ + "אם היה שם יין וכו'. (שם דף מ\"ג:) תנו רבנן הביאו לפניהם שמן ויין בית שמאי אומרים אוחז את השמן בימינו ואת היין בשמאלו ומברך על השמן וחוזר ומברך על היין ובית הלל אומרים אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו מברך על היין ואח\"כ מברך על השמן וטחו בראש השמש ואם שמש תלמיד חכם הוא טחו בכותל מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם ורבינו מפרש שזהו כוס של ברכה הוא והראב\"ד מפרש כרש\"י שכתב שזהו יין שלאחר המזון ואין זה כוס של ברכה ולכך כתב אני תמיה וכו' ואמרו שהיין הוא החשוב עכ\"ל. ואף על פי שרש\"י פירש כדברי הראב\"ד אין דבריהם מוכרחים. ומ\"ש ומה צורך שיהיה טרוד וכו' אינו טענה דאין טירדא לאחוז דבר של ריח טוב המשמח את הלב. וכתב רבינו אם היה שם יין משום דסבירא ליה דברכת המזון אינה טעונה כוס כמו שיתבאר בסמוך. ופירש\"י שמן בימינו לפי שעליו מברך תחלה מברך על השמן בורא שמן ערב. וטחו בראש השמש כדי שלא יצא בידיו מבושמות לשוק שגנאי הוא לתלמיד חכם: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שאין ברכת המזון טעונה כוס וכו'. בסוף פרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ״א) תנא עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה אמר רבי יוחנן ואנו אין לנו אלא ארבעה בלבד הדחה שטיפה חי ומלא וכתב הרי״ף חי עד ברכת הארץ ובברכת הארץ נותן לתוכו מים: \n", + "ומ\"ש רבינו שאין ברכת המזון טעונה כוס. בפרק ערבי פסחים (פסחים קי\"ז:) תנן מזגו לו כוס שלישי אומר עליו ברכת המזון ובגמ' שמע מינה ברכת המזון טעונה כוס אמר ליה רב אסי ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות הואיל ואיכא כל חד וחד נעביד ביה מצוה וכתבו הרי\"ף וכתב עליו הר\"ן וכיון שהביא זה הרי\"ף בהלכותיו נראה שהוא פוסק דברכת המזון אינה טעונה כוס: \n", + "אין משיחין וכו'. סוף פרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ\"א:) אמר רב אסי אין מסיחין על כוס של ברכה. ומפרש רבינו שלא ידברו בעוד שמברך המברך ברכת המזון ורש\"י כתב אין משיחין משאחזו עד שיברך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל פירות האילן וכו'. ר\"פ כיצד מברכין על הפירות (ברכות דף ל\"ה) על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בפה\"ג ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ. ורבינו לא כתב חוץ מן הפת לפי שכבר נתבארו דיני הפת בפ\"ג ופ\"ד מהלכות אלו ומסיים באותה משנה ועל הירקות אומר בפה\"א רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל ובסוף ההוא פירקא (שם דף מ\"ד) אמר רבה בר מרי אמר ריב\"ל כל שהוא משבעת המינים בתחילה מברך עליו ב\"פ העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ותנן תו התם השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו רבי טרפון אומר בנ\"ר ואסיקנא דלית הלכתא כרבי טרפון אמר ר' יצחק בר אבדימי משום רבי על הביעא ועל מיני קיפר כלומר מיני בשר מברך שהכל ולבסוף בנ\"ר אבל ירקא לא ורבי יצחק אמר אפילו ירקא אבל מיא לא ורב פפא אמר אפילו מיא אמר רב אשי אנא זימנא דכי מדכרנא עבידנא ככולהו. ופסק רבינו כרב פפא ורב אשי דבתראי נינהו וכן כתבו התוס' וז\"ל וכך אנו נוהגים כרב אשי דמברכינן בתר מיא ובתר ירקא בנ\"ר. ואמאי דתנן השותה מים לצמאו אמרי' בגמרא (שם דף מה) לאפוקי מאי אמר רב אידי בר אבין לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא וז\"ש רבינו והשותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה: \n\n" + ], + [ + "הסוחט פירות וכו'. דין יין מפורש במשנה שכתבתי בסמוך. ודין השמן שם (דף ל\"ה:) אמר רב יהודה אמר שמואל שמן זית מברכין עליו בפה\"ע היכי דמי אילימא דקא שתי ליה משתא אזוקי מזיק ליה אלא דקא שתי על ידי אניגרון כלומר מי שלקות והב\"ע בחושש בגרונו כלומר שצריך לתת לתוך האניגרון שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל. ודין סחיטת שאר פירות אפילו הם סחיטת אחד משבעת המינין שאינו מברך עליהם אלא שהכל מפורש באותו פרק (שם דף ל\"ח) דדובשא דתמרי מברך עליו שהכל מאי טעמא זיעה בעלמא הוא כמאן כי האי תנא דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר מי פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר כלומר והלכה כרבי יהושע לגבי רבי אליעזר והיינו טעמא דפטר משום דזיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו: \n", + "ומ\"ש שאם שתה השמן לבדו שמברך שהכל. תימה דכיון דאזוקי מזיק אין לברך עליו וכן פירש\"י וכן כתב הרי\"ף ז\"ל ואי שתי ליה משתא אזוקי מזיק ליה ולא מברך עליה וכבר תמה עליו הטור בסימן ר\"כ. ורבינו מפרש שלא אמרו אי דשתי ליה אזוקי מזיק אלא לאפוקי מה שאמרו שיברך עליו בורא פרי העץ אבל כיון דאע\"ג דאזוקי מזיק נהנה הוא מברך [שהכל]: \n\n" + ], + [ + "פירות או ירקות וכו'. גם זה שם (דף ל\"ח) ועל הירקות אומר בפה\"א קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנה על ידי האור אף ירקות שנשתנו על ידי האור אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת שלקות מברכין עליהם בפה\"א דרש רב חסדא משום רב שלקות מברך עליהם בפה\"א ועולא משמיה דרבי יוחנן אמר שהכל נהיה בדברו. ואני אומר כל שתחלתו בפה\"א שלקו שנ\"ב וכל שתחלתו שהנ\"ב שלקו בפה\"א. ופירש\"י ואני אומר ליישב דבריהם שאינן חולקין כל ירק הנאכל חי שתחלתו בפה\"א שלקו אפקיה ממילתיה לגריעותא ומברך שהכל ולקמן מוקי לה בתומי וכרתי. ופסקו התוספות והרא\"ש ז\"ל כרב חסדא וכן דעת רבינו ודלא כהרי\"ף שפסק דאפילו תומי וכרתי ששלקן מברך עליהם בפה\"א: \n\n" + ], + [ + "ירקות שדרכן להשלק וכו'. גם זה שם (דף ל\"ט) אמר רב פפא פשיטא לי מיא דסילקא כסילקא ומיא דליפתא כליפתא ומיא דכולהו שלקי כשלקי בעי רב פפא מיא דשיבתא מאי למתוקי טעמא עבידא או דילמא לעבורי זוהמא עבדי לה ופשיטנא דלמתוקי טעמא עביד ומברכין עליהן בורא פה\"א. וכתב הרא\"ש ז\"ל ולא דמי למי פירות דאינו מברך אלא שהכל לפי שמשקה אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בישל הפרי ונכנס טעם הפרי במים מברך בורא פרי העץ. ואפשר שמ\"ש \n", + "רבינו והוא ששלקן וכו' הוא למעט כששולקין איזה ירק לעבורי זוהמא: \n", + "דבש תמרים וכו'. גם זה שם (ברכות דף ל\"ח) מימרא דמר בר רב אשי. \n", + "ומ\"ש אבל תמרים וכו'. גם זה שם והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברך עלייהו בורא פרי העץ מאי טעמא במילתייהו קיימי כדמעיקרא. וטרימא מפרש רבינו דהיינו שמיעכן ביד וכו' וזהו הנקרא בלשון ערב עשיא\"ה: \n\n" + ], + [ + "הקנים המתוקים וכו'. נראה לי שרבינו חולק על הגאונים בשתיהן וה\"ק ואני אומר שאין זה פרי וכיון שכן המוצץ קנים האלו אינו מברך אלא שהכל ואפי' אם היינו מודים שהוא פרי והמוצץ אותם הקנים מברך בורא פרי העץ לפחות בסוקאר היוצא מהן לא יברך אלא שהכל לפי שלא יהיה דבש אלו הקנים וכו', והטור כתב בסי' ר\"כ ואפשר להשיב על דבריו שאינו דומה לדבש תמרים שהתמרים הם פרי ונטעי להו אדעתא לאוכלם הילכך כשנשתנו נשתנית ברכתן מידי דהוה אכל הפירות שמברכין על משקין היוצאים מהן שהכל חוץ מהיין והשמן אבל אלו הקנים שאינן ראויים לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זה פריין ומברך עליו ב\"פ העץ עד כאן לשונו. ואני אומר שאילו היו קנים הללו נמצאים בארצות של הטור לא היה טוען כן שבמקום שנמצאים מוכרים מהם לאלפים ולרבבות למצוץ אותם והרי המים היוצאים מהם כשאר מי פירות: \n\n" + ], + [ + "הקור והוא ראש הדקל וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז) קורא רב יהודה אומר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נ״ב ואסיקנא דהלכתא כשמואל ומפרש התם טעמיה משום דלא נטעי אינשי דיקלא אדעתא דקורא: \n", + "קפרס של צלף וכו'. הוא אילן הנקרא בערבי אלקפר ואביונות הוא הפרי ואסיקנא והלכתא כמר בר רב אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין ומדלגבי ערלה לאו פרי הוא לגבי ברכות נמי לאו פרי הוא ולא מברכין עלויה ב\"פ העץ אלא בורא פרי האדמה וכן פסקו הרי\"ף והרשב\"א: \n\n" + ], + [ + "הפלפלין והזנגביל וכו'. גם זה שם פלפלת רב ששת אמר שהכל ורבא אומר ולא כלום ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כס פלפלי ביומא דכפוריא פטור כס זנגבילא ביומא דכפוריא פטור והא אמר רבא האי הימלתא דאתא מבי הנדואה שריא ומברכין עליה בפה\"א לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבשתא ופסק רבינו כרבא דבתרא הוא: \n", + "וכתב הרמ\"ך תימה דכיון דפלפלין מיקרי עץ וחייב בערלה למה אין מברכין ברטובין ב\"פ העץ עכ\"ל וי\"ל שאע\"פ שהוא עץ מאחר דלא נטעי ליה אינשי לאכלן כמות שהן ראוי לשנות ברכתו קצת ואחר כך מצאתי להרשב\"א שכ\"כ בתשובה: \n\n" + ], + [ + "הפת שעיפשה וכו'. עד על כולן מברך תחלה שהכל. הכל שנוי בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ') במשנה ובברייתא: \n", + "וכל המברכין לפניו שהכל וכו'. כבר כתבתי בראש פרק זה מהיכא נפקא. \n", + "ומ\"ש וכל הטעון ברכה וכו'. משנה בנדה פרק בא סימן (סי' נ\"א): \n\n" + ], + [ + "שמרים שנתן עליהם מים וכו'. ברייתא ומימרא דרבה פרק המוכר פירות (בתרא דף צ\"ו): \n\n" + ], + [ + "בירך על פירות האילן וכו'. משנה פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ') בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ועל פירות האדמה בורא פרי העץ לא יצא ובגמרא מאן תנא דעיקר אילנא ארעא היא אמר רב נחמן בר יצחק רבי יהודה היא דתנן יבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואנו קורא רבי יהודה אומר מביא וקורא וכתבו התוספות והרא״ש דהלכה כרבי יהודה כיון דסתם לן תנא כוותיה אבל רבינו סובר דלא אמרו בגמרא דרבי יהודה היא אלא ללמדנו דמתניתין יחידאה היא ולא קיימא לן כוותיה. זה כתבתי לפי נוסחתנו בדברי רבינו אבל מצאתי נוסחא שכתוב בה בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא והיא נכונה דאתיא כסתם מתניתין. ואין לדחות גירסא זו ממה שמצינו לרבינו בפרק ד' מהלכות בכורים שפסק ביבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא והיינו דלא כרבי יהודה דאיכא למימר דאע״ג דאמרינן דמתניתין רבי יהודה היא אינו מוכרח דהא בירושלמי איכא מאן דאמר הכי ואיכא מאן דאמר דמתניתין דברי הכל היא ומאחר דאיכא מאן דאמר הכי נקטינן כסתם מתניתין דהכא וכתנא קמא דבכורים: \n", + "ומה שאמר ועל כולן אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. משנה שם ובגמרא (שם:) ועל כולן אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא איתמר רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין ורבי יוחנן אמר אפילו פת ויין ופסק רבינו כרבי יוחנן משום דהלכה כוותיה לגבי רב וכל שכן לגבי רב הונא שהיה תלמידו של רב: \n\n" + ], + [ + "לקח כוס של שכר בידו והזכיר הברכה על מנת וכו'. כבר נתבאר בארוכה פ\"א מהלכות קריאת שמע: \n\n" + ], + [ + "כל הברכות האלו אם נסתפק לו בהם אם בירך או לא וכו'. כבר כתב רבינו פ\"ד שברכה שאינה מן התורה אינו חוזר ומברך מספק ודייק רבינו לכתוב כל ברכות האלו דמשמע דוקא אלו האמורים בפרק זה שהן מדרבנן אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף אבל ברכה שלאחר המזון שהיא מדאורייתא חוזר ומברך וכמו שכתב בסוף פרק ב'. ומשמע שהוא סובר שאפילו ברכה מעין ג' אינה מן התורה ואפילו על המחיה ולפיכך כתב בסוף פ\"ב דין נעלם ממנו ולא ידע אם בירך לאחר המזון חוזר ומברך קודם שכתב ברכת חמשת מיני דגן שבפ\"ג: \n", + "שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה וכו'. (שם) אמר רב יהודה שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה מסלקן לצד אחד ומברך תני חדא בולען ותני חדא פולטן ותני חדא מסלקן לא קשיא הא דתניא בולען במשקין והא דתניא פולטן במידי דלא ממאיס והא דתניא מסלקן במידי דממאיס במידי דלא ממאיס נמי לסלקינהו לצד אחד ולבריך תירגמא רב יצחק משמיה דרבי יוחנן משום שנאמר ימלא פי תהלתך. ופירש\"י בולען בלא ברכה. פולטן ומברך וחוזר ואוכלן. משקין בולען שאי אפשר לסלקן לאחד מלוגמיו ולברך ולא לפולטן שמפסידן. והרא\"ש כתב פירש ר\"ח במשקין בולען ואינו מברך עליהן משום דאידחו להו מתורת משקין דאינם ראויים לשתות הילכך אין להקפיד אפילו יכול לברך ע\"י הדחק ולא משמע הכי דמשמע בולען ופולטן ומסלקן הכל בענין אחד שיברך עליהם ובמידי דלא ממאיס הצריכו רבנן לפלוט ולברך ובמידי דממאיס התירו לו לסלקו לצד אחד ולברך ובמשקין שאי אפשר בסילוק לצד אחד התירו לו לבלוע ולא דמי לאכל ושכח ולא בירך עד שגמר סעודתו שאינו מברך שאני הכא שנזכר שלא בירך בעוד המשקין בפיו ודומה קצת עובר לעשייתו מה שנזכר קודם לבליעה אלא שלא היה יכול לברך עכ\"ל. ורבינו \n", + "שכתב משקין בולען ומברך עליהם בסוף אפשר לפרש דבריו שסובר שאינו מברך ברכה ראשונה וכדברי רבינו חננאל ולפיכך כתב שמברך עליהם בסוף שמברך עליהם ברכה אחרונה בלבד. ויותר נראה לומר דמברך ברכה ראשונה בסוף קאמר דאם לא כן הכי הוי ליה למימר ואינו מברך אלא ברכה אחרונה בלבד ועוד דאי ברכה אחרונה קאמר מאי קמשמע לן פשיטא. וכן נראה מדברי הראב\"ד שכתב עליו ומברך עליהם בסוף והוא שבדעתו לאכול יותר דאם לא כן הו\"ל גמר עכ\"ל. ומשמע שהוא מפרש שרבינו סובר שמברך ברכה ראשונה לבסוף כדברי הרא\"ש והוא סובר שאם אין דעתו לשתות יותר הוה ליה גמר והא קי\"ל דכל שגמר אינו חוזר ומברך למפרע. ונראה שמאחר שאפשר לפרש דברי רבינו שהם כדברי רבינו חננאל טפי עדיף לפרשם כן וכ\"כ ה\"ר מנוח שהוא דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "היו לפניו מינין הרבה אם היו ברכותיהן שוות וכו'. בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ':) תנן היו לפניו מינין הרבה רבי יהודה אומר אם יש ביניהן ממין שבעה מברך עליו וחכמים אומרים מברך על אי זה מהם שירצה ובגמרא (דף מ״א) אמר עולא מחלוקת כשברכותיהן שוות פירוש כגון אתרוג וזית דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף אבל כשאין ברכותיהן שוות פירוש כגון צנון וזית דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. ונראה שרבינו מפרש דלא אפליגו רבי יהודה וחכמים אלא כשאחד מהמינין חביב לו יותר מחבירו דרבנן סברי חביב עדיף ורבי יהודה סבר מין שבעה עדיף אבל אם אין אחד מהמינין חביב לו יותר מחבירו לדברי הכל מקדים מין שבעה והוא סובר דהא דאמר עולא אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה לא בא להשמיענו דין הקדמה כלל אלא שאין האחד פוטר את חבירו וכמו שפירש הרא״ש לדעת בה״ג ופוסק רבינו הלכה כחכמים, והשתא מה שכתב היו לפניו מינין הרבה אם היו ברכותיהן שוות מברך על אחד מהן ופוטר את השאר ואם אין ברכותיהן שוות מברך על כל אחד מהן ברכה הראויה לו לא לענין הקדמה קאמר אלא לומר דבברכותיהן שוות יברך על אחד ויפטור את חבירו ולא ירבה בברכות שלא לצורך וכשאין ברכותיהן שוות אין אחד פוטר את חבירו וכדעולא: \n", + "ומה שכתב ואי זה מהם שירצה להקדים מקדים. היינו לומר שאם היה מין אחד חביב לו מחבירו בין שברכותיהן שוות בין שאינן שוות בין שיש ביניהן ממין ז' בין שאינן ביניהן מקדים החביב כרבנן דאמרי חביב עדיף. \n", + "ומה שכתב ואם אינו רוצה בזה יותר מבזה אם יש ביניהן ממין שבעת המינין עליו הוא מברך תחלה אתי ככ\"ע דבין ברכותיהן שוות בין שאינן שוות כיון שאין מין אחד מהן חביב יותר מחבירו אם יש ביניהם ממין שבעה מודו רבנן שהוא קודם. וממה שכתב איזה שירצה להקדים מקדים במקום מקדים את החביב תחלה נראה שאינו מפרש כפירוש ה\"ר יונה והרא\"ש דחביב היינו אותו שחביב עליו ברוב הפעמים אלא סובר דחביב היינו אותו שהוא חפץ בו עתה יותר וזהו שכתב אי זה שירצה להקדים כלומר אותו המין שהוא רוצה בו עכשיו יותר מחבירו ולכן הוא רוצה להקדימו דסתמא דמילתא מינא דחביב עליה דאיניש מקדים ליה הילכך כיון שהוא חביב עכשיו עליו יותר מקדים אותו: \n", + "כתב הרמ\"ך וכל הקודם בפסוק קודם לברכה תימה למה פסק כרבי יהודה דיחיד הוא וההיא דכל המוקדם בפסוק קודם לברכה בשניהם חביבים מפרשים לה רבותי עכ\"ל, ובמה שכתבתי נסתלקה תמיהתו: \n\n" + ], + [ + "ברכה אחת שהיא מעין שלש וכו'. בסוף פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ\"ד) א\"ל אביי לרב דימי מאי ניהו ברכה אחת מעין שלש א\"ל אפירי דעץ על העץ ועל פרי העץ וכו' דה' המינין על המחיה וכו' וחותם על הארץ ועל המחיה אפירי במאי חתים רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ורבי יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה ולא פליגי הא לן הא להו כלומר רב חסדא שהיה מבבל אמר על הפירות ורבי יוחנן שהיה מארץ ישראל אמר על פירותיה: \n", + "וכתב רבינו יונה שאין לומר על תנובת השדה אלא בה' מינין בלבד דבהו שייך לשון תנובה שנאמר ויאכל תנובות שדי אבל בנוסחת הרי\"ף ורבינו איתיה. וראיית ה\"ר יונה אינה מכרעת דאיכא למימר דפרי ויין תנובות שדי נמי הם. וכתב עוד ה\"ר יונה ואע\"פ שיש בה מעין ברכה רביעית לא אמרו מעין ד' לפי שלא הזכירו אלא שלש של תורה: \n", + "ועל מ\"ש רבינו שעל היין הוא חותם על הארץ ועל הפירות. כתב הראב\"ד אנו חותמים על הארץ ועל פרי הגפן עכ\"ל. וה\"ר יונה והרא\"ש כתבו כהראב\"ד וסמ\"ג בשם ר\"י כתב כדברי רבינו. וטעם מחלוקת זה משום דבגמרא אמרינן דחתים אפירי על הארץ ועל הפירות וברכת היין לא נזכרה שם, רבינו סבר דבכלל ברכת הפירות היא ומפני כך לא הזכירוה ואע\"פ שבפתיחת ברכה אחרונה מתחיל על הגפן ועל פרי הגפן מכל מקום בחתימת הברכה משמע ליה דכמו חתימת ברכת הפירות היא, והראב\"ד סבר דלא הוצרכו להזכירה משום דמברכה ראשונה שמעינן שלעולם על היין אינו מזכיר בשם כולל אלא בשם פרטי הילכך ממילא משמע שבברכה אחרונה גם בחתימתה מזכיר שם פרטי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כשם שאסור ליהנות וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ג) אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה אי זהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח: \n", + "וכיצד מברך וכו'. כך מתבאר מתוך מה שחילקו שם בגמרא באם הוא מין עץ או מין עשב: \n", + "ומ\"ש ואם לא היה מן העץ וכו'. ג\"ז מימרא דרב חסדא שעל המוס\"ק מברכין עליו בורא מיני בשמים: \n", + "ואם היה פרי וכו'. ג\"ז שם מימרא דמר זוטרא: \n", + "ומ\"ש ועל הכל וכו'. זה פשוט שבורא מיני בשמים היא ברכה כוללת בבשמים כמו שהכל בכל מיני מזון: \n\n" + ], + [ + "אין מברכין על המוגמר וכו'. (שם) א\"ר זירא אמר רבה בר ירמיה מאימתי מברכין על הריח משתעלה תמרתו. כלומר ואע\"פ שעדיין לא הריח: \n", + "וכיצד מברכין עליו. פרק כיצד מברכין (שם) א\"ר חייא בריה דאבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב כל המוגמרות מברכים עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממוסק דשמן חיה הוא שמברכין עליו בורא מיני בשמים מיתיבי אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי ושל בית קיסר ועל ההדס שבכל מקום תיובתא. ופירש\"י מברכין עליהם בורא עצי בשמים ואף ע\"פ שנשרף ואינו בעין אלא שהתימור עולה. מיתיבי אין מברכין עצי בשמים אלא על אפרסמון שהעץ עצמו בא לפנינו. של בית רבי ושל קיסר נקט משום שאינו מצוי אלא בבית מלכים ובעלי גדולה. ועל ההדס שבכל מקום והוא הדין לכל הדומים להם שהעץ עצמו מריח בלא שריפה אלא דהדס שכיח ודברו חכמים בהוה בכ\"מ. והרי\"ף והרא\"ש כתבו להאי מימרא דרב חסדא ונ\"ל שלא היו גורסין תיובתא אלא תנא הדס וכל דדמי ליה וכן היה גורס רבינו וכמו שכתבו התוספות שגורס בה\"ג כלומר כל דדמי שעיקרו להריח לאפוקי תפוחים וחבושים שאין עיקרם להריח אלא לאכול. והא פשיטא שמה שאמרו שעל כל המוגמרות מברכין בורא עצי בשמים אינו אלא כשהוא מין עץ וממילא נשמע שאם הוא מין עשב מברך בורא עשבי בשמים: \n\n" + ], + [ + "שמן של אפרסמון וכו'. (שם) מימרא דרבי יוחנן: \n", + "אבל שמן זית וכו'. (שם) אמר רב אדא בר אהבה האי כשרתא מברכין עילויה בורא עצי בשמים אבל משחא כבישא לא ורב כהנא אמר אפילו משחא כבישא אבל משחא טחינא לא נהרדעי אמרי אפילו משחא טחינא ופסק הרי\"ף כנהרדעי וכתבו התוספות בשם ר\"ח דמשחא כבישא היינו שכובשין שומשומין וורד ועצי בשמים זמן מרובה וקולטין השומשומין הריח של בשמים וסוחטין וטוחנין אותו ויש בו ריח בשמים ומשחא טחינא קרוב לטחינתו נותנים עליהם עצי בשמים ואינו קולט כל כך הריח. וכשרתא כתב בעל הערוך עיקרו שמן ומערבין בו כמה מינין מעצי בשמים שמכשרין אותו מעשה רוקח מפוטם ורבינו שכתב שמן שבשמו וכו' דהיינו כשרתא נראה שהיה גורס בגמרא האי כשרתא מברך עליה במ\"ב וגם ה\"ר מנוח כתב שאפשר שגירסת רבינו היתה כן והכי מסתבר לפי שיש בו ריח מהרבה מיני בשמים. ומה שפירש ר\"ח במשחא כבישא נראה שלדעת רבינו אין מברכין עליו שהרי כתב בסוף הפרק שהמריח בבגדים מוגמרים אינו מברך לפי שאין שם עיקר הבושם אלא ריח בלא עיקר ולכן נראה שרבינו מפרש דמשחא כבישא ומשחא טחינא היינו שהשמן זית לבדו בלא שום בושם כובשין או טוחנין אותו עד שריחו נודף: \n", + "הביאו לפניו שמן וכו'. שם (מ\"ג:) ת\"ר הביאו לפניו שמן והדס ב\"ש אומרים מברך על השמן ופוטר את ההדס וב\"ה אומרים מברך על ההדס ופוטר את השמן כך היא גירסת הרי\"ף אמר ר\"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו אמר רבי יוחנן הלכה כדברי המכריע רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב איקא אייתו לקמייהו שמן והדס שקל רב פפא בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן אמר ליה לא ס\"ל מר הלכה כדברי המכריע אמר ליה הכי אמר רבא הלכה כב\"ה ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד כך כתוב בנוסחאות. ופסק הרי\"ף כב\"ה. וכתבו התוספות דמשמע שלא היה בספרו ולא היא ונ\"ל שאע\"פ שישנו בספרו לא רצה לפסוק כר\"ג משום דלא מכריע הוא אלא נותן טעם לדברי ב\"ש ומ\"ש ולא היא לא נתכוונו לומר שאין הלכה כב\"ה אלא שרבא לא אמר כן. \n", + "ומה שכתב רבינו מפני שברכה אחת לשתיהן אינו טעם למה מברך על ההדס אבל הוא טעם למה פוטר את השמן: \n\n" + ], + [ + "היו לפניו בושם שהוא עץ וכו'. זה פשוט: \n", + "וכתב הטור וז\"ל יראה שאם היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים ובירך מיני בשמים פטר הכל שהכל מיני בשמים אבל כשעצי בשמים ועשבי בשמים לפניו אז צריך לברך על כל אחד וכן יראה דעת הרמב\"ם שכתב היו לפניו בושם שהוא עץ ובושם שהוא עשב מברך על כל אחד ואחד לבד ולא הזכיר מיני בשמים עמהם אבל ר\"ע כתב היו לפניו שלשה מינים עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים מברך על כל אחד בפני עצמו עכ\"ל. ואני אומר שדברי ר\"ע אינן אלא לכתחילה דאילו בדיעבד על כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא. והשתא י\"ל שרבינו ור\"ע לא פליגי דלא נקט רבינו בדוקא עץ ועשב דה\"ה אם היה עמהם דבר שאינו לא עץ ולא עשב דלכתחילה מברך על כל אחד ואחד ברכה הראויה לו וכדברי ר\"ע: \n", + "הביאו לפניו יין ושמן וכו'. כבר נתבאר זה סוף פ\"ז מהלכות אלו ושנאו רבינו כאן לפי שהוא עסוק בדיני הריח: \n\n" + ], + [ + "דבר שהוא ספק וכו'. כ\"כ התוספות בפ' כיצד מברכין (ברכות מ\"ג) בשם הר\"מ מקוצי: \n", + "בושם שעירבו הרוכל וכו'. פשוט הוא: \n", + "נכנס לחנותו של בושם. ברייתא בברכות פ' אלו דברים (ברכות דף נ״ג) ואיתא נמי בירושלמי פ' הרואה היה יושב בחנותו של בושם כל היום אינו מברך אלא אחת אבל אם היה נכנס ויוצא מברך על כל פעם ופעם: \n\n" + ], + [ + "השושנה וחלפי המים מברכים וכו'. שושנה אינו ורד שהרי כתב בסמוך הורד וא״כ צ״ע מהו שושנה, ובפרק כיצד מברכין (ברכות מ״ג:) א״ר חננאל אמר רב הני חלפי דימא מברכין עליה בע״ב ופירש״י שהוא שבולת נרד וקורין לו אישפי״ג. ורבינו יונה כתב שהוא רוזמרי״ן: \n", + "נרגיס של גנה וכו'. שם מימרא דרב משרשיא ופירש\"י דהיינו חבצלת השרון. ורבינו יונה כתב שי\"א שהוא לירי\"או בלעז ויש בכל אחד ואחד עלים לבנים: \n", + "הורד ומי הורד והלבונה וכו'. כתב רבינו יונה שאף על פי שאין מי הורד באים מעץ הורד אלא מהפרי הנברא בתוכו מברכין עליו בע\"ב כיון שנברא מדבר הנברא בתוכו וכן כתב הרא\"ש זכרונו לברכה: \n", + "וכתב ה\"ר יונה שהראב\"ד חלוק בדבר דס\"ל דעל מי הורד והלבונה והמצטכי אינו מברך אלא במ\"ב: \n\n" + ], + [ + "שלשה מיני ריח טוב וכו'. בברכות ס״פ אלו דברים (ברכות דף נ״א:) תנן אין מברכים לא על הנר ולא על הבשמים של כותים ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים ולא על הנר ועל הבשמים של עכו״ם ובגמרא (דף נ״ג) מאי טעמא בשמים לעבורי ריחא עבידי כלומר להעביר סרחון המת הם עשויין ולא להריח. אמר רב הונא בשמים של בית הכסא ושמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכין עליו ואמרינן התם דמוגמר לאו לריח עבידא כלומר אין עושין המוגמר להריח בו ואינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים. ואמרינן תו התם אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן המהלך בע״ש בטבריה ובמו״ש בצפורי והריח ריח אינו מברך מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים ומכל שכן שאין מברכין על ריח הבגדים עצמן: \n\n" + ], + [ + "כתב הטור על מ\"ש רבינו שהמריח בכלים מוגמרים אינו מברך. לא הבנתי דבריו כיון שהוא חושב אותו עשוי להריח שכן משמע דבריו שהרי לא פטר מלברך עליו אלא מפני שאין בו עיקר וכן הוא אמת שנעשה להריח כדי שיתבשמו הכלים וא\"כ למה אין מברכין עליו, ואפשר שרוצה לדמותה לריח רע דלא חשבינן ליה ריח לענין הרחקת תפלה כשאין לו עיקר ואינו דומה דבהנאה תליא מילתא והרי נהנה וראוי לברך עליו וגם בתפלה צריך להרחיק עד מקום שכלה הריח עכ\"ל. וכיוצא בזה כתב הרמ\"ך על דברי רבינו. ויש לתמוה על הטור שכתב גבי כשרתא ומשחא כבישא שאם סיננו השמן ואין בו כלום מהבשמים י\"א שאין מברכין עליו כלל שאין עריבות זו ממנו אלא שקולט אותו מדבר אחר הוי כריח שאין לו עיקר ואין מברכין עליו כיון שאינו מגופו של שמן וזו היא סברת רבינו ממש ולא כתב שם שאינו מבין דבריו וטעם סברא זו נראה משום דכיון דריח אינו צורך הגוף כ\"כ כיון שאין לו עיקר אע\"פ שנהנה אינו מברך עליו: \n", + "ומה שכתב או של ערוה מן העריות. כתב הרשב\"א בתשובה שלא ידע לו מקום ואולי של ערוה ממש ומפני שעשויין להעביר את הזוהמא א\"נ שהם עשויים לעבירה להטיל ארס יצה\"ר עכ\"ל. וה\"ר דוד אבודרהם כתב בשמים של ערוה היינו כגון קופה של בשמים תלויה בצוארה או שאוחזת בידה או בפיה ואסור להריח באותם הבשמים שמא יבאו לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בשמים של מסיבת עכו\"ם וכו'. נלמד ממה שבא בסמוך: \n", + "היה מהלך חוץ לכרך וכו'. ברייתא בברכות פרק אלו דברים (ברכות דף נ״ג): \n", + "נתערב ריח שמברכין עליו וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ברכות אחרות וכו'. ביאור לשון רבינו כך הוא ברכות אחרות מלבד ברכות ההנאה שכתבנו תיקנו חכמים וכן תיקנו דברים אחרים שאין בהם לא פתיחה ולא חתימה כמו שתיקנו בכניסתו לעיר או למרחץ או להקיז דם וביציאתו מהם דברים שאין בהם לא פתיחה ולא חתימה והברכות האלו והדברים האלו אע\"פ שאינו נהנה בשעה שהוא מברך כדי שיצטרך לברך תיקנו אותם חכמים דרך שבח והודאה להקב\"ה כמו ברכות התפלה שאע\"פ שאינו נהנה באותה שעה צריך להתפלל וזה כאילו אמר שהברכות והדברים האלו הן נכנסות תחת סוג התפלה לא תחת סוג ברכות ההנאה: \n", + "ואלו הן הבונה בית חדש וכו'. משנה פרק הרואה (ברכות נ\"ד) בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו ואפליגו בה אמוראי בגמרא (דף נ\"ט ס') וכתבו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל וקי\"ל כר' יוחנן וכלישנא בתרא דאמר בין קנה כיוצא בהן בין לא קנה כיוצא בהם בין שיש לו כיוצא בהם בין שאין לו כיוצא בהן צריך לברך. ומדברי רבינו \n", + "שכתב בין שיש לו כיוצא בהן בין אין לו כיוצא בהם ולא כתב בין קנה כיוצא בהן בין לא קנה כיוצא בהם נראה שהוא פוסק כלישנא קמא דר' יוחנן וכבר תמה עליו הרמ\"ך. וטעמא דמילתא נ\"ל לדעת רבינו שהוא משום דבגמרא אותביה לר' יוחנן ללישנא בתרא ואע\"ג דשני שינויא דחיקא הוא דקא משני כחא דהיתרא עדיף ליה כלומר שאין צריך לברך לישנא דהיתרא לא שייך שפיר באין צריך לברך ולישנא קמא דלא איתותב עדיף טפי כנ\"ל: \n\n" + ], + [ + "וכן הרואה את חבירו וכו' עד מחיה המתים. שם (נ\"ח:) מימרא דריב\"ל. וכתבו התוספות אומר שהחיינו אור\"י דוקא חבירו החביב עליו אבל בענין אחר לא: \n", + "הרואה פרי וכו'. בסוף פרק בכל מערבין (עירובין מ':) אמר רב יהודה אנא אקרא חדתא אמינא זמן. ופירש\"י כשאני רואה דלעת חדש משנה לשנה אמינא זמן ואמרינן התם בגמרא דהאי זמן רשות הוא ולא חובה: \n\n" + ], + [ + "שמע שמועה טובה וכו' עד דיין האמת. משנה פרק הרואה (ברכות נ\"ד): \n", + "חייב אדם לברך וכו'. ג\"ז משנה שם: \n\n" + ], + [ + "הגיעה אליו טובה וכו'. ג\"ז משנה שם מברך על הרעה מעין הטובה ועל הטובה מעין הרעה ובגמרא (דף ס') על הרעה מעין הטובה ה\"ד כגון דשקל בדקא בארעיה אע\"ג דטבא הוא לדידיה דמסקא ארעא שרטון ושבחא השתא מיהא רעה היא ועל הטובה מעין הרעה ה\"ד כגון דאשכח מציאה אע\"ג דרעה היא לדידיה דאי שמע בי מלכא שקיל לה מיניה השתא מיהא טובה היא. ופרש\"י דמסקא ארעא שרטון מחמת המים וה\"ל לזבל השתא מיהא רעה היא שמחבלת תבואה ומברך דיין האמת: \n\n" + ], + [ + "ירדו גשמים רבים וכו'. גם זה שם (נ\"ד) משנה על הגשמים ועל בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ובגמרא (דף נ\"ט:) ועל הגשמים הטוב והמטיב מברך והאמר רבי אבהו ואמרי לה במתניתא תנא מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה מאי מברכין אמר רב יהודה מודים אנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו ור' יוחנן מסיים בה הכי ואילו פינו מלא שירה כים וכו' עד תשתחוה בא\"י רוב ההודאות רוב ההודאות ולא כל ההודאות אמר רבא אימא האל ההודאות אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרווייהו רוב ההודאות ואל ההודאות ואלא קשיא ל\"ק הא דאתא פורתא הא דאתא טובא ואי בעית אימא הא והא דאתא טובא ולא קשיא הא דאית ליה ארעא הא דלית ליה ארעא כלומר דכי לית ליה ארעא מברך מודים אנו לך וכו' ופסק רבינו כתירוצא בתרא ואקשינן אית ליה הטוב והמטיב מברך והתנן בנה בית חדש וקנה כלים חדשים מברך שהחיינו שלו ושל אחרים אומר הטוב והמטיב ל\"ק הא דאית ליה שותפות הא דלית ליה שותפות והתניא קצרו של דבר על שלו אומר ברוך שהחיינו על שלו ושל חבירו מברך הטוב והמטיב: \n", + "וכתב הרי\"ף כלומר הא דתנן על הגשמים מברך שהחיינו בדלית ליה שותף בארעיה אבל אי אית ליה שותף בארעיה מברך הטוב והמטיב כי הא דתניא שלו ושל אחרים אומר הטוב והמטיב והיינו בדאית ליה ארעא אבל אי לית ליה ארעא אינו מברך לא הטוב והמטיב ולא שהחיינו אלא כדאמר ר' אבהו מודים אנו לך וכו' וזה דעת רבינו. אבל הרא\"ש כתב ולא נהירא מה שכתב שצריך שיהיה לו עמו שותף בקרקע דהא כיון שיש לו קרקע כל שכניו משותפין עמו הילכך נראה כגירסת הספרים אידי ואידי דאית ליה לדידיה ול\"ק הא דאית להו לאחריני בהדיה הא דלית להו לאחריני בהדיה פירוש בית חדש וכלים חדשים דלית להו לאחריני בהדיה שותפות מברך שהחיינו אבל גשמים דאית אחריני בהדיה שטובת גשמים היא לכל בעלי שדות מברך הטוב והמטיב והיכא דלית ליה ארעא מברך מודים וכו' עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "פי' משיצא חתן לקראת כלה הוא מ\"ש משירבו המים על הארץ ויעלו אבעבועות וכו': וכתב הר\"ן פ\"ק דתעניות בשם הרמב\"ן דרבי יוחנן הוה מסיים רוב ההודאות ומשמע ליה לשון רבוי כדכתיב ברוב עם הדרת מלך וברוב גאונך ואקשינן דהא משמע נמי רוב ההודאות ולא כולם כדכתיב ורצוי לרוב אחיו ולפום הכי תירץ רבא אימא אל ההודאות ואתא רב פפא ואמר אל ההודאות ורוב ההודאות דכיון דאמר אל ההודאות הרי פירש שאין רוב זה אלא לשון סגיאות ורבוי ומפני שכל טפה וטפה צריכה שבח והודאה צריך בחתימה לשון רבוי מעין פתיחה. ובמקצת הנוסחאות כתב ברוך רוב ההודאות והוא לשון הספרים כולם שאמרו ברוך רוב ההודאות ולדברי הכל צריך תיקון לומר כן ברוך אל רוב ההודאות או מלך רוב ההודאות ואל ההודאות ושמא עשו רוב זה תואר כמו רב וכן מרוב אונים ואמיץ כח הוא תואר על משקל ועוז פניו ישונה מעוז לתום דרך ה' וכן רבים עד כאן לשונו: \n\n" + ], + [ + "אמרו לו מת אביו וכו'. ברייתא שם (ברכות נ\"ט) מת אביו והוא יורשו בתחלה אומר ברוך דיין האמת ולבסוף הוא אומר הטוב והמטיב ואוקמה בגמרא בדאיכא אחי דקא ירתי בהדיה אבל אי ליכא אחי בהדיה מברך שהחיינו: \n", + "ומה שכתב קצרו של דבר וכו'. כבר כתבתיו בסמוך: \n\n" + ], + [ + "ארבעה צריכין להודות וכו'. שם בר\"פ (נ\"ד:) אמר רב יהודה ארבעה צריכין להודות יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא מאי מברך אמר רב יהודה ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה דכתיב וירוממוהו בקהל עם מר זוטרא אמר ותרין מינייהו רבנן שנא' ובמושב זקנים יהללוהו מתקיף ליה רב אשי ואימר כולהו רבנן מי כתיב בקהל זקנים בקהל עם כתיב ואימר בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן קשיא. ואע\"ג דאסיקנא בקשיא פסקו הפוסקים כמר זוטרא דמילתא דרבנן היא ולקולא. \n", + "וכתב רבינו וכיצד מודה וכיצד מברך ונראה שהוא לשון מיותר וי\"ל שכיצד מודה עניינו בפני כמה אנשים מודה ואם יהיה עומד או יושב וכיצד מברך עניינו מה יהיה נוסח הברכה: \n", + "ומ\"ש עומד ביניהם. צ\"ע מנא ליה ומה שכתב היא גירסת רבינו והרי\"ף והרא\"ש ודלא ככתוב בגמרות שלנו מאי מברך הגומל חסדים טובות: \n\n" + ], + [ + "הרואה מקום שנעשו בו נסים וכו'. ברכות בריש פרק הרואה (ברכות דף נ״ד) מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה ואסיקנא בגמרא דאניסא דרבים כ״ע צריכי לברוכי אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה צריכי לברוכי וכ״ע לא צריכי לברוכי כך גריס הרי״ף והיא גירסת רבינו: \n", + "וכתב רבינו יונה הוא מברך שעשה לי נס ובריה ובר בריה מברכין שעשה נס לאבותי. וכתב עוד שכל נס שאינו לכל ישראל או לרובן נקרא של יחיד ואין מברך עליו אלא הם ובניהם ובני בניהם לבד. ודע דאיתא בגמרא דמר בריה דרבינא אתרחיש ליה ניסא בפתקא דערבות ותו אתרחיש ליה ניסא דאישתזיב בריסתקא דמחוזא מגמלא פריצא כי מטא לערבות אמר ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל כי מטא לריסתקא דמחוזא אמר ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות. ולמד מכאן הרא\"ש שיחיד שנעשו לו נסים בהגיעו אל אחד מהמקומות שנעשה לו נס יכלול כל שאר הנסים עם זה ורבינו לא כתב כן משום דמשמע ליה שאינו מן החיוב אלא להזכיר נס הנעשה לו במקום ההוא לבד ומר בריה דרבינא לפנים משורת הדין הוא דעבד וגם הרי\"ף ז\"ל לא כתב ההוא עובדא דמר בריה דרבינא: \n", + "ומה שכתב רבינו כגון ים סוף ומעברות הירדן. שם בברייתא הרואה מעברות הים מקום שעברו ישראל ים סוף ומעברות הירדן בימי יהושע ומני טובא התם בברייתא ורבינו נקט הני תרי לדוגמא: \n", + "הרואה גוב האריות. שם (נ\"ז:) דרשא דרב המנונא: \n", + "הרואה מקום שעובדים וכו'. שם בדרשא דרב המנונא ראה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו וסובר רבינו דה\"ה לכל עכו\"ם ובירושלמי נעקרה ממקום אחד ונקבעה במקום אחר מקום שניתנה בו אומר ברוך שנתן ארך אפים ובכל עכו\"ם מיירי: \n", + "מקום שנעקרה ממנו עבודת כוכבים ומזלות וכו'. שם ת\"ר הרואה מקום שנעקרה ממנו עכו\"ם אומר ברוך שעקר עבודת כוכבים ומזלות מארצנו וכשם שנעקרה ממקום זה וכו' ובחוצה לארץ א\"צ לומר והשב לב עובדיהם לעבדך מפני שרובם גוים. רשב\"א אומר אף בחוצה לארץ צריך לומר כן מפני שעתידים להתגייר שנאמר כי אז אהפוך על עמים וכו': \n", + "כתב הטור אורח חיים וז\"ל כתב הרמב\"ם ואומר בשתיהם כשם שעקרת אותה מהמקום הזה כך תעקור אותה מכל המקומות והשב לב עובדיהם לעבדך ואיני יודע למה פוסק כדברי יחיד דרשב\"א הוא דאמר הכי אבל לתנא קמא אין צריך לומר כן אלא בארץ ישראל שרובם ישראל אבל לא בח\"ל עד כאן לשונו. ואין דבריו מכוונים דהא לדברי הכל צריך לומר כשם שעקרת וכו' ולא הוי דברי יחיד אלא מה שאומר בשתיהן והשב לב עובדיהם לעבדך. ולענין מה שתמה למה פסק כיחיד יש לומר דמשום דמסתבר טעמיה. ועוד דת\"ק לא קאמר אלא שאינו צריך לומר כן אבל אם רצה אומר ואין בכך כלום ורשב\"א מצריך שיאמר כן ואם לא יאמר עביד דלא כרשב\"א הילכך למימר עדיף דלא פליג אשום תנא. ועוד דמשמע בירושלמי דרבי יוחנן סבר כרשב\"א דדרש כל זמן שאדם חי יש לו תקוה: \n\n" + ], + [ + "הרואה בתי ישראל וכו' עד דיין האמת. ברייתא שם (דף נ\"ח:) ופשטא דברייתא משמע דבבתי גדולי ועשירי ישראל קאמר מדאייתינן בגמרא בסמוך עובדא דעולא ורב חסדא דמטו אפיתחא דבי רב חנא בר נהילאי דהוה חריב. אבל מצאתי בהרי\"ף הרואה בתי כנסיות ישראל וכתב ה\"ר מנוח דוקא בא\"י: \n", + "הרואה קברי ישראל וכו'. שם ברייתא וסיומא דמר בריה דרבינא בגמרא דאמר דצ\"ל ויודע מספר כולכם והוא עתיד להחיותכם. וכך היא גירסת הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ורבינו נראה שגירסא אחרת היתה לו: \n\n" + ], + [ + "הרואה ת\"ר אלף וכו'. שם (דף נ\"ח) אמר רב המנונא הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים אוכלוסי עכו\"ם אומר בושה אמכם וכו' תנא אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא: \n", + "ומה שכתב רבינו ובארץ ישראל. כתב ה\"ר מנוח שלמד כן מדאיתא בגמרא בן זומא ראה אוכלוסא בהר הבית אמר ברוך חכם הרזים משמע דוקא בארץ ישראל עד כאן ולא נהירא דאם כן נימא דוקא בהר הבית אלא ודאי אין משם ראיה כלל דמעשה שהיה כך היה והוא הדין בחוץ לארץ. ואפשר שטעם רבינו מדאמר עולא אין אוכלוסא בבבל כלומר שאף על פי שיראה ששים רבוא אין להם דין אוכלוסא לברך עליהם. וקשה מדאיתא בגמרא בפרק הנזכר דרב חנינא בריה דרב איקא בריך ארב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ברוך חכם הרזים משום דהוו חשיבי עליה כששים רבוא אע\"ג דבבבל הוו, ואפשר דסבר רבינו דההיא פליגא אדעולא ופסק כעולא דמיקל בברכות הוא: \n", + "הרואה מחכמי וכו' עד מכבודו לב\"ו. ברייתא שם [אלא שבגמרא שלפנינו איתא הגירסא אצל חכמי ישראל ברוך שנתן מחכמתו ליראיו ואצל מלכי ישראל ברוך שחלק מכבודו ליראיו]: \n\n" + ], + [ + "הרואה את הכושי וכו' עד דיין האמת. ברייתא שם ואותביה מינה לריב\"ל דאמר הרואה את הבוהקנין אומר משנה הבריות ופרקינן ל\"ק הא ממעי אמו הא בתר דאתיליד ובוהקנין עניינו לינטיל\"יושו כעדשים: \n", + "הרואה את הפיל וכו' עד בעולמו. ברייתא שם וקפוף פירש\"י עוף שקורין וולטו\"ר ויש לו לסתות ולחיים כאדם: \n\n" + ], + [ + "היוצא בשדות וכו'. פרק כיצד מברכין ברכות (מ\"ג:): \n\n" + ], + [ + "על הרוחות וכו'. משנה שם (ברכות נ\"ד) על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים ועל הרוחות אומר ברוך שכחו מלא עולם על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדברות אומר ברוך עושה מעשה בראשית רבי יהודה אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול אימתי בזמן שרואה אותו לפרקים וזיקים מפרש רבינו אור שבאויר כאילו הם כוכבים וכו' וזועות היינו קול ההברה וכו' ובגמרא על ההרים וכו' אטו כל הני דאמרן עד השתא לאו מעשה בראשית נינהו והא כתיב ברקים למטר עשה אמר אביי כרוך ותני כלומר לכולהו בחד בבא ועל כולם שתי ברכות הללו רבא אמר התם מברך תרתי שכחו מלא עולם ומעשה בראשית הכא עושה מעשה בראשית איכא שכחו מלא עולם ליכא. ופירש\"י על ההרים לא מצי לברוכי מלא עולם שאינן במקום אחד אלא כל אחד ואחד במקומו: \n", + "וכתבו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל מברך תרתי כלומר הי מינייהו דבעי מצי אמר וכך הם דברי רבינו ולאפוקי מהראב\"ד שכתב בגמרא יש מברך תרתי עכ\"ל שהוא סובר דתרתי צריך לברך. ופסק רבינו כר' יהודה ותמה עליו הרמ\"ך וי\"ל שטעם רבינו מדאמרינן בגמרא לפרקים עד כמה אמר רמי בר אבא אמר ר' יצחק עד שלשים יום וכיון ששאלו והשיבו אליביה אלמא הלכתא כוותיה. ועוד י\"ל שלא לחלוק בא אלא לפרש כאילו אמר אימתי הוא אומר על הימים מעשה בראשית כשאינו ים הגדול אבל על הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול וכן כתב הרא\"ש בתשובה וכתב דים הגדול הוא ים אוקינוס והוא הים שעוברים לארץ ישראל ולמצרים. וכתב רבינו גם בהרים וכו' דדוקא משלשים לשלשים יום בעי ברוכי דומיא דים הגדול והכי משמע בירושלמי אבל בזיקין וזועות וכו' אמרי' התם שאם הם מופסקים מברך על כל פעם ופעם: \n\n" + ], + [], + [ + "הרואה את הקשת וכו'. שם (דף נ\"ט) מאי מברך ברוך זוכר הברית במתניתא תנא נאמן בבריתו וקיים במאמרו אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרווייהו ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו: \n", + "הרואה לבנה בחדושה וכו'. נוסח הברכה בסנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ״ב) מימרא דרב יהודה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וצריך לברך ברכה זו מעומד. שם מימרא דאביי: \n", + "ומ\"ש שכל המברך על החדש בזמנו וכו'. שם מימרא דרב אחא בר חנינא: \n", + "אם לא בירך עליה כו'. שם (מ\"א) אמר ר' יוחנן עד מתי מברכין על החדש עד שתתמלא פגימתה וכמה א\"ר יעקב בר אידי א\"ר יהודה עד ז' נהרדעי אמרי עד י\"ו ופסק רבינו כנהרדעי דרבים נינהו וכן פסק הרא\"ש כלומר דבתר הכי לא שייך לומר מחדש החדשים שהרי כבר נושנת היא: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח עד ט\"ז ולא ט\"ז בכלל שהרי אחר שעברו ט\"ו יום נתמלא פגימתה והולכת הלוך וחסור דהא קי\"ל אין חדשה של לבנה פחות מכ\"ט יום וחצי ותשצ\"ג חלקים: \n\n" + ], + [ + "הרואה את החמה וכו'. פרק הרואה (ברכות נ\"ט:) ת\"ר הרואה חמה בתקופתה לבנה בגבורתה וכוכבים במסילותם ומזלות כסדרן אומר ברוך עושה מעשה בראשית ואימתי הוי אמר אביי כל כ\"ח שנין והדר מחזור ונפלה תקופת ניסן בשבתאי באורתא דתלתא נגהי ארבעא ע\"כ בגמרא ושאר הברייתא פירשה רבינו ע\"ד זו דלבנה בגבורתה היינו כשתחזור הלבנה לתחלת מזל טלה וכו' וכוכבים במסילותם היינו וכן כשיחזרו כל כוכב וכו' ומזלות כסדרן היינו וכן בכל עת שיראה מזל טלה עולה וכו': \n\n" + ], + [ + "הרואה בתי עכו\"ם וכו'. ברייתא שם (נ\"ח:) ומשמע לי מדברי רבינו שהוא מפרש בתי עכו\"ם בתי גדולי עכו\"ם ועשיריהם דאי בתי עבודת כוכבים קאמר ברכה הוא דבעי ברוכי כמ\"ש רבינו לעיל הרואה מקום שעובדים בו עכו\"ם וכו' ואפשר לפרש ולומר לדעת רבינו שהוא מפרש בתי תפלת העכו\"ם בלא עכו\"ם: \n", + "ראה קברי עכו\"ם וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [], + [ + "הנכנס וכו' עד רופא חולים. ברייתות ומימרי דאמוראי שם (ברכות דף ס'): \n\n" + ], + [ + "ההולך למוד גורנו וכו'. פרק קמא דתענית ופרק המפקיד (מציעא מ\"ב): \n", + "וכתב הריטב\"א פי' ברכה שלימה בשם ומלכות ודעת הרמב\"ן שלא חייבו ברכה זו אלא בהולך להפריש תרומה ומעשרות שהבטיח הקדוש ברוך הוא בברכתו עליהם שנאמר והביאו את המעשר וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די ועל כן תקנו בו ברכה זו לומר שהבטחתו של הקדוש ברוך הוא קיימת ואין זו ברכה לבטלה עכ\"ל: \n", + "וכל הצועק לשעבר וכו'. משנה סוף פרק הרואה (ברכות נ\"ד): \n\n" + ], + [], + [ + "(כג-כד) הנכנס לבית המדרש וכו' עד לבאר שחת. משנה וברייתא פרק תפלת השחר (ברכות דף כ\"ח:): \n\n" + ], + [ + "הנכנס לכרך וכו' עד סוף הפרק. משנה ובריתא פרק הרואה (ברכות דף נ״ד): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הברכות כולן וכו'. מצאתי נוסחא ישנה שכתוב בה אלא מעט מברכת המצות כגון ברכת ספר תורה ורואה קברי ישראל מאלו שהם דרך שבח והודאה עד כאן וכן כתוב בדפוס וינציאה. וביאור הלשון כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בברוך חוץ מברכה אחרונה של ק\"ש וברכה הסמוכה לחבירתה ואעפ\"י ששתי מינין אלו ענין אחד להם מנאם כשתים משום דברכה הסמוכה לחבירתה היינו סמוכה לה ממש וה\"ה לברכה אחרונה של הלל אלא שרבינו חדא מינייהו נקט וברכת הפירות והדומה לה וברכת עשיית המצות ואלו שאמרנו שאין פותחות וחותמות יש מהם פותח ואינו חותם וכו' והכלל הזה צודק בכל אלו הברכות אלא במעט מברכת המצות כגון ברכת ספר תורה שפותח וחותם ומהברכות שהם דרך שבח והודאה רואה קברי ישראל, וה\"ה לקידוש והבדלה אלא חדא מינייהו נקט אבל שאר המצות כולן חוץ מברכת ספר תורה הכלל הזה צודק בהם שפותח ואינו חותם: \n", + "כתב הראב\"ד ומה חסרה לו המדה וכו' האריכוה וחתמוה עכ\"ל. ומה שהוקשה לו והנה קידוש והבדלה כבר ישבתי דחדא מינייהו נקט. ומה שכתב אלא שאין הדבר תלוי אלא במטבע ארוך אינה טענה על רבינו שלא בא רבינו ליתן טעם לדבר אלא להודיענו כללי הדברים: \n\n" + ], + [ + "וכל מצות עשה שבין אדם למקום וכו'. פ\"ק דפסחים (דף ז' ע\"א וב') אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן כלומר קודם עשייתן ודקדק רבינו לכתוב שבין אדם למקום לומר דבמצות שבין אדם לחבירו כגון עשיית צדקה וכדומה אין מברכין עליהן: \n\n" + ], + [ + "והיכן צונו בתורה וכו'. בפ' במה מדליקין (שבת דף כ״ג) מאי מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. וכתב רבינו טעמו של רב אויא שהוא נראה יותר ועוד דאמרינן בברכות פ' מי שמתו (ברכות י״ט:) כל מילתא דרבנן אסמכוה אלאו דלא תסור אלמא כרב אויא קיימא לן. וכתב רבינו אשר יאמרו לך תעשה שהוא בלשון עשה וכתוב בפסוק עצמו: \n\n" + ], + [ + "ולמה אין מברכין וכו'. כן כתב רבינו יונה בסוף פרק אלו דברים בשם ר\"ע שאין מברכין עליהם כלל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא טבילת הגר בלבד וכו'. פרקא קמא דפסחים (דף ז':) גבי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן כו' עד חוץ מן הטבילה מאי טעמא דאכתי גברא לא חזי. וכתב הרי\"ף ומפרשי לה רבנן דבטבילת גר בלבד אמרינן אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין: \n", + "ומה שכתב מפני שהיה דחוי מעיקרו. כלומר דאילו היה ראוי מעיקרו והדר נדחה אינו חוזר ונראה דהכי אמרינן בסוף פרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ\"א) בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושכח ולא בירך מהו שיחזור ויברך א\"ל מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף אמר רבינא הילכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה בעלייתו הוא אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי: \n\n" + ], + [ + "כל מצוה שעשייתה וכו'. בפרק התכלת (מנחות מ\"ב): \n\n" + ], + [ + "כל מצוה שהיא מזמן וכו'. לפי שראה רבינו קצת מצות שמברכין עליהן שהחיינו וקצתן שאין מברכין בא ליתן טעם בדבר דכל מידי דמזמן לזמן קא אתי או שאינו מצוי בכל עת דדמי למצוה הבאה מזמן לזמן וכן כל מצוה שהיא קנין לו בכל אלו מברך שהחיינו וסוכה ולולב מפורשים בברייתא בפרק לולב וערבה (סוכה מ\"ו) שמברכין עליהם שהחיינו וציצית ותפילין בתוספתא דברכות פרק אחרון ומקרא מגילה מפורש בריש הקורא את המגילה עומד (מגילה כ\"א) ונר חנוכה מפורש פרק במה מדליקין (שבת דף כ\"ג) ומילה יתבאר פרק ג' מהלכות מילה אך שופר ומזוזה ומעקה יליף להו מהני: \n\n" + ], + [ + "אחד העושה מצוה לעצמו וכו' אקב\"ו לעשות. כלומר אינו מבחין עתה בין אם מברך בלמ\"ד או בעל אלא כוונת רבינו שמברך על העשייה אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו ולמד כן מדתניא בסוף פרק לולב וערבה (סוכה מ\"ו) העושה לולב או סוכה לעצמו מברך שהחיינו משמע דדוקא בעושה לעצמו הוא דמברך שהחיינו אבל לא העושה אותה לאחרים: \n", + "כתב הרמ\"ך אבל אינו מברך שהחיינו אלא על המצוה שעושה נראה מדבריו שהמקדש בבית אחד להוציא הנשים אינו מברך שהחיינו. ומנהגנו לברך וכן ראוי לעשות דכיון דחובה היא לאשה לברך אותה ברכה מברך אותה בעבורה וחשבינן נמי שמברכת היא דשומע כעונה עכ\"ל. ומ\"ש וכן ראוי לעשות וכו' דבר פשוט הוא וגם רבינו יסבור כן: \n", + "היו לפניו מצות הרבה וכו'. פרק לולב וערבה ת\"ר היו לפניו מצות הרבה אומר אקב\"ו על המצות ר' יהודה אומר מברך על כל אחת בפני עצמה אמר ר' זירא הלכה כר' יהודה ומפרש התם טעמא משום דכתיב ברוך ה' יום יום בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(יא-יד) כל העושה מצוה וכו'. רבינו בא לתת טעם למה קצת מצות אנו מברכין עליהן בעל וקצתן אנו מברכין עליהן בלמ\"ד וכלל דבריו דלברך בלמ\"ד בעינן שיעשה אותה לעצמו ושתהיה הברכה קודם עשיית המצוה אבל אם מברך אחר עשייתה כביעור החמץ שאחר שגמר בלבו לבטל נעשית המצוה וכן לולב מדאגבהיה נפק ביה כמוזכר פרק קמא דפסחים (דף ז') וכן אם סח בין תפילין של יד לשל ראש מברך על מצות תפילין מפני שכבר נעשית מצות תפילין של יד וכן על ספירת העומר מפני שכבר קרב העומר ואנו מונים ממנו ולא מונין לו תקנוה בעל וכן ברכת על דברי תורה לפי שבכל יום ובכל שעה אנו מצווים ללמוד וא\"כ קודם שעה זו נצטוו ללמוד תקנוה בעל. וזה הכלל הוא בברכת מצות שהם חובה אבל בברכה של מצות שאינן חובה כנט\"י ושחיטה דלא ליכול ולא יטול ידיו או לא ישחוט אינו מברך בלמ\"ד להורות שאינה חובה והאי טעמא סגי נמי לעירוב דמצוה שאינה חובה דלא יערב ולא יוציא מביתו מאומה אלא לפי שמצא בו טעם אחר כתבו שעירוב לא שייך ביה עשאו לעצמו לבדו אלא לו ולאחרים וכן אינה חובה. ואפשר שכתב אותו טעם בעירוב לומר דמשום דכשעשה דברי הרשות לו ולאחרים אינו מברך אלא בעל לא רצו חכמים לשנות הברכה אפילו כשעושה אותם לעצמו כיון שאינן מצוות של חובה ואפילו שנטילה עושה אותה לעצמו לא רצו חכמים לחלק במצות שאינן חובה בין קצתם לקצתם. אך קשה שכתב בתחלת דבריו בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו אם עשה אותה לעצמו מברך לעשות לכך י\"ל דתלתא גווני נינהו חובה ואינה חובה ודבר הרשות ונט\"י ושחיטה הם דברי הרשות שהרי אפשר לו שלא לאכול בשר ולא דבר שיצטרך נטילת ידים אלא פירות או ירקות אבל עירוב אע\"פ שאינו חובה מצוה עליו לעשות עירוב שמא ישכח ויוציא ולא תיקשי לרבינו מעל הטבילה דמילתא דרשות היא לא ליטבל ולא ליטהר ואע\"ג דחייב אדם לטהר עצמו ברגל לאו חיוב גמור הוא א\"נ דלא רצו חכמים לשנות הברכה שלש פעמים בשנה מבכל השנה, וטבילת גר דמצוה היא כבר נתבאר טעמא משום דמברך אותה אחר עשייתה. אך קשה ממקרא מגילה ואכילת מצה ומרור ובשר הפסח שהוא מברך עליהם בעל. ועל מה שכתב \n", + "רבינו מל את בן חבירו מברך על המילה הקשה הר\"ן דאליבא דמאן דאמר לבער איתמר הכי אבל למאן דאמר על ביעור אבי הבן נמי מברך על המילה וכתב הר\"ן כן לפי שהוא ז\"ל מפרש דכל הני מיתיבי שאכתוב בסמוך הם למ\"ד לבער וסייעתא למאן דאמר על ביעור ולשון הגמרא (פסחים דף ז' ע\"א וע\"ב) אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך מאי מברך רב פפי אמר לבער חמץ ורב פפא אמר על ביעור בלבער כ\"ע לא פליגי דודאי להבא משמע כי פליגי בעל ביעור מר סבר מעיקרא משמע ומר סבר להבא משמע מיתיבי אקב\"ו על המילה היכי נימא למול לא סגיא דלאו איהו מהיל אבי הבן מאי איכא למימר אין הכי נמי. מיתיבי אקב\"ו על השחיטה התם נמי היכי נימא לשחוט לא סגיא דלאו איהו שחיט פסח וקדשים מאי איכא למימר אין ה\"נ מיתיבי נטל לולב לצאת אומר על נטילת לולב שאני התם דמעידנא דאגבהיה נפיק ביה והלכתא על ביעור חמץ. ורבינו אפשר שמפרש דמאן דאמר לבער פירושו אף לבער דעל נמי להבא משמע ואין לשון בברכה שיורה על העבר ומאן דאמר על ביעור פירושו דוקא על ביעור דלשון על משמע שכבר נעשה המצוה והכא נמי משעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק ואותביה למאן דאמר על ביעור מעל המילה דבשלמא למאן דאמר לבער כך לי לברך בלמ\"ד כמו לברך בעל דעל נמי להבא משמע אלא למאן דאמר דעל מורה על העבר בשחיטה ומילה ולולב מאי עבר איכא דליברוך עלייהו בעל ומשני דבשחיטה ומילה הוי טעמא משום דלא סגיא דלאו איהו מהיל ושחיט בתמיה כלומר מילה אחר הוא המצווה בה דהיינו האב ושחיטה אינו מצווה עליה וכיון שזה אינו מצווה עליהן אלא שמוציא אחרים ידי חובתן תיקנו בעל לעשות היכרא בין בשמוציא עצמו לכשמוציא אחרים ופריך ממל את בנו ושוחט פסחו דהוה משמע ליה דמברכי נמי בעל ומשני דאה\"נ דבלמ\"ד מברכי ובלולב תירץ דהכא במאי עסקינן כשנטלו כבר דהוי עבר. ואסיקנא והלכתא על ביעור כלומר דשאני לן בין לבער לעל ביעור דלבער הוי להבא ועל ביעור לשעבר וכיון שכן למדנו דכל היכא דהוי לשעבר א\"נ שעושה אותה לאחרים אעפ\"י שהיא להבא מברך עליה בעל וכשעושה אותה לעצמו והיא להבא מברך בלמ\"ד ולכן המל את בנו מברך למול את הבן וכמו שכתב רבינו. א\"נ דרבינו מפרש דמעיקרא הוה ס\"ל לגמרא כרב פפא ולהכי אקשי לרב פפי ממילה שחיטה ולולב והוה בדעתיה נמי לאקשויי ליה מברכות טובא מצה מרור תורה ספירת העומר וזולתן אבל מכיון דתריץ גמרא דבלולב מברכי בעל אף לרב פפי מטעמא דכיון דאגבהיה וכו' הא ודאי דמהך תירוצא שמעינן דבכולהו מילי דדמו ללולב דכיון דחשב או הגביה נעשית המצוה שפיר מברכים בעל אף לרב פפי ולהכי לא הדר אקשיה משום ברכה אחרת דכי פסק והלכתא על ביעור לא כרב פפא הוא אלא ככ\"ע ומיהו עיקר חדוש לרב פפי הוא מטעם דכיון דאגבהיה דלרב פפא [היכא] דלא הוי טעמא נמי ס\"ל בעל. ויש ללמוד דס\"ל כשיטה זו מדכתב בסוף פרק זה וכך הוא מברך על ביעור חמץ וכו' עד כמו שיתבאר במקומו: \n\n" + ], + [ + "כתב הראב\"ד הנה לדבריו וכו' נפטר ממנו כל היום עכ\"ל. דעת הראב\"ד ז\"ל דכשאמרו בגמרא דלולב משום דכיון דאגבהיה נפק ביה מברך על נטילת לולב דוקא בלולב אמרו שכיון שהגביהו נפטר ממנו כל היום ומשום הכי מברך עליו בעל אבל ציצית ותפילין שמצותן להניחן עליו כל היום אפילו אחר שלבש ונתעטף מברך בלמ\"ד ודעת רבינו דלא שנא ואין בזה הכרע. ובמ\"ע הפליג דעת הראב\"ד לדברים אחרים: כתב הראב\"ד וכך הוא מברך וכו'. א\"א קשיא לי וכו' ולאכול מרור עכ\"ל: \n", + "וכתב בעל מ\"ע ואני אומר הנני משיב על ראשון וכו' ואיני מבין דבריו שרבינו בתשובתו לחכמי לוניל לא הזכיר במקרא מגילה ונר חנוכה אלא שהם דרבנן. וזה דבר פשוט ומה צורך להביא ראיה מתשובתו ועוד שאפילו שהם מדרבנן חובה נינהו לקרות מגילה ולהדליק נר של חנוכה וכבר כתב רבינו שדבר שהוא חובה אפילו נתכוון להוציא גם לאחרים מברך בלמ\"ד ועירוב שכתב רבינו שאינו חובה היינו משום שאילו היה ידוע לנו שלא היה שוכח והיה מוציא מביתו דבר לא היינו מצריכין אותו עירוב והיאך רצה בעל מ\"ע להשוות מגילה ונר חנוכה לעירוב. וע\"ק על בעל מ\"ע שכתב שמצה ומרור מצותן בחבורה ולפיכך מברך בעל וקשה דהא ודאי חובה נינהו וכתב רבינו היתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים מברך לעשות: \n", + "ויש שואלים היאך כתב רבינו בפ\"ז מהלכות לולב מברך תחלה על נטילת לולב והרי כתב כאן שאם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב והתם כשלא נטלו עדיין עסקינן שכך כתב וכשהוא נוטלן לצאת בהם מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולן וכו' ואח\"כ נוטל האגודה הזאת וכו'. וי\"ל ששם אינו מקפיד על נוסח הברכה אלא כוונתו לומר שמברך על הלולב ואינו מברך על שאר המינין ולשונו מוכיח כך שכך כתב וכשהוא נוטלן לצאת בהן מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולם סמוכים לו: \n\n" + ], + [ + "כל דבר שהוא מנהג אף ע\"פ שמנהג וכו'. בפרק לולב וערבה (סוכה מ\"ד) גרסינן אמר איבו הוה קאימנא קמיה דר' אליעזר ב\"ר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה שקיל חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים ואמנהגא לא מברכינן וסובר רבינו דכל שכן לשאר מנהגים שאינן מנהג נביאים שאין מברכין עליהן ומשום הכי בר\"ח אין מברכין על ההלל דהא מנהג הוא כדאמרינן בפרק בתרא דתענית (דף כ\"ח:) דרב איקלע לבבל בר\"ח חזנהו דהוו קרו הלילא סבר לאפסוקינהו כיון דחזנהו דמדלגי אמר ש\"מ מנהג אבותיהם בידיהם. ודעת רבינו להשוות חולו של מועד של פסח לראש חדש והרמב\"ן חילק ביניהם ואמר דבחולו של פסח כיון דאיקרו מועד מחייבינן למיקרי הלל בדילוג ולברך וגם הראב\"ד מחלק ביניהם אבל ר\"ת כתב דבר\"ח נמי מברכין דאם איתא דלא מברכין מאי קאמר כיון דשמעינהו דמדלגי אמר ש\"מ מנהג אבותיהם בידיהם וכי לא היה לו להכיר אי משום מנהג קרו ליה לא הוו מברכי ואין לומר דלא בא בתחלת קריאת ההלל דאי הכי הוה למימר רב איקלע לבי כנישתא. והא דאמרינן בסוכה דאמנהג לא מברכין היינו דוקא במנהג דערבה דלא הוי אלא מנהג טלטול בעלמא. ונ\"ל לדעת רבינו שלא בא בתחלת קריאת ההלל והא דלא אמר איקלע לבי כנישתא משום דהוה משמע שכבר היה זמן שהיה בבבל ולא נכנס לבית הכנסת ואין הדבר כן לכך אמר איקלע לבבל ונכנס לבית הכנסת מיד ומצאן קורין את ההלל ולא ידע אי ברכו עליו אי לאו ואפילו נאמר שהיה שם מתחלה ולא ברכו עליו מ\"מ סבר לאפסוקינהו מפני שחשש שאם יקראוהו שלם יבאו לברך עליו לאחריו כיון שאין היכר בין הלל דר\"ח ליום שגומרים בו את ההלל וכיון דחזנהו דמדלגי אמר ש\"מ מנהג אבותיהם בידיהם כלומר הרי הם יודעים דמשום מנהג הוא דקרו והרי הם עושים לו היכר ולא אתו למטעי לברוכי עליה. ועוד הביא ר\"ת ראיה לדבריו וכתבה רבינו נסים בפרק לולב וערבה ודחאה ודברי מגיד משנה בזה בפרק שלישי מהלכות מגילה: \n", + "וכתב הראב\"ד ז\"ל שלא אמר אלא על חולו של פסח בלבד וכו' וצריך ברכה עכ\"ל. דעתו ז\"ל בראש חדש כר\"ת ולכן מברכין עליו לפרסם שהוא ראש חדש אבל בחולו של פסח דלא שייך האי טעמא אין מברכין עליו כיון שאינו מועד גמור: \n", + "וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו וכו'. כן כתב הרא\"ש בפרק מי שמתו בשם השאלתות וטעמא דמסתבר הוא דהוי ספק עובר על לא תשא. ועל מה שכתב \n", + "רבינו כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושים אותו בלא ברכה קשה שהרי כתב רבינו פרק ב' מהלכות קריאת שמע ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה והרי מספק הוא חוזר וקורא ולמה הוא חוזר ומברך. ויש לומר שכשהדבר עשייתו מחוייבת אעפ\"י שהוא ספק כגון ספק קרא קריאת שמע כיון דקיימא לן ספיקא דאורייתא לחומרא ומחוייב הוא לקרות הילכך מברך לפניה ולאחריה כאילו ודאי לא קרא אבל כשמן הדין לא היה חייב לחזור ולעשות המצוה ההיא אלא שתקנת חכמים היא כגון דמאי שמן הדין אינו חייב לעשר משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם אלא שחכמים החמירו לחייבו לעשר וכן יום טוב שני לדידן דבקיאינן בקביעא דירחא אלא דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כדאיתא בפרק קמא דיום טוב (דף ד:) וכיון דמדינא אין בהם איסור א\"כ הם ספק דרבנן ולא בעי ברוכי, וכן על יום טוב שני לא הוה בעי לברוכי אם לא מפני שלא יזלזלו בו כדאיתא בפרק ב\"מ (שבת כ\"ג). ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בפ\"ב מהלכות ק\"ש בשם הרשב\"א ז\"ל: \n", + "סליק הלכות ברכות בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ברכות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..886a27090462bf387cf310fbc561d6059c061d08 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,196 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Circumcision", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מילה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצוה על האב למול את בנו ועל הרב למול את עבדיו וכו'. במנין המצות כתב רבינו סי' רט\"ו למול את הבן שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו וצריך טעם למה לא מנה מצות הרב למול את עבדו: \n", + "ובית דין מצווין וכו'. פרק קמא דקידושין (דף כ\"ט) האב חייב בבנו למולו מנ\"ל דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בית דין למימהליה שנאמר ימול לכם כל זכר והיכא דלא מיהלוהו בית דין מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול כו' ונכרתה: \n\n" + ], + [ + "ועל מ\"ש רבינו ואינו חייב כרת עד שימות וכו'. כתב הראב\"ד אין בזה תבלין וכו' באיסור כרת עכ\"ל. ואני אומר שחיוב הכרת הזה הנזכר בדברי רבינו ובדברי הראב\"ד הוא שימות בקיצור שנים שמוזכר במ\"ק ודעת רבינו שאינו מתחייב כרת למות בקיצור שנים לפי שלא עבר עדיין על המצוה שהרי בידו למול עצמו עד שימות והוא ערל במזיד ואז יתחייב כרת לנפש כמבואר פרק שמיני מהלכות תשובה. א\"נ דה\"ק רבינו שאינו מת בקיצור שנים אך כשיגיע עתו למות ימות בקיצור ימים בעון הזה כמבואר במועד קטן דאיכא כרת דיומי. ודעת הראב\"ד שמיום שגדל ולא מל הוא חייב למות בקיצור שנים אלא שאם מל נפטר מהחיוב ההוא וזהו שכתב ובכל יום עומד באיסור כרת כלומר ראוי הוא בכל יום ליכרת ולמות בקיצור שנים כלומר דאף ע\"ג דדמי לעושה דבר שאפשר שיבא לידי חיוב ועדיין לא בא לידי חיוב שאני זה שבכל יום הוא עובר בודאי על מצותו של מקום ואע\"פ שאינו מתחייב כרת לגמרי מכל מקום באיסור כרת הוא עומד בכל יום וראוי ליכרת. ומה שהזכיר התראת ספק לדוגמא בעלמא נקטה דהא התראה אין לה ענין אלא בדיני אדם ולא בדיני שמים והיינו לומר דאפילו למ\"ד התראת ספק לא שמה התראה לא אמר כן אלא לפוטרו מדיני אדם אבל מכל מקום חיוב שמים יש עליו מפני שעשה מעשה שיוכל להמשך ממנו חיוב מיתה וזה שמביא עצמו למקום שאפשר לו להתחייב כרת ועוד שהוא עובר בכל יום על מצות הבורא דין הוא שיתחייב בכל יום למות בקיצור שנים. ודעת רבינו דלא דמי דכי אמרינן דאיכא מאן דאמר דהתראת ספק שמה התראה היינו כשהוא עובר בקום עשה אבל כשהוא עובר אשב ואל תעשה כמו מילה לא שייך גביה למימר התראת ספק שמה התראה אלא כל שבידו לתקן עדיין לא עבר. \n", + "ומה שכתב אין מלין בנו של אדם וכו'. פשטא דסוגיין הכי משמע דקאמר היכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בית דין למימהליה וסברא נמי הוא דמצוה המוטלת על איש אחד אין לאחר לעשותה שלא מדעתו. \n", + "ומ\"ש שב\"ד מצווין למול העבדים הוא נלמד מדין הבן דלא מהליה אבוה ודקדק רבינו לכתוב גבי אב עבר וגבי בית דין נתעלם משום דליכא למימר בבית דין עברו והם עיני העדה והיאך יעברו ולכך שינה וכתב גבי בית דין נתעלם: \n", + "כתב הרמ\"ך אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד צ\"ע לאחר שימות מאי כרת שייך ביה והלא כרת הוא בחצי ימיו ובחייו נפרעים ממנו ואח\"כ כתב במותו יהיה נדון אם לא יתודה ויקבל עליו שאם יתרפא ימול עצמו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אחד עבד הנולד ברשות ישראל וכו'. פרק ר\"א דמילה (שבת קל\"ה) אמר רב אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה איני והא איתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות רב הונא ורב חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין ע\"כ לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמיני ודאי מהלינן ליה הא בהא תליא כלומר שמי שנימול לשמונה דוחה שבת ומי שאינו נימול לשמונה אינו דוחה כתנאי יש יליד בית שנימול לאחד ויש יליד בית שנימול לשמונה ויש מקנת כסף שנימול לאחד ויש מקנת כסף שנימול לשמונה כיצד לקח שפחה ועוברה עמה זהו מקנת כסף שנמול לשמונה לקח שפחה וולדה עמה זהו מקנת כסף שנימול לאחד לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זהו יליד בית הנימול לשמונה ר' חמא אמר ילדה ואחר כך הטבילה זהו יליד בית הנימול לאחד הטבילה ואחר כך ילדה זהו יליד בית שנימול לשמונה ות\"ק לא שני ליה בין הטבילה ואחר כך ילדה בין ילדה ואחר כך הטבילה ואף על גב דאין אמו טמאה לידה נימול לשמונה אמר רבא בשלמא לר' חמא משכחת לה יליד בית נימול לאחד יליד בית נימול לשמונה כגון שילדה ואחר כך הטבילה הטבילה ואחר כך ילדה מקנת כסף שנימול לשמונה כגון שלקח שפחה וילדה מקנת כסף שנימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עובר אלא לת\"ק בשלמא כולהו משכחת לה אלא יליד בית שנימול לאחד היכי משכחת לה אמר ר' ירמיה בלוקח שפחה לעוברה הניחא למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי מאי איכא למימר אמר רב משרשיא בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה. ולענין הלכה איכא מ\"ד דלא קי\"ל כרב אסי דכיון דאוקימנא כתנאי לא שבקינן ת\"ק למינקט כר' חמא דיחידאה הוא ועוד דרבא ורב משרשיא ור' ירמיה שקלו וטרו אליבא דת\"ק. אבל רבינו יונה פסק כרב אסי והרי\"ף ז\"ל לא הכריע בהלכות כדברי מי משמע דמספקא ליה מילתא הילכך מטילין אותו לחומרא דנימול לשמונה ואין מחללין עליו את השבת וכן דעת בעל הלכות ז\"ל והרז\"ה ז\"ל וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בפ\"א מהלכות מילה ע\"כ לשון הר\"ן ז\"ל. והראב\"ד ז\"ל כתב כן לדעת ר' חמא וכו' ואחר כך ילדה עכ\"ל. ועל מה שכתב רבינו להלן כשם שמילת הבנים דוחה את השבת וכו' חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו וכו' כתב א\"א לא ידעתי מהו זה ההפרש ואולי מפני שהוא מסופק אם הלכה כר' חמא דמפליג בטבילה ולענין מדחי שבת אזלינן לחומרא ולא דחי וא\"כ במקנת כסף שנימול לשמונה נמי איכא לספוקי עד כאן לשונו. דעתו ז\"ל לומר דלר' חמא מקנת כסף דנימול לשמונה היינו שטבלה ואחר כך ילדה אבל ילדה ואחר כך טבלה נימול לאחד ואע\"ג דלענין מילה בשמונה לא חילק רבינו בין טבלה ואח\"כ ילדה לילדה ואח\"כ טבלה אלא בכל גווני לקח שפחה ועוברה עמה וילדה הרי זה נימול לשמונה לענין חילול שבת ה\"ל לחלק דילדה ואח\"כ טבלה אינו דוחה שבת כמ\"ש ביליד בית שטבלה אמו אחר שילדה. ובאמת שאם שיטת רבינו היתה כמו שסבר בו הר\"ן ז\"ל שספק זה עצום מאד אבל לדעתי רבינו פוסק כת\"ק מהטעמים הנזכרים בדברי הר\"ן. ועוד כתב הרא\"ש ז\"ל דמדמוקי לה כתנאי משמע דאין הלכה כרב אסי דהנך אמוראי לא שמיע להו הך ברייתא דאי הוה שמיע להו לא הוו אמרו מימרא מפי עצמן אלא מר הוה אמר הלכה כהך תנא ומר הוה אמר הלכה כאידך תנא וכיון דלא שמיע להו אפשר דאי הוה שמיע להו לא הוו פליגי אלא הוו אמרי כיון דפליגי רבנן עליה דר' חמא הלכה כרבים. ול\"נ דטפי עדיף למימר דהני אמוראי ברייתא שמיע להו ופסקו כת\"ק. ועתה ניישב דברי רבינו על דברי הגמרא. ואומר ראשונה כי להיות טעם יליד בית הנימול לאחד לפי שנראה כאילו הוא מקנת כסף לא קראו רבינו בשם יליד בית כאילו אין שם יליד בית אחר הראוי ליקרא יליד בית אלא לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה ולא חשש רבינו לכתוב דין זה רק הספיק לו באומרו אלא שיליד בית נימול לשמונה לפי ששם יליד בית מורה על לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה: \n\n" + ], + [ + "ואח\"כ כתב יש מקנת כסף וכו'. ומקנת כסף הנימול לאותו יום כבר נזכר במ\"ש ומקנת כסף נימול ביום שנלקח דהיינו לקח שפחה וולדה עמה המוזכר בגמרא. ואח\"כ בא לבאר מקנת כסף הנימול לשמונה \n", + "וכתב כיצד לקח שפחה ולקח עוברה עמה ואע\"פ שלקח העובר בפני עצמו כלומר דלא תימא היינו כשקנה שפחה מעוברת סתם אבל כשקנה עובר תחלה בכך דינרים ואחר כך קנה האם בכך דינרים סד\"א דהוה ליה כאילו קנאו אחר שנולד שנימול ליום אחד קמשמע לן רבינו שכיון שהוא במעי אמו דאינו נידון כמקנת כסף אלא נימול לשמונה. ולמד כן רבינו ממה שלא חילקו בברייתא אלא אמרו לקח שפחה מעוברת וילדה זהו מקנת כסף הנימול לשמונה לקח שפחה וולדה עמה וכו' ואם איתא לפלוג וליתני בדידה בד\"א בשלא לקח העובר בפני עצמו אבל אם לקח העובר בפני עצמו נימול ליום אחד וכל שכן היכא דלקח שפחה וולדה עמה ומדלא תני הכי אלמא דכל שלא ילדה עדיין אפילו לקח העובר בפני עצמו נימול לשמונה: \n\n" + ], + [ + "ואח\"כ כתב לקח שפחה לעובריה. והיינו אוקימתא דרבי ירמיה ביליד בית שנימול ליום אחד ופסק כמותו משום דאתי כמאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ופלוגתא דר\"י ור\"ל היא ביש נוחלין (ב\"ב קל\"ו) ואמר רבא בריש החולץ (יבמות ל\"ו) דר\"י ור\"ל הלכה כר\"י בר מתלת שמעתתא דהלכה כר\"ל וחד מינייהו הא שמעתתא דלר\"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ול\"ש לן בין טבלה ללא טבלה ומכאן אתה למד דכ\"ש לקח זה שפחה וזה עוברה דאינו נימול אלא ליום אחד. אחר כך \n", + "כתב או שלקח שפחה ע\"מ שלא להטבילה וכו' והוא אוקימתא דרב משרשיא ביליד בית שנימול ליום אחד: \n", + "ומ\"ש ואם טבלה אמו אחר שילדה וכו'. לא קאי ארישא דלקח שפחה לעובריה דל\"ש ילדה ואחר כך הטבילה או הטבילה ואח\"כ ילדה נימול ליום אחד דהא לא הוי טעמא אלא משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למאי דסליק מיניה דהיינו לקח שפחה ע\"מ שלא להטבילה קאי ולמד כן רבינו מדאמרינן ות\"ק לא שני ליה בין הטבילה ואח\"כ ילדה בין ילדה ואח\"כ הטבילה נימול לח' כיון שהיה יליד בית ולאוקימתא דרב משרשיא היינו טעמא דנימול ליום אחד לפי שלקחה על מנת שלא להטבילה כלומר ולא טבלה אבל אם טבלה כיון דיליד בית הוא נימול לח': \n", + "ומ\"ש רבינו להלן חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה שאע\"פ שנימול לח' אינו דוחה את השבת הוא משום דמאי דאמרינן דלת\"ק דל\"ש ליה בין ילדה ואח\"כ הטבילה להטבילה ואח\"כ ילדה הא ודאי פשיטא דקאי למקנת כסף הנימול לשמונה כיון שהוא מוזכר בברייתא וכיון שהוא מילה בזמנה דוחה את השבת אבל מספקא ליה אי קאי נמי ליליד בית הנימול לאחד וכמו שפירש או דילמא לא קאי כיון שאין מוזכר בברייתא ולפיכך פסק לחומרא א\"נ שרבינו מפרש דאוקימתא דרב משרשיא דכיון שלקחה על מנת שלא להטבילה אע\"פ שטבלה אחר שילדה כיון שלא טבלה קודם לידה מהני תנאיה דלקחה על מנת שלא להטבילה לשלא יהיה נימול לח' ורבי ירמיה דלא אוקמה הכי ס\"ל דאפילו הכי מהני טבילה דאחר לידה ונימול לח' ומשום דמספקא ליה אי קי\"ל כר\"י או כרב משרשיא פסק לחומרא בענין שבת ולענין מילה נימול לח' שהוא הזמן הקבוע לכל הנימולים כן נראה לי בדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "לקח עבד גדול מן העכו״ם וכו'. יבמות פרק החולץ (יבמות דף מ״ח:) אריב״ל הלוקח עבד מן העכו״ם ולא רצה למול מגלגל עמו עד י״ב חדש לא מל חוזר ומוכרו לעכו״ם אמרוה רבנן קמיה דרב פפא כמאן דלא כרבי עקיבא דאי רבי עקיבא הא אמר אין מקיימין עבדים שאין מלין א״ל רב פפא אפילו תימא ר״ע ה״מ היכא דלא פסקא למילתיה אבל היכא דפסקא למילתיה פסקא. ויש חילוק בין פירוש רש״י לפירוש התוספות בזה ואין בדברי רבינו הכרע: ", + "ואם התנה עליו וכו'. ג\"ז שם שלח רבין משמיה דרבי אלעאי וכל רבותי אמרו לי משמו אי זהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו ע\"מ שלא למולו אמרוה רבנן קמיה דרב פפא כמאן דלא כרבי עקיבא דאי רבי עקיבא הא אמר אין מקיימין א\"ל רב פפא אפילו תימא ר\"ע ה\"מ היכא דלא אתני בהדיה אבל היכא דאתני אתני. ", + "ומ\"ש רבינו ובלבד שיקבל עליו שבע מצות היה נראה דקאי בין לכשמגלגל עמו י\"ב חדש וחוזר ומוכרו לעכו\"ם בין לכשהתנה עמו שלא ימול שכיון שזה ברשות ישראל שהרי עבד הוא חייב לכופו לקבל שבע מצות או יהרג כמ\"ש רבינו פ\"ז מהלכות מלכים ומלחמותיהם וכן צווה משה מפי הגבורה לכוף כל באי עולם לקבל מצות שנצטוו בני נח וכל מי שלא קיבל יהרג ולמד כן רבינו ממ\"ש בפרק ד' מיתות רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרי על שבע מצות בן נח נהרג אלא שמדבריו בפי\"ד מהלכות איסורי ביאה נראה דלא קאי להיכא דהתנה עליו שלא ימול. ומ\"ש הראב\"ד ימכר מיד אין לנו עתה להרוג איש. יש לתמוה דאין כאן השגה על דברי רבינו שהוא ז\"ל כתב דברי הגמרא ואם אין ידינו תקיפה בעונותינו לא מפני זה ה\"ל להניח מלכתוב הדין, ואפשר שדעתו לומר דלא נימא דאפילו בזמן הזה שאין אנו יכולים להרגו מגלגל עמו י\"ב חדש או אם התנה עליו מתחילה וכו' מותר לקיימו אפילו שלא יקבל עליו שבע מצות קמ\"ל הראב\"ד דכיון דאין אנו יכולים להורגו אם לא ירצה לקבל שבע מצות אסור לקיימו אפילו שעה אחת אלא ימכר מיד: ", + "ומ\"ש ואין מקבלין גר תושב וכו'. סוף פרק המקדיש שדהו (ערכין כ\"ט:): " + ], + [ + "גר שנכנס וכו'. בפרק החולץ (יבמות מ\"ו:) אמר רבי יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. \n", + "ומ\"ש ואם מל כשהיה עכו\"ם וכו'. גרסינן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ה) ערלתו ודאי דוחה שבת ולא נולד כשהוא מהול שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי וב\"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית וב\"ה אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית איתמר רב אמר הלכה כתנא קמא ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון בן אלעזר וכתב הרי\"ף דאף ע\"ג דפליגי רב ושמואל בהא מילתא קיימא לן כבתראי דאינון רבה ורב יוסף דאיתמר רבה אמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא כלומר ואין מחללין ואמר רבה מנא אמינא לה דתניא רבי אלעזר הקפר אומר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו לחלל עליו את השבת שב\"ש אומרים מחללין וב\"ה אומרים אין מחללין מכלל דת\"ק סבר דברי הכל אין מחללין עליו את השבת ומדגמר רבה דהוא בתרא מהא מתניתא שמע מינה דהלכה היא ואע\"ג דרב יוסף פליג הא קי\"ל דהלכה כרבה לגבי רב יוסף הילכך כרבה ס\"ל דאמר חיישינן שמא ערלה כבושה וצריך להטיף ממנו דם ברית בחול אבל לא בשבת דמספיקא לא מחללינן וכן הלכה: \n", + "וכתב הר״ן ז״ל ואמר רבה מנא אמינא לה דלרשב״א ספק ערלה כבושה היא ואין מחללין פירוש דקים ליה לרבה דת״ק דרבי אלעזר הקפר היינו רשב״א והכי איתא בתוספתא ומ״ה דייק רבה אם איתא דלרשב״א צריך להטיף ממנו דם ברית ואפילו בשבת דודאי ערלה כבושה היא היכי א״ל רבי אלעזר הקפר לא נחלקו בחול שצריך להטיף אי אמר ת״ק ואפילו בשבת ואמר ליה איהו בחול אלא ודאי ת״ק דהיינו רשב״א בחול אמר ולא בשבת ומ״ה א״ל רבי אלעזר הקפר אין ודאי מודינא לך דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם בחול אבל במאי דאמרת דבגר שנתגייר כשהוא מהול פליג פליגנא עלך דגר שנתגייר כשהוא מהול לד״ה צריך להטיף ממנו דם ברית ולא נחלקו אלא לחלל את השבת בנולד כשהוא מהול. כך נראה שפירשו הגאונים הילכך נקטינן בנולד כשהוא מהול שאע״פ שצריך להטיף ממנו דם ברית בחול אין מחללין עליו את השבת דספק ערלה כבושה היא ולענין גר שנתגייר כשהוא מהול כתב הרי״ף בסמוך שצריך להטיף ממנו דם ברית וכן כתב הרב בה״ג ז״ל והרמב״ם פ״א מהלכות מילה ולפי הפירושים שכתבתי הם סומכים על רבי אלעזר הקפר דאע״ג דשמואל אמר הלכה כרבי שמעון בן אלעזר איכא למימר דלאו לאפוקי מדרבי אלעזר הקפר בגר שנתגייר כשהוא מהול קאמר אלא ממאי דקאמר ת״ק אליבא דב״ה דנולד כשהוא מהול אינו צריך להטיף ממנו דם ברית ואע״ג דרשב״א תרתי קאמר ואיהו פסק סתמא אשכחן דכוותה דלא נקטינן אלא בחדא וכ״ת אמאי דחקינן נפשין בהכי ולא אמרינן דשמואל אכולה מילתא דרשב״א קאי ואמאי סמכינן טפי אדר״א הקפר מדרשב״א איכא למימר דסוגיין בעלמא כר״א הקפר שייכא דתניא בפרק הערל (יבמות ע״ב:) אין לי נימול ביום אלא שנימול בזמנו לט' לי' לי״א וגר שנתגייר כשהוא מהול מנין אלמא צריך להטיף ממנו דף ברית ועוד דקי״ל בפרק החולץ (יבמות מ״ו:) כרבי יוסי דאמר לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וזה הכלל משמע בין לערל בין לנולד כשהוא מהול בין לערבי מהול בין לגבעוני מהול ועוד דתניא התם הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר אין מטבילין אותו משום דחיישי' דילמא ערבי מהול הוא וצריך להטיף ממנו דם ברית וכן פירש״י ואיפסקא הלכתא כר' יוסי וליכא למימר דרבי יוסי לנולד כשהוא מהול הוא דחייש דנולד כשהוא מהול מיעוטא הוא ורבי יוסי לא חייש למיעוטא ואף ע״פ שיש לדחות ראיות הללו קבלת הגאונים תכריע עכ״ל הר״ן ז״ל. והרא״ש כתב תמהני על הרי״ף שכתב דהלכה כרבה שהוא בתרא ובשאר דוכתי כתב דמאביי ואילך קי״ל כבתראי אבל קודם לכן קיימא לן כרב לגבי תלמיד ואילו נחלקו רבה ורב יוסף על רב יהודה היה הלכה כרב יהודה שהיה רבו של רבה ורב יוסף כל שכן שהלכה כרב רבו של רב יהודה כנגד רבה ורב יוסף עכ״ל. ואני אומר שחילוק אחר ראיתי בדבר דכשהתלמיד נחלק בחיי רבו אין הלכה כתלמיד במקום הרב משום דכבר ראה רבו דבריו ודחאם אבל כשנחלק התלמיד אחר מיתת רבו הלכה כבתראי וכיוצא בזה כתב מגיד משנה בפרק ב' מהלכות שבת ואם כן הכא נמי דאפליגו רבה ורב יוסף על רב אחרי מותו הלכה כוותייהו דבתראי נינהו ואע״ג דכבר נחלק שמואל עם רב והרי ראה רב דברי רבה ור״י ודחאם יש לומר דאע״ג דשמואל כרבה ורב יוסף סבירא ליה מכל מקום אינו אומר הדין מטעמם דשמואל פסק כרבי שמעון בן אלעזר ורב כתנא קמא והדין עמו לפסוק כרבים אבל רבה ורב יוסף מייתו מתניתא דרבי אלעזר הקפר דמשמע מינה דבין לתנא קמא בין לרבי אלעזר הקפר צריך להטיף ודילמא אי הוה שמיע ליה לרב האי מתניתא כוותיה הוה נקיט כוותה ועוד דאפשר דכי אמרינן אין הלכה כתלמיד במקום הרב היינו כשלא נחלק אחר עמו אבל הכא דשמואל פליג עליה הוה ליה רב לגבי שמואל ורבה ורב יוסף יחיד לגבי רבים. ודע שמה שכתב הרי״ף ואע״ג דפליג עליה רב יוסף לא כתב כן לענין נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית דבהא ליכא פלוגתא בין רבה ורב יוסף דלתרווייהו צריך להטיף אלא לענין חילול שבת קאמר דלרבה אין מחללין ולרב יוסף מחללין וקיימא לן כרבה דאין מחללין: \n", + "אנדרוגינוס והוא הילוד וכו'. ברייתא שם (שבת קל\"ה) ערלתו ודאי דוחה שבת ואין אנדרוגינוס דוחה שבת ואין מילה בח' תלויה בחילול שבת כמו שאוכיח בסמוך וכיון דלא הזכירו בברייתא חילוק בין אנדרוגינוס לשאר הנימולין אלא חילול שבת אלמא דלשאר דינין שוים הם וא\"כ נימול לשמנה: \n", + "וכן יוצא דופן וכו'. שם אמר רב אסי כל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לח' איני והא איתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות רב הונא ורב חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין ע\"כ לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לח' ודאי מהלינן ליה הא בהא תליא כתנאי יש יליד בית שנימול לח' וכו' כמ\"ש לעיל בסמוך וכבר כתבתי דרבינו סובר דלא קיימא לן כרב אסי דאמר כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לח' וממילא לא קיימא לן כוותיה במאי דאמר הא בהא תליא אלא דעד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמונה מהלינן ליה וכתנא קמא דרבי חמא אבל לענין לחלל עליו את השבת כיון דאפליגו בה רב הונא ורב חייא בר רב ולא ידעינן הי מינייהו אסר והי מינייהו שרי נקטינן לחומרא ואין מחללין עליו את השבת ולכן כתב רבינו בפרק זה דיוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות אין מחללין עליו את השבת ופירוש יוצא דופן שאמו קשתה בלדתה וקרעו הדופן שלה והוציאוהו דרך שם ואין אמו טמאה לידה ומי שיש לו שתי ערלות פירש רש\"י שיש לו שתי ערלות זה על זה ואמרי לה שני גידים ורבינו שכתב מלין את שתיהן בשמונה נוטה קצת לפירוש השני שהם שני גידים דאם לא כן הוה ליה למימר פורעין את שתיהן כו': \n\n" + ], + [ + "אין מלין לעולם וכו'. משנה פרק שני דמגילה (דף כ\"ב). \n", + "ומה שכתב דבין בזמנה בין שלא בזמנה אינה אלא ביום. ברייתא בתורת כהנים ואיתא בפרק הערל (יבמות ע\"ב:) ומשמע התם דרבי יוחנן ורבי אלעזר סברי כוותה ואע\"ג דאיתא התם ברייתא אחריתא דת\"ק ורבי אלעזר פליגי במילתא הא תנא קמא סבר כאידך ברייתא והלכתא כוותיה וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש בפרק רבי אליעזר דמילה: \n", + "ומ\"ש ואעפ\"כ מצוה להקדים וכו'. בריש פסחים (דף ד') אמרינן וביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שכל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצות: \n\n" + ], + [ + "מילה בזמנה וכו'. פרק רבי אליעזר דמילה (שבת ק\"ל) אפליגו רבי אליעזר ורבי עקיבא במכשירי מילה אי דחו שבת אי לאו ואמרינן בגמרא (דף קל\"ב) ע\"כ לא פליגי אלא במכשירין אבל מילה גופה ד\"ה דוחה שבת מנ\"ל אמר עולא הלכה ורבי יוחנן אמר אמר קרא ביום ביום אפילו בשבת. \n", + "ומ\"ש ושלא בזמנה אינה דוחה וכו' עד וידחה ל\"ת. ברייתא שם מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה יו\"ט אינה דוחה אלא בזמנה בלבד ולמד רבינו מכ\"ש שאינה דוחה את השבת שלא בזמנה: \n\n" + ], + [ + "כשם שמילת הבנים וכו'. נראה שלמד כן מדאמרינן דמילה בזמנה דוחה שבת וכל נימול לשמנה מילה בזמנה היא ודוחה את השבת אלא היכא דאיתמר בהדיא דאין מחללין או היכא דנחלקו ולא ידעינן הלכה כדברי מי: \n", + "ומה שכתב חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו וכו'. כבר נתבאר בראש הפרק: \n\n" + ], + [ + "קטן שנולד כשהוא מהול וכו'. כבר כתבתי בפרק זה שדעת רבינו לפסוק כרבי אלעזר הקפר דאמר לא נחלקו בית שמאי וב\"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו לחלל עליו את השבת שבית שמאי אומרים מחללין ובית הלל אומרים אין מחללין וידוע דהלכה כבית הלל: \n", + "ומה שכתב ומי שנולד בחדש השמיני וכו'. יתבאר בסמוך בס\"ד: \n", + "ויוצא דופן ואנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות. כבר נתבאר בפרק זה איש איש במקומו ופרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ד קל״ה) פליגי רבנן ורבי יהודה באנדרוגינוס ופסק רבינו כתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "מי שנולד בין השמשות וכו'. משנה פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ז): \n\n" + ], + [ + "מי שנולד בחדש השמיני וכו'. ביבמות (דף פ') פרק הערל ובן שמונה מי קא חיי והתניא בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו כלומר ואם היה יכול להיות בן קיימא לא היה אסור לטלטלו הכא במאי עסקינן בשגמרו סימניו דתניא איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן בר שבעה הוא ואשתהויי הוא דאשתהי ופוסק רבינו כרבי אי משום דאמרינן בגמרא דרשב״ג דאמר בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ה:) כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל כרבי ס״ל דהיינו טעמיה דרבן שמעון בן גמליאל דאף ע״ג שלא כלו לו חדשיו כיון ששהה שלשים יום אנו אומרים לשבעה נגמרה צורתו ואשתהי עד שמיני ושמואל פסק הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ו) וכיון דרבי ורשב״ג סברי דאפשר לבן שבעה לשהות עד חדש השמיני הכי קי״ל ולא כת״ק דרבי דאמר כל שלא כלו לו חדשיו כלומר דכיון שלא כלו לו חדשיו ודאי לאו בר קיימא הוא דאינו עשוי לשהות וכיון דלא קי״ל כת״ק דרבי ממילא נקטינן כרבי בגמרו סימנין וכרשב״ג בשהיית שלשים יום דרשב״ג לא שני ליה בין גמרו ללא גמרו דבכל גווני מיירי דבין גמרו בין לא גמרו אי שהה שלשים יום אינו נפל וכי איפסקא הלכה כרשב״ג היינו לענין שאם שהה שלשים יום אינו נפל אבל לענין גמר סימנין נקטינן כרבי. ועוד יש לומר שסובר רבינו דרבן שמעון בן גמליאל בשהייה לחודא בלא גמר סימנין מכשיר ומודה נמי לרבי בגמר סימנין דעדיפי משהייה לחודא וכיון דקיימא לן כרשב״ג קיימא לן כרבי וא״כ כי גמרו סימנין אינו כאבן ומותר לטלטלו ולמולו וכי לא גמרו הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו וכיון דכנפל גמור חשבינן ליה וליכא צד מצוה כלל לא שרינן טלטול כדי למולו ואע״פ שכתב רבינו אבל אם נולד ושערו לקוי וכו' ולא הזכיר שאין מלין אותו סמך על מה שאמר למעלה ומי שנולד בחדש השמיני קודם שתגמר ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי אין דוחין את השבת ואם כן מה שאמר אין דוחין שבת לצדדין קתני דטעמא דנולד בחדש השמיני היינו משום איסור טלטול דמשום חבורה ליכא דמחתך בשר בעלמא וכל אינך דמייתי התם טעמא דידהו משום המילה הוא שעושה חבורה בשבת: \n", + "ומה שאמר ואעפ\"כ אם שהה וכו'. היינו מימרא דרבן שמעון בן גמליאל שכתבתי: \n\n" + ], + [ + "מי שנולד בחדש השביעי וכו'. למד רבינו כן מדתניא (יבמות פ':) אי זהו בן שמנה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו וסובר רבינו דבדברי רבי איכא קולא וחומרא קולא שאע\"פ שנולד בחדש השמיני כיון שגמרו סימנין הרי הוא בן קיימא דבן שבעה הוא אלא דאשתהי. חומרא שאם נולד בשביעי ולא גמרו סימניו הרי הוא כנפל דבן שמנה הוא אלא שקדם להולד. ולא כתב רבינו ואם לא נולד שלם אינו ולד של קיימא ואין מלין אותו משום דמכלל הן אתה שומע לאו ובנולד בשמיני כתב אבל אם נולד ושערו לקוי וכו' לאשמועינן דאף על פי כן אם שהה שלשים יום הרי הוא ולד של קיימא: \n", + "ספק בן שבעה ספק בן שמונה. בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ה קל\"ו) תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן ליה אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו ממה נפשך אי חי שפיר קא מהיל ואי לאו מחתך בשר בעלמא הוא ואלא הא דתניא ספק בן שבעה ספק בן שמיני אין מחללין עליו את השבת אמאי נמהליה ממה נפשך אמר מר בריה דרבינא מימהל הכי נמי מהלינן ליה לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דרבי אליעזר דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת. ורבינו סובר דרבן שמעון בן גמליאל כללא כייל בין לנולדים לשמונה ודאי בין לנולדים לספק בן שבעה ספק בן שמונה או ספק בן תשעה ספק בן שמונה דבין גמרו סימניהם בין לא גמרו כיון ששהה שלשים יום אינו נפל ופריך הא לא שהה ספיקא הוי האידנא דנהיגין למימהל הספיקות היכי מהלינן אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו ממה נפשך וכיון דקיימא לן כרבי כמו שהוכחתי בסמוך אית לן למיתפס הא דרב אדא דוקא בגמרו וז\"ש רבינו אם בן שבעה הוא ושלם הוא וכו'. ויש לדקדק בלשון רבינו \n", + "שכתב ספק בן שבעה ספק בן שמונה מלין אותו בשבת עכ״פ אם בן שבעה הוא ושלם הוא בדין הוא שידחה שבת דמשמע דמיירי בשגמרו שערו וצפרניו וכן הבין הטור דברי רבינו וקשה דאם כן היאך כתב ואם בן שמונה הוא הרי זה שמל כמחתך בשר הוא לפי שזה נפל והרי כתב לעיל שמי שנולד בחדש השמיני אם היה שלם בשערו ובצפרניו הרי זה ולד שלם וכו' ומי גרע ספק בן שבעה ספק בן שמונה ממי שנולד בחדש השמיני. ויש לומר שביאור דבריו כך הם אם בן שבעה הוא כלומר שנולד בחדש השביעי או אפילו שנולד בחדש השמיני היה בן שבעה אלא שנשתהה עד שמיני הואיל ושלם הוא בשערו ובצפרניו בדין הוא שידחה שבת כמו שקדם בדין נולד בשמיני או נולד בשביעי ואם בן שמונה הוא כלומר שנולד בשמיני וגם לא היה ראוי להולד אלא בתשעה ויצא קודם שיגמר דאע״ג דאמרינן דבן שמונה שגמרו שערו וצפרניו מלין אותו בשבת לאו משום דברי לן דבן קיימא הוא אלא לפי שבן שבעה עשוי הוא לשהות ורוב הנולדים הם בני קיימא אמרינן דבן קיימא הוא שלכן דקדק רבינו בלשונו ובנולד בשמיני כתב הרי זה ולד שלם ובנולד בשביעי כתב הרי זה ולד של קיימא וא״כ אם זה בן שמונה הראוי להולד בתשעה הוא והרי הוא כאבן הרי זה שמל כמחתך בשר הוא כלומר וליכא איסורא דאורייתא ואע״ג דאיכא איסור טלטול בכה״ג דקרוב הדבר שעושה מצוה לא גזור רבנן ואע״פ שטענה זו של מה נפשך אם בן שבעה הוא וכו' שייכא בנולד בשמיני או בשביעי לא כתבה רבינו שם וכתבה כאן לפי שבגמרא לא הוזכר ממ״נ זה אלא בענין הספיקות וכבר נודע דרך רבינו להעתיק ענייני הגמרא כאשר הם במקומם ואף ע״ג דתנן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ד:) ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליהן את השבת אתיא כרבי אליעזר למכשירי מילה דאמר דאין מחללין כדאוקימנא ברייתא (שם קל״ו) אי נמי האי ספק עניינו נולד בין השמשות ואע״ג דתני ליה בהדיא לקמן איכא למימר דתני והדר מפרש. ומדברי מ״מ בפ״א מהלכות יבום נראה שהוא מפרש דברי רבינו דהא דספק בן שבעה ספק בן שמונה בשלא גמרו שערו וצפרניו. וקשה לי עליו דכיון דבין בנולד בשביעי בין בנולד בשמיני אם לא גמרו סימניו אין מלין אותו בשבת כשהוא ספק בן שבעה ספק בן שמונה ולא גמרו סימניו למה ימולו אותו מי עדיף ספק בן שבעה ספק בן שמונה מודאי בן שבעה. וי״ל לדעתו שהוא מפרש דברי רבינו דבנולד בחודש השביעי אפילו לא גמרו שערו וצפרניו אם אבריו שלמים הוי ולד קיימא ומ״ה שינה לשונו בנולד בשביעי וכתב אם נולד שלם ולא כתב אם גמרו שערו וצפרניו כמו שאמר בנולד בשמיני ובהכי אתי שפיר מ״ש ספק בן שבעה ושלם הוא כלומר שהוא שלם באבריו בדין הוא שידחה שבת ואם בן שמונה הוא כלומר וכיון שלא גמרו שערו וצפרניו הוי נפל ה״ז כמחתך בשר. ואפשר שלמד כן מדתניא בפרק רבי אליעזר בן שבעה מחללין עליו את השבת ובן שמנה אין מחללין וההיא ודאי בשלא גמרו שערו וצפרניו היא דאי גמרו ודאי מחללין אפילו בן שמנה הילכך ע״כ שלא גמרו שערו וצפרניו היא ואפילו הכי קתני בבן שבעה מחללין אלא שקשה לי מהיכן הוציא מה שכתב אם נולד שלם כלומר באבריו וכמו שפירשתי: \n\n" + ], + [ + "הוציא העובר ראשו וכו'. בנדה פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ב:) ההוא גברא דאתי לקמיה דרבא ואמר ליה מהו למימהל בשבת ואמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה שמעית ולד דצויץ כלומר שצעק אפניא דמעלי שבתא כלומר בין השמשות ולא אתיליד עד שבתא אמר ליה הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא כלומר שאילולא כן לא היה צועק דכל זמן שהוא במעי אמו פיו סתום הוי מילה שלא בזמנה וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת: \n", + "וכל מי שאינו דוחה את השבת. משנה פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ז) נולד בין השמשות של ע\"ש נימול לעשרה יו\"ט אחר השבת נימול לי\"א שני י\"ט של ר\"ה נימול לי\"ב ומדקתני שני י\"ט של ר\"ה וכו' משמע דרישא אפילו היכא דעבדי י\"ט שני של גליות נימול לי\"א ומשמע לרבינו דהוא הדין לכל מי שאינו דוחה את השבת שהוא דוחה את י\"ט שני של גליות. ומ\"מ יש לדקדק בלשון רבינו שכתב וכן מילה שלא בזמנה וכו' ואדרבא ממנו אנו למדים לכל הנך ולמה כתבה בלשון וכן. ודע שהרא\"ש בתשובה חלק על רבינו וכתב דמילה שלא בזמנה אינה דוחה אפילו יו\"ט שני של גליות וממתניתין דלא אשכחן נימול לי\"ב אלא בשני י\"ט של ר\"ה אין ראיה דמתניתין נשנית בא\"י עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "חולה אין מלין אותו וכו'. משנה שם קטן החולה אין מלין אותו עד שיבריא ובגמרא אמר שמואל חלצתו חמה כלומר נשלף ממנו החולי ויצא מגופו נותנין לו כל שבעה להברותו איבעיא להו מי בעינן מעת לעת וכתב הרי\"ף ואיפשטא דבעינן מעת לעת וכתב הר\"ן ז\"ל ולאו דאפשיטא הכא אלא בריש הערל (יבמות ע\"א) הוא שאמרו כן ועל זה תמה הרב ז\"ל והרא\"ש כתב וכיון דספק נפשות הוא יהבינן ליה מעת לעת: \n", + "ומ\"ש רבינו אבל אם כאבו לו עיניו וכו'. הוא מדאמרינן בהערל מילת זכריו דאיתנהו בשעת אכילת פסח וליתנהו בשעת עשייה היכי משכחת לה ואוקימנא כגון שחלצתו חמה ונתרפא זה שבעה ימים ושלם מעת לעת בשעת אכילה ורב פפא אוקמא כגון דכאיב ליה עיניה לינוקא ואיתפח ביני וביני כלומר בין עשייה לאכילה ואי הוה בעינן שבעה מעת לעת בדכייבי ליה עיניה מאי קאמר כגון דכאיב וכו' אכתי לא מטא זמן חיוביה אלא ודאי אין צריך להמתין אלא מלין אותו מיד. וכתב הר\"ן דה\"ה בכל חולי שאינו חולי כל הגוף אלא חולי של אבר אחד שכיון שנתרפא אותו אבר מלין אותו מיד וכן כתב הטור: \n\n" + ], + [ + "קטן שנמצא בשמיני שלו וכו'. מימרא דאביי פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ד): \n\n" + ], + [ + "אשה שמלה בנה ראשון ומת. בסוף הבא על יבמתו (יבמות ס\"ד) מלה ראשון ומת שני ומת שלישי לא תמול דברי רבי רשב\"ג אומר שלישי תמול רביעי לא תמול ונחלקו ג\"כ בשאר דברים אי בתרי זימני הויא חזקה או בתלתא ואסיקנא נשואין ומלקות כרבי וסתות ושור המועד כרבן שמעון בן גמליאל וכתב הרי\"ף ומסתברא דמילה כנשואין דבתרי זימני הויא חזקה דספק נפשות היא וספק נפשות להקל והיינו ודאי אפילו אין בו שום חולי משום דאיכא משפחה דרפי דמה דאי אית ביה שום חולי מאי איריא שלישי אפילו הוא ראשון נמי אלא ודאי כדאמרן. וממה שאמרו מלה ראשון ולא אמרו מל ראשון וכו' בלשון זכר למד רבינו דבין שהשלישי מבעלה ראשון אבי המתים בין מבעלה שני לא תמול: \n", + "אין מלין אלא ולד וכו'. עד סוף הפרק הם דברי רבינו לתת טעם לדינים הנזכרים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הכל כשרים למול וכו'. פרק התכלת (מנחות מ\"ב) ופ\"ב דע\"ז (דף כ\"ז) איתמר מנין למילה בעכו\"ם שהיא פסולה דארו בר פפא אמר משמיה דרב ואתה את בריתי תשמור רבי יוחנן אמר המול ימול המל ימול מאי בינייהו איכא בינייהו אשה למ\"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמ\"ד המול ימול איכא דאיתתא כמאן דמהילא דמיא: \n", + "וכתב הרי\"ף בסוף פרק רבי אליעזר דמילה הילכך היכא דליכא גברא יהודאה דידע למימהל ואיכא איתתא יהודיתא דידעא למימהל ומהלא שפיר דמי דהלכה כרבי יוחנן דקי\"ל רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ואסיקנא בפ\"ב דע\"ז דלכ\"ע ערבי מהול פסול למול וישראל ערל כשר למול. וז\"ש \n", + "רבינו הכל כשרים למול ואפילו ערל כלומר ישראל ערל ועבד דמצות שהעבד חייב בהם אשה חייבת בהם וכיון דאשה כשרה ה\"ה לעבד וקטן עדיף מעבד ואשה שהרי עתיד לבא לכלל מצות. \n", + "ומ\"ש במקום שאין שם איש הוא ממ\"ש הרי\"ף הילכך היכא דליכא גברא וכו' אלמא שצריך לחזור אחר איש: \n", + "ומ\"ש ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנייה. למד כן מדאמרינן בהתכלת (מנחות מ\"ב) אמר רב ציצית אין צריך ברכה בשעת עשייה ורמי רב חסדא עליה מאידך דאמר רב דציצית בעכו\"ם פסולה והאי מאי רומיא קסבר רב חסדא כל מצוה שכשירה בעכו\"ם אין ישראל צריך לברך וכל מצוה שפסולה בעכו\"ם בישראל צריך לברך וכללא הוא והרי מילה דכשרה בעכו\"ם דתניא עיר שאין בה רופא ישראל ויש בה כותי וארמאי ימול ארמאי ואל ימול כותי דברי ר\"מ רבי יהודה אומר כותי ולא ארמאי ובישראל צריך לברך מידי הוא טעמא אלא לרב רב מיפסיל פסיל דאיתמר מנין למילה בעכו\"ם שפסולה דארו בר פפא משמיה דרב אמר וכו' ומדסתמא דגמרא פריך ממילה בעכו\"ם דכשרה ומהדר מידי הוא טעמא אלא לרב משמע דכל אינך רבנן פליגי עליה וסברי כרבי יהודה וחכמים ורבי יוסי דסברי בפרק ב' דע\"ז (דף כ\"ו וכ\"ז) דמילה בעכו\"ם כשרה אי לאו משום שמא יעשנו כרות שפכה ורב ס\"ל כרבי יהודה הנשיא דאמר התם דפסולה ואפשר דרבי יוחנן נמי ס\"ל דמילה בעכו\"ם כשרה וכי אמר המול ימול המל ימול לאו אמנין למילה בעכו\"ם דפסולה קאי אלא ה\"ק לרבי יוחנן פסולא ליכא אבל אסמכתא בעלמא איכא למימר דלכתחילה לא מדכתיב המול ימול דלרבי יוחנן לא מיפסיל מדאורייתא דאמרינן התם כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אם היה רופא מומחה מותר וליכא למימר דתרי אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן דאם כן הו\"ל לאסוקי הכי ואפשר דאפילו רב נמי סבר דכשרה ככולהו הנך תנאי אלא בטעמא דרבי יהודה הנשיא אפליגו רב ורבי יוחנן דחד מפיק לה מהאי קרא דלרב כי תניא בברייתא מנין למילה בעכו\"ם שפסולה שנאמר ואתה את בריתי תשמור מאלו התיבות עצמן מפיק לה ולר\"י הו\"ל כאומר וכו' ומפיק לה מהמול ימול דכתיב בפרשה וכי אמרינן בהתכלת מידי הוא טעמא אלא לרב דחייה בעלמא היא לומר דכי אמר רב מנין למילה בעכו\"ם שפסולה אליבא דנפשיה קאמר ומיהו קושטא דמילתא לאו הכי הוא דאל\"ת הכי לימא רב הלכה כרבי יהודה הנשיא אלא ודאי כדאמרן. ולפי זה קשה למה לא כתב רבינו שאם היה רופא מומחה מותר ואפשר דרבינו מספקא ליה אי רב ורבי יוחנן סבירא להו דמילה בעכו\"ם פסולה וכיון דאינהו ס\"ל הכי הכי קיימא לן או אי סבירא להו דכשרה אלא בטעמא דרבי יהודה הנשיא פליגי וכדפרישית ולפיכך פסק דלכתחילה לא ימול ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנייה וזה נראה לי עיקר: \n", + "ובכל מלין וכו'. ולא ימול בקרומית וכו'. פרק קמא דחולין (דף י\"ז:) אמר רב חסדא חמשה דברים נאמרו בקרומית של קנה אין שוחטין בה ואין מלין בה וכו' ופירש\"י משום דכשדוחקין אותה קסמים ניתזים ממנה ואיכא סכנתה במילה שלא תנקוב הגיד ומשוי ליה כרות שפכה. \n", + "ומה שאמר ומצוה מן המובחר וכו': \n\n" + ], + [ + "כיצד מוהלין וכו'. [מבואר במשנה פרק ר״א דמילה (שבת קל״ז:) מל ולא פרע כאילו לא מל]: \n", + "וכל מי שאינו מוצץ וכו'. מימרא דרב פפא פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ג): \n\n" + ], + [ + "יש ציצין מעכבין וכו'. משנה (שם קל\"ז) אלו הן ציצין המעכבין בשר החופה רוב העטרה אינו אוכל בתרומה ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין ובגמרא אמר רבי אבינא אמר רבי ירמיה בר אבא בשר החופה את רוב גובהה של עטרה ופירש\"י לא תימא רוב העטרה דקתני מתניתין רוב היקפה אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד: \n\n" + ], + [ + "המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין וכו'. ברייתא (שם קל\"ג:) כלשון רבינו ופירש\"י המל בשבת כל זמן שהוא עסוק בה שלא סילק ידיו אם ראה שנשתיירו בה ציצין בין מעכבין בין שאינן מעכבין חוזר וחותך דכולה חדא מילתא היא והרי ניתנה שבת לידחות אצלה. פירוש שסילק ידיו על המעכבין חוזר שהרי היא כמילה עצמה ועל שאין מעכבין אינו חוזר דהוי כהתחלה בפני עצמה ועל אלו לא ניתן לחלל את השבת וכן משמע בגמרא דבשבת מיירי ועוד אכתוב בסמוך בס\"ד: \n", + "מל ולא פרע וכו'. משנה (שם קל\"ז:): \n\n" + ], + [ + "קטן שבשרו רך וכו'. משנה (שם) אלו הן הציצין המעכבין בשר החופה את רוב העטרה אינו אוכל בתרומה ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין ובגמרא אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול אינו צריך למול ואם לאו צריך למול תניא רשב\"ג אומר רואין אותו כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למול ואם לאו אינו צריך למול מאי בינייהו איכא בינייהו נראה ואינו נראה דלשמואל צריך ולרבן שמעון בן גמליאל לא צריך והרי\"ף והרא\"ש לא הכריעו בדבר זה כלום אבל מדברי רבינו נראה שהם כדברי שמואל: \n", + "ומ\"ש ודבר זה מד\"ס הוא. מדתנן (שם פ\"א) מתקנו מפני מראית העין ובאינו נראה מהול בעת שמתקשה עסקינן וקאמר דמפני מראית העין דוקא הוא דמתקנו אבל לא מדין תורה והא דאינו מעכב מן התורה היינו בבעל בשר אבל כשאינו בעל בשר בהדיא קתני אינו אוכל בתרומה דמשמע מדאורייתא: \n\n" + ], + [ + "עושין כל צרכי מילה וכו'. משנה (שם קל\"ג): \n", + "וחוזר על ציצין וכו'. ברייתא כתבתיה בסמוך ואם רבינו היה מפרשה בשבת דוקא לא היה לו לכותבה לעיל ולשנותה כאן אבל משמע שהוא מפרשה בין בחול בין בשבת ולעיל קתני לה לענין חול ואינו חוזר פירוש אינו חייב לחזור והכא מפרש לה לענין שבת ואינו חוזר פירוש אינו רשאי לחזור. ואפשר דלענין שבת דוקא הוא מפרשה כפרש\"י ולעיל דהוה עסיק בדין ציצין קתני לה והכא דקא עסיק בדיני שבת קתני לה והראשון נראה עיקר: \n", + "אבל מכשירי מילה וכו'. שם ראש הפרק (דף ק\"ל) רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת ועוד אמר רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות כלי ברזל כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת מילה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת וקיימא לן כרבי עקיבא. וגרסינן בגמרא אמר רבי אבא בר אדא פעם אחת שכחו ולא הביאו אזמל מערב שבת והביאוהו בשבת שלא כרצון רבי אליעזר ומחלקותו אלא כרצון רבי שמעון דתנן רבי שמעון אומר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות [רשות אחד הן] לכלים ששבתו בתוכן אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית ואע\"ג דאיכא רבוותא דהוי סברי דלית הלכתא כרבי שמעון דשרי כבר סתר הרי\"ף דבריהם והעלה דהלכה כרבי שמעון וכתב והא דאמר רבא (פסחים צ\"ב) ערלה הזאה ואזמל העמידו דבריהם במקום כרת ואמרינן אזמל מאי היא דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כן אין מביאין אותו דרך גגות חצרות וקרפיפות אתי שפיר כרבי שמעון שהאזמל היה בבית ורבינו סמך על מה שפסק כרבי שמעון בפרק שלישי מהלכות עירובין ולכן לא חש להאריך כאן: \n\n" + ], + [ + "וכן אין שוחקין לה סממנין ואין מחמין וכו'. כל זה פשוט דהא כל הני היה אפשר לעשות מבעוד יום. \n", + "ומה שאמר אם לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן אם לא טרף יין ושמן מערב שבת נותן זה לעצמו וזה לעצמו. משנה שם (שבת קל\"ג): \n", + "ומ\"ש זה הכלל וכו'. כבר נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "מלו את הקטן בשבת ואחר כך נשפכו החמין וכו'. כן כתב הרי\"ף ס\"פ רבי אליעזר דמילה: \n", + "מקום שדרכן להרחיץ את הקטן מרחיצין וכו'. משנה (שם קל\"ד:) מרחיצין את הקטן בין לפני המילה ובין לאחר המילה ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום שלישי למילה שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ובגמרא והא אמרת רישא מרחיצין כלומר דמשמע כדרכו והדר תני דאפילו לזלף עליו בכלי אסור רב יהודה ורבה בר אבהו דאמרי תרווייהו כיצד קתני מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה כיצד מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי אמר רבא והא מרחיצין קתני אלא אמר רבא הכי קתני מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ביום הראשון כדרכו וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי וכו' ותניא כוותיה דרבא ובתר הכי אמרינן דרבא גופא חש לאוקימתא קמא ובתר הכי אמרינן כי אתא רבין אמר רבי אבהו הלכה כרבי אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת בין הרחצת כל גופו בין הרחצת מילה מפני שסכנה היא לו ואי הוה קיימא לן כאוקימתא קמא לא הוה שרי לפני המילה אלא זילוף אבל לא לרחוץ דהא רבי אלעזר בן עזריה דקיימא לן כוותיה לא פליג את\"ק אלא בלאחר המילה אבל לפני המילה כת\"ק סבירא ליה דמזלפין ולא מרחיצין אבל הרי\"ף ורבינו כתבו דלפני המילה מרחיצין נמי וכתב הר\"ן ז\"ל שאפשר שהטעם הוא דאע\"ג דרבא חש לאוקימתא קמא כיון דתניא כוותיה הכי נקטינן. ונ\"ל לדעתו ז\"ל לומר דאע\"ג דרבא חש לאוקימתא קמא משום דמתניתין קתני רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין ולא קתני אף מרחיצין הא מימרא דת\"ק דקתני מרחיצין כרבא דייק ואם כן מתניתין ליכא למשמע מינה והברייתא מגלה לנו כוונת המשנה וכיון דתניא כרבא הכי קי\"ל. ולי נראה דלאוקימתא קמא נמי רבי אלעזר בן עזריה אומר אכל מאי דקאמר ת\"ק פליג דבכולהו מרחיצין נמי וכך מצאתי שפירש רבינו בפירוש המשנה ונקט ביום השלישי לרבותא דאפילו ביום השלישי מרחיצין וכל שכן ביום המילה לפניה ולאחריה וכן משמע ג\"כ מדברי הרי\"ף שאכתוב בסמוך וכיון דקי\"ל כרבי אלעזר בן עזריה שפיר פסקינן דבכולהו מרחיצין. וא\"ת אם כן לענין דינא ליכא פלוגתא בין אוקימתא קמא ובין אוקימתא דרבא ואם כן מאי האי דאמרינן בגמרא ההוא דאתא לקמיה דרבא אורי ליה כשמעתין וי\"ל דאפשר דהא דרבין לא הוה שמיע להו והוו סברי דהלכה כת\"ק כמו בשאר דוכתי ולפום הכי הוה פלוגתא לענין דינא בין אוקימתא קמא ובין אוקימתא דרבא. ובהא דכי אתא רבין כתב הרי\"ף ואמרי רבוותא שהלכה כרבי אלעזר בן עזריה ביום השלישי וכ\"ש ביום ראשון שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת: \n", + "וכתב הר\"ן ז\"ל דכי קאמר בחמין שהוחמו בשבת לא קאי אלא לאחר המילה אבל לפני המילה ודאי לא. והרא\"ש ז\"ל כתב אע\"פ שהרי\"ף כוללן יחד אין דינם שוה דלאחר המילה מחממין ע\"י ישראל והזריז הרי זה משובח משום דסכנה היא לו ולפני המילה אין מחממין אפילו ע\"י עכו\"ם אלא ה\"ק אם החם אותן עכו\"ם לצורך עצמו או אם עבר ישראל והחם אותם מרחיצין את הקטן בהם וז\"ש הראב\"ד שחממן עכו\"ם כלומר דלפני המילה לא שרי אלא כשחממן עכו\"ם לצורך עצמו. וחכמי לוני\"ל שאלו לרבינו על זה וז\"ל מקום שדרכן להרחיץ את הקטן וכו' עד בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת מפני שסכנה היא לו משמע שאפילו ע\"י ישראל אדרבא לא ימול ולא יסתכן כיון דמכשירי מילה אין דוחין את השבת. וכבר תפסו הרבנים המשיגים את הרי\"ף שכתב בהלכות מרחיצין את הקטן כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת וכו' וכמדומה לנו כך ה\"ל לכתוב מרחיצין את הקטן כדרכו לפני המילה בחמין שהוחמו מערב שבת ולאחר המילה אם נשפכו חמין שלו מחמין לו אפילו בשבת מפני שסכנה היא לו והוא שנשפכו לאחר המילה אבל קודם המילה תדחה המילה ואין השבת נדחית שאין מכשירי מילה דוחין את השבת עכ\"ל: \n", + "תשובה תמהתי לשאלה זו שהדברים בחיבורי מפורשים הרבה ולא יראה לי מקום לספק זו שתחלת אותה הלכה כך היא מלו את הקטן בשבת ואחר כך נשפכו החמין או נתפזרו הסמנין עושין לו בשבת מפני שסכנה היא לו מקום שדרכן להרחיץ את הקטן וכו' עד שלישי למילה שחל להיות בשבת וכו' עד מפני שסכנה היא לו. הרי הדברים ברורים שעל שלישי של מילה אמרנו שמרחיצין אותו בין בחמין שהוחמו מע\"ש בין בחמין שמחממין לו בשבת מפני שסכנה היא לו ולא יראה לי בכאן ספק כלל עד כאן לשונו. ומתוך לשון השאלה גם מתוך תשובתו דאוקי הא בחמין שהוחמו בשבת בשלישי למילה דוקא ולא אמר דקאי נמי אלאחר המילה משמע דס\"ל כדעת הרז\"ה והרשב\"א ז\"ל שכתבו דכל היכא דאישתפוך חמימי דבתר מילה מקמי מילה תדחה מילה ואם תאמר סוף סוף הרי אפשר לו לומר דקאי נמי אלאחר המילה וכגון דאשתפוך חמימי בתר מילה יש לומר דכיון דלא אפשר ליה למימר דקאי לאחר המילה לגמרי בין דאשתפוך קמי מילה בין דאשתפוך בתר מילה לא קאמר. ועוד דאשתפוך בתר מילה כבר כתבו בסמוך מלו את הקטן בשבת ואח\"כ נשפכו החמין וכו'. ועדיין נשאר מקום עיון כיון שהחכמים העמידו דבריהם במקום כרת שאסרו להביא איזמל דרך מבוי שאינו מעורב אע\"ג דאיסורא דרבנן הוא והיכי שרו לפני המילה רחיצת כל הגוף בחמין תירץ הר\"ן דכיון דרחיצה בחמין שהוחמו מע\"ש לא אסרוה אלא מפני הבלנין שהיו מחממין בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו במקום מילה התירו דלא שייכא ביה הך גזירה כולי האי. ולי נראה דכיון דבמקום שדרכן לרחוץ כל הגוף לפני המילה הוא ואם לא ירחצו מסוכנים הם אם ימולו בכה\"ג לא העמידו דבריהם משום דכל מילה הבאה בשבת היתה נדחית ולא היה מתקיים כלל דין הכתוב וביום השמיני ימול ואפילו בשבת. ואל תשיבני משופר ולולב דמילה שאני דאית בה כרת ולפיכך לא העמידו דבריהם כל כך. ועוד שהיא מצויה תמיד מה שאין כן בשופר ולולב ופסח שאינן אלא פעם אחת בכל שנה. על מה שאמר \n", + "רבינו או בשלישי כתב הרמ\"ך אמאי אמר בשלישי ובגמרא משמע שלישי וכל שכן ראשון ושני עד כאן לשונו. וכבר כתב בזה מגיד משנה פ\"ב מהלכות שבת: \n\n" + ], + [ + "שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת וכו'. עירובין פרק הדר (עירובין דף ס״ז ס״ח) ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה אמר ליה רבא נייתי חמימי מגו ביתאי על ידי עכו״ם ואותיב אביי הזאה שבות ואמירה לעכו״ם שבות מה הזאה אינה דוחה שבת אף אמירה לעכו״ם שבות אינה דוחה את השבת ואמר ליה ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמר זיל אחים לי אלא זיל אייתי לי וכתב הרי״ף בס״פ רבי אליעזר דמילה דה״פ הא דאמרת אמירה לעכו״ם שבות וקא מדמית לה לשבות דהזאה דאסירא לא שני לך בשבות דאמירה בין שבות דאית ביה מלאכה לשבות דלית ביה מלאכה דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי דאית ביה מלאכה אלא אייתי לי מגו ביתאי קאמר ליה דטלטול בעלמא הוא דלית ביה מלאכה שמע מינה דכי אמרינן אמירה לעכו״ם שבות בדבר שהוא מלאכה אבל בדבר שאינו מלאכה כגון האי לא אמרינן ביה אמירה לעכו״ם שבות. והאי דאמרי שבות דלית ביה מעשה ולא אמרי שבות דלית ביה מלאכה מעשה ומלאכה בהאי עניינא חדא מילתא היא דקארו אינשי למלאכה מעשה כדאמרינן ובין יום השביעי לששת ימי המעשה דהיינו מלאכה עד כאן לשונות הרי״ף והרא״ש והוא דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "מכשירי מילה אפילו בזמנה וכו'. פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ג) רבא אמר אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא מק\"ו. ופירש\"י מק\"ו דצרעת כדאיתא לעיל בגמרא. ומכשירי מילה שהזכיר כאן רבינו הוא עשיית מכשירין על ידי מלאכה גמורה \n", + "וז\"ש וק\"ו הדברים וכו'. וכיון דעל ידי מלאכה אסור לעשות מכשירין הוא הדין באיסור שבות דלא פלוג רבנן וקל וחומר זה הוא מסברת רבינו ואפשר שהוא מפרש דמאי דאמרינן דאתיא מק\"ו קאי למכשירין הנזכר למעלה והקל וחומר הוא זה שכתב רבינו. \n", + "ומ\"ש אבל שוחקין לה סמנין וכו'. ברייתא שם קל\"ד: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "(א-ג) המל מברך קודם שימול וכו'. ס״פ ר' אליעזר דמילה (שבת קל״ז) ת״ר המל אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה אבי הבן אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו העומדים אומרים כשם שנכנס לברית וכו' והמברך אומר אשר קידש ידיד מבטן וכו'. והחילוק שכתב רבינו בין מל את בנו למל את בן חבירו כבר ביארתיו בסוף הלכות ברכות. וממה שכתב \n", + "רבינו המל מברך קודם שימול ולא כתב ואבי הבן מברך קודם שימול משמע דס\"ל כר\"ת דלאחר המילה הוא מברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ואף ע\"ג דכל הברכות מברך עליהם עובר לעשייתן שאני ברכה זו דאינה אלא שבח והודאה בעלמא. וממה שלא אמר המל מברך אשר קידש ידיד וכו' אלא המברך אומר דקדק רבינו דמאן דהוא יכול לברך. ופירוש ברכה זו ע\"פ נוסח זה שכתב רבינו פירשה בתשובה וכתבה הר\"ר אבודרה\"ם: \n", + "ואבי הבן מברך שהחיינו: \n\n" + ], + [ + "המל את הגרים מברך וכו'. סוף פרק ר\"א דמילה. ונוסחת רבינו כנוסחת הרי\"ף ז\"ל והטעם שכללו הכל בברכה אחת וגם שתקנו הברכה בלמ\"ד למול לפי שאינו גר עד שימול ויטבול ולכן תקנוה בלמ\"ד דלהבא משמע וגם כן אינו כעושה מצוה לאחרים שברכת השבח היא על בריתן של ישראל ולפיכך לא תקנו ברכה למילה לחודה אלא כללו הכל בברכה אחת לפי שדם המילה בריתן של ישראל ועל דם הברית אנו מברכין. ומה שתקנו בה להטיף מהם דם ברית לפי שיש כמה גרים שמתגיירים כשהם נמולים ועיקר מילתן הטפת דם ברית הוא לפיכך תקנו לכולם כן: \n\n" + ], + [ + "המל את עבדו וכו'. גם זה שם ומה שחילק בין עבדו לעבד אחרים אזדא לטעמיה שמחלק בין מל את בנו או את בן אחרים וכמו שנתבאר בסמוך. ואם תאמר כשם שמל את הגרים מברך בלמ\"ד גם מל עבד אחרים לבריך בלמ\"ד ויש לומר דלא דמו דמילת גר המצוה מוטלת על כל איש מישראל וכולם שוים בדבר אלא שכל הקודם בו זכה ולכך מברך בלמ\"ד אבל עבד האדון קודם למולו לכל אדם אלא שאם לא מלו האדון והוא רוצה למול את עצמו חייבין ישראל למולו דומיא דבן דאביו חייב למולו אלא שאם לא מלו חייבין בית דין למולו ולכן המל הרי הוא עושה מצוה המוטלת על אחרים ולפיכך מברך בעל: \n", + "ומ\"ש והמל אדם גדול וכו'. לשון הרי\"ף שם אלא שמסיים ובתר דמהיל לבריך למול וכו' וצריך עיון בדבריו דמשמע דשתי ברכות מברך ובנוסחתו ליכא אלא ברכה אחת וכ\"כ הר\"ן והרי\"ף אין בנוסחתו אלא ברכה אחת: \n\n" + ], + [ + "גר שמל וכו'. טעם קטן שנולד כשהוא מהול דכיון דטעמא דצריך להטיף ממנו דם ברית משום דחיישינן שמא ערלה כבושה היא כמ\"ש בפ\"א מהלכות אלו אין מברכין על הספק וסובר רבינו דגר שנתגייר כשהוא מהול לא עדיף מקטן שנולד כשהוא מהול וכשם שאין מברכין על קטן שנולד מהול כך אין מברכין על גר שנתגייר כשהוא מהול. ועל מ\"ש רבינו \n", + "כאן שאין מברכין על הספק: כתב הראב\"ד א\"א אם אנדרוגינוס ספק כו' מפני שרוב עמי הארץ מעשרים הם עכ\"ל. וחכמי לוני\"ל הוקשה להם כן על דברי רבינו ושאלו ממנו ז\"ל והשיב להם וז\"ל וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו מפני שאינו ודאי יורנו מורנו והלא ספק תורה הוא ועל ספק דרבנן הוא דלא מברכינן אבל על ספק דאורייתא מברכין חוץ מן הדמאי מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הם כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כ\"ג): \n", + "תשובה הדברים ידועים שכל ברכה שעל מצוה דרבנן היא בין שתהיה המצוה מדבריהם בין שתהיה מן התורה וחכמים הם שתיקנו את הברכה והם שאמרו שכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא ולפיכך כל דבר שנסתפק לנו אם עשיית דבר זה מצוה שנצטוינו או לא נצטוינו בין שהיה הצווי על אותה עשייה מדבריהם בין שיהיה מן התורה עושין אותה בלא ברכה ומפני זה נפסקה הלכה בסוכה פרק לולב וערבה דשמיני ספק שביעי הכין והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן ומינה אתה למד לכל המצות שיסתפק לך אם אתה מצווה או אין אתה מצווה עושין אותה בלא ברכה כמו שביארנו בסוף הלכות ברכות וזהו העיקר שאנו סומכין עליו ואותם הדברים האמורים בפרק במה מדליקין (שבת כ\"ג) בענין אחר הם אמורים וזהו פירושו שיילינן בגמרא על ברכת נר חנוכה היכן צונו והשיב רב אויא מלא תסור ורב נחמן משאל אביך ויגדך וכו' שמעינן מדברי שניהם שכל מצוה שהיא מדבריהם מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו. והשיב רב עמרם על שניהם ממעשר דמאי שהוא מדבריהם ומפני זה מפרישין אותו בלא ברכה ופריק אביי ואמר דבר שעיקר תקנתו מצוה מדבריהם ולא תקנתו מפני הספק תקנו עליו ברכה כגון נר חנוכה ומקרא מגילה ועירוב ונט\"י אבל דבר שעיקר תקנתו מן הספק כגון מעשר דמאי לא תקנו עליו ברכה. והקשינו על אביי לפום הדין פירוקא והרי יו\"ט שני שעיקר תקנתו מפני הספק ותקנו עליו כל הברכות התלויות בו כמו יו\"ט ראשון ופריק אביי ואמר הכי השתא התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה ולהכי תקינו לו ברכה אבל שאר הדברים שעיקר תקנתם מפני הספק לא תקנו לו ברכה ולפיכך לא תקנו ברכה על מעשר של דמאי ובא רבא ופירק לו פירוק אחר ואמר אל תאמר שכל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק לא תקנו לו חכמים ברכה שהרי י\"ט מפני הספק תקנו לו ברכה ותדע למה לא תקנו ברכה על מעשר דמאי מפני שרוב ע\"ה מעשרים הם נמצאו דברי כולם רב עמרם ואביי ורבא אינן אלא נותן טעם שמפני כך תקנו חכמים ברכה לכך ולכך ולא תקנו ברכה לכך ולכך הילכך כל דבר שנמצא בפירוש לחכמים שמברכין עליו בין שהיה ודאי דבריהם כגון נר חנוכה ומקרא מגילה בין שהיה ספק מדבריהם כגון יו\"ט שני מברכין עליו ודבר שלא תקנו לו חכמים ברכה בפירוש אין מברכין עליו וכל מצוה שעיקרה מן התורה ונסתפק לנו אם אנו חייבין בה לא תקנו לה חכמים ברכה אע\"פ שנראית מן התורה כמו שנתבאר מדבריהם בסוכה בשמיני וה\"ה בכוי לענין כיסוי הדם וה\"ה לכל ספק מצוה עכ\"ל. והרמ\"ה השיג על תשובה זו על מ\"ש שיו\"ט אע\"פ שספק דבריהם הוא מברך עליו וגבי סוכה קאמר שהיא ספק דאורייתא מפני שעיקר המצוה מן התורה והלא קדושת יום טוב גם היא ודאית מן התורה אלא שנסתפק לנו אם יום זה הוא יום טוב אם לאו כשם שנסתפק לנו בסוכה שהרי מצות סוכה מן התורה אלא שנסתפק לנו אם יום זה הוא שביעי וחייב בסוכה ומההיא דאמר רבא גבי מעשר דמאי רוב ע\"ה מעשרין הם הא לאו הכי הוו מברכים שהרי המעשר עיקר מצותו מן התורה אלא שנסתפק לנו אם פירות הללו חייבים במעשר כשם שנסתפק לנו בסוכה וביו\"ט ואפ\"ה טעמא דרוב ע\"ה מעשרין הם הא לאו הכי מברכין ולטעמיך מאי חזית דיליף מסוכה לילף מי\"ט דהא תרווייהו חד טעמא הוא וכתב לדידן נמי מ\"ש סוכה בשמיני דלא תקינו לה רבנן ברכה משום דכי מתקנו רבנן ברכה אספק דאורייתא היכא דלא מבטלי ודאי דאורייתא אבל סוכה בשמיני כיון דשמיני הוי יו\"ט אחרון ודאי דאורייתא היכי ליתקון ליה ברכה אסוכה לשוויי שביעי שהוא חול ולבטל קדושת יו\"ט אחרון שהיא ודאי מדאורייתא ועוד דכיון דמברכין בקידוש היום ובתפלה ובברכת המזון את יום השמיני חג עצרת היכי מצינן לתקוני ברכה אסוכה לשוייה שביעי כלום אפשר לברך שתי ברכות שסותרות זו את זו: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שצריך לחתוך וכו'. פרק שני דע\"ז (דף כ\"ו:) ת\"ר ישראל מל את העכו\"ם לשום גר לאפוקי משום מורנא דלא. ופירש\"י לשום מורנא תולעת שיש לו בערלתו דלא דאסור לרפאותו בחנם דהא אמרן לא מעלין ולא מורידין. ונראה שמפרש רבינו ישראל מל את העכו\"ם לשום גר אע\"פ שיש לו מורנא. \n", + "וז\"ש ולפיכך אם נתכוון העכו\"ם למילה מותר וכו', כלומר אע\"ג דאית ליה מורנא: \n\n" + ], + [ + "מאוסה היא הערלה וכו'. משנה ספ\"ג דנדרים (ל\"א:): \n", + "וכל המפר בריתו וכו'. אבות פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "בא וראה וכו' עד סוף הפרק. ספ\"ג דנדרים שם:\n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f9ae7afd70fc684e189a0527a307874ae923e859 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,193 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Circumcision", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Circumcision", + "text": [ + [ + [ + "מצוה על האב למול את בנו ועל הרב למול את עבדיו וכו'. במנין המצות כתב רבינו סי' רט\"ו למול את הבן שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו וצריך טעם למה לא מנה מצות הרב למול את עבדו: \n", + "ובית דין מצווין וכו'. פרק קמא דקידושין (דף כ\"ט) האב חייב בבנו למולו מנ\"ל דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בית דין למימהליה שנאמר ימול לכם כל זכר והיכא דלא מיהלוהו בית דין מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול כו' ונכרתה: \n\n" + ], + [ + "ועל מ\"ש רבינו ואינו חייב כרת עד שימות וכו'. כתב הראב\"ד אין בזה תבלין וכו' באיסור כרת עכ\"ל. ואני אומר שחיוב הכרת הזה הנזכר בדברי רבינו ובדברי הראב\"ד הוא שימות בקיצור שנים שמוזכר במ\"ק ודעת רבינו שאינו מתחייב כרת למות בקיצור שנים לפי שלא עבר עדיין על המצוה שהרי בידו למול עצמו עד שימות והוא ערל במזיד ואז יתחייב כרת לנפש כמבואר פרק שמיני מהלכות תשובה. א\"נ דה\"ק רבינו שאינו מת בקיצור שנים אך כשיגיע עתו למות ימות בקיצור ימים בעון הזה כמבואר במועד קטן דאיכא כרת דיומי. ודעת הראב\"ד שמיום שגדל ולא מל הוא חייב למות בקיצור שנים אלא שאם מל נפטר מהחיוב ההוא וזהו שכתב ובכל יום עומד באיסור כרת כלומר ראוי הוא בכל יום ליכרת ולמות בקיצור שנים כלומר דאף ע\"ג דדמי לעושה דבר שאפשר שיבא לידי חיוב ועדיין לא בא לידי חיוב שאני זה שבכל יום הוא עובר בודאי על מצותו של מקום ואע\"פ שאינו מתחייב כרת לגמרי מכל מקום באיסור כרת הוא עומד בכל יום וראוי ליכרת. ומה שהזכיר התראת ספק לדוגמא בעלמא נקטה דהא התראה אין לה ענין אלא בדיני אדם ולא בדיני שמים והיינו לומר דאפילו למ\"ד התראת ספק לא שמה התראה לא אמר כן אלא לפוטרו מדיני אדם אבל מכל מקום חיוב שמים יש עליו מפני שעשה מעשה שיוכל להמשך ממנו חיוב מיתה וזה שמביא עצמו למקום שאפשר לו להתחייב כרת ועוד שהוא עובר בכל יום על מצות הבורא דין הוא שיתחייב בכל יום למות בקיצור שנים. ודעת רבינו דלא דמי דכי אמרינן דאיכא מאן דאמר דהתראת ספק שמה התראה היינו כשהוא עובר בקום עשה אבל כשהוא עובר אשב ואל תעשה כמו מילה לא שייך גביה למימר התראת ספק שמה התראה אלא כל שבידו לתקן עדיין לא עבר. \n", + "ומה שכתב אין מלין בנו של אדם וכו'. פשטא דסוגיין הכי משמע דקאמר היכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בית דין למימהליה וסברא נמי הוא דמצוה המוטלת על איש אחד אין לאחר לעשותה שלא מדעתו. \n", + "ומ\"ש שב\"ד מצווין למול העבדים הוא נלמד מדין הבן דלא מהליה אבוה ודקדק רבינו לכתוב גבי אב עבר וגבי בית דין נתעלם משום דליכא למימר בבית דין עברו והם עיני העדה והיאך יעברו ולכך שינה וכתב גבי בית דין נתעלם: \n", + "כתב הרמ\"ך אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד צ\"ע לאחר שימות מאי כרת שייך ביה והלא כרת הוא בחצי ימיו ובחייו נפרעים ממנו ואח\"כ כתב במותו יהיה נדון אם לא יתודה ויקבל עליו שאם יתרפא ימול עצמו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אחד עבד הנולד ברשות ישראל וכו'. פרק ר\"א דמילה (שבת קל\"ה) אמר רב אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה איני והא איתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות רב הונא ורב חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין ע\"כ לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמיני ודאי מהלינן ליה הא בהא תליא כלומר שמי שנימול לשמונה דוחה שבת ומי שאינו נימול לשמונה אינו דוחה כתנאי יש יליד בית שנימול לאחד ויש יליד בית שנימול לשמונה ויש מקנת כסף שנימול לאחד ויש מקנת כסף שנימול לשמונה כיצד לקח שפחה ועוברה עמה זהו מקנת כסף שנמול לשמונה לקח שפחה וולדה עמה זהו מקנת כסף שנימול לאחד לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זהו יליד בית הנימול לשמונה ר' חמא אמר ילדה ואחר כך הטבילה זהו יליד בית הנימול לאחד הטבילה ואחר כך ילדה זהו יליד בית שנימול לשמונה ות\"ק לא שני ליה בין הטבילה ואחר כך ילדה בין ילדה ואחר כך הטבילה ואף על גב דאין אמו טמאה לידה נימול לשמונה אמר רבא בשלמא לר' חמא משכחת לה יליד בית נימול לאחד יליד בית נימול לשמונה כגון שילדה ואחר כך הטבילה הטבילה ואחר כך ילדה מקנת כסף שנימול לשמונה כגון שלקח שפחה וילדה מקנת כסף שנימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עובר אלא לת\"ק בשלמא כולהו משכחת לה אלא יליד בית שנימול לאחד היכי משכחת לה אמר ר' ירמיה בלוקח שפחה לעוברה הניחא למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי מאי איכא למימר אמר רב משרשיא בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה. ולענין הלכה איכא מ\"ד דלא קי\"ל כרב אסי דכיון דאוקימנא כתנאי לא שבקינן ת\"ק למינקט כר' חמא דיחידאה הוא ועוד דרבא ורב משרשיא ור' ירמיה שקלו וטרו אליבא דת\"ק. אבל רבינו יונה פסק כרב אסי והרי\"ף ז\"ל לא הכריע בהלכות כדברי מי משמע דמספקא ליה מילתא הילכך מטילין אותו לחומרא דנימול לשמונה ואין מחללין עליו את השבת וכן דעת בעל הלכות ז\"ל והרז\"ה ז\"ל וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בפ\"א מהלכות מילה ע\"כ לשון הר\"ן ז\"ל. והראב\"ד ז\"ל כתב כן לדעת ר' חמא וכו' ואחר כך ילדה עכ\"ל. ועל מה שכתב רבינו להלן כשם שמילת הבנים דוחה את השבת וכו' חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו וכו' כתב א\"א לא ידעתי מהו זה ההפרש ואולי מפני שהוא מסופק אם הלכה כר' חמא דמפליג בטבילה ולענין מדחי שבת אזלינן לחומרא ולא דחי וא\"כ במקנת כסף שנימול לשמונה נמי איכא לספוקי עד כאן לשונו. דעתו ז\"ל לומר דלר' חמא מקנת כסף דנימול לשמונה היינו שטבלה ואחר כך ילדה אבל ילדה ואחר כך טבלה נימול לאחד ואע\"ג דלענין מילה בשמונה לא חילק רבינו בין טבלה ואח\"כ ילדה לילדה ואח\"כ טבלה אלא בכל גווני לקח שפחה ועוברה עמה וילדה הרי זה נימול לשמונה לענין חילול שבת ה\"ל לחלק דילדה ואח\"כ טבלה אינו דוחה שבת כמ\"ש ביליד בית שטבלה אמו אחר שילדה. ובאמת שאם שיטת רבינו היתה כמו שסבר בו הר\"ן ז\"ל שספק זה עצום מאד אבל לדעתי רבינו פוסק כת\"ק מהטעמים הנזכרים בדברי הר\"ן. ועוד כתב הרא\"ש ז\"ל דמדמוקי לה כתנאי משמע דאין הלכה כרב אסי דהנך אמוראי לא שמיע להו הך ברייתא דאי הוה שמיע להו לא הוו אמרו מימרא מפי עצמן אלא מר הוה אמר הלכה כהך תנא ומר הוה אמר הלכה כאידך תנא וכיון דלא שמיע להו אפשר דאי הוה שמיע להו לא הוו פליגי אלא הוו אמרי כיון דפליגי רבנן עליה דר' חמא הלכה כרבים. ול\"נ דטפי עדיף למימר דהני אמוראי ברייתא שמיע להו ופסקו כת\"ק. ועתה ניישב דברי רבינו על דברי הגמרא. ואומר ראשונה כי להיות טעם יליד בית הנימול לאחד לפי שנראה כאילו הוא מקנת כסף לא קראו רבינו בשם יליד בית כאילו אין שם יליד בית אחר הראוי ליקרא יליד בית אלא לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה ולא חשש רבינו לכתוב דין זה רק הספיק לו באומרו אלא שיליד בית נימול לשמונה לפי ששם יליד בית מורה על לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה: \n\n" + ], + [ + "ואח\"כ כתב יש מקנת כסף וכו'. ומקנת כסף הנימול לאותו יום כבר נזכר במ\"ש ומקנת כסף נימול ביום שנלקח דהיינו לקח שפחה וולדה עמה המוזכר בגמרא. ואח\"כ בא לבאר מקנת כסף הנימול לשמונה \n", + "וכתב כיצד לקח שפחה ולקח עוברה עמה ואע\"פ שלקח העובר בפני עצמו כלומר דלא תימא היינו כשקנה שפחה מעוברת סתם אבל כשקנה עובר תחלה בכך דינרים ואחר כך קנה האם בכך דינרים סד\"א דהוה ליה כאילו קנאו אחר שנולד שנימול ליום אחד קמשמע לן רבינו שכיון שהוא במעי אמו דאינו נידון כמקנת כסף אלא נימול לשמונה. ולמד כן רבינו ממה שלא חילקו בברייתא אלא אמרו לקח שפחה מעוברת וילדה זהו מקנת כסף הנימול לשמונה לקח שפחה וולדה עמה וכו' ואם איתא לפלוג וליתני בדידה בד\"א בשלא לקח העובר בפני עצמו אבל אם לקח העובר בפני עצמו נימול ליום אחד וכל שכן היכא דלקח שפחה וולדה עמה ומדלא תני הכי אלמא דכל שלא ילדה עדיין אפילו לקח העובר בפני עצמו נימול לשמונה: \n\n" + ], + [ + "ואח\"כ כתב לקח שפחה לעובריה. והיינו אוקימתא דרבי ירמיה ביליד בית שנימול ליום אחד ופסק כמותו משום דאתי כמאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ופלוגתא דר\"י ור\"ל היא ביש נוחלין (ב\"ב קל\"ו) ואמר רבא בריש החולץ (יבמות ל\"ו) דר\"י ור\"ל הלכה כר\"י בר מתלת שמעתתא דהלכה כר\"ל וחד מינייהו הא שמעתתא דלר\"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ול\"ש לן בין טבלה ללא טבלה ומכאן אתה למד דכ\"ש לקח זה שפחה וזה עוברה דאינו נימול אלא ליום אחד. אחר כך \n", + "כתב או שלקח שפחה ע\"מ שלא להטבילה וכו' והוא אוקימתא דרב משרשיא ביליד בית שנימול ליום אחד: \n", + "ומ\"ש ואם טבלה אמו אחר שילדה וכו'. לא קאי ארישא דלקח שפחה לעובריה דל\"ש ילדה ואחר כך הטבילה או הטבילה ואח\"כ ילדה נימול ליום אחד דהא לא הוי טעמא אלא משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למאי דסליק מיניה דהיינו לקח שפחה ע\"מ שלא להטבילה קאי ולמד כן רבינו מדאמרינן ות\"ק לא שני ליה בין הטבילה ואח\"כ ילדה בין ילדה ואח\"כ הטבילה נימול לח' כיון שהיה יליד בית ולאוקימתא דרב משרשיא היינו טעמא דנימול ליום אחד לפי שלקחה על מנת שלא להטבילה כלומר ולא טבלה אבל אם טבלה כיון דיליד בית הוא נימול לח': \n", + "ומ\"ש רבינו להלן חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה שאע\"פ שנימול לח' אינו דוחה את השבת הוא משום דמאי דאמרינן דלת\"ק דל\"ש ליה בין ילדה ואח\"כ הטבילה להטבילה ואח\"כ ילדה הא ודאי פשיטא דקאי למקנת כסף הנימול לשמונה כיון שהוא מוזכר בברייתא וכיון שהוא מילה בזמנה דוחה את השבת אבל מספקא ליה אי קאי נמי ליליד בית הנימול לאחד וכמו שפירש או דילמא לא קאי כיון שאין מוזכר בברייתא ולפיכך פסק לחומרא א\"נ שרבינו מפרש דאוקימתא דרב משרשיא דכיון שלקחה על מנת שלא להטבילה אע\"פ שטבלה אחר שילדה כיון שלא טבלה קודם לידה מהני תנאיה דלקחה על מנת שלא להטבילה לשלא יהיה נימול לח' ורבי ירמיה דלא אוקמה הכי ס\"ל דאפילו הכי מהני טבילה דאחר לידה ונימול לח' ומשום דמספקא ליה אי קי\"ל כר\"י או כרב משרשיא פסק לחומרא בענין שבת ולענין מילה נימול לח' שהוא הזמן הקבוע לכל הנימולים כן נראה לי בדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "לקח עבד גדול מן העכו״ם וכו'. יבמות פרק החולץ (יבמות דף מ״ח:) אריב״ל הלוקח עבד מן העכו״ם ולא רצה למול מגלגל עמו עד י״ב חדש לא מל חוזר ומוכרו לעכו״ם אמרוה רבנן קמיה דרב פפא כמאן דלא כרבי עקיבא דאי רבי עקיבא הא אמר אין מקיימין עבדים שאין מלין א״ל רב פפא אפילו תימא ר״ע ה״מ היכא דלא פסקא למילתיה אבל היכא דפסקא למילתיה פסקא. ויש חילוק בין פירוש רש״י לפירוש התוספות בזה ואין בדברי רבינו הכרע: ", + "ואם התנה עליו וכו'. ג\"ז שם שלח רבין משמיה דרבי אלעאי וכל רבותי אמרו לי משמו אי זהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו ע\"מ שלא למולו אמרוה רבנן קמיה דרב פפא כמאן דלא כרבי עקיבא דאי רבי עקיבא הא אמר אין מקיימין א\"ל רב פפא אפילו תימא ר\"ע ה\"מ היכא דלא אתני בהדיה אבל היכא דאתני אתני. ", + "ומ\"ש רבינו ובלבד שיקבל עליו שבע מצות היה נראה דקאי בין לכשמגלגל עמו י\"ב חדש וחוזר ומוכרו לעכו\"ם בין לכשהתנה עמו שלא ימול שכיון שזה ברשות ישראל שהרי עבד הוא חייב לכופו לקבל שבע מצות או יהרג כמ\"ש רבינו פ\"ז מהלכות מלכים ומלחמותיהם וכן צווה משה מפי הגבורה לכוף כל באי עולם לקבל מצות שנצטוו בני נח וכל מי שלא קיבל יהרג ולמד כן רבינו ממ\"ש בפרק ד' מיתות רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרי על שבע מצות בן נח נהרג אלא שמדבריו בפי\"ד מהלכות איסורי ביאה נראה דלא קאי להיכא דהתנה עליו שלא ימול. ומ\"ש הראב\"ד ימכר מיד אין לנו עתה להרוג איש. יש לתמוה דאין כאן השגה על דברי רבינו שהוא ז\"ל כתב דברי הגמרא ואם אין ידינו תקיפה בעונותינו לא מפני זה ה\"ל להניח מלכתוב הדין, ואפשר שדעתו לומר דלא נימא דאפילו בזמן הזה שאין אנו יכולים להרגו מגלגל עמו י\"ב חדש או אם התנה עליו מתחילה וכו' מותר לקיימו אפילו שלא יקבל עליו שבע מצות קמ\"ל הראב\"ד דכיון דאין אנו יכולים להורגו אם לא ירצה לקבל שבע מצות אסור לקיימו אפילו שעה אחת אלא ימכר מיד: ", + "ומ\"ש ואין מקבלין גר תושב וכו'. סוף פרק המקדיש שדהו (ערכין כ\"ט:): " + ], + [ + "גר שנכנס וכו'. בפרק החולץ (יבמות מ\"ו:) אמר רבי יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. \n", + "ומ\"ש ואם מל כשהיה עכו\"ם וכו'. גרסינן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ה) ערלתו ודאי דוחה שבת ולא נולד כשהוא מהול שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי וב\"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית וב\"ה אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית איתמר רב אמר הלכה כתנא קמא ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון בן אלעזר וכתב הרי\"ף דאף ע\"ג דפליגי רב ושמואל בהא מילתא קיימא לן כבתראי דאינון רבה ורב יוסף דאיתמר רבה אמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא כלומר ואין מחללין ואמר רבה מנא אמינא לה דתניא רבי אלעזר הקפר אומר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו לחלל עליו את השבת שב\"ש אומרים מחללין וב\"ה אומרים אין מחללין מכלל דת\"ק סבר דברי הכל אין מחללין עליו את השבת ומדגמר רבה דהוא בתרא מהא מתניתא שמע מינה דהלכה היא ואע\"ג דרב יוסף פליג הא קי\"ל דהלכה כרבה לגבי רב יוסף הילכך כרבה ס\"ל דאמר חיישינן שמא ערלה כבושה וצריך להטיף ממנו דם ברית בחול אבל לא בשבת דמספיקא לא מחללינן וכן הלכה: \n", + "וכתב הר״ן ז״ל ואמר רבה מנא אמינא לה דלרשב״א ספק ערלה כבושה היא ואין מחללין פירוש דקים ליה לרבה דת״ק דרבי אלעזר הקפר היינו רשב״א והכי איתא בתוספתא ומ״ה דייק רבה אם איתא דלרשב״א צריך להטיף ממנו דם ברית ואפילו בשבת דודאי ערלה כבושה היא היכי א״ל רבי אלעזר הקפר לא נחלקו בחול שצריך להטיף אי אמר ת״ק ואפילו בשבת ואמר ליה איהו בחול אלא ודאי ת״ק דהיינו רשב״א בחול אמר ולא בשבת ומ״ה א״ל רבי אלעזר הקפר אין ודאי מודינא לך דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם בחול אבל במאי דאמרת דבגר שנתגייר כשהוא מהול פליג פליגנא עלך דגר שנתגייר כשהוא מהול לד״ה צריך להטיף ממנו דם ברית ולא נחלקו אלא לחלל את השבת בנולד כשהוא מהול. כך נראה שפירשו הגאונים הילכך נקטינן בנולד כשהוא מהול שאע״פ שצריך להטיף ממנו דם ברית בחול אין מחללין עליו את השבת דספק ערלה כבושה היא ולענין גר שנתגייר כשהוא מהול כתב הרי״ף בסמוך שצריך להטיף ממנו דם ברית וכן כתב הרב בה״ג ז״ל והרמב״ם פ״א מהלכות מילה ולפי הפירושים שכתבתי הם סומכים על רבי אלעזר הקפר דאע״ג דשמואל אמר הלכה כרבי שמעון בן אלעזר איכא למימר דלאו לאפוקי מדרבי אלעזר הקפר בגר שנתגייר כשהוא מהול קאמר אלא ממאי דקאמר ת״ק אליבא דב״ה דנולד כשהוא מהול אינו צריך להטיף ממנו דם ברית ואע״ג דרשב״א תרתי קאמר ואיהו פסק סתמא אשכחן דכוותה דלא נקטינן אלא בחדא וכ״ת אמאי דחקינן נפשין בהכי ולא אמרינן דשמואל אכולה מילתא דרשב״א קאי ואמאי סמכינן טפי אדר״א הקפר מדרשב״א איכא למימר דסוגיין בעלמא כר״א הקפר שייכא דתניא בפרק הערל (יבמות ע״ב:) אין לי נימול ביום אלא שנימול בזמנו לט' לי' לי״א וגר שנתגייר כשהוא מהול מנין אלמא צריך להטיף ממנו דף ברית ועוד דקי״ל בפרק החולץ (יבמות מ״ו:) כרבי יוסי דאמר לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וזה הכלל משמע בין לערל בין לנולד כשהוא מהול בין לערבי מהול בין לגבעוני מהול ועוד דתניא התם הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר אין מטבילין אותו משום דחיישי' דילמא ערבי מהול הוא וצריך להטיף ממנו דם ברית וכן פירש״י ואיפסקא הלכתא כר' יוסי וליכא למימר דרבי יוסי לנולד כשהוא מהול הוא דחייש דנולד כשהוא מהול מיעוטא הוא ורבי יוסי לא חייש למיעוטא ואף ע״פ שיש לדחות ראיות הללו קבלת הגאונים תכריע עכ״ל הר״ן ז״ל. והרא״ש כתב תמהני על הרי״ף שכתב דהלכה כרבה שהוא בתרא ובשאר דוכתי כתב דמאביי ואילך קי״ל כבתראי אבל קודם לכן קיימא לן כרב לגבי תלמיד ואילו נחלקו רבה ורב יוסף על רב יהודה היה הלכה כרב יהודה שהיה רבו של רבה ורב יוסף כל שכן שהלכה כרב רבו של רב יהודה כנגד רבה ורב יוסף עכ״ל. ואני אומר שחילוק אחר ראיתי בדבר דכשהתלמיד נחלק בחיי רבו אין הלכה כתלמיד במקום הרב משום דכבר ראה רבו דבריו ודחאם אבל כשנחלק התלמיד אחר מיתת רבו הלכה כבתראי וכיוצא בזה כתב מגיד משנה בפרק ב' מהלכות שבת ואם כן הכא נמי דאפליגו רבה ורב יוסף על רב אחרי מותו הלכה כוותייהו דבתראי נינהו ואע״ג דכבר נחלק שמואל עם רב והרי ראה רב דברי רבה ור״י ודחאם יש לומר דאע״ג דשמואל כרבה ורב יוסף סבירא ליה מכל מקום אינו אומר הדין מטעמם דשמואל פסק כרבי שמעון בן אלעזר ורב כתנא קמא והדין עמו לפסוק כרבים אבל רבה ורב יוסף מייתו מתניתא דרבי אלעזר הקפר דמשמע מינה דבין לתנא קמא בין לרבי אלעזר הקפר צריך להטיף ודילמא אי הוה שמיע ליה לרב האי מתניתא כוותיה הוה נקיט כוותה ועוד דאפשר דכי אמרינן אין הלכה כתלמיד במקום הרב היינו כשלא נחלק אחר עמו אבל הכא דשמואל פליג עליה הוה ליה רב לגבי שמואל ורבה ורב יוסף יחיד לגבי רבים. ודע שמה שכתב הרי״ף ואע״ג דפליג עליה רב יוסף לא כתב כן לענין נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית דבהא ליכא פלוגתא בין רבה ורב יוסף דלתרווייהו צריך להטיף אלא לענין חילול שבת קאמר דלרבה אין מחללין ולרב יוסף מחללין וקיימא לן כרבה דאין מחללין: \n", + "אנדרוגינוס והוא הילוד וכו'. ברייתא שם (שבת קל\"ה) ערלתו ודאי דוחה שבת ואין אנדרוגינוס דוחה שבת ואין מילה בח' תלויה בחילול שבת כמו שאוכיח בסמוך וכיון דלא הזכירו בברייתא חילוק בין אנדרוגינוס לשאר הנימולין אלא חילול שבת אלמא דלשאר דינין שוים הם וא\"כ נימול לשמנה: \n", + "וכן יוצא דופן וכו'. שם אמר רב אסי כל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לח' איני והא איתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות רב הונא ורב חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין ע\"כ לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לח' ודאי מהלינן ליה הא בהא תליא כתנאי יש יליד בית שנימול לח' וכו' כמ\"ש לעיל בסמוך וכבר כתבתי דרבינו סובר דלא קיימא לן כרב אסי דאמר כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לח' וממילא לא קיימא לן כוותיה במאי דאמר הא בהא תליא אלא דעד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמונה מהלינן ליה וכתנא קמא דרבי חמא אבל לענין לחלל עליו את השבת כיון דאפליגו בה רב הונא ורב חייא בר רב ולא ידעינן הי מינייהו אסר והי מינייהו שרי נקטינן לחומרא ואין מחללין עליו את השבת ולכן כתב רבינו בפרק זה דיוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות אין מחללין עליו את השבת ופירוש יוצא דופן שאמו קשתה בלדתה וקרעו הדופן שלה והוציאוהו דרך שם ואין אמו טמאה לידה ומי שיש לו שתי ערלות פירש רש\"י שיש לו שתי ערלות זה על זה ואמרי לה שני גידים ורבינו שכתב מלין את שתיהן בשמונה נוטה קצת לפירוש השני שהם שני גידים דאם לא כן הוה ליה למימר פורעין את שתיהן כו': \n\n" + ], + [ + "אין מלין לעולם וכו'. משנה פרק שני דמגילה (דף כ\"ב). \n", + "ומה שכתב דבין בזמנה בין שלא בזמנה אינה אלא ביום. ברייתא בתורת כהנים ואיתא בפרק הערל (יבמות ע\"ב:) ומשמע התם דרבי יוחנן ורבי אלעזר סברי כוותה ואע\"ג דאיתא התם ברייתא אחריתא דת\"ק ורבי אלעזר פליגי במילתא הא תנא קמא סבר כאידך ברייתא והלכתא כוותיה וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש בפרק רבי אליעזר דמילה: \n", + "ומ\"ש ואעפ\"כ מצוה להקדים וכו'. בריש פסחים (דף ד') אמרינן וביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שכל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצות: \n\n" + ], + [ + "מילה בזמנה וכו'. פרק רבי אליעזר דמילה (שבת ק\"ל) אפליגו רבי אליעזר ורבי עקיבא במכשירי מילה אי דחו שבת אי לאו ואמרינן בגמרא (דף קל\"ב) ע\"כ לא פליגי אלא במכשירין אבל מילה גופה ד\"ה דוחה שבת מנ\"ל אמר עולא הלכה ורבי יוחנן אמר אמר קרא ביום ביום אפילו בשבת. \n", + "ומ\"ש ושלא בזמנה אינה דוחה וכו' עד וידחה ל\"ת. ברייתא שם מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה יו\"ט אינה דוחה אלא בזמנה בלבד ולמד רבינו מכ\"ש שאינה דוחה את השבת שלא בזמנה: \n\n" + ], + [ + "כשם שמילת הבנים וכו'. נראה שלמד כן מדאמרינן דמילה בזמנה דוחה שבת וכל נימול לשמנה מילה בזמנה היא ודוחה את השבת אלא היכא דאיתמר בהדיא דאין מחללין או היכא דנחלקו ולא ידעינן הלכה כדברי מי: \n", + "ומה שכתב חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו וכו'. כבר נתבאר בראש הפרק: \n\n" + ], + [ + "קטן שנולד כשהוא מהול וכו'. כבר כתבתי בפרק זה שדעת רבינו לפסוק כרבי אלעזר הקפר דאמר לא נחלקו בית שמאי וב\"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו לחלל עליו את השבת שבית שמאי אומרים מחללין ובית הלל אומרים אין מחללין וידוע דהלכה כבית הלל: \n", + "ומה שכתב ומי שנולד בחדש השמיני וכו'. יתבאר בסמוך בס\"ד: \n", + "ויוצא דופן ואנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות. כבר נתבאר בפרק זה איש איש במקומו ופרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ד קל״ה) פליגי רבנן ורבי יהודה באנדרוגינוס ופסק רבינו כתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "מי שנולד בין השמשות וכו'. משנה פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ז): \n\n" + ], + [ + "מי שנולד בחדש השמיני וכו'. ביבמות (דף פ') פרק הערל ובן שמונה מי קא חיי והתניא בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו כלומר ואם היה יכול להיות בן קיימא לא היה אסור לטלטלו הכא במאי עסקינן בשגמרו סימניו דתניא איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן בר שבעה הוא ואשתהויי הוא דאשתהי ופוסק רבינו כרבי אי משום דאמרינן בגמרא דרשב״ג דאמר בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ה:) כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל כרבי ס״ל דהיינו טעמיה דרבן שמעון בן גמליאל דאף ע״ג שלא כלו לו חדשיו כיון ששהה שלשים יום אנו אומרים לשבעה נגמרה צורתו ואשתהי עד שמיני ושמואל פסק הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ו) וכיון דרבי ורשב״ג סברי דאפשר לבן שבעה לשהות עד חדש השמיני הכי קי״ל ולא כת״ק דרבי דאמר כל שלא כלו לו חדשיו כלומר דכיון שלא כלו לו חדשיו ודאי לאו בר קיימא הוא דאינו עשוי לשהות וכיון דלא קי״ל כת״ק דרבי ממילא נקטינן כרבי בגמרו סימנין וכרשב״ג בשהיית שלשים יום דרשב״ג לא שני ליה בין גמרו ללא גמרו דבכל גווני מיירי דבין גמרו בין לא גמרו אי שהה שלשים יום אינו נפל וכי איפסקא הלכה כרשב״ג היינו לענין שאם שהה שלשים יום אינו נפל אבל לענין גמר סימנין נקטינן כרבי. ועוד יש לומר שסובר רבינו דרבן שמעון בן גמליאל בשהייה לחודא בלא גמר סימנין מכשיר ומודה נמי לרבי בגמר סימנין דעדיפי משהייה לחודא וכיון דקיימא לן כרשב״ג קיימא לן כרבי וא״כ כי גמרו סימנין אינו כאבן ומותר לטלטלו ולמולו וכי לא גמרו הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו וכיון דכנפל גמור חשבינן ליה וליכא צד מצוה כלל לא שרינן טלטול כדי למולו ואע״פ שכתב רבינו אבל אם נולד ושערו לקוי וכו' ולא הזכיר שאין מלין אותו סמך על מה שאמר למעלה ומי שנולד בחדש השמיני קודם שתגמר ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי אין דוחין את השבת ואם כן מה שאמר אין דוחין שבת לצדדין קתני דטעמא דנולד בחדש השמיני היינו משום איסור טלטול דמשום חבורה ליכא דמחתך בשר בעלמא וכל אינך דמייתי התם טעמא דידהו משום המילה הוא שעושה חבורה בשבת: \n", + "ומה שאמר ואעפ\"כ אם שהה וכו'. היינו מימרא דרבן שמעון בן גמליאל שכתבתי: \n\n" + ], + [ + "מי שנולד בחדש השביעי וכו'. למד רבינו כן מדתניא (יבמות פ':) אי זהו בן שמנה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו וסובר רבינו דבדברי רבי איכא קולא וחומרא קולא שאע\"פ שנולד בחדש השמיני כיון שגמרו סימנין הרי הוא בן קיימא דבן שבעה הוא אלא דאשתהי. חומרא שאם נולד בשביעי ולא גמרו סימניו הרי הוא כנפל דבן שמנה הוא אלא שקדם להולד. ולא כתב רבינו ואם לא נולד שלם אינו ולד של קיימא ואין מלין אותו משום דמכלל הן אתה שומע לאו ובנולד בשמיני כתב אבל אם נולד ושערו לקוי וכו' לאשמועינן דאף על פי כן אם שהה שלשים יום הרי הוא ולד של קיימא: \n", + "ספק בן שבעה ספק בן שמונה. בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ה קל\"ו) תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן ליה אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו ממה נפשך אי חי שפיר קא מהיל ואי לאו מחתך בשר בעלמא הוא ואלא הא דתניא ספק בן שבעה ספק בן שמיני אין מחללין עליו את השבת אמאי נמהליה ממה נפשך אמר מר בריה דרבינא מימהל הכי נמי מהלינן ליה לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דרבי אליעזר דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת. ורבינו סובר דרבן שמעון בן גמליאל כללא כייל בין לנולדים לשמונה ודאי בין לנולדים לספק בן שבעה ספק בן שמונה או ספק בן תשעה ספק בן שמונה דבין גמרו סימניהם בין לא גמרו כיון ששהה שלשים יום אינו נפל ופריך הא לא שהה ספיקא הוי האידנא דנהיגין למימהל הספיקות היכי מהלינן אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו ממה נפשך וכיון דקיימא לן כרבי כמו שהוכחתי בסמוך אית לן למיתפס הא דרב אדא דוקא בגמרו וז\"ש רבינו אם בן שבעה הוא ושלם הוא וכו'. ויש לדקדק בלשון רבינו \n", + "שכתב ספק בן שבעה ספק בן שמונה מלין אותו בשבת עכ״פ אם בן שבעה הוא ושלם הוא בדין הוא שידחה שבת דמשמע דמיירי בשגמרו שערו וצפרניו וכן הבין הטור דברי רבינו וקשה דאם כן היאך כתב ואם בן שמונה הוא הרי זה שמל כמחתך בשר הוא לפי שזה נפל והרי כתב לעיל שמי שנולד בחדש השמיני אם היה שלם בשערו ובצפרניו הרי זה ולד שלם וכו' ומי גרע ספק בן שבעה ספק בן שמונה ממי שנולד בחדש השמיני. ויש לומר שביאור דבריו כך הם אם בן שבעה הוא כלומר שנולד בחדש השביעי או אפילו שנולד בחדש השמיני היה בן שבעה אלא שנשתהה עד שמיני הואיל ושלם הוא בשערו ובצפרניו בדין הוא שידחה שבת כמו שקדם בדין נולד בשמיני או נולד בשביעי ואם בן שמונה הוא כלומר שנולד בשמיני וגם לא היה ראוי להולד אלא בתשעה ויצא קודם שיגמר דאע״ג דאמרינן דבן שמונה שגמרו שערו וצפרניו מלין אותו בשבת לאו משום דברי לן דבן קיימא הוא אלא לפי שבן שבעה עשוי הוא לשהות ורוב הנולדים הם בני קיימא אמרינן דבן קיימא הוא שלכן דקדק רבינו בלשונו ובנולד בשמיני כתב הרי זה ולד שלם ובנולד בשביעי כתב הרי זה ולד של קיימא וא״כ אם זה בן שמונה הראוי להולד בתשעה הוא והרי הוא כאבן הרי זה שמל כמחתך בשר הוא כלומר וליכא איסורא דאורייתא ואע״ג דאיכא איסור טלטול בכה״ג דקרוב הדבר שעושה מצוה לא גזור רבנן ואע״פ שטענה זו של מה נפשך אם בן שבעה הוא וכו' שייכא בנולד בשמיני או בשביעי לא כתבה רבינו שם וכתבה כאן לפי שבגמרא לא הוזכר ממ״נ זה אלא בענין הספיקות וכבר נודע דרך רבינו להעתיק ענייני הגמרא כאשר הם במקומם ואף ע״ג דתנן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל״ד:) ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליהן את השבת אתיא כרבי אליעזר למכשירי מילה דאמר דאין מחללין כדאוקימנא ברייתא (שם קל״ו) אי נמי האי ספק עניינו נולד בין השמשות ואע״ג דתני ליה בהדיא לקמן איכא למימר דתני והדר מפרש. ומדברי מ״מ בפ״א מהלכות יבום נראה שהוא מפרש דברי רבינו דהא דספק בן שבעה ספק בן שמונה בשלא גמרו שערו וצפרניו. וקשה לי עליו דכיון דבין בנולד בשביעי בין בנולד בשמיני אם לא גמרו סימניו אין מלין אותו בשבת כשהוא ספק בן שבעה ספק בן שמונה ולא גמרו סימניו למה ימולו אותו מי עדיף ספק בן שבעה ספק בן שמונה מודאי בן שבעה. וי״ל לדעתו שהוא מפרש דברי רבינו דבנולד בחודש השביעי אפילו לא גמרו שערו וצפרניו אם אבריו שלמים הוי ולד קיימא ומ״ה שינה לשונו בנולד בשביעי וכתב אם נולד שלם ולא כתב אם גמרו שערו וצפרניו כמו שאמר בנולד בשמיני ובהכי אתי שפיר מ״ש ספק בן שבעה ושלם הוא כלומר שהוא שלם באבריו בדין הוא שידחה שבת ואם בן שמונה הוא כלומר וכיון שלא גמרו שערו וצפרניו הוי נפל ה״ז כמחתך בשר. ואפשר שלמד כן מדתניא בפרק רבי אליעזר בן שבעה מחללין עליו את השבת ובן שמנה אין מחללין וההיא ודאי בשלא גמרו שערו וצפרניו היא דאי גמרו ודאי מחללין אפילו בן שמנה הילכך ע״כ שלא גמרו שערו וצפרניו היא ואפילו הכי קתני בבן שבעה מחללין אלא שקשה לי מהיכן הוציא מה שכתב אם נולד שלם כלומר באבריו וכמו שפירשתי: \n\n" + ], + [ + "הוציא העובר ראשו וכו'. בנדה פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ב:) ההוא גברא דאתי לקמיה דרבא ואמר ליה מהו למימהל בשבת ואמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה שמעית ולד דצויץ כלומר שצעק אפניא דמעלי שבתא כלומר בין השמשות ולא אתיליד עד שבתא אמר ליה הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא כלומר שאילולא כן לא היה צועק דכל זמן שהוא במעי אמו פיו סתום הוי מילה שלא בזמנה וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת: \n", + "וכל מי שאינו דוחה את השבת. משנה פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ז) נולד בין השמשות של ע\"ש נימול לעשרה יו\"ט אחר השבת נימול לי\"א שני י\"ט של ר\"ה נימול לי\"ב ומדקתני שני י\"ט של ר\"ה וכו' משמע דרישא אפילו היכא דעבדי י\"ט שני של גליות נימול לי\"א ומשמע לרבינו דהוא הדין לכל מי שאינו דוחה את השבת שהוא דוחה את י\"ט שני של גליות. ומ\"מ יש לדקדק בלשון רבינו שכתב וכן מילה שלא בזמנה וכו' ואדרבא ממנו אנו למדים לכל הנך ולמה כתבה בלשון וכן. ודע שהרא\"ש בתשובה חלק על רבינו וכתב דמילה שלא בזמנה אינה דוחה אפילו יו\"ט שני של גליות וממתניתין דלא אשכחן נימול לי\"ב אלא בשני י\"ט של ר\"ה אין ראיה דמתניתין נשנית בא\"י עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "חולה אין מלין אותו וכו'. משנה שם קטן החולה אין מלין אותו עד שיבריא ובגמרא אמר שמואל חלצתו חמה כלומר נשלף ממנו החולי ויצא מגופו נותנין לו כל שבעה להברותו איבעיא להו מי בעינן מעת לעת וכתב הרי\"ף ואיפשטא דבעינן מעת לעת וכתב הר\"ן ז\"ל ולאו דאפשיטא הכא אלא בריש הערל (יבמות ע\"א) הוא שאמרו כן ועל זה תמה הרב ז\"ל והרא\"ש כתב וכיון דספק נפשות הוא יהבינן ליה מעת לעת: \n", + "ומ\"ש רבינו אבל אם כאבו לו עיניו וכו'. הוא מדאמרינן בהערל מילת זכריו דאיתנהו בשעת אכילת פסח וליתנהו בשעת עשייה היכי משכחת לה ואוקימנא כגון שחלצתו חמה ונתרפא זה שבעה ימים ושלם מעת לעת בשעת אכילה ורב פפא אוקמא כגון דכאיב ליה עיניה לינוקא ואיתפח ביני וביני כלומר בין עשייה לאכילה ואי הוה בעינן שבעה מעת לעת בדכייבי ליה עיניה מאי קאמר כגון דכאיב וכו' אכתי לא מטא זמן חיוביה אלא ודאי אין צריך להמתין אלא מלין אותו מיד. וכתב הר\"ן דה\"ה בכל חולי שאינו חולי כל הגוף אלא חולי של אבר אחד שכיון שנתרפא אותו אבר מלין אותו מיד וכן כתב הטור: \n\n" + ], + [ + "קטן שנמצא בשמיני שלו וכו'. מימרא דאביי פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ד): \n\n" + ], + [ + "אשה שמלה בנה ראשון ומת. בסוף הבא על יבמתו (יבמות ס\"ד) מלה ראשון ומת שני ומת שלישי לא תמול דברי רבי רשב\"ג אומר שלישי תמול רביעי לא תמול ונחלקו ג\"כ בשאר דברים אי בתרי זימני הויא חזקה או בתלתא ואסיקנא נשואין ומלקות כרבי וסתות ושור המועד כרבן שמעון בן גמליאל וכתב הרי\"ף ומסתברא דמילה כנשואין דבתרי זימני הויא חזקה דספק נפשות היא וספק נפשות להקל והיינו ודאי אפילו אין בו שום חולי משום דאיכא משפחה דרפי דמה דאי אית ביה שום חולי מאי איריא שלישי אפילו הוא ראשון נמי אלא ודאי כדאמרן. וממה שאמרו מלה ראשון ולא אמרו מל ראשון וכו' בלשון זכר למד רבינו דבין שהשלישי מבעלה ראשון אבי המתים בין מבעלה שני לא תמול: \n", + "אין מלין אלא ולד וכו'. עד סוף הפרק הם דברי רבינו לתת טעם לדינים הנזכרים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הכל כשרים למול וכו'. פרק התכלת (מנחות מ\"ב) ופ\"ב דע\"ז (דף כ\"ז) איתמר מנין למילה בעכו\"ם שהיא פסולה דארו בר פפא אמר משמיה דרב ואתה את בריתי תשמור רבי יוחנן אמר המול ימול המל ימול מאי בינייהו איכא בינייהו אשה למ\"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמ\"ד המול ימול איכא דאיתתא כמאן דמהילא דמיא: \n", + "וכתב הרי\"ף בסוף פרק רבי אליעזר דמילה הילכך היכא דליכא גברא יהודאה דידע למימהל ואיכא איתתא יהודיתא דידעא למימהל ומהלא שפיר דמי דהלכה כרבי יוחנן דקי\"ל רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ואסיקנא בפ\"ב דע\"ז דלכ\"ע ערבי מהול פסול למול וישראל ערל כשר למול. וז\"ש \n", + "רבינו הכל כשרים למול ואפילו ערל כלומר ישראל ערל ועבד דמצות שהעבד חייב בהם אשה חייבת בהם וכיון דאשה כשרה ה\"ה לעבד וקטן עדיף מעבד ואשה שהרי עתיד לבא לכלל מצות. \n", + "ומ\"ש במקום שאין שם איש הוא ממ\"ש הרי\"ף הילכך היכא דליכא גברא וכו' אלמא שצריך לחזור אחר איש: \n", + "ומ\"ש ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנייה. למד כן מדאמרינן בהתכלת (מנחות מ\"ב) אמר רב ציצית אין צריך ברכה בשעת עשייה ורמי רב חסדא עליה מאידך דאמר רב דציצית בעכו\"ם פסולה והאי מאי רומיא קסבר רב חסדא כל מצוה שכשירה בעכו\"ם אין ישראל צריך לברך וכל מצוה שפסולה בעכו\"ם בישראל צריך לברך וכללא הוא והרי מילה דכשרה בעכו\"ם דתניא עיר שאין בה רופא ישראל ויש בה כותי וארמאי ימול ארמאי ואל ימול כותי דברי ר\"מ רבי יהודה אומר כותי ולא ארמאי ובישראל צריך לברך מידי הוא טעמא אלא לרב רב מיפסיל פסיל דאיתמר מנין למילה בעכו\"ם שפסולה דארו בר פפא משמיה דרב אמר וכו' ומדסתמא דגמרא פריך ממילה בעכו\"ם דכשרה ומהדר מידי הוא טעמא אלא לרב משמע דכל אינך רבנן פליגי עליה וסברי כרבי יהודה וחכמים ורבי יוסי דסברי בפרק ב' דע\"ז (דף כ\"ו וכ\"ז) דמילה בעכו\"ם כשרה אי לאו משום שמא יעשנו כרות שפכה ורב ס\"ל כרבי יהודה הנשיא דאמר התם דפסולה ואפשר דרבי יוחנן נמי ס\"ל דמילה בעכו\"ם כשרה וכי אמר המול ימול המל ימול לאו אמנין למילה בעכו\"ם דפסולה קאי אלא ה\"ק לרבי יוחנן פסולא ליכא אבל אסמכתא בעלמא איכא למימר דלכתחילה לא מדכתיב המול ימול דלרבי יוחנן לא מיפסיל מדאורייתא דאמרינן התם כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אם היה רופא מומחה מותר וליכא למימר דתרי אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן דאם כן הו\"ל לאסוקי הכי ואפשר דאפילו רב נמי סבר דכשרה ככולהו הנך תנאי אלא בטעמא דרבי יהודה הנשיא אפליגו רב ורבי יוחנן דחד מפיק לה מהאי קרא דלרב כי תניא בברייתא מנין למילה בעכו\"ם שפסולה שנאמר ואתה את בריתי תשמור מאלו התיבות עצמן מפיק לה ולר\"י הו\"ל כאומר וכו' ומפיק לה מהמול ימול דכתיב בפרשה וכי אמרינן בהתכלת מידי הוא טעמא אלא לרב דחייה בעלמא היא לומר דכי אמר רב מנין למילה בעכו\"ם שפסולה אליבא דנפשיה קאמר ומיהו קושטא דמילתא לאו הכי הוא דאל\"ת הכי לימא רב הלכה כרבי יהודה הנשיא אלא ודאי כדאמרן. ולפי זה קשה למה לא כתב רבינו שאם היה רופא מומחה מותר ואפשר דרבינו מספקא ליה אי רב ורבי יוחנן סבירא להו דמילה בעכו\"ם פסולה וכיון דאינהו ס\"ל הכי הכי קיימא לן או אי סבירא להו דכשרה אלא בטעמא דרבי יהודה הנשיא פליגי וכדפרישית ולפיכך פסק דלכתחילה לא ימול ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנייה וזה נראה לי עיקר: \n", + "ובכל מלין וכו'. ולא ימול בקרומית וכו'. פרק קמא דחולין (דף י\"ז:) אמר רב חסדא חמשה דברים נאמרו בקרומית של קנה אין שוחטין בה ואין מלין בה וכו' ופירש\"י משום דכשדוחקין אותה קסמים ניתזים ממנה ואיכא סכנתה במילה שלא תנקוב הגיד ומשוי ליה כרות שפכה. \n", + "ומה שאמר ומצוה מן המובחר וכו': \n\n" + ], + [ + "כיצד מוהלין וכו'. [מבואר במשנה פרק ר״א דמילה (שבת קל״ז:) מל ולא פרע כאילו לא מל]: \n", + "וכל מי שאינו מוצץ וכו'. מימרא דרב פפא פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ג): \n\n" + ], + [ + "יש ציצין מעכבין וכו'. משנה (שם קל\"ז) אלו הן ציצין המעכבין בשר החופה רוב העטרה אינו אוכל בתרומה ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין ובגמרא אמר רבי אבינא אמר רבי ירמיה בר אבא בשר החופה את רוב גובהה של עטרה ופירש\"י לא תימא רוב העטרה דקתני מתניתין רוב היקפה אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד: \n\n" + ], + [ + "המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין וכו'. ברייתא (שם קל\"ג:) כלשון רבינו ופירש\"י המל בשבת כל זמן שהוא עסוק בה שלא סילק ידיו אם ראה שנשתיירו בה ציצין בין מעכבין בין שאינן מעכבין חוזר וחותך דכולה חדא מילתא היא והרי ניתנה שבת לידחות אצלה. פירוש שסילק ידיו על המעכבין חוזר שהרי היא כמילה עצמה ועל שאין מעכבין אינו חוזר דהוי כהתחלה בפני עצמה ועל אלו לא ניתן לחלל את השבת וכן משמע בגמרא דבשבת מיירי ועוד אכתוב בסמוך בס\"ד: \n", + "מל ולא פרע וכו'. משנה (שם קל\"ז:): \n\n" + ], + [ + "קטן שבשרו רך וכו'. משנה (שם) אלו הן הציצין המעכבין בשר החופה את רוב העטרה אינו אוכל בתרומה ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין ובגמרא אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול אינו צריך למול ואם לאו צריך למול תניא רשב\"ג אומר רואין אותו כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למול ואם לאו אינו צריך למול מאי בינייהו איכא בינייהו נראה ואינו נראה דלשמואל צריך ולרבן שמעון בן גמליאל לא צריך והרי\"ף והרא\"ש לא הכריעו בדבר זה כלום אבל מדברי רבינו נראה שהם כדברי שמואל: \n", + "ומ\"ש ודבר זה מד\"ס הוא. מדתנן (שם פ\"א) מתקנו מפני מראית העין ובאינו נראה מהול בעת שמתקשה עסקינן וקאמר דמפני מראית העין דוקא הוא דמתקנו אבל לא מדין תורה והא דאינו מעכב מן התורה היינו בבעל בשר אבל כשאינו בעל בשר בהדיא קתני אינו אוכל בתרומה דמשמע מדאורייתא: \n\n" + ], + [ + "עושין כל צרכי מילה וכו'. משנה (שם קל\"ג): \n", + "וחוזר על ציצין וכו'. ברייתא כתבתיה בסמוך ואם רבינו היה מפרשה בשבת דוקא לא היה לו לכותבה לעיל ולשנותה כאן אבל משמע שהוא מפרשה בין בחול בין בשבת ולעיל קתני לה לענין חול ואינו חוזר פירוש אינו חייב לחזור והכא מפרש לה לענין שבת ואינו חוזר פירוש אינו רשאי לחזור. ואפשר דלענין שבת דוקא הוא מפרשה כפרש\"י ולעיל דהוה עסיק בדין ציצין קתני לה והכא דקא עסיק בדיני שבת קתני לה והראשון נראה עיקר: \n", + "אבל מכשירי מילה וכו'. שם ראש הפרק (דף ק\"ל) רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת ועוד אמר רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות כלי ברזל כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת מילה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת וקיימא לן כרבי עקיבא. וגרסינן בגמרא אמר רבי אבא בר אדא פעם אחת שכחו ולא הביאו אזמל מערב שבת והביאוהו בשבת שלא כרצון רבי אליעזר ומחלקותו אלא כרצון רבי שמעון דתנן רבי שמעון אומר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות [רשות אחד הן] לכלים ששבתו בתוכן אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית ואע\"ג דאיכא רבוותא דהוי סברי דלית הלכתא כרבי שמעון דשרי כבר סתר הרי\"ף דבריהם והעלה דהלכה כרבי שמעון וכתב והא דאמר רבא (פסחים צ\"ב) ערלה הזאה ואזמל העמידו דבריהם במקום כרת ואמרינן אזמל מאי היא דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כן אין מביאין אותו דרך גגות חצרות וקרפיפות אתי שפיר כרבי שמעון שהאזמל היה בבית ורבינו סמך על מה שפסק כרבי שמעון בפרק שלישי מהלכות עירובין ולכן לא חש להאריך כאן: \n\n" + ], + [ + "וכן אין שוחקין לה סממנין ואין מחמין וכו'. כל זה פשוט דהא כל הני היה אפשר לעשות מבעוד יום. \n", + "ומה שאמר אם לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן אם לא טרף יין ושמן מערב שבת נותן זה לעצמו וזה לעצמו. משנה שם (שבת קל\"ג): \n", + "ומ\"ש זה הכלל וכו'. כבר נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "מלו את הקטן בשבת ואחר כך נשפכו החמין וכו'. כן כתב הרי\"ף ס\"פ רבי אליעזר דמילה: \n", + "מקום שדרכן להרחיץ את הקטן מרחיצין וכו'. משנה (שם קל\"ד:) מרחיצין את הקטן בין לפני המילה ובין לאחר המילה ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום שלישי למילה שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ובגמרא והא אמרת רישא מרחיצין כלומר דמשמע כדרכו והדר תני דאפילו לזלף עליו בכלי אסור רב יהודה ורבה בר אבהו דאמרי תרווייהו כיצד קתני מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה כיצד מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי אמר רבא והא מרחיצין קתני אלא אמר רבא הכי קתני מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ביום הראשון כדרכו וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי וכו' ותניא כוותיה דרבא ובתר הכי אמרינן דרבא גופא חש לאוקימתא קמא ובתר הכי אמרינן כי אתא רבין אמר רבי אבהו הלכה כרבי אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת בין הרחצת כל גופו בין הרחצת מילה מפני שסכנה היא לו ואי הוה קיימא לן כאוקימתא קמא לא הוה שרי לפני המילה אלא זילוף אבל לא לרחוץ דהא רבי אלעזר בן עזריה דקיימא לן כוותיה לא פליג את\"ק אלא בלאחר המילה אבל לפני המילה כת\"ק סבירא ליה דמזלפין ולא מרחיצין אבל הרי\"ף ורבינו כתבו דלפני המילה מרחיצין נמי וכתב הר\"ן ז\"ל שאפשר שהטעם הוא דאע\"ג דרבא חש לאוקימתא קמא כיון דתניא כוותיה הכי נקטינן. ונ\"ל לדעתו ז\"ל לומר דאע\"ג דרבא חש לאוקימתא קמא משום דמתניתין קתני רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין ולא קתני אף מרחיצין הא מימרא דת\"ק דקתני מרחיצין כרבא דייק ואם כן מתניתין ליכא למשמע מינה והברייתא מגלה לנו כוונת המשנה וכיון דתניא כרבא הכי קי\"ל. ולי נראה דלאוקימתא קמא נמי רבי אלעזר בן עזריה אומר אכל מאי דקאמר ת\"ק פליג דבכולהו מרחיצין נמי וכך מצאתי שפירש רבינו בפירוש המשנה ונקט ביום השלישי לרבותא דאפילו ביום השלישי מרחיצין וכל שכן ביום המילה לפניה ולאחריה וכן משמע ג\"כ מדברי הרי\"ף שאכתוב בסמוך וכיון דקי\"ל כרבי אלעזר בן עזריה שפיר פסקינן דבכולהו מרחיצין. וא\"ת אם כן לענין דינא ליכא פלוגתא בין אוקימתא קמא ובין אוקימתא דרבא ואם כן מאי האי דאמרינן בגמרא ההוא דאתא לקמיה דרבא אורי ליה כשמעתין וי\"ל דאפשר דהא דרבין לא הוה שמיע להו והוו סברי דהלכה כת\"ק כמו בשאר דוכתי ולפום הכי הוה פלוגתא לענין דינא בין אוקימתא קמא ובין אוקימתא דרבא. ובהא דכי אתא רבין כתב הרי\"ף ואמרי רבוותא שהלכה כרבי אלעזר בן עזריה ביום השלישי וכ\"ש ביום ראשון שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת: \n", + "וכתב הר\"ן ז\"ל דכי קאמר בחמין שהוחמו בשבת לא קאי אלא לאחר המילה אבל לפני המילה ודאי לא. והרא\"ש ז\"ל כתב אע\"פ שהרי\"ף כוללן יחד אין דינם שוה דלאחר המילה מחממין ע\"י ישראל והזריז הרי זה משובח משום דסכנה היא לו ולפני המילה אין מחממין אפילו ע\"י עכו\"ם אלא ה\"ק אם החם אותן עכו\"ם לצורך עצמו או אם עבר ישראל והחם אותם מרחיצין את הקטן בהם וז\"ש הראב\"ד שחממן עכו\"ם כלומר דלפני המילה לא שרי אלא כשחממן עכו\"ם לצורך עצמו. וחכמי לוני\"ל שאלו לרבינו על זה וז\"ל מקום שדרכן להרחיץ את הקטן וכו' עד בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת מפני שסכנה היא לו משמע שאפילו ע\"י ישראל אדרבא לא ימול ולא יסתכן כיון דמכשירי מילה אין דוחין את השבת. וכבר תפסו הרבנים המשיגים את הרי\"ף שכתב בהלכות מרחיצין את הקטן כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת וכו' וכמדומה לנו כך ה\"ל לכתוב מרחיצין את הקטן כדרכו לפני המילה בחמין שהוחמו מערב שבת ולאחר המילה אם נשפכו חמין שלו מחמין לו אפילו בשבת מפני שסכנה היא לו והוא שנשפכו לאחר המילה אבל קודם המילה תדחה המילה ואין השבת נדחית שאין מכשירי מילה דוחין את השבת עכ\"ל: \n", + "תשובה תמהתי לשאלה זו שהדברים בחיבורי מפורשים הרבה ולא יראה לי מקום לספק זו שתחלת אותה הלכה כך היא מלו את הקטן בשבת ואחר כך נשפכו החמין או נתפזרו הסמנין עושין לו בשבת מפני שסכנה היא לו מקום שדרכן להרחיץ את הקטן וכו' עד שלישי למילה שחל להיות בשבת וכו' עד מפני שסכנה היא לו. הרי הדברים ברורים שעל שלישי של מילה אמרנו שמרחיצין אותו בין בחמין שהוחמו מע\"ש בין בחמין שמחממין לו בשבת מפני שסכנה היא לו ולא יראה לי בכאן ספק כלל עד כאן לשונו. ומתוך לשון השאלה גם מתוך תשובתו דאוקי הא בחמין שהוחמו בשבת בשלישי למילה דוקא ולא אמר דקאי נמי אלאחר המילה משמע דס\"ל כדעת הרז\"ה והרשב\"א ז\"ל שכתבו דכל היכא דאישתפוך חמימי דבתר מילה מקמי מילה תדחה מילה ואם תאמר סוף סוף הרי אפשר לו לומר דקאי נמי אלאחר המילה וכגון דאשתפוך חמימי בתר מילה יש לומר דכיון דלא אפשר ליה למימר דקאי לאחר המילה לגמרי בין דאשתפוך קמי מילה בין דאשתפוך בתר מילה לא קאמר. ועוד דאשתפוך בתר מילה כבר כתבו בסמוך מלו את הקטן בשבת ואח\"כ נשפכו החמין וכו'. ועדיין נשאר מקום עיון כיון שהחכמים העמידו דבריהם במקום כרת שאסרו להביא איזמל דרך מבוי שאינו מעורב אע\"ג דאיסורא דרבנן הוא והיכי שרו לפני המילה רחיצת כל הגוף בחמין תירץ הר\"ן דכיון דרחיצה בחמין שהוחמו מע\"ש לא אסרוה אלא מפני הבלנין שהיו מחממין בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו במקום מילה התירו דלא שייכא ביה הך גזירה כולי האי. ולי נראה דכיון דבמקום שדרכן לרחוץ כל הגוף לפני המילה הוא ואם לא ירחצו מסוכנים הם אם ימולו בכה\"ג לא העמידו דבריהם משום דכל מילה הבאה בשבת היתה נדחית ולא היה מתקיים כלל דין הכתוב וביום השמיני ימול ואפילו בשבת. ואל תשיבני משופר ולולב דמילה שאני דאית בה כרת ולפיכך לא העמידו דבריהם כל כך. ועוד שהיא מצויה תמיד מה שאין כן בשופר ולולב ופסח שאינן אלא פעם אחת בכל שנה. על מה שאמר \n", + "רבינו או בשלישי כתב הרמ\"ך אמאי אמר בשלישי ובגמרא משמע שלישי וכל שכן ראשון ושני עד כאן לשונו. וכבר כתב בזה מגיד משנה פ\"ב מהלכות שבת: \n\n" + ], + [ + "שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת וכו'. עירובין פרק הדר (עירובין דף ס״ז ס״ח) ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה אמר ליה רבא נייתי חמימי מגו ביתאי על ידי עכו״ם ואותיב אביי הזאה שבות ואמירה לעכו״ם שבות מה הזאה אינה דוחה שבת אף אמירה לעכו״ם שבות אינה דוחה את השבת ואמר ליה ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמר זיל אחים לי אלא זיל אייתי לי וכתב הרי״ף בס״פ רבי אליעזר דמילה דה״פ הא דאמרת אמירה לעכו״ם שבות וקא מדמית לה לשבות דהזאה דאסירא לא שני לך בשבות דאמירה בין שבות דאית ביה מלאכה לשבות דלית ביה מלאכה דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי דאית ביה מלאכה אלא אייתי לי מגו ביתאי קאמר ליה דטלטול בעלמא הוא דלית ביה מלאכה שמע מינה דכי אמרינן אמירה לעכו״ם שבות בדבר שהוא מלאכה אבל בדבר שאינו מלאכה כגון האי לא אמרינן ביה אמירה לעכו״ם שבות. והאי דאמרי שבות דלית ביה מעשה ולא אמרי שבות דלית ביה מלאכה מעשה ומלאכה בהאי עניינא חדא מילתא היא דקארו אינשי למלאכה מעשה כדאמרינן ובין יום השביעי לששת ימי המעשה דהיינו מלאכה עד כאן לשונות הרי״ף והרא״ש והוא דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "מכשירי מילה אפילו בזמנה וכו'. פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל\"ג) רבא אמר אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא מק\"ו. ופירש\"י מק\"ו דצרעת כדאיתא לעיל בגמרא. ומכשירי מילה שהזכיר כאן רבינו הוא עשיית מכשירין על ידי מלאכה גמורה \n", + "וז\"ש וק\"ו הדברים וכו'. וכיון דעל ידי מלאכה אסור לעשות מכשירין הוא הדין באיסור שבות דלא פלוג רבנן וקל וחומר זה הוא מסברת רבינו ואפשר שהוא מפרש דמאי דאמרינן דאתיא מק\"ו קאי למכשירין הנזכר למעלה והקל וחומר הוא זה שכתב רבינו. \n", + "ומ\"ש אבל שוחקין לה סמנין וכו'. ברייתא שם קל\"ד: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "(א-ג) המל מברך קודם שימול וכו'. ס״פ ר' אליעזר דמילה (שבת קל״ז) ת״ר המל אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה אבי הבן אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו העומדים אומרים כשם שנכנס לברית וכו' והמברך אומר אשר קידש ידיד מבטן וכו'. והחילוק שכתב רבינו בין מל את בנו למל את בן חבירו כבר ביארתיו בסוף הלכות ברכות. וממה שכתב \n", + "רבינו המל מברך קודם שימול ולא כתב ואבי הבן מברך קודם שימול משמע דס\"ל כר\"ת דלאחר המילה הוא מברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ואף ע\"ג דכל הברכות מברך עליהם עובר לעשייתן שאני ברכה זו דאינה אלא שבח והודאה בעלמא. וממה שלא אמר המל מברך אשר קידש ידיד וכו' אלא המברך אומר דקדק רבינו דמאן דהוא יכול לברך. ופירוש ברכה זו ע\"פ נוסח זה שכתב רבינו פירשה בתשובה וכתבה הר\"ר אבודרה\"ם: \n", + "ואבי הבן מברך שהחיינו: \n\n" + ], + [ + "המל את הגרים מברך וכו'. סוף פרק ר\"א דמילה. ונוסחת רבינו כנוסחת הרי\"ף ז\"ל והטעם שכללו הכל בברכה אחת וגם שתקנו הברכה בלמ\"ד למול לפי שאינו גר עד שימול ויטבול ולכן תקנוה בלמ\"ד דלהבא משמע וגם כן אינו כעושה מצוה לאחרים שברכת השבח היא על בריתן של ישראל ולפיכך לא תקנו ברכה למילה לחודה אלא כללו הכל בברכה אחת לפי שדם המילה בריתן של ישראל ועל דם הברית אנו מברכין. ומה שתקנו בה להטיף מהם דם ברית לפי שיש כמה גרים שמתגיירים כשהם נמולים ועיקר מילתן הטפת דם ברית הוא לפיכך תקנו לכולם כן: \n\n" + ], + [ + "המל את עבדו וכו'. גם זה שם ומה שחילק בין עבדו לעבד אחרים אזדא לטעמיה שמחלק בין מל את בנו או את בן אחרים וכמו שנתבאר בסמוך. ואם תאמר כשם שמל את הגרים מברך בלמ\"ד גם מל עבד אחרים לבריך בלמ\"ד ויש לומר דלא דמו דמילת גר המצוה מוטלת על כל איש מישראל וכולם שוים בדבר אלא שכל הקודם בו זכה ולכך מברך בלמ\"ד אבל עבד האדון קודם למולו לכל אדם אלא שאם לא מלו האדון והוא רוצה למול את עצמו חייבין ישראל למולו דומיא דבן דאביו חייב למולו אלא שאם לא מלו חייבין בית דין למולו ולכן המל הרי הוא עושה מצוה המוטלת על אחרים ולפיכך מברך בעל: \n", + "ומ\"ש והמל אדם גדול וכו'. לשון הרי\"ף שם אלא שמסיים ובתר דמהיל לבריך למול וכו' וצריך עיון בדבריו דמשמע דשתי ברכות מברך ובנוסחתו ליכא אלא ברכה אחת וכ\"כ הר\"ן והרי\"ף אין בנוסחתו אלא ברכה אחת: \n\n" + ], + [ + "גר שמל וכו'. טעם קטן שנולד כשהוא מהול דכיון דטעמא דצריך להטיף ממנו דם ברית משום דחיישינן שמא ערלה כבושה היא כמ\"ש בפ\"א מהלכות אלו אין מברכין על הספק וסובר רבינו דגר שנתגייר כשהוא מהול לא עדיף מקטן שנולד כשהוא מהול וכשם שאין מברכין על קטן שנולד מהול כך אין מברכין על גר שנתגייר כשהוא מהול. ועל מ\"ש רבינו \n", + "כאן שאין מברכין על הספק: כתב הראב\"ד א\"א אם אנדרוגינוס ספק כו' מפני שרוב עמי הארץ מעשרים הם עכ\"ל. וחכמי לוני\"ל הוקשה להם כן על דברי רבינו ושאלו ממנו ז\"ל והשיב להם וז\"ל וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו מפני שאינו ודאי יורנו מורנו והלא ספק תורה הוא ועל ספק דרבנן הוא דלא מברכינן אבל על ספק דאורייתא מברכין חוץ מן הדמאי מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הם כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כ\"ג): \n", + "תשובה הדברים ידועים שכל ברכה שעל מצוה דרבנן היא בין שתהיה המצוה מדבריהם בין שתהיה מן התורה וחכמים הם שתיקנו את הברכה והם שאמרו שכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא ולפיכך כל דבר שנסתפק לנו אם עשיית דבר זה מצוה שנצטוינו או לא נצטוינו בין שהיה הצווי על אותה עשייה מדבריהם בין שיהיה מן התורה עושין אותה בלא ברכה ומפני זה נפסקה הלכה בסוכה פרק לולב וערבה דשמיני ספק שביעי הכין והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן ומינה אתה למד לכל המצות שיסתפק לך אם אתה מצווה או אין אתה מצווה עושין אותה בלא ברכה כמו שביארנו בסוף הלכות ברכות וזהו העיקר שאנו סומכין עליו ואותם הדברים האמורים בפרק במה מדליקין (שבת כ\"ג) בענין אחר הם אמורים וזהו פירושו שיילינן בגמרא על ברכת נר חנוכה היכן צונו והשיב רב אויא מלא תסור ורב נחמן משאל אביך ויגדך וכו' שמעינן מדברי שניהם שכל מצוה שהיא מדבריהם מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו. והשיב רב עמרם על שניהם ממעשר דמאי שהוא מדבריהם ומפני זה מפרישין אותו בלא ברכה ופריק אביי ואמר דבר שעיקר תקנתו מצוה מדבריהם ולא תקנתו מפני הספק תקנו עליו ברכה כגון נר חנוכה ומקרא מגילה ועירוב ונט\"י אבל דבר שעיקר תקנתו מן הספק כגון מעשר דמאי לא תקנו עליו ברכה. והקשינו על אביי לפום הדין פירוקא והרי יו\"ט שני שעיקר תקנתו מפני הספק ותקנו עליו כל הברכות התלויות בו כמו יו\"ט ראשון ופריק אביי ואמר הכי השתא התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה ולהכי תקינו לו ברכה אבל שאר הדברים שעיקר תקנתם מפני הספק לא תקנו לו ברכה ולפיכך לא תקנו ברכה על מעשר של דמאי ובא רבא ופירק לו פירוק אחר ואמר אל תאמר שכל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק לא תקנו לו חכמים ברכה שהרי י\"ט מפני הספק תקנו לו ברכה ותדע למה לא תקנו ברכה על מעשר דמאי מפני שרוב ע\"ה מעשרים הם נמצאו דברי כולם רב עמרם ואביי ורבא אינן אלא נותן טעם שמפני כך תקנו חכמים ברכה לכך ולכך ולא תקנו ברכה לכך ולכך הילכך כל דבר שנמצא בפירוש לחכמים שמברכין עליו בין שהיה ודאי דבריהם כגון נר חנוכה ומקרא מגילה בין שהיה ספק מדבריהם כגון יו\"ט שני מברכין עליו ודבר שלא תקנו לו חכמים ברכה בפירוש אין מברכין עליו וכל מצוה שעיקרה מן התורה ונסתפק לנו אם אנו חייבין בה לא תקנו לה חכמים ברכה אע\"פ שנראית מן התורה כמו שנתבאר מדבריהם בסוכה בשמיני וה\"ה בכוי לענין כיסוי הדם וה\"ה לכל ספק מצוה עכ\"ל. והרמ\"ה השיג על תשובה זו על מ\"ש שיו\"ט אע\"פ שספק דבריהם הוא מברך עליו וגבי סוכה קאמר שהיא ספק דאורייתא מפני שעיקר המצוה מן התורה והלא קדושת יום טוב גם היא ודאית מן התורה אלא שנסתפק לנו אם יום זה הוא יום טוב אם לאו כשם שנסתפק לנו בסוכה שהרי מצות סוכה מן התורה אלא שנסתפק לנו אם יום זה הוא שביעי וחייב בסוכה ומההיא דאמר רבא גבי מעשר דמאי רוב ע\"ה מעשרין הם הא לאו הכי הוו מברכים שהרי המעשר עיקר מצותו מן התורה אלא שנסתפק לנו אם פירות הללו חייבים במעשר כשם שנסתפק לנו בסוכה וביו\"ט ואפ\"ה טעמא דרוב ע\"ה מעשרין הם הא לאו הכי מברכין ולטעמיך מאי חזית דיליף מסוכה לילף מי\"ט דהא תרווייהו חד טעמא הוא וכתב לדידן נמי מ\"ש סוכה בשמיני דלא תקינו לה רבנן ברכה משום דכי מתקנו רבנן ברכה אספק דאורייתא היכא דלא מבטלי ודאי דאורייתא אבל סוכה בשמיני כיון דשמיני הוי יו\"ט אחרון ודאי דאורייתא היכי ליתקון ליה ברכה אסוכה לשוויי שביעי שהוא חול ולבטל קדושת יו\"ט אחרון שהיא ודאי מדאורייתא ועוד דכיון דמברכין בקידוש היום ובתפלה ובברכת המזון את יום השמיני חג עצרת היכי מצינן לתקוני ברכה אסוכה לשוייה שביעי כלום אפשר לברך שתי ברכות שסותרות זו את זו: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שצריך לחתוך וכו'. פרק שני דע\"ז (דף כ\"ו:) ת\"ר ישראל מל את העכו\"ם לשום גר לאפוקי משום מורנא דלא. ופירש\"י לשום מורנא תולעת שיש לו בערלתו דלא דאסור לרפאותו בחנם דהא אמרן לא מעלין ולא מורידין. ונראה שמפרש רבינו ישראל מל את העכו\"ם לשום גר אע\"פ שיש לו מורנא. \n", + "וז\"ש ולפיכך אם נתכוון העכו\"ם למילה מותר וכו', כלומר אע\"ג דאית ליה מורנא: \n\n" + ], + [ + "מאוסה היא הערלה וכו'. משנה ספ\"ג דנדרים (ל\"א:): \n", + "וכל המפר בריתו וכו'. אבות פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "בא וראה וכו' עד סוף הפרק. ספ\"ג דנדרים שם:\n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מילה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..5ffed170c03f2dcfe4dfba350d3cefad6ed42b79 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,223 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fringes", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ציצית", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [ + "ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו'. בפ' התכלת (מנחות מ\"ב) ת\"ר אין ציצית אלא ענף וכן הוא אומר ויקחני בציצית ראשי: \n", + "ואין לחוטי הענף מנין מן התורה. אע\"פ שכתב אחר כך כיצד עושין את הציצית וכו' ומכניס שם ד' חוטין וכופלן באמצע הרי שיש להם שיעור, י\"ל דהכי פירושו בתורה לא נתפרש מנין חוטי הענף אבל מד\"ס יש להם מנין ד' חוטין וכופלין באמצע כדאמרי' בפ' התכלת רב אחא בר יעקב רמי ד' ועייף להו ור' ירמיה דהוה רמי תמניא פליג ארב אחא וסבר שמנין החוטין מד\"ס ח' שהם י\"ו וכשמוסיף על המנין שקבעו חכמים עבר בבל תוסיף למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והיינו דאמרינן בפרק הנחנקין (סנהדרין פ\"ח) והא איכא ציצית דעיקרו מד\"ת ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע וקי\"ל כרב אחא בר יעקב דרב פפא אסיק התם (מנחות מ\"א) הלכתא ארבעה. ומ\"מ יש לתמוה דאמרינן בפרק קמא דיבמות (דף ה':) גדילים למה לי ש\"מ לאפנויי ומקשה האי לשיעורא הוא דאתא גדיל שנים גדילים ארבעה והכי אמרינן בפרק התכלת (מנחות ל\"ט) משמע דמן התורה יש מנין לחוטי הענף וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וחוט זה הוא הנקרא תכלת. בפ' התכלת אמרינן תכלת דומה לרקיע: \n", + "ואין למנין הכריכות שכורך חוט זה שיעור מן התורה: \n\n" + ], + [], + [ + "והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. משנה פרק התכלת (מנחות דף ל״ח) ובגמרא התינח לבן דאינו מעכב את התכלת תכלת דאינו מעכב את הלבן מאי היא ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן ואי איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים. ומשמע לי שרבינו אינו מפרש כפירוש רש״י אלא הכי מפרש לה התינח לבן דאינו מעכב את התכלת שאם עשה חוטי לבן אע״פ שלא כרך עליהם תכלת יצא אלא תכלת דאינו מעכב את הלבן מאי היא דמשמע שאם לא הטיל אלא חוט תכלת בלבד יצא ואי אפשר לומר כן דהא קרא כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת משמע דאין מקום לפתיל תכלת אלא א״כ יהיה ציצית דהיינו לבן ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דכיון דמעיקרא היו לבן ותכלת כי איגרדום כיון שמשירי כשרות אתא כשירה, ובסוף פרק זה יתבאר עוד: \n\n" + ], + [ + "אף ע\"פ שאין האחד מעכב את חבירו אינם שתי מצות אלא מ\"ע אחת: וארבע ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת. משנה סוף פרק הקומץ (מנחות כ\"ח): \n", + "והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת וכו': \n\n" + ], + [ + "כיצד עושין את הציצית מתחיל מזוית של טלית שהוא סוף הארוג ומרחיק ממנה לא יותר על שלש אצבעות למעלה ולא פחות מקשר גודל ומכניס שם ד' חוטין וכופלן באמצע נמצאו ח' חוטין משולשין תלויין מן הקרן ואורך החוטין הח' אין פחות מארבע אצבעות ואם היו יותר על כן אפי' אמה או שתים כשרים. בפרק התכלת (מנחות מ״א) אמר רב פפא הלכתא ארבע בתוך ג' משולשת ופירש״י ד' חוטין נותן בחור הטלית וכופלו לשמנה משולשת תלויה הענף מן הגדיל ארבע אצבעות ארבע חוטין נותן בתוך ג' אצבעות שלא ירחיק מן השפה יותר משלש אצבעות. ואמרינן תו בגמרא למימרא דאית להו שיעורא ורמינהו ציצית אין לה שיעור למעלה אבל יש לה שיעור למטה. ופירש״י אין לה שיעור למעלה כמה דבעי ליהוי ארוך. ואמרינן תו בגמרא דף מ״ב א״ר יעקב א״ר יוחנן וצריך שירחיק כמלא קשר גודל. ופירש״י צריך שיגביהנה מן השפה מלא קשר גודל שיעור הציפורן עד פרק ראשון: \n", + "ומ\"ש מתחיל מזוית של טלית שהוא סוף הארוג. היינו לומר שצריך להטיל הציצית סמוך לזוית ששם הוא כנף הבגד: \n", + "ומ\"ש וכל האצבעות בגודל. כ\"כ עוד רבינו בפ\"ט מהלכות תפילין ובפי\"ז מהלכות שבת וכתב המרדכי בשם רבו שצריך לשער במקום רוחב הגודל: \n", + "ומ\"ש ויהיה אחד משמנה החוטין חוט תכלת והז' לבנים. כתב הראב\"ד א\"א טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והששה לבנים עכ\"ל. וכדבריו כתבו התוספות וטעמו של רבינו מדכתיב פתיל תכלת פתיל חד משמע וכ\"כ בתשובה לחכמי לוניל והכי משמע בספרי: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ולוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת וכו'. בפרק התכלת (מנחות ל״ט) אמר רב תכלת שכרך רובה כשרה ואפילו לא כרך אלא חוליא אחת כשרה ונויי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף וכמה שיעור חוליא כדי שיכרוך וישנה וישלש תנא הפוחת לא יפחות מז' והמוסיף לא יוסיף על י״ג תנא כשהוא מתחיל מתחיל בלבן הכנף מין כנף וכשהוא מסיים מסיים בלבן מעלין בקודש ולא מורידין. ופירש״י תכלת זהו שם כל הציצית. שכרך רובה שעשה שני שלישי גדיל ושליש ענף כשרה. ונוי תכלת עיקר מצות ציצית שליש גדיל ושני שלישי ענף כשהוא מתחיל לכרוך מתחיל בלבן שמניח שני חוטין ארוכים לעשות מהם גדיל ומתחיל לכרוך בלבן ובאמצע כורך של תכלת וחוזר ומסיים בלבן. מין כנף תחלה ואחר כך פתיל תכלת וכיון דאקדמיה קרא למין כנף ש״מ חשוב הוא לפיכך אי מסיים בתכלת הוה ליה מוריד סוף ציצית מתחלתה עכ״ל: \n", + "והראב\"ד כתב על דברי רבינו אמר אברהם זה הסדר וכו' בתכלת ולבן עכ\"ל. וחכמי לוניל שאלו מרבינו שאלה זו והשיב להם יש לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן ויש לו להכניס כל חוט וחוט בפני עצמו וכופלו ושוזרו עד שיהיה ז' חוטין לבן ואחד תכלת שנאמר פתיל תכלת פתיל אחד ולא שנים ולפי שהמצוה של תכלת שיהיה הפתיל כולו תכלת לא נעשה מהלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף ושאר החוליא עם החוליות כולן בתכלת חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן הואיל והתחיל בו וכ\"כ הגאון רבי שמעון בן חפני בספר שחיבר בציצית בלשון ערבי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וצריך לפרדו עד שיהיה כציצית שיער הראש. בפ' התכלת (מנחות מ\"ב) אמר אביי וצריך לפרודא כצוציתא דארמאי: \n\n" + ], + [ + "העושה לבן בלא תכלת לוקח אחד מח' חוטין וכו' ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה. הטעם משום דמשמע ליה דלא הקפידו בכך למצוה מן המובחר אלא בתכלת אבל כי ליכא אלא לבן לא: \n", + "ומ\"ש ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן. משום דמשמע ליה דדבר זה לא אמרו אלא בתכלת ודייק לישנא דקתני (שם ל\"ט) ונויי תכלת שליש גדיל וב' שלישי ענף דמשמע דבזמן דאיכא תכלת דוקא הוא שמדקדק בכך. ומי שמדקדק בכך סובר דתכלת דנקט לאו דוקא אלא עיקר מצוה נקט והוא הדין להיכא דליכא תכלת דלבן במקום תכלת קאי: \n", + "ומ״ש ואם כרך הלבן על רוב החוטין או שלא כרך אלא חוליא אחת כשרה. היינו לומר דלענין זה לא שאני לן בין תכלת ללבן דאפילו בתכלת אם כרך על רוב הציצית כשרה כמו שכתב לעיל ואפילו בלבן צריך שיכרוך חוליא אחת לפחות דמשמע דגדיל וענף בעינן לעכובא שאם כרכה כולה עד שלא נשאר בה ענף וכן אם הניחה כולה ענף ולא כרך בה אפילו חוליא אחת פסולה דגדיל וענף בעינן דאם לא כן מאי איריא כרך רובה אפילו כרך כולה נמי וכן מאי איריא אם לא כרך בה אלא חוליא אחת אפילו לא כרך שום חוליא נמי אלא ודאי כדאמרן. ובפרק התכלת (מנחות ל״ט:) אפליגו אמוראי במילתא דרבה בר בר חנה סבר כתיב גדיל וכתיב פתיל או גדיל או פתיל ורב סבר לעולם פתיל בעינן וההוא גדילים למניינא אתא גדיל ב' גדילים ד' עשה גדיל ופותלהו מתוכו: \n", + "וכתב בנמוקי יוסף בשם רש\"י ופותלהו מתוכו כלומר שיהא הענף אחר הגדיל ולא שיעשה הגדיל בסוף החוטין. והתוספות כתבו דבספרי דריש ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כולם גדילים ת\"ל ציצית הא כיצד כדי שתהא גדיל מן הענף וציצית מן הגדיל והא ברייתא קשיא לרבה בר בר חנה וכ\"כ המרדכי בשם רש\"י גבי כיון דאישתראי ליה עילאי אישתראי ליה כוליה דכדברי רב עיקר. ועל מה דאמרינן ורב לעולם פתיל בעינן כתב ר\"י דה\"פ לעולם פתיל נמי בעינן והעלה דבעינן פתיל וגדיל ובחד לא מתכשר והכי עבדינן השתא והכי תני בספרי פ' שלח לך ע\"כ: \n", + "וכתב בנמוקי יוסף אהא דאמר דאפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה דהיינו דוקא כשעשה קשר אחר החוליא כדינו דחוליא בלא קשר אינו מתקיים ואין כאן גדיל עד כאן לשונו: \n\n" + ], + [ + "אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת אם רצה לעשות שזורים עושה: כתב הראב\"ד א\"א זה טעות וכו' כעין שצריך לציצית עכ\"ל. וחכמי לוניל הקשו לרבינו מההיא דספרי והשיב להם זה שלמד שזורין ממשכן ר\"ש היא דסתם ספרי ר\"ש ולפי שלא מצאתי שום אדם שיאמר דבר זה לא כתבתי כמותו שאם כן יהיו שזורין ששה כמשכן כן נ\"ל ואין לי סמך אחר בדבר זה עכ\"ל. וק\"ל על דבריו הרי ההיא דפירקא בתרא דעירובין (דף צ\"ז) דלא מצית למימר בה שהיא דחויה משום דר\"ש היא כדאמרת בההיא דספרי דהא רב יהודה שהוא אמורא קאמר לה ואפילו את\"ל דאליבא דר\"ש קאמר ורבנן פליגי עליה מכל מקום כיון דר\"י קאמר לה סתם משמע דהכי ס\"ל וה\"ל למפסק כוותיה כיון דלא חזינן שום אמורא דפליג עליה. וי\"ל שרבינו מפרש דהא דאוקימנא בשזורין לאו למימרא דא\"א לציצית בלא שזורין אלא הכי קאמר כיון דלאריגה אין דרך לעשותן שזורין כלל הני ודאי לאו לאריגה נינהו אלא לציציות שלפעמים עושין אותן שזורין. ומכל מקום יש לתמוה על רבינו דכיון דלא אשכחן מאן דפליג על ההיא דספרי למה דחאה מהלכה מפני שהוקשה לו אם כן יהיו שזורין ששה כמשכן שהרי גם לפי דבריו ז\"ל שסובר שאינן אלא דברי רבי שמעון יקשה כן וצריך ליישב דמשום דר\"ש מפיק לאוקמינהו אשנים ואם כן כי מוקמינן לה ככ\"ע נמי ניישב כך: \n", + "ועוד ק\"ל על דבריו מי הגיד לו ז\"ל דההיא ברייתא דספרי דילפא שזורין ממשכן. ונראה שמפני שראה חולשות הללו בדבריו כתב ואין לי סמך אחר בדבר זה. ובעל מגדל עוז כתב שרבינו סובר דההיא דספרי לא לעכב נאמרה נראה שמפרש שמ\"ש רבינו בתשובה זה שלמד שזורין ממשכן רבי שמעון היא היינו לומר שאילו היה לעכב לא לשתמיט גמרא בשום דוכתא למימר הכי ואין זה במשמעות דברי רבינו דאם כן למה הוצרך לומר רבי שמעון היא כיון דסבירא ליה דלא לעכב נאמרה אפילו אי אתיא ככ\"ע ניחא שהרי כתב רבינו אם רצה לעשותן שזורין עושה דהיינו לומר שאינו מעכב הילכך ליתא להא דמ\"ע. ומנהג כל ישראל לעשותן שזורין: \n", + "וכתב הר\"ן בספ\"ק דיו\"ט שאם נתפרקו משזירתן לית לן בה דה\"ל כגרדומי ציצית דכשרים ומיהו משמע דבעינן שישתייר בשזור כדי עניבה כדאמרינן בפרק התכלת (מנחות ל\"ט) גבי גרדומין. ובנמוקי יוסף כתוב שנראין דברי ר\"ת שכל שזורין בתחלה יפה אע\"פ שנתפרדה שזירתן ונעשו י\"ו דה\"ל כגרדומי ציצית וכשרים וכן פסק בעל הלכות עכ\"ל. וכן כתב העיטור ולא הצריך שישתייר בשזור כדי עניבה כמו שהצריך הר\"ן. ואפשר שגם הם לא הכשירו אלא ע\"י שיור ולא הוצרכו לפרש דמכיון שכתבו דה\"ל כגרדומי ממילא משמע: \n", + "ומ\"ש רבינו אפילו היה החוט כפול משמנה חוטין ושזור עד שנעשה פתיל אחד אינו נחשב אלא חוט אחד: \n\n" + ], + [ + "חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טוויה לשם ציצית. בפרק התכלת (מנחות מ״ב:) ובריש סוכה (דף י״א) אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצים ומן הנימין ומן הגרדין פסולה מן הסיסין כשרה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר מן הסיסין פסולה בעינן טוויה לשמה. ופירש״י ז״ל פקעיות כדוריות של חוט ופסקו הרי״ף והרא״ש ז״ל הלכה כשמואל וכתב המרדכי שצריך להוציא בפיו בתחלת הטוויה שהוא עושה כן לשם ציצית או יאמר לאשה טוי לי לציציות ותו לא צריך. וכתוב בנמוקי יוסף כותי וכותית לאו בני לשמה נינהו וזהו דעת רבינו בעיבוד לשמה אע״פ שהרא״ש חולק: \n", + "ומ\"ש רבינו ואין עושין אותן לא מן הצמר הנאחז בקוצים וכו'. נראה שזה פי' מה שכתבתי בסמוך עשאה מן הקוצים פסולה. ומה שאמר ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה. הוא פי' מה שכתבתי בסמוך מן הנימין פסולה. ומה שאמר ולא משיורי שתי וכו'. הוא פי' מה שכתבתי בסמוך מן הגרדין. ונראה דטעמא דכל הני משום ביזוי מצוה: \n", + "ואין עושין אותה מצמר הגזול. בפ\"ק דסוכה (דף ט') ממעט גזול מדכתיב ועשו להם משלהם וכתב נמוקי יוסף דלא מיפסיל אלא בשגזל חוטין ממש אבל אם גזל צמר ועשאה חוטין כשרה דקנייה ביאוש ושינוי הגוף אבל לכתחלה אסור משום שונא גזל בעולה. ורבינו שכתב מצמר הגזול פסול נראה דמיירי קודם יאוש א\"נ אפילו אחר יאוש לא קני משום דהוי שינוי החוזר לברייתו: \n", + "ומ\"ש רבינו ולא משל עיר הנדחת. טעמא לאו משום דאיסור הנאה הוא דהא מצוות לאו ליהנות ניתנו אלא טעמא משום דכיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה וציצית יש לו שיעור למטה: \n", + "ומ\"ש ולא משל קדשים: המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית. בפרק כל הצלמים (ע\"ז דף מ\"ו) בעיא דלא איפשיטא ולחומרא. \n", + "ומ\"ש אבל המשתחוה לפשתן הנטוע ה\"ז כשר שהרי נשתנה. נלמד ממה שאמרו בפרק הנזכר שם (דף מ\"ו:) המשתחוה לקמה קמחה מהו למנחות: \n\n" + ], + [ + "ציצית שעשה אותו כותי פסול וכו'. בפרק התכלת (מנחות מ\"ב) אמר רב יהודה אמר רב מניין לציצית בכותים שהוא פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית בני ישראל ולא הכותים. \n", + "ומה שכתב אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה כשרה. לא בטוויית החוטין קאמר דהא בעינן שתהא לשמה כדבסמוך אלא בנתינת החוטין בכנף ועשיית הקשרים והחוליות דוקא קאמר שאם עשה ישראל שלא בכוונה כשר מדלא מצרכינן לשמה אלא בטוייה ועוד דאמר בפרק התכלת אמר רב יהודה אמר רב ציצית שעשאה כותי פסולה ואם איתא מאי איריא כותי אפילו עשאה ישראל שלא לשמה נמי אלא ודאי לא ממעיט אלא כותי אבל עשאה ישראל שלא בכוונה כשר: \n", + "וציצית שנעשה מן העשוי מקודם פסול כיצד הביא כנף שיש בה ציצית ותפרה על הבגד וכו'. ברייתא שם (דף מ\"א) טלית שנקרעה חוץ לשלש וכו' ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת ותולה בה. ופירש\"י ממקום אחר מטלית אחרת ויש בה תכלת ותולה בה משום דעל כנפי בגדיהם בעינן וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשייה. ורבינו מפרש שהטעם מפני שדומה למי שנעשית מאליה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומותר להתיר ציצית מבגד זה ולתלותם בבגד אחר וכו'. בפרק התכלת (שם) ובפרק במה מדליקין (שבת כ\"ב) רב אמר אין מתירין מבגד לבגד ושמואל אמר מתירין אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מתלת דעביד כשמואל וחד מינייהו הא דמתירין מבגד לבגד: \n\n" + ], + [ + "תלה החוטין בין שתי הכנפים מזו לזו וכו'. בפ\"ק דסוכה (דף י\"א) אמרי' דרב מכשר בתלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהם ושמואל ולוי פוסלים ואקשינן עליה דרב מדתניא תלאן ואח\"כ פסק ראשי חוטין שלהן פסולה וסליק בקשיא: \n", + "ויש לדקדק בדברי רבינו דמשמע לכאורה שהוא מפרש דדוקא בתלה החוטין בין שתי כנפים הוא דפסלינן בתלאן ואח\"כ פסק ראשי חוטין שלהן אבל בחוטין שאינן תלויין אלא בכנף אחת אף ע\"פ שכרך וקשר ואחר כך פסק ראשי החוטין כשרה דאם לא כן לשמועינן דאפילו בתלאן בכנף אחת פסולה. אבל קשה דכיון דטעמא משום תעשה ולא מן העשוי בתלאן בכנף אחת נמי יש לפסול לכן נראה לי דגם בתלאן בכנף אחת \n", + "פסל ומ\"ש תלה חוטין בין שתי כנפים הטעם מפני שהוא ז\"ל מפרש שמה שאמרו בגמרא תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהן בתלה החוט בין שתי כנפים ואפילו הכי מכשיר רב משום דקסבר פסיקתן זו היא עשייתן והא תני שמואל הטיל לשתי הקרנות בבת אחת וכו'. ורבינו דרכו לכתוב הדין כמו שהוא שנוי בגמרא ולכך כתב דין תלה החוטין בין שתי כנפים כמו שהוא שנוי בגמרא לפי פירושו ומיניה נשמע להיכא דלא תלה אלא בכנף אחת כיון דהוי מן העשוי: \n\n" + ], + [ + "הטיל ציצית על הציצית אם נתכוון לבטל את הראשונות וכו'. בפרק התכלת מנחות (דף מ') אמאי דאמר רבא הטיל לבעלת שלש והשלימה לד' פסולה משום תעשה ולא מן העשוי פריך ומי אמרינן תעשה ולא מן העשוי והא אמר רבי זירא הטיל למוטלת כשרה אמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי מתקיף לה רב פפא ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין דילמא לבטולי קא מכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא. ופירש\"י הטיל למוטלת שהיה לה ארבע ציציות והטיל לה ד' אחרות כשרה בהני בתראי ואע\"ג דהדר פסקינהו לקמאי והא הכא דשלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה ומכשרא בהו. אמר רבא לעולם שלא לצורך מן העשוי קרינן ביה והכא להכי מכשרא בבתראי דקאי בבל תוסיף כי עבדינהו ולא הוי מעשה דכיון דעובר על דברי תורה לא מיקרי מעשה הילכך כי פסיק לקמאי היא הויא עשייתן דבתראי אבל שלא לצורך בבעלת שלש שאינו עובר עליהם הוי מעשה לאקרויי ציצית העשויים בפסול ואיכא כשגמרה תעשה ולא מן העשוי: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו א\"א עיינתי בדבריו וכו' דהאי לחודיה קיימא והאי לחודיה וכו' עכ\"ל. ורבינו נראה שהוא מפרש דהא דאמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי היינו לומר דהטלת ציציות בתראי כיון דקאי עלייהו בבל תוסיף שפיר חשיב מעשה ולא קרינן ביה מן העשוי ולא דמי להטיל לבעלת ג' דחשיב מן העשוי משום דלא עבר בה משום בל תוסיף ולישנא בתמיה הוא השתא בבל תוסיף עבר בהטלת ציציות בתראי והיכי אפשר לומר דלא הוי מעשה ורב פפא פליג עליה ואמר ממאי דהא דמכשרינן בהטיל למוטלת במתכוין לאוסופי היא דילמא איפכא הוא דכי מכוין לאוסופי הוא כיון דעבר בבל תוסיף ליכא מעשה בכשרות ושתי הציציות פסולים ואין להם תקנה משום דכיון דנפסלו הראשונים כשהטיל השניים וכשחתך השניים הו\"ל קמאי מן העשוי בפיסול וכל שכן אם חתך הראשונים שפסולים השניים שהרי תחלת עשייתן היתה בפיסול וכי מכשרינן בהטיל למוטלת כשנתכוון לבטל הראשונות דוקא הוא דמכשרינן דכיון דלא נתכוון להוסיף מעשה איכא כלומר מעשה העשוי בכשרות איכא בהטלת ציציות בתראי שמאחר שנתכוון לבטל הראשונות הוי מעשה חשוב כיון שיש בטלית זו ארבע כנפות הילכך לא דמי לבעלת שלש. ולפי זה רב פפא גם כן בא לחלק בין הטיל לבעלת שלש להטיל למוטלת ונקטינן כוותיה: \n\n" + ], + [], + [ + "אין כופלין את הטלית לשנים וכו'. שם (דף מ\"א) ת\"ר טלית כפולה חייבת בציצית ור\"ש פוטר ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת תפרה פשיטא לא צריכא דנקט בסיכי. ופירש\"י טלית כפולה שהיתה ארוכה כשנים וכפלה. ור\"ש פוטר שאם תפשט נמצאת ציציות באמצעיתה. שאם תפרה חייבת שלא תפשט. דנקט בסיכי תפירה רחבה בשטי\"ר בלעז. ורבינו פוסק כר\"ש וטעמו מדאיתא בגמרא רבה בר הונא איקלע לבי רבא בר רב נחמן חזייה דהוה מיכסי טלית כפולה ורמי ליה חוטי עלויה כפילא איפשיטא ואתא חוטי וקם ליה להדי רישיה א\"ל לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא אתא שדייה איכסי גלימא אחריתא אמר ליה מי סברת חובת גברא הוא חובת טלית היא זיל רמי לה. ופירש\"י אפשיט הטלית היו הציציות באמצעיתה שהיתה רחבה כפלים בקומתו והיתה כפולה והכפל מוטל על ראשו ושני הראשים של טלית למטה מאחוריו ושני ציציות היו בקרנות האחד ושנים בשני ראשי הכפל מקום שארכו כלה וכשנתפשט היה כולו חבוי בה ונמצאו שתי ציציות של כפל באמצע הטלית כנגד ראשו של רבא לאו היינו כנף דהא באמצעיתה עומדים עכ\"ל. ומשמע לרבינו דכי א\"ל לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא היינו לומר דאפילו קודם שתפשט נמי כיון שעשויה להתפשט לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא דאם לא כן הול\"ל לא תפשוט אותה אלא התעטף בה כשהיא כפולה. והא דלא אמר ליה מעיקרא כי חזייא דמיכסי טלית כפולה לאו היינו כנף דכתיב באורייתא מפני שרצה להמתין עד שיפשיטנה ויראה דקאי כנף להדי רישיה וכן משמע מדסיים בגמרא בהאי עובדא איכסי גלימא אחריתא ואם איתא אמאי איצטריך לאכסויי גלימא אחריתא הו\"ל לכפול את זו ולאכסויי בה וגם רבה בר רב הונא אמאי א\"ל זיל רמי לה לא הול\"ל אלא כפלה הילכך משמע ודאי דס\"ל דהלכה כר\"ש. ואפשר שגם דעת הרי\"ף והרא\"ש כן וסמכו על מה שכתבו דרבה בר רב הונא ורבא בר רב נחמן דמשמע מיניה דהלכה כר\"ש. \n", + "ומ\"ש רבינו דבתפרה מרוח אחת סגי להטיל ציציות על כנפיה כמו שהיא כפולה. נראה שלמד כן מדפרכינן אמאי דתניא ושוים שאם כפלה ותפרה שחייבת פשיטא ושני לא צריכא דנקטה בסיכי וסובר רבינו דנקטה בסיכי היינו שתפרה מרוח אחת. א\"כ כיון דטעמא דאין מטילין בה ציציות כשהיא כפולה הוא משום דמפשיט וקאי חוטא להדי רישיה כל שתפרה מרוח אחת דליכא למיחש להכי שפיר דמי להטיל בה כשהיא כפולה וממילא דה\"ה לנקטה בסיכי דהיינו תפירה רחבה כדפירש\"י דתפרה סתם קאמר ואפילו תפירה רחבה במשמע. והא דפטר ר\"ש היינו מלהטיל בכנפים הכפולים אבל בארבע כנפיה הפשוטים צריך להטיל דאטו משום דכפלה איפטרא לה והכי דייק לישנא דרבינו שכתב אין כופלים את הטלית לשנים ומטילין ציצית על ארבע כנפיה כשהיא כפולה משמע דוקא על ארבע כנפיה כשהיא כפולה אין מטילין אבל על ארבע כנפיה הפשוטין מטילין: \n\n" + ], + [ + "נפסק הכנף וכו'. בפרק התכלת (שם) אמר רב יהודה טלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור תוך שלש לא יתפור. ופירש\"י חוץ לשלש למעלה משלש אצבעות משפת הכנף יתפור ולא חיישינן דילמא פייש מידי מחוט התפירה ויניחנו ויוסיף עליו שבעה חוטין לשם ציצית ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי דהא חוץ לשלש לא חזי לתלות ציצית. בתוך שלש דראוי להניח שם ציצית לא יתפור דחיישינן להכי כדפרישנא. וכתב הרא\"ש ולפי זה יראה דטלית של צמר שנקרעה תוך שלש מותר לתפור האידנא דאין דרך לתפור בחוטי צמר אלא בחוטי קנבוס ואינם ראויים לציצית. ור\"ע פירש חוץ לשלש יתפור כיון דאית ביה שלש על שלש אית ביה תורת בגד תוך שלש לית ביה תורת בגד וכמאן דליתיה דמי ואע\"ג דתפריה כמאן דפסיק דמי ולא רמינן ביה ציצית ואי עביד ביה ציצית לא פטר לטלית עכ\"ל. ומשמע דלר\"ע כל שנקרע תוך שלש דמיפסיל אפילו תפרו ל\"מ דאין להכשיר ציצית שהיה תלוי בו באותה שעה דהא אית ביה משום תעשה ולא מן העשוי בפיסול אלא אפילו הטיל ציצית אחר שתפרו פסול מפני שחתיכה זו כיון שנפסקה אע\"פ שתפרה תו לא חשיבא מבגד זה וכן כתב הרא\"ש ז\"ל ורבינו ירוחם. אבל ממ\"ש נמוקי יוסף בשם ר\"ע משמע דלא נפסל אלא ציצית שהיו בו בעת שתפרו מפני שבעת שנקרע תוך שלש בטלו הציצית מיד שלא נשתייר בו שיעור כנף וכשחוזר ותופרו הו\"ל תעשה ולא מן העשוי אבל ציצית שהטיל בו אחר שתפרו כשר ולזה נוטים דברי רבינו שכתב נפסק הכנף שיש בה ציצית משמע דדוקא לפסול ציצית שיש בו בשעת קריעה קאמר: \n", + "נתמעטה זוית של בגד וכו'. שם (דף מ\"ב) רב סמא ורבינא הוו יתבי קמיה דרב אשי חזייה רב סמא לגלימיה דרבינא דסתר ובצר ממלא קשר גודל אמר ליה לא סבר מר להא דרבי יעקב דאמר צריך שירחיק כמלא קשר גודל אמר ליה בשעת עשייה איתמר: \n", + "וכן אם נתמעטו חוטי הציצית וכו'. בראש פרק התכלת (מנחות דף ל״ח) תנן התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת ובגמרא לימא מתניתין דלא כרבי דתניא וראיתם אותו מלמד שמעכבים זה את זה דברי רבי וחכמים אומרים אין מעכבים ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן או איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים וכמה שיעור גרדומים כדי לענבם. ובתר הכי (דף ל״ט) אמר רבה בר רב אדא אם נפסק החוט מעיקרו פסולה. והנה רבינו כתב בתחלת פרק זה התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר תכלת לבדו כשר: \n", + "ויש לתמוה עליו ממ\"ש וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן משמע שאם נפסקו כל חוטי הלבן לגמרי ולא נשתייר מהם כלום מאחר שנשאר התכלת כשר וא\"כ היאך כתב כאן שאם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה ועוד דמשמע דפסק כרבי דאליביה אמרינן דאי איגרדם לבן וקאי תכלת כשר ומשמע דרבנן לא סברי הכי ואמאי פסק כרבי ולא כחכמים ועוד דבגמרא אמרינן דר\"י בן נורי פליג עליה ורביה הוא וקיימא לן הלכה כרבי מחבירו ולא מרבו ועוד דכיון דפסק כרבי דאיגרדם לבן וקאי תכלת כשר הוה ליה למיפסק נמי דתכלת ולבן מעכבין זה את זה כדסבר רבי ועוד אמאי נקט דתכלת אינו מעכב את הלבן שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו ובלבן אינו מעכב את התכלת נקט נפסק הלבן ונתמעט. ועוד יש לדקדק דמלשון רבינו משמע דמכשר איגרדם כוליה לבן אפילו לא נשתייר ממנו כלום והיאך אפשר לומר כן כיון דבגמרא לא הכשירו אלא בנשתייר כדי עניבה: \n", + "ויש לומר שרבינו פסק כרבנן וכפשטא דמתני' דקתני התכלת אינו מעכב את הלבן וכו' שאם אין לו אלא מין אחד עושה אותו וכתב שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו וממילא משמע דלבן אינו מעכב את התכלת וכ\"ש הוא שהרי עיקר המצוה בתכלת ובאיגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן פסק דכשר משום דסבירא ליה דאע\"ג דלאוקומי מתני' אליבא דרבי איתמר לכולי עלמא דינא הכי הוי ובאוקימתא דמתני' הוא דמשוינן פלוגתא בינייהו דלרבנן אתיא מתני' כפשטה שאם אין לו לבן עושה תכלת ואם אין לו תכלת עושה לבן אבל לרבי דלא מצי לפרושי הכי משום דסבירא ליה שמעכבין זה את זה צריך לפרש דמתני' באיגרדם תכלת וכו' מיירי. \n", + "ולענין שיעור הגרדומים משמע שסובר רבינו דאפילו לא נשאר אלא מין אחד והמין השני נפסק כולו לגמרי כשר דלישנא דגמרא דקאמר איגרדם לבן וקאי תכלת משמע ליה דאיגרדם לבן לגמרי ולא נשתייר ממנו כלום והא דבעינן שיעור גרדומין לאו אבני רבי חייא קאי אלא היכא דאיגרדום כולהו ציציות בין דתכלת בין דלבן דאז הוא דבעינן שישתייר כדי עניבה אבל היכא דלא איגרדם אלא מין אחד אפילו לא נשתייר ממנו כלום כשר. נמצא לפי זה דהיכא שנפסקו חוטין של מין אחד לגמרי כיון שנשאר המין השני שלהן כשר והיינו ההיא דבני רבי חייא וזהו מ\"ש \n", + "רבינו וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר ורבותא אשמועינן שאע\"פ שאינו אלא חוט אחד כשר וכל שכן שאם נפסק התכלת ונשתייר הלבן דכשר. והיכא שנפסקו כל החוטין אם נשתייר בהם כדי עניבה כשר והיינו דאמרינן וכמה שיעור גרדומין כדי לענבן וזהו מ\"ש \n", + "רבינו וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר. והיכא שנפסקו חוטין של מין אחד ומהמין השני נפסק חוט אחד מעיקרו פסול דעד כאן לא מכשרינן בנפסק מין אחד אלא כשהמין השני נשאר שלם אבל כשנפסק מהמין השני חוט אחד מעיקרו פסול וכן אם עשאן כולם ממין אחד אם נפסק חוט אחד מעיקרו, וזהו מה שאמר רבינו ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה: \n", + "ואפשר לומר על פי שיטה זו דבני רבי חייא כי אמרי גרדומי תכלת כשרים בשנשתייר בהם כדי עניבה דוקא מכשרי דכי בעינן וכמה שיעור גרדומין ומהדרינן כדי לענבן אבני רבי חייא קאי כדמשמע מפשטא דשמעתא ובנפסקו כל החוטין מיירי דאז בעינן כדי עניבה דלכל החוטין קורין תכלת וכמו שכתב הרא\"ש ורבא דאמר לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן או איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים ה\"ק אי איגרדם תכלת לגמרי וקאי לבן או איגרדם לבן לגמרי וקאי תכלת לית לן בה ומייתי ראיה מבני רבי חייא דאמרי גרדומי תכלת כשרים ואע\"ג דאינהו בעו שישתייר בהם כדי עניבה שאני התם שנפסקו כל החוטין אבל הכא שמין אחד לא נפסק ממנו כלל אע\"פ שהמין השני נפסק לגמרי כשר דלא מייתי ראיה רבא מבני ר' חייא אלא דלא בעינן סופו כתחלתו ולפי זה \n", + "מ\"ש וכן אם עושה לבן תכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר היינו מאי דאמר רבא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן כשר. \n", + "ומ\"ש וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר הוא מאי דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים: \n", + "ויש לפרש בע\"א שרבינו מפרש דהא דקאמר רבא אי איגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן כשר היינו בשנשאר מהם כדי עניבה דוקא וכבני ר' חייא דאילו איגרדם לגמרי פסול הוא וכדאמר רבה בר רב אדא אם נפסק החוט מעיקרו פסול. ולפי זה אין בדברי רבינו אלא שני דינין האחד היכא דאיגרדם אחד מהמינים ונשאר ממנו כדי עניבה וזהו \n", + "מ\"ש וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף אלא שבראש הפרק כתב הדין דרך כלל ובסוף הפרק פירשו דהיינו דוקא בנשתייר כדי עניבה וזהו \n", + "מ\"ש וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר בהם כדי עניבה כשר והיינו בשלא נפסק אלא המין האחד והמין השני קיים וסמך על מה שבתחלת הפרק לא הכשיר אלא בנפסק מין אחד ומין שני נשאר שלם. הדין השני הוא \n", + "מ\"ש ואם נפסק החוט מעיקרו פסולה והיינו דרבה בר רב אדא. ולפי דרך זה דעת רבינו כדעת רבינו תם: \n", + "ויש לפרש בע\"א דשלשה דינין הם, האחד כשנפסק מין אחד לבד אפילו נשתייר פחות מכדי עניבה כשר שמאחר שהמין השני קיים כולו בכל שהוא שישתייר ממין זה סגי וזהו שכתב וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר ודייק לכתוב ונפסק הלבן ונתמעט ולא כתב ונפסק מעיקרו וה\"ק נפסק הלבן ונתמעט משיעור כדי עניבה ומכל מקום קצתו נשתייר. \n", + "ומ\"ש עד הכנף היינו עד ולא עד בכלל כלומר שבמקום שתלוי בכנף נשאר כל שהוא והיינו דאמר רבא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן כשר וגרדומין היינו שנשתייר קצת דאי לא נשתייר כלום נפסק מעיקרו מיקרי ואם נשתייר כדי עניבה מאי איריא קאי לבן או קאי תכלת אפילו איגרדום תרווייהו נמי כשר וכדאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים כשנשתייר בהם כדי עניבה כדאמרינן בגמרא ותכלת דאמרי בני ר' חייא היינו כל החוטין דלכולהו קרי תכלת ולא מייתי רבא ראיה מדבני ר' חייא אלא דלא בעינן סופו כתחלתו וכיון דבנפסקו כל החוטין מכשרי בנשתייר בהם כדי עניבה בנפסק מין אחד לבד יש להכשיר בנשתייר פחות מכדי עניבה. הדין השני אם נפסקו כל החוטין וזהו שכתב וכן אם נתמעטו חוטי הציציות אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר והיינו דבני ר' חייא וכמו שכתבתי בסמוך. הדין השלישי \n", + "מ\"ש ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה: \n", + "ודע דגרסינן בגמרא אהא דאמרינן וכמה שיעור גרדומין כדי לענבן איבעיא להו כדי לענבן כולהו בהדדי או דילמא כל חד וחד לחודיה תיקו והרי\"ף ורבינו השמיטו דין זה משמע דסברי דאזלינן בה לקולא וטעמא משום דס\"ל דשיעור זה אינו אלא מדרבנן דאילו מדאורייתא בכל דהו סגי. וגרסינן תו בגמרא בעי רב אשי אלימי ולא מיענבי ואי הוו קטיני מיענבי מאי א\"ל רב אחא כ\"ש דמינכר מצותייהו. ופירש\"י אלימי עבים. דאי הוו קטיני דקים. הוו מענבי שארוכי' הם כל כך אבל מפני עביים הוו קטני' לענוב. כ\"ש דכשרים דהואיל ואילו הוו דקים כ\"כ כשרים דהא ארוכין הן כדי עניבה כ\"ש שהם עבי' דמינכרא מצותן טפי עכ\"ל. והרי\"ף והרמב\"ם השמיטוהו וטעמא משום דכיון דאתא במכ\"ש מילתא דפשיטא היא ואע\"ג דמעיקרא הוה מיבעיא ליה לרב אשי בתר דשמע דאתיא במכ\"ש קבלה וכיון דלפום קושטא לכולי עלמא אתיא במכ\"ש לא חשו לכתבו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "תכלת האמורה בתורה וכו' וזו היא דמות הרקיע וכו'. כתב כן משום דתניא בפ' התכלת (מנחות מ\"ג) מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר וכתיב אבן ספיר דמות כסא: \n", + "והתכלת האמורה בציצית צריך שתהא צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביפיה ולא תשתנה וכו'. מתבאר בפ' התכלת (מנחות מ״ב:): \n", + "רחל בת עז וכו'. בפ\"ב דבכורות (דף י\"ז) אמרינן שהכל מודים שצמרה פסול לתכלת ואמרי' נמי שהכל מודים שאין לוקין על צמרו משום כלאים וא\"כ לא חשיב צמר כלל ואינו פוטר בציצית אלא במינו דוקא: \n\n" + ], + [ + "כיצד צובעין תכלת של ציצית לוקחין הצמר ושורין אותו בסיד ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי ומרתיחין אותו באהלא וכיוצא בו וכו'. נראה שזה כתב רבינו מדעתו שזה דרך הצבעין: \n", + "ומ\"ש ואח\"כ מביאין דם חלזון והוא דג שדומה לעין התכלת. בפרק התכלת (מנחות דף מ\"ד.) ת\"ר חלזון זה גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחת לע' שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים. ופירש\"י גופו מראה גופו: \n", + "ומ\"ש ודמו שחור כדיו. ומ\"ש ובים המלח הוא מצוי: ומ\"ש ונותנין את הדם ליורה ונותנין עמו סממנין כמו הקמוניא וכיוצא בהם כדרך שהצבעין עושים. שם (דף מ\"ב:) א\"ל אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעיתו לה א\"ל מייתינן דם חלזון וסממנים ורמינן להו ביורה: \n\n" + ], + [ + "התכלת של ציצית צריכה צביעה לשמה ואם צבעה שלא לשמה פסולה והיורה שיש בה הצבע אם צבע בה מעט צמר לבדקו אם הוא יפה אם לאו נפסלה היורה אלא כיצד יעשה לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן וכו' עד שהרי טעמו ופסלו. שם: \n\n" + ], + [ + "התכלת אינה נלקחת אלא מן המומחה וכו'. ברייתא שם: \n", + "אף ע\"פ שנלקחה מן המומחה וכו'. נראה שלמד כן מדאמרינן שם בגמרא (דף מ\"ג) מר ממשכי אייתי תכלתא ובדקוה בדרב יצחק בר יהודה ואפריד חזותה בדרב אדא ואשתני למעליותא סבור למפסלה אמר להו רב אחאי שמועתא אהדדי איתמר היכא דבדקנא בדרב יצחק בר יהודה אי איפרד חזותה בדקינן לה בדרב אדא אשתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה. ופירש\"י מר שם חכם. ממשכי שם מקום. הרי בהדיא שאע\"פ שהיה חכם אע\"פ כן כשבדקוה אי לאו דא\"ל רב אחאי שמועתא אהדדי איתמר הוו פסלי לה. וא\"ת למה בדקוה והא תניא דאינה נקחת אלא מן המומחה משמע דמן המומחה נקחת ואינה צריכה בדיקה. וי\"ל דאין ה\"נ שאינה צריכה בדיקה אלא שכך אירע מעשה שבדקוה וכך הם דברי רבינו שכתב אם נבדקה: \n\n" + ], + [ + "כיצד בודקין אותה עד שיודע אם נצבעה כהלכתה אם לאו לוקחין תבן וריר של שבלול וכו'. (שם מ\"ב מ\"ג) רב יצחק בר יהודה בדיק ליה מייתי מגבייא גילא ומיא דשבלילתא ומי רגלים בן מ' יום ותרי לה בגווייהו מאורתא עד צפרא אי איפריד חזותה פסולה לא איפריד חזותה כשרה רב אדא מייתי חמירא ארכסא דשערי ואפי לה בגויה אי אישתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה ואסיקנא דשמועתא אהדדי איתמר כמו שכתבתי בסמוך. ורבינו כתב בצק חמירא אפשר שכך היתה נוסחתו: \n\n" + ], + [ + "חצר שמוכרין בה תכלת וכו'. בפרק שני דע\"ז (דף ל\"ט): \n", + "המפקיד תכלת אצל הכותי וכו'. (שם) אמר רב דתכלת אסור בחותם אחד: \n\n" + ], + [ + "המוצא תכלת בשוק אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולין. בפ' בתרא דעירובין (דף צ\"ו) א\"ר אלעזר המוצא תכלת בשוק לשונות פסולין חוטין כשרים מ\"ש לשונות דאמרי אדעתא דגלימא צבעינהו חוטין נמי אדעתא דגלימא שרנהו פירוש טואם בשזורין שזורין נמי נימא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו במופסקין דכולי האי ודאי לא טרחי אינשי אמר רבא וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין דתנן בד\"א בישנות אבל בחדשות פטור אלא אמר רבא טרח ולא טרח תנאי היא דתניא המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד חדשות ואחד ישנות דברי רבי מאיר ר' יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות אלמא מר סבר טרח איניש ומר סבר לא טרח איניש והשתא דתני אבוה דשמואל בר רב יצחק אלו הן ישנות כל שיש בהם רצועות ומקושרות חדשות שיש בהם רצועות ולא מקושרו' דכ\"ע לא טרח איניש ופירש\"י בשזורים שאין דרך לארגם. דשיפתא דגלימא שכן דרך להסך שזורין בשפתו שקורין אורי\"ל. במופסקין דכולי האי לא טרח לחזור ולקשרן ולהסך אותן. וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין ואפילו הכי חיישינן לה במתניתין דקתני חדשות פטור דילמא קמיע נינהו ולא מחללינן שבת עלווייהו. אחד חדשות שאין אדם טורח. והשתא דתני אבוה דשמואל דהאי חדשות כשיש בהם רצועות ואינן מקושרות כעין קשר של תפילין אלמא טעמא משום קשר דקשירה אב מלאכה. דכולי עלמא לא טרח דטעמא דחדשות לאו משום ספק קמיע הוא עכ\"ל. נמצא לפי זה דקם ליה הלכתא כר' אלעזר דמכשיר בחוטין שזורין ומופסקין. ויש לתמוה על רבינו שכתב אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולה וכבר השיגו הראב\"ד. וחכמי לוני\"ל שאלו שאלה זו מרבינו ז\"ל והשיב להם ודאי אמת כדבריכם ובעיקר העתקתי לנוסחא שלי טעיתי וכך הם הדברים וכזה תקנו הנוסחא אפילו מצא חוטין פסוקין פסולה ואם שזורין כשרה עכ\"ל: \n", + "הלוקח טלית מצוייצת מן השוק וכו'. ברייתא פ' התכלת (מנחות מ\"ג) ופרש\"י מן הכותי אם תגר הוא כשרה דלא מרע נפשיה וזבין לה מישראל וכשרה: \n\n" + ], + [ + "טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה וכו'. שם (מ\"א:) ת\"ר טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן מיתיבי טלית אין פוטר בה אלא מינה טלית שכולה תכלת מביא תכלת ודבר אחר ותולה בה וקלא אילן לא יביא ואם הביא כשר ל\"ק כאן בטלית בת ד' חוטין כאן בטלית בת ח' חוטין. ופירש\"י כל מיני צבעים פוטרים בה לשם לבן דכיון דמין כנף ליכא לקיומיה ביה אין לך לחזר אחר לבן אלא שיהיו בה שני מינין חוץ מקלא אילן דדמי לתכלת וזמנין דמזבין לה לאיניש אחרינא וסבר דכל חוטיה תכלת וכי מצריך לטלית אחריתא שקיל תרי חוטי מהכא ונותן שם עם הלבן ותחת אלו יתן לבן ונמצאת אחת מהן נפטרה בקלא אילן לשום תכלת ושדי קלא אילן עם לבן בציצית ונמצאת כלאים בלא מצוה. טלית אין פוטר בה לשם לבן אלא מינה אם אדומה היא יטול בה שני חוטין אדומים ושני חוטין תכלת וכן שאר גוונים. מביא תכלת שני חוטין לשם תכלת ודבר אחר לשם לבן ואע\"ג דהאי תכלת הוי מין כנף ואפ\"ה שני מינין בעינן דאזלינן בתר רוב טליתות. ואם הביא כשר אלמא קלא אילן נמי פוטר בה. בטלית בת ד' חוטין ב' תכלת ושנים קלא אילן כשר. בטלית בת ח' חוטין ד' תכלת והטיל בה ד' קלא אילן לקיים מצות ב' מינים פסולין הואיל ולבר קלא אילן איכא חוטין כל צורכה דחיישינן דילמא מצריך לטלית אחריתא ושקיל הנך תכלת מהכא ותלי לה התם וליכא הכא אלא קלא אילן א\"נ שקיל הנך דקלא אילן ותלי בה. ל\"א ועיקר חוץ מקלא אילן דהא אשני מראות שבה קפדינן ואלו מראיהן שוין. מיתיבי וכו' אם הביא כשר. טלית בת ח' חוטין ד' של תכלת ומין אחר וביקש להטיל בה עוד ד' אחרים לא יטילו קלא אילן שמא ימכרנו לאיש אחר ויהא סבור שהם תכלת ויתירם מכאן ויתן בטלית אחר במקום תכלת עם לבן ואם הביא כשר דהא נפטר בד' חוטין של תכלת ודבר אחר עד כאן לשונו. ויש לתמוה על רבינו שכתב היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונין חוץ מן השחור ובגמ' לא אמרו אלא חוץ מקלא אילן והוא צבע תכלת בשאר צבעים שלא בדם חלזון. ועוד יש לתמוה למה לא חילק בין טלית בת ד' חוטין לבת ח' חוטין כמו שחילקו בגמרא. ויש לומר לראשונה הוה אפשר לומר שרבינו מפרש דקלא אילן שם כולל בין לצבע תכלת שלא בדם חלזון בין לשחור ונקט רבינו לאסור שחור וכ\"ש צבע תכלת שלא בדם חלזון ומפרש דטעמא דלא יטיל בה קלא אילן במקום לבן משום דבעינן שני מינין והכא מיחזי כאילו אין שם אלא מין אחד והשתא אע\"פ שנאמר שרבינו מפרש ג\"כ כדעת שאר המפרשים דבקלא אילן אינו נכלל שחור י\"ל דמשמע ליה מסברא דכיון דטעמא דלא יטיל בה קלא אילן ללבן הוא משום דמיחזי כאילו אין שם אלא מין אחד ההוא טעמא שייך בשחור וממילא משמע ורבינו נקט שחור וכ\"ש לקלא אילן. ולשנית י\"ל דכיון דלכתחלה בכל גווני לא יטיל לא חש רבינו לפרושי דין עבר והטיל לבת ח' פסולה משום דלא שכיח: \n", + "כתב הראב\"ד ראיתי מי שהקשה עליו וכו' כדי שיהא בו ממין הכנף עכ\"ל. והתוספות הקשו קושיא זו שכתב הראב\"ד ותירצו דשמא משום זה אלי ואנוהו: \n", + "כתב הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית אם הוא אדום יעשה הציצית אדום ואם הוא ירוק יעשה הציצית ירוק וכן פירש\"י ור\"י פירש שאין צריך עכ\"ל. וכתב מהר\"י ן' חביב ז\"ל על דבריו וז\"ל כשנדקדק בלשון הרמב\"ם לא נמצא מ\"ש הרב בשמו כי כשנעריך סוף המאמר אל תחלתו יראה לי שעיקר כוונת הרמב\"ם להזהיר בטלית שכולה תכלת שלא יהיו כולם מצבע תכלת או מצבע שחור הדומה לתכלת רק שיהא הלבן שלה לבן כמות שהוא או צבוע ירוק או אדום, אמנם בטלית אדומה או ירוקה עושה לבן שבה אם ירצה מאותו צבע עצמו ואם לא צבעו כלל אלא שהניחו לבן כמות שהיה הלא טוב כי לא כיון הרמב\"ם באומרו עושה לבן שבה כעין צבעה אלא לומר שרשאי לעשותה כעין צבעה מה שאין רשאי לעשות כן בטלית שכולה תכלת אלא מן ההכרח צריך שיהיו בציצית ב' גוונין האחד פתיל תכלת והשני חוט לבן כמות שהן או צבועים ירוקים או אדומים והרי הרמב\"ם כתב בתחלת פרק ראשון לשון זה ענף שעושין על הכנף ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו' וזה הענף הוא הנקרא לבן מפני שאין אנו מצווין לצובעו ואם כוונת הרמב\"ם כמו שהבין ממנו בעל הספר שצריך מן ההכרח לצבוע הציציות מצבע הטלית איך הניח הרמב\"ם יסוד שאין אנו מצווין לצובעו. ולא נעלם ממני מה שיש לדחות ולתקן זה ועם כל זה כוונתי לומר שאין אנו מוכרחים להבין בדברי הרמב\"ם דין זה שיהיה מוכרח לעשות הציציות מצבע הטלית ועכ\"פ לא דקדק הרב בעל הספר בהעתקת כוונת הרמב\"ם באומרו בשמו סתם שצריך לעשות הציצי' מצבע הטלית שה\"ל לפרש זולת כשיהיה צבע הטלית תכלת כי בודאי יש מקום לטעות בזה למי שלא יעיין דין זה בספר הרמב\"ם. ועתה שאין לנו תכלת העושה טלית תכלת יעשה כל הציציות לבן ולמה לא יעשה כן כשיהיה הטלית ירוק או אדום שיהו כל הציצית לבן ובזה נסכים עם סברת רבים מהפוסקים שאמרו שאין לחוש שיהו הציצית מצבע הטלית עכ\"ל. ולא ידעתי מי דחקו לפרש כן בדברי רבינו בהיות דבריו מבוארים שכיון למ\"ש הטור בשמו שאילו היתה כוונתו כמו שפי' בו הרב הנז' ה\"ל להקדים היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונים למ\"ש טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה וכו' עושין חוטי לבן שלה כעין צבעה. ומ\"ש בראש הפרק שזה נקרא הענף לבן מפני שאין אנו מצווים לצובעו הדבר ברור שאין אנו מצווים לצובעו תכלת קאמר וכל שאר צבעים מקרו בשם לבן וכבר הרגיש הרב עצמו בזה ומפני כך כתב ולא נעלם ממני מה שיש לדחות ולתקן וכיון שכן יש לתמוה למה משכן נפשו לחלוק על פירוש הטור בדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "קשה עונש מי שאינו מניח לבן וכו'. בפרק התכלת (מנחות דף מ״ג): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא כסות שיש לה ד' כנפים או יותר על ד'. יתבאר לקמן: \n", + "ומ\"ש ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק וכו'. ברייתא בפרק התכלת (מנחות מ' מ\"א) טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בו דרך עראי חייב בציצית אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו אע\"פ שהגדול יוצא בה עראי פטור: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו יפה אמר וכו' אלמא דלא בכל קטן אמרו עכ\"ל: והטור כתב כל שקטן בן ט' שנים יכול לכסות בו ראשו ורובו. ונראה שאינו כדעת רבינו דהא פחות מבן ט' נמי מתהלך לבדו בשוק. ואפשר שהטור מפרש דה\"ק רבינו קטן המתהלך בשוק עם טליתו ואינו צריך אחר לשומרו שלא יאבד הטלית וכדמשמע מדברי סמ\"ג וסובר הטור שכל שהוא פחות מבן ט' צריך לשומרו שלא יאבד הטלית. ומתוך דברי רבינו שהשמיט גדול יוצא בו דרך עראי נלמוד שמה שאמרו בברייתא והגדול יוצא בה אינו תנאי לטלית להתחייב בציצית כי הכל תלוי באם קטן מתכסה בו ראשו ורובו דאז מיקרי כסות ואם לאו לא מיקרי כסות ומשום דקטן לאו בר חיובא הוא תלו הדבר בגדול ואמרו שהטעם שיתחייב הגדול בכסות כזה מפני שדרך הגדול לצאת בטלית כזה עראי והדר קתני סיפא שאם אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אע\"פ שלפעמים על צד הדחק גדול יוצא בה עראי לא מיקרי כסות ופטור: \n", + "ותהיה הכסות של צמר או של פשתן בלבד אבל טלית של שאר מינין וכו'. פלוגתא דאמוראי בפ' התכלת (מנחות ל״ט:) ופסק רבינו כרב נחמן דאמר הכי וכ״פ הרי״ף ואמרינן בירושלמי שאין קרוי צמר סתם אלא של אילים ורחלים בלבד. \n", + "ומ\"ש שכל הבגדים האמורים בתורה סתם וכו'. שם ורב נחמן כדתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים: \n", + "כתב הראב\"ד אבל טלית של שאר מינין כגון בגדי משי וכו' א\"א כמדומה לי שזהו כלך ולא מחוור עכ\"ל. נ\"ל דתרתי קאמר חדא אשמעינן דמשי שכתב רבינו היינו כלך השנוי במשנה ועוד שרבינו כתב שאילו המינים אינם חייבים אלא מד\"ס והראב\"ד סובר כדברי התוספות והרא\"ש שסוברים דהלכה כרבא דרמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרין דמשמע להו דס\"ל לרבא דשאר מינין מיחייבי מדאורייתא אלא שאין פוטרין אלא במינן: \n\n" + ], + [], + [ + "על ארבע כנפות כסותך בעלת ד' וכו'. ברייתא בפרק התכלת (מנחות מ״ג:) וכן פסקו הרי״ף והרא״ש וסמ״ג והא דתניא בספרי על כנפי בגדיהם אף בעלי ג' ובעלי ה' ובעלי ו' ובעלי ז' ובעלי ח' כבר כתב הרא״ש דהכי פי' אי לא כתיב אלא על כנפי בגדיהם ה״א דכל כנפים שיש לבגד אמרה תורה לעשות ציצית הן מעט הן הרבה ת״ל על ארבע כנפות ונתמעטו מעט והרבה בעלת שלש פסול אף אם הטיל בעלת ארבע בעינן וליכא, ונתמעטה בת חמש ויותר שאין להטיל בכל הכנפים אלא בארבע מהם עכ״ל. וכן משמע בסוף פרק הקומץ (מנחות דף ל״ז:) דאינו מטיל אלא בד'. \n", + "ומה שכתב רבינו המרוחקות זו מזו. נראה דמסברא אמר כן: \n\n" + ], + [ + "כסות של בגד וכנפיה של עור וכו'. מימרא דרבא פרק התכלת (מנחות מ':) ואע״ג דרב אחאי פליג עליה פסקו הפוסקים כרבא. ופירש״י כנפיה של עור שנחתכו קרניה ותלה בהם עור. וכתב מהרי״ק בשם ה״ר מנוח דטעמא משום דכתיב אשר תכסה בה ואין אדם מתכסה אלא בעיקר הבגד ומ״ה אזלינן בתריה בין לפטור בין לחיוב. ובההיא של עור כתב מהרי״ק דפשיטא דלא מיקרי הכי אא״כ רובו של עור: \n", + "כסות של שני שותפין חייבת וכו'. בר\"פ ראשית הגז (חולין קל\"ו) אמרינן ציצית אע\"ג דכתב רחמנא כסותך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא על כנפי בגדיהם ואלא כסותך למה לי לכדרב יהודה דאמר טלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלשים יום: \n\n" + ], + [ + "כסות של צמר עושין לבן שלה חוטי צמר וכו' מפני שהצמר והפשתן פוטרין בין במינן בין שלא במינן ושאר מינים במינן פוטרין וכו'. בפרק התכלת (מנחות ל\"ט:) אמר שמואל משמיה דלוי חוטי צמר פוטרין בשל פשתן. ופירש\"י אותן שני חוטין של לבן אם של צמר הם פוטרין בסדין של פשתן עם התכלת ואע\"ג דליכא השתא מין כנף דהוי של צמר. ובתר הכי איבעיא להו של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר צמר בשל פשתים הוא דפטר דכיון דתכלת פטר לבן נמי פטר אבל פשתים בצמר לא או דילמא כיון דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך ל\"ש צמר בפשתים ל\"ש פשתים בצמר ת\"ש דאמר רחבה אמר רב יהודה חוטי צמר פוטרים בשל פשתן ושל פשתן פוטרים בשל צמר חוטי צמר ופשתים פוטרים בכ\"מ חוץ מן השיראין ופליגא דרב נחמן דאמר השיראין פטורים מן הציצית איתיביה רבא לר\"נ השיראין והכלך והסירקון כולם חייבין בציצית ומשני מדרבנן ה\"נ מסתברא דקתני סיפא הן במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרין אי אמרת בשלמא מדרבנן היינו דמפטרו במינן אלא א\"א דאורייתא צמר ופשתים הוא דפטר אי משום הא ל\"ק כדרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרים. ומפני שרבינו פסק בתחלת פרק זה כר\"נ דאינן חייבין בציצית מן התורה אלא טלית של צמר או של פשתים אבל טלית של שאר מינין אינה חייבת בציצית אלא מדרבנן כשבא לכתוב כאן דצמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן ושאר מינין פוטרים במינן ושלא במינן אין פוטרים לא הביא דרשא דרבא דכיון דס\"ל דטלית דשאר מינין לא מיחייבי אלא מדרבנן לא אתי מקרא אלא תקנת חכמים כך היא וכדאמרינן אא\"ב מדרבנן היינו דמיפטרו במינן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומהו לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן וכו' וכ\"מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהם מוטב וכו'. גם זה שם אהא דאמרינן דסדין בציצית פטור ויהבינן טעמא גזירה משום קלא אילן. ופירש\"י צבע שדומה לתכלת ואי שרית תכלת בסדין אתו למירמי צמר צבוע בקלא אילן והוי כלאים שלא במקום מצוה ופריך בגמ' ולא יהא אלא לבן. ופי' רש\"י וקא פריך מאי איכפת לן אי רמי קלא אילן לא יהא האי קלא אילן אלא לבן בעלמא כלומר צמר לבן הא אמרן לעיל אין לו תכלת מטיל לבן ומשני כיון דאפשר במינו לא כדר\"ל דאמר כ\"מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לא יבא עשה וידחה את לא תעשה. ולכאורה נראה מדברי רבינו שסובר שאע\"פ שמטיל תכלת אינו מטיל לבן של צמר לפשתים ולא של פשתים לצמר כיון דאפשר במינו וא\"כ לא קי\"ל כשמואל דאמר חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ולא כפשיטותא דבעיא דפשטינן לה מדאמר רחבה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר אלא כדר\"ל דאמר כ\"מ שאתה מוצא עשה ול\"ת וכו' וסובר דבזמן דאיכא תכלת נמי מיירי ר\"ל מדאורייתא קאמר שאע\"פ שהתירה כלאים בציצית לא התירה אלא היכא דא\"א בענין אחר דהיינו תכלת בפשתים דא\"א לקיים בו מצות תכלת אלא ע\"י שידחה לאו דכלאים אבל לבן שבו כיון דאפשר להטיל בו ממינו לא דחי ל\"ת דכלאים ואע\"פ שכבר יש בו כלאים בטלית זו שהרי הטיל בה תכלת אין אומרים כבר נדחה כלאים בטלית זו ויהיה מותר להטיל גם הלבן מכלאים דכל מאי שאפשר למעוטי באיסורא ממעטינן אבל קשה דא\"כ היאך כתב ואם רצה לעשות לבן של שאר מינין מצמר או פשתים עושה דכיון דבזמן דאיכא תכלת מיירי אם עשה לבן של שאר מינין מפשתים כשמטיל בו תכלת נמצא שהוא כלאים במקום שהיה אפשר לקיים שניהם שהרי היה אפשר לו לעשות חוטי לבן של צמר או ממינו דהשתא כשיטיל בו חוטי תכלת לית ביה איסור כלאים ועוד שמאחר שהוא סובר שטלית של שאר מינין פטורה מציצית מן התורה היאך מתיר לעשות לבן שלהם של פשתן שהרי כשיטיל בהם תכלת נמצא שהוא כלאים שלא במקום מצוה. לכך נ\"ל דבמטיל לבן לבדו מיירי ובהכי הוא דקאמר דכסות של צמר עושה לבן שלה של פשתן ושל שאר מינין עושה ממינו או מפשתן ואח\"כ כתב דלהטיל חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר במקום דליכא תכלת אסור דהוי כלאים שלא במקום מצוה כיון שיכול לקיים שניהם כשיטיל בו ממינו אבל טלית של פשתן שהטיל בה תכלת מותר לעשות לבן שלה של צמר כיון דבלאו חוטי לבן נמי אין אנו מקיימים שניהם שהרי יש בה תכלת שהיא צמר ואין להקשות שלא יטיל בה תכלת כיון שאפשר לקיים בה מצות ציצית בלבן של פשתן שמאחר שהתורה אמרה להטיל תכלת בציצית ולא מיקיים מצות תכלת בטלית זו אלא ע\"י כלאים הוי כא\"א לקיים את שתיהן דאתי עשה ודחי את ל\"ת. וא\"ת אמאי שרינן תכלת בטלית של פשתן שהרי אפשר לקיים שתיהם כשלא ילבש אלא טלית של צמר כבר תירצו התוס' בפרק א\"נ (כתובות מ') שאין זה חשוב אפשר. ול\"נ דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשי' סמוכין למישרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן א\"כ כלאים דשרא רחמנא היכי משכחת לה. ומיהו חוטי לבן של פשתן בשל צמר אע\"פ שמטיל בו תכלת נראה דכיון דלא הוצרך לדחות לאו דכלאים מפני התכלת גם מפני הלבן לא ידחה שהרי אפשר לקיים שניהם ושלא כדעת ר\"ת דאי הוי ס\"ל לרבינו הכי לא הוה שתיק מיניה: \n\n" + ], + [ + "כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת וכו'. שם מנחות (דף מ') ת\"ר סדין בציצית ב\"ש פוטרים וב\"ה מחייבין והלכה כב\"ה א\"כ למה אסרוה אמר רבא שמא יקרע סדינו בתוך שלשה ויתפרנו ורחמנא אמר תעשה ולא מן העשוי ר\"ז אמר גזירה משום כסות לילה. וכתבו התוספות משום כסות לילה פירש ר\"ת דכן עיקר כדאיתא בפרק ב\"מ (שבת כ\"א:) ואינהו סבור משום כסות לילה. ובפרק ב\"מ כתבו התוספות שרש\"י כתב בתשובה שלא גזרו אלא על התכלת אבל במינו חייב וכן דעת רבינו והרי\"ף ז\"ל: \n", + "ומ\"ש שמצות הציצית ביום ולא בלילה וכו' וסומא חייב בציצית וכו'. גם זה בפרק התכלת (מנחות מ\"ג) ת\"ר הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים ר\"ש פוטר בנשים מפני שמ\"ע שהז\"ג הוא וכל מ\"ע שהז\"ג נשים פטורות מ\"ט דר\"ש דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה אתה אומר פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי כסות סומא אמור הא מה אני מקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה מרבה אני כסות סומא שישנה בראייה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינה בראייה. וכתב הרי\"ף דהלכה כר\"ש וכ\"כ הרא\"ש בשם ר\"ת והביא ראיה מכמה דוכתי ואע\"ג דאשר תכסה בה איצטריך לחייב טלית בעלת חמש כנפים הא אמרינן בגמרא דלר\"ש מאשר נפקא ופירש\"י אשר ריבויא הוא ואייתר תכסה בה לרבות כסות סומא: \n", + "ונראה מדברי רבינו שאפילו בכסות המיוחד ליום יש בו משום כלאים אם לובשו בלילה שהרי כתב גזירה שמא יתכסה בה בלילה משמע דאכסות יום קאי שאם לא כן הל\"ל גזירה משום כסות לילה כלישנא דגמרא. ועוד שכתב אח\"כ מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה בין בחול בין בשבת ואע\"פ שאינו זמנה ובלבד שלא יברך ומאימתי יברך על הציצית בשחר וכו' הרי שסתם וכתב שאינו מברך על הציצית בלילה ומברך עליו בשחר ולא חילק בין כסות המיוחד ליום לכסות המיוחד ללילה: \n\n" + ], + [ + "ונראה לי שמ\"ש רבינו מותר ללבוש ציצית בלילה. כשאין בו כלאים הוא דאצטריך לאשמועינן דאע\"ג דלילה לאו זמן ציצית מותר ללבוש בו ציצית ולא עבר משום בל תוסיף ותו אשמועינן דבשבת מותר לצאת בטלית מצוייצת אפילו בלילה דלאו זמן ציצית הוא משום דציציות אינה משאוי אלא מנויי הבגד ותכסיסיו וכמ\"ש בפי\"ט מהלכות שבת. ורבינו הגדול מהר\"י אבוה\"ב ז\"ל כתב בביאורו לא\"ח וז\"ל כתב הרמב\"ם מותר ללבוש ציצית בלילה פירוש אפילו שיהיה בו כלאים בזמן שהיה תכלת דכיון דהותר בזה הטלית כלאים שהיא מיוחדת ללבישה כל זמן שהוא רוצה ללובשה הותר עכ\"ל. ותמהני עליו שהרי כתב רבינו כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת גזירה שמא יתכסה בה בלילה וכו' ואפילו בכסות המיוחדת ליום מיירי כמו שאכתוב בסמוך וא\"כ הרי בהדיא דטלית שיש בה כלאים אסור להתכסות בה בלילה בין אם היא כסות המיוחדת ליום בין אם היא כסות המיוחדת ללילה ועוד שהרי כתב דכסות של פשתן אין מטילין בה תכלת גזירה שמא יתכסה בה בלילה ומשמע דמהאי טעמא גופיה אין עושין לטלית של צמר חוטי לבן של פשתן וכ\"ש הוא דהא אפשר לקיים בו מצות תכלת בלא כלאים וכיון דביום אסרו כלאים בציצית משום גזירה שמא יתכסה בה בלילה היאך אפשר לומר שמתיר ללבוש בלילה טלית שיש כלאים בציציותיה אלא ודאי כדפרישית עיקר: \n", + "ומאימתי מברך על הציצית בשחר וכו'. נראה שלמד כן ממה שנתנו שיעור זה להתחלת זמן ק\"ש שחרית בפ\"ק דברכות (דף ט':): \n", + "ומברך להתעטף בציצית. בתוספתא דברכות פרק בתרא: \n", + "וכל זמן שמתעטף בה ביום מברך עליה. הכי אמרינן בפרק התכלת (מנחות דף מ\"ג) כרבי דאמר תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן. \n", + "ומ\"ש קודם שיתעטף. הוא שנתבאר בסוף הלכות ברכות כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. \n", + "ומ״ש ואינו מברך על הציצית בשעת עשייתה מפני שסוף המצוה הוא שיתעטף בה. בפרק התכלת (מנחות מ״ב:) אמרינן דלמ״ד חובת גברא הוא אינו מברך עליה בשעת עשייתה משום דאין עשייתה גמר מצותה: \n\n" + ], + [ + "ומותר להכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ. כ״כ נימוקי יוסף בשם גאון והביא הוא ז״ל ראיה לדבר מדאמר בפרק התכלת (מנחות מ״ג) דר״י הוה מברך כל צפרא להתעטף בציצית משום דקסבר כל זמן שמניחה מברך עליה והא דלא הוה מברך אלא בצפרא משום דלא הוי שרי לגלימיה כוליה יומא ש״מ שמותר לעשות צרכיו בטלית מצוייצת דאל״כ היה צריך לסלקו כשהיה עושה צרכיו ונמצא שהיה מברך עליו כמה פעמים ביום: \n", + "נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקו לאשפה וכו'. בפרק בני העיר (מגילה כ\"ו:) ת\"ר תשמישי מצוה נזרקים אלו הן תשמישי מצוה סוכה לולב שופר ציצית. ופירש הר\"ן דדוקא כשעבר מצותן וכ\"כ בעיטור וכן הם דברי רבינו דלא שרי לזורקן לאשפה אלא דוקא בנפסקו ואפילו להשתמש בהם אוסר בשאלתות שכתב שאסור לבני ישראל למעבד צורכייהו במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועין בטלית למיסר בהו מדעם א\"נ הושענא לאורוחי ביה ואתרוג דמצוה למיכליה דילפינן מדם דאמר קרא במה ששפך יכסה שלא יהיו מצוות בזויות עליו דדוקא תשמישי מצוה בתר דאתעבדו בהו מצוה נזרקים ע\"כ. ובהדיא אמר בפרק במה מדליקין (שבת כ\"ב) דטעמא דאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו כמו גבי דם ואיבעיא להו מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה ואמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם: \n", + "ואסור למכור טלית מצוייצת לעכו\"ם וכו'. בפרק התכלת מנחות (דף מ\"ג): \n", + "נשים ועבדים וקטנים פטורים וכו'. כבר נתבאר בפרק זה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים ועבדים פטורים. \n", + "ומ\"ש שכל קטן שיודע להתעטף וכו'. ברייתא סוף פרק לולב הגזול (סוכה מ\"ב:): \n", + "ומ\"ש ונשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפים בלא ברכה וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן וכו'. כתב ההגהות שרש\"י היה אוסר להם לברך וכדעת רבינו ודלא כר\"ת שכתב שיכולים לברך: \n", + "כתב הראב\"ד ונשים ועבדים וכו' א\"א דוקא שאין בה כלאים וכו' מאי יומא טבא איכא עכ\"ל. ויש לדחות סעד זה דאי הלכה כר' יהודא לא יעביד להו בברכה והוה ס\"ד דטפי עדיף מי שאינו מצווה ועושה בלא ברכה ממי שמצווה ועושה בברכה. ומה שכתב בתחלה דדוקא בציצית שאין בה כלאים. פשוט הוא ולא הוצרך רבינו לכותבו: \n", + "טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולן מספק וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "היאך חיוב מצות הציצית וכו' אבל בגדים הראויים לציצית כל זמן שלא יתכסה בהם אדם וכו'. בפרק התכלת (מנחות מ\"ב) רב נחמן אשכחיה לרב אדא בר אהבה רמי חוטי וקא מברך לעשות ציצית אמר ליה מאי ציצי שמענא הכי אמר רב ציצית אין צריך ברכה. ופירש\"י ציצי לגלג דאין צריך ברכה בשעת עשייה, ואמרינן בתר הכי דרב חסדא רמי דרב אדרב ומי אמר רב ציצית אין צריך ברכה והא אמר רב וכו' ואסיקנא דבהא קמיפלגי רב נחמן ורב חסדא אליבא דרב דרב חסדא סבר ציצית חובת טלית הוא הילכך עשייתה הוא גמר מצוותה ורב נחמן סבר חובת גברא היא ועטיפתה זו היא מצותה וכתבו הרי\"ף והרא\"ש והלכה כרב נחמן דאמר חובת גברא הוא דהא אנן לא מברכינן לעשות ציצית הילכך הא דאמר שמואל כלי קופסא חייבים בציצית ליתא. והכי כתב בעל הלכות ואיכא מ\"ד הלכה כשמואל דאמר חובת טלית הוא ואנן כתבינן מאי דסבירא לן ע\"כ: \n", + "גרסינן בגמרא (שם דף מ\"א) מודה שמואל בזקן שעשאה לתכריכין שפטורה מ\"ט אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאיכסויי עבידא: \n", + "וכתוב בנימוקי יוסף ואע\"פ שלובש אותה לפעמים בחייו כיון שאין עיקר עשייתן לאיכסויי מחיים הוה ליה ככסות לילה שפטורה אפילו ביום עכ\"ל ואפילו לרבינו שמחייב ציצית לכל כסות שלובש ביום ואע\"פ שהוא מיוחד ללילה שאני הכא דכתיב כסותך משמע דוקא כסות המיוחדת לאדם חי יצא זו שאינה מיוחדת לכסות אדם חי דהוה ליה כאילו אינה כסות כלל ופטור: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף וכו'. בפרק התכלת מלאכא אשכחיה לרב קטינא אמר ליה סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה אמר ליה ענשיתו אעשה א\"ל בזמן דאיכא ריתחא ענשינן: \n", + "ומה שכתב ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והן אינן עטופים: \n\n" + ], + [ + "לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. [בפרק התכלת דף מ\"ג]: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6be0e983b2c9e4b2506c8061897adeca3b5adc1d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,220 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fringes", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Fringes", + "text": [ + [ + [ + "ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו'. בפ' התכלת (מנחות מ\"ב) ת\"ר אין ציצית אלא ענף וכן הוא אומר ויקחני בציצית ראשי: \n", + "ואין לחוטי הענף מנין מן התורה. אע\"פ שכתב אחר כך כיצד עושין את הציצית וכו' ומכניס שם ד' חוטין וכופלן באמצע הרי שיש להם שיעור, י\"ל דהכי פירושו בתורה לא נתפרש מנין חוטי הענף אבל מד\"ס יש להם מנין ד' חוטין וכופלין באמצע כדאמרי' בפ' התכלת רב אחא בר יעקב רמי ד' ועייף להו ור' ירמיה דהוה רמי תמניא פליג ארב אחא וסבר שמנין החוטין מד\"ס ח' שהם י\"ו וכשמוסיף על המנין שקבעו חכמים עבר בבל תוסיף למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והיינו דאמרינן בפרק הנחנקין (סנהדרין פ\"ח) והא איכא ציצית דעיקרו מד\"ת ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע וקי\"ל כרב אחא בר יעקב דרב פפא אסיק התם (מנחות מ\"א) הלכתא ארבעה. ומ\"מ יש לתמוה דאמרינן בפרק קמא דיבמות (דף ה':) גדילים למה לי ש\"מ לאפנויי ומקשה האי לשיעורא הוא דאתא גדיל שנים גדילים ארבעה והכי אמרינן בפרק התכלת (מנחות ל\"ט) משמע דמן התורה יש מנין לחוטי הענף וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וחוט זה הוא הנקרא תכלת. בפ' התכלת אמרינן תכלת דומה לרקיע: \n", + "ואין למנין הכריכות שכורך חוט זה שיעור מן התורה: \n\n" + ], + [], + [ + "והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. משנה פרק התכלת (מנחות דף ל״ח) ובגמרא התינח לבן דאינו מעכב את התכלת תכלת דאינו מעכב את הלבן מאי היא ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן ואי איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים. ומשמע לי שרבינו אינו מפרש כפירוש רש״י אלא הכי מפרש לה התינח לבן דאינו מעכב את התכלת שאם עשה חוטי לבן אע״פ שלא כרך עליהם תכלת יצא אלא תכלת דאינו מעכב את הלבן מאי היא דמשמע שאם לא הטיל אלא חוט תכלת בלבד יצא ואי אפשר לומר כן דהא קרא כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת משמע דאין מקום לפתיל תכלת אלא א״כ יהיה ציצית דהיינו לבן ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דכיון דמעיקרא היו לבן ותכלת כי איגרדום כיון שמשירי כשרות אתא כשירה, ובסוף פרק זה יתבאר עוד: \n\n" + ], + [ + "אף ע\"פ שאין האחד מעכב את חבירו אינם שתי מצות אלא מ\"ע אחת: וארבע ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת. משנה סוף פרק הקומץ (מנחות כ\"ח): \n", + "והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת וכו': \n\n" + ], + [ + "כיצד עושין את הציצית מתחיל מזוית של טלית שהוא סוף הארוג ומרחיק ממנה לא יותר על שלש אצבעות למעלה ולא פחות מקשר גודל ומכניס שם ד' חוטין וכופלן באמצע נמצאו ח' חוטין משולשין תלויין מן הקרן ואורך החוטין הח' אין פחות מארבע אצבעות ואם היו יותר על כן אפי' אמה או שתים כשרים. בפרק התכלת (מנחות מ״א) אמר רב פפא הלכתא ארבע בתוך ג' משולשת ופירש״י ד' חוטין נותן בחור הטלית וכופלו לשמנה משולשת תלויה הענף מן הגדיל ארבע אצבעות ארבע חוטין נותן בתוך ג' אצבעות שלא ירחיק מן השפה יותר משלש אצבעות. ואמרינן תו בגמרא למימרא דאית להו שיעורא ורמינהו ציצית אין לה שיעור למעלה אבל יש לה שיעור למטה. ופירש״י אין לה שיעור למעלה כמה דבעי ליהוי ארוך. ואמרינן תו בגמרא דף מ״ב א״ר יעקב א״ר יוחנן וצריך שירחיק כמלא קשר גודל. ופירש״י צריך שיגביהנה מן השפה מלא קשר גודל שיעור הציפורן עד פרק ראשון: \n", + "ומ\"ש מתחיל מזוית של טלית שהוא סוף הארוג. היינו לומר שצריך להטיל הציצית סמוך לזוית ששם הוא כנף הבגד: \n", + "ומ\"ש וכל האצבעות בגודל. כ\"כ עוד רבינו בפ\"ט מהלכות תפילין ובפי\"ז מהלכות שבת וכתב המרדכי בשם רבו שצריך לשער במקום רוחב הגודל: \n", + "ומ\"ש ויהיה אחד משמנה החוטין חוט תכלת והז' לבנים. כתב הראב\"ד א\"א טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והששה לבנים עכ\"ל. וכדבריו כתבו התוספות וטעמו של רבינו מדכתיב פתיל תכלת פתיל חד משמע וכ\"כ בתשובה לחכמי לוניל והכי משמע בספרי: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ולוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת וכו'. בפרק התכלת (מנחות ל״ט) אמר רב תכלת שכרך רובה כשרה ואפילו לא כרך אלא חוליא אחת כשרה ונויי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף וכמה שיעור חוליא כדי שיכרוך וישנה וישלש תנא הפוחת לא יפחות מז' והמוסיף לא יוסיף על י״ג תנא כשהוא מתחיל מתחיל בלבן הכנף מין כנף וכשהוא מסיים מסיים בלבן מעלין בקודש ולא מורידין. ופירש״י תכלת זהו שם כל הציצית. שכרך רובה שעשה שני שלישי גדיל ושליש ענף כשרה. ונוי תכלת עיקר מצות ציצית שליש גדיל ושני שלישי ענף כשהוא מתחיל לכרוך מתחיל בלבן שמניח שני חוטין ארוכים לעשות מהם גדיל ומתחיל לכרוך בלבן ובאמצע כורך של תכלת וחוזר ומסיים בלבן. מין כנף תחלה ואחר כך פתיל תכלת וכיון דאקדמיה קרא למין כנף ש״מ חשוב הוא לפיכך אי מסיים בתכלת הוה ליה מוריד סוף ציצית מתחלתה עכ״ל: \n", + "והראב\"ד כתב על דברי רבינו אמר אברהם זה הסדר וכו' בתכלת ולבן עכ\"ל. וחכמי לוניל שאלו מרבינו שאלה זו והשיב להם יש לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן ויש לו להכניס כל חוט וחוט בפני עצמו וכופלו ושוזרו עד שיהיה ז' חוטין לבן ואחד תכלת שנאמר פתיל תכלת פתיל אחד ולא שנים ולפי שהמצוה של תכלת שיהיה הפתיל כולו תכלת לא נעשה מהלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף ושאר החוליא עם החוליות כולן בתכלת חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן הואיל והתחיל בו וכ\"כ הגאון רבי שמעון בן חפני בספר שחיבר בציצית בלשון ערבי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וצריך לפרדו עד שיהיה כציצית שיער הראש. בפ' התכלת (מנחות מ\"ב) אמר אביי וצריך לפרודא כצוציתא דארמאי: \n\n" + ], + [ + "העושה לבן בלא תכלת לוקח אחד מח' חוטין וכו' ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה. הטעם משום דמשמע ליה דלא הקפידו בכך למצוה מן המובחר אלא בתכלת אבל כי ליכא אלא לבן לא: \n", + "ומ\"ש ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן. משום דמשמע ליה דדבר זה לא אמרו אלא בתכלת ודייק לישנא דקתני (שם ל\"ט) ונויי תכלת שליש גדיל וב' שלישי ענף דמשמע דבזמן דאיכא תכלת דוקא הוא שמדקדק בכך. ומי שמדקדק בכך סובר דתכלת דנקט לאו דוקא אלא עיקר מצוה נקט והוא הדין להיכא דליכא תכלת דלבן במקום תכלת קאי: \n", + "ומ״ש ואם כרך הלבן על רוב החוטין או שלא כרך אלא חוליא אחת כשרה. היינו לומר דלענין זה לא שאני לן בין תכלת ללבן דאפילו בתכלת אם כרך על רוב הציצית כשרה כמו שכתב לעיל ואפילו בלבן צריך שיכרוך חוליא אחת לפחות דמשמע דגדיל וענף בעינן לעכובא שאם כרכה כולה עד שלא נשאר בה ענף וכן אם הניחה כולה ענף ולא כרך בה אפילו חוליא אחת פסולה דגדיל וענף בעינן דאם לא כן מאי איריא כרך רובה אפילו כרך כולה נמי וכן מאי איריא אם לא כרך בה אלא חוליא אחת אפילו לא כרך שום חוליא נמי אלא ודאי כדאמרן. ובפרק התכלת (מנחות ל״ט:) אפליגו אמוראי במילתא דרבה בר בר חנה סבר כתיב גדיל וכתיב פתיל או גדיל או פתיל ורב סבר לעולם פתיל בעינן וההוא גדילים למניינא אתא גדיל ב' גדילים ד' עשה גדיל ופותלהו מתוכו: \n", + "וכתב בנמוקי יוסף בשם רש\"י ופותלהו מתוכו כלומר שיהא הענף אחר הגדיל ולא שיעשה הגדיל בסוף החוטין. והתוספות כתבו דבספרי דריש ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כולם גדילים ת\"ל ציצית הא כיצד כדי שתהא גדיל מן הענף וציצית מן הגדיל והא ברייתא קשיא לרבה בר בר חנה וכ\"כ המרדכי בשם רש\"י גבי כיון דאישתראי ליה עילאי אישתראי ליה כוליה דכדברי רב עיקר. ועל מה דאמרינן ורב לעולם פתיל בעינן כתב ר\"י דה\"פ לעולם פתיל נמי בעינן והעלה דבעינן פתיל וגדיל ובחד לא מתכשר והכי עבדינן השתא והכי תני בספרי פ' שלח לך ע\"כ: \n", + "וכתב בנמוקי יוסף אהא דאמר דאפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה דהיינו דוקא כשעשה קשר אחר החוליא כדינו דחוליא בלא קשר אינו מתקיים ואין כאן גדיל עד כאן לשונו: \n\n" + ], + [ + "אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת אם רצה לעשות שזורים עושה: כתב הראב\"ד א\"א זה טעות וכו' כעין שצריך לציצית עכ\"ל. וחכמי לוניל הקשו לרבינו מההיא דספרי והשיב להם זה שלמד שזורין ממשכן ר\"ש היא דסתם ספרי ר\"ש ולפי שלא מצאתי שום אדם שיאמר דבר זה לא כתבתי כמותו שאם כן יהיו שזורין ששה כמשכן כן נ\"ל ואין לי סמך אחר בדבר זה עכ\"ל. וק\"ל על דבריו הרי ההיא דפירקא בתרא דעירובין (דף צ\"ז) דלא מצית למימר בה שהיא דחויה משום דר\"ש היא כדאמרת בההיא דספרי דהא רב יהודה שהוא אמורא קאמר לה ואפילו את\"ל דאליבא דר\"ש קאמר ורבנן פליגי עליה מכל מקום כיון דר\"י קאמר לה סתם משמע דהכי ס\"ל וה\"ל למפסק כוותיה כיון דלא חזינן שום אמורא דפליג עליה. וי\"ל שרבינו מפרש דהא דאוקימנא בשזורין לאו למימרא דא\"א לציצית בלא שזורין אלא הכי קאמר כיון דלאריגה אין דרך לעשותן שזורין כלל הני ודאי לאו לאריגה נינהו אלא לציציות שלפעמים עושין אותן שזורין. ומכל מקום יש לתמוה על רבינו דכיון דלא אשכחן מאן דפליג על ההיא דספרי למה דחאה מהלכה מפני שהוקשה לו אם כן יהיו שזורין ששה כמשכן שהרי גם לפי דבריו ז\"ל שסובר שאינן אלא דברי רבי שמעון יקשה כן וצריך ליישב דמשום דר\"ש מפיק לאוקמינהו אשנים ואם כן כי מוקמינן לה ככ\"ע נמי ניישב כך: \n", + "ועוד ק\"ל על דבריו מי הגיד לו ז\"ל דההיא ברייתא דספרי דילפא שזורין ממשכן. ונראה שמפני שראה חולשות הללו בדבריו כתב ואין לי סמך אחר בדבר זה. ובעל מגדל עוז כתב שרבינו סובר דההיא דספרי לא לעכב נאמרה נראה שמפרש שמ\"ש רבינו בתשובה זה שלמד שזורין ממשכן רבי שמעון היא היינו לומר שאילו היה לעכב לא לשתמיט גמרא בשום דוכתא למימר הכי ואין זה במשמעות דברי רבינו דאם כן למה הוצרך לומר רבי שמעון היא כיון דסבירא ליה דלא לעכב נאמרה אפילו אי אתיא ככ\"ע ניחא שהרי כתב רבינו אם רצה לעשותן שזורין עושה דהיינו לומר שאינו מעכב הילכך ליתא להא דמ\"ע. ומנהג כל ישראל לעשותן שזורין: \n", + "וכתב הר\"ן בספ\"ק דיו\"ט שאם נתפרקו משזירתן לית לן בה דה\"ל כגרדומי ציצית דכשרים ומיהו משמע דבעינן שישתייר בשזור כדי עניבה כדאמרינן בפרק התכלת (מנחות ל\"ט) גבי גרדומין. ובנמוקי יוסף כתוב שנראין דברי ר\"ת שכל שזורין בתחלה יפה אע\"פ שנתפרדה שזירתן ונעשו י\"ו דה\"ל כגרדומי ציצית וכשרים וכן פסק בעל הלכות עכ\"ל. וכן כתב העיטור ולא הצריך שישתייר בשזור כדי עניבה כמו שהצריך הר\"ן. ואפשר שגם הם לא הכשירו אלא ע\"י שיור ולא הוצרכו לפרש דמכיון שכתבו דה\"ל כגרדומי ממילא משמע: \n", + "ומ\"ש רבינו אפילו היה החוט כפול משמנה חוטין ושזור עד שנעשה פתיל אחד אינו נחשב אלא חוט אחד: \n\n" + ], + [ + "חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טוויה לשם ציצית. בפרק התכלת (מנחות מ״ב:) ובריש סוכה (דף י״א) אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצים ומן הנימין ומן הגרדין פסולה מן הסיסין כשרה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר מן הסיסין פסולה בעינן טוויה לשמה. ופירש״י ז״ל פקעיות כדוריות של חוט ופסקו הרי״ף והרא״ש ז״ל הלכה כשמואל וכתב המרדכי שצריך להוציא בפיו בתחלת הטוויה שהוא עושה כן לשם ציצית או יאמר לאשה טוי לי לציציות ותו לא צריך. וכתוב בנמוקי יוסף כותי וכותית לאו בני לשמה נינהו וזהו דעת רבינו בעיבוד לשמה אע״פ שהרא״ש חולק: \n", + "ומ\"ש רבינו ואין עושין אותן לא מן הצמר הנאחז בקוצים וכו'. נראה שזה פי' מה שכתבתי בסמוך עשאה מן הקוצים פסולה. ומה שאמר ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה. הוא פי' מה שכתבתי בסמוך מן הנימין פסולה. ומה שאמר ולא משיורי שתי וכו'. הוא פי' מה שכתבתי בסמוך מן הגרדין. ונראה דטעמא דכל הני משום ביזוי מצוה: \n", + "ואין עושין אותה מצמר הגזול. בפ\"ק דסוכה (דף ט') ממעט גזול מדכתיב ועשו להם משלהם וכתב נמוקי יוסף דלא מיפסיל אלא בשגזל חוטין ממש אבל אם גזל צמר ועשאה חוטין כשרה דקנייה ביאוש ושינוי הגוף אבל לכתחלה אסור משום שונא גזל בעולה. ורבינו שכתב מצמר הגזול פסול נראה דמיירי קודם יאוש א\"נ אפילו אחר יאוש לא קני משום דהוי שינוי החוזר לברייתו: \n", + "ומ\"ש רבינו ולא משל עיר הנדחת. טעמא לאו משום דאיסור הנאה הוא דהא מצוות לאו ליהנות ניתנו אלא טעמא משום דכיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה וציצית יש לו שיעור למטה: \n", + "ומ\"ש ולא משל קדשים: המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית. בפרק כל הצלמים (ע\"ז דף מ\"ו) בעיא דלא איפשיטא ולחומרא. \n", + "ומ\"ש אבל המשתחוה לפשתן הנטוע ה\"ז כשר שהרי נשתנה. נלמד ממה שאמרו בפרק הנזכר שם (דף מ\"ו:) המשתחוה לקמה קמחה מהו למנחות: \n\n" + ], + [ + "ציצית שעשה אותו כותי פסול וכו'. בפרק התכלת (מנחות מ\"ב) אמר רב יהודה אמר רב מניין לציצית בכותים שהוא פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית בני ישראל ולא הכותים. \n", + "ומה שכתב אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה כשרה. לא בטוויית החוטין קאמר דהא בעינן שתהא לשמה כדבסמוך אלא בנתינת החוטין בכנף ועשיית הקשרים והחוליות דוקא קאמר שאם עשה ישראל שלא בכוונה כשר מדלא מצרכינן לשמה אלא בטוייה ועוד דאמר בפרק התכלת אמר רב יהודה אמר רב ציצית שעשאה כותי פסולה ואם איתא מאי איריא כותי אפילו עשאה ישראל שלא לשמה נמי אלא ודאי לא ממעיט אלא כותי אבל עשאה ישראל שלא בכוונה כשר: \n", + "וציצית שנעשה מן העשוי מקודם פסול כיצד הביא כנף שיש בה ציצית ותפרה על הבגד וכו'. ברייתא שם (דף מ\"א) טלית שנקרעה חוץ לשלש וכו' ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת ותולה בה. ופירש\"י ממקום אחר מטלית אחרת ויש בה תכלת ותולה בה משום דעל כנפי בגדיהם בעינן וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשייה. ורבינו מפרש שהטעם מפני שדומה למי שנעשית מאליה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומותר להתיר ציצית מבגד זה ולתלותם בבגד אחר וכו'. בפרק התכלת (שם) ובפרק במה מדליקין (שבת כ\"ב) רב אמר אין מתירין מבגד לבגד ושמואל אמר מתירין אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מתלת דעביד כשמואל וחד מינייהו הא דמתירין מבגד לבגד: \n\n" + ], + [ + "תלה החוטין בין שתי הכנפים מזו לזו וכו'. בפ\"ק דסוכה (דף י\"א) אמרי' דרב מכשר בתלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהם ושמואל ולוי פוסלים ואקשינן עליה דרב מדתניא תלאן ואח\"כ פסק ראשי חוטין שלהן פסולה וסליק בקשיא: \n", + "ויש לדקדק בדברי רבינו דמשמע לכאורה שהוא מפרש דדוקא בתלה החוטין בין שתי כנפים הוא דפסלינן בתלאן ואח\"כ פסק ראשי חוטין שלהן אבל בחוטין שאינן תלויין אלא בכנף אחת אף ע\"פ שכרך וקשר ואחר כך פסק ראשי החוטין כשרה דאם לא כן לשמועינן דאפילו בתלאן בכנף אחת פסולה. אבל קשה דכיון דטעמא משום תעשה ולא מן העשוי בתלאן בכנף אחת נמי יש לפסול לכן נראה לי דגם בתלאן בכנף אחת \n", + "פסל ומ\"ש תלה חוטין בין שתי כנפים הטעם מפני שהוא ז\"ל מפרש שמה שאמרו בגמרא תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהן בתלה החוט בין שתי כנפים ואפילו הכי מכשיר רב משום דקסבר פסיקתן זו היא עשייתן והא תני שמואל הטיל לשתי הקרנות בבת אחת וכו'. ורבינו דרכו לכתוב הדין כמו שהוא שנוי בגמרא ולכך כתב דין תלה החוטין בין שתי כנפים כמו שהוא שנוי בגמרא לפי פירושו ומיניה נשמע להיכא דלא תלה אלא בכנף אחת כיון דהוי מן העשוי: \n\n" + ], + [ + "הטיל ציצית על הציצית אם נתכוון לבטל את הראשונות וכו'. בפרק התכלת מנחות (דף מ') אמאי דאמר רבא הטיל לבעלת שלש והשלימה לד' פסולה משום תעשה ולא מן העשוי פריך ומי אמרינן תעשה ולא מן העשוי והא אמר רבי זירא הטיל למוטלת כשרה אמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי מתקיף לה רב פפא ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין דילמא לבטולי קא מכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא. ופירש\"י הטיל למוטלת שהיה לה ארבע ציציות והטיל לה ד' אחרות כשרה בהני בתראי ואע\"ג דהדר פסקינהו לקמאי והא הכא דשלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה ומכשרא בהו. אמר רבא לעולם שלא לצורך מן העשוי קרינן ביה והכא להכי מכשרא בבתראי דקאי בבל תוסיף כי עבדינהו ולא הוי מעשה דכיון דעובר על דברי תורה לא מיקרי מעשה הילכך כי פסיק לקמאי היא הויא עשייתן דבתראי אבל שלא לצורך בבעלת שלש שאינו עובר עליהם הוי מעשה לאקרויי ציצית העשויים בפסול ואיכא כשגמרה תעשה ולא מן העשוי: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו א\"א עיינתי בדבריו וכו' דהאי לחודיה קיימא והאי לחודיה וכו' עכ\"ל. ורבינו נראה שהוא מפרש דהא דאמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי היינו לומר דהטלת ציציות בתראי כיון דקאי עלייהו בבל תוסיף שפיר חשיב מעשה ולא קרינן ביה מן העשוי ולא דמי להטיל לבעלת ג' דחשיב מן העשוי משום דלא עבר בה משום בל תוסיף ולישנא בתמיה הוא השתא בבל תוסיף עבר בהטלת ציציות בתראי והיכי אפשר לומר דלא הוי מעשה ורב פפא פליג עליה ואמר ממאי דהא דמכשרינן בהטיל למוטלת במתכוין לאוסופי היא דילמא איפכא הוא דכי מכוין לאוסופי הוא כיון דעבר בבל תוסיף ליכא מעשה בכשרות ושתי הציציות פסולים ואין להם תקנה משום דכיון דנפסלו הראשונים כשהטיל השניים וכשחתך השניים הו\"ל קמאי מן העשוי בפיסול וכל שכן אם חתך הראשונים שפסולים השניים שהרי תחלת עשייתן היתה בפיסול וכי מכשרינן בהטיל למוטלת כשנתכוון לבטל הראשונות דוקא הוא דמכשרינן דכיון דלא נתכוון להוסיף מעשה איכא כלומר מעשה העשוי בכשרות איכא בהטלת ציציות בתראי שמאחר שנתכוון לבטל הראשונות הוי מעשה חשוב כיון שיש בטלית זו ארבע כנפות הילכך לא דמי לבעלת שלש. ולפי זה רב פפא גם כן בא לחלק בין הטיל לבעלת שלש להטיל למוטלת ונקטינן כוותיה: \n\n" + ], + [], + [ + "אין כופלין את הטלית לשנים וכו'. שם (דף מ\"א) ת\"ר טלית כפולה חייבת בציצית ור\"ש פוטר ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת תפרה פשיטא לא צריכא דנקט בסיכי. ופירש\"י טלית כפולה שהיתה ארוכה כשנים וכפלה. ור\"ש פוטר שאם תפשט נמצאת ציציות באמצעיתה. שאם תפרה חייבת שלא תפשט. דנקט בסיכי תפירה רחבה בשטי\"ר בלעז. ורבינו פוסק כר\"ש וטעמו מדאיתא בגמרא רבה בר הונא איקלע לבי רבא בר רב נחמן חזייה דהוה מיכסי טלית כפולה ורמי ליה חוטי עלויה כפילא איפשיטא ואתא חוטי וקם ליה להדי רישיה א\"ל לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא אתא שדייה איכסי גלימא אחריתא אמר ליה מי סברת חובת גברא הוא חובת טלית היא זיל רמי לה. ופירש\"י אפשיט הטלית היו הציציות באמצעיתה שהיתה רחבה כפלים בקומתו והיתה כפולה והכפל מוטל על ראשו ושני הראשים של טלית למטה מאחוריו ושני ציציות היו בקרנות האחד ושנים בשני ראשי הכפל מקום שארכו כלה וכשנתפשט היה כולו חבוי בה ונמצאו שתי ציציות של כפל באמצע הטלית כנגד ראשו של רבא לאו היינו כנף דהא באמצעיתה עומדים עכ\"ל. ומשמע לרבינו דכי א\"ל לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא היינו לומר דאפילו קודם שתפשט נמי כיון שעשויה להתפשט לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא דאם לא כן הול\"ל לא תפשוט אותה אלא התעטף בה כשהיא כפולה. והא דלא אמר ליה מעיקרא כי חזייא דמיכסי טלית כפולה לאו היינו כנף דכתיב באורייתא מפני שרצה להמתין עד שיפשיטנה ויראה דקאי כנף להדי רישיה וכן משמע מדסיים בגמרא בהאי עובדא איכסי גלימא אחריתא ואם איתא אמאי איצטריך לאכסויי גלימא אחריתא הו\"ל לכפול את זו ולאכסויי בה וגם רבה בר רב הונא אמאי א\"ל זיל רמי לה לא הול\"ל אלא כפלה הילכך משמע ודאי דס\"ל דהלכה כר\"ש. ואפשר שגם דעת הרי\"ף והרא\"ש כן וסמכו על מה שכתבו דרבה בר רב הונא ורבא בר רב נחמן דמשמע מיניה דהלכה כר\"ש. \n", + "ומ\"ש רבינו דבתפרה מרוח אחת סגי להטיל ציציות על כנפיה כמו שהיא כפולה. נראה שלמד כן מדפרכינן אמאי דתניא ושוים שאם כפלה ותפרה שחייבת פשיטא ושני לא צריכא דנקטה בסיכי וסובר רבינו דנקטה בסיכי היינו שתפרה מרוח אחת. א\"כ כיון דטעמא דאין מטילין בה ציציות כשהיא כפולה הוא משום דמפשיט וקאי חוטא להדי רישיה כל שתפרה מרוח אחת דליכא למיחש להכי שפיר דמי להטיל בה כשהיא כפולה וממילא דה\"ה לנקטה בסיכי דהיינו תפירה רחבה כדפירש\"י דתפרה סתם קאמר ואפילו תפירה רחבה במשמע. והא דפטר ר\"ש היינו מלהטיל בכנפים הכפולים אבל בארבע כנפיה הפשוטים צריך להטיל דאטו משום דכפלה איפטרא לה והכי דייק לישנא דרבינו שכתב אין כופלים את הטלית לשנים ומטילין ציצית על ארבע כנפיה כשהיא כפולה משמע דוקא על ארבע כנפיה כשהיא כפולה אין מטילין אבל על ארבע כנפיה הפשוטין מטילין: \n\n" + ], + [ + "נפסק הכנף וכו'. בפרק התכלת (שם) אמר רב יהודה טלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור תוך שלש לא יתפור. ופירש\"י חוץ לשלש למעלה משלש אצבעות משפת הכנף יתפור ולא חיישינן דילמא פייש מידי מחוט התפירה ויניחנו ויוסיף עליו שבעה חוטין לשם ציצית ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי דהא חוץ לשלש לא חזי לתלות ציצית. בתוך שלש דראוי להניח שם ציצית לא יתפור דחיישינן להכי כדפרישנא. וכתב הרא\"ש ולפי זה יראה דטלית של צמר שנקרעה תוך שלש מותר לתפור האידנא דאין דרך לתפור בחוטי צמר אלא בחוטי קנבוס ואינם ראויים לציצית. ור\"ע פירש חוץ לשלש יתפור כיון דאית ביה שלש על שלש אית ביה תורת בגד תוך שלש לית ביה תורת בגד וכמאן דליתיה דמי ואע\"ג דתפריה כמאן דפסיק דמי ולא רמינן ביה ציצית ואי עביד ביה ציצית לא פטר לטלית עכ\"ל. ומשמע דלר\"ע כל שנקרע תוך שלש דמיפסיל אפילו תפרו ל\"מ דאין להכשיר ציצית שהיה תלוי בו באותה שעה דהא אית ביה משום תעשה ולא מן העשוי בפיסול אלא אפילו הטיל ציצית אחר שתפרו פסול מפני שחתיכה זו כיון שנפסקה אע\"פ שתפרה תו לא חשיבא מבגד זה וכן כתב הרא\"ש ז\"ל ורבינו ירוחם. אבל ממ\"ש נמוקי יוסף בשם ר\"ע משמע דלא נפסל אלא ציצית שהיו בו בעת שתפרו מפני שבעת שנקרע תוך שלש בטלו הציצית מיד שלא נשתייר בו שיעור כנף וכשחוזר ותופרו הו\"ל תעשה ולא מן העשוי אבל ציצית שהטיל בו אחר שתפרו כשר ולזה נוטים דברי רבינו שכתב נפסק הכנף שיש בה ציצית משמע דדוקא לפסול ציצית שיש בו בשעת קריעה קאמר: \n", + "נתמעטה זוית של בגד וכו'. שם (דף מ\"ב) רב סמא ורבינא הוו יתבי קמיה דרב אשי חזייה רב סמא לגלימיה דרבינא דסתר ובצר ממלא קשר גודל אמר ליה לא סבר מר להא דרבי יעקב דאמר צריך שירחיק כמלא קשר גודל אמר ליה בשעת עשייה איתמר: \n", + "וכן אם נתמעטו חוטי הציצית וכו'. בראש פרק התכלת (מנחות דף ל״ח) תנן התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת ובגמרא לימא מתניתין דלא כרבי דתניא וראיתם אותו מלמד שמעכבים זה את זה דברי רבי וחכמים אומרים אין מעכבים ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן או איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים וכמה שיעור גרדומים כדי לענבם. ובתר הכי (דף ל״ט) אמר רבה בר רב אדא אם נפסק החוט מעיקרו פסולה. והנה רבינו כתב בתחלת פרק זה התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר תכלת לבדו כשר: \n", + "ויש לתמוה עליו ממ\"ש וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן משמע שאם נפסקו כל חוטי הלבן לגמרי ולא נשתייר מהם כלום מאחר שנשאר התכלת כשר וא\"כ היאך כתב כאן שאם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה ועוד דמשמע דפסק כרבי דאליביה אמרינן דאי איגרדם לבן וקאי תכלת כשר ומשמע דרבנן לא סברי הכי ואמאי פסק כרבי ולא כחכמים ועוד דבגמרא אמרינן דר\"י בן נורי פליג עליה ורביה הוא וקיימא לן הלכה כרבי מחבירו ולא מרבו ועוד דכיון דפסק כרבי דאיגרדם לבן וקאי תכלת כשר הוה ליה למיפסק נמי דתכלת ולבן מעכבין זה את זה כדסבר רבי ועוד אמאי נקט דתכלת אינו מעכב את הלבן שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו ובלבן אינו מעכב את התכלת נקט נפסק הלבן ונתמעט. ועוד יש לדקדק דמלשון רבינו משמע דמכשר איגרדם כוליה לבן אפילו לא נשתייר ממנו כלום והיאך אפשר לומר כן כיון דבגמרא לא הכשירו אלא בנשתייר כדי עניבה: \n", + "ויש לומר שרבינו פסק כרבנן וכפשטא דמתני' דקתני התכלת אינו מעכב את הלבן וכו' שאם אין לו אלא מין אחד עושה אותו וכתב שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו וממילא משמע דלבן אינו מעכב את התכלת וכ\"ש הוא שהרי עיקר המצוה בתכלת ובאיגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן פסק דכשר משום דסבירא ליה דאע\"ג דלאוקומי מתני' אליבא דרבי איתמר לכולי עלמא דינא הכי הוי ובאוקימתא דמתני' הוא דמשוינן פלוגתא בינייהו דלרבנן אתיא מתני' כפשטה שאם אין לו לבן עושה תכלת ואם אין לו תכלת עושה לבן אבל לרבי דלא מצי לפרושי הכי משום דסבירא ליה שמעכבין זה את זה צריך לפרש דמתני' באיגרדם תכלת וכו' מיירי. \n", + "ולענין שיעור הגרדומים משמע שסובר רבינו דאפילו לא נשאר אלא מין אחד והמין השני נפסק כולו לגמרי כשר דלישנא דגמרא דקאמר איגרדם לבן וקאי תכלת משמע ליה דאיגרדם לבן לגמרי ולא נשתייר ממנו כלום והא דבעינן שיעור גרדומין לאו אבני רבי חייא קאי אלא היכא דאיגרדום כולהו ציציות בין דתכלת בין דלבן דאז הוא דבעינן שישתייר כדי עניבה אבל היכא דלא איגרדם אלא מין אחד אפילו לא נשתייר ממנו כלום כשר. נמצא לפי זה דהיכא שנפסקו חוטין של מין אחד לגמרי כיון שנשאר המין השני שלהן כשר והיינו ההיא דבני רבי חייא וזהו מ\"ש \n", + "רבינו וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר ורבותא אשמועינן שאע\"פ שאינו אלא חוט אחד כשר וכל שכן שאם נפסק התכלת ונשתייר הלבן דכשר. והיכא שנפסקו כל החוטין אם נשתייר בהם כדי עניבה כשר והיינו דאמרינן וכמה שיעור גרדומין כדי לענבן וזהו מ\"ש \n", + "רבינו וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר. והיכא שנפסקו חוטין של מין אחד ומהמין השני נפסק חוט אחד מעיקרו פסול דעד כאן לא מכשרינן בנפסק מין אחד אלא כשהמין השני נשאר שלם אבל כשנפסק מהמין השני חוט אחד מעיקרו פסול וכן אם עשאן כולם ממין אחד אם נפסק חוט אחד מעיקרו, וזהו מה שאמר רבינו ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה: \n", + "ואפשר לומר על פי שיטה זו דבני רבי חייא כי אמרי גרדומי תכלת כשרים בשנשתייר בהם כדי עניבה דוקא מכשרי דכי בעינן וכמה שיעור גרדומין ומהדרינן כדי לענבן אבני רבי חייא קאי כדמשמע מפשטא דשמעתא ובנפסקו כל החוטין מיירי דאז בעינן כדי עניבה דלכל החוטין קורין תכלת וכמו שכתב הרא\"ש ורבא דאמר לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן או איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים ה\"ק אי איגרדם תכלת לגמרי וקאי לבן או איגרדם לבן לגמרי וקאי תכלת לית לן בה ומייתי ראיה מבני רבי חייא דאמרי גרדומי תכלת כשרים ואע\"ג דאינהו בעו שישתייר בהם כדי עניבה שאני התם שנפסקו כל החוטין אבל הכא שמין אחד לא נפסק ממנו כלל אע\"פ שהמין השני נפסק לגמרי כשר דלא מייתי ראיה רבא מבני ר' חייא אלא דלא בעינן סופו כתחלתו ולפי זה \n", + "מ\"ש וכן אם עושה לבן תכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר היינו מאי דאמר רבא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן כשר. \n", + "ומ\"ש וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר הוא מאי דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים: \n", + "ויש לפרש בע\"א שרבינו מפרש דהא דקאמר רבא אי איגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן כשר היינו בשנשאר מהם כדי עניבה דוקא וכבני ר' חייא דאילו איגרדם לגמרי פסול הוא וכדאמר רבה בר רב אדא אם נפסק החוט מעיקרו פסול. ולפי זה אין בדברי רבינו אלא שני דינין האחד היכא דאיגרדם אחד מהמינים ונשאר ממנו כדי עניבה וזהו \n", + "מ\"ש וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף אלא שבראש הפרק כתב הדין דרך כלל ובסוף הפרק פירשו דהיינו דוקא בנשתייר כדי עניבה וזהו \n", + "מ\"ש וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר בהם כדי עניבה כשר והיינו בשלא נפסק אלא המין האחד והמין השני קיים וסמך על מה שבתחלת הפרק לא הכשיר אלא בנפסק מין אחד ומין שני נשאר שלם. הדין השני הוא \n", + "מ\"ש ואם נפסק החוט מעיקרו פסולה והיינו דרבה בר רב אדא. ולפי דרך זה דעת רבינו כדעת רבינו תם: \n", + "ויש לפרש בע\"א דשלשה דינין הם, האחד כשנפסק מין אחד לבד אפילו נשתייר פחות מכדי עניבה כשר שמאחר שהמין השני קיים כולו בכל שהוא שישתייר ממין זה סגי וזהו שכתב וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר ודייק לכתוב ונפסק הלבן ונתמעט ולא כתב ונפסק מעיקרו וה\"ק נפסק הלבן ונתמעט משיעור כדי עניבה ומכל מקום קצתו נשתייר. \n", + "ומ\"ש עד הכנף היינו עד ולא עד בכלל כלומר שבמקום שתלוי בכנף נשאר כל שהוא והיינו דאמר רבא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן כשר וגרדומין היינו שנשתייר קצת דאי לא נשתייר כלום נפסק מעיקרו מיקרי ואם נשתייר כדי עניבה מאי איריא קאי לבן או קאי תכלת אפילו איגרדום תרווייהו נמי כשר וכדאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים כשנשתייר בהם כדי עניבה כדאמרינן בגמרא ותכלת דאמרי בני ר' חייא היינו כל החוטין דלכולהו קרי תכלת ולא מייתי רבא ראיה מדבני ר' חייא אלא דלא בעינן סופו כתחלתו וכיון דבנפסקו כל החוטין מכשרי בנשתייר בהם כדי עניבה בנפסק מין אחד לבד יש להכשיר בנשתייר פחות מכדי עניבה. הדין השני אם נפסקו כל החוטין וזהו שכתב וכן אם נתמעטו חוטי הציציות אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר והיינו דבני ר' חייא וכמו שכתבתי בסמוך. הדין השלישי \n", + "מ\"ש ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה: \n", + "ודע דגרסינן בגמרא אהא דאמרינן וכמה שיעור גרדומין כדי לענבן איבעיא להו כדי לענבן כולהו בהדדי או דילמא כל חד וחד לחודיה תיקו והרי\"ף ורבינו השמיטו דין זה משמע דסברי דאזלינן בה לקולא וטעמא משום דס\"ל דשיעור זה אינו אלא מדרבנן דאילו מדאורייתא בכל דהו סגי. וגרסינן תו בגמרא בעי רב אשי אלימי ולא מיענבי ואי הוו קטיני מיענבי מאי א\"ל רב אחא כ\"ש דמינכר מצותייהו. ופירש\"י אלימי עבים. דאי הוו קטיני דקים. הוו מענבי שארוכי' הם כל כך אבל מפני עביים הוו קטני' לענוב. כ\"ש דכשרים דהואיל ואילו הוו דקים כ\"כ כשרים דהא ארוכין הן כדי עניבה כ\"ש שהם עבי' דמינכרא מצותן טפי עכ\"ל. והרי\"ף והרמב\"ם השמיטוהו וטעמא משום דכיון דאתא במכ\"ש מילתא דפשיטא היא ואע\"ג דמעיקרא הוה מיבעיא ליה לרב אשי בתר דשמע דאתיא במכ\"ש קבלה וכיון דלפום קושטא לכולי עלמא אתיא במכ\"ש לא חשו לכתבו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "תכלת האמורה בתורה וכו' וזו היא דמות הרקיע וכו'. כתב כן משום דתניא בפ' התכלת (מנחות מ\"ג) מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר וכתיב אבן ספיר דמות כסא: \n", + "והתכלת האמורה בציצית צריך שתהא צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביפיה ולא תשתנה וכו'. מתבאר בפ' התכלת (מנחות מ״ב:): \n", + "רחל בת עז וכו'. בפ\"ב דבכורות (דף י\"ז) אמרינן שהכל מודים שצמרה פסול לתכלת ואמרי' נמי שהכל מודים שאין לוקין על צמרו משום כלאים וא\"כ לא חשיב צמר כלל ואינו פוטר בציצית אלא במינו דוקא: \n\n" + ], + [ + "כיצד צובעין תכלת של ציצית לוקחין הצמר ושורין אותו בסיד ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי ומרתיחין אותו באהלא וכיוצא בו וכו'. נראה שזה כתב רבינו מדעתו שזה דרך הצבעין: \n", + "ומ\"ש ואח\"כ מביאין דם חלזון והוא דג שדומה לעין התכלת. בפרק התכלת (מנחות דף מ\"ד.) ת\"ר חלזון זה גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחת לע' שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים. ופירש\"י גופו מראה גופו: \n", + "ומ\"ש ודמו שחור כדיו. ומ\"ש ובים המלח הוא מצוי: ומ\"ש ונותנין את הדם ליורה ונותנין עמו סממנין כמו הקמוניא וכיוצא בהם כדרך שהצבעין עושים. שם (דף מ\"ב:) א\"ל אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעיתו לה א\"ל מייתינן דם חלזון וסממנים ורמינן להו ביורה: \n\n" + ], + [ + "התכלת של ציצית צריכה צביעה לשמה ואם צבעה שלא לשמה פסולה והיורה שיש בה הצבע אם צבע בה מעט צמר לבדקו אם הוא יפה אם לאו נפסלה היורה אלא כיצד יעשה לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן וכו' עד שהרי טעמו ופסלו. שם: \n\n" + ], + [ + "התכלת אינה נלקחת אלא מן המומחה וכו'. ברייתא שם: \n", + "אף ע\"פ שנלקחה מן המומחה וכו'. נראה שלמד כן מדאמרינן שם בגמרא (דף מ\"ג) מר ממשכי אייתי תכלתא ובדקוה בדרב יצחק בר יהודה ואפריד חזותה בדרב אדא ואשתני למעליותא סבור למפסלה אמר להו רב אחאי שמועתא אהדדי איתמר היכא דבדקנא בדרב יצחק בר יהודה אי איפרד חזותה בדקינן לה בדרב אדא אשתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה. ופירש\"י מר שם חכם. ממשכי שם מקום. הרי בהדיא שאע\"פ שהיה חכם אע\"פ כן כשבדקוה אי לאו דא\"ל רב אחאי שמועתא אהדדי איתמר הוו פסלי לה. וא\"ת למה בדקוה והא תניא דאינה נקחת אלא מן המומחה משמע דמן המומחה נקחת ואינה צריכה בדיקה. וי\"ל דאין ה\"נ שאינה צריכה בדיקה אלא שכך אירע מעשה שבדקוה וכך הם דברי רבינו שכתב אם נבדקה: \n\n" + ], + [ + "כיצד בודקין אותה עד שיודע אם נצבעה כהלכתה אם לאו לוקחין תבן וריר של שבלול וכו'. (שם מ\"ב מ\"ג) רב יצחק בר יהודה בדיק ליה מייתי מגבייא גילא ומיא דשבלילתא ומי רגלים בן מ' יום ותרי לה בגווייהו מאורתא עד צפרא אי איפריד חזותה פסולה לא איפריד חזותה כשרה רב אדא מייתי חמירא ארכסא דשערי ואפי לה בגויה אי אישתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה ואסיקנא דשמועתא אהדדי איתמר כמו שכתבתי בסמוך. ורבינו כתב בצק חמירא אפשר שכך היתה נוסחתו: \n\n" + ], + [ + "חצר שמוכרין בה תכלת וכו'. בפרק שני דע\"ז (דף ל\"ט): \n", + "המפקיד תכלת אצל הכותי וכו'. (שם) אמר רב דתכלת אסור בחותם אחד: \n\n" + ], + [ + "המוצא תכלת בשוק אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולין. בפ' בתרא דעירובין (דף צ\"ו) א\"ר אלעזר המוצא תכלת בשוק לשונות פסולין חוטין כשרים מ\"ש לשונות דאמרי אדעתא דגלימא צבעינהו חוטין נמי אדעתא דגלימא שרנהו פירוש טואם בשזורין שזורין נמי נימא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו במופסקין דכולי האי ודאי לא טרחי אינשי אמר רבא וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין דתנן בד\"א בישנות אבל בחדשות פטור אלא אמר רבא טרח ולא טרח תנאי היא דתניא המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד חדשות ואחד ישנות דברי רבי מאיר ר' יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות אלמא מר סבר טרח איניש ומר סבר לא טרח איניש והשתא דתני אבוה דשמואל בר רב יצחק אלו הן ישנות כל שיש בהם רצועות ומקושרות חדשות שיש בהם רצועות ולא מקושרו' דכ\"ע לא טרח איניש ופירש\"י בשזורים שאין דרך לארגם. דשיפתא דגלימא שכן דרך להסך שזורין בשפתו שקורין אורי\"ל. במופסקין דכולי האי לא טרח לחזור ולקשרן ולהסך אותן. וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין ואפילו הכי חיישינן לה במתניתין דקתני חדשות פטור דילמא קמיע נינהו ולא מחללינן שבת עלווייהו. אחד חדשות שאין אדם טורח. והשתא דתני אבוה דשמואל דהאי חדשות כשיש בהם רצועות ואינן מקושרות כעין קשר של תפילין אלמא טעמא משום קשר דקשירה אב מלאכה. דכולי עלמא לא טרח דטעמא דחדשות לאו משום ספק קמיע הוא עכ\"ל. נמצא לפי זה דקם ליה הלכתא כר' אלעזר דמכשיר בחוטין שזורין ומופסקין. ויש לתמוה על רבינו שכתב אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולה וכבר השיגו הראב\"ד. וחכמי לוני\"ל שאלו שאלה זו מרבינו ז\"ל והשיב להם ודאי אמת כדבריכם ובעיקר העתקתי לנוסחא שלי טעיתי וכך הם הדברים וכזה תקנו הנוסחא אפילו מצא חוטין פסוקין פסולה ואם שזורין כשרה עכ\"ל: \n", + "הלוקח טלית מצוייצת מן השוק וכו'. ברייתא פ' התכלת (מנחות מ\"ג) ופרש\"י מן הכותי אם תגר הוא כשרה דלא מרע נפשיה וזבין לה מישראל וכשרה: \n\n" + ], + [ + "טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה וכו'. שם (מ\"א:) ת\"ר טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן מיתיבי טלית אין פוטר בה אלא מינה טלית שכולה תכלת מביא תכלת ודבר אחר ותולה בה וקלא אילן לא יביא ואם הביא כשר ל\"ק כאן בטלית בת ד' חוטין כאן בטלית בת ח' חוטין. ופירש\"י כל מיני צבעים פוטרים בה לשם לבן דכיון דמין כנף ליכא לקיומיה ביה אין לך לחזר אחר לבן אלא שיהיו בה שני מינין חוץ מקלא אילן דדמי לתכלת וזמנין דמזבין לה לאיניש אחרינא וסבר דכל חוטיה תכלת וכי מצריך לטלית אחריתא שקיל תרי חוטי מהכא ונותן שם עם הלבן ותחת אלו יתן לבן ונמצאת אחת מהן נפטרה בקלא אילן לשום תכלת ושדי קלא אילן עם לבן בציצית ונמצאת כלאים בלא מצוה. טלית אין פוטר בה לשם לבן אלא מינה אם אדומה היא יטול בה שני חוטין אדומים ושני חוטין תכלת וכן שאר גוונים. מביא תכלת שני חוטין לשם תכלת ודבר אחר לשם לבן ואע\"ג דהאי תכלת הוי מין כנף ואפ\"ה שני מינין בעינן דאזלינן בתר רוב טליתות. ואם הביא כשר אלמא קלא אילן נמי פוטר בה. בטלית בת ד' חוטין ב' תכלת ושנים קלא אילן כשר. בטלית בת ח' חוטין ד' תכלת והטיל בה ד' קלא אילן לקיים מצות ב' מינים פסולין הואיל ולבר קלא אילן איכא חוטין כל צורכה דחיישינן דילמא מצריך לטלית אחריתא ושקיל הנך תכלת מהכא ותלי לה התם וליכא הכא אלא קלא אילן א\"נ שקיל הנך דקלא אילן ותלי בה. ל\"א ועיקר חוץ מקלא אילן דהא אשני מראות שבה קפדינן ואלו מראיהן שוין. מיתיבי וכו' אם הביא כשר. טלית בת ח' חוטין ד' של תכלת ומין אחר וביקש להטיל בה עוד ד' אחרים לא יטילו קלא אילן שמא ימכרנו לאיש אחר ויהא סבור שהם תכלת ויתירם מכאן ויתן בטלית אחר במקום תכלת עם לבן ואם הביא כשר דהא נפטר בד' חוטין של תכלת ודבר אחר עד כאן לשונו. ויש לתמוה על רבינו שכתב היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונין חוץ מן השחור ובגמ' לא אמרו אלא חוץ מקלא אילן והוא צבע תכלת בשאר צבעים שלא בדם חלזון. ועוד יש לתמוה למה לא חילק בין טלית בת ד' חוטין לבת ח' חוטין כמו שחילקו בגמרא. ויש לומר לראשונה הוה אפשר לומר שרבינו מפרש דקלא אילן שם כולל בין לצבע תכלת שלא בדם חלזון בין לשחור ונקט רבינו לאסור שחור וכ\"ש צבע תכלת שלא בדם חלזון ומפרש דטעמא דלא יטיל בה קלא אילן במקום לבן משום דבעינן שני מינין והכא מיחזי כאילו אין שם אלא מין אחד והשתא אע\"פ שנאמר שרבינו מפרש ג\"כ כדעת שאר המפרשים דבקלא אילן אינו נכלל שחור י\"ל דמשמע ליה מסברא דכיון דטעמא דלא יטיל בה קלא אילן ללבן הוא משום דמיחזי כאילו אין שם אלא מין אחד ההוא טעמא שייך בשחור וממילא משמע ורבינו נקט שחור וכ\"ש לקלא אילן. ולשנית י\"ל דכיון דלכתחלה בכל גווני לא יטיל לא חש רבינו לפרושי דין עבר והטיל לבת ח' פסולה משום דלא שכיח: \n", + "כתב הראב\"ד ראיתי מי שהקשה עליו וכו' כדי שיהא בו ממין הכנף עכ\"ל. והתוספות הקשו קושיא זו שכתב הראב\"ד ותירצו דשמא משום זה אלי ואנוהו: \n", + "כתב הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית אם הוא אדום יעשה הציצית אדום ואם הוא ירוק יעשה הציצית ירוק וכן פירש\"י ור\"י פירש שאין צריך עכ\"ל. וכתב מהר\"י ן' חביב ז\"ל על דבריו וז\"ל כשנדקדק בלשון הרמב\"ם לא נמצא מ\"ש הרב בשמו כי כשנעריך סוף המאמר אל תחלתו יראה לי שעיקר כוונת הרמב\"ם להזהיר בטלית שכולה תכלת שלא יהיו כולם מצבע תכלת או מצבע שחור הדומה לתכלת רק שיהא הלבן שלה לבן כמות שהוא או צבוע ירוק או אדום, אמנם בטלית אדומה או ירוקה עושה לבן שבה אם ירצה מאותו צבע עצמו ואם לא צבעו כלל אלא שהניחו לבן כמות שהיה הלא טוב כי לא כיון הרמב\"ם באומרו עושה לבן שבה כעין צבעה אלא לומר שרשאי לעשותה כעין צבעה מה שאין רשאי לעשות כן בטלית שכולה תכלת אלא מן ההכרח צריך שיהיו בציצית ב' גוונין האחד פתיל תכלת והשני חוט לבן כמות שהן או צבועים ירוקים או אדומים והרי הרמב\"ם כתב בתחלת פרק ראשון לשון זה ענף שעושין על הכנף ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו' וזה הענף הוא הנקרא לבן מפני שאין אנו מצווין לצובעו ואם כוונת הרמב\"ם כמו שהבין ממנו בעל הספר שצריך מן ההכרח לצבוע הציציות מצבע הטלית איך הניח הרמב\"ם יסוד שאין אנו מצווין לצובעו. ולא נעלם ממני מה שיש לדחות ולתקן זה ועם כל זה כוונתי לומר שאין אנו מוכרחים להבין בדברי הרמב\"ם דין זה שיהיה מוכרח לעשות הציציות מצבע הטלית ועכ\"פ לא דקדק הרב בעל הספר בהעתקת כוונת הרמב\"ם באומרו בשמו סתם שצריך לעשות הציצי' מצבע הטלית שה\"ל לפרש זולת כשיהיה צבע הטלית תכלת כי בודאי יש מקום לטעות בזה למי שלא יעיין דין זה בספר הרמב\"ם. ועתה שאין לנו תכלת העושה טלית תכלת יעשה כל הציציות לבן ולמה לא יעשה כן כשיהיה הטלית ירוק או אדום שיהו כל הציצית לבן ובזה נסכים עם סברת רבים מהפוסקים שאמרו שאין לחוש שיהו הציצית מצבע הטלית עכ\"ל. ולא ידעתי מי דחקו לפרש כן בדברי רבינו בהיות דבריו מבוארים שכיון למ\"ש הטור בשמו שאילו היתה כוונתו כמו שפי' בו הרב הנז' ה\"ל להקדים היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונים למ\"ש טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה וכו' עושין חוטי לבן שלה כעין צבעה. ומ\"ש בראש הפרק שזה נקרא הענף לבן מפני שאין אנו מצווים לצובעו הדבר ברור שאין אנו מצווים לצובעו תכלת קאמר וכל שאר צבעים מקרו בשם לבן וכבר הרגיש הרב עצמו בזה ומפני כך כתב ולא נעלם ממני מה שיש לדחות ולתקן וכיון שכן יש לתמוה למה משכן נפשו לחלוק על פירוש הטור בדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "קשה עונש מי שאינו מניח לבן וכו'. בפרק התכלת (מנחות דף מ״ג): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא כסות שיש לה ד' כנפים או יותר על ד'. יתבאר לקמן: \n", + "ומ\"ש ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק וכו'. ברייתא בפרק התכלת (מנחות מ' מ\"א) טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בו דרך עראי חייב בציצית אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו אע\"פ שהגדול יוצא בה עראי פטור: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו יפה אמר וכו' אלמא דלא בכל קטן אמרו עכ\"ל: והטור כתב כל שקטן בן ט' שנים יכול לכסות בו ראשו ורובו. ונראה שאינו כדעת רבינו דהא פחות מבן ט' נמי מתהלך לבדו בשוק. ואפשר שהטור מפרש דה\"ק רבינו קטן המתהלך בשוק עם טליתו ואינו צריך אחר לשומרו שלא יאבד הטלית וכדמשמע מדברי סמ\"ג וסובר הטור שכל שהוא פחות מבן ט' צריך לשומרו שלא יאבד הטלית. ומתוך דברי רבינו שהשמיט גדול יוצא בו דרך עראי נלמוד שמה שאמרו בברייתא והגדול יוצא בה אינו תנאי לטלית להתחייב בציצית כי הכל תלוי באם קטן מתכסה בו ראשו ורובו דאז מיקרי כסות ואם לאו לא מיקרי כסות ומשום דקטן לאו בר חיובא הוא תלו הדבר בגדול ואמרו שהטעם שיתחייב הגדול בכסות כזה מפני שדרך הגדול לצאת בטלית כזה עראי והדר קתני סיפא שאם אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אע\"פ שלפעמים על צד הדחק גדול יוצא בה עראי לא מיקרי כסות ופטור: \n", + "ותהיה הכסות של צמר או של פשתן בלבד אבל טלית של שאר מינין וכו'. פלוגתא דאמוראי בפ' התכלת (מנחות ל״ט:) ופסק רבינו כרב נחמן דאמר הכי וכ״פ הרי״ף ואמרינן בירושלמי שאין קרוי צמר סתם אלא של אילים ורחלים בלבד. \n", + "ומ\"ש שכל הבגדים האמורים בתורה סתם וכו'. שם ורב נחמן כדתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים: \n", + "כתב הראב\"ד אבל טלית של שאר מינין כגון בגדי משי וכו' א\"א כמדומה לי שזהו כלך ולא מחוור עכ\"ל. נ\"ל דתרתי קאמר חדא אשמעינן דמשי שכתב רבינו היינו כלך השנוי במשנה ועוד שרבינו כתב שאילו המינים אינם חייבים אלא מד\"ס והראב\"ד סובר כדברי התוספות והרא\"ש שסוברים דהלכה כרבא דרמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרין דמשמע להו דס\"ל לרבא דשאר מינין מיחייבי מדאורייתא אלא שאין פוטרין אלא במינן: \n\n" + ], + [], + [ + "על ארבע כנפות כסותך בעלת ד' וכו'. ברייתא בפרק התכלת (מנחות מ״ג:) וכן פסקו הרי״ף והרא״ש וסמ״ג והא דתניא בספרי על כנפי בגדיהם אף בעלי ג' ובעלי ה' ובעלי ו' ובעלי ז' ובעלי ח' כבר כתב הרא״ש דהכי פי' אי לא כתיב אלא על כנפי בגדיהם ה״א דכל כנפים שיש לבגד אמרה תורה לעשות ציצית הן מעט הן הרבה ת״ל על ארבע כנפות ונתמעטו מעט והרבה בעלת שלש פסול אף אם הטיל בעלת ארבע בעינן וליכא, ונתמעטה בת חמש ויותר שאין להטיל בכל הכנפים אלא בארבע מהם עכ״ל. וכן משמע בסוף פרק הקומץ (מנחות דף ל״ז:) דאינו מטיל אלא בד'. \n", + "ומה שכתב רבינו המרוחקות זו מזו. נראה דמסברא אמר כן: \n\n" + ], + [ + "כסות של בגד וכנפיה של עור וכו'. מימרא דרבא פרק התכלת (מנחות מ':) ואע״ג דרב אחאי פליג עליה פסקו הפוסקים כרבא. ופירש״י כנפיה של עור שנחתכו קרניה ותלה בהם עור. וכתב מהרי״ק בשם ה״ר מנוח דטעמא משום דכתיב אשר תכסה בה ואין אדם מתכסה אלא בעיקר הבגד ומ״ה אזלינן בתריה בין לפטור בין לחיוב. ובההיא של עור כתב מהרי״ק דפשיטא דלא מיקרי הכי אא״כ רובו של עור: \n", + "כסות של שני שותפין חייבת וכו'. בר\"פ ראשית הגז (חולין קל\"ו) אמרינן ציצית אע\"ג דכתב רחמנא כסותך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא על כנפי בגדיהם ואלא כסותך למה לי לכדרב יהודה דאמר טלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלשים יום: \n\n" + ], + [ + "כסות של צמר עושין לבן שלה חוטי צמר וכו' מפני שהצמר והפשתן פוטרין בין במינן בין שלא במינן ושאר מינים במינן פוטרין וכו'. בפרק התכלת (מנחות ל\"ט:) אמר שמואל משמיה דלוי חוטי צמר פוטרין בשל פשתן. ופירש\"י אותן שני חוטין של לבן אם של צמר הם פוטרין בסדין של פשתן עם התכלת ואע\"ג דליכא השתא מין כנף דהוי של צמר. ובתר הכי איבעיא להו של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר צמר בשל פשתים הוא דפטר דכיון דתכלת פטר לבן נמי פטר אבל פשתים בצמר לא או דילמא כיון דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך ל\"ש צמר בפשתים ל\"ש פשתים בצמר ת\"ש דאמר רחבה אמר רב יהודה חוטי צמר פוטרים בשל פשתן ושל פשתן פוטרים בשל צמר חוטי צמר ופשתים פוטרים בכ\"מ חוץ מן השיראין ופליגא דרב נחמן דאמר השיראין פטורים מן הציצית איתיביה רבא לר\"נ השיראין והכלך והסירקון כולם חייבין בציצית ומשני מדרבנן ה\"נ מסתברא דקתני סיפא הן במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרין אי אמרת בשלמא מדרבנן היינו דמפטרו במינן אלא א\"א דאורייתא צמר ופשתים הוא דפטר אי משום הא ל\"ק כדרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרים. ומפני שרבינו פסק בתחלת פרק זה כר\"נ דאינן חייבין בציצית מן התורה אלא טלית של צמר או של פשתים אבל טלית של שאר מינין אינה חייבת בציצית אלא מדרבנן כשבא לכתוב כאן דצמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן ושאר מינין פוטרים במינן ושלא במינן אין פוטרים לא הביא דרשא דרבא דכיון דס\"ל דטלית דשאר מינין לא מיחייבי אלא מדרבנן לא אתי מקרא אלא תקנת חכמים כך היא וכדאמרינן אא\"ב מדרבנן היינו דמיפטרו במינן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומהו לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן וכו' וכ\"מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהם מוטב וכו'. גם זה שם אהא דאמרינן דסדין בציצית פטור ויהבינן טעמא גזירה משום קלא אילן. ופירש\"י צבע שדומה לתכלת ואי שרית תכלת בסדין אתו למירמי צמר צבוע בקלא אילן והוי כלאים שלא במקום מצוה ופריך בגמ' ולא יהא אלא לבן. ופי' רש\"י וקא פריך מאי איכפת לן אי רמי קלא אילן לא יהא האי קלא אילן אלא לבן בעלמא כלומר צמר לבן הא אמרן לעיל אין לו תכלת מטיל לבן ומשני כיון דאפשר במינו לא כדר\"ל דאמר כ\"מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לא יבא עשה וידחה את לא תעשה. ולכאורה נראה מדברי רבינו שסובר שאע\"פ שמטיל תכלת אינו מטיל לבן של צמר לפשתים ולא של פשתים לצמר כיון דאפשר במינו וא\"כ לא קי\"ל כשמואל דאמר חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ולא כפשיטותא דבעיא דפשטינן לה מדאמר רחבה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר אלא כדר\"ל דאמר כ\"מ שאתה מוצא עשה ול\"ת וכו' וסובר דבזמן דאיכא תכלת נמי מיירי ר\"ל מדאורייתא קאמר שאע\"פ שהתירה כלאים בציצית לא התירה אלא היכא דא\"א בענין אחר דהיינו תכלת בפשתים דא\"א לקיים בו מצות תכלת אלא ע\"י שידחה לאו דכלאים אבל לבן שבו כיון דאפשר להטיל בו ממינו לא דחי ל\"ת דכלאים ואע\"פ שכבר יש בו כלאים בטלית זו שהרי הטיל בה תכלת אין אומרים כבר נדחה כלאים בטלית זו ויהיה מותר להטיל גם הלבן מכלאים דכל מאי שאפשר למעוטי באיסורא ממעטינן אבל קשה דא\"כ היאך כתב ואם רצה לעשות לבן של שאר מינין מצמר או פשתים עושה דכיון דבזמן דאיכא תכלת מיירי אם עשה לבן של שאר מינין מפשתים כשמטיל בו תכלת נמצא שהוא כלאים במקום שהיה אפשר לקיים שניהם שהרי היה אפשר לו לעשות חוטי לבן של צמר או ממינו דהשתא כשיטיל בו חוטי תכלת לית ביה איסור כלאים ועוד שמאחר שהוא סובר שטלית של שאר מינין פטורה מציצית מן התורה היאך מתיר לעשות לבן שלהם של פשתן שהרי כשיטיל בהם תכלת נמצא שהוא כלאים שלא במקום מצוה. לכך נ\"ל דבמטיל לבן לבדו מיירי ובהכי הוא דקאמר דכסות של צמר עושה לבן שלה של פשתן ושל שאר מינין עושה ממינו או מפשתן ואח\"כ כתב דלהטיל חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר במקום דליכא תכלת אסור דהוי כלאים שלא במקום מצוה כיון שיכול לקיים שניהם כשיטיל בו ממינו אבל טלית של פשתן שהטיל בה תכלת מותר לעשות לבן שלה של צמר כיון דבלאו חוטי לבן נמי אין אנו מקיימים שניהם שהרי יש בה תכלת שהיא צמר ואין להקשות שלא יטיל בה תכלת כיון שאפשר לקיים בה מצות ציצית בלבן של פשתן שמאחר שהתורה אמרה להטיל תכלת בציצית ולא מיקיים מצות תכלת בטלית זו אלא ע\"י כלאים הוי כא\"א לקיים את שתיהן דאתי עשה ודחי את ל\"ת. וא\"ת אמאי שרינן תכלת בטלית של פשתן שהרי אפשר לקיים שתיהם כשלא ילבש אלא טלית של צמר כבר תירצו התוס' בפרק א\"נ (כתובות מ') שאין זה חשוב אפשר. ול\"נ דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשי' סמוכין למישרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן א\"כ כלאים דשרא רחמנא היכי משכחת לה. ומיהו חוטי לבן של פשתן בשל צמר אע\"פ שמטיל בו תכלת נראה דכיון דלא הוצרך לדחות לאו דכלאים מפני התכלת גם מפני הלבן לא ידחה שהרי אפשר לקיים שניהם ושלא כדעת ר\"ת דאי הוי ס\"ל לרבינו הכי לא הוה שתיק מיניה: \n\n" + ], + [ + "כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת וכו'. שם מנחות (דף מ') ת\"ר סדין בציצית ב\"ש פוטרים וב\"ה מחייבין והלכה כב\"ה א\"כ למה אסרוה אמר רבא שמא יקרע סדינו בתוך שלשה ויתפרנו ורחמנא אמר תעשה ולא מן העשוי ר\"ז אמר גזירה משום כסות לילה. וכתבו התוספות משום כסות לילה פירש ר\"ת דכן עיקר כדאיתא בפרק ב\"מ (שבת כ\"א:) ואינהו סבור משום כסות לילה. ובפרק ב\"מ כתבו התוספות שרש\"י כתב בתשובה שלא גזרו אלא על התכלת אבל במינו חייב וכן דעת רבינו והרי\"ף ז\"ל: \n", + "ומ\"ש שמצות הציצית ביום ולא בלילה וכו' וסומא חייב בציצית וכו'. גם זה בפרק התכלת (מנחות מ\"ג) ת\"ר הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים ר\"ש פוטר בנשים מפני שמ\"ע שהז\"ג הוא וכל מ\"ע שהז\"ג נשים פטורות מ\"ט דר\"ש דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה אתה אומר פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי כסות סומא אמור הא מה אני מקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה מרבה אני כסות סומא שישנה בראייה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינה בראייה. וכתב הרי\"ף דהלכה כר\"ש וכ\"כ הרא\"ש בשם ר\"ת והביא ראיה מכמה דוכתי ואע\"ג דאשר תכסה בה איצטריך לחייב טלית בעלת חמש כנפים הא אמרינן בגמרא דלר\"ש מאשר נפקא ופירש\"י אשר ריבויא הוא ואייתר תכסה בה לרבות כסות סומא: \n", + "ונראה מדברי רבינו שאפילו בכסות המיוחד ליום יש בו משום כלאים אם לובשו בלילה שהרי כתב גזירה שמא יתכסה בה בלילה משמע דאכסות יום קאי שאם לא כן הל\"ל גזירה משום כסות לילה כלישנא דגמרא. ועוד שכתב אח\"כ מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה בין בחול בין בשבת ואע\"פ שאינו זמנה ובלבד שלא יברך ומאימתי יברך על הציצית בשחר וכו' הרי שסתם וכתב שאינו מברך על הציצית בלילה ומברך עליו בשחר ולא חילק בין כסות המיוחד ליום לכסות המיוחד ללילה: \n\n" + ], + [ + "ונראה לי שמ\"ש רבינו מותר ללבוש ציצית בלילה. כשאין בו כלאים הוא דאצטריך לאשמועינן דאע\"ג דלילה לאו זמן ציצית מותר ללבוש בו ציצית ולא עבר משום בל תוסיף ותו אשמועינן דבשבת מותר לצאת בטלית מצוייצת אפילו בלילה דלאו זמן ציצית הוא משום דציציות אינה משאוי אלא מנויי הבגד ותכסיסיו וכמ\"ש בפי\"ט מהלכות שבת. ורבינו הגדול מהר\"י אבוה\"ב ז\"ל כתב בביאורו לא\"ח וז\"ל כתב הרמב\"ם מותר ללבוש ציצית בלילה פירוש אפילו שיהיה בו כלאים בזמן שהיה תכלת דכיון דהותר בזה הטלית כלאים שהיא מיוחדת ללבישה כל זמן שהוא רוצה ללובשה הותר עכ\"ל. ותמהני עליו שהרי כתב רבינו כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת גזירה שמא יתכסה בה בלילה וכו' ואפילו בכסות המיוחדת ליום מיירי כמו שאכתוב בסמוך וא\"כ הרי בהדיא דטלית שיש בה כלאים אסור להתכסות בה בלילה בין אם היא כסות המיוחדת ליום בין אם היא כסות המיוחדת ללילה ועוד שהרי כתב דכסות של פשתן אין מטילין בה תכלת גזירה שמא יתכסה בה בלילה ומשמע דמהאי טעמא גופיה אין עושין לטלית של צמר חוטי לבן של פשתן וכ\"ש הוא דהא אפשר לקיים בו מצות תכלת בלא כלאים וכיון דביום אסרו כלאים בציצית משום גזירה שמא יתכסה בה בלילה היאך אפשר לומר שמתיר ללבוש בלילה טלית שיש כלאים בציציותיה אלא ודאי כדפרישית עיקר: \n", + "ומאימתי מברך על הציצית בשחר וכו'. נראה שלמד כן ממה שנתנו שיעור זה להתחלת זמן ק\"ש שחרית בפ\"ק דברכות (דף ט':): \n", + "ומברך להתעטף בציצית. בתוספתא דברכות פרק בתרא: \n", + "וכל זמן שמתעטף בה ביום מברך עליה. הכי אמרינן בפרק התכלת (מנחות דף מ\"ג) כרבי דאמר תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן. \n", + "ומ\"ש קודם שיתעטף. הוא שנתבאר בסוף הלכות ברכות כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. \n", + "ומ״ש ואינו מברך על הציצית בשעת עשייתה מפני שסוף המצוה הוא שיתעטף בה. בפרק התכלת (מנחות מ״ב:) אמרינן דלמ״ד חובת גברא הוא אינו מברך עליה בשעת עשייתה משום דאין עשייתה גמר מצותה: \n\n" + ], + [ + "ומותר להכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ. כ״כ נימוקי יוסף בשם גאון והביא הוא ז״ל ראיה לדבר מדאמר בפרק התכלת (מנחות מ״ג) דר״י הוה מברך כל צפרא להתעטף בציצית משום דקסבר כל זמן שמניחה מברך עליה והא דלא הוה מברך אלא בצפרא משום דלא הוי שרי לגלימיה כוליה יומא ש״מ שמותר לעשות צרכיו בטלית מצוייצת דאל״כ היה צריך לסלקו כשהיה עושה צרכיו ונמצא שהיה מברך עליו כמה פעמים ביום: \n", + "נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקו לאשפה וכו'. בפרק בני העיר (מגילה כ\"ו:) ת\"ר תשמישי מצוה נזרקים אלו הן תשמישי מצוה סוכה לולב שופר ציצית. ופירש הר\"ן דדוקא כשעבר מצותן וכ\"כ בעיטור וכן הם דברי רבינו דלא שרי לזורקן לאשפה אלא דוקא בנפסקו ואפילו להשתמש בהם אוסר בשאלתות שכתב שאסור לבני ישראל למעבד צורכייהו במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועין בטלית למיסר בהו מדעם א\"נ הושענא לאורוחי ביה ואתרוג דמצוה למיכליה דילפינן מדם דאמר קרא במה ששפך יכסה שלא יהיו מצוות בזויות עליו דדוקא תשמישי מצוה בתר דאתעבדו בהו מצוה נזרקים ע\"כ. ובהדיא אמר בפרק במה מדליקין (שבת כ\"ב) דטעמא דאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו כמו גבי דם ואיבעיא להו מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה ואמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם: \n", + "ואסור למכור טלית מצוייצת לעכו\"ם וכו'. בפרק התכלת מנחות (דף מ\"ג): \n", + "נשים ועבדים וקטנים פטורים וכו'. כבר נתבאר בפרק זה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים ועבדים פטורים. \n", + "ומ\"ש שכל קטן שיודע להתעטף וכו'. ברייתא סוף פרק לולב הגזול (סוכה מ\"ב:): \n", + "ומ\"ש ונשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפים בלא ברכה וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן וכו'. כתב ההגהות שרש\"י היה אוסר להם לברך וכדעת רבינו ודלא כר\"ת שכתב שיכולים לברך: \n", + "כתב הראב\"ד ונשים ועבדים וכו' א\"א דוקא שאין בה כלאים וכו' מאי יומא טבא איכא עכ\"ל. ויש לדחות סעד זה דאי הלכה כר' יהודא לא יעביד להו בברכה והוה ס\"ד דטפי עדיף מי שאינו מצווה ועושה בלא ברכה ממי שמצווה ועושה בברכה. ומה שכתב בתחלה דדוקא בציצית שאין בה כלאים. פשוט הוא ולא הוצרך רבינו לכותבו: \n", + "טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולן מספק וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "היאך חיוב מצות הציצית וכו' אבל בגדים הראויים לציצית כל זמן שלא יתכסה בהם אדם וכו'. בפרק התכלת (מנחות מ\"ב) רב נחמן אשכחיה לרב אדא בר אהבה רמי חוטי וקא מברך לעשות ציצית אמר ליה מאי ציצי שמענא הכי אמר רב ציצית אין צריך ברכה. ופירש\"י ציצי לגלג דאין צריך ברכה בשעת עשייה, ואמרינן בתר הכי דרב חסדא רמי דרב אדרב ומי אמר רב ציצית אין צריך ברכה והא אמר רב וכו' ואסיקנא דבהא קמיפלגי רב נחמן ורב חסדא אליבא דרב דרב חסדא סבר ציצית חובת טלית הוא הילכך עשייתה הוא גמר מצוותה ורב נחמן סבר חובת גברא היא ועטיפתה זו היא מצותה וכתבו הרי\"ף והרא\"ש והלכה כרב נחמן דאמר חובת גברא הוא דהא אנן לא מברכינן לעשות ציצית הילכך הא דאמר שמואל כלי קופסא חייבים בציצית ליתא. והכי כתב בעל הלכות ואיכא מ\"ד הלכה כשמואל דאמר חובת טלית הוא ואנן כתבינן מאי דסבירא לן ע\"כ: \n", + "גרסינן בגמרא (שם דף מ\"א) מודה שמואל בזקן שעשאה לתכריכין שפטורה מ\"ט אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאיכסויי עבידא: \n", + "וכתוב בנימוקי יוסף ואע\"פ שלובש אותה לפעמים בחייו כיון שאין עיקר עשייתן לאיכסויי מחיים הוה ליה ככסות לילה שפטורה אפילו ביום עכ\"ל ואפילו לרבינו שמחייב ציצית לכל כסות שלובש ביום ואע\"פ שהוא מיוחד ללילה שאני הכא דכתיב כסותך משמע דוקא כסות המיוחדת לאדם חי יצא זו שאינה מיוחדת לכסות אדם חי דהוה ליה כאילו אינה כסות כלל ופטור: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף וכו'. בפרק התכלת מלאכא אשכחיה לרב קטינא אמר ליה סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה אמר ליה ענשיתו אעשה א\"ל בזמן דאיכא ריתחא ענשינן: \n", + "ומה שכתב ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והן אינן עטופים: \n\n" + ], + [ + "לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. [בפרק התכלת דף מ\"ג]: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ציצית", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/English/Sefaria Community Translation.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f286c74d9734157471d62f46c2b9ef12724177d4 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/English/Sefaria Community Translation.json @@ -0,0 +1,66 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing", + "versionSource": "https://www.sefaria.org", + "versionTitle": "Sefaria Community Translation", + "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isBaseText": false, + "isSource": false, + "direction": "ltr", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "And everyone should face the temple. It seems to me that he learned this from that which is stated in the teaching of R' Eliezer the son of R' Yose HaGlili, \"'You should fear the Lord your God and serve him': serve him with his torah, serve him with his temple.\" This is to say, pray facing him. And this is what our teacher wrote in his Sefer HaMitzvot.", + "In any place where he is. There are two ways to explain this [phrase, 'where he is']. Either it refers to the people praying, that whether they are in the land of Israel or outside Israel, they should pray facing the Temple. Or, it refers to the Temple, meaning in any place where the Temple is, whether it is in the desert, or in Gilgal, or in Shiloh, or Nov, or Giv'on, or whether the permanent structure has been built, we should pray facing the Temple in which people serve Hashem, may He be blessed, in any place where the Temple is, that is the direction in which we pray." + ], + [ + "And since Ezra and his court etc.: In the second chapter of Talmud tractate Megillah (page 17b) \"It was taught: 120 elders, and among them many prophets, established 18 blessings in order\". And in [chapter 5 of Talmud tractate Berakhot, which begins] \"One may only stand\" (page 33a) \"The Men of the Great Assembly established for Israel blessings, prayers, sanctification (*kiddush*), and separation (*havdalah*)\"" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "This is a braita in the chapter \"with what may we light\" in tractate Shabbat (page 24a): \"On Rosh Chodesh and Chol HaMoed, at the evening, morning and afternoon prayers, one says eighteen blessings and mentions the event of the day during the blessing of temple service.\" And Rashi explains \"the event of the day\" means \"may it rise up and come before you\" [Yaaleh ve'Yavo]" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "The public prayer is heard, etc. (7: 8). It is said that Rav Nachman could not come to the synagogue to pray and to Rabbi Yitzchak Dalima to the emissary of the community in Idna, Because of the words of the Lord, may I say, and I have revealed to you, the Lord, a time of will, when is the time of will? When the congregation is praying, and the Amorai of Tuba, And Tanya [ibid.]. R. Natan says from where the Holy One, blessed be He, is not fed up with the prayer of many, as it is said: From here we learned that even if a person does not go to the synagogue, he has the right to pray while the congregation is praying....", + "And what he wrote therefore must share with the public. In the chapter on Tefilat Hashachar (Berakhot 57b), it is always possible to participate in a public discussion and even on the basis of the saying of the prayer of the way in the plural of Itamar:", + "And you will never forget someone. (6). Abba Binyamin says that a person's prayer is heard only in the Ba'al Shem Tov, meaning that even when the public does not pray, he will pray in the synagogue, since it is special for public prayer.", + "The Rebbe writes that his prayer is not heard at all times, that is, it is possible that he will hear his prayer except for the Torah, but at any time it is heard only in the Ba'al Shem Tov:", + "And anyone who has it, etc., etc. Name (page 8) Mimra Daral:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/English/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3b6e99c73df6a41d1cecc07a2015ebcbdc580652 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/English/merged.json @@ -0,0 +1,66 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing", + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "And everyone should face the temple. It seems to me that he learned this from that which is stated in the teaching of R' Eliezer the son of R' Yose HaGlili, \"'You should fear the Lord your God and serve him': serve him with his torah, serve him with his temple.\" This is to say, pray facing him. And this is what our teacher wrote in his Sefer HaMitzvot.", + "In any place where he is. There are two ways to explain this [phrase, 'where he is']. Either it refers to the people praying, that whether they are in the land of Israel or outside Israel, they should pray facing the Temple. Or, it refers to the Temple, meaning in any place where the Temple is, whether it is in the desert, or in Gilgal, or in Shiloh, or Nov, or Giv'on, or whether the permanent structure has been built, we should pray facing the Temple in which people serve Hashem, may He be blessed, in any place where the Temple is, that is the direction in which we pray." + ], + [ + "And since Ezra and his court etc.: In the second chapter of Talmud tractate Megillah (page 17b) \"It was taught: 120 elders, and among them many prophets, established 18 blessings in order\". And in [chapter 5 of Talmud tractate Berakhot, which begins] \"One may only stand\" (page 33a) \"The Men of the Great Assembly established for Israel blessings, prayers, sanctification (*kiddush*), and separation (*havdalah*)\"" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "This is a braita in the chapter \"with what may we light\" in tractate Shabbat (page 24a): \"On Rosh Chodesh and Chol HaMoed, at the evening, morning and afternoon prayers, one says eighteen blessings and mentions the event of the day during the blessing of temple service.\" And Rashi explains \"the event of the day\" means \"may it rise up and come before you\" [Yaaleh ve'Yavo]" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "The public prayer is heard, etc. (7: 8). It is said that Rav Nachman could not come to the synagogue to pray and to Rabbi Yitzchak Dalima to the emissary of the community in Idna, Because of the words of the Lord, may I say, and I have revealed to you, the Lord, a time of will, when is the time of will? When the congregation is praying, and the Amorai of Tuba, And Tanya [ibid.]. R. Natan says from where the Holy One, blessed be He, is not fed up with the prayer of many, as it is said: From here we learned that even if a person does not go to the synagogue, he has the right to pray while the congregation is praying....", + "And what he wrote therefore must share with the public. In the chapter on Tefilat Hashachar (Berakhot 57b), it is always possible to participate in a public discussion and even on the basis of the saying of the prayer of the way in the plural of Itamar:", + "And you will never forget someone. (6). Abba Binyamin says that a person's prayer is heard only in the Ba'al Shem Tov, meaning that even when the public does not pray, he will pray in the synagogue, since it is special for public prayer.", + "The Rebbe writes that his prayer is not heard at all times, that is, it is possible that he will hear his prayer except for the Torah, but at any time it is heard only in the Ba'al Shem Tov:", + "And anyone who has it, etc., etc. Name (page 8) Mimra Daral:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Sefaria Community Translation", + "https://www.sefaria.org" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..74b859ee9cbdb16993b13f8cd6fc3bcd54661f29 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,998 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם וכו'. כלומר תדע מנ\"ל דהאי ועבדתם היינו תפלה מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם אלמא סתם עבודה בלב היא דהיינו תפלה: \n", + "וכתב הרב בסה\"מ אשר לו המצוה הה' שצונו לעבדו וכו'. ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה וא\"ת למה לא כתב רבינו פה שנצטוינו מצוה זו מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם שמפורש בו צווי התפלה וי\"ל משום דלעבדו לאו מצוה היא אלא סיפור דברים אם שמוע תשמעו לאהבה את ה' ולעבדו ונתתי מטר ארצכם וא\"ת דאתיא מצוה זו מדכתיב אותו תעבוד שהרי מנה במצוה ששית ובו תדבק וי\"ל דאה\"נ אלא דחדא מינייהו נקט וכמ\"ש ז\"ל בסה\"מ וכבר נכפל זה הצווי פעמים א\"נ דאינך קראי דולעבדו ודאותו תעבוד אתו לאזהורי בין לתפלה בין לתלמוד וכמבואר בספרי ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של ר\"י הגלילי והאי קרא דועבדתם לא מצינו שדרשוהו לתלמוד ולא לשום דבר אחר אית לן לאוקמי שהיא מצוה מיוחדת לתפלה. \n", + "ומ\"ש אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה. הכי אמרינן בריש תענית (דף ב' ע\"א): \n", + "ודע שהרמב\"ן ז\"ל השיג על רבינו במ\"ש שהתפלה היא מצוה מן התורה שכבר ביארו חכמים בגמרא תפלה מדרבנן כמו שאמרו בפ\"ג דברכות (דף כ\"א ע\"א) לענין בעל קרי שקורא ק\"ש ומברך על המזון ואינו מתפלל והעלו הטעם ק\"ש וברכת המזון דאורייתא תפלה דרבנן ובגמרא סוכה [ל\"ח.] אמרי גבי תפלה דתנא ואם התחילו אין מפסיקין והקשו מלולב דתנן נוטלו על שלחנו אלמא מפסיק והשיבו בדרך תימה מאי קושיא הא דאורייתא הא מדרבנן וכבר ראינו לו ז\"ל שכתב שחייב אדם מן התורה וכך כתב בזה המאמר במצוה עשירית שזמני התפלה אינם מן התורה אבל חובת התפלה עצמה היא מן התורה. וגם זה אינו נכון בעיני שבעל קרי מברך על המזון לאחריו מפני שהוא מן התורה ואינו מתפלל עד שיטבול אפילו עמד כמה ימים בקרי ועוד שמי שנאנס ולא התפלל בשחרית ובמנחה נסתפק אם התפלל לפי דבריו של הרב היה צריך לחזור ולהתפלל והם פסקו לעולם בכל ספק בתפלה שאינו חוזר ומתפלל מפני שהיא מדרבנן ואם אינה מצוה בכל יום מתי תהיה החובה הזאת המוטלת עלינו מן התורה שיתפלל יום אחד בשנה או בכל ימיו פעם אחת אלא ודאי כל ענין התפלה אינו חובה ומה שדרשו בספרי ולעבדו זו תפלה אסמכתא היא. ודעת רבינו שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום ממ\"ש ועבדתם את ה' ועבודה זו צריכה שתהיה בכל יום שאם אינה בכל יום אולי נבא לומר שהיא פעם אחת בכל ימיו וזה ממה שלא יסבלהו הדעת וא\"כ ע\"כ החיוב הוא להתפלל בכל יום אבל אין מנין התפלות מן התורה אלא בפעם אחת ביום סגי: \n", + "ואין משנה התפלה הזאת מן התורה. כלומר מטבע התפלה הזאת והוא מלשון ושננתם אלא באי זה נוסח שיזדמן לאדם בו. ומעתה מה שאמרו בבעל קרי שאינו מתפלל היינו שאינו מתפלל תפלה זו בנוסח זה שלש פעמים ביום אבל אומר הוא לעצמו תפלה קצרה פעם אחת ביום. א\"נ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדאיתא בפרק האשה רבה (יבמות דף פ\"ט.) ומ\"ש בסוכה דלתפלה דרבנן מפסיקין היינו לפי שכבר התפלל תפלה אחת ביום ההוא או נשאר לו שהות להתפלל אותה או יאמר תפלה קצרה ביותר שהוא חייב מן התורה. ומ\"ש ועוד שמי שנאנס וכו' אפשר לומר דלא אמרו ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל היינו דוקא כשלא נסתפק לו בכל תפלות היום ההוא אבל אם נסתפק לו כן חוזר ומתפלל ואפילו אם נאמר דבנסתפק בכל תפלות היום נמי פטור י\"ל דמתפלל תפלה קצרה וכן רב יהודה לא הוה מצלי תפלה גמורה ג\"פ ביום אבל בכל יום היה מתפלל תפלה קצרה ע\"פ הדרך שכתבתי ולא הוצרכו להזכיר תפלה קצרה זו בגמרא להיות הדבר פשוט שלא תיעקר מצוה דאורייתא ממקומה. כנ\"ל ליישב דעת רבינו: \n", + "ואין מנין התפלות וכו'. בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לק\"ש כך נתנו חכמים קבע לתפלה ומפרש רבינו כשם שנתנה תורה כו' קבע לתפלות היום אלמא שאין מנין התפלות מן התורה ולא משנה התפלה וכו' וי\"ג ולא מטבע התפלה וכו' והכל אחד דמשנה הוא מלשון ושננתם או כמו שכתב ה\"ר מנוח שהוא מלשון משנה תורה שתרגומו פתשגן אורייתא: \n", + "ואין לתפלה זמן קבוע וכו'. כלומר אין לתפלה זמן קבוע לומר ביום זה נצטוינו להתפלל וביום זה לא נצטוינו וכן אין לה שעה קבועה ביום לומר בשעה פלונית נצטוינו להתפלל ואם עברה שעה זו עבר זמן התפלה אלא כל השעות כשרות לתפלה וגם זה בכלל מה ששנו בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים קבע לתפלה: \n\n" + ], + [ + "ולפיכך נשים ועבדים וכו'. משנה פרק מי שמתו (ברכות דף כ':) נשים ועבדים וקטנים חייבים בתפלה: \n", + "אלא חיוב מצוה זו כך וכו'. כלומר כיון שאין מטבע תפלה זו מן התורה א״כ מה נתחייבנו להתפלל או עד כמה ליצלי וליזיל לכך אמר שיהא אדם מתחנן ומתפלל וכו'. ולמד רבינו כן מדאמרינן בפרק אין עומדין (ברכות דף ל״ב.) דרש רב שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב״ה ואח״כ ישאל צרכיו שכן מצינו במשה וכו' דכתיב ה' אלהים אתה החילות וכתיב בתריה אעברה נא ואראה וכיון דממרע״ה למדנו כן אלמא מדאורייתא הכי הוא הרי ישוב למ״ש שאין מטבע תפלה זו מה״ת, וכנגד מ״ש שאין מנין התפלות מן התורה אמר יש מתפלל וכו': \n\n" + ], + [ + "והכל יהיו מתפללים נכח המקדש וכו'. נ\"ל שלמד כן מדאמרינן במשנתו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו כלומר להתפלל נכחו וכ\"כ רבינו בסה\"מ אשר לו ומ\"מ \n", + "במ\"ש בכל מקום שיהיה אפשר לפרש בו שני פירושים או שחוזר למתפללים בין שיהיו בארץ בין שיהיו בחוצה לארץ יתפללו נכח המקדש או שחוזר למקדש בכל מקום שיהא המקדש בין כשיהיה במדבר בין כשיהיה בגלגל או בשילה ובנוב ובגבעון בין כשנבנה בית עולמים לעולם מתפלל נכח המקדש אשר עובדים בו להשי\"ת בכל מקום שיהיה המקדש ההוא נכחו מתפללים: \n\n" + ], + [ + "וכיון שראה עזרא ובית דינו וכו'. בפ\"ב דמגילה (דף י\"ז ע\"ב) תנא ק\"כ זקנים ומהם כמה נביאים תקנו י\"ח ברכות על הסדר. ובפרק אין עומדין (ברכות דף ל\"ג.) אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות תפלות וקדושות והבדלות: \n\n" + ], + [ + "וכן תקנו שיהא מנין התפלות וכו'. פרק תפלת השחר (ברכות כ״ו ע״ב) תפלות כנגד מי תקנום ר״י בר חנינא אמר כנגד אבות תקנום ריב״ל אמר כנגד תמידין תקנום ותניא כוותיה דר״י ב״ח ותניא כוותיה דריב״ל וכתב רבינו סברת ריב״ל משום דכי אמרינן דתניא כוותיה אמרינן נימא תיהוי תיובתיה דר״י ב״ח ואע״ג דשני מ״מ משמע דאתיא האי ברייתא כר״י ב״ל טפי ממאי דאתיא אידך ברייתא דמסייע לר״י ב״ח כריב״ח. ותניא בברייתא דמסייע לריב״ל ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה ומפני מה אמרו מוספין כל היום שהרי קרבן מוסף קרב כל היום ר' יהודה אומר עד ז' שעות שהרי קרבן מוסף קרב עד שבע שעות ויבא משפטו בפרק ג': \n\n" + ], + [ + "כענין שנאמר ערב ובקר וצהרים וכו': ואין תפלת ערבית חובה וכו'. בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ\"ז ע\"ב) איפליגו תנאי ואמוראי אי תפלת ערבית רשות או חובה וכתב הרי\"ף אביי אמר הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות וקיימא לן הלכה כרבא וה\"מ היכא דלא צלי כלל אבל היכא דצלי לתפלת ערבית כבר שויה עליה חובה ואי טעי הדר לרישיה וכתב עוד והאידנא נהגו עלמא לשוויה כחובה: \n\n" + ], + [ + "וכן תקנו תפלה אחר תפלת המנחה וכו'. בפרק בתרא דתעניות (דף כ\"ו:) אמרינן ובתעניות ומעמדות ויה\"כ איכא תפלת נעילה. ובירושלמי פרק בתרא דתעניות ופרק תפלת השחר מאי נעילה רב אמר נעילת שערי שמים ושמואל אמר נעילת שערי היכל כך היא גירסת הר\"ן ואמרינן התם בירושלמי דרב היה מתחיל להתפלל בעוד השמש בראש האילנות דהיינו זמן נעילת שערי היכל ואמר רב מתנא ע\"י דרב מאריך בצלותיה סגי היה מגיע לנעילת שערי שמים. ומפרש רבינו נעילת שערי שמים סמוך לשקיעת החמה כלומר תיכף שיסיים תשקע החמה ונעילת שערי היכל היינו לומר שאחר שיסיים הוא יום עדיין ופסק כרב דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל. ועוד אמרינן בפרק בתרא דתעניות בתפלת נעילה מצל לה סמוך לשקיעת החמה: \n\n" + ], + [], + [ + "תפלות אלו וכו' לפיכך צריך שיחדש. בפרק מי שמתו (ברכות דף כ\"א.) אמר רבי יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו: ", + "כתב הראב\"ד אע\"פ שלא יחדש עכ\"ל. וה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל כתבו בשם רבינו האי דהיינו דוקא על ידי חידוש וכדברי רבינו. ובביאור אורח חיים סימן ק\"ז כתבתי שזהו גם כן דעת הרי\"ף אף ע\"פ שה\"ר יונה חלוק בזה: ", + "ושלש ראשונות וכו'. בפרק אין עומדין שם (ברכות דף ל\"ג.) ויתבאר בספ\"ב: " + ], + [ + "אין הצבור מתפלל וכו' עד לפי שאין מתנדבים קרבן מוסף. כן כתב הרי\"ף פרק מי שמתו. כתב הראב\"ד מצינו קרבן נדבה בציבור וכו' והדומה להן עכ\"ל. וכתב ה\"ר מנוח ואע\"ג דתניא בספרי תקריבו מלמד שהצבור מביאין עולת נדבה תרגמה אמותר לשכה אבל לכתחלה אין מביאין שקלים שתהא כוונתם לעולת נדבה. וכתב עוד ולא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתים שאם נסתפק אם התפלל מוסף אינו חוזר ומתפלל ואפילו בנדבה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בימי רבן גמליאל רבו האפיקורוסין וכו'. ברייתא פ' תפלת השחר (ברכות כ\"ח:) אמר ר\"ג לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת האפיקורוסים עמד שמואל הקטן ותקנה ואין ספק שמה שהוצרך ר\"ג לתקנה היה לפי שבימיו רבו האפיקורוסין: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח וא\"ת א\"כ דמפני האפיקורסים תקנו היה להם להתחיל לאפיקורסים אל תהי תקוה ויש לומר דאגב אורחייהו אשמועינן דמומר סתמיה אפיקורוס הוא כדאיתא בהוריות [י\"א.] אי נמי כדי שימנעו העם להטות אחריהם להמיר ולצאת מכלל הדת תקנו להודיע שאין למומרים תקוה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בד\"א בשמצא דעתו וכו'. משנה [ברכות כ\"ח:] ר\"ג אומר בכל יום יתפלל אדם י\"ח ר' יהושע אומר מעין י\"ח ר\"ע אומר אם שגורה תפלתו בפיו מתפלל י\"ח ואם לאו מעין י\"ח. ובגמרא [שם כ\"ט:] מאי מעין י\"ח רב אמר מעין כל ברכה וברכה כלומר אומר מעין כל ברכה בקוצר ושמואל אמר הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך וכו' ומשמע דהלכה כשמואל דבכל דוכתא מדכרינן הביננו וידוע דהלכה כר\"ע מחבירו וכיון דרבן גמליאל ור\"י אינן בסברא אחת הו\"ל הלכה כר\"ע. ופירש\"י הביננו כנגד אתה חונן ומול לבבנו כנגד השיבנו לסלוח לנו כנגד סלח לנו להיות גאולים כנגד גאולה וכן כולם. בנאות ארצך לשון נוה כמו בנאות דשא והוא כנגד ברכת השנים והתועים בדעתך העוברים על דבריך ישפטו כנגד צדקה ומשפט. ל\"א והתועים במשפט על דעתך ישפטו השיבם ללמד לשפוט כדברך וכן עיקר נ\"ל וכן בה\"ג ע\"כ לשון רש\"י. וה\"ר יונה כתב התועים הם ישראל המטיחים דברים בזה הגלות הארוך שעזב הקב\"ה אותם יהי רצון שישפטו בדעתך כלומר בידיעתך שהוא החמלה והחנינה כמו וידע אלהים וכן נזכר בברכת השיבה שיסיר ממנו היגון ואנחה שיש לנו בגלות וימלוך עלינו לבדו ברחמים בצדק ובמשפט והם דרכיו הטובים שאנו טועים עתה מהם. וכתב ה\"ר מנוח ואע\"ג דלייט אביי אמאן דמצלי הביננו במתא מאי מתא כעין מתא דמסתמא אינו טרוד כ\"כ אבל אם היה טרוד מותר וכן הסכים גאון וכן כתבו הרי\"ף והרא\"ש וה\"ר יונה. וכתב עוד ה\"ר מנוח לסלוח היה לנו פי' תהיה נמצא לסלוח לנו ובזה נהיה גאולים: \n\n" + ], + [], + [ + "במה דברים אמורים בימות החמה וכו'. שם מימרא דרב ביבי בר אביי [אידי בר אבין] וכתב ה\"ר מנוח דבגמרא פריך בין אימות הגשמים בין אמו\"ש וי\"ט ונכלליה מכלל ומשני דילמא אתי לאיטרודי משמע שאם מובטח דלא אתי לאיטרודי רשאי כדאמרינן גבי נשיאות כפים עכ\"ל. ובקשתי לו חבר ולא מצאתי: \n", + "וכן במוצאי שבתות. שם מימרא דרב נחמן אמר שמואל: \n\n" + ], + [ + "ובשבתות ובימים טובים וכו'. פרק שני דיום טוב [ביצה] (דף י\"ו.) תנו רבנן יום טוב שחל להיות בשבת בש\"א בשחר מתפלל שמונה של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה ובה\"א מתפלל שבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע רבי אומר אף חותם בה מקדש השבת וישראל והזמנים תני תנא קמיה דרבינא מקדש ישראל והשבת והזמנים א\"ל אטו שבת ישראל מקדשי ליה שבת מיקדשא וקיימא אלא אימא מקדש השבת וישראל והזמנים אמר רב יוסף הלכה כרבי וכדמתרץ רבינא ופירש\"י אטו שבת ישראל מקדשי ליה שהקדמת קדושת ישראל לשל שבת בשלמא זמנים צריך להקדים קדושת ישראל לקדושתן שעל ידי קדושת ישראל נתקדשו הם ואילו לא נתקדשו ישראל לא היו קובעים חדשים וקוראים מועדים בבית דין אלא שבת מיקדשא וקיימא מששת ימי בראשית ואינה תלויה בקביעות בית דין עכ\"ל. ומכיון דאשכחן דלב\"ה דקיימא לן כוותייהו אפילו ביום טוב שחל להיות בשבת אינו מתפלל אלא שבע כל שכן בשבת דלאו יום טוב דאפי' ב\"ש מודו דאינו מתפלל אלא שבע שלא אמרו ביום טוב שחל להיות בשבת מתפלל ח' אלא להזכיר שבת ויום טוב: \n", + "בראש השנה חותמין בה מלך וכו': \n\n" + ], + [ + "אבל תפלת המוספין של ראש השנה. בפרק בתרא דראש השנה (דף ל\"ב.) \n", + "ומה שכתב וחותם בכל אחת מהן מעניינה: \n\n" + ], + [ + "ביוה\"כ מתפלל בכל תפלה וכו'. ברייתא פרקא קמא דנדה (דף ח':) \n", + "ומה שכתב וחותם בכל אחת מהן וכו': ואם חל להיות בשבת וכו'. למד כן מדין י\"ט שחל להיות בשבת שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "בד\"א ביום צום של כל השנה וכו'. כתב ה\"ר מנוח כדאמרינן (ר\"ה כ\"ו:) שוה היובל לר\"ה לתקיעה ולברכות: \n\n" + ], + [ + "בכל תפלה וכו'. מימרא דר\"י פ\"ק דברכות (דף ד':): \n\n" + ], + [ + "בראשי חדשים וכו'. ברייתא פרק במה מדליקין שבת (דף כ\"ד.) ר\"ח וחולו של מועד ערבית שחרית ומנחה מתפלל י\"ח ואומר מעין המאורע בעבודה. ופירש\"י מעין המאורע היינו יעלה ויבא: \n", + "במוסף בחולו של מועד וכו'. עד מקדש ישראל וראשי חדשים למדה מהדין שאכתוב בסמוך: \n\n" + ], + [ + "שבת שחלה להיות בחולו של מועד וכו'. ברייתא בפ\"ב דביצה (דף יז.) ופ' בכל מערבין (עירובין מ':) שבת שחלה להיות בר\"ח או בחולו של מועד במוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע. ואע\"פ שבברייתא זו אמרו שמסיים בשל שבת כלומר חותם בשל שבת לחוד כתב הר\"ן דלית הילכתא כהאי תנא בהא מדאשכחן בפ' שלשה שאכלו ברכות (מ\"ט.) אמר רבי אין חותמים בשתים אותביה לוי לרבי מקדש השבת וישראל ור\"ח ומשמע דר\"ח וחש\"מ בחתימת המוספין שוים הם לחתימת המוסף דיום טוב דאסיקנא כרבי דאמר מקדש השבת וישראל והזמנים ה\"נ חותם מקדש השבת וישראל וראשי חדשים ומינה דבחש\"מ חותם נמי כמו בי\"ט שחל להיות בשבת דהא ר\"ח וחולו של מועד שוים הם לכל ענינים ואם כן היה מפרש רבינו לא הו\"ל לכתוב ומשלים בשל שבת ולפיכך נראה שרבינו היה מפרש ומסיים בשל שבת לא לענין חתימה קאמר אלא שאומר איזה ענין של שבת כמו ישמחו במלכותך וכו' וכדומה והאי ברייתא לא דברה בענין החתימה אלא מדאותביה לוי לרבי מקדש השבת וישראל וראשי חדשים אלמא הכי בעי מחתם וה\"ה לחולו של מועד כמ\"ש: \n\n" + ], + [ + "וי\"ט שחל להיות באחד בשבת וכו'. בפ' אין עומדין ברכות (ל\"ג:) אמרו כמה סברות היכן יזכירו הבדלה בי\"ט שחל להיות אחר השבת ובסוף אמר ר' יוסף לא האי ידענא ולא האי ידענא אלא מדרב ושמואל דתקינו לן מרגניתא בבבל ותודיענו משפטי צדקך כו' וכתבו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל דהכי קי\"ל: \n", + "ובמ\"ש ובמוצאי י\"ט וכו'. שם (ל\"ג.) איבעיא להו המבדיל על הכוס מהו שיבדיל בתפלה ואסיקנא דצריך להבדיל בתפלה: \n\n" + ], + [ + "בחנוכה ובפורים. [בפרק במה מדליקין כ\"ד.]: \n", + "שבת שחלה להיות בחנוכה וכו'. פרק במה מדליקין שבת (דף כ\"ד.) איפליגו אמוראי דרב הונא ורב יהודה אמרי אינו מזכיר כיון דחנוכה לית בה מוסף ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי מזכיר ואסיקנא התם דהלכתא כוותייהו דיום הוא שנתחייב בד' תפלות: \n\n" + ], + [ + "בימי התענית וכו'. פ\"ק דתענית (דף י\"ג:) אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה ודרש יחיד שקיבל עליו תענית מתפלל תפלת תענית והיכן אומרה בין גואל לרופא מתקיף לה רב יצחק וכי יחיד קובע ברכה לעצמו אלא אמר רב יצחק בשומע תפלה ואסיקנא והלכתא בשומע תפלה. וממה שאמר וכי יחיד קובע ברכה לעצמו משמע דש\"צ קובע ברכה לעצמו ואומרה בין גואל לרופא. ובפרק במה מדליקין (שבת כ\"ד.) תניא דבימי התענית אומר מעין המאורע בשומע תפלה ופירש\"י מעין המאורע היינו עננו: \n", + "ומ\"ש וחותם בה העונה בעת צרה: בתשעה באב וכו'. בסוף תענית כתב הרי\"ף ירושלמי רבי אחא אומר יחיד בט\"ב צריך להזכיר מעין המאורע ומאי ניהו נחם ה' אלהינו עלינו וכו'. והיכן אומרה א\"ר ירמיה כל דבר שהוא להבא אומרה בעבודה וכל שהוא לשעבר אומרה בהודאה כדתנן [ברכות נ\"ד.] נותן הודאה לשעבר וצועק על העתיד לבא ונהוג עלמא למימרה בבונה ירושלים וסמכי [אהא] דאמר ר' יהודה בריה דשמואל בר שילת משמיה דרב אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין אותה ברכה אומר ע\"כ: \n\n" + ], + [ + "כל ימות הגשמים. משנה פרק אין עומדין (ברכות ל״ג.) מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים דהיינו ברכת אתה גבור ופ״ק דתענית (דף ב'.) תנן רבי יהודה אומר העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג האחרון מזכיר והראשון אינו מזכיר ביום טוב הראשון של פסח הראשון מזכיר והאחרון אינו מזכיר ואיפסקא הלכתא בגמרא [שם ג'.] כוותיה. וכתב הרי״ף פי' האחרון המתפלל תפלת מוסף הוא מזכיר גבורות גשמים ובשחרית אינו מזכיר וביום טוב הראשון של פסח בשחרית מזכיר גבורות גשמים ובמוסף אינו מזכיר. ירושלמי מ״ט דר' יהודה כדי שיצאו כל המועדות בטל מפני שהוא סימן יפה לעולם: \n", + "וכתב הר\"ן שאמרו עוד בירושלמי שכיון שמפני שיצאו כל המועדות בטל הפסיקו ההזכרה ביום טוב הראשון של פסח אף על פי שהוא זמן גשמים עדיין אם כן יזכיר מבערב ומשני לית כל עמא תמן כלומר ונמצא זה מזכיר טל וזה מזכיר גשם לפי שיש שאינו בקי בשעת ההזכרה עד שישמע מפי ש\"צ והקשו עוד ויזכיר בשחרית ומשני יהיה סבור שהזכירו מבערב ולשנה אחרת יזכיר מבערב ונמצאו האחרים מזכירים גשם והוא טל ומשנה מטבע תפלתו ממטבע תפלת צבור: \n\n" + ], + [ + "משבעה ימים במרחשון וכו'. משנה פרק אין עומדין ברכות (ל\"ג.) מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים ובפרק קמא דתענית (דף י'.) תנן בשלשה במרחשון שואלים את הגשמים רשב\"ג אומר בשבעה בו ובגמרא א\"ר אלעזר הלכה כרשב\"ג תניא חנניא אומר בגולה עד ששים בתקופה אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניא ואיבעיא לן אי יום ס' כלאחר ס' או כלפני ס' ואסיקנא דיום ס' כלאחר ס' וז\"ש \n", + "רבינו שואלין את הגשמים ביום ס' אחר תקופת תשרי ומפרש רבינו בגולה היינו שנער וסוריא ומקומות הסמוכים לאלו: \n\n" + ], + [ + "מקומות שהם צריכים וכו'. פרק קמא דתענית (דף י\"ד:) שלחו ליה בני נינוה לרבי כגון אנו דצריכין למיטרא בתקופת תמוז כיחידים דמינן ובשומע תפלה או כצבור דמינן ובברכת השנים שלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה: \n", + "וכתב הר\"ן אע\"ג דאמרינן בפ\"ק דע\"ז (דף ח'.) שאם היה צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים שאני מטר שהוא מזיק לרוב העולם בתקופת תמוז כדכתיב הלא קציר חטים היום וכו' וכן כתב ה\"ר מנוח בשם בעל ההשלמה: \n", + "וכתב רבינו בפירוש המשנה שכל הזמנים שנשנו לגשמים אינו אלא בארץ ישראל ובארצות שאוירם כאויר ארץ ישראל אבל בשאר ארצות צריכה להיות השאלה בזמן שהם צריכין לגשמים באותה הארץ ויעשו אותו זמן כאילו הוא שבעה במרחשון ויש ארצות שיהיו בהם במרחשון ימות החמה ואינם טובים להם הגשמים אבל הם מאבדים וממיתים והיאך ישאלו אנשי הארץ במרחשון הגשמים הלא זה שקר גמור וכל זה סברא נכונה ונראית לעין עכ\"ל: \n", + "וכתב הרא\"ש בתשובותיו כלל ד' שאלה עשירית דלפום ריהטא משמע שפירוש המשנה סותר מ\"ש בחיבורו כי בפירוש המשנה כתב ובשאר ארצות צריכה להיות השאלה בזמן שהם צריכים לגשם באותה הארץ ויעשו אותו זמן כאילו הוא ז' במרחשון אלמא ששואלים בברכת השנים ובחבורו כתב שאיי הים שואלים הגשמים בשומע תפלה. והמדקדק בדבריו ימצאם מכוונים כי בפירוש המשנה כתב ארצות לפי שיש חילוק בין ארץ ישראל לבבל לענין שאלה והזכרה מזה נלמוד שאין נקראים רבים אלא ארץ ואותם הם שאומרים בזמן הצריך להם שאלה בברכת השנים אבל בחיבורו כתב מקומות שהם צריכים גשמים בימות החמה כגון איי הים ואינם נקראים ארץ בפני עצמם הילכך כיחידים דמו ובשומע תפלה עכ\"ל: \n", + "ואני בעניי לא נראה לי פירוש חילוק זה שביאר רבינו דאיי הים למה לא יקרא ארץ אבל כוונת רבינו בפירוש המשנה שהזמנים שנשנו במשנה לשאלת גשמים אינו אלא בארץ ישראל ובארצות שאוירם כאוירה אבל שאר ארצות שאינם צריכים גשמים אז אלא בזמנים אחרים אין שואלים את הגשמים אז אלא בזמן הצריך להם ויעשו אותו הזמן כאילו הוא ז' במרחשון בארץ ישראל לענין ששואלים גשם בזמן צריך להם לא בזמן שאינו צריך להם אדרבא הם ממיתים ומאבדים ומיהו לא נחית שם כדי לפרש באיזו מקום מהתפלה ישאלו ופה בחיבור ביאר שבשומע תפלה ישאלו וכההיא דאנשי נינוה. \n", + "ומה שכתב רבינו כגון איי הים הרחוקים לא בא לומר שאינם נקראים ארץ אלא לפי שהוא דבר תימה לומר שיש מקומות שהם צריכים גשמים בימות החמה לזה אמר שזה ימצא באיי הים הרחוקים. ואל תשיבני ממה שאמרו ובגולה עד ס' בתקופה והם שואלים בברכת השנים דשאני התם שהוא זמן שאלת גשמים גם בא\"י: \n", + "ומקומות שהם עושים י\"ט שני ימים וכו'. שם (תענית דף ד':) אמאי דתנן ר' יהודה אומר האחרון מזכיר אמרינן בגמרא ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן אמר רב מתחיל במוספין ופוסק במנחה ערבית ושחרית וחוזר ומתחיל במוספין. כלומר פוסק במנחה דשמא שביעי הוא ופוסק נמי בערבית ושחרית של ט' ספק ח' כדינו אם הוא שמיני ואסיקנא והלכתא כיון שהתחיל שוב אינו פוסק. ויש לדקדק למה איחר רבינו מלומר זה עד כה דלעיל כשכתב מאימתי אומר מוריד הגשם וכו' מיד הו\"ל לסמוך דין זה ולמה הפסיק ביניהם בדיני שאלה בברכת השנים. ויש לומר שרצה לפרש תחלה כל דיני הגשמים הנוגעים לארץ ישראל בין בהזכרה בין בשאלה ואח\"כ פירש דין שאר מקומות וביאר תחילה דינם לענין שאלה דסליק מינה וחזר והשלים דינם לענין הזכרה: \n\n" + ], + [ + "כל השנה כולה וכו'. סוף פ\"ק דברכות (דף י\"ב:) מימרא דרבה בר חנניא סבא משמיה דרב: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח דמלך אוהב צדקה ומשפט משמע שיתנהגו ברואיו בצדק ובמשפט אבל המלך המשפט ר\"ל שהוא יתברך שופט העולם אי נמי משמע שהוא עצמו המשפט כמו שאנו אומרים הוא היודע הוא החכמה שאין לומר עליו יתברך חכם ומבין שנראה שהוא קונה החכמה והבינה מאחר. ודע שבמקצת ספרי רבינו כתוב ובברכת י\"ב והוא ט\"ס וצריך להגיה ובברכת י\"א: \n\n" + ], + [ + "יש מקומות שנהגו וכו'. כתב הר\"ן בריש פרק בתרא דר\"ה בשם ר\"י בן גיאת ז\"ל דאע\"ג דאמרינן לא ישאול אדם צרכיו בג' ראשונות ולא בג' אחרונות נהגו לומר כן לפי שצרכי רבים הם. וכתב עוד שהרמב\"ן ז\"ל מצא סמך לדבר במסכתא סופרים שכתוב בה בלשון הזה וכשם שחתימתן של ר\"ה ושל י\"ה משונה משאר הימים כך תפלתם משונה וא\"א זכרנו בג' ראשונות ובג' אחרונות אלא בשני י\"ט של ר\"ה וי\"ה ואף אלו בקושי התירו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "תפלת השחר מצותה שיתחיל וכו'. פרקא קמא דברכות (דף ט':) אמר אביי לק\"ש כותיקין דא\"ר יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה תנן התם ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום אמר רבי זירא מאי קרא ייראוך עם שמש ופירש\"י מאי קרא דמצוה להתפלל עם הנץ החמה וכן דעת ה\"ר יונה והרי\"ף והרא\"ש ז\"ל: \n", + "וזמנה עד סוף שעה רביעית וכו'. ריש פ\"ד דברכות (דף כ\"ו) תפלת השחר עד חצות ר' יהודה אומר עד ארבע שעות ואסיקנא התם (שם כ\"ו) הלכה כרבי יהודה וכתב רבינו שהוא שלישית היום לרמוז אל מ\"ש בפירוש המשנה פ\"ק דברכות אצל מה ששנינו גבי ק\"ש גומרה עד ג' שעות דע כי כל השעות הנזכרות בכל המשנה הם השעות הזמניות הם השעות שיש מהם י\"ב שעות ביום וי\"ב שעות בלילה ומ\"ש עד ג' שעות כאילו אמר עד כלות רביע היום בין שיהיה היום יום תקופת תמוז או תקופת טבת. וכתבו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ואע\"ג דליתא לדרבנן דאמרי עד חצות היכא דטעי וצלי לאחר ד' שעות שכר תפלה יהבו ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבו ליה. ונ\"ל הטעם דכיון דקי\"ל טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים ויוצא י\"ח שחרית כ\"ש עד חצות דאכתי לא מטא זמן תפלת מנחה אבל אם נזכר אחר שהגיע זמן המנחה מתפלל תחילה תפלת המנחה ואח\"כ מתפלל תפלת שחרית. ומ\"מ יש מדקדק שהו\"ל להרי\"ף ורבינו לכתוב עד חצות וחצי שעה יותר דהא אכתי לא מטא זמן תפלת מנחה ונ\"ל דאה\"נ אלא דלא דק בין חצות לחצי שעה יותר וכיון דאשכחו רבנן דאמרי עד חצות אסמכוה למילתייהו ואמרו עד חצות אבל ה\"ה עד שיגיע זמן המנחה כנ\"ל אלא שמדברי הרשב\"א נראה דעד חצות דוקא אמרו וכמ\"ש בס' ב\"י לא\"ח סימן פ\"ט: \n\n" + ], + [ + "כבר אמרנו וכו'. ברייתא פרק תפלת השחר (ברכות כ״ו:) איזו היא מנחה גדולה מו' שעות ומחצה ולמעלה ואי זו היא מנחה קטנה מט' שעות ומחצה ולמעלה, ומפרש רבינו דהיינו טעמא כדתנן פ״ה דפסחים תמיד נשחט בח' ומחצה וקרב בט' ומחצה בערב פסח נשחט בז' ומחצה וקרב בט' ומחצה חל ערב פסח להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה והפסח אחריו: \n\n" + ], + [], + [ + "וזמן מנחה קטנה וכו'. משנה פ' תפלת השחר (ברכות דף כ״ו.) תפלת המנחה עד הערב ר' יהודה אומר עד פלג המנחה ואיבעי לן בגמ' (כ״ז.) אי הלכה כר' יהודה בתפלת המנחה כי היכי דהלכתא כוותיה בתפלת השחר ואסיקנא דמאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד וז״ש \n", + "רבינו עד שישאר מן היום שעה ורביע דהיינו עד הערב כת\"ק. ויש לדקדק בלשון רבינו שהו\"ל לכתוב וזמן המנחה קטנה מט' שעות ומחצה עד שתשקע החמה אבל נראה שכיון למה שכתב הרא\"ש בשם הגאון דמאן דמקדים ומצלי ערבית תו לא מצי לצלויי מנחה אלא עד פלג המנחה כר\"י דאם איתא לדרבי יהודה ליתא לדרבנן ואם איתא לדרבנן ליתא לדר' יהודה וכן אי צלי תפלת המנחה עד הערב תו לא מצי לאקדומי לתפלת הערב בפלג המנחה דאי איפשר לו לעשות פעם כרבנן ופעם כר\"י וגם ה\"ר יונה ז\"ל כתב כן. ונראה לי שהוא מוכרח בלשון שאמרו דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ואין ספק שפירושו התופס שיטתו לעשות כמר עבד והתופס שיטתו לעשות כמר עבד ולכן כתב רבינו זמנה עד שישאר מן היום שעה ורביע ומשם ואילך הוא זמן תפלת הערב היינו כרבי יהודה: \n", + "ויש לו וכו'. כלומר גם אם ירצה לתפוס שיטת תנא קמא יתפלל אותה עד שתשקע החמה: \n\n" + ], + [ + "תפלת המוספין וכו'. משנה (שם כ\"ז) ושל מוספין כל היום ר\"י אומר עד שבע שעות ובגמרא ושל מוספין כל היום אר\"י ונקרא פושע והא דתנן בפרק שני דמגילה (דף כ' ע\"ב) כל היום כשר למוספין היינו לומר שיצא אבל מכל מקום נקרא פושע. כתב הרמ\"ך לא ידעתי למה הוא פושע ומנהגנו להתפלל ביום הכפורים אחר ז' עכ\"ל ויש לתמוה עליו מאחר שדברי רבינו הם דברי הגמרא למה תמה עליו ואפשר שלא היה כן בנוסחת הרמ\"ך בגמרא: \n\n" + ], + [ + "תפלת הערב וכו'. משנה (שם דף כ\"ו) תפלת הערב אין לה קבע ובגמרא מאי אין לה קבע אי לימא דאי בעי מצלי כולה ליליא ליתני תפלת הערב כל הלילה אלא מאי אין לה קבע כמאן דאמר תפלת ערבית רשות. ופי' ה\"ר יונה דה\"ק אם איתא דאין בו משמעות אחר אלא שזמנה כל הלילה ליתני תפלת הערב כל הלילה ומדלא תני הכי שמעינן דאיכא נמי משמעות אחר דאתא לאשמועינן שהיא רשות וא\"כ אין לה קבע ר\"ל ב' דברים שהיא רשות ושזמנה כל הלילה: \n", + "ותפלת נעילה וכו'. נתבאר טעם רבינו בפ\"א: \n\n" + ], + [ + "המתפלל תפלה קודם זמנה. זה פשוט אך \n", + "מ״ש ואם התפלל תפלת שחרית וכו' נלמד ממאי דאמר בסוף תפלת השחר (ברכות דף ל'.) אבוה דשמואל ולוי כי הוו בעו מקדמי למיזל לאורחא הוו מקדמי ומצלי. ומפרש רבינו מקדימים לעיקר מצותה שהוא עם הנץ החמה והיו הם מקדימים מעלות השחר וכ״כ התוספות בשם ר״ח: \n", + "ויש לו להתפלל תפלת ערבית וכו'. כלומר כבר אפשר לו לעשות כן והיינו אם לא יתפלל מנחה מפלג המנחה ולמעלה וכמו שכתבתי לעיל בפרק זה, ולאו דוקא של שבת בערב שבת או של מוצאי שבת בשבת דה\"ה בכל יום אלא שרבינו העתיק לשון הגמרא דגרסינן בתפלת השחר (דף כ\"ז ע\"ב) אמר ר\"ח בר אבין רב צלי של שבת בע\"ש ורבי יאשיה צלי של מוצאי שבת בשבת: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח ודוקא מפני הדחק או צורך שעה והיינו שסמכה הרב לההיא דלעיל דמיירי בשעת הדחק עכ\"ל. וסובר רבינו שהטעם שאף ע\"פ שהוא יום מתפלל תפלת ערבית לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה. ומ\"ש הראב\"ד ז\"ל אין ראוי לעשות כך אלא לצורך שעה והלא צריך לסמוך גאולה לתפלה עכ\"ל. אין כאן השגה שרבינו בהאי פירקא לא נחית אלא לפרושי באיזה זמן מתפלל אדם תפלת הערב ויוצא בה ולא נחית לפרושי דיני סמיכת גאולה לתפלה: \n\n" + ], + [ + "כל מי שעבר עליו וכו'. ברייתא בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ו.) מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל תפלת ערבית או תפלת שחרית וסובר רבינו דהיינו דוקא כשביטל במזיד: \n\n" + ], + [ + "כיצד טעה ולא התפלל שחרית וכו'. שם מימרא דרבי יצחק אמר רבי יוחנן. \n", + "ומה שכתב ועבר חצי היום לאו דוקא דה\"ק ועבר חצי היום וחצי שעה יותר דכבר הגיע זמן המנחה דאילו בחצי היום כיון דעדיין לא הגיע זמן המנחה היכי קאמר ראשונה תפלת המנחה אלא ודאי כדאמרן: \n", + "טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה וכו'. שם בעיא דאיפשטא: \n", + "טעה ולא התפלל ערבית וכו'. שם מימרא דר' יצחק א\"ר יוחנן: \n\n" + ], + [ + "טעה ולא התפלל תפלה זו וכו': וכתב הראב\"ד ראיתי בדעתו וכו' הואיל ושעת תפלה היא עכ\"ל. וה\"ר יונה ז\"ל כתב שדעת חכמי פרובינצא כדעת רבינו והוא נכון בעיניו. וכתב עוד ה\"ר יונה שי\"מ כדברי הראב\"ד ז\"ל שאפילו לא התפלל תפלות הרבה לכולם יש תשלומין ואין דעתו ז\"ל נוחה בזה אלא הנכון כדברי רבינו מיהו אם ירצה להתפלל אותם בתורת נדבה ושיחדש בהם דבר הרשות בידו ונכון לעשות כן: \n\n" + ], + [ + "היו לפניו שתי תפלות כו'. ברייתא פרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ז.) פלוגתא דת״ק ורבי יהודה ופסק רבי יוחנן כת״ק, והכריח ה״ר יונה דמנחה הנזכרת כאן היינו מנחה גדולה וכבר הוקשה לפוסקים ז״ל מה שהיו נוהגים ביה״כ שאחר שהגיע זמן המנחה היו מתפללים מוסף קודם. וכתבו ה״ר יונה והרא״ש ז״ל דהא דהיו לפניו שתי תפלות היינו דוקא שרוצה להתפלל מיד שתיהן כגון שרוצה ליכנס לסעודה גדולה וא״א לו ליכנס עד שיתפלל הילכך תפלת המנחה שהיא תדירה וגם עיקר זמנה אז קודמת אבל אם אינו צריך עתה להתפלל תפלת המנחה יכול להקדים תפלת המוספים. \n", + "ומ\"ש רבינו ויש מי שמורה וכו' הוא להנצל מקושיא זו של יה\"כ דכיון דבצבור הוא אין עושין כן כדי שלא יטעו ויבא איזה יחיד מהם ביום אחר קודם שתגיע זמן המנחה להתפלל תפלת המנחה ואח\"כ תפלת המוספין. והנכון לקצר בפיוטים בתפילת השחר ולכוין להתחיל להתפלל תפלת המוספין קודם שיגיע זמן מנחה גדולה וכן אנו נוהגים: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "טהרת הידים כיצד וכו'. פרק היה קורא (ברכות דף ט\"ו.) א\"ל רבינא לרבא חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים לרחוץ מקנח ידיו בעפר או בצרור ובקסמית א\"ל שפיר קאמר מי כתיב ארחץ במים בנקיון כתיב כל מידי דמנקי דהא לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה\"מ לקריאת שמע אבל לתפלה מהדר ועד כמה עד פרסה וה\"מ לקמיה אבל לאחוריו אפילו מיל אינו חוזר מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר כך היא גירסת רבינו \n", + "וז\"ש אין מחייבין אותו לחזור לאחוריו אלא עד מיל כלומר עד ולא עד בכלל. \n", + "אבל אם עבר מן המים יותר. כלומר יותר מפחות ממיל אינו חייב לחזור: \n", + "ומה שכתב שרוחץ עד הפרק. [עי' במשנה פ\"ב דידים]. וכתב רבינו פרק שביעי מהלכות ברכות שמברך ענט\"י וכתב ה\"ר מנוח וכן לקריאת שמע ונראה מדברי רבינו שבכל התפלות צריך ליטול ידיו אעפ\"י שאינו יודע להם שום לכלוך כשם שהוא צריך ליטול ידיו לאכול פת ודלא כהר\"ן פ' ע\"פ: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים שאינו מטהר וכו'. אבל שחרית וכו': כתב הראב\"ד לא ידעתי רגליו למה עכ\"ל. ונראה מדברי מ\"ע דאשתמיטתיה למרן הראב\"ד הא דתניא בפרק במה טומנין במסכת שבת (דף נ' ע\"ב) רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום שנאמר כל פעל ה' למענהו דהיינו לתפלת שחרית. ולי נראה דלא אישתמטתיה האי ברייתא להראב\"ד ז\"ל אלא שהוא ז\"ל מפרש דלא לענין תפלה איתניא האי ברייתא אלא לענין אם מותר לרחוץ פניו ורגליו כדי ליפות את עצמו וכדפירש\"י: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) כל הטמאין וכו'. כבר נתבאר זה בסוף הלכות ק\"ש: \n", + "ובית דין שעמדו אח\"כ וכו'. תמיה לי מילתא כיון דעזרא גזר לד\"ת אף תפלה בכלל ומה צורך לב\"ד שאחריו לגזור לתפלה ועוד היכא איתא גזירה זו דב\"ד שאחריהם. ואפשר דה\"ק בית דין שאחריהם בטלו תקנת עזרא לד\"ת והעמידוה לתפלה בלבד וכן כתב הרי\"ף בסברא אחת בפרק מי שמתו. אבל אין לשון רבינו נוחה לזה שכתב וב\"ד שעמדו אח\"כ התקינו אף לתפלה. ואפשר דעזרא לא גזר אלא לד\"ת אבל לא לתפלה משום דרחמי היא ואולי לא ימצא מים ונמצא נמנע מלהתפלל. אלא שאיני יודע היכן מצינו גזירה זו דבית דין שאחריהם: \n", + "ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה אלא כדי שלא יהיו ת\"ח מצויים אצל נשותיהן כתרנגולים וכו' לפיכך היו אומרים בזמן תקנה זו שאפילו זב שראה קרי וכו'. משנה בפרק מי שמתו (ברכות דף כ\"ו.): \n", + "וכבר בטלה גם תקנה זו וכו'. שם (דף כ\"ב) כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא ועל פי מה שכתבתי בסוף הלכות ק\"ש: \n\n" + ], + [ + "מנהג פשוט הוא בד״א בבריא או בחולה שבעל וכו'. מה שחילק בין בריא לחולה נראה שסמכו בזה על מאי דאסיקנא בפרק מי שמתו (ברכות כ״ב ע״ב) אמר רבא הלכתא בריא המרגיל וחולה המרגיל מ' סאה ובריא לאונסו תשעה קבין אבל חולה לאונסו פטור מכלום. ופירש״י דמרגיל היינו שממשיך הקרי עליו כלומר שמשמש מטתו ע״כ. וכיון דקי״ל בטלוה לטבילותא וס״ל לבני שנער וספרד דלא בטלוה אלא לד״ת אבל לתפלה נהי דבטלוה לטבילה רחיצה בט' קבין מיהא בעי כמ״ש הרי״ף בפרק מי שמתו בשם רבינו האי אם כן בריא בין מרגיל בין בשאינו מרגיל וחולה המרגיל צריכין רחיצה בט' קבין אחר התקנה כטבילה קודם התקנה וחולה לאונסו פטור מכלום שבזמן התקנה נמי היה פטור: \n", + "וכן זב שראה קרי וכו'. וכ\"כ רבינו בפירוש המשנה שלא נהגו לטבול עליו: \n\n" + ], + [ + "כיסוי הערוה וכו'. ברייתא פרק מי שמתו (ברכות דף כ״ד. כ״ה:) היתה טלית של בגד ושל שק חגורה לו על מתניו קורא ק״ש ולתפלה עד שיכסה את לבו וסובר רבינו דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד יצא: \n\n" + ], + [ + "טהרת מקום התפלה כיצד לא יתפלל וכו'. כבר נתבאר בהלכות ק\"ש איסור ק\"ש בכל המקומות הללו וה\"ה לתפלה: \n\n" + ], + [ + "המתפלל ומצא צואה וכו'. מימרא דרבא פרק מי שמתו (ברכות דף כ״ב:) וכתבו התוס' בשם ר״י דדוקא במקום שהיה יכול להסתפק ולתלות שיש שם צואה וכן כתב ה״ר יונה והרא״ש ז״ל: \n", + "היה עומד בתפלה ומצא וכו'. ברייתא שם היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחריו ארבע אמות והתניא לצדדין לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר. ופירש ה\"ר יונה הא דאפשר פי' אם מתפלל כנגד המזרח וראה צואה כנגדו ויכול ללכת כנגד המזרח מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו אבל אם א\"א לו ללכת כנגד המזרח כגון שמתיירא שיפסיקוהו עוברי דרכים או שמא יראה צואה אחרת וכנגד המערב אינו רוצה לחזור פניו ילך כנגד הצדדין עד שיתרחק ממנה ד' אמות. ופירש\"י והתניא לצדדין אין צריך להלך עד שתהא לאחוריו. דאפשר לילך לפניו ילך לפניו עד שתהא לאחוריו לא אפשר כגון שיש נהר לפניו מסלק לצדדין: \n", + "גדולי החכמים וכו'. עירובין פרק הדר (עירובין דף ס״ה.) שמואל לא מצלי בביתא דאית ביה שיכרא ר״פ לא מצלי בביתא דאית ביה הרסנא: \n\n" + ], + [ + "דברים החופזים אותו וכו'. פרק מי שמתו ברכות [כ\"ג.] ת\"ר היה צריך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה אמר רב זביד ואי תימא רב יהודה לא שנו אלא שאינו יכול לשהות עצמו אבל אם יכול לשהות עצמו תפלתו תפלה זו היא גירסת רבינו ודלא כהרי\"ף דגריס מותר ועד כמה אמר רב ששת עד פרסה ומדתניא בסיפא תפלתו תפלה לומר שיצא י\"ח ממילא דכי תני תפלתו תועבה היינו שצריך לחזור ולהתפלל: \n", + "ואף על פי כן לכתחלה לא יתפלל וכו'. שם תניא אידך הנצרך לנקביו אל יתפלל משום הכון לקראת אלהיך ישראל וכתיב שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח כיחו הוא רוק עב שאין יכול לצאת אלא ע\"י כח. ניעו הוא רוק המוכן לצאת שכבר נע ממקומו. וכן כתבו התוספות בריש ב\"ק (דף ג':) ד\"ה כיחו וניעו: \n\n" + ], + [], + [ + "(יא-יב) מי שגיהק ופיהק וכו'. פרק מי שמתו (ברכות כ״ד.) א״ר חנניא אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק ונתעטש מיתיבי המגהק ומפהק בתפלתו הרי זה מגסי הרוח ל״ק כאן לאונסו כאן לרצונו: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח גיהק גו הקים כלומר שהקים ופשט גופו למעלה פיהק פה הקים שפותח פיו הרבה. ורש\"י פי' פיהוק הוא הרוח היוצא דרך הפה בקול כמנהג הזוללים: \n", + "נזדמן לו רוק וכו'. שם ע\"ב אמר רב יהודה היה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק מבליעו בטליתו ואמרינן בתר הכי דרבינא נזדמן לו רוק ופתקיה לאחוריה משום דאנינא דעתיה: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח דרבינו מפרש פתקיה זריקה ביד כמו פתקיה ת' פרסי אבל לא בפיו משום קלות ראש. ומשמע בירושלמי דדוקא מחמת האונס הוא דמותר ומשמע בירושלמי אם טיילו בו אסור פירוש דמטייל מדעתו שלא באונס: \n", + "יצא ממנו רוח וכו' עד ורמה במיתתנו. שם וסובר רבינו דמסתמא חוזר למקומו הראשון ולא ישאר במקומו האחרון ואפשר שזאת היתה כוונת בה\"ג שכתב חוזר לתפלתו ומתפלל: \n\n" + ], + [ + "היה עומד בתפלה וכו' עד שיכלו המים. ברייתא (שם כ\"ב:) ואפליגו התם אמוראי להיכן חוזר וכתב הרי\"ף ז\"ל בשם רבינו האי גאון ז\"ל דהלכה כמ\"ד למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש: \n\n" + ], + [ + "וכן המשתין וכו'. תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק במגילה פרק בני העיר (מגילה כ״ו:). \n", + "ומ\"ש רבינו כדי שיפסוק דברי התפלה מפיו הוא פירוש מה שאמרו שם כל ד' אמות תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה: \n\n" + ], + [ + "כוונת הלב כיצד וכו'. ואם התפלל כו'. סוף פרק תפלת השחר (ברכות דף ל':) א״ר יוחנן אני ראיתי את רבי ינאי דצלי והדר צלי כלומר ולמה לי שתי תפלות אלא אחת של שחרית ואחת של מוספין ולאפוקי ממ״ד התם אין תפלת המוספין אלא בצבור א״ל ר' ירמיה לרבי זירא ודילמא מעיקרא לא כוין דעתיה והשתא כוין דעתיה ומדאמר ליה הכי למד רבינו שאם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה וכ״כ הרא״ש ז״ל: \n", + "לפיכך הבא מן הדרך וכו'. עירובין פ' הדר (עירובין דף ס״ה.) א״ר אלעזר הבא בדרך אל יתפלל ג' ימים ומפרש רבינו דהיינו בא מן הדרך ואפשר שכך היתה גירסתו בגמרא וגם בדבריו ז״ל נכלל שהבא בדרך לא יתפלל מדנקט או מיצר וס״ל דטעמא מפני שהוא עיף או מיצר אבל אם דעתו מכוונת יתפלל ולמדנו כן מדאמרינן התם אבוה דשמואל כי אתי באורחא לא מצלי תלתא יומי ואם איתא דכל אדם אסורים מאי רבותא דאבוה דשמואל אלא ודאי דאבוה דשמואל היה מזיק לו הדרך ולהכי לא מצלי עד תלתא יומי אבל אם לא היה מצטער היה צריך להתפלל מיד: \n", + "מצא דעתו וכו'. פרק הדר (שם) אמר רב חייא בר אשי אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל: \n\n" + ], + [ + "לפיכך צריך לישב מעט וכו'. כלומר אף על גב דא\"א לשהות שעה אחת כחסידים הראשונים מ\"מ צריך לישב מעט: \n", + "ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים וכו'. משנה פרק תפלת השחר (ברכות כ״ח:) רבי אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים ובגמרא (דף כ״ט:) מאי קבע א״ר יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשאוי ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים. ורבינו כתב דתרווייהו בעי שתהיה בנחת ובתחנונים ושלא תראה עליו כמשאוי דע״כ לא פליגי ר' הושעיא ורבנן אלא בפירוש עושה תפלתו קבע דאר״א אבל כולהו מודו דלכתחלה תרווייהו בעינן: \n", + "חסידים הראשונים וכו'. ברייתא פרק אין עומדין (ברכות דף ל״ב:): \n\n" + ], + [ + "שכור אל יתפלל וכו'. פרק הדר מימרא דרבה בר הונא (עירובין ס\"ד.): \n", + "איזהו שכור וכו'. מימרא [שם ס\"ד.] ומ\"ש דברביעית מיקרי שתוי הכי משמע התם [ע\"ב] בההוא פירקא: \n\n" + ], + [ + "וכן אין עומדין וכו' עד הלכות פסוקות. ברייתות ריש פרק אין עומדין (ברכות דף ל״א.): \n\n" + ], + [ + "תפלות הפרקים וכו'. בסוף ר\"ה (דף ל\"ה.) א\"ר אלעזר לעולם יסדר אדם תפלתו ואח\"כ יתפלל ומפרש התם הגמרא דהיינו דוקא תפלה שהיא משלשים יום לשלשים יום וסובר רבינו דהיינו ביום שלשים ליום שהתפלל בו: \n", + "כתב הטור אחר שהביא דברי רבינו וא\"א ז\"ל כתב של פרקים הוא משלשים יום ואילך ולפי זה ר\"ח אין צריך. ולי נראה שמ\"ש שהרא\"ש חולק עם רבינו אינו מוכרח דהא איכא לפרושי דמשלשים יום ואילך דקאמר היינו כשחוזר להתפלל ביום תשלום שלשים וזהו מר\"ח לר\"ח: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח ודוקא כשקורא ע\"פ אבל בשכתובה לפניו לא וצ\"ע עכ\"ל. ונראה דאפילו בשכתובה לפניו צריך להסדיר כדי שתהא שגורה בפיו בזריזות: \n", + "היה מהלך במקום סכנה וכו'. פרק תפלת השחר (ברכות כ״ט:) ת״ר המהלך במקום גדודי חיות ולסטים מתפלל תפלה קצרה ואפליגו התם תנאי אי זו היא תפלה קצרה ואמר רב הונא הלכה כאחרים שאומרים שהיא צרכי עמך מרובים ודעתם קצרה כלומר ואינם יודעים לפרש צורכיהם. והטוב בעיניך עשה פי' ה״ר מנוח לא תתן לנו הטוב בעינינו שאולי לא יהיה תכליתו טוב אלא הטוב בעיניך שהוא הטוב הגמור: \n", + "ומתפלל אותה בדרך וכו'. שם (דף ל\"ה) מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה הביננו בעי לצלויי תלת קמייתא ותלת בתרייתא וכי מטי לביתיה לא בעי למיהדר לצלויי. תפלה קצרה לא בעי לצלויי לא תלת קמייתא ולא תלת בתרייתא וכי מטי לביתיה בעי למיהדר לצלויי. והלכתא הביננו מעומד תפלה קצרה בין מעומד בין מהלך. וכתב רבינו ואם יכול לעמוד עומד מדאמרינן התם רב חסדא ורב ששת הוו אזלי באורחא קם רב חסדא וקא מצלי וקם נמי רב ששת ואמר מהיות טוב אל תקרא רע והאי צלותא תפלה קצרה היא דאילו הביננו לאו מהיות טוב נפקא דמדינא צריך לעמוד: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "היה יושב בספינה וכו'. (עיין בלחם משנה): \n", + "חולה מתפלל וכו'. כתב ה\"ר מנוח והוא שיכול לכוין שאם לא כן טוב שלא יתפלל וכ\"כ הריא\"ג. והוסיף עוד דזקן שאינו יכול לעמוד יושב במקומו ומתפלל ושמעתי מרבותינו שאם יכול לעמוד במקום הכריעות שיהיה כורע מעומד יעמוד עכ\"ל: \n", + "היה רוכב על הבהמה וכו'. ברייתא פרק תפלת השחר [שם כ\"ח] פלוגתא דרבי ות\"ק ואמר רבה בב\"ח ואי תימא ריב\"ל הלכה כרבי דאמר בין יש לו מי שיאחוז חמורו בין אין לו ישב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו: \n\n" + ], + [ + "היה עומד בחוצה לארץ וכו' עד ויתפלל. ברייתא שם אלא שבגירסאות שלנו כתוב היה עומד בח\"ל יכוין לבו כנגד ארץ ישראל ומפרש רבינו דיכוין לבו היינו פניו דאי לא היינו דין הסומא ומי שאינו יכול לכוין הרוחות. ובפסקי הרא\"ש ז\"ל אין כתוב לבו אלא יכוין כנגד א\"י והיא הגירסא הנכונה: \n", + "ודע שה\"ר יונה ז\"ל מפרש דכי תני יכוין כנגד א\"י לא כנגד א\"י בלבד אלא כנגד א\"י וירושלים וכנגד בית המקדש וכנגד בית קדשי הקדשים וכשהוא בירושלים א\"צ לכוין כנגד ירושלים שהרי עומד בתוכה אלא כנגד בהמ\"ק וכנגד בית קדשי הקדשים: \n\n" + ], + [ + "תיקון הגוף כיצד וכו' צריך לכוין את רגליו וכו'. פ\"ק דברכות (דף י':) א\"ר יוסי בר חנינא משום ראב\"י המתפלל צריך שיכוין את רגליו שנאמר ורגליהם רגל ישרה. ופירש\"י ורגליהם רגל ישרה נראין כרגל אחת וכיון שהאדם עומד לפני קונו צריך שיכוין רגליו ויסמכם בענין שידמו אחת כמו מלאכי השרת: \n", + "ונותן עיניו למטה וכו'. ביבמות פרק מצות חליצה (יבמות דף ק״ה:) א״ר ישמעאל ברבי יוסי בשם אביו המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה: \n", + "ומניח ידיו כפותין וכו'. פ\"ק דשבת (דף י') רבא שרי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מאריה אמר רב אשי חזינא לרב כהנא כי איתא צערא בעלמא שרי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מאריה וכי איכא שלמא בעלמא לביש ומתכסי ומתעטף אמר הכון לקראת אלהיך ישראל. ופכר ידיה היינו שחובק ידיו ומסתמא היא הימנית על השמאלית ולא היה מפליג רב כהנא בין צערא לשלמא אלא ללביש ומכסי אבל לעולם פכר ידיה. ומ\"ש ולא יניח ידיו על סנטרו כך היא גירסת הרי\"ף ופי' הערוך סנטרו צדו: \n\n" + ], + [ + "תקון המלבושים. נלמד ממאי דהוה עביד רב כהנא כמו שכתבתי בסמוך. ואמרינן נמי התם רבה בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי כלומר היה נותן אנפלאות חשובים ברגליו אמר הכון לקראת אלהיך ישראל ומדרמי פוזמקי אלמא שאין להתפלל ברגלים מגולות. וכתב רבינו אם אין דרך אנשי המקום וכו' כלומר לאפוקי כל בני הערב שעומדים לפני הגדולים ברגלים מגולות שאותם יכולים להתפלל בין ברגלים מגולות בין במכוסות וה\"ה למקומות שרוב העולם מכסים רגליהם ואין מקפידים בשעומדין לפני הגדולים אם עומדין ברגלים מגולות או מכוסות דלענין תפלה נמי אין קפידא. ולשון רבינו מוכיח שאין קפידא לתפלה אלא במקום שמקפידים שלא לעמוד לפני גדולים ברגלים מגולות וכתבו בהגהות דאמרינן בחגיגה (דף י\"ג:) לאו אורח ארעא לגלויי כרעיה קמי מאריה: \n", + "ומ\"ש ולא יעמוד בתפלה באפונדתו ולא בראש מגולה: ובכל מקום לא יאחוז וכו'. פרק מי שמתו ברכות (דף כ\"ג:) ת\"ר לא יאחוז אדם תפילין בידו וס\"ת בזרועו ויתפלל אמר שמואל סכין ומעות וקערה וככר הרי אלו כיוצא בהן ובסוף לולב הגזול (סוכה מ\"א:) א\"ל מר בר אמימר לרב אשי אבא מצלי ולולב בידו ואותביה מהא דתניא לא יאחוז אדם תפילין וכו' ושני התם לאו מצוה הוא וטריד הכא מצוה הוא ולא טריד כלומר אינו עושה מצוה בתפיסתם בידו ולא טריד וזהו דעת רש\"י ז\"ל ונראה שהוא ג\"כ דעת הר\"ן ז\"ל דדוקא בהני אסרינן משום דטריד שמא יפול הסכין ויזיק ושמא תפול הקערה ותשבר או יפסדו האוכלין שבתוכה והככר שמא יפול ויטנף והמעות שמא יתפזרו אבל דברים שאין בהם הפסד מותר לתופסן בידו ולולב נמי אי לאו חביבותא דמצוה איכא למימר דטריד דילמא יפול ויפסל: \n", + "וכתב ה\"ר יונה ז\"ל די\"מ דשום דבר אין לו לתפוס בידו והני דנקט לאו דוקא אלא לאורחא דמילתא בעלמא נקטינהו: \n", + "היה משוי על ראשו וכו'. ברייתא במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ה:) בלשון הזה: \n", + "דרך כל החכמים וכו'. הכי משמע פ\"ק דשבת (דף י'): \n\n" + ], + [ + "יעמוד במקום נמוך. פ\"ק דברכות (דף י' ע\"ב) א\"ר יוסי בר חנינא משום ראב\"י אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך שנאמר ממעמקים קראתיך ה': \n", + "ויחזיר פניו לכותל. דאמרינן בפ\"ק דברכות (שם) מנין שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר: \n", + "וצריך לפתוח חלונות וכו'. מימרא דר' חייא בר אבא פרק אין עומדין (ברכות דף ל״א.): \n", + "וכתב ה\"ר מנוח בגמרא לא אשכחן אלא בבית שיש בו חלונות אבל כיון דמייתי ליה מכוין פתיחן ליה משמע שצריך להיות כנגד ירושלים: \n", + "וכתב רבינו בתשובה שבתי כנסיות ומקומות המיוחדים לתפלת הצבור אין להצריך בהם חלונות ומ\"ש אל יתפלל אלא בבית שיש בו חלונות היינו ביחיד המתפלל בביתו כמו שהיה עושה דניאל: \n", + "וקובע מקום לתפלתו תמיד. פ\"ק דברכות (דף ו':) א\"ר חלבו אמר רב הונא הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו: \n", + "וכתב הרא\"ש ז\"ל דלא בעי למימר שיהא רגיל להתפלל בבה\"כ אחת אבל אם מתפלל באחד משני מקומות שפיר דמי דאמרינן בירושלמי פ' תפלת השחר צריך לייחד לו מקום בבה\"כ וכ\"כ בהגהות. וה\"ר יונה ז\"ל כתב דלא איתמר הכי במקומות בה\"כ דכיון דכולה מקום תפלה אין להקפיד אם יושב פעמים בזוית זו ופעמים בזוית זו אלא ר\"ל שקובע מקום לתפלתו בביתו שלפעמים אינו יכול ללכת לבה\"כ ומתפלל בביתו מייחד מקום לכך וכתב דהכי משמע בירושלמי: \n", + "ואין מתפלל בחורבה. נראה דהיינו מדאמרינן בריש ברכות (דף ג'.) דא\"ל אליהו לר\"י שנכנס לחורבה להתפלל היה לך להתפלל בדרך ואמרינן דש\"מ אין נכנסין לחורבה ואע\"ג דמשמע התם דאין נכנסין לחורבה אפילו שלא בשעת תפלה מ\"מ כיון דלגבי תפלה אמרה אליהו כתבה רבינו לענין תפלה: \n", + "ולא אחורי בית הכנסת וכו'. שם (ו' ע\"ב) אמר רב הונא כל המתפלל אחורי ב\"ה נקרא רשע שנאמר סביב רשעים יתהלכון אמר אביי לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבה\"כ אבל מהדר אפי' לבה\"כ לית לן בה ופירש\"י כל פתחי בה\"כ היו במזרח והכי תניא בתוספתא דמגלה מעין מקדש ומשכן פניהם למערב ואחוריהם למזרח והמתפלל אחורי בה\"כ ואינו מחזיר פניו לבית הכנסת נראה ככופר במי שהצבור מתפללין לפניו, כלומר ואחורי בית הכנסת קורא הצד שאין שם פתחים והתוס' פירשו בהיפך שאחורי ב\"ה היינו הצד שהפתחים פתוחים בו וה\"ר יונה כתב ליישב מה שקשה לכל אחד מהפירושים: \n", + "ואסור לישב וכו'. בפרק אין עומדין (ברכות דף ל״א:) אמר ריב״ל אסור לישב בתוך ד' אמות של תפלה. וכתב ה״ר יונה בשם הגאונים דה״מ כשאינו קורא ק״ש או פסוקים אחרים אבל אם קורא שום דבר אין צריך כלום וכ״כ בהגהות: \n", + "או לעבור וכו'. בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ז.) אריב״ל אסור לעבור כנגד המתפללים. וכתב ה״ר יונה ודוקא כנגד פניהם אבל בצדם לא חיישינן להעברה בעלמא והוא דעת רבינו. ואמרינן תו התם איני והא ר' אמי ורבי אסי חלוף ומשני חוץ לד' אמות הוא דחלפי: \n\n" + ], + [ + "לא יעמוד במקום גבוה וכו'. ברייתא פ\"ק דברכות (דף י':) המתפלל לא יעמוד ע\"ג כסא או על גבי ספסל ולא ע\"ג מקום גבוה שאין גבהות לפני המקום. \n", + "ומ\"ש דהיינו בגבוה ג' טפחים הטעם משום דכל פחות משלשה כארעא סמיכתא היא. \n", + "ומ\"ש היה בנין גבוה וכן אם היה מוקף מחיצות וכו' מילתא דסברא היא. והראב\"ד כתב א\"א ובכלל זה אם יכול לירד למטה ולהתפלל ירד למטה ויתפלל עכ\"ל. נראה מדבריו שגם הוא ז\"ל סובר שאין זה בכלל מקום גבוה וא\"כ אפילו יכול לירד אינו צריך לירד: \n\n" + ], + [ + "האומנין שהיו עושים מלאכה וכו'. פ' היה קורא (ברכות דף י״ו.) ת״ר האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה ושאר כל האילנות יורדין למטה ומתפללין. וכתב הרי״ף ז״ל ירושלמי למה לי בראש הזית ובראש התאנה רבי אבא ורבי סימון תרויהון אמרין מפני שטרחתן מרובה. ופירש ה״ר יונה ז״ל שענפיהם מרובין יותר משאר אילנות ויש טורח בעלייתן וירידתן יותר מבשאר אילנות ויתבטלו ממלאכת בעה״ב: \n", + "ומה הן מתפללין וכו'. שם ת\"ר הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה\"ב קורין ק\"ש ומברכין לפניה ולאחריה ומתפללין י\"ח אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאים כפיהם והתניא מעין י\"ח ל\"ק כאן בעושין בשכרן כאן בעושין בסעודתן: \n\n" + ], + [ + "השויית הקול כיצד וכו'. פרק אין עומדין (ברכות דף ל״א.) אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו. ובפרק ואלו נאמרין סוטה (ל״ב:) מפני מה תקנו תפלה בלחש כדי שלא לבייש עוברי עבירה כלומר שמתודים בתפלתן על עבירות שבידם. ובסוף מי שמתו ברכות (כ״ד:) תניא המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה אמר רב הונא לא שנו אלא שיכול לכוין לבו בלחש אבל אם אינו יכול לכוין לבו בלחש מותר וה״מ ביחיד אבל בצבור אתי למיטרד צבורא. וזהו שאמר אא״כ היה חולה וכו': \n\n" + ], + [ + "כריעה כיצד וכו'. פרק אין עומדין (ברכות דף ל״ד.) ת״ר אלו ברכות שאדם שוחה בהם באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף. \n", + "ומ\"ש וכשגומר כורע וכו', נראה שלמד כן מדאמרינן בפרק הוציאו לו יומא (דף נ\"ג:) אמר ר' חייא בריה דרב הונא חזינא לאביי ורבא דפסעי ג' פסיעות בכריעה אחת משמע שצריך לכרוע בסוף התפלה: \n", + "ומה שכתב ונותן שלום וכו'. גם זה שם ומשום שכינה אמרו שנותן שלום לימין ואחר כך לשמאל ועוד יתבאר זה בסמוך: \n", + "וכשהוא כורע וכו'. מימרא דרבה בר חיננא משמיה דרב (דרבא) סוף פרק קמא דברכות (דף י\"ב.) ופירש\"י כשהוא כורע באבות ובהודאה: \n", + "בד״א בהדיוט וכו'. פרק אין עומדין (ברכות דף ל״ד.) אמר רבי שמעון בן פזי א״ר יהושע בן לוי משום בר קפרא הדיוט כמו שאמרנו כלומר בברייתא שכתבתי בסמוך. כהן גדול בסוף כל ברכה וברכה והמלך תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה. אר״י בר נחמני לדידי מיפרשא לי מיניה דריב״ל הדיוט כמו שאמרנו כ״ג תחלת כל ברכה וברכה והמלך כיון שכרע שוב אינו זוקף ופסק רבינו כר״י בר נחמני משום דאמר לדידי מיפרשא לי אלמא דק טפי בשמעתיה. ונראה שהיה בגירסת רבינו בכ״ג תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה או בתחילת כל ברכה וברכה דאמר ר״י בר נחמני אסוף כל ברכה וברכה דקאמר ר' שמעון בן פזי סמיך דלאוסופי עליה אתא ובעינן דליכרע בתחלת כל ברכה וברכה ובסוף כל ברכה וברכה: \n\n" + ], + [ + "ולמה נותן שלום וכו'. פרק הוציאו לו (יומא דף נ\"ג:) רבא חזייה לאביי דיהיב שלמא לימינא ברישא א\"ל מי סברת לימין דידך לשמאל דידך קא אמינא דהוי ימינו של הקדוש ברוך הוא: \n\n" + ], + [ + "כל הכריעות האלו וכו'. בפרק תפלת השחר ברכות (כ\"ח:) א\"ר תנחום אמר ריב\"ל המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ר' חנינא אומר כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך אמר רבא והוא דמצער נפשיה: \n\n" + ], + [ + "השתחויה כיצד וכו': כריעה האמורה בכל מקום וכו' עד על פניו ארצה. ברייתא פרק אין עומדין (ברכות דף ל״ד:): \n\n" + ], + [ + "ואסור לעשות השתחויה וכו'. כבר ביארתיו בפרק ששי מהלכות עבודת כוכבים: \n", + "ואין אדם חשוב וכו'. מימרא דרבי אלעזר פרק הקורא את המגילה עומד (מגילה כ\"ב:) וסוף פ\"ק דתענית (דף י\"ד): \n", + "כתב הראב\"ד א\"א בירושלמי ובלבד יחיד על הצבור ואית דגרסי ובלבד יחיד בצבור עכ\"ל. והטעם דכשמרבה תחנה על הצבור בצבור ואין נענה הויא ליה כיסופא. ומכיון שכתב רבינו אא\"כ נענה כיהושע ממילא משמע דהיינו על הצבור ובציבור. \n", + "ומ\"ש אבל מטה פניו וכו', הוא מדאמרינן התם (מגילה כב) א\"ר חייא ברי' דר\"ה חזינא לאביי ורבא דכי נפלי אאנפייהו מצלי אצלויי כלומר מטין על צדיהן שלא יראו כנופלים ע\"פ לפי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו וכן פירש\"י וכן נראה מדברי הרי\"ף. ואע\"פ שבהל' עבודת כוכבים פ\"ו כתבתי דרבינו מפרש דהא דאביי ורבא מצלי אצלויי היה כדי שלא ישתחוו על הרצפה י\"ל שהוא ז\"ל סובר דכיון דמייתי בגמרא להא דאביי ורבא מצלי אצלויי בתר הא דאמר ר' אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו ובתר הא דתניא השתחויה זו פישוט ידים ורגלים אית לן למימר דאתרווייהו קאי וה\"ק אביי ורבא כי הוו מצלי על הצבור ובצבור לא היו נופלים על פניהם לפי שאנשים חשובים היו וכדר' אלעזר אלא הוו מצלי אצלויי וכי הוה רצפה קמייהו אע\"פ שלא היו מתפללין על הצבור נמי הוו מצלי אצלויי כי היכי דלא ישתחוו על הרצפה א\"נ אף ע\"ג דהא דאביי ורבא אצלו אצלויי כדי שלא ישתחוו על הרצפה היו עושין כן מכל מקום משמע דכל כה\"ג לא הוי בכלל מה שאמרו אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אסור לו לאדם וכו'. פ\"ק דברכות (ח':) אמר ריב\"ל אסור לו לאדם שיעבור אחורי בה\"כ בשעה שהצבור מתפללים אמר אביי לא אמרן אלא דליכא פיתחא אחרינא אבל איכא פיתחא אחרינא לית לן בה ולא אמרן אלא דליכא בי כנישתא אחרינא אבל איכא בי כנישתא אחרינא לית לן בה ולא אמרן אלא דלא מנח תפילין אבל מנח תפילין לית לן בה. זו היא גירסת הרי\"ף ז\"ל והיא גירסת רבינו: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) המתפלל עם הצבור וכו'. למד כן מדתניא פרק אין עומדין (ברכות דף ל״א.) כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הצבור מקצר ועולה מפני טורח צבור. \n", + "ומ\"ש ואם בא לומר אחר תפלתו וכו', מפורש שם בברייתא אחר התפלה אפילו כסדר וידוי של יה\"כ אומר איתמר נמי אמר רב חייא בר אשי אמר רב אע\"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר יה\"כ אומר וכן אריב\"ל בפ\"ק דע\"ז (דף ח'.): \n", + "וכן אם רצה להוסיף וכו'. פ\"ק דע\"ז (שם) אמר רב יהודה אמר שמואל שואל אדם צרכיו בש\"ת אמר רב חייא בר אשי אמר רב אע\"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים. \n", + "ומ\"ש אבל לא ישאול וכו', מימרא דרב יהודה בפ' אין עומדין (ברכות ל\"ד.): \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) ואסור לו לאדם שיטעום כלום וכו'. פ\"ק דברכות (דף י':) א\"ר יוסי בר חנינא משום ראב\"י מאי דכתיב לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם א\"ר יצחק אמר ר' יוחנן משום ראב\"י כל האוכל ושותה קודם שיתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך אל תיקרי גויך אלא גאיך לאחר שאכל ושתה זה ונתגאה קיבל עליו עול מלכות שמים. וכתב הרא\"ש בשם אבי העזרי דבמים לית בהו גאוה ומותר לשתותן בבקר קודם תפלה: \n", + "או שיעשה מלאכה. בפרק היה קורא (ברכות דף י״ד.) אסור לעשות חפציו קודם שיתפלל גם זה שם (דף ה':) תניא אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער על שני דברים על תפלתי שתהא סמוכה למטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. ומפרש רבינו על תפלתי שתהא סמוכה לקומי מהמטה כלומר שלא אעשה מלאכה בינתים ודלא כרש״י דאפילו לקרות לא היה רוצה אחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל: \n", + "וכן לא ישכים וכו'. פרק היה קורא (ברכות דף י״ד.) אמר רב הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאילו עשאו במה. מתיב רב ששת בפרקים שואל מפני הכבוד תרגמה ר' אבא במשכים לפתחו כלומר הא דאסר רב במשכים לפתחו דוקא: \n", + "ולא יצא לדרך וכו'. שם מימרא דרב אידי בר אבין: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח ומ\"ה הרוצה לצאת לדרך בשחרית טוב להתפלל בביתו ואע\"פ שעדיין לא הגיע זמן תפלה כדי שיתפלל בכוונה ובעמידה משיתפלל בדרך במרוצה והוא שעלה עמוד השחר ולאו דוקא שחרית אלא אפילו אי זו תפלה שתהיה כיון שהגיע זמנה אין לו לצאת עד שיתפלל אותה עכ\"ל: \n", + "אבל טועם וכו'. בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ח ע״ב) אסיקנא דלית הלכתא כרב הונא דאמר אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספים ולא כריב״ל דאמר כיון שהגיע זמן המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה. ונראה שדעת רבינו דדווקא טעימה הוא דשרינן אבל סעודה אפילו של עראי אסורה כמו שכתב בסמוך. ונ״ל דאכילת פירות כביצה הוי טעימה אבל יותר מכביצה או כזית מפת אכילת עראי מיקרי ואסור: \n", + "אבל אינו סועד וכו'. משנה פ\"ק דשבת (דף ט':) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין ובגמרא איכא תרי לישני בפירושא דמתניתין ודעת רבינו כדעת הרי\"ף ז\"ל שפוסק כלישנא בתרא דהאי לא ישב אפילו להסתפר בתספורת דידן ולא תימא דוקא בתספורת בן אלעשא שהיה מספר כתספורת של כ\"ג שהיא קשה וכדאמרינן התם בלישנא קמא. ואמאי לא ישב להסתפר תספורת דידן גזירה שמא ישבר הזוג של מספרים ויהא צריך לחזר אחר זוג אחר. ולא למרחץ אפילו להזיע בעלמא לכתחלה אמאי לא שמא יתעלף. ולא לבורסקי לעיוני בעלמא לכתחלה אמאי לא דילמא חזי פסידא ומטריד פירש\"י שמא יראה שנתקלקלו העורות ויצטער ויהא טרוד בצערו ולא יתפלל. ומדברי רבינו נראה שהטעם שמא יראה שנתקלקלו העורות ויתעסק בתיקונם. ולא לאכול בסעודה קטנה לכתחלה אמאי לא דילמא אתי לאמשוכי. ולא לדין בגמר דין לכתחלה אמאי לא דילמא חזי טעמא וסתר דינא ואסיקנא התם בגמרא דהאי סמוך למנחה היינו סמוך למנחה גדולה: \n", + "ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב כיון שהגיע זמן מנחה גדולה דמשמע שאינו אסור עד שיגיע זמן המנחה וקודם לכן בסמוך כתב אינו סועד סמוך למנחה. וצ\"ל דלסמוך למנחה קרי כיון שהגיע זמן המנחה: \n", + "ואם התחיל וכו'. היינו דוקא כשיש שהות ביום אבל אם אין שהות ביום יפסיק ולשון רבינו דייק הכי שכתב ואחר כך מתפלל תפלת המנחה משמע דוקא כשאח\"כ יתפלל דהיינו בדאיכא שהות אבל אי ליכא שהות יפסיק וכן נתבאר בפרק לולב הגזול דאפילו במצוה דרבנן אי ליכא שהות ביום מפסיק וכמו שכתבתי בפ\"ב מה' ק\"ש: \n\n" + ], + [ + "מאימתי התחלת תספורת וכו'. עד משיתיר חגורו. לשון הגמרא שם כלשון הזה. ופירוש מעפורת סודר: \n", + "ומאימתי התחלת הדין וכו'. ג\"ז שם מאימתי התחלת הדין ר' יונה ור' ירמיה חד אמר משיתעטפו הדיינים וחד אמר משיתחילו בעלי דינין ול\"פ הא דעסיקי ואתו בדינא והא דלא עסיקי ואתו בדינא: \n\n" + ], + [ + "אף ע\"פ שתפלת ערבית וכו'. ברייתא בריש ברכות (דף ד'.): \n", + "ומותר להסתפר וכו'. מילתא דסברא היא והכי משמע מדלא נקט במתניתין לא ישב לפני הספר אלא בסמוך למנחה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) מי שהיה עוסק בת\"ת וכו'. משנה פ\"ק דשבת (דף ט':) מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה ואוקמה בעוסק בתורה (שם י\"א.) אמר ר' יוחנן לא שנו אלא כגון רשב\"י וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לק\"ש ולתפלה והתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק\"ש כי תניא ההיא בעיבור השנה. וסבר רבינו דטעם עיבור השנה הוא לפי שהוא צרכי רבים. \n", + "ומה שכתב רבינו וכל העוסק בצרכי רבים כעוסק בתורה פירושו הרי זה כמו שתורתו אומנותו ועוסק בתורה שהרי כתב בפ\"ב מהלכות ק\"ש היה עוסק בצרכי רבים לא יפסיק אלא יגמור עסקיהם ואחר כך יקרא אם נשאר עת לקרות וק\"ש חמירא מתפלה לענין הפסקה וכיון דלענין ק\"ש אינו מפסיק כ\"ש שאינו מפסיק לתפלה. וכבר כתבתי שם שהוא ירושלמי בר\"פ אין עומדין: \n", + "אין המתפלל וכו'. משנה פרק אין עומדין ברכות (דף כ\"ט:) אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ובגמרא שם (ל\"ב:) אמר רב יוסף ל\"ש אלא מלכי ישראל אבל מלכי עכו\"ם פוסק מיתיבי ראה אנס בא כנגדו ראה קרון בא כנגדו לא יפסיק אלא מקצר ועולה ל\"ק הא דאפשר לקצר הא דלא אפשר כלומר שאם רואה שיכול למהר ולסיים תפלתו קודם שיגיעו אליו יקצר דהיינו שיאמר פתיחת הברכות וחתימתן ואם לאו פוסק: \n", + "וכתבו ההגהות שאם פסק אינו צריך לחזור לראש אלא חוזר לתחלת הברכה שטעה בה ואם היה בג' ראשונות חוזר לראש בג' אחרונות חוזר לעבודה. וכתב ה\"ר יונה שאם יכול להתרחק לצד ויתנצל בזה מלדבר יעשה כן: \n", + "וכן אם ראה נחשים וכו'. משנה שם (כ\"ט:) אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק ובגמרא (דף ל\"ג.) אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק. ירושלמי מ\"ט דמחייא בתר דמחייא ולכך חילק רבינו בין מקומות שדרכן להמית למקומות שאין דרכן להמית. \n", + "ומ\"ש אם הגיעו אליו, דלא תימא כיון שראה אותם אפילו מרחוק פוסק לכך כתב שאינו פוסק אא\"כ הגיעו אליו כלומר קרוב לו: \n\n" + ], + [ + "נשים ועבדים וכו'. משנה פרק מי שמתו (ברכות דף כ'.): \n", + "וכל איש שפטור וכו'. רוב הפטורים מק\"ש נאמר בהם שפטורים גם מן התפלה ואף באותן שלא נתפרש פטורים מק\"ו דק\"ש דאורייתא פטורים תפלה דרבנן לא כ\"ש: \n", + "וכל המלוים את המת וכו'. משנה ר״פ מי שמתו (ברכות י״ז:) תנן נושאי המטה וחילופיהן וכו' ואלו ואלו פטורים מן התפלה ופירש רבינו שם ואם לא יהיה מן המזומנים לשאת המטה ולא מן העוזרים אבל בא ללוות בלבד הוא חייב בק״ש והכל פטורים מן התפלה והטעם מפני טרדות הלב עכ״ל: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) כשיכנס אדם למטתו וכו'. פרק הרואה ברכות (דף ס':) הנכנס לישן על מטתו אומר שמע ישראל עד והיה אם שמוע ואומר ברוך המפיל חבלי שינה על עיני וכו'. ופירש\"י ותהא מטתי שלימה שלא יהא פיסול ורשע בזרעי. \n", + "ומה שכתב ואפילו אשתו ישנה עמו נתבאר בסוף פרק ג' מהלכות קריאת שמע. והגירסא הנכונה בדברי רבינו סמוך לואפילו אשתו ישנה עמו ואם אנסתו שינה קורא פסוק ראשון או פסוקי רחמים. ובמקצת ספרים יש תוספת דברים וטעות סופרים הם. \n", + "ומ\"ש פסוקי דרחמים הוא מדאמרינן בפ\"ק (דף ד': ה'.) אמר רב נחמן בר יצחק אם ת\"ח הוא אינו צריך אביי אמר אף ת\"ח בעי למימר חד פסוקא דרחמי כגון בידך אפקיד רוחי וכו'. וגרסינן בפ\"ב דשבועות (דף ט\"ו:) דריב\"ל מסדר יושב בסתר עליון עד כי אתה ה' מחסי וה' מה רבו צרי עד לה' הישועה וגני: \n\n" + ], + [ + "בשעה שייקץ בסוף שנתו. כלומר דאף על גב דאמרינן בגמרא (ברכות דף ס':) כי מתער לימא אלהי נשמה וכו' אין הכוונה כל זמן שייקץ באי זו שעה שתהיה אלא דוקא בסוף שנתו. ומה שכתב רבינו מכאן עד המכין מצעדי גבר כך הם מסודרות בפרק הרואה (שם) בלשון הזה: \n", + "וכתב ה\"ר יונה ז\"ל שנראה מלשון רבינו שמברך אותם על מטתו כסדר שהם כתובים בגמרא וזה תימה שמאחר שאין ידיו נקיות היאך יברך ומה שסידרו אותם בגמרא כך מפני שהם היו קדושים ורוחצים ידיהם בענין שהיו יכולים לומר הברכות בנקיות אבל אנו שאין יכולים ליזהר ולשבת בנקיון כ\"כ אין נכון לאומרם עד לאחר נטילה. והא דאמרינן כל הברכות מברך אותם עובר לעשייתן היינו ברכת המצות שאומר בהם וצונו צריך לברך תחלה להקב\"ה על מה שצונו וקרבנו לעבודתו אבל ברכות של הודאה ושל שבח כגון אלו יכול לברך אחר כך. ובברכת אשר יצר כתבו ההגהות שיש אומרים שכשנכנס להטיל מים אין מברך אשר יצר כיון שאין צריך ליטול אלא אם כן שפשף אך ר\"י היה רגיל לברך אשר יצר אף לקטנים וכן נהגו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומברך אדם בכל יום וכו'. כתב הרי\"ף ז\"ל בסוף ברכות גרסינן בפרק התכלת (מנחות דף מ\"ג:) תניא חייב אדם לברך בכל יום ג' ברכות שלא עשני גוי ובור ואשה. רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דקא בריך שלא עשני בור א\"ל כולי האי אלא היכי איבריך שלא עשני עבד היינו אשה היינו עבד עבד זיל טפי: \n\n" + ], + [ + "וכל ברכה מהם שלא נתחייב בה וכו'. התוס' [בברכות דף ס':] ד\"ה כי שמע כתבו דאפילו לא שמע קול תרנגולא מברך הנותן לשכוי דאין ברכה זו אלא על הבחנת האור שהתרנגול מבחין והוא נהנה מן האורה אבל בשאר ברכות אינו מברך אלא א\"כ נהנה כגון אם שכב על מטתו לא יברך מלביש ערומים וכן כל כיוצא בזה וכ\"כ הרא\"ש דכל ברכות שהם להנאתו כגון מלביש ערומים עוטר ישראל ושעשה לי כל צרכי אם אין נהנה מהם כגון ששכב על מטתו בלתי ערום אינו מברך אותם. וההגהות כתבו בשם התוס' שאם הוא במדבר שאין שם תרנגול לא לו ולא לאחרים או אם הוא חרש לא יברך הנותן לשכוי ואם הוא סומא לא יברך פוקח עורים כיון שהדבר חסר בגופו: \n\n" + ], + [ + "בי\"ה ובתשעה באב שאין כו': כתב הראב\"ד ומי הוא שלא ירחץ ידיו מפני הנקיות או מפני השיבתא ואם יש כלים טפוחים מקנח בהם פניו ועיניו ואם יש לפלוף בעיניו רוחצם כדרכו במים ומברך כדרכו כשאר הימים עכ\"ל. ואני אומר רואה אני שאין הראב\"ד משיג בכח כמנהגו אלא כמסתפק לפי שאין דבריו מוכרחים במה שכתב מי הוא שלא ירחץ ידיו מפני הנקיות שכבר כתב הרא\"ש דבסתם ידים יכול לברך. ומ\"ש או מפני השיבתא אין לו טעם דשיבתא פירש\"י שהוא רוח רעה השורה על הפת שנלקח בידים שלא נטל שחרית ואם לא יגע בפת אינו צריך ליטול. ושמא ר\"ל על רוח רעה השורה על הידים שמחמתה הוא סכנה ליגע בפת ובחוטם ובעינים. ומ\"ש ואם יש לו כלים טפוחים מקנח בהם ידיו ורגליו ועיניו איני יודע מאי נפקא ליה מהא וכי על כלים טפוחים יברך הא ודאי אינו מברך על כך. ומכאן קשה גם למה שכתב ומי הוא שלא ירחץ וכו' שאם מפני הנקיות יעשה כלים טפוחים ויקנח בהם ידיו ורגליו ולא יצטרך לרחוץ. גם מ\"ש ואם יש לו לפלוף בעיניו אבל למי שאין לו לפלוף בעיניו מאי איכא למימר. ולכן נראה שלא בא הראב\"ד להשיג על רבינו אלא על מה שכתב ביה\"כ ובתשעה באב שאין שם רחיצה והלא יש בהם רחיצה אם מפני הנקיות או מפני השיבתא או בכלים טפוחים או אם יש לפלוף בעיניו. וטעם רבינו לומר שאין בהם לרוב בני אדם רחיצה שתהא טעונה ברכה: \n", + "והר\"ן כתב בפרק בתרא דיומא שאין נראה לו דברי רבינו אלא בין בתשעה באב בין ביה\"כ נוטל כדרכו ידיו דכל רחיצה דמצוה מותרת ונטילת ידים דתפלה מצוה היא וכיון דלהקביל פני רבו עובר במים כ\"ש להקביל פני שכינה ומה שהיו עושין מטפחת נגובה לא לנקות הידים אלא להעבירה על פניו ולהצטנן ולהעביר מעיניו לפלוף וחבלי שינה. ורבינו סובר דאינו רוחץ וכמבואר בדבריו פ\"ג דהלכות שביתת עשור וההיא דהולך להקביל פני רבו לא מכרעת דשאני התם דא\"א להקביל פניו אם לא יעבור במים כיון שהוא מעבר הנהר אבל הכא אפשר להקביל פני שכינה בשיקנח ידיו בכל מידי דמנקי: \n\n" + ], + [ + "נהגו העם וכו' אין ראוי לעשות כן וכו'. כלומר שתי טעיות עושין אחד שמברכין אותם אחר זמן עשייתם ועוד שמברכין אותם בין נתחייבו בין לא נתחייבו ואין ראוי לעשות כן לברך אותם אחר זמן עשייתן וכן אין לברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) המשכים לקרות בתורה וכו'. בסוף פ\"ק דברכות (דף י\"א:) איפליגו אמוראי אם צריך ברכה למשנה ולגמרא ולמדרש וכתב הרי\"ף בשם רבינו האי דהלכתא כרב דאמר אפילו למדרש נמי צריך לברך: \n", + "ומברך ג' ברכות ואלו הן וכו'. שם נחלקו מה מברך ומסקנא אמר רב פפא נימרינהו לכולהו והם שלש ברכות אלו שכתב רבינו. \n", + "ומ\"ש ואח\"כ קורא מעט מד\"ת הוא כדי שלא להפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברך עליו: \n\n" + ], + [ + "ושבחו חכמים וכו'. שבת פרק כל כתבי (שבת דף קי״ח:) א״ר יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום ופריש בגמרא דהיינו פסוקי דזמרה ומפרש רבינו דהיינו מתהלה לדוד עד סוף הספר: \n", + "ותקנו ברכה וכו'. כתב הרי\"ף ז\"ל פרק אין עומדין ותקנו רבנן למימר ברכה מקמייהו וברכה מבתרייהו ומאי ניהו ברוך שאמר וישתבח הילכך מיבעי לי לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל בברוך שאמר עד דמסיים י\"ח עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "חייב אדם לברך וכו'. כתב הרי\"ף בסוף ברכות גרסינן בפרק התכלת מנחות (דף מ\"ג:) תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום א\"ר חייא בר איויא בשבתות וי\"ט דלא נפישי ברכות ממלו להו באספרמקי ומגדי פירוש במיני בשמים ומגדים. ובירושלמי סוף ברכות תני בשם ר\"מ אין לך אדם מישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום קורא שמע ומברך לפניה ולאחריה אוכל פתו ומברך לפניה ולאחריה ומתפלל ג\"פ י\"ח וחוזר ועושה שאר מצות ומברך עליהם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומדלג קדושה מן הברכה הראשונה. כ' מורינו ה\"ר יצחק אבוהב ז\"ל שבנו של רבינו העיד על אביו ז\"ל שכתב בכתב ידו בתשובה שהיחיד יכול לאומרה אלמא הדר ביה ממ\"ש כאן וכ\"כ בא\"ח וכ\"כ רבינו ירוחם וכ\"כ הרשב\"א בתשובה שרבינו חזר בו וכתב שיחיד יכול לאומרה: \n", + "וכתבו הפוסקים ז\"ל דאע\"ג דאין דבר שבקדושה פחות מי' היינו דוקא כגון קדושה שבתפלה שאנו אומרים נקדישך כמו המלאכים אבל בקדושת יוצר אין אנו מקדישין אלא אנו מספרים איך מקדישין המלאכים: \n\n" + ], + [ + "ובתפלת הערב וכו' וסומך גאולה לתפלה. בריש ברכות (דף ד':) אמרו דברייתא אחת מסייעא ליה לרבי יוחנן דאמר איזהו בן עולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית כלומר אפילו בתפלת ערבית נמי בעי למסמך גאולה לתפלה ואמרינן התם הא בעי למימר השכיבנו ומשני כיון דתקינו לומר השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "תפלת הצבור נשמעת וכו'. פ\"ק דברכות (דף ז': ח'.) אמרינן שרב נחמן לא היה יכול לבא לבית הכנסת להתפלל וא\"ל ר' יצחק דלימא לשליח צבור בעידנא דמצלי צבור ליתי ולודעיה למר א\"ל מאי כולי האי א\"ל דאר\"י משום רשב\"י מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללים ואמוראי טובא סוברים כן ומייתו לה מקראי אחריני. ותניא [שם ח'.] ר' נתן אומר מנין שאין הקב\"ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס. ומכאן למדנו שאפילו שאין האדם הולך לבית הכנסת יש לו לשער שיתפלל בשעה שמתפללין הקהל וזהו שאמר רבינו ולא יתפלל יחיד וכו' x. \n", + "ומה שכתב לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הצבור. בפרק תפלת השחר (ברכות דף ל'.) לעולם לשתתף איניש בהדי ציבורא ואף ע״ג דהתם לענין שיאמר תפלת הדרך בלשון רבים איתמר הא נמי איכא למשמע מינה: \n", + "ולעולם ישכים אדם וכו'. בריש ברכות (דף ו'.) אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבה\"כ כלומר שאפילו כשאין הצבור מתפללין יתפלל בבית הכנסת לפי שהוא מיוחד לתפלת צבור. \n", + "וכתב רבינו אין תפלתו נשמעת בכל עת, כלומר שכבר אפשר שתשמע תפלתו חוץ לבה\"כ אבל בכל עת אינה נשמעת אלא בבה\"כ: \n", + "וכל מי שיש לו בה\"כ וכו'. שם (דף ח') מימרא דר\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומצוה לרוץ לבה\"כ וכו'. שם (דף ו':) א\"ר חלבו א\"ר הונא היוצא מבה\"כ אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי ולא אמרן אלא בדנפיק אבל בדעייל מצוה למירהט שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה': \n", + "וכשיכנס בבה\"כ וכו'. שם (דף ח') מימרא דרב חסדא ופירש\"י שיעור של שני פתחים רוחב יכנס לפנים שלא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשוי עכוב בה\"כ ויהא מזומן סמוך לפתח לצאת: \n", + "וכתב ה\"ר יונה ז\"ל דאם יש לו מקום מיוחד אצל הפתח אין בכך כלום שהדבר ידוע שאינו יושב שם אלא דרך קביעות. וי\"מ שישהה שיעור שני פתחים: \n\n" + ], + [ + "בית המדרש גדול וכו'. מפורש שם ואמרינן נמי התם רבי אמי ורבי אסי אע״ג דהוו להו י״ג בי כנישתא בטבריא לא הוו מצלו אלא ביני עמודי היכא דגרסי. ורבני צרפת מפרשים דטפי עדיף להתפלל בבית המדרש ביחיד מבבה״כ בעשרה וכתב הרמ״ך שכ״כ רבינו וכתב שנראים דבריו מההיא דפרק תפלת השחר (ברכות ל:) דמייתי ההיא דר' אמי ורבי אסי לסיוע שתפלת המוספין ישנה בין בחבר עיר בין שלא בחבר עיר ואין כן דעת רבינו. וא״ת א״כ מאי רבותא דבה״כ כתב ה״ר יונה ז״ל דהיינו רבותא דאע״ג דבבה״כ איכא אינשי טובא וברוב עם הדרת מלך מ״מ עדיף טפי להתפלל בבית המדרש בעשרה. ולי נראה דהיינו רבותא דכי היכי דבה״כ קודם להתפלל בו בעשרה לשאר מקומות בית המדרש נמי קודם להתפלל בו בעשרה לבה״כ: \n", + "וכתב ה\"ר יונה ז\"ל דאפילו לדעת רבינו דבעי עשרה בבית המדרש ה\"מ למי שדרכו ללכת מביתו ללמוד במקום אחר שכיון שדרכו להתבטל מלמודו בשעה שהולך ללמוד יש לו להתפלל בעשרה אבל מי שלומד בביתו כל היום במקום קבוע ותורתו אומנותו אין לו ללכת לבה\"כ אם לא ימצא עשרה לפי שמתבטל מלימודו בשעת הליכה וטוב לו שיתפלל יחידי משיתבטל כלל. אבל הרא\"ש כתב טוב להתפלל עם הציבור כי זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד וגם אין תורתנו כ\"כ אומנותנו ובהרבה שעות ביום אנו מתבטלים נבטל תורתנו בשעת תפלה ונשלים אותה בשעות אחרות ונצא י\"ח בתורה ובתפלה וגם אם אין ת\"ח מתפלל עם הציבור ילמדו אחרים ק\"ו ממנו ולא יחושו על התפלה כלל ונמצאו בתי כנסיות בטלות כי לא ידונו אותו לכף זכות שאינו בא בשביל לימודו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "וכיצד היא תפלת הציבור. זה פירוש אין עוברין לפני התיבה בפחות מעשרה השנוי בפרק הקורא את המגילה עומד (דף כ\"ג:). \n", + "ומ\"ש שצריך שיהיו גדולים משום דסובר רבינו דכי איפסקא הלכתא כרב נחמן דאמר קטן היודע למי מברכים מזמנין עליו דדוקא בברכת זימון הוא ודלא כאומרים שמשלימים עשרה עם קטן אחד. \n", + "ומ״ש ובני חורין מדאמרינן בפרק השולח (גיטין ל״ח:) שר״א (שר״ג) נכנס לבה״כ ולא מצא עשרה ושיחרר עבדו להשלים לעשרה. \n", + "ומ\"ש ואפילו ש\"צ אחד מהם: ואפילו היו מקצתם וכו'. הר\"ן ז\"ל כתב בפרק הקורא את המגילה עומד דגרסינן כן במסכת סופרים וא\"א קדיש וברכו בפחות מעשרה רבותינו שבמערב אומרים אותו בשבעה ונותנין טעם לדבריהם בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' כמנין התיבות וי\"א בששה שברכו ששי הוא ע\"כ. ומפרש רבינו בדברי תנא בתרא דהני שבעה וששה היינו שלא שמעו קדיש וברכו ולת\"ק בעינן כולהו עשרה שלא שמעו דאילו שבעה בין כולם יחלוק עם משנתנו ופסק רבינו כי\"א משום דבכל דוכתא אשכחן דרובו ככולו: \n", + "וכן א\"א קדושה וכו'. [מגילה כ\"ג]: \n\n" + ], + [ + "וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע וכו'. [מגילה שם]: \n", + "כתב הראב\"ד אינו אומר אלא יוצר וכו' והיא אחת מהשתים שלפניה עכ\"ל. נראה שהראב\"ד היה מפרש דברי רבינו שעל שתי ברכות של קריאת שמע קאמר והוא ז\"ל מפרש שעל ברכת יוצר לבדה אמרו פורס על שמע. ואני אומר שגם רבינו כך מפרש ודיקא נמי שכתב ברכת שמע לשון יחיד. ודין זה משנה פרק הקורא את המגילה עומד (מגילה כ\"ג:) אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה ופירש\"י אין פורסין על שמע כגון שהיו כאן עשרה בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש וברכו ומתחיל ביוצר ולפי זה לשון פורסין הוא מלשון התחלה או מלשון הצעה והטעם דאין פורסין על שמע בפחות מעשרה משום דבר שבקדושה שבהם. ולפי מ\"ש בפרק זה שחזר בו רבינו ממ\"ש דקדושה דיוצר בעי עשרה נאמר שדעת רבינו לפרש שאין הטעם מפני הקדושה אלא מפני שהם צריכין לומר קדיש וברכו וכיון שהשליח ציבור אומר ברכו על כל פנים צריך לברך שום ברכה שאם לא כן היו נראין ככופרים ח\"ו שאומר להם לברך ואינם חפצים ולכן אומרים ברכות של ק\"ש. אי נמי שהטעם מפני שאותם שלא שמעו ברכות ק\"ש ואין יודעים לאומרם כדי שיפטרו בעניית אמן היו חוזרין אותם אח\"כ ולפיכך אמרו שצריך עשרה שאין עניית אמן מועיל לפטור לשומעים אלא כשאומרים הברכה בעשרה ופורסין רוצה לומר מברכין מלשון כי הוא יברך הזבח ת\"י ארי הוא יפרוס על נכסתא ופירוש זה כתבו ה\"ר יונה ז\"ל בשם רבינו מאיר ז\"ל. אבל קשה לן על פירוש זה מאי טעמא כי ליכא עשרה לא אמרינן סופר מברך ובור יוצא כי היכי דאמרינן בברכת המזון וצריך לומר דשאני ברכת הנהנין. \n", + "ומ\"ש והכהנים מן המנין דהא אמרינן דעיר שכולה כהנים פורשים כפיהם ומברכין לאחיהם שבשדות אלמא הם לבדם מנין כ\"ש שהם מן המנין. \n", + "ומ\"ש שכל עשרה מישראל הם נקראים עדה עד בתוך בני ישראל אמרו בגמרא (ברכות דף כ\"א:) אהא מתני' מה\"מ א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה מאי משמע דתני רבי חייא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה ואתיא עדה עדה כתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ובפ\"ק דסנהדרין (דף ב'.) תנן דעדה היינו עשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב: \n", + "וכתב הר\"ן ז\"ל דהאי טעמא סגי לאין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה משום קדושה דאית בהו ואין נושאין כפיהן מדכתיב כה תברכו את בני ישראל ובני ישראל עשרה משמע מונקדשתי בתוך בני ישראל ומיהו הני מילי כולהו אסמכתא נינהו דסדר תפלה דרבנן ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא דתקנתא דרבנן היא ולא תקנו אלא בצבור. \n", + "וכתב רבינו ולא קוראין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה דאילו בלא ברכה פשיטא דמותר \n", + "לקרות ואין מפטירין בנביא נמי היינו בברכה: \n\n" + ], + [ + "וכל אלו הדברים וכו'. ירושלמי כתבו הרי\"ף ז\"ל בפרק הנזכר אין פורסין על שמע וכו' בפחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להם מקצתם גומר ועל היוצאים הוא אומר ועוזבי ה' יכלו וז\"ש רבינו אע\"פ שאינן רשאין. ומספקא לי מילתא אי הני מילי לדידהו שהעולין לקרות לא היו מברכין אלא הראשון והאחרון וכיון שהתחיל האחד ובירך אף על פי שלא נשארו עשרה אינו מפסיק מלקרות עם כולם משום דכולהו כחד גברא דמו אבל לדידן דכל אחד מברך תחלה וסוף נימא דדוקא אותו הקורא כיון שבירך תחלה ישלים לקרות ויברך בסוף ולא יעלה עוד אחר לקרות או נימא כל שלא עלו כל העולים לא נגמרה המצוה וכיון שהתחיל אחד לעלות ובירך אף על פי שלא נשארו עשרה צריכין כולם לעלות ולזה האחרון דעתי נוטה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) חצר קטנה שנפרצה וכו'. כל דינין אלו עד מותר לקרות ק\"ש בגדולה מימרא דרבא ורבי זירא ורבה בר חנין בעירובין (דף ל\"ג:) פרק כל גגות וטעמן של דברים דשליח ציבור או יחיד בתר ציבור גרירי וכיון שהם בקטנה והקטנה נמשכת אחר הגדולה הרי אלו מצטרפין אבל כששליח ציבור או היחיד בגדולה אין לומר דצבור דיתבי בקטנה ליגריר בתרייהו דרובא בתר חד לא משתדו: \n", + "וכתבו התוספות דה\"ה לה' בגדולה וה' בקטנה דאין מצטרפין אלא דאיידי דנקט רישא ט' בגדולה נקט נמי סיפא ט' בקטנה מ\"מ למדנו דלא אמרינן דקטנה מיגררא בתר גדולה אלא כשהרוב בגדולה הא לאו הכי לא וטעמא לפי שהקטנה לגבי דידה הרי נפרצה במילואה לגדולה והיא והגדולה חשובות כבית אחד ולגבי הגדולה לא נפרצה במילואה לפי שיש בגדולה פסים מכאן ומכאן כלומר שמה שהגדולה עודפת על הקטנה מצד זה ומצד זה קרוי פסים ולכן הרי היא כמופלגת מן הקטנה וכי איכא רוב בגדולה מהני לשנאמר כיון דקטנה נפרצה במילואה לגדולה הרי שתיהן כבית אחד. ולענן צואה כיון שהקטנה נפרצה במילואה ולגבי דידה הרי היא והגדולה כבית אחד אם צואה בגדולה אנו רואים אותה כאילו היא בקטנה וכיון דבגדולה איכא פסים ולגבי דידה לא חשיבא נפרצה במילואה אם צואה בקטנה לא חשבינן לה כאילו היא בגדולה. ומכל מקום יש לדקדק אם צואה בקטנה היאך מותר לקרות קריאת שמע בגדולה דע\"כ כשאינה מכוסה עסקינן וכשהוא לפניו או כשאינו מרוחק ממנה ארבע אמות אם הוא לאחריו דאם לא כן מאי איריא שהוא בגדולה וצואה בקטנה תיפוק ליה דאפילו צואה עמו בבית ואם כן בשלמא כשהיא לאחריו בתוך ארבע אמותיו ניחא אלא כשהיא לפניו היכי שרי ולא מפליג הגמרא בין אם היא לפניו או לאחריו ומכאן משמע כדברי הרא\"ש ז\"ל שכתב בפרק מי שמתו דאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפילו רואה אותה אפילו בתוך ארבע אמות אם אין הריח מגיע אליו דרשות אחרת היא והו\"ל כצואה בעששית דשרי. \n", + "ומ\"ש אם לא היה שם ריח רע אזדא לטעמיה שכתב פ\"ג מהלכות ק\"ש: \n\n" + ], + [ + "שליח ציבור מוציא את הרבים י\"ח. משנה סוף ר\"ה (דף לד. לה:) כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב ר\"ג אומר שליח ציבור מוציא את הרבים י\"ח ותניא בגמרא אמר להם רבן גמליאל לחכמים לדבריכם למה שליח ציבור יורד א\"ל כדי להוציא את שאינו בקי ומפרש רבינו דהיינו דוקא כשהוא שומע ועונה אמן אחר כל ברכה א\"ר יוחנן הלכה כרבן גמליאל בברכות של ר\"ה ויוה\"כ מ\"ט משום דאוושי בהו ברכות ופירש רש\"י שהרי הן תשע ברכות ארוכות ומטעות ואין הכל בקיאין בהם עכ\"ל. ולא משכחת תשע ברכות ביה\"כ אלא ביוה\"כ של יובל: \n", + "ודע דאסיקנא בגמרא דלא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות דאניסי במלאכה. וכתב הרי\"ף ועם שבשדות דאניסי ולא מצי למיתי לבי כנישתא בראש השנה ויום הכפורים שליח ציבור נמי מוציאן ידי חובתן אבל דעיר אין שליח ציבור מוציאן ידי חובתן עד דאתו לבי כנישתא ושמעי משליח ציבור מתחלה ועד סוף. ויש לתמוה על רבינו למה השמיט חילוק זה. ונראה לי שרבינו מפרש דהא דאמרינן דלא פטר ר\"ג אלא עם שבשדות לאו אתפלות דראש השנה ויום הכפורים איתמר אלא אתפלות שאר השנה הוא דאיתמר דיקא נמי דקתני דאניסי במלאכה ומאחר דבתפלות שאר השנה לא קיימא לן כוותיה אלא כחכמים דלא מפלגי בין עם שבשדות לעם שבעיר כדין עשה שלא חילק בכך: \n\n" + ], + [], + [ + "אין ממנין ש\"צ אלא גדול שבציבור. [עיין בלחם משנה]: \n", + "ומשתדלין להיות ש\"צ וכו'. הכי תניא בפ\"ב דתענית (דף ט\"ז.) לגבי תענית ציבור ולמד משם רבינו לכל יום: \n", + "וכל מי שלא נתמלא זקנו וכו'. הכי תניא בספ\"ק דחולין (דף כ\"ד:) נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור לירד לפני התיבה: \n", + "וכתב הר\"ן ז\"ל דדוקא שליח ציבור קבוע הוא דבעינן נתמלא זקנו אבל דרך עראי כשאין שם אלא הוא כל שהוא גדול יורד כדתנן בפרק הקורא את המגילה עומד (מגילה דף כ\"ד.) וכך השיב רב נטרונאי ז\"ל וכ\"כ הרא\"ש. ומדברי רבינו נראה שמיישב ההיא דמגילה לפרוס על שמע דקטן דוקא לא יפרוס וכיון שבא לכלל מצוה פורס ומיהו אינו נעשה שליח ציבור לירד לפני התיבה עד שיתמלא זקנו. ויותר נראה לומר דבכלל פורס על שמע הוי נמי עובר לפני התיבה אבל לא יהיה שליח ציבור קבוע עד שיתמלא זקנו וכדברי המפרשים ז\"ל: \n", + "אבל פורס הוא על שמע וכו'. משנה בפרק הקורא את המגילה עומד [שם כ\"ד:] קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה. ופשיטא שכל שלא הביא שתי שערות אחר שלש עשרה עדיין קטן הוא. וכתב רבינו פורס על שמע וה\"ה דעובר לפני התיבה: \n\n" + ], + [ + "וכן העלג וכו'. ברייתא פרק הקורא את המגילה עומד (שם כ\"ד:) אין מורידין לפני התיבה לא אנשי חיפה ולא אנשי בית שאן מפני שקורין לאלפי\"ן עייני\"ן ולעייני\"ן אלפי\"ן ולמד מכאן רבינו שה\"ה לכל מי שאינו יכול להוציא האותיות כתיקונן: \n", + "והרב ממנה וכו'. כן כתב בארחות חיים בשם רב שרירא וטעמו שאע\"פ שכתב למעלה שאין ממנין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו מ\"מ הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור אע\"פ שאין בו כל התנאים האמורים: \n", + "הסומא פורס על שמע וכו'. משנה פרק הקורא את המגילה עומד (שם כ\"ד.) פוחח פורס על שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה סומא פורס את שמע ומתרגם. ופירש הרי\"ף דפוחח היינו כתיפיו מגולות. \n", + "ומ\"ש אף על פי שהוא פורס על שמע אינו נעשה שליח ציבור להתפלל עד שיהיה עטוף. בפרק י\"ג ממסכת סופרים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "סדר תפלת הציבור כך הוא וכו' עד שמברך גאל ישראל אמן כך כתוב בקצת ספרים וט\"ס הוא וכמו שכתבתי בפרק א' מהלכות ברכות: \n\n" + ], + [ + "ויעמוד במקום שהגיע אליו וכו'. יומא פ' הוציאו לו (יומא דף נ״ג:) אמר רבי אלכסנדרי אריב״ל המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו ואחר כך יתן שלום. ויש נוסחאות שכתוב בהם אמר ליה רב מרדכי כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו התם איבעי ליה למיקם. והרי״ף ז״ל כתב בסוף פרק אין עומדין ומשמיה דרב מרדכי איתמר כיון שפסע שלש פסיעות התם איבעי ליה למיקם: \n\n" + ], + [ + "ואחר שיפסיע שליח ציבור וכו'. נראה מלשונו שבמקום שכלו השלש פסיעות שם עומד ומתחיל ולא נהגו כן: \n\n" + ], + [ + "וכיון שהגיע שליח ציבור לקדושה וכו'. סוף פרק אין עומדין כתב הרי\"ף דמיבעי ליה למיקם התם עד דפתח שליח ציבור וכד פתח שליח ציבור הדר לדוכתיה ואיכא מ\"ד עד דמטי שליח ציבור לקדושה וזה דעת רבינו. והענין הוא שעד אותה שעה אין לו לחזור למקום שהתפלל לפי שהרי נפטר ואם חוזר מיד נראה כאילו לא נפטר וכשמגיע שליח ציבור לקדושה רצה חוזר רצה עומד במקומו: \n", + "כל העם שוחין. ירושלמי כתבו הרי\"ף ריש פרק אין עומדין הכל שוחין עם שליח ציבור בהודאה: \n", + "ולא ישחו יותר מדאי. כתב הטור על דברי רבינו ואינו משמע כן בירושלמי דאיתא התם מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי יוחנן משמע דקאי דוקא אשליח ציבור דלא שייך העברה אלא בשליח ציבור עכ\"ל. ואין משם ראיה לבטל דברי רבינו דאיכא למימר דבין ציבור בין שליח ציבור קאמר דלא לשחו ולישנא דנקט לא ישחו לשון רבים הכי משמע ומעשה שאירע בשליח ציבור והעבירו ר\"י אבל אה\"נ שאם היה רואה אחד מהציבור שהיה שוחה יותר מדאי שהיה גוער בו. ורבינו נמי כשכתב ולא ישחו יותר מדאי בין לשליח ציבור בין לשאר הציבור קאמר. ולא כתב רבינו שאם היה שליח ציבור מעבירין אותו משום דאיתא התם על הא דהעבירו ר\"י אמר רבי חייא בר אבא לא הוה מעביר אלא גער ולא הוצרך רבינו לכתוב שגוערין בו דממילא משמע. וטעמא דלא ישחו יותר מדאי נראה שהוא מפני שכבר התפללו ואינם שוחחין אלא כדי שלא יראו ככופרים ולזה די שישחו ראשם מעט ומי ששוחה יותר מדאי מיחזי כיוהרא: \n", + "ואומרים מודים אנחנו לך וכו'. נוסח זה בגמרא דסוטה פרק אלו נאמרים (סוטה דף מ':) ופירושו מודים אנחנו לך על שהחייתנו וכו'. ומודים אנו לך על שאנו מודים לך כלומר על שזכיתנו להודות לך: \n", + "וכל האומר מודים מודים וכו'. משנה פרק אין עומדין (ברכות ל\"ג:) ופרק הקורא את המגילה עומד [מגילה כ\"ה:] וטעמא דמילתא משום דמיחזי כשתי רשויות: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "מי שאמר בתחנונים וכו'. משנה פרק הקורא עומד (מגילה כ״ה.) ופרק אין עומדין (ברכות ל״ג:) האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו ובגמרא (ברכות ל״ג:) בשם רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות ההוא דנחית קמיה דרבה אמר אתה חסת על קן צפור רחם עלינו אמר רבה כמה ידע האי מרבנן לרצויי למאריה אמר ליה אביי והא משתקין אותו תנן ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי: \n", + "וכן לא ירבה בכנויים וכו'. ג\"ז שם ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ אמר ליה סיימתינהו [לכולהו] שבחי דמרך השתא הני תלתא אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתו כנסת הגדולה ותקנינהו אנן לא אמרינן להו ואת אמרת כולי האי. והני תלתא היינו הגדול הגבור והנורא. וזהו שאמר רבינו אלא אומר מה שאמר משה רבינו ע\"ה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "בלילי שבתות וכו' עד לפי שלא נתחייב היום בתפלה זו. פרק במה מדליקין (שבת כ\"ד:) אמרינן דהלכה כריב\"ל דאמר יום הכפורים שחל להיות בשבת המתפלל תפלת נעילה צריך להזכיר של שבת בשבת קשיא הלכתא אהלכתא דהא קיימא לן כרבא דאמר יום טוב שחל להיות בשבת שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית אינו צריך להזכיר של יום טוב שאלמלא שבת אין שליח ציבור יורד ביום טוב הכי השתא התם בדין הוא דאפילו בשבת נמי לא צריך ורבנן הוא דתקון משום סכנה אבל הכא יום הוא שנתחייב בארבע תפלות. ופירש\"י משום סכנת מזיקים שלא היו בתי כנסיות שלהם בישוב וכל שאר לילי החול היו עוסקין במלאכתן ובגמר מלאכתו מתפלל ערבית בביתו ולא היו באים בבה\"כ אבל לילי שבת באים בבית הכנסת וחשו שיש שאין ממהרין לבא ושוהים לאחר תפלה לכך האריכו תפלת הצבור: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שהתפלל ולא כיון את לבו וכו'. כבר כתבתי בפ\"ב דילפינן הכי מדאמרינן בס\"פ תפלת השחר (ברכות ל':) דרבי ינאי צלי והדר צלי ואמרו דילמא מעיקרא לא כוין דעתיה והשתא כוין דעתיה: \n", + "ומ״ש ואם כיון את לבו בברכה ראשונה וכו'. ברייתא ס״פ אין עומדין (ברכות דף ל״ד:) המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת אמר רב ספרא באבות: \n", + "מי שטעה וכו'. שם (דף ל\"ד.) אמר רב הונא טעה בשלש ראשונות חוזר לראש באמצעיות חוזר לאתה חונן באחרונות חוזר לעבודה ורב אסי אמר אמצעיות אין להם סדר. הרי שניהם מודים דג' ראשונות כיון דענין אחד הם שהוא מסדר שבחו של מקום קודם תפלה כברכה אחת הן וכן ג' אחרונות הם ענין אחד שהם כמי שמקבל פרס מרבו ומשבחו והולך לו כברכה אחת הן ופסקו כל הפוסקים הלכה כרב אסי דפשטא דמתני' מסייעא ליה דתנן מהיכן מתחיל מתחילת הברכה שטעה בה. ובפירוש אין להם סדר י\"מ דהיינו שאם שכח ברכה אחת או טעה בה ונזכר אחר שעבר מקומה אומרה במקום שזוכרה ודיו. ודעת רבינו כדעת הרי\"ף ז\"ל שכתב דאין להם סדר היינו דלא דמו לג' ראשונות וג' אחרונות שאם טעה באחת מן האמצעיות אינו חוזר לאתה חונן אלא לברכה שטעה בה וגומר משם ואילך וכן דעת הרא\"ש ז\"ל. וכתב עוד הרא\"ש שאם שכח ש\"ץ עננו בין גואל לרופא שוב אינו אומרה שאם היה אומרה היה צריך לומר אח\"כ כל הברכות כסדר והויא ברכה לבטלה: \n", + "וכן שליח ציבור שטעה וכו'. ברכות (ל':) תניא טעה ולא הזכיר ר\"ח שחרית אין מחזירין אותו מפני שיש תפלת המוספים לפניו א\"ר יוחנן ובצבור שנו ופירש בה\"ג וכן הרי\"ף ז\"ל דהיינו בש\"צ ומשום טירחא דציבורא אבל יחיד הדר, משמע דדוקא בהא הוא דאין מחזירין אותו הא אם טעה בכל שאר מקומות מחזירין אותו כיחיד ועוד יתבאר דין זה בפ\"ז בע\"ה: \n\n" + ], + [ + "אבל אם טעה ש\"צ כשהוא מתפלל בלחש אני אומר שאינו חוזר ומתפלל וכו' והוא שלא טעה בג' ראשונות שאם טעה בהם לעולם חוזר. כך היא נוסחת ספרים דידן. והטור גורס בדברי רבינו אלא סומך על התפלה שמתפלל בקול רם ואם טעה באותה שיתפלל בקול רם חוזר לעולם כמו היחיד. וכך נוסחת כתיבת יד של ספרי רבינו ואין באותה נוסחא חילוק בין ג' ראשונות לשאר ברכות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) שליח ציבור שטעה וכו'. משנה שם (דף ל״ד.) העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה. מהיכן הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה בה. ובפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ח: כ״ט.) דשמואל הקטן שכח ברכת האפיקורוסים והשקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו אמאי לא העלוהו והאמר רב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו בברכת האפיקורוסים מעלין אותו שמא אפיקורוס הוא כלומר ואינו רוצה לקלל את עצמו שאני שמואל הקטן דאתחיל בה דא״ר יהודה אמר רב ואי תימא ריב״ל לא שנו אלא שלא התחיל בה אבל התחיל בה גומרה וכיון דאסיקנא דמשום דאתחיל בה הניחוהו להשקיף בה שתים ושלש שעות הוא הדין נמי לטעה בשאר ברכות אף ע״ג דלא התחיל דהא בשאר ברכות ל״ש לן בין התחיל ללא התחיל וסובר רבינו דשתים ושלש שעות לאו דוקא דבשעה אחת סגי ומתניתין דיעבור אחר תחתיו היינו אחר שהשקיף ולא ידע מהיכן יתחיל ודרב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות אין מעלין אותו כלומר עד שישקיף שעה אבל אם השקיף ולא נזכר פשיטא שיעלוהו כדתנן יעמוד אחר תחתיו. \n", + "ומ\"ש אבל אם טעה בא' מג' ראשונות וכו'. כבר כתבתי בו בסמוך: \n\n" + ], + [ + "האומר איני יורד לפני התיבה וכו'. משנה פ' הקורא עומד (מגילה כ\"ד:) האומר איני עובר לפני התיבה בצבועים אף בלבנים לא יעבור בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור ובגמרא חיישינן שמא אפיקורסות נזרקה בו ופירש רש\"י האפיקורוסים עובדי כוכבים ומזלות מקפידין בכך. וסובר רבינו לא יעבור היינו באותה תפלה דוקא: \n", + "וכתב הריב\"ש בתשובה סימן רכ\"ד הענין הוא כי היה דרך האפיקורוסים בימים ההם להקפיד שלא יתפלל בבגדים צבועים אלא בלבנים וכן שלא לנעול סנדל בשעת התפלה ולכן חוששין לזה המקפיד באחד מאלה שמא הוא מהם ולזה אף אנו לא נניחהו לעבור לפני התיבה כמה שהוא רוצה או אפשר שאף אם לא היה דרך האפיקורוסין להקפיד מ\"מ כיון שזה מקפיד במה שאין ישראל מקפידין חוששין שמא איזה רוח אפיקורסות נזרקה בו ובעבורו מקפיד במה שאינו ראוי להקפיד. ומכל מקום אחרי שאין זה אלא חששא בעלמא דעת הרב ז\"ל דאין חוששין לו לעולם ודי לו לחוש לו לשעתו אבל לא שנחזיקהו באפיקורוס לעולם ובתפלה אחרת שלא ראינוהו שהקפיד עכ\"ל. והראב\"ד כתב א\"א אנו אומרים מפני חשש אפיקורסות ולא באותה תפלה ולא בתפלה אחרת עכ\"ל. ואין דבריו מוכרחין: \n\n" + ], + [ + "מי שנסתפק לו וכו'. פ' מי שמתו (ברכות כ\"א.) א\"ר אלעזר ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל ור' יוחנן אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו וכתב הרי\"ף דהלכה כר\"י ודוקא אדעתא דרשות אבל אדעתא דחובה אסור והיינו דאמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק דר\"י ושמואל לא פליגי דלא אמר שמואל אלא בצלי אדעתא דחובה שאם בא לגומרה נמצא כמו שמקריב שני תמידין בשחרית שהוא עובר משום לא תוסיף ולפיכך פוסק ואפילו באמצע ברכה: \n", + "ומ\"ש רבינו ואם היתה תפלת ערבית וכו'. כתב הראב\"ד אין כאן נחת רוח עכ\"ל נראה שטעמו שאף על פי שתפלת ערבית היתה רשות עכשיו כבר קבעוה חובה כדאמרינן בפ\"א. ואין זה דבר מוכרח ויש מקום לדברי רבינו מאחר שמתחלתה היתה רשות: \n\n" + ], + [ + "מי שטעה והתפלל של חול וכו'. פרק מי שמתו [שם] אמר רב נחמן כי הוינן בי רבה בר אבוה איבעיא לן הני בני רב דטעו ומתחלו בתפלת חול בשבת מהו שיגמרו א\"ל גומר כל אותה ברכה ומפרש התם טעמא דבדין הוא דבעי לצלויי י\"ח ומשום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן וסובר רבינו דכיון דבמוסף לא היה בדין לצלויי י\"ח דהא בר\"ח וחולו של מועד לא מצלינן י\"ח פוסק ואפילו באמצע ברכה: \n", + "ודע שבנוסחאות שלנו כתוב מי שטעה והתפלל של חול בשבת לא יצא וי\"א שאי אפשר לגרוס כן שאם כן למה כתב רבינו וכן אם השלים תפלה של חול ע\"ד שהוא מוסף וכו' דמילתא דפשיטא היא דהא אפילו בערבית שחרית ומנחה חוזר אלא הגירסא הנכונה היא כמו שנמצא בקצת נוסחאות מי שטעה והתפלל של חול בשבת יצא וטעמא מדאמרינן בדין הוא דבעי לצלויי י\"ח אלא משום כבוד שבת לא אטרחוהו היכא דעבר וצלי יצא. ושיבוש הוא בידם דהא אמרינן (שבת דף כ\"ד.) ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר\"ח וחש\"מ ערבית שחרית ומנחה מתפלל י\"ח ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו ומי גרע שבת מר\"ח וחש\"מ אלא ודאי לא יצא אא\"כ הזכיר של שבת. \n", + "ומ\"ש וכן אם השלים תפלה של חול על דעת שהוא מוסף וכו' משום י\"ט ור\"ח קתני לה דאפילו בי\"ט ור\"ח אם לא הזכירה במוסף חוזר. ומיהו אפשר לקיים גירסת יצא אם הזכיר של שבת ורבותא אשמועינן [שאעפ\"י] שלא אמר תפלה הסדורה לשבת יצא: \n\n" + ], + [ + "(ח-ט) מי שטעה בימות הגשמים וכו'. ירושלמי כתבו הרי\"ף ז\"ל פ\"ק דתענית [ג':] רבי בשם רבי חנינא היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין. בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו, והתניא אם לא שאל בברכת השנים או שלא אמר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין ההוא דלא אידכר לא טל ולא מטר. ואבטל והזכיר של גשם אמרינן התם דהיינו טעמא דמחזירין אותו משום דמצלי ומקל כלומר מקלל שהגשמים בימות החמה סימן קללה הם וכתב הר\"ן ז\"ל שקרוב הדבר שבימות החמה כל שהזכיר גשם אף על פי שהזכיר ג\"כ טל מחזירין אותו. ובגמרא דידן (שם דף ג'.) תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר מ\"ט א\"ר חנינא לפי שאין נעצרים וכתב רש\"י והא דאומר בתפלה משיב הרוח לאו משום חיוב אלא חק גשם הוא מזכיר דטל ורוחות מועילות לארץ עכ\"ל. וא\"ת כיון דטל לא מיעצר מ\"ט בימות הגשמים כשהזכיר טל ולא מטר אין מחזירין אותו הו\"ל כאילו לא הזכיר לא גשם ולא טל ויחזור. וי\"ל דכיון דבימות הגשמים צריכה הארץ למים וזה הזכיר טל הרי הזכיר גבורתו של הקדוש ברוך הוא שמשפיע מים לארץ ואף על פי שאותם מים אינם נעצרים מכל מקום גבורה היא אבל כשלא הזכיר לא טל ולא מטר מאחר שהעולם צריך למים וזה שלא הזכיר גבורתו של הקדוש ברוך הוא כלל מהדרינן ליה. ואפשר לומר עוד דאמרינן בגמרא דטל דברכה נעצר ואם כן כי מדכר טל בימות הגשמים כיון דבכלל טל הוי טל של ברכה אמרינן דהרי הוא כאילו הזכיר גשם אבל כשלא הזכיר טל בימות החמה כיון דרוב טל אינו אותו של ברכה ואותו הרוב אינו נעצר לא מהדרינן ליה: " + ], + [ + "מי ששכח שאלה בברכת השנים וכו'. (ברכות כ״ט.) א״ר תנחום א״ר אסי טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה מיתיבי טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים מחזירין אותו לא קשיא הא דאידכר מקמי שומע תפלה הא דאידכר בתר שומע תפלה. וכתב הרי״ף ז״ל פ״ק דתענית דכי אידכר בתר שומע תפלה חוזר לראש כלומר לברכת השנים וכן כתבו בה״ג והראב״ד ז״ל וזה דעת רבינו ולזה הסכים הרא״ש ז״ל. אבל רבינו האי גאון כתב דחוזר לשומע תפלה והכי אמרינן בירושלמי. ודעת רבינו דירושלמי פליג אגמרא דידן דאמרינן בפרק אין עומדין (ברכות דף ל״ג.) שאם טעה ולא הבדיל בתפלה מבדיל על הכוס ואם טעה על הכוס חוזר ומתפלל ולא סגי כשיזכיר ויבדיל על הכוס ה״נ כיון שטעה ולא הזכיר בשומע תפלה יש לו לחזור לראש. ", + "ומ\"ש לא נזכר עד שהשלים וכו'. פשוט הוא מדאמרינן אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה משמע דאי לא הוה אפשר לאומרה בשומע תפלה הוה צריך לחזור אפילו אם סיים תפלתו: ", + "כתב הרמ\"ך חוזר ומתפלל שנית דוקא ביחיד אבל בציבור אינו חוזר שהרי שומעה משליח ציבור וכן נראה מההלכה דקאמר אידי ואידי ביחיד ולא מוקי ליה בשום פנים בציבור וכן פירשו רבוותא עכ\"ל. ואין לתמוה על רבינו שלא כתבו שאין דרכו לכתוב אלא דרכי הגמרא: " + ], + [ + "טעה ולא הזכיר יעלה ויבא כו'. שם (דף כ\"ט:) א\"ר תנחום א\"ר אסי אמר ריב\"ל טעה ולא הזכיר ר\"ח בעבודה ונזכר בהודאה חוזר לעבודה בשים שלום חוזר לעבודה ואם סיים חוזר לראש אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אבא הא דאמרת אם סיים חוזר לראש לא אמרן אלא שעקר רגליו אבל לא עקר רגליו חוזר לעבודה אמר רב נחמן בר יצחק הא דאמרינן עקר רגליו חוזר לראש לא אמרן אלא בשאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לעבודה א\"ד א\"ר נחמן בר יצחק הא דאמרי' אם לא עקר רגליו חוזר לעבודה לא אמרן אלא שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לראש ופירש\"י תחנונים כגון אלהי נצור לשוני מרע. אבל אינו רגיל הויא סיום תפלתו כעקירה אפילו לא עקר. ופסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כלישנא בתרא דתרתי בעינן לא עקר רגליו וגם רגיל לומר תחנונים הא לאו הכי חוזר וזה דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בחולו של מועד וכו'. בס״פ תפלת השחר (ברכות דף ל':) אמר רב ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ר״ח בערבית אין מחזירין אותו לפי שאין ב״ד מקדשין את החדש בלילה. ומפרש שם בגמרא דל״ש לן בין חדש מלא לחסר דלעולם אין מחזירין בערבית: \n\n" + ], + [ + "כל מקום שהיחיד חוזר וכו'. (שם) תניא טעה ולא הזכיר של ר\"ח בשחרית אין מחזירין אותו מפני שתפילת המוספין לפניו א\"ר יוחנן ובצבור שנו כלומר בש\"צ משום טירחא דציבורא אבל יחיד הדר. גירסא זו היא של הרי\"ף ושל הרא\"ש והיא גירסת רבינו ודלא כגירסת גמרות שבידינו שהיא מוטעת ומפרש רבינו דהיינו דוקא היכא דהשלים תפלתו וצריך לחזור לראש דאיכא טירחא דציבורא אבל כשנזכר קודם שהשלים תפלתו דאינו צריך לחזור אלא לעבודה ליכא טורח ציבור בחזרת האי פורתא: \n", + "וכתב הרא\"ש ז\"ל דדוקא בשחרית ומוסף שרגילין להתפלל כאחד הוא דסמכינן מתפלה לתפלה אבל לא מתפלת מוסף לתפלת המנחה ומדאשכחן שייחדו תפלת ר\"ח שחרית שאינו חוזר ש\"צ משמע דבשאר תפלות דינו כמו היחיד: \n\n" + ], + [ + "עשרה ימים וכו'. סוף פירקא קמא דברכות (דף י\"ב:) אמר רבי חנינא סבא משמיה דרב כל השנה כולה אדם מתפלל האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט חוץ מעשרת ימים שבין ר\"ה ויה\"כ שמתפלל המלך הקדוש המלך המשפט ור' אלעזר אמר אפילו אמר האל הקדוש יצא מאי הוי עלה אמר רב יוסף האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט ורבה אמר המלך הקדוש והמלך המשפט והלכתא כרבה. ופירש רש\"י ז\"ל המלך המשפט כמו מלך המשפט כמו נושאי הארון הברית כמו ארון הברית. וכתב הרי\"ף ומדאסיקנא הכי ש\"מ ליתא לדר' אלעזר דאמר יצא אלא לא יצא וכיון שלא יצא צריך לחזור וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד יש מי שאומר שאינו חוזר לראש וכו' וגם זה כמו זה עכ\"ל. ואני אומר שאין לנו לדחוק להוציא לשון לא יצא מפשוטו ולחלוק על הרי\"ף ורבינו הרא\"ש: \n\n" + ], + [ + "טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת משלים תפלתו וא\"צ לחזור. כך היא הנוסחא האמיתית וכן מצאתי בספר מדוייק. וספרים שבידינו כתוב בהם יש מי שמורה שאם נזכר קודם שומע תפלה מבדיל בשומע תפלה ואם נזכר אחר שומע תפלה משלים תפלתו וא\"צ לחזור וכך היה גורס הטור בדברי רבינו. וט\"ס הוא דהכי איתא (ברכות דף כ\"ט:) א\"ר תנחום א\"ר אסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים כו' והבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס וכן תניא נמי התם וכתב בה\"ג ז\"ל וכיון שהדבר תלוי בכוס היכא דאין לו כוס צריך לחזור ולהתפלל וה\"ר יונה היה אומר אף אם לא הי\"ל כוס מזומן בלילה אם יודע שימצא כוס למחר אין צריך לחזור ולהתפלל: \n", + "וכן מי שלא הזכיר על הנסים וכו'. (שבת כ\"ד.) תני רב אושעיא ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון תעניות ומעמדות אומר מעין המאורע בש\"ת ואם לא אמר אין מחזירין אותו. וכתב הרי\"ף מהא שמעינן דמי שטעה ולא אמר עננו בתפלת תענית שאין מחזירין אותו ותו שמעינן דמי שטעה ולא הזכיר על הנסים בתפלה בחנוכה ופורים שאין מחזירין אותו שאין מחזירין אלא לימים שיש בהם קרבן מוסף. ותניא בתוספתא בהדיא כל יום שאין בו קרבן מוסף כגון תעניות ומעמדות וחנוכה ופורים ערבית שחרית ומנחה מתפלל ואומר מעין המאורע ואם לא אמר אין מחזירין אותו. ומדברי רבינו שכתב אינו חוזר ומתפלל משמע דדוקא בשנזכר אחר סיום תפלתו הוא דאינו חוזר להתפלל אבל אם נזכר קודם שסיים תפלתו חוזר לאותה ברכה שהיה לו להזכיר בה כדעת ר\"ת ושלא כדברי ה\"ר יונה והרא\"ש שכתבו בפרק תפלת השחר דכיון שסיים אותה ברכה אף ע\"פ שלא התחיל ברכה שאחריה אינו חוזר ואם חוזר הויא ברכה לבטלה: \n", + "ומ\"ש ואם נזכר קודם שיעקור את רגליו וכו'. כ\"כ הרי\"ף בפ\"ק דתענית: \n\n" + ], + [ + "שכח ולא התפלל מנחה וכו' עד ואינו מבדיל בשנייה. ברייתא (ברכות כ\"ו) כלשון רבינו. \n", + "ומ\"ש ואם הבדיל בשתיהן או לא הבדיל באחת מהן יצא. הוא לשון הרי\"ף שם. \n", + "ומ\"ש אבל אם לא הבדיל וכו'. הוא סיום הברייתא הנזכרת: \n", + "וכל המתפלל כו'. שם (דף ל'.) כמה ישהה בין תפלה לתפלה רב הונא ורב חסדא חד אמר כדי שתתחונן דעתו עליו וחד אמר כדי שתתחולל דעתו עליו. ופירש\"י שתתחונן שתהא דעתו מיושבת לערוך דבריו בלשון תחנה. שתתחולל לשון חילוי והיא היא אלא בלישנא בעלמא פליגי. ולפי שהיה עסוק רבינו בדין טעה ולא התפלל הוה ס\"ד דהא דבעי שהייה דוקא לטעה ולא התפלל אבל לתפלת שחרית ותפלת המוספין לא ליבעי שהייה דתרווייהו כחדא תפלה דמו לכך כתב אפילו שחרית ומוסף: \n\n" + ], + [ + "אסור לו למתפלל וכו'. שם (דף כ\"ח:) א\"ר יוחנן אסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הציבור א\"ר אבא בציבור שנו: \n", + "הנכנס לבית הכנסת וכו'. פרק מי שמתו (ברכות דף כ״א:) אמר רב הונא הנכנס לבה״כ ומצא ציבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש״צ למודים יתפלל ואם לאו לא יתפלל וריב״ל אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש״צ לקדושה יתפלל ואם לאו לא יתפלל במאי קא מיפלגי רב הונא סבר יחיד אומר קדושה כלומר ולפיכך אינו חושש אם יגיע ש״צ לקדושה בעודו מתפלל וריב״ל סבר אין יחיד אומר קדושה וכן אמר רב אדא בר אהבה ודכ״ע מיהא מיפסק לא פסיק איבעיא להו מהו להפסיק ליהא שמו הגדול מבורך. כי אתא רב דימי ורב יהודה ור' שמעון תלמידי ר' יוחנן אמרו לכל אין מפסיקין חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך ולית הלכתא כוותיה ע״כ בגמרא. ואין ספק דהלכה כריב״ל דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה וכמ״ש בפ״ח. ונחלקו הפוסקים אם היה עומד בתפלה ושמע קדיש או קדושה אם שותק ויכוין לבו די״א דשרי למיעבד ולא הוי הפסק וי״א דכיון דשומע כעונה הוי הפסק וכתב ה״ר יונה שאין לו כח להכריע ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ובלבד שיכוין לבו לשמים. והתוספות כתבו דנהגו העולם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג עכ״ל: \n", + "ומ\"ש ואם לאו ימתין וכו'. כ\"כ שם הרי\"ף בשם רבינו האי גאון ז\"ל: \n", + "וכתב ה\"ר יונה ז\"ל ועני קדושתא בהדי צבורא לא תימא דוקא לענות מותר אלא כל התיבות של קדושה יאמר עם החזן תיבה בתיבה וכ\"כ התוס' וכשיגיע ש\"צ לקדושה יאמר עמו נקדש וכל הקדושה משלם יכול לענות עם הציבור דאין זה קרוי יחיד: \n", + "וכתוב במרדכי ופסק ר\"י ולא יתחיל להתפלל אלא א\"כ שיודע שיכול לגמור עד שלא יגיע ש\"צ לקדיש דלא גרע מקדושה דלקדושה לכ\"ע לא מפסיק ולקדיש איכא מ\"ד דמפסיק. ומ\"ש \n", + "רבינו וכן לא יענה אמן יהא שמיה רבא וכו'. כבר נתבאר, אך \n", + "מ\"ש ואין צ\"ל בשאר ברכות הכוונה בו אצ\"ל בשלש ראשונות ושלש אחרונות דלא יפסיק דכברכה אחת חשיבי. ועוד יש לפרש דכיון דבאמצע תפלה אפילו בין ברכה לברכה באמצעיות לא יפסיק כ\"ש דלא יפסיק באמצע שום ברכה משאר ברכות מברכת הנהנין או ברכת המצות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "וכופין בני העיר וכו'. תוספתא כתבה הרי\"ף פ\"ק דבתרא: \n\n" + ], + [ + "כשבונין בית הכנסת וכו'. [תוספתא מגילה פ\"ג]: \n", + "ומגביהין בית הכנסת וכו'. פ\"ק דשבת (דף י\"א.) מימרא דרבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: \n", + "ואין פותחין פתחי הכנסת וכו'. תוספתא כתבה הרי\"ף פרק הקורא עומד: \n", + "ובונין בו היכל וכו'. בתוספתא דמגילה פרק ג': \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) ומעמידין בימה וכו' וכשמעמידין התיבה וכו' עד וכלפי התיבה. תוספתא כתבה הרי\"ף פרק הקורא עומד כיצד זקנים יושבים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש וכשמניחין התיבה פניה כלפי העם ואחוריה כלפי הקודש. ודברי רבינו במקום הזה צריכין יישוב שהוא מזכיר כאן שני מיני תיבות האחת קראה בימה והיא שעולה עליה הקורא או הדורש, ועוד תיבה שנית שיש בה ס\"ת ומשמע מלשונו ששתיהן מעמידין באמצע הבית ויש לחקור היאך מעמידין זו כנגד זו או באי זה אופן. ועוד שהתיבה השניה שיש בה ס\"ת אם כוונתו לומר שהוא הארון שבו הספרים לעולם א\"א שהוא כתב בסמוך שבהיכל הם וההיכל בנוי בכותל הבית כמבואר בלשונו והתיבה השניה הזאת כתב שמעמידין אותה באמצע הבית. ואם הכונה בתיבה השניה התיבה שמעמידין עליה הס\"ת בשעת קריאת התורה הרי בבימה היו קורין בתורה כמו שכתב כדי שיעלה עליה הקורא בתורה וקשה שמנהג כל ישראל להיות פני הקורא כלפי הקדש והרי תוספתא זו צווחת וחולקת עליה דליהוו אחוריהם אל הקודש ופניהם אל העם והר\"ן ז\"ל היה גורס וכשמעמידין התיבה פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש ואזקנים דמדכר לעיל קאי וה\"ק כשמוציאין את התיבה ומניחין אותה ברחוב פניהם של זקנים שהיו יושבים שם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש ואין כן גירסת רבינו ולא פירושו כמבואר בדבריו. ולכך נ\"ל שתיבה הוא בימת עץ קטנה שעליה מעמידין הס\"ת בעת קריאת התורה וקאמר שמניחין אותה באמצע הבימה ודייק נמי דגבי בימה כתב רבינו ומעמידין בימה באמצע הבית וגבי תיבה כתב מעמידין אותה באמצע כלומר באמצע הבימה ופני התיבה לא לגבי הקורא קאמר אלא פני התיבה קרוי הצד שבו קורין בתורה שהכתב מיושר ואחורי התיבה קורא הצד שכנגדו שהכתב מהופך והשתא הוי מנהג כל ישראל בקריאת התורה על הדין ועל האמת פניה של תיבה כלפי העם ואחוריה כלפי הקודש ואל תשיבני מהבימות שבונים בימים האלו בקצת מקומות בסוף בה\"כ ולא באמצע וכן התיבות שעליהם מניחים התורה שהם בסוף הבימות לא באמצע כי העמדה באמצע אינו מהחיוב אך הכל לפי המקום והזמן שבאותם הזמנים שהיו בתי כנסיות גדולים עד מאד היו צריכים להעמיד הבימה באמצע כדי להשמיע לכל העם אבל בזמנים הללו שבעונותינו בתי כנסיות שלנו הם קטנים וכל העם שומעים יותר נוי הוא להיות לצד אחד מלהיות באמצע ואף ע\"פ שעכשיו אין מעמידין הס\"ת באמצע הבימה אפשר שנהגו כן לכבוד הזקנים וכבר כתבתי שלא הקפידה הברייתא על כך אלא הכל כפי המקומות, אך כשהתיבה אחוריה כלפי הקודש ופניה כלפי העם הביא הפסוק לראיה מותקהל העדה אל פתח אהל מועד כלומר ומשם היה משה מדבר עמהם ומסתכל כנגדם ונמצא פניו כלפי העם ואחוריו כלפי הקודש אלמא צריך לחלוק כבוד לעם וכבוד העם הוא שיהא פני התיבה כלפי העם כנ\"ל. \n", + "ומ\"ש עד שיהיו פני כל העם וכו', למדה ממה שאמרו בתוספתא שכתבתי שהזקנים פניהם כלפי העם וא\"כ אין ראוי שיהיו אחורי העם לזקנים כיון שהזקנים הופכים פניהם לעם מפני כבודם: \n\n" + ], + [ + "בתי כנסיות וכו' ומכבדין אותם ומרביצין אותן. ברייתא פרק בני העיר (מגילה כ\"ח): \n\n" + ], + [ + "בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו' עד מפני הגשמים. ברייתא שם כלשון הזה. ואין נאותין פירש\"י אין מתקשטין בתוכו ואין מטיילין שאם היה לאדם קוצר רוח לא ילך לבית הכנסת להרחיב לבו ולטייל שאין נכנסים שם אלא או להתפלל או לקרות בתורה: \n", + "וחכמים ותלמידיהם וכו'. שם אמאי דתני ואין נאותין בהן אמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרים דאמר ריב\"ל מאי בי רבנן ביתא דרבנן כלומר בית המדרש היו קוראין בי רבנן וכיון דבבית המדרש שרי כל שכן בבית הכנסת. ובתר הכי אמרינן דרבינא ורב אדא בר מתנא הוו קיימי ושיילי שאלתא מרבא אתא זילחא דמיטרא עיילו לבי כנישתא אמרי האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעי צילותא ופירש\"י לאו משום מיטרא שיגן עלינו מפני הגשמים שאם לא היינו עוסקים בשמעתא שצריכה דעת צלולה ומיושבת לא היינו נכנסין והרי רבא הוא דקאמר חכמים ותלמידיהם מותרין והיכי קאמר הכא דאי לאו משום דשמעתא בעיא צלותא לא הוו עיילי אלא ודאי כי קאמר דמותרים היינו בשעת הדחק ואז מותרים אפילו לאכול ולשתות בהם אבל שלא בשעת הדחק אפילו חכמים ותלמידיהם אסורים וכעובדא דזילחא דמיטרא דאי לאו שמעתא לא הוו עיילי שלא היה שם דוחק שילכו עד ביתם בגשמים שהרבה בני אדם הולכים בשוק בעת הגשמים אבל אם היה מקום דחוק לתלמידים ואין להם מקום לאכול ולשתות ולישן מותר, כן נראה לי: \n\n" + ], + [ + "ואין מחשבין בהם חשבונות וכו'. שם אמר רב אסי בתי כנסיות של בבל על תנאי עשויים כלומר על מנת שישתמשו בהם ואף ע\"פ כן אין נוהגים בהם קלות ראש ומאי ניהו חשבונות, ומפרש רבינו דהיינו דוקא חשבון של רשות ודבר פשוט הוא: \n", + "ואין מספידין בהם וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "היה לבית הכנסת או לבית המדרש וכו'. משנה שם (דף כ\"ח.) ואין עושין אותו קפנדריא ובגמרא מאי קפנדריא כשמה כמאן דאמר אדמקיפנא אדרי איעול בהא. ופירש\"י בעוד שאקיף שורות של בתים הללו אכנס דרך הבית הזה ואקצר דרכי. ואמרינן תו התם (דף כ\"ט.) אמר ר' אבהו אם היה שביל מעיקרו מותר אמר רנב\"י הנכנס לבית הכנסת שלא על מנת לעשותו קפנדריא מותר לעשותו קפנדריא ולא ידעתי למה השמיט רבינו כל זה דהא התם ליכא מאן דפליג עלייהו. ואפשר שאף על פי שמותר אין ראוי לעשות כן מדאמר רבי אלעזר בן שמוע מגילה (דף כ\"ז:) מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת ומשמע דהיינו בהני גווני דשרי דאי לאו הכי מאי רבותיה וכ\"כ בפסקי התוספות, ואף ע\"פ כן כתב רבינו דין מי שנכנס להתפלל וכו' משום דהתם מייתינן לה בגמרא מקרא דהכי הוו עבדי בבית המקדש דכתיב ובבא העם וכו' וגירסת רבינו כגירסת הרי\"ף דגריס מותר לעשותו קפנדריא ולא גרסינן מצוה: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שנכנס להתפלל וכו'. שם (דף כ\"ט.) מימרא דרבי חלבו אמר רב הונא, וצ\"ע למה איחר רבינו דין זה ולא כתבו אצל היה לבית הכנסת או לבית המדרש שני פתחים וכו': \n", + "ומותר לאדם ליכנס וכו'. (ברכות ס\"ג.) אמר רבה בה\"כ כביתו מה ביתו קפנדריא קפדי אינשי מנעל ורקיקה לא קפדי אינשי אף בה\"כ קפנדריא אסור מנעל ורקיקה שרי. ורקיקה חמורה מכל הני שכתב רבינו דהא תנן לא יכנס אדם להר הבית במקלו ולא במנעלו ולא באפונדתו ולא באבק שעל רגליו ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מק\"ו וכיון דרקיקה שרי בבה\"כ כ\"ש כל הני: \n", + "כתב ה\"ר מנוח ההיא דירושלמי דאסור לרוק בבה\"כ לא פליג אגמרא דידן דהתם בשעת תפלה דוקא: \n\n" + ], + [ + "בתי כנסיות וכו'. לשון המשנה בפרק בני העיר (מגילה כ\"ח): \n", + "ומ\"ש חוץ מכיבוד וריבוץ. ברייתא שם ומכבדין אותן ומרביצין אותן אמר רבי יהודה אימתי בישובן אבל בחורבנן מניחים אותם ועולים בהם עשבים מפני עגמת נפש: \n", + "עלו בהם עשבים וכו'. משנה שם עלו בהם עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש ובגמרא (דף כ\"ט) והתניא אינו תולש ואוכל אבל תולש ומניח כי תנן מתניתין נמי תולש ומאכיל תנן ומפרש רבינו מפני עגמת נפש כדי שיהיה להם עגמת נפש ותעור רוחם ויבנום: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) אין סותרים בה\"כ וכו'. שם (דף כ\"ו) אמר רב חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי ואיתא נמי בריש בתרא (דף ג'.) ואמרינן עלה התם אמר רבי משום פשיעותא כלומר דילמא מתרמי אונס ופשעו ולא בנו אחריתי איכא דאמרי משום צלויי כלומר שאין להם בית להתפלל בו כל זמן הבנין מאי בינייהו איכא בינייהו דאיכא בי כנישתא אחריתי. ופוסק רבינו דטעמא משום פשיעותא וכן כתב הרי\"ף ז\"ל וטעמם ז\"ל מדאמרינן התם בסמוך א\"ל רבינא לרב אשי גבי זוזי ומחתי מאי א\"ל דילמא מתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו ואפילו קנויים הלבנים איכא למיחש דילמא מתרמי להו פדיון שבויים זבני יהבי להו והאי בעיא בטעמא דפשיעותא שייכא, וכן במגילה (דף כ\"ו) גרסינן רמי בר אבא הוה קא בני בי כנישתא הוה ההיא בי כנישתא עתיקא הוה בעי למיסתרה ולאיתויי לבני וכשורי מינה ועיולי להתם יתיב וקא מיבעיא ליה הא דאמר רב חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי התם משום פשיעותא כה\"ג מאי אתא לקמיה דרב פפא ואסר ליה לקמיה דרב הונא ואסר ליה והא ודאי מוכח דהו\"ל בי כנישתא אחריתי לצלויי דאי לאו הכי ליחוש לא\"ד משום צלויי ואיהו לא הוה מיבעיא ליה אלא משום פשיעותא ואפילו הכי אסרו ליה אלמא ס\"ל דטעמא הוי משום פשיעותא. והא דאמרינן בריש בתרא (דף ג') מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתוא ובי סיתוא בקייטא אינהו ס\"ל כמאן דאמר משום צלויי ולא קיי\"ל כוותייהו כיון דכל הני רבנן בתראי סברי דטעמא משום פשיעותא. ואמרינן בריש בתרא אמימרא דרב חסדא ולא אמרן אלא דלא חזא ביה תיוהא כלומר שנוטה לנפול אבל חזא ביה תיוהא סתר ובני כי הא דרב אשי חזא ביה תיוהא בבי כנישתא דמתא מחסיא סתריה ועייליה לפורייה התם ולא אפקה עד דתקין ליה שפכי כלומר שהכניס שם מטתו כדי שלא יתעצל בבניינו שהחמה והגשמים מצערים אותו ולא הוציאה משם עד שהשלים כל בניינו אפילו תיקון המרזבים, וזהו שכתב ומתחילין לבנות מהרה ביום ובלילה. \n", + "ומה שכתב אפילו כותל אחד ממנו בונה החדש וכו': \n\n" + ], + [ + "מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש וכו'. מגילה (כ\"ו כ\"ז) מימרא דרב פפא משמיה דרבא: \n", + "וכן בני העיר שמכרו בית הכנסת וכו'. שם (ר\"פ דף כ\"ה כ\"ו) בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו בית הכנסת בה\"כ לוקחים תיבה תיבה לוקחים מטפחות מטפחות לוקחים ספרים ספרים לוקחים תורה אבל אם מכרו ספר תורה לא יקחו ספרים ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו בית הכנסת בית הכנסת לא יקחו את הרחוב וכן במותריהן. ובגמרא אמרו דהא דתנן דרחובה של עיר יש בה קדושה מפני שכשמתענין על הגשמים מוציאים התיבה לרחובה של עיר להתפלל יחידאה היא אבל חכמים אומרים כיון דעראי הוא אין בה קדושה וכמבואר בסוף פרק זה וסובר דרישא דמתניתין דוקא דכל מידי דאפשר לעלוייה מעלינן ואין לוקחין בדמיו דבר השוה לו אבל אם עברו ומכרו תורה כיון דא\"א לעלוייה יקחו בדמיו ספר תורה אחר אבל לא יורידוהו לקנות בו ספרים ואיידי דנקט אם מכרו תורה לא יקחו ספרים בגרוע נקט הכי בכולהו ואין הכי נמי דבשוין נמי אסור וכדמשמע רישא דמתניתין: \n\n" + ], + [ + "וכן אם גבו העם מעות. גם זה שם (כ\"ז.) אפסיקא דוכן במותריהן אמר רבא לא שנו אלא שמכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר. ופירש\"י אבל גבו מעות מן הציבור לצורך ספר תורה וקנאוהו ונותר בידם מן הדמים מותר להורידן שהרי עדיין לא באו לשימוש קדושה חמורה: \n", + "כתב הרמ\"ך תימה אמאי אין משנין הדמים הא הוו כטווי לאריג דליכא למאן דאסר ואפילו בלבנים אמרינן בתחילת הפרק דלית בהו שום קדושה כל שכן שגבו מעות וההיא דגבו והותירו יש לנו לפרש בע\"א או שנאמר דלאו הילכתא היא וצ\"ע עכ\"ל: \n", + "וכל כלי בה\"כ וכו'. בירושלמי דמגילה אמרינן הבימה שעומד עליה האוחז ספר תורה והלוחין שכותבים עליהם להתלמד אין בהם משום קדושת ארון אבל יש להם קדושת בית הכנסת. ובירושלמי כתבו הר\"ן פרק בני העיר כל כלי בה\"כ כבה\"כ: \n", + "פרוכת שעל הארון וכו'. פרק בני העיר (מגילה דף כ״ו:) אמר רבא מריש הוה אמינא האי פריסא תשמיש דתשמיש הוא כיון דחזינא דעייפי ליה ומנחי ספר תורה עלויה אי נמי פרסי ליה אסיפרא אמינא תשמיש קדושה הוא. ופירש הר״ן ז״ל דהיינו יריעה שפורסין על התיבה דאמרינן בסוטה (דף ל״ט:) אסור להפשיט התיבה בציבור וגרסינן בירושלמי כליא דעל ארונא כארונא עכ״ל ורבינו אפשר שהוא מפרש כן וקורא ארון לתיבה שמניחין עליה ס״ת בשעת קריאה וטעה רבא שהיה סובר שהוא תשמיש שהיו מניחין על הפרוכת הזאת מטפחת הספר תורה ועל המטפחת מניחין הספר תורה ובתר הכי חזא שהרבה פעמים מניחין ספר תורה על הפרוכת הזה בלא פריסת מטפחת. אי נמי שרבינו מפרש דהיינו פרוכת שלפני ההיכל וקורא להיכל ארון שבו מניחין הספרים כלומר בתוכו והוה סבר רבא שההיכל תשמיש הספר תורה והפרוכת תשמיש ההיכל וכיון דחזא דעייפי ליה ומנחי ספר תורה עליה כלומר הרבה פעמים בקביעות אמר תשמיש ממש הוא: \n", + "ואם התנו וכו'. ירושלמי כתבו הר\"ן פרק בני העיר רבי ירמיה אזל לגולבא חמתון יהבין מקושא גו ארונא אתא שאיל לר\"מ אמר ליה אני אומר לכך התנו עליו מתחלה: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים שמותר למכור בית הכנסת. (מגילה כ\"ו.) אמתניתין דבני העיר שמכרו בה\"כ אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בה\"כ של כפרים אבל של כרכים כיון דמעלמא אתו לה לא מצו מזבני ליה דהו\"ל דרבים כלומר אין בני העיר לבדם בעלים אלא כל ישראל בעלים שלו ואין רשות לבני העיר למכור שלא מדעת בעלים. ודעת רבינו כדעת הרא\"ש ז\"ל שאפילו בידוע שבני הכרך בנו אותו ולא סייע להם אדם מחוץ לעיר בהוצאת בניינו אפילו הכי כיון דמעלמא אתו לה בני העיר הקדישוהו לדעת כל העולם, ואף ע\"פ שהתוספות והר\"ן הזכירו ג\"כ פירוש אחר פירוש זה נראה לרבינו עיקר: \n\n" + ], + [ + "בני הכפר וכו'. משנה שם (דף כ\"ז:) ופסק כחכמים. ובית המים היינו בית הכביסה, וטעמא דבכל הני איכא זלזול לבית הכנסת: \n", + "ואם התנו שבעה טובי העיר וכו'. שם (דף כ\"ז.) אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שיכרא ולמשטח ביה פירי ש\"ד, כך היא גירסת רבינו ולפי גירסא זו טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולין לתת רשות ללוקח להשתמש בבית הכנסת בדברים שלא היה רשאי לעשות מן הסתם וממילא דה\"ה שיכולים להתנות לעשות מרחץ ובורסקי וטבילה ובית המים: \n", + "וכתב הראב\"ד אין זה מחוור שיוכלו להתנות על ד' דברים אלו ואם אמרו שיכולים להתנות עליה לזורעה והוא תל חרב לא אמרי לחלל הבית שהיה לתפלה להיות בורסקי וכיוצא בו עכ\"ל. נראה שהוא ז\"ל אינו גורס ולמשטח ביה פירי אלא ולמשתי ביה שיכרא ש\"ד ומפרש ז\"ל דהיינו לשתות בדמיו שיכרא ש\"ד אבל לענין לאשתמש בבית לא איירי הכא כלל. ומ\"ש והוא היה תל וכו' הוא לפי שסבור שרבינו לא למד דין זה אלא מדאמרינן התם [כ\"ו:] רבינא הוה ליה ההוא תלא דבי כנישתא בארעיה אתא לקמיה דרב אשי א\"ל זבנה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וזבנה וזרעה ולכך כתב דשאני התם שהיה תל חרב אבל לא אמרו לחלל הבית וכו'. וכבר כתבתי גירסת רבינו והאיך למד משם דין זה ועוד אוכיח ואכריע דעתו בסמוך. ודע שמ\"ש רבינו לעיל ואם התנו עליהם הרי הן כפי התנאי אינו דומה לתנאי הנזכר כאן שהתנאי ההוא אינו להוציאו לחולין אלא להשתמש בו תשמיש גרוע מתשמיש המיוחד לו וכמבואר בירושלמי שכתבתי שם: \n\n" + ], + [ + "וכן אם התנו שבעה טובי העיר וכו'. שם (דף כ\"ז.) אהא דתנן בני העיר שמכרו רחובה של עיר וכו' לא יקחו בדמיו בה\"כ וכו' וכן במותריהן אמר רבא לא שנו אלא שמכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר איתיביה במה דברים אמורים שלא התנו אבל התנו אפי' לדכסוסיא מותר פירוש דכסוסיא פרשא דמתא ה\"ד אילימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוי אלא שגבו והותירו טעמא דהתנו הא לא התנו לא לעולם שמכרו והותירו וה\"ק בד\"א שלא התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לדכסוסיא מותר. וכתב רבינו וכן כלומר לא תימא תנאי מהני לחלל הבית לפי שחל קדושת הבית על הדמים אבל הדמים לא יצאו לחולין אפילו פרוטה מהם דעל כל פרוטה ופרוטה חלה קדושת הבית הכנסת קמ\"ל דהוא הדין אם התנו על מותר הדמים וכו' ומשמע דדוקא למותר מהני תנאי אבל לכל הדמים לא דאם כן על מה נתחללה קדושת הבית. ורש\"י והרא\"ש חולקים וסוברים דלכל הדמים נמי מהני תנאי וכן דעת התוספות. ומכאן הכרע למ\"ש רבינו לעיל בסמוך שהרי רבא הוא האומר אבל מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שכרא ש\"ד ואם כדברי הראב\"ד דהיינו להוציא דמים לחולין היכי הדר קאמר דלמכרו והותירו מהני תנאי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר דמשמע דוקא למותר הוא דמהני אבל לא לכל הדמים. ועוד מה שכתב דכי אמר רבא ההיא דלמשתי ביה שיכרא ש\"ד ליכא מאן דפליג עליה וכי קאמר דמהני תנאי למותריהן אותביה אביי. ועוד שלדברי הראב\"ד אין ענין לההיא דרבינא הו\"ל תלא דבי כנישתא בההוא מימרא דרבא אבל לדברי רבינו שייכין אהדדי: \n\n" + ], + [ + "וכן אם קבלו עליהם וכו'. שם (דף כ\"ו.) גבי הא דמפלגינן בין בה\"כ של כרכים לשל כפרים אמר רב אשי והאי בה\"כ דמתא מחסיא אף ע\"ג דמעלמא קאתו לה כיון דאדעתא דידי קא אתו אי בעינא מצינא לזבונה כלומר אף ע\"פ שכל ישראל בעלי הבה\"כ הזה כיון שהבונים אותו כשהקדישוהו לכל העולם אדעתא דידי הקדישוהו גם הנהו דאתו מעלמא בדעתא דידי תלו. ונראה מדברי רבינו שמפרש מצינא לזבונה אפילו בלא הסכמת בני העיר אבל הר\"ן פירש דמצינא לזבונה בהדי ציבורא קאמר ולאפוקי מדפרשינן דציבורא לא מצו מזבני לה: \n", + "ויש לדקדק בלשון רבינו שהיה לו לכתוב דין זה לעיל גבי בה\"כ של כרכים וממה שכתבו כאן נראה דבבית הכנסת של כפרים מיירי. וכתב כן מדאמרינן בירושלמי שלשה מבה\"כ כבה\"כ במה אנן קיימין אי בשקבלו אפילו אחד. וההיא דאמר רב אשי לא חש רבינו לכותבה מפני שהוא נלמד מדין זה: \n\n" + ], + [], + [ + "(כ-כא) כשם שמותר וכו'. שם (דף כ\"ו:) פלוגתא דרב אחא ורבינא והא קי\"ל דהלכתא כמאן דמיקל וכן פסק הרי\"ף ז\"ל: \n", + "אבל לא משכירין אותו וכו' עד או בהנייה שהיא כדמים. הכל מימרא דרבא שם. \n", + "רחובה של עיר וכו'. כבר נתבאר בפרק זה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "משה רבינו ע״ה תקן להם לישראל וכו'. בב״ק פ' מרובה (בבא קמא דף פ״ב) עשרה תקנות שתיקן עזרא שקורין בשבת וקורין בשני ובחמישי ופריך בגמרא שקורין (במנחה בשבתx) עזרא תיקן והא מעיקרא הוה מיתקנא דתניא וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים אין מים אלא תורה כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהיו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין ג' וד' וקורין בה' ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ישהו ג' ימים בלא תורה ומשני מעיקרא חד גברא תלתא פסוקי א״נ תלתא גברי תלתא פסוקי אתא הוא תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקים וכלפי מה שאמרו עמדו נביאים ותקנו כ' רבינו מרע״ה שהוא היה הנביא הגדול וכל נביאים שבדור בית דינו הוא ועוד שלא עשו דבר אלא בהסכמתו וא״כ אליו ראוי ליחס הענין. ועוד דגרסינן בירושלמי וכתב הרי״ף פרק הקורא עומד ויושב משה תיקן לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות ובי״ט ובראש חודש ובחש״מ. ומה שכתוב בקצת ספרי רבינו בשחרית אשבת נמי קאי כלומר בשבת בשחרית דוקא תיקן משה אבל לא במנחה דתקנת עזרא היא. \n", + "ומה שכתב רבינו דקריאת שבת במנחה היא משום יושבי קרנות כך אמרו שם בגמרא ופרש\"י יושבי קרנות יושבי חנויות כל ימות החול עוסקים בסחורה ואין קורין בשני ובחמישי תקון בגינייהו קריאה יתירה: \n\n" + ], + [ + "ואלו הן הימים וכו'. (מגילה ל' ל\"א.) תנן מה קורא בכל יום מאלו: \n", + "ואין מפטירין בנביאים וכו'. מפורש במשנה שם (דף כ\"א.) דאין מפטירין אלא בשבת וי\"ט ויום הכפורים ולא חשש רבינו לכתוב יום הכפורים דבכלל יום טוב הוא. \n", + "ומה שכתב שמפטירין בתשעה באב. מפורש (שם ל\"א:) בט\"ב מפטירין אסוף אסיפם: \n\n" + ], + [ + "אין קורין בתורה וכו'. משנה שם (כ\"ג:) אין פורסין על שמע ואין קורין בתורה בפחות מעשרה. \n", + "ומ\"ש גדולים ובני חורין כבר נתבאר בפרק ח' דלכל דבר שבקדושה אין בכלל העשרה עבדים וקטנים והוא הדין לקריאת התורה כיון שצריך עשרה כמו דבר שבקדושה: \n", + "ואין קורין פחות וכו'. שם (כ\"א:) תני רב שימי. \n", + "ומ\"ש ולא יהיו הקורין וכו'. שם במשנה ובפ' מרובה ב\"ק (דף פ\"ב) דבשני וחמישי ובשבת במנחה אין קורין פחות מג' אנשים ובשאר הימים שקורין בהם בתורה קורין יותר משלשה כמו שיתבאר: \n", + "ואין מתחילין וכו'. ואין משיירין וכו'. (מגילה דף כ\"ב.) מימרא דר' תנחום אריב\"ל: \n", + "ולא יקרא הקורא וכו'. משנה שם (כ\"ג: כ\"ד.) הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים: \n\n" + ], + [ + "שלשה שקראו וכו' עד הרי זה משובח. מימרא דרבא (שם כ\"א:) והכוונה לומר דלכ\"א מהקורין שקרא ארבעה איכא למימר דשפיר עבד: \n\n" + ], + [ + "כל אחד ואחד מן הקורין וכו'. שם (ד' ל\"ב.) ת\"ר פותח ורואה גולל ומברך וחוזר ופותח וקורא דברי ר\"מ רבי יהודה אומר פותח ורואה ומברך וקורא. פי' שפותח ורואה אותו פסוק שיש לו להתחיל ולקרות וגולל ס\"ת ומברך ברכת התורה לפני קריאתה וחוזר ופותח וקורא דר\"מ. ואמרינן בגמרא דטעמא דר\"מ כדי שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה ואיפסיקא בגמרא הלכה כר' יהודה ואף על פי כן כתב רבינו שבסוף גולל ואחר כך מברך משום דס\"ל ז\"ל דע\"כ לא פליג רבי יהודה אלא בתחלה דצריך למטרח לגלול והדר לפתוח ולקרות אבל בסוף דאין שם טורח יותר גולל ואחר כך מברך דמהיות טוב אל תקרי רע כנ\"ל. אחר כך מצאתי שבמסכת סופרים פי\"ג כתוב כדברי רבינו והוא מהטעם שכתבתי: \n\n" + ], + [ + "אין הקורא בתורה כו'. מימרא דרב חסדא בסוטה פרק אלו נאמרים (דף ל':): \n", + "קרא וטעה בדקדוק וכו'. כתבו הגהות בשם הרמ\"ך דילפינן הכי מדאמרינן בירושלמי מנין לתרגום דכתיב ויקרא בספר תורת האלהים וגו' מפורש זה תרגום וא\"ר יונה אף על גב דאתמר אין התרגום מעכב טעה מחזירין אותו וכל שכן לדקדוק דילפינן נמי מהאי קרא עכ\"ל. ול\"נ ראיה מדאמרינן בירושלמי דמגילה אין מדקדקין בטעותיה כגון בין יהודים ליהודיים משמע דבספר תורה מדקדקין: \n", + "וה\"ר מנוח כתב מדאמר פרק חלק (סנהדרין דף צ\"ט) כל האומר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק אחד הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה דכיון שבדקדוק אחד יש לו שרש גדול צריך שלא יניח הנד ולא יניד הנח ולא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה עכ\"ל. ובירושלמי פרק הקורא עומד טעה בין תיבה לתיבה מחזירין אותו אפילו טעה בין אם לואם: \n", + "ולא יקראו שנים בתורה וכו'. משנה ריש פרק הקורא את המגילה עומד ויושב (מגילה דף כ\"א.) קראה אחד קראוה שנים יצאו ובגמרא תנא משא\"כ בתורה כלומר שאין קורין שנים. וכתבו הרא\"ש והר\"ן ואף על גב דהאידנא קרו תרי דלעולם קרי ש\"צ בהדי ההוא דקרי איכא למימר דתקון הכי שלא לבייש את מי שאינו בקי בדקדוק הקריאה. ובס' הזוהר כתוב דאסיר למקרי בר נש חד בלחודוי ולכן נראה שהעולה לא יקרא עם הש\"ץ אלא בנחת שלא ישמיע לאזניו: \n", + "קרא ונשתתק וכו'. ירושלמי פ' אין עומדין כתבו הרי\"ף פרק בני העיר היה קורא בתורה ונשתתק זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון וא\"ת ממקום שפסק הראשון הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם ואחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם וכתיב תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה ומפרש רבינו זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון ולא יברך לפניו שא\"ת יתחיל ממקום שפסק ולא יברך לפניו א\"כ נראה שקריאתו של ראשון לעצמה וקריאה זו לעצמה ונמצא שהראשונים נתברכו וכו' ואפילו אם נאמר שיתחיל זה האחרון ממקום שפסק הראשון ויברך לפניו ולאחריו מכל מקום הרי הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם אבל השתא שזה מתחיל ממקום שהתחיל הראשון הרי אנו מצרפים קריאתם כאלו היא אחת וברכתו של ראשון תעלה לכל הפסוקים וכן ברכת האחרון שמברך בסוף תעלה לכולם כנ\"ל לדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "אין הקורא רשאי וכו'. תוספתא כתבה הרי\"ף פרק עומד ויושב ראש הכנסת או חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים קרא שאין אדם מבזבז לו. ומפרש רבינו דה\"ק אפילו אלו לא יקראו עד שיאמרו להם שיקראו שלא יראו כנוטלים חלק לעצמם בשביל גדולתם דשאר בני אדם אין קורין עד שיקראו אותם ואלו קורין בלי שיאמרו להם קראו: \n", + "וצריך אחד לעמוד עמו וכו'. ירושלמי כתבו הרי\"ף ז\"ל פרק הקורא עומד רבי שמואל בר יצחק עאל לבי כנישתא חזא חזנא קאים ומתרגם ולא קאי בר נש תחותוהי א\"ל כשם שנתנה תורה ע\"י סרסור כדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה' וגו': \n\n" + ], + [ + "הקורא יש לו לדלג וכו'. (מגילה כ\"ד.) תנן מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה ועד כמה הוא מדלג עד כדי שלא יפסוק התורגמן כלומר שלא ידלג ממקום שהוא קורא אלא כדי שיוכל לגלול הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור התורגמן המקרא שדילג זה משום שאין כבוד ציבור לעמוד בשתיקה ורמינהו קורא אחרי מות ואך בעשור והא קא מדלג אמר אביי לא קשיא כאן בענין אחד כאן בשני ענינים כלומר כששתי הפרשיות מענין אחד כגון אחרי מות ואך בעשור דתרווייהו מיירי בענין יום הכפורים מדלגין בכדי שלא יפסוק התורגמן ומתניתין דקתני אין מדלגין בתורה דמשמע כלל לא ידלג בתורה אפילו בכדי שלא יפסוק התורגמן מיירי שמדלג מענין לענין כגון מפרשת נגעים לפ' זבים: \n", + "ומ״ש והוא שלא יקרא על פה. בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף ס') אמרינן דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. ואי קשיא לך הא דתנן ביומא (דף ס״ט) פרק בא לו כ״ג לקרות ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה כבר אמרו שם בגמרא דא״א בלא קריאה על פה דלגוללו א״א מפני כבוד ציבור ולקרות באחר א״א משום פגמו של ראשון דכי קרי חד בתרי ספרי איכא פגמו של ראשון: \n\n" + ], + [ + "כיון שהתחיל הקורא וכו'. בסוטה פ' ואלו נאמרים (סוטה דף ל״ט) אמר רבה בר רב הונא כיון שנפתח ס״ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר עמדו לא ענו עוד. רבי זירא אמר רב חסדא מהכא ואזני כל העם אל ספר התורה. וכתב רבינו קרא דרבי זירא דאידך קרא לא מוכח כולי האי דאיכא לפרושי כשפתחוהו להראותו בציבור עמדו על רגליהם: \n", + "ואסור לצאת מבית הכנסת וכו'. פרק קמא דברכות (דף ח') אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מאי דכתיב ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס\"ת כשהוא פתוח ויוצא: \n", + "ומותר לצאת בין איש לאיש. שם ר' אבהו נפיק בין גברא לגברא: \n", + "כתב ה\"ר יונה ז\"ל דלספר אפילו בין גברא לגברא ואף על פי שסוגרין הספר בינתים אסור כדאמרינן כיון שנפתח ס\"ת אסור לספר: \n", + "מי שהוא עוסק בתורה וכו'. שם רב ששת מהדר אפיה וגריס וכתב הרי\"ף ז\"ל ואמור רבנן דוקא רב ששת שתורתו אומנתו. ונראה לי דהאי תורתו אומנתו לא בעי למימר כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו דהא לא אשכחן דליהוי רב ששת תורתו אומנתו טפי משאר אמוראי וכולהו אמוראי לא היתה תורתם אומנתם כרבי שמעון בן יוחאי וחביריו דהא בפרק קמא דשבת (דף י\"א) א\"ר יוחנן ל\"ש דאין מפסיקין מתלמוד תורה לתפלה אלא כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתם אומנותם אבל כגון אנו מפסיקין: \n\n" + ], + [ + "מימות עזרא נהגו וכו'. בפרק קמא דמגילה (דף ג') ובירושלמי מנין לתרגום שנאמר ויקראו בספר זה מקרא מפורש זה תרגום והאי קרא בעזרא איתיה: \n", + "ואין הקורא רשאי וכו'. משנה (שם כ\"ב:) לא יקרא לתורגמן יותר מפסוק אחד: \n\n" + ], + [ + "אין הקורא רשאי להגביה וכו'. (ברכות מ\"ה) א\" שמעון בן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול שאין ת\"ל בקול ומה ת\"ל בקול בקולו של משה ומהתם ליכא ראיה אלא שהקורא לא יגביה קולו יותר מן המתרגם אלא דמשמע ליה לגמרא דקורא ומתרגם שוים הם וכי היכי דאשכחן דקורא לא יגביה קולו מן המתרגם ה\"ה נמי דמתרגם לא יגביה קולו מן הקורא: \n", + "ואין המתרגם רשאי וכו' עד מפי התורגמן. מימרא דרב חסדא בסוטה פרק ואלו נאמרים: \n", + "ואין התורגמן נשען וכו'. ירושלמי כתבו הר\"ן פרק עומד ויושב. וכתבו ההגהות בשם הרמ\"ך דכ\"ש שהקורא אסור לישען בשעת קריאת התורה: \n", + "ולא יתרגם מתוך הכתב וכו'. גם זה ירושלמי כתבו הרי\"ף ז\"ל פרק הקורא עומד: \n", + "ואין הקורא רשאי לסייע וכו'. ירושלמי כתבו הרי\"ף שם אמר עולא מפני מה אמרו הקורא בתורה לא יסייע לתורגמן כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה: \n", + "והקטן מתרגם וכו'. תוספתא כתבה הרי\"ף שם ופי' הר\"ן ז\"ל דהאי אינו כבוד אצבור קאי שאינו כבוד להם שהקטן יקרא והגדול יתרגם ופשט הלשון לא משמע הכי אלא אגדול קאי שאינו כבוד לו לתרגם על ידי קטן: \n", + "ולא יהיו המתרגמין וכו'. ר\"פ עומד ויושב (מגילה כ\"א:) ת\"ר בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין: \n\n" + ], + [ + "ולא כל המקראות וכו'. משנה שם (כ\"ה) מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם מעשה תמר נקרא ומתרגם מעשה העגל הראשון נקרא ומתרגם האחרון נקרא ולא מתרגם ברכת כהנים ומעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין ופירש\"י מעשה דוד ואמנון נקראין בהפטרה עכ\"ל. ונראה שלא היה להם באותו זמן הפטרות קבועות כמונו היום אלא כל אחד היה מפטיר ענין שנראה לו שהוא מתייחס לפרשה וגם בזמננו זה יש חילוק מנהגים בהפטרות. ובגמרא מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם ומעשה ברבי חנינא בן גמליאל שהלך לבבל והיה קורא חזן הכנסת ויהי בשכן ישראל וא\"ל למתורגמן הפסק אל תתרגם אלא אחרון ושבחוהו חכמים. ופירש\"י אל תתרגם אלא אחרון ויהיו בני יעקב שנים עשר והפסוק הזה נפסק בהפסק פרשה לכך קורהו אחרון כאילו הוא פסוק לעצמו. ותו בגמרא מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם איזהו עגל השני מן ויאמר משה עד ויבא משה, ובהרי\"ף והרא\"ש כתוב ועוד פסוק אחד ויגוף ה' את העם. ונ\"ל שהוא תוספת הרי\"ף שפירש דטעמא דלא מתרגם משום כבודו של אהרן וא\"כ בפסוק ויגוף שכתוב על העגל אשר עשה אהרן ה\"ה דלא מתרגם והגמרא לא חשש אלא לכתוב הפרשה וה\"ה בהאי קרא כיון דטעמא משום כבודו של אהרן. ותו בגמרא ברכת כהנים נקרא ולא מתרגם משום ישא ופירש\"י שלא יאמרו שהקדוש ברוך הוא נושא פנים. מעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין והא אמרת מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם לא קשיא הא דכתיב אמנון בן דוד הא דכתיב אמנון סתמא כך היא גירסת רבינו. ומ\"מ ק\"ל דמעשה דוד ואמנון דתנן במתניתין משמע דמעשה דוד היינו מעשה בת שבע ואיך לא הזכירו רבינו. ואפשר שהוא מפרש מעשה דוד ואמנון מעשה אמנון שנזכר בו דוד נקרא ולא מתרגם אבל מעשה דוד בבת שבע לא נזכר כאן: \n\n" + ], + [ + "המפטיר בנביא וכו'. שם (דף כ\"ג.) אמר עולא מפני מה המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה מפני כבוד התורה: \n", + "ומה שאמר חוזר וקורא וכו'. כתב הטור נוהגים בשבת וביום טוב וביום הכפורים שיכולים להוסיף שבשבת השמיני מפטיר וביום טוב הששי וביום הכפורים השביעי ואתי שפיר בין למאן דאמר עולה ובין למאן דאמר אינו עולה שאם עולה והוסיפו עליהם אין לחוש שהרי יכולים להוסיף ואם אינו עולה הרי כבר קרא ז' לפניו: \n", + "ולא יפטיר בנביא וכו'. סוטה פרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל״ט:) אמר רבי תנחום אריב״ל המפטיר אינו מפטיר עד שיגלל ספר תורה. וכתבו הרי״ף ז״ל פרק הקורא עומד: \n", + "ולא יפחות וכו'. ברייתא (מגילה כ\"ג.): \n", + "ומ\"ש ואם הפסיק הענין וכו'. שם מתקיף לה רבא והא עולותיכם ספו דלא הויין עשרים וחד שאני התם דסליק עניינא והיכא דלא סליק עניינא לא והא אמר שמואל בר אבא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דר' יוחנן וכי הוה קרי עשרה פסוקים אמר לן איפסקו מקום שיש תורגמן שאני. ופי' הר\"ן ז\"ל משום דבהדי תורגמן היו עשרים ופסוק אחרון שחוזר וכופל עברית הרי כ\"א: \n", + "ובנביא אחד קורא וכו'. שם (כ\"א:) ת\"ר בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין ובנביא אחד קורא ושנים מתרגמין ובלבד שלא יהו שנים קוראין ושנים מתרגמין ומכאן שצריך למחות באנשים המסייעין המפטיר אלא כולם צריך שישמעו מה שהמפטיר קורא: \n", + "ומדלג מענין לענין. משנה (שם כ״ד.) מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה ועד כמה הוא מדלג עד כדי שלא יפסוק התורגמן. ופירש״י שלא יפסוק התורגמן שלא ידלג ממקום שהוא קורא אלא כדי שיוכל לגלול את הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור התורגמן תרגום המקרא שדילג זה משום שאין כבוד לציבור לעמוד בשתיקה. ובגמרא תניא אין מדלגין מנביא לנביא ובנביאים של שנים עשר מדלג ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו. ואיתא להאי ברייתא נמי ביומא פרק בא לו (יומא דף ס״ט) וכתבו שם התוס' אין לפרש מסוף שנים עשר לתחלתו דאם כן אפילו מתחלתו לסופו נמי לא דהיינו בכדי שיפסוק התורגמן אלא מסוף הספר לצד תחלתו כלל לא. והמדקדק בלשון רש״י ימצא שכיון לזה. וי״ל דהיינו דוקא בנביא של י״ב לנביא של י״ב אבל בנביא עצמו אפילו מסוף הנביא לתחלתו נמי דלא גרע משאר נביאים. על מה שכתב \n", + "רבינו וכל המדלג לא ישהה בדילוג אלא כדי שישלים המתרגם תרגומו. כתב הראב\"ד א\"א אין זה מלשון הגמרא שלזה הענין צריך היה לומר עד כמה הוא מדלג עד כדי שיפסוק התורגמן והמשנה אמרה עד שלא יפסוק התורגמן עד כאן לשונו. ולרבינו י\"ל דדא ודא אחת היא שהכוונה לומר שלא ישהה בדילוג עד אחר שהפסיק התורגמן: \n\n" + ], + [ + "הקורא בנביא וכו'. משנה שם מגילה (כ\"ג: כ\"ד.) הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים ולא יקרא לתורגמן יותר מפסוק אחד ובנביא שלשה אם היו שלשתן ג' פרשיות קורא אחד אחד ובגמרא אם היו שלשתן שלש פרשיות כגון כי כה אמר ה' חנם נמכרתם. כי כה אמר ה' מצרים ירד עמי בראשונה. ועתה מה לי פה. וכתב הר\"ן ז\"ל דלאו דוקא ג' פרשיות דהוא הדין לשלשה ענינים חלוקים: \n\n" + ], + [ + "המפטיר בנביא מברך לפניו ברכה אחת. במס' סופרים ובפסחים (ק\"ד:) גבי כל הברכות פותח בהם בברוך כתבו גם התוספות דלפני ההפטרה ברכה אחת. וק\"ל על מנהגנו שאנו מברכים שתים וכן כתבם רבינו ז\"ל בנוסח התפלות ואם אמרנו ששתיהן כחדא חשיבי צריך טעם למה נשתנית ברכה זו מכל הברכות שבעולם ואפילו אם נאמר שהם שתי ברכות מ\"ט אין בשניה מלכות וא\"ת מפני שהיא סמוכה לחבירתה א\"כ לא הוה ליה לפתוח בברוך. וי\"ל דכולה חדא ברכה היא שבתחלה מברך אשר בחר בנביאים טובים כלומר לאפוקי נביאי השקר ומשום דאיכא מילי טובא בנביאים טובים דהוו סיפור דברים ומיחזי דלית בהו קדושה משום הכי קאמר ורצה בדבריהם הנאמרים באמת כלומר כל דבריהם מרצון ודעת גבוה נכתבו והם דברי אמת לא כשאר דברי הימים של מלכים שיש בהם שינויים הרבה. ואח\"כ ראו לחלוק כבוד לתורה ולמשה רבן של נביאים והזכירום הבוחר בתורה ובמשה עבדו, ולפי שלא יראה שמזכירין אותם אחר הנביאים פתחו בה בברוך לא לומר שהיא ברכה בפני עצמה שא\"כ היו חותמין בה בברוך ולא פותחים כיון שהיא סמוכה לחבירתה ומפני שהזכיר התורה ומשה חזר להזכיר נביאי האמת והצדק להזכיר מלמעלה למטה. א\"נ דברישא פתח בשבח דברי הנביאים בחלק הספוריי מהם לומר שאפילו באותו חלק יש לנו לשבח לאשר בחר בהם וכשבא להזכיר החלק הנבואיי הקדים התורה ומשה שמשם נובע החלק הזה ודקדק לומר בחלק הזה נביאי האמת והצדק והאמת לאפוקי נביאי השקר והצדק לומר שדברי הנבואה שמתנבאים הם דברים מצודקים ומזוקקים שבעתים. א\"נ לנביאים שהם בעלי צדק ואינם מתגאים בנבואתם לעות אדם בריבו והוא דוגמת מאי דפתח בנביאים טובים ומכל מקום אינה אלא ברכה אחת כדפירש\"י. ולענין החלק הספוריי נקט אשר בחר לשון עבר אבל בתורה וחלק הנבואיי נקט הבוחר לשון הוה כאילו בכל יום ויום הוא בוחר בהם ונותנן לישראל וכמו שאחז\"ל על פסוק אשר אנכי מצוך היום בכל יום יהיו בעיניך כחדשים: \n", + "שניה חותם בה בונה ירושלים וכו': כתב הראב\"ד אנו אומרים משמח ציון בבניה עכ\"ל. במסכת סופרים כתוב כדברי הראב\"ד וכן אנו נוהגים: \n", + "וכן אם חל ר\"ח וכו'. בפ' במה מדליקין שבת (דף כ\"ד:) אמר רב גידל אמר רב ר\"ח שחל להיות בשבת המפטיר בנביא אינו צריך להזכיר של ר\"ח שאלמלא שבת אין נביא בר\"ח ואסיקנא דלית הלכתא ככל הנך שמעתתא דאתמר התם מדאריב\"ל יה\"כ שחל להיות בשבת המתפלל תפלת נעילה צריך להזכיר של שבת יום הוא שנתחייב בחמש תפלות, כלומר וסובר רבינו דהא דרב גידל בכלל דכי היכי דאמרינן יום הוא שנתחייב בחמש תפלות הכא נמי יום הוא שנתחייב בהפטרה וכן דעת רש\"י והרי\"ף. וכתבו הר\"ן והרא\"ש ז\"ל שנהגו שלא להזכיר של ר\"ח בהפטרה וכ\"כ הר\"ן בשם ה\"ר יונה דאפילו לדעת רש\"י והרי\"ף אינו חותם בראש חדש כלל אלא אומר מעין המאורע וחותם בשל שבת דלא יפה כח ר\"ח בהפטרה דליתא אלא בשביל שבת יותר משלש תפלות הקבועות בראש חדש וכך הם דברי רבינו שכתב מזכיר ראש חדש בברכה זו כמו שמזכיר בתפלה דמשמע דוקא הזכרה כמו בתפלה דהיינו הזכרה בלא חתימה: \n\n" + ], + [ + "כמה הם הקוראין וכו'. משנה (מגילה דף כ\"א.) ביום טוב ה' ביום הכפורים ו' בשבת ז' אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהן: \n", + "וכתב הר\"ן ז\"ל שיש מפרשים דנהי דאין פוחתין קאי אכולהו אבל מוסיפין עליהן לא קאי אלא אשבת בלחוד אבל לא אשארא שלא להשוותן לשבת. אבל מדברי רש\"י נראה דאכולהו הנך יומי קאי דכיון שאסורים במלאכה מוסיפין עליהן וליכא למיחש משום ביטול מלאכה. וזה דעת רבינו דאפכינהו וכתב שבת והדר כל הני ואכולהו כתב דמוסיפין עליהן: \n", + "בראשי חדשים ובחולו של מועד וכו'. גם זה משנה שם בשני וחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם. ודאי דלא עדיף מנחת יום הכפורים ממנחת שבת. ותנן תו התם בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם ואין מפטירין בנביא זה הכלל כל שיש בו מוסף והוא אינו י\"ט קורין ארבעה וממילא נפקא כל הני ימים שאין בהם מוסף שאין קורין אלא שלשה. \n", + "ומה שכתב שקורין בתעניות בשחרית ובמנחה. בפרק קמא דתענית (דף י\"ב:) משמע דלא קרינן אלא במנחה וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "אשה לא תקרא וכו'. (מגילה כ\"ב) תנו רבנן הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הצבור. וכתב רבינו שקטן צריך שידע לקרות דאם לא כן אין קורין אותו לקרות בתורה וכדברי הרא\"ש ז\"ל וכתב גם כן שצריך שידע למי מברכין וכתבו ההגהות דהכי איתא בירושלמי: \n", + "וכן מפטיר עולה וכו'. שם פלוגתא דאמוראי ופסקו הרי\"ף והר\"ן כמאן דאמר עולה. \n", + "ומ\"ש ואם הפסיק וכו'. תשובת רב נטרונאי כתבה הרי\"ף ז\"ל שם: \n", + "ציבור שלא היה בהם וכו'. תוספתא כתבה הרי\"ף שם בני בית הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב ועומד וקורא ויושב אפילו שבע פעמים. וכתב הר\"ן ז\"ל פי' שאין שם יודע לקרות אלא הוא ומיהו יש שם עשרה דאי לא אין קורין בתורה פחות מעשרה והא דקאמר בכל זימנא ויושב היינו לדידהו שלא היו מברכין בתורה אלא ראשון לפניה ואחרון לאחריה הילכך אם לא היה חוזר ויושב במקומו בכל פעם לא יהא ניכר שיהא אלא כקורא אחד אבל בתר דתקון שיהא כל אחד מברך לפניה ולאחריה א\"צ לישב דהא איכא היכרא. וקשיא לי דכיון שרבינו לא הזכיר המנהג הראשון למה לו לכתוב דין זה לכך אני אומר שאפילו לאחר התקנה סובר רבינו שצריך לישב ולעמוד כדי לעשות היכרא כאלו הם ז' עולים שכך דרכם לקום ממקומם לעלות: \n\n" + ], + [ + "בכל קריאה וכו'. משנה בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף נ״ט.): \n", + "וכל מי שהוא גדול. שם (דף ס'.) שיילוה לר\"י נפחא אחר כהן ולוי מי קורא א\"ל ת\"ח הממונים פרנסים על הציבור ואחריהם ת\"ח הראויים למנותם פרנסים על הציבור ואחריהם בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על הציבור ואחריהם ראשי עם וכל אדם: \n", + "והאחרון שגולל ספר תורה וכו'. מימרא דריב\"ל סוף פרק בני העיר מגילה (דף ל\"ב.): \n", + "ומה שכתב לפיכך עולה ומשלים וכו'. כלומר אף על גב דבבבא שקודם זו אמר שגדול בחכמה קודם, להיות משלים עולה אפילו גדול שבציבור: \n\n" + ], + [ + "אין שם כהן וכו'. בפרק הניזקין גיטין (נ\"ט.) אמר אביי נקטינן אם אין שם כהן נתפרדה החבילה. ומפרש רבינו כפי' הראשון של רש\"י דהיינו נפסק הקשר ואיבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל: \n", + "אין שם לוי וכו' עד אחד משניהם פסול. שם אמר אביי נקטינן אם אין שם לוי כהן קורא ופירש\"י במקום לוי. איני והאמר ר' יוחנן כהן אחר כהן לא יקרא משום פגמו של ראשון לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם כלומר דלא ידעי אינשי פגמא בהי מינייהו ואמרי ראשון אינו לוי לפיכך חזר וקרא אי נמי שני אינו לוי אלא ישראל ומשני כי קאמרינן באותו כהן כלומר אותו כהן עצמו יחזור ויקרא במקום לוי. והדר שקיל וטרי תלמודא מה שכתב לוי אחר לוי דאיכא פגם שניהם דאמרי חד מינייהו לאו לוי הוא כהן אחר כהן נמי אמרי חד מינייהו לאו כהן הוא כגון דמוחזק לן באבוה דהאי שני דכהן הוא כלומר וליכא למימר לוי הוא הילכך לראשון הוא דאיכא פגמא ופרכינן דכוותא גבי לוי דמוחזק לן באבוה דהאי שני דלוי הוא ומאי פגמא איכא אלא ע\"כ היינו פגמא דאמרינן אבוה ממזרת או נתינה נסיב ופסליה לזרעיה מקדושת לויה ובמקום ישראל קרא הכא נמי כהן שני אתי למימר גרושה או חלוצה נסיב ואחליה לזרעיה ומשני הואיל ובלוי קרא ליכא פגמא דאי סלקא דעתך חלל הוא סוף סוף לוי מי קא הוי שיקרא במקום לוי הלכך ע\"כ כיון דאבוה כהן אין זה חלל ואין כאן פגם אלא לראשון. ואמרינן נמי התם דהך חששא ליתא אלא משום נכנסין ויוצאים שאין רואים אם ישלימו למנין הקוראין וכן אין רואים אם קרא זה במקום שקרא זה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(כ-כג) כיצד סדר הקריאה וכו' אין קורין בחומשין וכו'. פרק הניזקין גיטין (דף ס'.) רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין קורין בחומשין בבית הכנסת מפני כבוד הציבור. וכתב הר\"ן ז\"ל שכותבין להם חמשה חומשין כל אחד לעצמו וכל ספריהם היו כמגילה כספר תורה שלנו ודוקא מפני כבוד הציבור הא מדינא קורין בהם ואע\"ג דאמרינן התם ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו הא פריקו לה התם בגמרא דלא דמי דהתם מיחסר במילתיה. ומיהו בחומשין שלנו מדינא אין קוראין בהם שהרי אינן עשויין כתיקון חכמים שאינן נגללים ולא נתפרין בגידין: \n", + "ואין גוללין ספר תורה בצבור וכו'. ביומא פרק בא לו (יומא דף ע'.) מימרא דרב ששת: \n", + "לפיכך אם יצטרכו וכו'. שם אמר רבי יצחק נפחא ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרי תורות וקוראין באחד בענינו של יום ואחד בשל ראש חדש ואחד בשל חנוכה: \n", + "ולא יקרא איש אחד בשתי תורות וכו'. גם זה שם אהא דתנן דכהן גדול קורא אחרי מות ואך בעשור וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע\"פ מקשה בגמרא ניתי ספר תורה אחרינא ונקרי אמר רב הונא בר יהודה משום פגמו של ראשון ומי חיישינן לפגמא והאמר רבי יצחק נפחא ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מביאין ג' תורות וקורין באחד בענינו של יום ואחד בשל ראש חדש ואחד בשל חנוכה תלתא גברא בתלתא ספרי ליכא פגמא חד גברא בתרי ספרי איכא פגמא. ויש מדקדקין מלשון רבינו שכתב לא יקרא איש אחד ענין אחד בשתי תורות דשני ענינים מותר לקרות איש אחד בב' תורות וטעות הוא בידם שאם כדבריהם ה\"ל לשנויי שאני התם דתלתא עניני נינהו ומדלא שני הכי אלא שני חד גברא איכא פגמא משמע בהדיא דחד גברא בתרי ספרי אף על גב דהוו תרי עניני דומיא דההיא דר\"ח טבת איכא פגמא, \n", + "ומה שכתב רבינו ענין אחד היינו משום דבשני ענינים אין קורין בתורה בספר אחד וכמו שכתב בתחלת הפרק הקורא יש לו לדלג ממקום למקום בענין אחד כגון אחרי מות ואך בעשור והשתא קאמר דאפילו בענין אחד דבספר אחד שרי לקרות חד גברא בתרי ספרי לא יקרא משום פגמו של ראשון: \n\n" + ], + [ + "הגולל ס\"ת וכו'. פרק בני העיר (מגילה דף ל\"ב) מימרא דר' שפטיה א\"ר יוחנן. ופירש\"י הגולל ס\"ת מענין לענין והוא יחיד וס\"ת מונח לו בין ברכיו גולל מבחוץ העמוד שהוא חוצה לו גוללו ויגול מצד חוץ לצד פנים שאם יאחוז עמוד הפנימי ויגול לצד החוץ יתפשט החיצון ויפול לארץ וכשהוא מהדקו כשגמר מלגלול ובא להדקו יאחוז בפנימי ויהדק על החיצון כדי שלא יכסה הכתיבה בזרועותיו שמצוה להראות את העם כשמהדקים: \n", + "והתוספות כתבו בשם ר\"ח דקאי אקשר דמטפחות דכשקושר המטפחת סביב הס\"ת יהא הקשר מבפנים כלפי הכתב שאם יהיו מאחוריו כשיפתח הס\"ת יהיה צריך להפכו על הכתב להתיר הקשר ואין זה דרך כבוד. והר\"ן כתב גוללו מבחוץ למי שאוחז אותו קאמר שתהא הכתיבה כלפי הגולל ולא כלפי מי שאוחז ספר תורה וכשהוא מהדקו שמי שאוחז ספר תורה מהדק אותו אחר שיגלול כדי שיעמוד הכרך מהודק צריך שתהא הכתיבה כלפי המהדק ולא כלפי הגולל כללו של דבר הכתיבה ראוי שתעמוד כלפי אותו שעוסק בספר תורה מפני כבוד התורה. ואחרים פירשו שהיו נוהגים שהיה ספר תורה נתון בתיק ומ\"ה קאמר שאם רצה לגוללו מצד זה לצד זה שגוללו מבחוץ כלומר שמוציאו מן התיק ואין גוללו מבפנים שמא יקרע וכשהוא מהדקו כלומר שמהדק הכרך אחר שנגלל נותן הספר בתיק ואחר כך מהדקו שם ואינו רשאי להדקו מבחוץ שאין זה כבודו: \n", + "וצריך להעמידו על התפר וכו'. גם זה מימרא דרבי שפטיה אמר רבי יוחנן ופירש\"י מפני שמתהדק יפה כשהתפירה בין שני העמודים. והרי\"ף כתב דטעמא שאם יקרע יקרע על התפר: \n", + "מקום שמוציאין ספר תורה וכו'. בסוטה פרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל״ט:) מימרא דר' תנחום אריב״ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עניני ההפטרות כתב רבינו בסוף ספר זה אצל נוסח התפלות והברכות: \n\n" + ], + [ + "עזרא תיקן להם לישראל וכו' עד קודם ר\"ה. ברייתא פרק בני העיר (מגילה דף ל\"ב:): \n", + "ויש מי שמשלים התורה וכו'. בפרק בני העיר (מגילה כ״ט:) אמרינן דבני מערבא מסקי לאורייתא בתלת שנין: \n\n" + ], + [ + "מקום שמפסיקין וכו'. גם זה שם (דף ל\"א:) בברייתא פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה ופסק כרבי יהודה: \n\n" + ], + [ + "ובראשי חדשים הראשון הוא קורא וכו'. בפרק הקורא עומד (מגילה דף כ״א: כ״ב.) בעי צו את בני ישראל דהויא שמונה פסוקים היכי עביד ליקרו תלתא תלתא פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים ליקרו ארבעה ארבעה וביום השבת דהוי תרי ובראשי חדשיכם חמשה היכי עביד ליקרו תרי מהא וחד מהא אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים ליקרו תרי מהא ותלתא מהך אין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקין ופשטינן רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק שלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף הלכתא מאי שלח ליה דולג ואמצעי דולג. וכתב הרי״ף פירוש דולג חוזר השני וקורא פסוק השלישי שקרא הראשון ומוסיף שנים אחרים נמצא שקרא שלשה ונשארו שלשה קורא אותן השלישי. והקשה הרמב״ן ז״ל דסוף סוף איכא למיחש לנכנסין שהרואה אותו מתחיל בפסוק שלישי של פרשה יאמר הראשון לא קרא אלא שני פסוקים ואי לא חיישינן לנכנסין בדלא אפשר למה דולג יקראו השנים בפרשת צו והג' יקרא וביום השבת ופסוק אחד מובראשי חדשיכם דמאי איכא דאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים והא ההיא אינה אלא משום הנכנסין והא אמרת דהיכא דלא אפשר לא חיישינן לנכנסין. ותירץ הרשב״א ז״ל דכשאמצעי דולג ליכא למיחש אלא לחד נכנסין דהיינו אותם שיכנסו בתחילת קריאת השני ואילו היו קורין בלא דילוג איכא למיחש לתרי גווני נכנסין חד לנכנסין בשעה שהוא מתחיל לקרות ובראשי חדשיכם שהוא סבור שמשם התחיל לקרות ואיכא למיחש נמי לנכנסין בתחלת קריאת הד' דכי חזו ליה מתחיל בפסוק שני סברי דקמא לא קרא אלא פסוק אחד הילכך דולג עדיף. והר״ן האריך ביישוב קושיא זו ואין כאן מקום להאריך: \n", + "ואם חל ר\"ח להיות בשבת וכו'. מגילה (כ\"ט:) אמר ר' יצחק נפחא ר\"ח טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלש תורות אחד קורין בו ענינו של יום ואחד בשל ר\"ח ואחד בשל חנוכה. ממילא משמע דכי הוה ר\"ח דעלמא שחל להיות בשבת מוציאין שני ס\"ת אחד קורין בו ענינו של יום ואחד של ר\"ח. \n", + "ומ\"ש ומפטירין והיה מדי חדש בחדשו עד מחר חדש כך אמרו שם ל\"א: \n", + "וממ\"ש רבינו ובשני קורא בו המשלים ובראשי חדשיכם ומפטיר קורא ענין ר\"ח נראה שסובר רבינו שבספר ראשון קורין ששה ובשני קורא המשלים והמפטיר וקשה על זה ממ\"ש רבינו להלן בפרק זה ועל דרך זו בכל יום ויום מימים טובים וכן ביום הכפורים ובשבעת ימי הפסח מוציאין שני ספרים בשחרית הראשון קורין בו אלו העניינות שאמרנו והשני קורא בו קרבן אותו היום האמור בחומש הפקודים והקורא ענין הקרבן הוא מפטיר בנביא שנראה שאין קורא בשני כי אם המפטיר בלבד. וי\"ל שלא בא רבינו שם אלא לומר שהקורא ענין הקרבן הוא מפטיר בנביא ולא הקורא בספר ראשון אבל אם קורא המשלים בשני זה לא ביאר שם וכאן למדנו שאם רצו לקרות בספר שני קצת מהעולים הרשות בידם. ומכל מקום קשה שכתב כאן שהמשלים הוא זולת המפטיר אלמא אין המפטיר עולה מן המנין ובפרק שקודם זה כתב שעולה מן המנין וצריך לומר דהכא מיירי בשהפסיק בקדיש בין המשלים והמפטיר: \n\n" + ], + [ + "אבל פרשת האזינו וכו'. פרקא בתרא דראש השנה (דף ל\"א.) וכתבו הרי\"ף פרק הקורא עומד. \n", + "ומ\"ש ולמה פוסקים הוא לשון רבינו ונכון הוא: \n\n" + ], + [ + "שמונה פסוקים וכו'. (מנחות ל'.) אמר רבי יהושע בר אבא א\"ר גידל אמר רב שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם בבית הכנסת. ופירש\"י אדם אחד קוראם ואין מפסיק בינתים כדי לעמוד אחר ולקרות. ורבינו מפרש דהיינו אפילו אין שם עשרה קורא אותם כדין קורא בצבור בברכה תחלה וסוף: \n", + "וכתב הראב\"ד לא שמענו דבר זה מעולם וכו' והצבור היכן הלכו עכ\"ל. מ\"ש לא שמענו וכו' אינו קושיא. ומ\"ש ובמקומות הללו נהגו וכו' כלומר שבקריאת התורה נהגו שהחזן קורא ולא העולה ובשמנה פסוקים הללו נהגו שהעולה קורא לבדו. ונראה שטעמו מפני שהם מפרשים דהיינו דאמר רב גידל יחיד קורא אותם בבית הכנסת כלומר לבדו וגם זה הפירוש יתכן. ומ\"ש שהוא ענין זרות י\"ל דמשכחת לה שהיו עשרה בבית הכנסת ויצא אחד מהם או שלא היו בבית הכנסת אלא ט': \n\n" + ], + [ + "קללות שבתורת כהנים וכו'. משנה מגילה (דף ל\"א) אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן בגמרא תנא כשהוא מתחיל מתחיל מפסוק שלפניהם וכשהוא מסיים מסיים בפסוק שלאחריהם אמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים אבל קללות שבמשנה תורה פוסק מאי טעמא הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן. וכתב ה\"ר מנוח לאו דוקא פסוק אחד לפניהם דהא אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. וכתב עוד דבירושלמי סוף פרק בני העיר גרסינן כמנהגנו לקרות הקללות בגמגום אבל של משנה תורה אין צריך לגמגם: \n\n" + ], + [ + "מפסיקין למועדות וכו'. משנה שם (דף כ\"ט.) לכל מפסיקין לראש חדש לחנוכה ולפורים ולתעניות וליה\"כ: \n", + "ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראים בכל מועד עניינו. ג\"ז שם (ל' ל\"א.) דתנן מה קורא בכל מועד והדר קאמר שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל מצותו שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו והא ודאי אסמכתא היא דקריאת התורה גופא תקנתא היא כמו שנתבאר בפ' י\"ב. \n", + "ומ\"ש ושואלין ודורשין וכו'. ברייתא פרק קמא דמגילה [דף ד']: \n", + "בפסח קורין וכו'. משנה פרק בני העיר (מגילה דף ל':) בפסח קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים ופירש״י דהיינו שור או כשב. ובגמרא [לא.] ת״ר בפסח קורין בפרשת מועדות ומפטירין בפסח גלגל. והאידנא דאיכא תרי יומי יומא קמא בפסח גלגל ולמחר בפסח יאשיהו. יום טוב האחרון של פסח קורין ויהי בשלח ומפטירין וידבר דוד ולמחר כל הבכור ומפטירין עוד היום. אמר אביי והאידנא נהוג עלמא למיקרי משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא: \n\n" + ], + [ + "בעצרת שבעה שבועות וכו'. באותה ברייתא (שם ל\"א.) בעצרת שבעה שבועות ומפטירין בחבקוק אחרים אומרים בחודש השלישי ומפטירין במרכבה והאידנא דאיכא תרי יומא עבדינן כתרווייהו ואיפכא כלומר דביומא קמא בחדש השלישי ומפטירין במרכבה ולמחר שבעה שבועות ומפטירין בחבקוק: \n\n" + ], + [ + "בראש השנה קורין וכו'. גם זה שם בראש השנה בחדש השביעי ומפטירין הבן יקיר לי אפרים וי\"א וה' פקד את שרה ומפטירין בחנה והאידנא דאיכא תרי יומי יומא קמא כי\"א למחר והאלהים נסה ומפטירין הבן יקיר לי: \n\n" + ], + [ + "ביוה\"כ בשחרית וכו' עד ומפטיר ביונה. שם באותה ברייתא: \n\n" + ], + [ + "בסוכות בשני ימים טובים וכו'. ג\"ז שם יום טוב הראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים ומפטירין הנה יום בא לה' והאידנא דאיכא תרי יומי למחר מיקרא הכי נמי קרינא אפטורי מאי מפטירין ויקהלו אל המלך שלמה. ויום טוב האחרון קורין כל הבכור ומפטירין ויהי ככלות שלמה למחר קורין וזאת הברכה ומפטירין ויעמוד שלמה [ויש אומרים ויהי אחרי מות משה]. וכתב הרא\"ש ז\"ל והכי איתא בירושל' והכי נהגינן עכ\"ל: \n", + "ובשאר ימות החג וכו'. בפרק בתרא דסוכה (דף נ\"ה) אתקין אמימר בנהרדעא דמדלגי דלוגי ופי' רבינו בזה כתבו הרי\"ף בשם גאון פרק בני העיר. ויש בקצת נוסחאות רבינו שיבוש והנוסחא הנכונה כך היא קורא הכהן ביום השני ולוי קורא וביום השלישי וישראל קורא וביום השלישי והרביעי חוזר וקורא ביום השני וביום השלישי. וכתב הר\"ן ומיהו בי\"ט אע\"ג דספק ראשון ספק שני הוא כיון שעושין אותו י\"ט לא מזלזלינן ביה לספוקי ומשום הכי לא קרינן אלא קרבן יום ראשון בלבד דהיינו [ובחמשה עשר יום]: \n\n" + ], + [], + [ + "וכן ביום הכפורים וכו'. לפי שלמעלה לא הזכיר שיקראו בקרבנות ביוה\"כ ובימי הפסח אמר דלאו דוקא בחול המועד דפסח הוא דקרינן בקרבן היום אלא ה\"ה לשאר ימים טובים ונקט יוה\"כ ופסח לדוגמא בעלמא. ושבעת ימי הפסח היינו בא\"י אבל בח\"ל תמניא הוו: \n", + "ומ\"ש שמוציאין שני ספרים. כבר כתבתי דנפקא ליה מדא\"ר יצחק נפחא (מגילה דף כ\"ט:) ר\"ח טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרי תורות אחד קורין בו ענינו של יום ואחד קורין בו של ר\"ח ואחד של חנוכה אלמא בכל יום שיש בו קרבן קורין בקרבן היום מוסף על סדר היום. \n", + "אבל מ\"ש והקורא ענין הקרבן הוא המפטיר בנביא הוא לפי שענינו של יום קודם כדמפורש במימרא דר\"י נפחא והא ודאי המפטיר קורא בספר אחרון דאין לומר שיחזרו להביא ספר ראשון לקרות בו המפטיר. ובמרדכי כתב דאמרי' בירושלמי ומפטיר קורא במוספין: \n\n" + ], + [ + "ובכל יום שמוציאין וכו'. כוונת רבינו נראה שאם הוציאם בבת אחת כמנהגנו היום אין צריך קדיש אלא אחר אחרון ואם הוציאם זה אחר זה צריך לומר קדיש אחר הראשון ואחר האחרון אבל לא אחר האמצעי. אבל כבר אמרנו שהמנהג הפשוט לומר קדיש אחר המשלים לעולם ואח\"כ עולה המפטיר בנביא וקורא בתורה אפילו ביום שאין מוציאין אלא ספר אחד וכ\"ש ביום שמוציאין שני ספרי תורות ושלמו לקרוא בספר ראשון ואין המפטיר עתיד לקרות בו שאומר קדיש כפי המנהג אפי' הוציא השני ספרי תורות בבת אחת זהו פירוש דברי רבינו. ואנו נוהגים ביום שמוציאין שלשה ספרי תורות שאין אומרים קדיש עד אחר הספר השני וכן אחר ספר השלישי וכמו שכתב ה\"ר דוד אבודרהם: \n\n" + ], + [ + "שבת שחל להיות בחולו של מועד וכו' עד ביום בא גוג. מימרא דרב הונא אמר רב בפרק בני העיר (מגילה דף ל״א.): \n\n" + ], + [ + "בחנוכה ביום ראשון וכו'. משנה שם (דף ל'.) בחנוכה בנשיאים ומפרש רבינו סדר קריאתם מה קורין בכל יום ופשוט הוא: \n", + "ומפטירין בשבת כו' עד שלמה. כלשון הברייתא והגמרא שם (דף ל\"א.): \n", + "והקורא בענין חנוכה וכו'. מדאמרינן התם [כ':] במימרא דר\"י נפחא שכתבתי בפרק זה דבספר אחרון קורין של חנוכה ומשמע לרבינו שהקורא אחרון בספר הוא מפטיר וכמו שכתבתי לעיל בסמוך: \n", + "בפורים ויבא עמלק. משנה שם (דף ל':): \n\n" + ], + [ + "בתשעה באב קורין כו'. (שם ל\"א:) אמר אביי האידנא נהוג עלמא למיקרי כי תוליד בנים ומפטירין אסף אסיפם. \n", + "ומ\"ש ובמנחה קורין וכו' בשאר ימי התעניות וכו' קורא ויחל משה. במ\"ס פט\"ו: \n", + "ובתעניות שגוזרין וכו'. משנה פרק בני העיר (מגילה דף ל'. ל״א) בתעניות ברכות וקללות: \n\n" + ], + [ + "נהגו העם וכו'. כתוב במרדכי פרק בני העיר שנהגו ע\"פ פסיקתא לאפטורי תלתא דפורענותא ושבע דנחמתא ותרתי דתיובתא והם נו\"ע אר\"ק שד\"ש ע\"כ והיינו כשיש שתי שבתות בין ר\"ה (לי\"ה) [לסוכות] אבל ברוב השנים שאין שם אלא שבת אחת מפטיר שובה. ורבינו סתם דבריו ע\"פ רוב השנים שאין שם אלא שבת אחת: \n\n" + ], + [ + "ראש חדש אדר וכו'. משנה פרק בני העיר (מגילה דף כ״ט.) ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת האחרת כלומר מקדימין לקרות פרשת שקלים בשבת שקודם ר״ח ומפסיקין מלקרות פרשה נוספת בשבת שאחר זו בשניה זכור בשלישית פרה אדומה ברביעית החדש הזה לכם. וכתב הר״ן דהאי בשניה זכור קאי בין אחל ראש חדש אדר להיות בשבת ובין אחל להיות בתוך השבת, ומיהו האי כגווניה והאי כגווניה דכשחל להיות בשבת האי שניה היינו שניה ממש ואי חל להיות בתוך השבת האי שניה שניה להפסקה שהשבת הבאה אחר הפסקה קורין בה זכור. ובגמרא (דף ל'.) איתמר ר״ח אדר שחל להיות ערב שבת רב אמר מקדימין וקורין בשבת שעברה ושמואל אמר מאחרין וכתב הרי״ף וקיימא לן כרב. תנו רבנן ר״ח אדר שחל להיות בשבת קורין כי תשא ומפטירין ביהוידע ואי זו היא שבת ראשונה כל שחל ר״ח אדר להיות בתוכה ואפילו בערב שבת. בשניה זכור ומפטירין פקדתי ואי זו היא שבת שניה כל שחל פורים להיות בתוכה ואפילו בע״ש. בשלישית פרה אדומה ומפטיר וזרקתי ואי זו היא שבת שלישית כל הסמוכה לפורים מאחריה. וכתב הרי״ף משכחת לה כשחל ר״ח ניסן להיות באמצע השבת. אבל אם חל ר״ח ניסן להיות בשבת הויא שלישית הסמוכה לר״ח ניסן ולכך סתם רבינו וכתב ואי זו היא שבת שלישית כל שסמוכה לרביעית. ומסיים בברייתא ברביעית החדש הזה וכו' וכמ״ש רבינו: \n\n" + ], + [ + "אבל בין שלישית וכו'. ירושלמי מימרא דרבי לוי כתבו הרי\"ף פ' בני העיר: \n\n" + ], + [ + "כל פרשה וכו'. בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ט.) וסוף משנה שכתבתי בסמוך תנן בחמישית חוזרין לכסדרן ובגמרא (שם ל':) לסדר מאי רבי אמי אמר לסדר פרשיות כלומר שבאותן ארבע שבתות אין קורין בסדר היום כלל ובחמישית חוזרין לקרות סדר היום ורבי ירמיה אמר לסדר הפטרות כלומר דבאותן ארבע שבתות גופייהו קרי סדר היום אלא שקורין ארבע פרשיות אלו עמהם אבל הפטרות ודאי מענין אותן פרשיות הן ולא מענין סדר היום ובחמישית חוזרין להפטיר מענין היום וכתב הרי״ף וקיימא לן כר' ירמיה: \n", + "חל ר\"ח אדר וכו' עד חוזר וקורא בספר שני וכו' עד ועשית כיור נחושת. הכל מימרא דאביי שם (דף ל'.) ובבא ראשונה אע\"ג דאיכא מאן דפליג עליה כתב הרי\"ף דקיימא לן כאביי ובבבא שניה תניא כוותיה בגמרא וטעם דינין אלו שכדי שידעו שמצות היום בפרשת שקלים כופלין אותה. וכתב הר\"ן ז\"ל ולדידן השתא לא מתרמי בואתה תצוה ולא בכי תשא אבל לדידהו הוה מתרמי: \n\n" + ], + [ + "ראש חדש אדר שחל וכו' עד והרביעי קורא בענין חנוכה. הכל מימרות דר״י נפחא פרק בני העיר (מגילה דף כ״ט:). אך \n", + "מ\"ש וכן ר\"ח ניסן נלמד ממאי דאמר ר' יצחק נפחא בראש חדש טבת שחל להיות בשבת: \n\n" + ], + [], + [ + "אף על פי שאדם שומע וכו'. פירקא קמא דברכות (דף ח'.) אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רבי אמי אמר רבי מנחם לעולם ישלים אדם פרשיותיו שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון. ומפרש רבינו דהכי קאמר אפילו עטרות ודיבון שאין בו תרגום קורא שלש פעמים וכן פירש\"י. ואמרינן בגמרא שלא יקדים ושלא יאחר ולכן כתב רבינו בכל שבוע ושבוע. ומלשון רבינו נראה דכל השבוע מיקרי עם הציבור אע\"ג דלא מיקרי קמי שבתא אלא מרביעי ואילך. וכתב הרא\"ש במדרש יש שצוה רבי לבניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו את כל הפרשה ומיהו אם לא השלים קודם משלים לאחר אכילה. \n", + "ומ\"ש רבינו עד שישלים פרשיותיו וכו'. אראש דבריו קאי וה\"ק באופן שנמצא משלים פרשיותיו עם הציבור: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) בשחרית וכו' עד ולפיכך יש בה נשיאת כפים. פרק בתרא דתענית (דף כ\"ו:) אפליגו תנאי באיזו תפלות שיש בהם נשיאת כפים ואמר רב נחמן הלכה כרבי יוסי דאמר שחרית מוסף ונעילה יש בהם נשיאת כפים מנחה אין בה נשיאת כפים ומפרש התם טעמא דלא פרסי כהני ידייהו כל יומא במנחה משום שכרות וגזרינן תעניות אטו שאר ימים אבל נעילה דליתא בכל יומא לא גזרו בה רבנן. ואמרינן תו התם והאידנא מ\"ט פרסי כהני ידייהו במנחתא דתעניתא כיון דסמוך לתפלת נעילה קא פרסי כתפלת נעילה דמיא: \n", + "וכהן שעבר לדוכן וכו': \n\n" + ], + [ + "כשיאמר רצה וכו'. סוטה (דף ל\"ח:) אריב\"ל כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה והא רבי אמי ור' אסי סלקי מיעקר הוו עקרי כרעייהו מימטא לא מטו להתם. ופירש\"י מיעקר הוי עקרי רגלייהו ממקומן בעבודה אבל רחוק היה מקומן מן הדוכן ולא מטו עד דגמר ברכת העבודה. \n", + "ומ\"ש פניהם להיכל וכו' וכן מ\"ש אצבעותיהם כפופות: ומחזירין פניהם וכו'. ברייתא שם (דף ל\"ח.) שצריכין לברך פנים כנגד פנים: \n", + "ומגביהין ידיהם וכו'. משנה שם: \n", + "ומתחילין יברכך. לא ידעתי מנ\"ל לרבינו שהם מתחילין יברכך. ואפשר שלמד כן ממה שאמרו [שם ל\"ט.] אין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור וכמו שאבאר בסמוך: \n\n" + ], + [], + [ + "אין המקרא רשאי להקרות לכהנים וכו'. כפי גירסא זו שלפני האי אין המקרא רשאי להקרות היינו בראש פסוק שני או שלישי וא\"א לפרש אין המקרא רשאי להקרות יברכך עד שיכלה אמן מפי הציבור שעונין אמן אחר הברכה שמברכין הכהנים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכו' שהרי לדעת רבינו אינו מקרא אלא כהנים אומרים אותו מעצמם ואם כן אין דברים אלו על הסדר דהא אין המקרא רשאי וכו' היינו בראש פסוק שני או שלישי, ומ\"ש \n", + "אח״כ ואין הכהנים רשאים וכו' היינו בראש פסוק ראשון שהם מתחילין יברכך דאילו בשאר תיבות שבברכת כהנים לא שייך למימר הכי שהרי אינם קורין עד שש״צ מקרא אותם. ולכך יותר ישר בעיני לגרוס אין המקרא רשאי לקרות כהנים וכך היא הגירסא בפרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל״ט:) אמר רבי זירא אמר רב חסדא אין הקורא רשאי לקרות כהנים וכו' עד ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור. וביאור ענין זה לדעת רבינו אין הקורא כלומר ש״צ שקורא כהנים כדי שיחזירו פניהם לברך אינו רשאי לקרותם כהנים עד שיכלה אמן של ברכת הודאה מפי הציבור ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכת אק״ב של אהרן וכו' עד שיכלה דבור כהנים מפי המקרא ואין הציבור עונין אמן אחר ברכת אק״ב של אהרן וכו' עד שתכלה ברכה מפי הכהנים ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת דהיינו יברכך עד שיכלה מפי הציבור אמן אחר אק״ב של אהרן וכו': \n", + "ואין ש\"ץ וכו'. משנה בברכות (דף ל\"ד.) וכתב רבינו דלא ידע אי זו ברכה מקרא אותם אם פסוק שני או שלישי כלומר דבפסוק ראשון ליכא לספוקי שהרי אינו מקרא יברכך אלא הכהנים אומרים אותו מעצמם. ויש לספק אם לפירוש זה רשאי לענות אמן אחר אק\"ב של אהרן או נימא דלא פלוג רבנן: \n\n" + ], + [ + "אין הכהנים רשאים כו' עד שיגמור ש\"צ שים שלום. מימרא דרבי זירא אמר רב חסדא בפ' אלו נאמרים (סוטה ל\"ט:): \n", + "ואינן רשאים לכוף וכו'. שם מימרא דרב חסדא: \n", + "ומתקנות עזרא שלא יעלו הכהנים וכו'. ברייתא (שם דף מ'.) ופרק בתרא דר\"ה (דף ל\"א.). ומ\"מ ט\"ס יש בדברי רבינו דהא אמרינן בהני דוכתי דתקנת ריב\"ז היא וגם במרובה (ב\"ק פ\"ב.) בעשר תקנות שהתקין עזרא ליתא להא אלא כך צריך לגרוס ומתקנת רבי יוחנן בן זכאי שלא יעלו הכהנים וכו': \n\n" + ], + [ + "כשהיו הכהנים מברכים את העם וכו'. בפרק ב' דחגיגה (דף י\"ו) דרש רבי יהודה בר נחמני המסתכל בכהנים בזמן שבית המקדש קיים כשהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש עיניו כהות וכתבו התוספות דאפילו בגבולין מיתסר משום היסח הדעת והכי איתא בירושלמי בפרק ג' דמגילה אמר רבי יוסי הדא אמרה שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכין את העם אמר רבי חגי כלום אמרו אלא משום היסח הדעת אנא מסתכל ולא מסחנא דעתאי עכ\"ל. וכיון דמשום היסח הדעת הוא אם כן גם הכהנים המברכים צריך שלא יסיחו דעתם וכל שכן הוא: \n\n" + ], + [ + "היה הכהן וכו'. עד ואומר להם כהנים. מימרא דאביי פרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל\"ח): \n\n" + ], + [ + "ומגביהין ידיהם למעלה וכו' עד מן הציץ. משנה שם: \n", + "ואין העם עונין וכו'. משנה (שם דף ל\"ז) במדינה אומר אותם שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת ומפרש בגמרא (דף מ':) דהיינו לפי שאין עונין אמן במקדש ואין צריך כאן שום הפסק ובפרק סדר תעניות כיצד (תענית ט\"ז:) תניא אין עונין אמן במקדש ואלא מהו אומר ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם: \n\n" + ], + [ + "ואומר את השם ככתבו וכו'. פרק ואלו נאמרים (סוטה ל\"ז ל\"ח) במקדש אומר השם ככתבו ובמדינה בכנויו: \n", + "ומשמת שמעון הצדיק וכו': ולא היו חכמים וכו'. ברייתא פרק בתרא דקידושין (דף ע\"א): \n\n" + ], + [ + "אין ברכת כהנים וכו' עד כמו שאמרנו. משנה וברייתות פרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל\"ח) דיליף כל הני דרשות מכה תברכו בג\"ש דקראי אחריני: \n\n" + ], + [ + "אין הכהנים רשאים וכו' עד לא תוסיפו על הדבר. ברייתא בראש השנה פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כ״ח): \n", + "בשעה שכל כהן עולה וכו'. פרק ואלו נאמרים (סוטה ל\"ט) א\"ר אלעזר בן שמוע מימי לא נשאתי כפי בלא ברכה מאי מברך א\"ר זירא אמר רב חסדא אשר קדשנו במצותו של אהרן וכו' כי עקר כרעיה מאי אמר ר' ירמיה וכו' וכי מהדר אפיה מציבורא מאי אמר אדבריה רב חסדא לרב עוקבא ודרש רבש\"ע עשינו מה שגזרת עלינו וכו': \n\n" + ], + [ + "כשמחזירין הכהנים וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך: ", + "וכן כל פינות וכו'. הכי אמרינן בפ\"ב דסוטה (דף ט\"ז:) ופרק קמא דיומא ובזבחים (דף ס\"ב): " + ], + [ + "במקדש מברכין ברכת כהנים וכו'. במסכת תמיד פרק ז' תנן שאחר הקרבת תמיד של שחר היו עומדין על מעלות האולם ומברכין ברכת כהנים ולא נזכר שם שהיו מברכין אלא פעם זו: ", + "בכל מקום משתדלין וכו'. ירושלמי פרק אין עומדין כתבוהו התוס' פרק א\"נ (סוטה דף ל\"ח.) אמר רב חסדא צריך שיהא החזן ישראל והיינו להשתדל אחריו אבל לא לעיכובא דהא תנן (ברכות ל\"ד) ואם אין שם כהן אלא החזן לא ישא כפיו אלמא יכול להיות החזן כהן: " + ] + ], + [ + [ + "הלשון כיצד וכו'. (מגילה דף כ\"ד:) אמר רב חיפני ובישני כלומר אנשי חיפא ובית שאן שקורין לעייני\"ן אלפי\"ן ולאלפי\"ן עייני\"ן לא ישא את כפיו. וסובר רבינו שה\"ה לכבדי פה וכבדי לשון וקורין לשבולת סבולת: \n\n" + ], + [ + "המומין כיצד וכו'. משנה שם כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו ובגמרא תנא מומין שאמרנו בפניו ידיו ורגליו אריב\"ל ידיו בהקניות לא ישא את כפיו תנא ידיו בהקניות לא ישא את כפיו עקומות עקושות לא ישא את כפיו. ופירש\"י בהקניות לינטי\"ש בלעז. עקומות כפופות. עקושות לצידיהן. ומספקא לי מילתא בזמן הזה שנוהגים לכסות פניהם וידיהם בטלית בעת נשיאת כפים כיון דליכא למיחש להעם המסתכלים בו אם נאמר דמומין שבפניו וידיו לא מעכבי או נימא דלא פלוג רבנן בין מגולים למכוסים דבכל גווני מעכבי: \n", + "מי שהיה רירו וכו'. שם אמר רב הונא זבלגן לא ישא את כפיו ופרש רבינו דהיינו רירו יורד על זקנו: \n", + "וכן הסומא וכו'. מימרא דרבי יוחנן וברייתא שם: \n", + "ואם היה דש בעירו וכו'. ברייתות שם: \n", + "וכן מי שהיו וכו'. משנה שם כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו רבי יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות איסטיס ופואה לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו. ובגמרא תנא אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר ומשמע דת\"ק לא פליג ארבי יהודה אלא דת\"ק אמר מומין ור\"י אמר ידיו צבועות ועוד דבגמרא אמרו על סברתו תנא אם רוב אנשי העיר וכו' אלמא כוותיה קיימא לן: \n\n" + ], + [ + "כהן שהרג את הנפש וכו'. פרק אין עומדין (ברכות ל\"ב): \n", + "וכהן שעבד עכו\"ם וכו'. בסוף מנחות (דף ק\"ט) תנן הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש ואין צריך לומר דבר אחר שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות על מזבח ה' בירושלים. ופירש רש\"י ואין צריך לומר דבר אחר אם שמשו לעכו\"ם לא ישמשו עוד בירושלים. וכתבו התוספות שבספר הזהיר הביא ראיה מכאן שכהן שהמיר לא ישא את כפיו וזהו דעת רבינו וכיון שכן אפילו שב בתשובה לא מהני דקרא דאך לא יעלו כהני הבמות וגו' כששבו בתשובה נמי מיירי וכן מתני' דכהנים ששמשו בבית חוניו אפילו שבו בתשובה משמע. ויש חולקים ואומרים שאם שב בתשובה נושא את כפיו. \n", + "ומ\"ש בין באונס, צ\"ע מנ\"ל הא דכהני הבמות וכהנים ששמשו בבית חוניו לא משמע שהיו אנוסים. \n", + "ומ\"ש וכן כהן שהמיר לעכו\"ם, כלומר ולא עבדה דאי עבדה מאי איריא המיר אפילו לא המיר נמי ולישניה דייק הכי דגבי עבד עכו\"ם שהיה מעשה כתב אע\"פ שעשה תשובה וגבי המרה כתב אף ע\"פ שחזר בו, ומכל מקום צ\"ע מנ\"ל: \n\n" + ], + [ + "כהן נער וכו'. סוף פרק קמא דחולין (דף כ\"ד:) תנו רבנן נתמלא זקנו ראוי לישא את כפיו. וכתבו התוספות דאע\"ג דאמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ\"ב) דקטן היודע לפרוש כפיו מחלקין לו תרומה בבית הגרנות התם היינו שהוא פורש עם הגדולים כדי לבסם הקול אבל בפני עצמו כל שלא נתמלא זקנו אינו נושא את כפיו: \n", + "והיין כיצד. ריש פרק בתרא דתענית (דף כ\"ו:) אמרינן דלכולי עלמא שיכור אסור בנשיאת כפים. \n", + "ומ\"ש דברביעית לחוד אסור לישא את כפיו. כבר ביאר שהטעם משום דאיתקש ברכה לעבודה דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה עבודה ברביעית אף נשיאות כפים ברביעית. \n", + "ומ\"ש שתה רביעית יין בשתי פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר. הוא מדאסיקנא בפ\"ג דכריתות (דף (פ\"ה) [י\"ג:]) דהלכה כרבי אליעזר דאמר אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור אם נכנס למקדש וכיון דבביאת מקדש פטור בנשיאת כפים מותר דהא דאיתקש ברכה לעבודה אסמכתא בעלמא היא ודיינו שנאסור לישא את כפיו היכא שאם נכנס למקדש חייב: \n", + "ומ\"ש ואם שתה יותר מרביעית אע\"פ שהוא מזוג ואע\"פ ששתאו בכמה פעמים לא ישא את כפיו. הוא מדאסיקנא התם דהא דאם נתן לתוכו מים כל שהוא פטור דוקא ברביעית אבל אם שתה יותר מרביעית אע\"פ שנתן לתוכו מים חייב ומשמע לרבינו דה\"ה למאי דאמרינן אם הפסיק בו דדוקא ברביעית אבל ביותר מרביעית חייב: \n", + "וכמה היא רביעית וכו'. בפרק ע\"פ (פסחים ק\"ט): \n\n" + ], + [ + "טומאת הידים כיצד כהן שלא נטל ידיו וכו'. מימרא דריב\"ל פרק אלו נאמרים (סוטה דף ל\"ט) ופירש\"י שלא נטל ידיו לפני עלותו לדוכן כלומר ואע\"פ שנטל שחרית וכן הסכימו התוספות. ואין נראה כן מדברי רבינו שכתב טומאת הידים ואי כשנטל ידיו שחרית עסיק טהרת הידים מיבעי ליה שהרי אינם טמאות אלא שצריך להוסיף טהרה על טהרתן ועוד דאם איתא הו\"ל לכתוב אעפ\"י שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להם שום טומאה לא ישא עד שיטול כמו שכתב בפ\"י מהלכות ברכות גבי נטילת ידים לאכילה וכ\"כ בא\"ח וז\"ל כתב ה\"ר אברהם בן הרמב\"ם הלכה למעשה לפני אבא מארי ז\"ל וזולתו ממורי התורה שכל כהן העומד בתפלה יגש לברכת כהנים וסומך על נט\"י לק\"ש ולתפלה עכ\"ל: \n", + "והחלל אינו נושא את כפיו לפי שאינו בכיהונו. פשוט בטעמו: \n\n" + ], + [ + "כהן שלא היה לו וכו'. דאמרינן בירושלמי דהניזקין שמא תאמר איש פלוני כהן מגלה עריות ושופך דמים הוא ת\"ל ואני אברכם ומפרש רבינו דהיינו שאינו מדקדק במצות או שהעם מרננים אחריו אבל לא נודע דאילו הרג בודאי הא אמר ר' יוחנן כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו: \n\n" + ], + [], + [ + "עם שהם אחורי הכהנים. פרק אלו נאמרים (סוטה ל\"ח:) תנא אבא בריה דרב מנימין בר חייא עם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה: \n", + "והעומדים מצדיהן וכו'. שם (ל\"ח ל\"ט) איבעיא להו צדדים מאי ת\"ש להזות לפניו והזה לאחריו לאחריו והזה לפניו הזאתו פסולה כלומר דכוונה בעינן, לפניו והזה על הצדדים שבפניו הזאתו כשרה כלומר צדדים שיש ממנו ולהלן ולא צדדים שיש ממנו ולאחור וה\"נ שלאחר הכהנים אע\"פ שאינו אחריהם ממש כלאחריו דמי כלומר העם שאחורי הכהנים ואין מכוונין כנגד אחוריהם אלא משוכין לצדדים אינן בכלל ברכה. ורבינו סתם ולא חילק משום דמשמע ליה דכל כה\"ג פשיטא דבכלל עם שאחורי הכהנים נינהו ולא איצטריך למעטינהו: \n", + "ואם היתה מחיצה וכו'. מימרא דריב״ל פרק אלו נאמרים (סוטה ל״ח). \n", + "ומ\"ש הואיל ופניהם מול פני הכהנים לא למעט עם שכנגד צדדים שלפניהם דהנהו כלפניהם דמו אלא לומר דלא תימא הואיל ומחיצה אינה מפסקת עם שאחורי כהנים שאין ביניהם מחיצה הו\"ל למיהוי בכלל ברכה לכך כתב ופניהם מול פני הכהנים: \n\n" + ], + [ + "נשיאת כפים בעשרה. משנה פרק הקורא עומד (מגילה כ\"ג:) אין נושאין כפיהם בפחות מעשרה: \n", + "ומ\"ש וכהנים מן המנין: בה\"כ שכולה כהנים וכו'. פרק אלו נאמרים (סוטה דף ל\"ח:) אמר רב אידי אמר רבי שמלאי בה\"כ שכולה כהנים כולן עולים לדוכן למי מברכין אמר רבי זירא לאחיהם שבשדות והתני רב שימי בה\"כ שכולה כהנים מקצתן עולין לדוכן ומקצתן עונין אמן ל\"ק הא דאשתיור בי עשרה הא דלא אשתיור בי עשרה. ופירש\"י אשתיור בי עשרה מקצתן עולין לדוכן ועשרה הנשארין עונין אמן לא אשתיור בי עשרה לא חשיב ברכה לחודייהו והילכך כולם עולים ומברכין לאחיהם שבשדות. ולפיכך צ\"ל שמ\"ש \n", + "רבינו ואם נשארו שם עשרה כהנים וכו' דה\"ה אם יש שם יותר מעשרה כהנים עשרה מהם אינן עולין לדוכן והשאר עולין ואלו העשרה עונין אחריהם אמן ואף ע\"ג דברכת כהנים בעשרה וכהנים מן המנין שאני התם דישראל הם העונים אמן אבל הכא דכולם הם כהנים ואין ביניהם ישראל לא חשיבי לברכת כהנים לענות אמן אלא אם כן העונים הם עשרה. ומה שהחליף רבינו \n", + "וכתב שבצפון ושבדרום ומי עונה אחריהם הנשים והטף. ירושלמי פ' אין עומדין: \n\n" + ], + [ + "צבור שלא היה בהם כהן וכו' עד רשאי. משנה פרק אין עומדין (ברכות ל\"ד): \n", + "ואם אין להם כהן וכו' עד שים שלום: ומ\"ש ואין העם עונין אמן כלומר אחר כל פסוק ופסוק שאין עונין אמן אלא כשהכהנים מברכים כנ\"ל וכן כתב בכלבו, וי\"מ דה\"פ ואין עונין אמן אחר ושמו את שמי ולא נהירא: \n\n" + ], + [ + "כהן שנשא כפיו וכו'. כך פשוט בר״ה פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כ״ח): \n", + "כהן שלא עקר רגליו וכו'. פרק אלו נאמרים מימרא דריב\"ל (סוטה ל\"ח:): \n", + "אבל אם עקר רגליו וכו'. שם תני רבי אושעיא: \n\n" + ], + [ + "כל כהן שאינו עולה לדוכן וכו'. שם אריב\"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלש עשה וסובר רבינו דלאו דוקא עובר אלא הרי זה כעובר משום דליכא לשון צווי אלא כה תברכו: \n", + "כל כהן שאין מברך וכו' וכל כהן המברך וכו'. שם מימרא דריב\"ל: \n", + "סליק הלכות תפלה \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..7117d4470eff3e433b8c1a044f1fdf10c65b041b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,995 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing", + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם וכו'. כלומר תדע מנ\"ל דהאי ועבדתם היינו תפלה מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם אלמא סתם עבודה בלב היא דהיינו תפלה: \n", + "וכתב הרב בסה\"מ אשר לו המצוה הה' שצונו לעבדו וכו'. ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה וא\"ת למה לא כתב רבינו פה שנצטוינו מצוה זו מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם שמפורש בו צווי התפלה וי\"ל משום דלעבדו לאו מצוה היא אלא סיפור דברים אם שמוע תשמעו לאהבה את ה' ולעבדו ונתתי מטר ארצכם וא\"ת דאתיא מצוה זו מדכתיב אותו תעבוד שהרי מנה במצוה ששית ובו תדבק וי\"ל דאה\"נ אלא דחדא מינייהו נקט וכמ\"ש ז\"ל בסה\"מ וכבר נכפל זה הצווי פעמים א\"נ דאינך קראי דולעבדו ודאותו תעבוד אתו לאזהורי בין לתפלה בין לתלמוד וכמבואר בספרי ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של ר\"י הגלילי והאי קרא דועבדתם לא מצינו שדרשוהו לתלמוד ולא לשום דבר אחר אית לן לאוקמי שהיא מצוה מיוחדת לתפלה. \n", + "ומ\"ש אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה. הכי אמרינן בריש תענית (דף ב' ע\"א): \n", + "ודע שהרמב\"ן ז\"ל השיג על רבינו במ\"ש שהתפלה היא מצוה מן התורה שכבר ביארו חכמים בגמרא תפלה מדרבנן כמו שאמרו בפ\"ג דברכות (דף כ\"א ע\"א) לענין בעל קרי שקורא ק\"ש ומברך על המזון ואינו מתפלל והעלו הטעם ק\"ש וברכת המזון דאורייתא תפלה דרבנן ובגמרא סוכה [ל\"ח.] אמרי גבי תפלה דתנא ואם התחילו אין מפסיקין והקשו מלולב דתנן נוטלו על שלחנו אלמא מפסיק והשיבו בדרך תימה מאי קושיא הא דאורייתא הא מדרבנן וכבר ראינו לו ז\"ל שכתב שחייב אדם מן התורה וכך כתב בזה המאמר במצוה עשירית שזמני התפלה אינם מן התורה אבל חובת התפלה עצמה היא מן התורה. וגם זה אינו נכון בעיני שבעל קרי מברך על המזון לאחריו מפני שהוא מן התורה ואינו מתפלל עד שיטבול אפילו עמד כמה ימים בקרי ועוד שמי שנאנס ולא התפלל בשחרית ובמנחה נסתפק אם התפלל לפי דבריו של הרב היה צריך לחזור ולהתפלל והם פסקו לעולם בכל ספק בתפלה שאינו חוזר ומתפלל מפני שהיא מדרבנן ואם אינה מצוה בכל יום מתי תהיה החובה הזאת המוטלת עלינו מן התורה שיתפלל יום אחד בשנה או בכל ימיו פעם אחת אלא ודאי כל ענין התפלה אינו חובה ומה שדרשו בספרי ולעבדו זו תפלה אסמכתא היא. ודעת רבינו שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום ממ\"ש ועבדתם את ה' ועבודה זו צריכה שתהיה בכל יום שאם אינה בכל יום אולי נבא לומר שהיא פעם אחת בכל ימיו וזה ממה שלא יסבלהו הדעת וא\"כ ע\"כ החיוב הוא להתפלל בכל יום אבל אין מנין התפלות מן התורה אלא בפעם אחת ביום סגי: \n", + "ואין משנה התפלה הזאת מן התורה. כלומר מטבע התפלה הזאת והוא מלשון ושננתם אלא באי זה נוסח שיזדמן לאדם בו. ומעתה מה שאמרו בבעל קרי שאינו מתפלל היינו שאינו מתפלל תפלה זו בנוסח זה שלש פעמים ביום אבל אומר הוא לעצמו תפלה קצרה פעם אחת ביום. א\"נ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדאיתא בפרק האשה רבה (יבמות דף פ\"ט.) ומ\"ש בסוכה דלתפלה דרבנן מפסיקין היינו לפי שכבר התפלל תפלה אחת ביום ההוא או נשאר לו שהות להתפלל אותה או יאמר תפלה קצרה ביותר שהוא חייב מן התורה. ומ\"ש ועוד שמי שנאנס וכו' אפשר לומר דלא אמרו ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל היינו דוקא כשלא נסתפק לו בכל תפלות היום ההוא אבל אם נסתפק לו כן חוזר ומתפלל ואפילו אם נאמר דבנסתפק בכל תפלות היום נמי פטור י\"ל דמתפלל תפלה קצרה וכן רב יהודה לא הוה מצלי תפלה גמורה ג\"פ ביום אבל בכל יום היה מתפלל תפלה קצרה ע\"פ הדרך שכתבתי ולא הוצרכו להזכיר תפלה קצרה זו בגמרא להיות הדבר פשוט שלא תיעקר מצוה דאורייתא ממקומה. כנ\"ל ליישב דעת רבינו: \n", + "ואין מנין התפלות וכו'. בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לק\"ש כך נתנו חכמים קבע לתפלה ומפרש רבינו כשם שנתנה תורה כו' קבע לתפלות היום אלמא שאין מנין התפלות מן התורה ולא משנה התפלה וכו' וי\"ג ולא מטבע התפלה וכו' והכל אחד דמשנה הוא מלשון ושננתם או כמו שכתב ה\"ר מנוח שהוא מלשון משנה תורה שתרגומו פתשגן אורייתא: \n", + "ואין לתפלה זמן קבוע וכו'. כלומר אין לתפלה זמן קבוע לומר ביום זה נצטוינו להתפלל וביום זה לא נצטוינו וכן אין לה שעה קבועה ביום לומר בשעה פלונית נצטוינו להתפלל ואם עברה שעה זו עבר זמן התפלה אלא כל השעות כשרות לתפלה וגם זה בכלל מה ששנו בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים קבע לתפלה: \n\n" + ], + [ + "ולפיכך נשים ועבדים וכו'. משנה פרק מי שמתו (ברכות דף כ':) נשים ועבדים וקטנים חייבים בתפלה: \n", + "אלא חיוב מצוה זו כך וכו'. כלומר כיון שאין מטבע תפלה זו מן התורה א״כ מה נתחייבנו להתפלל או עד כמה ליצלי וליזיל לכך אמר שיהא אדם מתחנן ומתפלל וכו'. ולמד רבינו כן מדאמרינן בפרק אין עומדין (ברכות דף ל״ב.) דרש רב שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב״ה ואח״כ ישאל צרכיו שכן מצינו במשה וכו' דכתיב ה' אלהים אתה החילות וכתיב בתריה אעברה נא ואראה וכיון דממרע״ה למדנו כן אלמא מדאורייתא הכי הוא הרי ישוב למ״ש שאין מטבע תפלה זו מה״ת, וכנגד מ״ש שאין מנין התפלות מן התורה אמר יש מתפלל וכו': \n\n" + ], + [ + "והכל יהיו מתפללים נכח המקדש וכו'. נ\"ל שלמד כן מדאמרינן במשנתו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו כלומר להתפלל נכחו וכ\"כ רבינו בסה\"מ אשר לו ומ\"מ \n", + "במ\"ש בכל מקום שיהיה אפשר לפרש בו שני פירושים או שחוזר למתפללים בין שיהיו בארץ בין שיהיו בחוצה לארץ יתפללו נכח המקדש או שחוזר למקדש בכל מקום שיהא המקדש בין כשיהיה במדבר בין כשיהיה בגלגל או בשילה ובנוב ובגבעון בין כשנבנה בית עולמים לעולם מתפלל נכח המקדש אשר עובדים בו להשי\"ת בכל מקום שיהיה המקדש ההוא נכחו מתפללים: \n\n" + ], + [ + "וכיון שראה עזרא ובית דינו וכו'. בפ\"ב דמגילה (דף י\"ז ע\"ב) תנא ק\"כ זקנים ומהם כמה נביאים תקנו י\"ח ברכות על הסדר. ובפרק אין עומדין (ברכות דף ל\"ג.) אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות תפלות וקדושות והבדלות: \n\n" + ], + [ + "וכן תקנו שיהא מנין התפלות וכו'. פרק תפלת השחר (ברכות כ״ו ע״ב) תפלות כנגד מי תקנום ר״י בר חנינא אמר כנגד אבות תקנום ריב״ל אמר כנגד תמידין תקנום ותניא כוותיה דר״י ב״ח ותניא כוותיה דריב״ל וכתב רבינו סברת ריב״ל משום דכי אמרינן דתניא כוותיה אמרינן נימא תיהוי תיובתיה דר״י ב״ח ואע״ג דשני מ״מ משמע דאתיא האי ברייתא כר״י ב״ל טפי ממאי דאתיא אידך ברייתא דמסייע לר״י ב״ח כריב״ח. ותניא בברייתא דמסייע לריב״ל ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה ומפני מה אמרו מוספין כל היום שהרי קרבן מוסף קרב כל היום ר' יהודה אומר עד ז' שעות שהרי קרבן מוסף קרב עד שבע שעות ויבא משפטו בפרק ג': \n\n" + ], + [ + "כענין שנאמר ערב ובקר וצהרים וכו': ואין תפלת ערבית חובה וכו'. בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ\"ז ע\"ב) איפליגו תנאי ואמוראי אי תפלת ערבית רשות או חובה וכתב הרי\"ף אביי אמר הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות וקיימא לן הלכה כרבא וה\"מ היכא דלא צלי כלל אבל היכא דצלי לתפלת ערבית כבר שויה עליה חובה ואי טעי הדר לרישיה וכתב עוד והאידנא נהגו עלמא לשוויה כחובה: \n\n" + ], + [ + "וכן תקנו תפלה אחר תפלת המנחה וכו'. בפרק בתרא דתעניות (דף כ\"ו:) אמרינן ובתעניות ומעמדות ויה\"כ איכא תפלת נעילה. ובירושלמי פרק בתרא דתעניות ופרק תפלת השחר מאי נעילה רב אמר נעילת שערי שמים ושמואל אמר נעילת שערי היכל כך היא גירסת הר\"ן ואמרינן התם בירושלמי דרב היה מתחיל להתפלל בעוד השמש בראש האילנות דהיינו זמן נעילת שערי היכל ואמר רב מתנא ע\"י דרב מאריך בצלותיה סגי היה מגיע לנעילת שערי שמים. ומפרש רבינו נעילת שערי שמים סמוך לשקיעת החמה כלומר תיכף שיסיים תשקע החמה ונעילת שערי היכל היינו לומר שאחר שיסיים הוא יום עדיין ופסק כרב דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל. ועוד אמרינן בפרק בתרא דתעניות בתפלת נעילה מצל לה סמוך לשקיעת החמה: \n\n" + ], + [], + [ + "תפלות אלו וכו' לפיכך צריך שיחדש. בפרק מי שמתו (ברכות דף כ\"א.) אמר רבי יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו: ", + "כתב הראב\"ד אע\"פ שלא יחדש עכ\"ל. וה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל כתבו בשם רבינו האי דהיינו דוקא על ידי חידוש וכדברי רבינו. ובביאור אורח חיים סימן ק\"ז כתבתי שזהו גם כן דעת הרי\"ף אף ע\"פ שה\"ר יונה חלוק בזה: ", + "ושלש ראשונות וכו'. בפרק אין עומדין שם (ברכות דף ל\"ג.) ויתבאר בספ\"ב: " + ], + [ + "אין הצבור מתפלל וכו' עד לפי שאין מתנדבים קרבן מוסף. כן כתב הרי\"ף פרק מי שמתו. כתב הראב\"ד מצינו קרבן נדבה בציבור וכו' והדומה להן עכ\"ל. וכתב ה\"ר מנוח ואע\"ג דתניא בספרי תקריבו מלמד שהצבור מביאין עולת נדבה תרגמה אמותר לשכה אבל לכתחלה אין מביאין שקלים שתהא כוונתם לעולת נדבה. וכתב עוד ולא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתים שאם נסתפק אם התפלל מוסף אינו חוזר ומתפלל ואפילו בנדבה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בימי רבן גמליאל רבו האפיקורוסין וכו'. ברייתא פ' תפלת השחר (ברכות כ\"ח:) אמר ר\"ג לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת האפיקורוסים עמד שמואל הקטן ותקנה ואין ספק שמה שהוצרך ר\"ג לתקנה היה לפי שבימיו רבו האפיקורוסין: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח וא\"ת א\"כ דמפני האפיקורסים תקנו היה להם להתחיל לאפיקורסים אל תהי תקוה ויש לומר דאגב אורחייהו אשמועינן דמומר סתמיה אפיקורוס הוא כדאיתא בהוריות [י\"א.] אי נמי כדי שימנעו העם להטות אחריהם להמיר ולצאת מכלל הדת תקנו להודיע שאין למומרים תקוה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בד\"א בשמצא דעתו וכו'. משנה [ברכות כ\"ח:] ר\"ג אומר בכל יום יתפלל אדם י\"ח ר' יהושע אומר מעין י\"ח ר\"ע אומר אם שגורה תפלתו בפיו מתפלל י\"ח ואם לאו מעין י\"ח. ובגמרא [שם כ\"ט:] מאי מעין י\"ח רב אמר מעין כל ברכה וברכה כלומר אומר מעין כל ברכה בקוצר ושמואל אמר הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך וכו' ומשמע דהלכה כשמואל דבכל דוכתא מדכרינן הביננו וידוע דהלכה כר\"ע מחבירו וכיון דרבן גמליאל ור\"י אינן בסברא אחת הו\"ל הלכה כר\"ע. ופירש\"י הביננו כנגד אתה חונן ומול לבבנו כנגד השיבנו לסלוח לנו כנגד סלח לנו להיות גאולים כנגד גאולה וכן כולם. בנאות ארצך לשון נוה כמו בנאות דשא והוא כנגד ברכת השנים והתועים בדעתך העוברים על דבריך ישפטו כנגד צדקה ומשפט. ל\"א והתועים במשפט על דעתך ישפטו השיבם ללמד לשפוט כדברך וכן עיקר נ\"ל וכן בה\"ג ע\"כ לשון רש\"י. וה\"ר יונה כתב התועים הם ישראל המטיחים דברים בזה הגלות הארוך שעזב הקב\"ה אותם יהי רצון שישפטו בדעתך כלומר בידיעתך שהוא החמלה והחנינה כמו וידע אלהים וכן נזכר בברכת השיבה שיסיר ממנו היגון ואנחה שיש לנו בגלות וימלוך עלינו לבדו ברחמים בצדק ובמשפט והם דרכיו הטובים שאנו טועים עתה מהם. וכתב ה\"ר מנוח ואע\"ג דלייט אביי אמאן דמצלי הביננו במתא מאי מתא כעין מתא דמסתמא אינו טרוד כ\"כ אבל אם היה טרוד מותר וכן הסכים גאון וכן כתבו הרי\"ף והרא\"ש וה\"ר יונה. וכתב עוד ה\"ר מנוח לסלוח היה לנו פי' תהיה נמצא לסלוח לנו ובזה נהיה גאולים: \n\n" + ], + [], + [ + "במה דברים אמורים בימות החמה וכו'. שם מימרא דרב ביבי בר אביי [אידי בר אבין] וכתב ה\"ר מנוח דבגמרא פריך בין אימות הגשמים בין אמו\"ש וי\"ט ונכלליה מכלל ומשני דילמא אתי לאיטרודי משמע שאם מובטח דלא אתי לאיטרודי רשאי כדאמרינן גבי נשיאות כפים עכ\"ל. ובקשתי לו חבר ולא מצאתי: \n", + "וכן במוצאי שבתות. שם מימרא דרב נחמן אמר שמואל: \n\n" + ], + [ + "ובשבתות ובימים טובים וכו'. פרק שני דיום טוב [ביצה] (דף י\"ו.) תנו רבנן יום טוב שחל להיות בשבת בש\"א בשחר מתפלל שמונה של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה ובה\"א מתפלל שבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע רבי אומר אף חותם בה מקדש השבת וישראל והזמנים תני תנא קמיה דרבינא מקדש ישראל והשבת והזמנים א\"ל אטו שבת ישראל מקדשי ליה שבת מיקדשא וקיימא אלא אימא מקדש השבת וישראל והזמנים אמר רב יוסף הלכה כרבי וכדמתרץ רבינא ופירש\"י אטו שבת ישראל מקדשי ליה שהקדמת קדושת ישראל לשל שבת בשלמא זמנים צריך להקדים קדושת ישראל לקדושתן שעל ידי קדושת ישראל נתקדשו הם ואילו לא נתקדשו ישראל לא היו קובעים חדשים וקוראים מועדים בבית דין אלא שבת מיקדשא וקיימא מששת ימי בראשית ואינה תלויה בקביעות בית דין עכ\"ל. ומכיון דאשכחן דלב\"ה דקיימא לן כוותייהו אפילו ביום טוב שחל להיות בשבת אינו מתפלל אלא שבע כל שכן בשבת דלאו יום טוב דאפי' ב\"ש מודו דאינו מתפלל אלא שבע שלא אמרו ביום טוב שחל להיות בשבת מתפלל ח' אלא להזכיר שבת ויום טוב: \n", + "בראש השנה חותמין בה מלך וכו': \n\n" + ], + [ + "אבל תפלת המוספין של ראש השנה. בפרק בתרא דראש השנה (דף ל\"ב.) \n", + "ומה שכתב וחותם בכל אחת מהן מעניינה: \n\n" + ], + [ + "ביוה\"כ מתפלל בכל תפלה וכו'. ברייתא פרקא קמא דנדה (דף ח':) \n", + "ומה שכתב וחותם בכל אחת מהן וכו': ואם חל להיות בשבת וכו'. למד כן מדין י\"ט שחל להיות בשבת שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "בד\"א ביום צום של כל השנה וכו'. כתב ה\"ר מנוח כדאמרינן (ר\"ה כ\"ו:) שוה היובל לר\"ה לתקיעה ולברכות: \n\n" + ], + [ + "בכל תפלה וכו'. מימרא דר\"י פ\"ק דברכות (דף ד':): \n\n" + ], + [ + "בראשי חדשים וכו'. ברייתא פרק במה מדליקין שבת (דף כ\"ד.) ר\"ח וחולו של מועד ערבית שחרית ומנחה מתפלל י\"ח ואומר מעין המאורע בעבודה. ופירש\"י מעין המאורע היינו יעלה ויבא: \n", + "במוסף בחולו של מועד וכו'. עד מקדש ישראל וראשי חדשים למדה מהדין שאכתוב בסמוך: \n\n" + ], + [ + "שבת שחלה להיות בחולו של מועד וכו'. ברייתא בפ\"ב דביצה (דף יז.) ופ' בכל מערבין (עירובין מ':) שבת שחלה להיות בר\"ח או בחולו של מועד במוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע. ואע\"פ שבברייתא זו אמרו שמסיים בשל שבת כלומר חותם בשל שבת לחוד כתב הר\"ן דלית הילכתא כהאי תנא בהא מדאשכחן בפ' שלשה שאכלו ברכות (מ\"ט.) אמר רבי אין חותמים בשתים אותביה לוי לרבי מקדש השבת וישראל ור\"ח ומשמע דר\"ח וחש\"מ בחתימת המוספין שוים הם לחתימת המוסף דיום טוב דאסיקנא כרבי דאמר מקדש השבת וישראל והזמנים ה\"נ חותם מקדש השבת וישראל וראשי חדשים ומינה דבחש\"מ חותם נמי כמו בי\"ט שחל להיות בשבת דהא ר\"ח וחולו של מועד שוים הם לכל ענינים ואם כן היה מפרש רבינו לא הו\"ל לכתוב ומשלים בשל שבת ולפיכך נראה שרבינו היה מפרש ומסיים בשל שבת לא לענין חתימה קאמר אלא שאומר איזה ענין של שבת כמו ישמחו במלכותך וכו' וכדומה והאי ברייתא לא דברה בענין החתימה אלא מדאותביה לוי לרבי מקדש השבת וישראל וראשי חדשים אלמא הכי בעי מחתם וה\"ה לחולו של מועד כמ\"ש: \n\n" + ], + [ + "וי\"ט שחל להיות באחד בשבת וכו'. בפ' אין עומדין ברכות (ל\"ג:) אמרו כמה סברות היכן יזכירו הבדלה בי\"ט שחל להיות אחר השבת ובסוף אמר ר' יוסף לא האי ידענא ולא האי ידענא אלא מדרב ושמואל דתקינו לן מרגניתא בבבל ותודיענו משפטי צדקך כו' וכתבו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל דהכי קי\"ל: \n", + "ובמ\"ש ובמוצאי י\"ט וכו'. שם (ל\"ג.) איבעיא להו המבדיל על הכוס מהו שיבדיל בתפלה ואסיקנא דצריך להבדיל בתפלה: \n\n" + ], + [ + "בחנוכה ובפורים. [בפרק במה מדליקין כ\"ד.]: \n", + "שבת שחלה להיות בחנוכה וכו'. פרק במה מדליקין שבת (דף כ\"ד.) איפליגו אמוראי דרב הונא ורב יהודה אמרי אינו מזכיר כיון דחנוכה לית בה מוסף ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי מזכיר ואסיקנא התם דהלכתא כוותייהו דיום הוא שנתחייב בד' תפלות: \n\n" + ], + [ + "בימי התענית וכו'. פ\"ק דתענית (דף י\"ג:) אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה ודרש יחיד שקיבל עליו תענית מתפלל תפלת תענית והיכן אומרה בין גואל לרופא מתקיף לה רב יצחק וכי יחיד קובע ברכה לעצמו אלא אמר רב יצחק בשומע תפלה ואסיקנא והלכתא בשומע תפלה. וממה שאמר וכי יחיד קובע ברכה לעצמו משמע דש\"צ קובע ברכה לעצמו ואומרה בין גואל לרופא. ובפרק במה מדליקין (שבת כ\"ד.) תניא דבימי התענית אומר מעין המאורע בשומע תפלה ופירש\"י מעין המאורע היינו עננו: \n", + "ומ\"ש וחותם בה העונה בעת צרה: בתשעה באב וכו'. בסוף תענית כתב הרי\"ף ירושלמי רבי אחא אומר יחיד בט\"ב צריך להזכיר מעין המאורע ומאי ניהו נחם ה' אלהינו עלינו וכו'. והיכן אומרה א\"ר ירמיה כל דבר שהוא להבא אומרה בעבודה וכל שהוא לשעבר אומרה בהודאה כדתנן [ברכות נ\"ד.] נותן הודאה לשעבר וצועק על העתיד לבא ונהוג עלמא למימרה בבונה ירושלים וסמכי [אהא] דאמר ר' יהודה בריה דשמואל בר שילת משמיה דרב אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין אותה ברכה אומר ע\"כ: \n\n" + ], + [ + "כל ימות הגשמים. משנה פרק אין עומדין (ברכות ל״ג.) מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים דהיינו ברכת אתה גבור ופ״ק דתענית (דף ב'.) תנן רבי יהודה אומר העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג האחרון מזכיר והראשון אינו מזכיר ביום טוב הראשון של פסח הראשון מזכיר והאחרון אינו מזכיר ואיפסקא הלכתא בגמרא [שם ג'.] כוותיה. וכתב הרי״ף פי' האחרון המתפלל תפלת מוסף הוא מזכיר גבורות גשמים ובשחרית אינו מזכיר וביום טוב הראשון של פסח בשחרית מזכיר גבורות גשמים ובמוסף אינו מזכיר. ירושלמי מ״ט דר' יהודה כדי שיצאו כל המועדות בטל מפני שהוא סימן יפה לעולם: \n", + "וכתב הר\"ן שאמרו עוד בירושלמי שכיון שמפני שיצאו כל המועדות בטל הפסיקו ההזכרה ביום טוב הראשון של פסח אף על פי שהוא זמן גשמים עדיין אם כן יזכיר מבערב ומשני לית כל עמא תמן כלומר ונמצא זה מזכיר טל וזה מזכיר גשם לפי שיש שאינו בקי בשעת ההזכרה עד שישמע מפי ש\"צ והקשו עוד ויזכיר בשחרית ומשני יהיה סבור שהזכירו מבערב ולשנה אחרת יזכיר מבערב ונמצאו האחרים מזכירים גשם והוא טל ומשנה מטבע תפלתו ממטבע תפלת צבור: \n\n" + ], + [ + "משבעה ימים במרחשון וכו'. משנה פרק אין עומדין ברכות (ל\"ג.) מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים ובפרק קמא דתענית (דף י'.) תנן בשלשה במרחשון שואלים את הגשמים רשב\"ג אומר בשבעה בו ובגמרא א\"ר אלעזר הלכה כרשב\"ג תניא חנניא אומר בגולה עד ששים בתקופה אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניא ואיבעיא לן אי יום ס' כלאחר ס' או כלפני ס' ואסיקנא דיום ס' כלאחר ס' וז\"ש \n", + "רבינו שואלין את הגשמים ביום ס' אחר תקופת תשרי ומפרש רבינו בגולה היינו שנער וסוריא ומקומות הסמוכים לאלו: \n\n" + ], + [ + "מקומות שהם צריכים וכו'. פרק קמא דתענית (דף י\"ד:) שלחו ליה בני נינוה לרבי כגון אנו דצריכין למיטרא בתקופת תמוז כיחידים דמינן ובשומע תפלה או כצבור דמינן ובברכת השנים שלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה: \n", + "וכתב הר\"ן אע\"ג דאמרינן בפ\"ק דע\"ז (דף ח'.) שאם היה צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים שאני מטר שהוא מזיק לרוב העולם בתקופת תמוז כדכתיב הלא קציר חטים היום וכו' וכן כתב ה\"ר מנוח בשם בעל ההשלמה: \n", + "וכתב רבינו בפירוש המשנה שכל הזמנים שנשנו לגשמים אינו אלא בארץ ישראל ובארצות שאוירם כאויר ארץ ישראל אבל בשאר ארצות צריכה להיות השאלה בזמן שהם צריכין לגשמים באותה הארץ ויעשו אותו זמן כאילו הוא שבעה במרחשון ויש ארצות שיהיו בהם במרחשון ימות החמה ואינם טובים להם הגשמים אבל הם מאבדים וממיתים והיאך ישאלו אנשי הארץ במרחשון הגשמים הלא זה שקר גמור וכל זה סברא נכונה ונראית לעין עכ\"ל: \n", + "וכתב הרא\"ש בתשובותיו כלל ד' שאלה עשירית דלפום ריהטא משמע שפירוש המשנה סותר מ\"ש בחיבורו כי בפירוש המשנה כתב ובשאר ארצות צריכה להיות השאלה בזמן שהם צריכים לגשם באותה הארץ ויעשו אותו זמן כאילו הוא ז' במרחשון אלמא ששואלים בברכת השנים ובחבורו כתב שאיי הים שואלים הגשמים בשומע תפלה. והמדקדק בדבריו ימצאם מכוונים כי בפירוש המשנה כתב ארצות לפי שיש חילוק בין ארץ ישראל לבבל לענין שאלה והזכרה מזה נלמוד שאין נקראים רבים אלא ארץ ואותם הם שאומרים בזמן הצריך להם שאלה בברכת השנים אבל בחיבורו כתב מקומות שהם צריכים גשמים בימות החמה כגון איי הים ואינם נקראים ארץ בפני עצמם הילכך כיחידים דמו ובשומע תפלה עכ\"ל: \n", + "ואני בעניי לא נראה לי פירוש חילוק זה שביאר רבינו דאיי הים למה לא יקרא ארץ אבל כוונת רבינו בפירוש המשנה שהזמנים שנשנו במשנה לשאלת גשמים אינו אלא בארץ ישראל ובארצות שאוירם כאוירה אבל שאר ארצות שאינם צריכים גשמים אז אלא בזמנים אחרים אין שואלים את הגשמים אז אלא בזמן הצריך להם ויעשו אותו הזמן כאילו הוא ז' במרחשון בארץ ישראל לענין ששואלים גשם בזמן צריך להם לא בזמן שאינו צריך להם אדרבא הם ממיתים ומאבדים ומיהו לא נחית שם כדי לפרש באיזו מקום מהתפלה ישאלו ופה בחיבור ביאר שבשומע תפלה ישאלו וכההיא דאנשי נינוה. \n", + "ומה שכתב רבינו כגון איי הים הרחוקים לא בא לומר שאינם נקראים ארץ אלא לפי שהוא דבר תימה לומר שיש מקומות שהם צריכים גשמים בימות החמה לזה אמר שזה ימצא באיי הים הרחוקים. ואל תשיבני ממה שאמרו ובגולה עד ס' בתקופה והם שואלים בברכת השנים דשאני התם שהוא זמן שאלת גשמים גם בא\"י: \n", + "ומקומות שהם עושים י\"ט שני ימים וכו'. שם (תענית דף ד':) אמאי דתנן ר' יהודה אומר האחרון מזכיר אמרינן בגמרא ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן אמר רב מתחיל במוספין ופוסק במנחה ערבית ושחרית וחוזר ומתחיל במוספין. כלומר פוסק במנחה דשמא שביעי הוא ופוסק נמי בערבית ושחרית של ט' ספק ח' כדינו אם הוא שמיני ואסיקנא והלכתא כיון שהתחיל שוב אינו פוסק. ויש לדקדק למה איחר רבינו מלומר זה עד כה דלעיל כשכתב מאימתי אומר מוריד הגשם וכו' מיד הו\"ל לסמוך דין זה ולמה הפסיק ביניהם בדיני שאלה בברכת השנים. ויש לומר שרצה לפרש תחלה כל דיני הגשמים הנוגעים לארץ ישראל בין בהזכרה בין בשאלה ואח\"כ פירש דין שאר מקומות וביאר תחילה דינם לענין שאלה דסליק מינה וחזר והשלים דינם לענין הזכרה: \n\n" + ], + [ + "כל השנה כולה וכו'. סוף פ\"ק דברכות (דף י\"ב:) מימרא דרבה בר חנניא סבא משמיה דרב: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח דמלך אוהב צדקה ומשפט משמע שיתנהגו ברואיו בצדק ובמשפט אבל המלך המשפט ר\"ל שהוא יתברך שופט העולם אי נמי משמע שהוא עצמו המשפט כמו שאנו אומרים הוא היודע הוא החכמה שאין לומר עליו יתברך חכם ומבין שנראה שהוא קונה החכמה והבינה מאחר. ודע שבמקצת ספרי רבינו כתוב ובברכת י\"ב והוא ט\"ס וצריך להגיה ובברכת י\"א: \n\n" + ], + [ + "יש מקומות שנהגו וכו'. כתב הר\"ן בריש פרק בתרא דר\"ה בשם ר\"י בן גיאת ז\"ל דאע\"ג דאמרינן לא ישאול אדם צרכיו בג' ראשונות ולא בג' אחרונות נהגו לומר כן לפי שצרכי רבים הם. וכתב עוד שהרמב\"ן ז\"ל מצא סמך לדבר במסכתא סופרים שכתוב בה בלשון הזה וכשם שחתימתן של ר\"ה ושל י\"ה משונה משאר הימים כך תפלתם משונה וא\"א זכרנו בג' ראשונות ובג' אחרונות אלא בשני י\"ט של ר\"ה וי\"ה ואף אלו בקושי התירו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "תפלת השחר מצותה שיתחיל וכו'. פרקא קמא דברכות (דף ט':) אמר אביי לק\"ש כותיקין דא\"ר יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה תנן התם ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום אמר רבי זירא מאי קרא ייראוך עם שמש ופירש\"י מאי קרא דמצוה להתפלל עם הנץ החמה וכן דעת ה\"ר יונה והרי\"ף והרא\"ש ז\"ל: \n", + "וזמנה עד סוף שעה רביעית וכו'. ריש פ\"ד דברכות (דף כ\"ו) תפלת השחר עד חצות ר' יהודה אומר עד ארבע שעות ואסיקנא התם (שם כ\"ו) הלכה כרבי יהודה וכתב רבינו שהוא שלישית היום לרמוז אל מ\"ש בפירוש המשנה פ\"ק דברכות אצל מה ששנינו גבי ק\"ש גומרה עד ג' שעות דע כי כל השעות הנזכרות בכל המשנה הם השעות הזמניות הם השעות שיש מהם י\"ב שעות ביום וי\"ב שעות בלילה ומ\"ש עד ג' שעות כאילו אמר עד כלות רביע היום בין שיהיה היום יום תקופת תמוז או תקופת טבת. וכתבו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ואע\"ג דליתא לדרבנן דאמרי עד חצות היכא דטעי וצלי לאחר ד' שעות שכר תפלה יהבו ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבו ליה. ונ\"ל הטעם דכיון דקי\"ל טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים ויוצא י\"ח שחרית כ\"ש עד חצות דאכתי לא מטא זמן תפלת מנחה אבל אם נזכר אחר שהגיע זמן המנחה מתפלל תחילה תפלת המנחה ואח\"כ מתפלל תפלת שחרית. ומ\"מ יש מדקדק שהו\"ל להרי\"ף ורבינו לכתוב עד חצות וחצי שעה יותר דהא אכתי לא מטא זמן תפלת מנחה ונ\"ל דאה\"נ אלא דלא דק בין חצות לחצי שעה יותר וכיון דאשכחו רבנן דאמרי עד חצות אסמכוה למילתייהו ואמרו עד חצות אבל ה\"ה עד שיגיע זמן המנחה כנ\"ל אלא שמדברי הרשב\"א נראה דעד חצות דוקא אמרו וכמ\"ש בס' ב\"י לא\"ח סימן פ\"ט: \n\n" + ], + [ + "כבר אמרנו וכו'. ברייתא פרק תפלת השחר (ברכות כ״ו:) איזו היא מנחה גדולה מו' שעות ומחצה ולמעלה ואי זו היא מנחה קטנה מט' שעות ומחצה ולמעלה, ומפרש רבינו דהיינו טעמא כדתנן פ״ה דפסחים תמיד נשחט בח' ומחצה וקרב בט' ומחצה בערב פסח נשחט בז' ומחצה וקרב בט' ומחצה חל ערב פסח להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה והפסח אחריו: \n\n" + ], + [], + [ + "וזמן מנחה קטנה וכו'. משנה פ' תפלת השחר (ברכות דף כ״ו.) תפלת המנחה עד הערב ר' יהודה אומר עד פלג המנחה ואיבעי לן בגמ' (כ״ז.) אי הלכה כר' יהודה בתפלת המנחה כי היכי דהלכתא כוותיה בתפלת השחר ואסיקנא דמאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד וז״ש \n", + "רבינו עד שישאר מן היום שעה ורביע דהיינו עד הערב כת\"ק. ויש לדקדק בלשון רבינו שהו\"ל לכתוב וזמן המנחה קטנה מט' שעות ומחצה עד שתשקע החמה אבל נראה שכיון למה שכתב הרא\"ש בשם הגאון דמאן דמקדים ומצלי ערבית תו לא מצי לצלויי מנחה אלא עד פלג המנחה כר\"י דאם איתא לדרבי יהודה ליתא לדרבנן ואם איתא לדרבנן ליתא לדר' יהודה וכן אי צלי תפלת המנחה עד הערב תו לא מצי לאקדומי לתפלת הערב בפלג המנחה דאי איפשר לו לעשות פעם כרבנן ופעם כר\"י וגם ה\"ר יונה ז\"ל כתב כן. ונראה לי שהוא מוכרח בלשון שאמרו דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ואין ספק שפירושו התופס שיטתו לעשות כמר עבד והתופס שיטתו לעשות כמר עבד ולכן כתב רבינו זמנה עד שישאר מן היום שעה ורביע ומשם ואילך הוא זמן תפלת הערב היינו כרבי יהודה: \n", + "ויש לו וכו'. כלומר גם אם ירצה לתפוס שיטת תנא קמא יתפלל אותה עד שתשקע החמה: \n\n" + ], + [ + "תפלת המוספין וכו'. משנה (שם כ\"ז) ושל מוספין כל היום ר\"י אומר עד שבע שעות ובגמרא ושל מוספין כל היום אר\"י ונקרא פושע והא דתנן בפרק שני דמגילה (דף כ' ע\"ב) כל היום כשר למוספין היינו לומר שיצא אבל מכל מקום נקרא פושע. כתב הרמ\"ך לא ידעתי למה הוא פושע ומנהגנו להתפלל ביום הכפורים אחר ז' עכ\"ל ויש לתמוה עליו מאחר שדברי רבינו הם דברי הגמרא למה תמה עליו ואפשר שלא היה כן בנוסחת הרמ\"ך בגמרא: \n\n" + ], + [ + "תפלת הערב וכו'. משנה (שם דף כ\"ו) תפלת הערב אין לה קבע ובגמרא מאי אין לה קבע אי לימא דאי בעי מצלי כולה ליליא ליתני תפלת הערב כל הלילה אלא מאי אין לה קבע כמאן דאמר תפלת ערבית רשות. ופי' ה\"ר יונה דה\"ק אם איתא דאין בו משמעות אחר אלא שזמנה כל הלילה ליתני תפלת הערב כל הלילה ומדלא תני הכי שמעינן דאיכא נמי משמעות אחר דאתא לאשמועינן שהיא רשות וא\"כ אין לה קבע ר\"ל ב' דברים שהיא רשות ושזמנה כל הלילה: \n", + "ותפלת נעילה וכו'. נתבאר טעם רבינו בפ\"א: \n\n" + ], + [ + "המתפלל תפלה קודם זמנה. זה פשוט אך \n", + "מ״ש ואם התפלל תפלת שחרית וכו' נלמד ממאי דאמר בסוף תפלת השחר (ברכות דף ל'.) אבוה דשמואל ולוי כי הוו בעו מקדמי למיזל לאורחא הוו מקדמי ומצלי. ומפרש רבינו מקדימים לעיקר מצותה שהוא עם הנץ החמה והיו הם מקדימים מעלות השחר וכ״כ התוספות בשם ר״ח: \n", + "ויש לו להתפלל תפלת ערבית וכו'. כלומר כבר אפשר לו לעשות כן והיינו אם לא יתפלל מנחה מפלג המנחה ולמעלה וכמו שכתבתי לעיל בפרק זה, ולאו דוקא של שבת בערב שבת או של מוצאי שבת בשבת דה\"ה בכל יום אלא שרבינו העתיק לשון הגמרא דגרסינן בתפלת השחר (דף כ\"ז ע\"ב) אמר ר\"ח בר אבין רב צלי של שבת בע\"ש ורבי יאשיה צלי של מוצאי שבת בשבת: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח ודוקא מפני הדחק או צורך שעה והיינו שסמכה הרב לההיא דלעיל דמיירי בשעת הדחק עכ\"ל. וסובר רבינו שהטעם שאף ע\"פ שהוא יום מתפלל תפלת ערבית לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה. ומ\"ש הראב\"ד ז\"ל אין ראוי לעשות כך אלא לצורך שעה והלא צריך לסמוך גאולה לתפלה עכ\"ל. אין כאן השגה שרבינו בהאי פירקא לא נחית אלא לפרושי באיזה זמן מתפלל אדם תפלת הערב ויוצא בה ולא נחית לפרושי דיני סמיכת גאולה לתפלה: \n\n" + ], + [ + "כל מי שעבר עליו וכו'. ברייתא בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ו.) מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל תפלת ערבית או תפלת שחרית וסובר רבינו דהיינו דוקא כשביטל במזיד: \n\n" + ], + [ + "כיצד טעה ולא התפלל שחרית וכו'. שם מימרא דרבי יצחק אמר רבי יוחנן. \n", + "ומה שכתב ועבר חצי היום לאו דוקא דה\"ק ועבר חצי היום וחצי שעה יותר דכבר הגיע זמן המנחה דאילו בחצי היום כיון דעדיין לא הגיע זמן המנחה היכי קאמר ראשונה תפלת המנחה אלא ודאי כדאמרן: \n", + "טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה וכו'. שם בעיא דאיפשטא: \n", + "טעה ולא התפלל ערבית וכו'. שם מימרא דר' יצחק א\"ר יוחנן: \n\n" + ], + [ + "טעה ולא התפלל תפלה זו וכו': וכתב הראב\"ד ראיתי בדעתו וכו' הואיל ושעת תפלה היא עכ\"ל. וה\"ר יונה ז\"ל כתב שדעת חכמי פרובינצא כדעת רבינו והוא נכון בעיניו. וכתב עוד ה\"ר יונה שי\"מ כדברי הראב\"ד ז\"ל שאפילו לא התפלל תפלות הרבה לכולם יש תשלומין ואין דעתו ז\"ל נוחה בזה אלא הנכון כדברי רבינו מיהו אם ירצה להתפלל אותם בתורת נדבה ושיחדש בהם דבר הרשות בידו ונכון לעשות כן: \n\n" + ], + [ + "היו לפניו שתי תפלות כו'. ברייתא פרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ז.) פלוגתא דת״ק ורבי יהודה ופסק רבי יוחנן כת״ק, והכריח ה״ר יונה דמנחה הנזכרת כאן היינו מנחה גדולה וכבר הוקשה לפוסקים ז״ל מה שהיו נוהגים ביה״כ שאחר שהגיע זמן המנחה היו מתפללים מוסף קודם. וכתבו ה״ר יונה והרא״ש ז״ל דהא דהיו לפניו שתי תפלות היינו דוקא שרוצה להתפלל מיד שתיהן כגון שרוצה ליכנס לסעודה גדולה וא״א לו ליכנס עד שיתפלל הילכך תפלת המנחה שהיא תדירה וגם עיקר זמנה אז קודמת אבל אם אינו צריך עתה להתפלל תפלת המנחה יכול להקדים תפלת המוספים. \n", + "ומ\"ש רבינו ויש מי שמורה וכו' הוא להנצל מקושיא זו של יה\"כ דכיון דבצבור הוא אין עושין כן כדי שלא יטעו ויבא איזה יחיד מהם ביום אחר קודם שתגיע זמן המנחה להתפלל תפלת המנחה ואח\"כ תפלת המוספין. והנכון לקצר בפיוטים בתפילת השחר ולכוין להתחיל להתפלל תפלת המוספין קודם שיגיע זמן מנחה גדולה וכן אנו נוהגים: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "טהרת הידים כיצד וכו'. פרק היה קורא (ברכות דף ט\"ו.) א\"ל רבינא לרבא חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים לרחוץ מקנח ידיו בעפר או בצרור ובקסמית א\"ל שפיר קאמר מי כתיב ארחץ במים בנקיון כתיב כל מידי דמנקי דהא לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה\"מ לקריאת שמע אבל לתפלה מהדר ועד כמה עד פרסה וה\"מ לקמיה אבל לאחוריו אפילו מיל אינו חוזר מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר כך היא גירסת רבינו \n", + "וז\"ש אין מחייבין אותו לחזור לאחוריו אלא עד מיל כלומר עד ולא עד בכלל. \n", + "אבל אם עבר מן המים יותר. כלומר יותר מפחות ממיל אינו חייב לחזור: \n", + "ומה שכתב שרוחץ עד הפרק. [עי' במשנה פ\"ב דידים]. וכתב רבינו פרק שביעי מהלכות ברכות שמברך ענט\"י וכתב ה\"ר מנוח וכן לקריאת שמע ונראה מדברי רבינו שבכל התפלות צריך ליטול ידיו אעפ\"י שאינו יודע להם שום לכלוך כשם שהוא צריך ליטול ידיו לאכול פת ודלא כהר\"ן פ' ע\"פ: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים שאינו מטהר וכו'. אבל שחרית וכו': כתב הראב\"ד לא ידעתי רגליו למה עכ\"ל. ונראה מדברי מ\"ע דאשתמיטתיה למרן הראב\"ד הא דתניא בפרק במה טומנין במסכת שבת (דף נ' ע\"ב) רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום שנאמר כל פעל ה' למענהו דהיינו לתפלת שחרית. ולי נראה דלא אישתמטתיה האי ברייתא להראב\"ד ז\"ל אלא שהוא ז\"ל מפרש דלא לענין תפלה איתניא האי ברייתא אלא לענין אם מותר לרחוץ פניו ורגליו כדי ליפות את עצמו וכדפירש\"י: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) כל הטמאין וכו'. כבר נתבאר זה בסוף הלכות ק\"ש: \n", + "ובית דין שעמדו אח\"כ וכו'. תמיה לי מילתא כיון דעזרא גזר לד\"ת אף תפלה בכלל ומה צורך לב\"ד שאחריו לגזור לתפלה ועוד היכא איתא גזירה זו דב\"ד שאחריהם. ואפשר דה\"ק בית דין שאחריהם בטלו תקנת עזרא לד\"ת והעמידוה לתפלה בלבד וכן כתב הרי\"ף בסברא אחת בפרק מי שמתו. אבל אין לשון רבינו נוחה לזה שכתב וב\"ד שעמדו אח\"כ התקינו אף לתפלה. ואפשר דעזרא לא גזר אלא לד\"ת אבל לא לתפלה משום דרחמי היא ואולי לא ימצא מים ונמצא נמנע מלהתפלל. אלא שאיני יודע היכן מצינו גזירה זו דבית דין שאחריהם: \n", + "ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה אלא כדי שלא יהיו ת\"ח מצויים אצל נשותיהן כתרנגולים וכו' לפיכך היו אומרים בזמן תקנה זו שאפילו זב שראה קרי וכו'. משנה בפרק מי שמתו (ברכות דף כ\"ו.): \n", + "וכבר בטלה גם תקנה זו וכו'. שם (דף כ\"ב) כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא ועל פי מה שכתבתי בסוף הלכות ק\"ש: \n\n" + ], + [ + "מנהג פשוט הוא בד״א בבריא או בחולה שבעל וכו'. מה שחילק בין בריא לחולה נראה שסמכו בזה על מאי דאסיקנא בפרק מי שמתו (ברכות כ״ב ע״ב) אמר רבא הלכתא בריא המרגיל וחולה המרגיל מ' סאה ובריא לאונסו תשעה קבין אבל חולה לאונסו פטור מכלום. ופירש״י דמרגיל היינו שממשיך הקרי עליו כלומר שמשמש מטתו ע״כ. וכיון דקי״ל בטלוה לטבילותא וס״ל לבני שנער וספרד דלא בטלוה אלא לד״ת אבל לתפלה נהי דבטלוה לטבילה רחיצה בט' קבין מיהא בעי כמ״ש הרי״ף בפרק מי שמתו בשם רבינו האי אם כן בריא בין מרגיל בין בשאינו מרגיל וחולה המרגיל צריכין רחיצה בט' קבין אחר התקנה כטבילה קודם התקנה וחולה לאונסו פטור מכלום שבזמן התקנה נמי היה פטור: \n", + "וכן זב שראה קרי וכו'. וכ\"כ רבינו בפירוש המשנה שלא נהגו לטבול עליו: \n\n" + ], + [ + "כיסוי הערוה וכו'. ברייתא פרק מי שמתו (ברכות דף כ״ד. כ״ה:) היתה טלית של בגד ושל שק חגורה לו על מתניו קורא ק״ש ולתפלה עד שיכסה את לבו וסובר רבינו דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד יצא: \n\n" + ], + [ + "טהרת מקום התפלה כיצד לא יתפלל וכו'. כבר נתבאר בהלכות ק\"ש איסור ק\"ש בכל המקומות הללו וה\"ה לתפלה: \n\n" + ], + [ + "המתפלל ומצא צואה וכו'. מימרא דרבא פרק מי שמתו (ברכות דף כ״ב:) וכתבו התוס' בשם ר״י דדוקא במקום שהיה יכול להסתפק ולתלות שיש שם צואה וכן כתב ה״ר יונה והרא״ש ז״ל: \n", + "היה עומד בתפלה ומצא וכו'. ברייתא שם היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחריו ארבע אמות והתניא לצדדין לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר. ופירש ה\"ר יונה הא דאפשר פי' אם מתפלל כנגד המזרח וראה צואה כנגדו ויכול ללכת כנגד המזרח מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו אבל אם א\"א לו ללכת כנגד המזרח כגון שמתיירא שיפסיקוהו עוברי דרכים או שמא יראה צואה אחרת וכנגד המערב אינו רוצה לחזור פניו ילך כנגד הצדדין עד שיתרחק ממנה ד' אמות. ופירש\"י והתניא לצדדין אין צריך להלך עד שתהא לאחוריו. דאפשר לילך לפניו ילך לפניו עד שתהא לאחוריו לא אפשר כגון שיש נהר לפניו מסלק לצדדין: \n", + "גדולי החכמים וכו'. עירובין פרק הדר (עירובין דף ס״ה.) שמואל לא מצלי בביתא דאית ביה שיכרא ר״פ לא מצלי בביתא דאית ביה הרסנא: \n\n" + ], + [ + "דברים החופזים אותו וכו'. פרק מי שמתו ברכות [כ\"ג.] ת\"ר היה צריך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה אמר רב זביד ואי תימא רב יהודה לא שנו אלא שאינו יכול לשהות עצמו אבל אם יכול לשהות עצמו תפלתו תפלה זו היא גירסת רבינו ודלא כהרי\"ף דגריס מותר ועד כמה אמר רב ששת עד פרסה ומדתניא בסיפא תפלתו תפלה לומר שיצא י\"ח ממילא דכי תני תפלתו תועבה היינו שצריך לחזור ולהתפלל: \n", + "ואף על פי כן לכתחלה לא יתפלל וכו'. שם תניא אידך הנצרך לנקביו אל יתפלל משום הכון לקראת אלהיך ישראל וכתיב שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח כיחו הוא רוק עב שאין יכול לצאת אלא ע\"י כח. ניעו הוא רוק המוכן לצאת שכבר נע ממקומו. וכן כתבו התוספות בריש ב\"ק (דף ג':) ד\"ה כיחו וניעו: \n\n" + ], + [], + [ + "(יא-יב) מי שגיהק ופיהק וכו'. פרק מי שמתו (ברכות כ״ד.) א״ר חנניא אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק ונתעטש מיתיבי המגהק ומפהק בתפלתו הרי זה מגסי הרוח ל״ק כאן לאונסו כאן לרצונו: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח גיהק גו הקים כלומר שהקים ופשט גופו למעלה פיהק פה הקים שפותח פיו הרבה. ורש\"י פי' פיהוק הוא הרוח היוצא דרך הפה בקול כמנהג הזוללים: \n", + "נזדמן לו רוק וכו'. שם ע\"ב אמר רב יהודה היה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק מבליעו בטליתו ואמרינן בתר הכי דרבינא נזדמן לו רוק ופתקיה לאחוריה משום דאנינא דעתיה: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח דרבינו מפרש פתקיה זריקה ביד כמו פתקיה ת' פרסי אבל לא בפיו משום קלות ראש. ומשמע בירושלמי דדוקא מחמת האונס הוא דמותר ומשמע בירושלמי אם טיילו בו אסור פירוש דמטייל מדעתו שלא באונס: \n", + "יצא ממנו רוח וכו' עד ורמה במיתתנו. שם וסובר רבינו דמסתמא חוזר למקומו הראשון ולא ישאר במקומו האחרון ואפשר שזאת היתה כוונת בה\"ג שכתב חוזר לתפלתו ומתפלל: \n\n" + ], + [ + "היה עומד בתפלה וכו' עד שיכלו המים. ברייתא (שם כ\"ב:) ואפליגו התם אמוראי להיכן חוזר וכתב הרי\"ף ז\"ל בשם רבינו האי גאון ז\"ל דהלכה כמ\"ד למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש: \n\n" + ], + [ + "וכן המשתין וכו'. תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק במגילה פרק בני העיר (מגילה כ״ו:). \n", + "ומ\"ש רבינו כדי שיפסוק דברי התפלה מפיו הוא פירוש מה שאמרו שם כל ד' אמות תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה: \n\n" + ], + [ + "כוונת הלב כיצד וכו'. ואם התפלל כו'. סוף פרק תפלת השחר (ברכות דף ל':) א״ר יוחנן אני ראיתי את רבי ינאי דצלי והדר צלי כלומר ולמה לי שתי תפלות אלא אחת של שחרית ואחת של מוספין ולאפוקי ממ״ד התם אין תפלת המוספין אלא בצבור א״ל ר' ירמיה לרבי זירא ודילמא מעיקרא לא כוין דעתיה והשתא כוין דעתיה ומדאמר ליה הכי למד רבינו שאם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה וכ״כ הרא״ש ז״ל: \n", + "לפיכך הבא מן הדרך וכו'. עירובין פ' הדר (עירובין דף ס״ה.) א״ר אלעזר הבא בדרך אל יתפלל ג' ימים ומפרש רבינו דהיינו בא מן הדרך ואפשר שכך היתה גירסתו בגמרא וגם בדבריו ז״ל נכלל שהבא בדרך לא יתפלל מדנקט או מיצר וס״ל דטעמא מפני שהוא עיף או מיצר אבל אם דעתו מכוונת יתפלל ולמדנו כן מדאמרינן התם אבוה דשמואל כי אתי באורחא לא מצלי תלתא יומי ואם איתא דכל אדם אסורים מאי רבותא דאבוה דשמואל אלא ודאי דאבוה דשמואל היה מזיק לו הדרך ולהכי לא מצלי עד תלתא יומי אבל אם לא היה מצטער היה צריך להתפלל מיד: \n", + "מצא דעתו וכו'. פרק הדר (שם) אמר רב חייא בר אשי אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל: \n\n" + ], + [ + "לפיכך צריך לישב מעט וכו'. כלומר אף על גב דא\"א לשהות שעה אחת כחסידים הראשונים מ\"מ צריך לישב מעט: \n", + "ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים וכו'. משנה פרק תפלת השחר (ברכות כ״ח:) רבי אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים ובגמרא (דף כ״ט:) מאי קבע א״ר יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשאוי ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים. ורבינו כתב דתרווייהו בעי שתהיה בנחת ובתחנונים ושלא תראה עליו כמשאוי דע״כ לא פליגי ר' הושעיא ורבנן אלא בפירוש עושה תפלתו קבע דאר״א אבל כולהו מודו דלכתחלה תרווייהו בעינן: \n", + "חסידים הראשונים וכו'. ברייתא פרק אין עומדין (ברכות דף ל״ב:): \n\n" + ], + [ + "שכור אל יתפלל וכו'. פרק הדר מימרא דרבה בר הונא (עירובין ס\"ד.): \n", + "איזהו שכור וכו'. מימרא [שם ס\"ד.] ומ\"ש דברביעית מיקרי שתוי הכי משמע התם [ע\"ב] בההוא פירקא: \n\n" + ], + [ + "וכן אין עומדין וכו' עד הלכות פסוקות. ברייתות ריש פרק אין עומדין (ברכות דף ל״א.): \n\n" + ], + [ + "תפלות הפרקים וכו'. בסוף ר\"ה (דף ל\"ה.) א\"ר אלעזר לעולם יסדר אדם תפלתו ואח\"כ יתפלל ומפרש התם הגמרא דהיינו דוקא תפלה שהיא משלשים יום לשלשים יום וסובר רבינו דהיינו ביום שלשים ליום שהתפלל בו: \n", + "כתב הטור אחר שהביא דברי רבינו וא\"א ז\"ל כתב של פרקים הוא משלשים יום ואילך ולפי זה ר\"ח אין צריך. ולי נראה שמ\"ש שהרא\"ש חולק עם רבינו אינו מוכרח דהא איכא לפרושי דמשלשים יום ואילך דקאמר היינו כשחוזר להתפלל ביום תשלום שלשים וזהו מר\"ח לר\"ח: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח ודוקא כשקורא ע\"פ אבל בשכתובה לפניו לא וצ\"ע עכ\"ל. ונראה דאפילו בשכתובה לפניו צריך להסדיר כדי שתהא שגורה בפיו בזריזות: \n", + "היה מהלך במקום סכנה וכו'. פרק תפלת השחר (ברכות כ״ט:) ת״ר המהלך במקום גדודי חיות ולסטים מתפלל תפלה קצרה ואפליגו התם תנאי אי זו היא תפלה קצרה ואמר רב הונא הלכה כאחרים שאומרים שהיא צרכי עמך מרובים ודעתם קצרה כלומר ואינם יודעים לפרש צורכיהם. והטוב בעיניך עשה פי' ה״ר מנוח לא תתן לנו הטוב בעינינו שאולי לא יהיה תכליתו טוב אלא הטוב בעיניך שהוא הטוב הגמור: \n", + "ומתפלל אותה בדרך וכו'. שם (דף ל\"ה) מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה הביננו בעי לצלויי תלת קמייתא ותלת בתרייתא וכי מטי לביתיה לא בעי למיהדר לצלויי. תפלה קצרה לא בעי לצלויי לא תלת קמייתא ולא תלת בתרייתא וכי מטי לביתיה בעי למיהדר לצלויי. והלכתא הביננו מעומד תפלה קצרה בין מעומד בין מהלך. וכתב רבינו ואם יכול לעמוד עומד מדאמרינן התם רב חסדא ורב ששת הוו אזלי באורחא קם רב חסדא וקא מצלי וקם נמי רב ששת ואמר מהיות טוב אל תקרא רע והאי צלותא תפלה קצרה היא דאילו הביננו לאו מהיות טוב נפקא דמדינא צריך לעמוד: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "היה יושב בספינה וכו'. (עיין בלחם משנה): \n", + "חולה מתפלל וכו'. כתב ה\"ר מנוח והוא שיכול לכוין שאם לא כן טוב שלא יתפלל וכ\"כ הריא\"ג. והוסיף עוד דזקן שאינו יכול לעמוד יושב במקומו ומתפלל ושמעתי מרבותינו שאם יכול לעמוד במקום הכריעות שיהיה כורע מעומד יעמוד עכ\"ל: \n", + "היה רוכב על הבהמה וכו'. ברייתא פרק תפלת השחר [שם כ\"ח] פלוגתא דרבי ות\"ק ואמר רבה בב\"ח ואי תימא ריב\"ל הלכה כרבי דאמר בין יש לו מי שיאחוז חמורו בין אין לו ישב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו: \n\n" + ], + [ + "היה עומד בחוצה לארץ וכו' עד ויתפלל. ברייתא שם אלא שבגירסאות שלנו כתוב היה עומד בח\"ל יכוין לבו כנגד ארץ ישראל ומפרש רבינו דיכוין לבו היינו פניו דאי לא היינו דין הסומא ומי שאינו יכול לכוין הרוחות. ובפסקי הרא\"ש ז\"ל אין כתוב לבו אלא יכוין כנגד א\"י והיא הגירסא הנכונה: \n", + "ודע שה\"ר יונה ז\"ל מפרש דכי תני יכוין כנגד א\"י לא כנגד א\"י בלבד אלא כנגד א\"י וירושלים וכנגד בית המקדש וכנגד בית קדשי הקדשים וכשהוא בירושלים א\"צ לכוין כנגד ירושלים שהרי עומד בתוכה אלא כנגד בהמ\"ק וכנגד בית קדשי הקדשים: \n\n" + ], + [ + "תיקון הגוף כיצד וכו' צריך לכוין את רגליו וכו'. פ\"ק דברכות (דף י':) א\"ר יוסי בר חנינא משום ראב\"י המתפלל צריך שיכוין את רגליו שנאמר ורגליהם רגל ישרה. ופירש\"י ורגליהם רגל ישרה נראין כרגל אחת וכיון שהאדם עומד לפני קונו צריך שיכוין רגליו ויסמכם בענין שידמו אחת כמו מלאכי השרת: \n", + "ונותן עיניו למטה וכו'. ביבמות פרק מצות חליצה (יבמות דף ק״ה:) א״ר ישמעאל ברבי יוסי בשם אביו המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה: \n", + "ומניח ידיו כפותין וכו'. פ\"ק דשבת (דף י') רבא שרי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מאריה אמר רב אשי חזינא לרב כהנא כי איתא צערא בעלמא שרי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מאריה וכי איכא שלמא בעלמא לביש ומתכסי ומתעטף אמר הכון לקראת אלהיך ישראל. ופכר ידיה היינו שחובק ידיו ומסתמא היא הימנית על השמאלית ולא היה מפליג רב כהנא בין צערא לשלמא אלא ללביש ומכסי אבל לעולם פכר ידיה. ומ\"ש ולא יניח ידיו על סנטרו כך היא גירסת הרי\"ף ופי' הערוך סנטרו צדו: \n\n" + ], + [ + "תקון המלבושים. נלמד ממאי דהוה עביד רב כהנא כמו שכתבתי בסמוך. ואמרינן נמי התם רבה בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי כלומר היה נותן אנפלאות חשובים ברגליו אמר הכון לקראת אלהיך ישראל ומדרמי פוזמקי אלמא שאין להתפלל ברגלים מגולות. וכתב רבינו אם אין דרך אנשי המקום וכו' כלומר לאפוקי כל בני הערב שעומדים לפני הגדולים ברגלים מגולות שאותם יכולים להתפלל בין ברגלים מגולות בין במכוסות וה\"ה למקומות שרוב העולם מכסים רגליהם ואין מקפידים בשעומדין לפני הגדולים אם עומדין ברגלים מגולות או מכוסות דלענין תפלה נמי אין קפידא. ולשון רבינו מוכיח שאין קפידא לתפלה אלא במקום שמקפידים שלא לעמוד לפני גדולים ברגלים מגולות וכתבו בהגהות דאמרינן בחגיגה (דף י\"ג:) לאו אורח ארעא לגלויי כרעיה קמי מאריה: \n", + "ומ\"ש ולא יעמוד בתפלה באפונדתו ולא בראש מגולה: ובכל מקום לא יאחוז וכו'. פרק מי שמתו ברכות (דף כ\"ג:) ת\"ר לא יאחוז אדם תפילין בידו וס\"ת בזרועו ויתפלל אמר שמואל סכין ומעות וקערה וככר הרי אלו כיוצא בהן ובסוף לולב הגזול (סוכה מ\"א:) א\"ל מר בר אמימר לרב אשי אבא מצלי ולולב בידו ואותביה מהא דתניא לא יאחוז אדם תפילין וכו' ושני התם לאו מצוה הוא וטריד הכא מצוה הוא ולא טריד כלומר אינו עושה מצוה בתפיסתם בידו ולא טריד וזהו דעת רש\"י ז\"ל ונראה שהוא ג\"כ דעת הר\"ן ז\"ל דדוקא בהני אסרינן משום דטריד שמא יפול הסכין ויזיק ושמא תפול הקערה ותשבר או יפסדו האוכלין שבתוכה והככר שמא יפול ויטנף והמעות שמא יתפזרו אבל דברים שאין בהם הפסד מותר לתופסן בידו ולולב נמי אי לאו חביבותא דמצוה איכא למימר דטריד דילמא יפול ויפסל: \n", + "וכתב ה\"ר יונה ז\"ל די\"מ דשום דבר אין לו לתפוס בידו והני דנקט לאו דוקא אלא לאורחא דמילתא בעלמא נקטינהו: \n", + "היה משוי על ראשו וכו'. ברייתא במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ה:) בלשון הזה: \n", + "דרך כל החכמים וכו'. הכי משמע פ\"ק דשבת (דף י'): \n\n" + ], + [ + "יעמוד במקום נמוך. פ\"ק דברכות (דף י' ע\"ב) א\"ר יוסי בר חנינא משום ראב\"י אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך שנאמר ממעמקים קראתיך ה': \n", + "ויחזיר פניו לכותל. דאמרינן בפ\"ק דברכות (שם) מנין שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר: \n", + "וצריך לפתוח חלונות וכו'. מימרא דר' חייא בר אבא פרק אין עומדין (ברכות דף ל״א.): \n", + "וכתב ה\"ר מנוח בגמרא לא אשכחן אלא בבית שיש בו חלונות אבל כיון דמייתי ליה מכוין פתיחן ליה משמע שצריך להיות כנגד ירושלים: \n", + "וכתב רבינו בתשובה שבתי כנסיות ומקומות המיוחדים לתפלת הצבור אין להצריך בהם חלונות ומ\"ש אל יתפלל אלא בבית שיש בו חלונות היינו ביחיד המתפלל בביתו כמו שהיה עושה דניאל: \n", + "וקובע מקום לתפלתו תמיד. פ\"ק דברכות (דף ו':) א\"ר חלבו אמר רב הונא הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו: \n", + "וכתב הרא\"ש ז\"ל דלא בעי למימר שיהא רגיל להתפלל בבה\"כ אחת אבל אם מתפלל באחד משני מקומות שפיר דמי דאמרינן בירושלמי פ' תפלת השחר צריך לייחד לו מקום בבה\"כ וכ\"כ בהגהות. וה\"ר יונה ז\"ל כתב דלא איתמר הכי במקומות בה\"כ דכיון דכולה מקום תפלה אין להקפיד אם יושב פעמים בזוית זו ופעמים בזוית זו אלא ר\"ל שקובע מקום לתפלתו בביתו שלפעמים אינו יכול ללכת לבה\"כ ומתפלל בביתו מייחד מקום לכך וכתב דהכי משמע בירושלמי: \n", + "ואין מתפלל בחורבה. נראה דהיינו מדאמרינן בריש ברכות (דף ג'.) דא\"ל אליהו לר\"י שנכנס לחורבה להתפלל היה לך להתפלל בדרך ואמרינן דש\"מ אין נכנסין לחורבה ואע\"ג דמשמע התם דאין נכנסין לחורבה אפילו שלא בשעת תפלה מ\"מ כיון דלגבי תפלה אמרה אליהו כתבה רבינו לענין תפלה: \n", + "ולא אחורי בית הכנסת וכו'. שם (ו' ע\"ב) אמר רב הונא כל המתפלל אחורי ב\"ה נקרא רשע שנאמר סביב רשעים יתהלכון אמר אביי לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבה\"כ אבל מהדר אפי' לבה\"כ לית לן בה ופירש\"י כל פתחי בה\"כ היו במזרח והכי תניא בתוספתא דמגלה מעין מקדש ומשכן פניהם למערב ואחוריהם למזרח והמתפלל אחורי בה\"כ ואינו מחזיר פניו לבית הכנסת נראה ככופר במי שהצבור מתפללין לפניו, כלומר ואחורי בית הכנסת קורא הצד שאין שם פתחים והתוס' פירשו בהיפך שאחורי ב\"ה היינו הצד שהפתחים פתוחים בו וה\"ר יונה כתב ליישב מה שקשה לכל אחד מהפירושים: \n", + "ואסור לישב וכו'. בפרק אין עומדין (ברכות דף ל״א:) אמר ריב״ל אסור לישב בתוך ד' אמות של תפלה. וכתב ה״ר יונה בשם הגאונים דה״מ כשאינו קורא ק״ש או פסוקים אחרים אבל אם קורא שום דבר אין צריך כלום וכ״כ בהגהות: \n", + "או לעבור וכו'. בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ז.) אריב״ל אסור לעבור כנגד המתפללים. וכתב ה״ר יונה ודוקא כנגד פניהם אבל בצדם לא חיישינן להעברה בעלמא והוא דעת רבינו. ואמרינן תו התם איני והא ר' אמי ורבי אסי חלוף ומשני חוץ לד' אמות הוא דחלפי: \n\n" + ], + [ + "לא יעמוד במקום גבוה וכו'. ברייתא פ\"ק דברכות (דף י':) המתפלל לא יעמוד ע\"ג כסא או על גבי ספסל ולא ע\"ג מקום גבוה שאין גבהות לפני המקום. \n", + "ומ\"ש דהיינו בגבוה ג' טפחים הטעם משום דכל פחות משלשה כארעא סמיכתא היא. \n", + "ומ\"ש היה בנין גבוה וכן אם היה מוקף מחיצות וכו' מילתא דסברא היא. והראב\"ד כתב א\"א ובכלל זה אם יכול לירד למטה ולהתפלל ירד למטה ויתפלל עכ\"ל. נראה מדבריו שגם הוא ז\"ל סובר שאין זה בכלל מקום גבוה וא\"כ אפילו יכול לירד אינו צריך לירד: \n\n" + ], + [ + "האומנין שהיו עושים מלאכה וכו'. פ' היה קורא (ברכות דף י״ו.) ת״ר האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה ושאר כל האילנות יורדין למטה ומתפללין. וכתב הרי״ף ז״ל ירושלמי למה לי בראש הזית ובראש התאנה רבי אבא ורבי סימון תרויהון אמרין מפני שטרחתן מרובה. ופירש ה״ר יונה ז״ל שענפיהם מרובין יותר משאר אילנות ויש טורח בעלייתן וירידתן יותר מבשאר אילנות ויתבטלו ממלאכת בעה״ב: \n", + "ומה הן מתפללין וכו'. שם ת\"ר הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה\"ב קורין ק\"ש ומברכין לפניה ולאחריה ומתפללין י\"ח אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאים כפיהם והתניא מעין י\"ח ל\"ק כאן בעושין בשכרן כאן בעושין בסעודתן: \n\n" + ], + [ + "השויית הקול כיצד וכו'. פרק אין עומדין (ברכות דף ל״א.) אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו. ובפרק ואלו נאמרין סוטה (ל״ב:) מפני מה תקנו תפלה בלחש כדי שלא לבייש עוברי עבירה כלומר שמתודים בתפלתן על עבירות שבידם. ובסוף מי שמתו ברכות (כ״ד:) תניא המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה אמר רב הונא לא שנו אלא שיכול לכוין לבו בלחש אבל אם אינו יכול לכוין לבו בלחש מותר וה״מ ביחיד אבל בצבור אתי למיטרד צבורא. וזהו שאמר אא״כ היה חולה וכו': \n\n" + ], + [ + "כריעה כיצד וכו'. פרק אין עומדין (ברכות דף ל״ד.) ת״ר אלו ברכות שאדם שוחה בהם באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף. \n", + "ומ\"ש וכשגומר כורע וכו', נראה שלמד כן מדאמרינן בפרק הוציאו לו יומא (דף נ\"ג:) אמר ר' חייא בריה דרב הונא חזינא לאביי ורבא דפסעי ג' פסיעות בכריעה אחת משמע שצריך לכרוע בסוף התפלה: \n", + "ומה שכתב ונותן שלום וכו'. גם זה שם ומשום שכינה אמרו שנותן שלום לימין ואחר כך לשמאל ועוד יתבאר זה בסמוך: \n", + "וכשהוא כורע וכו'. מימרא דרבה בר חיננא משמיה דרב (דרבא) סוף פרק קמא דברכות (דף י\"ב.) ופירש\"י כשהוא כורע באבות ובהודאה: \n", + "בד״א בהדיוט וכו'. פרק אין עומדין (ברכות דף ל״ד.) אמר רבי שמעון בן פזי א״ר יהושע בן לוי משום בר קפרא הדיוט כמו שאמרנו כלומר בברייתא שכתבתי בסמוך. כהן גדול בסוף כל ברכה וברכה והמלך תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה. אר״י בר נחמני לדידי מיפרשא לי מיניה דריב״ל הדיוט כמו שאמרנו כ״ג תחלת כל ברכה וברכה והמלך כיון שכרע שוב אינו זוקף ופסק רבינו כר״י בר נחמני משום דאמר לדידי מיפרשא לי אלמא דק טפי בשמעתיה. ונראה שהיה בגירסת רבינו בכ״ג תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה או בתחילת כל ברכה וברכה דאמר ר״י בר נחמני אסוף כל ברכה וברכה דקאמר ר' שמעון בן פזי סמיך דלאוסופי עליה אתא ובעינן דליכרע בתחלת כל ברכה וברכה ובסוף כל ברכה וברכה: \n\n" + ], + [ + "ולמה נותן שלום וכו'. פרק הוציאו לו (יומא דף נ\"ג:) רבא חזייה לאביי דיהיב שלמא לימינא ברישא א\"ל מי סברת לימין דידך לשמאל דידך קא אמינא דהוי ימינו של הקדוש ברוך הוא: \n\n" + ], + [ + "כל הכריעות האלו וכו'. בפרק תפלת השחר ברכות (כ\"ח:) א\"ר תנחום אמר ריב\"ל המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ר' חנינא אומר כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך אמר רבא והוא דמצער נפשיה: \n\n" + ], + [ + "השתחויה כיצד וכו': כריעה האמורה בכל מקום וכו' עד על פניו ארצה. ברייתא פרק אין עומדין (ברכות דף ל״ד:): \n\n" + ], + [ + "ואסור לעשות השתחויה וכו'. כבר ביארתיו בפרק ששי מהלכות עבודת כוכבים: \n", + "ואין אדם חשוב וכו'. מימרא דרבי אלעזר פרק הקורא את המגילה עומד (מגילה כ\"ב:) וסוף פ\"ק דתענית (דף י\"ד): \n", + "כתב הראב\"ד א\"א בירושלמי ובלבד יחיד על הצבור ואית דגרסי ובלבד יחיד בצבור עכ\"ל. והטעם דכשמרבה תחנה על הצבור בצבור ואין נענה הויא ליה כיסופא. ומכיון שכתב רבינו אא\"כ נענה כיהושע ממילא משמע דהיינו על הצבור ובציבור. \n", + "ומ\"ש אבל מטה פניו וכו', הוא מדאמרינן התם (מגילה כב) א\"ר חייא ברי' דר\"ה חזינא לאביי ורבא דכי נפלי אאנפייהו מצלי אצלויי כלומר מטין על צדיהן שלא יראו כנופלים ע\"פ לפי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו וכן פירש\"י וכן נראה מדברי הרי\"ף. ואע\"פ שבהל' עבודת כוכבים פ\"ו כתבתי דרבינו מפרש דהא דאביי ורבא מצלי אצלויי היה כדי שלא ישתחוו על הרצפה י\"ל שהוא ז\"ל סובר דכיון דמייתי בגמרא להא דאביי ורבא מצלי אצלויי בתר הא דאמר ר' אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו ובתר הא דתניא השתחויה זו פישוט ידים ורגלים אית לן למימר דאתרווייהו קאי וה\"ק אביי ורבא כי הוו מצלי על הצבור ובצבור לא היו נופלים על פניהם לפי שאנשים חשובים היו וכדר' אלעזר אלא הוו מצלי אצלויי וכי הוה רצפה קמייהו אע\"פ שלא היו מתפללין על הצבור נמי הוו מצלי אצלויי כי היכי דלא ישתחוו על הרצפה א\"נ אף ע\"ג דהא דאביי ורבא אצלו אצלויי כדי שלא ישתחוו על הרצפה היו עושין כן מכל מקום משמע דכל כה\"ג לא הוי בכלל מה שאמרו אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אסור לו לאדם וכו'. פ\"ק דברכות (ח':) אמר ריב\"ל אסור לו לאדם שיעבור אחורי בה\"כ בשעה שהצבור מתפללים אמר אביי לא אמרן אלא דליכא פיתחא אחרינא אבל איכא פיתחא אחרינא לית לן בה ולא אמרן אלא דליכא בי כנישתא אחרינא אבל איכא בי כנישתא אחרינא לית לן בה ולא אמרן אלא דלא מנח תפילין אבל מנח תפילין לית לן בה. זו היא גירסת הרי\"ף ז\"ל והיא גירסת רבינו: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) המתפלל עם הצבור וכו'. למד כן מדתניא פרק אין עומדין (ברכות דף ל״א.) כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הצבור מקצר ועולה מפני טורח צבור. \n", + "ומ\"ש ואם בא לומר אחר תפלתו וכו', מפורש שם בברייתא אחר התפלה אפילו כסדר וידוי של יה\"כ אומר איתמר נמי אמר רב חייא בר אשי אמר רב אע\"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר יה\"כ אומר וכן אריב\"ל בפ\"ק דע\"ז (דף ח'.): \n", + "וכן אם רצה להוסיף וכו'. פ\"ק דע\"ז (שם) אמר רב יהודה אמר שמואל שואל אדם צרכיו בש\"ת אמר רב חייא בר אשי אמר רב אע\"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים. \n", + "ומ\"ש אבל לא ישאול וכו', מימרא דרב יהודה בפ' אין עומדין (ברכות ל\"ד.): \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) ואסור לו לאדם שיטעום כלום וכו'. פ\"ק דברכות (דף י':) א\"ר יוסי בר חנינא משום ראב\"י מאי דכתיב לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם א\"ר יצחק אמר ר' יוחנן משום ראב\"י כל האוכל ושותה קודם שיתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך אל תיקרי גויך אלא גאיך לאחר שאכל ושתה זה ונתגאה קיבל עליו עול מלכות שמים. וכתב הרא\"ש בשם אבי העזרי דבמים לית בהו גאוה ומותר לשתותן בבקר קודם תפלה: \n", + "או שיעשה מלאכה. בפרק היה קורא (ברכות דף י״ד.) אסור לעשות חפציו קודם שיתפלל גם זה שם (דף ה':) תניא אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער על שני דברים על תפלתי שתהא סמוכה למטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. ומפרש רבינו על תפלתי שתהא סמוכה לקומי מהמטה כלומר שלא אעשה מלאכה בינתים ודלא כרש״י דאפילו לקרות לא היה רוצה אחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל: \n", + "וכן לא ישכים וכו'. פרק היה קורא (ברכות דף י״ד.) אמר רב הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאילו עשאו במה. מתיב רב ששת בפרקים שואל מפני הכבוד תרגמה ר' אבא במשכים לפתחו כלומר הא דאסר רב במשכים לפתחו דוקא: \n", + "ולא יצא לדרך וכו'. שם מימרא דרב אידי בר אבין: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח ומ\"ה הרוצה לצאת לדרך בשחרית טוב להתפלל בביתו ואע\"פ שעדיין לא הגיע זמן תפלה כדי שיתפלל בכוונה ובעמידה משיתפלל בדרך במרוצה והוא שעלה עמוד השחר ולאו דוקא שחרית אלא אפילו אי זו תפלה שתהיה כיון שהגיע זמנה אין לו לצאת עד שיתפלל אותה עכ\"ל: \n", + "אבל טועם וכו'. בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ח ע״ב) אסיקנא דלית הלכתא כרב הונא דאמר אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספים ולא כריב״ל דאמר כיון שהגיע זמן המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה. ונראה שדעת רבינו דדווקא טעימה הוא דשרינן אבל סעודה אפילו של עראי אסורה כמו שכתב בסמוך. ונ״ל דאכילת פירות כביצה הוי טעימה אבל יותר מכביצה או כזית מפת אכילת עראי מיקרי ואסור: \n", + "אבל אינו סועד וכו'. משנה פ\"ק דשבת (דף ט':) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין ובגמרא איכא תרי לישני בפירושא דמתניתין ודעת רבינו כדעת הרי\"ף ז\"ל שפוסק כלישנא בתרא דהאי לא ישב אפילו להסתפר בתספורת דידן ולא תימא דוקא בתספורת בן אלעשא שהיה מספר כתספורת של כ\"ג שהיא קשה וכדאמרינן התם בלישנא קמא. ואמאי לא ישב להסתפר תספורת דידן גזירה שמא ישבר הזוג של מספרים ויהא צריך לחזר אחר זוג אחר. ולא למרחץ אפילו להזיע בעלמא לכתחלה אמאי לא שמא יתעלף. ולא לבורסקי לעיוני בעלמא לכתחלה אמאי לא דילמא חזי פסידא ומטריד פירש\"י שמא יראה שנתקלקלו העורות ויצטער ויהא טרוד בצערו ולא יתפלל. ומדברי רבינו נראה שהטעם שמא יראה שנתקלקלו העורות ויתעסק בתיקונם. ולא לאכול בסעודה קטנה לכתחלה אמאי לא דילמא אתי לאמשוכי. ולא לדין בגמר דין לכתחלה אמאי לא דילמא חזי טעמא וסתר דינא ואסיקנא התם בגמרא דהאי סמוך למנחה היינו סמוך למנחה גדולה: \n", + "ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב כיון שהגיע זמן מנחה גדולה דמשמע שאינו אסור עד שיגיע זמן המנחה וקודם לכן בסמוך כתב אינו סועד סמוך למנחה. וצ\"ל דלסמוך למנחה קרי כיון שהגיע זמן המנחה: \n", + "ואם התחיל וכו'. היינו דוקא כשיש שהות ביום אבל אם אין שהות ביום יפסיק ולשון רבינו דייק הכי שכתב ואחר כך מתפלל תפלת המנחה משמע דוקא כשאח\"כ יתפלל דהיינו בדאיכא שהות אבל אי ליכא שהות יפסיק וכן נתבאר בפרק לולב הגזול דאפילו במצוה דרבנן אי ליכא שהות ביום מפסיק וכמו שכתבתי בפ\"ב מה' ק\"ש: \n\n" + ], + [ + "מאימתי התחלת תספורת וכו'. עד משיתיר חגורו. לשון הגמרא שם כלשון הזה. ופירוש מעפורת סודר: \n", + "ומאימתי התחלת הדין וכו'. ג\"ז שם מאימתי התחלת הדין ר' יונה ור' ירמיה חד אמר משיתעטפו הדיינים וחד אמר משיתחילו בעלי דינין ול\"פ הא דעסיקי ואתו בדינא והא דלא עסיקי ואתו בדינא: \n\n" + ], + [ + "אף ע\"פ שתפלת ערבית וכו'. ברייתא בריש ברכות (דף ד'.): \n", + "ומותר להסתפר וכו'. מילתא דסברא היא והכי משמע מדלא נקט במתניתין לא ישב לפני הספר אלא בסמוך למנחה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) מי שהיה עוסק בת\"ת וכו'. משנה פ\"ק דשבת (דף ט':) מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה ואוקמה בעוסק בתורה (שם י\"א.) אמר ר' יוחנן לא שנו אלא כגון רשב\"י וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לק\"ש ולתפלה והתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק\"ש כי תניא ההיא בעיבור השנה. וסבר רבינו דטעם עיבור השנה הוא לפי שהוא צרכי רבים. \n", + "ומה שכתב רבינו וכל העוסק בצרכי רבים כעוסק בתורה פירושו הרי זה כמו שתורתו אומנותו ועוסק בתורה שהרי כתב בפ\"ב מהלכות ק\"ש היה עוסק בצרכי רבים לא יפסיק אלא יגמור עסקיהם ואחר כך יקרא אם נשאר עת לקרות וק\"ש חמירא מתפלה לענין הפסקה וכיון דלענין ק\"ש אינו מפסיק כ\"ש שאינו מפסיק לתפלה. וכבר כתבתי שם שהוא ירושלמי בר\"פ אין עומדין: \n", + "אין המתפלל וכו'. משנה פרק אין עומדין ברכות (דף כ\"ט:) אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ובגמרא שם (ל\"ב:) אמר רב יוסף ל\"ש אלא מלכי ישראל אבל מלכי עכו\"ם פוסק מיתיבי ראה אנס בא כנגדו ראה קרון בא כנגדו לא יפסיק אלא מקצר ועולה ל\"ק הא דאפשר לקצר הא דלא אפשר כלומר שאם רואה שיכול למהר ולסיים תפלתו קודם שיגיעו אליו יקצר דהיינו שיאמר פתיחת הברכות וחתימתן ואם לאו פוסק: \n", + "וכתבו ההגהות שאם פסק אינו צריך לחזור לראש אלא חוזר לתחלת הברכה שטעה בה ואם היה בג' ראשונות חוזר לראש בג' אחרונות חוזר לעבודה. וכתב ה\"ר יונה שאם יכול להתרחק לצד ויתנצל בזה מלדבר יעשה כן: \n", + "וכן אם ראה נחשים וכו'. משנה שם (כ\"ט:) אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק ובגמרא (דף ל\"ג.) אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק. ירושלמי מ\"ט דמחייא בתר דמחייא ולכך חילק רבינו בין מקומות שדרכן להמית למקומות שאין דרכן להמית. \n", + "ומ\"ש אם הגיעו אליו, דלא תימא כיון שראה אותם אפילו מרחוק פוסק לכך כתב שאינו פוסק אא\"כ הגיעו אליו כלומר קרוב לו: \n\n" + ], + [ + "נשים ועבדים וכו'. משנה פרק מי שמתו (ברכות דף כ'.): \n", + "וכל איש שפטור וכו'. רוב הפטורים מק\"ש נאמר בהם שפטורים גם מן התפלה ואף באותן שלא נתפרש פטורים מק\"ו דק\"ש דאורייתא פטורים תפלה דרבנן לא כ\"ש: \n", + "וכל המלוים את המת וכו'. משנה ר״פ מי שמתו (ברכות י״ז:) תנן נושאי המטה וחילופיהן וכו' ואלו ואלו פטורים מן התפלה ופירש רבינו שם ואם לא יהיה מן המזומנים לשאת המטה ולא מן העוזרים אבל בא ללוות בלבד הוא חייב בק״ש והכל פטורים מן התפלה והטעם מפני טרדות הלב עכ״ל: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) כשיכנס אדם למטתו וכו'. פרק הרואה ברכות (דף ס':) הנכנס לישן על מטתו אומר שמע ישראל עד והיה אם שמוע ואומר ברוך המפיל חבלי שינה על עיני וכו'. ופירש\"י ותהא מטתי שלימה שלא יהא פיסול ורשע בזרעי. \n", + "ומה שכתב ואפילו אשתו ישנה עמו נתבאר בסוף פרק ג' מהלכות קריאת שמע. והגירסא הנכונה בדברי רבינו סמוך לואפילו אשתו ישנה עמו ואם אנסתו שינה קורא פסוק ראשון או פסוקי רחמים. ובמקצת ספרים יש תוספת דברים וטעות סופרים הם. \n", + "ומ\"ש פסוקי דרחמים הוא מדאמרינן בפ\"ק (דף ד': ה'.) אמר רב נחמן בר יצחק אם ת\"ח הוא אינו צריך אביי אמר אף ת\"ח בעי למימר חד פסוקא דרחמי כגון בידך אפקיד רוחי וכו'. וגרסינן בפ\"ב דשבועות (דף ט\"ו:) דריב\"ל מסדר יושב בסתר עליון עד כי אתה ה' מחסי וה' מה רבו צרי עד לה' הישועה וגני: \n\n" + ], + [ + "בשעה שייקץ בסוף שנתו. כלומר דאף על גב דאמרינן בגמרא (ברכות דף ס':) כי מתער לימא אלהי נשמה וכו' אין הכוונה כל זמן שייקץ באי זו שעה שתהיה אלא דוקא בסוף שנתו. ומה שכתב רבינו מכאן עד המכין מצעדי גבר כך הם מסודרות בפרק הרואה (שם) בלשון הזה: \n", + "וכתב ה\"ר יונה ז\"ל שנראה מלשון רבינו שמברך אותם על מטתו כסדר שהם כתובים בגמרא וזה תימה שמאחר שאין ידיו נקיות היאך יברך ומה שסידרו אותם בגמרא כך מפני שהם היו קדושים ורוחצים ידיהם בענין שהיו יכולים לומר הברכות בנקיות אבל אנו שאין יכולים ליזהר ולשבת בנקיון כ\"כ אין נכון לאומרם עד לאחר נטילה. והא דאמרינן כל הברכות מברך אותם עובר לעשייתן היינו ברכת המצות שאומר בהם וצונו צריך לברך תחלה להקב\"ה על מה שצונו וקרבנו לעבודתו אבל ברכות של הודאה ושל שבח כגון אלו יכול לברך אחר כך. ובברכת אשר יצר כתבו ההגהות שיש אומרים שכשנכנס להטיל מים אין מברך אשר יצר כיון שאין צריך ליטול אלא אם כן שפשף אך ר\"י היה רגיל לברך אשר יצר אף לקטנים וכן נהגו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומברך אדם בכל יום וכו'. כתב הרי\"ף ז\"ל בסוף ברכות גרסינן בפרק התכלת (מנחות דף מ\"ג:) תניא חייב אדם לברך בכל יום ג' ברכות שלא עשני גוי ובור ואשה. רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דקא בריך שלא עשני בור א\"ל כולי האי אלא היכי איבריך שלא עשני עבד היינו אשה היינו עבד עבד זיל טפי: \n\n" + ], + [ + "וכל ברכה מהם שלא נתחייב בה וכו'. התוס' [בברכות דף ס':] ד\"ה כי שמע כתבו דאפילו לא שמע קול תרנגולא מברך הנותן לשכוי דאין ברכה זו אלא על הבחנת האור שהתרנגול מבחין והוא נהנה מן האורה אבל בשאר ברכות אינו מברך אלא א\"כ נהנה כגון אם שכב על מטתו לא יברך מלביש ערומים וכן כל כיוצא בזה וכ\"כ הרא\"ש דכל ברכות שהם להנאתו כגון מלביש ערומים עוטר ישראל ושעשה לי כל צרכי אם אין נהנה מהם כגון ששכב על מטתו בלתי ערום אינו מברך אותם. וההגהות כתבו בשם התוס' שאם הוא במדבר שאין שם תרנגול לא לו ולא לאחרים או אם הוא חרש לא יברך הנותן לשכוי ואם הוא סומא לא יברך פוקח עורים כיון שהדבר חסר בגופו: \n\n" + ], + [ + "בי\"ה ובתשעה באב שאין כו': כתב הראב\"ד ומי הוא שלא ירחץ ידיו מפני הנקיות או מפני השיבתא ואם יש כלים טפוחים מקנח בהם פניו ועיניו ואם יש לפלוף בעיניו רוחצם כדרכו במים ומברך כדרכו כשאר הימים עכ\"ל. ואני אומר רואה אני שאין הראב\"ד משיג בכח כמנהגו אלא כמסתפק לפי שאין דבריו מוכרחים במה שכתב מי הוא שלא ירחץ ידיו מפני הנקיות שכבר כתב הרא\"ש דבסתם ידים יכול לברך. ומ\"ש או מפני השיבתא אין לו טעם דשיבתא פירש\"י שהוא רוח רעה השורה על הפת שנלקח בידים שלא נטל שחרית ואם לא יגע בפת אינו צריך ליטול. ושמא ר\"ל על רוח רעה השורה על הידים שמחמתה הוא סכנה ליגע בפת ובחוטם ובעינים. ומ\"ש ואם יש לו כלים טפוחים מקנח בהם ידיו ורגליו ועיניו איני יודע מאי נפקא ליה מהא וכי על כלים טפוחים יברך הא ודאי אינו מברך על כך. ומכאן קשה גם למה שכתב ומי הוא שלא ירחץ וכו' שאם מפני הנקיות יעשה כלים טפוחים ויקנח בהם ידיו ורגליו ולא יצטרך לרחוץ. גם מ\"ש ואם יש לו לפלוף בעיניו אבל למי שאין לו לפלוף בעיניו מאי איכא למימר. ולכן נראה שלא בא הראב\"ד להשיג על רבינו אלא על מה שכתב ביה\"כ ובתשעה באב שאין שם רחיצה והלא יש בהם רחיצה אם מפני הנקיות או מפני השיבתא או בכלים טפוחים או אם יש לפלוף בעיניו. וטעם רבינו לומר שאין בהם לרוב בני אדם רחיצה שתהא טעונה ברכה: \n", + "והר\"ן כתב בפרק בתרא דיומא שאין נראה לו דברי רבינו אלא בין בתשעה באב בין ביה\"כ נוטל כדרכו ידיו דכל רחיצה דמצוה מותרת ונטילת ידים דתפלה מצוה היא וכיון דלהקביל פני רבו עובר במים כ\"ש להקביל פני שכינה ומה שהיו עושין מטפחת נגובה לא לנקות הידים אלא להעבירה על פניו ולהצטנן ולהעביר מעיניו לפלוף וחבלי שינה. ורבינו סובר דאינו רוחץ וכמבואר בדבריו פ\"ג דהלכות שביתת עשור וההיא דהולך להקביל פני רבו לא מכרעת דשאני התם דא\"א להקביל פניו אם לא יעבור במים כיון שהוא מעבר הנהר אבל הכא אפשר להקביל פני שכינה בשיקנח ידיו בכל מידי דמנקי: \n\n" + ], + [ + "נהגו העם וכו' אין ראוי לעשות כן וכו'. כלומר שתי טעיות עושין אחד שמברכין אותם אחר זמן עשייתם ועוד שמברכין אותם בין נתחייבו בין לא נתחייבו ואין ראוי לעשות כן לברך אותם אחר זמן עשייתן וכן אין לברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) המשכים לקרות בתורה וכו'. בסוף פ\"ק דברכות (דף י\"א:) איפליגו אמוראי אם צריך ברכה למשנה ולגמרא ולמדרש וכתב הרי\"ף בשם רבינו האי דהלכתא כרב דאמר אפילו למדרש נמי צריך לברך: \n", + "ומברך ג' ברכות ואלו הן וכו'. שם נחלקו מה מברך ומסקנא אמר רב פפא נימרינהו לכולהו והם שלש ברכות אלו שכתב רבינו. \n", + "ומ\"ש ואח\"כ קורא מעט מד\"ת הוא כדי שלא להפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברך עליו: \n\n" + ], + [ + "ושבחו חכמים וכו'. שבת פרק כל כתבי (שבת דף קי״ח:) א״ר יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום ופריש בגמרא דהיינו פסוקי דזמרה ומפרש רבינו דהיינו מתהלה לדוד עד סוף הספר: \n", + "ותקנו ברכה וכו'. כתב הרי\"ף ז\"ל פרק אין עומדין ותקנו רבנן למימר ברכה מקמייהו וברכה מבתרייהו ומאי ניהו ברוך שאמר וישתבח הילכך מיבעי לי לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל בברוך שאמר עד דמסיים י\"ח עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "חייב אדם לברך וכו'. כתב הרי\"ף בסוף ברכות גרסינן בפרק התכלת מנחות (דף מ\"ג:) תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום א\"ר חייא בר איויא בשבתות וי\"ט דלא נפישי ברכות ממלו להו באספרמקי ומגדי פירוש במיני בשמים ומגדים. ובירושלמי סוף ברכות תני בשם ר\"מ אין לך אדם מישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום קורא שמע ומברך לפניה ולאחריה אוכל פתו ומברך לפניה ולאחריה ומתפלל ג\"פ י\"ח וחוזר ועושה שאר מצות ומברך עליהם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומדלג קדושה מן הברכה הראשונה. כ' מורינו ה\"ר יצחק אבוהב ז\"ל שבנו של רבינו העיד על אביו ז\"ל שכתב בכתב ידו בתשובה שהיחיד יכול לאומרה אלמא הדר ביה ממ\"ש כאן וכ\"כ בא\"ח וכ\"כ רבינו ירוחם וכ\"כ הרשב\"א בתשובה שרבינו חזר בו וכתב שיחיד יכול לאומרה: \n", + "וכתבו הפוסקים ז\"ל דאע\"ג דאין דבר שבקדושה פחות מי' היינו דוקא כגון קדושה שבתפלה שאנו אומרים נקדישך כמו המלאכים אבל בקדושת יוצר אין אנו מקדישין אלא אנו מספרים איך מקדישין המלאכים: \n\n" + ], + [ + "ובתפלת הערב וכו' וסומך גאולה לתפלה. בריש ברכות (דף ד':) אמרו דברייתא אחת מסייעא ליה לרבי יוחנן דאמר איזהו בן עולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית כלומר אפילו בתפלת ערבית נמי בעי למסמך גאולה לתפלה ואמרינן התם הא בעי למימר השכיבנו ומשני כיון דתקינו לומר השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "תפלת הצבור נשמעת וכו'. פ\"ק דברכות (דף ז': ח'.) אמרינן שרב נחמן לא היה יכול לבא לבית הכנסת להתפלל וא\"ל ר' יצחק דלימא לשליח צבור בעידנא דמצלי צבור ליתי ולודעיה למר א\"ל מאי כולי האי א\"ל דאר\"י משום רשב\"י מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללים ואמוראי טובא סוברים כן ומייתו לה מקראי אחריני. ותניא [שם ח'.] ר' נתן אומר מנין שאין הקב\"ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס. ומכאן למדנו שאפילו שאין האדם הולך לבית הכנסת יש לו לשער שיתפלל בשעה שמתפללין הקהל וזהו שאמר רבינו ולא יתפלל יחיד וכו' x. \n", + "ומה שכתב לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הצבור. בפרק תפלת השחר (ברכות דף ל'.) לעולם לשתתף איניש בהדי ציבורא ואף ע״ג דהתם לענין שיאמר תפלת הדרך בלשון רבים איתמר הא נמי איכא למשמע מינה: \n", + "ולעולם ישכים אדם וכו'. בריש ברכות (דף ו'.) אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבה\"כ כלומר שאפילו כשאין הצבור מתפללין יתפלל בבית הכנסת לפי שהוא מיוחד לתפלת צבור. \n", + "וכתב רבינו אין תפלתו נשמעת בכל עת, כלומר שכבר אפשר שתשמע תפלתו חוץ לבה\"כ אבל בכל עת אינה נשמעת אלא בבה\"כ: \n", + "וכל מי שיש לו בה\"כ וכו'. שם (דף ח') מימרא דר\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומצוה לרוץ לבה\"כ וכו'. שם (דף ו':) א\"ר חלבו א\"ר הונא היוצא מבה\"כ אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי ולא אמרן אלא בדנפיק אבל בדעייל מצוה למירהט שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה': \n", + "וכשיכנס בבה\"כ וכו'. שם (דף ח') מימרא דרב חסדא ופירש\"י שיעור של שני פתחים רוחב יכנס לפנים שלא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשוי עכוב בה\"כ ויהא מזומן סמוך לפתח לצאת: \n", + "וכתב ה\"ר יונה ז\"ל דאם יש לו מקום מיוחד אצל הפתח אין בכך כלום שהדבר ידוע שאינו יושב שם אלא דרך קביעות. וי\"מ שישהה שיעור שני פתחים: \n\n" + ], + [ + "בית המדרש גדול וכו'. מפורש שם ואמרינן נמי התם רבי אמי ורבי אסי אע״ג דהוו להו י״ג בי כנישתא בטבריא לא הוו מצלו אלא ביני עמודי היכא דגרסי. ורבני צרפת מפרשים דטפי עדיף להתפלל בבית המדרש ביחיד מבבה״כ בעשרה וכתב הרמ״ך שכ״כ רבינו וכתב שנראים דבריו מההיא דפרק תפלת השחר (ברכות ל:) דמייתי ההיא דר' אמי ורבי אסי לסיוע שתפלת המוספין ישנה בין בחבר עיר בין שלא בחבר עיר ואין כן דעת רבינו. וא״ת א״כ מאי רבותא דבה״כ כתב ה״ר יונה ז״ל דהיינו רבותא דאע״ג דבבה״כ איכא אינשי טובא וברוב עם הדרת מלך מ״מ עדיף טפי להתפלל בבית המדרש בעשרה. ולי נראה דהיינו רבותא דכי היכי דבה״כ קודם להתפלל בו בעשרה לשאר מקומות בית המדרש נמי קודם להתפלל בו בעשרה לבה״כ: \n", + "וכתב ה\"ר יונה ז\"ל דאפילו לדעת רבינו דבעי עשרה בבית המדרש ה\"מ למי שדרכו ללכת מביתו ללמוד במקום אחר שכיון שדרכו להתבטל מלמודו בשעה שהולך ללמוד יש לו להתפלל בעשרה אבל מי שלומד בביתו כל היום במקום קבוע ותורתו אומנותו אין לו ללכת לבה\"כ אם לא ימצא עשרה לפי שמתבטל מלימודו בשעת הליכה וטוב לו שיתפלל יחידי משיתבטל כלל. אבל הרא\"ש כתב טוב להתפלל עם הציבור כי זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד וגם אין תורתנו כ\"כ אומנותנו ובהרבה שעות ביום אנו מתבטלים נבטל תורתנו בשעת תפלה ונשלים אותה בשעות אחרות ונצא י\"ח בתורה ובתפלה וגם אם אין ת\"ח מתפלל עם הציבור ילמדו אחרים ק\"ו ממנו ולא יחושו על התפלה כלל ונמצאו בתי כנסיות בטלות כי לא ידונו אותו לכף זכות שאינו בא בשביל לימודו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "וכיצד היא תפלת הציבור. זה פירוש אין עוברין לפני התיבה בפחות מעשרה השנוי בפרק הקורא את המגילה עומד (דף כ\"ג:). \n", + "ומ\"ש שצריך שיהיו גדולים משום דסובר רבינו דכי איפסקא הלכתא כרב נחמן דאמר קטן היודע למי מברכים מזמנין עליו דדוקא בברכת זימון הוא ודלא כאומרים שמשלימים עשרה עם קטן אחד. \n", + "ומ״ש ובני חורין מדאמרינן בפרק השולח (גיטין ל״ח:) שר״א (שר״ג) נכנס לבה״כ ולא מצא עשרה ושיחרר עבדו להשלים לעשרה. \n", + "ומ\"ש ואפילו ש\"צ אחד מהם: ואפילו היו מקצתם וכו'. הר\"ן ז\"ל כתב בפרק הקורא את המגילה עומד דגרסינן כן במסכת סופרים וא\"א קדיש וברכו בפחות מעשרה רבותינו שבמערב אומרים אותו בשבעה ונותנין טעם לדבריהם בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' כמנין התיבות וי\"א בששה שברכו ששי הוא ע\"כ. ומפרש רבינו בדברי תנא בתרא דהני שבעה וששה היינו שלא שמעו קדיש וברכו ולת\"ק בעינן כולהו עשרה שלא שמעו דאילו שבעה בין כולם יחלוק עם משנתנו ופסק רבינו כי\"א משום דבכל דוכתא אשכחן דרובו ככולו: \n", + "וכן א\"א קדושה וכו'. [מגילה כ\"ג]: \n\n" + ], + [ + "וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע וכו'. [מגילה שם]: \n", + "כתב הראב\"ד אינו אומר אלא יוצר וכו' והיא אחת מהשתים שלפניה עכ\"ל. נראה שהראב\"ד היה מפרש דברי רבינו שעל שתי ברכות של קריאת שמע קאמר והוא ז\"ל מפרש שעל ברכת יוצר לבדה אמרו פורס על שמע. ואני אומר שגם רבינו כך מפרש ודיקא נמי שכתב ברכת שמע לשון יחיד. ודין זה משנה פרק הקורא את המגילה עומד (מגילה כ\"ג:) אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה ופירש\"י אין פורסין על שמע כגון שהיו כאן עשרה בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש וברכו ומתחיל ביוצר ולפי זה לשון פורסין הוא מלשון התחלה או מלשון הצעה והטעם דאין פורסין על שמע בפחות מעשרה משום דבר שבקדושה שבהם. ולפי מ\"ש בפרק זה שחזר בו רבינו ממ\"ש דקדושה דיוצר בעי עשרה נאמר שדעת רבינו לפרש שאין הטעם מפני הקדושה אלא מפני שהם צריכין לומר קדיש וברכו וכיון שהשליח ציבור אומר ברכו על כל פנים צריך לברך שום ברכה שאם לא כן היו נראין ככופרים ח\"ו שאומר להם לברך ואינם חפצים ולכן אומרים ברכות של ק\"ש. אי נמי שהטעם מפני שאותם שלא שמעו ברכות ק\"ש ואין יודעים לאומרם כדי שיפטרו בעניית אמן היו חוזרין אותם אח\"כ ולפיכך אמרו שצריך עשרה שאין עניית אמן מועיל לפטור לשומעים אלא כשאומרים הברכה בעשרה ופורסין רוצה לומר מברכין מלשון כי הוא יברך הזבח ת\"י ארי הוא יפרוס על נכסתא ופירוש זה כתבו ה\"ר יונה ז\"ל בשם רבינו מאיר ז\"ל. אבל קשה לן על פירוש זה מאי טעמא כי ליכא עשרה לא אמרינן סופר מברך ובור יוצא כי היכי דאמרינן בברכת המזון וצריך לומר דשאני ברכת הנהנין. \n", + "ומ\"ש והכהנים מן המנין דהא אמרינן דעיר שכולה כהנים פורשים כפיהם ומברכין לאחיהם שבשדות אלמא הם לבדם מנין כ\"ש שהם מן המנין. \n", + "ומ\"ש שכל עשרה מישראל הם נקראים עדה עד בתוך בני ישראל אמרו בגמרא (ברכות דף כ\"א:) אהא מתני' מה\"מ א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה מאי משמע דתני רבי חייא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה ואתיא עדה עדה כתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ובפ\"ק דסנהדרין (דף ב'.) תנן דעדה היינו עשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב: \n", + "וכתב הר\"ן ז\"ל דהאי טעמא סגי לאין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה משום קדושה דאית בהו ואין נושאין כפיהן מדכתיב כה תברכו את בני ישראל ובני ישראל עשרה משמע מונקדשתי בתוך בני ישראל ומיהו הני מילי כולהו אסמכתא נינהו דסדר תפלה דרבנן ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא דתקנתא דרבנן היא ולא תקנו אלא בצבור. \n", + "וכתב רבינו ולא קוראין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה דאילו בלא ברכה פשיטא דמותר \n", + "לקרות ואין מפטירין בנביא נמי היינו בברכה: \n\n" + ], + [ + "וכל אלו הדברים וכו'. ירושלמי כתבו הרי\"ף ז\"ל בפרק הנזכר אין פורסין על שמע וכו' בפחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להם מקצתם גומר ועל היוצאים הוא אומר ועוזבי ה' יכלו וז\"ש רבינו אע\"פ שאינן רשאין. ומספקא לי מילתא אי הני מילי לדידהו שהעולין לקרות לא היו מברכין אלא הראשון והאחרון וכיון שהתחיל האחד ובירך אף על פי שלא נשארו עשרה אינו מפסיק מלקרות עם כולם משום דכולהו כחד גברא דמו אבל לדידן דכל אחד מברך תחלה וסוף נימא דדוקא אותו הקורא כיון שבירך תחלה ישלים לקרות ויברך בסוף ולא יעלה עוד אחר לקרות או נימא כל שלא עלו כל העולים לא נגמרה המצוה וכיון שהתחיל אחד לעלות ובירך אף על פי שלא נשארו עשרה צריכין כולם לעלות ולזה האחרון דעתי נוטה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) חצר קטנה שנפרצה וכו'. כל דינין אלו עד מותר לקרות ק\"ש בגדולה מימרא דרבא ורבי זירא ורבה בר חנין בעירובין (דף ל\"ג:) פרק כל גגות וטעמן של דברים דשליח ציבור או יחיד בתר ציבור גרירי וכיון שהם בקטנה והקטנה נמשכת אחר הגדולה הרי אלו מצטרפין אבל כששליח ציבור או היחיד בגדולה אין לומר דצבור דיתבי בקטנה ליגריר בתרייהו דרובא בתר חד לא משתדו: \n", + "וכתבו התוספות דה\"ה לה' בגדולה וה' בקטנה דאין מצטרפין אלא דאיידי דנקט רישא ט' בגדולה נקט נמי סיפא ט' בקטנה מ\"מ למדנו דלא אמרינן דקטנה מיגררא בתר גדולה אלא כשהרוב בגדולה הא לאו הכי לא וטעמא לפי שהקטנה לגבי דידה הרי נפרצה במילואה לגדולה והיא והגדולה חשובות כבית אחד ולגבי הגדולה לא נפרצה במילואה לפי שיש בגדולה פסים מכאן ומכאן כלומר שמה שהגדולה עודפת על הקטנה מצד זה ומצד זה קרוי פסים ולכן הרי היא כמופלגת מן הקטנה וכי איכא רוב בגדולה מהני לשנאמר כיון דקטנה נפרצה במילואה לגדולה הרי שתיהן כבית אחד. ולענן צואה כיון שהקטנה נפרצה במילואה ולגבי דידה הרי היא והגדולה כבית אחד אם צואה בגדולה אנו רואים אותה כאילו היא בקטנה וכיון דבגדולה איכא פסים ולגבי דידה לא חשיבא נפרצה במילואה אם צואה בקטנה לא חשבינן לה כאילו היא בגדולה. ומכל מקום יש לדקדק אם צואה בקטנה היאך מותר לקרות קריאת שמע בגדולה דע\"כ כשאינה מכוסה עסקינן וכשהוא לפניו או כשאינו מרוחק ממנה ארבע אמות אם הוא לאחריו דאם לא כן מאי איריא שהוא בגדולה וצואה בקטנה תיפוק ליה דאפילו צואה עמו בבית ואם כן בשלמא כשהיא לאחריו בתוך ארבע אמותיו ניחא אלא כשהיא לפניו היכי שרי ולא מפליג הגמרא בין אם היא לפניו או לאחריו ומכאן משמע כדברי הרא\"ש ז\"ל שכתב בפרק מי שמתו דאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפילו רואה אותה אפילו בתוך ארבע אמות אם אין הריח מגיע אליו דרשות אחרת היא והו\"ל כצואה בעששית דשרי. \n", + "ומ\"ש אם לא היה שם ריח רע אזדא לטעמיה שכתב פ\"ג מהלכות ק\"ש: \n\n" + ], + [ + "שליח ציבור מוציא את הרבים י\"ח. משנה סוף ר\"ה (דף לד. לה:) כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב ר\"ג אומר שליח ציבור מוציא את הרבים י\"ח ותניא בגמרא אמר להם רבן גמליאל לחכמים לדבריכם למה שליח ציבור יורד א\"ל כדי להוציא את שאינו בקי ומפרש רבינו דהיינו דוקא כשהוא שומע ועונה אמן אחר כל ברכה א\"ר יוחנן הלכה כרבן גמליאל בברכות של ר\"ה ויוה\"כ מ\"ט משום דאוושי בהו ברכות ופירש רש\"י שהרי הן תשע ברכות ארוכות ומטעות ואין הכל בקיאין בהם עכ\"ל. ולא משכחת תשע ברכות ביה\"כ אלא ביוה\"כ של יובל: \n", + "ודע דאסיקנא בגמרא דלא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות דאניסי במלאכה. וכתב הרי\"ף ועם שבשדות דאניסי ולא מצי למיתי לבי כנישתא בראש השנה ויום הכפורים שליח ציבור נמי מוציאן ידי חובתן אבל דעיר אין שליח ציבור מוציאן ידי חובתן עד דאתו לבי כנישתא ושמעי משליח ציבור מתחלה ועד סוף. ויש לתמוה על רבינו למה השמיט חילוק זה. ונראה לי שרבינו מפרש דהא דאמרינן דלא פטר ר\"ג אלא עם שבשדות לאו אתפלות דראש השנה ויום הכפורים איתמר אלא אתפלות שאר השנה הוא דאיתמר דיקא נמי דקתני דאניסי במלאכה ומאחר דבתפלות שאר השנה לא קיימא לן כוותיה אלא כחכמים דלא מפלגי בין עם שבשדות לעם שבעיר כדין עשה שלא חילק בכך: \n\n" + ], + [], + [ + "אין ממנין ש\"צ אלא גדול שבציבור. [עיין בלחם משנה]: \n", + "ומשתדלין להיות ש\"צ וכו'. הכי תניא בפ\"ב דתענית (דף ט\"ז.) לגבי תענית ציבור ולמד משם רבינו לכל יום: \n", + "וכל מי שלא נתמלא זקנו וכו'. הכי תניא בספ\"ק דחולין (דף כ\"ד:) נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור לירד לפני התיבה: \n", + "וכתב הר\"ן ז\"ל דדוקא שליח ציבור קבוע הוא דבעינן נתמלא זקנו אבל דרך עראי כשאין שם אלא הוא כל שהוא גדול יורד כדתנן בפרק הקורא את המגילה עומד (מגילה דף כ\"ד.) וכך השיב רב נטרונאי ז\"ל וכ\"כ הרא\"ש. ומדברי רבינו נראה שמיישב ההיא דמגילה לפרוס על שמע דקטן דוקא לא יפרוס וכיון שבא לכלל מצוה פורס ומיהו אינו נעשה שליח ציבור לירד לפני התיבה עד שיתמלא זקנו. ויותר נראה לומר דבכלל פורס על שמע הוי נמי עובר לפני התיבה אבל לא יהיה שליח ציבור קבוע עד שיתמלא זקנו וכדברי המפרשים ז\"ל: \n", + "אבל פורס הוא על שמע וכו'. משנה בפרק הקורא את המגילה עומד [שם כ\"ד:] קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה. ופשיטא שכל שלא הביא שתי שערות אחר שלש עשרה עדיין קטן הוא. וכתב רבינו פורס על שמע וה\"ה דעובר לפני התיבה: \n\n" + ], + [ + "וכן העלג וכו'. ברייתא פרק הקורא את המגילה עומד (שם כ\"ד:) אין מורידין לפני התיבה לא אנשי חיפה ולא אנשי בית שאן מפני שקורין לאלפי\"ן עייני\"ן ולעייני\"ן אלפי\"ן ולמד מכאן רבינו שה\"ה לכל מי שאינו יכול להוציא האותיות כתיקונן: \n", + "והרב ממנה וכו'. כן כתב בארחות חיים בשם רב שרירא וטעמו שאע\"פ שכתב למעלה שאין ממנין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו מ\"מ הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור אע\"פ שאין בו כל התנאים האמורים: \n", + "הסומא פורס על שמע וכו'. משנה פרק הקורא את המגילה עומד (שם כ\"ד.) פוחח פורס על שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה סומא פורס את שמע ומתרגם. ופירש הרי\"ף דפוחח היינו כתיפיו מגולות. \n", + "ומ\"ש אף על פי שהוא פורס על שמע אינו נעשה שליח ציבור להתפלל עד שיהיה עטוף. בפרק י\"ג ממסכת סופרים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "סדר תפלת הציבור כך הוא וכו' עד שמברך גאל ישראל אמן כך כתוב בקצת ספרים וט\"ס הוא וכמו שכתבתי בפרק א' מהלכות ברכות: \n\n" + ], + [ + "ויעמוד במקום שהגיע אליו וכו'. יומא פ' הוציאו לו (יומא דף נ״ג:) אמר רבי אלכסנדרי אריב״ל המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו ואחר כך יתן שלום. ויש נוסחאות שכתוב בהם אמר ליה רב מרדכי כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו התם איבעי ליה למיקם. והרי״ף ז״ל כתב בסוף פרק אין עומדין ומשמיה דרב מרדכי איתמר כיון שפסע שלש פסיעות התם איבעי ליה למיקם: \n\n" + ], + [ + "ואחר שיפסיע שליח ציבור וכו'. נראה מלשונו שבמקום שכלו השלש פסיעות שם עומד ומתחיל ולא נהגו כן: \n\n" + ], + [ + "וכיון שהגיע שליח ציבור לקדושה וכו'. סוף פרק אין עומדין כתב הרי\"ף דמיבעי ליה למיקם התם עד דפתח שליח ציבור וכד פתח שליח ציבור הדר לדוכתיה ואיכא מ\"ד עד דמטי שליח ציבור לקדושה וזה דעת רבינו. והענין הוא שעד אותה שעה אין לו לחזור למקום שהתפלל לפי שהרי נפטר ואם חוזר מיד נראה כאילו לא נפטר וכשמגיע שליח ציבור לקדושה רצה חוזר רצה עומד במקומו: \n", + "כל העם שוחין. ירושלמי כתבו הרי\"ף ריש פרק אין עומדין הכל שוחין עם שליח ציבור בהודאה: \n", + "ולא ישחו יותר מדאי. כתב הטור על דברי רבינו ואינו משמע כן בירושלמי דאיתא התם מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי יוחנן משמע דקאי דוקא אשליח ציבור דלא שייך העברה אלא בשליח ציבור עכ\"ל. ואין משם ראיה לבטל דברי רבינו דאיכא למימר דבין ציבור בין שליח ציבור קאמר דלא לשחו ולישנא דנקט לא ישחו לשון רבים הכי משמע ומעשה שאירע בשליח ציבור והעבירו ר\"י אבל אה\"נ שאם היה רואה אחד מהציבור שהיה שוחה יותר מדאי שהיה גוער בו. ורבינו נמי כשכתב ולא ישחו יותר מדאי בין לשליח ציבור בין לשאר הציבור קאמר. ולא כתב רבינו שאם היה שליח ציבור מעבירין אותו משום דאיתא התם על הא דהעבירו ר\"י אמר רבי חייא בר אבא לא הוה מעביר אלא גער ולא הוצרך רבינו לכתוב שגוערין בו דממילא משמע. וטעמא דלא ישחו יותר מדאי נראה שהוא מפני שכבר התפללו ואינם שוחחין אלא כדי שלא יראו ככופרים ולזה די שישחו ראשם מעט ומי ששוחה יותר מדאי מיחזי כיוהרא: \n", + "ואומרים מודים אנחנו לך וכו'. נוסח זה בגמרא דסוטה פרק אלו נאמרים (סוטה דף מ':) ופירושו מודים אנחנו לך על שהחייתנו וכו'. ומודים אנו לך על שאנו מודים לך כלומר על שזכיתנו להודות לך: \n", + "וכל האומר מודים מודים וכו'. משנה פרק אין עומדין (ברכות ל\"ג:) ופרק הקורא את המגילה עומד [מגילה כ\"ה:] וטעמא דמילתא משום דמיחזי כשתי רשויות: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "מי שאמר בתחנונים וכו'. משנה פרק הקורא עומד (מגילה כ״ה.) ופרק אין עומדין (ברכות ל״ג:) האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו ובגמרא (ברכות ל״ג:) בשם רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות ההוא דנחית קמיה דרבה אמר אתה חסת על קן צפור רחם עלינו אמר רבה כמה ידע האי מרבנן לרצויי למאריה אמר ליה אביי והא משתקין אותו תנן ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי: \n", + "וכן לא ירבה בכנויים וכו'. ג\"ז שם ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ אמר ליה סיימתינהו [לכולהו] שבחי דמרך השתא הני תלתא אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתו כנסת הגדולה ותקנינהו אנן לא אמרינן להו ואת אמרת כולי האי. והני תלתא היינו הגדול הגבור והנורא. וזהו שאמר רבינו אלא אומר מה שאמר משה רבינו ע\"ה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "בלילי שבתות וכו' עד לפי שלא נתחייב היום בתפלה זו. פרק במה מדליקין (שבת כ\"ד:) אמרינן דהלכה כריב\"ל דאמר יום הכפורים שחל להיות בשבת המתפלל תפלת נעילה צריך להזכיר של שבת בשבת קשיא הלכתא אהלכתא דהא קיימא לן כרבא דאמר יום טוב שחל להיות בשבת שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית אינו צריך להזכיר של יום טוב שאלמלא שבת אין שליח ציבור יורד ביום טוב הכי השתא התם בדין הוא דאפילו בשבת נמי לא צריך ורבנן הוא דתקון משום סכנה אבל הכא יום הוא שנתחייב בארבע תפלות. ופירש\"י משום סכנת מזיקים שלא היו בתי כנסיות שלהם בישוב וכל שאר לילי החול היו עוסקין במלאכתן ובגמר מלאכתו מתפלל ערבית בביתו ולא היו באים בבה\"כ אבל לילי שבת באים בבית הכנסת וחשו שיש שאין ממהרין לבא ושוהים לאחר תפלה לכך האריכו תפלת הצבור: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שהתפלל ולא כיון את לבו וכו'. כבר כתבתי בפ\"ב דילפינן הכי מדאמרינן בס\"פ תפלת השחר (ברכות ל':) דרבי ינאי צלי והדר צלי ואמרו דילמא מעיקרא לא כוין דעתיה והשתא כוין דעתיה: \n", + "ומ״ש ואם כיון את לבו בברכה ראשונה וכו'. ברייתא ס״פ אין עומדין (ברכות דף ל״ד:) המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת אמר רב ספרא באבות: \n", + "מי שטעה וכו'. שם (דף ל\"ד.) אמר רב הונא טעה בשלש ראשונות חוזר לראש באמצעיות חוזר לאתה חונן באחרונות חוזר לעבודה ורב אסי אמר אמצעיות אין להם סדר. הרי שניהם מודים דג' ראשונות כיון דענין אחד הם שהוא מסדר שבחו של מקום קודם תפלה כברכה אחת הן וכן ג' אחרונות הם ענין אחד שהם כמי שמקבל פרס מרבו ומשבחו והולך לו כברכה אחת הן ופסקו כל הפוסקים הלכה כרב אסי דפשטא דמתני' מסייעא ליה דתנן מהיכן מתחיל מתחילת הברכה שטעה בה. ובפירוש אין להם סדר י\"מ דהיינו שאם שכח ברכה אחת או טעה בה ונזכר אחר שעבר מקומה אומרה במקום שזוכרה ודיו. ודעת רבינו כדעת הרי\"ף ז\"ל שכתב דאין להם סדר היינו דלא דמו לג' ראשונות וג' אחרונות שאם טעה באחת מן האמצעיות אינו חוזר לאתה חונן אלא לברכה שטעה בה וגומר משם ואילך וכן דעת הרא\"ש ז\"ל. וכתב עוד הרא\"ש שאם שכח ש\"ץ עננו בין גואל לרופא שוב אינו אומרה שאם היה אומרה היה צריך לומר אח\"כ כל הברכות כסדר והויא ברכה לבטלה: \n", + "וכן שליח ציבור שטעה וכו'. ברכות (ל':) תניא טעה ולא הזכיר ר\"ח שחרית אין מחזירין אותו מפני שיש תפלת המוספים לפניו א\"ר יוחנן ובצבור שנו ופירש בה\"ג וכן הרי\"ף ז\"ל דהיינו בש\"צ ומשום טירחא דציבורא אבל יחיד הדר, משמע דדוקא בהא הוא דאין מחזירין אותו הא אם טעה בכל שאר מקומות מחזירין אותו כיחיד ועוד יתבאר דין זה בפ\"ז בע\"ה: \n\n" + ], + [ + "אבל אם טעה ש\"צ כשהוא מתפלל בלחש אני אומר שאינו חוזר ומתפלל וכו' והוא שלא טעה בג' ראשונות שאם טעה בהם לעולם חוזר. כך היא נוסחת ספרים דידן. והטור גורס בדברי רבינו אלא סומך על התפלה שמתפלל בקול רם ואם טעה באותה שיתפלל בקול רם חוזר לעולם כמו היחיד. וכך נוסחת כתיבת יד של ספרי רבינו ואין באותה נוסחא חילוק בין ג' ראשונות לשאר ברכות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) שליח ציבור שטעה וכו'. משנה שם (דף ל״ד.) העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה. מהיכן הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה בה. ובפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ח: כ״ט.) דשמואל הקטן שכח ברכת האפיקורוסים והשקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו אמאי לא העלוהו והאמר רב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו בברכת האפיקורוסים מעלין אותו שמא אפיקורוס הוא כלומר ואינו רוצה לקלל את עצמו שאני שמואל הקטן דאתחיל בה דא״ר יהודה אמר רב ואי תימא ריב״ל לא שנו אלא שלא התחיל בה אבל התחיל בה גומרה וכיון דאסיקנא דמשום דאתחיל בה הניחוהו להשקיף בה שתים ושלש שעות הוא הדין נמי לטעה בשאר ברכות אף ע״ג דלא התחיל דהא בשאר ברכות ל״ש לן בין התחיל ללא התחיל וסובר רבינו דשתים ושלש שעות לאו דוקא דבשעה אחת סגי ומתניתין דיעבור אחר תחתיו היינו אחר שהשקיף ולא ידע מהיכן יתחיל ודרב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות אין מעלין אותו כלומר עד שישקיף שעה אבל אם השקיף ולא נזכר פשיטא שיעלוהו כדתנן יעמוד אחר תחתיו. \n", + "ומ\"ש אבל אם טעה בא' מג' ראשונות וכו'. כבר כתבתי בו בסמוך: \n\n" + ], + [ + "האומר איני יורד לפני התיבה וכו'. משנה פ' הקורא עומד (מגילה כ\"ד:) האומר איני עובר לפני התיבה בצבועים אף בלבנים לא יעבור בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור ובגמרא חיישינן שמא אפיקורסות נזרקה בו ופירש רש\"י האפיקורוסים עובדי כוכבים ומזלות מקפידין בכך. וסובר רבינו לא יעבור היינו באותה תפלה דוקא: \n", + "וכתב הריב\"ש בתשובה סימן רכ\"ד הענין הוא כי היה דרך האפיקורוסים בימים ההם להקפיד שלא יתפלל בבגדים צבועים אלא בלבנים וכן שלא לנעול סנדל בשעת התפלה ולכן חוששין לזה המקפיד באחד מאלה שמא הוא מהם ולזה אף אנו לא נניחהו לעבור לפני התיבה כמה שהוא רוצה או אפשר שאף אם לא היה דרך האפיקורוסין להקפיד מ\"מ כיון שזה מקפיד במה שאין ישראל מקפידין חוששין שמא איזה רוח אפיקורסות נזרקה בו ובעבורו מקפיד במה שאינו ראוי להקפיד. ומכל מקום אחרי שאין זה אלא חששא בעלמא דעת הרב ז\"ל דאין חוששין לו לעולם ודי לו לחוש לו לשעתו אבל לא שנחזיקהו באפיקורוס לעולם ובתפלה אחרת שלא ראינוהו שהקפיד עכ\"ל. והראב\"ד כתב א\"א אנו אומרים מפני חשש אפיקורסות ולא באותה תפלה ולא בתפלה אחרת עכ\"ל. ואין דבריו מוכרחין: \n\n" + ], + [ + "מי שנסתפק לו וכו'. פ' מי שמתו (ברכות כ\"א.) א\"ר אלעזר ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל ור' יוחנן אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו וכתב הרי\"ף דהלכה כר\"י ודוקא אדעתא דרשות אבל אדעתא דחובה אסור והיינו דאמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק דר\"י ושמואל לא פליגי דלא אמר שמואל אלא בצלי אדעתא דחובה שאם בא לגומרה נמצא כמו שמקריב שני תמידין בשחרית שהוא עובר משום לא תוסיף ולפיכך פוסק ואפילו באמצע ברכה: \n", + "ומ\"ש רבינו ואם היתה תפלת ערבית וכו'. כתב הראב\"ד אין כאן נחת רוח עכ\"ל נראה שטעמו שאף על פי שתפלת ערבית היתה רשות עכשיו כבר קבעוה חובה כדאמרינן בפ\"א. ואין זה דבר מוכרח ויש מקום לדברי רבינו מאחר שמתחלתה היתה רשות: \n\n" + ], + [ + "מי שטעה והתפלל של חול וכו'. פרק מי שמתו [שם] אמר רב נחמן כי הוינן בי רבה בר אבוה איבעיא לן הני בני רב דטעו ומתחלו בתפלת חול בשבת מהו שיגמרו א\"ל גומר כל אותה ברכה ומפרש התם טעמא דבדין הוא דבעי לצלויי י\"ח ומשום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן וסובר רבינו דכיון דבמוסף לא היה בדין לצלויי י\"ח דהא בר\"ח וחולו של מועד לא מצלינן י\"ח פוסק ואפילו באמצע ברכה: \n", + "ודע שבנוסחאות שלנו כתוב מי שטעה והתפלל של חול בשבת לא יצא וי\"א שאי אפשר לגרוס כן שאם כן למה כתב רבינו וכן אם השלים תפלה של חול ע\"ד שהוא מוסף וכו' דמילתא דפשיטא היא דהא אפילו בערבית שחרית ומנחה חוזר אלא הגירסא הנכונה היא כמו שנמצא בקצת נוסחאות מי שטעה והתפלל של חול בשבת יצא וטעמא מדאמרינן בדין הוא דבעי לצלויי י\"ח אלא משום כבוד שבת לא אטרחוהו היכא דעבר וצלי יצא. ושיבוש הוא בידם דהא אמרינן (שבת דף כ\"ד.) ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר\"ח וחש\"מ ערבית שחרית ומנחה מתפלל י\"ח ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו ומי גרע שבת מר\"ח וחש\"מ אלא ודאי לא יצא אא\"כ הזכיר של שבת. \n", + "ומ\"ש וכן אם השלים תפלה של חול על דעת שהוא מוסף וכו' משום י\"ט ור\"ח קתני לה דאפילו בי\"ט ור\"ח אם לא הזכירה במוסף חוזר. ומיהו אפשר לקיים גירסת יצא אם הזכיר של שבת ורבותא אשמועינן [שאעפ\"י] שלא אמר תפלה הסדורה לשבת יצא: \n\n" + ], + [ + "(ח-ט) מי שטעה בימות הגשמים וכו'. ירושלמי כתבו הרי\"ף ז\"ל פ\"ק דתענית [ג':] רבי בשם רבי חנינא היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין. בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו, והתניא אם לא שאל בברכת השנים או שלא אמר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין ההוא דלא אידכר לא טל ולא מטר. ואבטל והזכיר של גשם אמרינן התם דהיינו טעמא דמחזירין אותו משום דמצלי ומקל כלומר מקלל שהגשמים בימות החמה סימן קללה הם וכתב הר\"ן ז\"ל שקרוב הדבר שבימות החמה כל שהזכיר גשם אף על פי שהזכיר ג\"כ טל מחזירין אותו. ובגמרא דידן (שם דף ג'.) תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר מ\"ט א\"ר חנינא לפי שאין נעצרים וכתב רש\"י והא דאומר בתפלה משיב הרוח לאו משום חיוב אלא חק גשם הוא מזכיר דטל ורוחות מועילות לארץ עכ\"ל. וא\"ת כיון דטל לא מיעצר מ\"ט בימות הגשמים כשהזכיר טל ולא מטר אין מחזירין אותו הו\"ל כאילו לא הזכיר לא גשם ולא טל ויחזור. וי\"ל דכיון דבימות הגשמים צריכה הארץ למים וזה הזכיר טל הרי הזכיר גבורתו של הקדוש ברוך הוא שמשפיע מים לארץ ואף על פי שאותם מים אינם נעצרים מכל מקום גבורה היא אבל כשלא הזכיר לא טל ולא מטר מאחר שהעולם צריך למים וזה שלא הזכיר גבורתו של הקדוש ברוך הוא כלל מהדרינן ליה. ואפשר לומר עוד דאמרינן בגמרא דטל דברכה נעצר ואם כן כי מדכר טל בימות הגשמים כיון דבכלל טל הוי טל של ברכה אמרינן דהרי הוא כאילו הזכיר גשם אבל כשלא הזכיר טל בימות החמה כיון דרוב טל אינו אותו של ברכה ואותו הרוב אינו נעצר לא מהדרינן ליה: " + ], + [ + "מי ששכח שאלה בברכת השנים וכו'. (ברכות כ״ט.) א״ר תנחום א״ר אסי טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה מיתיבי טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים מחזירין אותו לא קשיא הא דאידכר מקמי שומע תפלה הא דאידכר בתר שומע תפלה. וכתב הרי״ף ז״ל פ״ק דתענית דכי אידכר בתר שומע תפלה חוזר לראש כלומר לברכת השנים וכן כתבו בה״ג והראב״ד ז״ל וזה דעת רבינו ולזה הסכים הרא״ש ז״ל. אבל רבינו האי גאון כתב דחוזר לשומע תפלה והכי אמרינן בירושלמי. ודעת רבינו דירושלמי פליג אגמרא דידן דאמרינן בפרק אין עומדין (ברכות דף ל״ג.) שאם טעה ולא הבדיל בתפלה מבדיל על הכוס ואם טעה על הכוס חוזר ומתפלל ולא סגי כשיזכיר ויבדיל על הכוס ה״נ כיון שטעה ולא הזכיר בשומע תפלה יש לו לחזור לראש. ", + "ומ\"ש לא נזכר עד שהשלים וכו'. פשוט הוא מדאמרינן אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה משמע דאי לא הוה אפשר לאומרה בשומע תפלה הוה צריך לחזור אפילו אם סיים תפלתו: ", + "כתב הרמ\"ך חוזר ומתפלל שנית דוקא ביחיד אבל בציבור אינו חוזר שהרי שומעה משליח ציבור וכן נראה מההלכה דקאמר אידי ואידי ביחיד ולא מוקי ליה בשום פנים בציבור וכן פירשו רבוותא עכ\"ל. ואין לתמוה על רבינו שלא כתבו שאין דרכו לכתוב אלא דרכי הגמרא: " + ], + [ + "טעה ולא הזכיר יעלה ויבא כו'. שם (דף כ\"ט:) א\"ר תנחום א\"ר אסי אמר ריב\"ל טעה ולא הזכיר ר\"ח בעבודה ונזכר בהודאה חוזר לעבודה בשים שלום חוזר לעבודה ואם סיים חוזר לראש אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אבא הא דאמרת אם סיים חוזר לראש לא אמרן אלא שעקר רגליו אבל לא עקר רגליו חוזר לעבודה אמר רב נחמן בר יצחק הא דאמרינן עקר רגליו חוזר לראש לא אמרן אלא בשאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לעבודה א\"ד א\"ר נחמן בר יצחק הא דאמרי' אם לא עקר רגליו חוזר לעבודה לא אמרן אלא שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לראש ופירש\"י תחנונים כגון אלהי נצור לשוני מרע. אבל אינו רגיל הויא סיום תפלתו כעקירה אפילו לא עקר. ופסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כלישנא בתרא דתרתי בעינן לא עקר רגליו וגם רגיל לומר תחנונים הא לאו הכי חוזר וזה דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בחולו של מועד וכו'. בס״פ תפלת השחר (ברכות דף ל':) אמר רב ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ר״ח בערבית אין מחזירין אותו לפי שאין ב״ד מקדשין את החדש בלילה. ומפרש שם בגמרא דל״ש לן בין חדש מלא לחסר דלעולם אין מחזירין בערבית: \n\n" + ], + [ + "כל מקום שהיחיד חוזר וכו'. (שם) תניא טעה ולא הזכיר של ר\"ח בשחרית אין מחזירין אותו מפני שתפילת המוספין לפניו א\"ר יוחנן ובצבור שנו כלומר בש\"צ משום טירחא דציבורא אבל יחיד הדר. גירסא זו היא של הרי\"ף ושל הרא\"ש והיא גירסת רבינו ודלא כגירסת גמרות שבידינו שהיא מוטעת ומפרש רבינו דהיינו דוקא היכא דהשלים תפלתו וצריך לחזור לראש דאיכא טירחא דציבורא אבל כשנזכר קודם שהשלים תפלתו דאינו צריך לחזור אלא לעבודה ליכא טורח ציבור בחזרת האי פורתא: \n", + "וכתב הרא\"ש ז\"ל דדוקא בשחרית ומוסף שרגילין להתפלל כאחד הוא דסמכינן מתפלה לתפלה אבל לא מתפלת מוסף לתפלת המנחה ומדאשכחן שייחדו תפלת ר\"ח שחרית שאינו חוזר ש\"צ משמע דבשאר תפלות דינו כמו היחיד: \n\n" + ], + [ + "עשרה ימים וכו'. סוף פירקא קמא דברכות (דף י\"ב:) אמר רבי חנינא סבא משמיה דרב כל השנה כולה אדם מתפלל האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט חוץ מעשרת ימים שבין ר\"ה ויה\"כ שמתפלל המלך הקדוש המלך המשפט ור' אלעזר אמר אפילו אמר האל הקדוש יצא מאי הוי עלה אמר רב יוסף האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט ורבה אמר המלך הקדוש והמלך המשפט והלכתא כרבה. ופירש רש\"י ז\"ל המלך המשפט כמו מלך המשפט כמו נושאי הארון הברית כמו ארון הברית. וכתב הרי\"ף ומדאסיקנא הכי ש\"מ ליתא לדר' אלעזר דאמר יצא אלא לא יצא וכיון שלא יצא צריך לחזור וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד יש מי שאומר שאינו חוזר לראש וכו' וגם זה כמו זה עכ\"ל. ואני אומר שאין לנו לדחוק להוציא לשון לא יצא מפשוטו ולחלוק על הרי\"ף ורבינו הרא\"ש: \n\n" + ], + [ + "טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת משלים תפלתו וא\"צ לחזור. כך היא הנוסחא האמיתית וכן מצאתי בספר מדוייק. וספרים שבידינו כתוב בהם יש מי שמורה שאם נזכר קודם שומע תפלה מבדיל בשומע תפלה ואם נזכר אחר שומע תפלה משלים תפלתו וא\"צ לחזור וכך היה גורס הטור בדברי רבינו. וט\"ס הוא דהכי איתא (ברכות דף כ\"ט:) א\"ר תנחום א\"ר אסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים כו' והבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס וכן תניא נמי התם וכתב בה\"ג ז\"ל וכיון שהדבר תלוי בכוס היכא דאין לו כוס צריך לחזור ולהתפלל וה\"ר יונה היה אומר אף אם לא הי\"ל כוס מזומן בלילה אם יודע שימצא כוס למחר אין צריך לחזור ולהתפלל: \n", + "וכן מי שלא הזכיר על הנסים וכו'. (שבת כ\"ד.) תני רב אושעיא ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון תעניות ומעמדות אומר מעין המאורע בש\"ת ואם לא אמר אין מחזירין אותו. וכתב הרי\"ף מהא שמעינן דמי שטעה ולא אמר עננו בתפלת תענית שאין מחזירין אותו ותו שמעינן דמי שטעה ולא הזכיר על הנסים בתפלה בחנוכה ופורים שאין מחזירין אותו שאין מחזירין אלא לימים שיש בהם קרבן מוסף. ותניא בתוספתא בהדיא כל יום שאין בו קרבן מוסף כגון תעניות ומעמדות וחנוכה ופורים ערבית שחרית ומנחה מתפלל ואומר מעין המאורע ואם לא אמר אין מחזירין אותו. ומדברי רבינו שכתב אינו חוזר ומתפלל משמע דדוקא בשנזכר אחר סיום תפלתו הוא דאינו חוזר להתפלל אבל אם נזכר קודם שסיים תפלתו חוזר לאותה ברכה שהיה לו להזכיר בה כדעת ר\"ת ושלא כדברי ה\"ר יונה והרא\"ש שכתבו בפרק תפלת השחר דכיון שסיים אותה ברכה אף ע\"פ שלא התחיל ברכה שאחריה אינו חוזר ואם חוזר הויא ברכה לבטלה: \n", + "ומ\"ש ואם נזכר קודם שיעקור את רגליו וכו'. כ\"כ הרי\"ף בפ\"ק דתענית: \n\n" + ], + [ + "שכח ולא התפלל מנחה וכו' עד ואינו מבדיל בשנייה. ברייתא (ברכות כ\"ו) כלשון רבינו. \n", + "ומ\"ש ואם הבדיל בשתיהן או לא הבדיל באחת מהן יצא. הוא לשון הרי\"ף שם. \n", + "ומ\"ש אבל אם לא הבדיל וכו'. הוא סיום הברייתא הנזכרת: \n", + "וכל המתפלל כו'. שם (דף ל'.) כמה ישהה בין תפלה לתפלה רב הונא ורב חסדא חד אמר כדי שתתחונן דעתו עליו וחד אמר כדי שתתחולל דעתו עליו. ופירש\"י שתתחונן שתהא דעתו מיושבת לערוך דבריו בלשון תחנה. שתתחולל לשון חילוי והיא היא אלא בלישנא בעלמא פליגי. ולפי שהיה עסוק רבינו בדין טעה ולא התפלל הוה ס\"ד דהא דבעי שהייה דוקא לטעה ולא התפלל אבל לתפלת שחרית ותפלת המוספין לא ליבעי שהייה דתרווייהו כחדא תפלה דמו לכך כתב אפילו שחרית ומוסף: \n\n" + ], + [ + "אסור לו למתפלל וכו'. שם (דף כ\"ח:) א\"ר יוחנן אסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הציבור א\"ר אבא בציבור שנו: \n", + "הנכנס לבית הכנסת וכו'. פרק מי שמתו (ברכות דף כ״א:) אמר רב הונא הנכנס לבה״כ ומצא ציבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש״צ למודים יתפלל ואם לאו לא יתפלל וריב״ל אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש״צ לקדושה יתפלל ואם לאו לא יתפלל במאי קא מיפלגי רב הונא סבר יחיד אומר קדושה כלומר ולפיכך אינו חושש אם יגיע ש״צ לקדושה בעודו מתפלל וריב״ל סבר אין יחיד אומר קדושה וכן אמר רב אדא בר אהבה ודכ״ע מיהא מיפסק לא פסיק איבעיא להו מהו להפסיק ליהא שמו הגדול מבורך. כי אתא רב דימי ורב יהודה ור' שמעון תלמידי ר' יוחנן אמרו לכל אין מפסיקין חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך ולית הלכתא כוותיה ע״כ בגמרא. ואין ספק דהלכה כריב״ל דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה וכמ״ש בפ״ח. ונחלקו הפוסקים אם היה עומד בתפלה ושמע קדיש או קדושה אם שותק ויכוין לבו די״א דשרי למיעבד ולא הוי הפסק וי״א דכיון דשומע כעונה הוי הפסק וכתב ה״ר יונה שאין לו כח להכריע ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ובלבד שיכוין לבו לשמים. והתוספות כתבו דנהגו העולם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג עכ״ל: \n", + "ומ\"ש ואם לאו ימתין וכו'. כ\"כ שם הרי\"ף בשם רבינו האי גאון ז\"ל: \n", + "וכתב ה\"ר יונה ז\"ל ועני קדושתא בהדי צבורא לא תימא דוקא לענות מותר אלא כל התיבות של קדושה יאמר עם החזן תיבה בתיבה וכ\"כ התוס' וכשיגיע ש\"צ לקדושה יאמר עמו נקדש וכל הקדושה משלם יכול לענות עם הציבור דאין זה קרוי יחיד: \n", + "וכתוב במרדכי ופסק ר\"י ולא יתחיל להתפלל אלא א\"כ שיודע שיכול לגמור עד שלא יגיע ש\"צ לקדיש דלא גרע מקדושה דלקדושה לכ\"ע לא מפסיק ולקדיש איכא מ\"ד דמפסיק. ומ\"ש \n", + "רבינו וכן לא יענה אמן יהא שמיה רבא וכו'. כבר נתבאר, אך \n", + "מ\"ש ואין צ\"ל בשאר ברכות הכוונה בו אצ\"ל בשלש ראשונות ושלש אחרונות דלא יפסיק דכברכה אחת חשיבי. ועוד יש לפרש דכיון דבאמצע תפלה אפילו בין ברכה לברכה באמצעיות לא יפסיק כ\"ש דלא יפסיק באמצע שום ברכה משאר ברכות מברכת הנהנין או ברכת המצות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "וכופין בני העיר וכו'. תוספתא כתבה הרי\"ף פ\"ק דבתרא: \n\n" + ], + [ + "כשבונין בית הכנסת וכו'. [תוספתא מגילה פ\"ג]: \n", + "ומגביהין בית הכנסת וכו'. פ\"ק דשבת (דף י\"א.) מימרא דרבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: \n", + "ואין פותחין פתחי הכנסת וכו'. תוספתא כתבה הרי\"ף פרק הקורא עומד: \n", + "ובונין בו היכל וכו'. בתוספתא דמגילה פרק ג': \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) ומעמידין בימה וכו' וכשמעמידין התיבה וכו' עד וכלפי התיבה. תוספתא כתבה הרי\"ף פרק הקורא עומד כיצד זקנים יושבים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש וכשמניחין התיבה פניה כלפי העם ואחוריה כלפי הקודש. ודברי רבינו במקום הזה צריכין יישוב שהוא מזכיר כאן שני מיני תיבות האחת קראה בימה והיא שעולה עליה הקורא או הדורש, ועוד תיבה שנית שיש בה ס\"ת ומשמע מלשונו ששתיהן מעמידין באמצע הבית ויש לחקור היאך מעמידין זו כנגד זו או באי זה אופן. ועוד שהתיבה השניה שיש בה ס\"ת אם כוונתו לומר שהוא הארון שבו הספרים לעולם א\"א שהוא כתב בסמוך שבהיכל הם וההיכל בנוי בכותל הבית כמבואר בלשונו והתיבה השניה הזאת כתב שמעמידין אותה באמצע הבית. ואם הכונה בתיבה השניה התיבה שמעמידין עליה הס\"ת בשעת קריאת התורה הרי בבימה היו קורין בתורה כמו שכתב כדי שיעלה עליה הקורא בתורה וקשה שמנהג כל ישראל להיות פני הקורא כלפי הקדש והרי תוספתא זו צווחת וחולקת עליה דליהוו אחוריהם אל הקודש ופניהם אל העם והר\"ן ז\"ל היה גורס וכשמעמידין התיבה פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש ואזקנים דמדכר לעיל קאי וה\"ק כשמוציאין את התיבה ומניחין אותה ברחוב פניהם של זקנים שהיו יושבים שם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש ואין כן גירסת רבינו ולא פירושו כמבואר בדבריו. ולכך נ\"ל שתיבה הוא בימת עץ קטנה שעליה מעמידין הס\"ת בעת קריאת התורה וקאמר שמניחין אותה באמצע הבימה ודייק נמי דגבי בימה כתב רבינו ומעמידין בימה באמצע הבית וגבי תיבה כתב מעמידין אותה באמצע כלומר באמצע הבימה ופני התיבה לא לגבי הקורא קאמר אלא פני התיבה קרוי הצד שבו קורין בתורה שהכתב מיושר ואחורי התיבה קורא הצד שכנגדו שהכתב מהופך והשתא הוי מנהג כל ישראל בקריאת התורה על הדין ועל האמת פניה של תיבה כלפי העם ואחוריה כלפי הקודש ואל תשיבני מהבימות שבונים בימים האלו בקצת מקומות בסוף בה\"כ ולא באמצע וכן התיבות שעליהם מניחים התורה שהם בסוף הבימות לא באמצע כי העמדה באמצע אינו מהחיוב אך הכל לפי המקום והזמן שבאותם הזמנים שהיו בתי כנסיות גדולים עד מאד היו צריכים להעמיד הבימה באמצע כדי להשמיע לכל העם אבל בזמנים הללו שבעונותינו בתי כנסיות שלנו הם קטנים וכל העם שומעים יותר נוי הוא להיות לצד אחד מלהיות באמצע ואף ע\"פ שעכשיו אין מעמידין הס\"ת באמצע הבימה אפשר שנהגו כן לכבוד הזקנים וכבר כתבתי שלא הקפידה הברייתא על כך אלא הכל כפי המקומות, אך כשהתיבה אחוריה כלפי הקודש ופניה כלפי העם הביא הפסוק לראיה מותקהל העדה אל פתח אהל מועד כלומר ומשם היה משה מדבר עמהם ומסתכל כנגדם ונמצא פניו כלפי העם ואחוריו כלפי הקודש אלמא צריך לחלוק כבוד לעם וכבוד העם הוא שיהא פני התיבה כלפי העם כנ\"ל. \n", + "ומ\"ש עד שיהיו פני כל העם וכו', למדה ממה שאמרו בתוספתא שכתבתי שהזקנים פניהם כלפי העם וא\"כ אין ראוי שיהיו אחורי העם לזקנים כיון שהזקנים הופכים פניהם לעם מפני כבודם: \n\n" + ], + [ + "בתי כנסיות וכו' ומכבדין אותם ומרביצין אותן. ברייתא פרק בני העיר (מגילה כ\"ח): \n\n" + ], + [ + "בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו' עד מפני הגשמים. ברייתא שם כלשון הזה. ואין נאותין פירש\"י אין מתקשטין בתוכו ואין מטיילין שאם היה לאדם קוצר רוח לא ילך לבית הכנסת להרחיב לבו ולטייל שאין נכנסים שם אלא או להתפלל או לקרות בתורה: \n", + "וחכמים ותלמידיהם וכו'. שם אמאי דתני ואין נאותין בהן אמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרים דאמר ריב\"ל מאי בי רבנן ביתא דרבנן כלומר בית המדרש היו קוראין בי רבנן וכיון דבבית המדרש שרי כל שכן בבית הכנסת. ובתר הכי אמרינן דרבינא ורב אדא בר מתנא הוו קיימי ושיילי שאלתא מרבא אתא זילחא דמיטרא עיילו לבי כנישתא אמרי האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעי צילותא ופירש\"י לאו משום מיטרא שיגן עלינו מפני הגשמים שאם לא היינו עוסקים בשמעתא שצריכה דעת צלולה ומיושבת לא היינו נכנסין והרי רבא הוא דקאמר חכמים ותלמידיהם מותרין והיכי קאמר הכא דאי לאו משום דשמעתא בעיא צלותא לא הוו עיילי אלא ודאי כי קאמר דמותרים היינו בשעת הדחק ואז מותרים אפילו לאכול ולשתות בהם אבל שלא בשעת הדחק אפילו חכמים ותלמידיהם אסורים וכעובדא דזילחא דמיטרא דאי לאו שמעתא לא הוו עיילי שלא היה שם דוחק שילכו עד ביתם בגשמים שהרבה בני אדם הולכים בשוק בעת הגשמים אבל אם היה מקום דחוק לתלמידים ואין להם מקום לאכול ולשתות ולישן מותר, כן נראה לי: \n\n" + ], + [ + "ואין מחשבין בהם חשבונות וכו'. שם אמר רב אסי בתי כנסיות של בבל על תנאי עשויים כלומר על מנת שישתמשו בהם ואף ע\"פ כן אין נוהגים בהם קלות ראש ומאי ניהו חשבונות, ומפרש רבינו דהיינו דוקא חשבון של רשות ודבר פשוט הוא: \n", + "ואין מספידין בהם וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "היה לבית הכנסת או לבית המדרש וכו'. משנה שם (דף כ\"ח.) ואין עושין אותו קפנדריא ובגמרא מאי קפנדריא כשמה כמאן דאמר אדמקיפנא אדרי איעול בהא. ופירש\"י בעוד שאקיף שורות של בתים הללו אכנס דרך הבית הזה ואקצר דרכי. ואמרינן תו התם (דף כ\"ט.) אמר ר' אבהו אם היה שביל מעיקרו מותר אמר רנב\"י הנכנס לבית הכנסת שלא על מנת לעשותו קפנדריא מותר לעשותו קפנדריא ולא ידעתי למה השמיט רבינו כל זה דהא התם ליכא מאן דפליג עלייהו. ואפשר שאף על פי שמותר אין ראוי לעשות כן מדאמר רבי אלעזר בן שמוע מגילה (דף כ\"ז:) מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת ומשמע דהיינו בהני גווני דשרי דאי לאו הכי מאי רבותיה וכ\"כ בפסקי התוספות, ואף ע\"פ כן כתב רבינו דין מי שנכנס להתפלל וכו' משום דהתם מייתינן לה בגמרא מקרא דהכי הוו עבדי בבית המקדש דכתיב ובבא העם וכו' וגירסת רבינו כגירסת הרי\"ף דגריס מותר לעשותו קפנדריא ולא גרסינן מצוה: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שנכנס להתפלל וכו'. שם (דף כ\"ט.) מימרא דרבי חלבו אמר רב הונא, וצ\"ע למה איחר רבינו דין זה ולא כתבו אצל היה לבית הכנסת או לבית המדרש שני פתחים וכו': \n", + "ומותר לאדם ליכנס וכו'. (ברכות ס\"ג.) אמר רבה בה\"כ כביתו מה ביתו קפנדריא קפדי אינשי מנעל ורקיקה לא קפדי אינשי אף בה\"כ קפנדריא אסור מנעל ורקיקה שרי. ורקיקה חמורה מכל הני שכתב רבינו דהא תנן לא יכנס אדם להר הבית במקלו ולא במנעלו ולא באפונדתו ולא באבק שעל רגליו ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מק\"ו וכיון דרקיקה שרי בבה\"כ כ\"ש כל הני: \n", + "כתב ה\"ר מנוח ההיא דירושלמי דאסור לרוק בבה\"כ לא פליג אגמרא דידן דהתם בשעת תפלה דוקא: \n\n" + ], + [ + "בתי כנסיות וכו'. לשון המשנה בפרק בני העיר (מגילה כ\"ח): \n", + "ומ\"ש חוץ מכיבוד וריבוץ. ברייתא שם ומכבדין אותן ומרביצין אותן אמר רבי יהודה אימתי בישובן אבל בחורבנן מניחים אותם ועולים בהם עשבים מפני עגמת נפש: \n", + "עלו בהם עשבים וכו'. משנה שם עלו בהם עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש ובגמרא (דף כ\"ט) והתניא אינו תולש ואוכל אבל תולש ומניח כי תנן מתניתין נמי תולש ומאכיל תנן ומפרש רבינו מפני עגמת נפש כדי שיהיה להם עגמת נפש ותעור רוחם ויבנום: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) אין סותרים בה\"כ וכו'. שם (דף כ\"ו) אמר רב חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי ואיתא נמי בריש בתרא (דף ג'.) ואמרינן עלה התם אמר רבי משום פשיעותא כלומר דילמא מתרמי אונס ופשעו ולא בנו אחריתי איכא דאמרי משום צלויי כלומר שאין להם בית להתפלל בו כל זמן הבנין מאי בינייהו איכא בינייהו דאיכא בי כנישתא אחריתי. ופוסק רבינו דטעמא משום פשיעותא וכן כתב הרי\"ף ז\"ל וטעמם ז\"ל מדאמרינן התם בסמוך א\"ל רבינא לרב אשי גבי זוזי ומחתי מאי א\"ל דילמא מתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו ואפילו קנויים הלבנים איכא למיחש דילמא מתרמי להו פדיון שבויים זבני יהבי להו והאי בעיא בטעמא דפשיעותא שייכא, וכן במגילה (דף כ\"ו) גרסינן רמי בר אבא הוה קא בני בי כנישתא הוה ההיא בי כנישתא עתיקא הוה בעי למיסתרה ולאיתויי לבני וכשורי מינה ועיולי להתם יתיב וקא מיבעיא ליה הא דאמר רב חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי התם משום פשיעותא כה\"ג מאי אתא לקמיה דרב פפא ואסר ליה לקמיה דרב הונא ואסר ליה והא ודאי מוכח דהו\"ל בי כנישתא אחריתי לצלויי דאי לאו הכי ליחוש לא\"ד משום צלויי ואיהו לא הוה מיבעיא ליה אלא משום פשיעותא ואפילו הכי אסרו ליה אלמא ס\"ל דטעמא הוי משום פשיעותא. והא דאמרינן בריש בתרא (דף ג') מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתוא ובי סיתוא בקייטא אינהו ס\"ל כמאן דאמר משום צלויי ולא קיי\"ל כוותייהו כיון דכל הני רבנן בתראי סברי דטעמא משום פשיעותא. ואמרינן בריש בתרא אמימרא דרב חסדא ולא אמרן אלא דלא חזא ביה תיוהא כלומר שנוטה לנפול אבל חזא ביה תיוהא סתר ובני כי הא דרב אשי חזא ביה תיוהא בבי כנישתא דמתא מחסיא סתריה ועייליה לפורייה התם ולא אפקה עד דתקין ליה שפכי כלומר שהכניס שם מטתו כדי שלא יתעצל בבניינו שהחמה והגשמים מצערים אותו ולא הוציאה משם עד שהשלים כל בניינו אפילו תיקון המרזבים, וזהו שכתב ומתחילין לבנות מהרה ביום ובלילה. \n", + "ומה שכתב אפילו כותל אחד ממנו בונה החדש וכו': \n\n" + ], + [ + "מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש וכו'. מגילה (כ\"ו כ\"ז) מימרא דרב פפא משמיה דרבא: \n", + "וכן בני העיר שמכרו בית הכנסת וכו'. שם (ר\"פ דף כ\"ה כ\"ו) בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו בית הכנסת בה\"כ לוקחים תיבה תיבה לוקחים מטפחות מטפחות לוקחים ספרים ספרים לוקחים תורה אבל אם מכרו ספר תורה לא יקחו ספרים ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו בית הכנסת בית הכנסת לא יקחו את הרחוב וכן במותריהן. ובגמרא אמרו דהא דתנן דרחובה של עיר יש בה קדושה מפני שכשמתענין על הגשמים מוציאים התיבה לרחובה של עיר להתפלל יחידאה היא אבל חכמים אומרים כיון דעראי הוא אין בה קדושה וכמבואר בסוף פרק זה וסובר דרישא דמתניתין דוקא דכל מידי דאפשר לעלוייה מעלינן ואין לוקחין בדמיו דבר השוה לו אבל אם עברו ומכרו תורה כיון דא\"א לעלוייה יקחו בדמיו ספר תורה אחר אבל לא יורידוהו לקנות בו ספרים ואיידי דנקט אם מכרו תורה לא יקחו ספרים בגרוע נקט הכי בכולהו ואין הכי נמי דבשוין נמי אסור וכדמשמע רישא דמתניתין: \n\n" + ], + [ + "וכן אם גבו העם מעות. גם זה שם (כ\"ז.) אפסיקא דוכן במותריהן אמר רבא לא שנו אלא שמכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר. ופירש\"י אבל גבו מעות מן הציבור לצורך ספר תורה וקנאוהו ונותר בידם מן הדמים מותר להורידן שהרי עדיין לא באו לשימוש קדושה חמורה: \n", + "כתב הרמ\"ך תימה אמאי אין משנין הדמים הא הוו כטווי לאריג דליכא למאן דאסר ואפילו בלבנים אמרינן בתחילת הפרק דלית בהו שום קדושה כל שכן שגבו מעות וההיא דגבו והותירו יש לנו לפרש בע\"א או שנאמר דלאו הילכתא היא וצ\"ע עכ\"ל: \n", + "וכל כלי בה\"כ וכו'. בירושלמי דמגילה אמרינן הבימה שעומד עליה האוחז ספר תורה והלוחין שכותבים עליהם להתלמד אין בהם משום קדושת ארון אבל יש להם קדושת בית הכנסת. ובירושלמי כתבו הר\"ן פרק בני העיר כל כלי בה\"כ כבה\"כ: \n", + "פרוכת שעל הארון וכו'. פרק בני העיר (מגילה דף כ״ו:) אמר רבא מריש הוה אמינא האי פריסא תשמיש דתשמיש הוא כיון דחזינא דעייפי ליה ומנחי ספר תורה עלויה אי נמי פרסי ליה אסיפרא אמינא תשמיש קדושה הוא. ופירש הר״ן ז״ל דהיינו יריעה שפורסין על התיבה דאמרינן בסוטה (דף ל״ט:) אסור להפשיט התיבה בציבור וגרסינן בירושלמי כליא דעל ארונא כארונא עכ״ל ורבינו אפשר שהוא מפרש כן וקורא ארון לתיבה שמניחין עליה ס״ת בשעת קריאה וטעה רבא שהיה סובר שהוא תשמיש שהיו מניחין על הפרוכת הזאת מטפחת הספר תורה ועל המטפחת מניחין הספר תורה ובתר הכי חזא שהרבה פעמים מניחין ספר תורה על הפרוכת הזה בלא פריסת מטפחת. אי נמי שרבינו מפרש דהיינו פרוכת שלפני ההיכל וקורא להיכל ארון שבו מניחין הספרים כלומר בתוכו והוה סבר רבא שההיכל תשמיש הספר תורה והפרוכת תשמיש ההיכל וכיון דחזא דעייפי ליה ומנחי ספר תורה עליה כלומר הרבה פעמים בקביעות אמר תשמיש ממש הוא: \n", + "ואם התנו וכו'. ירושלמי כתבו הר\"ן פרק בני העיר רבי ירמיה אזל לגולבא חמתון יהבין מקושא גו ארונא אתא שאיל לר\"מ אמר ליה אני אומר לכך התנו עליו מתחלה: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים שמותר למכור בית הכנסת. (מגילה כ\"ו.) אמתניתין דבני העיר שמכרו בה\"כ אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בה\"כ של כפרים אבל של כרכים כיון דמעלמא אתו לה לא מצו מזבני ליה דהו\"ל דרבים כלומר אין בני העיר לבדם בעלים אלא כל ישראל בעלים שלו ואין רשות לבני העיר למכור שלא מדעת בעלים. ודעת רבינו כדעת הרא\"ש ז\"ל שאפילו בידוע שבני הכרך בנו אותו ולא סייע להם אדם מחוץ לעיר בהוצאת בניינו אפילו הכי כיון דמעלמא אתו לה בני העיר הקדישוהו לדעת כל העולם, ואף ע\"פ שהתוספות והר\"ן הזכירו ג\"כ פירוש אחר פירוש זה נראה לרבינו עיקר: \n\n" + ], + [ + "בני הכפר וכו'. משנה שם (דף כ\"ז:) ופסק כחכמים. ובית המים היינו בית הכביסה, וטעמא דבכל הני איכא זלזול לבית הכנסת: \n", + "ואם התנו שבעה טובי העיר וכו'. שם (דף כ\"ז.) אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שיכרא ולמשטח ביה פירי ש\"ד, כך היא גירסת רבינו ולפי גירסא זו טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולין לתת רשות ללוקח להשתמש בבית הכנסת בדברים שלא היה רשאי לעשות מן הסתם וממילא דה\"ה שיכולים להתנות לעשות מרחץ ובורסקי וטבילה ובית המים: \n", + "וכתב הראב\"ד אין זה מחוור שיוכלו להתנות על ד' דברים אלו ואם אמרו שיכולים להתנות עליה לזורעה והוא תל חרב לא אמרי לחלל הבית שהיה לתפלה להיות בורסקי וכיוצא בו עכ\"ל. נראה שהוא ז\"ל אינו גורס ולמשטח ביה פירי אלא ולמשתי ביה שיכרא ש\"ד ומפרש ז\"ל דהיינו לשתות בדמיו שיכרא ש\"ד אבל לענין לאשתמש בבית לא איירי הכא כלל. ומ\"ש והוא היה תל וכו' הוא לפי שסבור שרבינו לא למד דין זה אלא מדאמרינן התם [כ\"ו:] רבינא הוה ליה ההוא תלא דבי כנישתא בארעיה אתא לקמיה דרב אשי א\"ל זבנה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וזבנה וזרעה ולכך כתב דשאני התם שהיה תל חרב אבל לא אמרו לחלל הבית וכו'. וכבר כתבתי גירסת רבינו והאיך למד משם דין זה ועוד אוכיח ואכריע דעתו בסמוך. ודע שמ\"ש רבינו לעיל ואם התנו עליהם הרי הן כפי התנאי אינו דומה לתנאי הנזכר כאן שהתנאי ההוא אינו להוציאו לחולין אלא להשתמש בו תשמיש גרוע מתשמיש המיוחד לו וכמבואר בירושלמי שכתבתי שם: \n\n" + ], + [ + "וכן אם התנו שבעה טובי העיר וכו'. שם (דף כ\"ז.) אהא דתנן בני העיר שמכרו רחובה של עיר וכו' לא יקחו בדמיו בה\"כ וכו' וכן במותריהן אמר רבא לא שנו אלא שמכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר איתיביה במה דברים אמורים שלא התנו אבל התנו אפי' לדכסוסיא מותר פירוש דכסוסיא פרשא דמתא ה\"ד אילימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוי אלא שגבו והותירו טעמא דהתנו הא לא התנו לא לעולם שמכרו והותירו וה\"ק בד\"א שלא התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לדכסוסיא מותר. וכתב רבינו וכן כלומר לא תימא תנאי מהני לחלל הבית לפי שחל קדושת הבית על הדמים אבל הדמים לא יצאו לחולין אפילו פרוטה מהם דעל כל פרוטה ופרוטה חלה קדושת הבית הכנסת קמ\"ל דהוא הדין אם התנו על מותר הדמים וכו' ומשמע דדוקא למותר מהני תנאי אבל לכל הדמים לא דאם כן על מה נתחללה קדושת הבית. ורש\"י והרא\"ש חולקים וסוברים דלכל הדמים נמי מהני תנאי וכן דעת התוספות. ומכאן הכרע למ\"ש רבינו לעיל בסמוך שהרי רבא הוא האומר אבל מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שכרא ש\"ד ואם כדברי הראב\"ד דהיינו להוציא דמים לחולין היכי הדר קאמר דלמכרו והותירו מהני תנאי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר דמשמע דוקא למותר הוא דמהני אבל לא לכל הדמים. ועוד מה שכתב דכי אמר רבא ההיא דלמשתי ביה שיכרא ש\"ד ליכא מאן דפליג עליה וכי קאמר דמהני תנאי למותריהן אותביה אביי. ועוד שלדברי הראב\"ד אין ענין לההיא דרבינא הו\"ל תלא דבי כנישתא בההוא מימרא דרבא אבל לדברי רבינו שייכין אהדדי: \n\n" + ], + [ + "וכן אם קבלו עליהם וכו'. שם (דף כ\"ו.) גבי הא דמפלגינן בין בה\"כ של כרכים לשל כפרים אמר רב אשי והאי בה\"כ דמתא מחסיא אף ע\"ג דמעלמא קאתו לה כיון דאדעתא דידי קא אתו אי בעינא מצינא לזבונה כלומר אף ע\"פ שכל ישראל בעלי הבה\"כ הזה כיון שהבונים אותו כשהקדישוהו לכל העולם אדעתא דידי הקדישוהו גם הנהו דאתו מעלמא בדעתא דידי תלו. ונראה מדברי רבינו שמפרש מצינא לזבונה אפילו בלא הסכמת בני העיר אבל הר\"ן פירש דמצינא לזבונה בהדי ציבורא קאמר ולאפוקי מדפרשינן דציבורא לא מצו מזבני לה: \n", + "ויש לדקדק בלשון רבינו שהיה לו לכתוב דין זה לעיל גבי בה\"כ של כרכים וממה שכתבו כאן נראה דבבית הכנסת של כפרים מיירי. וכתב כן מדאמרינן בירושלמי שלשה מבה\"כ כבה\"כ במה אנן קיימין אי בשקבלו אפילו אחד. וההיא דאמר רב אשי לא חש רבינו לכותבה מפני שהוא נלמד מדין זה: \n\n" + ], + [], + [ + "(כ-כא) כשם שמותר וכו'. שם (דף כ\"ו:) פלוגתא דרב אחא ורבינא והא קי\"ל דהלכתא כמאן דמיקל וכן פסק הרי\"ף ז\"ל: \n", + "אבל לא משכירין אותו וכו' עד או בהנייה שהיא כדמים. הכל מימרא דרבא שם. \n", + "רחובה של עיר וכו'. כבר נתבאר בפרק זה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "משה רבינו ע״ה תקן להם לישראל וכו'. בב״ק פ' מרובה (בבא קמא דף פ״ב) עשרה תקנות שתיקן עזרא שקורין בשבת וקורין בשני ובחמישי ופריך בגמרא שקורין (במנחה בשבתx) עזרא תיקן והא מעיקרא הוה מיתקנא דתניא וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים אין מים אלא תורה כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהיו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין ג' וד' וקורין בה' ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ישהו ג' ימים בלא תורה ומשני מעיקרא חד גברא תלתא פסוקי א״נ תלתא גברי תלתא פסוקי אתא הוא תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקים וכלפי מה שאמרו עמדו נביאים ותקנו כ' רבינו מרע״ה שהוא היה הנביא הגדול וכל נביאים שבדור בית דינו הוא ועוד שלא עשו דבר אלא בהסכמתו וא״כ אליו ראוי ליחס הענין. ועוד דגרסינן בירושלמי וכתב הרי״ף פרק הקורא עומד ויושב משה תיקן לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות ובי״ט ובראש חודש ובחש״מ. ומה שכתוב בקצת ספרי רבינו בשחרית אשבת נמי קאי כלומר בשבת בשחרית דוקא תיקן משה אבל לא במנחה דתקנת עזרא היא. \n", + "ומה שכתב רבינו דקריאת שבת במנחה היא משום יושבי קרנות כך אמרו שם בגמרא ופרש\"י יושבי קרנות יושבי חנויות כל ימות החול עוסקים בסחורה ואין קורין בשני ובחמישי תקון בגינייהו קריאה יתירה: \n\n" + ], + [ + "ואלו הן הימים וכו'. (מגילה ל' ל\"א.) תנן מה קורא בכל יום מאלו: \n", + "ואין מפטירין בנביאים וכו'. מפורש במשנה שם (דף כ\"א.) דאין מפטירין אלא בשבת וי\"ט ויום הכפורים ולא חשש רבינו לכתוב יום הכפורים דבכלל יום טוב הוא. \n", + "ומה שכתב שמפטירין בתשעה באב. מפורש (שם ל\"א:) בט\"ב מפטירין אסוף אסיפם: \n\n" + ], + [ + "אין קורין בתורה וכו'. משנה שם (כ\"ג:) אין פורסין על שמע ואין קורין בתורה בפחות מעשרה. \n", + "ומ\"ש גדולים ובני חורין כבר נתבאר בפרק ח' דלכל דבר שבקדושה אין בכלל העשרה עבדים וקטנים והוא הדין לקריאת התורה כיון שצריך עשרה כמו דבר שבקדושה: \n", + "ואין קורין פחות וכו'. שם (כ\"א:) תני רב שימי. \n", + "ומ\"ש ולא יהיו הקורין וכו'. שם במשנה ובפ' מרובה ב\"ק (דף פ\"ב) דבשני וחמישי ובשבת במנחה אין קורין פחות מג' אנשים ובשאר הימים שקורין בהם בתורה קורין יותר משלשה כמו שיתבאר: \n", + "ואין מתחילין וכו'. ואין משיירין וכו'. (מגילה דף כ\"ב.) מימרא דר' תנחום אריב\"ל: \n", + "ולא יקרא הקורא וכו'. משנה שם (כ\"ג: כ\"ד.) הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים: \n\n" + ], + [ + "שלשה שקראו וכו' עד הרי זה משובח. מימרא דרבא (שם כ\"א:) והכוונה לומר דלכ\"א מהקורין שקרא ארבעה איכא למימר דשפיר עבד: \n\n" + ], + [ + "כל אחד ואחד מן הקורין וכו'. שם (ד' ל\"ב.) ת\"ר פותח ורואה גולל ומברך וחוזר ופותח וקורא דברי ר\"מ רבי יהודה אומר פותח ורואה ומברך וקורא. פי' שפותח ורואה אותו פסוק שיש לו להתחיל ולקרות וגולל ס\"ת ומברך ברכת התורה לפני קריאתה וחוזר ופותח וקורא דר\"מ. ואמרינן בגמרא דטעמא דר\"מ כדי שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה ואיפסיקא בגמרא הלכה כר' יהודה ואף על פי כן כתב רבינו שבסוף גולל ואחר כך מברך משום דס\"ל ז\"ל דע\"כ לא פליג רבי יהודה אלא בתחלה דצריך למטרח לגלול והדר לפתוח ולקרות אבל בסוף דאין שם טורח יותר גולל ואחר כך מברך דמהיות טוב אל תקרי רע כנ\"ל. אחר כך מצאתי שבמסכת סופרים פי\"ג כתוב כדברי רבינו והוא מהטעם שכתבתי: \n\n" + ], + [ + "אין הקורא בתורה כו'. מימרא דרב חסדא בסוטה פרק אלו נאמרים (דף ל':): \n", + "קרא וטעה בדקדוק וכו'. כתבו הגהות בשם הרמ\"ך דילפינן הכי מדאמרינן בירושלמי מנין לתרגום דכתיב ויקרא בספר תורת האלהים וגו' מפורש זה תרגום וא\"ר יונה אף על גב דאתמר אין התרגום מעכב טעה מחזירין אותו וכל שכן לדקדוק דילפינן נמי מהאי קרא עכ\"ל. ול\"נ ראיה מדאמרינן בירושלמי דמגילה אין מדקדקין בטעותיה כגון בין יהודים ליהודיים משמע דבספר תורה מדקדקין: \n", + "וה\"ר מנוח כתב מדאמר פרק חלק (סנהדרין דף צ\"ט) כל האומר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק אחד הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה דכיון שבדקדוק אחד יש לו שרש גדול צריך שלא יניח הנד ולא יניד הנח ולא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה עכ\"ל. ובירושלמי פרק הקורא עומד טעה בין תיבה לתיבה מחזירין אותו אפילו טעה בין אם לואם: \n", + "ולא יקראו שנים בתורה וכו'. משנה ריש פרק הקורא את המגילה עומד ויושב (מגילה דף כ\"א.) קראה אחד קראוה שנים יצאו ובגמרא תנא משא\"כ בתורה כלומר שאין קורין שנים. וכתבו הרא\"ש והר\"ן ואף על גב דהאידנא קרו תרי דלעולם קרי ש\"צ בהדי ההוא דקרי איכא למימר דתקון הכי שלא לבייש את מי שאינו בקי בדקדוק הקריאה. ובס' הזוהר כתוב דאסיר למקרי בר נש חד בלחודוי ולכן נראה שהעולה לא יקרא עם הש\"ץ אלא בנחת שלא ישמיע לאזניו: \n", + "קרא ונשתתק וכו'. ירושלמי פ' אין עומדין כתבו הרי\"ף פרק בני העיר היה קורא בתורה ונשתתק זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון וא\"ת ממקום שפסק הראשון הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם ואחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם וכתיב תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה ומפרש רבינו זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון ולא יברך לפניו שא\"ת יתחיל ממקום שפסק ולא יברך לפניו א\"כ נראה שקריאתו של ראשון לעצמה וקריאה זו לעצמה ונמצא שהראשונים נתברכו וכו' ואפילו אם נאמר שיתחיל זה האחרון ממקום שפסק הראשון ויברך לפניו ולאחריו מכל מקום הרי הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם אבל השתא שזה מתחיל ממקום שהתחיל הראשון הרי אנו מצרפים קריאתם כאלו היא אחת וברכתו של ראשון תעלה לכל הפסוקים וכן ברכת האחרון שמברך בסוף תעלה לכולם כנ\"ל לדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "אין הקורא רשאי וכו'. תוספתא כתבה הרי\"ף פרק עומד ויושב ראש הכנסת או חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים קרא שאין אדם מבזבז לו. ומפרש רבינו דה\"ק אפילו אלו לא יקראו עד שיאמרו להם שיקראו שלא יראו כנוטלים חלק לעצמם בשביל גדולתם דשאר בני אדם אין קורין עד שיקראו אותם ואלו קורין בלי שיאמרו להם קראו: \n", + "וצריך אחד לעמוד עמו וכו'. ירושלמי כתבו הרי\"ף ז\"ל פרק הקורא עומד רבי שמואל בר יצחק עאל לבי כנישתא חזא חזנא קאים ומתרגם ולא קאי בר נש תחותוהי א\"ל כשם שנתנה תורה ע\"י סרסור כדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה' וגו': \n\n" + ], + [ + "הקורא יש לו לדלג וכו'. (מגילה כ\"ד.) תנן מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה ועד כמה הוא מדלג עד כדי שלא יפסוק התורגמן כלומר שלא ידלג ממקום שהוא קורא אלא כדי שיוכל לגלול הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור התורגמן המקרא שדילג זה משום שאין כבוד ציבור לעמוד בשתיקה ורמינהו קורא אחרי מות ואך בעשור והא קא מדלג אמר אביי לא קשיא כאן בענין אחד כאן בשני ענינים כלומר כששתי הפרשיות מענין אחד כגון אחרי מות ואך בעשור דתרווייהו מיירי בענין יום הכפורים מדלגין בכדי שלא יפסוק התורגמן ומתניתין דקתני אין מדלגין בתורה דמשמע כלל לא ידלג בתורה אפילו בכדי שלא יפסוק התורגמן מיירי שמדלג מענין לענין כגון מפרשת נגעים לפ' זבים: \n", + "ומ״ש והוא שלא יקרא על פה. בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף ס') אמרינן דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. ואי קשיא לך הא דתנן ביומא (דף ס״ט) פרק בא לו כ״ג לקרות ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה כבר אמרו שם בגמרא דא״א בלא קריאה על פה דלגוללו א״א מפני כבוד ציבור ולקרות באחר א״א משום פגמו של ראשון דכי קרי חד בתרי ספרי איכא פגמו של ראשון: \n\n" + ], + [ + "כיון שהתחיל הקורא וכו'. בסוטה פ' ואלו נאמרים (סוטה דף ל״ט) אמר רבה בר רב הונא כיון שנפתח ס״ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר עמדו לא ענו עוד. רבי זירא אמר רב חסדא מהכא ואזני כל העם אל ספר התורה. וכתב רבינו קרא דרבי זירא דאידך קרא לא מוכח כולי האי דאיכא לפרושי כשפתחוהו להראותו בציבור עמדו על רגליהם: \n", + "ואסור לצאת מבית הכנסת וכו'. פרק קמא דברכות (דף ח') אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מאי דכתיב ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס\"ת כשהוא פתוח ויוצא: \n", + "ומותר לצאת בין איש לאיש. שם ר' אבהו נפיק בין גברא לגברא: \n", + "כתב ה\"ר יונה ז\"ל דלספר אפילו בין גברא לגברא ואף על פי שסוגרין הספר בינתים אסור כדאמרינן כיון שנפתח ס\"ת אסור לספר: \n", + "מי שהוא עוסק בתורה וכו'. שם רב ששת מהדר אפיה וגריס וכתב הרי\"ף ז\"ל ואמור רבנן דוקא רב ששת שתורתו אומנתו. ונראה לי דהאי תורתו אומנתו לא בעי למימר כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו דהא לא אשכחן דליהוי רב ששת תורתו אומנתו טפי משאר אמוראי וכולהו אמוראי לא היתה תורתם אומנתם כרבי שמעון בן יוחאי וחביריו דהא בפרק קמא דשבת (דף י\"א) א\"ר יוחנן ל\"ש דאין מפסיקין מתלמוד תורה לתפלה אלא כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתם אומנותם אבל כגון אנו מפסיקין: \n\n" + ], + [ + "מימות עזרא נהגו וכו'. בפרק קמא דמגילה (דף ג') ובירושלמי מנין לתרגום שנאמר ויקראו בספר זה מקרא מפורש זה תרגום והאי קרא בעזרא איתיה: \n", + "ואין הקורא רשאי וכו'. משנה (שם כ\"ב:) לא יקרא לתורגמן יותר מפסוק אחד: \n\n" + ], + [ + "אין הקורא רשאי להגביה וכו'. (ברכות מ\"ה) א\" שמעון בן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול שאין ת\"ל בקול ומה ת\"ל בקול בקולו של משה ומהתם ליכא ראיה אלא שהקורא לא יגביה קולו יותר מן המתרגם אלא דמשמע ליה לגמרא דקורא ומתרגם שוים הם וכי היכי דאשכחן דקורא לא יגביה קולו מן המתרגם ה\"ה נמי דמתרגם לא יגביה קולו מן הקורא: \n", + "ואין המתרגם רשאי וכו' עד מפי התורגמן. מימרא דרב חסדא בסוטה פרק ואלו נאמרים: \n", + "ואין התורגמן נשען וכו'. ירושלמי כתבו הר\"ן פרק עומד ויושב. וכתבו ההגהות בשם הרמ\"ך דכ\"ש שהקורא אסור לישען בשעת קריאת התורה: \n", + "ולא יתרגם מתוך הכתב וכו'. גם זה ירושלמי כתבו הרי\"ף ז\"ל פרק הקורא עומד: \n", + "ואין הקורא רשאי לסייע וכו'. ירושלמי כתבו הרי\"ף שם אמר עולא מפני מה אמרו הקורא בתורה לא יסייע לתורגמן כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה: \n", + "והקטן מתרגם וכו'. תוספתא כתבה הרי\"ף שם ופי' הר\"ן ז\"ל דהאי אינו כבוד אצבור קאי שאינו כבוד להם שהקטן יקרא והגדול יתרגם ופשט הלשון לא משמע הכי אלא אגדול קאי שאינו כבוד לו לתרגם על ידי קטן: \n", + "ולא יהיו המתרגמין וכו'. ר\"פ עומד ויושב (מגילה כ\"א:) ת\"ר בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין: \n\n" + ], + [ + "ולא כל המקראות וכו'. משנה שם (כ\"ה) מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם מעשה תמר נקרא ומתרגם מעשה העגל הראשון נקרא ומתרגם האחרון נקרא ולא מתרגם ברכת כהנים ומעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין ופירש\"י מעשה דוד ואמנון נקראין בהפטרה עכ\"ל. ונראה שלא היה להם באותו זמן הפטרות קבועות כמונו היום אלא כל אחד היה מפטיר ענין שנראה לו שהוא מתייחס לפרשה וגם בזמננו זה יש חילוק מנהגים בהפטרות. ובגמרא מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם ומעשה ברבי חנינא בן גמליאל שהלך לבבל והיה קורא חזן הכנסת ויהי בשכן ישראל וא\"ל למתורגמן הפסק אל תתרגם אלא אחרון ושבחוהו חכמים. ופירש\"י אל תתרגם אלא אחרון ויהיו בני יעקב שנים עשר והפסוק הזה נפסק בהפסק פרשה לכך קורהו אחרון כאילו הוא פסוק לעצמו. ותו בגמרא מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם איזהו עגל השני מן ויאמר משה עד ויבא משה, ובהרי\"ף והרא\"ש כתוב ועוד פסוק אחד ויגוף ה' את העם. ונ\"ל שהוא תוספת הרי\"ף שפירש דטעמא דלא מתרגם משום כבודו של אהרן וא\"כ בפסוק ויגוף שכתוב על העגל אשר עשה אהרן ה\"ה דלא מתרגם והגמרא לא חשש אלא לכתוב הפרשה וה\"ה בהאי קרא כיון דטעמא משום כבודו של אהרן. ותו בגמרא ברכת כהנים נקרא ולא מתרגם משום ישא ופירש\"י שלא יאמרו שהקדוש ברוך הוא נושא פנים. מעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין והא אמרת מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם לא קשיא הא דכתיב אמנון בן דוד הא דכתיב אמנון סתמא כך היא גירסת רבינו. ומ\"מ ק\"ל דמעשה דוד ואמנון דתנן במתניתין משמע דמעשה דוד היינו מעשה בת שבע ואיך לא הזכירו רבינו. ואפשר שהוא מפרש מעשה דוד ואמנון מעשה אמנון שנזכר בו דוד נקרא ולא מתרגם אבל מעשה דוד בבת שבע לא נזכר כאן: \n\n" + ], + [ + "המפטיר בנביא וכו'. שם (דף כ\"ג.) אמר עולא מפני מה המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה מפני כבוד התורה: \n", + "ומה שאמר חוזר וקורא וכו'. כתב הטור נוהגים בשבת וביום טוב וביום הכפורים שיכולים להוסיף שבשבת השמיני מפטיר וביום טוב הששי וביום הכפורים השביעי ואתי שפיר בין למאן דאמר עולה ובין למאן דאמר אינו עולה שאם עולה והוסיפו עליהם אין לחוש שהרי יכולים להוסיף ואם אינו עולה הרי כבר קרא ז' לפניו: \n", + "ולא יפטיר בנביא וכו'. סוטה פרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל״ט:) אמר רבי תנחום אריב״ל המפטיר אינו מפטיר עד שיגלל ספר תורה. וכתבו הרי״ף ז״ל פרק הקורא עומד: \n", + "ולא יפחות וכו'. ברייתא (מגילה כ\"ג.): \n", + "ומ\"ש ואם הפסיק הענין וכו'. שם מתקיף לה רבא והא עולותיכם ספו דלא הויין עשרים וחד שאני התם דסליק עניינא והיכא דלא סליק עניינא לא והא אמר שמואל בר אבא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דר' יוחנן וכי הוה קרי עשרה פסוקים אמר לן איפסקו מקום שיש תורגמן שאני. ופי' הר\"ן ז\"ל משום דבהדי תורגמן היו עשרים ופסוק אחרון שחוזר וכופל עברית הרי כ\"א: \n", + "ובנביא אחד קורא וכו'. שם (כ\"א:) ת\"ר בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין ובנביא אחד קורא ושנים מתרגמין ובלבד שלא יהו שנים קוראין ושנים מתרגמין ומכאן שצריך למחות באנשים המסייעין המפטיר אלא כולם צריך שישמעו מה שהמפטיר קורא: \n", + "ומדלג מענין לענין. משנה (שם כ״ד.) מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה ועד כמה הוא מדלג עד כדי שלא יפסוק התורגמן. ופירש״י שלא יפסוק התורגמן שלא ידלג ממקום שהוא קורא אלא כדי שיוכל לגלול את הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור התורגמן תרגום המקרא שדילג זה משום שאין כבוד לציבור לעמוד בשתיקה. ובגמרא תניא אין מדלגין מנביא לנביא ובנביאים של שנים עשר מדלג ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו. ואיתא להאי ברייתא נמי ביומא פרק בא לו (יומא דף ס״ט) וכתבו שם התוס' אין לפרש מסוף שנים עשר לתחלתו דאם כן אפילו מתחלתו לסופו נמי לא דהיינו בכדי שיפסוק התורגמן אלא מסוף הספר לצד תחלתו כלל לא. והמדקדק בלשון רש״י ימצא שכיון לזה. וי״ל דהיינו דוקא בנביא של י״ב לנביא של י״ב אבל בנביא עצמו אפילו מסוף הנביא לתחלתו נמי דלא גרע משאר נביאים. על מה שכתב \n", + "רבינו וכל המדלג לא ישהה בדילוג אלא כדי שישלים המתרגם תרגומו. כתב הראב\"ד א\"א אין זה מלשון הגמרא שלזה הענין צריך היה לומר עד כמה הוא מדלג עד כדי שיפסוק התורגמן והמשנה אמרה עד שלא יפסוק התורגמן עד כאן לשונו. ולרבינו י\"ל דדא ודא אחת היא שהכוונה לומר שלא ישהה בדילוג עד אחר שהפסיק התורגמן: \n\n" + ], + [ + "הקורא בנביא וכו'. משנה שם מגילה (כ\"ג: כ\"ד.) הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים ולא יקרא לתורגמן יותר מפסוק אחד ובנביא שלשה אם היו שלשתן ג' פרשיות קורא אחד אחד ובגמרא אם היו שלשתן שלש פרשיות כגון כי כה אמר ה' חנם נמכרתם. כי כה אמר ה' מצרים ירד עמי בראשונה. ועתה מה לי פה. וכתב הר\"ן ז\"ל דלאו דוקא ג' פרשיות דהוא הדין לשלשה ענינים חלוקים: \n\n" + ], + [ + "המפטיר בנביא מברך לפניו ברכה אחת. במס' סופרים ובפסחים (ק\"ד:) גבי כל הברכות פותח בהם בברוך כתבו גם התוספות דלפני ההפטרה ברכה אחת. וק\"ל על מנהגנו שאנו מברכים שתים וכן כתבם רבינו ז\"ל בנוסח התפלות ואם אמרנו ששתיהן כחדא חשיבי צריך טעם למה נשתנית ברכה זו מכל הברכות שבעולם ואפילו אם נאמר שהם שתי ברכות מ\"ט אין בשניה מלכות וא\"ת מפני שהיא סמוכה לחבירתה א\"כ לא הוה ליה לפתוח בברוך. וי\"ל דכולה חדא ברכה היא שבתחלה מברך אשר בחר בנביאים טובים כלומר לאפוקי נביאי השקר ומשום דאיכא מילי טובא בנביאים טובים דהוו סיפור דברים ומיחזי דלית בהו קדושה משום הכי קאמר ורצה בדבריהם הנאמרים באמת כלומר כל דבריהם מרצון ודעת גבוה נכתבו והם דברי אמת לא כשאר דברי הימים של מלכים שיש בהם שינויים הרבה. ואח\"כ ראו לחלוק כבוד לתורה ולמשה רבן של נביאים והזכירום הבוחר בתורה ובמשה עבדו, ולפי שלא יראה שמזכירין אותם אחר הנביאים פתחו בה בברוך לא לומר שהיא ברכה בפני עצמה שא\"כ היו חותמין בה בברוך ולא פותחים כיון שהיא סמוכה לחבירתה ומפני שהזכיר התורה ומשה חזר להזכיר נביאי האמת והצדק להזכיר מלמעלה למטה. א\"נ דברישא פתח בשבח דברי הנביאים בחלק הספוריי מהם לומר שאפילו באותו חלק יש לנו לשבח לאשר בחר בהם וכשבא להזכיר החלק הנבואיי הקדים התורה ומשה שמשם נובע החלק הזה ודקדק לומר בחלק הזה נביאי האמת והצדק והאמת לאפוקי נביאי השקר והצדק לומר שדברי הנבואה שמתנבאים הם דברים מצודקים ומזוקקים שבעתים. א\"נ לנביאים שהם בעלי צדק ואינם מתגאים בנבואתם לעות אדם בריבו והוא דוגמת מאי דפתח בנביאים טובים ומכל מקום אינה אלא ברכה אחת כדפירש\"י. ולענין החלק הספוריי נקט אשר בחר לשון עבר אבל בתורה וחלק הנבואיי נקט הבוחר לשון הוה כאילו בכל יום ויום הוא בוחר בהם ונותנן לישראל וכמו שאחז\"ל על פסוק אשר אנכי מצוך היום בכל יום יהיו בעיניך כחדשים: \n", + "שניה חותם בה בונה ירושלים וכו': כתב הראב\"ד אנו אומרים משמח ציון בבניה עכ\"ל. במסכת סופרים כתוב כדברי הראב\"ד וכן אנו נוהגים: \n", + "וכן אם חל ר\"ח וכו'. בפ' במה מדליקין שבת (דף כ\"ד:) אמר רב גידל אמר רב ר\"ח שחל להיות בשבת המפטיר בנביא אינו צריך להזכיר של ר\"ח שאלמלא שבת אין נביא בר\"ח ואסיקנא דלית הלכתא ככל הנך שמעתתא דאתמר התם מדאריב\"ל יה\"כ שחל להיות בשבת המתפלל תפלת נעילה צריך להזכיר של שבת יום הוא שנתחייב בחמש תפלות, כלומר וסובר רבינו דהא דרב גידל בכלל דכי היכי דאמרינן יום הוא שנתחייב בחמש תפלות הכא נמי יום הוא שנתחייב בהפטרה וכן דעת רש\"י והרי\"ף. וכתבו הר\"ן והרא\"ש ז\"ל שנהגו שלא להזכיר של ר\"ח בהפטרה וכ\"כ הר\"ן בשם ה\"ר יונה דאפילו לדעת רש\"י והרי\"ף אינו חותם בראש חדש כלל אלא אומר מעין המאורע וחותם בשל שבת דלא יפה כח ר\"ח בהפטרה דליתא אלא בשביל שבת יותר משלש תפלות הקבועות בראש חדש וכך הם דברי רבינו שכתב מזכיר ראש חדש בברכה זו כמו שמזכיר בתפלה דמשמע דוקא הזכרה כמו בתפלה דהיינו הזכרה בלא חתימה: \n\n" + ], + [ + "כמה הם הקוראין וכו'. משנה (מגילה דף כ\"א.) ביום טוב ה' ביום הכפורים ו' בשבת ז' אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהן: \n", + "וכתב הר\"ן ז\"ל שיש מפרשים דנהי דאין פוחתין קאי אכולהו אבל מוסיפין עליהן לא קאי אלא אשבת בלחוד אבל לא אשארא שלא להשוותן לשבת. אבל מדברי רש\"י נראה דאכולהו הנך יומי קאי דכיון שאסורים במלאכה מוסיפין עליהן וליכא למיחש משום ביטול מלאכה. וזה דעת רבינו דאפכינהו וכתב שבת והדר כל הני ואכולהו כתב דמוסיפין עליהן: \n", + "בראשי חדשים ובחולו של מועד וכו'. גם זה משנה שם בשני וחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם. ודאי דלא עדיף מנחת יום הכפורים ממנחת שבת. ותנן תו התם בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם ואין מפטירין בנביא זה הכלל כל שיש בו מוסף והוא אינו י\"ט קורין ארבעה וממילא נפקא כל הני ימים שאין בהם מוסף שאין קורין אלא שלשה. \n", + "ומה שכתב שקורין בתעניות בשחרית ובמנחה. בפרק קמא דתענית (דף י\"ב:) משמע דלא קרינן אלא במנחה וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "אשה לא תקרא וכו'. (מגילה כ\"ב) תנו רבנן הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הצבור. וכתב רבינו שקטן צריך שידע לקרות דאם לא כן אין קורין אותו לקרות בתורה וכדברי הרא\"ש ז\"ל וכתב גם כן שצריך שידע למי מברכין וכתבו ההגהות דהכי איתא בירושלמי: \n", + "וכן מפטיר עולה וכו'. שם פלוגתא דאמוראי ופסקו הרי\"ף והר\"ן כמאן דאמר עולה. \n", + "ומ\"ש ואם הפסיק וכו'. תשובת רב נטרונאי כתבה הרי\"ף ז\"ל שם: \n", + "ציבור שלא היה בהם וכו'. תוספתא כתבה הרי\"ף שם בני בית הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב ועומד וקורא ויושב אפילו שבע פעמים. וכתב הר\"ן ז\"ל פי' שאין שם יודע לקרות אלא הוא ומיהו יש שם עשרה דאי לא אין קורין בתורה פחות מעשרה והא דקאמר בכל זימנא ויושב היינו לדידהו שלא היו מברכין בתורה אלא ראשון לפניה ואחרון לאחריה הילכך אם לא היה חוזר ויושב במקומו בכל פעם לא יהא ניכר שיהא אלא כקורא אחד אבל בתר דתקון שיהא כל אחד מברך לפניה ולאחריה א\"צ לישב דהא איכא היכרא. וקשיא לי דכיון שרבינו לא הזכיר המנהג הראשון למה לו לכתוב דין זה לכך אני אומר שאפילו לאחר התקנה סובר רבינו שצריך לישב ולעמוד כדי לעשות היכרא כאלו הם ז' עולים שכך דרכם לקום ממקומם לעלות: \n\n" + ], + [ + "בכל קריאה וכו'. משנה בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף נ״ט.): \n", + "וכל מי שהוא גדול. שם (דף ס'.) שיילוה לר\"י נפחא אחר כהן ולוי מי קורא א\"ל ת\"ח הממונים פרנסים על הציבור ואחריהם ת\"ח הראויים למנותם פרנסים על הציבור ואחריהם בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על הציבור ואחריהם ראשי עם וכל אדם: \n", + "והאחרון שגולל ספר תורה וכו'. מימרא דריב\"ל סוף פרק בני העיר מגילה (דף ל\"ב.): \n", + "ומה שכתב לפיכך עולה ומשלים וכו'. כלומר אף על גב דבבבא שקודם זו אמר שגדול בחכמה קודם, להיות משלים עולה אפילו גדול שבציבור: \n\n" + ], + [ + "אין שם כהן וכו'. בפרק הניזקין גיטין (נ\"ט.) אמר אביי נקטינן אם אין שם כהן נתפרדה החבילה. ומפרש רבינו כפי' הראשון של רש\"י דהיינו נפסק הקשר ואיבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל: \n", + "אין שם לוי וכו' עד אחד משניהם פסול. שם אמר אביי נקטינן אם אין שם לוי כהן קורא ופירש\"י במקום לוי. איני והאמר ר' יוחנן כהן אחר כהן לא יקרא משום פגמו של ראשון לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם כלומר דלא ידעי אינשי פגמא בהי מינייהו ואמרי ראשון אינו לוי לפיכך חזר וקרא אי נמי שני אינו לוי אלא ישראל ומשני כי קאמרינן באותו כהן כלומר אותו כהן עצמו יחזור ויקרא במקום לוי. והדר שקיל וטרי תלמודא מה שכתב לוי אחר לוי דאיכא פגם שניהם דאמרי חד מינייהו לאו לוי הוא כהן אחר כהן נמי אמרי חד מינייהו לאו כהן הוא כגון דמוחזק לן באבוה דהאי שני דכהן הוא כלומר וליכא למימר לוי הוא הילכך לראשון הוא דאיכא פגמא ופרכינן דכוותא גבי לוי דמוחזק לן באבוה דהאי שני דלוי הוא ומאי פגמא איכא אלא ע\"כ היינו פגמא דאמרינן אבוה ממזרת או נתינה נסיב ופסליה לזרעיה מקדושת לויה ובמקום ישראל קרא הכא נמי כהן שני אתי למימר גרושה או חלוצה נסיב ואחליה לזרעיה ומשני הואיל ובלוי קרא ליכא פגמא דאי סלקא דעתך חלל הוא סוף סוף לוי מי קא הוי שיקרא במקום לוי הלכך ע\"כ כיון דאבוה כהן אין זה חלל ואין כאן פגם אלא לראשון. ואמרינן נמי התם דהך חששא ליתא אלא משום נכנסין ויוצאים שאין רואים אם ישלימו למנין הקוראין וכן אין רואים אם קרא זה במקום שקרא זה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(כ-כג) כיצד סדר הקריאה וכו' אין קורין בחומשין וכו'. פרק הניזקין גיטין (דף ס'.) רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין קורין בחומשין בבית הכנסת מפני כבוד הציבור. וכתב הר\"ן ז\"ל שכותבין להם חמשה חומשין כל אחד לעצמו וכל ספריהם היו כמגילה כספר תורה שלנו ודוקא מפני כבוד הציבור הא מדינא קורין בהם ואע\"ג דאמרינן התם ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו הא פריקו לה התם בגמרא דלא דמי דהתם מיחסר במילתיה. ומיהו בחומשין שלנו מדינא אין קוראין בהם שהרי אינן עשויין כתיקון חכמים שאינן נגללים ולא נתפרין בגידין: \n", + "ואין גוללין ספר תורה בצבור וכו'. ביומא פרק בא לו (יומא דף ע'.) מימרא דרב ששת: \n", + "לפיכך אם יצטרכו וכו'. שם אמר רבי יצחק נפחא ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרי תורות וקוראין באחד בענינו של יום ואחד בשל ראש חדש ואחד בשל חנוכה: \n", + "ולא יקרא איש אחד בשתי תורות וכו'. גם זה שם אהא דתנן דכהן גדול קורא אחרי מות ואך בעשור וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע\"פ מקשה בגמרא ניתי ספר תורה אחרינא ונקרי אמר רב הונא בר יהודה משום פגמו של ראשון ומי חיישינן לפגמא והאמר רבי יצחק נפחא ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מביאין ג' תורות וקורין באחד בענינו של יום ואחד בשל ראש חדש ואחד בשל חנוכה תלתא גברא בתלתא ספרי ליכא פגמא חד גברא בתרי ספרי איכא פגמא. ויש מדקדקין מלשון רבינו שכתב לא יקרא איש אחד ענין אחד בשתי תורות דשני ענינים מותר לקרות איש אחד בב' תורות וטעות הוא בידם שאם כדבריהם ה\"ל לשנויי שאני התם דתלתא עניני נינהו ומדלא שני הכי אלא שני חד גברא איכא פגמא משמע בהדיא דחד גברא בתרי ספרי אף על גב דהוו תרי עניני דומיא דההיא דר\"ח טבת איכא פגמא, \n", + "ומה שכתב רבינו ענין אחד היינו משום דבשני ענינים אין קורין בתורה בספר אחד וכמו שכתב בתחלת הפרק הקורא יש לו לדלג ממקום למקום בענין אחד כגון אחרי מות ואך בעשור והשתא קאמר דאפילו בענין אחד דבספר אחד שרי לקרות חד גברא בתרי ספרי לא יקרא משום פגמו של ראשון: \n\n" + ], + [ + "הגולל ס\"ת וכו'. פרק בני העיר (מגילה דף ל\"ב) מימרא דר' שפטיה א\"ר יוחנן. ופירש\"י הגולל ס\"ת מענין לענין והוא יחיד וס\"ת מונח לו בין ברכיו גולל מבחוץ העמוד שהוא חוצה לו גוללו ויגול מצד חוץ לצד פנים שאם יאחוז עמוד הפנימי ויגול לצד החוץ יתפשט החיצון ויפול לארץ וכשהוא מהדקו כשגמר מלגלול ובא להדקו יאחוז בפנימי ויהדק על החיצון כדי שלא יכסה הכתיבה בזרועותיו שמצוה להראות את העם כשמהדקים: \n", + "והתוספות כתבו בשם ר\"ח דקאי אקשר דמטפחות דכשקושר המטפחת סביב הס\"ת יהא הקשר מבפנים כלפי הכתב שאם יהיו מאחוריו כשיפתח הס\"ת יהיה צריך להפכו על הכתב להתיר הקשר ואין זה דרך כבוד. והר\"ן כתב גוללו מבחוץ למי שאוחז אותו קאמר שתהא הכתיבה כלפי הגולל ולא כלפי מי שאוחז ספר תורה וכשהוא מהדקו שמי שאוחז ספר תורה מהדק אותו אחר שיגלול כדי שיעמוד הכרך מהודק צריך שתהא הכתיבה כלפי המהדק ולא כלפי הגולל כללו של דבר הכתיבה ראוי שתעמוד כלפי אותו שעוסק בספר תורה מפני כבוד התורה. ואחרים פירשו שהיו נוהגים שהיה ספר תורה נתון בתיק ומ\"ה קאמר שאם רצה לגוללו מצד זה לצד זה שגוללו מבחוץ כלומר שמוציאו מן התיק ואין גוללו מבפנים שמא יקרע וכשהוא מהדקו כלומר שמהדק הכרך אחר שנגלל נותן הספר בתיק ואחר כך מהדקו שם ואינו רשאי להדקו מבחוץ שאין זה כבודו: \n", + "וצריך להעמידו על התפר וכו'. גם זה מימרא דרבי שפטיה אמר רבי יוחנן ופירש\"י מפני שמתהדק יפה כשהתפירה בין שני העמודים. והרי\"ף כתב דטעמא שאם יקרע יקרע על התפר: \n", + "מקום שמוציאין ספר תורה וכו'. בסוטה פרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל״ט:) מימרא דר' תנחום אריב״ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עניני ההפטרות כתב רבינו בסוף ספר זה אצל נוסח התפלות והברכות: \n\n" + ], + [ + "עזרא תיקן להם לישראל וכו' עד קודם ר\"ה. ברייתא פרק בני העיר (מגילה דף ל\"ב:): \n", + "ויש מי שמשלים התורה וכו'. בפרק בני העיר (מגילה כ״ט:) אמרינן דבני מערבא מסקי לאורייתא בתלת שנין: \n\n" + ], + [ + "מקום שמפסיקין וכו'. גם זה שם (דף ל\"א:) בברייתא פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה ופסק כרבי יהודה: \n\n" + ], + [ + "ובראשי חדשים הראשון הוא קורא וכו'. בפרק הקורא עומד (מגילה דף כ״א: כ״ב.) בעי צו את בני ישראל דהויא שמונה פסוקים היכי עביד ליקרו תלתא תלתא פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים ליקרו ארבעה ארבעה וביום השבת דהוי תרי ובראשי חדשיכם חמשה היכי עביד ליקרו תרי מהא וחד מהא אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים ליקרו תרי מהא ותלתא מהך אין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקין ופשטינן רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק שלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף הלכתא מאי שלח ליה דולג ואמצעי דולג. וכתב הרי״ף פירוש דולג חוזר השני וקורא פסוק השלישי שקרא הראשון ומוסיף שנים אחרים נמצא שקרא שלשה ונשארו שלשה קורא אותן השלישי. והקשה הרמב״ן ז״ל דסוף סוף איכא למיחש לנכנסין שהרואה אותו מתחיל בפסוק שלישי של פרשה יאמר הראשון לא קרא אלא שני פסוקים ואי לא חיישינן לנכנסין בדלא אפשר למה דולג יקראו השנים בפרשת צו והג' יקרא וביום השבת ופסוק אחד מובראשי חדשיכם דמאי איכא דאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים והא ההיא אינה אלא משום הנכנסין והא אמרת דהיכא דלא אפשר לא חיישינן לנכנסין. ותירץ הרשב״א ז״ל דכשאמצעי דולג ליכא למיחש אלא לחד נכנסין דהיינו אותם שיכנסו בתחילת קריאת השני ואילו היו קורין בלא דילוג איכא למיחש לתרי גווני נכנסין חד לנכנסין בשעה שהוא מתחיל לקרות ובראשי חדשיכם שהוא סבור שמשם התחיל לקרות ואיכא למיחש נמי לנכנסין בתחלת קריאת הד' דכי חזו ליה מתחיל בפסוק שני סברי דקמא לא קרא אלא פסוק אחד הילכך דולג עדיף. והר״ן האריך ביישוב קושיא זו ואין כאן מקום להאריך: \n", + "ואם חל ר\"ח להיות בשבת וכו'. מגילה (כ\"ט:) אמר ר' יצחק נפחא ר\"ח טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלש תורות אחד קורין בו ענינו של יום ואחד בשל ר\"ח ואחד בשל חנוכה. ממילא משמע דכי הוה ר\"ח דעלמא שחל להיות בשבת מוציאין שני ס\"ת אחד קורין בו ענינו של יום ואחד של ר\"ח. \n", + "ומ\"ש ומפטירין והיה מדי חדש בחדשו עד מחר חדש כך אמרו שם ל\"א: \n", + "וממ\"ש רבינו ובשני קורא בו המשלים ובראשי חדשיכם ומפטיר קורא ענין ר\"ח נראה שסובר רבינו שבספר ראשון קורין ששה ובשני קורא המשלים והמפטיר וקשה על זה ממ\"ש רבינו להלן בפרק זה ועל דרך זו בכל יום ויום מימים טובים וכן ביום הכפורים ובשבעת ימי הפסח מוציאין שני ספרים בשחרית הראשון קורין בו אלו העניינות שאמרנו והשני קורא בו קרבן אותו היום האמור בחומש הפקודים והקורא ענין הקרבן הוא מפטיר בנביא שנראה שאין קורא בשני כי אם המפטיר בלבד. וי\"ל שלא בא רבינו שם אלא לומר שהקורא ענין הקרבן הוא מפטיר בנביא ולא הקורא בספר ראשון אבל אם קורא המשלים בשני זה לא ביאר שם וכאן למדנו שאם רצו לקרות בספר שני קצת מהעולים הרשות בידם. ומכל מקום קשה שכתב כאן שהמשלים הוא זולת המפטיר אלמא אין המפטיר עולה מן המנין ובפרק שקודם זה כתב שעולה מן המנין וצריך לומר דהכא מיירי בשהפסיק בקדיש בין המשלים והמפטיר: \n\n" + ], + [ + "אבל פרשת האזינו וכו'. פרקא בתרא דראש השנה (דף ל\"א.) וכתבו הרי\"ף פרק הקורא עומד. \n", + "ומ\"ש ולמה פוסקים הוא לשון רבינו ונכון הוא: \n\n" + ], + [ + "שמונה פסוקים וכו'. (מנחות ל'.) אמר רבי יהושע בר אבא א\"ר גידל אמר רב שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם בבית הכנסת. ופירש\"י אדם אחד קוראם ואין מפסיק בינתים כדי לעמוד אחר ולקרות. ורבינו מפרש דהיינו אפילו אין שם עשרה קורא אותם כדין קורא בצבור בברכה תחלה וסוף: \n", + "וכתב הראב\"ד לא שמענו דבר זה מעולם וכו' והצבור היכן הלכו עכ\"ל. מ\"ש לא שמענו וכו' אינו קושיא. ומ\"ש ובמקומות הללו נהגו וכו' כלומר שבקריאת התורה נהגו שהחזן קורא ולא העולה ובשמנה פסוקים הללו נהגו שהעולה קורא לבדו. ונראה שטעמו מפני שהם מפרשים דהיינו דאמר רב גידל יחיד קורא אותם בבית הכנסת כלומר לבדו וגם זה הפירוש יתכן. ומ\"ש שהוא ענין זרות י\"ל דמשכחת לה שהיו עשרה בבית הכנסת ויצא אחד מהם או שלא היו בבית הכנסת אלא ט': \n\n" + ], + [ + "קללות שבתורת כהנים וכו'. משנה מגילה (דף ל\"א) אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן בגמרא תנא כשהוא מתחיל מתחיל מפסוק שלפניהם וכשהוא מסיים מסיים בפסוק שלאחריהם אמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים אבל קללות שבמשנה תורה פוסק מאי טעמא הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן. וכתב ה\"ר מנוח לאו דוקא פסוק אחד לפניהם דהא אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. וכתב עוד דבירושלמי סוף פרק בני העיר גרסינן כמנהגנו לקרות הקללות בגמגום אבל של משנה תורה אין צריך לגמגם: \n\n" + ], + [ + "מפסיקין למועדות וכו'. משנה שם (דף כ\"ט.) לכל מפסיקין לראש חדש לחנוכה ולפורים ולתעניות וליה\"כ: \n", + "ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראים בכל מועד עניינו. ג\"ז שם (ל' ל\"א.) דתנן מה קורא בכל מועד והדר קאמר שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל מצותו שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו והא ודאי אסמכתא היא דקריאת התורה גופא תקנתא היא כמו שנתבאר בפ' י\"ב. \n", + "ומ\"ש ושואלין ודורשין וכו'. ברייתא פרק קמא דמגילה [דף ד']: \n", + "בפסח קורין וכו'. משנה פרק בני העיר (מגילה דף ל':) בפסח קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים ופירש״י דהיינו שור או כשב. ובגמרא [לא.] ת״ר בפסח קורין בפרשת מועדות ומפטירין בפסח גלגל. והאידנא דאיכא תרי יומי יומא קמא בפסח גלגל ולמחר בפסח יאשיהו. יום טוב האחרון של פסח קורין ויהי בשלח ומפטירין וידבר דוד ולמחר כל הבכור ומפטירין עוד היום. אמר אביי והאידנא נהוג עלמא למיקרי משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא: \n\n" + ], + [ + "בעצרת שבעה שבועות וכו'. באותה ברייתא (שם ל\"א.) בעצרת שבעה שבועות ומפטירין בחבקוק אחרים אומרים בחודש השלישי ומפטירין במרכבה והאידנא דאיכא תרי יומא עבדינן כתרווייהו ואיפכא כלומר דביומא קמא בחדש השלישי ומפטירין במרכבה ולמחר שבעה שבועות ומפטירין בחבקוק: \n\n" + ], + [ + "בראש השנה קורין וכו'. גם זה שם בראש השנה בחדש השביעי ומפטירין הבן יקיר לי אפרים וי\"א וה' פקד את שרה ומפטירין בחנה והאידנא דאיכא תרי יומי יומא קמא כי\"א למחר והאלהים נסה ומפטירין הבן יקיר לי: \n\n" + ], + [ + "ביוה\"כ בשחרית וכו' עד ומפטיר ביונה. שם באותה ברייתא: \n\n" + ], + [ + "בסוכות בשני ימים טובים וכו'. ג\"ז שם יום טוב הראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים ומפטירין הנה יום בא לה' והאידנא דאיכא תרי יומי למחר מיקרא הכי נמי קרינא אפטורי מאי מפטירין ויקהלו אל המלך שלמה. ויום טוב האחרון קורין כל הבכור ומפטירין ויהי ככלות שלמה למחר קורין וזאת הברכה ומפטירין ויעמוד שלמה [ויש אומרים ויהי אחרי מות משה]. וכתב הרא\"ש ז\"ל והכי איתא בירושל' והכי נהגינן עכ\"ל: \n", + "ובשאר ימות החג וכו'. בפרק בתרא דסוכה (דף נ\"ה) אתקין אמימר בנהרדעא דמדלגי דלוגי ופי' רבינו בזה כתבו הרי\"ף בשם גאון פרק בני העיר. ויש בקצת נוסחאות רבינו שיבוש והנוסחא הנכונה כך היא קורא הכהן ביום השני ולוי קורא וביום השלישי וישראל קורא וביום השלישי והרביעי חוזר וקורא ביום השני וביום השלישי. וכתב הר\"ן ומיהו בי\"ט אע\"ג דספק ראשון ספק שני הוא כיון שעושין אותו י\"ט לא מזלזלינן ביה לספוקי ומשום הכי לא קרינן אלא קרבן יום ראשון בלבד דהיינו [ובחמשה עשר יום]: \n\n" + ], + [], + [ + "וכן ביום הכפורים וכו'. לפי שלמעלה לא הזכיר שיקראו בקרבנות ביוה\"כ ובימי הפסח אמר דלאו דוקא בחול המועד דפסח הוא דקרינן בקרבן היום אלא ה\"ה לשאר ימים טובים ונקט יוה\"כ ופסח לדוגמא בעלמא. ושבעת ימי הפסח היינו בא\"י אבל בח\"ל תמניא הוו: \n", + "ומ\"ש שמוציאין שני ספרים. כבר כתבתי דנפקא ליה מדא\"ר יצחק נפחא (מגילה דף כ\"ט:) ר\"ח טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרי תורות אחד קורין בו ענינו של יום ואחד קורין בו של ר\"ח ואחד של חנוכה אלמא בכל יום שיש בו קרבן קורין בקרבן היום מוסף על סדר היום. \n", + "אבל מ\"ש והקורא ענין הקרבן הוא המפטיר בנביא הוא לפי שענינו של יום קודם כדמפורש במימרא דר\"י נפחא והא ודאי המפטיר קורא בספר אחרון דאין לומר שיחזרו להביא ספר ראשון לקרות בו המפטיר. ובמרדכי כתב דאמרי' בירושלמי ומפטיר קורא במוספין: \n\n" + ], + [ + "ובכל יום שמוציאין וכו'. כוונת רבינו נראה שאם הוציאם בבת אחת כמנהגנו היום אין צריך קדיש אלא אחר אחרון ואם הוציאם זה אחר זה צריך לומר קדיש אחר הראשון ואחר האחרון אבל לא אחר האמצעי. אבל כבר אמרנו שהמנהג הפשוט לומר קדיש אחר המשלים לעולם ואח\"כ עולה המפטיר בנביא וקורא בתורה אפילו ביום שאין מוציאין אלא ספר אחד וכ\"ש ביום שמוציאין שני ספרי תורות ושלמו לקרוא בספר ראשון ואין המפטיר עתיד לקרות בו שאומר קדיש כפי המנהג אפי' הוציא השני ספרי תורות בבת אחת זהו פירוש דברי רבינו. ואנו נוהגים ביום שמוציאין שלשה ספרי תורות שאין אומרים קדיש עד אחר הספר השני וכן אחר ספר השלישי וכמו שכתב ה\"ר דוד אבודרהם: \n\n" + ], + [ + "שבת שחל להיות בחולו של מועד וכו' עד ביום בא גוג. מימרא דרב הונא אמר רב בפרק בני העיר (מגילה דף ל״א.): \n\n" + ], + [ + "בחנוכה ביום ראשון וכו'. משנה שם (דף ל'.) בחנוכה בנשיאים ומפרש רבינו סדר קריאתם מה קורין בכל יום ופשוט הוא: \n", + "ומפטירין בשבת כו' עד שלמה. כלשון הברייתא והגמרא שם (דף ל\"א.): \n", + "והקורא בענין חנוכה וכו'. מדאמרינן התם [כ':] במימרא דר\"י נפחא שכתבתי בפרק זה דבספר אחרון קורין של חנוכה ומשמע לרבינו שהקורא אחרון בספר הוא מפטיר וכמו שכתבתי לעיל בסמוך: \n", + "בפורים ויבא עמלק. משנה שם (דף ל':): \n\n" + ], + [ + "בתשעה באב קורין כו'. (שם ל\"א:) אמר אביי האידנא נהוג עלמא למיקרי כי תוליד בנים ומפטירין אסף אסיפם. \n", + "ומ\"ש ובמנחה קורין וכו' בשאר ימי התעניות וכו' קורא ויחל משה. במ\"ס פט\"ו: \n", + "ובתעניות שגוזרין וכו'. משנה פרק בני העיר (מגילה דף ל'. ל״א) בתעניות ברכות וקללות: \n\n" + ], + [ + "נהגו העם וכו'. כתוב במרדכי פרק בני העיר שנהגו ע\"פ פסיקתא לאפטורי תלתא דפורענותא ושבע דנחמתא ותרתי דתיובתא והם נו\"ע אר\"ק שד\"ש ע\"כ והיינו כשיש שתי שבתות בין ר\"ה (לי\"ה) [לסוכות] אבל ברוב השנים שאין שם אלא שבת אחת מפטיר שובה. ורבינו סתם דבריו ע\"פ רוב השנים שאין שם אלא שבת אחת: \n\n" + ], + [ + "ראש חדש אדר וכו'. משנה פרק בני העיר (מגילה דף כ״ט.) ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת האחרת כלומר מקדימין לקרות פרשת שקלים בשבת שקודם ר״ח ומפסיקין מלקרות פרשה נוספת בשבת שאחר זו בשניה זכור בשלישית פרה אדומה ברביעית החדש הזה לכם. וכתב הר״ן דהאי בשניה זכור קאי בין אחל ראש חדש אדר להיות בשבת ובין אחל להיות בתוך השבת, ומיהו האי כגווניה והאי כגווניה דכשחל להיות בשבת האי שניה היינו שניה ממש ואי חל להיות בתוך השבת האי שניה שניה להפסקה שהשבת הבאה אחר הפסקה קורין בה זכור. ובגמרא (דף ל'.) איתמר ר״ח אדר שחל להיות ערב שבת רב אמר מקדימין וקורין בשבת שעברה ושמואל אמר מאחרין וכתב הרי״ף וקיימא לן כרב. תנו רבנן ר״ח אדר שחל להיות בשבת קורין כי תשא ומפטירין ביהוידע ואי זו היא שבת ראשונה כל שחל ר״ח אדר להיות בתוכה ואפילו בערב שבת. בשניה זכור ומפטירין פקדתי ואי זו היא שבת שניה כל שחל פורים להיות בתוכה ואפילו בע״ש. בשלישית פרה אדומה ומפטיר וזרקתי ואי זו היא שבת שלישית כל הסמוכה לפורים מאחריה. וכתב הרי״ף משכחת לה כשחל ר״ח ניסן להיות באמצע השבת. אבל אם חל ר״ח ניסן להיות בשבת הויא שלישית הסמוכה לר״ח ניסן ולכך סתם רבינו וכתב ואי זו היא שבת שלישית כל שסמוכה לרביעית. ומסיים בברייתא ברביעית החדש הזה וכו' וכמ״ש רבינו: \n\n" + ], + [ + "אבל בין שלישית וכו'. ירושלמי מימרא דרבי לוי כתבו הרי\"ף פ' בני העיר: \n\n" + ], + [ + "כל פרשה וכו'. בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ט.) וסוף משנה שכתבתי בסמוך תנן בחמישית חוזרין לכסדרן ובגמרא (שם ל':) לסדר מאי רבי אמי אמר לסדר פרשיות כלומר שבאותן ארבע שבתות אין קורין בסדר היום כלל ובחמישית חוזרין לקרות סדר היום ורבי ירמיה אמר לסדר הפטרות כלומר דבאותן ארבע שבתות גופייהו קרי סדר היום אלא שקורין ארבע פרשיות אלו עמהם אבל הפטרות ודאי מענין אותן פרשיות הן ולא מענין סדר היום ובחמישית חוזרין להפטיר מענין היום וכתב הרי״ף וקיימא לן כר' ירמיה: \n", + "חל ר\"ח אדר וכו' עד חוזר וקורא בספר שני וכו' עד ועשית כיור נחושת. הכל מימרא דאביי שם (דף ל'.) ובבא ראשונה אע\"ג דאיכא מאן דפליג עליה כתב הרי\"ף דקיימא לן כאביי ובבבא שניה תניא כוותיה בגמרא וטעם דינין אלו שכדי שידעו שמצות היום בפרשת שקלים כופלין אותה. וכתב הר\"ן ז\"ל ולדידן השתא לא מתרמי בואתה תצוה ולא בכי תשא אבל לדידהו הוה מתרמי: \n\n" + ], + [ + "ראש חדש אדר שחל וכו' עד והרביעי קורא בענין חנוכה. הכל מימרות דר״י נפחא פרק בני העיר (מגילה דף כ״ט:). אך \n", + "מ\"ש וכן ר\"ח ניסן נלמד ממאי דאמר ר' יצחק נפחא בראש חדש טבת שחל להיות בשבת: \n\n" + ], + [], + [ + "אף על פי שאדם שומע וכו'. פירקא קמא דברכות (דף ח'.) אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רבי אמי אמר רבי מנחם לעולם ישלים אדם פרשיותיו שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון. ומפרש רבינו דהכי קאמר אפילו עטרות ודיבון שאין בו תרגום קורא שלש פעמים וכן פירש\"י. ואמרינן בגמרא שלא יקדים ושלא יאחר ולכן כתב רבינו בכל שבוע ושבוע. ומלשון רבינו נראה דכל השבוע מיקרי עם הציבור אע\"ג דלא מיקרי קמי שבתא אלא מרביעי ואילך. וכתב הרא\"ש במדרש יש שצוה רבי לבניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו את כל הפרשה ומיהו אם לא השלים קודם משלים לאחר אכילה. \n", + "ומ\"ש רבינו עד שישלים פרשיותיו וכו'. אראש דבריו קאי וה\"ק באופן שנמצא משלים פרשיותיו עם הציבור: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) בשחרית וכו' עד ולפיכך יש בה נשיאת כפים. פרק בתרא דתענית (דף כ\"ו:) אפליגו תנאי באיזו תפלות שיש בהם נשיאת כפים ואמר רב נחמן הלכה כרבי יוסי דאמר שחרית מוסף ונעילה יש בהם נשיאת כפים מנחה אין בה נשיאת כפים ומפרש התם טעמא דלא פרסי כהני ידייהו כל יומא במנחה משום שכרות וגזרינן תעניות אטו שאר ימים אבל נעילה דליתא בכל יומא לא גזרו בה רבנן. ואמרינן תו התם והאידנא מ\"ט פרסי כהני ידייהו במנחתא דתעניתא כיון דסמוך לתפלת נעילה קא פרסי כתפלת נעילה דמיא: \n", + "וכהן שעבר לדוכן וכו': \n\n" + ], + [ + "כשיאמר רצה וכו'. סוטה (דף ל\"ח:) אריב\"ל כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה והא רבי אמי ור' אסי סלקי מיעקר הוו עקרי כרעייהו מימטא לא מטו להתם. ופירש\"י מיעקר הוי עקרי רגלייהו ממקומן בעבודה אבל רחוק היה מקומן מן הדוכן ולא מטו עד דגמר ברכת העבודה. \n", + "ומ\"ש פניהם להיכל וכו' וכן מ\"ש אצבעותיהם כפופות: ומחזירין פניהם וכו'. ברייתא שם (דף ל\"ח.) שצריכין לברך פנים כנגד פנים: \n", + "ומגביהין ידיהם וכו'. משנה שם: \n", + "ומתחילין יברכך. לא ידעתי מנ\"ל לרבינו שהם מתחילין יברכך. ואפשר שלמד כן ממה שאמרו [שם ל\"ט.] אין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור וכמו שאבאר בסמוך: \n\n" + ], + [], + [ + "אין המקרא רשאי להקרות לכהנים וכו'. כפי גירסא זו שלפני האי אין המקרא רשאי להקרות היינו בראש פסוק שני או שלישי וא\"א לפרש אין המקרא רשאי להקרות יברכך עד שיכלה אמן מפי הציבור שעונין אמן אחר הברכה שמברכין הכהנים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכו' שהרי לדעת רבינו אינו מקרא אלא כהנים אומרים אותו מעצמם ואם כן אין דברים אלו על הסדר דהא אין המקרא רשאי וכו' היינו בראש פסוק שני או שלישי, ומ\"ש \n", + "אח״כ ואין הכהנים רשאים וכו' היינו בראש פסוק ראשון שהם מתחילין יברכך דאילו בשאר תיבות שבברכת כהנים לא שייך למימר הכי שהרי אינם קורין עד שש״צ מקרא אותם. ולכך יותר ישר בעיני לגרוס אין המקרא רשאי לקרות כהנים וכך היא הגירסא בפרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל״ט:) אמר רבי זירא אמר רב חסדא אין הקורא רשאי לקרות כהנים וכו' עד ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור. וביאור ענין זה לדעת רבינו אין הקורא כלומר ש״צ שקורא כהנים כדי שיחזירו פניהם לברך אינו רשאי לקרותם כהנים עד שיכלה אמן של ברכת הודאה מפי הציבור ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכת אק״ב של אהרן וכו' עד שיכלה דבור כהנים מפי המקרא ואין הציבור עונין אמן אחר ברכת אק״ב של אהרן וכו' עד שתכלה ברכה מפי הכהנים ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת דהיינו יברכך עד שיכלה מפי הציבור אמן אחר אק״ב של אהרן וכו': \n", + "ואין ש\"ץ וכו'. משנה בברכות (דף ל\"ד.) וכתב רבינו דלא ידע אי זו ברכה מקרא אותם אם פסוק שני או שלישי כלומר דבפסוק ראשון ליכא לספוקי שהרי אינו מקרא יברכך אלא הכהנים אומרים אותו מעצמם. ויש לספק אם לפירוש זה רשאי לענות אמן אחר אק\"ב של אהרן או נימא דלא פלוג רבנן: \n\n" + ], + [ + "אין הכהנים רשאים כו' עד שיגמור ש\"צ שים שלום. מימרא דרבי זירא אמר רב חסדא בפ' אלו נאמרים (סוטה ל\"ט:): \n", + "ואינן רשאים לכוף וכו'. שם מימרא דרב חסדא: \n", + "ומתקנות עזרא שלא יעלו הכהנים וכו'. ברייתא (שם דף מ'.) ופרק בתרא דר\"ה (דף ל\"א.). ומ\"מ ט\"ס יש בדברי רבינו דהא אמרינן בהני דוכתי דתקנת ריב\"ז היא וגם במרובה (ב\"ק פ\"ב.) בעשר תקנות שהתקין עזרא ליתא להא אלא כך צריך לגרוס ומתקנת רבי יוחנן בן זכאי שלא יעלו הכהנים וכו': \n\n" + ], + [ + "כשהיו הכהנים מברכים את העם וכו'. בפרק ב' דחגיגה (דף י\"ו) דרש רבי יהודה בר נחמני המסתכל בכהנים בזמן שבית המקדש קיים כשהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש עיניו כהות וכתבו התוספות דאפילו בגבולין מיתסר משום היסח הדעת והכי איתא בירושלמי בפרק ג' דמגילה אמר רבי יוסי הדא אמרה שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכין את העם אמר רבי חגי כלום אמרו אלא משום היסח הדעת אנא מסתכל ולא מסחנא דעתאי עכ\"ל. וכיון דמשום היסח הדעת הוא אם כן גם הכהנים המברכים צריך שלא יסיחו דעתם וכל שכן הוא: \n\n" + ], + [ + "היה הכהן וכו'. עד ואומר להם כהנים. מימרא דאביי פרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל\"ח): \n\n" + ], + [ + "ומגביהין ידיהם למעלה וכו' עד מן הציץ. משנה שם: \n", + "ואין העם עונין וכו'. משנה (שם דף ל\"ז) במדינה אומר אותם שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת ומפרש בגמרא (דף מ':) דהיינו לפי שאין עונין אמן במקדש ואין צריך כאן שום הפסק ובפרק סדר תעניות כיצד (תענית ט\"ז:) תניא אין עונין אמן במקדש ואלא מהו אומר ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם: \n\n" + ], + [ + "ואומר את השם ככתבו וכו'. פרק ואלו נאמרים (סוטה ל\"ז ל\"ח) במקדש אומר השם ככתבו ובמדינה בכנויו: \n", + "ומשמת שמעון הצדיק וכו': ולא היו חכמים וכו'. ברייתא פרק בתרא דקידושין (דף ע\"א): \n\n" + ], + [ + "אין ברכת כהנים וכו' עד כמו שאמרנו. משנה וברייתות פרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל\"ח) דיליף כל הני דרשות מכה תברכו בג\"ש דקראי אחריני: \n\n" + ], + [ + "אין הכהנים רשאים וכו' עד לא תוסיפו על הדבר. ברייתא בראש השנה פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כ״ח): \n", + "בשעה שכל כהן עולה וכו'. פרק ואלו נאמרים (סוטה ל\"ט) א\"ר אלעזר בן שמוע מימי לא נשאתי כפי בלא ברכה מאי מברך א\"ר זירא אמר רב חסדא אשר קדשנו במצותו של אהרן וכו' כי עקר כרעיה מאי אמר ר' ירמיה וכו' וכי מהדר אפיה מציבורא מאי אמר אדבריה רב חסדא לרב עוקבא ודרש רבש\"ע עשינו מה שגזרת עלינו וכו': \n\n" + ], + [ + "כשמחזירין הכהנים וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך: ", + "וכן כל פינות וכו'. הכי אמרינן בפ\"ב דסוטה (דף ט\"ז:) ופרק קמא דיומא ובזבחים (דף ס\"ב): " + ], + [ + "במקדש מברכין ברכת כהנים וכו'. במסכת תמיד פרק ז' תנן שאחר הקרבת תמיד של שחר היו עומדין על מעלות האולם ומברכין ברכת כהנים ולא נזכר שם שהיו מברכין אלא פעם זו: ", + "בכל מקום משתדלין וכו'. ירושלמי פרק אין עומדין כתבוהו התוס' פרק א\"נ (סוטה דף ל\"ח.) אמר רב חסדא צריך שיהא החזן ישראל והיינו להשתדל אחריו אבל לא לעיכובא דהא תנן (ברכות ל\"ד) ואם אין שם כהן אלא החזן לא ישא כפיו אלמא יכול להיות החזן כהן: " + ] + ], + [ + [ + "הלשון כיצד וכו'. (מגילה דף כ\"ד:) אמר רב חיפני ובישני כלומר אנשי חיפא ובית שאן שקורין לעייני\"ן אלפי\"ן ולאלפי\"ן עייני\"ן לא ישא את כפיו. וסובר רבינו שה\"ה לכבדי פה וכבדי לשון וקורין לשבולת סבולת: \n\n" + ], + [ + "המומין כיצד וכו'. משנה שם כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו ובגמרא תנא מומין שאמרנו בפניו ידיו ורגליו אריב\"ל ידיו בהקניות לא ישא את כפיו תנא ידיו בהקניות לא ישא את כפיו עקומות עקושות לא ישא את כפיו. ופירש\"י בהקניות לינטי\"ש בלעז. עקומות כפופות. עקושות לצידיהן. ומספקא לי מילתא בזמן הזה שנוהגים לכסות פניהם וידיהם בטלית בעת נשיאת כפים כיון דליכא למיחש להעם המסתכלים בו אם נאמר דמומין שבפניו וידיו לא מעכבי או נימא דלא פלוג רבנן בין מגולים למכוסים דבכל גווני מעכבי: \n", + "מי שהיה רירו וכו'. שם אמר רב הונא זבלגן לא ישא את כפיו ופרש רבינו דהיינו רירו יורד על זקנו: \n", + "וכן הסומא וכו'. מימרא דרבי יוחנן וברייתא שם: \n", + "ואם היה דש בעירו וכו'. ברייתות שם: \n", + "וכן מי שהיו וכו'. משנה שם כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו רבי יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות איסטיס ופואה לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו. ובגמרא תנא אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר ומשמע דת\"ק לא פליג ארבי יהודה אלא דת\"ק אמר מומין ור\"י אמר ידיו צבועות ועוד דבגמרא אמרו על סברתו תנא אם רוב אנשי העיר וכו' אלמא כוותיה קיימא לן: \n\n" + ], + [ + "כהן שהרג את הנפש וכו'. פרק אין עומדין (ברכות ל\"ב): \n", + "וכהן שעבד עכו\"ם וכו'. בסוף מנחות (דף ק\"ט) תנן הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש ואין צריך לומר דבר אחר שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות על מזבח ה' בירושלים. ופירש רש\"י ואין צריך לומר דבר אחר אם שמשו לעכו\"ם לא ישמשו עוד בירושלים. וכתבו התוספות שבספר הזהיר הביא ראיה מכאן שכהן שהמיר לא ישא את כפיו וזהו דעת רבינו וכיון שכן אפילו שב בתשובה לא מהני דקרא דאך לא יעלו כהני הבמות וגו' כששבו בתשובה נמי מיירי וכן מתני' דכהנים ששמשו בבית חוניו אפילו שבו בתשובה משמע. ויש חולקים ואומרים שאם שב בתשובה נושא את כפיו. \n", + "ומ\"ש בין באונס, צ\"ע מנ\"ל הא דכהני הבמות וכהנים ששמשו בבית חוניו לא משמע שהיו אנוסים. \n", + "ומ\"ש וכן כהן שהמיר לעכו\"ם, כלומר ולא עבדה דאי עבדה מאי איריא המיר אפילו לא המיר נמי ולישניה דייק הכי דגבי עבד עכו\"ם שהיה מעשה כתב אע\"פ שעשה תשובה וגבי המרה כתב אף ע\"פ שחזר בו, ומכל מקום צ\"ע מנ\"ל: \n\n" + ], + [ + "כהן נער וכו'. סוף פרק קמא דחולין (דף כ\"ד:) תנו רבנן נתמלא זקנו ראוי לישא את כפיו. וכתבו התוספות דאע\"ג דאמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ\"ב) דקטן היודע לפרוש כפיו מחלקין לו תרומה בבית הגרנות התם היינו שהוא פורש עם הגדולים כדי לבסם הקול אבל בפני עצמו כל שלא נתמלא זקנו אינו נושא את כפיו: \n", + "והיין כיצד. ריש פרק בתרא דתענית (דף כ\"ו:) אמרינן דלכולי עלמא שיכור אסור בנשיאת כפים. \n", + "ומ\"ש דברביעית לחוד אסור לישא את כפיו. כבר ביאר שהטעם משום דאיתקש ברכה לעבודה דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה עבודה ברביעית אף נשיאות כפים ברביעית. \n", + "ומ\"ש שתה רביעית יין בשתי פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר. הוא מדאסיקנא בפ\"ג דכריתות (דף (פ\"ה) [י\"ג:]) דהלכה כרבי אליעזר דאמר אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור אם נכנס למקדש וכיון דבביאת מקדש פטור בנשיאת כפים מותר דהא דאיתקש ברכה לעבודה אסמכתא בעלמא היא ודיינו שנאסור לישא את כפיו היכא שאם נכנס למקדש חייב: \n", + "ומ\"ש ואם שתה יותר מרביעית אע\"פ שהוא מזוג ואע\"פ ששתאו בכמה פעמים לא ישא את כפיו. הוא מדאסיקנא התם דהא דאם נתן לתוכו מים כל שהוא פטור דוקא ברביעית אבל אם שתה יותר מרביעית אע\"פ שנתן לתוכו מים חייב ומשמע לרבינו דה\"ה למאי דאמרינן אם הפסיק בו דדוקא ברביעית אבל ביותר מרביעית חייב: \n", + "וכמה היא רביעית וכו'. בפרק ע\"פ (פסחים ק\"ט): \n\n" + ], + [ + "טומאת הידים כיצד כהן שלא נטל ידיו וכו'. מימרא דריב\"ל פרק אלו נאמרים (סוטה דף ל\"ט) ופירש\"י שלא נטל ידיו לפני עלותו לדוכן כלומר ואע\"פ שנטל שחרית וכן הסכימו התוספות. ואין נראה כן מדברי רבינו שכתב טומאת הידים ואי כשנטל ידיו שחרית עסיק טהרת הידים מיבעי ליה שהרי אינם טמאות אלא שצריך להוסיף טהרה על טהרתן ועוד דאם איתא הו\"ל לכתוב אעפ\"י שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להם שום טומאה לא ישא עד שיטול כמו שכתב בפ\"י מהלכות ברכות גבי נטילת ידים לאכילה וכ\"כ בא\"ח וז\"ל כתב ה\"ר אברהם בן הרמב\"ם הלכה למעשה לפני אבא מארי ז\"ל וזולתו ממורי התורה שכל כהן העומד בתפלה יגש לברכת כהנים וסומך על נט\"י לק\"ש ולתפלה עכ\"ל: \n", + "והחלל אינו נושא את כפיו לפי שאינו בכיהונו. פשוט בטעמו: \n\n" + ], + [ + "כהן שלא היה לו וכו'. דאמרינן בירושלמי דהניזקין שמא תאמר איש פלוני כהן מגלה עריות ושופך דמים הוא ת\"ל ואני אברכם ומפרש רבינו דהיינו שאינו מדקדק במצות או שהעם מרננים אחריו אבל לא נודע דאילו הרג בודאי הא אמר ר' יוחנן כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו: \n\n" + ], + [], + [ + "עם שהם אחורי הכהנים. פרק אלו נאמרים (סוטה ל\"ח:) תנא אבא בריה דרב מנימין בר חייא עם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה: \n", + "והעומדים מצדיהן וכו'. שם (ל\"ח ל\"ט) איבעיא להו צדדים מאי ת\"ש להזות לפניו והזה לאחריו לאחריו והזה לפניו הזאתו פסולה כלומר דכוונה בעינן, לפניו והזה על הצדדים שבפניו הזאתו כשרה כלומר צדדים שיש ממנו ולהלן ולא צדדים שיש ממנו ולאחור וה\"נ שלאחר הכהנים אע\"פ שאינו אחריהם ממש כלאחריו דמי כלומר העם שאחורי הכהנים ואין מכוונין כנגד אחוריהם אלא משוכין לצדדים אינן בכלל ברכה. ורבינו סתם ולא חילק משום דמשמע ליה דכל כה\"ג פשיטא דבכלל עם שאחורי הכהנים נינהו ולא איצטריך למעטינהו: \n", + "ואם היתה מחיצה וכו'. מימרא דריב״ל פרק אלו נאמרים (סוטה ל״ח). \n", + "ומ\"ש הואיל ופניהם מול פני הכהנים לא למעט עם שכנגד צדדים שלפניהם דהנהו כלפניהם דמו אלא לומר דלא תימא הואיל ומחיצה אינה מפסקת עם שאחורי כהנים שאין ביניהם מחיצה הו\"ל למיהוי בכלל ברכה לכך כתב ופניהם מול פני הכהנים: \n\n" + ], + [ + "נשיאת כפים בעשרה. משנה פרק הקורא עומד (מגילה כ\"ג:) אין נושאין כפיהם בפחות מעשרה: \n", + "ומ\"ש וכהנים מן המנין: בה\"כ שכולה כהנים וכו'. פרק אלו נאמרים (סוטה דף ל\"ח:) אמר רב אידי אמר רבי שמלאי בה\"כ שכולה כהנים כולן עולים לדוכן למי מברכין אמר רבי זירא לאחיהם שבשדות והתני רב שימי בה\"כ שכולה כהנים מקצתן עולין לדוכן ומקצתן עונין אמן ל\"ק הא דאשתיור בי עשרה הא דלא אשתיור בי עשרה. ופירש\"י אשתיור בי עשרה מקצתן עולין לדוכן ועשרה הנשארין עונין אמן לא אשתיור בי עשרה לא חשיב ברכה לחודייהו והילכך כולם עולים ומברכין לאחיהם שבשדות. ולפיכך צ\"ל שמ\"ש \n", + "רבינו ואם נשארו שם עשרה כהנים וכו' דה\"ה אם יש שם יותר מעשרה כהנים עשרה מהם אינן עולין לדוכן והשאר עולין ואלו העשרה עונין אחריהם אמן ואף ע\"ג דברכת כהנים בעשרה וכהנים מן המנין שאני התם דישראל הם העונים אמן אבל הכא דכולם הם כהנים ואין ביניהם ישראל לא חשיבי לברכת כהנים לענות אמן אלא אם כן העונים הם עשרה. ומה שהחליף רבינו \n", + "וכתב שבצפון ושבדרום ומי עונה אחריהם הנשים והטף. ירושלמי פ' אין עומדין: \n\n" + ], + [ + "צבור שלא היה בהם כהן וכו' עד רשאי. משנה פרק אין עומדין (ברכות ל\"ד): \n", + "ואם אין להם כהן וכו' עד שים שלום: ומ\"ש ואין העם עונין אמן כלומר אחר כל פסוק ופסוק שאין עונין אמן אלא כשהכהנים מברכים כנ\"ל וכן כתב בכלבו, וי\"מ דה\"פ ואין עונין אמן אחר ושמו את שמי ולא נהירא: \n\n" + ], + [ + "כהן שנשא כפיו וכו'. כך פשוט בר״ה פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כ״ח): \n", + "כהן שלא עקר רגליו וכו'. פרק אלו נאמרים מימרא דריב\"ל (סוטה ל\"ח:): \n", + "אבל אם עקר רגליו וכו'. שם תני רבי אושעיא: \n\n" + ], + [ + "כל כהן שאינו עולה לדוכן וכו'. שם אריב\"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלש עשה וסובר רבינו דלאו דוקא עובר אלא הרי זה כעובר משום דליכא לשון צווי אלא כה תברכו: \n", + "כל כהן שאין מברך וכו' וכל כהן המברך וכו'. שם מימרא דריב\"ל: \n", + "סליק הלכות תפלה \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..5a24d5ef811b5639a6da5d77be5ed71b3a008b3e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,318 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Reading the Shema", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות קריאת שמע", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [ + "פעמים בכל וכו'. מפורש פרק קמא דברכות (דף י\"א.) דבין לבית שמאי בין לבית הלל פעמים ביום קוראים את שמע אלא שנחלקו היאך קוראין אותה וז\"ל ב\"ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו שנאמר בשכבך ובקומך וב\"ה אומרים כל אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך א\"כ למה נאמר בשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים. ורבינו נקט לישנא דב\"ה והקדים ק\"ש של לילה כלישנא דקרא של לילה ברישא וטעמא דקרא משום דתחלת היום מן הלילה הוא כדכתיב ויהי ערב וכו': \n\n" + ], + [ + "ומה הוא קורא וכו'. כך מתבאר מתוך המשנה שאכתוב בסמוך: \n", + "ומקדימין לקרות וכו'. פ\"ב דברכות (דף י\"ג.) אמר ריב\"ק למה קדמה פרשת שמע לוהיה כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום כלומר דמשתעי בציצית שאינה נוהגת אלא ביום. ודע שגירסת רבינו הנכונה ואחריה והיה אם שמוע שיש בה צווי על שאר המצות וכך מצאתי בספר מדוייק ולא כמו שכתוב בספרינו שיש בה צווי על זכירת כל המצות דהא ליתא שעל המעשה צוה בוהיה אם שמוע לא על הזכירה בלבד וזה טעם רבינו בקדימת והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע יש בה צווי על המעשה ויאמר אין בה צווי על מעשה כל המצות אלא על זכירתן וראוי להקדים הצווי על המעשה לצווי על הזכירה ופירוש המשנה לדעת רבינו כך היא למה קדמה והיה אם שמוע לויאמר לפי שמעשה המצות שנזכר בוהיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה וזכירת המצות שעל ידי ציצית שנזכר בויאמר אינו נוהג אלא ביום רצוני המזכיר שהוא הציצית אינו אלא ביום וא\"כ ראוי להקדים והיה אם שמוע לויאמר ורבינו רצה לתת לנו טעם למה אנו קוראים פרשת ציצית ואגב גררא נתן לנו טעם למה נתאחרה. וא\"ת למה לי טעם שיש בה צווי זכירת המצות תיפוק ליה משום שיש בה זכירת יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה י\"ל שאילו לא היינו קורין אותה אלא מטעם יציאת מצרים לא היינו מצרפים אותה עם שמע והיה אם שמוע שאינה מענינם אבל לפי שיש בה ציווי זכירת כל המצות נצטרפה עם פרשיות אלו וכיון שנצטרפה להם בקריאת היום אע\"פ שמצות ציצית אינה נוהגת אלא ביום לא ראו חכמים לחלק בין יום ולילה: \n\n" + ], + [ + "אף ע\"פ שאין מצות ציצית וכו'. כלומר כיון שזכירת המצות הכתוב בויאמר תלאו הכתוב בציצית והציצית אינו נוהג אלא ביום דין הוא שלא נקרא אותה בלילה אלא מפני שיש בה זכירת יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה דאע\"ג דעיקר גאולה ביום היתה מ\"מ כי אתחלא גאולה בלילה אתחלא כדכתיב ויקרא פרעה למשה ואהרן לילה. והדין משנה סוף פרק קמא דברכות (דף י\"ב ע\"ב) מזכירין יציאת מצרים בלילות שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות: \n\n" + ], + [ + "הקורא קריאת שמע כשהוא גומר וכו'. בפסחים (דף נ\"ו.) פרק מקום שנהגו אמר רשב\"ל ויקרא יעקב לבניו בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא ח\"ו יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבנו אלא אחד באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן היכי נעביד נימריה לא אמריה משה רבינו לא נימריה הא אמריה יעקב התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי. ורבינו לא נתן טעם למה אומרים אותו בלחש דברור הוא הטעם כדי להבדיל בינו למה שכתוב בתורה ולא בא אלא לתת טעם למה אומרים אותו ואין לדקדק מכאן שקורין ק\"ש בקול רם כיון שהוצרכו לומר שקורין אותו בחשאי דאפשר לומר שהוצרכו לומר כן כדי להבדילו מפסוק שמע ישראל שאומרים אותו בקול רם אבל שאר ק\"ש לעולם אימא לך שקורין בלחש א\"נ דבק\"ש ליכא קפידא אם קורא אותה בלחש או בקול רם אבל בשכמל\"ו קפידא איכא שלא לקרותו אלא בחשאי. ומכל מקום יש לדקדק בלשון רבינו שכתב שבשעה שקבץ יעקב וכו' ציום וזרזם על יחוד השם וכו' וזה לא מצינו שהוזכר בגמרא אלא שביקש לגלות קץ הימין. וי\"ל שרבינו לא רצה לכתוב שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתלקה ממנו שכינה לפי שאינו מענינו והוא ז\"ל סובר שכשהזכירו בגמרא אמר שמא ח\"ו יש במטתי פסול היינו שהזהירם על יחוד השם מכאן ואילך דאילו לשעבר יודע הוא שבניו כולם צדיקים במעשיהם אבל היה חושב שמא בלב אחד מהם יש איזה שורש פורה ראש ולענה וז\"ש רבינו כענין שאמר משה שמשה רבינו ע\"ה לא חשדם עכשיו במעשיהם אלא שיש בלבם טינא וזהו בעצמו ענין יעקב כנ\"ל ליישב דברי רבינו. ומצאתי בספרי על פסוק שמע ישראל כשנפטר יעקב אבינו מן העולם קרא לבניו והוכיחם כל אחד בפני עצמו וחזר וקרא כולם כאחד אמר להם שמא בלבבכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם אמרו לו שמענו כשם שאין בלבך מחלוקת כך אין בלבנו מחלוקת על מי שאמר והיה העולם: \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) הקורא קריאת שמע מברך וכו'. משנה פ\"ק דברכות (דף י\"א.) בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה ותניא אין אומרים אהבת עולם אלא אהבה רבה ורבנן אמרי אהבת עולם ופסקו הרי\"ף והרא\"ש כרבנן וזה דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "ברכות אלו וכו'. בפ' אין עומדין (ברכות ל\"ג.): \n", + "מקום שהתקינו לחתום וכו'. משנה סוף פ\"ק דברכות (דף י\"א.) מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום ובירושלמי א\"ר יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך מטבע ארוך פותח וחותם בברוך ובתוספתא דברכות פ\"ק מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום לפתוח בברוך אינו רשאי שלא לפתוח שלא לפתוח אינו רשאי לפתוח וכך הוא לשון רבינו. וכתב רבינו בפירוש המשנה שנקראת ברכת יוצר ארוכה ואהבת עולם קצרה לפי שכל ברכה שיש בתחלתה ברוך ובסופה ברוך נקראת ארוכה ושאינו כן נקראת קצרה וא\"כ פירוש המשנה לדעת רבינו מקום שאמרו להאריך כלומר להתחיל ולחתום בה בברוך אינו רשאי לקצר כלומר שלא להתחיל או שלא לחתום מקום שאמרו לקצר כלומר שלא להתחיל בברוך או שלא לחתום אינו רשאי להאריך כלומר להתחיל בברוך או לחתום: \n", + "כתב הרמ\"ך כל המשנה ממטבע וכו' וחוזר ומברך. ולא נהירא מההוא עובדא דההוא (תנא) דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא וגם מההוא דאמר דיהבך לן ולא יהבך לעפרא ופטרו אותו מלהודות אע\"פ ששינה ממטבע בברכת הגומל ומנימין שינה ממטבע ברכת הזן ואעפ\"כ יצא עכ\"ל: \n", + "וכל שאינו אומר אמת ויציב וכו'. שם [י\"ב.] מימרא דרבה בר חנינא סבא משמיה דרב ופירש\"י דבשחרית אומר אמת ויציב על החסד שעשה עם אבותינו שהוציאם ממצרים ובקע להם הים וברכת אמת ואמונה מדבר על הגאולה העתידה שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ועריצים ולשום נפשנו בחיים ולהדריכנו על במות אויבינו עכ\"ל. ואע\"פ שכבר הזכרנו יציאת מצרים בפרשת ציצית חוזרים ואומרים אמת ויציב לומר שכשם שהקב\"ה האמית הבטחתו במצרים כן יאמית לעתיד לבא וא\"כ אמת ויציב נקשר עם אמת ואמונה ואף ע\"פ שאמת ואמונה נתקן על גאולה העתידה אנו אומרים בסוף הברכה גאולה דפרעה כדי לסמוך לגאל ישראל: \n", + "וכתבו ההגהות בשם הרמ\"ך דלא יצא י\"ח היינו שלא יצא ידי חובת ברכה זו אבל ידי חובת ק\"ש יצא אפילו לא אמר הברכות כלל כדלקמן בפ\"ב עכ\"ל. ואני אומר שא\"כ פשיטא הוא שמי שלא אמר אותה ברכה לא יצא י\"ח אותה ברכה לכך י\"ל דכיון דברכות אלו שאנו מאמינים שכשם שעשה בגאולת מצרים כן יעשה בגאולה העתידה מעין ק\"ש הם ואם לא אמרם נהי דידי ק\"ש יצא ידי ק\"ש כראוי לא יצא. א\"נ ה\"ק אפילו אמר הברכות האלו אלא שלא התחיל אמת ויציב אמת ואמונה לא יצא י\"ח קריאת ברכות אלו כראוי לפי שעיקרם נתקנו לומר שהקב\"ה האמית הבטחתו במצרים ועתיד לאמתה לנו לעתיד לבא. וכתב ה\"ר מנוח אית דפרשי שהפך הדבר שאומר אמת ואמונה בשחרית ואמת ויציב בערבית ונמצא משנה מטבע של חכמים ומשום הכי לא יצא ידי חובתו. ועוד שהוא צריך להזכיר אמונה בערב שאנו מפקידים רוחנו לידו של הקב\"ה ובחסדו מחזירה לנו והיינו דכתיב להגיד בבקר חסדך וכו'. וכתב ה\"ר אשר דכי אמרינן לא יצא דוקא כי אמר אני ה' אלהיכם אבל לא אמר אני ה' אלהיכם אין צריך לומר אמת כדאמרינן בגמרא [דף י\"ד] לא אמר אני ה' אלהיכם אין צריך לומר אמת עכ\"ל ה\"ר מנוח: \n\n" + ], + [ + "הקדים ברכה שנייה וכו'. שם [י\"א:] תנן התם א\"ל הממונה ברכו ברכה אחת מאי היא א\"ר זריקא א\"ר אמי אר\"ל יוצר אור ואמרו שם דהא דרבי זריקא לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר דאמר רבי זריקא א\"ר אמי אר\"ל זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו כלומר אא\"ב יוצר אור הוו אמרי היינו דאין מעכבות זו את זו דלא הוו אמרי אהבה רבה אא\"א אהבה רבה הוו אמרי דילמא הא דלא אמרי יוצר אור משום דלא מטא זמן יוצר אור וכי מטא זמניה הוו אמרי ליה ואי מכללא מאי כלומר מאי גריעותיה מאילו איתמר בפירוש ומהדר דאי מכללא לעולם אהבה רבה הוו אמרי וכי מטא זמן יוצר אור הוו אמרי ליה ומאי ברכות אין מעכבות זו את זו סדר ברכות. משמע מהכא דכיון דקי\"ל דברכות אין מעכבות זו את זו מכ\"ש שאין סדר לברכות ומ\"מ יש לתמוה דכיון דקי\"ל כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה וברכה הסמוכה לחבירתה אין בפתיחתה הזכרת השם ובכולה ליכא מלכות כשקורא אותה בלא סמוכה לחבירתה היאך יצא וצריך לומר דכיון שהיא סמוכה לחבירתה שיש בה שם ומלכות כשקורא אותה בפני עצמה נמי חשיבא כאילו יש בה שם ומלכות: \n", + "בשחרית פתח יוצר אור וכו' עד אחר חתימתן. בסוף פרק קמא דברכות (שם י\"ב.) גרסינן פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא ופתח ומברך אדעתא דשיכרא ומסיים אדעתא דחמרא יצא דאי נמי סיים בדשיכרא יצא דהא תנן על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן ת\"ש שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ערבית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא כללו של דבר הכל הולך אחר החיתום שאני התם דקאמר ברוך יוצר המאורות. הניחא לרב דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה שפיר אלא לרבי יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה מאי איכא למימר אלא כיון דאמר רבה בר עולא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום כי קאמר ברכה ומלכות מעיקרא אתרוייהו קאמר עכ\"ל הגמרא. \n", + "ורבינו כתב בפ\"ח מהלכות ברכות לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל וטעה ואמר בורא פרי הגפן אין מחזירין אותו וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן ופתח על מנת לומר בורא מיני מזונות וטעה ואמר המוציא יצא מפני שבשעה שהזכיר שם ומלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוון אלא לברכה הראויה לאותו המין והואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות אע\"פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו עכ\"ל. \n", + "וכתבו תלמידי ה\"ר יונה שרבינו מפרש פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא ר\"ל שגמר כל הברכה כמו אם היה שכר ואח\"כ סיים ואמר בפה\"ג קודם שישתה כגון שאמר בא\"י אמ\"ה שהכל נהיה בדברו ובורא פרי הגפן יצא כיון שסיים כראוי ואפילו סיים בדשיכרא כלומר ששתה מיד אחר שאמר שהנ\"ב ונמצא שהיה הסיום כמו בשכר יצא אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא וקסבר דחמרא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא כגון שאמר בא\"י אמ\"ה בפה\"ג ושהנ\"ב מאי בתר פתיחה אזלינן כלומר אחר מה שאמר בתחלה בורא פרי הגפן ולא יצא או אחר מה שאמר בסוף שהנ\"ב ויצא ולא איפשטא ולקולא ואידך ברייתא בשחרית פתח ביוצר אור מפרש אותה שהתחיל בא\"י יוצר אור ובשעת החתימה במקום בא\"י יוצר המאורות חתם בא\"י המעריב ערבים וכן כולה על זה הדרך. ויש קושיא לדרך הזה דבגמרא חזינן דמדמי הני ברייתות אהדדי ולזה הפירוש אינן דומות דחיתום האמור כאן הו\"ל חיתום מדבר אחד בלבד או מיוצר המאורות או ממעריב ערבים וחיתום האמור למעלה הוא שבסוף אמר מענין אחר ובאותה חתימה עצמה אמר מתחילה מענין אחר ונמצא שבין בא\"י ובין החתימה עצמה מפסיק עכ\"ל. וכיוצא בזה פי' ה\"ר מנוח שכתב וז\"ל פתח ביוצר אור כגון שאמר בא\"י יוצר אור אשר בדברו מעריב ערבים וכו' עד שחתם המעריב ערבים לא יצא שהרי החיתום היה שלא כראוי פתח במעריב ערבים כגון שאמר בא\"י אמ\"ה אשר בדברו מעריב ערבים יוצר אור ובורא חשך וכו' עד בא\"י יוצר המאורות יצא שהרי חתם כהלכתו וכן בערבית וכו' מתפרש על זה הדרך שכל הברכות הולכות אחר חתימתן וכיון שחתם כהוגן אע\"פ שפתח שלא כהוגן יצא עכ\"ל. \n", + "ותמהני איך עלה בדעתו לפרש כן בדברי רבינו שהרי דבר מבואר הוא שלשון רבינו אינו סובל פירוש זה בשום פנים שרבינו תלה הדבר שבשעה שזכר שם ומלכות לא נתכוון אלא לברכה הראויה. ולפי דעתם כיון שסיים בברכה הראויה אע\"פ שפתח בברכה שאינה ראויה יצא אף ע\"פ שמסתמא בשעת הזכרת שם ומלכות היתה כוונתו לברכה שאינה ראויה כמו שפתח וזה היפך דברי רבינו. ולי נראה שרבינו מפרש פתח ומברך אדעתא דשיכרא כלומר בשעת הזכרת שם ומלכות הוה אדעתא דשיכרא ואח\"כ נזכר שהוא יין וסיים בפה\"ג פשיטא דיצא דהא אפילו סיים כל הברכה כדעת פתיחתה ואמר שהכל יצא אלא כי קא מיבעיא לן פתח אדעתא דחמרא כלומר בשעת הזכרת שם ומלכות הוה אדעתא דחמרא ואחר כך נזכר שהוא שכר ובירך שהכל נהיה בדברו מאי בתר עיקר ברכה דהיינו שם ומלכות אזלינן והוי כאילו סיים ביין ואין ברכת היין פוטרת את השכר או דילמא בתר חתימה אזלינן ויצא ת\"ש שחרית פתח ביוצר אור כלומר בשעת הזכרת שם ומלכות הוה אדעתא דליברך יוצר אור ואח\"כ שכח ובמקום יוצר אור אמר אשר בדברו מעריב ערבים לא יצא פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא למימר מעריב ערבים ואח\"כ נזכר וסיים יוצר אור יצא ערבית פתח אשר בדברו אדעתא למימר מעריב ערבים ואח\"כ שכח וסיים יוצר אור לא יצא פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא למימר יוצר אור ואח\"כ נזכר וסיים אשר בדברו מעריב ערבים יצא הא קמן דלא אזלינן בתר עיקר ברכה אלא בתר סיומא והא מיפשטא בעיין דבתר סיומא אזלינן ויצא. ודחי לעולם אימא לך דלא יצא דבתר עיקר ברכה אזלינן ותדע מ\"ט כי פתח שחרית בעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דמעריב ערבים ואח\"כ נזכר וסיים יוצר אור יצא משום דמסתמא סירכיה בתרא נקט ואזיל וחתם יוצר המאורות והו\"ל לר\"י אליבא דרבה בר עולא פותח וחותם ביוצר וכן כי אמרינן ערבית פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דמעריב ערבים ואח\"כ שכח וסיים יוצר אור לא יצא משום דמסתמא סירכיה בתרא נקט וחתם יוצר המאורות וה\"ה נמי דכי קאמר שחרית פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דיוצר אור ואחר כך שכח וסיים אשר בדברו מעריב ערבים היינו טעמא דלא יצא משום דמסתמא סירכיה בתרא נקט וחתם בא\"י המעריב ערבים. וכן כי קאמר ערבית פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דיוצר אור ואח\"כ נזכר וסיים אשר בדברו מעריב ערבים היינו טעמא דיצא משום דמסתמא סירכיה בתרא נקט וחתם בא\"י המעריב ערבים. וה\"מ למימר שאני התם דקאמר בא\"י המעריב ערבים אלא נקט בבא קמייתא דקתני בה יצא דהיינו שחרית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ותדע למה יצא לאו משום דבתר סיומא אזלינן דלעולם בתר עיקר ברכה אזלינן אלא היינו טעמא לפי שחתם יוצר המאורות אבל גבי בעיין דליכא תו חתימה ודאי בתר עיקר ברכה אזלינן דטעמא דמסתבר הוא החילוק הזה שאמרו שאני התם דאמר יוצר המאורות ומשום הכי יצא ולפיכך העתיק כאן לשון הברייתא. \n", + "ומ\"ש שכל הברכות הולכות אחר חתימתן ה\"ק שכל ברכות שהן כגון אלו שיש חתימה בסופן ואע\"פ שאין בסופן מלכות כיון שהפתיחה מעין החתימה כי קאמר ברכה ומלכות מעיקרא אתרוייהו קאמר אבל שאר ברכות שאין בהם שני תנאים אלו בתר עיקר ברכה אזלינן ואמרינן בגמרא דהאי שכל הברכות הולכות אחר החיתום אתא לאתויי אכל תמרי וקסבר נהמא אכל דאע\"ג דפתח בעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דנהמא וסיים בתמרי יצא מ\"ט תמרי נמי מיזן זייני. ורבינו בפ\"ח מהלכות ברכות כתב שאם לקח כוס של שכר בידו ונתכוון בשם ומלכות לברך שהכל וטעה ואמר בורא פרי הגפן יצא וממילא נפיק מאי דאיבעיא לן בגמרא כי נקיט כסא דשיכרא ופתח בדחמרא וסיים בדשיכרא שכיון שטעה בעיקר הברכה שלא יצא. ולכן כתב רבינו חלוקה זו ולא כתב חלוקה הנזכרת בגמרא זה נ\"ל דרך נכון לדעת רבינו. \n", + "וכבר עלה בדעתי לפרש דלרבינו ברייתא דפתח ביוצר אור וכו' היינו שהתחיל ממש יוצר אור וחתם בא\"י המעריב ערבים ומייתי דאפילו הזכיר הטעות בפיו בתר חתימה אזלינן כל שכן גבי בעיין שלא הזכיר הטעות בפיו אלא בכוונה דלא אזלינן בתר עיקר ברכה ודחי דשאני התם שחותם בסוף יוצר המאורות או מעריב ערבים ומשום הכי יצא ולא אזלינן בתר עיקר ברכה כיון דאיכא חתימה בברכה כראוי אבל גבי בעיין דליכא חתימה בסוף לעולם בתר עיקר ברכה אזלינן ודחיתיו מלשון הברייתא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ואם איתא וסיים ביוצר המאורות מיבעי ליה ומ\"מ דרך אפשר הוא ונימא דיוצר אור לאו דוקא. ומדקדוק דברי רבינו נראה שכך היה גורס פשיטא נקט כסא דחמרא בידיה פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא יצא דא\"נ פתח בדשיכרא יצא אלא נקיט כסא דשיכרא בידיה פתח ובריך אדעתא דשיכרא וסיים בדחמרא מאי ואע\"פ שאין זה מעלה ומוריד לענין הבנת דברי רבינו כתבתיו לשלמות המלאכה: \n", + "ודע שעל מה שכתב רבינו פרק ח' מהלכות ברכות כתב הראב\"ד ז\"ל כל מה שכתב באלו הענינים הכל הבל שאין הולכים אלא על הפירוש שהוציא בפיו עכ\"ל. דעתו ז\"ל שאין הברכה תלויה בכוונה אלא הכל תלוי במה שמוציא מפיו וכמבואר בפסקי הרא\"ש ז\"ל והסוגיא יפרשנה כשיטת הרי\"ף ז\"ל דהיינו אי אזלינן בתר מה שהוציא תחילה בפיו או אחר מה שהוציא בסוף אבל אם נלך אחר כוונת לבו או אחר מה שהוציא בפיו בהא לא אסתפק להו דפשיטא דדברים שבלב אינן דברים ולשון ההשגה הכי דייק שכתב שאין הולכים אלא על הפירוש שהוציא בפיו. ובעל מ\"ע שרצה להכריע סברת רבינו מדמקשה תלמודא בפשיטות הניחא למ\"ד וכו' אינו הכרע דלפום דדחי ליה שאני התם דקאמר יוצר המאורות א\"ל תינח האי דיחויא לרב אלא לר\"י מאי איכא למימר אבל טעם רבינו למפסק דבתר עיקר ברכה אזלינן אפילו לקולא כבר כתבתי דהיינו משום דמסתבר טעמא דההוא שינויא דאמרו שאני התם דקאמר יוצר המאורות: \n", + "וראיתי שאלה אחת ששאלו חכמי לוני\"ל לרבינו על זה הלשון והיא בעיני קשה עד מאד וז\"ל השאלה. יורנו רבינו ואם שכר שעורים איך יצא ומרנא ורבנא אלפס ז\"ל הולך על זה הדרך וחתרנו להוציא להיבשה ולא יכלנו שהרי פירות השכר אינן יוצאים מהגפן ודמי לפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא הראנו אתה רבינו את האור כי טוב: \n", + "תשובה יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בשכר היוצא מן הגפן כמו בנזיר מיין ושכר יזיר ובאותו שכר של ענבים שאין אדם רואה בכוס אם שכר אם יין ושיבא אדם לטעות ויפתח ע\"מ שהוא שכר ויסיים בפה\"ג אבל בשכר של שעורים וכיוצא בו לא איירי רבנן בדבר זה כלל וכי יש מי שיאמר לקח תמרא ופתח על דעת לברך ב\"פ העץ וסיים המוציא לחם מן הארץ יצא אטו בשופטני עסקינן ומה מקום לשגגה זו אלא בשכר היוצא מן הגפן הן הדברים אמורים עכ\"ל. וקשה שאיך אמרו שהרי\"ף הולך על זה הדרך שאם נתכוונו על שפירש שכר זה היינו שכר של שעורים זאת לא ראינו ולא שמענו מדבריו ואם נתכוונו על שהרי\"ף פסק לקולא ואין מחזירין אותו ובחלוקה זו שכתב רבינו יצא הושוו. דבה\"ג שכתב רבינו מי הגיד להם שהרי\"ף סובר כמותו דילמא לעולם אימא לך שלא יצא לדעת הרי\"ף דדברים שבלב אינם דברים. ועוד קשה שאמרו שהרי פירות השכר אינן יוצאים מן הגפן ודמי לפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא דלא דמו דשאני התם דקאמר יוצר המאורות. ועוד שנראה מדבריהם דדוקא בשכר היוצא מן הגפן הדברים אמורים משום דכשאומר בפה\"ג קושטא קאמר וא\"כ אמאי לא איפשיטא בעיין כי היכי דפשיטא לן היכא דנקט כסא דחמרא וכו' משום דעל כולם אם אמר שהכל יצא הא נמי פשיטא משום דאפילו אמר בפה\"ג יצא. גם תשובת רבינו אליהם אינה מתיישבת כלל שאם נתכוון להשיב דדוקא בשכר היוצא מן הגפן עסקינן משום דכי אמר נמי בורא פרי הגפן יצא אבל אם היה שכר שעורים לא יצא. וכן נראה מלשון רבינו ירוחם ז\"ל שזהו פי' תשובה זו ואם הדבר כן קשה הקושיות שהקשיתי ועוד קשה למה נדחק לומר דלא איירי בשכר שעורים הרי כתב שאם היו לפניו פירות הארץ והתחיל הברכה על מנת לומר בורא פרי האדמה וטעה ואמר בורא פרי העץ אין מחזירין אותו ואם לקח שכר שעורים והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל נהיה בדברו וטעה ואמר בורא פרי הגפן הא ודאי שאין מחזירין אותו דמאי שנא הא מהא. ואם כוונת רבינו בתשובתו נתכוון לתת מציאות איך אפשר שיטעה בין שהכל נהיה בדברו לבורא פרי הגפן וכמו שכתב אטו בשופטני עסקינן ולפי שהם שאלוהו ואם שכר שעורים היאך יצא השיבם דאין הדברים אמורים אלא בשכר גפנים אבל בשכר שעורים אין מקום לטעות אבל אם היה אפשר לטעות אה\"נ דה\"ה ודומה לפירות הארץ שכתב בסמוך. מ\"מ יקשה שמה שטענוהו לא הודה להם ומה שהודה להם לא טענוהו שזה דבר עקרי בשאלתם ועל עיקרה הו\"ל להשיב ולומר לא כמו שאתם סוברים שאני מפרש ההלכה כדעת הרי\"ף כי שטה אחרת יש לי ולבאר להם מאי זה טעם פסק דבתר עיקר ברכה אזלינן גם לומר להם דלא דמי לפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא ולהניח המקרה ההוא אי עביד איניש דטעי או לא דאטו בין יום ללילה עביד איניש דטעי וכדתניא פתח ביוצר וכו' בין שכר שעורים ליין לא כ\"ש ועוד שכמה יינות יש שהם לבנים או צהובים כשכר שעורים וא\"כ אין מקום לתשובה זו: \n", + "מצאתי להרמ\"ך שכתב בדוחק גדול אתי פירוש ההלכה לפסק שלו מ\"מ מה שהשיב הוא על זה ומוקי ההלכה בשכר של ענבים אינו כלום עכ\"ל: \n", + "והר\"ש ן' וירגה נר\"ו כתב וז\"ל כדי להבין תשובה זו צ\"ל שגירסת הרמב\"ם בהלכה היא פשיטא היכא דנקט כסא דחמרא בידיה וידע דחמרא הוא ופתח אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא יצא דתנן על הכל אם אמר שהנ\"ב יצא אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וידע דשיכרא הוא ופתח בדשיכרא וסיים בדחמרא מאי בתר ברכה אזלינן או בתר חיתום ועל זה שאלו חכמי לוני\"ל להרמב\"ם יען היתה זאת גירסתם בספרים שאלו ממנו אם השכר הוא של שעורים איך יעלה על הדעת שיצא בברכת בורא פרי הגפן ועל זה אמרו שחתרו למצוא דרך ליישב דברים אלו של הרי\"ף ולא מצאו שהרי זה דומה לפתח בערבית במעריב ערבים וסיים ביוצר אור שלא יצא וה\"נ איך יצא בבורא פה\"ג על שכר שעורים. וע\"ז השיב הרמב\"ם שהשכר הוא של גפן כי אם הוא של שעורים לא יעלה על הדעת וכו'. ולפי גירסא זו שאנו אומרים שהיא גירסת הרמב\"ם נמצאת החלוקה שהביא הרמב\"ם היא החלוקה שעליה נתייסדה בעיית הגמרא עכ\"ל. ודבר קשה הוא לומר שהיה לרבינו גירסא שלא נמצאת בספרים וגם יקשה עליו קושיות שהקשיתי לעיל ולכן אני אומר כי השאלה הזו גם תשובתה דבריהם סתומים וחתומים מ\"מ לענין דברי רבינו בחיבור נ\"ל שמה שכתבתי הוא דבר נכון. וכתבתי כל הדברים האלה במקום הזה לפי שהגמרא הביאה שני הענינים יחד הא דפתח ביוצר אור וכו' והא דפתח בדשיכרא גם אני בעניי ראיתי לכתבם יחד כדי שיתברר הדבר יותר. ובמה שכתב רבינו כאן דשחרית פתח ביוצר אור וכו' למדנו מה פירושו על פי הדרכים שכתבתי למעלה: \n\n" + ], + [ + "איזהו זמן קריאת שמע בלילה. משנה שם (ברכות ב'.) מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ומפרש בגמרא דהיינו משעת צאת הכוכבים ונחלקו שם באותה משנה עד אימתי סוף זמנה ופסק כחכמים שאמרו עד חצות ואמרו בגמרא [שם ד] דחכמים ס\"ל דזמנה עד שיעלה עמוד השחר אלא שאמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה שלא יאמר אוכל ואשתה ואחר כך אקרא קריאת שמע וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. וז\"ש רבינו כדי להרחיק את האדם מן הפשיעה דפשיעה היא לאכול ולשתות קודם קריאת שמע ואחר חצות נהי דיצא י\"ח קריאת שמע בזמנה מ\"מ הרי עבר על דברי חכמים וכדי שלא לעבור על דבריהם יהיה זהיר לקרותה מיד אחר יציאת הכוכבים קודם שיאכל וישתה: \n\n" + ], + [ + "הקורא קריאת שמע של ערבית וכו'. שם (ח':) ברייתא דרשב\"י פעמים שאדם קורא ק\"ש שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ החמה ויוצא בהם ידי חובתו אחת של יום וא' של לילה ושם (ט'.) אמר רבי אחא בר חנינא אמר ריב\"ל הלכה כרשב\"י א\"ר זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר הא דרבי אחא בר חנינא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהילולא דבריה דריב\"ל אמר כדאי הוא ר\"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. וסובר רבינו דרשב\"י לא פליג אדרבנן שאמרו דזמנה עד שיעלה עמוד השחר אלא דכי אמרו זמנה עד שיעלה עמוד השחר היינו אפילו עבר במזיד ואיחר מלקרוא קריאת שמע כל הלילה אם רצה לקרות קודם שיעלה עמוד השחר קורא ויוצא י\"ח אבל אחר שעלה עמוד השחר כיון שעבר ולא קרא במזיד אפילו אם קרא אחר כך לא יצא ידי חובתו והיינו דרבנן דאמרי שאין זמנה אלא עד שיעלה עמוד השחר אבל מי שלא הזיד אלא היה אנוס קורא אפילו אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה ויוצא ידי חובתו והיינו דרשב\"י וכדרב יצחק בר יוסף דאמר דהא דפסק ריב\"ל כוותיה היינו בשעת הדחק וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל. ונ\"ל טעמן של דברים שהתורה אמרה בשכבך בשעה שדרך בני אדם שוכבין מסרה הדבר לחכמים שיפרשו עד אימתי הוי זמן שכיבה והם פירשו דעיקר זמן שכיבה הוי עד שיעלה עמוד השחר ולפיכך זמן קריאה בזמן הזה שוה לכל אדם אפילו למזידין ולפי שאחר שעלה עמוד השחר קודם שתנץ החמה איכא אינשי דגנו בההיא שעתא אמרו דאכתי הוי זמן שכיבה לגבי אנוסין אבל למזידין אמרו דכיון דרוב בני אדם קמו באותה שעה לא מיקרי תו זמן שכיבה. ומפרש רבינו שמה שאמר רבי זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו לא קאי אלא אהא דרשב\"י כפירש\"י ולא אאידך ברייתא דרשב\"י דקאי נמי קודם שיעלה עמוד השחר שאכתוב לקמן והיא שנויה אצל זו. ומה שלא אמר שלא יאמר מעריב ערבים משום דמזכירים מדת לילה ביום: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח שיכול לומר הברכה רק שיחסר הפתיחה שלא יתחיל השכיבנו כן כתב הריא\"ג. ואני אומר שיאמר השכימנו במקום השכיבנו ומיהו מלשון הגמרא משמע שלא יאמר הברכה כלל עכ\"ל וכן כתב הרא\"ש: \n\n" + ], + [ + "ואי זה הוא זמנה ביום וכו'. (שם ט':) אמר אביי לקריאת שמע כותיקים דא\"ר יוחנן ותיקים היו גומרין עם הנץ החמה תניא נמי הכי ותיקים היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום. ודעת רבינו שתפלה מצותה מיד אחר הנץ וכדאמר התם רבי זירא מאי קרא דמצוה להתפלל עם הנץ החמה שנאמר ייראוך עם שמש. וזהו שכתב רבינו כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה כלומר כדי שתיכף שתנץ החמה יתפלל ומה שאמרו ותיקים היו גומרין אותה היינו שגומרים אותה וברכותיה. ומ\"ש רבינו ושיעור זה כמו שיעור שעה קודם שתעלה השמש יש לתמוה היאך כתב רבינו שזמן זה הוא שיעור שעה אחת שנראה שהוא זמן מועט משיעור שעה. ורבינו מהר\"י אבוהב ז\"ל כתב דלא קשיא שהנה עליית השמש דהרמב\"ם ר\"ל לאחר שיעלה גוף השמש כולו והנץ החמה הוא מיד כשיתחיל גוף השמש לעלות עכ\"ל. ובנוסחא אחרת מצאתי במקום שיעור שעה אחת עישור שעה אחת והיא נוסחא אמיתית: \n", + "ואם איחר וקרא. כלומר אפילו במזיד דהא זמן קימה הוא עד סוף ג' שעות וכרבי יהושע דאמר במתניתין (שם ט': י'.) דזמנה עד ג' שעות ואפסיקא בגמרא הלכתא כוותיה ומוכח בירושלמי דהיינו עד סוף ג' שעות ואף על גב דבריש פרק קמא דברכות (דף ג':) אמרינן רבי נתן ס\"ל כרבי יהושע וכו' שית דליליא ותרתי דיממא תרי משמרות הויין הכי קאמר תרתי שלמות שדרך כל מלכים לישן דאילו בשעה שלישית קצתם קמים אחר חציה וקצתם סמוך לסופה וקצתם בסופה ממש: \n\n" + ], + [ + "מי שהקדים וקרא וכו'. (שם ח':) תניא רשב\"י אומר פעמים שאדם קורא קריאת שמע ב' פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה, וכתב הרי\"ף דהיינו דוקא בדיעבד א\"נ בשעת הדחק כגון מי שהיה משכים לדרך כלומר ואם יהיה בדרך בשעת קריאת שמע יודע שלא יוכל לכוין לבו או לא ירצו להמתין לו לעמוד בפסוק ראשון ולכן רוצה לקרות עתה אבל אם אינה שעת הדחק לא יקרא לכתחלה וכך הם דברי רבינו: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח הא דאמרינן פ' א\"ל הממונה [ל\"ז:] הקורא עם אנשי משמר לא יצא י\"ח פי' דה\"ק לא יצא י\"ח ק\"ש בעונתה אבל אינו צריך לחזור ולקרות א\"נ התם במי שרגיל לקרות עמהם שלא במקום אונס וקנסוהו שלא יצא כדי שלא יהא רגיל בכך ואנשי משמר שאני שהיו טרודים בקרבנות והוי כשעת הדחק וכתב דכגון שהיה הולך לדרך הרשות חשיב שעת הדחק ועדיף לקרות כן משעלה עמוד השחר בכוונה מלקרות אחר כך בלא כוונה ואם יש בעיר קבורת מת או מילה וכן יום ערבה דמפשי ברחמי יכולים לקרות תיכף משעלה עמוד השחר עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "הקורא אחר שלש שעות וכו'. משנה (שם ט':) הקורא מכאן ואילך כלומר מג' שעות ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ובגמרא מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות וכיון שלא חילקו שם בין אנוס למזיד משמע דדוקא גבי לילה דשכיח שינה הוא דגזרו, גם רבינו לא ראה לחלק ביניהם וזהו שכתב לענין שאחר שלש שעות לא יצא ידי חובת קריאת שמע בעונתה אפילו היה אנוס ולענין שמברך לפניה ולאחריה אחר ג' שעות כתב אפילו איחר כלומר אפילו איחר במזיד וכתב הרא\"ש ז\"ל בשם רבינו האי גאון ז\"ל דדוקא עד סוף שעה רביעית הוא דמברך לפניה ולאחריה שהוא זמן תפלה לרבי יהודה אבל מכאן ואילך הפסיד הברכות ואם בירך עובר על לא תשא. וה\"ר מנוח כתב הקורא אחר שלש שעות וכו' פי' כל שאר היום עד הערב ודעת ר\"ח דדוקא עד שעה רביעית אבל מרביעית ואילך הפסיד ואין כן דעת כל המפרשים ולישנא דמתני' הכי מוכחא הקורא מכאן ואילך ולא יהיב שיעורא משמע דכולי יומא קאמר עכ\"ל. יש שואלים מ\"ט בשכבך דרשינן כל זמן שבני אדם שוכבים על מטתם וכדאמרינן בהא דרשב\"י פעמים שאדם קורא קריאת שמע ב' פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ החמה ויוצא י\"ח אחת של יום ואחת של לילה ומסיק התם דקרי ליה ליליא משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא וע\"כ אין פי' שבאותה שעה עולים על מטתם לשכב דאין דרך בני אדם לשכב באותה שעה אלא פי' שעדיין שוכבים על מטתם ואם כן בשכבך פי' בעודם שוכבים והיינו לרוב בני אדם עד שיעלה עמוד השחר ולמה לא דרשו כן ובקומך כל זמן שבני אדם קמים דהיינו כל היום. וי\"ל דאה\"נ דהכי דרשינן ליה ומ\"ה אמרי' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות ואילו לא היה זמן קריאת שמע כלל היו ברכותיו לבטלה אלא משום דקי\"ל דצריך לסמוך גאולה לתפלה ותפלות כנגד התמידין תקנום והתמיד היה קרב עד ד' שעות ואם כן קודם צריך לקרות קריאת שמע ולכך הקדימו זמנה עד סוף שלש שעות ואסמכוה אקרא ובקומך בשעה שדרך בני אדם קמים ותדע דאסמכתא היא ולא עיקר פירושא דקרא דתלי טעמא עד סוף ג' שעות דשכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות ואטו בני מלכים מי הוו רובא דעלמא אלא ודאי כדאמרן כנ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הקורא את שמע וכו'. פ\"ב דברכות (דף י\"ד:) ת\"ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריך כוונת הלב דר\"מ אמר רבא הלכה כר\"מ ואף ע\"ג דאיכא התם אמוראי אחריני דפסקי כתנאי אחריני רבא הוי בתרא מכלהו והלכתא כוותיה וכן פסק הרי\"ף ז\"ל. ושם (דף י\"ג.) בראש הפרק היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ובגמ' ש\"מ מצות צריכות כוונה מאי אם כיון לבו לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה לא מכוין. וסובר רבינו דהאי אוקימתא היא לפום מאי דמתמה ש\"מ מצות צריכות כוונה וקאמר דא\"צ כוונה ומאי אם כיון לבו אם כיון לקרות אבל לדידן דקי\"ל שצריך לכוין בפסוק ראשון פירושא דמתני' היינו היה קורא בתורה אפילו להגיה אם כיון לבו בפסוק ראשון יצא ואם לא כיון לבו בפסוק ראשון אפילו היה קורא שלא להגיה לא יצא ואין להקשות הא אפילו למאי דהוה ס\"ד למ\"ד א\"צ כוונה כלל קורא להגיה לא יצא וכל שכן לדידן דמצריכינן כוונה דהיא הנותנת דלמאי דהוה ס\"ד כיון שאין שם כוונה אפילו בפסוק ראשון בעינן מיהא כוונה לקרות אבל לדידן דאיכא כוונה גמורה בפסוק ראשון שאר פרשיות אפילו קראן להגיה לית לן בה: \n\n" + ], + [ + "כל אדם קורא כדרכו וכו'. משנה פ\"ק דברכות (דף י'.) ב\"ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו שנאמר בשכבך ובקומך וב\"ה אומרים כל אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך בשעה שדרך בני אדם שוכבין ובשעה שדרך בנ\"א עומדין וידוע דהלכה כב\"ה. ובברייתא (שם י\"א.) ב\"ה אומרים עומדים וקורין יושבין וקורין ומטין וקוראין הולכין בדרך וקורין. \n", + "ומ\"ש בין רוכבין על גבי בהמה וכו'. [פשוט בקידושין (ל\"ג:) רכוב כמהלך דמי]: \n", + "ואסור לקרות קריאת שמע וכו'. ר״פ היה קורא (ברכות י״ג:) אמר רב יוסף פרקדן לא יקרא קריאת שמע ופירש בגמרא דהיינו אף ע״ג דמצלי כלומר אף ע״פ שהוא מוטה על צדו מעט אבל מוטה לגמרי על צדו מותר ופריך והא ר' יוחנן מצלי וקרי שאני ר״י דבעל בשר היה וכיון דבעל בשר היה כי מצלי שרי מפני שהוא מצטער לשכב על צדו ממילא משמע דה״ה לחולה. ופירש רבינו פרקדן בין שהוא מוטל ופניו טוחות בקרקע בין שהוא מושלך על גבו ופניו למעלה. וכתב ה״ר מנוח דמי שאינו בעל בשר או חולה אסור לקרות אלא מיושב כאדם העומד באימה וביראה: \n", + "כתב הראב\"ד ויותר טוב הוא אם ישכב וצריך לעשות כן אם יוכל עכ\"ל. זאת הנוסחא הכתובה בספרי הדפוס טעות סופר היא וא\"א ליישבה וצריך להגיה ישב במקום ישכב וכן מצאתי בספר כתיבת יד ואין בזה השגה לרבינו דאיהו ז\"ל לא מיירי ביכול לישב: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה מהלך וכו'. פ' היה קורא (ברכות י״ג:) אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה עד על לבבך בעמידה ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה וכתב הרי״ף ז״ל ומפורש בירושלמי רב הונא ורב אידי בר יוסף בשם שמואל אמרו צריך לקבל עליו עול מלכות שמים מעומד לא שאם היה יושב עומד אלא אם היה מהלך עומד ולית הלכתא לא כרב נתן ולא כר״י דקי״ל כרבא דהוא בתרא דפסק הלכה כר״מ דלא צריך כוונה אלא לפסוק ראשון בלבד הילכך אין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון בלבד עכ״ל הרי״ף וכן כתב הרא״ש ז״ל: \n", + "היה ישן וכו'. (שם י\"ג:) אמר רב אילא בריה דרב [יצחק בר] שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמ\"י ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא א\"ל רב נחמן לדרו עבדיה בפסוק קמא צערן מכאן ואילך לא תצערן א\"ל רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך היכי הוה עביד א\"ל בפסוקא קמא מצער נפשיה מכאן ואילך לא מצער נפשיה וכתב הרא\"ש ז\"ל הא דקאמר נאנס בשינה יצא ר\"ל שהוא מדומדם ואינו יכול לקרות בכוונה מכאן ואילך מיהו היה קורא את כולה וכן הא דא\"ל רב נחמן לדרו עבדיה בפסוק קמא צערן כלומר הקיצני משנתי עד שאוכל לכוין טפי לא תצערן אבל אם אקרא בלא כוונה לא תצערן להקיצני דמילתא דפשיטא היא שצריך לקרוא את כולה וכן כתב ה\"ר יונה וכתב שגם רבינו האי כתב כן וכן כתב ה\"ר מנוח וגם רש\"י לזה נתכוון שכתב בפסוק קמא צערן אם ראיתני מנמנם צערני עד שאנער יפה בפסוק ראשון עד כאן לשונו משמע שאין חילוק בין פסוק ראשון לשאר אלא שבפסוק ראשון היה קורא בניעור יפה והשאר היה קורא מתנמנם. ורבינו כתב לשון הגמרא כמנהגו אבל עכ\"פ הפי' הוא כמו שכתבתי ולקמן בבבא דהיה מתנמנם גילה דעתו שכתב ובלבד שיהא ער בפסוק ראשון משמע שכשכתב כאן שאם היה ישן מעירין אותו ומצערין אותו עד שיקרא פסוק ראשון עניינו עד שיקרא פסוק ראשון בכוונה והשאר קורא והוא מתנמנם. וכתב ה\"ר מנוח ואיכא דאמרי דלאו דוקא אם נאנס אונס שינה דה\"ה לאונס אחר: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה עוסק במלאכה וכו'. משנה שם (שם י\"ו.) האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ובגמ' אמר רב ששת והוא שבטלין ממלאכתן וקורין והתניא ב\"ה אומרים עוסקין במלאכתם וקורין לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני וכתבו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל דלא משום דבעינן כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דאמרינן דבטלי ממלאכה דהא קי\"ל כרבא דאמר הלכה כר\"מ דבפסוק ראשון בעי כוונה אלא היינו טעמא משום דלא לישוי ליה עראי כי הא דגרסינן בפרק קמא דיומא (דף י\"ט:) אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא יקרוץ בשפתיו ולא ירמוז בעיניו ולא יראה באצבעותיו והעושה כן אמרינן התם דעליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב ואוקימנא בפרק ראשון ומפרשי לה רבנן משום דקא משוי לה עראי ה\"נ אי לא בטיל ליה ממלאכה משוי לה עראי ולזה נתכוון רבינו ז\"ל. ומה שכתב וכן האומנין בטלין וכו' כלומר אפילו האומנים שהקלו בהם בענין תפלה כמבואר בפ\"ה מהלכות תפלה אפילו הכי בטלין ממלאכתן בפרשה ראשונה. ומ\"ש והשאר קורא כדרכו וכו' קאי למי שהיה עוסק במלאכה וכו' וכ\"ש לאומנין והיינו דקתני והשאר קורא כדרכו ועוסק במלאכתו ולא קתני קוראין: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח וכן האומנים אע\"פ שעוסקים במלאכת אחרים צריכין להפסיק בפרשה ראשונה ואע\"פ שבראש האילן והכותל אדם מתפחד בעודו עליהם אפילו הכי קורא במקומו ואין מטריחין אותו לירד למטה אבל בע\"ה שאינו עוסק במלאכה אלא עומד על פועליו לזרזם יורד למטה וקורא: \n\n" + ], + [ + "היה עוסק בתלמוד תורה וכו'. משנה פרק קמא דשבת (דף ט'.) מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה ואוקימנא לה בגמרא בד\"ת כדתניא חברים שהיו עוסקים בתורה מפסיקים לק\"ש ואין מפסיקים לתפלה וסובר רבינו דהיינו לומר שאם הגיע זמן ק\"ש מפסיקים לק\"ש ואין מפסיקים לתפלה. \n", + "ומ\"ש ומברך לפניה ולאחריה. פשוט הוא שכיון שקורא ק\"ש שצריך לברך לפניה ולאחריה: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח דאע\"ג דרבי יהודה הנשיא לא היה מפסיק כדאמרינן שמע ישראל זהו ק\"ש של רבי יהודה הנשיא שאני רבי יהודה הנשיא שתורתו אומנותו אי נמי רבי יהודה הנשיא שהיה מלמד תורה לרבים אינו פוסק: \n", + "היה עוסק בצרכי רבים. נ\"ל שלמד כן מדמקשינן בגמרא אהא דתנן (שם) מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה והתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק\"ש ומשני כי תניא ההוא בעיבור החדש וסובר רבינו דטעמא הוה לפי שהם עוסקים בצרכי רבים ובירושלמי פרק אין עומדין א\"ר ירמיה כל העוסק בצרכי ציבור כאילו עוסק בדברי תורה וכתבו רבינו בפרק ו' מהלכות תפלה. ומאחר שפסק רבינו בסמוך שמפסיקים מת\"ת לקריאת שמע הל\"ל דמפסיקים מצרכי רבים לק\"ש אם היה סובר דירושלמי מיירי לענין להפסיק לק\"ש אלא ע\"כ צריך לומר שסובר רבינו דירושלמי לא מיירי אלא לענין תפלה בלבד והיינו דמייתי לה בפרק אין עומדין דמיירי בדיני תפלה. \n", + "ומ\"ש רבינו דהיה עוסק בצרכי רבים לא יפסיק, משמע מדקדוק לשונו דאפילו אם יעבור זמן ק\"ש בעודו עוסק בצרכי רבים לא יפסיק: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח ודוקא בדורות הראשונים שהיו עוסקים עם הציבור לש\"ש מיהו ליכא ספיקא דהשתא נמי אם עוסקים עם הציבור אפילו להצלת ממונם ואין מי שישתדל בדבריהם אלא הוא שאינו פוסק שהעוסק במצוה פטור מן המצוה עכ\"ל. ומ\"ש ודוקא בדורות הראשונים אין לו טעם: \n\n" + ], + [ + "היה עוסק באכילה וכו': כתב הראב״ד היה עוסק באכילה וכו'. א״א לא כי אלא מפסיק וקורא וכו' ורמיזא נמי במסכת ברכות עכ״ל. זה משנה פ״ק דשבת (דף י':) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״ח.) תנן מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול לכשיכנס לביתו יטלנו על שלחנו כלומר אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק בסעודה וליטול לולב ובגמרא אמרי' נוטלו על שלחנו למימרא דמפסיק ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין א״ר ספרא הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום אמר רבא מאי קושיא דילמא הא דאורייתא הא דרבנן אלא אמר רבא אי קשיא הא קשיא לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו אלמא דמפסיק והדר תני לא נטל בשחרית יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק א״ר ספרא לא קשיא הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום א״ר זירא מאי קושיא דילמא מצוה לאפסוקי ואי לא מפסיק יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב אלא א״ר זירא כדקאמרת מעיקרא ודקשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הכא ביום טוב שני דרבנן עסקינן ודיקא נמי דקתני מי שבא בדרך ואין בידו לולב ואי ס״ד ביום טוב ראשון מי שרי ופירש״י אלא אי קשיא דאיצטריך רב ספרא לשנויי עלה היא גופא קשיא אלא אמר רבי זירא לעולם כי איצטריך רב ספרא לשנויי משום קושיא קמייתא איצטריך: \n", + "והראב\"ד ז\"ל סובר דכתירוצא דאמר רבא הא דאורייתא הא דרבנן קי\"ל דהא אסיק רבי זירא דהכא ביו\"ט שני דרבנן ומשום הכי אוקמה רב ספרא בדליכא שהות ביום אבל אי איכא שהות אינו מפסיק הא בדאורייתא אע\"ג דאיכא שהות מפסיק ולפיכך כתב לא כי אלא מפסיק וקורא וכו' ודעת רבינו דכיון דלמסקנא בדרבנן שאני לן בין יש שהות לאין שהות הוא הדין בדאורייתא ומאי דאוקמה רבי זירא ביו\"ט שני לאו משום דס\"ל הכי אלא ה\"ק ואי הוה קשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הות מצית לתרוצי דהכא ביו\"ט שני ומ\"ש דיקא נמי אינו המסקנא אלא רבי זירא הוא דקאמר לרבא הוה לך למידק דמתני' ביו\"ט שני מדקתני מי שבא בדרך אבל רבי זירא ס\"ל דאפילו בדאורייתא אי איכא שהות אין מפסיקין ומתניתין בין ביו\"ט שני בין ביום טוב ראשון ומאי דקתני מי שבא בדרך היינו על ידי עירוב או על ידי בורגנין או שלא היה בגירסתו של רבינו דיקא נמי. אי נמי שרבינו סובר כדברי הר\"ן שהעלה דכל שהתחיל קודם זמן חיובו אפילו בדאורייתא אינו מפסיק אי איכא שהות. ובודאי שלשון רבינו כך מוכיח דבהתחיל קודם זמן חיובא עסקינן שכתב היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן ק\"ש וכו' היה עוסק באכילה וכן מאי דאמר רבי זירא מצוה לאפסוקי אע\"ג דבלשון דילמא אמריה הלכתא הוא דמכח אותה קושיא הדר מדרבא ואמר לעולם כדקאמרת מעיקרא ולכך פסק גבי קריאת שמע דכיון שיש שהות גומר ואחר כך קורא וכן מצוה לאפסוקי כדי שלא ישכח ויעבור זמן הקריאה וזהו שכתב ואם היה מתיירא וכו' ופסק הרי זה משובח. ומה שהכריחו לרבינו לפרש כן משום דקשיא ליה דאם איתא שסובר הגמרא כן קשיא היא גופא כדמקשינן לעיל דממאי דאמרינן נוטלו על שלחנו משמע דמפסיק וממאי דאמרינן בסיפא שכל היום כשר ללולב משמע שאינו מפסיק כדאקשינן לעיל ואנן שנינן דרישא למצוה וסיפא הוא אי לא בעי למעבד מצוה ואי מתניתין בדליכא שהות היכי אמרינן דלמצוה בלחוד הוא דמפסיק והלא חובה הוא שיפסיק כדי שלא יבטל המצוה כיון דליכא שהות אלא ודאי מתניתין בדאיכא שהות היא ולהכי ליכא בהפסקה אלא מצוה לבד וזהו שאמר רבינו שאם רצה להפסיק הרי זה משובח ועל כן השמיט הרי\"ף סוגיא זו כי סובר שהחילוק בין משנה זו לההיא דשבת הוא החילוק שיש במשנה גופה דהיינו למצוה ואי קשיא דההיא דשבת דאין מפסיקין לתפלה בדאיכא שהות קתני בהדה דמפסיקין לק\"ש אף ע\"ג דאיכא שהות סובר רבינו כי היא דוקא לד\"ת כמו שהעמיד שם הגמרא אתאן לד\"ת וסובר רבינו דחמירא אכילה מד\"ת דבד\"ת פוסק ובאכילה ובאינך אינו פוסק וכ\"כ שם בפירוש המשנה וכן מורה סדר לשונו כאן כי לעיל כתב שאם היה עוסק בדברי תורה פוסק לק\"ש וכאן כתב שאם היה עוסק באכילה אינו פוסק. וטעמו משום דכשעוסק בדברי תורה כשפוסק מהם לק\"ש אין זה הפסק שגם קרית שמע דברי תורה הם משא\"כ להפסיק מאכילה לקריאת שמע: \n\n" + ], + [ + "מי שירד לטבול וכו'. משנה סוף מי שמתו (ברכות דף כ״ב) ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה ובגמרא (שם כ״ה:) יתכסה במים ויקרא והרי לבו רואה את הערוה אמר ר' אלעזר ואי תימא ר' אחא בר אבא משום רבינו במים עכורים שנו. ומי משרה פירש רש״י ששורין שם הפשתן וקנבוס והם מסריחין. וכתב בא״ח בשם הרשב״א מסתברא דחוזר ואומר ברכות בפני עצמן ואף על פי שאינו קורא קריאת שמע שהברכות לא נתקנו על קריאת שמע שהרי אין אומרים אשר קדשנו במצותיו וצונו על קריאת שמע: \n\n" + ], + [ + "הקורא ק\"ש וכו'. מימרא דרב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב וברייתא דר' אלעזר (בן) חסמא פ\"ק דיומא (דף י\"ט:) כתבתיה לעיל ופשיטא דלא אמר אלא לכתחלה אבל י\"ח מיהא יצא. וכתב ה\"ר מנוח בפ\"ק דיומא מפלגי בין פרק ראשון לפרק שני משמע דבפרק שני מותר לרמוז ואפשר שלא רצה הרב לגלות כדי שלא יזלזלו בקריאתה א\"נ בפרק שני מגונה הוא דלא הוי אבל איסורא איכא: \n", + "וצריך להשמיע לאזנו וכו'. משנה פרק שני דברכות (דף טו.) הקורא שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא קרא ולא דקדק באותיותיה ר' יוסי אומר יצא רבי יהודה אומר לא יצא ובגמרא [שם:] א\"ר טבי א\"ר יאשיה הלכה כדברי שניהם להקל כלומר שאם לא השמיע לאזנו יצא ואם לא דקדק באותיותיה יצא וכתב הרי\"ף ז\"ל ודוקא דיעבד אבל לכתחלה לא והם הם דברי רבינו. וכתב ה\"ר מנוח להשמיע לאזנו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "כיצד ידקדק וכו'. שם תני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם שיתן ריוח בין הדבקים עני רבא בתריה כגון על לבבך על לבבכם בכל לבבך בכל לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל אתכם מארץ: \n", + "וכתב הראב\"ד ז\"ל לא ידעתי וכו' עד כדי שלא תבלע הא' בעי\"ן עכ\"ל. ואני אומר שלא נתכוון רבינו לכך אלא למ\"ד בכל נחה ואם יסמוך למ\"ד בכל לבבך נמצא אומר בכ לבבך והרי הוא מניע למ\"ד בכל שמשפטה להיות נחה ואם יסמוך בענין שיראה כאומר בכל בבך הרי הוא מניח למ\"ד לבבך שמשפטה להיות נעה. וז\"ש רבינו לפיכך כלומר כיון שאמר שלא יניח הנד ולא יניד הנח צריך ליתן ריוח בין הדבקים: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח לא ירפה החזק אות שהיא דגושה לא יקראנה ברפה ושהיא רפויה לא יקראנה בדגש ולא יניד הנח שיש אותיות נקראות בהבלעה כבי\"ת דואהבת ובי\"ת שניה דלבבך לא ינידם ולא יניח הנד כגון וי\"ו דמצוך לא יבלענה: \n", + "וצריך לבאר זיי\"ן של תזכרו. ירושלמי שם. והטעם לומר שלא יהא נראה כאומר למען תשכרו והוי כעובדים את ה' על מנת לקבל פרס. וכתב ה\"ר מנוח או שלא יהא נראה מלשון סכירה כמו ויסכרו מעינות תהום רבה. וה\"ה לזיי\"ן של וזכרתם: \n", + "וצריך להאריך בדלי\"ת וכו'. פ\"ב דברכות (דף י\"ג:) תניא סומכוס אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו אמר רב אחא בר יעקב ובדלי\"ת אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף בחי\"ת. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דר' חייא בר אבא חזייה דהוה מאריך טובא א\"ל כיון דאמלכתיה למעלה ולמטה ובארבע רוחות העולם תו לא צריכת ופירש\"י שלא יחטוף בחי\"ת בשביל אריכות הדלי\"ת לא ימהר בקריאתה שלא יקראנה בחטף בלא פתח ואין זה כלום עכ\"ל. ואחרים מפרשים כשיחטוף בחי\"ת ומאריך באל\"ף כמנהג יראה כאילו אומר אי חד כלומר אין חד והוא הפך המכוון: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח ואמרינן בירושלמי והוא שלא יאריך באל\"ף שלא יהא נראה כאומר אי חד והוא שכתב הרב שלא יחטוף בחי\"ת שכשחוטף החי\"ת מאריך האל\"ף שאל\"כ אלא שיחטוף האל\"ף והחי\"ת לא יהא נראה כאומר שום תיבה ומלה בעולם עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב\"ד ויש מוסיפין שלא יאריך באל\"ף שלא יראה כאומר אי חד עכ\"ל. ואני אומר שזה בכלל מה שאמרו שלא יחטוף בחי\"ת לפירוש אחרים מפרשים. וכתבו תלמידי ה\"ר יונה ז\"ל בשם רבני צרפת שצריך להאריך מעט בחי\"ת כשיעור שימליכהו בשמים ובארץ ולהאריך בדלי\"ת כשיעור שימליכהו בד' רוחות העולם וכתבו עוד שיש אומרים שבשעה שמאריך ימליך אותו במחשבה ודיו. וי\"א שירמוז בעיניו בשעה שממליכו בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם ולזה נוטה דעת הרב רבינו יונה ז\"ל: \n\n" + ], + [ + "קורא אדם את שמע וכו'. ברייתא שם [דף י״ג.] פלוגתא דרבי ורבנן ופסקו כרבנן חדא משום דאין הלכה כרבי מחביריו ועוד דסתם לן תנא דמתני' כוותייהו בסוטה פרק ואלו נאמרין (סוטה דף ל״ב:) דמני קרית שמע בהדי הנאמרים בכל לשון: \n", + "ומה שכתב שצריך ליזהר מדברי שבוש שבאותו הלשון. פשוט הוא דכיון דאמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע והדר קאמר ולמדתם שתהא קריאה תמה דבכל לשון שיקראנה בעינן קריאה תמה: \n", + "וכתב הראב\"ד ז\"ל אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הן ומי ידקדק אחר פירושו עכ\"ל. וי\"ל שכוונת רבינו שכשיאמר ביאור המלה יאמר הביאור היותר אמיתי ומסכים לאותה מלה בלשון ההוא ולא יאמר ביאור משובש שדרך קצת בעלי אותו הלשון לאומרו כיון שאין הבקיאין אומרים אותו לפי שאינו משמעות המלה או לפי שיש ביאור יפה ממנו וזה נ\"ל דבר פשוט: \n\n" + ], + [ + "הקורא למפרע וכו'. משנה פ\"ב דברכות (דף ט\"ו.) מפרש רבינו דהיינו בסדר הפסוקים אבל בסדר הפרשיות יצא בדיעבד דלכתחלה צריך להקדים שמע לוהיה אם שמוע והיה אם שמוע לויאמר כמו שנתבאר בתחלת הלכות אלו ואף ע\"ג דתנן בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק היינו כשקורא הפרשיות כסדר: \n", + "קרא פסוק וכו'. פרק אין עומדין (ברכות ל״ג:) תנן האומר מודים מודים משתקים אותו ובגמ' א״ר זירא כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי מיתיבי הקורא שמע וכופלה ה״ז מגונה מגונה הוא דהוי שתוקי לא משתקינן ליה ל״ק הא דאמר מילתא מילתא ותני לה הא דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה. ופירש״י דכי אמר מילתא ותני לה לא משתקינן ליה דאין זה דומה למקבל עליו שתי מלכיות אלא למתלוצץ. אמר פסוק ותני ליה משתקין ליה דמיחזי כשתי רשויות: \n", + "והרי\"ף ז\"ל כתב דהא דמשתקינן אותו היינו כדקאמר מילתא ותנייה אבל הקורא פסוק מק\"ש וכופלו ה\"ז מגונה אבל שתוקי לא משתקינן ליה וכ\"כ ה\"ג ור\"ח. וכתבו התוספות דאותם האומרים ב' או ג' פעמים שמע ישראל ביה\"כ לרש\"י משתקים אותן ולפי' ר\"ח מגונה מיהא הוי או שמא אין לחוש אלא כשקורא ק\"ש בעונתה ומקבל עליו עול מלכות שמים. ומ\"מ טוב שלא לומר אך מה שאומרים יי' הוא האלהי\"ם ז' פעמים ביה\"כ משבחים לבורא שהוא דר למעלה מז' רקיעים ומנהג כשר הוא וגם מצינו בקרא שני פעמים ה' הוא האלהי\"ם גבי אליהו: \n", + "וה\"ר יונה ז\"ל כתב שכיון שמנהג אבותיהם בידיהם לומר פסוק שמע ישראל בסליחות ולכופלו ואומרים אותו כל הקהל מוכחא מילתא שאינן עושין לכוונת שתי רשויות ולא חיישינן להכי: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח וה\"ה שאם כפל כל הפרשה שמשתקין אותו. וכתב הר\"א דאע\"ג דמגונה טפי עדיף לכווני לביה ולקיים מצות ק\"ש כתקנה ויכפול אותה ולא איכפת לן אי הוי מגונה ואמרינן בירושלמי הדא דתימא בציבור כלומר דהוי מגונה אבל ביחיד תחנונים הם לו עכ\"ל: \n", + "וכתב מרן ההגהות שאם קרא כל הפרשה וחזר וקראה מזה לא דבר כלום ובירושלמי יש ר' זירא קרא וחזר וקרא ושמא דוקא על מטתו שרי: \n\n" + ], + [ + "קראה סירוגין. בפרק מי שמתו (ברכות כ\"ב:) ת\"ר היה עומד בתפלה ומים שותתים על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל להיכן חוזר רב חסדא ורב המנונא חד אמר חוזר לראש וחד אמר למקום שפסק (שם כ\"ג.) אמר רב אשי דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובדלא שהה קא מפלגי: \n", + "וכתב הרי\"ף בשם רבינו האי דהלכה כמ\"ד למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובתר הכי אהא דתניא לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ק\"ש ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק: \n", + "כתב הרי\"ף וכשהוא חוזר חוזר למקום שפסק ואף ע\"פ ששהה כדי לגמור את כולה והכין מסקנא בסוף ר\"ה וכן בתקיעות וכן בהלל וכן במגילה אבל בתפלה בלחוד אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש קראה מתנמנם וכו'. הוא שיהיה ער בפסוק ראשון. נתבאר למעלה בבבא דהיה ישן מצערין אותו וכו': \n\n" + ], + [ + "ספק קרא ק״ש וכו'. בפרק מי שמתו (ברכות כ״א.) אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק״ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מ״ט ק״ש דרבנן ורבי אלעזר אמר ספק קרא ק״ש ספק לא קרא חוזר וקורא. וכתבו הרי״ף והרא״ש ולית הלכתא כשמואל דאמר ק״ש דרבנן דקי״ל ק״ש דאורייתא: \n", + "ונ\"ל דנפקא ליה מדאשכחן כמה ברייתות דדייני דיני ק\"ש מקראי ומשמע דראיות גמורות נינהו ולשמואל נצטרך לומר דאסמכתות הם. וכתב הרא\"ש ז\"ל דמדאמר שמואל אינו חוזר וקורא מ\"ט ק\"ש דרבנן פסק בשאלתות דכל ברכות דרבנן אי מספקא ליה אי אמרן א\"צ לחזור וז\"ש רבינו שאם נסתפק לו אם בירך אינו חוזר ומברך. \n", + "ומ\"ש חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה כ\"כ ה\"ר יונה שם שכל ספק שהוא של תורה מברכין עליו והביא ראיה לדבר: \n", + "ובתשובת הרשב\"א סימן ש\"כ כתב שעדיין קשה על דברי רבינו שהוא ז\"ל כתב מפורש שכל הברכות דרבנן וכל שנסתפק אם עשה המצוה אע\"פ שעיקר עשיית המצוה דאורייתא או שהוא מסופק אם הוא חייב בה כמילת מי שנולד מהול או בשמיני דסוכה שהוא ספק שביעי לא מברכינן כלל וכן השיב לחכמי לוני\"ל. ואני אומר באולי לדעת הרב שהוא סובר דמעיקרא כך היתה תקנה דכל שהוא חייב לקרות קורא לכתחלה עם ברכותיה אלא אם יגרום לו סבה כענין קריאת מקדש שאינו מברך אלא ברכה אחת א\"נ משום עסק תורה כדרבי שהיה מעביר ידיו על עיניו ומקבל מלכות שמים בקריאת פסוק ראשון הא במקום אחר כשהוא קורא צריך הוא לקרות לכתחלה בברכותיה וכמו שאמרו במאחר לקרות לאחר זמנו מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ופירשו מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות. ואולי למדה עוד הרב ממה שאמר ר' אלעזר ספק קרא ק\"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומדקאמר סתם חוזר וקורא משמע דכל פרשיותיה הוא קורא אע\"פ שאין דאורייתא אלא פסוק ראשון ולא אמרו שיחזור ויקרא פסוק ראשון והשאר דהוי דרבנן לא וטעמא דכל שהוא חייב לקרות קורא הוא כעיקר תקנתו, וכמדומה אני שטעם זה שמעתי מפי מורי הרב החסיד ז\"ל בחוזר וקורא כל פרשיותיה ולא סגי לן בחוזר וקורא פסוק ראשון ואולי מהסכמה זו כתב הרב כן אפילו בברכות עכ\"ל: \n", + "קרא וטעה וכו'. משנה פ\"ב דברכות דף ט\"ו. וכתב ה\"ר מנוח כלומר אם טעה בתיבות או באותיות שדילג אחת או שתים ואין צריך לומר אם טעה בדילוג פסוקים שחוזר למקום שטעה וקורא על הסדר שאל\"כ הו\"ל קורא למפרע: \n", + "נעלם ממנו וכו'. שם י\"ו תני תנא קמיה דר\"י טעה בין פרק לפרק יחזור לפ\"א באמצע הפרק חוזר לתחלת הפרק בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה א\"ל ר\"י ל\"ש אלא שלא אמר למען ירבו ימיכם אבל אמר למען ירבו ימיכם סרכיה נקט ואזיל. ומפרש רבינו בין פרק לפרק היינו שיודע שהתחיל לקרות שמע ומוצא עצמו במקום הפסק א' ואינו יודע מה השלים ומה צריך להתחיל חוזר למקום הפסק ראשון וכיון שמפסיקים בין שמע לואהבת חוזר לואהבת. ודייק רבינו לכתוב פרשה לרמוז על פי' פרק שעניינו הפסק. וכתבו המפרשים ז\"ל דהא דאמרינן טעה באמצע הפרק ואינו יודע להיכן פסק חוזר לראש הפרק היינו דוקא שאינו יודע באיזה מקום טעה וגם אינו יודע אם קרא כלום מהפרק אבל אם ברי לו שקרא פסוק ראשון או שנים ואח\"כ דילג פסוק אחד או תיבה אחת אינו צריך להתחיל אלא במקום שטעה או שדילג בלבד. וכתב הרא\"ש ז\"ל דהכי תניא בתוספתא: \n\n" + ], + [], + [ + "היה קורא ופגע באחרים וכו'. משנה שם (יג) בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב באמצע שואל מפני היראה ומשיב דברי ר\"מ. ר\"י אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם וידוע דהלכה כר' יהודה לגבי דר\"מ ופירש\"י מפני היראה אדם שירא מפניו שלא יהרגנו. וכתב הרא\"ש ז\"ל דפשיטא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ונראה דאביו ואמו ורבו חשיב מפני היראה דכתיב איש אמו ואביו תיראו ותנן מורא רבך כמורא שמים עכ\"ל. ולפי דעתו מפני הכבוד היינו מפני אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום. אבל דעת רבינו דמפני הכבוד היינו דוקא מי שהוא מחוייב בכבודו אבל איש נכבד שראוי להקדים לו שלום לא ומפני היראה היינו אנס ולא שמתיירא שיהרגנו דאי הכי פשיטא אלא שמתיירא שיצערנו: \n", + "וכתב הרא\"ש ז\"ל דאמרינן בירושלמי שאין חילוק בין באמצע הפסוק לבין פסוק לפסוק: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח והאי אמצע הפרק דאמרינן דפוסק מפרש בירושלמי אפי' באמצע פסוק. וא\"ד דכי פוסק באמצע פסוק היינו היכא דסליק עניינא אבל באמצע ענין כגון ושמתם את דברי אלה על לבבכם לא ואם פסק חוזר לתחלת הפסוק: \n", + "וכתב הרמ\"ך אבל באמצע פסוק ראשון לא יפסיק כמו בתפלה וכן מפורש בירושלמי עכ\"ל: \n", + "ולענין להפסיק לקדיש לקדושה ולברכו כתבו ה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל שי\"א שאינו מפסיק ורוב הפוסקים הסכימו שמפסיק אפילו באמצע הפרק דלא גרע ממה שמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ורבינו יונה כתב דלמודים נמי מפסיק ומיהו ודאי כשישחה לבד די שאם יאמר יוצרנו יוצר בראשית ה\"ל הפסקה גדולה עכ\"ל. ומספקא לי אם כוונתו שישחה ולא יאמר דבר וקרי הפסקה לשחייה או אם יאמר מודים ולא עוד ולזה דעתי נוטה יותר. ולענין להניח ציצית ותפילין אם הביאום לו באותה שעה ולברך עליהם כתבו התוס' וההגהות מחלוקת בדבר והיותר נ\"ל הוא שיניחם בלא ברכה ואחר שיסיים תפלתו ממשמש בהם ומברך עלייהו: \n\n" + ], + [], + [ + "ואלו הן בין הפרקים וכו'. משנה שם אהא דקתני בין ויאמר לאמת ויציב שהוא כבין הפרקים ור' יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק ובגמ' (שם יד) א\"ר אבהו א\"ר יוחנן הלכה כר' יהודה דכתיב וה' אלהי\"ם אמת כלומר דבעי למסמך ה' אלהיכם לאמת. ונחלקו המפרשים רבינו יונה כתב בשם רבני צרפת שאינו מפסיק כלל אלא תיכף לה' אלהיכם יאמר אמת ואח\"כ אם יצטרך לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד יפסיק כמו באמצע שאר הפרקים ולזה נוטה דעת הרא\"ש ז\"ל. אבל דעת רבינו שאין לחלק בין ת\"ק ור\"י כולי האי דלת\"ק פוסק כמו בין פרק לפרק ולר\"י אפי' באמצע הפרק לא יפסיק אלא היינו פלוגתייהו דלת\"ק חשיב כמו בין פרק לפרק ולר\"י חשיב כאמצע הפרק. וכתב ה\"ר יונה ואע\"ג דאין מפסיקים בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו הכא כיון דלא מברכין לקריאת שמע לא קפדינן כולי האי. וכתב עוד דבין אמת ויציב לתפלה מסתברא דכאמצע הפרק הוא. וכתב עוד ודבר פשוט הוא דשאלת שלום והשבתו דאמרינן הכא מותר אפי' בלעז וכ\"כ רש\"י ז\"ל עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הקורא את שמע וכו'. פרק היה קורא (ברכות טו) א\"ר יוחנן הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה נוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל א\"ל ההוא מרבנן לרבא חזי מר ההוא צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים ליטול יקנח ידיו בצרור או בעפר ובקסמית א\"ל שפיר קאמר מי כתיב במים בנקיון כתיב כל מידי דמנקי לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה\"מ לענין קריאת שמע אבל לתפלה בעי לאהדורי ויתבאר פרק רביעי מהלכות תפלה בס\"ד. וטעמא דמילתא משום דכיון דקריאת שמע דאורייתא החמירו בה שמא יעבור הזמן: \n", + "וכתב הר\"ר מנוח דטעמא משום דק\"ש זמנה קצר ואולי יעבור אבל תפלה זמנה ארוך יותר ולא חיישינן כולי האי שמא תעבור בבקשו מים. וכתב דלנטילת ידים לקריאת שמע ותפלה דעת הר\"ם והראב\"ד לברך על נט\"י ורבינו יעקב כתב דלא מברך אלא בעידן מיכלא ובצפרא דלא מצי פטר נפשיה בלא מים אבל בקריאת שמע ותפלה דמצי פטר נפשיה בכל מידי דמנקי אינו מברך ואם הוא בספינה מקנח ידיו בדופני הספינה או בבגדים קשים וכן אתה דן בשבת שאינו רשאי בטלטול צרור או עפר עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אין קורין לא בבית המרחץ וכו'. פ\"ק דשבת (דף י) וסוף פרק מי שמתו (ברכות דף כ\"ו) א\"ר יוסי בר חנינא מרחץ שאמרו כלומר שאין קורין בו ק\"ש ואין מתפללין בו אע\"פ שאין בו אדם בית הכסא שאמרו אע\"פ שאין בו צואה: \n", + "ולא בבית הקברות ולא בצד המת וכו'. סוטה פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג) כי אתא רב דימי א״ר יוחנן מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע ובריש מי שמתו (יח) משוה בית הקברות למת עצמו. וסובר רבינו שכל מי שקורא במקום שאין קורין בו לא עלתה לו קריאה: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום עכ\"ל. וטעמו משום דכיון דלא הוי אלא משום לועג לרש אינו בדין שיחזור ויקרא וכ\"כ הרמ\"ך. ואפשר לומר שאף רבינו לא אמרה אלא אאינך ולא אמת. א\"נ דכיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפי' אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת: \n\n" + ], + [ + "בית הכסא החדש וכו'. בסוף מי שמתו (ברכות דף כ״ו) תנן כמה ירחיק מן הצואה ארבע אמות ובגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וכן לתפלה איני והא אמר רפרם אמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל הב״ע בבית הכסא שאין בו צואה איני והאמר ר' יוסי בה״כ שאמרו אע״פ שאין בו צואה ובית המרחץ שאמרו אע״פ שאין בו אדם אלא הב״ע בחדתי והא מיבעיא ליה לרבינא הזמינו לבית הכסא מהו יש זימון או אין זימון כי קא מיבעיא ליה לרבינא למיקם עליה לצלויי בגויה אבל כנגדו לא: \n", + "וכתב הראב\"ד הרב כתב וכו' הילכך ספיקא לקולא עכ\"ל. ורבינו פוסק בהאי בעיא לחומרא מדקאמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא מתפלל אדם כנגד בית הכסא דלית ביה צואה ומוקי לה בחדתי משמע דבתוכו אסור וכן כתב הרא\"ש ז\"ל. ועוד דיש הפרש בדיני הזמנות בית הכסא שכתב רבינו בסמוך ואם איתא דנקטינן בהאי בעיא לקולא וכדברי הראב\"ד ז\"ל א\"כ בטלו להו דיני הזמנות הללו: \n", + "מרחץ החדש וכו'. פירקא קמא דשבת (דף י) אמר ר' אדא בר אהבה מתפלל אדם תפלתו בבית המרחץ ואוקמוה דוקא בחדתי שלא רחץ בו אדם מעולם ותפלה וק\"ש ברוב דינים אלו שוין הם: \n", + "היו שני בתים וכו' עד ואין קורין בהם. פ\"ק דנדרים (דף ז): \n", + "חצר המרחץ וכו'. פ\"ק דשבת (שם) תניא הנכנס לבית המרחץ מקום שב\"א עומדים לבושים יש שם קריאת שמע ותפלה מקום שב\"א עומדים ערומים ולבושים יש שם שאלת שלום ואין שם קרית שמע ותפלה: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח וא\"ד דכיון דאיסור מרחץ מפני שעומדים שם ערומים ה\"ה להני מקואות שטובלות בהם הנשים אסור לברך או לקרות בתוכו ולא מסתבר דעיקר איסור המרחץ אינו אלא משום איסור זוהמא והבלא דאית ביה על ידי שתשמישו בחמין אבל הני מקואות שהמים שלהן צוננין ליכא זוהמא ומותר וצ\"ע דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) ולא ק״ש בלבד כו'. כלומר הא דאין קורין לא בבית המרחץ ובית הכסא לא ק״ש בלבד וכו' דאמרינן סוף מי שמתו (ברכות דף כד:) ובפרק כירה (שבת דף מ) ובפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מד) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר בד״ת חוץ מבית הכסא ובית המרחץ ומדנקט סתם בית המרחץ ובית הכסא משמע שאע״פ שאין בבית הכסא צואה ולא במרחץ אדם ואפי' חדש אסור להרהר בו דומיא דק״ש ותפלה ובירושלמי ואסור דאמר לך אסור וכו' ושם אמרו דה״ה למבואות המטונפות ופשוט הוא. \n", + "ומ\"ש ואפי' אמרו בלשון חול וכן מ\"ש דברים של חול וכו' ואם נזדמן לו להפריש מן האיסור וכו'. בפרק כירה (שבת דף מ:): \n", + "וכתב ה\"ר מנוח דאמרינן בירושלמי דמותר להרהר בד\"ת בבית הכסא וכתב הראב\"ד ז\"ל דלא פליג אגמרא דילן דכי אמרי' אסור להרהר בד\"ת ה\"מ לכתחלה כלומר לשום מחשבתו ולבו לחשוב בד\"ת אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו מותר עכ\"ל. מבואר הוא בגמרא דידן דגרסינן פרק טבול יום זבחים (דף ק\"ב:) אמר רבא האי דינא מר' אלעזר בר\"ש גמירנא דאמר בבה\"כ כו' והיכי עביד הכי והא א\"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובה\"כ לאונסו שאני. ופירש\"י לאונסו שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו: \n", + "אבל השמות המיוחדים וכו'. תמיהא לי מילתא דרבינו טובא שלא הזכיר שאסור לומר שלום בבית המרחץ ובהדיא אמרינן בפ\"ק דשבת (דף י ע\"ב) אמר רב המנונא משמיה דעולא אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ שנאמר ויקרא לו ה' שלום אלא מעתה הימנותא נמי אסור דכתיב האל הנאמן והא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב שרי למימר הימנותא בבית הכסא התם שם גופיה לא איקרי הכי דמתרגמינן אלהא מהימנא הכא שם גופיה אקרי שלום ולמה כתב רבינו שמות המיוחדים ותו לא ולא אשכחן התם מאן דפליג עליה אדרבא ברייתא מסייעא ליה: \n", + "כתב הראב\"ד ז\"ל לא מצאנו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאומרו בב\"ה עכ\"ל: \n", + "וה\"ר יונה ז\"ל כתב דאשכחן רחום וצדיק דכתיב [תהילים קיב] זרח בחושך אור לישרים חנון ורחום וצדיק דלעיל מהאי קרא מיירי בצדיק והצלחתו ואמר [שם] הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד כי כשהצדיק יש לו הצלחה מעושר וכבוד ועושה צדק יזרח במעלתו והצלחתו והצדקות שעושה אור לישרים שמתפארים בהצלחתו מפני שהוא חנון ורחום וצדיק. \n", + "ומ\"ש רבינו ישן לא קאי אלא אבית המרחץ אבל בית הכסא אפי' חדש נמי וכדלעיל בסמוך: \n", + "ואם נזדמן לו וכו'. פרק כירה שבת (דף מ:) אמר ר\"י בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ וא\"ל טול בכלי שני ותן ש\"מ תלת וכו' והיכי עביד הכי והא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא וכ\"ת בלשון חול א\"ל והאמר אביי דברים של חול מותר לאומרם בלה\"ק דברים של קודש אסור לאומרם בלשון חול אפרושי מאיסורא שאני תדע דא\"ר יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ וביקש להדיח לו קרקע א\"ל אין מדיחין לסוך אין סכין אלמא אפרושי מאיסורא שאני. ופירש\"י והיכי עביד הכי להורות הוראה שהיא דבר תורה בבית המרחץ. דברים של קדש ד\"ת עכ\"ל. הרי מעשה דר\"מ עדיף מדרבי דרבי אמר ליטול בכלי שני ולא אמר ליה שאסור לעשות באופן אחר ור\"מ א\"ל בפי' אין סכין וכבר היה אפשר לומר לו אל תסוך או איני רוצה שתסוך אלא משמע דשרי בכל ענין. וז\"ש רבינו ואפי' בלשון קודש ובעניני הקדש כלומר שיאמר הדין כמו שעשה ר\"מ: \n\n" + ], + [ + "צואת האדם וכו'. ברייתא פרק מי שמתו ברכות (כ\"ה.) ודע שמה שכתב שבזמן שיש בהן עורות לא קאי אלא אצואת כלבים וחזירים שדרך לעבד עורות בצואתם אבל צואת האדם בכל ענין יש לה ריח רע. \n", + "וכתב רבינו וכל צואה שריחה רע כגון אלו. ממה שאמרו בירושלמי שמרחיקים מצואה אדומה של תרנגולין ומגלללי חמור הבא מן הדרך. \n", + "ומ\"ש וכן כנגד מי רגלי אדם. פשוט הוא שם בגמרא. \n", + "וכתב אבל מי רגלי בהמה קורין כנגדן טעמא לפי שלא מצינו שאסרו בשום מקום. ואף על פי שכתב הראב\"ד ז\"ל זה הרב וכו' וכן צואת התרנגולין האדומה עכ\"ל. מ\"ש שכתוב בירושלמי שצריך להרחיק ממי רגלי חמור הבא מן הדרך נראה שלא היה כן בנסחת רבינו אלא מגללי חמור וכן מצאתי שכתבו המפרשים וא\"כ שום איסור מי רגלים של בהמה לא הוזכר ואיסור גללי החמור נכלל במה שכתב רבינו וכל צואה שריחה רע כגון אלו. ולא הבנתי דעת ה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל בדברי רבינו שכתבו שאינו מתיר אלא כנגד מי רגלי בהמה כלומר ואוסר בצואתם ועל כן תמהו עליו. ואני בעניי נראה לי דלא אסר רבינו צואת כל הבהמות אלא דוקא אותן שריחן רע כגון אלו והניח הדבר לאומד הדעת אם דרך ב\"א להצטער בריחם הרע או לא וזה לפי שהוא סובר שמה שאמרו בירושלמי מצואה אדומה של תרנגולים וצואת חמור הבא מן הדרך לאו דוקא הני אלא ה\"ה כל צואה שריחה רע וגם ה\"ר יונה ז\"ל אוסר בצואת חתולים משום דריחם רע מאד אע\"פ שלא הוזכרה בשום מקום: \n", + "קטן שאינו יכול וכו'. ברייתא ס\"פ לולב הגזול (סוכה מ\"ב) ונתבאר שם שגדול אע\"פ שאינו יכול לאכול כזית בכדי אכילת שלש ביצים מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ורבינו לא כתב אלא קטן וממילא משמע: \n\n" + ], + [ + "היתה צואה יבשה וכו'. סוף פרק מי שמתו (ברכות כה) אמר רבא הלכתא צואה כחרס אסורה ומי רגלים כל זמן שמטפיחין ולעיל מהא אמרינן ה\"ד צואה כחרס א\"ר בר בר חנה כל זמן שזורקה ואינה נפרכת ואמרי לה כ\"ז שגוללה ואינה נפרכת. פירש\"י דלישנא בתרא הוי חומרא אבל ה\"ר יונה ז\"ל כתב דלישנא בתרא הוא קולא ורבינו פסק כלישנא קמא לחומרא משום דהוי איסורא דאורייתא כלומר מוהיה מחניך קדוש והכי דייק לשון רבינו שכתב עד שאם זרקה וכו' כלומר אע\"פ שנפרכת בגלילה לא יצאת מתורת חרס עד שאם זרקה מתפרך: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח פי' אם זרקה תתפרך דוקא פירוכין אבל אם לא תעשה פירוכין אלא שתשבר לחציה אסור לקרות כנגדה ועוד כתב דהא דשרי במתפרך דוקא בשאין לה ריח רע שאם לא כן אע\"ג דעפרא בעלמא הוא ריח רע שיש לו עיקר הוא: \n", + "מי רגלים שנבלעו בקרקע אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדן ואם לאו מותר. כבר כתבתי בסמוך דאסיק רבא הלכתא (שם) מי רגלים כל זמן שמטפיחין וכתב הרא\"ש בשם גאון כל זמן שמטפיחין היינו טופח על מנת להטפיח כת\"ק דר\"י עכ\"ל: \n", + "ביאור הדברים דבגמרא אמרינן לימא כתנאי נבלעו מותרים לא נבלעו אסורים ר' יוסי אומר כל זמן שמטפיחין מאי נבלעו ומאי לא נבלעו אילימא נבלעו דאין מטפיחין וכו' ר' יוסי היינו ת\"ק אלא נבלעו דאין רישומן ניכר לא נבלעו דרישומן ניכר ואתא ר' יוסי למימר כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי והכא בטופח ע\"מ להטפיח איכא בינייהו ופירש\"י ת\"ק בעי ע\"מ להטפיח ורבי יוסי מחמיר ומשמע ליה לגאון דאית לן לאוקומי מסקנא דרבא כת\"ק וטעמא משום דאי תימא דאתי כר' יוסי אמאי דחי לא דכ\"ע כל זמן שמטפיחין הוא דאסור וכו' הא כי הוה מוקמינן נבלעו דאין רישומן ניכר וכו' הוה אתי כר' יוסי אלא ודאי היינו טעמא דדחי כי היכי דליתי כת\"ק. אבל מדברי רבינו משמע דכל שטופחין אע\"פ שאין בהם כדי להטפיח אסור וכדמשמע פשטא דלישנא דרבא והא דאמרינן בטופח ע\"מ להטפיח א\"ב ה\"פ דת\"ק לא בעי ע\"מ להטפיח וה\"ק נבלעו דאין מטפיחין מותר ר' יוסי אומר כ\"ז שמטפיחין מותר עד שיהא בהם ע\"מ להטפיח והשתא א\"ש רבא כת\"ק דר\"י ואע\"ג דלישנא דרבא כלישנא דר\"י כיון דר\"י קאי את\"ק אית לן לפרושי דע\"מ להטפיח קאמר. ועי\"ל דהא דקאמר לימא כתנאי לא ארבא קאי אלא אאמוראי דאפליגו לעיל דמר אמר כ\"ז שמטפיחין ומר אמר כ\"ז שרישומן ניכר ודחי לא דכולי עלמא רישומן ניכר שרי ומטפיחין אסור ובטופח ע\"מ להטפיח הוא דפליגי דת\"ק לא בעי ע\"מ להטפיח ור' יוסי בעי ומ\"ד כ\"ז שמטפיחין כת\"ק ואע\"ג דהשתא נמי לא אתי ככ\"ע דהאי דקאמר דרישומן ניכר שרי מיהא אתי ככ\"ע ומ\"ד רישומן ניכר אסור על כרחיה מוקי לה כתנאי ואתי כת\"ק. ומ\"מ לרבא ליכא לאקשויי לימא כתנאי דאיהו מסקנא דהלכתא קאמר דהויא כל זמן שמטפיחין ובין נימא דאתי כר' יוסי בין נימא דאתי כת\"ק לא קשיא דאתא לאשמועינן דהלכה כההוא תנא הילכך אין לנו לפרש מטפיחין דאמר רבא אלא כפשוטו דהיינו שמרטיבין היד ואפי' אין בו ע\"מ להטפיח ואי אתי כר' יוסי כפירושא דרש\"י וא\"נ למאי דבעי הגמרא דאתא ר\"י למימר שכ\"ז שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי אשמועינן דהלכתא כוותיה אע\"ג דיחידאה הוא ואי אתי כת\"ק וכפי הפי' שפירש אשמועינן דאע\"ג דר' יוסי נמוקו עמו לית הלכתא כוותיה בהא: \n", + "ודע שבקצת ספרי רבינו כתוב במקום כ\"ז שמטפיחים כ\"ז שרישומן ניכר וט\"ס הוא שהוא היפך מסקנא דרבא וכ\"כ ה\"ר מנוח: \n\n" + ], + [ + "כמה ירחיק אדם וכו'. משנה שם [כב:] וכמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות פי' מהן ממי רגלים ובגמרא [כו.] אמר רבא אמר רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וסובר רבינו דצדדין הרי הן כלאחריו. וה\"ר מנוח כתב דלכאורה משמע דכלפניו דמי כדאמרינן גבי לולב עקום. ואפשר לומר דמ\"ש הרב מיירי בשאינו יכול לסלקה לאחריו דאמר בגמ' [כב:] דהיכא דלא אפשר יסלקנה (לאחריו) [לצדדין] ארבע אמות א\"כ היכא דאפשר כלפניו דמי והיכא דלא אפשר כלאחריו דמי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים כשהיה עמהן וכו'. ברייתא שם אם היה שם מקום שגבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא. וסובר רבינו דהני מילי כשאין מגיע לו ריח רע. וכתב הרא\"ש דאפי' רואה אותה מותר והרשב\"א אוסר ברואה אותה. \n", + "ומ\"ש רבינו והוא שלא יגיע לו ריח רע, ה\"ר יונה והרא\"ש כתבו שי\"א דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה ה\"נ מועלת לריח והטור סתם דבריו כדעת רבינו ולפ\"ז צריך ליזהר כשמתפלל בביתו ומריח ריח רע ממקום אחר שיפסיק וישהה עד שיעבור הריח: \n", + "וכן אם כפה וכו'. [פשוט מהא דברכות כ\"ה. צואה בכיסוי תליא מילתא]: \n\n" + ], + [ + "היתה בינו ובין הצואה וכו'. פרק מי שמתו (ברכות כה:) אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות ק״ש כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות ק״ש כנגדה דצואה בכסוי תליא מילתא והא מכסיא כלומר שהרי מחניך קדוש קרינן ביה ערוה לא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קא מתחזיא: \n", + "נתן רביעית וכו'. שם ת\"ר כמה יטיל לתוכן מים כל שהוא רבי זכאי אומר רביעית אמר ליה רב יוסף לשמעיה אייתי לי רביעית דמיא כרבי זכאי וכן הלכה. ופסקו הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א שאפילו קדמו מים למי רגלים לא אמרינן קמא קמא בטיל ובפחות מרביעית סגי אלא לעולם בעינן רביעית וכרב יוסף דאמר הכי בגמרא וכן דעת רבינו שכתב ולא חילק. וכתב הרא\"ש ז\"ל רבינו משה כתב רביעית למי רגלים של פעם אחת ואם יותר צריך להוסיף לפי השיעור עכ\"ל. והכי דייק לשון רבינו וטעמא דמסתבר הוא דאטו מי נימא דלמי רגלים דעשר פעמים ליסגי ברביעית אלא למי רגלים של פעם אחת אמרו ואע\"פ שיש מקום לבעל דין לחלוק דהא לת\"ק סגי בכל שהוא אלמא שכיון שנתערב בהם מים בטל מהם תורת מי רגלים ונהי דרבי זכאי בעי רביעית היינו משום דבבציר מהכי לא חשיב שיעור וכן כתב הרשב\"א בפירוש דברי רבי זכאי מכל מקום כיון שהרא\"ש פירש דברי רבינו ולא נחלק עליו משמע דהכי סבירא ליה: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח צ\"ע מ\"ש הרב של פעם אחת שהרי אין כל הפעמים שוים עכ\"ל. ולי נראה דחכמים שיערו דברביעית סגי אפילו לגדולה ופחות מרביעית אפילו לקטנה לא סגי: \n\n" + ], + [ + "היתה צואה בגומא וכו'. שם אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק\"ש בעי מר בריה דרבינא צואה דבוקה בסנדלו מאי תיקו וכתב הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ולחומרא. ומפרש רבינו דאמאי דקאמר רבא קא מהדר הניח סנדלו על הגומא והיתה צואה נוגעת בסנדלו מהו וכן פירש הרא\"ש ז\"ל: \n", + "וה\"ר מנוח כתב דדייק מדנקט רבא צואה בגומא אלמא דדוקא באין סנדלו נוגע בה הוא דשרי שאם לא כן גומא דנקט למה לי: \n", + "וכתב הראב\"ד היתה צואה בגומא וכו' דומה שהוא מפרש וכו' ועלתה בתיקו ולחומרא עכ\"ל. ואין דבריו מוכרחים ודברי רבינו נכוחים: \n", + "היתה כנגדו וכו'. שם אמר אביי צואה כל שהוא מבטלה ברוק אמר רבא וברוק עבה: \n", + "כתב הראב\"ד בירושלמי דוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו אבל לאחר שעה שהרוק נימוק הצואה מתגלית עכ\"ל. ואני אומר שדבר פשוט הוא שאם נימוק הרוק שאינו רוק עבה דאסור ולכן לא הוצרך לכתוב מה שאמר בירושלמי דדוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו: \n", + "היתה טיפת צואה וכו'. נ\"א נטישת צואה וזו עיקר והדין שם איתמר צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא כך היא גירסת הרי\"ף ז\"ל רב הונא אמר מותר לקרות קריאת שמע רב חסדא אמר אסור לקרות קריאת שמע ואפי' שתהיה יבשה שאין ריח רע יוצא ממנה ולכן כתב רבינו נטישת צואה כלומר שאין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא שנתפשט בבשרו או ידיו מטונפות ומתוך קטנותו ויבשותו נדון אותו כאילו אין שם צואה כלל. ופסק הרי\"ף כרב הונא דהוה רביה דרב חסדא ועוד מדמקשינן מיניה בפרק אמר להם הממונה [יומא דף ל'.] אלמא הלכתא היא והרא\"ש וה\"ר יונה ז\"ל גורסים גירסא אחרת דאילו בכה\"ג לכ\"ע אינו קורא: \n", + "וה\"ר מנוח כתב שהם מונחות במקום טינוף דאילו היו ידיו מטונפות נטילה בעי אי נמי מטונפות מבית הכסא שהכניסם שם וקבלו לכלוך מזוהמתו והבלו של בית הכסא ואין להם ריח רע שאילו היה להם ריח רע יש לו עיקר הוא. וכתב עוד נטישת הוא לשון לכלוך וטשטוש: \n", + "אבל אם היתה במקומה וכו'. יומא פרק אמר להם הממונה (יומא דף ל'.) מימרא דרב פפא. ואמרו שם ומ״ש מצואה על בשרו דאמר רב הונא מותר לקרוא קריאת שמע במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. ומפרש רבינו דטעמא דנפיש זוהמא במקומה מפני שהיא לחה ועכ״פ יש לה ריח רע: \n", + "וכמה גאונים הורו וכו'. כתב ה\"ר יונה ז\"ל שהם רבינו האי ומפרשים אחרים ז\"ל. וכתב רבינו שאע\"פ שכפי הדין אינו עולה הוראת הגאונים ז\"ל מכל מקום כך ראוי לעשות דדבר מגונה הוא לקרות קריאת שמע וידיו מטונפות: \n\n" + ], + [ + "ריח רע שיש לו עיקר וכו'. [ברכות כ\"ה.] פלוגתא דרב הונא ורב חסדא ופסק כרב הונא דרביה הוא. והראב\"ד כתב עד מקום שפסק הריח וקורא. א\"א אינו כן וכו' והכי כתב רב האי גאון בעיקר עכ\"ל. ורבינו סובר דאע\"ג דתניא כוותיה דרב חסדא הא אמר רבא לית הלכתא ככל הני שמעתתא ודחי קצת ממאי דאיתני בההיא ברייתא וכיון דמשבשתא היא במקצת לא מהני סיועא דידה לרב חסדא למדחי כללא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכן כתב ה\"ר מנוח והרב בעל מ\"ע ז\"ל כתב דרבינו פוסק כסייעתא דברייתא אלא שגורס בדרב חסדא עד מקום שיכלה הריח ופי' הריח רע שיש לו עיקר היינו שהצואה מונחת שם ומסרחת וסובר רבינו דדוקא לשיש לו עיקר הוא שאמר מרחיק ארבע אמות אבל לשאין לו עיקר מרחיק עד מקום שיכלה הריח. וכתב ה\"ר מנוח מיירי במכוסה שהיא לאחריו או לצדדין שאם היא לפניו לא סגי בהרחקת ד' אמות עד שירחיק כמלא עיניו: \n", + "גרף של רעי וכו'. ברייתא שם וכתב הרא\"ש ז\"ל דמסתברא דבשל זכוכית מותר: \n\n" + ], + [ + "צואה עוברת וכו'. שם פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא ונראה מדקדוק דברי רבינו שאע\"פ שהן עוברין לפניו כיון שהרחיקו ממנו ארבע אמות שרי ולא דמו לצואה העומדת במקום אחד שצריך להרחיק ממנה מלפניו כמלא עיניו דהני כיון שעוברין והולכין להם בהרחקת ארבע אמות סגי וכ\"כ רבינו הגדול מהר\"י אבוהב בביאורו לטור א\"ח. אבל קשה לי שלא מצאתי גלוי לזה בגמרא לכך נ\"ל דבלאחריו מיירי ומ\"ה סגי בשיעברו ממנו ארבע אמות אבל מלפניו צריך להרחיק מלא עיניו ולא חשש רבינו לפרש דבלאחריו מיירי שסמך על מה שכתב בדיני שיעור ההרחקה: \n", + "ופי חזיר וכו'. שם מימרא דרב פפא ואמרו שם דאף על גב דסליק מנהרא לפי שכיון דדרכו ללכלך פיו תמיד דיינינן ליה כגרף של רעי. ורבינו כתב סתם פי חזיר בלא שום חילוק וממילא משמע דמהי תיתי לן לפלוגי: \n\n" + ], + [ + "היה קורא וכו'. שם [כ\"ד:] פלוגתא דרב הונא משמיה דר\"י אמר מניח ידו ע\"פ וקורא ק\"ש רב חסדא אמר פוסק ותניא כוותיה דרב הונא וכוותיה דרב חסדא ופסק רבינו כרב חסדא משום דאמוראי טובא קיימי כוותיה: \n", + "וכן הקורא וכו' עד אינו פוסק לד\"ת. שם [כ\"ה.] בעו מיניה מרב ששת ופשיט כמ\"ש רבינו. וכתב ה\"ר מנוח דאית דגרסי עד שיכלה הרוח כלומר עד שיפסוק קול העיטוש. אבל גירסת ספרנו עיקר שהיא שתכלה באשה כלומר ריחה הרע: \n\n" + ], + [ + "היה קורא. כלומר היה רוצה לקרות והדין מימרא דרב יהודה שם ובגמ' איכא תרי לישני בדרב יהודה ופסק רבינו כלישנא בתרא וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל. וכתב ה\"ר מנוח ודוקא באשפה שאין ריחה רע דאי לא תימא הכי תיפוק ליה משום אשפה. ואמרינן בגמרא [שם] דהיינו טעמא דספק מי רגלים אפי' באשפה מותרים כדרב המנונא דאמר רב המנונא לא אסרה תורה במי רגלים אלא כנגד העמוד בלבד כלומר כנגד הקלוח וכדר' יהונתן דר' יהונתן רמי כתיב ויד תהיה לך וגו' כלומר ולא הצריך כסוי וכתיב ויתד תהיה לך וגו' וכסית הא כיצד כאן בגדולים כאן בקטנים אלמא לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד הא נפול לארעא שרי ורבנן גזרו בהו וכי גזרו בודאן בספיקן לא גזרו: \n\n" + ], + [ + "כשם שאסור לקרות וכו'. שם אמר רב יהודה כותי ערום אסור לקרות ק\"ש כנגדו מאי איריא כותי אפילו ישראל נמי כותי איצטריכא ליה מהו דתימא הואיל וכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם אימא כחמור בעלמא הוא קמ\"ל דאינהו נמי איקרו ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו. ולמד משם רבינו לקטן דערוה היא דלא גרע מכותי וכיון שאין הטעם אלא מפני ראייה בחזרת פנים בעלמא סגי ליה. \n", + "ומ\"ש אפי' מחיצה של זכוכית וכו' כבר נתבאר בפרק זה. \n", + "וממ\"ש רבינו עד שיחזיר פניו נראה בהדיא דבחזרת פנים סגי אע\"פ שהיא סמוכה לו דהא לא תלה רחמנא ערוה אלא בראייה: \n", + "וכל גוף האשה וכו'. שם א\"ר יצחק טפח באשה ערוה ואוקמוה באשתו ולק\"ש. \n", + "ומ\"ש ואם היה מגולה טפח מגופה היינו דוקא ממקום מכוסה שבה ולישנא דמגולה דייק הכי. ואמרו שם בסמוך קול ושער באשה ערוה וסובר רבינו שלא לענין ק\"ש נאמר אלא לענין שאסור ליהנות בקולה ולהסתכל בשערה ולכן לא הזכירם פה: \n\n" + ], + [ + "וכשם שהוא אסור וכו'. זה פשוט ומתבאר מהמשנה (שם כ\"ב:) שכתבתי בפ\"ב יתכסה במים עכורים ויקרא וממ\"ש בסמוך: \n", + "היתה חגורה וכו'. שם (כ\"ד:) מימרא דרב הונא ותניא כותיה. ופי' על מתניו ממתניו ולמטה אע\"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק\"ש וכן פירש\"י ומוכרח הוא. \n", + "ומ\"ש ובלבד שלא יהא עקבו וכו' שם (כ\"ה.) מסקנא בגמרא והלכתא עקבו רואה את הערוה מותר נוגע אסור. וכתבו ה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל דה\"ה לכל איברים נוגעים בערוה שאסורים והא דנקט עקבו משום דקאמר רואה את הערוה אע\"פ שהוא כנגדו ורואה מותר: \n", + "היה ישן וכו'. ברייתא שם (כ\"ד:) היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק\"ש וי\"א על לבו ות\"ק הרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר. ופסקו רבינו ור\"ח והרי\"ף והרא\"ש ור\"ת ז\"ל כי\"א מדפריך סתמא דתלמודא והרי לבו רואה את הערוה ועוד דמשמע התם בגמ' (כ\"ה:) דאביי ורבא דבתראי אינון סבירא להו הכי: \n\n" + ], + [ + "שנים שהיו ישנים וכו' עד וחוצץ מתחת לבו וקורא. שם (כ\"ד.) בעא רב יוסף בריה דרב נחמיה מרב יהודה שנים שהיו ישנים בטלית אחת מהו שיחזיר זה פניו לכאן ויקרא ק\"ש ויחזיר זה פניו לכאן ויקרא ק\"ש א\"ל הכי אמר שמואל ואפילו אשתו עמו מתקיף לה רב יוסף ולא מיבעיא אחר אדרבא אשתו כגופו אחר לאו כגופו מיתיבי שנים שהיו ישנים בטלית אחת זה מחזיר פניו וקורא ק\"ש וזה מחזיר פניו וקורא ק\"ש ותניא אידך היה ישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו לא יקרא ק\"ש אא\"כ היתה טלית מפסקת ביניהם ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר בשלמא לרב יוסף ל\"ק הא באשתו הא באחר אלא לשמואל קשיא אמר לך שמואל ולרב יוסף מי ניחא והא תניא היה ישן במטה ואשתו היתה ישנה בצדו לא יחזיר פניו ויקרא אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהם אלא מאי אית לך למימר אשתו לרב יוסף תנאי היא לדידי נמי אחר תנאי היא ופסק הרי\"ף כרב יוסף דאשתו כגופו ומותר להחזיר פניו ולקרות אבל אחר לאו כגופו הוא ואסור וכן פסק רבינו. וכתב רבינו שאין צריך הפסק טלית אלא ממתניו ולמטה וכן בדין דממתניו ולמעלה אע\"פ שנוגע בשר זה בבשר זה לא אתי לידי הרהור: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח מ\"ש אשתו כגופו כלומר דכיון דגס בה לא מהרהר ומכל מקום מחזיר פניו דאם פנים בפנים או פנים באחור א\"א דליכא הרהור. ורבני צרפת והרא\"ש חולקים ופוסקים דלא כרב יוסף אלא כברייתא דסברה אפילו באשתו בעינן טלית מפסקת: \n\n" + ], + [ + "עד אימתי הם קטנים וכו'. שם אמאי דתניא אם היו בניו ובני ביתו קטנים אין צריך הפסקת טלית ועד כמה אמר רב חסדא תינוקת בת ג' שנים ויום אחד ותינוק בן ט' שנים ויום אחד איכא דאמרי תינוקת בת י\"א ויום אחד ותינוק בן י\"ב ויום אחד אידי ואידי עד שיהיו שדים נכונו ושערך צמח. ופסקו רבינו והרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כלישנא בתרא ומפרש רבינו דהא דבעינן שדים נכונו ושערך צמח היינו לתינוקת פחותה מי\"ב ותינוק פחות מי\"ג אבל כיון דהגיעו לשנים הללו גדולים הוו ובניו הקטנים תניא והני גדולים נינהו וכן הסכימו ה\"ר יונה והרא\"ש ואם הביאו סימנים אלו קודם י\"א לתינוקת וי\"ב לתינוק לא חיישינן להו ומותר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "נשים ועבדים וכו'. משנה פרק מי שמתו (ברכות דף כ'.). \n", + "ומ״ש ומלמדים את הקטנים, הוא מדין תינוק שחייב אביו לחנכו במצות כדאיתא סוף פרק לולב הגזול (סוכה דף מ״ב.). \n", + "ומ\"ש מברכין וכו'. בסוף פרק אלו דברים (ברכות דף נ\"ג:) אמרינן דעונין אמן אחר תינוקות בעידן מפטרייהו: \n", + "מי שהיה לבו וכו'. משנה פרק היה קורא (ברכות דף י״ו.) חתן פטור מק״ש לילה הראשון ועד מו״ש אם לא עשה מעשה ובגמרא תניא הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב משום דלא טריד וטבעה ספינתו חייב אף ע״ג דטריד משום דבעינן טירדא דמצוה וליכא. וסובר רבינו דה״ה שפטור מכל המצות דעוסק במצוה פטור מן המצוה. וכתב ה״ר מנוח בשם הראב״ד דוקא בלילות שמתיחד עמה אבל אם היתה נדה או חולה או שלא היה מקום ליחוד חייב. וכתב עוד דמדברי רבינו משמע שפטור בין מק״ש דלילות בין מק״ש דיום והא דתנן פטור לילה הראשון היינו לאפוקי יום ראשון דחייב דקודם שיקדש יתפלל ואפשר דדוקא בלילות פטור אבל בימים חייב דישראל קדושים הם ומסח דעתיה מינה ואין כאן טירדא והכי מסתבר עכ״ל: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שמת לו מת וכו'. משנה רפ\"ג דברכות (שם י\"ז:) מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע והקשו בגמרא מוטל אין שאינו מוטל לא והתניא שאעפ\"י שאינו מוטל לפניו פטור ותירץ רב אשי כיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי ולכך כתב רבינו מי שמת לו מת וכו' וכתב רבינו הטעם מפני שאין דעתו פנויה לומר שאין הטעם כדי שיהיה פנוי להשתדל בצורכי המת שאפילו יש לו מי שישתדל פטור כדמשמע בגמרא וגם בירושלמי אמרו כן בפירוש וכן כתבו ה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל: \n", + "ואם היה משמר וכו' עד ונשמט האחר וקורא. ברייתא שם: \n", + "וכן החופר קבר וכו'. ברייתא פרק היה קורא (ברכות י״ד:) ושם נתבאר שאם היו שנים אחד חופר ואחד קורא כמו במשמר את המת ולא הוצרך רבינו להזכירו מכיון שכיון לומר כן, משמע שדינו שוה למשמר: \n\n" + ], + [ + "אין מוציאין וכו'. פרק מי שמתו (ברכות י״ט.) ת״ר אין מוציאין את המת סמוך לק״ש ואם התחילו אין מפסיקין והא רב יוסף אפקוהו סמוך לק״ש אדם חשוב שאני: \n", + "ואם התחילו והוציאו וכו'. משנה [שם י\"ז:] נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן את שלפני המטה ואת שלאחר המטה את שהמטה צריכה להם פטורים ואת שאין המטה צריכה להם חייבים. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דה\"ק נושאי המטה וחילופיהן וכו' בין אותם שהן לאחריה מאחר שלמטה צורך בהם פטורים ומאי דקתני סיפא ואת שאין למטה צורך בהם חייבים ה\"ק ושאר המלוין את המת שאין למטה צורך בהם חייבים: \n\n" + ], + [ + "היו עסוקין בהספד וכו' עד יושב ודומם. ברייתא [שם י\"ט.] כלשון רבינו: \n", + "ומ\"ש לפי שאינו חייב לקרות וכו'. זה כפי מה שנתבאר שטעם הפטור אינו לפי שצריך להשתדל בצרכי המת אלא מפני שאין דעתו פנויה שהרי כאן יושב ודומם ואפ\"ה אינו חייב לקרות: \n\n" + ], + [ + "קברו את המת וכו'. משנה [שם י\"ז:] קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו. וידוע שאינם פטורים אלא בעודם מנחמים אבל אח\"כ קורין את שמע והיינו בפנימיים אבל החיצונים קורין במקומם כמו שביאר רבינו בבבא הסמוכה לזו. וכתב הראב\"ד ז\"ל דוקא באותן הצריכין לראות פני האבל שהם קרויים פנימיים והם הקרובים אליו עכ\"ל. \n", + "וכתב בעל מ\"ע ואני אומר תמה אני אם יצא דבר זה מפה קדוש הראב\"ד וכי נשמטה ממנו סיפא דמתניתין וכו'. ולי נראה שכוונת הראב\"ד ז\"ל היתה לרמוז למה שכתבתי שמ\"ש רבינו ואחר שיפטרו מהם יתחילו לקרות אינו אלא בפנימיים לבד, או שחוזר למ\"ש ואם לאו לא יתחילו דוקא באותן הצריכין וכו' אבל החיצונים יתחילו וזהו דעת ה\"ר יונה ז\"ל משום דס\"ל דכי היכי דמפלגי בעומדים בשורה בין פנימיים לחיצונים ה\"ה נמי בחזרתם מן הקבר דמ\"ש. ודעת הראב\"ד נראה שהיא דרבי יהודה לפרושי אתא האי רואים פני האבל דקאמר ת\"ק לאו דוקא רואים אלא ה\"פ הצריכים להיות רואים דהיינו קרוביו ובני משפחתו ואין כן דעת רבינו כמו שיתבאר בסמוך. \n", + "וממ\"ש רבינו ינחמו את האבלים ואחר שיפטרו מהם יתחילו משמע דביש שהות ביום לקרות אחר שינחמו האבלים עסקינן הא לאו הכי בכל גווני יתחילו: \n", + "בני אדם העומדים בשורה וכו'. גם זה משנה שם העומדים בשורה הפנימיים פטורים והחיצונים חייבים ובגמרא [י\"ט:] ת\"ר שורה הרואה את הפנים פטורה ושאינה רואה את הפנים חייבת רבי יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורים מחמת עצמם חייבים ופסק כת\"ק שמפרש פנימיים דמתני' רואין פני האבל וחיצונים שאינן רואים: \n\n" + ], + [ + "כל מי שהוא פטור וכו'. משנה סוף פרק היה קורא (ברכות דף י״ו:) חתן אם רצה לקרות ק״ש בלילה הראשון קורא רשב״ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ופסק כת״ק וכ״פ הרי״ף והרא״ש פסק כרשב״ג. \n", + "ומ\"ש שתהא דעתו פנויה וכו'. הוא דבר פשוט בעצמו ועוד בגמרא רמו דרשב\"ג אדרשב\"ג דהכא אמר דחיישינן ליוהרא ובדוכתא אחריתא אמר דלא חיישינן ותירצו הכא בכוונה תליא מילתא ואנן סהדי דלא מצי לכווני וא\"כ כשחלק ת\"ק עליו הוא לומר לאו אנן סהדי דלא מצי לכווני שכבר אפשר שיכוין אבל אם היינו יודעים ודאי דלא מצי לכווני הוא מודה: \n", + "וכתב הראב\"ד ומה בכך וכו' ואידך אמר דחשיב מאן ממטי אסא לבי מלכא עכ\"ל. \n", + "וכתב בעל מ\"ע ואני וכו' ומה שהקשה על הראב\"ד והלא הוא עצמו וכו' אין כאן קושיא דהראב\"ד ה\"ק אפילו כפי הדין שאמרו לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול להתפלל בכוונה יתפלל ואם לאו לא יתפלל ה\"מ בתפלה שאם אין לו כוונה הוא כמזכיר ש\"ש לבטלה אבל בק\"ש יהא כקורא בתורה וא\"ת היינו טעמא דק\"ש משום יוהרא הלא עתה בזמנים הללו לא חיישינן ליוהרא שאפילו בתפלה אין לו כוונה ולא בזמן הזה בלבד אלא אפילו בימי חכמי הגמרא א\"כ השתא ליכא למיחש ליוהרא וא\"כ כולם קורין. ומ\"מ יש ליישב דעת רבינו שכבר נודע מנהגו שהוא כותב הדין היוצא מן הגמרא וכבר כתבתי דלפום דינא דגמ' אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו וא\"ת יקרא ולא יהא כפורק ש\"ש מעליו הא אמרינן התם בגמרא בהדיא דחיישינן ליוהרא ובעלי התוס' הם שחדשו שבזמן הזה אדרבא אם לא יקרא איכא למיחש ליוהרא כלומר בכל פעם אני מכוין ואין חילוק אצלם בין חתן לאינך דפטירי. וזה שלא כדברי בעל מ\"ע שכתב לגבי חתן בלבד הוא וכו' שהרי סתם כתבו אבל אנו שאין אנו מכוונים וכו' דמ\"ש חתן משאר הפטורים שהרי אין לך פטור אלא מאן דאית ליה טירדת מצוה ומה שחיזק הראב\"ד ז\"ל השגתו בשחכמי הגמרא היו אומרים מחזיקנא טיבותא וכו' י\"ל דמשם ראיה דכיון דחזינן דאינהו לא הוו מכווני כמונו ואפ\"ה אמרו דחתן פטור משום דחיישי' ליוהרא א\"כ ליכא לאיפלוגי בין דורות שלנו לדורות שלהם דלעולם פטור משום דחיישינן ליוהרא. ומ\"ש בעל מ\"ע דרבינו לא אמר אלא לקרות בברכות וכו' אני אומר דכיון דטעמא הוא משום יוהרא לא שנא לקוראה בברכותיה לא שנא שלא בברכות אינו רשאי. וגם הראב\"ד ז\"ל כשאמר ומה בכך יקרא ויהא כקורא בתורה כוונתו יקרא בברכות ולא הפסיד הברכות כעין אותה ששנינו הקורא משלש שעות ביום ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ואוקימנא דמאי לא הפסיד לא הפסיד שכר ברכות: \n\n" + ], + [ + "כל הטמאים וכו'. בסוף פרק מי שמתו (ברכות כ״ו.) תנן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע וכו' וכתב הרי״ף מהא מתני' שמעינן דזבין וזבות ונדות ויולדות כולהו חייבין בתפילה ובפרק מי שמתו (ברכות דף כ״ב.) תניא ר״י בן בתירא אומר אין ד״ת מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה אף ד״ת אינן מקבלין טומאה וא״ת א״כ לא יהא צריך להרחיק ממקום הטנופת וי״ל דלא דמי דהתם הדבר הנמאס אנו רואים אותו בעין או אנו מרגישים ריחו ונראה כאילו מבזה ד״ת האומר אותם שם אבל טומאת הטמאים אינו דבר מורגש אלא דבר שכליי ולכך אין ד״ת מקבלין טומאה. ועוד י״ל דכיון דאשכחן דכתיב הלא כה דברי כאש אנו אומרים שאין ד״ת מקבלין טומאה וכן לא היה צריך להרחיק ממקום הטנופת אלא דהא כתיב גבי מקום הטנופת והיה מחניך קדוש: \n", + "ועזרא ובית דינו וכו'. פרק מרובה (ב\"ק פ\"ב.) עשר תקנות תיקן עזרא ואחת מהן תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה: \n", + "ולא פשטה תקנה זו וכו'. בפרק מי שמתו (ברכות דף כ״ב.) כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא כר״י בן בתירא ואמרינן התם נמי נהוג עלמא כר״י בן בתירא דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה ולפי שקשה והאיך היו יכולים לבטל תקנת עזרא שהרי לא קם אחריו בית דין כמוהו בחכמה ובמנין ר״ל שהוא ז״ל מפרש שמה שאמרו בטלוה אינו שב״ד עמדו ובטלוה שא״כ הו״ל לפרש מי הוא המבטל ועוד דהיכי אמרינן נהוג עלמא כר״י בן בתירא לימא ב״ד עמדו ובטלוה ועוד דאשכחן אמוראי בתראי שהיו טובלים לקריין וקא מפלגי בחולה אי צריך טבילה או לא ואם איתא דב״ד עמדו ובטלוה למה להו האי טבילה הא בטלוה לתקנת עזרא ואין עיקר לטבילה זו אלא בטלוה פירוש לא כפו את העם ללכת בה ונתבטלה מעצמה וז״ש רבינו ולא פשטה תקנה זו וכו' ולא היה כח וכו' כלומר לא פשטה תקנה זו בכל ישראל והטעם היה מפני שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה ולפיכך בטלה מעצמה שאם הטעם שלא פשטה לא היה מטעם שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה נהי דב״ד אחר אע״פ שאינו גדול כראשון יכול לבטלה ביטול מיהא בעיא אלא ודאי לפי שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה לא כפו את העם לטבול ובטלה מאליה וזהו שדייק רבינו שכתב ולפיכך בטלה דמשמע מעצמה ולא כתב ולפיכך בטלוה דלישתמע אחרים בטלוה וכיון שלא היה שם בית דין שביטלוה היו נוהגים חכמי הגמרא לטבול משום תקנת עזרא שלא בטלוה שום בית דין שאע״פ שלא היו רשאין לכוף את העם לטבול הא כיון שהיה בהם כח היו רוצים לטבול כיון ששום בית דין לא בטלו התקנה והא דשאני לן בין כשהטעם שלא פשטה התקנה הוא מפני שלא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה או שהוא מפני טעם אחר כתב רבינו בפ״ב מהל' ממרים וז״ל הרי שגזרו ב״ד גזירה ודימו וכו' עד בחכמה ובמנין: \n", + "וכבר נהגו וכו'. כתבתיו בסמוך דנהוג עלמא בטבילה כרבי יהודה בן בתירא וכיון דתקנת עזרא היתה שיטבול בין לק\"ש ותפלה בין לד\"ת וכמו שאמרו תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה כשאמרו שבטלה או שנהגו כרבי יהודה בן בתירא לית לן לאפלוגי בין דברי תורה לקריאת שמע ותפלה ובכולהו אינו צריך לטבול: \n", + "סליקו להו הלכות קריאת שמע בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..26ffdce8ad8c307c225627d1b663b96dece6925c --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,315 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Reading the Shema", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Reading_the_Shema", + "text": [ + [ + [ + "פעמים בכל וכו'. מפורש פרק קמא דברכות (דף י\"א.) דבין לבית שמאי בין לבית הלל פעמים ביום קוראים את שמע אלא שנחלקו היאך קוראין אותה וז\"ל ב\"ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו שנאמר בשכבך ובקומך וב\"ה אומרים כל אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך א\"כ למה נאמר בשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים. ורבינו נקט לישנא דב\"ה והקדים ק\"ש של לילה כלישנא דקרא של לילה ברישא וטעמא דקרא משום דתחלת היום מן הלילה הוא כדכתיב ויהי ערב וכו': \n\n" + ], + [ + "ומה הוא קורא וכו'. כך מתבאר מתוך המשנה שאכתוב בסמוך: \n", + "ומקדימין לקרות וכו'. פ\"ב דברכות (דף י\"ג.) אמר ריב\"ק למה קדמה פרשת שמע לוהיה כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום כלומר דמשתעי בציצית שאינה נוהגת אלא ביום. ודע שגירסת רבינו הנכונה ואחריה והיה אם שמוע שיש בה צווי על שאר המצות וכך מצאתי בספר מדוייק ולא כמו שכתוב בספרינו שיש בה צווי על זכירת כל המצות דהא ליתא שעל המעשה צוה בוהיה אם שמוע לא על הזכירה בלבד וזה טעם רבינו בקדימת והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע יש בה צווי על המעשה ויאמר אין בה צווי על מעשה כל המצות אלא על זכירתן וראוי להקדים הצווי על המעשה לצווי על הזכירה ופירוש המשנה לדעת רבינו כך היא למה קדמה והיה אם שמוע לויאמר לפי שמעשה המצות שנזכר בוהיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה וזכירת המצות שעל ידי ציצית שנזכר בויאמר אינו נוהג אלא ביום רצוני המזכיר שהוא הציצית אינו אלא ביום וא\"כ ראוי להקדים והיה אם שמוע לויאמר ורבינו רצה לתת לנו טעם למה אנו קוראים פרשת ציצית ואגב גררא נתן לנו טעם למה נתאחרה. וא\"ת למה לי טעם שיש בה צווי זכירת המצות תיפוק ליה משום שיש בה זכירת יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה י\"ל שאילו לא היינו קורין אותה אלא מטעם יציאת מצרים לא היינו מצרפים אותה עם שמע והיה אם שמוע שאינה מענינם אבל לפי שיש בה ציווי זכירת כל המצות נצטרפה עם פרשיות אלו וכיון שנצטרפה להם בקריאת היום אע\"פ שמצות ציצית אינה נוהגת אלא ביום לא ראו חכמים לחלק בין יום ולילה: \n\n" + ], + [ + "אף ע\"פ שאין מצות ציצית וכו'. כלומר כיון שזכירת המצות הכתוב בויאמר תלאו הכתוב בציצית והציצית אינו נוהג אלא ביום דין הוא שלא נקרא אותה בלילה אלא מפני שיש בה זכירת יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה דאע\"ג דעיקר גאולה ביום היתה מ\"מ כי אתחלא גאולה בלילה אתחלא כדכתיב ויקרא פרעה למשה ואהרן לילה. והדין משנה סוף פרק קמא דברכות (דף י\"ב ע\"ב) מזכירין יציאת מצרים בלילות שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות: \n\n" + ], + [ + "הקורא קריאת שמע כשהוא גומר וכו'. בפסחים (דף נ\"ו.) פרק מקום שנהגו אמר רשב\"ל ויקרא יעקב לבניו בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא ח\"ו יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבנו אלא אחד באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן היכי נעביד נימריה לא אמריה משה רבינו לא נימריה הא אמריה יעקב התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי. ורבינו לא נתן טעם למה אומרים אותו בלחש דברור הוא הטעם כדי להבדיל בינו למה שכתוב בתורה ולא בא אלא לתת טעם למה אומרים אותו ואין לדקדק מכאן שקורין ק\"ש בקול רם כיון שהוצרכו לומר שקורין אותו בחשאי דאפשר לומר שהוצרכו לומר כן כדי להבדילו מפסוק שמע ישראל שאומרים אותו בקול רם אבל שאר ק\"ש לעולם אימא לך שקורין בלחש א\"נ דבק\"ש ליכא קפידא אם קורא אותה בלחש או בקול רם אבל בשכמל\"ו קפידא איכא שלא לקרותו אלא בחשאי. ומכל מקום יש לדקדק בלשון רבינו שכתב שבשעה שקבץ יעקב וכו' ציום וזרזם על יחוד השם וכו' וזה לא מצינו שהוזכר בגמרא אלא שביקש לגלות קץ הימין. וי\"ל שרבינו לא רצה לכתוב שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתלקה ממנו שכינה לפי שאינו מענינו והוא ז\"ל סובר שכשהזכירו בגמרא אמר שמא ח\"ו יש במטתי פסול היינו שהזהירם על יחוד השם מכאן ואילך דאילו לשעבר יודע הוא שבניו כולם צדיקים במעשיהם אבל היה חושב שמא בלב אחד מהם יש איזה שורש פורה ראש ולענה וז\"ש רבינו כענין שאמר משה שמשה רבינו ע\"ה לא חשדם עכשיו במעשיהם אלא שיש בלבם טינא וזהו בעצמו ענין יעקב כנ\"ל ליישב דברי רבינו. ומצאתי בספרי על פסוק שמע ישראל כשנפטר יעקב אבינו מן העולם קרא לבניו והוכיחם כל אחד בפני עצמו וחזר וקרא כולם כאחד אמר להם שמא בלבבכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם אמרו לו שמענו כשם שאין בלבך מחלוקת כך אין בלבנו מחלוקת על מי שאמר והיה העולם: \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) הקורא קריאת שמע מברך וכו'. משנה פ\"ק דברכות (דף י\"א.) בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה ותניא אין אומרים אהבת עולם אלא אהבה רבה ורבנן אמרי אהבת עולם ופסקו הרי\"ף והרא\"ש כרבנן וזה דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "ברכות אלו וכו'. בפ' אין עומדין (ברכות ל\"ג.): \n", + "מקום שהתקינו לחתום וכו'. משנה סוף פ\"ק דברכות (דף י\"א.) מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום ובירושלמי א\"ר יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך מטבע ארוך פותח וחותם בברוך ובתוספתא דברכות פ\"ק מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום לפתוח בברוך אינו רשאי שלא לפתוח שלא לפתוח אינו רשאי לפתוח וכך הוא לשון רבינו. וכתב רבינו בפירוש המשנה שנקראת ברכת יוצר ארוכה ואהבת עולם קצרה לפי שכל ברכה שיש בתחלתה ברוך ובסופה ברוך נקראת ארוכה ושאינו כן נקראת קצרה וא\"כ פירוש המשנה לדעת רבינו מקום שאמרו להאריך כלומר להתחיל ולחתום בה בברוך אינו רשאי לקצר כלומר שלא להתחיל או שלא לחתום מקום שאמרו לקצר כלומר שלא להתחיל בברוך או שלא לחתום אינו רשאי להאריך כלומר להתחיל בברוך או לחתום: \n", + "כתב הרמ\"ך כל המשנה ממטבע וכו' וחוזר ומברך. ולא נהירא מההוא עובדא דההוא (תנא) דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא וגם מההוא דאמר דיהבך לן ולא יהבך לעפרא ופטרו אותו מלהודות אע\"פ ששינה ממטבע בברכת הגומל ומנימין שינה ממטבע ברכת הזן ואעפ\"כ יצא עכ\"ל: \n", + "וכל שאינו אומר אמת ויציב וכו'. שם [י\"ב.] מימרא דרבה בר חנינא סבא משמיה דרב ופירש\"י דבשחרית אומר אמת ויציב על החסד שעשה עם אבותינו שהוציאם ממצרים ובקע להם הים וברכת אמת ואמונה מדבר על הגאולה העתידה שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ועריצים ולשום נפשנו בחיים ולהדריכנו על במות אויבינו עכ\"ל. ואע\"פ שכבר הזכרנו יציאת מצרים בפרשת ציצית חוזרים ואומרים אמת ויציב לומר שכשם שהקב\"ה האמית הבטחתו במצרים כן יאמית לעתיד לבא וא\"כ אמת ויציב נקשר עם אמת ואמונה ואף ע\"פ שאמת ואמונה נתקן על גאולה העתידה אנו אומרים בסוף הברכה גאולה דפרעה כדי לסמוך לגאל ישראל: \n", + "וכתבו ההגהות בשם הרמ\"ך דלא יצא י\"ח היינו שלא יצא ידי חובת ברכה זו אבל ידי חובת ק\"ש יצא אפילו לא אמר הברכות כלל כדלקמן בפ\"ב עכ\"ל. ואני אומר שא\"כ פשיטא הוא שמי שלא אמר אותה ברכה לא יצא י\"ח אותה ברכה לכך י\"ל דכיון דברכות אלו שאנו מאמינים שכשם שעשה בגאולת מצרים כן יעשה בגאולה העתידה מעין ק\"ש הם ואם לא אמרם נהי דידי ק\"ש יצא ידי ק\"ש כראוי לא יצא. א\"נ ה\"ק אפילו אמר הברכות האלו אלא שלא התחיל אמת ויציב אמת ואמונה לא יצא י\"ח קריאת ברכות אלו כראוי לפי שעיקרם נתקנו לומר שהקב\"ה האמית הבטחתו במצרים ועתיד לאמתה לנו לעתיד לבא. וכתב ה\"ר מנוח אית דפרשי שהפך הדבר שאומר אמת ואמונה בשחרית ואמת ויציב בערבית ונמצא משנה מטבע של חכמים ומשום הכי לא יצא ידי חובתו. ועוד שהוא צריך להזכיר אמונה בערב שאנו מפקידים רוחנו לידו של הקב\"ה ובחסדו מחזירה לנו והיינו דכתיב להגיד בבקר חסדך וכו'. וכתב ה\"ר אשר דכי אמרינן לא יצא דוקא כי אמר אני ה' אלהיכם אבל לא אמר אני ה' אלהיכם אין צריך לומר אמת כדאמרינן בגמרא [דף י\"ד] לא אמר אני ה' אלהיכם אין צריך לומר אמת עכ\"ל ה\"ר מנוח: \n\n" + ], + [ + "הקדים ברכה שנייה וכו'. שם [י\"א:] תנן התם א\"ל הממונה ברכו ברכה אחת מאי היא א\"ר זריקא א\"ר אמי אר\"ל יוצר אור ואמרו שם דהא דרבי זריקא לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר דאמר רבי זריקא א\"ר אמי אר\"ל זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו כלומר אא\"ב יוצר אור הוו אמרי היינו דאין מעכבות זו את זו דלא הוו אמרי אהבה רבה אא\"א אהבה רבה הוו אמרי דילמא הא דלא אמרי יוצר אור משום דלא מטא זמן יוצר אור וכי מטא זמניה הוו אמרי ליה ואי מכללא מאי כלומר מאי גריעותיה מאילו איתמר בפירוש ומהדר דאי מכללא לעולם אהבה רבה הוו אמרי וכי מטא זמן יוצר אור הוו אמרי ליה ומאי ברכות אין מעכבות זו את זו סדר ברכות. משמע מהכא דכיון דקי\"ל דברכות אין מעכבות זו את זו מכ\"ש שאין סדר לברכות ומ\"מ יש לתמוה דכיון דקי\"ל כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה וברכה הסמוכה לחבירתה אין בפתיחתה הזכרת השם ובכולה ליכא מלכות כשקורא אותה בלא סמוכה לחבירתה היאך יצא וצריך לומר דכיון שהיא סמוכה לחבירתה שיש בה שם ומלכות כשקורא אותה בפני עצמה נמי חשיבא כאילו יש בה שם ומלכות: \n", + "בשחרית פתח יוצר אור וכו' עד אחר חתימתן. בסוף פרק קמא דברכות (שם י\"ב.) גרסינן פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא ופתח ומברך אדעתא דשיכרא ומסיים אדעתא דחמרא יצא דאי נמי סיים בדשיכרא יצא דהא תנן על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן ת\"ש שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ערבית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא כללו של דבר הכל הולך אחר החיתום שאני התם דקאמר ברוך יוצר המאורות. הניחא לרב דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה שפיר אלא לרבי יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה מאי איכא למימר אלא כיון דאמר רבה בר עולא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום כי קאמר ברכה ומלכות מעיקרא אתרוייהו קאמר עכ\"ל הגמרא. \n", + "ורבינו כתב בפ\"ח מהלכות ברכות לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל וטעה ואמר בורא פרי הגפן אין מחזירין אותו וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן ופתח על מנת לומר בורא מיני מזונות וטעה ואמר המוציא יצא מפני שבשעה שהזכיר שם ומלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוון אלא לברכה הראויה לאותו המין והואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות אע\"פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו עכ\"ל. \n", + "וכתבו תלמידי ה\"ר יונה שרבינו מפרש פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא ר\"ל שגמר כל הברכה כמו אם היה שכר ואח\"כ סיים ואמר בפה\"ג קודם שישתה כגון שאמר בא\"י אמ\"ה שהכל נהיה בדברו ובורא פרי הגפן יצא כיון שסיים כראוי ואפילו סיים בדשיכרא כלומר ששתה מיד אחר שאמר שהנ\"ב ונמצא שהיה הסיום כמו בשכר יצא אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא וקסבר דחמרא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא כגון שאמר בא\"י אמ\"ה בפה\"ג ושהנ\"ב מאי בתר פתיחה אזלינן כלומר אחר מה שאמר בתחלה בורא פרי הגפן ולא יצא או אחר מה שאמר בסוף שהנ\"ב ויצא ולא איפשטא ולקולא ואידך ברייתא בשחרית פתח ביוצר אור מפרש אותה שהתחיל בא\"י יוצר אור ובשעת החתימה במקום בא\"י יוצר המאורות חתם בא\"י המעריב ערבים וכן כולה על זה הדרך. ויש קושיא לדרך הזה דבגמרא חזינן דמדמי הני ברייתות אהדדי ולזה הפירוש אינן דומות דחיתום האמור כאן הו\"ל חיתום מדבר אחד בלבד או מיוצר המאורות או ממעריב ערבים וחיתום האמור למעלה הוא שבסוף אמר מענין אחר ובאותה חתימה עצמה אמר מתחילה מענין אחר ונמצא שבין בא\"י ובין החתימה עצמה מפסיק עכ\"ל. וכיוצא בזה פי' ה\"ר מנוח שכתב וז\"ל פתח ביוצר אור כגון שאמר בא\"י יוצר אור אשר בדברו מעריב ערבים וכו' עד שחתם המעריב ערבים לא יצא שהרי החיתום היה שלא כראוי פתח במעריב ערבים כגון שאמר בא\"י אמ\"ה אשר בדברו מעריב ערבים יוצר אור ובורא חשך וכו' עד בא\"י יוצר המאורות יצא שהרי חתם כהלכתו וכן בערבית וכו' מתפרש על זה הדרך שכל הברכות הולכות אחר חתימתן וכיון שחתם כהוגן אע\"פ שפתח שלא כהוגן יצא עכ\"ל. \n", + "ותמהני איך עלה בדעתו לפרש כן בדברי רבינו שהרי דבר מבואר הוא שלשון רבינו אינו סובל פירוש זה בשום פנים שרבינו תלה הדבר שבשעה שזכר שם ומלכות לא נתכוון אלא לברכה הראויה. ולפי דעתם כיון שסיים בברכה הראויה אע\"פ שפתח בברכה שאינה ראויה יצא אף ע\"פ שמסתמא בשעת הזכרת שם ומלכות היתה כוונתו לברכה שאינה ראויה כמו שפתח וזה היפך דברי רבינו. ולי נראה שרבינו מפרש פתח ומברך אדעתא דשיכרא כלומר בשעת הזכרת שם ומלכות הוה אדעתא דשיכרא ואח\"כ נזכר שהוא יין וסיים בפה\"ג פשיטא דיצא דהא אפילו סיים כל הברכה כדעת פתיחתה ואמר שהכל יצא אלא כי קא מיבעיא לן פתח אדעתא דחמרא כלומר בשעת הזכרת שם ומלכות הוה אדעתא דחמרא ואחר כך נזכר שהוא שכר ובירך שהכל נהיה בדברו מאי בתר עיקר ברכה דהיינו שם ומלכות אזלינן והוי כאילו סיים ביין ואין ברכת היין פוטרת את השכר או דילמא בתר חתימה אזלינן ויצא ת\"ש שחרית פתח ביוצר אור כלומר בשעת הזכרת שם ומלכות הוה אדעתא דליברך יוצר אור ואח\"כ שכח ובמקום יוצר אור אמר אשר בדברו מעריב ערבים לא יצא פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא למימר מעריב ערבים ואח\"כ נזכר וסיים יוצר אור יצא ערבית פתח אשר בדברו אדעתא למימר מעריב ערבים ואח\"כ שכח וסיים יוצר אור לא יצא פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא למימר יוצר אור ואח\"כ נזכר וסיים אשר בדברו מעריב ערבים יצא הא קמן דלא אזלינן בתר עיקר ברכה אלא בתר סיומא והא מיפשטא בעיין דבתר סיומא אזלינן ויצא. ודחי לעולם אימא לך דלא יצא דבתר עיקר ברכה אזלינן ותדע מ\"ט כי פתח שחרית בעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דמעריב ערבים ואח\"כ נזכר וסיים יוצר אור יצא משום דמסתמא סירכיה בתרא נקט ואזיל וחתם יוצר המאורות והו\"ל לר\"י אליבא דרבה בר עולא פותח וחותם ביוצר וכן כי אמרינן ערבית פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דמעריב ערבים ואח\"כ שכח וסיים יוצר אור לא יצא משום דמסתמא סירכיה בתרא נקט וחתם יוצר המאורות וה\"ה נמי דכי קאמר שחרית פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דיוצר אור ואחר כך שכח וסיים אשר בדברו מעריב ערבים היינו טעמא דלא יצא משום דמסתמא סירכיה בתרא נקט וחתם בא\"י המעריב ערבים. וכן כי קאמר ערבית פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דיוצר אור ואח\"כ נזכר וסיים אשר בדברו מעריב ערבים היינו טעמא דיצא משום דמסתמא סירכיה בתרא נקט וחתם בא\"י המעריב ערבים. וה\"מ למימר שאני התם דקאמר בא\"י המעריב ערבים אלא נקט בבא קמייתא דקתני בה יצא דהיינו שחרית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ותדע למה יצא לאו משום דבתר סיומא אזלינן דלעולם בתר עיקר ברכה אזלינן אלא היינו טעמא לפי שחתם יוצר המאורות אבל גבי בעיין דליכא תו חתימה ודאי בתר עיקר ברכה אזלינן דטעמא דמסתבר הוא החילוק הזה שאמרו שאני התם דאמר יוצר המאורות ומשום הכי יצא ולפיכך העתיק כאן לשון הברייתא. \n", + "ומ\"ש שכל הברכות הולכות אחר חתימתן ה\"ק שכל ברכות שהן כגון אלו שיש חתימה בסופן ואע\"פ שאין בסופן מלכות כיון שהפתיחה מעין החתימה כי קאמר ברכה ומלכות מעיקרא אתרוייהו קאמר אבל שאר ברכות שאין בהם שני תנאים אלו בתר עיקר ברכה אזלינן ואמרינן בגמרא דהאי שכל הברכות הולכות אחר החיתום אתא לאתויי אכל תמרי וקסבר נהמא אכל דאע\"ג דפתח בעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דנהמא וסיים בתמרי יצא מ\"ט תמרי נמי מיזן זייני. ורבינו בפ\"ח מהלכות ברכות כתב שאם לקח כוס של שכר בידו ונתכוון בשם ומלכות לברך שהכל וטעה ואמר בורא פרי הגפן יצא וממילא נפיק מאי דאיבעיא לן בגמרא כי נקיט כסא דשיכרא ופתח בדחמרא וסיים בדשיכרא שכיון שטעה בעיקר הברכה שלא יצא. ולכן כתב רבינו חלוקה זו ולא כתב חלוקה הנזכרת בגמרא זה נ\"ל דרך נכון לדעת רבינו. \n", + "וכבר עלה בדעתי לפרש דלרבינו ברייתא דפתח ביוצר אור וכו' היינו שהתחיל ממש יוצר אור וחתם בא\"י המעריב ערבים ומייתי דאפילו הזכיר הטעות בפיו בתר חתימה אזלינן כל שכן גבי בעיין שלא הזכיר הטעות בפיו אלא בכוונה דלא אזלינן בתר עיקר ברכה ודחי דשאני התם שחותם בסוף יוצר המאורות או מעריב ערבים ומשום הכי יצא ולא אזלינן בתר עיקר ברכה כיון דאיכא חתימה בברכה כראוי אבל גבי בעיין דליכא חתימה בסוף לעולם בתר עיקר ברכה אזלינן ודחיתיו מלשון הברייתא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ואם איתא וסיים ביוצר המאורות מיבעי ליה ומ\"מ דרך אפשר הוא ונימא דיוצר אור לאו דוקא. ומדקדוק דברי רבינו נראה שכך היה גורס פשיטא נקט כסא דחמרא בידיה פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא יצא דא\"נ פתח בדשיכרא יצא אלא נקיט כסא דשיכרא בידיה פתח ובריך אדעתא דשיכרא וסיים בדחמרא מאי ואע\"פ שאין זה מעלה ומוריד לענין הבנת דברי רבינו כתבתיו לשלמות המלאכה: \n", + "ודע שעל מה שכתב רבינו פרק ח' מהלכות ברכות כתב הראב\"ד ז\"ל כל מה שכתב באלו הענינים הכל הבל שאין הולכים אלא על הפירוש שהוציא בפיו עכ\"ל. דעתו ז\"ל שאין הברכה תלויה בכוונה אלא הכל תלוי במה שמוציא מפיו וכמבואר בפסקי הרא\"ש ז\"ל והסוגיא יפרשנה כשיטת הרי\"ף ז\"ל דהיינו אי אזלינן בתר מה שהוציא תחילה בפיו או אחר מה שהוציא בסוף אבל אם נלך אחר כוונת לבו או אחר מה שהוציא בפיו בהא לא אסתפק להו דפשיטא דדברים שבלב אינן דברים ולשון ההשגה הכי דייק שכתב שאין הולכים אלא על הפירוש שהוציא בפיו. ובעל מ\"ע שרצה להכריע סברת רבינו מדמקשה תלמודא בפשיטות הניחא למ\"ד וכו' אינו הכרע דלפום דדחי ליה שאני התם דקאמר יוצר המאורות א\"ל תינח האי דיחויא לרב אלא לר\"י מאי איכא למימר אבל טעם רבינו למפסק דבתר עיקר ברכה אזלינן אפילו לקולא כבר כתבתי דהיינו משום דמסתבר טעמא דההוא שינויא דאמרו שאני התם דקאמר יוצר המאורות: \n", + "וראיתי שאלה אחת ששאלו חכמי לוני\"ל לרבינו על זה הלשון והיא בעיני קשה עד מאד וז\"ל השאלה. יורנו רבינו ואם שכר שעורים איך יצא ומרנא ורבנא אלפס ז\"ל הולך על זה הדרך וחתרנו להוציא להיבשה ולא יכלנו שהרי פירות השכר אינן יוצאים מהגפן ודמי לפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא הראנו אתה רבינו את האור כי טוב: \n", + "תשובה יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בשכר היוצא מן הגפן כמו בנזיר מיין ושכר יזיר ובאותו שכר של ענבים שאין אדם רואה בכוס אם שכר אם יין ושיבא אדם לטעות ויפתח ע\"מ שהוא שכר ויסיים בפה\"ג אבל בשכר של שעורים וכיוצא בו לא איירי רבנן בדבר זה כלל וכי יש מי שיאמר לקח תמרא ופתח על דעת לברך ב\"פ העץ וסיים המוציא לחם מן הארץ יצא אטו בשופטני עסקינן ומה מקום לשגגה זו אלא בשכר היוצא מן הגפן הן הדברים אמורים עכ\"ל. וקשה שאיך אמרו שהרי\"ף הולך על זה הדרך שאם נתכוונו על שפירש שכר זה היינו שכר של שעורים זאת לא ראינו ולא שמענו מדבריו ואם נתכוונו על שהרי\"ף פסק לקולא ואין מחזירין אותו ובחלוקה זו שכתב רבינו יצא הושוו. דבה\"ג שכתב רבינו מי הגיד להם שהרי\"ף סובר כמותו דילמא לעולם אימא לך שלא יצא לדעת הרי\"ף דדברים שבלב אינם דברים. ועוד קשה שאמרו שהרי פירות השכר אינן יוצאים מן הגפן ודמי לפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא דלא דמו דשאני התם דקאמר יוצר המאורות. ועוד שנראה מדבריהם דדוקא בשכר היוצא מן הגפן הדברים אמורים משום דכשאומר בפה\"ג קושטא קאמר וא\"כ אמאי לא איפשיטא בעיין כי היכי דפשיטא לן היכא דנקט כסא דחמרא וכו' משום דעל כולם אם אמר שהכל יצא הא נמי פשיטא משום דאפילו אמר בפה\"ג יצא. גם תשובת רבינו אליהם אינה מתיישבת כלל שאם נתכוון להשיב דדוקא בשכר היוצא מן הגפן עסקינן משום דכי אמר נמי בורא פרי הגפן יצא אבל אם היה שכר שעורים לא יצא. וכן נראה מלשון רבינו ירוחם ז\"ל שזהו פי' תשובה זו ואם הדבר כן קשה הקושיות שהקשיתי ועוד קשה למה נדחק לומר דלא איירי בשכר שעורים הרי כתב שאם היו לפניו פירות הארץ והתחיל הברכה על מנת לומר בורא פרי האדמה וטעה ואמר בורא פרי העץ אין מחזירין אותו ואם לקח שכר שעורים והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל נהיה בדברו וטעה ואמר בורא פרי הגפן הא ודאי שאין מחזירין אותו דמאי שנא הא מהא. ואם כוונת רבינו בתשובתו נתכוון לתת מציאות איך אפשר שיטעה בין שהכל נהיה בדברו לבורא פרי הגפן וכמו שכתב אטו בשופטני עסקינן ולפי שהם שאלוהו ואם שכר שעורים היאך יצא השיבם דאין הדברים אמורים אלא בשכר גפנים אבל בשכר שעורים אין מקום לטעות אבל אם היה אפשר לטעות אה\"נ דה\"ה ודומה לפירות הארץ שכתב בסמוך. מ\"מ יקשה שמה שטענוהו לא הודה להם ומה שהודה להם לא טענוהו שזה דבר עקרי בשאלתם ועל עיקרה הו\"ל להשיב ולומר לא כמו שאתם סוברים שאני מפרש ההלכה כדעת הרי\"ף כי שטה אחרת יש לי ולבאר להם מאי זה טעם פסק דבתר עיקר ברכה אזלינן גם לומר להם דלא דמי לפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא ולהניח המקרה ההוא אי עביד איניש דטעי או לא דאטו בין יום ללילה עביד איניש דטעי וכדתניא פתח ביוצר וכו' בין שכר שעורים ליין לא כ\"ש ועוד שכמה יינות יש שהם לבנים או צהובים כשכר שעורים וא\"כ אין מקום לתשובה זו: \n", + "מצאתי להרמ\"ך שכתב בדוחק גדול אתי פירוש ההלכה לפסק שלו מ\"מ מה שהשיב הוא על זה ומוקי ההלכה בשכר של ענבים אינו כלום עכ\"ל: \n", + "והר\"ש ן' וירגה נר\"ו כתב וז\"ל כדי להבין תשובה זו צ\"ל שגירסת הרמב\"ם בהלכה היא פשיטא היכא דנקט כסא דחמרא בידיה וידע דחמרא הוא ופתח אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא יצא דתנן על הכל אם אמר שהנ\"ב יצא אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וידע דשיכרא הוא ופתח בדשיכרא וסיים בדחמרא מאי בתר ברכה אזלינן או בתר חיתום ועל זה שאלו חכמי לוני\"ל להרמב\"ם יען היתה זאת גירסתם בספרים שאלו ממנו אם השכר הוא של שעורים איך יעלה על הדעת שיצא בברכת בורא פרי הגפן ועל זה אמרו שחתרו למצוא דרך ליישב דברים אלו של הרי\"ף ולא מצאו שהרי זה דומה לפתח בערבית במעריב ערבים וסיים ביוצר אור שלא יצא וה\"נ איך יצא בבורא פה\"ג על שכר שעורים. וע\"ז השיב הרמב\"ם שהשכר הוא של גפן כי אם הוא של שעורים לא יעלה על הדעת וכו'. ולפי גירסא זו שאנו אומרים שהיא גירסת הרמב\"ם נמצאת החלוקה שהביא הרמב\"ם היא החלוקה שעליה נתייסדה בעיית הגמרא עכ\"ל. ודבר קשה הוא לומר שהיה לרבינו גירסא שלא נמצאת בספרים וגם יקשה עליו קושיות שהקשיתי לעיל ולכן אני אומר כי השאלה הזו גם תשובתה דבריהם סתומים וחתומים מ\"מ לענין דברי רבינו בחיבור נ\"ל שמה שכתבתי הוא דבר נכון. וכתבתי כל הדברים האלה במקום הזה לפי שהגמרא הביאה שני הענינים יחד הא דפתח ביוצר אור וכו' והא דפתח בדשיכרא גם אני בעניי ראיתי לכתבם יחד כדי שיתברר הדבר יותר. ובמה שכתב רבינו כאן דשחרית פתח ביוצר אור וכו' למדנו מה פירושו על פי הדרכים שכתבתי למעלה: \n\n" + ], + [ + "איזהו זמן קריאת שמע בלילה. משנה שם (ברכות ב'.) מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ומפרש בגמרא דהיינו משעת צאת הכוכבים ונחלקו שם באותה משנה עד אימתי סוף זמנה ופסק כחכמים שאמרו עד חצות ואמרו בגמרא [שם ד] דחכמים ס\"ל דזמנה עד שיעלה עמוד השחר אלא שאמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה שלא יאמר אוכל ואשתה ואחר כך אקרא קריאת שמע וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. וז\"ש רבינו כדי להרחיק את האדם מן הפשיעה דפשיעה היא לאכול ולשתות קודם קריאת שמע ואחר חצות נהי דיצא י\"ח קריאת שמע בזמנה מ\"מ הרי עבר על דברי חכמים וכדי שלא לעבור על דבריהם יהיה זהיר לקרותה מיד אחר יציאת הכוכבים קודם שיאכל וישתה: \n\n" + ], + [ + "הקורא קריאת שמע של ערבית וכו'. שם (ח':) ברייתא דרשב\"י פעמים שאדם קורא ק\"ש שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ החמה ויוצא בהם ידי חובתו אחת של יום וא' של לילה ושם (ט'.) אמר רבי אחא בר חנינא אמר ריב\"ל הלכה כרשב\"י א\"ר זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר הא דרבי אחא בר חנינא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהילולא דבריה דריב\"ל אמר כדאי הוא ר\"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. וסובר רבינו דרשב\"י לא פליג אדרבנן שאמרו דזמנה עד שיעלה עמוד השחר אלא דכי אמרו זמנה עד שיעלה עמוד השחר היינו אפילו עבר במזיד ואיחר מלקרוא קריאת שמע כל הלילה אם רצה לקרות קודם שיעלה עמוד השחר קורא ויוצא י\"ח אבל אחר שעלה עמוד השחר כיון שעבר ולא קרא במזיד אפילו אם קרא אחר כך לא יצא ידי חובתו והיינו דרבנן דאמרי שאין זמנה אלא עד שיעלה עמוד השחר אבל מי שלא הזיד אלא היה אנוס קורא אפילו אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה ויוצא ידי חובתו והיינו דרשב\"י וכדרב יצחק בר יוסף דאמר דהא דפסק ריב\"ל כוותיה היינו בשעת הדחק וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל. ונ\"ל טעמן של דברים שהתורה אמרה בשכבך בשעה שדרך בני אדם שוכבין מסרה הדבר לחכמים שיפרשו עד אימתי הוי זמן שכיבה והם פירשו דעיקר זמן שכיבה הוי עד שיעלה עמוד השחר ולפיכך זמן קריאה בזמן הזה שוה לכל אדם אפילו למזידין ולפי שאחר שעלה עמוד השחר קודם שתנץ החמה איכא אינשי דגנו בההיא שעתא אמרו דאכתי הוי זמן שכיבה לגבי אנוסין אבל למזידין אמרו דכיון דרוב בני אדם קמו באותה שעה לא מיקרי תו זמן שכיבה. ומפרש רבינו שמה שאמר רבי זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו לא קאי אלא אהא דרשב\"י כפירש\"י ולא אאידך ברייתא דרשב\"י דקאי נמי קודם שיעלה עמוד השחר שאכתוב לקמן והיא שנויה אצל זו. ומה שלא אמר שלא יאמר מעריב ערבים משום דמזכירים מדת לילה ביום: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח שיכול לומר הברכה רק שיחסר הפתיחה שלא יתחיל השכיבנו כן כתב הריא\"ג. ואני אומר שיאמר השכימנו במקום השכיבנו ומיהו מלשון הגמרא משמע שלא יאמר הברכה כלל עכ\"ל וכן כתב הרא\"ש: \n\n" + ], + [ + "ואי זה הוא זמנה ביום וכו'. (שם ט':) אמר אביי לקריאת שמע כותיקים דא\"ר יוחנן ותיקים היו גומרין עם הנץ החמה תניא נמי הכי ותיקים היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום. ודעת רבינו שתפלה מצותה מיד אחר הנץ וכדאמר התם רבי זירא מאי קרא דמצוה להתפלל עם הנץ החמה שנאמר ייראוך עם שמש. וזהו שכתב רבינו כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה כלומר כדי שתיכף שתנץ החמה יתפלל ומה שאמרו ותיקים היו גומרין אותה היינו שגומרים אותה וברכותיה. ומ\"ש רבינו ושיעור זה כמו שיעור שעה קודם שתעלה השמש יש לתמוה היאך כתב רבינו שזמן זה הוא שיעור שעה אחת שנראה שהוא זמן מועט משיעור שעה. ורבינו מהר\"י אבוהב ז\"ל כתב דלא קשיא שהנה עליית השמש דהרמב\"ם ר\"ל לאחר שיעלה גוף השמש כולו והנץ החמה הוא מיד כשיתחיל גוף השמש לעלות עכ\"ל. ובנוסחא אחרת מצאתי במקום שיעור שעה אחת עישור שעה אחת והיא נוסחא אמיתית: \n", + "ואם איחר וקרא. כלומר אפילו במזיד דהא זמן קימה הוא עד סוף ג' שעות וכרבי יהושע דאמר במתניתין (שם ט': י'.) דזמנה עד ג' שעות ואפסיקא בגמרא הלכתא כוותיה ומוכח בירושלמי דהיינו עד סוף ג' שעות ואף על גב דבריש פרק קמא דברכות (דף ג':) אמרינן רבי נתן ס\"ל כרבי יהושע וכו' שית דליליא ותרתי דיממא תרי משמרות הויין הכי קאמר תרתי שלמות שדרך כל מלכים לישן דאילו בשעה שלישית קצתם קמים אחר חציה וקצתם סמוך לסופה וקצתם בסופה ממש: \n\n" + ], + [ + "מי שהקדים וקרא וכו'. (שם ח':) תניא רשב\"י אומר פעמים שאדם קורא קריאת שמע ב' פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה, וכתב הרי\"ף דהיינו דוקא בדיעבד א\"נ בשעת הדחק כגון מי שהיה משכים לדרך כלומר ואם יהיה בדרך בשעת קריאת שמע יודע שלא יוכל לכוין לבו או לא ירצו להמתין לו לעמוד בפסוק ראשון ולכן רוצה לקרות עתה אבל אם אינה שעת הדחק לא יקרא לכתחלה וכך הם דברי רבינו: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח הא דאמרינן פ' א\"ל הממונה [ל\"ז:] הקורא עם אנשי משמר לא יצא י\"ח פי' דה\"ק לא יצא י\"ח ק\"ש בעונתה אבל אינו צריך לחזור ולקרות א\"נ התם במי שרגיל לקרות עמהם שלא במקום אונס וקנסוהו שלא יצא כדי שלא יהא רגיל בכך ואנשי משמר שאני שהיו טרודים בקרבנות והוי כשעת הדחק וכתב דכגון שהיה הולך לדרך הרשות חשיב שעת הדחק ועדיף לקרות כן משעלה עמוד השחר בכוונה מלקרות אחר כך בלא כוונה ואם יש בעיר קבורת מת או מילה וכן יום ערבה דמפשי ברחמי יכולים לקרות תיכף משעלה עמוד השחר עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "הקורא אחר שלש שעות וכו'. משנה (שם ט':) הקורא מכאן ואילך כלומר מג' שעות ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ובגמרא מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות וכיון שלא חילקו שם בין אנוס למזיד משמע דדוקא גבי לילה דשכיח שינה הוא דגזרו, גם רבינו לא ראה לחלק ביניהם וזהו שכתב לענין שאחר שלש שעות לא יצא ידי חובת קריאת שמע בעונתה אפילו היה אנוס ולענין שמברך לפניה ולאחריה אחר ג' שעות כתב אפילו איחר כלומר אפילו איחר במזיד וכתב הרא\"ש ז\"ל בשם רבינו האי גאון ז\"ל דדוקא עד סוף שעה רביעית הוא דמברך לפניה ולאחריה שהוא זמן תפלה לרבי יהודה אבל מכאן ואילך הפסיד הברכות ואם בירך עובר על לא תשא. וה\"ר מנוח כתב הקורא אחר שלש שעות וכו' פי' כל שאר היום עד הערב ודעת ר\"ח דדוקא עד שעה רביעית אבל מרביעית ואילך הפסיד ואין כן דעת כל המפרשים ולישנא דמתני' הכי מוכחא הקורא מכאן ואילך ולא יהיב שיעורא משמע דכולי יומא קאמר עכ\"ל. יש שואלים מ\"ט בשכבך דרשינן כל זמן שבני אדם שוכבים על מטתם וכדאמרינן בהא דרשב\"י פעמים שאדם קורא קריאת שמע ב' פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ החמה ויוצא י\"ח אחת של יום ואחת של לילה ומסיק התם דקרי ליה ליליא משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא וע\"כ אין פי' שבאותה שעה עולים על מטתם לשכב דאין דרך בני אדם לשכב באותה שעה אלא פי' שעדיין שוכבים על מטתם ואם כן בשכבך פי' בעודם שוכבים והיינו לרוב בני אדם עד שיעלה עמוד השחר ולמה לא דרשו כן ובקומך כל זמן שבני אדם קמים דהיינו כל היום. וי\"ל דאה\"נ דהכי דרשינן ליה ומ\"ה אמרי' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות ואילו לא היה זמן קריאת שמע כלל היו ברכותיו לבטלה אלא משום דקי\"ל דצריך לסמוך גאולה לתפלה ותפלות כנגד התמידין תקנום והתמיד היה קרב עד ד' שעות ואם כן קודם צריך לקרות קריאת שמע ולכך הקדימו זמנה עד סוף שלש שעות ואסמכוה אקרא ובקומך בשעה שדרך בני אדם קמים ותדע דאסמכתא היא ולא עיקר פירושא דקרא דתלי טעמא עד סוף ג' שעות דשכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות ואטו בני מלכים מי הוו רובא דעלמא אלא ודאי כדאמרן כנ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הקורא את שמע וכו'. פ\"ב דברכות (דף י\"ד:) ת\"ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריך כוונת הלב דר\"מ אמר רבא הלכה כר\"מ ואף ע\"ג דאיכא התם אמוראי אחריני דפסקי כתנאי אחריני רבא הוי בתרא מכלהו והלכתא כוותיה וכן פסק הרי\"ף ז\"ל. ושם (דף י\"ג.) בראש הפרק היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ובגמ' ש\"מ מצות צריכות כוונה מאי אם כיון לבו לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה לא מכוין. וסובר רבינו דהאי אוקימתא היא לפום מאי דמתמה ש\"מ מצות צריכות כוונה וקאמר דא\"צ כוונה ומאי אם כיון לבו אם כיון לקרות אבל לדידן דקי\"ל שצריך לכוין בפסוק ראשון פירושא דמתני' היינו היה קורא בתורה אפילו להגיה אם כיון לבו בפסוק ראשון יצא ואם לא כיון לבו בפסוק ראשון אפילו היה קורא שלא להגיה לא יצא ואין להקשות הא אפילו למאי דהוה ס\"ד למ\"ד א\"צ כוונה כלל קורא להגיה לא יצא וכל שכן לדידן דמצריכינן כוונה דהיא הנותנת דלמאי דהוה ס\"ד כיון שאין שם כוונה אפילו בפסוק ראשון בעינן מיהא כוונה לקרות אבל לדידן דאיכא כוונה גמורה בפסוק ראשון שאר פרשיות אפילו קראן להגיה לית לן בה: \n\n" + ], + [ + "כל אדם קורא כדרכו וכו'. משנה פ\"ק דברכות (דף י'.) ב\"ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו שנאמר בשכבך ובקומך וב\"ה אומרים כל אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך בשעה שדרך בני אדם שוכבין ובשעה שדרך בנ\"א עומדין וידוע דהלכה כב\"ה. ובברייתא (שם י\"א.) ב\"ה אומרים עומדים וקורין יושבין וקורין ומטין וקוראין הולכין בדרך וקורין. \n", + "ומ\"ש בין רוכבין על גבי בהמה וכו'. [פשוט בקידושין (ל\"ג:) רכוב כמהלך דמי]: \n", + "ואסור לקרות קריאת שמע וכו'. ר״פ היה קורא (ברכות י״ג:) אמר רב יוסף פרקדן לא יקרא קריאת שמע ופירש בגמרא דהיינו אף ע״ג דמצלי כלומר אף ע״פ שהוא מוטה על צדו מעט אבל מוטה לגמרי על צדו מותר ופריך והא ר' יוחנן מצלי וקרי שאני ר״י דבעל בשר היה וכיון דבעל בשר היה כי מצלי שרי מפני שהוא מצטער לשכב על צדו ממילא משמע דה״ה לחולה. ופירש רבינו פרקדן בין שהוא מוטל ופניו טוחות בקרקע בין שהוא מושלך על גבו ופניו למעלה. וכתב ה״ר מנוח דמי שאינו בעל בשר או חולה אסור לקרות אלא מיושב כאדם העומד באימה וביראה: \n", + "כתב הראב\"ד ויותר טוב הוא אם ישכב וצריך לעשות כן אם יוכל עכ\"ל. זאת הנוסחא הכתובה בספרי הדפוס טעות סופר היא וא\"א ליישבה וצריך להגיה ישב במקום ישכב וכן מצאתי בספר כתיבת יד ואין בזה השגה לרבינו דאיהו ז\"ל לא מיירי ביכול לישב: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה מהלך וכו'. פ' היה קורא (ברכות י״ג:) אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה עד על לבבך בעמידה ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה וכתב הרי״ף ז״ל ומפורש בירושלמי רב הונא ורב אידי בר יוסף בשם שמואל אמרו צריך לקבל עליו עול מלכות שמים מעומד לא שאם היה יושב עומד אלא אם היה מהלך עומד ולית הלכתא לא כרב נתן ולא כר״י דקי״ל כרבא דהוא בתרא דפסק הלכה כר״מ דלא צריך כוונה אלא לפסוק ראשון בלבד הילכך אין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון בלבד עכ״ל הרי״ף וכן כתב הרא״ש ז״ל: \n", + "היה ישן וכו'. (שם י\"ג:) אמר רב אילא בריה דרב [יצחק בר] שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמ\"י ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא א\"ל רב נחמן לדרו עבדיה בפסוק קמא צערן מכאן ואילך לא תצערן א\"ל רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך היכי הוה עביד א\"ל בפסוקא קמא מצער נפשיה מכאן ואילך לא מצער נפשיה וכתב הרא\"ש ז\"ל הא דקאמר נאנס בשינה יצא ר\"ל שהוא מדומדם ואינו יכול לקרות בכוונה מכאן ואילך מיהו היה קורא את כולה וכן הא דא\"ל רב נחמן לדרו עבדיה בפסוק קמא צערן כלומר הקיצני משנתי עד שאוכל לכוין טפי לא תצערן אבל אם אקרא בלא כוונה לא תצערן להקיצני דמילתא דפשיטא היא שצריך לקרוא את כולה וכן כתב ה\"ר יונה וכתב שגם רבינו האי כתב כן וכן כתב ה\"ר מנוח וגם רש\"י לזה נתכוון שכתב בפסוק קמא צערן אם ראיתני מנמנם צערני עד שאנער יפה בפסוק ראשון עד כאן לשונו משמע שאין חילוק בין פסוק ראשון לשאר אלא שבפסוק ראשון היה קורא בניעור יפה והשאר היה קורא מתנמנם. ורבינו כתב לשון הגמרא כמנהגו אבל עכ\"פ הפי' הוא כמו שכתבתי ולקמן בבבא דהיה מתנמנם גילה דעתו שכתב ובלבד שיהא ער בפסוק ראשון משמע שכשכתב כאן שאם היה ישן מעירין אותו ומצערין אותו עד שיקרא פסוק ראשון עניינו עד שיקרא פסוק ראשון בכוונה והשאר קורא והוא מתנמנם. וכתב ה\"ר מנוח ואיכא דאמרי דלאו דוקא אם נאנס אונס שינה דה\"ה לאונס אחר: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה עוסק במלאכה וכו'. משנה שם (שם י\"ו.) האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ובגמ' אמר רב ששת והוא שבטלין ממלאכתן וקורין והתניא ב\"ה אומרים עוסקין במלאכתם וקורין לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני וכתבו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל דלא משום דבעינן כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דאמרינן דבטלי ממלאכה דהא קי\"ל כרבא דאמר הלכה כר\"מ דבפסוק ראשון בעי כוונה אלא היינו טעמא משום דלא לישוי ליה עראי כי הא דגרסינן בפרק קמא דיומא (דף י\"ט:) אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא יקרוץ בשפתיו ולא ירמוז בעיניו ולא יראה באצבעותיו והעושה כן אמרינן התם דעליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב ואוקימנא בפרק ראשון ומפרשי לה רבנן משום דקא משוי לה עראי ה\"נ אי לא בטיל ליה ממלאכה משוי לה עראי ולזה נתכוון רבינו ז\"ל. ומה שכתב וכן האומנין בטלין וכו' כלומר אפילו האומנים שהקלו בהם בענין תפלה כמבואר בפ\"ה מהלכות תפלה אפילו הכי בטלין ממלאכתן בפרשה ראשונה. ומ\"ש והשאר קורא כדרכו וכו' קאי למי שהיה עוסק במלאכה וכו' וכ\"ש לאומנין והיינו דקתני והשאר קורא כדרכו ועוסק במלאכתו ולא קתני קוראין: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח וכן האומנים אע\"פ שעוסקים במלאכת אחרים צריכין להפסיק בפרשה ראשונה ואע\"פ שבראש האילן והכותל אדם מתפחד בעודו עליהם אפילו הכי קורא במקומו ואין מטריחין אותו לירד למטה אבל בע\"ה שאינו עוסק במלאכה אלא עומד על פועליו לזרזם יורד למטה וקורא: \n\n" + ], + [ + "היה עוסק בתלמוד תורה וכו'. משנה פרק קמא דשבת (דף ט'.) מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה ואוקימנא לה בגמרא בד\"ת כדתניא חברים שהיו עוסקים בתורה מפסיקים לק\"ש ואין מפסיקים לתפלה וסובר רבינו דהיינו לומר שאם הגיע זמן ק\"ש מפסיקים לק\"ש ואין מפסיקים לתפלה. \n", + "ומ\"ש ומברך לפניה ולאחריה. פשוט הוא שכיון שקורא ק\"ש שצריך לברך לפניה ולאחריה: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח דאע\"ג דרבי יהודה הנשיא לא היה מפסיק כדאמרינן שמע ישראל זהו ק\"ש של רבי יהודה הנשיא שאני רבי יהודה הנשיא שתורתו אומנותו אי נמי רבי יהודה הנשיא שהיה מלמד תורה לרבים אינו פוסק: \n", + "היה עוסק בצרכי רבים. נ\"ל שלמד כן מדמקשינן בגמרא אהא דתנן (שם) מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה והתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק\"ש ומשני כי תניא ההוא בעיבור החדש וסובר רבינו דטעמא הוה לפי שהם עוסקים בצרכי רבים ובירושלמי פרק אין עומדין א\"ר ירמיה כל העוסק בצרכי ציבור כאילו עוסק בדברי תורה וכתבו רבינו בפרק ו' מהלכות תפלה. ומאחר שפסק רבינו בסמוך שמפסיקים מת\"ת לקריאת שמע הל\"ל דמפסיקים מצרכי רבים לק\"ש אם היה סובר דירושלמי מיירי לענין להפסיק לק\"ש אלא ע\"כ צריך לומר שסובר רבינו דירושלמי לא מיירי אלא לענין תפלה בלבד והיינו דמייתי לה בפרק אין עומדין דמיירי בדיני תפלה. \n", + "ומ\"ש רבינו דהיה עוסק בצרכי רבים לא יפסיק, משמע מדקדוק לשונו דאפילו אם יעבור זמן ק\"ש בעודו עוסק בצרכי רבים לא יפסיק: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח ודוקא בדורות הראשונים שהיו עוסקים עם הציבור לש\"ש מיהו ליכא ספיקא דהשתא נמי אם עוסקים עם הציבור אפילו להצלת ממונם ואין מי שישתדל בדבריהם אלא הוא שאינו פוסק שהעוסק במצוה פטור מן המצוה עכ\"ל. ומ\"ש ודוקא בדורות הראשונים אין לו טעם: \n\n" + ], + [ + "היה עוסק באכילה וכו': כתב הראב״ד היה עוסק באכילה וכו'. א״א לא כי אלא מפסיק וקורא וכו' ורמיזא נמי במסכת ברכות עכ״ל. זה משנה פ״ק דשבת (דף י':) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״ח.) תנן מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול לכשיכנס לביתו יטלנו על שלחנו כלומר אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק בסעודה וליטול לולב ובגמרא אמרי' נוטלו על שלחנו למימרא דמפסיק ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין א״ר ספרא הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום אמר רבא מאי קושיא דילמא הא דאורייתא הא דרבנן אלא אמר רבא אי קשיא הא קשיא לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו אלמא דמפסיק והדר תני לא נטל בשחרית יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק א״ר ספרא לא קשיא הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום א״ר זירא מאי קושיא דילמא מצוה לאפסוקי ואי לא מפסיק יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב אלא א״ר זירא כדקאמרת מעיקרא ודקשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הכא ביום טוב שני דרבנן עסקינן ודיקא נמי דקתני מי שבא בדרך ואין בידו לולב ואי ס״ד ביום טוב ראשון מי שרי ופירש״י אלא אי קשיא דאיצטריך רב ספרא לשנויי עלה היא גופא קשיא אלא אמר רבי זירא לעולם כי איצטריך רב ספרא לשנויי משום קושיא קמייתא איצטריך: \n", + "והראב\"ד ז\"ל סובר דכתירוצא דאמר רבא הא דאורייתא הא דרבנן קי\"ל דהא אסיק רבי זירא דהכא ביו\"ט שני דרבנן ומשום הכי אוקמה רב ספרא בדליכא שהות ביום אבל אי איכא שהות אינו מפסיק הא בדאורייתא אע\"ג דאיכא שהות מפסיק ולפיכך כתב לא כי אלא מפסיק וקורא וכו' ודעת רבינו דכיון דלמסקנא בדרבנן שאני לן בין יש שהות לאין שהות הוא הדין בדאורייתא ומאי דאוקמה רבי זירא ביו\"ט שני לאו משום דס\"ל הכי אלא ה\"ק ואי הוה קשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הות מצית לתרוצי דהכא ביו\"ט שני ומ\"ש דיקא נמי אינו המסקנא אלא רבי זירא הוא דקאמר לרבא הוה לך למידק דמתני' ביו\"ט שני מדקתני מי שבא בדרך אבל רבי זירא ס\"ל דאפילו בדאורייתא אי איכא שהות אין מפסיקין ומתניתין בין ביו\"ט שני בין ביום טוב ראשון ומאי דקתני מי שבא בדרך היינו על ידי עירוב או על ידי בורגנין או שלא היה בגירסתו של רבינו דיקא נמי. אי נמי שרבינו סובר כדברי הר\"ן שהעלה דכל שהתחיל קודם זמן חיובו אפילו בדאורייתא אינו מפסיק אי איכא שהות. ובודאי שלשון רבינו כך מוכיח דבהתחיל קודם זמן חיובא עסקינן שכתב היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן ק\"ש וכו' היה עוסק באכילה וכן מאי דאמר רבי זירא מצוה לאפסוקי אע\"ג דבלשון דילמא אמריה הלכתא הוא דמכח אותה קושיא הדר מדרבא ואמר לעולם כדקאמרת מעיקרא ולכך פסק גבי קריאת שמע דכיון שיש שהות גומר ואחר כך קורא וכן מצוה לאפסוקי כדי שלא ישכח ויעבור זמן הקריאה וזהו שכתב ואם היה מתיירא וכו' ופסק הרי זה משובח. ומה שהכריחו לרבינו לפרש כן משום דקשיא ליה דאם איתא שסובר הגמרא כן קשיא היא גופא כדמקשינן לעיל דממאי דאמרינן נוטלו על שלחנו משמע דמפסיק וממאי דאמרינן בסיפא שכל היום כשר ללולב משמע שאינו מפסיק כדאקשינן לעיל ואנן שנינן דרישא למצוה וסיפא הוא אי לא בעי למעבד מצוה ואי מתניתין בדליכא שהות היכי אמרינן דלמצוה בלחוד הוא דמפסיק והלא חובה הוא שיפסיק כדי שלא יבטל המצוה כיון דליכא שהות אלא ודאי מתניתין בדאיכא שהות היא ולהכי ליכא בהפסקה אלא מצוה לבד וזהו שאמר רבינו שאם רצה להפסיק הרי זה משובח ועל כן השמיט הרי\"ף סוגיא זו כי סובר שהחילוק בין משנה זו לההיא דשבת הוא החילוק שיש במשנה גופה דהיינו למצוה ואי קשיא דההיא דשבת דאין מפסיקין לתפלה בדאיכא שהות קתני בהדה דמפסיקין לק\"ש אף ע\"ג דאיכא שהות סובר רבינו כי היא דוקא לד\"ת כמו שהעמיד שם הגמרא אתאן לד\"ת וסובר רבינו דחמירא אכילה מד\"ת דבד\"ת פוסק ובאכילה ובאינך אינו פוסק וכ\"כ שם בפירוש המשנה וכן מורה סדר לשונו כאן כי לעיל כתב שאם היה עוסק בדברי תורה פוסק לק\"ש וכאן כתב שאם היה עוסק באכילה אינו פוסק. וטעמו משום דכשעוסק בדברי תורה כשפוסק מהם לק\"ש אין זה הפסק שגם קרית שמע דברי תורה הם משא\"כ להפסיק מאכילה לקריאת שמע: \n\n" + ], + [ + "מי שירד לטבול וכו'. משנה סוף מי שמתו (ברכות דף כ״ב) ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה ובגמרא (שם כ״ה:) יתכסה במים ויקרא והרי לבו רואה את הערוה אמר ר' אלעזר ואי תימא ר' אחא בר אבא משום רבינו במים עכורים שנו. ומי משרה פירש רש״י ששורין שם הפשתן וקנבוס והם מסריחין. וכתב בא״ח בשם הרשב״א מסתברא דחוזר ואומר ברכות בפני עצמן ואף על פי שאינו קורא קריאת שמע שהברכות לא נתקנו על קריאת שמע שהרי אין אומרים אשר קדשנו במצותיו וצונו על קריאת שמע: \n\n" + ], + [ + "הקורא ק\"ש וכו'. מימרא דרב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב וברייתא דר' אלעזר (בן) חסמא פ\"ק דיומא (דף י\"ט:) כתבתיה לעיל ופשיטא דלא אמר אלא לכתחלה אבל י\"ח מיהא יצא. וכתב ה\"ר מנוח בפ\"ק דיומא מפלגי בין פרק ראשון לפרק שני משמע דבפרק שני מותר לרמוז ואפשר שלא רצה הרב לגלות כדי שלא יזלזלו בקריאתה א\"נ בפרק שני מגונה הוא דלא הוי אבל איסורא איכא: \n", + "וצריך להשמיע לאזנו וכו'. משנה פרק שני דברכות (דף טו.) הקורא שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא קרא ולא דקדק באותיותיה ר' יוסי אומר יצא רבי יהודה אומר לא יצא ובגמרא [שם:] א\"ר טבי א\"ר יאשיה הלכה כדברי שניהם להקל כלומר שאם לא השמיע לאזנו יצא ואם לא דקדק באותיותיה יצא וכתב הרי\"ף ז\"ל ודוקא דיעבד אבל לכתחלה לא והם הם דברי רבינו. וכתב ה\"ר מנוח להשמיע לאזנו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "כיצד ידקדק וכו'. שם תני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם שיתן ריוח בין הדבקים עני רבא בתריה כגון על לבבך על לבבכם בכל לבבך בכל לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל אתכם מארץ: \n", + "וכתב הראב\"ד ז\"ל לא ידעתי וכו' עד כדי שלא תבלע הא' בעי\"ן עכ\"ל. ואני אומר שלא נתכוון רבינו לכך אלא למ\"ד בכל נחה ואם יסמוך למ\"ד בכל לבבך נמצא אומר בכ לבבך והרי הוא מניע למ\"ד בכל שמשפטה להיות נחה ואם יסמוך בענין שיראה כאומר בכל בבך הרי הוא מניח למ\"ד לבבך שמשפטה להיות נעה. וז\"ש רבינו לפיכך כלומר כיון שאמר שלא יניח הנד ולא יניד הנח צריך ליתן ריוח בין הדבקים: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח לא ירפה החזק אות שהיא דגושה לא יקראנה ברפה ושהיא רפויה לא יקראנה בדגש ולא יניד הנח שיש אותיות נקראות בהבלעה כבי\"ת דואהבת ובי\"ת שניה דלבבך לא ינידם ולא יניח הנד כגון וי\"ו דמצוך לא יבלענה: \n", + "וצריך לבאר זיי\"ן של תזכרו. ירושלמי שם. והטעם לומר שלא יהא נראה כאומר למען תשכרו והוי כעובדים את ה' על מנת לקבל פרס. וכתב ה\"ר מנוח או שלא יהא נראה מלשון סכירה כמו ויסכרו מעינות תהום רבה. וה\"ה לזיי\"ן של וזכרתם: \n", + "וצריך להאריך בדלי\"ת וכו'. פ\"ב דברכות (דף י\"ג:) תניא סומכוס אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו אמר רב אחא בר יעקב ובדלי\"ת אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף בחי\"ת. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דר' חייא בר אבא חזייה דהוה מאריך טובא א\"ל כיון דאמלכתיה למעלה ולמטה ובארבע רוחות העולם תו לא צריכת ופירש\"י שלא יחטוף בחי\"ת בשביל אריכות הדלי\"ת לא ימהר בקריאתה שלא יקראנה בחטף בלא פתח ואין זה כלום עכ\"ל. ואחרים מפרשים כשיחטוף בחי\"ת ומאריך באל\"ף כמנהג יראה כאילו אומר אי חד כלומר אין חד והוא הפך המכוון: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח ואמרינן בירושלמי והוא שלא יאריך באל\"ף שלא יהא נראה כאומר אי חד והוא שכתב הרב שלא יחטוף בחי\"ת שכשחוטף החי\"ת מאריך האל\"ף שאל\"כ אלא שיחטוף האל\"ף והחי\"ת לא יהא נראה כאומר שום תיבה ומלה בעולם עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב\"ד ויש מוסיפין שלא יאריך באל\"ף שלא יראה כאומר אי חד עכ\"ל. ואני אומר שזה בכלל מה שאמרו שלא יחטוף בחי\"ת לפירוש אחרים מפרשים. וכתבו תלמידי ה\"ר יונה ז\"ל בשם רבני צרפת שצריך להאריך מעט בחי\"ת כשיעור שימליכהו בשמים ובארץ ולהאריך בדלי\"ת כשיעור שימליכהו בד' רוחות העולם וכתבו עוד שיש אומרים שבשעה שמאריך ימליך אותו במחשבה ודיו. וי\"א שירמוז בעיניו בשעה שממליכו בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם ולזה נוטה דעת הרב רבינו יונה ז\"ל: \n\n" + ], + [ + "קורא אדם את שמע וכו'. ברייתא שם [דף י״ג.] פלוגתא דרבי ורבנן ופסקו כרבנן חדא משום דאין הלכה כרבי מחביריו ועוד דסתם לן תנא דמתני' כוותייהו בסוטה פרק ואלו נאמרין (סוטה דף ל״ב:) דמני קרית שמע בהדי הנאמרים בכל לשון: \n", + "ומה שכתב שצריך ליזהר מדברי שבוש שבאותו הלשון. פשוט הוא דכיון דאמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע והדר קאמר ולמדתם שתהא קריאה תמה דבכל לשון שיקראנה בעינן קריאה תמה: \n", + "וכתב הראב\"ד ז\"ל אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הן ומי ידקדק אחר פירושו עכ\"ל. וי\"ל שכוונת רבינו שכשיאמר ביאור המלה יאמר הביאור היותר אמיתי ומסכים לאותה מלה בלשון ההוא ולא יאמר ביאור משובש שדרך קצת בעלי אותו הלשון לאומרו כיון שאין הבקיאין אומרים אותו לפי שאינו משמעות המלה או לפי שיש ביאור יפה ממנו וזה נ\"ל דבר פשוט: \n\n" + ], + [ + "הקורא למפרע וכו'. משנה פ\"ב דברכות (דף ט\"ו.) מפרש רבינו דהיינו בסדר הפסוקים אבל בסדר הפרשיות יצא בדיעבד דלכתחלה צריך להקדים שמע לוהיה אם שמוע והיה אם שמוע לויאמר כמו שנתבאר בתחלת הלכות אלו ואף ע\"ג דתנן בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק היינו כשקורא הפרשיות כסדר: \n", + "קרא פסוק וכו'. פרק אין עומדין (ברכות ל״ג:) תנן האומר מודים מודים משתקים אותו ובגמ' א״ר זירא כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי מיתיבי הקורא שמע וכופלה ה״ז מגונה מגונה הוא דהוי שתוקי לא משתקינן ליה ל״ק הא דאמר מילתא מילתא ותני לה הא דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה. ופירש״י דכי אמר מילתא ותני לה לא משתקינן ליה דאין זה דומה למקבל עליו שתי מלכיות אלא למתלוצץ. אמר פסוק ותני ליה משתקין ליה דמיחזי כשתי רשויות: \n", + "והרי\"ף ז\"ל כתב דהא דמשתקינן אותו היינו כדקאמר מילתא ותנייה אבל הקורא פסוק מק\"ש וכופלו ה\"ז מגונה אבל שתוקי לא משתקינן ליה וכ\"כ ה\"ג ור\"ח. וכתבו התוספות דאותם האומרים ב' או ג' פעמים שמע ישראל ביה\"כ לרש\"י משתקים אותן ולפי' ר\"ח מגונה מיהא הוי או שמא אין לחוש אלא כשקורא ק\"ש בעונתה ומקבל עליו עול מלכות שמים. ומ\"מ טוב שלא לומר אך מה שאומרים יי' הוא האלהי\"ם ז' פעמים ביה\"כ משבחים לבורא שהוא דר למעלה מז' רקיעים ומנהג כשר הוא וגם מצינו בקרא שני פעמים ה' הוא האלהי\"ם גבי אליהו: \n", + "וה\"ר יונה ז\"ל כתב שכיון שמנהג אבותיהם בידיהם לומר פסוק שמע ישראל בסליחות ולכופלו ואומרים אותו כל הקהל מוכחא מילתא שאינן עושין לכוונת שתי רשויות ולא חיישינן להכי: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח וה\"ה שאם כפל כל הפרשה שמשתקין אותו. וכתב הר\"א דאע\"ג דמגונה טפי עדיף לכווני לביה ולקיים מצות ק\"ש כתקנה ויכפול אותה ולא איכפת לן אי הוי מגונה ואמרינן בירושלמי הדא דתימא בציבור כלומר דהוי מגונה אבל ביחיד תחנונים הם לו עכ\"ל: \n", + "וכתב מרן ההגהות שאם קרא כל הפרשה וחזר וקראה מזה לא דבר כלום ובירושלמי יש ר' זירא קרא וחזר וקרא ושמא דוקא על מטתו שרי: \n\n" + ], + [ + "קראה סירוגין. בפרק מי שמתו (ברכות כ\"ב:) ת\"ר היה עומד בתפלה ומים שותתים על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל להיכן חוזר רב חסדא ורב המנונא חד אמר חוזר לראש וחד אמר למקום שפסק (שם כ\"ג.) אמר רב אשי דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובדלא שהה קא מפלגי: \n", + "וכתב הרי\"ף בשם רבינו האי דהלכה כמ\"ד למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובתר הכי אהא דתניא לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ק\"ש ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק: \n", + "כתב הרי\"ף וכשהוא חוזר חוזר למקום שפסק ואף ע\"פ ששהה כדי לגמור את כולה והכין מסקנא בסוף ר\"ה וכן בתקיעות וכן בהלל וכן במגילה אבל בתפלה בלחוד אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש קראה מתנמנם וכו'. הוא שיהיה ער בפסוק ראשון. נתבאר למעלה בבבא דהיה ישן מצערין אותו וכו': \n\n" + ], + [ + "ספק קרא ק״ש וכו'. בפרק מי שמתו (ברכות כ״א.) אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק״ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מ״ט ק״ש דרבנן ורבי אלעזר אמר ספק קרא ק״ש ספק לא קרא חוזר וקורא. וכתבו הרי״ף והרא״ש ולית הלכתא כשמואל דאמר ק״ש דרבנן דקי״ל ק״ש דאורייתא: \n", + "ונ\"ל דנפקא ליה מדאשכחן כמה ברייתות דדייני דיני ק\"ש מקראי ומשמע דראיות גמורות נינהו ולשמואל נצטרך לומר דאסמכתות הם. וכתב הרא\"ש ז\"ל דמדאמר שמואל אינו חוזר וקורא מ\"ט ק\"ש דרבנן פסק בשאלתות דכל ברכות דרבנן אי מספקא ליה אי אמרן א\"צ לחזור וז\"ש רבינו שאם נסתפק לו אם בירך אינו חוזר ומברך. \n", + "ומ\"ש חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה כ\"כ ה\"ר יונה שם שכל ספק שהוא של תורה מברכין עליו והביא ראיה לדבר: \n", + "ובתשובת הרשב\"א סימן ש\"כ כתב שעדיין קשה על דברי רבינו שהוא ז\"ל כתב מפורש שכל הברכות דרבנן וכל שנסתפק אם עשה המצוה אע\"פ שעיקר עשיית המצוה דאורייתא או שהוא מסופק אם הוא חייב בה כמילת מי שנולד מהול או בשמיני דסוכה שהוא ספק שביעי לא מברכינן כלל וכן השיב לחכמי לוני\"ל. ואני אומר באולי לדעת הרב שהוא סובר דמעיקרא כך היתה תקנה דכל שהוא חייב לקרות קורא לכתחלה עם ברכותיה אלא אם יגרום לו סבה כענין קריאת מקדש שאינו מברך אלא ברכה אחת א\"נ משום עסק תורה כדרבי שהיה מעביר ידיו על עיניו ומקבל מלכות שמים בקריאת פסוק ראשון הא במקום אחר כשהוא קורא צריך הוא לקרות לכתחלה בברכותיה וכמו שאמרו במאחר לקרות לאחר זמנו מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ופירשו מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות. ואולי למדה עוד הרב ממה שאמר ר' אלעזר ספק קרא ק\"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומדקאמר סתם חוזר וקורא משמע דכל פרשיותיה הוא קורא אע\"פ שאין דאורייתא אלא פסוק ראשון ולא אמרו שיחזור ויקרא פסוק ראשון והשאר דהוי דרבנן לא וטעמא דכל שהוא חייב לקרות קורא הוא כעיקר תקנתו, וכמדומה אני שטעם זה שמעתי מפי מורי הרב החסיד ז\"ל בחוזר וקורא כל פרשיותיה ולא סגי לן בחוזר וקורא פסוק ראשון ואולי מהסכמה זו כתב הרב כן אפילו בברכות עכ\"ל: \n", + "קרא וטעה וכו'. משנה פ\"ב דברכות דף ט\"ו. וכתב ה\"ר מנוח כלומר אם טעה בתיבות או באותיות שדילג אחת או שתים ואין צריך לומר אם טעה בדילוג פסוקים שחוזר למקום שטעה וקורא על הסדר שאל\"כ הו\"ל קורא למפרע: \n", + "נעלם ממנו וכו'. שם י\"ו תני תנא קמיה דר\"י טעה בין פרק לפרק יחזור לפ\"א באמצע הפרק חוזר לתחלת הפרק בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה א\"ל ר\"י ל\"ש אלא שלא אמר למען ירבו ימיכם אבל אמר למען ירבו ימיכם סרכיה נקט ואזיל. ומפרש רבינו בין פרק לפרק היינו שיודע שהתחיל לקרות שמע ומוצא עצמו במקום הפסק א' ואינו יודע מה השלים ומה צריך להתחיל חוזר למקום הפסק ראשון וכיון שמפסיקים בין שמע לואהבת חוזר לואהבת. ודייק רבינו לכתוב פרשה לרמוז על פי' פרק שעניינו הפסק. וכתבו המפרשים ז\"ל דהא דאמרינן טעה באמצע הפרק ואינו יודע להיכן פסק חוזר לראש הפרק היינו דוקא שאינו יודע באיזה מקום טעה וגם אינו יודע אם קרא כלום מהפרק אבל אם ברי לו שקרא פסוק ראשון או שנים ואח\"כ דילג פסוק אחד או תיבה אחת אינו צריך להתחיל אלא במקום שטעה או שדילג בלבד. וכתב הרא\"ש ז\"ל דהכי תניא בתוספתא: \n\n" + ], + [], + [ + "היה קורא ופגע באחרים וכו'. משנה שם (יג) בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב באמצע שואל מפני היראה ומשיב דברי ר\"מ. ר\"י אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם וידוע דהלכה כר' יהודה לגבי דר\"מ ופירש\"י מפני היראה אדם שירא מפניו שלא יהרגנו. וכתב הרא\"ש ז\"ל דפשיטא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ונראה דאביו ואמו ורבו חשיב מפני היראה דכתיב איש אמו ואביו תיראו ותנן מורא רבך כמורא שמים עכ\"ל. ולפי דעתו מפני הכבוד היינו מפני אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום. אבל דעת רבינו דמפני הכבוד היינו דוקא מי שהוא מחוייב בכבודו אבל איש נכבד שראוי להקדים לו שלום לא ומפני היראה היינו אנס ולא שמתיירא שיהרגנו דאי הכי פשיטא אלא שמתיירא שיצערנו: \n", + "וכתב הרא\"ש ז\"ל דאמרינן בירושלמי שאין חילוק בין באמצע הפסוק לבין פסוק לפסוק: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח והאי אמצע הפרק דאמרינן דפוסק מפרש בירושלמי אפי' באמצע פסוק. וא\"ד דכי פוסק באמצע פסוק היינו היכא דסליק עניינא אבל באמצע ענין כגון ושמתם את דברי אלה על לבבכם לא ואם פסק חוזר לתחלת הפסוק: \n", + "וכתב הרמ\"ך אבל באמצע פסוק ראשון לא יפסיק כמו בתפלה וכן מפורש בירושלמי עכ\"ל: \n", + "ולענין להפסיק לקדיש לקדושה ולברכו כתבו ה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל שי\"א שאינו מפסיק ורוב הפוסקים הסכימו שמפסיק אפילו באמצע הפרק דלא גרע ממה שמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ורבינו יונה כתב דלמודים נמי מפסיק ומיהו ודאי כשישחה לבד די שאם יאמר יוצרנו יוצר בראשית ה\"ל הפסקה גדולה עכ\"ל. ומספקא לי אם כוונתו שישחה ולא יאמר דבר וקרי הפסקה לשחייה או אם יאמר מודים ולא עוד ולזה דעתי נוטה יותר. ולענין להניח ציצית ותפילין אם הביאום לו באותה שעה ולברך עליהם כתבו התוס' וההגהות מחלוקת בדבר והיותר נ\"ל הוא שיניחם בלא ברכה ואחר שיסיים תפלתו ממשמש בהם ומברך עלייהו: \n\n" + ], + [], + [ + "ואלו הן בין הפרקים וכו'. משנה שם אהא דקתני בין ויאמר לאמת ויציב שהוא כבין הפרקים ור' יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק ובגמ' (שם יד) א\"ר אבהו א\"ר יוחנן הלכה כר' יהודה דכתיב וה' אלהי\"ם אמת כלומר דבעי למסמך ה' אלהיכם לאמת. ונחלקו המפרשים רבינו יונה כתב בשם רבני צרפת שאינו מפסיק כלל אלא תיכף לה' אלהיכם יאמר אמת ואח\"כ אם יצטרך לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד יפסיק כמו באמצע שאר הפרקים ולזה נוטה דעת הרא\"ש ז\"ל. אבל דעת רבינו שאין לחלק בין ת\"ק ור\"י כולי האי דלת\"ק פוסק כמו בין פרק לפרק ולר\"י אפי' באמצע הפרק לא יפסיק אלא היינו פלוגתייהו דלת\"ק חשיב כמו בין פרק לפרק ולר\"י חשיב כאמצע הפרק. וכתב ה\"ר יונה ואע\"ג דאין מפסיקים בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו הכא כיון דלא מברכין לקריאת שמע לא קפדינן כולי האי. וכתב עוד דבין אמת ויציב לתפלה מסתברא דכאמצע הפרק הוא. וכתב עוד ודבר פשוט הוא דשאלת שלום והשבתו דאמרינן הכא מותר אפי' בלעז וכ\"כ רש\"י ז\"ל עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הקורא את שמע וכו'. פרק היה קורא (ברכות טו) א\"ר יוחנן הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה נוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל א\"ל ההוא מרבנן לרבא חזי מר ההוא צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים ליטול יקנח ידיו בצרור או בעפר ובקסמית א\"ל שפיר קאמר מי כתיב במים בנקיון כתיב כל מידי דמנקי לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה\"מ לענין קריאת שמע אבל לתפלה בעי לאהדורי ויתבאר פרק רביעי מהלכות תפלה בס\"ד. וטעמא דמילתא משום דכיון דקריאת שמע דאורייתא החמירו בה שמא יעבור הזמן: \n", + "וכתב הר\"ר מנוח דטעמא משום דק\"ש זמנה קצר ואולי יעבור אבל תפלה זמנה ארוך יותר ולא חיישינן כולי האי שמא תעבור בבקשו מים. וכתב דלנטילת ידים לקריאת שמע ותפלה דעת הר\"ם והראב\"ד לברך על נט\"י ורבינו יעקב כתב דלא מברך אלא בעידן מיכלא ובצפרא דלא מצי פטר נפשיה בלא מים אבל בקריאת שמע ותפלה דמצי פטר נפשיה בכל מידי דמנקי אינו מברך ואם הוא בספינה מקנח ידיו בדופני הספינה או בבגדים קשים וכן אתה דן בשבת שאינו רשאי בטלטול צרור או עפר עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אין קורין לא בבית המרחץ וכו'. פ\"ק דשבת (דף י) וסוף פרק מי שמתו (ברכות דף כ\"ו) א\"ר יוסי בר חנינא מרחץ שאמרו כלומר שאין קורין בו ק\"ש ואין מתפללין בו אע\"פ שאין בו אדם בית הכסא שאמרו אע\"פ שאין בו צואה: \n", + "ולא בבית הקברות ולא בצד המת וכו'. סוטה פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג) כי אתא רב דימי א״ר יוחנן מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע ובריש מי שמתו (יח) משוה בית הקברות למת עצמו. וסובר רבינו שכל מי שקורא במקום שאין קורין בו לא עלתה לו קריאה: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום עכ\"ל. וטעמו משום דכיון דלא הוי אלא משום לועג לרש אינו בדין שיחזור ויקרא וכ\"כ הרמ\"ך. ואפשר לומר שאף רבינו לא אמרה אלא אאינך ולא אמת. א\"נ דכיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפי' אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת: \n\n" + ], + [ + "בית הכסא החדש וכו'. בסוף מי שמתו (ברכות דף כ״ו) תנן כמה ירחיק מן הצואה ארבע אמות ובגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וכן לתפלה איני והא אמר רפרם אמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל הב״ע בבית הכסא שאין בו צואה איני והאמר ר' יוסי בה״כ שאמרו אע״פ שאין בו צואה ובית המרחץ שאמרו אע״פ שאין בו אדם אלא הב״ע בחדתי והא מיבעיא ליה לרבינא הזמינו לבית הכסא מהו יש זימון או אין זימון כי קא מיבעיא ליה לרבינא למיקם עליה לצלויי בגויה אבל כנגדו לא: \n", + "וכתב הראב\"ד הרב כתב וכו' הילכך ספיקא לקולא עכ\"ל. ורבינו פוסק בהאי בעיא לחומרא מדקאמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא מתפלל אדם כנגד בית הכסא דלית ביה צואה ומוקי לה בחדתי משמע דבתוכו אסור וכן כתב הרא\"ש ז\"ל. ועוד דיש הפרש בדיני הזמנות בית הכסא שכתב רבינו בסמוך ואם איתא דנקטינן בהאי בעיא לקולא וכדברי הראב\"ד ז\"ל א\"כ בטלו להו דיני הזמנות הללו: \n", + "מרחץ החדש וכו'. פירקא קמא דשבת (דף י) אמר ר' אדא בר אהבה מתפלל אדם תפלתו בבית המרחץ ואוקמוה דוקא בחדתי שלא רחץ בו אדם מעולם ותפלה וק\"ש ברוב דינים אלו שוין הם: \n", + "היו שני בתים וכו' עד ואין קורין בהם. פ\"ק דנדרים (דף ז): \n", + "חצר המרחץ וכו'. פ\"ק דשבת (שם) תניא הנכנס לבית המרחץ מקום שב\"א עומדים לבושים יש שם קריאת שמע ותפלה מקום שב\"א עומדים ערומים ולבושים יש שם שאלת שלום ואין שם קרית שמע ותפלה: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח וא\"ד דכיון דאיסור מרחץ מפני שעומדים שם ערומים ה\"ה להני מקואות שטובלות בהם הנשים אסור לברך או לקרות בתוכו ולא מסתבר דעיקר איסור המרחץ אינו אלא משום איסור זוהמא והבלא דאית ביה על ידי שתשמישו בחמין אבל הני מקואות שהמים שלהן צוננין ליכא זוהמא ומותר וצ\"ע דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) ולא ק״ש בלבד כו'. כלומר הא דאין קורין לא בבית המרחץ ובית הכסא לא ק״ש בלבד וכו' דאמרינן סוף מי שמתו (ברכות דף כד:) ובפרק כירה (שבת דף מ) ובפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מד) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר בד״ת חוץ מבית הכסא ובית המרחץ ומדנקט סתם בית המרחץ ובית הכסא משמע שאע״פ שאין בבית הכסא צואה ולא במרחץ אדם ואפי' חדש אסור להרהר בו דומיא דק״ש ותפלה ובירושלמי ואסור דאמר לך אסור וכו' ושם אמרו דה״ה למבואות המטונפות ופשוט הוא. \n", + "ומ\"ש ואפי' אמרו בלשון חול וכן מ\"ש דברים של חול וכו' ואם נזדמן לו להפריש מן האיסור וכו'. בפרק כירה (שבת דף מ:): \n", + "וכתב ה\"ר מנוח דאמרינן בירושלמי דמותר להרהר בד\"ת בבית הכסא וכתב הראב\"ד ז\"ל דלא פליג אגמרא דילן דכי אמרי' אסור להרהר בד\"ת ה\"מ לכתחלה כלומר לשום מחשבתו ולבו לחשוב בד\"ת אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו מותר עכ\"ל. מבואר הוא בגמרא דידן דגרסינן פרק טבול יום זבחים (דף ק\"ב:) אמר רבא האי דינא מר' אלעזר בר\"ש גמירנא דאמר בבה\"כ כו' והיכי עביד הכי והא א\"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובה\"כ לאונסו שאני. ופירש\"י לאונסו שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו: \n", + "אבל השמות המיוחדים וכו'. תמיהא לי מילתא דרבינו טובא שלא הזכיר שאסור לומר שלום בבית המרחץ ובהדיא אמרינן בפ\"ק דשבת (דף י ע\"ב) אמר רב המנונא משמיה דעולא אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ שנאמר ויקרא לו ה' שלום אלא מעתה הימנותא נמי אסור דכתיב האל הנאמן והא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב שרי למימר הימנותא בבית הכסא התם שם גופיה לא איקרי הכי דמתרגמינן אלהא מהימנא הכא שם גופיה אקרי שלום ולמה כתב רבינו שמות המיוחדים ותו לא ולא אשכחן התם מאן דפליג עליה אדרבא ברייתא מסייעא ליה: \n", + "כתב הראב\"ד ז\"ל לא מצאנו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאומרו בב\"ה עכ\"ל: \n", + "וה\"ר יונה ז\"ל כתב דאשכחן רחום וצדיק דכתיב [תהילים קיב] זרח בחושך אור לישרים חנון ורחום וצדיק דלעיל מהאי קרא מיירי בצדיק והצלחתו ואמר [שם] הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד כי כשהצדיק יש לו הצלחה מעושר וכבוד ועושה צדק יזרח במעלתו והצלחתו והצדקות שעושה אור לישרים שמתפארים בהצלחתו מפני שהוא חנון ורחום וצדיק. \n", + "ומ\"ש רבינו ישן לא קאי אלא אבית המרחץ אבל בית הכסא אפי' חדש נמי וכדלעיל בסמוך: \n", + "ואם נזדמן לו וכו'. פרק כירה שבת (דף מ:) אמר ר\"י בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ וא\"ל טול בכלי שני ותן ש\"מ תלת וכו' והיכי עביד הכי והא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא וכ\"ת בלשון חול א\"ל והאמר אביי דברים של חול מותר לאומרם בלה\"ק דברים של קודש אסור לאומרם בלשון חול אפרושי מאיסורא שאני תדע דא\"ר יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ וביקש להדיח לו קרקע א\"ל אין מדיחין לסוך אין סכין אלמא אפרושי מאיסורא שאני. ופירש\"י והיכי עביד הכי להורות הוראה שהיא דבר תורה בבית המרחץ. דברים של קדש ד\"ת עכ\"ל. הרי מעשה דר\"מ עדיף מדרבי דרבי אמר ליטול בכלי שני ולא אמר ליה שאסור לעשות באופן אחר ור\"מ א\"ל בפי' אין סכין וכבר היה אפשר לומר לו אל תסוך או איני רוצה שתסוך אלא משמע דשרי בכל ענין. וז\"ש רבינו ואפי' בלשון קודש ובעניני הקדש כלומר שיאמר הדין כמו שעשה ר\"מ: \n\n" + ], + [ + "צואת האדם וכו'. ברייתא פרק מי שמתו ברכות (כ\"ה.) ודע שמה שכתב שבזמן שיש בהן עורות לא קאי אלא אצואת כלבים וחזירים שדרך לעבד עורות בצואתם אבל צואת האדם בכל ענין יש לה ריח רע. \n", + "וכתב רבינו וכל צואה שריחה רע כגון אלו. ממה שאמרו בירושלמי שמרחיקים מצואה אדומה של תרנגולין ומגלללי חמור הבא מן הדרך. \n", + "ומ\"ש וכן כנגד מי רגלי אדם. פשוט הוא שם בגמרא. \n", + "וכתב אבל מי רגלי בהמה קורין כנגדן טעמא לפי שלא מצינו שאסרו בשום מקום. ואף על פי שכתב הראב\"ד ז\"ל זה הרב וכו' וכן צואת התרנגולין האדומה עכ\"ל. מ\"ש שכתוב בירושלמי שצריך להרחיק ממי רגלי חמור הבא מן הדרך נראה שלא היה כן בנסחת רבינו אלא מגללי חמור וכן מצאתי שכתבו המפרשים וא\"כ שום איסור מי רגלים של בהמה לא הוזכר ואיסור גללי החמור נכלל במה שכתב רבינו וכל צואה שריחה רע כגון אלו. ולא הבנתי דעת ה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל בדברי רבינו שכתבו שאינו מתיר אלא כנגד מי רגלי בהמה כלומר ואוסר בצואתם ועל כן תמהו עליו. ואני בעניי נראה לי דלא אסר רבינו צואת כל הבהמות אלא דוקא אותן שריחן רע כגון אלו והניח הדבר לאומד הדעת אם דרך ב\"א להצטער בריחם הרע או לא וזה לפי שהוא סובר שמה שאמרו בירושלמי מצואה אדומה של תרנגולים וצואת חמור הבא מן הדרך לאו דוקא הני אלא ה\"ה כל צואה שריחה רע וגם ה\"ר יונה ז\"ל אוסר בצואת חתולים משום דריחם רע מאד אע\"פ שלא הוזכרה בשום מקום: \n", + "קטן שאינו יכול וכו'. ברייתא ס\"פ לולב הגזול (סוכה מ\"ב) ונתבאר שם שגדול אע\"פ שאינו יכול לאכול כזית בכדי אכילת שלש ביצים מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ורבינו לא כתב אלא קטן וממילא משמע: \n\n" + ], + [ + "היתה צואה יבשה וכו'. סוף פרק מי שמתו (ברכות כה) אמר רבא הלכתא צואה כחרס אסורה ומי רגלים כל זמן שמטפיחין ולעיל מהא אמרינן ה\"ד צואה כחרס א\"ר בר בר חנה כל זמן שזורקה ואינה נפרכת ואמרי לה כ\"ז שגוללה ואינה נפרכת. פירש\"י דלישנא בתרא הוי חומרא אבל ה\"ר יונה ז\"ל כתב דלישנא בתרא הוא קולא ורבינו פסק כלישנא קמא לחומרא משום דהוי איסורא דאורייתא כלומר מוהיה מחניך קדוש והכי דייק לשון רבינו שכתב עד שאם זרקה וכו' כלומר אע\"פ שנפרכת בגלילה לא יצאת מתורת חרס עד שאם זרקה מתפרך: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח פי' אם זרקה תתפרך דוקא פירוכין אבל אם לא תעשה פירוכין אלא שתשבר לחציה אסור לקרות כנגדה ועוד כתב דהא דשרי במתפרך דוקא בשאין לה ריח רע שאם לא כן אע\"ג דעפרא בעלמא הוא ריח רע שיש לו עיקר הוא: \n", + "מי רגלים שנבלעו בקרקע אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדן ואם לאו מותר. כבר כתבתי בסמוך דאסיק רבא הלכתא (שם) מי רגלים כל זמן שמטפיחין וכתב הרא\"ש בשם גאון כל זמן שמטפיחין היינו טופח על מנת להטפיח כת\"ק דר\"י עכ\"ל: \n", + "ביאור הדברים דבגמרא אמרינן לימא כתנאי נבלעו מותרים לא נבלעו אסורים ר' יוסי אומר כל זמן שמטפיחין מאי נבלעו ומאי לא נבלעו אילימא נבלעו דאין מטפיחין וכו' ר' יוסי היינו ת\"ק אלא נבלעו דאין רישומן ניכר לא נבלעו דרישומן ניכר ואתא ר' יוסי למימר כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי והכא בטופח ע\"מ להטפיח איכא בינייהו ופירש\"י ת\"ק בעי ע\"מ להטפיח ורבי יוסי מחמיר ומשמע ליה לגאון דאית לן לאוקומי מסקנא דרבא כת\"ק וטעמא משום דאי תימא דאתי כר' יוסי אמאי דחי לא דכ\"ע כל זמן שמטפיחין הוא דאסור וכו' הא כי הוה מוקמינן נבלעו דאין רישומן ניכר וכו' הוה אתי כר' יוסי אלא ודאי היינו טעמא דדחי כי היכי דליתי כת\"ק. אבל מדברי רבינו משמע דכל שטופחין אע\"פ שאין בהם כדי להטפיח אסור וכדמשמע פשטא דלישנא דרבא והא דאמרינן בטופח ע\"מ להטפיח א\"ב ה\"פ דת\"ק לא בעי ע\"מ להטפיח וה\"ק נבלעו דאין מטפיחין מותר ר' יוסי אומר כ\"ז שמטפיחין מותר עד שיהא בהם ע\"מ להטפיח והשתא א\"ש רבא כת\"ק דר\"י ואע\"ג דלישנא דרבא כלישנא דר\"י כיון דר\"י קאי את\"ק אית לן לפרושי דע\"מ להטפיח קאמר. ועי\"ל דהא דקאמר לימא כתנאי לא ארבא קאי אלא אאמוראי דאפליגו לעיל דמר אמר כ\"ז שמטפיחין ומר אמר כ\"ז שרישומן ניכר ודחי לא דכולי עלמא רישומן ניכר שרי ומטפיחין אסור ובטופח ע\"מ להטפיח הוא דפליגי דת\"ק לא בעי ע\"מ להטפיח ור' יוסי בעי ומ\"ד כ\"ז שמטפיחין כת\"ק ואע\"ג דהשתא נמי לא אתי ככ\"ע דהאי דקאמר דרישומן ניכר שרי מיהא אתי ככ\"ע ומ\"ד רישומן ניכר אסור על כרחיה מוקי לה כתנאי ואתי כת\"ק. ומ\"מ לרבא ליכא לאקשויי לימא כתנאי דאיהו מסקנא דהלכתא קאמר דהויא כל זמן שמטפיחין ובין נימא דאתי כר' יוסי בין נימא דאתי כת\"ק לא קשיא דאתא לאשמועינן דהלכה כההוא תנא הילכך אין לנו לפרש מטפיחין דאמר רבא אלא כפשוטו דהיינו שמרטיבין היד ואפי' אין בו ע\"מ להטפיח ואי אתי כר' יוסי כפירושא דרש\"י וא\"נ למאי דבעי הגמרא דאתא ר\"י למימר שכ\"ז שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי אשמועינן דהלכתא כוותיה אע\"ג דיחידאה הוא ואי אתי כת\"ק וכפי הפי' שפירש אשמועינן דאע\"ג דר' יוסי נמוקו עמו לית הלכתא כוותיה בהא: \n", + "ודע שבקצת ספרי רבינו כתוב במקום כ\"ז שמטפיחים כ\"ז שרישומן ניכר וט\"ס הוא שהוא היפך מסקנא דרבא וכ\"כ ה\"ר מנוח: \n\n" + ], + [ + "כמה ירחיק אדם וכו'. משנה שם [כב:] וכמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות פי' מהן ממי רגלים ובגמרא [כו.] אמר רבא אמר רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וסובר רבינו דצדדין הרי הן כלאחריו. וה\"ר מנוח כתב דלכאורה משמע דכלפניו דמי כדאמרינן גבי לולב עקום. ואפשר לומר דמ\"ש הרב מיירי בשאינו יכול לסלקה לאחריו דאמר בגמ' [כב:] דהיכא דלא אפשר יסלקנה (לאחריו) [לצדדין] ארבע אמות א\"כ היכא דאפשר כלפניו דמי והיכא דלא אפשר כלאחריו דמי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים כשהיה עמהן וכו'. ברייתא שם אם היה שם מקום שגבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא. וסובר רבינו דהני מילי כשאין מגיע לו ריח רע. וכתב הרא\"ש דאפי' רואה אותה מותר והרשב\"א אוסר ברואה אותה. \n", + "ומ\"ש רבינו והוא שלא יגיע לו ריח רע, ה\"ר יונה והרא\"ש כתבו שי\"א דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה ה\"נ מועלת לריח והטור סתם דבריו כדעת רבינו ולפ\"ז צריך ליזהר כשמתפלל בביתו ומריח ריח רע ממקום אחר שיפסיק וישהה עד שיעבור הריח: \n", + "וכן אם כפה וכו'. [פשוט מהא דברכות כ\"ה. צואה בכיסוי תליא מילתא]: \n\n" + ], + [ + "היתה בינו ובין הצואה וכו'. פרק מי שמתו (ברכות כה:) אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות ק״ש כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות ק״ש כנגדה דצואה בכסוי תליא מילתא והא מכסיא כלומר שהרי מחניך קדוש קרינן ביה ערוה לא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קא מתחזיא: \n", + "נתן רביעית וכו'. שם ת\"ר כמה יטיל לתוכן מים כל שהוא רבי זכאי אומר רביעית אמר ליה רב יוסף לשמעיה אייתי לי רביעית דמיא כרבי זכאי וכן הלכה. ופסקו הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א שאפילו קדמו מים למי רגלים לא אמרינן קמא קמא בטיל ובפחות מרביעית סגי אלא לעולם בעינן רביעית וכרב יוסף דאמר הכי בגמרא וכן דעת רבינו שכתב ולא חילק. וכתב הרא\"ש ז\"ל רבינו משה כתב רביעית למי רגלים של פעם אחת ואם יותר צריך להוסיף לפי השיעור עכ\"ל. והכי דייק לשון רבינו וטעמא דמסתבר הוא דאטו מי נימא דלמי רגלים דעשר פעמים ליסגי ברביעית אלא למי רגלים של פעם אחת אמרו ואע\"פ שיש מקום לבעל דין לחלוק דהא לת\"ק סגי בכל שהוא אלמא שכיון שנתערב בהם מים בטל מהם תורת מי רגלים ונהי דרבי זכאי בעי רביעית היינו משום דבבציר מהכי לא חשיב שיעור וכן כתב הרשב\"א בפירוש דברי רבי זכאי מכל מקום כיון שהרא\"ש פירש דברי רבינו ולא נחלק עליו משמע דהכי סבירא ליה: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח צ\"ע מ\"ש הרב של פעם אחת שהרי אין כל הפעמים שוים עכ\"ל. ולי נראה דחכמים שיערו דברביעית סגי אפילו לגדולה ופחות מרביעית אפילו לקטנה לא סגי: \n\n" + ], + [ + "היתה צואה בגומא וכו'. שם אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק\"ש בעי מר בריה דרבינא צואה דבוקה בסנדלו מאי תיקו וכתב הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ולחומרא. ומפרש רבינו דאמאי דקאמר רבא קא מהדר הניח סנדלו על הגומא והיתה צואה נוגעת בסנדלו מהו וכן פירש הרא\"ש ז\"ל: \n", + "וה\"ר מנוח כתב דדייק מדנקט רבא צואה בגומא אלמא דדוקא באין סנדלו נוגע בה הוא דשרי שאם לא כן גומא דנקט למה לי: \n", + "וכתב הראב\"ד היתה צואה בגומא וכו' דומה שהוא מפרש וכו' ועלתה בתיקו ולחומרא עכ\"ל. ואין דבריו מוכרחים ודברי רבינו נכוחים: \n", + "היתה כנגדו וכו'. שם אמר אביי צואה כל שהוא מבטלה ברוק אמר רבא וברוק עבה: \n", + "כתב הראב\"ד בירושלמי דוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו אבל לאחר שעה שהרוק נימוק הצואה מתגלית עכ\"ל. ואני אומר שדבר פשוט הוא שאם נימוק הרוק שאינו רוק עבה דאסור ולכן לא הוצרך לכתוב מה שאמר בירושלמי דדוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו: \n", + "היתה טיפת צואה וכו'. נ\"א נטישת צואה וזו עיקר והדין שם איתמר צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא כך היא גירסת הרי\"ף ז\"ל רב הונא אמר מותר לקרות קריאת שמע רב חסדא אמר אסור לקרות קריאת שמע ואפי' שתהיה יבשה שאין ריח רע יוצא ממנה ולכן כתב רבינו נטישת צואה כלומר שאין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא שנתפשט בבשרו או ידיו מטונפות ומתוך קטנותו ויבשותו נדון אותו כאילו אין שם צואה כלל. ופסק הרי\"ף כרב הונא דהוה רביה דרב חסדא ועוד מדמקשינן מיניה בפרק אמר להם הממונה [יומא דף ל'.] אלמא הלכתא היא והרא\"ש וה\"ר יונה ז\"ל גורסים גירסא אחרת דאילו בכה\"ג לכ\"ע אינו קורא: \n", + "וה\"ר מנוח כתב שהם מונחות במקום טינוף דאילו היו ידיו מטונפות נטילה בעי אי נמי מטונפות מבית הכסא שהכניסם שם וקבלו לכלוך מזוהמתו והבלו של בית הכסא ואין להם ריח רע שאילו היה להם ריח רע יש לו עיקר הוא. וכתב עוד נטישת הוא לשון לכלוך וטשטוש: \n", + "אבל אם היתה במקומה וכו'. יומא פרק אמר להם הממונה (יומא דף ל'.) מימרא דרב פפא. ואמרו שם ומ״ש מצואה על בשרו דאמר רב הונא מותר לקרוא קריאת שמע במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. ומפרש רבינו דטעמא דנפיש זוהמא במקומה מפני שהיא לחה ועכ״פ יש לה ריח רע: \n", + "וכמה גאונים הורו וכו'. כתב ה\"ר יונה ז\"ל שהם רבינו האי ומפרשים אחרים ז\"ל. וכתב רבינו שאע\"פ שכפי הדין אינו עולה הוראת הגאונים ז\"ל מכל מקום כך ראוי לעשות דדבר מגונה הוא לקרות קריאת שמע וידיו מטונפות: \n\n" + ], + [ + "ריח רע שיש לו עיקר וכו'. [ברכות כ\"ה.] פלוגתא דרב הונא ורב חסדא ופסק כרב הונא דרביה הוא. והראב\"ד כתב עד מקום שפסק הריח וקורא. א\"א אינו כן וכו' והכי כתב רב האי גאון בעיקר עכ\"ל. ורבינו סובר דאע\"ג דתניא כוותיה דרב חסדא הא אמר רבא לית הלכתא ככל הני שמעתתא ודחי קצת ממאי דאיתני בההיא ברייתא וכיון דמשבשתא היא במקצת לא מהני סיועא דידה לרב חסדא למדחי כללא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכן כתב ה\"ר מנוח והרב בעל מ\"ע ז\"ל כתב דרבינו פוסק כסייעתא דברייתא אלא שגורס בדרב חסדא עד מקום שיכלה הריח ופי' הריח רע שיש לו עיקר היינו שהצואה מונחת שם ומסרחת וסובר רבינו דדוקא לשיש לו עיקר הוא שאמר מרחיק ארבע אמות אבל לשאין לו עיקר מרחיק עד מקום שיכלה הריח. וכתב ה\"ר מנוח מיירי במכוסה שהיא לאחריו או לצדדין שאם היא לפניו לא סגי בהרחקת ד' אמות עד שירחיק כמלא עיניו: \n", + "גרף של רעי וכו'. ברייתא שם וכתב הרא\"ש ז\"ל דמסתברא דבשל זכוכית מותר: \n\n" + ], + [ + "צואה עוברת וכו'. שם פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא ונראה מדקדוק דברי רבינו שאע\"פ שהן עוברין לפניו כיון שהרחיקו ממנו ארבע אמות שרי ולא דמו לצואה העומדת במקום אחד שצריך להרחיק ממנה מלפניו כמלא עיניו דהני כיון שעוברין והולכין להם בהרחקת ארבע אמות סגי וכ\"כ רבינו הגדול מהר\"י אבוהב בביאורו לטור א\"ח. אבל קשה לי שלא מצאתי גלוי לזה בגמרא לכך נ\"ל דבלאחריו מיירי ומ\"ה סגי בשיעברו ממנו ארבע אמות אבל מלפניו צריך להרחיק מלא עיניו ולא חשש רבינו לפרש דבלאחריו מיירי שסמך על מה שכתב בדיני שיעור ההרחקה: \n", + "ופי חזיר וכו'. שם מימרא דרב פפא ואמרו שם דאף על גב דסליק מנהרא לפי שכיון דדרכו ללכלך פיו תמיד דיינינן ליה כגרף של רעי. ורבינו כתב סתם פי חזיר בלא שום חילוק וממילא משמע דמהי תיתי לן לפלוגי: \n\n" + ], + [ + "היה קורא וכו'. שם [כ\"ד:] פלוגתא דרב הונא משמיה דר\"י אמר מניח ידו ע\"פ וקורא ק\"ש רב חסדא אמר פוסק ותניא כוותיה דרב הונא וכוותיה דרב חסדא ופסק רבינו כרב חסדא משום דאמוראי טובא קיימי כוותיה: \n", + "וכן הקורא וכו' עד אינו פוסק לד\"ת. שם [כ\"ה.] בעו מיניה מרב ששת ופשיט כמ\"ש רבינו. וכתב ה\"ר מנוח דאית דגרסי עד שיכלה הרוח כלומר עד שיפסוק קול העיטוש. אבל גירסת ספרנו עיקר שהיא שתכלה באשה כלומר ריחה הרע: \n\n" + ], + [ + "היה קורא. כלומר היה רוצה לקרות והדין מימרא דרב יהודה שם ובגמ' איכא תרי לישני בדרב יהודה ופסק רבינו כלישנא בתרא וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל. וכתב ה\"ר מנוח ודוקא באשפה שאין ריחה רע דאי לא תימא הכי תיפוק ליה משום אשפה. ואמרינן בגמרא [שם] דהיינו טעמא דספק מי רגלים אפי' באשפה מותרים כדרב המנונא דאמר רב המנונא לא אסרה תורה במי רגלים אלא כנגד העמוד בלבד כלומר כנגד הקלוח וכדר' יהונתן דר' יהונתן רמי כתיב ויד תהיה לך וגו' כלומר ולא הצריך כסוי וכתיב ויתד תהיה לך וגו' וכסית הא כיצד כאן בגדולים כאן בקטנים אלמא לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד הא נפול לארעא שרי ורבנן גזרו בהו וכי גזרו בודאן בספיקן לא גזרו: \n\n" + ], + [ + "כשם שאסור לקרות וכו'. שם אמר רב יהודה כותי ערום אסור לקרות ק\"ש כנגדו מאי איריא כותי אפילו ישראל נמי כותי איצטריכא ליה מהו דתימא הואיל וכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם אימא כחמור בעלמא הוא קמ\"ל דאינהו נמי איקרו ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו. ולמד משם רבינו לקטן דערוה היא דלא גרע מכותי וכיון שאין הטעם אלא מפני ראייה בחזרת פנים בעלמא סגי ליה. \n", + "ומ\"ש אפי' מחיצה של זכוכית וכו' כבר נתבאר בפרק זה. \n", + "וממ\"ש רבינו עד שיחזיר פניו נראה בהדיא דבחזרת פנים סגי אע\"פ שהיא סמוכה לו דהא לא תלה רחמנא ערוה אלא בראייה: \n", + "וכל גוף האשה וכו'. שם א\"ר יצחק טפח באשה ערוה ואוקמוה באשתו ולק\"ש. \n", + "ומ\"ש ואם היה מגולה טפח מגופה היינו דוקא ממקום מכוסה שבה ולישנא דמגולה דייק הכי. ואמרו שם בסמוך קול ושער באשה ערוה וסובר רבינו שלא לענין ק\"ש נאמר אלא לענין שאסור ליהנות בקולה ולהסתכל בשערה ולכן לא הזכירם פה: \n\n" + ], + [ + "וכשם שהוא אסור וכו'. זה פשוט ומתבאר מהמשנה (שם כ\"ב:) שכתבתי בפ\"ב יתכסה במים עכורים ויקרא וממ\"ש בסמוך: \n", + "היתה חגורה וכו'. שם (כ\"ד:) מימרא דרב הונא ותניא כותיה. ופי' על מתניו ממתניו ולמטה אע\"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק\"ש וכן פירש\"י ומוכרח הוא. \n", + "ומ\"ש ובלבד שלא יהא עקבו וכו' שם (כ\"ה.) מסקנא בגמרא והלכתא עקבו רואה את הערוה מותר נוגע אסור. וכתבו ה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל דה\"ה לכל איברים נוגעים בערוה שאסורים והא דנקט עקבו משום דקאמר רואה את הערוה אע\"פ שהוא כנגדו ורואה מותר: \n", + "היה ישן וכו'. ברייתא שם (כ\"ד:) היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק\"ש וי\"א על לבו ות\"ק הרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר. ופסקו רבינו ור\"ח והרי\"ף והרא\"ש ור\"ת ז\"ל כי\"א מדפריך סתמא דתלמודא והרי לבו רואה את הערוה ועוד דמשמע התם בגמ' (כ\"ה:) דאביי ורבא דבתראי אינון סבירא להו הכי: \n\n" + ], + [ + "שנים שהיו ישנים וכו' עד וחוצץ מתחת לבו וקורא. שם (כ\"ד.) בעא רב יוסף בריה דרב נחמיה מרב יהודה שנים שהיו ישנים בטלית אחת מהו שיחזיר זה פניו לכאן ויקרא ק\"ש ויחזיר זה פניו לכאן ויקרא ק\"ש א\"ל הכי אמר שמואל ואפילו אשתו עמו מתקיף לה רב יוסף ולא מיבעיא אחר אדרבא אשתו כגופו אחר לאו כגופו מיתיבי שנים שהיו ישנים בטלית אחת זה מחזיר פניו וקורא ק\"ש וזה מחזיר פניו וקורא ק\"ש ותניא אידך היה ישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו לא יקרא ק\"ש אא\"כ היתה טלית מפסקת ביניהם ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר בשלמא לרב יוסף ל\"ק הא באשתו הא באחר אלא לשמואל קשיא אמר לך שמואל ולרב יוסף מי ניחא והא תניא היה ישן במטה ואשתו היתה ישנה בצדו לא יחזיר פניו ויקרא אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהם אלא מאי אית לך למימר אשתו לרב יוסף תנאי היא לדידי נמי אחר תנאי היא ופסק הרי\"ף כרב יוסף דאשתו כגופו ומותר להחזיר פניו ולקרות אבל אחר לאו כגופו הוא ואסור וכן פסק רבינו. וכתב רבינו שאין צריך הפסק טלית אלא ממתניו ולמטה וכן בדין דממתניו ולמעלה אע\"פ שנוגע בשר זה בבשר זה לא אתי לידי הרהור: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח מ\"ש אשתו כגופו כלומר דכיון דגס בה לא מהרהר ומכל מקום מחזיר פניו דאם פנים בפנים או פנים באחור א\"א דליכא הרהור. ורבני צרפת והרא\"ש חולקים ופוסקים דלא כרב יוסף אלא כברייתא דסברה אפילו באשתו בעינן טלית מפסקת: \n\n" + ], + [ + "עד אימתי הם קטנים וכו'. שם אמאי דתניא אם היו בניו ובני ביתו קטנים אין צריך הפסקת טלית ועד כמה אמר רב חסדא תינוקת בת ג' שנים ויום אחד ותינוק בן ט' שנים ויום אחד איכא דאמרי תינוקת בת י\"א ויום אחד ותינוק בן י\"ב ויום אחד אידי ואידי עד שיהיו שדים נכונו ושערך צמח. ופסקו רבינו והרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כלישנא בתרא ומפרש רבינו דהא דבעינן שדים נכונו ושערך צמח היינו לתינוקת פחותה מי\"ב ותינוק פחות מי\"ג אבל כיון דהגיעו לשנים הללו גדולים הוו ובניו הקטנים תניא והני גדולים נינהו וכן הסכימו ה\"ר יונה והרא\"ש ואם הביאו סימנים אלו קודם י\"א לתינוקת וי\"ב לתינוק לא חיישינן להו ומותר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "נשים ועבדים וכו'. משנה פרק מי שמתו (ברכות דף כ'.). \n", + "ומ״ש ומלמדים את הקטנים, הוא מדין תינוק שחייב אביו לחנכו במצות כדאיתא סוף פרק לולב הגזול (סוכה דף מ״ב.). \n", + "ומ\"ש מברכין וכו'. בסוף פרק אלו דברים (ברכות דף נ\"ג:) אמרינן דעונין אמן אחר תינוקות בעידן מפטרייהו: \n", + "מי שהיה לבו וכו'. משנה פרק היה קורא (ברכות דף י״ו.) חתן פטור מק״ש לילה הראשון ועד מו״ש אם לא עשה מעשה ובגמרא תניא הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב משום דלא טריד וטבעה ספינתו חייב אף ע״ג דטריד משום דבעינן טירדא דמצוה וליכא. וסובר רבינו דה״ה שפטור מכל המצות דעוסק במצוה פטור מן המצוה. וכתב ה״ר מנוח בשם הראב״ד דוקא בלילות שמתיחד עמה אבל אם היתה נדה או חולה או שלא היה מקום ליחוד חייב. וכתב עוד דמדברי רבינו משמע שפטור בין מק״ש דלילות בין מק״ש דיום והא דתנן פטור לילה הראשון היינו לאפוקי יום ראשון דחייב דקודם שיקדש יתפלל ואפשר דדוקא בלילות פטור אבל בימים חייב דישראל קדושים הם ומסח דעתיה מינה ואין כאן טירדא והכי מסתבר עכ״ל: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שמת לו מת וכו'. משנה רפ\"ג דברכות (שם י\"ז:) מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע והקשו בגמרא מוטל אין שאינו מוטל לא והתניא שאעפ\"י שאינו מוטל לפניו פטור ותירץ רב אשי כיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי ולכך כתב רבינו מי שמת לו מת וכו' וכתב רבינו הטעם מפני שאין דעתו פנויה לומר שאין הטעם כדי שיהיה פנוי להשתדל בצורכי המת שאפילו יש לו מי שישתדל פטור כדמשמע בגמרא וגם בירושלמי אמרו כן בפירוש וכן כתבו ה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל: \n", + "ואם היה משמר וכו' עד ונשמט האחר וקורא. ברייתא שם: \n", + "וכן החופר קבר וכו'. ברייתא פרק היה קורא (ברכות י״ד:) ושם נתבאר שאם היו שנים אחד חופר ואחד קורא כמו במשמר את המת ולא הוצרך רבינו להזכירו מכיון שכיון לומר כן, משמע שדינו שוה למשמר: \n\n" + ], + [ + "אין מוציאין וכו'. פרק מי שמתו (ברכות י״ט.) ת״ר אין מוציאין את המת סמוך לק״ש ואם התחילו אין מפסיקין והא רב יוסף אפקוהו סמוך לק״ש אדם חשוב שאני: \n", + "ואם התחילו והוציאו וכו'. משנה [שם י\"ז:] נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן את שלפני המטה ואת שלאחר המטה את שהמטה צריכה להם פטורים ואת שאין המטה צריכה להם חייבים. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דה\"ק נושאי המטה וחילופיהן וכו' בין אותם שהן לאחריה מאחר שלמטה צורך בהם פטורים ומאי דקתני סיפא ואת שאין למטה צורך בהם חייבים ה\"ק ושאר המלוין את המת שאין למטה צורך בהם חייבים: \n\n" + ], + [ + "היו עסוקין בהספד וכו' עד יושב ודומם. ברייתא [שם י\"ט.] כלשון רבינו: \n", + "ומ\"ש לפי שאינו חייב לקרות וכו'. זה כפי מה שנתבאר שטעם הפטור אינו לפי שצריך להשתדל בצרכי המת אלא מפני שאין דעתו פנויה שהרי כאן יושב ודומם ואפ\"ה אינו חייב לקרות: \n\n" + ], + [ + "קברו את המת וכו'. משנה [שם י\"ז:] קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו. וידוע שאינם פטורים אלא בעודם מנחמים אבל אח\"כ קורין את שמע והיינו בפנימיים אבל החיצונים קורין במקומם כמו שביאר רבינו בבבא הסמוכה לזו. וכתב הראב\"ד ז\"ל דוקא באותן הצריכין לראות פני האבל שהם קרויים פנימיים והם הקרובים אליו עכ\"ל. \n", + "וכתב בעל מ\"ע ואני אומר תמה אני אם יצא דבר זה מפה קדוש הראב\"ד וכי נשמטה ממנו סיפא דמתניתין וכו'. ולי נראה שכוונת הראב\"ד ז\"ל היתה לרמוז למה שכתבתי שמ\"ש רבינו ואחר שיפטרו מהם יתחילו לקרות אינו אלא בפנימיים לבד, או שחוזר למ\"ש ואם לאו לא יתחילו דוקא באותן הצריכין וכו' אבל החיצונים יתחילו וזהו דעת ה\"ר יונה ז\"ל משום דס\"ל דכי היכי דמפלגי בעומדים בשורה בין פנימיים לחיצונים ה\"ה נמי בחזרתם מן הקבר דמ\"ש. ודעת הראב\"ד נראה שהיא דרבי יהודה לפרושי אתא האי רואים פני האבל דקאמר ת\"ק לאו דוקא רואים אלא ה\"פ הצריכים להיות רואים דהיינו קרוביו ובני משפחתו ואין כן דעת רבינו כמו שיתבאר בסמוך. \n", + "וממ\"ש רבינו ינחמו את האבלים ואחר שיפטרו מהם יתחילו משמע דביש שהות ביום לקרות אחר שינחמו האבלים עסקינן הא לאו הכי בכל גווני יתחילו: \n", + "בני אדם העומדים בשורה וכו'. גם זה משנה שם העומדים בשורה הפנימיים פטורים והחיצונים חייבים ובגמרא [י\"ט:] ת\"ר שורה הרואה את הפנים פטורה ושאינה רואה את הפנים חייבת רבי יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורים מחמת עצמם חייבים ופסק כת\"ק שמפרש פנימיים דמתני' רואין פני האבל וחיצונים שאינן רואים: \n\n" + ], + [ + "כל מי שהוא פטור וכו'. משנה סוף פרק היה קורא (ברכות דף י״ו:) חתן אם רצה לקרות ק״ש בלילה הראשון קורא רשב״ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ופסק כת״ק וכ״פ הרי״ף והרא״ש פסק כרשב״ג. \n", + "ומ\"ש שתהא דעתו פנויה וכו'. הוא דבר פשוט בעצמו ועוד בגמרא רמו דרשב\"ג אדרשב\"ג דהכא אמר דחיישינן ליוהרא ובדוכתא אחריתא אמר דלא חיישינן ותירצו הכא בכוונה תליא מילתא ואנן סהדי דלא מצי לכווני וא\"כ כשחלק ת\"ק עליו הוא לומר לאו אנן סהדי דלא מצי לכווני שכבר אפשר שיכוין אבל אם היינו יודעים ודאי דלא מצי לכווני הוא מודה: \n", + "וכתב הראב\"ד ומה בכך וכו' ואידך אמר דחשיב מאן ממטי אסא לבי מלכא עכ\"ל. \n", + "וכתב בעל מ\"ע ואני וכו' ומה שהקשה על הראב\"ד והלא הוא עצמו וכו' אין כאן קושיא דהראב\"ד ה\"ק אפילו כפי הדין שאמרו לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול להתפלל בכוונה יתפלל ואם לאו לא יתפלל ה\"מ בתפלה שאם אין לו כוונה הוא כמזכיר ש\"ש לבטלה אבל בק\"ש יהא כקורא בתורה וא\"ת היינו טעמא דק\"ש משום יוהרא הלא עתה בזמנים הללו לא חיישינן ליוהרא שאפילו בתפלה אין לו כוונה ולא בזמן הזה בלבד אלא אפילו בימי חכמי הגמרא א\"כ השתא ליכא למיחש ליוהרא וא\"כ כולם קורין. ומ\"מ יש ליישב דעת רבינו שכבר נודע מנהגו שהוא כותב הדין היוצא מן הגמרא וכבר כתבתי דלפום דינא דגמ' אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו וא\"ת יקרא ולא יהא כפורק ש\"ש מעליו הא אמרינן התם בגמרא בהדיא דחיישינן ליוהרא ובעלי התוס' הם שחדשו שבזמן הזה אדרבא אם לא יקרא איכא למיחש ליוהרא כלומר בכל פעם אני מכוין ואין חילוק אצלם בין חתן לאינך דפטירי. וזה שלא כדברי בעל מ\"ע שכתב לגבי חתן בלבד הוא וכו' שהרי סתם כתבו אבל אנו שאין אנו מכוונים וכו' דמ\"ש חתן משאר הפטורים שהרי אין לך פטור אלא מאן דאית ליה טירדת מצוה ומה שחיזק הראב\"ד ז\"ל השגתו בשחכמי הגמרא היו אומרים מחזיקנא טיבותא וכו' י\"ל דמשם ראיה דכיון דחזינן דאינהו לא הוו מכווני כמונו ואפ\"ה אמרו דחתן פטור משום דחיישי' ליוהרא א\"כ ליכא לאיפלוגי בין דורות שלנו לדורות שלהם דלעולם פטור משום דחיישינן ליוהרא. ומ\"ש בעל מ\"ע דרבינו לא אמר אלא לקרות בברכות וכו' אני אומר דכיון דטעמא הוא משום יוהרא לא שנא לקוראה בברכותיה לא שנא שלא בברכות אינו רשאי. וגם הראב\"ד ז\"ל כשאמר ומה בכך יקרא ויהא כקורא בתורה כוונתו יקרא בברכות ולא הפסיד הברכות כעין אותה ששנינו הקורא משלש שעות ביום ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ואוקימנא דמאי לא הפסיד לא הפסיד שכר ברכות: \n\n" + ], + [ + "כל הטמאים וכו'. בסוף פרק מי שמתו (ברכות כ״ו.) תנן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע וכו' וכתב הרי״ף מהא מתני' שמעינן דזבין וזבות ונדות ויולדות כולהו חייבין בתפילה ובפרק מי שמתו (ברכות דף כ״ב.) תניא ר״י בן בתירא אומר אין ד״ת מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה אף ד״ת אינן מקבלין טומאה וא״ת א״כ לא יהא צריך להרחיק ממקום הטנופת וי״ל דלא דמי דהתם הדבר הנמאס אנו רואים אותו בעין או אנו מרגישים ריחו ונראה כאילו מבזה ד״ת האומר אותם שם אבל טומאת הטמאים אינו דבר מורגש אלא דבר שכליי ולכך אין ד״ת מקבלין טומאה. ועוד י״ל דכיון דאשכחן דכתיב הלא כה דברי כאש אנו אומרים שאין ד״ת מקבלין טומאה וכן לא היה צריך להרחיק ממקום הטנופת אלא דהא כתיב גבי מקום הטנופת והיה מחניך קדוש: \n", + "ועזרא ובית דינו וכו'. פרק מרובה (ב\"ק פ\"ב.) עשר תקנות תיקן עזרא ואחת מהן תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה: \n", + "ולא פשטה תקנה זו וכו'. בפרק מי שמתו (ברכות דף כ״ב.) כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא כר״י בן בתירא ואמרינן התם נמי נהוג עלמא כר״י בן בתירא דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה ולפי שקשה והאיך היו יכולים לבטל תקנת עזרא שהרי לא קם אחריו בית דין כמוהו בחכמה ובמנין ר״ל שהוא ז״ל מפרש שמה שאמרו בטלוה אינו שב״ד עמדו ובטלוה שא״כ הו״ל לפרש מי הוא המבטל ועוד דהיכי אמרינן נהוג עלמא כר״י בן בתירא לימא ב״ד עמדו ובטלוה ועוד דאשכחן אמוראי בתראי שהיו טובלים לקריין וקא מפלגי בחולה אי צריך טבילה או לא ואם איתא דב״ד עמדו ובטלוה למה להו האי טבילה הא בטלוה לתקנת עזרא ואין עיקר לטבילה זו אלא בטלוה פירוש לא כפו את העם ללכת בה ונתבטלה מעצמה וז״ש רבינו ולא פשטה תקנה זו וכו' ולא היה כח וכו' כלומר לא פשטה תקנה זו בכל ישראל והטעם היה מפני שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה ולפיכך בטלה מעצמה שאם הטעם שלא פשטה לא היה מטעם שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה נהי דב״ד אחר אע״פ שאינו גדול כראשון יכול לבטלה ביטול מיהא בעיא אלא ודאי לפי שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה לא כפו את העם לטבול ובטלה מאליה וזהו שדייק רבינו שכתב ולפיכך בטלה דמשמע מעצמה ולא כתב ולפיכך בטלוה דלישתמע אחרים בטלוה וכיון שלא היה שם בית דין שביטלוה היו נוהגים חכמי הגמרא לטבול משום תקנת עזרא שלא בטלוה שום בית דין שאע״פ שלא היו רשאין לכוף את העם לטבול הא כיון שהיה בהם כח היו רוצים לטבול כיון ששום בית דין לא בטלו התקנה והא דשאני לן בין כשהטעם שלא פשטה התקנה הוא מפני שלא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה או שהוא מפני טעם אחר כתב רבינו בפ״ב מהל' ממרים וז״ל הרי שגזרו ב״ד גזירה ודימו וכו' עד בחכמה ובמנין: \n", + "וכבר נהגו וכו'. כתבתיו בסמוך דנהוג עלמא בטבילה כרבי יהודה בן בתירא וכיון דתקנת עזרא היתה שיטבול בין לק\"ש ותפלה בין לד\"ת וכמו שאמרו תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה כשאמרו שבטלה או שנהגו כרבי יהודה בן בתירא לית לן לאפלוגי בין דברי תורה לקריאת שמע ותפלה ובכולהו אינו צריך לטבול: \n", + "סליקו להו הלכות קריאת שמע בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות קריאת שמע", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..833ad8266d8e5a4a28ddd1ad85d4c5948f2fbe70 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,635 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [ + "ארבע פרשיות אלו וכו'. במכילתא ובהקומץ רבה (מנחות דף ל\"ד:). ומ\"ש והיה כי יביאך שבספר ואלה שמות איצטריך למכתב הכי משום דאיכא והיה כי יביאך במשנה תורה פרשה ואתחנן: \n", + "ואפילו קוצו של אות אחת וכו'. במנחות פרק הקומץ בתרא (דף כ\"ח) תנן שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו ואפילו כתב אחד מעכבן. ארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו ואפילו כתב אחד מעכבן. ובגמרא (דף ל\"ד) מעכבות זו את זו פשיטא אמר רב יהודה לא נצרכה אלא לקוצו של יו\"ד: \n", + "וכתב הרא\"ש ז\"ל בהלכות ס\"ת קוצו של יו\"ד פירש\"י זהו רגל ימין כפוף למטה וק\"ל דפשיטא דמעכבא דזהו עיקר גוף האות ופירש ר\"ת שהוא לצד שמאל שכפוף למטה כדאמרינן התם (דף כ\"ט) מפני מה ראשה של יו\"ד כפוף למטה דלצד ימין קרוי רגלו ואמרינן נמי בפסיקתא דיו\"ד יש לו נקודה אחת למטה ונקודה אחת למעלה וגם אמרו שם מפני מה יו\"ד כפוף ולפי זה יש ליו\"ד תג למעלה וגם כפוף למטה, ואפשר דקוצו של יו\"ד היינו תג למעלה ויו\"ד כפוף היינו רגל ימיני: \n\n" + ], + [ + "וכן ספר תורה שחיסר אפילו אות אחת וכו'. דעת רבינו דכיון דבתפילין ומזוזה אות אחת מעכב וכמו שנתבאר בסמוך ה\"ה לספר תורה דהא תנן בפרק קמא דמגילה (דף ח':) אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזות אין נכתבים אלא אשורית ועוד דאמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף כ\"ט:) ספר תורה שיש שלש טעיות בכל דף יתקן ד' יגנז ומדקאמר יתקן אלמא דקודם שתיקן אפילו בטעות אחד מיפסל כתפילין ומזוזות. והר\"ן דחה ראיות אלו בפרק שני דמגילה ומ\"מ זה דעת רבינו כמבואר בדבריו פרק עשירי מהלכות אלו. עוד ראיה לדברי רבינו מדאמרינן פרק קמא דב\"ב אפשר ספר תורה חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר תורה הזה אלמא דכי חסר אות אחת אינו נקרא ספר התורה ועוד דאמרינן דאפילו אות אחת אסור לכתוב שלא מן הכתב כלומר שמא יחסר אות או ייתר אות אלמא אפילו חסרון אות אחת פוסל. והא דגרסינן בהניזקין (גיטין דף ס') אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו דמשמע הא חסר פסוק אחד קורין בו י\"ל דל\"ק דאפשר לומר דר' יונתן בא ללמדנו שאין דין ספר תורה כדין המגילה שאם השמיט בה הסופר אפילו כמה יריעות וקראן הקורא ע\"פ יצא אבל בספר תורה אפילו חסר יריעה אין קורין בו ומדאגמרן דחסרון פוסל בס\"ת לענין קריאתו לא שנא לן בין חסרון מעט למרובה וממילא דאפילו חסר אות פסול כנ\"ל לדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "עשרה דברים וכו'. מתבארות והולכות בסמוך: \n", + "שכותבין אותן בדיו וכו'. ברייתא בשבת פרק הבונה (שבת דף ק״ג) כתב שלא בדיו יגנזו. ומ״ש שהוא הל״מ. ירושלמי פ״ק דמגילה כתבו הרי״ף סוף הלכות ס״ת: \n\n" + ], + [ + "ומיבשין אותו וכו'. הכי משמע בפ\"ב דנדה (דף כ') דדיו שלהם יבש היה מדאמרינן התם רבי אמי פלי קורטא דדיותא ובדיק בה ופירש רש\"י ז\"ל מבקע חתיכת דיו יבש ובודק בו מראית דם שחור: \n", + "וזהו הדיו שמצוה וכו': ואם כתב שלשתן וכו'. כ\"כ הרא\"ש דאע\"ג דבפרק שני דגיטין (דף י\"ט) משמע דמי עפצא לאו היינו דיו כשמערבין בו קומוס שקורין גומ\"א בלעז נקרא דיו: \n\n" + ], + [ + "אם כן מה מיעטה ההלכה וכו' עד פסולים. קשה דתניא בהבונה (שבת ק\"ג) כתב האזכרות בזהב יגנזו משמע דוקא האזכרות אבל כתב אותיות אחרות בזהב כשר. וי\"ל דה\"ה לאותיות אחרות שכתבן בזהב פסול שהרי לא כתבן בדיו ואזכרות דנקט משום דסד\"א שלרוב מעלתן ראויות ליכתב בזהב קמ\"ל והכי משמע מדתניא במסכת סופרים פ\"ק אין כותבין בזהב: \n\n" + ], + [ + "שלש עורות הן וכו'. יש גירסאות מחולפות בלשון רבינו יש גורסין זה החלק שממול השיער נקרא קלף וזה שממול הבשר נקרא דוכסוסטוס ופירוש זה כתב בעל הערוך בשם רבינו האי ז\"ל ויש גורסין בלשון רבינו בהפך זה החלק שממול השיער נקרא דוכסוסטוס וזה שממול הבשר נקרא קלף. וכתב הר\"ן ז\"ל בשבת פרק המוציא שזה דעת רבינו והוא גם כן דעת הרמב\"ן ז\"ל וזו היא נוסחת רבינו מאין ספק כמבואר בתשובתו לחכמי לוניל שאכתוב בפ\"ג בע\"ה וכך היא גירסת ה\"ר מנוח, ואפשר שאח\"כ חזר בו וכתב כמו שכתוב בספרים שלנו שהוא כדעת רוב הפוסקים. ודע שדעת רבינו דאע\"ג דמשמע בגמרא דכל דלא עפיץ עור מיקרי ולא גויל ולא קלף ואינו כשר לספר תורה ולא לתפילין ומזוזות לאו דוקא עפיץ דעיבוד סיד שלנו כעיבוד עפצים וכמ\"ש התוס' בשם ר\"ת וז\"ש ואח\"כ בעפצא וכיוצא בו מדברים שמכווצים את העור ומחזקים אותו: \n\n" + ], + [], + [ + "הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין וכו'. ברייתא בשבת פרק המוציא יין (שבת דף ע״ט:) ובפרק הקומץ (מנחות ל״ב) הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף מזוזה על הדוכסוסטוס קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שיער ועוד התם תנא דבי מנשה כתבה על הנייר ועל המטלית פסולה על הקלף ועל הגויל ועל הדוכסוסטוס כשרה ואוקמוה בס״ת ועוד תניא שינה בזה ובזה פסולה ופירשו בגמרא לחדא אוקימתא שינה בזה ובזה היינו שכתב על הקלף במקום שיער על הדוכסוסטוס במקום בשר. והרא״ש בהלכות ס״ת פסקה לההיא דתנא דבי מנשה. וכתב הר״ן ז״ל בפרק המוציא יין דמצוה מן המובחר ספר תורה בגויל מדאמרינן בגיטין (דף נ״ד:) גוילים שבו לא עבדתים לשמן והיינו נמי דאמרינן בפ״ק דב״ב (דף י״ד:) גבי ס״ת שעשה משה דאקשינן בתרי פושכי היכי יתיב משום דמשמע לן דשל גויל היה דאי של קלף מאי קשיא ליה הרי יכול לגררן ולהעמידן על גלדן אלא ודאי מצוה מן המובחר בגויל וכן כתב ר״ח. ומ״מ בדיעבד כשר אף על הקלף ועל הדוכסוסטוס אלא שהרמב״ם כתב דעל הדוכסוסטוס פסול ולא נהירא עכ״ל. \n", + "ומ\"ש דגויל במקום שיער דוקא. פ\"ק דמ\"ס וירושלמי פ\"ק דמגילה צריך לכתוב על הגויל במקום שיער ואם שינה פסול: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שכך הוא הלכה למ\"מ וכו'. בפ\"ק דב\"ב (דף י\"ד) שאלו את רבי ס\"ת בכמה אמר בגויל ששה טפחים בקלף איני יודע ומדלא מדכר דוכסוסטוס אלמא דוכסוסטוס כלל לא ואע\"ג דבפרק המוציא (שבת ע\"ט) תנא דבי מנשה כתבה על הקלף ועל הגויל ועל דוכסוסטוס כשרה ואוקמוה בס\"ת רבי לא ס\"ל הכי וכוותיה קיימא לן דהוא עדיף מתנא דבי מנשה ועוד דבירושלמי פ\"ק דמגילה ובמ\"ס פ\"ק קתני גבי ספר התורה כותבין על הקלף במקום בשר ועל הגויל במקום שיער ומדלא מדכרי דוכסוסטוס אלמא כרבי ס\"ל: \n", + "וכן אם כתב את המזוזה על הקלף וכו'. ברייתא פרק המוציא יין כתב מזוזה על הקלף פסולה אמר רשב\"א רבי מאיר היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת וסובר רבינו דכרבי מאיר קיימא לן וכן פסקו הפוסקים וטעמא משום דעבד בה עובדא ועוד דהא רשב\"א קאי כוותיה ועוד דבגמרא מייתינן לה לסיועי לסתם תלמודא דאמרה דמזוזה נכתבת על הקלף אלמא הכי הלכתא ועוד דרב נמי אמר התם הכי וליכא מאן דפליג עליה. וקשה דאם כן כי תניא הלמ\"מ מזוזה על הדוכסוסטוס ניתני על הדוכסוסטוס ועל הקלף אלא ודאי משמע דלמצוה דוכסוסטוס בעינן וכן כתב הרי\"ף בהלכות מזוזה. וכתב הר\"ן בפרק המוציא יין אע\"ג דלישנא דהיה כותבה לכתחלה משמע י\"ל דה\"ק היה כותבה על הקלף כשלא היה מזדמן לו דוכסוסטוס א\"נ שבמקום הצריך שימור כגון שעומדת במקום התורפה וכו' היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת יפה מן הדוכסוסטוס עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש רבינו או על הגויל וכו' דכיון דהא דאמרינן מזוזה על הדוכסוסטוס היינו למצוה אם איתא דעל הגויל פסולה ניתני מזוזה על הדוכסוסטוס ועל הקלף למעוטי גויל דטפי עדיף לאשמועינן עיכובא מלאשמועינן מצוה א\"ו על הגויל כשר ולא נאמר דוכסוסטוס אלא למצוה כנ\"ל. והר\"ן כתב בפרק המוציא ראיה אחרת: \n\n" + ], + [ + "אין כותבין ספרים וכו' עד שלהן. ברייתא בשבת פרק שמונה שרצים (דף ק\"ח): \n", + "ומ\"ש שנכתבין ע\"ג עור של עוף טהור. מימרא דר\"ה שם, וכל הני אע\"ג דגבי תפילין מיתנו חדא מינייהו נקט וה\"ה לאינך דהא תנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות וכו' ואית לן לקיומי האי כללא כל היכא דלא אשכחן שחילקו חז\"ל ביניהם שבאותו דבר שחילקו נחלק ביניהם לא בדבר אחר: \n", + "ואין כותבין ע\"ג עור הדג וכו'. (שם) בעא מר בריה דרבינא מר\"נ ב\"י מהו לכתוב תפילין ע\"ג עור של דג טהור א\"ל אם יבא אליהו ויאמר אי פסיק זוהמא מיניה אי לא פסקא: \n\n" + ], + [ + "גויל של ספר תורה וכו'. בגיטין פ' הניזקין (גיטין נ״ד:) אמרינן דההוא דאמר ספר תורה שכתבתי גוילין שבו לא עבדתים לשמן נאמן ואמרינן התם דמפסלי בהכי: \n", + "ומ\"ש כל דבר שצריך מעשה לשמו אם עשהו הכותי פסול. הוא מדאמרינן בפ\"ב דגיטין (דף כ\"ג) דכותי אדעתא דנפשיה קא עביד: \n", + "ומזוזה אינה צריכה וכו'. כבר נשאל רבינו על זה מחכמי לוני\"ל והשיב וז\"ל ילמדנו רבינו מפני מה עור של מזוזה אינו צריך עיבוד לשמה אע\"פ שבספר תורה ותפילין צריך עיבוד לשמן ונפסלין אם לא נעבד לשמן ואי משום דקרי ליה למזוזה קדושה קלה הא ג\"כ קורא לתפילין קדושה קלה: \n", + "תשובה לא מפני זה אלא מפני שלא נשמע במזוזה עיבוד לשמה והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר. וא\"ת מ\"ט ס\"ת ותפילין צריכין עיבוד לשמן לפי שעצמו של ספר תורה ועצמן של תפילין הם המצוה לפיכך הוצרכו לעשות להם חשיבות יתירה והוצרכו לעבדן לשמן לפי שיזהר בעיבודן למען יעמדו ימים רבים ועצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני שהבית חייב ואם אין בית אין מזוזה אבל ספר תורה ותפילין חובת הגוף התדירה עכ\"ל. ומ\"ש מפני שלא נשמע וכו' על מ\"ש בסוף ועצמה של מזוזה אינה המצוה הוא סומך דאילו מפני שלא נשמע לחוד לא מכרע מידי דהא תנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות וכו', וגם הטענה שטען שעצמה של מזוזה אינה המצוה היא תמוה בעיני דמנין לנו לומר כן כל זמן שלא מצינו בדברי רז\"ל חילוק ביניהם: \n\n" + ], + [ + "הלכה למ\"מ שאין כותבין וכו'. ירושלמי פ\"ק דמגילה כתבו הרי\"ף סוף הלכות ס\"ת הלכה למ\"מ שיהיו כותבין בעורות בדיו מסורגל פירוש משורטט. ואסיקנא בפ\"ב דמגילה והלכתא מזוזה צריכה שרטוט תפילין אין צריכין שרטוט, וכיון דסתמא אמרינן בירושלמי כותבין מסורגל אכולהו הוה לן למימר דקאי אלא דמיעטו בגמרא דידן תפילין בהדיא אבל ס\"ת דלא אימעוט בעי שרטוט ופירש רבינו למה אין התפילין צריכין שרטוט לפי שהם מחופין אבל המזוזה אינה מחופה כל כך שבנקל יכול להסירה ממקומה. והר\"ן כתב בפ\"ב דמגילה דטעמא משום דמזוזה נבדקת אחת בשבוע וכו': \n", + "ומותר לכתוב תפילין ומזוזות וכו'. ברייתא פ\"ב דמגילה: \n", + "אבל ס\"ת. שם מימרא דרבה בר בר חנה א\"ר יוחנן והטעם שמא יטעה בחסרות ויתרות: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח ודוקא לכתחלה אבל אם עבר וכתב שלא מן הכתב לא פסל. וצ\"ע אם אותם פרשיות שבתפילין יכול לכתוב בס\"ת שלא מן הכתב כיון דגריסן עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ספר תורה תפילין ומזוזות וכו'. בגיטין פרק השולח (גיטין דף מ״ה) אר״נ נקטינן ס״ת שכתבו אפיקורוס ישרף כתבו כותי יגנז ואמרינן בתר הכי ס״ת שכתבו כותי תני חדא ישרף ותני חדא יגנז ותניא אידך קורין בו ואוקימנא להא דתני יגנז כי האי תנא דתנא רב המנונא בריה דרבא מפשרוניא ס״ת שכתבו אפיקורוס ומוסר ביד אנס כותי ועבד אשה וקטן וישראל מומר פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה וכיון דר״נ סבר כתבו כותי יגנז כהאי ברייתא קי״ל, ואף על גב דתני אפיקורוס בהדייהו ובכתבו אפיקורוס אר״נ דישרף איכא למימר דאע״ג דלא קי״ל כברייתא באפיקורוס באידך קי״ל כוותה, א״נ דברייתא נמי סברה דכתבו אפיקורוס ישרף אלא משום דבאינך לא מצו למנקט ישרף לא נקט נמי באפיקורוס. ופירש״י אפיקורוס אדוק בעבודת כוכבים כגון כהניהם ישרף דודאי לשם עכו״ם כתבו כו' עבד ואשה אינן בקשירה דמ״ע שהזמן גרמא היא כותים גירי אריות הם כלומר ולא ברצון נפשם מומר ומוסר ביד אנס הרי פרקו מעליהם עול עכ״ל. ונראה דישראל מומר היינו מומר לכל התורה דאילו מומר לדבר אחד מאי איריא מוסר ביד אנס אפילו מומר לעבירה שאינה חמורה כ״כ פסול א״ו כדאמרן: \n", + "נמצאו ביד אפיקורוס. (שם) מימרא דר\"נ: \n", + "נמצאו ביד כותי וכו'. (שם דף מ\"ה) במשנה אין לוקחים ספרים תפילין ומזוזות מן הכותים יותר על דמיהם מפני תיקון העולם כלומר שלא להרגילן לגונבם ולגוזלן למכור ביוקר. ובגמרא א\"ל רב בודיא לרב אשי יתר על דמיהן הוא דאין לוקחים הא בכדי דמיהם לוקחים ש\"מ ס\"ת שנמצא ביד כותי קורין בו דילמא לגנוז כלומר הא דדייקינן מתני' הא בכדי דמיהם לוקחים לגנוז קאמר ואין מניחין אותו בידו שמא כשר הוא וגונזין אותו מספיקא. ובתר הכי אמרינן נמצא ביד כותי אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין בו ופסק רבינו דקורין בו כלישנא בתרא ועוד דפשטא דדיוקא דמתניתין הכי מוכחא דלקרות בו פודין אותו ואף על גב דדחי רב אשי אדיחוייא לא סמכינן אלא כשרים הם: \n\n" + ], + [ + "ספר תורה תפילין ומזוזות וכו' עד הרי אלו פסולין. כבר נתבאר למעלה: \n\n" + ], + [ + "הכותב ס\"ת וכו'. בהניזקין (גיטין נ\"ד:) אמרינן דההוא דאמר ס\"ת שכתבתי אזכרות שבו לא כתבתים לשמן ופסל רבי אמי הס\"ת ומוכח התם דאפילו באזכרה אחת שכתבה שלא לשמה מיפסל: \n", + "לפיכך הכותב וכו'. במ\"ס ובירושלמי פרק אין עומדין, וטעם תיבת לפיכך כיון שאם כתב אזכרה אחת שלא לשמה נפסלו אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו כדי שלא יסיח דעתו מהכוונה ויפסל ס\"ת. וכתב רבינו אפילו מלך ישראל לומר שאם הוא מלך עכו\"ם ישיבנו כדי שלא יהרגנו. \n", + "ומ\"ש הכותב את השם וכו' עד מאות שלפניו. בתוספתא ובמ\"ס וכתבו הרי\"ף בהלכות ס\"ת והטעם שצריך להתחיל מאות שלפניו היינו משום שמא יהא רוב דיו על הקולמוס ויפול כשיכתוב השם ויצטרך למוחקו או שמא נדבק שער בראש הקולמוס ויפסיד הכתב: \n\n" + ], + [ + "שכח לכתוב השם וכו'. בהקומץ (מנחות ל') פלוגתא דתנאי וקאמר ר\"ש שזורי כל השם תולין מקצתו אין תולין אמר רבין בר חיננא אמר עולא א\"ר חנינא הלכה כר\"ש שזורי וממילא משמע דדוקא בשם הוא דאין תולין הא בשאר תיבות תולין: \n", + "בד\"א בס\"ת אבל בתפילין וכו'. בירושלמי פ\"ק דמגילה והטעם משום דהוי שלא כסדרן. ואמרינן במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנזו ואין מחלק בין פרשיות בין תיבות לאותיות: \n", + "מותר לכתוב וכו'. בפרק הקומץ הטועה בשם גורר את מה שכתב ותולה מה שגרר וכותב השם על מקום הגרר דברי ר' יהודה כלומר אם לא כתב שם בן ד' שהיה לו לכתוב גורר בתער שיהיה יפה מקום הגרר אבל לא ימחקנו בעוד שהכתב לח שלא יהיה נאה ר' יצחק אומר אף מוחק וכותב רבה בר בר חנה א\"ר יצחק בר שמואל בר מרתא הלכה מוחק וכותב וכיון דאסיקנא דמותר לכתוב השם על המחק מכ\"ש שכותבין אותו על הגרד ואפילו בתפילין ומזוזות ובלבד שיהיו כתובים כסדרן: \n\n" + ], + [ + "כותבי ספרים וכו' עד בגד. ברייתא פרק בתרא דעירובין (דף צ\"ה) ופ' הקומץ רבה בלשון הזה, ופי' הענין שהוא רוצה להגן שלא יפול אבק על האותיות ואמרו שלא יהפוך היריעה על פניה שנמצא הכתב תחתון לפי שהוא מנהג בזיון אלא פורס עליה בגד ואז לא יפול אבק על האותיות, וכתב רבינו תיקון אחר שיכפלנה: \n\n" + ], + [ + "ספר תורה תפילין ומזוזה וכו' עד אין שכר לו כלל. בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף נ״ד:) ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי א״ל ס״ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבו לא כתבתים לשמן אמר ליה ספר תורה ביד מי אמר ליה ביד לוקח אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה אמר ליה רבי ירמיה נהי דאפסיד שכר אזכרות שכר דס״ת כוליה מי הפסיד אמר ליה אין שכל ספר תורה שאין אזכרות שבו כתובות לשמן אינו שוה כלום. ההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו א״ל ס״ת שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עיבדתים לשמן א״ל ס״ת ביד מי א״ל ביד לוקח א״ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ספר תורה ומאי שנא מדרבי אמי התם איכא למימר טעי בדרבי ירמיה הכא כיון דמפסיד כולא אגריה ואתא ואמר אימור קושטא קאמר. ופרש״י התם איכא למימר דמשקר ונתכוון להקניט וסבור שלא יפסיד אלא שכר אזכרות כרבי ירמיה אבל הכא גבי קלפים דידע הוא שיפסיד כל שכרו ואמר אימור קושטא קאמר: \n\n" + ], + [ + "אין כותבין תפילין וכו'. משנה סוף פ\"ק דמגילה (דף ח':) אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבין אלא אשורית רשב\"ג אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית. ובגמרא (דף ט':) א\"ר אבהו א\"ר יוחנן הלכה כרשב\"ג. \n", + "ומ\"ש רבינו וכבר נשתקע יונית וכו' כלומר אותו לשון יוני שהיו מדברים בו בימי חכמי משנה כבר נשתקע וכו': \n", + "שכל אות שאין העור וכו'. בפרק הקומץ (מנחות כ\"ט) א\"ר יהודה אמר רב כל אות שאין גויל מקיפה מד' רוחותיה פסולה ושינה רבינו לשון גויל לעור כדי שיכלול דין זה גם לתפילין ומזוזה: \n", + "וכל אות שאין התינוק וכו'. בהקומץ רבה שם (כ\"ט:) רמי בר דיקולי דהוא חמוה דרמי בר תמרי איפסיק ליה כרעא דוי\"ו דויהרג אתא לקמיה דר' זירא א\"ל זיל אייתי ינוקא לא חכים ולא טיפש אי קרי ליה ויהרג כשר ואי לאו פסול: \n", + "ומה שכתב לפיכך צריך ליזהר וכו'. נלמד מעובדא זו ועוד דבשבת פרק הבונה (שבת דף ק״ג:) נמי תנא שלא יעשה יודי״ן ווי״ן ווי״ן יודי״ן ביתי״ן כפי״ן כפי״ן ביתי״ן: \n\n" + ], + [ + "עור שהיה נקוב וכו'. בשבת פרק שמונה שרצים (דף ק\"ח) אמרי במערבא כל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב וממילא שאם אינה עוברת נקב הוי ואסור לכתוב על גבי הנקב: \n", + "לפיכך מותר לכתוב וכו'. שם מימרא דרב הונא: \n", + "ניקב העור וכו'. בפרק הקומץ (מנחות דף כ\"ט) אמר אשיאן בר נדבך משמיה דרב ניקב תוך הה\"א כשר ירכו פסול ופירשו לה התם דניקב ירכו נשתייר בו מלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול. \n", + "ומה שכתב והוא שלא תדמה לאות אחרת נלמד מעובדא דרמי בר תמרי שכתבתי בסמוך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד כותבין וכו' עד על קלף אחד. ברייתות בפרק הקומץ (מנחות דף ל\"ד ע\"ב) ובמכילתא וכתבם הרי\"ף בהלכות תפילין. \n", + "ומה שכתב וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחלתו. כן כתבו הרא\"ש והמרדכי וספר התרומה. וכתבו דטעמא משום דילפינן ממזוזה דאמרינן בהקומץ שם (דף ל\"א ע\"ב) כורכה מאחד כלפי שמע: \n\n" + ], + [ + "וצריך ליזהר בפרשיות. כן כתב המרדכי ואורחות חיים וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בסדר תיקון תפילין: \n\n" + ], + [ + "וצריך ליזהר במלא וחסר וכו'. עד אין לו תקנה. במכילתא סוף פרשת בא אל פרעה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וצריך ליזהר בתגין וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה וכו'. פרק בתרא דעירובין (דף צ\"ז) אמר רב חסדא אמר רב הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה בודק שתים של יד ואחד של ראש או ב' של ראש ואחד של יד ואמרו שם בגמרא דחזקה דמחד גברא זבין ובעינן דיתמחי בשל יד ובשל ראש ואסיקנא התם דה\"מ בכריכות אבל בצבתים בודק אפילו ארבע וחמש נמי. ופירש\"י בצבתים דרך הלוקח ליקח צבת מאיש אחד וצבת מאיש אחר ולפיכך אף על פי שבדק צבת אחד צריך לבדוק גם שאר צבתים. וישוב דברי רבינו כך הם הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה צריך לבדקן והא כיצד אם לקח ממנו מאה קציצות כלומר והם בכרך אחד או בצבת אחד בודק מהם ג' וכו' ואם לקח צבתים צבתים כלומר שהם כרוכין אגודות אגודות צריך לבדוק בכל צבת שתים של ראש ואחד של יד או שתים של יד ואחד של ראש: \n\n" + ], + [ + "הכותב תפילין וכו' עד סוף הפרק. בירושל' פ' בתרא דעירובין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שיהיו מרובעות וכו'. בפרק הקומץ (מנחות ל\"ה) ובפרק הקורא עומד (מגילה כ\"ד:) תנא תפילין מרובעות הלמ\"מ אמר רב פפא בתופרן ובאלכסונן כלומר שלא יפסידו בתפירתם את ריבועם במשיכת חוט התפירה ובאלכסונן נמי שיהא ריבוען מכוון אורכן כרוחבן כדי שיהא להם אותו אלכסון שאחז\"ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא: \n", + "ושיהיה בעור של ראש וכו'. פרק במה מדליקין (שבת כ\"ח:) אמר אביי שי\"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ומפרש רבינו דהיינו שי\"ן מימין ושי\"ן משמאל ובשימושא רבה צורה דשי\"ן דימינא תלת רישי ודשמאלא ארבעה רישי ואי אפיך לית לן בה: \n", + "ושיכרוך הפרשיות במטלית. ירושלמי פ\"ק דמגילה כתבו הרי\"ף סוף הלכות ס\"ת הלכה למשה מסיני שטולין במטלית ומפרש רבינו דהיינו שיכרוך הפרשיות במטלית: \n", + "ושיכרוך אותה בשיער. שם בירושלמי ובבבלי פ' שמונה שרצים (שבת דף ק\"ח) הל\"מ שהתפילין נכרכות בשיער ונתפרות בגידין: \n", + "ושעושין להם מעבורת וכו'. בהקומץ רבה (מנחות ל\"ה) אמר אביי האי מעברתא דתפילין הל\"מ וכתב הערוך פירוש מעברתא דתפילין הוא תיתורא וכן גשרים נקראים מעברתא ונקראים תיתורא ובתפילין הוא מקום שמכניסין בו הרצועה ונקרא מעברתא דתפילי עד כאן לשונו. וכתב הרא\"ש ז\"ל ולא בעי למימר דתרווייהו חדא מילתא היא דהא בגמרא חשיבי כב' כלומר דגרסינן הכי אמר רב חננאל אמר רב האי תיתורא דתפילי הל\"מ אמר אביי האי מעברתא דתפילי ושי\"ן של תפילין הל\"מ אלא משום דמחברי אהדדי חשיב להו כחדא ודעת רבינו דתרווייהו חדא כפשט לשון בעל הערוך ואף ע\"ג דכבר א\"ר חננאל דהל\"מ הוא איידי דבעי אביי למימר דשי\"ן של תפילין הל\"מ אמר נמי דהאי מעברתא הל\"מ לומר כי היכי דההיא מעברתא הל\"מ כדא\"ר חננאל א\"ר ה\"נ שי\"ן הל\"מ היא ואיצטריך למימר הכי דלא תימא רב חננאל ואביי פליגי דלרב חננאל שמיע ליה דתיתורא דוקא הל\"מ ולא שי\"ן ואביי שמיע ליה דשי\"ן דוקא הלכה למ\"מ ולא תיתורא להכי הדר אביי ואדכר מעברתא לומר דלא פליג אדרב חננאל. ומלשון רבינו נראה שהבתים והתיתורא של עור אחד הם וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל דמשמע כן מפירש\"י והעולם לא נהגו כן לפי שעור הבתים דק ועור התיתורא צריך שיהיה עב וחזק מפני שהרצועה שם תמיד ולכן כופלים עור לשנים ועושין נקב מרובע בכפל העליון ומכניסין בו הבתים והכפל התחתון מכסה פי הבתים ונמצאת מעברתא מהעור העב החזק: \n", + "ושיהיו הרצועות שחורות. בפרק הקומץ (שם) אמר רב יצחק רצועות שחורות הל\"מ ואמר בגמרא דהיינו מבחוץ אבל מבפנים מאי זה גוון שירצה ובלבד שלא יהיו אדומות: \n", + "ושיהיה הקשר וכו'. (שם) אמר רב יהודה בר רב שמואל משמיה דרב קשר של תפילין הל\"מ. ומפרש רבינו דהיינו שיעשה קשר כעין דל\"ת: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ב-ד) כיצד עושין וכו' עד מקום הרצועות. פשוט הוא וקצתו בשימושא רבה ופירוש מלת תובר כתב בעל הערוך שתוברות הם לולאות כגון בית כניסת המיין שעושים למכנסיים: \n\n" + ], + [ + "כיצד סידור הפרשיות וכו'. פרק הקומץ רבה (מנחות ל\"ד:) ת\"ר כיצד סדרן קדש והיה כי יביאך מימין שמע והיה אם שמוע משמאל והתניא איפכא אמר אביי ל\"ק כאן לימין הקורא וכאן לימין המניח כ\"כ הרי\"ף בהלכות תפילין. וגירסת רבינו והקורא קורא כסדרן וכתב הרא\"ש ז\"ל שהיא גירסת ר\"ת ומפרש רבינו והקורא קורא כסדרן כלומר כסדר שכתובין בתורה מוקדם מוקדם מאוחר מאוחר הלכך הא דקתני קדש והיה כי יביאך [מימין] שמע והיה אם שמוע [משמאל היינו ימין ושמאל הקורא] וכן דעת רש\"י ז\"ל. וכתב הרא\"ש ז\"ל דהכי משמע במכילתא בפ' והיה כי יביאך דתני בד' מקומות הזכיר הכתוב פרשת תפילין קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע מכאן אמרו מצות תפילין ד' פרשיות והדר תני כותבן כסדרן ואם כתבן שלא כסדרן יגנזו ומשמע כסדר ששנאן ברישא אך ר\"ת ור\"ח ורבינו האי ורב שרירא ז\"ל חולקים על רבינו ומפרשים הסוגיא בענין אחר: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו א\"א רבינו האי אינו אומר כן וכו'. ולפיכך תפס הגאון דרך פשיטות הגמ' ושם ההויות באמצע עכ\"ל: \n", + "וכבר נשאל רבינו על זה מחכמי לוניל וזה לשון השאלה: \n", + "יורנו רבינו מה שכתב בפ\"ג כיצד סדור הפרשיות בתפלה של ראש מכניס פרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע בבית ראשון שהוא על ימין המניח וכו' ונחנו תלמידיך קבלנו מרבותינו שקבלו מהגאונים ורבינו האי בראשם דבעינן הויות באמצע וכן פירשו בסנהדרין הא דאמר רב יהודה אמר רב כל בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול כגון קדש ושמע. וגם כן קבלנו מהם כי הקלף נקרא אותו צד שהשיער דבוק בו בעודו חי ודוכסוסטוס אותו צד שהיה דבוק בבשר וכמדומה לנו שנמצא בספרו הפך זה על כן משכנו ידינו מהם עד שיבא דברך יורנו כדת מה לעשות: \n", + "תשובה זה שעלה בדעתכם בסדור הפרשיות וקלף שהוא החלק שהשיער דבוק בו כך היה דעתי מקודם ככם ותפילין שהיו לי במערב כך היו וכך כתב אותו שכתב חיבור בתפילין שמו רבי משה בר מיימון מקורטובא ואותו חיבור הוא שהטעני והטעה כל אנשי מערב מלפני וגם ה\"ר יצחק זכרונו לברכה כוותיה ס\"ל בתשובה וגם חכם אחד יש שמו רבי יעקב קלעי ככה עשה והרבה גאונים חלקו על דבר זה וכל אנשי מזרח וכל אנשי ארץ הצבי הקדמונים חולקים על דבר זה ואמרו כי החכמים הנאמנים פתחו התפילין של רבינו האי והיא כתובה על הסדר שכתבתי בחבורי ורבי משה דרעי כשבא מן המערב לארץ ישראל היתה תפלה שלו כמו אנשי מקומכם וכשהראוהו דברי הגאונים הקדמונים והראיות שלהם השליך תפליו ועשה על הסדר. והראיה ברורה בדבר זה מה שאמרו בהקומץ רבה והקורא קורא כסדרן כלומר כדי שיהא הקורא קורא קריאת הפרשיו' כסדר התור' ונוסח זה לא היה בספרים שלנו אבל הנה מצאתי הנוסחאות הישנות וכך היה כתוב בהם בכלן ומעשה רב שבני ארץ ישראל כולם זהירים במצוה זו וכסדר התורה כתבו איש מפי איש ולדברי הכל תפלה של יד סדר פרשיותיה על סדר התורה ודין הוא שתהא כתיבת שתיהן שוה שהרי לדברי רבי יוסי טולה עור על של ראש ומניחה על ידו ש\"מ סדר אחד לשתיהן. וכן לענין קלף ודוכסוסטוס טעות גדולה כל האומר כמו שעלה על דעתכם שהדבר ידוע שאנו מצריכין להיות הכתיבה תמה נאה ביותר ובפירוש אמרו חכמים שהכותב על דוכסוסטוס יכתוב במקום שיער והכתיבה שעל הקלף תהיה במקום בשר ואם תאמרו כמו שאמרו מקצת הגאונים שהקלף הוא אותו חלק העבה מן העור שעל הבשר שקורין אותו הערביים ר\"ק ועושים אותו בסיד ולו שני פנים האחד חלק ביותר שהוא הנאה לכתוב עליו ואחד שבו אדמומית מעוטה ואינו חלק והכתיבה בו אינו נאה אלא מפוזרת ומדובללת והוא מקום השיער והדוכסוסטוס הוא החלק הדק מן העור שקורין אותו בלשון ערבי קשט ויש לו שני פנים האחד נאה לכתיבה והוא מקום השיער והפנים האחרים דבוקים בחלק העבה אינם ראויים לכתיבה כלל אלא הדיו נבלע בהם וכל האותיות יהיו מטושטשות, נמצא לדבריכם ולדברי אותם שאמרו ככה תהיה הכתיבה בקלף ובדוכסוסטוס במקום ריעות ופחיתות שאין הכתיבה מעולה בהם. והראיה השנית שהכרעתי בה דברי האומר כדברי שכתבתי בחבורי זו היא כי הדבר ידוע שספר תורה מקודש יותר מן התפילין והתפילין מקודשים יותר מן המזוזה וכך היא ההל\"מ שיהא עור כל אחד מהם חזק ובריא כדי לעמוד ולהתקיים כפי קדושתו ס\"ת הוא עור שלם ותפילין על הקלף שהוא חצי העור העבה ומזוזה על הדוכסוסטוס על החצי האחר הדק נמצא כל אחד מהם לפי מעלתו בקדושה מעלת עורו הקיימת וכתיבת כל אחד במקום הנאה לכתיבה כדי שתהיה כתיבתן תמה עכ\"ל. ומ\"ש בתשובתו וכן כתב אותו שכתב חבור בתפילין שמו רמב\"ם מקורטבא הוא חכם אחד בן עירו של רבינו ושמו כשמו וחיבר חבור בתפילין לבד שאילו רבינו לא בתפילין לבד חיבר או טעות הוא שנפל בתשובה זו מ\"מ אנו למדים ממנה הצריך לנו לענין שיטת רבינו וכבר פשט המנהג בכל המקום אשר שמענו שמעם כדברי רבינו ורש\"י ז\"ל בסדר הפרשיות: \n", + "ואם החליף וכו'. בהקומץ מימרא דרב חננאל אמר רב (ד' ל\"ד ב:): \n\n" + ], + [ + "תפלה של יד וכו'. שם ת\"ר כיצד כותבין תפלה של יד כותבה על עור אחד ומניחה בבית אחד בעור ואם כתבן על ד' עורות והניחן בבית אחד יצא וצריך לדבק דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר אינו צריך ואסיקנא התם דהדר ביה ר\"י: \n\n" + ], + [ + "כשהוא גולל הפרשיות וכו'. כבר נתבאר: \n\n" + ], + [ + "וכשמכניסין את הפרשיות וכו'. כבר נתבאר בראש הפרק. \n", + "ועל מ\"ש רבינו כורכין אותן במטלית ועל המטלית שיער כתב סמ\"ג דבר זה להיפך בירוש' דמגילה הל\"מ שיהו כותבין בעורות וכורכין בשיער וטולין במטלית וכן הוא בשימושא רבה. וי\"ל לדעת רבינו דכיון דמוטב לכרוך השיער על המטלית מלכרוך השיער על הפרשה ואח\"כ לטלות במטלית דאז לא יהיה המטלית מיושב כמו שהוא כשכורך השיער מעל למטלית יש לנו לומר דירושלמי ושימושא רבה לא אתו למימר אלא שצריך שיהיה שם כריכת שיער וטליית מטלית אבל לא לענין שיהיה קפידא על הסדר וכ\"כ סמ\"ק וא\"ח והגהות מיימון דאין קפידא על הסדר: \n", + "ומ\"ש ושיער זה צריך להיות וכו'. ברייתא פ\"ח שרצים (שבת ק\"ח): \n", + "וכבר נהגו וכו' בשל עגל. כתוב בשימושא רבה כדי שיזכור עון העגל ולא יחטא. \n", + "ומ\"ש בשיער זנב לפי שהוא ארוך ונאות לקשירה יותר משיער שעל גופו: \n\n" + ], + [ + "כשתופרים את התפילין וכו' עד שלהם. ברייתא פרק שמנה שרצים: \n\n" + ], + [ + "כשתופרים התפילין וכו'. כבר נתבאר בראש הפרק. \n", + "ומ\"ש והלכה רווחת וכו' עד או י\"ד עושה. בשימושא רבה: \n", + "וכל התפירות וכו'. כ\"כ גם הרא\"ש ונראה שטעמם מפני שהם מפרשים כן מ\"ש בשימושא רבה על מספר התפירות בר מדעייל ונפיק: \n\n" + ], + [ + "וצריך שיגיע החריץ וכו' ואם אין חריץ ניכר פסולות. ברייתא בפרק הקומץ (מנחות ל\"ד:) וכתבה הרי\"ף בהלכות תפילין ושוין שנותן משיחה וחוט בין כל אחד ואחד ואם אין חריצן ניכר פסולות: \n", + "ומ\"ש שצריך שיגיע החריץ עד מקום התפר. (שם דף ל\"ה) אמר אביי צריך שיגיע חריץ למקום התפר רב דימי אמר כיון דמינכר תו לא צריך. ופרש\"י וצריך שיגיע חריץ שבין בית לבית עד מקום התפר למטה כלומר עד בית מושבו דהיינו תיתורא. והרא\"ש כתב שי\"מ שחריץ של שי\"ן דהיינו חודה של שי\"ן למטה יגיע עד איחוי התפר וכפי' זה נראה, ונהגו כשני הפירושים להגיע חריץ השי\"ן וחריץ הבדלת הבתים עד התפירה לחומרא כאביי ודלא כרב דימי עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש רבינו שאם לא היה החריץ מגיע למקום התפר כשר והוא שיהיה ניכר החריץ. טעמו מדתני' בהקומץ (שם ל\"ד) ואם אין חריצן ניכר פסולות משמע דכל שהוא ניכר כשר בכל גווני ואם כן כי אמר אביי צריך שיגיע חריץ למקום התפר למצוה אמר כן ולא לעכב ואע\"פ שהמרדכי נסתפק בזה רבינו פשיטא ליה: \n\n" + ], + [ + "רחבה כאורך שעורה. כ\"כ הרי\"ף ז\"ל: \n", + "ואורך רצועה של ראש כדי שתקיף את הראש וכו'. בסוף פרק הקומץ (מנחות ל״ה:) וכמה שיעורייהו אמר ר״ל עד אצבע צרידא רב כהנא מחוי כפוף רב אשי מחוי פשוט רבה קטיר להו ופשיט שדי להו רב אחא בר יעקב קטר ליה ומתלית ליה. ונראה שרבינו מפרש אצבע צרידא אצבע אמצעי וברצועה של יד מיירי וקטר ליה ומתלית ליה היינו קשר באמצע צרידא ומתלית פירוש קושר סביב אצבעו ג״פ ורבה קטיר להו ופשיט שדי להו קאי ארצועה של ראש וקטר להו היינו שהיה מקיף הראש וקושר הקשר ושאר הרצועות פשיט שדי כלומר היה פושטן ומשליכן שיהיו תלויות לפניו. \n", + "ומ\"ש רבינו עד שיגיעו עד הטבור נראה שכך היתה קבלה בידו. והטור כתב שיגיעו של ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה וי\"א של צד ימין עד המילה ושל שמאל עד הטבור: \n\n" + ], + [ + "וקשר זה צריך כל תלמיד חכם וכו'. פרקא קמא דחולין (דף ט') מימרא: \n\n" + ], + [ + "הרצועה של תפילין וכו'. בפרק הקומץ (מנחות דף ל\"ה) אמר רבי יצחק רצועות שחורות הל\"מ ואוקימנא לה מבחוץ אבל מבפנים מאיזה צבע שירצה חוץ מאדום משום גנאי ודבר אחר מאי גנאי ודבר אחר מבפנים איכא זימנין דמתהפכא. והא דאמרי' משום גנאי יש מפרשים שמא יאמרו שמיפה עצמו למצוא חן בעיני הזונות ודבר אחר כהני עכו\"ם שעושין סימנין מבגד אדום. ורש\"י ז\"ל פירש גנאי שמא יאמרו מדם חטיטיו נצבעו ודבר אחר שמא יאמרו אשתו נדה בעל ונצבעו בדם. ורבינו כתב טעם דגנאי לבד ולא חשש לכתוב עוד או שמא לא היה בגירסתו. \n", + "ומ\"ש ולא יהיה אחורי הרצועה וכו': \n\n" + ], + [ + "העור שמחפין בו וכו'. פרק נגמר הדין (סנהדרין מ\"ח:) ת\"ר ציפן זהב או שטלה עליהם עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות ואף על פי שלא עבדן לשמה רשב\"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדנו לשמה ופסק כת\"ק. \n", + "ומ\"ש עור מצה. פי' דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ: \n", + "ומ\"ש ועור הרצועה צריך עיבוד לשמה: \n\n" + ], + [ + "אין עושין התפילין אלא ישראל וכו': \n\n" + ], + [ + "תפלה של ראש וכו'. בפרק הקומץ (מנחות ל\"ד:) א\"ר יוסי מודה לי רבי יהודה שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שתים של ראש שטולה עור על אחד מהם כלומר דכשטולה עור אחד עליה נראה כבית אחת. והא שלח ר' חנינא משום ר' יוחנן תפלת ראש אין עושין אותה של יד ושל יד עושין אותה של ראש לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה לא קשיא הא בעתיקתא הא בחדתא בחדתא כלומר שלא הניחן אדם לעולם וצ\"ל דשל יד שעשאה של ראש בשעשה לה ארבעה בתים והכניס כל פרשה בבית אחד דאי לאו הכי פסולה דהא אם אין חריצן ניכר פסולה. \n", + "ומ\"ש וכן רצועה של תפלה של ראש וכו'. נלמד מהדין הנזכר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "תפילין שנפסקו וכו'. שם (דף ל\"ה) אמר רב הונא תפילין כל זמן שפני טבלן קיימות כשרה ורב חסדא אמר נפסקו שתים כשרה שלש פסולה אמר רבא הא דאמר מר שתים כשרה לא אמרן אלא זו שלא כנגד זו אבל זו כנגד זו פסולה וזו כנגד זו נמי לא אמרן אלא בעתיקתא אבל בחדתא לית לן בה. א\"ל אביי לרב יוסף ה\"ד עתיקתא וה\"ד חדתא א\"ל כל היכא דכי מתלית בשלחא והדר חלים חדתא ואידך עתיקתא. ופירוש רבינו ברור הוא וי\"מ בענין אחר וז\"ל והר\"י אסכנדרי ז\"ל בביאור א\"ח יש מפרשים הא מימרא דרב הונא שכל זמן שטבלה קיימת פי' התיתורא תהא קיימת בתפירותיה כולם כשרה ורב חסדא אמר אפילו נפסקו שתי תפירות עדיין כשרה שאין נפסלת אלא בפסיקת ג' תפירות אמר רבא הא דאמר רב חסדא דבפסיקת שתי תפירות לא מפסלא היינו דוקא כשנפסקו זה שלא כנגד זה שכל תפירה מי\"ד תפירות יש לה פנים ואחור שאם נפסקת התפירה שמצד פנים תהא התפירה שכנגדה מאחור קיימת וכן אם נפסקה מצד חוץ תהא אותה שכנגדה מצד פנים קיימת אבל אם נפסקה מבפנים ומאחור שנמצאות שנעשו שתים זו כנגד זו מופסקות פסולה ולא אמרן בנפסקו שתים זו כנגד זו שפסולה אלא בחדתא שע\"י שהם חדשות ועדיין לא נתיישב העור העליון על התחתון אלא על ידי חיבור התפירה שלמעלה ומלמטה הילכך כשניתקו שתי התפירות זו כנגד זו אחד מלמעלה ואחד מלמטה שלא נשתייר לתיתורא במה שתתיישב פסולה ודוקא כשהיא חדשה אבל כשהיא ישנה ומתיישבת במקומה אחר חתיכת התפירות כשרה אפי' נפסקו שתי תפירות זו כנגד זו ונתן סימן לחדשות כל היכא דמתלי השלחא פירוש כל זמן שאוחזן בעור התיתורא ומתלי השלחא עורו מתפשט ונבדל מדביקותו העליון והתחתון וכשמניחו חוזר ומתיישב במקומו נקראים חדשים ופסולות אבל אם אוחז עור התיתורא ומושכו ואינו בא אחריו אלא עומד במקומו ואין נבדל העליון מהתחתון כשרות אפילו נפסקו שתים זו כנגד זו שכגון זה נקראים עתיקתא. עוד יש סימן אחר כל היכא דמתלי במיתונא פירוש כשמושך ברצועה התלויה בה ואתיא עור התיתורא אבתרה כלומר שנבדל עור התחתון מהעליון ע\"י משיכתו נקראים חדתא ופסולות זו כנגד זו ואם אין נפסק התיתורא העליון מן התחתון ע\"י משיכה כזו אלא עומד ומתיישב במקומו ואינו כווץ נקראים ישנות. זהו פי' סוגיא זו על דעת הרמב\"ם ז\"ל אמנם רש\"י והרא\"ש מפרשים בעור חיפוי הבתים עכ\"ל. ודבריו מיוסדים על גי' רש\"י ז\"ל שהיא וזה כנגד זה נמי לא אמרן אלא בחדתא אבל בעתיקתא לית לן בה אבל גירסת הרי\"ף היא כמ\"ש לא אמרן אלא בעתיקתא אבל בחדתא לית לן בה והיא גירסת רבינו: \n\n" + ], + [ + "רצועה שנפסקה וכו'. שם (ל\"ה.) אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף איפסיקא ליה רצועה דתפילין אמר ליה מהו למקטריה אמר ליה וקשרתם שתהא קשירה תמה אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי מהו למתפריה ועיולי תפירה לגו אמר ליה פוק חזי מאי עמא דבר. ופירש\"י דפשט ליה לאיסורא וכן דעת רבינו. וכתב הרא\"ש ז\"ל ומיירי ברצועה המקפת את הראש ואת הזרוע דהתם בעינן קשירה תמה: \n", + "ושיורי הרצועה וכו'. (ג\"ז שם) א\"ר פפא גרדומי רצועה כשרים ולא היא כלומר ואינן כשרים עד דליהוי בהו שיעורא: \n", + "ולעולם יזהר וכו'. שם אמר רב נחמן בר יצחק ונוייהן לבר ומוכח התם דקאי ארצועות שהן חלקות מצד אחד וצבועות שחורות והוא נוייהן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "היכן מניחין תפילין וכו'. בסוף פרק הקומץ (מנחות ל\"ז) בין עיניך זה קדקד היכא אמרי דבי רבי ינאי מקום שמוחו של תינוק רופס. פי' מכה: \n", + "ומ\"ש וצריך לכוין וכו' ויהי' הקשר בגובה העורף וכו'. שם (דף ל\"ה) א\"ר יעקב אמר רב יהודה קשר של תפילין צריך שיהא למעלה ועוד שם צריך שיהא הקשר כלפי פנים ופי' רש\"י למעלה בגובה הראש ולא למטה בצואר. כלפי פנים ממול עורף ולא בצדי הראש, ומזה נלמוד שצריך לכוין אותה באמצע דכיון שהקשר הוא ממול עורף ממילא הקציצה היא בין העינים ובלאו הכי צריך לעשות כן כדי לקיים קרא דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך: \n\n" + ], + [ + "ומה ומה שכתב ושל יד קושר אותה על שמאלו. שם (דף ל\"ו ל\"ז) ידך זו שמאל ומייתי לה מדכתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ור' נתן יליף לה מקרא אחרינא: \n", + "ומה שכתב על הקיבורת. ג\"ז שם (דף ל\"ז) על ידך זו קיבורת וכתבו התוספות והרא\"ש קיבורת לשון קיבוץ בשר כמו קיבורא דאהיני. וכתבו התוס' והרא\"ש ז\"ל דהיינו גובה הבשר שבזרוע שהוא בין הכתף והקובד\"ו וכן דעת רבינו וכן הסכימו כל הפוסקים וכן המנהג פשוט: \n\n" + ], + [ + "המניח תפלה של יד וכו'. משנה פרק הקורא את המגילה עומד (דף כ\"ד:) העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה נתנה על מצחו או על פס ידו הרי זה דרך הצדוקים. ובגמרא לימא תנינא להא דתנו רבנן תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני אמר רב פפא דעבידא כי אמגוזא. ואמתניתין פירש\"י סכנה שלא תכנס בראשו. נתנה על מצחו של ראש ושל יד על פס ידו הרי זה דרך הצדוקים שמניחין מדרש חכמים והולכים אחר המשמע. ורבינו לא חשש לכתוב סכנה כיון דלענין דינא לא נפקא לן מידי דמאחר דאין מצוה כלל כי לא הוי בה סכנה לא ליעביד הכי: \n", + "איטר מניח וכו'. בסוף פרק הקומץ (מנחות דף ל\"ז) תנו רבנן איטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאלו והתניא מניח בשמאלו שהוא שמאל כל אדם אמר אביי כי תניא ההיא בשולט בשתי ידיו: \n\n" + ], + [ + "תפלה של ראש וכו'. משנה פרק התכלת (מנחות דף ל\"ח) ובגמרא (מ\"ד) אמר רב חסדא לא שנו אלא שיש לו אבל אם אין לו מעכבת אמרו ליה אמרת אמר להו לא אלא מאן דלית ליה תרי מצות חד מצוה נמי לא ליעביד. ודבר פשוט הוא דנקטינן הכי דבין יש לו בין אין לו אינה מעכבת ואע\"פ שבפירוש המשנה לרבינו כתוב דבאין לו מעכבת טעות סופר הוא ובנוסחא הערבית ליתא: \n", + "וכיצד מברכין וכו'. בס״פ הקומץ (מנחות ל״ו) אמר רבה בר חייא בר רב הונא אמר רב חסדא שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך שח אין לא שח לא והא א״ר חייא משמיה דרבי יוחנן על תפלה של יד להניח תפילין ועל של ראש על מצות תפילין אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא שח מברך אחת שח מברך שתים ופירש״י לא שח מברך אחת על של יד שח מברך אחת על של יד וחוזר ומברך על של ראש על מצות והרי בירך שתים וכן דעת הרי״ף וזה דעת רבינו. ויש חולקים ומפרשים לא שח מברך אחת על של ראש על מצות תפילין שח מברך שתים על של ראש שצריך לחזור ולברך להניח ונהגו כדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "וקושר של יד וכו'. שם תנא כשמניח מניח של יד ואחר כך מניח של ראש וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואח\"כ של יד בשלמא בהנחה של יד קודם דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר ולטוטפות בין עיניך אלא בחליצה מנ\"ל אמר רבא בר המנונא אסברא לי והיו לטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהיו שתים: \n\n" + ], + [ + "מי שבירך להניח וכו'. בסוטה פ' משוח מלחמה (סוטה מ״ד:) שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה ואע״ג דפליגי עליה היינו לענין החזרה אבל כ״ע מודה דעבירה היא בידו. וכתב הרא״ש דמפסיק לענות קדיש וקדושה. \n", + "ומ\"ש רבינו צריך לברך וכו'. כבר נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "תפילין כל זמן שמניחן וכו'. ברייתא פרק לולב וערבה (סוכה דף מ\"ו) תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהם דברי רבי וחכ\"א אינו מברך אלא שחרית בלבד ואסיקנא דהלכתא כרבי ואמרי' בגמרא רבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי בהו מברכי וכתבוהו הרי\"ף והרא\"ש בהלכות תפילין. ורבינו שהשמיטו נראה שהטעם מפני שהוא ז\"ל מפרש כפירוש ר\"י שכתב הרא\"ש דלא מברך אלא כשנשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירם למקומם וזה לא היה צריך לכתוב דכיון שנשמטו ממקומם כשמחזירם למקומם הנחה גמורה היא ובכלל כל זמן שמניחם מברך עליהם הוא. ואם נפשך לומר שהוא מפרש כפירוש רש\"י והתוספות דכל אימת דממשמשי בהו אפילו לא נשמטו מברכי עלייהו צריך לומר שהוא ז\"ל מפרש שהיו מברכים לשמור חוקיו כמו שכתבו התוספות ומאחר דקי\"ל דבשעת סילוק תפילין אין מברכין לשמור חוקיו גם כשממשמש אין מברכין ומפני כך השמיטו: \n", + "וכל המצות כולן וכו'. פ\"ק דפסחים (דף ז':) מימרא דשמואל והביאה הרי\"ף בהלכות תפילין: \n", + "ומ\"ש לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה וכו'. בפרק הקומץ (מנחות ל\"ה:) מאימתי מברך עליהם משעת הנחה עד שעת קשירה. ויש לדקדק בדברי רבינו היכי קאמר דמשום דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן לפיכך צריך לברך אחר הנחה דאדרבא אם יברך קודם הנחה הוי טפי מברך קודם לעשייתן. וי\"ל דבעינן שיברך קודם עשייתן בסמוך וכדמשמע לישנא דעובר וקשירתן זו היא עשייתן ואם יברך קודם הנחתן לא הוי עובר לעשייתן. ועי\"ל שמ\"ש לפיכך צריך לברך אקודם קשירתן קאי ולא אאחר הנחה ולא אתא לאשמועינן אלא דלא נימא הנחתן זו היא עשייתן וצריך לברך קודם הנחה דליתא אלא קשירתן זו היא עשייתן ולפיכך יכול לברך קודם קשירתן אע\"פ שהוא אחר הנחתן. \n", + "ומ\"ש צריך לברך ה\"ק קודם קשירתן הוא דצריך לברך כדי שלא יהא אחר עשייתן אבל אם רצה לברך קודם הנחתן הרשות בידו דהא דת\"ר מאימתי מברך עליהם משעת הנחתן לאו למימרא דקודם לכן לא יברך אלא לומר שאף משעת הנחתן יברך דשפיר חשיב עובר לעשייתן, ואפשר שזה היה דעת רבינו ירוחם שכתב ומברך עליהם קודם הנחה דהיינו עובר לעשייתן, אבל מדברי הרא\"ש והר\"ן בפרק לולב הגזול נראה כמו שכתבתי בתחלה דאיהו מברך קודם הנחה: \n\n" + ], + [ + "כשחולץ אדם תפיליו וכו'. פרק אמר להם הממונה (יומא ל\"ג) אמר ר\"ל אין מעבירין על המצות אמר רבה עבורי דרעא אטוטפתא אסור. ומפרש רבינו כמו שפי' התוספות בשם רבינו האי דאיירי בשעה שחולץ תפילין ומניחן בתיק שלא יעביר אותם של יד ויתנם בכיס תחלה ואח\"כ של ראש למעלה דא\"כ כשיבא להניחן יפגע בשל ראש תחלה ויצטרך להעביר על המצות כי יצטרך להניח של יד קודם של ראש הילכך צריך להניח בתיק של ראש תחלה ועליהם של יד: \n\n" + ], + [ + "כלי שהכינו וכו' עד כמו שהיה. מימרא דרב חסדא פרק מי שמתו (ברכות כ\"ג:) ופרק נגמר הדין (סנהדרין מ\"ח): \n", + "ואסור לתלות וכו'. פרק מי שמתו (ברכות כ\"ד) א\"ר חנינא אני ראיתי את רבי שתלה תפיליו מיתיבי התולה תפילין יתלו לו חייו ל\"ק הא ברצועה הא בקציצה ואי בעית אימא ל\"ש רצועה ל\"ש קציצה אסור וכי תלה רבי בכיסתא תלה. ופסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כלישנא בתרא ולחומרא וכן דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "זמן הנחת תפילין וכו'. בעירובין פרק בתרא (דף צ\"ה צ\"ו) ובסוף פרק הקומץ (מנחות ל\"ז) עד מתי מניחן עד שתשקע החמה ר' יעקב אומר עד שתכלה רגל מן השוק וחכ\"א עד זמן שינה ומודים חכמים שאם חלצן ליכנס לבית הכסא ושקעה חמה שוב אין מניחן. תניא ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים פרט לשבתות וימים טובים דברי ר\"י הגלילי ר\"ע אומר לא נאמר חוקה זאת אלא לענין פסח בלבד דקא סבר לילה זמן תפילין אבל שבתות וי\"ט לאו זמן תפילין ונפקא ליה מוהיה לאות על ידך יצאו שבתות וי\"ט שהן עצמן אות. וכיון דחזינא דתנאי דברייתא קמייתא כולהו ס\"ל לילה לאו זמן תפילין הכי קי\"ל דאין הלכה כר\"ע מחביריו. מיהו פלוגתייהו בהנחה לכתחלה דלר' עקיבא מניחין לכתחלה ולהנך רבנן אין מניחין לכתחלה כדתניא בהדיא ומודים חכמים שאם חלצן וכו' כלומר אפי' לא חלצן אלא ליכנס לבית הכסא שהוא חולץ ע\"מ לחזור ולהניחן כיון ששקעה חמה אח\"כ שוב אין מניחן, וז\"ש רבינו זמן הנחת תפילין כלומר זמן הנחתן בתחלה ביום ולא בלילה ודין אם הניחן ואחר כך שקעה חמה אם זקוק לחלצן אם לא יתבאר בסמוך ומייתי רבינו לשבתות וי\"ט מוהיה לאות דהוא קרא דר\"ע משום דאע\"ג דפסקינן דלא כוותיה היינו דוקא במאי דאמר לילה זמן תפילין הוא משום דכל הנך רבנן פליגי עליה אבל בשבתות וי\"ט כ\"ע מודו ליה לענין דינא אלא דר\"י הגלילי מייתי לה מחד קרא ור\"ע מייתי לה מחד קרא והלכה כר\"ע מחבירו. ונחלקו הפוסקים בחולו של מועד שיש מהם אומרים דבכלל י\"ט הם ואין מניחין בהם תפילין וי\"א שמניחין וכן נראה מדברי רבינו שכתב בפרק י' משביתת י\"ט כותב אדם תפילין לעצמו. ומנהג העולם היה להניחן עד שבימי רבנן בתראי מצאו בספר הזוהר לשיר השירים שמי שמניח תפילין בחול המועד כמי שקוצץ בנטיעות ונמנעו מלהניחם עוד בחול המועד: \n", + "ומאימתי זמן הנחתן. כלומר שיכול \n", + "להניחן משיראה את חבירו וכו'. דגרסינן בפרק קמא דברכות (דף ט':) גבי הא דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית אחרים אומרים משיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו אמר אביי לתפילין כאחרים לק\"ש כותיקין כלומר שאותו זמן שקבעו אחרים לק\"ש הוא לתפילין שמאותו זמן ואילך הוא זמן הנחתן. ורש\"י גורס לתפלה כאחרים ועכ\"ז מפרש כן שכך כתב לתפלה להניח תפילין שמצות הנחתן קודם ק\"ש עכ\"ל. נראה שטעמו שאם תפלה זו פירושו כמשמעו קשה היה לו להקדים ולומר לק\"ש כותיקין לתפלה כאחרים. ואהא דאמרינן משיראה את חבירו וכו' אמרו בירושלמי במה אנן קיימין אי ברגיל אפי' ברחוק טפי חכים ליה ואי בשאינו רגיל אפילו קרוב לגביה לא חכים ביה תפתר ברגיל ואינו רגיל כהדין אכסניא דאתי לקיצין: \n\n" + ], + [ + "מי שהניח תפילין וכו'. בסוף פרק הקומץ (מנחות ל\"ו:) אמר רבינא הוה יתיבנא קמיה דרב אשי וחשך ולא סליק תפילי אמרי ליה לשמרן קא בעי מר א\"ל אין וחזיתיה לדעתיה דלא לשמרן קא הוה בעי אלא קסבר הלכה ואין מורים כן ומאחר שרבינו פוסק כמ\"ד לילה לאו זמן תפילין הוא הוצרך לפרש דהיינו דוקא לענין שלא יניחם לכתחלה אבל אם כבר הם בראשו אינו חייב לחלצן כי היכי דלא תקשה הלכתא אעובדא דרב אשי. \n", + "ומ\"ש אלא מלמדין את הכל שלא יניחו עליהן תפיליהן בלילה אין הכוונה שלא יניחום בקום עשה שזה מן הדין הוא שאסור ולא מטעם אין מורים כן לבד אלא הכוונה שלא יניחום עליהם בשב ואל תעשה: \n", + "וכל המניח תפילין וכו'. שם א\"ר אלעזר המניח תפילין משתשקע החמה עובר בעשה קסבר השמר דעשה עשה השמר דלאו לאו ר' יוחנן אמר עובר בלאו השמר דעשה נמי לאו הוא ופסק כר' יוחנן: \n\n" + ], + [ + "היה בא בדרך וכו'. ספ\"ק דיו\"ט (דף ט\"ו) אמר אביי תפילין הואיל ואתו לידן נימא בהו מילתא היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקדש עליו היום מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו. ופירש\"י היה בא בדרך בע\"ש מניח ידו עליהם שלא יראום וחכמים התירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש דהויא העברה כלאחר יד משום בזיון. ובית המדרש בשדה היה ואינו משתמר. וכפי גירסת ספרים שלנו בדברי רבינו שהיא ושקעה עליו חמה וקדש היום אם כן הוא מפרש כדברי רש\"י. וא\"ת אמאי שני אביי בלישניה ונקט גבי בא בדרך ושקעה וגבי יושב בבה\"מ וקדש היום וראיתי כתוב בשם הרמב\"ן בספר המלחמות דאורחא דמילתא נקט שהבא בדרך מסתכל בשקיעה והיושב בבית המדרש לשקיעה ולקידוש היום. אבל ק\"ל על דברי רבינו שאם כן ה\"ל לסמוך דינין אלו למה שאמר וכן שבתות וימ\"ט אינן זמן תפילין. ואם הגירסא בדברי רבינו ושקעה עליו חמה לבד בלא וקדש היום וכן היא בהר\"ר מנוח אפשר לומר דבבא קמא מיירי בחול ולפי שכתב דלילה לאו זמן תפילין הוא להניחן בשב ואל תעשה אלא שיחלצו אותם סמך ענין לו היה בא בדרך ושקעה שיכול להניחן עליו בלי שיחלצם ולא הצריכוהו לסלקן ולאוחזן בידו דאפשר שמפני הדרך אינו מזדמן לו לחלצן או מפני טרדתו יפלו ממנו וכיון שכתב היה בא בדרך ושקעה עליו חמה סמך לו היה יושב בבית המדרש וקדש עליו היום. \n", + "ומ\"ש ואם יש בית סמוך לחומה וכו'. מפורש שם בברייתא: \n", + "ואם לא חלץ תפילין וכו'. שם (מנחות ל\"ו.) א\"ר אלעזר אם לשומרן מותר. ומשמע לרבינו דלא שרי כדי לשומרן אלא שלא לחלצם אבל להניחם לכתחלה לא וכדמשמע מעובדא דרב אשי. ויש לתמוה על רבינו שכתב לעיל בסמוך מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה וחשכה עליו אפילו הן עליו כל הלילה מותר היאך כתב כאן ואם לא חלץ תפיליו מששקעה עליו מפני שלא היה לו מקום לשמרן ונמצאו עליו כדי לשמרן מותר דמאי איריא לשמרן אפילו שלא לשמרן נמי. ואפשר דמשום דלעיל כתב דהא דשרי שלא לסלקן הוי הלכה ואין מורים כן כתב כאן דהיינו דוקא כשאינו מתכוין לשמרן אבל אם היה הוא מתכוין לשמרן מותר ומורים כן, וזהו שכתב גבי לשמרן מותר סתם ולא כתב שאין מורים כן וכן משמע פשטא דעובדא דרב אשי דאמר ליה רבינא לשמרן בעי מר וא\"ל אין: \n\n" + ], + [ + "כל הפטור וכו'. משנה פרק מי שמתו (ברכות י\"ז:) נשים ועבדים וקטנים פטורים מק\"ש ומן התפילין. ושנינו עוד שם מי שמתו מוטל לפניו פטור מק\"ש ומן התפילין ותניא נמי התם (שם י\"ח) המשמר את המת פטור מק\"ש ומן התפלה ומן התפילין. וחתן כבר כתב רבינו בפרק ד' מהלכות קריאת שמע שהוא פטור מכל המצות: \n", + "קטן שיודע לשמור תפיליו וכו'. ברייתא סוף פרק לולב הגזול (סוכה מ\"ב): \n", + "חולי מעים וכו'. פרק כל הבשר (חולין דף ק\"י) אמר רב יהודה חולי מעים פטורים מן התפילין ומשם למד רבינו למי שאינו יכול לשמור נקביו אלא בצער: \n", + "וכל הטמאים וכו'. בפ' שני דסוכה (דף כ\"ה) מתמהינן לימא קסבר ר' יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין ואוקי אביי משום הכי הא דר' יוסי בגוונא אחרינא הרי בהדיא דטמאים חייבים בתפילין: \n", + "מצטער ומי שאין דעתו מיושבת וכו': כתב ה\"ר מנוח אע\"ג דבשאר מצות אמרינן מצטער איבעי ליה ליתובי דעתיה הכא שאני משום היסח הדעת. וכתב עוד מדאמרי' במדרש שהיה חושש בראשו לא היה מניח תפילין של ראש משמע דמצטער פטור מהתפילין עכ\"ל. ואע\"פ שיש להשיב על ראיה זו דשאני התם שהצער היה בא לו מצד הנחת התפילין אילו היה מניחן מ\"מ קצת סמך הוא: \n", + "כהנים בשעת העבודה וכו'. פרק שני דזבחים (דף י\"ט) ופירש\"י דטעמא משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה: \n\n" + ], + [ + "חייב אדם למשמש וכו'. בפרק הקומץ (מנחות ל\"ו:) אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה ושעה ק\"ו מציץ ומה ציץ שאין כתוב בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן כמה אזכרות לא כ\"ש: \n\n" + ], + [ + "תפילין צריכין גוף נקי. פ' במה טומנין (שבת מ״ט) א״ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי מ״ט אביי אמר שלא יפיח בהם רבא אמר שלא יישן בהם כלומר דלאביי אע״פ שאין זהיר בשינה מניחן כיון דזהיר שלא יפיח דשינה גופה אינה אלא גזירה שמא יפיח. ויש לתמוה על רבינו למה כתב טעם אביי דהא קי״ל כרבא לגבי אביי ואפשר שטעמו משום דתניא דישן בהם כדבסמוך, ועוד משום דבפרק ר״א דמילה (שבת ק״ל) גנן א״ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי מ״ט שלא יפיח בהן רבא אמר שלא יישן בהם. וכיון דסתם תלמודא נקט דשלא יפיח בהם הכי קי״ל ולא הוצרכו לשנותה בהדי יע״ל קג״ם משום דלא אפסיקא הלכתא בהדיא כאביי. ועוד דכיון דתניא כוותיה לא הוה דומיא דהנך: \n", + "לפיכך אסור לישן בהם וכו'. בפ\"ב דסוכה (דף מ\"ב) תניא אין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה מ\"ט אמר רב אשי גזירה שמא ירדם אלא הא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל לא שינת קבע ליחוש שמא ירדם אלא אמר רבה בב\"ח א\"ר יוחנן במניח ראשו בין ברכיו עסקינן רבא אמר אין קבע לשינה ופירש\"י ואין בה חילוק בין קבע לעראי לענין סוכה שאין אדם קובע עצמו לשינה שפעמים שאינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך הילכך זו היא שינתו וגבי תפילין דטעמא משום שלא יפיח בהם ולא משום איסור שינה בהאי פורתא לא אתי לידי הפחה. ובתר הכי אמרינן תני חדא ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע ותניא אידך בין קבע בין עראי ותניא אידך לא קבע ולא עראי ל\"ק הא דנקט להו בידיה הא דמנחי ברישיה הא דפריס סודרא עלייהו ומפרש רבינו כי מנחי ברישיה לא קבע ולא עראי משום דחיישינן דילמא לא מדכר דתפילין עליה ואתי להפיח כי פריס סודרא עלייהו ודאי מדכר דתפילין עליה ולא אתי להפיח כי נקיט להו בידיה אפילו קבע נמי שרי כיון שאינם בראשו אפילו יפיח לית לן בה ולשמא יפלו מידו לא חיישינן שהרי כרוכין הם בידו ולא דמי להא דתניא לא יאחוז אדם תפילין בידו ויתפלל ולא יישן בהם שינת קבע ולא שינת עראי דההיא אחיזה בעלמא בלא כריכה: \n", + "ובהגהות מיימוניות כתוב בשם הרמ\"ך שלדעת רבינו הא דת\"ר לא יאחוז אדם תפילין בידו וכו' ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי צריך לדחוק ולפרש דלא יישן לא קאי אלא יאחוז דרישא אלא מילתא באפי נפשה היא. ואין צורך לידחק בכך אלא ההיא ברייתא כשאינם כרוכים בידו היא אבל אם כרוכין בידו שרי וכדפרישית: \n", + "והראב\"ד השיג אינו כן אלא כל זמן שהם בידו לא יישן בהם כלל שמא יפלו מידו והכי איתא בגמרא בפירוש עכ\"ל. ואני אומר דלשמא יפלו ליכא למיחש דמ\"ה דייק רבינו שכתב היו תפיליו כרוכים בידו לומר דדוקא בכרוכין בידו הוא דשרי משום דליכא למיחש שמא יפלו כיון שהם כרוכין אבל אם לא היו כרוכים אלא שהיה תופס אותם בידו בלא כריכה דאיכא למיחש שמא יפלו מידו פשיטא דאסור. ומ\"ש הראב\"ד והכי איתא בגמרא בפירוש כבר ישבתי הגמרא לדעת רבינו: \n", + "ומ\"ש רבינו ולא היתה עמו אשה. הוא מדתני' התם הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח בלילה חולץ ואינו מניח דברי ר' נתן ור' יוסי אומר הילדים לעולם חולצים ואינן מניחין מפני שרגילין בטומאה ואוקמה אביי בילדים ונשותיהן עמהן שמא יבאו לידי הרגל עבירה כלומר שמא יבאו לשמש. ופסק רבינו כרבי יוסי דנמוקו עמו ולכן לא חילק בדין השינה בין יום ללילה. וס\"ל לרבינו דילדים לאו דוקא דכל היכא דאשתו עמו אסור אלא דאורחא דמילתא נקט דסתם בחורים נשותיהם עמהם. ודע דגבי הנך תלת מתנייתא שכתבתי אמרינן וכמה עראי תני רמי בר יחזקאל כדי הילוך מאה אמה ותניא כוותיה ואפ\"ה לא הזכירו רבינו דס\"ל ז\"ל דלא פליג אר' יוחנן אלא ה\"ק עד כמה שיעור אדם ישן במניח ראשו בין ברכיו עד מאה אמה שכך שיערו חכמים שמניח ראשו בין ברכיו אינו יכול לישן יותר דמיד הוא ניעור ורבא נמי דאמר אין קבע לשינה לא לאפלוגי אדר' יוחנן אתי אלא לפרושי טעמא דאין ישנין חוץ לסוכה אפילו שינת עראי וכדפרישית אבל אה\"נ דמודה לר\"י דבתפילין צריך להניח ראשו בין ברכיו ואפילו אי נימא דרמי בר יחזקאל פליג אדרבי יוחנן מ\"מ כיון דמשמע דרבא ס\"ל כרבי יוחנן הוו להו תרי לגבי חד ועוד דר' יוחנן ורמי בר יחזקאל כר\"י נקטינן דלא עדיף רמי מרב ושמואל רבותיו דהלכתא כר\"י לגבייהו, ועוד דרבא בתראה הוא והא אוקמה דכר' יוחנן ס\"ל והגהות מיימוניות כתבו שינת עראי בפרק הישן פירוש כמה שינת עראי כדי שיהלך אדם מאה אמה, ואין לומר כן לדעת רבינו דא\"כ לא הוה שתיק מיניה אלא כמו שכתבתי עיקר: \n\n" + ], + [ + "ואינו אוכל בהם וכו'. בפרק מי שמתו (ברכות כ\"ג) א\"ר יצחק הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו ונכנס ופליגא דרבי חייא בר אבא דא\"ר חייא בר אבא מניחן על שולחנו וכן הדור לו ועד אימת א\"ר נחמן בר יצחק עד שעת ברכה ופסק רבינו כר' חייא בר אבא: \n\n" + ], + [ + "היה לבוש תפילין וכו'. ברייתא פרק מי שמתו (ברכות דף כ״ג) ודע דגרסינן בגמרא הנכנס לבה״כ חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ונכנס אמר רב ששת לא שנו אלא בה״כ קבוע אבל ב״ה עראי חולץ ונפנה לאלתר וכשהוא מניחן מרחיק ד״א מפני שעשאו בה״כ קבוע והשמיטה רבינו וגם הרי״ף והרא״ש השמיטוה וצריך טעם למה: \n", + "וכיצד יעשה וכו'. שם א\"ר מייאשא בר בריה דריב\"ל הלכה גוללן כמין ס\"ת ואוחזן בימינו כנגד לבו אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ובלבד שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח: \n", + "ומ\"ש כשיצא וכו'. מפורש בברייתא שם ובדברי האמוראים: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בבה\"כ וכו'. ברייתא (שם כ\"ג:) דברים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן כלומר דברים שהתרתי לך בבה\"כ קבוע אסרתי לך בבית הכסא עראי ואסיקנא דה\"ק בית הכסא קבוע דליכא ניצוצות שרי בית הכסא עראי דאיכא ניצוצות אסור. ופירש רש\"י דכיון דאיכא ניצוצות וצריך לשפשפן בידו שלא יראה ככרות שפכה א\"א לאחוז תפילין בידו: \n", + "כתב הראב\"ד נראה בגמרא כו' והכי כתב רב אחא עכ\"ל. כלומר ולאפוקי מרבינו דלא מפליג בין בה\"כ קבוע לבה\"כ עראי אלא כשהן בידו אבל כשהן בראשו בין בזה ובין בזה אסור דמדמיבעי' להו מהו שיכנס אדם לבה\"כ קבוע להשתין מים וכמו שאכתוב בסמוך משמע אבל בבה\"כ עראי פשיטא דשרי. ועוד דבגמרא יהבי טעמא בה\"כ קבוע דליכא ניצוצות שרי משמע דלא אסרינן בעראי אלא כשהם בידו אבל כשהם בראשו שרי אפילו בעראי דאע\"ג דאית ביה ניצוצות וישפשפם בידו לא איכפת לן דלא חיישינן שמא יגע בהם ורבינו סבור בהפך שלא חלקו בגמרא בין בה\"כ קבוע לבה\"כ עראי אלא כשהן בידו אבל כשהן בראשו בין בה\"כ קבוע בין בה\"כ עראי אסור. ותו דאיתא התם בגמרא (שם עמוד א') איבעיא להו מהו שיכנס אדם בתפילין לבה\"כ קבוע להשתין מים רבינא שרי רב אדא בר מתנא אסר אתו שיילוה לרבא אסר דחיישינן שמא יפיח בהם ואע\"ג דבעיא לא הוה אלא בבה\"כ קבוע איכא למימר דללישנא בתרא דיהיב טעמא לאיסור משום שמא יפיח בהם אפילו בבית הכסא עראי איכא למיחש להכי: \n", + "ואין מי רגלים כלים וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ') אמר רבה בר שמואל משום רבי חייא אין מי רגלים כלים אלא בישיבה אמר רב כהנא ובעפר תיחוח אפילו בעמידה ואי ליכא עפר תיחוח יעמוד במקום גבוה וישתין למקום מדרון: \n\n" + ], + [ + "היה לבוש בתפילין כו'. פרק מי שמתו א\"ר יעקב בר אחא א\"ר זירא לא שנו כלומר דאוחזן בידו ונכנס אלא שיש שהות ביום כדי ללובשן אבל אין שהות ביום כדי ללובשן עושה להם כיס טפח ומניחן אמר רבה בב\"ח א\"ר יוחנן ביום גוללן כמין ס\"ת ומניחן בידו כנגד לבו ובלילה עושה להם כיס טפח ומניחן אמר אביי לא שנו אלא שהניחן בכלי שהוא כליין אבל הניחן בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח: \n", + "ומ\"ש ואפילו להשתין מים בבה\"כ קבוע. כלומר דאע\"ג דשרינן ליכנס לבה\"כ קבוע להשתין כשהן בידו דוקא כשיש שהות ביום. \n", + "ועל מ\"ש רבינו אם הוצרך בלילה: כתב הראב\"ד לא ידעתי למה בלילה ואולי לשמירת עצמו כדא\"ר יוחנן (שם כ\"ג) ביום שראוי ללובשן הואיל ושרו רבנן לינטרן וחיי ראשי אין זה נכון שר' יוחנן ביום אמר שראוי ללובשן אבל בלילה יכניס אותם לשמירה כבת רב חסדא דמנחא ידה ארישא דרבא כי היכי דלא בעית עכ\"ל. ביאור דבריו שהוא תמה למה בלילה יכניסם עמו לבה\"כ כיון שאינו עתיד להניחם כשיצא מבה\"כ שאם תאמר לשמירת עצמו כההיא דרבי יוחנן לא דמי דהתם שאני שראוי ללובשן וצריך שיהיו מזומנים לו מיד כשיצא ואגב זה לינטרוהו אבל בלילה שאינו ראוי ללובשן נמצא שאינו מכניסן אלא לשמרו בלבד ואין זה נכון שישתמש מהתפילין כמו שהיה משתמש רבא מבת רב חסדא בלי שום תכלית אחר. וא\"ת למה משיג על רבינו הא רבינו לא מפי עצמו אמרה דגמרא ערוכה היא כמו שכתבתי בסמוך. י\"ל משום דאיכא לפרושי דלא לענין נכנס לבה\"כ איתמרא אלא לענין אחר וכדפירש רש\"י בלילה כשהוא חולצן בביתו ע\"מ להצניען עד הבקר עושה להם כיס טפח דחללו טפח דחשיב הכלי אהל להפסיק בינם לקרקע עכ\"ל. ורבינו שפירשה לענין נכנס לבה\"כ קשיא עליה. וי\"ל דרבינו משמע ליה לפרשה לענין נכנס לבה\"כ דומיא דרישא דקאמר ביום גוללן כמין ס\"ת דההיא לכ\"ע לענין נכנס לבה\"כ. ולא משום שמירה כדקא ס\"ד דהראב\"ד אלא כגון שאין לו מקום להצניען שם כגון שהוא בדרך ואפילו את\"ל שנכנס עמהם לשמירת עצמו שמאחר שכשהם באותו כלי מותר ליכנס בהם לבה\"כ אף ע\"פ שאין זמן הנחת תפילין בלילה כי מתכוין שישמרוהו מאי הוי: \n\n" + ], + [ + "שכח ונכנס לבה\"כ וכו'. שם (ברכות דף כ\"ה) מימרא דרב הונא: \n\n" + ], + [ + "שכח ושמש מטתו וכו'. ברייתא פרק הישן (סוכה דף כ\"ו) כלשון רבינו. וכתב רש\"י ז\"ל שהידים עסקניות ושמא נגעו במקום הטנופת: \n\n" + ], + [ + "הנכנס לבית המרחץ וכו'. ברייתא קרובה ללשון רבינו פ\"ק דשבת (י'). וענין המקומות הללו שמרחצאות שלהם היו שלשה חדרים פנימי להזיע ולהשתטף אמצעי שיוצא לתוכו מן המרחץ ולובש חלוקו ויוצא לחיצון וגומר לבישתו ונח שם מיגיעת המרחץ: \n\n" + ], + [ + "ולא יהלך אדם וכו'. ברייתא ריש פ' מי שמתו (ברכות י\"ח) לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו ואמרינן התם דתוך ד' אמות אסור חוץ לד' אמות שרי: \n", + "ולא ילבש אדם תפילין עד שיכסה וכו': הנושא משאוי וכו'. מציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ה:) תניא הנושא משאוי על ראשו ותפילין בראשו אם תפיליו רוצצות אסור ואם לאו מותר באי זה משאוי אמרו במשאוי של ד' קבין ובתר הכי תניא משום ר' שילא אמרו אפילו מטפחת שלהם כלומר אפילו מטפחת שמניחין בה תפילין שהיא קלה אסור להניח על הראש שיש בה תפילין וכמה אמר אביי רבעא דרבעא דפומבדיתא ופסק רבינו כר' שילא דמפרש אביי למילתיה. וסובר רבינו דהא דאסור אפילו מטפחת היינו מידי דהוי דרך משאוי ואינו דרך מלבוש אבל דבר שדרכו ללבוש בראשו כל היום כגון מצנפת וכובע וכיוצא בו מותר. והא דאמרינן בירושלמי דרבי יוחנן לא הוה מניח תפילין אלא מפסחא לפסחא והוה הדיק רישיה מפסחא עד עצרתא היינו לומר שאף על פי שהיה מכסה ראשו על התפילין עכ״ז היה מזיק לו הקור לפי שגובה התפילין מפסיק בין הכובע והראש והרוח נכנס בינתים ומזיק לו: \n\n" + ], + [ + "בית שיש בו תפילין וכו'. ברייתא סוף פרק מי שמתו (ברכות כ\"ה:) בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי אמר אביי לא שנו אלא בכלי שאינו כליין אבל בכלי שהוא כליין אפילו עשרה מאני כחד מאנא דמו. ופירש רש\"י אפילו עשרה מאני וכולן כליין כחד דמו: \n", + "ואם הניחן כלי בתוך כלי וכו'. שם (דף כ\"ג) בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה מהו שיניח אדם תפילין תחת מראשותיו א\"ל הכי אמר שמואל מותר ואפילו אשתו עמו ואותביה התם לשמואל ואסיקנא בתיובתא ובתר הכי אמר רבא אף על גב דאיתותב שמואל הלכה כוותיה מאי טעמא כל לנטורינהו טפי עדיף והיכא מנח להו א\"ר ירמיה בין כר לכסת שלא כנגד ראשו ואמרינן נמי התם אמר רב המנונא בריה דרב יוסף זימנא חדא הוי קאימנא קמיה דרבא ואמר לי זיל אייתי לי תפילין ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו והוה ידענא דיום טבילה הוה כלומר שטבלה אשתו דה\"ל ליל תשמיש ולאגמורן הלכה למעשה הוא דבעי. וסובר רבינו דהא דשרינן באשתו עמו דוקא כשהניחן כלי בתוך כלי ודבר פשוט הוא דאטו הנחה בין כר לכסת נימא דעדיף מהנחת כלי בתוך כלי: \n", + "וכתב ה\"ר יונה דכנגד ראשו אסור בכל ענין אפילו כלי בתוך כלי ואפילו אין אשתו עמו ושלא כנגד ראשו אם אשתו עמו צריך כלי בתוך כלי ואם אין אשתו עמו אפילו בכלי אחד סגי. אבל הרמב\"ם לא חילק בין אשתו עמו לאין אשתו עמו ובכל ענין אמר שצריך כלי בתוך כלי לחומרא עכ\"ל. ול\"נ דאפשר דמשום דבאשתו עמו עסיק רבינו משום הכי נקט אם הניחן כלי בתוך כלי אבל אה\"נ דלרבינו נמי כשאין אשתו עמו לא בעינן כלי בתוך כלי. וכתב ה\"ר יונה דכלי בתוך כלי היינו כלי אחד והכר כלי שני. ומדברי רבינו נראה שהכר אינו חשוב כלי שהרי כתב ואם הניחן כלי בתוך כלי מותר להניחם תחת מראשותיו בין כר לכסת הרי שהצריך כלי בתוך כלי קודם שיניחם בין כר לכסת: \n\n" + ], + [ + "קדושת תפילין וכו': אמרו עליו על רב וכו'. [מגילה דף כ\"ח. איתא רבי זירא]: \n\n" + ], + [ + "אמרו חכמים כל הקורא קריאת שמע וכו'. מימרא דעולא בפ\"ב דברכות (דף י\"ד:): \n", + "וכל שאינו מניח וכו' עד סוף הפרק. בפרק התכלת (מנחות דף מד) ופירש״י בשמונה עשה ארבע פרשיות יש בהם ואכל חדא קיימי תרי עשה וקשרתם לאות והיו לטוטפות: \n", + "ה' עליהם. אותם שנושאים עליהם שם ה' בתפילין יחיו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד כותבין וכו'. ריש הקומץ (מנחות כ\"ח) תנן שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו, ופירש\"י שתי פרשיות היינו שמע והיה אם שמוע: \n", + "ועושה לה ריוח וכו'. שם (ל\"א ל\"ב) ר\"מ היה עושה לה ריוח מלמעלה וריוח מלמטה וכמה הוא ריוח אמר רב מנשיא בר יעקב ואמרי לה אמר שמואל בר יעקב כמלא אטבא דספרי כלומר עץ סדוק שיש לסופרים הנושך בפי הקונדריסין שלא יכפלו בעודו כותב. וכתב הרא\"ש שפירשו הגאונים דהיינו כחצי צפורן: \n", + "ואם כתבה בשנים וכו'. שם (ל\"א:) אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן מזוזה שעשאה שתים ושלש ואחת כשרה ובלבד שלא יעשנה כקובה וכזנב. ומפרש דה\"ק בין כשעשאה שתים ושלש דפין כשרה כאילו לא עשאה אלא דף אחת, ובלבד שלא יעשנה כקובה שיכתוב בשיטה ראשונה והיה ובשניה הדברים האלה ובשלישית אשר אנכי מצוך שהרי היא רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה כקובה. וכן לא יעשנה כזנב שיכתוב בשיטה עליונה שלש או ארבע תיבות ובשניה שתים ובשלישית אחת שהרי היא מקצרת ויורדת כזנב. \n", + "ומ\"ש או כעיגול נראה שכך היה גורס רבינו: \n", + "כתבה שלא על הסדר וכו'. משום דאמרינן במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנזו וכבר נתבאר בפ\"א דאפילו אות אחת שכתב שלא כסדר פסולה: \n", + "כתבה בשני עורות וכו'. בהקומץ שם (דף ל\"ג) אמר רב יהודה אמר שמואל עשאה בשני דפין פסולה ומפרש רבינו דהיינו בשני עורות ואפילו תפרן דאילו בעור אחד הא אמר רבי יוחנן כשרה וכמו שנתבאר בסמוך. ודע דגרסינן שם בפרק הנזכר אמר רב יהודה אמר שמואל כתבה על שני דפין פסולה מיתיבי כתבה על שני דפין והניחה בשני סיפין פסולה הא בסף אחד כשרה ראויה לשני דפין קאמר. ופירש\"י ראויה לשני דפין שהניח גויל חלק בין דף לדף וראויה לחלק חציה כאן וחציה כאן. והתוספות פירשו דראויה לשני סיפין היינו שכתבה בשני עורות וכן דעת רבינו: \n", + "ספר תורה שבלה וכו'. ברייתא פרק הקומץ (מנחות ל״ב): \n", + "ומ\"ש ולא מן הגליונין וכו': \n\n" + ], + [ + "ומצוה לעשות וכו'. בהקומץ שם (ל\"א ל\"ב) א\"ר חלבו חזינא לרב הונא דכריך לה מאחד כלפי שמע ועושה פרשיותיה סתומות ואותבינן עליה מדאמר רשב\"א ר\"מ היה עושה פרשיותיה פתוחות אמרתי לו מה טעם אמר לי שאין סמוכה לה מן התורה ואמר רב נחמן בר יצחק מצוה למעבדינהו סתומות ואי עבדינהו פתוחות ש\"ד ומאי פתוחות דקאמר רשב\"א אפילו פתוחות: \n", + "וצריך להזהר בתגין וכו'. שם (כ\"ט:) אמר רבה שבע אותיות צריכים ג' ג' זיינין ואלו הן שעטנ\"ז ג\"ץ. וסובר רבינו דלאו לעיכובא איתמר: \n\n" + ], + [ + "ואם כתבה שלא בשירטוט. שם (ל\"ב:) והלכתא מזוזה צריכה שירטוט: \n", + "ומ\"ש או שלא דקדק במלא וחסר. שם אמר רב יהודה אמר שמואל כתבה אגרת פסולה, ופירש\"י שלא דקדק בחסרות ויתירות אלא כאגרת בעלמא: \n", + "אך מה שאמר או שהוסיף מבפנים: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ד-ו) מנהג פשוט שכותבין על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי וכו'. ובספר הזוהר פרשת ואתחנן שצריך לכתוב שדי מבחוץ כנגד תיבת והיה שבפנים: \n", + "ועל מה שאמר רבינו אבל אלו שכותבים מבפנים שמות המלאכים וכו'. כתב הרמ״ך דבמסכת ע״ז משמע מהא דאמר אונקלוס לגונדא דרומאי כי הקדוש ברוך הוא עושה המזוזה לשמור ישראל מבחוץ. ויש לדחוק דאונקלוס הוא דאמר להו לאחשובינהו לישראל עכ״ל. ואין זו טענה דהא בפרק הקומץ (מנחות דף ל״ג:) גבי מזוזה צריך להניחה בטפח הסמוך לר״ה אמר רב הונא מ״ט כי היכי דתנטריה לכך צ״ל דאין הכי נמי שהמזוזה שומרת הבית כשהיא כתובה כתקנה לא המלאכים הכתובים בה מבפנים וגם אין הכוונה בעשייתה לשמור הבית אלא צריך שיכוין לקיים מצות הקדוש ברוך הוא וממילא נמשך שתשמור הבית: \n", + "ומצוה לכתוב על הארץ וכו'. בפרק הקומץ (מנחות דף ל״א:) אמר רב חסדא ועל הארץ בשיטה אחרונה א״ד בסוף שיטה וא״ד בתחלת שיטה. ומה שכתוב בספרי רבינו בין באמצע שיטה נראה שהוא ט״ס וצ״ל בין בסוף שיטה ואפשר שהיה רבינו גורס בגמרא באמצע שיטה במקום בסוף שיטה: \n", + "וכתב הרי\"ף ז\"ל וכבר עבדו להו ספריא תקנתא ברישי שיטי כי היכי דתיהוי על הארץ בריש שיטה אחרונה ומאי נינהו שמע וכו' עד אשר על הארץ: \n", + "כשכופלים אותה וכו'. שם אמר רבי חלבו חזינא לרב הונא דכריך ליה מאחד כלפי שמע: \n", + "ואחר שגוללה מניחה בשפופרת וכו': \n\n" + ], + [ + "ומברך תחלה וכו'. כן כתב הרי\"ף ז\"ל. \n", + "ומ״ש ואינו מברך בשעת כתיבתה וכו' מדאמרינן בפרק התכלת (מנחות מ״ב) כל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה אינו מברך אלא בשעת גמר מצותה: \n\n" + ], + [ + "תלאה במקל וכו'. בהקומץ (שם ל\"ב) מימרא דרב יהודה אמר שמואל וברייתא: \n", + "הניחה אחורי הדלת וכו'. ברייתא שם: \n", + "חפר במזוזת הפתח וכו'. גם זה שם (ל\"ג) אמר רב יהודה אמר שמואל עשאה כמין נגר פסולה איני והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר מזוזתא דבי רבי כמין נגר עשויה לא קשיא הא דעבידא כסיכתא והא דעבידא כאיסתוירא. ומפרש רבינו כרש\"י דעבידא כסיכתא פסולה דהיינו כיתד שקובעין בחור: \n", + "העמיק לה וכו'. גם זה שם (ל\"ג) דרש רב יוסף בר אבא משמיה דרבא העמיק לה טפח פסולה כלומר והו\"ל תעשה ולא מן העשוי: \n", + "חתך קנה וכו'. גם זה שם ברייתא ומימרא דרב אחא בריה דרבא כלומר משום דהוה ליה תעשה ולא מן העשוי: \n\n" + ], + [ + "מזוזת היחיד וכו'. ברייתא פ\"ק דיומא (דף י\"א). ובשבוע פירש הרא\"ש ז\"ל בשמיטה. ופירש\"י פעמים ביובל כל דבר שהוא של רבים אין להטריח עליו הרבה שאם תטריח יהא כל אחד אומר יעשו חבירי: \n\n" + ], + [ + "הכל חייבים וכו'. משנה פרק מי שמתו (ברכות י\"ז:) נשים ועבדים וקטנים פטורין מק\"ש ומן התפילין וחייבים בתפלה ובמזוזה כלומר מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות כדתנן פרק קמא דקידושין וע\"כ בקטנים שהגיעו לחינוך עסקינן דהא קתני וחייבין במזוזה וחיובא לאו לקטנים רמי אלא על מי שמוטל עליו לחנכם וז\"ש ומחנכין את הקטנים: \n", + "השוכר בית בח\"ל וכו' עד מיד. ברייתא בפרק התכלת (מנחות מ\"ד): \n\n" + ], + [ + "המשכיר בית לחבירו וכו' עד סוף הפרק. ברייתא במציעא פרק השואל (דף ק\"ב.): \n", + "ומ\"ש ולקבוע אותה וכו'. (שם ק\"א:) בעא מיניה מרב ששת מקום מזוזה על מי כלומר חפירת מקום המזוזה על מי על השוכר או על המשכיר ופשט דעל השוכר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עשרה תנאים וכו'. מתבארים והולכים: \n\n" + ], + [ + "בית שאין בו ד' אמות וכו'. ברייתא בריש סוכה (דף ח') ומפרש רבינו דהיינו שאין בו כדי לרבע ארבע על ארבע אבל אם יש בו כדי לרבע חייב. והרא\"ש חולק על זה וכתב בהלכות מזוזה דד' על ד' אמות מרובעות בעינן דבענין אחר לא חזי לדירה: \n\n" + ], + [ + "אכסדרה והוא המקום וכו'. בפ' הקומץ (מנחות ל\"ג) אמר רבה בר רב שילא א\"ר חסדא אכסדרה פטורה מן המזוזה ואע\"פ שיש לה פצימין מ\"ט לחזוקי תקרה עבידי כלומר ואפילו יש לה דלתות וכל שאר התנאים: \n", + "וכן התקרה וכו'. נראה שטעמו מדאמרינן בהקומץ אמר אביי חזינא להו לאיספלידא דבי מר דאית להו פצימין ולית להו מזוזה קסבר חיזוק לתקרה הוא דעבידי. ומפרש רבינו דאיספלידא היינו תקרה שאין לה כתלים אלא עומדת על עמודים מכאן ומכאן: \n\n" + ], + [ + "בית שיש לו מזוזה וכו'. ברייתא פ\"ק דעירובין (דף י\"א:) ואיתא נמי פ\"ק דיומא (דף י\"א) כיפה רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים ושוים שאם יש ברגליה עשרה שהיא חייבת. \n", + "ומ\"ש רבינו מפני שאין לה משקוף צ\"ע שאם הכיפה חשיב משקוף אפילו אין גובה המזוזות עשרה טפחים ליתכשר ואם אין הכיפה חשיב משקוף כי הוו המזוזות גבוהות עשרה טפחים מאי הוי אטו גובה המזוזות משווי לכיפה משקוף: \n\n" + ], + [ + "בית שאין לו תקרה וכו'. בפרק הקומץ (מנחות ל\"ג) אמר רבא פתחי שימאי פטורין מן המזוזה פליגי בה רב רחומאי ורב יוסף חד אמר דלית להו תקרה וחד אמר דלית להו שיקפי ומשמע לרבינו דלא פליגי אלא בפירושא דשימאי מאי ניהו אבל לענין דינא כ\"ע מודו דבין לית להו תקרה בין לית להו שיקפי פטורים. ובפ\"ק דיומא (דף י\"א:) תני רב שמואל בר יהודה קמיה דרבא ששה שערים פטורים מן המזוזה וחד מינייהו שער שאינו מקורה: \n", + "היה מקצתו מקורה וכו'. מילתא דסברא הוא: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח אם הקירוי אצל הפתח חייב נראה לי דיש במקורה ד' על ד' ופשוט הוא: \n", + "ומעמידין הדלתות וכו'. שם (מנחות ל\"ג) ריש גלותא בנה ביתא א\"ל לרב נחמן קבע לי מזוזתא א\"ל תלי דשי ברישא: \n", + "ועל מ\"ש רבינו בראש \n", + "הפרק ויהיו לו דלתות. כתב הראב\"ד ז\"ל שיהיה לה דלתות לא נאמר וכו'. קבע דשי ברישא עכ\"ל: \n", + "וחכמי לוניל שאלו מרבינו והשיב להם וז\"ל השאלה והתשובה. מסופק לנו במה שאמר ושיהיו לה דלתות לפי מה שקבלנו הא דאמרינן בפרק הקומץ בההוא דאמר ליה תלי דשי ברישא לא נאמר אלא משום היכר ציר ובשער שבין שני בתים שיש לשניהם יציאה מכאן ומכאן ואין ניכרת ביאתה לשער האמצעי אלא בהיכר ציר שבו: \n", + "תשובה זה שאמרתם משום היכר ציר מי תלה הא בהא וכי דרשיתו סמוכים בגמרא הלא תדעו שעיקר המצוה לא תלה אותה אלא בשער שנאמר על מזוזות ביתך ובשעריך וכי בשני מקומות מניחין על המזוזה ועל השער אלא כך אמר על מזוזות ביתך ועל מזוזות כל שעריך וכך אמרו חז\"ל אחד שערי בתים ואחד שערי מדינות ולא אמרו אחד פתחי בתים שכל פתח שאין לו דלתות פתח מיקרי שער לא מיקרי וכן מוכח בריש עירובין ולא נסתפק זה לשום חכם בעולם שאין החיוב תלוי אלא בשער כפשטיה דקרא וריש גלותא שאמר לרב נחמן לקבוע לו מזוזה על פתח שלא היה לו דלתות לאו למימרא שהיה סבור שחיוב המזוזה על הפתח בלבד אלא כיון שהעמיד המזוזה אמר לרב נחמן להעמיד המזוזה על הפתח ואחר כך יעמיד הדלתות ומדברי רב נחמן תלמוד ענין זה שהרי א\"ל תלי דשי ברישא ולא א\"ל תלי דשי כלומר אע\"פ שהכתיבה על המזוזה היא מונחת אין מניחין אותה עד שתעמוד הדלת שאין החיוב אלא במזוזת השער כמו שביארנו ולא במזוזה בעלמא עכ\"ל. ומ\"ש וכי דרשיתו סמוכים וכו' הוא לפי שקודם האי עובדא דר\"ג בסמוך אמר במזוזה הלך אחר היכר ציר: \n\n" + ], + [ + "הר הבית הלשכות והעזרות. ברייתא פ\"ק דיומא (דף י\"א י\"ב) יכול שאני מרבה הר הבית הלשכות והעזרות ת\"ל בית מה בית שהוא חול אף כל חול יצאו אלו שהן קדש: \n", + "ובתי כנסיות וכו'. ברייתא שם בה\"כ שיש בה בית דירה לחזן הכנסת חייב במזוזה ושאין בה בית דירה ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים. ודין בית המדרש שוה לדין בה\"כ. \n", + "ומ\"ש רבינו שבה\"כ של כפרים סתמו יש בו בית דירה ושל כרכים סתמו אין בו בית דירה. הרי\"ף בהלכות מזוזה כתב כן: \n", + "כל השערים וכו'. גם זה ברייתא שם אלא שבספרנו גירסא אחרת והיא כל השערים שהיו שם לא היו להם מזוזה חוץ משער נקנור שלפנים ממנו לשכת פלהדרין. ואפילו לפי גירסת רבינו כיון שכל השערים האלו היו פתוחים ללשכת פלהדרין היו מחוייבים במזוזה. ונתבאר בגמרא דאינה חייבת במזוזה אלא שבעת ימי הפרשה שכ\"ג דר שם אבל בשאר ימות השנה פטורה: \n\n" + ], + [ + "בית התבן וכו'. ברייתא שם ביתך בית המיוחד לך פרט לבית התבן ולבית הבקר ולבית העצים ולבית האוצרות שפטורים מן המזוזה ויש מחייבים ופסק כת\"ק: \n", + "לפיכך רפת בקר וכו'. גם זה שם תני רב כהנא קמיה דרב יהודה בית התבן וכו' פטורים מן המזוזה מפני שהנשים נאותות בהם ומאי נאותות רוחצות א\"ל רב יהודה טעמא דרוחצות הא סתמא חייבים והתניא רפת בקר פטורה מן המזוזה אלא מאי נאותות מתקשטות וה\"ק אע\"פ שהנשים מתקשטות פטורים א\"ל רב כהנא ושנשים מתקשטות בהן פטורים והתניא רפת בקר פטורה מן המזוזה ושהנשים מתקשטות בה חייבת במזוזה אלא מאי אית לך למימר מתקשטות תנאי היא לדידי נמי סתמא תנאי היא ובעא רב יהודה לאוקמי דסתמא לכ\"ע פטור ואיתותב מדתניא רפת חייב במזוזה ולא מפליג בין נשים מתקשטות לאין נשים מתקשטות אלא סתמא תנאי היא בענין שהנשים מתקשטות וכיון דלרב כהנא לכ\"ע מיחייב ולרב יהודה נמי לחד תנא חייב הכי נקטינן ובסתמא נראה מהרי\"ף שפסק שחייב שכתב ובית שהנשים רוחצות הא סתמא חייבין [וכ\"כ הרא\"ש וסיים בה] ולא כהרמב\"ם שכתב דוקא שהנשים מתקשטות בהם עכ\"ל. ודעת רבינו דכיון דפלוגתא דתנאי היא ולא נזכר שם החולקים לדעת הלכה כדברי מי ואשכחן דפליגי אמוראי במילתא כרב יהודה קיימא לן דכיון דרב כהנא תני קמיה משמע דתלמידו היה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ולהרי\"ף והרא\"ש איכא למימר דס\"ל דלאו דתלמיד הוה דתלמיד דרב הוה וחכם גדול היה כדמוכח בסוף בבא קמא אלא דהכי הוה עובדא דתנא קמיה דרב יהודה: \n", + "בית שער וכו'. ג\"ז ברייתא (שם) יכול שאני מרבה אפילו בית שער אכסדרה ומרפסת ת\"ל בית מה בית מיוחד לדירה יצאו אלו שאין מיוחדין לדירה. ופירש\"י בית שער בית קטן שעושין לפני פתחי עליות הרבה וכולן עולין דרך שם. אכסדרה פרוזדור שלפני בתים עכ\"ל. וכתב כן מפני שאכסדרה מאי איריא משום דאינה עשויה לדירה תיפוק ליה משום דאין לה מזוזות כדאמרינן פרק הקומץ (מנחות ל\"ג:) ונתבאר בפרק זה ולכך כתב דהיינו פרוזדור שלפני הבתים. וכתב הרי\"ף בהלכות מזוזה ואי קשיא לך הא דתניא בית שער אכסדרה ומרפסת חייבות במזוזה התם כשבתים פתוחות לתוכן וזה דעת רבינו. וא\"כ צריכים אנו לפרש לדעת רבינו דבית שער היינו בית שער דגינה או דבית העצים וכו' וכן מרפסת מקום מקורה ופתוחות לתוכו גנות או בתי תבן וכו' וכן אכסדרה זו פתוחים לתוכה גנות או בתי תבן וכו' כעין מרפסת אלא שהמרפסת זה עגול ואכסדרה כעין מרובע ואכסדרה זו היא כמו אכסדרה דבי רב כלומר שיש לה ארבע דפנות אלא שאין מגיעות לסכך או כאכסדרה רומיתא שיש לה ארבע דפנות אלא שהיא עשויה חלונות חלונות. וכתב הרי\"ף בהלכות מזוזה ששתי אכסדראות הללו חייבות במזוזה והשתא טעמא דאכסדרה זו פטורה לפי שאין פתוחין לתוכה בתי דירה ואין דרין בה שאילו היו דרין בה או היו פתוחין לתוכה בתי דירה חייבת: \n", + "ומ\"ש והגינה והדיר: כתב הראב\"ד תמה אני על שער הגינה שפטר וכו'. לא בית שער שלה ולא שער הגינה עכ\"ל. ואני אומר דתמיה מעיקרא ליתא דרבינו לא בא להשמיענו שהגינה פטורה אלא משום סיפא נקטה שאם היה בית פתוח לה חייב: \n\n" + ], + [ + "לפיכך אחד וכו'. גם זה ברייתא שם (יומא דף י\"א) אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות חייבין במזוזה ופירש\"י שערי מדינות יש מדינה מוקפת הרים ויערים בכמה פרסאות ואין יוצאין ממנה אלא דרך שערים כגון ארץ הגר עכ\"ל. ופירש כן משום דמדינה הייינו הפרכיא כדמשמע בסוף כתובות: \n", + "ומ\"ש אפילו עשרה בתים זה פתוח לזה וכו'. נלמד ממה שנתבאר בסמוך ובפרק הקומץ (מנחות ל\"ג:) אמר רבה בי ארזיקי חייב במזוזה מאי בי ארזיקי בית שער הפתוח לחצר ובתים הפתוחים לבית שער. ופירש\"י בית שער הפתוח לחצר וכו' בעי שתי מזוזות אחד בפתח שמבית שער לבתים ואחד בפתח שמן החצר לבית שער: \n", + "ומפני זה אמרו וכו'. בהקומץ (שם) ת\"ר בית שער הפתוח לגינה ולקיטונית כלומר לחדר ר' יוסי אומר נידון כקיטונית וחכ\"א נידון כבית שער רב ושמואל דאמרי תרווייהו מגינה לבית כ\"ע לא פליגי דחייב מ\"ט ביאה דבית היא כי פליגי מבית לגינה מ\"ס קיטונית עיקר ומר סבר גינה עיקר רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו מבית לגינה כ\"ע לא פליגי דפטור מ\"ט פתחא דגינה הוא כי פליגי מגינה לבית מר סבר ביאה דבית הוא ומר סבר כולה אדעתא דגינה עבידא אביי ורבא עבדי כרבה ורב יוסף ורב אשי עביד כרב ושמואל לחומרא והלכתא כרב ושמואל לחומרא. ופירש\"י נידון כקיטונית וצריך מזוזה. נידון כבית שער באויר ואין צריך מזוזה. מגינה לבית באותו פתח שבין הגינה לבית שער לכ\"ע חייב דביאת בית שער הוי אותו שער שבו נכנסין מן הקיטונית שהבאים מהגינה דרך בית שער נכנסין בו לקיטונית כ\"ע לא פליגי דחייב. כי פליגי מבית לגינה פתח החיצון שיוצא מבית לגינה שהיוצאין מן הבית דרך בית שער נכנסין בו לגינה. מר סבר עיקר בית שער לשם כניסת קיטונית נעשה והוי כשאר בית שער דעלמא שחייבין כל פתחיו במזוזה. ומר סבר עיקר בית שער לגינה נעשה לצאת מקיטונית לגינה הילכך נידון כאויר ולא כבית שער. מר סבר הפתח לשם קיטונית עבידא וחייב במזוזה ומר סבר לשם גינה עבידא ופטור. ל\"א ועיקר מגינה לבית אם כשהוא פותח פתח מגינה לבית דהיכר ציר הוי בבית דכ\"ע לא פליגי דחייב. קיטונית עיקר וחייב ואע\"ג דציר סובב בגינה דכי אמרינן הלך אחר היכר הציר ה\"מ בפתח דבין תרי בתי דתרווייהו עיקר וכו' ס\"ל כרבי יוסי ואליבא דשמואל עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בית הכסא וכו'. ברייתא פ\"ק דיומא (דף י\"א) ומסיים בה התם אף על פי שהנשים מתקשטות בהם פטורים משום דנפיש זוהמיה ולכן סתם רבינו ולא חילק ונתן טעם לפי שעיקרו אינו עשוי לדירה כבית והיינו דנפיש זוהמיה: \n", + "סוכת חג בחג. ברייתא שם (דף י') פלוגתא דר' יהודה ורבנן ופסק כרבנן ומפרש בגמרא דבשאר כל ימות השנה כ\"ע לא פליגי דפטורה כי פליגי בשבעת ימי החג וטעמא דרבנן משום דסוכה דירת עראי בעינן ולא מיחייב במזוזה כלומר דדומיא דבית בעינן וסוכה בשבעת ימים שהוא יושב בה הויא דירת עראי: \n", + "אך מה שכתב ובית שבספינה: שתי סוכות וכו'. פ\"ק דסוכה (דף ח':) א\"ר לוי שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו הפנימית אינה סוכה וחייבת במזוזה החיצונה סוכה ופטורה מן המזוזה ואמאי תיהוי חיצונה כבית שער דפנימית ותתחייב במזוזה משום דלא קביעא. ופירש\"י לא זו ולא זו דבר קבוע ואין הפנימית חשובה להיות לה בית שער. וזה דעת הראב\"ד שכתב א\"א אף הפנימית אין לה קבע כלומר ומלשון רבינו נראה דמשום דלא קבועה לא קאי אלא אחיצונה ומשיג עליו דאם החיצונה היה ראוי לחייבה מצד עצמה אלא משום דלא קביעא גם הפנימית לא קביעא ותפטר אבל כשאנו אומרים שהיה ראוי לחייבה משום בית שער דפנימית אלא לפי ששתיהן אינן קבועות לא שייך האי קושיא דנהי דמיעוט קביעותן מהני דלא ליהוי לה בית שער מ\"מ לא מהני לפטור הפנימית שהוא דר בה בקביעות. וטעם רבינו דכיון דאמרו בגמרא משום דלא קבועה משמע ליה דלא קאי אלא אחיצונה וה\"ק פנימית כיון דנעשית לשם דירת קבע חייבת אבל חיצונה שלא נעשית לשם דירת קבע אין לחייבה אפילו מטעם בית שער דהו\"ל כסוכה שהיא בית שער לבית דלא מיחייבא כנ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בית שיש לו פתחים הרבה וכו'. מימרא דרב פפא בפ' הקומץ (מנחות ל\"ד): \n", + "פתח קטן וכו'. שם איתמר לול הפתוח מן הבית לעלייה אמר רב הונא אם יש לו פתח אחד חייב במזוזה אחת אם יש לו שני פתחים חייב בשתי מזוזות. וביאור זה שדרך העולם כשעושין ארובה באמצע עלייה עולין לה מן הבית במעלות ועושין פתח אחד למטה כדי שלא ירדו מן העלייה לבית כי אם ברשות ועושין בעלייה ארבע מחיצות ועושים בו פתח כדי שלא יעלו מהבית לעלייה אלא ברשות ופעמים שאין עושין אלא אחד ואלו נועלין מכאן ואלו נועלין מכאן: \n", + "חדר שבבית וכו'. כבר כתב דין זה לעיל. וא\"י למה נשנה כאן: \n\n" + ], + [ + "פתח שבין בית המדרש וכו'. בפרק הקומץ (מנחות דף ל״ג) ההוא פתחא דנפיק ביה רבי לבי מדרשא לא הוה עביד ביה מזוזתא והא ההוא פתחא דהוה עייל ביה רב הונא לבי מדרשא ועביד ליה מזוזה התם רגיל הוה דאמר רב יהודה אמר רב במזוזה הלך אחר הרגיל כלומר להתחייב במזוזה בפתח שבין ביתו לבית המדרש הלך אחר הרגיל שאם הוא רגיל לצאת ולבא תמיד דרך אותו פתח חייב במזוזה ואם אינו רגיל לצאת ולבא בקביעות אלא פעם במקרה פטור, כנ״ל לדעת רבינו. ובנ״י פירוש דפתחא דרבי לא היה עשוי אלא לו לבדו והיינו שאינו רגיל ופתחא דרב הונא היה עשוי לכל הנכנסין לבה״כ או רובם והיינו רגיל וכן פירש״י ז״ל ולישנא משמע טפי כמו שפירשנו לדעת רבינו: \n", + "פתח שבין שני בתים וכו'. שם אמר רב יהודה אמר שמואל הלך אחר היכר ציר ה\"ד היכר ציר כגון פתחא דבין תרי בתי בין גברי לנשי כלומר שחילק ביתו חציו לצורך האנשים הבאים אל הבית וחציו לצורך אשתו לצניעות ויש פתח ביניהם וכל פתח פתוח לרשות הרבים ובעינן מזוזה דרך ימין לביאה והכא לא ידעינן הי חשוב דרך ביאה אי מהאי גיסא אי מהאי גיסא וקאמר דהלך אחר היכר ציר כלומר אחר חור שהדלת סובב בו אותו צד שהחור בו חשוב בית ודרך ימין שנכנסין בו נותנין מזוזה: \n\n" + ], + [ + "(יב-יג) והיכן קובעין וכו'. (שם ל\"ב:) אמר רב יהודה אמר שמואל מצוה להניחה בתוך חלל הפתח פירוש ולא מבחוץ: \n", + "ומ\"ש בטפח הסמוך לחוץ. ג\"ז שם (ל\"ג:) אמר רבא מצוה להניחה בטפח הסמוך לר\"ה מ\"ט רבנן אמרי כי היכי דתפגע ביה מצוה תחלה ורב הונא מסורא אמר כי היכי דננטריה פירוש שאם יש בחלל הפתח שלשה או ארבעה טפחים קודם שיגיע לדלת מצוה להניחה בטפח הסמוך לר\"ה כי היכי דניפגע במצוה קודם שיכנס רגלו לחלל הפתח. כי היכי דננטריה שישמור הבית מן המזיקין ומ\"ה כל מאי דיכלינן להוציא המזוזה לר\"ה נוציא: \n", + "בתחלת שליש העליון וכו'. (שם ל\"ג) א\"ר זירא אמר רב מתנא אמר שמואל מצוה להניחה בתחלת שליש העליון. \n", + "ומ\"ש ובלבד שלא ירחיקנה מן המשקוף טפח. טעמו מדאמרינן על הא דר' זירא אמר שמואל ורב הונא אמר מגביה מן הקרקע ומרחיק מן הקורה טפח וכל הפתח כולו כשר למזוזה. מיתיבי מגביה מן הקרקע טפח ומרחיק מן הקורה טפח וכל הפתח כולו כשר למזוזה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר וקשרתם וכתבתם מה קשירה בגובה אף כתיבה בגובה בשלמא רב הונא הוא דאמר כרבי יהודה אלא שמואל דאמר כמאן לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי לעולם כרבי יוסי ומאי תחלת שליש העליון דקאמר להרחקה. ומשמע לרבינו דלא פליגי רבי יוסי ורבי יהודה אלא בלמטה משליש העליון אבל למעלה ד\"ה צריך להרחיקה מן הקורה טפח והכי משמע מדאמר רבי יוסי מה קשירה בגובה אף כתיבה בגובה וכי היכי דקשירה דהויא בגובה הזרוע אינו בסוף גובהו אלא מרוחק מסוף גבהו קצת ה\"נ כתיבה דילפינן מינה דהויא בגובה אינה בסוף הגובה אלא מרוחקת ממנו מעט דהיינו טפח כנ\"ל לדעת רבינו. והרא\"ש חולק ואומר שיכול לתתו בגובהו של פתח עד המשקוף: \n", + "כתב הראב\"ד הגע עצמך שהוא שער גבוה מניחה כנגד כתפיו ודיו עכ\"ל. וזה שכתב הראב\"ד הוא ירושלמי בסוף מגילה. ורבינו סובר דמכיון שלא הוזכר כן בגמרא דידן משמע דלא ס\"ל הכי: \n", + "וצריך לקובעה מימין וכו'. מימרא דרבא פ\"ק דיומא (דף י\"ב:): \n", + "ובית של שותפין וכו'. ברייתא (שם י\"א) וק\"ל למה איחר רבינו דין זה עד כאן דלעיל הו\"ל לכותבו. ונ\"ל דמשום דבגמרא בהדי הדדי איתמר דאמאי דתניא בית האשה ובית השותפין חייב פרכינן פשיטא מהו דתימא ביתך ולא ביתה ביתך ולא בתיהם קמ\"ל ואלא ביתך למה לי כדרבא דאמר רבא דרך ביאתך וכי עקר איניש כרעיה דימינא עקר ברישא. והשמיט רבינו כאן דין בית האשה לפי שסמך על מ\"ש בספ\"ד דנשים חייבות במזוזה: \n", + "אמרו חכמים וכו'. [מנחות דף מ\"ג.]: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה על כל איש וכו'. פרק שני דסנהדרין (דף כ\"א:) אמר רבא אע\"פ שהניחו לו אבותיו ס\"ת לאדם מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה: \n", + "ואם כתבו בידו וכו' עד כולו. מימרא דריב\"ל בפרק הקומץ (מנחות דף ל') וכתבה הרי\"ף בהלכות ספר תורה: \n\n" + ], + [ + "והמלך מצוה עליו וכו'. פ\"ב דסנהדרין (דף כ\"א:) משנה וכותב ספר תורה לשמו יוצא למלחמה והיא עמו יושב בדין והיא עמו מיסב והיא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. ובגמרא תנא וכתב לו את משנה התורה כותב לשמו שתי תורות כלומר אחת מדין הדיוט ואחת מדין מלך. אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת בבית גנזיו אותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו אינו נכנס בה לבית המרחץ ולא לבית הכסא. ומשמע בגמרא שאפי' הניחו לו אבותיו או היו לו מאה ספרים בעת שישב על כסא המלכות מצוה לכתוב ס\"ת יותר לשמו וכן נראה מלשון רבינו כאן ובפ\"ג מהלכות מלכים. ומ\"מ צ\"ע למה לא כתב רבינו שאותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה כמין קמיע ותולה בזרועו כדאיתא בברייתא שכתבתי. גם מה \n", + "שכתב ומגיהין אותו מספר העזרה צריך עיון מנא ליה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ד-ו) ספר תורה שכתבו וכו'. בפ\"ק דמגילה (דף י\"ז:) אמר רבי יוסי מגילה צריכה שירטוט כאמיתה של תורה. ופירש\"י כס\"ת עצמו, וכן בירושלמי פ\"ק דמגילה כתבו הרי\"ף בסוף הלכות ספר תורה הל\"מ שיהיו כתובין בדיו מסורגל כלומר משורטט וכן במדרש: \n", + "ומ\"ש או שכתבו וכו'. בירושלמי פ\"ק דמגילה לא יהא כותב חציו של קלף וחציו של עור: \n", + "וכיצד כותבין ס\"ת וכו'. בפר\"א דמילה (שבת דף קל\"ג) התנאה לפניו במצות ס\"ת נאה בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן: \n", + "יניח בין כל תיבה ותיבה וכו'. עד יחזור לתחלת השיטה. ברייתא בהקומץ (מנחות ל'.): \n", + "ומ\"ש לא נשאר מן השיטה כדי לכתוב ג' אותיות וכו' עד מתחלת שיטה. הוא סברא. \n", + "ומ\"ש לא ימעט מכתב מפני הריוח שבין פרשה לפרשה. עניינו שאם נזדמנה לו שיטה אחת שיש לו לסיים בה פרשה ראשונה ולהתחיל בה פרשה אחרת ויש ריוח מועט בינתים אם לא יכתוב כתיבה דקה אפ\"ה לא יעשה כן אלא יזרז עצמו שלא יצטרך לבא לידי כך: \n", + "ומ\"ש נזדמנה לו תיבה אחת בת שתי אותיות וכו'. כלומר אף ע\"פ שרשאי לכתוב ב' אותיות חוץ לדף מתיבה בת ה' אותיות אבל תיבה שלימה אינו רשאי: \n", + "נזדמנה לו בתוך השיטה וכו'. זה כתב רבינו מסברא. והטור כתב שהרא\"ש ז\"ל חולק ואומר דדוקא בבת ה' אותיות שרי בשרובה בתוך הדף כיון שאין חוץ לדף אלא שתי אותיות אבל בת ז' או בת ט' אף על גב דרוב בתוך הדף כגון ד' מז' וה' מט' אין לכתוב ג' או ד' חוץ לדף: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) ומניח בין כל חומש וכו'. ברייתא בפרק קמא דבתרא: \n", + "וכשיגמור את התורה וכו'. הרי\"ף בפרק הקומץ הכותב ס\"ת לא יגמור באמצע הדף אלא מקצר ועולה עד סוף הדף איני והא ר\"י בר אבא אמר רב גידל אמר רב לעיני כל ישראל באמצע שיטה איתמר. ואסיקנא והלכתא באמצע שיטה דוקא: \n", + "ויזהר באותיות הגדולות וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "אבל אם כתב המלא חסר וכו' פסול. מלא או חסר יתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש או שכתב מלה שהיא קרי וכו'. פשוט הוא: \n", + "או שכתב פרשה פתוחה וכו'. ברייתא פרק הבונה (שבת דף ק\"ג:) פתוחה לא יעשנה סתומה סתומה לא יעשנה פתוחה. כתבה כשירה או שכתב את השירה כיוצא בה הרי אלו יגנזו: \n\n" + ], + [ + "ספר תורה שאינו מוגה כו'. מימרא דר' אמי פ\"ב דכתובות (י\"ט): \n", + "ספר תורה שיש בו ג' טעיות וכו'. בהקומץ (מנחות דף כ\"ט:) תניא ס\"ת שיש בו ג' טעיות בכל דף ודף יתקן ד' יגנז ואם יש בו דף שלימה מצלת על כל הספר אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב והוא דכתוב רוב הספר שפיר א\"ל אביי לרב יוסף אי אית בההוא דף ג' טעיות מהו א\"ל הואיל ואתייהיב לתקוני מתקנינן וה\"מ בחסרות אבל ביתרות לית לן בה. והפליא רבינו לעשות \n", + "במ\"ש ואם היה רוב הספר מוגה וכו' ונשאר אפילו דף אחד מאותו השאר המשובש בלא ד' טעיות כלומר ואף על פי שיש בו ג' טעיות יתקן מאחר שאין בו ד' טעיות וכדפשיט רב יוסף לאביי. ויש מקשין במאי עסקינן אם רוב הספר כתוב שפיר הדף שלימה למה אם בלא אותו דף יש רוב דכתוב שפיר מה צורך לדף ואם אין רוב בלא הדף הרי הוא בכלל מה שאמר והוא דכתוב רוב הספר שפיר. וי\"ל דה\"ק דתרי תנאי בעינן חד דרוב הספר כלומר רוב אותיות הספר כתוב שפיר ומשום דכבר אפשר שרוב אותיות הספר כתיבי שפיר ולא יחסר שום דף שלא יהיו בה ד' טעיות או יותר לזה התנה תנאי שני שנשאר דף אחד בלא טעיות וטעמא דמילתא דכיון דאית ביה דף אחד שאין בו טעיות המעכבות מלתקן ואפי' היו כן בכל דף ודף וגם רובא דספר כתוב שפיר נראה שיש כשרות לספר זה אף בערך הדפין שהרי יש בו דף אחד שאילו היה כן בכל דפי הספר היה אפשר לתקנם אבל כי לית ליה אפילו דף אחד בלא ד' טעיות אף על פי שרוב האותיות כתובות שפיר נראה שאין בו שום כשרות וכ\"ש כשרוב אותיות הספר כתובות בטעיות דרובו ככולו ואף על פי שיש בו דף אחד בלא ארבע טעיות אינה מצלת: \n\n" + ], + [], + [ + "מותר לכתוב התורה וכו'. בהניזקין (גיטין דף ס') רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין קורין בחומשין מפני כבוד הציבור. ופירש\"י יש שכותבין להם חמשה חומשים כל חומש שלם לעצמו ואם איתא דאסור לכתבו הל\"ל דאסור לכותבו וכ\"ש דאין קורין בו. ועוד דגרסינן התם בסמוך רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו האי ספר אפטרתא אסור למיקרי בשבתא מ\"ט לא ניתן ליכתב כלומר שאין כותבין אלא ספר שלם לעצמו ואם איתא דחומשים אסור לכתוב הכי הל\"ל אין קורין בחומשין מ\"ט לא ניתן ליכתב ועוד דאדבעו אמוראי ואפליגו נמי תנאי אי כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ליבעו וליפלגו באין כותבין חומשין אלא ודאי דמותר: \n", + "ומ\"ש שאין בו קדושת ס\"ת. הוא מדאמרינן דאין קורין בו בציבור: \n", + "אבל לא יכתוב מגילה וכו'. שם בעא מיניה אביי מרבה מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה ופירש\"י מגילה פרשה לבדה של תורה או שתים א\"ל אין כותבין ואסיקנא דפלוגתא דתנאי היא דתניא אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה אם דעתו להשלים עליה מותר. ר' יהודה אומר בבראשית עד דור המבול בת\"כ עד ביו' השמיני כלומר שהוא גמר צווי הקרבנות וכיון דרבה כת\"ק ס\"ל הכי נקטינן. ועוד דבספ\"ג דיומא (דף ל\"ז) אהא דתנן היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה פריך ש\"מ כותבין מגילה לתינוק ושני ריש לקיש דאין כותבין וההיא בסירוגין כתבו לה. ומ\"ש הרי\"ף ז\"ל כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה וכן הלכה ע\"כ היינו בשדעתו להשלים עליה דוקא וה\"ק כבר אפשר לכתוב מגילה לתינוק והיינו בשדעתו להשלים עליה: \n", + "כתב מגילה וכו'. שם ובסוף פ\"ג דיומא הא דתנן דהילני המלכה עשתה טבלא של זהב שפ' סוטה כתובה עליה אוקימנא לה בסירוגין דהיינו שכותב שלש תיבות ומדלג וכותב שיטה השנייה שלש תיבות וכ\"כ בהדיא בתשובת רבינו שכתב רבינו ירוחם בנתיב שני: \n\n" + ], + [ + "מותר לדבק וכו'. פ\"ק דבתרא (דף י\"ג י\"ד) ת\"ר מדביק אדם תורה נביאים וכתובים דר\"מ ר' יהודה אומר תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן כתובים בפני עצמן וחכ\"א כל אחד ואחד בפני עצמו כלומר כל ספר של נביאים צריך להיות כרך לעצמו ולא קי\"ל כחכמים מדאמרינן התם מעשה בביתוס בן זונין שהיו לו ח' נביאים מדובקים כאחד ע\"פ ראב\"ע ומעשה רב ועוד דרבי פליג עלייהו כמו שאכתוב בסמוך. ועוד דסתם ברייתא דלקמן שאכתוב בסמוך דלא כחכמים ופסק כר\"מ משום דרבי קאי כוותיה דאמר מעשה והביאו לפניו תנ\"ך מדובקים כאחד והכשרנום ומעשה רב. ועוד דתניא סתמא התם הרוצה לדבק תנ\"ך כאחד מדבק. \n", + "ומ\"ש ומניח וכו' ברייתא שם בין חומש לחומש של תורה ד' שיטין וכן בין כל נביא ונביא ובנביא של י\"ב ג' שיטין כך היא גירסת ספרינו אבל גירסת רבינו ובין כל נביא ונביא ג' שיטין וכן בנביא של י\"ב וכך היא גירסת הטור. \n", + "ומ\"ש שאם בא לחתוך חותך הוא שם בסוף ברייתא זו ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה שאם בא לחתוך חותך: \n", + "וסידורן של נביאים וכו' עד ודברי הימים. ברייתא שם בגמרא שאף על פי שהושע קדים לכל נביאים אחרונים לא ראו חכמים לכותבו במקומו משום דאיידי דזוטר מירכס וכיון שכתבוהו בהדי נבואתיה דחגי זכריה ומלאכי דהוו סוף נביאים חשיב ליה בהדייהו וכן ישעיה אע\"פ שקדם ליחזקאל כיון דמלכים סיפיה חורבנא וירמיה כוליה חורבנא ויחזקאל רישיה חורבנא וסיפיה נחמתא וישעיה כוליה נחמתא סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא: \n\n" + ], + [ + "כל כתבי הקודש וכו'. נלמד ממ\"ש בסמוך ומותר לכתוב וכו'. ואיתא בפ\"ק דגיטין (דף ו':) א\"ר יצחק שתים כותבין בלא שירטוט שלש אין כותבין במתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין ופסק רבינו כדתנא במתניתא ובתוספות כתבו שבה\"ג פוסק כרב יצחק ואף על גב דפליג אמתני' דיודע היה דאינה עיקר. ודע שרבינו כתב בפ\"ד מהלכות יבום שאסור לכתוב שלש תיבות בלא שירטוט ושאלו זה מהנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו והשיב שכמו שכתב רבינו בהלכות תפילין נקטינן דדוכתא עדיפא. וכתבו התוספות בשם הירושלמי דאפילו אגרת שלום אסור לכתוב בה פסוק בלא שירטוט וסתם אגרת שלום בנייר הם כתובות וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב אפילו כתבן על הנייר. וא\"ת היכי אמרינן בתפילין לא בעו שירטוט וכמ\"ש רבינו פ\"א מהלכות אלו והא מטעם דאסור לכתוב ד' תיבות בלא שירטוט צריך לשרטט וי\"ל דהתם ה\"ק דמטעם קדושת תפילין אינו צריך לשרטט ואילו רצה שלא לכתוב יותר מג' תיבות בכל שיטה רשאי הוא משא\"כ בס\"ת אבל אה\"נ שאם כותב יותר מג' תיבות בשיטה אחת צריך לשרטט דלא גרע מאגרת שלום דבעי לשרטט כדמשמע בירושלמי. ור\"ת תירץ בע\"א. וכתב הר\"ן בשם הרמב\"ן ז\"ל דכי אמרינן דצריך שירטוט היינו בכתיבה אשורית אבל שאר כתיבות אין צריכות שירטוט ועל זה סמכו שלא לשרטט באגרות: \n", + "כרך זה שיש בו תורה וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) פרשה פתוחה וכו' עד פרשה סתומה תחלתה מאמצע שיטה לעולם. בביאורי לטור יורה דעה כתבתי באורך מהיכן הוציא רבינו דברים אלו הרוצה לעמוד עליו יעיין שם: \n\n" + ], + [ + "ספר שאינו מוגה וכו' אבל אם טעה בריוח הפרשיות וכתב פתוחה סתומה וכו'. פרק הבונה ברייתא (שבת ק״ג:) פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה סתומה לא יעשנה פתוחה כתבה כשירה או שכתב השירה כיוצא בה הרי אלו יגנזו ומשמע דאף אפתוחה שעשאה סתומה או סתומה שעשאה פתוחה קאי וכן מפורש במסכת סופרים ומדקתני יגנז משמע דלית ליה תקנתא א״נ משום דתיקונם רחוק כי היה צריך למחוק הרבה לפניו ולאחריו ושמא יזדמן לו שם וגם היה צריך למעט הכתב בשביל ריוח שבין פרשה לפרשה מש״ה קאמר דאין לו תקנה וכן כתב הריב״ש בתשובה ליתן טעם לדברי רבינו וכתב שהרשב״א הקשה על דברי רבינו ותמה עליו למה לא יתקן דאע״ג דקתני יגנז אין הכוונה שאין לו תקנה אלא יגנז עד שיתקן. וכתב הריב״ש להעמיד דברי רבינו לפי שנראים נכונים בסוגיית הגמרא וכתב שאף לדעת רבינו אם עבר ותיקנו שהוא כשר: \n\n" + ], + [ + "ספר בראשית יהי רקיע יקוו המים וכו' כולן פתוחות. מדשתק רבינו מלהזכיר פרשיות שבראשי חמשה ספרים שבתורה משמע שאותן הפרשיות אין לכללן לא בפתוחות ולא בסתומות לפי שהן תחלת ספר, וכן נמצא בספר קרית ספר לה\"ר מנחם לבית מאיר: ", + "כתוב בספרי רבינו אחר הדברים. ושרי אשת אברהם. ויהי אברם. ויאמר אלהים אל אברהם ארבעתן סתומות וכתב על זה בהגהות מיימוניות ויאמר אלהים אל אברהם שנים יש. ובדקתי בספרי אספמיא המדוייקים ומצאתי פרשה זו בויאמר אלהים אל אברהם אבל שרה אשתך שהוא השני עכ\"ל. ודברי ההגהות הנזכר הם טעות דוק ותשכח כי בשני אין כתוב אל אברהם גם אינו פרשה כלל: ", + "כתוב עוד בספרי רבינו ויאמר אלהים וירא אלהים ויהיו בני יעקב ואלה תולדות עשו ארבעתן פתוחות. וכתבו ההגהות מיימוניות על זה גם זה בדקתי בספר אספמיא אי זה ואלה תולדות עשו הוא ומצאתי שהוא הראשון ואלה תולדות עשו הוא אדום עכ\"ל. ופשוט הוא כי ואלה תולדות עשו השני אינו פרשה כלל: ", + "כתוב בספרי רבינו בספר ואלה שמות. ויאמר ה' אמר אל אהרן נטה את ידך. ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך. ויאמר ה' אל משה השכם בבקר שלשתן סתומות. ומצאתי בספר מוגה שהעבירו הקולמוס על ויאמר ה' אל משה נטה את ידך ובמקום שלשתן סתומות כתב שתיהן סתומות. ונ\"ל שהגה\"ה מוטעת היא ונוסחת ספרינו נכונה דוק ותשכח כי כן מצאתי בדפוס אישא\"ר: ", + "בספר ויקרא. כתוב בספרי רבינו וידבר דזה קרבן. וידבר דדבר אל אהרן. וזאת תורת האשם. וזאת תורת זבח (וידבר דדבר אל בני ישראל) וידבר אל בני ישראל המקריב. וידבר דקח את אהרן כולן פתוחות והן שבע. והחמישית היא וידבר דכל חלב וכן נמצא בקצת ספרי רבינו בפירוש וכן נמצא בהגהות מיימוניות וטעות הוא כי וידבר דכל חלב אינו פרשה לכך צריך להעביר הקולמוס על וידבר דדבר אל בני ישראל. וכן להעביר הקולמוס על והן שבע ולכתוב במקומו והן שש. וכן מצאתי בספר רבינו מוגה: ", + "בפרשת והיה כי תבא כתוב בספרי רבינו ויצו משה וזקני ישראל פתוחה וידבר משה שאחריו מונה אותה בסתומות ובספר מוגה מצאתי שהיא פתוחה. ", + "ארור שוכב עם אשת אביו כתוב בספרי רבינו שהיא פרשה סתומה ובדפוס פורטוגאל אין שם פרשה כלל וא\"כ צריך להעביר עליה הקולמוס ובמקום מה שכתוב כי הן י\"ד צריך לכתוב והן י\"ג וכן מצאתי בספר רבינו מוגה: ", + "צורת שירת האזינו כל שיטה ושיטה יש באמצע ריוח אחד כצורת הפרשה הסתומה. כתב הריב\"ש בתשובה נראה שגם על שיעור הריוח אמר כן אלא שבשירת הים בשיטה שיש בה שני אוירים מניח שיעור הריוח בין שניהם וכ\"כ ז\"ל בשירת הים. ושאר השיטות אחת מניחין באמצעה ריוח אחת ואחת מניחין הריוח בשני מקומות ומדקאמר מניחין הריוח משמע שיש שיעור לו אלא שבאותה שיטה חולק אותו לשני אוירים. וכתב אם ריוח השיר כשיעור פרשה למה אמרו שאם כתבה כשירה פסולה תיפוק לי משום שעשה פרשה במקום שאין בו פרשה דודאי נראה שפוסל דלא גרע מפתוחה שעשאה סתומה או סתומה שעשאה פתוחה. הא לא קשיא דה\"א דאף ע\"ג דבאויר אחד כשיעור פרשה פוסל בצורת השירה עדיף טפי דאין זה פרשה אלא כסדר השירה נכתב ומשום הכי איצטריך למימר דעשאה כשירה פסולה עכ\"ל. ומ\"ש וכותבין אותה בעי\"ן שיטות ואלו הן התיבות שבראש כל שיטה ושיטה האזינו יערוף וכו' במ\"ס פי\"ב: ", + "שירת הים כותבין אותה בשלשים שיטות. (מ\"ס פ' י\"ב) ויש חילוף בראשי שיטין שכתב שם למה שכתב רבינו: ", + "כל התורה וכו' ולא תדבק בה. בהקומץ (מנחות כ\"ט ול\"ד) אמר רב יהודה אמר רב כל אות שאין הגויל מקיף לה מארבע רוחותיה פסולה ואע\"ג דלענין תפילין ומזוזה איתמר כ\"ש לס\"ת שהוא חמור מהם וכבר האריך הרשב\"א בתשובה בזה. ", + "ומ\"ש ולא תתרחק עד בין אות לאות כמלא חוט השערה נתבאר בפ\"ז: ", + "ומ\"ש ואם הרחיק וכו'. נלמד מדאמרינן בהקומץ שם (כ\"ט:) גבי וא\"ו דויהרג אייתו תינוק דלא חכים ולא טיפש: " + ] + ], + [ + [ + "אין עושין ספר תורה וכו'. פרק קמא דבבא בתרא (דף י\"ו) ת\"ר אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על היקפו ולא היקפו יותר על אורכו שאלו את רבי שיעור ספר תורה בכמה א\"ל בגויל בששה בקלף איני יודע. ופירש\"י לא ארכו יתר על היקפו צריך לצמצם הכתב לפי עובי הקלפים ולכשיגמור יהא חוט המקיף את עביו כמדת אורכו והן הן דברי רבינו: \n", + "ומה שכתב וכן אם עשה בגויל וכו'. טעמו משום דמשמע ליה ז\"ל דרבי בכתב בינוני שיער להם והכל לפי עובי הכתב ודקותו: \n\n" + ], + [ + "שיעור הגליון וכו' עד שתי אצבעות. ברייתא בפרק הקומץ (מנחות דף ל'): \n", + "ויניח מן העור וכו'. ברייתא (בפ\"ק דב\"ב דף י\"ו) תחלת הספר וסופו כדי לגול ואוקמה רב אשי דהיינו כדי לגול עמוד ובס\"ת עסקינן: \n", + "ומה שכתב וכל השיעורין האלו למצוה. נלמד מדאמרינן בגמרא שם דרב הונא כתב שבעים ספרי תורה ולא אתרמי ליה חדא ארכו כהיקפו. ואין לנו לומר דכלהו הוו פסולים. ועוד מדקתני אין עושים ס\"ת ארכו יותר על היקפו כו' ולא קתני ואם עשה פסול וכיון שכן הוא הדין לכל אלו השיעורין דלא הוי אלא למצוה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין עושין ביריעה וכו' עד עושין אותו דף אחד לבדו. ברייתא בפרק הקומץ (מנחות ל'). \n", + "ומ\"ש תופרים אותה עם שאר היריעות. כך כתב הרי\"ף בהלכות ספר תורה ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "וכשתופרים היריעות וכו'. בפ\"ב דמכות ס\"ת שתפרו בפשתן ר' יהודה ור\"מ חד אמר כשר וחד אמר פסול ואמרינן טעמא דמאן דאמר פסול דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ואיתקש כל התורה לתפילין מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין אף ס\"ת כן. ובהדיא אמרו בפ\"ב דמגילה (דף יט) דהלכה כמאן דפסל דגרסינן התם א\"ר חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב מגלה נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה וסובר רבינו דכיון דס\"ת איתקש לתפילין לענין לתופרה בגידין ה\"ה דבעי גידי בהמה טהורה כתפילין. ובהדיא תניא בראש מסכת סופרים אין כותבין ספרים לא על עורות בהמה טמאה ולא על עורות חיה טמאה ולא תופרן בגידן: \n\n" + ], + [ + "כשתופרים כל היריעות וכו'. בפרק ב' דמגלה (שם ע\"ב) א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן שיור התפר הלכה למשה מסיני ומחו לה אמוחא לא אמרו אלא כדי שלא יקרע: \n", + "ועושה לו שני עמודים וכו'. ברייתא פ\"ק דב\"ב (דף י\"ד) ועושה לו עמוד אילך ואילך: \n", + "ומ\"ש ותופר העור וכו': \n\n" + ], + [ + "ספר תורה שנקרעה וכו'. בהקומץ (מנחות ל\"א:) אמר רב זעירי אמר רב חננאל קרע הבא בתוך שלש לא יתפור ה\"מ בעתיקתא אבל בחדתתא יתפור ולא חדתתא חדתתא ממש אלא הא דעפיצא הא דלא עפיצא וה\"מ בגידין בעי רב יהודה בר אדא בין דף לדף בין תיבה לתיבה מאי תיקו. ומפרש רבינו הא דעפיצא הא דלא עפיצא הא שעדיין עפוצו ניכר הא שהוא ישן עד שאין עפוצו ניכר והכריחו לפרש כן כדי לקיים מ\"ש בתחלה הא בעתיקתא הא בחדתתא ומדבעי רב יהודה בין דף לדף ובין תיבה לתיבה מהו משמע דרב חננאל בקרע העובר בין האותיות מיירי ואפ\"ה בתוך שתים או בתוך שלש אי עפיצן מהניא להו תפירה. ומפרש רבינו בעיא דרב יהודה קרע העובר בין האותיות הא אמרת דיתפור כלומר ולא יקרא בו עד שיתפור אם לא היה עובר אלא בין דף לדף או בין תיבה לתיבה יכול לקרות בו בלא תפירה או לא ואסיקנא בתיקו ולחומרא. וז\"ש רבינו וכן כלומר אפילו בין דף לדף ובין תיבה לתיבה יתפור כלומר צריך תפירה. ועי\"ל שהיה מפרש בעיא זו כפשטא דמיבעיא ליה אי מהני ביה תפירה או לא ופסק לקולא משום דמידי דרבנן הוא: \n", + "ומ\"ש ובכל הקרעים יזהר וכו'. מילתא דפשיטא היא: \n", + "כתב הריב\"ש בתשובה דאע\"ג דלישנא דגמרא הוה אפשר לפרושי דבחדתתא לית לן בה כלל ואפילו ביותר משלש יתפור אין סברא לומר כן אלא כמו שיש חילוק בעתיקתא בין שנים לשלשה כך יש חילוק בין שלשה לארבעה בחדתתא וכן נראה מלשון הרמב\"ם שכתב אפילו קרע הבא בתוך ג' ומינה הא ביתר מג' לא. וכן נראה מלשון רש\"י ז\"ל שפירש במאי דבעי בגמרא בין דף לדף והטעם מפני שהתפירה גדולה אין זה הדר ונתנו חכמים שיעור לחדש שניכר עפוצו ג' שיטין ולישן ב' שיטין לפי שהקריעה בישן מגונה יותר שנראה שהוא מחמת ריקבון עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "נמצאת למד שעשרים דברים הם שבכל אחד מהם פוסל ספר תורה וכו'. נתבארו בפרקים הקודמים וכו': \n", + "ומ\"ש ואם נעשה בו אחד מהם הרי הוא כחומש וכו' ואין קורין בו ברבים. נמצאת תשובה לרבינו שכתב בה שמברכין על ספר תורה פסול ושכך נהגו בפני גאוני עולם. והרשב\"א תמה על דבריו בתשובה וכתב שנ\"ל שבילדותו כתב כן וחזר בו בזקנותו וכתב בחיבורו לפסול ולפי זה יקשה מ\"ש שכן נהגו לפני גאוני עולם דאם כן משוינן להנך גאונים טועים. ואפשר לומר דהתם בדלא אפשר להו ומ\"ש \n", + "כאן שאין קורין בו בצבור הוא בדאפשר להו ומאחר שכן היכא שנמצא טעות בספר תורה מוציאין ספר תורה אחר ומתחילין ממקום שנמצא הטעות ומשלימין ז' על אותם שקראו במוטעה דכיון שהוא בדיעבד הוה ליה כמו לא אפשר להו והכי משמע שהרי מן הדין קורין לכתחלה בחומשין אם לא היה מפני כבוד הצבור ואף על גב דהאי חסר במילתיה בדיעבד מיהא יצא. ולישנא דרבינו הכי דייק שלא כתב ואם קראו בו בצבור לא יצאו ידי חובת קריאה אלא אין קורין בו ברבים דמשמע לכתחלה הוא דאין קורין בו אבל בדיעבד עלתה להם קריאה. ואם נמצא הטעות באמצע קריאת הקורא גומר קריאתו בספר הכשר ומברך לאחריה ואינו מברך לפניה כי ברכה שבירך לפניה בספר תורה הפסול וכן קריאה שקראו בו עלתה להם בדיעבד וכן הנהיג מורי הרב הגדול מה\"ר יעקב בירב זלה\"ה וכן אנו נוהגים אחריו: \n\n" + ], + [ + "ספר תורה כשר נוהגין בו קדושה יתירה וכו'. פשוט הוא ובפ\"ד דאבות א\"ר יוסי כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכו': \n", + "אסור לאדם למכור ס\"ת וכו'. פרק בני העיר (מגילה דף כ\"ז) ת\"ר לא ימכור אדם ספר תורה אף ע\"פ שאינו צריך לו כלומר שיש לו אחר. יתר על כן אמר רשב\"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ספר תורה או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם: \n", + "ומ\"ש אפילו ישן וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ומשום חומר קדושת ס\"ת פסקה לחומרא: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח דטעמא משום פשיעותא הילכך אם היה החדש כתוב והוא בבית הסופר ואינו מחוסר אלא נתינת דמים מוכרים עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש לעולם אין מוכרים ספר תורה וכו'. שם אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר אין מוכרים ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה ומפרש רבינו דהיינו באין לו דבר אחר למכור: \n", + "וכתבו הגהות שהרמ\"ך תמה על רבינו שכתב אסור למכור ספר תורה אפילו אין לו מה שיאכל שהרי בירושלמי סוף בכורים גרסינן שאלו את רשב\"ג מהו שימכור ספר תורה וכו' עד רבי פנחס ור' יוחנן בשם רשב\"ג אמרי אדם מוכר ספר תורה לישא אשה וללמוד תורה וכל שכן מפני חייו. וכן נראה דגם גמרא דידן שרי דאמרינן פרק בני העיר אמר רשב\"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ספר תורה או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם משמע דומיא דבתו דליכא איסורא עכ\"ל. ואני אומר שאין אלו ראיות דירושלמי הכי איתא ר' ינאי בשם ר' חייא בר ווא שאלו את רשב\"ג מהו שימכור אדם ספר תורה לישא אשה אמר לון אין ללמוד תורה א\"ל אין מפני חייו ולא אגיבון. רבי יונה בשם רבי חייא בר ווא שאלו את רבן שמעון בן גמליאל מהו שימכור אדם ס\"ת לישא אמר לון אין ללמוד תורה אמר לון אין מפני חייו לא שאלו ולא אגיבון על דעתיה דרבי יוסי אין שאלון ליה ולמה לא אגיבון כי אתא ר' חנניה ר' פנחס ר' יוחנן בשם רבי שמעון בן גמליאל מוכר הוא אדם לישא אשה וללמוד תורה וכל שכן מפני חייו ע\"כ. והשתא כיון דלרבי ינאי שאלון מפני חייו ולא אגיבון כלומר לא השיבם משמע דסבירא ליה שאסור למכור מפני חייו ולר' יונה דלא שאלון משמע דס\"ל דלא עדיף להו כדי חייו כמו לישא אשה ולת\"ת ואפשר דמשום דפשיטא להו לאיסורא במפני חייו לא שאלון ואף על גב דרבי יוחנן אמר כל שכן מפני חייו הוה פלוגתא דאמוראי ומשום חומר קדושת ס\"ת נקטה לחומרא. ומ\"ש מדקתני ספר תורה דומיא דבתו דליכא איסורא איכא למידק מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא. ומכל מקום יש לתמוה היאך אפשר שלא התירו למכור ספר תורה מפני חייו והלא פיקוח נפש דוחה כל מצות שבתורה יש לומר דאה\"נ שאם יהיה פיקוח נפש ממש כגון שאחזו בולמוס פשיטא דמותר למכור ספר תורה כדי להחיותו והכא במאי עסקינן בשמזונותיו מצומצמים ביותר אבל לא הגיעו לגדר שיהיה בו פיקוח נפש: \n\n" + ], + [ + "ספר תורה שבלה או שנפסל נותנין וכו'. פרק בני העיר מגילה (דף כ\"ו) מימרא דרבא ורב אחא בר יעקב: \n", + "מטפחות ספרים שבלו עושין וכו'. גם זה שם מימרא דמר זוטרא משמיה דרב ששת: \n\n" + ], + [ + "תיק שהוכן וכו'. ברייתא שם תשמישי קדושה נגנזין ומני בהדייהו תיק ספר תורה. וגרסינן בתר הכי אמר רבא מריש הוה אמינא כורסיא תשמיש דתשמיש הוא כיון דחזינן דמותבן ספרא עליה אמינא תשמיש קדושה הוא. ומפרש רבינו דתשמיש דתשמיש היינו שהספר בתוך התיק והתיק על הכורסיא כיון דחזא שפעמים הרבה מוציאין הספר תורה מהתיק ומותבי ליה אכורסיא אמר ודאי תשמיש קדושה הוא וכן אמר רבא דפריסא תשמישי קדושה נינהו. וכתב בתיק ובכסא שהוכן לספר תורה והונח בו או עליו משום דאי הוכן ולא הונח או הונח ולא הוכן אינו קדוש וכמ\"ש בפ\"ד מהלכות אלו. ומ\"ש וכן המטפחות נראה דהיינו פריסא שכתבתי בסמוך: \n", + "אבל הבימות וכו'. שם (דף ל\"ב) בסוף הפ' אמר רבי זירא אמר רבי מתנא אמר שמואל הלוחות והבימות אין בהם קדושה: \n", + "וכתב הראב\"ד אין דעתי נוחה מזה וכו'. והכי איתא בירושלמי עכ\"ל. וגם הר\"ן כתב שאמר בירושלמי שאין בהם משום קדושת ספר תורה אבל משום קדושת בה\"כ יש בהן ואין מכאן השגה על רבינו שהוא ז\"ל העתיק המימרא ולשונה וכל מה שתפרש במימרא תוכל לפרש בלשונו: \n", + "וכן רמוני כסף וכו'. כתב טור יו\"ד סי' רפ\"ב על לשון זה של רבינו ומיהו בפ' בני העיר (מגילה דף כ\"ו) קאמר על כל הנך דקתני בהם שאסור לשנותן לקדושה קלה אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שיכרא. וכתב א\"א ז\"ל הילכך יחיד שמכר ספר תורה שלו מותר להשתמש בדמיו דדמי לשבעה טובי העיר ולפי זה התפוחים יכולים בעליהם למוכרם והלוקח יכול לעשות כל מה שירצה עכ\"ל. ואני אומר שאין זה סותר דברי רבינו דדינו של רבינו איתיה גם לדברי הרא\"ש בבה\"כ של כפרים ולא מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דכל כי האי גוונא אין מורידין אותן מקדושתן ומיהו בס\"ת דיחיד משמע דפליג רבינו על הרא\"ש וסבר דאסור למכרו ואם עבר ומכרו משמע דצריך לקנות ס\"ת אחר: \n\n" + ], + [ + "ומותר להניח וכו' עד ע\"ג ס\"ת. ברייתא פרק בני העיר (דכ\"ז): \n", + "וכל כתבי הקדש וכו' אסור לזרקן. בפרק בתרא דעירובין (דף צ\"ח) אמר רב אחא אין מזריקין כתבי הקדש. וכתב ה\"ר מנוח כלומר כשיתנם לחבירו לא יתן לו בזריקה: \n", + "ומ\"ש והקמיעין וכו'. בפ' במה אשה (שבת דף ס\"א ס\"ב): \n", + "ועל מ\"ש רבינו אא\"כ היו מחופות עור. כתב ה\"ר מנוח אבל תפילין אפילו שהן מחופין עור אסור ליכנס בהם לבית הכסא מפני השי\"ן ושאר אותיות העשויות בעור: \n\n" + ], + [ + "לא יאחז אדם ס\"ת וכו'. \n", + "מ\"ש שלא יכנס בו לבית הכסא או לבית המרחץ פשוט הוא והכי אמרינן בפרק שני דסנהדרין (דף כ\"א:) גבי מלך שאין ספר תורה זז ממנו אלא כשהוא נכנס לבה\"כ או לבית המרחץ: \n", + "ומ\"ש ולא יקרא בו עד שירחיק ד' אמות מהמת וכו'. פרק מי שמתו (ברכות י\"ח) תניא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וס\"ת בזרועו וקורא ואם עשה כן עובר משום לועג לרש ואמרו שם בגמרא דהיינו תוך ד' אמות דוקא אבל חוץ לד' אמות שרי ואף ע\"ג דפשטא דברייתא משמע דלא אסרה לילך לבית הקברות וס\"ת בזרועו אלא בקורא בו נראה שרבינו מפרש דתרתי קתני לא יהלך בבית הקברות וס\"ת בזרועו או קורא ובכל חד מהני איכא משום לועג לרש דאחיזת ס\"ת בזרועו אף ע\"פ שאינו קורא בו מצוה היא ואית בה משום לועג לרש. \n", + "ומ\"ש שירחיק מבית הכסא ארבע אמות טעמא דמסתבר \n", + "הוא אבל מ\"ש שירחיק מבית המרחץ ד' אמות איני יודע לו טעם. ובטור י\"ד סימן רפ\"ב העתיק דברי רבינו ולא נזכר שם מרחץ לענין הרחקת ד' אמות והיא הגירסא הנכונה: \n", + "ולא יאחוז ס\"ת וכו'. ס\"פ בני העיר (מגילה דף ל\"ב) א\"ר פרנך אמר רבי יוחנן כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום בלא אותה מצוה: \n", + "ואסור לישב על המטה וכו'. פרק ואלו מגלחין (מ\"ק דף כ\"ה) ובפרק הקומץ (מנחות ל\"ב) אמר רב תחליפא אנא חזיתיה לרב הונא דבעא למיתב אפוריי' והוה מנח ס\"ת עלה וכף כדא אארעא ואותיב ס\"ת עילוה אלמא קסבר אסור לישב על המטה שס\"ת מונח עליה ואף ע\"ג דבהקומץ פליג ר' יוחנן פסק רבינו כרב הונא משום דאיתא במ\"ס דעבד ר' אליעזר כוותיה. וכתבו התו' דמדלא אותיבו לס\"ת בגבוה ממנו נראה שאפילו הס\"ת מונח בגבוה ממנו לא שרי: \n", + "כתב הראב\"ד ואם היה מקום גבוה טפח וס\"ת מונח עליו מותר והכי איתא בירושלמי עכ\"ל. ורבינו סובר כמו שכתבתי בסמוך בשם התוספות שדייקו מהאי עובדא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) בית שיש בו ס\"ת וכו'. ברייתא סוף פרק מי שמתו (ברכות כ\"ה) בית שיש בו ס\"ת או תפילין אסור לשמש בו עד שיוציאם או עד שיניחם כלי בתוך כלי אמר אביי דהיינו דוקא בכלי שאינו כליין וכמבואר בפ\"ד. וגרסי' בתר הכי (שם כ\"ז) אריב\"ל ספר תורה צריך לעשות לו מחיצה עשרה טפחים מר זוטרא איקלע לבי רב אשי חזייה לדוכתיה דמר בר רב אשי דמנח ביה ספר תורה ועביד ליה מחיצה עשרה א\"ל כמאן כריב\"ל אימור דאמר ריב\"ל דלית ליה ביתא אחרינא מר הא אית ליה ביתא אחרינא א\"ל לאו אדעתאי פי' לא נתתי אל לבי. ומשמע לרבינו דכל דלית ליה ביתא אחרינא שרי להניחו כלי בתוך כלי וכדמשמע פשטא דברייתא דקתני בית שיש בו ספר תורה וכו' או שיניחם כלי בתוך כלי. ונ\"ל לפי זה דאם אין לו בית אחר אם אפשר לו לעשות לו מחיצה גבוה י' טפחים עדיף מהנחת כלי בתוך כלי וזהו שחידש ריב\"ל ואמר ס\"ת צריך לעשות לו מחיצה גבוה עשרה טפחים כלומר אע\"ג דבתפילין אע\"פ שיכול להוציאם או לעשות להם מחיצה גבוה עשרה טפחים מותר ע\"י הנחת כלי בתוך כלי בס\"ת אינו כן דאם אפשר לו לעשות מחיצה גבוה י' טפחים אינו מותר ע\"י הנחת כלי בתוך כלי והכי דייק לישנא דריב\"ל דאמר ס\"ת צריך לעשות לו מחיצה גבוה י' טפחים דמשמע שבא לחלק דין ס\"ת מדין תפילין ואע\"פ שאין דבר זה מפורש יפה בדברי רבינו ע\"כ צריך לפרשם כן: \n", + "כל הטמאים ואפילו נדות וכו': \n\n" + ], + [ + "כל הרואה ספר תורה וכו'. פ\"ק דקידושין (דף ל\"ג:) איבעיא להו מהו לעמוד מפני ס\"ת ר' חלקיה ורבי סימון ור' אלעזר אמרי ק\"ו מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ\"ש. ודין הנשיא איתא בההוא פירקא וכתבו רבינו פ\"י מהל' ת\"ת שאינו יושב עד שישב במקומו או יתכסה מעיניו. וכתב רבינו שהוא הדין בס\"ת דנשיא מטעם רבו הוא דחייב לעמוד דהא ממרע\"ה גמרינן. וכתב רבינו עד שיעמוד זה שהוא מהלך בו כשיגיענו למקומו כלומר דאי עומד לפוש דינו כמהלך מאחר שאינו עומד דרך קבע: \n\n" + ], + [ + "מצוה לייחד לס\"ת מקום וכו': \n\n" + ], + [ + "היה מהלך ממקום למקום וכו' עד והולך. ר\"פ מי שמתו (ברכות דף י\"ח): \n", + "כל מי שיושב וכו': אמרו חכמים הראשונים כל המכבד וכו'. במסכת אבות: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..79ef06308ae523e830dac564322f3cca8cb77015 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Ahavah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,632 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Tefillin,_Mezuzah_and_the_Torah_Scroll", + "text": [ + [ + [ + "ארבע פרשיות אלו וכו'. במכילתא ובהקומץ רבה (מנחות דף ל\"ד:). ומ\"ש והיה כי יביאך שבספר ואלה שמות איצטריך למכתב הכי משום דאיכא והיה כי יביאך במשנה תורה פרשה ואתחנן: \n", + "ואפילו קוצו של אות אחת וכו'. במנחות פרק הקומץ בתרא (דף כ\"ח) תנן שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו ואפילו כתב אחד מעכבן. ארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו ואפילו כתב אחד מעכבן. ובגמרא (דף ל\"ד) מעכבות זו את זו פשיטא אמר רב יהודה לא נצרכה אלא לקוצו של יו\"ד: \n", + "וכתב הרא\"ש ז\"ל בהלכות ס\"ת קוצו של יו\"ד פירש\"י זהו רגל ימין כפוף למטה וק\"ל דפשיטא דמעכבא דזהו עיקר גוף האות ופירש ר\"ת שהוא לצד שמאל שכפוף למטה כדאמרינן התם (דף כ\"ט) מפני מה ראשה של יו\"ד כפוף למטה דלצד ימין קרוי רגלו ואמרינן נמי בפסיקתא דיו\"ד יש לו נקודה אחת למטה ונקודה אחת למעלה וגם אמרו שם מפני מה יו\"ד כפוף ולפי זה יש ליו\"ד תג למעלה וגם כפוף למטה, ואפשר דקוצו של יו\"ד היינו תג למעלה ויו\"ד כפוף היינו רגל ימיני: \n\n" + ], + [ + "וכן ספר תורה שחיסר אפילו אות אחת וכו'. דעת רבינו דכיון דבתפילין ומזוזה אות אחת מעכב וכמו שנתבאר בסמוך ה\"ה לספר תורה דהא תנן בפרק קמא דמגילה (דף ח':) אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזות אין נכתבים אלא אשורית ועוד דאמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף כ\"ט:) ספר תורה שיש שלש טעיות בכל דף יתקן ד' יגנז ומדקאמר יתקן אלמא דקודם שתיקן אפילו בטעות אחד מיפסל כתפילין ומזוזות. והר\"ן דחה ראיות אלו בפרק שני דמגילה ומ\"מ זה דעת רבינו כמבואר בדבריו פרק עשירי מהלכות אלו. עוד ראיה לדברי רבינו מדאמרינן פרק קמא דב\"ב אפשר ספר תורה חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר תורה הזה אלמא דכי חסר אות אחת אינו נקרא ספר התורה ועוד דאמרינן דאפילו אות אחת אסור לכתוב שלא מן הכתב כלומר שמא יחסר אות או ייתר אות אלמא אפילו חסרון אות אחת פוסל. והא דגרסינן בהניזקין (גיטין דף ס') אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו דמשמע הא חסר פסוק אחד קורין בו י\"ל דל\"ק דאפשר לומר דר' יונתן בא ללמדנו שאין דין ספר תורה כדין המגילה שאם השמיט בה הסופר אפילו כמה יריעות וקראן הקורא ע\"פ יצא אבל בספר תורה אפילו חסר יריעה אין קורין בו ומדאגמרן דחסרון פוסל בס\"ת לענין קריאתו לא שנא לן בין חסרון מעט למרובה וממילא דאפילו חסר אות פסול כנ\"ל לדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "עשרה דברים וכו'. מתבארות והולכות בסמוך: \n", + "שכותבין אותן בדיו וכו'. ברייתא בשבת פרק הבונה (שבת דף ק״ג) כתב שלא בדיו יגנזו. ומ״ש שהוא הל״מ. ירושלמי פ״ק דמגילה כתבו הרי״ף סוף הלכות ס״ת: \n\n" + ], + [ + "ומיבשין אותו וכו'. הכי משמע בפ\"ב דנדה (דף כ') דדיו שלהם יבש היה מדאמרינן התם רבי אמי פלי קורטא דדיותא ובדיק בה ופירש רש\"י ז\"ל מבקע חתיכת דיו יבש ובודק בו מראית דם שחור: \n", + "וזהו הדיו שמצוה וכו': ואם כתב שלשתן וכו'. כ\"כ הרא\"ש דאע\"ג דבפרק שני דגיטין (דף י\"ט) משמע דמי עפצא לאו היינו דיו כשמערבין בו קומוס שקורין גומ\"א בלעז נקרא דיו: \n\n" + ], + [ + "אם כן מה מיעטה ההלכה וכו' עד פסולים. קשה דתניא בהבונה (שבת ק\"ג) כתב האזכרות בזהב יגנזו משמע דוקא האזכרות אבל כתב אותיות אחרות בזהב כשר. וי\"ל דה\"ה לאותיות אחרות שכתבן בזהב פסול שהרי לא כתבן בדיו ואזכרות דנקט משום דסד\"א שלרוב מעלתן ראויות ליכתב בזהב קמ\"ל והכי משמע מדתניא במסכת סופרים פ\"ק אין כותבין בזהב: \n\n" + ], + [ + "שלש עורות הן וכו'. יש גירסאות מחולפות בלשון רבינו יש גורסין זה החלק שממול השיער נקרא קלף וזה שממול הבשר נקרא דוכסוסטוס ופירוש זה כתב בעל הערוך בשם רבינו האי ז\"ל ויש גורסין בלשון רבינו בהפך זה החלק שממול השיער נקרא דוכסוסטוס וזה שממול הבשר נקרא קלף. וכתב הר\"ן ז\"ל בשבת פרק המוציא שזה דעת רבינו והוא גם כן דעת הרמב\"ן ז\"ל וזו היא נוסחת רבינו מאין ספק כמבואר בתשובתו לחכמי לוניל שאכתוב בפ\"ג בע\"ה וכך היא גירסת ה\"ר מנוח, ואפשר שאח\"כ חזר בו וכתב כמו שכתוב בספרים שלנו שהוא כדעת רוב הפוסקים. ודע שדעת רבינו דאע\"ג דמשמע בגמרא דכל דלא עפיץ עור מיקרי ולא גויל ולא קלף ואינו כשר לספר תורה ולא לתפילין ומזוזות לאו דוקא עפיץ דעיבוד סיד שלנו כעיבוד עפצים וכמ\"ש התוס' בשם ר\"ת וז\"ש ואח\"כ בעפצא וכיוצא בו מדברים שמכווצים את העור ומחזקים אותו: \n\n" + ], + [], + [ + "הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין וכו'. ברייתא בשבת פרק המוציא יין (שבת דף ע״ט:) ובפרק הקומץ (מנחות ל״ב) הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף מזוזה על הדוכסוסטוס קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שיער ועוד התם תנא דבי מנשה כתבה על הנייר ועל המטלית פסולה על הקלף ועל הגויל ועל הדוכסוסטוס כשרה ואוקמוה בס״ת ועוד תניא שינה בזה ובזה פסולה ופירשו בגמרא לחדא אוקימתא שינה בזה ובזה היינו שכתב על הקלף במקום שיער על הדוכסוסטוס במקום בשר. והרא״ש בהלכות ס״ת פסקה לההיא דתנא דבי מנשה. וכתב הר״ן ז״ל בפרק המוציא יין דמצוה מן המובחר ספר תורה בגויל מדאמרינן בגיטין (דף נ״ד:) גוילים שבו לא עבדתים לשמן והיינו נמי דאמרינן בפ״ק דב״ב (דף י״ד:) גבי ס״ת שעשה משה דאקשינן בתרי פושכי היכי יתיב משום דמשמע לן דשל גויל היה דאי של קלף מאי קשיא ליה הרי יכול לגררן ולהעמידן על גלדן אלא ודאי מצוה מן המובחר בגויל וכן כתב ר״ח. ומ״מ בדיעבד כשר אף על הקלף ועל הדוכסוסטוס אלא שהרמב״ם כתב דעל הדוכסוסטוס פסול ולא נהירא עכ״ל. \n", + "ומ\"ש דגויל במקום שיער דוקא. פ\"ק דמ\"ס וירושלמי פ\"ק דמגילה צריך לכתוב על הגויל במקום שיער ואם שינה פסול: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שכך הוא הלכה למ\"מ וכו'. בפ\"ק דב\"ב (דף י\"ד) שאלו את רבי ס\"ת בכמה אמר בגויל ששה טפחים בקלף איני יודע ומדלא מדכר דוכסוסטוס אלמא דוכסוסטוס כלל לא ואע\"ג דבפרק המוציא (שבת ע\"ט) תנא דבי מנשה כתבה על הקלף ועל הגויל ועל דוכסוסטוס כשרה ואוקמוה בס\"ת רבי לא ס\"ל הכי וכוותיה קיימא לן דהוא עדיף מתנא דבי מנשה ועוד דבירושלמי פ\"ק דמגילה ובמ\"ס פ\"ק קתני גבי ספר התורה כותבין על הקלף במקום בשר ועל הגויל במקום שיער ומדלא מדכרי דוכסוסטוס אלמא כרבי ס\"ל: \n", + "וכן אם כתב את המזוזה על הקלף וכו'. ברייתא פרק המוציא יין כתב מזוזה על הקלף פסולה אמר רשב\"א רבי מאיר היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת וסובר רבינו דכרבי מאיר קיימא לן וכן פסקו הפוסקים וטעמא משום דעבד בה עובדא ועוד דהא רשב\"א קאי כוותיה ועוד דבגמרא מייתינן לה לסיועי לסתם תלמודא דאמרה דמזוזה נכתבת על הקלף אלמא הכי הלכתא ועוד דרב נמי אמר התם הכי וליכא מאן דפליג עליה. וקשה דאם כן כי תניא הלמ\"מ מזוזה על הדוכסוסטוס ניתני על הדוכסוסטוס ועל הקלף אלא ודאי משמע דלמצוה דוכסוסטוס בעינן וכן כתב הרי\"ף בהלכות מזוזה. וכתב הר\"ן בפרק המוציא יין אע\"ג דלישנא דהיה כותבה לכתחלה משמע י\"ל דה\"ק היה כותבה על הקלף כשלא היה מזדמן לו דוכסוסטוס א\"נ שבמקום הצריך שימור כגון שעומדת במקום התורפה וכו' היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת יפה מן הדוכסוסטוס עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש רבינו או על הגויל וכו' דכיון דהא דאמרינן מזוזה על הדוכסוסטוס היינו למצוה אם איתא דעל הגויל פסולה ניתני מזוזה על הדוכסוסטוס ועל הקלף למעוטי גויל דטפי עדיף לאשמועינן עיכובא מלאשמועינן מצוה א\"ו על הגויל כשר ולא נאמר דוכסוסטוס אלא למצוה כנ\"ל. והר\"ן כתב בפרק המוציא ראיה אחרת: \n\n" + ], + [ + "אין כותבין ספרים וכו' עד שלהן. ברייתא בשבת פרק שמונה שרצים (דף ק\"ח): \n", + "ומ\"ש שנכתבין ע\"ג עור של עוף טהור. מימרא דר\"ה שם, וכל הני אע\"ג דגבי תפילין מיתנו חדא מינייהו נקט וה\"ה לאינך דהא תנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות וכו' ואית לן לקיומי האי כללא כל היכא דלא אשכחן שחילקו חז\"ל ביניהם שבאותו דבר שחילקו נחלק ביניהם לא בדבר אחר: \n", + "ואין כותבין ע\"ג עור הדג וכו'. (שם) בעא מר בריה דרבינא מר\"נ ב\"י מהו לכתוב תפילין ע\"ג עור של דג טהור א\"ל אם יבא אליהו ויאמר אי פסיק זוהמא מיניה אי לא פסקא: \n\n" + ], + [ + "גויל של ספר תורה וכו'. בגיטין פ' הניזקין (גיטין נ״ד:) אמרינן דההוא דאמר ספר תורה שכתבתי גוילין שבו לא עבדתים לשמן נאמן ואמרינן התם דמפסלי בהכי: \n", + "ומ\"ש כל דבר שצריך מעשה לשמו אם עשהו הכותי פסול. הוא מדאמרינן בפ\"ב דגיטין (דף כ\"ג) דכותי אדעתא דנפשיה קא עביד: \n", + "ומזוזה אינה צריכה וכו'. כבר נשאל רבינו על זה מחכמי לוני\"ל והשיב וז\"ל ילמדנו רבינו מפני מה עור של מזוזה אינו צריך עיבוד לשמה אע\"פ שבספר תורה ותפילין צריך עיבוד לשמן ונפסלין אם לא נעבד לשמן ואי משום דקרי ליה למזוזה קדושה קלה הא ג\"כ קורא לתפילין קדושה קלה: \n", + "תשובה לא מפני זה אלא מפני שלא נשמע במזוזה עיבוד לשמה והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר. וא\"ת מ\"ט ס\"ת ותפילין צריכין עיבוד לשמן לפי שעצמו של ספר תורה ועצמן של תפילין הם המצוה לפיכך הוצרכו לעשות להם חשיבות יתירה והוצרכו לעבדן לשמן לפי שיזהר בעיבודן למען יעמדו ימים רבים ועצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני שהבית חייב ואם אין בית אין מזוזה אבל ספר תורה ותפילין חובת הגוף התדירה עכ\"ל. ומ\"ש מפני שלא נשמע וכו' על מ\"ש בסוף ועצמה של מזוזה אינה המצוה הוא סומך דאילו מפני שלא נשמע לחוד לא מכרע מידי דהא תנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות וכו', וגם הטענה שטען שעצמה של מזוזה אינה המצוה היא תמוה בעיני דמנין לנו לומר כן כל זמן שלא מצינו בדברי רז\"ל חילוק ביניהם: \n\n" + ], + [ + "הלכה למ\"מ שאין כותבין וכו'. ירושלמי פ\"ק דמגילה כתבו הרי\"ף סוף הלכות ס\"ת הלכה למ\"מ שיהיו כותבין בעורות בדיו מסורגל פירוש משורטט. ואסיקנא בפ\"ב דמגילה והלכתא מזוזה צריכה שרטוט תפילין אין צריכין שרטוט, וכיון דסתמא אמרינן בירושלמי כותבין מסורגל אכולהו הוה לן למימר דקאי אלא דמיעטו בגמרא דידן תפילין בהדיא אבל ס\"ת דלא אימעוט בעי שרטוט ופירש רבינו למה אין התפילין צריכין שרטוט לפי שהם מחופין אבל המזוזה אינה מחופה כל כך שבנקל יכול להסירה ממקומה. והר\"ן כתב בפ\"ב דמגילה דטעמא משום דמזוזה נבדקת אחת בשבוע וכו': \n", + "ומותר לכתוב תפילין ומזוזות וכו'. ברייתא פ\"ב דמגילה: \n", + "אבל ס\"ת. שם מימרא דרבה בר בר חנה א\"ר יוחנן והטעם שמא יטעה בחסרות ויתרות: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח ודוקא לכתחלה אבל אם עבר וכתב שלא מן הכתב לא פסל. וצ\"ע אם אותם פרשיות שבתפילין יכול לכתוב בס\"ת שלא מן הכתב כיון דגריסן עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ספר תורה תפילין ומזוזות וכו'. בגיטין פרק השולח (גיטין דף מ״ה) אר״נ נקטינן ס״ת שכתבו אפיקורוס ישרף כתבו כותי יגנז ואמרינן בתר הכי ס״ת שכתבו כותי תני חדא ישרף ותני חדא יגנז ותניא אידך קורין בו ואוקימנא להא דתני יגנז כי האי תנא דתנא רב המנונא בריה דרבא מפשרוניא ס״ת שכתבו אפיקורוס ומוסר ביד אנס כותי ועבד אשה וקטן וישראל מומר פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה וכיון דר״נ סבר כתבו כותי יגנז כהאי ברייתא קי״ל, ואף על גב דתני אפיקורוס בהדייהו ובכתבו אפיקורוס אר״נ דישרף איכא למימר דאע״ג דלא קי״ל כברייתא באפיקורוס באידך קי״ל כוותה, א״נ דברייתא נמי סברה דכתבו אפיקורוס ישרף אלא משום דבאינך לא מצו למנקט ישרף לא נקט נמי באפיקורוס. ופירש״י אפיקורוס אדוק בעבודת כוכבים כגון כהניהם ישרף דודאי לשם עכו״ם כתבו כו' עבד ואשה אינן בקשירה דמ״ע שהזמן גרמא היא כותים גירי אריות הם כלומר ולא ברצון נפשם מומר ומוסר ביד אנס הרי פרקו מעליהם עול עכ״ל. ונראה דישראל מומר היינו מומר לכל התורה דאילו מומר לדבר אחד מאי איריא מוסר ביד אנס אפילו מומר לעבירה שאינה חמורה כ״כ פסול א״ו כדאמרן: \n", + "נמצאו ביד אפיקורוס. (שם) מימרא דר\"נ: \n", + "נמצאו ביד כותי וכו'. (שם דף מ\"ה) במשנה אין לוקחים ספרים תפילין ומזוזות מן הכותים יותר על דמיהם מפני תיקון העולם כלומר שלא להרגילן לגונבם ולגוזלן למכור ביוקר. ובגמרא א\"ל רב בודיא לרב אשי יתר על דמיהן הוא דאין לוקחים הא בכדי דמיהם לוקחים ש\"מ ס\"ת שנמצא ביד כותי קורין בו דילמא לגנוז כלומר הא דדייקינן מתני' הא בכדי דמיהם לוקחים לגנוז קאמר ואין מניחין אותו בידו שמא כשר הוא וגונזין אותו מספיקא. ובתר הכי אמרינן נמצא ביד כותי אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין בו ופסק רבינו דקורין בו כלישנא בתרא ועוד דפשטא דדיוקא דמתניתין הכי מוכחא דלקרות בו פודין אותו ואף על גב דדחי רב אשי אדיחוייא לא סמכינן אלא כשרים הם: \n\n" + ], + [ + "ספר תורה תפילין ומזוזות וכו' עד הרי אלו פסולין. כבר נתבאר למעלה: \n\n" + ], + [ + "הכותב ס\"ת וכו'. בהניזקין (גיטין נ\"ד:) אמרינן דההוא דאמר ס\"ת שכתבתי אזכרות שבו לא כתבתים לשמן ופסל רבי אמי הס\"ת ומוכח התם דאפילו באזכרה אחת שכתבה שלא לשמה מיפסל: \n", + "לפיכך הכותב וכו'. במ\"ס ובירושלמי פרק אין עומדין, וטעם תיבת לפיכך כיון שאם כתב אזכרה אחת שלא לשמה נפסלו אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו כדי שלא יסיח דעתו מהכוונה ויפסל ס\"ת. וכתב רבינו אפילו מלך ישראל לומר שאם הוא מלך עכו\"ם ישיבנו כדי שלא יהרגנו. \n", + "ומ\"ש הכותב את השם וכו' עד מאות שלפניו. בתוספתא ובמ\"ס וכתבו הרי\"ף בהלכות ס\"ת והטעם שצריך להתחיל מאות שלפניו היינו משום שמא יהא רוב דיו על הקולמוס ויפול כשיכתוב השם ויצטרך למוחקו או שמא נדבק שער בראש הקולמוס ויפסיד הכתב: \n\n" + ], + [ + "שכח לכתוב השם וכו'. בהקומץ (מנחות ל') פלוגתא דתנאי וקאמר ר\"ש שזורי כל השם תולין מקצתו אין תולין אמר רבין בר חיננא אמר עולא א\"ר חנינא הלכה כר\"ש שזורי וממילא משמע דדוקא בשם הוא דאין תולין הא בשאר תיבות תולין: \n", + "בד\"א בס\"ת אבל בתפילין וכו'. בירושלמי פ\"ק דמגילה והטעם משום דהוי שלא כסדרן. ואמרינן במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנזו ואין מחלק בין פרשיות בין תיבות לאותיות: \n", + "מותר לכתוב וכו'. בפרק הקומץ הטועה בשם גורר את מה שכתב ותולה מה שגרר וכותב השם על מקום הגרר דברי ר' יהודה כלומר אם לא כתב שם בן ד' שהיה לו לכתוב גורר בתער שיהיה יפה מקום הגרר אבל לא ימחקנו בעוד שהכתב לח שלא יהיה נאה ר' יצחק אומר אף מוחק וכותב רבה בר בר חנה א\"ר יצחק בר שמואל בר מרתא הלכה מוחק וכותב וכיון דאסיקנא דמותר לכתוב השם על המחק מכ\"ש שכותבין אותו על הגרד ואפילו בתפילין ומזוזות ובלבד שיהיו כתובים כסדרן: \n\n" + ], + [ + "כותבי ספרים וכו' עד בגד. ברייתא פרק בתרא דעירובין (דף צ\"ה) ופ' הקומץ רבה בלשון הזה, ופי' הענין שהוא רוצה להגן שלא יפול אבק על האותיות ואמרו שלא יהפוך היריעה על פניה שנמצא הכתב תחתון לפי שהוא מנהג בזיון אלא פורס עליה בגד ואז לא יפול אבק על האותיות, וכתב רבינו תיקון אחר שיכפלנה: \n\n" + ], + [ + "ספר תורה תפילין ומזוזה וכו' עד אין שכר לו כלל. בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף נ״ד:) ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי א״ל ס״ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבו לא כתבתים לשמן אמר ליה ספר תורה ביד מי אמר ליה ביד לוקח אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה אמר ליה רבי ירמיה נהי דאפסיד שכר אזכרות שכר דס״ת כוליה מי הפסיד אמר ליה אין שכל ספר תורה שאין אזכרות שבו כתובות לשמן אינו שוה כלום. ההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו א״ל ס״ת שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עיבדתים לשמן א״ל ס״ת ביד מי א״ל ביד לוקח א״ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ספר תורה ומאי שנא מדרבי אמי התם איכא למימר טעי בדרבי ירמיה הכא כיון דמפסיד כולא אגריה ואתא ואמר אימור קושטא קאמר. ופרש״י התם איכא למימר דמשקר ונתכוון להקניט וסבור שלא יפסיד אלא שכר אזכרות כרבי ירמיה אבל הכא גבי קלפים דידע הוא שיפסיד כל שכרו ואמר אימור קושטא קאמר: \n\n" + ], + [ + "אין כותבין תפילין וכו'. משנה סוף פ\"ק דמגילה (דף ח':) אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבין אלא אשורית רשב\"ג אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית. ובגמרא (דף ט':) א\"ר אבהו א\"ר יוחנן הלכה כרשב\"ג. \n", + "ומ\"ש רבינו וכבר נשתקע יונית וכו' כלומר אותו לשון יוני שהיו מדברים בו בימי חכמי משנה כבר נשתקע וכו': \n", + "שכל אות שאין העור וכו'. בפרק הקומץ (מנחות כ\"ט) א\"ר יהודה אמר רב כל אות שאין גויל מקיפה מד' רוחותיה פסולה ושינה רבינו לשון גויל לעור כדי שיכלול דין זה גם לתפילין ומזוזה: \n", + "וכל אות שאין התינוק וכו'. בהקומץ רבה שם (כ\"ט:) רמי בר דיקולי דהוא חמוה דרמי בר תמרי איפסיק ליה כרעא דוי\"ו דויהרג אתא לקמיה דר' זירא א\"ל זיל אייתי ינוקא לא חכים ולא טיפש אי קרי ליה ויהרג כשר ואי לאו פסול: \n", + "ומה שכתב לפיכך צריך ליזהר וכו'. נלמד מעובדא זו ועוד דבשבת פרק הבונה (שבת דף ק״ג:) נמי תנא שלא יעשה יודי״ן ווי״ן ווי״ן יודי״ן ביתי״ן כפי״ן כפי״ן ביתי״ן: \n\n" + ], + [ + "עור שהיה נקוב וכו'. בשבת פרק שמונה שרצים (דף ק\"ח) אמרי במערבא כל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב וממילא שאם אינה עוברת נקב הוי ואסור לכתוב על גבי הנקב: \n", + "לפיכך מותר לכתוב וכו'. שם מימרא דרב הונא: \n", + "ניקב העור וכו'. בפרק הקומץ (מנחות דף כ\"ט) אמר אשיאן בר נדבך משמיה דרב ניקב תוך הה\"א כשר ירכו פסול ופירשו לה התם דניקב ירכו נשתייר בו מלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול. \n", + "ומה שכתב והוא שלא תדמה לאות אחרת נלמד מעובדא דרמי בר תמרי שכתבתי בסמוך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד כותבין וכו' עד על קלף אחד. ברייתות בפרק הקומץ (מנחות דף ל\"ד ע\"ב) ובמכילתא וכתבם הרי\"ף בהלכות תפילין. \n", + "ומה שכתב וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחלתו. כן כתבו הרא\"ש והמרדכי וספר התרומה. וכתבו דטעמא משום דילפינן ממזוזה דאמרינן בהקומץ שם (דף ל\"א ע\"ב) כורכה מאחד כלפי שמע: \n\n" + ], + [ + "וצריך ליזהר בפרשיות. כן כתב המרדכי ואורחות חיים וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בסדר תיקון תפילין: \n\n" + ], + [ + "וצריך ליזהר במלא וחסר וכו'. עד אין לו תקנה. במכילתא סוף פרשת בא אל פרעה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וצריך ליזהר בתגין וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה וכו'. פרק בתרא דעירובין (דף צ\"ז) אמר רב חסדא אמר רב הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה בודק שתים של יד ואחד של ראש או ב' של ראש ואחד של יד ואמרו שם בגמרא דחזקה דמחד גברא זבין ובעינן דיתמחי בשל יד ובשל ראש ואסיקנא התם דה\"מ בכריכות אבל בצבתים בודק אפילו ארבע וחמש נמי. ופירש\"י בצבתים דרך הלוקח ליקח צבת מאיש אחד וצבת מאיש אחר ולפיכך אף על פי שבדק צבת אחד צריך לבדוק גם שאר צבתים. וישוב דברי רבינו כך הם הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה צריך לבדקן והא כיצד אם לקח ממנו מאה קציצות כלומר והם בכרך אחד או בצבת אחד בודק מהם ג' וכו' ואם לקח צבתים צבתים כלומר שהם כרוכין אגודות אגודות צריך לבדוק בכל צבת שתים של ראש ואחד של יד או שתים של יד ואחד של ראש: \n\n" + ], + [ + "הכותב תפילין וכו' עד סוף הפרק. בירושל' פ' בתרא דעירובין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שיהיו מרובעות וכו'. בפרק הקומץ (מנחות ל\"ה) ובפרק הקורא עומד (מגילה כ\"ד:) תנא תפילין מרובעות הלמ\"מ אמר רב פפא בתופרן ובאלכסונן כלומר שלא יפסידו בתפירתם את ריבועם במשיכת חוט התפירה ובאלכסונן נמי שיהא ריבוען מכוון אורכן כרוחבן כדי שיהא להם אותו אלכסון שאחז\"ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא: \n", + "ושיהיה בעור של ראש וכו'. פרק במה מדליקין (שבת כ\"ח:) אמר אביי שי\"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ומפרש רבינו דהיינו שי\"ן מימין ושי\"ן משמאל ובשימושא רבה צורה דשי\"ן דימינא תלת רישי ודשמאלא ארבעה רישי ואי אפיך לית לן בה: \n", + "ושיכרוך הפרשיות במטלית. ירושלמי פ\"ק דמגילה כתבו הרי\"ף סוף הלכות ס\"ת הלכה למשה מסיני שטולין במטלית ומפרש רבינו דהיינו שיכרוך הפרשיות במטלית: \n", + "ושיכרוך אותה בשיער. שם בירושלמי ובבבלי פ' שמונה שרצים (שבת דף ק\"ח) הל\"מ שהתפילין נכרכות בשיער ונתפרות בגידין: \n", + "ושעושין להם מעבורת וכו'. בהקומץ רבה (מנחות ל\"ה) אמר אביי האי מעברתא דתפילין הל\"מ וכתב הערוך פירוש מעברתא דתפילין הוא תיתורא וכן גשרים נקראים מעברתא ונקראים תיתורא ובתפילין הוא מקום שמכניסין בו הרצועה ונקרא מעברתא דתפילי עד כאן לשונו. וכתב הרא\"ש ז\"ל ולא בעי למימר דתרווייהו חדא מילתא היא דהא בגמרא חשיבי כב' כלומר דגרסינן הכי אמר רב חננאל אמר רב האי תיתורא דתפילי הל\"מ אמר אביי האי מעברתא דתפילי ושי\"ן של תפילין הל\"מ אלא משום דמחברי אהדדי חשיב להו כחדא ודעת רבינו דתרווייהו חדא כפשט לשון בעל הערוך ואף ע\"ג דכבר א\"ר חננאל דהל\"מ הוא איידי דבעי אביי למימר דשי\"ן של תפילין הל\"מ אמר נמי דהאי מעברתא הל\"מ לומר כי היכי דההיא מעברתא הל\"מ כדא\"ר חננאל א\"ר ה\"נ שי\"ן הל\"מ היא ואיצטריך למימר הכי דלא תימא רב חננאל ואביי פליגי דלרב חננאל שמיע ליה דתיתורא דוקא הל\"מ ולא שי\"ן ואביי שמיע ליה דשי\"ן דוקא הלכה למ\"מ ולא תיתורא להכי הדר אביי ואדכר מעברתא לומר דלא פליג אדרב חננאל. ומלשון רבינו נראה שהבתים והתיתורא של עור אחד הם וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל דמשמע כן מפירש\"י והעולם לא נהגו כן לפי שעור הבתים דק ועור התיתורא צריך שיהיה עב וחזק מפני שהרצועה שם תמיד ולכן כופלים עור לשנים ועושין נקב מרובע בכפל העליון ומכניסין בו הבתים והכפל התחתון מכסה פי הבתים ונמצאת מעברתא מהעור העב החזק: \n", + "ושיהיו הרצועות שחורות. בפרק הקומץ (שם) אמר רב יצחק רצועות שחורות הל\"מ ואמר בגמרא דהיינו מבחוץ אבל מבפנים מאי זה גוון שירצה ובלבד שלא יהיו אדומות: \n", + "ושיהיה הקשר וכו'. (שם) אמר רב יהודה בר רב שמואל משמיה דרב קשר של תפילין הל\"מ. ומפרש רבינו דהיינו שיעשה קשר כעין דל\"ת: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ב-ד) כיצד עושין וכו' עד מקום הרצועות. פשוט הוא וקצתו בשימושא רבה ופירוש מלת תובר כתב בעל הערוך שתוברות הם לולאות כגון בית כניסת המיין שעושים למכנסיים: \n\n" + ], + [ + "כיצד סידור הפרשיות וכו'. פרק הקומץ רבה (מנחות ל\"ד:) ת\"ר כיצד סדרן קדש והיה כי יביאך מימין שמע והיה אם שמוע משמאל והתניא איפכא אמר אביי ל\"ק כאן לימין הקורא וכאן לימין המניח כ\"כ הרי\"ף בהלכות תפילין. וגירסת רבינו והקורא קורא כסדרן וכתב הרא\"ש ז\"ל שהיא גירסת ר\"ת ומפרש רבינו והקורא קורא כסדרן כלומר כסדר שכתובין בתורה מוקדם מוקדם מאוחר מאוחר הלכך הא דקתני קדש והיה כי יביאך [מימין] שמע והיה אם שמוע [משמאל היינו ימין ושמאל הקורא] וכן דעת רש\"י ז\"ל. וכתב הרא\"ש ז\"ל דהכי משמע במכילתא בפ' והיה כי יביאך דתני בד' מקומות הזכיר הכתוב פרשת תפילין קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע מכאן אמרו מצות תפילין ד' פרשיות והדר תני כותבן כסדרן ואם כתבן שלא כסדרן יגנזו ומשמע כסדר ששנאן ברישא אך ר\"ת ור\"ח ורבינו האי ורב שרירא ז\"ל חולקים על רבינו ומפרשים הסוגיא בענין אחר: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו א\"א רבינו האי אינו אומר כן וכו'. ולפיכך תפס הגאון דרך פשיטות הגמ' ושם ההויות באמצע עכ\"ל: \n", + "וכבר נשאל רבינו על זה מחכמי לוניל וזה לשון השאלה: \n", + "יורנו רבינו מה שכתב בפ\"ג כיצד סדור הפרשיות בתפלה של ראש מכניס פרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע בבית ראשון שהוא על ימין המניח וכו' ונחנו תלמידיך קבלנו מרבותינו שקבלו מהגאונים ורבינו האי בראשם דבעינן הויות באמצע וכן פירשו בסנהדרין הא דאמר רב יהודה אמר רב כל בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול כגון קדש ושמע. וגם כן קבלנו מהם כי הקלף נקרא אותו צד שהשיער דבוק בו בעודו חי ודוכסוסטוס אותו צד שהיה דבוק בבשר וכמדומה לנו שנמצא בספרו הפך זה על כן משכנו ידינו מהם עד שיבא דברך יורנו כדת מה לעשות: \n", + "תשובה זה שעלה בדעתכם בסדור הפרשיות וקלף שהוא החלק שהשיער דבוק בו כך היה דעתי מקודם ככם ותפילין שהיו לי במערב כך היו וכך כתב אותו שכתב חיבור בתפילין שמו רבי משה בר מיימון מקורטובא ואותו חיבור הוא שהטעני והטעה כל אנשי מערב מלפני וגם ה\"ר יצחק זכרונו לברכה כוותיה ס\"ל בתשובה וגם חכם אחד יש שמו רבי יעקב קלעי ככה עשה והרבה גאונים חלקו על דבר זה וכל אנשי מזרח וכל אנשי ארץ הצבי הקדמונים חולקים על דבר זה ואמרו כי החכמים הנאמנים פתחו התפילין של רבינו האי והיא כתובה על הסדר שכתבתי בחבורי ורבי משה דרעי כשבא מן המערב לארץ ישראל היתה תפלה שלו כמו אנשי מקומכם וכשהראוהו דברי הגאונים הקדמונים והראיות שלהם השליך תפליו ועשה על הסדר. והראיה ברורה בדבר זה מה שאמרו בהקומץ רבה והקורא קורא כסדרן כלומר כדי שיהא הקורא קורא קריאת הפרשיו' כסדר התור' ונוסח זה לא היה בספרים שלנו אבל הנה מצאתי הנוסחאות הישנות וכך היה כתוב בהם בכלן ומעשה רב שבני ארץ ישראל כולם זהירים במצוה זו וכסדר התורה כתבו איש מפי איש ולדברי הכל תפלה של יד סדר פרשיותיה על סדר התורה ודין הוא שתהא כתיבת שתיהן שוה שהרי לדברי רבי יוסי טולה עור על של ראש ומניחה על ידו ש\"מ סדר אחד לשתיהן. וכן לענין קלף ודוכסוסטוס טעות גדולה כל האומר כמו שעלה על דעתכם שהדבר ידוע שאנו מצריכין להיות הכתיבה תמה נאה ביותר ובפירוש אמרו חכמים שהכותב על דוכסוסטוס יכתוב במקום שיער והכתיבה שעל הקלף תהיה במקום בשר ואם תאמרו כמו שאמרו מקצת הגאונים שהקלף הוא אותו חלק העבה מן העור שעל הבשר שקורין אותו הערביים ר\"ק ועושים אותו בסיד ולו שני פנים האחד חלק ביותר שהוא הנאה לכתוב עליו ואחד שבו אדמומית מעוטה ואינו חלק והכתיבה בו אינו נאה אלא מפוזרת ומדובללת והוא מקום השיער והדוכסוסטוס הוא החלק הדק מן העור שקורין אותו בלשון ערבי קשט ויש לו שני פנים האחד נאה לכתיבה והוא מקום השיער והפנים האחרים דבוקים בחלק העבה אינם ראויים לכתיבה כלל אלא הדיו נבלע בהם וכל האותיות יהיו מטושטשות, נמצא לדבריכם ולדברי אותם שאמרו ככה תהיה הכתיבה בקלף ובדוכסוסטוס במקום ריעות ופחיתות שאין הכתיבה מעולה בהם. והראיה השנית שהכרעתי בה דברי האומר כדברי שכתבתי בחבורי זו היא כי הדבר ידוע שספר תורה מקודש יותר מן התפילין והתפילין מקודשים יותר מן המזוזה וכך היא ההל\"מ שיהא עור כל אחד מהם חזק ובריא כדי לעמוד ולהתקיים כפי קדושתו ס\"ת הוא עור שלם ותפילין על הקלף שהוא חצי העור העבה ומזוזה על הדוכסוסטוס על החצי האחר הדק נמצא כל אחד מהם לפי מעלתו בקדושה מעלת עורו הקיימת וכתיבת כל אחד במקום הנאה לכתיבה כדי שתהיה כתיבתן תמה עכ\"ל. ומ\"ש בתשובתו וכן כתב אותו שכתב חבור בתפילין שמו רמב\"ם מקורטבא הוא חכם אחד בן עירו של רבינו ושמו כשמו וחיבר חבור בתפילין לבד שאילו רבינו לא בתפילין לבד חיבר או טעות הוא שנפל בתשובה זו מ\"מ אנו למדים ממנה הצריך לנו לענין שיטת רבינו וכבר פשט המנהג בכל המקום אשר שמענו שמעם כדברי רבינו ורש\"י ז\"ל בסדר הפרשיות: \n", + "ואם החליף וכו'. בהקומץ מימרא דרב חננאל אמר רב (ד' ל\"ד ב:): \n\n" + ], + [ + "תפלה של יד וכו'. שם ת\"ר כיצד כותבין תפלה של יד כותבה על עור אחד ומניחה בבית אחד בעור ואם כתבן על ד' עורות והניחן בבית אחד יצא וצריך לדבק דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר אינו צריך ואסיקנא התם דהדר ביה ר\"י: \n\n" + ], + [ + "כשהוא גולל הפרשיות וכו'. כבר נתבאר: \n\n" + ], + [ + "וכשמכניסין את הפרשיות וכו'. כבר נתבאר בראש הפרק. \n", + "ועל מ\"ש רבינו כורכין אותן במטלית ועל המטלית שיער כתב סמ\"ג דבר זה להיפך בירוש' דמגילה הל\"מ שיהו כותבין בעורות וכורכין בשיער וטולין במטלית וכן הוא בשימושא רבה. וי\"ל לדעת רבינו דכיון דמוטב לכרוך השיער על המטלית מלכרוך השיער על הפרשה ואח\"כ לטלות במטלית דאז לא יהיה המטלית מיושב כמו שהוא כשכורך השיער מעל למטלית יש לנו לומר דירושלמי ושימושא רבה לא אתו למימר אלא שצריך שיהיה שם כריכת שיער וטליית מטלית אבל לא לענין שיהיה קפידא על הסדר וכ\"כ סמ\"ק וא\"ח והגהות מיימון דאין קפידא על הסדר: \n", + "ומ\"ש ושיער זה צריך להיות וכו'. ברייתא פ\"ח שרצים (שבת ק\"ח): \n", + "וכבר נהגו וכו' בשל עגל. כתוב בשימושא רבה כדי שיזכור עון העגל ולא יחטא. \n", + "ומ\"ש בשיער זנב לפי שהוא ארוך ונאות לקשירה יותר משיער שעל גופו: \n\n" + ], + [ + "כשתופרים את התפילין וכו' עד שלהם. ברייתא פרק שמנה שרצים: \n\n" + ], + [ + "כשתופרים התפילין וכו'. כבר נתבאר בראש הפרק. \n", + "ומ\"ש והלכה רווחת וכו' עד או י\"ד עושה. בשימושא רבה: \n", + "וכל התפירות וכו'. כ\"כ גם הרא\"ש ונראה שטעמם מפני שהם מפרשים כן מ\"ש בשימושא רבה על מספר התפירות בר מדעייל ונפיק: \n\n" + ], + [ + "וצריך שיגיע החריץ וכו' ואם אין חריץ ניכר פסולות. ברייתא בפרק הקומץ (מנחות ל\"ד:) וכתבה הרי\"ף בהלכות תפילין ושוין שנותן משיחה וחוט בין כל אחד ואחד ואם אין חריצן ניכר פסולות: \n", + "ומ\"ש שצריך שיגיע החריץ עד מקום התפר. (שם דף ל\"ה) אמר אביי צריך שיגיע חריץ למקום התפר רב דימי אמר כיון דמינכר תו לא צריך. ופרש\"י וצריך שיגיע חריץ שבין בית לבית עד מקום התפר למטה כלומר עד בית מושבו דהיינו תיתורא. והרא\"ש כתב שי\"מ שחריץ של שי\"ן דהיינו חודה של שי\"ן למטה יגיע עד איחוי התפר וכפי' זה נראה, ונהגו כשני הפירושים להגיע חריץ השי\"ן וחריץ הבדלת הבתים עד התפירה לחומרא כאביי ודלא כרב דימי עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש רבינו שאם לא היה החריץ מגיע למקום התפר כשר והוא שיהיה ניכר החריץ. טעמו מדתני' בהקומץ (שם ל\"ד) ואם אין חריצן ניכר פסולות משמע דכל שהוא ניכר כשר בכל גווני ואם כן כי אמר אביי צריך שיגיע חריץ למקום התפר למצוה אמר כן ולא לעכב ואע\"פ שהמרדכי נסתפק בזה רבינו פשיטא ליה: \n\n" + ], + [ + "רחבה כאורך שעורה. כ\"כ הרי\"ף ז\"ל: \n", + "ואורך רצועה של ראש כדי שתקיף את הראש וכו'. בסוף פרק הקומץ (מנחות ל״ה:) וכמה שיעורייהו אמר ר״ל עד אצבע צרידא רב כהנא מחוי כפוף רב אשי מחוי פשוט רבה קטיר להו ופשיט שדי להו רב אחא בר יעקב קטר ליה ומתלית ליה. ונראה שרבינו מפרש אצבע צרידא אצבע אמצעי וברצועה של יד מיירי וקטר ליה ומתלית ליה היינו קשר באמצע צרידא ומתלית פירוש קושר סביב אצבעו ג״פ ורבה קטיר להו ופשיט שדי להו קאי ארצועה של ראש וקטר להו היינו שהיה מקיף הראש וקושר הקשר ושאר הרצועות פשיט שדי כלומר היה פושטן ומשליכן שיהיו תלויות לפניו. \n", + "ומ\"ש רבינו עד שיגיעו עד הטבור נראה שכך היתה קבלה בידו. והטור כתב שיגיעו של ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה וי\"א של צד ימין עד המילה ושל שמאל עד הטבור: \n\n" + ], + [ + "וקשר זה צריך כל תלמיד חכם וכו'. פרקא קמא דחולין (דף ט') מימרא: \n\n" + ], + [ + "הרצועה של תפילין וכו'. בפרק הקומץ (מנחות דף ל\"ה) אמר רבי יצחק רצועות שחורות הל\"מ ואוקימנא לה מבחוץ אבל מבפנים מאיזה צבע שירצה חוץ מאדום משום גנאי ודבר אחר מאי גנאי ודבר אחר מבפנים איכא זימנין דמתהפכא. והא דאמרי' משום גנאי יש מפרשים שמא יאמרו שמיפה עצמו למצוא חן בעיני הזונות ודבר אחר כהני עכו\"ם שעושין סימנין מבגד אדום. ורש\"י ז\"ל פירש גנאי שמא יאמרו מדם חטיטיו נצבעו ודבר אחר שמא יאמרו אשתו נדה בעל ונצבעו בדם. ורבינו כתב טעם דגנאי לבד ולא חשש לכתוב עוד או שמא לא היה בגירסתו. \n", + "ומ\"ש ולא יהיה אחורי הרצועה וכו': \n\n" + ], + [ + "העור שמחפין בו וכו'. פרק נגמר הדין (סנהדרין מ\"ח:) ת\"ר ציפן זהב או שטלה עליהם עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות ואף על פי שלא עבדן לשמה רשב\"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדנו לשמה ופסק כת\"ק. \n", + "ומ\"ש עור מצה. פי' דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ: \n", + "ומ\"ש ועור הרצועה צריך עיבוד לשמה: \n\n" + ], + [ + "אין עושין התפילין אלא ישראל וכו': \n\n" + ], + [ + "תפלה של ראש וכו'. בפרק הקומץ (מנחות ל\"ד:) א\"ר יוסי מודה לי רבי יהודה שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שתים של ראש שטולה עור על אחד מהם כלומר דכשטולה עור אחד עליה נראה כבית אחת. והא שלח ר' חנינא משום ר' יוחנן תפלת ראש אין עושין אותה של יד ושל יד עושין אותה של ראש לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה לא קשיא הא בעתיקתא הא בחדתא בחדתא כלומר שלא הניחן אדם לעולם וצ\"ל דשל יד שעשאה של ראש בשעשה לה ארבעה בתים והכניס כל פרשה בבית אחד דאי לאו הכי פסולה דהא אם אין חריצן ניכר פסולה. \n", + "ומ\"ש וכן רצועה של תפלה של ראש וכו'. נלמד מהדין הנזכר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "תפילין שנפסקו וכו'. שם (דף ל\"ה) אמר רב הונא תפילין כל זמן שפני טבלן קיימות כשרה ורב חסדא אמר נפסקו שתים כשרה שלש פסולה אמר רבא הא דאמר מר שתים כשרה לא אמרן אלא זו שלא כנגד זו אבל זו כנגד זו פסולה וזו כנגד זו נמי לא אמרן אלא בעתיקתא אבל בחדתא לית לן בה. א\"ל אביי לרב יוסף ה\"ד עתיקתא וה\"ד חדתא א\"ל כל היכא דכי מתלית בשלחא והדר חלים חדתא ואידך עתיקתא. ופירוש רבינו ברור הוא וי\"מ בענין אחר וז\"ל והר\"י אסכנדרי ז\"ל בביאור א\"ח יש מפרשים הא מימרא דרב הונא שכל זמן שטבלה קיימת פי' התיתורא תהא קיימת בתפירותיה כולם כשרה ורב חסדא אמר אפילו נפסקו שתי תפירות עדיין כשרה שאין נפסלת אלא בפסיקת ג' תפירות אמר רבא הא דאמר רב חסדא דבפסיקת שתי תפירות לא מפסלא היינו דוקא כשנפסקו זה שלא כנגד זה שכל תפירה מי\"ד תפירות יש לה פנים ואחור שאם נפסקת התפירה שמצד פנים תהא התפירה שכנגדה מאחור קיימת וכן אם נפסקה מצד חוץ תהא אותה שכנגדה מצד פנים קיימת אבל אם נפסקה מבפנים ומאחור שנמצאות שנעשו שתים זו כנגד זו מופסקות פסולה ולא אמרן בנפסקו שתים זו כנגד זו שפסולה אלא בחדתא שע\"י שהם חדשות ועדיין לא נתיישב העור העליון על התחתון אלא על ידי חיבור התפירה שלמעלה ומלמטה הילכך כשניתקו שתי התפירות זו כנגד זו אחד מלמעלה ואחד מלמטה שלא נשתייר לתיתורא במה שתתיישב פסולה ודוקא כשהיא חדשה אבל כשהיא ישנה ומתיישבת במקומה אחר חתיכת התפירות כשרה אפי' נפסקו שתי תפירות זו כנגד זו ונתן סימן לחדשות כל היכא דמתלי השלחא פירוש כל זמן שאוחזן בעור התיתורא ומתלי השלחא עורו מתפשט ונבדל מדביקותו העליון והתחתון וכשמניחו חוזר ומתיישב במקומו נקראים חדשים ופסולות אבל אם אוחז עור התיתורא ומושכו ואינו בא אחריו אלא עומד במקומו ואין נבדל העליון מהתחתון כשרות אפילו נפסקו שתים זו כנגד זו שכגון זה נקראים עתיקתא. עוד יש סימן אחר כל היכא דמתלי במיתונא פירוש כשמושך ברצועה התלויה בה ואתיא עור התיתורא אבתרה כלומר שנבדל עור התחתון מהעליון ע\"י משיכתו נקראים חדתא ופסולות זו כנגד זו ואם אין נפסק התיתורא העליון מן התחתון ע\"י משיכה כזו אלא עומד ומתיישב במקומו ואינו כווץ נקראים ישנות. זהו פי' סוגיא זו על דעת הרמב\"ם ז\"ל אמנם רש\"י והרא\"ש מפרשים בעור חיפוי הבתים עכ\"ל. ודבריו מיוסדים על גי' רש\"י ז\"ל שהיא וזה כנגד זה נמי לא אמרן אלא בחדתא אבל בעתיקתא לית לן בה אבל גירסת הרי\"ף היא כמ\"ש לא אמרן אלא בעתיקתא אבל בחדתא לית לן בה והיא גירסת רבינו: \n\n" + ], + [ + "רצועה שנפסקה וכו'. שם (ל\"ה.) אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף איפסיקא ליה רצועה דתפילין אמר ליה מהו למקטריה אמר ליה וקשרתם שתהא קשירה תמה אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי מהו למתפריה ועיולי תפירה לגו אמר ליה פוק חזי מאי עמא דבר. ופירש\"י דפשט ליה לאיסורא וכן דעת רבינו. וכתב הרא\"ש ז\"ל ומיירי ברצועה המקפת את הראש ואת הזרוע דהתם בעינן קשירה תמה: \n", + "ושיורי הרצועה וכו'. (ג\"ז שם) א\"ר פפא גרדומי רצועה כשרים ולא היא כלומר ואינן כשרים עד דליהוי בהו שיעורא: \n", + "ולעולם יזהר וכו'. שם אמר רב נחמן בר יצחק ונוייהן לבר ומוכח התם דקאי ארצועות שהן חלקות מצד אחד וצבועות שחורות והוא נוייהן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "היכן מניחין תפילין וכו'. בסוף פרק הקומץ (מנחות ל\"ז) בין עיניך זה קדקד היכא אמרי דבי רבי ינאי מקום שמוחו של תינוק רופס. פי' מכה: \n", + "ומ\"ש וצריך לכוין וכו' ויהי' הקשר בגובה העורף וכו'. שם (דף ל\"ה) א\"ר יעקב אמר רב יהודה קשר של תפילין צריך שיהא למעלה ועוד שם צריך שיהא הקשר כלפי פנים ופי' רש\"י למעלה בגובה הראש ולא למטה בצואר. כלפי פנים ממול עורף ולא בצדי הראש, ומזה נלמוד שצריך לכוין אותה באמצע דכיון שהקשר הוא ממול עורף ממילא הקציצה היא בין העינים ובלאו הכי צריך לעשות כן כדי לקיים קרא דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך: \n\n" + ], + [ + "ומה ומה שכתב ושל יד קושר אותה על שמאלו. שם (דף ל\"ו ל\"ז) ידך זו שמאל ומייתי לה מדכתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ור' נתן יליף לה מקרא אחרינא: \n", + "ומה שכתב על הקיבורת. ג\"ז שם (דף ל\"ז) על ידך זו קיבורת וכתבו התוספות והרא\"ש קיבורת לשון קיבוץ בשר כמו קיבורא דאהיני. וכתבו התוס' והרא\"ש ז\"ל דהיינו גובה הבשר שבזרוע שהוא בין הכתף והקובד\"ו וכן דעת רבינו וכן הסכימו כל הפוסקים וכן המנהג פשוט: \n\n" + ], + [ + "המניח תפלה של יד וכו'. משנה פרק הקורא את המגילה עומד (דף כ\"ד:) העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה נתנה על מצחו או על פס ידו הרי זה דרך הצדוקים. ובגמרא לימא תנינא להא דתנו רבנן תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני אמר רב פפא דעבידא כי אמגוזא. ואמתניתין פירש\"י סכנה שלא תכנס בראשו. נתנה על מצחו של ראש ושל יד על פס ידו הרי זה דרך הצדוקים שמניחין מדרש חכמים והולכים אחר המשמע. ורבינו לא חשש לכתוב סכנה כיון דלענין דינא לא נפקא לן מידי דמאחר דאין מצוה כלל כי לא הוי בה סכנה לא ליעביד הכי: \n", + "איטר מניח וכו'. בסוף פרק הקומץ (מנחות דף ל\"ז) תנו רבנן איטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאלו והתניא מניח בשמאלו שהוא שמאל כל אדם אמר אביי כי תניא ההיא בשולט בשתי ידיו: \n\n" + ], + [ + "תפלה של ראש וכו'. משנה פרק התכלת (מנחות דף ל\"ח) ובגמרא (מ\"ד) אמר רב חסדא לא שנו אלא שיש לו אבל אם אין לו מעכבת אמרו ליה אמרת אמר להו לא אלא מאן דלית ליה תרי מצות חד מצוה נמי לא ליעביד. ודבר פשוט הוא דנקטינן הכי דבין יש לו בין אין לו אינה מעכבת ואע\"פ שבפירוש המשנה לרבינו כתוב דבאין לו מעכבת טעות סופר הוא ובנוסחא הערבית ליתא: \n", + "וכיצד מברכין וכו'. בס״פ הקומץ (מנחות ל״ו) אמר רבה בר חייא בר רב הונא אמר רב חסדא שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך שח אין לא שח לא והא א״ר חייא משמיה דרבי יוחנן על תפלה של יד להניח תפילין ועל של ראש על מצות תפילין אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא שח מברך אחת שח מברך שתים ופירש״י לא שח מברך אחת על של יד שח מברך אחת על של יד וחוזר ומברך על של ראש על מצות והרי בירך שתים וכן דעת הרי״ף וזה דעת רבינו. ויש חולקים ומפרשים לא שח מברך אחת על של ראש על מצות תפילין שח מברך שתים על של ראש שצריך לחזור ולברך להניח ונהגו כדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "וקושר של יד וכו'. שם תנא כשמניח מניח של יד ואחר כך מניח של ראש וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואח\"כ של יד בשלמא בהנחה של יד קודם דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר ולטוטפות בין עיניך אלא בחליצה מנ\"ל אמר רבא בר המנונא אסברא לי והיו לטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהיו שתים: \n\n" + ], + [ + "מי שבירך להניח וכו'. בסוטה פ' משוח מלחמה (סוטה מ״ד:) שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה ואע״ג דפליגי עליה היינו לענין החזרה אבל כ״ע מודה דעבירה היא בידו. וכתב הרא״ש דמפסיק לענות קדיש וקדושה. \n", + "ומ\"ש רבינו צריך לברך וכו'. כבר נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "תפילין כל זמן שמניחן וכו'. ברייתא פרק לולב וערבה (סוכה דף מ\"ו) תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהם דברי רבי וחכ\"א אינו מברך אלא שחרית בלבד ואסיקנא דהלכתא כרבי ואמרי' בגמרא רבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי בהו מברכי וכתבוהו הרי\"ף והרא\"ש בהלכות תפילין. ורבינו שהשמיטו נראה שהטעם מפני שהוא ז\"ל מפרש כפירוש ר\"י שכתב הרא\"ש דלא מברך אלא כשנשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירם למקומם וזה לא היה צריך לכתוב דכיון שנשמטו ממקומם כשמחזירם למקומם הנחה גמורה היא ובכלל כל זמן שמניחם מברך עליהם הוא. ואם נפשך לומר שהוא מפרש כפירוש רש\"י והתוספות דכל אימת דממשמשי בהו אפילו לא נשמטו מברכי עלייהו צריך לומר שהוא ז\"ל מפרש שהיו מברכים לשמור חוקיו כמו שכתבו התוספות ומאחר דקי\"ל דבשעת סילוק תפילין אין מברכין לשמור חוקיו גם כשממשמש אין מברכין ומפני כך השמיטו: \n", + "וכל המצות כולן וכו'. פ\"ק דפסחים (דף ז':) מימרא דשמואל והביאה הרי\"ף בהלכות תפילין: \n", + "ומ\"ש לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה וכו'. בפרק הקומץ (מנחות ל\"ה:) מאימתי מברך עליהם משעת הנחה עד שעת קשירה. ויש לדקדק בדברי רבינו היכי קאמר דמשום דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן לפיכך צריך לברך אחר הנחה דאדרבא אם יברך קודם הנחה הוי טפי מברך קודם לעשייתן. וי\"ל דבעינן שיברך קודם עשייתן בסמוך וכדמשמע לישנא דעובר וקשירתן זו היא עשייתן ואם יברך קודם הנחתן לא הוי עובר לעשייתן. ועי\"ל שמ\"ש לפיכך צריך לברך אקודם קשירתן קאי ולא אאחר הנחה ולא אתא לאשמועינן אלא דלא נימא הנחתן זו היא עשייתן וצריך לברך קודם הנחה דליתא אלא קשירתן זו היא עשייתן ולפיכך יכול לברך קודם קשירתן אע\"פ שהוא אחר הנחתן. \n", + "ומ\"ש צריך לברך ה\"ק קודם קשירתן הוא דצריך לברך כדי שלא יהא אחר עשייתן אבל אם רצה לברך קודם הנחתן הרשות בידו דהא דת\"ר מאימתי מברך עליהם משעת הנחתן לאו למימרא דקודם לכן לא יברך אלא לומר שאף משעת הנחתן יברך דשפיר חשיב עובר לעשייתן, ואפשר שזה היה דעת רבינו ירוחם שכתב ומברך עליהם קודם הנחה דהיינו עובר לעשייתן, אבל מדברי הרא\"ש והר\"ן בפרק לולב הגזול נראה כמו שכתבתי בתחלה דאיהו מברך קודם הנחה: \n\n" + ], + [ + "כשחולץ אדם תפיליו וכו'. פרק אמר להם הממונה (יומא ל\"ג) אמר ר\"ל אין מעבירין על המצות אמר רבה עבורי דרעא אטוטפתא אסור. ומפרש רבינו כמו שפי' התוספות בשם רבינו האי דאיירי בשעה שחולץ תפילין ומניחן בתיק שלא יעביר אותם של יד ויתנם בכיס תחלה ואח\"כ של ראש למעלה דא\"כ כשיבא להניחן יפגע בשל ראש תחלה ויצטרך להעביר על המצות כי יצטרך להניח של יד קודם של ראש הילכך צריך להניח בתיק של ראש תחלה ועליהם של יד: \n\n" + ], + [ + "כלי שהכינו וכו' עד כמו שהיה. מימרא דרב חסדא פרק מי שמתו (ברכות כ\"ג:) ופרק נגמר הדין (סנהדרין מ\"ח): \n", + "ואסור לתלות וכו'. פרק מי שמתו (ברכות כ\"ד) א\"ר חנינא אני ראיתי את רבי שתלה תפיליו מיתיבי התולה תפילין יתלו לו חייו ל\"ק הא ברצועה הא בקציצה ואי בעית אימא ל\"ש רצועה ל\"ש קציצה אסור וכי תלה רבי בכיסתא תלה. ופסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כלישנא בתרא ולחומרא וכן דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "זמן הנחת תפילין וכו'. בעירובין פרק בתרא (דף צ\"ה צ\"ו) ובסוף פרק הקומץ (מנחות ל\"ז) עד מתי מניחן עד שתשקע החמה ר' יעקב אומר עד שתכלה רגל מן השוק וחכ\"א עד זמן שינה ומודים חכמים שאם חלצן ליכנס לבית הכסא ושקעה חמה שוב אין מניחן. תניא ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים פרט לשבתות וימים טובים דברי ר\"י הגלילי ר\"ע אומר לא נאמר חוקה זאת אלא לענין פסח בלבד דקא סבר לילה זמן תפילין אבל שבתות וי\"ט לאו זמן תפילין ונפקא ליה מוהיה לאות על ידך יצאו שבתות וי\"ט שהן עצמן אות. וכיון דחזינא דתנאי דברייתא קמייתא כולהו ס\"ל לילה לאו זמן תפילין הכי קי\"ל דאין הלכה כר\"ע מחביריו. מיהו פלוגתייהו בהנחה לכתחלה דלר' עקיבא מניחין לכתחלה ולהנך רבנן אין מניחין לכתחלה כדתניא בהדיא ומודים חכמים שאם חלצן וכו' כלומר אפי' לא חלצן אלא ליכנס לבית הכסא שהוא חולץ ע\"מ לחזור ולהניחן כיון ששקעה חמה אח\"כ שוב אין מניחן, וז\"ש רבינו זמן הנחת תפילין כלומר זמן הנחתן בתחלה ביום ולא בלילה ודין אם הניחן ואחר כך שקעה חמה אם זקוק לחלצן אם לא יתבאר בסמוך ומייתי רבינו לשבתות וי\"ט מוהיה לאות דהוא קרא דר\"ע משום דאע\"ג דפסקינן דלא כוותיה היינו דוקא במאי דאמר לילה זמן תפילין הוא משום דכל הנך רבנן פליגי עליה אבל בשבתות וי\"ט כ\"ע מודו ליה לענין דינא אלא דר\"י הגלילי מייתי לה מחד קרא ור\"ע מייתי לה מחד קרא והלכה כר\"ע מחבירו. ונחלקו הפוסקים בחולו של מועד שיש מהם אומרים דבכלל י\"ט הם ואין מניחין בהם תפילין וי\"א שמניחין וכן נראה מדברי רבינו שכתב בפרק י' משביתת י\"ט כותב אדם תפילין לעצמו. ומנהג העולם היה להניחן עד שבימי רבנן בתראי מצאו בספר הזוהר לשיר השירים שמי שמניח תפילין בחול המועד כמי שקוצץ בנטיעות ונמנעו מלהניחם עוד בחול המועד: \n", + "ומאימתי זמן הנחתן. כלומר שיכול \n", + "להניחן משיראה את חבירו וכו'. דגרסינן בפרק קמא דברכות (דף ט':) גבי הא דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית אחרים אומרים משיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו אמר אביי לתפילין כאחרים לק\"ש כותיקין כלומר שאותו זמן שקבעו אחרים לק\"ש הוא לתפילין שמאותו זמן ואילך הוא זמן הנחתן. ורש\"י גורס לתפלה כאחרים ועכ\"ז מפרש כן שכך כתב לתפלה להניח תפילין שמצות הנחתן קודם ק\"ש עכ\"ל. נראה שטעמו שאם תפלה זו פירושו כמשמעו קשה היה לו להקדים ולומר לק\"ש כותיקין לתפלה כאחרים. ואהא דאמרינן משיראה את חבירו וכו' אמרו בירושלמי במה אנן קיימין אי ברגיל אפי' ברחוק טפי חכים ליה ואי בשאינו רגיל אפילו קרוב לגביה לא חכים ביה תפתר ברגיל ואינו רגיל כהדין אכסניא דאתי לקיצין: \n\n" + ], + [ + "מי שהניח תפילין וכו'. בסוף פרק הקומץ (מנחות ל\"ו:) אמר רבינא הוה יתיבנא קמיה דרב אשי וחשך ולא סליק תפילי אמרי ליה לשמרן קא בעי מר א\"ל אין וחזיתיה לדעתיה דלא לשמרן קא הוה בעי אלא קסבר הלכה ואין מורים כן ומאחר שרבינו פוסק כמ\"ד לילה לאו זמן תפילין הוא הוצרך לפרש דהיינו דוקא לענין שלא יניחם לכתחלה אבל אם כבר הם בראשו אינו חייב לחלצן כי היכי דלא תקשה הלכתא אעובדא דרב אשי. \n", + "ומ\"ש אלא מלמדין את הכל שלא יניחו עליהן תפיליהן בלילה אין הכוונה שלא יניחום בקום עשה שזה מן הדין הוא שאסור ולא מטעם אין מורים כן לבד אלא הכוונה שלא יניחום עליהם בשב ואל תעשה: \n", + "וכל המניח תפילין וכו'. שם א\"ר אלעזר המניח תפילין משתשקע החמה עובר בעשה קסבר השמר דעשה עשה השמר דלאו לאו ר' יוחנן אמר עובר בלאו השמר דעשה נמי לאו הוא ופסק כר' יוחנן: \n\n" + ], + [ + "היה בא בדרך וכו'. ספ\"ק דיו\"ט (דף ט\"ו) אמר אביי תפילין הואיל ואתו לידן נימא בהו מילתא היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקדש עליו היום מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו. ופירש\"י היה בא בדרך בע\"ש מניח ידו עליהם שלא יראום וחכמים התירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש דהויא העברה כלאחר יד משום בזיון. ובית המדרש בשדה היה ואינו משתמר. וכפי גירסת ספרים שלנו בדברי רבינו שהיא ושקעה עליו חמה וקדש היום אם כן הוא מפרש כדברי רש\"י. וא\"ת אמאי שני אביי בלישניה ונקט גבי בא בדרך ושקעה וגבי יושב בבה\"מ וקדש היום וראיתי כתוב בשם הרמב\"ן בספר המלחמות דאורחא דמילתא נקט שהבא בדרך מסתכל בשקיעה והיושב בבית המדרש לשקיעה ולקידוש היום. אבל ק\"ל על דברי רבינו שאם כן ה\"ל לסמוך דינין אלו למה שאמר וכן שבתות וימ\"ט אינן זמן תפילין. ואם הגירסא בדברי רבינו ושקעה עליו חמה לבד בלא וקדש היום וכן היא בהר\"ר מנוח אפשר לומר דבבא קמא מיירי בחול ולפי שכתב דלילה לאו זמן תפילין הוא להניחן בשב ואל תעשה אלא שיחלצו אותם סמך ענין לו היה בא בדרך ושקעה שיכול להניחן עליו בלי שיחלצם ולא הצריכוהו לסלקן ולאוחזן בידו דאפשר שמפני הדרך אינו מזדמן לו לחלצן או מפני טרדתו יפלו ממנו וכיון שכתב היה בא בדרך ושקעה עליו חמה סמך לו היה יושב בבית המדרש וקדש עליו היום. \n", + "ומ\"ש ואם יש בית סמוך לחומה וכו'. מפורש שם בברייתא: \n", + "ואם לא חלץ תפילין וכו'. שם (מנחות ל\"ו.) א\"ר אלעזר אם לשומרן מותר. ומשמע לרבינו דלא שרי כדי לשומרן אלא שלא לחלצם אבל להניחם לכתחלה לא וכדמשמע מעובדא דרב אשי. ויש לתמוה על רבינו שכתב לעיל בסמוך מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה וחשכה עליו אפילו הן עליו כל הלילה מותר היאך כתב כאן ואם לא חלץ תפיליו מששקעה עליו מפני שלא היה לו מקום לשמרן ונמצאו עליו כדי לשמרן מותר דמאי איריא לשמרן אפילו שלא לשמרן נמי. ואפשר דמשום דלעיל כתב דהא דשרי שלא לסלקן הוי הלכה ואין מורים כן כתב כאן דהיינו דוקא כשאינו מתכוין לשמרן אבל אם היה הוא מתכוין לשמרן מותר ומורים כן, וזהו שכתב גבי לשמרן מותר סתם ולא כתב שאין מורים כן וכן משמע פשטא דעובדא דרב אשי דאמר ליה רבינא לשמרן בעי מר וא\"ל אין: \n\n" + ], + [ + "כל הפטור וכו'. משנה פרק מי שמתו (ברכות י\"ז:) נשים ועבדים וקטנים פטורים מק\"ש ומן התפילין. ושנינו עוד שם מי שמתו מוטל לפניו פטור מק\"ש ומן התפילין ותניא נמי התם (שם י\"ח) המשמר את המת פטור מק\"ש ומן התפלה ומן התפילין. וחתן כבר כתב רבינו בפרק ד' מהלכות קריאת שמע שהוא פטור מכל המצות: \n", + "קטן שיודע לשמור תפיליו וכו'. ברייתא סוף פרק לולב הגזול (סוכה מ\"ב): \n", + "חולי מעים וכו'. פרק כל הבשר (חולין דף ק\"י) אמר רב יהודה חולי מעים פטורים מן התפילין ומשם למד רבינו למי שאינו יכול לשמור נקביו אלא בצער: \n", + "וכל הטמאים וכו'. בפ' שני דסוכה (דף כ\"ה) מתמהינן לימא קסבר ר' יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין ואוקי אביי משום הכי הא דר' יוסי בגוונא אחרינא הרי בהדיא דטמאים חייבים בתפילין: \n", + "מצטער ומי שאין דעתו מיושבת וכו': כתב ה\"ר מנוח אע\"ג דבשאר מצות אמרינן מצטער איבעי ליה ליתובי דעתיה הכא שאני משום היסח הדעת. וכתב עוד מדאמרי' במדרש שהיה חושש בראשו לא היה מניח תפילין של ראש משמע דמצטער פטור מהתפילין עכ\"ל. ואע\"פ שיש להשיב על ראיה זו דשאני התם שהצער היה בא לו מצד הנחת התפילין אילו היה מניחן מ\"מ קצת סמך הוא: \n", + "כהנים בשעת העבודה וכו'. פרק שני דזבחים (דף י\"ט) ופירש\"י דטעמא משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה: \n\n" + ], + [ + "חייב אדם למשמש וכו'. בפרק הקומץ (מנחות ל\"ו:) אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה ושעה ק\"ו מציץ ומה ציץ שאין כתוב בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן כמה אזכרות לא כ\"ש: \n\n" + ], + [ + "תפילין צריכין גוף נקי. פ' במה טומנין (שבת מ״ט) א״ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי מ״ט אביי אמר שלא יפיח בהם רבא אמר שלא יישן בהם כלומר דלאביי אע״פ שאין זהיר בשינה מניחן כיון דזהיר שלא יפיח דשינה גופה אינה אלא גזירה שמא יפיח. ויש לתמוה על רבינו למה כתב טעם אביי דהא קי״ל כרבא לגבי אביי ואפשר שטעמו משום דתניא דישן בהם כדבסמוך, ועוד משום דבפרק ר״א דמילה (שבת ק״ל) גנן א״ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי מ״ט שלא יפיח בהן רבא אמר שלא יישן בהם. וכיון דסתם תלמודא נקט דשלא יפיח בהם הכי קי״ל ולא הוצרכו לשנותה בהדי יע״ל קג״ם משום דלא אפסיקא הלכתא בהדיא כאביי. ועוד דכיון דתניא כוותיה לא הוה דומיא דהנך: \n", + "לפיכך אסור לישן בהם וכו'. בפ\"ב דסוכה (דף מ\"ב) תניא אין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה מ\"ט אמר רב אשי גזירה שמא ירדם אלא הא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל לא שינת קבע ליחוש שמא ירדם אלא אמר רבה בב\"ח א\"ר יוחנן במניח ראשו בין ברכיו עסקינן רבא אמר אין קבע לשינה ופירש\"י ואין בה חילוק בין קבע לעראי לענין סוכה שאין אדם קובע עצמו לשינה שפעמים שאינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך הילכך זו היא שינתו וגבי תפילין דטעמא משום שלא יפיח בהם ולא משום איסור שינה בהאי פורתא לא אתי לידי הפחה. ובתר הכי אמרינן תני חדא ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע ותניא אידך בין קבע בין עראי ותניא אידך לא קבע ולא עראי ל\"ק הא דנקט להו בידיה הא דמנחי ברישיה הא דפריס סודרא עלייהו ומפרש רבינו כי מנחי ברישיה לא קבע ולא עראי משום דחיישינן דילמא לא מדכר דתפילין עליה ואתי להפיח כי פריס סודרא עלייהו ודאי מדכר דתפילין עליה ולא אתי להפיח כי נקיט להו בידיה אפילו קבע נמי שרי כיון שאינם בראשו אפילו יפיח לית לן בה ולשמא יפלו מידו לא חיישינן שהרי כרוכין הם בידו ולא דמי להא דתניא לא יאחוז אדם תפילין בידו ויתפלל ולא יישן בהם שינת קבע ולא שינת עראי דההיא אחיזה בעלמא בלא כריכה: \n", + "ובהגהות מיימוניות כתוב בשם הרמ\"ך שלדעת רבינו הא דת\"ר לא יאחוז אדם תפילין בידו וכו' ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי צריך לדחוק ולפרש דלא יישן לא קאי אלא יאחוז דרישא אלא מילתא באפי נפשה היא. ואין צורך לידחק בכך אלא ההיא ברייתא כשאינם כרוכים בידו היא אבל אם כרוכין בידו שרי וכדפרישית: \n", + "והראב\"ד השיג אינו כן אלא כל זמן שהם בידו לא יישן בהם כלל שמא יפלו מידו והכי איתא בגמרא בפירוש עכ\"ל. ואני אומר דלשמא יפלו ליכא למיחש דמ\"ה דייק רבינו שכתב היו תפיליו כרוכים בידו לומר דדוקא בכרוכין בידו הוא דשרי משום דליכא למיחש שמא יפלו כיון שהם כרוכין אבל אם לא היו כרוכים אלא שהיה תופס אותם בידו בלא כריכה דאיכא למיחש שמא יפלו מידו פשיטא דאסור. ומ\"ש הראב\"ד והכי איתא בגמרא בפירוש כבר ישבתי הגמרא לדעת רבינו: \n", + "ומ\"ש רבינו ולא היתה עמו אשה. הוא מדתני' התם הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח בלילה חולץ ואינו מניח דברי ר' נתן ור' יוסי אומר הילדים לעולם חולצים ואינן מניחין מפני שרגילין בטומאה ואוקמה אביי בילדים ונשותיהן עמהן שמא יבאו לידי הרגל עבירה כלומר שמא יבאו לשמש. ופסק רבינו כרבי יוסי דנמוקו עמו ולכן לא חילק בדין השינה בין יום ללילה. וס\"ל לרבינו דילדים לאו דוקא דכל היכא דאשתו עמו אסור אלא דאורחא דמילתא נקט דסתם בחורים נשותיהם עמהם. ודע דגבי הנך תלת מתנייתא שכתבתי אמרינן וכמה עראי תני רמי בר יחזקאל כדי הילוך מאה אמה ותניא כוותיה ואפ\"ה לא הזכירו רבינו דס\"ל ז\"ל דלא פליג אר' יוחנן אלא ה\"ק עד כמה שיעור אדם ישן במניח ראשו בין ברכיו עד מאה אמה שכך שיערו חכמים שמניח ראשו בין ברכיו אינו יכול לישן יותר דמיד הוא ניעור ורבא נמי דאמר אין קבע לשינה לא לאפלוגי אדר' יוחנן אתי אלא לפרושי טעמא דאין ישנין חוץ לסוכה אפילו שינת עראי וכדפרישית אבל אה\"נ דמודה לר\"י דבתפילין צריך להניח ראשו בין ברכיו ואפילו אי נימא דרמי בר יחזקאל פליג אדרבי יוחנן מ\"מ כיון דמשמע דרבא ס\"ל כרבי יוחנן הוו להו תרי לגבי חד ועוד דר' יוחנן ורמי בר יחזקאל כר\"י נקטינן דלא עדיף רמי מרב ושמואל רבותיו דהלכתא כר\"י לגבייהו, ועוד דרבא בתראה הוא והא אוקמה דכר' יוחנן ס\"ל והגהות מיימוניות כתבו שינת עראי בפרק הישן פירוש כמה שינת עראי כדי שיהלך אדם מאה אמה, ואין לומר כן לדעת רבינו דא\"כ לא הוה שתיק מיניה אלא כמו שכתבתי עיקר: \n\n" + ], + [ + "ואינו אוכל בהם וכו'. בפרק מי שמתו (ברכות כ\"ג) א\"ר יצחק הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו ונכנס ופליגא דרבי חייא בר אבא דא\"ר חייא בר אבא מניחן על שולחנו וכן הדור לו ועד אימת א\"ר נחמן בר יצחק עד שעת ברכה ופסק רבינו כר' חייא בר אבא: \n\n" + ], + [ + "היה לבוש תפילין וכו'. ברייתא פרק מי שמתו (ברכות דף כ״ג) ודע דגרסינן בגמרא הנכנס לבה״כ חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ונכנס אמר רב ששת לא שנו אלא בה״כ קבוע אבל ב״ה עראי חולץ ונפנה לאלתר וכשהוא מניחן מרחיק ד״א מפני שעשאו בה״כ קבוע והשמיטה רבינו וגם הרי״ף והרא״ש השמיטוה וצריך טעם למה: \n", + "וכיצד יעשה וכו'. שם א\"ר מייאשא בר בריה דריב\"ל הלכה גוללן כמין ס\"ת ואוחזן בימינו כנגד לבו אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ובלבד שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח: \n", + "ומ\"ש כשיצא וכו'. מפורש בברייתא שם ובדברי האמוראים: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בבה\"כ וכו'. ברייתא (שם כ\"ג:) דברים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן כלומר דברים שהתרתי לך בבה\"כ קבוע אסרתי לך בבית הכסא עראי ואסיקנא דה\"ק בית הכסא קבוע דליכא ניצוצות שרי בית הכסא עראי דאיכא ניצוצות אסור. ופירש רש\"י דכיון דאיכא ניצוצות וצריך לשפשפן בידו שלא יראה ככרות שפכה א\"א לאחוז תפילין בידו: \n", + "כתב הראב\"ד נראה בגמרא כו' והכי כתב רב אחא עכ\"ל. כלומר ולאפוקי מרבינו דלא מפליג בין בה\"כ קבוע לבה\"כ עראי אלא כשהן בידו אבל כשהן בראשו בין בזה ובין בזה אסור דמדמיבעי' להו מהו שיכנס אדם לבה\"כ קבוע להשתין מים וכמו שאכתוב בסמוך משמע אבל בבה\"כ עראי פשיטא דשרי. ועוד דבגמרא יהבי טעמא בה\"כ קבוע דליכא ניצוצות שרי משמע דלא אסרינן בעראי אלא כשהם בידו אבל כשהם בראשו שרי אפילו בעראי דאע\"ג דאית ביה ניצוצות וישפשפם בידו לא איכפת לן דלא חיישינן שמא יגע בהם ורבינו סבור בהפך שלא חלקו בגמרא בין בה\"כ קבוע לבה\"כ עראי אלא כשהן בידו אבל כשהן בראשו בין בה\"כ קבוע בין בה\"כ עראי אסור. ותו דאיתא התם בגמרא (שם עמוד א') איבעיא להו מהו שיכנס אדם בתפילין לבה\"כ קבוע להשתין מים רבינא שרי רב אדא בר מתנא אסר אתו שיילוה לרבא אסר דחיישינן שמא יפיח בהם ואע\"ג דבעיא לא הוה אלא בבה\"כ קבוע איכא למימר דללישנא בתרא דיהיב טעמא לאיסור משום שמא יפיח בהם אפילו בבית הכסא עראי איכא למיחש להכי: \n", + "ואין מי רגלים כלים וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ') אמר רבה בר שמואל משום רבי חייא אין מי רגלים כלים אלא בישיבה אמר רב כהנא ובעפר תיחוח אפילו בעמידה ואי ליכא עפר תיחוח יעמוד במקום גבוה וישתין למקום מדרון: \n\n" + ], + [ + "היה לבוש בתפילין כו'. פרק מי שמתו א\"ר יעקב בר אחא א\"ר זירא לא שנו כלומר דאוחזן בידו ונכנס אלא שיש שהות ביום כדי ללובשן אבל אין שהות ביום כדי ללובשן עושה להם כיס טפח ומניחן אמר רבה בב\"ח א\"ר יוחנן ביום גוללן כמין ס\"ת ומניחן בידו כנגד לבו ובלילה עושה להם כיס טפח ומניחן אמר אביי לא שנו אלא שהניחן בכלי שהוא כליין אבל הניחן בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח: \n", + "ומ\"ש ואפילו להשתין מים בבה\"כ קבוע. כלומר דאע\"ג דשרינן ליכנס לבה\"כ קבוע להשתין כשהן בידו דוקא כשיש שהות ביום. \n", + "ועל מ\"ש רבינו אם הוצרך בלילה: כתב הראב\"ד לא ידעתי למה בלילה ואולי לשמירת עצמו כדא\"ר יוחנן (שם כ\"ג) ביום שראוי ללובשן הואיל ושרו רבנן לינטרן וחיי ראשי אין זה נכון שר' יוחנן ביום אמר שראוי ללובשן אבל בלילה יכניס אותם לשמירה כבת רב חסדא דמנחא ידה ארישא דרבא כי היכי דלא בעית עכ\"ל. ביאור דבריו שהוא תמה למה בלילה יכניסם עמו לבה\"כ כיון שאינו עתיד להניחם כשיצא מבה\"כ שאם תאמר לשמירת עצמו כההיא דרבי יוחנן לא דמי דהתם שאני שראוי ללובשן וצריך שיהיו מזומנים לו מיד כשיצא ואגב זה לינטרוהו אבל בלילה שאינו ראוי ללובשן נמצא שאינו מכניסן אלא לשמרו בלבד ואין זה נכון שישתמש מהתפילין כמו שהיה משתמש רבא מבת רב חסדא בלי שום תכלית אחר. וא\"ת למה משיג על רבינו הא רבינו לא מפי עצמו אמרה דגמרא ערוכה היא כמו שכתבתי בסמוך. י\"ל משום דאיכא לפרושי דלא לענין נכנס לבה\"כ איתמרא אלא לענין אחר וכדפירש רש\"י בלילה כשהוא חולצן בביתו ע\"מ להצניען עד הבקר עושה להם כיס טפח דחללו טפח דחשיב הכלי אהל להפסיק בינם לקרקע עכ\"ל. ורבינו שפירשה לענין נכנס לבה\"כ קשיא עליה. וי\"ל דרבינו משמע ליה לפרשה לענין נכנס לבה\"כ דומיא דרישא דקאמר ביום גוללן כמין ס\"ת דההיא לכ\"ע לענין נכנס לבה\"כ. ולא משום שמירה כדקא ס\"ד דהראב\"ד אלא כגון שאין לו מקום להצניען שם כגון שהוא בדרך ואפילו את\"ל שנכנס עמהם לשמירת עצמו שמאחר שכשהם באותו כלי מותר ליכנס בהם לבה\"כ אף ע\"פ שאין זמן הנחת תפילין בלילה כי מתכוין שישמרוהו מאי הוי: \n\n" + ], + [ + "שכח ונכנס לבה\"כ וכו'. שם (ברכות דף כ\"ה) מימרא דרב הונא: \n\n" + ], + [ + "שכח ושמש מטתו וכו'. ברייתא פרק הישן (סוכה דף כ\"ו) כלשון רבינו. וכתב רש\"י ז\"ל שהידים עסקניות ושמא נגעו במקום הטנופת: \n\n" + ], + [ + "הנכנס לבית המרחץ וכו'. ברייתא קרובה ללשון רבינו פ\"ק דשבת (י'). וענין המקומות הללו שמרחצאות שלהם היו שלשה חדרים פנימי להזיע ולהשתטף אמצעי שיוצא לתוכו מן המרחץ ולובש חלוקו ויוצא לחיצון וגומר לבישתו ונח שם מיגיעת המרחץ: \n\n" + ], + [ + "ולא יהלך אדם וכו'. ברייתא ריש פ' מי שמתו (ברכות י\"ח) לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו ואמרינן התם דתוך ד' אמות אסור חוץ לד' אמות שרי: \n", + "ולא ילבש אדם תפילין עד שיכסה וכו': הנושא משאוי וכו'. מציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ה:) תניא הנושא משאוי על ראשו ותפילין בראשו אם תפיליו רוצצות אסור ואם לאו מותר באי זה משאוי אמרו במשאוי של ד' קבין ובתר הכי תניא משום ר' שילא אמרו אפילו מטפחת שלהם כלומר אפילו מטפחת שמניחין בה תפילין שהיא קלה אסור להניח על הראש שיש בה תפילין וכמה אמר אביי רבעא דרבעא דפומבדיתא ופסק רבינו כר' שילא דמפרש אביי למילתיה. וסובר רבינו דהא דאסור אפילו מטפחת היינו מידי דהוי דרך משאוי ואינו דרך מלבוש אבל דבר שדרכו ללבוש בראשו כל היום כגון מצנפת וכובע וכיוצא בו מותר. והא דאמרינן בירושלמי דרבי יוחנן לא הוה מניח תפילין אלא מפסחא לפסחא והוה הדיק רישיה מפסחא עד עצרתא היינו לומר שאף על פי שהיה מכסה ראשו על התפילין עכ״ז היה מזיק לו הקור לפי שגובה התפילין מפסיק בין הכובע והראש והרוח נכנס בינתים ומזיק לו: \n\n" + ], + [ + "בית שיש בו תפילין וכו'. ברייתא סוף פרק מי שמתו (ברכות כ\"ה:) בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי אמר אביי לא שנו אלא בכלי שאינו כליין אבל בכלי שהוא כליין אפילו עשרה מאני כחד מאנא דמו. ופירש רש\"י אפילו עשרה מאני וכולן כליין כחד דמו: \n", + "ואם הניחן כלי בתוך כלי וכו'. שם (דף כ\"ג) בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה מהו שיניח אדם תפילין תחת מראשותיו א\"ל הכי אמר שמואל מותר ואפילו אשתו עמו ואותביה התם לשמואל ואסיקנא בתיובתא ובתר הכי אמר רבא אף על גב דאיתותב שמואל הלכה כוותיה מאי טעמא כל לנטורינהו טפי עדיף והיכא מנח להו א\"ר ירמיה בין כר לכסת שלא כנגד ראשו ואמרינן נמי התם אמר רב המנונא בריה דרב יוסף זימנא חדא הוי קאימנא קמיה דרבא ואמר לי זיל אייתי לי תפילין ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו והוה ידענא דיום טבילה הוה כלומר שטבלה אשתו דה\"ל ליל תשמיש ולאגמורן הלכה למעשה הוא דבעי. וסובר רבינו דהא דשרינן באשתו עמו דוקא כשהניחן כלי בתוך כלי ודבר פשוט הוא דאטו הנחה בין כר לכסת נימא דעדיף מהנחת כלי בתוך כלי: \n", + "וכתב ה\"ר יונה דכנגד ראשו אסור בכל ענין אפילו כלי בתוך כלי ואפילו אין אשתו עמו ושלא כנגד ראשו אם אשתו עמו צריך כלי בתוך כלי ואם אין אשתו עמו אפילו בכלי אחד סגי. אבל הרמב\"ם לא חילק בין אשתו עמו לאין אשתו עמו ובכל ענין אמר שצריך כלי בתוך כלי לחומרא עכ\"ל. ול\"נ דאפשר דמשום דבאשתו עמו עסיק רבינו משום הכי נקט אם הניחן כלי בתוך כלי אבל אה\"נ דלרבינו נמי כשאין אשתו עמו לא בעינן כלי בתוך כלי. וכתב ה\"ר יונה דכלי בתוך כלי היינו כלי אחד והכר כלי שני. ומדברי רבינו נראה שהכר אינו חשוב כלי שהרי כתב ואם הניחן כלי בתוך כלי מותר להניחם תחת מראשותיו בין כר לכסת הרי שהצריך כלי בתוך כלי קודם שיניחם בין כר לכסת: \n\n" + ], + [ + "קדושת תפילין וכו': אמרו עליו על רב וכו'. [מגילה דף כ\"ח. איתא רבי זירא]: \n\n" + ], + [ + "אמרו חכמים כל הקורא קריאת שמע וכו'. מימרא דעולא בפ\"ב דברכות (דף י\"ד:): \n", + "וכל שאינו מניח וכו' עד סוף הפרק. בפרק התכלת (מנחות דף מד) ופירש״י בשמונה עשה ארבע פרשיות יש בהם ואכל חדא קיימי תרי עשה וקשרתם לאות והיו לטוטפות: \n", + "ה' עליהם. אותם שנושאים עליהם שם ה' בתפילין יחיו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד כותבין וכו'. ריש הקומץ (מנחות כ\"ח) תנן שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו, ופירש\"י שתי פרשיות היינו שמע והיה אם שמוע: \n", + "ועושה לה ריוח וכו'. שם (ל\"א ל\"ב) ר\"מ היה עושה לה ריוח מלמעלה וריוח מלמטה וכמה הוא ריוח אמר רב מנשיא בר יעקב ואמרי לה אמר שמואל בר יעקב כמלא אטבא דספרי כלומר עץ סדוק שיש לסופרים הנושך בפי הקונדריסין שלא יכפלו בעודו כותב. וכתב הרא\"ש שפירשו הגאונים דהיינו כחצי צפורן: \n", + "ואם כתבה בשנים וכו'. שם (ל\"א:) אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן מזוזה שעשאה שתים ושלש ואחת כשרה ובלבד שלא יעשנה כקובה וכזנב. ומפרש דה\"ק בין כשעשאה שתים ושלש דפין כשרה כאילו לא עשאה אלא דף אחת, ובלבד שלא יעשנה כקובה שיכתוב בשיטה ראשונה והיה ובשניה הדברים האלה ובשלישית אשר אנכי מצוך שהרי היא רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה כקובה. וכן לא יעשנה כזנב שיכתוב בשיטה עליונה שלש או ארבע תיבות ובשניה שתים ובשלישית אחת שהרי היא מקצרת ויורדת כזנב. \n", + "ומ\"ש או כעיגול נראה שכך היה גורס רבינו: \n", + "כתבה שלא על הסדר וכו'. משום דאמרינן במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנזו וכבר נתבאר בפ\"א דאפילו אות אחת שכתב שלא כסדר פסולה: \n", + "כתבה בשני עורות וכו'. בהקומץ שם (דף ל\"ג) אמר רב יהודה אמר שמואל עשאה בשני דפין פסולה ומפרש רבינו דהיינו בשני עורות ואפילו תפרן דאילו בעור אחד הא אמר רבי יוחנן כשרה וכמו שנתבאר בסמוך. ודע דגרסינן שם בפרק הנזכר אמר רב יהודה אמר שמואל כתבה על שני דפין פסולה מיתיבי כתבה על שני דפין והניחה בשני סיפין פסולה הא בסף אחד כשרה ראויה לשני דפין קאמר. ופירש\"י ראויה לשני דפין שהניח גויל חלק בין דף לדף וראויה לחלק חציה כאן וחציה כאן. והתוספות פירשו דראויה לשני סיפין היינו שכתבה בשני עורות וכן דעת רבינו: \n", + "ספר תורה שבלה וכו'. ברייתא פרק הקומץ (מנחות ל״ב): \n", + "ומ\"ש ולא מן הגליונין וכו': \n\n" + ], + [ + "ומצוה לעשות וכו'. בהקומץ שם (ל\"א ל\"ב) א\"ר חלבו חזינא לרב הונא דכריך לה מאחד כלפי שמע ועושה פרשיותיה סתומות ואותבינן עליה מדאמר רשב\"א ר\"מ היה עושה פרשיותיה פתוחות אמרתי לו מה טעם אמר לי שאין סמוכה לה מן התורה ואמר רב נחמן בר יצחק מצוה למעבדינהו סתומות ואי עבדינהו פתוחות ש\"ד ומאי פתוחות דקאמר רשב\"א אפילו פתוחות: \n", + "וצריך להזהר בתגין וכו'. שם (כ\"ט:) אמר רבה שבע אותיות צריכים ג' ג' זיינין ואלו הן שעטנ\"ז ג\"ץ. וסובר רבינו דלאו לעיכובא איתמר: \n\n" + ], + [ + "ואם כתבה שלא בשירטוט. שם (ל\"ב:) והלכתא מזוזה צריכה שירטוט: \n", + "ומ\"ש או שלא דקדק במלא וחסר. שם אמר רב יהודה אמר שמואל כתבה אגרת פסולה, ופירש\"י שלא דקדק בחסרות ויתירות אלא כאגרת בעלמא: \n", + "אך מה שאמר או שהוסיף מבפנים: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ד-ו) מנהג פשוט שכותבין על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי וכו'. ובספר הזוהר פרשת ואתחנן שצריך לכתוב שדי מבחוץ כנגד תיבת והיה שבפנים: \n", + "ועל מה שאמר רבינו אבל אלו שכותבים מבפנים שמות המלאכים וכו'. כתב הרמ״ך דבמסכת ע״ז משמע מהא דאמר אונקלוס לגונדא דרומאי כי הקדוש ברוך הוא עושה המזוזה לשמור ישראל מבחוץ. ויש לדחוק דאונקלוס הוא דאמר להו לאחשובינהו לישראל עכ״ל. ואין זו טענה דהא בפרק הקומץ (מנחות דף ל״ג:) גבי מזוזה צריך להניחה בטפח הסמוך לר״ה אמר רב הונא מ״ט כי היכי דתנטריה לכך צ״ל דאין הכי נמי שהמזוזה שומרת הבית כשהיא כתובה כתקנה לא המלאכים הכתובים בה מבפנים וגם אין הכוונה בעשייתה לשמור הבית אלא צריך שיכוין לקיים מצות הקדוש ברוך הוא וממילא נמשך שתשמור הבית: \n", + "ומצוה לכתוב על הארץ וכו'. בפרק הקומץ (מנחות דף ל״א:) אמר רב חסדא ועל הארץ בשיטה אחרונה א״ד בסוף שיטה וא״ד בתחלת שיטה. ומה שכתוב בספרי רבינו בין באמצע שיטה נראה שהוא ט״ס וצ״ל בין בסוף שיטה ואפשר שהיה רבינו גורס בגמרא באמצע שיטה במקום בסוף שיטה: \n", + "וכתב הרי\"ף ז\"ל וכבר עבדו להו ספריא תקנתא ברישי שיטי כי היכי דתיהוי על הארץ בריש שיטה אחרונה ומאי נינהו שמע וכו' עד אשר על הארץ: \n", + "כשכופלים אותה וכו'. שם אמר רבי חלבו חזינא לרב הונא דכריך ליה מאחד כלפי שמע: \n", + "ואחר שגוללה מניחה בשפופרת וכו': \n\n" + ], + [ + "ומברך תחלה וכו'. כן כתב הרי\"ף ז\"ל. \n", + "ומ״ש ואינו מברך בשעת כתיבתה וכו' מדאמרינן בפרק התכלת (מנחות מ״ב) כל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה אינו מברך אלא בשעת גמר מצותה: \n\n" + ], + [ + "תלאה במקל וכו'. בהקומץ (שם ל\"ב) מימרא דרב יהודה אמר שמואל וברייתא: \n", + "הניחה אחורי הדלת וכו'. ברייתא שם: \n", + "חפר במזוזת הפתח וכו'. גם זה שם (ל\"ג) אמר רב יהודה אמר שמואל עשאה כמין נגר פסולה איני והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר מזוזתא דבי רבי כמין נגר עשויה לא קשיא הא דעבידא כסיכתא והא דעבידא כאיסתוירא. ומפרש רבינו כרש\"י דעבידא כסיכתא פסולה דהיינו כיתד שקובעין בחור: \n", + "העמיק לה וכו'. גם זה שם (ל\"ג) דרש רב יוסף בר אבא משמיה דרבא העמיק לה טפח פסולה כלומר והו\"ל תעשה ולא מן העשוי: \n", + "חתך קנה וכו'. גם זה שם ברייתא ומימרא דרב אחא בריה דרבא כלומר משום דהוה ליה תעשה ולא מן העשוי: \n\n" + ], + [ + "מזוזת היחיד וכו'. ברייתא פ\"ק דיומא (דף י\"א). ובשבוע פירש הרא\"ש ז\"ל בשמיטה. ופירש\"י פעמים ביובל כל דבר שהוא של רבים אין להטריח עליו הרבה שאם תטריח יהא כל אחד אומר יעשו חבירי: \n\n" + ], + [ + "הכל חייבים וכו'. משנה פרק מי שמתו (ברכות י\"ז:) נשים ועבדים וקטנים פטורין מק\"ש ומן התפילין וחייבים בתפלה ובמזוזה כלומר מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות כדתנן פרק קמא דקידושין וע\"כ בקטנים שהגיעו לחינוך עסקינן דהא קתני וחייבין במזוזה וחיובא לאו לקטנים רמי אלא על מי שמוטל עליו לחנכם וז\"ש ומחנכין את הקטנים: \n", + "השוכר בית בח\"ל וכו' עד מיד. ברייתא בפרק התכלת (מנחות מ\"ד): \n\n" + ], + [ + "המשכיר בית לחבירו וכו' עד סוף הפרק. ברייתא במציעא פרק השואל (דף ק\"ב.): \n", + "ומ\"ש ולקבוע אותה וכו'. (שם ק\"א:) בעא מיניה מרב ששת מקום מזוזה על מי כלומר חפירת מקום המזוזה על מי על השוכר או על המשכיר ופשט דעל השוכר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עשרה תנאים וכו'. מתבארים והולכים: \n\n" + ], + [ + "בית שאין בו ד' אמות וכו'. ברייתא בריש סוכה (דף ח') ומפרש רבינו דהיינו שאין בו כדי לרבע ארבע על ארבע אבל אם יש בו כדי לרבע חייב. והרא\"ש חולק על זה וכתב בהלכות מזוזה דד' על ד' אמות מרובעות בעינן דבענין אחר לא חזי לדירה: \n\n" + ], + [ + "אכסדרה והוא המקום וכו'. בפ' הקומץ (מנחות ל\"ג) אמר רבה בר רב שילא א\"ר חסדא אכסדרה פטורה מן המזוזה ואע\"פ שיש לה פצימין מ\"ט לחזוקי תקרה עבידי כלומר ואפילו יש לה דלתות וכל שאר התנאים: \n", + "וכן התקרה וכו'. נראה שטעמו מדאמרינן בהקומץ אמר אביי חזינא להו לאיספלידא דבי מר דאית להו פצימין ולית להו מזוזה קסבר חיזוק לתקרה הוא דעבידי. ומפרש רבינו דאיספלידא היינו תקרה שאין לה כתלים אלא עומדת על עמודים מכאן ומכאן: \n\n" + ], + [ + "בית שיש לו מזוזה וכו'. ברייתא פ\"ק דעירובין (דף י\"א:) ואיתא נמי פ\"ק דיומא (דף י\"א) כיפה רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים ושוים שאם יש ברגליה עשרה שהיא חייבת. \n", + "ומ\"ש רבינו מפני שאין לה משקוף צ\"ע שאם הכיפה חשיב משקוף אפילו אין גובה המזוזות עשרה טפחים ליתכשר ואם אין הכיפה חשיב משקוף כי הוו המזוזות גבוהות עשרה טפחים מאי הוי אטו גובה המזוזות משווי לכיפה משקוף: \n\n" + ], + [ + "בית שאין לו תקרה וכו'. בפרק הקומץ (מנחות ל\"ג) אמר רבא פתחי שימאי פטורין מן המזוזה פליגי בה רב רחומאי ורב יוסף חד אמר דלית להו תקרה וחד אמר דלית להו שיקפי ומשמע לרבינו דלא פליגי אלא בפירושא דשימאי מאי ניהו אבל לענין דינא כ\"ע מודו דבין לית להו תקרה בין לית להו שיקפי פטורים. ובפ\"ק דיומא (דף י\"א:) תני רב שמואל בר יהודה קמיה דרבא ששה שערים פטורים מן המזוזה וחד מינייהו שער שאינו מקורה: \n", + "היה מקצתו מקורה וכו'. מילתא דסברא הוא: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח אם הקירוי אצל הפתח חייב נראה לי דיש במקורה ד' על ד' ופשוט הוא: \n", + "ומעמידין הדלתות וכו'. שם (מנחות ל\"ג) ריש גלותא בנה ביתא א\"ל לרב נחמן קבע לי מזוזתא א\"ל תלי דשי ברישא: \n", + "ועל מ\"ש רבינו בראש \n", + "הפרק ויהיו לו דלתות. כתב הראב\"ד ז\"ל שיהיה לה דלתות לא נאמר וכו'. קבע דשי ברישא עכ\"ל: \n", + "וחכמי לוניל שאלו מרבינו והשיב להם וז\"ל השאלה והתשובה. מסופק לנו במה שאמר ושיהיו לה דלתות לפי מה שקבלנו הא דאמרינן בפרק הקומץ בההוא דאמר ליה תלי דשי ברישא לא נאמר אלא משום היכר ציר ובשער שבין שני בתים שיש לשניהם יציאה מכאן ומכאן ואין ניכרת ביאתה לשער האמצעי אלא בהיכר ציר שבו: \n", + "תשובה זה שאמרתם משום היכר ציר מי תלה הא בהא וכי דרשיתו סמוכים בגמרא הלא תדעו שעיקר המצוה לא תלה אותה אלא בשער שנאמר על מזוזות ביתך ובשעריך וכי בשני מקומות מניחין על המזוזה ועל השער אלא כך אמר על מזוזות ביתך ועל מזוזות כל שעריך וכך אמרו חז\"ל אחד שערי בתים ואחד שערי מדינות ולא אמרו אחד פתחי בתים שכל פתח שאין לו דלתות פתח מיקרי שער לא מיקרי וכן מוכח בריש עירובין ולא נסתפק זה לשום חכם בעולם שאין החיוב תלוי אלא בשער כפשטיה דקרא וריש גלותא שאמר לרב נחמן לקבוע לו מזוזה על פתח שלא היה לו דלתות לאו למימרא שהיה סבור שחיוב המזוזה על הפתח בלבד אלא כיון שהעמיד המזוזה אמר לרב נחמן להעמיד המזוזה על הפתח ואחר כך יעמיד הדלתות ומדברי רב נחמן תלמוד ענין זה שהרי א\"ל תלי דשי ברישא ולא א\"ל תלי דשי כלומר אע\"פ שהכתיבה על המזוזה היא מונחת אין מניחין אותה עד שתעמוד הדלת שאין החיוב אלא במזוזת השער כמו שביארנו ולא במזוזה בעלמא עכ\"ל. ומ\"ש וכי דרשיתו סמוכים וכו' הוא לפי שקודם האי עובדא דר\"ג בסמוך אמר במזוזה הלך אחר היכר ציר: \n\n" + ], + [ + "הר הבית הלשכות והעזרות. ברייתא פ\"ק דיומא (דף י\"א י\"ב) יכול שאני מרבה הר הבית הלשכות והעזרות ת\"ל בית מה בית שהוא חול אף כל חול יצאו אלו שהן קדש: \n", + "ובתי כנסיות וכו'. ברייתא שם בה\"כ שיש בה בית דירה לחזן הכנסת חייב במזוזה ושאין בה בית דירה ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים. ודין בית המדרש שוה לדין בה\"כ. \n", + "ומ\"ש רבינו שבה\"כ של כפרים סתמו יש בו בית דירה ושל כרכים סתמו אין בו בית דירה. הרי\"ף בהלכות מזוזה כתב כן: \n", + "כל השערים וכו'. גם זה ברייתא שם אלא שבספרנו גירסא אחרת והיא כל השערים שהיו שם לא היו להם מזוזה חוץ משער נקנור שלפנים ממנו לשכת פלהדרין. ואפילו לפי גירסת רבינו כיון שכל השערים האלו היו פתוחים ללשכת פלהדרין היו מחוייבים במזוזה. ונתבאר בגמרא דאינה חייבת במזוזה אלא שבעת ימי הפרשה שכ\"ג דר שם אבל בשאר ימות השנה פטורה: \n\n" + ], + [ + "בית התבן וכו'. ברייתא שם ביתך בית המיוחד לך פרט לבית התבן ולבית הבקר ולבית העצים ולבית האוצרות שפטורים מן המזוזה ויש מחייבים ופסק כת\"ק: \n", + "לפיכך רפת בקר וכו'. גם זה שם תני רב כהנא קמיה דרב יהודה בית התבן וכו' פטורים מן המזוזה מפני שהנשים נאותות בהם ומאי נאותות רוחצות א\"ל רב יהודה טעמא דרוחצות הא סתמא חייבים והתניא רפת בקר פטורה מן המזוזה אלא מאי נאותות מתקשטות וה\"ק אע\"פ שהנשים מתקשטות פטורים א\"ל רב כהנא ושנשים מתקשטות בהן פטורים והתניא רפת בקר פטורה מן המזוזה ושהנשים מתקשטות בה חייבת במזוזה אלא מאי אית לך למימר מתקשטות תנאי היא לדידי נמי סתמא תנאי היא ובעא רב יהודה לאוקמי דסתמא לכ\"ע פטור ואיתותב מדתניא רפת חייב במזוזה ולא מפליג בין נשים מתקשטות לאין נשים מתקשטות אלא סתמא תנאי היא בענין שהנשים מתקשטות וכיון דלרב כהנא לכ\"ע מיחייב ולרב יהודה נמי לחד תנא חייב הכי נקטינן ובסתמא נראה מהרי\"ף שפסק שחייב שכתב ובית שהנשים רוחצות הא סתמא חייבין [וכ\"כ הרא\"ש וסיים בה] ולא כהרמב\"ם שכתב דוקא שהנשים מתקשטות בהם עכ\"ל. ודעת רבינו דכיון דפלוגתא דתנאי היא ולא נזכר שם החולקים לדעת הלכה כדברי מי ואשכחן דפליגי אמוראי במילתא כרב יהודה קיימא לן דכיון דרב כהנא תני קמיה משמע דתלמידו היה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ולהרי\"ף והרא\"ש איכא למימר דס\"ל דלאו דתלמיד הוה דתלמיד דרב הוה וחכם גדול היה כדמוכח בסוף בבא קמא אלא דהכי הוה עובדא דתנא קמיה דרב יהודה: \n", + "בית שער וכו'. ג\"ז ברייתא (שם) יכול שאני מרבה אפילו בית שער אכסדרה ומרפסת ת\"ל בית מה בית מיוחד לדירה יצאו אלו שאין מיוחדין לדירה. ופירש\"י בית שער בית קטן שעושין לפני פתחי עליות הרבה וכולן עולין דרך שם. אכסדרה פרוזדור שלפני בתים עכ\"ל. וכתב כן מפני שאכסדרה מאי איריא משום דאינה עשויה לדירה תיפוק ליה משום דאין לה מזוזות כדאמרינן פרק הקומץ (מנחות ל\"ג:) ונתבאר בפרק זה ולכך כתב דהיינו פרוזדור שלפני הבתים. וכתב הרי\"ף בהלכות מזוזה ואי קשיא לך הא דתניא בית שער אכסדרה ומרפסת חייבות במזוזה התם כשבתים פתוחות לתוכן וזה דעת רבינו. וא\"כ צריכים אנו לפרש לדעת רבינו דבית שער היינו בית שער דגינה או דבית העצים וכו' וכן מרפסת מקום מקורה ופתוחות לתוכו גנות או בתי תבן וכו' וכן אכסדרה זו פתוחים לתוכה גנות או בתי תבן וכו' כעין מרפסת אלא שהמרפסת זה עגול ואכסדרה כעין מרובע ואכסדרה זו היא כמו אכסדרה דבי רב כלומר שיש לה ארבע דפנות אלא שאין מגיעות לסכך או כאכסדרה רומיתא שיש לה ארבע דפנות אלא שהיא עשויה חלונות חלונות. וכתב הרי\"ף בהלכות מזוזה ששתי אכסדראות הללו חייבות במזוזה והשתא טעמא דאכסדרה זו פטורה לפי שאין פתוחין לתוכה בתי דירה ואין דרין בה שאילו היו דרין בה או היו פתוחין לתוכה בתי דירה חייבת: \n", + "ומ\"ש והגינה והדיר: כתב הראב\"ד תמה אני על שער הגינה שפטר וכו'. לא בית שער שלה ולא שער הגינה עכ\"ל. ואני אומר דתמיה מעיקרא ליתא דרבינו לא בא להשמיענו שהגינה פטורה אלא משום סיפא נקטה שאם היה בית פתוח לה חייב: \n\n" + ], + [ + "לפיכך אחד וכו'. גם זה ברייתא שם (יומא דף י\"א) אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות חייבין במזוזה ופירש\"י שערי מדינות יש מדינה מוקפת הרים ויערים בכמה פרסאות ואין יוצאין ממנה אלא דרך שערים כגון ארץ הגר עכ\"ל. ופירש כן משום דמדינה הייינו הפרכיא כדמשמע בסוף כתובות: \n", + "ומ\"ש אפילו עשרה בתים זה פתוח לזה וכו'. נלמד ממה שנתבאר בסמוך ובפרק הקומץ (מנחות ל\"ג:) אמר רבה בי ארזיקי חייב במזוזה מאי בי ארזיקי בית שער הפתוח לחצר ובתים הפתוחים לבית שער. ופירש\"י בית שער הפתוח לחצר וכו' בעי שתי מזוזות אחד בפתח שמבית שער לבתים ואחד בפתח שמן החצר לבית שער: \n", + "ומפני זה אמרו וכו'. בהקומץ (שם) ת\"ר בית שער הפתוח לגינה ולקיטונית כלומר לחדר ר' יוסי אומר נידון כקיטונית וחכ\"א נידון כבית שער רב ושמואל דאמרי תרווייהו מגינה לבית כ\"ע לא פליגי דחייב מ\"ט ביאה דבית היא כי פליגי מבית לגינה מ\"ס קיטונית עיקר ומר סבר גינה עיקר רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו מבית לגינה כ\"ע לא פליגי דפטור מ\"ט פתחא דגינה הוא כי פליגי מגינה לבית מר סבר ביאה דבית הוא ומר סבר כולה אדעתא דגינה עבידא אביי ורבא עבדי כרבה ורב יוסף ורב אשי עביד כרב ושמואל לחומרא והלכתא כרב ושמואל לחומרא. ופירש\"י נידון כקיטונית וצריך מזוזה. נידון כבית שער באויר ואין צריך מזוזה. מגינה לבית באותו פתח שבין הגינה לבית שער לכ\"ע חייב דביאת בית שער הוי אותו שער שבו נכנסין מן הקיטונית שהבאים מהגינה דרך בית שער נכנסין בו לקיטונית כ\"ע לא פליגי דחייב. כי פליגי מבית לגינה פתח החיצון שיוצא מבית לגינה שהיוצאין מן הבית דרך בית שער נכנסין בו לגינה. מר סבר עיקר בית שער לשם כניסת קיטונית נעשה והוי כשאר בית שער דעלמא שחייבין כל פתחיו במזוזה. ומר סבר עיקר בית שער לגינה נעשה לצאת מקיטונית לגינה הילכך נידון כאויר ולא כבית שער. מר סבר הפתח לשם קיטונית עבידא וחייב במזוזה ומר סבר לשם גינה עבידא ופטור. ל\"א ועיקר מגינה לבית אם כשהוא פותח פתח מגינה לבית דהיכר ציר הוי בבית דכ\"ע לא פליגי דחייב. קיטונית עיקר וחייב ואע\"ג דציר סובב בגינה דכי אמרינן הלך אחר היכר הציר ה\"מ בפתח דבין תרי בתי דתרווייהו עיקר וכו' ס\"ל כרבי יוסי ואליבא דשמואל עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בית הכסא וכו'. ברייתא פ\"ק דיומא (דף י\"א) ומסיים בה התם אף על פי שהנשים מתקשטות בהם פטורים משום דנפיש זוהמיה ולכן סתם רבינו ולא חילק ונתן טעם לפי שעיקרו אינו עשוי לדירה כבית והיינו דנפיש זוהמיה: \n", + "סוכת חג בחג. ברייתא שם (דף י') פלוגתא דר' יהודה ורבנן ופסק כרבנן ומפרש בגמרא דבשאר כל ימות השנה כ\"ע לא פליגי דפטורה כי פליגי בשבעת ימי החג וטעמא דרבנן משום דסוכה דירת עראי בעינן ולא מיחייב במזוזה כלומר דדומיא דבית בעינן וסוכה בשבעת ימים שהוא יושב בה הויא דירת עראי: \n", + "אך מה שכתב ובית שבספינה: שתי סוכות וכו'. פ\"ק דסוכה (דף ח':) א\"ר לוי שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו הפנימית אינה סוכה וחייבת במזוזה החיצונה סוכה ופטורה מן המזוזה ואמאי תיהוי חיצונה כבית שער דפנימית ותתחייב במזוזה משום דלא קביעא. ופירש\"י לא זו ולא זו דבר קבוע ואין הפנימית חשובה להיות לה בית שער. וזה דעת הראב\"ד שכתב א\"א אף הפנימית אין לה קבע כלומר ומלשון רבינו נראה דמשום דלא קבועה לא קאי אלא אחיצונה ומשיג עליו דאם החיצונה היה ראוי לחייבה מצד עצמה אלא משום דלא קביעא גם הפנימית לא קביעא ותפטר אבל כשאנו אומרים שהיה ראוי לחייבה משום בית שער דפנימית אלא לפי ששתיהן אינן קבועות לא שייך האי קושיא דנהי דמיעוט קביעותן מהני דלא ליהוי לה בית שער מ\"מ לא מהני לפטור הפנימית שהוא דר בה בקביעות. וטעם רבינו דכיון דאמרו בגמרא משום דלא קבועה משמע ליה דלא קאי אלא אחיצונה וה\"ק פנימית כיון דנעשית לשם דירת קבע חייבת אבל חיצונה שלא נעשית לשם דירת קבע אין לחייבה אפילו מטעם בית שער דהו\"ל כסוכה שהיא בית שער לבית דלא מיחייבא כנ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בית שיש לו פתחים הרבה וכו'. מימרא דרב פפא בפ' הקומץ (מנחות ל\"ד): \n", + "פתח קטן וכו'. שם איתמר לול הפתוח מן הבית לעלייה אמר רב הונא אם יש לו פתח אחד חייב במזוזה אחת אם יש לו שני פתחים חייב בשתי מזוזות. וביאור זה שדרך העולם כשעושין ארובה באמצע עלייה עולין לה מן הבית במעלות ועושין פתח אחד למטה כדי שלא ירדו מן העלייה לבית כי אם ברשות ועושין בעלייה ארבע מחיצות ועושים בו פתח כדי שלא יעלו מהבית לעלייה אלא ברשות ופעמים שאין עושין אלא אחד ואלו נועלין מכאן ואלו נועלין מכאן: \n", + "חדר שבבית וכו'. כבר כתב דין זה לעיל. וא\"י למה נשנה כאן: \n\n" + ], + [ + "פתח שבין בית המדרש וכו'. בפרק הקומץ (מנחות דף ל״ג) ההוא פתחא דנפיק ביה רבי לבי מדרשא לא הוה עביד ביה מזוזתא והא ההוא פתחא דהוה עייל ביה רב הונא לבי מדרשא ועביד ליה מזוזה התם רגיל הוה דאמר רב יהודה אמר רב במזוזה הלך אחר הרגיל כלומר להתחייב במזוזה בפתח שבין ביתו לבית המדרש הלך אחר הרגיל שאם הוא רגיל לצאת ולבא תמיד דרך אותו פתח חייב במזוזה ואם אינו רגיל לצאת ולבא בקביעות אלא פעם במקרה פטור, כנ״ל לדעת רבינו. ובנ״י פירוש דפתחא דרבי לא היה עשוי אלא לו לבדו והיינו שאינו רגיל ופתחא דרב הונא היה עשוי לכל הנכנסין לבה״כ או רובם והיינו רגיל וכן פירש״י ז״ל ולישנא משמע טפי כמו שפירשנו לדעת רבינו: \n", + "פתח שבין שני בתים וכו'. שם אמר רב יהודה אמר שמואל הלך אחר היכר ציר ה\"ד היכר ציר כגון פתחא דבין תרי בתי בין גברי לנשי כלומר שחילק ביתו חציו לצורך האנשים הבאים אל הבית וחציו לצורך אשתו לצניעות ויש פתח ביניהם וכל פתח פתוח לרשות הרבים ובעינן מזוזה דרך ימין לביאה והכא לא ידעינן הי חשוב דרך ביאה אי מהאי גיסא אי מהאי גיסא וקאמר דהלך אחר היכר ציר כלומר אחר חור שהדלת סובב בו אותו צד שהחור בו חשוב בית ודרך ימין שנכנסין בו נותנין מזוזה: \n\n" + ], + [ + "(יב-יג) והיכן קובעין וכו'. (שם ל\"ב:) אמר רב יהודה אמר שמואל מצוה להניחה בתוך חלל הפתח פירוש ולא מבחוץ: \n", + "ומ\"ש בטפח הסמוך לחוץ. ג\"ז שם (ל\"ג:) אמר רבא מצוה להניחה בטפח הסמוך לר\"ה מ\"ט רבנן אמרי כי היכי דתפגע ביה מצוה תחלה ורב הונא מסורא אמר כי היכי דננטריה פירוש שאם יש בחלל הפתח שלשה או ארבעה טפחים קודם שיגיע לדלת מצוה להניחה בטפח הסמוך לר\"ה כי היכי דניפגע במצוה קודם שיכנס רגלו לחלל הפתח. כי היכי דננטריה שישמור הבית מן המזיקין ומ\"ה כל מאי דיכלינן להוציא המזוזה לר\"ה נוציא: \n", + "בתחלת שליש העליון וכו'. (שם ל\"ג) א\"ר זירא אמר רב מתנא אמר שמואל מצוה להניחה בתחלת שליש העליון. \n", + "ומ\"ש ובלבד שלא ירחיקנה מן המשקוף טפח. טעמו מדאמרינן על הא דר' זירא אמר שמואל ורב הונא אמר מגביה מן הקרקע ומרחיק מן הקורה טפח וכל הפתח כולו כשר למזוזה. מיתיבי מגביה מן הקרקע טפח ומרחיק מן הקורה טפח וכל הפתח כולו כשר למזוזה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר וקשרתם וכתבתם מה קשירה בגובה אף כתיבה בגובה בשלמא רב הונא הוא דאמר כרבי יהודה אלא שמואל דאמר כמאן לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי לעולם כרבי יוסי ומאי תחלת שליש העליון דקאמר להרחקה. ומשמע לרבינו דלא פליגי רבי יוסי ורבי יהודה אלא בלמטה משליש העליון אבל למעלה ד\"ה צריך להרחיקה מן הקורה טפח והכי משמע מדאמר רבי יוסי מה קשירה בגובה אף כתיבה בגובה וכי היכי דקשירה דהויא בגובה הזרוע אינו בסוף גובהו אלא מרוחק מסוף גבהו קצת ה\"נ כתיבה דילפינן מינה דהויא בגובה אינה בסוף הגובה אלא מרוחקת ממנו מעט דהיינו טפח כנ\"ל לדעת רבינו. והרא\"ש חולק ואומר שיכול לתתו בגובהו של פתח עד המשקוף: \n", + "כתב הראב\"ד הגע עצמך שהוא שער גבוה מניחה כנגד כתפיו ודיו עכ\"ל. וזה שכתב הראב\"ד הוא ירושלמי בסוף מגילה. ורבינו סובר דמכיון שלא הוזכר כן בגמרא דידן משמע דלא ס\"ל הכי: \n", + "וצריך לקובעה מימין וכו'. מימרא דרבא פ\"ק דיומא (דף י\"ב:): \n", + "ובית של שותפין וכו'. ברייתא (שם י\"א) וק\"ל למה איחר רבינו דין זה עד כאן דלעיל הו\"ל לכותבו. ונ\"ל דמשום דבגמרא בהדי הדדי איתמר דאמאי דתניא בית האשה ובית השותפין חייב פרכינן פשיטא מהו דתימא ביתך ולא ביתה ביתך ולא בתיהם קמ\"ל ואלא ביתך למה לי כדרבא דאמר רבא דרך ביאתך וכי עקר איניש כרעיה דימינא עקר ברישא. והשמיט רבינו כאן דין בית האשה לפי שסמך על מ\"ש בספ\"ד דנשים חייבות במזוזה: \n", + "אמרו חכמים וכו'. [מנחות דף מ\"ג.]: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה על כל איש וכו'. פרק שני דסנהדרין (דף כ\"א:) אמר רבא אע\"פ שהניחו לו אבותיו ס\"ת לאדם מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה: \n", + "ואם כתבו בידו וכו' עד כולו. מימרא דריב\"ל בפרק הקומץ (מנחות דף ל') וכתבה הרי\"ף בהלכות ספר תורה: \n\n" + ], + [ + "והמלך מצוה עליו וכו'. פ\"ב דסנהדרין (דף כ\"א:) משנה וכותב ספר תורה לשמו יוצא למלחמה והיא עמו יושב בדין והיא עמו מיסב והיא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. ובגמרא תנא וכתב לו את משנה התורה כותב לשמו שתי תורות כלומר אחת מדין הדיוט ואחת מדין מלך. אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת בבית גנזיו אותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו אינו נכנס בה לבית המרחץ ולא לבית הכסא. ומשמע בגמרא שאפי' הניחו לו אבותיו או היו לו מאה ספרים בעת שישב על כסא המלכות מצוה לכתוב ס\"ת יותר לשמו וכן נראה מלשון רבינו כאן ובפ\"ג מהלכות מלכים. ומ\"מ צ\"ע למה לא כתב רבינו שאותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה כמין קמיע ותולה בזרועו כדאיתא בברייתא שכתבתי. גם מה \n", + "שכתב ומגיהין אותו מספר העזרה צריך עיון מנא ליה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ד-ו) ספר תורה שכתבו וכו'. בפ\"ק דמגילה (דף י\"ז:) אמר רבי יוסי מגילה צריכה שירטוט כאמיתה של תורה. ופירש\"י כס\"ת עצמו, וכן בירושלמי פ\"ק דמגילה כתבו הרי\"ף בסוף הלכות ספר תורה הל\"מ שיהיו כתובין בדיו מסורגל כלומר משורטט וכן במדרש: \n", + "ומ\"ש או שכתבו וכו'. בירושלמי פ\"ק דמגילה לא יהא כותב חציו של קלף וחציו של עור: \n", + "וכיצד כותבין ס\"ת וכו'. בפר\"א דמילה (שבת דף קל\"ג) התנאה לפניו במצות ס\"ת נאה בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן: \n", + "יניח בין כל תיבה ותיבה וכו'. עד יחזור לתחלת השיטה. ברייתא בהקומץ (מנחות ל'.): \n", + "ומ\"ש לא נשאר מן השיטה כדי לכתוב ג' אותיות וכו' עד מתחלת שיטה. הוא סברא. \n", + "ומ\"ש לא ימעט מכתב מפני הריוח שבין פרשה לפרשה. עניינו שאם נזדמנה לו שיטה אחת שיש לו לסיים בה פרשה ראשונה ולהתחיל בה פרשה אחרת ויש ריוח מועט בינתים אם לא יכתוב כתיבה דקה אפ\"ה לא יעשה כן אלא יזרז עצמו שלא יצטרך לבא לידי כך: \n", + "ומ\"ש נזדמנה לו תיבה אחת בת שתי אותיות וכו'. כלומר אף ע\"פ שרשאי לכתוב ב' אותיות חוץ לדף מתיבה בת ה' אותיות אבל תיבה שלימה אינו רשאי: \n", + "נזדמנה לו בתוך השיטה וכו'. זה כתב רבינו מסברא. והטור כתב שהרא\"ש ז\"ל חולק ואומר דדוקא בבת ה' אותיות שרי בשרובה בתוך הדף כיון שאין חוץ לדף אלא שתי אותיות אבל בת ז' או בת ט' אף על גב דרוב בתוך הדף כגון ד' מז' וה' מט' אין לכתוב ג' או ד' חוץ לדף: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) ומניח בין כל חומש וכו'. ברייתא בפרק קמא דבתרא: \n", + "וכשיגמור את התורה וכו'. הרי\"ף בפרק הקומץ הכותב ס\"ת לא יגמור באמצע הדף אלא מקצר ועולה עד סוף הדף איני והא ר\"י בר אבא אמר רב גידל אמר רב לעיני כל ישראל באמצע שיטה איתמר. ואסיקנא והלכתא באמצע שיטה דוקא: \n", + "ויזהר באותיות הגדולות וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "אבל אם כתב המלא חסר וכו' פסול. מלא או חסר יתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש או שכתב מלה שהיא קרי וכו'. פשוט הוא: \n", + "או שכתב פרשה פתוחה וכו'. ברייתא פרק הבונה (שבת דף ק\"ג:) פתוחה לא יעשנה סתומה סתומה לא יעשנה פתוחה. כתבה כשירה או שכתב את השירה כיוצא בה הרי אלו יגנזו: \n\n" + ], + [ + "ספר תורה שאינו מוגה כו'. מימרא דר' אמי פ\"ב דכתובות (י\"ט): \n", + "ספר תורה שיש בו ג' טעיות וכו'. בהקומץ (מנחות דף כ\"ט:) תניא ס\"ת שיש בו ג' טעיות בכל דף ודף יתקן ד' יגנז ואם יש בו דף שלימה מצלת על כל הספר אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב והוא דכתוב רוב הספר שפיר א\"ל אביי לרב יוסף אי אית בההוא דף ג' טעיות מהו א\"ל הואיל ואתייהיב לתקוני מתקנינן וה\"מ בחסרות אבל ביתרות לית לן בה. והפליא רבינו לעשות \n", + "במ\"ש ואם היה רוב הספר מוגה וכו' ונשאר אפילו דף אחד מאותו השאר המשובש בלא ד' טעיות כלומר ואף על פי שיש בו ג' טעיות יתקן מאחר שאין בו ד' טעיות וכדפשיט רב יוסף לאביי. ויש מקשין במאי עסקינן אם רוב הספר כתוב שפיר הדף שלימה למה אם בלא אותו דף יש רוב דכתוב שפיר מה צורך לדף ואם אין רוב בלא הדף הרי הוא בכלל מה שאמר והוא דכתוב רוב הספר שפיר. וי\"ל דה\"ק דתרי תנאי בעינן חד דרוב הספר כלומר רוב אותיות הספר כתוב שפיר ומשום דכבר אפשר שרוב אותיות הספר כתיבי שפיר ולא יחסר שום דף שלא יהיו בה ד' טעיות או יותר לזה התנה תנאי שני שנשאר דף אחד בלא טעיות וטעמא דמילתא דכיון דאית ביה דף אחד שאין בו טעיות המעכבות מלתקן ואפי' היו כן בכל דף ודף וגם רובא דספר כתוב שפיר נראה שיש כשרות לספר זה אף בערך הדפין שהרי יש בו דף אחד שאילו היה כן בכל דפי הספר היה אפשר לתקנם אבל כי לית ליה אפילו דף אחד בלא ד' טעיות אף על פי שרוב האותיות כתובות שפיר נראה שאין בו שום כשרות וכ\"ש כשרוב אותיות הספר כתובות בטעיות דרובו ככולו ואף על פי שיש בו דף אחד בלא ארבע טעיות אינה מצלת: \n\n" + ], + [], + [ + "מותר לכתוב התורה וכו'. בהניזקין (גיטין דף ס') רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין קורין בחומשין מפני כבוד הציבור. ופירש\"י יש שכותבין להם חמשה חומשים כל חומש שלם לעצמו ואם איתא דאסור לכתבו הל\"ל דאסור לכותבו וכ\"ש דאין קורין בו. ועוד דגרסינן התם בסמוך רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו האי ספר אפטרתא אסור למיקרי בשבתא מ\"ט לא ניתן ליכתב כלומר שאין כותבין אלא ספר שלם לעצמו ואם איתא דחומשים אסור לכתוב הכי הל\"ל אין קורין בחומשין מ\"ט לא ניתן ליכתב ועוד דאדבעו אמוראי ואפליגו נמי תנאי אי כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ליבעו וליפלגו באין כותבין חומשין אלא ודאי דמותר: \n", + "ומ\"ש שאין בו קדושת ס\"ת. הוא מדאמרינן דאין קורין בו בציבור: \n", + "אבל לא יכתוב מגילה וכו'. שם בעא מיניה אביי מרבה מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה ופירש\"י מגילה פרשה לבדה של תורה או שתים א\"ל אין כותבין ואסיקנא דפלוגתא דתנאי היא דתניא אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה אם דעתו להשלים עליה מותר. ר' יהודה אומר בבראשית עד דור המבול בת\"כ עד ביו' השמיני כלומר שהוא גמר צווי הקרבנות וכיון דרבה כת\"ק ס\"ל הכי נקטינן. ועוד דבספ\"ג דיומא (דף ל\"ז) אהא דתנן היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה פריך ש\"מ כותבין מגילה לתינוק ושני ריש לקיש דאין כותבין וההיא בסירוגין כתבו לה. ומ\"ש הרי\"ף ז\"ל כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה וכן הלכה ע\"כ היינו בשדעתו להשלים עליה דוקא וה\"ק כבר אפשר לכתוב מגילה לתינוק והיינו בשדעתו להשלים עליה: \n", + "כתב מגילה וכו'. שם ובסוף פ\"ג דיומא הא דתנן דהילני המלכה עשתה טבלא של זהב שפ' סוטה כתובה עליה אוקימנא לה בסירוגין דהיינו שכותב שלש תיבות ומדלג וכותב שיטה השנייה שלש תיבות וכ\"כ בהדיא בתשובת רבינו שכתב רבינו ירוחם בנתיב שני: \n\n" + ], + [ + "מותר לדבק וכו'. פ\"ק דבתרא (דף י\"ג י\"ד) ת\"ר מדביק אדם תורה נביאים וכתובים דר\"מ ר' יהודה אומר תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן כתובים בפני עצמן וחכ\"א כל אחד ואחד בפני עצמו כלומר כל ספר של נביאים צריך להיות כרך לעצמו ולא קי\"ל כחכמים מדאמרינן התם מעשה בביתוס בן זונין שהיו לו ח' נביאים מדובקים כאחד ע\"פ ראב\"ע ומעשה רב ועוד דרבי פליג עלייהו כמו שאכתוב בסמוך. ועוד דסתם ברייתא דלקמן שאכתוב בסמוך דלא כחכמים ופסק כר\"מ משום דרבי קאי כוותיה דאמר מעשה והביאו לפניו תנ\"ך מדובקים כאחד והכשרנום ומעשה רב. ועוד דתניא סתמא התם הרוצה לדבק תנ\"ך כאחד מדבק. \n", + "ומ\"ש ומניח וכו' ברייתא שם בין חומש לחומש של תורה ד' שיטין וכן בין כל נביא ונביא ובנביא של י\"ב ג' שיטין כך היא גירסת ספרינו אבל גירסת רבינו ובין כל נביא ונביא ג' שיטין וכן בנביא של י\"ב וכך היא גירסת הטור. \n", + "ומ\"ש שאם בא לחתוך חותך הוא שם בסוף ברייתא זו ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה שאם בא לחתוך חותך: \n", + "וסידורן של נביאים וכו' עד ודברי הימים. ברייתא שם בגמרא שאף על פי שהושע קדים לכל נביאים אחרונים לא ראו חכמים לכותבו במקומו משום דאיידי דזוטר מירכס וכיון שכתבוהו בהדי נבואתיה דחגי זכריה ומלאכי דהוו סוף נביאים חשיב ליה בהדייהו וכן ישעיה אע\"פ שקדם ליחזקאל כיון דמלכים סיפיה חורבנא וירמיה כוליה חורבנא ויחזקאל רישיה חורבנא וסיפיה נחמתא וישעיה כוליה נחמתא סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא: \n\n" + ], + [ + "כל כתבי הקודש וכו'. נלמד ממ\"ש בסמוך ומותר לכתוב וכו'. ואיתא בפ\"ק דגיטין (דף ו':) א\"ר יצחק שתים כותבין בלא שירטוט שלש אין כותבין במתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין ופסק רבינו כדתנא במתניתא ובתוספות כתבו שבה\"ג פוסק כרב יצחק ואף על גב דפליג אמתני' דיודע היה דאינה עיקר. ודע שרבינו כתב בפ\"ד מהלכות יבום שאסור לכתוב שלש תיבות בלא שירטוט ושאלו זה מהנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו והשיב שכמו שכתב רבינו בהלכות תפילין נקטינן דדוכתא עדיפא. וכתבו התוספות בשם הירושלמי דאפילו אגרת שלום אסור לכתוב בה פסוק בלא שירטוט וסתם אגרת שלום בנייר הם כתובות וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב אפילו כתבן על הנייר. וא\"ת היכי אמרינן בתפילין לא בעו שירטוט וכמ\"ש רבינו פ\"א מהלכות אלו והא מטעם דאסור לכתוב ד' תיבות בלא שירטוט צריך לשרטט וי\"ל דהתם ה\"ק דמטעם קדושת תפילין אינו צריך לשרטט ואילו רצה שלא לכתוב יותר מג' תיבות בכל שיטה רשאי הוא משא\"כ בס\"ת אבל אה\"נ שאם כותב יותר מג' תיבות בשיטה אחת צריך לשרטט דלא גרע מאגרת שלום דבעי לשרטט כדמשמע בירושלמי. ור\"ת תירץ בע\"א. וכתב הר\"ן בשם הרמב\"ן ז\"ל דכי אמרינן דצריך שירטוט היינו בכתיבה אשורית אבל שאר כתיבות אין צריכות שירטוט ועל זה סמכו שלא לשרטט באגרות: \n", + "כרך זה שיש בו תורה וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) פרשה פתוחה וכו' עד פרשה סתומה תחלתה מאמצע שיטה לעולם. בביאורי לטור יורה דעה כתבתי באורך מהיכן הוציא רבינו דברים אלו הרוצה לעמוד עליו יעיין שם: \n\n" + ], + [ + "ספר שאינו מוגה וכו' אבל אם טעה בריוח הפרשיות וכתב פתוחה סתומה וכו'. פרק הבונה ברייתא (שבת ק״ג:) פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה סתומה לא יעשנה פתוחה כתבה כשירה או שכתב השירה כיוצא בה הרי אלו יגנזו ומשמע דאף אפתוחה שעשאה סתומה או סתומה שעשאה פתוחה קאי וכן מפורש במסכת סופרים ומדקתני יגנז משמע דלית ליה תקנתא א״נ משום דתיקונם רחוק כי היה צריך למחוק הרבה לפניו ולאחריו ושמא יזדמן לו שם וגם היה צריך למעט הכתב בשביל ריוח שבין פרשה לפרשה מש״ה קאמר דאין לו תקנה וכן כתב הריב״ש בתשובה ליתן טעם לדברי רבינו וכתב שהרשב״א הקשה על דברי רבינו ותמה עליו למה לא יתקן דאע״ג דקתני יגנז אין הכוונה שאין לו תקנה אלא יגנז עד שיתקן. וכתב הריב״ש להעמיד דברי רבינו לפי שנראים נכונים בסוגיית הגמרא וכתב שאף לדעת רבינו אם עבר ותיקנו שהוא כשר: \n\n" + ], + [ + "ספר בראשית יהי רקיע יקוו המים וכו' כולן פתוחות. מדשתק רבינו מלהזכיר פרשיות שבראשי חמשה ספרים שבתורה משמע שאותן הפרשיות אין לכללן לא בפתוחות ולא בסתומות לפי שהן תחלת ספר, וכן נמצא בספר קרית ספר לה\"ר מנחם לבית מאיר: ", + "כתוב בספרי רבינו אחר הדברים. ושרי אשת אברהם. ויהי אברם. ויאמר אלהים אל אברהם ארבעתן סתומות וכתב על זה בהגהות מיימוניות ויאמר אלהים אל אברהם שנים יש. ובדקתי בספרי אספמיא המדוייקים ומצאתי פרשה זו בויאמר אלהים אל אברהם אבל שרה אשתך שהוא השני עכ\"ל. ודברי ההגהות הנזכר הם טעות דוק ותשכח כי בשני אין כתוב אל אברהם גם אינו פרשה כלל: ", + "כתוב עוד בספרי רבינו ויאמר אלהים וירא אלהים ויהיו בני יעקב ואלה תולדות עשו ארבעתן פתוחות. וכתבו ההגהות מיימוניות על זה גם זה בדקתי בספר אספמיא אי זה ואלה תולדות עשו הוא ומצאתי שהוא הראשון ואלה תולדות עשו הוא אדום עכ\"ל. ופשוט הוא כי ואלה תולדות עשו השני אינו פרשה כלל: ", + "כתוב בספרי רבינו בספר ואלה שמות. ויאמר ה' אמר אל אהרן נטה את ידך. ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך. ויאמר ה' אל משה השכם בבקר שלשתן סתומות. ומצאתי בספר מוגה שהעבירו הקולמוס על ויאמר ה' אל משה נטה את ידך ובמקום שלשתן סתומות כתב שתיהן סתומות. ונ\"ל שהגה\"ה מוטעת היא ונוסחת ספרינו נכונה דוק ותשכח כי כן מצאתי בדפוס אישא\"ר: ", + "בספר ויקרא. כתוב בספרי רבינו וידבר דזה קרבן. וידבר דדבר אל אהרן. וזאת תורת האשם. וזאת תורת זבח (וידבר דדבר אל בני ישראל) וידבר אל בני ישראל המקריב. וידבר דקח את אהרן כולן פתוחות והן שבע. והחמישית היא וידבר דכל חלב וכן נמצא בקצת ספרי רבינו בפירוש וכן נמצא בהגהות מיימוניות וטעות הוא כי וידבר דכל חלב אינו פרשה לכך צריך להעביר הקולמוס על וידבר דדבר אל בני ישראל. וכן להעביר הקולמוס על והן שבע ולכתוב במקומו והן שש. וכן מצאתי בספר רבינו מוגה: ", + "בפרשת והיה כי תבא כתוב בספרי רבינו ויצו משה וזקני ישראל פתוחה וידבר משה שאחריו מונה אותה בסתומות ובספר מוגה מצאתי שהיא פתוחה. ", + "ארור שוכב עם אשת אביו כתוב בספרי רבינו שהיא פרשה סתומה ובדפוס פורטוגאל אין שם פרשה כלל וא\"כ צריך להעביר עליה הקולמוס ובמקום מה שכתוב כי הן י\"ד צריך לכתוב והן י\"ג וכן מצאתי בספר רבינו מוגה: ", + "צורת שירת האזינו כל שיטה ושיטה יש באמצע ריוח אחד כצורת הפרשה הסתומה. כתב הריב\"ש בתשובה נראה שגם על שיעור הריוח אמר כן אלא שבשירת הים בשיטה שיש בה שני אוירים מניח שיעור הריוח בין שניהם וכ\"כ ז\"ל בשירת הים. ושאר השיטות אחת מניחין באמצעה ריוח אחת ואחת מניחין הריוח בשני מקומות ומדקאמר מניחין הריוח משמע שיש שיעור לו אלא שבאותה שיטה חולק אותו לשני אוירים. וכתב אם ריוח השיר כשיעור פרשה למה אמרו שאם כתבה כשירה פסולה תיפוק לי משום שעשה פרשה במקום שאין בו פרשה דודאי נראה שפוסל דלא גרע מפתוחה שעשאה סתומה או סתומה שעשאה פתוחה. הא לא קשיא דה\"א דאף ע\"ג דבאויר אחד כשיעור פרשה פוסל בצורת השירה עדיף טפי דאין זה פרשה אלא כסדר השירה נכתב ומשום הכי איצטריך למימר דעשאה כשירה פסולה עכ\"ל. ומ\"ש וכותבין אותה בעי\"ן שיטות ואלו הן התיבות שבראש כל שיטה ושיטה האזינו יערוף וכו' במ\"ס פי\"ב: ", + "שירת הים כותבין אותה בשלשים שיטות. (מ\"ס פ' י\"ב) ויש חילוף בראשי שיטין שכתב שם למה שכתב רבינו: ", + "כל התורה וכו' ולא תדבק בה. בהקומץ (מנחות כ\"ט ול\"ד) אמר רב יהודה אמר רב כל אות שאין הגויל מקיף לה מארבע רוחותיה פסולה ואע\"ג דלענין תפילין ומזוזה איתמר כ\"ש לס\"ת שהוא חמור מהם וכבר האריך הרשב\"א בתשובה בזה. ", + "ומ\"ש ולא תתרחק עד בין אות לאות כמלא חוט השערה נתבאר בפ\"ז: ", + "ומ\"ש ואם הרחיק וכו'. נלמד מדאמרינן בהקומץ שם (כ\"ט:) גבי וא\"ו דויהרג אייתו תינוק דלא חכים ולא טיפש: " + ] + ], + [ + [ + "אין עושין ספר תורה וכו'. פרק קמא דבבא בתרא (דף י\"ו) ת\"ר אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על היקפו ולא היקפו יותר על אורכו שאלו את רבי שיעור ספר תורה בכמה א\"ל בגויל בששה בקלף איני יודע. ופירש\"י לא ארכו יתר על היקפו צריך לצמצם הכתב לפי עובי הקלפים ולכשיגמור יהא חוט המקיף את עביו כמדת אורכו והן הן דברי רבינו: \n", + "ומה שכתב וכן אם עשה בגויל וכו'. טעמו משום דמשמע ליה ז\"ל דרבי בכתב בינוני שיער להם והכל לפי עובי הכתב ודקותו: \n\n" + ], + [ + "שיעור הגליון וכו' עד שתי אצבעות. ברייתא בפרק הקומץ (מנחות דף ל'): \n", + "ויניח מן העור וכו'. ברייתא (בפ\"ק דב\"ב דף י\"ו) תחלת הספר וסופו כדי לגול ואוקמה רב אשי דהיינו כדי לגול עמוד ובס\"ת עסקינן: \n", + "ומה שכתב וכל השיעורין האלו למצוה. נלמד מדאמרינן בגמרא שם דרב הונא כתב שבעים ספרי תורה ולא אתרמי ליה חדא ארכו כהיקפו. ואין לנו לומר דכלהו הוו פסולים. ועוד מדקתני אין עושים ס\"ת ארכו יותר על היקפו כו' ולא קתני ואם עשה פסול וכיון שכן הוא הדין לכל אלו השיעורין דלא הוי אלא למצוה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין עושין ביריעה וכו' עד עושין אותו דף אחד לבדו. ברייתא בפרק הקומץ (מנחות ל'). \n", + "ומ\"ש תופרים אותה עם שאר היריעות. כך כתב הרי\"ף בהלכות ספר תורה ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "וכשתופרים היריעות וכו'. בפ\"ב דמכות ס\"ת שתפרו בפשתן ר' יהודה ור\"מ חד אמר כשר וחד אמר פסול ואמרינן טעמא דמאן דאמר פסול דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ואיתקש כל התורה לתפילין מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין אף ס\"ת כן. ובהדיא אמרו בפ\"ב דמגילה (דף יט) דהלכה כמאן דפסל דגרסינן התם א\"ר חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב מגלה נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה וסובר רבינו דכיון דס\"ת איתקש לתפילין לענין לתופרה בגידין ה\"ה דבעי גידי בהמה טהורה כתפילין. ובהדיא תניא בראש מסכת סופרים אין כותבין ספרים לא על עורות בהמה טמאה ולא על עורות חיה טמאה ולא תופרן בגידן: \n\n" + ], + [ + "כשתופרים כל היריעות וכו'. בפרק ב' דמגלה (שם ע\"ב) א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן שיור התפר הלכה למשה מסיני ומחו לה אמוחא לא אמרו אלא כדי שלא יקרע: \n", + "ועושה לו שני עמודים וכו'. ברייתא פ\"ק דב\"ב (דף י\"ד) ועושה לו עמוד אילך ואילך: \n", + "ומ\"ש ותופר העור וכו': \n\n" + ], + [ + "ספר תורה שנקרעה וכו'. בהקומץ (מנחות ל\"א:) אמר רב זעירי אמר רב חננאל קרע הבא בתוך שלש לא יתפור ה\"מ בעתיקתא אבל בחדתתא יתפור ולא חדתתא חדתתא ממש אלא הא דעפיצא הא דלא עפיצא וה\"מ בגידין בעי רב יהודה בר אדא בין דף לדף בין תיבה לתיבה מאי תיקו. ומפרש רבינו הא דעפיצא הא דלא עפיצא הא שעדיין עפוצו ניכר הא שהוא ישן עד שאין עפוצו ניכר והכריחו לפרש כן כדי לקיים מ\"ש בתחלה הא בעתיקתא הא בחדתתא ומדבעי רב יהודה בין דף לדף ובין תיבה לתיבה מהו משמע דרב חננאל בקרע העובר בין האותיות מיירי ואפ\"ה בתוך שתים או בתוך שלש אי עפיצן מהניא להו תפירה. ומפרש רבינו בעיא דרב יהודה קרע העובר בין האותיות הא אמרת דיתפור כלומר ולא יקרא בו עד שיתפור אם לא היה עובר אלא בין דף לדף או בין תיבה לתיבה יכול לקרות בו בלא תפירה או לא ואסיקנא בתיקו ולחומרא. וז\"ש רבינו וכן כלומר אפילו בין דף לדף ובין תיבה לתיבה יתפור כלומר צריך תפירה. ועי\"ל שהיה מפרש בעיא זו כפשטא דמיבעיא ליה אי מהני ביה תפירה או לא ופסק לקולא משום דמידי דרבנן הוא: \n", + "ומ\"ש ובכל הקרעים יזהר וכו'. מילתא דפשיטא היא: \n", + "כתב הריב\"ש בתשובה דאע\"ג דלישנא דגמרא הוה אפשר לפרושי דבחדתתא לית לן בה כלל ואפילו ביותר משלש יתפור אין סברא לומר כן אלא כמו שיש חילוק בעתיקתא בין שנים לשלשה כך יש חילוק בין שלשה לארבעה בחדתתא וכן נראה מלשון הרמב\"ם שכתב אפילו קרע הבא בתוך ג' ומינה הא ביתר מג' לא. וכן נראה מלשון רש\"י ז\"ל שפירש במאי דבעי בגמרא בין דף לדף והטעם מפני שהתפירה גדולה אין זה הדר ונתנו חכמים שיעור לחדש שניכר עפוצו ג' שיטין ולישן ב' שיטין לפי שהקריעה בישן מגונה יותר שנראה שהוא מחמת ריקבון עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "נמצאת למד שעשרים דברים הם שבכל אחד מהם פוסל ספר תורה וכו'. נתבארו בפרקים הקודמים וכו': \n", + "ומ\"ש ואם נעשה בו אחד מהם הרי הוא כחומש וכו' ואין קורין בו ברבים. נמצאת תשובה לרבינו שכתב בה שמברכין על ספר תורה פסול ושכך נהגו בפני גאוני עולם. והרשב\"א תמה על דבריו בתשובה וכתב שנ\"ל שבילדותו כתב כן וחזר בו בזקנותו וכתב בחיבורו לפסול ולפי זה יקשה מ\"ש שכן נהגו לפני גאוני עולם דאם כן משוינן להנך גאונים טועים. ואפשר לומר דהתם בדלא אפשר להו ומ\"ש \n", + "כאן שאין קורין בו בצבור הוא בדאפשר להו ומאחר שכן היכא שנמצא טעות בספר תורה מוציאין ספר תורה אחר ומתחילין ממקום שנמצא הטעות ומשלימין ז' על אותם שקראו במוטעה דכיון שהוא בדיעבד הוה ליה כמו לא אפשר להו והכי משמע שהרי מן הדין קורין לכתחלה בחומשין אם לא היה מפני כבוד הצבור ואף על גב דהאי חסר במילתיה בדיעבד מיהא יצא. ולישנא דרבינו הכי דייק שלא כתב ואם קראו בו בצבור לא יצאו ידי חובת קריאה אלא אין קורין בו ברבים דמשמע לכתחלה הוא דאין קורין בו אבל בדיעבד עלתה להם קריאה. ואם נמצא הטעות באמצע קריאת הקורא גומר קריאתו בספר הכשר ומברך לאחריה ואינו מברך לפניה כי ברכה שבירך לפניה בספר תורה הפסול וכן קריאה שקראו בו עלתה להם בדיעבד וכן הנהיג מורי הרב הגדול מה\"ר יעקב בירב זלה\"ה וכן אנו נוהגים אחריו: \n\n" + ], + [ + "ספר תורה כשר נוהגין בו קדושה יתירה וכו'. פשוט הוא ובפ\"ד דאבות א\"ר יוסי כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכו': \n", + "אסור לאדם למכור ס\"ת וכו'. פרק בני העיר (מגילה דף כ\"ז) ת\"ר לא ימכור אדם ספר תורה אף ע\"פ שאינו צריך לו כלומר שיש לו אחר. יתר על כן אמר רשב\"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ספר תורה או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם: \n", + "ומ\"ש אפילו ישן וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ומשום חומר קדושת ס\"ת פסקה לחומרא: \n", + "וכתב ה\"ר מנוח דטעמא משום פשיעותא הילכך אם היה החדש כתוב והוא בבית הסופר ואינו מחוסר אלא נתינת דמים מוכרים עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש לעולם אין מוכרים ספר תורה וכו'. שם אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר אין מוכרים ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה ומפרש רבינו דהיינו באין לו דבר אחר למכור: \n", + "וכתבו הגהות שהרמ\"ך תמה על רבינו שכתב אסור למכור ספר תורה אפילו אין לו מה שיאכל שהרי בירושלמי סוף בכורים גרסינן שאלו את רשב\"ג מהו שימכור ספר תורה וכו' עד רבי פנחס ור' יוחנן בשם רשב\"ג אמרי אדם מוכר ספר תורה לישא אשה וללמוד תורה וכל שכן מפני חייו. וכן נראה דגם גמרא דידן שרי דאמרינן פרק בני העיר אמר רשב\"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ספר תורה או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם משמע דומיא דבתו דליכא איסורא עכ\"ל. ואני אומר שאין אלו ראיות דירושלמי הכי איתא ר' ינאי בשם ר' חייא בר ווא שאלו את רשב\"ג מהו שימכור אדם ספר תורה לישא אשה אמר לון אין ללמוד תורה א\"ל אין מפני חייו ולא אגיבון. רבי יונה בשם רבי חייא בר ווא שאלו את רבן שמעון בן גמליאל מהו שימכור אדם ס\"ת לישא אמר לון אין ללמוד תורה אמר לון אין מפני חייו לא שאלו ולא אגיבון על דעתיה דרבי יוסי אין שאלון ליה ולמה לא אגיבון כי אתא ר' חנניה ר' פנחס ר' יוחנן בשם רבי שמעון בן גמליאל מוכר הוא אדם לישא אשה וללמוד תורה וכל שכן מפני חייו ע\"כ. והשתא כיון דלרבי ינאי שאלון מפני חייו ולא אגיבון כלומר לא השיבם משמע דסבירא ליה שאסור למכור מפני חייו ולר' יונה דלא שאלון משמע דס\"ל דלא עדיף להו כדי חייו כמו לישא אשה ולת\"ת ואפשר דמשום דפשיטא להו לאיסורא במפני חייו לא שאלון ואף על גב דרבי יוחנן אמר כל שכן מפני חייו הוה פלוגתא דאמוראי ומשום חומר קדושת ס\"ת נקטה לחומרא. ומ\"ש מדקתני ספר תורה דומיא דבתו דליכא איסורא איכא למידק מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא. ומכל מקום יש לתמוה היאך אפשר שלא התירו למכור ספר תורה מפני חייו והלא פיקוח נפש דוחה כל מצות שבתורה יש לומר דאה\"נ שאם יהיה פיקוח נפש ממש כגון שאחזו בולמוס פשיטא דמותר למכור ספר תורה כדי להחיותו והכא במאי עסקינן בשמזונותיו מצומצמים ביותר אבל לא הגיעו לגדר שיהיה בו פיקוח נפש: \n\n" + ], + [ + "ספר תורה שבלה או שנפסל נותנין וכו'. פרק בני העיר מגילה (דף כ\"ו) מימרא דרבא ורב אחא בר יעקב: \n", + "מטפחות ספרים שבלו עושין וכו'. גם זה שם מימרא דמר זוטרא משמיה דרב ששת: \n\n" + ], + [ + "תיק שהוכן וכו'. ברייתא שם תשמישי קדושה נגנזין ומני בהדייהו תיק ספר תורה. וגרסינן בתר הכי אמר רבא מריש הוה אמינא כורסיא תשמיש דתשמיש הוא כיון דחזינן דמותבן ספרא עליה אמינא תשמיש קדושה הוא. ומפרש רבינו דתשמיש דתשמיש היינו שהספר בתוך התיק והתיק על הכורסיא כיון דחזא שפעמים הרבה מוציאין הספר תורה מהתיק ומותבי ליה אכורסיא אמר ודאי תשמיש קדושה הוא וכן אמר רבא דפריסא תשמישי קדושה נינהו. וכתב בתיק ובכסא שהוכן לספר תורה והונח בו או עליו משום דאי הוכן ולא הונח או הונח ולא הוכן אינו קדוש וכמ\"ש בפ\"ד מהלכות אלו. ומ\"ש וכן המטפחות נראה דהיינו פריסא שכתבתי בסמוך: \n", + "אבל הבימות וכו'. שם (דף ל\"ב) בסוף הפ' אמר רבי זירא אמר רבי מתנא אמר שמואל הלוחות והבימות אין בהם קדושה: \n", + "וכתב הראב\"ד אין דעתי נוחה מזה וכו'. והכי איתא בירושלמי עכ\"ל. וגם הר\"ן כתב שאמר בירושלמי שאין בהם משום קדושת ספר תורה אבל משום קדושת בה\"כ יש בהן ואין מכאן השגה על רבינו שהוא ז\"ל העתיק המימרא ולשונה וכל מה שתפרש במימרא תוכל לפרש בלשונו: \n", + "וכן רמוני כסף וכו'. כתב טור יו\"ד סי' רפ\"ב על לשון זה של רבינו ומיהו בפ' בני העיר (מגילה דף כ\"ו) קאמר על כל הנך דקתני בהם שאסור לשנותן לקדושה קלה אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שיכרא. וכתב א\"א ז\"ל הילכך יחיד שמכר ספר תורה שלו מותר להשתמש בדמיו דדמי לשבעה טובי העיר ולפי זה התפוחים יכולים בעליהם למוכרם והלוקח יכול לעשות כל מה שירצה עכ\"ל. ואני אומר שאין זה סותר דברי רבינו דדינו של רבינו איתיה גם לדברי הרא\"ש בבה\"כ של כפרים ולא מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דכל כי האי גוונא אין מורידין אותן מקדושתן ומיהו בס\"ת דיחיד משמע דפליג רבינו על הרא\"ש וסבר דאסור למכרו ואם עבר ומכרו משמע דצריך לקנות ס\"ת אחר: \n\n" + ], + [ + "ומותר להניח וכו' עד ע\"ג ס\"ת. ברייתא פרק בני העיר (דכ\"ז): \n", + "וכל כתבי הקדש וכו' אסור לזרקן. בפרק בתרא דעירובין (דף צ\"ח) אמר רב אחא אין מזריקין כתבי הקדש. וכתב ה\"ר מנוח כלומר כשיתנם לחבירו לא יתן לו בזריקה: \n", + "ומ\"ש והקמיעין וכו'. בפ' במה אשה (שבת דף ס\"א ס\"ב): \n", + "ועל מ\"ש רבינו אא\"כ היו מחופות עור. כתב ה\"ר מנוח אבל תפילין אפילו שהן מחופין עור אסור ליכנס בהם לבית הכסא מפני השי\"ן ושאר אותיות העשויות בעור: \n\n" + ], + [ + "לא יאחז אדם ס\"ת וכו'. \n", + "מ\"ש שלא יכנס בו לבית הכסא או לבית המרחץ פשוט הוא והכי אמרינן בפרק שני דסנהדרין (דף כ\"א:) גבי מלך שאין ספר תורה זז ממנו אלא כשהוא נכנס לבה\"כ או לבית המרחץ: \n", + "ומ\"ש ולא יקרא בו עד שירחיק ד' אמות מהמת וכו'. פרק מי שמתו (ברכות י\"ח) תניא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וס\"ת בזרועו וקורא ואם עשה כן עובר משום לועג לרש ואמרו שם בגמרא דהיינו תוך ד' אמות דוקא אבל חוץ לד' אמות שרי ואף ע\"ג דפשטא דברייתא משמע דלא אסרה לילך לבית הקברות וס\"ת בזרועו אלא בקורא בו נראה שרבינו מפרש דתרתי קתני לא יהלך בבית הקברות וס\"ת בזרועו או קורא ובכל חד מהני איכא משום לועג לרש דאחיזת ס\"ת בזרועו אף ע\"פ שאינו קורא בו מצוה היא ואית בה משום לועג לרש. \n", + "ומ\"ש שירחיק מבית הכסא ארבע אמות טעמא דמסתבר \n", + "הוא אבל מ\"ש שירחיק מבית המרחץ ד' אמות איני יודע לו טעם. ובטור י\"ד סימן רפ\"ב העתיק דברי רבינו ולא נזכר שם מרחץ לענין הרחקת ד' אמות והיא הגירסא הנכונה: \n", + "ולא יאחוז ס\"ת וכו'. ס\"פ בני העיר (מגילה דף ל\"ב) א\"ר פרנך אמר רבי יוחנן כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום בלא אותה מצוה: \n", + "ואסור לישב על המטה וכו'. פרק ואלו מגלחין (מ\"ק דף כ\"ה) ובפרק הקומץ (מנחות ל\"ב) אמר רב תחליפא אנא חזיתיה לרב הונא דבעא למיתב אפוריי' והוה מנח ס\"ת עלה וכף כדא אארעא ואותיב ס\"ת עילוה אלמא קסבר אסור לישב על המטה שס\"ת מונח עליה ואף ע\"ג דבהקומץ פליג ר' יוחנן פסק רבינו כרב הונא משום דאיתא במ\"ס דעבד ר' אליעזר כוותיה. וכתבו התו' דמדלא אותיבו לס\"ת בגבוה ממנו נראה שאפילו הס\"ת מונח בגבוה ממנו לא שרי: \n", + "כתב הראב\"ד ואם היה מקום גבוה טפח וס\"ת מונח עליו מותר והכי איתא בירושלמי עכ\"ל. ורבינו סובר כמו שכתבתי בסמוך בשם התוספות שדייקו מהאי עובדא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) בית שיש בו ס\"ת וכו'. ברייתא סוף פרק מי שמתו (ברכות כ\"ה) בית שיש בו ס\"ת או תפילין אסור לשמש בו עד שיוציאם או עד שיניחם כלי בתוך כלי אמר אביי דהיינו דוקא בכלי שאינו כליין וכמבואר בפ\"ד. וגרסי' בתר הכי (שם כ\"ז) אריב\"ל ספר תורה צריך לעשות לו מחיצה עשרה טפחים מר זוטרא איקלע לבי רב אשי חזייה לדוכתיה דמר בר רב אשי דמנח ביה ספר תורה ועביד ליה מחיצה עשרה א\"ל כמאן כריב\"ל אימור דאמר ריב\"ל דלית ליה ביתא אחרינא מר הא אית ליה ביתא אחרינא א\"ל לאו אדעתאי פי' לא נתתי אל לבי. ומשמע לרבינו דכל דלית ליה ביתא אחרינא שרי להניחו כלי בתוך כלי וכדמשמע פשטא דברייתא דקתני בית שיש בו ספר תורה וכו' או שיניחם כלי בתוך כלי. ונ\"ל לפי זה דאם אין לו בית אחר אם אפשר לו לעשות לו מחיצה גבוה י' טפחים עדיף מהנחת כלי בתוך כלי וזהו שחידש ריב\"ל ואמר ס\"ת צריך לעשות לו מחיצה גבוה עשרה טפחים כלומר אע\"ג דבתפילין אע\"פ שיכול להוציאם או לעשות להם מחיצה גבוה עשרה טפחים מותר ע\"י הנחת כלי בתוך כלי בס\"ת אינו כן דאם אפשר לו לעשות מחיצה גבוה י' טפחים אינו מותר ע\"י הנחת כלי בתוך כלי והכי דייק לישנא דריב\"ל דאמר ס\"ת צריך לעשות לו מחיצה גבוה י' טפחים דמשמע שבא לחלק דין ס\"ת מדין תפילין ואע\"פ שאין דבר זה מפורש יפה בדברי רבינו ע\"כ צריך לפרשם כן: \n", + "כל הטמאים ואפילו נדות וכו': \n\n" + ], + [ + "כל הרואה ספר תורה וכו'. פ\"ק דקידושין (דף ל\"ג:) איבעיא להו מהו לעמוד מפני ס\"ת ר' חלקיה ורבי סימון ור' אלעזר אמרי ק\"ו מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ\"ש. ודין הנשיא איתא בההוא פירקא וכתבו רבינו פ\"י מהל' ת\"ת שאינו יושב עד שישב במקומו או יתכסה מעיניו. וכתב רבינו שהוא הדין בס\"ת דנשיא מטעם רבו הוא דחייב לעמוד דהא ממרע\"ה גמרינן. וכתב רבינו עד שיעמוד זה שהוא מהלך בו כשיגיענו למקומו כלומר דאי עומד לפוש דינו כמהלך מאחר שאינו עומד דרך קבע: \n\n" + ], + [ + "מצוה לייחד לס\"ת מקום וכו': \n\n" + ], + [ + "היה מהלך ממקום למקום וכו' עד והולך. ר\"פ מי שמתו (ברכות דף י\"ח): \n", + "כל מי שיושב וכו': אמרו חכמים הראשונים כל המכבד וכו'. במסכת אבות: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2f878d124e58b49862c6dad53c019bac38d83b90 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,666 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [ + "כל כהן הכשר לעבודה וכו'. מ\"ש הכשר לעבודה בסיפרא אתה ובניך אתך מה אתה כשר אף בניך כשרים יצאו חללים ובעלי מומין. \n", + "ומ\"ש שאסור לו להכנס מן המזבח ולפנים. אף ע\"ג דבקרא כתיב באהל מועד בת\"כ מייתי מקרא דה\"ה למן המזבח ולפנים וכתבתי ברייתא זו בסוף פרק זה. \n", + "ומ\"ש שעבודתו פסולה. בפ' כ\"ג (סנהדרין כ\"ב) אמרינן דשתויי יין מחלי עבודה ופירש\"י דכתיב יין ושכר אל תשת וגו' וסמיך ליה ולהבדיל בין הקדש ובין החול משמע בין עבודה קדושה לעבודה מחוללת ומייתי לה ברפ\"ב דזבחים (דף י\"ז ע\"ב). \n", + "ומ\"ש וחייב מיתה בידי שמים. מבואר בכתוב ומשמע מדברי רבינו דאסור להכנס מהמזבח ולפנים אע\"פ שלא עבד אבל אינו חייב מיתה אא\"כ עבד: \n", + "ומ\"ש והוא ששתה רביעית יין חי בבת אחת מיין שעברו עליו מ' יום אבל אם שתה פחות מרביעית יין וכו'. בפ\"ג דכריתות (דף י\"ג ע\"ב) ת\"ר יין ושכר אל תשת יכול אפילו כל שהוא אפילו מגתו ת\"ל ושכר אין אסור אלא כדי לשכר וכמה כדי לשכר רביעית יין בן מ' יום אם כן מה ת\"ל יין לומר לך שמוזהרים עליו כל שהו ומוזהרים עליו מגתו רבי יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרים מנין ת\"ל ושכר א\"כ מה ת\"ל יין על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה ר' אליעזר אומר יין אל תשת ושכר אל תשתהו כדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור במאי פליגי ת\"ק סבר גמרי' שכר שכר מנזיר ור' יהודה לא יליף שכר שכר מנזיר ורבי אליעזר סבר מאי שכר מידי דהוא משכר כמאן אזלא הא דתניא אכל דבלה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה כמאן כר' יהודה אמר רב יהודה בר אחותאי הלכה כרבי אליעזר. ופירש רש\"י מוזהרים עליו בכל שהוא ומגתו אבל אינו במיתה עד שישתה רביעית בן מ' יום וזהו שכתב רבינו אבל אם שתה פחות מרביעית יין וכו' פטור ואינו מחלל עבודה כלומר איסורא מיהא איכא. ומ\"מ יש לתמוה כיון שמוזהרים על כל שהוא ועל יין מגתו למה לא כתב שלוקים עליהם. וי\"ל דעל כל שהוא פשיטא שאין לוקין כשם שאין לוקין על כל שאר איסורין שבתורה בכל שהוא ומדלא לקי על יין כל שהו ה\"ה דלא לקי על יין מגתו דתרוייהו חד טעמא להו שאינם משכרים: \n", + "שתה יתר מרביעית יין וכו'. שם אמרינן דרב אשי לא בעא לאורויי משום שכרות וא\"ל רב אחא והא אמר רב הלכה כר' אליעזר (דאמר יין אל תשת ושכר אל תשתהו דרך שכרותו הא אם הפסיק בה או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור) ומר הא קרמי ביה מיא א\"ל הא ל\"ק ברביעית הא ביותר מרביעית: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ופוסל את העבודה. כתוב בהשגות א\"א לא מחוור מן הגמרא וכו' טעמו משום דכיון דלא אשכחן לגמרא דמפליג בין רביעית ליותר מרביעית אלא בענין הוראה כמו שכתבתי בסמוך מהי תיתי לן לחייב מיתה ולפסול עבודה וטעם רבינו דאע\"ג דעל ענין הוראה הוא נאמר חילוק זה מ\"מ משמע דר' אליעזר אף לענין עבודה פטר בהפסיק בו או נתן לתוכו מים ומאחר שלמדנו שאין דבריו אמורים אלא ברביעית ממילא משמע דיותר מרביעית כדקאי קאי לחיוב מיתה ולפסול עבודה: \n\n" + ], + [ + "היה שכור משאר משקים וכו'. שם בברייתא שכתבתי בסמוך רבי יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרים מנין ת\"ל ושכר אם כן מה תלמוד לומר יין על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה ומשמע לרבינו דהלכה כרבי יהודה מדאמרינן התם כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה כמאן כרבי יהודה ואע\"ג דבס\"פ על אלו מומין (דף מ\"ה:) אמרינן דמתניתין דהתם דלא כרבי יהודה הא דקאמר גמרא בדוכתא כמאן אזלא הא דתניא וכו' כרבי יהודה עדיף כנ\"ל לדחוק לדעת רבינו ובספר המצות לרבינו כתוב דברייתא דסיפרא כרבי יהודה ואינו הכרע דסתם סיפרא רבי יהודה וכן השיגו הרמב\"ן. ועדיין יש לתמוה עליו דהא אמרינן בגמרא במאי פליגי ת\"ק ורבי יהודה ת\"ק סבר גמרינן שכר שכר מנזיר ומש\"ה סבר שלא הזהירה תורה אלא על היין ולא על שאר משכרים ורבי יהודה לא יליף שכר מנזיר וכיון שרבינו פסק בתחלת הפרק לומר דאיכא איסורא בפחות מרביעית וביין מגתו כתנא קמא היאך פסק כאן כרבי יהודה והוי כמזכה שטרא לבי תרי ויש לתמוה למה לא השיגו הראב\"ד ואפשר לומר שאע\"פ שרבינו סובר דהלכה כרבי יהודה מ\"מ נראה לו לחוש לדברי התנא קמא לאסור כל שהוא ויין מגתו איסורא בעלמא ואין לדחוק ולומר דפטור דקתני רבינו גבי פחות מרביעית ויין מגתו פטור ומותר קאמר דאם כן היכי מסיים בה ואינו מחלל עבודה פשיטא וע\"ק דמשמע דרבי אליעזר לא דריש ושכר אלא לדרך שכרותו לא לרבות שאר משכרים כרבי יהודה וכיון דאיפסיקא הלכתא בגמרא כרבי אליעזר וכן פסק רבינו היאך פסק כרבי יהודה ואפשר לומר שרבינו מפרש דרבי אליעזר לא פליג ארבי יהודה דודאי משמע ליה דשכר אתא לרבות שאר משכרים אלא דמוסיף עליה לומר דכיון דבמשכר תלה רחמנא ממילא משמע דלא אסר יין אלא דרך שכרותו ואפשר עוד לומר דאף את\"ק לא פליג רבי אליעזר דכיון דאמשכר קפיד רחמנא וריבה שאר משכרים מיניה נשמע דביין לא אסר אלא כדי לשכר דהיינו רביעית ויין בן ארבעים יום והשתא אתי שפיר דפסק רבינו כתנא קמא וכדברי ר' יהודה משום דאיפסיקא הלכתא כרבי אליעזר ור\"א ס\"ל כר\"י וכת\"ק ואפשר דמש\"ה אמרינן בגמרא דקרי רב עליה דר\"א טוביינא דחכימי משום דמשכר משמע ליה כל תלת מילי דידיה ודרבי יהודה ות\"ק. אח\"כ מצאתי בתשובות הרשב\"א סי' שס\"ג שנשאל איך הלך רבינו בשיטת רבי יהודה ובגמרא כריתות פרק אמרו לו גרסינן כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה ארבעים כמאן כרבי יהודה והתם איפסיקא הלכתא כרבי אליעזר [וקרי רב עליה טוביינא דחכימי] ורבי אליעזר כיון דאפקיה לשכר דרך שכרותו שאר משכרין לית ליה ואפילו נפרש [כמאן] כרבי יהודה דאילו לר\"א מחמרינן טפי ומחייב מיתה בשאר משכרין וכו' מ\"מ יש להשיג עליו [שכתב] על היין במיתה ועבודתו מתחללת וכו' ושיטה זו כרבי יהודה אזלא וכו' ושמא דעת הרמב\"ם לפרש כמאן כר\"י ולאפוקי מדת\"ק אתי דכיון דיליף שכר מנזיר א\"כ שאר משכרין לא כתיבי כלל לא למיתה ולא לאזהרה אבל לא אתי לאפוקי מדרבי אליעזר דכיון דברייתא דר\"א לא יליף שכר מנזיר ודריש שכר כדי שכרותו שמא כל המשכרין כדי שכרותן הוו באזהרה. עכ\"ל השאלה: \n", + "והשיב נראה שהרמב\"ם תפס לו דרך אחרת באותה הלכה וכו' והדין עמו דכשתמצא לומר דר\"א לא יליף שכר מנזיר א\"כ [שכר] איצטריך לשאר המשכרין דכל היכא דאיכא לאוקמי בשאר המשכרין כפשוטו לא דרשינן ליה ליין ולראוי לשכר וכו' גם לפרש כמאן אזלא הא דתניא כמאן כר\"י לאפוקי מדת\"ק בלחוד ולא מדר\"א אין נ\"ל שיטת הגמרא כן דכיון שהזכיר מחלוקתן של ת\"ק ורבי יהודה ורבי אליעזר ועלה קאמר כמאן אזלא הא דתניא כמאן כרבי יהודה דוקא קאמר ונראה לי שכך הוא מפרשה יין אל תשת [יכול] אפילו כל שהוא ואפילו יין מגתו דיין אפי' כל שהוא במשמע ואפילו מגתו תלמוד לומר ושכר אין אסור אלא כדי לשכר כלומר אין איסור שנאמר בו דהיינו למיתה אלא כדי לשכר כלומר שיעור הראוי לשכר דהיינו רביעית ושיהיה ממשו ראוי לשכר דהיינו שעברו עליו ארבעים יום וכל ששתה ממנו כדי רביעית אפי' הפסיק בו ואפילו נתן לתוכו מים חייב [שהרי שתה] שיעור הראוי לשכר מיין שממשו ראוי לשכר תוך שיעור שתיה דהיינו תוך שיעור אכילת פרס אבל שאר המשכרים לעולם לא דילפינן שכר מנזיר ומיהו כיון דילפינן שכר מנזיר תו לא איצטריך יין דמיניה משמע יין ומשמע נמי שיש בו כדי לשכר דלהכי אפקיה בלשון שכר ולא אמר יין בהדיא אלא אם אינו ענין לכדי לשכר דהא משכר נפקא יין כדי לשכר תנהו ענין ליין שאינו כדי לשכר ולאזהרה דאי כולהו אפי' למיתה לכתוב יין ולא איצטריך שכר ורבי יהודה סבר שכר כמשמעו לכל המשכרין ובין יין בין שאר משכרים במשמע דלא ילפינן שכר מנזיר ושכר דאיצטריך לשאר משכרין לא דרשינן מיניה כדי לשכר אלא ששתה מהם ואפילו פחות מרביעית חייב וכל שכן אם שתה רביעית אע\"פ שהפסיק בו או שנתן לתוכו מים דבדרך שכרותו ובכדי שכרות לא קפדינן אלא במינים המשכרים ותדע לך דהא לרבנן אי לאו דכתיב שכר דמיניה דריש כדי לשכר הוו אמרי יין אפי' כל שהוא והילכך רבי יהודה דאיצטריך ליה שכר לשאר המשכרין יין או שכר דכתב רחמנא אפילו כל שהוא ואפי' מגתו משמע ולמה נאמר יין לחלק יין למיתה ושאר משכרים לאזהרה ורבי אליעזר סבר יין אל תשת שכר אל תשת שלא תשתהו דרך שכרותו. ורבי אליעזר לא יליף שכר מנזיר ויין לחלק כרבי יהודה אלא דסבירא ליה כרבנן בכדי לשכר ועדיפא מדרבנן דבעינן ראוי לשכר בשעת שתייה ממש שישתנו דרך שכרותו שלא יפסיק בו ושלא יתן לתוכו מים. וטעמא דידיה דכל מקום שנאמר שכר אחד מכל המשכרין כדי לשכר קאמר ומדכתב הכא אל תשת כדי לשכר בשעת שתייתו ממש וכל שהפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא ולא שתה ממנו אלא רביעית אינו ראוי לשכר בשעת שתייה ממש ותדע לך דר\"א אפי' שאר המשכרין אית ליה כרבי יהודה מדקאמר יין אל תשת שכר אל תשת הזכיר אל תשת גבי יין ואל תשת גבי שכר ואילו לא בא ר\"א לומר אלא שלא ישתה יין דרך שכרותו ויליף שכר מנזיר הכין הוה ליה למימר יין אל תשת שכר שלא תשתנו דרך שכרותו. ועוד דמדקאמרי בין ת\"ק בין רבי יהודה א\"כ יין למה לי שמע מינה דאינהו נמי בהא כר\"י דלעיל מיניה ס\"ל ולא בא לחלוק עליו בחילוק המינין דיין ודאי לחלק אלא בהא בלחוד הוא דפליג עליה בשלא תשתנו דרך שכרותו דמאי שכר הוא דמשכר והיינו נמי דאמרינן במאי פליגי ת\"ק סבר ילפינן שכר מנזיר ור\"י סבר לא ילפינן שכר מנזיר ור\"א מאי שכר והוא דמשכר ולא מפרשינן מאי קסבר אי יליף שכר מנזיר כרבנן או לא יליף כר\"י אלא מאי שכר והוא דמשכר דאלמא אדרבי יהודה דסמיך קאי וא\"ל בשאר המשכרין מודינא לך ויין לחלק אלא בשעורן דבשתייתן פליגנא דמאי שכר והוא דמשכר וכיון דכתיב אל תשת בשעת שתייה [ממש] קאמר והיינו דאוקימנא ברייתא דאכל דבילה קעילית כרבי יהודה דוקא דההיא ודאי מפקא מדת\"ק דלדידהו שאר המשכרין אינן אפי' באזהרה ומפקא מדר\"א דלדידיה שיעור הראוי לשכר בעינן ותנא דההיא ברייתא מדלא יהיב שיעורא שמע מינה אפילו בפחות מרביעית קאמר. והילכך כיון דאיפסיקא הלכתא כר\"א אינו במיתה ולא באזהרה אפילו על היין אלא אם כן שתה ממנו רביעית מיין שעברו עליו ארבעים יום ורביעית נמי הוא שלא יפסיק בו ושלא יתן לתוכו מים כלל ושאר המשכרין לאזהרה עד שישתה מהן כדי לשכר וכן פסק הרב רבינו משה זכרונו לברכה. ונמצאו דבריו עולים כהוגן לפי פירושנו זה. \n", + "ואם תאמר א\"כ בריש פ\"ק דנזיר דאמרינן שכר דכתב רחמנא גבי נזיר למילף מיניה שכר דמקדש [ולאפוקי מדרבי יהודה דתניא אכל דבילה קעילית וכו' אמאי לא קאמר] לאפוקי מדרבי יהודה ומדרבי אליעזר יש לומר דהתם לאו כרוכלא חשיב ואזיל אלא מכל מקום מדרבי יהודה וממאן דס\"ל כוותיה קאמר. ועוד משום דר\"י אמרה בהדיא קאמר הכין. ולכשתמצא לומר דר\"א כוותיה ס\"ל מפקא מיניה דר\"א. ונ\"ל עוד שהזקיקו לרב לפרש כן כדי שלא להוציא סתם מתניתין דנזיר לבר מהילכתא דלכאורה סתם מתניתין דפ\"ק דנזיר כרבי יהודה דלא יליף שכר דמקדש מנזיר דתנן התם הריני נזיר מן החרצנים הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזיר עליו ואמרינן עלה בגמרא מתניתין דלא כרבי שמעון דאמר עד שיזיר מכולן. ואמרינן מ\"ט דר\"ש דאמר קרא מכל אשר יצא מגפן היין. ורבנן מאי טעמא דאמר קרא מיין ושכר יזיר. ור\"ש הא כתיב מיין ושכר ההוא לאסור יין מצוה כיין הרשות. ורבנן הא מיבעיא להו לאסור יין מצוה כיין הרשות א\"כ לימא קרא מיין מיין ור\"ש היינו טעמיה דכתב שכר לאלופי שכר שכר למקדש דכתיב יין ושכר אל תשת מה נזיר יין הוא דמיתסר שאר משכרין לא אף גבי מקדש נמי יין הוא דליתסר אבל שאר המשכרין לא לאפוקי מדר\"י דתניא ר\"י אומר אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב וכו' ומדלא קא בעי תו ורבנן הא מיבעי לאלופי אמקדש כדבעא בכל הנך דלעיל משמע לכאורה דרבנן לא איצטריך להכין דהשתא נמי לא ילפינן דשכר דמקדש אפילו שאר המשכרין קאמר. וכיון דסתם מתניתין כר\"י שמע מינה הלכתא כוותיה. והאי דכריתות דאיפסיקא הלכתא כר\"א לא מפקא מינה בעיקר משכרין דהא איכא לפרושה כדפרישית. ואלא מיהו למאי דפרישית דר\"י אפילו בכל שהוא מחייב איכא למידק מהא דאמרינן בנזיר פרק ג' מינין אמר ר\"א עשר רביעיות ומנקט רב ששת חמש חיוורתא וחמש סומקאתא נזיר ועושה פסח שהורו במקדש ומתו. ומקדש היינו שתה רביעית יין ושימש במקדש ואקשינן התם ותו ליכא והא איכא מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים ופרקינן בפלוגתא לא קא מיירי כו' והא איכא כמה מים נותן לתוכן כל שהן ר\"י אומר ברביעית בפלוגתא לא קא מיירי אלמא כל הנך עשר ליכא מאן דפליג אפילו בחדא מינייהו ולפי מה שפירשתי הא איכא מקדש דפליג רבי יהודה ומחייב אפילו בפחות מרביעית ויש לי לומר דפלוגתא דר\"י לאו פלוגתא היא משום דכבר פסק רב הלכתא כר\"א ולפום כן לא חש לה ר\"א דעשר רביעיות דבתר רב הוה ודמיא לההיא דאמרינן בריש פ\"ק דיבמות גבי ליתני שש עשרה אמו אנוסת אביו פלוגתא דרבי יהודה ורבנן היא ובפלוגתא לא קא מיירי ואקשינן והא בית שמאי מתירין צרות לאחין ובית הלל אוסרין ופרקינן בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. ואי נמי איכא למימר דבפלוגתא דחיוורתא קאמר דלא מיירי אבל בסומקאתא איירי בפלוגתא דהא קא חשיב רביעית דם משני מתים דפליגי רבנן ואמרי דדוקא רביעית ממת אחד והא קא חשיב רביעית יין לנזיר דלרבי עקיבא בכזית ואמרו רבותינו הצרפתים זכרונם לברכה דחיוורתא הוא דקאמר דלא איירי בהו בפלוגתא אבל בסומקאתא איירי ואף אני אומר דרביעית יין דמקדש אע\"ג דפלוגתא היא לא חש לה ואיירי בה: \n", + "עוד יש לפרש לדעת הר\"מ ז\"ל דר\"י בפחות מרביעית לא מחייב דאין שתייה פחותה מרביעית ובמקדש אל תשת כתיב ואע\"ג דאמר ת\"ק יכול אפילו כל שהוא ואפי' יין מגתו. כל שהוא אינו עיקר אלא יכול יין מגתו הוא העיקר אבל כיון שסופנו לרבות כל שהוא ויין מגתו באזהרה נקט הכא בגררא יכול אפילו כל שהוא ואפילו יין מגתו. אי נמי יכול אפי' כל שהו דקאמר ת\"ק בדוקא קא אמר ולא כל שהוא ממש אלא כזית ומשום דאיהו יליף שכר דמקדש משכר דנזיר ושכר דנזיר למשנה אחרונה בכזית דיליף שתייה מאכילה בדין היה דנימא נמי דשכר דמקדש בכל שהוא דהיינו בכזית אלא דכיון דכתיב יין וכתיב שכר על כרחין שכר לכדי לשכר הוא דאתא. והא דקאמר יין יכול אפי' כל שהוא לאו למימרא דאי לא כתב רחמנא אלא יין הוה אמינא דאפילו כל שהוא דאדרבה למאי דפרישית משכר הוא דהוה ילפינן דמינה הוא דילפינן מנזיר אלא הכי קאמר יין ושכר יכול אפילו כל שהוא משום דילפינן מנזיר תלמוד לומר שכר כלומר כיון דכתיב יין וכתיב שכר על כרחין לכדי לשכר דאי לא כתב רחמנא אלא שכר הוה משמע אפי' יין כזית דילפינן שכר מנזיר ואפילו יין מגתו כנזיר ואי כתב נמי יין לחודיה הוה משמע יין רביעית ואפילו מגתו אבל השתא דכתיב יין ושכר ממילא שמעינן דשכר יין כדי לשכר קאמר ומ\"מ כיון דכתיב יין וכתיב שכר הוה ליה כמו שכתוב יין יין תרי זמני וההוא דאפקיה בלשון שכר ליין כדי לשכר ולמיתה ואידך לפחות מרביעית ואפילו מגתו ולאזהרה. וכל שהוא דפרישית דיש לו שיעור יש לנו הרבה כיוצא בו בגמרא וחד מינייהו בעירובין בפ' חלון ומגביהו מן הקרקע כל שהוא וכמה כל שהוא טפח ואחד בראשית הגז וכמה הן גוזזות כל שהוא וכמה כל שהוא וכו' אבל לר\"י דלא יליף שכר מנזיר וכתיב אל תשת אין שתייה פחותה מרביעית אבל איהו סבר דשאר משכרין נמי ברביעית ובהא פליג עליה רבי אלעזר דשאר המשכרין אין להם שיעור למעלה אלא עד שישתכר דלהכי אפקינהו רחמנא בלשון שכר וברייתא דקתני סתם שתה דבש או חלב ולא קתני ונשתכר ומשמע דאפי' לא נשתכר אלא ששתה מהם שיעור הידוע דהיינו רביעית ששיעורו ליין חייב היינו ר\"י ודלא כרבי אליעזר וכן יראה מדברי הר\"מ ז\"ל שכתב גבי יין והוא ששתה רביעית [יין] בבת אחת ובשאר המשכרין כתב היה שכור משאר המשכרין וכו' ואם נכנס ועבד והוא שכור דאלמא ביין לעולם ברביעית חי ובבת אחת ובשאר המשכרין עד שיהא שכור ממש ויש לו פנים עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "וכשם שאסור לכהן להכנס למקדש וכו'. בפרק שלישי דכריתות (דף י\"ג:) ופרק הדר (עירובין דף ס\"ד) ומשמע דאין חייבין מיתה על ההוראה והכי יליף לה בסיפרא. \n", + "ומ\"ש אפילו אכל תמרים וכו'. בפרק קמא דכתובות (דף י':) אמר רב אכל תמרים אל יורה. \n", + "ומ\"ש ואם הורה בדבר שהוא מפורש בתורה עד שידעוהו הצדוקים מותר כגון שהורה שהשרץ טמא וכו'. בפ\"ג דכריתות (דף י\"ג:). \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומותר לשכור ללמד תורה וכו'. שם ת\"ר ולהבדיל בין הקדש ובין החול אלו דמים נערכים וכו' ביד משה זה הגמרא יכול אף המשנה ת\"ל ולהורות רבי יוסי ברבי יהודה אומר יכול אף הגמרא ת\"ל ולהורות אמר רב הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה דהא רב לא מוקים אמורא [עליה] מיומא טבא לחבריה משום שכרות שאני רב דאורי מורי וניקום דלא לורי כל היכא דיתיב רב לא סגי ליה בלא הוראה ולדברי רבינו מבוארים בפירושו ורש\"י פירש בענין אחר: \n\n" + ], + [ + "שתה כדי רביעית בלבד וכו'. בפרק כהן גדול (סנהדרין דף כ״ב:) ובפרק הדר ובפ״ב דתעניות (דף י״ז:) אמר רב x אחא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין ואתמר עלה ל״ש אלא ששתה כדי רביעית אבל יותר מכדי רביעית כל שכן דדרך טורדתו ושינה משכרתו: \n", + "ועל מ\"ש רבינו שתה כדי רביעית בלבד וכו' ומותר לעבוד. כתב הראב\"ד אף זה לא מחוור וכו'. וטעם רבינו דכיון דאמרינן דמותר להורות משום דלא הוי בכלל ושכר אל תשת ממילא משמע דמותר לעבוד והא דנקט רבי אליעזר פטור לאו דוקא אי נמי משום דבהפסיק בה דקתני בהדה נקט פטור דכיון דמכל מקום שתה רביעית יין חי אינו מותר לעבוד לא שייך למיתני בה אלא פטור אבל בהיה מים כל שהוא מותר נמי הוא והכי דייק לשון רבינו דהכא גבי מותר לעבוד נקט היה בה מים כל שהוא ולא נקט הפסיק בה. אבל הא קשיא לי שכתב לעיל שתה רביעית והפסיק בה או מזגה במים פטור ואינו מחלל עבודה וכאן כתב דרביעית אם היה בה מים כל שהוא מותר לעבוד ונראה לי דלעיל אגב אינך נקט למזגה במים דפטור ואינו מחלל עבודה והכא נקט להיה בה מים ואפקה מכלל הנך ואשמעינן דהאי לא בלבד שפטור ואינו מחלל עבודה אלא אף מותר לעבוד. ויותר נראה לי דלעיל היה רביעית שלם יין חי ולפיכך כשמזגו במים פטור אבל אסור אבל הכא שהיה פחות מרביעית יין חי והמים השלימוהו לרביעית מותר. \n", + "ומה שכתב באם שתה יותר מרביעית אפילו מזוג וכו'. כבר נתבאר בפרק זה שדין יותר מרביעית מזוג שוה לרביעית חי. ודקדק רבינו לכתוב שינה מעט כלומר דאילו שינה הרבה מפיגה את היין: \n\n" + ], + [ + "אנשי המשמר מותרים לשתות יין בלילות וכו'. משנה בפרק שני דתעניות (דף ט\"ו:) אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים ואנשי בית אב לא ביום ולא בלילה ובגמרא (דף י\"ז) תנו רבנן מפני מה אמרו אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבאו ויסייעו להם ומפני מה אנשי בית אב לא ביום ולא בלילה מפני שהם עסוקין תמיד בעבודה וסובר רבינו שהטעם שמא ישתה בלילה וישכים לעבודתו ועדיין לא סר יינו מעליו וכתב עליו בהשגות אינו מן הטעם הזה אלא מפני שהקטרת אימורים כל הלילה עכ\"ל וכך הם דברי רש\"י ולדעת רבינו י\"ל דאי משום הקטרת אימורים היה אפשר לתקן שיקטירו אותם קודם שישתו: \n\n" + ], + [ + "כל כהן שידע מאי זה משמר הוא וכו'. שם. \n", + "ומה שכתב לא היה מכיר משמרתו ולא בית אבותיו וכו'. שם אינו מכיר משמרתו ומשמרת אבותיו ויודע שבתי אבותיו קבועים שם אסורים לשתות יין כל השנה רבי אומר אומר אני אסור לשתות יין לעולם אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו אמר אביי כמאן שתו האידנא כהני חמרא כרבי ופירש רש\"י רבי אומר אומר אני כהן אסור וכו' כלומר אי חיישינן לשמא יבנה יהא אסור לעולם אפי' המכיר משמרתו ומשמרת בית אבותיו דחיישינן שמא ישתנה סדר משמרות ושמא יעבדו כולם לחנוכת הבית בבת אחת ונמצא זה צריך לעבוד אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו דהרי כמה שנים שלא חזרה בירה וקלקלה זו תקנתו לשתות יין בהדיא ולשמא יבנה לא חיישינן עכ\"ל. ודברי הראב\"ד בהשגות כדברי רש\"י ולפיכך כתב הלכה כרבי וכו' ורבינו סובר שלא בא רבי לחלוק אלא על אינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו אבל במכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו וכן במכיר משמרתו ואין מכיר משמרת בית אב שלו ליכא פלוגתא בין רבי לתנא קמא ובאינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו אינו גורס ויודע שאבותיו קבועים שם דאי לא כן לא הו\"ל להשמיטו: \n", + "ועל מה שכתב רבינו שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו. כתב הראב\"ד כמה דבריו חלושים וקלושים וכו'. ואני אומר שכשיבנה בית המקדש אפילו אם יבנה בידי שמים לא בו ביום שיבנה יודיע המשמרות הראויות ושבתם ועוד שדעת רבינו שבלא בנין בית המקדש אפשר להקריב קרבנות כמו שכתב בספר ששי מהלכות בית הבחירה ועוד יש לומר דרבינו לא בא ללמד שכשיבנה בית המקדש אסור לו לשתות עד שיקבע אלא בא ליתן טעם למה מותר לשתות יין בזמן הזה והכי קאמר שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו וכיון שעכשיו אינו קבוע אינו ראוי לעבודה ולפיכך מותר ביין ולכשיבנה בית המקדש ויקבע אז יאסר ולא קודם: \n\n" + ], + [ + "כהן שגדל שערו וכו'. בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג.) ואם תאמר מה צורך להיקש זה הא מקרא משמע ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו הא אם תפרעו תמותו יש לומר דקרא אפשר לפרשו לרשות דהכי קאמר אע״פ ששאר אבלים שלא קרעו ולא פרעו במיתה אינכם בכלל חיוב זה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ואין פרועי ראש מחללים עבודה אע״פ שהוא במיתה עבודתו כשירה. מסקנא דגמרא בפ״ב דתענית (דף י״ז:) ובס״פ כה״ג (סנהדרין דף כ״ב:): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב כשם שאין הכהנים מוזהרין על היין כו'. שם בפרקים הנזכרים: \n", + "וכתב בהשגות א\"א ליתיה להאי כללא וכו'. ותירץ במגדל עוז דלאו בשעת ביאה קאמר אלא בזמן ביאה למעוטי בזמן הזה עכ\"ל. ואינו נראה שהרי בגמרא אמרו בזמן ביאה ורבינו שינה וכתב בשעת ביאה ולכן נ\"ל שרבינו מפרש דאפילו בזמן הבית כהן שאינו רגיל לעבוד הוי שלא בזמן ביאה כלומר שלא בשעת ביאה ומותר לו לגדל פרע וכן מבואר בדברי רבי' שכתב לפיכך כהן הדיוט העובד מגלח מל' יום לל' יום: \n", + "במה דברים אמורים בכהן הדיוט וכו'. בסוף הוריות (דף י\"א:): \n\n" + ], + [ + "כמה הוא גידול פרע שלשים יום כנזיר וכו' לפיכך כהן הדיוט וכו'. בס\"פ כה\"ג שם ובפ\"ב דתענית ודקדק רבינו לכתוב העובד לרמוז למה שנתבאר בסמוך לדעתו שאין אסורים לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש: \n\n" + ], + [ + "ואנשי משמר אסורים לספר ולכבס בשבתן וכו'. משנה (דף ט\"ו:) וגמרא (דף י\"ז) בפ\"ב דתעניות ומסיים שם במשנה ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת ואיני יודע מפני מה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "מי ששלמה משמרתו בתוך הרגל כו'. ברייתא בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ז:) ואמרינן התם דתנא דמתניתין פליג וא״כ יש לתמוה על רבינו למה פסק דלא כוותיה ואפשר שטעמו מדחזינן דאייתי בגמרא האי ברייתא ומפרש טעמה. וה״ה כתב בפרק ז' מהלכות יו״ט שטעם רבינו משום דהכי איתא התם תנא האבל והכהן מותרים בגילוח ואוקמוה בדשלים משמרתו ברגל תנא דידן סבר כיון דתנן בשלשה פרקים היו כל המשמרות שוות באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים כמאן דלא שלים משמרתו ברגל דמי ותנא ברא סבר אע״ג דשייך בהנך משמרות משמרתיה מיהא שלמה ליה ומאחר דהלכה כתנא ברא באבל כנזכר שם כן הלכה כמותו בכהן. והר״י קורקוס ז״ל כתב דלא מכרעא מילתא דמתניתין פליגא דאיכא למימר תנא ושייר כדשייר מי שאבדה לו אבידה: \n\n" + ], + [ + "דין קרועי בגדים ודין פרועי ראש אחד הוא וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומה שכתב שעבודתו כשירה ולא חללה. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה וכו' אף על פי שלא עבד וכו'. הראב\"ד כתב אם נכנס מן המזבח ולפנים אמר אברהם זה לא מצאתיו וכו'. והרמב\"ן בהשגותיו לספר המצות כתב שטעם רבינו ממה שאמרו בסיפרא מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה תלמוד לומר אתה ובניך אתך ומפרש רבינו דבשעת עבודה דקתני היינו ביום בשעה שהעבודה כשירה וחייב מלקות קאמר והרמב\"ן חולק עליו ומפרש דבשעת עבודה היינו שעת עבודה ממש כלומר אם עבד והוא שתוי או פרוע ראש או קרוע בגדים אבל ליכנס בלבד בלא עבודה אינו אסור מן התורה ומה ששנינו בסוף פרק קמא דכלים (משנה ט) בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם אינו אלא ממעלות דרבנן והאריך עוד בזה לסתור דברי רבינו וכן כתב עוד בפירוש התורה בפרשת שמיני. וליישב דעת רבינו י\"ל שרבינו סובר כמאן דאמר בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ\"ד:) מעלות דאורייתא ומפרש דהיינו לומר שהאיסור ליכנס שם פרועי ראש וכו' הוא מדאורייתא אע\"פ שנשנו שם קצת מעלות שע\"כ הם דרבנן היכא דאפשר לפרש שהם דאורייתא אמרינן ולפי שראה רבינו דהאי בשעת עבודה דקתני בסיפרא אפשר לפרשו כדפריש הרמב\"ן כתב דין זה בדרך יראה לי ולא כתבו סתם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ודין הנכנס ככה מן המזבח ולפנים וכו'. בתורת כהנים פרשת שמיני בבואכם אל אהל מועד אין לי אלא בביאה מנין אף ביציאה תלמוד לומר אתה ובניך מנין לעשות המזבח כאהל מועד תלמוד לומר אתה ובניך רבי אומר נאמר כאן בבואכם אל אהל מועד ונאמר בקידוש ידים ורגלים בבואכם אל אהל מועד מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד ועשה בו יציאה כביאה ואינו חייב אלא בשעת עבודה אף כאן כן. וכתב סמ\"ג מנין אף ביציאה תלמוד לומר אתה ובניך פירוש אפילו אחד מהם יוצא מנין לעשות המזבח כאהל מועד תלמוד לומר אתה ובניך פירוש בדבר שאתה ובניך חלוקים משאר ישראל ע\"כ לשונו. ואיני יודע היכי יליף יציאה מאתה ובניך ואפשר דמייתורא דריש ליה דהל\"ל יין ושכר אל תשתו בבואכם ואתה ובניך אתך אייתר למדרש באם אינו ענין לאסור אף ביציאה: \n", + "ועל מה שכתב רבינו כגון ששתה רביעית יין בין האולם ולמזבח וכו'. כתב הראב\"ד אמר אברהם אם לדבריו אין צורך שישתה היין בין האולם ולמזבח וכו' נראה שטעמו דאין לומר לחייב ביציאה היינו שהכניס יין בפנים ושתה שם דמי נתן יין בפנים ותורת כהנים ה\"פ אין לי אלא בביאה דבבואכם משמע כשהם נכנסים ממש רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ לא ישתו אבל לשתות קודם שיתחילו ליכנס כלל לא קמשמע לן ולהאי קרי יציאה כיון דכששותים עדיין הם בחוץ. ומה שכתב אם לדבריו כלומר שהוא סובר דאף אם נכנס מן המזבח ולפנים לוקה דאילו להראב\"ד לפנים מן המזבח אינו אלא ממעלות דרבנן כמו שכתב בהשגה שקודם זו. ומה שסיים וכתב ובמזבח מיתה נמי איכא בשתויי יין כלומר דלדעת רבינו אע\"ג דבבואכם קאי בין למזבח בין לפנים מן המזבח ולא תמותו לא קאי אלא למזבח בלבד: \n\n" + ], + [ + "וכן אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל וכו' עד סוף הפרק. נראה שהוא מסברא שזה בכלל מה שנצטוינו ליראה מהמקדש. \n", + "ומה שכתב כשהוא שתוי יין או שכור היינו לומר דאפילו לא שתה יין אלא שהוא שכור משאר משכרין דאילו שכור מיין בקל וחומר אתי משתוי ולא הוה צריך למימר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין כ\"ג נכנס לקדש הקדשים וכו'. משנה בפ\"ק דכלים (משנה ט). \n", + "ומ\"ש וכהן הדיוט נכנס לקדש לעבודה בכל יום. נראה דהיינו להקטיר קטורת על מזבח הזהב שהוא בהיכל: \n\n" + ], + [ + "והוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו לקדש וכו'. אע\"פ שמפשט הכתוב לא נצטווה בלא יבא אלא אהרן בתורת כהנים דרשו שאין תלמוד לומר אחיך ולמה נאמר אחיך לרבות את הבנים ובפסיקתא מסיים בה וכן הוא אומר וישמע אברם כי נשבה אחיו והוא לוט בן אחיו. \n", + "ומה שכתב שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש זה קדש הקדשים מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית x תמיה לי מאחר דקרא לא קאמר אלא הקדש מניין לנו לומר זה קדש הקדשים ותו היכי מרבה כל הבית מדכתיב מבית לפרוכת דמבית לפרוכת קדש הקדשים משמע והיכי מרבה מיניה כל הבית. ונראה דה\"פ אילו לא נאמר אלא על הקדש הייתי אומר דלפני לפנים קרי קדש אבל להיכל לא נאסר משום דתפסת מועט תפסת והשתא דכתב מבית לפרוכת דהיינו קדש הקדשים על כרחך לומר דאל הקדש להזהיר על כל הבית אתא דאילו לפני לפנים כבר הזהיר במבית לפרוכת ודקדק רבינו לכתוב להזהיר על כל הבית לומר דאף על גב דמבית לפרוכת הוי במיתה בהיכל אינו אלא באזהרה כמו שיתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "כהן שנכנס לקדש הקדשים וכו'. ובספרי ואל יבא בכל עת זה יום הכיפורים אל הקדש לרבות שאר ימות השנה: \n", + "וכמה פעמים הוא נכנס לשם וכו'. תוספתא בפרק קמא דכלים: \n\n" + ], + [ + "והנכנס לקדש חוץ לקדש הקדשים וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז:) טהורין שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים מבית לפרכת אל פני הכפורת במיתה ר״י אומר כל היכל כולו ומבית לפרכת בארבעים ואל פני הכפורת במיתה במאי קא מיפלגי בהאי קרא ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות רבנן סברי אל הקדש בלא יבא מבית לפרוכת ואל פני הכפרת בלא ימות ורבי יהודה סבר אל הקדש ומבית לפרוכת בלא יבא ואל פני הכפורת בלא ימות ופירש״י מבית לפרוכת לפני לפנים ששם ארון ואל פני הכפורת נמי היינו מבית לפרוכת אלא שהלך עד לפני הארון וידוע דהלכה כרבנן. \n", + "ומ\"ש רבינו או להשתחוות, ה\"ק אם נכנס שלא לעבודה או להשתחוות דלהכנס לעבודה או להשתחוות מותר וזו היא ששנינו פ\"ז דתמיד (דף ל\"ג:) בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות ג' אוחזין בו וכך הם דברי התוספות בפרק הקומץ ומ\"ש בפרק י\"ט מסנהדרין כהן שנכנס להיכל שלא בשעת עבודה לוקה צ\"ל דהשתחויה בכלל עבודה היא שם וסמ\"ג כתב וז\"ל הנכנס להיכל חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה או להשתחוות וכהנים שלא עבדו בין גדול ובין הדיוט לוקה ואינו חייב מיתה ומה ששנינו בזמן שכ\"ג נכנס להשתחוות בגמר עבודה מדבר עכ\"ל x נראה מדבריו דכשאינו בגמר עבודה אם נכנס להשתחוות לוקה ולפי זה דברי רבינו ה\"פ הנכנס לקדש שלא לעבודה או שנכנס להשתחוות אם אינו בגמר עבודה לוקה: \n\n" + ], + [ + "כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד חייב וכו'. בסיפרא פרשת שמיני ומפתח אהל מועד לא תצאו יכול בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ת\"ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה כי שמן משחת ה' עליכם אין לי אלא אהרן ובניו שאם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה מנין לכהנים שבכל הדורות ת\"ל כי שמן משחת ה' עליכם. וכתב הראב\"ד תימה גדול הוא זה וכו'. נראה שטעמו של הראב\"ד משום דכתיב כי שמן משחת ה' עליכם ודעת הרמב\"ן בזה כדעת רבינו ומתוך דבריו נתיישבה תמיהתו של הרמב\"ן שכתב בהשגותיו לספר המצות בעיקר החמישי וז\"ל ת\"ל כי שמן משחת ה' עליכם לומר שאפילו כהנים הדיוטים שבכל הדורות כאלעזר ואיתמר באזהרה זו שלא להניח עבודה ולצאת כל זמן שיכולים לעשותה והראיה כי שמן משחת ה' עליכם מדלא כתיב כי בשמן הקדש נמשחתם ואמר שמשחת ה' עליהם שהוא לדורות כמו שאמר בהם והיתה להם משחתם לכהונת עולם לדורותם עכ\"ל וכ\"כ עוד בפי' התורה סוף פ' צו: \n", + "וכן זה שנאמר בכהן גדול: \n\n" + ], + [ + "אם כן מפני מה נשנית אזהרה זו בכ״ג וכו'. בר״פ כל הזבחים (זבחים דף כ״ח) אונן [דפסול] מנ״ל דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל ופירש״י ומן המקדש וגו' לעיל מיניה כתיב לאביו ולאמו לא יטמא ובכהן גדול משתעי וסמיך ליה ומן המקדש וגו' כלומר אף ביום שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש אלא עומד ומקריב ולא יחלל שאין הקדשים מתחללין בכך הא הדיוט שלא יצא ועבד חילל עכ״ל. ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב שאפילו כהן הדיוט שיצא מן המקדש בשעת עבודה חייב מיתה משמע שהטעם מפני שנראה כמזלזל העבודה אם יניחנה מפני ששמע שמת לו מת ויצא נראה שגומר עבודתו ואח״כ יצא שהרי כתב שאינו מוזהר מלצאת אלא בשעת עבודה בלבד ואח״כ כתב שכהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת אינו עובד נראה שמיד ששמע מפסיק ומסלק ידו מעבודתו ומאחר שאסור לגמור עבודתו למה אסור לו לצאת מיד דכך לי שעת עבודה כיון שאינו יכול לעבוד כמו שלא בשעת עבודה ונ״ל שאע״פ שאינו יכול לגמור עבודתו אם יצא קודם שתגמר העבודה ע״י אחר נראה כמזלזל בעבודה ועי״ל שאם היה מותר לו להפסיק עבודתו ולצאת כששמע שמת לו מת איכא למיחש שמא כשיפסיק העבודה ויצא בבהלה תהיה העבודה בטלה מאין מתעסק בה עד שיתעוררו שאר הכהנים לבא לגמור ואין לך זלזול גדול מזה ולפיכך אסרה לו לצאת עד שתגמר העבודה ע״י אחר: \n", + "כתב הראב\"ד אע\"פ שאינו יוצא א\"א וכיון שהוא חייב להתאבל עליו וכו'. ואיני רואה כאן השגה שלא כתב רבינו שאסור לו לצאת אלא בשעת עבודה בלבד ואחר גמר עבודה יצא ויטמא: \n", + "ומה שכתב ואם עבד והוא אונן של תורה חילל עבודתו וכו'. בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ\"ד) תניא דאונן אסור לעבוד ואמרינן בגמרא מנ\"ל דכתיב ומן המקדש לא יצא [ולא יחלל] הא אחר שלא יצא חילל ופירש\"י ומן המקדש לא יצא כלומר אע\"פ שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש שאם יעבוד לא יחלל הא כהן אחר שלא יצא חילל. וברפ\"ב דזבחים (דף ט\"ו) נמי תנן דאונן שקיבל פסל ויליף לה מהאי קרא ומקראי אחריני ומייתי לה בק\"ו. \n", + "ומ\"ש בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור. הכי אסיקנא ברפ\"ב דזבחים שם. \n", + "ומ\"ש אבל כהן גדול עובד כשהוא אונן שנאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וכו'. וכבר נתבאר בסמוך ובפרק קמא דיומא (דף י\"ג:) תניא היה עומד ומקריב [על גבי המזבח] ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויצא דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר יגמור ופירשו התוספות דבכהן גדול מיירי וכן דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ומנין שעבודת האונן פסולה מקל וחומר וכו'. בריש פרק שני דזבחים (דף ט\"ז): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואע\"פ שכהן גדול עובד אונן אסור לאכול בקדשים וכו'. משנה בסוף הוריות (דף י\"ב:) כ\"ג מקריב אונן ולא אוכל וההדיוט לא מקריב ולא אוכל. \n", + "ומ״ש וכן אינו חולק לאכול לערב. ברייתא בר״פ טבול יום (זבחים דף צ״ט). \n", + "ומ\"ש אונן שעבד אינו לוקה. פשוט הוא דהא לית ביה לאו מפורש. \n", + "ומ\"ש ומותר ליגע בקדשים וכו'. משנה וגמרא (דף צ\"ח צ\"ט) וגמרא בר\"פ טבול יום: \n\n" + ], + [ + "אי זהו אונן וכו'. בפרק טבול יום (זבחים דף צ״ט:) אנינות לילה מדברי תורה דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר אינה [מדברי תורה] אלא מד״ס ופסק כר״ש משום דרבי ס״ל כר״ש כדאיתא בפ' הנזכר (דף ק״א) הן היום אני היום אסור ולילה מותר ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה רבי אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מד״ס ועוד דסתם לן תנא כוותיה בפסחים ס״פ האשה (דף צ״א:) וכן הכריח הרי״ף בפרק היה קורא (דף י״ח): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ומת ששהה ימים וכו'. בפרק טבול יום (זבחים דף ק״א) עד מתי מתאונן עליו כל זמן שאינו נקבר אפילו מכאן עד י' ימים דברי רבי וחכמים אומרים אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד ואיתא תו התם [תריץ הכי] עד מתי הוא מתאונן עליו כל אותו היום בלא לילו רבי אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו. ופירש״י [ע״כ] בליל יום קבורה פליגי דקאמר רבי אפילו קברו לסוף י' ימים מתאונן עליו ליל יום קבורה וחכמים אומרים אינו מתאונן עליו ביום הקבורה אלא יום עצמו אבל לא לילו וידוע דהלכה כחכמים. \n", + "ומ\"ש לפיכך מי שמת לו מת לאחר יום המיתה כל יום הקבורה אינו מקריב ואינו אוכל בקדשים מדבריהם. כבר נתבאר. \n", + "ומ\"ש וטובל. בפרק חומר בקדש (דף כ\"א) תנן דאונן צריך טבילה לקדש. \n", + "ומ\"ש ואוכל לערב. כבר נתבאר דהלכה כחכמים דיום קבורה אינו תופס \n", + "לילו ומ״ש ויום שמועה קרובה וכו'. בפרק טבול יום (זבחים דף ק') תניא יום שמועה כיום קבורה למצות ז' ול' ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות אחד זה ואחד זה טובל ואוכל בקדשים לערב ושקיל וטרי בה גמרא ומסיק תנאי היא כלומר וסיפא כחכמים דאמרי יום קבורה אינו תופס לילו. \n", + "ומ\"ש אבל יום המיתה וכו'. כבר נתבאר. \n", + "ומ\"ש חוץ מן הפסח בלבד שהוא אוכל לערב (אבל לא בקדשים) ומפרש בגמרא טעמא משום דאנינות לילה דרבנן גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה. \n", + "ומ\"ש כמו שיתבאר במקומו. בהלכות פסח פ\"ו: \n\n" + ], + [ + "האבל אינו משלח קרבנותיו כל ז'. בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) אבל אינו משלח קרבנותיו דתניא רבי שמעון אומר שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן ופירש״י לפיכך נקראים שלמים בזמן שהוא שלם בדעתו שדעתו מיושבת עליו ובתוספתא דזבחים פרק י״א אין אונן רשאי להביא זבחים כל שבעה. \n", + "ומ\"ש אפילו יין או עצים או לבונה. תוספתא פרק י\"א דזבחים: \n", + "וכן מצורע אינו משלח קרבנותיו וכו'. בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) יליף לה מקרא. \n", + "ומה שכתב אבל המנודה יש בו ספק אם משלח אם אינו משלח. שם. \n", + "ומ\"ש לפיכך אם הקריבו עליו נרצה. נראה דטעמא משום דמייתי התם למפשטה מדתניא כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודים היו ושלחו קרבנותיהם ודחי אביי דילמא מנודה לשמים שאני דקיל קיל והא אמרת חמיר ספוקי מספקא ליה ומדחי ליה וכיון דחזינן דמנודין לשמים שלחו קרבנותיהם לכתחלה אפילו אם תימצי לומר דמנודה לשמים קיל ממנודה לבריות מסתיין דנימא דהיינו דמנודה לבריות לא ישלח קרבנותיו לכתחלה אבל לומר דאף בדיעבד לא נרצה אין לנו: \n\n" + ], + [ + "טמא שרץ וכיוצא בו וכו'. בפרק תמיד נשחט פסחים (דף ס\"ב) בכל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהם ואילו בפסח ערל וטמא אין משלחין פסחיהם ופירש\"י ערל וטמא משלחין קרבנותיהם בעזרה חוץ מפסח דבעינן ראוי לאכלו שאכילת בעליו מעכבת בו דכתיב לפי אכלו תכוסו וכתבו התוספות קשה לר\"י טמא איך משלח קרבנותיו והא בעי סמיכה וכו' וכל הסומך ראשו ורובו מכניס ותירץ דהכא מיירי בעופות וכן משני בהשולח אי נמי בבכור ובמעשר דלא בעו סמיכה ובפרק ב' דזבחים (דף כ\"ב:) אמר ריש לקיש דטמא שרץ משלח קרבנותיו וטמא מת אינו משלח קרבנותיו ובפרק מי שהיה טמא פסחים (דף צ\"ג) סבר רב נחמן כמ\"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ: \n", + "ומ\"ש חוץ מפסח שאין שוחטין אותו על טמא שרץ. פירוש עד שיטבול אבל טבול יום דמת אין שוחטין עליו כמבואר בפרק ששי מהלכות קרבן פסח. \n", + "ומ\"ש אבל טמא מת אין מקריבין עליו כלל עד שיטהר. כבר כתבתי בסמוך דבפרק שני דזבחים אמרינן דריש לקיש אמר הכי ואע\"ג דאמרינן התם דזקני דרום סברי דטמא מת משלח קרבנותיו משמע התם דלא קיימא לן כוותייהו דמתיב עלייהו ולא שני אלא בדוחק ואמרינן התם דאף זקני דרום לא אמרו אלא בדיעבד אבל למצוה לא ישלח וא\"כ ריש לקיש דפליג עלייהו בדיעבד נמי קאמר ומש\"ה כתב רבינו אין מקריבין עליו כלל כלומר אפילו בדיעבד לא מהני ובכלל זה גם כן לומר שאע\"פ שטבל אין מקריבין עליו כמו שנתבאר: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש וכו' זה המחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה וכו'. ומ\"ש שמחנה שכינה הוא מפתח עזרת ישראל ולפנים וכן מ\"ש שמחנה ישראל הוא מפתח ירושלים ולפנים. תוספתא פ\"ק דכלים כשם שהיו במדבר שלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל כך היו בירושלים מפתח ירושלים עד פתח הר הבית מחנה ישראל מפתח הר הבית עד שער נקנור מחנה לויה משער נקנור ולפנים מחנה שכינה והן קלעים שהיו במדבר ואיתא נמי בספרי פרשת נשא ובסוף זבחים (דף קי\"ו): \n", + "ומ\"ש שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת וכו' מה מצורע שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו וכו'. בספרי פרשת נשא וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו' שומע אני שלשתן במקום אחד ת\"ל במצורע בדד ישב מחוץ למחנה וגו' מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל לימד על הכלל כולו מה מצורע שחמורה טומאתו וחמור שילוחו משילוח חבירו פירוש מדכתיב בדד ישב נראה שהוא לבדו שם שאין אחר במחיצתו אף כל שחמורה טומאתו חמור שילוחו משילוח חבירו מכאן מנו חכמים למחיצות כל שהזב מטמא מצורע מטמא חמור מצורע שמטמא בביאה כל שהמת מטמא הזב מטמא חמור הזב שמטמא תחת אבן מסמא וכיוצא בזה דריש בפסחים פרק אלו דברים (דף מ\"ה) ובפרק שלשה מינין (נזיר דף ס\"ז): \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש טמא מת אפילו המת עצמו וכו'. בפרק הנזכר: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש החיל משלחין ממנו עכו״ם וכו'. בפ״ק דכלים (מ״ח) החיל מקודש ממנו שאין עכו״ם וטמאי מתים נכנסים לשם. ומה שהוסיף רבינו ובועלי נדות. ברייתא בפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ס״ח) ששנינו בה בועל נדה כטמא מת והעלו שם דלמחנות קאמר. \n", + "ומ\"ש אבל טבו\"י נכנס לשם שכבר טבל. כן משמע שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש עזרת הנשים משלחין ממנו טבול יום וכו'. ג\"ז שם. \n", + "ומ\"ש ואסור טבול יום במחנה לויה מד\"ס. ברפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב) ובפ\"ק דיבמות (ז':) א\"ר יוחנן אפילו עשה לית ביה שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודה [וירושלים בבית ה'] לפני החצר החדשה מאי חדשה שחידשו בה דברים ואמרו טבול יום לא יכנס למחנה לויה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש מעזרת ישראל וכו'. גם זה בפרק קמא דכלים. \n", + "ומ״ש שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה. בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג:): \n\n" + ], + [ + "הטמא המשולח מהר הבית וכו'. כ\"כ גם בסמ\"ג ל\"ת סי' ש\"ד ותמהני על זה דגרסינן בר\"פ אלו דברים (פסחים ס\"ח) תני תנא קמיה דר' יצחק בר אבדימי ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה ואל יבוא אל תוך המחנה זו מחנה לויה מכאן לבעל קרי שיצא חוץ לשתי מחנות אמר ליה אכתי לא עיילתיה אפיקתיה וכו' אלא אימא מחוץ למחנה זה מחנה לויה ואל יבא אל תוך המחנה זה מחנה שכינה ונראה שלא היה כתוב כן בגירסתם וכן נראה מדברי רבינו בספר המצות שלו סי' ע\"ח: \n", + "ומ״ש וכן מצורע שנכנס לירושלים. תוספתא כתבה רבינו בפירוש המשנה פרק קמא דכלים (משנה ח') ופירשה ובפרק אלו דברים (פסחים דף ס״ז) אמר רב חסדא מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה איתיביה מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים זבים וזבות שנכנסו לפנים ממחיצתן בארבעים וכו' תנאי היא דתניא בדד ישב לבדו ישב שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו יכול יהיו זבים וטמאי מתים משתלחים למחנה אחת ת״ל ולא יטמאו את מחניהם ליתן מחנה לזה ומחנה לזה דברי רבי יהודה ורבי שמעון אומר אינו צריך הרי הוא אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש יאמר טמא מת ואל יאמר זב וכו' למה נאמר מצורע ליתן לו מחנה שלישית כשהוא אומר בדד ישב הכתוב נתקו לעשה ופירש״י תנאי היא דאיכא תנא דלא מייתי ליה קרא לעשה אלא ליתן לו מחנה שלישית ואע״ג דרב חסדא סבר דפטור כיון דפלוגתא דרבי יהודה ור' שמעון היא פסק רבינו כר' יהודה דהלכה כוותיה לגבי דרבי שמעון ורב חסדא איכא למימר דהאי ברייתא לא שמיע ליה מדלא אמר הלכה כפלוני ואי הוה שמיע ליה הוה אמר הלכה כר' יהודה כ״כ סמ״ג במל״ת סימן ש״ד. \n", + "ומ\"ש אבל אם נכנס לשאר ערים המוקפות חומה אע\"פ שאינו רשאי לפי שנאמר בדד ישב אינו לוקה. כ\"כ רבינו בפירוש המשנה פ\"ק דכלים: \n\n" + ], + [ + "נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים. בתוספתא פרק קמא דכלים ופירשה רבינו שם בפירוש המשנה ונראה דמשום דמקרא דולא יטמאו את מחניהם לוקה ארבעים כשנכנס לפנים מחומת ירושלים שהרי טימא מחנה ישראל וכדתניא בסיפרי וכשנכנס עוד להר הבית לוקה עוד ארבעים מפני שטימא מחנה לויה ונמצא שעבר שנית על ולא יטמאו את מחניהם אי נמי שכשנכנס להר הבית עבר משום ואל יבא אל תוך המחנה זה מחנה לויה וכמו שכתב רבינו לעיל בסמוך וקשה דאם כן הל\"ל נמי שאם נכנס למחנה שכינה לוקה ק\"כ שהרי טימא גם מחנה שכינה ולוקה עליו שלישית ואפשר דכיון דגלי לן שאם נכנס למחנה לויה לוקה שמונים ממילא משמע שאם נכנס למחנה שכינה לוקה ק\"כ: \n", + "אבל טמא מת או טבול יום שנכנס לעזרת הנשים וכו'. כבר נתבאר בפ\"ז שמפתח הר הבית עד שער נקנור שהוא שער עזרת ישראל מחנה לויה ונתבאר שטמא מת מותר במחנה לויה וחכמים אסרו לטמא מת ליכנס בחיל כמו ששנינו בפרק קמא דכלים (משנה ח') אע\"פ שהוא מחנה לויה ואסרו לטבול יום ליכנס בעזרת הנשים כמו ששנינו שם אע\"פ שגם היא ממחנה לויה וכיון דאין איסורן אלא מדרבנן אין בהם מלקות אבל מכת מרדות יש בהם כשאר איסורי דרבנן. ומ\"מ יש לדקדק בדברי רבינו שהיה לו לכתוב טמא מת שנכנס לחיל או טבול יום שנכנס לעזרת הנשים כמו שהוא במשנה פרק קמא דכלים וכן שנינו עוד בתוספתא כתבה רבינו בפי' המשנה פ\"ק דכלים החיל ועזרת הנשים מעלה יתירה בבית עולמים והטמאים שנכנסו לשם פטורים: \n", + "ומ״ש או מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל, וכתב עליו הראב״ד זה שיבוש דמחוסר כפורים שנכנס למחנה שכינה וכו'. ותמהני למה הלך להביא ראיה מהתוספתא והניח מלהביא מדתניא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כז:) מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת. וליישב דברי רבינו י״ל דמשמע בפרק שני דזבחים (דף י״ז:) דאיכא תנא דסבר מחוסר כפורים לאו כזב דמי ואע״ג דקאמר התם לא דכ״ע [מחוסר כפורים דזב] כזב דמי והכא בהא קא מיפלגי וכו' האי דחייה בעלמא היא אבל קושטא דמילתא דפלוגתא היא וכדמוכח קצת בפ' ג' מינין וההיא דתוספתא וההיא דהקומץ רבה כמ״ד מחוסר כפרה דזב כזב דמי ורבינו פסק כמ״ד לאו כזב דמי ומכל מקום צריך טעם למה פסק כן. ובפרק י״ח מהלכות פסולי המוקדשים כתב האוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהיה כל טומאתו עליו עכ״ל. ודרשא זו דטומאתו עליו באיזה מקום מייתי לה ועלה סמך רבינו גם בכאן. אחר כך מצאתי להר״י קורקוס ז״ל שכתב דטעמיה משום דבפרק שני דזבחים x בעינן לאוקמיה פלוגתא דרבנן ויוסף הבבלי בהכי ומוקי רבנן כמ״ד לאו כזב דמי גם רבי יוחנן הכי ס״ל גבי טבול יום וכל שכן גבי מחוסר כפורים ותו דבפ' ג' מינין אמרינן דכ״ע מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי גם בסמוך כתבתי בשם רבינו שמשון דתנא דכלים צ״ל דסבר לאו כזב דמי ותני לה גבי הלכתא פסיקתא גם סוגיא דמעילה ובסוטה דרבנן דפליגי אאבא שאול סברי לאו כזב דמי כאשר כתוב שם בתוספתא דלשיטת רש״י צ״ל כן ושיטת רבינו עד כאן לשונו: \n\n" + ], + [ + "וכשם ששילוח טמאים מן המקדש בעשה וכו'. זה פשוט וכתב רבינו בספר המצות סימן ל\"א וז\"ל לשון מכילתא צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בעשה ומנין בל\"ת ת\"ל ולא יטמאו את מחניהם עכ\"ל. אך \n", + "מ\"ש זה מחנה שכינה דמשמע לכאורה דאתא למעוטי שאר מחנות שאינו לוקה עליהם קשה דמהי תיתי לן דקרא סתם איירי משמע דאכולהו מחנות קאי ואין לומר דמדכתיב ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם משמע דמחנה שכינה דוקא קאמר דעבר עליו בלא תעשה ולא על שאר מחנות שיקשה לזה ממה שכתב רבינו לעיל בפרק זה והוא שנוי בתוספתא נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים ואפשר לומר דמן המקדש דנקט רבינו מקום המקודש קאמר וכל המחנות בכלל: \n\n" + ], + [ + "ומניין שאינו עובר אא\"כ נכנס וכו'. כתב רבינו בסה\"מ שלו סי' ע\"ז דהכי איתא בספרי: \n\n" + ], + [ + "טמא שנכנס למקדש וכו'. פשוט הוא: \n", + "ואין חייבין כרת או קרבן וכו'. בפרק שני דשבועות (דף י\"ז). \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו. בהלכות בית הבחירה פרק ו': \n\n" + ], + [ + "כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה. בפרק כהן גדול דנזיר (דף נ\"ו:) תנן רבי אליעזר אומר משום רבי יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת המקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש. \n", + "ומ\"ש שכבר נתפרש בנזירות. הוא בפרק שביעי. \n", + "ומ״ש או שיגע באדם או בכלים שנטמאו באותן טומאות שהנזיר מגלח עליהם וכו': כתב הראב״ד שיבוש הוא זה שאין הנזיר מגלח וכו'. ואני אומר פשטן של דברים כדברי הראב״ד דתנן בפרק כהן גדול (נזיר דף נ״ד) שאין הנזיר מגלח על כלים הנוגעים במת ותנן נמי (דף נ״ו) כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש ומאחר שאין הנזיר מגלח על כלים הנוגעים במת אין חייבין עליהם על ביאת המקדש אבל רבינו מפרש דהא דתנן כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש לא לענין כלים הנוגעים במת איתניא אלא לענין טומאות הפורשות מן המת כגון רביעית דם ורובע עצמות אבל כלים הנוגעים במת אע״פ שאין הנזיר מגלח עליהם חייבין עליהם על ביאת המקדש מדגרסינן בירושלמי בפרק כהן גדול תמן תנינן שנים טמאים במת אחד טמא טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב שלשה טמאים במת שנים טמאים טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב ד' טמאים במת שלשה טמאים טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב כיצד שנים בני אדם הנוגעין במת טמא טומאת ז' ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב xx (כיצד ג' כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמא טומאת ז' והשלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב כיצד ד' כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמא טומאת ז' הד' בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב) רבי יוחנן בשם רבי ינאי וכולהון תורה הם אצל תרומה אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון מה טעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חיטוי חייב על ביאת המקדש ושאינו טעון חיטוי אינו חייב על ביאת המקדש. התיבון הרי אדם הנוגע בכלים ונוגעים במת טעון חיטוי והוא שני אמר ר' אבין בר חייא בטומאת איש באיש לא בטומאת איש בכלים מילתיה דרבי אבין בר חייא אינו חייב אלא על הראשון בלבד מאחר שאילו אדם באדם אינו חייב אלא על הראשון בלבד וה״פ דלגבי ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון דהיינו הנוגע במי שנגע במת אבל שלישי שנגע בשני דהיינו הנוגע במי שנגע בנוגע במת פטור ויהיב טעמא משום דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וכו' וכיון דאדם הנוגע באדם שנגע במת אינו טעון חיטוי שהרי אינו טמא אלא טומאת ערב הנוגע בו אינו חייב על ביאת המקדש ולפ״ז ה״פ דקרא ואיש אשר יטמא במי שטעון חיטוי ולא יתחטא ונכרתה אבל אם יטמא במי שאינו טעון חיטוי לא. התיבון הרי אדם הנוגע בכלים הנוגעין במת טעון חיטוי שהרי הוא טמא טומאת שבעה ולפי זה יהיה אדם הנוגע בו חייב על ביאת המקדש אע״פ שהוא שלישי בשני והיאך אמרת שאינו חייב אלא שני שנגע בראשון ושני רבי אבין בר חייא אמר בטומאת איש באיש לא בטומאת איש בכלים ולפי שאלו דברים סתומים בלי טעם דמשמע דאתא לפלוגי בין טומאת איש באיש לטומאת איש בכלים וקשה שזה סותר מאמר רבי יוחנן שאמר סתם אינו חייב אלא שני בראשון וכללא הוא אף לטומאת איש בכלים לכך הוצרך לפרש דבריו ואמר מילתיה דרבי אבין בר חייא וכו' כלומר לאו כדקא ס״ד דמפליג בינייהו דלעולם אינו חייב אלא הנוגע בראשון ולא הנוגע בשני אפילו נוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת וטעמא משום דלית לן לפלוגי בינייהו וכיון דאדם הנוגע באדם שנגע במת אין הנוגע בו חייב על ביאת המקדש מפני שנגע במי שאינו בר חיטוי כן אדם הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת אע״פ שנגע במי שהוא בר חיטוי פטור על ביאת המקדש כיון שהוא שלישי בשני ואין לנו לחייב אלא שני בראשון בלבד ומשום דקשה דטפי הוה עדיף למיתלי כולה מילתא במי שטעון חיטוי דאידכר בקרא ולא למיתלי בשני שנגע בראשון דלא אידכר בקרא לכך הקדים רבי יוחנן ואמר כולהון תורה הם כלומר דברי קבלה הן וקאי גם למאי דאמר אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון וז״ש רבינו שדברים אלו הלכה מפי הקבלה ואע״פ שרבינו שמשון בפ״ק דאהלות מפרש ירושלמי זה בדרך אחרת לדעת רבינו צריך לפרשו כמו שפירשתי ונתבארו דבריו ואע״ג דבתר הכי קאמר בירושל' אמר רבי אילא הוא עצמו שנגע במת חייב כלומר אבל הנוגע במי שנגע במת פטור כבר הביאו שם ברייתא החולקת עם רבי אילא וכיון דתניא כוותיה דרבי יוחנן הכי נקטינן. ודע דבתר הכי מייתי בירושלמי לסיועי לרבי יוחנן מדתנן כל טומאה שהנזיר מגלח עליה חייבים עליה על ביאת המקדש וכו' ראשון שהנזיר מגלח עליו חייבין עליו על ביאת המקדש שני שאין הנזיר מגלח עליו אין חייבין עליו [על ביאת מקדש] וה״פ לדעת רבינו ראשון דהיינו הנוגע במת שהנזיר אם נגע במת מגלח עליו חייבין עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו ראשון ונכנס למקדש חייב שני דהיינו הנוגע במי שנגע במת שאם הנזיר נגע במי שנגע במת אינו מגלח עליו אין חייבין עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו שני ונכנס למקדש פטור. \n", + "ומ\"ש או שנטמא בשאר אבות טומאות של תורה. קצת מהן מפורשות בפרשת ויקרא גבי מטמא מקדש וה\"ה אשארא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש ואפילו אחר שטבל עד שיעריב שמשו. משנה בפרק י\"א דמסכת פרה (משנה ד') כל הטעון ביאת מים מד\"ת אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו במים בין לאחר ביאתו חייב. \n", + "וכתב הרב רבי אברהם בן דוד על מה שכתב רבינו כל הטעון ביאת מים וכו'. דבריו סותרים את דבריו עכ\"ל. ונראה שטעמו מפני שכתב אחר כך וכן הנוגע בכלים וכו' או שנגע באדם וכו' הרי זה פטור והרי אלו טעונים ביאת מים מן התורה ופטור ואם תאמר הרי ההיא דכל הטעון ביאת מים מן התורה מתניתין היא וההיא דהנוגע בכלים וכו' דעדיפא מינה קאמר הראב\"ד שאינו חייב על מגע כלים על ביאת מקדש ויש לומר דמתניתין דכל הטעון ביאת מים לא קשיא דהכי מיתניא התם כל הטעון ביאת מים מן התורה מטמא את הקדש ואת התרומה ואת החולין ואת המעשר ואסור על ביאת המקדש לאחר ביאתו במים מטמא את הקדש ופוסל את התרומה ואם בא על המקדש בין לפני ביאתו במים בין לאחר ביאתו חייב ואיכא למימר דכללא דכל הטעון ביאת מים לשאר מילי הוא אבל לענין חיוב מקדש לאו כללא הוא אלא אתא למימר שהטעון ביאת מים מן התורה אם הוא חייב על ביאת המקדש אע\"פ שבא במים חייב עד שיעריב שמשו אבל רבינו דלא מייתי ליה אלא לענין חיוב ביאת מקדש ולא עוד אלא שכתב כללו של דבר קשיא. והיה אפשר לתרץ דדברי רבינו נמי כך הם מתפרשים כללו של דבר כל אחד מאלו שאמרנו שחייבים עליהם על ביאת המקדש והוא טעון ביאת מים מן התורה אפילו טבל חייב כרת עד שיעריב שמשו אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם אף על פי שהוא טמא טומאת שבעה והוא טעון ביאת מים מן התורה הרי זה פטור על ביאת המקדש: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואע\"פ שהוא פטור מכין אותו מכת מרדות. הכי משמע מדאמרינן אין חייבין עליה על ביאת המקדש חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא אבל מצאתי שרבינו כתב בפ\"ה מהלכות טומאת מת וז\"ל נמצאת אומר אדם שנגע במת ואדם באדם אחר הראשון טמא טומאת שבעה והשני [טמא] טומאת ערב כלים הנוגעים במת וכלים בכלים שניהם טמאים טומאת ז' אבל השלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם שלשתן טמאים טומאת ז' הרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב בד\"א לענין תרומה וקדשים אבל לחייב כרת על ביאת מקדש או על אכילת קדשים אינו חייב אלא על השנים בלבד הראשון שנגע במת והשני שנגע בו כדין תורה שנאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם או הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת פטור כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש שהדברים האלו אע\"פ שהם דברי קבלה אינם דין תורה שהרי לא נתפרשו בתורה אלא זה שנטמא במת שהוא אב והשני הנוגע בו שהוא ראשון בין אדם בין כלים עכ\"ל. וכך הם דבריו פה והשתא דברי רבינו מתיישבים כפשטן בלי סתירה שבתחילה אמר כל הטעון ביאת מים מן התורה כלומר מפורש ממש בתורה דהיינו הראשון שנגע במת והשני שנגע בו כדכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת וכו' שנמצא שהוא שלישי לראשון שנגע במת הרי זה פטור על ביאת המקדש שדברים אלו הלכה מפי הקבלה כלומר ומאחר שאינם מפורשים בתורה אינם בכלל כל הטעון ביאת מים מן התורה וזה עיקר: \n\n" + ], + [ + "המכניס שרץ וכיוצא במקדש וכו'. בסוף עירובין (דף ק\"ד:) [אמר רב טבי בר קיסנא] אמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב שרץ עצמו פטור וכו' לימא כתנאי שרץ שנמצא במקדש וכו' מאי לאו בהא קא מיפלגי וכו' לא דכ\"ע חייב והכא בהא קא מיפלגי וכו' וכיון דאסיקנא דכ\"ע חייב משמע דהכי הלכתא ועוד דאמרינן בתר הכי אלא כהני תנאי דתנן מהיכן מוציאין אותו וכו' מאי לאו בהא קא מיפלגי וכו' אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ופירש\"י אמר רבי יוחנן לענין עיולי כ\"ע המכניס שרץ חייב ולענין להוציא הנמצא בעזרה בשבת בהאי קרא פליגי עכ\"ל ויש סיוע לדבריו מדקאמר מאי לאו בהא קא מיפלגי ולפי זה הא דאמר אלא כהני תנאי היינו לומר אלא לימא כהני תנאי וכיון דאסיקנא ה\"נ דחייב משמע דהכי הלכתא ואפי' לפירוש התוס' דהא דרבי יוחנן מילתא באפי נפשה היא ולא אתא לדחויי הא דקאמר אלא כתנאי מ\"מ תנא דאמר חייב הוא ר\"ע והלכה כמותו. \n", + "ומ\"ש אבל הזורק כלים טמאים למקדש אפילו היו כלים שנגעו במת פטור מן הכרת אבל חייב מלקות. בירושלמי פרק כהן גדול דנזיר: \n", + "ומ\"ש מפי השמועה למדו וכו'. הכי איתא בתורת כהנים וכתב הראב\"ד על זה ומאחר שעל כיבוס בגדים אין בו כרת וכו' ויש לתמוה עליו למה כתב כן על דברי רבינו שהרי דבריו דברי ת\"כ הם וכמו שתירץ הרב רבי אברהם ב\"ד לעצמו כך נתרץ לרבינו כ\"ש שהמסתכל בדברי רבינו יבין דלדידיה קושיא מעיקרא ליתא שהוא מפרש הא דשמואל לא במכניס כלי טמא שרץ הוא אלא במכניס אדם טמא שרץ הוא וחייב כרת הוא כפשטא דלישנא דחייב: \n\n" + ], + [ + "יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהם אב הטומאה וכו' אבל בגד שהוא ראשון אם הכניסו למקדש אינו לוקה עליו. כתב הראב\"ד על זה והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב סוף דבר צריך לדקדק אחריו עכ\"ל. ואיני יודע היאך יצדק פה לשון סוף דבר ומ\"ש צריך לדקדק אחריו איני יודע מה דקדוק שייך בזה דמלתא דסברא היא כיון שהקילה תורה בכלים לפוטרם מכרת כן נאמר שהקילה בכלי שהוא ראשון לפוטרו אף ממלקות ומה שהקשה מטמא שרץ כבר כתבתי דלרבינו לא בכלי טמא שרץ מיירי אלא באדם טמא שרץ: \n\n" + ], + [ + "וכן טמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכת מרדות. ברפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב) [אמר עולא] אמר ר\"ל טמא שהכניס ידו לפנים לוקה וכו' דביאה במקצת שמה ביאה לענין מלקות אבל לא לענין כרת ובתר הכי אמרינן (דף ל\"ג:) כי אתא רבין אמר רבי אבהו לענין טמא שנגע בקדש איתמר ופירש\"י לא יליף ר\"ל מלקות מההוא קרא אלא לטמא שנגע בקדש ולא איירי בביאת מקדש כלל עכ\"ל. וסובר רבינו דכיון דלרבי אבהו לא איירי ר\"ל בביאת מקדש כלל אין לנו לחייבו מלקות משום ביאת מקדש כיון דפלוגתא היא ומיהו מדרבנן מיתסר ומכין עליו מכת מרדות. \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו שמעתא דזבחים קשיא עליה וכו'. ויש לי קושיא בדבריו שכתב ואמרי' התם עשה שיש בו כרת הוא והא אסיק התם רבינא דלענין מלקות אמרה ר\"ל ולא לענין כרת ומה לנו אי אמרינן התם עשה שיש בו כרת הוא ונ\"ל דה\"ק שמעתא דזבחים קשיא עליה דאמר ריש לקיש טמא שהכניס ידו למקדש לוקה וקס\"ד התם לומר דכרת נמי איכא משמע מדאורייתא הוא הילכך אע\"ג דאסיק רבינא דלא לענין כרת אמרה ריש לקיש אלא לענין מלקות ע\"כ מלקות דאורייתא קאמר ולא מכת מרדות דרבנן כדקאמר הרמב\"ם ומ\"מ במה שכתבתי נסתלקה השגתו. \n", + "ומ״ש ואי משום שמעתא דיומא היינו דגרסינן בר״פ אמר להם הממונה (יומא דף ל״א) א״ל אביי לרבי יוסף ביאה במקצת שמה ביאה או לא א״ל בהונות יוכיחו שהם ביאה במקצת ותניא מצורע טובל ועומד בשער ניקנור ופירש״י שמה ביאה לענין טבילה זו וצריך לטבול אם בא להכניס אחד מאבריו לעזרה עכ״ל. וחשש הראב״ד שמא משם למד רבינו לומר דביאה במקצת אינה אלא מדרבנן דכיון דלענין טבילה לנכנס בעזרה שהיא דרבנן איבעיא כי פשיט ממצורע נמי מדרבנן היא וכן הוא דעת התוספות ודחה הראב״ד ראיה זו וכתב דאדרבה משם ראיה דביאה במקצת דמצורע דאורייתא דאל״כ לא היו מחמירים במעלות דרבנן ואני אומר שאין טענה זו מוכרחת ועוד שמלבד זה כבר כתבתי טעם רבינו: \n", + "וכן כל טמא באב מאבות הטומאות של דבריהם וכו'. זה פשוט: \n\n" + ], + [ + "טמא שנכנס למקדש דרך גגות פטור וכו'. ברייתא בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז:) ומדקתני פטור משמע אבל אסור מדרבנן ומפני כך כתב רבינו ואף על פי שהוא פטור מכרת מכין אותו מכת מרדות. כתב הראב\"ד ואע\"פ שהוא פטור מכרת מלקין אותו א\"א חסר מכאן עכ\"ל. ואני שמעתי ולא אבין מה חסרון יש כאן ובנוסחא אחרת לא היה כתוב בה א\"א חסר מכאן ובסוף ההשגה הקודמת המתחלת שמעתא דזבחים קשיא עליה וכו' היה כתוב ואע\"פ שהוא פטור מכרת מלקין אותו. מצאתי ספר מוגה מספרי רבינו שכתוב בו [ואפילו נכנס במגדל הפורח באויר] בין שנכנס למקדש [במגדל] דרך גגות בין שנכנס דרך פתחים: \n\n" + ], + [ + "כל מקום שחייבים על זדונו וכו'. בסוף עירובין (ק\"ד:) תנן שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה דברי ר' יוחנן בן ברוקא ר' יהודה אומר בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל ומן האולם ולמזבח [דברי ר\"ש בן ננס] ר\"ע אומר כל מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר ופירש\"י בצבת של עץ שהוא פשוטי כלי עץ ופסק רבינו כרבי יהודה וכר\"ע: \n\n" + ], + [ + "אחד טמא שנכנס למקדש טהור וכו': נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס וכו'. בפרק שני דשבועות (דף י\"ד:) תנן נטמא בעזרה וכו' והשתחוה או ששהה כדי השתחויה או בא לו בארוכה חייב ובקצרה פטור ופירש רש\"י או שבא לו בארוכה שיוצא לו דרך ארוכה שיש קצרה ממנה לצאת חייב ואפילו לא שהה תחלה ושיעורים הללו הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה. בקצרה פטור היכא דלא שהה ולא השתחוה ובגמרא (דף ט\"ז:) השתחוה אמר רב לא שנו אלא שהשתחוה כלפי פנים אבל השתחוה כלפי חוץ שהה אין לא שהה לא ופירש רש\"י לא שנו דבהשתחויה כל דהו אפילו לא שהה בה כדי השתחויה חייב אלא שהשתחוה כלפי פנים לצד מערב אבל השתחוה כלפי חוץ לצד מזרח אין זו השתחויה ואי שהה כדי השתחויה מיחייב משום שהייה ואי לא לא. \n", + "ומה שכתב אפילו טימא עצמו במזיד. שם (דף י\"ז) בעי רב אשי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהייה במזיד לא גמירי שהייה או דלמא בפנים גמירי שהייה לא שנא באונס לא שנא במזיד תיקו ופסק לקולא: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב חייב כרת ואם היה שוגג מביא קרבן. שם (דף ט\"ז:) בעי רבא צריך שהייה למלקות או [אין צריך שהייה למלקות] לקרבן גמירי שהייה למלקות לא [גמירי שהייה] או דילמא בפנים גמירי שהייה לא שנא לקרבן לא שנא למלקות תיקו ופסק לקולא: \n\n" + ], + [ + "ומה שאמר וכמה שיעור שהייתו כדי לקרות ויכרעו אפים ארצה וכו' שם כמה שיעור שהייה פליגי בה רבי יצחק בר נחמני וחד דעמיה וכו' דחד אמר כמימריה דהאי פסוקא וחד אמר כמויכרעו לסופיה וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו ופסוק זה הוא בדברי הימים ויש לתמוה למה פסק רבינו להחמיר כמאן דאמר מויכרעו לסופיה ולא כמאן דאמר כמימריה דהאי פסוקא דמשמע כמימריה דכוליה פסוקא מראשו עד סופו ושמא יש לומר שרבינו מפרש דמ\"ד כמימריה דהאי פסוקא אינו כל הפסוק אלא עד ויכרעו בלבד ואם כן הוה ליה מ\"ד מויכרעו לסופיה מיקל ופסק כוותיה ובירושלמי פרק אמר להם הממונה תנינן תמן השתחוה או ששהה כדי השתחויה עד כמה היא שיעור השתחויה רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי עד כדי ויכרעו אפים ארצה [על הרצפה] וישתחוו רבי אבהו מוסיף עד והודות לה' כי טוב כל\"ח ועל פי זה יש לפרש דמ\"ד כמימריה דהאי פסוקא היינו כדי ויכרעו אפים ארצה וישתחוו בלבד דהשתא הוי מאן דאמר מויכרעו לסופיה מיקל ומספיקא פסק כמאן דמיקל: \n\n" + ], + [ + "יצא בקצרה אע\"פ שלא רץ וכו'. מימרא דרבא שם (דף י\"ז): \n", + "יצא בארוכה וכו' הואיל ויצא בארוכה חייב. שם בעיא דאיפשיטא: \n", + "יצא בקצרה והלך מעט וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ופסקה לקולא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "טמא שעבד במקדש חילל עבודתו. משנה ריש פ\"ב דזבחים (דף י\"ז:). \n", + "ומה שכתב אף על פי שלא שהה שם. בפרק שני דשבועות (דף ט\"ז:). ואם יקשה עליך היאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה ביארו רבינו בסמוך. \n", + "ומה שכתב וחייב מיתה בידי שמים. בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ״ד). \n", + "ומה שכתב שנאמר וינזרו מקדשי בני ישראל וכו' ולהלן הוא אומר ומתו בו כי יחללוהו מה חילול האמור שם חייב מיתה בידי שמים וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "אף ע״פ שאם עבד בטומאה אינו חייב וכו'. משנה בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פא:): \n\n" + ], + [ + "והיאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה וכו' וביציאתו היה צנור בידו וכו'. בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז:): \n\n" + ], + [ + "וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה. ברפ\"ב דזבחים (דף י\"ז). \n", + "ומ״ש וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא יחללו שם אלהיהם. בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג:) טבול יום ששימש מנ״ל דתניא רבי סימאי אומר רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין תלמוד לומר קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו אם אינו ענין לטמא ששימש דנפקא לן מוינזרו תנהו ענין לטבול יום ששימש ויליף חילול חילול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה. \n", + "ומ\"ש רבינו שעדיין טמא הוא שנאמר ובא השמש וטהר וכו' הוא לתת טעם למה חלוק ממחוסר כפורים. \n", + "וכתב הראב״ד על מ״ש רבינו טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו חייב מיתה בידי שמים א״א כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת וכו'. ויש לתמוה כיון דקושיא זו לכ״ע איתא למה כתבה בהשגות כאילו הוא פרטית לרבינו. ונ״ל שמכח קושיא זו היה אפשר לפרש דהא דתנן בפרק י״א ממסכת פרה (משנה ד') ואם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב היינו חיוב מלקות אבל מכרת פטור מאחר שטבל אבל לרבינו שכתב חייב כרת קשיא וי״ל דיש במיתה בידי שמים משא״כ בכרת דכרת היינו שאינו מגיע לששים שנה כדאמרינן בשילהי מועד קטן (דף כ״ח) ואיכא נמי כרת דיומי כדאמרי' נמי התם x ומיתה בידי שמים אין לה זמן קבוע כמו שכתבו התוס' בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ה) בד״ה כרת ועוד יש ביניהם דכרת הוא וזרעו נכרתים משא״כ במיתה בידי שמים כמו שכתבו התוס' בפ״ק דיבמות (דף ב') ועוד יש ביניהם שהחייב מיתה בידי שמים עלה מות בחלוניו וב״ח מקנה קנינו מתים פרתו רועה באפר והיא מתה תרנגולתו רועה באשפה והיא מתה. \n", + "ומ\"ש אבל מחוסר כפורים שעבד אע\"פ שעבודתו פסולה וחילל. ברפ\"ב דזבחים (דף י\"ז). \n", + "ומ\"ש ה\"ז פטור. יש לתמוה דהא בס\"פ הנשרפין מני בכלל אלו שבמיתה מחוסר כפורים ואמרי' בגמרא (דף פ\"ג:) מנ\"ל אמר רב הונא דאמר קרא וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה ואמר מר טמא ששימש במיתה ורבינו עצמו בפרק י\"ט דסנהדרין מנה מחוסר כפורים בכלל מחוייבי מיתה שחייבים מלקות וצ\"ע וכבר השיגו הראב\"ד וכתב אבל מחוסר כפורים שעבד אע\"פ שעבודתו פסולה וחילל הרי זה פטור אמר אברהם והא אמרינן במכות עוד טומאתו בו וכו'. ולא ידעתי למה לא הקשה עליו גם מדידיה אדידיה כמו שהקשיתי וסמ\"ג כתב בסי' ש\"ה מחוסר כפורים שעבד תניא שהוא במיתה ועבודתו פסולה וחילל עכ\"ל ומאחר שהוא רגיל להביא דברי רבינו בכל מקום יש לתמוה עליו למה לא הביאם גם פה ויקשה מההיא ברייתא. ולענין מה שהשיג הראב\"ד יש לומר שרבינו סובר דהלכה כמ\"ד מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי כמו שכתבתי בפ\"ג: \n\n" + ], + [], + [ + "כהן שעבד ואח״כ נודע שהיה טמא וכו' ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה וכו'. משנה פרק כיצד צולין (פסחים דף פ':) ואע״ג דבענין פסח איתניא משמע דה״ה לכל הקרבנות אלא שיש ביניהם קצת חילוק כמו שאכתוב בסמוך. \n", + "ומ\"ש ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה וכו'. שם וכלישנא בתרא אלא דאיכא למידק שממ\"ש רבינו נראה דלכתחילה אינו זורק כל שנודע לו ובפרק ז' מהלכות קרבן פסח נראה מדבריו דלכתחילה נמי שוחט וזורק וצריך לומר שטעמו משום דשאני קרבן פסח שהוא חובה והיא מצוה עוברת. \n", + "ומ\"ש וכבר ביארנו טומאת התהום. בנזירות פ\"ו: \n\n" + ], + [ + "וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין וכו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלים. בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע״ז) אמרי' דליכא תנא דשמעת ליה מרצה על אכילות אלא ר״א ופירש״י על אכילות על טומאה שנגעה בבשר ובשירי מנחה הנאכלים אלא על טומאת הדם וקמצים ואימורים. \n", + "ומה שכתב ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה. משנה שם (דף פ':) שהציץ מרצה על טומאת הדם ואינו מרצה על טומאת הגוף נטמא טומאת התהום הציץ מרצה. \n", + "ומ\"ש אלא א\"כ היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה. משנה שם (דף ע\"ט) נטמא הקהל או רובו או שהיו כהנים טמאים והקהל טהורים יעשנו בטומאה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו וכו'. בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע\"ו) ובריש יומא (דף ד') פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון ופסק כרבי יהודה. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דאיכא למידק דבגמרא אקשו לר\"י ושני דקסבר דטומאה הותרה בצבור ומאחר שפסק רבינו בסוף הפרק שטומאה דחויה היא בצבור הוי תרתי דסתרן. ותירץ שסובר רבינו שאותה קושיא אינה מוכרחת לומר כן ותירץ לו כן לרווחא דמילתא והאריך בדבר להוכיח כן: \n\n" + ], + [ + "כל קרבן שאין קבוע לו זמן וכו' וכל קרבן שקבוע לו זמן וכו'. משנה רפ\"ב דתמורה (דף י\"ד). בס\"פ ולא כל הטומאות הוא דוחה אלא טומאת המת לבדה. פשוט בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ב): \n\n" + ], + [ + "כל קרבנות הצבור קבוע זמנן וכו'. ברפ״ב דתמורה (דף י״ד) תנן יש בקרבנות הצבור מה שאין בקרבנות היחיד שקרבנות הצבור דוחים את השבת ואת הטומאה וקרבנות יחיד אינם דוחים לא את השבת ולא את הטומאה אמר ר״מ והלא חביתי כהן גדול ופר י״ה קרבן היחיד ודוחין את השבת ואת הטומאה אלא שזמנו קבוע ופירש״י אלא שזמנו קבוע כלומר אין הטעם תלוי אלא בקביעות זמן אותן שזמנן קבוע שאם עבר הזמן אין להם תשלומין דוחים שבת וטומאה אפי' דיחיד וכל שאין להם זמן קבוע אינם דוחים שבת וטומאה ואפילו דצבור כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי ע״ז עכ״ל ומשמע שדברי ר״מ הם דברים אמתיים וכן כתב רבינו בפירוש המשנה וכן משמע בגמרא פרק הוציאו לו (יומא דף נ') וכן בפ״ק דיומא עלה ז' וא״כ יש לתמוה על זה שכתב כאן כל קרבנות הצבור קבוע להם זמן שהרי פר העלם דבר של צבור ושעירי ע״ז אין זמנן קבוע ואפשר דה״ק כל קרבנות הצבור הקבועים: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וכל קרבן מהם שקרב בטומאה אינו נאכל וכו'. בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ו) תנן חמשה דברים באים בטומאה ואינם נאכלים בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ר״ח ופירש״י אין לך קרבן x ציבור נאכל אלא אלו: \n\n" + ], + [ + "כיצד דוחה את הטומאה וכו'. משנה שם (דף ע\"ט) נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשה בטומאה. \n", + "ומ\"ש או שהיו אלו ואלו טהורים והיו כלי השרת טמאים למת. שם בברייתא. \n", + "ומ\"ש ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולם לעזרה. שם בברייתא שאין קרבן ציבור חלוק ופירש\"י שאין קרבן ציבור הבא בטומאה חלוק מאחר שהקרבן רובו בטומאה אף היחיד עושה בטומאה. \n", + "ומ״ש אבל הטמאים בטומאה אחרת וכו' לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה ואף ע״פ שנעשה בטומאה ואם עברו ועשו או נכנסו לעזרה חייבים כרת על הביאה ומיתה על העבודה וכו'. בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צ״ה:) תנן הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות ואם אכלו פטורים [מכרת] ור״א פוטר אף על ביאת המקדש ופירש״י ואם אכלו פטורים מכרת דאוכל קדשים בטומאה כדיליף בברייתא בגמרא אבל מביאת מקדש לא פטרינהו [רחמנא] וידוע דהלכה כת״ק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ופסח שבא בטומאה וכו'. שם בעיא ואיפשיטא בתרי לישני חד לחומרא וחד לקולא ופסק לקולא משום דמספיקא לית לך לחיובי ועוד דלישנא בתרא לקולא: \n\n" + ], + [ + "היו מקצת בית אב טמאים ומקצתם טהורים וכו'. בפ״ק דיומא (דף ו':) איתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה היא בציבור ורב ששת אמר דחויה היא בציבור [כל] היכא דאיכא טמאים וטהורים בההוא בית אב כ״ע לא פליגי דטהורים עבדי טמאים לא עבדי כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורים מבית אב אחרינא רב נחמן אמר היתר היא בציבור ולא מהדרינן ורב ששת אמר טומאה דחויה היא בצבור [ומהדרינן] ופסק רבינו כרב ששת משום דהלכתא כוותיה באיסורי ועוד דאמרי' בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע״ז) דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה ואמרינן בתר הכי (דף ע״ז) דרב חסדא סבר טומאה דחויה היא בצבור וכן א״ר יצחק וסובר רבינו דלמ״ד דחויה היא אפי' היתה כל המשמרה טמאה מחזירים על משמרה אחרת ואע״פ שלא הזכירו בגמ' אלא לחזור על בית אב אחר לאו דוקא אלא משום דלרב נחמן אפי' על בית אב אחר אין מחזירין נקטיה. \n", + "ומ\"ש אם היו רוב הכהנים הנכנסים בירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה: \n\n" + ], + [], + [ + "ומנין שטומאת מת דחויה היא בצבור וכו'. סיפרי פרשת בהעלותך: \n\n" + ], + [ + "והרי הדבר מפורש בכתובים שנאמר שם בדברי הימים אצל חזקיהו כי רבת העם אשר לא התקדשו וכו'. ומה שכתב ומהו זה שנאמר כי אכלו את הפסח בלא ככתוב כלומר אם תאמר אדרבה משם ראיה שאין דוחין טומאה מפני קרבן ציבור שהרי חזקיהו שדחאה כתוב עליו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב והוצרך לבקש רחמים על שעשה כן לא מפני כך כתוב עליו כן אלא מפני שעיברו אותה השנה מפני הטומאה: \n\n" + ], + [ + "ועוד אחרת היתה שם וכו'. בפ\"ק דסנהדרין (דף י\"ב) ת\"ר אין מעברין את השנה מפני הטומאה ואם עיברוה מעוברת רבי יהודה אומר אינה מעוברת א\"ר יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר השנה מפני הטומאה ובקש רחמים על עצמו רבי שמעון אומר אם עיברוה מפני הטומאה מעוברת אבל מפני מה ביקש רחמים על עצמו שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן בניסן ומפרש בגמרא דחזקיה טעה בדשמואל דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום ל' של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן והוא [עיברו משום] דסבר הואיל וראוי לא אמרינן רבי שמעון בן יהודה אומר מפני שהשיא את ישראל לעשות פסח שני ומפרש בגמרא דהיינו כגון שהיו ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים ונשים משלימות לטהורים ועודפות עליהם מעיקרא סבר נשים בראשון חובה דהוו מיעוטן טמאים ומיעוטן מידחו לפסח שני ולבסוף סבר נשים בראשון רשות דהוה ליה טמאים רובא ורובא לא מידחו לפסח שני ומשמע דלרבי יהודה לא ביקש רחמים מפני שעיבר ניסן בניסן אלא מפני שעיבר מפני הטומאה ולרבי שמעון לא ביקש רחמים מפני שעיבר מפני הטומאה אלא מפני שעיבר ניסן בניסן וא\"כ יש לתמוה על רבינו היאך כתב שני הטעמים דהוי כמזכה שטרא לבי תרי ועוד דכיון דבדיעבד מעוברת למה הוצרך לבקש רחמים ואין לומר דאעפ\"כ כיון דלכתחילה אין מעברין הוצרך לבקש רחמים דהא משמע בברייתא שכתבתי בסמוך שאילו היתה מעוברת בדיעבד לא היה צריך לבקש רחמים ועוד שכתב רבינו שביקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו עמו דהא תניא בתוספתא שזה אחד משלשה דברים שעשה חזקיהו ולא הודו לו ועוד למה השמיט טעמו של רבי שמעון בן יהודה. ומיהו בההיא דעל החכמים איכא למימר שאע\"פ שרוב החכמים לא הודו לו קצת חכמים הסכימו עמו ובסמ\"ג כתוב שריו במקום החכמים ומכל מקום קושיי קמאי צריכים יישוב. ונ\"ל שרבינו כתב דעיברה מפני הטומאה כדברי רבי יהודה דהלכה כוותיה לגבי ר\"ש ואף ע\"פ דמשמע דאי הואי מעוברת בדיעבד כשעיברוה מפני הטומאה לא היה צריך לבקש רחמים היינו לרבי שמעון אבל לרבי יהודה אע\"ג דבדיעבד מעוברת מכל מקום הוצרך לבקש רחמים על עצמו וסובר רבינו שאע\"פ שעיבר השנה בטומאה כדרבי יהודה דקי\"ל כוותיה ופשטא דקראי הכי מוכחי אין לנו לדחות ולומר שלא עיבר ניסן דהא סתם לן תנא דתוספתא הכי הילכך אית לן למימר דתרתי עבד חדא דעיבר ניסן ועוד שעיברה מפני הטומאה ולא חש רבינו לכתוב דברי ר\"ש בן יהודה משום דיחידאה הוא דהא רבי יהודה ור\"ש פליגי עליה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה לקדש הכהן העובד ידיו ורגליו וכו'. פשוט הוא בפסוק. \n", + "ומה שכתב ועבודתו פסולה. משנה בפרק שני דזבחים (דף ט\"ו ע\"ב). \n", + "ומה שכתב בין כהן גדול בין כהן הדיוט דכתיב והיתה לו ולזרעו חק עולם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ומנין שעבודתו פסולה וכו'. בפרק שני דזבחים (דף י\"ט): \n\n" + ], + [ + "אין הכהן צריך לקדש בין כל עבודה ועבודה וכו'. שם תנו רבנן קידש ידיו ורגליו ביום אין צריך לקדש בלילה בלילה צריך לקדש ביום דברי רבי שהיה רבי אומר לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים רבי אלעזר ברבי שמעון אומר אין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים תניא אידך היה עומד ומקריב על גבי המזבח כל הלילה לאורה טעון קידוש ידים ורגלים דברי רבי רבי אלעזר בר\"ש אומר כיון שקידש ידיו ורגליו מתחלת עבודה אפילו מכאן עד עשרה ימים אינו צריך לקדש ופירש\"י אינו צריך לקדש בלילה אם לא יצא ולא הסיח דעתו. צריך לקדש ביום כדמסיים מילתיה שהלינה פוסלת בקידוש ועמוד השחר הוא העושה לינה עכ\"ל. ופסק רבינו כרבי משום דקי\"ל הלכה כרבי מחבירו. \n", + "ומ\"ש והוא שלא יצא מן המקדש. מתבאר שם: \n", + "ומ\"ש ולא יישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו. היסח דעת מבואר שם וממילא משמע לשינה דסתם ישן מסיח דעתו ומטיל מים משנה פרק הממונה (דף כ\"ח). \n", + "ומ\"ש ואם עשה אחד מארבעתן צריך לחזור ולקדש. כלומר ואם לא קידש ועבד עבודתו פסולה חוץ מהיוצא מהמקדש כדבסמוך: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) יצא מהמקדש וחזר ועבד וכו'. בפ\"ב דזבחים (דף כ':) בעיא דלא איפשיטא ומספיקא לא פסלינן עבודה. ודע דבגמרא בעינן למפשטה מדתניא יצאו ידיו הרי אלו בקדושתן ודחי יצאו ידיו לא קא מיבעיא לן כי קא מיבעיא לן יצא כל גופו מאי וקשיא לי נפשטה מאידך גיסא דדוקא יצאו ידיו הרי אלו בקדושתן הא יצא גופו לא דא\"ל נשמעינן יצא כל גופו וכל שכן ליצאו ידיו וי\"ל דאי הוה תני יצא כל גופו ה\"א דוקא יצא כל גופו ולא ידיו אבל אם הוציא ידיו אפי' בלחודייהו נמי: \n", + "וזה הכלל היה במקדש וכו' וכל המיסך את רגליו וכו'. משנה בפ' הממונה (דף כ\"ח): \n", + "יצא חוץ לחומת העזרה וכו'. ברייתא בפרק שני דזבחים (דף כ':) יצא חוץ למחיצת חומת העזרה אם לשהות טעון טבילה אם לפי שעה טעון קידוש ידים ורגלים ובגמרא בעי למיפשט מיניה בעיין דבסמוך ודחי הב\"ע כגון שיצא להסך את רגליו ופירש\"י דקתני אם לשהות טעון טבילה שיצא להסך רגליו לגדולים ודכוותיה סיפא דקתני אם לפי שעה טעון קידוש שיצא להטיל מים והדבר מבואר שיש חסרון בלשון רבינו וכך צריך להגיה יצא חוץ לחומת העזרה אם לשהות בחוץ יצא כשחוזר טעון טבילה ואם לחזור מיד יצא כשחוזר טעון קידוש ידים ורגלים בלבד וכן מצאתי בספר מוגה. \n", + "ומ\"ש ואם לא טבל ולא קידש ועבד וכו' עבודתו כשירה. היינו מדלא איפשיטא בעיין דבסמוך מספקא לן אי האי ברייתא ביצא להסך רגליו או להטיל מים וכדדחי אי לא הילכך מספיקא לא פסלינן עבודה בדיעבד: \n", + "הוציא ידיו חוץ לחומת העזרה אינו צריך לחזור כו'. שם ברייתא כתבתיה בסמוך: \n\n" + ], + [ + "נטמאו ידיו מטבילן והן טהורים וכו'. שם בברייתא: \n", + "נטמא גופו באכילת אוכלים טמאים וכו'. שם (דף כ':) איבעיא להו טומאה מהו שתועיל לקידוש ידים ורגלים וכו' תיפוק לי כיון דבעי למעבד הערב שמש אסוחי מסח דעתיה כגון דאיטמי סמוך לשקיעת החמה ומשום דהאי מילתא לא שכיחא נקט רבינו במקום נטמא סמוך לשקיעת החמה אכל אוכלים טמאים וכו' שאינו צריך הערב שמש ובעיין לא איפשיטא ומספיקא לא פסלינן עבודה בדיעבד: \n\n" + ], + [ + "כהן גדול שלא טבל ולא קידש ידיו ורגליו וכו'. ברייתא וגמרא שם (דף י\"ט): \n\n" + ], + [ + "קידש ידיו היום צריך לחזור ולקדש למחר וכו' שהידים נפסלות בלינה. היינו כרבי בברייתא שכתבתי בפרק זה: \n", + "קידש בלילה וכו'. גם זה כרבי בברייתא שכתבתי בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן וכו' אינו צריך לחזור ולקדש אחר שהאיר היום וכו'. שם (דף כ') אמר רבי יוחנן קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן למחר אינו צריך לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה למאן אי לרבי הא אמר פסלא לינה אי לרבי אלעזר ברבי שמעון הא אמר אין צריך לקדש אפילו מכאן עד עשרה ימים אמר אביי לעולם לרבי ולינה דרבנן היא ומודה דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסלא לינה רבה אמר לעולם רבי אלעזר ברבי שמעון דתחלת עבודה ולא בסוף עבודה ופירש\"י מתחילת עבודה שזו תחילת עבודת יום הבא. לעולם רבי אלעזר ברבי שמעון וראה רבי יוחנן דבריו של רבי אלעזר נכונים במקדש בתחילת עבודת היום דלא פסל בה לינה ולא במי שקידש בלילה להקטיר חלבים שהוא סוף עבודת יום אתמול: \n\n" + ], + [ + "מצוה לקדש ממי הכיור ואם קידש מאחד מכלי השרת ה\"ז כשר. ברייתא בפרק שני דזבחים. ומפרש טעמא משום דכתיב ירחצו לרבות כלי שרת. \n", + "ומ\"ש אבל בכלי החול אין מקדשין. שם (דף כ\"ב) ומפרש טעמא משום דכתיב ממנו למעט כלי חול. \n", + "ומ\"ש קידש בכלי שרת בחוץ וכו'. ברייתא שם (דף כ':). \n", + "ומ\"ש ואין מקדשין בתוך הכיור וכו'. שם (דף כ\"א) בעיא דלא איפשיטא הילכך לכתחילה לא יקדש אלא ממנו אבל אם קידש בתוכו ועבד מספיקא לא מחללינן עבודה: \n\n" + ], + [ + "הטביל ידיו ורגליו במי מקוה אפי' במעיין אין זה קידוש כלל וכו'. ברייתא שם (דף כ:) טבל במי מערה ועבד עבודתו פסולה ופירש\"י במי מערה שהם כשרים לטבילה וה\"ה למים חיים: \n", + "ובכל כלי הקדש מקדשין בין שיש בהם רביעית וכו'. שם (דף כ\"א:) אמר ר' יוסי בר חנינא כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין בו שנאמר ורחצו ממנו משה אהרן ובניו מיתיבי בכל הכלים מקדשין בין שיש בהן רביעית בין שאין בהן רביעית ובלבד שיהו כלי שרת אמר רב אדא בר אחא בקודח בתוכו ופירש\"י בקודח בתוכו קודח דפנו של כיור ותוחב בתוכו כלי קטן ומקצתו לחוץ ויוצק ממי הכיור ומוציא אבל באפי נפשיה בעינן שיעור ארבעה כהנים ולפי זה יש קיצור בדברי רבינו שה\"ל לפרש דהא דמכשירין באין בו רביעית היינו דוקא בקודח בתוכו והתוספות פי' בקודח מתוכו היינו שנוטל ממימיו בכלי קטן וכשר לקדש כיון שבאין מכלי גדול ורבי' אפשר שהיה מפרש כפי' התוספות. ולפיכך לא חש לפרש שמאחר שכתב בסמוך שצריך להיות בכיור מים כדי לקדש ארבעה כהנים ממילא משמע שכשכתב שמקדשין בכלי שרת אפי' אין בהם רביעית בנוטל בכלי שרת מהכיור היא דאל\"כ הוה עדיף שאר כלי שרת מכיור ונראה שגם הראב\"ד היה מפרש כדברי התוספות ולפיכך לא כתב על רבינו בדרך השגה אלא כמבאר תוספת ביאור שכתב וז\"ל בין שאין בהם (כדי) רביעית א\"א ובקודח מן הכיור שיש בו לקדש ממנו ד' כהנים: \n\n" + ], + [ + "כל המימות כשרים וכו'. שם (דף כ\"ב:) פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כחכמים. \n", + "ומ\"ש ובלבד שלא ישתנה מראיהן וכו'. טיט הנרוק וכו' מימרא דר\"ל שם: \n\n" + ], + [ + "כמה מים צריכים להיות בכיור וכו'. מימרא שם כתבתיה בסמוך וכתב רבינו פסוק הכתוב בפרשת כי תשא שאין כתוב בו אלא אהרן ובניו והוצרך לכלול פינחס עמהם כדי שיהיו ד' ותמיהא לי שבזמן שנאמרה אותה פרשה עדיין לא מתו נדב ואביהוא וא\"כ הוה ליה לאצרוכי שיהיו מים בכיור כדי לקדש ה' או ששה ורש\"י גריס ורחצו ממנו משה ואהרן תרין ובניו תרין והוא פסוק הכתוב בפרשת פקודי והשתא ניחא דה\"ק יהיה בכיור מים שיעור שירחצו ממנו משה ואהרן ושנים מבניו דמיעוט רבים שנים דאם לא כן הול\"ל וכל בניו: \n\n" + ], + [ + "מי כיור נפסלין בלינה כמו שביארנו. בספ\"ג מהלכות בית הבחירה: \n", + "וכיצד היו עושין משקעים אותו במי מקוה כו'. בפרק הממונה (דף ל\"ז) תנן אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה ומפרש בגמרא דמוכני היינו גלגלא לשקועי ליה. וביארתי זה בספ\"ג מהלכות בית הבחירה: \n\n" + ], + [ + "הים שעשה שלמה כמקוה היה וכו'. ירושלמי פרק ג' דיומא: \n\n" + ], + [ + "כיצד מצות קידוש וכו'. פלוגתא דתנאי בברייתא פרק שני דזבחים (דף י\"ט:) ופסק כת\"ק. \n", + "ומ\"ש וכל החוצץ בטבילה חוצץ בקידוש ידים. ומ\"ש ואינו מקדש כשהוא יושב מפני שהיא כעבודה וכו'. שם וליתיב מיתב ולקדש אמר קרא לשרת ושירות מעומד הוא ופירש\"י אמר קרא לשרת או בגשתם אל המזבח לשרת איתקש קידוש לשירות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכל העובד והוא יושב חילל ועבודתו פסולה. שם (דף כ\"ג.). \n", + "ומ\"ש ואינו לוקה מפני שאזהרה שלו מכלל עשה היא. פשוט הוא: \n", + "וכן כל העוסק בעבודה וכו' עד או על רגלי חבירו פסל. משנה שם (דף ט\"ז:). \n", + "ומ\"ש וכן אם היה דבר חוצץ בינו ובין הכלי שעבד בו פסל. שם (דף כ\"ד) ופירש\"י לא יהא דבר חוצץ בין כהן לכלי [שרת] בקבלת הדם כדכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן. \n", + "ומ\"ש ואין עבודה אלא בימין ואם עבד בשמאל פסול. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש ואינו לוקה. היינו מדגמרינן לה מדכתיב באצבע ולקח מלמד שלא תהא קבלה אלא בימין באצבע ונתן מלמד שלא תהא נתינה אלא בימין וכיון דאתיא מלאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו: \n\n" + ], + [ + "רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה. יש בלשון רבינו חסרון וצריך להוסיף רגלו אחת על האבן ורגלו אחת על הרצפה וכך מצאתי בספר מוגה וכך היא שנויה בברייתא שם. וכן מבואר בסוף לשון רבינו שכתב רואין כל שינטל הכלי או האבן: \n", + "קיבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשירה וכו'. תוספתא פרק קמא דזבחים: \n\n" + ], + [ + "נתנדדה אבן מאבני העזרה לא יעמוד עליה בשעת העבודה וכו'. בפ' ב' דזבחים בעי רבי אמי וכו' נדלדלה האבן ועמד עליה מהו היכא דאין דעתו לחברה לא תיבעי לך דודאי חייצא כי תיבעי לך דדעתו לחברה. רבה זוטי בעי לה הכי נעקרה האבן ועמד במקומה מהו וכו' דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך תיקו ורבינו בפרק א' מהלכות בית הבחירה כתב ואם נעקרה אבן אע\"פ שהיא עומדת במקומה הואיל ונתקלקלה פסולה ואסור לכהן העובד לעמוד עליה בשעת עבודה עד שתקבע בארץ ויש לתמוה עליו למה השמיט יתר הדברים ולא כתבם לא כאן ולא שם. והראב\"ד כתב שם עוד אמרו שם שאם נעקרה האבן ועמד הכהן במקומה בגומא ועבד אין דרך שירות בכך עכ\"ל. ויש לתמוה למה החליט המאמר דאין דרך שירות בכך דמשמע דעבודתו פסולה והלא כיון שעלתה בתיקו אין לנו לפסול העבודה מספק ועוד קשיא לי למה לא השיגו על שהשמיט לחלק בין דעתו לחברה לאין דעתו לחברה דבהא עבודתו פסולה ובהא אין לנו כח לפסלה בדיעבד ולדעת רבינו יש לומר שהוא ז\"ל סובר דכי אמרינן דהיכא דאין דעתו לחברה ודאי חייצא לא לפסול העבודה קאמר אלא לומר דצריך ליזהר לכתחילה ומיבעיא ליה היכא דדעתו לחברה אי שרי לכתחילה לעמוד עליה וכיון דלא איפשטא נקטינן לחומרא דלכתחילה לא יעמוד עליה בין שדעתו לחברה בין שאין דעתו לחברה ואם עמד עליה בין כך ובין כך עבודתו כשירה ולא חשש לכתוב דין נעקרה האבן ועמד במקומה משום דמשמע דרבה זוטי הוא דבעי לה הכי אבל סתם גמרא לא אסתפקא ליה הא ומשמע דמיפשט פשיטא ליה דדרך שירות בכך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל כהן שיש בו מום בין מום קבוע בין מום עובר. [משנה] בפרק ז' דבכורות (דף מ\"ג) מומין אלו בין קבועים בין עוברים פסולים באדם ובפרק טבול יום ובת\"כ אין לי אלא בעל מום קבוע בעל מום עובר מנין ת\"ל כל אשר בו מום. \n", + "ומה שכתב לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים דכתיב בפרשת אמור גבי בעל מום ואל המזבח לא יגש. \n", + "ומ\"ש ואם עבר ונכנס לוקה אע\"פ שלא עבד. קשיא לי דבפרק י\"ט מסנהדרין נראה מדברי רבינו שאינו לוקה אלא א\"כ נכנס להיכל. \n", + "ומ\"ש ואם עבד במקדש פסול וחילל עבודה. בקידושין פרק האומר (דף ס\"ו:) ובתורת כהנים ובריש פרק מומין אלו (בכורות דף מ\"ג) ופרק שמיני דתרומות. \n", + "ומ\"ש מפי השמועה למדו שאזהרה זו לא יקרב לעבודה. בתורת כהנים לא יקרב להקריב לחם אלהיו אין לי אלא תמידין שהם קרויים לחם שנאמר את קרבני לחמי לאישי שאר כל הקרבנות מנין ת\"ל שוב לחם מנין לרבות את הדם ת\"ל להקריב ואומר ויקריבו בני אהרן את הדם אליו: \n", + "וא\"ת מה צורך ללמוד מפי השמועה שאזהרה זו לא יקרב לעבודה הרי מפורש הוא בכתוב אשר בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו ואפשר דה\"ק מפי השמועה למדו שאזהרה זו לכל מין קרבן ולדם כדיליף לה מקרא בת\"כ שכתבתי בסמוך ועי\"ל דקרא כתיב בתר הכי כי כל איש אשר בו מום לא יקרב וה\"א דעל קריבה למזבח לבד חייב אע\"פ שלא עבד לכך הוצרך ללמוד מפי השמועה שאינו כן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן בעל מום עובר שעבד פסל ולוקה שנאמר כל איש אשר בו מום לא יקרב. מפי השמועה למדו שזו אזהרה לבעל מום עובר. בתורת כהנים ובריש פרק מומין אלו: \n", + "ואין בעלי מומין שעבדו במיתה אלא במלקות בלבד. בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ״ד) ובת״כ פלוגתא דרבי וחכמים ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "כל המומין כולם וכו'. בפרק טבול יום (זבחים דף צ״ח:) ובתורת כהנים פרשת אמור פ״ב: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ולא המומין הכתובים בתורה בלבד וכו' עד ואם היה בו דבר מדברים שהם מפני מראית העין אינו לוקה. בריש פרק מומין אלו (בכורות דף מ\"ג): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "אין פוסל באדם אלא מומין שבגלוי וכו' אע״פ שנעשה טריפה עבודתו כשירה. בתוספתא פרק רביעי היה בו מום מבפנים אינו מום שנאמר עור ופסח מה עור ופסח [המיוחדין] מום שבגלוי ואינו חוזר ובסוף פרק מומין אלו (בכורות דף מ״ה:) במשנה אלו כשרים באדם ופסולים בבהמה אותו ואת בנו וטריפה: \n\n" + ], + [ + "הערל הרי הוא כבן נכר וכו'. בפרק ב' דזבחים (דף י\"ט). \n", + "ומ\"ש ולוקה כזר שעבד. ברייתא בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ\"ג) ערל אונן ויושב אינם במיתה אלא באזהרה ופירש\"י ערל שמתו אחיו מחמת מילה ובגמרא ערל מנא לן אמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל בן בוזי ולמדו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני ופירש רש\"י והיינו אזהרה מדברי קבלה בעלמא ולא לקי עלה ורבינו שכתב שלוקה טעמו מדאמרינן בפרק ב' דזבחים עד דאתא יחזקאל מנא לן ואסיקנא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא וכיון דגמרא גמירי לה דלא יבא לשרת כי לקי לא משום אזהרה דדברי קבלה לקי אלא משום אזהרה דגמרא ועם כל זה רצה רבינו שיהא נרמז בתורה קצת ולפיכך כתב שהוא כזר: \n\n" + ], + [ + "כהן שהיה נושא נשים בעבירה וכו' וכן מי שהיה מטמא למתים וכו'. בסוף פרק מומין אלו (בכורות דף מ\"ה מ\"ו) משנה וגמרא. \n", + "ומה שכתב רבינו עבודתו פסולה היינו לומר דלכתחילה פסול מלעבוד אבל אם עבד לא חילל כמו שכתב בסמוך ובספר מוגה נמצאת מחוק עבודתו פסולה וכתוב במקומו פסול והוא הגירסא הנכונה. ואמרינן התם בגמרא מאי שנא הכא דסגי ליה בקבלה ומאי שנא התם דמדרינן ליה התם יצרו תוקפו. ובקצת ספרי רבינו כתוב גבי מטמא למתים עד שיקבל עליו בנדר והוא טעות סופר וצריך למוחקו ולכתוב במקומו בב\"ד וכך מצאתי בספר מוגה: \n\n" + ], + [ + "כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל עבודתו כשירה וכו'. בקידושין פרק האומר (דף ס\"ז) תניא היה עומד ומקריב על גבי מזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה עבודתו כשירה x (דכתיב ברך ה' חילו וגו' אפילו חולין שבו תרצה) ואף על פי דבפרק ח' דתרומות פליגי בה רבי אליעזר ורבי יהושע ידוע דהלכה כרבי יהושע דאמר הכי ועוד דגמרא תני סתמא כרבי יהושע ולכאורה הוה משמע דלא מכשרינן אלא מה שעבד קודם שנודע אבל אם עבד אחר שנודע חילל ורבינו משמע ליה דכיון דלא אשכחן בקרא דמחלל עבודתו אדרבה אשכחן בהדיא דלא מחלל מהי תיתי לן לומר שאם עבד לאחר שנודע חילל ותנא אורחא דמילתא נקט דאין דרך לעבוד אחר שנודע: \n\n" + ], + [ + "בית דין הגדול היו יושבים בלשכת הגזית וכו' עד ומשמש עם אחיו הכהנים. משנה בסוף מדות (פ\"ה מ\"ד). \n", + "ומ\"ש מי שנמצא כשר בייחוסו ונמצא בו מום יושב בלשכת העצים ומתלע עצים למערכה. בפ\"ב דמדות (מ\"ה). \n", + "ומ״ש וחולק בקדשים עם אנשי בית אב ואוכל. משנה בריש פרק טבול יום (זבחים דף צ״ח:) ובסוף מנחות (דף ק״ט): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "(א-ג) כל המומין הפוסלין כו' וזהו פרטן: חמשה באוזן ואלו הם מי שנפגם סחוס אזנו וכו'. בריש פרק על אלו מומין שוחטין את הבכור (דף ל\"ז) נפגמה אזנו מן החסחוס אבל לא מן העור נסדקה אף על פי שלא חסרה ניקבה מלא כרשינה או שיבשה אי זו היא יבשה כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם ופירש רש\"י סחוס תנוך האוזן וכו' אבל לא מן העור דהדרא בריא ולא הוי מומא והאי עור היינו אליה רכה של אזן. פגימה אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון ובגמרא וכמה שיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן. \n", + "ומה שכתב מי שהיתה אזנו כפולה לשתים וכו'. משנה שם (מ':) אזן הגדי שהיתה כפולה אמרו חכמים בזמן שהוא עצם אחד מום xx ואם אינו עצם אחד אינו מום ופירש רש\"י שהיתה כפולה שיש לו שתי אזנים מצד אחד אזן בתוך אזן. בזמן שהיא עצם אחד שאין להם אלא תנוך א' שנכפל התנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה הרי זה מום ואם אינו עצם אחד שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום וטעמא לא איתפרש לי עכ\"ל ורבינו נראה שגורס בהיפך וכתב סמ\"ג דהכי גריס בתוספתא והיא הגירסא הנכונה שנימוקה עמה: \n\n" + ], + [ + "שלשה בריס העין וכו'. שם (דף לח:) במשנה ובגמרא מאי ריס וכו' תורא ברא דעינא ופירש רש״י שורה חיצונה של עין היינו בת עין המכסה את העין ובדברי התוס' בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ג:) בד״ה ושנשרו מבואר יותר שכתבו דהיינו עור המקיף את העין וכתב רבינו בפירוש המשנה ריס עפעף העין: \n\n" + ], + [ + "שמונה בעין וכו'. בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ד) תנו רבנן עיור בין סומא בשתי עיניו בין באחת מעיניו ובמשנה פ' על אלו מומין (בכורות דף ל״ח:) היה בעינו דק תבלול חלזון נחש עינב איזהו תבלול לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור שחור נכנס בלבן אינו מום [שאין מומין בלבן] חורוור והמים הקבועים ופירש רש״י סירא שורה שבעין סביב לשחור וכו' ואם חוט של לבן יוצא מן הלבן ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום. שחור ונכנס בלבן אם חוט יוצא מהשחור ופוסק בסירא ונכנס בלבן אינו מום שאין מומין בלבן דלאו עין הוא אלא שומן העין ומפרש בגמרא דחלזון היינו נחש וכתב רבינו בפירוש המשנה דהיינו שיצמח בעין בשר מותר וימשך עד שחופה קצת משחור העין ושמו בערבי טפרא. ומה שהקשה הראב״ד וכתב מי שיצא בשר יתר בעיניו א״א לא ידעתי אם עשה זה כנגד חלזון וכו'. יש לומר שהדבר ברור שיבלת בעיניו השנוי שם היינו שיש בעיניו יבלת שקורין בירוג״ה ואינו ענין לטפרא. \n", + "ומה שכתב רבינו מי שאינו רואה בשתי עיניו וכו' עד מחמת שהיו בה סנורים קבועים היינו חורוור והמים הקבועים. \n", + "ומה שכתב מי שהיתה נקודה לבנה בתוך השחור וכו' עד אבל אם היתה צפה הואיל והיא שחורה בשחור אינו מום. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "שלשה בחוטם וכו'. שם במשנה (דף ל\"ט) ותניא שם בגמ' ניקבו חוטמין זה לתוך זה מבחוץ ה\"ז מום מבפנים אינו מום והשמיטו רבינו מפני שהוא סובר שמום זה מהמיוחדים בבהמה ואינם ראויים להיות באדם כמ\"ש בפ\"ב מהלכות איסורי מזבח ואיני יודע למה אינם ראויים להיות באדם: \n\n" + ], + [ + "ששה בפה ואלו הן מי שניקבה שפתו וכו' מי שנסדקה שפתו וכו'. שם במשנה שפמו שניקבה [שנפגמה] שנסדקה ובגמרא אמר רב פפא תורא ברא דשיפתיה. \n", + "ומ\"ש מי שעצם לחיו התחתון עודף על העליון. שם במשנה מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ושאל ר\"ג לחכמים ואמרו הרי זה מום ובגמרא והא גבי אדם הוא דתנן וכו' איש ששוה בזרע אהרן אבל גבי בהמה לא ותירצו הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם פי' כשהעודף הוא בלחי בעצמו בין באדם בין בבהמה הוא מום אבל כשאין עודף אלא השפה בלבד לא עצם הלחי באדם הוי מום ובבהמה אינו מום. \n", + "ומ\"ש מי שפיו נבלם מחמת גופו וברייתו וכו'. שם ת\"ר פיו בלום ורגליו מבולמות מחמת הרוח אינו מום מחמת העצם ה\"ז מום ופירש\"י בלום נפוח וכו' ובתוספתא אם מחמת הרוח אינו מום ואם מחמת עצמו הרי זה מום פי' מחמת עצמו מחמת גופו וברייתו כלומר שהיה כך מעצמו מתחלת ברייתו. \n", + "ומ\"ש ושניטל רוב המדבר של לשונו. שם במשנה (בכורות דף מ') גבי מומין שמנה אילא ביבנה ואף על פי ששנינו שם שזה אחד מהמומים שאמרו לו חכמים לא שמענו את אלו הא מסיים התם במשנה שבית דין של אחריהם אמרו הרי זה מום וקי\"ל כוותייהו משום דבתראי נינהו ועוד שהסכימו לדברי אילא שהיה בקי מאד ועוד שהחכמים שלא הודו לו לא נחלקו עמו ממש אלא אמרו לא שמענו את אלו ואין לא שמענו ראיה: \n\n" + ], + [ + "שנים עשר באיברי הזרע וכו'. מקרא מפורש ומעוך וכתות ונתוק וכרות ואיפליגו בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל\"ט:) אי הוי דוקא בגיד או אי הוי בביצים דרבי יהודה אמר כולהו אף בביצים ורבי אליעזר בן יעקב סבר כולהו בגיד דוקא ורבי יוסי סבר מעוך וכתות אף בביצים נתוק וכרות בגיד דוקא ופסק רבינו דלא כרבי אליעזר בן יעקב משום דרבי יהודה ורבי יוסי פליגי עליה ובפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי פסק כרבי יהודה משום דמסתבר טעמיה דמעוך וכתות ונתוק בחדא מחתא מחתינהו הכא לית לן לפלוגי בינייהו: \n", + "מי שאין לו אלא ביצה אחת וכו'. שם (דף מ') ורבי עקיבא אומר שם שבודקין אותו על ידי מיעוך וכתבו רבינו בפרק שלישי מהלכות בכורות: \n", + "ומ\"ש הטומטום והאנדרוגינוס. ג\"ז שם (דף מ\"א): \n\n" + ], + [ + "ששה בידים וברגלים ואלו הם הפסח. מבואר בתורה. \n", + "ומ\"ש ומי שנשמטה ירכו וכו'. גם זה שם (דף מ') בעל חמש רגלים או שאין לו אלא ג' וכו' השחול והכסול אי זהו שחול שנשמטה יריכו וכסול שאחת מיריכותיו גבוהה. \n", + "ומ\"ש מי שנשבר עצם ידו וכו'. משנה שם נשבר עצם ידו או עצם רגלו אף ע\"פ שאינו ניכר ובגמרא אינו ניכר מי קא הוי מומא אמר רב פפא אינו ניכר מחמת עצמו אבל ניכר מחמת מלאכה ופירש\"י מחמת עצמו שאין השבר נראה אבל ניכר הוא מחמת שצולע והילוך הרגל זו היא מלאכתו עכ\"ל. ונראה דביד נמי אע\"פ שאין השבר נראה אם כשעושה מלאכה ניכר הוי מום ולא נקט רש\"י רגל אלא משום שאין עושין בו מלאכה והוצרך לפרש דהילוכו זו היא מלאכתו ומדברי רבינו נראה דאע\"פ שאינו ניכר דקתני לא קאי אלא לעצם רגלו אבל עצם ידו בעינן שיהא ניכר. \n", + "ומ\"ש ומי שרגליו מבולמות. שם בברייתא (דף מ':) גבי פיו בלום וכתבתיה בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "ארבעה ראויים להיות בכל הגוף וכו'. שם (דף מ\"א) במשנה ואלו שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה וכו' בעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית ובגמרא [וגרב לא ופירש\"י] וגרב לא [הוי מום גמור] והכתיב גרב באורייתא גבי עורת או שבור וכו' וחזזית לא הוי מום והא כתיב ילפת באורייתא [גבי מומין] ותניא [גרב זה החרס ילפת] זו חזזית המצרית וכו' בשלמא חזזית אחזזית לא קשיא כאן בחזזית מצרית כאן בחזזית דעלמא אלא גרב אגרב קשיא גרב אגרב נמי ל\"ק הא בלח הא ביבש לח מיתסי יבש לא מיתסי ולא מיתסי והכתיב יככה ה' בשחין מצרים ובגרב ובחרס ומדכתיב ובחרס הרי גרב לח אמור וקאמר אשר לא תוכל להרפא אלא תלתא [גרב] הוי דקרא [גבי מומין] יבש בין מבפנים בין מבחוץ. דמתני' לח מבחוץ ומבפנים. דמצרים לח מבפנים ויבש מבחוץ. הרי דחזזית המצרית וגרב יבש מבפנים ומבחוץ וכן לח מבפנים ויבש מבחוץ הוו מומין קבועים ולח מבפנים ומבחוץ הוי מום שאינו קבוע ואם כן צריך לומר דגרב יבש שכתב כאן רבינו היינו אפילו לח מבפנים ויבש מבחוץ. \n", + "ומה שכתב וזהו הגרב האמור בתורה אע\"ג דבגמרא אמרו דקרא יבש מבפנים ומבחוץ דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ לאו למימרא דמצרית לאו היינו דקרא דגבי מומין דלא אתא אלא לפרושי מאי ניהו דמצרית ומ\"מ כיון דמום קבוע הוא דכתיב אשר לא תוכל להרפא בכלל גרב דקרא דגבי מומין הוא. \n", + "ומה שכתב מי שיש בו יבלת שיש בה עצם וזהו יבלת. שם בגמרא (דף מ':). \n", + "ומה שכתב מי שיש בו חזזית מצרית. שם (דף מ\"א) במשנה ובגמרא: \n\n" + ], + [ + "כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חריץ וכו'. במשנה שם (דף מ' ע\"ב) שנפגם עצם ידו או עצם רגלו ופירש\"י נפגם שניכר המום. \n", + "ומ\"ש ואין הצלעות בכלל עצמות שבגלוי. בתוספ' פ\"ד נשתברו רוב צלעותיו או שהיה בו מום מבפנים אינו מום שנאמר עור ופסח מה עור ופסח המיוחדים מום שבגלוי ואינו חוזר ומשמע לרבינו דמדסמכיה למום מבפנים מההוא טעמא הוא דלא הוי מום והכי דריש לה בתורת כהנים בהדיא יכול שאני מרבה שבר צלע תלמוד לומר שבר יד או שבר רגל מה אלו מיוחדים שמומן בגלוי ואין חוזרין יצא שבר צלע שמומו בגלוי: \n\n" + ], + [ + "ועוד יש שם שלשה מומין וכו' והמזוהם. שם (דף מ\"א) במשנה זקן וחולה ומזוהם ובספ\"ק דחולין (דף כ\"ד) ת\"ר משיביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה וכו' עד שיזקין עד כמה א\"ר אלעזר א\"ר חנינא עד שירתת ופירש\"י ידיו ורגליו רותתין מאין כח. \n", + "ומ״ש אבל הטריפה כשר באדם ופסול בבהמה וכן יוצא דופן וכו'. משנה בסוף פרק מומין אלו (בכורות דף מ״ו:): \n\n" + ], + [ + "המזוהם. כבר כתבתי בסמוך דבמתני' מיתני גבי מומי בהמה. \n", + "ומ״ש וכהן שהוא מזוהם בזיעתו רוחץ ושף כל גופו בבושם ועובד היה ריח פיו רע נותן בפיו פלפל או זנגביל וכיוצא בהן ועובד. בס״פ המדיר (כתובות דף ע״ה). \n", + "ומ\"ש ואם עבד בזיהום זיעתו או בזיהום פיו הרי זה חילל עבודתו. כן משמע מדחשיב להו מומין בפרק ב' מאיסורי מזבח מנה רבינו המומין המיוחדים בבהמה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המומין המיוחדים באדם וכו'. בריש פרק מומין אלו (בכורות דף מ״ג) בין קבועין בין עוברים פסולים באדם יתר עליהם האדם הכילון והלפתן והמקבן ושראשו שקוע וסקיפס ובגמרא כילון דדמי רישיה לאכלא לפתן דדמי [רישיה] לגרגלידא דלפתא תנא וצוארו עומד באמצע ראשו. מקבן דדמי רישיה למקבת ושראשו שקוע מלפניו. וסקיפס מאחריו כדאמרי אינשי שקיל פיסא. וכתב רבינו בפי' המשנה אכלא כלי שיש לו צואר ארוך ששואבין בו היין מהחבית וענין הדמיון הזה שיהא אמצע ראשו בולט גבוה למעלה והלפתן נגזר מלפת והוא שיהא ראשו על צוארו כראש הלפת על העלין שלה וכו'. המקבן [גזור מן המקבות והוא] שיהא ראשו כמו מקבת ויהא קדקדו גבוה למעלה. ושראשו שקוע הוא שיהא דמות ראשו כמי שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו וקורין אותו קובי. וסקיפס הוא שיהא אחורי ראשו בולט לצד ערפו כמו שבולטין הצדדין מהקובי עכ״ל. ולפי זה מאי שכתב רבינו מי שאמצע קדקדו שוקע למטה וכו' הוא פירוש שראשו שקוע. \n", + "ומ\"ש מי שאמצע קדקדו עולה למעלה וכו'. הוא פירוש הכילון. \n", + "ומי שראשו יוצא מאחריו כנגד ערפו. הוא פי' סקיפס ולפי זה יהיה פירוש שקיל פיסא שנראה כמי שנטל חתיכה והניחה מאחריו. וכתב הראב\"ד מי שאמצע א\"א דומה שלא בא זה אלא לערבב את העולם וכו'. נראה שטעמו מפני שהוא גורס כגירסת רש\"י שראשו שקוע לפניו ופירש דהיינו שראשו משופע לפניו באלכסון. ובסקיפס מאחריו פירש\"י שגובה ראשו חסר מאחריו. שקיל פיסא שנראה כמי שניטל ממנו חתיכה ונראה להראב\"ד שכל החולק על פירוש דברים אלו כחולק על פירוש הגמרא ומפני כך כתב שלא תפס דרך הגמרא וזו אינה השגה שכבר יישבתי פירוש רבינו על לשון הגמרא כפי גירסתו. עוד שנית השיגו ששינה סדר המשנה וכתב שראשו שקוע תחלה ושני לו הכילון ושלישי לו המקבן ורביעי לו סקיפס וחמישי לו הלפתן וזהו שכתב ופרטיו לא באו דרך הגמרא וגם זו אינה השגה שרבינו סידר דבר עם דבר שכנגדו מי שאמצע קדקדו שוקע אצל מי שאמצע קדקדו עולה ומי שפאת ראשו כנגד פניו עם מי שראשו יוצא מאחריו: \n", + "הקרח שאין בכל ראשו שיער כל עיקר וכו'. משנה שם הקרח פסול איזהו קרח כל שאין לו שיטה של שער מקפת מאזן לאזן ואם יש לו הרי זה כשר ובגמרא איכא תרי לישני ולישנא בתרא אם יש לו הרע זה כשר אמר רבא ל\"ש אלא שיש לו לאחריו ואין לו לפניו אבל יש לו בין לאחריו בין לפניו פסול וכ\"ש שיש לו לפניו ואין לו לאחריו ודאין לו כלל דפסול: \n\n" + ], + [ + "שנים בצוואר וכו' מי שצוארו ארוך הרבה וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "ארבעה באוזן וכו'. שם במשנה (דף מ\"ד) הצמם והצומע אי זהו צומע שאזניו קטנות והצמם שאזניו דומות לספוג ופירש\"י לספוג שכווצות וסתומות ובגמרא תניא אף הצימח לא הוו ידעי רבנן מאי צימח שמעו רבנן לההוא טייעא דהוה אמר מאן בעי צימח ואשתכח גדיא ומפרש רבינו דהיינו שאזניו מדולדלות למטה כמו של גדי וכן נראה מדברי רש\"י ואע\"ג דבתר הכי תניא התם יש דברים שהם כמומין ואינם כמומין וכו' הצימח והצמם והצומע סובר רבינו דכי היכי דלא קי\"ל כההיא ברייתא בצימח וצומע משום דסתם מתני' תני דהוו מומין ה\"ה דלא קי\"ל כוותה בצימח ועי\"ל דההיא ברייתא מיתניא גבי מומי בהמה ומתני' דחשיב להו מומין באדם כדפירש\"י דטעמא לפי שאינו שוה בזרעו של אהרן. \n", + "ומה שכתב מי שאחת מאזניו משונה מחבירתה במראה. איני יודע זו מנין לו דאי מדתנן בפרק על אלו מומין (בכורות דף מ':) עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה אזנו אחת גדולה ואחת קטנה במראה אבל לא במדה היינו לומר שנראה לכל שזו גדולה מזו אבל אם אינו ניכר אלא במדה אינו מום וכן פירש ה״ר עובדיה ז״ל ואם נאמר שרבינו אינו מפרש כן אלא אזניו משונות זו מזו במראה הוי מום אבל אם אינם משונות זו מזו אלא במדה אינו מום יקשה מאי אחת גדולה ואחת קטנה ואפשר שהוא מפרש שמצד שמשונות זו מזו במראה נראות אחת גדולה ואחת קטנה וכל זה דוחק אבל הנכון הוא שסובר רבינו שזהו זוגדוס השנוי במשנה וכן פירש הוא ז״ל שם ואכתוב לשונו בסמוך גבי מי ששער אחד מריסי עיניו משונה משער ריס אחר: \n\n" + ], + [ + "חמשה בגבינים וכו' משנה בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ג:) אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד זהו גבן האמור בתורה רבי דוסא אומר שגביניו שוכבים ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר שיש לו שני גבין ושתי שדראות ובגמרא וגבן דאין לו משמע ורמינהו גבן שיש לו גבינין הרבה אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד מנין תלמוד לומר או [גבן] אמר רבא זהו מדרש או גבן וכתב רבינו בפירוש המשנה גבינין גבות העין. גביניו שוכבים הוא שיהא שער גביניו רב עד שהוא מגיע על עפעפי עיניו וכו' ואין ר' דוסא ות״ק ור' חנינא חולקין אם אלו מומין [או אינן מומין] רק הכל מודים שהם מומין ואינם חולקין אלא אי זהו גבן האמור בתורה עכ״ל. \n", + "ומ\"ש רבינו מי שאין לו שער בגביניו והוא גבן האמור בתורה יש לתמוה עליו שכפי מה שאמרו בגמרא כך הל\"ל והוא מדרש או גבן האמור x בתורה: \n", + "מי שאחד מגביניו משונה מחבירו וכו'. בתוספתא דבכורות פ\"ה מונה בכלל המומין גביניו אחד שחור ואחד לבן והוא בכלל זוגדוס שאכתוב בסמוך: \n\n" + ], + [ + "ארבעה בריס העין וכו'. בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ד) שנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין ובגמרא תנא הזויר והלופין והתמין זויר xx דמזויר עינים לופין דנפישי זיפי תימין שתמו זיפי ותנא גבי מומין תני להו והתנן שנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין לא קשיא הא דאשתיור גרדומי הא דלא אשתיור גרדומי ופירש״י אשתיור גרדומי שרשים לא הוי מום אלא מפני מראית העין ומשום דהכא מיירי רבינו לענין מומין ממש כתב מי שאין לו שער כלל. \n", + "ומה שכתב מי ששער אחד מריסי עיניו משונה משער ריס אחר. שם במשנה זוגדוס x ובגמרא זוגדוס מחוי רב הונא חד מדידן וחד מדידהו ופירש\"י שיש לו עין אחד דומה לעין אלו היושבים נגדי ועין אחת שלי מיתיבי וכו' זוגדוס אחד שחור ואחר לבן תנא כל זוגא דלא שוי אהדדי זוגדוס קרי ליה וכתב רבינו בפירוש המשנה ידוע שיש בגוף איברים שדומים זה לזה כגון העינים והאזנים וגבות העינים וזולתם וכשיהיה בין אחד לחבירו שינוי באי זה דבר שיהא אותו שינוי כגון שיהא בגב עינו אחד שער הרבה מאד ובשני מעט מזעיר או שיהא האחד מהם שחור והשני לבן או עינו האחת שחורה והשניה כעין התכלת או עינו אחת גדולה והשניה קטנה או אחד משני עפעפיו לבן והשני xx שחור וכן בשאר האברים שהם זוגות הרי הוא בעל מום ויקרא זו גדוס xxx. \n", + "ומ\"ש מי שעפעפיו סגורות מעט וכו'. נראה שרבינו היה גורס כגירסת הערוך שכתב בערך טרוטות וזה לשונו בפרק מומין אלו טרוטות דמרמצן עיניה פירוש שעפעפיו סגורות ואינם פתוחות אלא מעט עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אחד עשר בעינים ואלו הן מי שהיו שתי עיניו למעלה מהמקום הראוי להם קרובים מפדחתו מי שהיו שתי עיניו למטה מהמקומות הראוי להם. כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו וכן מצאתי בספר מוגה וכן הוא בסמ\"ג והיא במשנה בפרק מומין אלו שתי עיניו למעלה ושתי עיניו למטה ומפרש לה בגמרא הכי. \n", + "ומ\"ש מי שהיו שתי עיניו עגולות וכו'. שם. עיניו טרוטות ופירש\"י עגולות. \n", + "ומה שכתב מי שעיניו מוזרות וכו'. נראה דהיינו מה ששנו שם תנא הזויר ומפרש דהיינו דמזיר עיניה. \n", + "ומ\"ש עיניו גדולות הרבה כשל עגל מי שעיניו קטנות כשל אווז. שם במשנה ובפרק שני מהלכות מזבח אבאר דכל שכן עינו אחת גדולה והשניה קטנה דהוי מום: \n", + "ומ\"ש מי שדמעיו זולפות תמיד מי שלחלוחית נמשכת מראש עינו וכו'. שם במשנה הצירן ובגמרא הצירן עיניו [טרוטות] צירניות דומעות דולפות וטורדות וכתב רבינו בפירוש המשנה צירן מי שעיניו דומעות או שנוזלים קצות עיניו תמיד והוא מה שאמרו בפירוש השם הזה דומעות זולפות. \n", + "ומ\"ש מי שמקבץ ריסי עיניו ועוצמן וכו'. שם במשנה סכי שמש ובגמרא תני רב יוסף סני שמש ופירש\"י ששונא השמש ואינו יכול לראות מקום שחמה זורחת שם. וכתב רבינו בפירוש המשנה סני שמש שונאי השמש והירח והכוונה בזה שבשעה שרוצה להביט אל השמש או לירח או לדברים המאירים מאמץ ומקבץ עפעפי עיניו ומקטין אותו. \n", + "ומ\"ש מי שראיית עינו מעורבבת וכו'. שם במשנה רואה את החדר ואת העליה כאחד. \n", + "ומה שכתב מי שאחת מעיניו משונה מחבירתה בין במקומה. שם במשנה עינו אחת למעלה ואחת למטה. \n", + "ומה שכתב בין במראה כגון שהיתה אחת שחורה ואחת פתוכה וכו'. זהו זוגדוס שכתבתי למעלה: \n\n" + ], + [ + "ששה בחוטם וכו'. שם במשנה החרום פסול אי זהו חרום הכוחל שתי עיניו כאחת ובגמרא תנו רבנן חרום שחוטמו שקוע וכו' רבי יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת אמרו לו הפלגת אע\"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת ופירש\"י שקוע למעלה בין עיניו ומאחר שהוא סתם במתני' כרבי יוסי ומחלוקת בברייתא הוה לן למיפסק כרבי יוסי וכסתם דמתני' ויש לתמוה על רבינו שלא פסק כן ואפשר שפסק כן מפני ששנויה בלשון תימה הפלגת משמע דלאו סברא היא ולכך הביאו בגמרא אותה ברייתא לגלות דלא קי\"ל כההיא סתם מתני'. \n", + "ומ\"ש מי שאמצע חוטמו בולט למעלה מי שעוקץ חוטמו נוטף למטה מי שחוטמו עקום לצד אחד. שם חוטמו בולם חוטמו סולד חוטמו נוטף. \n", + "ומ\"ש מי שחוטמו גדול מאיבריו מי שחוטמו קטן מאיבריו. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש כיצד משערין אותו באצבע קטנה שעל ידו וכו'. שם בברייתא: \n\n" + ], + [ + "שלשה בשפתים וכו'. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש מי שפיו רפוי ורירו יורד מפיו. שם (דף מ\"ג:) א\"ר יוחנן וכו' הזבלגנין פסולין ופירש רבינו כפירוש שני דערוך: \n\n" + ], + [ + "שלשה בבטן וכו'. שם במשנה (דף מ\"ד:): \n\n" + ], + [ + "שלשה בגב ואלו הן מי ששדרתו עקומה. שם במשנה (דף מ\"ג:) מי שיש לו שני גבין ושתי שדראות ובגמרא למימרא דחיי והא איתמר המפלת בריה שיש לה שני גבין וכו' בששדרתו עקומה ופירש\"י ומיחזי כגבין שדרות הרבה. \n", + "ומ\"ש מי שיצאה חוליה משדרתו וכו'. שם במשנה (דף מ\"ג) בעלי חטוטרת ר\"י מכשיר וחכמים פוסלין וידוע דהלכה כחכמים ודברי רבינו בפירוש המשנה כמו שהם כאן. ובגמרא דאית בה עצם כ\"ע לא פליגי דפסלא כי פליגי דלית בה עצם ורבינו נראה שמפרש דאית בה עצם היינו לומר שיש פגע בעצם כלומר שיצאה חוליא משדרתו וכו': \n\n" + ], + [ + "ששה בידים ואלו הן מי שיש בידו אצבע יתירה וכו'. שם (דף מ\"ה) במשנה יתר בידיו וברגליו. \n", + "ומ\"ש אפילו היה שש ושש. שם במשנה שש ושש כ\"ד ר\"י מכשיר וחכמים פוסלין וידוע דהלכה כחכמים. \n", + "ומה שכתב ואם חתך את היתרת כשר ואם היה בה עצם אפי' חתכה פסול. משנה שם. ודע דבגמרא גרסינן אמר רבי יוחנן ובנספרת על גב היד ופירש\"י שנספרת עם שאר האצבעות שעומדת בשורתן בההיא קתני מתניתין דחשיב אבר ולפי זה יש לתמוה למה השמיטו רבינו לכן נראה שרבינו מפרש דה\"ק אפילו נספרת ע\"ג היד הוי מום ולפיכך כתב סתם לפסול. \n", + "ומ\"ש מי שחסר אצבעו מידו. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש מי ששתי אצבעות ידיו קלוטות עד למטה מהפרק ואם חתכן והפרישן עד הפרק כשר. משנה שם. \n", + "ומ\"ש באי זה פרק אמרו וכו'. כן משמע מפשטא דמתני'. \n", + "ומ\"ש מי שאצבעותיו מורכבות זו על גבי זו מי שפיקה יוצאת מגודלו. משנה שם ופירש\"י פיקה חתיכת בשר עגולה כפיקה יוצאת מגודלו. \n", + "ומ\"ש מי שהוא אטר יד ימינו וכו'. שם במשנה השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירים ובגמרא ת\"ר אטר בין ביד בין ברגל פסול: \n\n" + ], + [ + "ארבעה באיברי הזרע וכו'. שם במשנה (מ\"ד:) המאושכן ובעל גבר תנא מאושכן בביצים ובעל גבר בגיד וכו' ועד כמה מחוי רב יהודה עד רכובה תניא ר\"א בן יעקב אומר עד רכובה פסול למעלה מרכובה כשר איכא דאמרי עד רכובה כשר למטה מרכובה פסול ויש לתמוה על רבינו שפסק כל\"ק ואפשר שהוא ז\"ל מפרש דאיכא דאמרי לא קאי אדר\"א בן יעקב אלא אדר\"י ויש הוכחה לדבר מדנקט לישנא דאיכא דאמרי ואי אדראב\"י פליג לא הל\"ל אלא וי\"א והשתא אתי שפיר שפסק כראב\"י שמשנתו קב ונקי. ועי\"ל שפסק כל\"ק משום דבשל תורה הלך אחר המחמיר. \n", + "ומ\"ש מי שנמרחו אשכיו וכו'. שם במשנה אין לו ביצים אין לו אלא ביצה אחת זהו מרוח אשך האמור בתורה ר' ישמעאל אומר כל x שנמרחו אשכיו ר\"ע אומר כל שרוח באשכיו רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל שמראיו חשוכים ופירש\"י שנמרחו אשכיו שנימוחו ביציו ופירש רבינו בפירוש המשנה שכל אלו התנאים מודין שכל אלו הם מומין לא נחלקו אלא בפי' מרוח אשך האמור בתורה ויש לתמוה על רבינו שכתב ארבעה באיברי הזרע ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשה ומצאתי בסמ\"ג ג' מי שנימוחו מבושיו והוא הכיס של ביצים שנימוחו הביצים שלו בתוכו ד' מי שהרוח במבושיו ונפחו והוא מרוח אשך עכ\"ל ונראה שכך צריך להגיה בספרי רבינו וכן מצאתי בספר מוגה. ועדיין יש לתמוה למה לא כתב שאע\"פ שלא נימוחה אלא ביצה אחד הוא בעל מום כדמשמע ממה ששנינו אין לו אלא ביצה אחת ולכן נראה לי שרבינו מפרש אין לו אלא ביצה אחת היינו שנברא מתחלת ברייתו חסר ביצה אחת אבל בנימוחו אשכיו לא מפסיל עד שימוחו שתיהן וכדמשמע מלישנא דרבי ישמעאל שנמרחו אשכיו לשון רבים ולדעת רבי ישמעאל הא דכתב קרא מרוח אשך לשון יחיד פירושו שאין לו שום אשך ואין לתמוה למה השמיטו רבינו אין לו אלא ביצה אחת שכבר כתבו בפרק שקודם זה אצל מומין הפוסלים באדם ובבהמה: \n\n" + ], + [ + "ט\"ו בשוקים וכו'. משנה שם. וכתב הראב\"ד המשנה אמרה פיקה יוצא מגודלו וכו'. ונראה שמ\"ש רבינו מי שפיקתו יוצאת והפיקה היא העיגול שלמעלה מן העקב וכו' הוא מהא דאמרינן בפרק מומין אלו תנא השופנר ואמר רבי יוחנן דהיינו שאין לו כסתות כל עיקר ומפרש דהיינו שאין לו אותה פיקה שקורין בלע\"ז טודיליי\"ו. \n", + "ומ\"ש מי שפיקתו יוצאת היינו שיצאה ואינה ודוחק. \n", + "ומה שכתב מי שעקבו יוצא לאחוריו וכו'. משנה וגמרא שם (דף מ\"ה): \n", + "ומ\"ש מי שפרסותיו רחבות כשל אווז אע\"פ שאינה קלוטה כשל אווז. משנה שם פרסותיו רחבות כשל אווז ובגמרא אר\"פ לא תימא דטרפא ולא סדיקא אלא כיון דטרפא אע\"ג דסדיקא ופירש\"י טרפא קלושה והערוך פי' טרפא רחבה ומשונה. \n", + "ומ\"ש מי שפיקה יוצאה מגודלו. משנה שם ופירש\"י פיקה חתיכת בשר עגולה כפיקה. \n", + "ומ\"ש מי שיש ברגלו אצבע יתירה וכו' עד או שחתכן והפרישן כשר. נתבאר בפרק זה גבי יד: \n", + "ומ\"ש מי שרגלו כולה שוה וכו'. בתוספתא דבכורות פ\"ה רגלו מכיש מלמעלה ומפסיע מלמטה ועוד שם אצבעותיו גדומות. \n", + "ומ\"ש מי שרגלו עקומה דומה למגל וכו'. בתוספתא דבכורות פ\"ה פרסתו חלולה עקומה דומה למגל. \n", + "ומ\"ש מי שרגלו חלולה וכו'. כתבו התוספות וסמ\"ג שכן פירש הערוך על מה ששנו בברייתא פרק מומין אלו תנא בעל הפיקין אמר רבי יוחנן בעל הפיקין שיש לו כסתות הרבה. \n", + "ומ\"ש המקיש בקרסוליו בעת שמהלך מי שמקיש בארכובותיו בעת שמהלך. משנה שם. \n", + "ומ\"ש מי שהוא אטר ברגל ימינו. נתבאר לעיל גבי יד: \n\n" + ], + [ + "ארבעה בכל הגוף וכו'. משנה בפרק הנזכר (דף מ\"ד). \n", + "ומ\"ש הארוך ביותר הננס והוא הקצר ביותר וכו'. משנה (דף מ\"ה:) הקפח והננס ובגמרא קפח תני רב זביד גבוה איני והתני ר' אבהו מנין שהקב\"ה משתבח בבעלי קומה וכו' אמר רב פפא באריכא שמיטא סגיא ופירש\"י דארוך הוא דק שאינו עבה לפי ארכו: \n\n" + ], + [ + "שמונה בעור הבשר ואלו הן הכושי וכו'. משנה שם הכושי והגיחור והלבקן וכו' ובעלי נגעים טהורים ובגמרא גיחור וכו' סומקא גיהיא לבקן חיורא ופי' הערוך סומקא גיהיא אדום ביותר. \n", + "ומ״ש מי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שער וכו' מי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה איסר או יותר. הכל סוף פרק המדיר (כתובות דף ע״ה). \n", + "ומ\"ש בעלי הדלדולין וכו'. משנה בפרק מומין אלו: \n\n" + ], + [ + "ועוד יש באדם ד' מומין ואלו הן החרש והשוטה. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש והנכפה אפילו לימים רבים מי שרוח רעה מבעתתו תמיד או בעתים ידועים. משנה שם (דף מ\"ד:) נכפה אפילו אחת לימים רוח קצרית באה עליו ופירש רש\"י רוח קצרית רוח שד וסובר רבינו דכי היכי דנכפה אפילו אחת לימים ה\"ה לרוח קצרית דמאי שנא: \n\n" + ], + [ + "ואלו פסלו מפני מראית העין מי שנשרו ריסי עיניו. נתבאר בפרק זה. \n", + "ומ\"ש ומי שניטלו שיניו. שם במשנה (דף מ\"ד): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "זר שעבד במקדש עבודתו פסולה וכו'. ריש פרק ב' דזבחים (דף ט\"ז:). \n", + "ומ\"ש וחייב מיתה בידי שמים שנאמר והזר הקרב יומת. סוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ\"א:) במשנה זר ששימש במקדש רבי עקיבא אומר בחנק וחכמים אומרים בידי שמים וידוע דהלכה כחכמים. \n", + "ומ\"ש מפי השמועה למדו וכו' והיכן הזהיר עליו וכו'. בסיפרי פרשת קרח והזר הקרב יומת לעבודה עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת\"ל וזר לא יקרב אליכם: \n", + "איזהו זר כל שאינו מזרע אהרן הזכרים שנאמר וערכו בני אהרן. כך היא הנוסחא הנכונה ובקצת ספרי רבינו יש חסרון הניכר: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שהזרים מוזהרים וכו' אין חייבין מיתה אלא על עבודה תמה וכו'. בזבחים (דף קט\"ו) אהא דתנן אין חייבין עליה משום זרות ובפרק שני דיומא (דף כ\"ד). \n", + "ומ\"ש ואין הזר חייב מיתה אלא על ד' עבודות בלבד וכו'. מימרא דרב פרק שני דיומא (דף כ\"ד) ואע\"ג דלוי פליג ואמר אף תרומת הדשן פסק רבינו כרב והתם יליף לה מדכתיב ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת עבודת מתנה ולא עבודת סילוק ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה ופירש\"י עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח ולא עבודת סילוק שאתה מסלק וסר מעל המזבח כגון תרומת הדשן. עבודה תמה עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר ולא שיש אחריה עבודה כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה זריקה אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם וכן הקטרה בקומץ מנחה ובאיברים ופדרים וכן ניסוך היין בכל השנה וכן המים בחג: \n\n" + ], + [ + "כיצד על הזריקה בין שזרק בפנים בין שזרק בחוץ. לאו בחוץ קאמר דהיאך יתחייב על זריקה בחוץ משום זר שעבד אלא בפנים היינו לפני לפנים ובחוץ היינו בהיכל והכי תניא התם עבודות שזר חייב עליהם מיתה זריקת דם בין לפנים בין לפני לפנים ופירש\"י בין לפנים הזאות שעל הפרוכת בין לפני לפנים שעל בין הבדים דיוה\"כ. \n", + "ומ\"ש בין שהזה הזאה אחת מכל הזיות הדם בין שהזה הזאה אחת מכל קרבנות המצורע. שם בברייתא ואין לתמוה על רבינו שכתב בין שהזה אחת מכל הזיות הדם למה חזר ופרט הזיות קרבנות המצורע דהתם דריש מדכתיב בההוא קרא לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת לכל דבר המזבח לאתויי שבע הזיות שבפנים ושבמצורע ופירש\"י שבע הזיות שבפנים שמזה על הפרוכת מפר העלם דבר ופר משיח ושל יוה\"כ. ושבמצורע שמזה מלוג שמן בהיכל וכו' דסלקא דעתך אמינא לאו דבר המזבח הוא להכי רבי לכל. ודע ששנו עוד שם בברייתא המזה בחטאת העוף והממצה ויש לתמוה למה השמיט רבינו ממצה ואפשר דמשמע ליה דבכלל אחת מכל הזיות הדם היא: \n\n" + ], + [ + "כיצד על הקטרה וכו' אפילו הפך באיברים שלא נתעכלו בצינורא. בפרק שני דשבועות (דף י\"ז:) אמר רב הונא זר שהפך בצינורא חייב מיתה וקאמר עלה בגמרא ה\"ד אי דלא הפיך לא מעכל להו פשיטא ואי דלא הפיך בהו נמי מעכלי מאי קא עביד לא צריכא דאי לא הפיך בהו מיעכלי בתרתי שעי והשתא מיעכל בחד שעתא הא קמשמע לן דכל קרובי עבודה עבודה היא: \n", + "וכן אם הקטיר קטרת על מזבח הזהב וכו'. כן יש ללמוד קצת מפרק השוחט ומעלה בחוץ (דף ק\"ט:) אהא דתנו רבנן המקטיר כזית בחוץ חייב חצי פרס בפנים פטור וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "והמסדר שני גיזרי עצים על המערכה וכו'. בפרק שני דיומא (דף כ\"ד:) פלוגתא דרב ורבי יוחנן ופסק כרבי יוחנן דאמר סידור שני גיזרי עצים עבודה תמה היא וסידור האיברים תחלת סידור אחר הוא: \n", + "אבל היוצק והבולל והפותת והמולח וכו'. אלו חוץ ממצית אש על המזבח מנויים במשנה בסוף זבחים (דף קי\"ב:) וקתני בהו אין בהם משום זרות וטעמא כמו שנתבאר שכולם עבודה שיש אחריה עבודה ולאו עבודה תמה היא ומצית אש על המזבח נמי לאו עבודה תמה היא שיש אחריה סידור שני גיזרי עצים: \n\n" + ], + [ + "שחיטת הקדשים כשירה בזרים וכו' מקבלה ואילך מצות כהונה. בר״פ כל הפסולים (זבחים דף ל״א:). \n", + "ומה שכתב וכן ההפשט והניתוח והולכת עצים למזבח כשירה בזרים שנאמר באיברים והקטיר הכהן המזבחה וכו'. בסוף פרק שני דיומא (דף כ\"ו כ\"ז): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים. שם הדלקה לאו עבודה היא. ופירש\"י דהא כיון שהדליק ברוב היוצא השלהבת עולה מאליה אבל הצתת אש עבודה שיש בה טורח היא שצריך להצית האור בעצי המערכה. וכתב הריטב\"א תימה דהא כתיב דבר אל אהרן וכו' בהעלותך את הנרות ואפשר לומר דלהכי לא אפקיה בלשון חיוב דבר אל אהרן ויעלה את הנרות לומר דלאו עבודה היא לחייב עליה מיתה בזר כשם שאין חיוב בעבודה שאינה תמה עכ\"ל. \n", + "ועל מה שכתב רבינו לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן כתב הראב\"ד הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשירות עכ\"ל. וטעמו של רבינו דכיון דלאו עבודה היא מישרא נמי שרי כמו שחיטה שהיא כשירה בזרים: \n\n" + ], + [ + "הרמת הדשן צריכה כהן וכו' ואם הרים ישראל לוקה ואינו חייב מיתה כו'. כבר כתבתי דבפ\"ב דיומא פלוגתא דרב ולוי ופסק כרב: \n", + "וכן אם דישן מזבח הפנימי והמנורה אינו חייב מיתה. כך מצאתי מוגה בקצת ספרי רבינו וטעמו מפני שהן עבודות סילוק וכמו שנתבאר בפרק זה גבי הרמת דשן: \n\n" + ], + [ + "סידר המערכה פורקה וחוזר הכהן וסודרה וכו'. בספ\"ב דיומא (דף כ\"ז:) אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן זר שסידר את המערכה חייב כיצד הוא עושה פורקה וחוזר [הכהן] וסודרה מתקיף לה רבי זירא וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר וכו' אלא כי איתמר הכי איתמר אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן זר שסידר שני גיזרי עצים חייב הואיל ועבודה תמה היא ומשמע דסידור מערכה כשירה בזר וכאתקפתא דרבי זירא ואם כן יש לתמוה על רבינו שפסק דסידור מערכה בזר פסולה ושמא יש לומר דמשמע ליה דלא מתמה רבי זירא וכי יש עבודה שכשירה בלילה וכו' אלא משום דמחייב ליה מיתה אבל משום פיסולא בלא חיוב מיתה לא הוה מתמה וכן פירש\"י אהא דמתקיף לה רבי זירא וכי יש לך עבודה שיש אחריה עבודה ופסולה בזר להתחייב מיתה עכ\"ל וטעמא משום דכיון דאמאי דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן זר שסידר את המערכה חייב מתקיף ע\"כ לומר דמחיוב מיתה מתקיף: \n\n" + ], + [ + "הטמא ובעל מום ושלא רחוץ ידים ורגלים וכו'. בסוף זבחים (דף קי\"ב:) תנן דאין חייבים על עבודה שאינה תמה משום זרות ולא משום טומאה ולא משום מחוסר בגדים ולא משום שאינו רחוץ ידים ורגלים. ואיני יודע למה השמיט רבינו מחוסר בגדים וכתב הר\"י קורקוס אפשר שכיון שכתב שמחוסר בגדים הוא כזר ומשום זר היא דמחייבינן כמו שכתב בסוף הלכות כלי המקדש לא הוצרך להזכירו. וכתב עוד ובעל מום לא הוזכר במשנה ורבינו הזכירו אפשר שסובר רבינו דלאו דוקא נקט במתני' הני אלא ה\"ה לכל חיוב שחייבין משום עבודה שאין חיוב אלא בעבודה תמה ובעבודת מתנה דילפינן מזר דחד טעמא הוא וגם בבעלי מום כתיב ואל המזבח לא יקרב והיינו לעבודה כמו שנתבאר ודין כולם שוה דמאי שנא עכ\"ל. ומדברי רבינו משמע דעל עבודה שהזר חייב עליה מיתה גם אלה חייבים מיתה ותימה שהרי ברפ\"ו כתב אין בעלי מומין במיתה וצריך לומר דהכי קאמר אין חייבין כל חד כדאיתיה טמא ושלא רחוץ ידים ורגלים מיתה ובעל מום מלקות אלא על עבודה שהזר חייב מיתה: \n\n" + ], + [ + "כהן טבול יום ומחוסר כפורים שנטמא וכו' ועבד חייב על כל אחת ואחת. כתב הראב\"ד א\"א בתוספתא פרק י\"ב דזבחים וכו' ומאחר שרבינו פוסק דאיסור חל על איסור בכולל או מוסיף או בת אחת והכא טבול יום ומחוסר כפורים בת אחת הן. כיצד שהרי יש טבול יום שאינו צריך להביא קרבן ואם כן איננו מחוסר כפורים והטמא שצריך להביא קרבן כמו המצורע אם טבל הרי הוא טבול יום ומחוסר כפורים וכשנטמא בטומאה אחרת נוסף עליו איסור שעד עתה היה מותר ליכנס לעזרת הנשים עתה היה אסור ליכנס להר הבית ומגו דאתוסף איסור בכניסה איתוסף איסור בעבודה שאינו רחוץ ידים ורגלים יש בו איסור אפילו לכהן הטהור ומגו דאתוסף חיוב לטהור איתוסף לטמא וכתב ר\"י קורקוס ז\"ל הקדים רבינו טבול יום ומחוסר כפורים לטמא היפך מהתוספתא שאם היה טמא קודם לא שייך תו טבול יום ומחוסר כפורים שהכל בכלל טמא וגם בתוספתא צריך לפרש כן כהן טמא שהיה מקודם טבול יום ומחוסר כפורים עכ\"ל. ואם כן יפה פסק דחייב על כל אחת ואחת. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם היה זר אינו לוקה אלא אחת משום זרות. בתוספתא דבזבחים פרק י\"ב וטעמא משום דלא הוזהר מלעבוד טמא ומחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אלא מי שהוא ראוי לעבוד אבל הזר הואיל ואינו ראוי לעבוד אינו עובר בשום אחד מאלה: \n\n" + ], + [ + "זר ששימש בשבת חייב משום שבת ומשום זרות וכו'. בס״פ ד' אחין (יבמות דף ל״ג:) פלוגתא דרבי יוסי ורבי שמעון ופסק כרבי יוסי. וכתב הראב״ד שתיהן שבאו עליו בבת אחת וכו'. ואיני יודע מי הזקיקו לכך דהא לא אוקי הכי בגמרא אלא גבי פלוגתא דרבי חייא ובר קפרא אבל בתר הכי אמרינן מיתיבי זר ששימש בטומאה וכו' ואילו מליקה שיירה למאן שיירה אילימא לר' יוסי השתא באיסור כולל מחייב שתים באיסור בת אחת מיבעי' ובלאו הכי כיון דרבינו פוסק כמ״ד איסור חל על איסור באיסור כולל כמ״ש בפ״ח ממאכלות אסורות שפיר עבד דסתים לה הכא סתומי ואיסור כולל היינו זר מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה אתיא לה שבת מגו דאתסר במלאכה אתסר נמי בעבודה בעל מום מעיקרא שרי באכילה ואסור בעבודה איטמי ליה מגו דאיתסר באכילה איתסר נמי בעבודה: \n\n" + ], + [ + "כל כהן שעבד ע\"ז בין במזיד בין בשוגג וכו' ה\"ז לא ישמש במקדש לעולם וכו'. בסוף מנחות (דף ק\"ט:) איפליגו רב נחמן ורב ששת בעבד בשוגג ופסק כרב ששת דהלכתא כוותיה באיסורי. \n", + "ומה שכתב אחד העובד אותה בשירות כגון שנעשה כומר לע\"ז או המשתחוה לה או המודה בה וקבלה עליו באלוה הרי זה פסול לעולם עבר והקריב אין קרבנו ריח ניחוח אע\"ג שהיה שוגג בעת ששרת וכו'. גם זה שם פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בהיה שוגג ופסק כרב ששת. \n", + "ומ\"ש אבל השוחט לע\"ז בשוגג אם עבר והקריב קרבנו ריח ניחוח. שם אמר רב יהודה כהן ששחט לע\"ז קרבנו ריח ניחוח משום דכתיב יען אשר ישרתו אותם לפני גלוליהם וכו' ולא יגשו אלי לכהן לי אי עבד שירות אין שחיטה לאו שירות הוא וגבי פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בשגג בזריקה לע\"ז א\"ר נחמן מנא אמינא לה דתניא וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה מלמד שהכהן מתכפר ע\"י עצמו (בעון ע\"ז) במאי אילימא בשחיטה מאי איריא שוגג אפי' מזיד נמי אלא לאו בזריקה ורב ששת אמר לך לעולם בשחיטה ובמזיד לא נעשה משרת לע\"ז ואע\"ג דפשטא דברייתא משמע שהוא מתכפר על ידי עצמו אפילו לכתחילה סובר רבינו דמכיון דרב יהודה נקט קרבנו ריח ניחוח דמשמע אם עבר והקריב נתקבל אבל לכתחלה לא יקריב אית לן לפרושי דברייתא נמי מתכפר ע\"י עצמו בדיעבד קאמר: \n\n" + ], + [ + "מי שעבר ועשה בית חוץ למקדש וכו'. משנה בסוף מנחות (דף ק\"ט) הכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש. \n", + "ומ\"ש וכן כלים שנשתמשו בהם שם לא ישתמשו בהם במקדש לעולם אלא יגנזו. בפרק רבי ישמעאל (ע\"ז דף נ\"ב) בעיא דאיפשיטא. \n", + "ומ\"ש ויראה לי שאם עבד כהן ששימש שם במקדש לא פסל. טעמא דמסתבר הוא דכיון דמשום קנסא הוא דמיפסלי כדאמרינן בפ' רבי ישמעאל בדיעבד אין לקנסם: \n\n" + ], + [ + "נמצאו כל הפסולים לעבודה שמונה עשר וכו'. ובספרי הדפוס יש חסרון הניכר וצריך להגיה ולהוסיף מי שיש בין רגלו ובין הארץ דבר חוצץ. \n", + "ומה שכתב כל אלו פסולים לעבודה ואם עבדו חללו חוץ מפרועי ראש וקרועי בגדים. מסקנא דגמרא בפרק שני דתענית (דף י\"ז:) ופרק כ\"ג. \n", + "ומ\"ש והשוחט לע\"ז בשוגג וכו'. כבר נתבאר בפרק זה: \n", + "סליקו הלכות ביאת המקדש \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c9d9a3d08a250a33010b5abfbfedb1c0fdf7655e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,663 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Admission_into_the_Sanctuary", + "text": [ + [ + [ + "כל כהן הכשר לעבודה וכו'. מ\"ש הכשר לעבודה בסיפרא אתה ובניך אתך מה אתה כשר אף בניך כשרים יצאו חללים ובעלי מומין. \n", + "ומ\"ש שאסור לו להכנס מן המזבח ולפנים. אף ע\"ג דבקרא כתיב באהל מועד בת\"כ מייתי מקרא דה\"ה למן המזבח ולפנים וכתבתי ברייתא זו בסוף פרק זה. \n", + "ומ\"ש שעבודתו פסולה. בפ' כ\"ג (סנהדרין כ\"ב) אמרינן דשתויי יין מחלי עבודה ופירש\"י דכתיב יין ושכר אל תשת וגו' וסמיך ליה ולהבדיל בין הקדש ובין החול משמע בין עבודה קדושה לעבודה מחוללת ומייתי לה ברפ\"ב דזבחים (דף י\"ז ע\"ב). \n", + "ומ\"ש וחייב מיתה בידי שמים. מבואר בכתוב ומשמע מדברי רבינו דאסור להכנס מהמזבח ולפנים אע\"פ שלא עבד אבל אינו חייב מיתה אא\"כ עבד: \n", + "ומ\"ש והוא ששתה רביעית יין חי בבת אחת מיין שעברו עליו מ' יום אבל אם שתה פחות מרביעית יין וכו'. בפ\"ג דכריתות (דף י\"ג ע\"ב) ת\"ר יין ושכר אל תשת יכול אפילו כל שהוא אפילו מגתו ת\"ל ושכר אין אסור אלא כדי לשכר וכמה כדי לשכר רביעית יין בן מ' יום אם כן מה ת\"ל יין לומר לך שמוזהרים עליו כל שהו ומוזהרים עליו מגתו רבי יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרים מנין ת\"ל ושכר א\"כ מה ת\"ל יין על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה ר' אליעזר אומר יין אל תשת ושכר אל תשתהו כדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור במאי פליגי ת\"ק סבר גמרי' שכר שכר מנזיר ור' יהודה לא יליף שכר שכר מנזיר ורבי אליעזר סבר מאי שכר מידי דהוא משכר כמאן אזלא הא דתניא אכל דבלה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה כמאן כר' יהודה אמר רב יהודה בר אחותאי הלכה כרבי אליעזר. ופירש רש\"י מוזהרים עליו בכל שהוא ומגתו אבל אינו במיתה עד שישתה רביעית בן מ' יום וזהו שכתב רבינו אבל אם שתה פחות מרביעית יין וכו' פטור ואינו מחלל עבודה כלומר איסורא מיהא איכא. ומ\"מ יש לתמוה כיון שמוזהרים על כל שהוא ועל יין מגתו למה לא כתב שלוקים עליהם. וי\"ל דעל כל שהוא פשיטא שאין לוקין כשם שאין לוקין על כל שאר איסורין שבתורה בכל שהוא ומדלא לקי על יין כל שהו ה\"ה דלא לקי על יין מגתו דתרוייהו חד טעמא להו שאינם משכרים: \n", + "שתה יתר מרביעית יין וכו'. שם אמרינן דרב אשי לא בעא לאורויי משום שכרות וא\"ל רב אחא והא אמר רב הלכה כר' אליעזר (דאמר יין אל תשת ושכר אל תשתהו דרך שכרותו הא אם הפסיק בה או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור) ומר הא קרמי ביה מיא א\"ל הא ל\"ק ברביעית הא ביותר מרביעית: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ופוסל את העבודה. כתוב בהשגות א\"א לא מחוור מן הגמרא וכו' טעמו משום דכיון דלא אשכחן לגמרא דמפליג בין רביעית ליותר מרביעית אלא בענין הוראה כמו שכתבתי בסמוך מהי תיתי לן לחייב מיתה ולפסול עבודה וטעם רבינו דאע\"ג דעל ענין הוראה הוא נאמר חילוק זה מ\"מ משמע דר' אליעזר אף לענין עבודה פטר בהפסיק בו או נתן לתוכו מים ומאחר שלמדנו שאין דבריו אמורים אלא ברביעית ממילא משמע דיותר מרביעית כדקאי קאי לחיוב מיתה ולפסול עבודה: \n\n" + ], + [ + "היה שכור משאר משקים וכו'. שם בברייתא שכתבתי בסמוך רבי יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרים מנין ת\"ל ושכר אם כן מה תלמוד לומר יין על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה ומשמע לרבינו דהלכה כרבי יהודה מדאמרינן התם כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה כמאן כרבי יהודה ואע\"ג דבס\"פ על אלו מומין (דף מ\"ה:) אמרינן דמתניתין דהתם דלא כרבי יהודה הא דקאמר גמרא בדוכתא כמאן אזלא הא דתניא וכו' כרבי יהודה עדיף כנ\"ל לדחוק לדעת רבינו ובספר המצות לרבינו כתוב דברייתא דסיפרא כרבי יהודה ואינו הכרע דסתם סיפרא רבי יהודה וכן השיגו הרמב\"ן. ועדיין יש לתמוה עליו דהא אמרינן בגמרא במאי פליגי ת\"ק ורבי יהודה ת\"ק סבר גמרינן שכר שכר מנזיר ומש\"ה סבר שלא הזהירה תורה אלא על היין ולא על שאר משכרים ורבי יהודה לא יליף שכר מנזיר וכיון שרבינו פסק בתחלת הפרק לומר דאיכא איסורא בפחות מרביעית וביין מגתו כתנא קמא היאך פסק כאן כרבי יהודה והוי כמזכה שטרא לבי תרי ויש לתמוה למה לא השיגו הראב\"ד ואפשר לומר שאע\"פ שרבינו סובר דהלכה כרבי יהודה מ\"מ נראה לו לחוש לדברי התנא קמא לאסור כל שהוא ויין מגתו איסורא בעלמא ואין לדחוק ולומר דפטור דקתני רבינו גבי פחות מרביעית ויין מגתו פטור ומותר קאמר דאם כן היכי מסיים בה ואינו מחלל עבודה פשיטא וע\"ק דמשמע דרבי אליעזר לא דריש ושכר אלא לדרך שכרותו לא לרבות שאר משכרים כרבי יהודה וכיון דאיפסיקא הלכתא בגמרא כרבי אליעזר וכן פסק רבינו היאך פסק כרבי יהודה ואפשר לומר שרבינו מפרש דרבי אליעזר לא פליג ארבי יהודה דודאי משמע ליה דשכר אתא לרבות שאר משכרים אלא דמוסיף עליה לומר דכיון דבמשכר תלה רחמנא ממילא משמע דלא אסר יין אלא דרך שכרותו ואפשר עוד לומר דאף את\"ק לא פליג רבי אליעזר דכיון דאמשכר קפיד רחמנא וריבה שאר משכרים מיניה נשמע דביין לא אסר אלא כדי לשכר דהיינו רביעית ויין בן ארבעים יום והשתא אתי שפיר דפסק רבינו כתנא קמא וכדברי ר' יהודה משום דאיפסיקא הלכתא כרבי אליעזר ור\"א ס\"ל כר\"י וכת\"ק ואפשר דמש\"ה אמרינן בגמרא דקרי רב עליה דר\"א טוביינא דחכימי משום דמשכר משמע ליה כל תלת מילי דידיה ודרבי יהודה ות\"ק. אח\"כ מצאתי בתשובות הרשב\"א סי' שס\"ג שנשאל איך הלך רבינו בשיטת רבי יהודה ובגמרא כריתות פרק אמרו לו גרסינן כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה ארבעים כמאן כרבי יהודה והתם איפסיקא הלכתא כרבי אליעזר [וקרי רב עליה טוביינא דחכימי] ורבי אליעזר כיון דאפקיה לשכר דרך שכרותו שאר משכרין לית ליה ואפילו נפרש [כמאן] כרבי יהודה דאילו לר\"א מחמרינן טפי ומחייב מיתה בשאר משכרין וכו' מ\"מ יש להשיג עליו [שכתב] על היין במיתה ועבודתו מתחללת וכו' ושיטה זו כרבי יהודה אזלא וכו' ושמא דעת הרמב\"ם לפרש כמאן כר\"י ולאפוקי מדת\"ק אתי דכיון דיליף שכר מנזיר א\"כ שאר משכרין לא כתיבי כלל לא למיתה ולא לאזהרה אבל לא אתי לאפוקי מדרבי אליעזר דכיון דברייתא דר\"א לא יליף שכר מנזיר ודריש שכר כדי שכרותו שמא כל המשכרין כדי שכרותן הוו באזהרה. עכ\"ל השאלה: \n", + "והשיב נראה שהרמב\"ם תפס לו דרך אחרת באותה הלכה וכו' והדין עמו דכשתמצא לומר דר\"א לא יליף שכר מנזיר א\"כ [שכר] איצטריך לשאר המשכרין דכל היכא דאיכא לאוקמי בשאר המשכרין כפשוטו לא דרשינן ליה ליין ולראוי לשכר וכו' גם לפרש כמאן אזלא הא דתניא כמאן כר\"י לאפוקי מדת\"ק בלחוד ולא מדר\"א אין נ\"ל שיטת הגמרא כן דכיון שהזכיר מחלוקתן של ת\"ק ורבי יהודה ורבי אליעזר ועלה קאמר כמאן אזלא הא דתניא כמאן כרבי יהודה דוקא קאמר ונראה לי שכך הוא מפרשה יין אל תשת [יכול] אפילו כל שהוא ואפילו יין מגתו דיין אפי' כל שהוא במשמע ואפילו מגתו תלמוד לומר ושכר אין אסור אלא כדי לשכר כלומר אין איסור שנאמר בו דהיינו למיתה אלא כדי לשכר כלומר שיעור הראוי לשכר דהיינו רביעית ושיהיה ממשו ראוי לשכר דהיינו שעברו עליו ארבעים יום וכל ששתה ממנו כדי רביעית אפי' הפסיק בו ואפילו נתן לתוכו מים חייב [שהרי שתה] שיעור הראוי לשכר מיין שממשו ראוי לשכר תוך שיעור שתיה דהיינו תוך שיעור אכילת פרס אבל שאר המשכרים לעולם לא דילפינן שכר מנזיר ומיהו כיון דילפינן שכר מנזיר תו לא איצטריך יין דמיניה משמע יין ומשמע נמי שיש בו כדי לשכר דלהכי אפקיה בלשון שכר ולא אמר יין בהדיא אלא אם אינו ענין לכדי לשכר דהא משכר נפקא יין כדי לשכר תנהו ענין ליין שאינו כדי לשכר ולאזהרה דאי כולהו אפי' למיתה לכתוב יין ולא איצטריך שכר ורבי יהודה סבר שכר כמשמעו לכל המשכרין ובין יין בין שאר משכרים במשמע דלא ילפינן שכר מנזיר ושכר דאיצטריך לשאר משכרין לא דרשינן מיניה כדי לשכר אלא ששתה מהם ואפילו פחות מרביעית חייב וכל שכן אם שתה רביעית אע\"פ שהפסיק בו או שנתן לתוכו מים דבדרך שכרותו ובכדי שכרות לא קפדינן אלא במינים המשכרים ותדע לך דהא לרבנן אי לאו דכתיב שכר דמיניה דריש כדי לשכר הוו אמרי יין אפי' כל שהוא והילכך רבי יהודה דאיצטריך ליה שכר לשאר המשכרין יין או שכר דכתב רחמנא אפילו כל שהוא ואפי' מגתו משמע ולמה נאמר יין לחלק יין למיתה ושאר משכרים לאזהרה ורבי אליעזר סבר יין אל תשת שכר אל תשת שלא תשתהו דרך שכרותו. ורבי אליעזר לא יליף שכר מנזיר ויין לחלק כרבי יהודה אלא דסבירא ליה כרבנן בכדי לשכר ועדיפא מדרבנן דבעינן ראוי לשכר בשעת שתייה ממש שישתנו דרך שכרותו שלא יפסיק בו ושלא יתן לתוכו מים. וטעמא דידיה דכל מקום שנאמר שכר אחד מכל המשכרין כדי לשכר קאמר ומדכתב הכא אל תשת כדי לשכר בשעת שתייתו ממש וכל שהפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא ולא שתה ממנו אלא רביעית אינו ראוי לשכר בשעת שתייה ממש ותדע לך דר\"א אפי' שאר המשכרין אית ליה כרבי יהודה מדקאמר יין אל תשת שכר אל תשת הזכיר אל תשת גבי יין ואל תשת גבי שכר ואילו לא בא ר\"א לומר אלא שלא ישתה יין דרך שכרותו ויליף שכר מנזיר הכין הוה ליה למימר יין אל תשת שכר שלא תשתנו דרך שכרותו. ועוד דמדקאמרי בין ת\"ק בין רבי יהודה א\"כ יין למה לי שמע מינה דאינהו נמי בהא כר\"י דלעיל מיניה ס\"ל ולא בא לחלוק עליו בחילוק המינין דיין ודאי לחלק אלא בהא בלחוד הוא דפליג עליה בשלא תשתנו דרך שכרותו דמאי שכר הוא דמשכר והיינו נמי דאמרינן במאי פליגי ת\"ק סבר ילפינן שכר מנזיר ור\"י סבר לא ילפינן שכר מנזיר ור\"א מאי שכר והוא דמשכר ולא מפרשינן מאי קסבר אי יליף שכר מנזיר כרבנן או לא יליף כר\"י אלא מאי שכר והוא דמשכר דאלמא אדרבי יהודה דסמיך קאי וא\"ל בשאר המשכרין מודינא לך ויין לחלק אלא בשעורן דבשתייתן פליגנא דמאי שכר והוא דמשכר וכיון דכתיב אל תשת בשעת שתייה [ממש] קאמר והיינו דאוקימנא ברייתא דאכל דבילה קעילית כרבי יהודה דוקא דההיא ודאי מפקא מדת\"ק דלדידהו שאר המשכרין אינן אפי' באזהרה ומפקא מדר\"א דלדידיה שיעור הראוי לשכר בעינן ותנא דההיא ברייתא מדלא יהיב שיעורא שמע מינה אפילו בפחות מרביעית קאמר. והילכך כיון דאיפסיקא הלכתא כר\"א אינו במיתה ולא באזהרה אפילו על היין אלא אם כן שתה ממנו רביעית מיין שעברו עליו ארבעים יום ורביעית נמי הוא שלא יפסיק בו ושלא יתן לתוכו מים כלל ושאר המשכרין לאזהרה עד שישתה מהן כדי לשכר וכן פסק הרב רבינו משה זכרונו לברכה. ונמצאו דבריו עולים כהוגן לפי פירושנו זה. \n", + "ואם תאמר א\"כ בריש פ\"ק דנזיר דאמרינן שכר דכתב רחמנא גבי נזיר למילף מיניה שכר דמקדש [ולאפוקי מדרבי יהודה דתניא אכל דבילה קעילית וכו' אמאי לא קאמר] לאפוקי מדרבי יהודה ומדרבי אליעזר יש לומר דהתם לאו כרוכלא חשיב ואזיל אלא מכל מקום מדרבי יהודה וממאן דס\"ל כוותיה קאמר. ועוד משום דר\"י אמרה בהדיא קאמר הכין. ולכשתמצא לומר דר\"א כוותיה ס\"ל מפקא מיניה דר\"א. ונ\"ל עוד שהזקיקו לרב לפרש כן כדי שלא להוציא סתם מתניתין דנזיר לבר מהילכתא דלכאורה סתם מתניתין דפ\"ק דנזיר כרבי יהודה דלא יליף שכר דמקדש מנזיר דתנן התם הריני נזיר מן החרצנים הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזיר עליו ואמרינן עלה בגמרא מתניתין דלא כרבי שמעון דאמר עד שיזיר מכולן. ואמרינן מ\"ט דר\"ש דאמר קרא מכל אשר יצא מגפן היין. ורבנן מאי טעמא דאמר קרא מיין ושכר יזיר. ור\"ש הא כתיב מיין ושכר ההוא לאסור יין מצוה כיין הרשות. ורבנן הא מיבעיא להו לאסור יין מצוה כיין הרשות א\"כ לימא קרא מיין מיין ור\"ש היינו טעמיה דכתב שכר לאלופי שכר שכר למקדש דכתיב יין ושכר אל תשת מה נזיר יין הוא דמיתסר שאר משכרין לא אף גבי מקדש נמי יין הוא דליתסר אבל שאר המשכרין לא לאפוקי מדר\"י דתניא ר\"י אומר אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב וכו' ומדלא קא בעי תו ורבנן הא מיבעי לאלופי אמקדש כדבעא בכל הנך דלעיל משמע לכאורה דרבנן לא איצטריך להכין דהשתא נמי לא ילפינן דשכר דמקדש אפילו שאר המשכרין קאמר. וכיון דסתם מתניתין כר\"י שמע מינה הלכתא כוותיה. והאי דכריתות דאיפסיקא הלכתא כר\"א לא מפקא מינה בעיקר משכרין דהא איכא לפרושה כדפרישית. ואלא מיהו למאי דפרישית דר\"י אפילו בכל שהוא מחייב איכא למידק מהא דאמרינן בנזיר פרק ג' מינין אמר ר\"א עשר רביעיות ומנקט רב ששת חמש חיוורתא וחמש סומקאתא נזיר ועושה פסח שהורו במקדש ומתו. ומקדש היינו שתה רביעית יין ושימש במקדש ואקשינן התם ותו ליכא והא איכא מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים ופרקינן בפלוגתא לא קא מיירי כו' והא איכא כמה מים נותן לתוכן כל שהן ר\"י אומר ברביעית בפלוגתא לא קא מיירי אלמא כל הנך עשר ליכא מאן דפליג אפילו בחדא מינייהו ולפי מה שפירשתי הא איכא מקדש דפליג רבי יהודה ומחייב אפילו בפחות מרביעית ויש לי לומר דפלוגתא דר\"י לאו פלוגתא היא משום דכבר פסק רב הלכתא כר\"א ולפום כן לא חש לה ר\"א דעשר רביעיות דבתר רב הוה ודמיא לההיא דאמרינן בריש פ\"ק דיבמות גבי ליתני שש עשרה אמו אנוסת אביו פלוגתא דרבי יהודה ורבנן היא ובפלוגתא לא קא מיירי ואקשינן והא בית שמאי מתירין צרות לאחין ובית הלל אוסרין ופרקינן בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. ואי נמי איכא למימר דבפלוגתא דחיוורתא קאמר דלא מיירי אבל בסומקאתא איירי בפלוגתא דהא קא חשיב רביעית דם משני מתים דפליגי רבנן ואמרי דדוקא רביעית ממת אחד והא קא חשיב רביעית יין לנזיר דלרבי עקיבא בכזית ואמרו רבותינו הצרפתים זכרונם לברכה דחיוורתא הוא דקאמר דלא איירי בהו בפלוגתא אבל בסומקאתא איירי ואף אני אומר דרביעית יין דמקדש אע\"ג דפלוגתא היא לא חש לה ואיירי בה: \n", + "עוד יש לפרש לדעת הר\"מ ז\"ל דר\"י בפחות מרביעית לא מחייב דאין שתייה פחותה מרביעית ובמקדש אל תשת כתיב ואע\"ג דאמר ת\"ק יכול אפילו כל שהוא ואפי' יין מגתו. כל שהוא אינו עיקר אלא יכול יין מגתו הוא העיקר אבל כיון שסופנו לרבות כל שהוא ויין מגתו באזהרה נקט הכא בגררא יכול אפילו כל שהוא ואפילו יין מגתו. אי נמי יכול אפי' כל שהו דקאמר ת\"ק בדוקא קא אמר ולא כל שהוא ממש אלא כזית ומשום דאיהו יליף שכר דמקדש משכר דנזיר ושכר דנזיר למשנה אחרונה בכזית דיליף שתייה מאכילה בדין היה דנימא נמי דשכר דמקדש בכל שהוא דהיינו בכזית אלא דכיון דכתיב יין וכתיב שכר על כרחין שכר לכדי לשכר הוא דאתא. והא דקאמר יין יכול אפי' כל שהוא לאו למימרא דאי לא כתב רחמנא אלא יין הוה אמינא דאפילו כל שהוא דאדרבה למאי דפרישית משכר הוא דהוה ילפינן דמינה הוא דילפינן מנזיר אלא הכי קאמר יין ושכר יכול אפילו כל שהוא משום דילפינן מנזיר תלמוד לומר שכר כלומר כיון דכתיב יין וכתיב שכר על כרחין לכדי לשכר דאי לא כתב רחמנא אלא שכר הוה משמע אפי' יין כזית דילפינן שכר מנזיר ואפילו יין מגתו כנזיר ואי כתב נמי יין לחודיה הוה משמע יין רביעית ואפילו מגתו אבל השתא דכתיב יין ושכר ממילא שמעינן דשכר יין כדי לשכר קאמר ומ\"מ כיון דכתיב יין וכתיב שכר הוה ליה כמו שכתוב יין יין תרי זמני וההוא דאפקיה בלשון שכר ליין כדי לשכר ולמיתה ואידך לפחות מרביעית ואפילו מגתו ולאזהרה. וכל שהוא דפרישית דיש לו שיעור יש לנו הרבה כיוצא בו בגמרא וחד מינייהו בעירובין בפ' חלון ומגביהו מן הקרקע כל שהוא וכמה כל שהוא טפח ואחד בראשית הגז וכמה הן גוזזות כל שהוא וכמה כל שהוא וכו' אבל לר\"י דלא יליף שכר מנזיר וכתיב אל תשת אין שתייה פחותה מרביעית אבל איהו סבר דשאר משכרין נמי ברביעית ובהא פליג עליה רבי אלעזר דשאר המשכרין אין להם שיעור למעלה אלא עד שישתכר דלהכי אפקינהו רחמנא בלשון שכר וברייתא דקתני סתם שתה דבש או חלב ולא קתני ונשתכר ומשמע דאפי' לא נשתכר אלא ששתה מהם שיעור הידוע דהיינו רביעית ששיעורו ליין חייב היינו ר\"י ודלא כרבי אליעזר וכן יראה מדברי הר\"מ ז\"ל שכתב גבי יין והוא ששתה רביעית [יין] בבת אחת ובשאר המשכרין כתב היה שכור משאר המשכרין וכו' ואם נכנס ועבד והוא שכור דאלמא ביין לעולם ברביעית חי ובבת אחת ובשאר המשכרין עד שיהא שכור ממש ויש לו פנים עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "וכשם שאסור לכהן להכנס למקדש וכו'. בפרק שלישי דכריתות (דף י\"ג:) ופרק הדר (עירובין דף ס\"ד) ומשמע דאין חייבין מיתה על ההוראה והכי יליף לה בסיפרא. \n", + "ומ\"ש אפילו אכל תמרים וכו'. בפרק קמא דכתובות (דף י':) אמר רב אכל תמרים אל יורה. \n", + "ומ\"ש ואם הורה בדבר שהוא מפורש בתורה עד שידעוהו הצדוקים מותר כגון שהורה שהשרץ טמא וכו'. בפ\"ג דכריתות (דף י\"ג:). \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומותר לשכור ללמד תורה וכו'. שם ת\"ר ולהבדיל בין הקדש ובין החול אלו דמים נערכים וכו' ביד משה זה הגמרא יכול אף המשנה ת\"ל ולהורות רבי יוסי ברבי יהודה אומר יכול אף הגמרא ת\"ל ולהורות אמר רב הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה דהא רב לא מוקים אמורא [עליה] מיומא טבא לחבריה משום שכרות שאני רב דאורי מורי וניקום דלא לורי כל היכא דיתיב רב לא סגי ליה בלא הוראה ולדברי רבינו מבוארים בפירושו ורש\"י פירש בענין אחר: \n\n" + ], + [ + "שתה כדי רביעית בלבד וכו'. בפרק כהן גדול (סנהדרין דף כ״ב:) ובפרק הדר ובפ״ב דתעניות (דף י״ז:) אמר רב x אחא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין ואתמר עלה ל״ש אלא ששתה כדי רביעית אבל יותר מכדי רביעית כל שכן דדרך טורדתו ושינה משכרתו: \n", + "ועל מ\"ש רבינו שתה כדי רביעית בלבד וכו' ומותר לעבוד. כתב הראב\"ד אף זה לא מחוור וכו'. וטעם רבינו דכיון דאמרינן דמותר להורות משום דלא הוי בכלל ושכר אל תשת ממילא משמע דמותר לעבוד והא דנקט רבי אליעזר פטור לאו דוקא אי נמי משום דבהפסיק בה דקתני בהדה נקט פטור דכיון דמכל מקום שתה רביעית יין חי אינו מותר לעבוד לא שייך למיתני בה אלא פטור אבל בהיה מים כל שהוא מותר נמי הוא והכי דייק לשון רבינו דהכא גבי מותר לעבוד נקט היה בה מים כל שהוא ולא נקט הפסיק בה. אבל הא קשיא לי שכתב לעיל שתה רביעית והפסיק בה או מזגה במים פטור ואינו מחלל עבודה וכאן כתב דרביעית אם היה בה מים כל שהוא מותר לעבוד ונראה לי דלעיל אגב אינך נקט למזגה במים דפטור ואינו מחלל עבודה והכא נקט להיה בה מים ואפקה מכלל הנך ואשמעינן דהאי לא בלבד שפטור ואינו מחלל עבודה אלא אף מותר לעבוד. ויותר נראה לי דלעיל היה רביעית שלם יין חי ולפיכך כשמזגו במים פטור אבל אסור אבל הכא שהיה פחות מרביעית יין חי והמים השלימוהו לרביעית מותר. \n", + "ומה שכתב באם שתה יותר מרביעית אפילו מזוג וכו'. כבר נתבאר בפרק זה שדין יותר מרביעית מזוג שוה לרביעית חי. ודקדק רבינו לכתוב שינה מעט כלומר דאילו שינה הרבה מפיגה את היין: \n\n" + ], + [ + "אנשי המשמר מותרים לשתות יין בלילות וכו'. משנה בפרק שני דתעניות (דף ט\"ו:) אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים ואנשי בית אב לא ביום ולא בלילה ובגמרא (דף י\"ז) תנו רבנן מפני מה אמרו אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבאו ויסייעו להם ומפני מה אנשי בית אב לא ביום ולא בלילה מפני שהם עסוקין תמיד בעבודה וסובר רבינו שהטעם שמא ישתה בלילה וישכים לעבודתו ועדיין לא סר יינו מעליו וכתב עליו בהשגות אינו מן הטעם הזה אלא מפני שהקטרת אימורים כל הלילה עכ\"ל וכך הם דברי רש\"י ולדעת רבינו י\"ל דאי משום הקטרת אימורים היה אפשר לתקן שיקטירו אותם קודם שישתו: \n\n" + ], + [ + "כל כהן שידע מאי זה משמר הוא וכו'. שם. \n", + "ומה שכתב לא היה מכיר משמרתו ולא בית אבותיו וכו'. שם אינו מכיר משמרתו ומשמרת אבותיו ויודע שבתי אבותיו קבועים שם אסורים לשתות יין כל השנה רבי אומר אומר אני אסור לשתות יין לעולם אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו אמר אביי כמאן שתו האידנא כהני חמרא כרבי ופירש רש\"י רבי אומר אומר אני כהן אסור וכו' כלומר אי חיישינן לשמא יבנה יהא אסור לעולם אפי' המכיר משמרתו ומשמרת בית אבותיו דחיישינן שמא ישתנה סדר משמרות ושמא יעבדו כולם לחנוכת הבית בבת אחת ונמצא זה צריך לעבוד אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו דהרי כמה שנים שלא חזרה בירה וקלקלה זו תקנתו לשתות יין בהדיא ולשמא יבנה לא חיישינן עכ\"ל. ודברי הראב\"ד בהשגות כדברי רש\"י ולפיכך כתב הלכה כרבי וכו' ורבינו סובר שלא בא רבי לחלוק אלא על אינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו אבל במכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו וכן במכיר משמרתו ואין מכיר משמרת בית אב שלו ליכא פלוגתא בין רבי לתנא קמא ובאינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו אינו גורס ויודע שאבותיו קבועים שם דאי לא כן לא הו\"ל להשמיטו: \n", + "ועל מה שכתב רבינו שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו. כתב הראב\"ד כמה דבריו חלושים וקלושים וכו'. ואני אומר שכשיבנה בית המקדש אפילו אם יבנה בידי שמים לא בו ביום שיבנה יודיע המשמרות הראויות ושבתם ועוד שדעת רבינו שבלא בנין בית המקדש אפשר להקריב קרבנות כמו שכתב בספר ששי מהלכות בית הבחירה ועוד יש לומר דרבינו לא בא ללמד שכשיבנה בית המקדש אסור לו לשתות עד שיקבע אלא בא ליתן טעם למה מותר לשתות יין בזמן הזה והכי קאמר שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו וכיון שעכשיו אינו קבוע אינו ראוי לעבודה ולפיכך מותר ביין ולכשיבנה בית המקדש ויקבע אז יאסר ולא קודם: \n\n" + ], + [ + "כהן שגדל שערו וכו'. בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג.) ואם תאמר מה צורך להיקש זה הא מקרא משמע ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו הא אם תפרעו תמותו יש לומר דקרא אפשר לפרשו לרשות דהכי קאמר אע״פ ששאר אבלים שלא קרעו ולא פרעו במיתה אינכם בכלל חיוב זה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ואין פרועי ראש מחללים עבודה אע״פ שהוא במיתה עבודתו כשירה. מסקנא דגמרא בפ״ב דתענית (דף י״ז:) ובס״פ כה״ג (סנהדרין דף כ״ב:): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב כשם שאין הכהנים מוזהרין על היין כו'. שם בפרקים הנזכרים: \n", + "וכתב בהשגות א\"א ליתיה להאי כללא וכו'. ותירץ במגדל עוז דלאו בשעת ביאה קאמר אלא בזמן ביאה למעוטי בזמן הזה עכ\"ל. ואינו נראה שהרי בגמרא אמרו בזמן ביאה ורבינו שינה וכתב בשעת ביאה ולכן נ\"ל שרבינו מפרש דאפילו בזמן הבית כהן שאינו רגיל לעבוד הוי שלא בזמן ביאה כלומר שלא בשעת ביאה ומותר לו לגדל פרע וכן מבואר בדברי רבי' שכתב לפיכך כהן הדיוט העובד מגלח מל' יום לל' יום: \n", + "במה דברים אמורים בכהן הדיוט וכו'. בסוף הוריות (דף י\"א:): \n\n" + ], + [ + "כמה הוא גידול פרע שלשים יום כנזיר וכו' לפיכך כהן הדיוט וכו'. בס\"פ כה\"ג שם ובפ\"ב דתענית ודקדק רבינו לכתוב העובד לרמוז למה שנתבאר בסמוך לדעתו שאין אסורים לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש: \n\n" + ], + [ + "ואנשי משמר אסורים לספר ולכבס בשבתן וכו'. משנה (דף ט\"ו:) וגמרא (דף י\"ז) בפ\"ב דתעניות ומסיים שם במשנה ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת ואיני יודע מפני מה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "מי ששלמה משמרתו בתוך הרגל כו'. ברייתא בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ז:) ואמרינן התם דתנא דמתניתין פליג וא״כ יש לתמוה על רבינו למה פסק דלא כוותיה ואפשר שטעמו מדחזינן דאייתי בגמרא האי ברייתא ומפרש טעמה. וה״ה כתב בפרק ז' מהלכות יו״ט שטעם רבינו משום דהכי איתא התם תנא האבל והכהן מותרים בגילוח ואוקמוה בדשלים משמרתו ברגל תנא דידן סבר כיון דתנן בשלשה פרקים היו כל המשמרות שוות באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים כמאן דלא שלים משמרתו ברגל דמי ותנא ברא סבר אע״ג דשייך בהנך משמרות משמרתיה מיהא שלמה ליה ומאחר דהלכה כתנא ברא באבל כנזכר שם כן הלכה כמותו בכהן. והר״י קורקוס ז״ל כתב דלא מכרעא מילתא דמתניתין פליגא דאיכא למימר תנא ושייר כדשייר מי שאבדה לו אבידה: \n\n" + ], + [ + "דין קרועי בגדים ודין פרועי ראש אחד הוא וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומה שכתב שעבודתו כשירה ולא חללה. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה וכו' אף על פי שלא עבד וכו'. הראב\"ד כתב אם נכנס מן המזבח ולפנים אמר אברהם זה לא מצאתיו וכו'. והרמב\"ן בהשגותיו לספר המצות כתב שטעם רבינו ממה שאמרו בסיפרא מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה תלמוד לומר אתה ובניך אתך ומפרש רבינו דבשעת עבודה דקתני היינו ביום בשעה שהעבודה כשירה וחייב מלקות קאמר והרמב\"ן חולק עליו ומפרש דבשעת עבודה היינו שעת עבודה ממש כלומר אם עבד והוא שתוי או פרוע ראש או קרוע בגדים אבל ליכנס בלבד בלא עבודה אינו אסור מן התורה ומה ששנינו בסוף פרק קמא דכלים (משנה ט) בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם אינו אלא ממעלות דרבנן והאריך עוד בזה לסתור דברי רבינו וכן כתב עוד בפירוש התורה בפרשת שמיני. וליישב דעת רבינו י\"ל שרבינו סובר כמאן דאמר בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ\"ד:) מעלות דאורייתא ומפרש דהיינו לומר שהאיסור ליכנס שם פרועי ראש וכו' הוא מדאורייתא אע\"פ שנשנו שם קצת מעלות שע\"כ הם דרבנן היכא דאפשר לפרש שהם דאורייתא אמרינן ולפי שראה רבינו דהאי בשעת עבודה דקתני בסיפרא אפשר לפרשו כדפריש הרמב\"ן כתב דין זה בדרך יראה לי ולא כתבו סתם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ודין הנכנס ככה מן המזבח ולפנים וכו'. בתורת כהנים פרשת שמיני בבואכם אל אהל מועד אין לי אלא בביאה מנין אף ביציאה תלמוד לומר אתה ובניך מנין לעשות המזבח כאהל מועד תלמוד לומר אתה ובניך רבי אומר נאמר כאן בבואכם אל אהל מועד ונאמר בקידוש ידים ורגלים בבואכם אל אהל מועד מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד ועשה בו יציאה כביאה ואינו חייב אלא בשעת עבודה אף כאן כן. וכתב סמ\"ג מנין אף ביציאה תלמוד לומר אתה ובניך פירוש אפילו אחד מהם יוצא מנין לעשות המזבח כאהל מועד תלמוד לומר אתה ובניך פירוש בדבר שאתה ובניך חלוקים משאר ישראל ע\"כ לשונו. ואיני יודע היכי יליף יציאה מאתה ובניך ואפשר דמייתורא דריש ליה דהל\"ל יין ושכר אל תשתו בבואכם ואתה ובניך אתך אייתר למדרש באם אינו ענין לאסור אף ביציאה: \n", + "ועל מה שכתב רבינו כגון ששתה רביעית יין בין האולם ולמזבח וכו'. כתב הראב\"ד אמר אברהם אם לדבריו אין צורך שישתה היין בין האולם ולמזבח וכו' נראה שטעמו דאין לומר לחייב ביציאה היינו שהכניס יין בפנים ושתה שם דמי נתן יין בפנים ותורת כהנים ה\"פ אין לי אלא בביאה דבבואכם משמע כשהם נכנסים ממש רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ לא ישתו אבל לשתות קודם שיתחילו ליכנס כלל לא קמשמע לן ולהאי קרי יציאה כיון דכששותים עדיין הם בחוץ. ומה שכתב אם לדבריו כלומר שהוא סובר דאף אם נכנס מן המזבח ולפנים לוקה דאילו להראב\"ד לפנים מן המזבח אינו אלא ממעלות דרבנן כמו שכתב בהשגה שקודם זו. ומה שסיים וכתב ובמזבח מיתה נמי איכא בשתויי יין כלומר דלדעת רבינו אע\"ג דבבואכם קאי בין למזבח בין לפנים מן המזבח ולא תמותו לא קאי אלא למזבח בלבד: \n\n" + ], + [ + "וכן אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל וכו' עד סוף הפרק. נראה שהוא מסברא שזה בכלל מה שנצטוינו ליראה מהמקדש. \n", + "ומה שכתב כשהוא שתוי יין או שכור היינו לומר דאפילו לא שתה יין אלא שהוא שכור משאר משכרין דאילו שכור מיין בקל וחומר אתי משתוי ולא הוה צריך למימר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין כ\"ג נכנס לקדש הקדשים וכו'. משנה בפ\"ק דכלים (משנה ט). \n", + "ומ\"ש וכהן הדיוט נכנס לקדש לעבודה בכל יום. נראה דהיינו להקטיר קטורת על מזבח הזהב שהוא בהיכל: \n\n" + ], + [ + "והוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו לקדש וכו'. אע\"פ שמפשט הכתוב לא נצטווה בלא יבא אלא אהרן בתורת כהנים דרשו שאין תלמוד לומר אחיך ולמה נאמר אחיך לרבות את הבנים ובפסיקתא מסיים בה וכן הוא אומר וישמע אברם כי נשבה אחיו והוא לוט בן אחיו. \n", + "ומה שכתב שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש זה קדש הקדשים מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית x תמיה לי מאחר דקרא לא קאמר אלא הקדש מניין לנו לומר זה קדש הקדשים ותו היכי מרבה כל הבית מדכתיב מבית לפרוכת דמבית לפרוכת קדש הקדשים משמע והיכי מרבה מיניה כל הבית. ונראה דה\"פ אילו לא נאמר אלא על הקדש הייתי אומר דלפני לפנים קרי קדש אבל להיכל לא נאסר משום דתפסת מועט תפסת והשתא דכתב מבית לפרוכת דהיינו קדש הקדשים על כרחך לומר דאל הקדש להזהיר על כל הבית אתא דאילו לפני לפנים כבר הזהיר במבית לפרוכת ודקדק רבינו לכתוב להזהיר על כל הבית לומר דאף על גב דמבית לפרוכת הוי במיתה בהיכל אינו אלא באזהרה כמו שיתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "כהן שנכנס לקדש הקדשים וכו'. ובספרי ואל יבא בכל עת זה יום הכיפורים אל הקדש לרבות שאר ימות השנה: \n", + "וכמה פעמים הוא נכנס לשם וכו'. תוספתא בפרק קמא דכלים: \n\n" + ], + [ + "והנכנס לקדש חוץ לקדש הקדשים וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז:) טהורין שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים מבית לפרכת אל פני הכפורת במיתה ר״י אומר כל היכל כולו ומבית לפרכת בארבעים ואל פני הכפורת במיתה במאי קא מיפלגי בהאי קרא ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות רבנן סברי אל הקדש בלא יבא מבית לפרוכת ואל פני הכפרת בלא ימות ורבי יהודה סבר אל הקדש ומבית לפרוכת בלא יבא ואל פני הכפורת בלא ימות ופירש״י מבית לפרוכת לפני לפנים ששם ארון ואל פני הכפורת נמי היינו מבית לפרוכת אלא שהלך עד לפני הארון וידוע דהלכה כרבנן. \n", + "ומ\"ש רבינו או להשתחוות, ה\"ק אם נכנס שלא לעבודה או להשתחוות דלהכנס לעבודה או להשתחוות מותר וזו היא ששנינו פ\"ז דתמיד (דף ל\"ג:) בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות ג' אוחזין בו וכך הם דברי התוספות בפרק הקומץ ומ\"ש בפרק י\"ט מסנהדרין כהן שנכנס להיכל שלא בשעת עבודה לוקה צ\"ל דהשתחויה בכלל עבודה היא שם וסמ\"ג כתב וז\"ל הנכנס להיכל חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה או להשתחוות וכהנים שלא עבדו בין גדול ובין הדיוט לוקה ואינו חייב מיתה ומה ששנינו בזמן שכ\"ג נכנס להשתחוות בגמר עבודה מדבר עכ\"ל x נראה מדבריו דכשאינו בגמר עבודה אם נכנס להשתחוות לוקה ולפי זה דברי רבינו ה\"פ הנכנס לקדש שלא לעבודה או שנכנס להשתחוות אם אינו בגמר עבודה לוקה: \n\n" + ], + [ + "כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד חייב וכו'. בסיפרא פרשת שמיני ומפתח אהל מועד לא תצאו יכול בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ת\"ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה כי שמן משחת ה' עליכם אין לי אלא אהרן ובניו שאם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה מנין לכהנים שבכל הדורות ת\"ל כי שמן משחת ה' עליכם. וכתב הראב\"ד תימה גדול הוא זה וכו'. נראה שטעמו של הראב\"ד משום דכתיב כי שמן משחת ה' עליכם ודעת הרמב\"ן בזה כדעת רבינו ומתוך דבריו נתיישבה תמיהתו של הרמב\"ן שכתב בהשגותיו לספר המצות בעיקר החמישי וז\"ל ת\"ל כי שמן משחת ה' עליכם לומר שאפילו כהנים הדיוטים שבכל הדורות כאלעזר ואיתמר באזהרה זו שלא להניח עבודה ולצאת כל זמן שיכולים לעשותה והראיה כי שמן משחת ה' עליכם מדלא כתיב כי בשמן הקדש נמשחתם ואמר שמשחת ה' עליהם שהוא לדורות כמו שאמר בהם והיתה להם משחתם לכהונת עולם לדורותם עכ\"ל וכ\"כ עוד בפי' התורה סוף פ' צו: \n", + "וכן זה שנאמר בכהן גדול: \n\n" + ], + [ + "אם כן מפני מה נשנית אזהרה זו בכ״ג וכו'. בר״פ כל הזבחים (זבחים דף כ״ח) אונן [דפסול] מנ״ל דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל ופירש״י ומן המקדש וגו' לעיל מיניה כתיב לאביו ולאמו לא יטמא ובכהן גדול משתעי וסמיך ליה ומן המקדש וגו' כלומר אף ביום שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש אלא עומד ומקריב ולא יחלל שאין הקדשים מתחללין בכך הא הדיוט שלא יצא ועבד חילל עכ״ל. ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב שאפילו כהן הדיוט שיצא מן המקדש בשעת עבודה חייב מיתה משמע שהטעם מפני שנראה כמזלזל העבודה אם יניחנה מפני ששמע שמת לו מת ויצא נראה שגומר עבודתו ואח״כ יצא שהרי כתב שאינו מוזהר מלצאת אלא בשעת עבודה בלבד ואח״כ כתב שכהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת אינו עובד נראה שמיד ששמע מפסיק ומסלק ידו מעבודתו ומאחר שאסור לגמור עבודתו למה אסור לו לצאת מיד דכך לי שעת עבודה כיון שאינו יכול לעבוד כמו שלא בשעת עבודה ונ״ל שאע״פ שאינו יכול לגמור עבודתו אם יצא קודם שתגמר העבודה ע״י אחר נראה כמזלזל בעבודה ועי״ל שאם היה מותר לו להפסיק עבודתו ולצאת כששמע שמת לו מת איכא למיחש שמא כשיפסיק העבודה ויצא בבהלה תהיה העבודה בטלה מאין מתעסק בה עד שיתעוררו שאר הכהנים לבא לגמור ואין לך זלזול גדול מזה ולפיכך אסרה לו לצאת עד שתגמר העבודה ע״י אחר: \n", + "כתב הראב\"ד אע\"פ שאינו יוצא א\"א וכיון שהוא חייב להתאבל עליו וכו'. ואיני רואה כאן השגה שלא כתב רבינו שאסור לו לצאת אלא בשעת עבודה בלבד ואחר גמר עבודה יצא ויטמא: \n", + "ומה שכתב ואם עבד והוא אונן של תורה חילל עבודתו וכו'. בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ\"ד) תניא דאונן אסור לעבוד ואמרינן בגמרא מנ\"ל דכתיב ומן המקדש לא יצא [ולא יחלל] הא אחר שלא יצא חילל ופירש\"י ומן המקדש לא יצא כלומר אע\"פ שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש שאם יעבוד לא יחלל הא כהן אחר שלא יצא חילל. וברפ\"ב דזבחים (דף ט\"ו) נמי תנן דאונן שקיבל פסל ויליף לה מהאי קרא ומקראי אחריני ומייתי לה בק\"ו. \n", + "ומ\"ש בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור. הכי אסיקנא ברפ\"ב דזבחים שם. \n", + "ומ\"ש אבל כהן גדול עובד כשהוא אונן שנאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וכו'. וכבר נתבאר בסמוך ובפרק קמא דיומא (דף י\"ג:) תניא היה עומד ומקריב [על גבי המזבח] ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויצא דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר יגמור ופירשו התוספות דבכהן גדול מיירי וכן דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ומנין שעבודת האונן פסולה מקל וחומר וכו'. בריש פרק שני דזבחים (דף ט\"ז): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואע\"פ שכהן גדול עובד אונן אסור לאכול בקדשים וכו'. משנה בסוף הוריות (דף י\"ב:) כ\"ג מקריב אונן ולא אוכל וההדיוט לא מקריב ולא אוכל. \n", + "ומ״ש וכן אינו חולק לאכול לערב. ברייתא בר״פ טבול יום (זבחים דף צ״ט). \n", + "ומ\"ש אונן שעבד אינו לוקה. פשוט הוא דהא לית ביה לאו מפורש. \n", + "ומ\"ש ומותר ליגע בקדשים וכו'. משנה וגמרא (דף צ\"ח צ\"ט) וגמרא בר\"פ טבול יום: \n\n" + ], + [ + "אי זהו אונן וכו'. בפרק טבול יום (זבחים דף צ״ט:) אנינות לילה מדברי תורה דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר אינה [מדברי תורה] אלא מד״ס ופסק כר״ש משום דרבי ס״ל כר״ש כדאיתא בפ' הנזכר (דף ק״א) הן היום אני היום אסור ולילה מותר ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה רבי אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מד״ס ועוד דסתם לן תנא כוותיה בפסחים ס״פ האשה (דף צ״א:) וכן הכריח הרי״ף בפרק היה קורא (דף י״ח): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ומת ששהה ימים וכו'. בפרק טבול יום (זבחים דף ק״א) עד מתי מתאונן עליו כל זמן שאינו נקבר אפילו מכאן עד י' ימים דברי רבי וחכמים אומרים אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד ואיתא תו התם [תריץ הכי] עד מתי הוא מתאונן עליו כל אותו היום בלא לילו רבי אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו. ופירש״י [ע״כ] בליל יום קבורה פליגי דקאמר רבי אפילו קברו לסוף י' ימים מתאונן עליו ליל יום קבורה וחכמים אומרים אינו מתאונן עליו ביום הקבורה אלא יום עצמו אבל לא לילו וידוע דהלכה כחכמים. \n", + "ומ\"ש לפיכך מי שמת לו מת לאחר יום המיתה כל יום הקבורה אינו מקריב ואינו אוכל בקדשים מדבריהם. כבר נתבאר. \n", + "ומ\"ש וטובל. בפרק חומר בקדש (דף כ\"א) תנן דאונן צריך טבילה לקדש. \n", + "ומ\"ש ואוכל לערב. כבר נתבאר דהלכה כחכמים דיום קבורה אינו תופס \n", + "לילו ומ״ש ויום שמועה קרובה וכו'. בפרק טבול יום (זבחים דף ק') תניא יום שמועה כיום קבורה למצות ז' ול' ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות אחד זה ואחד זה טובל ואוכל בקדשים לערב ושקיל וטרי בה גמרא ומסיק תנאי היא כלומר וסיפא כחכמים דאמרי יום קבורה אינו תופס לילו. \n", + "ומ\"ש אבל יום המיתה וכו'. כבר נתבאר. \n", + "ומ\"ש חוץ מן הפסח בלבד שהוא אוכל לערב (אבל לא בקדשים) ומפרש בגמרא טעמא משום דאנינות לילה דרבנן גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה. \n", + "ומ\"ש כמו שיתבאר במקומו. בהלכות פסח פ\"ו: \n\n" + ], + [ + "האבל אינו משלח קרבנותיו כל ז'. בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) אבל אינו משלח קרבנותיו דתניא רבי שמעון אומר שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן ופירש״י לפיכך נקראים שלמים בזמן שהוא שלם בדעתו שדעתו מיושבת עליו ובתוספתא דזבחים פרק י״א אין אונן רשאי להביא זבחים כל שבעה. \n", + "ומ\"ש אפילו יין או עצים או לבונה. תוספתא פרק י\"א דזבחים: \n", + "וכן מצורע אינו משלח קרבנותיו וכו'. בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) יליף לה מקרא. \n", + "ומה שכתב אבל המנודה יש בו ספק אם משלח אם אינו משלח. שם. \n", + "ומ\"ש לפיכך אם הקריבו עליו נרצה. נראה דטעמא משום דמייתי התם למפשטה מדתניא כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודים היו ושלחו קרבנותיהם ודחי אביי דילמא מנודה לשמים שאני דקיל קיל והא אמרת חמיר ספוקי מספקא ליה ומדחי ליה וכיון דחזינן דמנודין לשמים שלחו קרבנותיהם לכתחלה אפילו אם תימצי לומר דמנודה לשמים קיל ממנודה לבריות מסתיין דנימא דהיינו דמנודה לבריות לא ישלח קרבנותיו לכתחלה אבל לומר דאף בדיעבד לא נרצה אין לנו: \n\n" + ], + [ + "טמא שרץ וכיוצא בו וכו'. בפרק תמיד נשחט פסחים (דף ס\"ב) בכל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהם ואילו בפסח ערל וטמא אין משלחין פסחיהם ופירש\"י ערל וטמא משלחין קרבנותיהם בעזרה חוץ מפסח דבעינן ראוי לאכלו שאכילת בעליו מעכבת בו דכתיב לפי אכלו תכוסו וכתבו התוספות קשה לר\"י טמא איך משלח קרבנותיו והא בעי סמיכה וכו' וכל הסומך ראשו ורובו מכניס ותירץ דהכא מיירי בעופות וכן משני בהשולח אי נמי בבכור ובמעשר דלא בעו סמיכה ובפרק ב' דזבחים (דף כ\"ב:) אמר ריש לקיש דטמא שרץ משלח קרבנותיו וטמא מת אינו משלח קרבנותיו ובפרק מי שהיה טמא פסחים (דף צ\"ג) סבר רב נחמן כמ\"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ: \n", + "ומ\"ש חוץ מפסח שאין שוחטין אותו על טמא שרץ. פירוש עד שיטבול אבל טבול יום דמת אין שוחטין עליו כמבואר בפרק ששי מהלכות קרבן פסח. \n", + "ומ\"ש אבל טמא מת אין מקריבין עליו כלל עד שיטהר. כבר כתבתי בסמוך דבפרק שני דזבחים אמרינן דריש לקיש אמר הכי ואע\"ג דאמרינן התם דזקני דרום סברי דטמא מת משלח קרבנותיו משמע התם דלא קיימא לן כוותייהו דמתיב עלייהו ולא שני אלא בדוחק ואמרינן התם דאף זקני דרום לא אמרו אלא בדיעבד אבל למצוה לא ישלח וא\"כ ריש לקיש דפליג עלייהו בדיעבד נמי קאמר ומש\"ה כתב רבינו אין מקריבין עליו כלל כלומר אפילו בדיעבד לא מהני ובכלל זה גם כן לומר שאע\"פ שטבל אין מקריבין עליו כמו שנתבאר: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש וכו' זה המחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה וכו'. ומ\"ש שמחנה שכינה הוא מפתח עזרת ישראל ולפנים וכן מ\"ש שמחנה ישראל הוא מפתח ירושלים ולפנים. תוספתא פ\"ק דכלים כשם שהיו במדבר שלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל כך היו בירושלים מפתח ירושלים עד פתח הר הבית מחנה ישראל מפתח הר הבית עד שער נקנור מחנה לויה משער נקנור ולפנים מחנה שכינה והן קלעים שהיו במדבר ואיתא נמי בספרי פרשת נשא ובסוף זבחים (דף קי\"ו): \n", + "ומ\"ש שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת וכו' מה מצורע שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו וכו'. בספרי פרשת נשא וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו' שומע אני שלשתן במקום אחד ת\"ל במצורע בדד ישב מחוץ למחנה וגו' מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל לימד על הכלל כולו מה מצורע שחמורה טומאתו וחמור שילוחו משילוח חבירו פירוש מדכתיב בדד ישב נראה שהוא לבדו שם שאין אחר במחיצתו אף כל שחמורה טומאתו חמור שילוחו משילוח חבירו מכאן מנו חכמים למחיצות כל שהזב מטמא מצורע מטמא חמור מצורע שמטמא בביאה כל שהמת מטמא הזב מטמא חמור הזב שמטמא תחת אבן מסמא וכיוצא בזה דריש בפסחים פרק אלו דברים (דף מ\"ה) ובפרק שלשה מינין (נזיר דף ס\"ז): \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש טמא מת אפילו המת עצמו וכו'. בפרק הנזכר: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש החיל משלחין ממנו עכו״ם וכו'. בפ״ק דכלים (מ״ח) החיל מקודש ממנו שאין עכו״ם וטמאי מתים נכנסים לשם. ומה שהוסיף רבינו ובועלי נדות. ברייתא בפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ס״ח) ששנינו בה בועל נדה כטמא מת והעלו שם דלמחנות קאמר. \n", + "ומ\"ש אבל טבו\"י נכנס לשם שכבר טבל. כן משמע שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש עזרת הנשים משלחין ממנו טבול יום וכו'. ג\"ז שם. \n", + "ומ\"ש ואסור טבול יום במחנה לויה מד\"ס. ברפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב) ובפ\"ק דיבמות (ז':) א\"ר יוחנן אפילו עשה לית ביה שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודה [וירושלים בבית ה'] לפני החצר החדשה מאי חדשה שחידשו בה דברים ואמרו טבול יום לא יכנס למחנה לויה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש מעזרת ישראל וכו'. גם זה בפרק קמא דכלים. \n", + "ומ״ש שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה. בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג:): \n\n" + ], + [ + "הטמא המשולח מהר הבית וכו'. כ\"כ גם בסמ\"ג ל\"ת סי' ש\"ד ותמהני על זה דגרסינן בר\"פ אלו דברים (פסחים ס\"ח) תני תנא קמיה דר' יצחק בר אבדימי ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה ואל יבוא אל תוך המחנה זו מחנה לויה מכאן לבעל קרי שיצא חוץ לשתי מחנות אמר ליה אכתי לא עיילתיה אפיקתיה וכו' אלא אימא מחוץ למחנה זה מחנה לויה ואל יבא אל תוך המחנה זה מחנה שכינה ונראה שלא היה כתוב כן בגירסתם וכן נראה מדברי רבינו בספר המצות שלו סי' ע\"ח: \n", + "ומ״ש וכן מצורע שנכנס לירושלים. תוספתא כתבה רבינו בפירוש המשנה פרק קמא דכלים (משנה ח') ופירשה ובפרק אלו דברים (פסחים דף ס״ז) אמר רב חסדא מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה איתיביה מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים זבים וזבות שנכנסו לפנים ממחיצתן בארבעים וכו' תנאי היא דתניא בדד ישב לבדו ישב שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו יכול יהיו זבים וטמאי מתים משתלחים למחנה אחת ת״ל ולא יטמאו את מחניהם ליתן מחנה לזה ומחנה לזה דברי רבי יהודה ורבי שמעון אומר אינו צריך הרי הוא אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש יאמר טמא מת ואל יאמר זב וכו' למה נאמר מצורע ליתן לו מחנה שלישית כשהוא אומר בדד ישב הכתוב נתקו לעשה ופירש״י תנאי היא דאיכא תנא דלא מייתי ליה קרא לעשה אלא ליתן לו מחנה שלישית ואע״ג דרב חסדא סבר דפטור כיון דפלוגתא דרבי יהודה ור' שמעון היא פסק רבינו כר' יהודה דהלכה כוותיה לגבי דרבי שמעון ורב חסדא איכא למימר דהאי ברייתא לא שמיע ליה מדלא אמר הלכה כפלוני ואי הוה שמיע ליה הוה אמר הלכה כר' יהודה כ״כ סמ״ג במל״ת סימן ש״ד. \n", + "ומ\"ש אבל אם נכנס לשאר ערים המוקפות חומה אע\"פ שאינו רשאי לפי שנאמר בדד ישב אינו לוקה. כ\"כ רבינו בפירוש המשנה פ\"ק דכלים: \n\n" + ], + [ + "נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים. בתוספתא פרק קמא דכלים ופירשה רבינו שם בפירוש המשנה ונראה דמשום דמקרא דולא יטמאו את מחניהם לוקה ארבעים כשנכנס לפנים מחומת ירושלים שהרי טימא מחנה ישראל וכדתניא בסיפרי וכשנכנס עוד להר הבית לוקה עוד ארבעים מפני שטימא מחנה לויה ונמצא שעבר שנית על ולא יטמאו את מחניהם אי נמי שכשנכנס להר הבית עבר משום ואל יבא אל תוך המחנה זה מחנה לויה וכמו שכתב רבינו לעיל בסמוך וקשה דאם כן הל\"ל נמי שאם נכנס למחנה שכינה לוקה ק\"כ שהרי טימא גם מחנה שכינה ולוקה עליו שלישית ואפשר דכיון דגלי לן שאם נכנס למחנה לויה לוקה שמונים ממילא משמע שאם נכנס למחנה שכינה לוקה ק\"כ: \n", + "אבל טמא מת או טבול יום שנכנס לעזרת הנשים וכו'. כבר נתבאר בפ\"ז שמפתח הר הבית עד שער נקנור שהוא שער עזרת ישראל מחנה לויה ונתבאר שטמא מת מותר במחנה לויה וחכמים אסרו לטמא מת ליכנס בחיל כמו ששנינו בפרק קמא דכלים (משנה ח') אע\"פ שהוא מחנה לויה ואסרו לטבול יום ליכנס בעזרת הנשים כמו ששנינו שם אע\"פ שגם היא ממחנה לויה וכיון דאין איסורן אלא מדרבנן אין בהם מלקות אבל מכת מרדות יש בהם כשאר איסורי דרבנן. ומ\"מ יש לדקדק בדברי רבינו שהיה לו לכתוב טמא מת שנכנס לחיל או טבול יום שנכנס לעזרת הנשים כמו שהוא במשנה פרק קמא דכלים וכן שנינו עוד בתוספתא כתבה רבינו בפי' המשנה פ\"ק דכלים החיל ועזרת הנשים מעלה יתירה בבית עולמים והטמאים שנכנסו לשם פטורים: \n", + "ומ״ש או מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל, וכתב עליו הראב״ד זה שיבוש דמחוסר כפורים שנכנס למחנה שכינה וכו'. ותמהני למה הלך להביא ראיה מהתוספתא והניח מלהביא מדתניא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כז:) מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת. וליישב דברי רבינו י״ל דמשמע בפרק שני דזבחים (דף י״ז:) דאיכא תנא דסבר מחוסר כפורים לאו כזב דמי ואע״ג דקאמר התם לא דכ״ע [מחוסר כפורים דזב] כזב דמי והכא בהא קא מיפלגי וכו' האי דחייה בעלמא היא אבל קושטא דמילתא דפלוגתא היא וכדמוכח קצת בפ' ג' מינין וההיא דתוספתא וההיא דהקומץ רבה כמ״ד מחוסר כפרה דזב כזב דמי ורבינו פסק כמ״ד לאו כזב דמי ומכל מקום צריך טעם למה פסק כן. ובפרק י״ח מהלכות פסולי המוקדשים כתב האוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהיה כל טומאתו עליו עכ״ל. ודרשא זו דטומאתו עליו באיזה מקום מייתי לה ועלה סמך רבינו גם בכאן. אחר כך מצאתי להר״י קורקוס ז״ל שכתב דטעמיה משום דבפרק שני דזבחים x בעינן לאוקמיה פלוגתא דרבנן ויוסף הבבלי בהכי ומוקי רבנן כמ״ד לאו כזב דמי גם רבי יוחנן הכי ס״ל גבי טבול יום וכל שכן גבי מחוסר כפורים ותו דבפ' ג' מינין אמרינן דכ״ע מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי גם בסמוך כתבתי בשם רבינו שמשון דתנא דכלים צ״ל דסבר לאו כזב דמי ותני לה גבי הלכתא פסיקתא גם סוגיא דמעילה ובסוטה דרבנן דפליגי אאבא שאול סברי לאו כזב דמי כאשר כתוב שם בתוספתא דלשיטת רש״י צ״ל כן ושיטת רבינו עד כאן לשונו: \n\n" + ], + [ + "וכשם ששילוח טמאים מן המקדש בעשה וכו'. זה פשוט וכתב רבינו בספר המצות סימן ל\"א וז\"ל לשון מכילתא צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בעשה ומנין בל\"ת ת\"ל ולא יטמאו את מחניהם עכ\"ל. אך \n", + "מ\"ש זה מחנה שכינה דמשמע לכאורה דאתא למעוטי שאר מחנות שאינו לוקה עליהם קשה דמהי תיתי לן דקרא סתם איירי משמע דאכולהו מחנות קאי ואין לומר דמדכתיב ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם משמע דמחנה שכינה דוקא קאמר דעבר עליו בלא תעשה ולא על שאר מחנות שיקשה לזה ממה שכתב רבינו לעיל בפרק זה והוא שנוי בתוספתא נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים ואפשר לומר דמן המקדש דנקט רבינו מקום המקודש קאמר וכל המחנות בכלל: \n\n" + ], + [ + "ומניין שאינו עובר אא\"כ נכנס וכו'. כתב רבינו בסה\"מ שלו סי' ע\"ז דהכי איתא בספרי: \n\n" + ], + [ + "טמא שנכנס למקדש וכו'. פשוט הוא: \n", + "ואין חייבין כרת או קרבן וכו'. בפרק שני דשבועות (דף י\"ז). \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו. בהלכות בית הבחירה פרק ו': \n\n" + ], + [ + "כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה. בפרק כהן גדול דנזיר (דף נ\"ו:) תנן רבי אליעזר אומר משום רבי יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת המקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש. \n", + "ומ\"ש שכבר נתפרש בנזירות. הוא בפרק שביעי. \n", + "ומ״ש או שיגע באדם או בכלים שנטמאו באותן טומאות שהנזיר מגלח עליהם וכו': כתב הראב״ד שיבוש הוא זה שאין הנזיר מגלח וכו'. ואני אומר פשטן של דברים כדברי הראב״ד דתנן בפרק כהן גדול (נזיר דף נ״ד) שאין הנזיר מגלח על כלים הנוגעים במת ותנן נמי (דף נ״ו) כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש ומאחר שאין הנזיר מגלח על כלים הנוגעים במת אין חייבין עליהם על ביאת המקדש אבל רבינו מפרש דהא דתנן כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש לא לענין כלים הנוגעים במת איתניא אלא לענין טומאות הפורשות מן המת כגון רביעית דם ורובע עצמות אבל כלים הנוגעים במת אע״פ שאין הנזיר מגלח עליהם חייבין עליהם על ביאת המקדש מדגרסינן בירושלמי בפרק כהן גדול תמן תנינן שנים טמאים במת אחד טמא טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב שלשה טמאים במת שנים טמאים טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב ד' טמאים במת שלשה טמאים טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב כיצד שנים בני אדם הנוגעין במת טמא טומאת ז' ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב xx (כיצד ג' כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמא טומאת ז' והשלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב כיצד ד' כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמא טומאת ז' הד' בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב) רבי יוחנן בשם רבי ינאי וכולהון תורה הם אצל תרומה אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון מה טעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חיטוי חייב על ביאת המקדש ושאינו טעון חיטוי אינו חייב על ביאת המקדש. התיבון הרי אדם הנוגע בכלים ונוגעים במת טעון חיטוי והוא שני אמר ר' אבין בר חייא בטומאת איש באיש לא בטומאת איש בכלים מילתיה דרבי אבין בר חייא אינו חייב אלא על הראשון בלבד מאחר שאילו אדם באדם אינו חייב אלא על הראשון בלבד וה״פ דלגבי ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון דהיינו הנוגע במי שנגע במת אבל שלישי שנגע בשני דהיינו הנוגע במי שנגע בנוגע במת פטור ויהיב טעמא משום דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וכו' וכיון דאדם הנוגע באדם שנגע במת אינו טעון חיטוי שהרי אינו טמא אלא טומאת ערב הנוגע בו אינו חייב על ביאת המקדש ולפ״ז ה״פ דקרא ואיש אשר יטמא במי שטעון חיטוי ולא יתחטא ונכרתה אבל אם יטמא במי שאינו טעון חיטוי לא. התיבון הרי אדם הנוגע בכלים הנוגעין במת טעון חיטוי שהרי הוא טמא טומאת שבעה ולפי זה יהיה אדם הנוגע בו חייב על ביאת המקדש אע״פ שהוא שלישי בשני והיאך אמרת שאינו חייב אלא שני שנגע בראשון ושני רבי אבין בר חייא אמר בטומאת איש באיש לא בטומאת איש בכלים ולפי שאלו דברים סתומים בלי טעם דמשמע דאתא לפלוגי בין טומאת איש באיש לטומאת איש בכלים וקשה שזה סותר מאמר רבי יוחנן שאמר סתם אינו חייב אלא שני בראשון וכללא הוא אף לטומאת איש בכלים לכך הוצרך לפרש דבריו ואמר מילתיה דרבי אבין בר חייא וכו' כלומר לאו כדקא ס״ד דמפליג בינייהו דלעולם אינו חייב אלא הנוגע בראשון ולא הנוגע בשני אפילו נוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת וטעמא משום דלית לן לפלוגי בינייהו וכיון דאדם הנוגע באדם שנגע במת אין הנוגע בו חייב על ביאת המקדש מפני שנגע במי שאינו בר חיטוי כן אדם הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת אע״פ שנגע במי שהוא בר חיטוי פטור על ביאת המקדש כיון שהוא שלישי בשני ואין לנו לחייב אלא שני בראשון בלבד ומשום דקשה דטפי הוה עדיף למיתלי כולה מילתא במי שטעון חיטוי דאידכר בקרא ולא למיתלי בשני שנגע בראשון דלא אידכר בקרא לכך הקדים רבי יוחנן ואמר כולהון תורה הם כלומר דברי קבלה הן וקאי גם למאי דאמר אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון וז״ש רבינו שדברים אלו הלכה מפי הקבלה ואע״פ שרבינו שמשון בפ״ק דאהלות מפרש ירושלמי זה בדרך אחרת לדעת רבינו צריך לפרשו כמו שפירשתי ונתבארו דבריו ואע״ג דבתר הכי קאמר בירושל' אמר רבי אילא הוא עצמו שנגע במת חייב כלומר אבל הנוגע במי שנגע במת פטור כבר הביאו שם ברייתא החולקת עם רבי אילא וכיון דתניא כוותיה דרבי יוחנן הכי נקטינן. ודע דבתר הכי מייתי בירושלמי לסיועי לרבי יוחנן מדתנן כל טומאה שהנזיר מגלח עליה חייבים עליה על ביאת המקדש וכו' ראשון שהנזיר מגלח עליו חייבין עליו על ביאת המקדש שני שאין הנזיר מגלח עליו אין חייבין עליו [על ביאת מקדש] וה״פ לדעת רבינו ראשון דהיינו הנוגע במת שהנזיר אם נגע במת מגלח עליו חייבין עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו ראשון ונכנס למקדש חייב שני דהיינו הנוגע במי שנגע במת שאם הנזיר נגע במי שנגע במת אינו מגלח עליו אין חייבין עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו שני ונכנס למקדש פטור. \n", + "ומ\"ש או שנטמא בשאר אבות טומאות של תורה. קצת מהן מפורשות בפרשת ויקרא גבי מטמא מקדש וה\"ה אשארא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש ואפילו אחר שטבל עד שיעריב שמשו. משנה בפרק י\"א דמסכת פרה (משנה ד') כל הטעון ביאת מים מד\"ת אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו במים בין לאחר ביאתו חייב. \n", + "וכתב הרב רבי אברהם בן דוד על מה שכתב רבינו כל הטעון ביאת מים וכו'. דבריו סותרים את דבריו עכ\"ל. ונראה שטעמו מפני שכתב אחר כך וכן הנוגע בכלים וכו' או שנגע באדם וכו' הרי זה פטור והרי אלו טעונים ביאת מים מן התורה ופטור ואם תאמר הרי ההיא דכל הטעון ביאת מים מן התורה מתניתין היא וההיא דהנוגע בכלים וכו' דעדיפא מינה קאמר הראב\"ד שאינו חייב על מגע כלים על ביאת מקדש ויש לומר דמתניתין דכל הטעון ביאת מים לא קשיא דהכי מיתניא התם כל הטעון ביאת מים מן התורה מטמא את הקדש ואת התרומה ואת החולין ואת המעשר ואסור על ביאת המקדש לאחר ביאתו במים מטמא את הקדש ופוסל את התרומה ואם בא על המקדש בין לפני ביאתו במים בין לאחר ביאתו חייב ואיכא למימר דכללא דכל הטעון ביאת מים לשאר מילי הוא אבל לענין חיוב מקדש לאו כללא הוא אלא אתא למימר שהטעון ביאת מים מן התורה אם הוא חייב על ביאת המקדש אע\"פ שבא במים חייב עד שיעריב שמשו אבל רבינו דלא מייתי ליה אלא לענין חיוב ביאת מקדש ולא עוד אלא שכתב כללו של דבר קשיא. והיה אפשר לתרץ דדברי רבינו נמי כך הם מתפרשים כללו של דבר כל אחד מאלו שאמרנו שחייבים עליהם על ביאת המקדש והוא טעון ביאת מים מן התורה אפילו טבל חייב כרת עד שיעריב שמשו אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם אף על פי שהוא טמא טומאת שבעה והוא טעון ביאת מים מן התורה הרי זה פטור על ביאת המקדש: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואע\"פ שהוא פטור מכין אותו מכת מרדות. הכי משמע מדאמרינן אין חייבין עליה על ביאת המקדש חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא אבל מצאתי שרבינו כתב בפ\"ה מהלכות טומאת מת וז\"ל נמצאת אומר אדם שנגע במת ואדם באדם אחר הראשון טמא טומאת שבעה והשני [טמא] טומאת ערב כלים הנוגעים במת וכלים בכלים שניהם טמאים טומאת ז' אבל השלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם שלשתן טמאים טומאת ז' הרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב בד\"א לענין תרומה וקדשים אבל לחייב כרת על ביאת מקדש או על אכילת קדשים אינו חייב אלא על השנים בלבד הראשון שנגע במת והשני שנגע בו כדין תורה שנאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם או הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת פטור כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש שהדברים האלו אע\"פ שהם דברי קבלה אינם דין תורה שהרי לא נתפרשו בתורה אלא זה שנטמא במת שהוא אב והשני הנוגע בו שהוא ראשון בין אדם בין כלים עכ\"ל. וכך הם דבריו פה והשתא דברי רבינו מתיישבים כפשטן בלי סתירה שבתחילה אמר כל הטעון ביאת מים מן התורה כלומר מפורש ממש בתורה דהיינו הראשון שנגע במת והשני שנגע בו כדכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת וכו' שנמצא שהוא שלישי לראשון שנגע במת הרי זה פטור על ביאת המקדש שדברים אלו הלכה מפי הקבלה כלומר ומאחר שאינם מפורשים בתורה אינם בכלל כל הטעון ביאת מים מן התורה וזה עיקר: \n\n" + ], + [ + "המכניס שרץ וכיוצא במקדש וכו'. בסוף עירובין (דף ק\"ד:) [אמר רב טבי בר קיסנא] אמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב שרץ עצמו פטור וכו' לימא כתנאי שרץ שנמצא במקדש וכו' מאי לאו בהא קא מיפלגי וכו' לא דכ\"ע חייב והכא בהא קא מיפלגי וכו' וכיון דאסיקנא דכ\"ע חייב משמע דהכי הלכתא ועוד דאמרינן בתר הכי אלא כהני תנאי דתנן מהיכן מוציאין אותו וכו' מאי לאו בהא קא מיפלגי וכו' אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ופירש\"י אמר רבי יוחנן לענין עיולי כ\"ע המכניס שרץ חייב ולענין להוציא הנמצא בעזרה בשבת בהאי קרא פליגי עכ\"ל ויש סיוע לדבריו מדקאמר מאי לאו בהא קא מיפלגי ולפי זה הא דאמר אלא כהני תנאי היינו לומר אלא לימא כהני תנאי וכיון דאסיקנא ה\"נ דחייב משמע דהכי הלכתא ואפי' לפירוש התוס' דהא דרבי יוחנן מילתא באפי נפשה היא ולא אתא לדחויי הא דקאמר אלא כתנאי מ\"מ תנא דאמר חייב הוא ר\"ע והלכה כמותו. \n", + "ומ\"ש אבל הזורק כלים טמאים למקדש אפילו היו כלים שנגעו במת פטור מן הכרת אבל חייב מלקות. בירושלמי פרק כהן גדול דנזיר: \n", + "ומ\"ש מפי השמועה למדו וכו'. הכי איתא בתורת כהנים וכתב הראב\"ד על זה ומאחר שעל כיבוס בגדים אין בו כרת וכו' ויש לתמוה עליו למה כתב כן על דברי רבינו שהרי דבריו דברי ת\"כ הם וכמו שתירץ הרב רבי אברהם ב\"ד לעצמו כך נתרץ לרבינו כ\"ש שהמסתכל בדברי רבינו יבין דלדידיה קושיא מעיקרא ליתא שהוא מפרש הא דשמואל לא במכניס כלי טמא שרץ הוא אלא במכניס אדם טמא שרץ הוא וחייב כרת הוא כפשטא דלישנא דחייב: \n\n" + ], + [ + "יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהם אב הטומאה וכו' אבל בגד שהוא ראשון אם הכניסו למקדש אינו לוקה עליו. כתב הראב\"ד על זה והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב סוף דבר צריך לדקדק אחריו עכ\"ל. ואיני יודע היאך יצדק פה לשון סוף דבר ומ\"ש צריך לדקדק אחריו איני יודע מה דקדוק שייך בזה דמלתא דסברא היא כיון שהקילה תורה בכלים לפוטרם מכרת כן נאמר שהקילה בכלי שהוא ראשון לפוטרו אף ממלקות ומה שהקשה מטמא שרץ כבר כתבתי דלרבינו לא בכלי טמא שרץ מיירי אלא באדם טמא שרץ: \n\n" + ], + [ + "וכן טמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכת מרדות. ברפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב) [אמר עולא] אמר ר\"ל טמא שהכניס ידו לפנים לוקה וכו' דביאה במקצת שמה ביאה לענין מלקות אבל לא לענין כרת ובתר הכי אמרינן (דף ל\"ג:) כי אתא רבין אמר רבי אבהו לענין טמא שנגע בקדש איתמר ופירש\"י לא יליף ר\"ל מלקות מההוא קרא אלא לטמא שנגע בקדש ולא איירי בביאת מקדש כלל עכ\"ל. וסובר רבינו דכיון דלרבי אבהו לא איירי ר\"ל בביאת מקדש כלל אין לנו לחייבו מלקות משום ביאת מקדש כיון דפלוגתא היא ומיהו מדרבנן מיתסר ומכין עליו מכת מרדות. \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו שמעתא דזבחים קשיא עליה וכו'. ויש לי קושיא בדבריו שכתב ואמרי' התם עשה שיש בו כרת הוא והא אסיק התם רבינא דלענין מלקות אמרה ר\"ל ולא לענין כרת ומה לנו אי אמרינן התם עשה שיש בו כרת הוא ונ\"ל דה\"ק שמעתא דזבחים קשיא עליה דאמר ריש לקיש טמא שהכניס ידו למקדש לוקה וקס\"ד התם לומר דכרת נמי איכא משמע מדאורייתא הוא הילכך אע\"ג דאסיק רבינא דלא לענין כרת אמרה ריש לקיש אלא לענין מלקות ע\"כ מלקות דאורייתא קאמר ולא מכת מרדות דרבנן כדקאמר הרמב\"ם ומ\"מ במה שכתבתי נסתלקה השגתו. \n", + "ומ״ש ואי משום שמעתא דיומא היינו דגרסינן בר״פ אמר להם הממונה (יומא דף ל״א) א״ל אביי לרבי יוסף ביאה במקצת שמה ביאה או לא א״ל בהונות יוכיחו שהם ביאה במקצת ותניא מצורע טובל ועומד בשער ניקנור ופירש״י שמה ביאה לענין טבילה זו וצריך לטבול אם בא להכניס אחד מאבריו לעזרה עכ״ל. וחשש הראב״ד שמא משם למד רבינו לומר דביאה במקצת אינה אלא מדרבנן דכיון דלענין טבילה לנכנס בעזרה שהיא דרבנן איבעיא כי פשיט ממצורע נמי מדרבנן היא וכן הוא דעת התוספות ודחה הראב״ד ראיה זו וכתב דאדרבה משם ראיה דביאה במקצת דמצורע דאורייתא דאל״כ לא היו מחמירים במעלות דרבנן ואני אומר שאין טענה זו מוכרחת ועוד שמלבד זה כבר כתבתי טעם רבינו: \n", + "וכן כל טמא באב מאבות הטומאות של דבריהם וכו'. זה פשוט: \n\n" + ], + [ + "טמא שנכנס למקדש דרך גגות פטור וכו'. ברייתא בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז:) ומדקתני פטור משמע אבל אסור מדרבנן ומפני כך כתב רבינו ואף על פי שהוא פטור מכרת מכין אותו מכת מרדות. כתב הראב\"ד ואע\"פ שהוא פטור מכרת מלקין אותו א\"א חסר מכאן עכ\"ל. ואני שמעתי ולא אבין מה חסרון יש כאן ובנוסחא אחרת לא היה כתוב בה א\"א חסר מכאן ובסוף ההשגה הקודמת המתחלת שמעתא דזבחים קשיא עליה וכו' היה כתוב ואע\"פ שהוא פטור מכרת מלקין אותו. מצאתי ספר מוגה מספרי רבינו שכתוב בו [ואפילו נכנס במגדל הפורח באויר] בין שנכנס למקדש [במגדל] דרך גגות בין שנכנס דרך פתחים: \n\n" + ], + [ + "כל מקום שחייבים על זדונו וכו'. בסוף עירובין (ק\"ד:) תנן שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה דברי ר' יוחנן בן ברוקא ר' יהודה אומר בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל ומן האולם ולמזבח [דברי ר\"ש בן ננס] ר\"ע אומר כל מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר ופירש\"י בצבת של עץ שהוא פשוטי כלי עץ ופסק רבינו כרבי יהודה וכר\"ע: \n\n" + ], + [ + "אחד טמא שנכנס למקדש טהור וכו': נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס וכו'. בפרק שני דשבועות (דף י\"ד:) תנן נטמא בעזרה וכו' והשתחוה או ששהה כדי השתחויה או בא לו בארוכה חייב ובקצרה פטור ופירש רש\"י או שבא לו בארוכה שיוצא לו דרך ארוכה שיש קצרה ממנה לצאת חייב ואפילו לא שהה תחלה ושיעורים הללו הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה. בקצרה פטור היכא דלא שהה ולא השתחוה ובגמרא (דף ט\"ז:) השתחוה אמר רב לא שנו אלא שהשתחוה כלפי פנים אבל השתחוה כלפי חוץ שהה אין לא שהה לא ופירש רש\"י לא שנו דבהשתחויה כל דהו אפילו לא שהה בה כדי השתחויה חייב אלא שהשתחוה כלפי פנים לצד מערב אבל השתחוה כלפי חוץ לצד מזרח אין זו השתחויה ואי שהה כדי השתחויה מיחייב משום שהייה ואי לא לא. \n", + "ומה שכתב אפילו טימא עצמו במזיד. שם (דף י\"ז) בעי רב אשי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהייה במזיד לא גמירי שהייה או דלמא בפנים גמירי שהייה לא שנא באונס לא שנא במזיד תיקו ופסק לקולא: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב חייב כרת ואם היה שוגג מביא קרבן. שם (דף ט\"ז:) בעי רבא צריך שהייה למלקות או [אין צריך שהייה למלקות] לקרבן גמירי שהייה למלקות לא [גמירי שהייה] או דילמא בפנים גמירי שהייה לא שנא לקרבן לא שנא למלקות תיקו ופסק לקולא: \n\n" + ], + [ + "ומה שאמר וכמה שיעור שהייתו כדי לקרות ויכרעו אפים ארצה וכו' שם כמה שיעור שהייה פליגי בה רבי יצחק בר נחמני וחד דעמיה וכו' דחד אמר כמימריה דהאי פסוקא וחד אמר כמויכרעו לסופיה וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו ופסוק זה הוא בדברי הימים ויש לתמוה למה פסק רבינו להחמיר כמאן דאמר מויכרעו לסופיה ולא כמאן דאמר כמימריה דהאי פסוקא דמשמע כמימריה דכוליה פסוקא מראשו עד סופו ושמא יש לומר שרבינו מפרש דמ\"ד כמימריה דהאי פסוקא אינו כל הפסוק אלא עד ויכרעו בלבד ואם כן הוה ליה מ\"ד מויכרעו לסופיה מיקל ופסק כוותיה ובירושלמי פרק אמר להם הממונה תנינן תמן השתחוה או ששהה כדי השתחויה עד כמה היא שיעור השתחויה רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי עד כדי ויכרעו אפים ארצה [על הרצפה] וישתחוו רבי אבהו מוסיף עד והודות לה' כי טוב כל\"ח ועל פי זה יש לפרש דמ\"ד כמימריה דהאי פסוקא היינו כדי ויכרעו אפים ארצה וישתחוו בלבד דהשתא הוי מאן דאמר מויכרעו לסופיה מיקל ומספיקא פסק כמאן דמיקל: \n\n" + ], + [ + "יצא בקצרה אע\"פ שלא רץ וכו'. מימרא דרבא שם (דף י\"ז): \n", + "יצא בארוכה וכו' הואיל ויצא בארוכה חייב. שם בעיא דאיפשיטא: \n", + "יצא בקצרה והלך מעט וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ופסקה לקולא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "טמא שעבד במקדש חילל עבודתו. משנה ריש פ\"ב דזבחים (דף י\"ז:). \n", + "ומה שכתב אף על פי שלא שהה שם. בפרק שני דשבועות (דף ט\"ז:). ואם יקשה עליך היאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה ביארו רבינו בסמוך. \n", + "ומה שכתב וחייב מיתה בידי שמים. בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ״ד). \n", + "ומה שכתב שנאמר וינזרו מקדשי בני ישראל וכו' ולהלן הוא אומר ומתו בו כי יחללוהו מה חילול האמור שם חייב מיתה בידי שמים וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "אף ע״פ שאם עבד בטומאה אינו חייב וכו'. משנה בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פא:): \n\n" + ], + [ + "והיאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה וכו' וביציאתו היה צנור בידו וכו'. בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז:): \n\n" + ], + [ + "וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה. ברפ\"ב דזבחים (דף י\"ז). \n", + "ומ״ש וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא יחללו שם אלהיהם. בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג:) טבול יום ששימש מנ״ל דתניא רבי סימאי אומר רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין תלמוד לומר קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו אם אינו ענין לטמא ששימש דנפקא לן מוינזרו תנהו ענין לטבול יום ששימש ויליף חילול חילול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה. \n", + "ומ\"ש רבינו שעדיין טמא הוא שנאמר ובא השמש וטהר וכו' הוא לתת טעם למה חלוק ממחוסר כפורים. \n", + "וכתב הראב״ד על מ״ש רבינו טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו חייב מיתה בידי שמים א״א כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת וכו'. ויש לתמוה כיון דקושיא זו לכ״ע איתא למה כתבה בהשגות כאילו הוא פרטית לרבינו. ונ״ל שמכח קושיא זו היה אפשר לפרש דהא דתנן בפרק י״א ממסכת פרה (משנה ד') ואם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב היינו חיוב מלקות אבל מכרת פטור מאחר שטבל אבל לרבינו שכתב חייב כרת קשיא וי״ל דיש במיתה בידי שמים משא״כ בכרת דכרת היינו שאינו מגיע לששים שנה כדאמרינן בשילהי מועד קטן (דף כ״ח) ואיכא נמי כרת דיומי כדאמרי' נמי התם x ומיתה בידי שמים אין לה זמן קבוע כמו שכתבו התוס' בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ה) בד״ה כרת ועוד יש ביניהם דכרת הוא וזרעו נכרתים משא״כ במיתה בידי שמים כמו שכתבו התוס' בפ״ק דיבמות (דף ב') ועוד יש ביניהם שהחייב מיתה בידי שמים עלה מות בחלוניו וב״ח מקנה קנינו מתים פרתו רועה באפר והיא מתה תרנגולתו רועה באשפה והיא מתה. \n", + "ומ\"ש אבל מחוסר כפורים שעבד אע\"פ שעבודתו פסולה וחילל. ברפ\"ב דזבחים (דף י\"ז). \n", + "ומ\"ש ה\"ז פטור. יש לתמוה דהא בס\"פ הנשרפין מני בכלל אלו שבמיתה מחוסר כפורים ואמרי' בגמרא (דף פ\"ג:) מנ\"ל אמר רב הונא דאמר קרא וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה ואמר מר טמא ששימש במיתה ורבינו עצמו בפרק י\"ט דסנהדרין מנה מחוסר כפורים בכלל מחוייבי מיתה שחייבים מלקות וצ\"ע וכבר השיגו הראב\"ד וכתב אבל מחוסר כפורים שעבד אע\"פ שעבודתו פסולה וחילל הרי זה פטור אמר אברהם והא אמרינן במכות עוד טומאתו בו וכו'. ולא ידעתי למה לא הקשה עליו גם מדידיה אדידיה כמו שהקשיתי וסמ\"ג כתב בסי' ש\"ה מחוסר כפורים שעבד תניא שהוא במיתה ועבודתו פסולה וחילל עכ\"ל ומאחר שהוא רגיל להביא דברי רבינו בכל מקום יש לתמוה עליו למה לא הביאם גם פה ויקשה מההיא ברייתא. ולענין מה שהשיג הראב\"ד יש לומר שרבינו סובר דהלכה כמ\"ד מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי כמו שכתבתי בפ\"ג: \n\n" + ], + [], + [ + "כהן שעבד ואח״כ נודע שהיה טמא וכו' ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה וכו'. משנה פרק כיצד צולין (פסחים דף פ':) ואע״ג דבענין פסח איתניא משמע דה״ה לכל הקרבנות אלא שיש ביניהם קצת חילוק כמו שאכתוב בסמוך. \n", + "ומ\"ש ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה וכו'. שם וכלישנא בתרא אלא דאיכא למידק שממ\"ש רבינו נראה דלכתחילה אינו זורק כל שנודע לו ובפרק ז' מהלכות קרבן פסח נראה מדבריו דלכתחילה נמי שוחט וזורק וצריך לומר שטעמו משום דשאני קרבן פסח שהוא חובה והיא מצוה עוברת. \n", + "ומ\"ש וכבר ביארנו טומאת התהום. בנזירות פ\"ו: \n\n" + ], + [ + "וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין וכו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלים. בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע״ז) אמרי' דליכא תנא דשמעת ליה מרצה על אכילות אלא ר״א ופירש״י על אכילות על טומאה שנגעה בבשר ובשירי מנחה הנאכלים אלא על טומאת הדם וקמצים ואימורים. \n", + "ומה שכתב ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה. משנה שם (דף פ':) שהציץ מרצה על טומאת הדם ואינו מרצה על טומאת הגוף נטמא טומאת התהום הציץ מרצה. \n", + "ומ\"ש אלא א\"כ היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה. משנה שם (דף ע\"ט) נטמא הקהל או רובו או שהיו כהנים טמאים והקהל טהורים יעשנו בטומאה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו וכו'. בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע\"ו) ובריש יומא (דף ד') פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון ופסק כרבי יהודה. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דאיכא למידק דבגמרא אקשו לר\"י ושני דקסבר דטומאה הותרה בצבור ומאחר שפסק רבינו בסוף הפרק שטומאה דחויה היא בצבור הוי תרתי דסתרן. ותירץ שסובר רבינו שאותה קושיא אינה מוכרחת לומר כן ותירץ לו כן לרווחא דמילתא והאריך בדבר להוכיח כן: \n\n" + ], + [ + "כל קרבן שאין קבוע לו זמן וכו' וכל קרבן שקבוע לו זמן וכו'. משנה רפ\"ב דתמורה (דף י\"ד). בס\"פ ולא כל הטומאות הוא דוחה אלא טומאת המת לבדה. פשוט בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ב): \n\n" + ], + [ + "כל קרבנות הצבור קבוע זמנן וכו'. ברפ״ב דתמורה (דף י״ד) תנן יש בקרבנות הצבור מה שאין בקרבנות היחיד שקרבנות הצבור דוחים את השבת ואת הטומאה וקרבנות יחיד אינם דוחים לא את השבת ולא את הטומאה אמר ר״מ והלא חביתי כהן גדול ופר י״ה קרבן היחיד ודוחין את השבת ואת הטומאה אלא שזמנו קבוע ופירש״י אלא שזמנו קבוע כלומר אין הטעם תלוי אלא בקביעות זמן אותן שזמנן קבוע שאם עבר הזמן אין להם תשלומין דוחים שבת וטומאה אפי' דיחיד וכל שאין להם זמן קבוע אינם דוחים שבת וטומאה ואפילו דצבור כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי ע״ז עכ״ל ומשמע שדברי ר״מ הם דברים אמתיים וכן כתב רבינו בפירוש המשנה וכן משמע בגמרא פרק הוציאו לו (יומא דף נ') וכן בפ״ק דיומא עלה ז' וא״כ יש לתמוה על זה שכתב כאן כל קרבנות הצבור קבוע להם זמן שהרי פר העלם דבר של צבור ושעירי ע״ז אין זמנן קבוע ואפשר דה״ק כל קרבנות הצבור הקבועים: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וכל קרבן מהם שקרב בטומאה אינו נאכל וכו'. בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ו) תנן חמשה דברים באים בטומאה ואינם נאכלים בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ר״ח ופירש״י אין לך קרבן x ציבור נאכל אלא אלו: \n\n" + ], + [ + "כיצד דוחה את הטומאה וכו'. משנה שם (דף ע\"ט) נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשה בטומאה. \n", + "ומ\"ש או שהיו אלו ואלו טהורים והיו כלי השרת טמאים למת. שם בברייתא. \n", + "ומ\"ש ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולם לעזרה. שם בברייתא שאין קרבן ציבור חלוק ופירש\"י שאין קרבן ציבור הבא בטומאה חלוק מאחר שהקרבן רובו בטומאה אף היחיד עושה בטומאה. \n", + "ומ״ש אבל הטמאים בטומאה אחרת וכו' לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה ואף ע״פ שנעשה בטומאה ואם עברו ועשו או נכנסו לעזרה חייבים כרת על הביאה ומיתה על העבודה וכו'. בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צ״ה:) תנן הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות ואם אכלו פטורים [מכרת] ור״א פוטר אף על ביאת המקדש ופירש״י ואם אכלו פטורים מכרת דאוכל קדשים בטומאה כדיליף בברייתא בגמרא אבל מביאת מקדש לא פטרינהו [רחמנא] וידוע דהלכה כת״ק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ופסח שבא בטומאה וכו'. שם בעיא ואיפשיטא בתרי לישני חד לחומרא וחד לקולא ופסק לקולא משום דמספיקא לית לך לחיובי ועוד דלישנא בתרא לקולא: \n\n" + ], + [ + "היו מקצת בית אב טמאים ומקצתם טהורים וכו'. בפ״ק דיומא (דף ו':) איתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה היא בציבור ורב ששת אמר דחויה היא בציבור [כל] היכא דאיכא טמאים וטהורים בההוא בית אב כ״ע לא פליגי דטהורים עבדי טמאים לא עבדי כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורים מבית אב אחרינא רב נחמן אמר היתר היא בציבור ולא מהדרינן ורב ששת אמר טומאה דחויה היא בצבור [ומהדרינן] ופסק רבינו כרב ששת משום דהלכתא כוותיה באיסורי ועוד דאמרי' בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע״ז) דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה ואמרינן בתר הכי (דף ע״ז) דרב חסדא סבר טומאה דחויה היא בצבור וכן א״ר יצחק וסובר רבינו דלמ״ד דחויה היא אפי' היתה כל המשמרה טמאה מחזירים על משמרה אחרת ואע״פ שלא הזכירו בגמ' אלא לחזור על בית אב אחר לאו דוקא אלא משום דלרב נחמן אפי' על בית אב אחר אין מחזירין נקטיה. \n", + "ומ\"ש אם היו רוב הכהנים הנכנסים בירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה: \n\n" + ], + [], + [ + "ומנין שטומאת מת דחויה היא בצבור וכו'. סיפרי פרשת בהעלותך: \n\n" + ], + [ + "והרי הדבר מפורש בכתובים שנאמר שם בדברי הימים אצל חזקיהו כי רבת העם אשר לא התקדשו וכו'. ומה שכתב ומהו זה שנאמר כי אכלו את הפסח בלא ככתוב כלומר אם תאמר אדרבה משם ראיה שאין דוחין טומאה מפני קרבן ציבור שהרי חזקיהו שדחאה כתוב עליו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב והוצרך לבקש רחמים על שעשה כן לא מפני כך כתוב עליו כן אלא מפני שעיברו אותה השנה מפני הטומאה: \n\n" + ], + [ + "ועוד אחרת היתה שם וכו'. בפ\"ק דסנהדרין (דף י\"ב) ת\"ר אין מעברין את השנה מפני הטומאה ואם עיברוה מעוברת רבי יהודה אומר אינה מעוברת א\"ר יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר השנה מפני הטומאה ובקש רחמים על עצמו רבי שמעון אומר אם עיברוה מפני הטומאה מעוברת אבל מפני מה ביקש רחמים על עצמו שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן בניסן ומפרש בגמרא דחזקיה טעה בדשמואל דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום ל' של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן והוא [עיברו משום] דסבר הואיל וראוי לא אמרינן רבי שמעון בן יהודה אומר מפני שהשיא את ישראל לעשות פסח שני ומפרש בגמרא דהיינו כגון שהיו ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים ונשים משלימות לטהורים ועודפות עליהם מעיקרא סבר נשים בראשון חובה דהוו מיעוטן טמאים ומיעוטן מידחו לפסח שני ולבסוף סבר נשים בראשון רשות דהוה ליה טמאים רובא ורובא לא מידחו לפסח שני ומשמע דלרבי יהודה לא ביקש רחמים מפני שעיבר ניסן בניסן אלא מפני שעיבר מפני הטומאה ולרבי שמעון לא ביקש רחמים מפני שעיבר מפני הטומאה אלא מפני שעיבר ניסן בניסן וא\"כ יש לתמוה על רבינו היאך כתב שני הטעמים דהוי כמזכה שטרא לבי תרי ועוד דכיון דבדיעבד מעוברת למה הוצרך לבקש רחמים ואין לומר דאעפ\"כ כיון דלכתחילה אין מעברין הוצרך לבקש רחמים דהא משמע בברייתא שכתבתי בסמוך שאילו היתה מעוברת בדיעבד לא היה צריך לבקש רחמים ועוד שכתב רבינו שביקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו עמו דהא תניא בתוספתא שזה אחד משלשה דברים שעשה חזקיהו ולא הודו לו ועוד למה השמיט טעמו של רבי שמעון בן יהודה. ומיהו בההיא דעל החכמים איכא למימר שאע\"פ שרוב החכמים לא הודו לו קצת חכמים הסכימו עמו ובסמ\"ג כתוב שריו במקום החכמים ומכל מקום קושיי קמאי צריכים יישוב. ונ\"ל שרבינו כתב דעיברה מפני הטומאה כדברי רבי יהודה דהלכה כוותיה לגבי ר\"ש ואף ע\"פ דמשמע דאי הואי מעוברת בדיעבד כשעיברוה מפני הטומאה לא היה צריך לבקש רחמים היינו לרבי שמעון אבל לרבי יהודה אע\"ג דבדיעבד מעוברת מכל מקום הוצרך לבקש רחמים על עצמו וסובר רבינו שאע\"פ שעיבר השנה בטומאה כדרבי יהודה דקי\"ל כוותיה ופשטא דקראי הכי מוכחי אין לנו לדחות ולומר שלא עיבר ניסן דהא סתם לן תנא דתוספתא הכי הילכך אית לן למימר דתרתי עבד חדא דעיבר ניסן ועוד שעיברה מפני הטומאה ולא חש רבינו לכתוב דברי ר\"ש בן יהודה משום דיחידאה הוא דהא רבי יהודה ור\"ש פליגי עליה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה לקדש הכהן העובד ידיו ורגליו וכו'. פשוט הוא בפסוק. \n", + "ומה שכתב ועבודתו פסולה. משנה בפרק שני דזבחים (דף ט\"ו ע\"ב). \n", + "ומה שכתב בין כהן גדול בין כהן הדיוט דכתיב והיתה לו ולזרעו חק עולם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ומנין שעבודתו פסולה וכו'. בפרק שני דזבחים (דף י\"ט): \n\n" + ], + [ + "אין הכהן צריך לקדש בין כל עבודה ועבודה וכו'. שם תנו רבנן קידש ידיו ורגליו ביום אין צריך לקדש בלילה בלילה צריך לקדש ביום דברי רבי שהיה רבי אומר לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים רבי אלעזר ברבי שמעון אומר אין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים תניא אידך היה עומד ומקריב על גבי המזבח כל הלילה לאורה טעון קידוש ידים ורגלים דברי רבי רבי אלעזר בר\"ש אומר כיון שקידש ידיו ורגליו מתחלת עבודה אפילו מכאן עד עשרה ימים אינו צריך לקדש ופירש\"י אינו צריך לקדש בלילה אם לא יצא ולא הסיח דעתו. צריך לקדש ביום כדמסיים מילתיה שהלינה פוסלת בקידוש ועמוד השחר הוא העושה לינה עכ\"ל. ופסק רבינו כרבי משום דקי\"ל הלכה כרבי מחבירו. \n", + "ומ\"ש והוא שלא יצא מן המקדש. מתבאר שם: \n", + "ומ\"ש ולא יישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו. היסח דעת מבואר שם וממילא משמע לשינה דסתם ישן מסיח דעתו ומטיל מים משנה פרק הממונה (דף כ\"ח). \n", + "ומ\"ש ואם עשה אחד מארבעתן צריך לחזור ולקדש. כלומר ואם לא קידש ועבד עבודתו פסולה חוץ מהיוצא מהמקדש כדבסמוך: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) יצא מהמקדש וחזר ועבד וכו'. בפ\"ב דזבחים (דף כ':) בעיא דלא איפשיטא ומספיקא לא פסלינן עבודה. ודע דבגמרא בעינן למפשטה מדתניא יצאו ידיו הרי אלו בקדושתן ודחי יצאו ידיו לא קא מיבעיא לן כי קא מיבעיא לן יצא כל גופו מאי וקשיא לי נפשטה מאידך גיסא דדוקא יצאו ידיו הרי אלו בקדושתן הא יצא גופו לא דא\"ל נשמעינן יצא כל גופו וכל שכן ליצאו ידיו וי\"ל דאי הוה תני יצא כל גופו ה\"א דוקא יצא כל גופו ולא ידיו אבל אם הוציא ידיו אפי' בלחודייהו נמי: \n", + "וזה הכלל היה במקדש וכו' וכל המיסך את רגליו וכו'. משנה בפ' הממונה (דף כ\"ח): \n", + "יצא חוץ לחומת העזרה וכו'. ברייתא בפרק שני דזבחים (דף כ':) יצא חוץ למחיצת חומת העזרה אם לשהות טעון טבילה אם לפי שעה טעון קידוש ידים ורגלים ובגמרא בעי למיפשט מיניה בעיין דבסמוך ודחי הב\"ע כגון שיצא להסך את רגליו ופירש\"י דקתני אם לשהות טעון טבילה שיצא להסך רגליו לגדולים ודכוותיה סיפא דקתני אם לפי שעה טעון קידוש שיצא להטיל מים והדבר מבואר שיש חסרון בלשון רבינו וכך צריך להגיה יצא חוץ לחומת העזרה אם לשהות בחוץ יצא כשחוזר טעון טבילה ואם לחזור מיד יצא כשחוזר טעון קידוש ידים ורגלים בלבד וכן מצאתי בספר מוגה. \n", + "ומ\"ש ואם לא טבל ולא קידש ועבד וכו' עבודתו כשירה. היינו מדלא איפשיטא בעיין דבסמוך מספקא לן אי האי ברייתא ביצא להסך רגליו או להטיל מים וכדדחי אי לא הילכך מספיקא לא פסלינן עבודה בדיעבד: \n", + "הוציא ידיו חוץ לחומת העזרה אינו צריך לחזור כו'. שם ברייתא כתבתיה בסמוך: \n\n" + ], + [ + "נטמאו ידיו מטבילן והן טהורים וכו'. שם בברייתא: \n", + "נטמא גופו באכילת אוכלים טמאים וכו'. שם (דף כ':) איבעיא להו טומאה מהו שתועיל לקידוש ידים ורגלים וכו' תיפוק לי כיון דבעי למעבד הערב שמש אסוחי מסח דעתיה כגון דאיטמי סמוך לשקיעת החמה ומשום דהאי מילתא לא שכיחא נקט רבינו במקום נטמא סמוך לשקיעת החמה אכל אוכלים טמאים וכו' שאינו צריך הערב שמש ובעיין לא איפשיטא ומספיקא לא פסלינן עבודה בדיעבד: \n\n" + ], + [ + "כהן גדול שלא טבל ולא קידש ידיו ורגליו וכו'. ברייתא וגמרא שם (דף י\"ט): \n\n" + ], + [ + "קידש ידיו היום צריך לחזור ולקדש למחר וכו' שהידים נפסלות בלינה. היינו כרבי בברייתא שכתבתי בפרק זה: \n", + "קידש בלילה וכו'. גם זה כרבי בברייתא שכתבתי בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן וכו' אינו צריך לחזור ולקדש אחר שהאיר היום וכו'. שם (דף כ') אמר רבי יוחנן קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן למחר אינו צריך לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה למאן אי לרבי הא אמר פסלא לינה אי לרבי אלעזר ברבי שמעון הא אמר אין צריך לקדש אפילו מכאן עד עשרה ימים אמר אביי לעולם לרבי ולינה דרבנן היא ומודה דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסלא לינה רבה אמר לעולם רבי אלעזר ברבי שמעון דתחלת עבודה ולא בסוף עבודה ופירש\"י מתחילת עבודה שזו תחילת עבודת יום הבא. לעולם רבי אלעזר ברבי שמעון וראה רבי יוחנן דבריו של רבי אלעזר נכונים במקדש בתחילת עבודת היום דלא פסל בה לינה ולא במי שקידש בלילה להקטיר חלבים שהוא סוף עבודת יום אתמול: \n\n" + ], + [ + "מצוה לקדש ממי הכיור ואם קידש מאחד מכלי השרת ה\"ז כשר. ברייתא בפרק שני דזבחים. ומפרש טעמא משום דכתיב ירחצו לרבות כלי שרת. \n", + "ומ\"ש אבל בכלי החול אין מקדשין. שם (דף כ\"ב) ומפרש טעמא משום דכתיב ממנו למעט כלי חול. \n", + "ומ\"ש קידש בכלי שרת בחוץ וכו'. ברייתא שם (דף כ':). \n", + "ומ\"ש ואין מקדשין בתוך הכיור וכו'. שם (דף כ\"א) בעיא דלא איפשיטא הילכך לכתחילה לא יקדש אלא ממנו אבל אם קידש בתוכו ועבד מספיקא לא מחללינן עבודה: \n\n" + ], + [ + "הטביל ידיו ורגליו במי מקוה אפי' במעיין אין זה קידוש כלל וכו'. ברייתא שם (דף כ:) טבל במי מערה ועבד עבודתו פסולה ופירש\"י במי מערה שהם כשרים לטבילה וה\"ה למים חיים: \n", + "ובכל כלי הקדש מקדשין בין שיש בהם רביעית וכו'. שם (דף כ\"א:) אמר ר' יוסי בר חנינא כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין בו שנאמר ורחצו ממנו משה אהרן ובניו מיתיבי בכל הכלים מקדשין בין שיש בהן רביעית בין שאין בהן רביעית ובלבד שיהו כלי שרת אמר רב אדא בר אחא בקודח בתוכו ופירש\"י בקודח בתוכו קודח דפנו של כיור ותוחב בתוכו כלי קטן ומקצתו לחוץ ויוצק ממי הכיור ומוציא אבל באפי נפשיה בעינן שיעור ארבעה כהנים ולפי זה יש קיצור בדברי רבינו שה\"ל לפרש דהא דמכשירין באין בו רביעית היינו דוקא בקודח בתוכו והתוספות פי' בקודח מתוכו היינו שנוטל ממימיו בכלי קטן וכשר לקדש כיון שבאין מכלי גדול ורבי' אפשר שהיה מפרש כפי' התוספות. ולפיכך לא חש לפרש שמאחר שכתב בסמוך שצריך להיות בכיור מים כדי לקדש ארבעה כהנים ממילא משמע שכשכתב שמקדשין בכלי שרת אפי' אין בהם רביעית בנוטל בכלי שרת מהכיור היא דאל\"כ הוה עדיף שאר כלי שרת מכיור ונראה שגם הראב\"ד היה מפרש כדברי התוספות ולפיכך לא כתב על רבינו בדרך השגה אלא כמבאר תוספת ביאור שכתב וז\"ל בין שאין בהם (כדי) רביעית א\"א ובקודח מן הכיור שיש בו לקדש ממנו ד' כהנים: \n\n" + ], + [ + "כל המימות כשרים וכו'. שם (דף כ\"ב:) פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כחכמים. \n", + "ומ\"ש ובלבד שלא ישתנה מראיהן וכו'. טיט הנרוק וכו' מימרא דר\"ל שם: \n\n" + ], + [ + "כמה מים צריכים להיות בכיור וכו'. מימרא שם כתבתיה בסמוך וכתב רבינו פסוק הכתוב בפרשת כי תשא שאין כתוב בו אלא אהרן ובניו והוצרך לכלול פינחס עמהם כדי שיהיו ד' ותמיהא לי שבזמן שנאמרה אותה פרשה עדיין לא מתו נדב ואביהוא וא\"כ הוה ליה לאצרוכי שיהיו מים בכיור כדי לקדש ה' או ששה ורש\"י גריס ורחצו ממנו משה ואהרן תרין ובניו תרין והוא פסוק הכתוב בפרשת פקודי והשתא ניחא דה\"ק יהיה בכיור מים שיעור שירחצו ממנו משה ואהרן ושנים מבניו דמיעוט רבים שנים דאם לא כן הול\"ל וכל בניו: \n\n" + ], + [ + "מי כיור נפסלין בלינה כמו שביארנו. בספ\"ג מהלכות בית הבחירה: \n", + "וכיצד היו עושין משקעים אותו במי מקוה כו'. בפרק הממונה (דף ל\"ז) תנן אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה ומפרש בגמרא דמוכני היינו גלגלא לשקועי ליה. וביארתי זה בספ\"ג מהלכות בית הבחירה: \n\n" + ], + [ + "הים שעשה שלמה כמקוה היה וכו'. ירושלמי פרק ג' דיומא: \n\n" + ], + [ + "כיצד מצות קידוש וכו'. פלוגתא דתנאי בברייתא פרק שני דזבחים (דף י\"ט:) ופסק כת\"ק. \n", + "ומ\"ש וכל החוצץ בטבילה חוצץ בקידוש ידים. ומ\"ש ואינו מקדש כשהוא יושב מפני שהיא כעבודה וכו'. שם וליתיב מיתב ולקדש אמר קרא לשרת ושירות מעומד הוא ופירש\"י אמר קרא לשרת או בגשתם אל המזבח לשרת איתקש קידוש לשירות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכל העובד והוא יושב חילל ועבודתו פסולה. שם (דף כ\"ג.). \n", + "ומ\"ש ואינו לוקה מפני שאזהרה שלו מכלל עשה היא. פשוט הוא: \n", + "וכן כל העוסק בעבודה וכו' עד או על רגלי חבירו פסל. משנה שם (דף ט\"ז:). \n", + "ומ\"ש וכן אם היה דבר חוצץ בינו ובין הכלי שעבד בו פסל. שם (דף כ\"ד) ופירש\"י לא יהא דבר חוצץ בין כהן לכלי [שרת] בקבלת הדם כדכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן. \n", + "ומ\"ש ואין עבודה אלא בימין ואם עבד בשמאל פסול. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש ואינו לוקה. היינו מדגמרינן לה מדכתיב באצבע ולקח מלמד שלא תהא קבלה אלא בימין באצבע ונתן מלמד שלא תהא נתינה אלא בימין וכיון דאתיא מלאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו: \n\n" + ], + [ + "רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה. יש בלשון רבינו חסרון וצריך להוסיף רגלו אחת על האבן ורגלו אחת על הרצפה וכך מצאתי בספר מוגה וכך היא שנויה בברייתא שם. וכן מבואר בסוף לשון רבינו שכתב רואין כל שינטל הכלי או האבן: \n", + "קיבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשירה וכו'. תוספתא פרק קמא דזבחים: \n\n" + ], + [ + "נתנדדה אבן מאבני העזרה לא יעמוד עליה בשעת העבודה וכו'. בפ' ב' דזבחים בעי רבי אמי וכו' נדלדלה האבן ועמד עליה מהו היכא דאין דעתו לחברה לא תיבעי לך דודאי חייצא כי תיבעי לך דדעתו לחברה. רבה זוטי בעי לה הכי נעקרה האבן ועמד במקומה מהו וכו' דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך תיקו ורבינו בפרק א' מהלכות בית הבחירה כתב ואם נעקרה אבן אע\"פ שהיא עומדת במקומה הואיל ונתקלקלה פסולה ואסור לכהן העובד לעמוד עליה בשעת עבודה עד שתקבע בארץ ויש לתמוה עליו למה השמיט יתר הדברים ולא כתבם לא כאן ולא שם. והראב\"ד כתב שם עוד אמרו שם שאם נעקרה האבן ועמד הכהן במקומה בגומא ועבד אין דרך שירות בכך עכ\"ל. ויש לתמוה למה החליט המאמר דאין דרך שירות בכך דמשמע דעבודתו פסולה והלא כיון שעלתה בתיקו אין לנו לפסול העבודה מספק ועוד קשיא לי למה לא השיגו על שהשמיט לחלק בין דעתו לחברה לאין דעתו לחברה דבהא עבודתו פסולה ובהא אין לנו כח לפסלה בדיעבד ולדעת רבינו יש לומר שהוא ז\"ל סובר דכי אמרינן דהיכא דאין דעתו לחברה ודאי חייצא לא לפסול העבודה קאמר אלא לומר דצריך ליזהר לכתחילה ומיבעיא ליה היכא דדעתו לחברה אי שרי לכתחילה לעמוד עליה וכיון דלא איפשטא נקטינן לחומרא דלכתחילה לא יעמוד עליה בין שדעתו לחברה בין שאין דעתו לחברה ואם עמד עליה בין כך ובין כך עבודתו כשירה ולא חשש לכתוב דין נעקרה האבן ועמד במקומה משום דמשמע דרבה זוטי הוא דבעי לה הכי אבל סתם גמרא לא אסתפקא ליה הא ומשמע דמיפשט פשיטא ליה דדרך שירות בכך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל כהן שיש בו מום בין מום קבוע בין מום עובר. [משנה] בפרק ז' דבכורות (דף מ\"ג) מומין אלו בין קבועים בין עוברים פסולים באדם ובפרק טבול יום ובת\"כ אין לי אלא בעל מום קבוע בעל מום עובר מנין ת\"ל כל אשר בו מום. \n", + "ומה שכתב לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים דכתיב בפרשת אמור גבי בעל מום ואל המזבח לא יגש. \n", + "ומ\"ש ואם עבר ונכנס לוקה אע\"פ שלא עבד. קשיא לי דבפרק י\"ט מסנהדרין נראה מדברי רבינו שאינו לוקה אלא א\"כ נכנס להיכל. \n", + "ומ\"ש ואם עבד במקדש פסול וחילל עבודה. בקידושין פרק האומר (דף ס\"ו:) ובתורת כהנים ובריש פרק מומין אלו (בכורות דף מ\"ג) ופרק שמיני דתרומות. \n", + "ומ\"ש מפי השמועה למדו שאזהרה זו לא יקרב לעבודה. בתורת כהנים לא יקרב להקריב לחם אלהיו אין לי אלא תמידין שהם קרויים לחם שנאמר את קרבני לחמי לאישי שאר כל הקרבנות מנין ת\"ל שוב לחם מנין לרבות את הדם ת\"ל להקריב ואומר ויקריבו בני אהרן את הדם אליו: \n", + "וא\"ת מה צורך ללמוד מפי השמועה שאזהרה זו לא יקרב לעבודה הרי מפורש הוא בכתוב אשר בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו ואפשר דה\"ק מפי השמועה למדו שאזהרה זו לכל מין קרבן ולדם כדיליף לה מקרא בת\"כ שכתבתי בסמוך ועי\"ל דקרא כתיב בתר הכי כי כל איש אשר בו מום לא יקרב וה\"א דעל קריבה למזבח לבד חייב אע\"פ שלא עבד לכך הוצרך ללמוד מפי השמועה שאינו כן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן בעל מום עובר שעבד פסל ולוקה שנאמר כל איש אשר בו מום לא יקרב. מפי השמועה למדו שזו אזהרה לבעל מום עובר. בתורת כהנים ובריש פרק מומין אלו: \n", + "ואין בעלי מומין שעבדו במיתה אלא במלקות בלבד. בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ״ד) ובת״כ פלוגתא דרבי וחכמים ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "כל המומין כולם וכו'. בפרק טבול יום (זבחים דף צ״ח:) ובתורת כהנים פרשת אמור פ״ב: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ולא המומין הכתובים בתורה בלבד וכו' עד ואם היה בו דבר מדברים שהם מפני מראית העין אינו לוקה. בריש פרק מומין אלו (בכורות דף מ\"ג): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "אין פוסל באדם אלא מומין שבגלוי וכו' אע״פ שנעשה טריפה עבודתו כשירה. בתוספתא פרק רביעי היה בו מום מבפנים אינו מום שנאמר עור ופסח מה עור ופסח [המיוחדין] מום שבגלוי ואינו חוזר ובסוף פרק מומין אלו (בכורות דף מ״ה:) במשנה אלו כשרים באדם ופסולים בבהמה אותו ואת בנו וטריפה: \n\n" + ], + [ + "הערל הרי הוא כבן נכר וכו'. בפרק ב' דזבחים (דף י\"ט). \n", + "ומ\"ש ולוקה כזר שעבד. ברייתא בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ\"ג) ערל אונן ויושב אינם במיתה אלא באזהרה ופירש\"י ערל שמתו אחיו מחמת מילה ובגמרא ערל מנא לן אמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל בן בוזי ולמדו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני ופירש רש\"י והיינו אזהרה מדברי קבלה בעלמא ולא לקי עלה ורבינו שכתב שלוקה טעמו מדאמרינן בפרק ב' דזבחים עד דאתא יחזקאל מנא לן ואסיקנא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא וכיון דגמרא גמירי לה דלא יבא לשרת כי לקי לא משום אזהרה דדברי קבלה לקי אלא משום אזהרה דגמרא ועם כל זה רצה רבינו שיהא נרמז בתורה קצת ולפיכך כתב שהוא כזר: \n\n" + ], + [ + "כהן שהיה נושא נשים בעבירה וכו' וכן מי שהיה מטמא למתים וכו'. בסוף פרק מומין אלו (בכורות דף מ\"ה מ\"ו) משנה וגמרא. \n", + "ומה שכתב רבינו עבודתו פסולה היינו לומר דלכתחילה פסול מלעבוד אבל אם עבד לא חילל כמו שכתב בסמוך ובספר מוגה נמצאת מחוק עבודתו פסולה וכתוב במקומו פסול והוא הגירסא הנכונה. ואמרינן התם בגמרא מאי שנא הכא דסגי ליה בקבלה ומאי שנא התם דמדרינן ליה התם יצרו תוקפו. ובקצת ספרי רבינו כתוב גבי מטמא למתים עד שיקבל עליו בנדר והוא טעות סופר וצריך למוחקו ולכתוב במקומו בב\"ד וכך מצאתי בספר מוגה: \n\n" + ], + [ + "כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל עבודתו כשירה וכו'. בקידושין פרק האומר (דף ס\"ז) תניא היה עומד ומקריב על גבי מזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה עבודתו כשירה x (דכתיב ברך ה' חילו וגו' אפילו חולין שבו תרצה) ואף על פי דבפרק ח' דתרומות פליגי בה רבי אליעזר ורבי יהושע ידוע דהלכה כרבי יהושע דאמר הכי ועוד דגמרא תני סתמא כרבי יהושע ולכאורה הוה משמע דלא מכשרינן אלא מה שעבד קודם שנודע אבל אם עבד אחר שנודע חילל ורבינו משמע ליה דכיון דלא אשכחן בקרא דמחלל עבודתו אדרבה אשכחן בהדיא דלא מחלל מהי תיתי לן לומר שאם עבד לאחר שנודע חילל ותנא אורחא דמילתא נקט דאין דרך לעבוד אחר שנודע: \n\n" + ], + [ + "בית דין הגדול היו יושבים בלשכת הגזית וכו' עד ומשמש עם אחיו הכהנים. משנה בסוף מדות (פ\"ה מ\"ד). \n", + "ומ\"ש מי שנמצא כשר בייחוסו ונמצא בו מום יושב בלשכת העצים ומתלע עצים למערכה. בפ\"ב דמדות (מ\"ה). \n", + "ומ״ש וחולק בקדשים עם אנשי בית אב ואוכל. משנה בריש פרק טבול יום (זבחים דף צ״ח:) ובסוף מנחות (דף ק״ט): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "(א-ג) כל המומין הפוסלין כו' וזהו פרטן: חמשה באוזן ואלו הם מי שנפגם סחוס אזנו וכו'. בריש פרק על אלו מומין שוחטין את הבכור (דף ל\"ז) נפגמה אזנו מן החסחוס אבל לא מן העור נסדקה אף על פי שלא חסרה ניקבה מלא כרשינה או שיבשה אי זו היא יבשה כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם ופירש רש\"י סחוס תנוך האוזן וכו' אבל לא מן העור דהדרא בריא ולא הוי מומא והאי עור היינו אליה רכה של אזן. פגימה אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון ובגמרא וכמה שיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן. \n", + "ומה שכתב מי שהיתה אזנו כפולה לשתים וכו'. משנה שם (מ':) אזן הגדי שהיתה כפולה אמרו חכמים בזמן שהוא עצם אחד מום xx ואם אינו עצם אחד אינו מום ופירש רש\"י שהיתה כפולה שיש לו שתי אזנים מצד אחד אזן בתוך אזן. בזמן שהיא עצם אחד שאין להם אלא תנוך א' שנכפל התנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה הרי זה מום ואם אינו עצם אחד שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום וטעמא לא איתפרש לי עכ\"ל ורבינו נראה שגורס בהיפך וכתב סמ\"ג דהכי גריס בתוספתא והיא הגירסא הנכונה שנימוקה עמה: \n\n" + ], + [ + "שלשה בריס העין וכו'. שם (דף לח:) במשנה ובגמרא מאי ריס וכו' תורא ברא דעינא ופירש רש״י שורה חיצונה של עין היינו בת עין המכסה את העין ובדברי התוס' בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ג:) בד״ה ושנשרו מבואר יותר שכתבו דהיינו עור המקיף את העין וכתב רבינו בפירוש המשנה ריס עפעף העין: \n\n" + ], + [ + "שמונה בעין וכו'. בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ד) תנו רבנן עיור בין סומא בשתי עיניו בין באחת מעיניו ובמשנה פ' על אלו מומין (בכורות דף ל״ח:) היה בעינו דק תבלול חלזון נחש עינב איזהו תבלול לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור שחור נכנס בלבן אינו מום [שאין מומין בלבן] חורוור והמים הקבועים ופירש רש״י סירא שורה שבעין סביב לשחור וכו' ואם חוט של לבן יוצא מן הלבן ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום. שחור ונכנס בלבן אם חוט יוצא מהשחור ופוסק בסירא ונכנס בלבן אינו מום שאין מומין בלבן דלאו עין הוא אלא שומן העין ומפרש בגמרא דחלזון היינו נחש וכתב רבינו בפירוש המשנה דהיינו שיצמח בעין בשר מותר וימשך עד שחופה קצת משחור העין ושמו בערבי טפרא. ומה שהקשה הראב״ד וכתב מי שיצא בשר יתר בעיניו א״א לא ידעתי אם עשה זה כנגד חלזון וכו'. יש לומר שהדבר ברור שיבלת בעיניו השנוי שם היינו שיש בעיניו יבלת שקורין בירוג״ה ואינו ענין לטפרא. \n", + "ומה שכתב רבינו מי שאינו רואה בשתי עיניו וכו' עד מחמת שהיו בה סנורים קבועים היינו חורוור והמים הקבועים. \n", + "ומה שכתב מי שהיתה נקודה לבנה בתוך השחור וכו' עד אבל אם היתה צפה הואיל והיא שחורה בשחור אינו מום. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "שלשה בחוטם וכו'. שם במשנה (דף ל\"ט) ותניא שם בגמ' ניקבו חוטמין זה לתוך זה מבחוץ ה\"ז מום מבפנים אינו מום והשמיטו רבינו מפני שהוא סובר שמום זה מהמיוחדים בבהמה ואינם ראויים להיות באדם כמ\"ש בפ\"ב מהלכות איסורי מזבח ואיני יודע למה אינם ראויים להיות באדם: \n\n" + ], + [ + "ששה בפה ואלו הן מי שניקבה שפתו וכו' מי שנסדקה שפתו וכו'. שם במשנה שפמו שניקבה [שנפגמה] שנסדקה ובגמרא אמר רב פפא תורא ברא דשיפתיה. \n", + "ומ\"ש מי שעצם לחיו התחתון עודף על העליון. שם במשנה מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ושאל ר\"ג לחכמים ואמרו הרי זה מום ובגמרא והא גבי אדם הוא דתנן וכו' איש ששוה בזרע אהרן אבל גבי בהמה לא ותירצו הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם פי' כשהעודף הוא בלחי בעצמו בין באדם בין בבהמה הוא מום אבל כשאין עודף אלא השפה בלבד לא עצם הלחי באדם הוי מום ובבהמה אינו מום. \n", + "ומ\"ש מי שפיו נבלם מחמת גופו וברייתו וכו'. שם ת\"ר פיו בלום ורגליו מבולמות מחמת הרוח אינו מום מחמת העצם ה\"ז מום ופירש\"י בלום נפוח וכו' ובתוספתא אם מחמת הרוח אינו מום ואם מחמת עצמו הרי זה מום פי' מחמת עצמו מחמת גופו וברייתו כלומר שהיה כך מעצמו מתחלת ברייתו. \n", + "ומ\"ש ושניטל רוב המדבר של לשונו. שם במשנה (בכורות דף מ') גבי מומין שמנה אילא ביבנה ואף על פי ששנינו שם שזה אחד מהמומים שאמרו לו חכמים לא שמענו את אלו הא מסיים התם במשנה שבית דין של אחריהם אמרו הרי זה מום וקי\"ל כוותייהו משום דבתראי נינהו ועוד שהסכימו לדברי אילא שהיה בקי מאד ועוד שהחכמים שלא הודו לו לא נחלקו עמו ממש אלא אמרו לא שמענו את אלו ואין לא שמענו ראיה: \n\n" + ], + [ + "שנים עשר באיברי הזרע וכו'. מקרא מפורש ומעוך וכתות ונתוק וכרות ואיפליגו בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל\"ט:) אי הוי דוקא בגיד או אי הוי בביצים דרבי יהודה אמר כולהו אף בביצים ורבי אליעזר בן יעקב סבר כולהו בגיד דוקא ורבי יוסי סבר מעוך וכתות אף בביצים נתוק וכרות בגיד דוקא ופסק רבינו דלא כרבי אליעזר בן יעקב משום דרבי יהודה ורבי יוסי פליגי עליה ובפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי פסק כרבי יהודה משום דמסתבר טעמיה דמעוך וכתות ונתוק בחדא מחתא מחתינהו הכא לית לן לפלוגי בינייהו: \n", + "מי שאין לו אלא ביצה אחת וכו'. שם (דף מ') ורבי עקיבא אומר שם שבודקין אותו על ידי מיעוך וכתבו רבינו בפרק שלישי מהלכות בכורות: \n", + "ומ\"ש הטומטום והאנדרוגינוס. ג\"ז שם (דף מ\"א): \n\n" + ], + [ + "ששה בידים וברגלים ואלו הם הפסח. מבואר בתורה. \n", + "ומ\"ש ומי שנשמטה ירכו וכו'. גם זה שם (דף מ') בעל חמש רגלים או שאין לו אלא ג' וכו' השחול והכסול אי זהו שחול שנשמטה יריכו וכסול שאחת מיריכותיו גבוהה. \n", + "ומ\"ש מי שנשבר עצם ידו וכו'. משנה שם נשבר עצם ידו או עצם רגלו אף ע\"פ שאינו ניכר ובגמרא אינו ניכר מי קא הוי מומא אמר רב פפא אינו ניכר מחמת עצמו אבל ניכר מחמת מלאכה ופירש\"י מחמת עצמו שאין השבר נראה אבל ניכר הוא מחמת שצולע והילוך הרגל זו היא מלאכתו עכ\"ל. ונראה דביד נמי אע\"פ שאין השבר נראה אם כשעושה מלאכה ניכר הוי מום ולא נקט רש\"י רגל אלא משום שאין עושין בו מלאכה והוצרך לפרש דהילוכו זו היא מלאכתו ומדברי רבינו נראה דאע\"פ שאינו ניכר דקתני לא קאי אלא לעצם רגלו אבל עצם ידו בעינן שיהא ניכר. \n", + "ומ\"ש ומי שרגליו מבולמות. שם בברייתא (דף מ':) גבי פיו בלום וכתבתיה בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "ארבעה ראויים להיות בכל הגוף וכו'. שם (דף מ\"א) במשנה ואלו שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה וכו' בעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית ובגמרא [וגרב לא ופירש\"י] וגרב לא [הוי מום גמור] והכתיב גרב באורייתא גבי עורת או שבור וכו' וחזזית לא הוי מום והא כתיב ילפת באורייתא [גבי מומין] ותניא [גרב זה החרס ילפת] זו חזזית המצרית וכו' בשלמא חזזית אחזזית לא קשיא כאן בחזזית מצרית כאן בחזזית דעלמא אלא גרב אגרב קשיא גרב אגרב נמי ל\"ק הא בלח הא ביבש לח מיתסי יבש לא מיתסי ולא מיתסי והכתיב יככה ה' בשחין מצרים ובגרב ובחרס ומדכתיב ובחרס הרי גרב לח אמור וקאמר אשר לא תוכל להרפא אלא תלתא [גרב] הוי דקרא [גבי מומין] יבש בין מבפנים בין מבחוץ. דמתני' לח מבחוץ ומבפנים. דמצרים לח מבפנים ויבש מבחוץ. הרי דחזזית המצרית וגרב יבש מבפנים ומבחוץ וכן לח מבפנים ויבש מבחוץ הוו מומין קבועים ולח מבפנים ומבחוץ הוי מום שאינו קבוע ואם כן צריך לומר דגרב יבש שכתב כאן רבינו היינו אפילו לח מבפנים ויבש מבחוץ. \n", + "ומה שכתב וזהו הגרב האמור בתורה אע\"ג דבגמרא אמרו דקרא יבש מבפנים ומבחוץ דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ לאו למימרא דמצרית לאו היינו דקרא דגבי מומין דלא אתא אלא לפרושי מאי ניהו דמצרית ומ\"מ כיון דמום קבוע הוא דכתיב אשר לא תוכל להרפא בכלל גרב דקרא דגבי מומין הוא. \n", + "ומה שכתב מי שיש בו יבלת שיש בה עצם וזהו יבלת. שם בגמרא (דף מ':). \n", + "ומה שכתב מי שיש בו חזזית מצרית. שם (דף מ\"א) במשנה ובגמרא: \n\n" + ], + [ + "כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חריץ וכו'. במשנה שם (דף מ' ע\"ב) שנפגם עצם ידו או עצם רגלו ופירש\"י נפגם שניכר המום. \n", + "ומ\"ש ואין הצלעות בכלל עצמות שבגלוי. בתוספ' פ\"ד נשתברו רוב צלעותיו או שהיה בו מום מבפנים אינו מום שנאמר עור ופסח מה עור ופסח המיוחדים מום שבגלוי ואינו חוזר ומשמע לרבינו דמדסמכיה למום מבפנים מההוא טעמא הוא דלא הוי מום והכי דריש לה בתורת כהנים בהדיא יכול שאני מרבה שבר צלע תלמוד לומר שבר יד או שבר רגל מה אלו מיוחדים שמומן בגלוי ואין חוזרין יצא שבר צלע שמומו בגלוי: \n\n" + ], + [ + "ועוד יש שם שלשה מומין וכו' והמזוהם. שם (דף מ\"א) במשנה זקן וחולה ומזוהם ובספ\"ק דחולין (דף כ\"ד) ת\"ר משיביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה וכו' עד שיזקין עד כמה א\"ר אלעזר א\"ר חנינא עד שירתת ופירש\"י ידיו ורגליו רותתין מאין כח. \n", + "ומ״ש אבל הטריפה כשר באדם ופסול בבהמה וכן יוצא דופן וכו'. משנה בסוף פרק מומין אלו (בכורות דף מ״ו:): \n\n" + ], + [ + "המזוהם. כבר כתבתי בסמוך דבמתני' מיתני גבי מומי בהמה. \n", + "ומ״ש וכהן שהוא מזוהם בזיעתו רוחץ ושף כל גופו בבושם ועובד היה ריח פיו רע נותן בפיו פלפל או זנגביל וכיוצא בהן ועובד. בס״פ המדיר (כתובות דף ע״ה). \n", + "ומ\"ש ואם עבד בזיהום זיעתו או בזיהום פיו הרי זה חילל עבודתו. כן משמע מדחשיב להו מומין בפרק ב' מאיסורי מזבח מנה רבינו המומין המיוחדים בבהמה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המומין המיוחדים באדם וכו'. בריש פרק מומין אלו (בכורות דף מ״ג) בין קבועין בין עוברים פסולים באדם יתר עליהם האדם הכילון והלפתן והמקבן ושראשו שקוע וסקיפס ובגמרא כילון דדמי רישיה לאכלא לפתן דדמי [רישיה] לגרגלידא דלפתא תנא וצוארו עומד באמצע ראשו. מקבן דדמי רישיה למקבת ושראשו שקוע מלפניו. וסקיפס מאחריו כדאמרי אינשי שקיל פיסא. וכתב רבינו בפי' המשנה אכלא כלי שיש לו צואר ארוך ששואבין בו היין מהחבית וענין הדמיון הזה שיהא אמצע ראשו בולט גבוה למעלה והלפתן נגזר מלפת והוא שיהא ראשו על צוארו כראש הלפת על העלין שלה וכו'. המקבן [גזור מן המקבות והוא] שיהא ראשו כמו מקבת ויהא קדקדו גבוה למעלה. ושראשו שקוע הוא שיהא דמות ראשו כמי שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו וקורין אותו קובי. וסקיפס הוא שיהא אחורי ראשו בולט לצד ערפו כמו שבולטין הצדדין מהקובי עכ״ל. ולפי זה מאי שכתב רבינו מי שאמצע קדקדו שוקע למטה וכו' הוא פירוש שראשו שקוע. \n", + "ומ\"ש מי שאמצע קדקדו עולה למעלה וכו'. הוא פירוש הכילון. \n", + "ומי שראשו יוצא מאחריו כנגד ערפו. הוא פי' סקיפס ולפי זה יהיה פירוש שקיל פיסא שנראה כמי שנטל חתיכה והניחה מאחריו. וכתב הראב\"ד מי שאמצע א\"א דומה שלא בא זה אלא לערבב את העולם וכו'. נראה שטעמו מפני שהוא גורס כגירסת רש\"י שראשו שקוע לפניו ופירש דהיינו שראשו משופע לפניו באלכסון. ובסקיפס מאחריו פירש\"י שגובה ראשו חסר מאחריו. שקיל פיסא שנראה כמי שניטל ממנו חתיכה ונראה להראב\"ד שכל החולק על פירוש דברים אלו כחולק על פירוש הגמרא ומפני כך כתב שלא תפס דרך הגמרא וזו אינה השגה שכבר יישבתי פירוש רבינו על לשון הגמרא כפי גירסתו. עוד שנית השיגו ששינה סדר המשנה וכתב שראשו שקוע תחלה ושני לו הכילון ושלישי לו המקבן ורביעי לו סקיפס וחמישי לו הלפתן וזהו שכתב ופרטיו לא באו דרך הגמרא וגם זו אינה השגה שרבינו סידר דבר עם דבר שכנגדו מי שאמצע קדקדו שוקע אצל מי שאמצע קדקדו עולה ומי שפאת ראשו כנגד פניו עם מי שראשו יוצא מאחריו: \n", + "הקרח שאין בכל ראשו שיער כל עיקר וכו'. משנה שם הקרח פסול איזהו קרח כל שאין לו שיטה של שער מקפת מאזן לאזן ואם יש לו הרי זה כשר ובגמרא איכא תרי לישני ולישנא בתרא אם יש לו הרע זה כשר אמר רבא ל\"ש אלא שיש לו לאחריו ואין לו לפניו אבל יש לו בין לאחריו בין לפניו פסול וכ\"ש שיש לו לפניו ואין לו לאחריו ודאין לו כלל דפסול: \n\n" + ], + [ + "שנים בצוואר וכו' מי שצוארו ארוך הרבה וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "ארבעה באוזן וכו'. שם במשנה (דף מ\"ד) הצמם והצומע אי זהו צומע שאזניו קטנות והצמם שאזניו דומות לספוג ופירש\"י לספוג שכווצות וסתומות ובגמרא תניא אף הצימח לא הוו ידעי רבנן מאי צימח שמעו רבנן לההוא טייעא דהוה אמר מאן בעי צימח ואשתכח גדיא ומפרש רבינו דהיינו שאזניו מדולדלות למטה כמו של גדי וכן נראה מדברי רש\"י ואע\"ג דבתר הכי תניא התם יש דברים שהם כמומין ואינם כמומין וכו' הצימח והצמם והצומע סובר רבינו דכי היכי דלא קי\"ל כההיא ברייתא בצימח וצומע משום דסתם מתני' תני דהוו מומין ה\"ה דלא קי\"ל כוותה בצימח ועי\"ל דההיא ברייתא מיתניא גבי מומי בהמה ומתני' דחשיב להו מומין באדם כדפירש\"י דטעמא לפי שאינו שוה בזרעו של אהרן. \n", + "ומה שכתב מי שאחת מאזניו משונה מחבירתה במראה. איני יודע זו מנין לו דאי מדתנן בפרק על אלו מומין (בכורות דף מ':) עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה אזנו אחת גדולה ואחת קטנה במראה אבל לא במדה היינו לומר שנראה לכל שזו גדולה מזו אבל אם אינו ניכר אלא במדה אינו מום וכן פירש ה״ר עובדיה ז״ל ואם נאמר שרבינו אינו מפרש כן אלא אזניו משונות זו מזו במראה הוי מום אבל אם אינם משונות זו מזו אלא במדה אינו מום יקשה מאי אחת גדולה ואחת קטנה ואפשר שהוא מפרש שמצד שמשונות זו מזו במראה נראות אחת גדולה ואחת קטנה וכל זה דוחק אבל הנכון הוא שסובר רבינו שזהו זוגדוס השנוי במשנה וכן פירש הוא ז״ל שם ואכתוב לשונו בסמוך גבי מי ששער אחד מריסי עיניו משונה משער ריס אחר: \n\n" + ], + [ + "חמשה בגבינים וכו' משנה בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ג:) אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד זהו גבן האמור בתורה רבי דוסא אומר שגביניו שוכבים ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר שיש לו שני גבין ושתי שדראות ובגמרא וגבן דאין לו משמע ורמינהו גבן שיש לו גבינין הרבה אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד מנין תלמוד לומר או [גבן] אמר רבא זהו מדרש או גבן וכתב רבינו בפירוש המשנה גבינין גבות העין. גביניו שוכבים הוא שיהא שער גביניו רב עד שהוא מגיע על עפעפי עיניו וכו' ואין ר' דוסא ות״ק ור' חנינא חולקין אם אלו מומין [או אינן מומין] רק הכל מודים שהם מומין ואינם חולקין אלא אי זהו גבן האמור בתורה עכ״ל. \n", + "ומ\"ש רבינו מי שאין לו שער בגביניו והוא גבן האמור בתורה יש לתמוה עליו שכפי מה שאמרו בגמרא כך הל\"ל והוא מדרש או גבן האמור x בתורה: \n", + "מי שאחד מגביניו משונה מחבירו וכו'. בתוספתא דבכורות פ\"ה מונה בכלל המומין גביניו אחד שחור ואחד לבן והוא בכלל זוגדוס שאכתוב בסמוך: \n\n" + ], + [ + "ארבעה בריס העין וכו'. בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ד) שנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין ובגמרא תנא הזויר והלופין והתמין זויר xx דמזויר עינים לופין דנפישי זיפי תימין שתמו זיפי ותנא גבי מומין תני להו והתנן שנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין לא קשיא הא דאשתיור גרדומי הא דלא אשתיור גרדומי ופירש״י אשתיור גרדומי שרשים לא הוי מום אלא מפני מראית העין ומשום דהכא מיירי רבינו לענין מומין ממש כתב מי שאין לו שער כלל. \n", + "ומה שכתב מי ששער אחד מריסי עיניו משונה משער ריס אחר. שם במשנה זוגדוס x ובגמרא זוגדוס מחוי רב הונא חד מדידן וחד מדידהו ופירש\"י שיש לו עין אחד דומה לעין אלו היושבים נגדי ועין אחת שלי מיתיבי וכו' זוגדוס אחד שחור ואחר לבן תנא כל זוגא דלא שוי אהדדי זוגדוס קרי ליה וכתב רבינו בפירוש המשנה ידוע שיש בגוף איברים שדומים זה לזה כגון העינים והאזנים וגבות העינים וזולתם וכשיהיה בין אחד לחבירו שינוי באי זה דבר שיהא אותו שינוי כגון שיהא בגב עינו אחד שער הרבה מאד ובשני מעט מזעיר או שיהא האחד מהם שחור והשני לבן או עינו האחת שחורה והשניה כעין התכלת או עינו אחת גדולה והשניה קטנה או אחד משני עפעפיו לבן והשני xx שחור וכן בשאר האברים שהם זוגות הרי הוא בעל מום ויקרא זו גדוס xxx. \n", + "ומ\"ש מי שעפעפיו סגורות מעט וכו'. נראה שרבינו היה גורס כגירסת הערוך שכתב בערך טרוטות וזה לשונו בפרק מומין אלו טרוטות דמרמצן עיניה פירוש שעפעפיו סגורות ואינם פתוחות אלא מעט עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אחד עשר בעינים ואלו הן מי שהיו שתי עיניו למעלה מהמקום הראוי להם קרובים מפדחתו מי שהיו שתי עיניו למטה מהמקומות הראוי להם. כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו וכן מצאתי בספר מוגה וכן הוא בסמ\"ג והיא במשנה בפרק מומין אלו שתי עיניו למעלה ושתי עיניו למטה ומפרש לה בגמרא הכי. \n", + "ומ\"ש מי שהיו שתי עיניו עגולות וכו'. שם. עיניו טרוטות ופירש\"י עגולות. \n", + "ומה שכתב מי שעיניו מוזרות וכו'. נראה דהיינו מה ששנו שם תנא הזויר ומפרש דהיינו דמזיר עיניה. \n", + "ומ\"ש עיניו גדולות הרבה כשל עגל מי שעיניו קטנות כשל אווז. שם במשנה ובפרק שני מהלכות מזבח אבאר דכל שכן עינו אחת גדולה והשניה קטנה דהוי מום: \n", + "ומ\"ש מי שדמעיו זולפות תמיד מי שלחלוחית נמשכת מראש עינו וכו'. שם במשנה הצירן ובגמרא הצירן עיניו [טרוטות] צירניות דומעות דולפות וטורדות וכתב רבינו בפירוש המשנה צירן מי שעיניו דומעות או שנוזלים קצות עיניו תמיד והוא מה שאמרו בפירוש השם הזה דומעות זולפות. \n", + "ומ\"ש מי שמקבץ ריסי עיניו ועוצמן וכו'. שם במשנה סכי שמש ובגמרא תני רב יוסף סני שמש ופירש\"י ששונא השמש ואינו יכול לראות מקום שחמה זורחת שם. וכתב רבינו בפירוש המשנה סני שמש שונאי השמש והירח והכוונה בזה שבשעה שרוצה להביט אל השמש או לירח או לדברים המאירים מאמץ ומקבץ עפעפי עיניו ומקטין אותו. \n", + "ומ\"ש מי שראיית עינו מעורבבת וכו'. שם במשנה רואה את החדר ואת העליה כאחד. \n", + "ומה שכתב מי שאחת מעיניו משונה מחבירתה בין במקומה. שם במשנה עינו אחת למעלה ואחת למטה. \n", + "ומה שכתב בין במראה כגון שהיתה אחת שחורה ואחת פתוכה וכו'. זהו זוגדוס שכתבתי למעלה: \n\n" + ], + [ + "ששה בחוטם וכו'. שם במשנה החרום פסול אי זהו חרום הכוחל שתי עיניו כאחת ובגמרא תנו רבנן חרום שחוטמו שקוע וכו' רבי יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת אמרו לו הפלגת אע\"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת ופירש\"י שקוע למעלה בין עיניו ומאחר שהוא סתם במתני' כרבי יוסי ומחלוקת בברייתא הוה לן למיפסק כרבי יוסי וכסתם דמתני' ויש לתמוה על רבינו שלא פסק כן ואפשר שפסק כן מפני ששנויה בלשון תימה הפלגת משמע דלאו סברא היא ולכך הביאו בגמרא אותה ברייתא לגלות דלא קי\"ל כההיא סתם מתני'. \n", + "ומ\"ש מי שאמצע חוטמו בולט למעלה מי שעוקץ חוטמו נוטף למטה מי שחוטמו עקום לצד אחד. שם חוטמו בולם חוטמו סולד חוטמו נוטף. \n", + "ומ\"ש מי שחוטמו גדול מאיבריו מי שחוטמו קטן מאיבריו. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש כיצד משערין אותו באצבע קטנה שעל ידו וכו'. שם בברייתא: \n\n" + ], + [ + "שלשה בשפתים וכו'. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש מי שפיו רפוי ורירו יורד מפיו. שם (דף מ\"ג:) א\"ר יוחנן וכו' הזבלגנין פסולין ופירש רבינו כפירוש שני דערוך: \n\n" + ], + [ + "שלשה בבטן וכו'. שם במשנה (דף מ\"ד:): \n\n" + ], + [ + "שלשה בגב ואלו הן מי ששדרתו עקומה. שם במשנה (דף מ\"ג:) מי שיש לו שני גבין ושתי שדראות ובגמרא למימרא דחיי והא איתמר המפלת בריה שיש לה שני גבין וכו' בששדרתו עקומה ופירש\"י ומיחזי כגבין שדרות הרבה. \n", + "ומ\"ש מי שיצאה חוליה משדרתו וכו'. שם במשנה (דף מ\"ג) בעלי חטוטרת ר\"י מכשיר וחכמים פוסלין וידוע דהלכה כחכמים ודברי רבינו בפירוש המשנה כמו שהם כאן. ובגמרא דאית בה עצם כ\"ע לא פליגי דפסלא כי פליגי דלית בה עצם ורבינו נראה שמפרש דאית בה עצם היינו לומר שיש פגע בעצם כלומר שיצאה חוליא משדרתו וכו': \n\n" + ], + [ + "ששה בידים ואלו הן מי שיש בידו אצבע יתירה וכו'. שם (דף מ\"ה) במשנה יתר בידיו וברגליו. \n", + "ומ\"ש אפילו היה שש ושש. שם במשנה שש ושש כ\"ד ר\"י מכשיר וחכמים פוסלין וידוע דהלכה כחכמים. \n", + "ומה שכתב ואם חתך את היתרת כשר ואם היה בה עצם אפי' חתכה פסול. משנה שם. ודע דבגמרא גרסינן אמר רבי יוחנן ובנספרת על גב היד ופירש\"י שנספרת עם שאר האצבעות שעומדת בשורתן בההיא קתני מתניתין דחשיב אבר ולפי זה יש לתמוה למה השמיטו רבינו לכן נראה שרבינו מפרש דה\"ק אפילו נספרת ע\"ג היד הוי מום ולפיכך כתב סתם לפסול. \n", + "ומ\"ש מי שחסר אצבעו מידו. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש מי ששתי אצבעות ידיו קלוטות עד למטה מהפרק ואם חתכן והפרישן עד הפרק כשר. משנה שם. \n", + "ומ\"ש באי זה פרק אמרו וכו'. כן משמע מפשטא דמתני'. \n", + "ומ\"ש מי שאצבעותיו מורכבות זו על גבי זו מי שפיקה יוצאת מגודלו. משנה שם ופירש\"י פיקה חתיכת בשר עגולה כפיקה יוצאת מגודלו. \n", + "ומ\"ש מי שהוא אטר יד ימינו וכו'. שם במשנה השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירים ובגמרא ת\"ר אטר בין ביד בין ברגל פסול: \n\n" + ], + [ + "ארבעה באיברי הזרע וכו'. שם במשנה (מ\"ד:) המאושכן ובעל גבר תנא מאושכן בביצים ובעל גבר בגיד וכו' ועד כמה מחוי רב יהודה עד רכובה תניא ר\"א בן יעקב אומר עד רכובה פסול למעלה מרכובה כשר איכא דאמרי עד רכובה כשר למטה מרכובה פסול ויש לתמוה על רבינו שפסק כל\"ק ואפשר שהוא ז\"ל מפרש דאיכא דאמרי לא קאי אדר\"א בן יעקב אלא אדר\"י ויש הוכחה לדבר מדנקט לישנא דאיכא דאמרי ואי אדראב\"י פליג לא הל\"ל אלא וי\"א והשתא אתי שפיר שפסק כראב\"י שמשנתו קב ונקי. ועי\"ל שפסק כל\"ק משום דבשל תורה הלך אחר המחמיר. \n", + "ומ\"ש מי שנמרחו אשכיו וכו'. שם במשנה אין לו ביצים אין לו אלא ביצה אחת זהו מרוח אשך האמור בתורה ר' ישמעאל אומר כל x שנמרחו אשכיו ר\"ע אומר כל שרוח באשכיו רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל שמראיו חשוכים ופירש\"י שנמרחו אשכיו שנימוחו ביציו ופירש רבינו בפירוש המשנה שכל אלו התנאים מודין שכל אלו הם מומין לא נחלקו אלא בפי' מרוח אשך האמור בתורה ויש לתמוה על רבינו שכתב ארבעה באיברי הזרע ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשה ומצאתי בסמ\"ג ג' מי שנימוחו מבושיו והוא הכיס של ביצים שנימוחו הביצים שלו בתוכו ד' מי שהרוח במבושיו ונפחו והוא מרוח אשך עכ\"ל ונראה שכך צריך להגיה בספרי רבינו וכן מצאתי בספר מוגה. ועדיין יש לתמוה למה לא כתב שאע\"פ שלא נימוחה אלא ביצה אחד הוא בעל מום כדמשמע ממה ששנינו אין לו אלא ביצה אחת ולכן נראה לי שרבינו מפרש אין לו אלא ביצה אחת היינו שנברא מתחלת ברייתו חסר ביצה אחת אבל בנימוחו אשכיו לא מפסיל עד שימוחו שתיהן וכדמשמע מלישנא דרבי ישמעאל שנמרחו אשכיו לשון רבים ולדעת רבי ישמעאל הא דכתב קרא מרוח אשך לשון יחיד פירושו שאין לו שום אשך ואין לתמוה למה השמיטו רבינו אין לו אלא ביצה אחת שכבר כתבו בפרק שקודם זה אצל מומין הפוסלים באדם ובבהמה: \n\n" + ], + [ + "ט\"ו בשוקים וכו'. משנה שם. וכתב הראב\"ד המשנה אמרה פיקה יוצא מגודלו וכו'. ונראה שמ\"ש רבינו מי שפיקתו יוצאת והפיקה היא העיגול שלמעלה מן העקב וכו' הוא מהא דאמרינן בפרק מומין אלו תנא השופנר ואמר רבי יוחנן דהיינו שאין לו כסתות כל עיקר ומפרש דהיינו שאין לו אותה פיקה שקורין בלע\"ז טודיליי\"ו. \n", + "ומ\"ש מי שפיקתו יוצאת היינו שיצאה ואינה ודוחק. \n", + "ומה שכתב מי שעקבו יוצא לאחוריו וכו'. משנה וגמרא שם (דף מ\"ה): \n", + "ומ\"ש מי שפרסותיו רחבות כשל אווז אע\"פ שאינה קלוטה כשל אווז. משנה שם פרסותיו רחבות כשל אווז ובגמרא אר\"פ לא תימא דטרפא ולא סדיקא אלא כיון דטרפא אע\"ג דסדיקא ופירש\"י טרפא קלושה והערוך פי' טרפא רחבה ומשונה. \n", + "ומ\"ש מי שפיקה יוצאה מגודלו. משנה שם ופירש\"י פיקה חתיכת בשר עגולה כפיקה. \n", + "ומ\"ש מי שיש ברגלו אצבע יתירה וכו' עד או שחתכן והפרישן כשר. נתבאר בפרק זה גבי יד: \n", + "ומ\"ש מי שרגלו כולה שוה וכו'. בתוספתא דבכורות פ\"ה רגלו מכיש מלמעלה ומפסיע מלמטה ועוד שם אצבעותיו גדומות. \n", + "ומ\"ש מי שרגלו עקומה דומה למגל וכו'. בתוספתא דבכורות פ\"ה פרסתו חלולה עקומה דומה למגל. \n", + "ומ\"ש מי שרגלו חלולה וכו'. כתבו התוספות וסמ\"ג שכן פירש הערוך על מה ששנו בברייתא פרק מומין אלו תנא בעל הפיקין אמר רבי יוחנן בעל הפיקין שיש לו כסתות הרבה. \n", + "ומ\"ש המקיש בקרסוליו בעת שמהלך מי שמקיש בארכובותיו בעת שמהלך. משנה שם. \n", + "ומ\"ש מי שהוא אטר ברגל ימינו. נתבאר לעיל גבי יד: \n\n" + ], + [ + "ארבעה בכל הגוף וכו'. משנה בפרק הנזכר (דף מ\"ד). \n", + "ומ\"ש הארוך ביותר הננס והוא הקצר ביותר וכו'. משנה (דף מ\"ה:) הקפח והננס ובגמרא קפח תני רב זביד גבוה איני והתני ר' אבהו מנין שהקב\"ה משתבח בבעלי קומה וכו' אמר רב פפא באריכא שמיטא סגיא ופירש\"י דארוך הוא דק שאינו עבה לפי ארכו: \n\n" + ], + [ + "שמונה בעור הבשר ואלו הן הכושי וכו'. משנה שם הכושי והגיחור והלבקן וכו' ובעלי נגעים טהורים ובגמרא גיחור וכו' סומקא גיהיא לבקן חיורא ופי' הערוך סומקא גיהיא אדום ביותר. \n", + "ומ״ש מי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שער וכו' מי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה איסר או יותר. הכל סוף פרק המדיר (כתובות דף ע״ה). \n", + "ומ\"ש בעלי הדלדולין וכו'. משנה בפרק מומין אלו: \n\n" + ], + [ + "ועוד יש באדם ד' מומין ואלו הן החרש והשוטה. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש והנכפה אפילו לימים רבים מי שרוח רעה מבעתתו תמיד או בעתים ידועים. משנה שם (דף מ\"ד:) נכפה אפילו אחת לימים רוח קצרית באה עליו ופירש רש\"י רוח קצרית רוח שד וסובר רבינו דכי היכי דנכפה אפילו אחת לימים ה\"ה לרוח קצרית דמאי שנא: \n\n" + ], + [ + "ואלו פסלו מפני מראית העין מי שנשרו ריסי עיניו. נתבאר בפרק זה. \n", + "ומ\"ש ומי שניטלו שיניו. שם במשנה (דף מ\"ד): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "זר שעבד במקדש עבודתו פסולה וכו'. ריש פרק ב' דזבחים (דף ט\"ז:). \n", + "ומ\"ש וחייב מיתה בידי שמים שנאמר והזר הקרב יומת. סוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ\"א:) במשנה זר ששימש במקדש רבי עקיבא אומר בחנק וחכמים אומרים בידי שמים וידוע דהלכה כחכמים. \n", + "ומ\"ש מפי השמועה למדו וכו' והיכן הזהיר עליו וכו'. בסיפרי פרשת קרח והזר הקרב יומת לעבודה עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת\"ל וזר לא יקרב אליכם: \n", + "איזהו זר כל שאינו מזרע אהרן הזכרים שנאמר וערכו בני אהרן. כך היא הנוסחא הנכונה ובקצת ספרי רבינו יש חסרון הניכר: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שהזרים מוזהרים וכו' אין חייבין מיתה אלא על עבודה תמה וכו'. בזבחים (דף קט\"ו) אהא דתנן אין חייבין עליה משום זרות ובפרק שני דיומא (דף כ\"ד). \n", + "ומ\"ש ואין הזר חייב מיתה אלא על ד' עבודות בלבד וכו'. מימרא דרב פרק שני דיומא (דף כ\"ד) ואע\"ג דלוי פליג ואמר אף תרומת הדשן פסק רבינו כרב והתם יליף לה מדכתיב ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת עבודת מתנה ולא עבודת סילוק ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה ופירש\"י עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח ולא עבודת סילוק שאתה מסלק וסר מעל המזבח כגון תרומת הדשן. עבודה תמה עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר ולא שיש אחריה עבודה כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה זריקה אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם וכן הקטרה בקומץ מנחה ובאיברים ופדרים וכן ניסוך היין בכל השנה וכן המים בחג: \n\n" + ], + [ + "כיצד על הזריקה בין שזרק בפנים בין שזרק בחוץ. לאו בחוץ קאמר דהיאך יתחייב על זריקה בחוץ משום זר שעבד אלא בפנים היינו לפני לפנים ובחוץ היינו בהיכל והכי תניא התם עבודות שזר חייב עליהם מיתה זריקת דם בין לפנים בין לפני לפנים ופירש\"י בין לפנים הזאות שעל הפרוכת בין לפני לפנים שעל בין הבדים דיוה\"כ. \n", + "ומ\"ש בין שהזה הזאה אחת מכל הזיות הדם בין שהזה הזאה אחת מכל קרבנות המצורע. שם בברייתא ואין לתמוה על רבינו שכתב בין שהזה אחת מכל הזיות הדם למה חזר ופרט הזיות קרבנות המצורע דהתם דריש מדכתיב בההוא קרא לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת לכל דבר המזבח לאתויי שבע הזיות שבפנים ושבמצורע ופירש\"י שבע הזיות שבפנים שמזה על הפרוכת מפר העלם דבר ופר משיח ושל יוה\"כ. ושבמצורע שמזה מלוג שמן בהיכל וכו' דסלקא דעתך אמינא לאו דבר המזבח הוא להכי רבי לכל. ודע ששנו עוד שם בברייתא המזה בחטאת העוף והממצה ויש לתמוה למה השמיט רבינו ממצה ואפשר דמשמע ליה דבכלל אחת מכל הזיות הדם היא: \n\n" + ], + [ + "כיצד על הקטרה וכו' אפילו הפך באיברים שלא נתעכלו בצינורא. בפרק שני דשבועות (דף י\"ז:) אמר רב הונא זר שהפך בצינורא חייב מיתה וקאמר עלה בגמרא ה\"ד אי דלא הפיך לא מעכל להו פשיטא ואי דלא הפיך בהו נמי מעכלי מאי קא עביד לא צריכא דאי לא הפיך בהו מיעכלי בתרתי שעי והשתא מיעכל בחד שעתא הא קמשמע לן דכל קרובי עבודה עבודה היא: \n", + "וכן אם הקטיר קטרת על מזבח הזהב וכו'. כן יש ללמוד קצת מפרק השוחט ומעלה בחוץ (דף ק\"ט:) אהא דתנו רבנן המקטיר כזית בחוץ חייב חצי פרס בפנים פטור וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "והמסדר שני גיזרי עצים על המערכה וכו'. בפרק שני דיומא (דף כ\"ד:) פלוגתא דרב ורבי יוחנן ופסק כרבי יוחנן דאמר סידור שני גיזרי עצים עבודה תמה היא וסידור האיברים תחלת סידור אחר הוא: \n", + "אבל היוצק והבולל והפותת והמולח וכו'. אלו חוץ ממצית אש על המזבח מנויים במשנה בסוף זבחים (דף קי\"ב:) וקתני בהו אין בהם משום זרות וטעמא כמו שנתבאר שכולם עבודה שיש אחריה עבודה ולאו עבודה תמה היא ומצית אש על המזבח נמי לאו עבודה תמה היא שיש אחריה סידור שני גיזרי עצים: \n\n" + ], + [ + "שחיטת הקדשים כשירה בזרים וכו' מקבלה ואילך מצות כהונה. בר״פ כל הפסולים (זבחים דף ל״א:). \n", + "ומה שכתב וכן ההפשט והניתוח והולכת עצים למזבח כשירה בזרים שנאמר באיברים והקטיר הכהן המזבחה וכו'. בסוף פרק שני דיומא (דף כ\"ו כ\"ז): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים. שם הדלקה לאו עבודה היא. ופירש\"י דהא כיון שהדליק ברוב היוצא השלהבת עולה מאליה אבל הצתת אש עבודה שיש בה טורח היא שצריך להצית האור בעצי המערכה. וכתב הריטב\"א תימה דהא כתיב דבר אל אהרן וכו' בהעלותך את הנרות ואפשר לומר דלהכי לא אפקיה בלשון חיוב דבר אל אהרן ויעלה את הנרות לומר דלאו עבודה היא לחייב עליה מיתה בזר כשם שאין חיוב בעבודה שאינה תמה עכ\"ל. \n", + "ועל מה שכתב רבינו לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן כתב הראב\"ד הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשירות עכ\"ל. וטעמו של רבינו דכיון דלאו עבודה היא מישרא נמי שרי כמו שחיטה שהיא כשירה בזרים: \n\n" + ], + [ + "הרמת הדשן צריכה כהן וכו' ואם הרים ישראל לוקה ואינו חייב מיתה כו'. כבר כתבתי דבפ\"ב דיומא פלוגתא דרב ולוי ופסק כרב: \n", + "וכן אם דישן מזבח הפנימי והמנורה אינו חייב מיתה. כך מצאתי מוגה בקצת ספרי רבינו וטעמו מפני שהן עבודות סילוק וכמו שנתבאר בפרק זה גבי הרמת דשן: \n\n" + ], + [ + "סידר המערכה פורקה וחוזר הכהן וסודרה וכו'. בספ\"ב דיומא (דף כ\"ז:) אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן זר שסידר את המערכה חייב כיצד הוא עושה פורקה וחוזר [הכהן] וסודרה מתקיף לה רבי זירא וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר וכו' אלא כי איתמר הכי איתמר אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן זר שסידר שני גיזרי עצים חייב הואיל ועבודה תמה היא ומשמע דסידור מערכה כשירה בזר וכאתקפתא דרבי זירא ואם כן יש לתמוה על רבינו שפסק דסידור מערכה בזר פסולה ושמא יש לומר דמשמע ליה דלא מתמה רבי זירא וכי יש עבודה שכשירה בלילה וכו' אלא משום דמחייב ליה מיתה אבל משום פיסולא בלא חיוב מיתה לא הוה מתמה וכן פירש\"י אהא דמתקיף לה רבי זירא וכי יש לך עבודה שיש אחריה עבודה ופסולה בזר להתחייב מיתה עכ\"ל וטעמא משום דכיון דאמאי דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן זר שסידר את המערכה חייב מתקיף ע\"כ לומר דמחיוב מיתה מתקיף: \n\n" + ], + [ + "הטמא ובעל מום ושלא רחוץ ידים ורגלים וכו'. בסוף זבחים (דף קי\"ב:) תנן דאין חייבים על עבודה שאינה תמה משום זרות ולא משום טומאה ולא משום מחוסר בגדים ולא משום שאינו רחוץ ידים ורגלים. ואיני יודע למה השמיט רבינו מחוסר בגדים וכתב הר\"י קורקוס אפשר שכיון שכתב שמחוסר בגדים הוא כזר ומשום זר היא דמחייבינן כמו שכתב בסוף הלכות כלי המקדש לא הוצרך להזכירו. וכתב עוד ובעל מום לא הוזכר במשנה ורבינו הזכירו אפשר שסובר רבינו דלאו דוקא נקט במתני' הני אלא ה\"ה לכל חיוב שחייבין משום עבודה שאין חיוב אלא בעבודה תמה ובעבודת מתנה דילפינן מזר דחד טעמא הוא וגם בבעלי מום כתיב ואל המזבח לא יקרב והיינו לעבודה כמו שנתבאר ודין כולם שוה דמאי שנא עכ\"ל. ומדברי רבינו משמע דעל עבודה שהזר חייב עליה מיתה גם אלה חייבים מיתה ותימה שהרי ברפ\"ו כתב אין בעלי מומין במיתה וצריך לומר דהכי קאמר אין חייבין כל חד כדאיתיה טמא ושלא רחוץ ידים ורגלים מיתה ובעל מום מלקות אלא על עבודה שהזר חייב מיתה: \n\n" + ], + [ + "כהן טבול יום ומחוסר כפורים שנטמא וכו' ועבד חייב על כל אחת ואחת. כתב הראב\"ד א\"א בתוספתא פרק י\"ב דזבחים וכו' ומאחר שרבינו פוסק דאיסור חל על איסור בכולל או מוסיף או בת אחת והכא טבול יום ומחוסר כפורים בת אחת הן. כיצד שהרי יש טבול יום שאינו צריך להביא קרבן ואם כן איננו מחוסר כפורים והטמא שצריך להביא קרבן כמו המצורע אם טבל הרי הוא טבול יום ומחוסר כפורים וכשנטמא בטומאה אחרת נוסף עליו איסור שעד עתה היה מותר ליכנס לעזרת הנשים עתה היה אסור ליכנס להר הבית ומגו דאתוסף איסור בכניסה איתוסף איסור בעבודה שאינו רחוץ ידים ורגלים יש בו איסור אפילו לכהן הטהור ומגו דאתוסף חיוב לטהור איתוסף לטמא וכתב ר\"י קורקוס ז\"ל הקדים רבינו טבול יום ומחוסר כפורים לטמא היפך מהתוספתא שאם היה טמא קודם לא שייך תו טבול יום ומחוסר כפורים שהכל בכלל טמא וגם בתוספתא צריך לפרש כן כהן טמא שהיה מקודם טבול יום ומחוסר כפורים עכ\"ל. ואם כן יפה פסק דחייב על כל אחת ואחת. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם היה זר אינו לוקה אלא אחת משום זרות. בתוספתא דבזבחים פרק י\"ב וטעמא משום דלא הוזהר מלעבוד טמא ומחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אלא מי שהוא ראוי לעבוד אבל הזר הואיל ואינו ראוי לעבוד אינו עובר בשום אחד מאלה: \n\n" + ], + [ + "זר ששימש בשבת חייב משום שבת ומשום זרות וכו'. בס״פ ד' אחין (יבמות דף ל״ג:) פלוגתא דרבי יוסי ורבי שמעון ופסק כרבי יוסי. וכתב הראב״ד שתיהן שבאו עליו בבת אחת וכו'. ואיני יודע מי הזקיקו לכך דהא לא אוקי הכי בגמרא אלא גבי פלוגתא דרבי חייא ובר קפרא אבל בתר הכי אמרינן מיתיבי זר ששימש בטומאה וכו' ואילו מליקה שיירה למאן שיירה אילימא לר' יוסי השתא באיסור כולל מחייב שתים באיסור בת אחת מיבעי' ובלאו הכי כיון דרבינו פוסק כמ״ד איסור חל על איסור באיסור כולל כמ״ש בפ״ח ממאכלות אסורות שפיר עבד דסתים לה הכא סתומי ואיסור כולל היינו זר מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה אתיא לה שבת מגו דאתסר במלאכה אתסר נמי בעבודה בעל מום מעיקרא שרי באכילה ואסור בעבודה איטמי ליה מגו דאיתסר באכילה איתסר נמי בעבודה: \n\n" + ], + [ + "כל כהן שעבד ע\"ז בין במזיד בין בשוגג וכו' ה\"ז לא ישמש במקדש לעולם וכו'. בסוף מנחות (דף ק\"ט:) איפליגו רב נחמן ורב ששת בעבד בשוגג ופסק כרב ששת דהלכתא כוותיה באיסורי. \n", + "ומה שכתב אחד העובד אותה בשירות כגון שנעשה כומר לע\"ז או המשתחוה לה או המודה בה וקבלה עליו באלוה הרי זה פסול לעולם עבר והקריב אין קרבנו ריח ניחוח אע\"ג שהיה שוגג בעת ששרת וכו'. גם זה שם פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בהיה שוגג ופסק כרב ששת. \n", + "ומ\"ש אבל השוחט לע\"ז בשוגג אם עבר והקריב קרבנו ריח ניחוח. שם אמר רב יהודה כהן ששחט לע\"ז קרבנו ריח ניחוח משום דכתיב יען אשר ישרתו אותם לפני גלוליהם וכו' ולא יגשו אלי לכהן לי אי עבד שירות אין שחיטה לאו שירות הוא וגבי פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בשגג בזריקה לע\"ז א\"ר נחמן מנא אמינא לה דתניא וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה מלמד שהכהן מתכפר ע\"י עצמו (בעון ע\"ז) במאי אילימא בשחיטה מאי איריא שוגג אפי' מזיד נמי אלא לאו בזריקה ורב ששת אמר לך לעולם בשחיטה ובמזיד לא נעשה משרת לע\"ז ואע\"ג דפשטא דברייתא משמע שהוא מתכפר על ידי עצמו אפילו לכתחילה סובר רבינו דמכיון דרב יהודה נקט קרבנו ריח ניחוח דמשמע אם עבר והקריב נתקבל אבל לכתחלה לא יקריב אית לן לפרושי דברייתא נמי מתכפר ע\"י עצמו בדיעבד קאמר: \n\n" + ], + [ + "מי שעבר ועשה בית חוץ למקדש וכו'. משנה בסוף מנחות (דף ק\"ט) הכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש. \n", + "ומ\"ש וכן כלים שנשתמשו בהם שם לא ישתמשו בהם במקדש לעולם אלא יגנזו. בפרק רבי ישמעאל (ע\"ז דף נ\"ב) בעיא דאיפשיטא. \n", + "ומ\"ש ויראה לי שאם עבד כהן ששימש שם במקדש לא פסל. טעמא דמסתבר הוא דכיון דמשום קנסא הוא דמיפסלי כדאמרינן בפ' רבי ישמעאל בדיעבד אין לקנסם: \n\n" + ], + [ + "נמצאו כל הפסולים לעבודה שמונה עשר וכו'. ובספרי הדפוס יש חסרון הניכר וצריך להגיה ולהוסיף מי שיש בין רגלו ובין הארץ דבר חוצץ. \n", + "ומה שכתב כל אלו פסולים לעבודה ואם עבדו חללו חוץ מפרועי ראש וקרועי בגדים. מסקנא דגמרא בפרק שני דתענית (דף י\"ז:) ופרק כ\"ג. \n", + "ומ\"ש והשוחט לע\"ז בשוגג וכו'. כבר נתבאר בפרק זה: \n", + "סליקו הלכות ביאת המקדש \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1dd0881f795cfd6a70f59083a57acd53ccf6feb9 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,595 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום וכו'. מפורש בתורה: \n\n" + ], + [ + "ואימתי זמן שחיטתן וכו'. משנה פ\"ג דתמיד (דף ל') ובפרק ג' דיומא (דף כ\"ח). \n", + "ומ״ש פעם אחת דחקה השעה. בפ״ו דעדיות ואמרינן בפ' תפלת השחר (ברכות דף כ״ז) דהכי הלכתא. \n", + "ומה שכתב רבינו שהיה זה בבית שני רבינו כתב כן שם בשם הירושלמי: \n\n" + ], + [ + "תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל וכו'. עד קודם שיכנס השבת. בריש פרק תמיד נשחט (פסחים דף נ״ח): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "אע\"פ שאין שוחטין אחר תמיד של בין הערבים וכו'. בפרק ב' דמגילה (דף כ':) תנן כל היום כשר לקריאת המגילה וכו' ולהקטרה ופירש\"י בהקטרת קומץ קאמר וכו' ואינה כשירה אלא ביום: \n", + "ומקטירין איברי עולות והאימורים עד חצי הלילה כמו שביארנו במעשה הקרבנות. פ\"ד: \n", + "ואיברים ואימורים שלא נתאכלו וכו' מהפכים בהם כל הלילה עד הבקר וכו': \n\n" + ], + [ + "איברים של תמיד דוחין את הטומאה ואין דוחין את הטומאה אלא בערב שבת וכו'. כך היא הנוסחא בספרי רבינו וה״פ אלא בע״ש בלבד מקטירים כלומר מבעוד יום בלבד מקטירין אותם ולא בליל שבת והוא מדאמרינן בס״פ טרף בקלפי (יומא דף מ״ו) אמר רב הונא תמיד תחלתו דוחה סופו אינו דוחה מאי אינו דוחה רב חסדא אמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ורבא אמר דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת ופסק כרבא דבתרא הוא. וכתב הריטב״א בספ״ק דיומא אם לא היה פנאי להקטירם בערב שבת מעלים אותם בליל שבת לראש המזבח ואינם נפסלים בראש המזבח בלינה אפילו עד כמה ימים וזו שאמרו לא הסריח בשר קדש מעולם אפילו היו בראש המזבח כמה ימים עכ״ל: \n", + "חלבי שבת קריבין בלילי יו״ט וכו'. בר״פ תמיד נשחט (פסחים דף נ״ט:) רמי ליה רב ספרא לרב כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין והכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו״ט א״ל וכו' הכא בי״ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קריבים ביום טוב. ובסוף פרק אלו קשרים (שבת דף קי״ד) תנו רבנן עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבים ביוה״כ יכול אף של יוה״כ בשבת ת״ל בשבתו דברי ר' ישמעאל ר״ע אומר עולת שבת בשבתו למד על חלבי שבת שקריבים ביו״ט יכול אף ביוה״כ ת״ל בשבתו וידוע דהלכה כר״ע: \n\n" + ], + [], + [ + "אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים וכו'. משנה וגמרא פ' שני דערכין (דף י\"ג). \n", + "ומה שכתב ואע\"פ שהיו מבקרין אותו מתחלה לא היו שוחטין את התמיד עד שמבקרין אותו שניה קודם שחיטה לאור האבוקות ומשקין אותו מים בכוס של זהב. משנה פ\"ג דתמיד (דף ל'): \n\n" + ], + [ + "והכל כמעשה העולה שכתבנו במעשה הקרבנות. בפרק ו' ופרק ט': \n", + "ולא היו כופתין את הטלה וכו'. ריש פ' ד' דתמיד לא היו כופתין את הטלה אלא מעקדין אותו ובגמ' (דף ל\"א:) תנא יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם. לא היו כופתין את הטלה מאי טעמא רב הונא ורב חסדא חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום דמהלך בחוקי המינין מאי בינייהו איכא בינייהו דכפתיה בשיראי אי נמי בהוצא דדהבא: \n", + "ועל מה \n", + "שכתב שלא יחקו את המינין: כתב הראב\"ד א\"א אני שמעתי שמא יצטער בכפייתו ויפרכס עד שיטיל מום באחד מאבריו ובגמרא מצאנו דפליגי רב הונא ורב חסדא חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום חקי המינין ואפשר שהטעם הראשון הוא בזיון קדשים אבל חקי המינין לא ידעתי מהו עכ\"ל. ודע שפירש המפרש לא היו כופתין את הטלה בשעת שחיטה ד' רגלים יחד וכו' אלא מעקדים אותו [יד ורגל] כעקידת יצחק בן אברהם ובגמרא פירש מפני שהוא מהלך בחוקי המינין כשמקריבין זבח לע\"ז הם כופתין אותו כך ד' רגלים יחד. דכפתיה בשיראי וכו' משום חקי המינין איכא עכ\"ל. ופסק רבינו כמאן דאמר משום דמהלך בחוקי המינין שהוא טעם יותר כולל ולחומרא. \n", + "ומה שכתב וכך היתה עקידתו וכו' עד שיהיו נשחטין כנגד השמש. פרק ד' דתמיד (שם): \n\n" + ], + [], + [ + "טעו או שגגו אפילו הזידו וכו'. משנה וברייתא פרק התכלת (מנחות דף מ״ט ונ') ודלא כר״ש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד וכו' אף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט וכו'. בסוף פירקא קמא דיומא (דף כ\"א:): \n\n" + ], + [ + "בבקר עורכים עצים וכו'. בפרק שני דתמיד (דף כ\"ט:) וכן מצוה להעלות וכו' וכן מוסיפים שני גזרים עם תמיד של בין הערבים וכו' עד בכהן אחד. בפרק שני דיומא (דף כ\"ו:) יליף לה מקראי: \n\n" + ], + [], + [ + "ושלש מערכות של אש עושים בראש המזבח בכל יום וכו' עד בצדי מערכה גדולה. בפ' טרף בקלפי במשנה (דף מ\"ג:) וברייתא (דף מ\"ה) פלוגתא דתנאי ופסק כר\"י: \n\n" + ], + [], + [ + "המכבה אש המזבח לוקה וכו' אפילו גחלת אחת ואפי' הורידה מעל המזבח וכבה לוקה. מימרא בס״פ כל התדיר (זבחים דף צ״א). \n", + "ומ״ש אבל אש מחתה ואש מנורה וכו'. בס״פ טרף בקלפי (יומא דף מ״ו:) אתמר המכבה אש מחתה ומנורה אביי אמר חייב רבא אמר פטור ואמרינן בלישנא בתרא דאחתיה אארעא וכבייה דכ״ע ל״פ דפטור כי פליגי דכבייה בראשו של מזבח וידוע דהלכה כרבא: \n\n" + ], + [ + "כשמסדר עצי מערכה גדולה מסדרה במזרח המזבח. בפ' ב' דתמיד (דף כ\"ט) סידר את המערכה גדולה מזרחה. \n", + "ומ\"ש ויהיה מראה שהתחיל לסדר מן המזרח. זה פירוש על מה ששנינו שם וחזיתה מזרחה. \n", + "ומ\"ש וריוח היה בין הגזרים וכו'. שם: \n", + "כתב הראב״ד כשמסדר עצי המערכה וכו'. א״א זה כתב במקום וחזיתה מזרחה ולא כיון יפה וכו'. ודברי הראב״ד על כל בבא זו אינם מוכרחים. ומה שפירש הראב״ד בתפוח אין נראה כן מדברי רש״י שם ובר״פ גיד הנשה (חולין דף צ':): \n\n" + ], + [ + "ואחר שמסדר מערכה גדולה וכו' עד של לחם הפנים. משנה בפ\"ב דתמיד (דף כ\"ט) ומייתי לה בגמרא ר\"פ קדשי הקדשים (דף נ\"ח) ופירש\"י עצי תאנה בשל תאנה היו רגילין וטעם אגדה הוא שבו היתה תקנה לאדם הראשון ויעשו להם חגורות. מערכה שניה של קטרת אצל מערכה גדולה היו מסדרים מערכה קטנה ליטול ממנה גחלים להכניס על מזבח הפנימי ג' קבין לכל בקר וערב להקטיר עליהם קטרת, ובמס' יומא פרק טרף בקלפי בסופיה ילפינן מקרא דעל מזבח החיצון צריך להיות מערכה לכך כנגד מערבית דרומית של מזבח ומשוך לצד צפון להרחיקו מן הקרן ד' אמות וטעמא מפרש לקמיה וכו' באומד חמש סאין גחלים לפי אומד ה' סאין גחלים היו נותנים שם עצים. ובפ' קדשי הקדשים מפרש טעמא למה היתה כנגד קרן מערבית דרומית משוך מן הקרן לצד צפון ד' אמות גם נתבאר שם למה נותנין שני הבזיכים במערכה של קטרת: \n\n" + ], + [ + "מערכה שלישית של קיום האש וכו'. ומ״ש ולא יצית האש למטה וכו'. בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ה): \n\n" + ], + [ + "הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מ\"ע וכו' והיא עבודה מעבודות כהונה. בפ\"ב דיומא (דף כ\"ג). \n", + "ומ\"ש ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן יהיו פחותים וכו' עד קדרה לרבו. שם, אלא שלא אמרו שם כן אלא על הוצאת הדשן לא על תרומת הדשן וגם דקרא דופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים אוהוציא את הדשן כתיב לא אוהרים את הדשן. ויש לתמוה על רבינו ששינה. ומצאתי כתוב בשם הריטב\"א בפ\"ק דיומא דתרומת הדשן צריכה בגדים פחותים משאר עבודות מדכתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו דהל\"ל ומכנסי בד על בשרו ואמרו שם בגמרא ילבש לרבות את השחקים פירוש בגדי כהונה פחותין לפי שאינו דרך ארץ שימזוג כוס לרבו בבגדים שבישל הקדרות עכ\"ל. וע\"פ זה אפשר ליישב דברי רבינו דמדכתיב ילבש ילפינן דתרומת הדשן הויא בבגדים פחותים משום דרך ארץ א\"כ כי כתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים לא אהוצאת הדשן בלבד קאי אלא אף אהרמת הדשן וה\"ל כאילו כתיב והרים את הדשן וכבר קודם לכן פשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים ומש\"ה תפס רבינו הכתוב כאילו כתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים קודם והרים את הדשן ולא הוצרך רבינו לכתוב גבי הוצאת הדשן שיהיו בגדיו פחותים דמהרמת הדשן הוא נלמד וכל שכן נמי הוא: \n\n" + ], + [ + "אימתי תורמין הדשן וכו'. משנה בסוף פ\"ק דיומא (דף כ'): \n\n" + ], + [ + "כיצד תורמין מי שזכה לתרום טובל וכו' עד והמנורה. בפ\"ק דתמיד (דף כ\"ח): \n", + "כתב הריטב\"א פ\"ק דיומא שלא היה חותה מהגחלים שנעשו מהעצים שבמערכה אלא דוקא מהגחלים של איברים שנשרפו כמ\"ש אשר תאכל האש את העולה אלמא שמהגחלים שנעשו מאיברי העולה היה חותה ויש לזה ראיה גדולה בגמרא, ולא ידעתי למה לא הוזכר בשום מקום תרומת גחלים אלא תרומת הדשן וכתב על זה הר\"י בנבנשת ז\"ל נלע\"ד כי בעת תרומת הדשן היו שם קצת איברי עולה שנתאכלו וקצת שלא נתאכלו לגמרי והם גחלים בוערות קרוב להיות דשן לזה לא היה חותה מאיברי העולה הנשרפין קצת אשר למעלה במערכה אבל מפנה את הגחלים אילך וחותה מאברי העולה אשר הם למטה שנשרפו לגמרי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אחר שירד זה שתרם רצים אחריו הכהנים וכו' עד מפני שהוא נוי למזבח. בפ\"ב דתמיד (דף כ\"ח:): \n\n" + ], + [ + "כל מי שירצה מהכהנים ממלא מן הדשן וכו': ומעולם לא נתעצל הכהן מלהוציא את הדשן. בפ\"ב דתמיד: \n\n" + ], + [ + "ואע\"פ שאין הוצאתו לחוץ עבודה אין בעלי מומין מוציאין אותו. בפ\"ב דיומא (דף כ\"ג) ופסק כת\"ק אליבא דר' יוחנן: \n", + "וכשמוציאין אותו חוץ לעיר וכו': ולא יפזרנו שם וכו'. בפרק כל שעה (פסחים דף כ״ו) ובשילהי תמורה (דף ל״ד) אמרינן דתרומת הדשן אסור בהנאה דתניא ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר: \n", + "כתב הראב\"ד ושמו שיניחנו בנחת. א\"א זה לא נאמר אלא על תרומת הדשן וכו'. טעמו של הראב\"ד משום דכי כתיב ושמו בתרומת הדשן שהכהן תורם בכל יום שחרית ונותנו אצל המזבח כמו שכתב רבינו לעיל בפרק זה הרמת הדשן מעל המזבח מ\"ע על דשן זה הוא שאמרו שהוא אסור בהנאה ומועלין בו לא על שאר הדשן שנשאר שם שמורידין אותו למטה ומוציאין אותו חוץ לעיר: \n", + "כתב הר\"י קורקוס ז\"ל נראה שדין ההנאה למד רבינו מההיא דפרק ב' דמעילה שנחלקו רב ור\"י בנהנה מאפר שעל תפוח לאחר שהרימו הדשן דר\"י סבר שמועלין ורב סבר שאין מועלין והלכה כר\"י וכן פסק רבינו בהל' מעילה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה להקטיר הקטורת וכו': לא הקטירו בבקר יקטירנו בין הערבים. משנה בפרק התכלת (מנחות דף מ״ט): \n", + "ומ\"ש ואפילו היו מזידין. שם כת\"ק דר' שמעון. \n", + "ומ\"ש ואין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטורת של בין הערבים. שם פלוגתא דתנאי (דף נ') ואמר אביי דמסתברא כמ\"ד הכי: \n\n" + ], + [ + "כמה מקטירין ממנה בכל יום וכו'. פ\"ק דכריתות (דף ו':) ובפ\"ד דיומא (דף מ\"ג:): \n", + "מזבח שנעקר מקטירין הקטורת במקומו. מימרא פרק קדשי קדשים (זבחים נ\"ט): \n", + "וקטורת שפקעה מעל המזבח אפילו קרטין שבה אין מחזירין אותן. מימרא פרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו:) ופירש״י אפילו קרטים שלימים וחשובים שבה: \n\n" + ], + [ + "בעת שמקטירין הקטורת בהיכל וכו'. בספ״ק דכלים ואיתא בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ד). וכתב רבינו בעת שמקטירים הקטרת בהיכל בכל יום לרמוז על מה שכתב בגמרא דבקטרת יוה״כ שהוא לפני ולפנים אין צריך לפרוש אלא מההיכל שהוא קרוב אבל מבין האולם ולמזבח אין צריך לפרוש. \n", + "ומ\"ש וכן בשעה שיכנס בדם חטאות הנעשות בפנים וכו'. ברייתא וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "כיצד סדר הקטרת הקטורת בכל יום וכו'. בפרק שלישי דתמיד (דף ל':): \n", + "ומה שכתב מי שזכה בקטרת נוטל כלי מלא קטרת וגדוש וכו'. בפרק ששי דתמיד (דף ל\"ג): \n\n" + ], + [ + "כתב הראב\"ד וכיצד חותה וכו'. עד שנתאכלו במערכה א\"א אין זה בנוסחא המדוייקת לענין קטרת אלא לענין תרומת הדשן עכ\"ל. ואני אומר פשטא דמתניתין שבפרק הנזכר משמע דלענין קטרת מיתניא ואיני יודע x נוסחא אחרת: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש ומקדים לפניהם זה שדישן המזבח הפנימי וכו' עד ויקטיר המקטיר וישתחוה ויצא. בפרק ו' דתמיד שם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "דישון המנורה וכו'. יתבאר בסמוך: \n", + "והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה וכו'. בתורת כהנים פרשת אמור: \n\n" + ], + [ + "וכמה שמן הוא נותן לכל נר וכו'. משנה וברייתא פ' שתי מדות (מנחות דף פ״ח פ״ט) \n", + "ומ\"ש ואין מחנכין את המנורה וכו'. משנה בפ' התכלת (דף ס\"ט): \n\n" + ], + [ + "מהו דישון המנורה כל נר שכבה מסיר הפתילה וכו'. פ' שתי מדות (מנחות דף פ״ח:) נר שכבתה נדשן השמן נדשנה הפתילה כיצד עושה מטיבה ונותן בה שמן במדה ראשונה ומדליקה. ופירש״י נר שכבתה בחצי הלילה או קודם אור היום. נדשן השמן נדשנה הפתילה האי נדשן השמן לאו דוקא אלא הכי קאמר כשם שהפתילה שכבתה אין לה תקנה שהרי היא כדשן כן השמן שנשאר בנר הרי הוא כדשן ואין לו תקנה דהואיל ונדשנה הפתילה נדשן השמן כיצד הוא עושה מטיבה שמשליך כל מה שבנר לחוץ ונותן בה השמן ופתילה אחרת ומדליקה. במדה ראשונה חצי לוג כמו שנתן מתחילה או כמה שחסרה במה שזורק לחוץ. \n", + "ומ\"ש והדלקת הנרות היא הטבתם זהו דעת רבינו שהוא סובר שגם בבקר מדליק הנרות דכי כתיב והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות פירוש בהטיבו בהדליקו. והאחרונים חולקים עליו ואומרים שאין הדלקת הנרות אלא בין הערבים ופירוש בהטיבו אינו הדלקה אלא תיקון הפתילות וכל זה תמצא באורך בתשובות הרשב\"א סי' ש\"ט ומ\"ט x. ומדברי רש\"י שכתבתי בסמוך וממה שכתב בפירוש התורה נראה שדעתו כדעת האחרונים וכן נראה שהוא דעת הראב\"ד ממה שכתב בפרק שני מעבודת יוה\"כ וכן דעת אונקלוס. \n", + "ומ\"ש ונר שמצאו שלא כבה מתקנו: \n\n" + ], + [ + "נר מערבי שכבה וכו'. בפרק ו' דתמיד. \n", + "ומ\"ש אבל שאר הנרות כל נר שכבה מהם מדליקו מנר חבירו בפרק ג' דתמיד (דף ל':): \n", + "כתב הראב\"ד נר מערבי וכו'. א\"א נראה מדבריו שהוא עיכוב לנר מערבי שלא להדליקו וכו'. מה שהביא מדתנן מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקין צריך לדחוק לדעת רבינו דאע\"ג דקתני שכבו לשון רבים לאו דוקא דלא קאי אלא אחד מינייהו דהיינו נר מזרחי שכל נר מערבי לעולם אינו מדליקו אלא ממזבח העולה ומפרש לה רבינו כפשטה ולא כדפירש הראב\"ד דלא אתא אלא למעוטי מזבח הפנימי ובית הכירים בלבד ולא למעט הדלקתו משאר נרות אלא אף למעט הדלקתו משאר נרות אתא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכיצד מדליקו מושך הפתילה עד שמדליקה ומחזירה לפי שהנרות קבועים במנורה. פרק שני דשבת (דף כ\"ב:). \n", + "ומ\"ש ואינו יכול להדליק בנר אחר משום בזיון. שם וכשמואל וכמו שכתב המגיד משנה בהלכות חנוכה: \n\n" + ], + [ + "כל הפתילות שאסור להדליק בהם בשבת וכו'. ברפ\"ב דשבת (דף כ\"א) ודקדק רבינו לכתוב במנורה משום דהתם מותיב מדתנן מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהם היו מפקעים ומהם היו מדליק כלומר ובגדי כהונה הוה בהו תכלת והוא צמר שהוא מהדברים שאסור להדליק בשבת בפתילתו ומשני שמחת ביה השואבה שאני: \n\n" + ], + [ + "לא היה מטיב כל הנרות בפעם אחת וכו'. פרק ג' דיומא (דף ל\"ג). \n", + "ומה שכתב כדי להרגיש כל העזרה. שם כריש לקיש ואף על גב דרבי יוחנן פליג ואמר דטעמא משום דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות חלקהו לשני בקרים כיון דלא נפיק לן מינה מידי לענין דינא לא חש מלמינקט כריש לקיש. כך היה נראה לי אלא שאמרו שם בגמרא דלר\"י צריך להפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות בעבודה אחרת ולריש לקיש א\"צ להפסיק בעבודה אחרת והשתא יקשה על רבינו שכתב שצריך לעשות ביניהם עבודה אחרת והיינו כר' יוחנן וכתב שטעם חילוק הטבת הנרות לשתים הוא כדי להרגיש כל העזרה והיינו כר\"ל והוה כמזכה שטרא לבי תרי. ונראה לי שטעם רבינו דלר\"ל נמי לא אמר אלא שאין צריך להפסיק ביניהם בעבודה אחרת אבל אם רצה להפסיק ביניהם בעבודה אחרת לית לן בה הילכך כי מפסיק ביניהם בעבודה אחרת שפיר דמי לכולי עלמא ונקט טעמו של ר\"ל מפני שאינו צריך דרשא ואריכות כמו בטעמו של ר' יוחנן x: \n\n" + ], + [ + "זה שזכה בדישון המנורה וכו'. בפ' ג' דתמיד. \n", + "ומ\"ש ואח\"כ נכנס ומטיב שני הנרות וכו'. בפרק ששי דתמיד (דף ל\"ג): \n\n" + ], + [ + "חביתי כהן גדול מצות עשה להקריבם בכל יום מחצה בבקר וכו'. משנה בס״פ התכלת (מנחות דף נ':). \n", + "ומ\"ש ולישתן ואפייתן דוחין את השבת ואת הטומאה וכו'. שם (דף נ'). \n", + "ומ\"ש כמו שבארנו בפי\"א ממעשה הקרבנות: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב טחינת סולתן והרקדתן בחוץ ואינם דוחים את השבת. משנה בפ' שתי הלחם (מנחות דף צ״ו): \n\n" + ], + [ + "כהן שהקריב מחצה בשחרית ומת כו' ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו וכו' עד ושני חצאין אובדין. משנה בס״פ התכלת (מנחות דף נ':). \n", + "ומ\"ש דה\"ה לנטמא או נולד לו מום: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואלו השני חצאין האובדים וכו'. ברייתא בס״פ התכלת (מנחות דף מ״ח:). \n", + "ומ\"ש וכן אם אבד או נטמא החצי של בין הערבים. ברייתא פרק התכלת ואיתיה בתוספתא דמנחות פר\"ז. \n", + "ומ\"ש והיכן שורפין אותן בעזרה: \n\n" + ], + [ + "מת כ״ג בשחרית וכו' שלימה היתה קריבה. בפ״ז דשקלים ובס״פ התכלת (מנחות דף נ״א:) במשנה פלוגתא דר״ש ור' יהודה ופסק כר״י: \n", + "מת כ\"ג קודם שיקריבו בבקר ולא מינו כהן אחר וכו' עד סוף הפרק. בס\"פ התכלת שם: \n", + "ומ\"ש אין כופלין שמנה ולבונתה. שם (דף נ\"ב) וכרבנן דפליגי אאבא יוסי בן דוסתאי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל העבודות האלו שעושים בכל יום בפייס היו עושים אותם וכיצד היו עושין אותם וכו'. בפרק ב' דיומא (דף כ\"ד:). \n", + "ומה שכתב ומלובשים הם בבגדי כהונה. שם פלוגתא דר\"נ ורב ששת ופסק כרב ששת: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ושאר הכהנים מוסרים אותה לחזנים וכו'. שם (דף ס\"ו:) ובפרק ה' דתמיד: \n\n" + ], + [ + "כיצד מפיסין וכו' עד ויפקדם בטלאים. בפ\"ב דיומא (דף כ\"ב:) וכתב הריטב\"א בשם התוספות שזה שנוטל המצנפת לא היה יודע סך המנין והאומר המנין לא היה יודע ממי נטל המצנפת: \n\n" + ], + [], + [ + "ארבעה פייסות היו מפיסין בכל יום בשחרית וכו' עד למזבח. ברפ\"ב דיומא (דף כ\"ב) וענין שני גזרי עצים פירש\"י רפ\"ב דיומא שני בקעיות עצים ארוכים כמדת רוחב המערכה ונותן אותו ממעל לעצי המערכה ומקרא יליף לה לקמן עכ\"ל. וז\"ל הריטב\"א פירש\"י בריש יומא אחר שסידר המערכה והדלקה נותן לרוחב המערכה שני עצים ארוכים ארכן לרוחב המערכה. \n", + "ומה שכתב והוא מכניס מחתה וכו': \n\n" + ], + [ + "הפייס השני זוכים בו י\"ג על סדר עמידתן וכו' עד היין של נסכין. משנה וגמרא בפ\"ב דיומא (דף כ\"ה): \n", + "כתב הריטב\"א פ\"ב דיומא הזורק הוא מקטיר האיברים כדי שתעשה עבודת הדם והבשר בכהן אחד וכתב עוד משום דשחיטה וזריקה היא עיקר עבודת התמיד היו מקדימין אותה אף על גב דדישון מזבח הפנימי היו עושים תחלה: \n\n" + ], + [ + "הפייס השלישי אומר להם הממונה וכו' עד הפיסו וזכה מי שזכה. שם במשנה (דף כ\"ו) ודלא כראב\"י דאמר בפ\"ה דתמיד (דף ל\"ב:) המעלה איברים לכבש הוא מעלה אותם ע\"ג המזבח: \n\n" + ], + [ + "תמיד של בין הערבים אין מפיסין לו פייס אחר וכו'. בפ\"ב דיומא (דף כ\"ו) מימרא דר\"י ואע\"ג דשני גזרים של שחר היו בכהן אחד ושל בין הערבים היו בשני כהנים כדתנן בפרק הנזכר כבר כתב הריטב\"א שמי שזכה בהם בבקר אומר בערב לחבירו זכה עמי בעץ שני. \n", + "ומ\"ש חוץ מן הקטרת וכו'. שם. \n", + "ומה שכתב ואם כבר הקטירו כולם מימיהם וכו': \n\n" + ], + [ + "בשבת שיש שם תמידין ומוספין ושני בזיכי לבונה וכו'. בסוף סוכה (דף נ\"ו:) משמרה היוצאה עושה תמיד של שחר ומוספין וכתב הריטב\"א פ\"ב דיומא העומד אחר י\"ג כהנים הי\"ד זוכה בבזך אחר והט\"ו זוכה בבזך שני. \n", + "ומה שכתב והמשמר האחר שיכנס בשבת מפיסין פייסות אחרות לתמיד של בין הערבים שם ובפרק ב' דיומא אהא דאמר ר\"י אין מפיסין על תמיד של בין הערבים אלא כהן שזכה בו בשחרית יזכה בו בין הערבים מתיב והתניא כשם שמפיסין שחרית כך מפיסין בין הערבים וכו' אמר רב שמואל בר יצחק הכא בשבת עסקינן הואיל ומשמרות מתחדשות: \n", + "ואלו ואלו חולקין בלחם הפנים. משנה בסוף סוכה (דף נ\"ו): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ואין אוכלים את הלחם עד שיקטירו שני בזיכי לבונה על האש. בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ט:) תנן הקטירו הבזיכים והחלות מתחלקות לכהנים. \n", + "ומה שכתב והלבונה טעונה מלח וכו'. בסיפרא פי\"ד: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואחר קרבן המוספין מקטירים שני הבזיכין. בפ\"ג דיומא (דף ל\"ג) אביי (הוה) מסדר סדר מערכה משמא דגמרא ואליבא דאבא שאול וכו' ומוספין קודמין לבזיכין. \n", + "ומ\"ש ושני כהנים מקטירים שני הבזיכין. משנה פרק שני דיומא (דף כ\"ו:): \n\n" + ], + [ + "כיצד חולקין לחם הפנים וכו' והנכנסין חולקין ביניהם בצפון כו'. משנה בסוף סוכה (דף נ\"ו). \n", + "ומ\"ש ובזמן שיהיה יו\"ט של אחד משלשה רגלים בשבת וכו' עד ימצא אחר. משנה וגמרא בסוף סוכה: \n", + "כתב הראב\"ד וכן אם חל יו\"ט האחרון להיות בערב שבת וכו' עד ודבר זה תקנה א\"א איני יודע מה שאמר כדי שיתאחרו וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דמאי כדי שיתאחרו דקאמר שיתאחרו במקדש ולא ימנעו מלבא למקדש וכ\"ת מה תועלת יש לנו כשיבאו למקדש שאם יתאחר אחד מבעלי משמר מלבא למקדש ימצא אחר שיבא במקומו וטעם מתיישב הוא: \n\n" + ], + [ + "חל יום אחד להפסיק בין השבת ובין יום טוב וכו'. משנה שם חל יום אחד להפסיק בינתים משמר שזמנו קבוע היה נוטל י' חלות והמתעכב נוטל שתים. ופירש\"י חל יום אחד להפסיק בינתים כגון שחל יו\"ט ראשון בשני בשבת שהיו יכולים לבא באחד בשבת והם קדמו ובאו מע\"ש או שחל יום טוב אחרון להיות בחמישי שהיו יכולים לילך מע\"ש ונתעכבו שם בשבת כל המשמרות שנתעכבו אין נוטלין אלא שתי חלות ומשמר שזמנו קבוע נוטל עשר וחולקין אותם בין משמר הנכנס למשמר היוצא כדרך כל שבתות השנה עכ\"ל. וכך הם דברי הראב\"ד שכתב חל יום א' וכו' עד וזה הנכנס נוטל שתים א\"א כל מ\"ש כאן הבל ורעיון רוח שהמשמר שזמנו קבוע הם שתי משמרות של אותה שבת והם נוטלין עשר חלות והמשמר שהוא רחוק מביתו ולא יגיע לביתו ביום א' מתעכב שם ונוטל שתי חלות עכ\"ל. אבל רבינו מפרש חל יום א' להפסיק בינתים הוא שיהיה יום טוב ראשון של חג בשני (בשבת) או יום טוב אחרון יום ה' וכשאירע כן לא ישאר למשמר השני הנכנס אלא עבודת יום ראשון בלבד ויבוא החג וישתתפו כלם בעבודה אם יחול יום טוב הראשון יום שני או יכנס המשמר שני יום שבת אם יחול יו\"ט האחרון יום חמישי לפי שכל יום שבת הוא יום שמתחלפין תצא אחת ותכנס השניה ומחלקים לחם הפנים וכשיזדמן לאחת מהמשמרות זה המשמר שלא ישאר לו לעבוד אלא יום אחד יתעצל בדבר ויתעכב מלבא ותרגום ויתמהמה ואיתעכב ולפיכך תקנו לו שיקח מלחם הפנים שתי ככרות בלבד עכ\"ל בפירוש המשנה. נמצא לפירוש זה כשחל יום טוב ביום שני בשבת שקודם יו\"ט משמר היוצא נוטל עשר והנכנס נוטל שתים וכשחל יום טוב האחרון להיות בחמישי בשבת שאחר המועד משמר הנכנס נוטל עשר והיוצא נוטל שתים. ופירוש מתיישב הוא ואיני יודע למה ההביל אותו הראב\"ד ואדרבא לישנא דהמתעכב דנקט מתניתין אתי שפיר טפי לפירוש רבינו דהיינו המתאחר מלבא לעבודה ואילו לפירוש רש\"י והראב\"ד נהי דכשחל יו\"ט האחרון בחמישי שייך לומר המתעכב כשחל יו\"ט הראשון בשני לא שייך לומר אלא המקדים: \n\n" + ], + [ + "כהן גדול נוטל לעולם מכל משמר חצי החלות וכו' עד סוף הפרק. בפרק קמא דיומא (דף י\"ז:): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה לסדר לחם הפנים וכו'. ועורכים אותו שני סדרים וכו'. מבואר בתורה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ובין כל שתי חלות שלשה קנים של זהב וכו' וסומך כל מערכה בשתי קשוות. פרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו) במשנה. \n", + "ומ\"ש ונותנין בצד כל מערכה כלי שיש בו קומץ לבונה וכו' כתוב בתורה ונתת על המערכת לבונה זכה ובמשנה פרק שתי הלחם אמרינן שהיה בשני בזיכין. \n", + "ומ״ש ושולים היו לבזיכים וכו'. בברייתא פרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״ד:) ובתוספתא דמנחות פי״א. \n", + "ומה שכתב בצד כל מערכה. הוא כאבא שאול דאמר [מנחות צ״ו.] ונתת על המערכת לבונה זכה הוא כמו ועליו מטה מנשה שפירושו אצלו ופסק כמותו מפני שדעת רבי שם [דף ס״ב.] גבי הנפת לחם וכבשים כמותו והלכה כרבי משום דמפרשי אמוראי טעמו ועוד דבפ' הקומץ [מנחות דף כ״ו: כ״ז] בעו ר' יצחק אליביה כן כתב הר״י קורקוס ז״ל: \n\n" + ], + [ + "שני הסדרים מעכבים זה את זה וכו'. משנה בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז:): \n", + "ואין מחנכין את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת. משנה בפרק התכלת (מנחות דף מ״ט): \n", + "מיום השבת ליום השבת מוציאין את הלחם וכו'. משנה בפרק שתי הלחם (מנחות דף ק':): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכיצד מסדרים את הלחם וכו' עד החלות מתחלקות לערב. משנה שם (דף צ\"ט:): \n\n" + ], + [], + [ + "כיצד מעשה לחם הפנים וכו'. משנה בפ' אלו מנחות (מנחות דף ע״ו:). \n", + "ומ\"ש ומנפין מהם בי\"א נפה. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש לא נפה אותה באחד עשר נפה או שלא הוציאן מכ\"ד סאין וכו'. שם בברייתא כל המנחות שריבה במדת סאין שלהם או שמיעט במדת סאין שלהם כשירות: \n\n" + ], + [ + "לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים וכו'. משנה פרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ה:) אחד שתי הלחם ואחד לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים וכו' רבי יהודה אומר כל מעשיהם בפנים ופסק כת״ק. \n", + "ומ\"ש כשאר כל המנחות, הוא תימה שהרי כתב בספי\"ב ממעשה הקרבנות המנחות לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים. ודוחק x לומר שמ\"ש כשאר כל המנחות לא קאי אלא אאפייתן. \n", + "ומ״ש ולשין אותן אחת אחת וכו'. משנה פרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ד): \n\n" + ], + [], + [ + "כל חלה מהן מרובעת וכו'. בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ה) תניא על אפיית לחם הפנים כמין כוורת היה לה בתנור ודומה כמין טבלא מרובעת ובגמ' (דף צ״ד) אתמר לחם הפנים כיצד עושים אותו ר' חנינא אמר כמין תיבה פרוצה ר' יוחנן אמר כמין ספינה רוקדת ומתיב בגמרא לר״י מהאי ברייתא דדומה כמין טבלא מרובעת ושני ופיה דומה כמין טבלא מרובעת ומדסתם רבינו וכתב שהיתה מרובעת משמע שפסק כר' חנינא וצריך טעם למה דהא בגמרא [שם צ״ה.] קאמר דתניא כוותיה דר״י. ואפשר שטעמו משום דר' חנינא עדיף מר״י וקשיש מיניה דהא פקיד [כתובות ק״ג:] ר' חנינא בר חמא ישב בראש והוי כמו תנא: \n", + "אורך כל חלה מהם עשרה טפחים וכו'. משנה פרק שתי הלחם (דף נ\"ו) פלוגתא דר\"י ור\"מ ופסק כר\"מ ונראה שהטעם משום דאבא שאול סבר כוותיה. \n", + "ומ\"ש ורומה ז' אצבעות. הוא פי' מה ששנינו וקרנותיו ז' אצבעות. והרלב\"ג כתב בפירוש התורה פרשת תרומה וז\"ל כופל מן האורך טפחיים מכאן וטפחיים מכאן ואותם הטפחיים עומדים בגובה כמו דפנות. וענין קרנותיה לפי הנראה לא היתה החלה בעלת ארבע צלעות בשלימות אבל היתה בעלת ח' צלעות ארבע צלעות לצד הזויות באלכסון והם אשר קראום קרנות ואורך כל קרן מהם היה ז' אצבעות ובזה האופן ישלם לזה הלחם שיהיו לו פנים רבים בכל אחד משטחיו המקיפים בו כי כל אחד מששת השטחים המקיפים בכל גוף שיהיה בזה התואר נחלק לג' שטחים עד שכבר יקיפו בו י\"ח שטחים ששה שטחים בכל א' מדפניו וארבע בתושבת החלה. ואולם עובי אלו החלות לא הוגבל כי כבר יתחלף לפי קושי הבצק ורכותו, ולפי דעתי היה עביו פחות מאצבע וזה יתבאר משיעור העשרון שהיה עשירית ג' סאין ואמה על אמה ברום שלש אמות היה מחזיק מ' סאה ולזה יהיה שיעור העשרון אמה על אמה ברום חצי אצבע וחמישית חומש אצבע שהם כמו ש' אצבעות ורביע אצבע בקירוב. ובהיות הענין כן הנה החלה הנעשית משני עשרונים מעשרה טפחים אורך וחמשה טפחים רוחב לא יהיה כי אם שש שמיניות אצבע בקירוב כשהונח שיעור הבצק כשיעור הסלת אשר ממנו נעשה והוא מבואר שהבצק כשיהיה מצה לא יהיה נוסף כמותו על כמות הקמח ואם היה שיהיה נוסף הנה הוא מעט אבל יראה בחוש שכמות הבצק הזה הוא פחות מכמות הקמח ולזה לא יתכן שיהיה עובי אלו החלות כי אם פחות מאצבע ולזאת הסבה תמהנו על הרמב\"ם במה שפירש וקרנותיו ז' שעובי החלה היה ז' אצבעות ועוד שכבר התבאר שם שיעור שתי הלחם שהיו באים בעצרת שהם באים חמץ שהיה כל אחד מהם עשרון והנה היה ארכו שבעה טפחים ורחבו ארבעה וקרנותיו ארבע אצבעות והוא מבואר שהבצק שיהיה חמץ הוא רב הכמות ממה שהיה בהיותו מצה ואם היה הרצון בקרנותיו עביו הנה יהיה שיעור החלה שהיא מצה הבאה משני עשרונים יותר מג' שיעורים מהחלה שהיא חמץ הבאה מעשרון אחד וזה בלתי אפשר בשום פנים עם שהוא רחוק שיהיה מוגבל האורך והרוחב והעובי כי הכמות יתחלק לפי קושי הבצק ורכותו וכו' ולזה הוא מבואר כי הרצון בקרנותיו כמו שפירשנו אנחנו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אין אפיית לחם הפנים דוחה את השבת ולא את יום טוב וכו' עד ונותנן לארך השלחן. משנה שם: \n\n" + ], + [], + [ + "סידר הלחם בשבת כמצותו וכו' אבל אם הקטיר הבזיכים בשבת נפסל הלחם. כך היא הגירסא בספרים שבידינו ואיני יכול להלום לשון אבל. ומצאתי בספר ישן אבל אם הקטיר הבזיכים בשבת לא נפסל הלחם. ודינים אלו משנה בפרק שתי הלחם (מנחות דף ק') סידר את הלחם בשבת ואת הבזיכים לאחר השבת והקטיר את הבזיכים בשבת פסול ואין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. סידר את הלחם ואת הבזיכים בשבת והקטיר הבזיכים לאחר השבת פסול ואין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא סידר את הלחם ואת הבזיכים לאחר השבת והקטיר הבזיכים בשבת כיצד יעשה יניחנה לשבת הבאה שאפילו היא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום. ופירש״י פסול דמחוסר זמן הוא שלא היה על השלחן אלא ששה ימים והכא א״א לתקן ולומר יניחנו עד שבת הבאה דכיון דלחם נסדר כדינו בשבת קידשו שלחן ושוב אינו יכול להשהותו אלא עד שבת ראשונה דמפסיל בלינה הואיל ולן הלחם בלא בזיכין, משום פגול אם הקטירו על מנת לאכול מן הלחם למחר אינו פגול שלא קרב המתיר כמצותו, ולא משום נותר שאין נותר חל על הלחם שהרי אין ראוי לאכילה, וטמא האוכלו בטומאת הגוף אינו בכרת כדאמרינן בהקומץ הניתר לטהורים חייבים עליו משום טומאה וזה לא ניתר לטהורים מעולם דבזיכין הוו מתירים דידיה ולא קרבו כהלכתן לאחר השבת למחר. יניחנה לשבת הבאה ויעמוד שבועים על השלחן דכיון דלא נסדר בשבת אין שלחן מקדשו עד השבת הילכך לא מפסיל בלינה למוצאי שבת עכ״ל. ובבא בתרייתא מייתי לה בפרק שתי מדות (מנחות דף צ') ופירש״י סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת שלא כמצותו דמצותו היה לסדרו בשבת פסולה לפי שצריך שיהא הלחם על השלחן שתי שבתות. כיצד יעשה שיהיו כשרים הלחם והבזיכים יניחנו שלא יקטיר הבזיכין ולא יסלק הלחם עד לשבת שניה הבאה ונמצא הלחם והבזיכין על השלחן ט״ו ימים ושני ימי שבת שאפי' הוא על השולחן אותם ז' ימים שעד לשבת יותר מדינו אין בכך כלום עכ״ל. נראה שהוא גורס בהאי בבא נמי פסולה ובפ״ג דיומא (דף כ״ט) נמי מייתי בגמרא האי בבא וגריס בה פסולה. ורבינו נראה שגורס בבבא שניה סידר את הלחם ואת הבזיכין בשבת והקטיר הבזיכים לאחר השבת פסול וחייבין עליו משום פגול נותר וטמא. ואין לומר שטעמו משום דכיון שסידר הלחם והבזיכים כמשפטם חל עליו שם קדושה ליפסל משום פגול נותר וטמא ומכל מקום כיון שלא הקטיר הבזיכים בשבת כדינם אלא לאחר השבת פסול דהא תנן בפ״ב דמעילה (דף ט') דאין חייבין על הלחם משום פגול נותר וטמא עד שיקרבו הבזיכין ומאחר שלא קרבו הבזיכין כמצותן לא ה״ל להתחייב משום פגול נותר וטמא כדאשכחן ברישא שמפני שלא הוקטרו הבזיכין כמצותן אין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. ואפשר שטעם רבינו דשאני התם דכיון שלא סידר הבזיכין בשבת לא היה כח ליחייב בהקטרתם משום פגול נותר וטמא אע״פ שהוקטרו בשבת אבל כשסידר הבזיכין עם הלחם בשבת חל על הבזיכין כח לחייב בהקטרתן משום פגול נותר וטמא כשיוקטרו אע״פ שלא יוקטרו כמצותן ואע״ג דתנן בפ״ק דמנחות (דף י״ב) ובפ״ב דזבחים (דף כ״ט) שאין חייבין עליו משום פגול עד שיקרב המתיר כמצותו י״ל דלא אתא לאפוקי אלא שלא יהא עירוב מחשבת פסול אחר עם מחשבת הפגול אבל בגוונא דנ״ד לא. ובבבא שלישית גורס סידר הלחם והבזיכים לאחר השבת נפסל הלחם הקטיר הבזיכין בשבת לא נפסל הלחם כיצד יעשה יניחנה לשבת הבאה וכו' והטעם דכיון שסידר הלחם והבזיכין לאחר השבת לא נתקדשו ואע״פ שיבא יום שבת והם על השלחן הילכך אם הקטיר הבזיכין לאחר השבת כלומר קודם שיגיע שבת הלחם אינו קדוש מאחר שלא הונחו שם בשבת וגם לא הוקטרו בשבת שהרי אין שם בזיכין ונפסל שאין לו תקנה עוד ואינו קדוש כלומר שאין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא אבל אם הקטיר הבזיכים בשבת לא נפסל הלחם דכיון דביום השבת היו הבזיכים עם הלחם על השלחן נתקדש הלחם וזהו שכתב רבינו לא נפסל הלחם שזו היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו לא נפסל ולא כספרים דגרסי נפסל. ומ״מ יש לדקדק מאי נ״מ בשלא נפסל הלחם דכיון דאין לו בזיכים שיוקטרו בשבת הבא להתיר הלחם אינו ניתר ואין לומר שיש לו תיקון ע״י שיסדר עמו בזיכים אחרים בשבת זו ויקטירם בשבת הבאה וע״י כך יותר הלחם דאם כן לא ה״ל למשנה ולרבינו להשמיט תיקון זה. ואפשר לומר דכי אמרינן נפסל הלחם ישרף וכי אמרי' לא נפסל היינו שלא ישרף. ואין לתמוה על רבינו שהיפך סדר המשנה וכתב בבא שלישית בשניה שעשה כן מפני שבבא שלישית כשהקטיר הבזיכים לאחר שבת הבאה אינו קדוש הלחם ונפסל כמו בבבא ראשונה לפיכך סמכה לה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "נפרסה חלה אחת מן הלחם וכו' עד ואף על פי שלא פירק המערכה. ברייתא ומימרא בפירקא קמא דמנחות (דף ט':): \n\n" + ], + [ + "נטמא אחד מן הסדרין בין לפני הקטרה וכו' עד סוף הפרק. משנה פרק הקומץ זוטא (דף י\"ד:) ופסק כחכמים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "סדר עבודות התמידות בכל יום כך הוא וכו'. בפ\"ק דתמיד (דף כ\"ו). \n", + "ומה שכתב ואחר כך מסדר מערכה גדולה וכו'. שם בפרק ב' (דף כ\"ט): \n", + "ומ\"ש ואח\"כ נכנסין ללשכת הכלים כו' עד השני שזכה בדישון המנורה. שם בפ\"ג (דף ל'): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב והמדשן את המזבח מדשנו בשעה שהשוחט שוחט את התמיד: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואחר שזורקין הדם מטיב זה בהיכל חמש נרות. בפ\"ג דיומא (דף ל\"ג) גבי אביי הוה מסדר מערכה אליבא דאבא שאול אמרינן דישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות והטבת חמש נרות קודם לדם התמיד ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות והטבת שתי נרות קודם לקטורת. ובפ\"ק (דף י\"ד:) אמרינן דהא דמפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות בדם התמיד פליגי רבנן עליה ואמרי דלא הוה מפסיק בינייהו אלא בקטרת ופסק רבינו כרבנן ולפי זה כך הוא הסדר דישון מזבח הפנימי קודם לדם התמיד ודם התמיד קודם להטבת חמש נרות והטבת חמש נרות קודמת לקטרת וקטורת קודמת להטבת שתי נרות. \n", + "ומה שכתב וכל אחד ואחד מעלה אבר שזכה בו לכבש הוא על פי מה שנתבאר בפרק ד'. \n", + "ומה שכתב ונותנים האיברים מחצי כבש ולמטה במערבו ושל מוספין היו נותנין אותו מחצי הכבש ולמטה במזרחו. בסוף שקלים ובפרק ד' דתמיד (דף ל״א:) ושם כתב המפרש הטעם ורש״י בפרק החליל (סוכה דף נ״ד:): \n", + "ומה שכתב ושל ראשי חדשים נותנים על המזבח מלמעלה. בסוף שקלים משנה ושל ראשי חדשים ניתנים על כרכוב המזבח מלמעלה ובירושלמי איזהו כרכוב המזבח אמה בין קרן לקרן מקום הילוך רגלי כהנים. \n", + "ומ\"ש ומולחים שם האיברים. גם זה במשנה שם. \n", + "ומ״ש כדי לפרסמו שהוא ר״ח. בפרק החליל (סוכה דף נ״ה) ופירש״י לכך סודרים אותו למעלה משאר איברים להראות שהם חשובים ולהודיע שהוקבע החדש בזמנו. \n", + "ומ\"ש וזורקין מלח ע\"ג הכבש אפילו בשבת כדי שלא יחליק וכו'. משנה בסוף עירובין (דף ק\"ד) בוזקין מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליקו. ופירש\"י בוזקין מלח מפזרין ומכתתין ובגמרא א\"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי האי מלח ה\"ד אי דמבטלה קא מוסיף אבנין וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ואי דלא קא מבטלה הא הויא חציצה וכו' בהולכת עצים למערכה דלאו עבודה היא: \n\n" + ], + [ + "ואחר שמעלים האיברים לכבש מתכנסין כולם ללשכת הגזית. בפרק ד' דתמיד (דף ל\"א:). \n", + "ומ\"ש והממונה אומר להם ברכו ברכה אחת וכו' עד מוסיפין ברכה אחת בפ\"ה דתמיד (דף ל\"ב:). \n", + "ומה שכתב והיא שיאמרו אנשי משמר היוצא לאנשי משמר הנכנס מי ששיכן את שמו בבית הזה וכו'. בסוף פרק קמא דברכות (דף י\"ב). \n", + "ומ\"ש ואח\"כ מפיסין פייס שלישי ורביעי וכו'. בפ\"ה דתמיד. \n", + "וכתב רבינו שים שלום במקום ברכת כהנים האמור במשנה שם משום שלא היה שם ברכת כהנים עד לאחר הקטרה כדאיתא שם במשנה וכתבו רבינו בסמוך. וקרי לשים שלום ברכת כהנים מפני שסמוך לה מברכים ברכת כהנים והתוס' כתבו דברכת כהנים ממש קאמר שקורין אותה עכשיו בלא נשיאות כפים. \n", + "ומ\"ש ונכנס ומקטיר ואח\"כ נכנס זה שזכה בדישון ומטיב שתי הנרות. אע\"ג דבפ\"ו דתמיד שנוי הטבת שתי נרות קודם לקטרת כבר נתבאר בפרק זה דלא קי\"ל הכי אלא כרבנן דאמרי בקטרת היה מפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות. \n", + "ומ\"ש ויוצא זה שהקטיר עם מדשן המנורה ועומד על מעלות האולם הוא ואחיו הכהנים. בפ\"ז דתמיד שנינו באו ועמדו על מעלות האולם: \n\n" + ], + [ + "כשיגיעו בין האולם ולמזבח וכו' עד היה מעמיד את הטמאים על שער המזרח. בפ\"ו דתמיד. \n", + "ומ״ש מפני החשד. בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ב) וכרבא דאמר הכי ופירש״י מפני החשד שלא יחשדום שמפני מלאכתן הם נחדלים מלעבוד עבודה x: \n", + "ודע שזה שכתב כשיגיעו בין האולם ולמזבח הוא מוקדם למה שכתב קודם לכן ועומד על מעלות האולם הוא ואחיו הכהנים וכך הוא במשנה דמסכת תמיד. וכך היה הסדר שאחר שהפיסו פייס שלישי ורביעי בעזרה היו הולכין בעזרה מצד המזרח לצד המערב וכשהגיעו בין המזבח והאולם נטל אחד מהם את המגריפה וזרקה בין האולם ולמזבח והיו הולכים לאולם וכשהחלו עולים במעלות האולם מי שזכה בקטרת מי שזכה בדישון המנורה היו מקדימין לפניהם ועובדים עבודתם ובאו גם הם ועמדו על מעלות האולם ומברכים ברכת כהנים. \n", + "ומ\"ש ואח\"כ מעלה זה שזכה באיברים את האיברים מן הכבש ולמזבח. בפ\"ג דיומא (דף ל\"ג) אהא דמסדר אביי סדר מערכה אליבא דאבא שאול הטבת שתי נרות קודם לקטרת וקטורת קודם לאיברים וכבר נתבאר בפרק זה דרבנן פליגי עליה ואמרו קטרת קודם להטבת שתי נרות והטבת שתי נרות קודם לאיברים. \n", + "ומ\"ש ומברכין ברכת כהנים ברכה אחת בשם המפורש כמו שביארנו במקומה. בפי\"ד מהל' תפלה: \n", + "ואח\"כ מעלים סלת הנסכים וכו'. בפ\"ג דיומא אהא דמסדר אביי סדר מערכה אמרינן איברים קודמין למנחה ומנחה לחביתין וחביתין לנסכים. ופירש רש\"י איברים להקטיר איברי התמיד על מזבח החיצון. למנחה מנחת נסכו של תמיד דכתיב ועשירית האיפה סלת למנחה לנסכים לנסך יינו של תמיד: \n", + "ובשעת הניסוך אומרים הלוים השיר וכו': \n\n" + ], + [ + "כשהיו נותנים היין למנסך וכו' עד ועל כל תקיעה השתחויה. בסוף תמיד: \n\n" + ], + [], + [ + "ואין אומרים שירה אלא על עולות הצבור וכו'. בפ\"ב דערכין (דף י\"א:) איבעיא אם עולת נדבת צבור טעון שירה ואסיקנא על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה קדש קדשים אף שלמים קדש קדשים פירוש ואין לך שלמים קדשי קדשים אלא כבשי עצרת דכתיב בהו קדש יהיו ומעתה מה שלמים דמיירי קבוע להם זמן אף עולה שקבוע לה זמן לאפוקי נדבת ציבור. \n", + "ומ\"ש וכן נסכין הבאים בפני עצמם וכו'. גם זה שם x: \n\n" + ], + [ + "השיר שהיו הלוים אומרים וכו'. בסוף מסכת תמיד ויהיב טעמא בפרק בתרא דראש השנה (דף ל\"א): \n", + "במוספי שבת אומרים שירת האזינו וחולקין אותה לששה פרקים וכו' עד ומי כמוכה. בפרק בתרא דראש השנה שם: \n", + "במוסף של ראש השנה היו אומרים הרנינו לאלהים עוזנו וכו' עד יחיל מדבר. שם (דף ל' ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "ראש חדש שחל להיות בשבת וכו'. ברייתא בפרק החליל (סוכה דף נ״ד:) ואע״ג דהתם אוקי רב ספרא מאי דוחה דוחה לקדם היינו כדי לתרוצי ברייתא אליבא דרבי אחא ומכיון דאיתותב התם ר' אחא נקטינן ברייתא כפשטא: \n\n" + ], + [ + "בשבת מקטירים את שני בזיכי לבונה עם המוספין. בפרק שלישי דיומא (דף ל\"ד) בסדר מערכה דמסדר אביי מוספין קודמין לבזיכין והא תניא בזיכין קודמין למוספין תנאי היא אמר אביי מסתברא כמאן דאמר מוספין קודמין לבזיכין. ורבינו \n", + "שכתב עם המוספין קודם ניסוך יין של מוספין היינו לומר שבזיכין אחר המוספין והכי דייק לישניה שכתב קודם ניסוך היין של מוספין ומכל מקום צריך למוד מנין לו שהיו קודם לניסוך היין: \n", + "וכסדר שעושים בכל יום בבקר וכו' כמו שביארנו. בפרק ד': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בראשי חדשים מקריבין מוסף ראש החדש אחר תמיד של שחר. כסדר מערכה שסידר אביי בפרק ג' דיומא (דף ל\"ג) תמידין קודמין למוספין: \n\n" + ], + [ + "מעשה כל העולות אחד הוא וכו' כמעשה החטאת הנאכלת שביארנו. בפ\"ו ופ\"ז מהלכות מעשה הקרבנות: \n\n" + ], + [ + "ביום שני של פסח וכו' כמו שביארנו. בפי\"ב מהלכות הנזכרות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וזמנו קבוע לפיכך דוחה את השבת ואת הטומאה. משנה בפ\"ב דתמורה (דף י\"ד) ואיתא בפ' רבי ישמעאל (מנחות ע\"ב:): \n\n" + ], + [ + "אין מביאין מנחה זו אלא מא\"י וכו' עד יביאו מן היבש. משנה במנחות פרק כל קרבנות הצבור (דף פ\"ה:) וקצתו בת\"כ: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "דרכן היה להביא משדות שבדרום. במנחות שם (דף פ\"ה) והטעם מפני שבהם חמה זורחת כל היום. \n", + "ומ\"ש היה נר חצי השדה וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "עומר זה מן השעורים היה בא וכו'. במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ח) ופרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ד): \n", + "וכיצד היה נעשה וכו' עד מפני הטועים. משנה במנחות פרק ר\"י (דף ס\"ה): \n\n" + ], + [ + "קצרוהו ונתנוהו בקופות וכו' עד כשיירי כל המנחות. גם זה משנה שם (דף ס\"ו). \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו. הוא בפ\"ג מהל' ביכורים ופרק י\"ג מהלכות מעשר ראשון: \n", + "ואימתי קומצין אותו לאחר שמקריבים מוסף היום. משום דתדיר קודם. \n", + "ומ\"ש וכבש העולה בסוף הוריות (דף י\"ג) עומר קדם לכבש הבא עמו: \n\n" + ], + [], + [ + "(יג-יד) אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה וכו' עד אלא יניחם צבתים צבתים. משנה במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ע״א): \n", + "ומ\"ש קודם לקצירת העומר. יש לתמוה דבגמרא משמע דקודם הבאת העומר קאמר: \n\n" + ], + [ + "ומה שאמר תבואה שלא הביאה שליש וכו'. פלוגתא דתנאי שם ופסק כר' יהודה דאמר אימתי אינו אלא לפרש דברי תנא קמא: \n\n" + ], + [], + [ + "כבר ביארנו. פ\"ז מאיסורי מזבח: \n", + "שאין מביאין מנחות וכו'. ג\"ז משנה שם (דף ס\"ח ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "וכל המקריב מנחה מן החדש תחלה מברך שהחיינו. הכי משמע בהא דתניא בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז:) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו ודלא כפירש״י והתוספות: \n\n" + ], + [ + "תבואה שזרעה אחר שקרב העומר וכו'. כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והוא במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ח ע״ב) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "וכן תבואה שהיתה בקרקע וחנטו עליה וכו'. גם זה שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "והקוצר קודם קצירת העומר אינו לוקה והקציר כשר: \n\n" + ], + [ + "מ״ע לספור שבע שבתות תמימות וכו' עד מליל ט״ז בניסן. במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ו): \n", + "שכח ולא מנה בלילה מונה ביום. כן כתב בה\"ג. \n\n" + ], + [ + "ואין מונין אלא מעומד וכו'. כתב הר\"י בן גיאת שזה קבלה מפי רבותינו ואסמכוה אקרא דבקמה קרי ביה בקומה. ובזוהר פרשת תצוה כתב סוד הדבר למה צריך למנות מעומד: \n\n" + ], + [ + "מצוה זו על כל איש מישראל. בפרק ר' ישמעאל תנו רבנן וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד. \n", + "ומ״ש בכל מקום ובכל זמן. דעת רבינו שאף בזמן הזה היא מצוה מן התורה ובפרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ז) אמרינן אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי [רבנן] דבי רב אשי מני יומי ומני שבועי אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש [הוא]. ופירש״י ולא מני שבועי אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא הילכך ביומי סגי עכ״ל. ומשמע דאביי ורב אשי נמי סברי דזכר למקדש בעלמא הוא ואפ״ה מצוה למימני שבועי. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דאי הוה סבירא להו דזכר למקדש בעלמא הוא לא הוו מצרכי למימני שבועי ומשום דסבירא ליה דגם בזמן הזה מצוה מן התורה מצרכי למימני שבועי ופסק כוותייהו וכ״כ הר״ן לדעת רבינו. \n", + "ומ\"ש ונשים ועבדים פטורין ממנה. משום דמצות עשה שהזמן גרמא הוא: \n\n" + ], + [ + "וצריך לברך בכל לילה וכו'. פשוט הוא שמברכין עליה כדרך שמברכין על כל המצות. \n", + "ומה שכתב מנה ולא בירך יצא וכו'. פשוט הוא דברכות אינם מעכבות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ביום חמשים מספירת העומר וכו'. בפרשת אמור כתוב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה ושעיר חטאת ושני כבשים שלמים ובפרשת פנחס כתוב והקרבתם עולה פרים שנים איל אחד שבעה כבשים שעיר עזים אחד מלבד עולת התמיד. ובפרק התכלת (מנחות דף מ״ה ע״ב) איפליגו תנאי ודעת ר״ע שאין [כבשים] של ת״כ הן האמורים בחומש הפקודים ונתבאר שם שאותם שבפרשת אמור באים בגלל הלחם אבל שבפרשת פנחס בגלל עצמם הם באים כי הם מוספי היום ואע״ג דרבי טרפון פליג עליה פסק רבינו כר״ע: \n\n" + ], + [ + "שתי הלחם אינן באים אלא מן החדש ומן הארץ וכו'. במנחות (דף ע\"ג:) ר\"פ כל קרבנות הצבור והיחיד באים מהארץ ומח\"ל מן החדש ומן הישן חוץ מהעומר ושתי הלחם שאינם באים אלא מן החדש ומן הארץ ובגמ' מתני' דלא כי האי תנא דתניא עומר הבא מן הישן כשר שתי הלחם הבאות מהישן כשירות אלא שחיסר מצות עומר דכתיב תקריב את מנחת בכוריך ואפי' מן העליה ופירש\"י מן העליה ישנים שבעליה. ורבינו פסק כברייתא ויש לתמוה למה הניח המשנה ופסק כברייתא ואפשר שלזה נתכוון הראב\"ד שכתב הלכה זו בהפך עכ\"ל. ואפשר שכוונתו לומר דלישנא דמתני' דקתני שאינם באים היינו לומר שאם לא הביא מהחדש פסול מדקאמר עלה מתני' דלא כי האי תנא וכיון שרבינו פוסק כברייתא לא ה\"ל לתפוס בלשון המשנה, ולזו י\"ל דלישנא דשאינם באים שפיר משמע לכתחלה כי מסיים בה אם הביא מן הישן כשר ומאי דדייק בגמ' מתניתין דלא כי האי תנא היינו משום דלא מסיים בה הכי. ולענין אמאי שבק מתני' ופסק כברייתא י\"ל דטעמיה משום דבגמרא מפרש טעמא דברייתא ולא פירש טעמא דמתני', ואפשר לומר עוד שרבינו מפרש דלתנא דמתניתין נמי אם הביא מן הישן כשר ולישנא דמתני' הכי משמע דהא כל קרבנות וכו' באים מן הישן היינו אפילו לכתחלה ובההוא גוונא קאמר דעומר ושתי הלחם אינם באים אלא מן החדש דהיינו לכתחילה ומאי דקאמרה גמרא מתני' דלא כי האי תנא היינו ללמד דלתנא דברייתא לכתחילה נמי מותר להביא שתי הלחם מן הישן מדלא קתני לא יביא מן הישן ואם הביא כשר ועוד מדפלגינהו בברייתא לעומר ושתי הלחם ולא ערבינהו למיתני עומר ושתי הלחם הבאים מן הישן כשרים משמע דטעמא משום דלא שוו בדינייהו דעומר לכתחלה צריך להביא מהחדש אבל שתי הלחם לכתחלה נמי יכול להביא מן הישן לדעת הברייתא ומאי דקאמר בגמרא על הברייתא והא כתיב ראשית למצוה היינו למצוה מן המובחר ומאן דלא בעי מצוה מן המובחר יכול להביא מן הישן אף לכתחילה לתנא דברייתא אבל לתנא דמתני' לכתחילה צריך להביא מן החדש ומאי דקאמר ע\"כ לא פליגי אלא בחדש היינו לכתחלה אבל אם לא מצא לכ\"ע יביא מהישן ולפי פי' זה שפיר פסק רבינו כתנא דמתני' ואע\"פ שרש\"י בכמה לשונות הוא נזהר מפירוש זה רבינו אפשר שמפרשו: \n\n" + ], + [ + "חטים שירדו בעבים וכו'. במנחות פ רבי ישמעאל (ס\"ט:) בעיא דלא איפשיטא ופירש\"י שירדו בעבים עם המטר כששתו העבים באוקיאנוס בלעו ספינה מליאה חטים: \n", + "וכיצד היו עושים מביאין ג' סאין חטים חדשות וכו' עד ובי\"ג נפה. בס\"פ אלו מנחות (דף ע\"ז:). \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו. בפ\"ו מהל' בכורים ובפי\"ג מהל' מעה\"ק: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש וכולן אם ריבה כמדת הסאים שבאים מהם או מיעט כשר. ברייתא פ' כל המנחות ואיתיה בתוספתא דמנחות פ\"ח העומר ושתי הלחם ולחם הפנים שריבה מדת עשרונן או שחיסר מדת עשרונן שהיתה מדה מרובה מחברתה או חסרה מחברתה הרי אלו פסולות ריבה מדת סאין או שחיסר מדת סאין הרי אלו כשירות: \n\n" + ], + [ + "ולשין אותן אחד אחד וכו' עד שהוא י״ט. משניות בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ד): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומ״ש וכיצד עושה מביא שאור ממקום אחר וכו'. משנה בריש פרק כל המנחות (מנחות דף נ״ב ע״ב) פלוגתא דר״מ ור״י וידוע דהלכה כר״י: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ומרובעות הן אפשר דיליף לה מלחם הפנים. ומ״ש אורך כל חלה שבעה טפחים ורחבה ארבעה טפחים וגובהה ד' אצבעות. משנה בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו) ומפרש רבינו קרנותיו גובהה ורש״י פירש בע״א: \n\n" + ], + [ + "כיצד הנפת הלחם וכו' ומניפם בעודם חיים. משנה בפ' כל המנחות (מנחות דף ס״א). \n", + "ומ\"ש ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפ\"ע יצא. שם יליף מקראי גבי אשם ולוג שמן שטעונים תנופה כאחד ואם הניף זה בעצמו וזה בעצמו יצא ומשמע דילפינן מהתם לשני כבשי עצרת. \n", + "ומ\"ש ולוקח חזה ושוק. שם (דף ס\"ב) ת\"ר זבחי שלמי ציבור טעונים תנופה לאחר שחיטה ותנופתן כמות שהן דברי רבי וחכ\"א כחזה ושוק. \n", + "ומ\"ש ומניחם בצד שתי הלחם. שם פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כרבי משום דמסתבר טעמיה ועוד דאבא שאול סבר כוותיה. \n", + "ומ\"ש ומניח ב' ידיו מלמטה. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש ומניף הכל כאחד במזרח במקום כל התנופות מוליך ומביא מעלה ומוריד. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש ואם הניפן אחד אחד יצא. אפשר שהוא נלמד מאשם ולוג שמן כדבסמוך: \n", + "ומה שכתב וכן שתי החלות נוטל כ\"ג אחת מהן. זה על פי מה שנתבאר בספ\"ד שכ\"ג בלחם הפנים נוטל מכל משמר חצי החלות: \n", + "ושאר הבשר נאכל לכהנים. כלומר ואינם כשאר שלמים שהם קדשים קלים ונאכלים לבעלים חוץ מהאימורים אבל שלמים אלו קדש קדשים הם ואינם נאכלים אלא לכהנים. \n", + "ומ\"ש ושתיהן נאכלות אותו היום וחצי הלילה וכו': \n\n" + ], + [ + "שחט שני כבשים על ארבע חלות וכו'. בפרק התכלת (מנחות דף מ״ו:) ת״ר שחט שני כבשים על ארבע חלות מושך שתים מהם ומניפן והשאר נאכלים בפדיון ואמרי' בגמ' אליבא דר״י דהיינו דוקא בדאמר ליקדשו תרתי מגו ארבע אבל אם לא אמר כן לא קדשי. \n", + "ומ\"ש והשאר פודים אותם בפנים. שם אמרינן הכי אליבא דרבי דאמר שחיטה מקדשם אבל לר\"א בר\"ש דפליג עליה אין פודין אותם אלא בחוץ. ופסק רבינו כרבי דהלכה כרבי מחבירו: \n\n" + ], + [ + "שחט ארבעה כבשים על שתי חלות וכו'. שם (דף מ\"ח): \n\n" + ], + [ + "שתי החלות מעכבות זו את זו ושני הכבשים מעכבין זה את זה. משנה פרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז): \n", + "מת אחד משניהם וכו' יקח זוג לשני. תוספתא בפ\"ה דמנחות: \n", + "שחט אחד מהם לשמו. כלומר ואח\"כ מת האחר או נעשה טריפה או ברח יקח לו זוג לראשון והוא בתוספתא הנזכרת: \n\n" + ], + [ + "שתי הלחם מעכבין את הכבשים וכו'. במשנה פרק התכלת (מנחות דף מ״ה:) פלוגתא דתנאי הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבים את הלחם דברי ר״ע אמר ר״ש בן ננס לא כי אלא הכבשים מעכבים את הלחם והלחם אינו מעכב (את) הכבשים שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה קרבו כבשים בלא לחם אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם אר״ש הלכה כדברי בן ננס אבל אין הטעם כדבריו [שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר] וכל האמור בת״כ אין קרב במדבר משבאו לארץ קרבו אלו ואלו ומפני מה אני אומר יקרבו כבשים [בלא לחם] שהכבשים מתירים את עצמם ולא הלחם בלא כבשים שאין לו מי יתירנו, ולכאורה משמע דהלכה כר״ש ור״ש בן ננס דרבים נינהו ועוד דיהבי טעמא למילתייהו x ויש לתמוה על רבינו שפסק כר״ע וז״ש הראב״ד הלכה זו בהפך עכ״ל. וי״ל לדעת רבינו שהוא סובר דמ״מ הלכה כר״ע דהוא מאריה דגמרא טפי מהנך תנאי וטעמא דבן ננס הא איפרך וטעמא דרבי שמעון איכא למידחי דאע״ג דר״ש יהיב טעמא שלחם בלא כבשים אין לי מי יתירנו איכא למימר דאע״ג דכשהלחם בא עם הכבשים הכבשים מתירין את הלחם כשהלחם בא לבדו הוא עצמו מתיר את עצמו. ועוד דבגמרא אמרינן מ״ט דרבי עקיבא גמר יהיו מתהיינה מה להלן לחם אף כאן לחם ובן ננס גמר יהיו יהיו מה להלן כבשים אף כאן כבשים ושקיל וטרי גמרא ובסוף קמה טענת ר״ע ולפיכך פסק כוותיה ועוד דאיתא התם בגמרא (דף נ״ו) ת״ר שתי הלחם הבאות בפני עצמן יונפו כו' עד אף שתי הלחם נמי לאכילה והאי ברייתא כר״ע אתיא ומדשקלי וטרו בה אמוראי משמע דסברי דהלכתא כוותיה. \n", + "ומ״ש ואם הונפו עם הכבשים מעכבים זה את זה ואם אבד הלחם יאבדו הכבשים וכו' בפרק התכלת (מנחות דף מ״ו) איבעיא לן תנופה עושה זיקה או לא ואסיקנא בתיקו וא״כ לא היה לרבינו לכתוב הלכה פסוקה בדבר וכבר השיגו הראב״ד וכתב א״א ספק הוא בגמרא עכ״ל. ואפשר שטעם רבינו מדאמרי' בתר הכי א״ל אביי לרבא מ״ש ב' כבשים דמעכבי לחם ומאי שנא שבעה כבשים ופר ואילים דלא מקדשי לחם ולא מעכבי א״ל הואיל והוזקקו זה לזה בתנופה משמע דס״ל דתנופה עושה זיקה: \n\n" + ], + [ + "שתי הלחם הבאות בפני עצמן וכו'. ברייתא וגמרא שם: \n", + "הפר ושני האילים וכו'. משנה שם (דף מ\"ד): \n\n" + ], + [ + "שני פרים של מוסף היום ופר וכו'. משנה שם הפרים והאילים והכבשים והשעירים אינם מעכבים זה את זה ובגמרא הני פרים וכבשים וכו' דעצרת וכו' אילים דהיכא וכו' אי דתורת כהנים הויה כתיב בהו לעולם דעצרת דתורת כהנים וה\"ק לא אילים דתורת כהנים מעכבי ליה לאיל דחומש הפקודים ולא איל דחומש הפקודים מעכב לאילים דתורת כהנים אלא פרים דאפילו אהדדי לא מעכבי ואילים דהכא והכא הוא דלא מעכבי אינהו מעכבי תנא מילי מילי קתני. פי' וגבי פרים וכבשים אין מעכבים אפילו אהדדי אבל אילים אהדדי מעכבי אלא שבתורת כהנים עם של חומש הפקודים אינם מעכבין אלו לאלו: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש שבעה כבשים וכו' אינם מעכבים כו'. לא אלו את אלו ולא הם בעצמם וכמו שביאר מיד שאין המוספין מעכבין וכו' והוא כמו שנתבאר מהמשנה דבהו אין עיכוב כלל ומילי מילי קתני. ודברי רבינו מדוייקים כן דגבי פרים כתב שני פרים אין מעכבין זה את זה וגבי אילים לא כתב כן אלא כתב איל וכו' ושני אילים אין מעכבין ולא כתב כמו שכתב גבי פרים אין מעכבין זה את זה מוכח דשני אילים גופייהו מעכבין ולא דמו לפרים וגבי פרים היה יכול לכתוב כמו שכתב גבי אילים דהתם נמי איכא פר אחד ושני פרים אלא ודאי לכך נתכוון. \n", + "ומ\"ש אם נשחטו כולן מעכבין זה את זה. שם (דף מ\"ו:) אמר ר\"י הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה שמעכבין זה את זה ואי זו היא זיקה שלהם שחיטה ופירש\"י שאם הוזקקו זה לזה שהיה ביחד ואח\"כ אבד לחם או כבשים שמעכבין זה לזה והנותר לפנינו יצא לבית השריפה דנדחה באיבוד חבירו ואי זו היא זיקה שלהן הקבעתן יחד שחיטה שאם היה לחם בשעת שחיטה ואח\"כ אבד או לחם או כבשים אבד הכל. ויש לתמוה על מה שכתב הראב\"ד איל של מוסף וכו' א\"א לא ידעתי שחיטה זו בכאן מה היא והל\"ל אבל הן עצמן דת\"כ מעכבין זה את זה מ\"ט הויה כתיב בהו עכ\"ל, שהרי מ\"ש רבינו שאם נשחטו מעכבין זה את זה מבואר הוא בברייתא וכדברי ר\"י שכתבתי. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דעת הראב\"ד כרש\"י דההיא דר\"י אכבשים שאין מעכבין את הלחם לחוד קאי דבהנהו דוקא קובעת שחיטה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואינם חייבים להקריב השאר למחר וכו': לא מצאו אלא שני כבשים וכו'. בפרק התכלת (מנחות דף מ״ט) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "באחד בתשרי מקריבים מוסף היום וכו'. מפורש בפרשת פנחס. \n", + "ומ״ש לפיכך אם חל להיות בשבת היו שם ג' מוספין וכו'. בפ' החליל (סוכה דף נ״ד): \n\n" + ], + [ + "שכל התדיר מחבירו קודם את חבירו. משנה בזבחים ר״פ כל התדיר (זבחים דף פ״ט): \n", + "ומה שכתב וכן כל המקודש מחבירו קודם את חבירו. שם במשנה. \n", + "ומה שכתב היה לפניו תדיר ומקודש וכו'. שם (דף צ':) בעיא דלא איפשיטא ולפיכך פסק רבינו דאי זה מהם שירצה יקדים ופירש\"י תדיר ומקודש כגון דם עולת תמיד ודם חטאת התמיד תדיר והחטאת מקודש ממנו כדתנן דם חטאת קודם לדם עולה מפני שהוא מרצה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש עבר או שכח ושחט את שאינו תדיר וכו'. שם (דף צ') בעיא בשחט את שאינו תדיר תחלה ומשמע דאיפשיטא ולמד רבינו ממנו לשחט את הפחות בקדושה תחלה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ואם נשחטו שניהם כאחד יהיה זה ממרס בדם וכו'. נלמד ממה ששנינו בפרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״א) שחט קרבן פסח קודם לתמיד יהיה אחד ממרס בדמו עד שיזרק דם התמיד: \n\n" + ], + [ + "דם חטאת קודם לדם עולה וכו' איברי עולה קודמין לאימורי חטאת וכו'. משנה שם זבחים (דף פ\"ט): \n", + "דם חטאת ואיברי עולה וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא. \n", + "ומ\"ש דם העולה ודם אשם וכו'. בעיא שם (דף צ') ואתינן למיפשטה מדתנן חטאת קודמת לאשם חטאת הוא דקדמה ליה לאשם אבל עולה לא מאי לאו דם לא אאימורים דיקא נמי דקתני מפני שהיא מתנה ש\"מ. ולפ\"ז משמע דבעיין אפשיטא ורבינו דמשמע מדבריו דלא איפשיטא אפשר שלא היה גורס האי דיקא נמי דקתני: \n\n" + ], + [ + "חטאת קודמת לעולה וכו'. משנה וברייתא שם. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל נראה שהכוונה שישחוט החטאת ויקריב אותה לגמרי ואח\"כ העולה ולעיל דמפליג בין דם לאיברים שאמרו שהדם של חטאת הוא שקודם ואיברי עולה קודמין היינו כשנשחטו שניהם ושני הדמים לפנינו ואנו באים לידע אי זה דם יקדום שזורק של חטאת ואחר שזורק שני הדמים ואיברי שניהם לפנינו ואנו באים לדון על האיברים אז מקדים של עולה מפני שכולה כליל עכ\"ל. והאריך להוכיח שכן צריך לפרש. \n", + "ומ\"ש וכן בשעת הפרשה וכו' x. תוספתא פרק י' דזבחים: \n\n" + ], + [ + "בקרבנות החג אינו כן וכו' עד שכך הוא סדר הכתוב בתורה. בפרק כל התדיר (זבחים דף צ') וכרבינא דאמר כמשפט כתיב בהו: \n", + "שעיר ע\"ז קודם לשעיר נשיא. בסוף הוריות (דף י\"ג) ויהיב טעמא משום דהאי צבור והאי יחיד. \n", + "ומ\"ש ושעיר נשיא קודם לשעירת יחיד. שם ויהיב טעמא משום דהאי מלך והאי הדיוט. \n", + "ומ\"ש ושעירת יחיד קודמת לכבשה. שם ואע\"ג דאמר התם אביי דתנאי היא פסק רבינו כתנא דסתם גמרא כוותיה ויהיב טעמא התם שעירה עדיפא שכן נתרבה אצל ע\"ז ביחיד. ונראה שרבינו מפרש דה\"ק שכשנכתבה אצל ע\"ז ביחיד לא לענין זה לבדו נתייחדה שהרי לחטאות אחרות היא באה ונתרבית לבא גם על ע\"ז דיחיד: \n\n" + ], + [ + "אפילו חטאת העוף של יולדת קודמת לכבשה. תוספתא פ\"י דזבחים פירוש לכבשה לכבש שלה במפיק ה\"א וה\"ק החטאת בכל ענין קודם לעולה אפילו של יולדת שאינה על חטא ידוע: \n", + "חטאת קודמת לאשם וכו'. עד שהם מיני דמים. משנה בפרק כל התדיר (זבחים דף פ״ט:): \n", + "וכל החטאות שבתורה וכו'. משנה שם (דף צ':) ופירש\"י מפני שהוא בא על ידי הכשר מפני שהוא בא להכשיר את המצורע לקדשים ולביאת המקדש הילכך חשיבות הוא לגביה שטהרה תלויה בו: \n", + "ומ\"ש והתודה קודמת לאיל נזיר וכו'. שם (דף צ') בעיא דאיפשיטא: \n", + "הרי שהיו לפניו חטאת העוף ומעשר וכו' היו שם חטאת העוף ומעשר ועולת בהמה וכו'. שם (דף צ':) איבעיא להו חטאת העוף ועולת בהמה ומעשר איזה מהם קודם וכו' הכא תרגימו מין זבח עדיף במערבא אמרי עיילא בה עולת בהמה בחטאת העוף ואגבהתה ממעשר. ופירש\"י הכא תרגימו בבבל. מין זבח עדיף ויקדים מעשר ואח\"כ חטאת ועולה דאילו עולת בהמה לא מצי קדמה לחטאת העוף מגזירת הכתוב. עיילא בה חשיבות דעולת בהמה שבאה עמה והיא חשובה ממעשר שהיא קדשי הקדשים וכליל ומגזירת הכתוב החטאת קודמת ואע\"פ שזו מין זבח. ואגבהתה ממעשר לבטל חשיבות שם מין זבח שבו דהא בעולה נמי איתיה לאותה חשיבות ובטל ליה מגזירת הכתוב הילכך יקדים חטאת העוף לעולה ועולה למעשר. ופסק רבינו כבני מערבא משום דמסתבר טעמייהו: \n\n" + ], + [ + "הרי שהיו מיני בהמה הרבה ממין קרבן אחד וכו'. גם זה שם: \n", + "העומר קודם לכבש הבא עמו וכו' עד לדבר הבא בגלל הלחם. ברייתא בסוף הוריות (דף י\"ג:): \n\n" + ], + [ + "מנחת האיש קודמת למנחת האשה וכו'. תוספתא פ\"י דזבחים. \n", + "ומ״ש מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה וכו' מנחת נדבה ומנחת סוטה אי זו מהם שירצה יקדים. בעיא בפרק כל התדיר (זבחים דף צ') נדבה קודמת שכן טעונה שמן ולבונה א״ד מנחת סוטה קודמת שכן באה לברר עון ולא איפשיטא הלכך אי זו מהם שירצה יקדים דשקולות הם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש מנחות קודמין ליין וכו' עד והבא אחרון קרב אחרון. תוספתא פ\"י דזבחים אע\"פ שיש בה קצת ט\"ס ומשמע התם שמה שאמרו אימתי בזמן שבאו כולם כאחת וכו' קאי גם למנחת האיש קודמת וכו' ומנחת חטים קודמת וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכל יום ויום מימי החג וכו'. בפרק החליל (סוכה דף נ״ה) ופירש״י ואם חל שבת באחד מהם ידחו שיר המועד מלפני שיר שבת ימוטו ידחה שהוא שיר אחרון ונדחה מפני שאמרו באחד בשבת שיר שהיה ראוי לומר אתמול שאין מדלגין סדר השיר ובשני שיר של אחד בשבת נמצא האחרון נדחה: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו. בהלכות כלי המקדש פ\"ג ופ\"ד. \n", + "ומ״ש וכולם עובדים בשוה ברגלים ובחג הסוכות היה כל משמר מקריב פר אחד או איל אחד וכו' עד ובשמיני חוזרים לפייס כולם כאחד כשאר הרגלים. משנה בפרק החליל (סוכה דף נ״ה:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כמו שביארנו. הוא בהלכות כלי המקדש פ\"ב: \n\n" + ], + [ + "ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת היה שם מנחת נסכים וכו'. משנה בפ' המנחות והנסכים (מנחות דף ק״ג:). \n", + "ומ\"ש ולא היו מערבים אותם. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ולעולם אין מערבים נסכים וכו'. בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ט) תנן מערבין נסכי פרים בנסכי אילים נסכי כבשים בנסכי כבשים של יחיד בשל ציבור של יום בשל אמש אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים ואם בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן ונתערבו כשרים אם עד שלא בלל פסול ובגמרא ורמינהי והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים אר״י אם נתערבו קאמר א״ה ואין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים ואפילו נתערבו נמי לא והא מדקתני סיפא בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן ונתערבו כשרים מכלל דרישא לכתחילה קאמר אמר אביי ה״ק מערבין יינן אם נתערבה סלתן ושמנן ויין לכתחלה לא והתניא בד״א בסלת ושמן אבל יין מערבים אלא אמר אביי ה״ק היכא דהוקטר סלתן ושמנן מערבין יין לכתחילה היכא דלא הוקטר אם נתערב סולתן ושמנן מערבין נמי יינן ואם לאו אין מערבין דילמא אתי לערובי סלת ושמן לכתחלה. ופירש״י מערבין נסכי פרים האי מיין ושמן קאמר וה״ק מערבין יין נסכי פרים ביין נסכי אילים ואע״ג דלפר אית ליה ג' עשרון סלת וחצי ההין יין ושמן ולאיל שני עשרון סלת ושלישית ההין יין וכן שמן אעפ״כ מערבין זה בזה משום דשניהן בלילתן שוה דלתרווייהו איכא שני לוגין לעשרון דבאיל כתיב שלישית ההין לאיל דהיינו ארבעה לוגין והוא הדין לשמן וכתיב שלשה עשרונים לפר דהיינו שני לוגין לעשרון וכיון דבלילתן שוה מש״ה מערבין נסכיהם ומערבין נמי נסכי כבשים בנסכי כבשים כגון בנסכי מוספין משום דתרוייהו בלילתן רכה דבשניהם יש שלשה לוגין שמן לעשרון וכו'. אבל אין מערבין וכו' משום דהללו בלילתם רכה והללו בלילתן עבה. בללן לנסכי פרים בפני עצמן ולנסכי כבשים בפני עצמן ושוב נתערבו כשרים ואם נתערבו עד שלא בלל פסולה. שלא יערב חלבים הכי נמי לא יערב נסכים. אמר ר' יוחנן לא תימא מערבין לכתחלה אלא אם נתערבו קאמר והא דקתני והקטיר שלא יערב לכתחלה מיירי. א״ה דקתני במתני' אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים דאפילו נתערבו דיעבד נמי לא והא מדקתני סיפא נתערבו כשרות דהיינו דיעבד מכלל דרישא אין מערבין לכתחלה וה״ה רישא דרישא נמי מערבין לכתחלה והדרא קושיא לדוכתיה שלא יערב חלבים בחלבים. אמר אביי ודאי רישא דמתני' דתני מערבין לכתחלה היא ולא תיקשי לך ונתערבו נסכים דמתני' ביינן קא מיירי וה״ק מערבין יינן של נסכים פרים ואילים לכתחלה אם נתערב כבר סלתן בשמנן מאליהן הואיל והתחיל לערב ליכא משום לא יערב חלבים והא דתני אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים אפילו היכא דנתערב סלתן ושמנן. ויין לכתחילה לא אפילו דכבשים ופרים אם לא נתערב סלתן ושמנן והא תניא במה דברים אמורים דאין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים בסלת ושמן אבל יין מערבין לכתחלה בין נתערב סלתן ושמנן בין לא נתערב אלא אמר אביי היכא דהוקטר כבר סלתן ושמנן של פרים ואילים כמצותן מערב יין לכתחלה דליכא למיחש דילמא אתי לערובי סלתן ושמנן דבני הקטרה נינהו ואיכא משום והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים שהרי כבר מעורבין ועומדין ואם לאו דלא הוקטר סלתן ושמנן אין מערבין דחיישינן דילמא אתי לאיערובי סלת ושמן לכתחילה דאסור שלא יערב חלבים בחלבים והא דקתני ברישא אבל יין מערבין היינו אם הוקטר סלתן ושמנן והא דקתני מציעתא דמתניתין אבל אין מערבין היינו בשלא נתערב סלתן ושמנן עכ״ל. נמצא דאין מערבין חלבים בחלבים ולא סלתן ושמנן מדינא דכתיב והקטירו ויין ביין אין מערבין לכתחלה משום גזירה וסלתן ושמנן לעולם אין מערבין אלו עם אלו ואם בללו אלו בפ״ע ואלו בפ״ע ואח״כ נתערבו כשרים אם עד שלא בלל פסל ויין אם הוקטר שמנן ויינן מערבין יינן לכתחלה ואם לא הוקטרו אם נתערב סלתן ושמנן מערבין נמי יינן לכתחלה ואם לאו אין מערבין. ומדכתב רש״י והא דקתני מציעתא דמתני' אבל אין מערבין היינו בשלא נתערבו סלתן ושמנן משמע בהדיא דהא דתנן מערבין נסכי פרים בנסכי אילים נסכי כבשים בנסכי כבשים נמי ביין היא שנוייה וכן פירשה רבינו גם בפירוש המשנה אלא שרש״י מפרש דמיירי בשלא נתערבו ורבינו מפרש לה בשנתערבו. ועל פירש״י קשה לי דאי כשלא נתערבו מיירי מאי איריא נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים אפילו נסכי כבשים בנסכי כבשים נמי אין מערבין יינן משום גזירה. לכן נ״ל למחוק ברש״י תיבת בשלא ולגרוס והא דקתני מציעתא דמתני' אבל אין מערבין היינו אפילו נתערבו סלתן ושמנן ומה שפירש״י במתניתין בנסכי סלת ושמן הוא למאי דקס״ד ולפ״ז הא דקתני אם בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן וכו' מילתא באפי נפשה היא דהא לא קאי איין דאיירי ביה ברישא אלא אסלת ושמן x ומשמע דאכולהו קאי אפילו לנסכי פרים בנסכי אילים נסכי כבשים בנסכי כבשים דכיון דטעמא משום דכתיב והקטירו בהני נמי איכא משום והקטירו. וא״ת א״כ דמערבין ואין מערבין דקתני רישא ביין מיירי מ״ש הני מהני וי״ל דכיון דנסכי כבשים אינם שוים לנסכי פרים ואילים מחמירין בהו טפי שאפילו נתערבו סלתן ושמנן אין מערבין יינן כל זמן שלא הוקטרו סלתן ושמנן. וע״פ הדברים האלה נתבארו דברי רבינו עד סוף הפרק, אלא שאצל מ״ש וכשמערב נסכי פרים ביין נסכי אילים נראה שצריך להגיה ולכתוב וכשמערב מערב יין נסכי פרים ביין נסכי אילים יין נסכי כבשים ביין נסכי כבשים: \n", + "סליקו להו הלכות תמידין ומוספין בס\"ד. . \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f1a86810d7e2370ce0f83aad1e734ded840f71ca --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,592 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Daily_Offerings_and_Additional_Offerings", + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום וכו'. מפורש בתורה: \n\n" + ], + [ + "ואימתי זמן שחיטתן וכו'. משנה פ\"ג דתמיד (דף ל') ובפרק ג' דיומא (דף כ\"ח). \n", + "ומ״ש פעם אחת דחקה השעה. בפ״ו דעדיות ואמרינן בפ' תפלת השחר (ברכות דף כ״ז) דהכי הלכתא. \n", + "ומה שכתב רבינו שהיה זה בבית שני רבינו כתב כן שם בשם הירושלמי: \n\n" + ], + [ + "תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל וכו'. עד קודם שיכנס השבת. בריש פרק תמיד נשחט (פסחים דף נ״ח): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "אע\"פ שאין שוחטין אחר תמיד של בין הערבים וכו'. בפרק ב' דמגילה (דף כ':) תנן כל היום כשר לקריאת המגילה וכו' ולהקטרה ופירש\"י בהקטרת קומץ קאמר וכו' ואינה כשירה אלא ביום: \n", + "ומקטירין איברי עולות והאימורים עד חצי הלילה כמו שביארנו במעשה הקרבנות. פ\"ד: \n", + "ואיברים ואימורים שלא נתאכלו וכו' מהפכים בהם כל הלילה עד הבקר וכו': \n\n" + ], + [ + "איברים של תמיד דוחין את הטומאה ואין דוחין את הטומאה אלא בערב שבת וכו'. כך היא הנוסחא בספרי רבינו וה״פ אלא בע״ש בלבד מקטירים כלומר מבעוד יום בלבד מקטירין אותם ולא בליל שבת והוא מדאמרינן בס״פ טרף בקלפי (יומא דף מ״ו) אמר רב הונא תמיד תחלתו דוחה סופו אינו דוחה מאי אינו דוחה רב חסדא אמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ורבא אמר דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת ופסק כרבא דבתרא הוא. וכתב הריטב״א בספ״ק דיומא אם לא היה פנאי להקטירם בערב שבת מעלים אותם בליל שבת לראש המזבח ואינם נפסלים בראש המזבח בלינה אפילו עד כמה ימים וזו שאמרו לא הסריח בשר קדש מעולם אפילו היו בראש המזבח כמה ימים עכ״ל: \n", + "חלבי שבת קריבין בלילי יו״ט וכו'. בר״פ תמיד נשחט (פסחים דף נ״ט:) רמי ליה רב ספרא לרב כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין והכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו״ט א״ל וכו' הכא בי״ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קריבים ביום טוב. ובסוף פרק אלו קשרים (שבת דף קי״ד) תנו רבנן עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבים ביוה״כ יכול אף של יוה״כ בשבת ת״ל בשבתו דברי ר' ישמעאל ר״ע אומר עולת שבת בשבתו למד על חלבי שבת שקריבים ביו״ט יכול אף ביוה״כ ת״ל בשבתו וידוע דהלכה כר״ע: \n\n" + ], + [], + [ + "אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים וכו'. משנה וגמרא פ' שני דערכין (דף י\"ג). \n", + "ומה שכתב ואע\"פ שהיו מבקרין אותו מתחלה לא היו שוחטין את התמיד עד שמבקרין אותו שניה קודם שחיטה לאור האבוקות ומשקין אותו מים בכוס של זהב. משנה פ\"ג דתמיד (דף ל'): \n\n" + ], + [ + "והכל כמעשה העולה שכתבנו במעשה הקרבנות. בפרק ו' ופרק ט': \n", + "ולא היו כופתין את הטלה וכו'. ריש פ' ד' דתמיד לא היו כופתין את הטלה אלא מעקדין אותו ובגמ' (דף ל\"א:) תנא יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם. לא היו כופתין את הטלה מאי טעמא רב הונא ורב חסדא חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום דמהלך בחוקי המינין מאי בינייהו איכא בינייהו דכפתיה בשיראי אי נמי בהוצא דדהבא: \n", + "ועל מה \n", + "שכתב שלא יחקו את המינין: כתב הראב\"ד א\"א אני שמעתי שמא יצטער בכפייתו ויפרכס עד שיטיל מום באחד מאבריו ובגמרא מצאנו דפליגי רב הונא ורב חסדא חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום חקי המינין ואפשר שהטעם הראשון הוא בזיון קדשים אבל חקי המינין לא ידעתי מהו עכ\"ל. ודע שפירש המפרש לא היו כופתין את הטלה בשעת שחיטה ד' רגלים יחד וכו' אלא מעקדים אותו [יד ורגל] כעקידת יצחק בן אברהם ובגמרא פירש מפני שהוא מהלך בחוקי המינין כשמקריבין זבח לע\"ז הם כופתין אותו כך ד' רגלים יחד. דכפתיה בשיראי וכו' משום חקי המינין איכא עכ\"ל. ופסק רבינו כמאן דאמר משום דמהלך בחוקי המינין שהוא טעם יותר כולל ולחומרא. \n", + "ומה שכתב וכך היתה עקידתו וכו' עד שיהיו נשחטין כנגד השמש. פרק ד' דתמיד (שם): \n\n" + ], + [], + [ + "טעו או שגגו אפילו הזידו וכו'. משנה וברייתא פרק התכלת (מנחות דף מ״ט ונ') ודלא כר״ש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד וכו' אף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט וכו'. בסוף פירקא קמא דיומא (דף כ\"א:): \n\n" + ], + [ + "בבקר עורכים עצים וכו'. בפרק שני דתמיד (דף כ\"ט:) וכן מצוה להעלות וכו' וכן מוסיפים שני גזרים עם תמיד של בין הערבים וכו' עד בכהן אחד. בפרק שני דיומא (דף כ\"ו:) יליף לה מקראי: \n\n" + ], + [], + [ + "ושלש מערכות של אש עושים בראש המזבח בכל יום וכו' עד בצדי מערכה גדולה. בפ' טרף בקלפי במשנה (דף מ\"ג:) וברייתא (דף מ\"ה) פלוגתא דתנאי ופסק כר\"י: \n\n" + ], + [], + [ + "המכבה אש המזבח לוקה וכו' אפילו גחלת אחת ואפי' הורידה מעל המזבח וכבה לוקה. מימרא בס״פ כל התדיר (זבחים דף צ״א). \n", + "ומ״ש אבל אש מחתה ואש מנורה וכו'. בס״פ טרף בקלפי (יומא דף מ״ו:) אתמר המכבה אש מחתה ומנורה אביי אמר חייב רבא אמר פטור ואמרינן בלישנא בתרא דאחתיה אארעא וכבייה דכ״ע ל״פ דפטור כי פליגי דכבייה בראשו של מזבח וידוע דהלכה כרבא: \n\n" + ], + [ + "כשמסדר עצי מערכה גדולה מסדרה במזרח המזבח. בפ' ב' דתמיד (דף כ\"ט) סידר את המערכה גדולה מזרחה. \n", + "ומ\"ש ויהיה מראה שהתחיל לסדר מן המזרח. זה פירוש על מה ששנינו שם וחזיתה מזרחה. \n", + "ומ\"ש וריוח היה בין הגזרים וכו'. שם: \n", + "כתב הראב״ד כשמסדר עצי המערכה וכו'. א״א זה כתב במקום וחזיתה מזרחה ולא כיון יפה וכו'. ודברי הראב״ד על כל בבא זו אינם מוכרחים. ומה שפירש הראב״ד בתפוח אין נראה כן מדברי רש״י שם ובר״פ גיד הנשה (חולין דף צ':): \n\n" + ], + [ + "ואחר שמסדר מערכה גדולה וכו' עד של לחם הפנים. משנה בפ\"ב דתמיד (דף כ\"ט) ומייתי לה בגמרא ר\"פ קדשי הקדשים (דף נ\"ח) ופירש\"י עצי תאנה בשל תאנה היו רגילין וטעם אגדה הוא שבו היתה תקנה לאדם הראשון ויעשו להם חגורות. מערכה שניה של קטרת אצל מערכה גדולה היו מסדרים מערכה קטנה ליטול ממנה גחלים להכניס על מזבח הפנימי ג' קבין לכל בקר וערב להקטיר עליהם קטרת, ובמס' יומא פרק טרף בקלפי בסופיה ילפינן מקרא דעל מזבח החיצון צריך להיות מערכה לכך כנגד מערבית דרומית של מזבח ומשוך לצד צפון להרחיקו מן הקרן ד' אמות וטעמא מפרש לקמיה וכו' באומד חמש סאין גחלים לפי אומד ה' סאין גחלים היו נותנים שם עצים. ובפ' קדשי הקדשים מפרש טעמא למה היתה כנגד קרן מערבית דרומית משוך מן הקרן לצד צפון ד' אמות גם נתבאר שם למה נותנין שני הבזיכים במערכה של קטרת: \n\n" + ], + [ + "מערכה שלישית של קיום האש וכו'. ומ״ש ולא יצית האש למטה וכו'. בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ה): \n\n" + ], + [ + "הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מ\"ע וכו' והיא עבודה מעבודות כהונה. בפ\"ב דיומא (דף כ\"ג). \n", + "ומ\"ש ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן יהיו פחותים וכו' עד קדרה לרבו. שם, אלא שלא אמרו שם כן אלא על הוצאת הדשן לא על תרומת הדשן וגם דקרא דופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים אוהוציא את הדשן כתיב לא אוהרים את הדשן. ויש לתמוה על רבינו ששינה. ומצאתי כתוב בשם הריטב\"א בפ\"ק דיומא דתרומת הדשן צריכה בגדים פחותים משאר עבודות מדכתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו דהל\"ל ומכנסי בד על בשרו ואמרו שם בגמרא ילבש לרבות את השחקים פירוש בגדי כהונה פחותין לפי שאינו דרך ארץ שימזוג כוס לרבו בבגדים שבישל הקדרות עכ\"ל. וע\"פ זה אפשר ליישב דברי רבינו דמדכתיב ילבש ילפינן דתרומת הדשן הויא בבגדים פחותים משום דרך ארץ א\"כ כי כתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים לא אהוצאת הדשן בלבד קאי אלא אף אהרמת הדשן וה\"ל כאילו כתיב והרים את הדשן וכבר קודם לכן פשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים ומש\"ה תפס רבינו הכתוב כאילו כתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים קודם והרים את הדשן ולא הוצרך רבינו לכתוב גבי הוצאת הדשן שיהיו בגדיו פחותים דמהרמת הדשן הוא נלמד וכל שכן נמי הוא: \n\n" + ], + [ + "אימתי תורמין הדשן וכו'. משנה בסוף פ\"ק דיומא (דף כ'): \n\n" + ], + [ + "כיצד תורמין מי שזכה לתרום טובל וכו' עד והמנורה. בפ\"ק דתמיד (דף כ\"ח): \n", + "כתב הריטב\"א פ\"ק דיומא שלא היה חותה מהגחלים שנעשו מהעצים שבמערכה אלא דוקא מהגחלים של איברים שנשרפו כמ\"ש אשר תאכל האש את העולה אלמא שמהגחלים שנעשו מאיברי העולה היה חותה ויש לזה ראיה גדולה בגמרא, ולא ידעתי למה לא הוזכר בשום מקום תרומת גחלים אלא תרומת הדשן וכתב על זה הר\"י בנבנשת ז\"ל נלע\"ד כי בעת תרומת הדשן היו שם קצת איברי עולה שנתאכלו וקצת שלא נתאכלו לגמרי והם גחלים בוערות קרוב להיות דשן לזה לא היה חותה מאיברי העולה הנשרפין קצת אשר למעלה במערכה אבל מפנה את הגחלים אילך וחותה מאברי העולה אשר הם למטה שנשרפו לגמרי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אחר שירד זה שתרם רצים אחריו הכהנים וכו' עד מפני שהוא נוי למזבח. בפ\"ב דתמיד (דף כ\"ח:): \n\n" + ], + [ + "כל מי שירצה מהכהנים ממלא מן הדשן וכו': ומעולם לא נתעצל הכהן מלהוציא את הדשן. בפ\"ב דתמיד: \n\n" + ], + [ + "ואע\"פ שאין הוצאתו לחוץ עבודה אין בעלי מומין מוציאין אותו. בפ\"ב דיומא (דף כ\"ג) ופסק כת\"ק אליבא דר' יוחנן: \n", + "וכשמוציאין אותו חוץ לעיר וכו': ולא יפזרנו שם וכו'. בפרק כל שעה (פסחים דף כ״ו) ובשילהי תמורה (דף ל״ד) אמרינן דתרומת הדשן אסור בהנאה דתניא ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר: \n", + "כתב הראב\"ד ושמו שיניחנו בנחת. א\"א זה לא נאמר אלא על תרומת הדשן וכו'. טעמו של הראב\"ד משום דכי כתיב ושמו בתרומת הדשן שהכהן תורם בכל יום שחרית ונותנו אצל המזבח כמו שכתב רבינו לעיל בפרק זה הרמת הדשן מעל המזבח מ\"ע על דשן זה הוא שאמרו שהוא אסור בהנאה ומועלין בו לא על שאר הדשן שנשאר שם שמורידין אותו למטה ומוציאין אותו חוץ לעיר: \n", + "כתב הר\"י קורקוס ז\"ל נראה שדין ההנאה למד רבינו מההיא דפרק ב' דמעילה שנחלקו רב ור\"י בנהנה מאפר שעל תפוח לאחר שהרימו הדשן דר\"י סבר שמועלין ורב סבר שאין מועלין והלכה כר\"י וכן פסק רבינו בהל' מעילה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה להקטיר הקטורת וכו': לא הקטירו בבקר יקטירנו בין הערבים. משנה בפרק התכלת (מנחות דף מ״ט): \n", + "ומ\"ש ואפילו היו מזידין. שם כת\"ק דר' שמעון. \n", + "ומ\"ש ואין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטורת של בין הערבים. שם פלוגתא דתנאי (דף נ') ואמר אביי דמסתברא כמ\"ד הכי: \n\n" + ], + [ + "כמה מקטירין ממנה בכל יום וכו'. פ\"ק דכריתות (דף ו':) ובפ\"ד דיומא (דף מ\"ג:): \n", + "מזבח שנעקר מקטירין הקטורת במקומו. מימרא פרק קדשי קדשים (זבחים נ\"ט): \n", + "וקטורת שפקעה מעל המזבח אפילו קרטין שבה אין מחזירין אותן. מימרא פרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו:) ופירש״י אפילו קרטים שלימים וחשובים שבה: \n\n" + ], + [ + "בעת שמקטירין הקטורת בהיכל וכו'. בספ״ק דכלים ואיתא בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ד). וכתב רבינו בעת שמקטירים הקטרת בהיכל בכל יום לרמוז על מה שכתב בגמרא דבקטרת יוה״כ שהוא לפני ולפנים אין צריך לפרוש אלא מההיכל שהוא קרוב אבל מבין האולם ולמזבח אין צריך לפרוש. \n", + "ומ\"ש וכן בשעה שיכנס בדם חטאות הנעשות בפנים וכו'. ברייתא וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "כיצד סדר הקטרת הקטורת בכל יום וכו'. בפרק שלישי דתמיד (דף ל':): \n", + "ומה שכתב מי שזכה בקטרת נוטל כלי מלא קטרת וגדוש וכו'. בפרק ששי דתמיד (דף ל\"ג): \n\n" + ], + [ + "כתב הראב\"ד וכיצד חותה וכו'. עד שנתאכלו במערכה א\"א אין זה בנוסחא המדוייקת לענין קטרת אלא לענין תרומת הדשן עכ\"ל. ואני אומר פשטא דמתניתין שבפרק הנזכר משמע דלענין קטרת מיתניא ואיני יודע x נוסחא אחרת: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש ומקדים לפניהם זה שדישן המזבח הפנימי וכו' עד ויקטיר המקטיר וישתחוה ויצא. בפרק ו' דתמיד שם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "דישון המנורה וכו'. יתבאר בסמוך: \n", + "והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה וכו'. בתורת כהנים פרשת אמור: \n\n" + ], + [ + "וכמה שמן הוא נותן לכל נר וכו'. משנה וברייתא פ' שתי מדות (מנחות דף פ״ח פ״ט) \n", + "ומ\"ש ואין מחנכין את המנורה וכו'. משנה בפ' התכלת (דף ס\"ט): \n\n" + ], + [ + "מהו דישון המנורה כל נר שכבה מסיר הפתילה וכו'. פ' שתי מדות (מנחות דף פ״ח:) נר שכבתה נדשן השמן נדשנה הפתילה כיצד עושה מטיבה ונותן בה שמן במדה ראשונה ומדליקה. ופירש״י נר שכבתה בחצי הלילה או קודם אור היום. נדשן השמן נדשנה הפתילה האי נדשן השמן לאו דוקא אלא הכי קאמר כשם שהפתילה שכבתה אין לה תקנה שהרי היא כדשן כן השמן שנשאר בנר הרי הוא כדשן ואין לו תקנה דהואיל ונדשנה הפתילה נדשן השמן כיצד הוא עושה מטיבה שמשליך כל מה שבנר לחוץ ונותן בה השמן ופתילה אחרת ומדליקה. במדה ראשונה חצי לוג כמו שנתן מתחילה או כמה שחסרה במה שזורק לחוץ. \n", + "ומ\"ש והדלקת הנרות היא הטבתם זהו דעת רבינו שהוא סובר שגם בבקר מדליק הנרות דכי כתיב והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות פירוש בהטיבו בהדליקו. והאחרונים חולקים עליו ואומרים שאין הדלקת הנרות אלא בין הערבים ופירוש בהטיבו אינו הדלקה אלא תיקון הפתילות וכל זה תמצא באורך בתשובות הרשב\"א סי' ש\"ט ומ\"ט x. ומדברי רש\"י שכתבתי בסמוך וממה שכתב בפירוש התורה נראה שדעתו כדעת האחרונים וכן נראה שהוא דעת הראב\"ד ממה שכתב בפרק שני מעבודת יוה\"כ וכן דעת אונקלוס. \n", + "ומ\"ש ונר שמצאו שלא כבה מתקנו: \n\n" + ], + [ + "נר מערבי שכבה וכו'. בפרק ו' דתמיד. \n", + "ומ\"ש אבל שאר הנרות כל נר שכבה מהם מדליקו מנר חבירו בפרק ג' דתמיד (דף ל':): \n", + "כתב הראב\"ד נר מערבי וכו'. א\"א נראה מדבריו שהוא עיכוב לנר מערבי שלא להדליקו וכו'. מה שהביא מדתנן מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקין צריך לדחוק לדעת רבינו דאע\"ג דקתני שכבו לשון רבים לאו דוקא דלא קאי אלא אחד מינייהו דהיינו נר מזרחי שכל נר מערבי לעולם אינו מדליקו אלא ממזבח העולה ומפרש לה רבינו כפשטה ולא כדפירש הראב\"ד דלא אתא אלא למעוטי מזבח הפנימי ובית הכירים בלבד ולא למעט הדלקתו משאר נרות אלא אף למעט הדלקתו משאר נרות אתא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכיצד מדליקו מושך הפתילה עד שמדליקה ומחזירה לפי שהנרות קבועים במנורה. פרק שני דשבת (דף כ\"ב:). \n", + "ומ\"ש ואינו יכול להדליק בנר אחר משום בזיון. שם וכשמואל וכמו שכתב המגיד משנה בהלכות חנוכה: \n\n" + ], + [ + "כל הפתילות שאסור להדליק בהם בשבת וכו'. ברפ\"ב דשבת (דף כ\"א) ודקדק רבינו לכתוב במנורה משום דהתם מותיב מדתנן מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהם היו מפקעים ומהם היו מדליק כלומר ובגדי כהונה הוה בהו תכלת והוא צמר שהוא מהדברים שאסור להדליק בשבת בפתילתו ומשני שמחת ביה השואבה שאני: \n\n" + ], + [ + "לא היה מטיב כל הנרות בפעם אחת וכו'. פרק ג' דיומא (דף ל\"ג). \n", + "ומה שכתב כדי להרגיש כל העזרה. שם כריש לקיש ואף על גב דרבי יוחנן פליג ואמר דטעמא משום דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות חלקהו לשני בקרים כיון דלא נפיק לן מינה מידי לענין דינא לא חש מלמינקט כריש לקיש. כך היה נראה לי אלא שאמרו שם בגמרא דלר\"י צריך להפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות בעבודה אחרת ולריש לקיש א\"צ להפסיק בעבודה אחרת והשתא יקשה על רבינו שכתב שצריך לעשות ביניהם עבודה אחרת והיינו כר' יוחנן וכתב שטעם חילוק הטבת הנרות לשתים הוא כדי להרגיש כל העזרה והיינו כר\"ל והוה כמזכה שטרא לבי תרי. ונראה לי שטעם רבינו דלר\"ל נמי לא אמר אלא שאין צריך להפסיק ביניהם בעבודה אחרת אבל אם רצה להפסיק ביניהם בעבודה אחרת לית לן בה הילכך כי מפסיק ביניהם בעבודה אחרת שפיר דמי לכולי עלמא ונקט טעמו של ר\"ל מפני שאינו צריך דרשא ואריכות כמו בטעמו של ר' יוחנן x: \n\n" + ], + [ + "זה שזכה בדישון המנורה וכו'. בפ' ג' דתמיד. \n", + "ומ\"ש ואח\"כ נכנס ומטיב שני הנרות וכו'. בפרק ששי דתמיד (דף ל\"ג): \n\n" + ], + [ + "חביתי כהן גדול מצות עשה להקריבם בכל יום מחצה בבקר וכו'. משנה בס״פ התכלת (מנחות דף נ':). \n", + "ומ\"ש ולישתן ואפייתן דוחין את השבת ואת הטומאה וכו'. שם (דף נ'). \n", + "ומ\"ש כמו שבארנו בפי\"א ממעשה הקרבנות: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב טחינת סולתן והרקדתן בחוץ ואינם דוחים את השבת. משנה בפ' שתי הלחם (מנחות דף צ״ו): \n\n" + ], + [ + "כהן שהקריב מחצה בשחרית ומת כו' ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו וכו' עד ושני חצאין אובדין. משנה בס״פ התכלת (מנחות דף נ':). \n", + "ומ\"ש דה\"ה לנטמא או נולד לו מום: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואלו השני חצאין האובדים וכו'. ברייתא בס״פ התכלת (מנחות דף מ״ח:). \n", + "ומ\"ש וכן אם אבד או נטמא החצי של בין הערבים. ברייתא פרק התכלת ואיתיה בתוספתא דמנחות פר\"ז. \n", + "ומ\"ש והיכן שורפין אותן בעזרה: \n\n" + ], + [ + "מת כ״ג בשחרית וכו' שלימה היתה קריבה. בפ״ז דשקלים ובס״פ התכלת (מנחות דף נ״א:) במשנה פלוגתא דר״ש ור' יהודה ופסק כר״י: \n", + "מת כ\"ג קודם שיקריבו בבקר ולא מינו כהן אחר וכו' עד סוף הפרק. בס\"פ התכלת שם: \n", + "ומ\"ש אין כופלין שמנה ולבונתה. שם (דף נ\"ב) וכרבנן דפליגי אאבא יוסי בן דוסתאי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל העבודות האלו שעושים בכל יום בפייס היו עושים אותם וכיצד היו עושין אותם וכו'. בפרק ב' דיומא (דף כ\"ד:). \n", + "ומה שכתב ומלובשים הם בבגדי כהונה. שם פלוגתא דר\"נ ורב ששת ופסק כרב ששת: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ושאר הכהנים מוסרים אותה לחזנים וכו'. שם (דף ס\"ו:) ובפרק ה' דתמיד: \n\n" + ], + [ + "כיצד מפיסין וכו' עד ויפקדם בטלאים. בפ\"ב דיומא (דף כ\"ב:) וכתב הריטב\"א בשם התוספות שזה שנוטל המצנפת לא היה יודע סך המנין והאומר המנין לא היה יודע ממי נטל המצנפת: \n\n" + ], + [], + [ + "ארבעה פייסות היו מפיסין בכל יום בשחרית וכו' עד למזבח. ברפ\"ב דיומא (דף כ\"ב) וענין שני גזרי עצים פירש\"י רפ\"ב דיומא שני בקעיות עצים ארוכים כמדת רוחב המערכה ונותן אותו ממעל לעצי המערכה ומקרא יליף לה לקמן עכ\"ל. וז\"ל הריטב\"א פירש\"י בריש יומא אחר שסידר המערכה והדלקה נותן לרוחב המערכה שני עצים ארוכים ארכן לרוחב המערכה. \n", + "ומה שכתב והוא מכניס מחתה וכו': \n\n" + ], + [ + "הפייס השני זוכים בו י\"ג על סדר עמידתן וכו' עד היין של נסכין. משנה וגמרא בפ\"ב דיומא (דף כ\"ה): \n", + "כתב הריטב\"א פ\"ב דיומא הזורק הוא מקטיר האיברים כדי שתעשה עבודת הדם והבשר בכהן אחד וכתב עוד משום דשחיטה וזריקה היא עיקר עבודת התמיד היו מקדימין אותה אף על גב דדישון מזבח הפנימי היו עושים תחלה: \n\n" + ], + [ + "הפייס השלישי אומר להם הממונה וכו' עד הפיסו וזכה מי שזכה. שם במשנה (דף כ\"ו) ודלא כראב\"י דאמר בפ\"ה דתמיד (דף ל\"ב:) המעלה איברים לכבש הוא מעלה אותם ע\"ג המזבח: \n\n" + ], + [ + "תמיד של בין הערבים אין מפיסין לו פייס אחר וכו'. בפ\"ב דיומא (דף כ\"ו) מימרא דר\"י ואע\"ג דשני גזרים של שחר היו בכהן אחד ושל בין הערבים היו בשני כהנים כדתנן בפרק הנזכר כבר כתב הריטב\"א שמי שזכה בהם בבקר אומר בערב לחבירו זכה עמי בעץ שני. \n", + "ומ\"ש חוץ מן הקטרת וכו'. שם. \n", + "ומה שכתב ואם כבר הקטירו כולם מימיהם וכו': \n\n" + ], + [ + "בשבת שיש שם תמידין ומוספין ושני בזיכי לבונה וכו'. בסוף סוכה (דף נ\"ו:) משמרה היוצאה עושה תמיד של שחר ומוספין וכתב הריטב\"א פ\"ב דיומא העומד אחר י\"ג כהנים הי\"ד זוכה בבזך אחר והט\"ו זוכה בבזך שני. \n", + "ומה שכתב והמשמר האחר שיכנס בשבת מפיסין פייסות אחרות לתמיד של בין הערבים שם ובפרק ב' דיומא אהא דאמר ר\"י אין מפיסין על תמיד של בין הערבים אלא כהן שזכה בו בשחרית יזכה בו בין הערבים מתיב והתניא כשם שמפיסין שחרית כך מפיסין בין הערבים וכו' אמר רב שמואל בר יצחק הכא בשבת עסקינן הואיל ומשמרות מתחדשות: \n", + "ואלו ואלו חולקין בלחם הפנים. משנה בסוף סוכה (דף נ\"ו): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ואין אוכלים את הלחם עד שיקטירו שני בזיכי לבונה על האש. בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ט:) תנן הקטירו הבזיכים והחלות מתחלקות לכהנים. \n", + "ומה שכתב והלבונה טעונה מלח וכו'. בסיפרא פי\"ד: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואחר קרבן המוספין מקטירים שני הבזיכין. בפ\"ג דיומא (דף ל\"ג) אביי (הוה) מסדר סדר מערכה משמא דגמרא ואליבא דאבא שאול וכו' ומוספין קודמין לבזיכין. \n", + "ומ\"ש ושני כהנים מקטירים שני הבזיכין. משנה פרק שני דיומא (דף כ\"ו:): \n\n" + ], + [ + "כיצד חולקין לחם הפנים וכו' והנכנסין חולקין ביניהם בצפון כו'. משנה בסוף סוכה (דף נ\"ו). \n", + "ומ\"ש ובזמן שיהיה יו\"ט של אחד משלשה רגלים בשבת וכו' עד ימצא אחר. משנה וגמרא בסוף סוכה: \n", + "כתב הראב\"ד וכן אם חל יו\"ט האחרון להיות בערב שבת וכו' עד ודבר זה תקנה א\"א איני יודע מה שאמר כדי שיתאחרו וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דמאי כדי שיתאחרו דקאמר שיתאחרו במקדש ולא ימנעו מלבא למקדש וכ\"ת מה תועלת יש לנו כשיבאו למקדש שאם יתאחר אחד מבעלי משמר מלבא למקדש ימצא אחר שיבא במקומו וטעם מתיישב הוא: \n\n" + ], + [ + "חל יום אחד להפסיק בין השבת ובין יום טוב וכו'. משנה שם חל יום אחד להפסיק בינתים משמר שזמנו קבוע היה נוטל י' חלות והמתעכב נוטל שתים. ופירש\"י חל יום אחד להפסיק בינתים כגון שחל יו\"ט ראשון בשני בשבת שהיו יכולים לבא באחד בשבת והם קדמו ובאו מע\"ש או שחל יום טוב אחרון להיות בחמישי שהיו יכולים לילך מע\"ש ונתעכבו שם בשבת כל המשמרות שנתעכבו אין נוטלין אלא שתי חלות ומשמר שזמנו קבוע נוטל עשר וחולקין אותם בין משמר הנכנס למשמר היוצא כדרך כל שבתות השנה עכ\"ל. וכך הם דברי הראב\"ד שכתב חל יום א' וכו' עד וזה הנכנס נוטל שתים א\"א כל מ\"ש כאן הבל ורעיון רוח שהמשמר שזמנו קבוע הם שתי משמרות של אותה שבת והם נוטלין עשר חלות והמשמר שהוא רחוק מביתו ולא יגיע לביתו ביום א' מתעכב שם ונוטל שתי חלות עכ\"ל. אבל רבינו מפרש חל יום א' להפסיק בינתים הוא שיהיה יום טוב ראשון של חג בשני (בשבת) או יום טוב אחרון יום ה' וכשאירע כן לא ישאר למשמר השני הנכנס אלא עבודת יום ראשון בלבד ויבוא החג וישתתפו כלם בעבודה אם יחול יום טוב הראשון יום שני או יכנס המשמר שני יום שבת אם יחול יו\"ט האחרון יום חמישי לפי שכל יום שבת הוא יום שמתחלפין תצא אחת ותכנס השניה ומחלקים לחם הפנים וכשיזדמן לאחת מהמשמרות זה המשמר שלא ישאר לו לעבוד אלא יום אחד יתעצל בדבר ויתעכב מלבא ותרגום ויתמהמה ואיתעכב ולפיכך תקנו לו שיקח מלחם הפנים שתי ככרות בלבד עכ\"ל בפירוש המשנה. נמצא לפירוש זה כשחל יום טוב ביום שני בשבת שקודם יו\"ט משמר היוצא נוטל עשר והנכנס נוטל שתים וכשחל יום טוב האחרון להיות בחמישי בשבת שאחר המועד משמר הנכנס נוטל עשר והיוצא נוטל שתים. ופירוש מתיישב הוא ואיני יודע למה ההביל אותו הראב\"ד ואדרבא לישנא דהמתעכב דנקט מתניתין אתי שפיר טפי לפירוש רבינו דהיינו המתאחר מלבא לעבודה ואילו לפירוש רש\"י והראב\"ד נהי דכשחל יו\"ט האחרון בחמישי שייך לומר המתעכב כשחל יו\"ט הראשון בשני לא שייך לומר אלא המקדים: \n\n" + ], + [ + "כהן גדול נוטל לעולם מכל משמר חצי החלות וכו' עד סוף הפרק. בפרק קמא דיומא (דף י\"ז:): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה לסדר לחם הפנים וכו'. ועורכים אותו שני סדרים וכו'. מבואר בתורה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ובין כל שתי חלות שלשה קנים של זהב וכו' וסומך כל מערכה בשתי קשוות. פרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו) במשנה. \n", + "ומ\"ש ונותנין בצד כל מערכה כלי שיש בו קומץ לבונה וכו' כתוב בתורה ונתת על המערכת לבונה זכה ובמשנה פרק שתי הלחם אמרינן שהיה בשני בזיכין. \n", + "ומ״ש ושולים היו לבזיכים וכו'. בברייתא פרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״ד:) ובתוספתא דמנחות פי״א. \n", + "ומה שכתב בצד כל מערכה. הוא כאבא שאול דאמר [מנחות צ״ו.] ונתת על המערכת לבונה זכה הוא כמו ועליו מטה מנשה שפירושו אצלו ופסק כמותו מפני שדעת רבי שם [דף ס״ב.] גבי הנפת לחם וכבשים כמותו והלכה כרבי משום דמפרשי אמוראי טעמו ועוד דבפ' הקומץ [מנחות דף כ״ו: כ״ז] בעו ר' יצחק אליביה כן כתב הר״י קורקוס ז״ל: \n\n" + ], + [ + "שני הסדרים מעכבים זה את זה וכו'. משנה בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז:): \n", + "ואין מחנכין את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת. משנה בפרק התכלת (מנחות דף מ״ט): \n", + "מיום השבת ליום השבת מוציאין את הלחם וכו'. משנה בפרק שתי הלחם (מנחות דף ק':): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכיצד מסדרים את הלחם וכו' עד החלות מתחלקות לערב. משנה שם (דף צ\"ט:): \n\n" + ], + [], + [ + "כיצד מעשה לחם הפנים וכו'. משנה בפ' אלו מנחות (מנחות דף ע״ו:). \n", + "ומ\"ש ומנפין מהם בי\"א נפה. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש לא נפה אותה באחד עשר נפה או שלא הוציאן מכ\"ד סאין וכו'. שם בברייתא כל המנחות שריבה במדת סאין שלהם או שמיעט במדת סאין שלהם כשירות: \n\n" + ], + [ + "לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים וכו'. משנה פרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ה:) אחד שתי הלחם ואחד לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים וכו' רבי יהודה אומר כל מעשיהם בפנים ופסק כת״ק. \n", + "ומ\"ש כשאר כל המנחות, הוא תימה שהרי כתב בספי\"ב ממעשה הקרבנות המנחות לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים. ודוחק x לומר שמ\"ש כשאר כל המנחות לא קאי אלא אאפייתן. \n", + "ומ״ש ולשין אותן אחת אחת וכו'. משנה פרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ד): \n\n" + ], + [], + [ + "כל חלה מהן מרובעת וכו'. בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ה) תניא על אפיית לחם הפנים כמין כוורת היה לה בתנור ודומה כמין טבלא מרובעת ובגמ' (דף צ״ד) אתמר לחם הפנים כיצד עושים אותו ר' חנינא אמר כמין תיבה פרוצה ר' יוחנן אמר כמין ספינה רוקדת ומתיב בגמרא לר״י מהאי ברייתא דדומה כמין טבלא מרובעת ושני ופיה דומה כמין טבלא מרובעת ומדסתם רבינו וכתב שהיתה מרובעת משמע שפסק כר' חנינא וצריך טעם למה דהא בגמרא [שם צ״ה.] קאמר דתניא כוותיה דר״י. ואפשר שטעמו משום דר' חנינא עדיף מר״י וקשיש מיניה דהא פקיד [כתובות ק״ג:] ר' חנינא בר חמא ישב בראש והוי כמו תנא: \n", + "אורך כל חלה מהם עשרה טפחים וכו'. משנה פרק שתי הלחם (דף נ\"ו) פלוגתא דר\"י ור\"מ ופסק כר\"מ ונראה שהטעם משום דאבא שאול סבר כוותיה. \n", + "ומ\"ש ורומה ז' אצבעות. הוא פי' מה ששנינו וקרנותיו ז' אצבעות. והרלב\"ג כתב בפירוש התורה פרשת תרומה וז\"ל כופל מן האורך טפחיים מכאן וטפחיים מכאן ואותם הטפחיים עומדים בגובה כמו דפנות. וענין קרנותיה לפי הנראה לא היתה החלה בעלת ארבע צלעות בשלימות אבל היתה בעלת ח' צלעות ארבע צלעות לצד הזויות באלכסון והם אשר קראום קרנות ואורך כל קרן מהם היה ז' אצבעות ובזה האופן ישלם לזה הלחם שיהיו לו פנים רבים בכל אחד משטחיו המקיפים בו כי כל אחד מששת השטחים המקיפים בכל גוף שיהיה בזה התואר נחלק לג' שטחים עד שכבר יקיפו בו י\"ח שטחים ששה שטחים בכל א' מדפניו וארבע בתושבת החלה. ואולם עובי אלו החלות לא הוגבל כי כבר יתחלף לפי קושי הבצק ורכותו, ולפי דעתי היה עביו פחות מאצבע וזה יתבאר משיעור העשרון שהיה עשירית ג' סאין ואמה על אמה ברום שלש אמות היה מחזיק מ' סאה ולזה יהיה שיעור העשרון אמה על אמה ברום חצי אצבע וחמישית חומש אצבע שהם כמו ש' אצבעות ורביע אצבע בקירוב. ובהיות הענין כן הנה החלה הנעשית משני עשרונים מעשרה טפחים אורך וחמשה טפחים רוחב לא יהיה כי אם שש שמיניות אצבע בקירוב כשהונח שיעור הבצק כשיעור הסלת אשר ממנו נעשה והוא מבואר שהבצק כשיהיה מצה לא יהיה נוסף כמותו על כמות הקמח ואם היה שיהיה נוסף הנה הוא מעט אבל יראה בחוש שכמות הבצק הזה הוא פחות מכמות הקמח ולזה לא יתכן שיהיה עובי אלו החלות כי אם פחות מאצבע ולזאת הסבה תמהנו על הרמב\"ם במה שפירש וקרנותיו ז' שעובי החלה היה ז' אצבעות ועוד שכבר התבאר שם שיעור שתי הלחם שהיו באים בעצרת שהם באים חמץ שהיה כל אחד מהם עשרון והנה היה ארכו שבעה טפחים ורחבו ארבעה וקרנותיו ארבע אצבעות והוא מבואר שהבצק שיהיה חמץ הוא רב הכמות ממה שהיה בהיותו מצה ואם היה הרצון בקרנותיו עביו הנה יהיה שיעור החלה שהיא מצה הבאה משני עשרונים יותר מג' שיעורים מהחלה שהיא חמץ הבאה מעשרון אחד וזה בלתי אפשר בשום פנים עם שהוא רחוק שיהיה מוגבל האורך והרוחב והעובי כי הכמות יתחלק לפי קושי הבצק ורכותו וכו' ולזה הוא מבואר כי הרצון בקרנותיו כמו שפירשנו אנחנו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אין אפיית לחם הפנים דוחה את השבת ולא את יום טוב וכו' עד ונותנן לארך השלחן. משנה שם: \n\n" + ], + [], + [ + "סידר הלחם בשבת כמצותו וכו' אבל אם הקטיר הבזיכים בשבת נפסל הלחם. כך היא הגירסא בספרים שבידינו ואיני יכול להלום לשון אבל. ומצאתי בספר ישן אבל אם הקטיר הבזיכים בשבת לא נפסל הלחם. ודינים אלו משנה בפרק שתי הלחם (מנחות דף ק') סידר את הלחם בשבת ואת הבזיכים לאחר השבת והקטיר את הבזיכים בשבת פסול ואין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. סידר את הלחם ואת הבזיכים בשבת והקטיר הבזיכים לאחר השבת פסול ואין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא סידר את הלחם ואת הבזיכים לאחר השבת והקטיר הבזיכים בשבת כיצד יעשה יניחנה לשבת הבאה שאפילו היא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום. ופירש״י פסול דמחוסר זמן הוא שלא היה על השלחן אלא ששה ימים והכא א״א לתקן ולומר יניחנו עד שבת הבאה דכיון דלחם נסדר כדינו בשבת קידשו שלחן ושוב אינו יכול להשהותו אלא עד שבת ראשונה דמפסיל בלינה הואיל ולן הלחם בלא בזיכין, משום פגול אם הקטירו על מנת לאכול מן הלחם למחר אינו פגול שלא קרב המתיר כמצותו, ולא משום נותר שאין נותר חל על הלחם שהרי אין ראוי לאכילה, וטמא האוכלו בטומאת הגוף אינו בכרת כדאמרינן בהקומץ הניתר לטהורים חייבים עליו משום טומאה וזה לא ניתר לטהורים מעולם דבזיכין הוו מתירים דידיה ולא קרבו כהלכתן לאחר השבת למחר. יניחנה לשבת הבאה ויעמוד שבועים על השלחן דכיון דלא נסדר בשבת אין שלחן מקדשו עד השבת הילכך לא מפסיל בלינה למוצאי שבת עכ״ל. ובבא בתרייתא מייתי לה בפרק שתי מדות (מנחות דף צ') ופירש״י סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת שלא כמצותו דמצותו היה לסדרו בשבת פסולה לפי שצריך שיהא הלחם על השלחן שתי שבתות. כיצד יעשה שיהיו כשרים הלחם והבזיכים יניחנו שלא יקטיר הבזיכין ולא יסלק הלחם עד לשבת שניה הבאה ונמצא הלחם והבזיכין על השלחן ט״ו ימים ושני ימי שבת שאפי' הוא על השולחן אותם ז' ימים שעד לשבת יותר מדינו אין בכך כלום עכ״ל. נראה שהוא גורס בהאי בבא נמי פסולה ובפ״ג דיומא (דף כ״ט) נמי מייתי בגמרא האי בבא וגריס בה פסולה. ורבינו נראה שגורס בבבא שניה סידר את הלחם ואת הבזיכין בשבת והקטיר הבזיכים לאחר השבת פסול וחייבין עליו משום פגול נותר וטמא. ואין לומר שטעמו משום דכיון שסידר הלחם והבזיכים כמשפטם חל עליו שם קדושה ליפסל משום פגול נותר וטמא ומכל מקום כיון שלא הקטיר הבזיכים בשבת כדינם אלא לאחר השבת פסול דהא תנן בפ״ב דמעילה (דף ט') דאין חייבין על הלחם משום פגול נותר וטמא עד שיקרבו הבזיכין ומאחר שלא קרבו הבזיכין כמצותן לא ה״ל להתחייב משום פגול נותר וטמא כדאשכחן ברישא שמפני שלא הוקטרו הבזיכין כמצותן אין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. ואפשר שטעם רבינו דשאני התם דכיון שלא סידר הבזיכין בשבת לא היה כח ליחייב בהקטרתם משום פגול נותר וטמא אע״פ שהוקטרו בשבת אבל כשסידר הבזיכין עם הלחם בשבת חל על הבזיכין כח לחייב בהקטרתן משום פגול נותר וטמא כשיוקטרו אע״פ שלא יוקטרו כמצותן ואע״ג דתנן בפ״ק דמנחות (דף י״ב) ובפ״ב דזבחים (דף כ״ט) שאין חייבין עליו משום פגול עד שיקרב המתיר כמצותו י״ל דלא אתא לאפוקי אלא שלא יהא עירוב מחשבת פסול אחר עם מחשבת הפגול אבל בגוונא דנ״ד לא. ובבבא שלישית גורס סידר הלחם והבזיכים לאחר השבת נפסל הלחם הקטיר הבזיכין בשבת לא נפסל הלחם כיצד יעשה יניחנה לשבת הבאה וכו' והטעם דכיון שסידר הלחם והבזיכין לאחר השבת לא נתקדשו ואע״פ שיבא יום שבת והם על השלחן הילכך אם הקטיר הבזיכין לאחר השבת כלומר קודם שיגיע שבת הלחם אינו קדוש מאחר שלא הונחו שם בשבת וגם לא הוקטרו בשבת שהרי אין שם בזיכין ונפסל שאין לו תקנה עוד ואינו קדוש כלומר שאין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא אבל אם הקטיר הבזיכים בשבת לא נפסל הלחם דכיון דביום השבת היו הבזיכים עם הלחם על השלחן נתקדש הלחם וזהו שכתב רבינו לא נפסל הלחם שזו היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו לא נפסל ולא כספרים דגרסי נפסל. ומ״מ יש לדקדק מאי נ״מ בשלא נפסל הלחם דכיון דאין לו בזיכים שיוקטרו בשבת הבא להתיר הלחם אינו ניתר ואין לומר שיש לו תיקון ע״י שיסדר עמו בזיכים אחרים בשבת זו ויקטירם בשבת הבאה וע״י כך יותר הלחם דאם כן לא ה״ל למשנה ולרבינו להשמיט תיקון זה. ואפשר לומר דכי אמרינן נפסל הלחם ישרף וכי אמרי' לא נפסל היינו שלא ישרף. ואין לתמוה על רבינו שהיפך סדר המשנה וכתב בבא שלישית בשניה שעשה כן מפני שבבא שלישית כשהקטיר הבזיכים לאחר שבת הבאה אינו קדוש הלחם ונפסל כמו בבבא ראשונה לפיכך סמכה לה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "נפרסה חלה אחת מן הלחם וכו' עד ואף על פי שלא פירק המערכה. ברייתא ומימרא בפירקא קמא דמנחות (דף ט':): \n\n" + ], + [ + "נטמא אחד מן הסדרין בין לפני הקטרה וכו' עד סוף הפרק. משנה פרק הקומץ זוטא (דף י\"ד:) ופסק כחכמים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "סדר עבודות התמידות בכל יום כך הוא וכו'. בפ\"ק דתמיד (דף כ\"ו). \n", + "ומה שכתב ואחר כך מסדר מערכה גדולה וכו'. שם בפרק ב' (דף כ\"ט): \n", + "ומ\"ש ואח\"כ נכנסין ללשכת הכלים כו' עד השני שזכה בדישון המנורה. שם בפ\"ג (דף ל'): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב והמדשן את המזבח מדשנו בשעה שהשוחט שוחט את התמיד: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואחר שזורקין הדם מטיב זה בהיכל חמש נרות. בפ\"ג דיומא (דף ל\"ג) גבי אביי הוה מסדר מערכה אליבא דאבא שאול אמרינן דישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות והטבת חמש נרות קודם לדם התמיד ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות והטבת שתי נרות קודם לקטורת. ובפ\"ק (דף י\"ד:) אמרינן דהא דמפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות בדם התמיד פליגי רבנן עליה ואמרי דלא הוה מפסיק בינייהו אלא בקטרת ופסק רבינו כרבנן ולפי זה כך הוא הסדר דישון מזבח הפנימי קודם לדם התמיד ודם התמיד קודם להטבת חמש נרות והטבת חמש נרות קודמת לקטרת וקטורת קודמת להטבת שתי נרות. \n", + "ומה שכתב וכל אחד ואחד מעלה אבר שזכה בו לכבש הוא על פי מה שנתבאר בפרק ד'. \n", + "ומה שכתב ונותנים האיברים מחצי כבש ולמטה במערבו ושל מוספין היו נותנין אותו מחצי הכבש ולמטה במזרחו. בסוף שקלים ובפרק ד' דתמיד (דף ל״א:) ושם כתב המפרש הטעם ורש״י בפרק החליל (סוכה דף נ״ד:): \n", + "ומה שכתב ושל ראשי חדשים נותנים על המזבח מלמעלה. בסוף שקלים משנה ושל ראשי חדשים ניתנים על כרכוב המזבח מלמעלה ובירושלמי איזהו כרכוב המזבח אמה בין קרן לקרן מקום הילוך רגלי כהנים. \n", + "ומ\"ש ומולחים שם האיברים. גם זה במשנה שם. \n", + "ומ״ש כדי לפרסמו שהוא ר״ח. בפרק החליל (סוכה דף נ״ה) ופירש״י לכך סודרים אותו למעלה משאר איברים להראות שהם חשובים ולהודיע שהוקבע החדש בזמנו. \n", + "ומ\"ש וזורקין מלח ע\"ג הכבש אפילו בשבת כדי שלא יחליק וכו'. משנה בסוף עירובין (דף ק\"ד) בוזקין מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליקו. ופירש\"י בוזקין מלח מפזרין ומכתתין ובגמרא א\"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי האי מלח ה\"ד אי דמבטלה קא מוסיף אבנין וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ואי דלא קא מבטלה הא הויא חציצה וכו' בהולכת עצים למערכה דלאו עבודה היא: \n\n" + ], + [ + "ואחר שמעלים האיברים לכבש מתכנסין כולם ללשכת הגזית. בפרק ד' דתמיד (דף ל\"א:). \n", + "ומ\"ש והממונה אומר להם ברכו ברכה אחת וכו' עד מוסיפין ברכה אחת בפ\"ה דתמיד (דף ל\"ב:). \n", + "ומה שכתב והיא שיאמרו אנשי משמר היוצא לאנשי משמר הנכנס מי ששיכן את שמו בבית הזה וכו'. בסוף פרק קמא דברכות (דף י\"ב). \n", + "ומ\"ש ואח\"כ מפיסין פייס שלישי ורביעי וכו'. בפ\"ה דתמיד. \n", + "וכתב רבינו שים שלום במקום ברכת כהנים האמור במשנה שם משום שלא היה שם ברכת כהנים עד לאחר הקטרה כדאיתא שם במשנה וכתבו רבינו בסמוך. וקרי לשים שלום ברכת כהנים מפני שסמוך לה מברכים ברכת כהנים והתוס' כתבו דברכת כהנים ממש קאמר שקורין אותה עכשיו בלא נשיאות כפים. \n", + "ומ\"ש ונכנס ומקטיר ואח\"כ נכנס זה שזכה בדישון ומטיב שתי הנרות. אע\"ג דבפ\"ו דתמיד שנוי הטבת שתי נרות קודם לקטרת כבר נתבאר בפרק זה דלא קי\"ל הכי אלא כרבנן דאמרי בקטרת היה מפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות. \n", + "ומ\"ש ויוצא זה שהקטיר עם מדשן המנורה ועומד על מעלות האולם הוא ואחיו הכהנים. בפ\"ז דתמיד שנינו באו ועמדו על מעלות האולם: \n\n" + ], + [ + "כשיגיעו בין האולם ולמזבח וכו' עד היה מעמיד את הטמאים על שער המזרח. בפ\"ו דתמיד. \n", + "ומ״ש מפני החשד. בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ב) וכרבא דאמר הכי ופירש״י מפני החשד שלא יחשדום שמפני מלאכתן הם נחדלים מלעבוד עבודה x: \n", + "ודע שזה שכתב כשיגיעו בין האולם ולמזבח הוא מוקדם למה שכתב קודם לכן ועומד על מעלות האולם הוא ואחיו הכהנים וכך הוא במשנה דמסכת תמיד. וכך היה הסדר שאחר שהפיסו פייס שלישי ורביעי בעזרה היו הולכין בעזרה מצד המזרח לצד המערב וכשהגיעו בין המזבח והאולם נטל אחד מהם את המגריפה וזרקה בין האולם ולמזבח והיו הולכים לאולם וכשהחלו עולים במעלות האולם מי שזכה בקטרת מי שזכה בדישון המנורה היו מקדימין לפניהם ועובדים עבודתם ובאו גם הם ועמדו על מעלות האולם ומברכים ברכת כהנים. \n", + "ומ\"ש ואח\"כ מעלה זה שזכה באיברים את האיברים מן הכבש ולמזבח. בפ\"ג דיומא (דף ל\"ג) אהא דמסדר אביי סדר מערכה אליבא דאבא שאול הטבת שתי נרות קודם לקטרת וקטורת קודם לאיברים וכבר נתבאר בפרק זה דרבנן פליגי עליה ואמרו קטרת קודם להטבת שתי נרות והטבת שתי נרות קודם לאיברים. \n", + "ומ\"ש ומברכין ברכת כהנים ברכה אחת בשם המפורש כמו שביארנו במקומה. בפי\"ד מהל' תפלה: \n", + "ואח\"כ מעלים סלת הנסכים וכו'. בפ\"ג דיומא אהא דמסדר אביי סדר מערכה אמרינן איברים קודמין למנחה ומנחה לחביתין וחביתין לנסכים. ופירש רש\"י איברים להקטיר איברי התמיד על מזבח החיצון. למנחה מנחת נסכו של תמיד דכתיב ועשירית האיפה סלת למנחה לנסכים לנסך יינו של תמיד: \n", + "ובשעת הניסוך אומרים הלוים השיר וכו': \n\n" + ], + [ + "כשהיו נותנים היין למנסך וכו' עד ועל כל תקיעה השתחויה. בסוף תמיד: \n\n" + ], + [], + [ + "ואין אומרים שירה אלא על עולות הצבור וכו'. בפ\"ב דערכין (דף י\"א:) איבעיא אם עולת נדבת צבור טעון שירה ואסיקנא על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה קדש קדשים אף שלמים קדש קדשים פירוש ואין לך שלמים קדשי קדשים אלא כבשי עצרת דכתיב בהו קדש יהיו ומעתה מה שלמים דמיירי קבוע להם זמן אף עולה שקבוע לה זמן לאפוקי נדבת ציבור. \n", + "ומ\"ש וכן נסכין הבאים בפני עצמם וכו'. גם זה שם x: \n\n" + ], + [ + "השיר שהיו הלוים אומרים וכו'. בסוף מסכת תמיד ויהיב טעמא בפרק בתרא דראש השנה (דף ל\"א): \n", + "במוספי שבת אומרים שירת האזינו וחולקין אותה לששה פרקים וכו' עד ומי כמוכה. בפרק בתרא דראש השנה שם: \n", + "במוסף של ראש השנה היו אומרים הרנינו לאלהים עוזנו וכו' עד יחיל מדבר. שם (דף ל' ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "ראש חדש שחל להיות בשבת וכו'. ברייתא בפרק החליל (סוכה דף נ״ד:) ואע״ג דהתם אוקי רב ספרא מאי דוחה דוחה לקדם היינו כדי לתרוצי ברייתא אליבא דרבי אחא ומכיון דאיתותב התם ר' אחא נקטינן ברייתא כפשטא: \n\n" + ], + [ + "בשבת מקטירים את שני בזיכי לבונה עם המוספין. בפרק שלישי דיומא (דף ל\"ד) בסדר מערכה דמסדר אביי מוספין קודמין לבזיכין והא תניא בזיכין קודמין למוספין תנאי היא אמר אביי מסתברא כמאן דאמר מוספין קודמין לבזיכין. ורבינו \n", + "שכתב עם המוספין קודם ניסוך יין של מוספין היינו לומר שבזיכין אחר המוספין והכי דייק לישניה שכתב קודם ניסוך היין של מוספין ומכל מקום צריך למוד מנין לו שהיו קודם לניסוך היין: \n", + "וכסדר שעושים בכל יום בבקר וכו' כמו שביארנו. בפרק ד': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בראשי חדשים מקריבין מוסף ראש החדש אחר תמיד של שחר. כסדר מערכה שסידר אביי בפרק ג' דיומא (דף ל\"ג) תמידין קודמין למוספין: \n\n" + ], + [ + "מעשה כל העולות אחד הוא וכו' כמעשה החטאת הנאכלת שביארנו. בפ\"ו ופ\"ז מהלכות מעשה הקרבנות: \n\n" + ], + [ + "ביום שני של פסח וכו' כמו שביארנו. בפי\"ב מהלכות הנזכרות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וזמנו קבוע לפיכך דוחה את השבת ואת הטומאה. משנה בפ\"ב דתמורה (דף י\"ד) ואיתא בפ' רבי ישמעאל (מנחות ע\"ב:): \n\n" + ], + [ + "אין מביאין מנחה זו אלא מא\"י וכו' עד יביאו מן היבש. משנה במנחות פרק כל קרבנות הצבור (דף פ\"ה:) וקצתו בת\"כ: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "דרכן היה להביא משדות שבדרום. במנחות שם (דף פ\"ה) והטעם מפני שבהם חמה זורחת כל היום. \n", + "ומ\"ש היה נר חצי השדה וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "עומר זה מן השעורים היה בא וכו'. במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ח) ופרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ד): \n", + "וכיצד היה נעשה וכו' עד מפני הטועים. משנה במנחות פרק ר\"י (דף ס\"ה): \n\n" + ], + [ + "קצרוהו ונתנוהו בקופות וכו' עד כשיירי כל המנחות. גם זה משנה שם (דף ס\"ו). \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו. הוא בפ\"ג מהל' ביכורים ופרק י\"ג מהלכות מעשר ראשון: \n", + "ואימתי קומצין אותו לאחר שמקריבים מוסף היום. משום דתדיר קודם. \n", + "ומ\"ש וכבש העולה בסוף הוריות (דף י\"ג) עומר קדם לכבש הבא עמו: \n\n" + ], + [], + [ + "(יג-יד) אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה וכו' עד אלא יניחם צבתים צבתים. משנה במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ע״א): \n", + "ומ\"ש קודם לקצירת העומר. יש לתמוה דבגמרא משמע דקודם הבאת העומר קאמר: \n\n" + ], + [ + "ומה שאמר תבואה שלא הביאה שליש וכו'. פלוגתא דתנאי שם ופסק כר' יהודה דאמר אימתי אינו אלא לפרש דברי תנא קמא: \n\n" + ], + [], + [ + "כבר ביארנו. פ\"ז מאיסורי מזבח: \n", + "שאין מביאין מנחות וכו'. ג\"ז משנה שם (דף ס\"ח ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "וכל המקריב מנחה מן החדש תחלה מברך שהחיינו. הכי משמע בהא דתניא בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז:) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו ודלא כפירש״י והתוספות: \n\n" + ], + [ + "תבואה שזרעה אחר שקרב העומר וכו'. כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והוא במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ח ע״ב) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "וכן תבואה שהיתה בקרקע וחנטו עליה וכו'. גם זה שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "והקוצר קודם קצירת העומר אינו לוקה והקציר כשר: \n\n" + ], + [ + "מ״ע לספור שבע שבתות תמימות וכו' עד מליל ט״ז בניסן. במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ו): \n", + "שכח ולא מנה בלילה מונה ביום. כן כתב בה\"ג. \n\n" + ], + [ + "ואין מונין אלא מעומד וכו'. כתב הר\"י בן גיאת שזה קבלה מפי רבותינו ואסמכוה אקרא דבקמה קרי ביה בקומה. ובזוהר פרשת תצוה כתב סוד הדבר למה צריך למנות מעומד: \n\n" + ], + [ + "מצוה זו על כל איש מישראל. בפרק ר' ישמעאל תנו רבנן וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד. \n", + "ומ״ש בכל מקום ובכל זמן. דעת רבינו שאף בזמן הזה היא מצוה מן התורה ובפרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ז) אמרינן אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי [רבנן] דבי רב אשי מני יומי ומני שבועי אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש [הוא]. ופירש״י ולא מני שבועי אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא הילכך ביומי סגי עכ״ל. ומשמע דאביי ורב אשי נמי סברי דזכר למקדש בעלמא הוא ואפ״ה מצוה למימני שבועי. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דאי הוה סבירא להו דזכר למקדש בעלמא הוא לא הוו מצרכי למימני שבועי ומשום דסבירא ליה דגם בזמן הזה מצוה מן התורה מצרכי למימני שבועי ופסק כוותייהו וכ״כ הר״ן לדעת רבינו. \n", + "ומ\"ש ונשים ועבדים פטורין ממנה. משום דמצות עשה שהזמן גרמא הוא: \n\n" + ], + [ + "וצריך לברך בכל לילה וכו'. פשוט הוא שמברכין עליה כדרך שמברכין על כל המצות. \n", + "ומה שכתב מנה ולא בירך יצא וכו'. פשוט הוא דברכות אינם מעכבות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ביום חמשים מספירת העומר וכו'. בפרשת אמור כתוב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה ושעיר חטאת ושני כבשים שלמים ובפרשת פנחס כתוב והקרבתם עולה פרים שנים איל אחד שבעה כבשים שעיר עזים אחד מלבד עולת התמיד. ובפרק התכלת (מנחות דף מ״ה ע״ב) איפליגו תנאי ודעת ר״ע שאין [כבשים] של ת״כ הן האמורים בחומש הפקודים ונתבאר שם שאותם שבפרשת אמור באים בגלל הלחם אבל שבפרשת פנחס בגלל עצמם הם באים כי הם מוספי היום ואע״ג דרבי טרפון פליג עליה פסק רבינו כר״ע: \n\n" + ], + [ + "שתי הלחם אינן באים אלא מן החדש ומן הארץ וכו'. במנחות (דף ע\"ג:) ר\"פ כל קרבנות הצבור והיחיד באים מהארץ ומח\"ל מן החדש ומן הישן חוץ מהעומר ושתי הלחם שאינם באים אלא מן החדש ומן הארץ ובגמ' מתני' דלא כי האי תנא דתניא עומר הבא מן הישן כשר שתי הלחם הבאות מהישן כשירות אלא שחיסר מצות עומר דכתיב תקריב את מנחת בכוריך ואפי' מן העליה ופירש\"י מן העליה ישנים שבעליה. ורבינו פסק כברייתא ויש לתמוה למה הניח המשנה ופסק כברייתא ואפשר שלזה נתכוון הראב\"ד שכתב הלכה זו בהפך עכ\"ל. ואפשר שכוונתו לומר דלישנא דמתני' דקתני שאינם באים היינו לומר שאם לא הביא מהחדש פסול מדקאמר עלה מתני' דלא כי האי תנא וכיון שרבינו פוסק כברייתא לא ה\"ל לתפוס בלשון המשנה, ולזו י\"ל דלישנא דשאינם באים שפיר משמע לכתחלה כי מסיים בה אם הביא מן הישן כשר ומאי דדייק בגמ' מתניתין דלא כי האי תנא היינו משום דלא מסיים בה הכי. ולענין אמאי שבק מתני' ופסק כברייתא י\"ל דטעמיה משום דבגמרא מפרש טעמא דברייתא ולא פירש טעמא דמתני', ואפשר לומר עוד שרבינו מפרש דלתנא דמתניתין נמי אם הביא מן הישן כשר ולישנא דמתני' הכי משמע דהא כל קרבנות וכו' באים מן הישן היינו אפילו לכתחלה ובההוא גוונא קאמר דעומר ושתי הלחם אינם באים אלא מן החדש דהיינו לכתחילה ומאי דקאמרה גמרא מתני' דלא כי האי תנא היינו ללמד דלתנא דברייתא לכתחילה נמי מותר להביא שתי הלחם מן הישן מדלא קתני לא יביא מן הישן ואם הביא כשר ועוד מדפלגינהו בברייתא לעומר ושתי הלחם ולא ערבינהו למיתני עומר ושתי הלחם הבאים מן הישן כשרים משמע דטעמא משום דלא שוו בדינייהו דעומר לכתחלה צריך להביא מהחדש אבל שתי הלחם לכתחלה נמי יכול להביא מן הישן לדעת הברייתא ומאי דקאמר בגמרא על הברייתא והא כתיב ראשית למצוה היינו למצוה מן המובחר ומאן דלא בעי מצוה מן המובחר יכול להביא מן הישן אף לכתחילה לתנא דברייתא אבל לתנא דמתני' לכתחילה צריך להביא מן החדש ומאי דקאמר ע\"כ לא פליגי אלא בחדש היינו לכתחלה אבל אם לא מצא לכ\"ע יביא מהישן ולפי פי' זה שפיר פסק רבינו כתנא דמתני' ואע\"פ שרש\"י בכמה לשונות הוא נזהר מפירוש זה רבינו אפשר שמפרשו: \n\n" + ], + [ + "חטים שירדו בעבים וכו'. במנחות פ רבי ישמעאל (ס\"ט:) בעיא דלא איפשיטא ופירש\"י שירדו בעבים עם המטר כששתו העבים באוקיאנוס בלעו ספינה מליאה חטים: \n", + "וכיצד היו עושים מביאין ג' סאין חטים חדשות וכו' עד ובי\"ג נפה. בס\"פ אלו מנחות (דף ע\"ז:). \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו. בפ\"ו מהל' בכורים ובפי\"ג מהל' מעה\"ק: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש וכולן אם ריבה כמדת הסאים שבאים מהם או מיעט כשר. ברייתא פ' כל המנחות ואיתיה בתוספתא דמנחות פ\"ח העומר ושתי הלחם ולחם הפנים שריבה מדת עשרונן או שחיסר מדת עשרונן שהיתה מדה מרובה מחברתה או חסרה מחברתה הרי אלו פסולות ריבה מדת סאין או שחיסר מדת סאין הרי אלו כשירות: \n\n" + ], + [ + "ולשין אותן אחד אחד וכו' עד שהוא י״ט. משניות בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ד): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומ״ש וכיצד עושה מביא שאור ממקום אחר וכו'. משנה בריש פרק כל המנחות (מנחות דף נ״ב ע״ב) פלוגתא דר״מ ור״י וידוע דהלכה כר״י: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ומרובעות הן אפשר דיליף לה מלחם הפנים. ומ״ש אורך כל חלה שבעה טפחים ורחבה ארבעה טפחים וגובהה ד' אצבעות. משנה בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו) ומפרש רבינו קרנותיו גובהה ורש״י פירש בע״א: \n\n" + ], + [ + "כיצד הנפת הלחם וכו' ומניפם בעודם חיים. משנה בפ' כל המנחות (מנחות דף ס״א). \n", + "ומ\"ש ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפ\"ע יצא. שם יליף מקראי גבי אשם ולוג שמן שטעונים תנופה כאחד ואם הניף זה בעצמו וזה בעצמו יצא ומשמע דילפינן מהתם לשני כבשי עצרת. \n", + "ומ\"ש ולוקח חזה ושוק. שם (דף ס\"ב) ת\"ר זבחי שלמי ציבור טעונים תנופה לאחר שחיטה ותנופתן כמות שהן דברי רבי וחכ\"א כחזה ושוק. \n", + "ומ\"ש ומניחם בצד שתי הלחם. שם פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כרבי משום דמסתבר טעמיה ועוד דאבא שאול סבר כוותיה. \n", + "ומ\"ש ומניח ב' ידיו מלמטה. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש ומניף הכל כאחד במזרח במקום כל התנופות מוליך ומביא מעלה ומוריד. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש ואם הניפן אחד אחד יצא. אפשר שהוא נלמד מאשם ולוג שמן כדבסמוך: \n", + "ומה שכתב וכן שתי החלות נוטל כ\"ג אחת מהן. זה על פי מה שנתבאר בספ\"ד שכ\"ג בלחם הפנים נוטל מכל משמר חצי החלות: \n", + "ושאר הבשר נאכל לכהנים. כלומר ואינם כשאר שלמים שהם קדשים קלים ונאכלים לבעלים חוץ מהאימורים אבל שלמים אלו קדש קדשים הם ואינם נאכלים אלא לכהנים. \n", + "ומ\"ש ושתיהן נאכלות אותו היום וחצי הלילה וכו': \n\n" + ], + [ + "שחט שני כבשים על ארבע חלות וכו'. בפרק התכלת (מנחות דף מ״ו:) ת״ר שחט שני כבשים על ארבע חלות מושך שתים מהם ומניפן והשאר נאכלים בפדיון ואמרי' בגמ' אליבא דר״י דהיינו דוקא בדאמר ליקדשו תרתי מגו ארבע אבל אם לא אמר כן לא קדשי. \n", + "ומ\"ש והשאר פודים אותם בפנים. שם אמרינן הכי אליבא דרבי דאמר שחיטה מקדשם אבל לר\"א בר\"ש דפליג עליה אין פודין אותם אלא בחוץ. ופסק רבינו כרבי דהלכה כרבי מחבירו: \n\n" + ], + [ + "שחט ארבעה כבשים על שתי חלות וכו'. שם (דף מ\"ח): \n\n" + ], + [ + "שתי החלות מעכבות זו את זו ושני הכבשים מעכבין זה את זה. משנה פרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז): \n", + "מת אחד משניהם וכו' יקח זוג לשני. תוספתא בפ\"ה דמנחות: \n", + "שחט אחד מהם לשמו. כלומר ואח\"כ מת האחר או נעשה טריפה או ברח יקח לו זוג לראשון והוא בתוספתא הנזכרת: \n\n" + ], + [ + "שתי הלחם מעכבין את הכבשים וכו'. במשנה פרק התכלת (מנחות דף מ״ה:) פלוגתא דתנאי הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבים את הלחם דברי ר״ע אמר ר״ש בן ננס לא כי אלא הכבשים מעכבים את הלחם והלחם אינו מעכב (את) הכבשים שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה קרבו כבשים בלא לחם אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם אר״ש הלכה כדברי בן ננס אבל אין הטעם כדבריו [שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר] וכל האמור בת״כ אין קרב במדבר משבאו לארץ קרבו אלו ואלו ומפני מה אני אומר יקרבו כבשים [בלא לחם] שהכבשים מתירים את עצמם ולא הלחם בלא כבשים שאין לו מי יתירנו, ולכאורה משמע דהלכה כר״ש ור״ש בן ננס דרבים נינהו ועוד דיהבי טעמא למילתייהו x ויש לתמוה על רבינו שפסק כר״ע וז״ש הראב״ד הלכה זו בהפך עכ״ל. וי״ל לדעת רבינו שהוא סובר דמ״מ הלכה כר״ע דהוא מאריה דגמרא טפי מהנך תנאי וטעמא דבן ננס הא איפרך וטעמא דרבי שמעון איכא למידחי דאע״ג דר״ש יהיב טעמא שלחם בלא כבשים אין לי מי יתירנו איכא למימר דאע״ג דכשהלחם בא עם הכבשים הכבשים מתירין את הלחם כשהלחם בא לבדו הוא עצמו מתיר את עצמו. ועוד דבגמרא אמרינן מ״ט דרבי עקיבא גמר יהיו מתהיינה מה להלן לחם אף כאן לחם ובן ננס גמר יהיו יהיו מה להלן כבשים אף כאן כבשים ושקיל וטרי גמרא ובסוף קמה טענת ר״ע ולפיכך פסק כוותיה ועוד דאיתא התם בגמרא (דף נ״ו) ת״ר שתי הלחם הבאות בפני עצמן יונפו כו' עד אף שתי הלחם נמי לאכילה והאי ברייתא כר״ע אתיא ומדשקלי וטרו בה אמוראי משמע דסברי דהלכתא כוותיה. \n", + "ומ״ש ואם הונפו עם הכבשים מעכבים זה את זה ואם אבד הלחם יאבדו הכבשים וכו' בפרק התכלת (מנחות דף מ״ו) איבעיא לן תנופה עושה זיקה או לא ואסיקנא בתיקו וא״כ לא היה לרבינו לכתוב הלכה פסוקה בדבר וכבר השיגו הראב״ד וכתב א״א ספק הוא בגמרא עכ״ל. ואפשר שטעם רבינו מדאמרי' בתר הכי א״ל אביי לרבא מ״ש ב' כבשים דמעכבי לחם ומאי שנא שבעה כבשים ופר ואילים דלא מקדשי לחם ולא מעכבי א״ל הואיל והוזקקו זה לזה בתנופה משמע דס״ל דתנופה עושה זיקה: \n\n" + ], + [ + "שתי הלחם הבאות בפני עצמן וכו'. ברייתא וגמרא שם: \n", + "הפר ושני האילים וכו'. משנה שם (דף מ\"ד): \n\n" + ], + [ + "שני פרים של מוסף היום ופר וכו'. משנה שם הפרים והאילים והכבשים והשעירים אינם מעכבים זה את זה ובגמרא הני פרים וכבשים וכו' דעצרת וכו' אילים דהיכא וכו' אי דתורת כהנים הויה כתיב בהו לעולם דעצרת דתורת כהנים וה\"ק לא אילים דתורת כהנים מעכבי ליה לאיל דחומש הפקודים ולא איל דחומש הפקודים מעכב לאילים דתורת כהנים אלא פרים דאפילו אהדדי לא מעכבי ואילים דהכא והכא הוא דלא מעכבי אינהו מעכבי תנא מילי מילי קתני. פי' וגבי פרים וכבשים אין מעכבים אפילו אהדדי אבל אילים אהדדי מעכבי אלא שבתורת כהנים עם של חומש הפקודים אינם מעכבין אלו לאלו: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש שבעה כבשים וכו' אינם מעכבים כו'. לא אלו את אלו ולא הם בעצמם וכמו שביאר מיד שאין המוספין מעכבין וכו' והוא כמו שנתבאר מהמשנה דבהו אין עיכוב כלל ומילי מילי קתני. ודברי רבינו מדוייקים כן דגבי פרים כתב שני פרים אין מעכבין זה את זה וגבי אילים לא כתב כן אלא כתב איל וכו' ושני אילים אין מעכבין ולא כתב כמו שכתב גבי פרים אין מעכבין זה את זה מוכח דשני אילים גופייהו מעכבין ולא דמו לפרים וגבי פרים היה יכול לכתוב כמו שכתב גבי אילים דהתם נמי איכא פר אחד ושני פרים אלא ודאי לכך נתכוון. \n", + "ומ\"ש אם נשחטו כולן מעכבין זה את זה. שם (דף מ\"ו:) אמר ר\"י הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה שמעכבין זה את זה ואי זו היא זיקה שלהם שחיטה ופירש\"י שאם הוזקקו זה לזה שהיה ביחד ואח\"כ אבד לחם או כבשים שמעכבין זה לזה והנותר לפנינו יצא לבית השריפה דנדחה באיבוד חבירו ואי זו היא זיקה שלהן הקבעתן יחד שחיטה שאם היה לחם בשעת שחיטה ואח\"כ אבד או לחם או כבשים אבד הכל. ויש לתמוה על מה שכתב הראב\"ד איל של מוסף וכו' א\"א לא ידעתי שחיטה זו בכאן מה היא והל\"ל אבל הן עצמן דת\"כ מעכבין זה את זה מ\"ט הויה כתיב בהו עכ\"ל, שהרי מ\"ש רבינו שאם נשחטו מעכבין זה את זה מבואר הוא בברייתא וכדברי ר\"י שכתבתי. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דעת הראב\"ד כרש\"י דההיא דר\"י אכבשים שאין מעכבין את הלחם לחוד קאי דבהנהו דוקא קובעת שחיטה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואינם חייבים להקריב השאר למחר וכו': לא מצאו אלא שני כבשים וכו'. בפרק התכלת (מנחות דף מ״ט) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "באחד בתשרי מקריבים מוסף היום וכו'. מפורש בפרשת פנחס. \n", + "ומ״ש לפיכך אם חל להיות בשבת היו שם ג' מוספין וכו'. בפ' החליל (סוכה דף נ״ד): \n\n" + ], + [ + "שכל התדיר מחבירו קודם את חבירו. משנה בזבחים ר״פ כל התדיר (זבחים דף פ״ט): \n", + "ומה שכתב וכן כל המקודש מחבירו קודם את חבירו. שם במשנה. \n", + "ומה שכתב היה לפניו תדיר ומקודש וכו'. שם (דף צ':) בעיא דלא איפשיטא ולפיכך פסק רבינו דאי זה מהם שירצה יקדים ופירש\"י תדיר ומקודש כגון דם עולת תמיד ודם חטאת התמיד תדיר והחטאת מקודש ממנו כדתנן דם חטאת קודם לדם עולה מפני שהוא מרצה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש עבר או שכח ושחט את שאינו תדיר וכו'. שם (דף צ') בעיא בשחט את שאינו תדיר תחלה ומשמע דאיפשיטא ולמד רבינו ממנו לשחט את הפחות בקדושה תחלה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ואם נשחטו שניהם כאחד יהיה זה ממרס בדם וכו'. נלמד ממה ששנינו בפרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״א) שחט קרבן פסח קודם לתמיד יהיה אחד ממרס בדמו עד שיזרק דם התמיד: \n\n" + ], + [ + "דם חטאת קודם לדם עולה וכו' איברי עולה קודמין לאימורי חטאת וכו'. משנה שם זבחים (דף פ\"ט): \n", + "דם חטאת ואיברי עולה וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא. \n", + "ומ\"ש דם העולה ודם אשם וכו'. בעיא שם (דף צ') ואתינן למיפשטה מדתנן חטאת קודמת לאשם חטאת הוא דקדמה ליה לאשם אבל עולה לא מאי לאו דם לא אאימורים דיקא נמי דקתני מפני שהיא מתנה ש\"מ. ולפ\"ז משמע דבעיין אפשיטא ורבינו דמשמע מדבריו דלא איפשיטא אפשר שלא היה גורס האי דיקא נמי דקתני: \n\n" + ], + [ + "חטאת קודמת לעולה וכו'. משנה וברייתא שם. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל נראה שהכוונה שישחוט החטאת ויקריב אותה לגמרי ואח\"כ העולה ולעיל דמפליג בין דם לאיברים שאמרו שהדם של חטאת הוא שקודם ואיברי עולה קודמין היינו כשנשחטו שניהם ושני הדמים לפנינו ואנו באים לידע אי זה דם יקדום שזורק של חטאת ואחר שזורק שני הדמים ואיברי שניהם לפנינו ואנו באים לדון על האיברים אז מקדים של עולה מפני שכולה כליל עכ\"ל. והאריך להוכיח שכן צריך לפרש. \n", + "ומ\"ש וכן בשעת הפרשה וכו' x. תוספתא פרק י' דזבחים: \n\n" + ], + [ + "בקרבנות החג אינו כן וכו' עד שכך הוא סדר הכתוב בתורה. בפרק כל התדיר (זבחים דף צ') וכרבינא דאמר כמשפט כתיב בהו: \n", + "שעיר ע\"ז קודם לשעיר נשיא. בסוף הוריות (דף י\"ג) ויהיב טעמא משום דהאי צבור והאי יחיד. \n", + "ומ\"ש ושעיר נשיא קודם לשעירת יחיד. שם ויהיב טעמא משום דהאי מלך והאי הדיוט. \n", + "ומ\"ש ושעירת יחיד קודמת לכבשה. שם ואע\"ג דאמר התם אביי דתנאי היא פסק רבינו כתנא דסתם גמרא כוותיה ויהיב טעמא התם שעירה עדיפא שכן נתרבה אצל ע\"ז ביחיד. ונראה שרבינו מפרש דה\"ק שכשנכתבה אצל ע\"ז ביחיד לא לענין זה לבדו נתייחדה שהרי לחטאות אחרות היא באה ונתרבית לבא גם על ע\"ז דיחיד: \n\n" + ], + [ + "אפילו חטאת העוף של יולדת קודמת לכבשה. תוספתא פ\"י דזבחים פירוש לכבשה לכבש שלה במפיק ה\"א וה\"ק החטאת בכל ענין קודם לעולה אפילו של יולדת שאינה על חטא ידוע: \n", + "חטאת קודמת לאשם וכו'. עד שהם מיני דמים. משנה בפרק כל התדיר (זבחים דף פ״ט:): \n", + "וכל החטאות שבתורה וכו'. משנה שם (דף צ':) ופירש\"י מפני שהוא בא על ידי הכשר מפני שהוא בא להכשיר את המצורע לקדשים ולביאת המקדש הילכך חשיבות הוא לגביה שטהרה תלויה בו: \n", + "ומ\"ש והתודה קודמת לאיל נזיר וכו'. שם (דף צ') בעיא דאיפשיטא: \n", + "הרי שהיו לפניו חטאת העוף ומעשר וכו' היו שם חטאת העוף ומעשר ועולת בהמה וכו'. שם (דף צ':) איבעיא להו חטאת העוף ועולת בהמה ומעשר איזה מהם קודם וכו' הכא תרגימו מין זבח עדיף במערבא אמרי עיילא בה עולת בהמה בחטאת העוף ואגבהתה ממעשר. ופירש\"י הכא תרגימו בבבל. מין זבח עדיף ויקדים מעשר ואח\"כ חטאת ועולה דאילו עולת בהמה לא מצי קדמה לחטאת העוף מגזירת הכתוב. עיילא בה חשיבות דעולת בהמה שבאה עמה והיא חשובה ממעשר שהיא קדשי הקדשים וכליל ומגזירת הכתוב החטאת קודמת ואע\"פ שזו מין זבח. ואגבהתה ממעשר לבטל חשיבות שם מין זבח שבו דהא בעולה נמי איתיה לאותה חשיבות ובטל ליה מגזירת הכתוב הילכך יקדים חטאת העוף לעולה ועולה למעשר. ופסק רבינו כבני מערבא משום דמסתבר טעמייהו: \n\n" + ], + [ + "הרי שהיו מיני בהמה הרבה ממין קרבן אחד וכו'. גם זה שם: \n", + "העומר קודם לכבש הבא עמו וכו' עד לדבר הבא בגלל הלחם. ברייתא בסוף הוריות (דף י\"ג:): \n\n" + ], + [ + "מנחת האיש קודמת למנחת האשה וכו'. תוספתא פ\"י דזבחים. \n", + "ומ״ש מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה וכו' מנחת נדבה ומנחת סוטה אי זו מהם שירצה יקדים. בעיא בפרק כל התדיר (זבחים דף צ') נדבה קודמת שכן טעונה שמן ולבונה א״ד מנחת סוטה קודמת שכן באה לברר עון ולא איפשיטא הלכך אי זו מהם שירצה יקדים דשקולות הם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש מנחות קודמין ליין וכו' עד והבא אחרון קרב אחרון. תוספתא פ\"י דזבחים אע\"פ שיש בה קצת ט\"ס ומשמע התם שמה שאמרו אימתי בזמן שבאו כולם כאחת וכו' קאי גם למנחת האיש קודמת וכו' ומנחת חטים קודמת וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכל יום ויום מימי החג וכו'. בפרק החליל (סוכה דף נ״ה) ופירש״י ואם חל שבת באחד מהם ידחו שיר המועד מלפני שיר שבת ימוטו ידחה שהוא שיר אחרון ונדחה מפני שאמרו באחד בשבת שיר שהיה ראוי לומר אתמול שאין מדלגין סדר השיר ובשני שיר של אחד בשבת נמצא האחרון נדחה: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו. בהלכות כלי המקדש פ\"ג ופ\"ד. \n", + "ומ״ש וכולם עובדים בשוה ברגלים ובחג הסוכות היה כל משמר מקריב פר אחד או איל אחד וכו' עד ובשמיני חוזרים לפייס כולם כאחד כשאר הרגלים. משנה בפרק החליל (סוכה דף נ״ה:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כמו שביארנו. הוא בהלכות כלי המקדש פ\"ב: \n\n" + ], + [ + "ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת היה שם מנחת נסכים וכו'. משנה בפ' המנחות והנסכים (מנחות דף ק״ג:). \n", + "ומ\"ש ולא היו מערבים אותם. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ולעולם אין מערבים נסכים וכו'. בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ט) תנן מערבין נסכי פרים בנסכי אילים נסכי כבשים בנסכי כבשים של יחיד בשל ציבור של יום בשל אמש אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים ואם בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן ונתערבו כשרים אם עד שלא בלל פסול ובגמרא ורמינהי והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים אר״י אם נתערבו קאמר א״ה ואין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים ואפילו נתערבו נמי לא והא מדקתני סיפא בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן ונתערבו כשרים מכלל דרישא לכתחילה קאמר אמר אביי ה״ק מערבין יינן אם נתערבה סלתן ושמנן ויין לכתחלה לא והתניא בד״א בסלת ושמן אבל יין מערבים אלא אמר אביי ה״ק היכא דהוקטר סלתן ושמנן מערבין יין לכתחילה היכא דלא הוקטר אם נתערב סולתן ושמנן מערבין נמי יינן ואם לאו אין מערבין דילמא אתי לערובי סלת ושמן לכתחלה. ופירש״י מערבין נסכי פרים האי מיין ושמן קאמר וה״ק מערבין יין נסכי פרים ביין נסכי אילים ואע״ג דלפר אית ליה ג' עשרון סלת וחצי ההין יין ושמן ולאיל שני עשרון סלת ושלישית ההין יין וכן שמן אעפ״כ מערבין זה בזה משום דשניהן בלילתן שוה דלתרווייהו איכא שני לוגין לעשרון דבאיל כתיב שלישית ההין לאיל דהיינו ארבעה לוגין והוא הדין לשמן וכתיב שלשה עשרונים לפר דהיינו שני לוגין לעשרון וכיון דבלילתן שוה מש״ה מערבין נסכיהם ומערבין נמי נסכי כבשים בנסכי כבשים כגון בנסכי מוספין משום דתרוייהו בלילתן רכה דבשניהם יש שלשה לוגין שמן לעשרון וכו'. אבל אין מערבין וכו' משום דהללו בלילתם רכה והללו בלילתן עבה. בללן לנסכי פרים בפני עצמן ולנסכי כבשים בפני עצמן ושוב נתערבו כשרים ואם נתערבו עד שלא בלל פסולה. שלא יערב חלבים הכי נמי לא יערב נסכים. אמר ר' יוחנן לא תימא מערבין לכתחלה אלא אם נתערבו קאמר והא דקתני והקטיר שלא יערב לכתחלה מיירי. א״ה דקתני במתני' אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים דאפילו נתערבו דיעבד נמי לא והא מדקתני סיפא נתערבו כשרות דהיינו דיעבד מכלל דרישא אין מערבין לכתחלה וה״ה רישא דרישא נמי מערבין לכתחלה והדרא קושיא לדוכתיה שלא יערב חלבים בחלבים. אמר אביי ודאי רישא דמתני' דתני מערבין לכתחלה היא ולא תיקשי לך ונתערבו נסכים דמתני' ביינן קא מיירי וה״ק מערבין יינן של נסכים פרים ואילים לכתחלה אם נתערב כבר סלתן בשמנן מאליהן הואיל והתחיל לערב ליכא משום לא יערב חלבים והא דתני אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים אפילו היכא דנתערב סלתן ושמנן. ויין לכתחילה לא אפילו דכבשים ופרים אם לא נתערב סלתן ושמנן והא תניא במה דברים אמורים דאין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים בסלת ושמן אבל יין מערבין לכתחלה בין נתערב סלתן ושמנן בין לא נתערב אלא אמר אביי היכא דהוקטר כבר סלתן ושמנן של פרים ואילים כמצותן מערב יין לכתחלה דליכא למיחש דילמא אתי לערובי סלתן ושמנן דבני הקטרה נינהו ואיכא משום והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים שהרי כבר מעורבין ועומדין ואם לאו דלא הוקטר סלתן ושמנן אין מערבין דחיישינן דילמא אתי לאיערובי סלת ושמן לכתחילה דאסור שלא יערב חלבים בחלבים והא דקתני ברישא אבל יין מערבין היינו אם הוקטר סלתן ושמנן והא דקתני מציעתא דמתניתין אבל אין מערבין היינו בשלא נתערב סלתן ושמנן עכ״ל. נמצא דאין מערבין חלבים בחלבים ולא סלתן ושמנן מדינא דכתיב והקטירו ויין ביין אין מערבין לכתחלה משום גזירה וסלתן ושמנן לעולם אין מערבין אלו עם אלו ואם בללו אלו בפ״ע ואלו בפ״ע ואח״כ נתערבו כשרים אם עד שלא בלל פסל ויין אם הוקטר שמנן ויינן מערבין יינן לכתחלה ואם לא הוקטרו אם נתערב סלתן ושמנן מערבין נמי יינן לכתחלה ואם לאו אין מערבין. ומדכתב רש״י והא דקתני מציעתא דמתני' אבל אין מערבין היינו בשלא נתערבו סלתן ושמנן משמע בהדיא דהא דתנן מערבין נסכי פרים בנסכי אילים נסכי כבשים בנסכי כבשים נמי ביין היא שנוייה וכן פירשה רבינו גם בפירוש המשנה אלא שרש״י מפרש דמיירי בשלא נתערבו ורבינו מפרש לה בשנתערבו. ועל פירש״י קשה לי דאי כשלא נתערבו מיירי מאי איריא נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים אפילו נסכי כבשים בנסכי כבשים נמי אין מערבין יינן משום גזירה. לכן נ״ל למחוק ברש״י תיבת בשלא ולגרוס והא דקתני מציעתא דמתני' אבל אין מערבין היינו אפילו נתערבו סלתן ושמנן ומה שפירש״י במתניתין בנסכי סלת ושמן הוא למאי דקס״ד ולפ״ז הא דקתני אם בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן וכו' מילתא באפי נפשה היא דהא לא קאי איין דאיירי ביה ברישא אלא אסלת ושמן x ומשמע דאכולהו קאי אפילו לנסכי פרים בנסכי אילים נסכי כבשים בנסכי כבשים דכיון דטעמא משום דכתיב והקטירו בהני נמי איכא משום והקטירו. וא״ת א״כ דמערבין ואין מערבין דקתני רישא ביין מיירי מ״ש הני מהני וי״ל דכיון דנסכי כבשים אינם שוים לנסכי פרים ואילים מחמירין בהו טפי שאפילו נתערבו סלתן ושמנן אין מערבין יינן כל זמן שלא הוקטרו סלתן ושמנן. וע״פ הדברים האלה נתבארו דברי רבינו עד סוף הפרק, אלא שאצל מ״ש וכשמערב נסכי פרים ביין נסכי אילים נראה שצריך להגיה ולכתוב וכשמערב מערב יין נסכי פרים ביין נסכי אילים יין נסכי כבשים ביין נסכי כבשים: \n", + "סליקו להו הלכות תמידין ומוספין בס\"ד. . \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a596da8b0626bc7fdb7161edc786e9c559a56ecb --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,1265 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [ + "כל הפסולים לעבודה וכו' עד הזבח כשר. משנה וגמרא בפרק כל הפסולין (זבחים דף ל״א ל״ב:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן פר כהן גדול של יום הכפורים וכו' אף פרה אדומה ששחטה זר כשירה. בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ\"ב) אתמר שחיטת פרה (אדומה) ופרו וכו' חד אמר פרה פסולה ופרו כשירה וחד אמר פרו פסולה ופרה כשירה ובתר הכי (דף מ\"ג:) אמרינן תני תנא קמיה דר\"י כל השחיטות כשירות בזר חוץ משל פרה א\"ל ר\"י פוק תני לברא לא מצינו שחיטה בזר פסולה ור\"י ל\"מ לתנא דלא ציית אלא אפי' לרביה לא ציית דאמר ר\"י משום ר\"ש בן יהוצדק שחיטת פרה בזר פסולה ואני אומר כשירה לא מצינו שחיטה שפסולה בזר. ופסק רבינו כר\"י משום דלגבי פרו הלכה כרב באיסורי ועוד דה\"ל רב ור\"י תרי לגבי שמואל ולגבי פרה ה\"ל שמואל ור\"י תרי לגבי רב ואע\"ג דר\"ש בן יהוצדק רביה פסל בפרה כיון דראה ר\"י דבריו ודחאן נקטינן כוותיה: \n\n" + ], + [ + "השוחט את הקדשים ולא נתכוין לשחיטה וכו'. בס\"פ ב\"ש (זבחים דף מ\"ז) ובפ\"ק דחולין (דף י\"ג) בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "ולא ישחוט ב' ראשים כאחד בקדשים וכו'. ברפ\"ב דחולין (דף כ\"ט) תני רב יוסף תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד תזבחוהו שלא יהא אחד שוחט ב' זבחים ואמרינן בתר הכי אמר רבב\"ח אר\"י זו דברי ר\"א בר\"ש [סתימתאה] אבל חכ\"א שנים שוחטין זבח אחד וסתם מתני' שם (דף ל':) השוחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשירה ואוקמוה בקדשים ומש\"ה דיעבד אין לכתחלה לא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל שנים שוחטים בהמה אחת וכו'. משנה שם ומשמע דבקדשים מיירי דומיא דרישא: \n\n" + ], + [ + "הקטן אינו שוחט קדשים אע\"פ שהגדול עומד וכו'. הכי משמע בהדיא בפ\"ק דחולין (י\"ב:). \n", + "ומ\"ש אפי' היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אינה מחשבה להקל אלא להחמיר כיצד היתה עולה עומדת בדרום וכו'. שם (דף י\"ג) בעיא דאיפשיטא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדאורייתא אין לו מדרבנן יש לו. ופירש\"י מדרבנן יש לו ולחומרא במעלה פירותיו לגג מפני הכנימה והיפך בהם ה\"ז בכי יותן מדאוריי' אין לו וגבי היה עולה בדרום ומשכה לצפון ושחטה לא סמכינן עלה. \n", + "ומ\"ש אלא להחמיר. כגון ששחט ע\"מ לזרוק דמו אחר שתשקע החמה הויא מחשבתו מחשבה והזבח פגול: \n\n" + ], + [ + "קדשי קדשים שנשחטו בדרום או שנתקבל דמן בדרום פסולים. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n\n" + ], + [ + "היה עומד בדרום והושיט ידו לצפון ושחט שחיטתו כשירה. ברייתא בפרק ב' דזבחים (דף כ\"ו): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היה עומד בדרום והושיט ידו וקיבל הדם בצפון קבלתו פסולה. שם. ופירש\"י שחיטתו כשירה לקמן ילפינן לה אותו בצפון ואין השוחט בצפון אבל המקבל בצפון: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש הכניס ראשו ורובו בצפון הרי הוא כעומד בצפון. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [ + "שחטה בצפון ופרכסה כו'. שם פרכסה ויצתה לדרום וחזרה כשירה ופירש\"י (משום) דאין פיסול יוצא אלא מתוך המחיצות והאי וחזרה לאו דוקא. ורבינו מפרש דהאי וחזרה איצטריך לאשמועינן שאם אחר שחזרה קיבל דמה בצפון כשירה ואם קיבל דמה עד שלא חזרה פשיטא דפסולה. \n", + "ומ״ש אפי' הוציאה לדרום כשירה. בר״פ דם חטאת (זבחים דף צ״ב:): \n\n" + ], + [ + "וכן קדשים קלים שהיו בפנים כו' הכניס ידו וקיבל קבלתו פסולה וכו'. שם (דף כ\"ז) בברייתא ופירש\"י הכניס ראשו ורובו כאילו לא נכנס כדילפינן לקמן בשמעתין בבואם אל אהל מועד עד שיבא כולו וגבי עזרה דכתיב לעמוד לפני ה' בעיא כולו דכיון דגלי בחדא גלי בכולהו והכי אמרינן בשמעתין. \n", + "ומ\"ש אפי' היה העובד כולו בפנים וציצתו בחוץ עבודתו פסולה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא ופירש\"י ציצתו ציצת ראשו דהיינו שערו: \n\n" + ], + [ + "פרכסה הבהמה ויצאה לחוץ וכו'. זה מבואר בטעמו. \n", + "ומ\"ש כמו שיתבאר. הוא בס\"פ זה ושם מבואר שאין הזריקה מועלת ליוצא אלא לשרפו אבל לא לאכלו ומשמע דהוא הדין הכא: \n\n" + ], + [ + "היתה הבהמה כולה בפנים וכו'. שם בעא מיניה אבוה דשמואל משמואל היא בפנים ורגלה בחוץ מהו א\"ל כתיב והביאום לה' עד שתהא כולה בפנים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש שחטה והיא כולה בפנים ואח\"כ הוציאה רגלה לחוץ וכו'. ג\"ז שם (דף כ\"ח:) א\"ר אמי א\"ר אלעזר היא בפנים ורגליה בחוץ חתך ואח\"כ שחט כשירה שחט ואחר כך חתך פסולה חתך ואח\"כ שחט כשירה בעל מום קא מקריב אלא אימא קיבל ואח\"כ חתך פסולה חתך ואח\"כ קיבל כשירה והא א\"ר זירא הצורם אוזן בבכור ואח\"כ קיבל דמו פסול וכו' א\"ר חסדא אמר אבימי חותך באבר עד שמגיע לעצם. קיבל ואח\"כ חתך פסולה שמעת מיניה דם המובלע באיברים דם הוא דילמא משום שמנונית ש\"מ בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקה פסול דילמא בקדשי קדשים. ופירש\"י חותך באבר עד שהוא מגיע לעצם דלאו מום הוא והדם מעוכב ע\"י חתיכה מלעלות וליכנס לפנים. ש\"מ דם המובלע באיברים דם ובשר נמי לא הוי דאלת\"ה אהיכא חייל פיסול יוצא אמיא בעלמא. דילמא משום שמנונית דחזיא לאכילה וחשיבא לאיפסולי ביוצא וכו' ומובלע בדם הרגל ונפקא דרך בית השחיטה ופסלה ליה לדם שבמזרק: \n", + "כתב הראב״ד שחטה והיא כולה וכו' עד מפני שמנונית וכו'. א״א לא ידעתי זה מהו שהיוצא בקדשי קדשים וכו' עד לבעלים לכפרה קאמר וכן עיקר. דבריו מבוררים שהוא משיג על רבינו שנראה מדבריו שהוא מכשיר בחותך הבשר עד שהוא מגיע לעצם ואח״כ מקבל הדם דהא לענין טומאה איבעיא לן בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ״ה) אי גזרו רבנן טומאה ביוצא או לא ולא איפשיטא ונקטינן לחומרא דגזרו טומאה ביוצא ואע״ג דמידי דרבנן הוא משום חומרא דקדשים נקטינן ביה לחומרא ומאחר דיוצא טמא אף מה שבפנים טמא דהא רבינא דבתרא הוא סבר בפ' בהמה המקשה דחיבורי אוכלים כמאן דמפרתי דמו ונגעי בהדדי וא״כ טימא היוצא למה שבפנים ופסול ושמעתא בפ' שני דזבחים (דף כ״ה כ״ו) דמכשר דלא כרבינא ולא הו״ל לרבינו לפסוק כוותיה אלא כרבינא דבתרא הוא ומשום דקשה לומר דשמעתא דזבחים ליפלוג ארבינא הדר ואמר דאפשר דאף שמעתא דזבחים סברה כרבינא דנפסל הבשר לאכילה ולא אתיא אלא לאכשורי זיבחא לבעלים לכפרה אבל הבשר אה״נ דאסור וה״ל לרבינו לפרושי. וליישב דעת רבינו י״ל דאי נימא דשמעתא דזבחים פליגא ארבינא למינקט כסתם גמרא עדיף מלמינקט כרבינא ואפי' למ״ש דהך שמעתא לאו לאכשורי בישרא לאכילה קאמר וכו' אין השגה על רבינו שהרי דרכו להעתיק לשון הגמרא כמות שהיא. ועי״ל דסבר רבינו דבעיא דפ' כיצד צולין דלא איפשיטא נקטינן לקולא כיון דבדרבנן היא והשתא שמעתא דזבחים לא פליגא ארבינא ולאכשורי בישרא לאכילה אתא: \n", + "כתב עוד ואח\"כ חתך פסול וכו' א\"א אפילו אחר זריקה וכו'. כלומר משיג על מ\"ש רבינו שבשר קדשים קלים שיצא קודם זריקה כשר דמאי איריא קודם זריקה אפילו אחר זריקה נמי ואפשר לומר דמאי יצא דקאמר רבינו יצא חוץ לחומת ירושלים. ועי\"ל דאפי' את\"ל דביוצא חוץ לעזרה מיירי ה\"ק אע\"ג דדם האיברים לאו דם הוא לענין שנאמר שאם הזה ממנו כשר מ\"מ כיון דאית ביה שמנונית לא חשבינן ליה כמיא בעלמא למימר דלא ליחול עליה פיסול יוצא כלומר שע\"י השמנונית חשיב דם לחול עליו פיסול יוצא: \n\n" + ], + [ + "תלה הבהמה ושחטה באויר העזרה פסולה וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היתה הבהמה בארץ ונתלה וכו'. (זבחים כ\"ו) נתלה ושחט מהו א\"ל פסולה א\"ל אישתבשת שחיטה על ירך ולא שוחט על ירך נתלה וקיבל מהו א\"ל כשירה א\"ל אישתבשת אין דרך שירות בכך תלה וקיבל מהו א\"ל פסולה א\"ל אישתבשת שחיטה על ירך ולא קבלה על ירך אמר אביי בקדשי קדשים כולם פסולים בר מנתלה ושחט בקדשים קלים כולם כשירים בר מנתלה וקיבל אמר רבא מ\"ש תלה וקיבל בקדשים קלים דכשרה דאויר פנים כפנים דמי בקדשי קדשים נמי אויר צפון כצפון דמי אלא אמר רבא בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים כשירים בר מתלה ושחט בקדשי קדשים נתלה וקיבל בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים. ופירש\"י בר מתלה ושחט בקדשי קדשים דבעינן על ירך אבל בקדשים קלים דלא כתיב על ירך כשירה. תלה וקיבל כשר בכולן דדרך שירות בכך ואויר צפון כצפון דמי ובקבלה לא כתיב על ירך. ונתלה וקיבל בקדשים קלים נמי פסול דקבלה שירות היא ואין דרך שירות בכך אבל נתלה ושחט כשרה דשחיטה לאו שירות הוא ועל ירך נמי לאו בשוחט כתיב אלא בבהמה עכ\"ל. ומזה יתבאר לך שיש טעות סופר בדברי רבינו וכן צריך להגיה, היתה הבהמה בארץ ונתלה ושחט והוא תלוי באויר כשירה תלה את הבהמה ושחטה באויר העזרה בקדשי קדשים פסול בקדשים קלים כשר: \n\n" + ], + [ + "שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים. בפרק ב' דחולין (דף כ\"ט:) אמר ר\"ל וכו' אינה לשחיטה אלא בסוף ורבי יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ואסיקנא לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים למ\"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מיחייב למאן דאמר אינה אלא לבסוף לא מיחייב וידוע דהלכה כרבי יוחנן. \n", + "ומה שכתב או ששחטן בדרום וגמרן בצפון פסולים. נלמד ממה שנתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "נתלה וקיבל הדם וכו' היה עומד בעזרה ותלה המזרק בידו וקיבל הדם באויר וכו'. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [], + [ + "נתן מזרק לתוך מזרק וקיבל כשר. בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״ח) בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם מהו מין במינו חוצץ או אינו חוצץ ובעא למיפשטה ודחי ליה ואעפ״כ כיון דאשכחן לרבא דאמר בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״א) דמין במינו אינו חוצץ פסק רבינו כן. ועוד דאמרינן בפ' הוציאו לו איכא דאמרי הכי בעא מיניה דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך ת״ש דתנא דבי ר' ישמעאל ואת כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש שני כלים ושירות אחת: \n", + "הניח סיב בתוך המזרק וקיבל וכו'. שם בעיא ובעא למיפשטה ודחי לה ובתר הכי אמרינן איכא דאמרי הכי פשט ליה בדם כשר בקומץ פסול ופסק כלישנא בתרא: \n\n" + ], + [ + "קבלת הדם והולכתו למזבח וזריקתו וכו' אינה כשירה אלא בכהן הכשר לעבודה. בספ\"ק דזבחים (דף י\"ג וי\"ד). \n", + "ומ\"ש וכן הולכת איברים לכבש. בפ\"ג דזבחים (דף ל\"ה). \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו בקמיצת המנחה. פי\"ג ממעשה הקרבנות. ובמליקת העוף בפ\"ו מהלכות הנזכרות: \n\n" + ], + [ + "והולכה שלא ברגל אינה הולכה וכו'. מימרא דר\"י בספ\"ק דזבחים (דף י\"ד וט\"ו): \n\n" + ], + [], + [ + "(כד-כה) קיבל בימינו ונתן לשמאלו וכו' עד ואספו ונתנו לכלי השרת נפסל הזבח. משנה רפ\"ב (דף ט\"ו:) ורפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב): \n\n" + ], + [ + "נשפך מקצת הדם מצואר בהמה על הארץ וכו'. בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ה) אהא דתנן נשפך על הרצפה ואספו פסול ת\"ר ולקח הכהן המשיח מדם הפר מדם הנפש ולא מדם העור ולא מדם התמצית, ומשמע לרבינו דכל שאינו מדם העור ולא מדם התמצית אף על פי שנשפך מקצתו בארץ כשר ואף על גב דאמרינן התם השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר יש לומר דהיינו לכתחלה דוקא אי נמי ההיא בשלא נשפך דם מצואר לארץ אבל אם נשפך מקצת דם מצואר לארץ הדם הנשאר היינו כל הפר והיינו דתנן נשפך על הרצפה ואספו פסול הא אם לא אספו לא נפסל הזבח דמקבל דם הנשאר בצואר כשר: " + ], + [ + "כל הזבחים שקיבל דמן אחד מהפסולים לעבודה נפסל הזבח. משנה ריש פרק ב' דזבחים (דף ט\"ו:). \n", + "ומה שכתב או שהוליך את הדם למזבח או שזרקו למזבח כהלכתו נפסל הזבח. בסוף פרק קמא דזבחים (דף י\"ד) תניא זר אונן שכור בעל מום בקבלה בהולכה בזריקה פסל וכן יושב וכן שמאל. \n", + "ומה שכתב רבינו כהלכתו נראה דה\"ק אפילו אם זרקו כהלכתו נפסל הזבח, ויותר נראה לומר דדוקא זרקו כהלכתו פסל אבל זרקו שלא כהלכתו לא פסל דלא חשיבא זריקה: \n", + "קיבל הכשר ונתן לפסול וכו' עד שהרי אי אפשר לתקן דבר זה. בסוף פירקא קמא דזבחים אמר עולא אמר רבי יוחנן הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה אפשר לתקונה או לא אפשר לתקונה וכו' אתמר אמר עולא אמר ר' יוחנן הולכה שלא ברגל פסולה אלמא לא אפשר לתקונה ובתר הכי אמרינן הוליכו זר והחזירו כהן וחזר והוליכו פליגי בה בני רבי חייא ורבי ינאי ח\"א כשר וח\"א פסול מר סבר אפשר לתקונה ומ\"ס לא אפשר לתקונה הוליכו כהן והחזירו וחזר והוליכו זר א\"ר שימי בר אשי לדברי המכשיר פסול לדברי הפוסל מכשיר רבא אמר אף לדברי הפוסל פסול מ\"ט דהא צריך לאמטוייה. ופסק כמ\"ד לא אפשר לתקונה משום דרבי יוחנן קאי כוותיה ופסק נמי כרבא: \n\n" + ], + [ + "קיבל הפסול וכו'. משנה ברפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב). \n", + "ומ\"ש שאין הפסולים לעבודה עושים הדם הנשאר שירים חוץ מן הטמא וכו'. בפ\"ק דמעילה (דף ה'): \n", + "כתב הראב\"ד עושה שירים כיצד וכו' א\"א סבור אני שטעה בזה וכו'. ואני אומר שגם רבינו סובר כן וכשכתב כאן כיצד קיבל הטמא קיבל וזרק קאמר וסמך על מ\"ש בפ\"ג מה' מעילה קיבלו הפסולים את הדם וזרקוהו וחזרו הכשרים לעבודה וקיבלו שאר דם הנפש וזרקוהו אין מועלין בבשרן שאין הפסולים עושים שאר דם הנפש שירים חוץ מן הטמא כיצד קיבל הטמא וזרק אע\"פ שחזר הכשר וקיבל שאר דם הנפש וזרקו הרי אלו לא היתה להם שעת היתר וכו': \n\n" + ], + [ + "בהמה שחסר מאיבריה כל שהוא וכו'. מימרא דרבי זירא בפרק שני דזבחים (דף כ״ו) ובפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ט): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל אם חסרה אחר קבלה קודם זריקה אפי' אבד הבשר קודם זריקת הדם או נשרף אם נשתייר כזית מן הבשר או כזית מן האימורים זורק את הדם ואם לאו אינו זורק. גם זה שם. \n", + "ומ\"ש ובעולה אפי' כחצי זית מן הבשר וחצי זית מן האימורים וכו'. בהקומץ רבה (דף כ\"ו) ובתוספתא דזבחים פ\"ד והטעם פשוט משום דכולה להקטרה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נשאר פחות מכזית וכו' ואם זרק לא הורצה. הכי משמע שם: \n", + "נפסל הבשר קודם זריקה כו'. בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ט): \n\n" + ], + [ + "בשר קדשים קלים וכו'. בזבחים פרק כל התדיר (זבחים דף צ') פלוגתא דרבי יוחנן ור״ל ופסק כר' יוחנן וכן היא ג״כ פלוגתא דר' אליעזר ור״ע ופסק כר״ע. \n", + "ומ\"ש והזריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו. בספ\"ק דמעילה (דף ז':) כי אמר ר' עקיבא זריקה מועלת ליוצא לשריפה אבל לאכילה הוא דלא מרצה. ופירש\"י דלהכי מהניא ליה זריקה שאינו נשרף לאלתר כפסולים אלא עד שתעובר צורתו: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לא ידעתי מהו זה וכו'. כלומר דהשתא מהדר רבינו למ\"ש לעיל או שיצא חוץ לעזרה לא יזרוק הדם ואם זרק הורצה וקאמר דלא הורצה אלא להעלותו על גבי המזבח אבל לא לאכלו וה\"ה לבשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים שאם זרק הדם הורצה לשרפו אבל לא לאכלו, וכתב שדבריו מבולבלים שהכניס דין בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה בין הדבקים וכך ה\"ל לכתוב ואם זרק הורצה וה\"ה לבשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים ואח\"כ ה\"ל לכתוב דין בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לחומת העזרה. ואני אומר שטעמו של רבינו שבתחלה כתב דין בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה (ואח\"כ כתב דין בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה) ואח\"כ כתב דין בשר שיצא חוץ למחיצתו קודם זריקה דהיינו בשר קדשי קדשים חוץ לעזרה ובשר קדשים קלים חוץ לחומת ירושלים שהזריקה מועלת בהם לשורפו אבל לא לאכלו: \n\n" + ], + [ + "וכן אימורי קדשים קלים כו'. בפרק כל התדיר (זבחים דף צ') מייתי הא דתנן בפרק קמא דמעילה אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ר״א אומר אין מועלין בהם ואין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא ר״ע אומר מועלין בהם וחייבים עליהם משום פגול נותר וטמא ואסיק רב פפא בדהדר עיילינהו כולי עלמא לא פליגי והכא בדאיתנהו אבראי פליגי. ואע״ג דלכאורה משמע דרב פפא בדרך דחייה אמרה מכל מקום מדאקשינן והא רב פפא הוא דאמר בדאיתנהו אבראי כולי עלמא לא פליגי וכו' ושני ה״מ גבי שתי הלחם וכו' משמע דבקושטא דמילתא אמרה: \n", + "וכתב הראב\"ד ואם החזירן מקטירין אותם א\"א [זה] אינו מחוור עכ\"ל. טעמו דס\"ל דאע\"ג דמועלים בהם וחייבין עליהם משום פגול וכו' כיון שיצאו לחוץ נפסלו מלהקטירן. ורבינו סובר שמאחר שמועלין בהם וחייבין עליהם משום פגול וכו' לא נפסל הזבח: \n\n" + ], + [ + "כל הזבחים של יחיד וכו'. בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ז) אהא דתנן חמשה דברים באים בטומאה ואינם נאכלים בטומאה העומר ושתי הלחם וכו' אמרינן נימא מתני' דלא כר' יהושע דתניא (ועשית עולותיך הבשר והדם) רבי יהושע אומר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם. ופירש״י אם אין בשר ראוי כגון שנטמא או שאבד אין הדם נזרק וכיון דאמר רבי יהושע בעינן תרתי וציץ אאכילות לא מרצה היכי אתי בטומאה ואסיקנא (דף ע״ח) מתניתין כר״י ול״ק כאן ביחיד כאן בצבור. ופירש״י ביחיד לכתחלה פסולה ואם זרק הורצה ומתני' בצבור באין לכתחלה דטומאת צבור דחויה היא. \n", + "ומה שכתב וכן אימורים או איברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה כמו שביארנו. בפרק רביעי מהלכות ביאת המקדש: \n", + "ומה שכתב וכל קרבנות הצבור שנטמא הבשר והחלב כולו הרי זה זורק את הדם. נתבאר בסמוך דטומאה דחויה היא בצבור: \n\n" + ], + [ + "דם קדשים שיצא חוץ לעזרה וכו'. בס\"פ התערובות (דף פ\"ב) תנן גבי דמים פסולים שאין הציץ מרצה על היוצא: \n\n" + ], + [ + "וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה כלל וכו'. בסוף פרק ב״ש (זבחים דף מ״ו:). \n", + "ומ״ש על הארץ תשפכנו כמים וכו'. בסוף פירקא קמא דפסחים (דף ט״ז:) מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר על הארץ תשפכנו כמים וכו' ומתיב התם מדתניא דם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה ומשני התם מדרבנן. וק״ל מדתנן בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ':) הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם ומשמע דמדאורייתא טמא הדם מדקתני הציץ מרצה וצ״ע: \n\n" + ], + [ + "ודם ששקעה עליו חמה וכו'. מימרא בס״פ איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הדמים הניתנים על מזבח החיצון וכו'. ברפ\"ד דזבחים (דף ל\"ו:) וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכל הניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה יצא וכו'. שם ת\"ר מנין לניתנים על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת שכיפר ת\"ל ודם זבחיך ישפך. ופירש\"י ישפך שפיכה אחת משמע דלא כתיב סביב. והאי להכי הוא דאתא האי מבעי ליה לכדתניא וכו' מנין לניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא ת\"ל ודם זבחיך ישפך סבר לה כר\"ע דאמר לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה. ופירש\"י מנין לניתנין בזריקה כל הדמים שכתוב בהם זריקה וכו' וכל זריקה מרחוק משמע שזורק מן הכלי למזבח למרחוק שפיכה עומד אצל היסוד ושופך. ודם זבחיך ישפך כל זבחים במשמע. ובתר הכי אמרינן (דף ל\"ז:) וכל הנך תנאי דמפקי להאי ודם זבחיך ישפך לדרשא אחרינא האי כל הניתנים על מזבח החיצון שנתן מתנה אחת כיפר מנא להו סברי כב\"ה דאמרי אף חטאת שנתנה מתנה אחת כיפר וילפינן כולהו מחטאת. ויש לתמוה על רבינו דמייתי לה מודם זבחיך ישפך דכיון דפסק כב\"ה דאמרי אף חטאת שנתנה מתנה אחת כיפר מחטאת ילפינן לה ולא מודם זבחיך ותו כיון דאמרינן דמאן דיליף שאם נתנן מתנה אחת כיפר מודם זבחיך ישפך סבר לה כר\"ע דאמר דניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה לא יצא היאך רבינו מזכי שטרא לבי תרי. מיהו בהא איכא למימר דאע\"ג דמאן דיליף וכו' סבר לה כר\"ע אפשר דר\"ע לא סבר לה כוותיה אבל אכתי קשה דכיון דההיא דמנין לניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא אתיא דלא כר\"ע לא ה\"ל להביאה. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שפסק כאותה ברייתא ואם נתן בשפיכה יצא משום דמשמע דהלכתא היא דבפסחים (דף פ\"ט.) פריך מינה ומסיק דאמרינן בדיעבד אבל לכתחלה לא עכ\"ל. ולענין קושיא קמייתא איכא למימר שדרך רבינו לסמוך הדבר לפסוק שנראה לו שהוא פשוט ללמוד ממנו הדין יותר מהפסוק שמביא ממנו הגמרא ודרך הגמרא לעשות כן בכמה מקומות: \n\n" + ], + [ + "כל הדמים הניתנים על מזבח הפנימי וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "חטאת שנתן ממנה מתנה אחת ומתו הבעלים וכו' עד חייב משום מעלה בחוץ. מימרא דרבי יוחנן שם (דף ל\"ח:) ופירש רש\"י אינם באות בלילה ואף על פי שאינן מעכבות ולאו זריקה גמורה היא מיהו דם נפסל בשקיעת החמה ואין מעלין לגבי מזבח לכתחלה באות לאחר מיתה אם נתן מתנה ראשונה ומתו בעליה כבר כיפר בראשונה ואין שם חטאת גמורה על הדם עוד ליפסל משום חטאת שמתו בעליה וכו' הזורק אותה בחוץ חייב שהרי ראויות לפנים בתורת זריקה גמורה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "היה מזה ונקטעה ידו של מזה וכו'. בסוף פ\"ק דזבחים (דף ט\"ו:) בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "שינה מתן קרבנות בחטאת וכו': \n\n" + ], + [ + "נתן הדם מן הקרן ולפנים וכו': \n\n" + ], + [ + "דם שמצותו ליתן אותו למעלה וכו' עד הרי בשר הזבח פסול. משנה בפרק שני דזבחים (דף כ\"ו). \n", + "ומ\"ש ואע\"פ כן נתכפרו הבעלים בו. מימרא דשמואל שם ואף על גב דר\"י פליג עליה הא אסיקנא בקשיא ואמוראי טובא התם ס\"ל כשמואל מדשקלי וטרו אליביה. \n", + "ומה שכתב במה דברים אמורים כשהיה זה הזורק כשר לעבודה וכו' עד ויזרוק הדם במקומו. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [ + "דמי קדשים שנתערבו וכו' עד יתן הכל מתן ד'. משנה בפ' התערובות (דף פ'). \n", + "ומה שכתב בין דם בדם בין כוסות בכוסות הכי משמע התם בגמרא. \n", + "ומ\"ש נתערבו הניתנין מתנה אחת בניתנין מתן שתים שהן כארבע וכו' נלמד ממה ששנו שם במשנה ופלוגתא דר\"א ורבי יהושע ופסק כרבי יהושע: \n", + "נתערבו הניתנים למעלה בניתנין למטה ישפך הכל לאמה. שם במשנה פלוגתא דר\"א ורבנן ופסק כרבנן. \n", + "ומ\"ש אפי' נתערבו שירי החטאת עם דם העולה וכו'. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרבי יהודה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואם לא שאל אלא נתן מן התערובת למעלה ולמטה ה\"ז כשר. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש נתן למעלה ושאל יתן למטה ואלו ואלו עלו לו. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "נתערבו הניתנין בפנים בניתנין בחוץ וכו' בד\"א בשאר דמים הניתנין בחוץ חוץ מן החטאת וכו' עד פסולה. שם במשנה (דף פ\"א:) ופסק כחכמים דפליגי אר\"ע ואר\"א. \n", + "ומ\"ש שדם חטאת שנכנס להיכל אפי' חטאת יחיד הנאכלת אסור וכו'. שם (דף פ\"ב) בברייתא דברי ר\"י הגלילי. ומדברי רבינו נראה שהוא גורס אין לי אלא חטאת צבור של יחיד מנין ת\"ל כל. \n", + "ומ\"ש והוא שיבא דרך שער ההיכל וכו'. ג\"ז שם בסוף הפרק: \n\n" + ], + [ + "פר העלם ושעיר ע\"ז וכו' וכן פר ושעיר של יוה\"כ וכו' עד נפסל. שם (דף פ\"ב ע\"ב) בעי רבא פר העלם דבר של צבור ושעיר ע\"ז שהכניס דמן לפנים מהו מי אמרי' אל הקדש פנימה [כל היכא דקרינן אל הקדש] קרינן ליה פנימה כל היכא דלא קרינן אל הקדש לא קרינן פנימה או דילמא שלא מקומן הוא ואת\"ל שלא מקומן הוא פר ושעיר של יוה\"כ שהזה מדמן על הבדים והוציא להיכל והכניסן מהו מי אמרינן מקומן הוא או דילמא הואיל ונפק נפק ואת\"ל הואיל ונפק נפק הזה דמן על הפרוכת והוציאן למזבח והכניסן [מהו] הכא ודאי חד מקום הוא או יציאה קרינן ביה תיקו. ופירש\"י פר העלם דבר שמצות כפרתו בהיכל והכניסו לפני לפנים מהו מי אמרי' כל היכא דקרינן ביה פיסול דאל הקדש כגון בחטאות החיצונות קרינן ביה פיסול דפנימה וכו' דהא כי הדדי כתיבי או דילמא שלא במקומו הוא והויא הכנסה ומיפסיל. והוציאן להיכל להזות על הפרוכת כמשפטן. מקומן הוא שהרי הוזקקו לשם תחלתן. או דילמא כיון דנפק בעשיית כל מצותו נפיק ליה לגמרי וה\"ל שלא מקומו. והוציאו למזבח להזות ז' (הזאות) על טהרו. ומתן ד' על קרנותיו כדכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו ותנן זה מזבח הזהב בפרק הוציאו לו ואמרי' התם דלהכי כתיב ויצא עד דנפיק מכוליה מזבח שלא יעמוד בין המזבח ולפרוכת בשעת מתנות המזבח אלא בין המזבח לפתח לצד המזבח הכא חד מקום הוא שאין הפסק מזבח בינתים ולא הויא הכנסה שלא במקומה או דילמא רחמנא שוייה שני מקומות דכתיב ביה יציאה עכ\"ל. וכדרך פירש\"י הוא פירוש הראב\"ד שכתב וז\"ל א\"א אני איני סובר כפירושו כו'. ורבינו דחה פירוש זה משום דלישנא דהואיל ונפק נפק משמע דמטעם שיצא חוץ למקומו הוא דפסלינן ליה ולא משום הכנסה. ולענין תרי בעיי קמאי כיון דאיפשיטו באת\"ל פסק כן רבינו והשלישית שעלתה בתיקו פסקה לחומרא. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שיש לתמוה על רבינו שהיה לו לכתוב בבבא השלישית לא יעשה מספק ואם עשה הורצה ואפשר דלא שייך בזה הורצה כיון דספק יוצא הוא ואין הציץ מרצה על היוצא מ\"מ ה\"ל לכתוב ספק כמו בסמוך כי לשון שכיון שיצא הדם חוץ למקומו נפסל משמע דמן הודאי קאמר. ואפשר דסבר רבינו דרבא הוא דאסקה בתיקו ומיהו גמרא משמע התם דלא מספקא ליה וכ\"נ שם בברייתא דר\"י הגלילי גם בפרק טבול יום נראה כן גבי חטאת אהרן שמא בחוץ היתה בקדש היתה וקדש היינו היכל משמע שכל שיצאה מן ההיכל נפסלה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "חטאת שקיבל דמה בב' כוסות וכו'. משנה שם (דף פ\"ב). \n", + "ומ\"ש נכנס אחד מהם להיכל וכו' אף החיצון פסול. שם במשנה מחלוקת ופסק כחכמים. \n", + "ומ\"ש והזה ממנו. שם במשנה הנזכרת נכנס לכפר אע\"פ שלא כיפר פסל דברי ר\"א ר\"ש אומר עד שיכפר ופסק כר\"ש משום דר' יהודה סבר כוותיה כמו שיתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש דם חטאת שהכניסו לכפר בו בפנים ולא כיפר אלא הוציאו וכו' אם הכניסו בשוגג ה\"ז כשר וכו'. שם במשנה ר' יהודה אומר אם הכניס שוגג כשר ומשמע לרבינו דר\"י אר\"ש קאי וה\"ק הא דמכשיר ר\"ש כשלא כיפר היינו דוקא כשנכנס שוגג אבל אם הכניסו במזיד אע\"פ שלא כיפר פסול. אבל קשה דהתם בגמרא (דף פ\"ג) אמרינן אר' יהודה דאמר אם הכניס שוגג כשר הא מזיד פסול בשכיפר או בשלא כיפר ופירש\"י בשכיפר וכר\"ש ס\"ל או אפי' בשלא כיפר וכר\"א אמר ר' ירמיה ממשמע שנאמר ואת פר החטאת וכו' ורבי יהודה לכפר לא משמע ליה מ\"ט לאו משום דמיבעיא ליה לג\"ש. ופירש\"י מ\"ט לאו משום דמפיק להאי לכפר לג\"ש דר\"ש ללמד על דמים החיצונים שנכנס דמם לפנים שאין פסול אא\"כ כיפר כר\"ש ועוד דבס\"פ כל הפסולין אמרינן (דף ל\"ו) והתנן א\"ר יהודה הכניס בשוגג כשר הא במזיד פסול וקי\"ל בשכיפר הרי בהדיא דמפרש גמרא דר' יהודה לא פסל במזיד אא\"כ כיפר. וא\"כ היאך פסק רבינו שבמזיד אע\"פ שלא כיפר פסל. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שטעם רבינו משום דמסיק שם בפ' כל הפסולים על תרי תנאי ואליבא דרבי יהודה פי' דתנא דההיא ברייתא דמוכח מינה לר' יהודה דדוקא בכיפר פליג אההיא מתני' וגם מתני' דפרק התערובות מצינן לפרושה כההיא דכל הפסולים ובדלא כיפר מיירי, ומעתה הדין עם רבינו שלא לסמוך על אותו פשיטות ולהניח משנה דכל הפסולים אלא דחינן ברייתא מקמי מתניתין ומפרשים בלא כיפר עכ\"ל, ודבריו אלו צל\"ע: \n\n" + ], + [ + "הכניס החטאת עצמה וכו'. בפ' דם חטאת (זבחים דף צ״ב) ובפ' דם חטאת נתבאר שאפי' הכניסה קודם שקיבל דמה וכשהוציאה קיבל דמה כשירה ולכך כתב רבינו הכניס החטאת עצמה ולא כתב הכניס בשר כלשון הגמ' כך כתב הר״י קורקוס ז״ל: \n\n" + ], + [ + "חטאת העוף שפרכסה ונכנסה להיכל כשירה. שם (דף צ\"ב:): \n\n" + ], + [ + "הכניס דם חטאת העוף וכו'. גם זה שם בעי ר' אבין חטאת העוף שהכניס דמה בצוארה בפנים מהו צוארה ככלי שרת דמי ומיפסיל או דילמא כצואר בהמה מדמה אמר רחמנא ולא בשרה. ופירש\"י שהכניס דמה בצוארה בפנים בין מליקה להזיה מהו שתפסל משום וכל חטאת אשר יובא. ככלי שרת דמי שהרי לא הוזקקה בקבלת כלי וזהו כליה ומיפסיל בהכנסת הדם שהכניסה בכלי להיכל או דילמא וכו' ובהמה שהכניסה לפנים משנשחטה הוציאה וקיבל דמה לא מיפסלה דמדמה אמר רחמנא ולא שהכניסו עם בשרה עכ\"ל ולא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נשפך דם חטאת העוף ואספו וכו'. שם בעי רבי אבין נשפך על הרצפה ואספו מהו אצרוכי הוא דלא אצרכיה רחמנא כלי שרת והילכך אוספו וכשר או דילמא מיפסל פסל ביה רחמנא כלי שרת והילכך אוספו ופסול. ופירש\"י נשפך על הרצפה מצואר העוף. אצרוכי הוא דלא אצרכיה רחמנא כלי שרת וצואר דידיה הוא במקום כלי שרת והלכך לאוספו כשר ולהזותו למזבח דה\"ל כנשפך מן הכלי על הרצפה ואספו דכשר. א\"ד מיפסל פסל ביה רחמנא כלי שרת דדוקא שייר ולא כתב ביה קבלה משום דבעי להזותו מן העוף עצמו למזבח וכ\"ש ברצפה פוסלתו עכ\"ל ולא איפשיטא. \n", + "ומ\"ש לפיכך תשרף וכו'. קאי גם להכניס דם חטאת העוף להיכל בצוארה ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "חטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות וכו' עד נשפכים לאמה. בפרק שלישי דזבחים (דף ל״ד ע״ב) ופרק הוציאו לו (יומא דף נ״ז:) ברייתא ואע״ג דפליג ר' אלעזר בר' שמעון פסק כתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "דם שנפל לתוך המים וכו'. בפרק התערובות (דף ע\"ז:) שנינו דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר ובגמרא אמר רבי חייא בר אבא א\"ר יוחנן לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל. \n", + "ומ\"ש או לתוך דמי חולין וכן מ\"ש נפל לתוכו יין או דם חולין וכו'. שם במשנה נתערב ביין וכו' בדם בהמה או בדם החיה רואים אותו כאילו הוא מים: \n\n" + ], + [ + "דם הקדשים שנתערב בדם פסולי המזבח וכו'. משנה שם (דף ע\"ט:) דם תמימים בדם בעלי מומין ישפך לאמה כוס בכוסות ר\"א אומר אם קרב כוס אחד יקרבו כל הכוסות וחכ\"א אפי' קרבו כלם חוץ מאחד מהם ישפך לאמה. \n", + "ומ\"ש וכל הזבחים פסולים. פשוט הוא מאחר שלא נזרק הדם לא הותרו ואע\"פ שאין בדם הפסול שיעור לבטל הכשר ישפך לאמה דגזרינן דילמא אתי לאכשורי כשיש בדם הפסול או התמצית לבטל הכשר והא דלא גזרינן בנתערב בדם חולין משום דדם חולין לא שכיח בעזרה: \n", + "נתערב בדם התמצית וכו'. משנה שם (דף ע\"ח): \n\n" + ], + [], + [ + "(כד-כה) האימורים ואיברי העולות וכו' עד או בידו פסולים. בתוספתא דזבחים ספ״ק ואיתא בגמרא פרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו): \n\n" + ], + [ + "איברים שסידרן וכן קומץ שסידרו וכו' עד סוף הפרק. בפ' הקומץ בעיי דסלקו בתיקו ואע\"פ שאמרו שם דאליבא דמ\"ד על ממש לא תיבעי כבר נתבאר בפרק שרבינו פוסק כמ\"ד על היינו בסמוך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח וכו'. משנה בר״פ קדשי קדשים (זבחים דף נ״ח) פלוגתא דתנאי ופסק כר' יוסי דנימוקו עמו ופריך בגמרא השתא כולו לעולה כשר כולו לשלמים מיבעיא ומשני סד״א עולה היא דדחיק ליה מקום אבל שלמים דלא דחיק ליה מקום אימא לא קמ״ל: \n\n" + ], + [ + "עולה ששחטה בראש המזבח או ששחטה למטה וכו'. משנה בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ד) עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד שחטה בראש המזבח יפשיט וינתח במקומה. \n", + "ומ\"ש ומוריד את הקרבים ומדיחן. הכי אמרי' שם בברייתא ואע\"ג דהתם מיירי בנפסלה ילפינן מינה לכשירה במכל שכן. \n", + "ומה שכתב ומוריד העור ונותנו לכהנים. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש דה\"ה לשחטה למטה והעלה לראש המזבח. הכי משמע מדתנן בראש הפרק הנזכר (דף פ\"ג) כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד ועוד דמשמע דאתיא בכ\"ש משחטה בראש המזבח: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן זבחים שחוטים שעלו לגבי מזבח וכו' שכל הראוי לאשים אם עלה לראש המזבח לא ירד וכן מ\"ש מה עולה שהיא ראויה לאשים וכו'. משנה הזכרתיה בסמוך לר' יהושע ואע\"ג דפליג עליה ר\"ג לא פסק רבינו כמותו משום דר\"ע ור\"י הגלילי ור\"ש פליגי עליה. \n", + "ומ\"ש שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש. שם במשנה ובגמרא: \n\n" + ], + [ + "עולה שהעלה חיה לראש המזבח תרד וכו'. משנה כתבתיה בסמוך: \n\n" + ], + [ + "(ה-ו) ומ\"ש וכן קומץ המנחה שלא נתקדש בכלי שרת. בר\"פ המזבח מקדש שם. ", + "ומ\"ש וכל איסורי המזבח שעלו ירדו וכו' וכן בהמת הקדשים שנשחטה בלילה וכו'. שם במשנה (דף פ\"ד) אלו אם עלו לא ירדו הלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקבלו פסולים וזרקו את דמו ר' יהודה אומר ושנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים אם עלתה תרד רבי שמעון אומר לא תרד שהיה פיסולו בקדש שרבי שמעון אומר כל שפיסולו בקדש הקדש מקבלו לא היה פיסולו בקדש אין הקדש מקבלו ואלו לא היה פיסולן בקדש הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטרפה והיוצא דופן ובעלי מומין ובגמרא תניא ר' יהודה אומר זאת והיא העולה מיעוטים פרט לנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים שאם עלתה תרד ר\"ש אומר עולה אין לי אלא עולה כשירה מנין לרבות שנשחטה בלילה וכו' והניתנין למטה שנתנן למעלה ולמעלה שנתנן למטה והניתנין בחוץ שנתנן בפנים בפנים שנתנן בחוץ וכו' ת\"ל תורת העולה ריבה וכו' ור' יהודה מייתי לה מהכא מפני מה אמרו לן בדם כשר שהרי לן כשר באימורין לן באימורין כשר שהרי לן כשר בבשר יוצא שהיוצא כשר בבמה טמא הואיל והותר לעבודת צבור חוץ לזמנו הואיל ומרצה לפיגולו חוץ למקומו הואיל ואיתקש לחוץ לזמנו שקבלו פסולים וזרקו את דמו בהני פסולים דחזו לעבודת צבור וכי דנים דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו תנא אזאת תורת העולה ריבה סמיך ליה. ופירש\"י לן בדם כשר שאם עלה לא ירד. שהרי לן כשר באימורים שאם עלו לא ירדו. שהרי לן כשר בבשר כגון בשר שלמים הנאכלים לשני ימים. יוצא וכו' וביוצא דאימורי עולה ואימורי קדשים אבל יוצא דדם פסל ר' יהודה ולכך כתב רבינו זבח שיצא ופירש\"י חוץ לזמנו דאשכחן ליה ריצוי אפילו בפנים שמרצה לפיגולו ליענש כרת. דחזו לעבודת צבור כגון טמא. דבר שלא בהכשרו כגון לן באימורים. מדבר שבהכשרו לן בבשר ויוצא דמקדש מיוצא דבמה שאין שם מחיצה עכ\"ל. ופסק רבינו כר' יהודה: " + ], + [], + [ + "ומ\"ש או קדשי קדשים שנשחטו בדרום או שנתקבל דמן בדרום אע\"פ שכל אלו פסולים אם עלו [לראש המזבח] לא ירדו. יש לתמוה דבריש מעילה (דף ב') גבי קדשי קדשים ששחטן בדרום וקיבל דמן בצפון בצפון וקיבל דמן בדרום איבעיא להו עלו מהו שירדו רבה אמר אם עלו ירדו רב יוסף אמר אם עלו לא ירדו אליבא דר' יהודה לא תיבעי לך דכ\"ע לא פליגי שאם עלו ירדו כי פליגי אליבא דר\"ש ואע\"ג דאיתותב רבא דאמר אם עלו ירדו היינו משום דאמר הכי לר\"ש אבל לר' יהודה לכ\"ע ירדו. ורבינו שפסק בסמוך כר' יהודה ה\"ל לפסוק כאן שאם עלו ירדו ושמא נוסחא אחרת היתה לרבינו בזה. והר\"י קורקוס ז\"ל נדחק מאד ליישב זה ולא כתבתיו שלא להאריך: \n\n" + ], + [ + "וכשם שאם עלו לא ירדו כו'. משנה בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ד): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ואם משלה בהם האור אע״פ שירדו יעלו שניה וכו'. מימרא דעולא שם (דף פ״ה:) ובפרק בית שמאי (זבחים דף מ״ג): \n\n" + ], + [ + "קומץ שנתפגל כו'. גם זה בפרק ב״ש (זבחים דף מ״ג): \n\n" + ], + [ + "איברים וחלבים וקמצים שלנו בראשו של מזבח וכו'. בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ז) אתמר איברים שלנו בעזרה מקטיר והולך כל הלילה לנו בראשו של מזבח מקטיר והולך לעולם ירדו רבה אמר יעלו רבא אמר לא יעלו ופסק כרבא דבתרא הוא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואויר מזבח כמזבח. שם בעא ר\"ל מר\"י ואסיקנא דבעומד האדם בראש המזבח ואוחז האבר בידו פשיטא דאויר מזבח כמזבח דמי כי מיבעיא ליה [דעומד בקרקע העזרה] x ונקיט ליה בקניא כנגד המזבח מאי תיקו. ויש לתמוה על רבינו שסתם דבריו ולא חילק והר\"י קורקוס ז\"ל דחק עצמו להוכיח שנפשטה הבעיא ממקומות אחרים ולי אין צורך לכך אלא מאחר דלא איפשיטא בעיא מספיקא לא תרד: \n", + "אימורי קדשים קלים וכו'. כלומר אע״פ שהעלום בפסלות כיון שנזרק הדם אח״כ לא ירדו. בר״פ המזבח מקדש ובספ״ק דמעילה מימרא דעולא ובפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ג:) בעיא דאיפשיטא ועיין במ״ש רבינו רפ״ב מהל' מעילה. וכתבו התוס' דאימורי קדשים קלים דנקט לרבותא וכ״ש קדשי קדשים: \n\n" + ], + [ + "הפריש שני אשמות לאחריות ושחט את שניהם וכו' הרי אלו ירדו. בסוף פרק קמא דמעילה (דף ז') אילו הפריש שתי אשמות לאחריות ושחט את שניהם וקדם והעלה אמורים של אחד מהם קודם זריקה אי אתה מודה שאם עלו ירדו. ופירש\"י לאחריות שאם יאבד אחד מהם שיתכפר באחר והאי דנקט שני אשמות וכ\"ש שתי חטאות דחטאת חמירא קדושתה מאשם. ושחט את שניהם וקדם והעלה אימורים של אחד מהם קודם זריקה ואח\"כ זרק הדם ואשם שלא קרבו אמורים אי אתה מודה שאם עלו באותן אימורים שירדו דזריקת דם דאידך לא מהניא להני אימורים דלאו דידיה משום דמגופא אחרינא נינהו עכ\"ל. וכתב הראב\"ד והוא שזורק דם האחר וכו'. ומבואר הוא בדברי רש\"י שכתבתי ואין מזה השגה על רבינו שלא כתבו שהוא העתיק דברי הגמרא כמנהגו: \n\n" + ], + [ + "הזבח הפסול והנסכים הפסולים שעלו למזבח וכו'. פלוגתא דתנאי במשנה ר״פ המזבח מקדש (זבחים דף פ״ג) ופסק כר״ש שסובר כר' יהושע. \n", + "ומ\"ש וכן נסכים הבאים בפני עצמן שנפסלו ועלו וירדו. שם (דף פ\"ד) נסכים הבאים בפני עצמן לדברי כולן ירדו: \n\n" + ], + [ + "עוף שמלקו זר ועלה וכו'. בפ' חטאת העוף (זבחים דף ס״ט) א״ר יצחק שמעתי שתים אחת קמיצת זר ואחת מליקת זר אחת תרד ואחת לא תרד [ולא ידענא] א״ר חזקיה מסתברא קמיצה תרד מליקה לא תרד מ״ש מליקה דישנה בבמה קמיצה נמי ישנה בבמה וכו' אלא אימא אין קידוש בכלי שרת במנחה בבמה. ופירש״י הילכך לא ילפינן זר במקדש לענין קמיצה מזר בבמה דלא דמי הך קמיצה להך קמיצה דבמקדש הואיל וקדשה בכלי שרת איפסלא בזר עכ״ל. \n", + "ומ\"ש רבינו כאילו לא נתקדש כלל. לעיל קאי וה\"ק וקומץ המנחה שקמצו זר ועלה ירד כאילו לא נתקדש כלל אע\"פ שזה פסול וזה פסול. \n", + "ומ\"ש ואחד הזר ואחד שאר הפסולים. הכי משמע משום דמהי תיתי לן לפלוגי בינייהו: \n\n" + ], + [ + "ואלו אם עלו ירדו וכו' עד אם עלו ירדו. משנה בפרק המזבח מקדש שם: \n\n" + ], + [ + "קומץ שמיצה שמנו על העצם וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ג) בעיא דלא איפשיטא, ורש״י והראב״ד גורסים על העצים ומפרשים אותה בענין אחר וז״ל ההשגות א״א בנוסחא שלנו שמנו על העצים ומה שפירש וכו' עד וזה הבעיא במנחות פ' הקומץ. וז״ל הגמרא בעא רבא קומץ שמיצה שמנו על העצם מהו חיבורי עולים כעולים דמו או לאו כעולים דמו ומפרשה רבינו לענין ירד אם יחזיר ולא איפשיטא ופסק רבינו דיחזיר משום דמספיקא לא מזלזלינן בקדשים שלא להעלותם שמא הדין נותן להעלותם. ומה שהקשה הראב״ד שדבר הלמד מענינו הוא וכו' וחתם דבריו וזו הבעיא במנחות פ' הקומץ כלומר תדע שאין בעיא זו ענין עליה וירידה שהרי היא במנחות פרק הקומץ דמיירי בענין חסרון הקומץ או שמנו ואלו היתה ענין לירידה ועליה בזבחים פ' המזבח מקדש ה״ל לאתויי. ואני אומר שאע״פ שטענה זו טענה היא מ״מ אינה מכרחת ולפי גירסת רבינו הוצרך לפרש כמו שפירשה ויש כדמות ראיה לגירסת רבינו מדאמרינן עלה לאו היינו דר״י ור״ל דאתמר המעלה אבר שאין בו כזית ועצם משלימו לכזית וכו': \n\n" + ], + [ + "מזבח הפנימי מקדש פסולים וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. בפרק שני דזבחים (דף כ\"ז:) ויהיבו טעמא בגמרא משום דמזבח הפנימי כלי שרת ופירש\"י שהוא כלי שרת ונמשח עם המשכן: \n", + "כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו וכו'. משנה פרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ו). \n", + "ומ\"ש וכן כשיגיע לכלי שרת כל דבר הראוי לו מתקדש. שם. \n", + "ומ\"ש ולא יפדה לעולם. משנה בריש פרק המנחות (דף ק'): \n\n" + ], + [ + "אין כלי הלח מקדשות את היבש וכו'. משנה פרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ח). \n", + "ומ\"ש בד\"א במדות הלח ויבש וכו' אבל המזרקות מקדשות הלח והיבש. מימרא דשמואל שם ופ\"ק דמנחות (דף ח':): \n", + "כלי שרת מקדשים דם הפסול ליקרב. בר\"פ בתרא דכריתות (דף כ\"ג) תנן אשם תלוי שנודע שלא חטא לר' יוסי אם כבר נשחט וקיבל הדם בכוס יזרק ופסק כר' יוסי דנימוקו עמו: \n\n" + ], + [ + "כל כלי השרת אין מקדשין אלא במקדש. מימרא דשמואל בפ' המזבח מקדש. \n", + "ומ\"ש אלא מדעת. מימרא דר\"י פ\"ק דמנחות (דף ז'). \n", + "ומ״ש ואין מקדשין אלא מתוכן. מימרא דשמואל בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ח). \n", + "ומ\"ש ואין מקדשין אלא שלימים ניקבו אם עושים מעין מלאכתן שהיו עושים והם שלימים מקדשין ואם לאו אין מקדשין. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ואין מקדשין אלא מליאים. מימרא דשמואל שם. \n", + "ומ\"ש אבל המדות אין מקדשות חסרות אלא אם דעתו למלאותם וכו'. שם ופ\"ק דמנחות (דף ח') מימרא דר\"י וברייתא שניהם מליאים אין מליאים אלא שלימים וכו' א\"ר יוסי אימתי בזמן שאין דעתו להוסיף אבל דעתו להוסיף ראשון ראשון קידש ופירוש מלאים פירש\"י שיש בהם שיעור הצריך לאותו דבר ואין דעתו להוסיף פירש שאין דעתו להשלים השיעור. ומדברי רש\"י נראה שיש בנוסחא דידן בגמרא חסרון לשון המדבר בענין המדות. \n", + "ומה שכתב ואם אין [דעתו] למלאותן מקדשות להפסל אבל לא ליקרב. נראה שלמד כן מדאמרינן בפ\"ק דמנחות (דף ז') בעא מיניה מר\"י כלי שרת מהו שיקדשו פסולים (ופירש\"י) כגון אם קמץ זר ונתן בכלי ויש לדקדק שדין זה סותר מ\"ש לעיל בפ' זה כלי שרת מקדשים דם הפסול ליקרב. ושמא י\"ל דשאני בין דם לשאר דברים ועי\"ל שלמד כן מדאמרינן בס\"פ המזבח (דף פ\"ח) אין כלי הלח מקדשים את היבש אמר רב אין מקדשין ליקרב אבל מקדשין ליפסל: \n\n" + ], + [ + "כלי שרת מקדשין שלא בזמנן כו'. בס״פ שתי הלחם (מנחות דף ק'): \n\n" + ], + [], + [ + "(כב-כג) מזבח שנפגם וכו' אבל קדשים חיים שהיו שם בעזרה כשנפגם לא נפסלו וכו'. בפ' קדשי קדשים (זבחים דף נ״ט) אמר רב מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולים והכי א״ר [שמעון] ברבי משום רבי ישמעאל בר' יוסי ומייתי לה מדכתיב וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וכי עליו אתה זובח אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר וכו' ור״י אמר אחד זה ואחד זה פסולים במאי קא מיפלגי רב סבר בעלי חיים אינם נדחים ור״י סבר ב״ח נדחים. ופירש״י שנשחטו שם בעזרה כשהוא שלם והאי עליו בגינו ובשבילו קאמר. אחד זה ואחד זה בין שנשחטו בשעת פגימתן בין שנשחטו אחר תיקונו פסולים. ופסק רבינו כרב ונתבאר בפט״ו מהלכות מעשה הקרבנות: \n\n" + ], + [ + "הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח כו'. שם אהא דתניא כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח פסולים פריך נבנה דחויים מעיקרא נינהו כלומר וכשרים הם: \n\n" + ], + [ + "וכן אין אוכלים קדשים והמזבח פגום וכו'. שם (דף ס') א\"ר אלעזר מזבח שנפגם אין אוכלים בגינו שירי מנחה שנאמר ואכלוה מצות אצל המזבח וכי אצל המזבח אכלוה אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר אשכחן שירי מנחה קדשי קדשים מנ\"ל ת\"ל קדש קדשים קדשים קלים מנין אמר אביי אתיא מדרשא דר' יוסי וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ולד חטאת ותמורת חטאת וכו'. משנה רפ\"ד דתמורה (דף כ\"א:) ופ\"ג דמעילה (דף י':). \n", + "ומ\"ש נמצאת אחר שנשחטה החטאת השניה שהפריש קודם שיזרק דמה ה\"ז ספק וכו'. בפ\"ד דתמורה (דף כ\"ב:) בעיא דלא איפשיטא. \n", + "ומ\"ש וכיצד הן מתות וכו'. פ\"ק דע\"ז ופ\"ד דנזיר (דף כ\"ה). \n", + "ומ\"ש ודברים אלו כולם מפי משה רבינו נשמעו. ברפ\"ג דתמורה (דף י\"ח) ופ\"ב דבכורות (דף ט\"ז): \n", + "אין כל הדברים אמורים וכו' עד ואין כל ישראל מתים. בפרק שני דתמורה (דף ט\"ו): \n\n" + ], + [ + "פר ושעיר של יום הכפורים וכו'. בפ' שני שעירי (יומא דף ס״ה) פלוגתא דתנאי ופסק כר' אלעזר בר״ש דסתם מתני' כוותיה ובפירקא קמא דשבועות (דף י״ב) מייתי לה וגריס ר' אלעזר ור״ש ולפי גירסא זו פסק כוותייהו משום דרבים נינהו. \n", + "ומ\"ש ולמה לא יקרבו עצמם נדבה וכו'. בפ\"ק דשבועות שם: \n\n" + ], + [ + "המפריש חטאתו ואבדה וכו'. בפ\"ד דתמורה (דף כ\"ב:) איפליגו ר' ורבנן בנמצאת קודם כפרה דלרבי תמות ולרבנן תרעה וידוע דהלכה כרבנן ואמר רב הונא אמר רב (דף כ\"ג) הכל מודים שאם משך אחת והקריבה שהשניה מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים וכו' ורבנן סברי עשו תקנה בקדשים ואמרינן ליה התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה. ופירש\"י שאם משך אחת מהן והקריבה מדעתו דחה האחרת בידים דגלי דעתיה דלא איכפת לי' מינה ואפי' משך האבודה ונתכפר בה והנשארת היא שלא נאבדה מעולם מתה וכי פליגי רבנן היינו בבא לימלך דגלי דעתיה דניחא ליה עכ\"ל. ואע\"ג דר' אבא פליג ארב הונא פסק רבינו כרב הונא משום דמסתבר טעמיה ועוד דאתיא ליה סתם מתני' כדברי הכל: \n", + "היתה אחת מהן תמימה ואחת בעלת מום וכו'. בפ\"ד דתמורה (דף כ\"ד) תניא היו לפניו שתי חטאות אחת תמימה ואחת בעלת מום תמימה תקרב בעלת מום תפדה נשחטה בעלת מום עד שלא נזרק דמה של תמימה מותרת משנזרק דמה של תמימה אסורה ר' אלעזר בר\"ש אומר אפילו בשר בעלת מום בקדירה ונזרק דמה של תמימה יוצא לבית השריפה. ונראה מדברי רבינו שהוא פוסק כר' אלעזר בר\"ש וצריך טעם למה פסק כיחידאה ואפשר שטעמו משום דבגמרא העמידו ברייתא דאין מרגילין כראב\"ש ושקלו וטרו אמוראי בטעמא. ויותר נראה לומר שפסק כרבנן ויש חסרון בדברי רבינו וכך צריך להגיה נשחטה בעלת מום קודם שיזרק דם התמימה מותרת אחר שנזרק דמה אסורה בהנאה: \n", + "היו שתיהן בעלי מומין ימכרו שתיהם וכו'. משנה שם (דף כ\"ב): \n\n" + ], + [ + "הפריש חטאתו ואבדה וכו'. מימרא דר' זירא פ' התודה (מנחות דף פ':) ואע״ג דאביי פליג עליה פסק רבינו כר' זירא וצריך טעם למה מאחר דאביי בתרא הוא, ואפשר שטעמו משום דאמאי דאמר התם רבא הפריש תודתו ואבדה וחזר והפריש אחרת תחתיה וכו' א״ר זירא וכן לענין חטאות הפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה וכו' וכיון דר״ז בשיטת רבא אמרה פסק כמותו ולא חש לדאביי: \n\n" + ], + [ + "המפריש שתי חטאות וכו'. פרק כיצד מערימין (תמורה כ\"ה). \n", + "ומה שכתב והשניה תרעה וכו'. פרק ולד חטאת (שם כ״ד) ופרק מי שהיה טמא (פסחים צ״ז:): \n\n" + ], + [ + "הפריש חטאת מעוברת וילדה וכו'. מימרא דר״י פרק כיצד מערימין (תמורה דף כ״ה): \n\n" + ], + [ + "המפריש חטאתו ועברה שנתה וכו'. מימרא דר\"ל רפ\"ד דתמורה. \n", + "מ\"ש וכן הפריש חטאתו ונפל בה מום יביא בדמיה אחרת. משנה בספ\"ד דתמורה (דף כ\"ב): \n\n" + ], + [ + "כל חטאת שאבדה וכו'. ברפ\"ד דתמורה תנן ולד חטאת וחטאת שמתו בעליה ימותו שעברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום אם משכיפרו הבעלים תמות וכו' ואם עד שלא כיפרו הבעלים תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אחרת ובגמרא אמר ר\"ל חטאת שעברה שנתה רואין אותה כאילו עומדת בבית הקברות ורועה. ופירש\"י רועה עד שתסתאב. תנן שעברה שנתה ואבדה ונמצאת בעלת מום אם אחר שכיפרו בעלים מתה תיובתא ופירש\"י תיובתא דר\"ל דפסיק ואמר רועה ומשמע אפי' כפרו הבעלים. ואסיקנא הכי קתני עברה שנתה ואבדה או אבדה ונמצאת בעלת מום אחר שכיפרו הבעלים מתה קודם שכיפרו הבעלים תרעה עד שתסתאב ותמכר ופירש\"י עברה שנתה ואבדה ונמצאת תמימה וכיפרו הבעלים באחרת או אבדה ונמצאת בעלת מום דאיכא נמי תרתי לריעותא וכיפרו הבעלים באחרת מתה קודם שכיפרו הבעלים שאין רוצים להתכפר באחרת תרעה הך דעברה שנתה ואבדה ונמצאת תמימה וכי אמר ר\"ל דאפי' כיפרו אח\"כ רועה בלא אבדה דחדא הוא דאיכא לריעותא. ונראה שיש ייתור לשון בדברי רבינו וצריך למוחקו וכך צריך להגיה כל חטאת שאבדה ונמצאת קודם כפרה אינה מתה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה: \n\n" + ], + [ + "היתה גנובה או גזולה וכו'. מימרא דאביי שם: \n", + "היתה עיקר אבידתה בלילה אע\"פ שהיתה אבודה בשעת כפרה אינה מתה אלא תרעה. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [ + "אבדה ממנו ולא מן הרועה וכו'. מימרא דרב פפא שם: \n\n" + ], + [ + "וכל אלו שרועות רועות עד שיפול בהם מום ויפלו דמיהן לנדבה. בפ' שלישי דתמורה (דף י\"ט): \n\n" + ], + [ + "היתה אבודה ממנו ומן הרועה וכו'. בפ\"ד דתמורה (דף כ\"ב:) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "היתה נחבאת אחורי הדלת. שם ה\"ד אבודה א\"ר אושעיא אפילו אחת בעדרו וכו' ור\"י אמר אחורי הדלת הוא דליכא דקא חזי לה אבל אבראי דאיכא דחזי לה לא הויא אבודה או דילמא אחורי הדלת דאי מהדר אפיה חזי לה הויא אבודה וכ\"ש אבראי דלא קחזי לה תיקו. ופסק רבינו כר\"י ונראה שהוא מפרש אבראי בסתר המדרגה ומספק פסק לחומרא. ורש\"י פירש בע\"א: \n", + "היתה בשדה או באגם וכו'. אפשר שרבינו מפרש שגם זה בכלל אבראי שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "השולח חטאתו ממדינת הים וכו'. משנה בפ' כל הגט (גיטין דף כ״ח). \n", + "ומ\"ש בד\"א בחטאת העוף וכו'. שם בגמרא (כ\"ח:) והא בעי סמיכה אמר רב יוסף בקרבן נשים רב פפא אמר בחטאת העוף: \n", + "אבל אשם ודאי שמתו בעליו וכו'. משנה פ\"ג דתמורה (דף כ\"א ע\"ב). \n", + "ומ\"ש שכל שבחטאת תמות באשם ירעה וכו'. ברפ\"ג דתמורה (דף י\"ח): \n\n" + ], + [ + "וכל אשם שניתק לרעייה אם הקריבו עולה כשר. שם ופ״ק דמנחות (דף ד') ובפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף ע״ג) [ובזבחים פ״א (דף ה':)] אמר רב הונא אמר רב אשם שניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לעולה ניתק אין לא ניתק לא ופירש״י שניתק לרעייה שמתו בעליו או שנתכפרו באחר וניתק מדין אשם לרעייה שאמרו לו ב״ד הוציאו וירעה ושחטו סתם כשר לעולה הואיל וסופו לקיץ המזבח שהוא עולה. ניתק אין דמיעקר שם אשם מיניה משנמסר לרועה וקם סתמיה לעולה לא ניתק לא הוי סתמיה לעולה דאמר קרא [אשם] הוא בהוייתו יהא. ובפסחים פרק אלו דברים מסיק עלה לא תימא ששחטו סתם [כשר לשום עולה] אלא אימא שחטו לשום עולה כשר. \n", + "ומ\"ש רבינו ולמה לא יקרב בעצמו לכתחלה וכו'. בפסחים פ' אלו דברים שם: \n\n" + ], + [ + "המפריש נקבה לאשמו וכו' עד ויפלו דמיה לנדבה. משנה בפ\"ג דתמורה (דף י\"ט:). \n", + "ומ\"ש וכן ולדה. שם אהא דתנן דמפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה ר\"א אומר הוא עצמו יקרב עולה א\"ר יוסי בר חנינא מודה ר\"א במפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב אשם: \n\n" + ], + [ + "הפריש נקבה לעולתו וילדה זכר וכו'. משנה כתבתיה בסמוך: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאת ונשיא שהפריש שעירה לחטאת וכו'. שם ת\"ר המפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה וכו' עד ראב\"ע אומר תור או בן יונה. ופירש\"י לפסחו ולאשמו לא מצינו אשם ופסח נקבה וכו' עד דאפילו גבי נדבה דעשיר סתם חזיא עולת העוף: \n", + "וכתב הראב\"ד אבל הדיוט וכו' עד הרי אלו אין מתקדשים א\"א אין דבריו מחוורים שכל אותם דברים וכו' עד לפרושי טעמא דר\"ש באשם. ואיני יודע איך נתפייס הראב\"ד ביישוב השגה זו במ\"ש ואולי מפני שאמר רבינו אין אני רואה דבריו של ר\"ש בפסח וכו' שאילו היה רבינו פוסק במפריש נקבה לאשם תמכר כר\"ש היו טענות אלו טענות אבל מאחר שרבינו פוסק בה שתרעה וכרבנן אין טענות אלו טענות דה\"ל כמזכי שטרא לבי תרי. ואפשר לדחוק ולומר שטעם רבינו הוא מדאמרינן אלא מעתה כהן גדול שהקדיש פרה לפרו תקדש יחיד שהפריש שעיר לשעירתו תקדש א\"נ נשיא שהפריש שעירה לשעירו תקדש משמע דפשיטא ליה לגמרא בכל הני דלא קדש לדברי הכל ואע\"ג דבמקריב נקבה לאשם סבר ת\"ק דתרעה בהני דחטאת נינהו סבר דלא קדשי: \n\n" + ], + [ + "הביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא וכו'. בכריתות רפ\"ו (דף כ\"ג:) המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא [אם עד שלא נשחט] יצא וירעה בעדר דברי ר\"מ וחכ\"א ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ובגמרא במאי פליגי ר\"מ סבר כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה ורבנן סברי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש תנא בין שנודע לו שחטא ובין שנודע לו שלא חטא פליגי ר\"מ ורבנן. \n", + "ומ\"ש הפרישו אפי' ע\"פ עדים והוזמו יפלו דמיו לנדבה. שם (דף כ\"ד) א\"ר יהודה אמר רב מודים חכמים [לר\"מ] באשם תלוי שהוזמו עדיו שיצא וירעה בעדר מ\"ט ע\"כ לא פליגי רבנן עליה אלא היכא דאפרשיה על פי עצמו דאמרי' לבו נוקפו אבל היכא דע\"פ עדים אפרשיה לא הוה סמוך עילוויהו דעדים דסבר דילמא אתו אחרים ומזמי להו מתיב רבא שור הנסקל אינו כן וכו' בפלוגתא אשם תלוי שהוזמו עדיו ר' אלעזר אומר הרי היא כמנחת קנאות וכו' תצא לחולין ר\"י אמר ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ופסק רבינו כר\"י לגבי רב ועוד דרבא דבתרא הוא מתיב לרב ואע\"ג דשני שינויא דחיקא הוא. \n", + "ומ\"ש רבינו יפלו דמיו לנדבה. כלומר אחר שרעה עד שנסתאב. \n", + "ומ\"ש ואם אחר שנשחט נודע לו הדם ישפך והבשר ישרף וכו'. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש נודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל וכו'. ג\"ז שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "אשם ודאי אינו כן וכו' עד הבשר יצא לבית השריפה. גם זה שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "מי שנתחייב באשם תלוי וכו'. שם א\"ר ששת דמודה ר\"מ בהא [ויהיב טעמא] משום דכיון דאפריש תרי סבר אי מירכס חד מיכפרנא באידך וכיון דגלי דעתיה דלבו נוקפו היה כו' גמר והקדישו ופירש\"י לאחריות שאם יאבד האחד יקריב לחבירו: \n\n" + ], + [ + "כל האשמות שבתורה באים בני שתים וכו'. משנה בפרק כל התדיר (זבחים דף צ':) ופירש רש\"י ובאים בכסף שקלים (כדיליף בפרק דם שחיטה) דכתיב בערכך כסף שקלים באשם מעילות ואתי אשם תלוי ואשם גזילות בג\"ש בערכך בערכך ואשם שפחה חרופה גמר באיל באיל וכו'. חוץ מאשם נזיר. דכתיב כבש בן שנתו ומדאיל בן שתי שנים בשתי סלעים כבש בן שנה לאו בשתי סלעים הוא: \n", + "אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים. ומה שכתב מפי השמועה למדו שאינו בא אלא בכסף שקלים. בפרק דם שחיטה (כריתות דף כ״ב:) יליף מקרא דאשם תלוי בכסף שקלים: \n\n" + ], + [ + "הוזלו אילים וכו'. בסוף כריתות (דף כ\"ז): \n\n" + ], + [ + "הפריש אשמו והיה בשעת הפרשה יפה סלע וכו'. שם איבעיא להו אדם מתכפר בשבח הקדש או לא ואסיקנא x ת\"ש בשעת הפרשה יפה סלע בשעת כפרה יפה שתי סלעים יצא: \n", + "היה בשעת הפרשה יפה שתים וכו'. תוספתא בסוף כריתות. \n", + "ומ\"ש חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין ב\"ח נדחים כמו שביארנו. בפט\"ו ממעשה הקרבנות: \n\n" + ], + [ + "הפריש שתי סלעים לאשם וכו'. משנה שם (דף כ\"ו:): \n\n" + ], + [ + "היה חייב באשם בן שנה והביא בן שתים וכו' עד ויצא לבית השריפה. [בתוספתא דזבחים פ״ק] ובפ' התכלת (מנחות דף מ״ח:): \n", + "זה הכלל כל הפסול בחטאת פסול באשם וכו'. בתוספתא דזבחים פ\"ק שם: \n\n" + ], + [ + "עולת נזיר עולת יולדת וכו'. בתוספתא דזבחים פ\"ק אלא שכתוב שם שלא עלו לבעלים לשם חובה ולא ידעתי למה השמיטוxx. \n", + "ומ\"ש זה הכלל כל שאינו פוסל בעולת נדבה וכו'. ג\"ז שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המפריש מעות לחטאתו וכו'. משנה בכמה מקומות מהם פרק ד' דנזיר (דף כ\"ד) ופרק ג' דמעילה (דף י\"א): \n\n" + ], + [ + "הפריש מעות לחטאתו ואבדו וכו' עד ולא הספיק ליקח בהם עד שנמצאת חטאתו והרי היא בעלת מום תמכר ויביא מאלו ומאלו חטאת והשאר יפלו לנדבה. הכל משנה בפ\"ד דתמורה (דף כ\"ב): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "הפריש שני צבורי מעות לאחריות וכו'. מימרא דר' אמי שם (דף כ\"ג:): \n\n" + ], + [ + "המפריש חטאתו או דמי חטאתו וכסבור שהוא חייב וכו'. ירושלמי בפ\"ב דשקלים. \n", + "ומ\"ש הפריש שתים או דמי שתים וכו'. שם הפריש ב' וסבור שהוא חייב ב' ונמצא שאינו חייב אלא אחת אותה השניה מה את עביד לה אלא רועה. \n", + "ומ\"ש והשאר יפלו לנדבה, אדמי שתים קאי כפשטיה ואשתים היינו לומר רועה עד שתסתאב ויפלו דמיה לנדבה: \n\n" + ], + [ + "הלוקח מעות בידו או וכו'. x שם במשנה המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי ב\"ש אומרים מותרן נדבה ובית הלל אומרים מותרן חולין אלו לחטאתי שוין שהמותר נדבה שאביא מהם חטאתי שוין שהמותר חולין ופירושה מבואר דכשאומר שאביא מהם חטאתי לא הקדיש אלא מה שצריך מהם לחטאתו בלבד ורבינו כתב סיפא והשמיט רישא אלו לחטאתי ולא ידעתי למה. \n", + "ומ\"ש הלוקח מעות בידו או שהיה מלקט. שם בירושלמי לגבי שקלים חילקו בין מכניס פרוטרוט לאומר אלו לשקלי ורבינו שהשוה אותם לענין שאביא מהם חטאתי צ\"ע מהיכא יליף לה. \n", + "ועל מ\"ש רבינו שנ\"ל שהדבר ק\"ו בשאר הקרבנות. כ' הראב\"ד א\"א אני אין לי אלא קרבן חובה וכו'. ואני בעניי נ\"ל שי\"ל דאפי' בעולה ושלמים כל שאמר שאביא מהם משמע שלא התנדב כל אותם הדמים דלשון שאביא מהם מורה שלא הקדיש מהם אלא כדי עולה ושלמים בלבד ומה ששנינו מותר עולה לעולה מותר שלמי' לשלמי' אינו אלא באומר הרי אלו לעולה או לשלמים אבל אם אמר שאביא מהם עולה או שלמים דינו כאומר שאביא מהם חטאתי או אשמי שלא הקדיש מהם אלא כדי אותו קרבן שאמר בין שהוא חובה בין שהוא נדבה: \n\n" + ], + [ + "המפריש מעות למנחת חוטא וכו'. בפירקא בתרא דמנחות (דף ק\"ח): \n", + "וכן מותר לחמי תודה. בפ\"ב דשקלים ירוש' מותר לחמו של נזיר ירקב א\"ר יוסי ויאות להקריבו בפ\"ע אי אתה יכול שאין לך לחם קרב בפ\"ע להקריבו עם נזירות אחרת אי אתה יכול שאין לך נזירות באה בלא לחם לפום כן איצטריך למימר מותר לחמו של נזיר ירקב סברין למימר הוא מותר לחמו הוא מותר נסכים א\"ר יוסי בר ביבין מותר נסכים קדשי קדשים אינון ויפלו לנדבה. \n", + "ומ\"ש מותר לחמי תודה. נראה שהוא נלמד מדין מותר לחמו של נזיר שהטעם בשניהם שוה: \n", + "כבר ביארנו בשקלים שמותר השקלים חולין וכו' עד מותר נזיר לאותו נזיר. הכל משנה במס' שקלים פ\"ב: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים שמותר חטאת לנדבה וכו'. מה שכתב רבינו שאם הפריש מעות לחטאת בהמה והעני מביא תחתיהן עוף וכו' עד שאין לעוף פדיון. הכל משנה בסוף כריתות ומתוך שנראה דמתני' דשקלים ומתני' דסוף כריתות (דף כ\"ז:) קשו אהדדי תירץ רבינו דמתני' דשקלים בחטאת קבועה ומתני' דסוף כריתות בקרבן עולה ויורד: \n\n" + ], + [], + [ + "כל חייבי קינין שבתורה שהפרישו מעות לקיניהם וכו' עד שאין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת הבעלים. בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״א) ובסוף כריתות (דף כ״ח) אמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת הבעלים או בעשיית כהן. פי' בלקיחת הבעלים כשקנאם אמר זה לחטאתי וזה לעולתי אבל אם קנה שנים לחובתו ואחר זמן אמר זה לחטאתי וזה לעולתי לא הוקבעו ויכול לשנותם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לפיכך אם הפריש מעות לקינין סתם וכו'. הוא ע\"פ מה ששנינו בפ' ולד חטאת וכתבו רבינו בפ' זה: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה מחוייב וכו' רצה להביא בהם חטאת בהמה יביא עולת בהמה יביא x תוספתא בפ\"ק דמעילה אלא שאינה מכוונת בלשון רבינו וזה לשון הראב\"ד א\"א מצאתי דבר זה בגמרא דנזיר ובתוספתא שהוא בחילוף וכו' עד אמאי ילכו לים המלח. ומ\"ש שהוא בגמ' נזיר הוא בפ\"ד (דף כ\"ו) מי שהיה מחוייב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר הרי אלו לחובתי רצה להביא בהם חטאת בהמה לא יביא עולת בהמה לא יביא מת והיו לו מעות סתומים ילכו לים המלח ורבינו גורס יביא. \n", + "ומ\"ש הראב\"ד מסתבר דהכי הוא וכו' כלומר הוא משיג על גירסת רבינו שאם רצה להביא מהם חטאת או עולה יביא וא\"כ למה כשמת ילכו לים המלח מ\"ש ממה שנתבאר בסמוך גבי הפריש מעות לקינין סתם ומת שיפלו לנדבה מפני שהם ראויים לבא כולם עולה. ואפשר שגירסת רבינו רצה להביא חטאת בהמה יביא עולת בהמה לא יביא והטעם מבואר דלא שביק איניש מלהביא מה שהיה חייב מקודם ומביא מה שנתחייב אח\"כ וכ\"ש בהיות מה שנתחייב תחלה חטאת ומה שנתחייב אח\"כ עולה. ומ\"ש הראב\"ד בשם התוספתא שאם מת יפלו המעות לנדבה מפני שכולם ראויים לבא עולה. הוא בפ\"ק דמעילה ומסיים בה מת הדמים ילכו לים המלח מפני שדמי חטאת מעורבין בהם וקשה עליו וגם על התוספתא למה אם רצה להביא בהם עולת העוף לא יביא מ\"ש ממ\"ש בסמוך שאפי' אמר אלו דמי חטאתי ואלו דמי עולתי יש לו לערב המעות ולוקח בכל חטאת או עולה. ונראה שמפני שהרגיש הראב\"ד בקושיא זו כתב והתוספתא יותר מתוקנת מן הגמרא כלומר אע\"פ שגם על התוספתא קשה למה לא יביא עולה מ\"מ היא מתוקנת יותר מהגמרא מפני שעל הגמ' קשה מינה ובה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הזבחים שנתערב וכו'. משנה ריש פרק התערובות (דף ע':). \n", + "ומה שכתב ואם הקריב הורצה. שם אמר רבא אי אקריב ארצי ואותבוה ממתני' דקינין ואוקמוה ההיא מתניתין כמאן דאמר בעלי חיים אין נדחים. וכבר נתבאר בפרק ט\"ו ממעשה הקרבנות דהלכה כמאן דאר אין בעלי חיים נדחים: \n\n" + ], + [ + "נתערב בהם אחד וכו'. עד שהרי דמי חולין הם. משנה שם: \n\n" + ], + [], + [ + "נתערב שור הקדש בשוורים. בפ' בתרא דמנחות (דף ק\"ח:) שור של הקדש שנתערב באחרים הגדול שבהם הקדש וכלם ימכרו לצרכי עולות ודמיהם חולין, ודבר פשוט דלדוגמא נקט עולות כלומר אם היה אותו שור עולה ומינה נילף שאם היה מין זבח אחר ימכרו לצרכי אותו המין וכן מפורש בתוספתא בפרק הנזכר: \n", + "נתערבו קדשים בקדשים וכו'. משנה בפרק התערובות (דף ע\"ח:). \n", + "ומ\"ש בד\"א בקרבנות נשים וכו'. שם מימרא דרב יוסף (דף ע\"ד:): \n\n" + ], + [ + "נתערבו מין בשאינו מינו וכו'. משנה שם (דף ע\"ה:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש שאין ממעטין באוכליהן ולא במקום אכילתן. נתבאר בפ\"י ממעשה הקרבנות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אע\"פ שכבר הקריב עולה שחייב בה או שלמים וכו'. תוספתא בפ\"ח ממס' זבחים: \n\n" + ], + [ + "חטאת שנתערבה וכו'. תוספתא פרק ח' דזבחים אלא ששם כתוב שנתערבה באחת מכל הזבחים: \n", + "ואם קדם והקריב וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "וכן אם נתערבו וכו'. גם זה שם: \n", + "כתב הר\"י קורקוס ז\"ל איני יודע טעם למיתה זו או להולכת מעות לים המלח כי כבר נתבאר שלא קבלו ההלכה שחטאת מתה אלא באבודה דוקא לא בגנובה. ואפשר היה לומר דנתערבה הוי אבידה טפי מגניבה וכאשר הוזכר פ\"ד דתמורה (דף כ\"ב:) בדעת ר' אושעיא שאפילו נתערבה אחת באחת הויא אבודה ואפי' בדברי ר\"י שאמרו שם אבל אבראי כתב רש\"י שהלכה ונתערבה. אלא שאין נראה כן דעת רבינו כלל כי דברי הבעיא דבעי אליבא דר\"י פי' באבודה ומשום שמא יש אחד שרואה אותה ולא הזכיר נתערבה או שסובר דאביי דאמר נקטינן אבודה ולא גזולה פליג או שר\"י חולק וסובר שאין תערובת אבודה אלא אחורי הדלת וכאשר כתב רש\"י בצד אחד מהבעיא דבעדר כיון דחזו לכולהו אף על פי שאינה ניכרת אינה אבודה ופסק כר\"י כיון דבעי אליביה ואם כן מיתה זו כאן למה כיון דאפשר ברעיה וצל\"ע עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "תודה שנתערבה וכו'. שם: \n", + "כתב הראב\"ד תודה שנתערבה א\"א והא קא ממעט באכילת זרוע בשלה עכ\"ל. ואסיפא דמלתא קאי דקתני נתערבה באיל נזיר שניהם יקרבו וכו' ומשיג על רבינו שמאחר שכל אחד מהם ספק איל נזיר צריך ליקח מכל אחד מהם זרוע בשלה ואינו נאכל אלא לכהנים ובני ביתם ונמצא שממעט באכילת זרוע של תודה שדינה ליאכל לכל אדם. ואני אומר שאם השגה זו השגה אינה על רבינו מפני שהוא העתיק דברי התוספתא אבל לפי האמת אפשר לומר דכיון שאינו ממעט באכילת כל הקרבן אלא במקצתו לא חיישינן: \n", + "כתב הראב\"ד ויביא בדמי היפה א\"א אינה טעונה לחם עכ\"ל. ונ\"ל שהשגה זו היא על \n", + "מ\"ש וכן אם נתערבה התודה בשאר זבחים וכו' ויביא בדמי היפה תודה אחרת וכתב על זה שאינה טעונה לחם וכ\"נ מדברי התוספתא ורבינו שלא הזכירו כאן לחם וצריך טעם למה לא יביא לחם בשביל התודה כשם שהוא מביא בנתערבה בתמורתה שאע\"פ שאין התמורה טעונה לחם מביא לחם בשביל התודה. ונ\"ל דלא קאי אלא אסיפא דקתני אע\"פ שקרבה תודתו דהשתא כיון דקרבה תודתו שוב אין כאן לחם. ומכל מקום תמיהא לי דמילתא דפשיטא היא ולא היה צריך הראב\"ד לכתבו ושמא י\"ל דאתא לאשמועינן דבבא זו אע\"פ שנראה ששוה סיפא דידה לרישא דידה אינם שוים לגמרי דרישא דנתערבה בשאר זבחים יביא עמה לחם וסיפא דקרבה תודתו לא יביא עמה לחם: \n\n" + ], + [], + [ + "בכור שנתערב בפסח שניהם ירעו וכו'. בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צ\"ח) תנן הפסח שנתערב בבכורות רבי שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו ובגמרא והא קא מייתי קדשים לבית הפיסול וכו' ורבנן היכי עבדינן אמר רבא ממתין לו עד שיוממו ויביא בהמה שמינה ולימא כל היכא דאיתיה לפסח תחול עליה דהאי ואכיל להו בתורת בכור בעל מום. ופירש רש\"י ורבנן דאמרי אין מביאין (קדשים לבית הפיסול) היכי עבדי לפסח שנתערבה בבכורות בשלמא גבי אשם שנתערב בשלמים או פסח שנתערב בעולה ואשם איכא למימר ירעו וימכרו ויביא בדמיהם אותם קרבנות וכו' אבל בכור נאמר בו לא תפדה ואין לו פדיון ואינו תופס את דמיו ואינו יוצא מקדושתו לחול על המעות אלא נאכל לכהן במומו ופסח בר פדיון הוא ואינו נאכל בלא פדיון. ממתין עד שיוממו ויביא בהמה שמינה כיפה שבהם ונימא כל היכא דאיתיה לפסח תיחול קדושתה אהנך מעות ומייתי בהנך מעות שלמים כדין מותר הפסח עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד בכור שנתערב ויאכלו כבכור א\"א והבכור בעל מום וכו'. ואני תמה על מה שהשיג על רבינו בכור בעל מום אי זו אכילה חמורה יש בו שאין תלונתו על רבינו דרבינו לישנא דגמ' נקט דקאמר דאכיל להו בתורת בכור בעל מום כ\"ש שלפי האמת אין כאן תלונה כלל שהרי פירש רש\"י ואכיל להו לכל התערובת בתורת בכור בעל מום ואי זו היא תורתו אינו נשחט באיטליז ואינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא ואם היה מכיר בפסח שנפדה היה שוחטו ומוכרו באיטליז אם ירצה עכ\"ל. ומ\"ש מה תיקן לבעל הפסח והיה צריך לפרש תיקונו. י\"ל שרבינו סמך על מ\"ש בפרק רביעי מקרבן פסח: \n\n" + ], + [ + "וכן מעשר וכו'. בתוספתא דזבחים פרק שמיני: \n", + "הבכור והמעשר שנתערבו וכו'. שם ודלא כר\"ש: \n\n" + ], + [ + "וכן שאר קדשים וכו'. משנה בפרק התערובות (דף ע\"א:): \n\n" + ], + [ + "אשם שנתערבה וכו'. משנה בפרק התערובות (דף ע\"ה:) וכרבנן דפליגי ארבי שמעון. \n", + "ומה שכתב ואם קדם והקריב אשמו שניהם יפלו לנדבה. תוספתא פרק ח' דזבחים: \n\n" + ], + [ + "כל הקדשים אפשר וכו'. משנה בפרק התערובות (דף ע\"א:): \n\n" + ], + [ + "וכל אלו המתערבים וכו'. שם אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרצי ואותביה ממתני' דקינים ושני הא כמאן דאמר בעלי חיים נדחים הא כמאן דאמר אינם נדחים וכיון דפסק רבינו כמאן דאמר בעלי חיים אינם נדחים כמו שנתבאר בפרק ט\"ו ממעשה הקרבנות ממילא קמה לה הלכתא דלא כרבא ואע\"ג דרבא בתרא הוא וה\"ל למיפסק כוותיה איכא למימר דאליבא דמאן דאמר בעלי חיים נדחים אמרה וליה לא ס\"ל: \n\n" + ], + [ + "בהמה שנמצאת מירושלים ועד וכו'. בפ״ז דשקלים תנן בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכו' זכרים עולות ונקבות זבחי שלמים ומייתי לה בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ה) ומסיק עלה ר״י ממתין לה עד שתומם ומייתי שתי בהמות ומתנה וכו' זכרים עולות דילמא תודה היא דמייתי נמי תודה והא בעיא לחם דמייתי נמי לחם ודילמא אשם הוא אשם בן שתי שנים ואישתכח בן שנה ודילמא אשם מצורע הוא נזיר הוא לא שכיחי ודילמא פסח הוא פסח בזמנו מיזהר זהירי ביה ושלא בזמנו שלמים הוא ודילמא בכור ומעשר הוא למאי הלכתא למיכלינהו במומן ה״נ במומן מתאכלי וכו' נקבות זבחי שלמים דילמא תודה היא דמייתי תודה והא בעי לחם דמייתי נמי לחם ודילמא חטאת היא חטאת בת שנתה ואשתכח בת שתי שנים ודילמא חטאת שעברה שנתה לא שכיח אשתכח בת שנתה מאי וכו' אמר אביי (בת שנתה) כחטאת (ודאי) כונסה לכיפה והיא מתה מאליה ומשמע מדברי רבינו דכי אמרינן דמייתי תודה היינו לומר דמייתי לה ומתנה עליה ואומר אם שלמים היא הריני מקריבה לשם שלמים ואם תודה היא הריני מקריבה לשם תודה דתרווייהו קדשים קלים נינהו ומתנותיהם שוה ותאכל כחמור שבהם ליום ולילה עד חצות. \n", + "ומ\"ש רבינו ונסכיו משל צבור. בפ\"י דשקלים: \n\n" + ], + [ + "נתערבו קדשים בקדשים וכו'. נלמד ממה ששנינו במשנה בפרק התערובות שם: \n", + "נתערבו בפסולי המוקדשין וכו'. נלמד מדאיפליגו בפ' התערובות במשנה ר' אליעזר ורבנן באיברים שנתערבו באיברי בעלי מומין ופסק כרבנן: \n\n" + ], + [ + "איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה וכו' עד ה\"ז ישרף בעזרה וכו'. משנה בפרק התערובות (דף ע\"א) פלוגתא דר\"א ופסק כרבנן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אפילו אבר באלף איברים: \n\n" + ], + [ + "חתיכות קדשי קדשים וכו'. משנה שם (דף ע\"ה ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "חתיכה של חטאת טמאה וכו' עד סוף הפרק. ברייתא בפרק הערל (יבמות דף פ\"א ע\"ב) ופירש רש\"י דטעמא דקתני לא יעלו משום דאפשר למכרן לכהן בהפסד מועט: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הפסולים לעבודה שמלקו מליקתן פסולה וכו'. משנה בפ' חטאת העוף (זבחים דף ס\"ח) כל הפסולים שמלקו מליקתן פסולה ואינם מטמאות בבית הבליעה. \n", + "ומ\"ש וכן אם מלק בלילה וכו' עד אלא דבר שהוא כשר למזבח. שם במשנה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומ״ש אבל הנרבע והמוקצה וכו' עד והרי אין פיסולן בקדש. נלמד מהמשנה הנזכרת והוא מפורש בברייתא פרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה:): \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו במעשה הקרבנות. בפ\"ז: \n", + "חטאת העוף שעשאה למעלה פסולה וכו' עד ובלבד שלא עלתה לבעלים לשם חובה. בפ' חטאת העוף (זבחים דף ס״ו) ודקדק רבינו לכתוב בחטאת העוף ושעשה הזייתה משום דאילו מליקתה בכ״מ כשירה כמו שמפורש שם ע״ב בגמ': \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "כל אלו העופות שנפסלו מפני מקום עשייתן וכו' עד שכל אלו פיסולן בקדש. נלמד מהמשנה שהזכרתי בר\"פ זה: \n\n" + ], + [ + "חטאת העוף הבאה וכו'. מתבאר ממה שיבא בסמוך: \n", + "וכיצד תבא על הספק וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש ואין לנו חטאת בהמה על ספק וכו'. ג\"ז פשוט. ומ\"כ שדקדק רבינו לכתוב כגון שהיתה ספק זבה או ספק יולדת מפני שאינן יכולות לאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן ולכך התירו להן להביא ספק חולין לעזרה אבל ספק מטמא מקדש לא התירו לו להביא ספק חולין לעזרה: \n\n" + ], + [ + "חטאת העוף הבאה על הספק וכו'. משנה בכריתות פ' דם שחיטה (כריתות דף כ״ב:) האשה שהביאה חטאת העוף ספק אם עד שלא נמלק נודע לה שילדה ודאי תעשנה ודאי שממין שהיא מביאה על לא הודע מביאה על הודע. ובפרק המביא אשם תלוי (דף כ״ו:) אתמר עלה אמר רב מזה דמה וממצה דמה וכיפרה ומותרת באכילה ור״י אמר אסורה באכילה גזירה שמא יאמרו חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת ופירש״י האשה שהביאה וכו' ועלה קאי רב ואמר אם משנמלקה נודע לה כן שילדה ודאי מזה וכו' תניא כוותיה דר״י חטאת העוף הבאה על הספק אם עד שלא נמלקה נודע לה שלא ילדה תצא לחולין או תמכר לחברתה אם עד שלא נמלקה נודע לה שילדה ודאי תעשה ודאי שממין שמביאה על לא הודע מביאה על הודע אם משנמלקה נודע לה שילדה אסורה ופסק כר״י ואע״ג דתני לוי כוותיה דרב ברייתא דתני סתם גמרא עדיפא מינה וגם מתניתין בפרק דם שחיטה דקתני אם עד שלא נמלקה וכו' כר״י דייקא דלרב ה״ל למיתני אם עד שלא הזה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב נודע לה שאינה חייבת בה מאחר שנמלקה ה\"ז תקבר. משנה בפרק המביא אשם תלוי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חטאת העוף שנתערב בעולת העוף וכו'. פ\"ק דקינים ופירש\"י אחד בריבוא ימותו כולם דבכל אחת איכא לספוקי שמא עולה היא ופסולה למטה או שמא חטאת ופסולה למעלה: \n", + "בד\"א כשהיו מפורשות בשעת לקיחת הבעלים וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ב-ד) וכיצד דיניהם אם נתערבה חטאת בחובה זו הסתומה וכו'. וכן אם נתערבו עולה בחובה זו הסתומה וכו'. שם ופירש\"י חובה קרי קן שלם של יולדת או של זבה והוא אחת חטאת ואחת עולה וכו' ואם פרידה המופרשת לחטאת מעורבת עם ב' קינים של חובה שהם סתומים ועתה חמש פרידים מעורבין יחד אין יכול לעשות אלא שתים חטאת שזהו מנין הכשר בשני קינין של חובה דאי עבד ג' חטאות שמא משני קינין עבד להו ולא מהמעורב בהם ומב' קינים אינו יכול לעשות רק ב' חטאות ולא מצי עביד אפי' אחת עולה שמא יקח החטאת המעורבת וכן עולה שנתערבה בחובה בקן סתומה אין כשר אלא שנתערבה זו בזו אחת לזו ואחת לזו שתים לזו ושתים לזו שלש לזו ושלש לזו מחצה כשר ומחצה פסול אחת לזו ושתים לזו ושלש לזו ועשר לזו ומאה לזו הממועט כשר. ופירש\"י אבל חובה שנתערבה זו בזו קן סתומה של לידה שהוא אחד חטאת ואחד עולה ונתערבו השני פרידין בקן אחת סתומה של לידה או של זיבה מאשה אחרת מחצה כשר ומחצה פסול יכול להקריב שני פרידין אחד עולה ואחד חטאת ולא יותר דאי עבד שני עולות שמא יעשה אותן מקן אחד של לידה או של זיבה וכן אם נתערבו הרבה קינים יחד יקריב חציו אחד חטאת ואחד עולה וחציו האחר פסולים והיינו כי נתערבו בשוה כדאמרינן אחת לזו ואחת לזו או שתים לזו ושתים לזו או שלש לזו ושלש לזו שיכול ליקח השלשה קינים אי זה שלש פרידים שירצה אי זה לחטאת ואי זה לעולה אבל אחד לזו ושנים לזו ושלש לזו ועשר לזו ומאה לזו הממועט כשר. אם נתערבו קן חטאת סתומה של זיבה בשני קינים של לידה או בשלשה אינו יכול להקריב אלא קן אחד פרידה אחת לחטאת ופרידה אחת לעולה אבל שתי עולות לא מצי עביד פן יקח הקן שהוא מבורר תחלה ללידה אחת שאינו יכול להקריב ממנו רק אחת חטאת ואחת עולה וכן אם נתערבו כולם יחד האחת והשתים והשלש והעשר לא יוכל להקריבו רק קן אחד שני פרידים או עשר קינים במאה יקריב עשרים פרידים כמו שיכול לעשות מעשר קינים וזהו המועט כשר. בין משם אחד לידה ולידה משתי נשים בין שני שמות לידה וזיבה אפי' מאשה אחת כדמפרש (במתני') כיצד משם אחד. וז\"ל רבינו בפירוש המשנה אומר כי מה שהקדים לומר אין כשר אלא מנין עולות שבחובה אינו אלא אם נתערבו קינים נדבה שהם עולות כולם בקיני חובה שחציין עולות וחציין חטאות אבל חובה שנתערבה בחובה וכו' שאם היו שוות אלו כנגד אלו יהא המחצית כשר והמחצית פסול בהכרח באי זה צד שעשאן וכו' ויהיה שוה בזה כהן נמלך ר\"ל ששואל לאשה אי זה יעשה חטאת ואי זה יעשה עולה וכהן שאינו נמלך אלא שהדבר מסור לו אבל אם היה מנין אחת משתיהן יותר ממנין האחרת [הרי יש בזה חילוק והוא] שאם עשה הכל למעלה או למטה המחצית כשר והמחצית פסול בהכרח וכו' ואם עשה החצי למעלה והחצי למטה וכו' המועט אז כשר ע\"מ שיהא נמלך ולא יהיה מסור לו לעשות עולה מה שירצה וחטאת מה שירצה הרי בעלת המנין המועט אומרת לו שזה המחצית שנעשה למעלה בו נבלעה עולה שלי לפי שהוא המועט והמחצית שעשית למטה בו נבלעה חטאת שלי לפי שהוא ג\"כ המועט ואני לא מסרתי הדבר אליך ולא הרשות עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "עשה חציין למטה וחציין למעלה אם אחר ששאל עשה כן המועט כשר וכו' זה הכלל כל שעשה הכהן מדעתו וכו'. שם בפ\"ג בד\"א בכהן נמלך אבל בכהן שאינו נמלך אחת לזו ואחת לזו שתים לזו ושתים לזו שלש לזו ושלש לזו עשה כולן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול כולם למטה מחצה כשר ומחצה פסול חציין למעלה וחציין למטן את שלמעלה מחצה כשר ומחצה פסול ואת שלמטה מחצה כשר ומחצה פסול אחת לזו ושתים לזו ושלש לזו ועשר לזו ומאה לזו עשה כלן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול כולם למטה מחצה כשר ומחצה פסול חציין למעלה וחציין למטה המרובה כשר זה הכלל כ\"מ שאתה יכול לחלוק את הקינים ולא יהו משל אשה אחת בין למעלה בין למטה מחצה כשר מחצה פסול וכ\"מ שאי אתה יכול לחלוק את הקינין עד שיהיו משל אשה אחת בין למעלה בין למטה המרובה כשר. ופירש המפרש בד\"א בכהן נמלך אפירקא קמא קאי והכי קאמר בד\"א דחטאת שנתערבה בעולה ועולה בחטאת אפי' אחת בריבוא ימותו כלם וכן אחת לזו ושתים לזו ושלש לזו דמועט כשר כל אלו הדינין בכהן נמלך כלומר לכתחלה נמלך הכהן איך משפטן אבל בכהן שאינו נמלך ועשה הכל מדעתו בדיעבד ועשה קן שלם למעלה לאשה אחת וכן קן שלם לאשה אחת הילכך כולם למעלה מחצה כשר עולות ומחצה פסול חטאות וכן למטה בענין זה וכן משמע בריש פרק התערובות דהאי בד\"א אפרקין קמא קאי. וז\"ל רבינו בפירוש המשנה זה שהוציא מן הכלל הוא שב על הלכה רביעית מהפרק הראשון שאמר המועט כשר אמר שאין זה אלא בכהן נמלך אם עשה חציין למעלה וחציין למטה אבל כהן שאינו נמלך אלא עושה לרצונו למעלה ולמטה כשר המרובה והוא מגיד מאי זה טעם יהיה כן ואמר שכל זמן שאפשר לחלק הכלל המעורב ואין מעופות האשה האחת בשני החצאין יחד הרי כשעשה חציין למטה וחציין למעלה מחצה כשר ומחצה פסול לפי שאנו אומרים אפשר שעופות של אחת היו כולן למעלה או למטה שחציו לעולם כשר וזה אפשר לעולם כל זמן שיהיה מנין כנגד מנין (הנה הכל אפשר) לחלק בשני חצאין ומקריבין החצי למעלה והחצי למטה ושלא יהיו מקצת העופות שהקריבו למעלה ומקצת מה שהקריבו למטה משל אשה אחת ואז המחצית שנעשה באחד משני הצדדין וכל זמן שא\"א לחלק הכלל המעורב ולעשות חציו למעלה וחציו למטה אלא שעופות האחת כבר נעשה מהם למעלה ולמטה הרי הרוב כשר לפי שבעלת הרוב היא שנעשה מעופות שלה למעלה [ולמטה] בהכרח וא\"א זה אלא כשיהיה מנין זו יותר ממנין זו עכ\"ל. והראב\"ד כתב על דברי רבינו עשה חציין למטה א\"א זה כתב בשביל שראה במשנה רפ\"ג וכו' עד וממעט בהשלמת חובתה. ונ\"ל להגיה ולכתוב במקום חבירותיה חבירתה כלומר אותה שנתערב קינים עמה. וטעם רבינו לחלק בין נמלך לשאינו נמלך נתכוון רבינו לבאר בפירוש המשנה שכתבתי בסמוך ואין דבריו מובנים לי: \n\n" + ], + [], + [ + "שנים שלקחו קיניהם בעירוב וכו'. שם בשם ר' יוסי. \n", + "ומ״ש שאין הקינין מתפרשים וכו' כמו שביארנו. הוא בפ״ה ושם נתבאר ואע״ג דבפ' בכל מערבין (עירובין דף ל״ו) בעי לאורויי מהכא דרבי יוסי סבר יש ברירה ומוקי לה בשהתנו ורבינו פוסק דבדאורייתא אין ברירה וכיון שכן קשה על רבינו שהיה לו לומר דבשהתנו מיירי. וי״ל דאמרינן עלה א״ה מאי למימרא קמ״ל כדרב חסדא דאמר אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן ומפרש דהשתא דקמ״ל כדרב חסדא אין צריך להתנות אלא אע״ג דלא התנו כהתנו דמי: \n\n" + ], + [ + "היו לפני הכהן חטאות ועולות וכו' עד סוף הפרק. בפ' ג' דקינים חטאת לזו ועולה לזו עשה כולן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול וכו' ואם תאמר והא תנן חטאת שנתערבה בעולה אפי' אחד בריבוא ימותו כולם. וי\"ל שאין כאן תערובת כלל אלא כל קן היה בפני עצמו וכל אחד הקריב בפני עצמו אלא שטעה הכהן בהקרבתן וכשהקריב חציין וחציין יודע היה ואח\"כ שכח ומסופק אם טעה אם לא. זה דעת רבינו בפירוש המשנה: \n\n" + ], + [ + "היו לפניו ג' צבורי עופות וכו'. ג\"ז שם ופירש רבינו במשנה זו על דרך שכתבתי שפירש במשנה שקודם זו שלא היה כאן תערובת כלל וע\"ש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "קן סתומה שפרח ממנה גוזל לאויר וכו'. בפרק ב' דקינים וכתב רבינו שם דע כי (כל) מה שנאמר בכל הלכות אלו חזר אינו ר\"ל שחזר אותו העוף בעצמו לפי שכל זמן שיהא כן אין שם הפסד כל עיקר אבל ר\"ל כשאמר וחזר שמאחר שפרח לכת ראשונה והרי אפשר שהוא הראשון בעצמו שחזר לחבורתו או הוא עוף אחר: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "ומ\"ש והשלישית יש לה שני עופות והרביעית יש לה ארבעה והחמישי' יש לה ששה והששית יש לה שמנה והשביעית יש לה י\"ב. במשנה [שם] שנינו השלישית יש לה אחת הרביעית שתים החמישית יש לה שלש הששית יש לה ארבע השביעית שש. והענין דבמתני' נקט מנין הקינים וכל קן זוג אחד ורבינו נקט מנין הפרידין והיינו דנקט בלישניה עופות וע\"ד זה תקיש ותדין בשאר. וע\"ש בפירוש המשנה לרבינו ותמצא הכל מבואר: \n\n" + ], + [ + "קן סתומה וקן מפורשת וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "חטאת מכאן ועולה וסתומה באמצע וכו' עד סוף הפרק. שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "האשה שאמרה הרי עלי קן כשאלד זכר וכו' עד סוף הפרק. בפ' ד' דקינים ואיתא בפרק חטאת העוף (זבחים ס\"ז:): \n", + "כתב הראב\"ד בד\"א כשהביאה וכו' עד ושתים למטה א\"א ולא ידע הכהן אי זה מין עשה למטה ואי זה מין עשה למעלה עכ\"ל. ואני אומר שזה פשוט הוא ובכלל לא ידע אי זה מהן עושה למעלה הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) פירשה נדרה ואמרה לכהן אלו לנדרי וכו' ויעשו השלשה למעלה. תיבת השלשה צריך למחוק ולכתוב במקומה \n", + "השנים וכן מ\"ש \n", + "אצל קבעה נדרה ואמרה אם אלד זכר וכו' שכבר עשה שנים למטה שהם חטאת שש תיבות אלו נראה שהם שיבוש וצריך למוחקם: \n", + "כתב הראב\"ד בד\"א כשהביאה הארבעה בתחלה וכו' עד וכן אם. א\"א דבריו מבולבלים וכו'. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב וז\"ל כתב רבינו במשנה ענין קבעה שפירשה (בשעת נדרה) מין פלוני ותביא אותו לכהן עם חובתה ועשה שתים למטה ושתים למעלה ולא ידע אם הנדר נעשה למעלה או למטה וגם היא נסתפק לה איזה משני המינים קבעה בו נדרה אם התורים או בני יונה וזה הוא ההפרש שיש בין קבעה לפירשה שפירשה הוא שתאמר בשעת הבאת נדרה וחובתה אלו לנדרי ואלו לחובתי וקבעה נדרה הוא שתאמר בשעת הנדר הרי עלי קן ממין פלוני והוא מדבר כאן במי שקבעה נדרה והביאה אותו ואח\"כ שכחה מאיזה מין קבעה אבל ודאי אצלה שהוא קבוע עכ\"ל בספר מוגה. ונראה שבבא זו מדברת שאינה יודעת אי זה מין הם הד' פרידים שנתנה לכהן אבל מ\"מ יודעת היא שהם מין אחד שאם יודעת אי זה מין הוא שנתנה א\"א להסתפק באי זה מין קבעתו שהרי נדרה נתנה. וזה נראה מוכרח וביארו רבינו במשנה וז\"ל וזה אם היו הארבעה מין אחד והיה ודאי אצלה שנתנה לכהן מין ולא ידעה מאי זה מין הוא גם כתב שאין אנו יודעים מאי זה מין הוא הארבעה שנולד בהם הספק ע\"כ. והוא מוכרח וע\"פ הקדמה זו הדבר ברור שלא נפטרה מספק נדרה כלל וצריכה להביא ד' לנדרה שתי תורים ושני בני יונה. אבל קשה טובא איך יספיק אחד לתשלום חובתה והרי אינה יודעת מאי זה מין היה החטאת ואם תביא תור שמא היה בן יונה או להפך וכבר נתבאר שצריך חטאת ועולה ממין אחד ובמשנה כתב ותביא גוזל אחד תור או בן יונה להשלים חובתה והצריכו תור או בן יונה לפי שאין אנו יודעים מאיזה מין היו הארבעה וכו'. ודברים אלו צריכים ביאור וכפי הכתוב בספרים שהגוזל הוא לעולה א\"א ליישבו שהרי גבי פירשה חייבת להביא כל החובה מספק לפי שאינה יודעת מאי זה מין היו העולות שתביא חטאתה מאותו המין ומה לי אם היו שני מינים או מין אחד ואינה יודעת אי זה מין היה הכל ספק אחד הוא. ואפשר לפרש כוונת רבינו ביודעת איזה מין נתנה לכהן אלא ששכחה באיזה מין קבעה נדרה וד\"מ נתנה תורים ונסתפקה שמא בני יונה פירשה ושלא כדין נתנה לכהן תורים ואם היו יודעים שמה שנתנה לנדרה נעשו למעלה לא היה נשאר עליה מספק נדרה אלא שני בני יונה ובהם נפטרה מנדרה ועתה שמא מה שנתנה לנדרה עשו למטה ונמצא כל ספיקה עליה לכך מביאה שתי תורים ושני בני יונה וכולם למעלה בספק נדרה ומחובתה תביא גוזל אחד כי מעולה אחת נפטרה בתורים ראשונים ממ\"נ אם שלמעלה היו נדרה הרי לא היתה צריכה להביא אלא שני בני יונה לתשלום נדרה ומהשני תורים שמביאה עתה אחד יעלה לחובתה והאחר פסול וצריכה חזרה לחטאת לתשלום חובתה ואינה צריכה יותר ואם שנים ראשונים היו נדרה הרי שלמעלה היו חובתה והרי נפטרה מהעולה בראשונים ונמצא לפי זה שממ\"נ צריכה להביא גוזל אחד לחטאת ממין הראשונים. \n", + "ומ\"ש בספרי רבינו גוזל אחד למעלה. מ\"כ שהוא טעות ובמשנה כתב בפירוש תביא תור ובן יונה ותעשה חטאת ממ\"נ והוא הנשאר מחובתה. והשתא דאתינא להכי שהכרחתי שהאחד הוא חטאת י\"ל שתקריב מאיזה מין שתרצה ויוצאה ממ\"נ שאם תביא תור כשר ממ\"נ אם הראשונים היו תורים א\"כ הנדר היו תורים ואם קרבו למעלה הרי נפטרה והשתי תורים אחרונים יעלה אחד מהם לחובתה והרי תור לחטאת ויצאה ידי חובתה ואם קרבו למטה הרי יצאה מידי עולת חובה באחד מתורים ראשונים של מעלה ותורים שניים לנדרה והרי תור לחטאת ואם היו בני יונה א\"כ הנדר היה בני יונה ובבני יונה אחרונים ממ\"נ יצאה ונמצא תורים שניים עולה אחד מהם לחובתה וכן כשמביאה בני יונה יוצאה ממ\"נ על הדרך שנתבאר כי ידוע כי מין שהביאה נדרה. ובהשגות א\"א דבריו מבולבלים וכו'. ובודאי כי הלשון סתום ומוטעה כאשר הכרחתי ולא פירשה איזה מין נתנה לכהן וצריך לתקן כאשר כתבתי וילמוד סתום אשר כאן ממפורש במשנה. וכתב עוד אבל וכו'. טעם בבא זה מבואר שכיון שהראשונים שני מינים ואינו יודע מה עשה למעלה ומה עשה למטה א\"א שיועיל דבר לנדרה כי שמא נדרה קרב למטה ולא לחובתה כי אינו יודע איזה מין למעלה ואיזה למטה ואנן בעינן עולה וחטאת מין אחד ולכך מביאה הכל. וצריך לדעת כי גם בבא של קבעה מיירי לשיטת רבינו כשפירשה אלו לנדרי דאל\"כ איך שייך לומר ולא ידע איזו עשה וכו' כיון שהכל מין אחד מה שייך לומר כן גם אין שייך לומר שמא הנדר עשה למטה שכתב במשנה אלא דודאי היא ייחדה אשר לנדרה אלא שלא אמרה כן לכהן כמו בפירשה והיא שכחה ומ\"מ בשנים שמביא מקריב סתם ולכך שייך ממ\"נ שנתבאר. ואפשר שלא ידע שכתב רבינו מפני בבת שני מינים נקט לה ולעולם לא ייחדה. אלא שלשון המשנה אינו מוכיח כן גם הענין נראה שהוא כאשר כתבתי: \n", + "וכתב \n", + "עוד וכן אם נתנתם וכו'. טעם בבא זו מבואר כי לא עולה לה דבר מחמת הספק לכך תביא כל חיובה וחלוקה זו לא הוזכרה במשנה אמנם אמרו שם נתנתם לכהן ואינה יודעת מה נתנה ועשה הכהן ואין ידוע מה עשה צריכה להביא ד' פרידים לנדרה ושתים לחובתה וחטאת א' בן עזאי אומר שתי חטאות והוקשה לרבינו חטאת זה למה כיון שהביאה כל חובתה ולכך פירשה דקבעה גם חובתה ולא ידעה מה קבעה ולפ\"ז הוצרך להוסיף כבש אע\"פ שלא הוזכר שכיון שקבעה ולא ידעה מה קבעה מביאה קן מאיזה מין שתרצה וכבש ופרידה וא\"ת וניחוש דילמא חובתה בתורים או בבני יונה ולמה תפטר בקן מאיזו מין שתרצה ונראה דלהא לא חיישינן כי אין דרך לפרש לחיובה תורים או בני יונה רק קרבן עני או קרבן עשיר עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש ששני פרידין שבהן צריך שיהיו ממין אחד נלמד בספרא מדכתיב שתי תורים וכו' אחת לעולה ואחת לחטאת ממין שיביא עולה יביא חטאת: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש וכל החטאות האלו אינן נאכלות מפני שהן ספק. פשוט הוא בסוף תמורה (דף ל\"ד) חטאת העוף הבאה על הספק תשרף: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המנחות שקמצן אחד מהפסולים לעבודה הרי הן פסולים. משנה בפ\"ק דמנחות (דף ו'). \n", + "ומ\"ש וכן אם לקט הלבונה פסל אע\"פ שלא קמץ. ברפ\"ב (דף י\"ג:) מימרא דר' ינאי ופירש\"י ליקוט לבונה דלאחר הקטרת הקומץ היה מלקט [הלבונה] מעל הסולת ומקטירו: \n\n" + ], + [ + "קמץ הכשר ונתן לפסול וכו'. בפ״ג דזבחים (דף ל״ב) תנן קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר קיבל בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו קיבל בכלי קדש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קודש ופריך בגמרא (דף ל״ד:) ולהוי דחוי ואסיקנא כל שבידו לא הוי דחוי ומדין זבחים יש ללמוד למנחות. וא״ת אמאי לא תנא רבינו בהו תקנתא כדתנן במתני' שכתבתי בסמוך לענין קבלת דם. וי״ל משום דאיתא בתוספתא דמנחות פ״ה קמץ הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר וכו' קמץ בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו וכו' בכלי קדש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קדש וכו' דברי ר' אלעזר ור״ש וחכ״א קמץ הכשר ונתן לפסול פסלתו מתנתו קמץ בכלי קדש ונתן לכלי חול פסלתו מתנתו קמץ בימינו ונתן לשמאלו פסלתו מתנתו וידוע דהלכה כחכמים. ואם תאמר ולחכמים מאי שנא קמיצה מדם וי״ל דבפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו:) מייתי מאי דתני בהאי תוספתא וחכ״א כיון שנתנו לשמאל פסלתו מתנתו וקאמר עלה בגמ' מ״ט משום דבעי לקדושי בכלי וכיון שנתן לשמאל נעשה כדם שנשפך מצואר בהמה על הרצפה ואספו שפסול. ופירש רש״י פסלתו מתנתו (מה שנתן בשמאלו) ושוב אין לו תקנה בחזרה מאי טעמא משום דבעי לקדושי בכלי וכו' ואספו שפוסל עוד להקדישו בכלי דאי לא הוי עוד האי קומץ קידוש כלי לא הוה מיפסל דהוה כדם שנשפך מן הכלי על הרצפה שכשר אבל מאחר דבעי כלי לית ליה תקנתא בחזרה כדפרישית דהוה ליה כנשפך על הרצפה מן הצואר שפסול דנפקא לן מולקח מדם הפר דם מהפר יקבלנו וקידוש קומץ במקום קבלת דם ושמאל בלא כלי הרי היא כרצפה עכ״ל: \n\n" + ], + [ + "קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט לבונה פסול. משנה בפירקא קמא דמנחות (דף י':): \n\n" + ], + [ + "קמץ עד שהוא בחוץ ונכנס לפנים וכו'. תוספתא פ\"ה דמנחות. ומה שצריך קמיצה בפנים איתיה בפ\"ק דמנחות. ופירוש בפנים כל העזרה: \n\n" + ], + [ + "נתפזר הקומץ על גבי הרצפה יחזור ויאספנו. תוספתא פ\"ה דמנחות. מ\"כ מ\"ש נתפזר הקומץ על הרצפה יחזור ויאספנו מיירי שנתפזר אחר שנתנו לכלי שרת אבל אם קמץ ונפל מידו לארץ פסול כמו שהוא דין הדם: \n\n" + ], + [ + "היתה המנחה שלא בכלי שרת וכו'. בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו) תניא חכמים אומרים קומץ טעון כלי שרת כיצד קמצו מכלי שרת ומקדשו בכלי שרת ומעלו ומקטירו בכלי שרת: \n", + "ומה שכתב או שבללה בשמנה חוץ לעזרה פסולה וכו'. בפירקא קמא דמנחות (דף ע') אתמר בללה חוץ לחומת העזרה רבי יוחנן אמר פסולה ריש לקיש אמר כשירה וידוע דהלכה כרבי יוחנן ועוד דתניא כוותיה ומפרש בגמרא טעמא דרבי יוחנן אף על גב דבלילה כשרה בזר כיון דעשייתו בכלי היא אף על גב דכהונה לא בעיא קדושת פנים מיהת בעיא: \n\n" + ], + [ + "כל המנחות שיצק עליהם השמן פסול לעבודה וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף י״ח) תנן לא יצק לא בלל ולא פתת ולא מלק ולא הניף לא הגיש וכו' כשירה ובגמ' מאי לא יצק אילימא לא יצק כלל עיכובא כתיב בה אלא לא יצק כהן אלא זר אי הכי לא בלל נמי לא בלל כהן אלא זר הא לא בלל כלל פסולה והתנן ששים נבללין ששים ואחד אין נבללין והוינן בה כי אין נבללין מאי הוי והא תנן לא בלל כשירה ואמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא לא יצק לא יצק כהן אלא זר לא בלל לא בלל כלל ובתר הכי אמרינן מתני' (דמכשיר יציקה בזר) דלא כר״ש (דאמר יציקה ובלילה ופתיתה ומליחה בעו כהן) מ״ט דרבנן אמר קרא ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהן מקמיצה ואילך מצות כהונה לימד על יציקה ובלילה שכשירה בזר. \n", + "ומ\"ש רבינו הגישן או הניפן חוזר הכהן ומגיש או מניף. ומ\"ש ואם לא הגיש ולא הניף הכהן כשירות וכו'. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "מנחה שנפל לתוכה שמן מנחה אחרת וכו'. בפ' ראשון דמנחות (דף י\"א) תנן ריבה שמנה חיסר שמנה וכו' פסולה ובגמ' היכי דמי ריבה שמנה א\"ר אלעזר כגון שהפריש לה שני לוגין ולוקמה כגון דעריב בה שמן דחולין ושמן דחבירתה וכו' ר\"א לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא דחולין ודחבירתה דפסיל אבל הפריש לה שני לוגין הואיל והאי חזי ליה והאי חזי ליה אימא לא ליפסיל קמ\"ל: \n", + "חיסר לבונתה כשירה וכו'. שם במשנה חיסר לבונתה פסולה ובגמ' ת\"ר חסרה ועמדה על קורט אחד פסולה על שני קורטים כשירה דברי ר' יהודה ר\"ש אומר על קורט אחד כשירה פחות מכאן פסולה וכו' א\"ר יצחק בר יוסף א\"ר יוחנן ג' מחלוקת בדבר דר\"מ סבר קומץ בתחלה וקומץ בסוף. ופירש\"י ר\"מ סתם מתני' דקתני חיסר לבונתה פסולה ופסק רבינו כר' יהודה וצריך ליתן טעם למה לא פסק כסתם מתני' ואפשר שטעמו משום דר\"י ור\"ש פליגי עליה והו\"ל ר\"מ יחידאה לגבייהו ולא חיישינן לסתמא כיון דרבים פליגי עליה ובפלוגתא דר\"י ור\"ש ידוע דהלכה כר\"י וא\"ת כיון דסתם רבי כר\"מ הוה ליה למיפסק כוותיה י\"ל דכיון דלא אשכחן בברייתא דפליגי אלא ר\"י ור\"ש טפי הוה עדיף לפרושי מתני' אליבא דר\"י דהלכתא כוותיה לגבי ר\"ש מלאוקומי לה בפלוגתא תליתאה ור\"י דאמר ג' מחלוקות בדבר בעא לדיוקי לישנא דחסר לבונתה דמשמע אפי' חיסר כל שהוא. ואינו מוכרח. ועוד דמדר\"י נשמע דס\"ל דהלכה כר\"י מדאמר ג' מחלוקות בדבר ר\"מ ור\"י ור\"ש בידוע דהלכה כר\"י לגבייהו דאל\"כ לא הל\"ל הכי אלא אמתני' דחיסר לבונתה הול\"ל א\"ר יוחנן אפילו חיסר כל שהוא: \n\n" + ], + [ + "ריבה שמנה ולבונתה וכו'. שם בגמרא אמתני' דחיסר לבונתה פסולה הא יתיר [כשירה והתניא יתיר] פסולה אמר רמי בר חמא כגון שהפריש לה שני קמצים ומשמע לרבינו דכי אמר ר' אלעזר גבי ריבה שמנה כגון שהפריש לה שני לוגין שני לוגין דוקא קאמר ויגיד עליו רעו יתיר לבונתה דלא מיפסיל בפחות משני קמצים ולא כדפירש\"י שכתב אהא דאמרינן ולוקמה כגון דעריב שמן דחולין וכו' ולוקמה כגון דעריב ביה פורתא שמן דחול וכו': \n\n" + ], + [ + "מנחת חוטא שנתן עליה שמן וכו'. בפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ט:) וחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה נתן עליה שמן פסלה לבונה ילקטנה. \n", + "ומ\"ש או על הקומץ שלה. ומ\"ש היתה שחוקה ה\"ז פסולה מספק וכו'. שם בעא רבה בר רב הונא מר\"י נתן עליה לבונה שחוקה מהו משום דאפשר ללוקטה והא לא אפשר ללקטה או דילמא משום דלא מיבלעא והא נמי לא מיבלעא ובתר הכי אמרינן מאי הוי עלה אמר ר\"נ בר יצחק תניא מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליה לבונה מלקט את הלבונה וכשירה וכו' ופירש\"י אלמא מדקאמר כל זמן שלבונה בתוכה פסולה היא ש\"מ בלקיטה תליא מילתא. ורבינו שכתב מספק צ\"ל דלא גריס מאי הוי עלה וברייתא דמייתי ר\"נ בר יצחק מילתא באפי נפשה היא דמייתי לה לאקשויי עלה ואמאי פסלה במחשבה דחוי הוא ואינה ענין לבעיא דילן: \n\n" + ], + [ + "נתן שמן על שיריה וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "נתן משהו שמן ע\"ג כזית מן המנחה וכו' עד פסל עד שילקט. שם א\"ר יצחק בר יוסף א\"ר יוחנן נתן משהו שמן ע\"ג כזית מנחה פסל מ\"ט לא ישים שימה כל דהו עליה עד דאיכא שיעורא וא\"ר יצחק בר יוסף א\"ר יוחנן נתן כזית לבונה ע\"ג משהו מנחה פסל מ\"ט לא יתן כתיב עד דאיכא נתינה עליה הוי ריבוי אחר ריבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ואיכא דאמרי א\"ר יצחק בר יוסף בעי ר' יוחנן נתן משהו שמן ע\"ג כזית מנחה מהו מי בעינן שימה כנתינה או לא תיקו. ופירש\"י בלבונה כתיב נתינה ונתינה בכזית כדכתיב ונתן לכהן את הקדש ובההיא נתינה כתיב אכילה וכל אכילה בכזית. עליה משמע דבמנחה בעינן כזית הוי ריבוי אחר ריבוי דגבי שמן כתיב עליה דהיינו כזית וגבי לבונה עליה הוי ריבוי אחר ריבוי ואינו אלא למעט דגבי לבונה לא בעינן כזית מנחה דעל משהו נמי חייב: \n\n" + ], + [], + [ + "גבלה במים וקמץ כשירה וכו': \n\n" + ], + [ + "מנחה שקמצה פעמים כשירה וכו'. בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו) תנן הקטיר קמצה פעמים כשירה ובגמרא אמר ריב״ל פעמים ולא פעמי פעמים ור״י אמר פעמים ואפילו פעמי פעמים מאי בינייהו א״ר זירא יש קומץ פחות משני זיתים ויש הקטרה פחותה מכזית ריב״ל סבר אין קומץ פחות משני זיתים ואין הקטרה פחותה מכזית ור״י סבר יש קומץ פחות משני זיתים ויש הקטרה פחותה מכזית ופסק כריב״ל לגבי ר״י כמו שכתבו התוס' בפ' בני העיר (מגילה דף כ״ז בד״ה כוותיה דרב פפי) ומשמע דלרבינו ה״פ ריב״ל סבר אין קומץ פחות משני זיתים ומשום הכי קתני מתני' הקטיר קומצה פעמים כלומר שהקטיר בכל פעם חצי קומץ דהיינו כזית כשירה אבל אם הקטיר קומצה בפעמי פעמים דהיינו שיקטיר בכל פעם פחות מכזית פסולה דאין הקטרה פחותה מכזית ולפי זה אם היה הקומץ גדול שיש בו כמה זיתים אפי' הקטירו בכמה פעמים כשירה והוא שלא יהא בכל קומץ פחות מכזית: \n\n" + ], + [ + "הקריב הקומץ בלא מלח פסולה וכו'. הכי דרשינן בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ'): \n", + "מנחה שחסרה וכו'. בפ\"ק דמנחות (דף ט') פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש וידוע דהלכתא כר\"י ועוד דהא איתותב ר\"ל: \n\n" + ], + [ + "התנדב קומץ לבונה בפ\"ע וכו'. בפ\"ק דמנחות (דף י\"א:) מימרא דרב יצחק בר' יוסף אמר ר\"י: \n\n" + ], + [ + "הפריש שני קמצים למנחה אחת וכו' וכן אם הפריש ארבעה קמצים וכו'. שם מימרא דרמי בר חמא: \n\n" + ], + [ + "קומץ מנחה שנטמא וכו' יצא הקומץ חוץ לעזרה וכו'. משנה בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ\"ה): \n\n" + ], + [ + "קמץ את המנחה ואחר כך נטמאו שיריה כולם וכו'. משנה שם (דף כ\"ו) נטמאו שיריה נשרפו שיריה אבדו שיריה כמדת רבי אליעזר כשירה וכמדת ר' יהושע פסולה, ופירש\"י כמדת ר' אליעזר דאמר בפרק כיצד צולין דם אע\"פ שאין בשר ה\"נ קומץ אע\"פ שאין שירים (בשיריה) כשירה להקטיר הקומץ. כמדת ר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם אם אין דם אין בשר. ובגמרא אמר רב והוא שנטמאו כל שיריה אבל מקצת שיריה לא ואסיקנא דהוא הדין לנשרפו ואבדו. ובתוספתא פ\"ד דמנחות תניא דהוא הדין ליצאו חוץ לקלעים. ופירש\"י והוא שנטמאו כל שיריה הוא דאמר ר' יהושע דפסול להקטיר הקומץ וידוע דהלכה כרבי יהושע. \n", + "ומ\"ש ואם הקטיר הורצה. תוספתא בפרק ד' דמנחות: \n", + "נשאר מעט מן השירים וכו'. בפ\"ק דמנחות (דף ט'): \n\n" + ], + [ + "היתה מחיצה מלמטה וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ג כ״ד) איבעיא לן עשרון שחלקו והניחם בביסא מהו לקמוץ מזה על זה אמר רבא ת״ש דתניא והרים ממנו מן המחובר שלא יביא עשרון בשני כלים ויקמוץ הא בכלי אחד דומיא דשני כלים קומץ אמר ליה אביי דילמא שני כלים ה״ד כגון קפיזא דקבא דאע״ג דעריבי מעילאי כיון דמפסקן מחיצתא דקפיזא מתתא. הא כלי אחד דומיא דשני כלים ה״ד כגון עריבת תרנגולים ואע״ג דמפסקן מחיצתא הא נגיע אבל הכא דלא נגיע כלל תיבעי לך. ונראה שרבינו מפרש כגון קפיזא דקבא היינו שהיתה מחיצה מלמטה והוא מעורב מלמעלה ולהכי קרי שני כלים ופסול כלומר והתם משום דמפסקי מחיצתא מתתא מיהא פסול אבל הכא דליכא מחיצה כלל אפשר דכשר וכגון עריבת התרנגולים היינו שהוא חלוק מלמעלה ומעורב מלמטה ולהאי קרי כלי אחד וכשר: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש חלק העשרון בכלי אחד וכו' לא יקמוץ ואם קמץ לא יקטיר. הטעם משום דכיון דהיא בעיא דלא איפשיטא ספיקא היא. \n", + "ומה שכתב ואם הקטיר הורצה ולא יאכלו השירים. נראה דיליף לה מהדין שכתב לעיל בסמוך: \n\n" + ], + [ + "קמץ ונתן הקומץ למעלה על השלחן וכו'. בפ' שתי מדות (מנחות דף פ״ז:) בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא שלחן מהו שיקדש קמצים בגודש שלו מדמקדש לחם קמצים נמי מקדש או דילמא דחזי ליה מקדש דלא חזי ליה לא מקדש [א״ל אינו מקדש] איני והא אמר ר' יוחנן לדברי האומר טפחים ומחצה כופל נמצא שולחן מקדש ט״ו טפח למעלה לדברי האומר טפחים כופל נמצא שלחן מקדש י״ב טפח למעלה א״ל אינו מקדש ליקרב אבל מקדש ליפסל. ודברי רבינו באינו מקדש ליקרב וכו' כפירוש רש״י בפירוש ראשון שכתב הא דאמרינן אינו מקדש מאי דלא חזי ליה היינו ליקרב שאין הקומץ מתקדש שם שעדיין יש לו לקדשו בכלי אחר קודם שיקטירנו אבל מקדש הקמצים ליפסל דקדשי ליפסל בלינה: \n\n" + ], + [ + "הדביק הקומץ לדופן הכלי וכו'. בפ״ק דמנחות (דף י״א) ובר״פ הוציאו לו (יומא מ״ז:) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "עשרון שחלקו ואבד אחד מחלקיו וכו' עד והרי החלקים אינן נוגעים זה בזה. מימרא דרבא פרק שלישי דמנחות (דף כ\"ד): \n\n" + ], + [], + [ + "קומץ מנחה שנתערב בקומץ מנחה אחרת וכו' עד הרי אלו כשירות. משנה בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ב): \n\n" + ], + [ + "שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו וכו' עד סוף הפרק. הכל משנה שם (דף כ\"ג): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שתי הלחם ולחם הפנים וכו'. תוספתא פ״ח דמנחות ואיתא בגמ' ס״פ אלו מנחות (מנחות דף ע״ו:) ת״ר כל המנחות שריבה במדת עשרונן או שמיעט במדת עשרונן פסולות: \n\n" + ], + [ + "חלות תודה ורקיקי נזיר שחסרו וכו' עד ויביא נסכים אחרים למלאותן. תוספתא פרק רביעי דמנחות: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "נסכים שקדשו בכלי ונפסל הזבח וכו'. משנה בפ' התודה (מנחות דף ע״ט) הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה, ובגמ' אמר זעירי אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח מ״ט אמר קרא זבח ונסכים תנן נסכים שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה מאי לאו דאיפסיל בשחיטה לא דאיפסיל בזריקה כמאן כרבי דאמר שני דברים המתירים מעלים זה בלא זה אפי' תימא ר״א בר״ש כגון שקיבל דמן בכוס ונשפך וכו' סבר לה כוותיה דאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי. ונראה שרבינו מפרש דהכי פריך מאי לאו דאיפסיל הזבח בשחיטה ואם איתא דשחיטת הזבח מקדש את הנסכים ולא קודם אמאי יפסלו בלינה הא לא קדשו כלל דהא שחיטה דפסול לא חשיבא שחיטה לקדושי נסכים. ומשני לא דאיפסיל בזריקה דהואיל וכבר קדשו נסכים בשעת שחיטה הילכך אע״ג דאיפסיל זבח בזריקה אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו וכן פירש״י בלשון אחר. והראב״ד כתב על דברי רבינו נפסל מקבלה ואילך א״א זה כתב לר״א בר״ש דבעי שני דברים המתירים ואם נתקבל הדם ונשפך כמי שנזרק דמי אבל לרבי אפי' בשחיטה לחודה קדשו ליקרב עם זבח אחר עכ״ל: \n", + "ודע שפירש\"י כמאן כרבי דאמר בפרק התכלת שחט הכבשים לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש. שני המתירים כגון זריקה ושחיטה מקדשין הקרבן לקדושה. מעלים זה בלא זה והני שחיטה וזריקה מקדשים הם הנסכים וכיון דנסכים אלו הוקדשו בשחיטה אע\"ג דאיפסיל זבח בזריקה קדשו נסכים בשחיטה וכו'. אפילו תימא ר' אלעזר דאמר אין מעלין זה בלא זה דאמר לא קדש הלחם עד שישחוט ויזרוק דמן לשמן. הב\"ע כגון שקיבל הדם בכוס ונשפך אח\"כ נפסל בזריקה ור' אלעזר סבר לה כאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי להכי דנתקדשו שני המתירים בשחיטה ובזריקה אבל להכי לא הוי כזרוק שיהא הזבח כשר עכ\"ל. ופסק רבינו כרבי וזהו \n", + "שכתב אם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים ליקרב נפסל מקבלה ואילך קדשו הנסכים ליקרב כלומר אם השחיטה היתה כתקנה אע\"פ שנפסל אח\"כ בקבלה או בזריקה קדשו הנסכים ליקרב. וזה מבואר בדברי רבינו ואיני יודע למה כתב הראב\"ד על רבינו זה כתב לר' אלעזר בר\"ש וכו' שהרי מבואר בדבריו שאינו פוסק אלא כרבי וכדפרישית. ואין לדחוק ולומר שטעמו מפני שהיה לו לרבינו לכתוב ואם לא נפסל בשחיטה קדשו הנסכים ואם נפסל אח\"כ אם היה זבח אחר זבוח וכו' ומאחר שכתב נפסל מקבלה ואילך משמע ליה דנפסל אחר קבלה קאמר דהוה ליה שני דברים המתירים בכשרות שחיטה וקבלה ואח\"כ נשפך הדם וכר\"א בר\"ש שא\"א לפרש כן בדברי רבינו משום דהא זעירי דאמר אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטה לא אתי אלא כרבי דאילו לר\"א בר\"ש אינם מתקדשים עד שיעשה שני המתירים דהיינו שחיטה וזריקה בכשרות וכי שני אפילו תימא ר\"א בר\"ש קאי אאוקימתא דאוקימנא במתני' דאיפסיל בזריקה דאילו זעירי פשיטא דלא אתי כוותיה וא\"כ מאחר שרבינו פסקה לדזעירי שאין הנסכים מתקדשים ליקרב אלא בשחיטת הזבח וכמבואר בדבריו עוד בפרק י\"ז גבי כבשי עצרת ע\"כ לומר שפסק כרבי ולא כר\"א בר\"ש. \n", + "ומ\"ש ואם נפסל מקבלה ואילך היינו לומר שנפסל בקבלה עצמה או באחת משאר עבודות שאחר קבלה ומה שלא כתב ואם לא נפסל בשחיטה מפני שהיה צריך להאריך ולכתוב עוד ואח\"כ נפסל בקבלה או באחת משאר עבודות. וליישב דברי הראב\"ד נראה לומר שהוא ז\"ל היה מפרש דכי שני אפי' תימא ר\"א בר\"ש לזעירי נמי קאי לומר דשפיר אתי כר\"א בר\"ש והא דלא אדכר זעירי אלא שחיטה משום דעיקר מילתיה אתא לאשמועינן דלא נימא דבכניסתן בכלי בלבד נתקדשו אלא שצריך ג\"כ שחיטת הזבח וזעירי לא נחית נפשיה לפלוגתא דלכ\"ע צריך נמי שחיטת הזבח אלא לרבי בהכי סגי ולר' אלעזר בר\"ש צריך נמי קבלה ואף על גב דמייתי לה מדכתיב זבח ונסכים דמשמע דבשחיטה בלחוד סגי איכא למימר דלר' אלעזר בר\"ש כיון דגלי קרא דצריך שחיטה כיון דס\"ל דב' דברים המתירים אין מעלין זה בלא זה ממילא משמע דקבלה נמי צריך. כל זה לתת מקום לדברי הראב\"ד אבל דברי רבינו מבוארים שהם כרבי וכמו שנתבאר: \n", + "ומ\"ש רבינו אם היה שם זבח אחר זבוח באותה שעה. הכי אמרינן בגמרא דמתני' הכי מיפרשא אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו בד\"א בשהיה זבח זבוח באותה שעה אבל (אם) אין זבח זבוח באותה שעה נעשה כמי שנפסלו בלינה ופסולים. \n", + "ומ\"ש רבינו בד\"א בקרבן צבור וכו' שם אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו והאמר רב חסדא שמן שהפרישו לשם מנחה זו פסול לשם מנחה אחרת אמר רבי ינאי לב ב\"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהו לזבח אחר. \n", + "ומ\"ש רבינו דלא אמרינן לב בית דין מתנה עליהם אלא בקרבנות צבור. בפרק קמא דזבחים (דף ו':) קרבנות צבור קאמרת שאני קרבנות צבור דלב ב\"ד מתנה עליהם: \n\n" + ], + [ + "וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן יקרבו נסכיהם: \n\n" + ], + [ + "ולד תודה ותמורתה והמפריש תודתו ואבדה וכו' עד בין לפני כפרה בין לאחר כפרה. משנה וגמרא בפרק התודה (מנחות דף ע״ט:): \n\n" + ], + [ + "הפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה וכו' עד שתיהם אינן טעונות לחם. מימרא דרבא שם (דף פ':): \n\n" + ], + [ + "המפריש מעות לתודתו וכו' עד וזו התודה האחרונה תקרב בלא לחם. תוספתא פ\"ח דמנחות: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי זו תודה והרי זה לחמה וכו'. בפרק התודה (מנחות דף פ') מימרא דרבי אבא: \n\n" + ], + [ + "הפריש מעות לתודתו וכו'. שם מימרא דרבא ומפרש טעמא משום דלחם איקרי תודה תודה לא איקרי לחם: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי זה תודה וכו'. שם תני רבי חייא תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן חבירתה אין לה תקנה היכי נעביד נקריב לחם בהדה דילמא תמורה היא לא נקריב לחם בהדה דילמא תודה היא והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א מה תקנה יש בזה וכו'. ואיני מבין מה השגה היא זו דהא בגמרא אמרינן היכי דמי אי דאמר עלי לא סגי דלא מייתי ליה בהמה אחרינא ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הא תודה והא לחמה אי הך דקיימא תודה היא הא לחמה והא תהוי אחריות לא צריכא דאמר הרי זו ע\"כ. ומאחר שרבינו פתח באומר הרי זו תודה וכדאוקימנא לדרבי חייא לא נשארה עליו שום תלונה. ואין לומר שמשיג על רבינו שכתב אלא תרעה שלא נזכר בדברי רבי חייא ואם בא לומר שיש לה תקנה ברעייה הא לאו תקנה היא ואם היה רוצה לומר תקנה הל\"ל יביא אחרת ולחמה וכו' דמי הגיד לו שבא לומר תקנה שכל עצמו לא בא לומר אלא שלא תקרב זו לעולם וכדתני רבי חייא אין לה תקנה אלא שסיים לומר מה יעשה בה. גם אין לומר שסובר הראב\"ד שמה שאמר רבי חייא אין לה תקנה היינו לומר שלה בעצמה אין תקנה אבל ליפטר מחיובו צריך לעשות תקנה שיביא אחרת ולחמה וכו' דכיון דלא אמר הרי זו אין כאן שום חיוב: \n\n" + ], + [ + "תודה שנפרסה חלה מחלותיה כולן פסולות. ברייתא בסוף פרק קמא דמנחות (דף י\"ב:) ודייק רבא הא יצתה הני דאיכא גוואי כשירות ומוקי לה כר\"ע ואע\"ג דאביי דחי התם ואמר דילמא ר' אליעזר היא דחייה בעלמא היא ועוד דכרבא נקטינן וכיון דמכשר ביצאה כ\"ש דמכשר בנטמאת שהציץ מרצה ומפרש לה רבינו בתודה דאף על גב דקרא דמייתי בגמרא בלחם הפנים כתיב ילפינן מיניה לתודה וגם במנחה כתיב הכי ולשון הגמ' שאמרו זריקה מועלת בתודה הוא דשייך. \n", + "ומה שכתב נפרס לחמה או נטמא או יצאה וכו' עד וממה שבפנים על מה שבחוץ. הכל ברייתא פרק התכלת (מנחות דף מ\"ו): \n", + "וכתב הראב\"ד תודה שנפרסה וכו'. א\"א במאי עסקינן אי קודם שחיטה נפרסה וכו'. תחלת דבריו דבר פשוט הוא נלמד מברייתא דפ' התכלת שהזכרתי בסמוך. ומ\"ש בין נפרס בין יצא בין נטמא הכל פסול וכו'. למדו הראב\"ד מהברייתא הנזכרת דקתני מששחטה נפרס לחמה הדם יזרק והלחם פסול וכו' מששחטה יצא לחמה הדם יזרק והלחם פסול מששחטה נטמא לחמה הדם יזרק וכו' והלחם פסול ומשמע ליה להראב\"ד דכיון דנפרס לחמה ויצא ונטמא בחדא גוונא תננהו אין חילוק ביניהם וכיון דתניא בספ\"ק דמנחות שאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות וע\"כ היינו בין שחיטה לזריקה כמו שנתבאר הוא הדין לנטמא אחת מן החלות או שיצאה ואע\"ג דבברייתא בספ\"ק דמנחות אהא דתניא שאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות דייק רבא הא יצתה הני דאיכא גוואי כשירות ואביי דייק הא נטמאת הנך כשירות אפשר דאכתי לא הוה שמיע להו ברייתא דפ' התכלת ורבינו לא נראה לו לומר דלא הוה שמיע להו ההיא ברייתא אע\"ג דשמיע להו ההיא ברייתא דייקי מהאי ברייתא דנפרס לחמה דוקא קתני ואע\"ג דברייתא דהתכלת תני להו בחד גוונא איכא למימר מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא: \n\n" + ], + [ + "תודה שנשחטה על שמונים חלות וכו' ואם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים וכו'. בפ' התודה (מנחות דף ע״ח:) פלוגתא דחזקיה ור״י ומייתי לה בפ' האיש מקדש (קידושין דף נ״א) ובפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף נ') ופסק רבינו כר״י ויש לתמוה אמאי לא פסק כחזקיה דרביה הוא. \n", + "ומ\"ש מושך וכו'. נתבאר בפ' התכלת: \n\n" + ], + [ + "השוחט את התודה וכו'. משנה וברייתא בפ' התודה (מנחות ע״ח:) ופירש רש״י חוץ לחומת בית פגי היינו לחומת הר הבית: \n\n" + ], + [ + "שחטה עד שלא קרמו פני הלחם בתנור וכו' עד סוף הפרק. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "שחטה ונפסלה בשחיטתה וכו' קדש הלחם. אע\"ג דאחר שנתפגל הביאה קדוש להפסל בטבול יום ובלינה דאין חייבים משום פגול ומשום נותר אלא הבשר שהותר שעה אחת קאמר קדש הלחם להתחייב עליו משום פגול. \n", + "ומ\"ש וכן הדין באיל נזיר וכו'. שם בגמרא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שלש מחשבות הן וכו'. מתבאר והולך. \n", + "ומה שכתב מחשבת שינוי השם וכו'. בפרק קמא דזבחים תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת ובגמרא יליף מקראי דבפסח וחטאת פוסל בין שינוי קדש בין שינוי בעלים. \n", + "ומה שכתב רבינו כגון שהיה עולה ויחשב שהוא שלמים אע\"ג דכל הזבחים חוץ מפסח וחטאת כשרים שלא לשמן כיון דלא עלו לבעלים לשם חובה שפיר שייך למימר בהו שם פיסול. \n", + "ומה שכתב או ישחטנו לשם עולה ושלמים או לשם שלמים ולשם עולה. הוא ממה ששנינו בסוף פרק קמא דזבחים (דף י\"ג) גבי פסח וחטאת ששחטן לשמן ושלא לשמן או שלא לשמן ולשמן: \n", + "מחשבת המקום כיצד וכו'. מבואר במשנה פרק ב' דזבחים (דף כ\"ה): \n", + "מחשבת הזמן כיצד וכו' עד הרי הקרבן פגול. מבואר שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ואם האכל יאכל וכו'. בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ט). \n", + "ומה שכתב אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח וכו'. שם (דף כ\"ח): \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) ומ\"ש אבל קרבן שלא נפסדה מחשבתו אלא נזרק על המזבח כהלכתו וכו'. שם (דף כ\"ו כ\"ט). \n", + "ומ״ש לפיכך אין מתפגל אלא דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח. משנה בפ' ב״ש (זבחים דף מ״ג): \n", + "אחד זבח שחשב בו אחת משלש מחשבות אלו וכו' נמצאת למד שבארבע עבודות הזבח נפסל וכו'. משנה בספ\"ק דזבחים (דף י\"ג): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש והעוף בשני דברים וכו'. משנה בפ' קדשי קדשים (זבחים דף ס״ד ס״ה): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש והמנחות הנקמצות בד' וכו'. משנה בפירקא קמא דמנחות (דף י\"ב) ובריש פ\"ב דמנחות [י\"ג] ובספ\"ק דזבחים (דף י\"ג:) מדמה ארבע עבודות אלו לארבע עבודות שבזבח דקומץ היינו שוחט. מוליך היינו מוליך. מקטיר היינו זורק. נותן בכלי דמי לקבלה. ופירש\"י קומץ דמי לשוחט שזה נוטל ומפריש חלק לגבוה מחלק כהנים וכן זה: \n\n" + ], + [], + [ + "וכן המחשב באחת מארבע עבודות אלו וכו' כיצד המחשב בשעת שחיטה וכו' להניח דם הזבח או אימוריו למחר וכו' עד הזבח כשר. משנה בפרק שלישי דזבחים (דף ל\"ו). \n", + "ומ\"ש וכן אם חשב בשעת קמיצת המנחה וכו' להניח קומצה או לבונתה למחר וכו'. הוא נלמד מדין הזבח: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו שהולכה שלא ברגל אינה הולכה וכו'. בסוף פ\"ק דזבחים (דף י\"ד ט\"ו) אמר ר\"י הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ואע\"ג דאמרינן התם דאותביה ר\"נ ואסיקנא בתיובתא משמע לרבינו דלא אותביה לעיקר מימריה אלא למאי דסיים בה אלמא לא אפשר לתקונה הוא דאותביה. וכן יש לדקדק ממה שפירש\"י תיובתא דעולא כלומר לעולא דאמר אלמא לא אפשר לתקונה הוא דמותבינן ולא למאי דאמר משום ר\"י הולכה ברגל לא שמה הולכה: \n", + "ומ\"ש רבינו והמהלך במקום שא\"צ הרי זה הולכה וכו'. בספ\"ק דזבחים (דף י\"ג) תנן שהזבח נפסל בארבעה דברים בשחיטה ובקיבול ובהילוך ובזריקה ר\"ש מכשיר בהילוך וכו' ר\"א אומר המהלך במקום שהוא צריך להלך מחשבה פוסלת ובמקום שא\"צ להלך אין מחשבה פוסלת ואמרינן בגמ' (דף ט\"ו:) דלר\"א קבלו בפנים והוציאו לחוץ זהו הילוך שאין צריך הא חזר והכניסו הילוך שצריך להלוך הוא. ופרש\"י בפנים לצד המזבח והוציאו לחוץ כלומר ריחקו מהמזבח [הנך] חוץ ופנים כולהו בעזרה. ולת\"ק אפי' קבלו בפנים והוציאו לחוץ וחשב עליו בשעה שהוציאו לחוץ פוסלת וידוע דהלכה כת\"ק. והראב\"ד כתב כבר ביארנו וכו' עד הרי זו הלכה א\"א לא נהיר דסוגיין כולה כר' אלעזר דאמר לא שמה הולכה עכ\"ל. וליישב דעת רבינו י\"ל שאין הכרח לומר דסוגיין כר' אלעזר דאע\"ג דאיפליגו אביי ורבא בפירוש מילתיה דר' אלעזר ורבנן לאו משום דס\"ל הלכה כר\"א אלא לפרושי מילתיה דת\"ק דמדר\"א נשמע לת\"ק. ודעת רבינו שלא כדברי רש\"י באי תניא תניא שרבינו מפרש דלתנא קמא הילוך פוסל בכל גוונא אפילו במקום שאינו צריך להלך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד וכו'. בס\"פ ב\"ש (זבחים מ\"ו:) א\"ר יוסי שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד ובגמ' (דף מ\"ז) מתני' דלא כי האי תנא דתניא א\"ר אליעזר בר' יוסי שמעתי שהבעלים מפגלים. ומשמע לרבינו דהלכה כמתני' ועוד דאמרינן התם בגמרא אמר אביי ר\"א בר' יוסי ור' אלעזר ורשב\"א כולהו ס\"ל זה מחשב וזה עובד הויא מחשבה וכל כה\"ג ה\"ל שיטה ולית הלכתא כחד מינייהו: \n\n" + ], + [ + "ואין המחשבה [מועלת] וכו'. מימרא דרבא בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ו ע\"ב) ובמנחות (דף ה':). \n", + "ומ\"ש ממי שהוא ראוי כיצד אחד מן הפסולים לעבודה שקבל הדם או הוליך כו' ואותו דם שקיבל או שזרק מקצתו ישפך לאמה. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש ואם נשאר דם הנפש יחזור הראוי לעבודה ויקבל וכו'. משנה בפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב). \n", + "ומ\"ש אבל אם חשב הפסול במחשבתו בשעת שחיטה פסל במחשבתו וכו'. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש יש קרבנות שאם נעשו שלא לשמן כשרים כמו שיתבאר. הוא פט\"ו: \n", + "לפיכך אם קיבל הדם כהן זה וכו' פסל הזבח כאילו עשאו לשמו וכו'. נראה שהטעם שמאחר דשלא לשמו פסל בעלמא והכא לא פסל הוי כמי שאינו ראוי לעבודה כראוי לענין שיהא פוסל במחשבה שאע\"פ שיש דם הנפש לא מהני שיחזור הכשר ויקבל אכן צריך לימוד מנין לו לרבינו זה: \n\n" + ], + [ + "בדבר הראוי לעבודה כיצד וכו'. בפ\"ק דמנחות (דף ה':) איפליגו אמוראי במילתא ורבא דהוא בתרא אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושיריה נאכלין ואינה צריכה מנחת העומר אחר להתירה שאין המחשבה מועלת אלא במי שהוא ראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה במי שהוא ראוי לעבודה לאפוקי כהן בעל מום ובדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר דלא חזיא דחידוש הוא ובמקום הראוי לעבודה לאפוקי נפגם המזבח. ופירש\"י מנחת העומר של שעורים ואינה ראויה אלא לעבודה זו להתיר ולא משום קרבן אתיא וכו' והא דפסלה מחשבה במנחת קנאות משום דרחמנא קרייה חטאת. \n", + "ומ\"ש וכן המחשב במנחת קנאות והלבונה עליה וכו'. כן משמע בתוספתא דמנחות ספ\"ה: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו לא מחוורא האי גירסא וכו' עד שקרב העומר והותר באכילה. ולפי נוסחתו מנחת העומר היינו מנחה שהוקרבה אחר שהביאו העומר קודם שיביאו שתי הלחם והנך רואה כמה דחוק פירוש זה וההכרע שכתב אינו כדאי לדחות גירסת רבינו ורש\"י דאיכא למימר לבונה דנקט במנחת קנאות חדא ועוד קאמר חדא שהיא של שעורים ועוד שאין עליה לבונה: \n\n" + ], + [ + "במקום הראוי לעבודה כיצד מזבח שנפגם וכו'. מבואר במימרא דרבא שכתבתי בסמוך. \n", + "ומ\"ש קמץ את המנחה בחוץ וחשב וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "אלו דברים שאינם ראויים לאכילה וכו' עד דבר העומד לשריפה. הוא הקדמה למה שיבא אח\"כ: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש ואלו שאינם ראויים לא לאכילה ולא להקטרה בשר חטאת הנשרפת. זה פשוט דלא מיקרי ראוי להקטרה אלא דבר הנקטר ע\"ג המזבח בלבד. \n", + "ומ\"ש והעור של בהמה כולו חוץ מעור x שתחת האליה הוא ראוי לאכילה. בפרק שני דזבחים (דף כ\"א) אמרינן דעור שתחת האליה ראוי למאכל אדם. \n", + "ומ\"ש אבל המוראה בפרק ג' דזבחים (דף ל\"ה) מני בברייתא מוראה בהדי הנך דאין מפגלין ולא מתפגלין מפני שאינם ראויים לא למאכל אדם ולא למאכל מזבח. ומה שפירש בו רבינו שהוא הקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר אפשר שפירש כן מפני שהוא שם בברייתא סמוך לאלל. \n", + "ומ\"ש וכן העצמות והגידים והטלפים. משנה שם בפרק ג' דזבחים. \n", + "ומ\"ש והנוצה של עוף. משנה בפ\"ק דטהרות דאינה מצטרפת לטומאה. \n", + "ומה שכתב והצפרניים והחרטום. שם במשנה החרטום והצפרניים מטמאין ומיטמאים ומצטרפין ובפ' העור והרוטב (חולין דף קכ״א) מקשה חרטום עץ בעלמא הוא ומוקי לה בחרטום תחתון של עליון ופירש״י קליפת רצועה דקה יש בתוך הפה דבוקה לחרטום עליון לארכו וצפרניים מוקי לה במקום שמובלעים בבשר. \n", + "ומה שכתב וראשי גפיים וראש הזנב. גם זה שם וכת\"ק ולא כר' יוסי דאמר התם דמצטרפין לטומאה שכן מניחים בפטומות. \n", + "ומ\"ש אפילו מקומות הרכים מכל אלו הדבוקים בבשר וכו'. נתבאר במ\"ש בסמוך דמוקי בגמרא הא דקתני צפרניים מצטרפים במקום שמובלעים בבשר משמע דראשי גפיים וראשי הזנב דקתני אינם מצטרפין אפי' במובלעין בבשר נמי קאמר דאינם מצטרפין. \n", + "ומ\"ש וכן המרק והתבלין והשליל והשיליא וביצת העוף והבשר שפולטתו הסכין בשעת הפשטן וכו'. משנה בפ' ג' דזבחים (דף ל\"ז): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומחשבין על דבר העומד לאיבוד או לשריפה. בפ\"ק דמעילה (דף ז'): \n", + "המחשב באחת מאותן ארבע העבודות וכו' עד הזבח כשר. גם זה שם במשנה. \n", + "ומה שכתב כיצד חשב לשתות מדם הזבח וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף י״ז:) תניא השוחט את הזבח לשתות מדמו למחר וכו' כשר. \n", + "ומה שכתב וכן אם חשב לאכול מפרים ושעירים הנשרפים וכו'. בפ\"ג דזבחים (דף ל\"ה) חישב באכילת פרים ובשריפתן לא עשה ולא כלום. וצריך טעם למה השמיט מלכתוב דה\"ה אם חשב לשרפן למחר שהם כשרים: \n\n" + ], + [ + "חשב שיאכלו הטמאים וכו'. בספ\"ג דזבחים (דף ל\"ו ע\"ב) אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא חישב שיאכלוהו טמאים למחר חייב (כרת) אמר רבא תדע דבשר לפני זריקה לא חזי וכי מחשב ביה מיפסיל ולא היא התם זריק ומיחזי הכא לא מיחזי כלל ומשמע לרבינו דהא דקאמר ולא היא לא לדחויי דינא דרב חסדא אתמר אלא לדחויי סייעתא דאייתי רבא ואע\"ג דסייעתא אידחיא דינא לא אידחי מאחר דרב חסדא ורבינא בר שילא ורבא ס\"ל הכי וליכא מאן דפליג עלייהו. ויש סעד לזה מדאמר ר' ינאי זבחים (דף ל\"א) חישב שיאכלוהו כלבים למחר הוי פגול דכתיב יאכלו הכלבים ומי עדיפי כלבים מטמאים. \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו. כלומר שהזבח מתפגל במחשבת חוץ לזמנו: \n\n" + ], + [ + "אין אכילה פחותה מכזית וכו' עד הזבח כשר. משנה בפרק ג' דזבחים (דף כ\"ט:). \n", + "ומ\"ש חשב לאכול כחצי זית בחוץ ולהקטיר כחצי זית בחוץ וכו' שאין אכילה והקטרה מצטרפין. שם. \n", + "ומ\"ש ואם הוציאו בלשון אכילה וכו' לשון אכילה אחד הוא. שם בגמ' (דף ל\"א): \n", + "חשב לאכול או להקטיר כחצי זית וכו'. מתבאר בספ\"ב דזבחים (דף ל\"א): \n", + "חשב לאכול כחצי זית ושתאכל בהמה או חיה כחצי זית וכו'. שם מימרא דר' ינאי: \n", + "חשב על כזית שיאכלוהו שנים הרי אלו מצטרפין. שם ע\"ב בעיא דאיפשיטא: \n", + "חשב לאכול כזית ביותר מכדי אכילת פרס הרי זה מצטרף. שם בעיא דרבא ובעי אביי למפשטה ממתניתין ודחי ליה. ומשמע לרבינו דדחייה בעלמא היא דפשטא דמתני' כדאמר אביי היא והכי הלכתא. ואפשר שלא היה בגירסתו דחייה כלל: \n", + "חשב בשעת זביחה לאכול כחצי זית וכו'. ברייתא בפ\"ב דמנחות (דף י\"ד:). \n", + "ומ\"ש וכן אם חשב על כזית בשעת קבלה ועל כזית בשעת הולכה. נ\"ל שטעות סופר יש כאן וצריך להגיה כחצי זית בשעת קבלה וכחצי זית בשעת הולכה והוא שם בגמרא אהאי ברייתא דבסמוך א\"ד שחיטה וזריקה דתרוייהו מתירין אין קבלה והולכה לא ואיכא דאמרי הנך דמירחקן וכ\"ש הני דמיקרבן ופסק רבינו כלישנא דמחמיר ועוד דבתרא הוא ועוד דבגמ' משמע דלרבנן מצטרפות ארבע עבודות: \n", + "חשב להקטיר כחצי זית וכו'. ברפ\"ב דמנחות (דף י\"ג) תנן דלת\"ק לבונה נמי מפגלת כמו המנחה עצמה וכן מבואר במתניתין בפ\"ק: \n", + "אחד המחשב לזרוק דם הזבח וכו'. משנה בפ' שני דזבחים (דף כ\"ח). \n", + "ומ\"ש כיון שחשב על כדי הזיה מן הדם פסל. פשוט הוא שאם לא חשב על כדי הזיה לא פסל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם וכו'. משנה בריש זבחים. \n", + "ומ\"ש ואחד המשנה שם הזבח בשעת שחיטה או בשעת קבלה או בשעת הולכה או בזריקה. גם זה משנה שם (דף י\"ג). \n", + "ומ\"ש בין בקרבנות יחיד בין בקרבנות הצבור. מתבאר בפ\"ק דזבחים (דף ד') דשנוי קדש ישנו בצבור כביחיד אבל שינוי בעלים לא שייך בצבור שהרי הכל בעליו: \n", + "כיצד לא עלו לשם חובה וכו' וכן אם שחט עולות ראובן וכו'. שם בגמ' יליף מקראי דבין שינוי קדש בין שינוי בעלים בעינן בכולהו קרבנות לשמן למצוה ובפסח וחטאת לעכב. \n", + "ומ״ש בד״א כשעקר שם הזבח בזדון אבל אם טעה ודימה שזו העולה שלמים הוא וכו'. בפ' התכלת (מנחות דף מ״ט) איפליגו אמוראי עקירה בטעות אי הויא עקירה או לא ורבא דהוא בתרא אמר דעקירה בטעות לא הויא עקירה ואביי נמי משמע דסבר כוותיה ובפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ע״ב.) מתמה גמרא אמתני' דהתם שמע מינה עקירה בטעות הויא עקירה משמע דס״ל דלא הויא עקירה. \n", + "ומ\"ש וכן החטאת והפסח שעשאן במחשבת שינוי השם בטעות כשרים וכו'. הוא מה שכתבתי בסמוך דאיתא בפ' אלו דברים גבי הפסח: \n", + "וכן עולת העוף שמלקה וכו'. אריש פירקא קאי דקתני כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן החטאת והשתא קאמר דהוא הדין לקרבן העוף דשינוי השם פסול בחטאת ובעולה כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה והוא מבואר במשנה פ' קדשי הקדשים (ס\"ד:): \n\n" + ], + [ + "וכן כל המנחות וכו'. משנה בריש מנחות כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות אלא שלא עלו לבעלים משום חובה חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות. \n", + "ומ\"ש שאם חשב באחת מארבע עבודות שלהן מחשבת שינוי השם פסולות וכו'. משנה שם (דף י\"ב) ובפי\"ג ביאר רבינו מה הן ארבע עבודות דמנחות: \n", + "שינוי השם במנחה כיצד וכו'. מתבאר בגמ' בריש מנחות: \n\n" + ], + [ + "אסור לחשב בקדשים וכו' לפיכך זבח ששחטו שלא לשמו וכו' חייב להשלים שאר עבודות לשמן וכו'. דיוקא דמתני' ומימרא דרבא בריש זבחים ובריש מנחות. \n", + "ומה שכתב אפילו שחט וקבל והוליך וכו' חייב לזרוק במחשבה נכונה. מימרא דרבא בפ\"ק דזבחים (דף ז'). \n", + "ומ\"ש רבינו כמו שיתבאר. הוא בפרק י\"ז: \n", + "ומפני מה נשתנה דין החטאת והפסח וכו'. בריש זבחים (דף ז') וריש מנחות (דף ד':): \n\n" + ], + [ + "חטאת ששחטה לשם זבח אחר וכו' אבל אם שחטה לשם חולין הרי זה כשירה וכו' עד ואין החולין מחללין קדשים. מימרות אמוראים בס\"פ ב\"ש (זבחים מ\"ו:): \n\n" + ], + [], + [ + "שחטה לשם חטאת אחרת וכו' פסולה. בפ\"ק דזבחים (דף ז') אמר רבא חטאת ששחטה לשם חטאת כשירה וכו' מ\"ט ושחט אותה לחטאת אמר רחמנא והרי חטאת וכו' שחטה על מי שמחוייב חטאת פסולה על מי שמחוייב עולה כשירה מ\"ט וכפר עליו ולא על חבירו חבירו דומיא דידיה דמחוייב כפרה כמותו. ופירש\"י חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם כשירה ועולה לבעלים אפי' שינוי קדש אין כאן. ובדף ט' ע\"ב גרסינן אמר רבא חטאת חלב ששחטה לשם חטאת ע\"ז כשירה לשם חטאת נזיר לשם חטאת מצורע פסולה. הני עולות נינהו כלומר דכיון שאינן באות אלא להכשיר ולא לכפר על חטא ידוע ה\"ל עולות. בעי רבא חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דטומאת מקדש מהו מי אמרינן כרת כמותה או דילמא אין קבוע כמותה. רב אחא בריה דרבא מתני כולהו לפיסולא ושחט אותה לחטאת לשם אותה חטאת אמר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרבא היכי מתניתו לה א\"ל אנן בשינוי בעלים מתנינן לה אמר רבא חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת דם וחטאת ע\"ז פסולה על מי שמחוייב חטאת נזיר וחטאת מצורע כשירה ובעינן לה הכי בעי רבא חטאת חלב ששחטה על מי שמחוייב חטאת דטומאת מקדש וקדשיו כלומר שהיא בעולה ויורד מהו מי אמרינן כרת כמותה או דילמא אין קבוע כמותה תיקו. ופסק רבינו כרב אחא בריה דרבא משום דרב אשי דהוא בתרא משמע דסבר כוותיה דמדלא אהדר ליה מידי משמע דקיבלה מיניה. ועוד דסתם גמרא דסוף כריתות (דף כ\"ז) כוותיה דקאמר שאם הפריש בהמה על החלב והביאה על הדם על הדם והביאה על החלב לא כפר ובבעיא דרבא דסלקא בתיקו פסק לחומרא. ומ\"מ עדיין יש לתמוה למה השמיט הא דאמר רבא חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת נזיר חטאת מצורע כשירה וצ\"ל שלא היה כן בגירסתו אלא הכי גריס א\"ל רב אשי לרב אחא בעיא דרבא היכי מתניתו לה א\"ל אנן בשינוי בעלים מתנינן לה והכי מתנינן לה בעי רבא חטאת חלב ששחטה וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "שחטה לשם מת כשירה וכו'. מימרא דרבא שם: \n", + "שחטה לשם מי שאינו חייב קרבן כלל וכו'. גם זה מימרא דרבא שם (דף ז') ולקמן בסמוך אבאר: \n\n" + ], + [ + "שחטה לשמה וכו'. שם (זבחים ט':) פלוגתא דר\"י ור\"ל ופסק כר\"י דהלכה כוותיה לגבי ר\"ל ועוד דר\"נ אמר פסולה ורבה אמר כשירה והדר ביה רבה מק\"ו דרב אשי: \n\n" + ], + [ + "הפסח ששחטו במחשבת שינוי השם וכו'. אפשר שהטעם מדכתיב ביה לה' משמע דלשם חולין פסול: \n", + "בד\"א ששחטו בזמנו וכו' אבל אם שחטו שלא בזמנו במחשבה שלא לשמו כשר. משנה בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן. \n", + "ומ\"ש אפילו שחטו בשחרית וכו'. שם במשנה (דף י\"ב) פלוגתא דתנאי ופסק כבן בתירא דפסל משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה והראב\"ד שכתב על דברי רבינו א\"א זהו כבן בתירא ור' יהושע מכשיר עכ\"ל. משיג עליו למה הניח ר' יהושע דהוא מארי דגמרא טפי וכבר כתבתי טעם לדבר. \n", + "ומ״ש שלא לשם בעליו נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו ופסול. בפסחים פרק תמיד נשחט (פסחים דף ס':) בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "פסח ששחטו (שלא) לשמו בארבעה עשר קודם חצות פסול וכו'. נתבאר בסמוך ואיני יודע למה שנאו. וצ\"ל דהאי שלא טעות סופר הוא ומוכיחים הדברים כן מדמסיים בה פסול לפי שאינו זמנו והיינו טעמא לא שייר אלא בלשמו והוא מדאמר ר\"י פוסל היה בן בתירא בפסח ששחטו [בארבעה עשר] שחרית בין לשמו בין שלא לשמו לשמו דבעי בין הערביים ובפ' תמיד נשחט שם תנן שחטו (לפסח) קודם חצות פסול שנאמר בו בין הערבים: \n", + "עברה שנתו ושחטו בזמנו וכו' הרי אלו כשרים וכו'. בפירקא קמא דזבחים (דף י״א:) ובפסחים פרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״ב:) פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע ופסק כרבי יהושע: \n\n" + ], + [ + "תודה ששחטה לשם שלמים וכו'. פירקא קמא דזבחים (דף ד'): \n\n" + ], + [ + "עולה ששחטה על מי שאינו מחוייב קרבן כלל וכו'. נלמד ממ\"ש בסמוך שאמר רבא גבי חטאת בפ\"ק דזבחים (דף ז') אלא שיש לגמגם ששם נתן טעם שמא מחוייב הוא ואינו יודע וכאן נתן טעם שא\"א שלא יהיה חייב כפרה לשמים וכו' ובגמרא נתנו טעם זה ולא הראשון. ומשמע לי דרבינו הוה גריס בגמרא תרווייהו כלשון שכתבם והוי כיהיב תרי טעמי חדא שמא מחוייב הוא ואינו יודע ועוד שודאי הוא מחוייב שאין לך אדם מישראל וכו': \n\n" + ], + [ + "עולה הבאה לאחר מיתה וכו'. מימרא דרבא בפרק קמא דזבחים (דף ז':) ואע\"ג דאיכא מאן דפליג עליה התם פסק כרבא דבתרא הוא: \n\n" + ], + [ + "שני כבשי עצרת ששחטן לשם אילים וכו' עד מפני שהיא עקירה בטעות. בפרק התכלת (מנחות דף מ״ט) תני רבה בר בר חנה קמי דרב כבשי עצרת ששחטן לשם אילים כשירים ולא עלו לבעלים לשם חובה א״ל רב עלו ועלו אמר רב חסדא מסתברא מילתיה דרב בכסבור אילים ושחטן לשם כבשים שהרי כבשים לשם כבשים נשחטו אבל כסבור אילים ושחטן לשם אילים לא עקירה בטעות הויא עקירה רבא אמר עקירה בטעות לא הויא עקירה. ופסק כרבא דבתרא הוא ועוד דאביי משמע התם דסבר כוותיה ומשמע דדוקא משום דהוי עקירה בטעות קאמר רבא דעלו לבעלים אבל אם לא היתה בטעות לא עלו: \n\n" + ], + [ + "אשם מצורע ששחטו שלא לשמו וכו'. ברייתא בפ\"ק דמנחות (דף ה') ובפרק שתי מדות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו וכו'. שם (דף פ\"ט) א\"ר יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו טעון נסכים שאם אי אתה אומר כן פסלתו מתקיף לה רב מנשיא בר גדא אלא מעתה כבש הבא עם עומר ששחטו שלא לשמו תהא מנחתו כפולה שאם אי אתה אומר כן פסלתו ותמיד של שחר ששחטו שלא לשמו יהא טעון שתי גזירים בכהן אחד שאם אי אתה אומר כן פסלתו וכו' אין ה\"נ אלא אמר אביי חדא מינייהו נקט רבי אבא אמר בשלמא הנך עולות נינהו אי לא חזי לעולת חובה קרבי לעולת נדבה אלא הכא אי לא מוקמת ליה במילתיה אשם נדבה מי איכא ופסק כר' אבא דמסתבר טעמיה: \n\n" + ], + [ + "שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן וכו' עד להקטיר אימורים בערב. ברייתא בפ' התכלת (מנחות דף מ״ז): \n\n" + ], + [ + "וכן שלמי נזיר ששחטן שלא לשמן אע\"פ שלא וכו'. שם תני לוי: \n", + "וכן אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן וכו'. גם זה שם תני לוי ובפ\"ק (דף ד') דאמר רב וכו' אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן פסולים ואסיקנא בתיובתא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבר ביארנו וכו' ואם חשב מחשבת הזמן הקרבן פגול עד אין זה פגול אלא פסול. משנה בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ט). \n", + "ומ\"ש וה\"ה בעופות. משנה בפ' קדשי הקדשים (דף ס\"ד:). \n", + "ומ\"ש ובמנחות. משנה בפ\"ק דמנחות: \n\n" + ], + [ + "המחשב באחת מד' עבודות וכו' עד הרי הקרבן פסול ואינו פגול. משנה בפרקים הנזכרים. \n", + "ומ\"ש וכן אם עירב המחשבה בהקטרה ה\"ז פסול ואינו פגול. גם זה משנה בפרקים הנזכרים לאכול כחצי זית להקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין: \n\n" + ], + [ + "חשב לאכול או להקטיר וכו'. מתבאר ממה שיבא: \n\n" + ], + [ + "חשב על חצי זית במחשבת הזמן וכו'. פלוגתא דאמוראי בסוף פרק שני דזבחים (דף ל\"א) ופסק כרבא: \n", + "וכן אם חשב על חצי זית וכו'. שם מימרא דרב אשי: \n\n" + ], + [ + "חשב על הדמים הניתנים למטה וכו' ועירב עמהם מחשבת הזמן ה\"ז פגול. ברייתא שם (כ\"ז). \n", + "ומ\"ש ואם חשב עמהם וכו'. ברייתא הנזכרת ופשוט הוא. \n", + "ומ\"ש לבדה לאו דוקא דה\"ה דאפי' עירב עם מחשבת המקום מחשבת הזמן אינו פגול כמו שנתבאר: \n\n" + ], + [ + "חשב על הדם הניתן למעלה וכו' עד הרי זה פסול ואינו פגול. שם: \n", + "כתב הראב\"ד חשב על הדם א\"א כדומה לי שיש כאן שבוש עכ\"ל. טעמו מדאמרינן התם בגמרא דטעמא מידי דהוה אמחשבת הינוח ופירש\"י ור' יהודה היא דפסל ליה, ורבינו פסק דלא כר' יהודה ונמצא סותר מ\"ש פה ולכן כתב שיש כאן שיבוש. וי\"ל שרבינו אינו מפרש כפירוש רש\"י אלא לפי שהקשה א\"ה איפסולי נמי לא ליפסול אהדר ליה דכי היכי דאשכחן לר' יהודה במחשבת הינוח דאע\"ג דלא הוי פגול מיפסיל ה\"נ לרבנן דחשב על הדם הניתן וכו' אע\"פ שאינו פגול מיפסיל. \n", + "ומ\"ש ומאחר שביארנו וכו' למה לא יהיה פגול במחשבה זו וכו' עד הרי זה פסול ואינו פגול. שם בדף הנזכר: \n\n" + ], + [ + "חשב מחשבת זמן בשעת קמיצה וכו' אינה פגול עד שיחשב מחשבת הזמן בכל המתיר. משנה בפ\"ב דמנחות (דף ט\"ז) פלוגתא דת\"ק ור\"מ ופסק כת\"ק. ומה שכתוב בדברי רבינו או בשעת זריקתן ט\"ס הוא וצריך למוחקו ולכתוב במקומו או בשעת הקטרתן: \n\n" + ], + [ + "חשב בשעת הקטרת הקומץ וכו'. פלוגתא דאמוראי בספ\"ב דמנחות (דף י\"ז) ופסק כמ\"ד דאין הקטרה מפגלת הקטרה משום דרב וכמה אמוראי סברי הכי. \n", + "ומ\"ש וכן אם הקטיר הלבונה לבדה או הקומץ לבדו וכו'. כבר נתבאר בסמוך דהלכה כת\"ק דאמר אין מפגלין בחצי מתיר. \n", + "ומ\"ש אבל אם הקטיר הקומץ לבדו וחשב שיקטיר לבונה למחר ואח\"כ הקטיר הלבונה וחשב שיאכל השירים למחר הרי זה פגול וכו'. שם הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולבונה לאכול שירים למחר פיגול מאי קמ\"ל אי הקטרה מפגלת הקטרה קמ\"ל לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונה אי מפגלין בחצי מתיר קמ\"ל לימא הקטיר קומץ (להקטיר לבונה) ולאכול שירים למחר אי תרוייהו קמ\"ל לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולאכול שירים למחר אמר רב אדא בר אהבה לעולם קסבר אין הקטרה מפגלת הקטרה ואין מפגלין בחצי מתיר ושאני הכא דפשטא לה מחשבה בכולה מנחה. ופירש\"י מאי קמ\"ל קס\"ד דמשום חדא מהנך מחשבות מיפגלא וחד מינייהו אשמעינן ופיגול משום מחשבה להקטיר לבונה למחר הוא ולא משום לאכול שירים דאין מפגלין בחצי מתיר, לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולא לימא לאכול שירים כיון דההיא מחשבה לא מהניא למה לי מחשבה בהדי קמייתא ואי פגול משום לאכול שירים הוא דמפגלין בחצי מתיר אבל להקטיר לבונה לא מהניא למה לי לצרפה בהדה. ואי תרווייהו קמ\"ל ואי לאכול קאמר שלא חישב באחד מהן לימא להקטיר לבונה ולאכול שירים דמשמע תרתי מילי וכו'. דפשטה לה מחשבה לכולה מנחה ואע\"ג דלא מיפגיל בחדא מינייהו השתא דחשיב בתרווייהו מיפגלא: \n\n" + ], + [ + "הקטיר כדי שומשום מן הקומץ וכו'. שם (דף ט\"ז:) הקטיר שומשום לאכול שומשום עד שכלה קומץ כולו רב חסדא ורב המנונא ורב ששת חד אמר פגול וחד אמר פסול וחד אמר כשר, ורבינו לא פסק כמ\"ד כשר משום דהוי ספיקא ולחומרא ולא פסק כמ\"ד פגול וחייב כרת משום דספק עונשים להקל. ועי\"ל דטעמיה משום דמ\"ד כשר ה\"ל חד לגבי תרי דפסלי ומ\"ד דחייב כרת הו\"ל חד לגבי תרי דפטרי ליה: \n\n" + ], + [ + "מנחת חוטא וכו'. ברייתא פרק כל המנחות (מנחות דף כ\"ט): \n\n" + ], + [ + "שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה וכו'. בסוף פרק א' דמנחות (דף י\"ב) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הדמים הניתנים וכו' עד היא העיקר. משנה בר״פ ב״ש (זבחים דף ל״ו:). \n", + "ומ\"ש אבל כל הדמים הניתנים על מזבח הפנימי וכו'. שם במשנה כל הניתנים על מזבח הפנימי אם חיסר אחת מהמתנות לא כיפר לפיכך אם נתנן כולן כתקנן ואחת שלא כתקנה פסול ואין בו כרת. ופירש\"י לפיכך הואיל וכולן מתירות אין זו מתרת בלא זו ואין מפגלת בל\"ז אם נתנם כולם בשתיקה ואחת שלא כתקנה כגון שנתנה במחשבת חוץ למקומו או חוץ לזמנו פסול שלא כיפר בראשונות ואין בו כרת שאין האחרונה מפגלתו שאין מפגלין בחצי מתיר: \n\n" + ], + [], + [ + "טבילת אצבע וכו'. בפרק קמא דזבחים (דף י\"ג): \n\n" + ], + [ + "היה עומד בעזרה וכו' עד שהרי חשב בחוץ בדבר הנעשה בחוץ. בפ״ב דמנחות (דף י״ד) ואיתיה נמי בפרק ב״ש (זבחים דף מ״ג): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "התודה מפגלת את הלחם וכו' עד והכבשים אינם פגול. משנה בפרק שני דמנחות (דף ט\"ו): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש חשב באחת מארבע עבודות וכו'. שם ע\"א בעא מיניה ר\"א מרב השוחט את התודה לאכול למחר כזית ממנה ומלחמה מהו. ופירש רש\"י ממנה ומלחמה כחצי זית מזה וכחצי זית מזה. לאיפגולי תודה לא מיבעיא לי השתא כולו מלחמה לא מיפגלא ממנה ומלחמה מיבעיא כי קא מיבעיא לי לאיפגולי לחם מי מצרף תודה לאיפגולי לחם או לא א\"ל אף בזו הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת וכו' ואיכא דמתני לה אכבשים בעא מיניה השוחט את הכבשים לאכול למחר כזית מהם ומלחמה מהו וכו' מי מצטרפי כבשים לאיפגולי לחם או לא אמר ליה אף בזו הלחם מפוגל והכבשים אינם מפוגלים וכו' מאן דמתני לה אתודה כ\"ש אכבשים ומאן דמתני לה אכבשים כבשים הוא דהוזקקו זה לזה לתנופה אבל תודה דלא הוזקקה זה לזה לתנופה לא. ופירש\"י אבל תודה לא פשיטא ליה דליפגול לחם. ופסק כלישנא דתודה פשט ליה וכ\"ש לכבשים ואע\"ג דלישנא קמא הוא משום דכיון דאיכא תרי לישני ה\"ל ספיקא ולחומרא. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב טעם אחר דלא שבקינן מאי דפשיטא להאי לישנא למנקט ספיקא דאידך לישנא: \n\n" + ], + [ + "המקטיר שני בזיכי לבונה וכו'. מתבאר ממה שיבא: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) השוחט שני כבשי עצרת וכו' עד שני הסדרים פיגול. משנה בפ\"ב דמנחות (דף י\"ג:) פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "וכן אם חשב מחשבת הזמן וכו'. שם (דף י\"ד:) בעיא דר\"י ופשטוה מברייתא: \n\n" + ], + [ + "אבל אם נטמאת אחת משתי החלות וכו'. גם זה שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים. \n", + "ומ\"ש בין לפני זריקה בין לאחר זריקה. שם א\"ר אלעזר מחלוקת לפני זריקה אבל לאחר זריקה דברי הכל וכו' והטהור יאכל: \n\n" + ], + [ + "חשב בעבודת אחד משני הכבשים וכו'. ג\"ז שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "שחט אחד וחשב לאכול כחצי זית מחלה זו למחר ושחט השני וחשב לאכול חצי זית מחלה שנייה למחר הרי אלו מצטרפין לפגול. כ\"ה הגירסא הנכונה והדין בפ\"ב דמנחות (דף י\"ד) פלוגתא דרבי ורבנן ופסק כחכמים. \n", + "ומ\"ש וה\"ה בשני הבזיכים עם שני הסדרים. נלמד מהדין שכתב בסמוך: \n\n" + ], + [ + "חשב באחד משני הכבשים וכו'. משנה בפרק ב' דמנחות (דף ט\"ז): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש שחט אחד מהם וחשב בשעת שחיטתו שיאכל מבשר השני למחר וכו'. גם זה שם במשנה ולשונה שיאכל מחבירו למחר ובעי ר' אבא זוטי (דף ט\"ו) מחבירו כבש חבירו משמע ולא מיפגיל או דילמא לחם משמע ומפגיל ליה ואתינן למפשטה ממתניתין ודחי דילמא דפריש ואמר מחבירו כבש ולכך כתב רבינו מבשר דליכא לספוקי בלחם. ויש לתמוה למה השמיט רבינו דין האומר מחבירו: \n\n" + ], + [ + "שני כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה וכו' שחטו לשמן וכו' הלחם קדוש ואינו קדוש. כך היא הגירסא הנכונה בלשון רבינו והוא בפרק התכלת (מנחות דף מ״ז) פלוגתא דתנאי ופסק כרבי מחבירו. ועוד ששם העמידו דר״ע ור״א כרבי ס״ל והא דתניא קדוש ואינו קדוש מפרש רבא דהיינו לומר קדוש ואינו ניתר לכהנים: \n\n" + ], + [ + "שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק כר\"ע. וכתב רבינו אע\"פ שהם בחוץ בגמרא מתקיף לה ר\"פ ממאי דכי איתנהו אבראי פליגי דילמא בדאיתנהו אבראי כ\"ע לא פליגי דאין זריקה מועלת ליוצא ובהדר עיילינהו פליגי. ומה שרצו להכריח מדרב גידל שאמרו ולאו איתותב רב גידל אעפ\"כ תפס רבינו דבדרך דחייה אמר כן ר\"פ אי נמי דגריס רבינו ולאו איתותב רב גידל בניחותא כמו שכתבו התוספות: \n\n" + ], + [ + "כבשי עצרת ששחטן לשמן וכו'. שם (דף מ\"ה) א\"ר יוחנן הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה שמעכבין זה את זה ואיזהו זיקה שלהן שחיטה. ופירש\"י שאם הוזקקו זה לזה שהיו ביחד ואח\"כ אבד לחם או כבשים שמעכבים זה לזה והנותר לפנינו יצא לבית השריפה דנדחה באבוד חבירו. \n", + "ומ\"ש זרק דמן במחשבת הזמן אחר שאבד הלחם הרי אלו ספק אם הותרו באכילה או לא. שם (דף מ\"ז:) בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם מהו שיזרקו דמן לשמן להתיר בשר באכילה א\"ל יש דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו ולא והרי פסח וכו' והרי תודה שאני תודה דרחמנא קרייה שלמים. ופירש\"י מהו שיזרוק דמן שלא לשמן אלא לשם שלמים להתיר בשר באכילה דודאי לשמן לא הוו כדאמרינן לעיל הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה מעכבין זה את זה עכ\"ל. ומשמע דכיון דלא אשכחן מידי ה\"ל לתפוס בתמיהתו של ר' זירא ולומר דפסול ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק דהוי ספק. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שסובר רבינו דכיון דלא בדרך פשיטות אתמר בעיין לא איפשיטא. ודע שמ\"ש בספרי רבינו וזרק דמן במחשבת הזמן ט\"ס הוא וצריך להגיה וזרק דמן שלא לשמן. ומוכרח הוא דאי כגירסת הספרים אטו מחשבת הזמן גורמת היתר אכילה. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו ביאר הלכה זו בתשובה וז\"ל כששחטן לשמן וזרק דמן לשמן אחר אבד הלחם היו שני הכבשים פסולים להעדר הלחם לפי שהלחם מעכב את הכבשים כמו שנתבאר בפ\"ח וכשאבד הלחם נפסלו הכבשים וכשאבד הלחם תחלה הנה אין לשחיטת כבשי עצרת תכלית כלל וכאילו שחט חולין ולכן אם שחטן קודם שיאבד הלחם וזרק דמן במחשבת הזמן אחר אבידת הלחם היה זה אצל החכמים ספק אם הם חולין לגמרי ויותרו לפי שנזרק דמן אחר שאבד הלחם ואין כאן פגול או מאחר ששחטן קודם שיאבד הלחם לא יותרו באכילה ולכן היה ספק עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשי' וכו'. בסוף פ\"ב דזבחים [דף כ\"ט]: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואעפ\"כ אינו לוקה אין המחשב' מעשה. פשוט הוא ומבואר סוף פרק ב' דזבחים: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) כל קרבן שנאמר שהוא פסול וכו' עד הרי הם בכלל כל תועבה. בספרי פרשת ראה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש עד שיולד להם מום אחר. כחכמים בפ\"ה דבכורות (דף ל\"ד): \n\n" + ], + [ + "כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן וכו'. משנה בריש כריתות. \n", + "ומ\"ש שנאמר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. שם בגמרא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו וכו' עד והקטורת והדם. בפרק ב״ש (זבחים דף מ״ג) משנה. \n", + "ומה שכתב והיין בין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו. שם במשנה גבי אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פגול תני והנסכים הבאים בפנ\"ע דברי ר\"מ וחכ\"א אף הבאים עם הבהמה ופסק כחכמים. \n", + "ומ\"ש ולוג שמן של מצורע. שם במשנה ר\"ש אומר אין חייבין עליו משום פיגול ור\"מ אומר חייב עליו משום פיגול שדם האשם מתירו ופסק כר\"ש דמיקל דלית לן לחיובי מספיקא ועוד דמסתבר טעמיה כמו שביאר רבינו בסמוך. \n", + "ומ\"ש וא\"ת והלא דם האשם מתירו אינו תלוי בו וכו'. בפ\"ב דמנחות (דף ט\"ו): \n\n" + ], + [ + "אסור להותיר וכו' שנאמר בקרבן תודה לא תותירו ממנו עד בקר. בפרשת אמור ובתורת כהנים פרשת צו מרבה כל הקרבנות. \n", + "ומ״ש אינו לוקה שהרי הכתוב ניתקו לעשה שנאמר והנותר ממנו עד בקר וכו'. בקרבן פסח בס״פ אותו ואת בנו (חולין דף פ״ג) לא תותירו וכו' והנותר באש תשרופו בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דברי ר״י רבי יעקב אומר לא מן השם הוא זה אלא משום [דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וכל] לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ויש לתמוה על רבינו מאחר דקי״ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אמאי שבק האי טעמא ונקט טעמא אחרינא, וי״ל דלרבותא נקט לומר דאפילו אם היה לאו שיש בו מעשה לא היו לוקין עליו: \n\n" + ], + [ + "האוכל כזית מבשר קדשים וכו'. משנה בריש כריתות. \n", + "ומה שכתב שנאמר ואוכליו עונו ישא. שם (דף ה') בגמ' יליף לה בג\"ש נאמר כאן ואוכליו עונו ישא ונכרתה ולהלן הוא אומר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא: \n", + "ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר וכו'. בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ז:) כר״י דת״כ ולאפוקי מחזקיה: \n", + "והיכן הזהיר הכתוב על הפגול ועל הנותר במלואים וכו'. פ' אלו הן הלוקין (מכות דף י״ח:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש והפגול והנותר מצטרפים זה עם זה לכזית. בפ\"ד דמעילה (דף י\"ז.) במשנה הפגול והנותר אין מצטרפין (זה עם זה) ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל ל\"ש אלא לטומאת ידים דמדרבנן היא אבל לענין אכילה מצטרפין דתניא ר\"א אומר לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. \n", + "ומ\"ש וכל הפגולין והנותרים מצטרפין. שם (דף ט\"ו) במשנה כל הפגולים מצטרפין זה עם זה כל הנותרים מצטרפין זה עם זה וכבר נתבאר בסמוך דלענין אכילה פגול ונותר מצטרפין זה עם זה: \n\n" + ], + [ + "אסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה. בפרק ג' דזבחים (דף ל״ג:) ובפ' אלו הן הלוקין (מכות דף י״ד) נחלקו רבי יוחנן ור״ל במטמא קדשים ר״ל אמר לוקה ור' יוחנן אמר אינו לוקה ומשמע דאיסורא מיהא איכא: \n", + "אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה. בפרק כל שעה (פסחים דף כ״ד:) והבשר כל טהור יאכל בשר למה לי לרבות אימורים, ופירש״י אימורים שנטמאו ואכלן הטהור ומקשי אימורים מהתם נפקא דתניא והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' לרבות את האימורים התם טומאת הגוף בכרת הכא טומאת בשר בלאו, ולפ״ז הא דתנן בפרק השוחט ומעלה טהור שאכל טמא פטור שאינו חייב אלא על טומאת הגוף לענין כרת קאמר אבל מילקא לקי גם על טומאת בשר. ובפרק כל הפסולים (זבחים דף ל״ד) אתמר טמא שאכל בשר קדש לפני זריקה ר״ל אמר לוקה רבי יוחנן אמר אינו לוקה וכו' אמר אביי [מחלוקת] בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר [ד״ה] לוקה וכו' ורבא אמר אבל בטומאת בשר ד״ה אינו לוקה וידוע דהלכה כרבא. ולפיכך צ״ל שמ״ש כאן רבינו שטהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה באוכל אחר זריקה: \n", + "וה\"ה לשאר הקרבנות. כלומר דבשר לאו דוקא דה\"ה ללבונה וכדתנן בספ\"ג דמעילה (דף י\"ג) ובספ\"ד דזבחים (מ\"ו:) מרבה לה מוהבשר: \n", + "אחד קדשים שנטמאו לפני כפרה וכו': ואינו לוקה אלא האוכל אחר זריקת דמים וכו'. פלוגתא דר' יוחנן ור״ל בפ' כל הפסולין (זבחים דף ל״ד) ופסק כר' יוחנן: \n\n" + ], + [ + "כל אדם שנטמא וכו'. בר״פ השוחט ומעלה (דף ק״ו) תנן הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב. ומה שהתנה שצריך שיהא חייב על ביאת המקדש אפשר שהטעם מדמקיש קדש למקדש כדאיתא בפרק כל הפסולים (זבחים דף ל״ג:). \n", + "ומ\"ש במזיד הרי זה נתחייב כרת וכו' ואם אכל בשגגה מביא קרבן עולה ויורד. משנה בריש כריתות ומפורש בתורה. \n", + "ומ״ש ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת הגוף וכו'. בפ' ב״ש (נזיר דף ל״ג:) מייתי לה מקראי אחריני ורבי מייתי לה מהאי קרא ומשמע לרבינו דמהאי קרא משתמע טפי: \n", + "והיכן הזהיר על עון זה ביולדת וכו'. בפרק כל הפסולין (זבחים דף ל״ג:) ובפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ד) אמר ר״ל הכי ואע״ג דר״י פליג ויליף לה מקרא אחרינא כתב רבינו כר״ל משום דתניא כוותיה: \n\n" + ], + [ + "והאוכל קדש אחר שטבל וכו'. בפי\"א דמס' פרה תנן גבי טעון ביאת מים מן התורה אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב ומשמע דה\"ה לאוכל קדש ומשמע לרבינו דהיינו דוקא לענין מלקות אבל פטור מכרת מדכתיב וטומאתו עליו ונכרתה דמשמע דלא מיחייב כרת אלא בזמן שכל טומאתו עליו: \n", + "וכתב הראב\"ד לוקה ואינו חייב [כרת] א\"א זה שיבוש שכבר כתבנו למעלה שהוא בכרת עכ\"ל. וכבר כתבתי בזה בפ\"ג מהלכות ביאת המקדש: \n\n" + ], + [ + "היה טמא בטומאת וכו'. פשוט הוא ואיתיה במשנה פי\"א ממסכת פרה: \n\n" + ], + [ + "אינו חייב כרת וכו'. משנה בפ\"ב דמעילה (דף י'). \n", + "ומ״ש אבל אם אכל את הבשר קודם זריקת הדם אינו לוקה וכו'. בפרק כל הפסולים (זבחים דף ל״ג:) פלוגתא דר״י ור״ל ופסק כר״י. \n", + "ומ\"ש זה הכלל כל שיש לו מתירים אין חייבין עליו וכו' עד חייבים עליו משום טומאה. משנה בפ\"ב דמעילה (דף י'). \n", + "ומ\"ש אפי' נטמא הבשר קודם שיטמא האוכל וכו'. בפרק השוחט ומעלה (דף ק\"ח) פלוגתא דר\"י הגלילי ורבנן ופסק כרבנן. \n", + "ומ״ש וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות והוא טמא וכו'. משנה פ״ב דמעילה (דף ט') פרים [הנשרפים] ושעירים הנשרפים מועלים בהם משהוקדשו וכו' הוזה דמן חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא ומייתי לה בפ' כל הפסולים (זבחים דף ל״ה:): \n\n" + ], + [ + "כבר נתבאר לך שאף דברים וכו'. משנה בפ' ב״ש (זבחים דף מ״ה:) דברים שאין חייבים עליהם משום פגול חייבין עליהם משום נותר ומשום טמא חוץ מן הדם ובגמרא יליף לה מקראי: \n\n" + ], + [], + [ + "(יח-יט) טמא שאכל אימורים חייב כרת אכל פסח שלא נצלה וכו'. בספ\"ג דזבחים (דף ל\"ז:) אמר רב חסדא מרגלא בפומיה דרב דימא בר חיננא בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמה חייבין עליהם משום טומאה אמר רבא תדע דתניא אשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה אלמא אע\"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה ה\"נ אע\"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה ולא היא התם אימורי קדשים קלים חזו לגבוה לאפוקי בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמה דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט, לישנא אחרינא אימורים לא חזו ולא היא הנך חזו למילתייהו הני לא חזו כלל, דמשמע לכאורה דכיון דאסיקנא ולא היא אידחייא לה מהלכתא ויש לתמוה על רבינו שפסקה. וצ\"ל שרבינו סובר דלא אמרינן ולא היא אלא לדחויי ראייה דבעא רבא לאתויי מאימורי קדשים קלים אבל עיקר דינא דאמר רב חסדא דמרגלא בפומיה דרב דימא בר חיננא לא אידחי ועוד דרבא הכי סבר ותיבת אבל שכתב רבינו לעיל קאי שכתב אינו חייב כרת על קדש שיש לו מתירים עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו ולפ\"ז הוה ס\"ד דה\"ה לפסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמה חלתן מאחר שאינם ראויין כמות שהן הם דומים לאוכל קדש קודם שיקרבו מתיריו ולא ליחייב כרת עלייהו קמ\"ל: \n", + "אי אפשר שיתחייב אדם על וכו'. בפ\"ג דכריתות (דף י\"ד) אהא דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות פריך וניתני חמש חטאות ונוקמה כגון [דאכל] כזית פגול בחדא בהמה קמיירי בשתי בהמות לא קמיירי ונותר ופגול בחדא בהמה לא משכחת לה. ופירש\"י ונותר ופגול בחדא בהמה ליכא דפגול אינו אלא בארבע עבודות של דם הילכך מדפגלה לא חזיא לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח הילכך לא חייל עלה נותר. ודע דבתר הכי פריך אלמה לא משכחת לה כגון שהעלה אבר פגול לגבי מזבח דפקע פגוליה מינה וה\"ל נותר וכדאמר עולא קומץ פגול שהעלה לגבי מזבח פקע פגולו ממנו וה\"ל נותר באבר אחד קא מיירי בשני איברים לא קא מיירי, ומשמע לי דה\"פ דההוא אבר פגול שהעלהו ע\"ג המזבח דפקע פיגוליה מיניה וה\"ל נותר תו לא מיחייב עליה משום פגול ואי בעית לחיובי על אכילה אחת משום פגול ומשום נותר צריך לאוקומי בשאכל חצי אכילה מאבר פגול זה שהעלהו ע\"ג המזבח וחצי אכילה משאר איברי בהמה הפגולה שלא העלם ע\"ג המזבח ובשני איברים לא קא מיירי מתני'. ויש לתמוה עליו שסתם דבריו ולא פירש דה\"מ באבר אחד אבל בשני איברים משכחת לה וצ\"ל דנקט לישנא דמתני' לבד: \n\n" + ], + [ + "הפגול והנותר והטמא וכו'. בפ' התערובת (זבחים דף ע״ח) פלוגתא דר״פ x ור״א ופסק כר' אלעזר משום דרבא אותביה לר״פ ושני ליה בשינויי דחיקי. עוד דבירושלמי פ״ק דחלה איפלגו ר״י ור״ל במילתא ור״י סבר כר״א: \n\n" + ], + [ + "ופגול או נותר או טמא וכו'. בפרק ב״ש (זבחים דף מ״ג) מימרא דר״י ופריש לה ר' זירא: \n", + "ואימורים מצטרפים וכו'. ברייתא וגמ' דזבחים (דף ק\"ט): \n\n" + ], + [ + "זבח שנתפגל וכו'. משנה בפ\"ג דזבחים (דף ל\"ה). \n", + "ומ\"ש מן הצפרנים מן החרטום ומן הנוצה. נתבאר בפרק י\"ד: \n\n" + ], + [ + "אכל מן השליל או מן השליא וכו'. שם מימרא דר\"א: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א דוקא בשפיגל הזבח וכו'. וכך מבואר שם בגמ' ואע\"פ שגם רבינו לא איירי אלא בשפיגל הזבח וכן מבואר בדבריו בפי\"ד מפני שכתב רבינו כאוכל משאר בשר הזבח נזהר הראב\"ד שלא נטעה לומר שדינן לגמרי כשאר בשר הזבח וכתב אבל במחשבת עצמן לא: \n\n" + ], + [ + "קדשי עכו״ם אין חייבים עליהם משום פגול ולא משום נותר וכו'. משנה בפ' ב״ש (זבחים דף מ״ה) פלוגתא דר״ש ור' יוסי ופסק כר״ש וצריך טעם למה. ואפשר שטעמו מדגרסינן בריש תמורה (דף ב':) דבעי רמי בר חמא עכו״ם מהו שימיר ולא אפשר לאוקומי הבעיא לר' יוסי וכמו שכתבו התוס' שם בתירוץ שני וכיון דרמי בר חמא בעי אליבא דר״ש אלמא הלכתא כוותיה ועוד דגמ' מפרש טעמיה בסתם. ויש מי שאומר שרבינו מפרש דמתני' דקתני דברי רבי שמעון ורבי יוסי מחייב לא קאי אלא אשוחטן בחוץ דסמיך ליה לא לאין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא דלעיל מיניה דההוא סתם מתני' היא: \n", + "וכן הלבונה והקטרת והעצים וכו'. משנה בפ' ב״ש (זבחים דף מ״ה:) דברים שאין חייבין עליהם משום פגול חייבין עליהם משום נותר וטמא חוץ מן הדם ר״ש מחייב בדבר שדרכו לאכול אבל כגון העצים והלבונה והקטרת אין חייבין עליהם משום טומאה, ופסק רבינו כר״ש ולא ידעתי למה וכבר השיגו הראב״ד וכתב לא משום פגול א״א זה לדעת ר״ש אבל לרבנן חייבים עליהם כרת עכ״ל. ועוד יש לתמוה דר״ש נמי לא פליג אלא בטומאה ולא בנותר וא״כ למה כתב רבינו שאין חייבין עליהם משום נותר וטמא י״ל דמשמע ליה דנותר וטמא בחדא שייטא שייטי וילפי מהדדי. ועוד יש לתמוה על \n", + "מ\"ש ולא משום טומאת הגוף דמשמע אבל משום טומאת עצמן חייבין בגמ' (דף מ\"ו:) איפליגו אמוראי חד אמר מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף דברי הכל אינו לוקה וחד אמר מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד\"ה לוקה וח\"א כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו אמר רבא מסתברא כמ\"ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו מ\"ט כיון דלא קרינן ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ההוא לפיסולא בעלמא ופירש\"י מעלה דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא, והשתא ה\"ל לרבינו למיפסק כרבא דבתרא הוא, ואפשר לדחוק ולומר דלא פסק כרבא משום דמשמע ליה דדרשא דוהבשר לרבות עצים ולבונה דרשא גמורה היא מדאורייתא ולא כרבא דאמר דאסמכתא בעלמא היא והשתא אע\"ג דלמ\"ד מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד\"ה לוקה פסק כר\"ש למ\"ד מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף ד\"ה אינו לוקה פסק בטומאת הגוף כדברי הכל ובטומאת בשר כת\"ק. אבל קשה דבנותר משמע שפסק כר\"ש כמ\"ש ואפשר לומר דלא איפליגו ת\"ק ור\"ש אלא לענין מלקות אבל לכ\"ע אין חייבין כרת ומדכתב רבינו אין חייבין עליהם כרת משמע אבל מלקות חייבין והיינו כת\"ק: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו וכו': וכל פסולי המוקדשין הכל נשרפין. משנה בסוף תמורה (דף ל״ג:) ואיתיה בפ' כל שעה (פסחים דף ל״ד.) ואמרינן בפ' כיצד צולין (דף כ״ב:) דגמרא גמירי לה: \n\n" + ], + [ + "קרבן שנתפגל או וכו'. בפ' כל שעה ובפ' כיצד צולין (פסחים דף פ״ב) תנן הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתו וישרף בי״ו ותנן תו התם (דף פ״א:) נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה נטמא מיעוטו והנותר שורפין אותו בחצרותיהם ועל גגותיהם מעצי עצמם וכתבו רבינו בפ״ד מהל' קרבן פסח: \n\n" + ], + [ + "פרים ושעירים הנשרפים וכו'. בס״פ טבול יום (זבחים דף ק״ה:) בעיא דלא איפשיטא: \n", + "כתב הר\"י קורקוס ז\"ל יש לתמוה על רבינו שכתב ספק זה שהרי לא נסתפקו בגמ' אלא לדעת ר\"ל שאמר פרק כל התדיר עדיין לא הגיע זמנו לצאת אבל לר\"י שסובר שבשר כיון שסופו לצאת ליכא לספוקי מידי מכ\"ש כאן שחייב להוציאו וכמו שהקשו מאי קא מבעיא ליה ותירצו דלא מיבעיא אלא לר\"ל וכיון דרבינו פ\"א פסק כר\"י אין עוד ספק ואיך כתב רבינו שהוא ספק. ונראה שסובר רבינו שמ\"ש שם כן הוא קודם שידענו שאין זריקה מועלת לאכלו אבל אחר שהעלינו במעילה שאין זריקה מועלת לאכלו אלא לשרפו כיון שיצא פסול באכילה כיון שעדיין לא הגיע זמנו, ואפשר שמ\"ש אליבא דמ\"ד וכו' הכוונה לומר שמפני אותו טעם נסתפקו כאן ולכך לא אמרו אליבא דר\"ל קא מיבעיא ליה והשתא ניחא דבעי אליבא דהלכתא דודאי כיון שהדבר ברור שאין הלכה כר\"ל לגבי ר\"י לא ה\"ל לשאול סתם מהו אלא ודאי גם לר\"י שייכא בעיין עכ\"ל: \n", + "וכן אם יצא חצי הבהמה ברוב האבר וכו' וכן אם נשאום ה' להוציאן ויצאו ג' וכו'. גם זה שם בעיא דלא איפשיטא: \n", + "כתב הראב\"ד לפיכך נפסלו מספק א\"א לא היתה אותה בעיא וכו'. ואני אומר אע\"פ שאותה בעיא היתה סתמית בעי רבי אליעזר פרים ושעירים הנשרפים [שיצא רובן במיעוט אבר] יש לפרש לענין פיסול יוצא כדברי רבינו ועוד דלעיל בסמוך מייתי גמרא בעי רבי אליעזר יציאה (קודם זריקת דמים) מהו שתועיל בפרים ושעירים הנשרפים ואיכא למימר מדהך בעיא לענין פיסול יוצא האי בעיא נמי לענין פיסול יוצא. \n", + "ועל מ\"ש רבינו וכן אם נשאום כתב א\"א אף זו לענין טומאת בגדים וכו'. טעמו מדאמרינן בתר רוב מתעסקין אזלינן או בתר רוב בהמה ומדנקט רוב מתעסקים משמע ליה דלענין טומאת המתעסקים הוא ועוד דאמרינן התם בסמוך בעי ר\"א פרים ושעירים הנשרפים שיצאו וחזרו מהו מי אמרינן כיון דנפקי איטמו להו או דילמא כיון דהדור הדור ומדבעיא זו לענין טומאה קמייתא נמי לענין טומאה ונראה שלפיכך כתב ומי שיש לו לב יבין זאת. ולדברי רבינו י\"ל דההיא דרוב מתעסקין לא מכרעא דתהוי לענין טומאה ולא לענין פיסול יוצא וכן בעיא דבסמוך לא מכרעא ואע\"פ שפירש\"י כדברי הראב\"ד כבר הקשו עליו התוס' והעלו כפירוש רבינו וגם רש\"י גבי בעיא דיצא חצי כתב דלענין אם נטמא אח\"כ שישרף בפנים קא מיבעיא ליה. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל כתב רבינו שא\"צ באלו עיבור צורה אלא מפני שמא הוא שורף קדשים שאין ראויים לשריפה ומשום ביזוי קדשים נגעו בה אבל אלו שממה נפשך נשרפין הם ומתחלתם דינם לשריפה לענין שינוי מקום אין צורך לעבור צורה ואין כאן ביזוי הקדשים עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) בשר הנמצא בעזרה וכו'. בפ\"ז דשקלים וכתב רבינו בפירוש המשנה העולה כולה כליל ולפיכך אין חותכין אותם חתיכות ודי לעשותה איברים, וכתב דנ\"מ לאם עבר אדם ואכלו אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים ואם אכל כהן חתיכות הנמצאים בעזרה אינו חייב כלום: \n", + "וכתב הראב\"ד למי שעבר ואכל א\"א לספק מעילה עכ\"ל. נראה דהיינו לומר שאם הוא חטאת או שלמים אינו חייב עליהם קרבן מעילה שהרי הם מותרים לזרים ואם הוא עולה חייב קרבן מעילה. ומשמע מדקדוק דברי הראב\"ד לכאורה דאיברים שנמצאו בעזרה אע\"פ שהם בחזקת עולה אין חייבין עליהם קרבן מעילה ודאית אלא קרבן ספק מעילה אבל א\"א לומר כן משום דבפ' רביעי דכריתות (דף י\"ז) ת\"ק סבר דאין חייב על ספק מעילות אשם תלוי: \n", + "אין שורפין את הנותר אלא ביום וכו' אף על פי שהשלמים אסורים באכילה מתחלת ליל שלישי וכו'. בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו:) ובריש פסחים (דף ג'). \n", + "ומה שכתב וכן הפגול אינו נשרף אלא ביום. נראה שטעמו משום דפגול ונותר בחדא שייטא שייטי: \n", + "ואין שריפת טמא ונותר ופגול דוחה את יום טוב וכו'. משנה פרק כיצד צולין (פסחים דף פ\"ג) ואיתיה בגמרא דתמורה (דף ד') ובפרק במה מדליקין: \n", + "ומותר לשרוף טמא ונותר ופגול כאחד. ברייתא פירקא קמא דפסחים (דף ט\"ו:) וכבית הלל: \n\n" + ], + [ + "בשר קדשי קדשים שנטמא בפנים וכו' עד בולד הטומאה. פלוגתא דתנאי בפירקא בתרא דשקלים ופסק כר\"ע: \n", + "ומימיהם של כהנים וכו' ולא עוד אלא אפילו שמן שנפסל בטבול יום וכו'. משנה ובגמ' בפ\"ק דפסחים (דף י\"ד). ויש בלשון רבינו ט\"ס שחסר תיבה אחת והגירסא הנכונה שנטמא בולד הטומאה: \n\n" + ], + [ + "נותר של קדשים קלים שורפין אותו בעליו בבתיהם. משנה בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ\"א:): \n\n" + ], + [ + "מי שיצא מירושלים וכו'. משנה בס״פ אלו עוברין (פסחים דף מ״ט). \n", + "ומ\"ש אם יש בו כזית וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים וכר' יהודה. \n", + "ומ״ש ואם הוא אורח וכו'. אוקימתא דגמ' בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ״ב) ותשלום דינין אלו כתב רבינו בפ״ד מהלכות קרבן פסח: \n\n" + ], + [ + "כל עצמות הקדשים שאין בהם מוח וכו'. ברייתא פ' כיצד צולין (פסחים דף פ״ג) כל עצמות הקדשים אינם טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה הני עצמות ה״ד אי לימא דלית בהו מוח עצמות הפסח למה להו שריפה אלא פשיטא דאית בהו מוח ואי ס״ד שימוש נותר מילתא היא עצמות קדשים אמאי אין טעונין שריפה א״ר נחמן בר יצחק הב״ע כגון שמצאן חלוצים עצמות קדשים דאין בהם משום שבירת עצם קמי דנהוו נותר חלצינהו ולא הוו שימוש נותר ולא בעי שריפה עצמות הפסח דיש בהם משום שבירת עצם לבתר דנהוי נותר הוא דחלצינהו וה״ל שימוש נותר ובעו שריפה. ופירש״י כל עצמות נותר מן הקדשים אינם טעונים שריפה אלא שוברם ומוציא המוח ושורפו ומשליך את העצמות חוץ מעצמות פסח שאינו יכול לשברן מפני תקלת עצם לא תשברו בו לפיכך נשרפים ע״י מוח שבהם וכו'. שמצאם חלוצים כולה מתניתין מיתוקמא במוצא עצמות חלוצין כלומר שבורין ונחלץ מוח מהם. עצמות קדשים דמותר לשברן אמרי סתמא דמילתא לא אתא מוח דידהו לידי נותר ומקמי איסורייהו דניתו לידי נותר חלצינהו ואין כאן שימוש נותר. לבתר הכי דאיפסיל חלצינהו דתו לית ביה איסור שבירה כר״ש ויש כאן שימוש נותר עכ״ל: \n", + "וכתב הראב\"ד אינם טעונים שריפה א\"א שמצאן חלוצים מפסולי קדושה עכ\"ל. ואם היתה כוונתו ללמדנו שיהיו חלוצים לא היה צריך לכך שהרי בביאור כתב רבינו שאין בהם מוח, ולכן נ\"ל שמפני שרבינו סתם וכתב כל עצמות הקדשים דמשמע בכל גוונא מיירי בא לבאר שאינו כן דלא מיירי אלא כשמצאן ואינו יודע מה טיבן ואנו אומרים באומד הדעת מאחר שהם חלוצים פסולי המוקדשין היו כלומר נותר ולפיכך מפגלין בין עצמות פסח לעצמות שאר קדשים וכמו שנתבאר. ועי\"ל משום דלישנא דשאין בהם מוח משמע אפילו שלא היה בהם מוח מעולם לכך כתב שמצאם חלוצים כלומר דוקא כשהיה בהם מוח ונחלץ ממנו אבל אם לא היה בהם מוח מעולם לא: \n", + "כבר ביארנו. בקרבנות ספ\"ה. \n", + "ומ״ש אבל אם נפסל קודם הפשט הרי העור כבשר וישרף הכל. משנה פרק טבול יום (זבחים דף ק״ג:): \n", + "וכן זבח שהופשט ונמצא טריפה. שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים. \n", + "ומה שכתב או שנפסל במחשבת הזמן או במחשבת המקום וכו'. משנה שם (דף ק\"ג) כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו כהנים בעורה. ופירש\"י כל שלא זכה המזבח בבשרה כגון שאירע בה פיסול קודם זריקה לא היתה בה שעת היתר למזבח. \n", + "ומה שכתב אבל אם נעשה במחשבת שינוי השם וכו'. גם זה משנה שם. \n", + "ומה שכתב וזבח שהופשט קודם זריקה אינו פוסל. שם פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כרבי פירוש אם הופשט קודם זריקה אין העור נפסל עוד אפילו נפסל בשר קודם זריקה זריקה מרצה על העור לבדו: \n\n" + ], + [ + "אלו הן הנשרפים כו'. משנה בסוף תמורה (דף ל\"ג) כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן הרי אלו ישרפו. \n", + "ומ״ש וכן המנחה שנטמא. משנה פ' היה נוטל (סוטה דף כ״ב ע״ב) ומשמע ליה דה״ה לנפסלה או נותרה. \n", + "ומ\"ש ואשם תלוי שנודע לו שלא חטא קודם שנזרק דמו. משנה בפרק בתרא דכריתות (דף כ\"ג:). \n", + "ומ\"ש וחטאת העוף הבאה על הספק. במשנה בסוף תמורה (דף ל\"ד) פלוגתא ופסק כת\"ק. \n", + "ומ\"ש ושער נזיר טהור. גם זה שם בגמרא. \n", + "ומ\"ש והערלה וכלאי הכרם ודבר שאין דרכו להשרף. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ואלו הם הנקברים קדשים שמתו שם. במשנה וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש וקדשים שהפילו נפל הפילו שליא וכו' עד שנשחטו בעזרה. ג\"ז שם במשנה וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "האורג מלא הסיט משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק. בערלה פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "כל הנקברים אפרן אסור. בסוף תמורה (דף ל\"ד). \n", + "ומ\"ש וכל הנשרפין של הקדש אפרם מותר חוץ מדשן המזבח וכו'. שם דנשרפים אפרן מותר ומותיב עליה מדתניא כל הנשרפים אפרם מותר חוץ מאפר אשרה ואפר הקדש לעולם אסור ומשני כי תניא אפר הקדש אסור בתרומת הדשן דלעולם אסור דתניא ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר. ופירש\"י ושמו כולו וכיון דטעון גניזה אסור בהנאה: \n", + "וכתב הראב\"ד חוץ מדשן המזבח א\"א הרמת הדשן עכ\"ל. נראה שטעמו לומר שלא אמרו אסור אלא דשן שהיה מרים כהן בכל יום ממזבח העולה כדכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה ושמו אצל המזבח וכדמפרש טעמא בגמרא וכדפירש\"י ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה אינם בכלל זה, ורבינו סובר דילפינן להו מדישון מזבח העולה. ועי\"ל דרבינו לטעמיה אזיל שהוא סובר דדשן שע\"ג המזבח אסור בהנאה וכמבואר בדבריו בסוף הפרק: \n\n" + ], + [ + "כל הנשרפין לא יקברו וכל הנקברין לא ישרפו וכו'. משנה בסוף תמורה שם: \n\n" + ], + [ + "היה מקריב עמו בזבחים וכו'. בפרק הניזקין (גיטין דף נ״ד:) ת״ר היה עושה עמו בטהרות א״ל טהרות שעשיתי עמך נתפגלו וכו' נאמן אבל א״ל טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו וזבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו אינו נאמן מ״ש רישא ומ״ש סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן רבא אמר כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אשכחיה וא״ל. ופירש״י כל שבידו לעשות בשעה שמודיעו נאמן ורישא כגון שעודן בידו לטמאן ולפגלן וגבי קרבנות בכהן העובד מיירי כגון שהודיעו בין שחיטה לזריקה ואמר פיגלתי בשחיטה שעדיין בידו לפגלן בשאר עבודות אבל ביום פלוני שכבר יצאו מידו לאו כל כמיניה. רבא אמר אע״פ שאין בידו נאמן וסיפא כגון דאשכחיה מקמי האידנא ולא א״ל והשתא א״ל. והרשב״א כתב שהראב״ד פירש דהא דאמר אביי כל שבידו נאמן היינו כל זמן שהוא תחת ידו ואם א״ל בשעה שהוא יוצא מתחת ידו [אינו] נאמן. ולענין דינא משמע דהלכה כרבא כדקי״ל בכל דוכתא. אבל הראב״ד פוסק כאביי משום דעובדי דמייתי התם דאתא קמי' דרב אמי משמע ליה דאתו כאביי ולפיכך כתב על דברי רבינו א״א כל שבידו נאמן עכ״ל. ולי קשה על רבינו דלא אתי לא כאביי ולא כרבא דאי כאביי ה״ל לפלוגי בין ישנן בידו לאינן בידו ואי כרבא ה״ל לפלוגי בין אשכחיה ולא אמר ליה ללא אשכחיה. ואפשר לומר דפסק כאביי דטעמא דנאמן ברישא משום דהוו בידו ולישנא דברייתא הכי דייק דקאמר היה עושה עמו בטהרות ואמר ליה דמדקתני עושה עמו משמע שהיו מסורות בידו ודייק רבינו לכתוב וא״ל נתפגלו ולא כתב וא״ל זבחים שעשיתי עמך נתפגלו כדקתני בברייתא כדי לרמוז יותר על התכיפות לומר דבעודו עושה בזבחים שעדיין היו בידו א״ל נתפגלו וכן נראה מדבריו בפ״א מהלכות תפילין שפוסק כאביי. ונראה שהראב״ד כמפרש דברי רבינו כתב כל שבידו נאמן וע״פ מ״ש דטעמא דפסק כאביי משום דעובדא דרבי אמי דמייתי התם משמע דלא כרבא ודברי רבינו בפ״א מהל' תפילין הכי משמע. ונראה עוד שרבינו אינו מפרש כל שבידו כפירש״י מדסתים לה סתומי אלא כפירוש הראב״ד. ועדיין נשאר לדקדק בדברי רבינו בסיפא למה האריך ולא סתם וכתב אינו נאמן כלישנא דברייתא ונראה שטעמו משום דקשיא ליה על הך סיפא דקתני אינו נאמן מדמשמע בקידושין פרק האומר (דף ס״ה) דבין לאביי בין לרבא אם א״ל ע״א נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ואע״ג דאינו בידו, וניחא ליה דהתם מיירי כשהוא נאמן לו. \n", + "ומ\"ש ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן וכו'. נראה שטעמו מדאמרינן בפ' הניזקין ההוא דאמר לחבריה טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה שורת הדין אינו נאמן אמר לפניו רבי אסי רבי אתה אומר כן הכי אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו היכן האמינתו אמר ר' יצחק בר ביסנא כה\"ג ביה\"כ יוכיח דכי אמר פיגול מהימן ומנא ידעינן והא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד אלא לאו משום דמהימן וכו' ודילמא דחזיניה בפשפש קשיא, ומדאמר שורת הדין אינו נאמן משמע דה\"ק הרוצה לנהוג כפי הדין אינו נאמן אבל הרוצה להחמיר לעצמו הרי זה משובח ועוד דר' יוחנן אמר משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו ואע\"ג דאסיקנא בקשיא מכ\"מ יש לחוש לו לומר שהמחמיר על עצמו הר\"ז משובח. אחר שכתבתי כל זה מצאתי לרבינו שכתב בסוף הל' מטמאי משכב ומושב כדברי רבא ולכן נ\"ל שרבינו מפרש דאביי ורבא לא פליגי לענין דינא אלא בפירושא דברייתא היכי מייתבא שפיר טפי ולכך כתב רבינו דברי שניהם וסמך כאן על מ\"ש שם ושם סמך על מ\"ש כאן: \n", + "סליקו להו הלכות פסולי המוקדשין בס\"ד: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..67296f0a49d6e2e26b962ec30449d1053a1e8938 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,1262 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Sacrifices_Rendered_Unfit", + "text": [ + [ + [ + "כל הפסולים לעבודה וכו' עד הזבח כשר. משנה וגמרא בפרק כל הפסולין (זבחים דף ל״א ל״ב:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן פר כהן גדול של יום הכפורים וכו' אף פרה אדומה ששחטה זר כשירה. בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ\"ב) אתמר שחיטת פרה (אדומה) ופרו וכו' חד אמר פרה פסולה ופרו כשירה וחד אמר פרו פסולה ופרה כשירה ובתר הכי (דף מ\"ג:) אמרינן תני תנא קמיה דר\"י כל השחיטות כשירות בזר חוץ משל פרה א\"ל ר\"י פוק תני לברא לא מצינו שחיטה בזר פסולה ור\"י ל\"מ לתנא דלא ציית אלא אפי' לרביה לא ציית דאמר ר\"י משום ר\"ש בן יהוצדק שחיטת פרה בזר פסולה ואני אומר כשירה לא מצינו שחיטה שפסולה בזר. ופסק רבינו כר\"י משום דלגבי פרו הלכה כרב באיסורי ועוד דה\"ל רב ור\"י תרי לגבי שמואל ולגבי פרה ה\"ל שמואל ור\"י תרי לגבי רב ואע\"ג דר\"ש בן יהוצדק רביה פסל בפרה כיון דראה ר\"י דבריו ודחאן נקטינן כוותיה: \n\n" + ], + [ + "השוחט את הקדשים ולא נתכוין לשחיטה וכו'. בס\"פ ב\"ש (זבחים דף מ\"ז) ובפ\"ק דחולין (דף י\"ג) בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "ולא ישחוט ב' ראשים כאחד בקדשים וכו'. ברפ\"ב דחולין (דף כ\"ט) תני רב יוסף תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד תזבחוהו שלא יהא אחד שוחט ב' זבחים ואמרינן בתר הכי אמר רבב\"ח אר\"י זו דברי ר\"א בר\"ש [סתימתאה] אבל חכ\"א שנים שוחטין זבח אחד וסתם מתני' שם (דף ל':) השוחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשירה ואוקמוה בקדשים ומש\"ה דיעבד אין לכתחלה לא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל שנים שוחטים בהמה אחת וכו'. משנה שם ומשמע דבקדשים מיירי דומיא דרישא: \n\n" + ], + [ + "הקטן אינו שוחט קדשים אע\"פ שהגדול עומד וכו'. הכי משמע בהדיא בפ\"ק דחולין (י\"ב:). \n", + "ומ\"ש אפי' היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אינה מחשבה להקל אלא להחמיר כיצד היתה עולה עומדת בדרום וכו'. שם (דף י\"ג) בעיא דאיפשיטא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדאורייתא אין לו מדרבנן יש לו. ופירש\"י מדרבנן יש לו ולחומרא במעלה פירותיו לגג מפני הכנימה והיפך בהם ה\"ז בכי יותן מדאוריי' אין לו וגבי היה עולה בדרום ומשכה לצפון ושחטה לא סמכינן עלה. \n", + "ומ\"ש אלא להחמיר. כגון ששחט ע\"מ לזרוק דמו אחר שתשקע החמה הויא מחשבתו מחשבה והזבח פגול: \n\n" + ], + [ + "קדשי קדשים שנשחטו בדרום או שנתקבל דמן בדרום פסולים. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n\n" + ], + [ + "היה עומד בדרום והושיט ידו לצפון ושחט שחיטתו כשירה. ברייתא בפרק ב' דזבחים (דף כ\"ו): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היה עומד בדרום והושיט ידו וקיבל הדם בצפון קבלתו פסולה. שם. ופירש\"י שחיטתו כשירה לקמן ילפינן לה אותו בצפון ואין השוחט בצפון אבל המקבל בצפון: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש הכניס ראשו ורובו בצפון הרי הוא כעומד בצפון. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [ + "שחטה בצפון ופרכסה כו'. שם פרכסה ויצתה לדרום וחזרה כשירה ופירש\"י (משום) דאין פיסול יוצא אלא מתוך המחיצות והאי וחזרה לאו דוקא. ורבינו מפרש דהאי וחזרה איצטריך לאשמועינן שאם אחר שחזרה קיבל דמה בצפון כשירה ואם קיבל דמה עד שלא חזרה פשיטא דפסולה. \n", + "ומ״ש אפי' הוציאה לדרום כשירה. בר״פ דם חטאת (זבחים דף צ״ב:): \n\n" + ], + [ + "וכן קדשים קלים שהיו בפנים כו' הכניס ידו וקיבל קבלתו פסולה וכו'. שם (דף כ\"ז) בברייתא ופירש\"י הכניס ראשו ורובו כאילו לא נכנס כדילפינן לקמן בשמעתין בבואם אל אהל מועד עד שיבא כולו וגבי עזרה דכתיב לעמוד לפני ה' בעיא כולו דכיון דגלי בחדא גלי בכולהו והכי אמרינן בשמעתין. \n", + "ומ\"ש אפי' היה העובד כולו בפנים וציצתו בחוץ עבודתו פסולה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא ופירש\"י ציצתו ציצת ראשו דהיינו שערו: \n\n" + ], + [ + "פרכסה הבהמה ויצאה לחוץ וכו'. זה מבואר בטעמו. \n", + "ומ\"ש כמו שיתבאר. הוא בס\"פ זה ושם מבואר שאין הזריקה מועלת ליוצא אלא לשרפו אבל לא לאכלו ומשמע דהוא הדין הכא: \n\n" + ], + [ + "היתה הבהמה כולה בפנים וכו'. שם בעא מיניה אבוה דשמואל משמואל היא בפנים ורגלה בחוץ מהו א\"ל כתיב והביאום לה' עד שתהא כולה בפנים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש שחטה והיא כולה בפנים ואח\"כ הוציאה רגלה לחוץ וכו'. ג\"ז שם (דף כ\"ח:) א\"ר אמי א\"ר אלעזר היא בפנים ורגליה בחוץ חתך ואח\"כ שחט כשירה שחט ואחר כך חתך פסולה חתך ואח\"כ שחט כשירה בעל מום קא מקריב אלא אימא קיבל ואח\"כ חתך פסולה חתך ואח\"כ קיבל כשירה והא א\"ר זירא הצורם אוזן בבכור ואח\"כ קיבל דמו פסול וכו' א\"ר חסדא אמר אבימי חותך באבר עד שמגיע לעצם. קיבל ואח\"כ חתך פסולה שמעת מיניה דם המובלע באיברים דם הוא דילמא משום שמנונית ש\"מ בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקה פסול דילמא בקדשי קדשים. ופירש\"י חותך באבר עד שהוא מגיע לעצם דלאו מום הוא והדם מעוכב ע\"י חתיכה מלעלות וליכנס לפנים. ש\"מ דם המובלע באיברים דם ובשר נמי לא הוי דאלת\"ה אהיכא חייל פיסול יוצא אמיא בעלמא. דילמא משום שמנונית דחזיא לאכילה וחשיבא לאיפסולי ביוצא וכו' ומובלע בדם הרגל ונפקא דרך בית השחיטה ופסלה ליה לדם שבמזרק: \n", + "כתב הראב״ד שחטה והיא כולה וכו' עד מפני שמנונית וכו'. א״א לא ידעתי זה מהו שהיוצא בקדשי קדשים וכו' עד לבעלים לכפרה קאמר וכן עיקר. דבריו מבוררים שהוא משיג על רבינו שנראה מדבריו שהוא מכשיר בחותך הבשר עד שהוא מגיע לעצם ואח״כ מקבל הדם דהא לענין טומאה איבעיא לן בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ״ה) אי גזרו רבנן טומאה ביוצא או לא ולא איפשיטא ונקטינן לחומרא דגזרו טומאה ביוצא ואע״ג דמידי דרבנן הוא משום חומרא דקדשים נקטינן ביה לחומרא ומאחר דיוצא טמא אף מה שבפנים טמא דהא רבינא דבתרא הוא סבר בפ' בהמה המקשה דחיבורי אוכלים כמאן דמפרתי דמו ונגעי בהדדי וא״כ טימא היוצא למה שבפנים ופסול ושמעתא בפ' שני דזבחים (דף כ״ה כ״ו) דמכשר דלא כרבינא ולא הו״ל לרבינו לפסוק כוותיה אלא כרבינא דבתרא הוא ומשום דקשה לומר דשמעתא דזבחים ליפלוג ארבינא הדר ואמר דאפשר דאף שמעתא דזבחים סברה כרבינא דנפסל הבשר לאכילה ולא אתיא אלא לאכשורי זיבחא לבעלים לכפרה אבל הבשר אה״נ דאסור וה״ל לרבינו לפרושי. וליישב דעת רבינו י״ל דאי נימא דשמעתא דזבחים פליגא ארבינא למינקט כסתם גמרא עדיף מלמינקט כרבינא ואפי' למ״ש דהך שמעתא לאו לאכשורי בישרא לאכילה קאמר וכו' אין השגה על רבינו שהרי דרכו להעתיק לשון הגמרא כמות שהיא. ועי״ל דסבר רבינו דבעיא דפ' כיצד צולין דלא איפשיטא נקטינן לקולא כיון דבדרבנן היא והשתא שמעתא דזבחים לא פליגא ארבינא ולאכשורי בישרא לאכילה אתא: \n", + "כתב עוד ואח\"כ חתך פסול וכו' א\"א אפילו אחר זריקה וכו'. כלומר משיג על מ\"ש רבינו שבשר קדשים קלים שיצא קודם זריקה כשר דמאי איריא קודם זריקה אפילו אחר זריקה נמי ואפשר לומר דמאי יצא דקאמר רבינו יצא חוץ לחומת ירושלים. ועי\"ל דאפי' את\"ל דביוצא חוץ לעזרה מיירי ה\"ק אע\"ג דדם האיברים לאו דם הוא לענין שנאמר שאם הזה ממנו כשר מ\"מ כיון דאית ביה שמנונית לא חשבינן ליה כמיא בעלמא למימר דלא ליחול עליה פיסול יוצא כלומר שע\"י השמנונית חשיב דם לחול עליו פיסול יוצא: \n\n" + ], + [ + "תלה הבהמה ושחטה באויר העזרה פסולה וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היתה הבהמה בארץ ונתלה וכו'. (זבחים כ\"ו) נתלה ושחט מהו א\"ל פסולה א\"ל אישתבשת שחיטה על ירך ולא שוחט על ירך נתלה וקיבל מהו א\"ל כשירה א\"ל אישתבשת אין דרך שירות בכך תלה וקיבל מהו א\"ל פסולה א\"ל אישתבשת שחיטה על ירך ולא קבלה על ירך אמר אביי בקדשי קדשים כולם פסולים בר מנתלה ושחט בקדשים קלים כולם כשירים בר מנתלה וקיבל אמר רבא מ\"ש תלה וקיבל בקדשים קלים דכשרה דאויר פנים כפנים דמי בקדשי קדשים נמי אויר צפון כצפון דמי אלא אמר רבא בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים כשירים בר מתלה ושחט בקדשי קדשים נתלה וקיבל בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים. ופירש\"י בר מתלה ושחט בקדשי קדשים דבעינן על ירך אבל בקדשים קלים דלא כתיב על ירך כשירה. תלה וקיבל כשר בכולן דדרך שירות בכך ואויר צפון כצפון דמי ובקבלה לא כתיב על ירך. ונתלה וקיבל בקדשים קלים נמי פסול דקבלה שירות היא ואין דרך שירות בכך אבל נתלה ושחט כשרה דשחיטה לאו שירות הוא ועל ירך נמי לאו בשוחט כתיב אלא בבהמה עכ\"ל. ומזה יתבאר לך שיש טעות סופר בדברי רבינו וכן צריך להגיה, היתה הבהמה בארץ ונתלה ושחט והוא תלוי באויר כשירה תלה את הבהמה ושחטה באויר העזרה בקדשי קדשים פסול בקדשים קלים כשר: \n\n" + ], + [ + "שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים. בפרק ב' דחולין (דף כ\"ט:) אמר ר\"ל וכו' אינה לשחיטה אלא בסוף ורבי יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ואסיקנא לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים למ\"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מיחייב למאן דאמר אינה אלא לבסוף לא מיחייב וידוע דהלכה כרבי יוחנן. \n", + "ומה שכתב או ששחטן בדרום וגמרן בצפון פסולים. נלמד ממה שנתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "נתלה וקיבל הדם וכו' היה עומד בעזרה ותלה המזרק בידו וקיבל הדם באויר וכו'. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [], + [ + "נתן מזרק לתוך מזרק וקיבל כשר. בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״ח) בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם מהו מין במינו חוצץ או אינו חוצץ ובעא למיפשטה ודחי ליה ואעפ״כ כיון דאשכחן לרבא דאמר בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״א) דמין במינו אינו חוצץ פסק רבינו כן. ועוד דאמרינן בפ' הוציאו לו איכא דאמרי הכי בעא מיניה דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך ת״ש דתנא דבי ר' ישמעאל ואת כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש שני כלים ושירות אחת: \n", + "הניח סיב בתוך המזרק וקיבל וכו'. שם בעיא ובעא למיפשטה ודחי לה ובתר הכי אמרינן איכא דאמרי הכי פשט ליה בדם כשר בקומץ פסול ופסק כלישנא בתרא: \n\n" + ], + [ + "קבלת הדם והולכתו למזבח וזריקתו וכו' אינה כשירה אלא בכהן הכשר לעבודה. בספ\"ק דזבחים (דף י\"ג וי\"ד). \n", + "ומ\"ש וכן הולכת איברים לכבש. בפ\"ג דזבחים (דף ל\"ה). \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו בקמיצת המנחה. פי\"ג ממעשה הקרבנות. ובמליקת העוף בפ\"ו מהלכות הנזכרות: \n\n" + ], + [ + "והולכה שלא ברגל אינה הולכה וכו'. מימרא דר\"י בספ\"ק דזבחים (דף י\"ד וט\"ו): \n\n" + ], + [], + [ + "(כד-כה) קיבל בימינו ונתן לשמאלו וכו' עד ואספו ונתנו לכלי השרת נפסל הזבח. משנה רפ\"ב (דף ט\"ו:) ורפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב): \n\n" + ], + [ + "נשפך מקצת הדם מצואר בהמה על הארץ וכו'. בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ה) אהא דתנן נשפך על הרצפה ואספו פסול ת\"ר ולקח הכהן המשיח מדם הפר מדם הנפש ולא מדם העור ולא מדם התמצית, ומשמע לרבינו דכל שאינו מדם העור ולא מדם התמצית אף על פי שנשפך מקצתו בארץ כשר ואף על גב דאמרינן התם השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר יש לומר דהיינו לכתחלה דוקא אי נמי ההיא בשלא נשפך דם מצואר לארץ אבל אם נשפך מקצת דם מצואר לארץ הדם הנשאר היינו כל הפר והיינו דתנן נשפך על הרצפה ואספו פסול הא אם לא אספו לא נפסל הזבח דמקבל דם הנשאר בצואר כשר: " + ], + [ + "כל הזבחים שקיבל דמן אחד מהפסולים לעבודה נפסל הזבח. משנה ריש פרק ב' דזבחים (דף ט\"ו:). \n", + "ומה שכתב או שהוליך את הדם למזבח או שזרקו למזבח כהלכתו נפסל הזבח. בסוף פרק קמא דזבחים (דף י\"ד) תניא זר אונן שכור בעל מום בקבלה בהולכה בזריקה פסל וכן יושב וכן שמאל. \n", + "ומה שכתב רבינו כהלכתו נראה דה\"ק אפילו אם זרקו כהלכתו נפסל הזבח, ויותר נראה לומר דדוקא זרקו כהלכתו פסל אבל זרקו שלא כהלכתו לא פסל דלא חשיבא זריקה: \n", + "קיבל הכשר ונתן לפסול וכו' עד שהרי אי אפשר לתקן דבר זה. בסוף פירקא קמא דזבחים אמר עולא אמר רבי יוחנן הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה אפשר לתקונה או לא אפשר לתקונה וכו' אתמר אמר עולא אמר ר' יוחנן הולכה שלא ברגל פסולה אלמא לא אפשר לתקונה ובתר הכי אמרינן הוליכו זר והחזירו כהן וחזר והוליכו פליגי בה בני רבי חייא ורבי ינאי ח\"א כשר וח\"א פסול מר סבר אפשר לתקונה ומ\"ס לא אפשר לתקונה הוליכו כהן והחזירו וחזר והוליכו זר א\"ר שימי בר אשי לדברי המכשיר פסול לדברי הפוסל מכשיר רבא אמר אף לדברי הפוסל פסול מ\"ט דהא צריך לאמטוייה. ופסק כמ\"ד לא אפשר לתקונה משום דרבי יוחנן קאי כוותיה ופסק נמי כרבא: \n\n" + ], + [ + "קיבל הפסול וכו'. משנה ברפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב). \n", + "ומ\"ש שאין הפסולים לעבודה עושים הדם הנשאר שירים חוץ מן הטמא וכו'. בפ\"ק דמעילה (דף ה'): \n", + "כתב הראב\"ד עושה שירים כיצד וכו' א\"א סבור אני שטעה בזה וכו'. ואני אומר שגם רבינו סובר כן וכשכתב כאן כיצד קיבל הטמא קיבל וזרק קאמר וסמך על מ\"ש בפ\"ג מה' מעילה קיבלו הפסולים את הדם וזרקוהו וחזרו הכשרים לעבודה וקיבלו שאר דם הנפש וזרקוהו אין מועלין בבשרן שאין הפסולים עושים שאר דם הנפש שירים חוץ מן הטמא כיצד קיבל הטמא וזרק אע\"פ שחזר הכשר וקיבל שאר דם הנפש וזרקו הרי אלו לא היתה להם שעת היתר וכו': \n\n" + ], + [ + "בהמה שחסר מאיבריה כל שהוא וכו'. מימרא דרבי זירא בפרק שני דזבחים (דף כ״ו) ובפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ט): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל אם חסרה אחר קבלה קודם זריקה אפי' אבד הבשר קודם זריקת הדם או נשרף אם נשתייר כזית מן הבשר או כזית מן האימורים זורק את הדם ואם לאו אינו זורק. גם זה שם. \n", + "ומ\"ש ובעולה אפי' כחצי זית מן הבשר וחצי זית מן האימורים וכו'. בהקומץ רבה (דף כ\"ו) ובתוספתא דזבחים פ\"ד והטעם פשוט משום דכולה להקטרה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נשאר פחות מכזית וכו' ואם זרק לא הורצה. הכי משמע שם: \n", + "נפסל הבשר קודם זריקה כו'. בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ט): \n\n" + ], + [ + "בשר קדשים קלים וכו'. בזבחים פרק כל התדיר (זבחים דף צ') פלוגתא דרבי יוחנן ור״ל ופסק כר' יוחנן וכן היא ג״כ פלוגתא דר' אליעזר ור״ע ופסק כר״ע. \n", + "ומ\"ש והזריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו. בספ\"ק דמעילה (דף ז':) כי אמר ר' עקיבא זריקה מועלת ליוצא לשריפה אבל לאכילה הוא דלא מרצה. ופירש\"י דלהכי מהניא ליה זריקה שאינו נשרף לאלתר כפסולים אלא עד שתעובר צורתו: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לא ידעתי מהו זה וכו'. כלומר דהשתא מהדר רבינו למ\"ש לעיל או שיצא חוץ לעזרה לא יזרוק הדם ואם זרק הורצה וקאמר דלא הורצה אלא להעלותו על גבי המזבח אבל לא לאכלו וה\"ה לבשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים שאם זרק הדם הורצה לשרפו אבל לא לאכלו, וכתב שדבריו מבולבלים שהכניס דין בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה בין הדבקים וכך ה\"ל לכתוב ואם זרק הורצה וה\"ה לבשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים ואח\"כ ה\"ל לכתוב דין בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לחומת העזרה. ואני אומר שטעמו של רבינו שבתחלה כתב דין בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה (ואח\"כ כתב דין בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה) ואח\"כ כתב דין בשר שיצא חוץ למחיצתו קודם זריקה דהיינו בשר קדשי קדשים חוץ לעזרה ובשר קדשים קלים חוץ לחומת ירושלים שהזריקה מועלת בהם לשורפו אבל לא לאכלו: \n\n" + ], + [ + "וכן אימורי קדשים קלים כו'. בפרק כל התדיר (זבחים דף צ') מייתי הא דתנן בפרק קמא דמעילה אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ר״א אומר אין מועלין בהם ואין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא ר״ע אומר מועלין בהם וחייבים עליהם משום פגול נותר וטמא ואסיק רב פפא בדהדר עיילינהו כולי עלמא לא פליגי והכא בדאיתנהו אבראי פליגי. ואע״ג דלכאורה משמע דרב פפא בדרך דחייה אמרה מכל מקום מדאקשינן והא רב פפא הוא דאמר בדאיתנהו אבראי כולי עלמא לא פליגי וכו' ושני ה״מ גבי שתי הלחם וכו' משמע דבקושטא דמילתא אמרה: \n", + "וכתב הראב\"ד ואם החזירן מקטירין אותם א\"א [זה] אינו מחוור עכ\"ל. טעמו דס\"ל דאע\"ג דמועלים בהם וחייבין עליהם משום פגול וכו' כיון שיצאו לחוץ נפסלו מלהקטירן. ורבינו סובר שמאחר שמועלין בהם וחייבין עליהם משום פגול וכו' לא נפסל הזבח: \n\n" + ], + [ + "כל הזבחים של יחיד וכו'. בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ז) אהא דתנן חמשה דברים באים בטומאה ואינם נאכלים בטומאה העומר ושתי הלחם וכו' אמרינן נימא מתני' דלא כר' יהושע דתניא (ועשית עולותיך הבשר והדם) רבי יהושע אומר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם. ופירש״י אם אין בשר ראוי כגון שנטמא או שאבד אין הדם נזרק וכיון דאמר רבי יהושע בעינן תרתי וציץ אאכילות לא מרצה היכי אתי בטומאה ואסיקנא (דף ע״ח) מתניתין כר״י ול״ק כאן ביחיד כאן בצבור. ופירש״י ביחיד לכתחלה פסולה ואם זרק הורצה ומתני' בצבור באין לכתחלה דטומאת צבור דחויה היא. \n", + "ומה שכתב וכן אימורים או איברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה כמו שביארנו. בפרק רביעי מהלכות ביאת המקדש: \n", + "ומה שכתב וכל קרבנות הצבור שנטמא הבשר והחלב כולו הרי זה זורק את הדם. נתבאר בסמוך דטומאה דחויה היא בצבור: \n\n" + ], + [ + "דם קדשים שיצא חוץ לעזרה וכו'. בס\"פ התערובות (דף פ\"ב) תנן גבי דמים פסולים שאין הציץ מרצה על היוצא: \n\n" + ], + [ + "וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה כלל וכו'. בסוף פרק ב״ש (זבחים דף מ״ו:). \n", + "ומ״ש על הארץ תשפכנו כמים וכו'. בסוף פירקא קמא דפסחים (דף ט״ז:) מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר על הארץ תשפכנו כמים וכו' ומתיב התם מדתניא דם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה ומשני התם מדרבנן. וק״ל מדתנן בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ':) הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם ומשמע דמדאורייתא טמא הדם מדקתני הציץ מרצה וצ״ע: \n\n" + ], + [ + "ודם ששקעה עליו חמה וכו'. מימרא בס״פ איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הדמים הניתנים על מזבח החיצון וכו'. ברפ\"ד דזבחים (דף ל\"ו:) וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכל הניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה יצא וכו'. שם ת\"ר מנין לניתנים על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת שכיפר ת\"ל ודם זבחיך ישפך. ופירש\"י ישפך שפיכה אחת משמע דלא כתיב סביב. והאי להכי הוא דאתא האי מבעי ליה לכדתניא וכו' מנין לניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא ת\"ל ודם זבחיך ישפך סבר לה כר\"ע דאמר לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה. ופירש\"י מנין לניתנין בזריקה כל הדמים שכתוב בהם זריקה וכו' וכל זריקה מרחוק משמע שזורק מן הכלי למזבח למרחוק שפיכה עומד אצל היסוד ושופך. ודם זבחיך ישפך כל זבחים במשמע. ובתר הכי אמרינן (דף ל\"ז:) וכל הנך תנאי דמפקי להאי ודם זבחיך ישפך לדרשא אחרינא האי כל הניתנים על מזבח החיצון שנתן מתנה אחת כיפר מנא להו סברי כב\"ה דאמרי אף חטאת שנתנה מתנה אחת כיפר וילפינן כולהו מחטאת. ויש לתמוה על רבינו דמייתי לה מודם זבחיך ישפך דכיון דפסק כב\"ה דאמרי אף חטאת שנתנה מתנה אחת כיפר מחטאת ילפינן לה ולא מודם זבחיך ותו כיון דאמרינן דמאן דיליף שאם נתנן מתנה אחת כיפר מודם זבחיך ישפך סבר לה כר\"ע דאמר דניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה לא יצא היאך רבינו מזכי שטרא לבי תרי. מיהו בהא איכא למימר דאע\"ג דמאן דיליף וכו' סבר לה כר\"ע אפשר דר\"ע לא סבר לה כוותיה אבל אכתי קשה דכיון דההיא דמנין לניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא אתיא דלא כר\"ע לא ה\"ל להביאה. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שפסק כאותה ברייתא ואם נתן בשפיכה יצא משום דמשמע דהלכתא היא דבפסחים (דף פ\"ט.) פריך מינה ומסיק דאמרינן בדיעבד אבל לכתחלה לא עכ\"ל. ולענין קושיא קמייתא איכא למימר שדרך רבינו לסמוך הדבר לפסוק שנראה לו שהוא פשוט ללמוד ממנו הדין יותר מהפסוק שמביא ממנו הגמרא ודרך הגמרא לעשות כן בכמה מקומות: \n\n" + ], + [ + "כל הדמים הניתנים על מזבח הפנימי וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "חטאת שנתן ממנה מתנה אחת ומתו הבעלים וכו' עד חייב משום מעלה בחוץ. מימרא דרבי יוחנן שם (דף ל\"ח:) ופירש רש\"י אינם באות בלילה ואף על פי שאינן מעכבות ולאו זריקה גמורה היא מיהו דם נפסל בשקיעת החמה ואין מעלין לגבי מזבח לכתחלה באות לאחר מיתה אם נתן מתנה ראשונה ומתו בעליה כבר כיפר בראשונה ואין שם חטאת גמורה על הדם עוד ליפסל משום חטאת שמתו בעליה וכו' הזורק אותה בחוץ חייב שהרי ראויות לפנים בתורת זריקה גמורה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "היה מזה ונקטעה ידו של מזה וכו'. בסוף פ\"ק דזבחים (דף ט\"ו:) בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "שינה מתן קרבנות בחטאת וכו': \n\n" + ], + [ + "נתן הדם מן הקרן ולפנים וכו': \n\n" + ], + [ + "דם שמצותו ליתן אותו למעלה וכו' עד הרי בשר הזבח פסול. משנה בפרק שני דזבחים (דף כ\"ו). \n", + "ומ\"ש ואע\"פ כן נתכפרו הבעלים בו. מימרא דשמואל שם ואף על גב דר\"י פליג עליה הא אסיקנא בקשיא ואמוראי טובא התם ס\"ל כשמואל מדשקלי וטרו אליביה. \n", + "ומה שכתב במה דברים אמורים כשהיה זה הזורק כשר לעבודה וכו' עד ויזרוק הדם במקומו. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [ + "דמי קדשים שנתערבו וכו' עד יתן הכל מתן ד'. משנה בפ' התערובות (דף פ'). \n", + "ומה שכתב בין דם בדם בין כוסות בכוסות הכי משמע התם בגמרא. \n", + "ומ\"ש נתערבו הניתנין מתנה אחת בניתנין מתן שתים שהן כארבע וכו' נלמד ממה ששנו שם במשנה ופלוגתא דר\"א ורבי יהושע ופסק כרבי יהושע: \n", + "נתערבו הניתנים למעלה בניתנין למטה ישפך הכל לאמה. שם במשנה פלוגתא דר\"א ורבנן ופסק כרבנן. \n", + "ומ\"ש אפי' נתערבו שירי החטאת עם דם העולה וכו'. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרבי יהודה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואם לא שאל אלא נתן מן התערובת למעלה ולמטה ה\"ז כשר. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש נתן למעלה ושאל יתן למטה ואלו ואלו עלו לו. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "נתערבו הניתנין בפנים בניתנין בחוץ וכו' בד\"א בשאר דמים הניתנין בחוץ חוץ מן החטאת וכו' עד פסולה. שם במשנה (דף פ\"א:) ופסק כחכמים דפליגי אר\"ע ואר\"א. \n", + "ומ\"ש שדם חטאת שנכנס להיכל אפי' חטאת יחיד הנאכלת אסור וכו'. שם (דף פ\"ב) בברייתא דברי ר\"י הגלילי. ומדברי רבינו נראה שהוא גורס אין לי אלא חטאת צבור של יחיד מנין ת\"ל כל. \n", + "ומ\"ש והוא שיבא דרך שער ההיכל וכו'. ג\"ז שם בסוף הפרק: \n\n" + ], + [ + "פר העלם ושעיר ע\"ז וכו' וכן פר ושעיר של יוה\"כ וכו' עד נפסל. שם (דף פ\"ב ע\"ב) בעי רבא פר העלם דבר של צבור ושעיר ע\"ז שהכניס דמן לפנים מהו מי אמרי' אל הקדש פנימה [כל היכא דקרינן אל הקדש] קרינן ליה פנימה כל היכא דלא קרינן אל הקדש לא קרינן פנימה או דילמא שלא מקומן הוא ואת\"ל שלא מקומן הוא פר ושעיר של יוה\"כ שהזה מדמן על הבדים והוציא להיכל והכניסן מהו מי אמרינן מקומן הוא או דילמא הואיל ונפק נפק ואת\"ל הואיל ונפק נפק הזה דמן על הפרוכת והוציאן למזבח והכניסן [מהו] הכא ודאי חד מקום הוא או יציאה קרינן ביה תיקו. ופירש\"י פר העלם דבר שמצות כפרתו בהיכל והכניסו לפני לפנים מהו מי אמרי' כל היכא דקרינן ביה פיסול דאל הקדש כגון בחטאות החיצונות קרינן ביה פיסול דפנימה וכו' דהא כי הדדי כתיבי או דילמא שלא במקומו הוא והויא הכנסה ומיפסיל. והוציאן להיכל להזות על הפרוכת כמשפטן. מקומן הוא שהרי הוזקקו לשם תחלתן. או דילמא כיון דנפק בעשיית כל מצותו נפיק ליה לגמרי וה\"ל שלא מקומו. והוציאו למזבח להזות ז' (הזאות) על טהרו. ומתן ד' על קרנותיו כדכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו ותנן זה מזבח הזהב בפרק הוציאו לו ואמרי' התם דלהכי כתיב ויצא עד דנפיק מכוליה מזבח שלא יעמוד בין המזבח ולפרוכת בשעת מתנות המזבח אלא בין המזבח לפתח לצד המזבח הכא חד מקום הוא שאין הפסק מזבח בינתים ולא הויא הכנסה שלא במקומה או דילמא רחמנא שוייה שני מקומות דכתיב ביה יציאה עכ\"ל. וכדרך פירש\"י הוא פירוש הראב\"ד שכתב וז\"ל א\"א אני איני סובר כפירושו כו'. ורבינו דחה פירוש זה משום דלישנא דהואיל ונפק נפק משמע דמטעם שיצא חוץ למקומו הוא דפסלינן ליה ולא משום הכנסה. ולענין תרי בעיי קמאי כיון דאיפשיטו באת\"ל פסק כן רבינו והשלישית שעלתה בתיקו פסקה לחומרא. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שיש לתמוה על רבינו שהיה לו לכתוב בבבא השלישית לא יעשה מספק ואם עשה הורצה ואפשר דלא שייך בזה הורצה כיון דספק יוצא הוא ואין הציץ מרצה על היוצא מ\"מ ה\"ל לכתוב ספק כמו בסמוך כי לשון שכיון שיצא הדם חוץ למקומו נפסל משמע דמן הודאי קאמר. ואפשר דסבר רבינו דרבא הוא דאסקה בתיקו ומיהו גמרא משמע התם דלא מספקא ליה וכ\"נ שם בברייתא דר\"י הגלילי גם בפרק טבול יום נראה כן גבי חטאת אהרן שמא בחוץ היתה בקדש היתה וקדש היינו היכל משמע שכל שיצאה מן ההיכל נפסלה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "חטאת שקיבל דמה בב' כוסות וכו'. משנה שם (דף פ\"ב). \n", + "ומ\"ש נכנס אחד מהם להיכל וכו' אף החיצון פסול. שם במשנה מחלוקת ופסק כחכמים. \n", + "ומ\"ש והזה ממנו. שם במשנה הנזכרת נכנס לכפר אע\"פ שלא כיפר פסל דברי ר\"א ר\"ש אומר עד שיכפר ופסק כר\"ש משום דר' יהודה סבר כוותיה כמו שיתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש דם חטאת שהכניסו לכפר בו בפנים ולא כיפר אלא הוציאו וכו' אם הכניסו בשוגג ה\"ז כשר וכו'. שם במשנה ר' יהודה אומר אם הכניס שוגג כשר ומשמע לרבינו דר\"י אר\"ש קאי וה\"ק הא דמכשיר ר\"ש כשלא כיפר היינו דוקא כשנכנס שוגג אבל אם הכניסו במזיד אע\"פ שלא כיפר פסול. אבל קשה דהתם בגמרא (דף פ\"ג) אמרינן אר' יהודה דאמר אם הכניס שוגג כשר הא מזיד פסול בשכיפר או בשלא כיפר ופירש\"י בשכיפר וכר\"ש ס\"ל או אפי' בשלא כיפר וכר\"א אמר ר' ירמיה ממשמע שנאמר ואת פר החטאת וכו' ורבי יהודה לכפר לא משמע ליה מ\"ט לאו משום דמיבעיא ליה לג\"ש. ופירש\"י מ\"ט לאו משום דמפיק להאי לכפר לג\"ש דר\"ש ללמד על דמים החיצונים שנכנס דמם לפנים שאין פסול אא\"כ כיפר כר\"ש ועוד דבס\"פ כל הפסולין אמרינן (דף ל\"ו) והתנן א\"ר יהודה הכניס בשוגג כשר הא במזיד פסול וקי\"ל בשכיפר הרי בהדיא דמפרש גמרא דר' יהודה לא פסל במזיד אא\"כ כיפר. וא\"כ היאך פסק רבינו שבמזיד אע\"פ שלא כיפר פסל. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שטעם רבינו משום דמסיק שם בפ' כל הפסולים על תרי תנאי ואליבא דרבי יהודה פי' דתנא דההיא ברייתא דמוכח מינה לר' יהודה דדוקא בכיפר פליג אההיא מתני' וגם מתני' דפרק התערובות מצינן לפרושה כההיא דכל הפסולים ובדלא כיפר מיירי, ומעתה הדין עם רבינו שלא לסמוך על אותו פשיטות ולהניח משנה דכל הפסולים אלא דחינן ברייתא מקמי מתניתין ומפרשים בלא כיפר עכ\"ל, ודבריו אלו צל\"ע: \n\n" + ], + [ + "הכניס החטאת עצמה וכו'. בפ' דם חטאת (זבחים דף צ״ב) ובפ' דם חטאת נתבאר שאפי' הכניסה קודם שקיבל דמה וכשהוציאה קיבל דמה כשירה ולכך כתב רבינו הכניס החטאת עצמה ולא כתב הכניס בשר כלשון הגמ' כך כתב הר״י קורקוס ז״ל: \n\n" + ], + [ + "חטאת העוף שפרכסה ונכנסה להיכל כשירה. שם (דף צ\"ב:): \n\n" + ], + [ + "הכניס דם חטאת העוף וכו'. גם זה שם בעי ר' אבין חטאת העוף שהכניס דמה בצוארה בפנים מהו צוארה ככלי שרת דמי ומיפסיל או דילמא כצואר בהמה מדמה אמר רחמנא ולא בשרה. ופירש\"י שהכניס דמה בצוארה בפנים בין מליקה להזיה מהו שתפסל משום וכל חטאת אשר יובא. ככלי שרת דמי שהרי לא הוזקקה בקבלת כלי וזהו כליה ומיפסיל בהכנסת הדם שהכניסה בכלי להיכל או דילמא וכו' ובהמה שהכניסה לפנים משנשחטה הוציאה וקיבל דמה לא מיפסלה דמדמה אמר רחמנא ולא שהכניסו עם בשרה עכ\"ל ולא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נשפך דם חטאת העוף ואספו וכו'. שם בעי רבי אבין נשפך על הרצפה ואספו מהו אצרוכי הוא דלא אצרכיה רחמנא כלי שרת והילכך אוספו וכשר או דילמא מיפסל פסל ביה רחמנא כלי שרת והילכך אוספו ופסול. ופירש\"י נשפך על הרצפה מצואר העוף. אצרוכי הוא דלא אצרכיה רחמנא כלי שרת וצואר דידיה הוא במקום כלי שרת והלכך לאוספו כשר ולהזותו למזבח דה\"ל כנשפך מן הכלי על הרצפה ואספו דכשר. א\"ד מיפסל פסל ביה רחמנא כלי שרת דדוקא שייר ולא כתב ביה קבלה משום דבעי להזותו מן העוף עצמו למזבח וכ\"ש ברצפה פוסלתו עכ\"ל ולא איפשיטא. \n", + "ומ\"ש לפיכך תשרף וכו'. קאי גם להכניס דם חטאת העוף להיכל בצוארה ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "חטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות וכו' עד נשפכים לאמה. בפרק שלישי דזבחים (דף ל״ד ע״ב) ופרק הוציאו לו (יומא דף נ״ז:) ברייתא ואע״ג דפליג ר' אלעזר בר' שמעון פסק כתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "דם שנפל לתוך המים וכו'. בפרק התערובות (דף ע\"ז:) שנינו דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר ובגמרא אמר רבי חייא בר אבא א\"ר יוחנן לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל. \n", + "ומ\"ש או לתוך דמי חולין וכן מ\"ש נפל לתוכו יין או דם חולין וכו'. שם במשנה נתערב ביין וכו' בדם בהמה או בדם החיה רואים אותו כאילו הוא מים: \n\n" + ], + [ + "דם הקדשים שנתערב בדם פסולי המזבח וכו'. משנה שם (דף ע\"ט:) דם תמימים בדם בעלי מומין ישפך לאמה כוס בכוסות ר\"א אומר אם קרב כוס אחד יקרבו כל הכוסות וחכ\"א אפי' קרבו כלם חוץ מאחד מהם ישפך לאמה. \n", + "ומ\"ש וכל הזבחים פסולים. פשוט הוא מאחר שלא נזרק הדם לא הותרו ואע\"פ שאין בדם הפסול שיעור לבטל הכשר ישפך לאמה דגזרינן דילמא אתי לאכשורי כשיש בדם הפסול או התמצית לבטל הכשר והא דלא גזרינן בנתערב בדם חולין משום דדם חולין לא שכיח בעזרה: \n", + "נתערב בדם התמצית וכו'. משנה שם (דף ע\"ח): \n\n" + ], + [], + [ + "(כד-כה) האימורים ואיברי העולות וכו' עד או בידו פסולים. בתוספתא דזבחים ספ״ק ואיתא בגמרא פרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו): \n\n" + ], + [ + "איברים שסידרן וכן קומץ שסידרו וכו' עד סוף הפרק. בפ' הקומץ בעיי דסלקו בתיקו ואע\"פ שאמרו שם דאליבא דמ\"ד על ממש לא תיבעי כבר נתבאר בפרק שרבינו פוסק כמ\"ד על היינו בסמוך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח וכו'. משנה בר״פ קדשי קדשים (זבחים דף נ״ח) פלוגתא דתנאי ופסק כר' יוסי דנימוקו עמו ופריך בגמרא השתא כולו לעולה כשר כולו לשלמים מיבעיא ומשני סד״א עולה היא דדחיק ליה מקום אבל שלמים דלא דחיק ליה מקום אימא לא קמ״ל: \n\n" + ], + [ + "עולה ששחטה בראש המזבח או ששחטה למטה וכו'. משנה בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ד) עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד שחטה בראש המזבח יפשיט וינתח במקומה. \n", + "ומ\"ש ומוריד את הקרבים ומדיחן. הכי אמרי' שם בברייתא ואע\"ג דהתם מיירי בנפסלה ילפינן מינה לכשירה במכל שכן. \n", + "ומה שכתב ומוריד העור ונותנו לכהנים. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש דה\"ה לשחטה למטה והעלה לראש המזבח. הכי משמע מדתנן בראש הפרק הנזכר (דף פ\"ג) כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד ועוד דמשמע דאתיא בכ\"ש משחטה בראש המזבח: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן זבחים שחוטים שעלו לגבי מזבח וכו' שכל הראוי לאשים אם עלה לראש המזבח לא ירד וכן מ\"ש מה עולה שהיא ראויה לאשים וכו'. משנה הזכרתיה בסמוך לר' יהושע ואע\"ג דפליג עליה ר\"ג לא פסק רבינו כמותו משום דר\"ע ור\"י הגלילי ור\"ש פליגי עליה. \n", + "ומ\"ש שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש. שם במשנה ובגמרא: \n\n" + ], + [ + "עולה שהעלה חיה לראש המזבח תרד וכו'. משנה כתבתיה בסמוך: \n\n" + ], + [ + "(ה-ו) ומ\"ש וכן קומץ המנחה שלא נתקדש בכלי שרת. בר\"פ המזבח מקדש שם. ", + "ומ\"ש וכל איסורי המזבח שעלו ירדו וכו' וכן בהמת הקדשים שנשחטה בלילה וכו'. שם במשנה (דף פ\"ד) אלו אם עלו לא ירדו הלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקבלו פסולים וזרקו את דמו ר' יהודה אומר ושנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים אם עלתה תרד רבי שמעון אומר לא תרד שהיה פיסולו בקדש שרבי שמעון אומר כל שפיסולו בקדש הקדש מקבלו לא היה פיסולו בקדש אין הקדש מקבלו ואלו לא היה פיסולן בקדש הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטרפה והיוצא דופן ובעלי מומין ובגמרא תניא ר' יהודה אומר זאת והיא העולה מיעוטים פרט לנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים שאם עלתה תרד ר\"ש אומר עולה אין לי אלא עולה כשירה מנין לרבות שנשחטה בלילה וכו' והניתנין למטה שנתנן למעלה ולמעלה שנתנן למטה והניתנין בחוץ שנתנן בפנים בפנים שנתנן בחוץ וכו' ת\"ל תורת העולה ריבה וכו' ור' יהודה מייתי לה מהכא מפני מה אמרו לן בדם כשר שהרי לן כשר באימורין לן באימורין כשר שהרי לן כשר בבשר יוצא שהיוצא כשר בבמה טמא הואיל והותר לעבודת צבור חוץ לזמנו הואיל ומרצה לפיגולו חוץ למקומו הואיל ואיתקש לחוץ לזמנו שקבלו פסולים וזרקו את דמו בהני פסולים דחזו לעבודת צבור וכי דנים דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו תנא אזאת תורת העולה ריבה סמיך ליה. ופירש\"י לן בדם כשר שאם עלה לא ירד. שהרי לן כשר באימורים שאם עלו לא ירדו. שהרי לן כשר בבשר כגון בשר שלמים הנאכלים לשני ימים. יוצא וכו' וביוצא דאימורי עולה ואימורי קדשים אבל יוצא דדם פסל ר' יהודה ולכך כתב רבינו זבח שיצא ופירש\"י חוץ לזמנו דאשכחן ליה ריצוי אפילו בפנים שמרצה לפיגולו ליענש כרת. דחזו לעבודת צבור כגון טמא. דבר שלא בהכשרו כגון לן באימורים. מדבר שבהכשרו לן בבשר ויוצא דמקדש מיוצא דבמה שאין שם מחיצה עכ\"ל. ופסק רבינו כר' יהודה: " + ], + [], + [ + "ומ\"ש או קדשי קדשים שנשחטו בדרום או שנתקבל דמן בדרום אע\"פ שכל אלו פסולים אם עלו [לראש המזבח] לא ירדו. יש לתמוה דבריש מעילה (דף ב') גבי קדשי קדשים ששחטן בדרום וקיבל דמן בצפון בצפון וקיבל דמן בדרום איבעיא להו עלו מהו שירדו רבה אמר אם עלו ירדו רב יוסף אמר אם עלו לא ירדו אליבא דר' יהודה לא תיבעי לך דכ\"ע לא פליגי שאם עלו ירדו כי פליגי אליבא דר\"ש ואע\"ג דאיתותב רבא דאמר אם עלו ירדו היינו משום דאמר הכי לר\"ש אבל לר' יהודה לכ\"ע ירדו. ורבינו שפסק בסמוך כר' יהודה ה\"ל לפסוק כאן שאם עלו ירדו ושמא נוסחא אחרת היתה לרבינו בזה. והר\"י קורקוס ז\"ל נדחק מאד ליישב זה ולא כתבתיו שלא להאריך: \n\n" + ], + [ + "וכשם שאם עלו לא ירדו כו'. משנה בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ד): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ואם משלה בהם האור אע״פ שירדו יעלו שניה וכו'. מימרא דעולא שם (דף פ״ה:) ובפרק בית שמאי (זבחים דף מ״ג): \n\n" + ], + [ + "קומץ שנתפגל כו'. גם זה בפרק ב״ש (זבחים דף מ״ג): \n\n" + ], + [ + "איברים וחלבים וקמצים שלנו בראשו של מזבח וכו'. בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ז) אתמר איברים שלנו בעזרה מקטיר והולך כל הלילה לנו בראשו של מזבח מקטיר והולך לעולם ירדו רבה אמר יעלו רבא אמר לא יעלו ופסק כרבא דבתרא הוא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואויר מזבח כמזבח. שם בעא ר\"ל מר\"י ואסיקנא דבעומד האדם בראש המזבח ואוחז האבר בידו פשיטא דאויר מזבח כמזבח דמי כי מיבעיא ליה [דעומד בקרקע העזרה] x ונקיט ליה בקניא כנגד המזבח מאי תיקו. ויש לתמוה על רבינו שסתם דבריו ולא חילק והר\"י קורקוס ז\"ל דחק עצמו להוכיח שנפשטה הבעיא ממקומות אחרים ולי אין צורך לכך אלא מאחר דלא איפשיטא בעיא מספיקא לא תרד: \n", + "אימורי קדשים קלים וכו'. כלומר אע״פ שהעלום בפסלות כיון שנזרק הדם אח״כ לא ירדו. בר״פ המזבח מקדש ובספ״ק דמעילה מימרא דעולא ובפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ג:) בעיא דאיפשיטא ועיין במ״ש רבינו רפ״ב מהל' מעילה. וכתבו התוס' דאימורי קדשים קלים דנקט לרבותא וכ״ש קדשי קדשים: \n\n" + ], + [ + "הפריש שני אשמות לאחריות ושחט את שניהם וכו' הרי אלו ירדו. בסוף פרק קמא דמעילה (דף ז') אילו הפריש שתי אשמות לאחריות ושחט את שניהם וקדם והעלה אמורים של אחד מהם קודם זריקה אי אתה מודה שאם עלו ירדו. ופירש\"י לאחריות שאם יאבד אחד מהם שיתכפר באחר והאי דנקט שני אשמות וכ\"ש שתי חטאות דחטאת חמירא קדושתה מאשם. ושחט את שניהם וקדם והעלה אימורים של אחד מהם קודם זריקה ואח\"כ זרק הדם ואשם שלא קרבו אמורים אי אתה מודה שאם עלו באותן אימורים שירדו דזריקת דם דאידך לא מהניא להני אימורים דלאו דידיה משום דמגופא אחרינא נינהו עכ\"ל. וכתב הראב\"ד והוא שזורק דם האחר וכו'. ומבואר הוא בדברי רש\"י שכתבתי ואין מזה השגה על רבינו שלא כתבו שהוא העתיק דברי הגמרא כמנהגו: \n\n" + ], + [ + "הזבח הפסול והנסכים הפסולים שעלו למזבח וכו'. פלוגתא דתנאי במשנה ר״פ המזבח מקדש (זבחים דף פ״ג) ופסק כר״ש שסובר כר' יהושע. \n", + "ומ\"ש וכן נסכים הבאים בפני עצמן שנפסלו ועלו וירדו. שם (דף פ\"ד) נסכים הבאים בפני עצמן לדברי כולן ירדו: \n\n" + ], + [ + "עוף שמלקו זר ועלה וכו'. בפ' חטאת העוף (זבחים דף ס״ט) א״ר יצחק שמעתי שתים אחת קמיצת זר ואחת מליקת זר אחת תרד ואחת לא תרד [ולא ידענא] א״ר חזקיה מסתברא קמיצה תרד מליקה לא תרד מ״ש מליקה דישנה בבמה קמיצה נמי ישנה בבמה וכו' אלא אימא אין קידוש בכלי שרת במנחה בבמה. ופירש״י הילכך לא ילפינן זר במקדש לענין קמיצה מזר בבמה דלא דמי הך קמיצה להך קמיצה דבמקדש הואיל וקדשה בכלי שרת איפסלא בזר עכ״ל. \n", + "ומ\"ש רבינו כאילו לא נתקדש כלל. לעיל קאי וה\"ק וקומץ המנחה שקמצו זר ועלה ירד כאילו לא נתקדש כלל אע\"פ שזה פסול וזה פסול. \n", + "ומ\"ש ואחד הזר ואחד שאר הפסולים. הכי משמע משום דמהי תיתי לן לפלוגי בינייהו: \n\n" + ], + [ + "ואלו אם עלו ירדו וכו' עד אם עלו ירדו. משנה בפרק המזבח מקדש שם: \n\n" + ], + [ + "קומץ שמיצה שמנו על העצם וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ג) בעיא דלא איפשיטא, ורש״י והראב״ד גורסים על העצים ומפרשים אותה בענין אחר וז״ל ההשגות א״א בנוסחא שלנו שמנו על העצים ומה שפירש וכו' עד וזה הבעיא במנחות פ' הקומץ. וז״ל הגמרא בעא רבא קומץ שמיצה שמנו על העצם מהו חיבורי עולים כעולים דמו או לאו כעולים דמו ומפרשה רבינו לענין ירד אם יחזיר ולא איפשיטא ופסק רבינו דיחזיר משום דמספיקא לא מזלזלינן בקדשים שלא להעלותם שמא הדין נותן להעלותם. ומה שהקשה הראב״ד שדבר הלמד מענינו הוא וכו' וחתם דבריו וזו הבעיא במנחות פ' הקומץ כלומר תדע שאין בעיא זו ענין עליה וירידה שהרי היא במנחות פרק הקומץ דמיירי בענין חסרון הקומץ או שמנו ואלו היתה ענין לירידה ועליה בזבחים פ' המזבח מקדש ה״ל לאתויי. ואני אומר שאע״פ שטענה זו טענה היא מ״מ אינה מכרחת ולפי גירסת רבינו הוצרך לפרש כמו שפירשה ויש כדמות ראיה לגירסת רבינו מדאמרינן עלה לאו היינו דר״י ור״ל דאתמר המעלה אבר שאין בו כזית ועצם משלימו לכזית וכו': \n\n" + ], + [ + "מזבח הפנימי מקדש פסולים וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. בפרק שני דזבחים (דף כ\"ז:) ויהיבו טעמא בגמרא משום דמזבח הפנימי כלי שרת ופירש\"י שהוא כלי שרת ונמשח עם המשכן: \n", + "כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו וכו'. משנה פרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ו). \n", + "ומ\"ש וכן כשיגיע לכלי שרת כל דבר הראוי לו מתקדש. שם. \n", + "ומ\"ש ולא יפדה לעולם. משנה בריש פרק המנחות (דף ק'): \n\n" + ], + [ + "אין כלי הלח מקדשות את היבש וכו'. משנה פרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ח). \n", + "ומ\"ש בד\"א במדות הלח ויבש וכו' אבל המזרקות מקדשות הלח והיבש. מימרא דשמואל שם ופ\"ק דמנחות (דף ח':): \n", + "כלי שרת מקדשים דם הפסול ליקרב. בר\"פ בתרא דכריתות (דף כ\"ג) תנן אשם תלוי שנודע שלא חטא לר' יוסי אם כבר נשחט וקיבל הדם בכוס יזרק ופסק כר' יוסי דנימוקו עמו: \n\n" + ], + [ + "כל כלי השרת אין מקדשין אלא במקדש. מימרא דשמואל בפ' המזבח מקדש. \n", + "ומ\"ש אלא מדעת. מימרא דר\"י פ\"ק דמנחות (דף ז'). \n", + "ומ״ש ואין מקדשין אלא מתוכן. מימרא דשמואל בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ח). \n", + "ומ\"ש ואין מקדשין אלא שלימים ניקבו אם עושים מעין מלאכתן שהיו עושים והם שלימים מקדשין ואם לאו אין מקדשין. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ואין מקדשין אלא מליאים. מימרא דשמואל שם. \n", + "ומ\"ש אבל המדות אין מקדשות חסרות אלא אם דעתו למלאותם וכו'. שם ופ\"ק דמנחות (דף ח') מימרא דר\"י וברייתא שניהם מליאים אין מליאים אלא שלימים וכו' א\"ר יוסי אימתי בזמן שאין דעתו להוסיף אבל דעתו להוסיף ראשון ראשון קידש ופירוש מלאים פירש\"י שיש בהם שיעור הצריך לאותו דבר ואין דעתו להוסיף פירש שאין דעתו להשלים השיעור. ומדברי רש\"י נראה שיש בנוסחא דידן בגמרא חסרון לשון המדבר בענין המדות. \n", + "ומה שכתב ואם אין [דעתו] למלאותן מקדשות להפסל אבל לא ליקרב. נראה שלמד כן מדאמרינן בפ\"ק דמנחות (דף ז') בעא מיניה מר\"י כלי שרת מהו שיקדשו פסולים (ופירש\"י) כגון אם קמץ זר ונתן בכלי ויש לדקדק שדין זה סותר מ\"ש לעיל בפ' זה כלי שרת מקדשים דם הפסול ליקרב. ושמא י\"ל דשאני בין דם לשאר דברים ועי\"ל שלמד כן מדאמרינן בס\"פ המזבח (דף פ\"ח) אין כלי הלח מקדשים את היבש אמר רב אין מקדשין ליקרב אבל מקדשין ליפסל: \n\n" + ], + [ + "כלי שרת מקדשין שלא בזמנן כו'. בס״פ שתי הלחם (מנחות דף ק'): \n\n" + ], + [], + [ + "(כב-כג) מזבח שנפגם וכו' אבל קדשים חיים שהיו שם בעזרה כשנפגם לא נפסלו וכו'. בפ' קדשי קדשים (זבחים דף נ״ט) אמר רב מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולים והכי א״ר [שמעון] ברבי משום רבי ישמעאל בר' יוסי ומייתי לה מדכתיב וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וכי עליו אתה זובח אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר וכו' ור״י אמר אחד זה ואחד זה פסולים במאי קא מיפלגי רב סבר בעלי חיים אינם נדחים ור״י סבר ב״ח נדחים. ופירש״י שנשחטו שם בעזרה כשהוא שלם והאי עליו בגינו ובשבילו קאמר. אחד זה ואחד זה בין שנשחטו בשעת פגימתן בין שנשחטו אחר תיקונו פסולים. ופסק רבינו כרב ונתבאר בפט״ו מהלכות מעשה הקרבנות: \n\n" + ], + [ + "הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח כו'. שם אהא דתניא כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח פסולים פריך נבנה דחויים מעיקרא נינהו כלומר וכשרים הם: \n\n" + ], + [ + "וכן אין אוכלים קדשים והמזבח פגום וכו'. שם (דף ס') א\"ר אלעזר מזבח שנפגם אין אוכלים בגינו שירי מנחה שנאמר ואכלוה מצות אצל המזבח וכי אצל המזבח אכלוה אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר אשכחן שירי מנחה קדשי קדשים מנ\"ל ת\"ל קדש קדשים קדשים קלים מנין אמר אביי אתיא מדרשא דר' יוסי וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ולד חטאת ותמורת חטאת וכו'. משנה רפ\"ד דתמורה (דף כ\"א:) ופ\"ג דמעילה (דף י':). \n", + "ומ\"ש נמצאת אחר שנשחטה החטאת השניה שהפריש קודם שיזרק דמה ה\"ז ספק וכו'. בפ\"ד דתמורה (דף כ\"ב:) בעיא דלא איפשיטא. \n", + "ומ\"ש וכיצד הן מתות וכו'. פ\"ק דע\"ז ופ\"ד דנזיר (דף כ\"ה). \n", + "ומ\"ש ודברים אלו כולם מפי משה רבינו נשמעו. ברפ\"ג דתמורה (דף י\"ח) ופ\"ב דבכורות (דף ט\"ז): \n", + "אין כל הדברים אמורים וכו' עד ואין כל ישראל מתים. בפרק שני דתמורה (דף ט\"ו): \n\n" + ], + [ + "פר ושעיר של יום הכפורים וכו'. בפ' שני שעירי (יומא דף ס״ה) פלוגתא דתנאי ופסק כר' אלעזר בר״ש דסתם מתני' כוותיה ובפירקא קמא דשבועות (דף י״ב) מייתי לה וגריס ר' אלעזר ור״ש ולפי גירסא זו פסק כוותייהו משום דרבים נינהו. \n", + "ומ\"ש ולמה לא יקרבו עצמם נדבה וכו'. בפ\"ק דשבועות שם: \n\n" + ], + [ + "המפריש חטאתו ואבדה וכו'. בפ\"ד דתמורה (דף כ\"ב:) איפליגו ר' ורבנן בנמצאת קודם כפרה דלרבי תמות ולרבנן תרעה וידוע דהלכה כרבנן ואמר רב הונא אמר רב (דף כ\"ג) הכל מודים שאם משך אחת והקריבה שהשניה מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים וכו' ורבנן סברי עשו תקנה בקדשים ואמרינן ליה התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה. ופירש\"י שאם משך אחת מהן והקריבה מדעתו דחה האחרת בידים דגלי דעתיה דלא איכפת לי' מינה ואפי' משך האבודה ונתכפר בה והנשארת היא שלא נאבדה מעולם מתה וכי פליגי רבנן היינו בבא לימלך דגלי דעתיה דניחא ליה עכ\"ל. ואע\"ג דר' אבא פליג ארב הונא פסק רבינו כרב הונא משום דמסתבר טעמיה ועוד דאתיא ליה סתם מתני' כדברי הכל: \n", + "היתה אחת מהן תמימה ואחת בעלת מום וכו'. בפ\"ד דתמורה (דף כ\"ד) תניא היו לפניו שתי חטאות אחת תמימה ואחת בעלת מום תמימה תקרב בעלת מום תפדה נשחטה בעלת מום עד שלא נזרק דמה של תמימה מותרת משנזרק דמה של תמימה אסורה ר' אלעזר בר\"ש אומר אפילו בשר בעלת מום בקדירה ונזרק דמה של תמימה יוצא לבית השריפה. ונראה מדברי רבינו שהוא פוסק כר' אלעזר בר\"ש וצריך טעם למה פסק כיחידאה ואפשר שטעמו משום דבגמרא העמידו ברייתא דאין מרגילין כראב\"ש ושקלו וטרו אמוראי בטעמא. ויותר נראה לומר שפסק כרבנן ויש חסרון בדברי רבינו וכך צריך להגיה נשחטה בעלת מום קודם שיזרק דם התמימה מותרת אחר שנזרק דמה אסורה בהנאה: \n", + "היו שתיהן בעלי מומין ימכרו שתיהם וכו'. משנה שם (דף כ\"ב): \n\n" + ], + [ + "הפריש חטאתו ואבדה וכו'. מימרא דר' זירא פ' התודה (מנחות דף פ':) ואע״ג דאביי פליג עליה פסק רבינו כר' זירא וצריך טעם למה מאחר דאביי בתרא הוא, ואפשר שטעמו משום דאמאי דאמר התם רבא הפריש תודתו ואבדה וחזר והפריש אחרת תחתיה וכו' א״ר זירא וכן לענין חטאות הפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה וכו' וכיון דר״ז בשיטת רבא אמרה פסק כמותו ולא חש לדאביי: \n\n" + ], + [ + "המפריש שתי חטאות וכו'. פרק כיצד מערימין (תמורה כ\"ה). \n", + "ומה שכתב והשניה תרעה וכו'. פרק ולד חטאת (שם כ״ד) ופרק מי שהיה טמא (פסחים צ״ז:): \n\n" + ], + [ + "הפריש חטאת מעוברת וילדה וכו'. מימרא דר״י פרק כיצד מערימין (תמורה דף כ״ה): \n\n" + ], + [ + "המפריש חטאתו ועברה שנתה וכו'. מימרא דר\"ל רפ\"ד דתמורה. \n", + "מ\"ש וכן הפריש חטאתו ונפל בה מום יביא בדמיה אחרת. משנה בספ\"ד דתמורה (דף כ\"ב): \n\n" + ], + [ + "כל חטאת שאבדה וכו'. ברפ\"ד דתמורה תנן ולד חטאת וחטאת שמתו בעליה ימותו שעברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום אם משכיפרו הבעלים תמות וכו' ואם עד שלא כיפרו הבעלים תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אחרת ובגמרא אמר ר\"ל חטאת שעברה שנתה רואין אותה כאילו עומדת בבית הקברות ורועה. ופירש\"י רועה עד שתסתאב. תנן שעברה שנתה ואבדה ונמצאת בעלת מום אם אחר שכיפרו בעלים מתה תיובתא ופירש\"י תיובתא דר\"ל דפסיק ואמר רועה ומשמע אפי' כפרו הבעלים. ואסיקנא הכי קתני עברה שנתה ואבדה או אבדה ונמצאת בעלת מום אחר שכיפרו הבעלים מתה קודם שכיפרו הבעלים תרעה עד שתסתאב ותמכר ופירש\"י עברה שנתה ואבדה ונמצאת תמימה וכיפרו הבעלים באחרת או אבדה ונמצאת בעלת מום דאיכא נמי תרתי לריעותא וכיפרו הבעלים באחרת מתה קודם שכיפרו הבעלים שאין רוצים להתכפר באחרת תרעה הך דעברה שנתה ואבדה ונמצאת תמימה וכי אמר ר\"ל דאפי' כיפרו אח\"כ רועה בלא אבדה דחדא הוא דאיכא לריעותא. ונראה שיש ייתור לשון בדברי רבינו וצריך למוחקו וכך צריך להגיה כל חטאת שאבדה ונמצאת קודם כפרה אינה מתה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה: \n\n" + ], + [ + "היתה גנובה או גזולה וכו'. מימרא דאביי שם: \n", + "היתה עיקר אבידתה בלילה אע\"פ שהיתה אבודה בשעת כפרה אינה מתה אלא תרעה. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [ + "אבדה ממנו ולא מן הרועה וכו'. מימרא דרב פפא שם: \n\n" + ], + [ + "וכל אלו שרועות רועות עד שיפול בהם מום ויפלו דמיהן לנדבה. בפ' שלישי דתמורה (דף י\"ט): \n\n" + ], + [ + "היתה אבודה ממנו ומן הרועה וכו'. בפ\"ד דתמורה (דף כ\"ב:) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "היתה נחבאת אחורי הדלת. שם ה\"ד אבודה א\"ר אושעיא אפילו אחת בעדרו וכו' ור\"י אמר אחורי הדלת הוא דליכא דקא חזי לה אבל אבראי דאיכא דחזי לה לא הויא אבודה או דילמא אחורי הדלת דאי מהדר אפיה חזי לה הויא אבודה וכ\"ש אבראי דלא קחזי לה תיקו. ופסק רבינו כר\"י ונראה שהוא מפרש אבראי בסתר המדרגה ומספק פסק לחומרא. ורש\"י פירש בע\"א: \n", + "היתה בשדה או באגם וכו'. אפשר שרבינו מפרש שגם זה בכלל אבראי שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "השולח חטאתו ממדינת הים וכו'. משנה בפ' כל הגט (גיטין דף כ״ח). \n", + "ומ\"ש בד\"א בחטאת העוף וכו'. שם בגמרא (כ\"ח:) והא בעי סמיכה אמר רב יוסף בקרבן נשים רב פפא אמר בחטאת העוף: \n", + "אבל אשם ודאי שמתו בעליו וכו'. משנה פ\"ג דתמורה (דף כ\"א ע\"ב). \n", + "ומ\"ש שכל שבחטאת תמות באשם ירעה וכו'. ברפ\"ג דתמורה (דף י\"ח): \n\n" + ], + [ + "וכל אשם שניתק לרעייה אם הקריבו עולה כשר. שם ופ״ק דמנחות (דף ד') ובפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף ע״ג) [ובזבחים פ״א (דף ה':)] אמר רב הונא אמר רב אשם שניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לעולה ניתק אין לא ניתק לא ופירש״י שניתק לרעייה שמתו בעליו או שנתכפרו באחר וניתק מדין אשם לרעייה שאמרו לו ב״ד הוציאו וירעה ושחטו סתם כשר לעולה הואיל וסופו לקיץ המזבח שהוא עולה. ניתק אין דמיעקר שם אשם מיניה משנמסר לרועה וקם סתמיה לעולה לא ניתק לא הוי סתמיה לעולה דאמר קרא [אשם] הוא בהוייתו יהא. ובפסחים פרק אלו דברים מסיק עלה לא תימא ששחטו סתם [כשר לשום עולה] אלא אימא שחטו לשום עולה כשר. \n", + "ומ\"ש רבינו ולמה לא יקרב בעצמו לכתחלה וכו'. בפסחים פ' אלו דברים שם: \n\n" + ], + [ + "המפריש נקבה לאשמו וכו' עד ויפלו דמיה לנדבה. משנה בפ\"ג דתמורה (דף י\"ט:). \n", + "ומ\"ש וכן ולדה. שם אהא דתנן דמפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה ר\"א אומר הוא עצמו יקרב עולה א\"ר יוסי בר חנינא מודה ר\"א במפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב אשם: \n\n" + ], + [ + "הפריש נקבה לעולתו וילדה זכר וכו'. משנה כתבתיה בסמוך: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאת ונשיא שהפריש שעירה לחטאת וכו'. שם ת\"ר המפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה וכו' עד ראב\"ע אומר תור או בן יונה. ופירש\"י לפסחו ולאשמו לא מצינו אשם ופסח נקבה וכו' עד דאפילו גבי נדבה דעשיר סתם חזיא עולת העוף: \n", + "וכתב הראב\"ד אבל הדיוט וכו' עד הרי אלו אין מתקדשים א\"א אין דבריו מחוורים שכל אותם דברים וכו' עד לפרושי טעמא דר\"ש באשם. ואיני יודע איך נתפייס הראב\"ד ביישוב השגה זו במ\"ש ואולי מפני שאמר רבינו אין אני רואה דבריו של ר\"ש בפסח וכו' שאילו היה רבינו פוסק במפריש נקבה לאשם תמכר כר\"ש היו טענות אלו טענות אבל מאחר שרבינו פוסק בה שתרעה וכרבנן אין טענות אלו טענות דה\"ל כמזכי שטרא לבי תרי. ואפשר לדחוק ולומר שטעם רבינו הוא מדאמרינן אלא מעתה כהן גדול שהקדיש פרה לפרו תקדש יחיד שהפריש שעיר לשעירתו תקדש א\"נ נשיא שהפריש שעירה לשעירו תקדש משמע דפשיטא ליה לגמרא בכל הני דלא קדש לדברי הכל ואע\"ג דבמקריב נקבה לאשם סבר ת\"ק דתרעה בהני דחטאת נינהו סבר דלא קדשי: \n\n" + ], + [ + "הביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא וכו'. בכריתות רפ\"ו (דף כ\"ג:) המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא [אם עד שלא נשחט] יצא וירעה בעדר דברי ר\"מ וחכ\"א ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ובגמרא במאי פליגי ר\"מ סבר כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה ורבנן סברי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש תנא בין שנודע לו שחטא ובין שנודע לו שלא חטא פליגי ר\"מ ורבנן. \n", + "ומ\"ש הפרישו אפי' ע\"פ עדים והוזמו יפלו דמיו לנדבה. שם (דף כ\"ד) א\"ר יהודה אמר רב מודים חכמים [לר\"מ] באשם תלוי שהוזמו עדיו שיצא וירעה בעדר מ\"ט ע\"כ לא פליגי רבנן עליה אלא היכא דאפרשיה על פי עצמו דאמרי' לבו נוקפו אבל היכא דע\"פ עדים אפרשיה לא הוה סמוך עילוויהו דעדים דסבר דילמא אתו אחרים ומזמי להו מתיב רבא שור הנסקל אינו כן וכו' בפלוגתא אשם תלוי שהוזמו עדיו ר' אלעזר אומר הרי היא כמנחת קנאות וכו' תצא לחולין ר\"י אמר ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ופסק רבינו כר\"י לגבי רב ועוד דרבא דבתרא הוא מתיב לרב ואע\"ג דשני שינויא דחיקא הוא. \n", + "ומ\"ש רבינו יפלו דמיו לנדבה. כלומר אחר שרעה עד שנסתאב. \n", + "ומ\"ש ואם אחר שנשחט נודע לו הדם ישפך והבשר ישרף וכו'. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש נודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל וכו'. ג\"ז שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "אשם ודאי אינו כן וכו' עד הבשר יצא לבית השריפה. גם זה שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "מי שנתחייב באשם תלוי וכו'. שם א\"ר ששת דמודה ר\"מ בהא [ויהיב טעמא] משום דכיון דאפריש תרי סבר אי מירכס חד מיכפרנא באידך וכיון דגלי דעתיה דלבו נוקפו היה כו' גמר והקדישו ופירש\"י לאחריות שאם יאבד האחד יקריב לחבירו: \n\n" + ], + [ + "כל האשמות שבתורה באים בני שתים וכו'. משנה בפרק כל התדיר (זבחים דף צ':) ופירש רש\"י ובאים בכסף שקלים (כדיליף בפרק דם שחיטה) דכתיב בערכך כסף שקלים באשם מעילות ואתי אשם תלוי ואשם גזילות בג\"ש בערכך בערכך ואשם שפחה חרופה גמר באיל באיל וכו'. חוץ מאשם נזיר. דכתיב כבש בן שנתו ומדאיל בן שתי שנים בשתי סלעים כבש בן שנה לאו בשתי סלעים הוא: \n", + "אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים. ומה שכתב מפי השמועה למדו שאינו בא אלא בכסף שקלים. בפרק דם שחיטה (כריתות דף כ״ב:) יליף מקרא דאשם תלוי בכסף שקלים: \n\n" + ], + [ + "הוזלו אילים וכו'. בסוף כריתות (דף כ\"ז): \n\n" + ], + [ + "הפריש אשמו והיה בשעת הפרשה יפה סלע וכו'. שם איבעיא להו אדם מתכפר בשבח הקדש או לא ואסיקנא x ת\"ש בשעת הפרשה יפה סלע בשעת כפרה יפה שתי סלעים יצא: \n", + "היה בשעת הפרשה יפה שתים וכו'. תוספתא בסוף כריתות. \n", + "ומ\"ש חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין ב\"ח נדחים כמו שביארנו. בפט\"ו ממעשה הקרבנות: \n\n" + ], + [ + "הפריש שתי סלעים לאשם וכו'. משנה שם (דף כ\"ו:): \n\n" + ], + [ + "היה חייב באשם בן שנה והביא בן שתים וכו' עד ויצא לבית השריפה. [בתוספתא דזבחים פ״ק] ובפ' התכלת (מנחות דף מ״ח:): \n", + "זה הכלל כל הפסול בחטאת פסול באשם וכו'. בתוספתא דזבחים פ\"ק שם: \n\n" + ], + [ + "עולת נזיר עולת יולדת וכו'. בתוספתא דזבחים פ\"ק אלא שכתוב שם שלא עלו לבעלים לשם חובה ולא ידעתי למה השמיטוxx. \n", + "ומ\"ש זה הכלל כל שאינו פוסל בעולת נדבה וכו'. ג\"ז שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המפריש מעות לחטאתו וכו'. משנה בכמה מקומות מהם פרק ד' דנזיר (דף כ\"ד) ופרק ג' דמעילה (דף י\"א): \n\n" + ], + [ + "הפריש מעות לחטאתו ואבדו וכו' עד ולא הספיק ליקח בהם עד שנמצאת חטאתו והרי היא בעלת מום תמכר ויביא מאלו ומאלו חטאת והשאר יפלו לנדבה. הכל משנה בפ\"ד דתמורה (דף כ\"ב): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "הפריש שני צבורי מעות לאחריות וכו'. מימרא דר' אמי שם (דף כ\"ג:): \n\n" + ], + [ + "המפריש חטאתו או דמי חטאתו וכסבור שהוא חייב וכו'. ירושלמי בפ\"ב דשקלים. \n", + "ומ\"ש הפריש שתים או דמי שתים וכו'. שם הפריש ב' וסבור שהוא חייב ב' ונמצא שאינו חייב אלא אחת אותה השניה מה את עביד לה אלא רועה. \n", + "ומ\"ש והשאר יפלו לנדבה, אדמי שתים קאי כפשטיה ואשתים היינו לומר רועה עד שתסתאב ויפלו דמיה לנדבה: \n\n" + ], + [ + "הלוקח מעות בידו או וכו'. x שם במשנה המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי ב\"ש אומרים מותרן נדבה ובית הלל אומרים מותרן חולין אלו לחטאתי שוין שהמותר נדבה שאביא מהם חטאתי שוין שהמותר חולין ופירושה מבואר דכשאומר שאביא מהם חטאתי לא הקדיש אלא מה שצריך מהם לחטאתו בלבד ורבינו כתב סיפא והשמיט רישא אלו לחטאתי ולא ידעתי למה. \n", + "ומ\"ש הלוקח מעות בידו או שהיה מלקט. שם בירושלמי לגבי שקלים חילקו בין מכניס פרוטרוט לאומר אלו לשקלי ורבינו שהשוה אותם לענין שאביא מהם חטאתי צ\"ע מהיכא יליף לה. \n", + "ועל מ\"ש רבינו שנ\"ל שהדבר ק\"ו בשאר הקרבנות. כ' הראב\"ד א\"א אני אין לי אלא קרבן חובה וכו'. ואני בעניי נ\"ל שי\"ל דאפי' בעולה ושלמים כל שאמר שאביא מהם משמע שלא התנדב כל אותם הדמים דלשון שאביא מהם מורה שלא הקדיש מהם אלא כדי עולה ושלמים בלבד ומה ששנינו מותר עולה לעולה מותר שלמי' לשלמי' אינו אלא באומר הרי אלו לעולה או לשלמים אבל אם אמר שאביא מהם עולה או שלמים דינו כאומר שאביא מהם חטאתי או אשמי שלא הקדיש מהם אלא כדי אותו קרבן שאמר בין שהוא חובה בין שהוא נדבה: \n\n" + ], + [ + "המפריש מעות למנחת חוטא וכו'. בפירקא בתרא דמנחות (דף ק\"ח): \n", + "וכן מותר לחמי תודה. בפ\"ב דשקלים ירוש' מותר לחמו של נזיר ירקב א\"ר יוסי ויאות להקריבו בפ\"ע אי אתה יכול שאין לך לחם קרב בפ\"ע להקריבו עם נזירות אחרת אי אתה יכול שאין לך נזירות באה בלא לחם לפום כן איצטריך למימר מותר לחמו של נזיר ירקב סברין למימר הוא מותר לחמו הוא מותר נסכים א\"ר יוסי בר ביבין מותר נסכים קדשי קדשים אינון ויפלו לנדבה. \n", + "ומ\"ש מותר לחמי תודה. נראה שהוא נלמד מדין מותר לחמו של נזיר שהטעם בשניהם שוה: \n", + "כבר ביארנו בשקלים שמותר השקלים חולין וכו' עד מותר נזיר לאותו נזיר. הכל משנה במס' שקלים פ\"ב: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים שמותר חטאת לנדבה וכו'. מה שכתב רבינו שאם הפריש מעות לחטאת בהמה והעני מביא תחתיהן עוף וכו' עד שאין לעוף פדיון. הכל משנה בסוף כריתות ומתוך שנראה דמתני' דשקלים ומתני' דסוף כריתות (דף כ\"ז:) קשו אהדדי תירץ רבינו דמתני' דשקלים בחטאת קבועה ומתני' דסוף כריתות בקרבן עולה ויורד: \n\n" + ], + [], + [ + "כל חייבי קינין שבתורה שהפרישו מעות לקיניהם וכו' עד שאין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת הבעלים. בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״א) ובסוף כריתות (דף כ״ח) אמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת הבעלים או בעשיית כהן. פי' בלקיחת הבעלים כשקנאם אמר זה לחטאתי וזה לעולתי אבל אם קנה שנים לחובתו ואחר זמן אמר זה לחטאתי וזה לעולתי לא הוקבעו ויכול לשנותם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לפיכך אם הפריש מעות לקינין סתם וכו'. הוא ע\"פ מה ששנינו בפ' ולד חטאת וכתבו רבינו בפ' זה: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה מחוייב וכו' רצה להביא בהם חטאת בהמה יביא עולת בהמה יביא x תוספתא בפ\"ק דמעילה אלא שאינה מכוונת בלשון רבינו וזה לשון הראב\"ד א\"א מצאתי דבר זה בגמרא דנזיר ובתוספתא שהוא בחילוף וכו' עד אמאי ילכו לים המלח. ומ\"ש שהוא בגמ' נזיר הוא בפ\"ד (דף כ\"ו) מי שהיה מחוייב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר הרי אלו לחובתי רצה להביא בהם חטאת בהמה לא יביא עולת בהמה לא יביא מת והיו לו מעות סתומים ילכו לים המלח ורבינו גורס יביא. \n", + "ומ\"ש הראב\"ד מסתבר דהכי הוא וכו' כלומר הוא משיג על גירסת רבינו שאם רצה להביא מהם חטאת או עולה יביא וא\"כ למה כשמת ילכו לים המלח מ\"ש ממה שנתבאר בסמוך גבי הפריש מעות לקינין סתם ומת שיפלו לנדבה מפני שהם ראויים לבא כולם עולה. ואפשר שגירסת רבינו רצה להביא חטאת בהמה יביא עולת בהמה לא יביא והטעם מבואר דלא שביק איניש מלהביא מה שהיה חייב מקודם ומביא מה שנתחייב אח\"כ וכ\"ש בהיות מה שנתחייב תחלה חטאת ומה שנתחייב אח\"כ עולה. ומ\"ש הראב\"ד בשם התוספתא שאם מת יפלו המעות לנדבה מפני שכולם ראויים לבא עולה. הוא בפ\"ק דמעילה ומסיים בה מת הדמים ילכו לים המלח מפני שדמי חטאת מעורבין בהם וקשה עליו וגם על התוספתא למה אם רצה להביא בהם עולת העוף לא יביא מ\"ש ממ\"ש בסמוך שאפי' אמר אלו דמי חטאתי ואלו דמי עולתי יש לו לערב המעות ולוקח בכל חטאת או עולה. ונראה שמפני שהרגיש הראב\"ד בקושיא זו כתב והתוספתא יותר מתוקנת מן הגמרא כלומר אע\"פ שגם על התוספתא קשה למה לא יביא עולה מ\"מ היא מתוקנת יותר מהגמרא מפני שעל הגמ' קשה מינה ובה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הזבחים שנתערב וכו'. משנה ריש פרק התערובות (דף ע':). \n", + "ומה שכתב ואם הקריב הורצה. שם אמר רבא אי אקריב ארצי ואותבוה ממתני' דקינין ואוקמוה ההיא מתניתין כמאן דאמר בעלי חיים אין נדחים. וכבר נתבאר בפרק ט\"ו ממעשה הקרבנות דהלכה כמאן דאר אין בעלי חיים נדחים: \n\n" + ], + [ + "נתערב בהם אחד וכו'. עד שהרי דמי חולין הם. משנה שם: \n\n" + ], + [], + [ + "נתערב שור הקדש בשוורים. בפ' בתרא דמנחות (דף ק\"ח:) שור של הקדש שנתערב באחרים הגדול שבהם הקדש וכלם ימכרו לצרכי עולות ודמיהם חולין, ודבר פשוט דלדוגמא נקט עולות כלומר אם היה אותו שור עולה ומינה נילף שאם היה מין זבח אחר ימכרו לצרכי אותו המין וכן מפורש בתוספתא בפרק הנזכר: \n", + "נתערבו קדשים בקדשים וכו'. משנה בפרק התערובות (דף ע\"ח:). \n", + "ומ\"ש בד\"א בקרבנות נשים וכו'. שם מימרא דרב יוסף (דף ע\"ד:): \n\n" + ], + [ + "נתערבו מין בשאינו מינו וכו'. משנה שם (דף ע\"ה:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש שאין ממעטין באוכליהן ולא במקום אכילתן. נתבאר בפ\"י ממעשה הקרבנות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אע\"פ שכבר הקריב עולה שחייב בה או שלמים וכו'. תוספתא בפ\"ח ממס' זבחים: \n\n" + ], + [ + "חטאת שנתערבה וכו'. תוספתא פרק ח' דזבחים אלא ששם כתוב שנתערבה באחת מכל הזבחים: \n", + "ואם קדם והקריב וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "וכן אם נתערבו וכו'. גם זה שם: \n", + "כתב הר\"י קורקוס ז\"ל איני יודע טעם למיתה זו או להולכת מעות לים המלח כי כבר נתבאר שלא קבלו ההלכה שחטאת מתה אלא באבודה דוקא לא בגנובה. ואפשר היה לומר דנתערבה הוי אבידה טפי מגניבה וכאשר הוזכר פ\"ד דתמורה (דף כ\"ב:) בדעת ר' אושעיא שאפילו נתערבה אחת באחת הויא אבודה ואפי' בדברי ר\"י שאמרו שם אבל אבראי כתב רש\"י שהלכה ונתערבה. אלא שאין נראה כן דעת רבינו כלל כי דברי הבעיא דבעי אליבא דר\"י פי' באבודה ומשום שמא יש אחד שרואה אותה ולא הזכיר נתערבה או שסובר דאביי דאמר נקטינן אבודה ולא גזולה פליג או שר\"י חולק וסובר שאין תערובת אבודה אלא אחורי הדלת וכאשר כתב רש\"י בצד אחד מהבעיא דבעדר כיון דחזו לכולהו אף על פי שאינה ניכרת אינה אבודה ופסק כר\"י כיון דבעי אליביה ואם כן מיתה זו כאן למה כיון דאפשר ברעיה וצל\"ע עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "תודה שנתערבה וכו'. שם: \n", + "כתב הראב\"ד תודה שנתערבה א\"א והא קא ממעט באכילת זרוע בשלה עכ\"ל. ואסיפא דמלתא קאי דקתני נתערבה באיל נזיר שניהם יקרבו וכו' ומשיג על רבינו שמאחר שכל אחד מהם ספק איל נזיר צריך ליקח מכל אחד מהם זרוע בשלה ואינו נאכל אלא לכהנים ובני ביתם ונמצא שממעט באכילת זרוע של תודה שדינה ליאכל לכל אדם. ואני אומר שאם השגה זו השגה אינה על רבינו מפני שהוא העתיק דברי התוספתא אבל לפי האמת אפשר לומר דכיון שאינו ממעט באכילת כל הקרבן אלא במקצתו לא חיישינן: \n", + "כתב הראב\"ד ויביא בדמי היפה א\"א אינה טעונה לחם עכ\"ל. ונ\"ל שהשגה זו היא על \n", + "מ\"ש וכן אם נתערבה התודה בשאר זבחים וכו' ויביא בדמי היפה תודה אחרת וכתב על זה שאינה טעונה לחם וכ\"נ מדברי התוספתא ורבינו שלא הזכירו כאן לחם וצריך טעם למה לא יביא לחם בשביל התודה כשם שהוא מביא בנתערבה בתמורתה שאע\"פ שאין התמורה טעונה לחם מביא לחם בשביל התודה. ונ\"ל דלא קאי אלא אסיפא דקתני אע\"פ שקרבה תודתו דהשתא כיון דקרבה תודתו שוב אין כאן לחם. ומכל מקום תמיהא לי דמילתא דפשיטא היא ולא היה צריך הראב\"ד לכתבו ושמא י\"ל דאתא לאשמועינן דבבא זו אע\"פ שנראה ששוה סיפא דידה לרישא דידה אינם שוים לגמרי דרישא דנתערבה בשאר זבחים יביא עמה לחם וסיפא דקרבה תודתו לא יביא עמה לחם: \n\n" + ], + [], + [ + "בכור שנתערב בפסח שניהם ירעו וכו'. בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צ\"ח) תנן הפסח שנתערב בבכורות רבי שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו ובגמרא והא קא מייתי קדשים לבית הפיסול וכו' ורבנן היכי עבדינן אמר רבא ממתין לו עד שיוממו ויביא בהמה שמינה ולימא כל היכא דאיתיה לפסח תחול עליה דהאי ואכיל להו בתורת בכור בעל מום. ופירש רש\"י ורבנן דאמרי אין מביאין (קדשים לבית הפיסול) היכי עבדי לפסח שנתערבה בבכורות בשלמא גבי אשם שנתערב בשלמים או פסח שנתערב בעולה ואשם איכא למימר ירעו וימכרו ויביא בדמיהם אותם קרבנות וכו' אבל בכור נאמר בו לא תפדה ואין לו פדיון ואינו תופס את דמיו ואינו יוצא מקדושתו לחול על המעות אלא נאכל לכהן במומו ופסח בר פדיון הוא ואינו נאכל בלא פדיון. ממתין עד שיוממו ויביא בהמה שמינה כיפה שבהם ונימא כל היכא דאיתיה לפסח תיחול קדושתה אהנך מעות ומייתי בהנך מעות שלמים כדין מותר הפסח עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד בכור שנתערב ויאכלו כבכור א\"א והבכור בעל מום וכו'. ואני תמה על מה שהשיג על רבינו בכור בעל מום אי זו אכילה חמורה יש בו שאין תלונתו על רבינו דרבינו לישנא דגמ' נקט דקאמר דאכיל להו בתורת בכור בעל מום כ\"ש שלפי האמת אין כאן תלונה כלל שהרי פירש רש\"י ואכיל להו לכל התערובת בתורת בכור בעל מום ואי זו היא תורתו אינו נשחט באיטליז ואינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא ואם היה מכיר בפסח שנפדה היה שוחטו ומוכרו באיטליז אם ירצה עכ\"ל. ומ\"ש מה תיקן לבעל הפסח והיה צריך לפרש תיקונו. י\"ל שרבינו סמך על מ\"ש בפרק רביעי מקרבן פסח: \n\n" + ], + [ + "וכן מעשר וכו'. בתוספתא דזבחים פרק שמיני: \n", + "הבכור והמעשר שנתערבו וכו'. שם ודלא כר\"ש: \n\n" + ], + [ + "וכן שאר קדשים וכו'. משנה בפרק התערובות (דף ע\"א:): \n\n" + ], + [ + "אשם שנתערבה וכו'. משנה בפרק התערובות (דף ע\"ה:) וכרבנן דפליגי ארבי שמעון. \n", + "ומה שכתב ואם קדם והקריב אשמו שניהם יפלו לנדבה. תוספתא פרק ח' דזבחים: \n\n" + ], + [ + "כל הקדשים אפשר וכו'. משנה בפרק התערובות (דף ע\"א:): \n\n" + ], + [ + "וכל אלו המתערבים וכו'. שם אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרצי ואותביה ממתני' דקינים ושני הא כמאן דאמר בעלי חיים נדחים הא כמאן דאמר אינם נדחים וכיון דפסק רבינו כמאן דאמר בעלי חיים אינם נדחים כמו שנתבאר בפרק ט\"ו ממעשה הקרבנות ממילא קמה לה הלכתא דלא כרבא ואע\"ג דרבא בתרא הוא וה\"ל למיפסק כוותיה איכא למימר דאליבא דמאן דאמר בעלי חיים נדחים אמרה וליה לא ס\"ל: \n\n" + ], + [ + "בהמה שנמצאת מירושלים ועד וכו'. בפ״ז דשקלים תנן בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכו' זכרים עולות ונקבות זבחי שלמים ומייתי לה בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ה) ומסיק עלה ר״י ממתין לה עד שתומם ומייתי שתי בהמות ומתנה וכו' זכרים עולות דילמא תודה היא דמייתי נמי תודה והא בעיא לחם דמייתי נמי לחם ודילמא אשם הוא אשם בן שתי שנים ואישתכח בן שנה ודילמא אשם מצורע הוא נזיר הוא לא שכיחי ודילמא פסח הוא פסח בזמנו מיזהר זהירי ביה ושלא בזמנו שלמים הוא ודילמא בכור ומעשר הוא למאי הלכתא למיכלינהו במומן ה״נ במומן מתאכלי וכו' נקבות זבחי שלמים דילמא תודה היא דמייתי תודה והא בעי לחם דמייתי נמי לחם ודילמא חטאת היא חטאת בת שנתה ואשתכח בת שתי שנים ודילמא חטאת שעברה שנתה לא שכיח אשתכח בת שנתה מאי וכו' אמר אביי (בת שנתה) כחטאת (ודאי) כונסה לכיפה והיא מתה מאליה ומשמע מדברי רבינו דכי אמרינן דמייתי תודה היינו לומר דמייתי לה ומתנה עליה ואומר אם שלמים היא הריני מקריבה לשם שלמים ואם תודה היא הריני מקריבה לשם תודה דתרווייהו קדשים קלים נינהו ומתנותיהם שוה ותאכל כחמור שבהם ליום ולילה עד חצות. \n", + "ומ\"ש רבינו ונסכיו משל צבור. בפ\"י דשקלים: \n\n" + ], + [ + "נתערבו קדשים בקדשים וכו'. נלמד ממה ששנינו במשנה בפרק התערובות שם: \n", + "נתערבו בפסולי המוקדשין וכו'. נלמד מדאיפליגו בפ' התערובות במשנה ר' אליעזר ורבנן באיברים שנתערבו באיברי בעלי מומין ופסק כרבנן: \n\n" + ], + [ + "איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה וכו' עד ה\"ז ישרף בעזרה וכו'. משנה בפרק התערובות (דף ע\"א) פלוגתא דר\"א ופסק כרבנן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אפילו אבר באלף איברים: \n\n" + ], + [ + "חתיכות קדשי קדשים וכו'. משנה שם (דף ע\"ה ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "חתיכה של חטאת טמאה וכו' עד סוף הפרק. ברייתא בפרק הערל (יבמות דף פ\"א ע\"ב) ופירש רש\"י דטעמא דקתני לא יעלו משום דאפשר למכרן לכהן בהפסד מועט: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הפסולים לעבודה שמלקו מליקתן פסולה וכו'. משנה בפ' חטאת העוף (זבחים דף ס\"ח) כל הפסולים שמלקו מליקתן פסולה ואינם מטמאות בבית הבליעה. \n", + "ומ\"ש וכן אם מלק בלילה וכו' עד אלא דבר שהוא כשר למזבח. שם במשנה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומ״ש אבל הנרבע והמוקצה וכו' עד והרי אין פיסולן בקדש. נלמד מהמשנה הנזכרת והוא מפורש בברייתא פרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה:): \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו במעשה הקרבנות. בפ\"ז: \n", + "חטאת העוף שעשאה למעלה פסולה וכו' עד ובלבד שלא עלתה לבעלים לשם חובה. בפ' חטאת העוף (זבחים דף ס״ו) ודקדק רבינו לכתוב בחטאת העוף ושעשה הזייתה משום דאילו מליקתה בכ״מ כשירה כמו שמפורש שם ע״ב בגמ': \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "כל אלו העופות שנפסלו מפני מקום עשייתן וכו' עד שכל אלו פיסולן בקדש. נלמד מהמשנה שהזכרתי בר\"פ זה: \n\n" + ], + [ + "חטאת העוף הבאה וכו'. מתבאר ממה שיבא בסמוך: \n", + "וכיצד תבא על הספק וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש ואין לנו חטאת בהמה על ספק וכו'. ג\"ז פשוט. ומ\"כ שדקדק רבינו לכתוב כגון שהיתה ספק זבה או ספק יולדת מפני שאינן יכולות לאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן ולכך התירו להן להביא ספק חולין לעזרה אבל ספק מטמא מקדש לא התירו לו להביא ספק חולין לעזרה: \n\n" + ], + [ + "חטאת העוף הבאה על הספק וכו'. משנה בכריתות פ' דם שחיטה (כריתות דף כ״ב:) האשה שהביאה חטאת העוף ספק אם עד שלא נמלק נודע לה שילדה ודאי תעשנה ודאי שממין שהיא מביאה על לא הודע מביאה על הודע. ובפרק המביא אשם תלוי (דף כ״ו:) אתמר עלה אמר רב מזה דמה וממצה דמה וכיפרה ומותרת באכילה ור״י אמר אסורה באכילה גזירה שמא יאמרו חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת ופירש״י האשה שהביאה וכו' ועלה קאי רב ואמר אם משנמלקה נודע לה כן שילדה ודאי מזה וכו' תניא כוותיה דר״י חטאת העוף הבאה על הספק אם עד שלא נמלקה נודע לה שלא ילדה תצא לחולין או תמכר לחברתה אם עד שלא נמלקה נודע לה שילדה ודאי תעשה ודאי שממין שמביאה על לא הודע מביאה על הודע אם משנמלקה נודע לה שילדה אסורה ופסק כר״י ואע״ג דתני לוי כוותיה דרב ברייתא דתני סתם גמרא עדיפא מינה וגם מתניתין בפרק דם שחיטה דקתני אם עד שלא נמלקה וכו' כר״י דייקא דלרב ה״ל למיתני אם עד שלא הזה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב נודע לה שאינה חייבת בה מאחר שנמלקה ה\"ז תקבר. משנה בפרק המביא אשם תלוי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חטאת העוף שנתערב בעולת העוף וכו'. פ\"ק דקינים ופירש\"י אחד בריבוא ימותו כולם דבכל אחת איכא לספוקי שמא עולה היא ופסולה למטה או שמא חטאת ופסולה למעלה: \n", + "בד\"א כשהיו מפורשות בשעת לקיחת הבעלים וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ב-ד) וכיצד דיניהם אם נתערבה חטאת בחובה זו הסתומה וכו'. וכן אם נתערבו עולה בחובה זו הסתומה וכו'. שם ופירש\"י חובה קרי קן שלם של יולדת או של זבה והוא אחת חטאת ואחת עולה וכו' ואם פרידה המופרשת לחטאת מעורבת עם ב' קינים של חובה שהם סתומים ועתה חמש פרידים מעורבין יחד אין יכול לעשות אלא שתים חטאת שזהו מנין הכשר בשני קינין של חובה דאי עבד ג' חטאות שמא משני קינין עבד להו ולא מהמעורב בהם ומב' קינים אינו יכול לעשות רק ב' חטאות ולא מצי עביד אפי' אחת עולה שמא יקח החטאת המעורבת וכן עולה שנתערבה בחובה בקן סתומה אין כשר אלא שנתערבה זו בזו אחת לזו ואחת לזו שתים לזו ושתים לזו שלש לזו ושלש לזו מחצה כשר ומחצה פסול אחת לזו ושתים לזו ושלש לזו ועשר לזו ומאה לזו הממועט כשר. ופירש\"י אבל חובה שנתערבה זו בזו קן סתומה של לידה שהוא אחד חטאת ואחד עולה ונתערבו השני פרידין בקן אחת סתומה של לידה או של זיבה מאשה אחרת מחצה כשר ומחצה פסול יכול להקריב שני פרידין אחד עולה ואחד חטאת ולא יותר דאי עבד שני עולות שמא יעשה אותן מקן אחד של לידה או של זיבה וכן אם נתערבו הרבה קינים יחד יקריב חציו אחד חטאת ואחד עולה וחציו האחר פסולים והיינו כי נתערבו בשוה כדאמרינן אחת לזו ואחת לזו או שתים לזו ושתים לזו או שלש לזו ושלש לזו שיכול ליקח השלשה קינים אי זה שלש פרידים שירצה אי זה לחטאת ואי זה לעולה אבל אחד לזו ושנים לזו ושלש לזו ועשר לזו ומאה לזו הממועט כשר. אם נתערבו קן חטאת סתומה של זיבה בשני קינים של לידה או בשלשה אינו יכול להקריב אלא קן אחד פרידה אחת לחטאת ופרידה אחת לעולה אבל שתי עולות לא מצי עביד פן יקח הקן שהוא מבורר תחלה ללידה אחת שאינו יכול להקריב ממנו רק אחת חטאת ואחת עולה וכן אם נתערבו כולם יחד האחת והשתים והשלש והעשר לא יוכל להקריבו רק קן אחד שני פרידים או עשר קינים במאה יקריב עשרים פרידים כמו שיכול לעשות מעשר קינים וזהו המועט כשר. בין משם אחד לידה ולידה משתי נשים בין שני שמות לידה וזיבה אפי' מאשה אחת כדמפרש (במתני') כיצד משם אחד. וז\"ל רבינו בפירוש המשנה אומר כי מה שהקדים לומר אין כשר אלא מנין עולות שבחובה אינו אלא אם נתערבו קינים נדבה שהם עולות כולם בקיני חובה שחציין עולות וחציין חטאות אבל חובה שנתערבה בחובה וכו' שאם היו שוות אלו כנגד אלו יהא המחצית כשר והמחצית פסול בהכרח באי זה צד שעשאן וכו' ויהיה שוה בזה כהן נמלך ר\"ל ששואל לאשה אי זה יעשה חטאת ואי זה יעשה עולה וכהן שאינו נמלך אלא שהדבר מסור לו אבל אם היה מנין אחת משתיהן יותר ממנין האחרת [הרי יש בזה חילוק והוא] שאם עשה הכל למעלה או למטה המחצית כשר והמחצית פסול בהכרח וכו' ואם עשה החצי למעלה והחצי למטה וכו' המועט אז כשר ע\"מ שיהא נמלך ולא יהיה מסור לו לעשות עולה מה שירצה וחטאת מה שירצה הרי בעלת המנין המועט אומרת לו שזה המחצית שנעשה למעלה בו נבלעה עולה שלי לפי שהוא המועט והמחצית שעשית למטה בו נבלעה חטאת שלי לפי שהוא ג\"כ המועט ואני לא מסרתי הדבר אליך ולא הרשות עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "עשה חציין למטה וחציין למעלה אם אחר ששאל עשה כן המועט כשר וכו' זה הכלל כל שעשה הכהן מדעתו וכו'. שם בפ\"ג בד\"א בכהן נמלך אבל בכהן שאינו נמלך אחת לזו ואחת לזו שתים לזו ושתים לזו שלש לזו ושלש לזו עשה כולן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול כולם למטה מחצה כשר ומחצה פסול חציין למעלה וחציין למטן את שלמעלה מחצה כשר ומחצה פסול ואת שלמטה מחצה כשר ומחצה פסול אחת לזו ושתים לזו ושלש לזו ועשר לזו ומאה לזו עשה כלן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול כולם למטה מחצה כשר ומחצה פסול חציין למעלה וחציין למטה המרובה כשר זה הכלל כ\"מ שאתה יכול לחלוק את הקינים ולא יהו משל אשה אחת בין למעלה בין למטה מחצה כשר מחצה פסול וכ\"מ שאי אתה יכול לחלוק את הקינין עד שיהיו משל אשה אחת בין למעלה בין למטה המרובה כשר. ופירש המפרש בד\"א בכהן נמלך אפירקא קמא קאי והכי קאמר בד\"א דחטאת שנתערבה בעולה ועולה בחטאת אפי' אחת בריבוא ימותו כלם וכן אחת לזו ושתים לזו ושלש לזו דמועט כשר כל אלו הדינין בכהן נמלך כלומר לכתחלה נמלך הכהן איך משפטן אבל בכהן שאינו נמלך ועשה הכל מדעתו בדיעבד ועשה קן שלם למעלה לאשה אחת וכן קן שלם לאשה אחת הילכך כולם למעלה מחצה כשר עולות ומחצה פסול חטאות וכן למטה בענין זה וכן משמע בריש פרק התערובות דהאי בד\"א אפרקין קמא קאי. וז\"ל רבינו בפירוש המשנה זה שהוציא מן הכלל הוא שב על הלכה רביעית מהפרק הראשון שאמר המועט כשר אמר שאין זה אלא בכהן נמלך אם עשה חציין למעלה וחציין למטה אבל כהן שאינו נמלך אלא עושה לרצונו למעלה ולמטה כשר המרובה והוא מגיד מאי זה טעם יהיה כן ואמר שכל זמן שאפשר לחלק הכלל המעורב ואין מעופות האשה האחת בשני החצאין יחד הרי כשעשה חציין למטה וחציין למעלה מחצה כשר ומחצה פסול לפי שאנו אומרים אפשר שעופות של אחת היו כולן למעלה או למטה שחציו לעולם כשר וזה אפשר לעולם כל זמן שיהיה מנין כנגד מנין (הנה הכל אפשר) לחלק בשני חצאין ומקריבין החצי למעלה והחצי למטה ושלא יהיו מקצת העופות שהקריבו למעלה ומקצת מה שהקריבו למטה משל אשה אחת ואז המחצית שנעשה באחד משני הצדדין וכל זמן שא\"א לחלק הכלל המעורב ולעשות חציו למעלה וחציו למטה אלא שעופות האחת כבר נעשה מהם למעלה ולמטה הרי הרוב כשר לפי שבעלת הרוב היא שנעשה מעופות שלה למעלה [ולמטה] בהכרח וא\"א זה אלא כשיהיה מנין זו יותר ממנין זו עכ\"ל. והראב\"ד כתב על דברי רבינו עשה חציין למטה א\"א זה כתב בשביל שראה במשנה רפ\"ג וכו' עד וממעט בהשלמת חובתה. ונ\"ל להגיה ולכתוב במקום חבירותיה חבירתה כלומר אותה שנתערב קינים עמה. וטעם רבינו לחלק בין נמלך לשאינו נמלך נתכוון רבינו לבאר בפירוש המשנה שכתבתי בסמוך ואין דבריו מובנים לי: \n\n" + ], + [], + [ + "שנים שלקחו קיניהם בעירוב וכו'. שם בשם ר' יוסי. \n", + "ומ״ש שאין הקינין מתפרשים וכו' כמו שביארנו. הוא בפ״ה ושם נתבאר ואע״ג דבפ' בכל מערבין (עירובין דף ל״ו) בעי לאורויי מהכא דרבי יוסי סבר יש ברירה ומוקי לה בשהתנו ורבינו פוסק דבדאורייתא אין ברירה וכיון שכן קשה על רבינו שהיה לו לומר דבשהתנו מיירי. וי״ל דאמרינן עלה א״ה מאי למימרא קמ״ל כדרב חסדא דאמר אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן ומפרש דהשתא דקמ״ל כדרב חסדא אין צריך להתנות אלא אע״ג דלא התנו כהתנו דמי: \n\n" + ], + [ + "היו לפני הכהן חטאות ועולות וכו' עד סוף הפרק. בפ' ג' דקינים חטאת לזו ועולה לזו עשה כולן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול וכו' ואם תאמר והא תנן חטאת שנתערבה בעולה אפי' אחד בריבוא ימותו כולם. וי\"ל שאין כאן תערובת כלל אלא כל קן היה בפני עצמו וכל אחד הקריב בפני עצמו אלא שטעה הכהן בהקרבתן וכשהקריב חציין וחציין יודע היה ואח\"כ שכח ומסופק אם טעה אם לא. זה דעת רבינו בפירוש המשנה: \n\n" + ], + [ + "היו לפניו ג' צבורי עופות וכו'. ג\"ז שם ופירש רבינו במשנה זו על דרך שכתבתי שפירש במשנה שקודם זו שלא היה כאן תערובת כלל וע\"ש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "קן סתומה שפרח ממנה גוזל לאויר וכו'. בפרק ב' דקינים וכתב רבינו שם דע כי (כל) מה שנאמר בכל הלכות אלו חזר אינו ר\"ל שחזר אותו העוף בעצמו לפי שכל זמן שיהא כן אין שם הפסד כל עיקר אבל ר\"ל כשאמר וחזר שמאחר שפרח לכת ראשונה והרי אפשר שהוא הראשון בעצמו שחזר לחבורתו או הוא עוף אחר: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "ומ\"ש והשלישית יש לה שני עופות והרביעית יש לה ארבעה והחמישי' יש לה ששה והששית יש לה שמנה והשביעית יש לה י\"ב. במשנה [שם] שנינו השלישית יש לה אחת הרביעית שתים החמישית יש לה שלש הששית יש לה ארבע השביעית שש. והענין דבמתני' נקט מנין הקינים וכל קן זוג אחד ורבינו נקט מנין הפרידין והיינו דנקט בלישניה עופות וע\"ד זה תקיש ותדין בשאר. וע\"ש בפירוש המשנה לרבינו ותמצא הכל מבואר: \n\n" + ], + [ + "קן סתומה וקן מפורשת וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "חטאת מכאן ועולה וסתומה באמצע וכו' עד סוף הפרק. שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "האשה שאמרה הרי עלי קן כשאלד זכר וכו' עד סוף הפרק. בפ' ד' דקינים ואיתא בפרק חטאת העוף (זבחים ס\"ז:): \n", + "כתב הראב\"ד בד\"א כשהביאה וכו' עד ושתים למטה א\"א ולא ידע הכהן אי זה מין עשה למטה ואי זה מין עשה למעלה עכ\"ל. ואני אומר שזה פשוט הוא ובכלל לא ידע אי זה מהן עושה למעלה הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) פירשה נדרה ואמרה לכהן אלו לנדרי וכו' ויעשו השלשה למעלה. תיבת השלשה צריך למחוק ולכתוב במקומה \n", + "השנים וכן מ\"ש \n", + "אצל קבעה נדרה ואמרה אם אלד זכר וכו' שכבר עשה שנים למטה שהם חטאת שש תיבות אלו נראה שהם שיבוש וצריך למוחקם: \n", + "כתב הראב\"ד בד\"א כשהביאה הארבעה בתחלה וכו' עד וכן אם. א\"א דבריו מבולבלים וכו'. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב וז\"ל כתב רבינו במשנה ענין קבעה שפירשה (בשעת נדרה) מין פלוני ותביא אותו לכהן עם חובתה ועשה שתים למטה ושתים למעלה ולא ידע אם הנדר נעשה למעלה או למטה וגם היא נסתפק לה איזה משני המינים קבעה בו נדרה אם התורים או בני יונה וזה הוא ההפרש שיש בין קבעה לפירשה שפירשה הוא שתאמר בשעת הבאת נדרה וחובתה אלו לנדרי ואלו לחובתי וקבעה נדרה הוא שתאמר בשעת הנדר הרי עלי קן ממין פלוני והוא מדבר כאן במי שקבעה נדרה והביאה אותו ואח\"כ שכחה מאיזה מין קבעה אבל ודאי אצלה שהוא קבוע עכ\"ל בספר מוגה. ונראה שבבא זו מדברת שאינה יודעת אי זה מין הם הד' פרידים שנתנה לכהן אבל מ\"מ יודעת היא שהם מין אחד שאם יודעת אי זה מין הוא שנתנה א\"א להסתפק באי זה מין קבעתו שהרי נדרה נתנה. וזה נראה מוכרח וביארו רבינו במשנה וז\"ל וזה אם היו הארבעה מין אחד והיה ודאי אצלה שנתנה לכהן מין ולא ידעה מאי זה מין הוא גם כתב שאין אנו יודעים מאי זה מין הוא הארבעה שנולד בהם הספק ע\"כ. והוא מוכרח וע\"פ הקדמה זו הדבר ברור שלא נפטרה מספק נדרה כלל וצריכה להביא ד' לנדרה שתי תורים ושני בני יונה. אבל קשה טובא איך יספיק אחד לתשלום חובתה והרי אינה יודעת מאי זה מין היה החטאת ואם תביא תור שמא היה בן יונה או להפך וכבר נתבאר שצריך חטאת ועולה ממין אחד ובמשנה כתב ותביא גוזל אחד תור או בן יונה להשלים חובתה והצריכו תור או בן יונה לפי שאין אנו יודעים מאיזה מין היו הארבעה וכו'. ודברים אלו צריכים ביאור וכפי הכתוב בספרים שהגוזל הוא לעולה א\"א ליישבו שהרי גבי פירשה חייבת להביא כל החובה מספק לפי שאינה יודעת מאי זה מין היו העולות שתביא חטאתה מאותו המין ומה לי אם היו שני מינים או מין אחד ואינה יודעת אי זה מין היה הכל ספק אחד הוא. ואפשר לפרש כוונת רבינו ביודעת איזה מין נתנה לכהן אלא ששכחה באיזה מין קבעה נדרה וד\"מ נתנה תורים ונסתפקה שמא בני יונה פירשה ושלא כדין נתנה לכהן תורים ואם היו יודעים שמה שנתנה לנדרה נעשו למעלה לא היה נשאר עליה מספק נדרה אלא שני בני יונה ובהם נפטרה מנדרה ועתה שמא מה שנתנה לנדרה עשו למטה ונמצא כל ספיקה עליה לכך מביאה שתי תורים ושני בני יונה וכולם למעלה בספק נדרה ומחובתה תביא גוזל אחד כי מעולה אחת נפטרה בתורים ראשונים ממ\"נ אם שלמעלה היו נדרה הרי לא היתה צריכה להביא אלא שני בני יונה לתשלום נדרה ומהשני תורים שמביאה עתה אחד יעלה לחובתה והאחר פסול וצריכה חזרה לחטאת לתשלום חובתה ואינה צריכה יותר ואם שנים ראשונים היו נדרה הרי שלמעלה היו חובתה והרי נפטרה מהעולה בראשונים ונמצא לפי זה שממ\"נ צריכה להביא גוזל אחד לחטאת ממין הראשונים. \n", + "ומ\"ש בספרי רבינו גוזל אחד למעלה. מ\"כ שהוא טעות ובמשנה כתב בפירוש תביא תור ובן יונה ותעשה חטאת ממ\"נ והוא הנשאר מחובתה. והשתא דאתינא להכי שהכרחתי שהאחד הוא חטאת י\"ל שתקריב מאיזה מין שתרצה ויוצאה ממ\"נ שאם תביא תור כשר ממ\"נ אם הראשונים היו תורים א\"כ הנדר היו תורים ואם קרבו למעלה הרי נפטרה והשתי תורים אחרונים יעלה אחד מהם לחובתה והרי תור לחטאת ויצאה ידי חובתה ואם קרבו למטה הרי יצאה מידי עולת חובה באחד מתורים ראשונים של מעלה ותורים שניים לנדרה והרי תור לחטאת ואם היו בני יונה א\"כ הנדר היה בני יונה ובבני יונה אחרונים ממ\"נ יצאה ונמצא תורים שניים עולה אחד מהם לחובתה וכן כשמביאה בני יונה יוצאה ממ\"נ על הדרך שנתבאר כי ידוע כי מין שהביאה נדרה. ובהשגות א\"א דבריו מבולבלים וכו'. ובודאי כי הלשון סתום ומוטעה כאשר הכרחתי ולא פירשה איזה מין נתנה לכהן וצריך לתקן כאשר כתבתי וילמוד סתום אשר כאן ממפורש במשנה. וכתב עוד אבל וכו'. טעם בבא זה מבואר שכיון שהראשונים שני מינים ואינו יודע מה עשה למעלה ומה עשה למטה א\"א שיועיל דבר לנדרה כי שמא נדרה קרב למטה ולא לחובתה כי אינו יודע איזה מין למעלה ואיזה למטה ואנן בעינן עולה וחטאת מין אחד ולכך מביאה הכל. וצריך לדעת כי גם בבא של קבעה מיירי לשיטת רבינו כשפירשה אלו לנדרי דאל\"כ איך שייך לומר ולא ידע איזו עשה וכו' כיון שהכל מין אחד מה שייך לומר כן גם אין שייך לומר שמא הנדר עשה למטה שכתב במשנה אלא דודאי היא ייחדה אשר לנדרה אלא שלא אמרה כן לכהן כמו בפירשה והיא שכחה ומ\"מ בשנים שמביא מקריב סתם ולכך שייך ממ\"נ שנתבאר. ואפשר שלא ידע שכתב רבינו מפני בבת שני מינים נקט לה ולעולם לא ייחדה. אלא שלשון המשנה אינו מוכיח כן גם הענין נראה שהוא כאשר כתבתי: \n", + "וכתב \n", + "עוד וכן אם נתנתם וכו'. טעם בבא זו מבואר כי לא עולה לה דבר מחמת הספק לכך תביא כל חיובה וחלוקה זו לא הוזכרה במשנה אמנם אמרו שם נתנתם לכהן ואינה יודעת מה נתנה ועשה הכהן ואין ידוע מה עשה צריכה להביא ד' פרידים לנדרה ושתים לחובתה וחטאת א' בן עזאי אומר שתי חטאות והוקשה לרבינו חטאת זה למה כיון שהביאה כל חובתה ולכך פירשה דקבעה גם חובתה ולא ידעה מה קבעה ולפ\"ז הוצרך להוסיף כבש אע\"פ שלא הוזכר שכיון שקבעה ולא ידעה מה קבעה מביאה קן מאיזה מין שתרצה וכבש ופרידה וא\"ת וניחוש דילמא חובתה בתורים או בבני יונה ולמה תפטר בקן מאיזו מין שתרצה ונראה דלהא לא חיישינן כי אין דרך לפרש לחיובה תורים או בני יונה רק קרבן עני או קרבן עשיר עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש ששני פרידין שבהן צריך שיהיו ממין אחד נלמד בספרא מדכתיב שתי תורים וכו' אחת לעולה ואחת לחטאת ממין שיביא עולה יביא חטאת: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש וכל החטאות האלו אינן נאכלות מפני שהן ספק. פשוט הוא בסוף תמורה (דף ל\"ד) חטאת העוף הבאה על הספק תשרף: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המנחות שקמצן אחד מהפסולים לעבודה הרי הן פסולים. משנה בפ\"ק דמנחות (דף ו'). \n", + "ומ\"ש וכן אם לקט הלבונה פסל אע\"פ שלא קמץ. ברפ\"ב (דף י\"ג:) מימרא דר' ינאי ופירש\"י ליקוט לבונה דלאחר הקטרת הקומץ היה מלקט [הלבונה] מעל הסולת ומקטירו: \n\n" + ], + [ + "קמץ הכשר ונתן לפסול וכו'. בפ״ג דזבחים (דף ל״ב) תנן קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר קיבל בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו קיבל בכלי קדש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קודש ופריך בגמרא (דף ל״ד:) ולהוי דחוי ואסיקנא כל שבידו לא הוי דחוי ומדין זבחים יש ללמוד למנחות. וא״ת אמאי לא תנא רבינו בהו תקנתא כדתנן במתני' שכתבתי בסמוך לענין קבלת דם. וי״ל משום דאיתא בתוספתא דמנחות פ״ה קמץ הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר וכו' קמץ בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו וכו' בכלי קדש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קדש וכו' דברי ר' אלעזר ור״ש וחכ״א קמץ הכשר ונתן לפסול פסלתו מתנתו קמץ בכלי קדש ונתן לכלי חול פסלתו מתנתו קמץ בימינו ונתן לשמאלו פסלתו מתנתו וידוע דהלכה כחכמים. ואם תאמר ולחכמים מאי שנא קמיצה מדם וי״ל דבפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו:) מייתי מאי דתני בהאי תוספתא וחכ״א כיון שנתנו לשמאל פסלתו מתנתו וקאמר עלה בגמ' מ״ט משום דבעי לקדושי בכלי וכיון שנתן לשמאל נעשה כדם שנשפך מצואר בהמה על הרצפה ואספו שפסול. ופירש רש״י פסלתו מתנתו (מה שנתן בשמאלו) ושוב אין לו תקנה בחזרה מאי טעמא משום דבעי לקדושי בכלי וכו' ואספו שפוסל עוד להקדישו בכלי דאי לא הוי עוד האי קומץ קידוש כלי לא הוה מיפסל דהוה כדם שנשפך מן הכלי על הרצפה שכשר אבל מאחר דבעי כלי לית ליה תקנתא בחזרה כדפרישית דהוה ליה כנשפך על הרצפה מן הצואר שפסול דנפקא לן מולקח מדם הפר דם מהפר יקבלנו וקידוש קומץ במקום קבלת דם ושמאל בלא כלי הרי היא כרצפה עכ״ל: \n\n" + ], + [ + "קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט לבונה פסול. משנה בפירקא קמא דמנחות (דף י':): \n\n" + ], + [ + "קמץ עד שהוא בחוץ ונכנס לפנים וכו'. תוספתא פ\"ה דמנחות. ומה שצריך קמיצה בפנים איתיה בפ\"ק דמנחות. ופירוש בפנים כל העזרה: \n\n" + ], + [ + "נתפזר הקומץ על גבי הרצפה יחזור ויאספנו. תוספתא פ\"ה דמנחות. מ\"כ מ\"ש נתפזר הקומץ על הרצפה יחזור ויאספנו מיירי שנתפזר אחר שנתנו לכלי שרת אבל אם קמץ ונפל מידו לארץ פסול כמו שהוא דין הדם: \n\n" + ], + [ + "היתה המנחה שלא בכלי שרת וכו'. בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו) תניא חכמים אומרים קומץ טעון כלי שרת כיצד קמצו מכלי שרת ומקדשו בכלי שרת ומעלו ומקטירו בכלי שרת: \n", + "ומה שכתב או שבללה בשמנה חוץ לעזרה פסולה וכו'. בפירקא קמא דמנחות (דף ע') אתמר בללה חוץ לחומת העזרה רבי יוחנן אמר פסולה ריש לקיש אמר כשירה וידוע דהלכה כרבי יוחנן ועוד דתניא כוותיה ומפרש בגמרא טעמא דרבי יוחנן אף על גב דבלילה כשרה בזר כיון דעשייתו בכלי היא אף על גב דכהונה לא בעיא קדושת פנים מיהת בעיא: \n\n" + ], + [ + "כל המנחות שיצק עליהם השמן פסול לעבודה וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף י״ח) תנן לא יצק לא בלל ולא פתת ולא מלק ולא הניף לא הגיש וכו' כשירה ובגמ' מאי לא יצק אילימא לא יצק כלל עיכובא כתיב בה אלא לא יצק כהן אלא זר אי הכי לא בלל נמי לא בלל כהן אלא זר הא לא בלל כלל פסולה והתנן ששים נבללין ששים ואחד אין נבללין והוינן בה כי אין נבללין מאי הוי והא תנן לא בלל כשירה ואמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא לא יצק לא יצק כהן אלא זר לא בלל לא בלל כלל ובתר הכי אמרינן מתני' (דמכשיר יציקה בזר) דלא כר״ש (דאמר יציקה ובלילה ופתיתה ומליחה בעו כהן) מ״ט דרבנן אמר קרא ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהן מקמיצה ואילך מצות כהונה לימד על יציקה ובלילה שכשירה בזר. \n", + "ומ\"ש רבינו הגישן או הניפן חוזר הכהן ומגיש או מניף. ומ\"ש ואם לא הגיש ולא הניף הכהן כשירות וכו'. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "מנחה שנפל לתוכה שמן מנחה אחרת וכו'. בפ' ראשון דמנחות (דף י\"א) תנן ריבה שמנה חיסר שמנה וכו' פסולה ובגמ' היכי דמי ריבה שמנה א\"ר אלעזר כגון שהפריש לה שני לוגין ולוקמה כגון דעריב בה שמן דחולין ושמן דחבירתה וכו' ר\"א לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא דחולין ודחבירתה דפסיל אבל הפריש לה שני לוגין הואיל והאי חזי ליה והאי חזי ליה אימא לא ליפסיל קמ\"ל: \n", + "חיסר לבונתה כשירה וכו'. שם במשנה חיסר לבונתה פסולה ובגמ' ת\"ר חסרה ועמדה על קורט אחד פסולה על שני קורטים כשירה דברי ר' יהודה ר\"ש אומר על קורט אחד כשירה פחות מכאן פסולה וכו' א\"ר יצחק בר יוסף א\"ר יוחנן ג' מחלוקת בדבר דר\"מ סבר קומץ בתחלה וקומץ בסוף. ופירש\"י ר\"מ סתם מתני' דקתני חיסר לבונתה פסולה ופסק רבינו כר' יהודה וצריך ליתן טעם למה לא פסק כסתם מתני' ואפשר שטעמו משום דר\"י ור\"ש פליגי עליה והו\"ל ר\"מ יחידאה לגבייהו ולא חיישינן לסתמא כיון דרבים פליגי עליה ובפלוגתא דר\"י ור\"ש ידוע דהלכה כר\"י וא\"ת כיון דסתם רבי כר\"מ הוה ליה למיפסק כוותיה י\"ל דכיון דלא אשכחן בברייתא דפליגי אלא ר\"י ור\"ש טפי הוה עדיף לפרושי מתני' אליבא דר\"י דהלכתא כוותיה לגבי ר\"ש מלאוקומי לה בפלוגתא תליתאה ור\"י דאמר ג' מחלוקות בדבר בעא לדיוקי לישנא דחסר לבונתה דמשמע אפי' חיסר כל שהוא. ואינו מוכרח. ועוד דמדר\"י נשמע דס\"ל דהלכה כר\"י מדאמר ג' מחלוקות בדבר ר\"מ ור\"י ור\"ש בידוע דהלכה כר\"י לגבייהו דאל\"כ לא הל\"ל הכי אלא אמתני' דחיסר לבונתה הול\"ל א\"ר יוחנן אפילו חיסר כל שהוא: \n\n" + ], + [ + "ריבה שמנה ולבונתה וכו'. שם בגמרא אמתני' דחיסר לבונתה פסולה הא יתיר [כשירה והתניא יתיר] פסולה אמר רמי בר חמא כגון שהפריש לה שני קמצים ומשמע לרבינו דכי אמר ר' אלעזר גבי ריבה שמנה כגון שהפריש לה שני לוגין שני לוגין דוקא קאמר ויגיד עליו רעו יתיר לבונתה דלא מיפסיל בפחות משני קמצים ולא כדפירש\"י שכתב אהא דאמרינן ולוקמה כגון דעריב שמן דחולין וכו' ולוקמה כגון דעריב ביה פורתא שמן דחול וכו': \n\n" + ], + [ + "מנחת חוטא שנתן עליה שמן וכו'. בפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ט:) וחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה נתן עליה שמן פסלה לבונה ילקטנה. \n", + "ומ\"ש או על הקומץ שלה. ומ\"ש היתה שחוקה ה\"ז פסולה מספק וכו'. שם בעא רבה בר רב הונא מר\"י נתן עליה לבונה שחוקה מהו משום דאפשר ללוקטה והא לא אפשר ללקטה או דילמא משום דלא מיבלעא והא נמי לא מיבלעא ובתר הכי אמרינן מאי הוי עלה אמר ר\"נ בר יצחק תניא מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליה לבונה מלקט את הלבונה וכשירה וכו' ופירש\"י אלמא מדקאמר כל זמן שלבונה בתוכה פסולה היא ש\"מ בלקיטה תליא מילתא. ורבינו שכתב מספק צ\"ל דלא גריס מאי הוי עלה וברייתא דמייתי ר\"נ בר יצחק מילתא באפי נפשה היא דמייתי לה לאקשויי עלה ואמאי פסלה במחשבה דחוי הוא ואינה ענין לבעיא דילן: \n\n" + ], + [ + "נתן שמן על שיריה וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "נתן משהו שמן ע\"ג כזית מן המנחה וכו' עד פסל עד שילקט. שם א\"ר יצחק בר יוסף א\"ר יוחנן נתן משהו שמן ע\"ג כזית מנחה פסל מ\"ט לא ישים שימה כל דהו עליה עד דאיכא שיעורא וא\"ר יצחק בר יוסף א\"ר יוחנן נתן כזית לבונה ע\"ג משהו מנחה פסל מ\"ט לא יתן כתיב עד דאיכא נתינה עליה הוי ריבוי אחר ריבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ואיכא דאמרי א\"ר יצחק בר יוסף בעי ר' יוחנן נתן משהו שמן ע\"ג כזית מנחה מהו מי בעינן שימה כנתינה או לא תיקו. ופירש\"י בלבונה כתיב נתינה ונתינה בכזית כדכתיב ונתן לכהן את הקדש ובההיא נתינה כתיב אכילה וכל אכילה בכזית. עליה משמע דבמנחה בעינן כזית הוי ריבוי אחר ריבוי דגבי שמן כתיב עליה דהיינו כזית וגבי לבונה עליה הוי ריבוי אחר ריבוי ואינו אלא למעט דגבי לבונה לא בעינן כזית מנחה דעל משהו נמי חייב: \n\n" + ], + [], + [ + "גבלה במים וקמץ כשירה וכו': \n\n" + ], + [ + "מנחה שקמצה פעמים כשירה וכו'. בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו) תנן הקטיר קמצה פעמים כשירה ובגמרא אמר ריב״ל פעמים ולא פעמי פעמים ור״י אמר פעמים ואפילו פעמי פעמים מאי בינייהו א״ר זירא יש קומץ פחות משני זיתים ויש הקטרה פחותה מכזית ריב״ל סבר אין קומץ פחות משני זיתים ואין הקטרה פחותה מכזית ור״י סבר יש קומץ פחות משני זיתים ויש הקטרה פחותה מכזית ופסק כריב״ל לגבי ר״י כמו שכתבו התוס' בפ' בני העיר (מגילה דף כ״ז בד״ה כוותיה דרב פפי) ומשמע דלרבינו ה״פ ריב״ל סבר אין קומץ פחות משני זיתים ומשום הכי קתני מתני' הקטיר קומצה פעמים כלומר שהקטיר בכל פעם חצי קומץ דהיינו כזית כשירה אבל אם הקטיר קומצה בפעמי פעמים דהיינו שיקטיר בכל פעם פחות מכזית פסולה דאין הקטרה פחותה מכזית ולפי זה אם היה הקומץ גדול שיש בו כמה זיתים אפי' הקטירו בכמה פעמים כשירה והוא שלא יהא בכל קומץ פחות מכזית: \n\n" + ], + [ + "הקריב הקומץ בלא מלח פסולה וכו'. הכי דרשינן בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ'): \n", + "מנחה שחסרה וכו'. בפ\"ק דמנחות (דף ט') פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש וידוע דהלכתא כר\"י ועוד דהא איתותב ר\"ל: \n\n" + ], + [ + "התנדב קומץ לבונה בפ\"ע וכו'. בפ\"ק דמנחות (דף י\"א:) מימרא דרב יצחק בר' יוסף אמר ר\"י: \n\n" + ], + [ + "הפריש שני קמצים למנחה אחת וכו' וכן אם הפריש ארבעה קמצים וכו'. שם מימרא דרמי בר חמא: \n\n" + ], + [ + "קומץ מנחה שנטמא וכו' יצא הקומץ חוץ לעזרה וכו'. משנה בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ\"ה): \n\n" + ], + [ + "קמץ את המנחה ואחר כך נטמאו שיריה כולם וכו'. משנה שם (דף כ\"ו) נטמאו שיריה נשרפו שיריה אבדו שיריה כמדת רבי אליעזר כשירה וכמדת ר' יהושע פסולה, ופירש\"י כמדת ר' אליעזר דאמר בפרק כיצד צולין דם אע\"פ שאין בשר ה\"נ קומץ אע\"פ שאין שירים (בשיריה) כשירה להקטיר הקומץ. כמדת ר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם אם אין דם אין בשר. ובגמרא אמר רב והוא שנטמאו כל שיריה אבל מקצת שיריה לא ואסיקנא דהוא הדין לנשרפו ואבדו. ובתוספתא פ\"ד דמנחות תניא דהוא הדין ליצאו חוץ לקלעים. ופירש\"י והוא שנטמאו כל שיריה הוא דאמר ר' יהושע דפסול להקטיר הקומץ וידוע דהלכה כרבי יהושע. \n", + "ומ\"ש ואם הקטיר הורצה. תוספתא בפרק ד' דמנחות: \n", + "נשאר מעט מן השירים וכו'. בפ\"ק דמנחות (דף ט'): \n\n" + ], + [ + "היתה מחיצה מלמטה וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ג כ״ד) איבעיא לן עשרון שחלקו והניחם בביסא מהו לקמוץ מזה על זה אמר רבא ת״ש דתניא והרים ממנו מן המחובר שלא יביא עשרון בשני כלים ויקמוץ הא בכלי אחד דומיא דשני כלים קומץ אמר ליה אביי דילמא שני כלים ה״ד כגון קפיזא דקבא דאע״ג דעריבי מעילאי כיון דמפסקן מחיצתא דקפיזא מתתא. הא כלי אחד דומיא דשני כלים ה״ד כגון עריבת תרנגולים ואע״ג דמפסקן מחיצתא הא נגיע אבל הכא דלא נגיע כלל תיבעי לך. ונראה שרבינו מפרש כגון קפיזא דקבא היינו שהיתה מחיצה מלמטה והוא מעורב מלמעלה ולהכי קרי שני כלים ופסול כלומר והתם משום דמפסקי מחיצתא מתתא מיהא פסול אבל הכא דליכא מחיצה כלל אפשר דכשר וכגון עריבת התרנגולים היינו שהוא חלוק מלמעלה ומעורב מלמטה ולהאי קרי כלי אחד וכשר: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש חלק העשרון בכלי אחד וכו' לא יקמוץ ואם קמץ לא יקטיר. הטעם משום דכיון דהיא בעיא דלא איפשיטא ספיקא היא. \n", + "ומה שכתב ואם הקטיר הורצה ולא יאכלו השירים. נראה דיליף לה מהדין שכתב לעיל בסמוך: \n\n" + ], + [ + "קמץ ונתן הקומץ למעלה על השלחן וכו'. בפ' שתי מדות (מנחות דף פ״ז:) בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא שלחן מהו שיקדש קמצים בגודש שלו מדמקדש לחם קמצים נמי מקדש או דילמא דחזי ליה מקדש דלא חזי ליה לא מקדש [א״ל אינו מקדש] איני והא אמר ר' יוחנן לדברי האומר טפחים ומחצה כופל נמצא שולחן מקדש ט״ו טפח למעלה לדברי האומר טפחים כופל נמצא שלחן מקדש י״ב טפח למעלה א״ל אינו מקדש ליקרב אבל מקדש ליפסל. ודברי רבינו באינו מקדש ליקרב וכו' כפירוש רש״י בפירוש ראשון שכתב הא דאמרינן אינו מקדש מאי דלא חזי ליה היינו ליקרב שאין הקומץ מתקדש שם שעדיין יש לו לקדשו בכלי אחר קודם שיקטירנו אבל מקדש הקמצים ליפסל דקדשי ליפסל בלינה: \n\n" + ], + [ + "הדביק הקומץ לדופן הכלי וכו'. בפ״ק דמנחות (דף י״א) ובר״פ הוציאו לו (יומא מ״ז:) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "עשרון שחלקו ואבד אחד מחלקיו וכו' עד והרי החלקים אינן נוגעים זה בזה. מימרא דרבא פרק שלישי דמנחות (דף כ\"ד): \n\n" + ], + [], + [ + "קומץ מנחה שנתערב בקומץ מנחה אחרת וכו' עד הרי אלו כשירות. משנה בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ב): \n\n" + ], + [ + "שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו וכו' עד סוף הפרק. הכל משנה שם (דף כ\"ג): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שתי הלחם ולחם הפנים וכו'. תוספתא פ״ח דמנחות ואיתא בגמ' ס״פ אלו מנחות (מנחות דף ע״ו:) ת״ר כל המנחות שריבה במדת עשרונן או שמיעט במדת עשרונן פסולות: \n\n" + ], + [ + "חלות תודה ורקיקי נזיר שחסרו וכו' עד ויביא נסכים אחרים למלאותן. תוספתא פרק רביעי דמנחות: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "נסכים שקדשו בכלי ונפסל הזבח וכו'. משנה בפ' התודה (מנחות דף ע״ט) הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה, ובגמ' אמר זעירי אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח מ״ט אמר קרא זבח ונסכים תנן נסכים שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה מאי לאו דאיפסיל בשחיטה לא דאיפסיל בזריקה כמאן כרבי דאמר שני דברים המתירים מעלים זה בלא זה אפי' תימא ר״א בר״ש כגון שקיבל דמן בכוס ונשפך וכו' סבר לה כוותיה דאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי. ונראה שרבינו מפרש דהכי פריך מאי לאו דאיפסיל הזבח בשחיטה ואם איתא דשחיטת הזבח מקדש את הנסכים ולא קודם אמאי יפסלו בלינה הא לא קדשו כלל דהא שחיטה דפסול לא חשיבא שחיטה לקדושי נסכים. ומשני לא דאיפסיל בזריקה דהואיל וכבר קדשו נסכים בשעת שחיטה הילכך אע״ג דאיפסיל זבח בזריקה אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו וכן פירש״י בלשון אחר. והראב״ד כתב על דברי רבינו נפסל מקבלה ואילך א״א זה כתב לר״א בר״ש דבעי שני דברים המתירים ואם נתקבל הדם ונשפך כמי שנזרק דמי אבל לרבי אפי' בשחיטה לחודה קדשו ליקרב עם זבח אחר עכ״ל: \n", + "ודע שפירש\"י כמאן כרבי דאמר בפרק התכלת שחט הכבשים לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש. שני המתירים כגון זריקה ושחיטה מקדשין הקרבן לקדושה. מעלים זה בלא זה והני שחיטה וזריקה מקדשים הם הנסכים וכיון דנסכים אלו הוקדשו בשחיטה אע\"ג דאיפסיל זבח בזריקה קדשו נסכים בשחיטה וכו'. אפילו תימא ר' אלעזר דאמר אין מעלין זה בלא זה דאמר לא קדש הלחם עד שישחוט ויזרוק דמן לשמן. הב\"ע כגון שקיבל הדם בכוס ונשפך אח\"כ נפסל בזריקה ור' אלעזר סבר לה כאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי להכי דנתקדשו שני המתירים בשחיטה ובזריקה אבל להכי לא הוי כזרוק שיהא הזבח כשר עכ\"ל. ופסק רבינו כרבי וזהו \n", + "שכתב אם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים ליקרב נפסל מקבלה ואילך קדשו הנסכים ליקרב כלומר אם השחיטה היתה כתקנה אע\"פ שנפסל אח\"כ בקבלה או בזריקה קדשו הנסכים ליקרב. וזה מבואר בדברי רבינו ואיני יודע למה כתב הראב\"ד על רבינו זה כתב לר' אלעזר בר\"ש וכו' שהרי מבואר בדבריו שאינו פוסק אלא כרבי וכדפרישית. ואין לדחוק ולומר שטעמו מפני שהיה לו לרבינו לכתוב ואם לא נפסל בשחיטה קדשו הנסכים ואם נפסל אח\"כ אם היה זבח אחר זבוח וכו' ומאחר שכתב נפסל מקבלה ואילך משמע ליה דנפסל אחר קבלה קאמר דהוה ליה שני דברים המתירים בכשרות שחיטה וקבלה ואח\"כ נשפך הדם וכר\"א בר\"ש שא\"א לפרש כן בדברי רבינו משום דהא זעירי דאמר אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטה לא אתי אלא כרבי דאילו לר\"א בר\"ש אינם מתקדשים עד שיעשה שני המתירים דהיינו שחיטה וזריקה בכשרות וכי שני אפילו תימא ר\"א בר\"ש קאי אאוקימתא דאוקימנא במתני' דאיפסיל בזריקה דאילו זעירי פשיטא דלא אתי כוותיה וא\"כ מאחר שרבינו פסקה לדזעירי שאין הנסכים מתקדשים ליקרב אלא בשחיטת הזבח וכמבואר בדבריו עוד בפרק י\"ז גבי כבשי עצרת ע\"כ לומר שפסק כרבי ולא כר\"א בר\"ש. \n", + "ומ\"ש ואם נפסל מקבלה ואילך היינו לומר שנפסל בקבלה עצמה או באחת משאר עבודות שאחר קבלה ומה שלא כתב ואם לא נפסל בשחיטה מפני שהיה צריך להאריך ולכתוב עוד ואח\"כ נפסל בקבלה או באחת משאר עבודות. וליישב דברי הראב\"ד נראה לומר שהוא ז\"ל היה מפרש דכי שני אפי' תימא ר\"א בר\"ש לזעירי נמי קאי לומר דשפיר אתי כר\"א בר\"ש והא דלא אדכר זעירי אלא שחיטה משום דעיקר מילתיה אתא לאשמועינן דלא נימא דבכניסתן בכלי בלבד נתקדשו אלא שצריך ג\"כ שחיטת הזבח וזעירי לא נחית נפשיה לפלוגתא דלכ\"ע צריך נמי שחיטת הזבח אלא לרבי בהכי סגי ולר' אלעזר בר\"ש צריך נמי קבלה ואף על גב דמייתי לה מדכתיב זבח ונסכים דמשמע דבשחיטה בלחוד סגי איכא למימר דלר' אלעזר בר\"ש כיון דגלי קרא דצריך שחיטה כיון דס\"ל דב' דברים המתירים אין מעלין זה בלא זה ממילא משמע דקבלה נמי צריך. כל זה לתת מקום לדברי הראב\"ד אבל דברי רבינו מבוארים שהם כרבי וכמו שנתבאר: \n", + "ומ\"ש רבינו אם היה שם זבח אחר זבוח באותה שעה. הכי אמרינן בגמרא דמתני' הכי מיפרשא אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו בד\"א בשהיה זבח זבוח באותה שעה אבל (אם) אין זבח זבוח באותה שעה נעשה כמי שנפסלו בלינה ופסולים. \n", + "ומ\"ש רבינו בד\"א בקרבן צבור וכו' שם אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו והאמר רב חסדא שמן שהפרישו לשם מנחה זו פסול לשם מנחה אחרת אמר רבי ינאי לב ב\"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהו לזבח אחר. \n", + "ומ\"ש רבינו דלא אמרינן לב בית דין מתנה עליהם אלא בקרבנות צבור. בפרק קמא דזבחים (דף ו':) קרבנות צבור קאמרת שאני קרבנות צבור דלב ב\"ד מתנה עליהם: \n\n" + ], + [ + "וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן יקרבו נסכיהם: \n\n" + ], + [ + "ולד תודה ותמורתה והמפריש תודתו ואבדה וכו' עד בין לפני כפרה בין לאחר כפרה. משנה וגמרא בפרק התודה (מנחות דף ע״ט:): \n\n" + ], + [ + "הפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה וכו' עד שתיהם אינן טעונות לחם. מימרא דרבא שם (דף פ':): \n\n" + ], + [ + "המפריש מעות לתודתו וכו' עד וזו התודה האחרונה תקרב בלא לחם. תוספתא פ\"ח דמנחות: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי זו תודה והרי זה לחמה וכו'. בפרק התודה (מנחות דף פ') מימרא דרבי אבא: \n\n" + ], + [ + "הפריש מעות לתודתו וכו'. שם מימרא דרבא ומפרש טעמא משום דלחם איקרי תודה תודה לא איקרי לחם: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי זה תודה וכו'. שם תני רבי חייא תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן חבירתה אין לה תקנה היכי נעביד נקריב לחם בהדה דילמא תמורה היא לא נקריב לחם בהדה דילמא תודה היא והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א מה תקנה יש בזה וכו'. ואיני מבין מה השגה היא זו דהא בגמרא אמרינן היכי דמי אי דאמר עלי לא סגי דלא מייתי ליה בהמה אחרינא ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הא תודה והא לחמה אי הך דקיימא תודה היא הא לחמה והא תהוי אחריות לא צריכא דאמר הרי זו ע\"כ. ומאחר שרבינו פתח באומר הרי זו תודה וכדאוקימנא לדרבי חייא לא נשארה עליו שום תלונה. ואין לומר שמשיג על רבינו שכתב אלא תרעה שלא נזכר בדברי רבי חייא ואם בא לומר שיש לה תקנה ברעייה הא לאו תקנה היא ואם היה רוצה לומר תקנה הל\"ל יביא אחרת ולחמה וכו' דמי הגיד לו שבא לומר תקנה שכל עצמו לא בא לומר אלא שלא תקרב זו לעולם וכדתני רבי חייא אין לה תקנה אלא שסיים לומר מה יעשה בה. גם אין לומר שסובר הראב\"ד שמה שאמר רבי חייא אין לה תקנה היינו לומר שלה בעצמה אין תקנה אבל ליפטר מחיובו צריך לעשות תקנה שיביא אחרת ולחמה וכו' דכיון דלא אמר הרי זו אין כאן שום חיוב: \n\n" + ], + [ + "תודה שנפרסה חלה מחלותיה כולן פסולות. ברייתא בסוף פרק קמא דמנחות (דף י\"ב:) ודייק רבא הא יצתה הני דאיכא גוואי כשירות ומוקי לה כר\"ע ואע\"ג דאביי דחי התם ואמר דילמא ר' אליעזר היא דחייה בעלמא היא ועוד דכרבא נקטינן וכיון דמכשר ביצאה כ\"ש דמכשר בנטמאת שהציץ מרצה ומפרש לה רבינו בתודה דאף על גב דקרא דמייתי בגמרא בלחם הפנים כתיב ילפינן מיניה לתודה וגם במנחה כתיב הכי ולשון הגמ' שאמרו זריקה מועלת בתודה הוא דשייך. \n", + "ומה שכתב נפרס לחמה או נטמא או יצאה וכו' עד וממה שבפנים על מה שבחוץ. הכל ברייתא פרק התכלת (מנחות דף מ\"ו): \n", + "וכתב הראב\"ד תודה שנפרסה וכו'. א\"א במאי עסקינן אי קודם שחיטה נפרסה וכו'. תחלת דבריו דבר פשוט הוא נלמד מברייתא דפ' התכלת שהזכרתי בסמוך. ומ\"ש בין נפרס בין יצא בין נטמא הכל פסול וכו'. למדו הראב\"ד מהברייתא הנזכרת דקתני מששחטה נפרס לחמה הדם יזרק והלחם פסול וכו' מששחטה יצא לחמה הדם יזרק והלחם פסול מששחטה נטמא לחמה הדם יזרק וכו' והלחם פסול ומשמע ליה להראב\"ד דכיון דנפרס לחמה ויצא ונטמא בחדא גוונא תננהו אין חילוק ביניהם וכיון דתניא בספ\"ק דמנחות שאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות וע\"כ היינו בין שחיטה לזריקה כמו שנתבאר הוא הדין לנטמא אחת מן החלות או שיצאה ואע\"ג דבברייתא בספ\"ק דמנחות אהא דתניא שאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות דייק רבא הא יצתה הני דאיכא גוואי כשירות ואביי דייק הא נטמאת הנך כשירות אפשר דאכתי לא הוה שמיע להו ברייתא דפ' התכלת ורבינו לא נראה לו לומר דלא הוה שמיע להו ההיא ברייתא אע\"ג דשמיע להו ההיא ברייתא דייקי מהאי ברייתא דנפרס לחמה דוקא קתני ואע\"ג דברייתא דהתכלת תני להו בחד גוונא איכא למימר מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא: \n\n" + ], + [ + "תודה שנשחטה על שמונים חלות וכו' ואם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים וכו'. בפ' התודה (מנחות דף ע״ח:) פלוגתא דחזקיה ור״י ומייתי לה בפ' האיש מקדש (קידושין דף נ״א) ובפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף נ') ופסק רבינו כר״י ויש לתמוה אמאי לא פסק כחזקיה דרביה הוא. \n", + "ומ\"ש מושך וכו'. נתבאר בפ' התכלת: \n\n" + ], + [ + "השוחט את התודה וכו'. משנה וברייתא בפ' התודה (מנחות ע״ח:) ופירש רש״י חוץ לחומת בית פגי היינו לחומת הר הבית: \n\n" + ], + [ + "שחטה עד שלא קרמו פני הלחם בתנור וכו' עד סוף הפרק. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "שחטה ונפסלה בשחיטתה וכו' קדש הלחם. אע\"ג דאחר שנתפגל הביאה קדוש להפסל בטבול יום ובלינה דאין חייבים משום פגול ומשום נותר אלא הבשר שהותר שעה אחת קאמר קדש הלחם להתחייב עליו משום פגול. \n", + "ומ\"ש וכן הדין באיל נזיר וכו'. שם בגמרא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שלש מחשבות הן וכו'. מתבאר והולך. \n", + "ומה שכתב מחשבת שינוי השם וכו'. בפרק קמא דזבחים תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת ובגמרא יליף מקראי דבפסח וחטאת פוסל בין שינוי קדש בין שינוי בעלים. \n", + "ומה שכתב רבינו כגון שהיה עולה ויחשב שהוא שלמים אע\"ג דכל הזבחים חוץ מפסח וחטאת כשרים שלא לשמן כיון דלא עלו לבעלים לשם חובה שפיר שייך למימר בהו שם פיסול. \n", + "ומה שכתב או ישחטנו לשם עולה ושלמים או לשם שלמים ולשם עולה. הוא ממה ששנינו בסוף פרק קמא דזבחים (דף י\"ג) גבי פסח וחטאת ששחטן לשמן ושלא לשמן או שלא לשמן ולשמן: \n", + "מחשבת המקום כיצד וכו'. מבואר במשנה פרק ב' דזבחים (דף כ\"ה): \n", + "מחשבת הזמן כיצד וכו' עד הרי הקרבן פגול. מבואר שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ואם האכל יאכל וכו'. בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ט). \n", + "ומה שכתב אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח וכו'. שם (דף כ\"ח): \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) ומ\"ש אבל קרבן שלא נפסדה מחשבתו אלא נזרק על המזבח כהלכתו וכו'. שם (דף כ\"ו כ\"ט). \n", + "ומ״ש לפיכך אין מתפגל אלא דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח. משנה בפ' ב״ש (זבחים דף מ״ג): \n", + "אחד זבח שחשב בו אחת משלש מחשבות אלו וכו' נמצאת למד שבארבע עבודות הזבח נפסל וכו'. משנה בספ\"ק דזבחים (דף י\"ג): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש והעוף בשני דברים וכו'. משנה בפ' קדשי קדשים (זבחים דף ס״ד ס״ה): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש והמנחות הנקמצות בד' וכו'. משנה בפירקא קמא דמנחות (דף י\"ב) ובריש פ\"ב דמנחות [י\"ג] ובספ\"ק דזבחים (דף י\"ג:) מדמה ארבע עבודות אלו לארבע עבודות שבזבח דקומץ היינו שוחט. מוליך היינו מוליך. מקטיר היינו זורק. נותן בכלי דמי לקבלה. ופירש\"י קומץ דמי לשוחט שזה נוטל ומפריש חלק לגבוה מחלק כהנים וכן זה: \n\n" + ], + [], + [ + "וכן המחשב באחת מארבע עבודות אלו וכו' כיצד המחשב בשעת שחיטה וכו' להניח דם הזבח או אימוריו למחר וכו' עד הזבח כשר. משנה בפרק שלישי דזבחים (דף ל\"ו). \n", + "ומ\"ש וכן אם חשב בשעת קמיצת המנחה וכו' להניח קומצה או לבונתה למחר וכו'. הוא נלמד מדין הזבח: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו שהולכה שלא ברגל אינה הולכה וכו'. בסוף פ\"ק דזבחים (דף י\"ד ט\"ו) אמר ר\"י הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ואע\"ג דאמרינן התם דאותביה ר\"נ ואסיקנא בתיובתא משמע לרבינו דלא אותביה לעיקר מימריה אלא למאי דסיים בה אלמא לא אפשר לתקונה הוא דאותביה. וכן יש לדקדק ממה שפירש\"י תיובתא דעולא כלומר לעולא דאמר אלמא לא אפשר לתקונה הוא דמותבינן ולא למאי דאמר משום ר\"י הולכה ברגל לא שמה הולכה: \n", + "ומ\"ש רבינו והמהלך במקום שא\"צ הרי זה הולכה וכו'. בספ\"ק דזבחים (דף י\"ג) תנן שהזבח נפסל בארבעה דברים בשחיטה ובקיבול ובהילוך ובזריקה ר\"ש מכשיר בהילוך וכו' ר\"א אומר המהלך במקום שהוא צריך להלך מחשבה פוסלת ובמקום שא\"צ להלך אין מחשבה פוסלת ואמרינן בגמ' (דף ט\"ו:) דלר\"א קבלו בפנים והוציאו לחוץ זהו הילוך שאין צריך הא חזר והכניסו הילוך שצריך להלוך הוא. ופרש\"י בפנים לצד המזבח והוציאו לחוץ כלומר ריחקו מהמזבח [הנך] חוץ ופנים כולהו בעזרה. ולת\"ק אפי' קבלו בפנים והוציאו לחוץ וחשב עליו בשעה שהוציאו לחוץ פוסלת וידוע דהלכה כת\"ק. והראב\"ד כתב כבר ביארנו וכו' עד הרי זו הלכה א\"א לא נהיר דסוגיין כולה כר' אלעזר דאמר לא שמה הולכה עכ\"ל. וליישב דעת רבינו י\"ל שאין הכרח לומר דסוגיין כר' אלעזר דאע\"ג דאיפליגו אביי ורבא בפירוש מילתיה דר' אלעזר ורבנן לאו משום דס\"ל הלכה כר\"א אלא לפרושי מילתיה דת\"ק דמדר\"א נשמע לת\"ק. ודעת רבינו שלא כדברי רש\"י באי תניא תניא שרבינו מפרש דלתנא קמא הילוך פוסל בכל גוונא אפילו במקום שאינו צריך להלך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד וכו'. בס\"פ ב\"ש (זבחים מ\"ו:) א\"ר יוסי שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד ובגמ' (דף מ\"ז) מתני' דלא כי האי תנא דתניא א\"ר אליעזר בר' יוסי שמעתי שהבעלים מפגלים. ומשמע לרבינו דהלכה כמתני' ועוד דאמרינן התם בגמרא אמר אביי ר\"א בר' יוסי ור' אלעזר ורשב\"א כולהו ס\"ל זה מחשב וזה עובד הויא מחשבה וכל כה\"ג ה\"ל שיטה ולית הלכתא כחד מינייהו: \n\n" + ], + [ + "ואין המחשבה [מועלת] וכו'. מימרא דרבא בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ו ע\"ב) ובמנחות (דף ה':). \n", + "ומ\"ש ממי שהוא ראוי כיצד אחד מן הפסולים לעבודה שקבל הדם או הוליך כו' ואותו דם שקיבל או שזרק מקצתו ישפך לאמה. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש ואם נשאר דם הנפש יחזור הראוי לעבודה ויקבל וכו'. משנה בפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב). \n", + "ומ\"ש אבל אם חשב הפסול במחשבתו בשעת שחיטה פסל במחשבתו וכו'. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש יש קרבנות שאם נעשו שלא לשמן כשרים כמו שיתבאר. הוא פט\"ו: \n", + "לפיכך אם קיבל הדם כהן זה וכו' פסל הזבח כאילו עשאו לשמו וכו'. נראה שהטעם שמאחר דשלא לשמו פסל בעלמא והכא לא פסל הוי כמי שאינו ראוי לעבודה כראוי לענין שיהא פוסל במחשבה שאע\"פ שיש דם הנפש לא מהני שיחזור הכשר ויקבל אכן צריך לימוד מנין לו לרבינו זה: \n\n" + ], + [ + "בדבר הראוי לעבודה כיצד וכו'. בפ\"ק דמנחות (דף ה':) איפליגו אמוראי במילתא ורבא דהוא בתרא אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושיריה נאכלין ואינה צריכה מנחת העומר אחר להתירה שאין המחשבה מועלת אלא במי שהוא ראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה במי שהוא ראוי לעבודה לאפוקי כהן בעל מום ובדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר דלא חזיא דחידוש הוא ובמקום הראוי לעבודה לאפוקי נפגם המזבח. ופירש\"י מנחת העומר של שעורים ואינה ראויה אלא לעבודה זו להתיר ולא משום קרבן אתיא וכו' והא דפסלה מחשבה במנחת קנאות משום דרחמנא קרייה חטאת. \n", + "ומ\"ש וכן המחשב במנחת קנאות והלבונה עליה וכו'. כן משמע בתוספתא דמנחות ספ\"ה: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו לא מחוורא האי גירסא וכו' עד שקרב העומר והותר באכילה. ולפי נוסחתו מנחת העומר היינו מנחה שהוקרבה אחר שהביאו העומר קודם שיביאו שתי הלחם והנך רואה כמה דחוק פירוש זה וההכרע שכתב אינו כדאי לדחות גירסת רבינו ורש\"י דאיכא למימר לבונה דנקט במנחת קנאות חדא ועוד קאמר חדא שהיא של שעורים ועוד שאין עליה לבונה: \n\n" + ], + [ + "במקום הראוי לעבודה כיצד מזבח שנפגם וכו'. מבואר במימרא דרבא שכתבתי בסמוך. \n", + "ומ\"ש קמץ את המנחה בחוץ וחשב וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "אלו דברים שאינם ראויים לאכילה וכו' עד דבר העומד לשריפה. הוא הקדמה למה שיבא אח\"כ: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש ואלו שאינם ראויים לא לאכילה ולא להקטרה בשר חטאת הנשרפת. זה פשוט דלא מיקרי ראוי להקטרה אלא דבר הנקטר ע\"ג המזבח בלבד. \n", + "ומ\"ש והעור של בהמה כולו חוץ מעור x שתחת האליה הוא ראוי לאכילה. בפרק שני דזבחים (דף כ\"א) אמרינן דעור שתחת האליה ראוי למאכל אדם. \n", + "ומ\"ש אבל המוראה בפרק ג' דזבחים (דף ל\"ה) מני בברייתא מוראה בהדי הנך דאין מפגלין ולא מתפגלין מפני שאינם ראויים לא למאכל אדם ולא למאכל מזבח. ומה שפירש בו רבינו שהוא הקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר אפשר שפירש כן מפני שהוא שם בברייתא סמוך לאלל. \n", + "ומ\"ש וכן העצמות והגידים והטלפים. משנה שם בפרק ג' דזבחים. \n", + "ומ\"ש והנוצה של עוף. משנה בפ\"ק דטהרות דאינה מצטרפת לטומאה. \n", + "ומה שכתב והצפרניים והחרטום. שם במשנה החרטום והצפרניים מטמאין ומיטמאים ומצטרפין ובפ' העור והרוטב (חולין דף קכ״א) מקשה חרטום עץ בעלמא הוא ומוקי לה בחרטום תחתון של עליון ופירש״י קליפת רצועה דקה יש בתוך הפה דבוקה לחרטום עליון לארכו וצפרניים מוקי לה במקום שמובלעים בבשר. \n", + "ומה שכתב וראשי גפיים וראש הזנב. גם זה שם וכת\"ק ולא כר' יוסי דאמר התם דמצטרפין לטומאה שכן מניחים בפטומות. \n", + "ומ\"ש אפילו מקומות הרכים מכל אלו הדבוקים בבשר וכו'. נתבאר במ\"ש בסמוך דמוקי בגמרא הא דקתני צפרניים מצטרפים במקום שמובלעים בבשר משמע דראשי גפיים וראשי הזנב דקתני אינם מצטרפין אפי' במובלעין בבשר נמי קאמר דאינם מצטרפין. \n", + "ומ\"ש וכן המרק והתבלין והשליל והשיליא וביצת העוף והבשר שפולטתו הסכין בשעת הפשטן וכו'. משנה בפ' ג' דזבחים (דף ל\"ז): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומחשבין על דבר העומד לאיבוד או לשריפה. בפ\"ק דמעילה (דף ז'): \n", + "המחשב באחת מאותן ארבע העבודות וכו' עד הזבח כשר. גם זה שם במשנה. \n", + "ומה שכתב כיצד חשב לשתות מדם הזבח וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף י״ז:) תניא השוחט את הזבח לשתות מדמו למחר וכו' כשר. \n", + "ומה שכתב וכן אם חשב לאכול מפרים ושעירים הנשרפים וכו'. בפ\"ג דזבחים (דף ל\"ה) חישב באכילת פרים ובשריפתן לא עשה ולא כלום. וצריך טעם למה השמיט מלכתוב דה\"ה אם חשב לשרפן למחר שהם כשרים: \n\n" + ], + [ + "חשב שיאכלו הטמאים וכו'. בספ\"ג דזבחים (דף ל\"ו ע\"ב) אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא חישב שיאכלוהו טמאים למחר חייב (כרת) אמר רבא תדע דבשר לפני זריקה לא חזי וכי מחשב ביה מיפסיל ולא היא התם זריק ומיחזי הכא לא מיחזי כלל ומשמע לרבינו דהא דקאמר ולא היא לא לדחויי דינא דרב חסדא אתמר אלא לדחויי סייעתא דאייתי רבא ואע\"ג דסייעתא אידחיא דינא לא אידחי מאחר דרב חסדא ורבינא בר שילא ורבא ס\"ל הכי וליכא מאן דפליג עלייהו. ויש סעד לזה מדאמר ר' ינאי זבחים (דף ל\"א) חישב שיאכלוהו כלבים למחר הוי פגול דכתיב יאכלו הכלבים ומי עדיפי כלבים מטמאים. \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו. כלומר שהזבח מתפגל במחשבת חוץ לזמנו: \n\n" + ], + [ + "אין אכילה פחותה מכזית וכו' עד הזבח כשר. משנה בפרק ג' דזבחים (דף כ\"ט:). \n", + "ומ\"ש חשב לאכול כחצי זית בחוץ ולהקטיר כחצי זית בחוץ וכו' שאין אכילה והקטרה מצטרפין. שם. \n", + "ומ\"ש ואם הוציאו בלשון אכילה וכו' לשון אכילה אחד הוא. שם בגמ' (דף ל\"א): \n", + "חשב לאכול או להקטיר כחצי זית וכו'. מתבאר בספ\"ב דזבחים (דף ל\"א): \n", + "חשב לאכול כחצי זית ושתאכל בהמה או חיה כחצי זית וכו'. שם מימרא דר' ינאי: \n", + "חשב על כזית שיאכלוהו שנים הרי אלו מצטרפין. שם ע\"ב בעיא דאיפשיטא: \n", + "חשב לאכול כזית ביותר מכדי אכילת פרס הרי זה מצטרף. שם בעיא דרבא ובעי אביי למפשטה ממתניתין ודחי ליה. ומשמע לרבינו דדחייה בעלמא היא דפשטא דמתני' כדאמר אביי היא והכי הלכתא. ואפשר שלא היה בגירסתו דחייה כלל: \n", + "חשב בשעת זביחה לאכול כחצי זית וכו'. ברייתא בפ\"ב דמנחות (דף י\"ד:). \n", + "ומ\"ש וכן אם חשב על כזית בשעת קבלה ועל כזית בשעת הולכה. נ\"ל שטעות סופר יש כאן וצריך להגיה כחצי זית בשעת קבלה וכחצי זית בשעת הולכה והוא שם בגמרא אהאי ברייתא דבסמוך א\"ד שחיטה וזריקה דתרוייהו מתירין אין קבלה והולכה לא ואיכא דאמרי הנך דמירחקן וכ\"ש הני דמיקרבן ופסק רבינו כלישנא דמחמיר ועוד דבתרא הוא ועוד דבגמ' משמע דלרבנן מצטרפות ארבע עבודות: \n", + "חשב להקטיר כחצי זית וכו'. ברפ\"ב דמנחות (דף י\"ג) תנן דלת\"ק לבונה נמי מפגלת כמו המנחה עצמה וכן מבואר במתניתין בפ\"ק: \n", + "אחד המחשב לזרוק דם הזבח וכו'. משנה בפ' שני דזבחים (דף כ\"ח). \n", + "ומ\"ש כיון שחשב על כדי הזיה מן הדם פסל. פשוט הוא שאם לא חשב על כדי הזיה לא פסל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם וכו'. משנה בריש זבחים. \n", + "ומ\"ש ואחד המשנה שם הזבח בשעת שחיטה או בשעת קבלה או בשעת הולכה או בזריקה. גם זה משנה שם (דף י\"ג). \n", + "ומ\"ש בין בקרבנות יחיד בין בקרבנות הצבור. מתבאר בפ\"ק דזבחים (דף ד') דשנוי קדש ישנו בצבור כביחיד אבל שינוי בעלים לא שייך בצבור שהרי הכל בעליו: \n", + "כיצד לא עלו לשם חובה וכו' וכן אם שחט עולות ראובן וכו'. שם בגמ' יליף מקראי דבין שינוי קדש בין שינוי בעלים בעינן בכולהו קרבנות לשמן למצוה ובפסח וחטאת לעכב. \n", + "ומ״ש בד״א כשעקר שם הזבח בזדון אבל אם טעה ודימה שזו העולה שלמים הוא וכו'. בפ' התכלת (מנחות דף מ״ט) איפליגו אמוראי עקירה בטעות אי הויא עקירה או לא ורבא דהוא בתרא אמר דעקירה בטעות לא הויא עקירה ואביי נמי משמע דסבר כוותיה ובפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ע״ב.) מתמה גמרא אמתני' דהתם שמע מינה עקירה בטעות הויא עקירה משמע דס״ל דלא הויא עקירה. \n", + "ומ\"ש וכן החטאת והפסח שעשאן במחשבת שינוי השם בטעות כשרים וכו'. הוא מה שכתבתי בסמוך דאיתא בפ' אלו דברים גבי הפסח: \n", + "וכן עולת העוף שמלקה וכו'. אריש פירקא קאי דקתני כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן החטאת והשתא קאמר דהוא הדין לקרבן העוף דשינוי השם פסול בחטאת ובעולה כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה והוא מבואר במשנה פ' קדשי הקדשים (ס\"ד:): \n\n" + ], + [ + "וכן כל המנחות וכו'. משנה בריש מנחות כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות אלא שלא עלו לבעלים משום חובה חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות. \n", + "ומ\"ש שאם חשב באחת מארבע עבודות שלהן מחשבת שינוי השם פסולות וכו'. משנה שם (דף י\"ב) ובפי\"ג ביאר רבינו מה הן ארבע עבודות דמנחות: \n", + "שינוי השם במנחה כיצד וכו'. מתבאר בגמ' בריש מנחות: \n\n" + ], + [ + "אסור לחשב בקדשים וכו' לפיכך זבח ששחטו שלא לשמו וכו' חייב להשלים שאר עבודות לשמן וכו'. דיוקא דמתני' ומימרא דרבא בריש זבחים ובריש מנחות. \n", + "ומה שכתב אפילו שחט וקבל והוליך וכו' חייב לזרוק במחשבה נכונה. מימרא דרבא בפ\"ק דזבחים (דף ז'). \n", + "ומ\"ש רבינו כמו שיתבאר. הוא בפרק י\"ז: \n", + "ומפני מה נשתנה דין החטאת והפסח וכו'. בריש זבחים (דף ז') וריש מנחות (דף ד':): \n\n" + ], + [ + "חטאת ששחטה לשם זבח אחר וכו' אבל אם שחטה לשם חולין הרי זה כשירה וכו' עד ואין החולין מחללין קדשים. מימרות אמוראים בס\"פ ב\"ש (זבחים מ\"ו:): \n\n" + ], + [], + [ + "שחטה לשם חטאת אחרת וכו' פסולה. בפ\"ק דזבחים (דף ז') אמר רבא חטאת ששחטה לשם חטאת כשירה וכו' מ\"ט ושחט אותה לחטאת אמר רחמנא והרי חטאת וכו' שחטה על מי שמחוייב חטאת פסולה על מי שמחוייב עולה כשירה מ\"ט וכפר עליו ולא על חבירו חבירו דומיא דידיה דמחוייב כפרה כמותו. ופירש\"י חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם כשירה ועולה לבעלים אפי' שינוי קדש אין כאן. ובדף ט' ע\"ב גרסינן אמר רבא חטאת חלב ששחטה לשם חטאת ע\"ז כשירה לשם חטאת נזיר לשם חטאת מצורע פסולה. הני עולות נינהו כלומר דכיון שאינן באות אלא להכשיר ולא לכפר על חטא ידוע ה\"ל עולות. בעי רבא חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דטומאת מקדש מהו מי אמרינן כרת כמותה או דילמא אין קבוע כמותה. רב אחא בריה דרבא מתני כולהו לפיסולא ושחט אותה לחטאת לשם אותה חטאת אמר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרבא היכי מתניתו לה א\"ל אנן בשינוי בעלים מתנינן לה אמר רבא חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת דם וחטאת ע\"ז פסולה על מי שמחוייב חטאת נזיר וחטאת מצורע כשירה ובעינן לה הכי בעי רבא חטאת חלב ששחטה על מי שמחוייב חטאת דטומאת מקדש וקדשיו כלומר שהיא בעולה ויורד מהו מי אמרינן כרת כמותה או דילמא אין קבוע כמותה תיקו. ופסק רבינו כרב אחא בריה דרבא משום דרב אשי דהוא בתרא משמע דסבר כוותיה דמדלא אהדר ליה מידי משמע דקיבלה מיניה. ועוד דסתם גמרא דסוף כריתות (דף כ\"ז) כוותיה דקאמר שאם הפריש בהמה על החלב והביאה על הדם על הדם והביאה על החלב לא כפר ובבעיא דרבא דסלקא בתיקו פסק לחומרא. ומ\"מ עדיין יש לתמוה למה השמיט הא דאמר רבא חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת נזיר חטאת מצורע כשירה וצ\"ל שלא היה כן בגירסתו אלא הכי גריס א\"ל רב אשי לרב אחא בעיא דרבא היכי מתניתו לה א\"ל אנן בשינוי בעלים מתנינן לה והכי מתנינן לה בעי רבא חטאת חלב ששחטה וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "שחטה לשם מת כשירה וכו'. מימרא דרבא שם: \n", + "שחטה לשם מי שאינו חייב קרבן כלל וכו'. גם זה מימרא דרבא שם (דף ז') ולקמן בסמוך אבאר: \n\n" + ], + [ + "שחטה לשמה וכו'. שם (זבחים ט':) פלוגתא דר\"י ור\"ל ופסק כר\"י דהלכה כוותיה לגבי ר\"ל ועוד דר\"נ אמר פסולה ורבה אמר כשירה והדר ביה רבה מק\"ו דרב אשי: \n\n" + ], + [ + "הפסח ששחטו במחשבת שינוי השם וכו'. אפשר שהטעם מדכתיב ביה לה' משמע דלשם חולין פסול: \n", + "בד\"א ששחטו בזמנו וכו' אבל אם שחטו שלא בזמנו במחשבה שלא לשמו כשר. משנה בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן. \n", + "ומ\"ש אפילו שחטו בשחרית וכו'. שם במשנה (דף י\"ב) פלוגתא דתנאי ופסק כבן בתירא דפסל משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה והראב\"ד שכתב על דברי רבינו א\"א זהו כבן בתירא ור' יהושע מכשיר עכ\"ל. משיג עליו למה הניח ר' יהושע דהוא מארי דגמרא טפי וכבר כתבתי טעם לדבר. \n", + "ומ״ש שלא לשם בעליו נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו ופסול. בפסחים פרק תמיד נשחט (פסחים דף ס':) בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "פסח ששחטו (שלא) לשמו בארבעה עשר קודם חצות פסול וכו'. נתבאר בסמוך ואיני יודע למה שנאו. וצ\"ל דהאי שלא טעות סופר הוא ומוכיחים הדברים כן מדמסיים בה פסול לפי שאינו זמנו והיינו טעמא לא שייר אלא בלשמו והוא מדאמר ר\"י פוסל היה בן בתירא בפסח ששחטו [בארבעה עשר] שחרית בין לשמו בין שלא לשמו לשמו דבעי בין הערביים ובפ' תמיד נשחט שם תנן שחטו (לפסח) קודם חצות פסול שנאמר בו בין הערבים: \n", + "עברה שנתו ושחטו בזמנו וכו' הרי אלו כשרים וכו'. בפירקא קמא דזבחים (דף י״א:) ובפסחים פרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״ב:) פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע ופסק כרבי יהושע: \n\n" + ], + [ + "תודה ששחטה לשם שלמים וכו'. פירקא קמא דזבחים (דף ד'): \n\n" + ], + [ + "עולה ששחטה על מי שאינו מחוייב קרבן כלל וכו'. נלמד ממ\"ש בסמוך שאמר רבא גבי חטאת בפ\"ק דזבחים (דף ז') אלא שיש לגמגם ששם נתן טעם שמא מחוייב הוא ואינו יודע וכאן נתן טעם שא\"א שלא יהיה חייב כפרה לשמים וכו' ובגמרא נתנו טעם זה ולא הראשון. ומשמע לי דרבינו הוה גריס בגמרא תרווייהו כלשון שכתבם והוי כיהיב תרי טעמי חדא שמא מחוייב הוא ואינו יודע ועוד שודאי הוא מחוייב שאין לך אדם מישראל וכו': \n\n" + ], + [ + "עולה הבאה לאחר מיתה וכו'. מימרא דרבא בפרק קמא דזבחים (דף ז':) ואע\"ג דאיכא מאן דפליג עליה התם פסק כרבא דבתרא הוא: \n\n" + ], + [ + "שני כבשי עצרת ששחטן לשם אילים וכו' עד מפני שהיא עקירה בטעות. בפרק התכלת (מנחות דף מ״ט) תני רבה בר בר חנה קמי דרב כבשי עצרת ששחטן לשם אילים כשירים ולא עלו לבעלים לשם חובה א״ל רב עלו ועלו אמר רב חסדא מסתברא מילתיה דרב בכסבור אילים ושחטן לשם כבשים שהרי כבשים לשם כבשים נשחטו אבל כסבור אילים ושחטן לשם אילים לא עקירה בטעות הויא עקירה רבא אמר עקירה בטעות לא הויא עקירה. ופסק כרבא דבתרא הוא ועוד דאביי משמע התם דסבר כוותיה ומשמע דדוקא משום דהוי עקירה בטעות קאמר רבא דעלו לבעלים אבל אם לא היתה בטעות לא עלו: \n\n" + ], + [ + "אשם מצורע ששחטו שלא לשמו וכו'. ברייתא בפ\"ק דמנחות (דף ה') ובפרק שתי מדות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו וכו'. שם (דף פ\"ט) א\"ר יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו טעון נסכים שאם אי אתה אומר כן פסלתו מתקיף לה רב מנשיא בר גדא אלא מעתה כבש הבא עם עומר ששחטו שלא לשמו תהא מנחתו כפולה שאם אי אתה אומר כן פסלתו ותמיד של שחר ששחטו שלא לשמו יהא טעון שתי גזירים בכהן אחד שאם אי אתה אומר כן פסלתו וכו' אין ה\"נ אלא אמר אביי חדא מינייהו נקט רבי אבא אמר בשלמא הנך עולות נינהו אי לא חזי לעולת חובה קרבי לעולת נדבה אלא הכא אי לא מוקמת ליה במילתיה אשם נדבה מי איכא ופסק כר' אבא דמסתבר טעמיה: \n\n" + ], + [ + "שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן וכו' עד להקטיר אימורים בערב. ברייתא בפ' התכלת (מנחות דף מ״ז): \n\n" + ], + [ + "וכן שלמי נזיר ששחטן שלא לשמן אע\"פ שלא וכו'. שם תני לוי: \n", + "וכן אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן וכו'. גם זה שם תני לוי ובפ\"ק (דף ד') דאמר רב וכו' אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן פסולים ואסיקנא בתיובתא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבר ביארנו וכו' ואם חשב מחשבת הזמן הקרבן פגול עד אין זה פגול אלא פסול. משנה בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ט). \n", + "ומ\"ש וה\"ה בעופות. משנה בפ' קדשי הקדשים (דף ס\"ד:). \n", + "ומ\"ש ובמנחות. משנה בפ\"ק דמנחות: \n\n" + ], + [ + "המחשב באחת מד' עבודות וכו' עד הרי הקרבן פסול ואינו פגול. משנה בפרקים הנזכרים. \n", + "ומ\"ש וכן אם עירב המחשבה בהקטרה ה\"ז פסול ואינו פגול. גם זה משנה בפרקים הנזכרים לאכול כחצי זית להקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין: \n\n" + ], + [ + "חשב לאכול או להקטיר וכו'. מתבאר ממה שיבא: \n\n" + ], + [ + "חשב על חצי זית במחשבת הזמן וכו'. פלוגתא דאמוראי בסוף פרק שני דזבחים (דף ל\"א) ופסק כרבא: \n", + "וכן אם חשב על חצי זית וכו'. שם מימרא דרב אשי: \n\n" + ], + [ + "חשב על הדמים הניתנים למטה וכו' ועירב עמהם מחשבת הזמן ה\"ז פגול. ברייתא שם (כ\"ז). \n", + "ומ\"ש ואם חשב עמהם וכו'. ברייתא הנזכרת ופשוט הוא. \n", + "ומ\"ש לבדה לאו דוקא דה\"ה דאפי' עירב עם מחשבת המקום מחשבת הזמן אינו פגול כמו שנתבאר: \n\n" + ], + [ + "חשב על הדם הניתן למעלה וכו' עד הרי זה פסול ואינו פגול. שם: \n", + "כתב הראב\"ד חשב על הדם א\"א כדומה לי שיש כאן שבוש עכ\"ל. טעמו מדאמרינן התם בגמרא דטעמא מידי דהוה אמחשבת הינוח ופירש\"י ור' יהודה היא דפסל ליה, ורבינו פסק דלא כר' יהודה ונמצא סותר מ\"ש פה ולכן כתב שיש כאן שיבוש. וי\"ל שרבינו אינו מפרש כפירוש רש\"י אלא לפי שהקשה א\"ה איפסולי נמי לא ליפסול אהדר ליה דכי היכי דאשכחן לר' יהודה במחשבת הינוח דאע\"ג דלא הוי פגול מיפסיל ה\"נ לרבנן דחשב על הדם הניתן וכו' אע\"פ שאינו פגול מיפסיל. \n", + "ומ\"ש ומאחר שביארנו וכו' למה לא יהיה פגול במחשבה זו וכו' עד הרי זה פסול ואינו פגול. שם בדף הנזכר: \n\n" + ], + [ + "חשב מחשבת זמן בשעת קמיצה וכו' אינה פגול עד שיחשב מחשבת הזמן בכל המתיר. משנה בפ\"ב דמנחות (דף ט\"ז) פלוגתא דת\"ק ור\"מ ופסק כת\"ק. ומה שכתוב בדברי רבינו או בשעת זריקתן ט\"ס הוא וצריך למוחקו ולכתוב במקומו או בשעת הקטרתן: \n\n" + ], + [ + "חשב בשעת הקטרת הקומץ וכו'. פלוגתא דאמוראי בספ\"ב דמנחות (דף י\"ז) ופסק כמ\"ד דאין הקטרה מפגלת הקטרה משום דרב וכמה אמוראי סברי הכי. \n", + "ומ\"ש וכן אם הקטיר הלבונה לבדה או הקומץ לבדו וכו'. כבר נתבאר בסמוך דהלכה כת\"ק דאמר אין מפגלין בחצי מתיר. \n", + "ומ\"ש אבל אם הקטיר הקומץ לבדו וחשב שיקטיר לבונה למחר ואח\"כ הקטיר הלבונה וחשב שיאכל השירים למחר הרי זה פגול וכו'. שם הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולבונה לאכול שירים למחר פיגול מאי קמ\"ל אי הקטרה מפגלת הקטרה קמ\"ל לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונה אי מפגלין בחצי מתיר קמ\"ל לימא הקטיר קומץ (להקטיר לבונה) ולאכול שירים למחר אי תרוייהו קמ\"ל לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולאכול שירים למחר אמר רב אדא בר אהבה לעולם קסבר אין הקטרה מפגלת הקטרה ואין מפגלין בחצי מתיר ושאני הכא דפשטא לה מחשבה בכולה מנחה. ופירש\"י מאי קמ\"ל קס\"ד דמשום חדא מהנך מחשבות מיפגלא וחד מינייהו אשמעינן ופיגול משום מחשבה להקטיר לבונה למחר הוא ולא משום לאכול שירים דאין מפגלין בחצי מתיר, לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולא לימא לאכול שירים כיון דההיא מחשבה לא מהניא למה לי מחשבה בהדי קמייתא ואי פגול משום לאכול שירים הוא דמפגלין בחצי מתיר אבל להקטיר לבונה לא מהניא למה לי לצרפה בהדה. ואי תרווייהו קמ\"ל ואי לאכול קאמר שלא חישב באחד מהן לימא להקטיר לבונה ולאכול שירים דמשמע תרתי מילי וכו'. דפשטה לה מחשבה לכולה מנחה ואע\"ג דלא מיפגיל בחדא מינייהו השתא דחשיב בתרווייהו מיפגלא: \n\n" + ], + [ + "הקטיר כדי שומשום מן הקומץ וכו'. שם (דף ט\"ז:) הקטיר שומשום לאכול שומשום עד שכלה קומץ כולו רב חסדא ורב המנונא ורב ששת חד אמר פגול וחד אמר פסול וחד אמר כשר, ורבינו לא פסק כמ\"ד כשר משום דהוי ספיקא ולחומרא ולא פסק כמ\"ד פגול וחייב כרת משום דספק עונשים להקל. ועי\"ל דטעמיה משום דמ\"ד כשר ה\"ל חד לגבי תרי דפסלי ומ\"ד דחייב כרת הו\"ל חד לגבי תרי דפטרי ליה: \n\n" + ], + [ + "מנחת חוטא וכו'. ברייתא פרק כל המנחות (מנחות דף כ\"ט): \n\n" + ], + [ + "שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה וכו'. בסוף פרק א' דמנחות (דף י\"ב) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הדמים הניתנים וכו' עד היא העיקר. משנה בר״פ ב״ש (זבחים דף ל״ו:). \n", + "ומ\"ש אבל כל הדמים הניתנים על מזבח הפנימי וכו'. שם במשנה כל הניתנים על מזבח הפנימי אם חיסר אחת מהמתנות לא כיפר לפיכך אם נתנן כולן כתקנן ואחת שלא כתקנה פסול ואין בו כרת. ופירש\"י לפיכך הואיל וכולן מתירות אין זו מתרת בלא זו ואין מפגלת בל\"ז אם נתנם כולם בשתיקה ואחת שלא כתקנה כגון שנתנה במחשבת חוץ למקומו או חוץ לזמנו פסול שלא כיפר בראשונות ואין בו כרת שאין האחרונה מפגלתו שאין מפגלין בחצי מתיר: \n\n" + ], + [], + [ + "טבילת אצבע וכו'. בפרק קמא דזבחים (דף י\"ג): \n\n" + ], + [ + "היה עומד בעזרה וכו' עד שהרי חשב בחוץ בדבר הנעשה בחוץ. בפ״ב דמנחות (דף י״ד) ואיתיה נמי בפרק ב״ש (זבחים דף מ״ג): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "התודה מפגלת את הלחם וכו' עד והכבשים אינם פגול. משנה בפרק שני דמנחות (דף ט\"ו): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש חשב באחת מארבע עבודות וכו'. שם ע\"א בעא מיניה ר\"א מרב השוחט את התודה לאכול למחר כזית ממנה ומלחמה מהו. ופירש רש\"י ממנה ומלחמה כחצי זית מזה וכחצי זית מזה. לאיפגולי תודה לא מיבעיא לי השתא כולו מלחמה לא מיפגלא ממנה ומלחמה מיבעיא כי קא מיבעיא לי לאיפגולי לחם מי מצרף תודה לאיפגולי לחם או לא א\"ל אף בזו הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת וכו' ואיכא דמתני לה אכבשים בעא מיניה השוחט את הכבשים לאכול למחר כזית מהם ומלחמה מהו וכו' מי מצטרפי כבשים לאיפגולי לחם או לא אמר ליה אף בזו הלחם מפוגל והכבשים אינם מפוגלים וכו' מאן דמתני לה אתודה כ\"ש אכבשים ומאן דמתני לה אכבשים כבשים הוא דהוזקקו זה לזה לתנופה אבל תודה דלא הוזקקה זה לזה לתנופה לא. ופירש\"י אבל תודה לא פשיטא ליה דליפגול לחם. ופסק כלישנא דתודה פשט ליה וכ\"ש לכבשים ואע\"ג דלישנא קמא הוא משום דכיון דאיכא תרי לישני ה\"ל ספיקא ולחומרא. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב טעם אחר דלא שבקינן מאי דפשיטא להאי לישנא למנקט ספיקא דאידך לישנא: \n\n" + ], + [ + "המקטיר שני בזיכי לבונה וכו'. מתבאר ממה שיבא: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) השוחט שני כבשי עצרת וכו' עד שני הסדרים פיגול. משנה בפ\"ב דמנחות (דף י\"ג:) פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "וכן אם חשב מחשבת הזמן וכו'. שם (דף י\"ד:) בעיא דר\"י ופשטוה מברייתא: \n\n" + ], + [ + "אבל אם נטמאת אחת משתי החלות וכו'. גם זה שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים. \n", + "ומ\"ש בין לפני זריקה בין לאחר זריקה. שם א\"ר אלעזר מחלוקת לפני זריקה אבל לאחר זריקה דברי הכל וכו' והטהור יאכל: \n\n" + ], + [ + "חשב בעבודת אחד משני הכבשים וכו'. ג\"ז שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "שחט אחד וחשב לאכול כחצי זית מחלה זו למחר ושחט השני וחשב לאכול חצי זית מחלה שנייה למחר הרי אלו מצטרפין לפגול. כ\"ה הגירסא הנכונה והדין בפ\"ב דמנחות (דף י\"ד) פלוגתא דרבי ורבנן ופסק כחכמים. \n", + "ומ\"ש וה\"ה בשני הבזיכים עם שני הסדרים. נלמד מהדין שכתב בסמוך: \n\n" + ], + [ + "חשב באחד משני הכבשים וכו'. משנה בפרק ב' דמנחות (דף ט\"ז): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש שחט אחד מהם וחשב בשעת שחיטתו שיאכל מבשר השני למחר וכו'. גם זה שם במשנה ולשונה שיאכל מחבירו למחר ובעי ר' אבא זוטי (דף ט\"ו) מחבירו כבש חבירו משמע ולא מיפגיל או דילמא לחם משמע ומפגיל ליה ואתינן למפשטה ממתניתין ודחי דילמא דפריש ואמר מחבירו כבש ולכך כתב רבינו מבשר דליכא לספוקי בלחם. ויש לתמוה למה השמיט רבינו דין האומר מחבירו: \n\n" + ], + [ + "שני כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה וכו' שחטו לשמן וכו' הלחם קדוש ואינו קדוש. כך היא הגירסא הנכונה בלשון רבינו והוא בפרק התכלת (מנחות דף מ״ז) פלוגתא דתנאי ופסק כרבי מחבירו. ועוד ששם העמידו דר״ע ור״א כרבי ס״ל והא דתניא קדוש ואינו קדוש מפרש רבא דהיינו לומר קדוש ואינו ניתר לכהנים: \n\n" + ], + [ + "שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק כר\"ע. וכתב רבינו אע\"פ שהם בחוץ בגמרא מתקיף לה ר\"פ ממאי דכי איתנהו אבראי פליגי דילמא בדאיתנהו אבראי כ\"ע לא פליגי דאין זריקה מועלת ליוצא ובהדר עיילינהו פליגי. ומה שרצו להכריח מדרב גידל שאמרו ולאו איתותב רב גידל אעפ\"כ תפס רבינו דבדרך דחייה אמר כן ר\"פ אי נמי דגריס רבינו ולאו איתותב רב גידל בניחותא כמו שכתבו התוספות: \n\n" + ], + [ + "כבשי עצרת ששחטן לשמן וכו'. שם (דף מ\"ה) א\"ר יוחנן הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה שמעכבין זה את זה ואיזהו זיקה שלהן שחיטה. ופירש\"י שאם הוזקקו זה לזה שהיו ביחד ואח\"כ אבד לחם או כבשים שמעכבים זה לזה והנותר לפנינו יצא לבית השריפה דנדחה באבוד חבירו. \n", + "ומ\"ש זרק דמן במחשבת הזמן אחר שאבד הלחם הרי אלו ספק אם הותרו באכילה או לא. שם (דף מ\"ז:) בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם מהו שיזרקו דמן לשמן להתיר בשר באכילה א\"ל יש דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו ולא והרי פסח וכו' והרי תודה שאני תודה דרחמנא קרייה שלמים. ופירש\"י מהו שיזרוק דמן שלא לשמן אלא לשם שלמים להתיר בשר באכילה דודאי לשמן לא הוו כדאמרינן לעיל הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה מעכבין זה את זה עכ\"ל. ומשמע דכיון דלא אשכחן מידי ה\"ל לתפוס בתמיהתו של ר' זירא ולומר דפסול ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק דהוי ספק. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שסובר רבינו דכיון דלא בדרך פשיטות אתמר בעיין לא איפשיטא. ודע שמ\"ש בספרי רבינו וזרק דמן במחשבת הזמן ט\"ס הוא וצריך להגיה וזרק דמן שלא לשמן. ומוכרח הוא דאי כגירסת הספרים אטו מחשבת הזמן גורמת היתר אכילה. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו ביאר הלכה זו בתשובה וז\"ל כששחטן לשמן וזרק דמן לשמן אחר אבד הלחם היו שני הכבשים פסולים להעדר הלחם לפי שהלחם מעכב את הכבשים כמו שנתבאר בפ\"ח וכשאבד הלחם נפסלו הכבשים וכשאבד הלחם תחלה הנה אין לשחיטת כבשי עצרת תכלית כלל וכאילו שחט חולין ולכן אם שחטן קודם שיאבד הלחם וזרק דמן במחשבת הזמן אחר אבידת הלחם היה זה אצל החכמים ספק אם הם חולין לגמרי ויותרו לפי שנזרק דמן אחר שאבד הלחם ואין כאן פגול או מאחר ששחטן קודם שיאבד הלחם לא יותרו באכילה ולכן היה ספק עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשי' וכו'. בסוף פ\"ב דזבחים [דף כ\"ט]: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואעפ\"כ אינו לוקה אין המחשב' מעשה. פשוט הוא ומבואר סוף פרק ב' דזבחים: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) כל קרבן שנאמר שהוא פסול וכו' עד הרי הם בכלל כל תועבה. בספרי פרשת ראה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש עד שיולד להם מום אחר. כחכמים בפ\"ה דבכורות (דף ל\"ד): \n\n" + ], + [ + "כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן וכו'. משנה בריש כריתות. \n", + "ומ\"ש שנאמר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. שם בגמרא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו וכו' עד והקטורת והדם. בפרק ב״ש (זבחים דף מ״ג) משנה. \n", + "ומה שכתב והיין בין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו. שם במשנה גבי אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פגול תני והנסכים הבאים בפנ\"ע דברי ר\"מ וחכ\"א אף הבאים עם הבהמה ופסק כחכמים. \n", + "ומ\"ש ולוג שמן של מצורע. שם במשנה ר\"ש אומר אין חייבין עליו משום פיגול ור\"מ אומר חייב עליו משום פיגול שדם האשם מתירו ופסק כר\"ש דמיקל דלית לן לחיובי מספיקא ועוד דמסתבר טעמיה כמו שביאר רבינו בסמוך. \n", + "ומ\"ש וא\"ת והלא דם האשם מתירו אינו תלוי בו וכו'. בפ\"ב דמנחות (דף ט\"ו): \n\n" + ], + [ + "אסור להותיר וכו' שנאמר בקרבן תודה לא תותירו ממנו עד בקר. בפרשת אמור ובתורת כהנים פרשת צו מרבה כל הקרבנות. \n", + "ומ״ש אינו לוקה שהרי הכתוב ניתקו לעשה שנאמר והנותר ממנו עד בקר וכו'. בקרבן פסח בס״פ אותו ואת בנו (חולין דף פ״ג) לא תותירו וכו' והנותר באש תשרופו בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דברי ר״י רבי יעקב אומר לא מן השם הוא זה אלא משום [דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וכל] לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ויש לתמוה על רבינו מאחר דקי״ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אמאי שבק האי טעמא ונקט טעמא אחרינא, וי״ל דלרבותא נקט לומר דאפילו אם היה לאו שיש בו מעשה לא היו לוקין עליו: \n\n" + ], + [ + "האוכל כזית מבשר קדשים וכו'. משנה בריש כריתות. \n", + "ומה שכתב שנאמר ואוכליו עונו ישא. שם (דף ה') בגמ' יליף לה בג\"ש נאמר כאן ואוכליו עונו ישא ונכרתה ולהלן הוא אומר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא: \n", + "ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר וכו'. בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ז:) כר״י דת״כ ולאפוקי מחזקיה: \n", + "והיכן הזהיר הכתוב על הפגול ועל הנותר במלואים וכו'. פ' אלו הן הלוקין (מכות דף י״ח:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש והפגול והנותר מצטרפים זה עם זה לכזית. בפ\"ד דמעילה (דף י\"ז.) במשנה הפגול והנותר אין מצטרפין (זה עם זה) ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל ל\"ש אלא לטומאת ידים דמדרבנן היא אבל לענין אכילה מצטרפין דתניא ר\"א אומר לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. \n", + "ומ\"ש וכל הפגולין והנותרים מצטרפין. שם (דף ט\"ו) במשנה כל הפגולים מצטרפין זה עם זה כל הנותרים מצטרפין זה עם זה וכבר נתבאר בסמוך דלענין אכילה פגול ונותר מצטרפין זה עם זה: \n\n" + ], + [ + "אסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה. בפרק ג' דזבחים (דף ל״ג:) ובפ' אלו הן הלוקין (מכות דף י״ד) נחלקו רבי יוחנן ור״ל במטמא קדשים ר״ל אמר לוקה ור' יוחנן אמר אינו לוקה ומשמע דאיסורא מיהא איכא: \n", + "אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה. בפרק כל שעה (פסחים דף כ״ד:) והבשר כל טהור יאכל בשר למה לי לרבות אימורים, ופירש״י אימורים שנטמאו ואכלן הטהור ומקשי אימורים מהתם נפקא דתניא והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' לרבות את האימורים התם טומאת הגוף בכרת הכא טומאת בשר בלאו, ולפ״ז הא דתנן בפרק השוחט ומעלה טהור שאכל טמא פטור שאינו חייב אלא על טומאת הגוף לענין כרת קאמר אבל מילקא לקי גם על טומאת בשר. ובפרק כל הפסולים (זבחים דף ל״ד) אתמר טמא שאכל בשר קדש לפני זריקה ר״ל אמר לוקה רבי יוחנן אמר אינו לוקה וכו' אמר אביי [מחלוקת] בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר [ד״ה] לוקה וכו' ורבא אמר אבל בטומאת בשר ד״ה אינו לוקה וידוע דהלכה כרבא. ולפיכך צ״ל שמ״ש כאן רבינו שטהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה באוכל אחר זריקה: \n", + "וה\"ה לשאר הקרבנות. כלומר דבשר לאו דוקא דה\"ה ללבונה וכדתנן בספ\"ג דמעילה (דף י\"ג) ובספ\"ד דזבחים (מ\"ו:) מרבה לה מוהבשר: \n", + "אחד קדשים שנטמאו לפני כפרה וכו': ואינו לוקה אלא האוכל אחר זריקת דמים וכו'. פלוגתא דר' יוחנן ור״ל בפ' כל הפסולין (זבחים דף ל״ד) ופסק כר' יוחנן: \n\n" + ], + [ + "כל אדם שנטמא וכו'. בר״פ השוחט ומעלה (דף ק״ו) תנן הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב. ומה שהתנה שצריך שיהא חייב על ביאת המקדש אפשר שהטעם מדמקיש קדש למקדש כדאיתא בפרק כל הפסולים (זבחים דף ל״ג:). \n", + "ומ\"ש במזיד הרי זה נתחייב כרת וכו' ואם אכל בשגגה מביא קרבן עולה ויורד. משנה בריש כריתות ומפורש בתורה. \n", + "ומ״ש ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת הגוף וכו'. בפ' ב״ש (נזיר דף ל״ג:) מייתי לה מקראי אחריני ורבי מייתי לה מהאי קרא ומשמע לרבינו דמהאי קרא משתמע טפי: \n", + "והיכן הזהיר על עון זה ביולדת וכו'. בפרק כל הפסולין (זבחים דף ל״ג:) ובפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ד) אמר ר״ל הכי ואע״ג דר״י פליג ויליף לה מקרא אחרינא כתב רבינו כר״ל משום דתניא כוותיה: \n\n" + ], + [ + "והאוכל קדש אחר שטבל וכו'. בפי\"א דמס' פרה תנן גבי טעון ביאת מים מן התורה אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב ומשמע דה\"ה לאוכל קדש ומשמע לרבינו דהיינו דוקא לענין מלקות אבל פטור מכרת מדכתיב וטומאתו עליו ונכרתה דמשמע דלא מיחייב כרת אלא בזמן שכל טומאתו עליו: \n", + "וכתב הראב\"ד לוקה ואינו חייב [כרת] א\"א זה שיבוש שכבר כתבנו למעלה שהוא בכרת עכ\"ל. וכבר כתבתי בזה בפ\"ג מהלכות ביאת המקדש: \n\n" + ], + [ + "היה טמא בטומאת וכו'. פשוט הוא ואיתיה במשנה פי\"א ממסכת פרה: \n\n" + ], + [ + "אינו חייב כרת וכו'. משנה בפ\"ב דמעילה (דף י'). \n", + "ומ״ש אבל אם אכל את הבשר קודם זריקת הדם אינו לוקה וכו'. בפרק כל הפסולים (זבחים דף ל״ג:) פלוגתא דר״י ור״ל ופסק כר״י. \n", + "ומ\"ש זה הכלל כל שיש לו מתירים אין חייבין עליו וכו' עד חייבים עליו משום טומאה. משנה בפ\"ב דמעילה (דף י'). \n", + "ומ\"ש אפי' נטמא הבשר קודם שיטמא האוכל וכו'. בפרק השוחט ומעלה (דף ק\"ח) פלוגתא דר\"י הגלילי ורבנן ופסק כרבנן. \n", + "ומ״ש וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות והוא טמא וכו'. משנה פ״ב דמעילה (דף ט') פרים [הנשרפים] ושעירים הנשרפים מועלים בהם משהוקדשו וכו' הוזה דמן חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא ומייתי לה בפ' כל הפסולים (זבחים דף ל״ה:): \n\n" + ], + [ + "כבר נתבאר לך שאף דברים וכו'. משנה בפ' ב״ש (זבחים דף מ״ה:) דברים שאין חייבים עליהם משום פגול חייבין עליהם משום נותר ומשום טמא חוץ מן הדם ובגמרא יליף לה מקראי: \n\n" + ], + [], + [ + "(יח-יט) טמא שאכל אימורים חייב כרת אכל פסח שלא נצלה וכו'. בספ\"ג דזבחים (דף ל\"ז:) אמר רב חסדא מרגלא בפומיה דרב דימא בר חיננא בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמה חייבין עליהם משום טומאה אמר רבא תדע דתניא אשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה אלמא אע\"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה ה\"נ אע\"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה ולא היא התם אימורי קדשים קלים חזו לגבוה לאפוקי בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמה דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט, לישנא אחרינא אימורים לא חזו ולא היא הנך חזו למילתייהו הני לא חזו כלל, דמשמע לכאורה דכיון דאסיקנא ולא היא אידחייא לה מהלכתא ויש לתמוה על רבינו שפסקה. וצ\"ל שרבינו סובר דלא אמרינן ולא היא אלא לדחויי ראייה דבעא רבא לאתויי מאימורי קדשים קלים אבל עיקר דינא דאמר רב חסדא דמרגלא בפומיה דרב דימא בר חיננא לא אידחי ועוד דרבא הכי סבר ותיבת אבל שכתב רבינו לעיל קאי שכתב אינו חייב כרת על קדש שיש לו מתירים עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו ולפ\"ז הוה ס\"ד דה\"ה לפסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמה חלתן מאחר שאינם ראויין כמות שהן הם דומים לאוכל קדש קודם שיקרבו מתיריו ולא ליחייב כרת עלייהו קמ\"ל: \n", + "אי אפשר שיתחייב אדם על וכו'. בפ\"ג דכריתות (דף י\"ד) אהא דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות פריך וניתני חמש חטאות ונוקמה כגון [דאכל] כזית פגול בחדא בהמה קמיירי בשתי בהמות לא קמיירי ונותר ופגול בחדא בהמה לא משכחת לה. ופירש\"י ונותר ופגול בחדא בהמה ליכא דפגול אינו אלא בארבע עבודות של דם הילכך מדפגלה לא חזיא לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח הילכך לא חייל עלה נותר. ודע דבתר הכי פריך אלמה לא משכחת לה כגון שהעלה אבר פגול לגבי מזבח דפקע פגוליה מינה וה\"ל נותר וכדאמר עולא קומץ פגול שהעלה לגבי מזבח פקע פגולו ממנו וה\"ל נותר באבר אחד קא מיירי בשני איברים לא קא מיירי, ומשמע לי דה\"פ דההוא אבר פגול שהעלהו ע\"ג המזבח דפקע פיגוליה מיניה וה\"ל נותר תו לא מיחייב עליה משום פגול ואי בעית לחיובי על אכילה אחת משום פגול ומשום נותר צריך לאוקומי בשאכל חצי אכילה מאבר פגול זה שהעלהו ע\"ג המזבח וחצי אכילה משאר איברי בהמה הפגולה שלא העלם ע\"ג המזבח ובשני איברים לא קא מיירי מתני'. ויש לתמוה עליו שסתם דבריו ולא פירש דה\"מ באבר אחד אבל בשני איברים משכחת לה וצ\"ל דנקט לישנא דמתני' לבד: \n\n" + ], + [ + "הפגול והנותר והטמא וכו'. בפ' התערובת (זבחים דף ע״ח) פלוגתא דר״פ x ור״א ופסק כר' אלעזר משום דרבא אותביה לר״פ ושני ליה בשינויי דחיקי. עוד דבירושלמי פ״ק דחלה איפלגו ר״י ור״ל במילתא ור״י סבר כר״א: \n\n" + ], + [ + "ופגול או נותר או טמא וכו'. בפרק ב״ש (זבחים דף מ״ג) מימרא דר״י ופריש לה ר' זירא: \n", + "ואימורים מצטרפים וכו'. ברייתא וגמ' דזבחים (דף ק\"ט): \n\n" + ], + [ + "זבח שנתפגל וכו'. משנה בפ\"ג דזבחים (דף ל\"ה). \n", + "ומ\"ש מן הצפרנים מן החרטום ומן הנוצה. נתבאר בפרק י\"ד: \n\n" + ], + [ + "אכל מן השליל או מן השליא וכו'. שם מימרא דר\"א: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א דוקא בשפיגל הזבח וכו'. וכך מבואר שם בגמ' ואע\"פ שגם רבינו לא איירי אלא בשפיגל הזבח וכן מבואר בדבריו בפי\"ד מפני שכתב רבינו כאוכל משאר בשר הזבח נזהר הראב\"ד שלא נטעה לומר שדינן לגמרי כשאר בשר הזבח וכתב אבל במחשבת עצמן לא: \n\n" + ], + [ + "קדשי עכו״ם אין חייבים עליהם משום פגול ולא משום נותר וכו'. משנה בפ' ב״ש (זבחים דף מ״ה) פלוגתא דר״ש ור' יוסי ופסק כר״ש וצריך טעם למה. ואפשר שטעמו מדגרסינן בריש תמורה (דף ב':) דבעי רמי בר חמא עכו״ם מהו שימיר ולא אפשר לאוקומי הבעיא לר' יוסי וכמו שכתבו התוס' שם בתירוץ שני וכיון דרמי בר חמא בעי אליבא דר״ש אלמא הלכתא כוותיה ועוד דגמ' מפרש טעמיה בסתם. ויש מי שאומר שרבינו מפרש דמתני' דקתני דברי רבי שמעון ורבי יוסי מחייב לא קאי אלא אשוחטן בחוץ דסמיך ליה לא לאין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא דלעיל מיניה דההוא סתם מתני' היא: \n", + "וכן הלבונה והקטרת והעצים וכו'. משנה בפ' ב״ש (זבחים דף מ״ה:) דברים שאין חייבין עליהם משום פגול חייבין עליהם משום נותר וטמא חוץ מן הדם ר״ש מחייב בדבר שדרכו לאכול אבל כגון העצים והלבונה והקטרת אין חייבין עליהם משום טומאה, ופסק רבינו כר״ש ולא ידעתי למה וכבר השיגו הראב״ד וכתב לא משום פגול א״א זה לדעת ר״ש אבל לרבנן חייבים עליהם כרת עכ״ל. ועוד יש לתמוה דר״ש נמי לא פליג אלא בטומאה ולא בנותר וא״כ למה כתב רבינו שאין חייבין עליהם משום נותר וטמא י״ל דמשמע ליה דנותר וטמא בחדא שייטא שייטי וילפי מהדדי. ועוד יש לתמוה על \n", + "מ\"ש ולא משום טומאת הגוף דמשמע אבל משום טומאת עצמן חייבין בגמ' (דף מ\"ו:) איפליגו אמוראי חד אמר מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף דברי הכל אינו לוקה וחד אמר מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד\"ה לוקה וח\"א כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו אמר רבא מסתברא כמ\"ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו מ\"ט כיון דלא קרינן ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ההוא לפיסולא בעלמא ופירש\"י מעלה דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא, והשתא ה\"ל לרבינו למיפסק כרבא דבתרא הוא, ואפשר לדחוק ולומר דלא פסק כרבא משום דמשמע ליה דדרשא דוהבשר לרבות עצים ולבונה דרשא גמורה היא מדאורייתא ולא כרבא דאמר דאסמכתא בעלמא היא והשתא אע\"ג דלמ\"ד מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד\"ה לוקה פסק כר\"ש למ\"ד מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף ד\"ה אינו לוקה פסק בטומאת הגוף כדברי הכל ובטומאת בשר כת\"ק. אבל קשה דבנותר משמע שפסק כר\"ש כמ\"ש ואפשר לומר דלא איפליגו ת\"ק ור\"ש אלא לענין מלקות אבל לכ\"ע אין חייבין כרת ומדכתב רבינו אין חייבין עליהם כרת משמע אבל מלקות חייבין והיינו כת\"ק: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו וכו': וכל פסולי המוקדשין הכל נשרפין. משנה בסוף תמורה (דף ל״ג:) ואיתיה בפ' כל שעה (פסחים דף ל״ד.) ואמרינן בפ' כיצד צולין (דף כ״ב:) דגמרא גמירי לה: \n\n" + ], + [ + "קרבן שנתפגל או וכו'. בפ' כל שעה ובפ' כיצד צולין (פסחים דף פ״ב) תנן הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתו וישרף בי״ו ותנן תו התם (דף פ״א:) נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה נטמא מיעוטו והנותר שורפין אותו בחצרותיהם ועל גגותיהם מעצי עצמם וכתבו רבינו בפ״ד מהל' קרבן פסח: \n\n" + ], + [ + "פרים ושעירים הנשרפים וכו'. בס״פ טבול יום (זבחים דף ק״ה:) בעיא דלא איפשיטא: \n", + "כתב הר\"י קורקוס ז\"ל יש לתמוה על רבינו שכתב ספק זה שהרי לא נסתפקו בגמ' אלא לדעת ר\"ל שאמר פרק כל התדיר עדיין לא הגיע זמנו לצאת אבל לר\"י שסובר שבשר כיון שסופו לצאת ליכא לספוקי מידי מכ\"ש כאן שחייב להוציאו וכמו שהקשו מאי קא מבעיא ליה ותירצו דלא מיבעיא אלא לר\"ל וכיון דרבינו פ\"א פסק כר\"י אין עוד ספק ואיך כתב רבינו שהוא ספק. ונראה שסובר רבינו שמ\"ש שם כן הוא קודם שידענו שאין זריקה מועלת לאכלו אבל אחר שהעלינו במעילה שאין זריקה מועלת לאכלו אלא לשרפו כיון שיצא פסול באכילה כיון שעדיין לא הגיע זמנו, ואפשר שמ\"ש אליבא דמ\"ד וכו' הכוונה לומר שמפני אותו טעם נסתפקו כאן ולכך לא אמרו אליבא דר\"ל קא מיבעיא ליה והשתא ניחא דבעי אליבא דהלכתא דודאי כיון שהדבר ברור שאין הלכה כר\"ל לגבי ר\"י לא ה\"ל לשאול סתם מהו אלא ודאי גם לר\"י שייכא בעיין עכ\"ל: \n", + "וכן אם יצא חצי הבהמה ברוב האבר וכו' וכן אם נשאום ה' להוציאן ויצאו ג' וכו'. גם זה שם בעיא דלא איפשיטא: \n", + "כתב הראב\"ד לפיכך נפסלו מספק א\"א לא היתה אותה בעיא וכו'. ואני אומר אע\"פ שאותה בעיא היתה סתמית בעי רבי אליעזר פרים ושעירים הנשרפים [שיצא רובן במיעוט אבר] יש לפרש לענין פיסול יוצא כדברי רבינו ועוד דלעיל בסמוך מייתי גמרא בעי רבי אליעזר יציאה (קודם זריקת דמים) מהו שתועיל בפרים ושעירים הנשרפים ואיכא למימר מדהך בעיא לענין פיסול יוצא האי בעיא נמי לענין פיסול יוצא. \n", + "ועל מ\"ש רבינו וכן אם נשאום כתב א\"א אף זו לענין טומאת בגדים וכו'. טעמו מדאמרינן בתר רוב מתעסקין אזלינן או בתר רוב בהמה ומדנקט רוב מתעסקים משמע ליה דלענין טומאת המתעסקים הוא ועוד דאמרינן התם בסמוך בעי ר\"א פרים ושעירים הנשרפים שיצאו וחזרו מהו מי אמרינן כיון דנפקי איטמו להו או דילמא כיון דהדור הדור ומדבעיא זו לענין טומאה קמייתא נמי לענין טומאה ונראה שלפיכך כתב ומי שיש לו לב יבין זאת. ולדברי רבינו י\"ל דההיא דרוב מתעסקין לא מכרעא דתהוי לענין טומאה ולא לענין פיסול יוצא וכן בעיא דבסמוך לא מכרעא ואע\"פ שפירש\"י כדברי הראב\"ד כבר הקשו עליו התוס' והעלו כפירוש רבינו וגם רש\"י גבי בעיא דיצא חצי כתב דלענין אם נטמא אח\"כ שישרף בפנים קא מיבעיא ליה. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל כתב רבינו שא\"צ באלו עיבור צורה אלא מפני שמא הוא שורף קדשים שאין ראויים לשריפה ומשום ביזוי קדשים נגעו בה אבל אלו שממה נפשך נשרפין הם ומתחלתם דינם לשריפה לענין שינוי מקום אין צורך לעבור צורה ואין כאן ביזוי הקדשים עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) בשר הנמצא בעזרה וכו'. בפ\"ז דשקלים וכתב רבינו בפירוש המשנה העולה כולה כליל ולפיכך אין חותכין אותם חתיכות ודי לעשותה איברים, וכתב דנ\"מ לאם עבר אדם ואכלו אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים ואם אכל כהן חתיכות הנמצאים בעזרה אינו חייב כלום: \n", + "וכתב הראב\"ד למי שעבר ואכל א\"א לספק מעילה עכ\"ל. נראה דהיינו לומר שאם הוא חטאת או שלמים אינו חייב עליהם קרבן מעילה שהרי הם מותרים לזרים ואם הוא עולה חייב קרבן מעילה. ומשמע מדקדוק דברי הראב\"ד לכאורה דאיברים שנמצאו בעזרה אע\"פ שהם בחזקת עולה אין חייבין עליהם קרבן מעילה ודאית אלא קרבן ספק מעילה אבל א\"א לומר כן משום דבפ' רביעי דכריתות (דף י\"ז) ת\"ק סבר דאין חייב על ספק מעילות אשם תלוי: \n", + "אין שורפין את הנותר אלא ביום וכו' אף על פי שהשלמים אסורים באכילה מתחלת ליל שלישי וכו'. בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו:) ובריש פסחים (דף ג'). \n", + "ומה שכתב וכן הפגול אינו נשרף אלא ביום. נראה שטעמו משום דפגול ונותר בחדא שייטא שייטי: \n", + "ואין שריפת טמא ונותר ופגול דוחה את יום טוב וכו'. משנה פרק כיצד צולין (פסחים דף פ\"ג) ואיתיה בגמרא דתמורה (דף ד') ובפרק במה מדליקין: \n", + "ומותר לשרוף טמא ונותר ופגול כאחד. ברייתא פירקא קמא דפסחים (דף ט\"ו:) וכבית הלל: \n\n" + ], + [ + "בשר קדשי קדשים שנטמא בפנים וכו' עד בולד הטומאה. פלוגתא דתנאי בפירקא בתרא דשקלים ופסק כר\"ע: \n", + "ומימיהם של כהנים וכו' ולא עוד אלא אפילו שמן שנפסל בטבול יום וכו'. משנה ובגמ' בפ\"ק דפסחים (דף י\"ד). ויש בלשון רבינו ט\"ס שחסר תיבה אחת והגירסא הנכונה שנטמא בולד הטומאה: \n\n" + ], + [ + "נותר של קדשים קלים שורפין אותו בעליו בבתיהם. משנה בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ\"א:): \n\n" + ], + [ + "מי שיצא מירושלים וכו'. משנה בס״פ אלו עוברין (פסחים דף מ״ט). \n", + "ומ\"ש אם יש בו כזית וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים וכר' יהודה. \n", + "ומ״ש ואם הוא אורח וכו'. אוקימתא דגמ' בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ״ב) ותשלום דינין אלו כתב רבינו בפ״ד מהלכות קרבן פסח: \n\n" + ], + [ + "כל עצמות הקדשים שאין בהם מוח וכו'. ברייתא פ' כיצד צולין (פסחים דף פ״ג) כל עצמות הקדשים אינם טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה הני עצמות ה״ד אי לימא דלית בהו מוח עצמות הפסח למה להו שריפה אלא פשיטא דאית בהו מוח ואי ס״ד שימוש נותר מילתא היא עצמות קדשים אמאי אין טעונין שריפה א״ר נחמן בר יצחק הב״ע כגון שמצאן חלוצים עצמות קדשים דאין בהם משום שבירת עצם קמי דנהוו נותר חלצינהו ולא הוו שימוש נותר ולא בעי שריפה עצמות הפסח דיש בהם משום שבירת עצם לבתר דנהוי נותר הוא דחלצינהו וה״ל שימוש נותר ובעו שריפה. ופירש״י כל עצמות נותר מן הקדשים אינם טעונים שריפה אלא שוברם ומוציא המוח ושורפו ומשליך את העצמות חוץ מעצמות פסח שאינו יכול לשברן מפני תקלת עצם לא תשברו בו לפיכך נשרפים ע״י מוח שבהם וכו'. שמצאם חלוצים כולה מתניתין מיתוקמא במוצא עצמות חלוצין כלומר שבורין ונחלץ מוח מהם. עצמות קדשים דמותר לשברן אמרי סתמא דמילתא לא אתא מוח דידהו לידי נותר ומקמי איסורייהו דניתו לידי נותר חלצינהו ואין כאן שימוש נותר. לבתר הכי דאיפסיל חלצינהו דתו לית ביה איסור שבירה כר״ש ויש כאן שימוש נותר עכ״ל: \n", + "וכתב הראב\"ד אינם טעונים שריפה א\"א שמצאן חלוצים מפסולי קדושה עכ\"ל. ואם היתה כוונתו ללמדנו שיהיו חלוצים לא היה צריך לכך שהרי בביאור כתב רבינו שאין בהם מוח, ולכן נ\"ל שמפני שרבינו סתם וכתב כל עצמות הקדשים דמשמע בכל גוונא מיירי בא לבאר שאינו כן דלא מיירי אלא כשמצאן ואינו יודע מה טיבן ואנו אומרים באומד הדעת מאחר שהם חלוצים פסולי המוקדשין היו כלומר נותר ולפיכך מפגלין בין עצמות פסח לעצמות שאר קדשים וכמו שנתבאר. ועי\"ל משום דלישנא דשאין בהם מוח משמע אפילו שלא היה בהם מוח מעולם לכך כתב שמצאם חלוצים כלומר דוקא כשהיה בהם מוח ונחלץ ממנו אבל אם לא היה בהם מוח מעולם לא: \n", + "כבר ביארנו. בקרבנות ספ\"ה. \n", + "ומ״ש אבל אם נפסל קודם הפשט הרי העור כבשר וישרף הכל. משנה פרק טבול יום (זבחים דף ק״ג:): \n", + "וכן זבח שהופשט ונמצא טריפה. שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים. \n", + "ומה שכתב או שנפסל במחשבת הזמן או במחשבת המקום וכו'. משנה שם (דף ק\"ג) כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו כהנים בעורה. ופירש\"י כל שלא זכה המזבח בבשרה כגון שאירע בה פיסול קודם זריקה לא היתה בה שעת היתר למזבח. \n", + "ומה שכתב אבל אם נעשה במחשבת שינוי השם וכו'. גם זה משנה שם. \n", + "ומה שכתב וזבח שהופשט קודם זריקה אינו פוסל. שם פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כרבי פירוש אם הופשט קודם זריקה אין העור נפסל עוד אפילו נפסל בשר קודם זריקה זריקה מרצה על העור לבדו: \n\n" + ], + [ + "אלו הן הנשרפים כו'. משנה בסוף תמורה (דף ל\"ג) כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן הרי אלו ישרפו. \n", + "ומ״ש וכן המנחה שנטמא. משנה פ' היה נוטל (סוטה דף כ״ב ע״ב) ומשמע ליה דה״ה לנפסלה או נותרה. \n", + "ומ\"ש ואשם תלוי שנודע לו שלא חטא קודם שנזרק דמו. משנה בפרק בתרא דכריתות (דף כ\"ג:). \n", + "ומ\"ש וחטאת העוף הבאה על הספק. במשנה בסוף תמורה (דף ל\"ד) פלוגתא ופסק כת\"ק. \n", + "ומ\"ש ושער נזיר טהור. גם זה שם בגמרא. \n", + "ומ\"ש והערלה וכלאי הכרם ודבר שאין דרכו להשרף. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ואלו הם הנקברים קדשים שמתו שם. במשנה וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש וקדשים שהפילו נפל הפילו שליא וכו' עד שנשחטו בעזרה. ג\"ז שם במשנה וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "האורג מלא הסיט משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק. בערלה פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "כל הנקברים אפרן אסור. בסוף תמורה (דף ל\"ד). \n", + "ומ\"ש וכל הנשרפין של הקדש אפרם מותר חוץ מדשן המזבח וכו'. שם דנשרפים אפרן מותר ומותיב עליה מדתניא כל הנשרפים אפרם מותר חוץ מאפר אשרה ואפר הקדש לעולם אסור ומשני כי תניא אפר הקדש אסור בתרומת הדשן דלעולם אסור דתניא ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר. ופירש\"י ושמו כולו וכיון דטעון גניזה אסור בהנאה: \n", + "וכתב הראב\"ד חוץ מדשן המזבח א\"א הרמת הדשן עכ\"ל. נראה שטעמו לומר שלא אמרו אסור אלא דשן שהיה מרים כהן בכל יום ממזבח העולה כדכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה ושמו אצל המזבח וכדמפרש טעמא בגמרא וכדפירש\"י ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה אינם בכלל זה, ורבינו סובר דילפינן להו מדישון מזבח העולה. ועי\"ל דרבינו לטעמיה אזיל שהוא סובר דדשן שע\"ג המזבח אסור בהנאה וכמבואר בדבריו בסוף הפרק: \n\n" + ], + [ + "כל הנשרפין לא יקברו וכל הנקברין לא ישרפו וכו'. משנה בסוף תמורה שם: \n\n" + ], + [ + "היה מקריב עמו בזבחים וכו'. בפרק הניזקין (גיטין דף נ״ד:) ת״ר היה עושה עמו בטהרות א״ל טהרות שעשיתי עמך נתפגלו וכו' נאמן אבל א״ל טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו וזבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו אינו נאמן מ״ש רישא ומ״ש סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן רבא אמר כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אשכחיה וא״ל. ופירש״י כל שבידו לעשות בשעה שמודיעו נאמן ורישא כגון שעודן בידו לטמאן ולפגלן וגבי קרבנות בכהן העובד מיירי כגון שהודיעו בין שחיטה לזריקה ואמר פיגלתי בשחיטה שעדיין בידו לפגלן בשאר עבודות אבל ביום פלוני שכבר יצאו מידו לאו כל כמיניה. רבא אמר אע״פ שאין בידו נאמן וסיפא כגון דאשכחיה מקמי האידנא ולא א״ל והשתא א״ל. והרשב״א כתב שהראב״ד פירש דהא דאמר אביי כל שבידו נאמן היינו כל זמן שהוא תחת ידו ואם א״ל בשעה שהוא יוצא מתחת ידו [אינו] נאמן. ולענין דינא משמע דהלכה כרבא כדקי״ל בכל דוכתא. אבל הראב״ד פוסק כאביי משום דעובדי דמייתי התם דאתא קמי' דרב אמי משמע ליה דאתו כאביי ולפיכך כתב על דברי רבינו א״א כל שבידו נאמן עכ״ל. ולי קשה על רבינו דלא אתי לא כאביי ולא כרבא דאי כאביי ה״ל לפלוגי בין ישנן בידו לאינן בידו ואי כרבא ה״ל לפלוגי בין אשכחיה ולא אמר ליה ללא אשכחיה. ואפשר לומר דפסק כאביי דטעמא דנאמן ברישא משום דהוו בידו ולישנא דברייתא הכי דייק דקאמר היה עושה עמו בטהרות ואמר ליה דמדקתני עושה עמו משמע שהיו מסורות בידו ודייק רבינו לכתוב וא״ל נתפגלו ולא כתב וא״ל זבחים שעשיתי עמך נתפגלו כדקתני בברייתא כדי לרמוז יותר על התכיפות לומר דבעודו עושה בזבחים שעדיין היו בידו א״ל נתפגלו וכן נראה מדבריו בפ״א מהלכות תפילין שפוסק כאביי. ונראה שהראב״ד כמפרש דברי רבינו כתב כל שבידו נאמן וע״פ מ״ש דטעמא דפסק כאביי משום דעובדא דרבי אמי דמייתי התם משמע דלא כרבא ודברי רבינו בפ״א מהל' תפילין הכי משמע. ונראה עוד שרבינו אינו מפרש כל שבידו כפירש״י מדסתים לה סתומי אלא כפירוש הראב״ד. ועדיין נשאר לדקדק בדברי רבינו בסיפא למה האריך ולא סתם וכתב אינו נאמן כלישנא דברייתא ונראה שטעמו משום דקשיא ליה על הך סיפא דקתני אינו נאמן מדמשמע בקידושין פרק האומר (דף ס״ה) דבין לאביי בין לרבא אם א״ל ע״א נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ואע״ג דאינו בידו, וניחא ליה דהתם מיירי כשהוא נאמן לו. \n", + "ומ\"ש ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן וכו'. נראה שטעמו מדאמרינן בפ' הניזקין ההוא דאמר לחבריה טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה שורת הדין אינו נאמן אמר לפניו רבי אסי רבי אתה אומר כן הכי אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו היכן האמינתו אמר ר' יצחק בר ביסנא כה\"ג ביה\"כ יוכיח דכי אמר פיגול מהימן ומנא ידעינן והא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד אלא לאו משום דמהימן וכו' ודילמא דחזיניה בפשפש קשיא, ומדאמר שורת הדין אינו נאמן משמע דה\"ק הרוצה לנהוג כפי הדין אינו נאמן אבל הרוצה להחמיר לעצמו הרי זה משובח ועוד דר' יוחנן אמר משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו ואע\"ג דאסיקנא בקשיא מכ\"מ יש לחוש לו לומר שהמחמיר על עצמו הר\"ז משובח. אחר שכתבתי כל זה מצאתי לרבינו שכתב בסוף הל' מטמאי משכב ומושב כדברי רבא ולכן נ\"ל שרבינו מפרש דאביי ורבא לא פליגי לענין דינא אלא בפירושא דברייתא היכי מייתבא שפיר טפי ולכך כתב רבינו דברי שניהם וסמך כאן על מ\"ש שם ושם סמך על מ\"ש כאן: \n", + "סליקו להו הלכות פסולי המוקדשין בס\"ד: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2fdc13930ee1b3236e84c078376b9c13edc707b9 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,1342 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [ + "כל הקרבנות של מיני נפש חיה וכו'. הכל מבואר בתורה כמו שכתב רבינו בסוף דבריו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומה שכתב ואין הצבור מקריבין אשם לעולם ולא עוף. בריש פרק ב' דתמורה (דף י\"ד) אשם ביחיד איתיה בצבור ליתיה, ובתורת כהנים ואם מן העוף יחיד מביא עוף ואין צבור מביא עוף: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש וקרבן הגר והוא עולה מן הבהמה או שני בני יונה או שתי תורים וכו'. פ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ח' ט'): \n\n" + ], + [ + "כל קרבנות היחיד חייב באחריותן וכו'. משנה בפרק ב' דתמורה קרבנות היחיד חייבין באחריותן ובאחריות נסכיהם וקרבנות הצבור אין חייבין (לא) באחריותן ולא באחריות נסכיהם אבל חייבין באחריות נסכיהם משקרב הזבח, ופירש רש\"י קרבנות היחיד חייבים באחריותם כלומר ויש מהם מאותן שקבוע להם זמן שאפילו עבר זמנם חייבין להקריבם כגון עולת יולדת וקרבנות מצורע אם עבר שמיני שלו יכול להקריבן לאחר זמן אבל קרבנות הצבור שיש להם זמן אם עבר זמנן בטל קרבנן. \n", + "משקרב הזבח שאם קרב הזבח בזמנו ולא קרבו נסכים עמו חייב להקריבם אפילו מכאן עד עשרה ימים עכ\"ל, וכן פירש רבינו בפירוש המשנה והכי משמע בגמרא. וממה שכתב \n", + "רבינו חוץ מן הנדבה נראה שהוא מפרש שבכלל מה שאמרו ביחיד חייב באחריותן שאם הפריש קרבנו ואבד חייב באחריותו והדין מפורש בריש קנים: \n", + "ומה שכתב רבינו וקרבן היחיד שקבוע לו זמן הרי הוא כקרבן צבור וכו'. פשוט הוא דכיון שעבר זמנו בטל קרבנו. וקרבן יחיד שקבוע לו זמן היינו חביתי כהן גדול ופר יום הכפורים: \n\n" + ], + [ + "כל עולת בהמה אינה באה אלא מן הזכרים וכו' עד ואין העוף בא שלמים. הכל מבואר בתורה בפ' ויקרא. \n", + "ומה שכתב בין גדולים בין קטנים דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה. \n", + "ומ\"ש ואחד בהן הזכר והנקבה. ברפ\"ב דתמורה (דף י\"ד) אין תמות וזכרות בעופות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש החטאת באה מחמשה מינים האלו מן הזכרים ומן הנקבות. מפורש בפרשת ויקרא שיש חטאות שהן באות זכרים ויש חטאות שהן באות נקבות. \n", + "ומה שכתב מן הגדולים ומן הקטנים, בפ' ויקרא. כתוב בקצת הנוסחאות פר שהוא גדול שבמינו ובקצת כתוב שעירת עזים שהיא קטנה שבמינה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש האשם אינו בא אלא מזכרי הכבשים בלבד. מפורש בפ' ויקרא. \n", + "ומ\"ש יש אשם בא מגדולי מין זה וכו'. בפרשת ויקרא האשמות הם איל ובפ' נשא גבי נזיר האשם הוא כבש: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש השלמים באים מן הכבשים וכו'. מפורש בפ' ויקרא. \n", + "ומ\"ש ואין העוף בא שלמים. בת\"כ בפרשת ויקרא אין עוף בא שלמים: \n", + "הקטנים הם בני שמונה ימים, מקרא מפורש ומיום השמיני והלאה ירצה. \n", + "ומ\"ש עד שנה תמימה וכו'. בפרקא בתרא דערכין (דף ל\"א) גבי בתי ערי חומה תנו רבנן שנה תמימה רבי אומר מונה שס\"ה ימים כמנין ימות החמה וחכמים אומרים מונה י\"ב חודש מיום ליום ואם נתעברה נתעברה לו. ובסוף תוספתא דנגעים שנה האמורה בתורה שס\"ה כנגד ימות החמה דברי רבי וחכמים אומרים מאחד בניסן לאחד בניסן מט' באב לט' באב אם נתעברה שנה נתעברה לו. \n", + "ומ\"ש ובבקר עד שלש שנים שלימות מיום ליום. בפ\"ק דמסכת פרה (משנה ב') רבי יוסי הגלילי אומר פרים בני שתים וחכמים אומרים בני שלש. \n", + "ומ\"ש ובצאן עד שתי שנים שלימות. בפ\"ק דפרה כבשים בני שנה ואילים בני שתים וכולם מיום ליום: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שכל הקרבנות כשרים וכו'. משנה סוף פרק קמא דפרה, וכתב שם רבינו שנלמד זה מדכתיב והלאה אבל בבכור נאמר וביום השמיני תתנו לי ופסח ומעשר נשוו לבכור לענין מתן דמים כדאיתא בפרק איזהו מקומן. ושנוי שם שנדרים ונדבות דינם שוה לבכור ומעשר ופסח ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "שעות מונין לקדשים וכו'. בפ' שני דזבחים (דף כ״ה:) ובפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ט:) זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים. ופירש״י דשנה האמורה בקדשים אמרינן בפרק יוצא דופן דאין מונין לה מתשרי כשאר ראשי שנים אלא מיום שנולד מעת לעת בשנה הבאה וילפינן לה מקראי דכתיב בהו בן שנתו שנתו שלו ולא של מנין העולם ואשמועינן הכא דלא תימא מיום ליום הוא דבעינן ולא משעה לשעה [אלא אף משעה לשעה] שאם נולד בניסן בי״ד בט' שעות ושחטו לשנה הבאה בי״ד בניסן בט' שעות אסור לזרוק דמו בעשירית שכבר עברה שנתו: \n\n" + ], + [ + "כל מקום שנאמר בתורה כבש וכו' עד והוא הנקרא פלגס. בסוף פרקא קמא דפרה. \n", + "ומה שכתב וכל מקום שנאמר בו עגל הרי זה בן שנה. בפירקא קמא דראש השנה (דף י'). \n", + "ומה שכתב פר בן שתים. בפירקא קמא דמסכת פרה רבי יוסי הגלילי אומר פרים בני שתים שנאמר ופר שני בן בקר תקח לחטאת וחכמים אומרים אף בני שלש ופסק כרבי יוסי הגלילי. ואיני יודע למה לא פסק כחכמים דרבים נינהו ועוד דבפירקא קמא דראש השנה (דף י') תניא כוותייהו ועוד שהוא עצמו כתב בסמוך הגדולים בבקר עד שלש שנים שלימות מיום ליום ובהקדמתו לפירוש משניות סדר זה כתב שפר הוא בן ג'. וי\"ל שרבינו מפרש דחכמים נמי ילפי מפר שני שיהא בן שתי שנים והיינו לענין שאם התנדב פר לא יהא פחות משתי שנים אלא שסוברים שלא יהא גדול יותר מבן ג' ופסק כחכמים. \n", + "ומה שכתב שעיר עזים בן שתים כל שנה שניה הוא נקרא שעיר יש לתמוה על זה דהא תנן פירקא קמא דפרה חטאות הצבור וכו' כשרים מיום שלשים והלאה וחטאות הצבור היינו שעירי ראשי חדשים ושל מועדות וכתיב בהם שעיר עזים אלמא דשעיר עזים הוא בן שנה. וכן נראה מפירש\"י פ' שלח לך דשעיר עזים הוא תוך שנה ובריש פרק ט\"ז מהלכות אלו משמע דשעיר הוא נקרא שנה שניה שכתב אם אמר הרי עלי גדי והביא שעיר יצא וכתב עוד קבע בעזים ושכח יביא שעיר. ולכן נראה שיש להגיה בלשון רבינו ולגרוס שעיר עזים בן שנה שעיר בן שתים: \n\n" + ], + [], + [ + "(טו-טז) כל קרבנות הצבור זכרים. משנה בפ\"ב דתמורה (דף י\"ד). \n", + "ומ\"ש וכן חטאות הצבור מן העז או מן הבקר ואין בהם מן הכבשים וכו' עד ושלש לצבור אלו הם כללים לקוחים מפסוקי התורה: \n\n" + ], + [ + "כל הקרבנות האלו נקראים זבחים וכו' עד הם הנקראים אימורים. כל זה נלמד ממקומות ממסכת זבחים: \n", + "כתב הראב\"ד ז\"ל הם הנשרפות שתים ליחיד א\"א נראה שהוא מונה שעירת יחיד וכו'. דברי הראב\"ד תמוהים שכתב נראה שהוא מונה שעירת יחיד בכלל שעירים הנשרפים וזה לא נמצא רמז לו בדברי רבינו שהרי כתב הא למדת שחמש חטאות הם הנשרפות שתים ליחיד וכבר נתבאר בתחלת דבריו שחטאות היחיד הנשרפות הם פר כהן משיח הבא על כל המצות ופר של כ\"ג ביוה\"כ ולא באו כאן שעירי ע\"ז אפילו ברמז וכן כתב ג\"כ בפירוש המשנה בהקדמתו לסדר קדשים וז\"ל יתבאר לך שאין שורפין מכל חטאות היחיד אלא פר הבא על כל המצות ופר יוה\"כ ושאר כולם יאכלו עכ\"ל. ולא נזכרו בדברי רבינו שעירי ע\"ז אלא בקרבנות הצבור שכתב כל חטאות של צבור נאכלות חוץ משעיר של יוה\"כ שחבירו משתלח וכן שעירי ע\"ז ופר העלם עכ\"ל. והם מה שמביאין בע\"ז פר ושעיר לכל שבט ופר ושעיר לבית דין וכתב בפי\"ב מהלכות שגגות שהם נשרפים והם הנקראים שעירי ע\"ז. ולכן אני אומר שאין ספק שספר מוטעה נזדמן להראב\"ד בדברי רבינו ולכן כתב מ\"ש וגירסת ספרינו בדברי רבינו היא נכונה: \n\n" + ], + [ + "ואלו הם האימורים וכו'. מפורש בתורה פ' ויקרא. \n", + "ומ״ש ובכללו חלב שעל הקיבה. שם בת״כ ואת כל החלב אשר על הקרב ר' ישמעאל אומר להביא חלב שעל הקיבה ר״ע אומר להביא חלב שעל הדקין ובפ' אלו טרפות (חולין דף מ״ט) מייתי להאי ברייתא וקאמר דנהוג כהני כהא דר״ע ולא ידעתי למה פסק רבינו דלא כר״ע ואפשר שטעמו משום דבפרק אלו טרפות אמרינן בחלב הקיבה דאקשתא כ״ע לא פליגי דאסור כי פליגי בדאייתרא ואיכא דאמרי איפכא אלמא לכ״ע יש חלב אסור בקיבה ומפרש רבינו דהיינו כרבי ישמעאל דאילו לר״ע לא הוה מעלה מחלב הקיבה כלל ולא כדפירש״י. \n", + "ומ\"ש ונוטל מן הכבד מעט עם היותרת. בת\"כ יליף לה מקרא. \n", + "ויותרת הכבד. כתב רבינו בהקדמתו לסדר קדשים שהוא הקצה התחתון היוצא ממנו כמו הבהן מן היד. \n", + "ומ\"ש ואם היה הקרבן ממין הכבשים מוסיף על אלו האליה תמימה. מפורש בתורה. \n", + "ומ\"ש עם החוליות מן השדרה. בת\"כ יכול יטלנה עם השדרה ת\"ל לעומת העצה יכול לא יכנס לפנים מן העצה ת\"ל יסירנה יכנס לפנים מן העצה ומשמע לרבינו דהיינו שיטול עמו חוליות השדרה ולא מיעט אלא שלא יטול כל השדרה. \n", + "ומ\"ש וכל האימורים היו נשרפים על מזבח החיצון. זה פשוט שהרי המזבח הפנימי אסור להעלות עליו כ\"א קטרת בלבד כדאיתא בסוף פ' תצוה: \n\n" + ], + [ + "היתה הבהמה מעוברת וכו'. בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע\"ה) מה חלב ושתי כליות האמור באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל. ופירש רש\"י מוצא מכלל שליל חלב זה מוצא מכלל חלב שליל שאינך יכול לומר חלב שליל יקריב הנמצא באשם שהרי אין אשם נקבה אף כל אפילו בקרבנות הבאים נקבה חלב האמור בהם מוצא מכלל שליל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "היין והסולת שמביאין עם הקרבן וכו'. פשוט הוא: \n", + "ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה. במשנה פרק כל המנחות (מנחות דף נ״ט וס״א). \n", + "ומ״ש אבל טעונה מלח. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״א:) בשלשה מקומות המלח נתונה וכו' בראש המזבח ששם מולחים הקומץ והלבונה וכו' ומנחת נסכים. \n", + "ומ״ש וכולה נשרפת. פשוט הוא שהרי לא מצינו שתהא נקמצת ובהדיא תנן בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ד:) מנחות ונסכים למזבח ואין בה לכהנים. \n", + "ומ\"ש על מזבח החיצון. גם זה פשוט שמזבח הפנימי אסור להעלות עליו כי אם קטרת בלבד כמו שמפורש בסוף פרשת תצוה. \n", + "ומ\"ש ויתנסך היין ואין נותנין אותו על האש. בפ' אלו מנחות אהא דתנן בזו יפה כח המזבח מכח כהנים ותו ליכא וכו' והא איכא נסכים לשיתין אזלי ומאי בזו לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי אישים ופירש\"י לשיתין אזלי ולא לאישים. \n", + "ומ״ש אלא מגביה ידו. אין לומר שטעמו מדתנן בפרק לולב וערבה (סוכה דף מ״ח:) למנסך אומרים לו הגבה ידך שפעם אחת ניסך על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם דבניסוך המים דוקא אמרו כן שהיא הלכה למשה מסיני ואין הצדוקים מודים בה וחוששין שלא יהא אותו כהן צדוקי אבל בניסוך היין אין צורך להגביה ידו מפני חששא זו אלא אורחא דמילתא נקט: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ויוצק על היסוד. כתב הראב\"ד זה שיבוש שלא היה יוצק על היסוד אלא בספל של יין שהיה בקרן מערבית דרומית עם ספל של מים של ניסוך המים בחג עכ\"ל. היה נראה לומר שטעמו מדתנן בפרק לולב וערבה שני ספלים של כסף היו שם וכו' ומנוקבים כמין שני חוטמין דקים וכו' מערבי של מים ומזרחי של יין וסובר הראב\"ד שכך היו עושים לכל הנסכים שהיו נותנים אותו בספל וממנו יורד לשיתין, ורבינו סובר שמאחר שלא הוזכרו בגמרא ספלים אלא בניסוך דחג משמע שלא היו הספלים משמשים אלא לאותו ניסוך בלבד ואע\"ג דתניא בסיפרי פ' נסכים על גבי ספלים או אינו אלא על גבי האישים אם אתה אומר כן נמצאת מכבה את המדורה וזה מבואר כדברי הראב\"ד, ל\"ק דההיא כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור וכדאוקמוה בס\"פ כל התדיר (זבחים צ\"ב) ואע\"ג דאמרינן לאפוקי מדשמואל דאמר מזלפו על האישים לדעת רבינו יש לומר דלאו מש\"ה נימא דלספלים כיון דאפשר דנימא דליסוד דספלים שאמרו לאו דוקא אלא למעט שלא ינסך על גבי האישים ודוחק: \n\n" + ], + [ + "אין טעון נסכים אלא עולת בהמה ושלמים בלבד וכו' עד או במועדיכם. בפרק שתי מדות (מנחות צ':) תנן כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן הבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם אלא שחטאתו של מצורע ואשמו טעונין נסכים ויליף לה בגמרא מקרא והתם יליף נמי דעוף אין לו נסכים: \n\n" + ], + [], + [ + "כמה הוא שיעור נסכים וכו'. מפורש בתורה: \n\n" + ], + [ + "אין מוסיפין על השיעורים האלו וכו'. בפ\"ק דמנחות תנן ריבה שמנה וחיסר שמנה וכו' פסולה ואמרי' בפ' המנחות והנסכים ובספרי שהטעם מדכתיב בנסכים ככה וא\"כ ה\"ה ליין. ובתוספתא רפ\"ח דמנחות כל המנחות שריבה מדת חלות או שחיסר מדת חלות או שהיתה מדה חסרה מחבירתה או יתירה מחבירתה הרי אלו פסולות ומשמע דכללא הוא בין ליין בין לשמן: \n", + "ומ״ש חוץ מכבש העולה וכו'. משנה בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ט:) הכבש הבא עם העומר אע״פ שמנחתו כפולה לא היו נסכיו כפולים ובגמרא בברייתא יכול כשם שמנחתו כפולה כך יינו כפול ת״ל ונסכו יין רביעית ההין יכול לא יהא יינו כפול שאינו נבלל עם מנחתו אבל יהא שמנו כפול שנבלל עם מנחתו ת״ל ונסכה כל נסכין לא יהו אלא רביעית מאי תלמודא אמר ר' אלעזר כתיב ונסכה וקרינן ונסכו כיצד נסכה דמנחה כנסכו דיין מה יין רביעית אף שמן נמי רביעית. ונראה שיש חסרון בלשון רבינו וצריך להגיה ולכתוב לא נכפל יינו ושמנו כי השמן הוא עיקר החידוש שהוא נלמד מדרשא. \n", + "ועל מה שכתב רבינו חוץ מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר שהנסכים שלו שני עשרונים בלול בשלישית ההין שמן. כתב הראב\"ד זה שיבוש ובהדיא גרסינן במנחות וכו'. ונראה ודאי שיש טעות סופר בדברי רבינו וצריך להגיה ולכתוב ברביעית ההין שמן: \n\n" + ], + [ + "המצורע מביא עם שלשה כבשים שלו וכו' שלשה עשרונים ומפי השמועה למדו וכו'. ברייתא בפרק שתי מדות (מנחות דף צ״א) על הא דתנן אלא שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים: \n", + "והמקריב את הפלגס וכו'. משנה בסוף פ״ק דפרה ובפ' שתי מדות (מנחות דף צ״א) ועיין במ״ש בפ״י מהלכות אלו: \n\n" + ], + [ + "ההין הוא י״ב לוג. בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ט): \n\n" + ], + [ + "כשמודדין הנסכים או המנחות וכו' אין מודדין אותו במדה של שלשה עשרונים לפר וכו' אלא מודד הכל בעשרון שהיה במקדש. משנה בריש פרק שתי מדות (מנחות דף פ״ז). \n", + "ומה שכתב וכן השמן של נסכים מודדין אותו במדתו שבמקדש. כלומר שהיו במקדש חצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין כמו ששנינו בפרק שתי מדות למדוד בכל מדה מהן לקרבן הראוי לו ע\"פ מ\"ש בפרשת שלח לך. \n", + "ומה שכתב ושמן של מנחות היחיד בלוג שבמקדש כמנין העשרונות כך מנין הלוגין. משנה שם (דף פ\"ז) וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "בירוצי המדות של סלת חול וכו' ובירוצי היין והשמן קדש וכו'. משנה שם (דף צ') ופירש\"י בירוצי מה שנופל מן הכלי אחר שנתמלא. \n", + "ומ\"ש לפי שהוא יורד ע\"ג הכלי וכו'. היינו כת\"ק וכר\"ע שם. \n", + "ומ\"ש ולמה יתקדשו הבירוצין וכו'. שם בגמרא וכרבינא דאסיק הכי ואע\"ג דעל דברי ר\"י הגלילי אתמר מיניה נשמע לת\"ק ולר\"ע: \n\n" + ], + [ + "מה היו עושים בבירוצים וכו' עד והעורות לכהנים. ברייתא שם (דף צ':) פירוש אם לנו שלא הקריבן עם הזבח האחר נפסלו בלינה דכיון שיש שם זבח אחר נתקדשו הבירוצין ליפסל בלינה אבל אם אין שם זבח אחר לא נתקדשו כלל ופודין אותן ויוצאין לחולין ודמיהן לקיץ המזבח. ולשון מקיצין מפרש בגמרא פ\"ק דשבועות (דף י\"ב) שהוא כאדם שמביא בקינוח סעודה מיני מתיקה והוא מלשון קיץ כדכתיב הלחם והקיץ לאכול לנערים כלומר מקריבין אותם שלא לשם תמידים אלא כמו מיני מגדים שאינם מעיקר הסעודה: \n\n" + ], + [], + [ + "הסלת עם השמן של נסכים וכו'. משנה בפרק התכלת (מנחות דף מ״ד:). \n", + "ומ\"ש ולא הנסכים מעכבין את הזבח אלא מביא אדם קרבנו היום ונסכיו אחר עשרה ימים. בפ\"ב דמנחות (דף ט\"ו:) ובתוספתא דזבחים פ\"ה. \n", + "ומ״ש והוא שלא קדשו הנסכים בכלי שרת וכו'. משנה בפרק התודה (מנחות דף ע״ט) הנסכים שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול אם יש שם זבח אחר יקריב עמו ואם לא יפסלו בלינה הרי בהדיא שאם קדשו בכלי נפסלו בלינה. \n", + "ומ\"ש אחד יחיד ואחד צבור: \n\n" + ], + [ + "אין מביאין נסכים אלא מן החולין וכו'. ואפילו תודה שמביא לחמה מן המעשר לא יביא נסכים אלא מן החולין. משנה במנחות פרק התודה (מנחות דף פ״ב) הנסכים בכל מקום לא יביאו אלא מן החולין: \n\n" + ], + [ + "כל שיעורי הנסכים האמורים בספר יחזקאל וכו'. בפ' התכלת (מנחות דף מ״ה): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שנים שרצו להביא שלמים או עולה בשותפות מביאין וכו' ואפי' עוף יבוא בשותפות. משנה בס\"פ המנחות (ק\"ד.) ויליף לה בגמרא מקראי ואיתא נמי בת\"כ פ' ויקרא: \n\n" + ], + [ + "ואחד אנשים ואחד נשים או עבדים מביאים כל הקרבנות. זה פשוט שהכתוב השוה אשה לאיש לכל דינין שבתורה וכבר אמרו שנשים אינן סומכות ושנינו בפ\"ק דקדושין (דף ל\"ו) הסמיכות והתנופות וכו' נוהגות באנשים ואינם נוהגות בנשים משמע שמביאות קרבן וכל מצות שהאשה חייבת בהם עבד חייב בהן: \n", + "אבל הנכרים אין מקבלין מהם אלא עולות. בפ״ק דחולין (דף י״ג:) ובפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ג:) תניא איש איש לרבות הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. \n", + "ומ\"ש אפי' עולת העוף מקבלין מן הנכרי. בפרק אלו מנחות תניא אין לי אלא עולה שלמים מנין תלמוד לומר נדריהם. תודה מנין תלמוד לומר נדבותם. מנין לרבות העופות והיין והלבונה והעצים ת\"ל [נדריהם] לכל [נדריהם וכו'] א\"כ מה ת\"ל עולה עולה פרט לנזירות דברי ר\"י הגלילי ר\"ע אומר אשר יקריבו לה' לעולה אין לי אלא עולה בלבד ופסק רבינו כר\"ע ומשמע לרבינו דעולת העוף לא נפקא מכלל עולה סתם. \n", + "ומ\"ש ולא מנחות. אע\"ג דגבי אלו מנחות נקמצות ושיריהם לכהנים (דף ע\"ב:) מני מנחת נכרי האי מוקי לה בגמרא (דף ע\"ג:) כר' יוסי הגלילי ואע\"ג דסתם מתניתין כר\"י הגלילי לא פסק רבינו כוותיה משום דרב הונא סבר דלא כוותיה. \n", + "ומ\"ש אף על פי שהוא עובד ע\"ז. הכי משמע בפרק קמא דחולין. \n", + "ומ\"ש אבל אין מקבלין מהם שלמים וכו'. נתבאר בסמוך בפ\"ק דשקלים תנן גבי נכרי וכותי אין מקבלין מידם קיני זבין קיני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות זה הכלל כל (שהוא) נידר ונידב מקבלין מידם וכל שאינו לא נידר ולא נידב אין מקבלין מידם ושם נתבאר בירושלמי שאין מקבלים מיד הכותים אלא עולות. גם שם (דף ג') נתבאר דקיני זבין וקיני זבות אכותי שהוזכר שם קאי דאילו בנכרי לא שייך זבים וזבות: \n\n" + ], + [ + "נכרי שהביא שלמים מקריבים אותם עולות וכו'. מימרא בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ג:) ופירש״י לבו לשמים כוונתו היא שיהו קרבנותיו כליל לשמים ולא שיאכלו. \n", + "ומ\"ש נדר שלמים ונתנם לישראל וכו' עד כהן אוכלו. שם: \n\n" + ], + [ + "ישראל שהוא מומר לע\"ז וכו'. בפ\"ק דחולין (דף ה') מכם וכו' להוציא את המומר וכו' מן הבהמה להביא בני אדם שדומים לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהם בתשובה חוץ מן המומר וכו' לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא: \n", + "ומ\"ש היה מומר לעבירה וכו'. שם והא מהכא נפקא מהתם נפקא מעם הארץ פרט למומר ר\"ש וכו' אומר אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אינו שב מידיעתו אינו מביא [קרבן] על שגגתו ואמרינן מאי בינייהו ואמר רב המנונא מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם ששגג בו ואילו היה יודע שהיה דם לא היה אוכלו לת\"ק מומר שמו ולא מקבלינן מיניה ולר\"ש שב מידיעתו הוא בדם ומקבלינן מיניה. ובפ\"ג דהוריות (דף י\"א) אמרינן אהא דרב המנונא והא רבא אמר דכ\"ע מומר לאכול חלב לא הוי מומר לדם אלא הכא באוכל נבילה לתיאבון ונתחלף לו בשומן ואכלו קא מיפלגי מ\"ס כיון דלתיאבון קא אכיל במזיד מומר הוא ומ\"ס כיון דאילו אשכח דהיתרא לא אכיל דאיסורא לאו מומר הוא. ופי' רש\"י באוכל נבלה לתיאבון דכי אין לו בשר דהיתרא אוכל חלב ונבילה ונתחלף לזה שומן בחלב ואכלו דסבור דשומן הוא ואכלו קמיפלגי ולכשנודע לו דחלב הוא רוצה להקריב קרבן ת\"ק סבר כיון דלתיאבון אכיל במזיד מומר הוא ואין מקבלין מידו ופסק רבינו כת\"ק וכאוקימתא דרבא: \n\n" + ], + [ + "עולות הנכרים אין מביאין עמהם נסכים וכו'. בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ג:) כמאן אזלא הא דתנן אמר ר״ש שבעה דברים התקינו ב״ד וזה אחד מהם נכרי ששלח עולתו ממדינת הים אם שלח עמה נסכיה קרבים משלו ואם לאו קרבים משל ציבור לימא ר״י הגלילי היא ולא ר״ע אפילו תימא ר״ע עולה וכל חבירתה מאן תנא להא דתנו רבנן אזרח אזרח מביא נסכים ואין הנכרי מביא נסכים יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים ת״ל ככה מני לא ר״י הגלילי ולא ר״ע אי ר״י הגלילי הא אמר אפילו יין נמי אי ר״ע הא אמר עולה אין מידי אחרינא לא אי בעית אימא ר״י הגלילי סמי מההיא יין ואי בעית אימא ר״ע עולה וכל חבירתה ופירש״י אפילו תימא ר״ע דהא דאמר ר״ע דאין נודרין אלא עולה עולה וכל חבירתה דהיינו נסכים אבל נסכים לחודייהו לא וכבר קדם שרבינו פסק כר״ע ולא הבנתי דעת רבינו דאי ס״ל דהנך מתנייתא כר״ע ועולה וכל חבירתה קאמר ה״ל למיפסק דמביאין נסכים משלהם עם עולותיהם ואם לא שלחו עמהם נסכים יקרבו משל ציבור ואי ס״ל דהא דשנינן דר״ע עולה וכל חבירתה קאמר שינויא דחיקא הוא אבל קושטא דמילתא היא דר״ע עולה דוקא קאמר א״כ אפי' משל ציבור נמי לא ליתו. ושמא יש לומר דרבינו ספוקי מספקא ליה ומש״ה לפוטרן בלא נסכים א״א דדילמא ר״ע עולה וכל חבירתה קאמר ולומר שיביאום משלהם א״א דדילמא ר״ע עולה דוקא קאמר ומש״ה פסק שלא יביאו משלהם אלא משל ציבור. והר״י קורקוס כתב שרבינו סמך על המשנה וברייתא שבריש תמורה (דף ב':) והסוגיא שעליה כי שם אמרו בברייתא קדשי נכרים לא נהנים וכו' ואין מביאין עליהם נסכים ובמשנה (דף ק״ג) אמרו ואין מביאין עליהם נסכים ואמרו מנה״מ דת״ר אזרח אזרח טעון נסכים וכו' ולפי אותה סוגיא על כרחין צריכין אנו לפרש דלגמרי ממעט שאין הנכרי מביא נסכים שהרי במשנה אמרו דאין מביאין עליהם דהיינו עם העולות ויליף לה מברייתא מוכח דאזרח לגמרי ממעט ויכול לא תהא עולתו טעונה אפי' משל צבור קאמר וכן פי' רש״י שם לפי אותה גירסא דגריס במשנה עליהם והיא גירסת רבינו והאריך לתת טעם למה סמך רבינו על אותה משנה ואותה סוגיא ולא על משנת שקלים וסוגיית מנחות. \n", + "ומ״ש ואינן טעונות סמיכה שאין סמיכה אלא בישראל באנשים ולא בנשים. משנה בס״פ שתי מדות (מנחות דף צ״ג) ויליף לה בגמרא מדכתיב גבי סמיכה בני ישראל: \n\n" + ], + [ + "כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד וכו' סומך עליהם כשהם חיים חוץ מן הבכור והמעשר והפסח וכו'. גם זה משנה שם (דף צ\"ב): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב העוף אינו טעון סמיכה. הכי משמע בפרק כל הגט (גיטין דף כ״ח:) על מתניתין דהשולח חטאתו ממדינת הים: \n", + "וכן כל המעות שדינם שיפלו לתיבות של נדבה וכו' אין בעל אותם המעות וכו' עד של אנשי משמר. משנה בסוף פרק שלישי דתמורה (דף כ'). \n", + "ומה שכתב אם היה כהן. לשון המשנה ואף על פי שהוא כהן וכך נראה לי להגיה בלשון רבינו אף על פי במקום אם: \n\n" + ], + [ + "הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן וכו' עד ולא יד שלוחו. בסוף פרק שתי מדות (מנחות דף צ\"ג): \n\n" + ], + [ + "חמשה שהביאו זבח אחד כולם סומכים עליו. משנה שם (דף צ\"ד). \n", + "ומה שכתב זה אחר זה וכו'. בתוספתא דמנחות פ\"י: \n", + "מי שמת והניח קרבנו עולה וכו'. משנה בס״פ שתי מדות (מנחות דף צ״ב) ואע״ג דאמרי' בריש תמורה דר' יהודה סבר דיורש אינו סומך כיון דסתם לן תנא התם ובפרק שתי מדות ובריש ערכין דלא כוותיה נקטינן כסתם מתניתין: \n\n" + ], + [ + "אין סמיכה בקרבנות הצבור וכו'. משנה פרק שתי מדות. \n", + "ומ\"ש ושלשה מן הסנהדרין סומכין. בפ\"ק דסנהדרין (דף ב') סמיכת זקנים בשלשה. \n", + "ומ\"ש ודבר זה הלכה מפי משה רבינו שאין בצבור אלא שתי סמיכות. בס\"פ שתי מדות שם: \n\n" + ], + [ + "אין סומכין אלא בעזרה. ברפ\"ג דזבחים. \n", + "ומ\"ש סמך חוץ לעזרה חוזר וסומך מבפנים. ומ\"ש ואם היה בעל הקרבן עומד בחוץ וכו'. ברפ\"ג דזבחים (דף ל\"ג) איכא דאמרי אמר רב יוסף כל הסומך ראשו ורובו מכניס מ\"ט כל כחו בעינן. \n", + "ומ\"ש ואין סומך אלא הטהור ואם סמך הטמא סמך. ברפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב) אהא דתנן שהשחיטה כשרה בטמאים ורמינהי וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים מדרבנן. ומשמע לרבינו דאסמיכה נמי קאי ומש\"ה אם סמך סמך ואפי' את\"ל שסובר דסמיכה בטהורים כשסמכו טמאים אפי' אם נאמר דלא הויא סמיכה הא אמרן שאם לא סמך כפר: \n\n" + ], + [ + "במקום שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה. משנה בס\"פ שתי מדות x ובגמרא מאי קאמר ה\"ק במקום שסומכין שוחטין שתיכף לסמיכה שחיטה ולא ידעתי למה לא כ\"כ רבינו. \n", + "ומ\"ש ואם שחט במקום אחר או ששהא שחיטתו כשירה. נלמד ממ\"ש לקמן בסמוך. \n", + "ומ\"ש והסמיכה שיירי מצוה היא וכו' עד כאלו לא כפר. משנה וברייתא בס\"פ שתי מדות ואיתיה בריש זבחים (דף ו') ויליף לה מקרא בריש יומא (דף ה'): \n\n" + ], + [ + "וצריך הסומך לסמוך בכל כחו. כבר כתבתי דאיתיה בריש פ\"ג דזבחים. \n", + "ומ״ש בשתי ידיו על ראש הבהמה וכו' עד בין ידיו ובין הבהמה. בס״פ שתי מדות (מנחות צ״ג:): \n\n" + ], + [ + "וכיצד סומך וכו'. משנה בפ\"ג דיומא (דף ל\"ה:). \n", + "ומ\"ש ומתודה על חטאת עון חטאת וכו'. שם ובתוספתא דמנחות פ\"י וכר\"ע: \n\n" + ], + [ + "היה הקרבן שלמים וכו' עד סוף הפרק. פשוט הוא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הקרבנות אין מקריבין אותם אלא ביום שנאמר ביום צוותו את בני ישראל וכו'. בכמה מקומות מהם פרק דם חטאת (זבחים צ\"ח). \n", + "ומ״ש וכיון ששקעה החמה נפסל הדם. מימרא בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו): \n\n" + ], + [ + "כל שקרבו מתיריו ביום מעלין אותו וכו'. מקרא מלא הוא היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה וכו'. בפ\"ג דמנחות (דף כ\"ו) תניא אין לי אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה כגון איברים ופדרים מעלן ומקטירן מבוא השמש ומתעכלין והולכים כל הלילה ופירש\"י אברי עולה התירן הכתוב בלילה דכתיב על מוקדה וכו' ואברים ופדרים מהאי קרא גופיה נפקי. \n", + "ומה שכתב וכדי להרחיק את האדם מפשיעה אמרו חכמים וכו' עד אלא עד חצות הלילה. משנה ברפ\"ק דברכות: \n\n" + ], + [ + "אע״פ שמותר להקטיר וכו' עד למוצאי שבת. במנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע״ב) ובתוספתא דערכין ספ״ב: \n\n" + ], + [ + "כל דבר שאינו קרב אלא ביום וכו' מותר להקריבן עם מבוא השמש וכו'. ברייתא בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו:) וברפ״ב דתמורה (דף י״ד) תניא אין לי אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה כגון איברים ופדרים שמעלן מבוא השמש ומתעכלין והולכין כל הלילה כולו דברים שדרכן ליקרב ביום כגון הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שמעלן ומקטירן וכו' עם בוא השמש שמתעכלין והולכין כל הלילה מנין ת״ל זאת תורת העולה ריבה. ופירש״י אין לי אעל המזבח כל הלילה קאי. מבוא השמש אחר בוא השמש. קומץ ולבונה וכל הקרבנות דרכן ליקרב ביום דנפקא לן מביום צוותו בת״כ ולא יצא מאותו כלל אלא איברי עולה שהתירן הכתוב בלילה דכתיב על מוקדה וכו'. אברים ופדרים שדרכן ליקרב בלילה מהאי קרא גופיה נפקא בת״כ עם בוא השמש קודם בוא השמש: \n\n" + ], + [ + "הנסכים הבאים עם הזבח וכו' אבל הנסכים הבאים בפני עצמם וכו' עד כאיברי העולות. בפ\"ב דתמורה שם. ביאור הדברים מקדישן לכתחלה בלילה בכלי שרת ומקריבן בלילה ואם הקדישן בכלי שרת בלילה ולא הקריבן עד שעלה השחר עלות השחר פוסלת בהם: \n\n" + ], + [ + "כל היום כשר לסמיכה וכו' עד כשר כל הלילה. משנה בספ\"ב דמגילה (דף כ':). \n", + "ומ\"ש ואעפ\"כ זריזין מקדימין למצות. בפרק קמא דפסחים (דף ד'): \n\n" + ], + [ + "כל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין מכלי שרת. בס״פ דם חטאת (זבחים דף צ״ז:) ובס״פ התודה (מנחות דף פ״ב:) ומייתי לה מדכתיב ויקח את המאכלת והתם עולה הוה דכתיב ויעלהו לעולה תחת בנו. \n", + "ומ״ש ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין אפילו בקרומית של קנה כשרים. אהא דתנן בר״פ כל הפסולים (זבחים דף ל״א:) שהשחיטה כשירה בטמאים פירש״י בטמא שרץ קאמר שאינו מטמא כלי דלאו אב הטומאה הוא או בטמא מת וכגון שבדק בקרומית של קנה ושחט בה אבל בסכין לא שהוא מטמא את הסכין והסכין מטמא את הבשר והם דברי הגמ' בריש חולין (דף ב':) והקשו התוספות דהא בעינן כלי ותירצו כגון דתיקנה לקרומית ועבדה כעין כלי. ורבינו סובר דלא בעי כלי אלא לכתחלה: \n\n" + ], + [ + "כל הזבחים שקיבל מדמם פחות מכדי הזיה לא נתקדש הדם. בפ\"ק דמנחות (דף ז':): \n", + "וצריך להתכוין לקבל כל הדם. מימרא בפרק שני דזבחים (דף כ\"ה) אמר רב יהודה אמר רב השוחט צריך שיקבל כל דמו של פר. \n", + "ומ\"ש כיצד הוא עושה אוחז הסימנין בידו ומוציאן עם הורידין לתוך המזרק. שם א\"ר ירמיה בר אבא השוחט צריך שיתן ורידין לתוך הכלי. \n", + "ומ״ש ושוחט שנים או רוב שנים. בריש פ' השוחט (חולין דף כ״ז). \n", + "ומה שכתב ומגביה הסכין למעלה וכו'. פ' שני דזבחים (דף כ\"ה) אמר רב יהודה אמר שמואל השוחט צריך שיגביה סכין למעלה שנאמר ולקח מדם הפר ולא דם הפר ודבר אחר. \n", + "ומ\"ש ודם שבסכין מקנחו בשפת המזרק. גם זה שם פירוש בשפת המזרק מאחוריו שלא יכנס דם במזרק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אויר כלי הרי הוא ככלי היה מקבל הדם ונפחתו שולי המזרק וכו' שם בעיי דאיפשיטו: \n\n" + ], + [ + "כל הזבחים צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח וכו'. בריש זבחים תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת, ומשמע בגמ' דהאי שלא לשמן היינו בין בשינוי קדש בין בשינוי בעלים ויליף בגמרא דבכל ד' עבודות אלו צריך שלא ישנה בקדש ולא בבעלים. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל וכו'. שם בגמרא דייק טעמא דשלא לשמן הא סתמא עלו לבעלים לשם חובה אלמא סתמא נמי כלשמן דמי משום דזבחים בסתם לשמן עומדים. ואם כן יש לתמוה על רבינו למה כתב בעולה ובשלמים וכו' דמשמע דדוקא הני עלו לבעלים לשם חובה ולא חטאת ופסח והא ליתא דבכולהו סתמן כלשמן דמי ועלו לבעלים לשם חובה וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם הזבח ולשם הזובח וכו'. משנה בס\"פ ב\"ש (זבחים מ\"ו:) לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח לשם זובח לשם השם לשם אישים לשם ריח לשם ניחוח וחטאת ואשם לשם חטא. ופירש\"י לשם זובח לאפוקי שינוי קדש כגון לשם זבח אחר. לשם זובח לאפוקי לשם שינוי בעלים. ובגמ' לשם אישים לאפוקי כבבא ופירש\"י כבבא על מנת לעשותו חתיכות צלויות בגחלים. לשם ריח לאפוקי אברים שצלאן ואח\"כ העלן. לשם ניחוח לשם נחת רוח לפני הקב\"ה שאמר ונעשה רצונו. \n", + "ומ\"ש ואם שחט סתם כשר. כבר נתבאר. \n", + "ומ\"ש והשוחט חטאת ואשם וכו'. במשנה שכתבתי בסמוך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבר ביארנו ששחיטת הקדשים כשירה בזרים וכו'. בר״פ כל הפסולים (זבחים דף ל״א:). \n", + "ומה שכתב וכל הזבחים קבול דמן בכלי שרת וכו' כיצד קדשי קדשים וכו'. בריש פ' איזהו מקומן (זבחים דף מ״ז): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בכל המקום שביארנו גבולותיו בתחלת ספר זה. בפרק ה' מהלכות בית הבחירה. \n", + "ומ״ש וקדשים קלים שחיטתן וקיבול דמן בכל מקום מן העזרה. בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ה): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ומנין שאין שוחטין קדשי קדשים אלא בצפון וכו' עד ישחטו את האשם. בר״פ איזהו מקומן (זבחים דף מ״ז ומ״ח). ויש לשאול למה הוצרך רבינו לכתוב וכשם שהחטאת נקראת קדש קדשים כך העולה שהרי בלאו הכי יש ראיה שנשחטה בצפון. וי״ל שלא הוצרך לכתוב כן אלא כדי שיצדק השם שכתב לנשחטין בצפון שהם קדשי קדשים: \n", + "ומ״ש ושלמי צבור הוקשו לחטאת וכו'. בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ה) מקשה על ראיה זו וכי חטאת מהיכן למדה מעולה דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש אלא מדתני רב מרי על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה קדש קדשים אף זבחי שלמי ציבור קדשי קדשים מה עולה בצפון אף זבחי שלמי ציבור בצפון. ויש לתמוה למה הניח רבינו פסוק שהוקשו לעולה והביא פסוק שהוקשו לחטאת דדחינן ליה בגמרא. ושמא יש לדחוק ולומר דהשתא דאתא קרא דהיקשא דלעולה מהיקשא דחטאת נמי גמרינן וכיון דעיקר שם קדש קדשים בחטאת הוא דכתיב מש״ה נקט היקשא דחטאת. ועי״ל דלפום מאי דאסיק אדעתיה דחטאת למדה מעולה בהקש אתיב ליה אלא כדתני רב מרי אבל לפי האמת לא למדה בהיקש אלא כאילו כתיב בחטאת גופיה בהדיא הוא דהא מפורש דבר הכתוב במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת והוי כאילו כתוב תשחט החטאת בצפון. \n", + "ומה שכתב מקום השחיטה הוא מקום הקבלה. בריש פרק איזהו מקומן (זבחים דף מ״ט) קבלה בצפון מנא לן דכתיב ולקח הכהן מדם החטאת כלומר וילפינן שאר קדשי הקדשים מחטאות. ופירש״י ולקח הכהן בתר ושחט כתיב ומשמע במקום העולה נמי והך לקיחה קבלה היא דגמר בג״ש בתורת כהנים עכ״ל. ואיני יודע למה השמיט רבינו ראיה זו: \n\n" + ], + [ + "ומנין ששוחטין קדשים קלים בכל העזרה אפי' אחורי ההיכל וכו'. שם (דף נ\"ה) ת\"ר ושחטו פתח אהל מועד ושחט אותו לפני אהל מועד ושחט אותו לפני אהל מועד להכשיר כל הרוחות בקדשים קלים ק\"ו לצפון ומה קדשי קדשים שלא הוכשרו בכל הרוחות הוכשרו בצפון קדשים קלים שהוכשרו בכל הרוחות אינו דין שהוכשרו בצפון ומפרש בגמרא דהני תלתא קראי חד לגופיה דניבעי פתח אהל מועד כדלקמן בסמוך וחד להכשיר צדדין וחד לפסול צידי צדדין וצפון לא איצטריך קרא. ופירש רש\"י לפני משמע כל שלפני ההיכל. וחד להכשיר צדדין כל רוחב העזרה דלא תימא כנגד הפתח דוקא להכי הדר כתב לפני ולא כתב פתח וכל האויר בכלל לפני דלא כתב כנגד. וחד לפסול צידי צדדין כגון לשכות ואפי' תוכן קדש פסולות לשחיטה דלא תימא מדפתח לאו דוקא לפני נמי לאו דוקא. ודברי רבינו שכתב שהרי נאמר בשלמים ושחטו פתח אהל מועד להכשיר כל הרוחות נראה שהוא טעות סופר דהא מהאי קרא לא ילפינן אלא דניבעי פתח אהל מועד לכך נ\"ל שצריך להגיה ולכתוב ושחט אותו לפני אהל מועד. ומכל מקום מה שכתב רבינו אפילו אחורי ההיכל צריך למוד מנין לו [עיין תוספות יום טוב זבחים פ\"ה מ\"ז דכך נתבאר להדיא בסוגיין דזבחים נ\"ה]. \n", + "ומה שכתב ואם שחטן בהיכל כשרים. בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ג) אמר רבי יוחנן שלמים ששחטן בהיכל כשרים שנאמר ושחטו פתח אהל מועד ולא יהא טפל חמור מן העיקר. \n", + "ומ״ש אבל אם שחטן בגגו של היכל פסולים שאין הגגות ראויות לשחיטה כלל וכו'. בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ה:) אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו ואע״ג דמתיב עליה מדתניא שעלית בית קדשי הקדשים מקודשת ושני שאני היכל דכתיב ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם וגו' ועליותיו וגו' וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל אלמא עליות ההיכל נתקדשו ומשמע דה״ה לגגו, י״ל דשאני עליות שנזכרו בכתוב אבל גג שלא הוזכר בכתוב גם הוא בכלל מה שאמר רב גגין לא נתקדשו. \n", + "ומ\"ש אלא בקרקע העזרה. כתב כן למעט עליות. אחר כך מצאתי בפרק שני דזבחים אמר עולא השוחט על גגו של היכל חייב משום שחוטי חוץ הואיל ואין ראוי לשחיטת כל זבח וזה מבואר מדברי רבינו שאין גגו של היכל כשר לשחיטת שום זבח: \n\n" + ], + [ + "שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולים וכו'. מימרא בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ה:). \n", + "ומ\"ש אפי' היו דלתותיו מוגפות. שם ופירש\"י מוגפות סגורות ולא נעולות. \n", + "ומ\"ש אבל הפרוכת שעליו אינה פוסלת. שם בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "העולה והאשם והשלמים וכו'. בשלשתן שנינו בפרק איזהו מקומן דמן טעון שתי מתנות שהן ד' ואיפליגו תנאי בפירושה ופסק כת\"ק דאמר (דף נ\"ג:) יכול יזרקנו זריקה אחת ת\"ל סביב אי סביב יכול יקיפנו בחוט ת\"ל וזרקו הא כיצד כמין ג\"ם ופירש\"י כמין ג\"ם זורק כנגד הפינה מן הכלי והדם מתפשט לשתי רוחות הפינה והרי היא כמין ג\"ם אות יונית עשויה ככ\"ף פשוטה. ואע\"ג דרב ושמואל פליגי התם ואתי שמואל כת\"ק ומשמע דרב סבר דלית הלכתא כת\"ק וא\"כ לא ה\"ל למיפסק כשמואל לגבי רב באיסורי י\"ל דברייתא לא הוה שמיע לרב דאי הוה שמיע ליה לא הוה פליג את\"ק. \n", + "ומ\"ש רבינו מחצי המזבח ולמטה. בריש קינים עולת בהמה למטה ואם שינה פסול פירוש למטה מחוט הסיקרא שחוגר באמצע המזבח: \n", + "ומ\"ש על קרן מזרחית צפונית וכו'. שם אהא דתנן בעולה דטעונה שתי מתנות שהן ארבע פירש\"י שתי מתנות בקרן מזרחית צפונית ובקרן מערבית דרומית שכנגדה באלכסון והכי תנן במסכת תמיד בא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה מערבית דרומית נותן מערבה דרומה וטעמא משום דקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד כדאמרינן בשמעתין ועולה טעונה מתן דמה כנגד היסוד וכדרבינן לעיל. \n", + "ומ\"ש וה\"ה לאשם. כלומר שגם הוא נאמר בו סביב בפ' צו. \n", + "ומ\"ש ושירי הדם נשפכים על גג היסוד הדרומי. שם (דף נ\"ב) אמאי דכתיב בפר כהן משיח ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה דריש דה\"ק תן יסוד למזבח של עולה ופירש\"י תן יסוד למזבח של עולה תן תורת שפיכת יסוד שירים להלכות מזבח של עולה שיהא המזבח טעון בעולה ובכל הדמים הניתנין עליו שפיכת שירים אל היסוד אם נשאר בכלי כלום כשזורק ממנו שתי זריקות לשתי קרנות ישפכנו ליסוד ומשום דבעולה לא כתיבי שפיכת שירים איצטריך למילף מהכא. ואמרינן תו התם השתא דכתיב אל יסוד מזבח העולה אגגו דיסוד ופירש\"י השתא דכתיב אל יסוד המזבח יסוד שהוא דומה למזבח דהיינו גגו של יסוד: \n\n" + ], + [ + "החטאות הנאכלות דמן וכו'. משנה בפרק איזהו מקומן. \n", + "ומה שכתב מחצי מזבח ולמעלה וכו'. בריש קנים חטאת בהמה נעשית למעלה ואם שינה פסל. \n", + "ומ״ש וכיצד הוא עושה כשלוקח הכהן הדם במזרק וכו'. ברייתא בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ג). \n", + "ומ\"ש וסומך באצבעו הגדולה מכאן. שם וחומר בגודל מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה ורבינו גורס גדולה במקום קטנה. אי נמי קטנה בערך הגודל קאמר. ונראה שמפרש רבינו חומר צובר מלשון חומרים כלומר שמעמיד הדם שיהיה צבור ולא יתפשט באצבע. \n", + "ומ\"ש ומחטא ויורד כנגד חודה של קרן וכו'. שם ופירש\"י ומחטא זריקת חטאת קרוי חיטוי כמו הכהן המחטא. \n", + "ומ\"ש ואם נתן סמוך לקרן כאמה אחת מכאן ואמה אחת מכאן כפר. שם אמאי דתנן חטאות הצבור והיחיד דמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות אמרינן בגמרא היכי עביד ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר נותן אמה אילך ואמה אילך וחד אמר מחטא ויורד כנגד חודו של קרן אליבא דרבי אליעזר ברבי שמעון דאמר היא עצמה אינה נעשית אלא בגופה של קרן דכולי עלמא לא פליגי כי פליגי אליבא דרבי (דאמר דמים העליונים ניתנין מחוט הסיקרא ולמעלה) מר סבר אמה אילך ואמה אילך כנגד קרן הוא ומר סבר כנגד חודה אין טפי לא. ופי' רש\"י היא כלומר כל עצמה ועיקר מצותה אינו אלא שם. דכ\"ע לא פליגי דלא בעינן חודה דקרן כתיב ואמה על אמה ברום אמה הניתן בראש המזבח בכל זוית וזוית בכל מקום שבה קרוי קרן כי פליגי אליבא דרבי דמכשיר לה מחוט הסיקרא ולמעלה ואע\"ג דלאו קרן מר סבר כי היכי דקרן היא אמה על אמה אף כל שתחתיו כנגדו הוי קרן ומר סבר כיון דקרא לאו אקרנות ממש קפיד דשאר המזבח לא שייך לשון קרן אלא בחודה של זוית עכ\"ל. ולפי זה פסק רבינו כרבי דהלכה כמותו מחבירו ועוד דאמוראי פליגי אליביה ובפלוגתא דאמוראי פסק כמאן דאמר אמה אילך ואמה אילך. ונראה לי שהטעם דכיון דלר' אליעזר בר\"ש לא בעינן חודה של קרן עדיף טפי למימר דרבי מכשיר באמה אילך ואמה אילך כדי שלא להגדיל מחלוקתם ביותר. ועוד יש לומר דכיון דאיפליגו אמוראי במילתא אין אנו יכולים לפסול באמה אילך ואמה אילך ומש\"ה פסק דלכתחלה בעינן חודה של קרן ואם נתן אמה אילך ואמה אילך בדיעבד כפר: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וצריך לטבול אצבעו על כל קרן וקרן וכשגומר הנתינה על הקרן מקנח אצבעו בשפת המזרק וכו'. בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ג:) תניא וטבל [ולא מספג וכו'] (והזה מן הדם) מן הדם שבענין למעוטי מאי למעוטי שירים שבאצבע. ופירש״י והזה מן הדם שבענין מדם האמור בענין טבילה שהזה ממנו ראשונה יזה את כולן שצריך לחזור לטבול בו אצבעו על כל הזיה טבילה. \n", + "ומ\"ש מקנח אצבעו בשפת המזרק. שם: \n\n" + ], + [ + "אין בכל הקרבנות קרבן וכו'. איני יודע מה מלמדנו. \n", + "ומ״ש וצריך שיהא שם דם כדי טבילה לא שיספג אצבעו מדם. ברייתא בפרק ב״ש (זבחים דף מ':) ובפרק דם חטאת וטבל ולא מספג דם עד שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרו ופירש״י מספג מקנח בשולי הכלי או בדפנותיו וכו'. שיעור טבילה מעיקרא וכו' משעת קבלה ראשונה למעוטי קבל פחות מכדי טבילה בכלי זה ופחות מכדי טבילה בכלי זה ועירבן והכי מפרש לה במנחות ובפרק דם חטאת ויליף לה מדקרינן וטבל בדם ולא קרינן בדם משמע בדם שהיה כבר משעה ראשונה עכ״ל. ומפשט דברי רבינו לא משמע הכי אלא כולה חדא מילתא היא וה״ק צריך שיהא שם כדי טבילה כדי שלא יהא מספג שאם לא יהא שם דם כדי טבילה נמצא שהוא מספג ואנן בעינן וטבל. ויש לתמוה דאי חדא מילתא היכי דריש ולא מספג מוטבל ושיהא בדם שיעור טבילה מבדם ועוד דבגמרא מצריך להו דאי כתב רחמנא וטבל ה״א אע״ג דליכא שיעור טבילה מעיקרו ואי כתב רחמנא בדם הו״א אפילו מספג אלמא תרי מילי נינהו לפיכך צריך לפרש דברי רבינו דתיבת וצריך מושך עצמו ואחר עמו וה״ק וצריך שיהא שם דם כדי טבילה וכן צריך עוד שלא יספג: \n\n" + ], + [ + "ומנין הוא מתחיל וכו'. משנה בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ג). \n", + "ומ\"ש זה יסוד דרומי. בגמ' יליף לה. \n", + "ומ\"ש שנאמר ואת כל דמה ישפוך אל יסוד מזבח העולה. נראה להגיה ולכתוב במקומו ואת כל דמה ישפוך אל יסוד המזבח וכן נמצא בספר מוגה דבחטאות פנימיות כתיב אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד והוא מערבי שפוגע בו תחלה בצאתו אבל בחיצוניות כתיב אל יסוד המזבח ולכך פנימיות מפורש וחיצוניות סתום: \n\n" + ], + [ + "כל החטאות הנשרפות וכו' ושירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון וכו'. שם במשנה (דף מ\"ז) שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון ובגמרא (דף נ\"ב) מ\"ט א\"ק אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד ההוא דפגע ברישא ופירש\"י יסוד שכנגד הפתח וזו היא מערבו של מזבח שהוא כנגד פתח ההיכל: \n\n" + ], + [ + "והיכן מזין מדמן וכמה מזה מהן וכו'. כמו שיתבאר בהל' עבודת יוה\"כ פ\"ד: \n", + "ומ״ש ואם לא כיון בהזיות שבפנים כשרות. פ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז): \n\n" + ], + [ + "פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין וכו'. מפורש בתורה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכל הדמים הניתנין על מזבח הזהב וכו'. כתוב בתשובת הרשב\"א בסימן ש\"צ שנשאל על מ\"ש רבינו שהיה עומד בין מזבח למנורה והלא המזבח משוך היה כלפי חוץ והוא צריך לצאת מכל המזבח ותשובתו כתבתי בהל' עבודת יוה\"כ פ\"ד. והר\"י קורקוס כתב אפשר שרבינו מפרש עד דנפק מכוליה היינו שלא יעמוד בין מזבח לפרוכת אלא יוצא לצד ימינו עד שיצא מכנגד כל המזבח וזהו שכתב בין מזבח למנורה ונמצא עומד מהמזבח ולפנים מכנגד הצד הדרומי כמ\"ש בפ\"ד מהל' עבודת יוה\"כ כי מצד צפון יוצא. ועדיין קשה שא\"כ למה אינו נותן תחלה בקרן דרומית מערבית שהוא יותר קרוב לו שהרי מנורה בדרום היתה לימין היוצא נמצא שזה מדלג קרן דרומית מערבית ודרומית מזרחית ונותן בשלישי שהוא צפונית ולמה, ואפשר שסובר רבינו שזהו מ\"ש שנותן מבחוץ כלומר לצד האחר וזהו שאמר שיהו הזאות אלו הראשונות מלמטה למעלה כי אולי יתלכלכו בגדיו אבל האחרונה שהיתה לפניו מלמעלה למטה כדי שלא יתלכלכו בגדיו וכמ\"ש שם וכתבו רבינו בעבודת יוה\"כ ומשם כתב רבינו כן. \n", + "ומ\"ש שם לפני ה' מזבח לפני ה' ולא כהן היינו שלא יפסיק הכהן בין מזבח לפרוכת אבל עדיין אין מזבח בין כהן לפרוכת כי לצד דרום היה נמשך נמצא מזבח לפני ה' בלא הפסק וכהן אינו לפני ה' רק לצד המנורה או לחוץ יותר ועדיין סוגית הגמרא צריכה יישוב עוד עכ\"ל. \n", + "ומ״ש מתחיל מקרן מזרחית צפונית וכו'. משנה פ' הוציאו לו (יומא דף נ״ח): \n", + "וכתוב בתשובות הרשב\"א סי' שפ\"ח שנשאל שמשנה זו עכ\"פ שנויה לדעת ר' יוסי שסובר שלא היתה שם אלא פרוכת אחת ופרופה לצפון לימין הנכנס וכשחוזר מן הפתח למזבח הזהב פוגע תחלה בצפונית ואינו יכול להתחיל שם כדאמרינן. וגמר שאלה זו ותשובתה אכתוב בהלכות עבודת יוה\"כ פרק ד': \n\n" + ], + [ + "פר כהן משיח הבא על כל המצות וכו'. מדכתיב בה ולקח הכהן המשיח מדם הפר והביא אותו אל אהל מועד וכו'. \n", + "ומ\"ש ואם קיבל והזה כהן הדיוט כשר. בת\"כ פרשת ויקרא: \n\n" + ], + [ + "שעירי עבודה זרה והם שעירים הנשרפין וכו'. בפרק בית שמאי (זבחים דף מ״א): \n\n" + ], + [ + "הבכור והמעשר והפסח וכו'. משנה בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו:) ובר״פ ב״ש (זבחים דף ל״ז). \n", + "ומ\"ש באי זה רוח שירצה משלש זויות המזבח שהרי קרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד כמו שביארנו. בפ\"ב מהל' בית הבחירה: \n", + "ומנין שאינם טעונין אלא מתנה אחת וכו' מפי השמועה למדו שהוא הדין במעשר ופסח וכו'. בפ' ב״ש (זבחים דף ל״ז) ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו:) מדכתב ואת דמם תזרוק מלשון רבים לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואימורין על גבי המזבח כנגד היסוד מנא לן וכו' אתיא זריקה זריקה מעולה. ואיני יודע למה תלה הדבר במפי השמועה דהא מקראי יליף לה מדכתיב דמם לשון רבים. ואפשר שטעמו משום דלא מפרש בהדיא דדמם מרבה מעשר ופסח: \n\n" + ], + [ + "כל הזבחים מקטירין וכו'. מפורש בתורה: \n", + "וכל הזבחים מפשיטין אותן וכו'. בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ג:) נתבאר דכולי עלמא מודו דאין הפשט קודם זריקה וכתב רש״י מפני שאסור לשהות הדם כל כך ובסוף הלכות פסולי המוקדשין כתב רבינו זבח שהופשט קודם זריקה אינו פוסל: \n\n" + ], + [ + "כל עורות קדשי הקדשים לכהנים וכו' אבל עורות קדשים קלים לבעלים וכו'. משנה בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ג): \n\n" + ], + [ + "כל [קדשי] הקדשים שאירע בהם פיסול וכו'. משנה שם: \n", + "וכל העורות מחלקין אותם כו'. תוספתא בפרק בתרא דמנחות ובגמרא ס״פ מקום שנהגו (פסחים דף נ״ז) ופ' החליל ופ' הגוזל (בבא קמא דף ק״י): \n\n" + ], + [ + "המתפיס עולתו לבדק הבית וכו' עד אלא ימכרו העורות ויפלו לבדק הבית. בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ג:): \n", + "אחד עולת איש וכו'. גם זה שם אלא שבגמ' כתוב גר במקום מ\"ש בספרי רבינו עכו\"ם. וגירסת רבינו נראית נכונה דלגירסת גמרא דידן קשה מאי קא משמע לן דמהיכא תיסק אדעתין לפלוגי בין גר לישראל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה לעשות העולה וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) צמר שבראשי כבשים וכו' עד אחר חצות לא יחזיר. משנה וגמרא בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה:) פירש״י אין בהם ממש שנשרפו כולן. ובפרק שני דמעילה (דף ט':) דייק דדוקא פקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר הא על גבי המזבח יחזיר: \n\n" + ], + [ + "כשמנתח איברי העולה וכו'. בפ״ב דיומא (דף כ״ה) תנן הפייס השני מי שוחט וכו' מי מעלה איברים לכבש ובפ״ד דתמיד (דף ל״א:) תנן גבי איברי התמיד הלכו ונתנום מחצי הכבש ולמטה במערבו ומלחום ובפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״א:) תניא שאחד מג' מקומות שהמלח נתון היה על גבי הכבש ששם מולחים האיברים. \n", + "ומ\"ש ואחר כך מעלים כל האיברים לראש המזבח. בפ\"ב דיומא (דף כ\"ו) תנן הפייס הרביעי מי מעלה איברים מן הכבש למזבח ובפ\"ה דתמיד תנן אמר להם בואו והפיסו מי מעלה אברים מן הכבש למזבח. \n", + "ומ״ש ומסיר גיד הנשה בראש המזבח ומשליכו ע״ג הדשן שבאמצע המזבח. מימרא בר״פ גיד הנשה (חולין דף צ'): \n", + "ומ״ש וזורק כל האיברים על האש וכו'. כן משמע בסוף מסכת תמיד ובפרק טבול יום (זבחים דף ק״ד) אמרו מה דם בזריקה אף בשר בזריקה. \n", + "ומ\"ש ואחר שזרקן חוזר ועורך אותם על האש וכו'. בסיפרא פ\"ד. \n", + "ומ״ש ואיברים שצלאן ואחר כך העלן למזבח אין בהם משום ריח ניחוח. מימרא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״א): \n\n" + ], + [ + "כיצד מנתחין את העולה לא היה שובר את הרגל וכו'. במסכת תמיד פ' ד'. \n", + "ומ\"ש ואם היה שור מפשיטו בלי תליה. ומ\"ש ומפשיט עד שהוא מגיע לחזה וכו' עד הולך ומדיחן. שם. ודע שיש בספרי רבינו חסרון הניכר שאצל מה שכתב וחותך את הידים ונותנן לאחר צריך לכתוב וחותך רגל הימנית ונותנה למי שזכה בראש ושתי ביצים עמה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לא ביין ולא במזוג ולא בשאר משקין. בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ב) במים ולא ביין במים ולא במזוג. \n", + "ומ\"ש וכל המימות כשרים. שם במים לרבות שאר מים ופירש\"י שאר מים ואפילו מכונסים: \n", + "כמה מדיחן הכרס מדיחין אותה בבית המדיחין כל צרכה וכו' עד ונותנו ביד אחר. בפ\"ד דתמיד (דף ל\"א) ובפ\"ב דיומא (דף כ\"ה) מייתי לה מקרא ואע\"פ ששנו שם שאדם אחר היה נוטל החביתין לא מנאו רבינו מפני שחביתין הללו חביתי כ\"ג הן ואינם תלויים בקרבן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נוקב את החזה. הטעם ששנינו נוקב מפני שהחזה כאהל על הדפנות וכשנוטלו משם נשאר המקום כחלון כי הוא קצר ונשאר מקומו כנקב. ויש בספרי רבינו ט\"ס שכתב ונוקב את הריאה וצריך למחוק תיבת הריאה ולכתוב במקומה החזה גם בג' מקומות כתוב שזרה במקום שדרה: \n", + "ומ\"ש עד השדרה. פירוש אצל השדרה כי השדרה היה מניח עד דופן השמאלי. פירוש גרה הוא הצואר על שם כי שם הוא מעלה גרה. ופירוש עוקץ הוא זנב: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "ומ\"ש שמוליך הרגל עם הראש. נתבאר טעמו בפ' שני דיומא (דף כ\"ה כ\"ו): \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומ\"ש אבל אם היה איל מוליכים הקרבים שנים והסלת בשנים. משנה בפרק שני דיומא (דף כ\"ו:): \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש השור מוליכים אותו כ\"ד הראשון מוליך את הראש וכו' עד הרי כ\"ד. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ולמה לא יחלקו האבר הגדול של שור לחלקים וכו'. סיפרא פ\"ה. \n", + "ומ\"ש בד\"א בעולות וכו'. במשנה: \n\n" + ], + [ + "עולת העוף כיצד היתה נעשית וכו' עד כל ששינה בה מאחר תמצית הדם כשירה. משנה בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ד:). \n", + "ומה שכתב למעלה מן החוט שבאמצע המזבח. בפרק קמא דקינים עולת העוף נעשית למעלה וכו' ואם שינה וכו' פסל: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש ושסע אותו בכנפיו בידו בלא סכין. בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ה:) ת\"ר ושסע אין ושסע אלא בידו וכן הוא אומר וישסעהו כשסע הגדי: \n\n" + ], + [ + "כיצד מולקין קוצץ ויורד בצפורן. פרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ה) ובתוספתא דזבחים פ״ז. \n", + "ומ\"ש ואם רצה להוליך ולהביא מוליך ומביא. בפרק קמא דחולין (דף כ') פלוגתא דרב הונא ורבה ופסק כרב הונא דרבי אבין ורבי ירמיה סברי הכי. \n", + "ומ\"ש ואם רצה להיות דורס ויורד בצפורן דורס. שם אמר רב כהנא מצות מליקה קוצץ ויורד וזו היא מצותה וכו' אמר רבי ירמיה כל שכן דמוליך ומביא כשר ומאי זו היא מצותה אף זו היא מצותה: \n", + "ומ\"ש ואם נעקרו הסימנין אינו חושש. שם תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף ופירש רבא בר קיסי דהיינו במליקה ופירש\"י דכיון דדרסה וחלדה לא פסלי בה עיקור סימנין נמי לא פסיל בה. \n", + "ומ\"ש וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר שאם חתך רוב בשר הרי זה כמתה קודם שיגיע לסימנים. שם. \n", + "ומ\"ש וצריך לחתוך שני הסימנים בעולה כשהוא יורד. שם פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כתנא קמא. \n", + "ומ\"ש והמולק בסכין אינה מליקה. משנה בפרק דם חטאת. \n", + "ומ\"ש או מן הצדדין. משנה פרק קמא דחולין (דף י\"ט:). \n", + "ומ\"ש וכל העורף כשר למליקה. גם זה משנה שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה לעשות החטאות כמצותן וכו' כמו שבארנו. בפ\"ה: \n", + "ומפשיטה ומפריש האימורים ומולחן וזורקן על גבי האשים ואם רצה ליתן את האימורים בכלי כשמוליכן למזבח נותן. בפ' שני שעירי (יומא דף ס״ז:) אהא דתנן הוציא את אימוריהן ונתנם במגס והקטירם ע״ג המזבח גרסינן בגמ' אטו במגס מקטר ליה אימא להקטירם והכי איתא נמי בפרק שני דסוטה (דף ט״ו) ובפרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״ה:) ואע״פ שרש״י מחק גירסא זו התוספות קיימוה ופירשו דהכי פריך וכי חובה הוא שיוליכנו במגס למזבח נהי דכשקרען והוציא אימורין נותנן במגס ולא על גבי רצפה שלא יהו קדשי שמים מוטלים כנבלה מ״מ כשמעלן למזבח יכול להעלותם בידו ומדקתני ליה גבי סדר יוה״כ משמע דכך הוא ובענין אחר אין לעשות ולהכי פריך וכי חובה הוא לעשות כן להעלותם במגס עכ״ל. ונתבארו דברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "וכיצד מעשה וכו' כמו שבארנו. בפ\"ה. \n", + "ומ״ש ומנתחין אותם שם כנתחי העולה בעורן. בפ' איזהו מקומן (זבחים נ״א.) ובפ' שני שעירי (יומא ס״ח:): \n\n" + ], + [ + "שלשה מקומות לשריפה אחד בתוך העזרה וכו' עד כמצותן. בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ד:) וכדתני לוי: \n\n" + ], + [], + [ + "ושריפת כל הנשרפין כשירה בזר ובלילה: וכל הנשרפין חוץ לעזרה כל העצים כשרים לשריפתן וכו'. בתורת כהנים פרשת ויקרא ובפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ה): \n\n" + ], + [ + "חטאת העוף כיצד היתה נעשית וכו'. בפ' קדשי קדשים במשנה (דף ס\"ד:). \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו. בפ' [חמישי]. \n", + "ומ\"ש ויורד בצפרנו עד שיחתוך הסימנין או רוב אחד מהם. בפ\"ק דחולין (דף כ\"א). \n", + "ומ\"ש ואינו מבדיל הראש מן הגוף ואם הבדיל פסל. משנה בפרק קדשי קדשים והוא מבואר בכתוב ולא יבדיל. כתב ספר מצות גדול פי' רש\"י ולא יבדיל שאין מולק אלא בסימן אחד. בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ה:) כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו ובעולה שנים או רוב שנים ורבינו משה פירש לאו זה שלא יבדיל הראש מהגוף ואני מביא ראיה לדבריו שלמד שם סתם מליקה האמורה בעולת העוף ממליקה המפורשת בחטאת העוף מה להלן ממול עורף וכו' אי מה להלן (בחטאת העוף) מולק ואינו מבדיל אף כאן מולק ואינו מבדיל ת\"ל ומלק והקטיר מה הקטרה הראש בעצמו והגוף לעצמו אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו ומנין שהקטרת הראש לעצמו והגוף לעצמו שהרי שתי פעמים כתיב והקטיר בפרשה אחד לראש ואחד לגוף וכתב ושסע בינתים עכ\"ל. \n", + "ומה שכתב ומזה מדמה על קיר המזבח למטה מאמצעו וכו' עד וזהו קיר התחתון. בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ד:) וכתב רש\"י בריש מנחות (דף ג') הזאה אוחז בגוף העוף ומעלה ומוריד בכח והדם ניתז מעצמו. מיצוי סוחט בין אצבעותיו ונצוק הדם הולך למרחוק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומיצוי חטאת העוף מעכב. משנה שם [בזבחים] מיצה דם הגוף פסולה ובפרק ב' דמעילה (דף ח' ט') איפליגו אמוראי במילתא ולמ\"ד אינו מעכב אותבוהו כמה אמוראי ושנינהו שנויי דחיקי ולא סמכינן עלייהו. \n", + "ומ\"ש ואין למזבח בה אלא דמה וכו'. משנה בפ' קדשי הקדשים (דף ס\"ד): \n\n" + ], + [ + "כיצד אוחז חטאת העוף בשעת מליקה וכו'. שם וכדתנא במתניתא. \n", + "ומ\"ש ואם שינה ואחז בכ\"מ כשירה: \n\n" + ], + [ + "וכל מקום מן המזבח כשר למליקתה וכו' עד מדם הנפש. משנה וגמ' (דף ס\"ג:) בפרק קדשי הקדשים: \n\n" + ], + [ + "שלשה דברים היתה קרן דרומית מערבית משמשת למעלה ושלשה למטה וכו' עד סוף הפרק. שם. \n\n" + ], + [], + [ + "ומה שכתב ומתחיל ומקיף מקרן דרומית מזרחית וכו' נותנים המים או היין בידו ומנסך. הוא מדתנן בפרק בתרא דתמיד (דף ל\"ג:) בא לו להקיף את המזבח מהיכן הוא מתחיל מקרן דרומית מזרחית וכו' נתנו לו יין לנסך: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) חומר בחטאת הבהמה משאר קדשי קדשים וכו' עד טעונים כיבוס. משנה בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ב). \n", + "ומ\"ש אבל העור הקשה הרי הוא כעץ וגורד הדם מעליו. שם (דף צ\"ד) אוקימתא דרבא. \n", + "ומ\"ש ואחד דם חטאת הנאכלת. משנה שם. \n", + "ומ\"ש אבל לא חטאת העוף וכו'. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "חטאת שנפסלה אין דמה טעון כיבוס וכו' עד וראוי לכיבוס. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אבל אם ניתז על כלי עץ וכו' אלא גורדן בלבד. שם (דף צ\"ד) בגמרא: \n\n" + ], + [ + "ניתז על עור הדג אינו טעון כיבוס וכו'. נלמד ממה ששנינו שם (דף צ\"ג:) אין טעון כיבוס אלא דבר שהוא ראוי לקבל טומאה. \n", + "ומ\"ש אבל אם ניתז על עור בהמה. שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כר' יהודה דסתם לן תנא x כוותיה (דף צ\"ג): \n\n" + ], + [ + "ניתז מן הצואר על הבגד וכו'. משנה שם ניתז מן הצואר על הבגד אינו טעון כיבוס מן הקרן ומן היסוד אינו טעון כיבוס נשפך על הרצפה ואספו אינו טעון כיבוס אין טעון כיבוס אלא הדם שנתקבל בכלי וראוי להזאה ובגמרא ת\"ר יכול ניתז מן הקרן ומן היסוד יהא טעון כיבוס ת\"ל אשר יזה פרט לזה שכבר הוזה ואמרינן תו בגמרא הא תו למה לי מה טעם קאמר מה טעם נשפך על הרצפה ואספו אין טעון כיבוס לפי שאין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזאה ראוי להזאה למעוטי מאי למעוטי קיבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה ופירש\"י מן הקרן של מזבח ומן היסוד של שירים ובפ' ב\"ש תרגימנא דמן הקרן מן הקרן ממש ומן היסוד מן הראוי ליסוד דמשניתן דמה אין שירים טעונים כיבוס וטעמא מפרש בגמרא עכ\"ל. ומפני כך כתב רבינו ניתז מן הצואר על הבגד או מעל קרן המזבח והשמיט מן היסוד וכ\"כ בפירוש לקמן בסמוך ופירש\"י עוד הא תו למה לי למיתני אין טעון כיבוס אלא שנתקבל בכלי הא תנא ליה נשפך על הרצפה קיבל פחות מכדי הזיה בכלי זה וחזר ועירבו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "נתן ארבע המתנות וכו'. בר\"פ ב\"ש. \n", + "ומ\"ש וכן בחטאות הנשרפות. משנה בפ' דם חטאת אע\"פ שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות שנאמר במקום קדוש תאכל אחד הנאכלות ואחד הפנימיות שנאמר תורת החטאת תורה אחת לכל החטאות: \n\n" + ], + [ + "ניתז מאצבעו וכו'. בר״פ דם חטאת (זבחים דף צ״ג:). ויש בקצת ספרי רבינו שכתוב שבאמצע במקום שבאצבע וט״ס הוא: \n\n" + ], + [ + "ניתז מן הבגד וכו'. שם (דף צ\"ב:) בעא מיניה לוי ניתז מבגד לבגד מהו מבגד קמא אידחי ליה בכיבוס או דילמא לא א\"ל זו שאלה טעון כיבוס ממה נפשך אי אוספו וכשר הא כשר ואי אוספו ופסול כר\"ע דאמר היתה לו שעת הכושר ונפסלה דמה טעון כיבוס. ופירש\"י אידחי ליה לכיבוס וכו' (דכיון) דאיזקיק לכיבוס אידחי ליה [מתורת הזאה] ולא קרינן בה ראוי להזאה ולא בעי כיבוס האי אחרון. זו שאלה בניחותא יפה שאלת ואשיבך עליה. אי אוספו וכשר אע\"ג דאיזקיק לכיבוס לא בטל מתורת דם וכו'. הא כשר וטעון האחרון כיבוס. ואת\"ל שאם אוספו מהראשון פסול וכו' אנא כר\"ע ס\"ל דאמר היתה לה שעת הכושר לזריקה ונפסלה דמה טעון כיבוס והאי הרי בתחילתו בכלי נתקבל והיתה לו שעת הכושר ואח\"כ נפסל בנפילתו על בגד הראשון עכ\"ל. והשתא כיון דסתם לן תנא דלא כר\"ע לא חיישינן למאן דאמר דס\"ל כוותיה ועוד דבבעיא דאיתא התם בגמ' בסמוך משמע בהדיא דאמוראי בתראי לא סבירא להו כר\"ע כיון דמספקא לן אי אוספו ופסיל בעיין לא איפשיטא ומיהו ק\"ל נהי דלא איפשיטא בעיין מ\"מ מספיקא ה\"ל להחמיר ולהטעינו כיבוס ושמא יש לומר דכיבוס במקום קדוש אינו דרך כבוד כלפי מעלה ומספיקא לא מזלזלינן ביה. ויותר נכון לומר דכיון דסתם לן תנא דלא כר\"ע ואמוראי בתראי נמי לא ס\"ל כר\"ע הא איפשיטא בעיין איפכא מלוי: \n", + "ניתז על בגד טמא אינו טעון כיבוס. שם בעי מיניה רמי בר חמא מרב חסדא ניתז על בגד טמא מהו אמר רב הונא בריה דרב יהושע מדקא מיבעיא ליה הכי ש\"מ היתה לו שעת הכושר ונפסלה אין דמה טעון כיבוס ה\"מ בזה אחר זה אבל בבת אחת לא או דילמא לא שנא א\"ל פלוגתא דר' אליעזר ורבנן וכדמתרץ אביי דתניא ר\"א אומר מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה וכו'. במאי קא מיפלגי אמר אביי בדנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה קא מיפלגי מר סבר דנין ומר סבר אין דנין. ופירש\"י ניתז על בגד טמא ונטמא בנגיעתו בו מי הוי דם פסול כאילו נטמא קודם לכן ולא בעי כיבוס או דילמא כיון דבעידנא דנפל עליה אכתי כשר הוי והרי פסול דם וטעינת כיבוס לבגד באים כאחד כדמפרש ואזיל רב הונא בריה דרב יהושע. מדקא מיבעיא ליה הכי מכלל דפשיטא ליה בטמא קודם לכן דלא בעי כיבוס ואע\"ג דהיתה לו שעת הכושר ש\"מ סבר וכו' ומיהו היכא דפיסול דם ונפילת בגד באים כאחד מבעיא ליה הכי מי אמרינן ה\"מ דפסולה אין דמה טעון כיבוס בזה אחר זה שנפסל ואח\"כ ניתז וכו'. מטהרים את האדם מטומאת מת כאילו לא נטמא שהרי נדה שנטמאת במת מזין עליה לפני טבילת נידתה וטובלת אחת בשביל שתי הטומאות וכו'. בדנין טומאה קדומה כגון מי חטאת לפני הזאתו מטומאה שבאותה שעה כגון הזאת נדה שטומאת המים והזאה באים כאחד קא מיפלגי ר\"א סבר דנין ורבנן סברי אין דנין ולגבי ניתז דם חטאת על בגד טמא דאיבעיא לן נמי פלוגתא דר\"א ורבנן היא דלר\"א אין טעון כיבוס דטומאה שבשעת נפילה כטומאה שלפני נפילה ולרבנן לא דמו אהדדי עכ\"ל. וקשה דלפי זה ה\"ל לרבינו לפסוק כרבנן דסברי בניתז על בגד טמא טעון כיבוס וצ\"ע. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ואפשר שסובר רבינו שאין הדבר מוכרח דרבנן שאין דנין שם טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה לומר שמי חטאת שנטמאו יטהרו שמפני זה יסברו שאם ניתז על בגד טמא שטעון כבוס שאפשר דלאו הא בהא תליא ומ\"מ ודאי שר' אליעזר שדן שם טומאה קדומה מטומאת שעה ע\"כ יסבור שגם כאן שאין טעון כיבוס כמו נפסל קודם שניתז הילכך הכי נקטינן. או אפשר שגירסא אחרת או שיטה אחרת היתה לרבינו באותה סוגיא. או אולי לשון רבינו בספרים מוטעה והוא צריך להיות טעון כיבוס והוא היותר קרוב אצלי עכ\"ל: \n", + "ניתז דם חטאת על הבגד וכו'. בס״פ דם חטאת (זבחים דף צ״ח:). \n", + "ומ\"ש אבל אם ניתז דם החולין תחלה וניתז עליו דם החטאת אינו טעון כיבוס וכו'. שם בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "כשמכבסין את מקום הדם וכו' וכל שבעת הסממנין שמעבירין על הכתם מעבירין על דם חטאת וכו'. בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ה): \n\n" + ], + [ + "כלי חרס שנתבשלה בו החטאת הנאכלת וכו'. משנה בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ג). \n", + "ומ\"ש אע\"פ שלא נאמר כאן במקום קדוש וכו'. שם (דף צ\"ד:) מנא ה\"מ דת\"ר תכבס במקום קדוש שבירת כלי חרס מנין ת\"ל וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר מריקה ושטיפה בכלי נחשת מנין ת\"ל ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף במים פירוש דכיון דכתיב וי\"ו בתר במקום קדוש דכתיב ברישא בתריה גרירא: \n", + "ואחד כלי שבישל בו או כלי שהערה לתוכו רותח. משנה שם (דף צ\"ה:): \n\n" + ], + [ + "מריקה בחמין ושטיפה בצונן. שם (דף צ\"ו:) פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים וכסתם מתני'. \n", + "ומ\"ש במים לא ביין וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש והמריקה והשטיפה כמריקת הכוס ושטיפתו. משנה שם. ופירש\"י מריקה מבפנים ושטיפה מבחוץ ככוס של ברכה כדאמרינן בברכות שטעון הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ: \n", + "והשפוד והאסכלה מגעילן במים חמין על גבי האש. משנה בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ז) השפוד והאסכלה מגעילן בחמין. \n", + "ומ\"ש ואח\"כ מדיחן: \n\n" + ], + [ + "בד״א שבישל בהן וכו'. ברייתא בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ו:) חומר בהזאה שהזאה ישנה בחטאות החיצונות ובחטאות הפנימיות וישנה לפני זריקה משא״כ במריקה ושטיפה: \n", + "בישל במקצת הכלי כולו טעון מריקה ושטיפה. שם בברייתא: \n\n" + ], + [ + "צלה הבשר באויר תנור של חרס וכו'. שם (דף צ\"ה:) בעי רמי בר חמא תלאו באויר תנור מהו אבישול ובילוע הוא דקפיד רחמנא או דילמא אבישול בלא בלוע ופירש\"י תלאו לשפוד של חטאת לצלותו באויר תנור דנתבשל בו אבל לא נבלע בו כלום מהו מי הוי תנור טעון שבירה או לא ולא איפשיטא בעיין וזהו שכתב רבינו יש בדבר ספק. ויש לתמוה למה לו להודיענו שהוא דבר ספק ולא פסקה לחומרא סתם כדרכו בשאר ספקי דאורייתא וצריך עיון: \n", + "ולא בחטאת בלבד וכו'. משנה שם ובגמרא יליף לה מקרא. \n", + "ומ\"ש עקב אכילה פירוש תיכף לאכילה והוא משנה שם (דף צ\"ו:) ר' טרפון אומר בישל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל וחכ\"א עד זמן אכילה. ופירש\"י יבשל בו כל הרגל בלא מריקה ושטיפה ולסוף הרגל ימרוק וישטוף ובגמ' (דף צ\"ו) וחכמים אומרים עד זמן אכילה מאי קאמר אמר רב נחמן וכו' ממתין לה עד זמן אכילה והדר עביד לה מריקה ושטיפה: \n", + "כתב הראב\"ד לא ידעתי מהו עקב אכילה אבל כך אמרו חכמים שממתין כל זמן אכילה והדר עביד ליה מריקה ושטיפה עכ\"ל. ונוסחתו בגמרא נכונה דגריס כל זמן אכילה לאפוקי מספרים דידן בגמרא דגרסי עד זמן אכילה וגם רש\"י שם אהא דתניא הא כיצד ממתין לה עד זמן אכילה והדר עביד לה מריקה ושטיפה כתב ממתין זמן אכילה והשמיט תיבת עד. \n", + "ומ\"ש וכן השפוד והאסכלה מגעילן עקב אכילה וכו'. הכי משמע לדברי חכמים שכתבתי בסמוך: \n", + "ומה שכתב וימרוק וישטוף בין כלי מתכות בין כלי חרס חוץ מן החטאת ששובר בה כלי חרס השיגו הראב\"ד וכתב טעות הוא בידו ובהדיא בתוספתא שאין טעון אלא שבירה עכ\"ל. ורבינו מפרש דלא קיימא תוספתא אלא לחטאת בלבד אבל שאר קדשים אף כלי חרס אינם טעונים אלא מריקה ושטיפה שהרי לא מצינו שהצריכה תורה שבירה לכלי חרס אלא בחטאת בלבד. והילך לשון התוספתא בפרק י' דזבחים ר\"ש אומר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה אבל טעונין הדחה משום נותן טעם כבשים פסולים אין טעונין מריקה ושטיפה וכו' כלי חרס אין טעונין אלא שבירה היכן שוברו בפנים יצא לחוץ נכנס ושוברו בפנים. הראב\"ד מפרש דאקדשים קלים דקתני לעיל קאי ורבינו סבר דמילתא באפי נפשה הוא ולא מיירי אלא בחטאת ויש סעד לדבריו מדמסיים בה ששוברו בפנים שהוא הדין השנוי במשנה גבי חטאת. ועוד דקתני תו בתוספתא שם חומר במריקה ושטיפה שהמריקה ושטיפה נוהגים בקדשי קדשים ובקדשים קלים ומדשבקה לשבירה משמע שאינה נוהגת אלא בחטאת בלבד. x \n", + "ומה שכתב ומבשל ושונה ומשלש מיד וכו'. הכי משמע לרבינו מלישנא דחכמים שאמרו זמן אכילה שכל תוך זמן אכילה מבשל והולך אפילו כמה פעמים. \n", + "ומה שכתב עד סוף אכילה. הכי משמע לרבינו לישנא דזמן אכילה דהיינו עד סוף אכילה וכן בדין דהא אין דרך למרוק ולשטוף עד אחר אכילה: \n\n" + ], + [ + "כלי גללים וכלי אבנים וכו'. נראה שטעמו משום דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף משמע דוקא הני ולא שאר מינים וכלי אדמה שלא נתבשלו אינן בכלל כלי חרס, ואין לומר דלפי זה הוה ליה לרבינו למעט גם כן כלי עץ דלא איצטריך למעט אלא הני דדמו לכלי חרס הכתוב בתורה: \n", + "נאמר בחטאת כל אשר יגע בבשרה וכו'. ברייתא בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ז:) כל אשר יגע בבשרה וכו' יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסולה היא תפסל כשרה היא תאכל כחמור שבה, ויש בקצת ספרי רבינו חסרון הניכר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א כשנבלע וכו'. שם בברייתא. \n", + "ומ\"ש ואחד החטאת ואחד שאר הקדשים וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נגע בשרה ברקיק ונבלע במקצתו וכו'. משנה וברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "כלי שבישל בו קדשים וחולין וכו'. משנה וגמרא שם. \n", + "ומ\"ש ואם לא נתן טעם זה בזה וכו' אבל הכלי טעון מריקה ושטיפה. שם אהא דקאמר אם אין בהם בנ\"ט אין הקלים נאכלים כחמורים ואין טעונין מריקה ושטיפה פריך נהי דקדשי קדשים לא ניבעי קדשים קלים ניבעי. ופירש\"י נהי דלא בעו מריקה לסוף זמן אכילת חמורים דהא מועטים ובטלי נבעי מיהא משום קלים לסוף זמן אכילתן אמר אביי מאי אין טעונים דקאמר קדשי קדשים אבל קדשים קלים טעונים. ומדברי הראב\"ד נראה שהיה גורס בלשון רבינו אבל [הכל] במקום הכלי שכתב אבל הכל טעון מריקה ושטיפה פירוש קדשי קדשים וקדשים קלים עכ\"ל. וגירסת הכלי עיקר וכמו שכתבתי: \n\n" + ], + [ + "בגד שניתז עליו דם החטאת ויצא חוץ לעזרה וכו'. משנה בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ד:). \n", + "ומה שכתב וצריך להניח בו שלם כדי מעפורת וכו'. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב מעיל שניתז עליו דם חטאת ויצא ונטמא בחוץ וכו'. מימרא שם (דף צ\"ה): \n\n" + ], + [ + "כלי חרס שבישל בו חטאת ויצא וכו'. משנה שם (דף צ\"ד:). \n", + "ומה שכתב בכדי שורש קטן ואם ניקב נקב גדול מזה אינו שוברו בפנים וכו'. שם בגמרא: \n", + "וכן כלי מתכות שבישל בו ויצא חוץ לעזרה וכו'. משנה שם. \n", + "ומה שכתב וחוזר ומרדדו וכו'. שם בגמרא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה לעשות כל האשמות וכו' כמו שביארנו. בפרק ה' מהלכות אלו. \n", + "ומ\"ש ואם רצה להוליכם בכלי מוליך. נתבאר ברפ\"ז. \n", + "ומ״ש ושאר בשרם נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת. משנה בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ד:): \n\n" + ], + [ + "אשם מצורע יש בקבלת דמו שינוי כמו שיתבאר בהלכות מחוסרי כפרה. בפרק ד': \n\n" + ], + [], + [ + "וכיצד מעשה שלמי צבור שוחט וזורק הדם כמו שביארנו. בפרק חמישי. \n", + "ומה שכתב והשאר נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת וכאשם. משנה בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ג). \n", + "ומה שכתב כמו שביארנו. הוא בפרק א': \n\n" + ], + [], + [ + "וכיצד מעשה שלשתן וכו' ומפריש החזה ושוק הימין ונותן האימורים עם החזה והשוק על ידי הבעלים וכהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף הכל לפני ה' במזרח. בפרק כל המנחות (מנחות דף ס״א ס״ב:) יליף לה מקראי. \n", + "ומה שכתב וכן כל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו. משנה שם (דף ס\"א) תנופה היתה במזרח ופירש רש\"י תנופה במזרח כלומר אפילו במזרחו של מזבח יכול להניף וכל שכן במערבו שקרוב יותר להיכל עכ\"ל. ואין כן דעת רבינו. ובגמרא והניף לפני ה' במזרח והא אמרת לפני ה' יכול במערב אמרי ה\"מ מנחה דאיקרי חטאת וחטאת טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד אבל הכא לפני ה' קרינן ביה ופירש רש\"י לפי דרכו ולישנא דלפני ה' קרינן ביה כוותיה משמע אבל רבינו מפרש דלא אמרי במערב אלא במנחה אבל בתנופה מזרח בעינן. ותמיהא לי על דברי רבינו דלפני ה' טפי משמע במערב מבמזרח והיכי אפשר לומר דדוקא במזרח וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכיצד הוא מניף מוליך ומביא מעלה ומוריד. שם במשנה: \n", + "ואם היה הקרבן תודה וכו'. משנה בפ' התודה (מנחות דף ע״ז:). \n", + "ומ\"ש נותן את החלבים על ידי הבעלים וכו'. ברייתא בפ' כל המנחות באות (ס\"ב) מניח אימורים על פיסת היד וחזה ושוק עליהם וכ\"מ שיש לחם הלחם מלמעלה. ומשמע לרבינו דאימורים דקתני לא כל האימורים אלא החלבים בלבד דהא מקרא דעל אשי החלבים יליף לה: \n\n" + ], + [], + [ + "היה הקרבן איל נזיר וכו'. בפרק שני דמדות שנינו שבעזרת הנשים היתה לשכת הנזירים ששם הנזירים מבשלים שלמיהם. \n", + "ומ״ש ולוקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל. מדסתם רבינו דבריו משמע ששאר האיל היה מבשל כשהזרוע מחובר בו ופלוגתא היא בפרק גיד הנשה (חולין דף צ״ח) ופסק רבינו כלישנא קמא משום דאתי כפשטיה דקרא. ונראה שרבינו מפרש כפירוש התוס' שפירשו דלת״ק מבשלו כשהזרוע מחובר בו ופסק כוותיה. \n", + "ומ״ש עם אחד מעשרה מן הלחם הבא עמו. בפ' התודה (מנחות דף ע״ח) שנינו נזירות היתה באה שתי ידות כמצה שבתודה חלות ורקיקין ואין בה רבוכה ובכל מין במצה שבתודה היו עשר חלות כמו ששנינו שם נמצא שהיה בנזיר י' חלות וי' רקיקין וכתיב ולקח הכהן את הזרוע וכו' וחלת מצה אחת ורקיק מצה אחד ונתן על כפי הנזיר. \n", + "ומה שכתב עם החזה והשוק דכתיב והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה. \n", + "ומ\"ש והאימורים ומניח הכל על ידי הנזיר וכו'. נלמד ממה שנאמר בפירוש זבח שלמים בפרשת צו ונתבאר לעיל בסמוך: \n\n" + ], + [ + "אי זהו חזה כל הרואה את הקרקע למעלה עד הצואר וכו'. ברייתא בר״פ אלו טרפות (חולין דף מ״ה). \n", + "ומ״ש ואי זהו זרוע מן הפרק של ארכובה וכו'. משנה ס״פ הזרוע (חולין דף קל״ד). \n", + "ומ\"ש והזרוע האמורה היא הזרוע של ימין. ברייתא שם. \n", + "ומ\"ש ושכנגדה ברגל הוא שוק האמור בכל מקום. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ואין הכהנים זוכין בחזה ושוק אלא לאחר הקטר אימורים. ברייתא בר\"פ תמיד נשחט (פסחים נ\"ט:) יכול יהיו כהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אימורים תלמוד לומר והקטיר הכהן את החלב המזבחה והדר והיה החזה לאהרן ולבניו: \n\n" + ], + [ + "וכן הלחם שמניף בתודה ובאיל נזיר וכו'. משנה פרק התודה (דף ע\"ד:): \n", + "והלחם שמניף עם החזה ושוק וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "הלחם המורם מן התודה וכו'. בפ' התודה (מנחות דף ע״ז:) בעיא דלא איפשיטא ופסק בה לקולא לענין מיתה וחומש. ומן הדין לא היה לרבינו לכתוב פטורו ממיתה דהא מיתה בידי שמים הוא וקמי שמיא גליא ומיפשטא בעיא אלא שנגרר אחר לשון הבעיא. \n", + "ועל מ\"ש ואינו מדמע כתרומה יש לתמוה דכיון דספיקא הוא ה\"ל למיפסק לחומרא: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ואפשר שבתערובת המותר מן התודה קאמר כי שיעורה מדרבנן הוא לדעת הרב כמו שנתבאר במקומו הילכך אזלינן לקולא אבל בספק תודה ודאי דלחומרא וזהו כוונת רבינו במ\"ש אינו מדמע כתרומה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "היה בעל התודה כהן וכו': \n\n" + ], + [ + "שנים שהביאו שלמים בשותפות וכו'. משנה בס״פ שתי מדות (מנחות דף צ״ג:): \n\n" + ], + [ + "היתה אשה בעלת הקרבן אינה מניפה וכו' והאשה כהן מניף על ידה. בפרק כל המנחות (דף ס\"ח:). \n", + "ומה שכתב ולעולם אין אשה מניפה אלא הסוטה והנזירה בלבד. משנה בפרק קמא דקידושין (דף ל\"ו). \n", + "ומה שכתב ותנופה קודמת להגשה וכו'. משנה פרק כל המנחות (מנחות דף ס״א): \n\n" + ], + [ + "כיצד הוא הלחם שמביא עם התודה וכו'. משנה בר״פ התודה (מנחות דף ע״ו ע״ז): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וכיצד מחמצן מביא שאור כדי חמוצן ונותנו לתוך המדה וכו'. בר״פ כל המנחות (מנחות דף נ״ב) במשנה פלוגתא דר״מ ורבי יהודה ופסק כרבי יהודה. \n", + "ומ״ש והרי הוא מודד עשרון עשרון שלימים. משנה ר״פ שתי מדות (מנחות דף פ״ז) עשרון מה היה משמש. בו היה מודד לכל המנחות לא היה מודד לא בשל שלשה לפר ולא בשל שנים לאיל אלא מודדן עשרונות. \n", + "ומ״ש והעשרה עשרונים של מצה עושה מהם שלשים חלות שוות עשר חלות מכל מין עשר חלות מאפה תנור ועשר חלות רקיקין ועשר חלות מורבכת. משנה בפרק התודה (מנחות דף ע״ז): \n\n" + ], + [], + [ + "(יט-כ) וכיצד היא המורבכת וכו'. בת\"כ מורבכת מלמד שנעשית ברותחין כל צרכה. \n", + "ומ\"ש ואופה אותה מעט ואחר כך קולה אותה בשמן. יתבאר בפרק י\"ג גבי חביתי כ\"ג: \n", + "וכמה שמן הוא עושה וכו' עד לרקיקין. משנה וברייתא בפ' שתי מדות (מנחות דף פ״ח פ״ט): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש החלות לותת הסלת שלהן בשמינית של שמן וכו'. משנה פ' אלו מנחות (מנחות דף ע״ד:) החלות טעונות בלילה והרקיקין משיחה: \n", + "והכהן נוטל מן הכל ארבע חלות וכו'. משנה בפ' התודה (מנחות דף ע״ז:): \n\n" + ], + [ + "ולחמי תודה שאפה אותן ד' חלות יצא. מימרא דשמואל בסוף אלו מנחות (מנחות דף ע״ו) ואע״ג דאמרי' התם דרב הונא פליג פסק רבינו כשמואל. \n", + "ומ\"ש והוא שיפריש החלה שלהן אחת מכל קרבן כשהם בצק. שם. \n", + "ומ״ש שאין מפרישין פרוסה וכו'. משנה בפ' התודה (מנחות דף ע״ז:): \n\n" + ], + [ + "וכיצד הוא הלחם הבא עם איל נזיר וכו'. משנה בפרק התודה (מנחות דף ע״ח). \n", + "ומ\"ש רקיקין משוחין בשמן ועשר חלות לותת הסלת שלהן בשמן. מפורש בתורה. \n", + "ומ\"ש והכל מאפה תנור. מפורש בפ' ויקרא שהחלות והרקיקין הם מאפה תנור. \n", + "ומ״ש ושמן שלהן רביעית. משנה בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ח). \n", + "ומ״ש ושיעור זה הלמ״מ. פרק ג' מינים (נזיר דף ל״ח) ופ' שתי מדות (פ״ט). \n", + "ומ\"ש והכהן לוקח שתי חלות אחת מכל מין. מפורש בתורה: \n\n" + ], + [ + "שני מיני לחם שבנזיר וכו'. משנה בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז). \n", + "ומ\"ש ומעשה הלחם של שניהם חוץ לעזרה: \n\n" + ], + [ + "כיצד מעשה הבכור והמעשר והפסח וכו' עד סוף הפרק. משנה בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו:): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אכילת החטאת והאשם מצות עשה וכו' הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. בפרק תמיד נשחט (פסחים דף נ״ט): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן אכילת שירי מנחות מ\"ע וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "ואין חטאת ואשם ושירי מנחות נאכלים אלא לזכרי כהונה בעזרה. משנה פ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ד:). \n", + "ומ״ש ואם נאכלו בהיכל נאכלו וכו'. בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ג). \n", + "ומ״ש וכן שלמי צבור הרי הן כחטאת וכאשם. משנה בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ד:). \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו. הוא בפ\"ט: \n\n" + ], + [ + "חזה ושוק של שלמים וכו' עד שהרי הם קדשים קלים כשלמים. (בפ' איזהו מקומן) [בפ' קרח]: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב והחלונות ועובי החומה כלפנים. משנה בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ה): \n\n" + ], + [ + "השלמים נאכלים ביום הזביחה וכו' עד ובכור ומעשר הדומים להם. בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו:): \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש וכל אלו הנאכלים ליום ולילה דין תורה שנאכלין עד שיעלה עמוד השחר וכו'. שם (דף נ\"ז:) ובפ\"ק דברכות (דף ט'): \n\n" + ], + [ + "כל קרבנות בין x קדשי קדשים וכו'. בר״פ הערל (יבמות דף ע'). \n", + "ומ״ש אפי' העריב שמשו ולא הביא כפרתו אינו אוכל בקדשים. בפרק בתרא דנגעים ובפרק טבול יום (זבחים דף צ״ח צ״ט) ובפסחים פ' האשה (דף צ':). \n", + "ומה שכתב והטומטום אסור לאכול בקדשים וכו'. ברייתא בפרק הערל (יבמות דף ע״ב). \n", + "ומ\"ש אבל אנדרוגינוס יראה לי שאוכל בקדשים קלים. כלומר והוא שמל ובר\"פ הערל תניא אנדרוגינוס אוכל בתרומה ואינו אוכל בקדשים. ופי' רש\"י פירוש בקדשי קדשים מיירי שאין נאכלים אלא לזכרי כהונה וזה ספק אשה הוא עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומותר לאכול הקדשים בכל מאכל. משנה בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ה). \n", + "ומ״ש אפילו הכהנים מותרין לאכול חלקם וכו' ולשנות באכילתן ולאכלם צלויים וכו'. משנה בס״פ כל התדיר (זבחים דף צ'.). \n", + "ומ\"ש אפילו הכהנים. נראה דכתב כן משום דסד\"א שהכהנים צריכים שלא יאכלו אלא לש\"ש ולכן לא יאכלו אותם במטעמים דרך תענוג קמ\"ל משום דכתב בהו רחמנא למשחה ומתרגמינן לשון גדולה כמו שהמלכים אוכלים. \n", + "ומ\"ש אבל לא תבלין של תרומה וכו'. שם במשנה פלוגתא דר\"ש ור\"מ ופסק כר\"מ: \n", + "והעצמות הנשארות מותרות וכו'. בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ו) ובפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ח) אשם מה אשם עצמותיו מותרין אף כל עצמותיו מותרין ופירש״י מה אשם עצמותיו מותרין לעשות מהם כלים אני שמעתי שהרי נאכל לכהנים ונותר בעצמות לא שייך אלא בדבר הנאכל. אף כל ואפילו עולה ומיבעיא לי הא נמי מחטאת הוה מצי יליף ונראה בעיני דמלו יהיה יתירא נפקא ליה באשם דכתיב ביה לכהן לו יהיה עכ״ל. כתב הר״י קורקוס ז״ל כתב רבינו הנשארות כלומר שאין בהם שום דבר ראוי לאכילה דתנן בתרומות פרק י״א עצמות קדשים בזמן שמכנסן אסורות ואם השליכן מותרות ומיירי ביש עליהם קצת בשר ולכן אם מחשיבן אסורות ואין מותר אלא נשארות שאינו מחשיבן ולא מצניען כ״כ תוספות שם עכ״ל: \n\n" + ], + [ + "היתה להם אכילה מועטת וכו' עד שלא תהא נאכלת אכילה גסה. בפרק רביעי דתמורה (דף כ\"ג). \n", + "ומה שכתב וכן בשירי המנחות. בתורת כהנים והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וכו' יאכלוה שיאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מועטת: \n\n" + ], + [ + "אין מבשלים חטאת או אשם וכו' עד ובזמן אכילתן. בתוספתא דזבחים פרק עשירי: \n", + "חתיכה של קדשי קדשים וכו' עד ומותר לטהורים. בפרק ב' דערלה (משנה ט\"ז): \n", + "כתב הראב\"ד ומותרות לכהנים א\"א והוא שיהא בשל היתר כדי להעלות את האיסור עכ\"ל. ואני אומר שדבר פשוט הוא וכתבו רבינו בהדיא בפירוש המשנה שם אבל קשה שלא הוה ליה ליכתוב או או וצריך עיון: \n\n" + ], + [], + [ + "נאמר בעולה עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה וכו' ומי שאינו ראוי בשעת הקרבן וכו'. בריש פרק טבול יום (זבחים דף צ״ט:): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ולמה חלק הכתוב במנחות כו'. ומ״ש אין חולקין מנחה כנגד מנחה וכו'. בפ' האיש מקדש (קידושין דף נ״ג) ובפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ג) ובתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן אין חולקין עוף כנגד עוף וכו'. בתוספתא פ' י\"א דזבחים: \n\n" + ], + [ + "אין הקטן חולק אפילו בקדשים קלים וכו'. בפרק האיש מקדש ובריש פרק אלו מנחות לכל בני אהרן תהיה וכו' איש כאחיו וגו' איש חולק ואפי' בעל מום ואין קטן חולק אפי' תם. \n", + "ומה שכתב וכן אשה ואנדרוגינוס וכו'. אפשר דיליף לה מדכתיב לכל בני אהרן תהיה בני אהרן ולא בנות אהרן ואנדרוגינוס דספק אשה הוא אינו חולק מן הספק: \n", + "אבל בעל מום בין קבוע בין עובר חולק ואוכל. בר״פ טבול יום (זבחים דף צ״ט). \n", + "ומ\"ש בין שנולד במומו וכו'. ברייתא שם. \n", + "ומ\"ש אבל אם היה טמא אינו חולק לאכול לערב. בר\"פ טבול יום שם: \n\n" + ], + [ + "וכהן גדול אוכל שלא בחלוקה וכו'. משנה בריש יומא (דף י\"ד) שכ\"ג מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש: \n\n" + ], + [ + "כל הראוי לאכילת הקדשים וכו'. ריש פרק [טבול יום] (דף צ\"ח:) טבול יום ומחוסר כפורים אינם חולקים בקדשים לאכול לערב אונן נוגע ואינו מקריב ואינו חולק לאכול לערב בעלי מומין בין בעלי מומין עוברין בין בעלי מומין קבועים חולקין ואוכלים אבל לא מקריבים כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו שכהן גדול האונן מקריב ואינו אוכל. משנה בסוף הוריות (דף י\"ב:): \n", + "ומ\"ש וכל שאינו ראוי לעבוד אינו [ראוי] לאכול חוץ מבעל מום שהרי נתפרש בתורה. משנה וגמרא שם: \n", + "כתב הראב\"ד כל שאינו ראוי וכו' חוץ מכהן גדול א\"א ויש וכו'. וחמשה דברים הללו שנויים במשנה פרק כיצד צולין. ומתוך דברי הראב\"ד נתיישב למה לא כתב רבינו פה חמשה דברים אלו דהנך שאני שהם קרבנות הצבור ומחמת כן מקריבין אותם בטומאה שטומאה דחויה היא בצבור: \n\n" + ], + [ + "כל שאין לו חלק בבשר אין לו חלק בעורות. משנה ר״פ טבול יום (זבחים דף צ״ח:): \n", + "אפילו טמא בשעת זריקת דמים וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נטמא אחר זריקה וטבל והרי הוא טהור אף בשעת הקטר חלבים וכו'. שם (דף ק\"ב:) בעיא דלא איפשיטאx: \n\n" + ], + [ + "קרבן צבור הבא בטומאה וכו'. שם (דף צ\"ט) בעי רב אושעיא טמא בקרבנות צבור מהו שיחלקו לו מי אמרינן המחטא אמר רחמנא והאי נמי מחטא הוא או דילמא ראוי לאכילה חולק שאינו ראוי לאכילה אינו חולק אמר רבינא ת\"ש כ\"ג מקריב אונן ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב ש\"מ ראוי לאכילה בעינן ש\"מ. ופירש\"י מהו שיחלקו לו מקרבן צבור לאכול לערב ובקרבן צבור שהקריבוהו טהורים קא מבעיא ליה אי פלגינן מיניה להאי טמא הואיל וראוי לחטוי דקרבן צבור דוחה טומאה או דילמא ראוי לאכילה בעינן אבל בהקריבוהו טמאים לא מבעיא לן שהרי אינו נאכל כדאיתא בפרק כיצד צולין ורבינו בפ\"ד מהלכות ביאת המקדש פסקה לההיא דפ' כיצד צולין וא\"כ יש לתמוה היאך כתב כאן קרבן צבור הבא בטומאה וכו' אין חולקין עם הטהורים לאכול לערב דמשמע שהטהורים אוכלים אותו. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שצריך לפרש דברי רבינו כך קרבן צבור שיכולים להביאו בטומאה כשהיה צורך לכך וז\"ש הבא בטומאה ולא אמר שבא בטומאה אע\"פ שהטמאין מקריבין אותו כלומר שיכולים להקריבו בשהשעה צריכה לכך ולכך לא כתב שהטמאים הקריבוהו אלא מקריבין דהיינו שיכולים להקריב ואעפ\"כ אינם חולקים עם טהורים שהקריבוהו דסד\"א שקרבן כזה טמאים וטהורים שוים כיון שהיה אפשר שיקריבוהו טמאים וראוי לחיטוי קרינן ביה קמ\"ל דלא שהרי אינם ראויין לאכילה ולעולם בהקריבוהו טהורים מיירי. ובהא ניחא נמי מה שלא הוציא זה מהכלל דכ\"ג מקריב ואינו אוכל [דכ\"ג] מהקרבן שהקריב קאמר אבל טמא בקרבנות צבור לאו בהקריב הוא מיירי ולא שייך למימר שאינו אוכל ומקריב עכ\"ל. ולי אין צורך לידחק בכך בפירוש דברי רבינו אלא דברים כפשוטן שהקריבוהו טמאים שיש קרבן צבור שהוא בא בטומאה והוא קרבן פסח כדתנן בפרק כיצד צולין וכתבו רבינו בהל' קרבן פסח פ\"י וכגון שהיו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאים שכולם עושים בראשון והטהורים עושים לעצמם בטהרה והטמאים עושים לעצמם בטומאה ואוכלים אותו בטומאה והשתא קאמר שאע\"פ שיכולים הטמאים להקריב פסחיהם אינם יכולים להמנות עם הטהורים אע\"פ שלערב יהיו טהורים ויהיו ראויים לאכילה עם הטהורים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל האוכל כזית מבשר העולה וכו' לוקה. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ז): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וחלבה ובשרה וסלתה וכו' חמשתן מצטרפין לכזית. משנה בפ\"ד דמעילה (דף ט\"ו:): \n\n" + ], + [ + "וכן האוכל כזית מכל האימורין וכו' כל שהוא כליל למזבח אכילתו בלא תעשה. פרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ח:) ר' אליעזר אומר כל שהוא בכליל תהיה ליתן לא תעשה על אכילתו: \n", + "מצאתי כתוב דע כי אין מעילה באימורים עד אחר זריקת דמים ואע\"ג דאוכל מבשר קדשים לוקה אינו לוקה משום לאו דמעילה דהא אם אכל בשוגג מאימורי קדשים קלים קודם זריקה אינו מביא אשם מעילות. וקשה דנראה לאו דלא לאכול מבשר עולה היינו לאו דמעילה וראיה לזה שלא מנה הרמב\"ם לאו דמעילה בהלכות מעילה שסמך על מה שכתב כאן וא\"א לומר דלענין קרבן בשוגג אין מעילה באימורים עד לאחר זריקת דם ולמלקות יש בהם לאו דמעילה אפי' קודם זריקת דמים דהא מתניתין סתמא תנן קדשים קלים לפני זריקת דמים אין מועלים לא באימורים ולא בבשר פ\"ק דמעילה (דף ז'). ונראה דיש כאן שני לאוין האחד הוא לאו וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל ומשם למדנו לכל הראוי לאשים שאם אכלו הוא בל\"ת ואם אכל בשר אימורים קדשים קלים לוקה משום לאו זה. ויש עוד לאו אחר הנהנה מן ההקדש במזיד ואם אכל מבשר עולה או מאימורי חטאת ואשם עובר על שנים לאו דמעילה ולאו דכל מנחת כהן וכן מנה הרמב\"ם שני לאוין פרק י\"ט מהלכות סנהדרין ולא ירדתי לסוף דעתו למה לא כתב בהלכות מעילה לאו דנהנה מן ההקדש במזיד עכ\"ל: \n", + "וכן האוכל כזית מבשר חטאות הנשרפות לוקה וכו'. זה בכלל מה שנתבאר בסמוך כל שהוא בכליל תהיה ליתן לא תעשה על אכילתו ואיתיה בתורת כהנים פרשת צו בהדיא לגבי פרים ושעירים הנשרפים: \n\n" + ], + [ + "כל האוכל כזית מבשר הקדשים אפילו קדשים קלים קודם זריקת דמים לוקה וכו'. בפ' אלו הן הלוקין (מכות דף י״ז י״ח): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וה\"ה לאוכל קדשים קלים חוץ לירושלים שהוא לוקה וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש ואחד בשר חטאת ואשם או שירי מנחות: \n\n" + ], + [ + "בשר קדשי הקדשים שיצא חוץ לחומת העזרה וכו'. בריש פרק בהמה המקשה (חולין דף ס\"ח:): \n\n" + ], + [ + "נכנס בשר קדשים קלים להיכל הרי זה כשר. בסוף פרק התערובת (זבחים דף פ״ב:): \n\n" + ], + [ + "זר שאכל כזית מבשר קדשי קדשים בעזרה וכו'. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י\"ח:) אמר רב גידל אמר רב זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור מ\"ט [דאמר קרא] ואכלו אותם אשר כופר בהם וכו' כל היכא דקרינן ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינן ביה וכל זר לא יאכל קדש וכל היכא דלא קרינן ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם לא קרינן ביה וכל זר לא יאכל קדש. \n", + "ומה שכתב אבל אם אכל הזר בשר קדשי קדשים בחוץ לוקה משום אוכל בחוץ לא משום זר שאכל קדש וכו' וכן אם אכלן בעזרה וכו'. כל זה בכלל מימרא דרב גידל: \n\n" + ], + [ + "זר שאכל כזית מחטאת העוף לוקה שתים וכו'. בסוף פרק ארבעה אחין (יבמות דף ל\"ג) ופירש רש\"י כולל לא משכחת לה דהא בשעת מליקה חיילי תרוייהו דכל זמן שלא נמלקה היה עליה איסור מעילה ולא זה הוא איסור זרות [האמור] בקרבן שניתר לאכילת כהנים וכשנמלקה ונראית לכהנים פקע מינה איסור אזהרת מעילה וחייל עליה איסור זרות דזר לא יאכל ואיסור מליקה באיסור בת אחת: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המנחות הם מן הקרבנות וכו': \n\n" + ], + [ + "וכל המנחות סולת חטים וכו'. משנה רפ\"ב דסוטה (דף י\"ד): \n\n" + ], + [ + "שלש מנחות לצבור עומר התנופה וכו' כמו שיתבאר. בפ\"ז מה' תמידין: \n", + "והמנחה השלישית היא לחם הפנים וכו' כמו שיתבאר. בפרק הנזכר: \n\n" + ], + [ + "ותשע מנחות היחיד וכו'. במשנה בפרק כל המנחות באות (מנחות דף ס'). ויש בנוסחאות שלנו בדברי רבינו חסרון וצריך לכתוב מנחת מאפה תנור והיא באה בנדר ונדבה מנחת רקיקין והיא באה בנדר ונדבה: \n\n" + ], + [ + "כל המנחות הקריבות לגבי המזבח וכו'. בהקומץ רבה (דף כ\"ה) תנן העשרון מיעוטו מעכב את רובו ופירש\"י שאם חסר כל שהוא פסול. \n", + "ומ\"ש וחמש מנחות הבאות בנדר ונדבה יש לו להתנדב ולנדור מהם כל מה שירצה וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומה שכתב אבל מנחת העומר ומנחת חוטא וכו' לא פחות ולא יתר. בס\"פ אלו מנחות (דף ע\"ז:) ת\"ר כל המנחות שריבה במדת עשרונן או שמיעט במדת עשרונן פסולות, וע\"כ לומר דכל המנחות הבאות שלא בנדר ונדבה קאמר: \n\n" + ], + [ + "כל המנחות הקריבות לגבי המזבח טעונות הגשה. משנה בפרק כל המנחות באות (דף ס'). \n", + "ומ\"ש שהגשה במערב. שם במשנה (דף ס\"א). \n", + "ומ״ש שהוא כנגד חודה של קרן דרומית מערבית. ברייתא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף י״ט:) ויליף לה מקראי. \n", + "ומ״ש ואינן טעונות תנופה חוץ ממנחת סוטה ועומר התנופה וכו'. משנה בפרק כל המנחות (מנחות דף ס״א): \n\n" + ], + [ + "כל המנחות הקריבות לגבי המזבח טעונות שמן ולבונה חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות וכו'. משנה בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ט). \n", + "ומ״ש לוג שמן לכל עשרון וקומץ לבונה לכל מנחה בין שהיתה עשרון אחד בין שהיתה ששים עשרונים. פלוגתא דתנאי במשנה פרק שתי מדות (מנחות דף פ״ח) ופסק כת״ק ולא כראב״י משום דקראי מסייעי לת״ק. \n", + "ומה שכתב שאין מביאין בכלי אחד יתר על ששים עשרון כמו שיתבאר בפרק י\"ז: \n\n" + ], + [ + "נתן והקריב לוקה על השמן בפני עצמו וכו'. משנה בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ט) גבי מנחת חוטא ומנחת קנאות. \n", + "ומ\"ש נתן (ב) כלי שיש בו שמן או לבונה על גביה אינו עובר ולא פסל. גם זה שם במשנה: \n", + "מנחת החינוך והחביתין וכו' כמו שיתבאר. בפרק שלשה עשר: \n\n" + ], + [ + "כל המנחות הקריבות לגבי המזבח נקמצות וכו'. ר\"פ (דף ע\"ב) אלו מנחות נקמצות ושיריהם לכהנים מנחת הסלת והמחבת והמרחשת וכו'. \n", + "ומ\"ש חוץ ממנחת זכרי כהונה וכו'. שם ומקרא מלא הוא. ודקדק רבינו לכתוב זכרי כהונה משום דמנחת כהנת נאכלת כמו ששנינו בפרק היה נוטל סוטה (דף כ\"ג). \n", + "ומה שכתב רבינו הא למדת וכו'. לאפוקי מרבי שמעון דאמר בפרק אלו מנחות מנחת חוטא של כהנים נקמצת: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש הכהנת מנחתה נקמצת וכו'. כבר נתבאר: \n", + "כתב הראב\"ד הכהנת מנחתה נקמצת. א\"א כהנת זו לא ידעתי מה היא וכו'. כלומר שנשואה לכהן אפי' ישראלית כתב רבינו לקמן בסמוך שאין שירי מנחתה נאכלין וכו'. ואני אומר שאיני יודע ממה תמה הראב\"ד על רבינו דהא איצטריך לאשמועינן שאע\"פ שהיא בת כהן והיא פנויה מנחתה נקמצת ושיריה נאכלים כדין מנחת ישראל: \n\n" + ], + [ + "ולדות שנתערבו והרי כל אחד מהם ספק מנחתם נקמצת וכו'. בפרק נושאין (דף ק'): \n\n" + ], + [ + "כל הנשואות לכהנים וכו' עד מתפזרים על בית הדשן. בפרק היה נוטל (סוטה דף כ״ג) משנה וברייתא: \n", + "הקמיצה בכל מקום בעזרה. משנה בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ג). \n", + "ומ\"ש ואם קמץ בהיכל כשירה. מימרא בפ\"ק דמנחות (דף ח') ובפרק קדשי קדשים שם: \n\n" + ], + [ + "מקדשין מנחה וכו'. מימרא בפ\"ק דמנחות (דף ז'). \n", + "ומ\"ש ואין מקדשין הקומץ בכלי שעל גבי קרקע. שם בעיא דאיפשיטא: \n", + "ומאימתי יותרו השירים באכילה וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו:) פלוגתא דאמוראי ופסק כר' יוחנן משום דמשמע התם דאמוראי סברי כוותיה: \n\n" + ], + [ + "כל המנחות הקריבות לגבי המזבח מצה. ר\"פ (דף נ\"ב:) כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם. \n", + "ומ\"ש וכן שירי המנחות וכו' עד ואם החמיצו שיריה לוקה. משנה שם (דף נ\"ה). \n", + "ומ\"ש שמותר לאכלן בדבש. שם. \n", + "ומ״ש והמחמץ אחר המחמץ חייב. מימרא דרבי יוחנן שם (דף נ״ו:) ופרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף ל״ג:). \n", + "ומ\"ש ולוקין על כל עשיה ועשיה שבה וכו'. משנה שם וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה. ודע דאיתא בגמרא (דף נ\"ו) אמר רב פפא אפאה לוקה שתים אחת על עריכתה ואחת על אפייתה והא אמרת מה אפיה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה ל\"ק הא דעריך הוא ואפה הוא הא דעריך חבריה ויהיב ליה ואפה. ופירש\"י לוקה שתים דאפיה גמר עריכה היא. ערך הוא ואפה הוא לאחיובי תרתי אתרוייהו. ערך חבריה ואפה הוא מחייב חבריה חדא ואיהו תרתי אאפיה ואעריכה דגמר גמרה עכ\"ל. והתוס' פירשו בענין אחר ויש לתמוה למה השמיט רבינו מימרא זו: \n\n" + ], + [], + [ + "הניח שאור על גבי העיסה והלך וישב לו וכו'. מימרא שם (ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "תבל השירים בקצח או בשומשמין וכו'. ברייתא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ג:) תבלה בקצח או בשומשמין וכו' ומשמע לרבינו דהיינו דוקא בשירים אבל בקומץ פסול מפני שהוא יתר דהא תנן בפ״ק דמנחות (דף ו') קמץ ועלה בידו גרגיר של מלח או קורט של לבונה פסול מפני שאמרו הקומץ היתר והחסר פסול: \n", + "כתב הראב\"ד תבל השירים בקצח או בשומשמין או בכל מיני תבלין ושמנים כשירה א\"א נ\"ל במצה האפויה נשנית וכו'. ואני אומר שאין זה מוכרח שהרי אע\"פ שגבלה בתבלין אפשר לשמרה שלא תחמץ כדרך שאמרו בנילושות בפושרין: \n\n" + ], + [ + "המחמץ מנחה פסולה פטור וכו'. ברייתא בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ז): \n", + "חמצה כשהיא כשירה ויצאת לחוץ וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ולקולא. \n", + "ומ\"ש חמצה בראשו של מזבח אינו לוקה וכו'. ג\"ז שם בעיא דלא איפשיטא ולקולא: \n\n" + ], + [ + "המחמץ לחם הפנים אינו לוקה וכו' אבל מנחת נסכים אין בה מלקות וכו'. שם תניא אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דברי ר\"י הגלילי ר\"ע אומר לרבות לחם הפנים לחימוץ ופסק כר\"ע ואמרינן בגמ' מנחת נסכים מי פירות הם ומי פירות אינם מחמיצין אמר ר\"ל אומר היה ר\"י הגלילי מנחת נסכים מגבלה במים וכשירה משמע דר\"ע לא סבר הכי. ומ\"מ קשה דרבינו יליף לחם הפנים מכל המנחה וברייתא יליף לה מאשר תקריבו. וי\"ל דבגמרא הכי איתא תנו רבנן אילו נאמר אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ הייתי אומר אין לי בלא תעשה חמץ אלא קומץ בלבד מנחה מנין ת\"ל וכו' כל המנחה אשר תקריבו לה' וכו' למה לי מיבעי ליה לכדתניא אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחמוץ דר\"י הגלילי וכו' ואיכא למידק מאי קשיא ליה אשר תקריבו לה' למה לי הא דרשינן ליה למעוטי פסולה. וי\"ל דמשמע ליה דהוה מצי למעוטי פסולה מדהוה ליה למיכתב כל מנחה וכתב כל המנחה משמע המנחה הידוע הכשירה ולא הפסולה וא\"כ אשר תקריבו לה' למה לי וקאמר לרבות מנחת נסכים לר\"י הגלילי ולחם הפנים לר\"ע. ומשמע לרבינו דאשר תקריבו לאו באנפי נפשיה מידריש אלא היינו לומר דאתא לגלויי על כל המנחה דאף לחם הפנים בכלל ומפני כך תפס כל המנחה: \n\n" + ], + [ + "החטים של מנחות אין לותתים אותם שמא יחמיצו וכו'. בס״פ כל שעה (פסחים דף מ':). \n", + "ומ\"ש אבל מנחת העומר הואיל והיא של צבור וכו'. שם ומאי שנא ממנחת העומר ותניא מנחת העומר לותתין אותה צבור שאני ופירש רש\"י שהיא קרבן צבור וכל עסקיה היו עושים ע\"פ ב\"ד ובודאי ב\"ד זריזים הם: \n\n" + ], + [ + "כל המנחות הנאפות וכו'. משנה בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ה): \n\n" + ], + [ + "ובמקום שמבשלים קדשי קדשים שם אופים את המנחות וכו'. בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ\"ו) במשנה כל המנחות יש בהם מעשה כלי בפנים ובגמרא שאלו את רבי זו מנין אמר להם הרי הוא אומר ויאמר אלי זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה ומפרש רבינו כפירוש התוספות דלמאי דקתני בפנים קאי ומשמע דלא גרס מאי דגריס בספרים דידן מה אשם וחטאת טעונים כלי x אף מנחה נמי טעונה כלי, ואם תמצי לומר דגריס ליה רבינו יפרש דאתרוייהו קאי אבפנים ואכלי: \n\n" + ], + [ + "המנחות טחינתן והרקדתן בחוץ וכו'. בתוספתא דמנחות פרק י\"א מנחות יש בהן מעשה כלי בפנים טיחונן והרקדתן בחוץ לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים. וכל שכתב רבינו אינו מדוקדק שהרי שתי הלחם ולחם הפנים קרויין מנחה ופסק רבינו בפ\"ח מתמידין ומוספין שלישתן ועריכתן בחוץ וכן שנוי בפ' שתי הלחם: \n", + "וכל מעשיהם כשרים בזר וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף י״ח): \n", + "ומחבת ומרחשת היו בעזרה וכו'. בס״פ כל המנחות (מנחות דף ס״ג): \n", + "ותנור של מקדש של מתכת היה. בפ' דם חטאת (זבחים דף צ״ו) ומפרש התם טעמא דכיון דאיכא שתי הלחם ולחם הפנים דאפייתן בתנור וקדושתן בתנור ה״ל כלי שרת וכלי שרת דחרס לא עבדינן ופירש״י וקדושתן בתנור שאין נעשים בכלי שרת לפי שאין טעונים שמן ואמרינן בפרק שתי הלחם לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים דתנור מקדש להו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) מצות עשה לעשות כל מנחה וכו' וכיצד עשיית חביתי כ״ג וכו'. בפרק התכלת (מנחות דף נ':) תנן חביתי כ״ג לא היו באים חצאים אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה בבקר ומחצה בין הערבים. ובפ' שתי מדות (מנחות דף פ״ז) תנן חצי עשרון מה היה משמש שבו היה מודד חביתי כ״ג מחצה בבקר ומחצה בין הערבים ובגמרא ורמינהי חביתי כ״ג לא היו באים חצאים אלא מביא עשרון שלם וחוצהו אמר רב ששת מאי מודד נמי דקתני מחלק ובפ״ק דמנחות (דף ח') גרסינן חביתין של כ״ג ר' יוחנן אמר אינה קדושה לחצאין ורבי אלעזר אמר מתוך שקריבה לחצאין קדושה לחצאין א״ר אחא מ״ט דר״י אמר קרא מנחת תמיד מחציתה בבקר הבא מנחה ואח״כ חציה ופסק כר״י. \n", + "ומ״ש ומביא עמה ג' לוגין שמן שנאמר בשמן תעשה וכו'. בפ' התכלת (מנחות דף נ״א). \n", + "ומ״ש ובולל הסולת. משנה פרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ד:) חלות בוללן [דברי רבי] וחכ״א הסולת וידוע דהלכה כחכמים. \n", + "ומ\"ש וחולטה ברותחין. כך פירשו בת\"כ מורבכת: \n", + "ולש מכל חצי עשרון שש חלות נמצאו י״ב חלות. בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ו) תנן חביתי כ״ג שהם באות י״ב וקאמר בגמ' דאתיא חוקה חוקה מלחם הפנים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואחת אחת היו נעשות. נראה דטעמא משום דיליף מלחם הפנים. \n", + "ומ״ש וכיצד עושה מחלק הג' לוגין ברביעית שבמקדש רביעית לכל חלה. בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ח:). \n", + "ומ״ש ואופה החלה מעט ואח״כ קולה אותה וכו'. בפרק התכלת (מנחות דף נ':) אתמר חביתי כ״ג כיצד עושים אותם ר' חייא בר אבא א״ר יוחנן אופה ואח״כ מטגנה ורב אסי א״ר חנינא מטגנה ואח״כ אופה א״ר חייא בר אבא כוותיה דידי מסתברא תופיני תאפנה נא וכו' רבי אומר תאפנה נאה ר' יוסי אומר תאפנה ריבה אית ליה נא ואית ליה נאה. ופירש״י תאפנה נאה בשעת אפייתה בתנור תהא נאה ואם מטגנה תחלה הרי היא שחורה מן השמן ומן המחבת. תאפנה נא בשעת אפייתה תהא נא כמו אל תאכלו ממנו נא כלומר בכך תהא מבושלת קצת ואינה מבושלת כל צרכה והיינו טיגון בהא מודו כ״ע דתרוייהו בעינן כדכתיב על מחבת בשמן וכתיב תופיני עכ״ל. ורבינו נראה שהוא מפרש הא דא״ר יוסי תאפינה ריבה אית ליה נא ואית ליה נאה היינו לומר דמדכתיב תופיני תאפנה חד לומר שתאפה נא כלומר שלא יאפה אותה אלא קצת וזהו שכתב ואופה החלה מעט ואינו מבשלה הרבה וכן דורש שתאפה קודם הטיגון וזהו שכתב ואח״כ קולה אותה ופסק כר״י משום דנימוקו עמו וגם הכא מסתבר טעמיה: \n\n" + ], + [ + "ואח״כ חולק כל חלה וחלה לשנים באומד וכו': כתב הראב״ד ואחר כך חולק כל חלה וחלה א״א זו לא שמענו וכו'. ואין לומר שעוד יש לתמוה על רבינו מדתנן בפרק התכלת (מנחות דף נ':) וכהן שהקריב מחצה שחרית ומת ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו (ולא) חצי עשרונו של ראשון משמע שאחר שהקריב מחצה שחרית עדיין מנחת הערב היא בסלת חצי עשרון, שיש לדחות דמאי חצי עשרון דקתני חצי החלות ויש סעד לזה שלא מצינו לחביתי כ״ג שיהו נעשות אלא בשחרית בלבד וא״כ ע״כ חצי עשרונו של ראשון דקתני היינו חצי עשרון מחלות אפויות: \n", + "ולענין מ״ש הראב״ד נראה שטעמו של רבינו מדגרסינן בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ז:) בעי מיניה רמי בר חמא מרב חסדא חביתי כ״ג במה מחלקן ביד או בכלי פשיטא דביד דאי בכלי טורטני יכניס ויכניס כיון דבקללה כתיב לאו אורח ארעא עכ״ל. וזה מבואר כדברי רבינו דהא ההוא דקללה בלחם הוא דכתיב דקדק רבינו לכתוב באומד לרמוז למה שאמרו דחולקן ביד ולא בכלי ויש לתמוה על הראב״ד היאך כתב זו ולא שמענו. \n", + "ומ״ש ולוקח החציים וכופל כל אחד לשנים וכו'. בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ה:) תנן מנחת כהנים כופל אחד לשנים ושנים לארבעה מנחות כ״ג לא היה מכפלה, ובגמרא תניא מנחת כהן גדול היה מכפלה והא אנן תנן לא היה מכפלה אמר רבה לא היה מכפלה לארבעה אבל מכפלה לשנים: \n", + "ומ״ש ואם היתה מנחת חינוך אינו חוצה וכו'. נראה שכ״כ מדתנן בפרק אלו מנחות מנחת כהן משיח לא היה מכפלה. ומפרש רבינו דמנחת כהן משיח דקתני היינו מנחה שמקריב ביום שנתחנך כדכתיב זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו, ובפרק התכלת (מנחות דף נ״א:) תניא והכהן המשיח וכו' יכול יקריבוה חצאין תלמוד לומר אותה כולה ולא חציה דברי ר״י ר״ש וכו' כליל תקטר שתהא כולה בהקטרה ופירש״י שיקטירו כלה ולא לחצאין דבהא לא פליג: \n\n" + ], + [ + "מנחת הסלת כיצד היתה נעשית מביא עשרון וכו' ומודד בעשרון של מקדש. משנה בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ז) עשרון מה היה משמש בו היה מודד לכל המנחות לא היה מודד לא בשל ג' לפר ולא בשל שנים לאיל אלא מודדן עשרונות. \n", + "ומ\"ש ונותן שמן בכלי ואחר כך נותן עליו את הסלת וכו'. משנה (דף ע\"ד:) וברייתא פרק אלו מנחות כל המנחות הנעשות בכלי טעונות ג' מתנות שמן יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתו. \n", + "ומ\"ש רבינו ובולל הסלת בו ואח\"כ נותנה בכלי שרת נראה שהכלי שהיה בולל בו לא היה כלי שרת אבל מדאמרינן בפ\"ק דמנחות (דף ט') גבי בללה חוץ לחומת העזרה ר' יוחנן אמר פסולה דאע\"ג דבלילה כשירה בזר כיון דעשייתו בכלי היא נהי דכהונה לא בעיא פנים מיהת בעיא משמע דבלילה בכלי שרת היא דאל\"כ מאי עשיתו בכלי היא דקאמר וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "מנחת המחבת והמרחשת כיצד. ג' מתנות השמן שם במשנה. \n", + "ומה שכתב ואח״כ לשה בפושרין. בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ב) כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו: \n\n" + ], + [ + "מה בין מחבת למרחשת מרחשת יש לה שפה וכו'. בפרק כל המנחות באות מצה (דף מ\"ג) פלוגתא דתנאי ופסק כר' חנינא בן גמליאל דמסתבר טעמיה ועוד דאמרינן בגמ' דב\"ה סברי כוותיה: \n\n" + ], + [ + "מנחת מאפה תנור כיצד וכו'. בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ד:) אהא דתנן כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלש מתנות שמן אמרינן בגמרא למעוטי מאי אמר רב פפא למעוטי מנחת מאפה ופירש״י לאפוקי מנחת מאפה שאין כל מעשיה בכלי שהרי נאפות בתנור שאין טעונה יציקה אבל אידך שתי מתנות צריכה. ותנן תו התם חלות טעונות בלילה והרקיקין משיחה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש רבינו וכיצד מושחן וכו' עד שיכלה כל השמן שבלוג. בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ה) תניא רקיקין הבאים בפני עצמם מביא לוג שמן ומושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל שמן שבלוג ר״ש בן יהודה אומר משום ר״ש מושחן כמין כ״י ושאר השמן נאכל לכהנים ופסק כת״ק. ואיני יודע למה דהא סתם לן התם במתני' כר״ש וקי״ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתניתין: \n\n" + ], + [ + "כל ד' מנחות אלו האפויות כשאופין אותן אופין כל עשרון עשר חלות. בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ו) פלוגתא דרבי יהודה ור״מ במשנה ופסק כר' יהודה: \n", + "ומ\"ש ואם רבה בחלות או מיעט כשר. שם: \n", + "וכיצד פותתים אותן כופל את החלה לשנים וכו' עד וכולן פתיתין כזיתים. שם במשנה (דף ע\"ה:) \n", + "ומה שכתב ואם הגדיל הפתיתין או הקטין אותם כשרים. משנה וגמרא בהקומץ רבה (דף י\"ח): \n\n" + ], + [ + "לא בלל לא פתת וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "סדר הבאת המנחה כיצד וכו' עד נותנו ע\"ג האשים מכלי שרת. הכל בפ\"ב דסוטה (דף י\"ד:) ובתוספתא פ\"ק דמנחות. \n", + "ומ\"ש כלי שהוא ראוי לכלי שרת אמרינן שם בגמרא דהיינו לאפוקי של עץ דלא חזי לכלי שרת. \n", + "ומה שכתב ודיו אמרינן בגמ' אלא תימא שהמנחה עצמה צריך שתגע במזבח. \n", + "ומ\"ש וקומץ שחלקו בשני כלים אינו קדוש. פ\"ק דמנחות (דף ז'). \n", + "ומ״ש ואם מנחת כהנים היא אינו קומץ. פלוגתא דתנאי בר״פ אלו מנחות (מנחות דף ע״ב:) ופסק כת״ק: \n\n" + ], + [ + "כיצד קומצין מנחות הנקמצות כדרך שקומץ כל האדם פושט אצבעותיו על פס ידו וקומץ. כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו והדין בפ\"ק דמנחות (דף י\"א) מלא קומצו כדקמצי אינשי ופירש\"י כדקמצי אינשי מכניס צדי אצבעותיו ודוחק בקמח והקמח נכנס בתוך ידו ושנינו שם במשנה כיצד הוא עושה פושט את אצבעותיו על פס ידו ובגמרא אמר ליה אביי לרבא כיצד קומצין אמר ליה כדקמצי אינשי איתיביה וכו' זו קמיצה. ופירש\"י ממנה מתחיל הקומץ מאותה אצבע שאצל הקטנה. אלא להשוות כלומר קומץ מלא היד כדי שלא יהא חסר ואח\"כ מוחק באצבע קטנה מלמטה. היכי עביד וכו' אמר רב חופה שלשה אצבעותיו עד שמגיע על פס ידו וקומץ וכו' בקומצו אי בקומצו יכול בראשי אצבעותיו ת\"ל מלא קומצו הא כיצד חופה שלש אצבעותיו על פס ידו וקומץ. במחבת ובמרחשת מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה וזו (אחת) מעבודות הקשות שבמקדש. ופירש\"י כי אמרינן דכלהו אצבעות בעינן לקמיצה להשוות דאם יוציא קמח למטה מן הקומץ מוחקו ומשויהו באצבע קטנה שלא יהא מבורץ וכן מלמעלה בגודל. היכי עביד אמתניתא מהדר דקתני זו קמיצה דממנה מתחיל הקומץ. ת\"ל בקומצו והרים ממנה בקומצו בראשי אצבעותיו מעט שלא יגיע עד פס ידו. במחבת ומרחשת דמעשיהם אפויים וכו' פותתן וקומץ הילכך א\"א לפותתן דקות כ\"כ וכשהוא קומץ יוצאות חוץ למקומם הילכך מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה. עבודה קשה שבמקדש דבקושי גדול הוא משוה שלא יהא לא חסר ולא יתר עכ\"ל. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל יש לתמוה על רבינו שלא כתב ג' אצבעות וכתב כאשר קומץ אדם כי לא נתבאר בגמרא כוונת לשון זה והוא הפך מסקנת הגמרא גם יש לתמוה למה לא כתב שזו מעבודות הקשות שבמקדש וראיתי שכתב בפרוש המשנה האמת בסדר הקמיצה והוא מה שלמדנו מהגמרא מה שאמר מלא קמצו כדקמצי אינשי ונדחו דברי האומר שהוא מהעבודות הקשות עכ\"ל, נראה שסמך על מה שאמר רב פפא בתר הכי פשיטא לי כדקמצי אינשי וחולק על מ\"ש בשלש אצבעות לבד ושמוחק ושיש בה קושי. ומ\"מ איני יודע איך יחלוק רב פפא על הברייתא ואיך נפסוק כרב פפא הפך הברייתא עכ\"ל. ואני אומר שאפשר לומר דכיון דחזינן דר\"פ דבתראה אמר פשיטא לי כדקמצי אינשי ממילא משמע דאיהו ידע דהאי מתניתא משבשתא היא ולא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא. \n", + "ומה שכתב קמץ בראשי אצבעותיו או מן הצדדין. בעיא שם ופירש רש\"י בראשי אצבעותיו שהכניס ראשי אצבעותיו בקמח ופס ידו כלפי קמח וקומץ מלא קומצו עד פס ידו כתקנו. מן הצדדין שנתן גב ידו על הקמח והוליך ידו עד שנכנס הקמח דרך צידי ידו לתוך ידו ל\"א מן הצדדין מצידי הכלים שלא קמץ באמצע הכלי. ואסיקנא בתיקו ומש\"ה נקיט לה רבינו בדיעבד לקולא. ודע דתו איבעיא לן התם ממטה למעלה מאי ופירש רש\"י שהכניס אצבעותיו בקמח וגב היד כנגד הקמח וקומץ וסלקא בתיקו ויש לתמוה למה השמיטה רבינו: \n", + "ודע דבמתניתין תנן התם (קמצו בראשי אצבעותיו פסול) מפני שאמרו הקומץ החסר והיתר פסול איזהו יתר שקמצו מבורץ וחסר שקמצו בראשי אצבעותיו ופירש רש\"י בראשי אצבעותיו מעט שלא פשטו על פס כל היד ולא הוצרך רבינו לכתוב זה שמאחר שכתב כדרך שקומץ כל אדם פושט אצבעותיו על פס ידו וקומץ ממילא משמע שכל שפיחת מזה פסול. \n", + "ומה שכתב ואם הוסיף בקומץ וכו'. זהו שכתבתי בסמוך ששנינו הקומץ היתר פסול: \n\n" + ], + [ + "אין קומץ פחות מכשני זיתים. בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו) פלוגתא דריב״ל ור' יוחנן ופסק כריב״ל וכמו שכתבו התוספות בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ״ג:) וגם בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ח:) נחלקו בזה אביי ורבא וסבר רבא כריב״ל: \n", + "ומקצת הקומץ מעכב את כולו וכו' עד ומקצת השמן מעכב את כלו. משנה בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז). \n", + "ומ\"ש אין פחות מלוג לעשרון כמו שביארנו. בפי\"ב ובפרק זה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מתנדב אדם ונודר עולה ושלמים וכו' כמו שביארנו. בפ\"ב ובפרק י\"ב מהלכות אלו: \n", + "ומתנדב או נודר יין בפני עצמו. משנה בס\"פ המנחות (דף ק\"ד:). \n", + "ומ\"ש או לבונה בפני עצמה. בסיפרא פ\"ט. \n", + "ומ\"ש או שמן בפני עצמו. בס\"פ המנחות פלוגתא דר\"ע ורבי טרפון ופסק כר\"ט ובס\"פ כל התדיר (זבחים צ\"א) במשנה סבר ר\"ש כר\"ע. ויש לתמוה למה דחה רבינו דבריהם ופסק כר' טרפון וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דטעמא משום דסתם לן תנא בפרק בתרא דמנחות (דף ק\"ז) כרבי טרפון דתנן הרי עלי שמן לא יפחות מלוג וכתב רש\"י הך סתמא כרבי טרפון וכיון שכן ה\"ל מחלוקת ואחר כך סתם והלכה כסתם גם בפרק אלו מנחות ובפ' כל התדיר סובר כן שמואל עכ\"ל ושפתים ישק, ועל הקדמתו אני מוסיף לחזק טעם לפסוק כן דרבי נמי סבור כר\"ט דההיא דמתני' הכי איתא הרי עלי שמן לא יפחות מלוג רבי אומר ג' לוגין. \n", + "ומ\"ש או עצים למערכה. בסיפרא פ\"ט: \n\n" + ], + [ + "שנים מתנדבים או נודרים וכו' אפילו פרידה אחת אבל המנחה אינה באה בשותפות. משנה וגמרא בס\"פ המנחות (דף ק\"ד): \n\n" + ], + [ + "הניח מנחה לשני בניו וכו'. פ\"ק דזבחים (דף ה'): \n\n" + ], + [ + "איזהו נדר ואי זו היא נדבה וכו' עד אינו חייב באחריותו. בריש קינים: \n\n" + ], + [], + [ + "האומר דמי שור זה עלי עולה וכו'. משנה בערכין ס\"פ האומר משקלי (דף כ':) ואמר בגמרא ל\"ש אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה אבל אמר שור זה עלי עולה כיון דאמר זה ומת אינו חייב באחריותו עלי להביאו קאמר: \n", + "אמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה. פשוט בסוף מנחות: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו. בסוף הלכות ביאת המקדש: \n", + "והאומר הרי עלי עולה שאקריבנה במקדש וכו' עד ואינה נזירות. משנה וגמרא בסוף מנחות (דף ק\"ט): \n\n" + ], + [ + "חטאת ואשם אינם באים אלא על חטא וכו'. מתבאר במשנה סוף פרק השוחט (חולין דף מ״א:). \n", + "ומה שכתב האומר הרי עלי חטאת או אשם וכו'. תוספתא פרק שלישי דתמורה הרי זה חטאת והרי זה אשם אע\"פ שחייב לא אמר כלום הרי אלו לחטאתי והרי אלו לאשמי אם היה חייב דבריו קיימים ואם לאו לא אמר כלום ע\"כ. \n", + "ומה שכתב או הרי המעות האלו לחטאתי או לאשמי דבריו קיימים. מתבאר במשנה פרק ב' דשקלים: \n\n" + ], + [ + "האומר קרבן מצורע זה או וכו'. בר״פ השג יד (ערכין דף י״ז) תנן עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני ועשיר שהעריך את העני נותן ערך עשיר אבל בקרבנות אינו כן הרי שאמר קרבנו של מצורע זה עלי היה מצורע עני מביא קרבן עני עשיר מביא קרבן עשיר ובגמרא היה מצורע עני מביא קרבן עני ואע״ג דמדירו עשיר ואם דל הוא אמר רחמנא ולא דל הוא אמר ר' יצחק כשהיה מדירו עני וכו' אבל מדירו עשיר ה״נ דמייתי בעשירות א״כ מאי אבל בקרבנות אינו כן חדא אמצורע עני ומדירו עני וחדא למעוטי מצורע עשיר ומדירו עני. ולפי זה כשכתב \n", + "רבינו מביא הנודר קרבן עני היינו דוקא כשהיה הנודר עני אבל אם היה הנודר עשיר מביא קרבן עשיר וכן כתב רבינו בפירוש בסוף הלכות מחוסרי כפרה ולא חשש לפרש כאן לפי שסמך על מ\"ש שם: \n\n" + ], + [ + "האומר חטאתו ועולתו וכו'. בס\"פ האומר משקלי (דף כ\"א.) ואע\"ג דפליגי התם עולא פסק כשמואל: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי כנדרי רשעים וכו'. בפ\"ק דנדרים (דף ט') תנן כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ובגמרא ודילמא הכי קאמר כנדרי רשעים לא נדרנא אמר שמואל כנדרי רשעים הריני עלי והימנו הריני בנזירות עלי בקרבן הימנו בשבועה הריני נזירות דילמא הריני בתענית קאמר אמר שמואל כשהיה נזיר עובר לפניו. וכתב הר\"ן אם אמר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן ומסתברא נמי דדוקא כשהיתה בהמה מונחת לפניו. ורבינו כתב בפ\"א מהל' נדרים וז\"ל האומר לחבירו הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה ואכל חייב בכולן וכו' אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו חייב בנזירות כנדרי רשעים עלי חייב קרבן כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו חייב בשבועה עכ\"ל. ונראה מדבריו שהוא מפרש שדברי המשנה הם כוללים שני חלקים. האחד שאומר שמנדריהם נזיר קרבן ושבועה. השני היא שלא אמר אלא כנדרי רשעים בלבד. ונראה שדעתו שלא הצריכו נזיר עובר אלא בהריני משום דדילמא הריני בתענית קאמר אבל באומר עלי אין צריך שתהא בהמה מונחת לפניו. \n", + "ומ\"ש כנדרי כשרים לא נתחייב בכלום הרי עלי כנדבות כשרים הרי זה נדר בנזיר ובקרבן. שם במשנה והטעם לפי שאין הכשרים נודרים אבל הם מתנדבים בנזיר ובקרבן. \n", + "ומה שכתב וכל כינויי קרבן כקרבן. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "אין הנודר ולא המתנדב חייב וכו'. משנה פ״ג דתרומות ומייתי לה בנזיר פרק מי שאמר (נזיר דף כ״ו) ופרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״ג): \n", + "נתכוון לנדור בעולה וכו': בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום כיצד גמר בלבו שזו עולה וכו'. בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ו:): \n\n" + ], + [ + "אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהם וכו' עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה. פירקא קמא דראש השנה (דף ד':) ואף על גב דסתם מתניתין התם כרבי שמעון לא חש לה רבינו משום דתנא קמא דברייתא פליג ורבי מאיר ורבי אליעזר בן יעקב וכיון דרבים טובא פליגי עליה לא חיישינן לסתם ועוד דמשמע דרבא סבר הכי וסתם ספרי כתנא קמא דברייתא. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל עוד דאפשר דהאי סתמא דמתני' לא עדיף כולי האי דלאו האי דינא אתא לאשמועינן אלא אתא למימר דניסן ראש השנה לשנים ולרבי שמעון ראש השנה לרגלים ולא למיסתם כרבי שמעון נחית עכ\"ל. \n", + "ומה שכתב ואין לוקין על לאו זה וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "הקדיש בהמה למזבח ועברו עליו שני רגלים וכו'. פירקא קמא דראש השנה (דף ה':). \n", + "ואחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר. שם (דף ו':) בעיא דאיפשיטא. \n", + "ומה שכתב אבל היורש אינו עובר בבל תאחר. גם זה שם בעיא דאיפשיטא אליבא דרבי זירא ואף על גב דמשמע דאביי פליג נקטינן דרבי זירא: \n\n" + ], + [ + "כל הקרבנות שעברו עליהם שלשה רגלים לא נפסלו וכו'. ברייתא שם: \n", + "ובכל יום ויום אחד השלשה רגלים הוא עובר בלא תאחר. מימרא דרבא שם: \n", + "ובית דין מצווין לעשותו מיד וכו' עד כופין אותו עד שיקריב וכו'. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [], + [ + "כל חייבי עולות ממשכנין אותם וכו'. משנה ס\"פ האומר משקלי (דף כ\"א). \n", + "ומ\"ש חוץ מחטאת נזיר וכו'. שם מימרא דרב פפא ואע\"ג דאמר נמי רב פפא פעמים שחייבי עולות אין ממשכנין אותם בעולת מצורע דתניא ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא אומר כשם שחטאתו ואשמו עיכבתו כך עולתו עיכבתו לא חש לה רבינו לכתבה משום דמשמע ליה דיחידאה היא דר' ישמעאל קאמר לה ורבנן פליגי עליה ואע\"ג דרב פפא אמר פעמים וכו' לאו משום דס\"ל כוותיה אלא אתא למימר דאע\"ג דמתניתין סתמא מיתניא חייבי עולות ממשכנין אותם האי כללא ליתיה לכ\"ע דלרבי ישמעאל אין ממשכנין בעולת מצורע: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים וכו'. משנה פ' כיצד מערימין (תמורה דף כ״ה) וכר' יוסי דפליג אר״מ. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שחזר בו בתוך כדי דיבור וכו'. מימרא דר\"פ שם: \n\n" + ], + [ + "האומר ידה של זו עולה וכו'. ברייתא בפ\"ק דתמורה (דף י\"א) וכר\"מ ור' יהודה ואע\"ג דפליגי עלייהו ר' יוסי ור\"ש פסק רבינו כר\"מ ור' יהודה משום דשקלי וטרו אמוראי אליבייהו ועוד דת\"ק דמתני' דתמורה כוותייהו וכדמפרש בפרק בהמה המקשה דהא דאמר ר' יוסי בפ\"ק דתמורה (דף י':) והלא במוקדשים האומר רגלה של זו עולה כולה עולה לאו דת\"ק מודה בהכי אלא ר' יוסי טעמא דנפשיה קאמר. \n", + "ומ\"ש והוא שיהא זה המחוייב עולה וכו'. שם (י\"א:) אמר מר תמכר לצרכי עולות והא קא מייתי בהמה מחוסרת אבר אמר רבא באומר הרי עלי עולה בחייה. ופירש\"י הרי עלי להקדיש כל האיברים שהבהמה חיה ממנה והרי כן עשה שהמוכר לא הקדיש אלא אבר שאינה חיה ממנו. וכתב עוד רש\"י ל\"א ירושלמי והא מייתי בהמה דמקדיש גופה כי ליתיה כוליה לדידיה כלומר האי לוקח הא מייתי בהמה שאין הגוף שלו ומשני כגון דאמר כזוזא מן הדא בהמה לעולה כלומר שוה זוז מבהמה זו לעולה והרי קנה זוז [וזוז] הילכך יצא דהא לא נדר עולה שלימה עכ\"ל. ודברי רבינו לשון ירושלמי זה. \n", + "ומ\"ש האומר לבה או ראשה של זו עולה וכו'. שם מודה ר' יהודה בדבר שהנשמה תלויה בו: \n", + "הקדיש אבר אחד מן העוף וכו'. שם בעי רבא בעוף מהו בהמה אמר רחמנא והא לאו בהמה היא או דילמא קרבן אמר רחמנא והא קרבן הוא תיקו. ופירש\"י לרבי יוסי בעי לה הקדיש רגל עוף דתור או בן יונה מי פשטה קדושה בכוליה או לא עכ\"ל. וא\"א לומר כן לדעת רבינו שהרי הוא פסק שאם בבהמה הקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו אינו קדוש אלא אותו אבר בלבד והיאך אפשר להסתפק בעוף אם יהיה כולו קדוש ולכן נראה לומר שרבינו מפרש דבאבר שהנשמה תלויה בו מיבעיא ליה אי קדש כולו כמו בבהמה או לא: \n\n" + ], + [ + "האומר בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים וכו'. ברייתא פ' כיצד מערימין (תמורה דף כ״ו) ופסק כר' יוסי: \n", + "היה מחוייב חטאת וכו'. שם בהמה חציה חטאת וחציה עולה כולה תקרב עולה דברי ר\"מ ר' יוסי אומר תמות ושוין באומר חציה חטאת וחציה עולה שתמות וידוע דהלכה כר' יוסי ופירש רש\"י דכיון דאינו מחוייב חטאת הילכך תמות וקשה דהא אמרי' בפ' [קמא דנדרים] דאם אמר הרי זו חטאת אם אינו מחוייב חטאת לא אמר כלום וכבר הקשו עליו התוספות כן. ורבינו מפרש לה במחוייב חטאת וכיון שא\"א לו להתכפר בה משום דחציה עולה חטאת לאו בת רעיה היא הילכך תמות: \n\n" + ], + [ + "בהמת השותפין שהקדיש אחד מהם חציה שלו וכו'. בפ״ק דזבחים (י״ב:) ובפ' בתרא דכריתות ופרק כיצד מערימין ופ״ק דקידושין (דף ז') א״ר יוחנן בהמה של ב' שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח חציה והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה ש״מ תלת שמע מינה בעלי חיים נדחים וש״מ דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ושמע מינה יש דיחוי בדמים. ובפרק מי שהיה טמא (פסחים צ״ח) קאמר גמרא על מתני' דהמפריש נקבה לפסחו דשמע מינה הני תלת דר' יוחנן, ורבינו שפסק דלא כוותיה משום דבפרק שני שעירי (יומא דף ס״ד) פליג רב עליה דר״י ואמר בעלי חיים אינם נדחים ואמרינן בגמ' דמתני' דיקא כרב דקתני אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואידך כדקאי קאי ובתר הכי מתיב מדתנן ועוד אמר ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח וכו' בשלמא לרב בהא פליגי ר' יהודה ורבנן אלא לרבי במאי פליגי אמר רבא הא אמרינן דיקא מתניתין כוותיה דרב ובתר הכי קאמר גמרא (דף ס״ה) ואיכא דקא מותיב הכי ועוד אמר ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח וכו' בשלמא לרב רישא פליגי בחטאת הצבור וסיפא פליגי בבעלי חיים אלא לר״י מאי. ועוד קשיא וכיון דמתניתין דיקא כרב נקטינן כוותיה ואע״ג דמתניתין ר״פ מי שהיה טמא דייקא כר' יוחנן י״ל דההיא כר״י דיחידאה הוא. ועוד דבפרק קדשי קדשים (זבחים דף נ״ט) אמרינן דר״ש ב״ר ור' ישמעאל ברבי יוסי ס״ל כרב ועוד דבפרק התערובת (זבחים דף ע״ג) אמרינן דסתם מתני' דקינים כמ״ד בעלי חיים אינם נדחים. מ״כ בשם המאירי אע״פ שהוא קדושת דמים אין לשון זה ברור אצלי שהרי בשאין בה אלא קדושת דמים ראוי לומר יותר שלא ידחה עכ״ל: \n\n" + ], + [ + "האומר דמי בהמה וכו' אם היתה ראויה ליקרב עולה נתקדשה קדושת הגוף וכו'. בפ' אלו קדשים (קי\"ח:) תנן המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה ר' אליעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה וע\"כ לא פליג ת\"ק אלא משום דהוי ולד אבל בהמה עצמה שאמר עליה דמי בהמה זו עולה לכ\"ע אם היא ראויה נתקדשה קדושת הגוף והיא עצמה תקרב עולה. ושם (דף קי\"ט:) תנן המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם וכו' ר\"ש אומר תמכר שלא במום ובגמרא למה לי תסתאב תמכר כיון דלא חזיא למילתא היינו מומא אמר רב יהודה אמר רב היינו טעמא דאמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף אמר רבא זאת אומרת הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ופירש\"י הקדיש זכר לדמי עולה או אשם מיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף וכיון דאיהו גופיה חזי להקרבה קרב. \n", + "ומ\"ש ואם אינה ראויה תמכר ויביא בדמיה עולה. מפשט דברי רבינו נראה שהוא פוסק כר\"ש דבסמוך, ויש לתמוה למה פסק כיחידאה ועוד דמאחר שבסמוך פסק כרבא דאמר זאת אומרת וכו' דאתי כת\"ק היאך חזר בו כאן ופסק כר\"ש ועוד דבפ\"ד מהל' פסוהמ\"ק פסק רבינו בפירוש כת\"ק דר\"ש ולכן צ\"ל דתמכר דקאמר הכא רבינו לאו למימרא דתמכר שלא במום אלא כלפי שאמר ברישא שהיא עצמה תקרב עולה אמר בסיפא שלא תקרב אלא תמכר ולא חשש לבאר שלא תמכר אלא ע\"י שיפול בה מום מפני שסמך על מה שכתב בפ\"ד מהלכות פסולי המוקדשין: \n\n" + ], + [ + "אמר על בהמה טמאה וכו' עד ויביא בדמיהן עולה. משנה בס״פ כיצד מערימין (תמורה דף כ״ז:): \n\n" + ], + [ + "האומר דמי פרה זו לעולה כל שלשים יום וכו'. ס״פ ארבעה נדרים (נדרים דף כ״ט) שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים ואקשינן היכי פקעא קדושת הגוף בכדי ואוקימנא הב״ע דאמר לדמי. וכדי לבאר דברי רבינו ודברי הראב״ד אעתיק סוגיא דגמרא שם בס״פ ארבעה נדרים (נדרים דף כ״ח) תנן הרי נטיעות אלו קרבן אם אינן נקצצות טלית זו קרבן אם אינה נשרפת יש להם פדיון הרי נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו טלית זו קרבן עד שתשרף אין להם פדיון ובגמרא ולעולם אמר בר פדא פדאן חוזרות וקדושות פדאן חוזרות וקדושות עד שיקצצו נקצצו פודן פעם אחת ודיו עולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודן א״ל רב המנונא קדושה שבהן להיכן הלכה ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט אמר ליה רבא מי קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף קדושת דמים פקעא בכדי קדושת הגוף לא פקעא בכדי אמר ליה אביי קדושת הגוף לא פקעא בכדי והתנן שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים אמאי קדושת הגוף היא ופקעא בכדי הב״ע דאמר לדמי אי הכי אימא סיפא לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו שלמים אא״ב חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דאצטריך לתנא למיתנא תרתי דסד״א קדושת הגוף לא פקעא בכדי קדושת דמים פקעה בכדי אמטו להכי תנא תרתי אלא אי אמרת אידי ואידי קדושת דמים למה לי למיתנא תרתי השתא י״ל מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעא מקדושה קלה לקדושה חמורה צריכא למימר לימא תהוי תיובתא דבר פדא וכו' ה״ק אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוה מידי דהוה אאומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום דמקודשת ואע״פ שנתעכלו המעות פשיטא לא צריכא דהדר ביה ע״כ בגמרא ופירש המפרש אימא סיפא דההיא דאמר שור זה לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו ועד ל' יום שלמים הכי הוי כדאמר איהו וכו'. השתא מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעא וכו' ותיובתא דעולא וליכא פירוקא. נימא תהוי תיובתא דבר פדא דהכא אמר דאפילו קדושת הגוף פקעא בכדי ובר פדא אמר נקצצו פודן פעם אחת דאפילו קדושת דמים לא פקעא בכדי. חסורי מחסרא והכי קתני האומר שור זה עולה כל שלשים יום ומעכשיו לאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים דהואיל ואמר מעכשיו חל עליה שם שלמים מעכשיו ומשום הכי הוי שלמים לאחר שלשים יום דקדושת הגוף פקעא בהכי בכדי הואיל ואמר מעכשיו אבל אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוי אפילו לאחר שלשים יום דהתם לא פקעא קדושת הגוף בכדי דמקודשת לאחר שלשים יום דכי לא אמר מעכשיו דמיא להא דהאומר לאשה הילך פרוטה זו והתקדשי לי לאחר שלשים יום דמקודשת לאחר שלשים יום עכ״ל. והשתא כיון דאיתותב עולא קם לה הלכתא כבר פדא וכדתריץ רב פפא ברייתא אליביה ולפי זה לא ה״ל לרבינו לאוקומה בדאמר לדמי אלא בדאמר מעכשיו. והר״ן כתב א״א בשלמא חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דקתני תרתי וכו' אלא לדידך דסבירא לך דקדושת הגוף לא פקעא בכדי ומוקמת לה בקדושת דמים תרתי למה לי ואיתותב רבא דודאי שמעינן מהא דאפילו קדושת הגוף (לא) פקעא בכדי הילכך רבא לא ה״ל לאהדורי לרב המנונא מי מדמית קדושת הגוף לקדושת דמים דאלמא ס״ל דקדושת הגוף דהקדש לא פקעא כקדושת הגוף דאשה אלא הכי הל״ל דלא דמי אשה להקדש משום דאין אישות לחצאין וכו' אבל הקדש איתיה לזמן ידוע ואפילו קדושת הגוף פקעא ביה בכדי הילכך פרכיה דרב המנונא ליתא דהא ברייתא מסייעא ליה לעולא דכיון דברייתא מוכחא דאפילו קדושת הגוף פקעא בכדי כ״ש קדושת דמים ומש״ה אמר לימא תיהוי תיובתא דבר פדא עכ״ל. וגם זה אינו מתיישב לדעת רבינו דלפי פירוש זה אפילו קדושת הגוף פקעא בכדי וא״כ לא ה״ל לרבינו לאוקמה בדאמר לדמי. ולכן נראה לי שרבינו סובר דכיון דרבא לא אהדר מידי לאביי וגם לא אמר גמרא תיובתא דרבא טעמא הוי משום דלא חש ליה דמאי דאמר אא״ב חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דאיצטריך לתנא למיתני תרתי וכו' לאו קושיא היא דאיכא למימר כולה חדא וכרוך ותני והכי קאמר בין שאמר שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים שלמים בין שאמר מעכשיו שלמים ולאחר שלשים יום עולה דבריו קיימים אי נמי הכי קאמר האומר שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים הוי כאומר מעכשיו שלשים יום שלמים ולאחר שלשים יום עולה דכיון דקדושה בתרייתא חמורה פשיטא דמפקעא לקדושה קלה דקדימה ואשמעינן דהוא הדין לקדושה קלה בתרייתא דמפקעא לקדושה חמורה דקדימה כיון שתלאה בזמן וכל זה בדאמר לדמי. ויש הכרח לזה דמאי דבעא אביי למימר דאף קדושת הגוף פקעא בכדי פליגי כולהו אמוראי עליה עולא ורב המנונא ובר פדא ורבא ואף אביי לא אמרה מסברא אלא משום דקשיא ליה בברייתא למה לי למיתנא תרתי וכיון דאפשר לתרוצי דלא תנא אלא חדא כדאמרן קמה לה הלכתא לכ״ע דקדושת הגוף לא פקעא בכדי וקדושת דמים פקע בכדי לכ״ע בר מבר פדא ואף רב פפא אפשר דלא אתא אלא לשנויי אליבא דבר פדא וכדמוכח לישנא דאמר לך בר פדא וליה לא סבירא ליה אלא כאינך אמוראי דסברי דקדושת דמים פקעא בכדי: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א ואם מכרה תוך שלשים יום חלה קדושת עולה על דמיה וכו'. מה שכתב אם יטעון טוען עלינו ויאמר קדושת דמים פקעא בכדי טעמו של טוען זה משום דרבא שהוא בתרא אומר הכי. ומ\"ש נשיב ונאמר בר פדא חולק על זה כלומר וכיון דפלוגתא דאמוראי היא ה\"ל ספיקא דאיסורא ולחומרא וא\"ת אית לן למיפסק כרבא דבתרא הוא ופליג אבר פדא לכך כתב ורב פפא דבתרא הוא מתרץ לברייתא אליבא דבר פדא כלומר גם בר פדא אית ליה אמורא בתרא דסבר כוותיה הילכך הוה ליה ספיקא דאיסורא ולחומרא ולא פקעא קדושה בכדי הילכך מחללין על בהמה או על מעות לצורך עולה ואח\"כ מקריבים שלמים. ומ\"ש ונ\"ל שהפדיון כל שהוא טעמו מדאמרינן בפירוש משמיה דשמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל וא\"ת א\"כ למה תלה הדבר בנ\"ל הא מימרא דשמואל היא י\"ל דאיכא למימר דשמואל לא איירי אלא בהקדש בדק הבית דוקא ועוד דאיכא למימר דשמואל לא אמר אלא בדיעבד אבל לא לכתחלה והכא משום דלקיומי נדריה הוא אמר הראב\"ד דנראה ליה דלכתחלה נמי פודין בכל דהו דאי אמרת שיפדה בשוויו איכא למיחש שיקשה עליו להוציא הוצאה מרובה ולא יקיים נדרו. ומ\"ש ועוד דקי\"ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה וכו' כתב כן להכריע דלא פקעא קדושה זו בכדי אבל ק\"ל א\"כ מאי דשני רבא הב\"ע דאמר לדמי וכי אמר לדמי מאי הוי כיון דקי\"ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה נמצא שהוא קדוש קדושת הגוף ולא פקעא קדושתיה בכדי. ואפשר לדחוק ולומר דאע\"ג דקי\"ל הוא עצמו יקרב עולה מכל מקום כיון דכי אקדשיה לדמיו אקדשיה לא חמיר כקדושת הגוף ממש וכי מטי זמן ל' יום דאמר פקע קדושתיה ומיהו לאו בכדי. ונ\"ל שיש בלשון הראב\"ד חסרון אצל מ\"ש ובר פדא מתרץ לברייתא וכך יש להגיה פרה זו כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים אם אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום דבריו קיימים לא אמר מעכשיו אין דבריו קיימים: \n", + "ודע שכתב הר\"ן הנזכר דאמר לדמי וכגון דהוי בעל מום דאילו תם אפילו אמר לדמי קדוש קדושת הגוף דקי\"ל המתפיס תמימים לבדה\"ב מידי מזבח לא יצאו ואיכא מ\"ד דהאי פירוקא סליק לרבא דס\"ל דקדושת דמים פקעא בכדי אבל לבר פדא אכתי לא ניחא דהא לדידיה אפי' קדושת דמים נמי לא פקעא בכדי ואיכא מ\"ד דאפי' לבר פדא ניחא דכיון דבמקדיש לדמי עסקינן מוקי לה בר פדא בשפדאו ומש\"ה חיילה עליה לאחר שלשים יום קדושת שלמים וכ\"ת א\"ה פשיטא נ\"ל דסד\"א דכיון שבשעה שאמר לאחר שלשים יום שלמים לא היה ראוי לחול דקדושת עולה לא פקעא בכדי וכיון שכן נימא דאפי' לאחר שפדאה לא תחול קדושת שלמים קמ\"ל דקדושת שלמים מתלא תליא וקיימא וכי משכחא רווחא חיילא עכ\"ל: \n", + "ולדברי רבינו קשה מההיא דהקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה וא\"כ בנדון דידן קדשה קדושת הגוף ואין לה פדיון דאין לומר דמוקי לה בבעל מום ולא בשפדאו דא\"כ ה\"ל לפרושי. ונראה לומר דסבר רבינו כמו שכתבתי לעיל דאע\"ג דקי\"ל הוא עצמו יקרב עולה מכל מקום כיון דכי אקדשיה לדמיו אקדשיה לא חמור כקדושת הגוף ממש וכי מטי זמן שלשים יום דאמר פקע קדושתיה. ועי\"ל דשאני הכא דאיכא תרתי לגריעותא חדא דאמר דמים תרתי דאמר לעולה בלמ\"ד. ועי\"ל דדייק רבינו שכתב פרה לומר דשור דנקט בגמרא לאו דוקא דלא מיירי אלא בנקבה שאינה ראויה לעולה ותירוץ זה מדברי הר\"י קורקוס ז\"ל: \n\n" + ], + [ + "היתה לו בהמה מעוברת וכו' והרי הן חולין. משנה בפרק כיצד מערימין (תמורה דף כ״ד:). \n", + "ומה שכתב כמו שביארנו. הוא בפ\"ב מהל' איסורי מזבח: \n", + "והמקדיש עובר במעי בעלת מום וכו'. פלוגתא דאמוראי בסוף פ\"ק דתמורה (דף י\"א) ופסק כר' יוחנן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הנודר גדול והביא קטן לא יצא. משנה בסוף מנחות (דף ק\"ז:). \n", + "ומה שכתב קטן והביא גדול יצא. גם זה שם במשנה ופסק כתנא קמא ודלא כרבי: \n\n" + ], + [ + "נדר עולה מן הכבשים או מן האילים והביא פלגס ה״ז ספק. בעיא בסוף פ״ק דחולין (כ״ג:) וקאמר אליבא דר״י לא תיבעי לך דאמר בריה הוי וכו' כי תבעי לך אליבא דבר פדא דאמר מייתי ומתני וסלקא בתיקו. ובפרק שתי מדות (מנחות צ״א:) אסיקנא לבר פדא בקשיא. ויש לתמוה על רבינו שהי״ל לפסוק שלא יצא ידי נדרו כרבי יוחנן דאמר הכי לא להניח הדבר בספק וכבר פדא דאסיקנא בקשיא. ותירץ הר״י קורקוס ז״ל דכיון דלא אסיקנא בתיובתא הוה אפשר למפסק כוותיה וה״ל ספיקא אי הלכה כר' יוחנן או אי הלכה כבר פדא עכ״ד: \n", + "וכן הנודר עולת עוף מן התורים או מן בני היונה וכו'. בספ\"ק דחולין (דף כ\"ב:) בעיא דלא איפשיטא: \n", + "נדר שחור והביא לבן וכו'. משנה בסוף מנחות (דף ק\"ז:). \n", + "ומ\"ש זכר והביא נקבה וכו'. נלמד מק\"ו משחור והביא לבן: \n\n" + ], + [ + "הנודר סתם מביא מן הגדולים שבמין שנדר. הכי משמע במשנה בסוף מנחות וכן מפורש בתוספתא פרק י\"ג. \n", + "ומה שכתב ואם אותו מקום רגילים לקרות בסתם וכו'. שם במשנה הרי עלי עולה יביא כבש ראב\"ע אומר תור או בן יונה ובגמרא ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה, ודברי רבינו בפירושה מבוארים ורש\"י פירש בע\"א: \n\n" + ], + [ + "מי שנדר שור או איל וכו'. שם במשנה הרי עלי שור יביא הוא ונסכיו במנה עגל יביא הוא ונסכיו בחמש איל יביא הוא ונסכיו בשתים כבש יביא הוא ונסכיו בסלע. ומשמע לרבינו שדמים אלו הם דמי הבינוני שבכל מין וכן כתב בפירוש המשנה וז\"ל אלו הדמים הם הדמים הבינונים לאלו הדברים באותו זמן באותן ארצות. ובתוספתא פרק י\"ג איל לא גדול ולא קטן אלא בינוני ורש\"י פירש בענין אחר. \n", + "ומ\"ש ואם הביא הכחוש יצא ידי נדרו: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי שור שוה מנה וכו' עד לא יצא. משנה בסוף מנחות (דף ק\"ז:) ואע\"ג דמסיים בה עגל בחמש יביא חוץ מנסכיו איל בשתים יביא בשתים חוץ מנסכיו כבש בסלע יביא בסלע חוץ מנסכיו ולא חש רבינו לכתבו משום דמשור במנה נשמע לאינך דכל שקבע דמים לקרבן אין הנסכים בכלל. ודע דמתני' הכי איתא שור במנה והביא שנים במנה לא יצא ואפי' זה במנה חסר דינר וזה במנה חסר דינר ולא ידעתי למה השמיט רבינו האי אפילו: \n\n" + ], + [ + "האומר שור זה עולה וכו'. גם זה משנה שם (דף ק\"ח:). \n", + "ומה שכתב ואפילו הביא בדמיו איל אחד יצא. שם איבעיא להו ממינא למינא מאי ופירש רש\"י שור זה עולה ונסתאב מהו שיביא בדמיו איל תא שמע שור זה עולה ונסתאב לא יביא בדמיו איל אבל מביא בדמיו שני אילים וכו' ש\"מ אי הכי מאי איריא תרי אפילו חד נמי דהא בנסתאב לרבנן לא שאני להו בין גדול לקטן תרי תנאי ואליבא דרבנן. ומשמע דהשתא סבירא להו דרבנן דסתם מתניתין אפילו ממינא למינא נמי דהא מדמינן נסתאב למינא אחרינא ופסק רבינו כרבנן דסתם מתני': \n", + "אמר שני שוורים אלו עולה וכו'. משנה שם: \n", + "ומה שכתב איל זה עולה ונפל בו מום אם רצה יביא בדמיו כבש וכן אם נדר כבש ונפסל אם רצה יביא בדמיו איל. גם זה שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "אמר הרי עלי עולה וכו'. בפרק מרובה (בבא קמא דף ע״ח:): \n", + "אמר שור זה ודמיו עלי עולה וכו'. מימרא בסוף מנחות (דף ק\"ח:): \n\n" + ], + [ + "האומר אחד מכבשי הקדש וכו' עד ואח\"כ יצא י\"ח. משנה שם וגבי היו שלשה אמרינן בגמרא היכי עביד ממתין עד שיומם ומחיל ליה לקדושתיה בגדול ומפרש רבינו דה\"פ תחל הקדושה מאליה על הגדול. \n", + "ומ\"ש ואם אמר שור שבשוורי הקדש וכו'. טעמא משום דשור שבשוורי משמע המעולה שבהם: \n\n" + ], + [ + "וכן הנודר עולה מן הבקר וכו'. שם (דף ק\"ז) פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ועגל, ובגמרא אמאי ולייתי פר ממה נפשך הא מני רבי היא דאמר קטן והביא גדול לא יצא אי רבי אימא סיפא וכו' רישא וסיפא רבי מציעתא רבנן אין והכי קאמר דבר זה מחלוקת רבי ורבנן ופסק רבינו כרבנן. \n", + "ומ\"ש וכן אם קבע בכבשים ושכח מה קבע יביא איל קבע בעזים ושכח (מה קבע) יביא שעיר. מתבאר מתוך המשנה שאכתוב בסמוך. \n", + "ומ\"ש שכח באי זה מין מן הבהמה קבע עולתו וכו'. משנה שם מן הבהמה ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ועגל איל שעיר גדי וטלה, ומתוך מה שכתבתי בסמוך בשם הגמרא דמתני' רבי אבל לרבנן אין צריך להביא אלא הגדול דהיינו פר ואיל ושעיר ממילא משמע שאם זכור שקבע בכבשים ושכח מה קבע יביא איל ואם זכור שקבע בעזים ושכח מה קבע יביא שעיר: \n", + "כתב הראב\"ד פירש אחד מהם וכו' עד הרי זה יביא שור א\"א המשנה אמרה יביא פר ועגל וכו'. הדבר מבואר שאין זה השגה אלא טעם לדברי רבינו למה לא פסק כסתם מתני' וכבר נתבאר. \n", + "ומ\"ש ואם נסתפק לו שמא קבע עולתו בעוף וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "נדר תודה ושלמים וכו' עד שעיר ושעירה. שם במשנה ואע\"פ ששנויה שם אליבא דרבי כבר נתבאר דנקטינן כרבנן דאמרי שאינו צריך להביא אלא גדול: \n", + "האומר הרי עלי עולת עוף מביא תור או וכו'. ברפ\"ב דכריתות (דף ט') לפי שנאמר בתורים והקריב שומע אני האומר הרי עלי עולת העוף לא יפחות משני פרידין ת\"ל והקריבו אפילו פרידה אחת: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי למזבח יביא קומץ לבונה וכו'. בסוף מנחות (דף ק\"ו:) ת\"ר הרי עלי למזבח יביא לבונה שאין לך דבר שקרב לגבי מזבח אלא לבונה פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא מכל דבר שקרב למזבח ותו ליכא והא איכא עולה איכא עורה לכהנים והא איכא עולת העוף איכא מוראה ונוצה והא איכא נסכים לשיתין אזלי והא איכא מנחת נסכים כיון דאיכא מנחה דאכלי כהנים מינה לא פסיקא ליה. ופירש\"י פירשתי אחד מאותם הקריבים כולם למזבח ואיני יודע איזה מהם פירשתי וקס\"ד דודאי מדנחית למנינא דעתיה אמידי דלית ביה היתר שירים לכהנים ואע\"ג דאינו נקטר כולו כמו עולת העוף ומנחת נסכים והילכך יביא מכולם אבל היכא דאמר [הרי עלי] למזבח סתם משמע דבר שנקטר היינו לבונה. ותו ליכא אמילתא קמייתא קאי דאין לך דבר הקרב כולו למזבח אלא לבונה. מוראה ונוצה נזרקין אצל מזבח הפנימי ונבלעים במקומם וכו'. לא פסיקא ליה דלימא דבר הקרב כולו למזבח משום מנחת נסכים הואיל ואיכא מנחת נדבה דאינה כולה למזבח עכ\"ל. ומשמע לרבינו דכי אמרו גבי נסכים לשיתין אזלי היינו לומר דכיון שאינם נקטרים במזבח אינם בכלל אמירתו למזבח אבל בכלל אמירתו פירשתי ואיני יודע מה פירשתי הם. \n", + "ומ\"ש ויין בפני עצמו. כלומר מלבד היין שאביא עם מנחת נסכים דדילמא ליין לבדו נתכוון דהא קי\"ל מתנדבין יין דאל\"כ מאי קמ\"ל רבינו הא יין לעולם הוא קרב בפני עצמו: \n\n" + ], + [ + "אמר הרי עלי בסלע למזבח יביא כבש וכו'. בפ\"ב דכריתות (דף י'): \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ הרי עלי עצים לא יפחות משני גזרים. משנה בפ\"ו דשקלים. \n", + "ומ״ש עביין כמחוקות וארכן אמה. בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ב) גיזרין שעשה משה ארכן אמה ורחבן אמה ועביין כמחק גודש סאה וכתבו רבינו בפ״ז מאיסורי מזבח: \n", + "הרי עלי עץ מביא גזר אחד וכו'. ירושלמי פ\"ו דשקלים. \n", + "ומ\"ש ואם רצה להביא דמי העצים וכו'. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל נראה שכתב כן ממ\"ש במעילה פרק הנהנה (דף י\"ט:) איכא בינייהו עצים פירוש דלרבי הם כשאר קרבן מזבח ואין להם פדיון ולרבנן הם כקדשי בדק הבית ויש להם פדיון ומביא דמים במקומם. ובהקומץ רבה (דף כ\"א:) מה עצים משל צבור וכו' ואמרו יכול האומר הרי עלי וכו' יביא עצים מתוך ביתו ת\"ל על העצים וגו' אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים וכו' ומינה למתנדב עצים ג\"כ שיכול ליתן דמיהם ולפ\"ז יבואו העצים משל צבור באותם דמים שנותן אבל אם נתכוון להביא במעילה אין צורך להביא עצים כי מעות אלו פדיונן הם והתוס' ורש\"י נראה שאינם מפרשים כן ההיא דמעילה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "מי שנדר או התנדב שמן כיצד עושין בו וכו'. בפ' כל התדיר (זבחים צ\"א:) אמר שמואל לדברי האומר מתנדבין שמן קומצו ושיריו נאכלים ופירש\"י קומצו ומקטיר הקומץ. \n", + "ומ\"ש ונותן עליו מלח. מתבאר מתוך מ\"ש בספ\"ה מהל' איסורי מזבח: \n", + "וכיצד עושין ביין הבא בפני עצמו נותן עליו מלח. קשיא לי שכתב בספ\"ה מהל' איסורי מזבח שאין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים וי\"ל דביין הנסכים דוקא קאמר והכא ביין הבא בנדבה. \n", + "ומ״ש ומנסכו כולו וכו'. בס״פ כל התדיר תניא דיין הבא בנדבה כולו לספלים ויש לתמוה על זה דהא גרסינן התם אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האשים דאמר קרא ויין לנסך תקריב אשה ריח ניחוח והא קא מכבה ומסיק דסבר לה כר״ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר וההיא ברייתא דלספלים כר' יהודה וקשה כיון דקי״ל כר״ש אמאי לא פסק כשמואל. וי״ל שטעמו מדאמרינן בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ד:) גבי הא דתנן בזה יפה כח מזבח לאפוקי מדשמואל דאמר המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האשים וכיון דסתם מתני' מפקא מדשמואל לית הלכתא כוותיה. וא״ת סוף סוף כיון דקי״ל דבר שאין מתכוין מותר קשיא הלכתא אהלכתא י״ל דההיא ברייתא דאמרה שאם אתה אומר לאשים איכא לא תכבה היינו לתת טענה אליבא דר' יהודה למה לא יהא על גבי האישים ולרווחא דמילתא אמר הכי אבל לפי האמת בלאו ההיא טענה קבלה היתה ביד האומר לספלים שכך היתה מצותה והיינו דבאידך ברייתא קתני סתם יין בדברי ר״ע לספלים בלא שום טענה. והר״י קורקוס ז״ל תירץ שרבינו סובר דהוי פסיק רישיה שא״א שיזלף אא״כ יכבה וכמו שאמרו שם בברייתא או אינו אלא לאשים אמרת לא יכבה ומה שהעמידו שם כר' יהודה היינו מקמי דתיקום לן דמודה ר״ש בפסיק רישיה אבל בתר דאסיקנא דמודה וליתא לדשמואל וברייתא אפי' לר״ש ויש סיוע לדברי רבינו ממה שמצינו ר״ע בהגוזל דסבר כר״ש ואיהו אמר לספלים ע״כ משום דפסיק רישיה הוא עכ״ל: \n", + "והלבונה הבאה בפני עצמה נותן עליה מלח. מתבאר מתוך מ\"ש בספ\"ה מהל' איסורי מזבח. \n", + "ומ\"ש וכולה לאשים. פשוט הוא דהא אינה ראויה לאכילה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(טו-יז) מי שנדר נדר לא יביאנו ממעות מעשר שני וכו' עד שהיא ממעות מעשר שני. משנה בסוף פרק התודה (מנחות דף פ״א:) ובגמרא תודה היא ולחמה מן המעשר יביא יביא לא סגיא דלא מייתי רב נחמן ורב חסדא אמרי רצה מביא לא רצה לא יביא. ופירש״י לא סגי דלא מייתי תרוייהו מן המעשר וכו' ולא מן החולין. רצה מביא מן המעשר. ויש לתמוה למה כתב ואם הביא הכל מן החולין יצא על אומר תודה ממעות מעשר ולחמה מן החולין ולא כתב כן על היא ולחמה מן המעשר כמו שהוא בגמרא וצ״ל שסמך על מ״ש וכן משמע ששתיהן שוות. \n", + "ומה שכתב ואף על פי שפירש שיביא לחמה מן המעשר לא יביא נסכים ממעות מעשר שני וכו'. משנה שם (דף פ\"ב) ונסכים בכ\"מ לא יבואו אלא מן החולין. וכתבו התוספות דכל דבר שכולו למזבח אינו בא מן המעשר כדתניא בסיפרי דממעט עולות דבעינן אכילה שיש בה שמחה. \n", + "ומה שכתב רבינו לפי שנאמר בהם והקריב המקריב קרבנו וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הנודר מנחה מאפה תנור וכו'. משנה בסוף פרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף ס״ג): \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת וכו'. משנה בפרק המנחות (דף ק\"ב:). ויש בספרי רבינו חסרון מטעות סופר שכתוב אמר להביא בכלי אחד וצריך להגיה ולכתוב אמר אלו להביא בכלי אחד. \n", + "ומה שכתב לא קבען בשעת הנדר וכו'. שם בגמרא (דף ק\"ג): \n\n" + ], + [ + "אמר הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחד וכו' עד כשתי מנחות שנתערבו. הכל משנה שם: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי מנחה וכו' משנה בפרק בתרא דמנחות (דף ק\"ד:) אלא שמ\"ש בספרים באומר הרי עלי מנחות יביא שני מיני מנחות אינו נכון אלא יביא שתי מנחות ואפילו ממין אחד. ונראה דהאי מיני טעות סופר הוא וצריך למוחקו וכך היא הגירסא הנכונה יביא שתי מנחות מחמשתן. וכן מ\"ש \n", + "בספרים אמר הרי עלי מיני מנחות גם הוא טעות סופר וצריך למחוק מיני ולכתוב במקומו מין וכן מצאתי בספר מוגה: \n", + "אמר הרי עלי מין מנחות וכו'. ברייתא שם (דף ק\"ה). \n", + "ומ\"ש וכן אם אמר מיני מנחה וכו'. שם בעיא ולא איפשיטא ויש לתמוה למה פסקה לחומרא דהא איכא למיחש דמייתי חולין בעזרה ונ\"ל דמייתי ומתנה שאם אינו חייב בה תהא נדבה: \n", + "קבע נדרו במין מהם ושכחו וכו'. משנה שם (דף ק\"ד:): \n\n" + ], + [ + "אין היחיד מביא מנחה בכלי אחד יותר מס' עשרון וכו'. משנה בפ' המנחות (דף ק\"ג:) וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שדקדק רבינו לכתוב אין היחיד מביא לרמוז מה שאמרו שם שהציבור מביא בי\"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת ס\"א עשרון x. \n", + "ומ\"ש ואמרו חכמים כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו וכו'. מימרא דרבי זירא שם (דף י\"ח:) ובר\"פ הקומץ רבה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אמר הרי עלי קכ\"א עשרון וכו'. פשוט הוא: \n", + "אמר הרי עלי עשרון וכו'. משנה בפ\"ב דמנחות (דף ק\"ד:). \n", + "ומ\"ש פירש נדרו ושכח וכו'. שם במשנה ופירש\"י יביא ס' עשרונים דבטפי מהכי ליכא לספוקי (דאין מנחה יתירה על ס' עשרונים) דאי בציר מהכי נדר לא איכפת לן דמתנה ואומר כמה שפירשתי יהיו לנדרי והשאר יהא נדבה עכ\"ל. \n", + "וכתב רבינו בכלי אחד כן פירש\"י ומוכרח הוא. \n", + "ומ\"ש שכח כמה עשרון פירש ובאי זה מין קבעו הרי זה מביא ששים עשרון מכל מין ומין מחמשתן. שם במשנה פירשתי מנחה של עשרונים ואיני יודע מה פירשתי יביא ס' עשרון רבי אומר יביא מנחות של עשרונות מאחד עד ששים ומשמע דהלכה כת\"ק. ולפי זה צריך לדחוק ולומר שמפרש רבינו דה\"פ מביא ס' עשרון מכל מין מחמשתן ונמצא מביא שלש מאות עשרון וטעמא משום דכיון שאינו יודע מאיזו מנחה נדר וכמה עשרונות נדר הא איכא לספוקי שמא ס' עשרון נדר ואיכא לספוקי בכל מנחה מחמשת המנחות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש קבע נדרו ושכח כמה עשרונות נדר ובכמה כלים נדר וכו'. שם (דף ק\"ו) ת\"ר פירשתי מנחה וקבעתי בכלי אחד של עשרונים ואיני יודע מה פירשתי יביא מנחה של ס' עשרון דברי חכמים רבי אומר יביא מנחות של עשרונים מאחד ועד ס' שהם אלף ותת\"ל. פירשתי ואיני יודע מה פירשתי ואיזו מהם פירשתי ואיני יודע כמה פירשתי יביא ה' מנחות של ס' ס' שהן שלש מאות דברי חכמים רבי אומר יביא ה' מנחות של ס' עשרונים מאחד עד ס' שהם ט' אלפים וק\"ן ע\"כ בגמרא וכן שנוי בתוספתא. וכתבו התוספות שהם אלף ותת\"ל כיצד קח בידך מאחד עד ס' וצרף תחלתן לסופן עד האמצע כגון אחד וס' הם ס\"א שנים ונ\"ט הם ס\"א שלשה ונ\"ח הם ס\"א כן תמנה עד ל' דשלשים ול\"א נמי הם ס\"א ויעלה לך שלשים פעמים ס\"א עכ\"ל. ודברי \n", + "רבינו במה שכתב קבע נדר ושכח כמה עשרונות נדר ובכמה כלים נדר וכו' וכן מ\"ש ואם שכח אף באיזה מין קבע וכו' דברים מכוונים בטעמים הם לדעת ת\"ק דמתני' כפי מה שפירשתי דבריו במשנה אבל איני יודע ליישבם ע\"פ הברייתא שכתבתי לדברי חכמים ואם באנו לומר שרבינו פוסק כדברי ר\"מ מאי זה טעם שיהיה בזה יתיישבו לדעתו השתי בבות האחרונות שכתב רבינו אך הבבא שכתב הרי זה מביא ס' עשרון מכל מין ומין מחמשתן דהיינו שלש מאות קשה שלא מצינו לו כן לא במשנה ולא בברייתא. ואולי נוסחא אחרת היתה לו לרבינו וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי מנחת שעורים וכו'. בפרק המנחות (דף ק\"ג) האומר הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים קמח יביא סלת בלא שמן ולבונה יביא שמן ולבונה חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון ומחצה יביא שנים רבי שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים ובגמרא שם ורפ\"ב דנזיר (דף ט':) אמאי נדר ופתחו עמו הוא אמר חזקיה הא מני ב\"ש היא דאמרי תפוס לשון ראשון וכו' ר' יוחנן אמר אפילו תימא ב\"ה באומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך אלא כך אמר חזקיה ל\"ש אלא דאמר מנחה מן השעורים אבל אמר מנחה מן העדשים לא מכדי חזקיה כמאן מוקי לשמעתיה כב\"ש וב\"ש משום תפוס לשון ראשון הוא מה לי מן השעורים מה לי מן העדשים הדר ביה כו' ורבי יוחנן אמר אפילו מן העדשים מכדי ר' יוחנן כמאן אמרה לשמעתיה כב\"ה וב\"ה משום דטעי הוא בשעורים טעי בעדשים לא טעי לדבריו דחזקיה קאמר ליה ומשמע דנקטינן כר' יוחנן דהא חזקיה הדר ביה. ובתר הכי אמרינן אמר זעירי לא שנו אלא דאמר מנחה אבל לא אמר מנחה לא. ומדברי רבינו משמע שהוא מפרש דאר' יוחנן דאמר אפי' תימא ב\"ה היא קאי וה\"ק לא שנו דבאומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך אלא כך יביא אלא דאמר מנחה מוכרת אבל לא אמר מנחה מוכרת אלא מנחת סמוך שאמר מנחת שעורים או מנחת חצי עשרון לאו כלום הוא. והשתא לפי זה באומר מנחת סמוך לית דין ולית דיין דלא אמר כלום ומתניתין באומר מנחה מוכרת ובהא קתני מתניתין דיביא וכששאלו אותו ואמר אילו הייתי יודע שאין נודרים כך לא הייתי נודר פטור וכדאוקי ר' יוחנן מתני' ולפ\"ז מ\"ש \n", + "רבינו או מנחה בלא שמן ולבונה ט\"ס הוא וצריך להגיה ולכתוב מנחת בתי\"ו. \n", + "ומ\"ש רבינו באומר מנחה מן העדשים שואלין אותו וכו' אע\"ג דבגמרא אמרינן דלרבי יוחנן אליבא דב\"ה בשעורים טעי בעדשים לא טעי משמע לרבינו דהיינו מקמי דידעינן לדזעירי אבל בתר דידעינן לדזעירי דמפליג בין מנחה למנחת כיון דמנחה מוכרת באפי נפשיה הוא כך לי מנחה מן העדשים כמו מנחה מן השעורים. ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בקמח בין אומר מנחת לאומר מנחה כמו שחילק באחרים השנויים עמו במשנה ודוחק לומר דרבינו תנא ושייר קמח לבד: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נדר עשרון ומחצה וכו'. נראה דבאומר עשרון ומחצה מיירי דאמר בסמוך אמר הרי עלי מנחה קאי אבל אם לא אמר מנחה אלא אמר הרי עלי עשרון ומחצה או שאמר הרי עלי מנחת עשרון ומחצה אינו מביא אלא עשרון אחד. \n", + "ומ\"ש רבינו אמר הרי עלי קמח וכו' ולא הזכיר שם מנחה ה\"ז פטור וכו' מכלל דברי זעירי הוא נלמד דכל שלא אמר מנחה מוכרת בין שאמר מנחת סמוך בין שלא הזכיר שם מנחה פטור: \n", + "ודע דבגמרא מתיב אהא דזעירי מדתנן במתני' קמח יביא סלת בלא שמן ולבונה יביא עמה שמן ולבונה חצי עשרון יביא עשרון שלם ולא תני בהו מנחה ואוקי לכולה בדאמר מנחה והדר מתיב אי הכי אימא סיפא עשרון ומחצה יביא שנים כיון דאמר מנחה איחייב ליה בעשרון כי אמר חצי עשרון לאו כלום קאמר לא צריכא דאמר הרי עלי מנחה חצי עשרון ועשרון דכיון דאמר מנחה איחייב ליה בעשרון ולאו כלום קאמר כי הדר אמר עשרון מייתי עשרון אחרינא ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין אומר הרי עלי מנחת עשרון וחצי עשרון לאומר הרי עלי מנחת חצי עשרון ועשרון כמו שחילקו בגמ'. וי\"ל דמשמע דגמ' הכי מיפרשא א\"ה אימא סיפא וכו' כיון שאמר מנחה איחייב ליה בעשרון וכי אמר עשרון לאו מוסיף אעשרון קמא אלא הוי כאומר הרי עלי מנחה של עשרון מדלא אמר הרי עלי מנחה ועשרון ולפי האמת האי לאו תיובתא הוא דאיכא למימר כיון דסתם מנחה עשרון לא היה לו לומר עשרון ומדאמר עשרון הוי כאומר ועשרון והילכך אם אמר אם הייתי יודע הייתי אומר ועשרון או שתי מנחות או שני עשרונים כדרך המתנדבים מביא שנים אלא שרצה להשיב לו כפי דרכו דלא משמע ליה דועשרון קאמר וחילק לו בין אומר חצי עשרון ועשרון לאומר עשרון ומחצה וכיון דלפום קושטא לא צריכינן לפלוגי בהכי מש\"ה לא מפליג רבינו: \n", + "והרב ראב\"ד כתב על דברי רבינו האומר הרי עלי מנחת שעורים וכו' עד פטור שלא התנדב. א\"א אין לסמוך על הכללות האלו שאם בדקו וכו'. הדבר מבואר שהראב\"ד סובר דליתא לדזעירי מפני שהוא מפרש דזעירי אליבא דחזקיה דאוקי מתני' כב\"ש אמרה וכן פירש\"י וכבר כתבתי שרבינו מפרשה דלר\"י אליבא דב\"ה אמרה משום דדוחק לומר דאיכפיל זעירי ואמוראי דשקלי וטרו אליביה לאשמועינן אליבא דב\"ש ועוד דכיון דחזקיה דאוקי מתני' כב\"ש הדר ביה היכי אפשר למימר דאתא זעירי למימר מלתא אליביה. ומ\"ש עוד הראב\"ד לר\"מ דאמר תפוס לשון ראשון נראה שכוונתו לומר טעם אחר לדחויי לדזעירי מהלכתא משום דבגמ' מתיב אהא דזעירי א\"ה ר\"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים אמר רבא ר\"ש בשיטת ר' יוסי אמרה דאמר בגמר דבריו אדם מיתפיס משמע דת\"ק כר\"מ וכיון דקי\"ל דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י ממילא אזדא ליה מילתא דת\"ק מהלכתא לזעירי ולע\"ד נראה שאין זה הכרח דאיכא למימר דת\"ק לזעירי אף לר' יוסי אמרה דס\"ל לזעירי דאין זה ענין לפלוגתא דר\"מ ור\"י וקל להבין. ומ\"ש עוד וכן מ\"ש בסוף שאם אמר הרי עלי קמח או הרי עלי עשרון הרי הוא כמי שלא נדר מעולם אינו כלום שהכל תלוי בבדיקה כמ\"ש, ספר מוטעה נזדמן להראב\"ד בדברי רבינו והנוסחא הנכונה או הרי עלי חצי עשרון וכבר ביארתי דבריו: \n", + "מצאתי כתוב בשם הר\"י בנבנשת ז\"ל הרי עלי מנחת שעורים וכו'. כשאמר הרי עלי מנחה מן השעורים או מנחה בלא שמן ולבונה מנחה בה\"א ושאלו אותו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבים ה\"ז חייב להקריב כדרך שמקריבים ואע\"ג דבשעה שנדר אין בנדרו ממש דהוי נדר ופתחו עמו דכשאמר מן השעורים הותר הנדר שנדר הרי עלי מנחה כשאמר אח\"כ הייתי נודר כדרך שמקריבין ביטל הפתח של נדר והוה ליה כאילו לא אמר בשעת הנדר אלא הרי עלי מנחה לבד אבל כשאמר מנחת שעורים בתי\"ו אע\"פ שיאמר אח\"כ אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבים א\"א להבדיל פתח הנדר מן הנדר ולומר הרי הוא כאילו אמר מנחת בתי\"ו ומנחת בתי\"ו אין ממש בדבריו ואין צ\"ל כשאמר הרי עלי מנחה מן השעורים ואמר אח\"כ אילו הייתי יודע שמבדילין ואומרים הרי עלי דיבור בפני עצמו ומן השעורים הוה ליה כמאן דליתיה שאפשר שטעה וחשב שיכול להביא מן השעורים כיון שמצינו מנחת סוטה מן השעורים אלא אפילו אמר מן העדשים שאין יחיד ולא ציבור מקריבים עדשים אפילו הכי חייב כנ\"ל לפרש דבריו, וצריך לעיין בגמ' ובזה נסתלקה קושיית הראב\"ד בהשגות עכ\"ל: \n", + "וכן האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים. כך היא הגירסא הנכונה וכך היא שנויה בברייתא פרק התודה (מנחות דף פ״א:) ודע דבההיא ברייתא מסיים בה כופין אותו ומביא תודה ולחמה זבח ונסכים ובגמ' אמאי נדר ופתחו עמו הוא אמר חזקיה הא מני בית שמאי היא דאמרי תפוס לשון ראשון וכו' רבי יוחנן אמר אפי' תימא ב״ה באומר אילו הייתי יודע שאין נודרים כך (אלא כך) לא הייתי נודר כך אלא כך ומאי כופין דקא בעי הדר ביה וכבר נתבאר בסמוך דנקטינן כר' יוחנן. ויש לדקדק על דברי רבינו שכתב כאן ה״ז פטור ולא כתב שואלין אותו וכו' כמו שכתב לעיל ואין לומר שמפני שכאן אמר בפירוש בלא לחם ובלא נסכים לעולם הוא פטור עד שיאמר אילו הייתי יודע שאין מקריבים כך הייתי נודר כדרך הנודרים דלעיל נמי אמר בפירוש בלא שמן ולבונה ואפילו הכי כתב ששואלין אותו לכך נראה דהה״נ דבהא נמי שואלין אותו כדלעיל ולא חש להאריך דיגיד עליו רעו: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי לחמי תודה יביא תודה ולחמה וכו'. מימרא דרב הונא בספ\"ק דחולין (דף כ\"ג:). \n", + "ומ\"ש הרי עלי לפטור תודתו של פלוני וכו'. נלמד מתוך הסוגיא שם: \n\n" + ], + [ + "מתנדב או נודר אדם יין בפני עצמו. משנה בס\"פ המנחות (דף ק\"ד:). \n", + "ומ\"ש ואין מתנדבים לוג יין ולא שני לוגין וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש נדר ה' לוגין אומרים לו השלם ששה וכו'. בס\"פ המנחות (דף ק\"ד) איבעיא להו יש קבע לנסכים או אין קבע לנסכים ה\"ד כגון דאייתי חמשה אי אמרת אין קבע לנסכים משיך ומקריב ארבעה מינייהו דחזי לאיל ואידך הוי נדבה ומשמע התם דבעיין לא איפשיטא ופסקה רבינו לחומרא. \n", + "ומ\"ש אבל אם נדר לוג או ב' פטור. הכי משמע שם בברייתא דקתני שמתנדבין [נסכים וכמה] שלשה לוגין וכו' יכול יפחות ת\"ל ככה: \n", + "ואין מתנדבים ולא נודרים פחות מלוג שמן וכו'. מפורש בגמרא אצל דין שיבא בסמוך ואליבא דתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי יין לא יפחות משלשה לוגין הרי עלי שמן לא יפחות מלוג. משנה בסוף מנחות (דף ק\"ז): \n", + "פירש נדרו ושכח כמה לוג נדר וכו'. שם במשנה פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא כיום המרובה ובגמרא תנא כיו\"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הקרבנות כולם וכו' מ\"ע להקריבן בבית הבחירה וכו'. בסיפרי פ' ראה: \n", + "וכן מצות עשה להיות כל אדם מטפל וכו'. בסיפרי פרשת ראה והוזכר בתמורה פ' אלו קדשים (דף קט\"ז:) וצריך טעם למה פרט רבינו וכתב קרבנות בהמה: \n\n" + ], + [ + "המקריב קרבן חוץ לעזרה וכו'. בריש פרק השוחט והמעלה (זבחים דף ק״ז): \n", + "ומ\"ש כרת וכו'. פשוט הוא בתורה. \n", + "ומה שכתב בשוגג מביא חטאת קבועה. משנה בריש כריתות: \n\n" + ], + [ + "וכן השוחט קדשים חוץ לעזרה וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש ואם שחט בשוגג מביא חטאת קבועה. ג\"ז משנה בריש כריתות: \n\n" + ], + [ + "והיכן הזהיר על השחיטה בחוץ בהיקש וכו'. בריש פרק השוחט ומעלה (זבחים דף ק״ז): " + ], + [ + "השוחט קדשים והעלם בחוץ חייב שתים וכו'. משנה שם (זבחים דף ק\"ז) וכתנא קמא. ", + "ומה שכתב שחט בפנים והעלה בחוץ חייב על העליה וכן אם שחט בחוץ והעלה בפנים חייב על השחיטה. שם במשנה: " + ], + [ + "אינו חייב אלא על שחיטת קדשים הראויין ליקרב לגבי המזבח וכו'. משנה פ' בתרא דזבחים (דף קי\"ב): \n\n" + ], + [ + "שחט בחוץ מחוסר זמן בגופו או בבעלים וכו'. משנה ובגמרא שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק וכו': כתב הראב\"ד לא ידעתי מאין הוציא זה ואני מצאתי בתוספתא וכו'. ויש לתמוה עליו שכתב שלא ידע מאין הוציא זה דהא תניא פ\"ד דכריתות (דף י\"ח) השוחט אשם תלוי בחוץ ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים ופירש\"י וחכמים פוטרים דלא איקבע איסורא דשמא חולין הוא והתוספתא שכתב הראב\"ד הוא בפי\"א דקרבנות ולא חש לה רבינו משום דאתיא כר\"מ דלא בעי קביעותא לאיסורא ולא קיימא לן כוותיה אלא כחכמים: \n", + "כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דכיון דאמרינן דטעמא דחכמים בברייתא משום דלא איקבע איסורא הוא הדין והוא הטעם לחטאת העוף הבא על הספק דמ\"ש הרי לא נקבע האיסור וברייתא נקט אשם תלוי משום דשכיח: \n", + "אשם מצורע ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב וכו'. מימרא בפ' בתרא דזבחים (דף קי\"ד:): \n", + "וכל קרבן שהוא פטור על שחיטתו בחוץ כך הוא פטור על העלאתו. נלמד ממה שכתב רש״י בפרק השוחט והמעלה (זבחים דף קי״א) אמתני' דהמולק את העוף: \n\n" + ], + [ + "שני שעירי יום הכפורים ששחטן בחוץ וכו' עד שהרי אינו ראוי לבא לפני ה'. משנה וגמ' פ' בתרא דזבחים (דף קי\"ב:): \n", + "וכתב הראב\"ד שני שעירי וכו' א\"א אני שונה בברייתא עד שלא הגריל וכו'. ואני אומר שמעתא הכי איתא בפרק בתרא דזבחים אהא דתנן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ פטור שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכל שאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו אמרינן בגמ' (דף קי\"ג) ורמינהו קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית וכו' ת\"ל ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' יכול שאני מוציא שעיר המשתלח תלמוד לומר לה' לרבות שעיר המשתלח ל\"ק כאן קודם הגרלה כאן לאחר הגרלה אחר הגרלה נמי הא איכא וידוי אלא אמר רבי מני ל\"ק כאן קודם וידוי כאן לאחר וידוי ופירש\"י הא איכא וידוי דבעי ליכנס להתודות עליו עכ\"ל. ופירוש ברייתא זו לדעת רבינו מבואר ורש\"י פירש בע\"א. ומה שהקשה הראב\"ד על רבינו ממה ששנו בברייתא פרק שני שעירי עד שלא הגריל עליהם יש לומר דלמאי דמסיק בפרק בתרא דזבחים צריך לשנויי דתנא לוידוי הגרלה קרי ליה: \n\n" + ], + [ + "השוחט שלמים בחוץ קודם שיפתחו דלתות ההיכל פטור וכו'. מימרא בפרק שני שעירי (יומא דף ס״ב:): \n", + "השוחט את הפסח בחוץ וכו'. שם (דף ס\"ג) פלוגתא דאמוראי ופסק כרבין משום דרב אשי דבתרא הוא מתני הכי והאי שאר ימות השנה היינו בר מיום י\"ד קודם חצות שאם שחטו אז בפנים פסול כמ\"ש בפרק א' מקרבן פסח וכבר נתבאר בפרק זה שכל שאינו ראוי ליקרב אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ: \n\n" + ], + [ + "בהמת חולין שעוברה קדשי מזבח אסור לשחטה בחוץ וכו'. בסוף פ\"ק דתמורה (דף י\"ב) בעא מיניה אביי מרב יוסף היא חולין וולדה שלמים ושחטה בחוץ מהו מי מיחייב עליה משום שחוטי חוץ או לא א\"ל מי קרינן ביה והביאום לה', ל\"א א\"ל ראוי לפתח אהל מועד חייבים עליו בחוץ: \n\n" + ], + [ + "גנב והקדיש ואחר כך שחט בחוץ חייב. בפרק הניזקין (גיטין דף נ״ה:) גנב והקדיש ואח״כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה'. ותני עלה בחוץ כי האי גוונא ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה אמר רב שיזבי כרת וכו' שעל ידי דבריהם בא לו אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עליה אמר רבא הא ודאי קא מיבעיא ליה כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה או משעת הקדשה למאי נפקא מינה לגיזותיה וולדותיה מאי הדר אמר רבא מסתברא משעת הקדשה שלא יהא חוטא נשכר. ויש לתמוה על רבינו שכתב ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליה כרת שהרי בהדיא אמרו למאי נ״מ לגיזותיה וולדותיה משמע דלא נפקא לן למידי אחרינא והיאך כתב רבינו דנ״מ לחייבו עליה כרת. ועוד דלענין לחייבו עליה כרת מה לי אם העמידוה ברשותו משעת גניבה או משעת הקדשה כיון שהעמידוה ברשותו הקדשה סגי לחייבו כרת אם ישחטנה בחוץ וצ״ע: \n\n" + ], + [ + "היתה הבהמה כולה בחוץ וצוארה בפנים ושחט חייב וכו' אחד השוחט במקדש וצואר בפנים ושאר גוף הבהמה בחוץ וכו' אבל השוחט בגגו של היכל הרי זה פטור. בפרק השוחט ומעלה (דף ק\"ז:) אמר עולא השוחט על גגו של היכל חייב הואיל ואין ראוי לשחיטת כל זבח מתקיף לה רבא א\"כ נכתוב רחמנא אל מחוץ למחנה ולא בעי אל פתח אהל מועד אל פתח אהל [מועד] למה לי לאו למעוטי גגו (של היכל) ולרבא א\"כ נכתוב אל פתח אהל מועד במחנה אל מחוץ למחנה למה לי לאו לאיתויי גגו וכו' כולה בפנים וצוארה בחוץ [בחוץ פשיטא] אמאי קפיד רחמנא אשחיטה שחיטה בחוץ היא אלא לאיתויי כולה בחוץ וצוארה בפנים. \n", + "ומ\"ש רבינו אחד השוחט במקדש וצוארה בפנים וכו' שנאמר אל פתח אהל מועד לא יביאנו אינו נוח לי דהא מהאי קרא לא ילפינן אלא למעוטי גגו של היכל. ונראה לי שצריך להגיה ולכתוב אבל השוחט בגגו של היכל אע\"פ שאינו ראוי לשחיטה כלל הרי זה פטור שנאמר ואל פתח אהל מועד לא יביאנו. א\"נ יש לומר דמשמע לרבינו דמואל פתח אהל מועד יליף שפיר דבעינן שתהא צוארה בפנים: \n\n" + ], + [ + "שנים שאחזו בסכין ושחטו בחוץ פטורין וכו'. משנה פ' השוחט ומעלה (דף ק\"ח) ומייתי לה בגמ' מדכתיב ההוא ובת\"כ מייתי לה מדכתיב דם שפך. ולא ידעתי למה שינה רבינו להביא מפסוק אחר: \n", + "ואחד ששחט בחוץ וכו'. משנה פרק השוחט ומעלה חומר בשחיטה מבעליה וכו' שהשוחט להדיוט חייב: \n\n" + ], + [ + "השוחט בחוץ בלילה וכו'. בפרק השוחט ומעלה (דף קי\"א:) איפליגו במתני' ת\"ק ור\"ש ואמרינן עלה בגמ' אמר זעירי שחיטת בהמה בלילה איכא בינייהו וה\"ק השוחט בהמה בפנים בלילה והעלה בחוץ פטור שחט בחוץ בלילה והעלה בחוץ חייב ר\"ש אומר כל שחייבים עליו בחוץ וכו'. \n", + "ומ״ש וכן אם קבל בכלי חול בפנים וזרק בחוץ פטור. שם על משנה זו רבא אמר קבלה בכלי חול איכא בינייהו וה״ק המקבל בכלי חול בפנים והעלה בחוץ פטור המקבל בכלי חול בחוץ והעלה בחוץ חייב ר״ש אומר כל שחייבים עליו בחוץ וכו' ואע״ג דאסיקנא דר״ש אמלק בחוץ והעלה בחוץ קאי מ״מ משמע דלא הוו בעו הני אמוראי למימר אליבא דת״ק אלא מאי דקים להו דהוי דינא הכי ואע״ג דבפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ד) אמר רבי יוחנן השוחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ חייב הא איתותב ואסיקנא בתיובתא ואע״ג דבתר הכי אמרינן ואיבעית אימא וכו' שינויא דחיקא הוא ולא סמכינן עליה: \n", + "וכתב הראב\"ד השוחט בחוץ בלילה א\"א בחיי ראשי אין צורת ההלכה כפירושו וכו'. ביאור הדברים שרבינו מפרש שכשאמרו העלה בחוץ בין ברישא בין בסיפא אלילה דקתני רישא קאי. והראב\"ד מפרש דלא קאי אלילה דרישא אלא היינו לומר שהעלה ביום ומפני כך הוצרך לתת טעם אחר לדבר. ואיני יודע מה עול מצא בדברי רבינו כי רחק מעליו דפשטא דמילתא משמע דטפי עדיף למימר דסיפא אלילה דרישא קאי מלמימר דסיפא לא הוי בגוונא דרישא: \n\n" + ], + [ + "וכן המולק את העוף בחוץ פטור וכו' עד סוף הפרק. משנה (דף קי\"א) שם. \n", + "ועל מה שכתב רבינו שהשחיטה בחוץ כשירה והרי היא כמליקה בפנים כתב הראב\"ד זה הטעם אין בו טעם אלא שלא חייב הכתוב בעוף אלא מה שחייב בבהמה עכ\"ל. ולא זכיתי להבין דבריו שהרי ע\"כ חייב בעוף מה שלא חייב בבהמה שהרי מלק בפנים והעלה בחוץ בעוף חייב ובבהמה פטור ושחט בפנים והעלה בחוץ בבהמה חייב ובעוף פטור: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין המעלה בחוץ חייב עד שיעלה לראש המזבח וכו'. משנה פרק השוחט ומעלה (דף ק\"ח) ופסק כת\"ק: \n", + "ואינו חייב עד שיעלה לשם וכו'. שם במשנה המעלה להדיוט פטור ובגמ' יליף לה מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה': \n\n" + ], + [ + "אינו חייב אלא על העלאת דבר הראוי לאשים ולמזבח וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך. ובפרק השוחט ומעלה (דף ק\"ט) דריש מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו כל המתקבל בפתח אהל מועד חייבים עליו בחוץ: \n\n" + ], + [ + "מכאן אמרו הזורק את הדם. בפרק קמא דזבחים (דף ד':) מה לזביחה וזריקה שכן עבודה וחייבין עליה בחוץ. \n", + "ומה שכתב או המקטיר איברי עולה או אימורין או קומץ או לבונה או קטרת או מנחת כהנים או מנחת נסכים. משנה בפרק השוחט ומעלה (דף ק\"ט:). \n", + "ומ\"ש או המנסך ג' לוגין יין או מים בחוץ חייב. שם בברייתא ומשמע הברייתא שנסוך מים זה יהא בחג וכן פירש\"י ורבינו קיצר במובן: \n\n" + ], + [ + "אבל הזורק שירי הדם בחוץ וכו'. שם (דף ק״י:) במשנה רבי נחמיה אומר שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב משמע דת״ק פטר ואמרינן בגמ' (דף קי״א) השתא דאמר רב אדא וכו' מחלוקת (אי שירים מעכבי) בשירים הפנימים אבל בשירים החיצונים דברי הכל לא מעכבי כי קאמר רבי נחמיה בשירים הפנימים וא״כ לת״ק דר' נחמיה אפי' שירים הפנימים שהקריבן בחוץ פטור. ועוד דבפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ב) מסיק רב פפא דכ״ע בין ר״א בין ר' ישמעאל שירים אין מעכבין ומהדר התם לאשכוחי תנא דסבר שירים מעכבין. \n", + "ומה שכתב וכן המנסך יין או מים פחות משלשה לוגין בחוץ פטור וכו'. נלמד מברייתא שכתבתי בסמוך. \n", + "ומ\"ש וכן המעלה מבשר חטאת מבשר אשם וכו' פטור. משנה בפ' בתרא דזבחים (דף קי\"ב:): \n\n" + ], + [ + "המעלה את הבהמה כולה בחוץ חייב וכו'. משנה פרק השוחט ומעלה (דף ק\"ט:) המקריב קדשים ואימוריהם בחוץ חייב ובגמרא (דף ק\"י) אמאי והא איכא חציצה ופירש רש\"י שהבשר שאינו ראוי להקטרה חוצץ בין אימורים למערכה ודכוותה בפנים לאו העלאה היא דרחמנא אמר על העצים אשר על האש אמר שמואל בשהפכן וכו' רב אמר מין במינו אינו חוצץ ופסק כרב דהלכתא כוותיה לגבי שמואל באיסורי ואף על גב דרבי יוחנן אמר אפילו שלא הפכן הא מני רבי שמעון היא ולא חיישי ליה דהא משום דמוקי למתניתין כיחידאה וקרוב הדבר שאף הוא לא אמרה אלא לומר דאפשר לאוקומי מתניתין הכי ולא לומר שתהא הלכה כיחידאה: \n", + "ומה שכתב אבל המעלה מנחה שלא נקמצה פטור וכו' קמצה וחזר קומצה לתוכה וכו'. משנה וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "היוצק והבולל והפותת וכו'. משנה וברייתא בפ' בתרא דזבחים (דף קי\"ב): \n\n" + ], + [ + "פרה אדומה ששרפה חוץ ממקום שריפתה וכו'. משנה שם: \n", + "ומ\"ש אחר שהתודה עליו. נתבאר בפ' זה: \n", + "אבל קדשים פסולין שהיה פיסולן בקדש וכו'. משנה בפ' השוחט ומעלה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) כל דבר שחייבין על העלאתו בחוץ וכו' כיצד הקומץ או לבונה והאימורין וכו' ואינו חייב על החסר. משנה וברייתא שם (דף ק\"ט:): \n", + "ומ\"ש הוציאו שלם וחסר בחוץ והעלה ה\"ז ספק. שם (דף ק\"י) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "העלה אבר שאין בו כזית בשר והיה העצם משלימו לכזית חייב. שם (דף ק\"ז) פלוגתא דר\"י ור\"ל ופסק כר\"י. \n", + "ומ\"ש היה מלח משלימו לכזית וכו'. שם (דף ק\"ח) בעיא דלא איפשיטא. \n", + "ומ\"ש ועולה ואימוריה מצטרפין לכזית. משנה שם (דף ק\"ט) המעלה כזית מן העולה ומן האימורים בחוץ חייב: \n\n" + ], + [ + "העלה וחזר והעלה חייב על כל אבר ואבר. משנה שם (דף ק\"ח) העלה וחזר והעלה חייב על כל עליה (ועליה) דברי ר\"ש ר' יוסי אומר אינו חייב אלא אחת ובגמרא אמר ר\"ל מחלוקת בארבעה וחמשה איברים וכו' אבל אבר אחד דברי הכל אינו חייב אלא אחת ור' יוחנן אמר מחלוקת באבר אחד וכו' אבל בארבעה וחמשה איברים ד\"ה חייב על כל אבר ואבר ופסק כר' יוסי אליבא דר' יוחנן וז\"ש בסמוך העלה אבר חסר פטור. ומ\"ש שם הראב\"ד לא האיר דבריו שהרי שנינו המעלה כזית מעולה ומאימורים בחוץ חייב אלמא לא קפדינן אאבר שלם, יש לומר שאין זו ראיה דכיון דלרבי יוסי אם העלה וחזר והעלה אבר אחד אינו חייב אלא אחת והיינו אפילו יש בו כמה זיתים ממילא משמע דהא דתנן העלה כזית מעולה ומאימוריה בחוץ חייב שאותו זית הוא אבר אי נמי כשהוא ממקום שאינו אבר כגון שהוא בשר או חלב. ומ\"ש וכי איתמרא שמעתא במוקטרי פנים שיחסרו בהקטרתן והוציאן והקטירן בחוץ דהלכה כרבי יוסי דפטור עכ\"ל. ואין פשט המשנה מורה כדבריו דקתני העלה וחזר והעלה משמע דכל העליות בחוץ הן: \n", + "זרק הדם והעלה האיברים חייב שתים וכו'. כך היא הגירסא הנכונה והדין שם (דף ק\"ז) זורק מקצת דמים בחוץ מנ\"ל (דחייב) מדתניא דם יחשב לרבות הזורק דברי רבי ישמעאל ר\"ע אומר או זבח לרבות הזורק ובגמ' שם א\"ר אבהו שחט וזרק לדברי ר' ישמעאל חייב אחת לדברי ר\"ע חייב שתים וכו' אביי אמר אפילו לר' ישמעאל חייב שתים להכי פלגינהו קרא שם תעלה ושם תעשה שחט וזרק והעלה לדברי הכל חייב שתים ופי' רש\"י לרבי ישמעאל נפקא ליה זריקה מדם שפך בעונש של שחיטה. אינו חייב אלא אחת דחד כרת וחד לאו הוא לר\"ע נפקא ליה מאו זבח דכתיב גבי העלאה חייב שתים משום דשמות מוחלקין. שם תעשה ושם תעלה הזכיר העליה לבדה והשאר כללן בעשיה אחת למימרא דלא מחייב אכולהו אלא חדא. פלגינהו קרא הוציא העלאה מכלל שאר עשיות למימר דמיחייב עלה באפי נפשה ואשארה באפי נפשייהו. שחט וזרק והעלה לד\"ה בין לרבי ישמעאל בין לר\"ע חייב שתים לרבי ישמעאל [כיון דכולהו בהעלה] מיחייב אהעלאה חדא דאית ליה קרא בהדיא ואשחיטה וזריקה חדא דמחד קרא נפקי ולר\"ע אשחיטה מיחייב חדא ואהעלאה וזריקה חדא עכ\"ל. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דכי אמר אביי להכי פלגינהו קרא לר\"מ נמי הוה האי טעמא ולפיכך כתב שהרי חילק הכתוב בין מעלה לעושה ולפ\"ז כי אמרינן בשחט וזרק והעלה חייב שתים לר\"ע נמי אהעלאה חייב אחת ועל שחיטה וזריקה אחת ובכך עלו דברי רבינו כהוגן אלא שיש בו קצת קיצור שה\"ל לכתוב שאם שחט וזרק והעלה אינו חייב אלא שתים. וי\"ל דמשמע ליה דהא לא איצטריך לאשמועינן דמדכלל כולן בלעשות אותו ממילא משמע דלא מחייב אכולהו אלא חדא ומאי דאיצטריך לאשמועינן היינו שאם העלה וזרק חייב נמי אהעלאה מפני שהוציא הכתוב העלאה מכלל שאר עשיות וממילא משמע דה\"ה לשוחט וזרק והעלה אינו חייב אלא שתים: \n", + "כתב הראב\"ד כיצד הקומץ וכו' א\"א הספרים שלנו אינם משוים לזו הגירסא וכו'. והנך רואה שגירסת רש\"י כגירסת רבינו ונראה מסוף דברי הראב\"ד שהיה גורס בדברי רבינו שחט וזרק חייב שתים וכתב שהוא גירסא משובשת שאינו חייב אלא אחת ולא אמר שחייב שתים אלא במעלה ושוחט או זורק משום דפלגינהו קרא ואין ספק שטעות סופר היה בספרו והנוסחא הנכונה כמו שכתבתי. ומ\"מ מה שכתב בדברי הראב\"ד אף לדברי ר\"ע חייב שתים איני יכול ליישבו דא\"כ צריך לומר דלרבי אבהו לרבי ישמעאל חייב שתים ולרבי עקיבא אינו חייב אלא אחת והם דברים הפוכים כמו שנתבאר. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שמתוך דברי רש\"י נראה לי דגריס אביי אמר אפילו לר\"ע אינו חייב אלא אחת: \n", + "העלה אבר חסר פטור שנאמר וכו'. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "שנים שאחזו באבר והעלוהו בחוץ חייבים וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "הזורק מקצת מתנות בחוץ חייב. משנה שם (דף ק\"י): \n", + "המקבל דם חטאת בכוס אחד וכו'. משנה שם (דף קי״א:) חטאת שקבל דמה בכוס אחד נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים בפנים וחזר ונתן בחוץ חייב שכולו ראוי (לבא) בפנים קבל בב' כוסות נתן שניהם בפנים פטור שניהם בחוץ חייב אחד בפנים ואחד בחוץ פטור אחד בחוץ ואחד בפנים חייב על החיצון והפנימי מכפר. ובגמ' (דף קי״ב) בפנים ונתן בחוץ שירים נינהו הא מני ר' נחמיה היא וכו'. אי ר' נחמיה אימא סיפא קבל דמה בשני כוסות וכו' אחד בפנים ואחד בחוץ פטור והאמר רבי נחמיה שיירי הדם שהקריבן בחוץ חייב סיפא אתאן לת״ק דר״א בר״ש דאמר כוס עושה דיחוי לחבירו. ופלוגתא דראב״ש ות״ק בפרק כל הפסולין (זבחים דף ל״ד) ושם מתבאר דלדברי שניהם אין השני ראוי ואם כן אינו חייב עליו בחוץ. ויש לתמוה על רבינו שכתב אחד בפנים ואחד בחוץ חייב וכבר השיגו הראב״ד וכתב הזורק מקצת וכו' עד או אחד בפנים א״א זה אינו כלום דאחד בפנים ואחד בחוץ בין למ״ד עושה את חבירו דחוי בין למ״ד עושה אותו שירים שני לא חזי בפנים עכ״ל וצ״ע. והר״י קורקוס ז״ל כתב וז״ל ונראה שרבינו סומך על מ״ש שם למה הדבר דומה למפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח״כ נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות שחט שתיהן בחוץ חייב אחד בפנים ואחד בחוץ פטור אחד בחוץ ואחד בפנים חייב וכו' ושאלו בגמרא דמה למדנו מדמיון זה ותירצו הא קא משמע לן הא מני רבי היא אבודה בשעת הפרשה מתה וה״ק טעמא דאבדה הא הפריש שתי חטאות לאחריות חדא מינייהו מעיקרא בטלה היא וכו' פירוש ולא אמרינן בכי הא שאם הקריב אחד בפנים ואחד בחוץ פטור אלא חייב בכל גוונא. וסובר רבינו שהכוונה לומר שגם גבי כוסות דמי לשתיהן לאחריות כי מתחלה לאחריות עומדות וזהו למה״ד כלומר מה שאני פוטר בכוסות היכא דאחד בפנים ואחד בחוץ היינו למאן דסבר דיחוי דדמי לאבודה אבל אם הפריש לאחריות חייב והוא הדין בכוסות דלא אמרינן דיחוי אלא דמי לאחריות אי נמי אפילו אם הוא דיחוי אחר שהקריב אחד בפנים מתחלה לא היה דחוי וחייב. ומ״מ דחוק הוא פירוש זה ואולי גירסא אחרת היתה לו וצ״ע עכ״ל: \n\n" + ], + [ + "הקומץ והלבונה של מנחה וכו' וכן שני בזיכי לבונה וכו' שהקריב אחד מהם בחוץ וכו'. משנה בפרק השוחט והמעלה (דף ק\"א) ופסק כת\"ק: \n\n" + ], + [ + "מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה. שם (דף ק\"י:) פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש ופסק כר\"י: \n\n" + ], + [ + "השוחט קדשי נכרים בחוץ חייב. במשנה פ' ב\"ש (זבחים מ\"ה) פלוגתא דר\"ש ור' יוסי ופסק כר' יוסי. \n", + "ומה שכתב וכן המעלן בחוץ פשוט הוא דדין מעלה שוה לדין שוחט: \n", + "והנכרים מותרים להקריב עולות לשם בכל מקום וכו'. בסוף זבחים (דף קט\"ז): \n", + "סליק הלכות מעשה הקרבנות בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2f0579fa8ec7e4d574d6aebafeae637cff45e782 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,1339 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Sacrificial_Procedure", + "text": [ + [ + [ + "כל הקרבנות של מיני נפש חיה וכו'. הכל מבואר בתורה כמו שכתב רבינו בסוף דבריו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומה שכתב ואין הצבור מקריבין אשם לעולם ולא עוף. בריש פרק ב' דתמורה (דף י\"ד) אשם ביחיד איתיה בצבור ליתיה, ובתורת כהנים ואם מן העוף יחיד מביא עוף ואין צבור מביא עוף: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש וקרבן הגר והוא עולה מן הבהמה או שני בני יונה או שתי תורים וכו'. פ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ח' ט'): \n\n" + ], + [ + "כל קרבנות היחיד חייב באחריותן וכו'. משנה בפרק ב' דתמורה קרבנות היחיד חייבין באחריותן ובאחריות נסכיהם וקרבנות הצבור אין חייבין (לא) באחריותן ולא באחריות נסכיהם אבל חייבין באחריות נסכיהם משקרב הזבח, ופירש רש\"י קרבנות היחיד חייבים באחריותם כלומר ויש מהם מאותן שקבוע להם זמן שאפילו עבר זמנם חייבין להקריבם כגון עולת יולדת וקרבנות מצורע אם עבר שמיני שלו יכול להקריבן לאחר זמן אבל קרבנות הצבור שיש להם זמן אם עבר זמנן בטל קרבנן. \n", + "משקרב הזבח שאם קרב הזבח בזמנו ולא קרבו נסכים עמו חייב להקריבם אפילו מכאן עד עשרה ימים עכ\"ל, וכן פירש רבינו בפירוש המשנה והכי משמע בגמרא. וממה שכתב \n", + "רבינו חוץ מן הנדבה נראה שהוא מפרש שבכלל מה שאמרו ביחיד חייב באחריותן שאם הפריש קרבנו ואבד חייב באחריותו והדין מפורש בריש קנים: \n", + "ומה שכתב רבינו וקרבן היחיד שקבוע לו זמן הרי הוא כקרבן צבור וכו'. פשוט הוא דכיון שעבר זמנו בטל קרבנו. וקרבן יחיד שקבוע לו זמן היינו חביתי כהן גדול ופר יום הכפורים: \n\n" + ], + [ + "כל עולת בהמה אינה באה אלא מן הזכרים וכו' עד ואין העוף בא שלמים. הכל מבואר בתורה בפ' ויקרא. \n", + "ומה שכתב בין גדולים בין קטנים דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה. \n", + "ומ\"ש ואחד בהן הזכר והנקבה. ברפ\"ב דתמורה (דף י\"ד) אין תמות וזכרות בעופות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש החטאת באה מחמשה מינים האלו מן הזכרים ומן הנקבות. מפורש בפרשת ויקרא שיש חטאות שהן באות זכרים ויש חטאות שהן באות נקבות. \n", + "ומה שכתב מן הגדולים ומן הקטנים, בפ' ויקרא. כתוב בקצת הנוסחאות פר שהוא גדול שבמינו ובקצת כתוב שעירת עזים שהיא קטנה שבמינה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש האשם אינו בא אלא מזכרי הכבשים בלבד. מפורש בפ' ויקרא. \n", + "ומ\"ש יש אשם בא מגדולי מין זה וכו'. בפרשת ויקרא האשמות הם איל ובפ' נשא גבי נזיר האשם הוא כבש: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש השלמים באים מן הכבשים וכו'. מפורש בפ' ויקרא. \n", + "ומ\"ש ואין העוף בא שלמים. בת\"כ בפרשת ויקרא אין עוף בא שלמים: \n", + "הקטנים הם בני שמונה ימים, מקרא מפורש ומיום השמיני והלאה ירצה. \n", + "ומ\"ש עד שנה תמימה וכו'. בפרקא בתרא דערכין (דף ל\"א) גבי בתי ערי חומה תנו רבנן שנה תמימה רבי אומר מונה שס\"ה ימים כמנין ימות החמה וחכמים אומרים מונה י\"ב חודש מיום ליום ואם נתעברה נתעברה לו. ובסוף תוספתא דנגעים שנה האמורה בתורה שס\"ה כנגד ימות החמה דברי רבי וחכמים אומרים מאחד בניסן לאחד בניסן מט' באב לט' באב אם נתעברה שנה נתעברה לו. \n", + "ומ\"ש ובבקר עד שלש שנים שלימות מיום ליום. בפ\"ק דמסכת פרה (משנה ב') רבי יוסי הגלילי אומר פרים בני שתים וחכמים אומרים בני שלש. \n", + "ומ\"ש ובצאן עד שתי שנים שלימות. בפ\"ק דפרה כבשים בני שנה ואילים בני שתים וכולם מיום ליום: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שכל הקרבנות כשרים וכו'. משנה סוף פרק קמא דפרה, וכתב שם רבינו שנלמד זה מדכתיב והלאה אבל בבכור נאמר וביום השמיני תתנו לי ופסח ומעשר נשוו לבכור לענין מתן דמים כדאיתא בפרק איזהו מקומן. ושנוי שם שנדרים ונדבות דינם שוה לבכור ומעשר ופסח ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "שעות מונין לקדשים וכו'. בפ' שני דזבחים (דף כ״ה:) ובפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ט:) זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים. ופירש״י דשנה האמורה בקדשים אמרינן בפרק יוצא דופן דאין מונין לה מתשרי כשאר ראשי שנים אלא מיום שנולד מעת לעת בשנה הבאה וילפינן לה מקראי דכתיב בהו בן שנתו שנתו שלו ולא של מנין העולם ואשמועינן הכא דלא תימא מיום ליום הוא דבעינן ולא משעה לשעה [אלא אף משעה לשעה] שאם נולד בניסן בי״ד בט' שעות ושחטו לשנה הבאה בי״ד בניסן בט' שעות אסור לזרוק דמו בעשירית שכבר עברה שנתו: \n\n" + ], + [ + "כל מקום שנאמר בתורה כבש וכו' עד והוא הנקרא פלגס. בסוף פרקא קמא דפרה. \n", + "ומה שכתב וכל מקום שנאמר בו עגל הרי זה בן שנה. בפירקא קמא דראש השנה (דף י'). \n", + "ומה שכתב פר בן שתים. בפירקא קמא דמסכת פרה רבי יוסי הגלילי אומר פרים בני שתים שנאמר ופר שני בן בקר תקח לחטאת וחכמים אומרים אף בני שלש ופסק כרבי יוסי הגלילי. ואיני יודע למה לא פסק כחכמים דרבים נינהו ועוד דבפירקא קמא דראש השנה (דף י') תניא כוותייהו ועוד שהוא עצמו כתב בסמוך הגדולים בבקר עד שלש שנים שלימות מיום ליום ובהקדמתו לפירוש משניות סדר זה כתב שפר הוא בן ג'. וי\"ל שרבינו מפרש דחכמים נמי ילפי מפר שני שיהא בן שתי שנים והיינו לענין שאם התנדב פר לא יהא פחות משתי שנים אלא שסוברים שלא יהא גדול יותר מבן ג' ופסק כחכמים. \n", + "ומה שכתב שעיר עזים בן שתים כל שנה שניה הוא נקרא שעיר יש לתמוה על זה דהא תנן פירקא קמא דפרה חטאות הצבור וכו' כשרים מיום שלשים והלאה וחטאות הצבור היינו שעירי ראשי חדשים ושל מועדות וכתיב בהם שעיר עזים אלמא דשעיר עזים הוא בן שנה. וכן נראה מפירש\"י פ' שלח לך דשעיר עזים הוא תוך שנה ובריש פרק ט\"ז מהלכות אלו משמע דשעיר הוא נקרא שנה שניה שכתב אם אמר הרי עלי גדי והביא שעיר יצא וכתב עוד קבע בעזים ושכח יביא שעיר. ולכן נראה שיש להגיה בלשון רבינו ולגרוס שעיר עזים בן שנה שעיר בן שתים: \n\n" + ], + [], + [ + "(טו-טז) כל קרבנות הצבור זכרים. משנה בפ\"ב דתמורה (דף י\"ד). \n", + "ומ\"ש וכן חטאות הצבור מן העז או מן הבקר ואין בהם מן הכבשים וכו' עד ושלש לצבור אלו הם כללים לקוחים מפסוקי התורה: \n\n" + ], + [ + "כל הקרבנות האלו נקראים זבחים וכו' עד הם הנקראים אימורים. כל זה נלמד ממקומות ממסכת זבחים: \n", + "כתב הראב\"ד ז\"ל הם הנשרפות שתים ליחיד א\"א נראה שהוא מונה שעירת יחיד וכו'. דברי הראב\"ד תמוהים שכתב נראה שהוא מונה שעירת יחיד בכלל שעירים הנשרפים וזה לא נמצא רמז לו בדברי רבינו שהרי כתב הא למדת שחמש חטאות הם הנשרפות שתים ליחיד וכבר נתבאר בתחלת דבריו שחטאות היחיד הנשרפות הם פר כהן משיח הבא על כל המצות ופר של כ\"ג ביוה\"כ ולא באו כאן שעירי ע\"ז אפילו ברמז וכן כתב ג\"כ בפירוש המשנה בהקדמתו לסדר קדשים וז\"ל יתבאר לך שאין שורפין מכל חטאות היחיד אלא פר הבא על כל המצות ופר יוה\"כ ושאר כולם יאכלו עכ\"ל. ולא נזכרו בדברי רבינו שעירי ע\"ז אלא בקרבנות הצבור שכתב כל חטאות של צבור נאכלות חוץ משעיר של יוה\"כ שחבירו משתלח וכן שעירי ע\"ז ופר העלם עכ\"ל. והם מה שמביאין בע\"ז פר ושעיר לכל שבט ופר ושעיר לבית דין וכתב בפי\"ב מהלכות שגגות שהם נשרפים והם הנקראים שעירי ע\"ז. ולכן אני אומר שאין ספק שספר מוטעה נזדמן להראב\"ד בדברי רבינו ולכן כתב מ\"ש וגירסת ספרינו בדברי רבינו היא נכונה: \n\n" + ], + [ + "ואלו הם האימורים וכו'. מפורש בתורה פ' ויקרא. \n", + "ומ״ש ובכללו חלב שעל הקיבה. שם בת״כ ואת כל החלב אשר על הקרב ר' ישמעאל אומר להביא חלב שעל הקיבה ר״ע אומר להביא חלב שעל הדקין ובפ' אלו טרפות (חולין דף מ״ט) מייתי להאי ברייתא וקאמר דנהוג כהני כהא דר״ע ולא ידעתי למה פסק רבינו דלא כר״ע ואפשר שטעמו משום דבפרק אלו טרפות אמרינן בחלב הקיבה דאקשתא כ״ע לא פליגי דאסור כי פליגי בדאייתרא ואיכא דאמרי איפכא אלמא לכ״ע יש חלב אסור בקיבה ומפרש רבינו דהיינו כרבי ישמעאל דאילו לר״ע לא הוה מעלה מחלב הקיבה כלל ולא כדפירש״י. \n", + "ומ\"ש ונוטל מן הכבד מעט עם היותרת. בת\"כ יליף לה מקרא. \n", + "ויותרת הכבד. כתב רבינו בהקדמתו לסדר קדשים שהוא הקצה התחתון היוצא ממנו כמו הבהן מן היד. \n", + "ומ\"ש ואם היה הקרבן ממין הכבשים מוסיף על אלו האליה תמימה. מפורש בתורה. \n", + "ומ\"ש עם החוליות מן השדרה. בת\"כ יכול יטלנה עם השדרה ת\"ל לעומת העצה יכול לא יכנס לפנים מן העצה ת\"ל יסירנה יכנס לפנים מן העצה ומשמע לרבינו דהיינו שיטול עמו חוליות השדרה ולא מיעט אלא שלא יטול כל השדרה. \n", + "ומ\"ש וכל האימורים היו נשרפים על מזבח החיצון. זה פשוט שהרי המזבח הפנימי אסור להעלות עליו כ\"א קטרת בלבד כדאיתא בסוף פ' תצוה: \n\n" + ], + [ + "היתה הבהמה מעוברת וכו'. בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע\"ה) מה חלב ושתי כליות האמור באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל. ופירש רש\"י מוצא מכלל שליל חלב זה מוצא מכלל חלב שליל שאינך יכול לומר חלב שליל יקריב הנמצא באשם שהרי אין אשם נקבה אף כל אפילו בקרבנות הבאים נקבה חלב האמור בהם מוצא מכלל שליל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "היין והסולת שמביאין עם הקרבן וכו'. פשוט הוא: \n", + "ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה. במשנה פרק כל המנחות (מנחות דף נ״ט וס״א). \n", + "ומ״ש אבל טעונה מלח. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״א:) בשלשה מקומות המלח נתונה וכו' בראש המזבח ששם מולחים הקומץ והלבונה וכו' ומנחת נסכים. \n", + "ומ״ש וכולה נשרפת. פשוט הוא שהרי לא מצינו שתהא נקמצת ובהדיא תנן בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ד:) מנחות ונסכים למזבח ואין בה לכהנים. \n", + "ומ\"ש על מזבח החיצון. גם זה פשוט שמזבח הפנימי אסור להעלות עליו כי אם קטרת בלבד כמו שמפורש בסוף פרשת תצוה. \n", + "ומ\"ש ויתנסך היין ואין נותנין אותו על האש. בפ' אלו מנחות אהא דתנן בזו יפה כח המזבח מכח כהנים ותו ליכא וכו' והא איכא נסכים לשיתין אזלי ומאי בזו לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי אישים ופירש\"י לשיתין אזלי ולא לאישים. \n", + "ומ״ש אלא מגביה ידו. אין לומר שטעמו מדתנן בפרק לולב וערבה (סוכה דף מ״ח:) למנסך אומרים לו הגבה ידך שפעם אחת ניסך על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם דבניסוך המים דוקא אמרו כן שהיא הלכה למשה מסיני ואין הצדוקים מודים בה וחוששין שלא יהא אותו כהן צדוקי אבל בניסוך היין אין צורך להגביה ידו מפני חששא זו אלא אורחא דמילתא נקט: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ויוצק על היסוד. כתב הראב\"ד זה שיבוש שלא היה יוצק על היסוד אלא בספל של יין שהיה בקרן מערבית דרומית עם ספל של מים של ניסוך המים בחג עכ\"ל. היה נראה לומר שטעמו מדתנן בפרק לולב וערבה שני ספלים של כסף היו שם וכו' ומנוקבים כמין שני חוטמין דקים וכו' מערבי של מים ומזרחי של יין וסובר הראב\"ד שכך היו עושים לכל הנסכים שהיו נותנים אותו בספל וממנו יורד לשיתין, ורבינו סובר שמאחר שלא הוזכרו בגמרא ספלים אלא בניסוך דחג משמע שלא היו הספלים משמשים אלא לאותו ניסוך בלבד ואע\"ג דתניא בסיפרי פ' נסכים על גבי ספלים או אינו אלא על גבי האישים אם אתה אומר כן נמצאת מכבה את המדורה וזה מבואר כדברי הראב\"ד, ל\"ק דההיא כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור וכדאוקמוה בס\"פ כל התדיר (זבחים צ\"ב) ואע\"ג דאמרינן לאפוקי מדשמואל דאמר מזלפו על האישים לדעת רבינו יש לומר דלאו מש\"ה נימא דלספלים כיון דאפשר דנימא דליסוד דספלים שאמרו לאו דוקא אלא למעט שלא ינסך על גבי האישים ודוחק: \n\n" + ], + [ + "אין טעון נסכים אלא עולת בהמה ושלמים בלבד וכו' עד או במועדיכם. בפרק שתי מדות (מנחות צ':) תנן כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן הבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם אלא שחטאתו של מצורע ואשמו טעונין נסכים ויליף לה בגמרא מקרא והתם יליף נמי דעוף אין לו נסכים: \n\n" + ], + [], + [ + "כמה הוא שיעור נסכים וכו'. מפורש בתורה: \n\n" + ], + [ + "אין מוסיפין על השיעורים האלו וכו'. בפ\"ק דמנחות תנן ריבה שמנה וחיסר שמנה וכו' פסולה ואמרי' בפ' המנחות והנסכים ובספרי שהטעם מדכתיב בנסכים ככה וא\"כ ה\"ה ליין. ובתוספתא רפ\"ח דמנחות כל המנחות שריבה מדת חלות או שחיסר מדת חלות או שהיתה מדה חסרה מחבירתה או יתירה מחבירתה הרי אלו פסולות ומשמע דכללא הוא בין ליין בין לשמן: \n", + "ומ״ש חוץ מכבש העולה וכו'. משנה בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ט:) הכבש הבא עם העומר אע״פ שמנחתו כפולה לא היו נסכיו כפולים ובגמרא בברייתא יכול כשם שמנחתו כפולה כך יינו כפול ת״ל ונסכו יין רביעית ההין יכול לא יהא יינו כפול שאינו נבלל עם מנחתו אבל יהא שמנו כפול שנבלל עם מנחתו ת״ל ונסכה כל נסכין לא יהו אלא רביעית מאי תלמודא אמר ר' אלעזר כתיב ונסכה וקרינן ונסכו כיצד נסכה דמנחה כנסכו דיין מה יין רביעית אף שמן נמי רביעית. ונראה שיש חסרון בלשון רבינו וצריך להגיה ולכתוב לא נכפל יינו ושמנו כי השמן הוא עיקר החידוש שהוא נלמד מדרשא. \n", + "ועל מה שכתב רבינו חוץ מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר שהנסכים שלו שני עשרונים בלול בשלישית ההין שמן. כתב הראב\"ד זה שיבוש ובהדיא גרסינן במנחות וכו'. ונראה ודאי שיש טעות סופר בדברי רבינו וצריך להגיה ולכתוב ברביעית ההין שמן: \n\n" + ], + [ + "המצורע מביא עם שלשה כבשים שלו וכו' שלשה עשרונים ומפי השמועה למדו וכו'. ברייתא בפרק שתי מדות (מנחות דף צ״א) על הא דתנן אלא שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים: \n", + "והמקריב את הפלגס וכו'. משנה בסוף פ״ק דפרה ובפ' שתי מדות (מנחות דף צ״א) ועיין במ״ש בפ״י מהלכות אלו: \n\n" + ], + [ + "ההין הוא י״ב לוג. בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ט): \n\n" + ], + [ + "כשמודדין הנסכים או המנחות וכו' אין מודדין אותו במדה של שלשה עשרונים לפר וכו' אלא מודד הכל בעשרון שהיה במקדש. משנה בריש פרק שתי מדות (מנחות דף פ״ז). \n", + "ומה שכתב וכן השמן של נסכים מודדין אותו במדתו שבמקדש. כלומר שהיו במקדש חצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין כמו ששנינו בפרק שתי מדות למדוד בכל מדה מהן לקרבן הראוי לו ע\"פ מ\"ש בפרשת שלח לך. \n", + "ומה שכתב ושמן של מנחות היחיד בלוג שבמקדש כמנין העשרונות כך מנין הלוגין. משנה שם (דף פ\"ז) וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "בירוצי המדות של סלת חול וכו' ובירוצי היין והשמן קדש וכו'. משנה שם (דף צ') ופירש\"י בירוצי מה שנופל מן הכלי אחר שנתמלא. \n", + "ומ\"ש לפי שהוא יורד ע\"ג הכלי וכו'. היינו כת\"ק וכר\"ע שם. \n", + "ומ\"ש ולמה יתקדשו הבירוצין וכו'. שם בגמרא וכרבינא דאסיק הכי ואע\"ג דעל דברי ר\"י הגלילי אתמר מיניה נשמע לת\"ק ולר\"ע: \n\n" + ], + [ + "מה היו עושים בבירוצים וכו' עד והעורות לכהנים. ברייתא שם (דף צ':) פירוש אם לנו שלא הקריבן עם הזבח האחר נפסלו בלינה דכיון שיש שם זבח אחר נתקדשו הבירוצין ליפסל בלינה אבל אם אין שם זבח אחר לא נתקדשו כלל ופודין אותן ויוצאין לחולין ודמיהן לקיץ המזבח. ולשון מקיצין מפרש בגמרא פ\"ק דשבועות (דף י\"ב) שהוא כאדם שמביא בקינוח סעודה מיני מתיקה והוא מלשון קיץ כדכתיב הלחם והקיץ לאכול לנערים כלומר מקריבין אותם שלא לשם תמידים אלא כמו מיני מגדים שאינם מעיקר הסעודה: \n\n" + ], + [], + [ + "הסלת עם השמן של נסכים וכו'. משנה בפרק התכלת (מנחות דף מ״ד:). \n", + "ומ\"ש ולא הנסכים מעכבין את הזבח אלא מביא אדם קרבנו היום ונסכיו אחר עשרה ימים. בפ\"ב דמנחות (דף ט\"ו:) ובתוספתא דזבחים פ\"ה. \n", + "ומ״ש והוא שלא קדשו הנסכים בכלי שרת וכו'. משנה בפרק התודה (מנחות דף ע״ט) הנסכים שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול אם יש שם זבח אחר יקריב עמו ואם לא יפסלו בלינה הרי בהדיא שאם קדשו בכלי נפסלו בלינה. \n", + "ומ\"ש אחד יחיד ואחד צבור: \n\n" + ], + [ + "אין מביאין נסכים אלא מן החולין וכו'. ואפילו תודה שמביא לחמה מן המעשר לא יביא נסכים אלא מן החולין. משנה במנחות פרק התודה (מנחות דף פ״ב) הנסכים בכל מקום לא יביאו אלא מן החולין: \n\n" + ], + [ + "כל שיעורי הנסכים האמורים בספר יחזקאל וכו'. בפ' התכלת (מנחות דף מ״ה): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שנים שרצו להביא שלמים או עולה בשותפות מביאין וכו' ואפי' עוף יבוא בשותפות. משנה בס\"פ המנחות (ק\"ד.) ויליף לה בגמרא מקראי ואיתא נמי בת\"כ פ' ויקרא: \n\n" + ], + [ + "ואחד אנשים ואחד נשים או עבדים מביאים כל הקרבנות. זה פשוט שהכתוב השוה אשה לאיש לכל דינין שבתורה וכבר אמרו שנשים אינן סומכות ושנינו בפ\"ק דקדושין (דף ל\"ו) הסמיכות והתנופות וכו' נוהגות באנשים ואינם נוהגות בנשים משמע שמביאות קרבן וכל מצות שהאשה חייבת בהם עבד חייב בהן: \n", + "אבל הנכרים אין מקבלין מהם אלא עולות. בפ״ק דחולין (דף י״ג:) ובפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ג:) תניא איש איש לרבות הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. \n", + "ומ\"ש אפי' עולת העוף מקבלין מן הנכרי. בפרק אלו מנחות תניא אין לי אלא עולה שלמים מנין תלמוד לומר נדריהם. תודה מנין תלמוד לומר נדבותם. מנין לרבות העופות והיין והלבונה והעצים ת\"ל [נדריהם] לכל [נדריהם וכו'] א\"כ מה ת\"ל עולה עולה פרט לנזירות דברי ר\"י הגלילי ר\"ע אומר אשר יקריבו לה' לעולה אין לי אלא עולה בלבד ופסק רבינו כר\"ע ומשמע לרבינו דעולת העוף לא נפקא מכלל עולה סתם. \n", + "ומ\"ש ולא מנחות. אע\"ג דגבי אלו מנחות נקמצות ושיריהם לכהנים (דף ע\"ב:) מני מנחת נכרי האי מוקי לה בגמרא (דף ע\"ג:) כר' יוסי הגלילי ואע\"ג דסתם מתניתין כר\"י הגלילי לא פסק רבינו כוותיה משום דרב הונא סבר דלא כוותיה. \n", + "ומ\"ש אף על פי שהוא עובד ע\"ז. הכי משמע בפרק קמא דחולין. \n", + "ומ\"ש אבל אין מקבלין מהם שלמים וכו'. נתבאר בסמוך בפ\"ק דשקלים תנן גבי נכרי וכותי אין מקבלין מידם קיני זבין קיני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות זה הכלל כל (שהוא) נידר ונידב מקבלין מידם וכל שאינו לא נידר ולא נידב אין מקבלין מידם ושם נתבאר בירושלמי שאין מקבלים מיד הכותים אלא עולות. גם שם (דף ג') נתבאר דקיני זבין וקיני זבות אכותי שהוזכר שם קאי דאילו בנכרי לא שייך זבים וזבות: \n\n" + ], + [ + "נכרי שהביא שלמים מקריבים אותם עולות וכו'. מימרא בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ג:) ופירש״י לבו לשמים כוונתו היא שיהו קרבנותיו כליל לשמים ולא שיאכלו. \n", + "ומ\"ש נדר שלמים ונתנם לישראל וכו' עד כהן אוכלו. שם: \n\n" + ], + [ + "ישראל שהוא מומר לע\"ז וכו'. בפ\"ק דחולין (דף ה') מכם וכו' להוציא את המומר וכו' מן הבהמה להביא בני אדם שדומים לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהם בתשובה חוץ מן המומר וכו' לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא: \n", + "ומ\"ש היה מומר לעבירה וכו'. שם והא מהכא נפקא מהתם נפקא מעם הארץ פרט למומר ר\"ש וכו' אומר אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אינו שב מידיעתו אינו מביא [קרבן] על שגגתו ואמרינן מאי בינייהו ואמר רב המנונא מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם ששגג בו ואילו היה יודע שהיה דם לא היה אוכלו לת\"ק מומר שמו ולא מקבלינן מיניה ולר\"ש שב מידיעתו הוא בדם ומקבלינן מיניה. ובפ\"ג דהוריות (דף י\"א) אמרינן אהא דרב המנונא והא רבא אמר דכ\"ע מומר לאכול חלב לא הוי מומר לדם אלא הכא באוכל נבילה לתיאבון ונתחלף לו בשומן ואכלו קא מיפלגי מ\"ס כיון דלתיאבון קא אכיל במזיד מומר הוא ומ\"ס כיון דאילו אשכח דהיתרא לא אכיל דאיסורא לאו מומר הוא. ופי' רש\"י באוכל נבלה לתיאבון דכי אין לו בשר דהיתרא אוכל חלב ונבילה ונתחלף לזה שומן בחלב ואכלו דסבור דשומן הוא ואכלו קמיפלגי ולכשנודע לו דחלב הוא רוצה להקריב קרבן ת\"ק סבר כיון דלתיאבון אכיל במזיד מומר הוא ואין מקבלין מידו ופסק רבינו כת\"ק וכאוקימתא דרבא: \n\n" + ], + [ + "עולות הנכרים אין מביאין עמהם נסכים וכו'. בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ג:) כמאן אזלא הא דתנן אמר ר״ש שבעה דברים התקינו ב״ד וזה אחד מהם נכרי ששלח עולתו ממדינת הים אם שלח עמה נסכיה קרבים משלו ואם לאו קרבים משל ציבור לימא ר״י הגלילי היא ולא ר״ע אפילו תימא ר״ע עולה וכל חבירתה מאן תנא להא דתנו רבנן אזרח אזרח מביא נסכים ואין הנכרי מביא נסכים יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים ת״ל ככה מני לא ר״י הגלילי ולא ר״ע אי ר״י הגלילי הא אמר אפילו יין נמי אי ר״ע הא אמר עולה אין מידי אחרינא לא אי בעית אימא ר״י הגלילי סמי מההיא יין ואי בעית אימא ר״ע עולה וכל חבירתה ופירש״י אפילו תימא ר״ע דהא דאמר ר״ע דאין נודרין אלא עולה עולה וכל חבירתה דהיינו נסכים אבל נסכים לחודייהו לא וכבר קדם שרבינו פסק כר״ע ולא הבנתי דעת רבינו דאי ס״ל דהנך מתנייתא כר״ע ועולה וכל חבירתה קאמר ה״ל למיפסק דמביאין נסכים משלהם עם עולותיהם ואם לא שלחו עמהם נסכים יקרבו משל ציבור ואי ס״ל דהא דשנינן דר״ע עולה וכל חבירתה קאמר שינויא דחיקא הוא אבל קושטא דמילתא היא דר״ע עולה דוקא קאמר א״כ אפי' משל ציבור נמי לא ליתו. ושמא יש לומר דרבינו ספוקי מספקא ליה ומש״ה לפוטרן בלא נסכים א״א דדילמא ר״ע עולה וכל חבירתה קאמר ולומר שיביאום משלהם א״א דדילמא ר״ע עולה דוקא קאמר ומש״ה פסק שלא יביאו משלהם אלא משל ציבור. והר״י קורקוס כתב שרבינו סמך על המשנה וברייתא שבריש תמורה (דף ב':) והסוגיא שעליה כי שם אמרו בברייתא קדשי נכרים לא נהנים וכו' ואין מביאין עליהם נסכים ובמשנה (דף ק״ג) אמרו ואין מביאין עליהם נסכים ואמרו מנה״מ דת״ר אזרח אזרח טעון נסכים וכו' ולפי אותה סוגיא על כרחין צריכין אנו לפרש דלגמרי ממעט שאין הנכרי מביא נסכים שהרי במשנה אמרו דאין מביאין עליהם דהיינו עם העולות ויליף לה מברייתא מוכח דאזרח לגמרי ממעט ויכול לא תהא עולתו טעונה אפי' משל צבור קאמר וכן פי' רש״י שם לפי אותה גירסא דגריס במשנה עליהם והיא גירסת רבינו והאריך לתת טעם למה סמך רבינו על אותה משנה ואותה סוגיא ולא על משנת שקלים וסוגיית מנחות. \n", + "ומ״ש ואינן טעונות סמיכה שאין סמיכה אלא בישראל באנשים ולא בנשים. משנה בס״פ שתי מדות (מנחות דף צ״ג) ויליף לה בגמרא מדכתיב גבי סמיכה בני ישראל: \n\n" + ], + [ + "כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד וכו' סומך עליהם כשהם חיים חוץ מן הבכור והמעשר והפסח וכו'. גם זה משנה שם (דף צ\"ב): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב העוף אינו טעון סמיכה. הכי משמע בפרק כל הגט (גיטין דף כ״ח:) על מתניתין דהשולח חטאתו ממדינת הים: \n", + "וכן כל המעות שדינם שיפלו לתיבות של נדבה וכו' אין בעל אותם המעות וכו' עד של אנשי משמר. משנה בסוף פרק שלישי דתמורה (דף כ'). \n", + "ומה שכתב אם היה כהן. לשון המשנה ואף על פי שהוא כהן וכך נראה לי להגיה בלשון רבינו אף על פי במקום אם: \n\n" + ], + [ + "הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן וכו' עד ולא יד שלוחו. בסוף פרק שתי מדות (מנחות דף צ\"ג): \n\n" + ], + [ + "חמשה שהביאו זבח אחד כולם סומכים עליו. משנה שם (דף צ\"ד). \n", + "ומה שכתב זה אחר זה וכו'. בתוספתא דמנחות פ\"י: \n", + "מי שמת והניח קרבנו עולה וכו'. משנה בס״פ שתי מדות (מנחות דף צ״ב) ואע״ג דאמרי' בריש תמורה דר' יהודה סבר דיורש אינו סומך כיון דסתם לן תנא התם ובפרק שתי מדות ובריש ערכין דלא כוותיה נקטינן כסתם מתניתין: \n\n" + ], + [ + "אין סמיכה בקרבנות הצבור וכו'. משנה פרק שתי מדות. \n", + "ומ\"ש ושלשה מן הסנהדרין סומכין. בפ\"ק דסנהדרין (דף ב') סמיכת זקנים בשלשה. \n", + "ומ\"ש ודבר זה הלכה מפי משה רבינו שאין בצבור אלא שתי סמיכות. בס\"פ שתי מדות שם: \n\n" + ], + [ + "אין סומכין אלא בעזרה. ברפ\"ג דזבחים. \n", + "ומ\"ש סמך חוץ לעזרה חוזר וסומך מבפנים. ומ\"ש ואם היה בעל הקרבן עומד בחוץ וכו'. ברפ\"ג דזבחים (דף ל\"ג) איכא דאמרי אמר רב יוסף כל הסומך ראשו ורובו מכניס מ\"ט כל כחו בעינן. \n", + "ומ\"ש ואין סומך אלא הטהור ואם סמך הטמא סמך. ברפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב) אהא דתנן שהשחיטה כשרה בטמאים ורמינהי וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים מדרבנן. ומשמע לרבינו דאסמיכה נמי קאי ומש\"ה אם סמך סמך ואפי' את\"ל שסובר דסמיכה בטהורים כשסמכו טמאים אפי' אם נאמר דלא הויא סמיכה הא אמרן שאם לא סמך כפר: \n\n" + ], + [ + "במקום שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה. משנה בס\"פ שתי מדות x ובגמרא מאי קאמר ה\"ק במקום שסומכין שוחטין שתיכף לסמיכה שחיטה ולא ידעתי למה לא כ\"כ רבינו. \n", + "ומ\"ש ואם שחט במקום אחר או ששהא שחיטתו כשירה. נלמד ממ\"ש לקמן בסמוך. \n", + "ומ\"ש והסמיכה שיירי מצוה היא וכו' עד כאלו לא כפר. משנה וברייתא בס\"פ שתי מדות ואיתיה בריש זבחים (דף ו') ויליף לה מקרא בריש יומא (דף ה'): \n\n" + ], + [ + "וצריך הסומך לסמוך בכל כחו. כבר כתבתי דאיתיה בריש פ\"ג דזבחים. \n", + "ומ״ש בשתי ידיו על ראש הבהמה וכו' עד בין ידיו ובין הבהמה. בס״פ שתי מדות (מנחות צ״ג:): \n\n" + ], + [ + "וכיצד סומך וכו'. משנה בפ\"ג דיומא (דף ל\"ה:). \n", + "ומ\"ש ומתודה על חטאת עון חטאת וכו'. שם ובתוספתא דמנחות פ\"י וכר\"ע: \n\n" + ], + [ + "היה הקרבן שלמים וכו' עד סוף הפרק. פשוט הוא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הקרבנות אין מקריבין אותם אלא ביום שנאמר ביום צוותו את בני ישראל וכו'. בכמה מקומות מהם פרק דם חטאת (זבחים צ\"ח). \n", + "ומ״ש וכיון ששקעה החמה נפסל הדם. מימרא בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו): \n\n" + ], + [ + "כל שקרבו מתיריו ביום מעלין אותו וכו'. מקרא מלא הוא היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה וכו'. בפ\"ג דמנחות (דף כ\"ו) תניא אין לי אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה כגון איברים ופדרים מעלן ומקטירן מבוא השמש ומתעכלין והולכים כל הלילה ופירש\"י אברי עולה התירן הכתוב בלילה דכתיב על מוקדה וכו' ואברים ופדרים מהאי קרא גופיה נפקי. \n", + "ומה שכתב וכדי להרחיק את האדם מפשיעה אמרו חכמים וכו' עד אלא עד חצות הלילה. משנה ברפ\"ק דברכות: \n\n" + ], + [ + "אע״פ שמותר להקטיר וכו' עד למוצאי שבת. במנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע״ב) ובתוספתא דערכין ספ״ב: \n\n" + ], + [ + "כל דבר שאינו קרב אלא ביום וכו' מותר להקריבן עם מבוא השמש וכו'. ברייתא בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו:) וברפ״ב דתמורה (דף י״ד) תניא אין לי אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה כגון איברים ופדרים שמעלן מבוא השמש ומתעכלין והולכין כל הלילה כולו דברים שדרכן ליקרב ביום כגון הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שמעלן ומקטירן וכו' עם בוא השמש שמתעכלין והולכין כל הלילה מנין ת״ל זאת תורת העולה ריבה. ופירש״י אין לי אעל המזבח כל הלילה קאי. מבוא השמש אחר בוא השמש. קומץ ולבונה וכל הקרבנות דרכן ליקרב ביום דנפקא לן מביום צוותו בת״כ ולא יצא מאותו כלל אלא איברי עולה שהתירן הכתוב בלילה דכתיב על מוקדה וכו'. אברים ופדרים שדרכן ליקרב בלילה מהאי קרא גופיה נפקא בת״כ עם בוא השמש קודם בוא השמש: \n\n" + ], + [ + "הנסכים הבאים עם הזבח וכו' אבל הנסכים הבאים בפני עצמם וכו' עד כאיברי העולות. בפ\"ב דתמורה שם. ביאור הדברים מקדישן לכתחלה בלילה בכלי שרת ומקריבן בלילה ואם הקדישן בכלי שרת בלילה ולא הקריבן עד שעלה השחר עלות השחר פוסלת בהם: \n\n" + ], + [ + "כל היום כשר לסמיכה וכו' עד כשר כל הלילה. משנה בספ\"ב דמגילה (דף כ':). \n", + "ומ\"ש ואעפ\"כ זריזין מקדימין למצות. בפרק קמא דפסחים (דף ד'): \n\n" + ], + [ + "כל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין מכלי שרת. בס״פ דם חטאת (זבחים דף צ״ז:) ובס״פ התודה (מנחות דף פ״ב:) ומייתי לה מדכתיב ויקח את המאכלת והתם עולה הוה דכתיב ויעלהו לעולה תחת בנו. \n", + "ומ״ש ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין אפילו בקרומית של קנה כשרים. אהא דתנן בר״פ כל הפסולים (זבחים דף ל״א:) שהשחיטה כשירה בטמאים פירש״י בטמא שרץ קאמר שאינו מטמא כלי דלאו אב הטומאה הוא או בטמא מת וכגון שבדק בקרומית של קנה ושחט בה אבל בסכין לא שהוא מטמא את הסכין והסכין מטמא את הבשר והם דברי הגמ' בריש חולין (דף ב':) והקשו התוספות דהא בעינן כלי ותירצו כגון דתיקנה לקרומית ועבדה כעין כלי. ורבינו סובר דלא בעי כלי אלא לכתחלה: \n\n" + ], + [ + "כל הזבחים שקיבל מדמם פחות מכדי הזיה לא נתקדש הדם. בפ\"ק דמנחות (דף ז':): \n", + "וצריך להתכוין לקבל כל הדם. מימרא בפרק שני דזבחים (דף כ\"ה) אמר רב יהודה אמר רב השוחט צריך שיקבל כל דמו של פר. \n", + "ומ\"ש כיצד הוא עושה אוחז הסימנין בידו ומוציאן עם הורידין לתוך המזרק. שם א\"ר ירמיה בר אבא השוחט צריך שיתן ורידין לתוך הכלי. \n", + "ומ״ש ושוחט שנים או רוב שנים. בריש פ' השוחט (חולין דף כ״ז). \n", + "ומה שכתב ומגביה הסכין למעלה וכו'. פ' שני דזבחים (דף כ\"ה) אמר רב יהודה אמר שמואל השוחט צריך שיגביה סכין למעלה שנאמר ולקח מדם הפר ולא דם הפר ודבר אחר. \n", + "ומ\"ש ודם שבסכין מקנחו בשפת המזרק. גם זה שם פירוש בשפת המזרק מאחוריו שלא יכנס דם במזרק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אויר כלי הרי הוא ככלי היה מקבל הדם ונפחתו שולי המזרק וכו' שם בעיי דאיפשיטו: \n\n" + ], + [ + "כל הזבחים צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח וכו'. בריש זבחים תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת, ומשמע בגמ' דהאי שלא לשמן היינו בין בשינוי קדש בין בשינוי בעלים ויליף בגמרא דבכל ד' עבודות אלו צריך שלא ישנה בקדש ולא בבעלים. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל וכו'. שם בגמרא דייק טעמא דשלא לשמן הא סתמא עלו לבעלים לשם חובה אלמא סתמא נמי כלשמן דמי משום דזבחים בסתם לשמן עומדים. ואם כן יש לתמוה על רבינו למה כתב בעולה ובשלמים וכו' דמשמע דדוקא הני עלו לבעלים לשם חובה ולא חטאת ופסח והא ליתא דבכולהו סתמן כלשמן דמי ועלו לבעלים לשם חובה וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם הזבח ולשם הזובח וכו'. משנה בס\"פ ב\"ש (זבחים מ\"ו:) לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח לשם זובח לשם השם לשם אישים לשם ריח לשם ניחוח וחטאת ואשם לשם חטא. ופירש\"י לשם זובח לאפוקי שינוי קדש כגון לשם זבח אחר. לשם זובח לאפוקי לשם שינוי בעלים. ובגמ' לשם אישים לאפוקי כבבא ופירש\"י כבבא על מנת לעשותו חתיכות צלויות בגחלים. לשם ריח לאפוקי אברים שצלאן ואח\"כ העלן. לשם ניחוח לשם נחת רוח לפני הקב\"ה שאמר ונעשה רצונו. \n", + "ומ\"ש ואם שחט סתם כשר. כבר נתבאר. \n", + "ומ\"ש והשוחט חטאת ואשם וכו'. במשנה שכתבתי בסמוך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבר ביארנו ששחיטת הקדשים כשירה בזרים וכו'. בר״פ כל הפסולים (זבחים דף ל״א:). \n", + "ומה שכתב וכל הזבחים קבול דמן בכלי שרת וכו' כיצד קדשי קדשים וכו'. בריש פ' איזהו מקומן (זבחים דף מ״ז): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בכל המקום שביארנו גבולותיו בתחלת ספר זה. בפרק ה' מהלכות בית הבחירה. \n", + "ומ״ש וקדשים קלים שחיטתן וקיבול דמן בכל מקום מן העזרה. בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ה): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ומנין שאין שוחטין קדשי קדשים אלא בצפון וכו' עד ישחטו את האשם. בר״פ איזהו מקומן (זבחים דף מ״ז ומ״ח). ויש לשאול למה הוצרך רבינו לכתוב וכשם שהחטאת נקראת קדש קדשים כך העולה שהרי בלאו הכי יש ראיה שנשחטה בצפון. וי״ל שלא הוצרך לכתוב כן אלא כדי שיצדק השם שכתב לנשחטין בצפון שהם קדשי קדשים: \n", + "ומ״ש ושלמי צבור הוקשו לחטאת וכו'. בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ה) מקשה על ראיה זו וכי חטאת מהיכן למדה מעולה דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש אלא מדתני רב מרי על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה קדש קדשים אף זבחי שלמי ציבור קדשי קדשים מה עולה בצפון אף זבחי שלמי ציבור בצפון. ויש לתמוה למה הניח רבינו פסוק שהוקשו לעולה והביא פסוק שהוקשו לחטאת דדחינן ליה בגמרא. ושמא יש לדחוק ולומר דהשתא דאתא קרא דהיקשא דלעולה מהיקשא דחטאת נמי גמרינן וכיון דעיקר שם קדש קדשים בחטאת הוא דכתיב מש״ה נקט היקשא דחטאת. ועי״ל דלפום מאי דאסיק אדעתיה דחטאת למדה מעולה בהקש אתיב ליה אלא כדתני רב מרי אבל לפי האמת לא למדה בהיקש אלא כאילו כתיב בחטאת גופיה בהדיא הוא דהא מפורש דבר הכתוב במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת והוי כאילו כתוב תשחט החטאת בצפון. \n", + "ומה שכתב מקום השחיטה הוא מקום הקבלה. בריש פרק איזהו מקומן (זבחים דף מ״ט) קבלה בצפון מנא לן דכתיב ולקח הכהן מדם החטאת כלומר וילפינן שאר קדשי הקדשים מחטאות. ופירש״י ולקח הכהן בתר ושחט כתיב ומשמע במקום העולה נמי והך לקיחה קבלה היא דגמר בג״ש בתורת כהנים עכ״ל. ואיני יודע למה השמיט רבינו ראיה זו: \n\n" + ], + [ + "ומנין ששוחטין קדשים קלים בכל העזרה אפי' אחורי ההיכל וכו'. שם (דף נ\"ה) ת\"ר ושחטו פתח אהל מועד ושחט אותו לפני אהל מועד ושחט אותו לפני אהל מועד להכשיר כל הרוחות בקדשים קלים ק\"ו לצפון ומה קדשי קדשים שלא הוכשרו בכל הרוחות הוכשרו בצפון קדשים קלים שהוכשרו בכל הרוחות אינו דין שהוכשרו בצפון ומפרש בגמרא דהני תלתא קראי חד לגופיה דניבעי פתח אהל מועד כדלקמן בסמוך וחד להכשיר צדדין וחד לפסול צידי צדדין וצפון לא איצטריך קרא. ופירש רש\"י לפני משמע כל שלפני ההיכל. וחד להכשיר צדדין כל רוחב העזרה דלא תימא כנגד הפתח דוקא להכי הדר כתב לפני ולא כתב פתח וכל האויר בכלל לפני דלא כתב כנגד. וחד לפסול צידי צדדין כגון לשכות ואפי' תוכן קדש פסולות לשחיטה דלא תימא מדפתח לאו דוקא לפני נמי לאו דוקא. ודברי רבינו שכתב שהרי נאמר בשלמים ושחטו פתח אהל מועד להכשיר כל הרוחות נראה שהוא טעות סופר דהא מהאי קרא לא ילפינן אלא דניבעי פתח אהל מועד לכך נ\"ל שצריך להגיה ולכתוב ושחט אותו לפני אהל מועד. ומכל מקום מה שכתב רבינו אפילו אחורי ההיכל צריך למוד מנין לו [עיין תוספות יום טוב זבחים פ\"ה מ\"ז דכך נתבאר להדיא בסוגיין דזבחים נ\"ה]. \n", + "ומה שכתב ואם שחטן בהיכל כשרים. בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ג) אמר רבי יוחנן שלמים ששחטן בהיכל כשרים שנאמר ושחטו פתח אהל מועד ולא יהא טפל חמור מן העיקר. \n", + "ומ״ש אבל אם שחטן בגגו של היכל פסולים שאין הגגות ראויות לשחיטה כלל וכו'. בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ה:) אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו ואע״ג דמתיב עליה מדתניא שעלית בית קדשי הקדשים מקודשת ושני שאני היכל דכתיב ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם וגו' ועליותיו וגו' וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל אלמא עליות ההיכל נתקדשו ומשמע דה״ה לגגו, י״ל דשאני עליות שנזכרו בכתוב אבל גג שלא הוזכר בכתוב גם הוא בכלל מה שאמר רב גגין לא נתקדשו. \n", + "ומ\"ש אלא בקרקע העזרה. כתב כן למעט עליות. אחר כך מצאתי בפרק שני דזבחים אמר עולא השוחט על גגו של היכל חייב משום שחוטי חוץ הואיל ואין ראוי לשחיטת כל זבח וזה מבואר מדברי רבינו שאין גגו של היכל כשר לשחיטת שום זבח: \n\n" + ], + [ + "שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולים וכו'. מימרא בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ה:). \n", + "ומ\"ש אפי' היו דלתותיו מוגפות. שם ופירש\"י מוגפות סגורות ולא נעולות. \n", + "ומ\"ש אבל הפרוכת שעליו אינה פוסלת. שם בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "העולה והאשם והשלמים וכו'. בשלשתן שנינו בפרק איזהו מקומן דמן טעון שתי מתנות שהן ד' ואיפליגו תנאי בפירושה ופסק כת\"ק דאמר (דף נ\"ג:) יכול יזרקנו זריקה אחת ת\"ל סביב אי סביב יכול יקיפנו בחוט ת\"ל וזרקו הא כיצד כמין ג\"ם ופירש\"י כמין ג\"ם זורק כנגד הפינה מן הכלי והדם מתפשט לשתי רוחות הפינה והרי היא כמין ג\"ם אות יונית עשויה ככ\"ף פשוטה. ואע\"ג דרב ושמואל פליגי התם ואתי שמואל כת\"ק ומשמע דרב סבר דלית הלכתא כת\"ק וא\"כ לא ה\"ל למיפסק כשמואל לגבי רב באיסורי י\"ל דברייתא לא הוה שמיע לרב דאי הוה שמיע ליה לא הוה פליג את\"ק. \n", + "ומ\"ש רבינו מחצי המזבח ולמטה. בריש קינים עולת בהמה למטה ואם שינה פסול פירוש למטה מחוט הסיקרא שחוגר באמצע המזבח: \n", + "ומ\"ש על קרן מזרחית צפונית וכו'. שם אהא דתנן בעולה דטעונה שתי מתנות שהן ארבע פירש\"י שתי מתנות בקרן מזרחית צפונית ובקרן מערבית דרומית שכנגדה באלכסון והכי תנן במסכת תמיד בא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה מערבית דרומית נותן מערבה דרומה וטעמא משום דקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד כדאמרינן בשמעתין ועולה טעונה מתן דמה כנגד היסוד וכדרבינן לעיל. \n", + "ומ\"ש וה\"ה לאשם. כלומר שגם הוא נאמר בו סביב בפ' צו. \n", + "ומ\"ש ושירי הדם נשפכים על גג היסוד הדרומי. שם (דף נ\"ב) אמאי דכתיב בפר כהן משיח ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה דריש דה\"ק תן יסוד למזבח של עולה ופירש\"י תן יסוד למזבח של עולה תן תורת שפיכת יסוד שירים להלכות מזבח של עולה שיהא המזבח טעון בעולה ובכל הדמים הניתנין עליו שפיכת שירים אל היסוד אם נשאר בכלי כלום כשזורק ממנו שתי זריקות לשתי קרנות ישפכנו ליסוד ומשום דבעולה לא כתיבי שפיכת שירים איצטריך למילף מהכא. ואמרינן תו התם השתא דכתיב אל יסוד מזבח העולה אגגו דיסוד ופירש\"י השתא דכתיב אל יסוד המזבח יסוד שהוא דומה למזבח דהיינו גגו של יסוד: \n\n" + ], + [ + "החטאות הנאכלות דמן וכו'. משנה בפרק איזהו מקומן. \n", + "ומה שכתב מחצי מזבח ולמעלה וכו'. בריש קנים חטאת בהמה נעשית למעלה ואם שינה פסל. \n", + "ומ״ש וכיצד הוא עושה כשלוקח הכהן הדם במזרק וכו'. ברייתא בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ג). \n", + "ומ\"ש וסומך באצבעו הגדולה מכאן. שם וחומר בגודל מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה ורבינו גורס גדולה במקום קטנה. אי נמי קטנה בערך הגודל קאמר. ונראה שמפרש רבינו חומר צובר מלשון חומרים כלומר שמעמיד הדם שיהיה צבור ולא יתפשט באצבע. \n", + "ומ\"ש ומחטא ויורד כנגד חודה של קרן וכו'. שם ופירש\"י ומחטא זריקת חטאת קרוי חיטוי כמו הכהן המחטא. \n", + "ומ\"ש ואם נתן סמוך לקרן כאמה אחת מכאן ואמה אחת מכאן כפר. שם אמאי דתנן חטאות הצבור והיחיד דמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות אמרינן בגמרא היכי עביד ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר נותן אמה אילך ואמה אילך וחד אמר מחטא ויורד כנגד חודו של קרן אליבא דרבי אליעזר ברבי שמעון דאמר היא עצמה אינה נעשית אלא בגופה של קרן דכולי עלמא לא פליגי כי פליגי אליבא דרבי (דאמר דמים העליונים ניתנין מחוט הסיקרא ולמעלה) מר סבר אמה אילך ואמה אילך כנגד קרן הוא ומר סבר כנגד חודה אין טפי לא. ופי' רש\"י היא כלומר כל עצמה ועיקר מצותה אינו אלא שם. דכ\"ע לא פליגי דלא בעינן חודה דקרן כתיב ואמה על אמה ברום אמה הניתן בראש המזבח בכל זוית וזוית בכל מקום שבה קרוי קרן כי פליגי אליבא דרבי דמכשיר לה מחוט הסיקרא ולמעלה ואע\"ג דלאו קרן מר סבר כי היכי דקרן היא אמה על אמה אף כל שתחתיו כנגדו הוי קרן ומר סבר כיון דקרא לאו אקרנות ממש קפיד דשאר המזבח לא שייך לשון קרן אלא בחודה של זוית עכ\"ל. ולפי זה פסק רבינו כרבי דהלכה כמותו מחבירו ועוד דאמוראי פליגי אליביה ובפלוגתא דאמוראי פסק כמאן דאמר אמה אילך ואמה אילך. ונראה לי שהטעם דכיון דלר' אליעזר בר\"ש לא בעינן חודה של קרן עדיף טפי למימר דרבי מכשיר באמה אילך ואמה אילך כדי שלא להגדיל מחלוקתם ביותר. ועוד יש לומר דכיון דאיפליגו אמוראי במילתא אין אנו יכולים לפסול באמה אילך ואמה אילך ומש\"ה פסק דלכתחלה בעינן חודה של קרן ואם נתן אמה אילך ואמה אילך בדיעבד כפר: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וצריך לטבול אצבעו על כל קרן וקרן וכשגומר הנתינה על הקרן מקנח אצבעו בשפת המזרק וכו'. בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ג:) תניא וטבל [ולא מספג וכו'] (והזה מן הדם) מן הדם שבענין למעוטי מאי למעוטי שירים שבאצבע. ופירש״י והזה מן הדם שבענין מדם האמור בענין טבילה שהזה ממנו ראשונה יזה את כולן שצריך לחזור לטבול בו אצבעו על כל הזיה טבילה. \n", + "ומ\"ש מקנח אצבעו בשפת המזרק. שם: \n\n" + ], + [ + "אין בכל הקרבנות קרבן וכו'. איני יודע מה מלמדנו. \n", + "ומ״ש וצריך שיהא שם דם כדי טבילה לא שיספג אצבעו מדם. ברייתא בפרק ב״ש (זבחים דף מ':) ובפרק דם חטאת וטבל ולא מספג דם עד שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרו ופירש״י מספג מקנח בשולי הכלי או בדפנותיו וכו'. שיעור טבילה מעיקרא וכו' משעת קבלה ראשונה למעוטי קבל פחות מכדי טבילה בכלי זה ופחות מכדי טבילה בכלי זה ועירבן והכי מפרש לה במנחות ובפרק דם חטאת ויליף לה מדקרינן וטבל בדם ולא קרינן בדם משמע בדם שהיה כבר משעה ראשונה עכ״ל. ומפשט דברי רבינו לא משמע הכי אלא כולה חדא מילתא היא וה״ק צריך שיהא שם כדי טבילה כדי שלא יהא מספג שאם לא יהא שם דם כדי טבילה נמצא שהוא מספג ואנן בעינן וטבל. ויש לתמוה דאי חדא מילתא היכי דריש ולא מספג מוטבל ושיהא בדם שיעור טבילה מבדם ועוד דבגמרא מצריך להו דאי כתב רחמנא וטבל ה״א אע״ג דליכא שיעור טבילה מעיקרו ואי כתב רחמנא בדם הו״א אפילו מספג אלמא תרי מילי נינהו לפיכך צריך לפרש דברי רבינו דתיבת וצריך מושך עצמו ואחר עמו וה״ק וצריך שיהא שם דם כדי טבילה וכן צריך עוד שלא יספג: \n\n" + ], + [ + "ומנין הוא מתחיל וכו'. משנה בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ג). \n", + "ומ\"ש זה יסוד דרומי. בגמ' יליף לה. \n", + "ומ\"ש שנאמר ואת כל דמה ישפוך אל יסוד מזבח העולה. נראה להגיה ולכתוב במקומו ואת כל דמה ישפוך אל יסוד המזבח וכן נמצא בספר מוגה דבחטאות פנימיות כתיב אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד והוא מערבי שפוגע בו תחלה בצאתו אבל בחיצוניות כתיב אל יסוד המזבח ולכך פנימיות מפורש וחיצוניות סתום: \n\n" + ], + [ + "כל החטאות הנשרפות וכו' ושירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון וכו'. שם במשנה (דף מ\"ז) שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון ובגמרא (דף נ\"ב) מ\"ט א\"ק אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד ההוא דפגע ברישא ופירש\"י יסוד שכנגד הפתח וזו היא מערבו של מזבח שהוא כנגד פתח ההיכל: \n\n" + ], + [ + "והיכן מזין מדמן וכמה מזה מהן וכו'. כמו שיתבאר בהל' עבודת יוה\"כ פ\"ד: \n", + "ומ״ש ואם לא כיון בהזיות שבפנים כשרות. פ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז): \n\n" + ], + [ + "פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין וכו'. מפורש בתורה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכל הדמים הניתנין על מזבח הזהב וכו'. כתוב בתשובת הרשב\"א בסימן ש\"צ שנשאל על מ\"ש רבינו שהיה עומד בין מזבח למנורה והלא המזבח משוך היה כלפי חוץ והוא צריך לצאת מכל המזבח ותשובתו כתבתי בהל' עבודת יוה\"כ פ\"ד. והר\"י קורקוס כתב אפשר שרבינו מפרש עד דנפק מכוליה היינו שלא יעמוד בין מזבח לפרוכת אלא יוצא לצד ימינו עד שיצא מכנגד כל המזבח וזהו שכתב בין מזבח למנורה ונמצא עומד מהמזבח ולפנים מכנגד הצד הדרומי כמ\"ש בפ\"ד מהל' עבודת יוה\"כ כי מצד צפון יוצא. ועדיין קשה שא\"כ למה אינו נותן תחלה בקרן דרומית מערבית שהוא יותר קרוב לו שהרי מנורה בדרום היתה לימין היוצא נמצא שזה מדלג קרן דרומית מערבית ודרומית מזרחית ונותן בשלישי שהוא צפונית ולמה, ואפשר שסובר רבינו שזהו מ\"ש שנותן מבחוץ כלומר לצד האחר וזהו שאמר שיהו הזאות אלו הראשונות מלמטה למעלה כי אולי יתלכלכו בגדיו אבל האחרונה שהיתה לפניו מלמעלה למטה כדי שלא יתלכלכו בגדיו וכמ\"ש שם וכתבו רבינו בעבודת יוה\"כ ומשם כתב רבינו כן. \n", + "ומ\"ש שם לפני ה' מזבח לפני ה' ולא כהן היינו שלא יפסיק הכהן בין מזבח לפרוכת אבל עדיין אין מזבח בין כהן לפרוכת כי לצד דרום היה נמשך נמצא מזבח לפני ה' בלא הפסק וכהן אינו לפני ה' רק לצד המנורה או לחוץ יותר ועדיין סוגית הגמרא צריכה יישוב עוד עכ\"ל. \n", + "ומ״ש מתחיל מקרן מזרחית צפונית וכו'. משנה פ' הוציאו לו (יומא דף נ״ח): \n", + "וכתוב בתשובות הרשב\"א סי' שפ\"ח שנשאל שמשנה זו עכ\"פ שנויה לדעת ר' יוסי שסובר שלא היתה שם אלא פרוכת אחת ופרופה לצפון לימין הנכנס וכשחוזר מן הפתח למזבח הזהב פוגע תחלה בצפונית ואינו יכול להתחיל שם כדאמרינן. וגמר שאלה זו ותשובתה אכתוב בהלכות עבודת יוה\"כ פרק ד': \n\n" + ], + [ + "פר כהן משיח הבא על כל המצות וכו'. מדכתיב בה ולקח הכהן המשיח מדם הפר והביא אותו אל אהל מועד וכו'. \n", + "ומ\"ש ואם קיבל והזה כהן הדיוט כשר. בת\"כ פרשת ויקרא: \n\n" + ], + [ + "שעירי עבודה זרה והם שעירים הנשרפין וכו'. בפרק בית שמאי (זבחים דף מ״א): \n\n" + ], + [ + "הבכור והמעשר והפסח וכו'. משנה בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו:) ובר״פ ב״ש (זבחים דף ל״ז). \n", + "ומ\"ש באי זה רוח שירצה משלש זויות המזבח שהרי קרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד כמו שביארנו. בפ\"ב מהל' בית הבחירה: \n", + "ומנין שאינם טעונין אלא מתנה אחת וכו' מפי השמועה למדו שהוא הדין במעשר ופסח וכו'. בפ' ב״ש (זבחים דף ל״ז) ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו:) מדכתב ואת דמם תזרוק מלשון רבים לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואימורין על גבי המזבח כנגד היסוד מנא לן וכו' אתיא זריקה זריקה מעולה. ואיני יודע למה תלה הדבר במפי השמועה דהא מקראי יליף לה מדכתיב דמם לשון רבים. ואפשר שטעמו משום דלא מפרש בהדיא דדמם מרבה מעשר ופסח: \n\n" + ], + [ + "כל הזבחים מקטירין וכו'. מפורש בתורה: \n", + "וכל הזבחים מפשיטין אותן וכו'. בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ג:) נתבאר דכולי עלמא מודו דאין הפשט קודם זריקה וכתב רש״י מפני שאסור לשהות הדם כל כך ובסוף הלכות פסולי המוקדשין כתב רבינו זבח שהופשט קודם זריקה אינו פוסל: \n\n" + ], + [ + "כל עורות קדשי הקדשים לכהנים וכו' אבל עורות קדשים קלים לבעלים וכו'. משנה בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ג): \n\n" + ], + [ + "כל [קדשי] הקדשים שאירע בהם פיסול וכו'. משנה שם: \n", + "וכל העורות מחלקין אותם כו'. תוספתא בפרק בתרא דמנחות ובגמרא ס״פ מקום שנהגו (פסחים דף נ״ז) ופ' החליל ופ' הגוזל (בבא קמא דף ק״י): \n\n" + ], + [ + "המתפיס עולתו לבדק הבית וכו' עד אלא ימכרו העורות ויפלו לבדק הבית. בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ג:): \n", + "אחד עולת איש וכו'. גם זה שם אלא שבגמ' כתוב גר במקום מ\"ש בספרי רבינו עכו\"ם. וגירסת רבינו נראית נכונה דלגירסת גמרא דידן קשה מאי קא משמע לן דמהיכא תיסק אדעתין לפלוגי בין גר לישראל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה לעשות העולה וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) צמר שבראשי כבשים וכו' עד אחר חצות לא יחזיר. משנה וגמרא בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה:) פירש״י אין בהם ממש שנשרפו כולן. ובפרק שני דמעילה (דף ט':) דייק דדוקא פקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר הא על גבי המזבח יחזיר: \n\n" + ], + [ + "כשמנתח איברי העולה וכו'. בפ״ב דיומא (דף כ״ה) תנן הפייס השני מי שוחט וכו' מי מעלה איברים לכבש ובפ״ד דתמיד (דף ל״א:) תנן גבי איברי התמיד הלכו ונתנום מחצי הכבש ולמטה במערבו ומלחום ובפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״א:) תניא שאחד מג' מקומות שהמלח נתון היה על גבי הכבש ששם מולחים האיברים. \n", + "ומ\"ש ואחר כך מעלים כל האיברים לראש המזבח. בפ\"ב דיומא (דף כ\"ו) תנן הפייס הרביעי מי מעלה איברים מן הכבש למזבח ובפ\"ה דתמיד תנן אמר להם בואו והפיסו מי מעלה אברים מן הכבש למזבח. \n", + "ומ״ש ומסיר גיד הנשה בראש המזבח ומשליכו ע״ג הדשן שבאמצע המזבח. מימרא בר״פ גיד הנשה (חולין דף צ'): \n", + "ומ״ש וזורק כל האיברים על האש וכו'. כן משמע בסוף מסכת תמיד ובפרק טבול יום (זבחים דף ק״ד) אמרו מה דם בזריקה אף בשר בזריקה. \n", + "ומ\"ש ואחר שזרקן חוזר ועורך אותם על האש וכו'. בסיפרא פ\"ד. \n", + "ומ״ש ואיברים שצלאן ואחר כך העלן למזבח אין בהם משום ריח ניחוח. מימרא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״א): \n\n" + ], + [ + "כיצד מנתחין את העולה לא היה שובר את הרגל וכו'. במסכת תמיד פ' ד'. \n", + "ומ\"ש ואם היה שור מפשיטו בלי תליה. ומ\"ש ומפשיט עד שהוא מגיע לחזה וכו' עד הולך ומדיחן. שם. ודע שיש בספרי רבינו חסרון הניכר שאצל מה שכתב וחותך את הידים ונותנן לאחר צריך לכתוב וחותך רגל הימנית ונותנה למי שזכה בראש ושתי ביצים עמה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לא ביין ולא במזוג ולא בשאר משקין. בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ב) במים ולא ביין במים ולא במזוג. \n", + "ומ\"ש וכל המימות כשרים. שם במים לרבות שאר מים ופירש\"י שאר מים ואפילו מכונסים: \n", + "כמה מדיחן הכרס מדיחין אותה בבית המדיחין כל צרכה וכו' עד ונותנו ביד אחר. בפ\"ד דתמיד (דף ל\"א) ובפ\"ב דיומא (דף כ\"ה) מייתי לה מקרא ואע\"פ ששנו שם שאדם אחר היה נוטל החביתין לא מנאו רבינו מפני שחביתין הללו חביתי כ\"ג הן ואינם תלויים בקרבן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נוקב את החזה. הטעם ששנינו נוקב מפני שהחזה כאהל על הדפנות וכשנוטלו משם נשאר המקום כחלון כי הוא קצר ונשאר מקומו כנקב. ויש בספרי רבינו ט\"ס שכתב ונוקב את הריאה וצריך למחוק תיבת הריאה ולכתוב במקומה החזה גם בג' מקומות כתוב שזרה במקום שדרה: \n", + "ומ\"ש עד השדרה. פירוש אצל השדרה כי השדרה היה מניח עד דופן השמאלי. פירוש גרה הוא הצואר על שם כי שם הוא מעלה גרה. ופירוש עוקץ הוא זנב: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "ומ\"ש שמוליך הרגל עם הראש. נתבאר טעמו בפ' שני דיומא (דף כ\"ה כ\"ו): \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומ\"ש אבל אם היה איל מוליכים הקרבים שנים והסלת בשנים. משנה בפרק שני דיומא (דף כ\"ו:): \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש השור מוליכים אותו כ\"ד הראשון מוליך את הראש וכו' עד הרי כ\"ד. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ולמה לא יחלקו האבר הגדול של שור לחלקים וכו'. סיפרא פ\"ה. \n", + "ומ\"ש בד\"א בעולות וכו'. במשנה: \n\n" + ], + [ + "עולת העוף כיצד היתה נעשית וכו' עד כל ששינה בה מאחר תמצית הדם כשירה. משנה בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ד:). \n", + "ומה שכתב למעלה מן החוט שבאמצע המזבח. בפרק קמא דקינים עולת העוף נעשית למעלה וכו' ואם שינה וכו' פסל: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש ושסע אותו בכנפיו בידו בלא סכין. בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ה:) ת\"ר ושסע אין ושסע אלא בידו וכן הוא אומר וישסעהו כשסע הגדי: \n\n" + ], + [ + "כיצד מולקין קוצץ ויורד בצפורן. פרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ה) ובתוספתא דזבחים פ״ז. \n", + "ומ\"ש ואם רצה להוליך ולהביא מוליך ומביא. בפרק קמא דחולין (דף כ') פלוגתא דרב הונא ורבה ופסק כרב הונא דרבי אבין ורבי ירמיה סברי הכי. \n", + "ומ\"ש ואם רצה להיות דורס ויורד בצפורן דורס. שם אמר רב כהנא מצות מליקה קוצץ ויורד וזו היא מצותה וכו' אמר רבי ירמיה כל שכן דמוליך ומביא כשר ומאי זו היא מצותה אף זו היא מצותה: \n", + "ומ\"ש ואם נעקרו הסימנין אינו חושש. שם תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף ופירש רבא בר קיסי דהיינו במליקה ופירש\"י דכיון דדרסה וחלדה לא פסלי בה עיקור סימנין נמי לא פסיל בה. \n", + "ומ\"ש וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר שאם חתך רוב בשר הרי זה כמתה קודם שיגיע לסימנים. שם. \n", + "ומ\"ש וצריך לחתוך שני הסימנים בעולה כשהוא יורד. שם פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כתנא קמא. \n", + "ומ\"ש והמולק בסכין אינה מליקה. משנה בפרק דם חטאת. \n", + "ומ\"ש או מן הצדדין. משנה פרק קמא דחולין (דף י\"ט:). \n", + "ומ\"ש וכל העורף כשר למליקה. גם זה משנה שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה לעשות החטאות כמצותן וכו' כמו שבארנו. בפ\"ה: \n", + "ומפשיטה ומפריש האימורים ומולחן וזורקן על גבי האשים ואם רצה ליתן את האימורים בכלי כשמוליכן למזבח נותן. בפ' שני שעירי (יומא דף ס״ז:) אהא דתנן הוציא את אימוריהן ונתנם במגס והקטירם ע״ג המזבח גרסינן בגמ' אטו במגס מקטר ליה אימא להקטירם והכי איתא נמי בפרק שני דסוטה (דף ט״ו) ובפרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״ה:) ואע״פ שרש״י מחק גירסא זו התוספות קיימוה ופירשו דהכי פריך וכי חובה הוא שיוליכנו במגס למזבח נהי דכשקרען והוציא אימורין נותנן במגס ולא על גבי רצפה שלא יהו קדשי שמים מוטלים כנבלה מ״מ כשמעלן למזבח יכול להעלותם בידו ומדקתני ליה גבי סדר יוה״כ משמע דכך הוא ובענין אחר אין לעשות ולהכי פריך וכי חובה הוא לעשות כן להעלותם במגס עכ״ל. ונתבארו דברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "וכיצד מעשה וכו' כמו שבארנו. בפ\"ה. \n", + "ומ״ש ומנתחין אותם שם כנתחי העולה בעורן. בפ' איזהו מקומן (זבחים נ״א.) ובפ' שני שעירי (יומא ס״ח:): \n\n" + ], + [ + "שלשה מקומות לשריפה אחד בתוך העזרה וכו' עד כמצותן. בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ד:) וכדתני לוי: \n\n" + ], + [], + [ + "ושריפת כל הנשרפין כשירה בזר ובלילה: וכל הנשרפין חוץ לעזרה כל העצים כשרים לשריפתן וכו'. בתורת כהנים פרשת ויקרא ובפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ה): \n\n" + ], + [ + "חטאת העוף כיצד היתה נעשית וכו'. בפ' קדשי קדשים במשנה (דף ס\"ד:). \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו. בפ' [חמישי]. \n", + "ומ\"ש ויורד בצפרנו עד שיחתוך הסימנין או רוב אחד מהם. בפ\"ק דחולין (דף כ\"א). \n", + "ומ\"ש ואינו מבדיל הראש מן הגוף ואם הבדיל פסל. משנה בפרק קדשי קדשים והוא מבואר בכתוב ולא יבדיל. כתב ספר מצות גדול פי' רש\"י ולא יבדיל שאין מולק אלא בסימן אחד. בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ה:) כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו ובעולה שנים או רוב שנים ורבינו משה פירש לאו זה שלא יבדיל הראש מהגוף ואני מביא ראיה לדבריו שלמד שם סתם מליקה האמורה בעולת העוף ממליקה המפורשת בחטאת העוף מה להלן ממול עורף וכו' אי מה להלן (בחטאת העוף) מולק ואינו מבדיל אף כאן מולק ואינו מבדיל ת\"ל ומלק והקטיר מה הקטרה הראש בעצמו והגוף לעצמו אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו ומנין שהקטרת הראש לעצמו והגוף לעצמו שהרי שתי פעמים כתיב והקטיר בפרשה אחד לראש ואחד לגוף וכתב ושסע בינתים עכ\"ל. \n", + "ומה שכתב ומזה מדמה על קיר המזבח למטה מאמצעו וכו' עד וזהו קיר התחתון. בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ד:) וכתב רש\"י בריש מנחות (דף ג') הזאה אוחז בגוף העוף ומעלה ומוריד בכח והדם ניתז מעצמו. מיצוי סוחט בין אצבעותיו ונצוק הדם הולך למרחוק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומיצוי חטאת העוף מעכב. משנה שם [בזבחים] מיצה דם הגוף פסולה ובפרק ב' דמעילה (דף ח' ט') איפליגו אמוראי במילתא ולמ\"ד אינו מעכב אותבוהו כמה אמוראי ושנינהו שנויי דחיקי ולא סמכינן עלייהו. \n", + "ומ\"ש ואין למזבח בה אלא דמה וכו'. משנה בפ' קדשי הקדשים (דף ס\"ד): \n\n" + ], + [ + "כיצד אוחז חטאת העוף בשעת מליקה וכו'. שם וכדתנא במתניתא. \n", + "ומ\"ש ואם שינה ואחז בכ\"מ כשירה: \n\n" + ], + [ + "וכל מקום מן המזבח כשר למליקתה וכו' עד מדם הנפש. משנה וגמ' (דף ס\"ג:) בפרק קדשי הקדשים: \n\n" + ], + [ + "שלשה דברים היתה קרן דרומית מערבית משמשת למעלה ושלשה למטה וכו' עד סוף הפרק. שם. \n\n" + ], + [], + [ + "ומה שכתב ומתחיל ומקיף מקרן דרומית מזרחית וכו' נותנים המים או היין בידו ומנסך. הוא מדתנן בפרק בתרא דתמיד (דף ל\"ג:) בא לו להקיף את המזבח מהיכן הוא מתחיל מקרן דרומית מזרחית וכו' נתנו לו יין לנסך: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) חומר בחטאת הבהמה משאר קדשי קדשים וכו' עד טעונים כיבוס. משנה בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ב). \n", + "ומ\"ש אבל העור הקשה הרי הוא כעץ וגורד הדם מעליו. שם (דף צ\"ד) אוקימתא דרבא. \n", + "ומ\"ש ואחד דם חטאת הנאכלת. משנה שם. \n", + "ומ\"ש אבל לא חטאת העוף וכו'. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "חטאת שנפסלה אין דמה טעון כיבוס וכו' עד וראוי לכיבוס. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אבל אם ניתז על כלי עץ וכו' אלא גורדן בלבד. שם (דף צ\"ד) בגמרא: \n\n" + ], + [ + "ניתז על עור הדג אינו טעון כיבוס וכו'. נלמד ממה ששנינו שם (דף צ\"ג:) אין טעון כיבוס אלא דבר שהוא ראוי לקבל טומאה. \n", + "ומ\"ש אבל אם ניתז על עור בהמה. שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כר' יהודה דסתם לן תנא x כוותיה (דף צ\"ג): \n\n" + ], + [ + "ניתז מן הצואר על הבגד וכו'. משנה שם ניתז מן הצואר על הבגד אינו טעון כיבוס מן הקרן ומן היסוד אינו טעון כיבוס נשפך על הרצפה ואספו אינו טעון כיבוס אין טעון כיבוס אלא הדם שנתקבל בכלי וראוי להזאה ובגמרא ת\"ר יכול ניתז מן הקרן ומן היסוד יהא טעון כיבוס ת\"ל אשר יזה פרט לזה שכבר הוזה ואמרינן תו בגמרא הא תו למה לי מה טעם קאמר מה טעם נשפך על הרצפה ואספו אין טעון כיבוס לפי שאין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזאה ראוי להזאה למעוטי מאי למעוטי קיבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה ופירש\"י מן הקרן של מזבח ומן היסוד של שירים ובפ' ב\"ש תרגימנא דמן הקרן מן הקרן ממש ומן היסוד מן הראוי ליסוד דמשניתן דמה אין שירים טעונים כיבוס וטעמא מפרש בגמרא עכ\"ל. ומפני כך כתב רבינו ניתז מן הצואר על הבגד או מעל קרן המזבח והשמיט מן היסוד וכ\"כ בפירוש לקמן בסמוך ופירש\"י עוד הא תו למה לי למיתני אין טעון כיבוס אלא שנתקבל בכלי הא תנא ליה נשפך על הרצפה קיבל פחות מכדי הזיה בכלי זה וחזר ועירבו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "נתן ארבע המתנות וכו'. בר\"פ ב\"ש. \n", + "ומ\"ש וכן בחטאות הנשרפות. משנה בפ' דם חטאת אע\"פ שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות שנאמר במקום קדוש תאכל אחד הנאכלות ואחד הפנימיות שנאמר תורת החטאת תורה אחת לכל החטאות: \n\n" + ], + [ + "ניתז מאצבעו וכו'. בר״פ דם חטאת (זבחים דף צ״ג:). ויש בקצת ספרי רבינו שכתוב שבאמצע במקום שבאצבע וט״ס הוא: \n\n" + ], + [ + "ניתז מן הבגד וכו'. שם (דף צ\"ב:) בעא מיניה לוי ניתז מבגד לבגד מהו מבגד קמא אידחי ליה בכיבוס או דילמא לא א\"ל זו שאלה טעון כיבוס ממה נפשך אי אוספו וכשר הא כשר ואי אוספו ופסול כר\"ע דאמר היתה לו שעת הכושר ונפסלה דמה טעון כיבוס. ופירש\"י אידחי ליה לכיבוס וכו' (דכיון) דאיזקיק לכיבוס אידחי ליה [מתורת הזאה] ולא קרינן בה ראוי להזאה ולא בעי כיבוס האי אחרון. זו שאלה בניחותא יפה שאלת ואשיבך עליה. אי אוספו וכשר אע\"ג דאיזקיק לכיבוס לא בטל מתורת דם וכו'. הא כשר וטעון האחרון כיבוס. ואת\"ל שאם אוספו מהראשון פסול וכו' אנא כר\"ע ס\"ל דאמר היתה לה שעת הכושר לזריקה ונפסלה דמה טעון כיבוס והאי הרי בתחילתו בכלי נתקבל והיתה לו שעת הכושר ואח\"כ נפסל בנפילתו על בגד הראשון עכ\"ל. והשתא כיון דסתם לן תנא דלא כר\"ע לא חיישינן למאן דאמר דס\"ל כוותיה ועוד דבבעיא דאיתא התם בגמ' בסמוך משמע בהדיא דאמוראי בתראי לא סבירא להו כר\"ע כיון דמספקא לן אי אוספו ופסיל בעיין לא איפשיטא ומיהו ק\"ל נהי דלא איפשיטא בעיין מ\"מ מספיקא ה\"ל להחמיר ולהטעינו כיבוס ושמא יש לומר דכיבוס במקום קדוש אינו דרך כבוד כלפי מעלה ומספיקא לא מזלזלינן ביה. ויותר נכון לומר דכיון דסתם לן תנא דלא כר\"ע ואמוראי בתראי נמי לא ס\"ל כר\"ע הא איפשיטא בעיין איפכא מלוי: \n", + "ניתז על בגד טמא אינו טעון כיבוס. שם בעי מיניה רמי בר חמא מרב חסדא ניתז על בגד טמא מהו אמר רב הונא בריה דרב יהושע מדקא מיבעיא ליה הכי ש\"מ היתה לו שעת הכושר ונפסלה אין דמה טעון כיבוס ה\"מ בזה אחר זה אבל בבת אחת לא או דילמא לא שנא א\"ל פלוגתא דר' אליעזר ורבנן וכדמתרץ אביי דתניא ר\"א אומר מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה וכו'. במאי קא מיפלגי אמר אביי בדנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה קא מיפלגי מר סבר דנין ומר סבר אין דנין. ופירש\"י ניתז על בגד טמא ונטמא בנגיעתו בו מי הוי דם פסול כאילו נטמא קודם לכן ולא בעי כיבוס או דילמא כיון דבעידנא דנפל עליה אכתי כשר הוי והרי פסול דם וטעינת כיבוס לבגד באים כאחד כדמפרש ואזיל רב הונא בריה דרב יהושע. מדקא מיבעיא ליה הכי מכלל דפשיטא ליה בטמא קודם לכן דלא בעי כיבוס ואע\"ג דהיתה לו שעת הכושר ש\"מ סבר וכו' ומיהו היכא דפיסול דם ונפילת בגד באים כאחד מבעיא ליה הכי מי אמרינן ה\"מ דפסולה אין דמה טעון כיבוס בזה אחר זה שנפסל ואח\"כ ניתז וכו'. מטהרים את האדם מטומאת מת כאילו לא נטמא שהרי נדה שנטמאת במת מזין עליה לפני טבילת נידתה וטובלת אחת בשביל שתי הטומאות וכו'. בדנין טומאה קדומה כגון מי חטאת לפני הזאתו מטומאה שבאותה שעה כגון הזאת נדה שטומאת המים והזאה באים כאחד קא מיפלגי ר\"א סבר דנין ורבנן סברי אין דנין ולגבי ניתז דם חטאת על בגד טמא דאיבעיא לן נמי פלוגתא דר\"א ורבנן היא דלר\"א אין טעון כיבוס דטומאה שבשעת נפילה כטומאה שלפני נפילה ולרבנן לא דמו אהדדי עכ\"ל. וקשה דלפי זה ה\"ל לרבינו לפסוק כרבנן דסברי בניתז על בגד טמא טעון כיבוס וצ\"ע. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ואפשר שסובר רבינו שאין הדבר מוכרח דרבנן שאין דנין שם טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה לומר שמי חטאת שנטמאו יטהרו שמפני זה יסברו שאם ניתז על בגד טמא שטעון כבוס שאפשר דלאו הא בהא תליא ומ\"מ ודאי שר' אליעזר שדן שם טומאה קדומה מטומאת שעה ע\"כ יסבור שגם כאן שאין טעון כיבוס כמו נפסל קודם שניתז הילכך הכי נקטינן. או אפשר שגירסא אחרת או שיטה אחרת היתה לרבינו באותה סוגיא. או אולי לשון רבינו בספרים מוטעה והוא צריך להיות טעון כיבוס והוא היותר קרוב אצלי עכ\"ל: \n", + "ניתז דם חטאת על הבגד וכו'. בס״פ דם חטאת (זבחים דף צ״ח:). \n", + "ומ\"ש אבל אם ניתז דם החולין תחלה וניתז עליו דם החטאת אינו טעון כיבוס וכו'. שם בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "כשמכבסין את מקום הדם וכו' וכל שבעת הסממנין שמעבירין על הכתם מעבירין על דם חטאת וכו'. בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ה): \n\n" + ], + [ + "כלי חרס שנתבשלה בו החטאת הנאכלת וכו'. משנה בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ג). \n", + "ומ\"ש אע\"פ שלא נאמר כאן במקום קדוש וכו'. שם (דף צ\"ד:) מנא ה\"מ דת\"ר תכבס במקום קדוש שבירת כלי חרס מנין ת\"ל וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר מריקה ושטיפה בכלי נחשת מנין ת\"ל ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף במים פירוש דכיון דכתיב וי\"ו בתר במקום קדוש דכתיב ברישא בתריה גרירא: \n", + "ואחד כלי שבישל בו או כלי שהערה לתוכו רותח. משנה שם (דף צ\"ה:): \n\n" + ], + [ + "מריקה בחמין ושטיפה בצונן. שם (דף צ\"ו:) פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים וכסתם מתני'. \n", + "ומ\"ש במים לא ביין וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש והמריקה והשטיפה כמריקת הכוס ושטיפתו. משנה שם. ופירש\"י מריקה מבפנים ושטיפה מבחוץ ככוס של ברכה כדאמרינן בברכות שטעון הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ: \n", + "והשפוד והאסכלה מגעילן במים חמין על גבי האש. משנה בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ז) השפוד והאסכלה מגעילן בחמין. \n", + "ומ\"ש ואח\"כ מדיחן: \n\n" + ], + [ + "בד״א שבישל בהן וכו'. ברייתא בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ו:) חומר בהזאה שהזאה ישנה בחטאות החיצונות ובחטאות הפנימיות וישנה לפני זריקה משא״כ במריקה ושטיפה: \n", + "בישל במקצת הכלי כולו טעון מריקה ושטיפה. שם בברייתא: \n\n" + ], + [ + "צלה הבשר באויר תנור של חרס וכו'. שם (דף צ\"ה:) בעי רמי בר חמא תלאו באויר תנור מהו אבישול ובילוע הוא דקפיד רחמנא או דילמא אבישול בלא בלוע ופירש\"י תלאו לשפוד של חטאת לצלותו באויר תנור דנתבשל בו אבל לא נבלע בו כלום מהו מי הוי תנור טעון שבירה או לא ולא איפשיטא בעיין וזהו שכתב רבינו יש בדבר ספק. ויש לתמוה למה לו להודיענו שהוא דבר ספק ולא פסקה לחומרא סתם כדרכו בשאר ספקי דאורייתא וצריך עיון: \n", + "ולא בחטאת בלבד וכו'. משנה שם ובגמרא יליף לה מקרא. \n", + "ומ\"ש עקב אכילה פירוש תיכף לאכילה והוא משנה שם (דף צ\"ו:) ר' טרפון אומר בישל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל וחכ\"א עד זמן אכילה. ופירש\"י יבשל בו כל הרגל בלא מריקה ושטיפה ולסוף הרגל ימרוק וישטוף ובגמ' (דף צ\"ו) וחכמים אומרים עד זמן אכילה מאי קאמר אמר רב נחמן וכו' ממתין לה עד זמן אכילה והדר עביד לה מריקה ושטיפה: \n", + "כתב הראב\"ד לא ידעתי מהו עקב אכילה אבל כך אמרו חכמים שממתין כל זמן אכילה והדר עביד ליה מריקה ושטיפה עכ\"ל. ונוסחתו בגמרא נכונה דגריס כל זמן אכילה לאפוקי מספרים דידן בגמרא דגרסי עד זמן אכילה וגם רש\"י שם אהא דתניא הא כיצד ממתין לה עד זמן אכילה והדר עביד לה מריקה ושטיפה כתב ממתין זמן אכילה והשמיט תיבת עד. \n", + "ומ\"ש וכן השפוד והאסכלה מגעילן עקב אכילה וכו'. הכי משמע לדברי חכמים שכתבתי בסמוך: \n", + "ומה שכתב וימרוק וישטוף בין כלי מתכות בין כלי חרס חוץ מן החטאת ששובר בה כלי חרס השיגו הראב\"ד וכתב טעות הוא בידו ובהדיא בתוספתא שאין טעון אלא שבירה עכ\"ל. ורבינו מפרש דלא קיימא תוספתא אלא לחטאת בלבד אבל שאר קדשים אף כלי חרס אינם טעונים אלא מריקה ושטיפה שהרי לא מצינו שהצריכה תורה שבירה לכלי חרס אלא בחטאת בלבד. והילך לשון התוספתא בפרק י' דזבחים ר\"ש אומר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה אבל טעונין הדחה משום נותן טעם כבשים פסולים אין טעונין מריקה ושטיפה וכו' כלי חרס אין טעונין אלא שבירה היכן שוברו בפנים יצא לחוץ נכנס ושוברו בפנים. הראב\"ד מפרש דאקדשים קלים דקתני לעיל קאי ורבינו סבר דמילתא באפי נפשה הוא ולא מיירי אלא בחטאת ויש סעד לדבריו מדמסיים בה ששוברו בפנים שהוא הדין השנוי במשנה גבי חטאת. ועוד דקתני תו בתוספתא שם חומר במריקה ושטיפה שהמריקה ושטיפה נוהגים בקדשי קדשים ובקדשים קלים ומדשבקה לשבירה משמע שאינה נוהגת אלא בחטאת בלבד. x \n", + "ומה שכתב ומבשל ושונה ומשלש מיד וכו'. הכי משמע לרבינו מלישנא דחכמים שאמרו זמן אכילה שכל תוך זמן אכילה מבשל והולך אפילו כמה פעמים. \n", + "ומה שכתב עד סוף אכילה. הכי משמע לרבינו לישנא דזמן אכילה דהיינו עד סוף אכילה וכן בדין דהא אין דרך למרוק ולשטוף עד אחר אכילה: \n\n" + ], + [ + "כלי גללים וכלי אבנים וכו'. נראה שטעמו משום דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף משמע דוקא הני ולא שאר מינים וכלי אדמה שלא נתבשלו אינן בכלל כלי חרס, ואין לומר דלפי זה הוה ליה לרבינו למעט גם כן כלי עץ דלא איצטריך למעט אלא הני דדמו לכלי חרס הכתוב בתורה: \n", + "נאמר בחטאת כל אשר יגע בבשרה וכו'. ברייתא בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ז:) כל אשר יגע בבשרה וכו' יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסולה היא תפסל כשרה היא תאכל כחמור שבה, ויש בקצת ספרי רבינו חסרון הניכר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א כשנבלע וכו'. שם בברייתא. \n", + "ומ\"ש ואחד החטאת ואחד שאר הקדשים וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נגע בשרה ברקיק ונבלע במקצתו וכו'. משנה וברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "כלי שבישל בו קדשים וחולין וכו'. משנה וגמרא שם. \n", + "ומ\"ש ואם לא נתן טעם זה בזה וכו' אבל הכלי טעון מריקה ושטיפה. שם אהא דקאמר אם אין בהם בנ\"ט אין הקלים נאכלים כחמורים ואין טעונין מריקה ושטיפה פריך נהי דקדשי קדשים לא ניבעי קדשים קלים ניבעי. ופירש\"י נהי דלא בעו מריקה לסוף זמן אכילת חמורים דהא מועטים ובטלי נבעי מיהא משום קלים לסוף זמן אכילתן אמר אביי מאי אין טעונים דקאמר קדשי קדשים אבל קדשים קלים טעונים. ומדברי הראב\"ד נראה שהיה גורס בלשון רבינו אבל [הכל] במקום הכלי שכתב אבל הכל טעון מריקה ושטיפה פירוש קדשי קדשים וקדשים קלים עכ\"ל. וגירסת הכלי עיקר וכמו שכתבתי: \n\n" + ], + [ + "בגד שניתז עליו דם החטאת ויצא חוץ לעזרה וכו'. משנה בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ד:). \n", + "ומה שכתב וצריך להניח בו שלם כדי מעפורת וכו'. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב מעיל שניתז עליו דם חטאת ויצא ונטמא בחוץ וכו'. מימרא שם (דף צ\"ה): \n\n" + ], + [ + "כלי חרס שבישל בו חטאת ויצא וכו'. משנה שם (דף צ\"ד:). \n", + "ומה שכתב בכדי שורש קטן ואם ניקב נקב גדול מזה אינו שוברו בפנים וכו'. שם בגמרא: \n", + "וכן כלי מתכות שבישל בו ויצא חוץ לעזרה וכו'. משנה שם. \n", + "ומה שכתב וחוזר ומרדדו וכו'. שם בגמרא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה לעשות כל האשמות וכו' כמו שביארנו. בפרק ה' מהלכות אלו. \n", + "ומ\"ש ואם רצה להוליכם בכלי מוליך. נתבאר ברפ\"ז. \n", + "ומ״ש ושאר בשרם נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת. משנה בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ד:): \n\n" + ], + [ + "אשם מצורע יש בקבלת דמו שינוי כמו שיתבאר בהלכות מחוסרי כפרה. בפרק ד': \n\n" + ], + [], + [ + "וכיצד מעשה שלמי צבור שוחט וזורק הדם כמו שביארנו. בפרק חמישי. \n", + "ומה שכתב והשאר נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת וכאשם. משנה בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ג). \n", + "ומה שכתב כמו שביארנו. הוא בפרק א': \n\n" + ], + [], + [ + "וכיצד מעשה שלשתן וכו' ומפריש החזה ושוק הימין ונותן האימורים עם החזה והשוק על ידי הבעלים וכהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף הכל לפני ה' במזרח. בפרק כל המנחות (מנחות דף ס״א ס״ב:) יליף לה מקראי. \n", + "ומה שכתב וכן כל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו. משנה שם (דף ס\"א) תנופה היתה במזרח ופירש רש\"י תנופה במזרח כלומר אפילו במזרחו של מזבח יכול להניף וכל שכן במערבו שקרוב יותר להיכל עכ\"ל. ואין כן דעת רבינו. ובגמרא והניף לפני ה' במזרח והא אמרת לפני ה' יכול במערב אמרי ה\"מ מנחה דאיקרי חטאת וחטאת טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד אבל הכא לפני ה' קרינן ביה ופירש רש\"י לפי דרכו ולישנא דלפני ה' קרינן ביה כוותיה משמע אבל רבינו מפרש דלא אמרי במערב אלא במנחה אבל בתנופה מזרח בעינן. ותמיהא לי על דברי רבינו דלפני ה' טפי משמע במערב מבמזרח והיכי אפשר לומר דדוקא במזרח וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכיצד הוא מניף מוליך ומביא מעלה ומוריד. שם במשנה: \n", + "ואם היה הקרבן תודה וכו'. משנה בפ' התודה (מנחות דף ע״ז:). \n", + "ומ\"ש נותן את החלבים על ידי הבעלים וכו'. ברייתא בפ' כל המנחות באות (ס\"ב) מניח אימורים על פיסת היד וחזה ושוק עליהם וכ\"מ שיש לחם הלחם מלמעלה. ומשמע לרבינו דאימורים דקתני לא כל האימורים אלא החלבים בלבד דהא מקרא דעל אשי החלבים יליף לה: \n\n" + ], + [], + [ + "היה הקרבן איל נזיר וכו'. בפרק שני דמדות שנינו שבעזרת הנשים היתה לשכת הנזירים ששם הנזירים מבשלים שלמיהם. \n", + "ומ״ש ולוקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל. מדסתם רבינו דבריו משמע ששאר האיל היה מבשל כשהזרוע מחובר בו ופלוגתא היא בפרק גיד הנשה (חולין דף צ״ח) ופסק רבינו כלישנא קמא משום דאתי כפשטיה דקרא. ונראה שרבינו מפרש כפירוש התוס' שפירשו דלת״ק מבשלו כשהזרוע מחובר בו ופסק כוותיה. \n", + "ומ״ש עם אחד מעשרה מן הלחם הבא עמו. בפ' התודה (מנחות דף ע״ח) שנינו נזירות היתה באה שתי ידות כמצה שבתודה חלות ורקיקין ואין בה רבוכה ובכל מין במצה שבתודה היו עשר חלות כמו ששנינו שם נמצא שהיה בנזיר י' חלות וי' רקיקין וכתיב ולקח הכהן את הזרוע וכו' וחלת מצה אחת ורקיק מצה אחד ונתן על כפי הנזיר. \n", + "ומה שכתב עם החזה והשוק דכתיב והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה. \n", + "ומ\"ש והאימורים ומניח הכל על ידי הנזיר וכו'. נלמד ממה שנאמר בפירוש זבח שלמים בפרשת צו ונתבאר לעיל בסמוך: \n\n" + ], + [ + "אי זהו חזה כל הרואה את הקרקע למעלה עד הצואר וכו'. ברייתא בר״פ אלו טרפות (חולין דף מ״ה). \n", + "ומ״ש ואי זהו זרוע מן הפרק של ארכובה וכו'. משנה ס״פ הזרוע (חולין דף קל״ד). \n", + "ומ\"ש והזרוע האמורה היא הזרוע של ימין. ברייתא שם. \n", + "ומ\"ש ושכנגדה ברגל הוא שוק האמור בכל מקום. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ואין הכהנים זוכין בחזה ושוק אלא לאחר הקטר אימורים. ברייתא בר\"פ תמיד נשחט (פסחים נ\"ט:) יכול יהיו כהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אימורים תלמוד לומר והקטיר הכהן את החלב המזבחה והדר והיה החזה לאהרן ולבניו: \n\n" + ], + [ + "וכן הלחם שמניף בתודה ובאיל נזיר וכו'. משנה פרק התודה (דף ע\"ד:): \n", + "והלחם שמניף עם החזה ושוק וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "הלחם המורם מן התודה וכו'. בפ' התודה (מנחות דף ע״ז:) בעיא דלא איפשיטא ופסק בה לקולא לענין מיתה וחומש. ומן הדין לא היה לרבינו לכתוב פטורו ממיתה דהא מיתה בידי שמים הוא וקמי שמיא גליא ומיפשטא בעיא אלא שנגרר אחר לשון הבעיא. \n", + "ועל מ\"ש ואינו מדמע כתרומה יש לתמוה דכיון דספיקא הוא ה\"ל למיפסק לחומרא: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ואפשר שבתערובת המותר מן התודה קאמר כי שיעורה מדרבנן הוא לדעת הרב כמו שנתבאר במקומו הילכך אזלינן לקולא אבל בספק תודה ודאי דלחומרא וזהו כוונת רבינו במ\"ש אינו מדמע כתרומה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "היה בעל התודה כהן וכו': \n\n" + ], + [ + "שנים שהביאו שלמים בשותפות וכו'. משנה בס״פ שתי מדות (מנחות דף צ״ג:): \n\n" + ], + [ + "היתה אשה בעלת הקרבן אינה מניפה וכו' והאשה כהן מניף על ידה. בפרק כל המנחות (דף ס\"ח:). \n", + "ומה שכתב ולעולם אין אשה מניפה אלא הסוטה והנזירה בלבד. משנה בפרק קמא דקידושין (דף ל\"ו). \n", + "ומה שכתב ותנופה קודמת להגשה וכו'. משנה פרק כל המנחות (מנחות דף ס״א): \n\n" + ], + [ + "כיצד הוא הלחם שמביא עם התודה וכו'. משנה בר״פ התודה (מנחות דף ע״ו ע״ז): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וכיצד מחמצן מביא שאור כדי חמוצן ונותנו לתוך המדה וכו'. בר״פ כל המנחות (מנחות דף נ״ב) במשנה פלוגתא דר״מ ורבי יהודה ופסק כרבי יהודה. \n", + "ומ״ש והרי הוא מודד עשרון עשרון שלימים. משנה ר״פ שתי מדות (מנחות דף פ״ז) עשרון מה היה משמש. בו היה מודד לכל המנחות לא היה מודד לא בשל שלשה לפר ולא בשל שנים לאיל אלא מודדן עשרונות. \n", + "ומ״ש והעשרה עשרונים של מצה עושה מהם שלשים חלות שוות עשר חלות מכל מין עשר חלות מאפה תנור ועשר חלות רקיקין ועשר חלות מורבכת. משנה בפרק התודה (מנחות דף ע״ז): \n\n" + ], + [], + [ + "(יט-כ) וכיצד היא המורבכת וכו'. בת\"כ מורבכת מלמד שנעשית ברותחין כל צרכה. \n", + "ומ\"ש ואופה אותה מעט ואחר כך קולה אותה בשמן. יתבאר בפרק י\"ג גבי חביתי כ\"ג: \n", + "וכמה שמן הוא עושה וכו' עד לרקיקין. משנה וברייתא בפ' שתי מדות (מנחות דף פ״ח פ״ט): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש החלות לותת הסלת שלהן בשמינית של שמן וכו'. משנה פ' אלו מנחות (מנחות דף ע״ד:) החלות טעונות בלילה והרקיקין משיחה: \n", + "והכהן נוטל מן הכל ארבע חלות וכו'. משנה בפ' התודה (מנחות דף ע״ז:): \n\n" + ], + [ + "ולחמי תודה שאפה אותן ד' חלות יצא. מימרא דשמואל בסוף אלו מנחות (מנחות דף ע״ו) ואע״ג דאמרי' התם דרב הונא פליג פסק רבינו כשמואל. \n", + "ומ\"ש והוא שיפריש החלה שלהן אחת מכל קרבן כשהם בצק. שם. \n", + "ומ״ש שאין מפרישין פרוסה וכו'. משנה בפ' התודה (מנחות דף ע״ז:): \n\n" + ], + [ + "וכיצד הוא הלחם הבא עם איל נזיר וכו'. משנה בפרק התודה (מנחות דף ע״ח). \n", + "ומ\"ש רקיקין משוחין בשמן ועשר חלות לותת הסלת שלהן בשמן. מפורש בתורה. \n", + "ומ\"ש והכל מאפה תנור. מפורש בפ' ויקרא שהחלות והרקיקין הם מאפה תנור. \n", + "ומ״ש ושמן שלהן רביעית. משנה בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ח). \n", + "ומ״ש ושיעור זה הלמ״מ. פרק ג' מינים (נזיר דף ל״ח) ופ' שתי מדות (פ״ט). \n", + "ומ\"ש והכהן לוקח שתי חלות אחת מכל מין. מפורש בתורה: \n\n" + ], + [ + "שני מיני לחם שבנזיר וכו'. משנה בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז). \n", + "ומ\"ש ומעשה הלחם של שניהם חוץ לעזרה: \n\n" + ], + [ + "כיצד מעשה הבכור והמעשר והפסח וכו' עד סוף הפרק. משנה בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו:): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אכילת החטאת והאשם מצות עשה וכו' הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. בפרק תמיד נשחט (פסחים דף נ״ט): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן אכילת שירי מנחות מ\"ע וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "ואין חטאת ואשם ושירי מנחות נאכלים אלא לזכרי כהונה בעזרה. משנה פ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ד:). \n", + "ומ״ש ואם נאכלו בהיכל נאכלו וכו'. בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ג). \n", + "ומ״ש וכן שלמי צבור הרי הן כחטאת וכאשם. משנה בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ד:). \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו. הוא בפ\"ט: \n\n" + ], + [ + "חזה ושוק של שלמים וכו' עד שהרי הם קדשים קלים כשלמים. (בפ' איזהו מקומן) [בפ' קרח]: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב והחלונות ועובי החומה כלפנים. משנה בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ה): \n\n" + ], + [ + "השלמים נאכלים ביום הזביחה וכו' עד ובכור ומעשר הדומים להם. בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו:): \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש וכל אלו הנאכלים ליום ולילה דין תורה שנאכלין עד שיעלה עמוד השחר וכו'. שם (דף נ\"ז:) ובפ\"ק דברכות (דף ט'): \n\n" + ], + [ + "כל קרבנות בין x קדשי קדשים וכו'. בר״פ הערל (יבמות דף ע'). \n", + "ומ״ש אפי' העריב שמשו ולא הביא כפרתו אינו אוכל בקדשים. בפרק בתרא דנגעים ובפרק טבול יום (זבחים דף צ״ח צ״ט) ובפסחים פ' האשה (דף צ':). \n", + "ומה שכתב והטומטום אסור לאכול בקדשים וכו'. ברייתא בפרק הערל (יבמות דף ע״ב). \n", + "ומ\"ש אבל אנדרוגינוס יראה לי שאוכל בקדשים קלים. כלומר והוא שמל ובר\"פ הערל תניא אנדרוגינוס אוכל בתרומה ואינו אוכל בקדשים. ופי' רש\"י פירוש בקדשי קדשים מיירי שאין נאכלים אלא לזכרי כהונה וזה ספק אשה הוא עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומותר לאכול הקדשים בכל מאכל. משנה בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ה). \n", + "ומ״ש אפילו הכהנים מותרין לאכול חלקם וכו' ולשנות באכילתן ולאכלם צלויים וכו'. משנה בס״פ כל התדיר (זבחים דף צ'.). \n", + "ומ\"ש אפילו הכהנים. נראה דכתב כן משום דסד\"א שהכהנים צריכים שלא יאכלו אלא לש\"ש ולכן לא יאכלו אותם במטעמים דרך תענוג קמ\"ל משום דכתב בהו רחמנא למשחה ומתרגמינן לשון גדולה כמו שהמלכים אוכלים. \n", + "ומ\"ש אבל לא תבלין של תרומה וכו'. שם במשנה פלוגתא דר\"ש ור\"מ ופסק כר\"מ: \n", + "והעצמות הנשארות מותרות וכו'. בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ו) ובפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ח) אשם מה אשם עצמותיו מותרין אף כל עצמותיו מותרין ופירש״י מה אשם עצמותיו מותרין לעשות מהם כלים אני שמעתי שהרי נאכל לכהנים ונותר בעצמות לא שייך אלא בדבר הנאכל. אף כל ואפילו עולה ומיבעיא לי הא נמי מחטאת הוה מצי יליף ונראה בעיני דמלו יהיה יתירא נפקא ליה באשם דכתיב ביה לכהן לו יהיה עכ״ל. כתב הר״י קורקוס ז״ל כתב רבינו הנשארות כלומר שאין בהם שום דבר ראוי לאכילה דתנן בתרומות פרק י״א עצמות קדשים בזמן שמכנסן אסורות ואם השליכן מותרות ומיירי ביש עליהם קצת בשר ולכן אם מחשיבן אסורות ואין מותר אלא נשארות שאינו מחשיבן ולא מצניען כ״כ תוספות שם עכ״ל: \n\n" + ], + [ + "היתה להם אכילה מועטת וכו' עד שלא תהא נאכלת אכילה גסה. בפרק רביעי דתמורה (דף כ\"ג). \n", + "ומה שכתב וכן בשירי המנחות. בתורת כהנים והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וכו' יאכלוה שיאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מועטת: \n\n" + ], + [ + "אין מבשלים חטאת או אשם וכו' עד ובזמן אכילתן. בתוספתא דזבחים פרק עשירי: \n", + "חתיכה של קדשי קדשים וכו' עד ומותר לטהורים. בפרק ב' דערלה (משנה ט\"ז): \n", + "כתב הראב\"ד ומותרות לכהנים א\"א והוא שיהא בשל היתר כדי להעלות את האיסור עכ\"ל. ואני אומר שדבר פשוט הוא וכתבו רבינו בהדיא בפירוש המשנה שם אבל קשה שלא הוה ליה ליכתוב או או וצריך עיון: \n\n" + ], + [], + [ + "נאמר בעולה עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה וכו' ומי שאינו ראוי בשעת הקרבן וכו'. בריש פרק טבול יום (זבחים דף צ״ט:): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ולמה חלק הכתוב במנחות כו'. ומ״ש אין חולקין מנחה כנגד מנחה וכו'. בפ' האיש מקדש (קידושין דף נ״ג) ובפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ג) ובתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן אין חולקין עוף כנגד עוף וכו'. בתוספתא פ' י\"א דזבחים: \n\n" + ], + [ + "אין הקטן חולק אפילו בקדשים קלים וכו'. בפרק האיש מקדש ובריש פרק אלו מנחות לכל בני אהרן תהיה וכו' איש כאחיו וגו' איש חולק ואפי' בעל מום ואין קטן חולק אפי' תם. \n", + "ומה שכתב וכן אשה ואנדרוגינוס וכו'. אפשר דיליף לה מדכתיב לכל בני אהרן תהיה בני אהרן ולא בנות אהרן ואנדרוגינוס דספק אשה הוא אינו חולק מן הספק: \n", + "אבל בעל מום בין קבוע בין עובר חולק ואוכל. בר״פ טבול יום (זבחים דף צ״ט). \n", + "ומ\"ש בין שנולד במומו וכו'. ברייתא שם. \n", + "ומ\"ש אבל אם היה טמא אינו חולק לאכול לערב. בר\"פ טבול יום שם: \n\n" + ], + [ + "וכהן גדול אוכל שלא בחלוקה וכו'. משנה בריש יומא (דף י\"ד) שכ\"ג מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש: \n\n" + ], + [ + "כל הראוי לאכילת הקדשים וכו'. ריש פרק [טבול יום] (דף צ\"ח:) טבול יום ומחוסר כפורים אינם חולקים בקדשים לאכול לערב אונן נוגע ואינו מקריב ואינו חולק לאכול לערב בעלי מומין בין בעלי מומין עוברין בין בעלי מומין קבועים חולקין ואוכלים אבל לא מקריבים כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו שכהן גדול האונן מקריב ואינו אוכל. משנה בסוף הוריות (דף י\"ב:): \n", + "ומ\"ש וכל שאינו ראוי לעבוד אינו [ראוי] לאכול חוץ מבעל מום שהרי נתפרש בתורה. משנה וגמרא שם: \n", + "כתב הראב\"ד כל שאינו ראוי וכו' חוץ מכהן גדול א\"א ויש וכו'. וחמשה דברים הללו שנויים במשנה פרק כיצד צולין. ומתוך דברי הראב\"ד נתיישב למה לא כתב רבינו פה חמשה דברים אלו דהנך שאני שהם קרבנות הצבור ומחמת כן מקריבין אותם בטומאה שטומאה דחויה היא בצבור: \n\n" + ], + [ + "כל שאין לו חלק בבשר אין לו חלק בעורות. משנה ר״פ טבול יום (זבחים דף צ״ח:): \n", + "אפילו טמא בשעת זריקת דמים וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נטמא אחר זריקה וטבל והרי הוא טהור אף בשעת הקטר חלבים וכו'. שם (דף ק\"ב:) בעיא דלא איפשיטאx: \n\n" + ], + [ + "קרבן צבור הבא בטומאה וכו'. שם (דף צ\"ט) בעי רב אושעיא טמא בקרבנות צבור מהו שיחלקו לו מי אמרינן המחטא אמר רחמנא והאי נמי מחטא הוא או דילמא ראוי לאכילה חולק שאינו ראוי לאכילה אינו חולק אמר רבינא ת\"ש כ\"ג מקריב אונן ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב ש\"מ ראוי לאכילה בעינן ש\"מ. ופירש\"י מהו שיחלקו לו מקרבן צבור לאכול לערב ובקרבן צבור שהקריבוהו טהורים קא מבעיא ליה אי פלגינן מיניה להאי טמא הואיל וראוי לחטוי דקרבן צבור דוחה טומאה או דילמא ראוי לאכילה בעינן אבל בהקריבוהו טמאים לא מבעיא לן שהרי אינו נאכל כדאיתא בפרק כיצד צולין ורבינו בפ\"ד מהלכות ביאת המקדש פסקה לההיא דפ' כיצד צולין וא\"כ יש לתמוה היאך כתב כאן קרבן צבור הבא בטומאה וכו' אין חולקין עם הטהורים לאכול לערב דמשמע שהטהורים אוכלים אותו. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שצריך לפרש דברי רבינו כך קרבן צבור שיכולים להביאו בטומאה כשהיה צורך לכך וז\"ש הבא בטומאה ולא אמר שבא בטומאה אע\"פ שהטמאין מקריבין אותו כלומר שיכולים להקריבו בשהשעה צריכה לכך ולכך לא כתב שהטמאים הקריבוהו אלא מקריבין דהיינו שיכולים להקריב ואעפ\"כ אינם חולקים עם טהורים שהקריבוהו דסד\"א שקרבן כזה טמאים וטהורים שוים כיון שהיה אפשר שיקריבוהו טמאים וראוי לחיטוי קרינן ביה קמ\"ל דלא שהרי אינם ראויין לאכילה ולעולם בהקריבוהו טהורים מיירי. ובהא ניחא נמי מה שלא הוציא זה מהכלל דכ\"ג מקריב ואינו אוכל [דכ\"ג] מהקרבן שהקריב קאמר אבל טמא בקרבנות צבור לאו בהקריב הוא מיירי ולא שייך למימר שאינו אוכל ומקריב עכ\"ל. ולי אין צורך לידחק בכך בפירוש דברי רבינו אלא דברים כפשוטן שהקריבוהו טמאים שיש קרבן צבור שהוא בא בטומאה והוא קרבן פסח כדתנן בפרק כיצד צולין וכתבו רבינו בהל' קרבן פסח פ\"י וכגון שהיו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאים שכולם עושים בראשון והטהורים עושים לעצמם בטהרה והטמאים עושים לעצמם בטומאה ואוכלים אותו בטומאה והשתא קאמר שאע\"פ שיכולים הטמאים להקריב פסחיהם אינם יכולים להמנות עם הטהורים אע\"פ שלערב יהיו טהורים ויהיו ראויים לאכילה עם הטהורים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל האוכל כזית מבשר העולה וכו' לוקה. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ז): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וחלבה ובשרה וסלתה וכו' חמשתן מצטרפין לכזית. משנה בפ\"ד דמעילה (דף ט\"ו:): \n\n" + ], + [ + "וכן האוכל כזית מכל האימורין וכו' כל שהוא כליל למזבח אכילתו בלא תעשה. פרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ח:) ר' אליעזר אומר כל שהוא בכליל תהיה ליתן לא תעשה על אכילתו: \n", + "מצאתי כתוב דע כי אין מעילה באימורים עד אחר זריקת דמים ואע\"ג דאוכל מבשר קדשים לוקה אינו לוקה משום לאו דמעילה דהא אם אכל בשוגג מאימורי קדשים קלים קודם זריקה אינו מביא אשם מעילות. וקשה דנראה לאו דלא לאכול מבשר עולה היינו לאו דמעילה וראיה לזה שלא מנה הרמב\"ם לאו דמעילה בהלכות מעילה שסמך על מה שכתב כאן וא\"א לומר דלענין קרבן בשוגג אין מעילה באימורים עד לאחר זריקת דם ולמלקות יש בהם לאו דמעילה אפי' קודם זריקת דמים דהא מתניתין סתמא תנן קדשים קלים לפני זריקת דמים אין מועלים לא באימורים ולא בבשר פ\"ק דמעילה (דף ז'). ונראה דיש כאן שני לאוין האחד הוא לאו וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל ומשם למדנו לכל הראוי לאשים שאם אכלו הוא בל\"ת ואם אכל בשר אימורים קדשים קלים לוקה משום לאו זה. ויש עוד לאו אחר הנהנה מן ההקדש במזיד ואם אכל מבשר עולה או מאימורי חטאת ואשם עובר על שנים לאו דמעילה ולאו דכל מנחת כהן וכן מנה הרמב\"ם שני לאוין פרק י\"ט מהלכות סנהדרין ולא ירדתי לסוף דעתו למה לא כתב בהלכות מעילה לאו דנהנה מן ההקדש במזיד עכ\"ל: \n", + "וכן האוכל כזית מבשר חטאות הנשרפות לוקה וכו'. זה בכלל מה שנתבאר בסמוך כל שהוא בכליל תהיה ליתן לא תעשה על אכילתו ואיתיה בתורת כהנים פרשת צו בהדיא לגבי פרים ושעירים הנשרפים: \n\n" + ], + [ + "כל האוכל כזית מבשר הקדשים אפילו קדשים קלים קודם זריקת דמים לוקה וכו'. בפ' אלו הן הלוקין (מכות דף י״ז י״ח): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וה\"ה לאוכל קדשים קלים חוץ לירושלים שהוא לוקה וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש ואחד בשר חטאת ואשם או שירי מנחות: \n\n" + ], + [ + "בשר קדשי הקדשים שיצא חוץ לחומת העזרה וכו'. בריש פרק בהמה המקשה (חולין דף ס\"ח:): \n\n" + ], + [ + "נכנס בשר קדשים קלים להיכל הרי זה כשר. בסוף פרק התערובת (זבחים דף פ״ב:): \n\n" + ], + [ + "זר שאכל כזית מבשר קדשי קדשים בעזרה וכו'. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י\"ח:) אמר רב גידל אמר רב זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור מ\"ט [דאמר קרא] ואכלו אותם אשר כופר בהם וכו' כל היכא דקרינן ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינן ביה וכל זר לא יאכל קדש וכל היכא דלא קרינן ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם לא קרינן ביה וכל זר לא יאכל קדש. \n", + "ומה שכתב אבל אם אכל הזר בשר קדשי קדשים בחוץ לוקה משום אוכל בחוץ לא משום זר שאכל קדש וכו' וכן אם אכלן בעזרה וכו'. כל זה בכלל מימרא דרב גידל: \n\n" + ], + [ + "זר שאכל כזית מחטאת העוף לוקה שתים וכו'. בסוף פרק ארבעה אחין (יבמות דף ל\"ג) ופירש רש\"י כולל לא משכחת לה דהא בשעת מליקה חיילי תרוייהו דכל זמן שלא נמלקה היה עליה איסור מעילה ולא זה הוא איסור זרות [האמור] בקרבן שניתר לאכילת כהנים וכשנמלקה ונראית לכהנים פקע מינה איסור אזהרת מעילה וחייל עליה איסור זרות דזר לא יאכל ואיסור מליקה באיסור בת אחת: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המנחות הם מן הקרבנות וכו': \n\n" + ], + [ + "וכל המנחות סולת חטים וכו'. משנה רפ\"ב דסוטה (דף י\"ד): \n\n" + ], + [ + "שלש מנחות לצבור עומר התנופה וכו' כמו שיתבאר. בפ\"ז מה' תמידין: \n", + "והמנחה השלישית היא לחם הפנים וכו' כמו שיתבאר. בפרק הנזכר: \n\n" + ], + [ + "ותשע מנחות היחיד וכו'. במשנה בפרק כל המנחות באות (מנחות דף ס'). ויש בנוסחאות שלנו בדברי רבינו חסרון וצריך לכתוב מנחת מאפה תנור והיא באה בנדר ונדבה מנחת רקיקין והיא באה בנדר ונדבה: \n\n" + ], + [ + "כל המנחות הקריבות לגבי המזבח וכו'. בהקומץ רבה (דף כ\"ה) תנן העשרון מיעוטו מעכב את רובו ופירש\"י שאם חסר כל שהוא פסול. \n", + "ומ\"ש וחמש מנחות הבאות בנדר ונדבה יש לו להתנדב ולנדור מהם כל מה שירצה וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומה שכתב אבל מנחת העומר ומנחת חוטא וכו' לא פחות ולא יתר. בס\"פ אלו מנחות (דף ע\"ז:) ת\"ר כל המנחות שריבה במדת עשרונן או שמיעט במדת עשרונן פסולות, וע\"כ לומר דכל המנחות הבאות שלא בנדר ונדבה קאמר: \n\n" + ], + [ + "כל המנחות הקריבות לגבי המזבח טעונות הגשה. משנה בפרק כל המנחות באות (דף ס'). \n", + "ומ\"ש שהגשה במערב. שם במשנה (דף ס\"א). \n", + "ומ״ש שהוא כנגד חודה של קרן דרומית מערבית. ברייתא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף י״ט:) ויליף לה מקראי. \n", + "ומ״ש ואינן טעונות תנופה חוץ ממנחת סוטה ועומר התנופה וכו'. משנה בפרק כל המנחות (מנחות דף ס״א): \n\n" + ], + [ + "כל המנחות הקריבות לגבי המזבח טעונות שמן ולבונה חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות וכו'. משנה בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ט). \n", + "ומ״ש לוג שמן לכל עשרון וקומץ לבונה לכל מנחה בין שהיתה עשרון אחד בין שהיתה ששים עשרונים. פלוגתא דתנאי במשנה פרק שתי מדות (מנחות דף פ״ח) ופסק כת״ק ולא כראב״י משום דקראי מסייעי לת״ק. \n", + "ומה שכתב שאין מביאין בכלי אחד יתר על ששים עשרון כמו שיתבאר בפרק י\"ז: \n\n" + ], + [ + "נתן והקריב לוקה על השמן בפני עצמו וכו'. משנה בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ט) גבי מנחת חוטא ומנחת קנאות. \n", + "ומ\"ש נתן (ב) כלי שיש בו שמן או לבונה על גביה אינו עובר ולא פסל. גם זה שם במשנה: \n", + "מנחת החינוך והחביתין וכו' כמו שיתבאר. בפרק שלשה עשר: \n\n" + ], + [ + "כל המנחות הקריבות לגבי המזבח נקמצות וכו'. ר\"פ (דף ע\"ב) אלו מנחות נקמצות ושיריהם לכהנים מנחת הסלת והמחבת והמרחשת וכו'. \n", + "ומ\"ש חוץ ממנחת זכרי כהונה וכו'. שם ומקרא מלא הוא. ודקדק רבינו לכתוב זכרי כהונה משום דמנחת כהנת נאכלת כמו ששנינו בפרק היה נוטל סוטה (דף כ\"ג). \n", + "ומה שכתב רבינו הא למדת וכו'. לאפוקי מרבי שמעון דאמר בפרק אלו מנחות מנחת חוטא של כהנים נקמצת: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש הכהנת מנחתה נקמצת וכו'. כבר נתבאר: \n", + "כתב הראב\"ד הכהנת מנחתה נקמצת. א\"א כהנת זו לא ידעתי מה היא וכו'. כלומר שנשואה לכהן אפי' ישראלית כתב רבינו לקמן בסמוך שאין שירי מנחתה נאכלין וכו'. ואני אומר שאיני יודע ממה תמה הראב\"ד על רבינו דהא איצטריך לאשמועינן שאע\"פ שהיא בת כהן והיא פנויה מנחתה נקמצת ושיריה נאכלים כדין מנחת ישראל: \n\n" + ], + [ + "ולדות שנתערבו והרי כל אחד מהם ספק מנחתם נקמצת וכו'. בפרק נושאין (דף ק'): \n\n" + ], + [ + "כל הנשואות לכהנים וכו' עד מתפזרים על בית הדשן. בפרק היה נוטל (סוטה דף כ״ג) משנה וברייתא: \n", + "הקמיצה בכל מקום בעזרה. משנה בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ג). \n", + "ומ\"ש ואם קמץ בהיכל כשירה. מימרא בפ\"ק דמנחות (דף ח') ובפרק קדשי קדשים שם: \n\n" + ], + [ + "מקדשין מנחה וכו'. מימרא בפ\"ק דמנחות (דף ז'). \n", + "ומ\"ש ואין מקדשין הקומץ בכלי שעל גבי קרקע. שם בעיא דאיפשיטא: \n", + "ומאימתי יותרו השירים באכילה וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו:) פלוגתא דאמוראי ופסק כר' יוחנן משום דמשמע התם דאמוראי סברי כוותיה: \n\n" + ], + [ + "כל המנחות הקריבות לגבי המזבח מצה. ר\"פ (דף נ\"ב:) כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם. \n", + "ומ\"ש וכן שירי המנחות וכו' עד ואם החמיצו שיריה לוקה. משנה שם (דף נ\"ה). \n", + "ומ\"ש שמותר לאכלן בדבש. שם. \n", + "ומ״ש והמחמץ אחר המחמץ חייב. מימרא דרבי יוחנן שם (דף נ״ו:) ופרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף ל״ג:). \n", + "ומ\"ש ולוקין על כל עשיה ועשיה שבה וכו'. משנה שם וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה. ודע דאיתא בגמרא (דף נ\"ו) אמר רב פפא אפאה לוקה שתים אחת על עריכתה ואחת על אפייתה והא אמרת מה אפיה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה ל\"ק הא דעריך הוא ואפה הוא הא דעריך חבריה ויהיב ליה ואפה. ופירש\"י לוקה שתים דאפיה גמר עריכה היא. ערך הוא ואפה הוא לאחיובי תרתי אתרוייהו. ערך חבריה ואפה הוא מחייב חבריה חדא ואיהו תרתי אאפיה ואעריכה דגמר גמרה עכ\"ל. והתוס' פירשו בענין אחר ויש לתמוה למה השמיט רבינו מימרא זו: \n\n" + ], + [], + [ + "הניח שאור על גבי העיסה והלך וישב לו וכו'. מימרא שם (ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "תבל השירים בקצח או בשומשמין וכו'. ברייתא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ג:) תבלה בקצח או בשומשמין וכו' ומשמע לרבינו דהיינו דוקא בשירים אבל בקומץ פסול מפני שהוא יתר דהא תנן בפ״ק דמנחות (דף ו') קמץ ועלה בידו גרגיר של מלח או קורט של לבונה פסול מפני שאמרו הקומץ היתר והחסר פסול: \n", + "כתב הראב\"ד תבל השירים בקצח או בשומשמין או בכל מיני תבלין ושמנים כשירה א\"א נ\"ל במצה האפויה נשנית וכו'. ואני אומר שאין זה מוכרח שהרי אע\"פ שגבלה בתבלין אפשר לשמרה שלא תחמץ כדרך שאמרו בנילושות בפושרין: \n\n" + ], + [ + "המחמץ מנחה פסולה פטור וכו'. ברייתא בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ז): \n", + "חמצה כשהיא כשירה ויצאת לחוץ וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ולקולא. \n", + "ומ\"ש חמצה בראשו של מזבח אינו לוקה וכו'. ג\"ז שם בעיא דלא איפשיטא ולקולא: \n\n" + ], + [ + "המחמץ לחם הפנים אינו לוקה וכו' אבל מנחת נסכים אין בה מלקות וכו'. שם תניא אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דברי ר\"י הגלילי ר\"ע אומר לרבות לחם הפנים לחימוץ ופסק כר\"ע ואמרינן בגמ' מנחת נסכים מי פירות הם ומי פירות אינם מחמיצין אמר ר\"ל אומר היה ר\"י הגלילי מנחת נסכים מגבלה במים וכשירה משמע דר\"ע לא סבר הכי. ומ\"מ קשה דרבינו יליף לחם הפנים מכל המנחה וברייתא יליף לה מאשר תקריבו. וי\"ל דבגמרא הכי איתא תנו רבנן אילו נאמר אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ הייתי אומר אין לי בלא תעשה חמץ אלא קומץ בלבד מנחה מנין ת\"ל וכו' כל המנחה אשר תקריבו לה' וכו' למה לי מיבעי ליה לכדתניא אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחמוץ דר\"י הגלילי וכו' ואיכא למידק מאי קשיא ליה אשר תקריבו לה' למה לי הא דרשינן ליה למעוטי פסולה. וי\"ל דמשמע ליה דהוה מצי למעוטי פסולה מדהוה ליה למיכתב כל מנחה וכתב כל המנחה משמע המנחה הידוע הכשירה ולא הפסולה וא\"כ אשר תקריבו לה' למה לי וקאמר לרבות מנחת נסכים לר\"י הגלילי ולחם הפנים לר\"ע. ומשמע לרבינו דאשר תקריבו לאו באנפי נפשיה מידריש אלא היינו לומר דאתא לגלויי על כל המנחה דאף לחם הפנים בכלל ומפני כך תפס כל המנחה: \n\n" + ], + [ + "החטים של מנחות אין לותתים אותם שמא יחמיצו וכו'. בס״פ כל שעה (פסחים דף מ':). \n", + "ומ\"ש אבל מנחת העומר הואיל והיא של צבור וכו'. שם ומאי שנא ממנחת העומר ותניא מנחת העומר לותתין אותה צבור שאני ופירש רש\"י שהיא קרבן צבור וכל עסקיה היו עושים ע\"פ ב\"ד ובודאי ב\"ד זריזים הם: \n\n" + ], + [ + "כל המנחות הנאפות וכו'. משנה בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ה): \n\n" + ], + [ + "ובמקום שמבשלים קדשי קדשים שם אופים את המנחות וכו'. בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ\"ו) במשנה כל המנחות יש בהם מעשה כלי בפנים ובגמרא שאלו את רבי זו מנין אמר להם הרי הוא אומר ויאמר אלי זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה ומפרש רבינו כפירוש התוספות דלמאי דקתני בפנים קאי ומשמע דלא גרס מאי דגריס בספרים דידן מה אשם וחטאת טעונים כלי x אף מנחה נמי טעונה כלי, ואם תמצי לומר דגריס ליה רבינו יפרש דאתרוייהו קאי אבפנים ואכלי: \n\n" + ], + [ + "המנחות טחינתן והרקדתן בחוץ וכו'. בתוספתא דמנחות פרק י\"א מנחות יש בהן מעשה כלי בפנים טיחונן והרקדתן בחוץ לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים. וכל שכתב רבינו אינו מדוקדק שהרי שתי הלחם ולחם הפנים קרויין מנחה ופסק רבינו בפ\"ח מתמידין ומוספין שלישתן ועריכתן בחוץ וכן שנוי בפ' שתי הלחם: \n", + "וכל מעשיהם כשרים בזר וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף י״ח): \n", + "ומחבת ומרחשת היו בעזרה וכו'. בס״פ כל המנחות (מנחות דף ס״ג): \n", + "ותנור של מקדש של מתכת היה. בפ' דם חטאת (זבחים דף צ״ו) ומפרש התם טעמא דכיון דאיכא שתי הלחם ולחם הפנים דאפייתן בתנור וקדושתן בתנור ה״ל כלי שרת וכלי שרת דחרס לא עבדינן ופירש״י וקדושתן בתנור שאין נעשים בכלי שרת לפי שאין טעונים שמן ואמרינן בפרק שתי הלחם לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים דתנור מקדש להו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) מצות עשה לעשות כל מנחה וכו' וכיצד עשיית חביתי כ״ג וכו'. בפרק התכלת (מנחות דף נ':) תנן חביתי כ״ג לא היו באים חצאים אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה בבקר ומחצה בין הערבים. ובפ' שתי מדות (מנחות דף פ״ז) תנן חצי עשרון מה היה משמש שבו היה מודד חביתי כ״ג מחצה בבקר ומחצה בין הערבים ובגמרא ורמינהי חביתי כ״ג לא היו באים חצאים אלא מביא עשרון שלם וחוצהו אמר רב ששת מאי מודד נמי דקתני מחלק ובפ״ק דמנחות (דף ח') גרסינן חביתין של כ״ג ר' יוחנן אמר אינה קדושה לחצאין ורבי אלעזר אמר מתוך שקריבה לחצאין קדושה לחצאין א״ר אחא מ״ט דר״י אמר קרא מנחת תמיד מחציתה בבקר הבא מנחה ואח״כ חציה ופסק כר״י. \n", + "ומ״ש ומביא עמה ג' לוגין שמן שנאמר בשמן תעשה וכו'. בפ' התכלת (מנחות דף נ״א). \n", + "ומ״ש ובולל הסולת. משנה פרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ד:) חלות בוללן [דברי רבי] וחכ״א הסולת וידוע דהלכה כחכמים. \n", + "ומ\"ש וחולטה ברותחין. כך פירשו בת\"כ מורבכת: \n", + "ולש מכל חצי עשרון שש חלות נמצאו י״ב חלות. בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ו) תנן חביתי כ״ג שהם באות י״ב וקאמר בגמ' דאתיא חוקה חוקה מלחם הפנים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואחת אחת היו נעשות. נראה דטעמא משום דיליף מלחם הפנים. \n", + "ומ״ש וכיצד עושה מחלק הג' לוגין ברביעית שבמקדש רביעית לכל חלה. בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ח:). \n", + "ומ״ש ואופה החלה מעט ואח״כ קולה אותה וכו'. בפרק התכלת (מנחות דף נ':) אתמר חביתי כ״ג כיצד עושים אותם ר' חייא בר אבא א״ר יוחנן אופה ואח״כ מטגנה ורב אסי א״ר חנינא מטגנה ואח״כ אופה א״ר חייא בר אבא כוותיה דידי מסתברא תופיני תאפנה נא וכו' רבי אומר תאפנה נאה ר' יוסי אומר תאפנה ריבה אית ליה נא ואית ליה נאה. ופירש״י תאפנה נאה בשעת אפייתה בתנור תהא נאה ואם מטגנה תחלה הרי היא שחורה מן השמן ומן המחבת. תאפנה נא בשעת אפייתה תהא נא כמו אל תאכלו ממנו נא כלומר בכך תהא מבושלת קצת ואינה מבושלת כל צרכה והיינו טיגון בהא מודו כ״ע דתרוייהו בעינן כדכתיב על מחבת בשמן וכתיב תופיני עכ״ל. ורבינו נראה שהוא מפרש הא דא״ר יוסי תאפינה ריבה אית ליה נא ואית ליה נאה היינו לומר דמדכתיב תופיני תאפנה חד לומר שתאפה נא כלומר שלא יאפה אותה אלא קצת וזהו שכתב ואופה החלה מעט ואינו מבשלה הרבה וכן דורש שתאפה קודם הטיגון וזהו שכתב ואח״כ קולה אותה ופסק כר״י משום דנימוקו עמו וגם הכא מסתבר טעמיה: \n\n" + ], + [ + "ואח״כ חולק כל חלה וחלה לשנים באומד וכו': כתב הראב״ד ואחר כך חולק כל חלה וחלה א״א זו לא שמענו וכו'. ואין לומר שעוד יש לתמוה על רבינו מדתנן בפרק התכלת (מנחות דף נ':) וכהן שהקריב מחצה שחרית ומת ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו (ולא) חצי עשרונו של ראשון משמע שאחר שהקריב מחצה שחרית עדיין מנחת הערב היא בסלת חצי עשרון, שיש לדחות דמאי חצי עשרון דקתני חצי החלות ויש סעד לזה שלא מצינו לחביתי כ״ג שיהו נעשות אלא בשחרית בלבד וא״כ ע״כ חצי עשרונו של ראשון דקתני היינו חצי עשרון מחלות אפויות: \n", + "ולענין מ״ש הראב״ד נראה שטעמו של רבינו מדגרסינן בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ז:) בעי מיניה רמי בר חמא מרב חסדא חביתי כ״ג במה מחלקן ביד או בכלי פשיטא דביד דאי בכלי טורטני יכניס ויכניס כיון דבקללה כתיב לאו אורח ארעא עכ״ל. וזה מבואר כדברי רבינו דהא ההוא דקללה בלחם הוא דכתיב דקדק רבינו לכתוב באומד לרמוז למה שאמרו דחולקן ביד ולא בכלי ויש לתמוה על הראב״ד היאך כתב זו ולא שמענו. \n", + "ומ״ש ולוקח החציים וכופל כל אחד לשנים וכו'. בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ה:) תנן מנחת כהנים כופל אחד לשנים ושנים לארבעה מנחות כ״ג לא היה מכפלה, ובגמרא תניא מנחת כהן גדול היה מכפלה והא אנן תנן לא היה מכפלה אמר רבה לא היה מכפלה לארבעה אבל מכפלה לשנים: \n", + "ומ״ש ואם היתה מנחת חינוך אינו חוצה וכו'. נראה שכ״כ מדתנן בפרק אלו מנחות מנחת כהן משיח לא היה מכפלה. ומפרש רבינו דמנחת כהן משיח דקתני היינו מנחה שמקריב ביום שנתחנך כדכתיב זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו, ובפרק התכלת (מנחות דף נ״א:) תניא והכהן המשיח וכו' יכול יקריבוה חצאין תלמוד לומר אותה כולה ולא חציה דברי ר״י ר״ש וכו' כליל תקטר שתהא כולה בהקטרה ופירש״י שיקטירו כלה ולא לחצאין דבהא לא פליג: \n\n" + ], + [ + "מנחת הסלת כיצד היתה נעשית מביא עשרון וכו' ומודד בעשרון של מקדש. משנה בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ז) עשרון מה היה משמש בו היה מודד לכל המנחות לא היה מודד לא בשל ג' לפר ולא בשל שנים לאיל אלא מודדן עשרונות. \n", + "ומ\"ש ונותן שמן בכלי ואחר כך נותן עליו את הסלת וכו'. משנה (דף ע\"ד:) וברייתא פרק אלו מנחות כל המנחות הנעשות בכלי טעונות ג' מתנות שמן יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתו. \n", + "ומ\"ש רבינו ובולל הסלת בו ואח\"כ נותנה בכלי שרת נראה שהכלי שהיה בולל בו לא היה כלי שרת אבל מדאמרינן בפ\"ק דמנחות (דף ט') גבי בללה חוץ לחומת העזרה ר' יוחנן אמר פסולה דאע\"ג דבלילה כשירה בזר כיון דעשייתו בכלי היא נהי דכהונה לא בעיא פנים מיהת בעיא משמע דבלילה בכלי שרת היא דאל\"כ מאי עשיתו בכלי היא דקאמר וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "מנחת המחבת והמרחשת כיצד. ג' מתנות השמן שם במשנה. \n", + "ומה שכתב ואח״כ לשה בפושרין. בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ב) כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו: \n\n" + ], + [ + "מה בין מחבת למרחשת מרחשת יש לה שפה וכו'. בפרק כל המנחות באות מצה (דף מ\"ג) פלוגתא דתנאי ופסק כר' חנינא בן גמליאל דמסתבר טעמיה ועוד דאמרינן בגמ' דב\"ה סברי כוותיה: \n\n" + ], + [ + "מנחת מאפה תנור כיצד וכו'. בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ד:) אהא דתנן כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלש מתנות שמן אמרינן בגמרא למעוטי מאי אמר רב פפא למעוטי מנחת מאפה ופירש״י לאפוקי מנחת מאפה שאין כל מעשיה בכלי שהרי נאפות בתנור שאין טעונה יציקה אבל אידך שתי מתנות צריכה. ותנן תו התם חלות טעונות בלילה והרקיקין משיחה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש רבינו וכיצד מושחן וכו' עד שיכלה כל השמן שבלוג. בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ה) תניא רקיקין הבאים בפני עצמם מביא לוג שמן ומושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל שמן שבלוג ר״ש בן יהודה אומר משום ר״ש מושחן כמין כ״י ושאר השמן נאכל לכהנים ופסק כת״ק. ואיני יודע למה דהא סתם לן התם במתני' כר״ש וקי״ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתניתין: \n\n" + ], + [ + "כל ד' מנחות אלו האפויות כשאופין אותן אופין כל עשרון עשר חלות. בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ו) פלוגתא דרבי יהודה ור״מ במשנה ופסק כר' יהודה: \n", + "ומ\"ש ואם רבה בחלות או מיעט כשר. שם: \n", + "וכיצד פותתים אותן כופל את החלה לשנים וכו' עד וכולן פתיתין כזיתים. שם במשנה (דף ע\"ה:) \n", + "ומה שכתב ואם הגדיל הפתיתין או הקטין אותם כשרים. משנה וגמרא בהקומץ רבה (דף י\"ח): \n\n" + ], + [ + "לא בלל לא פתת וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "סדר הבאת המנחה כיצד וכו' עד נותנו ע\"ג האשים מכלי שרת. הכל בפ\"ב דסוטה (דף י\"ד:) ובתוספתא פ\"ק דמנחות. \n", + "ומ\"ש כלי שהוא ראוי לכלי שרת אמרינן שם בגמרא דהיינו לאפוקי של עץ דלא חזי לכלי שרת. \n", + "ומה שכתב ודיו אמרינן בגמ' אלא תימא שהמנחה עצמה צריך שתגע במזבח. \n", + "ומ\"ש וקומץ שחלקו בשני כלים אינו קדוש. פ\"ק דמנחות (דף ז'). \n", + "ומ״ש ואם מנחת כהנים היא אינו קומץ. פלוגתא דתנאי בר״פ אלו מנחות (מנחות דף ע״ב:) ופסק כת״ק: \n\n" + ], + [ + "כיצד קומצין מנחות הנקמצות כדרך שקומץ כל האדם פושט אצבעותיו על פס ידו וקומץ. כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו והדין בפ\"ק דמנחות (דף י\"א) מלא קומצו כדקמצי אינשי ופירש\"י כדקמצי אינשי מכניס צדי אצבעותיו ודוחק בקמח והקמח נכנס בתוך ידו ושנינו שם במשנה כיצד הוא עושה פושט את אצבעותיו על פס ידו ובגמרא אמר ליה אביי לרבא כיצד קומצין אמר ליה כדקמצי אינשי איתיביה וכו' זו קמיצה. ופירש\"י ממנה מתחיל הקומץ מאותה אצבע שאצל הקטנה. אלא להשוות כלומר קומץ מלא היד כדי שלא יהא חסר ואח\"כ מוחק באצבע קטנה מלמטה. היכי עביד וכו' אמר רב חופה שלשה אצבעותיו עד שמגיע על פס ידו וקומץ וכו' בקומצו אי בקומצו יכול בראשי אצבעותיו ת\"ל מלא קומצו הא כיצד חופה שלש אצבעותיו על פס ידו וקומץ. במחבת ובמרחשת מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה וזו (אחת) מעבודות הקשות שבמקדש. ופירש\"י כי אמרינן דכלהו אצבעות בעינן לקמיצה להשוות דאם יוציא קמח למטה מן הקומץ מוחקו ומשויהו באצבע קטנה שלא יהא מבורץ וכן מלמעלה בגודל. היכי עביד אמתניתא מהדר דקתני זו קמיצה דממנה מתחיל הקומץ. ת\"ל בקומצו והרים ממנה בקומצו בראשי אצבעותיו מעט שלא יגיע עד פס ידו. במחבת ומרחשת דמעשיהם אפויים וכו' פותתן וקומץ הילכך א\"א לפותתן דקות כ\"כ וכשהוא קומץ יוצאות חוץ למקומם הילכך מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה. עבודה קשה שבמקדש דבקושי גדול הוא משוה שלא יהא לא חסר ולא יתר עכ\"ל. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל יש לתמוה על רבינו שלא כתב ג' אצבעות וכתב כאשר קומץ אדם כי לא נתבאר בגמרא כוונת לשון זה והוא הפך מסקנת הגמרא גם יש לתמוה למה לא כתב שזו מעבודות הקשות שבמקדש וראיתי שכתב בפרוש המשנה האמת בסדר הקמיצה והוא מה שלמדנו מהגמרא מה שאמר מלא קמצו כדקמצי אינשי ונדחו דברי האומר שהוא מהעבודות הקשות עכ\"ל, נראה שסמך על מה שאמר רב פפא בתר הכי פשיטא לי כדקמצי אינשי וחולק על מ\"ש בשלש אצבעות לבד ושמוחק ושיש בה קושי. ומ\"מ איני יודע איך יחלוק רב פפא על הברייתא ואיך נפסוק כרב פפא הפך הברייתא עכ\"ל. ואני אומר שאפשר לומר דכיון דחזינן דר\"פ דבתראה אמר פשיטא לי כדקמצי אינשי ממילא משמע דאיהו ידע דהאי מתניתא משבשתא היא ולא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא. \n", + "ומה שכתב קמץ בראשי אצבעותיו או מן הצדדין. בעיא שם ופירש רש\"י בראשי אצבעותיו שהכניס ראשי אצבעותיו בקמח ופס ידו כלפי קמח וקומץ מלא קומצו עד פס ידו כתקנו. מן הצדדין שנתן גב ידו על הקמח והוליך ידו עד שנכנס הקמח דרך צידי ידו לתוך ידו ל\"א מן הצדדין מצידי הכלים שלא קמץ באמצע הכלי. ואסיקנא בתיקו ומש\"ה נקיט לה רבינו בדיעבד לקולא. ודע דתו איבעיא לן התם ממטה למעלה מאי ופירש רש\"י שהכניס אצבעותיו בקמח וגב היד כנגד הקמח וקומץ וסלקא בתיקו ויש לתמוה למה השמיטה רבינו: \n", + "ודע דבמתניתין תנן התם (קמצו בראשי אצבעותיו פסול) מפני שאמרו הקומץ החסר והיתר פסול איזהו יתר שקמצו מבורץ וחסר שקמצו בראשי אצבעותיו ופירש רש\"י בראשי אצבעותיו מעט שלא פשטו על פס כל היד ולא הוצרך רבינו לכתוב זה שמאחר שכתב כדרך שקומץ כל אדם פושט אצבעותיו על פס ידו וקומץ ממילא משמע שכל שפיחת מזה פסול. \n", + "ומה שכתב ואם הוסיף בקומץ וכו'. זהו שכתבתי בסמוך ששנינו הקומץ היתר פסול: \n\n" + ], + [ + "אין קומץ פחות מכשני זיתים. בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו) פלוגתא דריב״ל ור' יוחנן ופסק כריב״ל וכמו שכתבו התוספות בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ״ג:) וגם בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ח:) נחלקו בזה אביי ורבא וסבר רבא כריב״ל: \n", + "ומקצת הקומץ מעכב את כולו וכו' עד ומקצת השמן מעכב את כלו. משנה בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז). \n", + "ומ\"ש אין פחות מלוג לעשרון כמו שביארנו. בפי\"ב ובפרק זה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מתנדב אדם ונודר עולה ושלמים וכו' כמו שביארנו. בפ\"ב ובפרק י\"ב מהלכות אלו: \n", + "ומתנדב או נודר יין בפני עצמו. משנה בס\"פ המנחות (דף ק\"ד:). \n", + "ומ\"ש או לבונה בפני עצמה. בסיפרא פ\"ט. \n", + "ומ\"ש או שמן בפני עצמו. בס\"פ המנחות פלוגתא דר\"ע ורבי טרפון ופסק כר\"ט ובס\"פ כל התדיר (זבחים צ\"א) במשנה סבר ר\"ש כר\"ע. ויש לתמוה למה דחה רבינו דבריהם ופסק כר' טרפון וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דטעמא משום דסתם לן תנא בפרק בתרא דמנחות (דף ק\"ז) כרבי טרפון דתנן הרי עלי שמן לא יפחות מלוג וכתב רש\"י הך סתמא כרבי טרפון וכיון שכן ה\"ל מחלוקת ואחר כך סתם והלכה כסתם גם בפרק אלו מנחות ובפ' כל התדיר סובר כן שמואל עכ\"ל ושפתים ישק, ועל הקדמתו אני מוסיף לחזק טעם לפסוק כן דרבי נמי סבור כר\"ט דההיא דמתני' הכי איתא הרי עלי שמן לא יפחות מלוג רבי אומר ג' לוגין. \n", + "ומ\"ש או עצים למערכה. בסיפרא פ\"ט: \n\n" + ], + [ + "שנים מתנדבים או נודרים וכו' אפילו פרידה אחת אבל המנחה אינה באה בשותפות. משנה וגמרא בס\"פ המנחות (דף ק\"ד): \n\n" + ], + [ + "הניח מנחה לשני בניו וכו'. פ\"ק דזבחים (דף ה'): \n\n" + ], + [ + "איזהו נדר ואי זו היא נדבה וכו' עד אינו חייב באחריותו. בריש קינים: \n\n" + ], + [], + [ + "האומר דמי שור זה עלי עולה וכו'. משנה בערכין ס\"פ האומר משקלי (דף כ':) ואמר בגמרא ל\"ש אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה אבל אמר שור זה עלי עולה כיון דאמר זה ומת אינו חייב באחריותו עלי להביאו קאמר: \n", + "אמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה. פשוט בסוף מנחות: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו. בסוף הלכות ביאת המקדש: \n", + "והאומר הרי עלי עולה שאקריבנה במקדש וכו' עד ואינה נזירות. משנה וגמרא בסוף מנחות (דף ק\"ט): \n\n" + ], + [ + "חטאת ואשם אינם באים אלא על חטא וכו'. מתבאר במשנה סוף פרק השוחט (חולין דף מ״א:). \n", + "ומה שכתב האומר הרי עלי חטאת או אשם וכו'. תוספתא פרק שלישי דתמורה הרי זה חטאת והרי זה אשם אע\"פ שחייב לא אמר כלום הרי אלו לחטאתי והרי אלו לאשמי אם היה חייב דבריו קיימים ואם לאו לא אמר כלום ע\"כ. \n", + "ומה שכתב או הרי המעות האלו לחטאתי או לאשמי דבריו קיימים. מתבאר במשנה פרק ב' דשקלים: \n\n" + ], + [ + "האומר קרבן מצורע זה או וכו'. בר״פ השג יד (ערכין דף י״ז) תנן עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני ועשיר שהעריך את העני נותן ערך עשיר אבל בקרבנות אינו כן הרי שאמר קרבנו של מצורע זה עלי היה מצורע עני מביא קרבן עני עשיר מביא קרבן עשיר ובגמרא היה מצורע עני מביא קרבן עני ואע״ג דמדירו עשיר ואם דל הוא אמר רחמנא ולא דל הוא אמר ר' יצחק כשהיה מדירו עני וכו' אבל מדירו עשיר ה״נ דמייתי בעשירות א״כ מאי אבל בקרבנות אינו כן חדא אמצורע עני ומדירו עני וחדא למעוטי מצורע עשיר ומדירו עני. ולפי זה כשכתב \n", + "רבינו מביא הנודר קרבן עני היינו דוקא כשהיה הנודר עני אבל אם היה הנודר עשיר מביא קרבן עשיר וכן כתב רבינו בפירוש בסוף הלכות מחוסרי כפרה ולא חשש לפרש כאן לפי שסמך על מ\"ש שם: \n\n" + ], + [ + "האומר חטאתו ועולתו וכו'. בס\"פ האומר משקלי (דף כ\"א.) ואע\"ג דפליגי התם עולא פסק כשמואל: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי כנדרי רשעים וכו'. בפ\"ק דנדרים (דף ט') תנן כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ובגמרא ודילמא הכי קאמר כנדרי רשעים לא נדרנא אמר שמואל כנדרי רשעים הריני עלי והימנו הריני בנזירות עלי בקרבן הימנו בשבועה הריני נזירות דילמא הריני בתענית קאמר אמר שמואל כשהיה נזיר עובר לפניו. וכתב הר\"ן אם אמר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן ומסתברא נמי דדוקא כשהיתה בהמה מונחת לפניו. ורבינו כתב בפ\"א מהל' נדרים וז\"ל האומר לחבירו הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה ואכל חייב בכולן וכו' אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו חייב בנזירות כנדרי רשעים עלי חייב קרבן כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו חייב בשבועה עכ\"ל. ונראה מדבריו שהוא מפרש שדברי המשנה הם כוללים שני חלקים. האחד שאומר שמנדריהם נזיר קרבן ושבועה. השני היא שלא אמר אלא כנדרי רשעים בלבד. ונראה שדעתו שלא הצריכו נזיר עובר אלא בהריני משום דדילמא הריני בתענית קאמר אבל באומר עלי אין צריך שתהא בהמה מונחת לפניו. \n", + "ומ\"ש כנדרי כשרים לא נתחייב בכלום הרי עלי כנדבות כשרים הרי זה נדר בנזיר ובקרבן. שם במשנה והטעם לפי שאין הכשרים נודרים אבל הם מתנדבים בנזיר ובקרבן. \n", + "ומה שכתב וכל כינויי קרבן כקרבן. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "אין הנודר ולא המתנדב חייב וכו'. משנה פ״ג דתרומות ומייתי לה בנזיר פרק מי שאמר (נזיר דף כ״ו) ופרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״ג): \n", + "נתכוון לנדור בעולה וכו': בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום כיצד גמר בלבו שזו עולה וכו'. בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ו:): \n\n" + ], + [ + "אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהם וכו' עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה. פירקא קמא דראש השנה (דף ד':) ואף על גב דסתם מתניתין התם כרבי שמעון לא חש לה רבינו משום דתנא קמא דברייתא פליג ורבי מאיר ורבי אליעזר בן יעקב וכיון דרבים טובא פליגי עליה לא חיישינן לסתם ועוד דמשמע דרבא סבר הכי וסתם ספרי כתנא קמא דברייתא. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל עוד דאפשר דהאי סתמא דמתני' לא עדיף כולי האי דלאו האי דינא אתא לאשמועינן אלא אתא למימר דניסן ראש השנה לשנים ולרבי שמעון ראש השנה לרגלים ולא למיסתם כרבי שמעון נחית עכ\"ל. \n", + "ומה שכתב ואין לוקין על לאו זה וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "הקדיש בהמה למזבח ועברו עליו שני רגלים וכו'. פירקא קמא דראש השנה (דף ה':). \n", + "ואחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר. שם (דף ו':) בעיא דאיפשיטא. \n", + "ומה שכתב אבל היורש אינו עובר בבל תאחר. גם זה שם בעיא דאיפשיטא אליבא דרבי זירא ואף על גב דמשמע דאביי פליג נקטינן דרבי זירא: \n\n" + ], + [ + "כל הקרבנות שעברו עליהם שלשה רגלים לא נפסלו וכו'. ברייתא שם: \n", + "ובכל יום ויום אחד השלשה רגלים הוא עובר בלא תאחר. מימרא דרבא שם: \n", + "ובית דין מצווין לעשותו מיד וכו' עד כופין אותו עד שיקריב וכו'. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [], + [ + "כל חייבי עולות ממשכנין אותם וכו'. משנה ס\"פ האומר משקלי (דף כ\"א). \n", + "ומ\"ש חוץ מחטאת נזיר וכו'. שם מימרא דרב פפא ואע\"ג דאמר נמי רב פפא פעמים שחייבי עולות אין ממשכנין אותם בעולת מצורע דתניא ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא אומר כשם שחטאתו ואשמו עיכבתו כך עולתו עיכבתו לא חש לה רבינו לכתבה משום דמשמע ליה דיחידאה היא דר' ישמעאל קאמר לה ורבנן פליגי עליה ואע\"ג דרב פפא אמר פעמים וכו' לאו משום דס\"ל כוותיה אלא אתא למימר דאע\"ג דמתניתין סתמא מיתניא חייבי עולות ממשכנין אותם האי כללא ליתיה לכ\"ע דלרבי ישמעאל אין ממשכנין בעולת מצורע: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים וכו'. משנה פ' כיצד מערימין (תמורה דף כ״ה) וכר' יוסי דפליג אר״מ. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שחזר בו בתוך כדי דיבור וכו'. מימרא דר\"פ שם: \n\n" + ], + [ + "האומר ידה של זו עולה וכו'. ברייתא בפ\"ק דתמורה (דף י\"א) וכר\"מ ור' יהודה ואע\"ג דפליגי עלייהו ר' יוסי ור\"ש פסק רבינו כר\"מ ור' יהודה משום דשקלי וטרו אמוראי אליבייהו ועוד דת\"ק דמתני' דתמורה כוותייהו וכדמפרש בפרק בהמה המקשה דהא דאמר ר' יוסי בפ\"ק דתמורה (דף י':) והלא במוקדשים האומר רגלה של זו עולה כולה עולה לאו דת\"ק מודה בהכי אלא ר' יוסי טעמא דנפשיה קאמר. \n", + "ומ\"ש והוא שיהא זה המחוייב עולה וכו'. שם (י\"א:) אמר מר תמכר לצרכי עולות והא קא מייתי בהמה מחוסרת אבר אמר רבא באומר הרי עלי עולה בחייה. ופירש\"י הרי עלי להקדיש כל האיברים שהבהמה חיה ממנה והרי כן עשה שהמוכר לא הקדיש אלא אבר שאינה חיה ממנו. וכתב עוד רש\"י ל\"א ירושלמי והא מייתי בהמה דמקדיש גופה כי ליתיה כוליה לדידיה כלומר האי לוקח הא מייתי בהמה שאין הגוף שלו ומשני כגון דאמר כזוזא מן הדא בהמה לעולה כלומר שוה זוז מבהמה זו לעולה והרי קנה זוז [וזוז] הילכך יצא דהא לא נדר עולה שלימה עכ\"ל. ודברי רבינו לשון ירושלמי זה. \n", + "ומ\"ש האומר לבה או ראשה של זו עולה וכו'. שם מודה ר' יהודה בדבר שהנשמה תלויה בו: \n", + "הקדיש אבר אחד מן העוף וכו'. שם בעי רבא בעוף מהו בהמה אמר רחמנא והא לאו בהמה היא או דילמא קרבן אמר רחמנא והא קרבן הוא תיקו. ופירש\"י לרבי יוסי בעי לה הקדיש רגל עוף דתור או בן יונה מי פשטה קדושה בכוליה או לא עכ\"ל. וא\"א לומר כן לדעת רבינו שהרי הוא פסק שאם בבהמה הקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו אינו קדוש אלא אותו אבר בלבד והיאך אפשר להסתפק בעוף אם יהיה כולו קדוש ולכן נראה לומר שרבינו מפרש דבאבר שהנשמה תלויה בו מיבעיא ליה אי קדש כולו כמו בבהמה או לא: \n\n" + ], + [ + "האומר בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים וכו'. ברייתא פ' כיצד מערימין (תמורה דף כ״ו) ופסק כר' יוסי: \n", + "היה מחוייב חטאת וכו'. שם בהמה חציה חטאת וחציה עולה כולה תקרב עולה דברי ר\"מ ר' יוסי אומר תמות ושוין באומר חציה חטאת וחציה עולה שתמות וידוע דהלכה כר' יוסי ופירש רש\"י דכיון דאינו מחוייב חטאת הילכך תמות וקשה דהא אמרי' בפ' [קמא דנדרים] דאם אמר הרי זו חטאת אם אינו מחוייב חטאת לא אמר כלום וכבר הקשו עליו התוספות כן. ורבינו מפרש לה במחוייב חטאת וכיון שא\"א לו להתכפר בה משום דחציה עולה חטאת לאו בת רעיה היא הילכך תמות: \n\n" + ], + [ + "בהמת השותפין שהקדיש אחד מהם חציה שלו וכו'. בפ״ק דזבחים (י״ב:) ובפ' בתרא דכריתות ופרק כיצד מערימין ופ״ק דקידושין (דף ז') א״ר יוחנן בהמה של ב' שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח חציה והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה ש״מ תלת שמע מינה בעלי חיים נדחים וש״מ דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ושמע מינה יש דיחוי בדמים. ובפרק מי שהיה טמא (פסחים צ״ח) קאמר גמרא על מתני' דהמפריש נקבה לפסחו דשמע מינה הני תלת דר' יוחנן, ורבינו שפסק דלא כוותיה משום דבפרק שני שעירי (יומא דף ס״ד) פליג רב עליה דר״י ואמר בעלי חיים אינם נדחים ואמרינן בגמ' דמתני' דיקא כרב דקתני אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואידך כדקאי קאי ובתר הכי מתיב מדתנן ועוד אמר ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח וכו' בשלמא לרב בהא פליגי ר' יהודה ורבנן אלא לרבי במאי פליגי אמר רבא הא אמרינן דיקא מתניתין כוותיה דרב ובתר הכי קאמר גמרא (דף ס״ה) ואיכא דקא מותיב הכי ועוד אמר ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח וכו' בשלמא לרב רישא פליגי בחטאת הצבור וסיפא פליגי בבעלי חיים אלא לר״י מאי. ועוד קשיא וכיון דמתניתין דיקא כרב נקטינן כוותיה ואע״ג דמתניתין ר״פ מי שהיה טמא דייקא כר' יוחנן י״ל דההיא כר״י דיחידאה הוא. ועוד דבפרק קדשי קדשים (זבחים דף נ״ט) אמרינן דר״ש ב״ר ור' ישמעאל ברבי יוסי ס״ל כרב ועוד דבפרק התערובת (זבחים דף ע״ג) אמרינן דסתם מתני' דקינים כמ״ד בעלי חיים אינם נדחים. מ״כ בשם המאירי אע״פ שהוא קדושת דמים אין לשון זה ברור אצלי שהרי בשאין בה אלא קדושת דמים ראוי לומר יותר שלא ידחה עכ״ל: \n\n" + ], + [ + "האומר דמי בהמה וכו' אם היתה ראויה ליקרב עולה נתקדשה קדושת הגוף וכו'. בפ' אלו קדשים (קי\"ח:) תנן המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה ר' אליעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה וע\"כ לא פליג ת\"ק אלא משום דהוי ולד אבל בהמה עצמה שאמר עליה דמי בהמה זו עולה לכ\"ע אם היא ראויה נתקדשה קדושת הגוף והיא עצמה תקרב עולה. ושם (דף קי\"ט:) תנן המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם וכו' ר\"ש אומר תמכר שלא במום ובגמרא למה לי תסתאב תמכר כיון דלא חזיא למילתא היינו מומא אמר רב יהודה אמר רב היינו טעמא דאמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף אמר רבא זאת אומרת הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ופירש\"י הקדיש זכר לדמי עולה או אשם מיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף וכיון דאיהו גופיה חזי להקרבה קרב. \n", + "ומ\"ש ואם אינה ראויה תמכר ויביא בדמיה עולה. מפשט דברי רבינו נראה שהוא פוסק כר\"ש דבסמוך, ויש לתמוה למה פסק כיחידאה ועוד דמאחר שבסמוך פסק כרבא דאמר זאת אומרת וכו' דאתי כת\"ק היאך חזר בו כאן ופסק כר\"ש ועוד דבפ\"ד מהל' פסוהמ\"ק פסק רבינו בפירוש כת\"ק דר\"ש ולכן צ\"ל דתמכר דקאמר הכא רבינו לאו למימרא דתמכר שלא במום אלא כלפי שאמר ברישא שהיא עצמה תקרב עולה אמר בסיפא שלא תקרב אלא תמכר ולא חשש לבאר שלא תמכר אלא ע\"י שיפול בה מום מפני שסמך על מה שכתב בפ\"ד מהלכות פסולי המוקדשין: \n\n" + ], + [ + "אמר על בהמה טמאה וכו' עד ויביא בדמיהן עולה. משנה בס״פ כיצד מערימין (תמורה דף כ״ז:): \n\n" + ], + [ + "האומר דמי פרה זו לעולה כל שלשים יום וכו'. ס״פ ארבעה נדרים (נדרים דף כ״ט) שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים ואקשינן היכי פקעא קדושת הגוף בכדי ואוקימנא הב״ע דאמר לדמי. וכדי לבאר דברי רבינו ודברי הראב״ד אעתיק סוגיא דגמרא שם בס״פ ארבעה נדרים (נדרים דף כ״ח) תנן הרי נטיעות אלו קרבן אם אינן נקצצות טלית זו קרבן אם אינה נשרפת יש להם פדיון הרי נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו טלית זו קרבן עד שתשרף אין להם פדיון ובגמרא ולעולם אמר בר פדא פדאן חוזרות וקדושות פדאן חוזרות וקדושות עד שיקצצו נקצצו פודן פעם אחת ודיו עולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודן א״ל רב המנונא קדושה שבהן להיכן הלכה ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט אמר ליה רבא מי קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף קדושת דמים פקעא בכדי קדושת הגוף לא פקעא בכדי אמר ליה אביי קדושת הגוף לא פקעא בכדי והתנן שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים אמאי קדושת הגוף היא ופקעא בכדי הב״ע דאמר לדמי אי הכי אימא סיפא לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו שלמים אא״ב חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דאצטריך לתנא למיתנא תרתי דסד״א קדושת הגוף לא פקעא בכדי קדושת דמים פקעה בכדי אמטו להכי תנא תרתי אלא אי אמרת אידי ואידי קדושת דמים למה לי למיתנא תרתי השתא י״ל מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעא מקדושה קלה לקדושה חמורה צריכא למימר לימא תהוי תיובתא דבר פדא וכו' ה״ק אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוה מידי דהוה אאומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום דמקודשת ואע״פ שנתעכלו המעות פשיטא לא צריכא דהדר ביה ע״כ בגמרא ופירש המפרש אימא סיפא דההיא דאמר שור זה לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו ועד ל' יום שלמים הכי הוי כדאמר איהו וכו'. השתא מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעא וכו' ותיובתא דעולא וליכא פירוקא. נימא תהוי תיובתא דבר פדא דהכא אמר דאפילו קדושת הגוף פקעא בכדי ובר פדא אמר נקצצו פודן פעם אחת דאפילו קדושת דמים לא פקעא בכדי. חסורי מחסרא והכי קתני האומר שור זה עולה כל שלשים יום ומעכשיו לאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים דהואיל ואמר מעכשיו חל עליה שם שלמים מעכשיו ומשום הכי הוי שלמים לאחר שלשים יום דקדושת הגוף פקעא בהכי בכדי הואיל ואמר מעכשיו אבל אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוי אפילו לאחר שלשים יום דהתם לא פקעא קדושת הגוף בכדי דמקודשת לאחר שלשים יום דכי לא אמר מעכשיו דמיא להא דהאומר לאשה הילך פרוטה זו והתקדשי לי לאחר שלשים יום דמקודשת לאחר שלשים יום עכ״ל. והשתא כיון דאיתותב עולא קם לה הלכתא כבר פדא וכדתריץ רב פפא ברייתא אליביה ולפי זה לא ה״ל לרבינו לאוקומה בדאמר לדמי אלא בדאמר מעכשיו. והר״ן כתב א״א בשלמא חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דקתני תרתי וכו' אלא לדידך דסבירא לך דקדושת הגוף לא פקעא בכדי ומוקמת לה בקדושת דמים תרתי למה לי ואיתותב רבא דודאי שמעינן מהא דאפילו קדושת הגוף (לא) פקעא בכדי הילכך רבא לא ה״ל לאהדורי לרב המנונא מי מדמית קדושת הגוף לקדושת דמים דאלמא ס״ל דקדושת הגוף דהקדש לא פקעא כקדושת הגוף דאשה אלא הכי הל״ל דלא דמי אשה להקדש משום דאין אישות לחצאין וכו' אבל הקדש איתיה לזמן ידוע ואפילו קדושת הגוף פקעא ביה בכדי הילכך פרכיה דרב המנונא ליתא דהא ברייתא מסייעא ליה לעולא דכיון דברייתא מוכחא דאפילו קדושת הגוף פקעא בכדי כ״ש קדושת דמים ומש״ה אמר לימא תיהוי תיובתא דבר פדא עכ״ל. וגם זה אינו מתיישב לדעת רבינו דלפי פירוש זה אפילו קדושת הגוף פקעא בכדי וא״כ לא ה״ל לרבינו לאוקמה בדאמר לדמי. ולכן נראה לי שרבינו סובר דכיון דרבא לא אהדר מידי לאביי וגם לא אמר גמרא תיובתא דרבא טעמא הוי משום דלא חש ליה דמאי דאמר אא״ב חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דאיצטריך לתנא למיתני תרתי וכו' לאו קושיא היא דאיכא למימר כולה חדא וכרוך ותני והכי קאמר בין שאמר שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים שלמים בין שאמר מעכשיו שלמים ולאחר שלשים יום עולה דבריו קיימים אי נמי הכי קאמר האומר שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים הוי כאומר מעכשיו שלשים יום שלמים ולאחר שלשים יום עולה דכיון דקדושה בתרייתא חמורה פשיטא דמפקעא לקדושה קלה דקדימה ואשמעינן דהוא הדין לקדושה קלה בתרייתא דמפקעא לקדושה חמורה דקדימה כיון שתלאה בזמן וכל זה בדאמר לדמי. ויש הכרח לזה דמאי דבעא אביי למימר דאף קדושת הגוף פקעא בכדי פליגי כולהו אמוראי עליה עולא ורב המנונא ובר פדא ורבא ואף אביי לא אמרה מסברא אלא משום דקשיא ליה בברייתא למה לי למיתנא תרתי וכיון דאפשר לתרוצי דלא תנא אלא חדא כדאמרן קמה לה הלכתא לכ״ע דקדושת הגוף לא פקעא בכדי וקדושת דמים פקע בכדי לכ״ע בר מבר פדא ואף רב פפא אפשר דלא אתא אלא לשנויי אליבא דבר פדא וכדמוכח לישנא דאמר לך בר פדא וליה לא סבירא ליה אלא כאינך אמוראי דסברי דקדושת דמים פקעא בכדי: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א ואם מכרה תוך שלשים יום חלה קדושת עולה על דמיה וכו'. מה שכתב אם יטעון טוען עלינו ויאמר קדושת דמים פקעא בכדי טעמו של טוען זה משום דרבא שהוא בתרא אומר הכי. ומ\"ש נשיב ונאמר בר פדא חולק על זה כלומר וכיון דפלוגתא דאמוראי היא ה\"ל ספיקא דאיסורא ולחומרא וא\"ת אית לן למיפסק כרבא דבתרא הוא ופליג אבר פדא לכך כתב ורב פפא דבתרא הוא מתרץ לברייתא אליבא דבר פדא כלומר גם בר פדא אית ליה אמורא בתרא דסבר כוותיה הילכך הוה ליה ספיקא דאיסורא ולחומרא ולא פקעא קדושה בכדי הילכך מחללין על בהמה או על מעות לצורך עולה ואח\"כ מקריבים שלמים. ומ\"ש ונ\"ל שהפדיון כל שהוא טעמו מדאמרינן בפירוש משמיה דשמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל וא\"ת א\"כ למה תלה הדבר בנ\"ל הא מימרא דשמואל היא י\"ל דאיכא למימר דשמואל לא איירי אלא בהקדש בדק הבית דוקא ועוד דאיכא למימר דשמואל לא אמר אלא בדיעבד אבל לא לכתחלה והכא משום דלקיומי נדריה הוא אמר הראב\"ד דנראה ליה דלכתחלה נמי פודין בכל דהו דאי אמרת שיפדה בשוויו איכא למיחש שיקשה עליו להוציא הוצאה מרובה ולא יקיים נדרו. ומ\"ש ועוד דקי\"ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה וכו' כתב כן להכריע דלא פקעא קדושה זו בכדי אבל ק\"ל א\"כ מאי דשני רבא הב\"ע דאמר לדמי וכי אמר לדמי מאי הוי כיון דקי\"ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה נמצא שהוא קדוש קדושת הגוף ולא פקעא קדושתיה בכדי. ואפשר לדחוק ולומר דאע\"ג דקי\"ל הוא עצמו יקרב עולה מכל מקום כיון דכי אקדשיה לדמיו אקדשיה לא חמיר כקדושת הגוף ממש וכי מטי זמן ל' יום דאמר פקע קדושתיה ומיהו לאו בכדי. ונ\"ל שיש בלשון הראב\"ד חסרון אצל מ\"ש ובר פדא מתרץ לברייתא וכך יש להגיה פרה זו כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים אם אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום דבריו קיימים לא אמר מעכשיו אין דבריו קיימים: \n", + "ודע שכתב הר\"ן הנזכר דאמר לדמי וכגון דהוי בעל מום דאילו תם אפילו אמר לדמי קדוש קדושת הגוף דקי\"ל המתפיס תמימים לבדה\"ב מידי מזבח לא יצאו ואיכא מ\"ד דהאי פירוקא סליק לרבא דס\"ל דקדושת דמים פקעא בכדי אבל לבר פדא אכתי לא ניחא דהא לדידיה אפי' קדושת דמים נמי לא פקעא בכדי ואיכא מ\"ד דאפי' לבר פדא ניחא דכיון דבמקדיש לדמי עסקינן מוקי לה בר פדא בשפדאו ומש\"ה חיילה עליה לאחר שלשים יום קדושת שלמים וכ\"ת א\"ה פשיטא נ\"ל דסד\"א דכיון שבשעה שאמר לאחר שלשים יום שלמים לא היה ראוי לחול דקדושת עולה לא פקעא בכדי וכיון שכן נימא דאפי' לאחר שפדאה לא תחול קדושת שלמים קמ\"ל דקדושת שלמים מתלא תליא וקיימא וכי משכחא רווחא חיילא עכ\"ל: \n", + "ולדברי רבינו קשה מההיא דהקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה וא\"כ בנדון דידן קדשה קדושת הגוף ואין לה פדיון דאין לומר דמוקי לה בבעל מום ולא בשפדאו דא\"כ ה\"ל לפרושי. ונראה לומר דסבר רבינו כמו שכתבתי לעיל דאע\"ג דקי\"ל הוא עצמו יקרב עולה מכל מקום כיון דכי אקדשיה לדמיו אקדשיה לא חמור כקדושת הגוף ממש וכי מטי זמן שלשים יום דאמר פקע קדושתיה. ועי\"ל דשאני הכא דאיכא תרתי לגריעותא חדא דאמר דמים תרתי דאמר לעולה בלמ\"ד. ועי\"ל דדייק רבינו שכתב פרה לומר דשור דנקט בגמרא לאו דוקא דלא מיירי אלא בנקבה שאינה ראויה לעולה ותירוץ זה מדברי הר\"י קורקוס ז\"ל: \n\n" + ], + [ + "היתה לו בהמה מעוברת וכו' והרי הן חולין. משנה בפרק כיצד מערימין (תמורה דף כ״ד:). \n", + "ומה שכתב כמו שביארנו. הוא בפ\"ב מהל' איסורי מזבח: \n", + "והמקדיש עובר במעי בעלת מום וכו'. פלוגתא דאמוראי בסוף פ\"ק דתמורה (דף י\"א) ופסק כר' יוחנן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הנודר גדול והביא קטן לא יצא. משנה בסוף מנחות (דף ק\"ז:). \n", + "ומה שכתב קטן והביא גדול יצא. גם זה שם במשנה ופסק כתנא קמא ודלא כרבי: \n\n" + ], + [ + "נדר עולה מן הכבשים או מן האילים והביא פלגס ה״ז ספק. בעיא בסוף פ״ק דחולין (כ״ג:) וקאמר אליבא דר״י לא תיבעי לך דאמר בריה הוי וכו' כי תבעי לך אליבא דבר פדא דאמר מייתי ומתני וסלקא בתיקו. ובפרק שתי מדות (מנחות צ״א:) אסיקנא לבר פדא בקשיא. ויש לתמוה על רבינו שהי״ל לפסוק שלא יצא ידי נדרו כרבי יוחנן דאמר הכי לא להניח הדבר בספק וכבר פדא דאסיקנא בקשיא. ותירץ הר״י קורקוס ז״ל דכיון דלא אסיקנא בתיובתא הוה אפשר למפסק כוותיה וה״ל ספיקא אי הלכה כר' יוחנן או אי הלכה כבר פדא עכ״ד: \n", + "וכן הנודר עולת עוף מן התורים או מן בני היונה וכו'. בספ\"ק דחולין (דף כ\"ב:) בעיא דלא איפשיטא: \n", + "נדר שחור והביא לבן וכו'. משנה בסוף מנחות (דף ק\"ז:). \n", + "ומ\"ש זכר והביא נקבה וכו'. נלמד מק\"ו משחור והביא לבן: \n\n" + ], + [ + "הנודר סתם מביא מן הגדולים שבמין שנדר. הכי משמע במשנה בסוף מנחות וכן מפורש בתוספתא פרק י\"ג. \n", + "ומה שכתב ואם אותו מקום רגילים לקרות בסתם וכו'. שם במשנה הרי עלי עולה יביא כבש ראב\"ע אומר תור או בן יונה ובגמרא ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה, ודברי רבינו בפירושה מבוארים ורש\"י פירש בע\"א: \n\n" + ], + [ + "מי שנדר שור או איל וכו'. שם במשנה הרי עלי שור יביא הוא ונסכיו במנה עגל יביא הוא ונסכיו בחמש איל יביא הוא ונסכיו בשתים כבש יביא הוא ונסכיו בסלע. ומשמע לרבינו שדמים אלו הם דמי הבינוני שבכל מין וכן כתב בפירוש המשנה וז\"ל אלו הדמים הם הדמים הבינונים לאלו הדברים באותו זמן באותן ארצות. ובתוספתא פרק י\"ג איל לא גדול ולא קטן אלא בינוני ורש\"י פירש בענין אחר. \n", + "ומ\"ש ואם הביא הכחוש יצא ידי נדרו: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי שור שוה מנה וכו' עד לא יצא. משנה בסוף מנחות (דף ק\"ז:) ואע\"ג דמסיים בה עגל בחמש יביא חוץ מנסכיו איל בשתים יביא בשתים חוץ מנסכיו כבש בסלע יביא בסלע חוץ מנסכיו ולא חש רבינו לכתבו משום דמשור במנה נשמע לאינך דכל שקבע דמים לקרבן אין הנסכים בכלל. ודע דמתני' הכי איתא שור במנה והביא שנים במנה לא יצא ואפי' זה במנה חסר דינר וזה במנה חסר דינר ולא ידעתי למה השמיט רבינו האי אפילו: \n\n" + ], + [ + "האומר שור זה עולה וכו'. גם זה משנה שם (דף ק\"ח:). \n", + "ומה שכתב ואפילו הביא בדמיו איל אחד יצא. שם איבעיא להו ממינא למינא מאי ופירש רש\"י שור זה עולה ונסתאב מהו שיביא בדמיו איל תא שמע שור זה עולה ונסתאב לא יביא בדמיו איל אבל מביא בדמיו שני אילים וכו' ש\"מ אי הכי מאי איריא תרי אפילו חד נמי דהא בנסתאב לרבנן לא שאני להו בין גדול לקטן תרי תנאי ואליבא דרבנן. ומשמע דהשתא סבירא להו דרבנן דסתם מתניתין אפילו ממינא למינא נמי דהא מדמינן נסתאב למינא אחרינא ופסק רבינו כרבנן דסתם מתני': \n", + "אמר שני שוורים אלו עולה וכו'. משנה שם: \n", + "ומה שכתב איל זה עולה ונפל בו מום אם רצה יביא בדמיו כבש וכן אם נדר כבש ונפסל אם רצה יביא בדמיו איל. גם זה שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "אמר הרי עלי עולה וכו'. בפרק מרובה (בבא קמא דף ע״ח:): \n", + "אמר שור זה ודמיו עלי עולה וכו'. מימרא בסוף מנחות (דף ק\"ח:): \n\n" + ], + [ + "האומר אחד מכבשי הקדש וכו' עד ואח\"כ יצא י\"ח. משנה שם וגבי היו שלשה אמרינן בגמרא היכי עביד ממתין עד שיומם ומחיל ליה לקדושתיה בגדול ומפרש רבינו דה\"פ תחל הקדושה מאליה על הגדול. \n", + "ומ\"ש ואם אמר שור שבשוורי הקדש וכו'. טעמא משום דשור שבשוורי משמע המעולה שבהם: \n\n" + ], + [ + "וכן הנודר עולה מן הבקר וכו'. שם (דף ק\"ז) פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ועגל, ובגמרא אמאי ולייתי פר ממה נפשך הא מני רבי היא דאמר קטן והביא גדול לא יצא אי רבי אימא סיפא וכו' רישא וסיפא רבי מציעתא רבנן אין והכי קאמר דבר זה מחלוקת רבי ורבנן ופסק רבינו כרבנן. \n", + "ומ\"ש וכן אם קבע בכבשים ושכח מה קבע יביא איל קבע בעזים ושכח (מה קבע) יביא שעיר. מתבאר מתוך המשנה שאכתוב בסמוך. \n", + "ומ\"ש שכח באי זה מין מן הבהמה קבע עולתו וכו'. משנה שם מן הבהמה ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ועגל איל שעיר גדי וטלה, ומתוך מה שכתבתי בסמוך בשם הגמרא דמתני' רבי אבל לרבנן אין צריך להביא אלא הגדול דהיינו פר ואיל ושעיר ממילא משמע שאם זכור שקבע בכבשים ושכח מה קבע יביא איל ואם זכור שקבע בעזים ושכח מה קבע יביא שעיר: \n", + "כתב הראב\"ד פירש אחד מהם וכו' עד הרי זה יביא שור א\"א המשנה אמרה יביא פר ועגל וכו'. הדבר מבואר שאין זה השגה אלא טעם לדברי רבינו למה לא פסק כסתם מתני' וכבר נתבאר. \n", + "ומ\"ש ואם נסתפק לו שמא קבע עולתו בעוף וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "נדר תודה ושלמים וכו' עד שעיר ושעירה. שם במשנה ואע\"פ ששנויה שם אליבא דרבי כבר נתבאר דנקטינן כרבנן דאמרי שאינו צריך להביא אלא גדול: \n", + "האומר הרי עלי עולת עוף מביא תור או וכו'. ברפ\"ב דכריתות (דף ט') לפי שנאמר בתורים והקריב שומע אני האומר הרי עלי עולת העוף לא יפחות משני פרידין ת\"ל והקריבו אפילו פרידה אחת: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי למזבח יביא קומץ לבונה וכו'. בסוף מנחות (דף ק\"ו:) ת\"ר הרי עלי למזבח יביא לבונה שאין לך דבר שקרב לגבי מזבח אלא לבונה פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא מכל דבר שקרב למזבח ותו ליכא והא איכא עולה איכא עורה לכהנים והא איכא עולת העוף איכא מוראה ונוצה והא איכא נסכים לשיתין אזלי והא איכא מנחת נסכים כיון דאיכא מנחה דאכלי כהנים מינה לא פסיקא ליה. ופירש\"י פירשתי אחד מאותם הקריבים כולם למזבח ואיני יודע איזה מהם פירשתי וקס\"ד דודאי מדנחית למנינא דעתיה אמידי דלית ביה היתר שירים לכהנים ואע\"ג דאינו נקטר כולו כמו עולת העוף ומנחת נסכים והילכך יביא מכולם אבל היכא דאמר [הרי עלי] למזבח סתם משמע דבר שנקטר היינו לבונה. ותו ליכא אמילתא קמייתא קאי דאין לך דבר הקרב כולו למזבח אלא לבונה. מוראה ונוצה נזרקין אצל מזבח הפנימי ונבלעים במקומם וכו'. לא פסיקא ליה דלימא דבר הקרב כולו למזבח משום מנחת נסכים הואיל ואיכא מנחת נדבה דאינה כולה למזבח עכ\"ל. ומשמע לרבינו דכי אמרו גבי נסכים לשיתין אזלי היינו לומר דכיון שאינם נקטרים במזבח אינם בכלל אמירתו למזבח אבל בכלל אמירתו פירשתי ואיני יודע מה פירשתי הם. \n", + "ומ\"ש ויין בפני עצמו. כלומר מלבד היין שאביא עם מנחת נסכים דדילמא ליין לבדו נתכוון דהא קי\"ל מתנדבין יין דאל\"כ מאי קמ\"ל רבינו הא יין לעולם הוא קרב בפני עצמו: \n\n" + ], + [ + "אמר הרי עלי בסלע למזבח יביא כבש וכו'. בפ\"ב דכריתות (דף י'): \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ הרי עלי עצים לא יפחות משני גזרים. משנה בפ\"ו דשקלים. \n", + "ומ״ש עביין כמחוקות וארכן אמה. בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ב) גיזרין שעשה משה ארכן אמה ורחבן אמה ועביין כמחק גודש סאה וכתבו רבינו בפ״ז מאיסורי מזבח: \n", + "הרי עלי עץ מביא גזר אחד וכו'. ירושלמי פ\"ו דשקלים. \n", + "ומ\"ש ואם רצה להביא דמי העצים וכו'. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל נראה שכתב כן ממ\"ש במעילה פרק הנהנה (דף י\"ט:) איכא בינייהו עצים פירוש דלרבי הם כשאר קרבן מזבח ואין להם פדיון ולרבנן הם כקדשי בדק הבית ויש להם פדיון ומביא דמים במקומם. ובהקומץ רבה (דף כ\"א:) מה עצים משל צבור וכו' ואמרו יכול האומר הרי עלי וכו' יביא עצים מתוך ביתו ת\"ל על העצים וגו' אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים וכו' ומינה למתנדב עצים ג\"כ שיכול ליתן דמיהם ולפ\"ז יבואו העצים משל צבור באותם דמים שנותן אבל אם נתכוון להביא במעילה אין צורך להביא עצים כי מעות אלו פדיונן הם והתוס' ורש\"י נראה שאינם מפרשים כן ההיא דמעילה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "מי שנדר או התנדב שמן כיצד עושין בו וכו'. בפ' כל התדיר (זבחים צ\"א:) אמר שמואל לדברי האומר מתנדבין שמן קומצו ושיריו נאכלים ופירש\"י קומצו ומקטיר הקומץ. \n", + "ומ\"ש ונותן עליו מלח. מתבאר מתוך מ\"ש בספ\"ה מהל' איסורי מזבח: \n", + "וכיצד עושין ביין הבא בפני עצמו נותן עליו מלח. קשיא לי שכתב בספ\"ה מהל' איסורי מזבח שאין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים וי\"ל דביין הנסכים דוקא קאמר והכא ביין הבא בנדבה. \n", + "ומ״ש ומנסכו כולו וכו'. בס״פ כל התדיר תניא דיין הבא בנדבה כולו לספלים ויש לתמוה על זה דהא גרסינן התם אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האשים דאמר קרא ויין לנסך תקריב אשה ריח ניחוח והא קא מכבה ומסיק דסבר לה כר״ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר וההיא ברייתא דלספלים כר' יהודה וקשה כיון דקי״ל כר״ש אמאי לא פסק כשמואל. וי״ל שטעמו מדאמרינן בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ד:) גבי הא דתנן בזה יפה כח מזבח לאפוקי מדשמואל דאמר המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האשים וכיון דסתם מתני' מפקא מדשמואל לית הלכתא כוותיה. וא״ת סוף סוף כיון דקי״ל דבר שאין מתכוין מותר קשיא הלכתא אהלכתא י״ל דההיא ברייתא דאמרה שאם אתה אומר לאשים איכא לא תכבה היינו לתת טענה אליבא דר' יהודה למה לא יהא על גבי האישים ולרווחא דמילתא אמר הכי אבל לפי האמת בלאו ההיא טענה קבלה היתה ביד האומר לספלים שכך היתה מצותה והיינו דבאידך ברייתא קתני סתם יין בדברי ר״ע לספלים בלא שום טענה. והר״י קורקוס ז״ל תירץ שרבינו סובר דהוי פסיק רישיה שא״א שיזלף אא״כ יכבה וכמו שאמרו שם בברייתא או אינו אלא לאשים אמרת לא יכבה ומה שהעמידו שם כר' יהודה היינו מקמי דתיקום לן דמודה ר״ש בפסיק רישיה אבל בתר דאסיקנא דמודה וליתא לדשמואל וברייתא אפי' לר״ש ויש סיוע לדברי רבינו ממה שמצינו ר״ע בהגוזל דסבר כר״ש ואיהו אמר לספלים ע״כ משום דפסיק רישיה הוא עכ״ל: \n", + "והלבונה הבאה בפני עצמה נותן עליה מלח. מתבאר מתוך מ\"ש בספ\"ה מהל' איסורי מזבח. \n", + "ומ\"ש וכולה לאשים. פשוט הוא דהא אינה ראויה לאכילה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(טו-יז) מי שנדר נדר לא יביאנו ממעות מעשר שני וכו' עד שהיא ממעות מעשר שני. משנה בסוף פרק התודה (מנחות דף פ״א:) ובגמרא תודה היא ולחמה מן המעשר יביא יביא לא סגיא דלא מייתי רב נחמן ורב חסדא אמרי רצה מביא לא רצה לא יביא. ופירש״י לא סגי דלא מייתי תרוייהו מן המעשר וכו' ולא מן החולין. רצה מביא מן המעשר. ויש לתמוה למה כתב ואם הביא הכל מן החולין יצא על אומר תודה ממעות מעשר ולחמה מן החולין ולא כתב כן על היא ולחמה מן המעשר כמו שהוא בגמרא וצ״ל שסמך על מ״ש וכן משמע ששתיהן שוות. \n", + "ומה שכתב ואף על פי שפירש שיביא לחמה מן המעשר לא יביא נסכים ממעות מעשר שני וכו'. משנה שם (דף פ\"ב) ונסכים בכ\"מ לא יבואו אלא מן החולין. וכתבו התוספות דכל דבר שכולו למזבח אינו בא מן המעשר כדתניא בסיפרי דממעט עולות דבעינן אכילה שיש בה שמחה. \n", + "ומה שכתב רבינו לפי שנאמר בהם והקריב המקריב קרבנו וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הנודר מנחה מאפה תנור וכו'. משנה בסוף פרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף ס״ג): \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת וכו'. משנה בפרק המנחות (דף ק\"ב:). ויש בספרי רבינו חסרון מטעות סופר שכתוב אמר להביא בכלי אחד וצריך להגיה ולכתוב אמר אלו להביא בכלי אחד. \n", + "ומה שכתב לא קבען בשעת הנדר וכו'. שם בגמרא (דף ק\"ג): \n\n" + ], + [ + "אמר הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחד וכו' עד כשתי מנחות שנתערבו. הכל משנה שם: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי מנחה וכו' משנה בפרק בתרא דמנחות (דף ק\"ד:) אלא שמ\"ש בספרים באומר הרי עלי מנחות יביא שני מיני מנחות אינו נכון אלא יביא שתי מנחות ואפילו ממין אחד. ונראה דהאי מיני טעות סופר הוא וצריך למוחקו וכך היא הגירסא הנכונה יביא שתי מנחות מחמשתן. וכן מ\"ש \n", + "בספרים אמר הרי עלי מיני מנחות גם הוא טעות סופר וצריך למחוק מיני ולכתוב במקומו מין וכן מצאתי בספר מוגה: \n", + "אמר הרי עלי מין מנחות וכו'. ברייתא שם (דף ק\"ה). \n", + "ומ\"ש וכן אם אמר מיני מנחה וכו'. שם בעיא ולא איפשיטא ויש לתמוה למה פסקה לחומרא דהא איכא למיחש דמייתי חולין בעזרה ונ\"ל דמייתי ומתנה שאם אינו חייב בה תהא נדבה: \n", + "קבע נדרו במין מהם ושכחו וכו'. משנה שם (דף ק\"ד:): \n\n" + ], + [ + "אין היחיד מביא מנחה בכלי אחד יותר מס' עשרון וכו'. משנה בפ' המנחות (דף ק\"ג:) וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שדקדק רבינו לכתוב אין היחיד מביא לרמוז מה שאמרו שם שהציבור מביא בי\"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת ס\"א עשרון x. \n", + "ומ\"ש ואמרו חכמים כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו וכו'. מימרא דרבי זירא שם (דף י\"ח:) ובר\"פ הקומץ רבה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אמר הרי עלי קכ\"א עשרון וכו'. פשוט הוא: \n", + "אמר הרי עלי עשרון וכו'. משנה בפ\"ב דמנחות (דף ק\"ד:). \n", + "ומ\"ש פירש נדרו ושכח וכו'. שם במשנה ופירש\"י יביא ס' עשרונים דבטפי מהכי ליכא לספוקי (דאין מנחה יתירה על ס' עשרונים) דאי בציר מהכי נדר לא איכפת לן דמתנה ואומר כמה שפירשתי יהיו לנדרי והשאר יהא נדבה עכ\"ל. \n", + "וכתב רבינו בכלי אחד כן פירש\"י ומוכרח הוא. \n", + "ומ\"ש שכח כמה עשרון פירש ובאי זה מין קבעו הרי זה מביא ששים עשרון מכל מין ומין מחמשתן. שם במשנה פירשתי מנחה של עשרונים ואיני יודע מה פירשתי יביא ס' עשרון רבי אומר יביא מנחות של עשרונות מאחד עד ששים ומשמע דהלכה כת\"ק. ולפי זה צריך לדחוק ולומר שמפרש רבינו דה\"פ מביא ס' עשרון מכל מין מחמשתן ונמצא מביא שלש מאות עשרון וטעמא משום דכיון שאינו יודע מאיזו מנחה נדר וכמה עשרונות נדר הא איכא לספוקי שמא ס' עשרון נדר ואיכא לספוקי בכל מנחה מחמשת המנחות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש קבע נדרו ושכח כמה עשרונות נדר ובכמה כלים נדר וכו'. שם (דף ק\"ו) ת\"ר פירשתי מנחה וקבעתי בכלי אחד של עשרונים ואיני יודע מה פירשתי יביא מנחה של ס' עשרון דברי חכמים רבי אומר יביא מנחות של עשרונים מאחד ועד ס' שהם אלף ותת\"ל. פירשתי ואיני יודע מה פירשתי ואיזו מהם פירשתי ואיני יודע כמה פירשתי יביא ה' מנחות של ס' ס' שהן שלש מאות דברי חכמים רבי אומר יביא ה' מנחות של ס' עשרונים מאחד עד ס' שהם ט' אלפים וק\"ן ע\"כ בגמרא וכן שנוי בתוספתא. וכתבו התוספות שהם אלף ותת\"ל כיצד קח בידך מאחד עד ס' וצרף תחלתן לסופן עד האמצע כגון אחד וס' הם ס\"א שנים ונ\"ט הם ס\"א שלשה ונ\"ח הם ס\"א כן תמנה עד ל' דשלשים ול\"א נמי הם ס\"א ויעלה לך שלשים פעמים ס\"א עכ\"ל. ודברי \n", + "רבינו במה שכתב קבע נדר ושכח כמה עשרונות נדר ובכמה כלים נדר וכו' וכן מ\"ש ואם שכח אף באיזה מין קבע וכו' דברים מכוונים בטעמים הם לדעת ת\"ק דמתני' כפי מה שפירשתי דבריו במשנה אבל איני יודע ליישבם ע\"פ הברייתא שכתבתי לדברי חכמים ואם באנו לומר שרבינו פוסק כדברי ר\"מ מאי זה טעם שיהיה בזה יתיישבו לדעתו השתי בבות האחרונות שכתב רבינו אך הבבא שכתב הרי זה מביא ס' עשרון מכל מין ומין מחמשתן דהיינו שלש מאות קשה שלא מצינו לו כן לא במשנה ולא בברייתא. ואולי נוסחא אחרת היתה לו לרבינו וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי מנחת שעורים וכו'. בפרק המנחות (דף ק\"ג) האומר הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים קמח יביא סלת בלא שמן ולבונה יביא שמן ולבונה חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון ומחצה יביא שנים רבי שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים ובגמרא שם ורפ\"ב דנזיר (דף ט':) אמאי נדר ופתחו עמו הוא אמר חזקיה הא מני ב\"ש היא דאמרי תפוס לשון ראשון וכו' ר' יוחנן אמר אפילו תימא ב\"ה באומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך אלא כך אמר חזקיה ל\"ש אלא דאמר מנחה מן השעורים אבל אמר מנחה מן העדשים לא מכדי חזקיה כמאן מוקי לשמעתיה כב\"ש וב\"ש משום תפוס לשון ראשון הוא מה לי מן השעורים מה לי מן העדשים הדר ביה כו' ורבי יוחנן אמר אפילו מן העדשים מכדי ר' יוחנן כמאן אמרה לשמעתיה כב\"ה וב\"ה משום דטעי הוא בשעורים טעי בעדשים לא טעי לדבריו דחזקיה קאמר ליה ומשמע דנקטינן כר' יוחנן דהא חזקיה הדר ביה. ובתר הכי אמרינן אמר זעירי לא שנו אלא דאמר מנחה אבל לא אמר מנחה לא. ומדברי רבינו משמע שהוא מפרש דאר' יוחנן דאמר אפי' תימא ב\"ה היא קאי וה\"ק לא שנו דבאומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך אלא כך יביא אלא דאמר מנחה מוכרת אבל לא אמר מנחה מוכרת אלא מנחת סמוך שאמר מנחת שעורים או מנחת חצי עשרון לאו כלום הוא. והשתא לפי זה באומר מנחת סמוך לית דין ולית דיין דלא אמר כלום ומתניתין באומר מנחה מוכרת ובהא קתני מתניתין דיביא וכששאלו אותו ואמר אילו הייתי יודע שאין נודרים כך לא הייתי נודר פטור וכדאוקי ר' יוחנן מתני' ולפ\"ז מ\"ש \n", + "רבינו או מנחה בלא שמן ולבונה ט\"ס הוא וצריך להגיה ולכתוב מנחת בתי\"ו. \n", + "ומ\"ש רבינו באומר מנחה מן העדשים שואלין אותו וכו' אע\"ג דבגמרא אמרינן דלרבי יוחנן אליבא דב\"ה בשעורים טעי בעדשים לא טעי משמע לרבינו דהיינו מקמי דידעינן לדזעירי אבל בתר דידעינן לדזעירי דמפליג בין מנחה למנחת כיון דמנחה מוכרת באפי נפשיה הוא כך לי מנחה מן העדשים כמו מנחה מן השעורים. ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בקמח בין אומר מנחת לאומר מנחה כמו שחילק באחרים השנויים עמו במשנה ודוחק לומר דרבינו תנא ושייר קמח לבד: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נדר עשרון ומחצה וכו'. נראה דבאומר עשרון ומחצה מיירי דאמר בסמוך אמר הרי עלי מנחה קאי אבל אם לא אמר מנחה אלא אמר הרי עלי עשרון ומחצה או שאמר הרי עלי מנחת עשרון ומחצה אינו מביא אלא עשרון אחד. \n", + "ומ\"ש רבינו אמר הרי עלי קמח וכו' ולא הזכיר שם מנחה ה\"ז פטור וכו' מכלל דברי זעירי הוא נלמד דכל שלא אמר מנחה מוכרת בין שאמר מנחת סמוך בין שלא הזכיר שם מנחה פטור: \n", + "ודע דבגמרא מתיב אהא דזעירי מדתנן במתני' קמח יביא סלת בלא שמן ולבונה יביא עמה שמן ולבונה חצי עשרון יביא עשרון שלם ולא תני בהו מנחה ואוקי לכולה בדאמר מנחה והדר מתיב אי הכי אימא סיפא עשרון ומחצה יביא שנים כיון דאמר מנחה איחייב ליה בעשרון כי אמר חצי עשרון לאו כלום קאמר לא צריכא דאמר הרי עלי מנחה חצי עשרון ועשרון דכיון דאמר מנחה איחייב ליה בעשרון ולאו כלום קאמר כי הדר אמר עשרון מייתי עשרון אחרינא ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין אומר הרי עלי מנחת עשרון וחצי עשרון לאומר הרי עלי מנחת חצי עשרון ועשרון כמו שחילקו בגמ'. וי\"ל דמשמע דגמ' הכי מיפרשא א\"ה אימא סיפא וכו' כיון שאמר מנחה איחייב ליה בעשרון וכי אמר עשרון לאו מוסיף אעשרון קמא אלא הוי כאומר הרי עלי מנחה של עשרון מדלא אמר הרי עלי מנחה ועשרון ולפי האמת האי לאו תיובתא הוא דאיכא למימר כיון דסתם מנחה עשרון לא היה לו לומר עשרון ומדאמר עשרון הוי כאומר ועשרון והילכך אם אמר אם הייתי יודע הייתי אומר ועשרון או שתי מנחות או שני עשרונים כדרך המתנדבים מביא שנים אלא שרצה להשיב לו כפי דרכו דלא משמע ליה דועשרון קאמר וחילק לו בין אומר חצי עשרון ועשרון לאומר עשרון ומחצה וכיון דלפום קושטא לא צריכינן לפלוגי בהכי מש\"ה לא מפליג רבינו: \n", + "והרב ראב\"ד כתב על דברי רבינו האומר הרי עלי מנחת שעורים וכו' עד פטור שלא התנדב. א\"א אין לסמוך על הכללות האלו שאם בדקו וכו'. הדבר מבואר שהראב\"ד סובר דליתא לדזעירי מפני שהוא מפרש דזעירי אליבא דחזקיה דאוקי מתני' כב\"ש אמרה וכן פירש\"י וכבר כתבתי שרבינו מפרשה דלר\"י אליבא דב\"ה אמרה משום דדוחק לומר דאיכפיל זעירי ואמוראי דשקלי וטרו אליביה לאשמועינן אליבא דב\"ש ועוד דכיון דחזקיה דאוקי מתני' כב\"ש הדר ביה היכי אפשר למימר דאתא זעירי למימר מלתא אליביה. ומ\"ש עוד הראב\"ד לר\"מ דאמר תפוס לשון ראשון נראה שכוונתו לומר טעם אחר לדחויי לדזעירי מהלכתא משום דבגמ' מתיב אהא דזעירי א\"ה ר\"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים אמר רבא ר\"ש בשיטת ר' יוסי אמרה דאמר בגמר דבריו אדם מיתפיס משמע דת\"ק כר\"מ וכיון דקי\"ל דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י ממילא אזדא ליה מילתא דת\"ק מהלכתא לזעירי ולע\"ד נראה שאין זה הכרח דאיכא למימר דת\"ק לזעירי אף לר' יוסי אמרה דס\"ל לזעירי דאין זה ענין לפלוגתא דר\"מ ור\"י וקל להבין. ומ\"ש עוד וכן מ\"ש בסוף שאם אמר הרי עלי קמח או הרי עלי עשרון הרי הוא כמי שלא נדר מעולם אינו כלום שהכל תלוי בבדיקה כמ\"ש, ספר מוטעה נזדמן להראב\"ד בדברי רבינו והנוסחא הנכונה או הרי עלי חצי עשרון וכבר ביארתי דבריו: \n", + "מצאתי כתוב בשם הר\"י בנבנשת ז\"ל הרי עלי מנחת שעורים וכו'. כשאמר הרי עלי מנחה מן השעורים או מנחה בלא שמן ולבונה מנחה בה\"א ושאלו אותו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבים ה\"ז חייב להקריב כדרך שמקריבים ואע\"ג דבשעה שנדר אין בנדרו ממש דהוי נדר ופתחו עמו דכשאמר מן השעורים הותר הנדר שנדר הרי עלי מנחה כשאמר אח\"כ הייתי נודר כדרך שמקריבין ביטל הפתח של נדר והוה ליה כאילו לא אמר בשעת הנדר אלא הרי עלי מנחה לבד אבל כשאמר מנחת שעורים בתי\"ו אע\"פ שיאמר אח\"כ אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבים א\"א להבדיל פתח הנדר מן הנדר ולומר הרי הוא כאילו אמר מנחת בתי\"ו ומנחת בתי\"ו אין ממש בדבריו ואין צ\"ל כשאמר הרי עלי מנחה מן השעורים ואמר אח\"כ אילו הייתי יודע שמבדילין ואומרים הרי עלי דיבור בפני עצמו ומן השעורים הוה ליה כמאן דליתיה שאפשר שטעה וחשב שיכול להביא מן השעורים כיון שמצינו מנחת סוטה מן השעורים אלא אפילו אמר מן העדשים שאין יחיד ולא ציבור מקריבים עדשים אפילו הכי חייב כנ\"ל לפרש דבריו, וצריך לעיין בגמ' ובזה נסתלקה קושיית הראב\"ד בהשגות עכ\"ל: \n", + "וכן האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים. כך היא הגירסא הנכונה וכך היא שנויה בברייתא פרק התודה (מנחות דף פ״א:) ודע דבההיא ברייתא מסיים בה כופין אותו ומביא תודה ולחמה זבח ונסכים ובגמ' אמאי נדר ופתחו עמו הוא אמר חזקיה הא מני בית שמאי היא דאמרי תפוס לשון ראשון וכו' רבי יוחנן אמר אפי' תימא ב״ה באומר אילו הייתי יודע שאין נודרים כך (אלא כך) לא הייתי נודר כך אלא כך ומאי כופין דקא בעי הדר ביה וכבר נתבאר בסמוך דנקטינן כר' יוחנן. ויש לדקדק על דברי רבינו שכתב כאן ה״ז פטור ולא כתב שואלין אותו וכו' כמו שכתב לעיל ואין לומר שמפני שכאן אמר בפירוש בלא לחם ובלא נסכים לעולם הוא פטור עד שיאמר אילו הייתי יודע שאין מקריבים כך הייתי נודר כדרך הנודרים דלעיל נמי אמר בפירוש בלא שמן ולבונה ואפילו הכי כתב ששואלין אותו לכך נראה דהה״נ דבהא נמי שואלין אותו כדלעיל ולא חש להאריך דיגיד עליו רעו: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי לחמי תודה יביא תודה ולחמה וכו'. מימרא דרב הונא בספ\"ק דחולין (דף כ\"ג:). \n", + "ומ\"ש הרי עלי לפטור תודתו של פלוני וכו'. נלמד מתוך הסוגיא שם: \n\n" + ], + [ + "מתנדב או נודר אדם יין בפני עצמו. משנה בס\"פ המנחות (דף ק\"ד:). \n", + "ומ\"ש ואין מתנדבים לוג יין ולא שני לוגין וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש נדר ה' לוגין אומרים לו השלם ששה וכו'. בס\"פ המנחות (דף ק\"ד) איבעיא להו יש קבע לנסכים או אין קבע לנסכים ה\"ד כגון דאייתי חמשה אי אמרת אין קבע לנסכים משיך ומקריב ארבעה מינייהו דחזי לאיל ואידך הוי נדבה ומשמע התם דבעיין לא איפשיטא ופסקה רבינו לחומרא. \n", + "ומ\"ש אבל אם נדר לוג או ב' פטור. הכי משמע שם בברייתא דקתני שמתנדבין [נסכים וכמה] שלשה לוגין וכו' יכול יפחות ת\"ל ככה: \n", + "ואין מתנדבים ולא נודרים פחות מלוג שמן וכו'. מפורש בגמרא אצל דין שיבא בסמוך ואליבא דתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי יין לא יפחות משלשה לוגין הרי עלי שמן לא יפחות מלוג. משנה בסוף מנחות (דף ק\"ז): \n", + "פירש נדרו ושכח כמה לוג נדר וכו'. שם במשנה פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא כיום המרובה ובגמרא תנא כיו\"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הקרבנות כולם וכו' מ\"ע להקריבן בבית הבחירה וכו'. בסיפרי פ' ראה: \n", + "וכן מצות עשה להיות כל אדם מטפל וכו'. בסיפרי פרשת ראה והוזכר בתמורה פ' אלו קדשים (דף קט\"ז:) וצריך טעם למה פרט רבינו וכתב קרבנות בהמה: \n\n" + ], + [ + "המקריב קרבן חוץ לעזרה וכו'. בריש פרק השוחט והמעלה (זבחים דף ק״ז): \n", + "ומ\"ש כרת וכו'. פשוט הוא בתורה. \n", + "ומה שכתב בשוגג מביא חטאת קבועה. משנה בריש כריתות: \n\n" + ], + [ + "וכן השוחט קדשים חוץ לעזרה וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש ואם שחט בשוגג מביא חטאת קבועה. ג\"ז משנה בריש כריתות: \n\n" + ], + [ + "והיכן הזהיר על השחיטה בחוץ בהיקש וכו'. בריש פרק השוחט ומעלה (זבחים דף ק״ז): " + ], + [ + "השוחט קדשים והעלם בחוץ חייב שתים וכו'. משנה שם (זבחים דף ק\"ז) וכתנא קמא. ", + "ומה שכתב שחט בפנים והעלה בחוץ חייב על העליה וכן אם שחט בחוץ והעלה בפנים חייב על השחיטה. שם במשנה: " + ], + [ + "אינו חייב אלא על שחיטת קדשים הראויין ליקרב לגבי המזבח וכו'. משנה פ' בתרא דזבחים (דף קי\"ב): \n\n" + ], + [ + "שחט בחוץ מחוסר זמן בגופו או בבעלים וכו'. משנה ובגמרא שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק וכו': כתב הראב\"ד לא ידעתי מאין הוציא זה ואני מצאתי בתוספתא וכו'. ויש לתמוה עליו שכתב שלא ידע מאין הוציא זה דהא תניא פ\"ד דכריתות (דף י\"ח) השוחט אשם תלוי בחוץ ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים ופירש\"י וחכמים פוטרים דלא איקבע איסורא דשמא חולין הוא והתוספתא שכתב הראב\"ד הוא בפי\"א דקרבנות ולא חש לה רבינו משום דאתיא כר\"מ דלא בעי קביעותא לאיסורא ולא קיימא לן כוותיה אלא כחכמים: \n", + "כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דכיון דאמרינן דטעמא דחכמים בברייתא משום דלא איקבע איסורא הוא הדין והוא הטעם לחטאת העוף הבא על הספק דמ\"ש הרי לא נקבע האיסור וברייתא נקט אשם תלוי משום דשכיח: \n", + "אשם מצורע ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב וכו'. מימרא בפ' בתרא דזבחים (דף קי\"ד:): \n", + "וכל קרבן שהוא פטור על שחיטתו בחוץ כך הוא פטור על העלאתו. נלמד ממה שכתב רש״י בפרק השוחט והמעלה (זבחים דף קי״א) אמתני' דהמולק את העוף: \n\n" + ], + [ + "שני שעירי יום הכפורים ששחטן בחוץ וכו' עד שהרי אינו ראוי לבא לפני ה'. משנה וגמ' פ' בתרא דזבחים (דף קי\"ב:): \n", + "וכתב הראב\"ד שני שעירי וכו' א\"א אני שונה בברייתא עד שלא הגריל וכו'. ואני אומר שמעתא הכי איתא בפרק בתרא דזבחים אהא דתנן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ פטור שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכל שאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו אמרינן בגמ' (דף קי\"ג) ורמינהו קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית וכו' ת\"ל ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' יכול שאני מוציא שעיר המשתלח תלמוד לומר לה' לרבות שעיר המשתלח ל\"ק כאן קודם הגרלה כאן לאחר הגרלה אחר הגרלה נמי הא איכא וידוי אלא אמר רבי מני ל\"ק כאן קודם וידוי כאן לאחר וידוי ופירש\"י הא איכא וידוי דבעי ליכנס להתודות עליו עכ\"ל. ופירוש ברייתא זו לדעת רבינו מבואר ורש\"י פירש בע\"א. ומה שהקשה הראב\"ד על רבינו ממה ששנו בברייתא פרק שני שעירי עד שלא הגריל עליהם יש לומר דלמאי דמסיק בפרק בתרא דזבחים צריך לשנויי דתנא לוידוי הגרלה קרי ליה: \n\n" + ], + [ + "השוחט שלמים בחוץ קודם שיפתחו דלתות ההיכל פטור וכו'. מימרא בפרק שני שעירי (יומא דף ס״ב:): \n", + "השוחט את הפסח בחוץ וכו'. שם (דף ס\"ג) פלוגתא דאמוראי ופסק כרבין משום דרב אשי דבתרא הוא מתני הכי והאי שאר ימות השנה היינו בר מיום י\"ד קודם חצות שאם שחטו אז בפנים פסול כמ\"ש בפרק א' מקרבן פסח וכבר נתבאר בפרק זה שכל שאינו ראוי ליקרב אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ: \n\n" + ], + [ + "בהמת חולין שעוברה קדשי מזבח אסור לשחטה בחוץ וכו'. בסוף פ\"ק דתמורה (דף י\"ב) בעא מיניה אביי מרב יוסף היא חולין וולדה שלמים ושחטה בחוץ מהו מי מיחייב עליה משום שחוטי חוץ או לא א\"ל מי קרינן ביה והביאום לה', ל\"א א\"ל ראוי לפתח אהל מועד חייבים עליו בחוץ: \n\n" + ], + [ + "גנב והקדיש ואחר כך שחט בחוץ חייב. בפרק הניזקין (גיטין דף נ״ה:) גנב והקדיש ואח״כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה'. ותני עלה בחוץ כי האי גוונא ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה אמר רב שיזבי כרת וכו' שעל ידי דבריהם בא לו אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עליה אמר רבא הא ודאי קא מיבעיא ליה כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה או משעת הקדשה למאי נפקא מינה לגיזותיה וולדותיה מאי הדר אמר רבא מסתברא משעת הקדשה שלא יהא חוטא נשכר. ויש לתמוה על רבינו שכתב ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליה כרת שהרי בהדיא אמרו למאי נ״מ לגיזותיה וולדותיה משמע דלא נפקא לן למידי אחרינא והיאך כתב רבינו דנ״מ לחייבו עליה כרת. ועוד דלענין לחייבו עליה כרת מה לי אם העמידוה ברשותו משעת גניבה או משעת הקדשה כיון שהעמידוה ברשותו הקדשה סגי לחייבו כרת אם ישחטנה בחוץ וצ״ע: \n\n" + ], + [ + "היתה הבהמה כולה בחוץ וצוארה בפנים ושחט חייב וכו' אחד השוחט במקדש וצואר בפנים ושאר גוף הבהמה בחוץ וכו' אבל השוחט בגגו של היכל הרי זה פטור. בפרק השוחט ומעלה (דף ק\"ז:) אמר עולא השוחט על גגו של היכל חייב הואיל ואין ראוי לשחיטת כל זבח מתקיף לה רבא א\"כ נכתוב רחמנא אל מחוץ למחנה ולא בעי אל פתח אהל מועד אל פתח אהל [מועד] למה לי לאו למעוטי גגו (של היכל) ולרבא א\"כ נכתוב אל פתח אהל מועד במחנה אל מחוץ למחנה למה לי לאו לאיתויי גגו וכו' כולה בפנים וצוארה בחוץ [בחוץ פשיטא] אמאי קפיד רחמנא אשחיטה שחיטה בחוץ היא אלא לאיתויי כולה בחוץ וצוארה בפנים. \n", + "ומ\"ש רבינו אחד השוחט במקדש וצוארה בפנים וכו' שנאמר אל פתח אהל מועד לא יביאנו אינו נוח לי דהא מהאי קרא לא ילפינן אלא למעוטי גגו של היכל. ונראה לי שצריך להגיה ולכתוב אבל השוחט בגגו של היכל אע\"פ שאינו ראוי לשחיטה כלל הרי זה פטור שנאמר ואל פתח אהל מועד לא יביאנו. א\"נ יש לומר דמשמע לרבינו דמואל פתח אהל מועד יליף שפיר דבעינן שתהא צוארה בפנים: \n\n" + ], + [ + "שנים שאחזו בסכין ושחטו בחוץ פטורין וכו'. משנה פ' השוחט ומעלה (דף ק\"ח) ומייתי לה בגמ' מדכתיב ההוא ובת\"כ מייתי לה מדכתיב דם שפך. ולא ידעתי למה שינה רבינו להביא מפסוק אחר: \n", + "ואחד ששחט בחוץ וכו'. משנה פרק השוחט ומעלה חומר בשחיטה מבעליה וכו' שהשוחט להדיוט חייב: \n\n" + ], + [ + "השוחט בחוץ בלילה וכו'. בפרק השוחט ומעלה (דף קי\"א:) איפליגו במתני' ת\"ק ור\"ש ואמרינן עלה בגמ' אמר זעירי שחיטת בהמה בלילה איכא בינייהו וה\"ק השוחט בהמה בפנים בלילה והעלה בחוץ פטור שחט בחוץ בלילה והעלה בחוץ חייב ר\"ש אומר כל שחייבים עליו בחוץ וכו'. \n", + "ומ״ש וכן אם קבל בכלי חול בפנים וזרק בחוץ פטור. שם על משנה זו רבא אמר קבלה בכלי חול איכא בינייהו וה״ק המקבל בכלי חול בפנים והעלה בחוץ פטור המקבל בכלי חול בחוץ והעלה בחוץ חייב ר״ש אומר כל שחייבים עליו בחוץ וכו' ואע״ג דאסיקנא דר״ש אמלק בחוץ והעלה בחוץ קאי מ״מ משמע דלא הוו בעו הני אמוראי למימר אליבא דת״ק אלא מאי דקים להו דהוי דינא הכי ואע״ג דבפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ד) אמר רבי יוחנן השוחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ חייב הא איתותב ואסיקנא בתיובתא ואע״ג דבתר הכי אמרינן ואיבעית אימא וכו' שינויא דחיקא הוא ולא סמכינן עליה: \n", + "וכתב הראב\"ד השוחט בחוץ בלילה א\"א בחיי ראשי אין צורת ההלכה כפירושו וכו'. ביאור הדברים שרבינו מפרש שכשאמרו העלה בחוץ בין ברישא בין בסיפא אלילה דקתני רישא קאי. והראב\"ד מפרש דלא קאי אלילה דרישא אלא היינו לומר שהעלה ביום ומפני כך הוצרך לתת טעם אחר לדבר. ואיני יודע מה עול מצא בדברי רבינו כי רחק מעליו דפשטא דמילתא משמע דטפי עדיף למימר דסיפא אלילה דרישא קאי מלמימר דסיפא לא הוי בגוונא דרישא: \n\n" + ], + [ + "וכן המולק את העוף בחוץ פטור וכו' עד סוף הפרק. משנה (דף קי\"א) שם. \n", + "ועל מה שכתב רבינו שהשחיטה בחוץ כשירה והרי היא כמליקה בפנים כתב הראב\"ד זה הטעם אין בו טעם אלא שלא חייב הכתוב בעוף אלא מה שחייב בבהמה עכ\"ל. ולא זכיתי להבין דבריו שהרי ע\"כ חייב בעוף מה שלא חייב בבהמה שהרי מלק בפנים והעלה בחוץ בעוף חייב ובבהמה פטור ושחט בפנים והעלה בחוץ בבהמה חייב ובעוף פטור: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין המעלה בחוץ חייב עד שיעלה לראש המזבח וכו'. משנה פרק השוחט ומעלה (דף ק\"ח) ופסק כת\"ק: \n", + "ואינו חייב עד שיעלה לשם וכו'. שם במשנה המעלה להדיוט פטור ובגמ' יליף לה מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה': \n\n" + ], + [ + "אינו חייב אלא על העלאת דבר הראוי לאשים ולמזבח וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך. ובפרק השוחט ומעלה (דף ק\"ט) דריש מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו כל המתקבל בפתח אהל מועד חייבים עליו בחוץ: \n\n" + ], + [ + "מכאן אמרו הזורק את הדם. בפרק קמא דזבחים (דף ד':) מה לזביחה וזריקה שכן עבודה וחייבין עליה בחוץ. \n", + "ומה שכתב או המקטיר איברי עולה או אימורין או קומץ או לבונה או קטרת או מנחת כהנים או מנחת נסכים. משנה בפרק השוחט ומעלה (דף ק\"ט:). \n", + "ומ\"ש או המנסך ג' לוגין יין או מים בחוץ חייב. שם בברייתא ומשמע הברייתא שנסוך מים זה יהא בחג וכן פירש\"י ורבינו קיצר במובן: \n\n" + ], + [ + "אבל הזורק שירי הדם בחוץ וכו'. שם (דף ק״י:) במשנה רבי נחמיה אומר שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב משמע דת״ק פטר ואמרינן בגמ' (דף קי״א) השתא דאמר רב אדא וכו' מחלוקת (אי שירים מעכבי) בשירים הפנימים אבל בשירים החיצונים דברי הכל לא מעכבי כי קאמר רבי נחמיה בשירים הפנימים וא״כ לת״ק דר' נחמיה אפי' שירים הפנימים שהקריבן בחוץ פטור. ועוד דבפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ״ב) מסיק רב פפא דכ״ע בין ר״א בין ר' ישמעאל שירים אין מעכבין ומהדר התם לאשכוחי תנא דסבר שירים מעכבין. \n", + "ומה שכתב וכן המנסך יין או מים פחות משלשה לוגין בחוץ פטור וכו'. נלמד מברייתא שכתבתי בסמוך. \n", + "ומ\"ש וכן המעלה מבשר חטאת מבשר אשם וכו' פטור. משנה בפ' בתרא דזבחים (דף קי\"ב:): \n\n" + ], + [ + "המעלה את הבהמה כולה בחוץ חייב וכו'. משנה פרק השוחט ומעלה (דף ק\"ט:) המקריב קדשים ואימוריהם בחוץ חייב ובגמרא (דף ק\"י) אמאי והא איכא חציצה ופירש רש\"י שהבשר שאינו ראוי להקטרה חוצץ בין אימורים למערכה ודכוותה בפנים לאו העלאה היא דרחמנא אמר על העצים אשר על האש אמר שמואל בשהפכן וכו' רב אמר מין במינו אינו חוצץ ופסק כרב דהלכתא כוותיה לגבי שמואל באיסורי ואף על גב דרבי יוחנן אמר אפילו שלא הפכן הא מני רבי שמעון היא ולא חיישי ליה דהא משום דמוקי למתניתין כיחידאה וקרוב הדבר שאף הוא לא אמרה אלא לומר דאפשר לאוקומי מתניתין הכי ולא לומר שתהא הלכה כיחידאה: \n", + "ומה שכתב אבל המעלה מנחה שלא נקמצה פטור וכו' קמצה וחזר קומצה לתוכה וכו'. משנה וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "היוצק והבולל והפותת וכו'. משנה וברייתא בפ' בתרא דזבחים (דף קי\"ב): \n\n" + ], + [ + "פרה אדומה ששרפה חוץ ממקום שריפתה וכו'. משנה שם: \n", + "ומ\"ש אחר שהתודה עליו. נתבאר בפ' זה: \n", + "אבל קדשים פסולין שהיה פיסולן בקדש וכו'. משנה בפ' השוחט ומעלה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) כל דבר שחייבין על העלאתו בחוץ וכו' כיצד הקומץ או לבונה והאימורין וכו' ואינו חייב על החסר. משנה וברייתא שם (דף ק\"ט:): \n", + "ומ\"ש הוציאו שלם וחסר בחוץ והעלה ה\"ז ספק. שם (דף ק\"י) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "העלה אבר שאין בו כזית בשר והיה העצם משלימו לכזית חייב. שם (דף ק\"ז) פלוגתא דר\"י ור\"ל ופסק כר\"י. \n", + "ומ\"ש היה מלח משלימו לכזית וכו'. שם (דף ק\"ח) בעיא דלא איפשיטא. \n", + "ומ\"ש ועולה ואימוריה מצטרפין לכזית. משנה שם (דף ק\"ט) המעלה כזית מן העולה ומן האימורים בחוץ חייב: \n\n" + ], + [ + "העלה וחזר והעלה חייב על כל אבר ואבר. משנה שם (דף ק\"ח) העלה וחזר והעלה חייב על כל עליה (ועליה) דברי ר\"ש ר' יוסי אומר אינו חייב אלא אחת ובגמרא אמר ר\"ל מחלוקת בארבעה וחמשה איברים וכו' אבל אבר אחד דברי הכל אינו חייב אלא אחת ור' יוחנן אמר מחלוקת באבר אחד וכו' אבל בארבעה וחמשה איברים ד\"ה חייב על כל אבר ואבר ופסק כר' יוסי אליבא דר' יוחנן וז\"ש בסמוך העלה אבר חסר פטור. ומ\"ש שם הראב\"ד לא האיר דבריו שהרי שנינו המעלה כזית מעולה ומאימורים בחוץ חייב אלמא לא קפדינן אאבר שלם, יש לומר שאין זו ראיה דכיון דלרבי יוסי אם העלה וחזר והעלה אבר אחד אינו חייב אלא אחת והיינו אפילו יש בו כמה זיתים ממילא משמע דהא דתנן העלה כזית מעולה ומאימוריה בחוץ חייב שאותו זית הוא אבר אי נמי כשהוא ממקום שאינו אבר כגון שהוא בשר או חלב. ומ\"ש וכי איתמרא שמעתא במוקטרי פנים שיחסרו בהקטרתן והוציאן והקטירן בחוץ דהלכה כרבי יוסי דפטור עכ\"ל. ואין פשט המשנה מורה כדבריו דקתני העלה וחזר והעלה משמע דכל העליות בחוץ הן: \n", + "זרק הדם והעלה האיברים חייב שתים וכו'. כך היא הגירסא הנכונה והדין שם (דף ק\"ז) זורק מקצת דמים בחוץ מנ\"ל (דחייב) מדתניא דם יחשב לרבות הזורק דברי רבי ישמעאל ר\"ע אומר או זבח לרבות הזורק ובגמ' שם א\"ר אבהו שחט וזרק לדברי ר' ישמעאל חייב אחת לדברי ר\"ע חייב שתים וכו' אביי אמר אפילו לר' ישמעאל חייב שתים להכי פלגינהו קרא שם תעלה ושם תעשה שחט וזרק והעלה לדברי הכל חייב שתים ופי' רש\"י לרבי ישמעאל נפקא ליה זריקה מדם שפך בעונש של שחיטה. אינו חייב אלא אחת דחד כרת וחד לאו הוא לר\"ע נפקא ליה מאו זבח דכתיב גבי העלאה חייב שתים משום דשמות מוחלקין. שם תעשה ושם תעלה הזכיר העליה לבדה והשאר כללן בעשיה אחת למימרא דלא מחייב אכולהו אלא חדא. פלגינהו קרא הוציא העלאה מכלל שאר עשיות למימר דמיחייב עלה באפי נפשה ואשארה באפי נפשייהו. שחט וזרק והעלה לד\"ה בין לרבי ישמעאל בין לר\"ע חייב שתים לרבי ישמעאל [כיון דכולהו בהעלה] מיחייב אהעלאה חדא דאית ליה קרא בהדיא ואשחיטה וזריקה חדא דמחד קרא נפקי ולר\"ע אשחיטה מיחייב חדא ואהעלאה וזריקה חדא עכ\"ל. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דכי אמר אביי להכי פלגינהו קרא לר\"מ נמי הוה האי טעמא ולפיכך כתב שהרי חילק הכתוב בין מעלה לעושה ולפ\"ז כי אמרינן בשחט וזרק והעלה חייב שתים לר\"ע נמי אהעלאה חייב אחת ועל שחיטה וזריקה אחת ובכך עלו דברי רבינו כהוגן אלא שיש בו קצת קיצור שה\"ל לכתוב שאם שחט וזרק והעלה אינו חייב אלא שתים. וי\"ל דמשמע ליה דהא לא איצטריך לאשמועינן דמדכלל כולן בלעשות אותו ממילא משמע דלא מחייב אכולהו אלא חדא ומאי דאיצטריך לאשמועינן היינו שאם העלה וזרק חייב נמי אהעלאה מפני שהוציא הכתוב העלאה מכלל שאר עשיות וממילא משמע דה\"ה לשוחט וזרק והעלה אינו חייב אלא שתים: \n", + "כתב הראב\"ד כיצד הקומץ וכו' א\"א הספרים שלנו אינם משוים לזו הגירסא וכו'. והנך רואה שגירסת רש\"י כגירסת רבינו ונראה מסוף דברי הראב\"ד שהיה גורס בדברי רבינו שחט וזרק חייב שתים וכתב שהוא גירסא משובשת שאינו חייב אלא אחת ולא אמר שחייב שתים אלא במעלה ושוחט או זורק משום דפלגינהו קרא ואין ספק שטעות סופר היה בספרו והנוסחא הנכונה כמו שכתבתי. ומ\"מ מה שכתב בדברי הראב\"ד אף לדברי ר\"ע חייב שתים איני יכול ליישבו דא\"כ צריך לומר דלרבי אבהו לרבי ישמעאל חייב שתים ולרבי עקיבא אינו חייב אלא אחת והם דברים הפוכים כמו שנתבאר. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שמתוך דברי רש\"י נראה לי דגריס אביי אמר אפילו לר\"ע אינו חייב אלא אחת: \n", + "העלה אבר חסר פטור שנאמר וכו'. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "שנים שאחזו באבר והעלוהו בחוץ חייבים וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "הזורק מקצת מתנות בחוץ חייב. משנה שם (דף ק\"י): \n", + "המקבל דם חטאת בכוס אחד וכו'. משנה שם (דף קי״א:) חטאת שקבל דמה בכוס אחד נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים בפנים וחזר ונתן בחוץ חייב שכולו ראוי (לבא) בפנים קבל בב' כוסות נתן שניהם בפנים פטור שניהם בחוץ חייב אחד בפנים ואחד בחוץ פטור אחד בחוץ ואחד בפנים חייב על החיצון והפנימי מכפר. ובגמ' (דף קי״ב) בפנים ונתן בחוץ שירים נינהו הא מני ר' נחמיה היא וכו'. אי ר' נחמיה אימא סיפא קבל דמה בשני כוסות וכו' אחד בפנים ואחד בחוץ פטור והאמר רבי נחמיה שיירי הדם שהקריבן בחוץ חייב סיפא אתאן לת״ק דר״א בר״ש דאמר כוס עושה דיחוי לחבירו. ופלוגתא דראב״ש ות״ק בפרק כל הפסולין (זבחים דף ל״ד) ושם מתבאר דלדברי שניהם אין השני ראוי ואם כן אינו חייב עליו בחוץ. ויש לתמוה על רבינו שכתב אחד בפנים ואחד בחוץ חייב וכבר השיגו הראב״ד וכתב הזורק מקצת וכו' עד או אחד בפנים א״א זה אינו כלום דאחד בפנים ואחד בחוץ בין למ״ד עושה את חבירו דחוי בין למ״ד עושה אותו שירים שני לא חזי בפנים עכ״ל וצ״ע. והר״י קורקוס ז״ל כתב וז״ל ונראה שרבינו סומך על מ״ש שם למה הדבר דומה למפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח״כ נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות שחט שתיהן בחוץ חייב אחד בפנים ואחד בחוץ פטור אחד בחוץ ואחד בפנים חייב וכו' ושאלו בגמרא דמה למדנו מדמיון זה ותירצו הא קא משמע לן הא מני רבי היא אבודה בשעת הפרשה מתה וה״ק טעמא דאבדה הא הפריש שתי חטאות לאחריות חדא מינייהו מעיקרא בטלה היא וכו' פירוש ולא אמרינן בכי הא שאם הקריב אחד בפנים ואחד בחוץ פטור אלא חייב בכל גוונא. וסובר רבינו שהכוונה לומר שגם גבי כוסות דמי לשתיהן לאחריות כי מתחלה לאחריות עומדות וזהו למה״ד כלומר מה שאני פוטר בכוסות היכא דאחד בפנים ואחד בחוץ היינו למאן דסבר דיחוי דדמי לאבודה אבל אם הפריש לאחריות חייב והוא הדין בכוסות דלא אמרינן דיחוי אלא דמי לאחריות אי נמי אפילו אם הוא דיחוי אחר שהקריב אחד בפנים מתחלה לא היה דחוי וחייב. ומ״מ דחוק הוא פירוש זה ואולי גירסא אחרת היתה לו וצ״ע עכ״ל: \n\n" + ], + [ + "הקומץ והלבונה של מנחה וכו' וכן שני בזיכי לבונה וכו' שהקריב אחד מהם בחוץ וכו'. משנה בפרק השוחט והמעלה (דף ק\"א) ופסק כת\"ק: \n\n" + ], + [ + "מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה. שם (דף ק\"י:) פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש ופסק כר\"י: \n\n" + ], + [ + "השוחט קדשי נכרים בחוץ חייב. במשנה פ' ב\"ש (זבחים מ\"ה) פלוגתא דר\"ש ור' יוסי ופסק כר' יוסי. \n", + "ומה שכתב וכן המעלן בחוץ פשוט הוא דדין מעלה שוה לדין שוחט: \n", + "והנכרים מותרים להקריב עולות לשם בכל מקום וכו'. בסוף זבחים (דף קט\"ז): \n", + "סליק הלכות מעשה הקרבנות בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..33d903229267e0a21327378af9f68154388b709f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,260 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [ + "ביום הצום מקריבין תמיד בשחר וכו'. מפורש בתורה פ' אחרי מות ופרשת פנחס. \n", + "ומ״ש ואיל הבא משל צבור האמור בפרשת אחרי מות והוא האיל האמור בחומש הפקודים. בפ' בא לו (יומא דף ע':) פלוגתא דרבי ור' אלעזר בר״ש דרבי סבר אחד הוא ור' אלעזר בר״ש סבר אחד האמור בפרשת אחרי מות ואחד האמור בחומש הפקודים ופסק כרבי משום דהלכה כרבי מחבירו ועוד דאמרינן התם דר״מ ור״א סברי כוותיה. \n", + "ומ״ש והוא נאכל לערב. משנה בפ' שתי הלחם (מנחות דף צ״ט): \n\n" + ], + [ + "עבודת כל ט\"ו בהמות אלו וכו'. בפ\"ק דיומא (דף ל\"ב:) ובהוריות (דף י\"ב) כל עבודות יוה\"כ אינם כשירות אלא בכ\"ג. \n", + "ומ\"ש ואחד כהן המשוח בשמן המשחה או המרובה בבגדים. הכי משמע במשנה פירקא בתרא דהוריות (דף י\"א) והכי תניא התם בהדיא בדף י\"ב. \n", + "ומ\"ש ואם היתה שבת אף מוסף שבת אין מקריב אותו אלא כ\"ג: ומ\"ש וכן שאר הקטורת של יום זה וכו' והטבת הנרות הכל עשוי בכ\"ג. נראה דמשמע ליה הכי מדתנן בריש יומא (דף י\"ד) כל שבעת הימים הוא מקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות והיינו כדי שיהא מלומד לעשותם ביוה\"כ: \n", + "כתב הריטב\"א בפ\"ק דיומא בשם הרמב\"ם דמדאורייתא אין חובה בכ\"ג אלא בעבודת היום ממש אבל תמידין ועבודות של כל יום כשירות בכהן הדיוט אלא דמצוה בכ\"ג ור\"ש כתב דאפי' תרומת הדשן שהיתה עבודת לילה אינה כשירה אלא בכ\"ג ולדעת ר\"ש והרז\"ה אין פייסות ביוה\"כ לפי שכל העבודות בכ\"ג אבל הגאונים בפיוטיהם הזכירו פייסות ביוה\"כ לכן כתב הרמב\"ן בספר המלחמות דאף ביוה\"כ היו פייסות אחד לתרומת הדשן והשני מי מדשן מזבח הפנימי והמנורה דמכשירי עבודה הם ונעשים בכהן הדיוט וסידור המערכות ושני גזרי עצים הכל נעשה בכהן הדיוט שהם מכשירי עבודה. ה\"ג מי מוליך מחתה למזבח פנימי להקטיר וכ\"ג מקטיר וזה מוליך המחתה גחלי אש עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו. משנה בריש יומא: \n\n" + ], + [ + "שבעת ימים קודם ליום הכפורים מפרישין כהן גדול וכו'. משנה בריש יומא. \n", + "ומה שכתב ומפרישין אותו מאשתו כל שבעת ימים אלו שמא תמצא אשתו נדה וכו'. שם (דף ז') בגמרא. \n", + "ומה שכתב ומתקינין לו כהן אחר שאם יארע בו פיסול וכו'. שם במשנה: \n", + "בין שאירע בו פיסול קודם תמיד של שחר וכו' אינו צריך חינוך אלא עבודתו מחנכתו וכו'. שם (דף י\"ב) פלוגתא דאמוראי ופסק כרב פפא משום דברייתא מסייעא ליה. \n", + "ומה שכתב ומתחיל מעבודה שפסק בה ראשון. הכי משמע שם לרב פפא: \n", + "עבר יום הכפורים וכו'. שם (דף י\"ב:) ת\"ר אירע בו פיסול ומינו אחר תחתיו ראשון חוזר לעבודתו שני כל מצות כהונה גדולה עליו דברי ר\"מ ר' יוסי אומר ראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לא לכ\"ג ולא לכהן הדיוט וכו' כ\"ג משום איבה כהן הדיוט משום מעלים בקדש ולא מורידין אמר רבה בר בר חנה אמר ר\"י הלכה כר' יוסי ומודה ר' יוסי שאם עבר ועבד עבודתו כשירה וכו' ואם מת ראשון שחוזר לעבודתו. ויש לתמוה על רבינו שפסק כר' יוסי ולא שבק מלמינקט לישנא דר\"מ והוי כמזכי שטרא לבי תרי. וי\"ל דלישנא דכל מצות כהונה גדולה עליו כולל שני דברים אחד שהוא עובד בכ\"ג שני שהוא אסור בדברים שכ\"ג אסור בהם ור' יוסי לא פליג עליה אלא במאי דאמר שהוא עובד בכ\"ג אבל במאי דאמר דאסור בדברים שכ\"ג אסור בהם מודה דהא מדינא עובד בכ\"ג אי לאו משום איבה. ואכתי איכא למידק למה השמיט רבינו שאינו ראוי לכהן הדיוט וי\"ל דממ\"ש כל מצות כהונה גדולה עליו משמע. \n\n" + ], + [ + "בשבעת ימים אלו וכו'. בפ\"ק דיומא (דף ח') תניא אחד כ\"ג של יוה\"כ ואחד שורף את הפרה מזין עליו כל שבעה וכו' דברי ר\"מ ר' יוסי אומר [אין מזין עליו אלא] שלישי ושביעי בלבד ר' חנינא סגן הכהנים אומר כהן השורף את הפרה מזין עליו כל שבעה כ\"ג ביום הכפורים אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי (בלבד) וכיון דר' יוסי ור' חנינא סברי בשל יום הכפורים בשלישי ובשביעי הלכתא כוותייהו ובלאו הכי הא קי\"ל דהלכה כר' יוסי לגבי ר\"מ. \n", + "ומ\"ש ואם חל שבת בשלישי או בשביעי שלו דוחין את ההזייה. שם: \n\n" + ], + [ + "כל שבעת ימים מרגילין אותו בעבודות וכו' עד מתעסקין עמו עד שיגיע זמן שחיטה. במשנה פירקא קמא דיומא (דף י\"ד): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומ\"ש ולא היו שוחטין עד שמכירים שעלה עה\"ש בודאי וכו'. משנה בפ\"ג דיומא (דף כ\"ח) ופ\"ג דתמיד (דף ל'): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל מעשה התמידין והמוספין וכו'. בפ\"ג דיומא (דף ל\"א ל\"ב): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כל עת שישנה הבגדים וכו'. שם: \n", + "ומ\"ש כיצד בתחלה פושט בגדי חול שעליו וטובל וכו' עד עם החביתין והנסכים. משנה שם: \n", + "כתב הראב\"ד ומטיב את הנרות וכו'. א\"א אמת כך הוא לשון המשנה וכו'. כוונת הראב\"ד שהוא סבור שפירוש בהטיבו את הנרות אינו הדלקת הנרות כמ\"ש רבינו בפרק שלישי מתמידין ומוספין אלא הטבת הנרות היינו דישונן ותיקון הפתילות החדשות וכסברת האחרונים שנתבאר בתשובות הרשב\"א סימן ש\"ט שהם סוברים שלא היה מדליק הנרות אלא בין הערבים בלילה ובבקר היה מטיבן ולא מדליקן זולת נר המערבי שלא היה מטיבו בבקר לפי שצריך שיהיה דולק תמיד ובין הערבים היה מטיבו ומדליקו ועליו קתני ומטיב את הנרות. ורבינו סבור שגם בבקר היה מדליק הנרות דבהטיבו היינו בהדליקו כמו שכתב בפרק ג' מתמידין ומוספין וא\"כ בין הערבים היה נכנס לדשנן ולתקנן ולהדליקן ולדידיה אתי שפיר לישנא דמתני' דקתני בין הערבים ומטיב את הנרות כלישנא דכתיב בבקר בהטיבו את הנרות. \n", + "ומ״ש ומקריב הפר ושבעה כבשים של מוסף היום. במשנה פרק בא לו (יומא דף ע') פלוגתא דתנאי ופסק כר״ע. \n", + "ומ\"ש ואח\"כ מקדש ידיו ורגליו וכו' עד ולובש בגדי חול ויוצא. מבואר במשנה מפרק ג' דיומא עד סוף פרק שביעי: \n\n" + ], + [ + "כל הטבילות האלו והקידושין כולן במקדש וכו'. משנה בפ\"ג דיומא. \n", + "ומה שכתב שאינה אלא להוסיף כוונתו וכו'. פרק ג' דיומא (דף ל') בברייתא פלוגתא דבן זומא ור\"י ופסק כר\"י: \n", + "וכל כהן שלא טבל וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "היה כהן גדול זקן או חולה וכו'. משנה וברייתא שם (דף ל\"א ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור וכו' עד שלא ייגע. משנה בפרק רביעי דיומא (דף מ\"ג): \n", + "בכל יום ויום היו על המזבח וכו'. פלוגתא דתנאי משנה שם ופסק כרבי יוסי: \n\n" + ], + [ + "זה שנאמר בתורה וכפר בעדו וכו' מפי השמועה למדו שזה וידוי דברים. ברייתא בפ\"ג דיומא (דף ל\"ו). \n", + "ומ\"ש נמצאת [למד] שהוא מתודה ביום זה ג' וידויים וכו' עד עשר פעמים. במשנה ובברייתא בפרק הנזכר (דף ל\"ו ל\"ז) ובפ' טרף בקלפי. \n", + "ומ״ש ובכולם היה מזכיר השם ככתבו וכו' בראשונה היה מגביה את קולו בשם וכו' עד אפי' חביריו הכהנים. ברייתא בריש פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע״א): \n\n" + ], + [ + "כל הכהנים והעם העומדים בעזרה וכו'. במשנה פ״ג דיומא (דף ל״ה:) ובפ' טרף בקלפי (יומא דף ל״ט) ובפ' שני שעירי (יומא דף ס״ו). \n", + "ומ\"ש ובשלשת הוידויים היה מתכוין לגמור את השם כנגד המברכים וכו': וכל היום כשר וכו'. משנה בסוף פרק שני דמגילה (דף כ':): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שני הגורלות וכו'. עד ובבית שני עשו אותם של זהב. בפרק ג' דיומא (דף ל\"ו). \n", + "ומ״ש ומניחים הגורלות בכלי אחד וכו' עד וקלפי שמו. בפרק טרף בקלפי (יומא דף ל״ט): \n\n" + ], + [ + "היכן מגריל וכו'. משנה בפ\"ג דיומא (דף ל\"ז) בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח ובגמרא מדקאמר לצפון המזבח מכלל דמזבח לאו בצפון קאי מני ראב\"י היא דתניא צפונה לפני ה' שיהא צפון כולו פנוי דברי ראב\"י והא רישא ר\"א בר\"ש היא כולה ראב\"י היא ותני בבין האולם ולמזבח. ופירש\"י מדקאמר לצפון המזבח שהוצרך למשכו מכנגד המזבח ולצפון. מכלל דמזבח לאו בצפון הוה קאי. אין כלום מהמזבח בצפון העזרה ואי הוו קיימי כנגד מזרחה של מזבח פורתא לאו בצפון קיימי. צפונה על ירך המזבח צפונה ל' אויר משמע אל צפון שהוא האויר הפנוי. והא רישא ר' אלעזר בר\"ש דאמר מזבח מקצתו בצפון שהכשיר שחיטת הפר בין האולם ולמזבח. כולה ראב\"י ותני ברישא פרו היה עומד כבין האולם ולמזבח סמוך לבין האולם ולמזבח אצל מקצוע צפונית של מזבח שהיה מקרבו אצל הפתח בכל יכולת משום חולשא דכ\"ג ויותר מכאן לא היה יכול לקרבו דאי מעייל ליה כנגד מזרח המזבח לאו בצפון הוא עכ\"ל. ומשמע דהלכה כראב\"י אי משום דמשנתו קב ונקי או משום דסתם לן תנא כוותיה. ורבינו שכתב כאן כוותיה שפיר. אבל יש לתמוה על מ\"ש בפ\"ד ופרו היה עומד בין האולם למזבח ולראב\"י ה\"ל לכתוב כבין האולם ולמזבח ונראה שצריך להגיה שם כן. \n", + "ומ\"ש ומעמיד השעירים פניהם למערב ואחוריהם למזרח. הכי תניא בפרק הנזכר (דף ל\"ו) כיצד סומך הזבח עומד בצפון ופניו למערב ואע\"ג דתנן התם (דף ל\"ה:) פרו היה עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ופניו למערב ואמרינן בגמ' היכי משכחת לה אמר רב בעוקם ראשו הא אמרינן בגמרא ונוקמיה להדיא אמר אביי גזירה שמא ירביץ גללים. ופירש\"י ונוקמיה להדיא אחוריו למזבח ופניו להיכל. שמא ירביץ גללים וגנאי הוא להראות בית הרעי שלו לצד המזבח והכי שפיר טפי להיות זנבו בצפון וראשו לדרום נמצא זנבו שלא כנגד המזבח שאינו מושכו לצד דרום כל אורך הפר אלא שיהא מקצת גופו בין האולם ולמזבח עכ\"ל. וא\"כ הכא דמעמידן במזרח העזרה לצפון המזבח דליכא למיחש שמא יראה בית הרעי שלו לצד המזבח שהרי הם מרוחקים מהמזבח לצד מזרח העזרה מעמידן כדתניא הזבח עומד בצפון ופניו למערב וממילא דהוו אחוריו למזרח. \n", + "ומ\"ש וכ\"ג בא לשם והסגן מימינו וראש בית אב משמאלו. משנה שם (דף ל\"ז): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש טרף בקלפי והעלה שני גורלות וכו' עד ושל שמאל על של שמאל. משנה בפ' טרף בקלפי (יומא דף ל״ט). \n", + "ומ\"ש ואם לא נתן לא עירב אלא שחיסר מצוה שההנחה מצוה שאינה מעכבת. הכי אמרינן שם (דף מ':). \n", + "ומ\"ש וההגרלה מעכבת. שם אסיקנא למ\"ד הגרלה לא מעכבא בתיובתא. לפיכך ההנחה כשירה בזר והעלאת הגורלות מן הקלפי פסולה בזר. נלמד ממ\"ש בסמוך: \n\n" + ], + [ + "וקושר לשון של זהורית וכו' עד כנגד בית שחיטתו. שם במשנה (דף מ\"א) ומפרש הגמ' דה\"ק ולנשחט יקשרנו כנגד בית שחיטתו שלא יתערב זה בזה ולא באחרים. ופירש\"י דקושר לנשחט לשון כנגד צוארו. ויש לתמוה על רבינו שסתם במקום שהיה לו לפרש. \n", + "ומ\"ש שהלשון משקל שתי סלעים. שם פלוגתא דאמוראי ומשמע התם כמאן דאמר הכי. \n", + "ומ״ש ושוחט את פר החטאת אשר לו ואת השעיר שעלה עליו הגורל וכו' עד אלא כמצליף. במשנה פ' הוציאו לו (יומא דף נ״ג:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בין בדי הארון קרוב לכפורת בטפח: ומ\"ש ואח\"כ מערב שני הדמים וכו' עד אמצעו של מזבח זה. משנה בפרק הוציאו לו שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכל אלו המ\"ג הזיות טובל אצבעו בדם טבילה על כל הזיה וכו'. תוספתא פ\"ג דיומא ובגמרא פ' דם חטאת ופ\"ק דמנחות. \n", + "ומ״ש ושיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. משנה בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״ח ע״ב): \n\n" + ], + [ + "ואח״כ משלח את השעיר החי ביד איש המוכן וכו' עד להוציאן לבית השריפה. במשנה בפ' שני שעירי (יומא דף ס״ו). \n", + "ומ\"ש ומוציא את אימוריהן ונותנם בכלי ומקטירן. לישנא דמתניתין נקט והיה ראוי לכתוב להקטירן כדמגיה בגמרא ולא חש מפני שסמך על מ\"ש בפ\"ד כיצד הוא הסדר. \n", + "ומ\"ש ומנתחין אותם שם בעורן כמו שביארנו. הוא בפ\"י מהלכות מעשה הקרבנות: \n\n" + ], + [ + "כיון שהגיע שעיר למדבר וכו' עד סוף הפרק. במשנה פ' בא לו כ״ג (יומא דף ס״ח:) זולת חתימת הברכות שאינם מבוארות בגמרא אבל בירושלמי שם נזכרו קצתם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "סדר כל המעשים וכו'. פ\"ב דיומא (דף כ\"ב). \n", + "ומ\"ש כשיגיעו לשחוט את התמיד פורסין סדין של בוץ בין כ\"ג ובין העם וכו' עד והחביתין והנסכים. משנה פ\"ג דיומא (דף ל'). \n", + "ומ״ש ואחר התמיד מקריב הפר ושבעת הכבשים של מוסף היום. פלוגתא דתנאי במשנה פ' בא לו (יומא דף ע') ופסק כר״ע: \n", + "ואח\"כ מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל וכו' עד לפני ה' תטהרו. במשנה פ\"ג דיומא (דף ל\"ה:). \n", + "ואח״כ מגריל על שני השעירים וכו' עד ומניחן על הרובד שבעזרה. במשנה פ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ג:). \n", + "ומ\"ש ונותנו למי שמנדנדו כדי שלא יקרוש (ומניחו) על הרובד של היכל מבחוץ. לשון המשנה על הרובד הרביעי שבהיכל ופריך בגמ' והא כתיב וכל אדם לא יהיה באוהל מועד וא\"כ איך היה ממרס בהיכל ותירצו תני של היכל. ופירש\"י כל הרצפה עשויה שורות שורות טבלאות אבני שיש וכל שורה קרויה רובד. תני של היכל כשיוצא מהיכל לעזרה מונה את הרובדין והוי האי רביעי להיכל. \n", + "ומה שכתב וחותה בה אש מעל המזבח מן הסמוך למערב וכו': ומוציאין לו את הכף וכלי מלא קטרת וכו'. במשנה פ' הוציאו לו (יומא דף מ״ז). \n", + "ומ\"ש דקה מן הדקה. בפ\"ק דכריתות (דף ו') בברייתא דפטום הקטרת. \n", + "ומ״ש לא מחוקות ולא גדושות. בפ' הוציאו לו (יומא דף מ״ח) בעיא דאיפשיטא: \n", + "כבר ביארנו שהולכה בשמאל פוסלת וכו'. מהל' ביאת המקדש פ\"ה. \n", + "ומ״ש אבל מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה וכו'. בר״פ הוציאו לו (יומא דף מ״ז). וק״ל כיון שהולכה בשמאל פוסלת היאך הכשירו כאן מפני טעמים הללו. ואפשר דהולכה בשמאל לא פסלה אלא מדרבנן א״נ אע״ג דהולכה בשמאל בדם פסלה מדאורייתא משום דא״א שלא בהילוך בקטרת לא פסלה ובהכי אכשר רחמנא: \n", + "ומהלך בהיכל עד שהוא מגיע לקדש הקדשים וכו' עד על אבן השתיה. במשנה פ' הוציאו לו (יומא דף מ״ט ע״ב): \n", + "ומ״ש ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשיניו וכו' וזו היא עבודה קשה שבמקדש. ברייתא בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״א:). \n", + "ומ\"ש וצובר את הקטרת על גבי הגחלים. שם בברייתא הנזכרת וצוברה כדי שיהא עשנה שוהה לבא וי\"א מפזרה כדי שיהא עשנה ממהרת לבא ופסק כת\"ק. \n", + "ומ\"ש לפנים במחתה כדי שתהיה הקטרת קרובה לארון ורחוק מפניו שלא יכוה. בפ\"ו דמסכת תמיד (דף ל\"ג). \n", + "ומ״ש וממתין שם וכו' שלא להבעית את העם. משנה בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״ב:). \n", + "ומ\"ש וכך היה מתפלל וכו'. שם בגמ' (דף נ\"ג). ורבינו לא כתב שיפרשו בשעת הזאות הנעשות לפני ולפנים לפי שסמך על מה שכתב בפ\"ג מהל' תמידין זה בנין אב לכל הכפרות וכו': \n\n" + ], + [ + "בשעת הקטרת הקטורת וכו' עד ובשעת מתן דמים בהיכל. בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ד): \n", + "ואח״כ נוטל דם הפר מזה שהוא מנדנדו וכו' עד על יסוד מערבי של מזבח החיצון. במשנה פ' הוציאו לו (יומא דף נ״ג ע״ב). \n", + "ומ\"ש ועל כולן הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מן האחרונה וכו'. שם (דף נ\"ח ע\"ב) כר\"א דפליג את\"ק. ונראה שטעם רבינו משום דבגמרא פליגי ר\"מ ורבי יהודה אליביה: \n", + "כתוב בתשובות הרשב\"א סימן שפ\"ח אמרת שהוקשה במה ששנינו בפרק הוציאו לו מהיכן הוא מתחיל מקרן מזרחית צפונית. עכ\"פ משנה זו שנויה לדעת ר' יוסי שסובר שלא היתה שם אלא פרוכת אחת ופרופה לצפון לימין הנכנס וכשחוזר מן הפתח למזבח הזהב פוגע תחלה בצפונית מערבית ואינו יכול להתחיל שם כדאמרינן עד דנפיק מכוליה מזבח ומתוך כך הולך מזרחית צפונית הא לרבנן מן הדרום היה יוצא ועכ\"פ צריך להתחיל מדרומית מזרחית. ונפלאתי מדברי הרמב\"ם ז\"ל אחר שפסק גם הוא כרבנן היאך פסק בזו דמצפונית מזרחית הוא מתחיל: \n", + "והשיב נ\"ל שהרב ז\"ל סבור דההוא תנא דמהיכן הוא מתחיל לאו ר' יוסי היא אלא תנא אחרינא ור' יוסי הוא דפליג את\"ק בפרופות הדרום כחיצונה לת\"ק מדלא קתני ולא היתה אלא אחת ופרופה מן הצפון והאי תנא דמהיכן הוא מתחיל פליג אפתחא אבל אפרוכות לא דלדידיה נמי אית ליה דשתי פרוכות היו שם וברייתא דאיפליגו בה ר\"ע ור' יוסי דקתני מהיכן הוא מתחיל מקרן מזרחית דרומית וכו' דברי ר\"ע ור' יוסי הגלילי אומר מקרן מזרחית צפונית ואוקימנא פלוגתייהו בפתחא או בצפון או בדרום וכתוב בספרים דר\"י הגלילי סבר לה כר' יוסי דאמר פתחא בצפון דר\"ע סבר כר\"מ דאמר פתחא בדרום. ונראה שרש\"י ז\"ל גריס כן לדעת הרב ז\"ל לא גרסינן בה ר\"י הגלילי סבר לה כר' יוסי אלא סבר לה כרבנן דהיינו תנא דמהיכן הוא מתחיל. ובספרים שלנו כן הגיהו בהם סבר לה כרבנן ומחקו גירסת הספרים שכתוב בהם סבר לה כר' יוסי ואפשר דמשום הכי הגיה כן נמצא דלרבנן דמהיכן הוא מתחיל שתי פרוכות היו שם שלא מצינו שחלק בזה בהדיא אלא שהחיצונה פרופה מן הצפון ופנימית מן הדרום וכי נפיק נפיק מן הצפון ובזה יתקיימו דברי הרב ז\"ל שהוא פסק בפרוכות כת\"ק משום דלא אשכח דפליג עליה בהדיא אלא ר' יוסי ויחידאה הוא ובפסחים פסק כת\"ק דמהיכן הוא מתחיל דהוי סתמא בתרא ואע\"ג דמחלוקת ר\"ע ור\"י הגלילי הוא בברייתא ור\"ע כת\"ק וקי\"ל כר\"ע מחבירו אפי' הכי סתמא בתרא דמתני' עדיפא דאי רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו. עוד כתב אמרת עוד וכן הוספתי תמה במשנה זו ג\"כ במה שאמר ר\"א במקומו הוא עומד כלומר שאינו צריך הקפת רגל דודאי מאי דקאמר בתר הכי שעל כולם הוא נותן מלמטה למעלה אדר\"א קאי דלא מצריך הקפה ברגל אלא ביד ונמצא שבשלש הזאות שבשלש קרנות נעשות ברחוק אמה יכול להזות מלמטה למעלה כלומר שמשפיל ידו וזורק כלפי מעלה ואינו חושש שיפול דמו על זרועותיו חוץ מזו שעומד לפני הקרן וקרוב לו ביותר שנותן בה מלמעלה למטה. ואני רואה לר\"מ ז\"ל שפסק שצריך הקפה ברגל ועם זה פסק שעל כולם הוא נותן וכו' ואחר שהוא מסבב הקרנות ברגל מה הפרש בין זו לזו והם כלן סמוכות לו עכ\"ל: \n", + "באמת פשוטה של משנה משמע דלת\"ק כולן מלמעלה למטה, הן וכדקתני התחיל מחטא ויורד משום דלדידיה מקיף ברגל ומתני' דקתני על כלן הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מזו בלבד ר' יהודה היא דתניא ר\"י אומר ר\"א אומר במקומו הוא עומד ומחטא על כולם הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מזו שהיתה לפניו ממש שנותן מלמעלה למטה דאלמא ר\"א בלחוד הוא דתני לה למתני' אבל לרבנן כולן מלמעלה למטה, אלא אפשר שהרב ז\"ל סובר דאף ת\"ק הוא ומ\"מ לא מפקא מדר\"א והא דאמרינן מתני' מני ר' יהודה היא משום דלר\"מ ר\"א אית ליה בכולן נותן מלמעלה למטה חוץ מזו שהיא לפניו באלכסון אמרינן דמתני' ר' יהודה היא דמתני' ודאי אף לכשתמצא לומר דאף ת\"ק היא מ\"מ לא מפקא מדר\"א. ודקא קשיא לך ואחר שהוא מסבב הקרנות ברגל מה הפרש בין זו לזו והרי כלם סמוכות לו אפשר לומר לדעת הרב שזו בלבד שהיא לפניו ממש לפי שיש לו לצאת מכל המזבח נותן מלמעלה למטה כי היכי דלא ליתווסן מאניה אבל בצפונית מערבית שהוא לו באלכסון נותן מיד ממקומו כדי שלא יעבור על המצות וישהא המתנה ואחר כך מקיף ברגל לצפונית מערבית ומשם נותן מיד לקרן מערבית דרומית ונותן מיד לקרן דרומית מזרחית ונמצא שאין מכולן אחת מהן לפניו ממש אלא זו בלבד כנזכר לעיל דרך הרב בזו אע\"פ שפשטה של שמועה נראית כמו שאמרת. עוד כתב אמרת עוד אשוב אתפלא \n", + "במ\"ש שבין מזבח למנורה היה עומד והלא המזבח משוך היה כלפי חוץ והוא צריך לצאת מכל המזבח עכ\"ל. ובאמת כך נ\"ל כמו שאמרת אלא שהיה באפשר לומר שהרב סבור דמזבח לפני ה' ממש מדכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' דמשמע דביציאתו פוגע במזבח מיד ועוד מדתניא לפני ה' מה ת\"ל דאמר ר' נחמיה לפי שמצינו בפרשת יוה\"כ שעומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרכת יכול אף זה כן ת\"ל מזבח קטרת סמים אשר לפני ה' מזבח לפני ה' ואין כהן לפני ה' דאלמא המזבח לפני ה' ממש שאין דבר חוצץ בין הכהן לפרוכת אלא המזבח בלבד ומנורה ושלחן משוכים כלפי חוץ מן המזבח הפנימי ולחוץ ואינו באפשר שהרי היה מקדים כהן דישון מזבח הפנימי לנרות ואמרינן (דף פ') אמר להם הממונה מ\"ט אמר אביי גמרא גמירנא סברא לא ידענא רבא אמר כדר\"ל דאמר אין מעבירין על המצות ומאי פגע ברישא מזבח הפנימי ואף הרב עצמו כן כתב בפ\"ג מהל' בית הבחירה שכך כתב שם מזבח הקטרת היה מרובע והוא נותן בהיכל מכוון בין הצפון לדרום משוך מבין השלחן והמנורה לחוץ עכ\"ל. ומ\"ש הר\"י קורקוס בזה כתבתי בהל' מעשה הקרבנות פ\"ה. \n", + "ומ\"ש רבינו ומזה מדם התערובת על טהרו של מזבח שבע פעמים בצד הדרום. שם (דף נ\"ח:) איפליגו תנאי ופסק כר' יוסי דאמר בצד דרומי היה נותן וטעמא משום דנמוקו עמו ועוד שהוא מאריה דגמרא טפי מאידך תנא דפליג עליה. וטהרו של מזבח פירשו בגמ' דהיינו גילויו כלומר שמגלה הגחלים והאפר ממקום שמזה. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דאיכא למידק שבפ\"ג כתב על אמצעו של מזבח וכן כתב בפרק חמישי ממעשה הקרבנות והיאך כתב כאן בצד הדרום ותירץ דאמצעו לאו דוקא אלא הכוונה לאפוקי שלא היה בקרנות כשאר ההזאות ולעולם בחלק הדרומי מאמצעו היה נותן כאשר כתב וביאר כאן: \n", + "ואח״כ בא אצל שעיר המשתלח וכו' עד אחר שהגיע שעיר למדבר. במשנה פ' שני שעירי (יומא דף ס״ח:): \n", + "ומה שכתב שהקריאה בעזרת הנשים. בגמרא פרק בא לו (יומא דף ס״ט:): \n", + "ואחר כך מקדש ופושט בגדי לבן וכו' עד ומקריב תמיד של בין הערבים. משנה וברייתא בפרק בא לו (יומא דף ע') ופסק כר״ע: \n", + "ואח\"כ מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וכו' עד סוף הפרק. במשנה שם פרק בא לו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל עבודות שעובד בבגדי לבן וכו'. בסוף פרק הוציאו לו (יומא דף ס.) ופסק כרבי יהודה לגבי ר' נחמיה אי משום דהוא מאריה דגמרא טפי ואי משום דר' יוסי אמר אימתי משמע דלפרש דברי תנא קמא אתא: \n\n" + ], + [ + "קטרת שחפנה וכו' וכן שעיר ששחטו וכו'. מימרות שם: \n\n" + ], + [ + "איל ושעיר המוספין וכו'. במשנה בסוף פרק הוציאו לו (יומא דף ס') כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום ויתבאר עוד בסמוך: \n\n" + ], + [ + "הקדים דם השעיר וכו'. שם במשנה הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר. ובגמרא (דף ס\"א) אהא דאמר עולא שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום תנן הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר אחר דם הפר ואם איתא יחזור וישחוט מיבעי ליה תרגמה עולא במתנות שבהיכל. ופירש\"י הקדים דם השעיר קס\"ד במתנות שבפנים קאמר דה\"ל שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר. תרגמה עולא במתנות שבהיכל קאמר אבל שחיטת השעיר במקומה היתה לאחר מתן הפר בפנים: \n\n" + ], + [ + "נשפך הדם עד שלא גמר וכו'. משנה וברייתא שם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומ\"ש גמר מתנות המזבח ואחר כך נשפך הדם אינו צריך להביא דם אחר וכו'. שם בברייתא: \n", + "ואם דם הפר הוא שנשפך וכו'. שם אהא דאמר ר' חנינא קטרת שחפנה קודם שחיטתו של פר לא עשה ולא כלום תנן אם עד שלא גמר מתנות שבפנים נשפך הדם יביא דם אחר ויחזור ויזה בתחילה בפנים ואם איתא יחזור ויחפון מיבעי ליה בקטרת לא קא מיירי. ופירש רש\"י ומיהו ודאי צריך להקטיר קטרת אחרת אחר שחיטת פר זה, וא\"כ יש לתמוה על רבינו שכתב ויחפון קטרת פעם שנייה קודם שחיטת הפר. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו כתב ששאלו ממנו שמאחר שרבינו כתב בתחלת הפרק קטרת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה כלום היאך כתב כאן שיחפון קטורת פעם שנייה קודם שחיטת הפר. והשיב מאחר ששחט פר בתחלה ולא קרה לו מה שיפסידוהו הנה יותר חפינת הקטרת קודם שחיטת הפר השני מאחר שהוא אחר שחיטת הפר הראשון שלא אירע בו פיסול עכ\"ל. ולשון הגמרא דקאמר בהקטרה לא קא מיירי קשה דמשמע דודאי צריך לחפון אחר שחיטת פר שני, וצריך לדחוק ולומר שרבינו מפרש בקטרת כה\"ג לא קא מיירי רבי חנינא כלומר אין כאן צורך לחפינת קטורת אחר שחיטת פר שני דקודם לו שפיר דמי. ול\"נ דטעות סופר יש כאן וצריך להגיה ולכתוב אחר במקום קודם: \n\n" + ], + [ + "ואין מטמא בגדים וכו'. שם פלוגתא בברייתא (ס\"ח:) ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "נתערב לו דם הפר בדם השעיר. שם (דף נ\"ו) מימרא דרבי ירמיה. ופירש\"י נתערב וכו' קודם שנתן בפנים כלום. והקשה הר\"י קורקוס ז\"ל שא\"כ איך יתן אחת למעלה ושבע למטה לשם פר וכן לשם שעיר שא\"כ נמצא ששחט שעיר קודם שנתן דם הפר וכבר נתבאר שהוא פסול אלא ע\"כ מיירי כשנתן כבר מתנות לפני ולפנים ובא ליתן מתנות ההיכל וכמו שתירצו בגמרא מתני' דהקדים דבסמוך לכך כתב רבינו קודם שיגמור ההזיות כלומר אבל נתן מקצתן עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש נתערבו במתנה אחרונה נותן אחת למטה לשם פר וכו'. שם נתערבו לו דמים בדמים במתנות אחרונות וכו' נותן שבע למטה לשם פר וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר. ופירש\"י במתנות אחרונות אחר שנתן אחת למעלה מדם הפר. ורבינו גורס נתערבו לו דמים בדמים במתנה אחרונה נותן אחת למטה לשם פר וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר: \n\n" + ], + [ + "נתחלפו הכוסות וכו'. שם. ויש בלשון רבינו תוספת שכ' וחוזר ונותן מן השני אחת למעלה ושבע למטה וצריך למוחקו וכך מצאתי בס' מוגה: \n", + "כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דע שזה ג\"כ מדבר במתנות היכל דמתנות לפני ולפנים א\"א מהטעם שנתבאר בסמוך דשעיר ששחטו קודם הזיות הפר לא עשה כלום וגם בזה לא דק רש\"י עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "קבל דם הפר בשתי כוסות וכו'. גם זה שם. \n", + "ומה שכתב ואותם הכוסות שנתערבו ישפכו לאמה. הכי אמר התם ר\"פ ואף על גב דרב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה פסק כר\"פ: \n\n" + ], + [ + "פר של יום הכפורים אף על פי שכ״ג קונה אותו משלו וכו'. בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״א:). \n", + "ומה שכתב לפיכך אם מת כהן גדול קודם שישחט הפר וכו' עד נכנס בדם ומכפר בו. שם (מ\"ט:) פלוגתא דאמוראי ופסק הכי משום דרב אשי דבתרא הוא אמר (נ') מסתברא כמ\"ד דם איקרי פר: \n\n" + ], + [ + "שני שעירי יוה״כ וכו' עד שאין חטאת הצבור מתה. משנה בריש פרק שני שעירי (יומא דף ס״ב): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב והשני מן השנים שהגריל עליהם. בסוף דף ס\"ד פלוגתא דרב ור\"י ופסק כרב דאמר אין בעלי חיים נדחים וכבר כתבתי בפרק ט\"ו מהלכות מעשה הקרבנות למה פסק כן. \n", + "ומה שכתב שיקריבו הראשונים. נלמד מדין הפריש חטאתו ואבדה דפסולי המוקדשין: \n\n" + ], + [ + "פר ושעיר של יוה״כ שאבדו וכו'. בברייתא פרק הוציאו לו (יומא דף נ') ופרק שני שעירי (יומא דף ס״ה) פלוגתא דתנאי ופסק כר״א ור״ש דאמרי הכי משום דרבים נינהו ועוד דאתו כסתם מתני'. \n", + "ומ״ש וכן אם נמצאו הראשונים קודם שיקרבו אלו יקרבו הראשונים היינו כרב דאמר בפ' שני שעירי (יומא דף ס״ד) דסבר לה כר' יוסי דאמר מצותו בראשון. \n", + "ומ\"ש וירעו השניים וכו' שאין חטאת הצבור מתה. כבר נתבאר: \n\n" + ], + [ + "המום פוסל בשעיר המשתלח וכו' וכן אם נעשה מחוסר זמן וכו' עד היא שחיטתו. שם (ד' ס\"ג ס\"ד): \n\n" + ], + [], + [ + "(יח-יט) היה טריפה פסול וכו'. בפירקא קמא דחולין (דף י\"א) גבי הא דאמרי' מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא וכו' אתיא משעיר המשתלח וכו': \n", + "חלה השעיר וכו' עד בכל דבר שממיתו. בפרק שני שעירי (יומא דף ס״ו ע״ב): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומ\"ש ואיברי שעיר זה מותרים בהנאה. שם (דף ס\"ז) פלוגתא דרב ושמואל ואמר רבא מסתברא כמ\"ד מותרים: \n\n" + ], + [ + "נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה וכו'. בפ' ב״ש (זבחים דף מ'): \n\n" + ], + [ + "מזבח שלא נתחנך בקטרת לא יזה עליו וכו'. בתורת כהנים פ' ויקרא גבי כהן משיח על פסוק מזבח קטרת הסמים שיתחנך בקטרת הסמים ולא בדם. ופרק התכלת (מנחות דף מ\"ט) שנינו שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת: \n\n" + ], + [ + "חסר מן הקטרת וכו'. בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״ג). \n", + "ומ\"ש וכן חייב מיתה על ביאתו בלא מצוה לפיכך אם שגג בביאה וכו' או שנכנס בקטרת שלימה וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "הקטיר מן הקטרת של קדש הקדשים כו'. נלמד ממה שאמרו בפרק השוחט ומעלה (דף ק\"ט ע\"ב) גבי אם הקטיר כזית בחוץ חייב: \n\n" + ], + [ + "חפינת הקטרת עבודה והמחשב' פוסלת בה. בריש פרק הוציאו לו (יומא דף מ\"ח) בעיא דאיפשיטא: \n", + "וכן חתיית הגחלים לקטורת נפסלת במחשבה וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ופסק לחומרא ולא כתב שהיא ספק כמ\"ש באינך בעיי דבסמוך משום דלא שייך למימר ביה לא יחתה לכתחלה דיחזור ויחתה לכתחלה שפיר דמי: \n\n" + ], + [ + "חפן בראשי אצבעותיו וכו' עד וקרב זו לזו. (דף מ\"ז:) שם בעיא דלא איפשיטא. \n", + "ומ\"ש או שנתפזרה קטרת מידו על הארץ ואספה. שם (דף מ\"ח) בעיא דלא איפשיטא. \n", + "ומ\"ש או שחפן חבירו ונתן לחפניו או שחפן ומת ונכנס שני במה שחפן ראשון וכו'. שם (דף מ\"ט) בעיא דלא איפשיטא: \n", + "סליק הלכות עבודת יום הכפורים בס\"ד (סנהדרין פ\"ד) מ\"ט דרבי וכו' גמר חטא חטא מתרומה ורבנן אמרי אמר קרא (ומתו) בו בו ולא במעילה. ופירש\"י וממיתה לחודא הוא דאימעט דגבי מיתה הוא דכתיב בו אבל אזהרה מיגמר גמר להזיד במעילה בגזירה שוה דחטא חטא מתרומה. ומכל מקום אין מקום להשיג על רבינו למה לא הביא אותה ראייה מאחר שהביא ראייה הכתובה בגמ'. \n", + "ומ\"ש רבינו והוא הדין לשאר כל קדש וכו'. אין לתמוה עליו לומר דהא התם מייתי קרא לתודה ושלמים ובכור וחטאת ואשם דהתם באוכל בחוץ ואם תאמר דמקרא אחרינא מייתי לה גמ' בדוכתא אחרינא דבפרק בתרא דתמורה (דף ל\"ב:) אמר ר' ינאי אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה בלבד שנאמר נפש כי תמעול מעל וכו' מקדשי ה' המיוחדים לה' אבל חטאת ואשם לא נפקא אלא מדרבי דתניא רבי אומר כל חלב לה' לרבות [אימורי] קדשים קלים למעילה, ואיכא למימר דההיא דפ\"ב דתמורה לא לענין חיוב מלקות במזיד אתמר. וא\"ת מנא ליה דהוא הדין לשאר כל קדש וי\"ל דיליף לה בבנין אב מעולה: \n", + "מעל בשגגה משלם וכו'. מפורש בפרשת ויקרא: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9662672a5bc57f135e0325c2a738b330f011c68a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,257 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Service_on_the_Day_of_Atonement", + "text": [ + [ + [ + "ביום הצום מקריבין תמיד בשחר וכו'. מפורש בתורה פ' אחרי מות ופרשת פנחס. \n", + "ומ״ש ואיל הבא משל צבור האמור בפרשת אחרי מות והוא האיל האמור בחומש הפקודים. בפ' בא לו (יומא דף ע':) פלוגתא דרבי ור' אלעזר בר״ש דרבי סבר אחד הוא ור' אלעזר בר״ש סבר אחד האמור בפרשת אחרי מות ואחד האמור בחומש הפקודים ופסק כרבי משום דהלכה כרבי מחבירו ועוד דאמרינן התם דר״מ ור״א סברי כוותיה. \n", + "ומ״ש והוא נאכל לערב. משנה בפ' שתי הלחם (מנחות דף צ״ט): \n\n" + ], + [ + "עבודת כל ט\"ו בהמות אלו וכו'. בפ\"ק דיומא (דף ל\"ב:) ובהוריות (דף י\"ב) כל עבודות יוה\"כ אינם כשירות אלא בכ\"ג. \n", + "ומ\"ש ואחד כהן המשוח בשמן המשחה או המרובה בבגדים. הכי משמע במשנה פירקא בתרא דהוריות (דף י\"א) והכי תניא התם בהדיא בדף י\"ב. \n", + "ומ\"ש ואם היתה שבת אף מוסף שבת אין מקריב אותו אלא כ\"ג: ומ\"ש וכן שאר הקטורת של יום זה וכו' והטבת הנרות הכל עשוי בכ\"ג. נראה דמשמע ליה הכי מדתנן בריש יומא (דף י\"ד) כל שבעת הימים הוא מקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות והיינו כדי שיהא מלומד לעשותם ביוה\"כ: \n", + "כתב הריטב\"א בפ\"ק דיומא בשם הרמב\"ם דמדאורייתא אין חובה בכ\"ג אלא בעבודת היום ממש אבל תמידין ועבודות של כל יום כשירות בכהן הדיוט אלא דמצוה בכ\"ג ור\"ש כתב דאפי' תרומת הדשן שהיתה עבודת לילה אינה כשירה אלא בכ\"ג ולדעת ר\"ש והרז\"ה אין פייסות ביוה\"כ לפי שכל העבודות בכ\"ג אבל הגאונים בפיוטיהם הזכירו פייסות ביוה\"כ לכן כתב הרמב\"ן בספר המלחמות דאף ביוה\"כ היו פייסות אחד לתרומת הדשן והשני מי מדשן מזבח הפנימי והמנורה דמכשירי עבודה הם ונעשים בכהן הדיוט וסידור המערכות ושני גזרי עצים הכל נעשה בכהן הדיוט שהם מכשירי עבודה. ה\"ג מי מוליך מחתה למזבח פנימי להקטיר וכ\"ג מקטיר וזה מוליך המחתה גחלי אש עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו. משנה בריש יומא: \n\n" + ], + [ + "שבעת ימים קודם ליום הכפורים מפרישין כהן גדול וכו'. משנה בריש יומא. \n", + "ומה שכתב ומפרישין אותו מאשתו כל שבעת ימים אלו שמא תמצא אשתו נדה וכו'. שם (דף ז') בגמרא. \n", + "ומה שכתב ומתקינין לו כהן אחר שאם יארע בו פיסול וכו'. שם במשנה: \n", + "בין שאירע בו פיסול קודם תמיד של שחר וכו' אינו צריך חינוך אלא עבודתו מחנכתו וכו'. שם (דף י\"ב) פלוגתא דאמוראי ופסק כרב פפא משום דברייתא מסייעא ליה. \n", + "ומה שכתב ומתחיל מעבודה שפסק בה ראשון. הכי משמע שם לרב פפא: \n", + "עבר יום הכפורים וכו'. שם (דף י\"ב:) ת\"ר אירע בו פיסול ומינו אחר תחתיו ראשון חוזר לעבודתו שני כל מצות כהונה גדולה עליו דברי ר\"מ ר' יוסי אומר ראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לא לכ\"ג ולא לכהן הדיוט וכו' כ\"ג משום איבה כהן הדיוט משום מעלים בקדש ולא מורידין אמר רבה בר בר חנה אמר ר\"י הלכה כר' יוסי ומודה ר' יוסי שאם עבר ועבד עבודתו כשירה וכו' ואם מת ראשון שחוזר לעבודתו. ויש לתמוה על רבינו שפסק כר' יוסי ולא שבק מלמינקט לישנא דר\"מ והוי כמזכי שטרא לבי תרי. וי\"ל דלישנא דכל מצות כהונה גדולה עליו כולל שני דברים אחד שהוא עובד בכ\"ג שני שהוא אסור בדברים שכ\"ג אסור בהם ור' יוסי לא פליג עליה אלא במאי דאמר שהוא עובד בכ\"ג אבל במאי דאמר דאסור בדברים שכ\"ג אסור בהם מודה דהא מדינא עובד בכ\"ג אי לאו משום איבה. ואכתי איכא למידק למה השמיט רבינו שאינו ראוי לכהן הדיוט וי\"ל דממ\"ש כל מצות כהונה גדולה עליו משמע. \n\n" + ], + [ + "בשבעת ימים אלו וכו'. בפ\"ק דיומא (דף ח') תניא אחד כ\"ג של יוה\"כ ואחד שורף את הפרה מזין עליו כל שבעה וכו' דברי ר\"מ ר' יוסי אומר [אין מזין עליו אלא] שלישי ושביעי בלבד ר' חנינא סגן הכהנים אומר כהן השורף את הפרה מזין עליו כל שבעה כ\"ג ביום הכפורים אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי (בלבד) וכיון דר' יוסי ור' חנינא סברי בשל יום הכפורים בשלישי ובשביעי הלכתא כוותייהו ובלאו הכי הא קי\"ל דהלכה כר' יוסי לגבי ר\"מ. \n", + "ומ\"ש ואם חל שבת בשלישי או בשביעי שלו דוחין את ההזייה. שם: \n\n" + ], + [ + "כל שבעת ימים מרגילין אותו בעבודות וכו' עד מתעסקין עמו עד שיגיע זמן שחיטה. במשנה פירקא קמא דיומא (דף י\"ד): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומ\"ש ולא היו שוחטין עד שמכירים שעלה עה\"ש בודאי וכו'. משנה בפ\"ג דיומא (דף כ\"ח) ופ\"ג דתמיד (דף ל'): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל מעשה התמידין והמוספין וכו'. בפ\"ג דיומא (דף ל\"א ל\"ב): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כל עת שישנה הבגדים וכו'. שם: \n", + "ומ\"ש כיצד בתחלה פושט בגדי חול שעליו וטובל וכו' עד עם החביתין והנסכים. משנה שם: \n", + "כתב הראב\"ד ומטיב את הנרות וכו'. א\"א אמת כך הוא לשון המשנה וכו'. כוונת הראב\"ד שהוא סבור שפירוש בהטיבו את הנרות אינו הדלקת הנרות כמ\"ש רבינו בפרק שלישי מתמידין ומוספין אלא הטבת הנרות היינו דישונן ותיקון הפתילות החדשות וכסברת האחרונים שנתבאר בתשובות הרשב\"א סימן ש\"ט שהם סוברים שלא היה מדליק הנרות אלא בין הערבים בלילה ובבקר היה מטיבן ולא מדליקן זולת נר המערבי שלא היה מטיבו בבקר לפי שצריך שיהיה דולק תמיד ובין הערבים היה מטיבו ומדליקו ועליו קתני ומטיב את הנרות. ורבינו סבור שגם בבקר היה מדליק הנרות דבהטיבו היינו בהדליקו כמו שכתב בפרק ג' מתמידין ומוספין וא\"כ בין הערבים היה נכנס לדשנן ולתקנן ולהדליקן ולדידיה אתי שפיר לישנא דמתני' דקתני בין הערבים ומטיב את הנרות כלישנא דכתיב בבקר בהטיבו את הנרות. \n", + "ומ״ש ומקריב הפר ושבעה כבשים של מוסף היום. במשנה פרק בא לו (יומא דף ע') פלוגתא דתנאי ופסק כר״ע. \n", + "ומ\"ש ואח\"כ מקדש ידיו ורגליו וכו' עד ולובש בגדי חול ויוצא. מבואר במשנה מפרק ג' דיומא עד סוף פרק שביעי: \n\n" + ], + [ + "כל הטבילות האלו והקידושין כולן במקדש וכו'. משנה בפ\"ג דיומא. \n", + "ומה שכתב שאינה אלא להוסיף כוונתו וכו'. פרק ג' דיומא (דף ל') בברייתא פלוגתא דבן זומא ור\"י ופסק כר\"י: \n", + "וכל כהן שלא טבל וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "היה כהן גדול זקן או חולה וכו'. משנה וברייתא שם (דף ל\"א ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור וכו' עד שלא ייגע. משנה בפרק רביעי דיומא (דף מ\"ג): \n", + "בכל יום ויום היו על המזבח וכו'. פלוגתא דתנאי משנה שם ופסק כרבי יוסי: \n\n" + ], + [ + "זה שנאמר בתורה וכפר בעדו וכו' מפי השמועה למדו שזה וידוי דברים. ברייתא בפ\"ג דיומא (דף ל\"ו). \n", + "ומ\"ש נמצאת [למד] שהוא מתודה ביום זה ג' וידויים וכו' עד עשר פעמים. במשנה ובברייתא בפרק הנזכר (דף ל\"ו ל\"ז) ובפ' טרף בקלפי. \n", + "ומ״ש ובכולם היה מזכיר השם ככתבו וכו' בראשונה היה מגביה את קולו בשם וכו' עד אפי' חביריו הכהנים. ברייתא בריש פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע״א): \n\n" + ], + [ + "כל הכהנים והעם העומדים בעזרה וכו'. במשנה פ״ג דיומא (דף ל״ה:) ובפ' טרף בקלפי (יומא דף ל״ט) ובפ' שני שעירי (יומא דף ס״ו). \n", + "ומ\"ש ובשלשת הוידויים היה מתכוין לגמור את השם כנגד המברכים וכו': וכל היום כשר וכו'. משנה בסוף פרק שני דמגילה (דף כ':): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שני הגורלות וכו'. עד ובבית שני עשו אותם של זהב. בפרק ג' דיומא (דף ל\"ו). \n", + "ומ״ש ומניחים הגורלות בכלי אחד וכו' עד וקלפי שמו. בפרק טרף בקלפי (יומא דף ל״ט): \n\n" + ], + [ + "היכן מגריל וכו'. משנה בפ\"ג דיומא (דף ל\"ז) בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח ובגמרא מדקאמר לצפון המזבח מכלל דמזבח לאו בצפון קאי מני ראב\"י היא דתניא צפונה לפני ה' שיהא צפון כולו פנוי דברי ראב\"י והא רישא ר\"א בר\"ש היא כולה ראב\"י היא ותני בבין האולם ולמזבח. ופירש\"י מדקאמר לצפון המזבח שהוצרך למשכו מכנגד המזבח ולצפון. מכלל דמזבח לאו בצפון הוה קאי. אין כלום מהמזבח בצפון העזרה ואי הוו קיימי כנגד מזרחה של מזבח פורתא לאו בצפון קיימי. צפונה על ירך המזבח צפונה ל' אויר משמע אל צפון שהוא האויר הפנוי. והא רישא ר' אלעזר בר\"ש דאמר מזבח מקצתו בצפון שהכשיר שחיטת הפר בין האולם ולמזבח. כולה ראב\"י ותני ברישא פרו היה עומד כבין האולם ולמזבח סמוך לבין האולם ולמזבח אצל מקצוע צפונית של מזבח שהיה מקרבו אצל הפתח בכל יכולת משום חולשא דכ\"ג ויותר מכאן לא היה יכול לקרבו דאי מעייל ליה כנגד מזרח המזבח לאו בצפון הוא עכ\"ל. ומשמע דהלכה כראב\"י אי משום דמשנתו קב ונקי או משום דסתם לן תנא כוותיה. ורבינו שכתב כאן כוותיה שפיר. אבל יש לתמוה על מ\"ש בפ\"ד ופרו היה עומד בין האולם למזבח ולראב\"י ה\"ל לכתוב כבין האולם ולמזבח ונראה שצריך להגיה שם כן. \n", + "ומ\"ש ומעמיד השעירים פניהם למערב ואחוריהם למזרח. הכי תניא בפרק הנזכר (דף ל\"ו) כיצד סומך הזבח עומד בצפון ופניו למערב ואע\"ג דתנן התם (דף ל\"ה:) פרו היה עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ופניו למערב ואמרינן בגמ' היכי משכחת לה אמר רב בעוקם ראשו הא אמרינן בגמרא ונוקמיה להדיא אמר אביי גזירה שמא ירביץ גללים. ופירש\"י ונוקמיה להדיא אחוריו למזבח ופניו להיכל. שמא ירביץ גללים וגנאי הוא להראות בית הרעי שלו לצד המזבח והכי שפיר טפי להיות זנבו בצפון וראשו לדרום נמצא זנבו שלא כנגד המזבח שאינו מושכו לצד דרום כל אורך הפר אלא שיהא מקצת גופו בין האולם ולמזבח עכ\"ל. וא\"כ הכא דמעמידן במזרח העזרה לצפון המזבח דליכא למיחש שמא יראה בית הרעי שלו לצד המזבח שהרי הם מרוחקים מהמזבח לצד מזרח העזרה מעמידן כדתניא הזבח עומד בצפון ופניו למערב וממילא דהוו אחוריו למזרח. \n", + "ומ\"ש וכ\"ג בא לשם והסגן מימינו וראש בית אב משמאלו. משנה שם (דף ל\"ז): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש טרף בקלפי והעלה שני גורלות וכו' עד ושל שמאל על של שמאל. משנה בפ' טרף בקלפי (יומא דף ל״ט). \n", + "ומ\"ש ואם לא נתן לא עירב אלא שחיסר מצוה שההנחה מצוה שאינה מעכבת. הכי אמרינן שם (דף מ':). \n", + "ומ\"ש וההגרלה מעכבת. שם אסיקנא למ\"ד הגרלה לא מעכבא בתיובתא. לפיכך ההנחה כשירה בזר והעלאת הגורלות מן הקלפי פסולה בזר. נלמד ממ\"ש בסמוך: \n\n" + ], + [ + "וקושר לשון של זהורית וכו' עד כנגד בית שחיטתו. שם במשנה (דף מ\"א) ומפרש הגמ' דה\"ק ולנשחט יקשרנו כנגד בית שחיטתו שלא יתערב זה בזה ולא באחרים. ופירש\"י דקושר לנשחט לשון כנגד צוארו. ויש לתמוה על רבינו שסתם במקום שהיה לו לפרש. \n", + "ומ\"ש שהלשון משקל שתי סלעים. שם פלוגתא דאמוראי ומשמע התם כמאן דאמר הכי. \n", + "ומ״ש ושוחט את פר החטאת אשר לו ואת השעיר שעלה עליו הגורל וכו' עד אלא כמצליף. במשנה פ' הוציאו לו (יומא דף נ״ג:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בין בדי הארון קרוב לכפורת בטפח: ומ\"ש ואח\"כ מערב שני הדמים וכו' עד אמצעו של מזבח זה. משנה בפרק הוציאו לו שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכל אלו המ\"ג הזיות טובל אצבעו בדם טבילה על כל הזיה וכו'. תוספתא פ\"ג דיומא ובגמרא פ' דם חטאת ופ\"ק דמנחות. \n", + "ומ״ש ושיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. משנה בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״ח ע״ב): \n\n" + ], + [ + "ואח״כ משלח את השעיר החי ביד איש המוכן וכו' עד להוציאן לבית השריפה. במשנה בפ' שני שעירי (יומא דף ס״ו). \n", + "ומ\"ש ומוציא את אימוריהן ונותנם בכלי ומקטירן. לישנא דמתניתין נקט והיה ראוי לכתוב להקטירן כדמגיה בגמרא ולא חש מפני שסמך על מ\"ש בפ\"ד כיצד הוא הסדר. \n", + "ומ\"ש ומנתחין אותם שם בעורן כמו שביארנו. הוא בפ\"י מהלכות מעשה הקרבנות: \n\n" + ], + [ + "כיון שהגיע שעיר למדבר וכו' עד סוף הפרק. במשנה פ' בא לו כ״ג (יומא דף ס״ח:) זולת חתימת הברכות שאינם מבוארות בגמרא אבל בירושלמי שם נזכרו קצתם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "סדר כל המעשים וכו'. פ\"ב דיומא (דף כ\"ב). \n", + "ומ\"ש כשיגיעו לשחוט את התמיד פורסין סדין של בוץ בין כ\"ג ובין העם וכו' עד והחביתין והנסכים. משנה פ\"ג דיומא (דף ל'). \n", + "ומ״ש ואחר התמיד מקריב הפר ושבעת הכבשים של מוסף היום. פלוגתא דתנאי במשנה פ' בא לו (יומא דף ע') ופסק כר״ע: \n", + "ואח\"כ מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל וכו' עד לפני ה' תטהרו. במשנה פ\"ג דיומא (דף ל\"ה:). \n", + "ואח״כ מגריל על שני השעירים וכו' עד ומניחן על הרובד שבעזרה. במשנה פ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ג:). \n", + "ומ\"ש ונותנו למי שמנדנדו כדי שלא יקרוש (ומניחו) על הרובד של היכל מבחוץ. לשון המשנה על הרובד הרביעי שבהיכל ופריך בגמ' והא כתיב וכל אדם לא יהיה באוהל מועד וא\"כ איך היה ממרס בהיכל ותירצו תני של היכל. ופירש\"י כל הרצפה עשויה שורות שורות טבלאות אבני שיש וכל שורה קרויה רובד. תני של היכל כשיוצא מהיכל לעזרה מונה את הרובדין והוי האי רביעי להיכל. \n", + "ומה שכתב וחותה בה אש מעל המזבח מן הסמוך למערב וכו': ומוציאין לו את הכף וכלי מלא קטרת וכו'. במשנה פ' הוציאו לו (יומא דף מ״ז). \n", + "ומ\"ש דקה מן הדקה. בפ\"ק דכריתות (דף ו') בברייתא דפטום הקטרת. \n", + "ומ״ש לא מחוקות ולא גדושות. בפ' הוציאו לו (יומא דף מ״ח) בעיא דאיפשיטא: \n", + "כבר ביארנו שהולכה בשמאל פוסלת וכו'. מהל' ביאת המקדש פ\"ה. \n", + "ומ״ש אבל מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה וכו'. בר״פ הוציאו לו (יומא דף מ״ז). וק״ל כיון שהולכה בשמאל פוסלת היאך הכשירו כאן מפני טעמים הללו. ואפשר דהולכה בשמאל לא פסלה אלא מדרבנן א״נ אע״ג דהולכה בשמאל בדם פסלה מדאורייתא משום דא״א שלא בהילוך בקטרת לא פסלה ובהכי אכשר רחמנא: \n", + "ומהלך בהיכל עד שהוא מגיע לקדש הקדשים וכו' עד על אבן השתיה. במשנה פ' הוציאו לו (יומא דף מ״ט ע״ב): \n", + "ומ״ש ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשיניו וכו' וזו היא עבודה קשה שבמקדש. ברייתא בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״א:). \n", + "ומ\"ש וצובר את הקטרת על גבי הגחלים. שם בברייתא הנזכרת וצוברה כדי שיהא עשנה שוהה לבא וי\"א מפזרה כדי שיהא עשנה ממהרת לבא ופסק כת\"ק. \n", + "ומ\"ש לפנים במחתה כדי שתהיה הקטרת קרובה לארון ורחוק מפניו שלא יכוה. בפ\"ו דמסכת תמיד (דף ל\"ג). \n", + "ומ״ש וממתין שם וכו' שלא להבעית את העם. משנה בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״ב:). \n", + "ומ\"ש וכך היה מתפלל וכו'. שם בגמ' (דף נ\"ג). ורבינו לא כתב שיפרשו בשעת הזאות הנעשות לפני ולפנים לפי שסמך על מה שכתב בפ\"ג מהל' תמידין זה בנין אב לכל הכפרות וכו': \n\n" + ], + [ + "בשעת הקטרת הקטורת וכו' עד ובשעת מתן דמים בהיכל. בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ד): \n", + "ואח״כ נוטל דם הפר מזה שהוא מנדנדו וכו' עד על יסוד מערבי של מזבח החיצון. במשנה פ' הוציאו לו (יומא דף נ״ג ע״ב). \n", + "ומ\"ש ועל כולן הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מן האחרונה וכו'. שם (דף נ\"ח ע\"ב) כר\"א דפליג את\"ק. ונראה שטעם רבינו משום דבגמרא פליגי ר\"מ ורבי יהודה אליביה: \n", + "כתוב בתשובות הרשב\"א סימן שפ\"ח אמרת שהוקשה במה ששנינו בפרק הוציאו לו מהיכן הוא מתחיל מקרן מזרחית צפונית. עכ\"פ משנה זו שנויה לדעת ר' יוסי שסובר שלא היתה שם אלא פרוכת אחת ופרופה לצפון לימין הנכנס וכשחוזר מן הפתח למזבח הזהב פוגע תחלה בצפונית מערבית ואינו יכול להתחיל שם כדאמרינן עד דנפיק מכוליה מזבח ומתוך כך הולך מזרחית צפונית הא לרבנן מן הדרום היה יוצא ועכ\"פ צריך להתחיל מדרומית מזרחית. ונפלאתי מדברי הרמב\"ם ז\"ל אחר שפסק גם הוא כרבנן היאך פסק בזו דמצפונית מזרחית הוא מתחיל: \n", + "והשיב נ\"ל שהרב ז\"ל סבור דההוא תנא דמהיכן הוא מתחיל לאו ר' יוסי היא אלא תנא אחרינא ור' יוסי הוא דפליג את\"ק בפרופות הדרום כחיצונה לת\"ק מדלא קתני ולא היתה אלא אחת ופרופה מן הצפון והאי תנא דמהיכן הוא מתחיל פליג אפתחא אבל אפרוכות לא דלדידיה נמי אית ליה דשתי פרוכות היו שם וברייתא דאיפליגו בה ר\"ע ור' יוסי דקתני מהיכן הוא מתחיל מקרן מזרחית דרומית וכו' דברי ר\"ע ור' יוסי הגלילי אומר מקרן מזרחית צפונית ואוקימנא פלוגתייהו בפתחא או בצפון או בדרום וכתוב בספרים דר\"י הגלילי סבר לה כר' יוסי דאמר פתחא בצפון דר\"ע סבר כר\"מ דאמר פתחא בדרום. ונראה שרש\"י ז\"ל גריס כן לדעת הרב ז\"ל לא גרסינן בה ר\"י הגלילי סבר לה כר' יוסי אלא סבר לה כרבנן דהיינו תנא דמהיכן הוא מתחיל. ובספרים שלנו כן הגיהו בהם סבר לה כרבנן ומחקו גירסת הספרים שכתוב בהם סבר לה כר' יוסי ואפשר דמשום הכי הגיה כן נמצא דלרבנן דמהיכן הוא מתחיל שתי פרוכות היו שם שלא מצינו שחלק בזה בהדיא אלא שהחיצונה פרופה מן הצפון ופנימית מן הדרום וכי נפיק נפיק מן הצפון ובזה יתקיימו דברי הרב ז\"ל שהוא פסק בפרוכות כת\"ק משום דלא אשכח דפליג עליה בהדיא אלא ר' יוסי ויחידאה הוא ובפסחים פסק כת\"ק דמהיכן הוא מתחיל דהוי סתמא בתרא ואע\"ג דמחלוקת ר\"ע ור\"י הגלילי הוא בברייתא ור\"ע כת\"ק וקי\"ל כר\"ע מחבירו אפי' הכי סתמא בתרא דמתני' עדיפא דאי רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו. עוד כתב אמרת עוד וכן הוספתי תמה במשנה זו ג\"כ במה שאמר ר\"א במקומו הוא עומד כלומר שאינו צריך הקפת רגל דודאי מאי דקאמר בתר הכי שעל כולם הוא נותן מלמטה למעלה אדר\"א קאי דלא מצריך הקפה ברגל אלא ביד ונמצא שבשלש הזאות שבשלש קרנות נעשות ברחוק אמה יכול להזות מלמטה למעלה כלומר שמשפיל ידו וזורק כלפי מעלה ואינו חושש שיפול דמו על זרועותיו חוץ מזו שעומד לפני הקרן וקרוב לו ביותר שנותן בה מלמעלה למטה. ואני רואה לר\"מ ז\"ל שפסק שצריך הקפה ברגל ועם זה פסק שעל כולם הוא נותן וכו' ואחר שהוא מסבב הקרנות ברגל מה הפרש בין זו לזו והם כלן סמוכות לו עכ\"ל: \n", + "באמת פשוטה של משנה משמע דלת\"ק כולן מלמעלה למטה, הן וכדקתני התחיל מחטא ויורד משום דלדידיה מקיף ברגל ומתני' דקתני על כלן הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מזו בלבד ר' יהודה היא דתניא ר\"י אומר ר\"א אומר במקומו הוא עומד ומחטא על כולם הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מזו שהיתה לפניו ממש שנותן מלמעלה למטה דאלמא ר\"א בלחוד הוא דתני לה למתני' אבל לרבנן כולן מלמעלה למטה, אלא אפשר שהרב ז\"ל סובר דאף ת\"ק הוא ומ\"מ לא מפקא מדר\"א והא דאמרינן מתני' מני ר' יהודה היא משום דלר\"מ ר\"א אית ליה בכולן נותן מלמעלה למטה חוץ מזו שהיא לפניו באלכסון אמרינן דמתני' ר' יהודה היא דמתני' ודאי אף לכשתמצא לומר דאף ת\"ק היא מ\"מ לא מפקא מדר\"א. ודקא קשיא לך ואחר שהוא מסבב הקרנות ברגל מה הפרש בין זו לזו והרי כלם סמוכות לו אפשר לומר לדעת הרב שזו בלבד שהיא לפניו ממש לפי שיש לו לצאת מכל המזבח נותן מלמעלה למטה כי היכי דלא ליתווסן מאניה אבל בצפונית מערבית שהוא לו באלכסון נותן מיד ממקומו כדי שלא יעבור על המצות וישהא המתנה ואחר כך מקיף ברגל לצפונית מערבית ומשם נותן מיד לקרן מערבית דרומית ונותן מיד לקרן דרומית מזרחית ונמצא שאין מכולן אחת מהן לפניו ממש אלא זו בלבד כנזכר לעיל דרך הרב בזו אע\"פ שפשטה של שמועה נראית כמו שאמרת. עוד כתב אמרת עוד אשוב אתפלא \n", + "במ\"ש שבין מזבח למנורה היה עומד והלא המזבח משוך היה כלפי חוץ והוא צריך לצאת מכל המזבח עכ\"ל. ובאמת כך נ\"ל כמו שאמרת אלא שהיה באפשר לומר שהרב סבור דמזבח לפני ה' ממש מדכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' דמשמע דביציאתו פוגע במזבח מיד ועוד מדתניא לפני ה' מה ת\"ל דאמר ר' נחמיה לפי שמצינו בפרשת יוה\"כ שעומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרכת יכול אף זה כן ת\"ל מזבח קטרת סמים אשר לפני ה' מזבח לפני ה' ואין כהן לפני ה' דאלמא המזבח לפני ה' ממש שאין דבר חוצץ בין הכהן לפרוכת אלא המזבח בלבד ומנורה ושלחן משוכים כלפי חוץ מן המזבח הפנימי ולחוץ ואינו באפשר שהרי היה מקדים כהן דישון מזבח הפנימי לנרות ואמרינן (דף פ') אמר להם הממונה מ\"ט אמר אביי גמרא גמירנא סברא לא ידענא רבא אמר כדר\"ל דאמר אין מעבירין על המצות ומאי פגע ברישא מזבח הפנימי ואף הרב עצמו כן כתב בפ\"ג מהל' בית הבחירה שכך כתב שם מזבח הקטרת היה מרובע והוא נותן בהיכל מכוון בין הצפון לדרום משוך מבין השלחן והמנורה לחוץ עכ\"ל. ומ\"ש הר\"י קורקוס בזה כתבתי בהל' מעשה הקרבנות פ\"ה. \n", + "ומ\"ש רבינו ומזה מדם התערובת על טהרו של מזבח שבע פעמים בצד הדרום. שם (דף נ\"ח:) איפליגו תנאי ופסק כר' יוסי דאמר בצד דרומי היה נותן וטעמא משום דנמוקו עמו ועוד שהוא מאריה דגמרא טפי מאידך תנא דפליג עליה. וטהרו של מזבח פירשו בגמ' דהיינו גילויו כלומר שמגלה הגחלים והאפר ממקום שמזה. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דאיכא למידק שבפ\"ג כתב על אמצעו של מזבח וכן כתב בפרק חמישי ממעשה הקרבנות והיאך כתב כאן בצד הדרום ותירץ דאמצעו לאו דוקא אלא הכוונה לאפוקי שלא היה בקרנות כשאר ההזאות ולעולם בחלק הדרומי מאמצעו היה נותן כאשר כתב וביאר כאן: \n", + "ואח״כ בא אצל שעיר המשתלח וכו' עד אחר שהגיע שעיר למדבר. במשנה פ' שני שעירי (יומא דף ס״ח:): \n", + "ומה שכתב שהקריאה בעזרת הנשים. בגמרא פרק בא לו (יומא דף ס״ט:): \n", + "ואחר כך מקדש ופושט בגדי לבן וכו' עד ומקריב תמיד של בין הערבים. משנה וברייתא בפרק בא לו (יומא דף ע') ופסק כר״ע: \n", + "ואח\"כ מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וכו' עד סוף הפרק. במשנה שם פרק בא לו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל עבודות שעובד בבגדי לבן וכו'. בסוף פרק הוציאו לו (יומא דף ס.) ופסק כרבי יהודה לגבי ר' נחמיה אי משום דהוא מאריה דגמרא טפי ואי משום דר' יוסי אמר אימתי משמע דלפרש דברי תנא קמא אתא: \n\n" + ], + [ + "קטרת שחפנה וכו' וכן שעיר ששחטו וכו'. מימרות שם: \n\n" + ], + [ + "איל ושעיר המוספין וכו'. במשנה בסוף פרק הוציאו לו (יומא דף ס') כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום ויתבאר עוד בסמוך: \n\n" + ], + [ + "הקדים דם השעיר וכו'. שם במשנה הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר. ובגמרא (דף ס\"א) אהא דאמר עולא שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום תנן הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר אחר דם הפר ואם איתא יחזור וישחוט מיבעי ליה תרגמה עולא במתנות שבהיכל. ופירש\"י הקדים דם השעיר קס\"ד במתנות שבפנים קאמר דה\"ל שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר. תרגמה עולא במתנות שבהיכל קאמר אבל שחיטת השעיר במקומה היתה לאחר מתן הפר בפנים: \n\n" + ], + [ + "נשפך הדם עד שלא גמר וכו'. משנה וברייתא שם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומ\"ש גמר מתנות המזבח ואחר כך נשפך הדם אינו צריך להביא דם אחר וכו'. שם בברייתא: \n", + "ואם דם הפר הוא שנשפך וכו'. שם אהא דאמר ר' חנינא קטרת שחפנה קודם שחיטתו של פר לא עשה ולא כלום תנן אם עד שלא גמר מתנות שבפנים נשפך הדם יביא דם אחר ויחזור ויזה בתחילה בפנים ואם איתא יחזור ויחפון מיבעי ליה בקטרת לא קא מיירי. ופירש רש\"י ומיהו ודאי צריך להקטיר קטרת אחרת אחר שחיטת פר זה, וא\"כ יש לתמוה על רבינו שכתב ויחפון קטרת פעם שנייה קודם שחיטת הפר. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו כתב ששאלו ממנו שמאחר שרבינו כתב בתחלת הפרק קטרת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה כלום היאך כתב כאן שיחפון קטורת פעם שנייה קודם שחיטת הפר. והשיב מאחר ששחט פר בתחלה ולא קרה לו מה שיפסידוהו הנה יותר חפינת הקטרת קודם שחיטת הפר השני מאחר שהוא אחר שחיטת הפר הראשון שלא אירע בו פיסול עכ\"ל. ולשון הגמרא דקאמר בהקטרה לא קא מיירי קשה דמשמע דודאי צריך לחפון אחר שחיטת פר שני, וצריך לדחוק ולומר שרבינו מפרש בקטרת כה\"ג לא קא מיירי רבי חנינא כלומר אין כאן צורך לחפינת קטורת אחר שחיטת פר שני דקודם לו שפיר דמי. ול\"נ דטעות סופר יש כאן וצריך להגיה ולכתוב אחר במקום קודם: \n\n" + ], + [ + "ואין מטמא בגדים וכו'. שם פלוגתא בברייתא (ס\"ח:) ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "נתערב לו דם הפר בדם השעיר. שם (דף נ\"ו) מימרא דרבי ירמיה. ופירש\"י נתערב וכו' קודם שנתן בפנים כלום. והקשה הר\"י קורקוס ז\"ל שא\"כ איך יתן אחת למעלה ושבע למטה לשם פר וכן לשם שעיר שא\"כ נמצא ששחט שעיר קודם שנתן דם הפר וכבר נתבאר שהוא פסול אלא ע\"כ מיירי כשנתן כבר מתנות לפני ולפנים ובא ליתן מתנות ההיכל וכמו שתירצו בגמרא מתני' דהקדים דבסמוך לכך כתב רבינו קודם שיגמור ההזיות כלומר אבל נתן מקצתן עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש נתערבו במתנה אחרונה נותן אחת למטה לשם פר וכו'. שם נתערבו לו דמים בדמים במתנות אחרונות וכו' נותן שבע למטה לשם פר וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר. ופירש\"י במתנות אחרונות אחר שנתן אחת למעלה מדם הפר. ורבינו גורס נתערבו לו דמים בדמים במתנה אחרונה נותן אחת למטה לשם פר וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר: \n\n" + ], + [ + "נתחלפו הכוסות וכו'. שם. ויש בלשון רבינו תוספת שכ' וחוזר ונותן מן השני אחת למעלה ושבע למטה וצריך למוחקו וכך מצאתי בס' מוגה: \n", + "כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דע שזה ג\"כ מדבר במתנות היכל דמתנות לפני ולפנים א\"א מהטעם שנתבאר בסמוך דשעיר ששחטו קודם הזיות הפר לא עשה כלום וגם בזה לא דק רש\"י עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "קבל דם הפר בשתי כוסות וכו'. גם זה שם. \n", + "ומה שכתב ואותם הכוסות שנתערבו ישפכו לאמה. הכי אמר התם ר\"פ ואף על גב דרב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה פסק כר\"פ: \n\n" + ], + [ + "פר של יום הכפורים אף על פי שכ״ג קונה אותו משלו וכו'. בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״א:). \n", + "ומה שכתב לפיכך אם מת כהן גדול קודם שישחט הפר וכו' עד נכנס בדם ומכפר בו. שם (מ\"ט:) פלוגתא דאמוראי ופסק הכי משום דרב אשי דבתרא הוא אמר (נ') מסתברא כמ\"ד דם איקרי פר: \n\n" + ], + [ + "שני שעירי יוה״כ וכו' עד שאין חטאת הצבור מתה. משנה בריש פרק שני שעירי (יומא דף ס״ב): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב והשני מן השנים שהגריל עליהם. בסוף דף ס\"ד פלוגתא דרב ור\"י ופסק כרב דאמר אין בעלי חיים נדחים וכבר כתבתי בפרק ט\"ו מהלכות מעשה הקרבנות למה פסק כן. \n", + "ומה שכתב שיקריבו הראשונים. נלמד מדין הפריש חטאתו ואבדה דפסולי המוקדשין: \n\n" + ], + [ + "פר ושעיר של יוה״כ שאבדו וכו'. בברייתא פרק הוציאו לו (יומא דף נ') ופרק שני שעירי (יומא דף ס״ה) פלוגתא דתנאי ופסק כר״א ור״ש דאמרי הכי משום דרבים נינהו ועוד דאתו כסתם מתני'. \n", + "ומ״ש וכן אם נמצאו הראשונים קודם שיקרבו אלו יקרבו הראשונים היינו כרב דאמר בפ' שני שעירי (יומא דף ס״ד) דסבר לה כר' יוסי דאמר מצותו בראשון. \n", + "ומ\"ש וירעו השניים וכו' שאין חטאת הצבור מתה. כבר נתבאר: \n\n" + ], + [ + "המום פוסל בשעיר המשתלח וכו' וכן אם נעשה מחוסר זמן וכו' עד היא שחיטתו. שם (ד' ס\"ג ס\"ד): \n\n" + ], + [], + [ + "(יח-יט) היה טריפה פסול וכו'. בפירקא קמא דחולין (דף י\"א) גבי הא דאמרי' מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא וכו' אתיא משעיר המשתלח וכו': \n", + "חלה השעיר וכו' עד בכל דבר שממיתו. בפרק שני שעירי (יומא דף ס״ו ע״ב): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומ\"ש ואיברי שעיר זה מותרים בהנאה. שם (דף ס\"ז) פלוגתא דרב ושמואל ואמר רבא מסתברא כמ\"ד מותרים: \n\n" + ], + [ + "נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה וכו'. בפ' ב״ש (זבחים דף מ'): \n\n" + ], + [ + "מזבח שלא נתחנך בקטרת לא יזה עליו וכו'. בתורת כהנים פ' ויקרא גבי כהן משיח על פסוק מזבח קטרת הסמים שיתחנך בקטרת הסמים ולא בדם. ופרק התכלת (מנחות דף מ\"ט) שנינו שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת: \n\n" + ], + [ + "חסר מן הקטרת וכו'. בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״ג). \n", + "ומ\"ש וכן חייב מיתה על ביאתו בלא מצוה לפיכך אם שגג בביאה וכו' או שנכנס בקטרת שלימה וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "הקטיר מן הקטרת של קדש הקדשים כו'. נלמד ממה שאמרו בפרק השוחט ומעלה (דף ק\"ט ע\"ב) גבי אם הקטיר כזית בחוץ חייב: \n\n" + ], + [ + "חפינת הקטרת עבודה והמחשב' פוסלת בה. בריש פרק הוציאו לו (יומא דף מ\"ח) בעיא דאיפשיטא: \n", + "וכן חתיית הגחלים לקטורת נפסלת במחשבה וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ופסק לחומרא ולא כתב שהיא ספק כמ\"ש באינך בעיי דבסמוך משום דלא שייך למימר ביה לא יחתה לכתחלה דיחזור ויחתה לכתחלה שפיר דמי: \n\n" + ], + [ + "חפן בראשי אצבעותיו וכו' עד וקרב זו לזו. (דף מ\"ז:) שם בעיא דלא איפשיטא. \n", + "ומ\"ש או שנתפזרה קטרת מידו על הארץ ואספה. שם (דף מ\"ח) בעיא דלא איפשיטא. \n", + "ומ\"ש או שחפן חבירו ונתן לחפניו או שחפן ומת ונכנס שני במה שחפן ראשון וכו'. שם (דף מ\"ט) בעיא דלא איפשיטא: \n", + "סליק הלכות עבודת יום הכפורים בס\"ד (סנהדרין פ\"ד) מ\"ט דרבי וכו' גמר חטא חטא מתרומה ורבנן אמרי אמר קרא (ומתו) בו בו ולא במעילה. ופירש\"י וממיתה לחודא הוא דאימעט דגבי מיתה הוא דכתיב בו אבל אזהרה מיגמר גמר להזיד במעילה בגזירה שוה דחטא חטא מתרומה. ומכל מקום אין מקום להשיג על רבינו למה לא הביא אותה ראייה מאחר שהביא ראייה הכתובה בגמ'. \n", + "ומ\"ש רבינו והוא הדין לשאר כל קדש וכו'. אין לתמוה עליו לומר דהא התם מייתי קרא לתודה ושלמים ובכור וחטאת ואשם דהתם באוכל בחוץ ואם תאמר דמקרא אחרינא מייתי לה גמ' בדוכתא אחרינא דבפרק בתרא דתמורה (דף ל\"ב:) אמר ר' ינאי אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה בלבד שנאמר נפש כי תמעול מעל וכו' מקדשי ה' המיוחדים לה' אבל חטאת ואשם לא נפקא אלא מדרבי דתניא רבי אומר כל חלב לה' לרבות [אימורי] קדשים קלים למעילה, ואיכא למימר דההיא דפ\"ב דתמורה לא לענין חיוב מלקות במזיד אתמר. וא\"ת מנא ליה דהוא הדין לשאר כל קדש וי\"ל דיליף לה בבנין אב מעולה: \n", + "מעל בשגגה משלם וכו'. מפורש בפרשת ויקרא: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9a22739def7139924f409f880f5c42b621f4ecf5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,540 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Chosen Temple", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות בית הבחירה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה לעשות בית לה' וכו' שנאמר ועשו לי מקדש. ז\"ל רבינו בספר המצות שלו מצוה עשרים הוא שצונו לבנות בית הבחירה לעבודה בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש. ולשון ספרי ג' מצוות נצטוו ישראל בעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק הנה התבאר שבנין בית המקדש מצוה בפני עצמה והא דספרי איתא נמי בפרק כ\"ג (סנהדרין דף כ':) וסמ\"ג כתב וז\"ל תניא ג' מצות נצטוו ישראל וכו' ואחר שיניח להם המקום מכל אויביהם מסביב לבנות בית הבחירה שנאמר ועברתם את הירדן וישבתם בארץ ואח\"כ והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולותיכם וזבחיכם וכו' זמן מצוה זו של בנין בית הבחירה לא הגיעה עד ימי דוד וכן הוא אומר בדוד ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה עכ\"ל. ונראה שלא רצה לומר שהמצוה היא ועשו לי מקדש כמ\"ש רבינו משום דההוא קרא במשכן שבמדבר מיירי ורבינו לא נראה לו שהמצוה היא והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם וגו' וכסמ\"ג משום דהתם לא פקיד לבנות בית הבחירה אלא סיפור בעלמא הוא דקאמר שיביאו קרבנות למקום שיבחר ה' אבל לא מצינו במקרא ציווי שיבנו בית הבחירה ואע\"פ שבפרק כ\"ג הביאו מקרא דוהיה המקום אשר יבחר ה' לא לענין שיהא ציווי בנין בית הבחירה ממקרא זה אלא לומר שהכרתת זרעו של עמלק קודמת לבנין בית הבחירה מדכתיב והיה בהניח לכם מכל אויביכם וכו' והיה המקום אשר יבחר ה' ולפיכך לא רצה להביא ראיה מפסוק זה והביא ראיה מועשו לי מקדש ואע\"ג דההיא פרשה במשכן שבמדבר מיירי משמע דהאי קרא כלל הוא לכל מקום בין למשכן שבמדבר בין לשילה ונוב וגבעון בין לבית עולמים ודיקא נמי דקאמר ועשו לי מקדש ולא קאמר ועשו לי משכן. וכן הוא בגמרא סנהדרין ט\"ז שבועות י\"ד וכן תעשו לדורות וכו': \n\n" + ], + [ + "כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה וכו' עד כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהם בית לה' ולהקריב בהם קרבן וכו'. הכל מבואר בסוף זבחים במשנה (קי\"ב:) ובגמרא (ד' קי\"ו): \n\n" + ], + [], + [ + "ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא וכו'. בפרק ב' דמדות (משנה ה') וארבע לשכות היו בארבעה מקצועותיה של מ' מ' אמה ולא היו מקורות וכך הם עתידים להיות שנאמר ויוציאני אל החצר החיצונה וכו' ובפרק שלישי גבי מזבח קאמר רבי יוסי כשעלו בני הגולה הוסיפו עליו וכו' שנאמר והאריאל י\"ב ארך וכו' ובפרק ד' (דף ע':) ושני פשפשין היו לשער הגדול וכו' שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל ויאמר אלי ה' השער הזה יהיה סגור: \n\n" + ], + [ + "ואלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית וכו' עד הוא הנקרא עזרה. בפרק ב' דמדות ופרק ד' ופרק ה': \n", + "ומ\"ש והכל נקרא מקדש. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "ועושים במקדש כלים וכו' עד משוך לדרום. בפרק ג' דמדות (משנה ו'): \n", + "ומזבח לקטרת ומנורה ושלחן. מפורש בתורה. \n", + "ומה שכתב ושלשתם בתוך הקדש וכו' עד ושלחן מימין. מבואר בפרשת תרומה ובפרשת פקודי: \n", + "ומ\"ש ומזבח הקטרת משוך מבין שניהם לחוץ. בפרק ג' דיומא (דף ל\"ג:): \n\n" + ], + [ + "ועושים בתוך העזרה גבולין וכו'. בפ\"ב דמדות (מ\"ו) ראשי פספסין מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים: \n", + "ובונים בה בתים וכו'. במסכת מדות (שם): \n\n" + ], + [ + "כשבונים ההיכל והעזרה וכו'. במלכים כתוב אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית ובמכילתא פרשת מזבח אדמה ואם מזבח אבנים רצה של אבנים עושה רצה של לבנים עושה וילפינן מיניה לבנין הבית: \n", + "ואין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית וכו' ואח\"כ מכניסין אותם לבנין. גם זה במכילתא פרשת מזבח אדמה אבל בפרק עגלה ערופה (סוטה דף מ\"ח:) תנו רבנן שמיר שבו בנה שלמה את בהמ\"ק שנאמר והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה הדברים ככתבן דברי רבי יהודה אמר לו רבי נחמיה וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר כל אלה אבנים יקרות וגו' מגוררות במגרה א\"כ מה תלמוד לומר לא נשמע בבית בהבנותו שהיה מתקן מבחוץ ומכניס מפנים אמר רבי נראין דברי רבי יהודה באבני מקדש ודברי רבי נחמיה באבני ביתו ופירש\"י דברים ככתבן כמשמען אבן שלמה מסע כמה שהסיעה מן ההר ולא סיתתוה שוב בכלי ברזל וכיון דרבי אמר נראין דברי רבי יהודה באבני המקדש יש לתמוה על רבינו למה הניח דברי רבי יהודה ופסק כרבי נחמיה ואפשר דמשום דסתם מכילתא כרבי נחמיה ותו דפשטא דקרא מסייע ליה מש\"ה פסק כוותיה והכרעת רבי אינה הכרעה מפני שהיא הכרעת דעת שלישית דלאו הכרעה היא כדאיתא בסוף פירקא קמא דפסחים ועוד דגמרא בפירקא קמא דתמיד שאכתוב בפרק זה כרבי נחמיה אתי: \n\n" + ], + [ + "ואין בונין בו עץ בולט כלל וכו'. נלמד ממ\"ש לקמן בסמוך: \n", + "ואין עושין אכסדרות של עץ בכל העזרה וכו'. בספ\"ק דתמיד (דף כ\"ח:): \n", + "כתב הראב\"ד ואין בונין בו עץ כלל א\"א והלא לשכת כ\"ג של עץ וכו'. מה שכתב והלא לשכת כ\"ג של עץ היתה הכי איתא בסוף מדות (פרק ה') שלשכת כ\"ג היתה נקראת לשכת העץ. ומ\"ש עוד ובשמחת בית השואבה מקיפין כל העזרה גזוזטרא וכו'. בפרק שני דמדות (משנה ה'). ומ\"ש אבל בעזרת הנשים ובהר הבית מותר כלומר וההיא דשמחת בית השואבה בעזרת הנשים היתה ובספ\"ג מהלכות ע\"ז תירץ דשאני ההיא דלשעתה היתה וכתב שם עוד ובימה של עץ שהיו עושים למלך בשעת הקהל לשעתה היתה: \n", + "ותמיהא לי הא דתנן בפרק ג' דמדות וכלונסות של x ארז היו קבועים מכתלו של היכל לכתלו של אולם כדי שלא יבעט ושמא יש לומר שלא קבועים ממש קאמר בבנין אלא קבועים בעלמא בלא בנין ועל פי זה יש לתרץ ללשכת כ\"ג שלא היתה קבועה בבנין אלא בלא בנין ועי\"ל שלשכת כ\"ג לא של עץ היתה אלא בנין אבנים ולא נקראת של עץ אלא מפני שהניחו בה עצים אי זה פעם וטעמא דמסתבר הוא דאם לא כן למה נשתנת לשכה זו לעשותה של עץ יותר משאר לשכות שהיו של בנין. ועי\"ל דהראב\"ד ניחא ליה לשכת כהן גדול שתהא של עץ מפני שסובר שלשכה זו היתה בנויה במקום דריסת רגלי ישראל ולא אסרו אלא משער נקנור ולפנים שהוא אצל המזבח ומקשה לרבינו שסתם דבריו ומשמע מדבריו שבכל הבית אין בונין עץ אפילו בעזרת הנשים ולדעת רבינו יש לתרץ דכל העזרה דקאמר היינו משער נקנור ולפנים כדברי הראב\"ד: \n\n" + ], + [ + "ומרצפין את כל העזרה באבנים יקרות. הכי משמע בכמה דוכתי: \n", + "ואם נעקרה אבן וכו'. פרק שני דזבחים (דף כ\"ד). וכתב הראב\"ד עוד אמרו שם וכו'. ויתבאר פרק ה' מהלכות ביאת המקדש: \n\n" + ], + [ + "ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש אם יכולים לטוח אותו בזהב וכו'. שכן שלמה טח אותו בזהב: \n\n" + ], + [ + "אין בונין את המקדש בלילה וכו'. בפרק ב' דשבועות (דף ט\"ו:): \n", + "ועוסקין בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים. הכי כתיב בעזרא. \n", + "ומ\"ש והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמם ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר. דכתיב ויבאו האנשים על הנשים וכתיב ויעשו כל חכמי לב וכתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו: \n", + "ואין מבטלין תינוקות של בית רבן לבנין. מימרא פרק כל כתבי (שבת דף קי״ט:): \n", + "ואין בנין בהמ\"ק דוחה יום טוב. בפ\"ב דשבועות (דף ט\"ו:): \n\n" + ], + [ + "המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים וכו'. במכילתא רבי ישמעאל אומר מזבח אדמה תעשה לי שלא תבנהו לא ע\"ג כיפין ולא על גבי עמודים והתם קאמר דקרא דואם מזבח אבנים חובה ואע\"ג דתנאי פליגי עליה התם פסק רבינו כוותיה משום דבר\"פ קדשי הקדשים זבחים (דף נ\"ח) סתם גמרא כוותיה: \n\n" + ], + [ + "כל אבן שנפגמה וכו'. בפ\"ק דחולין (דף י\"ח) וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן מיתיבי כמה פגימת המזבח רבי שמעון בן יוחאי אומר טפח ראב\"י אומר כזית ל\"ק הא בסידא הא באבנא ופירש\"י באבנא כל דהו כדכתיב אבנים שלימות. וכתבו התוס' וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן ואם תאמר והיאך בנו המזבח דאנה ימצאו אבנים בלא פגימה ואם יחליקו בברזל איכא איסורא דלא תניף עליהן ברזל וליכא למימר נמי ע\"י שמיר דע\"כ ע\"י שמיר נמי לא יהיו חלוקות שלא תחגור בהן הצפורן מדאמרינן בפ\"ד דע\"ז גבי אבני המזבח ששקצום מלכי יון וגנזום בית חשמונאי היכי נעביד נתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא ננסרינהו פי' לעשות בלא פגימה לא תניף עליהם אמר רחמנא x והשתא לעבדינהו ע\"י שמיר אלא ודאי שמיר אין עושה אותן חלקות שלא תחגור בהם הצפורן וי\"ל דבפרק איזהו מקומן משמע שבנו אותו באבנים קטנות חלקות שלא היה בהם שום פגימה כגון חלוקי אבנים של נחל. \n", + "ומה שכתב רבינו הרי זו פסולה לכבש ולמזבח. בפ\"ג דמדות (משנה ד') משמע שדין אבני הכבש שוים לדין אבני המזבח: \n", + "ומה שכתב ומהיכן היו מביאים אבני מזבח מן בתולת הקרקע חופרין עד שמגיעין למקום הניכר שאינו מקום עבודה ובנין. שם אחד אבני הכבש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם וחופרין למטה מבתולה ומביאים משם אבנים שלימות שלא הונף עליהם ברזל. \n", + "ומ\"ש או מן הים הגדול. בפרק אי זהו מקומן (דף נ\"ד) אמרינן גבי בנין המזבח מביא חלוקי אבנים מפולמות: \n", + "וכן אבני ההיכל והעזרות שלימות היו. נראה שלא כתב כן אלא לענין שלא יהיה בהם פגם כדכתיב אבן שלמה מסע נבנה אבל היו מסתתין ומשוין אותן בכלי ברזל מבחוץ ומכניסין אותן כמו שכתב לעיל מפצלין ומסתתין אותן מבחוץ משא\"כ באבני מזבח שאסור להניף עליהן ברזל הכי אמרינן בפ\"ק דתמיד (דף כ\"ו:) אהא דתנן שבית המוקד היה מוקף רובדין של אבן מקשה רובדין מאי ניהו גזרתא דאצטבתא וכו' ומי מפלגי אבנים והכתיב והבית בהבנותו אבן שלימה וגו' ושני אביי דמתקני ומייתו מעיקרא ופירש המפרש קודם שיביאו האבנים בעזרה היו מתקנות על ידי ברזל וכו' וחוץ לעזרה מותר לחתכן ולהשוותן בברזל אבל משבאו לעזרה אסור להניף עליהן ברזל והכי מוכח במכילתא דאמרינן התם לא תבנה אתהן גזית בו אי אתה בונה גזית אבל אתה בונה גזית בהיכל ובבית קדשי הקדשים הא מה אני מקיים ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל וכו' בבית אינו נשמע אבל בחוץ נשמע כי חרבך הנפת עליה ותחללה רשב\"א אומר המזבח נברא להאריך ימיו של אדם וכו' עכ\"ל. משמע דלא נאסר הנפת ברזל אלא על המזבח בלבד משום דנברא להאריך ימיו של אדם אבל אבנים של בנין בית המקדש אין הנפת ברזל עליהן פוסלן ובלבד שלא יתקן בפנים וכן מוכח מתוך דברי רבינו דעד השתא לא איירי אלא לענין שלא יהא בהם פגם ועדיין לא הזכיר פיסול הנפת ברזל ולקמן בסמוך שהזכירו לא הזכירו אלא לענין אבני המזבח בלבד: \n\n" + ], + [ + "אבני היכל ועזרות וכו'. תוספתא סוף פרק שני דמגילה: \n", + "כל אבן שנגע בה הברזל וכו'. בפרק שלישי דמדות (משנה ד'): \n", + "ומ\"ש והבונה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש לוקה שנאמר לא תבנה אתהן גזית והבונה אבן פגום עובר בעשה. (דכתיב אבנים שלימות תבנה את מזבח ה' אלהיך) פשוט הוא. \n", + "ומה שכתב שדין הכבש שוה בזה למזבח הוא מדתנן בפ\"ג דמדות אחד אבני הכבש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם וכו' ומביאים אבנים שלימות שלא הונף עליהם ברזל: \n\n" + ], + [ + "אבן שנפגמה וכו'. בפ\"ג דמדות נפגמה אחת מהן היא פסולה וכולן כשרות ומשמע לרבינו דה\"ה לנגע בה ברזל: \n", + "ומלבנין את המזבח פעמים בשנה וכו'. שם. כתב הראב\"ד וכן מכל העזרות והלשכות שהן קדש עכ\"ל. ויש להקשות שכבר כתבתי בסמוך שאבני ההיכל והעזרות אע\"פ שצריך שלא יהיה בהם פגם מותר להניף עליהם ברזל שהרי לא אסר הכתוב הנפת הברזל אלא על אבני המזבח ואע\"פ שאין מתקנים אותם בפנים בכלי ברזל כדכתיב ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו ה\"מ לעשות מלאכה בהם בכלי ברזל בענין שישמע קול הברזל אבל ליגע בהם ברזל אפי' בפנים אין בכך כלום: \n\n" + ], + [ + "אין עושין מדרגות למזבח. פשוט הוא. \n", + "ומה שכתב אלא בונין כמו תל בדרומו של מזבח וכו' והוא הנקרא כבש. בפרק ג' דמדות תנן כבש היה לדרומו של מזבח ובפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ב:) מייתי לה מקראי. \n", + "ומה שכתב והעולה במעלות על המזבח לוקה. פשוט הוא: \n", + "וכן הנותץ אבן אחת מן המזבח וכו' לוקה שנאמר ונתצתם את מזבחותם כו'. בסיפרי מניין לנותץ אבן אחת מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרות שהוא בלא תעשה תלמוד לומר ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה' אלהיכם ואין לתמוה על רבינו שכתב או מן ההיכל או מבין האולם ולמזבח דמשמע דוקא הני אבל עזרות לא שסמך על מ\"ש בפרק ו' מיסודי התורה שהוא עיקר דין זה. ולשון וכן שכתב רבינו אינו מדוקדק. \n", + "ומה שכתב דרך השחתה כלומר שאם נותץ כדי לתקן ודאי שרי: \n\n" + ], + [ + "המנורה וכליה וכו' אין עושין אותם אלא מן המתכת בלבד ואם עשאום של עץ וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ\"ח:) תני רב פפא וכו' מנורה היתה באה מן העשת ומן הזהב עשאה של כסף כשרה של בעץ של אבר ושל גיסטרון רבי פוסל ורבי יוסי בר יהודה מכשיר של עץ ושל עצם ושל זכוכית דברי הכל פסולה ופסק רבינו כרבי יוסי בר יהודה משום דאיתא התם ברייתא סתם דקתני משאר מיני מתכות כשרה ואף על גב דמייתי התם ברייתא אחריתי דקתני כלי שרת שעשאן של עץ רבי פוסל ורבי יוסי בר יהודה מכשיר פסק רבינו לפסול משום דמשמע התם דרבים פליגי עליה דרבי יוסי בר יהודה בהא. \n", + "ומה שכתב היו הקהל עניים עושים אותם אפילו של בדיל ואם העשירו עושים אותם של זהב בפרק הקומץ רבה שם ובפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ג) [וכן עוד בראש השנה (כ״ד)]: \n\n" + ], + [ + "אפילו המזרקות והשפודין וכו' אם יש כח בצבור עושים אותם של זהב. בפרק אמר להם הממונה (יומא דף ל\"ז) מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של י\"ה של \n", + "זהב ומ\"ש אפילו שערי העזרה מחפין אותם זהב אם מצאה ידם. בפ\"ב דמדות (משנה ג') כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב חוץ משערי נקנור מפני שנעשה בהם נס: \n\n" + ], + [ + "אין עושין כל הכלים מתחלתן וכו'. בתוס' פרק שני דמגילה: \n", + "ומה שכתב וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהם גבוה רשאי להשתמש בהם הדיוט וכו'. שם xגבי העושה תיבה ומטפחות לספר: \n", + "אבנים וקורות שחצבן מתחילה לבה\"כ וכו'. שם אבנים וקורות שחצבן מתחילה להדיוט אין בונין אותם בהר הבית ומשמע לרבינו דלהדיוט היינו בית הכנסת ולגבי הר הבית הדיוט קרי ליה ויש לתמוה מי דחקו לרבינו לפרש כן ולמה לא פירש דלהדיוט ממש קאמר ואפשר דבדוכתא אחרינא איתיה בהדיא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המזבח מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם. בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ב) ג' נביאים עלו עמהם מן הגולה אחד שהעיד להם על מקום המזבח וכו': \n\n" + ], + [ + "ומסורת ביד הכל וכו' עד כשנברא. בפרקי רבי אליעזר ובמדרשות: \n", + "ומ\"ש ומשם נברא בב\"ר בפסוק וייצר ובירושלמי דנזיר פרק כה\"ג: \n\n" + ], + [ + "מדות המזבח מכוונות הרבה וכו' ואין להוסיף על מדתו וכו'. בריש פרק קדשי קדשים (זבחים דף נ״ח:): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ושלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה וכו'. בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ב): \n\n" + ], + [ + "מזבח שעשה משה וכו'. בפרק קדשי קדשים (זבחים דף נ״ט:) תניא ושלש אמות קומתו דברים ככתבן דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר נאמר כאן רבוע ונאמר להלן רבוע מה להלן גובהו פי שנים בארכו אף כאן גבהו פי שנים בארכו וכו' א״ל רבי יוסי והלא כבר נאמר ואת קלעי החצר ואת מסך שער החצר אשר על המשכן ועל המזבח מה משכן י' אמות אף מזבח י' אמות וכו' ומה ת״ל וג' אמות קומתו משפת סובב ולמעלה ופירש״י משפת סובב ולמעלה עד מקום הקרנות ולמטה הימנו ו' אמות וגובה הקרנות אמה הרי עשר וידוע דהלכה כרבי יוסי לגבי רבי יהודה ועוד דסתם גמרא בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו) כרבי יוסי ופירש״י וג' אמות קומתו במזבח הנחשת כתיב ונאמר להלן רבוע במזבח הזהב אמה ארכו ואמה רחבו רבוע ואמתים קומתו אף כאן גבהו פי שנים כארכו הרי י' אמות וכו' משפת סובב ולמעלה עד מקום הקרנות ולמטה הימנו ו' אמות וגובה הקרן אמה ועיין במה שאכתוב לקמן בפרק זה: \n", + "ומזבח שעשו בני הגולה וכו'. משנה בפ\"ג דמדות (משנה א'). \n\n" + ], + [ + "עשר אמות של גובה המזבח וכו'. בפי\"ז דכלים (משנה י') תנן רבי יהודה אומר אמה של בנין בת ששה טפחים ושל כלים ה' ומייתי לה בפ' שתי הלחם במנחות (דף צ\"ז) ומייתי עלה קרא דכתיב ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטפח וחיק האמה ואמה רוחב וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד וכו' חיק האמה זה יסוד אמה רוחב זה סובב וגבולה אל שפתה סביב וכו' אלו הקרנות ופירש\"י מדות המזבח מזבח העולה. באמות אמה אמה וטפח באמות בינוניות יהא מאמותיו אמה וטפח דאמותיו והן בשל חמשה דהוה ליה של ששה אמה וטפח באלו. וחיק האמה כלומר באלו אמות אני אומר שיהו בנות חמשה וחיק האמה דהיינו יסוד. אלו הקרנות זרת אמה האחד דמאמצעית האבן מודד והויא זרת לכל רוח דהיינו אמה כל זרת חצי אמה ומסיק התם חיק האמה בגובהה אמה רוחב כניסה ופירש\"י חיק האמה בגובהה אותה אמה שמן הרצפה ועד היסוד באמה בת ה'. ואמה רוחב כניסה דסובב באמה בת ה' אבל כניסה דיסוד באמה בינונית. וגבולה על שפתה סביב דגבהו דקרן באמה בת ה' עכ\"ל. אבל רבינו מפרש דכי אמרינן ואמה רוחב כניסה אשתי כניסות קאי בין דיסוד בין דסובב דתרווייהו באמה בת ה' טפחים ולפ\"ז כי קתני חיק האמה זה יסוד אמה רוחב זה סובב ואסיקנא חיק האמה בגובהה לאו לאפוקי כניסה היא דכניסה נמי הוי באמה בת ה' אלא לאשמועינן דגובהה באמה בת ה' הוא דאתא וכי קאמר במסקנא ואמה רוחב כניסה היינו בין כניסה דיסוד בין כניסה דסובב: \n", + "ומ\"ש וגובה כל המזבח נ\"ח טפחים. הכי אמרינן התם בגמרא על פי מה שנתבאר שגובה המזבח עשר אמות וכל אמה בת שש טפחים זולת אמות היסוד ואמות הקרנות שהם בנות חמש טפחים: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וכך היתה מדתו וצורתו עלה ה' טפחים וכנס ה' טפחים זה יסוד וכו'. בפ״ג דמדות (משנה א') תנן המזבח היה ל״ב על ל״ב עלה אמה וכנס אמה זה יסוד נמצא ל' על ל' עלה ה' וכנס אמה זה הסובב נמצא כ״ח על כ״ח מקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה נמצא כ״ו על כ״ו מקום הילוך רגלי הכהנים אמה מזה ואמה מזה נמצא כ״ד על כ״ד מקום המערכה ואמרינן עלה בפ' שתי הלחם (מנחות דף צ״ז:) עלה אמה וכנס אמה זה יסוד נמצא ל' על ל' שלשים ושני טפחים הויין כלומר כיון דכניסה דיסוד לא הוי אלא באמה בת ה' פשו טפח מכאן וטפח מכאן ותו עלה ה' וכנס אמה זהו סובב נמצא כ״ח על כ״ח כ״ח וד' טפחים הוי אלא דכיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה ואע״ג דהא דאמרינן כיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה אתמר למאי דס״ד דחיק האמה כנסה ובתר הכי אסיקנא דחיק האמה כגבהה כבר נתבאר שרבינו סובר דלמסקנא נמי כנסה דיסוד באמה בת ה' טפחים וזהו שכתב רבינו בפי' המשנה פ״ג דמדות מה שאמר נמצא ל' על ל' הוא ל' ושני טפחים על ל' ושני טפחים לפי שלא כנס אלא ה' טפחים כמו שביארנו וכן אמר נמצא כ״ח על כ״ח היינו כ״ח וד' טפחים אלא שהוא לא מנה הטפחים שהוא פחות מאמה כיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה וזה המאמר קיים עכ״ל. כלומר אע״ג דהא דכיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה אתמר למאי דס״ד הוא מאמר קיים דגם למאי דאסיקנא אמרינן הכי. ודע דאפי' לפירוש רש״י אנו צריכין לומר דמתניתין לאו דוקא דהא גם למסקנא כניסה דסובב באמה בת ה' טפחים ואם כן ע״כ כי קתני נמצא כ״ח על כ״ח היינו כ״ח ושני טפחים על כ״ח ושני טפחים אלא דכיון דהוי בציר מאמה לא חשיב ליה ולדעת רבינו דכניסה דיסוד נמי הוי באמה בת ה' טפחים הוה ליה ד' טפחים דלא חשיב להו. ובהשגות רחבו כ״ד אמה וד' טפחים על כ״ד אמה וד' טפחים. א״א אולי אינו כן כי הד' טפחים הם כניסת הקרנות מדפני המזבח עכ״ל. ודבר פשוט הוא שטענת אולי אינה טענה וכל שכן למה שכתבתי דלפירש״י נמי כ״ח על כ״ח לאו דוקא. וכתוב בפרוש ה״ר שמעיה על מתניתין דבסמוך עלה אמה וכנס אמה עלה ה' וכנס אמה הכניסות שנה במשנה אבל עלה שלש זה מקום הקרנות שלא היה שם כניסה לא קא חשיב ואותן ג' כתובות במקרא וג' אמות קומתו משפת סובב ולמעלה עכ״ל. כלומר דאמרינן בפרק קדשי קדשים לרבי יוסי דנקטינן כוותיה דמאי דכתיב וג' אמות קומתו היינו משפת סובב ולמעלה וכמו שכתבתי לעיל והיינו מקום הקרנות ובסמ״ג מצאתי שהיה כתוב כן במשנה עצמה שהוא גורס במשנה עלה ה' אמות וכנס אמה זהו סובב עלה ג' וכנס אמה זהו מקום הקרנות כלומר וגובה כל קרן אמה הרי עשר אמות גובה המזבח וכיון שכן יש להגיה בדברי רבינו אצל מ״ש ונמצא רחבו כ״ח אמה וד' טפחים על כ״ח אמה וד' טפחים עלה י״ח טפחים וכונס לקרן זוית של הי״ח בנין חלול מרובע לכל ד' קרנות וכך מצאתי בספר מוגה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו גובה כל קרן ה' טפחים וריבוע כל קרן אמה על אמה נתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש וד' הקרנות חלולות היו מתוכן שם (זבחים דף נ\"ד:) א\"ר כהנא אבנים של קרנות חלולות היו שנאמר ומלאו כמזרק כזויות מזבח הכא נמי אבנים שלמות אמר רחמנא אלא דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה ופירש\"י קרנות של מזבח חלולות היו נקובים נקבים עמוקים בארבעתן שיפול דם החטאת ויבלע לתוכו. כמזרק כזויות מזבח אלמא בית קיבול יש במזרקים. דמחית מידי מתותיה מקלות וקסמים דקים נתן בין חלוקי האבנים וכשיבש הוציאם ונשארו מקומות בנקבים חלולים ולא הוצרך לפגום פגימות לנקבים: \n", + "ומ\"ש וגובה מקום המערכה י\"ח טפחים. כתב הראב\"ד על זה לא ידעתי מהו גובה המערכה וכו'. ובאמת שדבריו בזה תמוהים בעיני שאיך עלה על דעתו לומר דמקום מערכה הוא התפוח. גם מ\"ש שהנוסחא המדוייקת רוחב מקום המערכה י\"ח טפחים וכו' איני יודע איך אפשר לומר כך שהרי כתב רבינו בסמוך שרוחב המערכה כ\"ד אמות וארבע טפחים ונתבאר שהוא משנה וגמרא ואיך יתכן לומר שרוחב מקום המערכה י\"ח טפחים כמו שכתב הראב\"ד שהיא הנוסחא המדוייקת גם מ\"ש ושני הטפחים הם שפיחתו משתי הקרנות ברחבן ואולי יש לומר שאותם שני טפחים היו פגימה וכו' איני יכול ליישבו דרבינו מיירי בגובה ואותם שני טפחים הם ברוחב ומה ענין זה לזה. ומה שכתב אחר כל זה התבוננתי מדבריו שהוא קורא מן הסובב ולמעלה מקום מערכה מי יתן ואדע מאחר שהתבונן וירד לסוף דעתו למה לו לכתוב לנו מה שעלה בדעתו קודם שהתבונן בדבריו ומה גם בהיותם דברים תמוהים. ומה שסיים הראב\"ד וזהו שכתב וגובה מקום מערכה י\"ח טפחים שהם שלש אמות ולמעלה במזבח של משה כתב כמו כן בזה הלשון כי בלשון אחרת ידבר אל העם הזה ומשנה לשון חכמינו עכ\"ל. מ\"ש ולמעלה במזבח של משה כתב כמ\"כ בזה הלשון כלומר שכתב למעלה מזבח שעשה משה ושעשה שלמה ושעשו בני הגולה ושעתיד להעשות כולם י' אמות גובה כל אחד מהם וזה הכתוב בתורה וג' אמות קומתו מקום המערכה בלבד ולשם כתב כהוגן שהזכיר אמות וכאן שינה לשונו להזכיר טפחים ואני אומר דרבינו תנא דווקנא הוא ומפני שאמות גובה המזבח קצתם בנות חמש טפחים כמו שנתבאר הוצרך לכתוב מדת כל דבר גובה המזבח בלשון טפחים להודיענו באי זה מקום נמדד באמה בת ה' טפחים ובאי זה מקום נמדד באמה בת ששה יגמלהו ה' כצדקו שהאיר עינינו. \n", + "ומ\"ש רבינו נמצא חצי גובה המזבח כ\"ט טפחים מסוף הסובב מבואר ממה שקדם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וחוט של סיקרא היה חוגר באמצע המזבח להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים. משנה בפ\"ג דמדות (משנה א'). \n", + "ומ\"ש נמצא גובהו מן הארץ עד מקום המערכה ט' אמות פחות טפח. הוא פשוט ממה שנתבאר שאמות גובה היסוד היתה בת ה' ומשם עד הסובב ה' אמות בנות ששה וגובה מקום המערכה ג' אמות בנות ו' שהם ט' אמות בנות ו' טפחים פחות טפח: \n\n" + ], + [ + "יסוד המזבח וכו'. בפ״ג דמדות תנן היסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב ואוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ג:) אמרי' קרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד מ״ט אמר ר' אלעזר לפי שלא היתה בחלקו של טורף דאמר רב שמואל בר רב יצחק מזבח אוכל בחלקו של יהודה אמה ופי' רש״י טורף בנימין דכתיב ביה זאב יטרף שנתנבא עליו יעקב בבקר יאכל עד באחסנתיה יתבני מדבחא ואותה הקרן לא היתה בחלקו כדמפרש ואזיל וכו' מזבח היה אוכל בחלקו של יהודה אמה אמה במזרחו אמה בדרומו כל הארך וכו' על פני כל המזרח שכשמגיע לקרן מזרחית צפונית היתה כלה בסמוך לקרן אמה כל הארך בעובי האמה אלא שלא היתה אמה שבמזבח על פני כל המזרח וכו' וכן אכילת האמה הדרומית לא היתה מהלכת על פני כל הדרום שכשמגעת לקרן דרומית מערבית כלה בסמוך לקרן אמה כדתנן היסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב ואוכל במזרח אמה אחת ובדרום אמה אחת נמצא יסוד לשלשת הקרנות ובתר הכי (דף נ״ד) אמרינן רב אמר בבנין ולוי אמר בדמים ופירש״י בבנין בקרן דרומית מערבית בנו יסוד אמה בארך הדרום וחדלו להם כל הדרום וכל המזרח עד אמה סמוך לקרן צפונית מזרחית כדתנן אוכל במזרח אמה ובדרום אמה ולוי אמר בדמים יסוד היה על פני כל המזרח אבל לא נותנים דמים בחלקו של יהודה ופסק רבינו כרב משום דפשטא דמתניתין כוותיה. ומוקי בגמרא אליבא דרב מתני' דהמזבח ל״ב על ל״ב מן הצד ופירש״י מן הצד לאו בארבעת רבעיו חשיב אלא מצד צפון היה ל״ב אבל מזרח ודרום לא היה אלא ל״א על ל״א דקרן דרומית מזרחית חסרה לה אמה לדרום ואמה למזרח ומותיב בגמרא לרב מדתניא כיצד בונים את המזבח מביא מלבן ל״ב על ל״ב וגובהו אמה ומביא חלוקי אבנים מפולמות בין גדולות בין קטנות ומביא סיד וקוניא וזפת וממחה ושופך וזהו מקום יסוד כלומר אלמא יסוד בולט בו מד' רוחותיו ומשני דגייז ליה אבנים שלימות כתיב דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה ופירש״י דגייז ליה לאחר שיבש סתר הבנין מעל חלקו של יהודה ופרכינן והא אבנים שלימות כתיב שיהא חלק ולא פגימות וא״א לסתירה להיות חלקה. דמנח מידי תותיה כלומר במקומו על כנגד חלקו של יהודה הניח עץ ארוך ועביו כעובי המלבן וחלק בתוך המלבן ולא יכול להדביק עם חלוקי האבנים ע״י שפיכת המיחוי של סיד ושל קוניא ולכשיבש קצת נטלו ונשאר מקומו חלק: \n\n" + ], + [ + "ובקרן מערבית דרומית וכו' עד ומנקין אותו. משנה בפרק שלישי דמדות (משנה ב') ולשון המשנה שהדמים הניתנין על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי יורדים בהם ומתערבין באמה ויוצאים לנחל קדרון. ופי' ה\"ר שמעיה שהדמים הניתנים על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי באותה אמה שהיסוד אוכל בדרום. וכתב שם רבינו כבר נתבאר ששירי הדם יש מהם ששופכים על יסוד מערבית ויש מהם ששופכים על יסוד דרומית לפיכך נתן הב' נקבים בקרן מערבי דרומי עכ\"ל. ובכן יהי' פשוט לפניך מה ששנינו מתערבין: \n\n" + ], + [], + [ + "וכבש היה בנוי לדרומו של מזבח וכו'. גם זה משנה שם (משנה ג') ובפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ב:) מייתי מקראי דכבש בדרום ותניא במכילתא לא תעלה במעלות על מזבחי עשה כבש למזבח שלא יעשה מדרגות שגורמים לגילוי ערוה מחמת הרחבת הפסיעות אין לי אלא עליה ירידה מניין ת\"ל אשר לא תגלה ערותך עליו: \n", + "ומה שכתב והיה אוכל בארץ שלשים אמה מצד המזבח ופורח ממנו אמה על היסוד ואמה על הסובב. בפרק קדשי הקדשים רמו מתני' אהדדי דתני חדא כבש היה לדרומו של מזבח ארך ל״ב והמזבח ל״ב ארך הרי ארך המזבח והכבש ס״ד וכי מני להו אהדדי בפרק ה' דמדות (משנה א') הכבש והמזבח ס״ב והא ס״ד הוי תופסין בקרקע העזרה והתם לגבי תפיסת הקרקע מני להו ומשני נמצא פורח אמה על יסוד ואמה על סובב ופירש״י שראש הכבש פורח ועולה על [שתי אמות של] כניסת היסוד והסובב [מגיע לראש המזבח] ונמצאו שתי אמות העליונות שלו נבלעות בל״ב אמות [של מזבח] ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ד) מקשה לרב דאמר דהא דתניא מזרחית דרומית לא היה לו יסוד בבנין מדקתני פורח אמה על יסוד מכלל דאיכא כניסת היסוד לדרום דהא כבש לדרום הוא ומשני אימא כנגד אמה יסוד ופירש״י כנגד מקום שהכניסה ראויה להיות ולא שהיתה שם ומיהו שתי אמות נבלעות לתוך ל״ב של מזבח שהיה נכנס לתוך הפנימי שכנגד בליטה שהיסוד התחיל לאכול בה בדרום אמה אחת: \n", + "ומה שכתב ואויר מעט היה מפסיק בין הכבש למזבח כדי ליתן האיברים למזבח בזריקה. בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ב:) שאל ר\"ש בר יוסי בן לקוניא את ר' יוסי אומר היה רשב\"י אויר יש בין כבש למזבח א\"ל ואתה אי אתה אומר כן והלא כבר נאמר ועשית עולתיך הבשר והדם מה דם בזריקה אף בשר בזריקה א\"ל שאני אומר עומד בצד מערכה וזורק כשהוא זורק למערכה דליקה הוא זורק או למערכה שאינה דליקה זורק הוי אומר למערכה דליקה הוא זורק התם משום דלא אפשר רב פפא אמר כי דם מה דם אויר קרקע מפסיקו אף בשר אויר מפסיקו ופירש\"י אויר יש בין כבש למזבח שלא היה ראש הכבש נוגע במזבח אלא אויר מעט מפסיק בינתים וכו'. מה דם עולה שעומד בארץ וזורק מן הכלי כדכתיב וזרקו אף בשר בזריקה אלמא אויר יש ומחמת האויר הוא זריקה שעומד בכבש וזורק אל עבר האויר למערכה וכו' שאני אומר בצד המערכה בראש המזבח [וזורק] ולהכי אתא קרא. א\"ל כשהוא זורק למערכה דליקה הוא זורק וכו' כלומר משום הא למה לי קרא פשיטא דע\"כ הוא זורקו שהרי אין יכול לסדר סביב על ראשי העצים שאין המערכה דולקת שם אלא הימנו והלאה מקום שהמערכה דולקת והתם משום דלא אפשר הוא דע\"כ כי אתא קרא לאשמועינן אתא דיש אויר בין כבש למזבח. רב פפא אמר לא מצית אמרת דהיקש לאשמועינן אתא דעומד בצד המערכה וזורק דהפסקת אויר רצפה בעינן כי דם מה דם אויר קרקע הרצפה מפסיק בינו למזבח אף בשר וכו': \n", + "ומה שכתב וגובה הכבש תשע אמות פחות שתות עד כנגד המערכה. זה פשוט ממה שנתבאר שגובה המזבח עד ראש המערכה למעלה ט' אמות וכולם באמה בת ו' טפחים חוץ מאמה יסוד שהיא באמה בת ה': \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ושני כבשים קטנים יוצאים ממנו שבהם פונים ליסוד ולסובב ומובדלים מן המזבח כמלא נימא. מימרא דרב יהודה בפרק קדשי הקדשים ומסיים בה משום שנאמר סביב ורבי אבהו אמר רבוע ופירש\"י שני כבשים קטנים יוצאים מן הכבש וכו' אותו שפונין בו לסובב יצא במזרחו של כבש לימין ויוצא ומתחיל בשיפולו של כבש ונמשך ועולה באלכסון עד שמגיע לסובב והפונה ליסוד יוצא למערבו להוליך בו שירים של חטאת שיורד מן המזבח פונה לשמאלו ליסוד דרומי ומתחיל לצאת בשיפולו של כבש רחוק מן המזבח כדי שיהא נוח לשפע ולירד ליסוד. משום שנאמר סביב שיהא היקף למזבח כל דהו ואי היה מחוברין שוב אין היקף אפילו כחוט: \n", + "ומ\"ש וחלון היתה במערבו של כבש אמה על אמה ורבובה היתה נקראת שבה נותנין פסולי חטאת העוף וכו'. במשנה פרק ג' דמדות ורבובה היתה לו במערבו וכו' ששם היו נותנים פסולי חטאת העוף. וכתב הראב\"ד על דברי רבינו א\"א לא כי אלא החלון לבד והרבובה לבד וכך היא שנויה במסכת מדות עכ\"ל. ושותיה דמר לא ידענא שאין במסכת מדות זולת המשנה שכתבתי בסמוך ורבינו כתב בפי' המשנה דאיתא בתוספתא בזבחים חלון היתה במערבו של כבש אמה על אמה ורבובה היתה נקראת ששם זורקין פסולי חטאת העוף עד שתעובר צורתה ותצא לבית השריפה עכ\"ל. והוא הלשון שהעתיק פה תיבה בתיבה. ולשון רבובה פירש ה\"ר עובדיה שהוא כמו נבובה כלומר שהיתה חלולה: \n\n" + ], + [ + "ושני שלחנות היו במערב הכבש אחד של שיש וכו'. בפרק ששי דשקלים (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "כשבונין המזבח וכו' עד וישארו הקרנות חלולים. הכל בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ד ע״א וב') ונתבאר בפרק זה. ופירש״י מלבן דפוס מרובע עשוי מד' קרשים. קוניא ניתוך אבר כעין שעושים לציפוי כלי חרס שקורין פלומי״ר: \n\n" + ], + [ + "ארבע קרנות של מזבח ויסודו ורבועו מעכבין וכו'. בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ב) תנו רבנן קרן וכבש ויסוד וריבוע מעכבין מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אין מעכבין מנא ה\"מ אמר רב הונא אמר קרא המזבח כל מקום שנא' המזבח לעכב ופירש\"י וריבוע אם אין המזבח מרובע. בכל מקום שנא' המזבח לעכב דהמזבח משמע כשהוא כן הוא דמיקרי מזבח ואי לא לא ובקרן כתיב קרנות המזבח וביסוד כתיב אל יסוד המזבח ובכבש כתיב אל פני המזבח והוא הכבש שהוא פניו של מזבח שעולין לו דרך שם כי היכי דחשיב צד מזרחית פני אהל מועד מחמת שהפתח שם ובריבוע כתיב רבוע יהיה המזבח. ואהא דתניא מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אין מעכבין אמר רבי מני ובלבד שלא יפחתנו ממזבח שעשה משה וכמה אמר רב יוסף אמה מחכו עליה חמש אמות ארך וחמש אמות רוחב רבוע יהיה המזבח א\"ל אביי דילמא מקום מערכה קאמר מר אמר ליה מר דגברא רבא הוא ידע מאי קאמינא ופירש\"י דילמא מקום מערכה קאמר דהוי אמה שבין הקרנות ומקום הילוך ממעטים בו אמתיים לכל צד פש ליה אמה על אמה: \n\n" + ], + [ + "מזבח שנפגם מבניינו וכו'. בפ\"ק דחולין (דף י\"ח) אמרינן דפגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן מיתיבי כמה פגימת המזבח רשב\"י אומר טפח ראב\"י אומר כזית ל\"ק הא בסידא הא באבנא ופירש\"י באבנא כל דהו דכתיב אבנים שלימות ופסק רבינו כרשב\"י משום דמאריה דגמרא הוא טפי מראב\"י ואע\"ג דקי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי אפשר דה\"מ במשנה אבל לא בברייתא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המנורה מפורשת צורתה בתורה וכו' נמצאו כל הגביעים כ״ב וכו'. ברייתא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ח) ובגמרא בשלמא גביעים כ״ב דכתיב ובמנורה ד' גביעים וכתיב ג' גביעים משוקדים בקנה ד' דידה וי״ח דקנים הא כ״ב כפתורים נמי י״א כפתורים תרי וששה דקנים וכפתר וכפתר וכפתר הא י״א אלא פרחים ט' מנ״ל פרחיה תרי וששה דקנים תמניא הוו אמר רב שלמן כתיב עד פרחה ופירש״י י״ח דקנים דכתיב ג' גביעים משוקדים בקנה האחד. כפתוריה דמנורה גופה תרי ושית דקני דיש בכל קנה וקנה כפתר דכתיב ג' גביעים משוקדים בקנה האחד הרי ח' וכפתר תחת שני הקנים וכן לשנים האחרים וכו'. עד פרחה ריבה לך הכתוב חד פרח: \n", + "ומ״ש והכל משוקדים. כתב הר״י קורקוס ז״ל שכתב כן רבינו מדאמרינן בפרק הוציאו לו (יומא דף נ״ב:) ה' מקראות אין להם הכרע ואחד מהם משוקדים דמספקא לן אי קאי אגביעים או אכפתוריה ופרחיה ולכך מפרש אתרוייהו דמספיקא עבדינן כולהו משוקדים שאף אם יעשו משוקדים ואין צריך להיות משוקדים אין בכך הפסד אבל אם יניח מלעשות משוקדים אם צריך משוקדים איכא קפידא עכ״ל. \n", + "ומ\"ש וכולן מעכבין זה את זה ואפילו חסר א' מהמ\"ב מעכב את כולן. בתוספתא פ\"ו דמנחות גביעיה כפתוריה ופרחיה מעכבין זה את זה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "במה דברים אמורים בשעשאה של זהב וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ\"ח) ויליף להו מקראי ופירש רש\"י מן העשת עשייתה חתיכה שלימה ומכה בקורנס עד שיצאו ממנה כל כליה: \n", + "ומ\"ש אם היתה חלולה נראה לפרש דהיינו לומר שאינה מקשה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואין עושין אותה מן הגרוטאות וכו'. בפרק הקומץ רבה ויליף לה מקרא ופירש\"י גרוטאות זהב שבור: \n\n" + ], + [ + "המלקחיים והמחתות וכלי השמן וכו'. בפ' שתי מדות (מנחות דף פ\"ח) תניא מנורה ונרותיה באות מן הככר ואין מלקחי' ומחתותיה מן הככר רבי נחמיה אומר מנורה היתה באה מן הככר ולא נרותיה ומלקחיה ומחתותיה באות מן הככר במאי קא מיפלגי בהאי קרא דתניא ככר זהב טהור יעשה אותה למדנו למנורה שבאה מן הככר מניין לרבות נרותיה ת\"ל את כל הכלים האלה יכול שאני מרבה אף מלקחיה ומחתותיה ת\"ל אותה דברי ר' נחמיה קשיא דר' נחמיה אדר' נחמיה תרי תנאי ואליבא דר' נחמיה ר' יהושע בן קרחה אומר מנורה באה מן הככר ואין מלקחיה ומחתותיה ונרותיה באים מן הככר ואלא מה אני מקיים את כל הכלים האלה שהיו כלים של זהב ואמרינן בגמרא דאמוראי סברי כמ\"ד מנורה ונרותיה באות מן הככר ומש\"ה פסק רבינו כן. \n", + "ומה שכתב רבינו שהרי נאמר במנורה זהב טהור וחזר ואמר ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור וכו'. מצאתי כתוב דאיתיה בברייתא דמלאכת המשכן פ\"ט: \n\n" + ], + [ + "שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה וכו'. משנה בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ח). \n", + "ומ\"ש בין שהיתה של זהב בין שהיתה של שאר מיני מתכות הכי אמרינן בגמרא ואימא נמי באה זהב באה קנים אינה באה זהב אינה באה קנים ההוא x פמוט מיקרי. \n", + "ומ\"ש וכל הנרות קבועים בקנים כך פירש\"י שבעה נרותיה בראש כל קנה וקנה היה נר אחד כעין בזך ושם נותנין השמן והפתילות: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ששת הנרות הקבועים בששת הקנים היוצאים מן המנורה כולם פניהם לנר האמצעי שעל קני מנורה וכו'. בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ח:) תניא אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מלמד שהיו מצדדין פניהם כלפי נר אמצעי ופירש״י האמצעי עומד על גופה של מנורה והשאר על הקנים ומשמע קרא אותן שעל הקנים מצודדות כלפי אותה של מערב. \n", + "ומ\"ש וזה הנר האמצעי פניו כנגד קדשי הקדשים והוא הנקרא נר מערבי. יתבאר לקמן בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "הגביעים דומים לכוסות וכו' עד נשתיירו ג' טפחים שבהם ג' גביעים כפתור ופרח. הכל ברייתא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ח:). \n", + "ומ\"ש כמין תפוחים כרותיים. פירש\"י שם מקום: \n\n" + ], + [], + [ + "ואבן היתה לפני המנורה וכו'. משנה בסוף פ\"ג דתמיד (כ\"ט:): \n\n" + ], + [ + "השלחן היה ארכו י״ב טפח ורחבו ששה. בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו) תנן השלחן ארכו עשרה ורחבו חמשה וכו' דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר השלחן אורכו י״ב ורחבו ששה ופירש״י ארכו י' ורחבו ה' כדכתיב אמתים ארכו ואמה רחבו ור' יהודה לטעמיה דאמר אמת כלים באמה בת חמשה וכו' ורבי מאיר לטעמיה דאמר כל האמות היו בינוניות וצריך טעם למה פסק כר' מאיר ואפשר שטעמו מפני ששנינו שם במשנה דאבא שאול ס״ל כוותיה. \n", + "ומ\"ש והיה מונח ארכו לאורך הבית וכו' וכן שאר כל הכלים ארכן לארכו של בית. משנה שם: \n", + "ומ\"ש חוץ מן הארון שהיה ארכו לרוחב הבית. שם (דף צ\"ח) תנו רבנן כל הכלים שבמקדש ארכן לארכו של בית חוץ מארון שארכו לרחבו של בית וכו' מדבדיו כך היו מונחין ובדיו מנ\"ל דתניא ויאריכו הבדים יכול לא היו נוגעים בפרוכת ת\"ל ויראו אי ויראו יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין ת\"ל לא יראו החוצה הא כיצד דוחקין ובולטין בפרוכת ודומין כמין שני דדי אשה שנאמר צרור המור דודי לי בין שדי ילין ומנ\"ל דבדיו לפותיא דארון הוו יתבי דילמא לארכו דארון הוו יתבי אמר רב יהודה תרי גברי באמתא ופלגא לא מסתגי להו ומנ\"ל דבארבעה הוו דרו להו דכתיב ונסעו הקהתים תרי נושאי המקדש נמי תרי. ופירש\"י כל הכלים כגון שלחנות ארכן לארכו של בית ממזרח למערב וכו'. [ובדיו] מנ\"ל דכך היו בדיו מונחים ממזרח למערב וכו'. פרכת היתה פרוסה בפתח בית קדשי הקדשים וכו'. כמין שני דדי אשה אלמא בדים ממזרח למערב קיימי ראשן אחד למערב וראשן אחד למזרח בתוך הפתח וש\"מ רחבו של ארון ממזרח למערב שהיה ארכו של בית. תרי גברי באמתא ופלגא אי הוו בדים לארכו לא היה בין בד לבד אלא שתי אמות ומחצה עכ\"ל: \n", + "ומ״ש וכן נרות המנורה היו כנגד רוחב הבית בין הצפון ובין הדרום. בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ח:) אמרינן דרבי סבר דמנורה מזרח ומערב ור' אלעזר בר' שמעון סבר צפון ודרום ואמרינן דטעמא דרבי משום דכתיב בנר מערבי יערוך אותו לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה' ואי ס״ד צפון ודרום כולהו נמי לפני ה' נינהו ור' אלעזר בר' שמעון וכו' הא כתיב יערוך אותו דמצדד להו אצדודי דתניא אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מלמד שהיו מצדדין פניהם כלפי צד אמצעי. ופירש״י מזרח ומערב הג' קנים במזרח והשלשה במערב. מדכתיב בנר מערבי לפני ה' דכתיב יערוך אותו וכו' לפני ה' דמשמע אותו לפני ה' ואין אחר לפני ה' אלמא חד הוא דהוי כלפי מערב לצד בית קדשי הקדשים אלמא מזרח ומערב היו מונחים והחיצון של צד מערב קרי ליה נר מערבי דאי בצפון אשתכח דכולהו פי הפתילות שוות למערב וכו'. והכתיב אותו דמשמע א' לפני ה' ותו לא. מצדד להו אצדודי לעולם צפון ודרום מנחי ואפ״ה ליכא אלא חד כלפי מערב והיינו אמצעי שפי הפתילה כלפי מערב ושאר הפתילות מצודדות פיהן כלפי האמצעי שג' של צד צפון מצודדות כלפי דרום ושלשה של צד דרום מצודדות כלפי צפון. אל מול פני המנורה אמצעי עומד על גופה של מנורה והשאר על הקנים ומשמע קרא אותן שעל הקנים מצודדות כלפי אותם של מערב. ובר״פ במה מדליקין (שבת דף כ״ב: ד״ה נר מערבי) כתב רש״י למ״ד מזרח ומערב היו מונחים סדר הקנים קרי מערבי נר שני שבצד החיצון שהוא במזרח ולמ״ד צפון ודרום [היו] מונחים האמצעי קרי מערבי על שם שהיה פיו כנגד מערב וכל שאר נרות כלפי האמצעי דכתיב אל מול פני המנורה דהיינו אמצעי יאירו וגו' של צפון היו פונים לדרום ושבדרום פונים לצפון. נרות לוצ״ש של זהב עכ״ל. ואע״ג דהלכה כרבי מחבירו פסק רבינו כר' אלעזר בר' שמעון משום דקרא דאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מסייע ליה, ואין לומר שטעם רבינו משום דהוה עדיף מיניה בתורה כדאיתא בפ' הפועלים שאף ע״פ כן לא יצא מגדר חבירו ותדע שהרי בפ״ח מהלכות כלי המקדש פסק כרבי לגבי ר״א בר' שמעון: \n", + "וכתב הראב\"ד וכן נרות המנורה היו כנגד רוחב הבית בין הצפון והדרום. א\"א זה הוא מחלוקת תנאים וכו'. ומשנה זו פ\"ג דתמיד ומדקתני נרות מזרחיים משמע ודאי דאתיא כמ\"ד מזרח ומערב היו מונחים דאילו למ\"ד צפון ודרום לא שייך למיתני מזרחיים ולא מערביים אלא צפוניים או דרומיים ואין מזה השגה על רבינו שהוא סובר שמשנה זו כרבי ולא קי\"ל כוותיה וכ\"כ רבינו בפירוש המשנה ואין להקשות דסתם מתני' דפרק שתי הלחם אתיא כרבי דקתני כל הכלים שבמקדש ארכן לארכו של בית דההוא כללא לאו דוקא דהא ארון לכ\"ע ארכו לרחבו של בית כמו שנתבאר ואדרבה יש להוכיח דאתיא כר\"א בר\"ש ותנא ושייר ארון ונרות דאי כרבי דלא שייר אלא ארון קשיא מאי שייר דהאי שייר: \n\n" + ], + [ + "ארבעה סניפין של זהב היו לשלחן וכו'. משנה בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו) ופירש״י מפוצלים לתת ראשי הקנים באותם פיצולים והרבה פיצולין יש בהם למנין הקנים. \n", + "ומ\"ש והם הנאמרים בתורה וקשותיו שם בגמרא ופירש\"י על שם שמקשה הלחם ומחזקו שלא ישבר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכ\"ח קנים של זהב כל אחד מהם כחצי קנה חלול היו לו וכו'. משנה שם (דף צ\"ו). \n", + "ומה שכתב והם הנקראין מנקיותיו. שם בגמרא (דף צ\"ז) ופרש\"י על שם שמנקים את הלחם מעיפוש. \n", + "ומ\"ש ושני הבזיכין שמניחים בהם הלבונה וכו' הן הנקראים כפותיו והדפוסים שעושין בהם לחם הפנים הם הנקראים קערותיו. גם זה שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "אלו הארבעה עשר קנים וכו' עד נמצאו ארבעה עשר בכל מערכה ומערכה. ברייתא שם ומסיים בה העליונה אינה צריכה אלא שנים לפי שאין עליה משאוי התחתונה אינה צריכה כל עיקר לפי שמונחת על טהרו של שלחן ופירש\"י לפי שאין משוי עליה שיכבידנה על שלמטה הימנה. על טהרו של שלחן ולא מיעפש: \n\n" + ], + [ + "ושני שלחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית וכו'. גם זה שם במשנה (דף צ\"ט:): \n\n" + ], + [ + "מזבח הקטרת היה מרובע אמה על אמה. מפורש בתורה בסוף פרשת תצוה אמה ארכו ואמה רחבו רבוע יהיה ובפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ז) ובפרק קמא דעירובין (דף ד') אמרי' דהוה אמה בת ה' טפחים ואיני יודע למה השמיטו רבינו. \n", + "ומ\"ש והוא נתון בהיכל מכוון בין הצפון לדרום וכו'. בפ\"ג דיומא (דף ל\"ג:) שלחן בצפון משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה ומנורה בדרום משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך כלפי חוץ קימעא ונוקמיה להדייהו כיון דכתיב ואת המנורה נוכח השלחן בעינן דחזו אהדדי ופירש\"י משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה כמדת השלחן דהא כתיב נכח השלחן זה בצד זה. כלפי חוץ כלפי מזרח לצד פתח ההיכל. לוקמיה בהדייהו מכוון בינייהו ולמה נמשך לחוץ: \n", + "ומ\"ש ושלשתן היו מונחים משליש ההיכל ולפנים וכו'. תוספתא פרק ב' דיומא: \n\n" + ], + [ + "הכיור היו לו שנים עשר דד וכו'. בס״פ אמר להם הממונה (יומא דף ל״ז) תנן בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור שלא היו לו אלא שנים ובגמרא תנא כדי שיהו שנים עשר אחיו הכהנים העוסקים בתמיד מקדשין ידיהם ורגליהם בבת אחת. \n", + "ומ\"ש ומוכני עשו לו שיהיו בה המים תמיד וכו'. שם משנה אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה ובגמרא מאי מוכני אמר אביי גילגלא דהוה משקעא ליה ופירש\"י מוכני מפרש בגמרא גלגל לשקעו בו בבור שהיו מימיו מחוברים למימי הכיור ואי לא הוו מיפסלי בלינה לפי שקדשו בכלי ולאו כבוד הוא ליפסל מים קדושים. ורבינו כתב בפירוש המשנה הכיור מכלל כלי שרת וכשהיו בו מים נתקדשו ונפסלו בלינה וזה עשה כלי סביב לכיור והיו בו המים תמיד והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון ואותו הכלי היה נקרא מוכני עכ\"ל. וכך הם דבריו כאן ונראה שהוא מפרש גלגלא דהוה משקעא ליה היינו לומר שעשה כלי עגול כגלגל סביבות הכיור שהיה הכיור משוקע בתוכו וכשהיו רוצים היו פותחין פי אותו כלי והמים שותתין ממנו לכיור כדי הצורך ראשון ראשון. ועל דרך זה יש לפרש מה שאמרו בפ\"ב דזבחים (דף כ') כיור שלא שיקעו מבערב מקדש ממנו לעבודת לילה ולמחר אינו מקדש והראב\"ד הורגל על פירוש רש\"י ולכך תמה על דברי רבינו וכתב עליו בהשגות דברים זרים אני רואה בכאן וכו' ויש לתמוה עליו דאטו מפני שהוא מקובל כפי' רש\"י מי שפירש פירוש אחר דבר זר יאמר לו וגם על מה שכתב מפורש ביומא ובזבחים יש לתמוה שאין פירושו מפורש בגמרא יותר מפירוש רבינו: \n", + "ודע שרבינו כתב בפ\"ה מהלכות ביאת המקדש מי כיור נפסלין בלינה וכיצד היו עושים משקעים אותו במי מקוה או [במי] מעיין ולמחר מעלין אותו וממלאין אותו כל יום בבקר עכ\"ל. נראה מדבריו אלה שהם כפירוש רש\"י והראב\"ד ואפשר שרבינו מפרש שני הפירושים וכאן כתב האחד ושם כתב האחר x: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אבן היתה בקדש הקדשים וכו'. מ\"כ דאיתיה במלאכת המשכן פ\"ד. \n", + "ומה שכתב ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת וכו'. בפ\"ק דכריתות (דף ה:) ובפרק שלישי דהוריות (דף י\"ב) ובפרק חמישי דיומא (דף נ\"ב) משנגנז ארון נגנז צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרן שקידיה ופרחיה וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל ומי גנזו יאשיהו מלך יהודה גנזו שנאמר ויאמר ללוים המבינים כו' תנו את ארון הקדש וכו' ופירש\"י בכריתות תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה כי אין לכם משא בכתף וגרסינן בשקלים ירושלמי פ\"ו אמר להם אם גלה עמכם לבבל שוב אין אתם מחזירים אותו בכתפיכם וגנזו. \n", + "ומ\"ש ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבים ברוח הקדש וכו' עד כדי שלא יהא מחוסר בגדים. כ\"כ התוספות ספ\"ק דיומא. והראב\"ד כתב לא היו משיבים א\"א והלא אורים ותומים ורוח הקדש וכו' טעמו דתניא בספ\"ק דיומא (דף כ\"א ע\"ב) אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקדש ואורים ותומים ופרש\"י ארון וכפורת וכרובים כולה חדא מילתא ושכינה לא שרתה בו ורוח הקדש לא היתה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך עכ\"ל. ורבינו אפשר דחשיב ארון וכפורת וכרובים בתלתא ושכינה ורוח הקדש ואורים ותומים לא חשיב להו אלא בחדא ואפילו את\"ל דחשיב לארון וכפורת וכרובים בחדא ושכינה ורוח הקדש ואורים ותומים בתלתא ל\"ק שרבינו מפרש דרוח הקדש היינו נבואה שנסתלקה מהנביאים משנת שתים לדריוש וזהו חסרון גדול בישראל שלא היו נביאים להוכיחם בדבר ה' ועוד היה להם חסרון אחר שחסרו גם כן תשובת אורים ותומים. ומ\"ש עוד הראב\"ד שאינו מחשבון הבגדים טעמו שהוא קורא אורים ותומים לשם המפורש שהיו נותנין בין כפלי החשן כדכתיב ונתת אל החשן את האורים ואת התומים ורבינו קורא פה אורים ותומים לחשן בדרך השאלה: \n\n" + ], + [ + "בבית ראשון היה כותל מבדיל וכו'. בפרק הוציאו לו (יומא דף נ״א:) וכתב רש״י דבמקדש שני לא בנו אותו כותל מפני שהיה גבוה x מאה אמה ועביו לא היה אלא אמה דאינה יכולה לעמוד בגובה ק' אמה ולהוסיף על עביה א״א דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל והם דברי הגמרא בפרק קמא דבתרא (דף ג'): \n", + "ומ\"ש רבינו וכיון שבנו בית שני נסתפק להם וכו'. בירושלמי דכלאים פ\"ח (הלכה ד') אמה טרקסין מה מבפנים או מבחוץ אמר ר' יוסי מן מה דכתיב וארבעים באמה היה הבית הוא ההיכל לפני הדא אמרה מבפנים אמר ליה רבי מנא והכתיב ויעש את בית קדש הקדשים עשרים אמה ארך ועשרים אמה רוחב הדא אמרה מבחוץ: \n", + "ומ\"ש רבינו אבל במקדש ראשון לא היה שם אלא פרוכת אחת וכו' נראה דלמשכן קרי מקדש ראשון דאילו בבית ראשון לא היה פרוכת אלא כותל: \n\n" + ], + [ + "ההיכל שבנו בני הגולה וכו' עד הרי הכל ק' אמה. משנה בפרק ד' דמדות (משנה ו'). ובהשגות א\"א לא האיר ולא הזהיר וכו'. ואני אומר שהמנהג בארץ תוגרמה בבנין בית השרים לעשות גג מנסרים מצויירים בציורים והוא הנקרא טבא\"ן ולמעלה ממנו התקרה העיקרית שהיא מגולית לאויר השמים וחלל בין הטבא\"ן ובין אותה תקרה העיקרית ואם לפעמים תדלף אותה תקרה העיקרית ירד הדלף באותו חלל על גבי הטבא\"ן ולכך נקרא אותו חלל בית דילפא והטבא\"ן נקרא כיור והיה גובהו אמה וכן כתב רבינו בעצמו בפירוש המשנה היה נהוג אצלם בבניינם לעשות לבית שני קירויים קירוי למעלה מחבירו ונותנים בין שניהם מעט הרחקה וקורים אותו החלל בית הדילפא על שם הדלף כדי שאם יטיף הקירוי העליון יעמדו המים באותו החלל: \n", + "ודע שהר\"ר שמעיה פירש במשנה האוטם שש אמות המפתן גבוה מהארץ שש אמות בבנין אטום חומה סתומה וצריך לומר מעלות היו באולם שמהם עולים על המפתן ומורדות בהיכל לירד בהן מהמפתן עכ\"ל. וטעמו מפני שאם האוטם הוא היסוד המובלע בקרקע לא היה לתנא למנותו בכלל רום ההיכל. אבל רבינו פירש שם אוטם הוא בנין אטום שבונין בגוף הקרקע יסוד ועליו מעמידים הכתלים עכ\"ל נראה שהאוטם היה כולו מובלע בקרקע. וכאן כתב כמו יסוד לו ויש לדון בדבריו לומר שסובר שלא היה האוטם הזה מובלע בקרקע xx וכדברי ה\"ר שמעיה: \n\n" + ], + [ + "מן המערב למזרח מאה אמה וכו'. נוסחת הדפוס שבספרי רבינו כתובה בטעות והילך הנוסחא הנכונה ובין כותל שני ושלישי שש אמות ובין כותל שלישי ורביעי שש אמות ואלו המדות הן של עובי הכותל וכו' ובמקום שכתוב עשר אמות והאולם צריך למחוק ג' תיבות אלו ולכתוב והאולם י\"א אמה ולכתוב אחריו ועובי כותל האולם חמש אמות וכל זה משנה שם (משנה ז') מן המזרח למערב מאה אמה כותל האולם חמש והאולם י\"א כותל ההיכל שש ותוכו ארבעים אמה טרקסין עשרים אמה בית קדשי הקדשים כותל ההיכל שש והתא שש כותל התא חמש מן הצפון לדרום ע' אמה כותל המסבה ה' והמסבה ג' כותל התא ה' והתא ו' כותל ההיכל ו' ותוכו עשרים אמה כותל ההיכל ו' והתא ו' וכותל התא ה' ובית הורדת המים ג' אמות והכותל ה' אמות האולם עודף עליו ט\"ו אמה מן הצפון וט\"ו מן הדרום והוא היה נקרא בית החליפות ששם גונזין את הסכינים. וכתב רבינו בפירוש המשנה בפרק הנזכר על מה ששנינו שם במשנה שלישית ול\"ח תאים היו שם ט\"ו בצפון וט\"ו בדרום ושמנה במערב שבצפון ושבדרום ה' על גבי ה' וה' על גביהן ושבמערב ג' על גבי ג' ושנים על גביהן כשתסתכל בצורת ההיכל שציירנו תמצא בצפון ה' הרחקות והם כותל מסבה ומסבה וכותל התא והתא וכותל ההיכל וכמותם בדרום לפיכך אמר שעל אלו ה' הרחקות היו חמשה תאים ועל ה' תאים [חמשה] וכיוצא בו היה בדרום ואל יטעך שקראם כותל מסבה ומסבה וכותל התא והתא וכותל ההיכל אחר כך חזר וקראם כולם תאים לפי שההרחקה שיש בין שני הכתלים הוא התא וכולם תאים אבל בכותל המסבה וכותל התא וכותל ההיכל לא היה כותל סתום אלא שני כתלים וביניהם הרחקה (כמו שציירנו) ולקצת התאים היו שמות כגון שקרא השורה התחתונה מהם מסבה ובית הורדת המים וזולתם וכו' וכשתסתכל בצורה גם כן תמצא במערב שלש הרחקות והם כותל התא והתא וכותל ההיכל והיו עליהם שלשה תאים ושנים על גביהן עכ\"ל. ועל פי הדברים האלה יהיו מבוארים לפניך דבריו פה כי מ\"ש מן המערב למזרח ק' אמה וזהו חשבונן ארבעה כתלים זה לפנים מזה וביניהם ג' מקומות פנויים בין הכותל המערבי ובין הכותל שלפנים ממנו ה' אמות זהו מה ששנינו כותל התא ה' וכבר נתבאר שכותל התא ששנינו לא היה כותל סתום אלא שני כתלים וביניהם הרחקה ועובי השני כתלים עם ההרחקה שביניהם היו ה' אמות. \n", + "ומ\"ש ובין כותל שני ושלישי שש אמות זהו מה ששנינו והתא ו' ומה שכתב ובין כותל ג' וד' ו' אמות זהו מה ששנינו וכותל ההיכל שש וכבר נתבאר שכותל ההיכל ששנינו לא היה כותל סתום אלא ב' כתלים וביניהם הרחקה ועובי ב' הכתלים עם ההרחקה שביניהם היה ו' אמות. \n", + "ומה שכתב ואלו המדות הן של עובי הכותל עם המקום הפנוי שבין שני כתלים הוא מבואר במה שכתבתי. \n", + "ומ\"ש ואורך קדש הקדשים כ' אמה מבואר במשנה שכתבתי בסמוך. \n", + "ומ\"ש ובין שתי הפרוכות המבדילות בינו ובין הקדש אמה. נתבאר בפרק זה והוא מה ששנינו אמה טרקסין. \n", + "ומ\"ש ואורך הקדש מ' אמה זהו מה ששנינו בהיכל תוכו מ' אמה. \n", + "ומ\"ש ועובי הכותל המזרח שבו השער ו' אמות זהו מה ששנינו כותל ההיכל ו'. \n", + "ומ\"ש והאולם י\"א אמות ועובי כותל האולם ה' מבואר במשנה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש מן הצפון לדרום ק' אמה וכו'. זהו מה ששנינו האולם עודף עליו ט\"ו אמות מן הצפון וט\"ו מן הדרום ומפרש רבינו דהיינו לומר שעובי כותל האולם ה' אמות בצפון וה' בדרום כמו שהוא במזרח ותוכו של אולם בצפון י' אמות וכן בדרום כשם שארכו ממזרח למערב י\"א אמה: \n", + "וכתב בהשגות כל זה הבל ורעיון רוח וכו'. ואני אומר כל עצמו של הראב\"ד לייחס טעות לרבינו הוא ממה ששנינו במשנה הנזכרת ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו ודומה לארי וכבר פירשו רבינו בפירוש המשנה וז\"ל היה כל ההיכל ק' על ק' אבל היו מטין הבנין מעט צר לצד המערב וכשימשך לצד המזרח מתרחב כדמות האריה שהוא רחב מלפניו וצר מאחוריו עד כאן לשונו. ולפי זה אינו ענין לנדון שלנו: \n", + "ומ\"ש רבינו וכתלי הקדש ששה כתלים זה לפנים מזה וביניהם ה' מקומות פנויין בין כותל חיצון ובין השני ה' אמות. זהו מה ששנינו כותל המסבה ה' וכבר נתבאר שכותל המסבה ששנינו לא היה כותל סתום אלא שני כתלים והרחקה ביניהם ועובי שני הכתלים עם ההרחקה שביניהם היו חמש אמות. \n", + "ומ\"ש ובין שני ושלישי ג' זהו ששנינו והמסבה ג'. \n", + "ומ\"ש וחמש בין ג' וד' זהו מה ששנינו כותל התא ה' וכבר נתבאר שכותל התא ששנינו לא היה כותל סתום אלא שני כתלים והרחקה ביניהם ועובי שני הכתלים עם ההרחקה שביניהם היה חמש אמות. \n", + "ומ\"ש ובין רביעי וחמישי שש זהו מה ששנינו והתא ו'. \n", + "ומ\"ש ובין חמישי וכותל הפנימי שש זהו מה ששנינו כותל ההיכל ו' ועל פי מה שנתבאר שלא היה כותל סתום אלא ב' כתלים והרחקה ביניהם ועובי שני הכתלים עם ההרחקה שביניהם היה ו' אמות. \n", + "ומ\"ש נמצא הכל מ' אמה מצד זה. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש ומ' אמה מצד שכנגדו זהו ששנינו כותל ההיכל ו' והתא ו' וכותל התא חמש ובית הורדת המים ג' והכותל ה' ועל פי מה שנתבאר הרי כ\"ה ועם כותל האולם שהם ט\"ו עולה הכל מ'. \n", + "ומ\"ש ורוחב הבית עשרים. מבואר במשנה: \n\n" + ], + [ + "הפשפש הוא שער קטן וכו' עד ומהלך עד שער הגדול ופותחו. בפ\"ד דמדות (משנה ב'): \n\n" + ], + [ + "השער הגדול היה רחבו י' אמות וגובהו וכו' עד לכסות אחורי הדלתות. שם ומסיים בה שכל הבית טוח בזהב חוץ מאחורי הדלתות ופירש ה\"ר עובדיה ז\"ל שתים בפנים בעובי הכותל שכלפי פנים ושתים בחוץ בעביו שכלפי החוץ שעוביו של כותל ההיכל היה ו' אמות ולסוף אמה חיצונה של עובי הכותל היו הדלתות החיצונות אחת לימין הפתח ואחת לשמאלו כל דלת מהם רחבה ה' אמות וכשהיו נעולות היו נוגעות זו בזו וסותמות רוחב חלל הפתח שרחבו י' אמות וכשהיו נפתחות לצד פנים מכסות חמש אמות של עובי הכותל ושתים דלתות אחרות כמדת אלו היו קבועות בסוף עובי הכותל לצד פנים וכשהן נפתחות מכסות חמש אמות מפה וה' אמות מפה מרוחב כותל ההיכל בפנים ושם לא היה הכותל טוח בזהב כמו שאר הבית לפי שלא היה נראה ע\"כ: \n\n" + ], + [ + "פתחו של אולם היה גבוה מ' אמה וכו' עד ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת. משנה בפ\"ג דמדות. ופי' ה\"ר עובדיה ז\"ל מלתריות קורות מצויירות ומכויירות של מילא של אילן שגדלים בו עפצים שקרויים מילין. התחתונה הקורה התחתונה מושכבת על משקוף הפתח לרחבו של פתח שהוא רחב עשרים אמה והקורה עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה נמצא ארכה כ\"ב וקורה שניה שלמעלה הימנה עודפת על הראשונה אמה מזה ואמה מזה נמצא ארכה כ\"ד והשלישית כ\"ו והרביעית כ\"ח והחמישית ל'. ונדבך שורה כמו נדבכין די אבן גלל. בין כל אחת ואחת חמש קורות אלו לא היו נוגעות זו בזו אלא שורה של בנין אבנים היתה בין זו לזו עכ\"ל: \n", + "כתבו התוספות בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ג) אהא דתניא לא יעשה אדם בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם שהאולם היה פרוץ במילואו לרוח מזרחית: \n\n" + ], + [ + "ההיכל היה בניינו רחב מלפניו וצר מאחוריו כמו ארי. נתבאר בפרק זה: \n", + "ויציעים היו מקיפים לבית כולו וכו'. בפרק ד' דמדות (משנה ד') התחתונה ה' ורובד ו' האמצעית ו' ורובד ז' והעליונה ז' שנאמר היציע התחתונה חמש באמה רחבה והתיכונה שש באמה רחבה והשלישית שבע באמה רחבה ופי' ה\"ר עובדיה מחוץ לכותל המסבה שהוא הכותל החיצון של הקדש היו יציעים דהיינו גזוזטראות מקיפים את הבית מג' רוחות מערב צפון ודרום והיו היציעים הללו תחתיים שניים ושלישים היציע התחתונה חמש באמה רחבה והרובד שעליה דהיינו התקרה שעל התחתונה שהיא הרצפה שעל התיכונה שש באמה רחבה לפי שכותל המסבה היה הולך ומצר כלפי מעלה וכשמגיע אל הרובד שעל גב התחתונה היה נכנס לפנים אמה א' ועל אותה אמה הבולטת היו נתונים קורות היציע נמצאת היציע התיכונה רחבה אמה א' יותר מן התחתונה דהיינו אותה אמה שנכנס הכותל לפנים וכן כשמגיע לרובד שע\"ג התיכונה שהיא הרצפה של שלישית היה הכותל מצר ונכנס לפנים אמה אחת כדי שיניח ראש הקורה על אותה אמה שכותל תיכונה בולט ויוצא לחוץ יותר מכותל העליונה ונמצאת היציע העליונה רחבה אמה יותר מן התיכונה ושתי אמות יותר מן התחתונה וזהו שנאמר כי מגרעות נתן לבית חוצה לבלתי אחוז בקירות הבית כלומר היה מגרע ומחסר מעובי הכותל מבחוץ אמה א' ברובד של התיכונה ועוד אמה אחרת ברובד של העליונה כדי שיהיה לו מקום לשום בהם ראשי הקורות של הרובד כדי שלא יצטרך לאחוז בקירות הבית לעשות חורים בכותל ולתחוב שם ראשי הקורות עכ\"ל: \n", + "וכתב בהשגות רובד על גבה א\"א איני יודע מהו על גבה אלא וכו'. ולשון על גבה שהוקשה לו בדברי רבינו מבואר במה שכתבתי. ודע ממה שכתוב פה בספרי הדפוס וכן סביב לכתלי האולם מלמטה עד למעלה כך היו הג' יציעים מקיפים לבית משלש רוחות הכל מיותר וצריך למחקו: \n", + "וכן סביב לכתלי האולם וכו'. בפרק ג' דמדות (משנה ו') אמה ורובד ג' אמה ורובד ג' והעליונה אמה ורובד ד' ופירש רבינו שכתלי האולם היו בנויים כסדר הזה והוא שאמה א' מגובה הכותל לארכו היה חלק ושוה כשאר הכתלים אח\"כ בנין בולט מהכותל כגון כצוצרא גבהו ג' אמות אח\"כ מרחיק אמה ג\"כ ויוצא בנין והוא הנקרא רובד וכן כל בניינו אמה ורובד שלש וכצוצרא העליונה היה בו ד' אמות וכן היה סובב ההיכל כמו שיתבאר בפרק זה עכ\"ל. ומ\"ש וכן היה סובב ההיכל היינו שהיה בו רובד למקום תקרת היציע התחתונה וכן לתקרת התיכונה ולא שיהא מוקף רובדים כמו של אולם: \n\n" + ], + [ + "כל אלו המקומות הפנויים וכו' עד ואחד להיכל. בפ\"ד דמדות (משנה ג'): \n", + "וכתב בהשגות בדיוטא אחת א\"א אין צורך לזה ומה נשתנו שנים מן השלשה עכ\"ל. ואני אומר שמ\"ש בדיוטא אחת אפשר דקאי גם לשלשה שהשלשה היו בדיוטא אחת: \n", + "וכתב עוד בהשגות ואחד להתא שבו הפשפש א\"א לא היה שם תא אחר וכו'. וז\"ל רבינו בפי' המשנה מה שאמר אחד לפשפש ר\"ל לתא שיש בו הפשפש הצפוני שבו נכנסים להיכל וזהו הפתח שהיה בצפונו של תא שהיו לו חמשה פתחים והתא הזה היה בשורה אמצעית מהתאים והוא שעל גבי המסבה עכ\"ל. ולפי זה לא היה תא יתר ואין כאן השגה: \n\n" + ], + [], + [ + "ומסיבה היתה עולה וכו' עד כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים. בפרק רביעי דמדות (משנה ג') פי' מסיבה בנין כמין עמוד חלול עשוי כמו מעלות סביב והעולה בו עולה דרך היקף כן כתב הרד\"ק בפי' יחזקאל וכן פירש רש\"י בפרק קמא דיומא מסיבה בנין אבנים מעלות מגלגלות וסובבות במקיף עמוד כמין עץ גלגל של גת. ולולים פירש הרמב\"ם לול הוא פתח קטן. \n", + "ומ\"ש ופעם אחת בשנה מפסח לפסח מלבנין את ההיכל. בפ\"ג דמדות (משנה ד'): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הר הבית והוא הר המוריה וכו'. בפרק שני דמדות (משנה א') הר הבית היה חמש מאות אמה על ת\"ק אמה. \n", + "ומ\"ש והיה מוקף חומה ומ\"ש וכיפין ע\"ג כיפין היו בנויות מתחתיו וכו'. בפ\"ג דפרה (משנה ג') הר הבית והעזרות תחתיהם חלול מפני קבר התהום ומשמע לרבינו שהיה כיפין ע\"ג כיפין כמו ששנינו בפרק הנזכר גבי כבש פרה. \n", + "ומ״ש וכולו היה מקורה x. ומ״ש סטיו לפנים מסטיו. בפ״ק דפסחים (דף י״ג:) ובפרק לולב וערבה (סוכה דף מ״ה) ופירש״י האצטבא סביב סביב מקפת ובתוך אותו היקף עוד אחר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וה' שערים היו לו אחד מן המערב ואחד מן המזרח וכו'. בפ\"ק דמדות (משנה ג'). \n", + "ומ\"ש רוחב כל שער י' אמות וגובהו עשרים ויש להם דלתות. בפרק שני דמדות (משנה ג'): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לפנים ממנו סורג וכו' עד גובהו י' אמות בפרק הנזכר ופירוש סורג מקלעות עצים ארוגות זו על גבי זו באלכסון כלשון מסרגין את המטות וכתב הרא\"ש שהסורג נעשה xx לטלטול שבת ולזה היה גבוה י' טפחים כדין כל מחיצה דהיקף הר הבית לא מהני דהוי הוקף ולבסוף פתח דלא מהני. \n", + "ומ״ש ועליו הוא אומר בקינות ויאבל חל וחומה. בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ״ו): \n\n" + ], + [ + "לפנים מן החיל העזרה וכו'. בפ\"ה דמדות (מ\"א): \n", + "ומ\"ש וז' שערים היו לה שלשה מן הצפון וכו' עד ואחד במזרח. בפרק קמא דמדות (מ\"ד) \n", + "ומ\"ש בשערים שבצפון ושבדרום סמוכים למערב. שם בפ\"ב (מ\"א) ובשקלים פ\"ו. \n", + "ומ״ש ואחד במזרח מכוון כנגד בית קדשי קדשים באמצע. בפ' הרואה (ברכות דף נ״ד) שנינו לא יקל אדם ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כל שער מהם היה רחבו י' אמות וכו'. בפ\"ב דמדות. \n", + "ומ\"ש ושער זה הוא נקרא שער העליון. ומ\"ש והוא שער נקנור. בפ\"ק דמדות (מ\"ד): \n\n" + ], + [ + "העזרה לא היתה מכוונת באמצע הר הבית וכו'. בפרק שני דמדות הר הבית היה חמש מאות אמה על ת\"ק אמה רובו מן הדרום שני לו מן המזרח שלישי לו מן הצפון מיעוטו מן המערב ופירש רבינו אמר שהעזרה לא היתה באמצע הר הבית אלא היה הרוחק שיש בין חומת הר הבית ובין חומת העזרה לצד דרום יותר מן הרוחק שיש ביניהם מצד מזרח והרוחק ממזרח יותר מהצפוני והצפוני יותר מן המערבי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ולפני העזרה במזרח היתה עזרת הנשים וכו' עד כדי שלא יהיו מעורבבין. בפ\"ב דמדות: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ט-י) ובית גדול היה בצד עזרה בצפונה מבחוץ וכו' עד בה יורדים לבית הטבילה. בפ\"ק דמדות (משנה ו') ופרש\"י בפ\"ק דיומא (דף ט\"ו:) וארבע לשכות היו לבית המוקד פתוחות לה שתים בקדש ושתים בחול של בית המוקד מקצתה בנויה בתוך עזרה מקודשת ומקצתה בחול וראשי פספסין חתיכות עצים מבדילים לסימן במקום המפסיק בין קדש לחול. \n", + "ומ\"ש רבינו מערבית דרומית לשכת x הטלאים. אע\"ג דבפרק שלישי דתמיד (דף ל') תנן שהיתה צפונית מערבית בפ\"ק דמדות (משנה ו') תנן מערבית דרומית ובפ\"ק דיומא רמי להו ומסיק דמערבית דרומית הואי: \n\n" + ], + [ + "היורד לבית הטבילה מלשכה זו היה הולך במסיבה ההולכת תחת המקדש כולו וכו'. בריש מסכת תמיד (דף כ\"ה): \n\n" + ], + [ + "אורך העזרה מן המזרח למערב קפ\"ז וזהו חשבונן וכו' עד מקום דריסת רגלי ישראל והוא הנקרא עזרת ישראל י\"א אמה. בפ\"ה דמדות (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ורוחב העזרה מן הצפון לדרום קל\"ה וזהו חשבונן וכו'. שם מן הצפון לדרום קל\"ה מן הכבש ולמזבח ס\"ב מן המזבח לטבעות שמונה אמות מקום הטבעות כ\"ד מן הטבעות לשלחנות ד' מן השלחנות לננסים ארבע מן הננסים לכותל העזרה ח' אמות והמותר בין הכבש לכותל ומקום הננסים ונראה מדברי רבינו שהח' אמות ששנינו עליהם מן הטבעות לשלחנות ארבע מן השלחנות ולננסים ארבע הם מקום השלחנות שח' שלחנות היו שם כדתנן בפרק ששי ממסכת שקלים והיו נתונות בח' אמות אלו. וה\"פ מן הטבעות למחצית השלחנות ארבע ומחצית השלחנות לננסים ארבע וממה ששנינו והמותר בין הכבש לכותל ומקום הננסים מפרש רבינו דחציין דהיינו י\"ב אמות וחצי לבין הכבש ולכותל וי\"ב ומחצה למקום הננסים. ופירוש ננסים הם עמודים קצרים ואנקליות של ברזל קבועים בהם שבהם תולין ומפשיטין כמו ששנינו בפ\"ג דמדות (מ\"ה): \n\n" + ], + [], + [ + "מכותל צפוני של עזרה עד כותל המזבח וכו' עד והוא המקום ששוחטין בו קדשי הקדשים. פלוגתא דתנאי בפרק ב' דזבחים (דף כ') ופסק כרבי דאמר הכי: \n\n" + ], + [], + [ + "שמונה לשכות היו בעזרת ישראל וכו' עד וגג שלשתן שוה. בפרק חמישי דמדות (משנה ג'). \n", + "ומה שכתב וחציה היה קדש וחציה היה חול וכו' עד היו הסנהדרין יושבין. בפרק שני דיומא (דף כ\"ה). \n", + "ומ\"ש ושתי לשכות אחרות היו שם בעזרת ישראל וכו'. פרק קמא דמדות (משנה ד') ופרק קמא דיומא (דף י\"ט): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המקדש כולו לא היה במישור וכו'. בפ\"ב דמדות (משנה ג') לפנים ממנו החיל י' אמות וי\"ב מעלות היו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה ופירש\"י בפירקא קמא דיומא (דף ט\"ו) שלחה משך רוחב המעלה חצי אמה וארכה בכל רוחב ההר לצפון ולדרום: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ועולה ממנה לעזרת ישראל שהוא תחלת העזרה בט\"ו מעלות וכו'. בפרק ב' דמדות וחמש עשרה מעלות עולות x [מתוכה] לעזרת ישראל ושנינו באותו פרק כל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ועולה ממנו לעזרת הכהנים במעלה גבוהה אמה ועליה דוכן יש בו ג' מעלות וכו'. שם גבי עזרת ישראל ועזרת הכהנים רבי אליעזר בן יעקב אומר מעלה היתה [שם] וגבהה אמה והדוכן נתון עליה ובו ג' מעלות של חצי חצי אמה נמצאת עזרת הכהנים גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה ופירש\"י בפ\"ק דיומא ובו שלש מעלות של חצי אמה שעולים בה לדוכן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ועולה משם לאולם בי\"ב מעלות וכו'. בפ\"ג דמדות (מ\"ו) ויש לגמגם על זה שהרי שנינו בפ\"ב דמדות כל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה חוץ משל אולם הרי שמעלות האולם לא היו במדה זו וה\"ר עובדיה כתב גבי מעלות האולם ה\"ג רום מעלה [חצי אמה] ושלחה אמה וכו' וכך גריס ה\"ר שמעיה ולגירסת רבינו קשה בין האולם ולמזבח כ\"ב אמה וי\"ב מעלות היו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב נמצא גובה קרקע ההיכל על קרקע שער המזרח של הר הבית כ\"ב אמות וגובה שער הבית עשרים אמה לפיכך העומד כנגד שער המזרח אינו רואה פתח ההיכל ומפני זה עשו כותל שעל גבי שער זה נמוך וכו'. בפרק שני דמדות וכל הכתלים שהיו שם היו גבוהים חוץ מכותל המזרחי שהכהן השורף את הפרה עומד בראש הר המשחה ומתכוון ורואה בפתחו של היכל בשעת הזיית הדם ופירש\"י בפרק קמא דיומא (ט\"ז) כל הכתלים שהיו שם בכל בנייני הר הבית היו גבוהים הרבה מאד שהיו כל פתחים שבהם גבוהים עשרים אמה לבד ממה שעל הפתחים הרבה מאד. חוץ מכותל מזרחי והוא התחתון לרגלי הר הבית שבו נכנסים לחיל שלפני עזרת הנשים ומן החיל נכנסים לעזרת הנשים ומעזרת נשים לעזרה הגדולה. שכהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה הוא הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם ופני הכהן למערב ומתכוין ורואה מעל גובה ראש הכותל דרך השערים שלפנים ממנו פתחו של היכל כשהוא מזה בדם כדכתיב והזה אל נכח פני אהל מועד ואם היה הכותל גבוה אע\"פ שהשערים מכוונים זה כנגד זה שער הר הבית כנגד שער עזרת הנשים ושער עזרת הנשים כנגד שער העזרה הגדולה ושער העזרה כנגד פתח ההיכל לא היה יכול לראות את פתח ההיכל דרך פתחים לפי שההר הולך ומגביה ועולה עד שקרקע פתח ההיכל גבוה עשרים אמות יותר מקרקעי רגלי הר הבית ונמצאת אסקופת ההיכל גבוהה ממשקוף פתח הר הבית ולא יוכל לראות חלל פתח ההיכל דרך אותו פתח עכ\"ל. ורבינו בפירוש המשנה פ\"ב דמדות אמתני' דכל הכתלים שהיו שם היו גבוהים כתב ככל מה שכתב בפרק זה באר היטב: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ולשכות היו שם תחת עזרת ישראל וכו'. בפרק ב' דמסכת מדות. \n", + "ומה שכתב ועל הדוכן העולה מעזרת ישראל לעזרת הכהנים היו הלוים עומדים בשעה שאומרים שירה על הקרבן. בס\"פ ב' דערכין (דף י\"ג): \n\n" + ], + [ + "הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול וכו'. בפרק ג' דמעשר שני (משנה ח) תנן הלשכות בנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קודש וגגותיהן חול ובס״פ כיצד צולין (פסחים דף פ״ה:) אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו וכו' ת״ש הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש תרגמה רב חסדא בשגגותיהן שוין לקרקע העזרה א״ה אימא סיפא בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש וגגותיהן חול ואי ס״ד בשגגותיהם שוין לקרקע עזרה ה״ל מחילה ואמר רבי יוחנן מחילות לא נתקדשו כי קאמר ר' יוחנן בפתוחות להר הבית כי תניא ההיא בפתוחות לעזרה והתניא רבי יהודה אומר מחילות מתחת ההיכל חול כי תניא ההיא שפתוחות לחול. ת״ש וגגן קדש ותסברא והא קתני וגגין הללו אין אוכלין שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים ואלא קשיא גגן קדש אמר רב חמא בר גוריא לאותן שתי אמות דתנן שתי אמות היה בשושן הבירה וכו' ופירש״י גגין ועליות לא נתקדשו בין גגי ירושלים בקדושת ירושלים לקדשים קלים בין גגי לשכות העזרה בקדושת עזרה לקדושת קדשי קדשים. פתוחות לחול שאין להם פתח לעזרה אלא להר הבית. תוכן חול כקדושת הר הבית ולא כעזרה דבתר פתחא אזלינן בשגגותיהם שוים לקרקע שהלשכות בנויות מחילות תחת הקרקע הילכך גגים דידהו ה״ל כי ארעא. כי אמרה רבי יוחנן להא דמחילות לא נתקדשו בפתוחות להר הבית דגבי שילוח בעל קרי המשתלח חוץ להר הבית אמרה בפרק אלו דברים וכו'. וכי תניא ההיא דתוכן קדש בפתוחות לעזרה להכי נקט פתוחות דבתר פתיחתן אזלינן. והתניא מחילות שתחת ההיכל חול וקס״ד בפתוחות לעזרה קאמר ומשנינן בפתוחות לחול [להר הבית]. ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו) תני תנא קמיה דרב נחמן כל העזרה היתה קפ״ז על רחב קל״ה א״ל הכי אמר לי אבא כגון זה כהנים נכנסים לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ושוחטין שם קדשים קלים וחייבים משום טומאה למעוטי מאי וכו' למעוטי לשכות ואי בנויות בחול ופתוחות לקדש והא תנן תוכן קדש מדרבנן ודאורייתא לא והא תניא לשכות בנויות בחול ופתוחות לקדש מנין שהכהנים נכנסים לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ושירי מנחה ת״ל בחצר אהל מועד יאכלוה התורה רבתה חצרות הרבה אצל אכילה אחת אמר רבא לאכילה שאני אבל לענין טומאה לא והתניא לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש כהנים נכנסים לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים וחייבים משום טומאה לאו אמרת אין שוחטין תני נמי אין חייבין. ופירש״י הא אנן תנן תוכן קדש וליחייב עלייהו משום טומאה. מדרבנן מצות חכמים היא שלא יכנסו להם בטומאה אבל כרת וקרבן ליכא. והתניא מנין ללשכות וכו' ומדמרבינן להו לענין אכילה שמע מינה קדושים הן מן התורה דאי מדרבנן וקרא אסמכתא הוא היאך הקילו חכמים לעקור דבר ולהכשיר מקום חול לאכילת קדשי קדשים. חצרות הרבה במקום קדוש בחצר אהל מועד. לאכילה שאני דרבי בה קרא חצרות הרבה. ואין שוחטין שם קדשים קלים דהא בעינן לפני אהל מועד למעוטי צידי צדדין. לאו אמרת [דקתני] בה אין שוחטין אלמא לא קדישי תני נמי אין חייבין משום טומאה עכ״ל: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ״ש רבינו החלונות ועובי החומה כלפנים וכו'. בפ' כיצד צולין (פסחים פ״ה:) תנן החלונות ועובי החומה כלפנים ובפרק איזהו מקומן משמע דבין לאכילת קדשי קדשים בין לטומאה היו כלפנים. ופירש״י (באיזהו מקומן) החלונות עובי חלל החלונות שבחומות העזרה סביב מבפנים ועובי החומה בראשה מלמעלה: \n", + "ודע דבפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ו) אהא דמוקי רב חסדא מתניתין בלשכות בנויות בקדש ופתוחות לחול גגותיהן קדש בשגגותיהן שוים לקרקע העזרה מתיב מדתנן החלונות ועובי החומה כלפנים בשלמא החלונות משכחת להו דשוו לקרקע העזרה אלא עובי החומה היכי משכחת לה משכחת לה בבר שורא. ופירש״י עובי החומה אלמא ראש החומה נתקדש דדמו לגגין ועליות. בר שורא חומה קטנה לפנים מחומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה שקרקע העזרה הולך וגבוה ועולה במעלות עכ״ל. ויש לתמוה על רבינו למה סתם דבריו ולא פירש דהא דהחלונות ועובי החומה כלפנים דוקא בששווים לקרקע העזרה אבל אם אינו שוה לקרקע העזרה אינו כלפנים וכבר השיג עליו הראב״ד בזה וכתב ועובי החומה כלפנים א״א אף אלו בששוים לקרקע העזרה ומשכחת להו בבר שורא עכ״ל. וצריך לדחוק ולומר שסמך רבינו על מה שכתב לעיל בסמוך גבי לשכות אם היו גגותיהם שוים עם קרקע העזרה דממילא משמע דהוא הדין לחלונות ועובי החומה: \n\n" + ], + [ + "בית דין שרצו להוסיף על ירושלים וכו'. בפירקא קמא דסנהדרין (דף ב') ובפרק ב' דשבועות (דף י\"ד): \n\n" + ], + [ + "אין מוסיפין על העיר או על העזרות וכו'. בפ\"ב דשבועות תנן שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ובאורים ותומים ובסנהדרין של ע\"א ובשתי תודות ובשיר וב\"ד מהלכים ושתי תודות אחריהם וכו' וכל שלא נעשה בכל אלו הנכנס לשם אין חייב עליה. ובגמרא מנא ה\"מ אמר רב שימי בר חייא דאמר קרא ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו לדורות ופירש\"י מנא ה\"מ דבעינן כל הני לתוספת עזרה. וכן תעשו קרא יתירא למדרש לדורות וכימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כ\"ג ואורים ותומים וע' זקנים. שתי תודות מנחמיה בן חכליה גמרינן ובגמ' תני שתי תודות שאמרו בלחמן ולא בבשרן ויליף לה מקרא דמאי נינהו חמץ. ואמרינן תו בגמרא וב\"ד מהלכין ושתי תודות אחריהם למימרא דב\"ד קמי תודה אזלי והכתיב וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה ה\"ק ב\"ד מהלכין ושתי תודות מהלכות וב\"ד אחריהם ואמרינן תו בגמרא כיצד מהלכות רבי חייא ור' שמעון ברבי חד אמר זו כנגד זו וחד אמר זו אחר זו מ\"ד זו כנגד זו הפנימית הך דמקרבא לחומה ומ\"ד זו אחר זו הפנימית הך דמקרבא לב\"ד. ואיני יודע מניין לו לרבינו לפסוק כמ\"ד זו אחר זו ואפשר דמשום דפשטא דמילתא משמע טפי דמהלכות זו אחר זו מש\"ה נקט x הכי: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ועומדים בכנורות ובנבלים וכו'. שם אהא דתנן ובשיר תנו רבנן שיר של תודה בכנורות ובנבלים ובצלצלים על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים אומר ארוממך ה' כי דליתני וגו' ושיר של פגעים וכו' ואומר יושב בסתר עליון וגו' עד כי אתה ה' מחסי ואומר מזמור לדוד בברחו וגו' ופירש רש\"י ארוממך ה' הוא מזמור חנוכת הבית לכך אומר אותו. שיר של פגעים יושב בסתר עליון לפי שאמרו משה בהקמת המשכן. ואומר מה רבו צרי וגו' לפי שנאמר בו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה שהיו מתלוצצים צרי יהודה ובנימין כשהיו בני ישראל בני הגולה בונים החומה ורבינו לא כתב אלא ארוממך ה' כי דליתני וצריך טעם למה ובשלמא מה רבו צרי איכא למימר דלא נאמר אלא באותו זמן שהיו הצרים מתלוצצים עליהם אבל היכא דאין צרים מתלוצצים עליהם לא אמרינן ליה אבל יושב בסתר עליון משמע דלעולם אמרינן ליה וי\"ל דמזמור יושב בסתר עליון נמי אינו ענין לאומרו אלא כשיש צרים הנלחמים בהם דכתיב מחץ יעוף יומם וגו' יפול מצדך אלף וגו': \n", + "ומה שכתב ואוכלים שם לחם תודה אחת וכו'. שם אפלוגתא דכיצד מהלכות השתי תודות תנן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת בשלמא למ\"ד זו אחר זו אמטו להכי פנימית נאכלת וכו' אלא למ\"ד זו כנגד זו תרוייהו בהדי הדדי מיקדשי וליטעמיך למ\"ד זו אחר זו חדא מי מיקדשא וכו' אלא אמר רבי יוחנן על פי נביא נאכלת ועל פי נביא נשרפת ומפרש רבינו דכי מסיק אלא אמר רבי יוחנן היינו לומר לא תיתני פנימית נאכלת וחיצונה נשרפת אלא האחת נאכלת והאחת נשרפת והנביא אמר להם אי זו יאכלנו ואי זו ישרפו: \n\n" + ], + [ + "וכן אם הוסיפו על העזרה וכו'. אמר רמי בר חמא אין העזרה מתקדשת אלא בשיירי מנחה מ\"ט וכו' כירושלים מה ירושלים דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל אף עזרה דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל: \n\n" + ], + [ + "כל מקום שלא נעשה וכו'. שם (דף ט\"ז) אהא דתנן כל שלא נעשה בכל אלו הנכנס לשם אין חייבין עליה איתמר רב הונא אמר בכל אלו תנן רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן רב הונא אמר בכל אלו תנן קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ועזרא קדושי קדיש ואע\"ג דלא היו אורים ותומים ואמרינן דתנאי פליגי בהאי מילתא מר סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ומר סבר קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ופסק רבינו כמ\"ד קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ומדאמרינן התם בגמרא תנאי היא דתנן א\"ר אליעזר שמעתי כשהיו בונים בהיכל עושים קלעים להיכל וקלעים לעזרות וכו' א\"ר יהושע שמעתי שמקריבין אע\"פ שאין בית אוכלים קדשי קדשים אע\"פ שאין קלעים קדשים קלים ומעשר שני אע\"פ שאין חומה מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא מדר' יהושע סבר קדשה לעתיד לבא מכלל דר' אליעזר סבר לא קדשה לעתיד לבא והא קי\"ל דרבי אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע וכ\"ש למאי דדחי התם דילמא דכ\"ע קדשה לעתיד לבא ומר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמיע ליה קאמר וכ\"ת קלעים למה לי לצניעותא בעלמא דהשתא אף ר' אליעזר סבר דקדשה לעתיד לבא. ועוד דבפרק השוחט ומעלה (זבחים דף ק\"ז:) גרסי' איתמר המעלה בזמן הזה רבי יוחנן אמר חייב ר\"ל אמר פטור ר\"י אמר חייב קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא ר\"ל אמר פטור וכו' לא קדשה לעתיד לבא ובפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ודחי דילמא דכ\"ע קדשה לעתיד לבא ומר מאי דשמיע ליה קאמר וכו' וידוע דהלכה כר\"י לגבי ר\"ל וא\"כ קי\"ל דקדשה לעתיד לבא וכל שכן למאי דדחי דכ\"ע קדשה לעתיד לבא. וכתוב בהשגות א\"א סברת עצמו היא זו וכו'. ומ\"ש שזו סברת עצמו ולא ידע מאין לו כבר הוכחתי מאין לו לומר כן במקדש וירושלים: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש בשאר א\"י שלא קדשה לעתיד לבא נתבאר בראש הלכות תרומות בס\"ד. ומ\"ש הראב\"ד ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמרא אמרו דנפול מחיצות אלמא למ\"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חילק בין מקדש וירושלים לשאר א\"י י\"ל אין משם ראיה דכיון דחזינן דרבי יהושע דהלכתא כוותיה סבר דקדשה לעתיד לבא ולא הזכיר אלא ירושלים ומקדש ממילא אית לן למשמע דבהני דוקא קאמרי לא בשאר א\"י ונתן רבינו טעם לדבר אך הנך מקומות דקתני אם אין מקדש ירקב קשו ואין לומר דאתו דלא כהלכתא שהרי רבינו פסק כן בפ\"ז מהלכות מעשר שני וצ\"ע. ומ\"ש ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שניה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א\"י וכו' אני אומר אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה דאעפ\"כ למה היה מניח עזרא מלקדש לעתיד לבא שמא בזמן החרבן יותן לנו רשות להקריב. ומ\"ש לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת אני תמה דמעיקרא משמע דכמספק אמרה ובסוף דבריו נראה דפשיטא ליה וחידוש גדול הוא והיה צריך להביא ראיה. ומ\"מ מ\"ש רבינו אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש וכו' וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה וכו' איני יודע מה כח חזקה גדול מכח כיבוש ולמה לא נאמר בחזקה גם כן משנלקחה הארץ מידנו בטלה חזקה ותו בראשונה שנתקדשה בכיבוש וכי לא היה שם חזקה אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש וצל\"ע: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה ליראה מן המקדש וכו' ולא מן המקדש אתה ירא וכו'. בפרק קמא דיבמות (דף ו':): \n\n" + ], + [ + "ואיזהו יראתו וכו' עד אלא יקיפו מבחוץ. שם ובפרק הרואה (ברכות דף נ״ד): \n", + "ומ״ש ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה. בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ח:) אמרינן הכי לגבי בית הכנסת וכ״ש לבית המקדש: \n\n" + ], + [ + "וכל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין וכו' עד ויקרבוך. בפרק שני דמדות (משנה ב') וכר\"י: \n\n" + ], + [ + "כל שהשלים עבודה וכו'. בפרק הוציאו לו (יומא דף נ״ג) כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן כשהן נפטרים לא היו מחזירים פניהם והולכים אלא מצדדין פניהם והולכים ומשמע דמצדדין דקתני היינו משום דא״א לאדם לילך לאחוריו לגמרי וכן א״א לו לילך לאחוריו אלא מעט מעט אע״פ שהוא מצדד ולפיכך כתב רבינו מעט מעט. ומ״ש בנחת איני יודע לו טעם דבכלל מעט מעט הוא וסמ״ג השמיטו: \n\n" + ], + [ + "לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה וכו'. בפרק הרואה (ברכות דף נ״ד): \n", + "וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת. כתב הראב\"ד פי' שלא ילך דרך הדיוטות: \n\n" + ], + [ + "ואסור לכל אדם לישב בכל העזרה וכו'. בסוף פרק אלו נאמרין (דף ו':) ופ\"ק דתמיד (דף כ\"ז.) ופ\"ב דיומא (דף כ\"ה): \n", + "ומה שכתב והסנהדרין שהיו יושבים בלשכת הגזית לא היו יושבים בחציה של חול. בפרק ב' דיומא (דף כ\"ה.) אמרינן דלשכת הגזית היתה בנויה חציה בקדש וחציה בחול מדקתני התם דזקן יושב במערבה ואי לאו דחציה בחול היכי מצי יתיב: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שהמקדש היום וכו'. בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ח) ופירקא קמא דיבמות (דף ו':). \n", + "ומה שכתב מה שמירת שבת לעולם וכו'. לשון סיפרא: \n\n" + ], + [ + "בזמן שהמקדש בנוי וכו'. בפרק הרואה (ברכות דף ס״א:) אהא דתנן לא יקל ראשו כנגד שער המזרח אמר רבי יוחנן לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה וכשאין גדר ובזמן שהשכינה שורה ופירש״י מן הצופים מקום שיכולים לראות משם הר הבית ומשם והלאה אין יכולים לראותו. וברואה שיכול לראות משם פרט אם מקום נמוך הוא. ובשאין גדר מפסיק בינו להר הבית. ובזמן שהשכינה שורה שבית המקדש קיים: \n\n" + ], + [ + "אסור לאדם לעולם שיפנה או שיישן בין מזרח למערב וכו'. בפרק הרואה (ברכות דף ס״א) [מדין שיפנה אמנם מדין שינה לא נזכר שם אלא (בדף ה') גבי אבא בנימין]. \n", + "ומה שכתב וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים וכו'. בירושלמי בפרק הרואה (דף י\"ד:) וכל הדברים הללו ביארתי באר היטב בספר בית יוסף שעל טור א\"ח בסימן ב' עיין עליו ויש ט\"ס בדברי רבינו וצריך להגיה וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים לא ישב ופניו כלפי הקדש אלא לצפון או לדרום או יסלק הקדש לצדדין וכן כתוב בספרי רבינו המוגהים: \n\n" + ], + [ + "ואסור לאדם שיעשה וכו'. עד אעפ״י שיש לה ז' קנים. בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ג): \n\n" + ], + [ + "שלש מחנות היו במדבר וכו' עד מעלה יתירה בבית עולמים. בפרק בתרא דזבחים (דף קי\"ו קי\"ז): \n\n" + ], + [ + "כל ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות וכו': \n\n" + ], + [ + "עשר קדושות הן וכו'. בפ\"ק דכלים (משנה ז): \n", + "ומ\"ש ואין קוברים בתוכן מת עד שירצו שבעה טובי העיר. לשון המשנה שם ומשכיבין x לתוכן מת עד שירצו יצא אין מחזירין אותו ופירש שם רבינו עד שירצו אנשי המדינה בכלל או שבעת טובי העיר שאם רצו לקוברו במקום מהמדינה יוכלו לקוברו יצא המת מהמדינה אין להם להחזירו למדינה לקברו שם ואפילו ירצו כולם, נראה שהוא מפרש דמשכיבין לתוכן מת היינו שמניחין אותו במשכבו ואין קוברין אותו בעיר עד שירצו בני המדינה. ובהשגות א\"א לא שמעתי כאן לא רצון טובי העיר וכו' נראה שהוא גורס ומסבבין לתוכן מת עד שירצו ואין בדבריו השגה לדברי רבינו כי לא שמעתי אינה ראיה: \n", + "רצו בני העיר להוציא הקבר מהמדינה וכו'. עד מפנין אותו. באבל רבתי פרק י\"ד ובירושלמי סוף נזיר איתיה נמי אלא שיש שם קצת חילוף: \n\n" + ], + [ + "ירושלים מקודשת וכו'. בפ\"ק דכלים (משנה ח): \n", + "ואלו דברים שנאמרו בירושלים אין מלינין וכו'. בס״פ מרובה (בבא קמא פ״ב:) י' דברים נאמרו בירושלים אין הבית חלוט בה ואינה מביאה עגלה ערופה ואינה נעשית עיר הנדחת ואינה מטמאה בנגעים ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות ואין עושין בה אשפתות ואין עושין בה כבשונות ואין עושין בה גנות ופרדסין חוץ מגינת ורדין שהיתה מימות נביאים הראשונים ואין מגדלין בה תרנגולין ואין מלינין בה את המת ובגמרא יהיב טעמא לכולהו ופירש״י אין הבית חלוט בה כדין בתי ערי חומה: \n", + "ומ\"ש ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם ואין נותנין בתוכה מקום לגר תושב. תוספתא בפ\"ו דנגעים. \n", + "ומ״ש ואין משכירין בה בתים. בפ״ק דיומא (דף י״ב) ובפרק בני העיר (מגילה דף כ״ז) ומפרש טעמא מפני שאינן שלהם ופירש״י אין משכירין בעלי בתים את בתיהם לעולי רגלים אלא בחנם נותנים להם ונכנסין לתוכן. \n", + "ומ\"ש ואין מקיימין בה קברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה וכו'. בתוספתא (שם) ובספ\"ק דבתרא כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא ר\"ע אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין אמרו לו והלא קבר בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלים ולא נגע בהם אדם מעולם. ואע\"ג דאמר ר\"ע משם ראיה מחילה היתה עשויה להם והיתה מוציאה את הטומאה לנחל קדרון כדאיתא בירושלמי סוף נזיר לא חש רבינו לכתוב אלא דברי ת\"ק. \n", + "ומ״ש וכן לא יגדלו הכהנים תרנגולים בכל א״י וכו'. משנה בס״פ מרובה (בבא קמא דף ע״ט:): \n\n" + ], + [ + "הר הבית מקודש ממנה וכו'. בפרק קמא דכלים (משנה ח'): \n", + "ומה שכתב ומותר להכניס המת עצמו להר הבית וכו'. בפרק אלו דברים (פסחים דף ס״ז) ובפרק היה נוטל (סוטה דף כ' ע״ב): \n\n" + ], + [ + "החיל מקודש ממנו וכו'. בפ\"ק דכלים. כתב הראב\"ד אף זה מדבריהם עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש ובועל נדה: \n\n" + ], + [ + "עזרת הנשים מקודשת וכו'. בפ\"ק דכלים עזרת הנשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת. \n", + "ומ\"ש אבל מן התורה מותר לטבול יום להכנס למחנה לויה. בפ\"ק דיבמות (דף י'): \n\n" + ], + [ + "עזרת ישראל מקודשת וכו'. בפרק קמא דכלים עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבים עליה חטאת ותני עלה בתוספתא שחייבין על זדונה כרת: \n\n" + ], + [ + "עזרת הכהנים מקודשת ממנה וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "בין האולם ולמזבח וכו'. גם זה שם. \n", + "ומה שכתב וקרועי בגדים כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דאפשר דטעמו מדכתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו הוקשו קרועי בגדים לפרועי ראש: \n\n" + ], + [ + "ההיכל מקודש וכו' בית קדש הקדשים וכו'. גם זה בפרק קמא דכלים: \n\n" + ], + [], + [ + "מקום שהיה בעלייה וכו'. תוספתא פרק קמא דכלים ואיתא בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ו) ואף על פי ששם שנינו אין נכנסים לה אלא פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמיים בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל נקט רבינו כמאן דאמר אחת בשבוע דהיא סברא מציעתא: \n", + "בשעה שנכנסין הבנאים לבנות ולתקן וכו'. בתוספתא דכלים פירקא קמא הכל נכנסים לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה מצוה בכהנים אין כהנים נכנסין לויים [אין לויים] נכנסין ישראלים [מצוה] בטהורים אין טהורים נכנסין טמאים מצוה בתמימים אין תמימים נכנסין בעלי מומין ומפרש בסוף עירובין (דף ק\"ה) מצוה בתמימים אין שם תמימים נכנסין בעלי מומין מצוה בטהורים אין שם טהורים נכנסין טמאים אידי ואידי כהנים אין ישראלים לא. \n", + "ומה שכתב רבינו טמא ובעל מום וכו'. שם בסוף עירובין איבעיא להו טמא ובעל מום אי זה מהם נכנס רב חייא בר אשי אמר רב טמא נכנס דהא אשתרי בעבודת צבור ר\"א אמר בעל מום נכנס דהא אשתרי באכילת קדשים ופסק רבינו כר\"א דפליג ארב משום דאמר טומאה הותרה בציבור ובפירקא קמא דיומא (דף ו':) איתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה בצבור ורב ששת אמר דחויה היא בצבור וקיימא לן דהלכה כרב ששת לגבי רב נחמן באיסורי ואם כן דחויה היא בצבור ולא הותרה ולפי זה הנוסחא הנכונה בספרי רבינו היא יכנס בעל מום ואל יכנס טמא כמ\"ש בספרים ולא כמו שראיתי מי שהגיה יכנס טמא ואל יכנס בעל מום וטעות הוא בידו שעלה בדעתו שמה שכתב רבינו שהטומאה דחויה בצבור הוא טעם להקל בטמא ואינו אלא הוא טעם להחמיר בטמא כמו שכתבתי: \n", + "וכל הנכנסים להיכל לתקן יכנסו בתיבות. בפרק רביעי דמדות (משנה ה) ולולין היו פתוחים בעלייה לבית קדש הקדשים שבהם היו משלשלין את האומנים בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדש הקדשים ויש לתמוה דמשמע ממתניתין דדוקא בקדש הקדשים אמרו ולא בהיכל ורבינו שכתב הנכנסים להיכל x מנין לו. \n", + "ומה שכתב אם אין שם תיבות או אי אפשר להם שיעשו בתיבות יכנסו דרך פתחים. בתוספתא דכלים פירקא קמא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שמירת המקדש מצות עשה וכו' אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרים וכו'. בספרי זוטא פרשת קרח על \n", + "פסוק וארבע ועשרים עדה וכו' והיכן וזר לא יקרב: \n", + "היו שומרים וכו' עד סוף \n\n" + ], + [], + [], + [ + "מצות שמירתו וכו'. \n", + "בספרי הפרק. בפירקא קמא דתמיד פרשת קרח על פסוק (דף כ\"ה:) ובפירקא קמא דמדות אתה ובניך אתך לפני אהל מועד: (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש והרובין. מפרש בגמרא פ\"ק דתמיד (דף כ\"ג) דהיינו נערים שלא הגיעו לעשות עבודה כגון פחותים מי\"ג: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ומניחים אותם כנגד ראשיהם. הוא כאוקימתא דרב פפא בר״פ בא לו (יומא דף ס״ט) דהכי מסיק גמרא דכנגד ראשיהם היו מניחים אותם לא תחת ראשיהם כי היכי דלא ליתהנו מבגדי כהונה ואע״ג דבתר הכי משמע דבגדי כהונה ניתנו ליהנות מהם איכא למימר דההיא דרך לבישה דוקא ועל מה ששנינו (תמיד דף כ״ח) העמידו עושי חביתין לעשות חביתין פריך בגמרא למימרא דחביתין הוו קדימי והתניא מנין שאין דבר קודם לתמיד של שחר כו' אמר רב יהודה להחם חמין לרבוכה ופירש״י דמותר להחם חמין לעסוק בה ומשמגיע זמן הקטרתה לאחר שיקריבו איברי התמיד יקטיר כמו כן את החביתין ואיני יודע למה קיצר רבינו מלבאר זה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומ\"ש רבינו חוץ מלילי שבת וכו' ואע\"ג דקיימא לן דאין שבות במקדש משום דכהנים זריזים הם וטלטול נר בשבת אינו אלא שבות שאני הכא דאפשר בנרות הדלוקים מערב שבת: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..53367f66eae58b675226ef1c1de1044ac0137156 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,537 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Chosen Temple", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_The_Chosen_Temple", + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה לעשות בית לה' וכו' שנאמר ועשו לי מקדש. ז\"ל רבינו בספר המצות שלו מצוה עשרים הוא שצונו לבנות בית הבחירה לעבודה בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש. ולשון ספרי ג' מצוות נצטוו ישראל בעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק הנה התבאר שבנין בית המקדש מצוה בפני עצמה והא דספרי איתא נמי בפרק כ\"ג (סנהדרין דף כ':) וסמ\"ג כתב וז\"ל תניא ג' מצות נצטוו ישראל וכו' ואחר שיניח להם המקום מכל אויביהם מסביב לבנות בית הבחירה שנאמר ועברתם את הירדן וישבתם בארץ ואח\"כ והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולותיכם וזבחיכם וכו' זמן מצוה זו של בנין בית הבחירה לא הגיעה עד ימי דוד וכן הוא אומר בדוד ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה עכ\"ל. ונראה שלא רצה לומר שהמצוה היא ועשו לי מקדש כמ\"ש רבינו משום דההוא קרא במשכן שבמדבר מיירי ורבינו לא נראה לו שהמצוה היא והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם וגו' וכסמ\"ג משום דהתם לא פקיד לבנות בית הבחירה אלא סיפור בעלמא הוא דקאמר שיביאו קרבנות למקום שיבחר ה' אבל לא מצינו במקרא ציווי שיבנו בית הבחירה ואע\"פ שבפרק כ\"ג הביאו מקרא דוהיה המקום אשר יבחר ה' לא לענין שיהא ציווי בנין בית הבחירה ממקרא זה אלא לומר שהכרתת זרעו של עמלק קודמת לבנין בית הבחירה מדכתיב והיה בהניח לכם מכל אויביכם וכו' והיה המקום אשר יבחר ה' ולפיכך לא רצה להביא ראיה מפסוק זה והביא ראיה מועשו לי מקדש ואע\"ג דההיא פרשה במשכן שבמדבר מיירי משמע דהאי קרא כלל הוא לכל מקום בין למשכן שבמדבר בין לשילה ונוב וגבעון בין לבית עולמים ודיקא נמי דקאמר ועשו לי מקדש ולא קאמר ועשו לי משכן. וכן הוא בגמרא סנהדרין ט\"ז שבועות י\"ד וכן תעשו לדורות וכו': \n\n" + ], + [ + "כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה וכו' עד כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהם בית לה' ולהקריב בהם קרבן וכו'. הכל מבואר בסוף זבחים במשנה (קי\"ב:) ובגמרא (ד' קי\"ו): \n\n" + ], + [], + [ + "ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא וכו'. בפרק ב' דמדות (משנה ה') וארבע לשכות היו בארבעה מקצועותיה של מ' מ' אמה ולא היו מקורות וכך הם עתידים להיות שנאמר ויוציאני אל החצר החיצונה וכו' ובפרק שלישי גבי מזבח קאמר רבי יוסי כשעלו בני הגולה הוסיפו עליו וכו' שנאמר והאריאל י\"ב ארך וכו' ובפרק ד' (דף ע':) ושני פשפשין היו לשער הגדול וכו' שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל ויאמר אלי ה' השער הזה יהיה סגור: \n\n" + ], + [ + "ואלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית וכו' עד הוא הנקרא עזרה. בפרק ב' דמדות ופרק ד' ופרק ה': \n", + "ומ\"ש והכל נקרא מקדש. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "ועושים במקדש כלים וכו' עד משוך לדרום. בפרק ג' דמדות (משנה ו'): \n", + "ומזבח לקטרת ומנורה ושלחן. מפורש בתורה. \n", + "ומה שכתב ושלשתם בתוך הקדש וכו' עד ושלחן מימין. מבואר בפרשת תרומה ובפרשת פקודי: \n", + "ומ\"ש ומזבח הקטרת משוך מבין שניהם לחוץ. בפרק ג' דיומא (דף ל\"ג:): \n\n" + ], + [ + "ועושים בתוך העזרה גבולין וכו'. בפ\"ב דמדות (מ\"ו) ראשי פספסין מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים: \n", + "ובונים בה בתים וכו'. במסכת מדות (שם): \n\n" + ], + [ + "כשבונים ההיכל והעזרה וכו'. במלכים כתוב אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית ובמכילתא פרשת מזבח אדמה ואם מזבח אבנים רצה של אבנים עושה רצה של לבנים עושה וילפינן מיניה לבנין הבית: \n", + "ואין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית וכו' ואח\"כ מכניסין אותם לבנין. גם זה במכילתא פרשת מזבח אדמה אבל בפרק עגלה ערופה (סוטה דף מ\"ח:) תנו רבנן שמיר שבו בנה שלמה את בהמ\"ק שנאמר והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה הדברים ככתבן דברי רבי יהודה אמר לו רבי נחמיה וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר כל אלה אבנים יקרות וגו' מגוררות במגרה א\"כ מה תלמוד לומר לא נשמע בבית בהבנותו שהיה מתקן מבחוץ ומכניס מפנים אמר רבי נראין דברי רבי יהודה באבני מקדש ודברי רבי נחמיה באבני ביתו ופירש\"י דברים ככתבן כמשמען אבן שלמה מסע כמה שהסיעה מן ההר ולא סיתתוה שוב בכלי ברזל וכיון דרבי אמר נראין דברי רבי יהודה באבני המקדש יש לתמוה על רבינו למה הניח דברי רבי יהודה ופסק כרבי נחמיה ואפשר דמשום דסתם מכילתא כרבי נחמיה ותו דפשטא דקרא מסייע ליה מש\"ה פסק כוותיה והכרעת רבי אינה הכרעה מפני שהיא הכרעת דעת שלישית דלאו הכרעה היא כדאיתא בסוף פירקא קמא דפסחים ועוד דגמרא בפירקא קמא דתמיד שאכתוב בפרק זה כרבי נחמיה אתי: \n\n" + ], + [ + "ואין בונין בו עץ בולט כלל וכו'. נלמד ממ\"ש לקמן בסמוך: \n", + "ואין עושין אכסדרות של עץ בכל העזרה וכו'. בספ\"ק דתמיד (דף כ\"ח:): \n", + "כתב הראב\"ד ואין בונין בו עץ כלל א\"א והלא לשכת כ\"ג של עץ וכו'. מה שכתב והלא לשכת כ\"ג של עץ היתה הכי איתא בסוף מדות (פרק ה') שלשכת כ\"ג היתה נקראת לשכת העץ. ומ\"ש עוד ובשמחת בית השואבה מקיפין כל העזרה גזוזטרא וכו'. בפרק שני דמדות (משנה ה'). ומ\"ש אבל בעזרת הנשים ובהר הבית מותר כלומר וההיא דשמחת בית השואבה בעזרת הנשים היתה ובספ\"ג מהלכות ע\"ז תירץ דשאני ההיא דלשעתה היתה וכתב שם עוד ובימה של עץ שהיו עושים למלך בשעת הקהל לשעתה היתה: \n", + "ותמיהא לי הא דתנן בפרק ג' דמדות וכלונסות של x ארז היו קבועים מכתלו של היכל לכתלו של אולם כדי שלא יבעט ושמא יש לומר שלא קבועים ממש קאמר בבנין אלא קבועים בעלמא בלא בנין ועל פי זה יש לתרץ ללשכת כ\"ג שלא היתה קבועה בבנין אלא בלא בנין ועי\"ל שלשכת כ\"ג לא של עץ היתה אלא בנין אבנים ולא נקראת של עץ אלא מפני שהניחו בה עצים אי זה פעם וטעמא דמסתבר הוא דאם לא כן למה נשתנת לשכה זו לעשותה של עץ יותר משאר לשכות שהיו של בנין. ועי\"ל דהראב\"ד ניחא ליה לשכת כהן גדול שתהא של עץ מפני שסובר שלשכה זו היתה בנויה במקום דריסת רגלי ישראל ולא אסרו אלא משער נקנור ולפנים שהוא אצל המזבח ומקשה לרבינו שסתם דבריו ומשמע מדבריו שבכל הבית אין בונין עץ אפילו בעזרת הנשים ולדעת רבינו יש לתרץ דכל העזרה דקאמר היינו משער נקנור ולפנים כדברי הראב\"ד: \n\n" + ], + [ + "ומרצפין את כל העזרה באבנים יקרות. הכי משמע בכמה דוכתי: \n", + "ואם נעקרה אבן וכו'. פרק שני דזבחים (דף כ\"ד). וכתב הראב\"ד עוד אמרו שם וכו'. ויתבאר פרק ה' מהלכות ביאת המקדש: \n\n" + ], + [ + "ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש אם יכולים לטוח אותו בזהב וכו'. שכן שלמה טח אותו בזהב: \n\n" + ], + [ + "אין בונין את המקדש בלילה וכו'. בפרק ב' דשבועות (דף ט\"ו:): \n", + "ועוסקין בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים. הכי כתיב בעזרא. \n", + "ומ\"ש והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמם ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר. דכתיב ויבאו האנשים על הנשים וכתיב ויעשו כל חכמי לב וכתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו: \n", + "ואין מבטלין תינוקות של בית רבן לבנין. מימרא פרק כל כתבי (שבת דף קי״ט:): \n", + "ואין בנין בהמ\"ק דוחה יום טוב. בפ\"ב דשבועות (דף ט\"ו:): \n\n" + ], + [ + "המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים וכו'. במכילתא רבי ישמעאל אומר מזבח אדמה תעשה לי שלא תבנהו לא ע\"ג כיפין ולא על גבי עמודים והתם קאמר דקרא דואם מזבח אבנים חובה ואע\"ג דתנאי פליגי עליה התם פסק רבינו כוותיה משום דבר\"פ קדשי הקדשים זבחים (דף נ\"ח) סתם גמרא כוותיה: \n\n" + ], + [ + "כל אבן שנפגמה וכו'. בפ\"ק דחולין (דף י\"ח) וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן מיתיבי כמה פגימת המזבח רבי שמעון בן יוחאי אומר טפח ראב\"י אומר כזית ל\"ק הא בסידא הא באבנא ופירש\"י באבנא כל דהו כדכתיב אבנים שלימות. וכתבו התוס' וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן ואם תאמר והיאך בנו המזבח דאנה ימצאו אבנים בלא פגימה ואם יחליקו בברזל איכא איסורא דלא תניף עליהן ברזל וליכא למימר נמי ע\"י שמיר דע\"כ ע\"י שמיר נמי לא יהיו חלוקות שלא תחגור בהן הצפורן מדאמרינן בפ\"ד דע\"ז גבי אבני המזבח ששקצום מלכי יון וגנזום בית חשמונאי היכי נעביד נתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא ננסרינהו פי' לעשות בלא פגימה לא תניף עליהם אמר רחמנא x והשתא לעבדינהו ע\"י שמיר אלא ודאי שמיר אין עושה אותן חלקות שלא תחגור בהם הצפורן וי\"ל דבפרק איזהו מקומן משמע שבנו אותו באבנים קטנות חלקות שלא היה בהם שום פגימה כגון חלוקי אבנים של נחל. \n", + "ומה שכתב רבינו הרי זו פסולה לכבש ולמזבח. בפ\"ג דמדות (משנה ד') משמע שדין אבני הכבש שוים לדין אבני המזבח: \n", + "ומה שכתב ומהיכן היו מביאים אבני מזבח מן בתולת הקרקע חופרין עד שמגיעין למקום הניכר שאינו מקום עבודה ובנין. שם אחד אבני הכבש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם וחופרין למטה מבתולה ומביאים משם אבנים שלימות שלא הונף עליהם ברזל. \n", + "ומ\"ש או מן הים הגדול. בפרק אי זהו מקומן (דף נ\"ד) אמרינן גבי בנין המזבח מביא חלוקי אבנים מפולמות: \n", + "וכן אבני ההיכל והעזרות שלימות היו. נראה שלא כתב כן אלא לענין שלא יהיה בהם פגם כדכתיב אבן שלמה מסע נבנה אבל היו מסתתין ומשוין אותן בכלי ברזל מבחוץ ומכניסין אותן כמו שכתב לעיל מפצלין ומסתתין אותן מבחוץ משא\"כ באבני מזבח שאסור להניף עליהן ברזל הכי אמרינן בפ\"ק דתמיד (דף כ\"ו:) אהא דתנן שבית המוקד היה מוקף רובדין של אבן מקשה רובדין מאי ניהו גזרתא דאצטבתא וכו' ומי מפלגי אבנים והכתיב והבית בהבנותו אבן שלימה וגו' ושני אביי דמתקני ומייתו מעיקרא ופירש המפרש קודם שיביאו האבנים בעזרה היו מתקנות על ידי ברזל וכו' וחוץ לעזרה מותר לחתכן ולהשוותן בברזל אבל משבאו לעזרה אסור להניף עליהן ברזל והכי מוכח במכילתא דאמרינן התם לא תבנה אתהן גזית בו אי אתה בונה גזית אבל אתה בונה גזית בהיכל ובבית קדשי הקדשים הא מה אני מקיים ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל וכו' בבית אינו נשמע אבל בחוץ נשמע כי חרבך הנפת עליה ותחללה רשב\"א אומר המזבח נברא להאריך ימיו של אדם וכו' עכ\"ל. משמע דלא נאסר הנפת ברזל אלא על המזבח בלבד משום דנברא להאריך ימיו של אדם אבל אבנים של בנין בית המקדש אין הנפת ברזל עליהן פוסלן ובלבד שלא יתקן בפנים וכן מוכח מתוך דברי רבינו דעד השתא לא איירי אלא לענין שלא יהא בהם פגם ועדיין לא הזכיר פיסול הנפת ברזל ולקמן בסמוך שהזכירו לא הזכירו אלא לענין אבני המזבח בלבד: \n\n" + ], + [ + "אבני היכל ועזרות וכו'. תוספתא סוף פרק שני דמגילה: \n", + "כל אבן שנגע בה הברזל וכו'. בפרק שלישי דמדות (משנה ד'): \n", + "ומ\"ש והבונה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש לוקה שנאמר לא תבנה אתהן גזית והבונה אבן פגום עובר בעשה. (דכתיב אבנים שלימות תבנה את מזבח ה' אלהיך) פשוט הוא. \n", + "ומה שכתב שדין הכבש שוה בזה למזבח הוא מדתנן בפ\"ג דמדות אחד אבני הכבש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם וכו' ומביאים אבנים שלימות שלא הונף עליהם ברזל: \n\n" + ], + [ + "אבן שנפגמה וכו'. בפ\"ג דמדות נפגמה אחת מהן היא פסולה וכולן כשרות ומשמע לרבינו דה\"ה לנגע בה ברזל: \n", + "ומלבנין את המזבח פעמים בשנה וכו'. שם. כתב הראב\"ד וכן מכל העזרות והלשכות שהן קדש עכ\"ל. ויש להקשות שכבר כתבתי בסמוך שאבני ההיכל והעזרות אע\"פ שצריך שלא יהיה בהם פגם מותר להניף עליהם ברזל שהרי לא אסר הכתוב הנפת הברזל אלא על אבני המזבח ואע\"פ שאין מתקנים אותם בפנים בכלי ברזל כדכתיב ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו ה\"מ לעשות מלאכה בהם בכלי ברזל בענין שישמע קול הברזל אבל ליגע בהם ברזל אפי' בפנים אין בכך כלום: \n\n" + ], + [ + "אין עושין מדרגות למזבח. פשוט הוא. \n", + "ומה שכתב אלא בונין כמו תל בדרומו של מזבח וכו' והוא הנקרא כבש. בפרק ג' דמדות תנן כבש היה לדרומו של מזבח ובפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ב:) מייתי לה מקראי. \n", + "ומה שכתב והעולה במעלות על המזבח לוקה. פשוט הוא: \n", + "וכן הנותץ אבן אחת מן המזבח וכו' לוקה שנאמר ונתצתם את מזבחותם כו'. בסיפרי מניין לנותץ אבן אחת מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרות שהוא בלא תעשה תלמוד לומר ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה' אלהיכם ואין לתמוה על רבינו שכתב או מן ההיכל או מבין האולם ולמזבח דמשמע דוקא הני אבל עזרות לא שסמך על מ\"ש בפרק ו' מיסודי התורה שהוא עיקר דין זה. ולשון וכן שכתב רבינו אינו מדוקדק. \n", + "ומה שכתב דרך השחתה כלומר שאם נותץ כדי לתקן ודאי שרי: \n\n" + ], + [ + "המנורה וכליה וכו' אין עושין אותם אלא מן המתכת בלבד ואם עשאום של עץ וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ\"ח:) תני רב פפא וכו' מנורה היתה באה מן העשת ומן הזהב עשאה של כסף כשרה של בעץ של אבר ושל גיסטרון רבי פוסל ורבי יוסי בר יהודה מכשיר של עץ ושל עצם ושל זכוכית דברי הכל פסולה ופסק רבינו כרבי יוסי בר יהודה משום דאיתא התם ברייתא סתם דקתני משאר מיני מתכות כשרה ואף על גב דמייתי התם ברייתא אחריתי דקתני כלי שרת שעשאן של עץ רבי פוסל ורבי יוסי בר יהודה מכשיר פסק רבינו לפסול משום דמשמע התם דרבים פליגי עליה דרבי יוסי בר יהודה בהא. \n", + "ומה שכתב היו הקהל עניים עושים אותם אפילו של בדיל ואם העשירו עושים אותם של זהב בפרק הקומץ רבה שם ובפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ג) [וכן עוד בראש השנה (כ״ד)]: \n\n" + ], + [ + "אפילו המזרקות והשפודין וכו' אם יש כח בצבור עושים אותם של זהב. בפרק אמר להם הממונה (יומא דף ל\"ז) מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של י\"ה של \n", + "זהב ומ\"ש אפילו שערי העזרה מחפין אותם זהב אם מצאה ידם. בפ\"ב דמדות (משנה ג') כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב חוץ משערי נקנור מפני שנעשה בהם נס: \n\n" + ], + [ + "אין עושין כל הכלים מתחלתן וכו'. בתוס' פרק שני דמגילה: \n", + "ומה שכתב וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהם גבוה רשאי להשתמש בהם הדיוט וכו'. שם xגבי העושה תיבה ומטפחות לספר: \n", + "אבנים וקורות שחצבן מתחילה לבה\"כ וכו'. שם אבנים וקורות שחצבן מתחילה להדיוט אין בונין אותם בהר הבית ומשמע לרבינו דלהדיוט היינו בית הכנסת ולגבי הר הבית הדיוט קרי ליה ויש לתמוה מי דחקו לרבינו לפרש כן ולמה לא פירש דלהדיוט ממש קאמר ואפשר דבדוכתא אחרינא איתיה בהדיא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המזבח מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם. בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ב) ג' נביאים עלו עמהם מן הגולה אחד שהעיד להם על מקום המזבח וכו': \n\n" + ], + [ + "ומסורת ביד הכל וכו' עד כשנברא. בפרקי רבי אליעזר ובמדרשות: \n", + "ומ\"ש ומשם נברא בב\"ר בפסוק וייצר ובירושלמי דנזיר פרק כה\"ג: \n\n" + ], + [ + "מדות המזבח מכוונות הרבה וכו' ואין להוסיף על מדתו וכו'. בריש פרק קדשי קדשים (זבחים דף נ״ח:): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ושלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה וכו'. בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ב): \n\n" + ], + [ + "מזבח שעשה משה וכו'. בפרק קדשי קדשים (זבחים דף נ״ט:) תניא ושלש אמות קומתו דברים ככתבן דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר נאמר כאן רבוע ונאמר להלן רבוע מה להלן גובהו פי שנים בארכו אף כאן גבהו פי שנים בארכו וכו' א״ל רבי יוסי והלא כבר נאמר ואת קלעי החצר ואת מסך שער החצר אשר על המשכן ועל המזבח מה משכן י' אמות אף מזבח י' אמות וכו' ומה ת״ל וג' אמות קומתו משפת סובב ולמעלה ופירש״י משפת סובב ולמעלה עד מקום הקרנות ולמטה הימנו ו' אמות וגובה הקרנות אמה הרי עשר וידוע דהלכה כרבי יוסי לגבי רבי יהודה ועוד דסתם גמרא בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו) כרבי יוסי ופירש״י וג' אמות קומתו במזבח הנחשת כתיב ונאמר להלן רבוע במזבח הזהב אמה ארכו ואמה רחבו רבוע ואמתים קומתו אף כאן גבהו פי שנים כארכו הרי י' אמות וכו' משפת סובב ולמעלה עד מקום הקרנות ולמטה הימנו ו' אמות וגובה הקרן אמה ועיין במה שאכתוב לקמן בפרק זה: \n", + "ומזבח שעשו בני הגולה וכו'. משנה בפ\"ג דמדות (משנה א'). \n\n" + ], + [ + "עשר אמות של גובה המזבח וכו'. בפי\"ז דכלים (משנה י') תנן רבי יהודה אומר אמה של בנין בת ששה טפחים ושל כלים ה' ומייתי לה בפ' שתי הלחם במנחות (דף צ\"ז) ומייתי עלה קרא דכתיב ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטפח וחיק האמה ואמה רוחב וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד וכו' חיק האמה זה יסוד אמה רוחב זה סובב וגבולה אל שפתה סביב וכו' אלו הקרנות ופירש\"י מדות המזבח מזבח העולה. באמות אמה אמה וטפח באמות בינוניות יהא מאמותיו אמה וטפח דאמותיו והן בשל חמשה דהוה ליה של ששה אמה וטפח באלו. וחיק האמה כלומר באלו אמות אני אומר שיהו בנות חמשה וחיק האמה דהיינו יסוד. אלו הקרנות זרת אמה האחד דמאמצעית האבן מודד והויא זרת לכל רוח דהיינו אמה כל זרת חצי אמה ומסיק התם חיק האמה בגובהה אמה רוחב כניסה ופירש\"י חיק האמה בגובהה אותה אמה שמן הרצפה ועד היסוד באמה בת ה'. ואמה רוחב כניסה דסובב באמה בת ה' אבל כניסה דיסוד באמה בינונית. וגבולה על שפתה סביב דגבהו דקרן באמה בת ה' עכ\"ל. אבל רבינו מפרש דכי אמרינן ואמה רוחב כניסה אשתי כניסות קאי בין דיסוד בין דסובב דתרווייהו באמה בת ה' טפחים ולפ\"ז כי קתני חיק האמה זה יסוד אמה רוחב זה סובב ואסיקנא חיק האמה בגובהה לאו לאפוקי כניסה היא דכניסה נמי הוי באמה בת ה' אלא לאשמועינן דגובהה באמה בת ה' הוא דאתא וכי קאמר במסקנא ואמה רוחב כניסה היינו בין כניסה דיסוד בין כניסה דסובב: \n", + "ומ\"ש וגובה כל המזבח נ\"ח טפחים. הכי אמרינן התם בגמרא על פי מה שנתבאר שגובה המזבח עשר אמות וכל אמה בת שש טפחים זולת אמות היסוד ואמות הקרנות שהם בנות חמש טפחים: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וכך היתה מדתו וצורתו עלה ה' טפחים וכנס ה' טפחים זה יסוד וכו'. בפ״ג דמדות (משנה א') תנן המזבח היה ל״ב על ל״ב עלה אמה וכנס אמה זה יסוד נמצא ל' על ל' עלה ה' וכנס אמה זה הסובב נמצא כ״ח על כ״ח מקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה נמצא כ״ו על כ״ו מקום הילוך רגלי הכהנים אמה מזה ואמה מזה נמצא כ״ד על כ״ד מקום המערכה ואמרינן עלה בפ' שתי הלחם (מנחות דף צ״ז:) עלה אמה וכנס אמה זה יסוד נמצא ל' על ל' שלשים ושני טפחים הויין כלומר כיון דכניסה דיסוד לא הוי אלא באמה בת ה' פשו טפח מכאן וטפח מכאן ותו עלה ה' וכנס אמה זהו סובב נמצא כ״ח על כ״ח כ״ח וד' טפחים הוי אלא דכיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה ואע״ג דהא דאמרינן כיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה אתמר למאי דס״ד דחיק האמה כנסה ובתר הכי אסיקנא דחיק האמה כגבהה כבר נתבאר שרבינו סובר דלמסקנא נמי כנסה דיסוד באמה בת ה' טפחים וזהו שכתב רבינו בפי' המשנה פ״ג דמדות מה שאמר נמצא ל' על ל' הוא ל' ושני טפחים על ל' ושני טפחים לפי שלא כנס אלא ה' טפחים כמו שביארנו וכן אמר נמצא כ״ח על כ״ח היינו כ״ח וד' טפחים אלא שהוא לא מנה הטפחים שהוא פחות מאמה כיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה וזה המאמר קיים עכ״ל. כלומר אע״ג דהא דכיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה אתמר למאי דס״ד הוא מאמר קיים דגם למאי דאסיקנא אמרינן הכי. ודע דאפי' לפירוש רש״י אנו צריכין לומר דמתניתין לאו דוקא דהא גם למסקנא כניסה דסובב באמה בת ה' טפחים ואם כן ע״כ כי קתני נמצא כ״ח על כ״ח היינו כ״ח ושני טפחים על כ״ח ושני טפחים אלא דכיון דהוי בציר מאמה לא חשיב ליה ולדעת רבינו דכניסה דיסוד נמי הוי באמה בת ה' טפחים הוה ליה ד' טפחים דלא חשיב להו. ובהשגות רחבו כ״ד אמה וד' טפחים על כ״ד אמה וד' טפחים. א״א אולי אינו כן כי הד' טפחים הם כניסת הקרנות מדפני המזבח עכ״ל. ודבר פשוט הוא שטענת אולי אינה טענה וכל שכן למה שכתבתי דלפירש״י נמי כ״ח על כ״ח לאו דוקא. וכתוב בפרוש ה״ר שמעיה על מתניתין דבסמוך עלה אמה וכנס אמה עלה ה' וכנס אמה הכניסות שנה במשנה אבל עלה שלש זה מקום הקרנות שלא היה שם כניסה לא קא חשיב ואותן ג' כתובות במקרא וג' אמות קומתו משפת סובב ולמעלה עכ״ל. כלומר דאמרינן בפרק קדשי קדשים לרבי יוסי דנקטינן כוותיה דמאי דכתיב וג' אמות קומתו היינו משפת סובב ולמעלה וכמו שכתבתי לעיל והיינו מקום הקרנות ובסמ״ג מצאתי שהיה כתוב כן במשנה עצמה שהוא גורס במשנה עלה ה' אמות וכנס אמה זהו סובב עלה ג' וכנס אמה זהו מקום הקרנות כלומר וגובה כל קרן אמה הרי עשר אמות גובה המזבח וכיון שכן יש להגיה בדברי רבינו אצל מ״ש ונמצא רחבו כ״ח אמה וד' טפחים על כ״ח אמה וד' טפחים עלה י״ח טפחים וכונס לקרן זוית של הי״ח בנין חלול מרובע לכל ד' קרנות וכך מצאתי בספר מוגה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו גובה כל קרן ה' טפחים וריבוע כל קרן אמה על אמה נתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש וד' הקרנות חלולות היו מתוכן שם (זבחים דף נ\"ד:) א\"ר כהנא אבנים של קרנות חלולות היו שנאמר ומלאו כמזרק כזויות מזבח הכא נמי אבנים שלמות אמר רחמנא אלא דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה ופירש\"י קרנות של מזבח חלולות היו נקובים נקבים עמוקים בארבעתן שיפול דם החטאת ויבלע לתוכו. כמזרק כזויות מזבח אלמא בית קיבול יש במזרקים. דמחית מידי מתותיה מקלות וקסמים דקים נתן בין חלוקי האבנים וכשיבש הוציאם ונשארו מקומות בנקבים חלולים ולא הוצרך לפגום פגימות לנקבים: \n", + "ומ\"ש וגובה מקום המערכה י\"ח טפחים. כתב הראב\"ד על זה לא ידעתי מהו גובה המערכה וכו'. ובאמת שדבריו בזה תמוהים בעיני שאיך עלה על דעתו לומר דמקום מערכה הוא התפוח. גם מ\"ש שהנוסחא המדוייקת רוחב מקום המערכה י\"ח טפחים וכו' איני יודע איך אפשר לומר כך שהרי כתב רבינו בסמוך שרוחב המערכה כ\"ד אמות וארבע טפחים ונתבאר שהוא משנה וגמרא ואיך יתכן לומר שרוחב מקום המערכה י\"ח טפחים כמו שכתב הראב\"ד שהיא הנוסחא המדוייקת גם מ\"ש ושני הטפחים הם שפיחתו משתי הקרנות ברחבן ואולי יש לומר שאותם שני טפחים היו פגימה וכו' איני יכול ליישבו דרבינו מיירי בגובה ואותם שני טפחים הם ברוחב ומה ענין זה לזה. ומה שכתב אחר כל זה התבוננתי מדבריו שהוא קורא מן הסובב ולמעלה מקום מערכה מי יתן ואדע מאחר שהתבונן וירד לסוף דעתו למה לו לכתוב לנו מה שעלה בדעתו קודם שהתבונן בדבריו ומה גם בהיותם דברים תמוהים. ומה שסיים הראב\"ד וזהו שכתב וגובה מקום מערכה י\"ח טפחים שהם שלש אמות ולמעלה במזבח של משה כתב כמו כן בזה הלשון כי בלשון אחרת ידבר אל העם הזה ומשנה לשון חכמינו עכ\"ל. מ\"ש ולמעלה במזבח של משה כתב כמ\"כ בזה הלשון כלומר שכתב למעלה מזבח שעשה משה ושעשה שלמה ושעשו בני הגולה ושעתיד להעשות כולם י' אמות גובה כל אחד מהם וזה הכתוב בתורה וג' אמות קומתו מקום המערכה בלבד ולשם כתב כהוגן שהזכיר אמות וכאן שינה לשונו להזכיר טפחים ואני אומר דרבינו תנא דווקנא הוא ומפני שאמות גובה המזבח קצתם בנות חמש טפחים כמו שנתבאר הוצרך לכתוב מדת כל דבר גובה המזבח בלשון טפחים להודיענו באי זה מקום נמדד באמה בת ה' טפחים ובאי זה מקום נמדד באמה בת ששה יגמלהו ה' כצדקו שהאיר עינינו. \n", + "ומ\"ש רבינו נמצא חצי גובה המזבח כ\"ט טפחים מסוף הסובב מבואר ממה שקדם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וחוט של סיקרא היה חוגר באמצע המזבח להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים. משנה בפ\"ג דמדות (משנה א'). \n", + "ומ\"ש נמצא גובהו מן הארץ עד מקום המערכה ט' אמות פחות טפח. הוא פשוט ממה שנתבאר שאמות גובה היסוד היתה בת ה' ומשם עד הסובב ה' אמות בנות ששה וגובה מקום המערכה ג' אמות בנות ו' שהם ט' אמות בנות ו' טפחים פחות טפח: \n\n" + ], + [ + "יסוד המזבח וכו'. בפ״ג דמדות תנן היסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב ואוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ג:) אמרי' קרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד מ״ט אמר ר' אלעזר לפי שלא היתה בחלקו של טורף דאמר רב שמואל בר רב יצחק מזבח אוכל בחלקו של יהודה אמה ופי' רש״י טורף בנימין דכתיב ביה זאב יטרף שנתנבא עליו יעקב בבקר יאכל עד באחסנתיה יתבני מדבחא ואותה הקרן לא היתה בחלקו כדמפרש ואזיל וכו' מזבח היה אוכל בחלקו של יהודה אמה אמה במזרחו אמה בדרומו כל הארך וכו' על פני כל המזרח שכשמגיע לקרן מזרחית צפונית היתה כלה בסמוך לקרן אמה כל הארך בעובי האמה אלא שלא היתה אמה שבמזבח על פני כל המזרח וכו' וכן אכילת האמה הדרומית לא היתה מהלכת על פני כל הדרום שכשמגעת לקרן דרומית מערבית כלה בסמוך לקרן אמה כדתנן היסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב ואוכל במזרח אמה אחת ובדרום אמה אחת נמצא יסוד לשלשת הקרנות ובתר הכי (דף נ״ד) אמרינן רב אמר בבנין ולוי אמר בדמים ופירש״י בבנין בקרן דרומית מערבית בנו יסוד אמה בארך הדרום וחדלו להם כל הדרום וכל המזרח עד אמה סמוך לקרן צפונית מזרחית כדתנן אוכל במזרח אמה ובדרום אמה ולוי אמר בדמים יסוד היה על פני כל המזרח אבל לא נותנים דמים בחלקו של יהודה ופסק רבינו כרב משום דפשטא דמתניתין כוותיה. ומוקי בגמרא אליבא דרב מתני' דהמזבח ל״ב על ל״ב מן הצד ופירש״י מן הצד לאו בארבעת רבעיו חשיב אלא מצד צפון היה ל״ב אבל מזרח ודרום לא היה אלא ל״א על ל״א דקרן דרומית מזרחית חסרה לה אמה לדרום ואמה למזרח ומותיב בגמרא לרב מדתניא כיצד בונים את המזבח מביא מלבן ל״ב על ל״ב וגובהו אמה ומביא חלוקי אבנים מפולמות בין גדולות בין קטנות ומביא סיד וקוניא וזפת וממחה ושופך וזהו מקום יסוד כלומר אלמא יסוד בולט בו מד' רוחותיו ומשני דגייז ליה אבנים שלימות כתיב דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה ופירש״י דגייז ליה לאחר שיבש סתר הבנין מעל חלקו של יהודה ופרכינן והא אבנים שלימות כתיב שיהא חלק ולא פגימות וא״א לסתירה להיות חלקה. דמנח מידי תותיה כלומר במקומו על כנגד חלקו של יהודה הניח עץ ארוך ועביו כעובי המלבן וחלק בתוך המלבן ולא יכול להדביק עם חלוקי האבנים ע״י שפיכת המיחוי של סיד ושל קוניא ולכשיבש קצת נטלו ונשאר מקומו חלק: \n\n" + ], + [ + "ובקרן מערבית דרומית וכו' עד ומנקין אותו. משנה בפרק שלישי דמדות (משנה ב') ולשון המשנה שהדמים הניתנין על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי יורדים בהם ומתערבין באמה ויוצאים לנחל קדרון. ופי' ה\"ר שמעיה שהדמים הניתנים על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי באותה אמה שהיסוד אוכל בדרום. וכתב שם רבינו כבר נתבאר ששירי הדם יש מהם ששופכים על יסוד מערבית ויש מהם ששופכים על יסוד דרומית לפיכך נתן הב' נקבים בקרן מערבי דרומי עכ\"ל. ובכן יהי' פשוט לפניך מה ששנינו מתערבין: \n\n" + ], + [], + [ + "וכבש היה בנוי לדרומו של מזבח וכו'. גם זה משנה שם (משנה ג') ובפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ב:) מייתי מקראי דכבש בדרום ותניא במכילתא לא תעלה במעלות על מזבחי עשה כבש למזבח שלא יעשה מדרגות שגורמים לגילוי ערוה מחמת הרחבת הפסיעות אין לי אלא עליה ירידה מניין ת\"ל אשר לא תגלה ערותך עליו: \n", + "ומה שכתב והיה אוכל בארץ שלשים אמה מצד המזבח ופורח ממנו אמה על היסוד ואמה על הסובב. בפרק קדשי הקדשים רמו מתני' אהדדי דתני חדא כבש היה לדרומו של מזבח ארך ל״ב והמזבח ל״ב ארך הרי ארך המזבח והכבש ס״ד וכי מני להו אהדדי בפרק ה' דמדות (משנה א') הכבש והמזבח ס״ב והא ס״ד הוי תופסין בקרקע העזרה והתם לגבי תפיסת הקרקע מני להו ומשני נמצא פורח אמה על יסוד ואמה על סובב ופירש״י שראש הכבש פורח ועולה על [שתי אמות של] כניסת היסוד והסובב [מגיע לראש המזבח] ונמצאו שתי אמות העליונות שלו נבלעות בל״ב אמות [של מזבח] ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ד) מקשה לרב דאמר דהא דתניא מזרחית דרומית לא היה לו יסוד בבנין מדקתני פורח אמה על יסוד מכלל דאיכא כניסת היסוד לדרום דהא כבש לדרום הוא ומשני אימא כנגד אמה יסוד ופירש״י כנגד מקום שהכניסה ראויה להיות ולא שהיתה שם ומיהו שתי אמות נבלעות לתוך ל״ב של מזבח שהיה נכנס לתוך הפנימי שכנגד בליטה שהיסוד התחיל לאכול בה בדרום אמה אחת: \n", + "ומה שכתב ואויר מעט היה מפסיק בין הכבש למזבח כדי ליתן האיברים למזבח בזריקה. בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ב:) שאל ר\"ש בר יוסי בן לקוניא את ר' יוסי אומר היה רשב\"י אויר יש בין כבש למזבח א\"ל ואתה אי אתה אומר כן והלא כבר נאמר ועשית עולתיך הבשר והדם מה דם בזריקה אף בשר בזריקה א\"ל שאני אומר עומד בצד מערכה וזורק כשהוא זורק למערכה דליקה הוא זורק או למערכה שאינה דליקה זורק הוי אומר למערכה דליקה הוא זורק התם משום דלא אפשר רב פפא אמר כי דם מה דם אויר קרקע מפסיקו אף בשר אויר מפסיקו ופירש\"י אויר יש בין כבש למזבח שלא היה ראש הכבש נוגע במזבח אלא אויר מעט מפסיק בינתים וכו'. מה דם עולה שעומד בארץ וזורק מן הכלי כדכתיב וזרקו אף בשר בזריקה אלמא אויר יש ומחמת האויר הוא זריקה שעומד בכבש וזורק אל עבר האויר למערכה וכו' שאני אומר בצד המערכה בראש המזבח [וזורק] ולהכי אתא קרא. א\"ל כשהוא זורק למערכה דליקה הוא זורק וכו' כלומר משום הא למה לי קרא פשיטא דע\"כ הוא זורקו שהרי אין יכול לסדר סביב על ראשי העצים שאין המערכה דולקת שם אלא הימנו והלאה מקום שהמערכה דולקת והתם משום דלא אפשר הוא דע\"כ כי אתא קרא לאשמועינן אתא דיש אויר בין כבש למזבח. רב פפא אמר לא מצית אמרת דהיקש לאשמועינן אתא דעומד בצד המערכה וזורק דהפסקת אויר רצפה בעינן כי דם מה דם אויר קרקע הרצפה מפסיק בינו למזבח אף בשר וכו': \n", + "ומה שכתב וגובה הכבש תשע אמות פחות שתות עד כנגד המערכה. זה פשוט ממה שנתבאר שגובה המזבח עד ראש המערכה למעלה ט' אמות וכולם באמה בת ו' טפחים חוץ מאמה יסוד שהיא באמה בת ה': \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ושני כבשים קטנים יוצאים ממנו שבהם פונים ליסוד ולסובב ומובדלים מן המזבח כמלא נימא. מימרא דרב יהודה בפרק קדשי הקדשים ומסיים בה משום שנאמר סביב ורבי אבהו אמר רבוע ופירש\"י שני כבשים קטנים יוצאים מן הכבש וכו' אותו שפונין בו לסובב יצא במזרחו של כבש לימין ויוצא ומתחיל בשיפולו של כבש ונמשך ועולה באלכסון עד שמגיע לסובב והפונה ליסוד יוצא למערבו להוליך בו שירים של חטאת שיורד מן המזבח פונה לשמאלו ליסוד דרומי ומתחיל לצאת בשיפולו של כבש רחוק מן המזבח כדי שיהא נוח לשפע ולירד ליסוד. משום שנאמר סביב שיהא היקף למזבח כל דהו ואי היה מחוברין שוב אין היקף אפילו כחוט: \n", + "ומ\"ש וחלון היתה במערבו של כבש אמה על אמה ורבובה היתה נקראת שבה נותנין פסולי חטאת העוף וכו'. במשנה פרק ג' דמדות ורבובה היתה לו במערבו וכו' ששם היו נותנים פסולי חטאת העוף. וכתב הראב\"ד על דברי רבינו א\"א לא כי אלא החלון לבד והרבובה לבד וכך היא שנויה במסכת מדות עכ\"ל. ושותיה דמר לא ידענא שאין במסכת מדות זולת המשנה שכתבתי בסמוך ורבינו כתב בפי' המשנה דאיתא בתוספתא בזבחים חלון היתה במערבו של כבש אמה על אמה ורבובה היתה נקראת ששם זורקין פסולי חטאת העוף עד שתעובר צורתה ותצא לבית השריפה עכ\"ל. והוא הלשון שהעתיק פה תיבה בתיבה. ולשון רבובה פירש ה\"ר עובדיה שהוא כמו נבובה כלומר שהיתה חלולה: \n\n" + ], + [ + "ושני שלחנות היו במערב הכבש אחד של שיש וכו'. בפרק ששי דשקלים (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "כשבונין המזבח וכו' עד וישארו הקרנות חלולים. הכל בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ד ע״א וב') ונתבאר בפרק זה. ופירש״י מלבן דפוס מרובע עשוי מד' קרשים. קוניא ניתוך אבר כעין שעושים לציפוי כלי חרס שקורין פלומי״ר: \n\n" + ], + [ + "ארבע קרנות של מזבח ויסודו ורבועו מעכבין וכו'. בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ב) תנו רבנן קרן וכבש ויסוד וריבוע מעכבין מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אין מעכבין מנא ה\"מ אמר רב הונא אמר קרא המזבח כל מקום שנא' המזבח לעכב ופירש\"י וריבוע אם אין המזבח מרובע. בכל מקום שנא' המזבח לעכב דהמזבח משמע כשהוא כן הוא דמיקרי מזבח ואי לא לא ובקרן כתיב קרנות המזבח וביסוד כתיב אל יסוד המזבח ובכבש כתיב אל פני המזבח והוא הכבש שהוא פניו של מזבח שעולין לו דרך שם כי היכי דחשיב צד מזרחית פני אהל מועד מחמת שהפתח שם ובריבוע כתיב רבוע יהיה המזבח. ואהא דתניא מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אין מעכבין אמר רבי מני ובלבד שלא יפחתנו ממזבח שעשה משה וכמה אמר רב יוסף אמה מחכו עליה חמש אמות ארך וחמש אמות רוחב רבוע יהיה המזבח א\"ל אביי דילמא מקום מערכה קאמר מר אמר ליה מר דגברא רבא הוא ידע מאי קאמינא ופירש\"י דילמא מקום מערכה קאמר דהוי אמה שבין הקרנות ומקום הילוך ממעטים בו אמתיים לכל צד פש ליה אמה על אמה: \n\n" + ], + [ + "מזבח שנפגם מבניינו וכו'. בפ\"ק דחולין (דף י\"ח) אמרינן דפגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן מיתיבי כמה פגימת המזבח רשב\"י אומר טפח ראב\"י אומר כזית ל\"ק הא בסידא הא באבנא ופירש\"י באבנא כל דהו דכתיב אבנים שלימות ופסק רבינו כרשב\"י משום דמאריה דגמרא הוא טפי מראב\"י ואע\"ג דקי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי אפשר דה\"מ במשנה אבל לא בברייתא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המנורה מפורשת צורתה בתורה וכו' נמצאו כל הגביעים כ״ב וכו'. ברייתא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ח) ובגמרא בשלמא גביעים כ״ב דכתיב ובמנורה ד' גביעים וכתיב ג' גביעים משוקדים בקנה ד' דידה וי״ח דקנים הא כ״ב כפתורים נמי י״א כפתורים תרי וששה דקנים וכפתר וכפתר וכפתר הא י״א אלא פרחים ט' מנ״ל פרחיה תרי וששה דקנים תמניא הוו אמר רב שלמן כתיב עד פרחה ופירש״י י״ח דקנים דכתיב ג' גביעים משוקדים בקנה האחד. כפתוריה דמנורה גופה תרי ושית דקני דיש בכל קנה וקנה כפתר דכתיב ג' גביעים משוקדים בקנה האחד הרי ח' וכפתר תחת שני הקנים וכן לשנים האחרים וכו'. עד פרחה ריבה לך הכתוב חד פרח: \n", + "ומ״ש והכל משוקדים. כתב הר״י קורקוס ז״ל שכתב כן רבינו מדאמרינן בפרק הוציאו לו (יומא דף נ״ב:) ה' מקראות אין להם הכרע ואחד מהם משוקדים דמספקא לן אי קאי אגביעים או אכפתוריה ופרחיה ולכך מפרש אתרוייהו דמספיקא עבדינן כולהו משוקדים שאף אם יעשו משוקדים ואין צריך להיות משוקדים אין בכך הפסד אבל אם יניח מלעשות משוקדים אם צריך משוקדים איכא קפידא עכ״ל. \n", + "ומ\"ש וכולן מעכבין זה את זה ואפילו חסר א' מהמ\"ב מעכב את כולן. בתוספתא פ\"ו דמנחות גביעיה כפתוריה ופרחיה מעכבין זה את זה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "במה דברים אמורים בשעשאה של זהב וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ\"ח) ויליף להו מקראי ופירש רש\"י מן העשת עשייתה חתיכה שלימה ומכה בקורנס עד שיצאו ממנה כל כליה: \n", + "ומ\"ש אם היתה חלולה נראה לפרש דהיינו לומר שאינה מקשה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואין עושין אותה מן הגרוטאות וכו'. בפרק הקומץ רבה ויליף לה מקרא ופירש\"י גרוטאות זהב שבור: \n\n" + ], + [ + "המלקחיים והמחתות וכלי השמן וכו'. בפ' שתי מדות (מנחות דף פ\"ח) תניא מנורה ונרותיה באות מן הככר ואין מלקחי' ומחתותיה מן הככר רבי נחמיה אומר מנורה היתה באה מן הככר ולא נרותיה ומלקחיה ומחתותיה באות מן הככר במאי קא מיפלגי בהאי קרא דתניא ככר זהב טהור יעשה אותה למדנו למנורה שבאה מן הככר מניין לרבות נרותיה ת\"ל את כל הכלים האלה יכול שאני מרבה אף מלקחיה ומחתותיה ת\"ל אותה דברי ר' נחמיה קשיא דר' נחמיה אדר' נחמיה תרי תנאי ואליבא דר' נחמיה ר' יהושע בן קרחה אומר מנורה באה מן הככר ואין מלקחיה ומחתותיה ונרותיה באים מן הככר ואלא מה אני מקיים את כל הכלים האלה שהיו כלים של זהב ואמרינן בגמרא דאמוראי סברי כמ\"ד מנורה ונרותיה באות מן הככר ומש\"ה פסק רבינו כן. \n", + "ומה שכתב רבינו שהרי נאמר במנורה זהב טהור וחזר ואמר ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור וכו'. מצאתי כתוב דאיתיה בברייתא דמלאכת המשכן פ\"ט: \n\n" + ], + [ + "שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה וכו'. משנה בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ח). \n", + "ומ\"ש בין שהיתה של זהב בין שהיתה של שאר מיני מתכות הכי אמרינן בגמרא ואימא נמי באה זהב באה קנים אינה באה זהב אינה באה קנים ההוא x פמוט מיקרי. \n", + "ומ\"ש וכל הנרות קבועים בקנים כך פירש\"י שבעה נרותיה בראש כל קנה וקנה היה נר אחד כעין בזך ושם נותנין השמן והפתילות: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ששת הנרות הקבועים בששת הקנים היוצאים מן המנורה כולם פניהם לנר האמצעי שעל קני מנורה וכו'. בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ח:) תניא אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מלמד שהיו מצדדין פניהם כלפי נר אמצעי ופירש״י האמצעי עומד על גופה של מנורה והשאר על הקנים ומשמע קרא אותן שעל הקנים מצודדות כלפי אותה של מערב. \n", + "ומ\"ש וזה הנר האמצעי פניו כנגד קדשי הקדשים והוא הנקרא נר מערבי. יתבאר לקמן בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "הגביעים דומים לכוסות וכו' עד נשתיירו ג' טפחים שבהם ג' גביעים כפתור ופרח. הכל ברייתא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ח:). \n", + "ומ\"ש כמין תפוחים כרותיים. פירש\"י שם מקום: \n\n" + ], + [], + [ + "ואבן היתה לפני המנורה וכו'. משנה בסוף פ\"ג דתמיד (כ\"ט:): \n\n" + ], + [ + "השלחן היה ארכו י״ב טפח ורחבו ששה. בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו) תנן השלחן ארכו עשרה ורחבו חמשה וכו' דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר השלחן אורכו י״ב ורחבו ששה ופירש״י ארכו י' ורחבו ה' כדכתיב אמתים ארכו ואמה רחבו ור' יהודה לטעמיה דאמר אמת כלים באמה בת חמשה וכו' ורבי מאיר לטעמיה דאמר כל האמות היו בינוניות וצריך טעם למה פסק כר' מאיר ואפשר שטעמו מפני ששנינו שם במשנה דאבא שאול ס״ל כוותיה. \n", + "ומ\"ש והיה מונח ארכו לאורך הבית וכו' וכן שאר כל הכלים ארכן לארכו של בית. משנה שם: \n", + "ומ\"ש חוץ מן הארון שהיה ארכו לרוחב הבית. שם (דף צ\"ח) תנו רבנן כל הכלים שבמקדש ארכן לארכו של בית חוץ מארון שארכו לרחבו של בית וכו' מדבדיו כך היו מונחין ובדיו מנ\"ל דתניא ויאריכו הבדים יכול לא היו נוגעים בפרוכת ת\"ל ויראו אי ויראו יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין ת\"ל לא יראו החוצה הא כיצד דוחקין ובולטין בפרוכת ודומין כמין שני דדי אשה שנאמר צרור המור דודי לי בין שדי ילין ומנ\"ל דבדיו לפותיא דארון הוו יתבי דילמא לארכו דארון הוו יתבי אמר רב יהודה תרי גברי באמתא ופלגא לא מסתגי להו ומנ\"ל דבארבעה הוו דרו להו דכתיב ונסעו הקהתים תרי נושאי המקדש נמי תרי. ופירש\"י כל הכלים כגון שלחנות ארכן לארכו של בית ממזרח למערב וכו'. [ובדיו] מנ\"ל דכך היו בדיו מונחים ממזרח למערב וכו'. פרכת היתה פרוסה בפתח בית קדשי הקדשים וכו'. כמין שני דדי אשה אלמא בדים ממזרח למערב קיימי ראשן אחד למערב וראשן אחד למזרח בתוך הפתח וש\"מ רחבו של ארון ממזרח למערב שהיה ארכו של בית. תרי גברי באמתא ופלגא אי הוו בדים לארכו לא היה בין בד לבד אלא שתי אמות ומחצה עכ\"ל: \n", + "ומ״ש וכן נרות המנורה היו כנגד רוחב הבית בין הצפון ובין הדרום. בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ח:) אמרינן דרבי סבר דמנורה מזרח ומערב ור' אלעזר בר' שמעון סבר צפון ודרום ואמרינן דטעמא דרבי משום דכתיב בנר מערבי יערוך אותו לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה' ואי ס״ד צפון ודרום כולהו נמי לפני ה' נינהו ור' אלעזר בר' שמעון וכו' הא כתיב יערוך אותו דמצדד להו אצדודי דתניא אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מלמד שהיו מצדדין פניהם כלפי צד אמצעי. ופירש״י מזרח ומערב הג' קנים במזרח והשלשה במערב. מדכתיב בנר מערבי לפני ה' דכתיב יערוך אותו וכו' לפני ה' דמשמע אותו לפני ה' ואין אחר לפני ה' אלמא חד הוא דהוי כלפי מערב לצד בית קדשי הקדשים אלמא מזרח ומערב היו מונחים והחיצון של צד מערב קרי ליה נר מערבי דאי בצפון אשתכח דכולהו פי הפתילות שוות למערב וכו'. והכתיב אותו דמשמע א' לפני ה' ותו לא. מצדד להו אצדודי לעולם צפון ודרום מנחי ואפ״ה ליכא אלא חד כלפי מערב והיינו אמצעי שפי הפתילה כלפי מערב ושאר הפתילות מצודדות פיהן כלפי האמצעי שג' של צד צפון מצודדות כלפי דרום ושלשה של צד דרום מצודדות כלפי צפון. אל מול פני המנורה אמצעי עומד על גופה של מנורה והשאר על הקנים ומשמע קרא אותן שעל הקנים מצודדות כלפי אותם של מערב. ובר״פ במה מדליקין (שבת דף כ״ב: ד״ה נר מערבי) כתב רש״י למ״ד מזרח ומערב היו מונחים סדר הקנים קרי מערבי נר שני שבצד החיצון שהוא במזרח ולמ״ד צפון ודרום [היו] מונחים האמצעי קרי מערבי על שם שהיה פיו כנגד מערב וכל שאר נרות כלפי האמצעי דכתיב אל מול פני המנורה דהיינו אמצעי יאירו וגו' של צפון היו פונים לדרום ושבדרום פונים לצפון. נרות לוצ״ש של זהב עכ״ל. ואע״ג דהלכה כרבי מחבירו פסק רבינו כר' אלעזר בר' שמעון משום דקרא דאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מסייע ליה, ואין לומר שטעם רבינו משום דהוה עדיף מיניה בתורה כדאיתא בפ' הפועלים שאף ע״פ כן לא יצא מגדר חבירו ותדע שהרי בפ״ח מהלכות כלי המקדש פסק כרבי לגבי ר״א בר' שמעון: \n", + "וכתב הראב\"ד וכן נרות המנורה היו כנגד רוחב הבית בין הצפון והדרום. א\"א זה הוא מחלוקת תנאים וכו'. ומשנה זו פ\"ג דתמיד ומדקתני נרות מזרחיים משמע ודאי דאתיא כמ\"ד מזרח ומערב היו מונחים דאילו למ\"ד צפון ודרום לא שייך למיתני מזרחיים ולא מערביים אלא צפוניים או דרומיים ואין מזה השגה על רבינו שהוא סובר שמשנה זו כרבי ולא קי\"ל כוותיה וכ\"כ רבינו בפירוש המשנה ואין להקשות דסתם מתני' דפרק שתי הלחם אתיא כרבי דקתני כל הכלים שבמקדש ארכן לארכו של בית דההוא כללא לאו דוקא דהא ארון לכ\"ע ארכו לרחבו של בית כמו שנתבאר ואדרבה יש להוכיח דאתיא כר\"א בר\"ש ותנא ושייר ארון ונרות דאי כרבי דלא שייר אלא ארון קשיא מאי שייר דהאי שייר: \n\n" + ], + [ + "ארבעה סניפין של זהב היו לשלחן וכו'. משנה בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו) ופירש״י מפוצלים לתת ראשי הקנים באותם פיצולים והרבה פיצולין יש בהם למנין הקנים. \n", + "ומ\"ש והם הנאמרים בתורה וקשותיו שם בגמרא ופירש\"י על שם שמקשה הלחם ומחזקו שלא ישבר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכ\"ח קנים של זהב כל אחד מהם כחצי קנה חלול היו לו וכו'. משנה שם (דף צ\"ו). \n", + "ומה שכתב והם הנקראין מנקיותיו. שם בגמרא (דף צ\"ז) ופרש\"י על שם שמנקים את הלחם מעיפוש. \n", + "ומ\"ש ושני הבזיכין שמניחים בהם הלבונה וכו' הן הנקראים כפותיו והדפוסים שעושין בהם לחם הפנים הם הנקראים קערותיו. גם זה שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "אלו הארבעה עשר קנים וכו' עד נמצאו ארבעה עשר בכל מערכה ומערכה. ברייתא שם ומסיים בה העליונה אינה צריכה אלא שנים לפי שאין עליה משאוי התחתונה אינה צריכה כל עיקר לפי שמונחת על טהרו של שלחן ופירש\"י לפי שאין משוי עליה שיכבידנה על שלמטה הימנה. על טהרו של שלחן ולא מיעפש: \n\n" + ], + [ + "ושני שלחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית וכו'. גם זה שם במשנה (דף צ\"ט:): \n\n" + ], + [ + "מזבח הקטרת היה מרובע אמה על אמה. מפורש בתורה בסוף פרשת תצוה אמה ארכו ואמה רחבו רבוע יהיה ובפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ז) ובפרק קמא דעירובין (דף ד') אמרי' דהוה אמה בת ה' טפחים ואיני יודע למה השמיטו רבינו. \n", + "ומ\"ש והוא נתון בהיכל מכוון בין הצפון לדרום וכו'. בפ\"ג דיומא (דף ל\"ג:) שלחן בצפון משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה ומנורה בדרום משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך כלפי חוץ קימעא ונוקמיה להדייהו כיון דכתיב ואת המנורה נוכח השלחן בעינן דחזו אהדדי ופירש\"י משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה כמדת השלחן דהא כתיב נכח השלחן זה בצד זה. כלפי חוץ כלפי מזרח לצד פתח ההיכל. לוקמיה בהדייהו מכוון בינייהו ולמה נמשך לחוץ: \n", + "ומ\"ש ושלשתן היו מונחים משליש ההיכל ולפנים וכו'. תוספתא פרק ב' דיומא: \n\n" + ], + [ + "הכיור היו לו שנים עשר דד וכו'. בס״פ אמר להם הממונה (יומא דף ל״ז) תנן בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור שלא היו לו אלא שנים ובגמרא תנא כדי שיהו שנים עשר אחיו הכהנים העוסקים בתמיד מקדשין ידיהם ורגליהם בבת אחת. \n", + "ומ\"ש ומוכני עשו לו שיהיו בה המים תמיד וכו'. שם משנה אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה ובגמרא מאי מוכני אמר אביי גילגלא דהוה משקעא ליה ופירש\"י מוכני מפרש בגמרא גלגל לשקעו בו בבור שהיו מימיו מחוברים למימי הכיור ואי לא הוו מיפסלי בלינה לפי שקדשו בכלי ולאו כבוד הוא ליפסל מים קדושים. ורבינו כתב בפירוש המשנה הכיור מכלל כלי שרת וכשהיו בו מים נתקדשו ונפסלו בלינה וזה עשה כלי סביב לכיור והיו בו המים תמיד והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון ואותו הכלי היה נקרא מוכני עכ\"ל. וכך הם דבריו כאן ונראה שהוא מפרש גלגלא דהוה משקעא ליה היינו לומר שעשה כלי עגול כגלגל סביבות הכיור שהיה הכיור משוקע בתוכו וכשהיו רוצים היו פותחין פי אותו כלי והמים שותתין ממנו לכיור כדי הצורך ראשון ראשון. ועל דרך זה יש לפרש מה שאמרו בפ\"ב דזבחים (דף כ') כיור שלא שיקעו מבערב מקדש ממנו לעבודת לילה ולמחר אינו מקדש והראב\"ד הורגל על פירוש רש\"י ולכך תמה על דברי רבינו וכתב עליו בהשגות דברים זרים אני רואה בכאן וכו' ויש לתמוה עליו דאטו מפני שהוא מקובל כפי' רש\"י מי שפירש פירוש אחר דבר זר יאמר לו וגם על מה שכתב מפורש ביומא ובזבחים יש לתמוה שאין פירושו מפורש בגמרא יותר מפירוש רבינו: \n", + "ודע שרבינו כתב בפ\"ה מהלכות ביאת המקדש מי כיור נפסלין בלינה וכיצד היו עושים משקעים אותו במי מקוה או [במי] מעיין ולמחר מעלין אותו וממלאין אותו כל יום בבקר עכ\"ל. נראה מדבריו אלה שהם כפירוש רש\"י והראב\"ד ואפשר שרבינו מפרש שני הפירושים וכאן כתב האחד ושם כתב האחר x: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אבן היתה בקדש הקדשים וכו'. מ\"כ דאיתיה במלאכת המשכן פ\"ד. \n", + "ומה שכתב ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת וכו'. בפ\"ק דכריתות (דף ה:) ובפרק שלישי דהוריות (דף י\"ב) ובפרק חמישי דיומא (דף נ\"ב) משנגנז ארון נגנז צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרן שקידיה ופרחיה וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל ומי גנזו יאשיהו מלך יהודה גנזו שנאמר ויאמר ללוים המבינים כו' תנו את ארון הקדש וכו' ופירש\"י בכריתות תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה כי אין לכם משא בכתף וגרסינן בשקלים ירושלמי פ\"ו אמר להם אם גלה עמכם לבבל שוב אין אתם מחזירים אותו בכתפיכם וגנזו. \n", + "ומ\"ש ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבים ברוח הקדש וכו' עד כדי שלא יהא מחוסר בגדים. כ\"כ התוספות ספ\"ק דיומא. והראב\"ד כתב לא היו משיבים א\"א והלא אורים ותומים ורוח הקדש וכו' טעמו דתניא בספ\"ק דיומא (דף כ\"א ע\"ב) אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקדש ואורים ותומים ופרש\"י ארון וכפורת וכרובים כולה חדא מילתא ושכינה לא שרתה בו ורוח הקדש לא היתה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך עכ\"ל. ורבינו אפשר דחשיב ארון וכפורת וכרובים בתלתא ושכינה ורוח הקדש ואורים ותומים לא חשיב להו אלא בחדא ואפילו את\"ל דחשיב לארון וכפורת וכרובים בחדא ושכינה ורוח הקדש ואורים ותומים בתלתא ל\"ק שרבינו מפרש דרוח הקדש היינו נבואה שנסתלקה מהנביאים משנת שתים לדריוש וזהו חסרון גדול בישראל שלא היו נביאים להוכיחם בדבר ה' ועוד היה להם חסרון אחר שחסרו גם כן תשובת אורים ותומים. ומ\"ש עוד הראב\"ד שאינו מחשבון הבגדים טעמו שהוא קורא אורים ותומים לשם המפורש שהיו נותנין בין כפלי החשן כדכתיב ונתת אל החשן את האורים ואת התומים ורבינו קורא פה אורים ותומים לחשן בדרך השאלה: \n\n" + ], + [ + "בבית ראשון היה כותל מבדיל וכו'. בפרק הוציאו לו (יומא דף נ״א:) וכתב רש״י דבמקדש שני לא בנו אותו כותל מפני שהיה גבוה x מאה אמה ועביו לא היה אלא אמה דאינה יכולה לעמוד בגובה ק' אמה ולהוסיף על עביה א״א דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל והם דברי הגמרא בפרק קמא דבתרא (דף ג'): \n", + "ומ\"ש רבינו וכיון שבנו בית שני נסתפק להם וכו'. בירושלמי דכלאים פ\"ח (הלכה ד') אמה טרקסין מה מבפנים או מבחוץ אמר ר' יוסי מן מה דכתיב וארבעים באמה היה הבית הוא ההיכל לפני הדא אמרה מבפנים אמר ליה רבי מנא והכתיב ויעש את בית קדש הקדשים עשרים אמה ארך ועשרים אמה רוחב הדא אמרה מבחוץ: \n", + "ומ\"ש רבינו אבל במקדש ראשון לא היה שם אלא פרוכת אחת וכו' נראה דלמשכן קרי מקדש ראשון דאילו בבית ראשון לא היה פרוכת אלא כותל: \n\n" + ], + [ + "ההיכל שבנו בני הגולה וכו' עד הרי הכל ק' אמה. משנה בפרק ד' דמדות (משנה ו'). ובהשגות א\"א לא האיר ולא הזהיר וכו'. ואני אומר שהמנהג בארץ תוגרמה בבנין בית השרים לעשות גג מנסרים מצויירים בציורים והוא הנקרא טבא\"ן ולמעלה ממנו התקרה העיקרית שהיא מגולית לאויר השמים וחלל בין הטבא\"ן ובין אותה תקרה העיקרית ואם לפעמים תדלף אותה תקרה העיקרית ירד הדלף באותו חלל על גבי הטבא\"ן ולכך נקרא אותו חלל בית דילפא והטבא\"ן נקרא כיור והיה גובהו אמה וכן כתב רבינו בעצמו בפירוש המשנה היה נהוג אצלם בבניינם לעשות לבית שני קירויים קירוי למעלה מחבירו ונותנים בין שניהם מעט הרחקה וקורים אותו החלל בית הדילפא על שם הדלף כדי שאם יטיף הקירוי העליון יעמדו המים באותו החלל: \n", + "ודע שהר\"ר שמעיה פירש במשנה האוטם שש אמות המפתן גבוה מהארץ שש אמות בבנין אטום חומה סתומה וצריך לומר מעלות היו באולם שמהם עולים על המפתן ומורדות בהיכל לירד בהן מהמפתן עכ\"ל. וטעמו מפני שאם האוטם הוא היסוד המובלע בקרקע לא היה לתנא למנותו בכלל רום ההיכל. אבל רבינו פירש שם אוטם הוא בנין אטום שבונין בגוף הקרקע יסוד ועליו מעמידים הכתלים עכ\"ל נראה שהאוטם היה כולו מובלע בקרקע. וכאן כתב כמו יסוד לו ויש לדון בדבריו לומר שסובר שלא היה האוטם הזה מובלע בקרקע xx וכדברי ה\"ר שמעיה: \n\n" + ], + [ + "מן המערב למזרח מאה אמה וכו'. נוסחת הדפוס שבספרי רבינו כתובה בטעות והילך הנוסחא הנכונה ובין כותל שני ושלישי שש אמות ובין כותל שלישי ורביעי שש אמות ואלו המדות הן של עובי הכותל וכו' ובמקום שכתוב עשר אמות והאולם צריך למחוק ג' תיבות אלו ולכתוב והאולם י\"א אמה ולכתוב אחריו ועובי כותל האולם חמש אמות וכל זה משנה שם (משנה ז') מן המזרח למערב מאה אמה כותל האולם חמש והאולם י\"א כותל ההיכל שש ותוכו ארבעים אמה טרקסין עשרים אמה בית קדשי הקדשים כותל ההיכל שש והתא שש כותל התא חמש מן הצפון לדרום ע' אמה כותל המסבה ה' והמסבה ג' כותל התא ה' והתא ו' כותל ההיכל ו' ותוכו עשרים אמה כותל ההיכל ו' והתא ו' וכותל התא ה' ובית הורדת המים ג' אמות והכותל ה' אמות האולם עודף עליו ט\"ו אמה מן הצפון וט\"ו מן הדרום והוא היה נקרא בית החליפות ששם גונזין את הסכינים. וכתב רבינו בפירוש המשנה בפרק הנזכר על מה ששנינו שם במשנה שלישית ול\"ח תאים היו שם ט\"ו בצפון וט\"ו בדרום ושמנה במערב שבצפון ושבדרום ה' על גבי ה' וה' על גביהן ושבמערב ג' על גבי ג' ושנים על גביהן כשתסתכל בצורת ההיכל שציירנו תמצא בצפון ה' הרחקות והם כותל מסבה ומסבה וכותל התא והתא וכותל ההיכל וכמותם בדרום לפיכך אמר שעל אלו ה' הרחקות היו חמשה תאים ועל ה' תאים [חמשה] וכיוצא בו היה בדרום ואל יטעך שקראם כותל מסבה ומסבה וכותל התא והתא וכותל ההיכל אחר כך חזר וקראם כולם תאים לפי שההרחקה שיש בין שני הכתלים הוא התא וכולם תאים אבל בכותל המסבה וכותל התא וכותל ההיכל לא היה כותל סתום אלא שני כתלים וביניהם הרחקה (כמו שציירנו) ולקצת התאים היו שמות כגון שקרא השורה התחתונה מהם מסבה ובית הורדת המים וזולתם וכו' וכשתסתכל בצורה גם כן תמצא במערב שלש הרחקות והם כותל התא והתא וכותל ההיכל והיו עליהם שלשה תאים ושנים על גביהן עכ\"ל. ועל פי הדברים האלה יהיו מבוארים לפניך דבריו פה כי מ\"ש מן המערב למזרח ק' אמה וזהו חשבונן ארבעה כתלים זה לפנים מזה וביניהם ג' מקומות פנויים בין הכותל המערבי ובין הכותל שלפנים ממנו ה' אמות זהו מה ששנינו כותל התא ה' וכבר נתבאר שכותל התא ששנינו לא היה כותל סתום אלא שני כתלים וביניהם הרחקה ועובי השני כתלים עם ההרחקה שביניהם היו ה' אמות. \n", + "ומ\"ש ובין כותל שני ושלישי שש אמות זהו מה ששנינו והתא ו' ומה שכתב ובין כותל ג' וד' ו' אמות זהו מה ששנינו וכותל ההיכל שש וכבר נתבאר שכותל ההיכל ששנינו לא היה כותל סתום אלא ב' כתלים וביניהם הרחקה ועובי ב' הכתלים עם ההרחקה שביניהם היה ו' אמות. \n", + "ומה שכתב ואלו המדות הן של עובי הכותל עם המקום הפנוי שבין שני כתלים הוא מבואר במה שכתבתי. \n", + "ומ\"ש ואורך קדש הקדשים כ' אמה מבואר במשנה שכתבתי בסמוך. \n", + "ומ\"ש ובין שתי הפרוכות המבדילות בינו ובין הקדש אמה. נתבאר בפרק זה והוא מה ששנינו אמה טרקסין. \n", + "ומ\"ש ואורך הקדש מ' אמה זהו מה ששנינו בהיכל תוכו מ' אמה. \n", + "ומ\"ש ועובי הכותל המזרח שבו השער ו' אמות זהו מה ששנינו כותל ההיכל ו'. \n", + "ומ\"ש והאולם י\"א אמות ועובי כותל האולם ה' מבואר במשנה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש מן הצפון לדרום ק' אמה וכו'. זהו מה ששנינו האולם עודף עליו ט\"ו אמות מן הצפון וט\"ו מן הדרום ומפרש רבינו דהיינו לומר שעובי כותל האולם ה' אמות בצפון וה' בדרום כמו שהוא במזרח ותוכו של אולם בצפון י' אמות וכן בדרום כשם שארכו ממזרח למערב י\"א אמה: \n", + "וכתב בהשגות כל זה הבל ורעיון רוח וכו'. ואני אומר כל עצמו של הראב\"ד לייחס טעות לרבינו הוא ממה ששנינו במשנה הנזכרת ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו ודומה לארי וכבר פירשו רבינו בפירוש המשנה וז\"ל היה כל ההיכל ק' על ק' אבל היו מטין הבנין מעט צר לצד המערב וכשימשך לצד המזרח מתרחב כדמות האריה שהוא רחב מלפניו וצר מאחוריו עד כאן לשונו. ולפי זה אינו ענין לנדון שלנו: \n", + "ומ\"ש רבינו וכתלי הקדש ששה כתלים זה לפנים מזה וביניהם ה' מקומות פנויין בין כותל חיצון ובין השני ה' אמות. זהו מה ששנינו כותל המסבה ה' וכבר נתבאר שכותל המסבה ששנינו לא היה כותל סתום אלא שני כתלים והרחקה ביניהם ועובי שני הכתלים עם ההרחקה שביניהם היו חמש אמות. \n", + "ומ\"ש ובין שני ושלישי ג' זהו ששנינו והמסבה ג'. \n", + "ומ\"ש וחמש בין ג' וד' זהו מה ששנינו כותל התא ה' וכבר נתבאר שכותל התא ששנינו לא היה כותל סתום אלא שני כתלים והרחקה ביניהם ועובי שני הכתלים עם ההרחקה שביניהם היה חמש אמות. \n", + "ומ\"ש ובין רביעי וחמישי שש זהו מה ששנינו והתא ו'. \n", + "ומ\"ש ובין חמישי וכותל הפנימי שש זהו מה ששנינו כותל ההיכל ו' ועל פי מה שנתבאר שלא היה כותל סתום אלא ב' כתלים והרחקה ביניהם ועובי שני הכתלים עם ההרחקה שביניהם היה ו' אמות. \n", + "ומ\"ש נמצא הכל מ' אמה מצד זה. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש ומ' אמה מצד שכנגדו זהו ששנינו כותל ההיכל ו' והתא ו' וכותל התא חמש ובית הורדת המים ג' והכותל ה' ועל פי מה שנתבאר הרי כ\"ה ועם כותל האולם שהם ט\"ו עולה הכל מ'. \n", + "ומ\"ש ורוחב הבית עשרים. מבואר במשנה: \n\n" + ], + [ + "הפשפש הוא שער קטן וכו' עד ומהלך עד שער הגדול ופותחו. בפ\"ד דמדות (משנה ב'): \n\n" + ], + [ + "השער הגדול היה רחבו י' אמות וגובהו וכו' עד לכסות אחורי הדלתות. שם ומסיים בה שכל הבית טוח בזהב חוץ מאחורי הדלתות ופירש ה\"ר עובדיה ז\"ל שתים בפנים בעובי הכותל שכלפי פנים ושתים בחוץ בעביו שכלפי החוץ שעוביו של כותל ההיכל היה ו' אמות ולסוף אמה חיצונה של עובי הכותל היו הדלתות החיצונות אחת לימין הפתח ואחת לשמאלו כל דלת מהם רחבה ה' אמות וכשהיו נעולות היו נוגעות זו בזו וסותמות רוחב חלל הפתח שרחבו י' אמות וכשהיו נפתחות לצד פנים מכסות חמש אמות של עובי הכותל ושתים דלתות אחרות כמדת אלו היו קבועות בסוף עובי הכותל לצד פנים וכשהן נפתחות מכסות חמש אמות מפה וה' אמות מפה מרוחב כותל ההיכל בפנים ושם לא היה הכותל טוח בזהב כמו שאר הבית לפי שלא היה נראה ע\"כ: \n\n" + ], + [ + "פתחו של אולם היה גבוה מ' אמה וכו' עד ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת. משנה בפ\"ג דמדות. ופי' ה\"ר עובדיה ז\"ל מלתריות קורות מצויירות ומכויירות של מילא של אילן שגדלים בו עפצים שקרויים מילין. התחתונה הקורה התחתונה מושכבת על משקוף הפתח לרחבו של פתח שהוא רחב עשרים אמה והקורה עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה נמצא ארכה כ\"ב וקורה שניה שלמעלה הימנה עודפת על הראשונה אמה מזה ואמה מזה נמצא ארכה כ\"ד והשלישית כ\"ו והרביעית כ\"ח והחמישית ל'. ונדבך שורה כמו נדבכין די אבן גלל. בין כל אחת ואחת חמש קורות אלו לא היו נוגעות זו בזו אלא שורה של בנין אבנים היתה בין זו לזו עכ\"ל: \n", + "כתבו התוספות בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ג) אהא דתניא לא יעשה אדם בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם שהאולם היה פרוץ במילואו לרוח מזרחית: \n\n" + ], + [ + "ההיכל היה בניינו רחב מלפניו וצר מאחוריו כמו ארי. נתבאר בפרק זה: \n", + "ויציעים היו מקיפים לבית כולו וכו'. בפרק ד' דמדות (משנה ד') התחתונה ה' ורובד ו' האמצעית ו' ורובד ז' והעליונה ז' שנאמר היציע התחתונה חמש באמה רחבה והתיכונה שש באמה רחבה והשלישית שבע באמה רחבה ופי' ה\"ר עובדיה מחוץ לכותל המסבה שהוא הכותל החיצון של הקדש היו יציעים דהיינו גזוזטראות מקיפים את הבית מג' רוחות מערב צפון ודרום והיו היציעים הללו תחתיים שניים ושלישים היציע התחתונה חמש באמה רחבה והרובד שעליה דהיינו התקרה שעל התחתונה שהיא הרצפה שעל התיכונה שש באמה רחבה לפי שכותל המסבה היה הולך ומצר כלפי מעלה וכשמגיע אל הרובד שעל גב התחתונה היה נכנס לפנים אמה א' ועל אותה אמה הבולטת היו נתונים קורות היציע נמצאת היציע התיכונה רחבה אמה א' יותר מן התחתונה דהיינו אותה אמה שנכנס הכותל לפנים וכן כשמגיע לרובד שע\"ג התיכונה שהיא הרצפה של שלישית היה הכותל מצר ונכנס לפנים אמה אחת כדי שיניח ראש הקורה על אותה אמה שכותל תיכונה בולט ויוצא לחוץ יותר מכותל העליונה ונמצאת היציע העליונה רחבה אמה יותר מן התיכונה ושתי אמות יותר מן התחתונה וזהו שנאמר כי מגרעות נתן לבית חוצה לבלתי אחוז בקירות הבית כלומר היה מגרע ומחסר מעובי הכותל מבחוץ אמה א' ברובד של התיכונה ועוד אמה אחרת ברובד של העליונה כדי שיהיה לו מקום לשום בהם ראשי הקורות של הרובד כדי שלא יצטרך לאחוז בקירות הבית לעשות חורים בכותל ולתחוב שם ראשי הקורות עכ\"ל: \n", + "וכתב בהשגות רובד על גבה א\"א איני יודע מהו על גבה אלא וכו'. ולשון על גבה שהוקשה לו בדברי רבינו מבואר במה שכתבתי. ודע ממה שכתוב פה בספרי הדפוס וכן סביב לכתלי האולם מלמטה עד למעלה כך היו הג' יציעים מקיפים לבית משלש רוחות הכל מיותר וצריך למחקו: \n", + "וכן סביב לכתלי האולם וכו'. בפרק ג' דמדות (משנה ו') אמה ורובד ג' אמה ורובד ג' והעליונה אמה ורובד ד' ופירש רבינו שכתלי האולם היו בנויים כסדר הזה והוא שאמה א' מגובה הכותל לארכו היה חלק ושוה כשאר הכתלים אח\"כ בנין בולט מהכותל כגון כצוצרא גבהו ג' אמות אח\"כ מרחיק אמה ג\"כ ויוצא בנין והוא הנקרא רובד וכן כל בניינו אמה ורובד שלש וכצוצרא העליונה היה בו ד' אמות וכן היה סובב ההיכל כמו שיתבאר בפרק זה עכ\"ל. ומ\"ש וכן היה סובב ההיכל היינו שהיה בו רובד למקום תקרת היציע התחתונה וכן לתקרת התיכונה ולא שיהא מוקף רובדים כמו של אולם: \n\n" + ], + [ + "כל אלו המקומות הפנויים וכו' עד ואחד להיכל. בפ\"ד דמדות (משנה ג'): \n", + "וכתב בהשגות בדיוטא אחת א\"א אין צורך לזה ומה נשתנו שנים מן השלשה עכ\"ל. ואני אומר שמ\"ש בדיוטא אחת אפשר דקאי גם לשלשה שהשלשה היו בדיוטא אחת: \n", + "וכתב עוד בהשגות ואחד להתא שבו הפשפש א\"א לא היה שם תא אחר וכו'. וז\"ל רבינו בפי' המשנה מה שאמר אחד לפשפש ר\"ל לתא שיש בו הפשפש הצפוני שבו נכנסים להיכל וזהו הפתח שהיה בצפונו של תא שהיו לו חמשה פתחים והתא הזה היה בשורה אמצעית מהתאים והוא שעל גבי המסבה עכ\"ל. ולפי זה לא היה תא יתר ואין כאן השגה: \n\n" + ], + [], + [ + "ומסיבה היתה עולה וכו' עד כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים. בפרק רביעי דמדות (משנה ג') פי' מסיבה בנין כמין עמוד חלול עשוי כמו מעלות סביב והעולה בו עולה דרך היקף כן כתב הרד\"ק בפי' יחזקאל וכן פירש רש\"י בפרק קמא דיומא מסיבה בנין אבנים מעלות מגלגלות וסובבות במקיף עמוד כמין עץ גלגל של גת. ולולים פירש הרמב\"ם לול הוא פתח קטן. \n", + "ומ\"ש ופעם אחת בשנה מפסח לפסח מלבנין את ההיכל. בפ\"ג דמדות (משנה ד'): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הר הבית והוא הר המוריה וכו'. בפרק שני דמדות (משנה א') הר הבית היה חמש מאות אמה על ת\"ק אמה. \n", + "ומ\"ש והיה מוקף חומה ומ\"ש וכיפין ע\"ג כיפין היו בנויות מתחתיו וכו'. בפ\"ג דפרה (משנה ג') הר הבית והעזרות תחתיהם חלול מפני קבר התהום ומשמע לרבינו שהיה כיפין ע\"ג כיפין כמו ששנינו בפרק הנזכר גבי כבש פרה. \n", + "ומ״ש וכולו היה מקורה x. ומ״ש סטיו לפנים מסטיו. בפ״ק דפסחים (דף י״ג:) ובפרק לולב וערבה (סוכה דף מ״ה) ופירש״י האצטבא סביב סביב מקפת ובתוך אותו היקף עוד אחר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וה' שערים היו לו אחד מן המערב ואחד מן המזרח וכו'. בפ\"ק דמדות (משנה ג'). \n", + "ומ\"ש רוחב כל שער י' אמות וגובהו עשרים ויש להם דלתות. בפרק שני דמדות (משנה ג'): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לפנים ממנו סורג וכו' עד גובהו י' אמות בפרק הנזכר ופירוש סורג מקלעות עצים ארוגות זו על גבי זו באלכסון כלשון מסרגין את המטות וכתב הרא\"ש שהסורג נעשה xx לטלטול שבת ולזה היה גבוה י' טפחים כדין כל מחיצה דהיקף הר הבית לא מהני דהוי הוקף ולבסוף פתח דלא מהני. \n", + "ומ״ש ועליו הוא אומר בקינות ויאבל חל וחומה. בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ״ו): \n\n" + ], + [ + "לפנים מן החיל העזרה וכו'. בפ\"ה דמדות (מ\"א): \n", + "ומ\"ש וז' שערים היו לה שלשה מן הצפון וכו' עד ואחד במזרח. בפרק קמא דמדות (מ\"ד) \n", + "ומ\"ש בשערים שבצפון ושבדרום סמוכים למערב. שם בפ\"ב (מ\"א) ובשקלים פ\"ו. \n", + "ומ״ש ואחד במזרח מכוון כנגד בית קדשי קדשים באמצע. בפ' הרואה (ברכות דף נ״ד) שנינו לא יקל אדם ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כל שער מהם היה רחבו י' אמות וכו'. בפ\"ב דמדות. \n", + "ומ\"ש ושער זה הוא נקרא שער העליון. ומ\"ש והוא שער נקנור. בפ\"ק דמדות (מ\"ד): \n\n" + ], + [ + "העזרה לא היתה מכוונת באמצע הר הבית וכו'. בפרק שני דמדות הר הבית היה חמש מאות אמה על ת\"ק אמה רובו מן הדרום שני לו מן המזרח שלישי לו מן הצפון מיעוטו מן המערב ופירש רבינו אמר שהעזרה לא היתה באמצע הר הבית אלא היה הרוחק שיש בין חומת הר הבית ובין חומת העזרה לצד דרום יותר מן הרוחק שיש ביניהם מצד מזרח והרוחק ממזרח יותר מהצפוני והצפוני יותר מן המערבי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ולפני העזרה במזרח היתה עזרת הנשים וכו' עד כדי שלא יהיו מעורבבין. בפ\"ב דמדות: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ט-י) ובית גדול היה בצד עזרה בצפונה מבחוץ וכו' עד בה יורדים לבית הטבילה. בפ\"ק דמדות (משנה ו') ופרש\"י בפ\"ק דיומא (דף ט\"ו:) וארבע לשכות היו לבית המוקד פתוחות לה שתים בקדש ושתים בחול של בית המוקד מקצתה בנויה בתוך עזרה מקודשת ומקצתה בחול וראשי פספסין חתיכות עצים מבדילים לסימן במקום המפסיק בין קדש לחול. \n", + "ומ\"ש רבינו מערבית דרומית לשכת x הטלאים. אע\"ג דבפרק שלישי דתמיד (דף ל') תנן שהיתה צפונית מערבית בפ\"ק דמדות (משנה ו') תנן מערבית דרומית ובפ\"ק דיומא רמי להו ומסיק דמערבית דרומית הואי: \n\n" + ], + [ + "היורד לבית הטבילה מלשכה זו היה הולך במסיבה ההולכת תחת המקדש כולו וכו'. בריש מסכת תמיד (דף כ\"ה): \n\n" + ], + [ + "אורך העזרה מן המזרח למערב קפ\"ז וזהו חשבונן וכו' עד מקום דריסת רגלי ישראל והוא הנקרא עזרת ישראל י\"א אמה. בפ\"ה דמדות (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ורוחב העזרה מן הצפון לדרום קל\"ה וזהו חשבונן וכו'. שם מן הצפון לדרום קל\"ה מן הכבש ולמזבח ס\"ב מן המזבח לטבעות שמונה אמות מקום הטבעות כ\"ד מן הטבעות לשלחנות ד' מן השלחנות לננסים ארבע מן הננסים לכותל העזרה ח' אמות והמותר בין הכבש לכותל ומקום הננסים ונראה מדברי רבינו שהח' אמות ששנינו עליהם מן הטבעות לשלחנות ארבע מן השלחנות ולננסים ארבע הם מקום השלחנות שח' שלחנות היו שם כדתנן בפרק ששי ממסכת שקלים והיו נתונות בח' אמות אלו. וה\"פ מן הטבעות למחצית השלחנות ארבע ומחצית השלחנות לננסים ארבע וממה ששנינו והמותר בין הכבש לכותל ומקום הננסים מפרש רבינו דחציין דהיינו י\"ב אמות וחצי לבין הכבש ולכותל וי\"ב ומחצה למקום הננסים. ופירוש ננסים הם עמודים קצרים ואנקליות של ברזל קבועים בהם שבהם תולין ומפשיטין כמו ששנינו בפ\"ג דמדות (מ\"ה): \n\n" + ], + [], + [ + "מכותל צפוני של עזרה עד כותל המזבח וכו' עד והוא המקום ששוחטין בו קדשי הקדשים. פלוגתא דתנאי בפרק ב' דזבחים (דף כ') ופסק כרבי דאמר הכי: \n\n" + ], + [], + [ + "שמונה לשכות היו בעזרת ישראל וכו' עד וגג שלשתן שוה. בפרק חמישי דמדות (משנה ג'). \n", + "ומה שכתב וחציה היה קדש וחציה היה חול וכו' עד היו הסנהדרין יושבין. בפרק שני דיומא (דף כ\"ה). \n", + "ומ\"ש ושתי לשכות אחרות היו שם בעזרת ישראל וכו'. פרק קמא דמדות (משנה ד') ופרק קמא דיומא (דף י\"ט): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המקדש כולו לא היה במישור וכו'. בפ\"ב דמדות (משנה ג') לפנים ממנו החיל י' אמות וי\"ב מעלות היו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה ופירש\"י בפירקא קמא דיומא (דף ט\"ו) שלחה משך רוחב המעלה חצי אמה וארכה בכל רוחב ההר לצפון ולדרום: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ועולה ממנה לעזרת ישראל שהוא תחלת העזרה בט\"ו מעלות וכו'. בפרק ב' דמדות וחמש עשרה מעלות עולות x [מתוכה] לעזרת ישראל ושנינו באותו פרק כל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ועולה ממנו לעזרת הכהנים במעלה גבוהה אמה ועליה דוכן יש בו ג' מעלות וכו'. שם גבי עזרת ישראל ועזרת הכהנים רבי אליעזר בן יעקב אומר מעלה היתה [שם] וגבהה אמה והדוכן נתון עליה ובו ג' מעלות של חצי חצי אמה נמצאת עזרת הכהנים גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה ופירש\"י בפ\"ק דיומא ובו שלש מעלות של חצי אמה שעולים בה לדוכן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ועולה משם לאולם בי\"ב מעלות וכו'. בפ\"ג דמדות (מ\"ו) ויש לגמגם על זה שהרי שנינו בפ\"ב דמדות כל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה חוץ משל אולם הרי שמעלות האולם לא היו במדה זו וה\"ר עובדיה כתב גבי מעלות האולם ה\"ג רום מעלה [חצי אמה] ושלחה אמה וכו' וכך גריס ה\"ר שמעיה ולגירסת רבינו קשה בין האולם ולמזבח כ\"ב אמה וי\"ב מעלות היו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב נמצא גובה קרקע ההיכל על קרקע שער המזרח של הר הבית כ\"ב אמות וגובה שער הבית עשרים אמה לפיכך העומד כנגד שער המזרח אינו רואה פתח ההיכל ומפני זה עשו כותל שעל גבי שער זה נמוך וכו'. בפרק שני דמדות וכל הכתלים שהיו שם היו גבוהים חוץ מכותל המזרחי שהכהן השורף את הפרה עומד בראש הר המשחה ומתכוון ורואה בפתחו של היכל בשעת הזיית הדם ופירש\"י בפרק קמא דיומא (ט\"ז) כל הכתלים שהיו שם בכל בנייני הר הבית היו גבוהים הרבה מאד שהיו כל פתחים שבהם גבוהים עשרים אמה לבד ממה שעל הפתחים הרבה מאד. חוץ מכותל מזרחי והוא התחתון לרגלי הר הבית שבו נכנסים לחיל שלפני עזרת הנשים ומן החיל נכנסים לעזרת הנשים ומעזרת נשים לעזרה הגדולה. שכהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה הוא הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם ופני הכהן למערב ומתכוין ורואה מעל גובה ראש הכותל דרך השערים שלפנים ממנו פתחו של היכל כשהוא מזה בדם כדכתיב והזה אל נכח פני אהל מועד ואם היה הכותל גבוה אע\"פ שהשערים מכוונים זה כנגד זה שער הר הבית כנגד שער עזרת הנשים ושער עזרת הנשים כנגד שער העזרה הגדולה ושער העזרה כנגד פתח ההיכל לא היה יכול לראות את פתח ההיכל דרך פתחים לפי שההר הולך ומגביה ועולה עד שקרקע פתח ההיכל גבוה עשרים אמות יותר מקרקעי רגלי הר הבית ונמצאת אסקופת ההיכל גבוהה ממשקוף פתח הר הבית ולא יוכל לראות חלל פתח ההיכל דרך אותו פתח עכ\"ל. ורבינו בפירוש המשנה פ\"ב דמדות אמתני' דכל הכתלים שהיו שם היו גבוהים כתב ככל מה שכתב בפרק זה באר היטב: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ולשכות היו שם תחת עזרת ישראל וכו'. בפרק ב' דמסכת מדות. \n", + "ומה שכתב ועל הדוכן העולה מעזרת ישראל לעזרת הכהנים היו הלוים עומדים בשעה שאומרים שירה על הקרבן. בס\"פ ב' דערכין (דף י\"ג): \n\n" + ], + [ + "הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול וכו'. בפרק ג' דמעשר שני (משנה ח) תנן הלשכות בנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קודש וגגותיהן חול ובס״פ כיצד צולין (פסחים דף פ״ה:) אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו וכו' ת״ש הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש תרגמה רב חסדא בשגגותיהן שוין לקרקע העזרה א״ה אימא סיפא בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש וגגותיהן חול ואי ס״ד בשגגותיהם שוין לקרקע עזרה ה״ל מחילה ואמר רבי יוחנן מחילות לא נתקדשו כי קאמר ר' יוחנן בפתוחות להר הבית כי תניא ההיא בפתוחות לעזרה והתניא רבי יהודה אומר מחילות מתחת ההיכל חול כי תניא ההיא שפתוחות לחול. ת״ש וגגן קדש ותסברא והא קתני וגגין הללו אין אוכלין שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים ואלא קשיא גגן קדש אמר רב חמא בר גוריא לאותן שתי אמות דתנן שתי אמות היה בשושן הבירה וכו' ופירש״י גגין ועליות לא נתקדשו בין גגי ירושלים בקדושת ירושלים לקדשים קלים בין גגי לשכות העזרה בקדושת עזרה לקדושת קדשי קדשים. פתוחות לחול שאין להם פתח לעזרה אלא להר הבית. תוכן חול כקדושת הר הבית ולא כעזרה דבתר פתחא אזלינן בשגגותיהם שוים לקרקע שהלשכות בנויות מחילות תחת הקרקע הילכך גגים דידהו ה״ל כי ארעא. כי אמרה רבי יוחנן להא דמחילות לא נתקדשו בפתוחות להר הבית דגבי שילוח בעל קרי המשתלח חוץ להר הבית אמרה בפרק אלו דברים וכו'. וכי תניא ההיא דתוכן קדש בפתוחות לעזרה להכי נקט פתוחות דבתר פתיחתן אזלינן. והתניא מחילות שתחת ההיכל חול וקס״ד בפתוחות לעזרה קאמר ומשנינן בפתוחות לחול [להר הבית]. ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו) תני תנא קמיה דרב נחמן כל העזרה היתה קפ״ז על רחב קל״ה א״ל הכי אמר לי אבא כגון זה כהנים נכנסים לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ושוחטין שם קדשים קלים וחייבים משום טומאה למעוטי מאי וכו' למעוטי לשכות ואי בנויות בחול ופתוחות לקדש והא תנן תוכן קדש מדרבנן ודאורייתא לא והא תניא לשכות בנויות בחול ופתוחות לקדש מנין שהכהנים נכנסים לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ושירי מנחה ת״ל בחצר אהל מועד יאכלוה התורה רבתה חצרות הרבה אצל אכילה אחת אמר רבא לאכילה שאני אבל לענין טומאה לא והתניא לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש כהנים נכנסים לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים וחייבים משום טומאה לאו אמרת אין שוחטין תני נמי אין חייבין. ופירש״י הא אנן תנן תוכן קדש וליחייב עלייהו משום טומאה. מדרבנן מצות חכמים היא שלא יכנסו להם בטומאה אבל כרת וקרבן ליכא. והתניא מנין ללשכות וכו' ומדמרבינן להו לענין אכילה שמע מינה קדושים הן מן התורה דאי מדרבנן וקרא אסמכתא הוא היאך הקילו חכמים לעקור דבר ולהכשיר מקום חול לאכילת קדשי קדשים. חצרות הרבה במקום קדוש בחצר אהל מועד. לאכילה שאני דרבי בה קרא חצרות הרבה. ואין שוחטין שם קדשים קלים דהא בעינן לפני אהל מועד למעוטי צידי צדדין. לאו אמרת [דקתני] בה אין שוחטין אלמא לא קדישי תני נמי אין חייבין משום טומאה עכ״ל: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ״ש רבינו החלונות ועובי החומה כלפנים וכו'. בפ' כיצד צולין (פסחים פ״ה:) תנן החלונות ועובי החומה כלפנים ובפרק איזהו מקומן משמע דבין לאכילת קדשי קדשים בין לטומאה היו כלפנים. ופירש״י (באיזהו מקומן) החלונות עובי חלל החלונות שבחומות העזרה סביב מבפנים ועובי החומה בראשה מלמעלה: \n", + "ודע דבפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ו) אהא דמוקי רב חסדא מתניתין בלשכות בנויות בקדש ופתוחות לחול גגותיהן קדש בשגגותיהן שוים לקרקע העזרה מתיב מדתנן החלונות ועובי החומה כלפנים בשלמא החלונות משכחת להו דשוו לקרקע העזרה אלא עובי החומה היכי משכחת לה משכחת לה בבר שורא. ופירש״י עובי החומה אלמא ראש החומה נתקדש דדמו לגגין ועליות. בר שורא חומה קטנה לפנים מחומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה שקרקע העזרה הולך וגבוה ועולה במעלות עכ״ל. ויש לתמוה על רבינו למה סתם דבריו ולא פירש דהא דהחלונות ועובי החומה כלפנים דוקא בששווים לקרקע העזרה אבל אם אינו שוה לקרקע העזרה אינו כלפנים וכבר השיג עליו הראב״ד בזה וכתב ועובי החומה כלפנים א״א אף אלו בששוים לקרקע העזרה ומשכחת להו בבר שורא עכ״ל. וצריך לדחוק ולומר שסמך רבינו על מה שכתב לעיל בסמוך גבי לשכות אם היו גגותיהם שוים עם קרקע העזרה דממילא משמע דהוא הדין לחלונות ועובי החומה: \n\n" + ], + [ + "בית דין שרצו להוסיף על ירושלים וכו'. בפירקא קמא דסנהדרין (דף ב') ובפרק ב' דשבועות (דף י\"ד): \n\n" + ], + [ + "אין מוסיפין על העיר או על העזרות וכו'. בפ\"ב דשבועות תנן שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ובאורים ותומים ובסנהדרין של ע\"א ובשתי תודות ובשיר וב\"ד מהלכים ושתי תודות אחריהם וכו' וכל שלא נעשה בכל אלו הנכנס לשם אין חייב עליה. ובגמרא מנא ה\"מ אמר רב שימי בר חייא דאמר קרא ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו לדורות ופירש\"י מנא ה\"מ דבעינן כל הני לתוספת עזרה. וכן תעשו קרא יתירא למדרש לדורות וכימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כ\"ג ואורים ותומים וע' זקנים. שתי תודות מנחמיה בן חכליה גמרינן ובגמ' תני שתי תודות שאמרו בלחמן ולא בבשרן ויליף לה מקרא דמאי נינהו חמץ. ואמרינן תו בגמרא וב\"ד מהלכין ושתי תודות אחריהם למימרא דב\"ד קמי תודה אזלי והכתיב וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה ה\"ק ב\"ד מהלכין ושתי תודות מהלכות וב\"ד אחריהם ואמרינן תו בגמרא כיצד מהלכות רבי חייא ור' שמעון ברבי חד אמר זו כנגד זו וחד אמר זו אחר זו מ\"ד זו כנגד זו הפנימית הך דמקרבא לחומה ומ\"ד זו אחר זו הפנימית הך דמקרבא לב\"ד. ואיני יודע מניין לו לרבינו לפסוק כמ\"ד זו אחר זו ואפשר דמשום דפשטא דמילתא משמע טפי דמהלכות זו אחר זו מש\"ה נקט x הכי: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ועומדים בכנורות ובנבלים וכו'. שם אהא דתנן ובשיר תנו רבנן שיר של תודה בכנורות ובנבלים ובצלצלים על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים אומר ארוממך ה' כי דליתני וגו' ושיר של פגעים וכו' ואומר יושב בסתר עליון וגו' עד כי אתה ה' מחסי ואומר מזמור לדוד בברחו וגו' ופירש רש\"י ארוממך ה' הוא מזמור חנוכת הבית לכך אומר אותו. שיר של פגעים יושב בסתר עליון לפי שאמרו משה בהקמת המשכן. ואומר מה רבו צרי וגו' לפי שנאמר בו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה שהיו מתלוצצים צרי יהודה ובנימין כשהיו בני ישראל בני הגולה בונים החומה ורבינו לא כתב אלא ארוממך ה' כי דליתני וצריך טעם למה ובשלמא מה רבו צרי איכא למימר דלא נאמר אלא באותו זמן שהיו הצרים מתלוצצים עליהם אבל היכא דאין צרים מתלוצצים עליהם לא אמרינן ליה אבל יושב בסתר עליון משמע דלעולם אמרינן ליה וי\"ל דמזמור יושב בסתר עליון נמי אינו ענין לאומרו אלא כשיש צרים הנלחמים בהם דכתיב מחץ יעוף יומם וגו' יפול מצדך אלף וגו': \n", + "ומה שכתב ואוכלים שם לחם תודה אחת וכו'. שם אפלוגתא דכיצד מהלכות השתי תודות תנן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת בשלמא למ\"ד זו אחר זו אמטו להכי פנימית נאכלת וכו' אלא למ\"ד זו כנגד זו תרוייהו בהדי הדדי מיקדשי וליטעמיך למ\"ד זו אחר זו חדא מי מיקדשא וכו' אלא אמר רבי יוחנן על פי נביא נאכלת ועל פי נביא נשרפת ומפרש רבינו דכי מסיק אלא אמר רבי יוחנן היינו לומר לא תיתני פנימית נאכלת וחיצונה נשרפת אלא האחת נאכלת והאחת נשרפת והנביא אמר להם אי זו יאכלנו ואי זו ישרפו: \n\n" + ], + [ + "וכן אם הוסיפו על העזרה וכו'. אמר רמי בר חמא אין העזרה מתקדשת אלא בשיירי מנחה מ\"ט וכו' כירושלים מה ירושלים דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל אף עזרה דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל: \n\n" + ], + [ + "כל מקום שלא נעשה וכו'. שם (דף ט\"ז) אהא דתנן כל שלא נעשה בכל אלו הנכנס לשם אין חייבין עליה איתמר רב הונא אמר בכל אלו תנן רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן רב הונא אמר בכל אלו תנן קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ועזרא קדושי קדיש ואע\"ג דלא היו אורים ותומים ואמרינן דתנאי פליגי בהאי מילתא מר סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ומר סבר קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ופסק רבינו כמ\"ד קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ומדאמרינן התם בגמרא תנאי היא דתנן א\"ר אליעזר שמעתי כשהיו בונים בהיכל עושים קלעים להיכל וקלעים לעזרות וכו' א\"ר יהושע שמעתי שמקריבין אע\"פ שאין בית אוכלים קדשי קדשים אע\"פ שאין קלעים קדשים קלים ומעשר שני אע\"פ שאין חומה מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא מדר' יהושע סבר קדשה לעתיד לבא מכלל דר' אליעזר סבר לא קדשה לעתיד לבא והא קי\"ל דרבי אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע וכ\"ש למאי דדחי התם דילמא דכ\"ע קדשה לעתיד לבא ומר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמיע ליה קאמר וכ\"ת קלעים למה לי לצניעותא בעלמא דהשתא אף ר' אליעזר סבר דקדשה לעתיד לבא. ועוד דבפרק השוחט ומעלה (זבחים דף ק\"ז:) גרסי' איתמר המעלה בזמן הזה רבי יוחנן אמר חייב ר\"ל אמר פטור ר\"י אמר חייב קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא ר\"ל אמר פטור וכו' לא קדשה לעתיד לבא ובפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ודחי דילמא דכ\"ע קדשה לעתיד לבא ומר מאי דשמיע ליה קאמר וכו' וידוע דהלכה כר\"י לגבי ר\"ל וא\"כ קי\"ל דקדשה לעתיד לבא וכל שכן למאי דדחי דכ\"ע קדשה לעתיד לבא. וכתוב בהשגות א\"א סברת עצמו היא זו וכו'. ומ\"ש שזו סברת עצמו ולא ידע מאין לו כבר הוכחתי מאין לו לומר כן במקדש וירושלים: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש בשאר א\"י שלא קדשה לעתיד לבא נתבאר בראש הלכות תרומות בס\"ד. ומ\"ש הראב\"ד ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמרא אמרו דנפול מחיצות אלמא למ\"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חילק בין מקדש וירושלים לשאר א\"י י\"ל אין משם ראיה דכיון דחזינן דרבי יהושע דהלכתא כוותיה סבר דקדשה לעתיד לבא ולא הזכיר אלא ירושלים ומקדש ממילא אית לן למשמע דבהני דוקא קאמרי לא בשאר א\"י ונתן רבינו טעם לדבר אך הנך מקומות דקתני אם אין מקדש ירקב קשו ואין לומר דאתו דלא כהלכתא שהרי רבינו פסק כן בפ\"ז מהלכות מעשר שני וצ\"ע. ומ\"ש ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שניה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א\"י וכו' אני אומר אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה דאעפ\"כ למה היה מניח עזרא מלקדש לעתיד לבא שמא בזמן החרבן יותן לנו רשות להקריב. ומ\"ש לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת אני תמה דמעיקרא משמע דכמספק אמרה ובסוף דבריו נראה דפשיטא ליה וחידוש גדול הוא והיה צריך להביא ראיה. ומ\"מ מ\"ש רבינו אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש וכו' וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה וכו' איני יודע מה כח חזקה גדול מכח כיבוש ולמה לא נאמר בחזקה גם כן משנלקחה הארץ מידנו בטלה חזקה ותו בראשונה שנתקדשה בכיבוש וכי לא היה שם חזקה אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש וצל\"ע: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה ליראה מן המקדש וכו' ולא מן המקדש אתה ירא וכו'. בפרק קמא דיבמות (דף ו':): \n\n" + ], + [ + "ואיזהו יראתו וכו' עד אלא יקיפו מבחוץ. שם ובפרק הרואה (ברכות דף נ״ד): \n", + "ומ״ש ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה. בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ח:) אמרינן הכי לגבי בית הכנסת וכ״ש לבית המקדש: \n\n" + ], + [ + "וכל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין וכו' עד ויקרבוך. בפרק שני דמדות (משנה ב') וכר\"י: \n\n" + ], + [ + "כל שהשלים עבודה וכו'. בפרק הוציאו לו (יומא דף נ״ג) כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן כשהן נפטרים לא היו מחזירים פניהם והולכים אלא מצדדין פניהם והולכים ומשמע דמצדדין דקתני היינו משום דא״א לאדם לילך לאחוריו לגמרי וכן א״א לו לילך לאחוריו אלא מעט מעט אע״פ שהוא מצדד ולפיכך כתב רבינו מעט מעט. ומ״ש בנחת איני יודע לו טעם דבכלל מעט מעט הוא וסמ״ג השמיטו: \n\n" + ], + [ + "לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה וכו'. בפרק הרואה (ברכות דף נ״ד): \n", + "וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת. כתב הראב\"ד פי' שלא ילך דרך הדיוטות: \n\n" + ], + [ + "ואסור לכל אדם לישב בכל העזרה וכו'. בסוף פרק אלו נאמרין (דף ו':) ופ\"ק דתמיד (דף כ\"ז.) ופ\"ב דיומא (דף כ\"ה): \n", + "ומה שכתב והסנהדרין שהיו יושבים בלשכת הגזית לא היו יושבים בחציה של חול. בפרק ב' דיומא (דף כ\"ה.) אמרינן דלשכת הגזית היתה בנויה חציה בקדש וחציה בחול מדקתני התם דזקן יושב במערבה ואי לאו דחציה בחול היכי מצי יתיב: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שהמקדש היום וכו'. בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ח) ופירקא קמא דיבמות (דף ו':). \n", + "ומה שכתב מה שמירת שבת לעולם וכו'. לשון סיפרא: \n\n" + ], + [ + "בזמן שהמקדש בנוי וכו'. בפרק הרואה (ברכות דף ס״א:) אהא דתנן לא יקל ראשו כנגד שער המזרח אמר רבי יוחנן לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה וכשאין גדר ובזמן שהשכינה שורה ופירש״י מן הצופים מקום שיכולים לראות משם הר הבית ומשם והלאה אין יכולים לראותו. וברואה שיכול לראות משם פרט אם מקום נמוך הוא. ובשאין גדר מפסיק בינו להר הבית. ובזמן שהשכינה שורה שבית המקדש קיים: \n\n" + ], + [ + "אסור לאדם לעולם שיפנה או שיישן בין מזרח למערב וכו'. בפרק הרואה (ברכות דף ס״א) [מדין שיפנה אמנם מדין שינה לא נזכר שם אלא (בדף ה') גבי אבא בנימין]. \n", + "ומה שכתב וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים וכו'. בירושלמי בפרק הרואה (דף י\"ד:) וכל הדברים הללו ביארתי באר היטב בספר בית יוסף שעל טור א\"ח בסימן ב' עיין עליו ויש ט\"ס בדברי רבינו וצריך להגיה וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים לא ישב ופניו כלפי הקדש אלא לצפון או לדרום או יסלק הקדש לצדדין וכן כתוב בספרי רבינו המוגהים: \n\n" + ], + [ + "ואסור לאדם שיעשה וכו'. עד אעפ״י שיש לה ז' קנים. בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ג): \n\n" + ], + [ + "שלש מחנות היו במדבר וכו' עד מעלה יתירה בבית עולמים. בפרק בתרא דזבחים (דף קי\"ו קי\"ז): \n\n" + ], + [ + "כל ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות וכו': \n\n" + ], + [ + "עשר קדושות הן וכו'. בפ\"ק דכלים (משנה ז): \n", + "ומ\"ש ואין קוברים בתוכן מת עד שירצו שבעה טובי העיר. לשון המשנה שם ומשכיבין x לתוכן מת עד שירצו יצא אין מחזירין אותו ופירש שם רבינו עד שירצו אנשי המדינה בכלל או שבעת טובי העיר שאם רצו לקוברו במקום מהמדינה יוכלו לקוברו יצא המת מהמדינה אין להם להחזירו למדינה לקברו שם ואפילו ירצו כולם, נראה שהוא מפרש דמשכיבין לתוכן מת היינו שמניחין אותו במשכבו ואין קוברין אותו בעיר עד שירצו בני המדינה. ובהשגות א\"א לא שמעתי כאן לא רצון טובי העיר וכו' נראה שהוא גורס ומסבבין לתוכן מת עד שירצו ואין בדבריו השגה לדברי רבינו כי לא שמעתי אינה ראיה: \n", + "רצו בני העיר להוציא הקבר מהמדינה וכו'. עד מפנין אותו. באבל רבתי פרק י\"ד ובירושלמי סוף נזיר איתיה נמי אלא שיש שם קצת חילוף: \n\n" + ], + [ + "ירושלים מקודשת וכו'. בפ\"ק דכלים (משנה ח): \n", + "ואלו דברים שנאמרו בירושלים אין מלינין וכו'. בס״פ מרובה (בבא קמא פ״ב:) י' דברים נאמרו בירושלים אין הבית חלוט בה ואינה מביאה עגלה ערופה ואינה נעשית עיר הנדחת ואינה מטמאה בנגעים ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות ואין עושין בה אשפתות ואין עושין בה כבשונות ואין עושין בה גנות ופרדסין חוץ מגינת ורדין שהיתה מימות נביאים הראשונים ואין מגדלין בה תרנגולין ואין מלינין בה את המת ובגמרא יהיב טעמא לכולהו ופירש״י אין הבית חלוט בה כדין בתי ערי חומה: \n", + "ומ\"ש ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם ואין נותנין בתוכה מקום לגר תושב. תוספתא בפ\"ו דנגעים. \n", + "ומ״ש ואין משכירין בה בתים. בפ״ק דיומא (דף י״ב) ובפרק בני העיר (מגילה דף כ״ז) ומפרש טעמא מפני שאינן שלהם ופירש״י אין משכירין בעלי בתים את בתיהם לעולי רגלים אלא בחנם נותנים להם ונכנסין לתוכן. \n", + "ומ\"ש ואין מקיימין בה קברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה וכו'. בתוספתא (שם) ובספ\"ק דבתרא כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא ר\"ע אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין אמרו לו והלא קבר בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלים ולא נגע בהם אדם מעולם. ואע\"ג דאמר ר\"ע משם ראיה מחילה היתה עשויה להם והיתה מוציאה את הטומאה לנחל קדרון כדאיתא בירושלמי סוף נזיר לא חש רבינו לכתוב אלא דברי ת\"ק. \n", + "ומ״ש וכן לא יגדלו הכהנים תרנגולים בכל א״י וכו'. משנה בס״פ מרובה (בבא קמא דף ע״ט:): \n\n" + ], + [ + "הר הבית מקודש ממנה וכו'. בפרק קמא דכלים (משנה ח'): \n", + "ומה שכתב ומותר להכניס המת עצמו להר הבית וכו'. בפרק אלו דברים (פסחים דף ס״ז) ובפרק היה נוטל (סוטה דף כ' ע״ב): \n\n" + ], + [ + "החיל מקודש ממנו וכו'. בפ\"ק דכלים. כתב הראב\"ד אף זה מדבריהם עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש ובועל נדה: \n\n" + ], + [ + "עזרת הנשים מקודשת וכו'. בפ\"ק דכלים עזרת הנשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת. \n", + "ומ\"ש אבל מן התורה מותר לטבול יום להכנס למחנה לויה. בפ\"ק דיבמות (דף י'): \n\n" + ], + [ + "עזרת ישראל מקודשת וכו'. בפרק קמא דכלים עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבים עליה חטאת ותני עלה בתוספתא שחייבין על זדונה כרת: \n\n" + ], + [ + "עזרת הכהנים מקודשת ממנה וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "בין האולם ולמזבח וכו'. גם זה שם. \n", + "ומה שכתב וקרועי בגדים כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דאפשר דטעמו מדכתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו הוקשו קרועי בגדים לפרועי ראש: \n\n" + ], + [ + "ההיכל מקודש וכו' בית קדש הקדשים וכו'. גם זה בפרק קמא דכלים: \n\n" + ], + [], + [ + "מקום שהיה בעלייה וכו'. תוספתא פרק קמא דכלים ואיתא בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ו) ואף על פי ששם שנינו אין נכנסים לה אלא פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמיים בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל נקט רבינו כמאן דאמר אחת בשבוע דהיא סברא מציעתא: \n", + "בשעה שנכנסין הבנאים לבנות ולתקן וכו'. בתוספתא דכלים פירקא קמא הכל נכנסים לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה מצוה בכהנים אין כהנים נכנסין לויים [אין לויים] נכנסין ישראלים [מצוה] בטהורים אין טהורים נכנסין טמאים מצוה בתמימים אין תמימים נכנסין בעלי מומין ומפרש בסוף עירובין (דף ק\"ה) מצוה בתמימים אין שם תמימים נכנסין בעלי מומין מצוה בטהורים אין שם טהורים נכנסין טמאים אידי ואידי כהנים אין ישראלים לא. \n", + "ומה שכתב רבינו טמא ובעל מום וכו'. שם בסוף עירובין איבעיא להו טמא ובעל מום אי זה מהם נכנס רב חייא בר אשי אמר רב טמא נכנס דהא אשתרי בעבודת צבור ר\"א אמר בעל מום נכנס דהא אשתרי באכילת קדשים ופסק רבינו כר\"א דפליג ארב משום דאמר טומאה הותרה בציבור ובפירקא קמא דיומא (דף ו':) איתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה בצבור ורב ששת אמר דחויה היא בצבור וקיימא לן דהלכה כרב ששת לגבי רב נחמן באיסורי ואם כן דחויה היא בצבור ולא הותרה ולפי זה הנוסחא הנכונה בספרי רבינו היא יכנס בעל מום ואל יכנס טמא כמ\"ש בספרים ולא כמו שראיתי מי שהגיה יכנס טמא ואל יכנס בעל מום וטעות הוא בידו שעלה בדעתו שמה שכתב רבינו שהטומאה דחויה בצבור הוא טעם להקל בטמא ואינו אלא הוא טעם להחמיר בטמא כמו שכתבתי: \n", + "וכל הנכנסים להיכל לתקן יכנסו בתיבות. בפרק רביעי דמדות (משנה ה) ולולין היו פתוחים בעלייה לבית קדש הקדשים שבהם היו משלשלין את האומנים בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדש הקדשים ויש לתמוה דמשמע ממתניתין דדוקא בקדש הקדשים אמרו ולא בהיכל ורבינו שכתב הנכנסים להיכל x מנין לו. \n", + "ומה שכתב אם אין שם תיבות או אי אפשר להם שיעשו בתיבות יכנסו דרך פתחים. בתוספתא דכלים פירקא קמא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שמירת המקדש מצות עשה וכו' אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרים וכו'. בספרי זוטא פרשת קרח על \n", + "פסוק וארבע ועשרים עדה וכו' והיכן וזר לא יקרב: \n", + "היו שומרים וכו' עד סוף \n\n" + ], + [], + [], + [ + "מצות שמירתו וכו'. \n", + "בספרי הפרק. בפירקא קמא דתמיד פרשת קרח על פסוק (דף כ\"ה:) ובפירקא קמא דמדות אתה ובניך אתך לפני אהל מועד: (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש והרובין. מפרש בגמרא פ\"ק דתמיד (דף כ\"ג) דהיינו נערים שלא הגיעו לעשות עבודה כגון פחותים מי\"ג: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ומניחים אותם כנגד ראשיהם. הוא כאוקימתא דרב פפא בר״פ בא לו (יומא דף ס״ט) דהכי מסיק גמרא דכנגד ראשיהם היו מניחים אותם לא תחת ראשיהם כי היכי דלא ליתהנו מבגדי כהונה ואע״ג דבתר הכי משמע דבגדי כהונה ניתנו ליהנות מהם איכא למימר דההיא דרך לבישה דוקא ועל מה ששנינו (תמיד דף כ״ח) העמידו עושי חביתין לעשות חביתין פריך בגמרא למימרא דחביתין הוו קדימי והתניא מנין שאין דבר קודם לתמיד של שחר כו' אמר רב יהודה להחם חמין לרבוכה ופירש״י דמותר להחם חמין לעסוק בה ומשמגיע זמן הקטרתה לאחר שיקריבו איברי התמיד יקטיר כמו כן את החביתין ואיני יודע למה קיצר רבינו מלבאר זה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומ\"ש רבינו חוץ מלילי שבת וכו' ואע\"ג דקיימא לן דאין שבות במקדש משום דכהנים זריזים הם וטלטול נר בשבת אינו אלא שבות שאני הכא דאפשר בנרות הדלוקים מערב שבת: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות בית הבחירה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..973ac5b819e5e39b46f31d6f4a63b953694f26b5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,461 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימים וכו'. בסיפרא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכל המקדיש בהמה שיש בה מום לגבי המזבח עובר בלא תעשה ולוקה על הקדשו שנאמר כל אשר בו מום לא תקריבו מפי השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין. בפרק קמא דתמורה (דף ו'). \n", + "ומה שכתב אפילו הקדישו לדמים לוקה וכו'. שם (דף ז') אמר רבא השתא דאמור טעמא דבעל מום דלקי משום דבזיא מילתייהו אפילו מקדיש ליה לדמי נסכים נמי לקי ותניא כוותיה דרבא וכתבו התוספות דה\"ה למקדיש לדמי עולה ואיני יודע למה למדוהו בה\"ה דהא כל שכן הוא שהרי פירש\"י אפילו אקדשיה לדמי נסכים דהשתא ליכא בזיון כל כך שאין במינו ראוי לנסכים עכ\"ל. ונראה שהנוסחא האמיתית בדברי רבינו אפילו הקדישו לדמי נסכים: \n\n" + ], + [ + "המתכוין לומר שלמים ואמר עולה וכו' לא אמר כלום. בפרק שלישי דתרומות (משנה ח'). \n", + "ומה שכתב לפיכך המתכוין לומר על בעל מום עולה והקדישו שלמים וכו' אינו לוקה. פשוט הוא: \n", + "מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח. בפרק שני דתמורה (דף י\"ז) תנן עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין ובגמרא מאי טעמא וכו' אמר קרא יהיה קדש לרבות שוגג כמזיד היכי דמי שוגג כמזיד אמר חזקיה כסבור שהוא מותר להמיר דכוותה גבי קדשים כסבור מותר להקדיש בעלי מומין למזבח גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי. וכתב הראב\"ד על דברי רבינו טעה בזה כי מי שדי בדברי רש\"י שכתב גבי תמורה לקי דרבי ביה קרא שוגג כמזיד גבי מה שמותר להקדיש בעל מום למזבח וכו'. ותירוץ השגה זו מבואר קדשים לא לקי דלא מצינו מלקות אלא במזיד ובהתראה עכ\"ל. ועל מה שכתב הראב\"ד דהוי הקדש טעות יש לדון דלא מיקרי הקדש טעות אלא כגון אומר שור שחור שיצא מביתי ראשון ויצא לבן שנתכוון להקדיש גוף אחד ונמצא גוף אחר אבל אם דימה שמותר להמיר שוגג מיקרי ולא טעות: \n\n" + ], + [ + "השוחט בעל מום לשם קרבן לוקה וכו'. וכן המקטיר אימורי בעלי מומין על המזבח לוקה וכו'. בפרק קמא דתמורה (דף ו') ודקדק רבינו לכתוב לשם קרבן משום דאמרינן בגמרא שומע אני אף קדשי בדק הבית תלמוד לומר ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' שאין ראוי לפתח אהל מועד אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ כלומר והוא הדין לשוחט בעל מום שאינו חייב משום בעל מום. \n", + "ומה שכתב נמצאת למד שאם הקדיש בעל מום ושחטו וכו' לוקה ד' מלקיות. שם אלא ששם אמרו שעובר משום ה' שמות משום דמני בל תקטירו ב' לאוין בל תקטירו כולו בל תקטירו מקצתו וכתב רבינו בסה\"מ שלו (מצוה צ\"ד) דאמרינן x בפרק קמא דתמורה (דף ז':) המעלה איברי בעלי מומין על גבי המזבח אמר אביי עובר משום בל תקטירו כולו ובל תקטירו מקצתו רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות מיתיבי המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר משום ה' שמות אלמא לוקין על לאו שבכללות וכו' תיובתא דרבא תיובתא הנה נתבאר לך שזה שאמרו עובר בה' אמנם הוא עם סברתו שסובר שלוקין על לאו שבכללות ולכן ימנה הלאו שכולל כולם ומקצתם בשני שמות וזה הוא המפורסם מדעת אביי בכל מקום ולדעת רבא שאמר אין לוקין על לאו שבכללות אמנם יתחייב מלקות אחת וכו' ויהיו כולם ארבעה לאוין לבד עכ\"ל. ומשום דקי\"ל בעלמא דהלכה כרבא לגבי אביי הילכך לא חיישינן לההיא ברייתא דסברה דלוקין על לאו שבכללות ויש לתמוה דכיון דאיתותב רבא מברייתא היכי אפשר דנקטינן כוותיה כיון דלא אשכחן תנא דפליג אהאי ברייתא וי\"ל דכיון דלא מני גמרא הא עם יע\"ל קג\"ם דהלכה כאביי משמע דקים ליה לגמרא דהלכה כרבא בהא ולא קי\"ל כההיא ברייתא ואיכא תנא דפליג עלה ואע\"ג דלא אידכר ההוא תנא הכא בגמרא. ודע דבנוסחא דידן בגמרא הגירסא מהופכת וגירסת רבינו עיקר: \n\n" + ], + [ + "אחד בעל מום קבוע או בעל מום עובר וכו'. ז\"ל רבינו בספר המצות שלו צ\"ה הזהירנו מהקריב בעל מום עובר והוא אמרו לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום ונתבאר בספרי שבבעל מום עובר הכתוב מדבר וזה גם כן ילקה עליו כשעבר והקריבו עכ\"ל. וטעמו ממה שפירשו שם על פסוק זה מנין לבעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית תלמוד לומר כל דבר רע והרי בעל יבלת מום עובר הוא וכן בעל גרב לח ובעל חזזית ומייתי להו מהאי קרא ואע\"ג דבקרא דדריש מיניה בעל מום לא כתיב אלא לא תזבח איכא למימר דכיון דחזינן דקפיד קרא בבעל מום עובר לענין זביחה כמו בבעל מום קבוע ילפינן מיניה דה\"ה לשאר לאוין והרמב\"ן בהשגותיו על סה\"מ כתב וז\"ל אני אומר שהמניעה במום קבוע ועובר לאו אחד תמנה שהכתוב מרבה והולך עד שאסר כל מום בין קבוע בין עובר וגם בלאו הראשון נתרבו וכך אמרו בסיפרא וישנו בגמרא תמורה אשר בו מום אין לי אלא מום קבוע מום עובר מנין תלמוד לומר כל אשר בו מום ובשניהם עובר בכל חמשה שמות הללו ונאמרו הכתובים להשלים האיסור ולא אמרו בסיפרי בפסוק לא תזבח לה' אלהיך שור או שה אשר יהיה בו מום שבא למום עובר בלבד אלא גם שם נתרבה הכל וזה מאמרם שם אין לי אלא תם ונעשה בעל מום ממעי אמו מנין ת\"ל כל דבר רע מנין בעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית ת\"ל מום כל דבר רע מנין לזקן וחולה וכו' עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ולא קרבנות ישראל בלבד וכו'. מבואר בכתוב: \n\n" + ], + [ + "המטיל מום בקדשים וכו' מפי השמועה למדו שזה אזהרה שלא יתן בו מום. בסיפרי ובפרק פסולי המוקדשין (דף ל\"ד): \n", + "ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים וכו'. בפרק קמא דעבודה זרה (דף י\"ג) אהא דתניא אין מקדישין וכו' בזמן הזה ואם הקדיש בזמן הזה בהמה נועל בפניה והיא מתה מאליה וכו'. ולשוייה גיסטרא אמר רבא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים נראה מום מעליא הוא ה\"מ בזמן שב\"ה קיים דחזי להקרבה השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה ופירש\"י ה\"מ דהוי מטיל מום גמור ואסור משום כל מום לא יהיה בו בזמן ב\"ה דקרינא ביה תמים יהיה לרצון להקריב אבל השתא נראה בעל מום הוא ולא אסור מדאורייתא אבל דעת רבינו דאסור מדאורייתא אלא שאינו לוקה: \n\n" + ], + [ + "הטיל מום בקדשים וכו'. פלוגתא דתנאי בברייתא בפ' פסולי המוקדשין (דף ל\"ג:) ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "אחד המטיל מום בקדשים עצמם וכו' וכן המטיל מום בתשיעי של טעות עשירי אינו לוקה. בפרק שלישי דתמורה (דף כ\"א): \n\n" + ], + [ + "המקדיש בעל מום למזבח וכו'. בפרק קמא דתמורה (דף ה') המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח אע\"פ שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי. \n", + "ומה שכתב ותפדה בערך הכהן ותצא לחולין ויביא בדמיה קרבן. בסוף תמורה תניא (דף ל\"ב) אם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר וכתב שם רש\"י דע\"כ בקדשי מזבח מיירי. \n", + "ומה שכתב וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בה מום. שם אמרינן לר' יוחנן דהאי ברייתא כוותיה דאותה למעוטי בעל מום מעיקרו שאינו בכלל העמדה והערכה לדברי הכל וקשה היכי רבינו לא מפליג בינייהו ואפשר שרבינו פסק כלוי דאמר התם הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום ואע\"ג דאקשינן ללוי והכתיב אותה ואסיקנא בקשיא אשכחן דמסיק בקשיא והלכתא כוותיה וכיון דלוי קשיש מרבי יוחנן פסק רבינו כוותיה ועי\"ל דכרבי יוחנן פסק רבינו דע\"כ לא אמר ר' יוחנן אותה למעוטי בעל מום מעיקרו אלא לומר דבעל מום מעיקרו אפילו אם מת נפדה דלא בעינן בהו והעמיד אבל בכשהוא חי לדברי הכל נפדה הוא בערך הכהן וזה עיקר שהרי כן כתב רבינו בסמוך גבי מה בין בעלת מום קבוע לבעלת מום עובר: \n", + "ומצות עשה היא לפדות קדשים שנולד בהם מום וכו'. בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ו ע\"א): \n", + "וכבר ביארנו בערכין פ״ה שזה שנאמר וכו'. בסוף תמורה דף ל״ג ע״א ובריש פרק על אלו מומין (בכורות ל״ז ע״ב): \n\n" + ], + [ + "מה בין בעלת מום קבוע לבעלת מום עובר כו'. בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ו:). \n", + "ומ\"ש ואם נתעברה קודם שתפדה וילדה אחר פדיון הולד חולין. ג\"ז שם. \n", + "ומ״ש ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות וכו'. במשנה שם (דף י״ד) ובפ' הזרוע (חולין דף ק״ל). \n", + "ומ\"ש אבל המקדיש בעלת מום עובר או תמימה ואחר שהקדישה נולד לה מום קבוע אם מתה קודם שתפדה תקבר וכו'. במשנה פ\"ב דבכורות ופ' הזרוע. \n", + "ומ\"ש ואם נשחטה קודם שתפדה ה\"ז נפדית. בפ\"ק דמעילה קדשי מזבח תמימים ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן רבי אומר יקברו וחכ\"א יפדו. \n", + "ומה שכתב נפדית כל זמן שהיא מפרכסת. בפ\"ב דחולין (דף ל') וכ\"ת דבעי העמדה והערכה והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה. \n", + "ומ\"ש ואם ילדה יקרב ולדה. בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ז) אמרינן על קדם הקדשן את מומן ולדותיהן שנולדו לפני פדיון מקדש קדשי ואמרינן דבפרק אלו קדשים איפליגו אי קדשי ליקרב או אי קדשי לרעייה ופסק רבינו כשמואל ורבא ולא כבר פדא ורב פפא משום דשמואל ורבא הוו מארי דגמרא טפי מינייהו: \n", + "נתעברה קודם שתפדה וילדה אחר וכו'. בפ\"ב דבכורות (דף י\"ד) שנינו גבי קדם הקדשן את מומן ולדן אסור לאחר פדיון ומפרש בגמרא דמיירי באיעבר לפני פדיון ואתיליד לאחר פדיון ואמרינן בגמרא (דף ט\"ו:) אותן ולדות מה תהא עליהן אמר רב הונא כונסן לכיפה והן מתין דהיכי ליעבד לקרבינהו מכח קדושה דחויה קא אתו לפרקינהו לא אלימי למתפס פדיונן אמרי במערבא משום רבי חנינא סמוך לפדיונן מתפיסן לשם אותו זבח ופרש\"י קדושה דחויה דאית בהו תרתי לריעותא חדא דאמותן בעלי מומין שנראו ונדחו ועוד דלאחר פדיון נולדו והן עצמן אין יכול להתפיסן לקדושה גמורה להקריב והואיל ואידחו תו לא מיחזו. לא אלימי למיתפס פדיונן בקדושתן כדי שיצאו הם לחולין שכבר יצאה קדושתן אגב פדיון דאמן וכו'. סמוך לפדיון אמן מתפיסן לשם אותו זבח דהשתא חיילא עלייהו קדושה לעצמן דחשבינהו ולא פקעא קדושתייהו על ידי פדיית אמן עכ\"ל ואמרינן בגמרא בעא מיניה רבינא מרב ששת מהו שמתפיסם לכל זבח שירצה א\"ל אין מתפיסן (אלא לשם אותו הזבח) ותניא כוותיה ופסק רבינו כרבי חנינא משום דרב ששת ורבינא דבתראי נינהו סברי כוותיה וברייתא דתניא כוותיה דרב ששת כוותיה אתיא. ויש בקצת ספרי רבינו טעות סופר והנוסחא הנכונה לפי שאינו יכול להקריבו מכח אמו לפי שבא מכח קדושה דחויה: \n\n" + ], + [ + "כל פסולי המוקדשין כשיפדו וכו'. משנה בפרק פסולי המוקדשין (דף ל\"א:): \n", + "התפיס בכור לבדק הבית וכו'. בפרק התערובות (דף ע\"ה:) בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המומין הפוסלין באדם ובבהמה חמשים וכבר נמנו. בפ\"ז מהלכות ביאת המקדש: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ויש מומין אחרים מיוחדים בבהמה וכו'. קשה לי דהא חטיה החיצונות והפנימיות למה לא יפסלו באדם דהא [אחר שנשנו מומין האמורין בבכור שנינו בריש פרק מומין אלו] (בכורות דף מ״ג) מומין אלו פוסלין באדם. \n", + "ומ\"ש רבינו וכ\"ג הם ואלו הם אם היה גלגל עינה עגול כשל אדם. בפרק אלו מומין במשנה (דף מ') את שגלגל עינו עגול כשל אדם ובגמרא למימרא דלאו היינו אורחיה ורמינהו המפלת כמין בהמה חיה ועוף וכו' מאי טעמא דרבי מאיר הואיל וגלגל עינו עגול כשל אדם אמר רב יוסף ל\"ק הא באוכמא הא בחיורא ופירש רש\"י באוכמא שחור של עין הבהמה אינו עגול כשל אדם הא בציריא כל בית מושב הלובן והוא עגול כשל אדם ע\"כ נראה שהוא גורס הא באוכמא הא בציריא. ויש לתמוה על רבינו שסתם דבריו ולא חילק בזה אולי לא היה זה בגירסתו. \n", + "ומ\"ש עינה אחת גדולה כשל עגל והשניה קטנה כשל אווז אבל אם היתה אוזן גדולה ואוזן קטנה אפילו קטנה עד כפול כשר. שם (דף מ':) רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת בעינו וכו' עינו אחת גדולה ואחת קטנה אזנו אחת גדולה ואחת קטנה במראה אבל לא במדה ובגמרא תנא גדולה כשל עגל קטנה כשל אווז אזנו אחת גדולה וכו' ורבנן עד כמה תניא אחרים אומרים אפילו אינה לשנייה אלא כפול כשירה. ומשמע דעינו גדולה כשל עגל וכו' רבנן קאמרי לה והכי משמע בריש בכורות (דף ג') ולפיכך פסק רבינו כן ואמרינן בריש בכורות דדוקא עינה אחת גדולה והשניה קטנה הוי מום בבהמה אבל אם היו שתי עיניה גדולות או שתיהן קטנות בבהמה כשר ובאדם פסול וזהו שדקדק רבינו לכתוב כאן במומי בהמה עינה אחת גדולה והשניה קטנה ובפ\"ח מהלכות ביאת מקדש גבי מומי אדם כתב מי שעיניו גדולות או שעיניו קטנות כלומר אפילו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות דכשר בבהמה פסול באדם וכל שכן אם עינו אחת גדולה והשניה קטנה דאף בבהמה פסול: \n", + "אם יש בלובן עינה יבלת שיש בה שיער. בפרק על אלו מומין (בכורות דף מ':) על אלו מומין שוחטין את הבכור את שיבלת בעינו ורמינן עלה הא דתנן אלו שאין שוחטים עליהם לא במקדש ולא במדינה וכו' בעל יבלת ושני אידי ואידי בעיניו ולא קשיא הא בשחור הא בלבן והא אין מומין בלבן אלא אידי ואידי בלבן ואמר ר״ל ל״ק הא דאית בה שער הא דלית בה שער ומשמע שרבינו אינו מפרש כפירש״י אבל הוא מפרש אידי ואידי מתניתין דעל מומין אלו שוחטין את הבכור את שיבלת בעיניו ומתניתין דאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה בלבן ול״ק הא דהוי מום בדאית בה שער וההיא דאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה בדלית בה שער ומ״מ ק״ל דמשמע דבשחור פשיטא דהוי מומא וכן פירש ה״ר עובדיה וא״כ יש לתמוה על רבינו דמשמע מדבריו דדוקא בלובן הוי מום ולא בשחור דאם לא כן הל״ל אם יש אפילו בלובן עיניה יבלת וצריך לדחוק ולומר דאם יש בלובן עיניה דנקט רבינו לרבותא נקטיה וכל שכן בשחור. ועוד יש לתמוה דכיון שהקשה והא אין מומין בלבן היכי מתרץ אידי ואידי בלבן ול״ק הא דאית בה שיער הא דלית בה שיער ואי אית בה שיער מאי הוי והא אין מומין בלבן ויש לדחוק ולומר דהכי מתרץ ליה כי שמיע לך דאין מומין בלבן ה״מ ביבלת שאין בה שער אבל ביש בה שער בלבן נמי הוי מום: \n", + "אם ניקב העור שבין שני חוטמיה במקום הנראה. בתוספתא דבכורות פ״ד ניקבו חוטמיו זה לתוך זה בפנים לא ישחוט מבחוץ ישחוט פירוש מבפנים לא ישחוט במדינה מפני שאינו מום מבחוץ ישחוט שהוא מום ובגמרא פרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ט) תנו רבנן ניקבו חוטמיו זה לתוך זה מבחוץ הרי זה מום מבפנים אינו מום: \n", + "פיה דומה לשל חזיר פרוס וכו'. בפרק על אלו מומין (בכורות דף מ'): \n\n" + ], + [ + "חטיה החיצונות וכו'. משנה שם (דף ל\"ט) חטיו החיצונות שנפגמו שנגממו והפנימיות שנעקרו ובספרי רבינו כתוב שניקבו ונראה שטעות סופר הוא אלא שבסמ\"ג מצאתי כמו שכתוב בספרי רבינו ונראה שנוסחא אחרת היתה להם וכתב סמ\"ג חטיה החיצונות יינציב\"א בלע\"ז ופנימיות הם שהשינים הגדולות קבועים בהם: \n\n" + ], + [ + "אם ניטלו קרניה וזכרותן עמהם ולא נשאר מהם כלום. בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ד) אמר אמימר ניטלו קרניהן וזכרותן עמהם פסולה ואין פודין עליהם ניטלו טלפים וזכרותן עמהם פסולה ונפדין עליהם מיתיבי ניטלו קרנים וטלפים וזכרותן עמהם פסולים ונפדין עליהם לא קשיא הא דאתעקר אתעקורי הא דאיגום איגומי [דאיגום איגומי] פסול ורמינהו פרה שקרניה וטלפיה שחורים יגוד תרגמא זעירי מעילוי זכרות. ופירש״י זכרותן היינו עצם התחוב בתוך הקרנים זכרות הטלפים והיינו עצם שבתוך הטלפים דזו היא כף הרגל. ואין נפדין עליהם וכו'. דלא הוי מום גמור אלא לאיפסולי. ומדאמרינן הא דאתעקר איתעקורי הא דאיגום איגומי וכן מדתרגמא זעירי מעילוי זכרות משמע בהדיא דכל שניטל מהזכרות אפילו איגום איגומי פסולה ולא שאני לן בין אתעקר אתעקורי לאיגום איגומי אלא לענין אם נפדין עליהם וכ״כ רבינו לקמן בפרק זה גבי חליים שהן פוסלין ואין נפדין עליהם אם נגממו קרניו אע״פ שנשאר מזכרותן מעט סמוך לבשר תפדה והטעם פשוט משום דכיון דמימרא דאמימר בקרנים אוקימנא באיגום איגומי סיפא דלישניה בטלפים ע״כ מיתוקמא נמי באיגום איגומי ואפ״ה אמר דנפדים עליהם אלמא דבטלפים אפילו איגום איגומי הוי מום קבוע לפדות עליו. \n", + "ומה שכתב אבל נקבה שיש לה קרנים כשירה. ברייתא שם יש דברים שהם כמומין ואינם כמומין וכו' ואלו הם עז שאין לו קרנים ורחל שיש לה קרנים ומשמע לי דהיינו בעז שאין לו קרנים מתחלת ברייתו דומיא דרחל שיש לה קרנים ועוד דאילו בהיו לו וניטלו הא אמרינן בסמוך דפסול ולפי זה יש לתמוה על רבינו למה לא כתב דין זה ואפשר שרבינו מפרש דעז שאין לו קרנים דמכשר בברייתא היינו בניטלו קרניו בלא זכרות: \n", + "אם נפגם העור שחופה את גיד הבהמה. במשנה (דף ל\"ט:) בפרק על אלו מומין נפגם הזובן ובגמרא אמר רבי אלעזר נפגם ולא ניטל כיס ולא זכרות ופירש\"י הזובן זהו נרתק שהגיד חבוי בו. נפגם הזובן הוי מום דלא הדרא בריא ולא ניטל דניטל לא הוי מום דחוזר לאיתנו כיס אם נפגם הוי מום אבל זכרות גיד עצמו שנפגם לא הוי מום דמעלה ארוכה עכ\"ל ולא ידעתי למה קיצר רבינו מלהזכיר זה. \n", + "ומ\"ש אם נפגמה הערוה של נקבה. שם במשנה: \n", + "אם נפגם הזנב מן העצם אבל לא מן הפרק. שם במשנה ופירש\"י מן הפרק אם נפגם בין הפרקים מעלה ארוכה. \n", + "ומ\"ש אם היה ראש הזנב מפוצל לשנים כשני עצמים. שם במשנה היה ראש הזנב מפציל x עצם כשני עצמים ומפרש בתוספתא שהיה ראש הזנב מופצל לשני עצמות. \n", + "ומה שכתב אם היה בין חוליא לחוליא מלא אצבע כשר. גם זה שם במשנה: \n", + "אם היה הזנב קצר וכו' ובטלה אורך שתי חוליות מום וכו'. שם משנה וגמרא: \n", + "זנב הגדי שהיה רך ומדולדל דומה לשל חזיר. שם (דף מ':) במשנה זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר ובגמרא אמר רב פפא לא תימא דקטינא אלא דכריכא אע\"ג דאלימא ופרש\"י כריכא עגולה שזנב הטלה הוי רחבה יתר על עביה. קטינא דקה מאד עכ\"ל. וכתב הראב\"ד על דברי רבינו דומה שהוא גורס דרכיכא וקטינא וכו': \n", + "אם נשבר עצם מן הזנב. נלמד מתוספתא דבסמוך דלא הכשיר בנשתברו רוב צלעותיו אלא מפני שאינם בגלוי אבל נשבר עצם מן הזנב מאחר שהוא בגלוי הוי מום: \n", + "אבל אם נשבר עצם מצלעותיו כשר וכו'. בתוספתא דבכורות פ\"ד נשתברו רוב צלעותיו או שהיה בו מום מבפנים אינו מום שנאמר עור או פסח מה עור ופסח מומין [המיוחדין מום] שבגלוי. ובגמרא (דף ל\"ט) פרק על אלו מומין בעי אם יש מחוסר אבר מבפנים למאי אי לבכור פסח או עור כתיב או לקדשים עורת או שבור כתיב ופרש\"י פסח או עור כתיב דמשמע בגלוי אין בסתר לא: \n\n" + ], + [ + "בעלת חמש רגלים וכו'. משנה פרק על אלו מומין (בכורות דף מ'): \n", + "אם היתה אחת מרגליו וידיו וכו'. שם במשנה שרגליו קלוטות כשל חמור ובגמרא אמר רב פפא לא תימא דעגולין ולא סדיקן אלא כיון דעגילן אע\"ג דסדיקן: \n", + "אם נגממו טלפיה וכו'. כבר נתבאר בפרק זה אצל ניטלו קרניה: \n\n" + ], + [ + "כל מום מע״ג מום המנויים בבהמה וכו'. בס״פ על אלו מומין (בכורות דף מ״א:) תנן על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסולי המוקדשין נפדין עליהם. \n", + "ומ\"ש חוץ מזקן וחולה ומזוהם שאע\"פ שאינו כשר לקרבן אינו נפדה וכו'. שם במשנה ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה חוורור והמים שאינן קבועים וחוטיו הפנימיות שנפגמו אבל לא שנעקרו ובעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית וזקן וחולה ומזוהם ושנעבדה בו עבירה ושהמית אדם ע\"פ עד אחד או ע\"פ הבעלים וכתב רבינו בפירוש המשנה לא ישחוט עליהם במדינה לפי שאינן מומין קבועים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ארבעה מומין עוברים יש באדם ובבהמה. במשנה (דף מ\"ג) מומין אלו בין קבועים בין עוברים פוסלין באדם. \n", + "ומ\"ש ואלו הן גרב לח. נתבאר במה שכתבתי בפ\"ז מביאת המקדש דהיינו בלח מבפנים ומבחוץ שהוא יכול להתרפא. \n", + "ומ\"ש חזזית שאינה מצרית. נתבאר שם. \n", + "ומ\"ש מים שיורדים בעין ואינן קבועים סנוירים שאינם קבועים. היינו דתנן בפ' הנזכר (דף מ\"א) חוורור והמים שאינם קבועים גבי שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) יש ארבעה חוליים אחרים וכו' ואלו הם מי שבלובן עינו יבלת שאין בה שיער. כבר כתבתי בפרק זה דבגמרא אוקימנא הא דתנן גבי אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה בעל יבלת כשהיה בלבן יבלת שאין בה שער. \n", + "ומה שכתב אם נגממו קרניו אף על פי שנשארו מזכרותן מעט סמוך לבשר. נתבאר בפרק זה. \n", + "ומה שכתב אם נפגמו חיטיו הפנימיות. במשנה שכתבתי בסמוך: \n", + "ומה שכתב וכן בהמת קדשים שנעבדה בה עבירה או שהמיתה את האדם וכו'. מפרש במשנה הנזכרת ובפרק כל האסורים תניא הרובע והנרבע הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן וצריכים מום קבוע לפדות עליהם: \n\n" + ], + [ + "בהמה שנולד בה אחד מהטרפיות וכו'. בר\"פ המזבח מקדש אמרינן דטריפה פסולה מעל גבי המזבח ובר\"פ התערובות (דף ע\"א:) אמרינן דטריפה שנתערבה בזבחים ירעו עד שיסתאבו. \n", + "ומה שכתב רבינו הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך. יש לתמוה שהרי בתורת כהנים ובפרק ו' דתמורה (דף כ\"ט) דורש כשהוא אומר מן הבקר למטה וכו' להוציא את הטריפה משמע שמן התורה הוא דהא דריש לה מקרא ובפרק בתרא דבכורות (דף נ\"ז) יליף דטרפה פסול לקרבן בגזירה שוה ואפשר שסובר רבינו דסמך בעלמא הוא דמסמיך להו אקרא ואגזירה שוה דהא קיימא לן דלא מיפסיל משום מום אלא בגלוי דוקא אי נמי דה\"ק אפילו לא היה בה איסור מן התורה הוי ליה לפסלה משום הקריבהו נא לפחתך. \n", + "ומ\"ש ואע\"פ שאינה ראויה לקרבן אין פודין אותה וכו'. משנה בתמורה (דף ל') ס\"פ כל האסורים על גבי המזבח: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש נשחטה ונמצאת טרפה הרי זה תצא לבית השרפה. בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ב) אמרינן דמדכתיב בקדש באש תשרף לימד על כל פסולים שבקדש בשריפה: \n", + "וכן אם נמצא אחד מאיבריה הפנימיים חסר וכו' הרי זו אסורה למזבח ותשרף וכו'. בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ט) בעי רב אחדבוי בר אמי יש מחוסר אבר מבפנים או אין מחוסר אבר מבפנים וכו' לאישחוטי ולאיפרוקי לא איבעי' לן כי מיבעי' לן לאיפסולי מאי תמים יהיה לרצון אמר רחמנא תמים אין חסרון לא או דילמא תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו מה מום מאבראי אף חסרון מאבראי ת״ש ואת שתי הכליות ולא בעל כוליא אחת ולא בעל ג' כוליות ותניא אידך יסירנה לרבות בעל כוליא אחת וכו' לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר חסרון מבפנים שמיה חסרון וכו' ולא קשיא וכו' ופירש רש״י לאישחוטי בכור על חסרון שבפנים ולאפרוקי קדשים לא מיבעי' דלא חשיב מומא כולי האי: \n\n" + ], + [ + "אי זו היא סנורים קבועים וכו'. משנה וגמרא בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ח): \n\n" + ], + [ + "ובמה יודע שהמים קבועים וכו' עד הרי אלו קבועים ודאי. משנה וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואם חסר א' מכל אלו הרי זה ספק וכו' עד סוף הפרק. הכל שם בעיא דלא איפשיטו זולת שבנוסחא דידן בגמרא (דף ל\"ט) קודם שתייה ודאי מעלי לה (בשערי) לאחר שתייה מאי ורבינו גריס איפכא. ודע שאמרו שם את\"ל בסעודה ראשונה. וא\"ת דלפי שיטת רבינו שהיא דכל היכא דאמרינן את\"ל איפשיטא ההיא בעיא הוה ליה לפרש שאם לא היה בסעודה ראשונה אינה ספק אלא ודאי שלא הוקבע המום י\"ל שמ\"ש ואם חסר אחד מכל אלו הרי זה ספק לא קאי לסעודה ראשונה דכל שלא אכלה קודם סעודה ראשונה ודאי לא הוקבע המום ומפני כך כשכתב כיצד לא הזכיר לא סעודה ראשונה ולא שניה משום דאם לא היה קודם סעודה ראשונה אינה ספק כמ\"ש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין המומין פוסלין בעוף וכו'. בריש פרק ב' דתמורה (דף י\"ד) ופ\"ג דמנחות (דף כ\"ה) תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות. \n", + "ומ״ש בד״א במומים קטנים אבל עוף שיבש גפו או נקטעה ידו או נסמית עינו או נקטעה רגלו אסור לגבי המזבח וכו'. משנה בפרק חטאת העוף (זבחים דף ס״ח) ובת״כ תמים זכר בבקר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף יכול שיבש גפו ושנסמית עינו ושנקטעה רגלו תלמוד לומר מן העוף ולא כל העוף. \n", + "ומ\"ש וכן אם נולד בו אחת מהטריפות וכו'. נתבאר בפרק שקודם זה דטעמא משום הקריבהו נא לפחתך וההוא טעמא שייך גם בעוף: \n\n" + ], + [ + "תורים קטנים פסולים וכו'. משנה בפ\"ק דחולין (דף כ\"ב) ופירש\"י תחלת הציהוב כשמתחילין להביא נוצה יפה צהובה סביב לצוארו פסולים בזה ובזה וכו' דבבני יונה פסולים משום גודלן ובתורים מפני קטנן דיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולים לא באו. \n", + "ומ\"ש ועד מתי יהיו בני יונה כשרים כל זמן שעוקר כנף ומתמלא מקום עיקרו דם. שם מאימתי בני יונה כשרים וכו' מכי שמיט גדפא מיניה ואתי דמא ופירש\"י מאימתי בני יונה כשרים דביום שנולדו מאוסים הם ורבינו נראה שהיה גורס עד אימתי בני יונה כשרים ונראה שהיא הגירסא הנכונה. \n", + "ומ\"ש והתורים כשרים משיזהבו. שם ופירש\"י שיהיו כנפי גופם גדולים ואדומים ומזהיבים כזהב: \n\n" + ], + [ + "הטומטום והאנדרוגינוס וכו'. בסוף פרק על אלו מומין (בכורות דף מ״א) תנן דטומטום ואנדרוגינוס אין נשחטין לא במקדש ולא במדינה וחכמים אומרים אין מום גדול מזה. \n", + "ומה שכתב הרי הם פסולים למזבח מדרך אחרת וכו' לפיכך אף העוף שהוא טומטום או אנדרוגינוס פסול למזבח הכי אמרי' בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה) דטומטום ואנדרוגינוס דעוף מטמאים כגריס בבית הבליעה כלומר אם מלקה ופירש רש״י אע״פ שלא נאמר תמות וזכרות בעופות קסבר בריה בפני עצמה היא ואינה ספק זכר ספק נקבה עכ״ל. ואע״ג דרבי אליעזר פליג עליה בפרק על אלו מומין פסק רבינו כתנא דסתם ברייתא ואע״ג דתניא בתורת כהנים העוף שלא נאמר בו זכר ונקבה אין טומטום ואנדרוגינוס פוסלין בו לא חש לה רבינו משום דס״ל דרבי אליעזר היא ולא קי״ל כוותיה. ומ״מ יש לדון על הטעם שכתב רבינו שהרי לא נאמר זכר תמים בעוף וצריך לומר דה״ק כיון שלמדנו בקרבנות שהטומטום והאנדרוגינוס מין אחר א״כ בעוף ג״כ הם מין אחר והתורה לא הכשירה מהעוף אלא תורים ובני יונה ואלו אינם לא תורים ולא בני יונה: \n\n" + ], + [ + "וכן הכלאים ויוצא דופן ומחוסר זמן וכו' עד פרט ליתום. בת\"כ. \n", + "ומ\"ש שנולד אחר שנשחטה אמו. משנה בפרק בתרא דבכורות (דף נ\"ז) איזהו יתום כל שמתה אמו או נשחטה ואחר כך ילדה ואיני יודע למה השמיט רבינו שמתה אמו: \n\n" + ], + [ + "הנדמה אע״פ שאינו כלאים וכו'. פרק יוצא דופן (נדה דף מ״א) ופרק שני דבכורות (דף י״ז). \n", + "ומ\"ש אע\"פ שיש בו מקצת סימנים וכו' שאין לך מום קבוע גדול מן השנוי. אע\"ג דתנן בפרק שני דבכורות (דף ט\"ז:) שאם יש בו מקצת סימנים חייב בבכורה הא אמרינן בריש מכילתין (דף ג':) בשם רבי יוחנן דמום קבוע הוי לישחט עליו ופירש\"י דהא דקתני חייב ליתנו לכהן קאמר אבל למזבח לא קרב דהאי דאישתני מום קבוע הוי לישחט עליו בחוץ והתוספות כתבו בפרק בתרא דכריתות בכל מקום רגיל לדלג נדמה כאילו הוא בכלל כלאים וזה דעת רבינו שכשמנה כל האסורים למזבח לקמן דילג נדמה: \n\n" + ], + [ + "וכן הרובע והנרבע והמוקצה לעבודה זרה וכו'. משנה וגמרא בתמורה פרק כל האסורים (תמורה דף כ״ח). \n", + "ומ\"ש וכן בהמה או עוף שהרגו את האדם הרי הם כרובע ונרבע ופסולים למזבח. במשנה ריש פרק התערובות (דף ע\"א:): \n\n" + ], + [ + "ויראה לי שאע״פ שאין כל הפסולים האלו וכו'. בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ':) גבי הא דתנן דשוחט אותו ואת בנו קדשים בפנים לוקה ופריך ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן דתניא מנין לכל הפסולים שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה תלמוד לומר ושור ושה שרוע וקלוט וגו' לימד על הפסולים שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה כי קא חשיב לאו דאותו ואת בנו לאוי נוכראי לא קא חשיב וכו' ר' זירא אמר הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה מ״ט דאמר קרא מיום השמיני והלאה ירצה מיום השמיני אין מעיקרא לא לאו הבא מכלל עשה עשה וי״ל מאחר שמפורש בדברי רבי זירא דלא לקי למה תלה הדבר בעצמו שכתב ויראה לי ואין לומר דמשום דיש מחלוקת בדבר דלמאי דשני לאוי נוכראי לא קא חשיב לוקה הוא ובפרק בתרא דזבחים (דף קי״ד) אמרינן דלא אמר רבי זירא אלא לרבנן אבל לר״ש לקי מש״ה תלה הדבר בעצמו לומר שהוא פוסק כרבנן וכדרבי זירא דמה נשתנה דין זה משאר דינין שהוא מכריע בין המחלוקות וכותבם סתם ואינו תולה הדבר בעצמו ועוד יש לתמוה עליו למה תולה הדבר בשלא נתפרשה אזהרתן ואינו כן שהרי הגמרא אומרת נתפרשה אזהרתן ולא פטר מחוסר זמן אלא מפני שניתק לעשה ועוד שכל שאר פסולים חוץ ממחוסר זמן ילקה עליהם שהרי לא נתקן לעשה ומיהו בהא אפשר לומר שרבינו הוקשה לו דהא לא ירצה לא משמע דמזהר דלא יקריבוהו ולא לימד אלא שלא יעלה לרצון אבל אזהרה שלא יקריבנו אין כאן ולכך משמע ליה דה״מ לשנויי הכי אלא דלפום מאי דס״ד דמקשה דלא ירצה היינו להזהיר שלא יקריבוהו שני ליה אבל אפשר דאין כאן אזהרה מלהקריב כדאמרינן ומפני כך לא רצה רבינו לכתוב שהכתוב נתקו לעשה דהוה משמע דפשיטא ליה דלא ירצה הוי אזהרה שלא יקריבוהו אלא תלה הדבר בשלא נתפרשה אזהרתן לומר דאפשר דלא ירצה לא בא להזהיר שלא להקריב ואפילו את״ל שבא להזהיר שלא להקריב כיון שאינו מפורש שהרי אפשר שלא בא להזהיר שלא יקריבנו אלא לומר שלא יעלה לרצון אין ללקות מספק ויש סעד לדבריו דלקמן בסמוך כתב רבינו טעם פיטור מחוסר זמן ממלקות מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ולא כתב מפני שניתק לעשה כדרבי זירא משום דדילמא לא ירצה לא בא להזהיר שלא יקריבנו ואין כאן לאו לשנצטרך לומר שניתק לעשה: \n", + "אבל אתנן זונה ומחיר כלב וכו'. זה על הכלל הידוע בכמה מקומות בגמרא לאו שבכללות אין לוקין עליו ודברי רבינו בכאן ע\"פ דרכו בספר המצות שלו בשורש התשיעי בפירוש לאו שבכללות אין לוקין עליו אבל הרמב\"ן בהשגותיו חולק עליו ומפרש בע\"א: \n\n" + ], + [ + "מצות עשה להקריב כל הקרבנות מיום השמיני והלאה וכו' ואע\"פ שמחוסר זמן פסול אינו לוקה וכו'. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "תורים שלא הגיע זמנן וכו'. מחוסר זמן כבר נתבאר בסמוך שאינו לוקה עליו משום דלית ביה אלא לאו הבא מכלל עשה ותורים שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן לא לקי עלייהו מהאי טעמא דלית בהו לאו ולא שמעינן להו דפסולי אלא מדכתב והקריב מן התורים או מן בני היונה: \n\n" + ], + [ + "המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטריפה וכו' ואינן כבעל מום שבעל מום יש במינו קרבן. בסוף פרק שני דתמורה (דף י\"ז ע\"א) תנן רבי אליעזר אומר הכלאים הטריפה ויוצא דופן [וטומטום ואנדרוגינוס] לא קדושים ולא מקדישין וכתב רבינו בפירוש המשנה שדברי ר\"א אין עליהן חולק עכ\"ל. ואפילו אם היה עליהם חולק מאחר דאמוראי שקלי וטרי לפרושי מילתיה הוה משמע דהלכתא כותיה ואע\"ג דאתמר עלה בגמרא אמר שמואל לא קדושים בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה לא למעט ולומר שאם הקדישן בפה יהיו קדושים דאדרבה במכ\"ש אתיא וכן פירש\"י וז\"ל לא קדושים בתמורה ואע\"פ שהתמורה חלה קדושת הגוף על בעל מום קבוע אינה חלה על אלו וכל שכן שאין קדושת הגוף חלה עליה בהקדש הפה אלא קדושת דמים כעצים ואבנים ואינם צריכים מום ליפדות עכ\"ל. \n", + "ועל מ\"ש רבינו וימכרו ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה כתב הראב\"ד מדקאמר ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה וכו'. וי\"ל שמ\"ש \n", + "רבינו ואינם כבעל מום לא לענין קדישי ולא קדישי קאמר אלא לענין \n", + "מ\"ש ה\"ז כמקדיש עצים ואבנים קאי כלומר ואינו חייב מלקות ואתא למיהב טעמא אמאי לא מחייב מלקות כמו מקדיש בעלי מומין וקאמר דשאני התם שיש במינו קרבן. והם דברי רב פפא בגמרא: \n", + "אבל המקדיש רובע ונרבע וכו'. בר״פ כל האסורים (תמורה דף כ״ח) תניא הרובע והנרבע וכו' הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן וצריכים מום קבוע ליפדות עליהם: \n", + "וכן המקדיש מחוסר זמן וכו'. פשוט הוא: \n", + "כתב הראב\"ד ונרבע א\"א מ\"ט לא תני יתום שנולד אחר שנשחטה אמו עכ\"ל. ומשמע דקאי למה שכתב אבל המקדיש רובע ונרבע וכו' הרי זה כבעל מום עובר אמאי לא תני בהדייהו יתום והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ דיתום הוי בכלל יוצא דופן דכיון שנולד אחר שנשחטה אמו אין זו לידה וכך אמרו פרק שני דחולין (דף ל\"ח:) [אי דמתה אימיה] והדר ילידתיה מכי יולד נפקא וכתב רש\"י דהיינו יוצא דופן ושם העמידו הפסוק בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים ומשום דקי\"ל דא\"א לצמצם השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [], + [ + "כל האסורים לגבי המזבח וכו'. משנה בר״פ התערובות (דף ע':) ובתמורה ר״פ כל האסורים (תמורה דף כ״ח). \n", + "ומ״ש וכולם ולדותיהן מותרים. משנה בפרק כל האסורים (תמורה דף ל':): \n", + "ומ\"ש חוץ מולד נרבעת ונעבדת ומוקצת ושהמיתה את האדם. בפרק כל האסורים (שם:) אמר רבא ולד הנרבעת אסורה היא וולדה נרבעו ולד נוגחת אסורה היא וולדה נגחו ולד מוקצת ונעבד מותר מ\"ט לאימיה אקציה לאימיה פלחי לה איכא דאמרי ולד מוקצה ונעבד אסור מ\"ט דניחא ליה בניפחיה ופסק רבינו כלישנא בתרא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א בשנעבדה בה עבירה או שהמיתה כשהיתה מעוברת וכו' אבל אם נתעברה אחר שנעבדה בה עבירה או אחר שהמיתה הרי ולדה כשר למזבח. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרבא דאמר הכי. \n", + "ומ\"ש אפילו נרבעת כשהיא מוקדשת ואחר כך נתעברה וכו'. שם מימרא דרב נחמן ואית בה תרי לישני ופסק כלישנא קמא וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דטעמא דכיון דלא הוי אלא משום ביזוי אזלינן לקולא ותו דרבא דמוקי פלוגתייהו בזה וזה גורם משמע דלא מפליג מידי דהא לא קאמר דמודו אלא היכא דהיא וולדה נגחו ונרבעו וכל השאר זה וזה גורם הוא ומותר ולא מפלגינן מידי וזה ברור עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש וכן אפרוח ביצת טריפה מותר למזבח. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "המשתחוה לקמה חטיה מותרים למנחות וכו'. בעיא בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ו:) ובעא מר זוטרא בריה דרב למפשטה מדתנן כל האסורים למזבח ולדותיהם מותרים כלומר וקמח למנחות דמי לולדות ואע״ג דדחי ליה התם מדאמר רב נחמן עיברו ולבסוף נרבעו ד״ה אסורים הא אסיקנא התם הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזא באנפה הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא: \n", + "וכן בהמה שפטמה וכו'. ס״פ כל האסורים (תמורה דף כ״ט): \n\n" + ], + [ + "לוקחין כל הקרבנות מהעכו\"ם וכו'. ברייתא בריש פרק שני דעבודה זרה (דף כ\"ב:): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד הבהמה ואחד העוף וכו'. נתבאר בפרק שקודם זה ולגבי עוף בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה:) בעי ר' ירמיה אם יש נרבע בעופות ופשטינן ממתני' דיש נרבע בעופות אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא הנרבע והמוקצה והנעבד ואתנן ומחיר וטומטום ואנדרוגינוס כולם מטמאים בגדים בבית הבליעה שמע מינה: \n\n" + ], + [ + "הרובע והנרבע ושהמית את האדם וכו'. במשנה בריש פרק התערובות (דף ע') ובפ\"ו דתמורה (דף כ\"ח): \n", + "ומ\"ש היה שם עד אחד וכו'. בקידושין פרק האומר (דף ס\"ה ס\"ו) אמר אביי אמר לו עד אחד שורך נרבע והלה שותק נאמן ותנא תונא וכו' ומשמע טעמא מפני שהבעל שותק הא אם היה מכחיש אין העד נאמן: \n\n" + ], + [ + "בהמה ששחקו בה והגיחוה עד שהמיתה את האדם וכו'. בפרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף מ':) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב דהלכה כוותיה באיסורי: \n", + "אין הבהמה נפסלת משום רובע וכו'. כתב הראב״ד זה המחבר דימה איסור מזבח וכו'. מ״ש ומתניתין היא בנדה הוא בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ה). \n", + "ומ\"ש ואולי אין מדמין שהרי נרבע על פי הבעלים או ע\"פ עד אחד שאינו במיתה ופסול למזבח י\"ל דשאני התם שהביאה היתה ביאה ואע\"פ שלא נודע הדבר בשני עדים כיון שנודע על פי עד אחד והבעל שותק מהימנינן ליה ליפסל מעל גבי המזבח אבל כשהנרבע פחות מכשיעור אפילו יש שני עדים בדבר אין כאן ביאה כלל וכיון שכן אין כאן נעבדה בה עבירה ואפילו אם תימצי לומר שהרובע נהנה לא מיפסלא משום הכי כיון שאין כאן ביאה דהוי ליה כמעשה חידודין דאע\"פ ששניהם נהנים לא מיחייבי מיתה ולא מיפסלי מעל גבי המזבח. ומה שלא הזכירו בפרק יוצא דופן כשהבהמה רובעת לפחות משלש שנים משום דהיא מילתא דלא שכיחא כלל: \n\n" + ], + [ + "מאימתי תפסל הבהמה או העוף וכו'. בתמורה בפרק כל האסורים (תמורה דף כ״ט) א״ר יצחק אין מוקצה אסור עד שיעבדו ופירש״י עד שיעבדו בו שום עבודה לצורך עבודה זרה או משיכת קרון או שום דבר אבל מקמי הכי לא מיתסרי. וכתב הראב״ד יש בספרים שלנו נוסחא אחרינא וכו' ונוסחא זו שכתב הראב״ד רש״י הזכירה גם כן ודברי רבינו כנוסחא האחרת והתוס' מכריע כדברי רבינו ומכל מקום קשיא לי על רבינו למה פסק כרב יצחק כיון דפליגי עליה דאמרי' עלה עולא א״ר יוחנן עד שימסרוהו למשרתי ע״ז בהא x א״ר יוחנן עד שיאכילוהו כרשיני עבודה זרה אמר ליה רבי אבא לבהא מפלגיתו אתון אעולא אמר ליה לא עולא נמי כי קאמר הוא דספי ליה כרשיני עבודה זרה ומאחר דרבי יוחנן פליג אדרב יצחק הוה ליה למיפסק כרבי יוחנן ויש לומר דבתר הכי אמרי' תני רב חנניה טריטאה קמיה דרבי יוחנן אין מוקצה אסור אלא עד שיעשו בו מעשה הוא תני ליה והדר אמר לה מאי מעשה עד שיגוזו ויעבדו בו וכיון דרב יצחק אתי כתני קמיה דרבי יוחנן פסק הכי ולא חש לעולא ולבהא ועוד דהא דתני קמיה דר' יוחנן ברייתא היא בתוספתא פרק ששי ואיכא למימר דבתר דאמר רבי יוחנן לדעולא ולדבהא שמעה להאי ברייתא הדר ביה ומשום הכי שתיק כי תנא קמיה דקבלה מיניה: \n", + "ומ\"ש רבינו שאין הקדש לע\"ז. בתוספתא הנזכרת מסיים אבל אמר שור זה לעבודה זרה ובית זה לעבודה זרה לא אמר כלום שאין הקדש לע\"ז: \n\n" + ], + [ + "הרובע והנרבע בין שהיתה הבהמה שלו בין של חבירו וכו' אבל המוקצה אם היה שלו וכו' הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו וכו' עד הרי זה אסור. הכל בתוספתא דתמורה פ' רביעי אלא שמה שאמר רבינו שאם הקצה אחר הקדשו מותר לא מצאתיו בתוספתא בנעבד כתוב באונס כשר ואפשר שחסרון וטעות סופר יש בתוספתא שבידינו: \n\n" + ], + [ + "וכתב הראב\"ד בין שעבד שלו בין שעבד של חבירו א\"א במסכת ע\"ז פרק ררב ישמעאל (דף נ\"ד) אוקמוה בשל חבירו בשעשה בה מעשה עכ\"ל. ולדעת רבינו י\"ל דהתם לאסרה להדיוט אבל לגבוה אף על פי שלא עשה בה מעשה נאסרה וכדתנן פרק כל האסורים גבי מוקצה ונעבד שאסורים למזבח זה וזה מותרים באכילה וכבר כתבתי שדברי רבינו הם דברי התוספתא: והנעבד הוא וכל מה שעליו אסורים למזבח וכו'. משנה בריש פרק כל האסורים שם איזהו מוקצה המוקצה לעבודה זרה הוא אסור ומה שעליו מותר ואי זהו הנעבד כל שעובדים אותו הוא ומה שעליו אסור זה וזה מותרים באכילה. \n", + "ומה שכתב שכל ציפוי נעבד אסור בהנאה מפורש שם מדכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכו'. \n", + "ומה שכתב רבינו אסורים למזבח דמשמע אבל לא להדיוט אנעבד גופיה קאי דאילו מה שעליו אף להדיוט אסור בהנאה: \n\n" + ], + [ + "המשתחוה להר וכו'. בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ו) בעיא דאיפשיטא. \n", + "ומ\"ש המשתחוה למעיין הנובע בארצו הרי מימיו פסולין לנסך. שם (דף מ\"ז) בעיא דלא איפשיטא וספיקה לחומרא. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל בשם התוספות שנובע בארצו ואינו מתפשט לחוץ שאם מתפשט לחוץ הא אמרינן במרובה מעיין היוצא בתחלה בני העיר מסתפקים אם כן מים של רבים הם ואינם נאסרים ולכך לא כתב רבינו מארצם במ\"ם כלשון x הגמרא עכ\"ל. \n", + "ומה שכתב אשרה שבטלה אין מביאין ממנה גיזרין למערכה. שם בעי ר\"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כי אתא רב דימי אמר באשירה שביטלה קא מבעי' ליה ולא איפשיטא ולחומרא וכיון דלענין לולב למצוה מספיקא פסלינן לה מכ\"ש דפסלינן לה לגיזרין למערכה. \n", + "ומ\"ש וכן המשתחוה לבהמה כשם שנפסלה למזבח צמר שלה פסול לבגדי כהונה וקרניה פסולים לחצוצרות וכו' עד ובני מעיה לנימין. שם בעיי דלא איפשיטו ולחומרא. ודע דהתם בעי בהאי לישנא צמרה מהו לתכלת וקא מתמה תכלת דמאי אי דכהנים היינו דרמי בר חמא ופירש\"י תכלת דכהנים דבגדי כהונה לצורך עבודה וקא מיבעיא לן מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא ואת\"ל כקרבן דמו היכא דנשתנה כשצובעין אותו יש שינוי בנעבד להתירו לגבוה או לא. היינו בעיא דרמי בר חמא דהיינו תרתי בעיי דבעא רמי בר חמא לעיל עכ\"ל. ובעיא דרמי בר חמא היא במשתחוה לקמה חטיה מהו למנחות יש שינוי בנעבד או לא ופשטינן דיש שינוי לנעבד ומותר וכן פסק רבינו בס\"פ שקודם זה וא\"כ ה\"ל למיפסק דלבגדי כהונה כשר מאחר דאישתני לכך נ\"ל שרבינו מפרש דלא דמיא למשתחוה לקמה דהתם שינוי גמור הוא דמעיקרא חיטי והשתא קמחא אבל הכא דמעיקרא צמר והשתא צמר אע\"ג דמעיקרא לבן והשתא תכלת לאו שינוי גמור היא ולא קאמר היינו דרמי בר חמא אלא משום בעיא דמשתחוה להר אבניו מה הן למזבח דאמרינן דמיבעי' ליה אי מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא: \n\n" + ], + [ + "אי זהו אתנן האומר לזונה הא ליך דבר זה בשכריך. משנה בפרק כל האסורים (תמורה דף כ״ט). \n", + "ומה שכתב אחד זונה כותית וכו' או ישראלית. שם פלוגתא דאביי ורבא בזונה ישראלית ופסק כרבא. \n", + "ומ\"ש שפחה. מתבאר שם במשנה האומר לחבירו הא לך טלה ותלין שפחתך אצל עבדי וכמו שיבוא בפרק זה. \n", + "ומ\"ש שהיא ערוה עליו. שם. \n", + "ומ\"ש או מחייבי לאוין. שם כגון אלמנה לכהן גדול ואליבא דרבא מיתוקמא כרבנן דפליגי אר\"ע וסברי דקידושין תופסין בחייבי לאוין. \n", + "ומ\"ש אבל הפנויה אפי' היה כהן אתננה מותר. שם לאפוקי מרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה כלומר והרי היא אסורה לכהן. \n", + "ומ\"ש וכן אשתו נדה אתננה מותר אף על פי שהיא ערוה. שם פלוגתא דרב ולוי ופסק כרב ואיני יודע למה ואדרבה משמע בגמרא דלית הלכתא כוותיה דאמרינן ורב האי תועבה מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדאביי דאמר זונה כותית אתננה אסור וכו' וכיון דלא קיימא לן כאביי אלא כרבא וכמו שפסק רבינו לעיל בסמוך היאך פסק כרב ואפשר שטעמו משום דרבי סבר הכי ואע\"ג דאמרי' דרב מיבעי ליה לכדאביי לאו דוקא דלדידן דלא קי\"ל כאביי נימא דלרב תועבה אתא לרבות הזכור: \n\n" + ], + [ + "נשא אחת מחייבי לאוין וכו'. נראה שטעם רבינו דמשמע ליה דכי אוקימנא אליבא דרבא כגון אלמנה לכ\"ג וכרבנן דתופסין בה קידושין אפילו בקידשה ונשאה מיתוקמא: \n", + "והזכור אתננו אסור. מימרא בפרק כל האסורים. \n", + "ומ\"ש נתנה האשה אתנן לבועל הרי זה מותר משום אתנן. שם: ודע דתניא תו התם אם נתן לה שכר הפקעתה מותר ופירש\"י שכר הפקעתה שכר מה שביטלה ממלאכתה ולא שכר ביאה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו הא לך דבר זה וכו'. משנה שם האומר לחבירו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי רבי [מאיר] אומר אינו אתנן וחכמים אומרים אתנן ובגמרא (דף ל') שפחה לעבד מישרא שרי ואסיקנא בעבד עברי וטעמייהו דרבנן משום דהב\"ע כשאין לו אשה ובנים. \n", + "ומ\"ש וה\"ה באומר לזונה הא ליך דבר זה והבעלי לפלוני הישראלי הרי זה אתנן. ק\"ל דפשיטא ובמכ\"ש אתיא מעבד שאינו חייב בכל המצות כמו הישראלי וי\"ל דה\"א שאני התם שהוא עבדו קמ\"ל: \n\n" + ], + [ + "פסק עם הזונה ליתן לה טלה אחד ונתן לה הרבה וכו'. משנה וגמרא שם וקמ\"ל דלא תימא מתנה היא דיהיב לה אלא כולהו מכח אתנן אתו: \n", + "נתן לה אתננה ולא בא עליה וכו' (עיין בפנים). כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ודינים אלו בפרק כל האסורים (שם) נתן לה ואחר כך בא עליה אתננה מותר וליחול עלה אתנן למפרע א\"ר אלעזר שקדמה והקריבתו ה\"ד אי דאקנייה ניהלה לאלתר פשיטא דמותר וכו' ואלא דאמר לה לא נקני לך עד שעת ביאה מי מציא מקרבה ליה כי יקדיש את ביתו קדש לה' אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו לא צריכא דאמר ליה לא ניקני ליך עד שעת ביאה ואי מצטריך ליך ניקני לך מעכשיו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש קדמה והקדישתו וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "בא עליה ולא נתן לה ולאחר זמן נתן לה וכו'. שם בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה מותר והא תניא בא עליה ונתן לה אפילו עד י\"ב חדש אתננה אסור וכו' ל\"ק הא דא\"ל הבעלי לי בטלה זה הא דא\"ל הבעלי לי בטלה סתם טלה זה והא מחוסר משיכה בזונה כותית דלא קניא במשיכה ואיבעית אימא אפי' בזונה ישראלית כגון דקאי בחצירה הא יהיב לה מעיקרא דשויא לה אפותיקי ואומר לה אם עד יום פלוני יהיבנא לך זוזי מוטב ואם לא טלה באתננך ופירש\"י בטלה זה הואיל דיהביה בשעת ביאה חייל עליה אתנן מיד. טלה סתם דמשדר לה בתר הכי מתנה בעלמא הוא ואין אתנן אלא המיוחד בשעת ביאה. הא יהביה ניהלה מעיקרא דהואיל וקאי בחצירה קניא ליה בשעת ביאה מיד ואמאי קרי ליה ואחר כך נתן ועוד פשיטא וכו'. עד יום פלוני משקלין לך כך וכך ואי לא שקלי ליה הילכך מטי ולא יהיב לה זוזי איגלאי מילתא דאדידיה הואי ביאה ומיהו אח\"כ הוא דהא לא הוי דידה עד דמטי יום פלוני ואיצטריך לאשמועינן דאסור עכ\"ל. ולשון רבינו שכתב שאינה צריכה משיכה אינו מכוון עם לשון הגמרא שאמרה בזונה כותית דלא קניא במשיכה וטעם רבינו מפני שהוא סבור יד עכו\"ם קונה בין בכסף בין במשיכה כמבואר בדבריו בפ\"א מה' זכיה ולפי זה ע\"כ לפרש בהאי דלא קניא במשיכה פירושו דלא צריכה משיכה דבכסף בלחוד קניא והביאה היא במקום כסף והילכך זונה ישראלית שאינה קונה בכסף בלא משיכה אינו אתנן אבל זונה כותית שאין צריך משיכה לקניינה הוי אתנן: \n\n" + ], + [ + "אין אסור משום אתנן ומחיר וכו' נתן לה מעות ולקחה בהם קרבן הרי זה כשר. משנה שם (דף ל'). \n\n" + ], + [ + "נתן לה חטים ועשאתן סולת וכו'. שם ב\"ש אוסרים וב\"ה מתירים: \n", + "נתן לה בהמת קדשים באתננה לא נאסרה למזבח. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ואפילו מנה אותה על פסחו וחגיגתו באתננה לא נפסלו המוקדשין וכו'. שם אהא דממעט מוקדשין מדכתיב לכל נדר להוציא את הנדור ומקשה טעמא דמעטינהו קרא הא לא מעטינהו קרא ה\"א כי יהיב לה מוקדשין חל עליהם אתנן ומחיר והא לאו ממוניה הוא אמר רב הושעיא בממנה על פסחו ורבי היא וכו' [דאמר] אם אין לו ממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו ומעותיו חולין ופסק רבינו בהלכות קרבן פסח פ\"ד הלכה כרבי. \n", + "ומ\"ש רבינו שכבר זכה בהם גבוה משעה שהקדישן. היינו לומר דאע\"ג דהממנה אחרים עמו על פסחו המעות חולין וא\"כ כשמנה את זו על פסחו באתננה היה ראוי ליפסל לא נפסל מפני שמשעה שהקדישו זכה בו גבוה ואימעיט מדין אתנן מלכל נדר להוציא את הנדור: \n", + "וכן אם נתן לה דבר שאינו שלו לא פסלו וכו'. נלמד ממה שכתבתי בסמוך שאמרו והא לאו ממוניה הוא: \n", + "אבל אם נתן לה עופות וכו'. שם תנן נתן לה מוקדשים הרי אלו מותרים עופות הרי אלו אסורים שהיה בדין מה אם המוקדשין שהמום פוסל בהם אין אתנן ומחיר חל עליהם עופות שאין המום פוסל בהם אינו דין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליהם תלמוד לומר לכל נדר להביא את העוף. \n", + "ועל מה שכתב אפילו הם מוקדשים כתב הראב\"ד לא כן אנו מקובלים וכו'. ואני תמה על הראב\"ד היכי שבקיה לרגזנותיה שלא כתב בדרך השגה והיא קושיא חזקה שא\"א לומר שנתרבו עופות לאיסור אתנן אפילו הם מוקדשין וכשנתמעטו מוקדשין מאיסור אתנן חוץ ממוקדשי עוף הוא שנתמעטו דהא עופות לא בהדיא נתרבו כי היכי דתימא דנתרבו אפילו הם מוקדשין דלא איתרבו אלא מלכל נדר וא\"כ כי ממעטינן נדור עופות נדור נמי ממעטינן ועוד דמוקדשין א\"א בשום פנים לחול עליהם איסור אתנן דהא לאו ממוניה הוא כדמקשה גמרא. ובעל מגדל עוז תירץ דמאי אע\"פ שהם מוקדשין דקאמר הרמב\"ם שהם ראויים להיות מוקדשין כלומר תורים ובני יונה וכל שכן אווזים ותרנגולים שאינם ראויים להיות מוקדשין שאתנן חל עליהם ואסורים עכ\"ל ופירוש דחוק הוא ביותר. ואפשר לומר דמאי אע\"פ שהם מוקדשים דקאמר רבינו אע\"פ שהקצה להקריבן אבל עדיין לא הקדישן בפה. \n", + "ומ\"ש רבינו ומדברי קבלה הוא דבר זה: \n\n" + ], + [ + "אי זהו מחיר כלב וכו'. משנה שם (דף ל') ופשוט הוא. \n", + "ומ\"ש וכן אם החליף כלב בכמה בהמות או עופות וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "שני שותפים שחלקו וכו'. משנה שם שני שותפין אחד נטל עשרה ואחד [נטל] ט' וכלב שכנגד הכלב אסור ושעם הכלב מותר ובגמרא ניפוק חדא להדי כלבא והנך כולהו לישתרו הב\"ע כגון דטפי דמי כלב מחד מינייהו והאי טופיינא דכלב שדי בכולהו: \n\n" + ], + [ + "נשתנה המחיר וכו'. ברייתא שם גבי אתנן וב\"ה מתירים משום דכתיב שניהם הם ולא שינוייהם ועוד דרשו שם הם ולא ולדותיהם ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n", + "אתנן כלב ומחיר זונה מותרים. משנה שם. \n", + "ומ\"ש אתנן זונה ומחיר כלב מותרים לבדק הבית שהרי הם משתנים. זה פשוט שאפי' למזבח שינוייהם מותרים. \n", + "ומ\"ש אבל גופן לא יעשה ריקועים לבית וכו'. שם תנו רבנן בית ה' אלהיך פרט לפרה שאין באה לבית דברי ר' אלעזר וחכמים אומרים לרבות את הריקועים ופסק כחכמים ואע\"ג דאמר רב חסדא מאן חכמים רבי יוסי ברבי יהודה מכל מקום כיון דתנא דברייתא שנאו בלשון חכמים הכי נקטינן ועוד דבפרק שני דמסכת פרה (משנה ג') שנינו אתנן ומחיר פסולה ר' אלעזר מכשיר הרי ששנה דברי החולק על רבי אלעזר בסתם אלמא לית הלכתא כרבי אלעזר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שאור ודבש אסורים לגבי מזבח וכו'. בת״כ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו אין לי אלא מרובה מניין אפילו מועט ת״ל כל. ודע דבפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ח) ת״ר שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת״ל כי כל מאי קאמר אמר אביי ה״ק שאור בל תקטירו אין לי אלא כזית חצי כזית מנין ת״ל כל [עירובו מנין ת״ל כי כל] רבא אמר ה״ק שאור בל תקטירו אין לי אלא קומץ חצי קומץ מנין ת״ל כל וכו' במאי קא מיפלגי אביי סבר יש קומץ פחות משני זיתים [ויש הקטרה פחותה מכזית ורבא אמר אין קומץ פחותה מב' זיתים] ואין הקטרה פחותה מכזית ומשמע דרבא דפליג אאביי ודריש דרשא דכל לחצי קומץ סבר דלא מיחייב על שאור ודבש בפחות מכזית כשאר איסורין דהא לית ליה קרא לחיובי בכחצי זית וא״כ יש לתמוה למה פסק רבינו כאביי ודלא כרבא. ועוד שכתב לקמן בסמוך ואין הקטרה פחותה מכזית והיינו כרבא וזה סותר מ״ש כאן. ואפשר שרבינו מפרש דרבא לא פליג אאביי דדריש מכל לרבויי חצי זית דשאור ודבש אלא שמוסיף לדרוש נמי לחצי קומץ דתרוייהו משתמע. \n", + "ומ\"ש ואין הקטרה פחותה מכזית היינו בתערובות וצריך שיהא כזית אע\"פ שאין בו אלא כל שהוא משאור ודבש לוקה. \n", + "ומ\"ש ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן יתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש ואחד המקטיר עצמן או המקטיר תערובות שלהם לוקה. ברייתא בפרק כל המנחות. \n", + "ומ״ש לוקה על כל אחד מהם בפני עצמו ואם הקטיר שניהם כאחד אינו לוקה אלא אחת. בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ח:) פלוגתא דאביי ורבא והלכה כרבא דאמר לאו שבכללות אין לוקין עליו ודברי רבינו כאן הם ע״פ דרכו בסה״מ שלו בשורש הט' בפירוש לאו שבכללות אין לוקין עליו והרמב״ן בהשגותיו חולק עליו ומפרש בע״א. והראב״ד כתב א״א בספרים שלנו רבא מחייב שתים וארבע וכו' ואני אומר שגם גירסת ספרינו כגירסת הראב״ד אבל גירסת רבינו יותר נכונה משום דסוגיין דגמרא דאין לוקין על לאו שבכללות ואם כגירסת הראב״ד היה לנו לומר דלוקין כרבא שאין זו מיע״ל קג״ם דהלכה בהו כאביי: \n\n" + ], + [ + "נפל מהם כל שהוא בקטרת נפסלה. בברייתא דפיטום הקטרת פ\"ק דכריתות (דף ו') תניא אם נתן בה דבש פסלה ומשמע דהיינו מדכתיב לא תקטירו וא\"כ אין חילוק בין שאור לדבש ולא נקט תנא דבש אלא משום דמעלי לקטורת וכדקתני התם אם היה נותן קורטוב דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ומפני מה אין נותנין בה דבש משום שנאמר כל שאור וכל דבש לא תקטירו. \n", + "ומ\"ש ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה. נראה שהטעם מפני שעבר בבל תקטירו. \n", + "ומ\"ש בהיכל מפני שהקטרת הקטורת בכל יום במזבח הזהב שהיה בהיכל ואינו עובר משום מקטיר דבש בקטורת אלא כשמקטיר במקום המיוחד לו אבל הקטיר חוץ מההיכל אינו עובר משום מקטיר דבש. \n", + "ומ\"ש ואין הקטרה פחותה מכזית. כרבא דאמר הכי כמ\"ש בראש פרק זה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) העלה שאור או דבש בפני עצמן למזבח לשם עצים פטור וכו'. בפרק התערובות (דף ע\"ו) אהא דתניא התם למחרת מביא אשמו ולוגו ואומר אם של מצורע ה\"ז אשמו וזה לוגו וכו' ומקשה והא בעי הקטרה ומשני דאקטיר ליה ומקשה אימתי אי בתר מתנות שבע הוה ליה שירים שחסרו וכו' אי קודם מתנות שבע כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו אמר רב יהודה בריה דר\"ש בן פזי דמסיק להו לשם עצים דתניא רבי אליעזר אומר לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשום עצים ופרש\"י בל תקטירו דכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' והאי ממנו יתירא הוא ודרשינן ביה נמי לא תקטירו כל שממנו אשה לה' בכלל הזה קדשים ושירי מנחה ולחם הפנים שקרב מהם כבר לאישים האמורים [וכן הקומץ] וכן הבזיכים קיימי שירים בבל תקטירו וכו'. לריח ניחוח אי אתה מעלה בתר ההוא קרא דכל שממנו לאישי' כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח קרבן ראשית אשאור ודבש הכתוב בראש המקרא העליון קאי וקאמר יש לך להביא מהם בכורים מהדבש ושתי הלחם מהשאור ואל המזבח לא יעלו אכוליה קרא קאי ואדרשא דבל תקטירו דשירים עכ\"ל. \n", + "ומ״ש אפי' הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה בדבש או בשאור הואיל והוא מן הקרבן לוקה כיצד המעלה מבשר חטאת ואשם וכו'. בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ז:) ת״ר מנין למעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי קדשים ומקדשים קלים וממותר העומר וממותר שתי הלחם ומלחם הפנים ומשירי מנחות שהוא בלא תעשה ת״ל כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה ליי' כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו עכ״ל: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו בחיי ראשי נשתבש בלשון הברייתא וכו'. ויש לתמוה על הראב\"ד היאך משוי לרבינו טועה לומר שהוא סבור שאינו חייב על שאור ודבש אא\"כ יש עמהם צד קרבן וח\"ו מלטעות רבינו בזה והרי דבריו מבוארים בראש הפרק שכתב ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן ומדכתב תיבת או המבדלת משמע בהדיא דבהקריבן בפני עצמן לשם קרבן חייב לאפוקי שאם העלה אותם בפני עצמן לשם עצים פטור כמו שנתבאר בסמוך ואם העלם עם הקרבן חייב בכל גווני אפי' העלה השאור והדבש לשם עצים וזה מבואר בדבריו שכתבתי בסמוך אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן דהיינו לומר אם הקטירן עם הקרבן אפילו הקטירן לשם עצים כיון דאיכא קרבן בהדייהו חייב או אם הקטירן לשם קרבן אפילו הקטירן לבדם חייב והשתא קאמר דכשהקטירם לשם עצים דאמרן שאם הקטירן עם הקרבן חייב לא מיבעיא אם הקטירן עם חלק מהקרבן הראוי להקטרה אלא אפי' הקטירם עם חלק מהקרבן שאינו ראוי להקטרה כגון בשר חטאת ובשר אשם וכו' חייב כיון שהם קרויים קרבן אבל אי קשיא בדברי רבינו הא קשיא כיון דהאי דרשא דכל שהוא ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו מידריש בלא הקטירם עם שאור ודבש כדאיתא בפרק התערובות שכתבתי בסמוך וכתבו רבינו לקמן בסמוך א\"כ מנא ליה למדרשיה להקטירם עם שאור ודבש ואע\"ג דאיכא למימר דמשמע לרבינו דברייתא דמנין למעלה מבשר חטאת ומבשר אשם וכו' במקטירם עם שאור ודבש היא מדקבעה הגמרא בר\"פ כל המנחות באות מצה דעסיק בדיני הקרבת שאור אימתי חייב אכתי איכא למיבעי מנא ליה לגמרא למימר הכי וי\"ל דמשמע ליה לגמרא דאי דרשא דכל שהוא ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו לא אתיא אלא להקטירם בלא שאור ודבש בלבד היא לא הו\"ל למכתביה גבי שאור ודבש ומדכתביה גבייהו משמע דאף במקטירם עם שאור ודבש היא וא\"ת אכתי אימא דלא אתא אלא להקטירם עם שאור ודבש ולא להקטירם בלא שאור ודבש וא\"כ ההיא דפ' התערובות מנ\"ל וי\"ל דא\"כ לכתוב קרא לא תקטירו אשה ממנו ומדכתב ממנו אשה משמע למדרש כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו אפי' אין עמו שאור ודבש. ועדיין יש לדקדק דא\"כ כשהקטיר שאור ודבש אפי' לשם עצים עם חלק מהקרבן שאינו ראוי להקטרה ילקה שתים משום שאור ודבש ומשום כל שממנו לאישים וכההיא דפרק התערובות ומדברי רבינו לא משמע דלקי אלא אחת ואין לומר דטעמא דמשום דהוי לאו שבכללות שאינו לוקה על שניהם אלא אחת לדעתו ז\"ל שהרי כתב בסמוך וכן אסור להקטיר על המזבח מכל דברים אלו שאינם ראויים להקטרה ולא כתב שלוקה ואפשר לומר שסובר רבינו שעיקר הלאו למקטיר שאור ודבש עם חלק מהקרבן שאינו ראוי להקטרה ולקי עליה ומדלא כתב אשה ממנו דרשינן דהוא הדין להקטיר דבר שממנו לאישים בלא שאור ודבש לדרשא בעלמא אבל לא ללקות עליו כיון דעיקר קרא לאו להכי אתא. \n", + "ומ\"ש רבינו חטאת העוף וכו' ולוג שמן של מצורע. בפרק כל המנחות (דף כ\"ח) בעי רמי בר חמא מרב חסדא המעלה מבשר חטאת העוף על המזבח מהו כל שממנו לאישים אמר רחמנא והאי אין ממנו לאישים או דילמא כל ששמו קרבן והאי נמי שמו קרבן א\"ל כל ששמו קרבן והאי נמי שמו קרבן וכו' כתנאי ר\"א אומר כל שממנו לאישים רב עקיבא אומר כל ששמו קרבן מאי בינייהו אמר רב חסדא בשר חטאת העוף איכא בינייהו רב אמר לוג שמן של מצורע איכא בינייהו ופירש\"י כל ששמו קרבן אמר רחמנא דלא יקטירו משיריו דהכי כתיב בתר דההוא קרא קרבן ראשית ומקרא נדרש לפניו. עוף שמו קרבן דכתיב ואם מן העוף עולה קרבנו. לוג שמן של מצורע אין ממנו לאישים אבל קרבן איקרי כדאמרינן באלו מנחות לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע ובגופיה נמי כתיב והקריב אותו ואת לוג השמן עכ\"ל ופסק רבינו כר\"ע. \n", + "ומ\"ש רבינו המעלה כזית מאחת מאלו בחמץ או בדבש בין למזבח בין לכבש לוקה. שם אברייתא שכתבתי לעיל מנין למעלה מבשר חטאת מבשר אשם וכו' איתמר המעלה מכולם על הכבש רבי יוחנן אמר חייב דתניא מזבח אין לי אלא מזבח כבש מנין ת\"ל ואל המזבח לא יעלו לרצון ורבי אלעזר אמר פטור מ\"ט דאמר קרא שאור ודבש קרבן ראשית תקריבו אותם אותם הוא דרבי לך כבש כמזבח אבל מידי אחרינא לא ופסק רבינו כרבי אלעזר דגבי המעלה מבשר חטאת ואשם וכו' בחמץ או בדבש כתב בין למזבח בין לכבש לוקה וגבי אסור להקטיר על המזבח דבר מכל דברים אלו השמיט כבש ויש לתמוה למה פסק כר\"א במקום רבי יוחנן וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דטעמא משום דסוגיא דבפרק התערובות (דף ע\"ז) כוותיה (וע\"ש תוס' ד\"ה מרבנן וכו' הך סוגיא כרבי אלעזר וכו'): \n\n" + ], + [], + [ + "המקטיר איברי בהמה טמאה ע״ג המזבח לוקה וכו'. בפרק כל הפסולין (זבחים דף ל״ד) איתמר המעלה איברי בהמה טמאה ע״ג המזבח ר״ל אומר לוקה וכו' טהורה אין טמאה לא ולאו הבא מכלל עשה לוקין עליו ור' יוחנן אמר אין לוקין עליו לאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו מתיב רבי ירמיה אותם תאכלו ולא בהמה טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה א״ל רבי יעקב לרבי ירמיה [בר תחליפא] אסברא לך באיברי בהמה טמאה דכ״ע לא פליגי כי פליגי בחיה והכי איתמר רבי יוחנן אמר עובר בעשה וכו' בהמה אין חיה לא ר״ל אמר אינו עובר עליו בלא כלום ההוא למצוה ואיתותב ר״ל ופירש״י ולאו הבא מכלל עשה עשה כך שנויה בתוך הברייתא ומסקינן בלא תעשה מנין ת״ל אך את זה לא תאכלו אלמא מדאיצטריך לא תעשה אחרינא לאו אזהרה הוא. דכ״ע לא פליגי דעשה הוא דאיכא ותו לא עכ״ל ולפי זה ליכא הכא אלא עשה וזהו שכתב הראב״ד כך לוקה על הקרבתה א״א וכי עדיפא מבעלת מום וכו' ביאור דבריו שכך ראוי ללקות על הקרבתה כיון שלוקה על בעלת מום מכ״ש שראוי ללקות על זו אבל מה נעשה שבגמרא אינו עולה כן. וליישב דברי רבינו יש לדקדק שכתב כשם שלוקה על אכילת הטמאה הבא מכלל עשה כמו שביארנו במקומו כך לוקה על הקרבתה ובפ״ב ממאכלות אסורות כתב מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה וכו' שומע אני שכל שאינה מעלת גרה וכו' אסורה ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה וכו' הא למדת שהן בלא תעשה ואע״פ שיש בהם סימן אחד וכ״ש שאר בהמה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל שאיסור אכילתה בלא תעשה יתר על עשה הבא מכלל אותה תאכלו עכ״ל וא״כ יש לתמוה מה מביא מאכילת בהמה טמאה שנאמר בה לא תעשה להקרבתה שלא נאמר בה לא תעשה וא״ת דכיון דאין מזהירין מן הדין האי לאו כליתיה דמי כבר כתב הרב המגיד שכיון שנאסרו בלאו הבא מכלל עשה אפשר ללאו שלהם לבא מק״ו ולא מיקרי מזהיר מן הדין וא״כ אין ראיה מאכילתה להקרבתה כלל וי״ל דכיון דבהמה טמאה גריעא מבעל מום כשהזהירה תורה על הקרבתו בלאו יש לנו להביא בהמה טמאה לאסור הקרבתה בלאו מק״ו ויש לחזק דין זה יותר דכיון דאשכחן דאפיק רחמנא בעל מום בלשון בהמה טמאה כדאמרינן בר״פ כל המנחות (דף ק״א) ובסוף תמורה (דף ל״ב) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנו קרבן לה' בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר כי אסר רחמנא להקריב בעל מום בלאו בהמה טמאה בכלל ומעתה ההיא דפרק כל הפסולים לא הויא תיובתא דכי אמרינן ת״ל את זה לא תאכלו גמל וארנבת שפן וחזיר וילפינן מינייהו בק״ו לשאר בהמה טמאה לאסור אכילתה בלאו הכי נמי כיון שאסר בעל מום למזבח בלאו ילפינן בהמה טמאה למזבח בלאו מק״ו או משום דבכלל בעל מום היא וא״כ כי אמרינן באיברי בהמה טמאה כ״ע לא פליגי לא כדפירש״י אלא היינו לומר דכ״ע לא פליגי דלוקה משום דאזהר עליה בלאו כדאמרן: \n\n" + ], + [ + "הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול. בפרק מרובה (בבא קמא דף ס״ו:) קרבנו ולא הגזול. \n", + "ומ״ש ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר אפילו היתה חטאת וכו' ומפני תקנת מזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת וכו' וכן העולה. בפרק הניזקין (גיטין דף נ״ה) תנן העיד רבי יוחנן בן גודגדא וכו' על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח ובגמרא אמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מ״ט יאוש כדי לא קני ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו כהנים עצבים וכו' והא אנן מפני תיקון המזבח תנן וכו' כיון דכהנים עצבים נמצא מזבח בטל ורב יהודה אמר דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מ״ט יאוש כדי קני ומה טעם אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת אלא לרב יהודה מאי איריא חטאת אפי' עולה נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא עולה דכליל היא אלא אפילו חטאת נמי דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים אכלי ליה אפ״ה גזור שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ופירש״י בין נודעה מכפר אם נתייאשו הבעלים וכו'. דכליל היא ואמרי מזבח אוכל גזילות. ופסק רבינו כרב יהודה ויש לתמוה שמאחר שרבינו פוסק דיאוש כדי לא קני כמבואר פ״ה מהלכות גניבה היאך פסק כרב יהודה דאמר יאוש כדי קני שזה סותר מה שפסק בהלכות גניבה ועוד דמתניתין לא מייתבא שפיר לרב יהודה דאמרינן בגמרא תנן החטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח בשלמא לעולא ניחא אלא לרב יהודה איפכא מיבעי ליה ה״נ קאמר לא נודעה מכפרת נודעה אינה מכפרת מפני תיקון המזבח והשתא כיון דמתני' כפשטא אתיא כעולא ה״ל למיפסק כוותיה וי״ל דאע״ג דבעלמא יאוש כדי לא קני הכא קני משום דאמרינן בגמרא מתיב רבא גנב והקדיש ואח״כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ותני עלה בחוץ כה״ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני מאי עבידתיה ואסיקנא אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עלה ומשמע דהכי הלכתא מדחזינן דבתר הכי שקיל וטרי רבא אליבא דהאי אוקימתא. ואמרינן בירושלמי (הלכה ו') דרבים היינו שלשה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n", + "כתב הראב\"ד ואפילו היה חטאת א\"א אין כאן אפי' עכ\"ל. טעמא משום דמשמע ליה דקאי למאי דסמיך ליה שאם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ויותר היה ראוי להכשיר חטאת שאין ממנה למזבח אלא חלב ודם מעולה שכולה למזבח וכדאמרינן בגמרא וכתבו רבינו בסמוך וא\"כ לא יתכן להביא חטאת באפילו ול\"נ לפרש דארישא קאי שכתב הקרבן פסול וקאמר דאפילו חטאת שהכהנים אוכלים את בשרה אפי' הכי פסול ואינו מתקבל: \n\n" + ], + [ + "הגונב עולת חבירו והקריבה סתם וכו'. ירושלמי פ״ב דשקלים (הלכה א') ובפרק מרובה (בבא קמא דף ע״ו) גבי מתני' דר״ש אומר גונב קדשים שחייב באחריותן חייב בשוחט תמימים לשם בעלים פריך והרי חזרה קרן לבעלים פי' שהבעלים נתכפרו בו. \n", + "ומ\"ש שם לשם בעלים לאו דוקא דסתמא נמי כשר כדאיתא בריש זבחים לאפוקי שלא לשמו נקט הכי: \n\n" + ], + [ + "אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל וכו' עד ואין צריך לומר מערלה וכלאי הכרם. בתוספתא דמנחות ספ״ח וגם בתוספתא דמעילה ספ״ק ובפרק אלו עוברין (פסחים דף מ״ח) ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל. \n", + "ומ\"ש ולא מן החדש קודם לעומר. איתיה נמי במשנה במנחות פרק רבי ישמעאל. \n", + "ומ\"ש ולא מן החדש וכו'. לא אמנחות בלבד קאי אלא אף אנסכים כדאיתא בפרק כל קרבנות ציבור. \n", + "ומ\"ש ואם הביא לא נתקדשו וכו'. במשנה פ' רבי ישמעאל דמנחות (ס\"ח:) אין מביאים מנחת בכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול ומשמע לרבינו דהיינו לומר דהוו קדשים שנפסלו ומשמע ליה דהוא הדין לכל אינך: \n\n" + ], + [ + "כל המנחות אין מביאים אותם מן החדש וכו'. משנה במנחות פרק רבי ישמעאל: \n", + "ומביאים נסכים מן המוקצה ביום טוב. בפרק אלו עוברין עלה מ\"ח ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו: \n\n" + ], + [ + "מצות עשה למלוח כל הקרבנות וכו'. ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ) וכרבי ישמעאל בנו של ר״י בן ברוקא. \n", + "ומ\"ש ודבר זה קבלה ואין לו מקרא לסמוך עליו. איני יודע למה כתב כן שהרי מפורש שם שנתן רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא טעם לדבריו מה הפרט מפורש דבר שמקבל טומאה ועולה לאישים וישנו על מזבח החיצון וכו' יצאו עצים שאין מקבלין טומאה יצאו דם ויין שאין עולה לאישים יצא קטרת שאינה על מזבח החיצון. ונראה דמשמע לרבינו דהאי דרשא דכלל ופרט וכלל לאו דרשא גמורה היא למעט עצים שנקראו קרבן בהדיא כמו שכתוב והגורלות הפלנו על קרבן העצים ואילולי הקבלה לא היינו ממעטין אותם: \n", + "ומצוה למלוח הבשר וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״א) כיצד הוא עושה מביא האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו. \n", + "ומ\"ש כמולח בשר לצלי יש לתמוה דאמרי' התם בתר הכי בסמוך אמר אביי וכן לקדרה ונראה שרבינו היה גורס וכן לצלי וכן גורס הר\"ן וכתב ספר מצות גדול שכן גורס ריב\"א. \n", + "ומ\"ש ואם מלח כל שהוא אפי' בגרגיר אחד מלח כשר. שם תקריב כל שהוא ומפרש רבינו דהיינו שאם מלח כל שהוא כשר ודלא כדפירש\"י ובת\"כ ובתוספתא דמנחות ספ\"ט משמע כפי' רבינו: \n\n" + ], + [ + "הקריב בלא מלח לוקה וכו': ומ\"ש ואף ע\"פ שלוקה הקרבן כשר והורצה חוץ מן המנחה וכו'. כן משמע מפשט הכתוב על כל קרבנך תקריב מלח למצוה ולא לעכב אבל במנחה שכתוב ולא תשבית משמע ודאי לעכב ובפרק הקומץ רבה עלה י\"ט אמר רב כל מקום שהחזיר הכתוב בתורת המנחה אינו אלא לעכב וכן אמר שמואל אבל ק\"ל דאמרינן שם בגמרא עלה הרי מלח דלא תנא ביה קרא ומעכבא ביה דתניא ברית מלח עולם היא שתהא ברית אמורה במלח דברי רבי יהודה רש\"א נאמר כאן ברית מלח עולם היא ונאמר להלן ברית כהונת עולם כשם שא\"א לקרבנות בלא כהונה כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח אמר רב יוסף רב כתנא דידן ס\"ל דאמר בלא מלח כשר א\"ל אביי א\"ה לא יצק נמי לא יצק כלל אלא לא יצק כהן אלא זר ה\"נ לא מלח כהן אלא זר אמר ליה וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח ואיבעית אימא כיון דכתיבא ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמיא ומשמע מהכא דבכל קרבנות מעכב מלח ונ\"ל שרבינו גורס כמו שכתבו התוספות שגורס רבינו תם מלח ברית והוא קרא דכתיב בפרשת ויקרא לא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך אבל ברית מלח עולם היא לא כתיב גבי קרבנות אלא גבי מתנות כהונה עכ\"ל דהשתא לא אמרינן דמעכב אלא במנחה ואע\"ג דמדברי ר\"ש משמע דבכל קרבנות מיירי איכא למימר דכיון דלר' יהודה לא מיירי אלא במנחות נקטינן כוותיה דר\"י ורבי שמעון הלכה כר' יהודה שסובר רבינו דבהא פליגי ולאפוקי מדפירש\"י דלא פליגי אלא במשמעות דורשין ואם תאמר והא מתניתין דלא מלח כשר גבי מנחה כתיב והיאך פסק רבינו דלא כסתם מתניתין וכיון דאפשר לומר דתנא דידן ס\"ל דלא תנא קרא דמליחה הכי ה\"ל למיפסק וי\"ל דמתניתין דלא כר\"י ודלא כרבי שמעון מאחר דאפשר לאוקמא דרב ס\"ל כוותייהו הכי נקטינן ועי\"ל דשינויא דשני בו איבעית אימא מסתברא דלישנא דברייתא כמאן דתנא ביה הוא מילתא דמסתבר הוא ונקטינן כוותיה ויש הוכחה לדבר לומר דלא קי\"ל כהאי סתמא דמתניתין מדאקשי גמרא בפשיטות והרי מלח דלא תנא ביה קרא ומעכבא ביה: \n\n" + ], + [ + "המלח שמולחין בו הקרבנות וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״א): \n", + "ובשלשה מקומות היו נותנים המלח וכו' עד סוף הפרק. בפרק הקומץ רבה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כשם שמצוה להיות כל קרבן תמים ונבחר וכו'. משנה במנחות ס״פ כל קרבנות (מנחות דף פ״ז) ר״י בר״י אומר יין שעלה בו קמחין פסול שנאמר תמימים יהיו לכם ומנחתם תמימים יהיו לכם ונסכיהם ואע״ג דמשמע דרבנן פליגי עליה לא פליגי עליה אלא למימר דיין שעלה בו קמחין שפיר הוי תמימים אבל עיקר דרשא לכ״ע איתא. \n", + "ומ\"ש שלא יביא נסכים לא מיין מעושן ולא מסלת שהתליעה. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש ולא יבלול בשמן שריחו או טעמו רע. שם (דף פ\"ו) שמן של ריח רע לא יביא ואם הביא פסול: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן עצי המערכה לא יהיו אלא נבחרים ולא יהיה בהם תולעת וכו'. בפ\"ב דמדות (משנה ה') כל עץ שנמצא בו תולעת פסול מעל גבי המזבח. \n", + "ומ״ש דה״מ כשהתליע כשהוא לח אבל אם התליע כשהוא יבש גורר המקום שהתליע. מימרא דשמואל בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ה:). \n", + "ומ\"ש ועצי סתירה פסולים לעולם לא יביאו אלא חדשים. תוספתא פ\"ט דמנחות: \n\n" + ], + [ + "המקדיש יין פסול וכו'. בס״פ כל קרבנות (מנחות דף פ״ז) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) הסולת והיין והשמן והלבונה וכו'. בד\"א שנפסלו או שנטמאו אחר שנתקדשו בכלי שרת וכו'. ברפי\"ב דמנחות (דף ק':) המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון משקדשו בכלי אין להם פדיון העופות והעצים והלבונה וכלי שרת משנטמאו אין להם פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה ובגמרא (דף ק\"א) אמר שמואל אפילו הם טהורים נפדים וכו' רב כהנא אמר טמאים נפדין טהורים אין נפדים וכן אמר רבי אושעיא וכו'. איכא דאמרי אמר ר' אושעיא אפילו טהורים נפדים רבי אלעזר אומר כולם טמאים נפדים טהורים אין נפדין חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא שהרי אמרה תורה מחטאתו ופסק כר\"א דלישנא בתרא דאתי כרב כהנא ור' אושעיא דל\"ק. \n", + "ומה שכתב רבינו שנאמר והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה נערך וכו': וכל הנסכים שנטמאו וכו'. בסוף פרק כל התדיר (זבחים דף צ״ב): \n\n" + ], + [ + "מי החג שנטמאו והשיקן וטיהרן וכו' אם הקדישן ואח״כ טיהרן וכו'. מימרא בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ד): \n\n" + ], + [ + "זיתים וענבים שנטמאו וכו'. מימרא דרבי יוחנן שם: \n\n" + ], + [ + "מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים וכו'. גם זה שם: \n", + "וכן העצים והלבונה וכו'. משנה (דף מ\"ה) וגמרא (דף מ\"ז:) בזבחים בס\"פ ב\"ש ולשון וכן שכתב רבינו היינו לומר שגם אלו עשו מעלה בהם ואמרו שיקבלו טומאה: \n\n" + ], + [ + "ואלו הן היינות הפסולין לגבי המזבח וכו'. משנה בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ו:) אין מביאין אליוסטן ואם הביא כשר וכו' אין מביאין לא מתוק ולא מעושן ולא מבושל ואם הביא פסול ובגמרא (דף פ״ז) והא קתני רישא אין מביאין אליוסטן ואם הביא כשר אמר רבינא כרוך ותני רב אשי אמר חוליא דפירא לא מאיס חוליא דשמשא מאיס ומדברי רש״י נראה דגריס חוליא דפירא מאיס חוליא דשמשא לא מאיס והיא הנוסחא הנכונה ופירש רבינו בפי' המשנה אליוסטן מלשון שמש ר״ל שנותנים אותו בכדים תחת השמש עד שיתבשל ומה שכתב רבינו בכאן נראה שהוא מפרש שאליוסטן הוא שמחממין אותו בשמש ולא נתן בו טעם בישול אבל אם נתבשל בשמש עד שנשתנה טעמו כבישול דינו כמבושל באש. \n", + "ומ״ש וכן יין צימוקין ויין מגתו וכו'. בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ז). \n", + "ומ״ש ויין הדליות ויין כרם הנטוע בבית השלחין או בבית הזבלים או יין גפנים שנזרע זרע ביניהם או יין כרם שלא נעבד כל אלו היינות לא יביא לכתחלה. במשנה סוף פרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ו): \n\n" + ], + [ + "יין שנתגלה פסול מעל גבי המזבח. בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ח:) ובסוכה סוף פרק רביעי (דף מ״ח): \n", + "הדלה גפן על גבי תאנה יינה פסול לנסכים. בפרק ב' דבכורות (דף י\"ז): \n\n" + ], + [ + "סלת שהתליעה רובה וכו'. ברייתא בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ה:). \n", + "ומ\"ש התליע רוב חטה אחת הרי זה ספק. שם בעי ר' ירמיה ברוב חטה או ברוב סאה תיקו ומשמע דהכי פירושה הא דאמרינן דחטים שהתליעו רובן פסולות היינו כשהתליע רוב כל חטה וחטה אבל אם לא התליע רוב כל חטה וחטה אע\"פ שהתליע רוב סאה או כולה מאחר שלא התליע מכל חטה אלא מיעוטה כשר או דילמא כיון שהתליעה רוב סאה אע\"פ שלא התליע מכל חטה אלא מיעוטה פסול אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש מי סגי ברוב חטה אחת שתהיה מתלעת אפילו היא מעורבת בסאה חטים שלא התליעו או דילמא לא מיפסיל עד שיתליעו רוב חטים שבסאה: \n", + "וכל סולת שנשאר בה קמח פסולה: \n\n" + ], + [ + "כיצד בודקין מכניס הגזבר ידו לתוך הסולת וכו'. משנה בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ה). \n", + "ומ\"ש אבל סולת חטים שנזרעו בבית השלחין וכו' לא יביא לכתחילה ואם הביא כשר. משנה שם. \n", + "ומ\"ש או בארץ שלא נרה ולא עבדה משמע לרבינו דהא דתנן בפ' כל קרבנות כיצד הוא עושה נרה שנה ראשונה וכן מה שאמרו שם בגמרא שעובדה היינו לכתחלה דוקא: \n\n" + ], + [ + "חטים שלקטן מגללי הבקר וזרעם הרי אלו ספק וכו'. בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס\"ט) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "ואלו הן השמנים הפסולים וכו' עד כל אלו פסולים. משנה וברייתא בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ה:) חוץ משמן של פגין דתנן התם אין מביאין אנפיקנון ואם הביא פסול ובגמרא (דף פ״ו) והתניא ואם הביא כשר וכו' ל״ק הא רבי חייא הא רבי שמעון ברבי ויש לתמוה למה לא פסק כסתם מתניתין. וי״ל שרבינו היה גורס במתניתין ואם הביא כשר וכך היה גורס רבינו תם. \n", + "ומ\"ש אבל שמן זית שנטעו בבית הזבלים או בבית השלחין או שנזרע וכו' עד ואם הביא כשר. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "כל המנחות והנסכים כשרים מהארץ ומחוצה לארץ עד סוף הפרק. שם במשנה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחלה וכו' אלא כל שיביא לקרבן יביא מן המובחר וכך היו עושים בזמן המקדש מביאים אילים ממואב וכו' עד ומביאין שמן מתקוע. בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ה פ״ז:): \n\n" + ], + [ + "כל העצים החדשים כשרים למערכה וכו' עד ובשל עץ שמן. משנה וגמרא בפ' ב' דתמיד (דף כ\"ט) ובמקום מה שאמרו בגמרא בתאנה דלא עבדא פירי כתב רבינו תאנה של חרשים כלומר של יערים: \n", + "והגיזרין שעשה משה וכו'. מימרא בזבחים פ' קדשי הקדשים (ס\"ב:): \n\n" + ], + [ + "וכיצד היו עושין בזריעת חיטי המנחות והנסכים וכו' עד ואחר כך זורע. בפ' כל קרבנות (מנחות דף פ״ה) תנן כיצד הוא עושה נרה שנה א' ובשנה ב' זורעה קודם לפסח ע' יום והיא עושה סלת מרובה ומפרש בברייתא ובגמ' נר חציה וזורע חציה. ופי' רבינו בה מבואר ורש״י פי' בע״א. \n", + "ומ\"ש ואם לא היתה השדה עבודה חורש ושונה וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש ובורר את החיטים יפה יפה. ומ\"ש ואח\"כ שף את החיטים ובועט בהם הרבה עד שיתקלפו: \n\n" + ], + [ + "כל החיטים של מנחות טעונות שלש מאות שיפה ות\"ק בעיטה וכו'. משנה (דף ע\"ו) בפרק אלו מנחות. \n", + "ומ\"ש וחושב ההולכה וההובאה בשיפה אחת להחמיר. שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "היין מביא ענבים וכו'. משנה וברייתא שם (דף פ\"ו:) ופירש\"י רוגליות גפנים נמוכים שהוא יפה. \n", + "ומ\"ש ואין מניחין אותן אחת אחת וכו'. שם בברייתא (דף פ\"ז) אין מניחין אותן שתים שתים אלא אחת אחת ואין כן גירסת רבינו. \n", + "ומ\"ש ואינו ממלא החבית עד פיה כדי שיהא ריחו נודף. משנה בפרק כל קרבנות ופירש\"י כשהיא חסרה קימעא היין נודף יותר מכשהיא מליאה. \n", + "ומ\"ש ואינו מביא לא מפי החבית וכו' עד אלא משלישה ומאמצעה. משנה שם: \n", + "ומ\"ש של האמצעית נראה שכך היה גורס רבינו שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היה הגזבר יושב וכו' עד ואינו לוקה. משנה שם: \n", + "מאימתי מביא מאחר ארבעים יום לדריכתו. משנה בפ\"ו ממס' עדיות (מ\"א). \n", + "ומ״ש עד שתי שנים וכו'. בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ו:) תנן אין מביאין ישן דברי רבי וחכמים מכשירין ובגמרא (דף פ״ז) מאי טעמא דרבי אמר קרא לכבש יין מה כבש בן שנתו אף יין בן שנתו אי מה כבש בן שתי שנים פסול אף יין בן שתי שנים פסול וכ״ת הכי נמי והא תניא יין בן שתי שנים לא יביא ואם הביא כשר מאן שמעת ליה דאמר לא יביא רבי וקאמר אם הביא כשר אלא אמר רבא היינו טעמא דרבי דכתיב אל תרא יין כי יתאדם וידוע דהלכה כת״ק ומשמע לרבינו דע״כ לא פליג ת״ק על רבי אלא בבן שתי שנים או יותר מעט אבל במיושן יותר לתנא קמא נמי לכתחלה לא יביא. \n", + "ומ\"ש והוא שלא יפסד טעמו. פשוט הוא דלא עדיף ממעושן דפסול: \n\n" + ], + [ + "תשעה מינים בשמן וכו' עד והשוה והפחות. משנה שם (דף פ\"ו). \n", + "ומ\"ש שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו וכו'. הם דברי רבינו ראויים אליו: \n", + "בריך רחמנא דסייען \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..543fe8a40d003e3e9d8fd55fe1d687d0ca859edf --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,458 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Things_Forbidden_on_the_Altar", + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימים וכו'. בסיפרא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכל המקדיש בהמה שיש בה מום לגבי המזבח עובר בלא תעשה ולוקה על הקדשו שנאמר כל אשר בו מום לא תקריבו מפי השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין. בפרק קמא דתמורה (דף ו'). \n", + "ומה שכתב אפילו הקדישו לדמים לוקה וכו'. שם (דף ז') אמר רבא השתא דאמור טעמא דבעל מום דלקי משום דבזיא מילתייהו אפילו מקדיש ליה לדמי נסכים נמי לקי ותניא כוותיה דרבא וכתבו התוספות דה\"ה למקדיש לדמי עולה ואיני יודע למה למדוהו בה\"ה דהא כל שכן הוא שהרי פירש\"י אפילו אקדשיה לדמי נסכים דהשתא ליכא בזיון כל כך שאין במינו ראוי לנסכים עכ\"ל. ונראה שהנוסחא האמיתית בדברי רבינו אפילו הקדישו לדמי נסכים: \n\n" + ], + [ + "המתכוין לומר שלמים ואמר עולה וכו' לא אמר כלום. בפרק שלישי דתרומות (משנה ח'). \n", + "ומה שכתב לפיכך המתכוין לומר על בעל מום עולה והקדישו שלמים וכו' אינו לוקה. פשוט הוא: \n", + "מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח. בפרק שני דתמורה (דף י\"ז) תנן עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין ובגמרא מאי טעמא וכו' אמר קרא יהיה קדש לרבות שוגג כמזיד היכי דמי שוגג כמזיד אמר חזקיה כסבור שהוא מותר להמיר דכוותה גבי קדשים כסבור מותר להקדיש בעלי מומין למזבח גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי. וכתב הראב\"ד על דברי רבינו טעה בזה כי מי שדי בדברי רש\"י שכתב גבי תמורה לקי דרבי ביה קרא שוגג כמזיד גבי מה שמותר להקדיש בעל מום למזבח וכו'. ותירוץ השגה זו מבואר קדשים לא לקי דלא מצינו מלקות אלא במזיד ובהתראה עכ\"ל. ועל מה שכתב הראב\"ד דהוי הקדש טעות יש לדון דלא מיקרי הקדש טעות אלא כגון אומר שור שחור שיצא מביתי ראשון ויצא לבן שנתכוון להקדיש גוף אחד ונמצא גוף אחר אבל אם דימה שמותר להמיר שוגג מיקרי ולא טעות: \n\n" + ], + [ + "השוחט בעל מום לשם קרבן לוקה וכו'. וכן המקטיר אימורי בעלי מומין על המזבח לוקה וכו'. בפרק קמא דתמורה (דף ו') ודקדק רבינו לכתוב לשם קרבן משום דאמרינן בגמרא שומע אני אף קדשי בדק הבית תלמוד לומר ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' שאין ראוי לפתח אהל מועד אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ כלומר והוא הדין לשוחט בעל מום שאינו חייב משום בעל מום. \n", + "ומה שכתב נמצאת למד שאם הקדיש בעל מום ושחטו וכו' לוקה ד' מלקיות. שם אלא ששם אמרו שעובר משום ה' שמות משום דמני בל תקטירו ב' לאוין בל תקטירו כולו בל תקטירו מקצתו וכתב רבינו בסה\"מ שלו (מצוה צ\"ד) דאמרינן x בפרק קמא דתמורה (דף ז':) המעלה איברי בעלי מומין על גבי המזבח אמר אביי עובר משום בל תקטירו כולו ובל תקטירו מקצתו רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות מיתיבי המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר משום ה' שמות אלמא לוקין על לאו שבכללות וכו' תיובתא דרבא תיובתא הנה נתבאר לך שזה שאמרו עובר בה' אמנם הוא עם סברתו שסובר שלוקין על לאו שבכללות ולכן ימנה הלאו שכולל כולם ומקצתם בשני שמות וזה הוא המפורסם מדעת אביי בכל מקום ולדעת רבא שאמר אין לוקין על לאו שבכללות אמנם יתחייב מלקות אחת וכו' ויהיו כולם ארבעה לאוין לבד עכ\"ל. ומשום דקי\"ל בעלמא דהלכה כרבא לגבי אביי הילכך לא חיישינן לההיא ברייתא דסברה דלוקין על לאו שבכללות ויש לתמוה דכיון דאיתותב רבא מברייתא היכי אפשר דנקטינן כוותיה כיון דלא אשכחן תנא דפליג אהאי ברייתא וי\"ל דכיון דלא מני גמרא הא עם יע\"ל קג\"ם דהלכה כאביי משמע דקים ליה לגמרא דהלכה כרבא בהא ולא קי\"ל כההיא ברייתא ואיכא תנא דפליג עלה ואע\"ג דלא אידכר ההוא תנא הכא בגמרא. ודע דבנוסחא דידן בגמרא הגירסא מהופכת וגירסת רבינו עיקר: \n\n" + ], + [ + "אחד בעל מום קבוע או בעל מום עובר וכו'. ז\"ל רבינו בספר המצות שלו צ\"ה הזהירנו מהקריב בעל מום עובר והוא אמרו לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום ונתבאר בספרי שבבעל מום עובר הכתוב מדבר וזה גם כן ילקה עליו כשעבר והקריבו עכ\"ל. וטעמו ממה שפירשו שם על פסוק זה מנין לבעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית תלמוד לומר כל דבר רע והרי בעל יבלת מום עובר הוא וכן בעל גרב לח ובעל חזזית ומייתי להו מהאי קרא ואע\"ג דבקרא דדריש מיניה בעל מום לא כתיב אלא לא תזבח איכא למימר דכיון דחזינן דקפיד קרא בבעל מום עובר לענין זביחה כמו בבעל מום קבוע ילפינן מיניה דה\"ה לשאר לאוין והרמב\"ן בהשגותיו על סה\"מ כתב וז\"ל אני אומר שהמניעה במום קבוע ועובר לאו אחד תמנה שהכתוב מרבה והולך עד שאסר כל מום בין קבוע בין עובר וגם בלאו הראשון נתרבו וכך אמרו בסיפרא וישנו בגמרא תמורה אשר בו מום אין לי אלא מום קבוע מום עובר מנין תלמוד לומר כל אשר בו מום ובשניהם עובר בכל חמשה שמות הללו ונאמרו הכתובים להשלים האיסור ולא אמרו בסיפרי בפסוק לא תזבח לה' אלהיך שור או שה אשר יהיה בו מום שבא למום עובר בלבד אלא גם שם נתרבה הכל וזה מאמרם שם אין לי אלא תם ונעשה בעל מום ממעי אמו מנין ת\"ל כל דבר רע מנין בעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית ת\"ל מום כל דבר רע מנין לזקן וחולה וכו' עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ולא קרבנות ישראל בלבד וכו'. מבואר בכתוב: \n\n" + ], + [ + "המטיל מום בקדשים וכו' מפי השמועה למדו שזה אזהרה שלא יתן בו מום. בסיפרי ובפרק פסולי המוקדשין (דף ל\"ד): \n", + "ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים וכו'. בפרק קמא דעבודה זרה (דף י\"ג) אהא דתניא אין מקדישין וכו' בזמן הזה ואם הקדיש בזמן הזה בהמה נועל בפניה והיא מתה מאליה וכו'. ולשוייה גיסטרא אמר רבא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים נראה מום מעליא הוא ה\"מ בזמן שב\"ה קיים דחזי להקרבה השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה ופירש\"י ה\"מ דהוי מטיל מום גמור ואסור משום כל מום לא יהיה בו בזמן ב\"ה דקרינא ביה תמים יהיה לרצון להקריב אבל השתא נראה בעל מום הוא ולא אסור מדאורייתא אבל דעת רבינו דאסור מדאורייתא אלא שאינו לוקה: \n\n" + ], + [ + "הטיל מום בקדשים וכו'. פלוגתא דתנאי בברייתא בפ' פסולי המוקדשין (דף ל\"ג:) ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "אחד המטיל מום בקדשים עצמם וכו' וכן המטיל מום בתשיעי של טעות עשירי אינו לוקה. בפרק שלישי דתמורה (דף כ\"א): \n\n" + ], + [ + "המקדיש בעל מום למזבח וכו'. בפרק קמא דתמורה (דף ה') המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח אע\"פ שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי. \n", + "ומה שכתב ותפדה בערך הכהן ותצא לחולין ויביא בדמיה קרבן. בסוף תמורה תניא (דף ל\"ב) אם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר וכתב שם רש\"י דע\"כ בקדשי מזבח מיירי. \n", + "ומה שכתב וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בה מום. שם אמרינן לר' יוחנן דהאי ברייתא כוותיה דאותה למעוטי בעל מום מעיקרו שאינו בכלל העמדה והערכה לדברי הכל וקשה היכי רבינו לא מפליג בינייהו ואפשר שרבינו פסק כלוי דאמר התם הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום ואע\"ג דאקשינן ללוי והכתיב אותה ואסיקנא בקשיא אשכחן דמסיק בקשיא והלכתא כוותיה וכיון דלוי קשיש מרבי יוחנן פסק רבינו כוותיה ועי\"ל דכרבי יוחנן פסק רבינו דע\"כ לא אמר ר' יוחנן אותה למעוטי בעל מום מעיקרו אלא לומר דבעל מום מעיקרו אפילו אם מת נפדה דלא בעינן בהו והעמיד אבל בכשהוא חי לדברי הכל נפדה הוא בערך הכהן וזה עיקר שהרי כן כתב רבינו בסמוך גבי מה בין בעלת מום קבוע לבעלת מום עובר: \n", + "ומצות עשה היא לפדות קדשים שנולד בהם מום וכו'. בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ו ע\"א): \n", + "וכבר ביארנו בערכין פ״ה שזה שנאמר וכו'. בסוף תמורה דף ל״ג ע״א ובריש פרק על אלו מומין (בכורות ל״ז ע״ב): \n\n" + ], + [ + "מה בין בעלת מום קבוע לבעלת מום עובר כו'. בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ו:). \n", + "ומ\"ש ואם נתעברה קודם שתפדה וילדה אחר פדיון הולד חולין. ג\"ז שם. \n", + "ומ״ש ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות וכו'. במשנה שם (דף י״ד) ובפ' הזרוע (חולין דף ק״ל). \n", + "ומ\"ש אבל המקדיש בעלת מום עובר או תמימה ואחר שהקדישה נולד לה מום קבוע אם מתה קודם שתפדה תקבר וכו'. במשנה פ\"ב דבכורות ופ' הזרוע. \n", + "ומ\"ש ואם נשחטה קודם שתפדה ה\"ז נפדית. בפ\"ק דמעילה קדשי מזבח תמימים ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן רבי אומר יקברו וחכ\"א יפדו. \n", + "ומה שכתב נפדית כל זמן שהיא מפרכסת. בפ\"ב דחולין (דף ל') וכ\"ת דבעי העמדה והערכה והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה. \n", + "ומ\"ש ואם ילדה יקרב ולדה. בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ז) אמרינן על קדם הקדשן את מומן ולדותיהן שנולדו לפני פדיון מקדש קדשי ואמרינן דבפרק אלו קדשים איפליגו אי קדשי ליקרב או אי קדשי לרעייה ופסק רבינו כשמואל ורבא ולא כבר פדא ורב פפא משום דשמואל ורבא הוו מארי דגמרא טפי מינייהו: \n", + "נתעברה קודם שתפדה וילדה אחר וכו'. בפ\"ב דבכורות (דף י\"ד) שנינו גבי קדם הקדשן את מומן ולדן אסור לאחר פדיון ומפרש בגמרא דמיירי באיעבר לפני פדיון ואתיליד לאחר פדיון ואמרינן בגמרא (דף ט\"ו:) אותן ולדות מה תהא עליהן אמר רב הונא כונסן לכיפה והן מתין דהיכי ליעבד לקרבינהו מכח קדושה דחויה קא אתו לפרקינהו לא אלימי למתפס פדיונן אמרי במערבא משום רבי חנינא סמוך לפדיונן מתפיסן לשם אותו זבח ופרש\"י קדושה דחויה דאית בהו תרתי לריעותא חדא דאמותן בעלי מומין שנראו ונדחו ועוד דלאחר פדיון נולדו והן עצמן אין יכול להתפיסן לקדושה גמורה להקריב והואיל ואידחו תו לא מיחזו. לא אלימי למיתפס פדיונן בקדושתן כדי שיצאו הם לחולין שכבר יצאה קדושתן אגב פדיון דאמן וכו'. סמוך לפדיון אמן מתפיסן לשם אותו זבח דהשתא חיילא עלייהו קדושה לעצמן דחשבינהו ולא פקעא קדושתייהו על ידי פדיית אמן עכ\"ל ואמרינן בגמרא בעא מיניה רבינא מרב ששת מהו שמתפיסם לכל זבח שירצה א\"ל אין מתפיסן (אלא לשם אותו הזבח) ותניא כוותיה ופסק רבינו כרבי חנינא משום דרב ששת ורבינא דבתראי נינהו סברי כוותיה וברייתא דתניא כוותיה דרב ששת כוותיה אתיא. ויש בקצת ספרי רבינו טעות סופר והנוסחא הנכונה לפי שאינו יכול להקריבו מכח אמו לפי שבא מכח קדושה דחויה: \n\n" + ], + [ + "כל פסולי המוקדשין כשיפדו וכו'. משנה בפרק פסולי המוקדשין (דף ל\"א:): \n", + "התפיס בכור לבדק הבית וכו'. בפרק התערובות (דף ע\"ה:) בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המומין הפוסלין באדם ובבהמה חמשים וכבר נמנו. בפ\"ז מהלכות ביאת המקדש: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ויש מומין אחרים מיוחדים בבהמה וכו'. קשה לי דהא חטיה החיצונות והפנימיות למה לא יפסלו באדם דהא [אחר שנשנו מומין האמורין בבכור שנינו בריש פרק מומין אלו] (בכורות דף מ״ג) מומין אלו פוסלין באדם. \n", + "ומ\"ש רבינו וכ\"ג הם ואלו הם אם היה גלגל עינה עגול כשל אדם. בפרק אלו מומין במשנה (דף מ') את שגלגל עינו עגול כשל אדם ובגמרא למימרא דלאו היינו אורחיה ורמינהו המפלת כמין בהמה חיה ועוף וכו' מאי טעמא דרבי מאיר הואיל וגלגל עינו עגול כשל אדם אמר רב יוסף ל\"ק הא באוכמא הא בחיורא ופירש רש\"י באוכמא שחור של עין הבהמה אינו עגול כשל אדם הא בציריא כל בית מושב הלובן והוא עגול כשל אדם ע\"כ נראה שהוא גורס הא באוכמא הא בציריא. ויש לתמוה על רבינו שסתם דבריו ולא חילק בזה אולי לא היה זה בגירסתו. \n", + "ומ\"ש עינה אחת גדולה כשל עגל והשניה קטנה כשל אווז אבל אם היתה אוזן גדולה ואוזן קטנה אפילו קטנה עד כפול כשר. שם (דף מ':) רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת בעינו וכו' עינו אחת גדולה ואחת קטנה אזנו אחת גדולה ואחת קטנה במראה אבל לא במדה ובגמרא תנא גדולה כשל עגל קטנה כשל אווז אזנו אחת גדולה וכו' ורבנן עד כמה תניא אחרים אומרים אפילו אינה לשנייה אלא כפול כשירה. ומשמע דעינו גדולה כשל עגל וכו' רבנן קאמרי לה והכי משמע בריש בכורות (דף ג') ולפיכך פסק רבינו כן ואמרינן בריש בכורות דדוקא עינה אחת גדולה והשניה קטנה הוי מום בבהמה אבל אם היו שתי עיניה גדולות או שתיהן קטנות בבהמה כשר ובאדם פסול וזהו שדקדק רבינו לכתוב כאן במומי בהמה עינה אחת גדולה והשניה קטנה ובפ\"ח מהלכות ביאת מקדש גבי מומי אדם כתב מי שעיניו גדולות או שעיניו קטנות כלומר אפילו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות דכשר בבהמה פסול באדם וכל שכן אם עינו אחת גדולה והשניה קטנה דאף בבהמה פסול: \n", + "אם יש בלובן עינה יבלת שיש בה שיער. בפרק על אלו מומין (בכורות דף מ':) על אלו מומין שוחטין את הבכור את שיבלת בעינו ורמינן עלה הא דתנן אלו שאין שוחטים עליהם לא במקדש ולא במדינה וכו' בעל יבלת ושני אידי ואידי בעיניו ולא קשיא הא בשחור הא בלבן והא אין מומין בלבן אלא אידי ואידי בלבן ואמר ר״ל ל״ק הא דאית בה שער הא דלית בה שער ומשמע שרבינו אינו מפרש כפירש״י אבל הוא מפרש אידי ואידי מתניתין דעל מומין אלו שוחטין את הבכור את שיבלת בעיניו ומתניתין דאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה בלבן ול״ק הא דהוי מום בדאית בה שער וההיא דאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה בדלית בה שער ומ״מ ק״ל דמשמע דבשחור פשיטא דהוי מומא וכן פירש ה״ר עובדיה וא״כ יש לתמוה על רבינו דמשמע מדבריו דדוקא בלובן הוי מום ולא בשחור דאם לא כן הל״ל אם יש אפילו בלובן עיניה יבלת וצריך לדחוק ולומר דאם יש בלובן עיניה דנקט רבינו לרבותא נקטיה וכל שכן בשחור. ועוד יש לתמוה דכיון שהקשה והא אין מומין בלבן היכי מתרץ אידי ואידי בלבן ול״ק הא דאית בה שיער הא דלית בה שיער ואי אית בה שיער מאי הוי והא אין מומין בלבן ויש לדחוק ולומר דהכי מתרץ ליה כי שמיע לך דאין מומין בלבן ה״מ ביבלת שאין בה שער אבל ביש בה שער בלבן נמי הוי מום: \n", + "אם ניקב העור שבין שני חוטמיה במקום הנראה. בתוספתא דבכורות פ״ד ניקבו חוטמיו זה לתוך זה בפנים לא ישחוט מבחוץ ישחוט פירוש מבפנים לא ישחוט במדינה מפני שאינו מום מבחוץ ישחוט שהוא מום ובגמרא פרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ט) תנו רבנן ניקבו חוטמיו זה לתוך זה מבחוץ הרי זה מום מבפנים אינו מום: \n", + "פיה דומה לשל חזיר פרוס וכו'. בפרק על אלו מומין (בכורות דף מ'): \n\n" + ], + [ + "חטיה החיצונות וכו'. משנה שם (דף ל\"ט) חטיו החיצונות שנפגמו שנגממו והפנימיות שנעקרו ובספרי רבינו כתוב שניקבו ונראה שטעות סופר הוא אלא שבסמ\"ג מצאתי כמו שכתוב בספרי רבינו ונראה שנוסחא אחרת היתה להם וכתב סמ\"ג חטיה החיצונות יינציב\"א בלע\"ז ופנימיות הם שהשינים הגדולות קבועים בהם: \n\n" + ], + [ + "אם ניטלו קרניה וזכרותן עמהם ולא נשאר מהם כלום. בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ד) אמר אמימר ניטלו קרניהן וזכרותן עמהם פסולה ואין פודין עליהם ניטלו טלפים וזכרותן עמהם פסולה ונפדין עליהם מיתיבי ניטלו קרנים וטלפים וזכרותן עמהם פסולים ונפדין עליהם לא קשיא הא דאתעקר אתעקורי הא דאיגום איגומי [דאיגום איגומי] פסול ורמינהו פרה שקרניה וטלפיה שחורים יגוד תרגמא זעירי מעילוי זכרות. ופירש״י זכרותן היינו עצם התחוב בתוך הקרנים זכרות הטלפים והיינו עצם שבתוך הטלפים דזו היא כף הרגל. ואין נפדין עליהם וכו'. דלא הוי מום גמור אלא לאיפסולי. ומדאמרינן הא דאתעקר איתעקורי הא דאיגום איגומי וכן מדתרגמא זעירי מעילוי זכרות משמע בהדיא דכל שניטל מהזכרות אפילו איגום איגומי פסולה ולא שאני לן בין אתעקר אתעקורי לאיגום איגומי אלא לענין אם נפדין עליהם וכ״כ רבינו לקמן בפרק זה גבי חליים שהן פוסלין ואין נפדין עליהם אם נגממו קרניו אע״פ שנשאר מזכרותן מעט סמוך לבשר תפדה והטעם פשוט משום דכיון דמימרא דאמימר בקרנים אוקימנא באיגום איגומי סיפא דלישניה בטלפים ע״כ מיתוקמא נמי באיגום איגומי ואפ״ה אמר דנפדים עליהם אלמא דבטלפים אפילו איגום איגומי הוי מום קבוע לפדות עליו. \n", + "ומה שכתב אבל נקבה שיש לה קרנים כשירה. ברייתא שם יש דברים שהם כמומין ואינם כמומין וכו' ואלו הם עז שאין לו קרנים ורחל שיש לה קרנים ומשמע לי דהיינו בעז שאין לו קרנים מתחלת ברייתו דומיא דרחל שיש לה קרנים ועוד דאילו בהיו לו וניטלו הא אמרינן בסמוך דפסול ולפי זה יש לתמוה על רבינו למה לא כתב דין זה ואפשר שרבינו מפרש דעז שאין לו קרנים דמכשר בברייתא היינו בניטלו קרניו בלא זכרות: \n", + "אם נפגם העור שחופה את גיד הבהמה. במשנה (דף ל\"ט:) בפרק על אלו מומין נפגם הזובן ובגמרא אמר רבי אלעזר נפגם ולא ניטל כיס ולא זכרות ופירש\"י הזובן זהו נרתק שהגיד חבוי בו. נפגם הזובן הוי מום דלא הדרא בריא ולא ניטל דניטל לא הוי מום דחוזר לאיתנו כיס אם נפגם הוי מום אבל זכרות גיד עצמו שנפגם לא הוי מום דמעלה ארוכה עכ\"ל ולא ידעתי למה קיצר רבינו מלהזכיר זה. \n", + "ומ\"ש אם נפגמה הערוה של נקבה. שם במשנה: \n", + "אם נפגם הזנב מן העצם אבל לא מן הפרק. שם במשנה ופירש\"י מן הפרק אם נפגם בין הפרקים מעלה ארוכה. \n", + "ומ\"ש אם היה ראש הזנב מפוצל לשנים כשני עצמים. שם במשנה היה ראש הזנב מפציל x עצם כשני עצמים ומפרש בתוספתא שהיה ראש הזנב מופצל לשני עצמות. \n", + "ומה שכתב אם היה בין חוליא לחוליא מלא אצבע כשר. גם זה שם במשנה: \n", + "אם היה הזנב קצר וכו' ובטלה אורך שתי חוליות מום וכו'. שם משנה וגמרא: \n", + "זנב הגדי שהיה רך ומדולדל דומה לשל חזיר. שם (דף מ':) במשנה זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר ובגמרא אמר רב פפא לא תימא דקטינא אלא דכריכא אע\"ג דאלימא ופרש\"י כריכא עגולה שזנב הטלה הוי רחבה יתר על עביה. קטינא דקה מאד עכ\"ל. וכתב הראב\"ד על דברי רבינו דומה שהוא גורס דרכיכא וקטינא וכו': \n", + "אם נשבר עצם מן הזנב. נלמד מתוספתא דבסמוך דלא הכשיר בנשתברו רוב צלעותיו אלא מפני שאינם בגלוי אבל נשבר עצם מן הזנב מאחר שהוא בגלוי הוי מום: \n", + "אבל אם נשבר עצם מצלעותיו כשר וכו'. בתוספתא דבכורות פ\"ד נשתברו רוב צלעותיו או שהיה בו מום מבפנים אינו מום שנאמר עור או פסח מה עור ופסח מומין [המיוחדין מום] שבגלוי. ובגמרא (דף ל\"ט) פרק על אלו מומין בעי אם יש מחוסר אבר מבפנים למאי אי לבכור פסח או עור כתיב או לקדשים עורת או שבור כתיב ופרש\"י פסח או עור כתיב דמשמע בגלוי אין בסתר לא: \n\n" + ], + [ + "בעלת חמש רגלים וכו'. משנה פרק על אלו מומין (בכורות דף מ'): \n", + "אם היתה אחת מרגליו וידיו וכו'. שם במשנה שרגליו קלוטות כשל חמור ובגמרא אמר רב פפא לא תימא דעגולין ולא סדיקן אלא כיון דעגילן אע\"ג דסדיקן: \n", + "אם נגממו טלפיה וכו'. כבר נתבאר בפרק זה אצל ניטלו קרניה: \n\n" + ], + [ + "כל מום מע״ג מום המנויים בבהמה וכו'. בס״פ על אלו מומין (בכורות דף מ״א:) תנן על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסולי המוקדשין נפדין עליהם. \n", + "ומ\"ש חוץ מזקן וחולה ומזוהם שאע\"פ שאינו כשר לקרבן אינו נפדה וכו'. שם במשנה ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה חוורור והמים שאינן קבועים וחוטיו הפנימיות שנפגמו אבל לא שנעקרו ובעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית וזקן וחולה ומזוהם ושנעבדה בו עבירה ושהמית אדם ע\"פ עד אחד או ע\"פ הבעלים וכתב רבינו בפירוש המשנה לא ישחוט עליהם במדינה לפי שאינן מומין קבועים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ארבעה מומין עוברים יש באדם ובבהמה. במשנה (דף מ\"ג) מומין אלו בין קבועים בין עוברים פוסלין באדם. \n", + "ומ\"ש ואלו הן גרב לח. נתבאר במה שכתבתי בפ\"ז מביאת המקדש דהיינו בלח מבפנים ומבחוץ שהוא יכול להתרפא. \n", + "ומ\"ש חזזית שאינה מצרית. נתבאר שם. \n", + "ומ\"ש מים שיורדים בעין ואינן קבועים סנוירים שאינם קבועים. היינו דתנן בפ' הנזכר (דף מ\"א) חוורור והמים שאינם קבועים גבי שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) יש ארבעה חוליים אחרים וכו' ואלו הם מי שבלובן עינו יבלת שאין בה שיער. כבר כתבתי בפרק זה דבגמרא אוקימנא הא דתנן גבי אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה בעל יבלת כשהיה בלבן יבלת שאין בה שער. \n", + "ומה שכתב אם נגממו קרניו אף על פי שנשארו מזכרותן מעט סמוך לבשר. נתבאר בפרק זה. \n", + "ומה שכתב אם נפגמו חיטיו הפנימיות. במשנה שכתבתי בסמוך: \n", + "ומה שכתב וכן בהמת קדשים שנעבדה בה עבירה או שהמיתה את האדם וכו'. מפרש במשנה הנזכרת ובפרק כל האסורים תניא הרובע והנרבע הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן וצריכים מום קבוע לפדות עליהם: \n\n" + ], + [ + "בהמה שנולד בה אחד מהטרפיות וכו'. בר\"פ המזבח מקדש אמרינן דטריפה פסולה מעל גבי המזבח ובר\"פ התערובות (דף ע\"א:) אמרינן דטריפה שנתערבה בזבחים ירעו עד שיסתאבו. \n", + "ומה שכתב רבינו הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך. יש לתמוה שהרי בתורת כהנים ובפרק ו' דתמורה (דף כ\"ט) דורש כשהוא אומר מן הבקר למטה וכו' להוציא את הטריפה משמע שמן התורה הוא דהא דריש לה מקרא ובפרק בתרא דבכורות (דף נ\"ז) יליף דטרפה פסול לקרבן בגזירה שוה ואפשר שסובר רבינו דסמך בעלמא הוא דמסמיך להו אקרא ואגזירה שוה דהא קיימא לן דלא מיפסיל משום מום אלא בגלוי דוקא אי נמי דה\"ק אפילו לא היה בה איסור מן התורה הוי ליה לפסלה משום הקריבהו נא לפחתך. \n", + "ומ\"ש ואע\"פ שאינה ראויה לקרבן אין פודין אותה וכו'. משנה בתמורה (דף ל') ס\"פ כל האסורים על גבי המזבח: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש נשחטה ונמצאת טרפה הרי זה תצא לבית השרפה. בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ב) אמרינן דמדכתיב בקדש באש תשרף לימד על כל פסולים שבקדש בשריפה: \n", + "וכן אם נמצא אחד מאיבריה הפנימיים חסר וכו' הרי זו אסורה למזבח ותשרף וכו'. בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ט) בעי רב אחדבוי בר אמי יש מחוסר אבר מבפנים או אין מחוסר אבר מבפנים וכו' לאישחוטי ולאיפרוקי לא איבעי' לן כי מיבעי' לן לאיפסולי מאי תמים יהיה לרצון אמר רחמנא תמים אין חסרון לא או דילמא תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו מה מום מאבראי אף חסרון מאבראי ת״ש ואת שתי הכליות ולא בעל כוליא אחת ולא בעל ג' כוליות ותניא אידך יסירנה לרבות בעל כוליא אחת וכו' לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר חסרון מבפנים שמיה חסרון וכו' ולא קשיא וכו' ופירש רש״י לאישחוטי בכור על חסרון שבפנים ולאפרוקי קדשים לא מיבעי' דלא חשיב מומא כולי האי: \n\n" + ], + [ + "אי זו היא סנורים קבועים וכו'. משנה וגמרא בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ח): \n\n" + ], + [ + "ובמה יודע שהמים קבועים וכו' עד הרי אלו קבועים ודאי. משנה וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואם חסר א' מכל אלו הרי זה ספק וכו' עד סוף הפרק. הכל שם בעיא דלא איפשיטו זולת שבנוסחא דידן בגמרא (דף ל\"ט) קודם שתייה ודאי מעלי לה (בשערי) לאחר שתייה מאי ורבינו גריס איפכא. ודע שאמרו שם את\"ל בסעודה ראשונה. וא\"ת דלפי שיטת רבינו שהיא דכל היכא דאמרינן את\"ל איפשיטא ההיא בעיא הוה ליה לפרש שאם לא היה בסעודה ראשונה אינה ספק אלא ודאי שלא הוקבע המום י\"ל שמ\"ש ואם חסר אחד מכל אלו הרי זה ספק לא קאי לסעודה ראשונה דכל שלא אכלה קודם סעודה ראשונה ודאי לא הוקבע המום ומפני כך כשכתב כיצד לא הזכיר לא סעודה ראשונה ולא שניה משום דאם לא היה קודם סעודה ראשונה אינה ספק כמ\"ש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין המומין פוסלין בעוף וכו'. בריש פרק ב' דתמורה (דף י\"ד) ופ\"ג דמנחות (דף כ\"ה) תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות. \n", + "ומ״ש בד״א במומים קטנים אבל עוף שיבש גפו או נקטעה ידו או נסמית עינו או נקטעה רגלו אסור לגבי המזבח וכו'. משנה בפרק חטאת העוף (זבחים דף ס״ח) ובת״כ תמים זכר בבקר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף יכול שיבש גפו ושנסמית עינו ושנקטעה רגלו תלמוד לומר מן העוף ולא כל העוף. \n", + "ומ\"ש וכן אם נולד בו אחת מהטריפות וכו'. נתבאר בפרק שקודם זה דטעמא משום הקריבהו נא לפחתך וההוא טעמא שייך גם בעוף: \n\n" + ], + [ + "תורים קטנים פסולים וכו'. משנה בפ\"ק דחולין (דף כ\"ב) ופירש\"י תחלת הציהוב כשמתחילין להביא נוצה יפה צהובה סביב לצוארו פסולים בזה ובזה וכו' דבבני יונה פסולים משום גודלן ובתורים מפני קטנן דיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולים לא באו. \n", + "ומ\"ש ועד מתי יהיו בני יונה כשרים כל זמן שעוקר כנף ומתמלא מקום עיקרו דם. שם מאימתי בני יונה כשרים וכו' מכי שמיט גדפא מיניה ואתי דמא ופירש\"י מאימתי בני יונה כשרים דביום שנולדו מאוסים הם ורבינו נראה שהיה גורס עד אימתי בני יונה כשרים ונראה שהיא הגירסא הנכונה. \n", + "ומ\"ש והתורים כשרים משיזהבו. שם ופירש\"י שיהיו כנפי גופם גדולים ואדומים ומזהיבים כזהב: \n\n" + ], + [ + "הטומטום והאנדרוגינוס וכו'. בסוף פרק על אלו מומין (בכורות דף מ״א) תנן דטומטום ואנדרוגינוס אין נשחטין לא במקדש ולא במדינה וחכמים אומרים אין מום גדול מזה. \n", + "ומה שכתב הרי הם פסולים למזבח מדרך אחרת וכו' לפיכך אף העוף שהוא טומטום או אנדרוגינוס פסול למזבח הכי אמרי' בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה) דטומטום ואנדרוגינוס דעוף מטמאים כגריס בבית הבליעה כלומר אם מלקה ופירש רש״י אע״פ שלא נאמר תמות וזכרות בעופות קסבר בריה בפני עצמה היא ואינה ספק זכר ספק נקבה עכ״ל. ואע״ג דרבי אליעזר פליג עליה בפרק על אלו מומין פסק רבינו כתנא דסתם ברייתא ואע״ג דתניא בתורת כהנים העוף שלא נאמר בו זכר ונקבה אין טומטום ואנדרוגינוס פוסלין בו לא חש לה רבינו משום דס״ל דרבי אליעזר היא ולא קי״ל כוותיה. ומ״מ יש לדון על הטעם שכתב רבינו שהרי לא נאמר זכר תמים בעוף וצריך לומר דה״ק כיון שלמדנו בקרבנות שהטומטום והאנדרוגינוס מין אחר א״כ בעוף ג״כ הם מין אחר והתורה לא הכשירה מהעוף אלא תורים ובני יונה ואלו אינם לא תורים ולא בני יונה: \n\n" + ], + [ + "וכן הכלאים ויוצא דופן ומחוסר זמן וכו' עד פרט ליתום. בת\"כ. \n", + "ומ\"ש שנולד אחר שנשחטה אמו. משנה בפרק בתרא דבכורות (דף נ\"ז) איזהו יתום כל שמתה אמו או נשחטה ואחר כך ילדה ואיני יודע למה השמיט רבינו שמתה אמו: \n\n" + ], + [ + "הנדמה אע״פ שאינו כלאים וכו'. פרק יוצא דופן (נדה דף מ״א) ופרק שני דבכורות (דף י״ז). \n", + "ומ\"ש אע\"פ שיש בו מקצת סימנים וכו' שאין לך מום קבוע גדול מן השנוי. אע\"ג דתנן בפרק שני דבכורות (דף ט\"ז:) שאם יש בו מקצת סימנים חייב בבכורה הא אמרינן בריש מכילתין (דף ג':) בשם רבי יוחנן דמום קבוע הוי לישחט עליו ופירש\"י דהא דקתני חייב ליתנו לכהן קאמר אבל למזבח לא קרב דהאי דאישתני מום קבוע הוי לישחט עליו בחוץ והתוספות כתבו בפרק בתרא דכריתות בכל מקום רגיל לדלג נדמה כאילו הוא בכלל כלאים וזה דעת רבינו שכשמנה כל האסורים למזבח לקמן דילג נדמה: \n\n" + ], + [ + "וכן הרובע והנרבע והמוקצה לעבודה זרה וכו'. משנה וגמרא בתמורה פרק כל האסורים (תמורה דף כ״ח). \n", + "ומ\"ש וכן בהמה או עוף שהרגו את האדם הרי הם כרובע ונרבע ופסולים למזבח. במשנה ריש פרק התערובות (דף ע\"א:): \n\n" + ], + [ + "ויראה לי שאע״פ שאין כל הפסולים האלו וכו'. בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ':) גבי הא דתנן דשוחט אותו ואת בנו קדשים בפנים לוקה ופריך ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן דתניא מנין לכל הפסולים שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה תלמוד לומר ושור ושה שרוע וקלוט וגו' לימד על הפסולים שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה כי קא חשיב לאו דאותו ואת בנו לאוי נוכראי לא קא חשיב וכו' ר' זירא אמר הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה מ״ט דאמר קרא מיום השמיני והלאה ירצה מיום השמיני אין מעיקרא לא לאו הבא מכלל עשה עשה וי״ל מאחר שמפורש בדברי רבי זירא דלא לקי למה תלה הדבר בעצמו שכתב ויראה לי ואין לומר דמשום דיש מחלוקת בדבר דלמאי דשני לאוי נוכראי לא קא חשיב לוקה הוא ובפרק בתרא דזבחים (דף קי״ד) אמרינן דלא אמר רבי זירא אלא לרבנן אבל לר״ש לקי מש״ה תלה הדבר בעצמו לומר שהוא פוסק כרבנן וכדרבי זירא דמה נשתנה דין זה משאר דינין שהוא מכריע בין המחלוקות וכותבם סתם ואינו תולה הדבר בעצמו ועוד יש לתמוה עליו למה תולה הדבר בשלא נתפרשה אזהרתן ואינו כן שהרי הגמרא אומרת נתפרשה אזהרתן ולא פטר מחוסר זמן אלא מפני שניתק לעשה ועוד שכל שאר פסולים חוץ ממחוסר זמן ילקה עליהם שהרי לא נתקן לעשה ומיהו בהא אפשר לומר שרבינו הוקשה לו דהא לא ירצה לא משמע דמזהר דלא יקריבוהו ולא לימד אלא שלא יעלה לרצון אבל אזהרה שלא יקריבנו אין כאן ולכך משמע ליה דה״מ לשנויי הכי אלא דלפום מאי דס״ד דמקשה דלא ירצה היינו להזהיר שלא יקריבוהו שני ליה אבל אפשר דאין כאן אזהרה מלהקריב כדאמרינן ומפני כך לא רצה רבינו לכתוב שהכתוב נתקו לעשה דהוה משמע דפשיטא ליה דלא ירצה הוי אזהרה שלא יקריבוהו אלא תלה הדבר בשלא נתפרשה אזהרתן לומר דאפשר דלא ירצה לא בא להזהיר שלא להקריב ואפילו את״ל שבא להזהיר שלא להקריב כיון שאינו מפורש שהרי אפשר שלא בא להזהיר שלא יקריבנו אלא לומר שלא יעלה לרצון אין ללקות מספק ויש סעד לדבריו דלקמן בסמוך כתב רבינו טעם פיטור מחוסר זמן ממלקות מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ולא כתב מפני שניתק לעשה כדרבי זירא משום דדילמא לא ירצה לא בא להזהיר שלא יקריבנו ואין כאן לאו לשנצטרך לומר שניתק לעשה: \n", + "אבל אתנן זונה ומחיר כלב וכו'. זה על הכלל הידוע בכמה מקומות בגמרא לאו שבכללות אין לוקין עליו ודברי רבינו בכאן ע\"פ דרכו בספר המצות שלו בשורש התשיעי בפירוש לאו שבכללות אין לוקין עליו אבל הרמב\"ן בהשגותיו חולק עליו ומפרש בע\"א: \n\n" + ], + [ + "מצות עשה להקריב כל הקרבנות מיום השמיני והלאה וכו' ואע\"פ שמחוסר זמן פסול אינו לוקה וכו'. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "תורים שלא הגיע זמנן וכו'. מחוסר זמן כבר נתבאר בסמוך שאינו לוקה עליו משום דלית ביה אלא לאו הבא מכלל עשה ותורים שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן לא לקי עלייהו מהאי טעמא דלית בהו לאו ולא שמעינן להו דפסולי אלא מדכתב והקריב מן התורים או מן בני היונה: \n\n" + ], + [ + "המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטריפה וכו' ואינן כבעל מום שבעל מום יש במינו קרבן. בסוף פרק שני דתמורה (דף י\"ז ע\"א) תנן רבי אליעזר אומר הכלאים הטריפה ויוצא דופן [וטומטום ואנדרוגינוס] לא קדושים ולא מקדישין וכתב רבינו בפירוש המשנה שדברי ר\"א אין עליהן חולק עכ\"ל. ואפילו אם היה עליהם חולק מאחר דאמוראי שקלי וטרי לפרושי מילתיה הוה משמע דהלכתא כותיה ואע\"ג דאתמר עלה בגמרא אמר שמואל לא קדושים בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה לא למעט ולומר שאם הקדישן בפה יהיו קדושים דאדרבה במכ\"ש אתיא וכן פירש\"י וז\"ל לא קדושים בתמורה ואע\"פ שהתמורה חלה קדושת הגוף על בעל מום קבוע אינה חלה על אלו וכל שכן שאין קדושת הגוף חלה עליה בהקדש הפה אלא קדושת דמים כעצים ואבנים ואינם צריכים מום ליפדות עכ\"ל. \n", + "ועל מ\"ש רבינו וימכרו ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה כתב הראב\"ד מדקאמר ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה וכו'. וי\"ל שמ\"ש \n", + "רבינו ואינם כבעל מום לא לענין קדישי ולא קדישי קאמר אלא לענין \n", + "מ\"ש ה\"ז כמקדיש עצים ואבנים קאי כלומר ואינו חייב מלקות ואתא למיהב טעמא אמאי לא מחייב מלקות כמו מקדיש בעלי מומין וקאמר דשאני התם שיש במינו קרבן. והם דברי רב פפא בגמרא: \n", + "אבל המקדיש רובע ונרבע וכו'. בר״פ כל האסורים (תמורה דף כ״ח) תניא הרובע והנרבע וכו' הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן וצריכים מום קבוע ליפדות עליהם: \n", + "וכן המקדיש מחוסר זמן וכו'. פשוט הוא: \n", + "כתב הראב\"ד ונרבע א\"א מ\"ט לא תני יתום שנולד אחר שנשחטה אמו עכ\"ל. ומשמע דקאי למה שכתב אבל המקדיש רובע ונרבע וכו' הרי זה כבעל מום עובר אמאי לא תני בהדייהו יתום והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ דיתום הוי בכלל יוצא דופן דכיון שנולד אחר שנשחטה אמו אין זו לידה וכך אמרו פרק שני דחולין (דף ל\"ח:) [אי דמתה אימיה] והדר ילידתיה מכי יולד נפקא וכתב רש\"י דהיינו יוצא דופן ושם העמידו הפסוק בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים ומשום דקי\"ל דא\"א לצמצם השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [], + [ + "כל האסורים לגבי המזבח וכו'. משנה בר״פ התערובות (דף ע':) ובתמורה ר״פ כל האסורים (תמורה דף כ״ח). \n", + "ומ״ש וכולם ולדותיהן מותרים. משנה בפרק כל האסורים (תמורה דף ל':): \n", + "ומ\"ש חוץ מולד נרבעת ונעבדת ומוקצת ושהמיתה את האדם. בפרק כל האסורים (שם:) אמר רבא ולד הנרבעת אסורה היא וולדה נרבעו ולד נוגחת אסורה היא וולדה נגחו ולד מוקצת ונעבד מותר מ\"ט לאימיה אקציה לאימיה פלחי לה איכא דאמרי ולד מוקצה ונעבד אסור מ\"ט דניחא ליה בניפחיה ופסק רבינו כלישנא בתרא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א בשנעבדה בה עבירה או שהמיתה כשהיתה מעוברת וכו' אבל אם נתעברה אחר שנעבדה בה עבירה או אחר שהמיתה הרי ולדה כשר למזבח. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרבא דאמר הכי. \n", + "ומ\"ש אפילו נרבעת כשהיא מוקדשת ואחר כך נתעברה וכו'. שם מימרא דרב נחמן ואית בה תרי לישני ופסק כלישנא קמא וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דטעמא דכיון דלא הוי אלא משום ביזוי אזלינן לקולא ותו דרבא דמוקי פלוגתייהו בזה וזה גורם משמע דלא מפליג מידי דהא לא קאמר דמודו אלא היכא דהיא וולדה נגחו ונרבעו וכל השאר זה וזה גורם הוא ומותר ולא מפלגינן מידי וזה ברור עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש וכן אפרוח ביצת טריפה מותר למזבח. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "המשתחוה לקמה חטיה מותרים למנחות וכו'. בעיא בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ו:) ובעא מר זוטרא בריה דרב למפשטה מדתנן כל האסורים למזבח ולדותיהם מותרים כלומר וקמח למנחות דמי לולדות ואע״ג דדחי ליה התם מדאמר רב נחמן עיברו ולבסוף נרבעו ד״ה אסורים הא אסיקנא התם הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזא באנפה הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא: \n", + "וכן בהמה שפטמה וכו'. ס״פ כל האסורים (תמורה דף כ״ט): \n\n" + ], + [ + "לוקחין כל הקרבנות מהעכו\"ם וכו'. ברייתא בריש פרק שני דעבודה זרה (דף כ\"ב:): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד הבהמה ואחד העוף וכו'. נתבאר בפרק שקודם זה ולגבי עוף בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה:) בעי ר' ירמיה אם יש נרבע בעופות ופשטינן ממתני' דיש נרבע בעופות אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא הנרבע והמוקצה והנעבד ואתנן ומחיר וטומטום ואנדרוגינוס כולם מטמאים בגדים בבית הבליעה שמע מינה: \n\n" + ], + [ + "הרובע והנרבע ושהמית את האדם וכו'. במשנה בריש פרק התערובות (דף ע') ובפ\"ו דתמורה (דף כ\"ח): \n", + "ומ\"ש היה שם עד אחד וכו'. בקידושין פרק האומר (דף ס\"ה ס\"ו) אמר אביי אמר לו עד אחד שורך נרבע והלה שותק נאמן ותנא תונא וכו' ומשמע טעמא מפני שהבעל שותק הא אם היה מכחיש אין העד נאמן: \n\n" + ], + [ + "בהמה ששחקו בה והגיחוה עד שהמיתה את האדם וכו'. בפרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף מ':) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב דהלכה כוותיה באיסורי: \n", + "אין הבהמה נפסלת משום רובע וכו'. כתב הראב״ד זה המחבר דימה איסור מזבח וכו'. מ״ש ומתניתין היא בנדה הוא בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ה). \n", + "ומ\"ש ואולי אין מדמין שהרי נרבע על פי הבעלים או ע\"פ עד אחד שאינו במיתה ופסול למזבח י\"ל דשאני התם שהביאה היתה ביאה ואע\"פ שלא נודע הדבר בשני עדים כיון שנודע על פי עד אחד והבעל שותק מהימנינן ליה ליפסל מעל גבי המזבח אבל כשהנרבע פחות מכשיעור אפילו יש שני עדים בדבר אין כאן ביאה כלל וכיון שכן אין כאן נעבדה בה עבירה ואפילו אם תימצי לומר שהרובע נהנה לא מיפסלא משום הכי כיון שאין כאן ביאה דהוי ליה כמעשה חידודין דאע\"פ ששניהם נהנים לא מיחייבי מיתה ולא מיפסלי מעל גבי המזבח. ומה שלא הזכירו בפרק יוצא דופן כשהבהמה רובעת לפחות משלש שנים משום דהיא מילתא דלא שכיחא כלל: \n\n" + ], + [ + "מאימתי תפסל הבהמה או העוף וכו'. בתמורה בפרק כל האסורים (תמורה דף כ״ט) א״ר יצחק אין מוקצה אסור עד שיעבדו ופירש״י עד שיעבדו בו שום עבודה לצורך עבודה זרה או משיכת קרון או שום דבר אבל מקמי הכי לא מיתסרי. וכתב הראב״ד יש בספרים שלנו נוסחא אחרינא וכו' ונוסחא זו שכתב הראב״ד רש״י הזכירה גם כן ודברי רבינו כנוסחא האחרת והתוס' מכריע כדברי רבינו ומכל מקום קשיא לי על רבינו למה פסק כרב יצחק כיון דפליגי עליה דאמרי' עלה עולא א״ר יוחנן עד שימסרוהו למשרתי ע״ז בהא x א״ר יוחנן עד שיאכילוהו כרשיני עבודה זרה אמר ליה רבי אבא לבהא מפלגיתו אתון אעולא אמר ליה לא עולא נמי כי קאמר הוא דספי ליה כרשיני עבודה זרה ומאחר דרבי יוחנן פליג אדרב יצחק הוה ליה למיפסק כרבי יוחנן ויש לומר דבתר הכי אמרי' תני רב חנניה טריטאה קמיה דרבי יוחנן אין מוקצה אסור אלא עד שיעשו בו מעשה הוא תני ליה והדר אמר לה מאי מעשה עד שיגוזו ויעבדו בו וכיון דרב יצחק אתי כתני קמיה דרבי יוחנן פסק הכי ולא חש לעולא ולבהא ועוד דהא דתני קמיה דר' יוחנן ברייתא היא בתוספתא פרק ששי ואיכא למימר דבתר דאמר רבי יוחנן לדעולא ולדבהא שמעה להאי ברייתא הדר ביה ומשום הכי שתיק כי תנא קמיה דקבלה מיניה: \n", + "ומ\"ש רבינו שאין הקדש לע\"ז. בתוספתא הנזכרת מסיים אבל אמר שור זה לעבודה זרה ובית זה לעבודה זרה לא אמר כלום שאין הקדש לע\"ז: \n\n" + ], + [ + "הרובע והנרבע בין שהיתה הבהמה שלו בין של חבירו וכו' אבל המוקצה אם היה שלו וכו' הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו וכו' עד הרי זה אסור. הכל בתוספתא דתמורה פ' רביעי אלא שמה שאמר רבינו שאם הקצה אחר הקדשו מותר לא מצאתיו בתוספתא בנעבד כתוב באונס כשר ואפשר שחסרון וטעות סופר יש בתוספתא שבידינו: \n\n" + ], + [ + "וכתב הראב\"ד בין שעבד שלו בין שעבד של חבירו א\"א במסכת ע\"ז פרק ררב ישמעאל (דף נ\"ד) אוקמוה בשל חבירו בשעשה בה מעשה עכ\"ל. ולדעת רבינו י\"ל דהתם לאסרה להדיוט אבל לגבוה אף על פי שלא עשה בה מעשה נאסרה וכדתנן פרק כל האסורים גבי מוקצה ונעבד שאסורים למזבח זה וזה מותרים באכילה וכבר כתבתי שדברי רבינו הם דברי התוספתא: והנעבד הוא וכל מה שעליו אסורים למזבח וכו'. משנה בריש פרק כל האסורים שם איזהו מוקצה המוקצה לעבודה זרה הוא אסור ומה שעליו מותר ואי זהו הנעבד כל שעובדים אותו הוא ומה שעליו אסור זה וזה מותרים באכילה. \n", + "ומה שכתב שכל ציפוי נעבד אסור בהנאה מפורש שם מדכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכו'. \n", + "ומה שכתב רבינו אסורים למזבח דמשמע אבל לא להדיוט אנעבד גופיה קאי דאילו מה שעליו אף להדיוט אסור בהנאה: \n\n" + ], + [ + "המשתחוה להר וכו'. בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ו) בעיא דאיפשיטא. \n", + "ומ\"ש המשתחוה למעיין הנובע בארצו הרי מימיו פסולין לנסך. שם (דף מ\"ז) בעיא דלא איפשיטא וספיקה לחומרא. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל בשם התוספות שנובע בארצו ואינו מתפשט לחוץ שאם מתפשט לחוץ הא אמרינן במרובה מעיין היוצא בתחלה בני העיר מסתפקים אם כן מים של רבים הם ואינם נאסרים ולכך לא כתב רבינו מארצם במ\"ם כלשון x הגמרא עכ\"ל. \n", + "ומה שכתב אשרה שבטלה אין מביאין ממנה גיזרין למערכה. שם בעי ר\"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כי אתא רב דימי אמר באשירה שביטלה קא מבעי' ליה ולא איפשיטא ולחומרא וכיון דלענין לולב למצוה מספיקא פסלינן לה מכ\"ש דפסלינן לה לגיזרין למערכה. \n", + "ומ\"ש וכן המשתחוה לבהמה כשם שנפסלה למזבח צמר שלה פסול לבגדי כהונה וקרניה פסולים לחצוצרות וכו' עד ובני מעיה לנימין. שם בעיי דלא איפשיטו ולחומרא. ודע דהתם בעי בהאי לישנא צמרה מהו לתכלת וקא מתמה תכלת דמאי אי דכהנים היינו דרמי בר חמא ופירש\"י תכלת דכהנים דבגדי כהונה לצורך עבודה וקא מיבעיא לן מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא ואת\"ל כקרבן דמו היכא דנשתנה כשצובעין אותו יש שינוי בנעבד להתירו לגבוה או לא. היינו בעיא דרמי בר חמא דהיינו תרתי בעיי דבעא רמי בר חמא לעיל עכ\"ל. ובעיא דרמי בר חמא היא במשתחוה לקמה חטיה מהו למנחות יש שינוי בנעבד או לא ופשטינן דיש שינוי לנעבד ומותר וכן פסק רבינו בס\"פ שקודם זה וא\"כ ה\"ל למיפסק דלבגדי כהונה כשר מאחר דאישתני לכך נ\"ל שרבינו מפרש דלא דמיא למשתחוה לקמה דהתם שינוי גמור הוא דמעיקרא חיטי והשתא קמחא אבל הכא דמעיקרא צמר והשתא צמר אע\"ג דמעיקרא לבן והשתא תכלת לאו שינוי גמור היא ולא קאמר היינו דרמי בר חמא אלא משום בעיא דמשתחוה להר אבניו מה הן למזבח דאמרינן דמיבעי' ליה אי מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא: \n\n" + ], + [ + "אי זהו אתנן האומר לזונה הא ליך דבר זה בשכריך. משנה בפרק כל האסורים (תמורה דף כ״ט). \n", + "ומה שכתב אחד זונה כותית וכו' או ישראלית. שם פלוגתא דאביי ורבא בזונה ישראלית ופסק כרבא. \n", + "ומ\"ש שפחה. מתבאר שם במשנה האומר לחבירו הא לך טלה ותלין שפחתך אצל עבדי וכמו שיבוא בפרק זה. \n", + "ומ\"ש שהיא ערוה עליו. שם. \n", + "ומ\"ש או מחייבי לאוין. שם כגון אלמנה לכהן גדול ואליבא דרבא מיתוקמא כרבנן דפליגי אר\"ע וסברי דקידושין תופסין בחייבי לאוין. \n", + "ומ\"ש אבל הפנויה אפי' היה כהן אתננה מותר. שם לאפוקי מרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה כלומר והרי היא אסורה לכהן. \n", + "ומ\"ש וכן אשתו נדה אתננה מותר אף על פי שהיא ערוה. שם פלוגתא דרב ולוי ופסק כרב ואיני יודע למה ואדרבה משמע בגמרא דלית הלכתא כוותיה דאמרינן ורב האי תועבה מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדאביי דאמר זונה כותית אתננה אסור וכו' וכיון דלא קיימא לן כאביי אלא כרבא וכמו שפסק רבינו לעיל בסמוך היאך פסק כרב ואפשר שטעמו משום דרבי סבר הכי ואע\"ג דאמרי' דרב מיבעי ליה לכדאביי לאו דוקא דלדידן דלא קי\"ל כאביי נימא דלרב תועבה אתא לרבות הזכור: \n\n" + ], + [ + "נשא אחת מחייבי לאוין וכו'. נראה שטעם רבינו דמשמע ליה דכי אוקימנא אליבא דרבא כגון אלמנה לכ\"ג וכרבנן דתופסין בה קידושין אפילו בקידשה ונשאה מיתוקמא: \n", + "והזכור אתננו אסור. מימרא בפרק כל האסורים. \n", + "ומ\"ש נתנה האשה אתנן לבועל הרי זה מותר משום אתנן. שם: ודע דתניא תו התם אם נתן לה שכר הפקעתה מותר ופירש\"י שכר הפקעתה שכר מה שביטלה ממלאכתה ולא שכר ביאה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו הא לך דבר זה וכו'. משנה שם האומר לחבירו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי רבי [מאיר] אומר אינו אתנן וחכמים אומרים אתנן ובגמרא (דף ל') שפחה לעבד מישרא שרי ואסיקנא בעבד עברי וטעמייהו דרבנן משום דהב\"ע כשאין לו אשה ובנים. \n", + "ומ\"ש וה\"ה באומר לזונה הא ליך דבר זה והבעלי לפלוני הישראלי הרי זה אתנן. ק\"ל דפשיטא ובמכ\"ש אתיא מעבד שאינו חייב בכל המצות כמו הישראלי וי\"ל דה\"א שאני התם שהוא עבדו קמ\"ל: \n\n" + ], + [ + "פסק עם הזונה ליתן לה טלה אחד ונתן לה הרבה וכו'. משנה וגמרא שם וקמ\"ל דלא תימא מתנה היא דיהיב לה אלא כולהו מכח אתנן אתו: \n", + "נתן לה אתננה ולא בא עליה וכו' (עיין בפנים). כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ודינים אלו בפרק כל האסורים (שם) נתן לה ואחר כך בא עליה אתננה מותר וליחול עלה אתנן למפרע א\"ר אלעזר שקדמה והקריבתו ה\"ד אי דאקנייה ניהלה לאלתר פשיטא דמותר וכו' ואלא דאמר לה לא נקני לך עד שעת ביאה מי מציא מקרבה ליה כי יקדיש את ביתו קדש לה' אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו לא צריכא דאמר ליה לא ניקני ליך עד שעת ביאה ואי מצטריך ליך ניקני לך מעכשיו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש קדמה והקדישתו וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "בא עליה ולא נתן לה ולאחר זמן נתן לה וכו'. שם בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה מותר והא תניא בא עליה ונתן לה אפילו עד י\"ב חדש אתננה אסור וכו' ל\"ק הא דא\"ל הבעלי לי בטלה זה הא דא\"ל הבעלי לי בטלה סתם טלה זה והא מחוסר משיכה בזונה כותית דלא קניא במשיכה ואיבעית אימא אפי' בזונה ישראלית כגון דקאי בחצירה הא יהיב לה מעיקרא דשויא לה אפותיקי ואומר לה אם עד יום פלוני יהיבנא לך זוזי מוטב ואם לא טלה באתננך ופירש\"י בטלה זה הואיל דיהביה בשעת ביאה חייל עליה אתנן מיד. טלה סתם דמשדר לה בתר הכי מתנה בעלמא הוא ואין אתנן אלא המיוחד בשעת ביאה. הא יהביה ניהלה מעיקרא דהואיל וקאי בחצירה קניא ליה בשעת ביאה מיד ואמאי קרי ליה ואחר כך נתן ועוד פשיטא וכו'. עד יום פלוני משקלין לך כך וכך ואי לא שקלי ליה הילכך מטי ולא יהיב לה זוזי איגלאי מילתא דאדידיה הואי ביאה ומיהו אח\"כ הוא דהא לא הוי דידה עד דמטי יום פלוני ואיצטריך לאשמועינן דאסור עכ\"ל. ולשון רבינו שכתב שאינה צריכה משיכה אינו מכוון עם לשון הגמרא שאמרה בזונה כותית דלא קניא במשיכה וטעם רבינו מפני שהוא סבור יד עכו\"ם קונה בין בכסף בין במשיכה כמבואר בדבריו בפ\"א מה' זכיה ולפי זה ע\"כ לפרש בהאי דלא קניא במשיכה פירושו דלא צריכה משיכה דבכסף בלחוד קניא והביאה היא במקום כסף והילכך זונה ישראלית שאינה קונה בכסף בלא משיכה אינו אתנן אבל זונה כותית שאין צריך משיכה לקניינה הוי אתנן: \n\n" + ], + [ + "אין אסור משום אתנן ומחיר וכו' נתן לה מעות ולקחה בהם קרבן הרי זה כשר. משנה שם (דף ל'). \n\n" + ], + [ + "נתן לה חטים ועשאתן סולת וכו'. שם ב\"ש אוסרים וב\"ה מתירים: \n", + "נתן לה בהמת קדשים באתננה לא נאסרה למזבח. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ואפילו מנה אותה על פסחו וחגיגתו באתננה לא נפסלו המוקדשין וכו'. שם אהא דממעט מוקדשין מדכתיב לכל נדר להוציא את הנדור ומקשה טעמא דמעטינהו קרא הא לא מעטינהו קרא ה\"א כי יהיב לה מוקדשין חל עליהם אתנן ומחיר והא לאו ממוניה הוא אמר רב הושעיא בממנה על פסחו ורבי היא וכו' [דאמר] אם אין לו ממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו ומעותיו חולין ופסק רבינו בהלכות קרבן פסח פ\"ד הלכה כרבי. \n", + "ומ\"ש רבינו שכבר זכה בהם גבוה משעה שהקדישן. היינו לומר דאע\"ג דהממנה אחרים עמו על פסחו המעות חולין וא\"כ כשמנה את זו על פסחו באתננה היה ראוי ליפסל לא נפסל מפני שמשעה שהקדישו זכה בו גבוה ואימעיט מדין אתנן מלכל נדר להוציא את הנדור: \n", + "וכן אם נתן לה דבר שאינו שלו לא פסלו וכו'. נלמד ממה שכתבתי בסמוך שאמרו והא לאו ממוניה הוא: \n", + "אבל אם נתן לה עופות וכו'. שם תנן נתן לה מוקדשים הרי אלו מותרים עופות הרי אלו אסורים שהיה בדין מה אם המוקדשין שהמום פוסל בהם אין אתנן ומחיר חל עליהם עופות שאין המום פוסל בהם אינו דין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליהם תלמוד לומר לכל נדר להביא את העוף. \n", + "ועל מה שכתב אפילו הם מוקדשים כתב הראב\"ד לא כן אנו מקובלים וכו'. ואני תמה על הראב\"ד היכי שבקיה לרגזנותיה שלא כתב בדרך השגה והיא קושיא חזקה שא\"א לומר שנתרבו עופות לאיסור אתנן אפילו הם מוקדשין וכשנתמעטו מוקדשין מאיסור אתנן חוץ ממוקדשי עוף הוא שנתמעטו דהא עופות לא בהדיא נתרבו כי היכי דתימא דנתרבו אפילו הם מוקדשין דלא איתרבו אלא מלכל נדר וא\"כ כי ממעטינן נדור עופות נדור נמי ממעטינן ועוד דמוקדשין א\"א בשום פנים לחול עליהם איסור אתנן דהא לאו ממוניה הוא כדמקשה גמרא. ובעל מגדל עוז תירץ דמאי אע\"פ שהם מוקדשין דקאמר הרמב\"ם שהם ראויים להיות מוקדשין כלומר תורים ובני יונה וכל שכן אווזים ותרנגולים שאינם ראויים להיות מוקדשין שאתנן חל עליהם ואסורים עכ\"ל ופירוש דחוק הוא ביותר. ואפשר לומר דמאי אע\"פ שהם מוקדשים דקאמר רבינו אע\"פ שהקצה להקריבן אבל עדיין לא הקדישן בפה. \n", + "ומ\"ש רבינו ומדברי קבלה הוא דבר זה: \n\n" + ], + [ + "אי זהו מחיר כלב וכו'. משנה שם (דף ל') ופשוט הוא. \n", + "ומ\"ש וכן אם החליף כלב בכמה בהמות או עופות וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "שני שותפים שחלקו וכו'. משנה שם שני שותפין אחד נטל עשרה ואחד [נטל] ט' וכלב שכנגד הכלב אסור ושעם הכלב מותר ובגמרא ניפוק חדא להדי כלבא והנך כולהו לישתרו הב\"ע כגון דטפי דמי כלב מחד מינייהו והאי טופיינא דכלב שדי בכולהו: \n\n" + ], + [ + "נשתנה המחיר וכו'. ברייתא שם גבי אתנן וב\"ה מתירים משום דכתיב שניהם הם ולא שינוייהם ועוד דרשו שם הם ולא ולדותיהם ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n", + "אתנן כלב ומחיר זונה מותרים. משנה שם. \n", + "ומ\"ש אתנן זונה ומחיר כלב מותרים לבדק הבית שהרי הם משתנים. זה פשוט שאפי' למזבח שינוייהם מותרים. \n", + "ומ\"ש אבל גופן לא יעשה ריקועים לבית וכו'. שם תנו רבנן בית ה' אלהיך פרט לפרה שאין באה לבית דברי ר' אלעזר וחכמים אומרים לרבות את הריקועים ופסק כחכמים ואע\"ג דאמר רב חסדא מאן חכמים רבי יוסי ברבי יהודה מכל מקום כיון דתנא דברייתא שנאו בלשון חכמים הכי נקטינן ועוד דבפרק שני דמסכת פרה (משנה ג') שנינו אתנן ומחיר פסולה ר' אלעזר מכשיר הרי ששנה דברי החולק על רבי אלעזר בסתם אלמא לית הלכתא כרבי אלעזר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שאור ודבש אסורים לגבי מזבח וכו'. בת״כ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו אין לי אלא מרובה מניין אפילו מועט ת״ל כל. ודע דבפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ח) ת״ר שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת״ל כי כל מאי קאמר אמר אביי ה״ק שאור בל תקטירו אין לי אלא כזית חצי כזית מנין ת״ל כל [עירובו מנין ת״ל כי כל] רבא אמר ה״ק שאור בל תקטירו אין לי אלא קומץ חצי קומץ מנין ת״ל כל וכו' במאי קא מיפלגי אביי סבר יש קומץ פחות משני זיתים [ויש הקטרה פחותה מכזית ורבא אמר אין קומץ פחותה מב' זיתים] ואין הקטרה פחותה מכזית ומשמע דרבא דפליג אאביי ודריש דרשא דכל לחצי קומץ סבר דלא מיחייב על שאור ודבש בפחות מכזית כשאר איסורין דהא לית ליה קרא לחיובי בכחצי זית וא״כ יש לתמוה למה פסק רבינו כאביי ודלא כרבא. ועוד שכתב לקמן בסמוך ואין הקטרה פחותה מכזית והיינו כרבא וזה סותר מ״ש כאן. ואפשר שרבינו מפרש דרבא לא פליג אאביי דדריש מכל לרבויי חצי זית דשאור ודבש אלא שמוסיף לדרוש נמי לחצי קומץ דתרוייהו משתמע. \n", + "ומ\"ש ואין הקטרה פחותה מכזית היינו בתערובות וצריך שיהא כזית אע\"פ שאין בו אלא כל שהוא משאור ודבש לוקה. \n", + "ומ\"ש ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן יתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש ואחד המקטיר עצמן או המקטיר תערובות שלהם לוקה. ברייתא בפרק כל המנחות. \n", + "ומ״ש לוקה על כל אחד מהם בפני עצמו ואם הקטיר שניהם כאחד אינו לוקה אלא אחת. בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ח:) פלוגתא דאביי ורבא והלכה כרבא דאמר לאו שבכללות אין לוקין עליו ודברי רבינו כאן הם ע״פ דרכו בסה״מ שלו בשורש הט' בפירוש לאו שבכללות אין לוקין עליו והרמב״ן בהשגותיו חולק עליו ומפרש בע״א. והראב״ד כתב א״א בספרים שלנו רבא מחייב שתים וארבע וכו' ואני אומר שגם גירסת ספרינו כגירסת הראב״ד אבל גירסת רבינו יותר נכונה משום דסוגיין דגמרא דאין לוקין על לאו שבכללות ואם כגירסת הראב״ד היה לנו לומר דלוקין כרבא שאין זו מיע״ל קג״ם דהלכה בהו כאביי: \n\n" + ], + [ + "נפל מהם כל שהוא בקטרת נפסלה. בברייתא דפיטום הקטרת פ\"ק דכריתות (דף ו') תניא אם נתן בה דבש פסלה ומשמע דהיינו מדכתיב לא תקטירו וא\"כ אין חילוק בין שאור לדבש ולא נקט תנא דבש אלא משום דמעלי לקטורת וכדקתני התם אם היה נותן קורטוב דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ומפני מה אין נותנין בה דבש משום שנאמר כל שאור וכל דבש לא תקטירו. \n", + "ומ\"ש ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה. נראה שהטעם מפני שעבר בבל תקטירו. \n", + "ומ\"ש בהיכל מפני שהקטרת הקטורת בכל יום במזבח הזהב שהיה בהיכל ואינו עובר משום מקטיר דבש בקטורת אלא כשמקטיר במקום המיוחד לו אבל הקטיר חוץ מההיכל אינו עובר משום מקטיר דבש. \n", + "ומ\"ש ואין הקטרה פחותה מכזית. כרבא דאמר הכי כמ\"ש בראש פרק זה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) העלה שאור או דבש בפני עצמן למזבח לשם עצים פטור וכו'. בפרק התערובות (דף ע\"ו) אהא דתניא התם למחרת מביא אשמו ולוגו ואומר אם של מצורע ה\"ז אשמו וזה לוגו וכו' ומקשה והא בעי הקטרה ומשני דאקטיר ליה ומקשה אימתי אי בתר מתנות שבע הוה ליה שירים שחסרו וכו' אי קודם מתנות שבע כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו אמר רב יהודה בריה דר\"ש בן פזי דמסיק להו לשם עצים דתניא רבי אליעזר אומר לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשום עצים ופרש\"י בל תקטירו דכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' והאי ממנו יתירא הוא ודרשינן ביה נמי לא תקטירו כל שממנו אשה לה' בכלל הזה קדשים ושירי מנחה ולחם הפנים שקרב מהם כבר לאישים האמורים [וכן הקומץ] וכן הבזיכים קיימי שירים בבל תקטירו וכו'. לריח ניחוח אי אתה מעלה בתר ההוא קרא דכל שממנו לאישי' כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח קרבן ראשית אשאור ודבש הכתוב בראש המקרא העליון קאי וקאמר יש לך להביא מהם בכורים מהדבש ושתי הלחם מהשאור ואל המזבח לא יעלו אכוליה קרא קאי ואדרשא דבל תקטירו דשירים עכ\"ל. \n", + "ומ״ש אפי' הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה בדבש או בשאור הואיל והוא מן הקרבן לוקה כיצד המעלה מבשר חטאת ואשם וכו'. בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ז:) ת״ר מנין למעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי קדשים ומקדשים קלים וממותר העומר וממותר שתי הלחם ומלחם הפנים ומשירי מנחות שהוא בלא תעשה ת״ל כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה ליי' כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו עכ״ל: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו בחיי ראשי נשתבש בלשון הברייתא וכו'. ויש לתמוה על הראב\"ד היאך משוי לרבינו טועה לומר שהוא סבור שאינו חייב על שאור ודבש אא\"כ יש עמהם צד קרבן וח\"ו מלטעות רבינו בזה והרי דבריו מבוארים בראש הפרק שכתב ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן ומדכתב תיבת או המבדלת משמע בהדיא דבהקריבן בפני עצמן לשם קרבן חייב לאפוקי שאם העלה אותם בפני עצמן לשם עצים פטור כמו שנתבאר בסמוך ואם העלם עם הקרבן חייב בכל גווני אפי' העלה השאור והדבש לשם עצים וזה מבואר בדבריו שכתבתי בסמוך אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן דהיינו לומר אם הקטירן עם הקרבן אפילו הקטירן לשם עצים כיון דאיכא קרבן בהדייהו חייב או אם הקטירן לשם קרבן אפילו הקטירן לבדם חייב והשתא קאמר דכשהקטירם לשם עצים דאמרן שאם הקטירן עם הקרבן חייב לא מיבעיא אם הקטירן עם חלק מהקרבן הראוי להקטרה אלא אפי' הקטירם עם חלק מהקרבן שאינו ראוי להקטרה כגון בשר חטאת ובשר אשם וכו' חייב כיון שהם קרויים קרבן אבל אי קשיא בדברי רבינו הא קשיא כיון דהאי דרשא דכל שהוא ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו מידריש בלא הקטירם עם שאור ודבש כדאיתא בפרק התערובות שכתבתי בסמוך וכתבו רבינו לקמן בסמוך א\"כ מנא ליה למדרשיה להקטירם עם שאור ודבש ואע\"ג דאיכא למימר דמשמע לרבינו דברייתא דמנין למעלה מבשר חטאת ומבשר אשם וכו' במקטירם עם שאור ודבש היא מדקבעה הגמרא בר\"פ כל המנחות באות מצה דעסיק בדיני הקרבת שאור אימתי חייב אכתי איכא למיבעי מנא ליה לגמרא למימר הכי וי\"ל דמשמע ליה לגמרא דאי דרשא דכל שהוא ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו לא אתיא אלא להקטירם בלא שאור ודבש בלבד היא לא הו\"ל למכתביה גבי שאור ודבש ומדכתביה גבייהו משמע דאף במקטירם עם שאור ודבש היא וא\"ת אכתי אימא דלא אתא אלא להקטירם עם שאור ודבש ולא להקטירם בלא שאור ודבש וא\"כ ההיא דפ' התערובות מנ\"ל וי\"ל דא\"כ לכתוב קרא לא תקטירו אשה ממנו ומדכתב ממנו אשה משמע למדרש כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו אפי' אין עמו שאור ודבש. ועדיין יש לדקדק דא\"כ כשהקטיר שאור ודבש אפי' לשם עצים עם חלק מהקרבן שאינו ראוי להקטרה ילקה שתים משום שאור ודבש ומשום כל שממנו לאישים וכההיא דפרק התערובות ומדברי רבינו לא משמע דלקי אלא אחת ואין לומר דטעמא דמשום דהוי לאו שבכללות שאינו לוקה על שניהם אלא אחת לדעתו ז\"ל שהרי כתב בסמוך וכן אסור להקטיר על המזבח מכל דברים אלו שאינם ראויים להקטרה ולא כתב שלוקה ואפשר לומר שסובר רבינו שעיקר הלאו למקטיר שאור ודבש עם חלק מהקרבן שאינו ראוי להקטרה ולקי עליה ומדלא כתב אשה ממנו דרשינן דהוא הדין להקטיר דבר שממנו לאישים בלא שאור ודבש לדרשא בעלמא אבל לא ללקות עליו כיון דעיקר קרא לאו להכי אתא. \n", + "ומ\"ש רבינו חטאת העוף וכו' ולוג שמן של מצורע. בפרק כל המנחות (דף כ\"ח) בעי רמי בר חמא מרב חסדא המעלה מבשר חטאת העוף על המזבח מהו כל שממנו לאישים אמר רחמנא והאי אין ממנו לאישים או דילמא כל ששמו קרבן והאי נמי שמו קרבן א\"ל כל ששמו קרבן והאי נמי שמו קרבן וכו' כתנאי ר\"א אומר כל שממנו לאישים רב עקיבא אומר כל ששמו קרבן מאי בינייהו אמר רב חסדא בשר חטאת העוף איכא בינייהו רב אמר לוג שמן של מצורע איכא בינייהו ופירש\"י כל ששמו קרבן אמר רחמנא דלא יקטירו משיריו דהכי כתיב בתר דההוא קרא קרבן ראשית ומקרא נדרש לפניו. עוף שמו קרבן דכתיב ואם מן העוף עולה קרבנו. לוג שמן של מצורע אין ממנו לאישים אבל קרבן איקרי כדאמרינן באלו מנחות לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע ובגופיה נמי כתיב והקריב אותו ואת לוג השמן עכ\"ל ופסק רבינו כר\"ע. \n", + "ומ\"ש רבינו המעלה כזית מאחת מאלו בחמץ או בדבש בין למזבח בין לכבש לוקה. שם אברייתא שכתבתי לעיל מנין למעלה מבשר חטאת מבשר אשם וכו' איתמר המעלה מכולם על הכבש רבי יוחנן אמר חייב דתניא מזבח אין לי אלא מזבח כבש מנין ת\"ל ואל המזבח לא יעלו לרצון ורבי אלעזר אמר פטור מ\"ט דאמר קרא שאור ודבש קרבן ראשית תקריבו אותם אותם הוא דרבי לך כבש כמזבח אבל מידי אחרינא לא ופסק רבינו כרבי אלעזר דגבי המעלה מבשר חטאת ואשם וכו' בחמץ או בדבש כתב בין למזבח בין לכבש לוקה וגבי אסור להקטיר על המזבח דבר מכל דברים אלו השמיט כבש ויש לתמוה למה פסק כר\"א במקום רבי יוחנן וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דטעמא משום דסוגיא דבפרק התערובות (דף ע\"ז) כוותיה (וע\"ש תוס' ד\"ה מרבנן וכו' הך סוגיא כרבי אלעזר וכו'): \n\n" + ], + [], + [ + "המקטיר איברי בהמה טמאה ע״ג המזבח לוקה וכו'. בפרק כל הפסולין (זבחים דף ל״ד) איתמר המעלה איברי בהמה טמאה ע״ג המזבח ר״ל אומר לוקה וכו' טהורה אין טמאה לא ולאו הבא מכלל עשה לוקין עליו ור' יוחנן אמר אין לוקין עליו לאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו מתיב רבי ירמיה אותם תאכלו ולא בהמה טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה א״ל רבי יעקב לרבי ירמיה [בר תחליפא] אסברא לך באיברי בהמה טמאה דכ״ע לא פליגי כי פליגי בחיה והכי איתמר רבי יוחנן אמר עובר בעשה וכו' בהמה אין חיה לא ר״ל אמר אינו עובר עליו בלא כלום ההוא למצוה ואיתותב ר״ל ופירש״י ולאו הבא מכלל עשה עשה כך שנויה בתוך הברייתא ומסקינן בלא תעשה מנין ת״ל אך את זה לא תאכלו אלמא מדאיצטריך לא תעשה אחרינא לאו אזהרה הוא. דכ״ע לא פליגי דעשה הוא דאיכא ותו לא עכ״ל ולפי זה ליכא הכא אלא עשה וזהו שכתב הראב״ד כך לוקה על הקרבתה א״א וכי עדיפא מבעלת מום וכו' ביאור דבריו שכך ראוי ללקות על הקרבתה כיון שלוקה על בעלת מום מכ״ש שראוי ללקות על זו אבל מה נעשה שבגמרא אינו עולה כן. וליישב דברי רבינו יש לדקדק שכתב כשם שלוקה על אכילת הטמאה הבא מכלל עשה כמו שביארנו במקומו כך לוקה על הקרבתה ובפ״ב ממאכלות אסורות כתב מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה וכו' שומע אני שכל שאינה מעלת גרה וכו' אסורה ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה וכו' הא למדת שהן בלא תעשה ואע״פ שיש בהם סימן אחד וכ״ש שאר בהמה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל שאיסור אכילתה בלא תעשה יתר על עשה הבא מכלל אותה תאכלו עכ״ל וא״כ יש לתמוה מה מביא מאכילת בהמה טמאה שנאמר בה לא תעשה להקרבתה שלא נאמר בה לא תעשה וא״ת דכיון דאין מזהירין מן הדין האי לאו כליתיה דמי כבר כתב הרב המגיד שכיון שנאסרו בלאו הבא מכלל עשה אפשר ללאו שלהם לבא מק״ו ולא מיקרי מזהיר מן הדין וא״כ אין ראיה מאכילתה להקרבתה כלל וי״ל דכיון דבהמה טמאה גריעא מבעל מום כשהזהירה תורה על הקרבתו בלאו יש לנו להביא בהמה טמאה לאסור הקרבתה בלאו מק״ו ויש לחזק דין זה יותר דכיון דאשכחן דאפיק רחמנא בעל מום בלשון בהמה טמאה כדאמרינן בר״פ כל המנחות (דף ק״א) ובסוף תמורה (דף ל״ב) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנו קרבן לה' בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר כי אסר רחמנא להקריב בעל מום בלאו בהמה טמאה בכלל ומעתה ההיא דפרק כל הפסולים לא הויא תיובתא דכי אמרינן ת״ל את זה לא תאכלו גמל וארנבת שפן וחזיר וילפינן מינייהו בק״ו לשאר בהמה טמאה לאסור אכילתה בלאו הכי נמי כיון שאסר בעל מום למזבח בלאו ילפינן בהמה טמאה למזבח בלאו מק״ו או משום דבכלל בעל מום היא וא״כ כי אמרינן באיברי בהמה טמאה כ״ע לא פליגי לא כדפירש״י אלא היינו לומר דכ״ע לא פליגי דלוקה משום דאזהר עליה בלאו כדאמרן: \n\n" + ], + [ + "הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול. בפרק מרובה (בבא קמא דף ס״ו:) קרבנו ולא הגזול. \n", + "ומ״ש ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר אפילו היתה חטאת וכו' ומפני תקנת מזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת וכו' וכן העולה. בפרק הניזקין (גיטין דף נ״ה) תנן העיד רבי יוחנן בן גודגדא וכו' על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח ובגמרא אמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מ״ט יאוש כדי לא קני ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו כהנים עצבים וכו' והא אנן מפני תיקון המזבח תנן וכו' כיון דכהנים עצבים נמצא מזבח בטל ורב יהודה אמר דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מ״ט יאוש כדי קני ומה טעם אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת אלא לרב יהודה מאי איריא חטאת אפי' עולה נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא עולה דכליל היא אלא אפילו חטאת נמי דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים אכלי ליה אפ״ה גזור שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ופירש״י בין נודעה מכפר אם נתייאשו הבעלים וכו'. דכליל היא ואמרי מזבח אוכל גזילות. ופסק רבינו כרב יהודה ויש לתמוה שמאחר שרבינו פוסק דיאוש כדי לא קני כמבואר פ״ה מהלכות גניבה היאך פסק כרב יהודה דאמר יאוש כדי קני שזה סותר מה שפסק בהלכות גניבה ועוד דמתניתין לא מייתבא שפיר לרב יהודה דאמרינן בגמרא תנן החטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח בשלמא לעולא ניחא אלא לרב יהודה איפכא מיבעי ליה ה״נ קאמר לא נודעה מכפרת נודעה אינה מכפרת מפני תיקון המזבח והשתא כיון דמתני' כפשטא אתיא כעולא ה״ל למיפסק כוותיה וי״ל דאע״ג דבעלמא יאוש כדי לא קני הכא קני משום דאמרינן בגמרא מתיב רבא גנב והקדיש ואח״כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ותני עלה בחוץ כה״ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני מאי עבידתיה ואסיקנא אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עלה ומשמע דהכי הלכתא מדחזינן דבתר הכי שקיל וטרי רבא אליבא דהאי אוקימתא. ואמרינן בירושלמי (הלכה ו') דרבים היינו שלשה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n", + "כתב הראב\"ד ואפילו היה חטאת א\"א אין כאן אפי' עכ\"ל. טעמא משום דמשמע ליה דקאי למאי דסמיך ליה שאם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ויותר היה ראוי להכשיר חטאת שאין ממנה למזבח אלא חלב ודם מעולה שכולה למזבח וכדאמרינן בגמרא וכתבו רבינו בסמוך וא\"כ לא יתכן להביא חטאת באפילו ול\"נ לפרש דארישא קאי שכתב הקרבן פסול וקאמר דאפילו חטאת שהכהנים אוכלים את בשרה אפי' הכי פסול ואינו מתקבל: \n\n" + ], + [ + "הגונב עולת חבירו והקריבה סתם וכו'. ירושלמי פ״ב דשקלים (הלכה א') ובפרק מרובה (בבא קמא דף ע״ו) גבי מתני' דר״ש אומר גונב קדשים שחייב באחריותן חייב בשוחט תמימים לשם בעלים פריך והרי חזרה קרן לבעלים פי' שהבעלים נתכפרו בו. \n", + "ומ\"ש שם לשם בעלים לאו דוקא דסתמא נמי כשר כדאיתא בריש זבחים לאפוקי שלא לשמו נקט הכי: \n\n" + ], + [ + "אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל וכו' עד ואין צריך לומר מערלה וכלאי הכרם. בתוספתא דמנחות ספ״ח וגם בתוספתא דמעילה ספ״ק ובפרק אלו עוברין (פסחים דף מ״ח) ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל. \n", + "ומ\"ש ולא מן החדש קודם לעומר. איתיה נמי במשנה במנחות פרק רבי ישמעאל. \n", + "ומ\"ש ולא מן החדש וכו'. לא אמנחות בלבד קאי אלא אף אנסכים כדאיתא בפרק כל קרבנות ציבור. \n", + "ומ\"ש ואם הביא לא נתקדשו וכו'. במשנה פ' רבי ישמעאל דמנחות (ס\"ח:) אין מביאים מנחת בכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול ומשמע לרבינו דהיינו לומר דהוו קדשים שנפסלו ומשמע ליה דהוא הדין לכל אינך: \n\n" + ], + [ + "כל המנחות אין מביאים אותם מן החדש וכו'. משנה במנחות פרק רבי ישמעאל: \n", + "ומביאים נסכים מן המוקצה ביום טוב. בפרק אלו עוברין עלה מ\"ח ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו: \n\n" + ], + [ + "מצות עשה למלוח כל הקרבנות וכו'. ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ) וכרבי ישמעאל בנו של ר״י בן ברוקא. \n", + "ומ\"ש ודבר זה קבלה ואין לו מקרא לסמוך עליו. איני יודע למה כתב כן שהרי מפורש שם שנתן רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא טעם לדבריו מה הפרט מפורש דבר שמקבל טומאה ועולה לאישים וישנו על מזבח החיצון וכו' יצאו עצים שאין מקבלין טומאה יצאו דם ויין שאין עולה לאישים יצא קטרת שאינה על מזבח החיצון. ונראה דמשמע לרבינו דהאי דרשא דכלל ופרט וכלל לאו דרשא גמורה היא למעט עצים שנקראו קרבן בהדיא כמו שכתוב והגורלות הפלנו על קרבן העצים ואילולי הקבלה לא היינו ממעטין אותם: \n", + "ומצוה למלוח הבשר וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״א) כיצד הוא עושה מביא האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו. \n", + "ומ\"ש כמולח בשר לצלי יש לתמוה דאמרי' התם בתר הכי בסמוך אמר אביי וכן לקדרה ונראה שרבינו היה גורס וכן לצלי וכן גורס הר\"ן וכתב ספר מצות גדול שכן גורס ריב\"א. \n", + "ומ\"ש ואם מלח כל שהוא אפי' בגרגיר אחד מלח כשר. שם תקריב כל שהוא ומפרש רבינו דהיינו שאם מלח כל שהוא כשר ודלא כדפירש\"י ובת\"כ ובתוספתא דמנחות ספ\"ט משמע כפי' רבינו: \n\n" + ], + [ + "הקריב בלא מלח לוקה וכו': ומ\"ש ואף ע\"פ שלוקה הקרבן כשר והורצה חוץ מן המנחה וכו'. כן משמע מפשט הכתוב על כל קרבנך תקריב מלח למצוה ולא לעכב אבל במנחה שכתוב ולא תשבית משמע ודאי לעכב ובפרק הקומץ רבה עלה י\"ט אמר רב כל מקום שהחזיר הכתוב בתורת המנחה אינו אלא לעכב וכן אמר שמואל אבל ק\"ל דאמרינן שם בגמרא עלה הרי מלח דלא תנא ביה קרא ומעכבא ביה דתניא ברית מלח עולם היא שתהא ברית אמורה במלח דברי רבי יהודה רש\"א נאמר כאן ברית מלח עולם היא ונאמר להלן ברית כהונת עולם כשם שא\"א לקרבנות בלא כהונה כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח אמר רב יוסף רב כתנא דידן ס\"ל דאמר בלא מלח כשר א\"ל אביי א\"ה לא יצק נמי לא יצק כלל אלא לא יצק כהן אלא זר ה\"נ לא מלח כהן אלא זר אמר ליה וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח ואיבעית אימא כיון דכתיבא ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמיא ומשמע מהכא דבכל קרבנות מעכב מלח ונ\"ל שרבינו גורס כמו שכתבו התוספות שגורס רבינו תם מלח ברית והוא קרא דכתיב בפרשת ויקרא לא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך אבל ברית מלח עולם היא לא כתיב גבי קרבנות אלא גבי מתנות כהונה עכ\"ל דהשתא לא אמרינן דמעכב אלא במנחה ואע\"ג דמדברי ר\"ש משמע דבכל קרבנות מיירי איכא למימר דכיון דלר' יהודה לא מיירי אלא במנחות נקטינן כוותיה דר\"י ורבי שמעון הלכה כר' יהודה שסובר רבינו דבהא פליגי ולאפוקי מדפירש\"י דלא פליגי אלא במשמעות דורשין ואם תאמר והא מתניתין דלא מלח כשר גבי מנחה כתיב והיאך פסק רבינו דלא כסתם מתניתין וכיון דאפשר לומר דתנא דידן ס\"ל דלא תנא קרא דמליחה הכי ה\"ל למיפסק וי\"ל דמתניתין דלא כר\"י ודלא כרבי שמעון מאחר דאפשר לאוקמא דרב ס\"ל כוותייהו הכי נקטינן ועי\"ל דשינויא דשני בו איבעית אימא מסתברא דלישנא דברייתא כמאן דתנא ביה הוא מילתא דמסתבר הוא ונקטינן כוותיה ויש הוכחה לדבר לומר דלא קי\"ל כהאי סתמא דמתניתין מדאקשי גמרא בפשיטות והרי מלח דלא תנא ביה קרא ומעכבא ביה: \n\n" + ], + [ + "המלח שמולחין בו הקרבנות וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״א): \n", + "ובשלשה מקומות היו נותנים המלח וכו' עד סוף הפרק. בפרק הקומץ רבה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כשם שמצוה להיות כל קרבן תמים ונבחר וכו'. משנה במנחות ס״פ כל קרבנות (מנחות דף פ״ז) ר״י בר״י אומר יין שעלה בו קמחין פסול שנאמר תמימים יהיו לכם ומנחתם תמימים יהיו לכם ונסכיהם ואע״ג דמשמע דרבנן פליגי עליה לא פליגי עליה אלא למימר דיין שעלה בו קמחין שפיר הוי תמימים אבל עיקר דרשא לכ״ע איתא. \n", + "ומ\"ש שלא יביא נסכים לא מיין מעושן ולא מסלת שהתליעה. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש ולא יבלול בשמן שריחו או טעמו רע. שם (דף פ\"ו) שמן של ריח רע לא יביא ואם הביא פסול: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן עצי המערכה לא יהיו אלא נבחרים ולא יהיה בהם תולעת וכו'. בפ\"ב דמדות (משנה ה') כל עץ שנמצא בו תולעת פסול מעל גבי המזבח. \n", + "ומ״ש דה״מ כשהתליע כשהוא לח אבל אם התליע כשהוא יבש גורר המקום שהתליע. מימרא דשמואל בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ה:). \n", + "ומ\"ש ועצי סתירה פסולים לעולם לא יביאו אלא חדשים. תוספתא פ\"ט דמנחות: \n\n" + ], + [ + "המקדיש יין פסול וכו'. בס״פ כל קרבנות (מנחות דף פ״ז) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) הסולת והיין והשמן והלבונה וכו'. בד\"א שנפסלו או שנטמאו אחר שנתקדשו בכלי שרת וכו'. ברפי\"ב דמנחות (דף ק':) המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון משקדשו בכלי אין להם פדיון העופות והעצים והלבונה וכלי שרת משנטמאו אין להם פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה ובגמרא (דף ק\"א) אמר שמואל אפילו הם טהורים נפדים וכו' רב כהנא אמר טמאים נפדין טהורים אין נפדים וכן אמר רבי אושעיא וכו'. איכא דאמרי אמר ר' אושעיא אפילו טהורים נפדים רבי אלעזר אומר כולם טמאים נפדים טהורים אין נפדין חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא שהרי אמרה תורה מחטאתו ופסק כר\"א דלישנא בתרא דאתי כרב כהנא ור' אושעיא דל\"ק. \n", + "ומה שכתב רבינו שנאמר והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה נערך וכו': וכל הנסכים שנטמאו וכו'. בסוף פרק כל התדיר (זבחים דף צ״ב): \n\n" + ], + [ + "מי החג שנטמאו והשיקן וטיהרן וכו' אם הקדישן ואח״כ טיהרן וכו'. מימרא בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ד): \n\n" + ], + [ + "זיתים וענבים שנטמאו וכו'. מימרא דרבי יוחנן שם: \n\n" + ], + [ + "מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים וכו'. גם זה שם: \n", + "וכן העצים והלבונה וכו'. משנה (דף מ\"ה) וגמרא (דף מ\"ז:) בזבחים בס\"פ ב\"ש ולשון וכן שכתב רבינו היינו לומר שגם אלו עשו מעלה בהם ואמרו שיקבלו טומאה: \n\n" + ], + [ + "ואלו הן היינות הפסולין לגבי המזבח וכו'. משנה בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ו:) אין מביאין אליוסטן ואם הביא כשר וכו' אין מביאין לא מתוק ולא מעושן ולא מבושל ואם הביא פסול ובגמרא (דף פ״ז) והא קתני רישא אין מביאין אליוסטן ואם הביא כשר אמר רבינא כרוך ותני רב אשי אמר חוליא דפירא לא מאיס חוליא דשמשא מאיס ומדברי רש״י נראה דגריס חוליא דפירא מאיס חוליא דשמשא לא מאיס והיא הנוסחא הנכונה ופירש רבינו בפי' המשנה אליוסטן מלשון שמש ר״ל שנותנים אותו בכדים תחת השמש עד שיתבשל ומה שכתב רבינו בכאן נראה שהוא מפרש שאליוסטן הוא שמחממין אותו בשמש ולא נתן בו טעם בישול אבל אם נתבשל בשמש עד שנשתנה טעמו כבישול דינו כמבושל באש. \n", + "ומ״ש וכן יין צימוקין ויין מגתו וכו'. בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ז). \n", + "ומ״ש ויין הדליות ויין כרם הנטוע בבית השלחין או בבית הזבלים או יין גפנים שנזרע זרע ביניהם או יין כרם שלא נעבד כל אלו היינות לא יביא לכתחלה. במשנה סוף פרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ו): \n\n" + ], + [ + "יין שנתגלה פסול מעל גבי המזבח. בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ח:) ובסוכה סוף פרק רביעי (דף מ״ח): \n", + "הדלה גפן על גבי תאנה יינה פסול לנסכים. בפרק ב' דבכורות (דף י\"ז): \n\n" + ], + [ + "סלת שהתליעה רובה וכו'. ברייתא בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ה:). \n", + "ומ\"ש התליע רוב חטה אחת הרי זה ספק. שם בעי ר' ירמיה ברוב חטה או ברוב סאה תיקו ומשמע דהכי פירושה הא דאמרינן דחטים שהתליעו רובן פסולות היינו כשהתליע רוב כל חטה וחטה אבל אם לא התליע רוב כל חטה וחטה אע\"פ שהתליע רוב סאה או כולה מאחר שלא התליע מכל חטה אלא מיעוטה כשר או דילמא כיון שהתליעה רוב סאה אע\"פ שלא התליע מכל חטה אלא מיעוטה פסול אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש מי סגי ברוב חטה אחת שתהיה מתלעת אפילו היא מעורבת בסאה חטים שלא התליעו או דילמא לא מיפסיל עד שיתליעו רוב חטים שבסאה: \n", + "וכל סולת שנשאר בה קמח פסולה: \n\n" + ], + [ + "כיצד בודקין מכניס הגזבר ידו לתוך הסולת וכו'. משנה בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ה). \n", + "ומ\"ש אבל סולת חטים שנזרעו בבית השלחין וכו' לא יביא לכתחילה ואם הביא כשר. משנה שם. \n", + "ומ\"ש או בארץ שלא נרה ולא עבדה משמע לרבינו דהא דתנן בפ' כל קרבנות כיצד הוא עושה נרה שנה ראשונה וכן מה שאמרו שם בגמרא שעובדה היינו לכתחלה דוקא: \n\n" + ], + [ + "חטים שלקטן מגללי הבקר וזרעם הרי אלו ספק וכו'. בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס\"ט) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "ואלו הן השמנים הפסולים וכו' עד כל אלו פסולים. משנה וברייתא בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ה:) חוץ משמן של פגין דתנן התם אין מביאין אנפיקנון ואם הביא פסול ובגמרא (דף פ״ו) והתניא ואם הביא כשר וכו' ל״ק הא רבי חייא הא רבי שמעון ברבי ויש לתמוה למה לא פסק כסתם מתניתין. וי״ל שרבינו היה גורס במתניתין ואם הביא כשר וכך היה גורס רבינו תם. \n", + "ומ\"ש אבל שמן זית שנטעו בבית הזבלים או בבית השלחין או שנזרע וכו' עד ואם הביא כשר. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "כל המנחות והנסכים כשרים מהארץ ומחוצה לארץ עד סוף הפרק. שם במשנה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחלה וכו' אלא כל שיביא לקרבן יביא מן המובחר וכך היו עושים בזמן המקדש מביאים אילים ממואב וכו' עד ומביאין שמן מתקוע. בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ה פ״ז:): \n\n" + ], + [ + "כל העצים החדשים כשרים למערכה וכו' עד ובשל עץ שמן. משנה וגמרא בפ' ב' דתמיד (דף כ\"ט) ובמקום מה שאמרו בגמרא בתאנה דלא עבדא פירי כתב רבינו תאנה של חרשים כלומר של יערים: \n", + "והגיזרין שעשה משה וכו'. מימרא בזבחים פ' קדשי הקדשים (ס\"ב:): \n\n" + ], + [ + "וכיצד היו עושין בזריעת חיטי המנחות והנסכים וכו' עד ואחר כך זורע. בפ' כל קרבנות (מנחות דף פ״ה) תנן כיצד הוא עושה נרה שנה א' ובשנה ב' זורעה קודם לפסח ע' יום והיא עושה סלת מרובה ומפרש בברייתא ובגמ' נר חציה וזורע חציה. ופי' רבינו בה מבואר ורש״י פי' בע״א. \n", + "ומ\"ש ואם לא היתה השדה עבודה חורש ושונה וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש ובורר את החיטים יפה יפה. ומ\"ש ואח\"כ שף את החיטים ובועט בהם הרבה עד שיתקלפו: \n\n" + ], + [ + "כל החיטים של מנחות טעונות שלש מאות שיפה ות\"ק בעיטה וכו'. משנה (דף ע\"ו) בפרק אלו מנחות. \n", + "ומ\"ש וחושב ההולכה וההובאה בשיפה אחת להחמיר. שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "היין מביא ענבים וכו'. משנה וברייתא שם (דף פ\"ו:) ופירש\"י רוגליות גפנים נמוכים שהוא יפה. \n", + "ומ\"ש ואין מניחין אותן אחת אחת וכו'. שם בברייתא (דף פ\"ז) אין מניחין אותן שתים שתים אלא אחת אחת ואין כן גירסת רבינו. \n", + "ומ\"ש ואינו ממלא החבית עד פיה כדי שיהא ריחו נודף. משנה בפרק כל קרבנות ופירש\"י כשהיא חסרה קימעא היין נודף יותר מכשהיא מליאה. \n", + "ומ\"ש ואינו מביא לא מפי החבית וכו' עד אלא משלישה ומאמצעה. משנה שם: \n", + "ומ\"ש של האמצעית נראה שכך היה גורס רבינו שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היה הגזבר יושב וכו' עד ואינו לוקה. משנה שם: \n", + "מאימתי מביא מאחר ארבעים יום לדריכתו. משנה בפ\"ו ממס' עדיות (מ\"א). \n", + "ומ״ש עד שתי שנים וכו'. בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ו:) תנן אין מביאין ישן דברי רבי וחכמים מכשירין ובגמרא (דף פ״ז) מאי טעמא דרבי אמר קרא לכבש יין מה כבש בן שנתו אף יין בן שנתו אי מה כבש בן שתי שנים פסול אף יין בן שתי שנים פסול וכ״ת הכי נמי והא תניא יין בן שתי שנים לא יביא ואם הביא כשר מאן שמעת ליה דאמר לא יביא רבי וקאמר אם הביא כשר אלא אמר רבא היינו טעמא דרבי דכתיב אל תרא יין כי יתאדם וידוע דהלכה כת״ק ומשמע לרבינו דע״כ לא פליג ת״ק על רבי אלא בבן שתי שנים או יותר מעט אבל במיושן יותר לתנא קמא נמי לכתחלה לא יביא. \n", + "ומ\"ש והוא שלא יפסד טעמו. פשוט הוא דלא עדיף ממעושן דפסול: \n\n" + ], + [ + "תשעה מינים בשמן וכו' עד והשוה והפחות. משנה שם (דף פ\"ו). \n", + "ומ\"ש שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו וכו'. הם דברי רבינו ראויים אליו: \n", + "בריך רחמנא דסייען \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..fe07a68ad4d2a0d681e4e36d5728a416f101a18b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,414 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Trespass", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מעילה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "תשלום הקרן והבאת האשם וכו'. ברייתא ס״פ הגוזל עצים (בבא קמא דף קי״א) מנין שאם הביא מעילתו ולא הביא אשמו אשמו ולא הביא מעילתו שלא יצא ת״ל באיל האשם ונסלח לו וגו' יכול כשם שאיל ואשם מעכבים כך חומש מעכב ת״ל באיל האשם ונסלח איל ואשם מעכבים ואין חומש מעכב. ופירש״י מעילתו קרן דהקדש שמעל בו. באיל האשם ונסלח משמע אין סליחה אלא בשניהם. איל כמשמעו. האשם קרן כדיליף לקמיה עכ״ל. כלומר דאמרינן לקמן בסמוך ויליף הקדש מהדיוט מה אשם דהתם קרן אף אשם דהכא קרן. ופירש״י אשם דכתיב בגזל הגר קרן הוא כדאמרינן לעיל: \n\n" + ], + [ + "הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו לא יצא. כלומר שאם הביא מעילתו ואח\"כ הביא אשמו לא יצא שצריך שתחלה יביא אשמו ואחר כך יביא מעילתו: \n", + "כתב הראב\"ד שלא הביא אשמו לא יצא א\"א אינו משוה עם הגמ' של פ' הגוזל רבה עכ\"ל. טעמו לומר דהתם תניא מנין שאם הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו שלא יצא ת\"ל באיל האשם האשם בשכבר ופירש\"י באיל האשם משמע באיל שהוא בא חובה לאשם שהוא קרן אלמא קרן ברישא מייתא. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל נראה שדברי רבינו והברייתא הכל יוצא לדרך אחד ורבינו קרא אשמו את הקרן כלישנא דסליק מיניה שאמר איל ואשם וגם כלישנא דקרא דמיניה יליף דהיינו באיל האשם האשם בשכבר כלומר שהביאו כבר קודם האיל וכיון דלישנא דקרא הכי להודיע שמשם כתב כן רבינו, ומעילתו שבדברי רבינו היינו אשם מעילתו דשייך נמי שפיר לישנא דמעילתו. ונראה עוד דברייתא נקט הכי מפני שעדיין לא אמרה דרשא דאשם הוי קרן דבתר האי דרשא מיתניא ההיא אבל רבינו שהקדים כבר והודיע דאשם דקרא היינו קרן נקט לישנא דקרא ומעתה מעילתו ודאי דהיינו קרבן מעילתו ונמצא רבינו משוה עם הגמרא והיא היא עכ\"ל: \n", + "נסתפק לו אם מעל וכו'. במשנה פרק דם שחיטה (כריתות דף כ״ב) פלוגתא דר״ע ורבנן ופסק כרבנן: \n", + "והחומש הרי הוא כתחלת ההקדש וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד): \n", + "וכבר ביארנו כמה פעמים. בהלכות מעשר ובהלכות תרומות ובהלכות ערכין: \n", + "שהחומש אחד מארבעה בקרן וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) אסיקנא הכי: \n\n" + ], + [ + "יש דברים שאין חייבים עליהם מעילה וכו'. בפ\"ג דמעילה שנינו שיש דברים שאין נהנין מהם ולא מועלים. ופירש\"י בפ\"ד דנזיר (דף כ\"ח) בד\"ה לא נהנין מדרבנן ובריש מעילה (דף ב') אמרינן שדברים שאין מועלין בהם אלא מדרבנן אין משלמין חומש: \n\n" + ], + [ + "כל קדשי מזבח וכו'. בפרק ג' דבכורות (דף כ\"ה) ואמרינן התם דקדשי בדק הבית אינם אסורים בגיזה ועבודה אלא מדרבנן וכתבו רבינו לקמן בפרק זה. \n", + "ומ\"ש והגוזז את השור או העובד בצאן לוקה מן התורה. שם מנין ליתן את של זה בזה וכו' ת\"ל לא תעבוד ולא תגוז. ופירש\"י וי\"ו מוסיף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה מזה. \n", + "ומ\"ש ותולש אינו כגוזז. שם: \n\n" + ], + [ + "ספק קדשים וכו'. הרי הם אסורים בגיזה ועבודה וכו'. בפ\"ב דבכורות (דף י\"ח:) ואיתיה בפ\"ק דמציעא: \n\n" + ], + [ + "בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדית וכו' אינה מותרת בגיזה ועבודה וכו' עד ואינם יוצאים לחולין להגזז ולהעבד לעולם. משנה פרק שני דבכורות (דף י\"ד) ופרק הזרוע (חולין דף ק\"ל): \n", + "ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ״ב) אמר ר' הושעיא המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה. ופירש״י המרביע שור פסולי המוקדשין שנפדה אפילו על מינו לוקה שהרי גוף אחד ועשאו הכתוב שני גופים דתורת חולין ותורת קדשים יש עליו עכ״ל. ואיני יודע למה לא כתב רבינו שלוקה. \n", + "ומה שכתב שאסור להרביע בבכור: \n\n" + ], + [ + "מותר לתלוש השיער לכתחלה וכו'. בפרק ג' דבכורות (דף כ\"ה כ\"ו). \n", + "ומה שכתב ואותו השיער שתלש או שנשר וכו' הרי זה אסור בהנאה אפילו לאחר שישחטו מפני מומן וכו'. שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים ואליבא דר\"י דאמר בגמרא אמר ר\"נ הלכה כר\"י הואיל ותנן בבחירתא כוותיה וכו' אמר ר\"נ בר יצחק מתני' נמי דיקא וכו'. \n", + "ומ\"ש אבל צמר הנושר מהחטאת והאשם מותר וכו'. שם בגמ'. \n", + "ומ\"ש ואם נתלש מן העולה הרי זה ספק. שם בעיא דלא איפשיטא: \n", + "וכל שיתלש מכל הקדשים וכו' חוץ מן הבכור וכו'. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל שיש ללמוד כן מדקתני בברייתא בכור בעל מום משמע וכן מדנקט דוקא בכור מהטעם שנתבאר בבעיא עולה תמימה משמע דבבעלת מום ליכא ספיקא: \n\n" + ], + [ + "השוחט הבכור וכו'. משנה בפרק ג' דבכורות (דף כ\"ד:): \n\n" + ], + [ + "קדשי בדק הבית וכו'. מימרא דר״א שם (דף כ״ה) והעמידו אותה מדרבנן. ונתבאר גם בפ' ראשית הגז (חולין דף קל״ה): \n\n" + ], + [ + "המקדיש עובר למזבח וכו' והרי היא מותרת בגיזה וכו'. פרק קמא דתמורה (דף י\"ב): \n", + "הקדיש אבר אחד מן הבהמה וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "קדשים קלים אין מועלים בהם וכו'. משנה בפרק קמא דמעילה (דף ו'). \n", + "ומה שכתב ואין מועלין בדבר הנאכל. נתבאר בפרק שקודם זה. \n", + "ומה שכתב אפילו העלה אימורים שלהם למזבח קודם זריקה אין מועלין בהם עד שיזרוק הדם. פרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה:): \n", + "הוציא אימוריהם לחוץ וכו'. משנה בפירקא קמא דמעילה אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ר\"א אומר אין מועלין בהם וכו' רבי עקיבא אומר מועלין בהם ואמרינן בגמ' דר\"ע סבר אפי' זריקה שלא כתקנה מייתי לידי מעילה וידוע דהלכה כר\"ע. \n", + "ומ\"ש שהזריקה מועלת ליוצא בין להקל בין להחמיר היינו לומר דאימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים כשיזרק הדם מועלים בהם ובשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים כשיזרק הדם אין מועלין בו וכדתנן בפ\"ק דמעילה אליבא דר\"ע: \n\n" + ], + [ + "כל קדשי קדשים מועלים בהם וכו' עד מועלים בו והוא בבית הדשן. משנה בפרק ב' דמעילה (דף ט'): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "וכן פרה אדומה וכו'. בפ״ד דפרה שנינו לעולם מועלים בה וכו' עד שתעשה אפר. ובפ״ז דשקלים שנינו שהתקינו בית דין שלא יהו מועלים באפר פרה. וקאמר עלה בבבלי ובירושלמי בדין הוא שימעלו בה והם גזרו שלא ימעלו בה והתני' חטאת מלמד שמועלין בה בה מועלין ואין מועלין באפרה ובגמ' דידן פ' התכלת (מנחות דף נ״א נ״ב) מקשה על מאי דתנן שהוא תנאי ב״ד שלא יהו מועלים באפרה דאורייתא היא דתניא חטאת מלמד שמועלין בה היא בה מועלין באפרה אין מועלין אמר רב אשי שתי תקנות הוו דאורייתא בה מועלין באפרה אין מועלין כיון דחזו דקא מזלזלי בה וקא עבדי מינה למכתן גזרו בה מעילה כיון דחזו דפרשי מספק הזאות אוקמוה אדאורייתא ולפי זה הא דתנן שהוא תנאי ב״ד קאי אמאי דאוקמוה אדאורייתא. \n", + "ומ\"ש רבינו אע\"פ שהיא כקדשי בדק הבית, קשה דמאי אע\"פ אטו קדשי בדק הבית מי לא מעלי בהו. ואפשר דה\"ק אע\"פ שאינה קדשי מזבח וגם אינה קדשי בדק הבית אלא דומה לקדשי בדק הבית וכיון שאינה קדשים ממש לא היה מן הדין שימעלו בה אלא דקרייה רחמנא חטאת: \n\n" + ], + [ + "חטאת בהמה ואשם וכו' עד הוזה דמה אין בה מעילה. משנה פ\"ב דמעילה (דף ט'). \n", + "ומ\"ש אבל אסור ליהנות במוראתה ונוצתה וכו'. בסוף תמורה (דף ל\"ד) עולת העוף שנתמצה דמה מוראתה ונוצה שלה יצאו מידי מעילה ואסיקנא דמ\"מ אסורים בהנאה משום דנקברים הם כדאמרינן בפ\"ק דיומא נבלעים במקומן וכל הנקברים אפרן אסור: \n\n" + ], + [ + "המנחות מועלין בהן משהוקדשו וכו' עד הותרו השירים באכילה ואין בהם מעילה. משנה בפרק ב' דמעילה (דף י'). \n", + "ומה שכתב ואם נפסלו השירים או חסרו וכו'. סוף פירקא קמא דמנחות בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "לחם הפנים מועלים בו משהוקדשו וכו' עד נזרק דם הכבשים הותרו באכילה. משנה בפרק ב' דמעילה (דף ט'): \n\n" + ], + [ + "הנסכים מועלים בהם וכו'. משנה בפרק שלישי דמעילה (דף י\"א). \n", + "ומה שכתב מים שמנסכים בחג הסוכות וכו'. גם זה משנה שם (דף י\"ג). \n", + "ומה שכתב מועלין בכולן. שם אהא דתנן נתנן בצלוחית מועלין בהם אמר ר\"ל אין מועלין אלא בג' לוגין ור' יוחנן אמר מועלין בכולן וידוע דהלכה כר\"י: \n\n" + ], + [ + "לוג שמן של מצורע מועלין בו משהוקדש בכלי וכו' עד הותרו השירים באכילה. ברייתא בפרק בית שמאי (זבחים מ\"ה) וכתנא קמא דרבי: \n\n" + ], + [ + "כל דמי שחיטת הקדשים אין מועלין בו. משנה בפ\"ג דמעילה (דף י\"א). \n", + "ומ\"ש בין לפני כפרה בין לאחר כפרה. שם בגמרא: \n", + "כתב הראב״ד אותה מעילה אינה אלא מדרבנן והכי איתא ביומא עכ״ל. הוא בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״ט). \n", + "ומ\"ש יצא לנחל קדרון מועלין בו. שם במשנה. \n", + "ומ״ש אבל המקיז דם לבהמת קדשים הרי הוא אסור בהנאה ומועלין בו. מימרא שם (דף י״ב) ואיתא בפרק אין עומדין (ברכות דף ל״א) והכריח שם הר״ר יונה דמועלין בו מן התורה. וכתב הרא״ש דאפילו בדם קדשים קלים דאע״ג דליכא בהו מעילה איכא בהו איסורא דאורייתא x: \n\n" + ], + [ + "העצמות והגידים והקרניים והטלפיים וכו' עד מועלים בהם לעולם. בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ו) אהא דתנן העצמות והגידים והקרנים והטלפים שפירשו לא יעלו אמרינן בגמרא אמר רבה וכו' לא שנו אלא שפירשו לאחר זריקה אבל פירשו קודם זריקה אתיא זריקה ושריתינהו וכו' מתיב וכו' עצמות קדשים לפני זריקה מועלין בהן לאחר זריקה אין מועלים בהן ושל עולה מועלים בהן לעולם אימא ושל עולה פירשו לפני זריקה אין מועלין בהן לאחר זריקה מועלים בהן לעולם ופליגא דר״א דאמר ר״א פירשו לפני זריקה מועלים בהם לאחר זריקה לא נהנים ולא מועלים ופירש״י לא שנו דקאמר פירשו ירדו ומיהו איתנהו בכלל קדשים אלא שפירשו לאחר זריקה דכיון דבשעת זריקה מחוברים הוו קובעתן זריקה למזבח וכי פירשו ה״ל קדשים פסולים אבל פירשו לפני זריקה דכיון דבשעת זריקה לאו בני מזבח היו אתיא זריקה ושריתינהו להדיוט וכו'. עצמות קדשים הנאכלים כגון חטאת ואשם מועלים בהם דאין כאן שעת היתר לכהנים. ופליגא דר״א אדרבה. פירשו לפני זריקה מועלים בהם לעולם דכיון דפירשו ואינהו לאו בני הקטרה נינהו לא אהני להו זריקה ובאיסורייהו קיימו עכ״ל. ובאמת כי סוגיא זו יש בה כמה תימה כמו שיראה המעיין. ומכ״מ רבינו נראה שפסק כר״א דאתי כרישא דברייתא דרב אדא בר אהבה ובעולה פסק כברייתא דרב אדא בר אהבה. וי״ל גבי קדשי קדשים דקאמר לפני זריקה מועלין בהם מה פירושו א״ת דמועלין בהם לעולם ואמאי לא שריא להו זריקה כי היכי דשריא בעולה וא״ת דמועלין בהם דקאמר אינו אלא עד שעת זריקה מדלא נקט בהו אין מועלין בהם לאחר זריקה כדנקט בעולה ונקט בהו מועלים משמע דלעולם מועלים בהם וא״כ תיקשי מה שהקשיתי מ״ש מעולה. ונ״ל דקושטא דמלתא דמועלין בהם דנקט בקדשי קדשים אינו אלא עד שעת זריקה כמו בעולה ודייק למינקט בהו מועלים בהם לומר שאע״פ שהם מקדשים הנאכלים מועלים בהם עד שעת זריקה. ובעולה נקט אין מועלים בהם לומר שאע״פ שהם מעולה שכולה כליל אין מועלין בהם לאחר זריקה: \n", + "עצמות העולה שפקעו מעל גבי המזבח וכו'. בפרק הנזכר בדף הנזכר במשנה איברים שפקעו מע\"ג המזבח קודם חצות יחזיר ומועלים בהם לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהם. ובגמ' (דף פ\"ו) אתמר פירשו קודם חצות והחזירן אחר חצות רבה אמר חצות שני עוכלתן רב חסדא אמר עמוד השחר עוכלתן וכו' פירשו קודם חצות והחזירן לאחר עמוד השחר רבה אמר חצות שני עוכלתן רב חסדא אמר אין בהם עיכול לעולם מתקיף לה רב יוסף ומאן לימא לן דחצות בראש המזבח משויא להו עיכול דילמא כל היכא דמשכחת להו משויא להו עיכול שלחו להו מתם הלכתא כרב יוסף אתמר נמי אמר רבי חייא בר אבא פירשו קודם חצות והחזירן לאחר חצות לא נהנים ולא מועלים וכו' יוצאים מידי מעילה א\"ל רב פפא לאביי וכי מאחר דשלחו מתם הלכתא כרב יוסף ואמר רבי חייא בר אבא וכן תני בר קפרא רבה ורב חסדא במאי פליגי א\"ל בשמניח ע\"כ בגמרא. וקשה בעיני ליישב דברי רבינו על פי הדברים האלה כמו שהוא מבואר לכל מעיין. ומה שנ\"ל לומר על צד הדחק הוא שפסק כרב יוסף דאמרינן בגמרא דהלכתא כוותיה וכיון דרב יוסף סבר דחצות כל היכא דמשכחת להו משויא להו עיכול באיברים שפקעו יליף מינה רבינו לעצמות שפקעו: \n\n" + ], + [ + "גחלת שפקעה מעל המזבח וכו'. תוספתא פרק קמא דמעילה. \n", + "ומ\"ש אבל גחלת של קדשי בדק הבית מועלין בה ושלהבת לא נהנין ולא מועלין. משנה בסוף מסכת יו\"ט (דף ל\"ט): \n\n" + ], + [ + "דשן מזבח החיצון וכו'. בפ״ב דמעילה (דף ט') אתמר הנהנה מאפר תפוח שעל גבי המזבח רב אמר אין מועלין בו ור״י אמר מועלין בו לפני תרומת הדשן כ״ע לא פליגי דמועלין בו כי פליגי לאחר תרומת הדשן וידוע דהלכה כר״י. ובפ' ב״ש (זבחים דף מ״ה) וברפ״ג דמעילה (דף מ״ו) קאמר סתם גמ' דתרומת הדשן אע״פ שנעשית מצותו מועלים בו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש דישון מזבח הפנימי ודישון המנורה לא נהנים ולא מועלים. משנה במעילה פרק שלישי: \n\n" + ], + [ + "כל בהמת קדשי קדשים שהיא בעלת מום וכו' הכי משמע בפ\"ג דמעילה (דף י\"ב). וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל איכא למידק שכתב רבינו בפ\"א שכל שקדם מום קבוע להקדשו אין אסור בגיזה ועבודה אלא מדבריהם ואמאי הא אסור מן התורה למעול בו, וי\"ל דמיירי בשאינו נהנה מאותה גיזה ואותה עבודה א\"נ שאין בה שוה פרוטה. \n", + "ומ\"ש אבל תורים שלא הגיע זמנם ובני יונה שעבר זמנם וכו'. משנה פ\"ג דמעילה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "קדשי מזבח שמתו וכו'. מימרא דר\"י בפ\"ג דמעילה (י\"ב) ובריש מעילה שם. ואיכא למידק אמאי נקט רבינו קדשי מזבח הא ר\"י קדשים סתם נקט. וי\"ל דלרבותא נקט קדשי מזבח וכ\"ש קדשי בדק הבית ועוד משום דבהאי פירקא עסיק בדיני קדשי מזבח מש\"ה פתח בהו. \n", + "ומ\"ש וכן אם נפסלו בדברים שיפסלו בהם הקרבנות מועלים בהם מד\"ס בד\"א בשלא היה להן שעת היתר לאכילת כהנים וכו' כיצד קדשי קדשים שנפסלו קודם שיגיע הדם למזבח כהלכתן כגון ששחטן בדרום אע\"פ שקיבל בצפון וכו' עד שהרי לא היה להם שעת היתר. משנה בריש מעילה קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלים בהם שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון בצפון וקיבל דמן בדרום שחט ביום וזרק בלילה שחט בלילה וזרק ביום או ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומן מועלים בהם כלל אמר ר' יהושע כל שהיה לה שעת היתר לכהנים אין מועלים בה וכל שלא היה לה שעת היתר לכהנים מועלים בה אי זו היא שהיה לה שעת היתר לכהנים שלנה ושנטמאת ושיצאת ואי זו היא שלא היה לה שעת היתר לכהנים שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה ושקיבלו פסולים וזרקו את דמה. \n", + "ומ\"ש רבינו או שזרקוהו פסולים אע\"פ שקיבלוהו כשרים. שם נחלקו חזקיה ור\"י אי סגי בנראה לזריקה דהיתר זריקה שנינו או בעי שעת היתר אכילה דחזקיה סבר היתר זריקה סגי הילכך כל שנתקבל הדם שלא בהכשר סגי להוציא מידי מעילה ור\"י סבר דלא אלא שיזרק בהכשר ויותר באכילה ופסק רבינו כר\"י מפני ששם הביאו כמה ראיות לדבריו ואע\"ג דשנינהו חזקיה שינויי דחיקי נינהו ועוד דסוגיא דפי\"ב דמנחות כר\"י רהטא. ובגמ' אתמר עלו מהו שירדו רבה אמר אם עלו ירדו רב יוסף אמר אם עלו לא ירדו אליבא דר' יהודה לא תיבעי לך דכ\"ע לא פליגי דאם עלו ירדו כי פליגי אליבא דר\"ש וכו' תנן קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם בשלמא לרב יוסף ניחא אלא לרבה קשיא מאי מועלים בהם מדרבנן ואע\"ג דהא דאוקימנא מתני' דקתני מועלין בהם מדרבנן אליבא דרבה הוא משמע דלרב יוסף מועלין בהם מדאורייתא ובמסקנא בגמרא אסיקנא לרבה בתיובתא והוי משמע לכאורה דכיון דהלכה כרב יוסף ולדידיה מועלין דקתני מתני' הוי דאורייתא הכי נקטינן כי דייקינן בה נקטינן דמועלים בהם דקתני מתני' היינו מדרבנן משום דהא דאוקימנא מתני' דמועלין בהם היינו מדרבנן לרבה אבל לרב יוסף הוי מדאורייתא היינו אליבא דר\"ש אבל לר' יהודה הא אמרינן דכ\"ע לא פליגי דאם עלו ירדו וא\"כ אין מועלין בהם מדאורייתא וכיון דקי\"ל הלכה כר' יהודה לגבי ר\"ש כל שלא היה לה שעת היתר לכהנים אין מועלין בה אלא מד\"ס. \n", + "ומ\"ש או שיצא הבשר והדם כולו. נ\"ל שט\"ס יש כאן וצריך להגיה או שיצא הדם והבשר כולו דגרסינן בפ\"ק דמעילה (דף ו' וז') אמר ר' יוחנן כי אמר ר\"ע זריקה מועלת ליוצא שיצא מקצתו אבל יצא כולו לא, ופירש\"י שיצא מקצת הבשר ולא יצא כולו דמיגו דמהניא זריקה למקצת שבפנים מהני נמי לההוא מקצת שיצא אבל יצא כולו לא וכו' דכמו דליתיה לבשר דמי אמר רב פפא לא אמר ר\"ע זריקה מועלת ליוצא אלא שיצא בשר אבל יצא דם אין זריקה מועלת ליוצא ותניא כוותיה משמע בהדיא דדם אפי' יצא מקצתו אין זריקה מועלת דהא בשר אין זריקה מועלת בו אלא ביצא מקצתו ובההוא גוונא אמר דבדם אין זריקה מועלת. \n", + "ומ\"ש או שיצא מקצת הבשר קודם זריקת דמים וכו' שהרי היה לו שעת היתר לאכילה. כלומר ואח\"כ זרק הדם וכמ\"ש לעיל בסמוך דזריקה מועלת כשיצא מקצת הבשר: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) קיבלו הפסולים את הדם וכו' עד ואין זריקת השירים מועלת. בפ\"ק דמעילה (דף ה') ועיקרה פ\"ג דזבחים וכבר נתבאר דין זה פ\"א מה' פסולי המוקדשין: \n", + "וכבר ביארנו שאין בקדשים קלים וכו' אבל קדשים קלים שנתפגלו אע״פ שנזרק הדם אין מועלין באימוריהם. מימרא דרב גידל אמר רב בפ״ק דמעילה (דף ג') ואע״ג דאותביה רב פפא לאביי ואישתיק הא אמרינן התם דכי אתא אביי קמיה דרבי אבא שני ליה ואע״ג דבפ' התכלת (מנחות דף מ״ז) פריך מדרב גידל וקאמר ולא איתותב דרב גידל לאו למימרא דאיתותב דרב גידל ואידחי ליה אלא היינו לומר דכיון דאיכא תיובתא עליה דרב גידל אע״ג דשני לה בשינויא דחיקא לאו איהו כדאי למיפרך מיניה. ועוד י״ל דרב פפא הוא דאותביה לדרב גידל בפ״ק דמעילה ואיהו הוא דקאמר בפרק התכלת ולא איתותב דרב גידל משום דלא שמיע ליה שינויא דרבי אבא א״נ שמיע ליה ולא ס״ל אבל אנן דידעינן לשינויא דרבי אבא נקטינן שפיר כרב גידל אמר רב ולא דחינן ליה כיון דאיכא שינויא לתיובתיה ור' אבא ואביי ס״ל כוותיה ועוד דהתם בפ״ק דמעילה מייתי גמ' סייעתא להא דרב גידל. והר״י קורקוס ז״ל כתב שטעם רבינו משום דלא איתותב רב גידל אלא במאי דאמר בזריקת פגול אינה מוציאה אבל במאי דאמר אינה מביאה הלכתא כוותיה. \n", + "ומ\"ש רבינו וכן אם יצא הדם וכו'. ברייתא בפ\"ק דמעילה (דף ז'): \n\n" + ], + [ + "כל חטאות המתות וכו' אסור ליהנות בהם ואם נהנה לא מעל. משנה פ\"ג מעילה (דף י') ופ\"ד דתמורה (דף כ\"א): \n\n" + ], + [], + [ + "המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה וכו'. בסוף פ\"ק דמעילה (דף ז') ופירש\"י אלא ששחט שניהם בבת אחת כגון ששחטום שני כהנים כאחד דכחד גופא דמי דלא קדמה שחיטה של אחת לשל חבירתה אבל בזה אחר זה לא וכו' משום דבשעה ששחט הראשונה מיד נעשית השנייה מותר חטאת: \n\n" + ], + [ + "כל חטאת העוף וכו'. משנה בזבחים פ\"ז (דף ס\"ו:). \n", + "ומ\"ש חוץ מעולת העוף שנמלקה למטה כמליקת חטאת לשם חטאת. שם במשנה פלוגתא דר\"א ור' יהושע ופסק כרבי יהושע: \n\n" + ], + [ + "מנחה שנתפגלה וכו'. נלמד ממה ששנינו בריש מעילה כמו שנתבאר בר\"פ זה: \n\n" + ], + [ + "וכן קומץ שיצא לחוץ או לן וכו' אבל אם נטמא הקומץ והקטירו וכו'. משנה בפ\"ג דמנחות (דף כ\"ה) נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה יצא והקריבו אין הציץ מרצה: \n", + "יצאו השירים וכו'. בתוספתא פ\"ד דמנחות נטמאו השירים והקטיר את הקומץ בשתיקה הכל מודים שאין מועלין בהם. ואיכא למידק שזה סותר מ\"ש בפ\"ב ואם נפסלו השירים או חסרו ואח\"כ הקטיר הקומץ הואיל והקטרה זו אינה מתרת השירים באכילה הרי הדבר ספק אם יצאו ידי מעילה וצ\"ע: \n", + "כתב הר\"י קורקוס ז\"ל יש לדקדק במ\"ש רבינו יצאו השירים או נטמאו ואח\"כ הקטיר הקומץ אע\"פ שהם אסורים באכילה אין מועלין וכו' ומ\"ש מיצא הבשר שנתבאר בסמוך שמועלין בו והרי בשר ושירים דין אחד להם שאם נטמא או יצא לא יזרק ואם זרק הורצה וכמ\"ש פ\"א מפסולי המוקדשין וכן דין השירים בפי\"א וכיון דגבי שירים חשיב קרב כמצותו כיון שבדיעבד הורצה ה\"ה גם לבשר. לכך נראה דהכא נטמא מקצתו מיירי רבינו שדינו [להקטיר] הקומץ לכתחלה כיון שנשאר במקומו וכמ\"ש גבי בשר וגבי קומץ וכבר נתבאר בראש הפרק כן גבי בשר והוא מ\"ש כאן גבי קומץ וזהו שקראו קרב הקומץ כמצותו כי דינו להקטירו לכתחלה וז\"ש אע\"פ שאסור באכילה דמשמע שזה הוא החידוש ותו לא וסמך על מה שביאר גבי בשר גם על מ\"ש שהרי קרב הקומץ כמצותו וזה אינו אלא בנשתייר עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "הנהנה מקדשי קדשים כולם וכו'. פלוגתא דרב ולוי בפ\"ב דמעילה (דף ט') ופסק כרב דאמר מה שנהנה יפלו לנדבה ותניא כוותיה ואע\"ג דתניא כוותיה דלוי לא עדיפא כולי האי דמשמע דהוא גופיה תני לה דלמדים לפני חכמים היינו לוי כך כתב הר\"י קורקוס ז\"ל. ופירש\"י מה שנהנה כלומר קרן וחומש שחייב לשלם בשביל מה שנהנה יפלו לנדבה לקרבנות צבור. והתוס' פירשו לנדבה לעולות קיץ למזבח. \n", + "ומה שכתב או שנהנה מן העולה כולה או מן הקומץ והלבונה ומנחת כהנים והחביתין יפול מה שנהנה לנדבה. בתוספת' שאכתוב בסמוך. \n", + "ומ\"ש מעל בקרבנות הצבור יפול מה שנהנה ללשכה. שם בברייתא קרבנות צבור לצבור. ופירש רש\"י לנדבת צבור לשופרות, ובסוף תוספתא דמעילה דנהנה מקדשי קדשים לפני זריקת דמים מקדשים קלים לאחר זריקת דמים מן העולה מן הקומץ ולבונה ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים יפלו ללשכה מקרבנות צבור יפלו לנדבה כך היא נוסחא דידן בתוספתא, וגירסת רבינו בתוספתא היתה מהופכת מנוסחא דידן ויש ראיה לנוסחת רבינו דבגמ' דידן תניא גבי הנהנה מקדשי קדשים לפני זריקת דמים ומקדשים קלים לאחר זריקת דמים מה שנהנה יפלו לנדבה. ופירוש ללשכה מ\"כ בשם הרא\"ש דהיינו לבדק הבית לשיירי לשכה: \n\n" + ], + [ + "נהנה קודם זריקה וכו'. ה\"ז פטור. מימרא דרבא שם (דף י'): \n\n" + ], + [ + "קדשי המזבח חלבן וביציהן וכו'. משנה בפ\"ג דמעילה (דף י\"ב). \n", + "ומ\"ש לפיכך ולד הקדשים וכן ולד המעשר לא יינק מאמו. גם זה משנה שם (דף י\"ג). \n", + "ומ\"ש ויש לאדם להתנדב ולומר וכו'. זהו פירוש רבינו במה ששנינו שם ואחרים מתנדבים כן ורש\"י פירש בע\"א: \n", + "כתב הראב\"ד יהיה הקדש לולדות הקדשים א\"א ואם יאמר יהיה הקדש לולדות וכו'. ויש לתרץ שמ\"ש רבינו יהיה הקדש היינו לומר יהא מזומן וכדברי הראב\"ד. ועי\"ל שאפי' יאמר יהיה הקדש כיון שסיים ביה לולדות הואיל ותכף תיבה זו לזו ולכך נתכוין מתחלה דבריו קיימין וכדא\"ר יוסי בתמורה (דף י\"א) גבי האומר עולה היא וולדה שלמים: \n\n" + ], + [ + "הקדיש בהמה ועוף למזבח קדושת דמים וכו'. משנה וגמרא שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המפריש מעות לחטאתו וכו'. בריש תוספתא דמעילה. \n", + "ומ\"ש הפריש לשלמיו אין מועלין בהם. משנה במעילה פרק ג' (דף י\"א) המפריש מעות לנזירותו לא נהנים ולא מועלים מפני שהם ראויים לבא כולם שלמים: \n\n" + ], + [ + "הקדיש אבר אחד לדמיו למזבח הרי זה ספק וכו'. בפ\"ק דתמורה (דף י\"א) בעיא דלא איפשיטא. ודע דבספרי רבינו כתוב לפיכך תקבר וט\"ס הוא וצריך להגיה לפיכך תקרב וכך מצאתי בספר ישן וכך הם דברי רבינו בהל' ערכין פ\"ה ושם ובפט\"ו ממעשה הקרבנות ביאר היאך תקרב. ומה שיש לדקדק בדין זה כתבתי שם. \n", + "ועל מ\"ש רבינו ואם נפדה אין מועלין בפדיונו כתב הראב\"ד א\"א למה אין מועלין בפדיונו וכו'. וטעם רבינו דשמא לא פשטא בכולה ונמצא שדמיה חולין זולת דמי אותו אבר ולפי זה צ\"ל דאין מועלין בפדיונו היינו בדמי אותה בהמה כל היתר על דמי אותו אבר. ועוד י\"ל דבכלל צדדי הבעיא הוא שכיון שדבריו סותרים את דבריו שאמר לדמיו ואמר למזבח דילמא לא חיילא קדושה כלל. והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ שכיון שאינו ראוי לפדיון דשמא לא פשטה קדושת הגוף בכולו נמצא שאינו תופס פדיונו ואין דמים אלו דמי פדיון אלא דמים אחרים וחולין הם עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "המפריש מעות לנזירותו וכו' עד ומועלין בהם. משנה בפ\"ג דמעילה (דף י\"א) המפריש מעות לנזירותו לא נהנים ולא מועלים מפני שהם ראויים לבא כולם שלמים מת והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה מעות מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח וכו' דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהם. ופי' רש\"י המפריש מעות ולא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים לא נהנים ולא מועלים בכל אותם מעות מפני שהם ראויים להביא כולם שלמים כלומר דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים ושלמים קדשים קלים נינהו ואין בהם מעילה וכו'. ומ\"ט אזיל לקולא דאי אמרת נימא דכולם ראויים להביא עולה ואיכא מעילה בכולהו מכל מקום דמי שלמים איכא בינייהו דאינם בני מעילה ואי מייתי עלייהו קרבן מעילה אשתכח דקא מייתי חולין לעזרה הלכך לקולא דלא נהנין ולא מועלין. מעות סתומים דלא פריש יפלו לנדבה דהלכה היא בנזיר דמי חטאת ילכו לים המלח דחטאת שמתו בעליה היא. דמי עולה יביאו עולה דדורון בעלמא היא דלאו לכפרה אתיא. וכתבו התוס' מפני שהם ראויים לבא כולם שלמים דכיון דלא פירש אם ירצה יביא כל המעות לשלמים. ובפרק רביעי דנזיר (דף כ\"ד כ\"ה) אהא דתנן היו לו מעות סתומים יפלו לנדבה פריך והלא דמי חטאת מעורבים בהם אמר ר\"י הלכה היא בנזיר, ופירשו רש\"י והתוספות הלכה למשה מסיני הוא דסתומים יפלו לנדבה אף על פי שדמי חטאת מעורבים בהם: \n", + "אמר אלו לחטאתי והשאר וכו' עד ואם מת יפלו לנדבה וכו' ומועלים בהם. תוספתא פירקא קמא דמעילה אלא שיש בה קצת טעות סופר ואיתא בפרק ד' דנזיר כלשון רבינו. ואיכא למידק למה מועלין בשאר בכולן והלא סתומים הם ומ\"ש ממה שנתבאר בסמוך דסתומים אין מועלין בהם, וכתבו התוס' דמיירי במת דליכא למימר ביה מימליך ומייתי שלמים וכ\"כ בתוספתא פירקא קמא דמעילה ועוד דשאני הכא שאמר והשאר לשאר נזירותי משמע דלכל הנשאר עליו קאמר ועוד שכיון שהתחיל לפרש השאר נמי הוו כמפרש שכל חיובו מביא במעות אלו. \n", + "ומה שכתב הפריש מעות ואמר אלו לחטאתי וכו' ומועלין במקצתן. יש לתמוה ודלמא אותו מקצת מאשר ייחד לשלמים ואין בו מעילה ולא יביא קרבן מעילה מספק דילמא מייתי חולין בעזרה כדאמרינן לעיל בסמוך. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל דאפשר דמקצתן דקאמר היינו כשהם יותר מדמי שלמים אי נמי שכיון שנתערבו בכל זוז יש בו חטאת ועולה ושלמים. והראשון נראה יותר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אחד ממחוייבי קינין וכו' ומועלין במקצתן. מבואר דטעמא משום דליכא בהן שלמים אלא חטאת ועולה. \n", + "ומ\"ש ואם מתו יפלו לנדבה טעמא מפרש בפרק ד' דנזיר כמו שכתבתי בסמוך הלכה היא בנזיר ומסיק שם דהלכה היא בחייבי קינים נמי: \n\n" + ], + [ + "המפריש חטאת על אכילת חלב וכו'. ברייתא וגמרא בסוף כריתות (דף כ\"ז). \n", + "ומ\"ש הפריש מעות לחטאת חלב וקנה בהם חטאת דם וכו'. שם בברייתא. \n", + "ומ\"ש לחלק בין שוגג למזיד. שם בתוספתא. ופירוש לא מעל היינו לומר דבאותו מעשה שעשה לא מעל אלא שבגמרא תלי כפרה במעילה ורבינו עשה בהפך: \n\n" + ], + [ + "המפריש שתי סלעים לאשם וכו' עד ויפלו לנדבה. משנה וגמרא שם (דף כ\"ו:) \n\n" + ], + [ + "הנהנה מדמי חטאת וכו' וכן אם נהנה מדמי אשם עד שלא קרב אשמו יוסיף חומש ויביא בדמיו אשמו. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו ובספרים כתוב ויביא בדמיו חטאתו והוא ט\"ס. ודינין אלו ברייתא בפ\"ב דמעילה (דף ט') הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם עד שלא קרבה חטאתו יוסיף ויביא חטאת עד שלא קרב אשמו יוסיף ויביא אשם קרבה חטאתו ילכו לים המלח כבר קרב אשמו יפלו (דמיו) לנדבה וכו' קרבנות המזבח למזבח קרבנות בדק הבית לבדק הבית. ופי' רש\"י כגון שנהנה ממקצת הדמים שהפריש לחטאתו או לאשמו אם נודע לו שמעל קודם שקרב החטאת והאשם מהשאר מוסיף הקרן והחומש על המעות שנשארו ויביא בכולן החטאת או האשם ואם לא נודע לו עד אחר שהקריב חטאתו א\"נ נודע לו קודם אלא שלא בא לשלם עד שקרבה ה\"ל חטאת שמתו בעליה ולמיתה אזלא וים המלח למעות במקום מיתה לבהמה אבל באשם קי\"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה ויפלו דמיה לנדבה הילכך מעות אלו יפלו לנדבה ובגמרא העמידו רישא זו אליבא דר\"ש וס\"ל כל חטאת שכיפרו בעליה באחרת תמות ולכך מעות ילכו לים המלח כיון שהיו ראויים להכלל עם החטאת ולא נכלל וקרבה החטאת אבל חכמים שסוברים שלא אמרו חטאת שכיפרו בעליה מתה אלא באבדה ונמצאת אחר כפרה ה\"נ לא ילכו לים המלח והיינו סיפא דכל קרבנות מזבח למזבח דמשמע בין קודם כפרה בין לאחר כפרה והעלה אביי דרישא ר\"ש וסיפא רבנן ואחר כך אמרו שם (דף מ\"ד) אמר רבא הא דאמרת כבר קרבה חטאתו ילכו לים המלח ה\"מ דאתיידע ליה קודם כפרה אבל (אתיידע ליה) לאחר כפרה יפלו (דמים) לנדבה שאין מפרישין בתחילה לאיבוד. פי' שכשנודע קודם כפרה ה\"ל להוסיף קרן וחומש על דמי חטאת שהרי לא היתה תחלת הפרשתן לאיבוד וכיון שלא הוסיף הוי כחטאת שכיפרו בעליה ולמיתה אבל כשנודע לו אחר שקרב חטאת אם מתה ילכו לים המלח נמצא תחלת הפרשתן לאיבוד הילכך יפלו לנדבה. ויש לתמוה על רבינו כיון שהלכה כרבנן דאין חטאת שכיפרו בעליה מתה אלא כשנמצאת אחר כפרה כמו שנתבאר בפרק רביעי מפסולי המוקדשין איך כתב רישא דברייתא ודברי רבא דכולהו בדרישא שייכא דאילו לרבנן דסברי שכל שנמצאת קודם כפרה אינה מתה ה\"ה כאן שנודע לו קודם כפרה אין הולכות לים המלח דרישא ודברי רבא ע\"כ אדר\"ש קיימי. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שסובר רבינו שכיון שרבא אמר סתם הא דאמרת ה\"מ וכו' אבל וכו' מ\"ט אין מפרישין וכו' ודאי דלהלכה אמר כך ולא אליבא דר\"ש בלחוד ופליג אדאביי דמוקי רישא כר\"ש דוקא וסבר רבא דרבנן מודו בכי הא דדוקא באבדה הוא שאמרו כן לפי שחטאת זו היתה עיקר חטאת ואינה יוצאה מדין חטאת ואין אומרין שתמות אלא א\"כ היתה אבודה בשעת כפרה שהרי נדחית לגמרי מהקרבה אבל מעות אלו לא הפרישן לקנות חטאת ובכל דהו אזלי לים המלח ומודו רבנן לר\"ש בכי הא. א\"נ י\"ל דדמיא הא מילתא להא דאמר רב הונא שאם משך אחת מהן דכ\"ע מודו שהשנייה מתה אף על פי שנמצאת קודם כמו שנתבאר פרק רביעי דתמורה ופרק רביעי מפסולי המוקדשין וטעמא משום דדחיה בידים היא ולא נחלקו אלא בבא לימלך וה\"נ כיון שנודע לו והיה יכול להוסיף בחטאת ולא הוסיף ולא בא לימלך הא דחנהו בידים ואביי אפשר דפליג עלה אבל רבא סבר כרב וברייתא כרבנן ומפרש דינא אליבא דהלכתא. גם מדברי המקשה שם יש קצת סיוע לזה שלא הקשה אלא משום דמשמע ליה דכל קדשי מזבח למזבח בכל גוונא רישא ר\"ש היא ופליגא אסיפא וע\"ז תמה רישא ר\"ש וסיפא רבנן וא\"ל אין אבל אם הסיפא לא מיירי בכל גוונא פירוש דלא הוי כללא דסיפא גוונא דרישא לא אצטרכינן לאוקמה רישא ר\"ש וסיפא רבנן כדפרישית דלא דמי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום וכו'. בפסחים פרק האשה (דף פ\"ט:) ואיתיה בתוספתא דפסחים פ\"ז: \n\n" + ], + [ + "יש מעילה בנדרים וכו'. בעיא דאיפשיטא בפרק אין בין המודר (נדרים דף ל״ה). \n", + "ומה שכתב לפיכך אין לה פדיון וכו' עד לפיכך יש לה פדיון. שם: \n", + "היתה לפניו ככר של הפקר וכו' עד לפי טובת הנייה שבה. מימרא דרבה שם (דף ל\"ד:): \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו ככרי עליך הקדש וכו'. שם בעיא דאיפשיטא. \n", + "ומ\"ש וכן כל כיוצא בזה משאר הקונמות וכו'. טעמו משום דלישנא דברייתא וגמרא יש מעילה בקונמות. \n", + "ומה שכתב וכל דברים הנאסרים עליו מנדר כזה מצטרפים וכו': \n\n" + ], + [ + "האומר הנטיעות האלו קרבן אם אינם נקצצות וכו'. משנה וגמרא פרק ג' דנדרים (דף כ\"ח). \n", + "ומה שכתב וכיון שנקצצו אינם צריכים פדיון וכו'. שם (דף כ\"ח כ\"ט) פלוגתא דאמוראי ופסק כעולא דמשמע התם דרבא דהוא בתרא סבר כוותיה. \n", + "ומ\"ש במה דברים אמורים בשפדאן המקדיש אבל אם פדאן אחר וכו'. מימרא דר' יוחנן שם (דף ל'): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד המקדיש לבדק הבית וכו'. משנה בפרק ג' דמעילה (דף י\"ג). וציר וחומץ שכתב רבינו. בת\"כ פרשת ויקרא: \n\n" + ], + [ + "כל קדשי בדק הבית וכו'. משנה בפרק ד' דמעילה (דף ט\"ו): \n\n" + ], + [ + "אכל והאכיל את חבירו וכו' עד ומעל. משנה בספ\"ה דמעילה (דף כ'): \n\n" + ], + [], + [ + "אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע וכו'. ברייתא שם (דף י\"ח): \n", + "הדש בשדה הקדש מעל וכו'. פ\"ג דמעילה (דף י\"ב). \n", + "ומ\"ש רבינו שהאבק של השדה מועיל לשדה פי' שהאבק של השדה מועיל לאותו דבר שנידש בשדה. ומ\"ש וכן אם חרש וכו': הדר במערת הקדש. ספ\"ה דמעילה (דף כ'). \n", + "ומ\"ש או בצל אילן או שובך. בתוספתא דמעילה פ\"ק הדר בצלו של שובך או בצלה של מערה לא נהנין ולא מועלין. \n", + "ומ\"ש וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל אבל המקדיש עצים ואבנים וכו'. שם בגמרא פ\"ה. ואיכא למידק דהא לא חילק ר\"ל בכך אלא כי היכי דלא תסייעיה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו ומאחר שרבינו פסק בפ\"ח מע\"ז כרב לא ה\"ל לחלק בכך כאן. וי\"ל דמשמע לרבינו דהא דמפליג ר\"ל לא לדחויי דלא תסייעיה לרב בלחוד אמרה אלא לקושטא דמילתא אמרה ולישנא דידיה הכי מוכח דאמר התם כשהקדישו ולבסוף בנאו משמע דקושטא הכי הוא. ויש סעד לזה מדהוה מצי לשנויי הנאה הנראית לעינים אסרה תורה כדשני לעיל ושני התם כשהקדישו ולבסוף בנאו משמע דהכי ס\"ל ולפיכך פסקה רבינו ואפ\"ה לא דחאה לדרב משום דלא אשכחן דפליג עליה בהדיא ואית לן למימר דטעמא משום חומרא דע\"ז: \n\n" + ], + [ + "גדולי הקדש מועלין בהם וכו'. משנה בפ״ג דמעילה (דף י״ג) פלוגתא דת״ק ור' יוסי ופסק כר' יוסי וצריך טעם למה. והר״י קורקוס ז״ל כתב שטעמו משום דבפרק הספינה (בבא בתרא דף ע״ט) הובאה משנה זו ושנו הרישא בשם ר״י ושנו בברייתא אמר רבי נראין דברי ר״י לר' יוסי בבור ושובך משמע דקים ליה דת״ק היינו ר״י וידוע דר״י ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי גם שם העלה רבה דפליגי ת״ק ורשב״א דבבור ושובך דוקא פליגי אבל בשדה ואילן ד״ה מועלין במה שבתוכן דגידולי הקדש הם הילכך הכי נקטינן גם פ״ד דפסחים נתבאר שמועלין בגדולי הקדש גבי שלשה דברים שעשו אנשי יריחו גם בתמורה פ״ז שנינו ומועלים בגידוליהם הילכך כרבי יוסי נקטינן עכ״ל x: \n", + "ומ\"ש אבל המקדיש בור ריקן וכו'. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש וכן הזבל והפרש וכו'. שם (דף מ\"ו:) ופירש\"י הזבל הוא הפרש של קדשים שהוא בחצר ה\"ה בכל מקום אלא שדרכו בחצר של הקדש. ומצאתי כתוב ללשכה לא לקיץ המזבח קאמר דא\"כ הל\"ל לנדבה אלא לשיירי הלשכה: \n", + "מעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש וכו' עד ולא מועלין. משנה פ\"ג דמעילה שם: \n", + "כתב הראב\"ד ערבה הגדילה א\"א זה שיבוש שלא נאמר במשנה וכו'. ואיני יודע למה יאמר שהוא שיבוש למי שיפרש פירוש אחר שלא כפירושו: \n", + "אילן של הדיוט הסמוך לשדה הקדש וכו'. ג״ז משנה שם שרשי אילן של הדיוט באים בשל הקדש ושל הקדש באין בשל הדיוט לא נהנים ולא מועלין. ובפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ״ו:) מקשה דמרישא משמע דבתר אילן אזלינן ובסיפא משמע דבתר קרקע אזלינן ומשני כאן בתוך ט״ז אמה כאן חוץ לט״ז אמה: \n\n" + ], + [ + "קן שבראש האילן של הקדש וכו'. משנה בפ\"ג דמעילה (י\"ג:) קן שבראש אילן של הקדש לא נהנין ולא מועלין שבאשרה יתיז בקנה ומוקי לה בגמ' אליבא דר\"י ההיא של אשרה יתיז בקנה בדאייתי עצים מעלמא ומקשה א\"ה אמאי של הקדש אין נהנין ואין מועלין אלא בגידולין הבאים לאחר מכאן וקסבר אין מועלין בגידולין ה\"נ מסתברא וכו' א\"ר אבהו א\"ר יוחנן לעולם דאייתי מעלמא ומאי יתיז יתיז אפרוחים ואסיקנא אפרוחים כאן וכאן מותרין ביצים כאן וכאן אסורים אמר רב אשי אם אפרוחים צריכין לאימן כביצים דמו ומשמע דקן דאייתי עצים מעלמא נהנים ממנו ויש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שאין נהנים בו: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) המקדיש את היער וכו' עד ולא בנביה. משנה שם: \n", + "כתב הראב\"ד והוא הגוף הקשה א\"א אינו כן אלא העלה הנובל וכו'. ואין משם ראייה דהכא גריס רבינו נבייה בבי\"ת. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב וז\"ל רבינו כתב במשנה שיש גורסין נוייה שזו החתירה הקשה דומה לנוייה שהיא בפני עצמה בתוך הפרי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "המקדיש את עבדו וכו'. בפירקא קמא דסנהדרין (דף ט״ו) ובפרק השולח (גיטין דף ל״ט) פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "הזורע פירות הקדש וכו'. פ\"ט דתרומות גדולי הקדש ומע\"ש חולין ופודה אותם בזמן זרעם. ופירש ר\"ש כגון שזרע סאה והוסיף כמה סאין א\"צ לפדות אלא סאה אחת, ובתוספתא דתרומות פ\"ח גידולי הקדש אין חייבין עליהם קרן וחומש [על מקום אחר] אלא לפי חשבון וחייבים בחלה הידים וטבול יום אין פוסלין בהם כדרך שפוסלין בחולין: \n\n" + ], + [ + "שמרים של הקדש וכו'. ברייתא בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ז). \n", + "ומ\"ש והנהנה לא מעל. כן פירש\"י דחומרא היא מדרבנן ומיהו אם נתן ג' ומצא ד' יין גמור הוא. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דהא דאין מועלין בלא מצא ד' וסתמו הכי הוא. \n", + "ומ\"ש במה דברים אמורים בקדשי בדק הבית וכו' שם: \n\n" + ], + [ + "המקדיש תרנגולת למזבח וכו'. משנה וגמרא פ\"ג דמעילה (דף י\"ב): \n\n" + ], + [ + "כתנות כהונה שבלו וכו'. בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד): \n\n" + ], + [ + "קדשי עכו\"ם אם לבדק הבית הקדישו מועלין בהם. בפ' ב\"ש (זבחים מ\"ה) ובריש תמורה. \n", + "ומ\"ש ואם קדשי מזבח הן וכו'. שם פלוגתא דר\"ש ור' יוסי ופסק כר\"ש ואיני יודע למה ואפשר שטעמו משום דבסוף פרק קמא דערכין (דף ה':) מייתי ברייתא סתמא כר\"ש: \n\n" + ], + [ + "קול ומראה וריח וכו'. פ' כל שעה (פסחים דף כ״ו.) ובפ״ק דכריתות (דף ו'.) ופירשו שם דקודם שתעלה תמרתו מועל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "יש דברים שהאדם נהנה בהם ולא יפגמו וכו' עד בדבר עצמו. משנה בפ\"ה דמעילה (דף י\"ח): \n\n" + ], + [ + "קדשי קדשים התמימים וכו'. x שם במשנה (דף י\"ח.) תלש מן החטאת כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום כשהיא מתה כיון שנהנה מעל ובגמרא (דף י\"ט:) מכדי אי בבהמה תמימה היינו כוס של זהב אמר רב פפא בבעלת מום עסקינן. ופירש\"י מכדי בחטאת בהמה תמימה מיירי מתני' וכו' עד הילכך לא תני בה עד שיפגום: \n", + "כתב הראב\"ד קדשי קדשים התמימים א\"א זה אמרו מעצמו ואין לו סמך וכו'. ואני שמעתי ולא אבין שהרי דברי רבינו מבוארים בגמ' שכתבתי בסמוך והיאך כתב עליו שמעצמו אמרו ואפשר שלא היה כתוב כן בנוסחא שלו. ועל מ\"ש שהקרבן התמים וכו' אפשר שיפול בו מום, כתב בעל מ\"ע דהשתא מיהא תמים הוא ואין לנו בהקדשות אלא מקומו ושעתו כדאיתא בתוספתא רפ\"ב דמעילה ובשעה שנהנה פגם ועוד תניא התם ועוד שתהא הנאתו ופגימתו כאחד עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "המועל בקדשי וכו'. בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ב:) תנן המקדש וכו' בהקדש במזיד קידש בשוגג לא קידש דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בשוגג קידש במזיד לא קידש ובגמרא (דף נ״ה) פסק הלכה כרבי יהודה דאמר הקדש בשוגג מתחלל במזיד אין מתחלל. \n", + "ומה שכתב במה דברים אמורים בשמעל בקדש והוציאו בתורת חולין והקנהו לאחר. בפ\"ה דמעילה (דף כ') תנן נטל פרוטה של הקדש ה\"ז לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ופירש\"י הנותן מעל שהוציאה לחולין. \n", + "ומ\"ש אבל אם נהנה בו ופגמה ולא הקנה לאחר יש בו מועל אחר מועל ואין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי תשמיש בלבד כיצד בקע בקורדום וכו'. שם במשנה (דף י\"ט:) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולם מעלו שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה ובא חבירו ושתה כולם מעלו תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש ובא חבירו ותלש כולם מעלו: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו א\"א בכל זה יצא מכלל משנתנו. ואני אומר שמ\"ש ובודאי בהמה דומיא דכלי שרת אינו הכרע דמדקתני רכב על גבי בהמה משמע דבבהמה טמאה איירי שדרכה ברכיבה ולא בבהמה טהורה שאין דרכה ברכיבה. ועוד דבהמה תמימה בהדיא קתני לה תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש וכו' כולם מעלו ואם כן כי קתני רכב על גבי בהמה ע\"כ בבהמה טמאה היא, ועל פי הדברים האלה אין התוספתא סותרת המשנה דכי קתני מתני' ובא חבירו ורכב בבהמה טמאה מיירי שאינה קדושה אלא קדושת דמים דומיא דבקע בקרדום דקתני בתוספתא וכיון דבהמה דקתני במתני' אינה טהורה שקדושה קדושת הגוף אלא טמאה שאינה קדושה אלא קדושת דמים הוא הדין לכלי שרת דקתני מתני' בכלי תשמיש איירי שאינם קדושים אלא קדושת דמים ויש בהם מועל אחר מועל ובזה באו מוסכמים המשנה והתוספתא. אך קשה לזה דאמרי' בגמ' מני מתני' ר' נחמיה היא וכו' עד לא כ\"ש ופירש רש\"י אם אחרים מביאין לקדושתן כלומר כיון דכלי שרת חמירי וכו' משמע בהדיא דכלי שרת דתנן במתני' בכלי שרת ממש הוא. לכן נראה שרבינו מפרש דכלי שרת דמתני' כלי שרת ממש הם וכבר הזכירה רבינו בסמוך לקמן ואף על פי שכתבו בלשון יראה לי היינו לענין שאם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו אבל לענין שיש בו מועל אחר מועל מדינא הוא מאחר שהיא קדושה קדושת הגוף וכלי תשמיש שכתב כאן היינו כגון קרדום וכיוצא בו שאינם קדושים אלא קדושת דמים וכדאיתא בתוספתא והוא נלמד ממתני' דקתני על גבי בהמה ומיירי בבהמה טמאה שאינה קדושה אלא קדושת דמים וכדפרישית ומינה נילף לכלי תשמיש שאינם קדושים אלא קדושת דמים: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב נטל הקורדום ונתנו לחבירו וכו' נטל הכוס ונתנו לחבירו וכו' נתן החמור לחבירו מתנה וכו'. בתוספתא דמעילה פרק שני והוא נלמד מהמשנה שכתבתי בסמוך נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל. \n", + "ומה שכתב וכן המשאיל קרדום של הקדש וכו'. בפרק השואל (דף צ\"ט): \n\n" + ], + [ + "בהמת קדשי מזבח וכו'. משנה בפ\"ה דמעילה (דף י\"ט) תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש ובא חבירו ותלש כולם מעלו. \n", + "ומ\"ש וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו: כתב הראב\"ד דבר זה לא נמצא לו יסוד וכו'. והנה הראב\"ד עצמו מצא לו יסוד מהתוספתא. ומ\"ש אבל ק\"ל מ\"ש עולה, מדברי רבינו נראה דלאו דוקא עולה אלא ה\"ה לכל קדשי מזבח וחדא מקדשי מזבח נקט. אבל עדיין קשה דלא ה\"ל למינקט אלא קל שבכולן ומינה נילף לחמורים ואמאי נקט עולה שהיא חמורה שבכולן. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דטעמא משום דפתח בה קרא בתחלת הקרבנות. ודע שיש נוסחא בספרי רבינו שגורס בהמת קדשי קדשים והיא גירסא נכונה דאילו קדשים קלים אין מועלין בהם עד שיזרק הדם כדתנן בפ\"ק דמעילה (דף ו'): \n\n" + ], + [ + "בהמת קדשי קדשים שנפל בה מום וכו'. בספ\"ה דמעילה (דף כ') פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "אמרו חכמים שהנוטל אבן וכו'. בפרק ה' דמעילה שם תנן נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ובגמרא ומאי שנא הוא ומאי שנא חבירו אמר שמואל בגזבר המסורות לו עסקינן, ומשמע לרבינו דכי פריך מאי שנא הוא ומאי שנא חבירו היינו לומר דכשם שהוא מעל היה ראוי לומר חבירו מעל גם כן ואוקמוה בגזבר המסורות לו הא בשאר כל אדם שניהם מעלו. ויש סיוע לפירוש רבינו ממה ששנינו בתוספתא פרק חמישי דמעילה וכתבה רבינו בסמוך המפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חבירו מעל. והוקשה לרבינו דכיון דקיימא לן אין מועל אחר מועל בדבר שקדוש קדושת דמים היאך מעלו שניהם ולכך העמידה במועל בזדון, וק\"ל אם כן אמאי דחיק גמרא לאוקמיה בגזבר לישני דהכא במאי עסקינן בשוגג דאין בו מועל אחר מועל. ואפשר שטעמו של רבינו משום דהא לא איצטריכא לתנא לאשמועינן הכא דהא אשמעינן לעיל בההוא פירקא. ובענין מה שהעמידה בגזבר המסורות לו מפרש רבינו דקאי למקבל האבן או קורה לפי שלא נהנה בנתינה זו שנתן לו שתחת ידו היתה קודם שיתננה לו. אבל רש\"י פירש מאי שנא דכי נטלה הוא לא מעל ומאי שנא דכי נתנה לחבירו מעל בגזבר המסורות אותו אבן או קורה עסיקינן דכי נטלו הוא עדיין ברשותו הם וברשות הקדש נינהו כמתחלה אבל כי נתנו לחבירו הרי שיצאו מרשות הקדש לחול עכ\"ל. והראב\"ד כתב ונתנה לחבירו שניהם מעלו א\"א אף בזה עזב כל הדרך הסלולה וכו'. טעמו מפני שהוא מפרש דכי פריך מאי שנא הוא ומאי שנא חבירו היינו לומר שכיון שנטלה הוא מעל אף על פי שלא נתנה לחבירו כמ\"ש לקמן בסמוך. \n", + "ומה שכתב רבינו הנוטל פרוטה של הקדש על דעת שהיא שלו וכו' עד בכל עת שירצה. משנה בפרק ה' דמעילה (דף כ'): \n", + "וכתב הראב\"ד נטל אבן או קורה א\"א זו היא שהעמידו בגמרא בגזבר וכו'. וכבר נתבאר זה בסמוך: \n\n" + ], + [], + [ + "וכן אם נתנה לאחד מבעלי אומניות וכו' עד ואם מישראל לא מעל. בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ״ח). ויש לתמוה דהתם אליבא דר״ל דאמר משיכה קונה מן התורה קיימינן ואנן קיימא לן כר״י דאמר דבר תורה מעות קונות: \n\n" + ], + [], + [ + "המוציא מעות הקדש בצרכיו וכו' לפיכך המביא מנחות ונסכים וכו'. תוספתא פירקא קמא דמעילה וכחכמים ובגמרא פרק הנהנה (דף י\"ט) פלוגתא דר\"ש ור\"י והלכה כר\"י דאמר הכי: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב נתן שקלו ממעות הקדש כשיתרמו התרומה וכו'. בפרק ב' דשקלים תנן x השוקל שקלו מן ההקדש אם נתרמה תרומה ואחר כך קרבה הבהמה מעל. \n", + "ומ\"ש שאינו מועל עד שיקנו בהמה ויזרוק דמה. הוא ע\"פ מה שנתבאר לעיל בסמוך: \n\n" + ], + [ + "המפריש שקלו וכו'. תוספתא פ\"ק דמעילה. וכתב הראב\"ד בין הוא בין חבירו מעל א\"א זה מן הטעות הראשון עכ\"ל. כלומר דאזדא רבינו לטעמיה שפירש במאי דפריך בגמ' מ\"ש הוא ומאי שנא חבירו דהיינו לומר דהל\"ל שניהם מעלו. ויש לתמוה על הראב\"ד שמאחר שדברי הרמב\"ם פה הם דברי התוספתא לא הל\"ל שהם טעות אדרבה ה\"ל ללמוד מתוספתא זו שפירוש רבינו בההיא פירכא אמת: \n", + "נתנו לחבירו לשוקלו וכו'. משנה בפ\"ב דשקלים שם. \n", + "ומה שכתב ולעולם אין מועלין בשיירי הלשכה. בירושלמי פ\"ב דשקלים ובגמרא פ\"ב דקידושין (דף נ\"ד) פלוגתא דרבי יהודה ורבי מאיר והלכה כרבי יהודה דאמר הכי. \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי ששגג ולקח הקדש או מעות הקדש ונתנו לשליח להוציאו בתורת חולין וכו' עד ואם לא עשו שליחותו בעה\"ב פטור. משנה בפ\"ב דמעילה (דף כ'): \n", + "אמר לשלוחו תן לאורחים חתיכה חתיכה של בשר וכו'. שם במשנה אמר תן להם חתיכה חתיכה והוא אמר להם טלו שתים שתים והם נטלו ג' ג' כולם מעלו ובגמ' ש״מ מוסיף על שליחותו הוי שליח אמר רב ששת דאמר שליח טלו אחת מדעתו ואחת מדעתי. פירוש ש״מ מוסיף על שליחותו הוי שליח ותפשוט הא דאיבעיא לן בפ' אלמנה ניזונית (כתובות דף צ״ח:) האי מאן דאמר לשלוחיה זיל זבין לי ליתכא דארעא ואזל זבין ליה כורא שהוא פי שנים מי אמרינן מוסיף על דבריו של משלח הוי וליתכא מיהא קנה או דילמא מעביר על דבריו וליתכא נמי לא קנה. ורבינו פסק בפ״א משלוחין דמוסיף על שליחותו הוי וטעמו משום דבפ' אלמנה ניזונית (כתובות דף צ״ט) אמרינן א״ד הא לא תיבעי לך וכו' דודאי מוסיף על דבריו הוי ומשמע דכי אמר ש״מ מוסיף על שליחותו הוי שליח מדקתני דבעה״ב נמי מעל דייק דאת״ל מעביר על דבריו הוי לא מעל בעה״ב ושני רב ששת דמהא לא תפשוט דאפי' את״ל דמוסיף על שליחותו לא הוי שליח שאני הכא דא״ל טלו אחת מדעתו ואחת מדעתי דכיון דא״ל בהדיא אחת מדעתו הרי נעשה שליחותו של בעה״ב בפירוש ומש״ה מעל אבל אם היה אומר סתם טלו שתים אפשר דהו״ל מעביר על דבריו של בעה״ב ולא מעל בעה״ב והכי אמרינן בהדיא בגמ' בפ' אלמנה נזונית. והשתא כיון שרבינו פסק דמוסיף על דבריו הוי כשפסק דבעה״ב חייב בכל גוונא שפיר. אבל מה שפסק ברישא שהשליח פטור קשה דהא אפי' אי הוי מוסיף מעל על מה שהוסיף. וכתב הר״י קורקוס ז״ל שאפשר לומר שדעת רבינו דאוקמתא דרב ששת לאו לדחויי דלא תילף דמוסיף הוי אמר כן אלא כי היכי דלא תיקשי כיון שזה לא עקר השליחות למה מעל דהא תנן עשה שליחותו בעה״ב מעל ולא השליח ומשמע ליה אפילו הוסיף על מה שצוה דלאו דוקא צוה כן אלא שלא יפחות לזה העמידה בשאמר טלו אחד מדעתי וכיון שכן ראוי שימעול גם השליח ובגמ' קבע אותה למידחי דלא תיפשוט דמוסיף הוי כיון דבהכי מיירי מעתה לא דמיא מתני' לבעיין עכ״ל. והאריך עוד בדבר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א כשהיו החתיכות מקדשי בדק הבית אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד וכו': כתב הראב\"ד אבל אם היו בשר עולה א\"א תוספתא היא במעילה וכו'. \n", + "ומ״ש רבינו ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה. בפ' האיש מקדש (קידושין דף מ״ג:). \n", + "ומ\"ש שלא יתערב בה איסור אחר. כבר נתבאר שהוא תוספתא: \n\n" + ], + [ + "הנותן פרוטת הקדש לשלוחו וכו' עד השליח מעל. משנה בפרק בתרא דמעילה (דף כ\"א): \n\n" + ], + [ + "נתן לו שתי פרוטות וכו'. משנה וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "השולח פרוטה ביד שלוחו וכו' עד שהרי הוא שוגג. ברייתא שם. \n", + "ומ\"ש הודיעו לחנוני וכו' שלשתן פטורין. נלמד ממה שקדם דמזיד פטור. \n", + "ומ\"ש ונתפס המקח להקדש: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכיצד יעשה כדי להציל החנווני מן החטא וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש וכן פרוטה שנתערבה בכל הכיס וכו' עד לא מעל עד שיוציא את כל הכיס. ג\"ז משנה שם ופסק כחכמים. והטעם שאין מעילה מן הספק לדעת חכמים הילכך לא מעל עד שיוציא האחרונה דאז הוי ודאי. ואם תאמר וליבטיל ברובא יש לומר דדבר שיש לו מתירין הוא א\"נ מטבע חשיב ולא בטיל: \n\n" + ], + [ + "אמר כיס מכיסי הקדש וכו'. תוספתא פ\"ק דמעילה וצ\"ע שזה סותר מ\"ש בפט\"ז ממעשה הקרבנות באומר x שור משוורי הקדש: \n\n" + ], + [ + "המועל בפחות משוה פרוטה וכו'. ברייתא פרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ה:) ואת אשר חטא מן הקדש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה להשבון: \n\n" + ], + [ + "המפקיד מעות אצל בעה״ב ונשתמש בהם וכו' עד וכאילו השתמש ברשות. משנה בפרק ב' דמעילה (דף כ״א) ומיפרשא בגמרא פרק המפקיד (בבא מציעא דף מ״ג). וחנווני פלוגתא דר״מ ור״י וידוע דהלכה כר״י: \n\n" + ], + [ + "ועל מה שכתב רבינו הפקידן אצל שולחני או חנווני וכו' שניהם פטורים וכו'. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל בפרק המפקיד תניא המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורים לא ישתמש בהם לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר מותרים ישתמש בהם לפיכך אם הוציא מעל הגזבר. ויש לתמוה על רבינו שכתב שניהם פטורים הפך ברייתא זו וליכא מאן דפליג עלה ותירץ שרבינו דחה ברייתא זו מהדין שכתב בפ\"ו שאם קנה חפץ ונתן מעות הקדש ולא משך לא מעל והא התם עדיף ממפקיד ומותר הוא להוציאם ואעפ\"כ לא מעל עד שימשוך כי אז נהנה בהם או בדבר שאין צריך משיכה וכ\"ש בזה שכיון שאין אנו מחייבין אותו עד שיוציא והוציא דוקא לר\"נ דהלכתא כותיה שאינו חייב באונסין א\"כ אתה בא לחייבו מטעם שליח לא מטעם נתינתו לו בידו וכיון שחידוש הוא שחידשה תורה במעילה אין לך בו אלא חידושו ולכך דוקא בשעשאו שליח בפירוש וא\"ל להוציאן אבל שיעשה שליח מאלו לחייבו אין לנו. ומעתה סובר רבינו דמתני' דנתנה לבלן מעל דמוכח דוקא בלן אבל דבר הצריך משיכה לא מעל דהיתר תשמיש לא מייתי לידי מעילה וכן ההיא דנתנה לספר לא מעל כולהו פליגי על אותה ברייתא וסברי שאין מעילה אלא א\"כ א\"ל בפירוש עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "האשה שהכניסה מעות של הקדש לבעלה וכו'. בעיא דאיפשיטא בפרק השואל (דף צ\"ו ע\"ב): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הפועלים שהם עושים בהקדש וכו' הדש כרשיני הקדש הרי זה חוסם את הפרה וכו'. משנה וגמרא בפרק ג' דמעילה (דף י\"ג): \n\n" + ], + [], + [ + "אין מחללין את ההקדש על המלאכה וכו'. הכי משמע במשנה פ\"ד דשקלים ומפורש בתוספתא פ\"ק דמעילה: \n\n" + ], + [ + "כשבונים במקדש וכו': \n\n" + ], + [ + "כשפוסקים עם האומנין וכו'. בפי״ז דכלים ומייתי לה בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ח) ובפ' על אלו מומין (בכורות דף מ') ובגמרא אמרו חד לכספא ודהבא, ויש לתמוה על רבינו שהשמיטו: \n\n" + ], + [ + "תנאי ב\"ד שיהו הכהנים נאותים במלח ובעצים וכו'. בשקלים פ\"ז. \n", + "ומ\"ש אבל לא יתנו מלח המקדש בחולין שלהם. בפ' ג' דמנחות (דף כ\"א): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש מלח שע\"ג האבר מועלים בו שע\"ג הכבש ושעל ראש המזבח אין מועלין בו. תוספתא פ\"ו דמנחות ואיתא בגמרא פ' הקומץ רבה שם. ופירש\"י שע\"ג הכבש שנופל שם כשמולחין את הקומץ אין מועלין בו דשוב אינו ראוי: \n\n" + ], + [ + "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה וכו'. דברי רבינו ודרכיו אמונה והם ראוים אליו: \n", + "סליקו הלכות מעילה בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8dff57bd6938242e39e302f48bd17a360d90784a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,411 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Trespass", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Trespass", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "תשלום הקרן והבאת האשם וכו'. ברייתא ס״פ הגוזל עצים (בבא קמא דף קי״א) מנין שאם הביא מעילתו ולא הביא אשמו אשמו ולא הביא מעילתו שלא יצא ת״ל באיל האשם ונסלח לו וגו' יכול כשם שאיל ואשם מעכבים כך חומש מעכב ת״ל באיל האשם ונסלח איל ואשם מעכבים ואין חומש מעכב. ופירש״י מעילתו קרן דהקדש שמעל בו. באיל האשם ונסלח משמע אין סליחה אלא בשניהם. איל כמשמעו. האשם קרן כדיליף לקמיה עכ״ל. כלומר דאמרינן לקמן בסמוך ויליף הקדש מהדיוט מה אשם דהתם קרן אף אשם דהכא קרן. ופירש״י אשם דכתיב בגזל הגר קרן הוא כדאמרינן לעיל: \n\n" + ], + [ + "הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו לא יצא. כלומר שאם הביא מעילתו ואח\"כ הביא אשמו לא יצא שצריך שתחלה יביא אשמו ואחר כך יביא מעילתו: \n", + "כתב הראב\"ד שלא הביא אשמו לא יצא א\"א אינו משוה עם הגמ' של פ' הגוזל רבה עכ\"ל. טעמו לומר דהתם תניא מנין שאם הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו שלא יצא ת\"ל באיל האשם האשם בשכבר ופירש\"י באיל האשם משמע באיל שהוא בא חובה לאשם שהוא קרן אלמא קרן ברישא מייתא. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל נראה שדברי רבינו והברייתא הכל יוצא לדרך אחד ורבינו קרא אשמו את הקרן כלישנא דסליק מיניה שאמר איל ואשם וגם כלישנא דקרא דמיניה יליף דהיינו באיל האשם האשם בשכבר כלומר שהביאו כבר קודם האיל וכיון דלישנא דקרא הכי להודיע שמשם כתב כן רבינו, ומעילתו שבדברי רבינו היינו אשם מעילתו דשייך נמי שפיר לישנא דמעילתו. ונראה עוד דברייתא נקט הכי מפני שעדיין לא אמרה דרשא דאשם הוי קרן דבתר האי דרשא מיתניא ההיא אבל רבינו שהקדים כבר והודיע דאשם דקרא היינו קרן נקט לישנא דקרא ומעתה מעילתו ודאי דהיינו קרבן מעילתו ונמצא רבינו משוה עם הגמרא והיא היא עכ\"ל: \n", + "נסתפק לו אם מעל וכו'. במשנה פרק דם שחיטה (כריתות דף כ״ב) פלוגתא דר״ע ורבנן ופסק כרבנן: \n", + "והחומש הרי הוא כתחלת ההקדש וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד): \n", + "וכבר ביארנו כמה פעמים. בהלכות מעשר ובהלכות תרומות ובהלכות ערכין: \n", + "שהחומש אחד מארבעה בקרן וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) אסיקנא הכי: \n\n" + ], + [ + "יש דברים שאין חייבים עליהם מעילה וכו'. בפ\"ג דמעילה שנינו שיש דברים שאין נהנין מהם ולא מועלים. ופירש\"י בפ\"ד דנזיר (דף כ\"ח) בד\"ה לא נהנין מדרבנן ובריש מעילה (דף ב') אמרינן שדברים שאין מועלין בהם אלא מדרבנן אין משלמין חומש: \n\n" + ], + [ + "כל קדשי מזבח וכו'. בפרק ג' דבכורות (דף כ\"ה) ואמרינן התם דקדשי בדק הבית אינם אסורים בגיזה ועבודה אלא מדרבנן וכתבו רבינו לקמן בפרק זה. \n", + "ומ\"ש והגוזז את השור או העובד בצאן לוקה מן התורה. שם מנין ליתן את של זה בזה וכו' ת\"ל לא תעבוד ולא תגוז. ופירש\"י וי\"ו מוסיף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה מזה. \n", + "ומ\"ש ותולש אינו כגוזז. שם: \n\n" + ], + [ + "ספק קדשים וכו'. הרי הם אסורים בגיזה ועבודה וכו'. בפ\"ב דבכורות (דף י\"ח:) ואיתיה בפ\"ק דמציעא: \n\n" + ], + [ + "בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדית וכו' אינה מותרת בגיזה ועבודה וכו' עד ואינם יוצאים לחולין להגזז ולהעבד לעולם. משנה פרק שני דבכורות (דף י\"ד) ופרק הזרוע (חולין דף ק\"ל): \n", + "ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ״ב) אמר ר' הושעיא המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה. ופירש״י המרביע שור פסולי המוקדשין שנפדה אפילו על מינו לוקה שהרי גוף אחד ועשאו הכתוב שני גופים דתורת חולין ותורת קדשים יש עליו עכ״ל. ואיני יודע למה לא כתב רבינו שלוקה. \n", + "ומה שכתב שאסור להרביע בבכור: \n\n" + ], + [ + "מותר לתלוש השיער לכתחלה וכו'. בפרק ג' דבכורות (דף כ\"ה כ\"ו). \n", + "ומה שכתב ואותו השיער שתלש או שנשר וכו' הרי זה אסור בהנאה אפילו לאחר שישחטו מפני מומן וכו'. שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים ואליבא דר\"י דאמר בגמרא אמר ר\"נ הלכה כר\"י הואיל ותנן בבחירתא כוותיה וכו' אמר ר\"נ בר יצחק מתני' נמי דיקא וכו'. \n", + "ומ\"ש אבל צמר הנושר מהחטאת והאשם מותר וכו'. שם בגמ'. \n", + "ומ\"ש ואם נתלש מן העולה הרי זה ספק. שם בעיא דלא איפשיטא: \n", + "וכל שיתלש מכל הקדשים וכו' חוץ מן הבכור וכו'. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל שיש ללמוד כן מדקתני בברייתא בכור בעל מום משמע וכן מדנקט דוקא בכור מהטעם שנתבאר בבעיא עולה תמימה משמע דבבעלת מום ליכא ספיקא: \n\n" + ], + [ + "השוחט הבכור וכו'. משנה בפרק ג' דבכורות (דף כ\"ד:): \n\n" + ], + [ + "קדשי בדק הבית וכו'. מימרא דר״א שם (דף כ״ה) והעמידו אותה מדרבנן. ונתבאר גם בפ' ראשית הגז (חולין דף קל״ה): \n\n" + ], + [ + "המקדיש עובר למזבח וכו' והרי היא מותרת בגיזה וכו'. פרק קמא דתמורה (דף י\"ב): \n", + "הקדיש אבר אחד מן הבהמה וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "קדשים קלים אין מועלים בהם וכו'. משנה בפרק קמא דמעילה (דף ו'). \n", + "ומה שכתב ואין מועלין בדבר הנאכל. נתבאר בפרק שקודם זה. \n", + "ומה שכתב אפילו העלה אימורים שלהם למזבח קודם זריקה אין מועלין בהם עד שיזרוק הדם. פרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה:): \n", + "הוציא אימוריהם לחוץ וכו'. משנה בפירקא קמא דמעילה אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ר\"א אומר אין מועלין בהם וכו' רבי עקיבא אומר מועלין בהם ואמרינן בגמ' דר\"ע סבר אפי' זריקה שלא כתקנה מייתי לידי מעילה וידוע דהלכה כר\"ע. \n", + "ומ\"ש שהזריקה מועלת ליוצא בין להקל בין להחמיר היינו לומר דאימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים כשיזרק הדם מועלים בהם ובשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים כשיזרק הדם אין מועלין בו וכדתנן בפ\"ק דמעילה אליבא דר\"ע: \n\n" + ], + [ + "כל קדשי קדשים מועלים בהם וכו' עד מועלים בו והוא בבית הדשן. משנה בפרק ב' דמעילה (דף ט'): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "וכן פרה אדומה וכו'. בפ״ד דפרה שנינו לעולם מועלים בה וכו' עד שתעשה אפר. ובפ״ז דשקלים שנינו שהתקינו בית דין שלא יהו מועלים באפר פרה. וקאמר עלה בבבלי ובירושלמי בדין הוא שימעלו בה והם גזרו שלא ימעלו בה והתני' חטאת מלמד שמועלין בה בה מועלין ואין מועלין באפרה ובגמ' דידן פ' התכלת (מנחות דף נ״א נ״ב) מקשה על מאי דתנן שהוא תנאי ב״ד שלא יהו מועלים באפרה דאורייתא היא דתניא חטאת מלמד שמועלין בה היא בה מועלין באפרה אין מועלין אמר רב אשי שתי תקנות הוו דאורייתא בה מועלין באפרה אין מועלין כיון דחזו דקא מזלזלי בה וקא עבדי מינה למכתן גזרו בה מעילה כיון דחזו דפרשי מספק הזאות אוקמוה אדאורייתא ולפי זה הא דתנן שהוא תנאי ב״ד קאי אמאי דאוקמוה אדאורייתא. \n", + "ומ\"ש רבינו אע\"פ שהיא כקדשי בדק הבית, קשה דמאי אע\"פ אטו קדשי בדק הבית מי לא מעלי בהו. ואפשר דה\"ק אע\"פ שאינה קדשי מזבח וגם אינה קדשי בדק הבית אלא דומה לקדשי בדק הבית וכיון שאינה קדשים ממש לא היה מן הדין שימעלו בה אלא דקרייה רחמנא חטאת: \n\n" + ], + [ + "חטאת בהמה ואשם וכו' עד הוזה דמה אין בה מעילה. משנה פ\"ב דמעילה (דף ט'). \n", + "ומ\"ש אבל אסור ליהנות במוראתה ונוצתה וכו'. בסוף תמורה (דף ל\"ד) עולת העוף שנתמצה דמה מוראתה ונוצה שלה יצאו מידי מעילה ואסיקנא דמ\"מ אסורים בהנאה משום דנקברים הם כדאמרינן בפ\"ק דיומא נבלעים במקומן וכל הנקברים אפרן אסור: \n\n" + ], + [ + "המנחות מועלין בהן משהוקדשו וכו' עד הותרו השירים באכילה ואין בהם מעילה. משנה בפרק ב' דמעילה (דף י'). \n", + "ומה שכתב ואם נפסלו השירים או חסרו וכו'. סוף פירקא קמא דמנחות בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "לחם הפנים מועלים בו משהוקדשו וכו' עד נזרק דם הכבשים הותרו באכילה. משנה בפרק ב' דמעילה (דף ט'): \n\n" + ], + [ + "הנסכים מועלים בהם וכו'. משנה בפרק שלישי דמעילה (דף י\"א). \n", + "ומה שכתב מים שמנסכים בחג הסוכות וכו'. גם זה משנה שם (דף י\"ג). \n", + "ומה שכתב מועלין בכולן. שם אהא דתנן נתנן בצלוחית מועלין בהם אמר ר\"ל אין מועלין אלא בג' לוגין ור' יוחנן אמר מועלין בכולן וידוע דהלכה כר\"י: \n\n" + ], + [ + "לוג שמן של מצורע מועלין בו משהוקדש בכלי וכו' עד הותרו השירים באכילה. ברייתא בפרק בית שמאי (זבחים מ\"ה) וכתנא קמא דרבי: \n\n" + ], + [ + "כל דמי שחיטת הקדשים אין מועלין בו. משנה בפ\"ג דמעילה (דף י\"א). \n", + "ומ\"ש בין לפני כפרה בין לאחר כפרה. שם בגמרא: \n", + "כתב הראב״ד אותה מעילה אינה אלא מדרבנן והכי איתא ביומא עכ״ל. הוא בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״ט). \n", + "ומ\"ש יצא לנחל קדרון מועלין בו. שם במשנה. \n", + "ומ״ש אבל המקיז דם לבהמת קדשים הרי הוא אסור בהנאה ומועלין בו. מימרא שם (דף י״ב) ואיתא בפרק אין עומדין (ברכות דף ל״א) והכריח שם הר״ר יונה דמועלין בו מן התורה. וכתב הרא״ש דאפילו בדם קדשים קלים דאע״ג דליכא בהו מעילה איכא בהו איסורא דאורייתא x: \n\n" + ], + [ + "העצמות והגידים והקרניים והטלפיים וכו' עד מועלים בהם לעולם. בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ו) אהא דתנן העצמות והגידים והקרנים והטלפים שפירשו לא יעלו אמרינן בגמרא אמר רבה וכו' לא שנו אלא שפירשו לאחר זריקה אבל פירשו קודם זריקה אתיא זריקה ושריתינהו וכו' מתיב וכו' עצמות קדשים לפני זריקה מועלין בהן לאחר זריקה אין מועלים בהן ושל עולה מועלים בהן לעולם אימא ושל עולה פירשו לפני זריקה אין מועלין בהן לאחר זריקה מועלים בהן לעולם ופליגא דר״א דאמר ר״א פירשו לפני זריקה מועלים בהם לאחר זריקה לא נהנים ולא מועלים ופירש״י לא שנו דקאמר פירשו ירדו ומיהו איתנהו בכלל קדשים אלא שפירשו לאחר זריקה דכיון דבשעת זריקה מחוברים הוו קובעתן זריקה למזבח וכי פירשו ה״ל קדשים פסולים אבל פירשו לפני זריקה דכיון דבשעת זריקה לאו בני מזבח היו אתיא זריקה ושריתינהו להדיוט וכו'. עצמות קדשים הנאכלים כגון חטאת ואשם מועלים בהם דאין כאן שעת היתר לכהנים. ופליגא דר״א אדרבה. פירשו לפני זריקה מועלים בהם לעולם דכיון דפירשו ואינהו לאו בני הקטרה נינהו לא אהני להו זריקה ובאיסורייהו קיימו עכ״ל. ובאמת כי סוגיא זו יש בה כמה תימה כמו שיראה המעיין. ומכ״מ רבינו נראה שפסק כר״א דאתי כרישא דברייתא דרב אדא בר אהבה ובעולה פסק כברייתא דרב אדא בר אהבה. וי״ל גבי קדשי קדשים דקאמר לפני זריקה מועלין בהם מה פירושו א״ת דמועלין בהם לעולם ואמאי לא שריא להו זריקה כי היכי דשריא בעולה וא״ת דמועלין בהם דקאמר אינו אלא עד שעת זריקה מדלא נקט בהו אין מועלין בהם לאחר זריקה כדנקט בעולה ונקט בהו מועלים משמע דלעולם מועלים בהם וא״כ תיקשי מה שהקשיתי מ״ש מעולה. ונ״ל דקושטא דמלתא דמועלין בהם דנקט בקדשי קדשים אינו אלא עד שעת זריקה כמו בעולה ודייק למינקט בהו מועלים בהם לומר שאע״פ שהם מקדשים הנאכלים מועלים בהם עד שעת זריקה. ובעולה נקט אין מועלים בהם לומר שאע״פ שהם מעולה שכולה כליל אין מועלין בהם לאחר זריקה: \n", + "עצמות העולה שפקעו מעל גבי המזבח וכו'. בפרק הנזכר בדף הנזכר במשנה איברים שפקעו מע\"ג המזבח קודם חצות יחזיר ומועלים בהם לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהם. ובגמ' (דף פ\"ו) אתמר פירשו קודם חצות והחזירן אחר חצות רבה אמר חצות שני עוכלתן רב חסדא אמר עמוד השחר עוכלתן וכו' פירשו קודם חצות והחזירן לאחר עמוד השחר רבה אמר חצות שני עוכלתן רב חסדא אמר אין בהם עיכול לעולם מתקיף לה רב יוסף ומאן לימא לן דחצות בראש המזבח משויא להו עיכול דילמא כל היכא דמשכחת להו משויא להו עיכול שלחו להו מתם הלכתא כרב יוסף אתמר נמי אמר רבי חייא בר אבא פירשו קודם חצות והחזירן לאחר חצות לא נהנים ולא מועלים וכו' יוצאים מידי מעילה א\"ל רב פפא לאביי וכי מאחר דשלחו מתם הלכתא כרב יוסף ואמר רבי חייא בר אבא וכן תני בר קפרא רבה ורב חסדא במאי פליגי א\"ל בשמניח ע\"כ בגמרא. וקשה בעיני ליישב דברי רבינו על פי הדברים האלה כמו שהוא מבואר לכל מעיין. ומה שנ\"ל לומר על צד הדחק הוא שפסק כרב יוסף דאמרינן בגמרא דהלכתא כוותיה וכיון דרב יוסף סבר דחצות כל היכא דמשכחת להו משויא להו עיכול באיברים שפקעו יליף מינה רבינו לעצמות שפקעו: \n\n" + ], + [ + "גחלת שפקעה מעל המזבח וכו'. תוספתא פרק קמא דמעילה. \n", + "ומ\"ש אבל גחלת של קדשי בדק הבית מועלין בה ושלהבת לא נהנין ולא מועלין. משנה בסוף מסכת יו\"ט (דף ל\"ט): \n\n" + ], + [ + "דשן מזבח החיצון וכו'. בפ״ב דמעילה (דף ט') אתמר הנהנה מאפר תפוח שעל גבי המזבח רב אמר אין מועלין בו ור״י אמר מועלין בו לפני תרומת הדשן כ״ע לא פליגי דמועלין בו כי פליגי לאחר תרומת הדשן וידוע דהלכה כר״י. ובפ' ב״ש (זבחים דף מ״ה) וברפ״ג דמעילה (דף מ״ו) קאמר סתם גמ' דתרומת הדשן אע״פ שנעשית מצותו מועלים בו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש דישון מזבח הפנימי ודישון המנורה לא נהנים ולא מועלים. משנה במעילה פרק שלישי: \n\n" + ], + [ + "כל בהמת קדשי קדשים שהיא בעלת מום וכו' הכי משמע בפ\"ג דמעילה (דף י\"ב). וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל איכא למידק שכתב רבינו בפ\"א שכל שקדם מום קבוע להקדשו אין אסור בגיזה ועבודה אלא מדבריהם ואמאי הא אסור מן התורה למעול בו, וי\"ל דמיירי בשאינו נהנה מאותה גיזה ואותה עבודה א\"נ שאין בה שוה פרוטה. \n", + "ומ\"ש אבל תורים שלא הגיע זמנם ובני יונה שעבר זמנם וכו'. משנה פ\"ג דמעילה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "קדשי מזבח שמתו וכו'. מימרא דר\"י בפ\"ג דמעילה (י\"ב) ובריש מעילה שם. ואיכא למידק אמאי נקט רבינו קדשי מזבח הא ר\"י קדשים סתם נקט. וי\"ל דלרבותא נקט קדשי מזבח וכ\"ש קדשי בדק הבית ועוד משום דבהאי פירקא עסיק בדיני קדשי מזבח מש\"ה פתח בהו. \n", + "ומ\"ש וכן אם נפסלו בדברים שיפסלו בהם הקרבנות מועלים בהם מד\"ס בד\"א בשלא היה להן שעת היתר לאכילת כהנים וכו' כיצד קדשי קדשים שנפסלו קודם שיגיע הדם למזבח כהלכתן כגון ששחטן בדרום אע\"פ שקיבל בצפון וכו' עד שהרי לא היה להם שעת היתר. משנה בריש מעילה קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלים בהם שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון בצפון וקיבל דמן בדרום שחט ביום וזרק בלילה שחט בלילה וזרק ביום או ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומן מועלים בהם כלל אמר ר' יהושע כל שהיה לה שעת היתר לכהנים אין מועלים בה וכל שלא היה לה שעת היתר לכהנים מועלים בה אי זו היא שהיה לה שעת היתר לכהנים שלנה ושנטמאת ושיצאת ואי זו היא שלא היה לה שעת היתר לכהנים שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה ושקיבלו פסולים וזרקו את דמה. \n", + "ומ\"ש רבינו או שזרקוהו פסולים אע\"פ שקיבלוהו כשרים. שם נחלקו חזקיה ור\"י אי סגי בנראה לזריקה דהיתר זריקה שנינו או בעי שעת היתר אכילה דחזקיה סבר היתר זריקה סגי הילכך כל שנתקבל הדם שלא בהכשר סגי להוציא מידי מעילה ור\"י סבר דלא אלא שיזרק בהכשר ויותר באכילה ופסק רבינו כר\"י מפני ששם הביאו כמה ראיות לדבריו ואע\"ג דשנינהו חזקיה שינויי דחיקי נינהו ועוד דסוגיא דפי\"ב דמנחות כר\"י רהטא. ובגמ' אתמר עלו מהו שירדו רבה אמר אם עלו ירדו רב יוסף אמר אם עלו לא ירדו אליבא דר' יהודה לא תיבעי לך דכ\"ע לא פליגי דאם עלו ירדו כי פליגי אליבא דר\"ש וכו' תנן קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם בשלמא לרב יוסף ניחא אלא לרבה קשיא מאי מועלים בהם מדרבנן ואע\"ג דהא דאוקימנא מתני' דקתני מועלין בהם מדרבנן אליבא דרבה הוא משמע דלרב יוסף מועלין בהם מדאורייתא ובמסקנא בגמרא אסיקנא לרבה בתיובתא והוי משמע לכאורה דכיון דהלכה כרב יוסף ולדידיה מועלין דקתני מתני' הוי דאורייתא הכי נקטינן כי דייקינן בה נקטינן דמועלים בהם דקתני מתני' היינו מדרבנן משום דהא דאוקימנא מתני' דמועלין בהם היינו מדרבנן לרבה אבל לרב יוסף הוי מדאורייתא היינו אליבא דר\"ש אבל לר' יהודה הא אמרינן דכ\"ע לא פליגי דאם עלו ירדו וא\"כ אין מועלין בהם מדאורייתא וכיון דקי\"ל הלכה כר' יהודה לגבי ר\"ש כל שלא היה לה שעת היתר לכהנים אין מועלין בה אלא מד\"ס. \n", + "ומ\"ש או שיצא הבשר והדם כולו. נ\"ל שט\"ס יש כאן וצריך להגיה או שיצא הדם והבשר כולו דגרסינן בפ\"ק דמעילה (דף ו' וז') אמר ר' יוחנן כי אמר ר\"ע זריקה מועלת ליוצא שיצא מקצתו אבל יצא כולו לא, ופירש\"י שיצא מקצת הבשר ולא יצא כולו דמיגו דמהניא זריקה למקצת שבפנים מהני נמי לההוא מקצת שיצא אבל יצא כולו לא וכו' דכמו דליתיה לבשר דמי אמר רב פפא לא אמר ר\"ע זריקה מועלת ליוצא אלא שיצא בשר אבל יצא דם אין זריקה מועלת ליוצא ותניא כוותיה משמע בהדיא דדם אפי' יצא מקצתו אין זריקה מועלת דהא בשר אין זריקה מועלת בו אלא ביצא מקצתו ובההוא גוונא אמר דבדם אין זריקה מועלת. \n", + "ומ\"ש או שיצא מקצת הבשר קודם זריקת דמים וכו' שהרי היה לו שעת היתר לאכילה. כלומר ואח\"כ זרק הדם וכמ\"ש לעיל בסמוך דזריקה מועלת כשיצא מקצת הבשר: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) קיבלו הפסולים את הדם וכו' עד ואין זריקת השירים מועלת. בפ\"ק דמעילה (דף ה') ועיקרה פ\"ג דזבחים וכבר נתבאר דין זה פ\"א מה' פסולי המוקדשין: \n", + "וכבר ביארנו שאין בקדשים קלים וכו' אבל קדשים קלים שנתפגלו אע״פ שנזרק הדם אין מועלין באימוריהם. מימרא דרב גידל אמר רב בפ״ק דמעילה (דף ג') ואע״ג דאותביה רב פפא לאביי ואישתיק הא אמרינן התם דכי אתא אביי קמיה דרבי אבא שני ליה ואע״ג דבפ' התכלת (מנחות דף מ״ז) פריך מדרב גידל וקאמר ולא איתותב דרב גידל לאו למימרא דאיתותב דרב גידל ואידחי ליה אלא היינו לומר דכיון דאיכא תיובתא עליה דרב גידל אע״ג דשני לה בשינויא דחיקא לאו איהו כדאי למיפרך מיניה. ועוד י״ל דרב פפא הוא דאותביה לדרב גידל בפ״ק דמעילה ואיהו הוא דקאמר בפרק התכלת ולא איתותב דרב גידל משום דלא שמיע ליה שינויא דרבי אבא א״נ שמיע ליה ולא ס״ל אבל אנן דידעינן לשינויא דרבי אבא נקטינן שפיר כרב גידל אמר רב ולא דחינן ליה כיון דאיכא שינויא לתיובתיה ור' אבא ואביי ס״ל כוותיה ועוד דהתם בפ״ק דמעילה מייתי גמ' סייעתא להא דרב גידל. והר״י קורקוס ז״ל כתב שטעם רבינו משום דלא איתותב רב גידל אלא במאי דאמר בזריקת פגול אינה מוציאה אבל במאי דאמר אינה מביאה הלכתא כוותיה. \n", + "ומ\"ש רבינו וכן אם יצא הדם וכו'. ברייתא בפ\"ק דמעילה (דף ז'): \n\n" + ], + [ + "כל חטאות המתות וכו' אסור ליהנות בהם ואם נהנה לא מעל. משנה פ\"ג מעילה (דף י') ופ\"ד דתמורה (דף כ\"א): \n\n" + ], + [], + [ + "המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה וכו'. בסוף פ\"ק דמעילה (דף ז') ופירש\"י אלא ששחט שניהם בבת אחת כגון ששחטום שני כהנים כאחד דכחד גופא דמי דלא קדמה שחיטה של אחת לשל חבירתה אבל בזה אחר זה לא וכו' משום דבשעה ששחט הראשונה מיד נעשית השנייה מותר חטאת: \n\n" + ], + [ + "כל חטאת העוף וכו'. משנה בזבחים פ\"ז (דף ס\"ו:). \n", + "ומ\"ש חוץ מעולת העוף שנמלקה למטה כמליקת חטאת לשם חטאת. שם במשנה פלוגתא דר\"א ור' יהושע ופסק כרבי יהושע: \n\n" + ], + [ + "מנחה שנתפגלה וכו'. נלמד ממה ששנינו בריש מעילה כמו שנתבאר בר\"פ זה: \n\n" + ], + [ + "וכן קומץ שיצא לחוץ או לן וכו' אבל אם נטמא הקומץ והקטירו וכו'. משנה בפ\"ג דמנחות (דף כ\"ה) נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה יצא והקריבו אין הציץ מרצה: \n", + "יצאו השירים וכו'. בתוספתא פ\"ד דמנחות נטמאו השירים והקטיר את הקומץ בשתיקה הכל מודים שאין מועלין בהם. ואיכא למידק שזה סותר מ\"ש בפ\"ב ואם נפסלו השירים או חסרו ואח\"כ הקטיר הקומץ הואיל והקטרה זו אינה מתרת השירים באכילה הרי הדבר ספק אם יצאו ידי מעילה וצ\"ע: \n", + "כתב הר\"י קורקוס ז\"ל יש לדקדק במ\"ש רבינו יצאו השירים או נטמאו ואח\"כ הקטיר הקומץ אע\"פ שהם אסורים באכילה אין מועלין וכו' ומ\"ש מיצא הבשר שנתבאר בסמוך שמועלין בו והרי בשר ושירים דין אחד להם שאם נטמא או יצא לא יזרק ואם זרק הורצה וכמ\"ש פ\"א מפסולי המוקדשין וכן דין השירים בפי\"א וכיון דגבי שירים חשיב קרב כמצותו כיון שבדיעבד הורצה ה\"ה גם לבשר. לכך נראה דהכא נטמא מקצתו מיירי רבינו שדינו [להקטיר] הקומץ לכתחלה כיון שנשאר במקומו וכמ\"ש גבי בשר וגבי קומץ וכבר נתבאר בראש הפרק כן גבי בשר והוא מ\"ש כאן גבי קומץ וזהו שקראו קרב הקומץ כמצותו כי דינו להקטירו לכתחלה וז\"ש אע\"פ שאסור באכילה דמשמע שזה הוא החידוש ותו לא וסמך על מה שביאר גבי בשר גם על מ\"ש שהרי קרב הקומץ כמצותו וזה אינו אלא בנשתייר עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "הנהנה מקדשי קדשים כולם וכו'. פלוגתא דרב ולוי בפ\"ב דמעילה (דף ט') ופסק כרב דאמר מה שנהנה יפלו לנדבה ותניא כוותיה ואע\"ג דתניא כוותיה דלוי לא עדיפא כולי האי דמשמע דהוא גופיה תני לה דלמדים לפני חכמים היינו לוי כך כתב הר\"י קורקוס ז\"ל. ופירש\"י מה שנהנה כלומר קרן וחומש שחייב לשלם בשביל מה שנהנה יפלו לנדבה לקרבנות צבור. והתוס' פירשו לנדבה לעולות קיץ למזבח. \n", + "ומה שכתב או שנהנה מן העולה כולה או מן הקומץ והלבונה ומנחת כהנים והחביתין יפול מה שנהנה לנדבה. בתוספת' שאכתוב בסמוך. \n", + "ומ\"ש מעל בקרבנות הצבור יפול מה שנהנה ללשכה. שם בברייתא קרבנות צבור לצבור. ופירש רש\"י לנדבת צבור לשופרות, ובסוף תוספתא דמעילה דנהנה מקדשי קדשים לפני זריקת דמים מקדשים קלים לאחר זריקת דמים מן העולה מן הקומץ ולבונה ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים יפלו ללשכה מקרבנות צבור יפלו לנדבה כך היא נוסחא דידן בתוספתא, וגירסת רבינו בתוספתא היתה מהופכת מנוסחא דידן ויש ראיה לנוסחת רבינו דבגמ' דידן תניא גבי הנהנה מקדשי קדשים לפני זריקת דמים ומקדשים קלים לאחר זריקת דמים מה שנהנה יפלו לנדבה. ופירוש ללשכה מ\"כ בשם הרא\"ש דהיינו לבדק הבית לשיירי לשכה: \n\n" + ], + [ + "נהנה קודם זריקה וכו'. ה\"ז פטור. מימרא דרבא שם (דף י'): \n\n" + ], + [ + "קדשי המזבח חלבן וביציהן וכו'. משנה בפ\"ג דמעילה (דף י\"ב). \n", + "ומ\"ש לפיכך ולד הקדשים וכן ולד המעשר לא יינק מאמו. גם זה משנה שם (דף י\"ג). \n", + "ומ\"ש ויש לאדם להתנדב ולומר וכו'. זהו פירוש רבינו במה ששנינו שם ואחרים מתנדבים כן ורש\"י פירש בע\"א: \n", + "כתב הראב\"ד יהיה הקדש לולדות הקדשים א\"א ואם יאמר יהיה הקדש לולדות וכו'. ויש לתרץ שמ\"ש רבינו יהיה הקדש היינו לומר יהא מזומן וכדברי הראב\"ד. ועי\"ל שאפי' יאמר יהיה הקדש כיון שסיים ביה לולדות הואיל ותכף תיבה זו לזו ולכך נתכוין מתחלה דבריו קיימין וכדא\"ר יוסי בתמורה (דף י\"א) גבי האומר עולה היא וולדה שלמים: \n\n" + ], + [ + "הקדיש בהמה ועוף למזבח קדושת דמים וכו'. משנה וגמרא שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המפריש מעות לחטאתו וכו'. בריש תוספתא דמעילה. \n", + "ומ\"ש הפריש לשלמיו אין מועלין בהם. משנה במעילה פרק ג' (דף י\"א) המפריש מעות לנזירותו לא נהנים ולא מועלים מפני שהם ראויים לבא כולם שלמים: \n\n" + ], + [ + "הקדיש אבר אחד לדמיו למזבח הרי זה ספק וכו'. בפ\"ק דתמורה (דף י\"א) בעיא דלא איפשיטא. ודע דבספרי רבינו כתוב לפיכך תקבר וט\"ס הוא וצריך להגיה לפיכך תקרב וכך מצאתי בספר ישן וכך הם דברי רבינו בהל' ערכין פ\"ה ושם ובפט\"ו ממעשה הקרבנות ביאר היאך תקרב. ומה שיש לדקדק בדין זה כתבתי שם. \n", + "ועל מ\"ש רבינו ואם נפדה אין מועלין בפדיונו כתב הראב\"ד א\"א למה אין מועלין בפדיונו וכו'. וטעם רבינו דשמא לא פשטא בכולה ונמצא שדמיה חולין זולת דמי אותו אבר ולפי זה צ\"ל דאין מועלין בפדיונו היינו בדמי אותה בהמה כל היתר על דמי אותו אבר. ועוד י\"ל דבכלל צדדי הבעיא הוא שכיון שדבריו סותרים את דבריו שאמר לדמיו ואמר למזבח דילמא לא חיילא קדושה כלל. והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ שכיון שאינו ראוי לפדיון דשמא לא פשטה קדושת הגוף בכולו נמצא שאינו תופס פדיונו ואין דמים אלו דמי פדיון אלא דמים אחרים וחולין הם עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "המפריש מעות לנזירותו וכו' עד ומועלין בהם. משנה בפ\"ג דמעילה (דף י\"א) המפריש מעות לנזירותו לא נהנים ולא מועלים מפני שהם ראויים לבא כולם שלמים מת והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה מעות מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח וכו' דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהם. ופי' רש\"י המפריש מעות ולא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים לא נהנים ולא מועלים בכל אותם מעות מפני שהם ראויים להביא כולם שלמים כלומר דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים ושלמים קדשים קלים נינהו ואין בהם מעילה וכו'. ומ\"ט אזיל לקולא דאי אמרת נימא דכולם ראויים להביא עולה ואיכא מעילה בכולהו מכל מקום דמי שלמים איכא בינייהו דאינם בני מעילה ואי מייתי עלייהו קרבן מעילה אשתכח דקא מייתי חולין לעזרה הלכך לקולא דלא נהנין ולא מועלין. מעות סתומים דלא פריש יפלו לנדבה דהלכה היא בנזיר דמי חטאת ילכו לים המלח דחטאת שמתו בעליה היא. דמי עולה יביאו עולה דדורון בעלמא היא דלאו לכפרה אתיא. וכתבו התוס' מפני שהם ראויים לבא כולם שלמים דכיון דלא פירש אם ירצה יביא כל המעות לשלמים. ובפרק רביעי דנזיר (דף כ\"ד כ\"ה) אהא דתנן היו לו מעות סתומים יפלו לנדבה פריך והלא דמי חטאת מעורבים בהם אמר ר\"י הלכה היא בנזיר, ופירשו רש\"י והתוספות הלכה למשה מסיני הוא דסתומים יפלו לנדבה אף על פי שדמי חטאת מעורבים בהם: \n", + "אמר אלו לחטאתי והשאר וכו' עד ואם מת יפלו לנדבה וכו' ומועלים בהם. תוספתא פירקא קמא דמעילה אלא שיש בה קצת טעות סופר ואיתא בפרק ד' דנזיר כלשון רבינו. ואיכא למידק למה מועלין בשאר בכולן והלא סתומים הם ומ\"ש ממה שנתבאר בסמוך דסתומים אין מועלין בהם, וכתבו התוס' דמיירי במת דליכא למימר ביה מימליך ומייתי שלמים וכ\"כ בתוספתא פירקא קמא דמעילה ועוד דשאני הכא שאמר והשאר לשאר נזירותי משמע דלכל הנשאר עליו קאמר ועוד שכיון שהתחיל לפרש השאר נמי הוו כמפרש שכל חיובו מביא במעות אלו. \n", + "ומה שכתב הפריש מעות ואמר אלו לחטאתי וכו' ומועלין במקצתן. יש לתמוה ודלמא אותו מקצת מאשר ייחד לשלמים ואין בו מעילה ולא יביא קרבן מעילה מספק דילמא מייתי חולין בעזרה כדאמרינן לעיל בסמוך. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל דאפשר דמקצתן דקאמר היינו כשהם יותר מדמי שלמים אי נמי שכיון שנתערבו בכל זוז יש בו חטאת ועולה ושלמים. והראשון נראה יותר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אחד ממחוייבי קינין וכו' ומועלין במקצתן. מבואר דטעמא משום דליכא בהן שלמים אלא חטאת ועולה. \n", + "ומ\"ש ואם מתו יפלו לנדבה טעמא מפרש בפרק ד' דנזיר כמו שכתבתי בסמוך הלכה היא בנזיר ומסיק שם דהלכה היא בחייבי קינים נמי: \n\n" + ], + [ + "המפריש חטאת על אכילת חלב וכו'. ברייתא וגמרא בסוף כריתות (דף כ\"ז). \n", + "ומ\"ש הפריש מעות לחטאת חלב וקנה בהם חטאת דם וכו'. שם בברייתא. \n", + "ומ\"ש לחלק בין שוגג למזיד. שם בתוספתא. ופירוש לא מעל היינו לומר דבאותו מעשה שעשה לא מעל אלא שבגמרא תלי כפרה במעילה ורבינו עשה בהפך: \n\n" + ], + [ + "המפריש שתי סלעים לאשם וכו' עד ויפלו לנדבה. משנה וגמרא שם (דף כ\"ו:) \n\n" + ], + [ + "הנהנה מדמי חטאת וכו' וכן אם נהנה מדמי אשם עד שלא קרב אשמו יוסיף חומש ויביא בדמיו אשמו. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו ובספרים כתוב ויביא בדמיו חטאתו והוא ט\"ס. ודינין אלו ברייתא בפ\"ב דמעילה (דף ט') הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם עד שלא קרבה חטאתו יוסיף ויביא חטאת עד שלא קרב אשמו יוסיף ויביא אשם קרבה חטאתו ילכו לים המלח כבר קרב אשמו יפלו (דמיו) לנדבה וכו' קרבנות המזבח למזבח קרבנות בדק הבית לבדק הבית. ופי' רש\"י כגון שנהנה ממקצת הדמים שהפריש לחטאתו או לאשמו אם נודע לו שמעל קודם שקרב החטאת והאשם מהשאר מוסיף הקרן והחומש על המעות שנשארו ויביא בכולן החטאת או האשם ואם לא נודע לו עד אחר שהקריב חטאתו א\"נ נודע לו קודם אלא שלא בא לשלם עד שקרבה ה\"ל חטאת שמתו בעליה ולמיתה אזלא וים המלח למעות במקום מיתה לבהמה אבל באשם קי\"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה ויפלו דמיה לנדבה הילכך מעות אלו יפלו לנדבה ובגמרא העמידו רישא זו אליבא דר\"ש וס\"ל כל חטאת שכיפרו בעליה באחרת תמות ולכך מעות ילכו לים המלח כיון שהיו ראויים להכלל עם החטאת ולא נכלל וקרבה החטאת אבל חכמים שסוברים שלא אמרו חטאת שכיפרו בעליה מתה אלא באבדה ונמצאת אחר כפרה ה\"נ לא ילכו לים המלח והיינו סיפא דכל קרבנות מזבח למזבח דמשמע בין קודם כפרה בין לאחר כפרה והעלה אביי דרישא ר\"ש וסיפא רבנן ואחר כך אמרו שם (דף מ\"ד) אמר רבא הא דאמרת כבר קרבה חטאתו ילכו לים המלח ה\"מ דאתיידע ליה קודם כפרה אבל (אתיידע ליה) לאחר כפרה יפלו (דמים) לנדבה שאין מפרישין בתחילה לאיבוד. פי' שכשנודע קודם כפרה ה\"ל להוסיף קרן וחומש על דמי חטאת שהרי לא היתה תחלת הפרשתן לאיבוד וכיון שלא הוסיף הוי כחטאת שכיפרו בעליה ולמיתה אבל כשנודע לו אחר שקרב חטאת אם מתה ילכו לים המלח נמצא תחלת הפרשתן לאיבוד הילכך יפלו לנדבה. ויש לתמוה על רבינו כיון שהלכה כרבנן דאין חטאת שכיפרו בעליה מתה אלא כשנמצאת אחר כפרה כמו שנתבאר בפרק רביעי מפסולי המוקדשין איך כתב רישא דברייתא ודברי רבא דכולהו בדרישא שייכא דאילו לרבנן דסברי שכל שנמצאת קודם כפרה אינה מתה ה\"ה כאן שנודע לו קודם כפרה אין הולכות לים המלח דרישא ודברי רבא ע\"כ אדר\"ש קיימי. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שסובר רבינו שכיון שרבא אמר סתם הא דאמרת ה\"מ וכו' אבל וכו' מ\"ט אין מפרישין וכו' ודאי דלהלכה אמר כך ולא אליבא דר\"ש בלחוד ופליג אדאביי דמוקי רישא כר\"ש דוקא וסבר רבא דרבנן מודו בכי הא דדוקא באבדה הוא שאמרו כן לפי שחטאת זו היתה עיקר חטאת ואינה יוצאה מדין חטאת ואין אומרין שתמות אלא א\"כ היתה אבודה בשעת כפרה שהרי נדחית לגמרי מהקרבה אבל מעות אלו לא הפרישן לקנות חטאת ובכל דהו אזלי לים המלח ומודו רבנן לר\"ש בכי הא. א\"נ י\"ל דדמיא הא מילתא להא דאמר רב הונא שאם משך אחת מהן דכ\"ע מודו שהשנייה מתה אף על פי שנמצאת קודם כמו שנתבאר פרק רביעי דתמורה ופרק רביעי מפסולי המוקדשין וטעמא משום דדחיה בידים היא ולא נחלקו אלא בבא לימלך וה\"נ כיון שנודע לו והיה יכול להוסיף בחטאת ולא הוסיף ולא בא לימלך הא דחנהו בידים ואביי אפשר דפליג עלה אבל רבא סבר כרב וברייתא כרבנן ומפרש דינא אליבא דהלכתא. גם מדברי המקשה שם יש קצת סיוע לזה שלא הקשה אלא משום דמשמע ליה דכל קדשי מזבח למזבח בכל גוונא רישא ר\"ש היא ופליגא אסיפא וע\"ז תמה רישא ר\"ש וסיפא רבנן וא\"ל אין אבל אם הסיפא לא מיירי בכל גוונא פירוש דלא הוי כללא דסיפא גוונא דרישא לא אצטרכינן לאוקמה רישא ר\"ש וסיפא רבנן כדפרישית דלא דמי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום וכו'. בפסחים פרק האשה (דף פ\"ט:) ואיתיה בתוספתא דפסחים פ\"ז: \n\n" + ], + [ + "יש מעילה בנדרים וכו'. בעיא דאיפשיטא בפרק אין בין המודר (נדרים דף ל״ה). \n", + "ומה שכתב לפיכך אין לה פדיון וכו' עד לפיכך יש לה פדיון. שם: \n", + "היתה לפניו ככר של הפקר וכו' עד לפי טובת הנייה שבה. מימרא דרבה שם (דף ל\"ד:): \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו ככרי עליך הקדש וכו'. שם בעיא דאיפשיטא. \n", + "ומ\"ש וכן כל כיוצא בזה משאר הקונמות וכו'. טעמו משום דלישנא דברייתא וגמרא יש מעילה בקונמות. \n", + "ומה שכתב וכל דברים הנאסרים עליו מנדר כזה מצטרפים וכו': \n\n" + ], + [ + "האומר הנטיעות האלו קרבן אם אינם נקצצות וכו'. משנה וגמרא פרק ג' דנדרים (דף כ\"ח). \n", + "ומה שכתב וכיון שנקצצו אינם צריכים פדיון וכו'. שם (דף כ\"ח כ\"ט) פלוגתא דאמוראי ופסק כעולא דמשמע התם דרבא דהוא בתרא סבר כוותיה. \n", + "ומ\"ש במה דברים אמורים בשפדאן המקדיש אבל אם פדאן אחר וכו'. מימרא דר' יוחנן שם (דף ל'): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד המקדיש לבדק הבית וכו'. משנה בפרק ג' דמעילה (דף י\"ג). וציר וחומץ שכתב רבינו. בת\"כ פרשת ויקרא: \n\n" + ], + [ + "כל קדשי בדק הבית וכו'. משנה בפרק ד' דמעילה (דף ט\"ו): \n\n" + ], + [ + "אכל והאכיל את חבירו וכו' עד ומעל. משנה בספ\"ה דמעילה (דף כ'): \n\n" + ], + [], + [ + "אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע וכו'. ברייתא שם (דף י\"ח): \n", + "הדש בשדה הקדש מעל וכו'. פ\"ג דמעילה (דף י\"ב). \n", + "ומ\"ש רבינו שהאבק של השדה מועיל לשדה פי' שהאבק של השדה מועיל לאותו דבר שנידש בשדה. ומ\"ש וכן אם חרש וכו': הדר במערת הקדש. ספ\"ה דמעילה (דף כ'). \n", + "ומ\"ש או בצל אילן או שובך. בתוספתא דמעילה פ\"ק הדר בצלו של שובך או בצלה של מערה לא נהנין ולא מועלין. \n", + "ומ\"ש וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל אבל המקדיש עצים ואבנים וכו'. שם בגמרא פ\"ה. ואיכא למידק דהא לא חילק ר\"ל בכך אלא כי היכי דלא תסייעיה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו ומאחר שרבינו פסק בפ\"ח מע\"ז כרב לא ה\"ל לחלק בכך כאן. וי\"ל דמשמע לרבינו דהא דמפליג ר\"ל לא לדחויי דלא תסייעיה לרב בלחוד אמרה אלא לקושטא דמילתא אמרה ולישנא דידיה הכי מוכח דאמר התם כשהקדישו ולבסוף בנאו משמע דקושטא הכי הוא. ויש סעד לזה מדהוה מצי לשנויי הנאה הנראית לעינים אסרה תורה כדשני לעיל ושני התם כשהקדישו ולבסוף בנאו משמע דהכי ס\"ל ולפיכך פסקה רבינו ואפ\"ה לא דחאה לדרב משום דלא אשכחן דפליג עליה בהדיא ואית לן למימר דטעמא משום חומרא דע\"ז: \n\n" + ], + [ + "גדולי הקדש מועלין בהם וכו'. משנה בפ״ג דמעילה (דף י״ג) פלוגתא דת״ק ור' יוסי ופסק כר' יוסי וצריך טעם למה. והר״י קורקוס ז״ל כתב שטעמו משום דבפרק הספינה (בבא בתרא דף ע״ט) הובאה משנה זו ושנו הרישא בשם ר״י ושנו בברייתא אמר רבי נראין דברי ר״י לר' יוסי בבור ושובך משמע דקים ליה דת״ק היינו ר״י וידוע דר״י ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי גם שם העלה רבה דפליגי ת״ק ורשב״א דבבור ושובך דוקא פליגי אבל בשדה ואילן ד״ה מועלין במה שבתוכן דגידולי הקדש הם הילכך הכי נקטינן גם פ״ד דפסחים נתבאר שמועלין בגדולי הקדש גבי שלשה דברים שעשו אנשי יריחו גם בתמורה פ״ז שנינו ומועלים בגידוליהם הילכך כרבי יוסי נקטינן עכ״ל x: \n", + "ומ\"ש אבל המקדיש בור ריקן וכו'. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש וכן הזבל והפרש וכו'. שם (דף מ\"ו:) ופירש\"י הזבל הוא הפרש של קדשים שהוא בחצר ה\"ה בכל מקום אלא שדרכו בחצר של הקדש. ומצאתי כתוב ללשכה לא לקיץ המזבח קאמר דא\"כ הל\"ל לנדבה אלא לשיירי הלשכה: \n", + "מעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש וכו' עד ולא מועלין. משנה פ\"ג דמעילה שם: \n", + "כתב הראב\"ד ערבה הגדילה א\"א זה שיבוש שלא נאמר במשנה וכו'. ואיני יודע למה יאמר שהוא שיבוש למי שיפרש פירוש אחר שלא כפירושו: \n", + "אילן של הדיוט הסמוך לשדה הקדש וכו'. ג״ז משנה שם שרשי אילן של הדיוט באים בשל הקדש ושל הקדש באין בשל הדיוט לא נהנים ולא מועלין. ובפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ״ו:) מקשה דמרישא משמע דבתר אילן אזלינן ובסיפא משמע דבתר קרקע אזלינן ומשני כאן בתוך ט״ז אמה כאן חוץ לט״ז אמה: \n\n" + ], + [ + "קן שבראש האילן של הקדש וכו'. משנה בפ\"ג דמעילה (י\"ג:) קן שבראש אילן של הקדש לא נהנין ולא מועלין שבאשרה יתיז בקנה ומוקי לה בגמ' אליבא דר\"י ההיא של אשרה יתיז בקנה בדאייתי עצים מעלמא ומקשה א\"ה אמאי של הקדש אין נהנין ואין מועלין אלא בגידולין הבאים לאחר מכאן וקסבר אין מועלין בגידולין ה\"נ מסתברא וכו' א\"ר אבהו א\"ר יוחנן לעולם דאייתי מעלמא ומאי יתיז יתיז אפרוחים ואסיקנא אפרוחים כאן וכאן מותרין ביצים כאן וכאן אסורים אמר רב אשי אם אפרוחים צריכין לאימן כביצים דמו ומשמע דקן דאייתי עצים מעלמא נהנים ממנו ויש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שאין נהנים בו: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) המקדיש את היער וכו' עד ולא בנביה. משנה שם: \n", + "כתב הראב\"ד והוא הגוף הקשה א\"א אינו כן אלא העלה הנובל וכו'. ואין משם ראייה דהכא גריס רבינו נבייה בבי\"ת. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב וז\"ל רבינו כתב במשנה שיש גורסין נוייה שזו החתירה הקשה דומה לנוייה שהיא בפני עצמה בתוך הפרי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "המקדיש את עבדו וכו'. בפירקא קמא דסנהדרין (דף ט״ו) ובפרק השולח (גיטין דף ל״ט) פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "הזורע פירות הקדש וכו'. פ\"ט דתרומות גדולי הקדש ומע\"ש חולין ופודה אותם בזמן זרעם. ופירש ר\"ש כגון שזרע סאה והוסיף כמה סאין א\"צ לפדות אלא סאה אחת, ובתוספתא דתרומות פ\"ח גידולי הקדש אין חייבין עליהם קרן וחומש [על מקום אחר] אלא לפי חשבון וחייבים בחלה הידים וטבול יום אין פוסלין בהם כדרך שפוסלין בחולין: \n\n" + ], + [ + "שמרים של הקדש וכו'. ברייתא בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ז). \n", + "ומ\"ש והנהנה לא מעל. כן פירש\"י דחומרא היא מדרבנן ומיהו אם נתן ג' ומצא ד' יין גמור הוא. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דהא דאין מועלין בלא מצא ד' וסתמו הכי הוא. \n", + "ומ\"ש במה דברים אמורים בקדשי בדק הבית וכו' שם: \n\n" + ], + [ + "המקדיש תרנגולת למזבח וכו'. משנה וגמרא פ\"ג דמעילה (דף י\"ב): \n\n" + ], + [ + "כתנות כהונה שבלו וכו'. בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד): \n\n" + ], + [ + "קדשי עכו\"ם אם לבדק הבית הקדישו מועלין בהם. בפ' ב\"ש (זבחים מ\"ה) ובריש תמורה. \n", + "ומ\"ש ואם קדשי מזבח הן וכו'. שם פלוגתא דר\"ש ור' יוסי ופסק כר\"ש ואיני יודע למה ואפשר שטעמו משום דבסוף פרק קמא דערכין (דף ה':) מייתי ברייתא סתמא כר\"ש: \n\n" + ], + [ + "קול ומראה וריח וכו'. פ' כל שעה (פסחים דף כ״ו.) ובפ״ק דכריתות (דף ו'.) ופירשו שם דקודם שתעלה תמרתו מועל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "יש דברים שהאדם נהנה בהם ולא יפגמו וכו' עד בדבר עצמו. משנה בפ\"ה דמעילה (דף י\"ח): \n\n" + ], + [ + "קדשי קדשים התמימים וכו'. x שם במשנה (דף י\"ח.) תלש מן החטאת כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום כשהיא מתה כיון שנהנה מעל ובגמרא (דף י\"ט:) מכדי אי בבהמה תמימה היינו כוס של זהב אמר רב פפא בבעלת מום עסקינן. ופירש\"י מכדי בחטאת בהמה תמימה מיירי מתני' וכו' עד הילכך לא תני בה עד שיפגום: \n", + "כתב הראב\"ד קדשי קדשים התמימים א\"א זה אמרו מעצמו ואין לו סמך וכו'. ואני שמעתי ולא אבין שהרי דברי רבינו מבוארים בגמ' שכתבתי בסמוך והיאך כתב עליו שמעצמו אמרו ואפשר שלא היה כתוב כן בנוסחא שלו. ועל מ\"ש שהקרבן התמים וכו' אפשר שיפול בו מום, כתב בעל מ\"ע דהשתא מיהא תמים הוא ואין לנו בהקדשות אלא מקומו ושעתו כדאיתא בתוספתא רפ\"ב דמעילה ובשעה שנהנה פגם ועוד תניא התם ועוד שתהא הנאתו ופגימתו כאחד עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "המועל בקדשי וכו'. בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ב:) תנן המקדש וכו' בהקדש במזיד קידש בשוגג לא קידש דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בשוגג קידש במזיד לא קידש ובגמרא (דף נ״ה) פסק הלכה כרבי יהודה דאמר הקדש בשוגג מתחלל במזיד אין מתחלל. \n", + "ומה שכתב במה דברים אמורים בשמעל בקדש והוציאו בתורת חולין והקנהו לאחר. בפ\"ה דמעילה (דף כ') תנן נטל פרוטה של הקדש ה\"ז לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ופירש\"י הנותן מעל שהוציאה לחולין. \n", + "ומ\"ש אבל אם נהנה בו ופגמה ולא הקנה לאחר יש בו מועל אחר מועל ואין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי תשמיש בלבד כיצד בקע בקורדום וכו'. שם במשנה (דף י\"ט:) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולם מעלו שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה ובא חבירו ושתה כולם מעלו תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש ובא חבירו ותלש כולם מעלו: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו א\"א בכל זה יצא מכלל משנתנו. ואני אומר שמ\"ש ובודאי בהמה דומיא דכלי שרת אינו הכרע דמדקתני רכב על גבי בהמה משמע דבבהמה טמאה איירי שדרכה ברכיבה ולא בבהמה טהורה שאין דרכה ברכיבה. ועוד דבהמה תמימה בהדיא קתני לה תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש וכו' כולם מעלו ואם כן כי קתני רכב על גבי בהמה ע\"כ בבהמה טמאה היא, ועל פי הדברים האלה אין התוספתא סותרת המשנה דכי קתני מתני' ובא חבירו ורכב בבהמה טמאה מיירי שאינה קדושה אלא קדושת דמים דומיא דבקע בקרדום דקתני בתוספתא וכיון דבהמה דקתני במתני' אינה טהורה שקדושה קדושת הגוף אלא טמאה שאינה קדושה אלא קדושת דמים הוא הדין לכלי שרת דקתני מתני' בכלי תשמיש איירי שאינם קדושים אלא קדושת דמים ויש בהם מועל אחר מועל ובזה באו מוסכמים המשנה והתוספתא. אך קשה לזה דאמרי' בגמ' מני מתני' ר' נחמיה היא וכו' עד לא כ\"ש ופירש רש\"י אם אחרים מביאין לקדושתן כלומר כיון דכלי שרת חמירי וכו' משמע בהדיא דכלי שרת דתנן במתני' בכלי שרת ממש הוא. לכן נראה שרבינו מפרש דכלי שרת דמתני' כלי שרת ממש הם וכבר הזכירה רבינו בסמוך לקמן ואף על פי שכתבו בלשון יראה לי היינו לענין שאם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו אבל לענין שיש בו מועל אחר מועל מדינא הוא מאחר שהיא קדושה קדושת הגוף וכלי תשמיש שכתב כאן היינו כגון קרדום וכיוצא בו שאינם קדושים אלא קדושת דמים וכדאיתא בתוספתא והוא נלמד ממתני' דקתני על גבי בהמה ומיירי בבהמה טמאה שאינה קדושה אלא קדושת דמים וכדפרישית ומינה נילף לכלי תשמיש שאינם קדושים אלא קדושת דמים: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב נטל הקורדום ונתנו לחבירו וכו' נטל הכוס ונתנו לחבירו וכו' נתן החמור לחבירו מתנה וכו'. בתוספתא דמעילה פרק שני והוא נלמד מהמשנה שכתבתי בסמוך נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל. \n", + "ומה שכתב וכן המשאיל קרדום של הקדש וכו'. בפרק השואל (דף צ\"ט): \n\n" + ], + [ + "בהמת קדשי מזבח וכו'. משנה בפ\"ה דמעילה (דף י\"ט) תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש ובא חבירו ותלש כולם מעלו. \n", + "ומ\"ש וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו: כתב הראב\"ד דבר זה לא נמצא לו יסוד וכו'. והנה הראב\"ד עצמו מצא לו יסוד מהתוספתא. ומ\"ש אבל ק\"ל מ\"ש עולה, מדברי רבינו נראה דלאו דוקא עולה אלא ה\"ה לכל קדשי מזבח וחדא מקדשי מזבח נקט. אבל עדיין קשה דלא ה\"ל למינקט אלא קל שבכולן ומינה נילף לחמורים ואמאי נקט עולה שהיא חמורה שבכולן. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דטעמא משום דפתח בה קרא בתחלת הקרבנות. ודע שיש נוסחא בספרי רבינו שגורס בהמת קדשי קדשים והיא גירסא נכונה דאילו קדשים קלים אין מועלין בהם עד שיזרק הדם כדתנן בפ\"ק דמעילה (דף ו'): \n\n" + ], + [ + "בהמת קדשי קדשים שנפל בה מום וכו'. בספ\"ה דמעילה (דף כ') פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "אמרו חכמים שהנוטל אבן וכו'. בפרק ה' דמעילה שם תנן נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ובגמרא ומאי שנא הוא ומאי שנא חבירו אמר שמואל בגזבר המסורות לו עסקינן, ומשמע לרבינו דכי פריך מאי שנא הוא ומאי שנא חבירו היינו לומר דכשם שהוא מעל היה ראוי לומר חבירו מעל גם כן ואוקמוה בגזבר המסורות לו הא בשאר כל אדם שניהם מעלו. ויש סיוע לפירוש רבינו ממה ששנינו בתוספתא פרק חמישי דמעילה וכתבה רבינו בסמוך המפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חבירו מעל. והוקשה לרבינו דכיון דקיימא לן אין מועל אחר מועל בדבר שקדוש קדושת דמים היאך מעלו שניהם ולכך העמידה במועל בזדון, וק\"ל אם כן אמאי דחיק גמרא לאוקמיה בגזבר לישני דהכא במאי עסקינן בשוגג דאין בו מועל אחר מועל. ואפשר שטעמו של רבינו משום דהא לא איצטריכא לתנא לאשמועינן הכא דהא אשמעינן לעיל בההוא פירקא. ובענין מה שהעמידה בגזבר המסורות לו מפרש רבינו דקאי למקבל האבן או קורה לפי שלא נהנה בנתינה זו שנתן לו שתחת ידו היתה קודם שיתננה לו. אבל רש\"י פירש מאי שנא דכי נטלה הוא לא מעל ומאי שנא דכי נתנה לחבירו מעל בגזבר המסורות אותו אבן או קורה עסיקינן דכי נטלו הוא עדיין ברשותו הם וברשות הקדש נינהו כמתחלה אבל כי נתנו לחבירו הרי שיצאו מרשות הקדש לחול עכ\"ל. והראב\"ד כתב ונתנה לחבירו שניהם מעלו א\"א אף בזה עזב כל הדרך הסלולה וכו'. טעמו מפני שהוא מפרש דכי פריך מאי שנא הוא ומאי שנא חבירו היינו לומר שכיון שנטלה הוא מעל אף על פי שלא נתנה לחבירו כמ\"ש לקמן בסמוך. \n", + "ומה שכתב רבינו הנוטל פרוטה של הקדש על דעת שהיא שלו וכו' עד בכל עת שירצה. משנה בפרק ה' דמעילה (דף כ'): \n", + "וכתב הראב\"ד נטל אבן או קורה א\"א זו היא שהעמידו בגמרא בגזבר וכו'. וכבר נתבאר זה בסמוך: \n\n" + ], + [], + [ + "וכן אם נתנה לאחד מבעלי אומניות וכו' עד ואם מישראל לא מעל. בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ״ח). ויש לתמוה דהתם אליבא דר״ל דאמר משיכה קונה מן התורה קיימינן ואנן קיימא לן כר״י דאמר דבר תורה מעות קונות: \n\n" + ], + [], + [ + "המוציא מעות הקדש בצרכיו וכו' לפיכך המביא מנחות ונסכים וכו'. תוספתא פירקא קמא דמעילה וכחכמים ובגמרא פרק הנהנה (דף י\"ט) פלוגתא דר\"ש ור\"י והלכה כר\"י דאמר הכי: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב נתן שקלו ממעות הקדש כשיתרמו התרומה וכו'. בפרק ב' דשקלים תנן x השוקל שקלו מן ההקדש אם נתרמה תרומה ואחר כך קרבה הבהמה מעל. \n", + "ומ\"ש שאינו מועל עד שיקנו בהמה ויזרוק דמה. הוא ע\"פ מה שנתבאר לעיל בסמוך: \n\n" + ], + [ + "המפריש שקלו וכו'. תוספתא פ\"ק דמעילה. וכתב הראב\"ד בין הוא בין חבירו מעל א\"א זה מן הטעות הראשון עכ\"ל. כלומר דאזדא רבינו לטעמיה שפירש במאי דפריך בגמ' מ\"ש הוא ומאי שנא חבירו דהיינו לומר דהל\"ל שניהם מעלו. ויש לתמוה על הראב\"ד שמאחר שדברי הרמב\"ם פה הם דברי התוספתא לא הל\"ל שהם טעות אדרבה ה\"ל ללמוד מתוספתא זו שפירוש רבינו בההיא פירכא אמת: \n", + "נתנו לחבירו לשוקלו וכו'. משנה בפ\"ב דשקלים שם. \n", + "ומה שכתב ולעולם אין מועלין בשיירי הלשכה. בירושלמי פ\"ב דשקלים ובגמרא פ\"ב דקידושין (דף נ\"ד) פלוגתא דרבי יהודה ורבי מאיר והלכה כרבי יהודה דאמר הכי. \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי ששגג ולקח הקדש או מעות הקדש ונתנו לשליח להוציאו בתורת חולין וכו' עד ואם לא עשו שליחותו בעה\"ב פטור. משנה בפ\"ב דמעילה (דף כ'): \n", + "אמר לשלוחו תן לאורחים חתיכה חתיכה של בשר וכו'. שם במשנה אמר תן להם חתיכה חתיכה והוא אמר להם טלו שתים שתים והם נטלו ג' ג' כולם מעלו ובגמ' ש״מ מוסיף על שליחותו הוי שליח אמר רב ששת דאמר שליח טלו אחת מדעתו ואחת מדעתי. פירוש ש״מ מוסיף על שליחותו הוי שליח ותפשוט הא דאיבעיא לן בפ' אלמנה ניזונית (כתובות דף צ״ח:) האי מאן דאמר לשלוחיה זיל זבין לי ליתכא דארעא ואזל זבין ליה כורא שהוא פי שנים מי אמרינן מוסיף על דבריו של משלח הוי וליתכא מיהא קנה או דילמא מעביר על דבריו וליתכא נמי לא קנה. ורבינו פסק בפ״א משלוחין דמוסיף על שליחותו הוי וטעמו משום דבפ' אלמנה ניזונית (כתובות דף צ״ט) אמרינן א״ד הא לא תיבעי לך וכו' דודאי מוסיף על דבריו הוי ומשמע דכי אמר ש״מ מוסיף על שליחותו הוי שליח מדקתני דבעה״ב נמי מעל דייק דאת״ל מעביר על דבריו הוי לא מעל בעה״ב ושני רב ששת דמהא לא תפשוט דאפי' את״ל דמוסיף על שליחותו לא הוי שליח שאני הכא דא״ל טלו אחת מדעתו ואחת מדעתי דכיון דא״ל בהדיא אחת מדעתו הרי נעשה שליחותו של בעה״ב בפירוש ומש״ה מעל אבל אם היה אומר סתם טלו שתים אפשר דהו״ל מעביר על דבריו של בעה״ב ולא מעל בעה״ב והכי אמרינן בהדיא בגמ' בפ' אלמנה נזונית. והשתא כיון שרבינו פסק דמוסיף על דבריו הוי כשפסק דבעה״ב חייב בכל גוונא שפיר. אבל מה שפסק ברישא שהשליח פטור קשה דהא אפי' אי הוי מוסיף מעל על מה שהוסיף. וכתב הר״י קורקוס ז״ל שאפשר לומר שדעת רבינו דאוקמתא דרב ששת לאו לדחויי דלא תילף דמוסיף הוי אמר כן אלא כי היכי דלא תיקשי כיון שזה לא עקר השליחות למה מעל דהא תנן עשה שליחותו בעה״ב מעל ולא השליח ומשמע ליה אפילו הוסיף על מה שצוה דלאו דוקא צוה כן אלא שלא יפחות לזה העמידה בשאמר טלו אחד מדעתי וכיון שכן ראוי שימעול גם השליח ובגמ' קבע אותה למידחי דלא תיפשוט דמוסיף הוי כיון דבהכי מיירי מעתה לא דמיא מתני' לבעיין עכ״ל. והאריך עוד בדבר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א כשהיו החתיכות מקדשי בדק הבית אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד וכו': כתב הראב\"ד אבל אם היו בשר עולה א\"א תוספתא היא במעילה וכו'. \n", + "ומ״ש רבינו ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה. בפ' האיש מקדש (קידושין דף מ״ג:). \n", + "ומ\"ש שלא יתערב בה איסור אחר. כבר נתבאר שהוא תוספתא: \n\n" + ], + [ + "הנותן פרוטת הקדש לשלוחו וכו' עד השליח מעל. משנה בפרק בתרא דמעילה (דף כ\"א): \n\n" + ], + [ + "נתן לו שתי פרוטות וכו'. משנה וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "השולח פרוטה ביד שלוחו וכו' עד שהרי הוא שוגג. ברייתא שם. \n", + "ומ\"ש הודיעו לחנוני וכו' שלשתן פטורין. נלמד ממה שקדם דמזיד פטור. \n", + "ומ\"ש ונתפס המקח להקדש: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכיצד יעשה כדי להציל החנווני מן החטא וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש וכן פרוטה שנתערבה בכל הכיס וכו' עד לא מעל עד שיוציא את כל הכיס. ג\"ז משנה שם ופסק כחכמים. והטעם שאין מעילה מן הספק לדעת חכמים הילכך לא מעל עד שיוציא האחרונה דאז הוי ודאי. ואם תאמר וליבטיל ברובא יש לומר דדבר שיש לו מתירין הוא א\"נ מטבע חשיב ולא בטיל: \n\n" + ], + [ + "אמר כיס מכיסי הקדש וכו'. תוספתא פ\"ק דמעילה וצ\"ע שזה סותר מ\"ש בפט\"ז ממעשה הקרבנות באומר x שור משוורי הקדש: \n\n" + ], + [ + "המועל בפחות משוה פרוטה וכו'. ברייתא פרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ה:) ואת אשר חטא מן הקדש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה להשבון: \n\n" + ], + [ + "המפקיד מעות אצל בעה״ב ונשתמש בהם וכו' עד וכאילו השתמש ברשות. משנה בפרק ב' דמעילה (דף כ״א) ומיפרשא בגמרא פרק המפקיד (בבא מציעא דף מ״ג). וחנווני פלוגתא דר״מ ור״י וידוע דהלכה כר״י: \n\n" + ], + [ + "ועל מה שכתב רבינו הפקידן אצל שולחני או חנווני וכו' שניהם פטורים וכו'. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל בפרק המפקיד תניא המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורים לא ישתמש בהם לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר מותרים ישתמש בהם לפיכך אם הוציא מעל הגזבר. ויש לתמוה על רבינו שכתב שניהם פטורים הפך ברייתא זו וליכא מאן דפליג עלה ותירץ שרבינו דחה ברייתא זו מהדין שכתב בפ\"ו שאם קנה חפץ ונתן מעות הקדש ולא משך לא מעל והא התם עדיף ממפקיד ומותר הוא להוציאם ואעפ\"כ לא מעל עד שימשוך כי אז נהנה בהם או בדבר שאין צריך משיכה וכ\"ש בזה שכיון שאין אנו מחייבין אותו עד שיוציא והוציא דוקא לר\"נ דהלכתא כותיה שאינו חייב באונסין א\"כ אתה בא לחייבו מטעם שליח לא מטעם נתינתו לו בידו וכיון שחידוש הוא שחידשה תורה במעילה אין לך בו אלא חידושו ולכך דוקא בשעשאו שליח בפירוש וא\"ל להוציאן אבל שיעשה שליח מאלו לחייבו אין לנו. ומעתה סובר רבינו דמתני' דנתנה לבלן מעל דמוכח דוקא בלן אבל דבר הצריך משיכה לא מעל דהיתר תשמיש לא מייתי לידי מעילה וכן ההיא דנתנה לספר לא מעל כולהו פליגי על אותה ברייתא וסברי שאין מעילה אלא א\"כ א\"ל בפירוש עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "האשה שהכניסה מעות של הקדש לבעלה וכו'. בעיא דאיפשיטא בפרק השואל (דף צ\"ו ע\"ב): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הפועלים שהם עושים בהקדש וכו' הדש כרשיני הקדש הרי זה חוסם את הפרה וכו'. משנה וגמרא בפרק ג' דמעילה (דף י\"ג): \n\n" + ], + [], + [ + "אין מחללין את ההקדש על המלאכה וכו'. הכי משמע במשנה פ\"ד דשקלים ומפורש בתוספתא פ\"ק דמעילה: \n\n" + ], + [ + "כשבונים במקדש וכו': \n\n" + ], + [ + "כשפוסקים עם האומנין וכו'. בפי״ז דכלים ומייתי לה בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ח) ובפ' על אלו מומין (בכורות דף מ') ובגמרא אמרו חד לכספא ודהבא, ויש לתמוה על רבינו שהשמיטו: \n\n" + ], + [ + "תנאי ב\"ד שיהו הכהנים נאותים במלח ובעצים וכו'. בשקלים פ\"ז. \n", + "ומ\"ש אבל לא יתנו מלח המקדש בחולין שלהם. בפ' ג' דמנחות (דף כ\"א): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש מלח שע\"ג האבר מועלים בו שע\"ג הכבש ושעל ראש המזבח אין מועלין בו. תוספתא פ\"ו דמנחות ואיתא בגמרא פ' הקומץ רבה שם. ופירש\"י שע\"ג הכבש שנופל שם כשמולחין את הקומץ אין מועלין בו דשוב אינו ראוי: \n\n" + ], + [ + "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה וכו'. דברי רבינו ודרכיו אמונה והם ראוים אליו: \n", + "סליקו הלכות מעילה בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מעילה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..7a19f5018ff9d9fe7e2599a5c993d26bf8e732a8 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,669 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה לעשות שמן המשחה וכו' שנאמר ועשית אותו שמן משחת קדש. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "וככה עשהו משה רבינו במדבר לקח מן המור והקנמון והקדה וכו'. בפירקא קמא דכריתות (דף ה') תנו רבנן שמן המשחה מר דרור חמש מאות קדה חמש מאות קנמן בשם מחציתו מאתים וחמשים וקנה בשם מאתים וחמשים נמצאו כולם אלף ושבע מאות וחמשים מנינא קמשמע לן הא קא קשיא ליה אימא קנה בשם כקנמן בשם מה קנמן בשם מחציתו מאתים וחמשים אף קנה בשם מחציתו מאתים וחמשים דהוה ליה תרין אלפין ואימא הכי נמי אם כן לכתוב קרא קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה מאתים וחמשים. ופירש רש\"י קנמן בשם חמש מאות דהכי אמר קרא מחציתו מאתים וחמשים דלהכי נקט מחציתו שלא יהו שוקלים אותו הכל ביחד אלא לחצאין כדי שיהו שם שתי הכרעות. תנא הכי קשיא ליה כלומר להכי אשמעינן ברייתא דאי ממשמעותא דקרא ה\"א קנה בשם כקנמן בשם דמחציתו דקרא אתרווייהו קאי קמשמע לן: \n", + "ומ\"ש רבינו ושוחק כל אחד ואחד לבדו ועירב הכל. נראה דיליף מקטרת דכתיב ביה ממולח ומתרגמינן מערב אבל צריך טעם מניין לרבינו ששוחק ואח\"כ מערב דילמא מערב ואח\"כ שוחק והכי משמע מקרא דברישא כתיב ממולח ובתר הכי כתיב ושחקת ונראה דמשמע לרבינו שיותר יפה מתערב אחר שחיקה מקודם שחיקה וקרא לאו לסידרא איכתיב. ויותר נראה לומר שטעם רבינו מפני שהוא מפרש דמאי דכתיב בקטרת בד בבד יהיה היינו לומר שיהיו שחוקים כל אחד לבדו וכמו שפירש הרד\"ק בספר השרשים: \n", + "ומה שכתב ושרה אותם במים זכים וכו'. בפרק קמא דכריתות ת\"ר שמן המשחה שלקו העיקרים ד\"ר יהודה א\"ל ר' יוסי והלא לסוך העיקרים אינו סיפק כיצד עושה הביאו העיקרים ושראם במים והציף עליהן שמן המשחה וקלט את הריח וקפחו ופירש\"י לסוך העיקרים בשמן אינו סיפק דשמן לא הוה אלא י\"ב לוגין ועיקרין הוו טובא שס\"ח מנין. ושראם במים שיבלעו המים ולכשיציף עליהם השמן לא יבליעוהו. וקפחו קנחו קפחו משה לשמן מעל העיקרים ונתנו בצלוחית: \n\n" + ], + [ + "המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו וכו'. זה פשוט בפי העולם לומר שמור הוא מוסק. ובהשגות אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש וכו'. מ\"ש שאין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה כ\"ש דם חיה טמאה יש לומר שכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בשם מריח ריח טוב ביותר למה יגרע. ומ\"ש עוד אבל המור הוא האמור בשיר השירים באתי לגני וגו' אריתי מורי עם בשמי והוא מין עשב או ממין אילן וריחו נודף כן הוא דעת הרמב\"ן בפירוש התורה בפרשת כי תשא וכתב שדעתו שהוא השרף הנקרא מירא: \n", + "ומ\"ש והקנמון הוא העץ שבא מאיי הודו וכו'. הוא נקרא בערבי עוד הנדי וכ\"כ בפירוש המשנה. \n", + "ומ\"ש והקדה הוא הקשט יש לתמוה על זה שהרי אונקלוס תרגם קדה קציעתא ורבינו בפרק שאחר זה מנה קציעה וקשט בשתים. \n", + "ומ\"ש וקנה בשם הם הקנים הדקים כתבן האדומים וכו'. נראה שהוא התבן המבושם הנקרא בערבי אדכר ובלע\"ז אישקינ\"טי והרמב\"ן כתב בפירוש התורה שקנה בשם הוא הנקרא בערבי דרציני והוא קנילא: \n\n" + ], + [ + "העושה שמן המשחה כמעשה הזה וכו' במזיד חייב כרת וכו'. ובפ\"ק דכריתות שנינו שבשוגג חייב חטאת. \n", + "ומ\"ש והוא שעשה אותו להמשח בו אבל אם עשהו להתלמד או ליתנו לאחרים פטור וכו' ואין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה שנאמר ממנו וכו'. שם (דף ה') ת\"ר המפטם את השמן ללמד בו למוסרו לצבור פטור לסוך חייב והסך ממנו פטור לפי שאין חייבים אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד. ותניא תו התם כמה יסוך ויהא חייב ר' מאיר אומר כל שהוא ר' יהודה אומר כזית וידוע דהלכה כר' יהודה. \n", + "ומה שכתב ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה. בפירקא קמא דכריתות ת\"ר שמן [שעשה משה במדבר] בו שלקו העיקרים וכו' ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבא ובפרק שתי מדות אמרו הין דעבד משה לשמן המשחה כיון דלדורות לא היה צריך לפי שעה הוא דעבדיה ואגניז: \n\n" + ], + [], + [ + "אחד הסך את עצמו וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש הסך כלים ובהמה ועכו\"ם שהם כמותה או שסך מתים בו פטור וכו'. ברייתא שם פ\"ק דכריתות (דף י':): \n\n" + ], + [ + "אין מושחין ממנו לדורות וכו'. בפ\"ק דכריתות. \n", + "ומ\"ש ומשוח מלחמה פשוט הוא ששמו מוכיח עליו שנקרא משוח. \n", + "ומ\"ש אפילו כהן בן כהן מושחין אותו. שם אפילו כ\"ג בן כ\"ג טעון משיחה ויליף לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בבית שני שלא היה שמן המשחה היה כ\"ג מתרבה בלבישת בגדים בלבד וכו'. בפרק בתרא דהוריות (דף י\"ב) מתבאר זה ובפרק ד' כתב רבינו שכ\"ג מושחים אותו שבעה ימים זה אחר זה וכן מרבים אותו בשמנה בגדים ז' ימים זה אחר זה: \n\n" + ], + [ + "כיצד מושחין את הכהן וכו' ומלכי בית דוד מושחים אותו כמין נזר על ראשו. בפ\"ק דכריתות ת\"ר מושחין את המלכים כמין נזר ואת הכהנים כמין כי [מאי כמין כי אמר רב מנשיא כמין כי יונית] תני חדא בתחילה מציק שמן על ראשו ואחר כך נותן לו שמן בין ריסי עיניו ותני אחריתי בתחלה נותן לו שמן בין ריסי עיניו ואח\"כ מציק לו שמן על ראשו ומפרש התם טעמייהו ופסק רבינו כברייתא קמייתא דמסתבר טעמיה. \n", + "ומה שכתב ולא ימשח במקומות אחרות ולא ירבה בשמן. פשוט הוא שכל שסך במקום שאינו צריך דמי לשאר אדם שסך בו וה\"ה למרבה בשמן שהרי אינו צריך: \n\n" + ], + [ + "הנותן משמן המשחה ע\"ג מלך וכו'. שם (דף ו':) פלוגתא דר' מאיר ורבי יהודה ופסק כרבי יהודה דפטר: \n", + "ומ\"ש אבל הסך ממנו אפילו למלך וכ\"ג חייב וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך. \n", + "ומ\"ש וכ\"ג שנטל משמן המשחה שבראשו וסך במעיו חייב כרת. מימרא שם (דף ז') ויליף לה מדכתיב על בשר אדם לא ייסך. \n", + "ומ\"ש והוא שיסוך ממנו בכזית. כבר כתבתי בסמוך שזה דעת רבי יהודה דהלכה כוותיה לגבי ר' מאיר: \n", + "וכתב בהשגות והוא שיסוך ממנו בכזית א\"א לא מחוור מתוך הגמרא דכריתות וכו'. וטעמו מדתניא התם הסך בשמן המשחה למלכים ולכהנים ר\"מ מחייב ורבי יהודה פוטר וכמה יסוך ויהא חייב רבי מאיר אומר כל שהוא רבי יהודה אומר כזית והאמר ר' יהודה פטור כי פטר רבי יהודה גבי מלכים וכהנים גבי הדיוט מחייב ר' מאיר ור' יהודה במאי פליגי אמר רב יוסף בהא פליגי רבי מאיר סבר על בשר אדם לא ייסך כתיב וכתיב ואשר יתן ממנו על זר מה סיכה כל שהוא אף נתינה כל שהוא ורבי יהודה סבר ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא מה נתינה דעלמא כזית אף נתינה דעל זר כזית אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים ד\"ה כל שהוא ואמר רב יוסף במאי פליגי ר' מאיר ור' יהודה גבי מלכים וכהנים רבי מאיר סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב ומלך וכהן השתא זרים נינהו ורבי יהודה סבר בעינן עד דאיכא זר מתחלתו ועד סופו ומלך וכהן לאו זרים הוו ופירש רש\"י למלכים וכהנים גדולים לאחר שנמשחו. מה סיכה כל שהוא דלא אשכחן שיעור בסיכה וכו'. נתינה בעלמא כזית דגמרינן מנתינה דונתן לכהן את הקדש דכתיב ביה אכילה [ואיש כי יאכל קודש] וכל אכילה כזית. מעיקרא לאו זרים הם דהא נמשחו מתחלה עכ\"ל. ופשטא דגמרא כהראב\"ד דדוקא בנתינה הוא דאמר רבי יהודה כזית משום דילפא מנתינה דעלמא אבל סיכה דלא ילפא מנתינה הויא בכל שהוא לכולי עלמא. ולדעת רבינו אפשר לומר דכי יליף רבי יהודה נתינה דעל זר בכזית מנתינה דעלמא ה\"ה לסיכה דזר דהויא בכזית לדידיה דילפא מנתינה דאיתקש סיכה לנתינה והיינו דקתני וכמה יסוך ויהא חייב ר' מאיר [סבר] כל שהו ור\"י כזית ואם איתא כמה יתן הוה ליה למיתני ולא כמה יסוך אלא ודאי בסיכה נמי סבר רבי יהודה דצריך כזית והא דמסיים רב יוסף אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים ד\"ה כל שהו היינו במושב מלכים וכהנים שלא נמשחו אבל אם כבר נמשחו פטור לרבי יהודה על הנתינה דלאו זרים נינהו ובפחות מכזית פטור אף על הסיכה: \n\n" + ], + [ + "אין מושחין את המלכים אלא ע\"ג המעיין. שם (דף ה':) ויהיב טעמא כדי שתמשך מלכותן ומייתי לה מדכתיב והורדתם אותו אל גיחון: \n", + "ואין מושחין מלך בן מלך וכו' עד מפני יהויקים אחיו. שם: \n", + "ומ\"ש וזה שמשח אלישע ליהוא לא בשמן המשחה משחו וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "כל כלי המקדש שעשה משה במדבר וכו' ודבר זה אינו נוהג לדורות וכו'. בפ' שני דשבועות (דף ט\"ו) כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ומייתי לה התם מקראי ואיתא נמי להאי ברייתא בפ\"ק דיומא עלה י\"ב: \n\n" + ], + [ + "הכפות והקערות וכו' ושאר כלי שרת כולן של כסף ושל זהב היו. בס״פ המזבח מקדש (זבחים דף פ״ח:) אמרינן אין עניות במקום עשירות. \n", + "ומ\"ש ומותר לעשותן משאר מתכות כמו שביארנו. בפרק ראשון מהלכות בית הבחירה. \n", + "ומ\"ש וכולן מתקדשין במלאכתן. נתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש ואם נשברו מתיך אותם ועושה אותם כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם: \n\n" + ], + [ + "כלי הקדש שניקבו או שנסדקו אין סותמין אותן וכו'. בסוף פרק המזבח מקדש ת\"ר כלי קדש שניקבו אין מתיכין אותן ואין מתיכין לתוכן אבר נפגמו אין מתקנין אותן ופירש\"י אין מתיכין אותן כמו שעושין למדות מנוקבות שמתיכין אותו סביבות הנקב ונסתם הנקב. ואין מתיכין לתוכן אבר לסתום הנקב וכולהו משום דמיחזי כעניות ולאו אורח ארעא: \n\n" + ], + [ + "סכין שנשמט מן הנצב וכו'. שם סכין שנפגמה אין משחיזין את פגימתה נשמטה אין מחזירין אותה אבא שאול אומר סכין מטרפת היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופירש\"י נפגם פגימה גדולה שתיקון השחזתה ניכר. סכין מטרפת שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשים. \n", + "ומ\"ש רבינו שגונזין אותם בצד ההיכל וכו': \n\n" + ], + [ + "שתי מדות של יבש היו במקדש וכו' עד הואיל והיה במקדש בימי משה שמדד בו שמן לשמן המשחה. משנה וגמרא במנחות פרק שתי מדות (מנחות דף פ״ח) ופסק כת״ק: \n\n" + ], + [], + [ + "ומה שכתב ובחצי לוג שהיה במקדש היו מודדין מים למי סוטה וכו' עד שאמרנו. משנה וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "כל המדות האלו קדש וכו'. משנה וגמרא שם ופסק כת\"ק. ופירוש בירוצי היינו מה שנופל מן הכלי לאחר שנתמלא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הקטרת נעשית בכל שנה ושנה ועשייתו וכו' עד י\"א סממנים נאמרו לו למשה בסיני. בפ\"ק דכריתות (דף ו') ומפרש התם קראי דהוו אחד עשר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומוסיפין עליהם בלא משקל מלח סדומית. כן שנינו בברייתא בפ\"ק דכריתות (דף ו' ע\"א) ובירושלמי פ' טרף בקלפי מלח סדומית רובע כלומר רובע הקב ואינו שיעור משקל אלא שיעור מדה. ואין לתמוה למה לא כתב רובע הקב כלשון הברייתא שי\"ל שסמך על מה שכתב כן לקמן בסמוך. \n", + "ומ\"ש וכפת הירדן ועשב אחד שמעלה עשן. שם בברייתא הנזכרת. \n", + "ומה שכתב ולא היו יודעים אותו אלא אנשים ידועים וכו'. בפרק אמר להם הממונה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וזהו משקל אחד עשר סמנים וכו' עד להקטיר ביום הכיפורים. הכל בברייתא שהזכרתי לעיל. ובמקום נטף שנו בברייתא הנזכרת צרי ובסוף הברייתא רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. ודע שדינר הוא משקל מיתקאל שהוא דרמא וחצי והדרמא משקל ששים וארבע שעורות בינוניות. \n", + "ומה שכתב והשאר הוא מותר הקטרת שאמרנו בשקלים כלומר שבכל שנה היה נשאר מאותם שלשה מנין שלא היה מקטיר מהם אלא מלא חפניו והמותר היו עושים ממנו מה שכתב רבינו בהלכות שקלים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נטף האמור בתורה הוא עצי הקטף וכו' בברייתא הנזכרת לעיל רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. וכתב הרמב\"ן בפירוש התורה ראיתי לרב רבינו משה שמכניס בקטרת עץ האילן הנקרא בערבי עוד בלסאן נראה שסבור כי רבן שמעון בן גמליאל בא לחלוק ולומר שאין הצרי מסמני הקטרת כי הוא אינו אלא שרף ובקטרת אין השרף נכנס בו אלא הקטף עצמו עכ\"ל. ואיני יודע מניין לו שלא יכנס השרף בקטרת ועוד שהרי החלבנה והלבונה שרף הם והם נכנסים בקטרת ויותר נכון לומר שרשב\"ג בא לפרש דברי ת\"ק ולומר אל תחשוב שצרי השנוי כאן הוא טריאק\"א כמו הצרי אין בגלעד שזה ודאי לא יכנס בקטרת אבל הוא שרף הנוטף מעצי הקטף שקוטפים העץ ונוטף ממנו שרף הוא שהיה נכנס בקטרת ונכון הוא שיהיה העץ הזה עץ הבלסאמ\"ו כדברי הרמב\"ן וכ\"כ בערוך בערך קטף ולדעת רבינו שמכניס בקטרת עוד בלסאן נאמר שהוא ז\"ל מפרש שהעץ עצמו של הבלסאן נקרא צרי ורשב\"ג בא לחלוק ולומר שצרי אינו העץ עצמו אלא השרף הנוטף ממנו כשקוטפין אותו והוא הנכנס בקטרת לא העץ ופסק כת\"ק: \n", + "ומ\"ש והשחלת הוא הצפורן וכו'. כן תרגם אונקלוס שחלת טופרא. \n", + "ומה שכתב והחלבנה כמו דבש שחור וריחו קשה כך אמרו בפ\"ק דכריתות שהחלבנה ריחה רע ונראה מדברי רבינו שהוא הנקרא בערבי מיעה סאילה שהוא כמו דבש שחור והעולם לועזים חלבנה גאלבנ\"ו ובפירוש המשנה פרק קמא דכריתות כתב המעתיק שמיעה הוא אשטור\"ק וטעות הוא בידו וכן מה שכתב שיש אומרים שחלבנה הוא מחלב ויש אומרים שהוא לדאן הכל טעות. \n", + "ומ\"ש רבינו וזהו שמות הסמנים בערבי עוד באלסאן הוא נטף וקראוהו בברייתא הנזכרת צרי וכבר נתבאר. \n", + "ואצפר איל טיב הוא שחלת. \n", + "ומיעה הוא חלבנה. \n", + "ולכאן הוא לבונה. \n", + "ומוסק הוא מור וכבר נתבאר בפרק ראשון שיש חולקים בזה. \n", + "וקציעה הוא שמו גם בברייתא הנזכרת. \n", + "וסנבאל אלנדרין הוא שבלת נרד השנוי בברייתא הנזכרת. \n", + "וזעפרן הוא כרכום השנוי בברייתא. \n", + "וקושט הוא שמו גם בברייתא הנזכרת. \n", + "ועוד הירדי הוא קנמון. \n", + "וקסר סליכא הוא קלופה השנוי בברייתא הנזכרת. \n", + "וענבר הוא כפת הירדן: \n", + "כתב סמ״ג קנמון אינו קניל״ה בלע״ז שהרי מקניל״ה יש הרבה ואילו מקנמון אמרינן בפרק במה אשה (שבת דף ס״ג) שנגנז ולא נשתייר כי אם מעט ומשתכח בגזאי [דצימצמאי] מלכתא עכ״ל. ולפי זה גם כן אינו עוד הירדי שהרי נמצא הרבה: \n\n" + ], + [ + "כיצד מפטמין את הקטרת מביא תשעה קבין בורית כרשינה ושף בה את הצפורן. הגירסא הנכונה בדברי רבינו ואחר כך שורה את הצפורן באחד ועשרים קב יין קפריסין או יין ישן לבן והוא יין חזק ביותר והוא בברייתא הנזכרת לעיל יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא אם לא מצא יין קפריסין מביא חמר חיור עתיק. \n", + "ומה שכתב ואחר כך שוחק כל אחד מן הסממנים בפני עצמו הדק אפשר שטעמו משום דכתיב ביה ממולח שתרגומו מערב ומשמע לרבינו דהיינו שישחוק כל אחד לבדו ואחר כך יערבם דאחר שחיקה מתערבים יותר יפה מקודם שחיקה ויותר נראה שטעמו מדכתיב בד בבד יהיה וכמו שכתבתי בראש פרק ראשון. \n", + "ומה שכתב וכשהוא שוחק אומר הדק היטב וכו'. בפירקא קמא דכריתות ופירש\"י הממונה אומר כן לשוחק ומפרש טעמא בגמרא שהקול יפה לבשמים. \n", + "ומה שכתב ומערב הכל. כבר כתבתי דהיינו מדכתיב ממולח: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכל מעשיה בקדש בתוך העזרה. בפ\"ק דכריתות (דף ז') קדש היא קדש תהיה לכם כל מעשיה לא יהיו אלא בקודש. \n", + "ומ\"ש ומשל הקדש. בפ\"ד דשקלים (משנה ה') ובפרק קמא דשבועות (דף י':): \n", + "ומ\"ש והמפטם את הקטרת מן החולין או בכלי של חולין פסולה. נראה דמשמע ליה הכי מדתניא כל מעשיה לא יהיו אלא קדש וטעמא מדכתיב תרי זימני קדש ובירושלמי פרק ד' דשקלים (הלכה ז') פטמה בחולין רבי יוסי ברבי חנינא אמר פסולה ר' יהושע בן לוי אמר כשרה מאי טעמא דרבי יוסי ברבי חנינא קדש היא שתהא הויתה בקדש מ\"ט דריב\"ל קדש היא שתהא באה מתרומת הלשכה אתיא דר\"י בר' חנינא כשמואל ודריב\"ל כר\"י ולפי זה היה ראוי להכשיר כריב\"ל ור\"י מ\"מ מאחר דגמרא דידן סתם וכתב כל מעשיה לא יהיו אלא בקדש דמשמע דעיכובא הוא פסק כן: \n\n" + ], + [ + "פעמים בשנה היו מחזירין אותו למכתשת וכו' עד כדי שלא יפוג ריחה. בפ' קמא דכריתות (דף ו':) והוה משמע ליה דתרי מילי נינהו חדא שפעמים בשנה היו שוחקים אותה שנית שבימות החמה היו מפזרין אותה אפילו שלא בשעת שחיקה ובימות הגשמים צוברין אותה אף שלא בשעת שחיקה אלא שמלשון הברייתא נראה שכשמחזירה למכתשת קאמר שבימות החמה מחזירה פזורה ובימות הגשמים מחזירה צבורה: \n\n" + ], + [ + "נתן לתוכה דבש כל שהוא פסלה חיסר וכו'. בברייתא הנזכרת ובפ' הוציאו לו (דף כ\"ג) מנין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה ענן הקטרת את הכפרת הא לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה ופירש\"י או שחיסר דכתיב הקטרת שלימה ולא חסרה ומקשה התם ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית א\"ר ששת הב\"ע כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה רב אשי אמר אפילו תימא הזיד בזו ובזו כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסרה אביאה לא מיחייב דקא עייל ליה שלימה אהקטרה מיחייב דקא מקטר קטרת חסרה. וכתב זה רבינו בסוף הל' עבודת יה\"כ: \n", + "פטמה מעט מעט וכו'. בפ\"ק דכריתות איפליגו תנאי ופסק כחכמים ומימרא הכא ומימרא דרבא התם אתיא כוותייהו: \n\n" + ], + [ + "העושה קטורת מי\"א סממנים אלו וכו'. הכי משמע מדתנן בפ\"ק דכריתות המפטם את הקטרת וקרא נמי כתיב איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו הכי משמע: \n", + "ומה שכתב ובשוגג מביא חטאת קבועה. בריש כריתות. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שלא עשה המשקל כולו אלא חציו או שלישו וכו'. בפ\"ק דכריתות אהא דתניא וחכמים אומרים בכל יום היה מתקן במתכונתה ומכניס מסייע ליה לרבא דאמר קטרת שפטמה לחצאין חייב דכתיב והקטרת אשר תעשה כל שתעשה והא אפשר דעבדה פרס בשחרית ופרס בין הערבים ופירש\"י במתכונתה לישנא דקרא אם היה רוצה לפטם הקטרת דבר יום ביומו עושה הילכך יחיד שלא פיטם אלא מנה חייב וחצאין דרבא לאו דוקא אלא כל דראוי להקטיר: \n\n" + ], + [ + "עשאה להתלמד בה או למוסרה לציבור פטור. ברייתא שם ויליף לה מקרא: \n", + "הריח בה ולא עשאה וכו'. ברייתא שם המריח בה פטור אלא שמעל ופירש\"י המריח בה בקטרת של צבור: \n\n" + ], + [ + "מזבח הזהב שבהיכל וכו'. מבואר במקראות ס\"פ תצוה ועשית מזבח מקטר קטרת וגו' לא תעלו עליו קטורת זרה ועולה ומנחה ונסך לא תסכו עליו וקטרת שאינה כזו או שהתנדב אותה יחיד או רבים כלומר ולא מסרה לצבור הרי היא בכלל קטרת זרה: \n\n" + ], + [ + "בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום וכו'. בפרק אלו נאמרים (סוטה דף ל״ה): \n\n" + ], + [ + "כשנושאים אותו על הכתף כו': ומ\"ש ונזהרים שלא ישמטו הבדים מן הטבעות וכו'. בפרק בא לו (יומא דף ע\"ב): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש ומ\"ע להיות הלוים פנויים ומוכנים לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו בסיפרי פרשת קרח שומע אני אם רצה יעבוד אם לא רצה לא יעבוד תלמוד לומר ועבד הלוי בעל כרחו: \n", + "ומה שכתב ובן לוי שקיבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן. בפרק עד כמה (בכורות דף ל':) ופירש״י דברי לוים לשורר ולשרת ולהיות שוער x: \n\n" + ], + [ + "עבודה שלהם היא שיהיו שומרים המקדש. בראש מסכת מדות (פ\"א מ\"א). \n", + "ומ\"ש ויהיו מהם שוערים וכו' ויהיו מהם משוררים וכו' עד הוי אומר זו שירה. בפ\"ב דערכין (דף י\"א ע\"א ב'): \n", + "ומתי אומר שירה על כל עולות הצבור החובה וכו'. בפ\"ב דערכין (דף י\"א:) בעי רבי אבין עולת נדבת צבור טעונה שירה או אינה טעונה שירה ואסיקנא ת\"ש דתני רב מרי בריה דרב כהנא לעולותיכם ולזבחי שלמיכם מה עולה קדש קדשים אף שלמים קדש קדשים ומה שלמים קבוע להם זמן אף עולה קבוע לה זמן ופירש\"י מה עולה האמורה כאן קדש קדשים דאין לך עולה קדשים קלים אף שלמים האמורים כאן שטעונין שיר בשלמים קדשי קדשים משתעי ואין לך שלמים קדשי קדשים אלא כבשי עצרת דשלמי צבור הן וכתיב בה קדש יהיו לה' לכהן ומה שלמים האמורים כאן לגבי שיר קבוע להם זמן דהא אוקימנא בכבשי עצרת אף עולה האמורה כאן שקבוע לה זמן לאפוקי נדבת צבור דאין קבוע לה זמן. \n", + "ומ\"ש בעת ניסוך היין. שם מימרא דרב שמואל בר נחמני (שם דף י\"א. וי\"ב. וברכות ל\"ה): \n", + "ומ\"ש וכן הנסכים הבאים בפני עצמן אין אומרים עליהם שירה. שם (דף י\"ב) בעיא דלא איפשיטא ופסקה לקולא: \n\n" + ], + [ + "לוי האונן מותר לעבוד ולשורר. בסיפרי פרשת שמיני פ\"ב: \n", + "ואין פוחתין מי\"ב לוים עומדים על הדוכן וכו' ומוסיפין עד לעולם. משנה בפ\"ב דערכין (דף י\"ג). \n", + "ומ\"ש ואין אומרים שירה אלא בפה בלא כלי וכו' ואחרים היו עומדים שם מנגנים בכלי שיר מהם לוים ומהם ישראלים מיוחסין וכו'. שם במשנה (דף י') גבי מכים בחליל ועבדי הכהנים היו דברי ר' מאיר רבי יוסי אומר משפחת בית הפגריא ובית צפריא מעימאום היו משיאים לכהונה רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לוים היו ופירש\"י ועבדי הכהנים היו אותם המכים בחליל. משיאין לכהונה כהנים היו נושאים בנותיהם שישראלים מיוחסים היו ובגמרא (דף י\"א) לימא בהא קא מיפלגי דמאן דאמר עבדים קסבר עיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא דעביד ומאן דאמר לוים היו קסבר עיקר שירה בכלי ותסברא ר' יוסי מאי קסבר אי קסבר עיקר שירה בפה עבדים סגיא אי קסבר עיקר שירה בכלי לוים בעינן לעולם קסבר עיקר שירה בפה והכא במעלין מדוכן ליוחסין ולמעשרות קא מיפלגי ופירש\"י ר' יוסי דאמר ישראלים מיוחסים היו מאי קסבר אלא דכ\"ע עיקר שירה בפה וידוע דהלכה כרבי יוסי לגבי רבי מאיר והוא הדין לגבי רבי חנינא בן אנטיגנוס דהא הוא מארי גמרא טפי מיניה. \n", + "ומ\"ש ואין אלו המשוררים על פי הכלים עולין למנין הי\"ב. שם (דף י\"ג:) במשנה אין פוחתין מי\"ב לוים עומדים על הדוכן ומוסיפין עד לעולם ובתר הכי תנן ר' אליעזר בן יעקב אומר אין עולים למנין ופירש רבינו שם כבר אמרנו שעיקר השירה בפה ואמר רבי אליעזר בן יעקב שהאומרים השיר על הכלים ואין אומרים בפה אינם עולים ממנין שנים עשר לוים: \n\n" + ], + [ + "ובמה הם מנגנים וכו'. אלו הם כלי הניגון המוזכרים שם במשנה: \n", + "ומ\"ש ואין פוחתין משני חלילים וכו' עד ולא מוסיפין על י\"ב. שם במשנה (דף י\"ד) \n", + "ומ\"ש ואין פוחתין משתי חצוצרות וכו'. שם במשנה (דף י\"ג) אין פוחתין משתי חצוצרות וכו' ומוסיפין עד עולם ובגמרא ועד כמה אמר רב הונא וכו' עד מאה ועשרים ומייתי לה מקרא מחצצרים בחצוצרות. \n", + "ומ\"ש ואין פוחתין מתשעה כנורות וכו'. שם אין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם והצלצל לבד מנא הני מילי א\"ר אסי דאמר קרא ואסף במצלתים להשמיע מצלתים תרי הוו כיון דחדא עבידתא עבדי וחד גברא עביד בהו קרי להו חד ופירש\"י עבידתא חד עבדי דאין אחד מועיל בלא חבירו שהן שתי חתיכות רחבות של מתכת ומכין זו על זו: \n\n" + ], + [ + "בימי המועדות כולם וכו': החצוצרה היתה נעשית מן העשת של כסף וכו' עד פסולה. ברייתא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ח) ויליף לה התם מקראי: \n", + "והחלילין שהיו מנגנים בהם היה אבוב שלהם של קנה וכו' עד ובשמנת ימי החג. משנה בפרק שני דערכין (דף י') פירש\"י אבוב היינו חליל. ולא היה מחלק מסיים אלא באבוב יחידי כשהיה מגיע לסיום הנעימה היה אחד מהחלילין מאריך לאחר שתיקת האחר שזו היא חילוק יפה יותר משיסיימו שניהם כאחד. חילוק היינו סיום שמחלק בין נעימה לנעימה ולא היו מסיימים כולם בבת אחת אלא אחד מסיים לבסוף וזה הוא נוי גדול: \n\n" + ], + [ + "בשנים עשר יום בשנה וכו'. משנה בפרק שני דערכין. \n", + "ומ״ש וחליל זה דוחה שבת וכו'. בר״פ החליל (סוכה דף נ״א) א״ר ירמיה מחלוקת בשיר של שואבה וכו' אבל בשיר של קרבן דברי הכל עבודה היא ודוחה את השבת ורב יוסף דפליג עליה איתותב: \n\n" + ], + [ + "אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו וכו'. בספ\"ק דחולין (דף כ\"ד). \n", + "ומה שכתב ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש וכו'. משנה בפ\"ב דערכין (דף י\"ג:) אין הקטן נכנס לעזרה ולעבודה אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה ופירש\"י אין לוי קטן נכנס לשום עבודה כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות: \n", + "ואיכא למידק דמשמע מהכא דמשיגדיל ויהיה איש כשר לעבודה וזה סותר מ\"ש למעלה שאינו נכנס לעבודה עד שיהא בן שלשים שנה. ויש לומר דהתם לשיר שהיא חכמה גדולה וצריכה לימוד המוסיק\"א והכא לשאר עבודות שאינם צריכות לימוד כגון הגפת דלתות וכיוצא בהן. ועי\"ל דהתם לשתהיה עבודה מיוחדת לו תמיד והכא מיירי לעבוד אי זה פעם במקרה דיקא נמי דלעיל כתב לעבודתו והכא כתב לעבודה. ויש מי שתירץ דהתם בזמן שהיו נושאים בכתף שהיה צריך למשא ואין לדחות דמה לימוד צריך למשא דאמרינן בספ\"ק דחולין גבי שצריך ה' שנים ללימוד שאני הלכות עבודה דתקיפין ופירש\"י להוריד המשא ולפרקו ולנטותו ולהעמיד קרסיו וקרשיו והשיר לקרבן בפה ובכלי: \n\n" + ], + [ + "זה שנאמר בתורה בלוים וכו' אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין אלא בקול. בספ\"ק דחולין (שם דף כ\"ד): \n\n" + ], + [ + "שמואל הרואה ודוד המלך חלקו הלוים לכ\"ד משמרות וכו'. בפרק בתרא דתעניות (דף כ\"ז). \n", + "ומ\"ש וכל אנשי משמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות. איכא למידק דמשמע מדבריו אלה שראש המשמר מחלק אנשי המשמר לבתי אבות וכל בית אב עובד יום אחד מיוחד בשבוע א\"כ מה זה שכתב וראשי האבות מחלקים אלו העובדים ביום שלהם והלא כבר חילקם ראש המשמר. וי\"ל שראש המשמר מחלק אנשי משמר שלו לשבעה בתי אבות ואע\"פ שיהיו במשמר אנשים רבים אינו מחלקם אלא לשבעה חלקים כל חלק נקרא בית אב אבל אינו מסיים אי זה בית אב יעבוד ביום א' ואי זה ביום שני וזה עושים ראשי בתי אבות שהם מסיימים ואומרים בית אב פלוני יעבוד ביום א' ובית אב פלוני ביום שני וכן כולם. כך היה נראה לפרש דברי רבינו פה אבל ממ\"ש בפרק שאחר זה כל ראש משמר היה מחלק משמרו לבתי אבות עד שיהיה כל בית אב ואנשיו עובד ביום אחד מימות השבת והאחר ביום של אחריו והאחר ביום שלאחריו ולכל בית אב ואב ראש אחד ממונה עליו נראה שראש משמר היה מסיים היום שיעבוד בו בית אב זה וכן לכל בית אב יומו ולפי זה מ\"ש \n", + "פה וראשי בית אב מחלקים אלו העובדים ביום שלהם היינו שבית אב המיוחד לעבוד ביום א' ראש בית אב שלו מסיים לעבודתו פלוני ופלוני יהיו שוערים ופלוני ופלוני יהיו משוררים ופלוני יהיה שוער בשער פלוני ופלוני בשער פלוני ופלוני ישורר בכלי שיר פלוני ופלוני ישורר בכלי שיר פלוני וזהו שכתב וראשי האבות מחלקים אלו העובדים ביום שלהם איש איש על עבודתו וזהו בראשי בתי הלוים אבל ראשי אבות הכהנים לא היו מיחדים שום עבודה לשום אחד כי אם ע\"פ הפייס ותמהני למה הוצרכו לפייס היה לראשי אבות לחלק העובדים ביום שלהם איש איש על עבודתו כמו שהיו עושים הלוים x וצריך עיון: \n", + "וכל הלוים מוזהרים על עבודת המזבח וכו'. בפ\"ב דערכין (דף י\"א) ולא ימותו גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה אמר אביי נקטינן משורר ששיער בשל חבירו במיתה שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה וגו' והזר הקרב יומת מאי זר אילימא זר ממש הכתיב חדא זימנא אלא זר דאותה עבודה מיתיבי משורר ששיער ושוער ששורר אינם במיתה אלא באזהרה תנאי היא דתניא מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל רבי יוחנן בן גודגדא א\"ל בני חזור לאחוריך שאתה מן המשוררי' ולא מן השוערים מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר מיתה היא וגזרו בה רבנן ומר סבר אזהרה היא ולא גזרו בה (רבנן) דכ\"ע אזהרה היא מ\"ס מסייע גזרו ביה רבנן ומ\"ס לא גזרו ביה רבנן ופירש\"י אתם בשלהם הכהנים שנכנסו בעבודת לוים וכו' כגון לוי משורר שהגיף דלתות ולוי משוער שאמר שיר שהרי הלוים היו חלוקין זה למשוער וזה למשורר. אלא באזהרה לא איתפרש לן. אביי לית ליה הא מתניתא דקתני לעיל הם בשלהם אינו במיתה דהא משכחת תנא אחרינא דקאי כוותיה. זר ממש כגון ישראל. הא כתיב חדא זימנא בההיא פרשתא גופה וקאי נמי אעבודת הלוים. ר' יוחנן בן גודגדא סבר משורר ששיער במיתה כשהוא מגיף לבדו וגזרו רבנן במסייע דלא ליתי למעבד לחודיה ורבי יהושע סבר אפילו כי עביד לחודיה אינו אלא באזהרה ולא גזרו רבנן במסייע. וסובר רבינו שמאחר דאביי דבתרא הוא מפרש פלוגתא דרבי יהושע בן חנניה ור' יוחנן בן גודגדא באי הויא במיתה או באזהרה ופסקה למילתיה כמ\"ד במיתה נקיטינן כוותיה ואע\"ג דבגמרא דחי דכ\"ע אזהרה היא וכו' לא שבקינן מאי דפשיטא לאביי משום מאי דדחי הגמרא ועוד דלישנא דסיפרי כאוקמתא דאביי משמע כמו שאכתוב בסמוך. וספר מצות גדול כתב (לאוין סימן רצ\"ו) אמר אביי נקיטינן משורר ומשוער בשל חבירו במיתה וכו' מיתיבי משורר ששיער ושוער ששורר אינו במיתה אלא באזהרה ומתרץ תנאי היא ודוחה שם ודילמא דכ\"ע באזהרה ודומה שנדחו שם דברי אביי מאחר שאינו מתרץ כלום עכ\"ל וכבר כתבתי טעם רבינו שפסק כאביי. ועדיין קשה היאך פסק רבינו דלוי שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייב מיתה דהא אביי נמי לא חייב מיתה למסייע שהרי אמר מר סבר מיתה הוא וגזרו בה רבנן וצ\"ל שבגירסת רבינו לא היה מסיים וגזרו בה רבנן אלא הכי גריס מ\"ס מיתה היא ומ\"ס אזהרה היא וקאי גם למסייע שכל ששינה עבודתו אפילו כל שהוא חייב מיתה ומה לי שיהיה מסייע סוף סוף הרי נתעסק בעבודה שאינה שלו ולשון סיפרי שאכתוב בסמוך דקתני שאמר לו רבי יוחנן בן גודגדא לרבי יהושע שאתה מתחייב בנפשך הכי משמע שהיה חייב אע\"פ שלא היה אלא מסייע. ומ\"מ יש לתמוה על רבינו שפסק דכהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה דהא תניא ולא ימותו גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה. וספר מצות גדול כתב על דברי רבינו ועוד כתב שכהן שעובד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה כברייתא אחרת אשר שם עכ\"ל ואני לא מצאתי בפרק הנזכר שום ברייתא ששנוי בה כן. ומצאתי בספר המצות לרבינו וז\"ל לשון סיפרי אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו אזהרה שמענו עונש מניין ת\"ל ולא ימותו אין לי אלא לוים שנענשים ומוזהרים על עבודת כהנים כהנים על עבודת לוים מניין ת\"ל גם הם מעבודה לחברתה מניין ת\"ל גם אתם ביקש רבי יהושע לסייע את רבי יוחנן ב\"ג בהנעלת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מתחייב בנפשך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים הנה התבאר כי לוי שיעבוד במקדש זולת עבודתו חייב מיתה בידי שמים וכן הכהנים לא יתעסקו בעבודת הלוים אבל אם עבדו אינם במיתה אלא במלקות ובמכילתא אל כלי הקדש יכול אם נגעו יהיו חייבים תלמוד לומר על עבודתו משום עבודה הם חייבים ולא משום נגיעה אין לי אלא הלוים על ידי כהנים כהנים ע\"י לוים מניין ת\"ל גם אתם ושם אמרו הכהנים ע\"י הלוים במלקות והלוים ע\"י הכהנים במיתה עכ\"ל. ואיני יודע למה דחה ברייתא השנוייה בגמרא וסמך על ברייתא השנויה במכילתא. ועוד קשה לי על הראיה שהביא מסיפרי דאדרבה שם משמע דכשם שהלוים על עבודת כהנים במיתה כך כהנים על עבודת לוים במיתה דהא מייתי לה מגם הם והרי גם אתם דריש ליה ללוי בעבודת לוי חבירו במיתה ומשמע דגם הם נמי מידריש בגוונא דדריש גם אתם ומהי תיתי לן דגם הם לא קאי אעונש נמי דמסתמא משמע דגם אעונש קאי וזה דעת הראב\"ד שכתב א\"א והלא כבר נאמר ולא ימותו גם הם גם אתם ובסיפרי נמי הכי דריש ליה לעונש ואזהרה עכ\"ל. וי\"ל שטעם רבינו משום דבסיפרי מסיים בה רבי אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר אל תכריתו וגו' וזאת עשו להם אין לי אלא לוים שענושים ומוזהרים על עבודת כהנים כהנים על עבודת לוים מניין ת\"ל ובנסוע המשכן יורידו אותו הלוים מעבודה לחבירתה מניין ת\"ל (עמהם) והחונים לפני המשכן קדמה וכו' מה ת\"ל גם הם גם אתם לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן וכו' ומדמייתי לכהנים על עבודת הלוים מדכתיב יורידו אותו הלוים כלומר ולא הכהנים והרי אין שם עונש אלא ל\"ת הבא מכלל עשה ומדאמר רבי אינו צריך משמע דלא פליגי לענין דינא אלא במשמעות דורשין וכיון דלרבי כהנים בעבודת לוים אין בהם עונש הוא הדין לת\"ק כי מרבי לכהנים בעבודת לוים לא מרבי להו אלא לאזהרה ולא לעונש. ויש לדקדק כי מייתי מעבודה לחברתה מניין מוהחונים לפני המשכן קדמה ומשמע דלוי בעבודת לוי אחר קאמר ומייתי מדמסיים ביה קרא והזר הקרב יומת וקשה שהרי שם משה ואהרן ובניו שומרים שהם כהנים וי\"ל דמשה לוי הוא. ודע שגירסת סיפרי אינה מיושבת בעיני דמייתי לכהנים על עבודת לוים מדכתיב גם הם והלא הם אלוים קאי ותו דמייתי (כהנים על עבודתם) מעבודת לוי לעבודת לוי מדכתיב גם אתם והלא אתם אכהנים קאי ולכן נראה שהגירסא הנכונה כהנים על עבודת לוים מניין ת\"ל גם אתם מעבודה לחבירתה מנין כלומר מעבודת לוי אחד לעבודת לוי אחר מניין ת\"ל גם הם ולפי סברת רבינו ה\"פ לא יקרבו ולא ימותו גם הם דלוי שעבד עבודת כהן או עבודת לוי חבירו במיתה ומאי דכתיב בתר הכי גם אתם דהיינו כהן בעבודת לוי לא קאי אלא [אלא] יקרבו ולא אולא ימותו: \n", + "ומה שכתב אבל ליגע מותרים. בסיפרי זוטא פרשת קרח דריש הכי מקרא וכבר כתבתי בסמוך שכתב רבינו דאיתיה נמי במכילתא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הכהנים הובדלו מכלל הלוים וכו'. כך מנאה במנין המצות: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וצריך כל אדם מישראל וכו'. בס״פ הניזקין (גיטין דף נ״ט:) ועיין שם בפירש״י ותוספות: \n\n" + ], + [ + "משה רבינו חלק הכהנים לשמנה משמרות וכו' ובימי שמואל. בפ' בתרא דתעניות (דף כ\"ז): \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) ומצות עשה להיות כל המשמרות שוים ברגלים וכו' עד וקבעום כל משמר ומשמר בשבתו. בסוף פרק החליל (סוכה דף נ״ו): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן עבודת לחם הפנים במשמר שזמנו קבוע. שם בתוספתא לחם הפנים עבודתו במשמר הקבוע ואכילתו בכל המשמרות פי' עבודתו סילוקו וסידורו והקטרת הבזיכים ומפורש הטעם בתוספות משום דבגמרא מרבינן ליה חלק כחלק יאכלו משמע לאכילה רבייה רחמנא ולא לעבודה: \n", + "ומה שכתב אבל עבודת שתי הלחם בכל המשמרות. נראה דהיינו מפני שהוא בכלל מה שאמרו בס\"פ החליל שמה שאמור ברגלים היו כל המשמרות שוות. \n", + "ומ\"ש ומניין שאינו מדבר אלא ברגלים שנאמר מאחד שעריך מכל ישראל וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש ומניין שאינו מדבר אלא בכהנים וכו'. בסיפרי פרשת שופטים: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וכן כהן שהיה לו קרבן הרי זה בא למקדש ומקריבו בכל יום שירצה וכו' והעור של קרבנו ואכילתו שלו. כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והיא גירסת סמ״ג והדין בס״פ הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ט:) תנו רבנן מניין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת״ל ובא בכל אות נפשו ושרת ומניין שעבודתה ועורה שלו ת״ל ואיש את קדשיו לו יהיו ופירש״י עבודתה שכר עבודתה דהיינו בשרה. וכתב הראב״ד ועור הקרבן ועבודתו לאותו הכהן בלבד שנתן לו א״א לא כי אלא אכילתו ועורו של בעליו עכ״ל. ופשטא דגמרא כדברי הראב״ד דקאמר גבי היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה משמע תיהוי דידיה דבעל הקרבן קאמר הרי דכי משוי שליח עבודתה ועורה של בעל הקרבן אבל רבינו מפרש דכי קאמר תיהוי דידיה לאו אבעליו קאי אלא אכל כהן שירצה דקתני קאי דהיינו שליח. \n", + "ומ״ש ואפילו חטאתו מקריב ומכפר ע״י עצמו. בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ד) יליף לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היה הכהן בעל הקרבן בעל מום וכו' שם בברייתא הנזכרת מסיים בה אם היה בעל מום נותנה לכהן שבאותה משמר ועבודתה ועורה שלו ומדברי רש\"י נראה שהוא גורס נותנה לאנשי משמר וכן נראה מדברי רבינו ופירש\"י אם היה בעל מום ראוי לאכול ואינו ראוי להקריב אין ראוי לעשות שליח להקריבה כל מי שירצה אלא נותנה לבני המשמר והואיל והוא ראוי לאכילה קרינן ביה ואיש את קדשיו לפיכך עבודתה ועורה שלו לישנא אחרינא גרסינן עבודתה ועורה לאנשי המשמר כיון דהם הקריבוה עכ\"ל. ורבינו גורס כלשון הזה. \n", + "ומ\"ש היה זקן או חולה שיכול לעבוד ע\"י הדחק נותן קרבנו לכל כהן שירצה וכו'. שם אם היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר האי זקן או חולה היכי דמי אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי משוי אמר רב פפא שיכול לעשות ע\"י הדחק עבודה [דכי עביד ע\"י הדחק עבודה] היא משוי שליח אכילה דכי אכיל ע\"י הדחק אכילה גסה היא ואכילה גסה לאו כלום היא מש\"ה עבודתה ועורה לאנשי משמר: \n\n" + ], + [ + "היה טמא בקרבנות הצבור וכו'. שם א\"ר ששת אם היה כהן טמא בקרבן צבור נותנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר היכי דמי אי דאיכא טהורים טמאים מי מצו עבדי ואי דליכא טהורים עבודתה ועורה לאנשי משמר הא טמאים נינהו ולא מצו אכלי אמר רבא אימא לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר. ופירש\"י טמאים מי מצו עבדי וכיון דלא מצו עבדי שליח היכי משוו. ודברי רבינו תמוהים שכתב נותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר דמשמע שנותנו לבעלי מומין טהורים שיקריבוהו והא בעלי מומין לאו בני הקרבה נינהו ועוד שכתב שעורו ועבודתו לאנשי משמר הטמאים והרי בגמרא הקשו הא טמאים נינהו ולא מצו אכלי ושני רבא אימא לבעלי מומין טהורין שבאותו משמר והיאך כתב רבינו בהפך ונראה דמש\"ה כתב הראב\"ד א\"א כל זה שבוש אלא נותנו לכל כהן שירצה לעבדה ועורה ועבודתה לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר. וגם על דבריו אני תמיה למה כתב שעורה לבעלי מומין ולמה לא יהיה לאנשי משמר: \n", + "וליישב דברי רבינו נראה שיש למחוק מדבריו תיבת ועבודתו. \n", + "ומ\"ש נותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר לא לענין הקרבת הקרבן קאמר דפשיטא שאחד מהכהנים הטמאים מקריבו ולא בעלי מומין אלא לענין בשר הקרבן קאמר שנותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר שיאכלוהו ועורו לאנשי משמר הטמאים דכי אמר רבא אימא לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר לא קאי אלא לעבודתה דהיינו אכילת בשר הקרבן שא\"א לטמאים לאכלו אבל עורה לטמאים שבאותו משמר והשתא שפיר קאמר רב ששת עבודתה ועורה לאנשי משמר דהיינו לומר דעבודתה דהיינו אכילת בשרה לבע\"מ טהורים שבאותו משמר ועורה לאנשי משמר הטמאים ועי\"ל שאין צריך למחוק מדברי רבינו שום תיבה אלא להקדים תיבה לחבירתה דה\"ג בדברי רבינו נותנו לבעלי מומין טהורין לעבודתו ועורו לאנשי משמר הטמאים וכמו שפירשתי: \n", + "ודע שהתוס' כתבו תימה עורה אמאי הויא לבעלי מומין עכ\"ל. ובמה שפירשתי לדעת רבינו ניחא דלא הוי אלא לאנשי המשמר הטמאים ולא חש רבינו לכתוב דנותן הקרבן לעשותו לכל כהן שירצה כדקתני בברייתא משום דכיון דכולם טמאים הוי כאילו כולם טהורים וכבר קדם שהוא רשאי ליתן קרבנו להקריבו לכל כהן שירצה: \n", + "ואכתי קשיא דהתם כתב שעור הקרבן לאותו הכהן בלבד שנתן לו וכאן כתב שהוא לאנשי משמר וי\"ל דרבינו ה\"ק א\"א לאכלו לא הוא ולא שאר אנשי משמר התמימים מפני שכולם טמאים אבל עורו לאנשי משמר הטמאים שאם הוא הקריבו הרי הוא לו ואם נתנו לאחר להקריבו הרי הוא של המקריבו: \n", + "ואפשר היה לקיים גירסת הספרים ועורו ועבודתו וע\"פ מה שפירשתי ונפרש דנותנו לבעלי מומין היינו אכילת הבשר ועבודתה לטמאים היינו הקרבתה אלא שקשה שלפי זה עבודתו דנקט רבינו משונה מעבודתו שאמרו בגמרא: \n\n" + ], + [ + "היה הקרבן של כ\"ג והיה אונן וכו'. גם זה שם (ב\"ק דף ק\"י) אמר רב אשי אם היה כ\"ג אונן נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר מאי קא משמע לן תנינא כ\"ג מקריב ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב סד\"א כי חס רחמנא עליה דכ\"ג לקרובי הוא אבל לשוויי שליח לא מצי משוי קא משמע לן. ופירש\"י אם היה כ\"ג אונן ויש לו קרבן עצמו להקריב. נותנו לכל כהן שירצה כיון שכ\"ג מקריב אונן: \n\n" + ], + [ + "כל ראש משמר ומשמר מחלק משמרו לבתי אבות וכו'. [נתבאר פ\"ג ה\"ט]: \n\n" + ], + [ + "וממנים כ\"ג וכו'. נתבאר בפ\"א: \n", + "ומ\"ש ואם אין שם שמן המשחה וכו'. גם זה נתבאר שם: \n\n" + ], + [ + "כיצד מרבין אותו בבגדים לובש ח' בגדים ופושטן וכו' וכשם שרבוי בגדים ז' כך משיחה בשמן ז' יום אחר יום. פ\"ק דיומא עלה ה' תניא וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו מה ת\"ל לפי שנאמר שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אין לי אלא נתרבה ז' ונמשח ז'. נתרבה ז' ונמשח יום א' נתרבה יום א' ונמשח ז' מניין ת\"ל אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו מ\"מ אשכחן ריבוי ז' לכתחלה משיחה ז' לכתחלה מנ\"ל אב\"א מדאצטריך קרא למעוטיה ואב\"א דאמר קרא [ובגדי הקדש אשר לאהרן וגו'] למשחה בהם ולמלא בם את ידם איתקש משיחה לריבוי מה ריבוי ז' אף משיחה ז' ובסיפרי תניא לפי שנא' שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו שיכול אין לי אלא שנמשח ז' ונתרבה יום אחד נמשח יום א' ונתרבה ז' נתרבה יום א' נמשח יום א' (ונתרבה ז' נתרבה יום א' נמשח יום א') ואפי' שעה מניין ת\"ל אשר יוצק על ראשו שמן המשחה אפילו שעה אחת ומילא את ידו ללבוש את הבגדים אפילו שעה אחת. כתב הראב\"ד ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל ז' א\"א נראה מדבריו ימים שהיה בהם המשיחה וכו'. ואין בדבריו הכרע לדחות פירושו של רבינו, והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שגם דעת רבינו כהראב\"ד וביאור מ\"ש ואם עבד היינו עבודה שצריך לה כ\"ג דהיינו עבודת יוה\"כ וזהו שסיים וכתב נעשה כ\"ג לכל דבר כלומר אפילו לעבודת יה\"כ: \n\n" + ], + [ + "אין בין כהן משוח בשמן המשחה וכו'. משנה פ\"ק דמגילה (דף ט':) ופרק בתרא דהוריות (דף י\"א:): \n\n" + ], + [ + "אין מעמידין כ\"ג אלא ב\"ד של ע\"א. תוספתא בפרק ג' דסנהדרין: \n", + "ואין מושחין אותו אלא ביום וכו'. בתורת כהנים פרשת צו אין כהן גדול נמשח אלא ביום דכתיב ביום המשח אותו. \n", + "ומ\"ש וכן אם נתרבה בבגדים בלבד אין מרבין אותו אלא ביום. אפשר דיליף לה מדאיתקיש משיחה ורבוי להדדי: \n", + "ואין ממנין שני כהנים גדולים כאחת. בתורת כהנים פרשת צו ומפיק לה מדכתיב אותו: \n\n" + ], + [ + "וממנין כהן אחד יהיה לכהן גדול כמו המשנה למלך וכו'. בסוף הוריות (דף י\"ג): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ועוד ממנים קתיקולין להיות לסגן כמו הסגן לכ\"ג ואין פוחתין משנים. בירושלמי דשקלים פרק אלו הם הממונים (הלכה י\"ב) ומוכח לה מקרא: \n", + "ומ\"ש וממנין אמרכלין אין פחות מז'. במשנה בפ' הנזכר ובירושלמי שם מוכח מקרא דהיו ז' ובסוף הוריות מאי אמרכל אמר רב חסדא אמר כלא ופירש\"י אמר כלא שממונה על כולם ואין משיבין על דבריו. \n", + "ומ\"ש ומפתחות העזרה בידם רצה האחד לפתוח אינו יכול עד שיכנסו כל האמרכולין ויפתחו. בתוספתא פ\"ב דשקלים: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וממנין גזברין מתחת ידי האמרכולין ואין פוחתין משלשה גזברים. משנה פרק אלו הם הממונים (משנה ב') ופירש\"י בסוף הוריות גזבר ממונה על האוצרות שבמקדש. \n", + "ומה שכתב והגזברים הם שגובים כל ההקדשות ופודים וכו': \n\n" + ], + [ + "כהן הגדול המשוח קודם למרובה בבגדים וכו' עד משאר הכהנים. בסוף הוריות (דף י\"ג) חוץ מקתיקול שאינו מוזכר שם ומ\"מ למדו רבינו ממ\"ש בסמוך דאיתא בירושלמי דשקלים ומשמע התם שהקתיקול מעולה מהאמרכל: \n", + "ומ\"ש נמצאו הכהנים תמיד שמנה מעלות זו למעלה מזו. נ\"ל שכתב תמיד לומר דבזמן דליכא שמן המשחה הוי המרובה בבגדים במקום כהן משוח: \n", + "ואיכא למידק דטפי מח' מעלות מנה כאן וי\"ל דעובר מחמת מום ומחמת קרי לא הוו בכלל המנין דהא לא הוו תמיד וקשה דאכתי ט' מעלות הוו. וי\"ל דכהן הדיוט לא הוי בכלל המנין שהוא הצד התחתון שבכולן ולא יקרא בשם מעלה. ועי\"ל דמשוח מלחמה אינו מכלל הח' מעלות מפני שאין המלחמה ענין לעבודה בבהמ\"ק: \n\n" + ], + [ + "כשימות המלך או כהן גדול וכו'. בסיפרי פרשת שופטים הוא ובניו שאם מת בנו עומד תחתיו מניין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם ת\"ל בקרב ישראל מה שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו ובת\"כ תניא ובנים לא היו להם הא אם היו להם בנים הם היו קודמים אע\"פ שלא היו שקולים כאלעזר ואיתמר: \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה או ביראה אע\"פ שאינו כמותו בחכמה. בס\"פ הנושא (כתובות דף ק\"ג:) ותניא בת\"כ לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודם לכל אדם יכול אע\"פ שאינו ממלא מקומו ת\"ל ואשר ימלא את ידו בזמן שממלא מקומו של אביו הוא קודם לכל אדם ואם לאו יבא אחר וישמש תחתיו: \n\n" + ], + [ + "משוח מלחמה אין בנו מתמנה תחתיו לעולם וכו'. בס״פ בא לו (יומא דף ע״ב-ע״ג) יכול יהא בנו של משוח מלחמה משמש תחתיו כדרך שבנו של כ״ג משמש תחתיו תלמוד לומר שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד מי שראוי לבא אל אהל מועד: \n", + "ומ\"ש וכשכהן משוח מלחמה משמש במקדש וכו'. שם כי אתא רב דימי אמר בגדים שכ\"ג משמש בהם משוח מלחמה משמש בהם ואותיבנא עליה מדתניא דברים שבין כ\"ג לכהן הדיוט פר כהן משוח וכו' ומשמש בח' כלים וכו' וכולן אין נוהגות במשוח מלחמה ואע\"ג דשני שינויא דחיקא הוא ובתר הכי אמרינן דאמוראי לא ס\"ל להא דרב דימי ואסיקנא כי אתא רבין אמר לאו משמש בהן איתמר אלא נשאל בהן איתמר ואע\"ג דתניא התם משוח מלחמה אינו משמש לא בארבעה ככהן ההדיוט ולא בח' ככ\"ג וקאמר עלה אביי אלא זר משוית ליה אלא ככ\"ג משום איבה ככהן הדיוט משום מעלין בקדש ולא מורידין היינו אליבא דרב דימי דסבר דראוי לשמש בח' כלים אי משמש בד' הוי הורדה אבל לדידן דסבירא לן דאינו ראוי לשמש בח' ליכא הורדה ובסוף הוריות מייתי הא דדברים שבין כהן גדול לכהן הדיוט פר כהן משוח וכו' ולא מייתי אידך ברייתא דמשוח מלחמה אינו משמש לא בארבעה ככהן הדיוט: \n", + "מעלין משררה לשררה וכו'. בכמה דוכתי אמרינן מעלין בקדש ולא מורידין מהם במשנה פרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ט): \n", + "ומ\"ש אלא אם סרח: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכ\"ג שעבר עבירה ושחייב עליה מלקות וכו'. בירושלמי דפרק ב' דסנהדרין כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מורידין אותו מגדולתו ומשמע דבב\"ד של שלשה מלקין אותו וכ\"כ רבינו בפרק י\"ז מהלכות סנהדרין. ומה שכתוב בקצת ספרי רבינו בב\"ד של ע\"א הוא שיבוש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כהן גדול צריך שיהיה גדול וכו'. בת״כ וביומא (דף י״ח) ובפרק הורה כהן משיח (הוריות דף ט') ובסוף פרק הזרוע (חולין דף קל״ד): \n\n" + ], + [], + [ + "וחייב כ\"ג לנהוג כבוד בעצמו וכו' עד הרשות בידו. תוספתא פ\"ד דסנהדרין: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לא יכנס לבית המשתה ולא לסעודה של רבים וכו'. ומ\"ש אבל הולך הוא אם רצה לבית האבל וכשהוא הולך אינו הולך בערבוביא עם שאר הכהנים אלא מסבבין אותו הכהנים וחולקין לו כבוד והסגן ממצעו בינו לבין העם וכו'. בפ\"ב דסנהדרין (דף י\"ח) וכשהוא מנחם אחרים דרך כל העם עוברים זה אחר זה והממונה ממצעו בינו לבין העם ופירש\"י וכשהוא מנחם בשורה כשחוזרין מקבורת המת שאינו שלו דרך כל העם עוברים זה אחר זה ומנחמין את האבל שעומד במעמדו והממונה סגן הכהנים ממצעו לכ\"ג בינו לבין העם שהממונה בימינו וכל העם בשמאלו והוא באמצע ובגמרא (דף י\"ט) ת\"ר כשהוא עובר בשורה לנחם את אחרים סגן ומשוח שעבר בימינו וראש בית אב ואבלים וכל העם משמאלו ופירש\"י משוח שעבר כגון שאירע פסול בכ\"ג ומינו אחר תחתיו ומשעבר פיסולו של ראשון חוזר לעבודתו ושני קרי ליה משוח שעבר. \n", + "ומה שכתב ואומר לאבלים תנוחמו גם זה שם (דף י\"ט:). \n", + "ומה שכתב והם מכבדין אותו כפי כחן. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש מת לו מת אינו יוצא אחריו וכו'. שם במשנה מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הן נכסין והוא נגלה וכו' ויוצא עמהם עד פתח העיר דברי ר' מאיר ר\"י אומר אינו יוצא מן המקדש משום שנאמר ומן המקדש לא יצא וידוע דהלכה כר\"י ולפיכך פסק רבינו שאינו יוצא מן המקדש. אבל יש לתמוה למה כתב שאינו יוצא מפתח ביתו דהא דלא כמאן וי\"ל שטעמו מדאמרינן בגמרא שפיר קאמר ר' יהודה אמר לך ר' מאיר אי הכי לביתו נמי לא אלא הכי קאמר ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא וכיון דאית ליה היכרא לא אתי למנגע ור' יהודה אגב מרריה דילמא מיקרי ואתי ונגע ופי' רש\"י מקדושתו לא יצא כלומר יעשה חיזוק בדבריו שלא יגרום לצאת מקדושה וליטמא עד כאן לשונו. וכיון דטעמיה דר\"י אינו אלא משום דילמא מיקרי ונגע כשאינו יוצא מפתח ביתו סגי וכן משמע מדאמר רבי מאיר א\"ה ביתו נמי לא וקרא דמן המקדש לאו דוקא מן המקדש דהוא הדין אם אינו יוצא מפתח ביתו ודבר זה מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא וכן כתב הרמב\"ן בפירוש התורה. \n", + "ומה שכתב וכל העם באים לנחמו לביתו והוא עומד בשורה וסגן בימינו וראש בית אב וכל העם משמאלו. שם בגמרא וקאמר בגמרא אבל משוח שעבר לא אתי גביה מאי טעמא חלשא דעתיה קסבר קא חדי בי ואיני יודע למה השמיטו רבינו. \n", + "ומ\"ש ואומרים לו אנו כפרתך וכו'. שם במשנה ופירש\"י אנו כפרתך בנו תתכפר אתה ואנו תחתיך לכל הראוי לבא עליך: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכשמברין אותו וכו' שם במשנה. \n", + "ומ\"ש ואינו קורע על מתו וכו'. בסוף הוריות (דף י\"ב:) תנן כ\"ג פורם מלמטה וההדיוט מלמעלה ובגמרא אמר רב למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש ואע\"ג דשמואל פליג עליה פסק רבינו כרב משום דהלכתא כוותיה באיסורי. \n", + "ומ\"ש ואינו מרבה פרע לעולם וכו' אלא מספר מע\"ש לע\"ש. בפרק ב' דתענית ובפרק כ\"ג (סנהדרין דף כ\"ב:). \n", + "ומה שכתב ואינו מספר בתער אלא בזוג וכו'. בפרק הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״א) ובס״פ כהן גדול תספורת של כהן גדול דכתיב כסום יכסמו את ראשיהם ה״ד אמר רבא ראשו של זה בצד עיקרו של זה ופירש הר״ן בצד עיקרו של זה מצמצם היה שלא יעלה אחד מהשערות על חבירו והרא״ש כתב כסום יכסמו את ראשיהם ככוסמת הזה ראשו של זה בצד עיקרו של זה ובכ״ג איירי מדכתיב בקרא ויין לא ישתו כל כהן מכלל דהך לאו בכל כהן איירי ועוד דברישא כתיב וראשם לא יגלחו והיינו בשאר כהנים עכ״ל: \n", + "כתב הראב\"ד איני מבין המופת הזה וכו'. ולא ידעתי מה הוקשה לו שמאחר שבכל שערות ראשו גוזז משער התחתון שלא ישתייר ממנו אלא כדי שיגיע לעיקר שער שעליו הרי הוא נראה כאילו צמח כאחד ופירושו של הראב\"ד נראה דהיינו לומר שגוזז שער התחתון כנגד ראשו של אותו שהוא למעלה ממנו בענין שמצחו ופדחתו מגולה משער התחתון ולא נשאר על מצחו ופדחתו שער אלא כנגד ראשו של עליון שלמעלה מהתחתון. ואם תאמר מה קושי יש בתגלחת זו שהוצרך בן אלעשה לפזר מעותיו עליה. וי\"ל שלא שער התחתון בלבד היה מגלח אלא ע\"ד זו היה מגלח שער שלישי שלמעלה מהשני ומשייר השער הד' כדרך ששייר השני ומגלח השער החמישי כדרך שגילח השער התחתון והג' ועל דרך זה היה משייר ומגלח עד תום כל השערות שבראש: \n\n" + ], + [ + "ובית יהיה לו מוכן במקדש והוא הנקרא לשכת כהן גדול. בפרק אחרון דמדות (משנה ה'): \n", + "ומ\"ש ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום וכו': \n\n" + ], + [ + "כהן גדול דן ודנין אותו ומעידין עליו. בפרק כהן גדול (סנהדרין דף י״ח). \n", + "ומה שכתב ואין דנין אותו דיני נפשות אלא בב\"ד הגדול בלבד. בפ\"ק דסנהדרין: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היה יודע עדות אינו חייב להעיד וכו' ואם היתה עדות למלך ישראל ה\"ז הולך בב\"ד הגדול ומעיד לו. בפ' כ\"ג תנן כ\"ג מעיד ומעידין אותו ובגמרא מקשה מעיד והתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון כהן והוא בבית הקברות או זקן ואינה לפי כבודו כלומר והכא זילותא הוא לכ\"ג למיתי לאסהודי לבעל דין אמר רב יוסף מעיד למלך והא תנן המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו אלא אמר רבי זירא מעיד לבן מלך בן מלך הדיוט הוא אלא מעיד בפני המלך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין משום יקרא דכ\"ג אתי ויתיב מקבלי ניהליה סהדותיה קאי איהו ואזיל ומעיינין ליה אנן בדיניה ויש לתמוה על רבינו שכתב שאם היתה עדות למלך ישראל הולך בב\"ד ומעיד לו דהא ההיא אוקימתא דאוקימנא דמעיד למלך אידחיא לה ולא הוה ליה לכתוב אלא שאם היה כ\"ג יודע עדות מביאים המלך ויושב בבית דין ושם יעיד הכ\"ג וילך לו ויעיינו הדיינים בדין ואין לומר דבמלכי בית דוד דן ודנין אותם הוה ליה לרבינו לומר ואם היה יודע עדות למלך ממלכי בית דוד ומדנקט למלך ישראל משמע דבכל מלך ישראל מיירי אפי' אינו מבית דוד ואפשר לומר דמאחר שבזמן הזה בעונותינו שאין לנו לא מלך ולא שר ולא נפקא לן מידי בין מלכי ישראל למלכי בית דוד להכי סתם וכתב ואם היה יודע עדות למלך ישראל דמלך בית דוד גם הוא לא נפיק מכלל מלך ישראל ועי\"ל שקיצר ולא חשש לפרש מפני שסמך על מ\"ש בפ\"ג מהלכות סנהדרין ועי\"ל שמאחר שמן הדין אפי' מלכי ישראל דן ודנין אותם אלא דמשום מעשה שהיה בעובדא דשמעון בן שטח גזרו ואמרו מלכי ישראל לא דן ולא דנין אותם כתב רבינו כאן מה שהוא לפי הדין: \n\n" + ], + [ + "וכבר ביארנו בספר קדושה וכו'. מפורש בתורה: \n", + "ואינו נושא שתי נשים. הרב בעל המגיד בהלכות א\"ב בפרק י\"ז כתב מהיכן למד רבינו לומר כן והראב\"ד שם חלק על רבינו. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם נשא שתים אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת. בפ\"ק דיומא (דף י\"ג) וטעמא משום דוכפר בעדו ובעד ביתו אמר רחמנא ולא בעד שני בתים: \n", + "וחולץ וחולצין לאשתו ומיבמין את אשתו. משנה בפרק שני דסנהדרין (דף י\"ח). \n", + "ומ\"ש ואם גירש אשה מותרת לינשא לשאר העם. הכי משמע מדתנן שם גבי מלך אין נושאין את אלמנתו ולא תנן הכי גבי כהן גדול: \n\n" + ], + [ + "בזמן שכ״ג נכנס להיכל להשתחוות שלשה אוחזין בו וכו'. בפירקא בתרא דתמיד (דף ל״ג:) אלא שבמשנה לא הזכירו להיכל ורבינו כתבו כדי שלא תטעה לומר שהיה נכנס בבית קדשי הקדשים וכמו שעלה בדעת התוספות בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז:) בד״ה להיכל לפי גירסת ספרינו ולפי מה שכתב רבינו צריך לומר דהא דתנן הגביה לו את הפרוכת שלפי דבריו גם שם היה פרוכת: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בכל יום שירצה להקטיר הקטרת מקטיר. בפ\"ק דיומא (דף י\"ד) תנן דכ\"ג כל שבעה ימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות וכו' ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב ומשמע לרבינו דאכל הנך עבודות דרישא קתני דבשאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב ולא הזכיר מהנך עבודות אלא קטרת משום דאית בה הנאה שמעשרת כדאיתא בפ\"ב דיומא (דף כ\"ו) וכיון דבזו אם רצה להקריב מקריב כ\"ש לאינך. \n", + "ומ\"ש ונוטל חלק בראש וכו'. בפ\"ק דיומא (דף י\"ד) תנן שכ\"ג מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש ואיתא נמי בברייתא בסוף הוריות (דף י\"ב:) ופירש\"י ונוטל חלק בראש אע\"פ שאינו מקריב וביומא פירש\"י מקריב חלק בראש ראש הוא להקטיר ולהקריב כל חלק שיבחר. ונוטל חלק בחלוקת אכילת קדשים בראש מנה יפה שיבחר לו ובגמרא (יומא י\"ז:) ת\"ר כיצד מקריב חלק בראש אומר עולה זו אני מקריב מנחה זו אני מקריב כיצד נוטל חלק בראש אומר חטאת זו אני אוכל אשם זה אני אוכל ומשמע לרבינו שבכלל זה אם מקרבן אחד רצה ליטול מנה אחת יפה נוטל וכ\"ש הוא. \n", + "ומ\"ש והרי הוא בקדשי הגבול כשאר הכהנים. כן משמע מדלא אשכחן שייפו כחו בהם: \n\n" + ], + [ + "בזמן שרוצה כהן גדול להקריב וכו' עד ואם רצה לסמוך בלבד ויהיה אחר זורק לאש עושה. בסוף תמיד (דף ל\"ג:) ומייתי לה בסוף פרק שתי מדות (מנחות דף צ\"ד) ופירש\"י הושיט הראשון מאותם י\"ב שעסוקים בתמיד וסומך עליהם כהן גדול וזורקן על האישים ונשמט השני והולך לו ובא חבירו שלישי ומושיט לראשון והראשון לכהן גדול: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואין שם סמיכה על האברים אלא לכ\"ג בלבד מפני כבודו וכו'. בסוף פרק שתי מדות ופירש\"י משום יקרא דכהן גדול שיהא נראה כמו שהקריב הוא את כולן: \n\n" + ], + [ + "כשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה וכו'. בסוף פ\"ק דחולין (דף כ\"ד:) תנו רבנן איש מזרעך לדורותם מכאן אמר ר\"א קטן פסול לעבודה [ואפי' תם] מאימתי כשר לעבודה משיביא שתי שערות אבל אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד עד שיהיה בן עשרים: \n", + "ומ\"ש ואינו נכנס לעזרה לעבודה תחילה וכו'. בספ\"ב דערכין (דף י\"ג:) תנן אין קטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר ואע\"ג דמשמע דלא איירי בכהן אלא בלוי וכדפירש\"י דהא גבי לוים מיתני וכמו שהשיג הראב\"ד וכתב א\"א זה טעות גדולה שלא אמרו דבר זה במשנה וכו' משמע לרבינו דהוא הדין לכהן דמ\"ש והכי משמע מדקתני לעבודה דמיירי בכהן דאילו בלוי שאומר בשיר אינה עבודה אלא עבודת עבודה. ועוד שהאומר בשיר אינו עובד עבודה אחרת דמשורר ששיער במיתה וא\"כ מאי לעבודה דקתני הילכך משמע דה\"ק אין קטן לוי וכהן נכנס לעזרה לוי לעבודת לוי וכהן לעבודת כהן אלא לוי בשעה שהלוים עומדים בשיר וכיון דשייך בכהן לישנא דעבודה אע\"ג דבלוי הוי עבודת עבודה לית לן בה. וצ\"ל לדעת רבינו דקטן דתנן היינו שהביא שתי שערות דאילו פחות מכאן פסול הוא לעבודה: \n\n" + ], + [ + "אין הכהן עובד תחלה וכו'. בסוף פרק התכלת (מנחות דף נ\"א:) תניא זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו יכול יהו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד ת\"ל אשר יקריבו לה' אהרן בפני עצמו ובניו בפני עצמן בניו אלו כהנים הדיוטות את אומר כהנים הדיוטות או אינו אלא כהנים גדולים כשהוא אומר והכהן המשיח תחתיו מבניו הרי כהן גדול אמור הא מה אני מקיים בניו אלו כהנים הדיוטות ופירש רש\"י כהנים הדיוטות דכשהכהן הדיוט נתחנך לעבודה באותו יום היה מקריב עשרון. \n", + "ומה שכתב ועובד בידו בתוספתא סוף שקלים: \n", + "ומה שכתב ואם עבד קודם שיביא עשירית האיפה וכן כהן גדול שעבד וכו' עד כשרה. ירושלמי פרק ז' דשקלים (הלכה ו') ותוספתא סוף שקלים: \n\n" + ], + [ + "כהן שלא עבד עדיין מימיו וכו'. שם בירושלמי בו ביום נתקרב בתחילה לעבודה בו ביום נתמנה להיות כ\"ג מביא שתים אחת לחינוכו ואחת לעבודת היום. \n", + "ומ\"ש ואחר כך מקריב עשירית האיפה שלישית וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(א-ט) אי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב וכו' לפיכך תקנו נביאים הראשונים וכו' עד ודבר זה מנהג. בפרק בתרא דתעניות (דף כ\"ז) זולת מ\"ש שקורים בס\"ת ג' אנשים דהכי אמרינן בפרק הקורא עומד [כל שיש בו מוסף ואינו יו\"ט קורין ארבעה מכלל] דכל יום שאין בו קרבן מוסף קורין ג': \n", + "וכתב בהשגות והיא יתירה להם א\"א איני יודע מהו שאמר והיא יתירה להם וכו': \n", + "וכתב עוד ובתפלה השניה א\"א זו התפלה השניה שאמר וכו': \n", + "וכתב עוד ובתפלה שניה א\"א הראה דעתו בכאן וכו' הרי המוסף דוחה של מוסף ושל מנחה כחזרתו של ר\"ע וכו': \n", + "ואני אומר שמ\"ש שאיני מוצאה אלא ביום שיש בו מוסף טעמו מדתנן בפרק בתרא דתעניות (דף כ\"ו) בג' פרקים בשנה הכהנים נושאים את כפיהם ד' פעמים ביום בשחרי' ובמוסף ובמנחה ובנעילת שערים בתעניות ובמעמדות וביוה\"כ ומתמה בגמרא תעניות ומעמדות מי איכא מוסף חסורי מיחסרא והכי קתני בג' פרקים כהנים נושאים כפיהם כל זמן שמתפללים ויש מהם ד' פעמים ביום שחרית ומוסף ומנחה ונעילת שערים ואלו הם ג' פרקים בתעניות ובמעמדות ובי\"ה ופירש\"י יש מהם ד' פעמים ביום יה\"כ שיש בו מוסף ומדמתמהינן ואמרינן תעניות ומעמדות מי איכא מוסף משמע דאין מוסף במעמדות אבל רבינו כתב שם בפירוש המשנה הנזכר שיעור זו המשנה כך בג' פרקים הכהנים נושאים את כפיהם בכל תפלה ויש מהם ד' פעמים ביום והוא יה\"כ ומקצת המעמדות כמו שיתבאר כי בתעניות אין בהם תפלת מוסף אבל במעמדות היו מתפללים תפלה יתירה בכל יום והיא נקראת תפלת מוסף עכ\"ל. וכתב עוד בפרק הנזכר [על משנת יום שיש בו הלל וכו'] אמרו במה שקדם שאנשי המעמד קורים במוסף מורה שיש במעמד מוסף וכבר ביארנו כי ענין תפלתם היא הנוספת המיוחדת באנשי מעמד ושאנשי מעמד היו מתפללים תפלה יתירה בכל יום והיא נקראת מוסף וביום שיש בו תפלת מוסף לכל העם בכלל תדחה הקריאה באותה תפלה היתירה ובתפלת המנחה עכ\"ל. ולפ\"ז צ\"ל שלא היה גורס תעניות ומעמדות מי איכא מוסף אלא כך היה גורס תעניות מי איכא מוסף כלומר דלא מתמה אלא אתעניות בלבד דאילו מעמדות ניחא ליה דהא אית בהו מוסף כמו ביוה\"כ ואפשר לומר דגריס כגירסא דידן דמתמה נמי אמעמדות לומר דמדנקט מעמדות בהדי יום הכפורים משמע דכי היכי דביוה\"כ לעולם איכא תפלת מוסף ה\"נ במעמדות לעולם יש בהם תפלת מוסף והא ליתא שהרי יש ימי מעמד שאין בהם מוסף. ומתוך מה שכתבתי יתבאר שאין מקום להשגה ראשונה ושניה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו שמנת ימי חנוכה וכו'. שם (דף כ\"ו) במשנה כל יום שיש בו הלל אין מעמד בשחרית קרבן מוסף אין בנעילה קרבן עצים אין במנחה דברי ר\"ע א\"ל בן עזאי כך היה רבי יהושע שונה קרבן מוסף אין במנחה קרבן עצים אין בנעילה חזר ר\"ע להיות שונה כבן עזאי ופירש\"י כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד שחרית אותם שהיו בירושלים לא היו מתפללין על קרבן אחיהם לפי שאין להם פנאי [לעשות מעמדו] שקורים את ההלל ומפני ההלל היו דוחים את המעמד. קרבן מוסף יום שיש בו קרבן מוסף בירושלים אין מעמד בנעילה בירושלים וכ\"ש במנחה הסמוכה למוסף לפי שהיו טרודים במוסף שיש בו להקריב בהמות יותר מתמיד שהוא אחד ואין לך מוסף בלא שתי בהמות ולא היה להם פנאי כלל שהכהנים של מעמד טרודין במוסף וישראל שבהם היו טרודים לחטוב עצים ולשאוב מים ודוחה אפי' מעמד דנעילה וכו'. קרבן עצים אותו יום שהיה בו קרבן עצים אפילו לא היה בו מוסף היה נדחה מעמד של מנחה מפני קרבן עצים מפני שקרבן עצים קודם למנחה ודוחה מעמד הסמוך לו ושל נעילה. כך היה רבי יהושע שונה קרבן מוסף אין במנחה עכ\"ל. ובגמרא מה הפרש בין זה לזה הללו דברי תורה והללו דברי סופרים וכתב רבינו בפי' המשנה יום שיש בו הלל בלי מוסף הם ימים של חנוכה ולפי שהם מד\"ס עשו להם חיזוק ודחו המעמד מתחילת היום ויום שיהיה בו קרבן מוסף ידחה מעמד מתפלת מוסף שלהן ומתפלת מנחה. \n", + "ומ\"ש הראב\"ד בהשגה שלישית שכתבתי בסמוך הראה דעתו בכאן וכו' שאם היה תפלת מוסף הרי המוסף דוחה של מוסף ושל מנחה נראה שטעמו לומר שאם היתה כוונתו באותה תפלה יתירה שכתב על יום שיש בו תפלת מוסף הרי יום שיש בו קרבן מוסף אין בו מעמד במוסף והוא כתב לא היה מעמד בתפלה שניה ומשמע שכוונת רבינו לומר שמתפללין תפלה שניה שלהם אלא שלא היו עושים בה מעמד כלומר שלא היו קורים בה בתורה כבשאר ימים אבל התפלה השניה ההיא לעולם היו מתפללים אותה ולכן כתב שהראה דעתו שתפלה שניה שאמר אינה תפלת מוסף. ואני אומר שדבר פשוט הוא בדברי רבינו שתפלה שניה שלהם אינה תפלת המוספים אבל היא תפלה נוספת שהם מתפללים בכל יום וביום שיש בו תפלת מוסף לכל העם תדחה הקריאה באותה תפלה היתירה ובתפלת המנחה כלומר וכ\"ש בתפלה היתירה ההיא וכמ\"ש בפירוש המשנה שכתבתי בסמוך ובכן עלו דברי רבינו מכוונים כהלכה דחזרתו של ר\"ע קרבן מוסף אין במנחה ומיהו מה שסיים אלא בשחרית ובנעילה אינו נוח לי דאטו נעילה קריאה אית בה וכן יקשה על מ\"ש וכל יום שהיה בו קרבן עצים לא היה בו מעמד בנעילה וע\"כ צריך לפרש שיום שיש בו קרבן מוסף לא היו מתפללים תפלה שניה שלהם וגם לא תפלת המנחה מפני שהיו טרודים בהקרבת המוספין וכדפירש\"י וכל יום שהיה בו קרבן עצים לא היו מתפללין תפלת נעילה ואע\"פ שלפי זה דבריו מוחלקים פה ממ\"ש בפירוש המשנה בכמה מקומות מצינו כן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו ומהו קרבן העצים וכו'. במשנה בפרק בתרא דתעניות (דף כ\"ו). \n", + "ומ\"ש והיה להם כמו י\"ט ואסורין בו בהספד ובתענית וכו'. בפ\"ק דתעניות (דף י\"ב) אמר רבי אלעזר בר צדוק אני מבני בניו של סנאב בן בנימין ופעם אחת חל ט\"ב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיו\"ט שלנו היה ופירש\"י כי יו\"ט שלנו היה כדלקמן בשלשה פרקים זמן עצי הכהנים וכו' בעשרה בו בני סנאב בן בנימין: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב רבינו אפילו יחיד שהתנדב עצים וכו'. בירושלמי פרק שני דחגיגה האומר הרי עלי עצים למזבח וגיזריו למערכה אסור בהספד ותענית ומלעשות מלאכה בו ביום: \n\n" + ], + [ + "אנשי מעמד אסורים מלספר ומלכבס וכו' עד סוף הפרק. משנה וגמרא בפרק ב' דתעניות (דף ט\"ו:): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חמשה עשר ממונים היו במקדש וכו'. בפ\"ה דשקלים (מ\"א) במשנה ונתבאר בדברי רבינו בפירוש המשנה: \n", + "וכתב בהשגות א\"א ולמה לא מנה הממונה על הפקיע והוא מכין הפתילות: \n", + "ואני אומר אמת הדבר כי בירושלמי פירשו מה ששנינו במשנה הנזכרת בן x בבי על הפקיע כמו שפירש הראב\"ד אבל בגמרא דידן פ\"ב דיומא (דף כ\"ג) אמר אביי מריש ה\"א הא דתנן בן xx בבי (ממונה) על הפקיע פתילתא וכו' כיון דשמענא להא דתניא ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע אמינא מאי פקיע נגדא ופירש\"י נגדא רצועות מלקות ורבינו תפס כגמרא דידן שדחה פירוש הירושלמי מכח הברייתא. ויש לתמוה על הראב\"ד למה תפס על רבינו שעשה כהוגן וכשורה ובמקום דנמטייה אפריון השיגו ואין לומר שתמה עליו למה לא מנה גם הממונה על הכנת הפתילות דא\"כ ה\"ל י\"ו ממונים ותנא דמתני' לא מני אלא ט\"ו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו זה שעל הזמנים הוא ואנשיו כו' כיון שיגיע עת הקרבן מכריז וכו'. בירושלמי פרק הנזכר וזהו ששנינו במשנה הנזכרת גביני כרוז: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ובכל יום תוקעין במקדש שלש תקיעות וכו'. בפרק החליל (סוכה דף נ״ג:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש זה שעל השומרים הוא איש הר הבית וכו' עד ושורף את כסותו. בפ\"ק דמדות (משנה ב) וזהו ששנינו בפ\"ה דשקלים (משנה א) בן בבי על הפקיע: \n\n" + ], + [ + "אין פוחתין במקדש מכ\"א תקיעות בכל יום וכו'. משנה בפרק החליל. \n", + "ומ\"ש ואם חל ר\"ח או יו\"ט להיות בשבת וכו' עד לכל המוספין. שם (דף נ\"ד) מסיק בתיובתא למ\"ד הכל לפי המוספין תוקעין: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ובע\"ש מוסיפין שש ג' וכו' עד בשעה שמנסכין המים. שם במשנה ע\"ש שבתוך החג היו שם שמנה וארבעים תקיעות שלש לפתיחת שערים שלש לשער העליון שלש לשער התחתון שלש למילוי המים ושלש על גבי המזבח ט' לתמיד של שחר ט' לתמיד של בין הערבים ט' למוספין ג' x להפטיר את העם וג' להבדיל בין קדש לחול. ופירש\"י ג' לשער עליון דאמרן לעיל גבי שמחת בית השואבה עמדו שני כהנים בשער העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת הנשים קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו. ג' לשער התחתון דאמרן לעיל הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו והיו מאריכים בהם עד שהגיעו לשער היוצא למזרח והוא שער התחתון וכו'. ג' למילוי המים אחר שמילאו ושבו ובאו להם לעזרה דרך שער המים ותנן בפרק לולב וערבה הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו עכ\"ל. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דלשער התחתון דקתני היינו לפתיחת שער העליון ולפתיחת שער התחתון: \n", + "ודע שיש בספרי רבינו חסרון הניכר וכך צריך להגיה וכן תוקעים ג' למילוי המים ואין תוקעים למילוי המים בשבת. \n", + "ומ\"ש ואין תוקעין למילוי המים בשבת. גם זה שם ופירש\"י שכבר נתמלא מע\"ש כדתנן בפרק לולב וערבה אלא שהיה ממלא מע\"ש: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "הממונה שעל הקינים וכו' עד שיד הקדש על העליונה. נלמד מענין הממונה על הנסכים שיתבאר בסימן זה. \n", + "ומ\"ש וכן קן שנמצא פסול או שנפסל וכו'. בספ\"ז דשקלים (מ\"ז) רבי יוסי אומר xx המספק את הקינין מספק את הפסולות ואין לתמוה למה לא פסק כת\"ק דאמר שקינים פסולות באות משל צבור דאיכא למימר שפסק כרבי יוסי משום דמסתבר טעמיה ועוד דת\"ק הוי ר\"ש כמפורש בריש אותה משנה ופסק כרבי יוסי לגבי ר\"ש: \n", + "וכתוב בהשגות א\"א לא כי הממונה על הקינין וכו'. ואני אומר שאין זו השגה דפירושי נינהו ומר מפרש הכי ומר מפרש הכי: \n\n" + ], + [ + "זה שעל החותמות הוא שמקבל דמי וכו'. יתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כיצד ארבע חותמות היו במקדש האחד כתוב עליו עגל וכו'. בפרק ה' דשקלים (משנה ג'): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כל מי שיביא קרבנותיו למקדש נותן דמי הנסכים לזה הממונה על החותמות וכו' עד הנסכים. בפרק הנזכר. \n", + "ומ\"ש ואם היה מצורע עשיר מביא ג' עשרונין ולוג שמן ואין דוגמתו כשאר החותמות אבל מצורע עני אינו טעון להביא אלא עשרון אחד כמו שטעון הגדי ולכן נותנין לו חותם של גדי. \n", + "ומ\"ש רבינו ושם כל היום כתוב על החותם וכו' עד שיוקרו הנסכים. שם במשנה ושם (כל) היום כתוב עליהם מפני הרמאין ופירוש רבינו בה נכון וכן פירש בפי' המשנה וכתב שם עוד פירוש אחר והוא כדי שלא ימצא חותם שנפל קודם לכן לבעליו או לאחיה או ליוחנן ויגבה בו ואין אותו פי' נכון כ\"כ משום דא\"כ למה לכתוב שם היום יכתבו שם בעליו ודי והראב\"ד כתב על דברי רבינו לא כי אלא שמא יעשנו אובד ויבא לידי אחר ויוציא חותמו ואין לומר שהוא מפרש כאותו פי' אחר שכתב רבינו בפי' המשנה דא\"כ מאי שמא יעשנו אובד דקאמר שמא יאבדנו מיבעי ליה ויש ספר שהוגה בהשגת הראב\"ד ליום אחר במקום לידי אחר וטעמו לומר שמא יצניענו ויאמר שאבד ממנו ויתבע מהממונין שיחזירו לו הדמים שנתן וימצאו דמי החותם ההוא יתר על החותמות הנמצאים ויחזירום לו וביום אחר יוציא אותו חותם ויתנו לו נסכים כדי אותו חותם. ומ\"מ יש לתמוה גם בהשגה זו גם בקודמת למה דחה פי' רבינו לומר לא כי אלא בהיות פי' רבינו מתיישב ג\"כ: \n\n" + ], + [ + "משלשים יום לשלשים יום וכו' עד כשער הזול. בספ\"ד דשקלים (מ\"ט): \n", + "ומ\"ש והשכר שמשתכר ההקדש בשערים וכו'. בפ\"ד דשקלים (משנה ד') תנן ר\"ע אומר מותר תרומה קיץ למזבח מותר נסכים לכלי שרת רבי חנינא סגן הכהנים אומר מותר נסכים קיץ למזבח ומותר התרומה לכלי שרת וכתב שם רבינו עוד יתבאר לך בפרק שאחר זה כי הנסכים היה הקדש משתכר בהם והיה מתקבץ ממנו דמים יתרים והם נקראים מותר נסכים ופסק רבינו כרבי חנינא. ויש לתמוה דהא קי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ואפשר שטעמו משום דכיון דרבי חנינא סגן הכהנים הוה מסתמא במילי דמקדש טפי הוה בקי מר\"ע. \n", + "ומ\"ש ואין מקיצין את המזבח בעולות עוף וכו' בפ\"ק דשבועות (דף י\"ב:): \n\n" + ], + [ + "הכהנים מפני שהם עומדים על הרצפה תמיד וכו' עד להיכל ולשערים. הוא ביאור הממונין שכתב בראש הפרק: \n\n" + ], + [], + [ + "ויש בספרי רבינו חסרון וכך צריך להגיה ושתי פרוכות היו עושים בכל שנה להבדיל בין הקדש לקדש הקדשים והוא משנה בפרק בתרא דשקלים (דף י״א ע״א): ומ״ש וחוטי הפרוכת כפולים ששה וכו' עד הרי כ״ד חוטים. שם ובפרק בא לו (יומא דף ע״ב). \n", + "ומ\"ש וטפח היה עביה וכו' עד עשרים אמה. בפרק בתרא דשקלים: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ושלש עשרה פרוכות היו במקדש שני וכו'. מימרא פרק הוציאו לו (יומא דף נ״ד): \n\n" + ], + [ + "פרוכת שנטמאת בולד הטומא' מטבילין וכו' עד שהיא נאה. בפרק ב' דשקלים: \n\n" + ], + [ + "וכל הכלים שהיו במקדש היו להם שניים ושלישים וכו'. משנה בסוף חגיגה (דף כ\"ז:): \n\n" + ], + [ + "זה הממונה על מעשה בגדי כהונה וכו'. כתב הראב\"ד אומר אני שהוא פינחס המלביש עכ\"ל. ופשוט הוא ואיני יודע מה מלמדנו. \n", + "ומ\"ש רבינו ולשכה היתה לו במקדש. בפרק קמא דמדות (משנה ד'): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בגדי כהונה ג' מינים וכו' בגדי כהן הדיוט הם ארבעה כלים וכו'. מפורשים בתורה. \n", + "ומ״ש וארבעתן של פשתן וחוטן כפול ששה. בפרק בא לו (יומא דף ע״ב). \n", + "ומ\"ש לבנים וכו'. ומ\"ש והאבנט לבדו רקום בצמר. בפ\"ק דיומא (דף י\"ב:) כי אתא רבין אמר אבנטו של כ\"ג בי\"ה ד\"ה של בוץ בשאר ימות השנה ד\"ה של כלאים לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט בין בשאר ימות השנה בין בי\"ה שרבי אומר של כלאים ורבי אלעזר בר\"ש אומר של בוץ וידוע שהלכה כרבי מחבירו: \n\n" + ], + [ + "בגדי זהב הם בגדי כ\"ג והם ח' כלים וכו'. לשון זה קשה בעיני שהרי הארבעה של כל כהן אינם של זהב וצ\"ל דה\"ק בגדי זהב הם מיוחדים בכהן גדול ובגדי כ\"ג הם שמנה כלים הארבעה של כל כהן ומעיל ואפוד וכו' ואלו הארבעה הנוספים בכהן גדול הם של זהב. \n", + "ומ\"ש ואבנטו של כ\"ג מעשה רוקם הוא מדכתיב ואבנט תעשה מעשה רוקם. \n", + "ומ\"ש והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט נתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש ומצנפת האמורה באהרן היא האמורה בבניו וכו' לפיכך נקראת מגבעת. נ\"ל שטעמו לומר כדברי הרמב\"ן שאכתוב בסמוך שאותיות גיכ\"ק מתחלפות והו\"ל כאילו כתיב מקבעת והוא מלשון קובע וכן תירגם המתרגם מגבעות כובעין וכתב הראב\"ד ולפיכך נקרא מגבעת א\"א אני אומר אין מעשהו של זה כמעשהו של זה וכו'. והרמב\"ן כתב בפרשת תצוה וז\"ל כתב רש\"י שהמצנפת כמין כובע שהרי במקום אחר קורא לה מגבעת ומתרגמינן כובעין וזה אינו שהרי אמרו שהמצנפת ארכה י\"ו אמה והרי היא כעין צניף שצונף בה ראשו מגלגל ומחזיר מגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל ומצנפת של כ\"ג אינה קרויה מגבעת בשום מקום אבל בכהן הדיוט אמר הכתוב מגבעת ואף היא מצנפת היא אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו כעין מגבעת שהוא כובע כדברי אונקלוס כי מגבעת כמו מקבעת כאשר אמרתי בחילופי הגימ\"ל והקו\"ף אלא שהמגבעת כמו המצנפת ולכך יזכירו חכמים תדיר בכ\"ג והדיוט מצנפת בתורת כהנים ובמסכת יומא שנינו כהן גדול משמש בח' בגדים וההדיוט בארבעה בכתנת ומכנסים מצנפת ואבנט מוסף עליו כהן גדול חשן ואפוד ומעיל וציץ עכ\"ל. ודבריו מסכימים לדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "בגדי לבן הם ארבעה הפשתן לבדו הם. בפרק בא \n", + "לו כלים שמשמש בהם (דף ע\"ב). \n", + "ומה שכתב ושתי כתנות כהן גדול ביום הכיפורים וכו' אחרות היו לו לכ\"ג בי\"ה וכו' עד וארבעתן לבנים וכו'. מה \n", + "שכתב מוסיף משלו. משנה בפרק שלישי שהם לבנים כך קורא אותם דיומא (דף ל\"ד:). \n", + "ומה שכתב במשנה דיומא בגדי לבן. \n", + "ומה ומקדיש התוספת וכו'. כן \n", + "משמע שכתב וחוטן כפול ששה ומן שם בגמרא (דף ל\"ה): \n\n" + ], + [ + "בגדי כהונה מצותן שיהיו חדשים נאים ומשולשים וכו'. בפ\"ב דזבחים (דף י\"ח:) יליף מקרא דמצוה שיהיו חדשים. \n", + "ומ\"ש שיהיו נאים ומשולשים מתבאר ממה שיבא בסמוך: \n", + "היו מטושטשין או מקורעין או ארוכים יתר על מדתו או קצרים וכו'. בפ\"ב דזבחים ת\"ר היו מרושלין מסולקים משוחקים ועבד עבודתו כשרה היו מטושטשין או מקורעין ועבד עבודתו פסולה אמר רב יהודה אמר שמואל מרושלין כשרים מסולקים פסולים והתניא מסולקין כשרים אמר רמי בר חמא ל\"ק כאן שסילקן על ידי אבנט כאן דליתנהו מעיקרא כלל רב אמר אחד זה ואחד זה פסולים וכו' ומי אמר שמואל וכו' מסולקין פסולים והתניא מסולקים כשרים א\"ל בר מינה דההיא דשנייה רמי בר חמא אלא לרב קשיא וכ\"ת מאי מרושלים מסולקין ע\"י אבנט אבנט מיגז אגיז אלא מסולקים קשיא א\"ר זירא רב חדא תני מרושלין שסילקן ע\"י אבנט כשרים. ופירש\"י מרושלין נגררין בקרקע מסולקים מן הקרקע מתוך שהם קצרים. משוחקים ישנים כשרים ואע\"ג דכתיב מדו בד שתהא כמדתו מצוה בעלמא היא ולא לעכב. מטושטשין בטיט. מקורעים ואפי' הן חדשי' דלאו בגד הוא הראוי לעבודה דבעינן לכבוד ולתפארת. אחד זה ואחד זה אחד מרושלין ואחד מסולקין יותר מדאי שלא ע\"י אבנט. אלא לרב קשיא מרושלין וכ\"ת מאי מרושלין דמכשר תנא כגון שסילקן עד למדתו ע\"י אבנט וקא מכשר ליה תנא דקסבר אבנט מיגז אגיז כלומר כל סילוק שע\"י אבנט הו\"ל כחותך ונוטל היתר שבהן ומכשירו. אלא מסולקין קשיא דקתני כשרים וסתם מסולקין גבוהים מן הקרקע למעלה מרגליו משמע ולרב ליכא לאוקומה כגון שסילקן ע\"י אבנט כדתרצינן דהא ע\"כ לרב דשני דסילוק אבנט מיגז אגיז השתא הוו כלהו כקצרים מעיקרא. רב חדא תני להנך מרושלין ומסולקים דברייתא בחדא מילתא תני להו מרושלין שסילק רישולן ע\"י אבנט עד כדי מדתו כשרים אבל מסולקים יותר מדאי פסולין ואפי' ע\"י אבנט וידוע דהלכה כרב באיסורי: \n", + "והשתא מ\"ש רבינו לפסול בארוכין יתר על כדי מדתו היינו כרב דפסל \n", + "במרושלין ומ\"ש לפסול בסילקן באבנט כלומר ושהיו כדי מדתו וסילקן באבנט ונעשו פחות מכדי מדתן היינו כרב משום דאבנט מיגז \n", + "אגיז ומ\"ש להכשיר בארוכים וסילקן באבנט עד שנעשו כדי מדתו היינו כדפריש רב בברייתא: \n\n" + ], + [ + "כל בגד מבגדי כהונה וכו'. ברייתא בס״פ המזבח מקדש (זבחים דף פ״ח:) ופסק כיש אומרים משום דאין עניות במקום עשירות. \n", + "ומ״ש אלא מניחן לפתילות. במשנה פ' החליל (סוכה נ״א:): \n", + "ובגדי כהן גדול שבלו גונזין אותן: ובגדי לבן שעובד בהם ביום הצום וכו'. בפ' שני דיומא (דף כ\"ד) ופרק קמא דכריתות (דף ו') ופרק ב\"ש זבחים (דף מ\"ו) והניחם שם מלמד שטעונין גניזה רבי דוסא אומר ראויים הם לכהן הדיוט ומה תלמוד לומר והניחם שם שלא ישתמש בהם יה\"כ אחר ופסק כת\"ק: \n\n" + ], + [ + "מכנסי כהנים הדיוטים שבלו וכו'. משנה בר״פ החליל (סוכה דף נ״א). \n", + "ומ״ש וכתנות כהנים הדיוטים שבלו היו עושין מהם פתילות למנורת תמיד. בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״א) תני רמי בר חמא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם במקדש משום שנאמר להעלות נר תמיד וכו' שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה על ידי ד״א תנן מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם היו מפקיעין ומהם מדליקין שמחת בית השואבה שאני ת״ש דתני רבה בר מתנה בגדי כהונה שבלו מפקיעין אותם ומהם היו עושים פתילות למקדש מאי לאו דכלאים לא דבוץ ופירש״י המייניהם כתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן וקי״ל תכלת עמרא הוא ותניא לעיל לענין שבת הוסיפו עליהם של צמר לפיסול וקתני מדליקין בהם במקדש. בית השואבה שאני דלא כתיב בה להעלות ולאו דאורייתא היא. מאי לאו דכלאים כגון אבנט עכ״ל. ודייק רבינו כתנות כהנים למעט אבנט דאין עושין מהם פתילות למנורת תמיד משום דאית בהו עמרא ואין להדליק בהם למנורת התמיד ומכנסים תנן דבשמחת בית השואבה מדליקין בהם ולא נשאר לפתילות מנור' התמיד כ״א כתונת ומצנפת וצריך טעם למה השמיט רבינו מצנפת ואפשר דתנא כתנות והוא הדין למצנפות אי נמי משום דמצנפות דקות ביותר ולא חזו לפתילות לכך השמיטם: \n\n" + ], + [ + "כל בגדי הכהנים וכו'. בפ\"ג דיומא (דף ל\"ה:) ובירושלמי פרק רביעי דשקלים (הלכה א'). \n", + "ומה שכתב וכן כל כלי השרת ועצי המערכה שמסרן יחיד לצבור הרי הם כשרים אף כל קרבנות הצבור וכו'. עצי המערכה בסוף תעניות (דף כ\"ח) אמרינן זמן עצי הכהנים שכשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה עמדו אלו והתנדבו משלהם ובתוספתא פרק שני דשקלים כל קרבנות הצבור נתנדבו מעצמן כשרים ובלבד שימסרום לצבור x ולמד רבינו מזה לכלי שרת ועצי המערכה שצריך שימסרם לצבור: \n\n" + ], + [ + "בגדי כהנים הדיוטים וכו'. בפרק ה' דתמיד (דף ל״ב:) תנן חלונות היו שם וכתוב עליהם תשמישי הכלים ובסוף החליל (סוכה דף נ״ו) תנן בילגה חלונה סתומה וכתב שם רבינו כיוצא במה שכתב כאן: \n\n" + ], + [ + "ולמה עשו ארבעה חלונות לכל משמר וכו': \n\n" + ], + [ + "כהן גדול מניח בגדי זהב בלשכה שלו וכו': \n\n" + ], + [ + "בגדי כהונה מותר ליהנות בהם וכו'. בעיא דאיפשיטא בר״פ בא לו (יומא דף ס״ח ס״ט). \n", + "ומ\"ש חוץ מן האבנט וכו'. שם ובפ\"ק דתמיד אהא דתנן לא היו ישנים בבגדי קדש אלא פושטין ומקפלין ומניחין תחת ראשיהם אמרינן (דף כ\"ז) נהי דניתנו ליהנות בהם תיפוק ליה משום איסורא דכלאים הניחא למ\"ד אבנטו של כ\"ג בשאר ימות השנה לא זהו אבנטו של כהן הדיוט אלא למ\"ד אבנטו של כ\"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט כלומר דשל הדיוט הוי של כלאים מאי איכא למימר וכבר נתבאר בר\"פ זה שרבינו פוסק כמ\"ד דאבנטו של כהן הדיוט הוי של כלאים ואע\"ג דאסיק התם רב אשי דבגדי כהונה לית בהו משום כלאים משום דקשים הם היינו לענין הצעה אבל ללבוש אפילו שהם קשים אסור ולפיכך כתב רבינו דאבנט אסור לכהן הדיוט ללבשו אלא בשעת עבודה והוא הדין לכהן גדול בשאר ימות השנה שאז אבנטו כלאים כשל כהן הדיוט ולא נקט רבינו כהן הדיוט אלא לאפוקי כהן גדול ביה\"כ: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לא מחוור מן הגמרא הכי אלא כל היום מותר במקדש עד כאן לשונו. ונראה שטעמו משום דמייתי שם בגמרא ברייתא דקתני בגדי כהונה היוצא בהם למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר ומשמע להרב רבי אברהם בן דוד דמדסתים ותני בגדי כהונה אף אבנט בכלל ומשמע ליה דבכל ענין שרי להו אף משום כלאים ורבינו משמע ליה דהאי ברייתא לאו לענין היתר כלאים מיתניא אלא לענין היתר הנאת בגדי כהונה וכדמסיים בה מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן אבל היתר אבנט שהוא כלאים אינו אלא בשעת עבודה בלבד וכדאמרינן בריש ערכין (דף ג':) בהדיא גבי כלאים דאשתרי גבי כהנים נהי דאשתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אשתרי ויש לתמוה על הראב\"ד מההיא דערכין וצריך לדחוק ולומר שהוא מפרש דעידן עבודה לאו דוקא אלא הוה ליה כאילו אמר במקדש אלא משום דבמקדש דשרינן שלא בשעת עבודה טעמא משום דבמקום עבודה הוא מגו דאשתרי בשעת עבודה אשתרי אף שלא בשעת עבודה מש\"ה נקט בעידן עבודה ומפני שראה הראב\"ד חולשת דברים אלו לא כתב דבריו כגוזר אומר להשיג: \n\n" + ], + [ + "אין הכהנים לובשים לעבודה אלא צמר ופשתים בלבד. ברפ\"ט דכלאים (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וכל מקום שנאמר בתורה שש או בד הוא הפשתים והוא הבוץ. בפרק בא לו (יומא דף ע״א:) ובפ״ב דזבחים (דף י״ח:): \n", + "ומ\"ש ותכלת האמורה בכל מקום הוא הצמר הצבוע כעצם השמים. ומ\"ש הארגמן הוא הצמר הצבוע אדום וכו'. כתב הראב\"ד א\"א לי נראה ארגמן וכו'. טעמו שארגמן מלה מורכבת ארוג מין והמפרשים פירשו כדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "כל מקום שנאמר בתורה שש וכו'. בפרק בא לו שם. \n", + "ומ\"ש ומקום שנאמר בד אם היה חוט אחד לבדו כשר ומצוה מן המובחר שיהא כפול ששה. בפרק שני דזבחים אמרו בגדים שנאמר בהם בד צריכין שיהיו של בוץ חדשים שזורין ושיהיו חוטן כפול ששה יש מהם למצוה ויש מהם לעכוב ונראה שרבינו מפרש יש מהם למצוה היינו שיהיה כפול ששה ויש מהם לעכוב היינו חוט אחד ורש\"י לא פירש כן וגם פשטא דשמעתא לא משמע הכי. \n", + "ומה שכתב מקום שנאמר משזר בלבד צריך שיהא חוטן כפול שמנה. בפרק בא לו: \n\n" + ], + [ + "כל מקום שנאמר בתורה מעשה רוקם וכו'. בפרק בא לו (יומא דף ע״ב:) רוקם מעשה מחט לפיכך פרצוף אחד חושב מעשה אורג לפיכך שני פרצופות ומפרש לה רבינו כפשטה. ורש״י מפרש בענין אחר: \n\n" + ], + [ + "וכיצד מעשה הבגדים הכתנת וכו' משבצת היתה. מבואר בכתוב. \n", + "ומה שכתב ובית יד שלה נארג בפני עצמו ומחברין אותו עם גוף הכתונת. בפרק בא לו (יומא דף ע״ב:): \n\n" + ], + [ + "אורך הכתונת וכו'. הוא על פי מה שנתבאר בפרק זה שבגדי כהונה לא יהו ארוכים ולא קצרים. \n", + "ומה שכתב ואורך בית יד שלה וכו'. בפרק בא לו: \n\n" + ], + [ + "המכנסים בין של כ\"ג בין של כהן הדיוט וכו'. מבואר בכתוב. \n", + "ומ\"ש ושנצים יש להם ואין להם לא בית הנקב ולא בית הערוה וכו'. בר\"פ ב' דנדה (דף י\"ג:) ופירש\"י אין להם לא בית הנקב וכו' כלומר חללו רחב ותלוי למטה ולא היה תיק בין הירכים להיות האבר מתעטף בו שלא יבא האבר לידי הרהור והיינו בית הערוה ובית הנקב כשהן קצרות כנגד נקב הרעי כתבנית אדם נכנסות בעגבותיו ומלוכלכות בזיעה וגנאי הוא לבגדי הקדש בכך. ל\"א בית הנקב ובית הערוה דרכן היה לעשות נקבים במכנסי' כנגד בית הערוה להשתין מים לחוץ דרך שם וכן כנגד בית הרעי וכשגומר קושר הנקב ברצועה וסותמו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "המצנפת של כ\"ג או הדיוט ארכו י\"ו אמות. כן כתב הרמב\"ן בפרשת תצוה בשם רז\"ל. \n", + "ומ״ש והאבנט רחבו כמו ג' אצבעות ואורך ל״ב אמה: ובגדי כהונה כולן אין עושין אותן מעשה מחט וכו'. בפרק בא לו (יומא דף ע״ב:) וס״פ המזבח מקדש (זבחים דף פ״ח): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד מעשה הציץ וכו'. בפרק במה אשה יוצאה (שבת דף סג:) ואיתיה נמי בפרק קמא דסוכה (דף ה') אלא ששם כתוב יו״ד ה״א מלמעלה וקדש למ״ד מלמטה x ורבינו כתב כגירסת פ' במה אשה ואע״ג דפליג התם ר' אליעזר בר' יוסי ואמר אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קדש לה' בשיטה אחת פסק כת״ק. \n", + "ומ\"ש ואם כתבו בשיטה אחת כשר נראה דהיינו מדאמר ר\"א ברבי יוסי אני ראיתיו דאף על גב דהלכה כת\"ק היינו לכתחילה אבל בדיעבד מיהא הלכה כרבי אליעזר ברבי יוסי ומטעם זה כתב ופעמים כתבוהו בשיטה אחת דכיון דעד ראיה הוא רבי אליעזר ברבי יוסי אמרינן דפעמים כתבוהו כן: \n", + "וכתבו התוספות [בסוכה] קדש למ\"ד מלמטה י\"מ למטה ממש זה למעלה מזה ולא מסתבר שאין זה כדרך קריאתו אלא יש לפרש זה שלא כנגד זה קדש למ\"ד בתחלת שיטה תחתונה והשם בסוף שיטה עליונה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש והאותיות בולטות בפניו חופר את האותיות מאחוריו וכו' צריך לכתוב בו האותיות משום דכתיב ויכתבו עליו מכתב וצריך שיחפור מאחריו משום דכתיב ופתחת עליו פתוחי חותם. וכתב הראב\"ד אינו חופר אלא מכה בדפוס צורת האותיות וכו' כלומר דבדרך זה אין מקום לדיבוק על השעוה ולא נעלם מרבינו דרך זה ולא בחר בו משום דכשמכה בדפוס אינו יכול לכוון שיבא הפתוח כנגד האותיות הכתובות בכיון ממש ועוד דפתוחי חותם אינו הכאה בדפוס: \n", + "והוא נקוב בשתי קצותיו וכו'. כתב הראב\"ד עוד יש בו נקב באמצע וכו'. דעתו כדעת רש\"י בפרשת תצוה והרמב\"ן הקשה עליו והעלה כדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "המעיל כולו תכלת. מבואר בפסוק. \n", + "ומ״ש וחוטיו כפולים י״ב. בפרק בא לו (יומא דף עא:) יליף לה מקרא. \n", + "ומ\"ש ופיו ארוג בתחלת אריגתו. היינו מדכתיב בפרשת תצוה במעיל והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג ופירש\"י פתיחת בית הצואר בתוכו כתרגומו כפיל לגויה כפול להיות לו לשפה כפול בו והוא מעשה אורג ולא במחט. \n", + "ומ\"ש ואין לו בית יד כתב הראב\"ד א\"א זו מנין לו עכ\"ל. והנה הרמב\"ן בפירוש התורה כתב כדברי רבינו ואפשר דבאי זו ברייתא מצאו כן. \n", + "ומ\"ש אלא נחלק לשתי כנפים כתב הראב\"ד וגם זו מנין לו עכ\"ל. וגם בזה פירש הרמב\"ן כדברי רבינו: \n", + "והקורע פי המעיל לוקה וכו'. וה״ה לכל בגדי כהונה וכו'. בפרק בא לו (יומא דף ע״ב). \n", + "ומ\"ש דרך השחתה. פשוט הוא ונלמד ממה שנתבאר בפרק א' מהלכות בית הבחירה (פ\"א דין י\"ז) גבי נותץ אבן אחת מהמזבח: \n\n" + ], + [ + "ומביא תכלת וארגמן ותולעת שני כל מין וכו'. בפרק בא לו (יומא דף עא:). \n", + "ומה שכתב ועושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהם ותולה אותם במעיל ומביא ע״ב זוגים ובהם ע״ב ענבולים הכל זהב ותולה בו וכו'. בס״פ המזבח מקדש (זבחים דף פח:) ת״ר מעיל כולו של תכלת היה שנאמר ויעש את מעיל האפוד כליל תכלת הא כיצד מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין ועושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהן וכו' ומביא ע״ב זוגין שבהם ע״ב ענבלים ותולה בהם שלשים וששה בצד זה ול״ו בצד זה רבי דוסא אומר משום ר' יהודה ל״ו היו י״ח מצד זה וי״ח מצד זה ופסק רבינו כת״ק ופירש״י נראה בעיני דה״ג שוליו כיצד היה מביא וכו' דברמונים נאמרו ג' צבעים וכו'. ענבלין מה שתלוי בתוכן לקשקש ותולה בו אצל הרמון והוא פעמון כדכתיב פעמון ורמון ובתוך הרמונים דקרא לאו בתוך החלל קאמר אלא ביניהם פעמון אחד בין שני רמונים. מצד זה מלפניו ומלאחריו עכ״ל. וכן פירש״י עוד בפרשת תצוה והוא כדברי רבינו ושלא כדברי ראב״ע והרמב״ן ופשט לשון הברייתא משמע כפירוש רבינו ורש״י דקתני מביא ע״ב זגין שבהם ע״ב ענבולין ותולה בהן דאילו לפי' הרמב״ן והראב״ד הרמונים היה תולה במעיל לא הזגין כי הם היו בתוך הרמונים לפי דבריהן: \n\n" + ], + [ + "הזהב שבאריגת האפוד והחשן האמור בתורה וכו'. בפרק בא לו (יומא דף ע״ב) יליף לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "כיצד מעשה החשן אורג בגד מעשה חושב וכו'. מבואר בכתוב. כתב הסמ\"ג מעשה החשן היה ארוג ממינים הללו מעשה חושב ארכו אמה ורחבו זרת וכופלו לשנים נמצא זרת על זרת מרובע ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים פירש\"י הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם דבריו עכ\"ל וכך הם דברי הרמב\"ן בפירוש התורה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וכותב בתחלה למעלה מראובן אברהם יצחק ויעקב וכותב למטה מבנימין שבטי יה. בס״פ בא לו (יומא דף ע״ג) כיצד נעשית רבי יוחנן אמר בולטות ר״ל אמר מצטרפות והא לא כתיב בהו צד״י א״ר שמואל בר יצחק אברהם יצחק ויעקב כתיב שם והא לא כתיב טי״ת א״ר אחא בר יעקב שבטי ישורון כתיב שם ופירש״י והא לא כתיב בכל השבטים ואם צריך לה כגון והצל תציל מהיכא באה ובירושלמי ס״פ בא לו אית תנויי תני הקול היה שומע אית תנויי תני הכתב היה בולט מ״ד הכתב [היה] בולט והא לית חי״ת בשבטים ולא צד״י ולא קו״ף אברהם יצחק ויעקב כתוב עליהם והא לית טי״ת בשבטים כל אלה שבטי ישראל היה חקוק עליהם ויש לתמוה למה שינה רבינו לכתוב שהיה כתוב למטה שבטי יה ונראה שהוא מפרש דעליהם דקאמר הוי כמו ועליו מטה מנשה דהוי פירושו סמוך לו ומשמע ליה דלמטה כתוב כן ולא למעלה דלא לשתמע דקאי אאברהם יצחק ויעקב דכתיבי לעיל ואכתי איכא למידק למה השמיט רבינו כל אלה וי״ל משום דלא כתיב בגמ' דידן ואם תאמר למה כתב יה במקום ישראל דירושלמי או ישורון דגמרא דידן וי״ל דכיון דבחד גמרא כתיב הכי ובאידך גמרא כתיב הכי משמע דישראל וישורון לאו דוקא דלא אתו למימר אלא דכתיב טי״ת וכיון שכן עדיף לן למימר דהוה כתיב שבטי יה דכתיב ביה עדות לישראל דדמי למאי דכתיב בחשן לזכרון (להם) לפני ה': \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ועושה על ארבע זויות של חשן ד' טבעות זהב וכו'. מפורש במקרא פרשת תצוה ורש\"י בפירוש התורה בסוף פרשת פקודי כתב באורך מעשה האפוד ויש קצת שינוי בין דבריו לדברי רבינו ע\"ש: \n\n" + ], + [ + "האפוד רחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף וכו': ומפתח על שתי וכו' כתולדותם. בפרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל\"ו) תניא שתי אבנים טובות היו לו לכ\"ג על כתפיו אחת מכאן ואחת מכאן ושמות י\"ב שבטים כתוב עליהם ששה על אבן זו וששה על אבן זו שנא' ששה משמותם על האבן האחת וגו' שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם מפני שיהודה מוקדם וחמשים אותיות היו כ\"ה על אבן זו וכ\"ה על אבן זו ר' חנינא בן גמליאל אומר לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים חלוקין באבני האפוד אלא כדרך שחלוקים בחומש שני כיצד בני לאה כסדרן בני רחל א' מכאן וא' מכאן בני השפחות באמצע ומה אני מקיים כתולדותם כשמותם שקרא להם אביהם ולא כשמות שקרא להם משה ראובן ולא ראובני שמעון ולא שמעוני ופי' רש\"י כסדר לידתן ששה האחרונים כסדרן גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין זהו סדר לידתן וששה ראשונים נכתבו בה יהודה ראובן שמעון לוי דן נפתלי כסדר לידתן חוץ מיהודה וכו'. לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים הוא ספר וידבר שנסדרו בראשו אלה שמות האנשים אשר יעמדו וגו' ובחומש שני בתחלת ואלה שמות ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולן באחת מהן בשנית בנימין דן ונפתלי גד ואשר ויוסף. א\"כ מה ת\"ל כתולדותם הואיל ולא כסדר תולדותם נסדרו עכ\"ל. ותמהני על רבינו שכתב שהאבן שכתוב ראובן על כתפו הימנית וכו' שנראה שסובר שהיה כתוב על אבן זו ראובן לוי יששכר נפתלי גד יהוסף ועל השניה היה כתוב שמעון יהודה זבולן דן אשר בנימן וכן כתב בפירוש המשנה פרק בא לו שאינו מכוון עם מה שאמרו בגמרא שם לא אליבא דת\"ק דמקדים יהודה ורבינו לא הקדימו ועוד דלת\"ק דן ונפתלי גד ואשר קודמין ליששכר וזבולן שזהו סדר תולדותם ואילו רבינו הקדים יששכר וזבולן לדן ונפתלי גד ואשר וגם לא אליביה דרבי חנינא בן גמליאל דלדידיה בנימין בראש השנית ובני השפחות בתריה ובסוף יוסף כדפרש\"י ואילו רבינו כותב יוסף בסוף הראשונה ובנימין בסוף השניה. וי\"ל שרבינו היה מפרש דברי רבי חנינא בן גמליאל על פי מה שכתבו הוא ז\"ל דבאמצע לאו באמצע בני רחל קאמר אלא בין בני לאה ובני רחל ואע\"ג דרבי חנינא בן גמליאל הקדים בני רחל לבני השפחות לאו למימרא שיכתבו מוקדמים אלא שיהיו בני גבירה זו מצד זה ובני גבירה זו מצד זה ובני השפחות באמצע לשתי הגבירות ופסק כמותו משום דמסתבר טעמיה. \n", + "ומה שכתב וכותבין שם יוסף יהוסף כן כתב גם בפירוש המשנה בפרק בא לו ותמהני עליו שהרי בפרק אלו נאמרים תניא x נ' אותיות היו כ\"ה על אבן זו וכ\"ה על אבן זו ומקשה נ' נכי חדא הויין אמר רבי יצחק יוסף הוסיפו לו אות אחת מתקיף לה רב נחמן בר יצחק כתולדותם בעינן ופירש\"י כשמות שקרא להם אביהם בעינן אלא כל התורה כולה בנימן והכא בנימין שלם כתיב כדכתיב ואביו קרא לו בנימין ומאחר דרבי יצחק דאמר שהיה כתוב יהוסף אידחי קשה היאך פסק רבינו כמותו ועוד קשה למה לא כתב שבנימין היה מלא כדאסיקנא וי\"ל שרבינו מפרש דלא אקשי כתולדותם בעינן אלא אליבא דת\"ק אבל לרבי חנינא בן גמליאל לא דריש כתולדותם אלא לענין דלא לכתוב ראובני שמעוני. \n", + "ומה שכתב והאבן שכתוב בה ראובן על כתפו הימנית וכו' נראה דהיינו מדאמרינן בירושלמי פרק אלו נאמרין הראשונים נכתבים מימינו של כהן גדול משמאלו של קורא והאחרונים נכתבים משמאלו של כהן גדול מימינו של קורא: \n", + "ועושה בכל כתף וכו'. מפורש במקראות: \n\n" + ], + [ + "וכל המזיח חשן מעל האפוד ומפרק חיבורן דרך קלקול לוקה. בפרק בא לו (יומא דף ע״ב): \n\n" + ], + [ + "וחשב האפוד קשור על לבו. כתב הראב\"ד א\"א הפליג לעלות ואינו אלא למטה מטיבורו עכ\"ל. ואני אומר שרבינו בפרק שאחר זה נתן טעם לדבריו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד סדר לבישת הבגדים לובש המכנסים תחלה וכו'. בפ\"ב דיומא (דף כ\"ה) מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים ת\"ך ומכנסי בד יהיו על בשרו: \n\n" + ], + [ + "ולא יחגרו ביזע במקום שמזיעין. בפרק שני דזבחים (דף י\"ט): \n\n" + ], + [ + "ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת כו'. בפרק ב' דזבחים שם. ודע דתניא בסוף פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ח) כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "וכהן גדול ששימש בפחות משמונה בגדים אלו וכו'. בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ\"ג:) גבי חייבי מיתה מני מחוסר בגדים ומייתי לה מדכתיב וחגרת אותם אבנט וכו' אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וה\"ל זרים ואמר מר זר ששימש במיתה ובריש פרק ב' דזבחים (דף טו:) מייתי לה נמי להא דתנן התם מחוסר בגדים עבודתו פסולה ופירש\"י מחוסר בגדים כהן גדול ששימש בפחות משמנה וכהן הדיוט בפחות מארבעה והכי משמע התם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב כשם שהמחוסר בגדים חייב מיתה ופוסל העבודה וכו'. ברייתא בריש פרק ב' דזבחים (דף י\"ח) לבש שני מכנסים שני אבנטים חסר אחת יותר אחת וכו' ועבד עבודתו פסולה. \n", + "ומה שכתב או כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד וכו'. שם אכתי מהכא נפקא מהתם נפקא ונתנו בני אהרן הכהן הכהן בכיהונו כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה אי מהתם הוה אמינא ה\"מ עבודה דמעכבא כפרה וכו' ואכתי מהכא נפקא מהתם נפקא וערכו בני אהרן הכהנים הכהנים בכיהונם מכאן לכהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד עבודתו פסולה אי מהתם ה\"א ה\"מ חיסור אבל ייתור לא קמ\"ל: \n\n" + ], + [ + "נאמר בבגדי כהונה על בשרו ולבשם וכו'. בפרק שני דזבחים (דף י\"ט). \n", + "ומה שכתב לפיכך אין הכהן יכול לעבוד בתפילין של יד וכו'. שם אמר ר' אמי [למוד ערוך הוא בידינו] תפילין חוצצות וכו' והתניא [אם הניחן] אינם חוצצות ל\"ק הא דיד הא דראש הא דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו דראש נמי כתיב ושמת המצנפת על ראשו תנא שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין ופירש\"י הילכך ליכא חציצה ותנא דאיצטריך לאשמועינן אם הניחן אינם חוצצות משום יתור בגדים הוא דאיצטריך לאשמועינן דלאו בגד הוא עכ\"ל. ונראה שלזה כיון רבינו במה שהאריך וכתב ואם רצה להניחן בשעת העבודה מניח: \n\n" + ], + [ + "וצריך להזהר בשעה שלובש וכו'. שם בעי רבא נכנסה לו רוח בבגדו מהו על בשרו בעינן והא ליכא או דילמא דרך לבישה בכך כינה מהו שתחוץ מתה לא תיבעי לך דודאי חייצא חיה מאי מי אמרינן כיון דאתא ואזלא רביתא היא ולא חייצא או דילמא כיון דקפיד עלה חייצא עפר מהו שיחוץ עפר ודאי חייץ אלא אבק עפר מהו בית השחי מהו שיחוץ על בשרו בעינן והא ליכא או דילמא דרך לבישה בכך הכניס ידו לתוך חיקו מהו גופו מי חייץ או לא נימא מהו שתחוץ נימא ודאי חייצא אלא נימא מדולדלת מהו בעי מר בר רב אשי יצא שערו בבגדו מהו שערו כגופו דמי או לאו כגופו דמי ופירש\"י נכנסה לו רוח בבגדו והבדילתו מבשרו בשעת עבודה. רביתא היא הרי היא כבשרו. כיון דקפיד עלה ברצונו לא תהא כבשרו. אבק עפר דק ואינו מרגיש בו. בית השחי מהו שיחוץ כגון בית יד של חלוקין שהוא רחב ואינו נוגע בבית השחי מהו שיחוץ וצריך שיהיו בתי זרועותיו דחוקים ונוגעים בבשר גופו. ידו שהיא גופו. נימא משמע דאתיא מעלמא. נימא מדולדלת מן הבגד מגורדין ותחובה בו קצת אלא שנתקה מעיקרה. יצא שערו מראשו למטה עד שנכנס בין כתנתו לבשרו מהו את\"ל ידו לא חייצא שערו מאי עכ\"ל. ולא איפשיטו כל הני בעיי ולפיכך פסק בהם רבינו דלכתחלה להזהר ומיהו בדיעבד אין לנו כח לפסול העבודה בכך ולומר יביא קרבן אחר דאיכא למיחש שמביא חולין בעזרה ואין לומר יביא קרבן אחר ויתנה דמאחר שיש קרבנות דלא שייך בהם להתנות דהיינו חטאות ואשמות וקרבנות הצבור לא מפליג בינייהו ונראה שרבינו לא היה גורס בית השחי מהו וביצא שערו בבגדו נראה שמפרש דלא כפירוש רש\"י: \n\n" + ], + [ + "כרך על בשרו בגד שלא במקום בגדים. בפ\"ב דזבחים (דף י\"ט) ופ\"י דעירובין (דף ק\"ג) אהא דתנן כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אמר רבי יהודה ברי' דרבי חייא לא שאנו אלא גמי אבל צלצול קטן הוי ייתור בגדים ורבי יוחנן אמר לא אמרו ייתור בגדים אלא במקום בגדים אבל שלא במקום בגדים לא הוי ייתור ותיפוק לי' משום חציצה בשמאל אי נמי שלא במקום עבודה ופליגא דרבא דאמר רבא וכו' במקום בגדים אפילו נימא אחת חוצצת שלא במקום בגדים ג' על ג' חוצצות פחות מכאן אינן חוצצות אדרבי יוחנן ודאי פליגא אדרבי יהודה ברי' דרבי חייא מי לימא דפליגא שאני צלצול קטן דחשוב ע\"כ x כלישנא בתרא ופירש רש\"י צלצול קטן אזור קטן שלש על שלש חוצצות כלומר הוי ייתור בגדים ואיידי דנקט במקום בגדים לישנא דחציצה דשייכא בה נקט נמי במסקנא לישנא דחציצה. ודאי פליגא דהא אמר לא הוי ייתור בגדים ואפילו ג' על ג' במשמע. מי לימא דפליגא דאמר צלצול קטן חוצץ ורבא אמר פחות מג' אינו חוצץ. דחשוב לפי שעשוי לנוי והוי בגד עכ\"ל. ופסק רבינו כרבא דבתרא הוא: \n\n" + ], + [ + "כהן שלקה באצבעו וכו'. משנה בפרק י' דעירובין. \n", + "ומה שכתב או בגד שאין בו שלש על שלש ועובד. נתבאר בסמוך. \n", + "ומה שכתב ואם נתכוון להוציא דם אסור. שם במשנה אם להוציא דם כאן וכאן אסור ופרש\"י אם להוציא דם שמהדקה בגמי כדי להוציא דם וכו' אסור שאין זה צורך עבודה ועוד דה\"ל חובל. \n", + "ומה שכתב והוא שלא יחוץ הגמי או הבגד בין בשרו לכלי בשעת העבודה כתוב בהשגות א\"א דבריו סותרים זה את זה וכו': \n", + "ואני אומר נראה שהראב\"ד מפרש דהא דאמר רבא שלא במקום בגדים שלש על שלש חוצצות פחות משלש על שלש אינן חוצצות דחוצצות ואינן חוצצות לענין חציצה בין יד לכלי איתמר ומש\"ה השיג וכתב שדבריו סותרים את דבריו אבל לפי האמת דעת רבינו כפירוש רש\"י דחוצצות ואינן חוצצות לא לענין חציצה איתמר אלא לענין ייתור בגדים והריטב\"א הכריע כפרש\"י דאי חציצה כפשטה למה חלקו בין במקום בגדים לשלא במקום בגדים והא כולה עבודה בגופו של כהן בעינן וראוי שיחוץ אפילו נימא אחת בכל מקום ועוד דאם איתא דלהדיא אמר רב חסדא פחות מג' אינן חוצצות היכי אקשי לעיל להדיא ותיפוק לי' משום חציצה דמשמע דמילתא דפשיטא היא דאפילו גמי וצלצול קטן חוצצין והא רבא ורב חסדא פליגי לפי שיטה זו ותו כשתירץ בשמאל אי נמי בימין ושלא במקום בגדים אמאי לא אמר דכרבא אמר רב חסדא ס\"ל: \n\n" + ], + [ + "עשו בבית שני אורים וכו'. הכי משמע מדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף ל\"א) דבימי בית שני בקשו חכמים אבנים לאפוד וז\"ל סמ\"ג בבית שני היה החשן שא\"א להיות כ\"ג מחוסר בגדים אבל אותו השם לא היה שם. \n", + "ומ״ש וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקדש ואין השכינה שורה עליו אין נשאלין. בריייתא בס״פ בא לו (יומא דף עג:) ומייתי לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "וכיצד שואלין עומד וכו'. בסוף פרק בא לו (יומא ע״ג) ת״ר כיצד שואלין השואל פניו כלפי נשאל והנשאל פניו כלפי שכינה ופרש״י פניו כלפי נשאל כלפי כהן. כלפי שכינה כלפי אורים ותומים ושם המפורש שבתוך החשן עכ״ל. ורבינו לא בחר בפירוש רש״י משום דאם כן מאי והנשאל פניו כלפי שכינה דקתני כיון דלאורים ותומים קרי שכינה הרי האורים ותומים היו על לבו ולא שייך למיתני פניו כלפי שכינה דמשמע דאפשר שלא יהיו פניו כלפי החשן ועוד שאם השואל פניו כלפי הנשאל קאמר הל״ל השואל פניו כלפי שכינה מאחר דלאורים ותומים קרי שכינה ולפיכך פירש דלארון קרי שכינה וע״פ זה הוכרח לפרש דהשואל פניו כלפי נשאל דקתני שפניו פונות למקום שפונים פני הנשאל נמצא שהשואל לאחורי נשאל דאילו כלפי פני נשאל הל״ל השואל והנשאל פניהם כלפי שכינה: \n", + "ואינו שואל בקול רם וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש ומיד רוח הקדש לובש את הכהן וכו' באותיות שבולטות מן החשן כנגד פניו וכו'. שם רבי יוחנן אמר בולטות ר\"ל אמר מצטרפות ופרש\"י האותיות בולטות כגון עי\"ן משמעון למ\"ד מלוי ה\"א מיהודה לומר עלה וכל אחת אינה זזה ממקומה אלא בולטת במקומה והוא מצרפן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אין שואלין על שני דברים כאחד ואם שאל משיבין על הראשון בלבד. ברייתא שם: \n", + "ואין נשאלין בהם להדיוט וכו' עד אלו ב\"ד הגדול.משנה וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "זה שאתה מוצא בדברי נביאים שהכהנים היו חוגרים אפוד בד וכו'. כתב כן כי היכי דלא תיקשי לן היאך כתוב גבי אחימלך בן אחיטוב פ\"ה כהנים חגורים אפוד בד: \n", + "סליק להו הלכות כלי המקדש: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ea274593813c8f545194525fe341df87133e0e74 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,666 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Vessels_of_the_Sanctuary_and_Those_who_Serve_Therein", + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה לעשות שמן המשחה וכו' שנאמר ועשית אותו שמן משחת קדש. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "וככה עשהו משה רבינו במדבר לקח מן המור והקנמון והקדה וכו'. בפירקא קמא דכריתות (דף ה') תנו רבנן שמן המשחה מר דרור חמש מאות קדה חמש מאות קנמן בשם מחציתו מאתים וחמשים וקנה בשם מאתים וחמשים נמצאו כולם אלף ושבע מאות וחמשים מנינא קמשמע לן הא קא קשיא ליה אימא קנה בשם כקנמן בשם מה קנמן בשם מחציתו מאתים וחמשים אף קנה בשם מחציתו מאתים וחמשים דהוה ליה תרין אלפין ואימא הכי נמי אם כן לכתוב קרא קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה מאתים וחמשים. ופירש רש\"י קנמן בשם חמש מאות דהכי אמר קרא מחציתו מאתים וחמשים דלהכי נקט מחציתו שלא יהו שוקלים אותו הכל ביחד אלא לחצאין כדי שיהו שם שתי הכרעות. תנא הכי קשיא ליה כלומר להכי אשמעינן ברייתא דאי ממשמעותא דקרא ה\"א קנה בשם כקנמן בשם דמחציתו דקרא אתרווייהו קאי קמשמע לן: \n", + "ומ\"ש רבינו ושוחק כל אחד ואחד לבדו ועירב הכל. נראה דיליף מקטרת דכתיב ביה ממולח ומתרגמינן מערב אבל צריך טעם מניין לרבינו ששוחק ואח\"כ מערב דילמא מערב ואח\"כ שוחק והכי משמע מקרא דברישא כתיב ממולח ובתר הכי כתיב ושחקת ונראה דמשמע לרבינו שיותר יפה מתערב אחר שחיקה מקודם שחיקה וקרא לאו לסידרא איכתיב. ויותר נראה לומר שטעם רבינו מפני שהוא מפרש דמאי דכתיב בקטרת בד בבד יהיה היינו לומר שיהיו שחוקים כל אחד לבדו וכמו שפירש הרד\"ק בספר השרשים: \n", + "ומה שכתב ושרה אותם במים זכים וכו'. בפרק קמא דכריתות ת\"ר שמן המשחה שלקו העיקרים ד\"ר יהודה א\"ל ר' יוסי והלא לסוך העיקרים אינו סיפק כיצד עושה הביאו העיקרים ושראם במים והציף עליהן שמן המשחה וקלט את הריח וקפחו ופירש\"י לסוך העיקרים בשמן אינו סיפק דשמן לא הוה אלא י\"ב לוגין ועיקרין הוו טובא שס\"ח מנין. ושראם במים שיבלעו המים ולכשיציף עליהם השמן לא יבליעוהו. וקפחו קנחו קפחו משה לשמן מעל העיקרים ונתנו בצלוחית: \n\n" + ], + [ + "המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו וכו'. זה פשוט בפי העולם לומר שמור הוא מוסק. ובהשגות אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש וכו'. מ\"ש שאין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה כ\"ש דם חיה טמאה יש לומר שכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בשם מריח ריח טוב ביותר למה יגרע. ומ\"ש עוד אבל המור הוא האמור בשיר השירים באתי לגני וגו' אריתי מורי עם בשמי והוא מין עשב או ממין אילן וריחו נודף כן הוא דעת הרמב\"ן בפירוש התורה בפרשת כי תשא וכתב שדעתו שהוא השרף הנקרא מירא: \n", + "ומ\"ש והקנמון הוא העץ שבא מאיי הודו וכו'. הוא נקרא בערבי עוד הנדי וכ\"כ בפירוש המשנה. \n", + "ומ\"ש והקדה הוא הקשט יש לתמוה על זה שהרי אונקלוס תרגם קדה קציעתא ורבינו בפרק שאחר זה מנה קציעה וקשט בשתים. \n", + "ומ\"ש וקנה בשם הם הקנים הדקים כתבן האדומים וכו'. נראה שהוא התבן המבושם הנקרא בערבי אדכר ובלע\"ז אישקינ\"טי והרמב\"ן כתב בפירוש התורה שקנה בשם הוא הנקרא בערבי דרציני והוא קנילא: \n\n" + ], + [ + "העושה שמן המשחה כמעשה הזה וכו' במזיד חייב כרת וכו'. ובפ\"ק דכריתות שנינו שבשוגג חייב חטאת. \n", + "ומ\"ש והוא שעשה אותו להמשח בו אבל אם עשהו להתלמד או ליתנו לאחרים פטור וכו' ואין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה שנאמר ממנו וכו'. שם (דף ה') ת\"ר המפטם את השמן ללמד בו למוסרו לצבור פטור לסוך חייב והסך ממנו פטור לפי שאין חייבים אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד. ותניא תו התם כמה יסוך ויהא חייב ר' מאיר אומר כל שהוא ר' יהודה אומר כזית וידוע דהלכה כר' יהודה. \n", + "ומה שכתב ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה. בפירקא קמא דכריתות ת\"ר שמן [שעשה משה במדבר] בו שלקו העיקרים וכו' ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבא ובפרק שתי מדות אמרו הין דעבד משה לשמן המשחה כיון דלדורות לא היה צריך לפי שעה הוא דעבדיה ואגניז: \n\n" + ], + [], + [ + "אחד הסך את עצמו וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש הסך כלים ובהמה ועכו\"ם שהם כמותה או שסך מתים בו פטור וכו'. ברייתא שם פ\"ק דכריתות (דף י':): \n\n" + ], + [ + "אין מושחין ממנו לדורות וכו'. בפ\"ק דכריתות. \n", + "ומ\"ש ומשוח מלחמה פשוט הוא ששמו מוכיח עליו שנקרא משוח. \n", + "ומ\"ש אפילו כהן בן כהן מושחין אותו. שם אפילו כ\"ג בן כ\"ג טעון משיחה ויליף לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בבית שני שלא היה שמן המשחה היה כ\"ג מתרבה בלבישת בגדים בלבד וכו'. בפרק בתרא דהוריות (דף י\"ב) מתבאר זה ובפרק ד' כתב רבינו שכ\"ג מושחים אותו שבעה ימים זה אחר זה וכן מרבים אותו בשמנה בגדים ז' ימים זה אחר זה: \n\n" + ], + [ + "כיצד מושחין את הכהן וכו' ומלכי בית דוד מושחים אותו כמין נזר על ראשו. בפ\"ק דכריתות ת\"ר מושחין את המלכים כמין נזר ואת הכהנים כמין כי [מאי כמין כי אמר רב מנשיא כמין כי יונית] תני חדא בתחילה מציק שמן על ראשו ואחר כך נותן לו שמן בין ריסי עיניו ותני אחריתי בתחלה נותן לו שמן בין ריסי עיניו ואח\"כ מציק לו שמן על ראשו ומפרש התם טעמייהו ופסק רבינו כברייתא קמייתא דמסתבר טעמיה. \n", + "ומה שכתב ולא ימשח במקומות אחרות ולא ירבה בשמן. פשוט הוא שכל שסך במקום שאינו צריך דמי לשאר אדם שסך בו וה\"ה למרבה בשמן שהרי אינו צריך: \n\n" + ], + [ + "הנותן משמן המשחה ע\"ג מלך וכו'. שם (דף ו':) פלוגתא דר' מאיר ורבי יהודה ופסק כרבי יהודה דפטר: \n", + "ומ\"ש אבל הסך ממנו אפילו למלך וכ\"ג חייב וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך. \n", + "ומ\"ש וכ\"ג שנטל משמן המשחה שבראשו וסך במעיו חייב כרת. מימרא שם (דף ז') ויליף לה מדכתיב על בשר אדם לא ייסך. \n", + "ומ\"ש והוא שיסוך ממנו בכזית. כבר כתבתי בסמוך שזה דעת רבי יהודה דהלכה כוותיה לגבי ר' מאיר: \n", + "וכתב בהשגות והוא שיסוך ממנו בכזית א\"א לא מחוור מתוך הגמרא דכריתות וכו'. וטעמו מדתניא התם הסך בשמן המשחה למלכים ולכהנים ר\"מ מחייב ורבי יהודה פוטר וכמה יסוך ויהא חייב רבי מאיר אומר כל שהוא רבי יהודה אומר כזית והאמר ר' יהודה פטור כי פטר רבי יהודה גבי מלכים וכהנים גבי הדיוט מחייב ר' מאיר ור' יהודה במאי פליגי אמר רב יוסף בהא פליגי רבי מאיר סבר על בשר אדם לא ייסך כתיב וכתיב ואשר יתן ממנו על זר מה סיכה כל שהוא אף נתינה כל שהוא ורבי יהודה סבר ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא מה נתינה דעלמא כזית אף נתינה דעל זר כזית אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים ד\"ה כל שהוא ואמר רב יוסף במאי פליגי ר' מאיר ור' יהודה גבי מלכים וכהנים רבי מאיר סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב ומלך וכהן השתא זרים נינהו ורבי יהודה סבר בעינן עד דאיכא זר מתחלתו ועד סופו ומלך וכהן לאו זרים הוו ופירש רש\"י למלכים וכהנים גדולים לאחר שנמשחו. מה סיכה כל שהוא דלא אשכחן שיעור בסיכה וכו'. נתינה בעלמא כזית דגמרינן מנתינה דונתן לכהן את הקדש דכתיב ביה אכילה [ואיש כי יאכל קודש] וכל אכילה כזית. מעיקרא לאו זרים הם דהא נמשחו מתחלה עכ\"ל. ופשטא דגמרא כהראב\"ד דדוקא בנתינה הוא דאמר רבי יהודה כזית משום דילפא מנתינה דעלמא אבל סיכה דלא ילפא מנתינה הויא בכל שהוא לכולי עלמא. ולדעת רבינו אפשר לומר דכי יליף רבי יהודה נתינה דעל זר בכזית מנתינה דעלמא ה\"ה לסיכה דזר דהויא בכזית לדידיה דילפא מנתינה דאיתקש סיכה לנתינה והיינו דקתני וכמה יסוך ויהא חייב ר' מאיר [סבר] כל שהו ור\"י כזית ואם איתא כמה יתן הוה ליה למיתני ולא כמה יסוך אלא ודאי בסיכה נמי סבר רבי יהודה דצריך כזית והא דמסיים רב יוסף אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים ד\"ה כל שהו היינו במושב מלכים וכהנים שלא נמשחו אבל אם כבר נמשחו פטור לרבי יהודה על הנתינה דלאו זרים נינהו ובפחות מכזית פטור אף על הסיכה: \n\n" + ], + [ + "אין מושחין את המלכים אלא ע\"ג המעיין. שם (דף ה':) ויהיב טעמא כדי שתמשך מלכותן ומייתי לה מדכתיב והורדתם אותו אל גיחון: \n", + "ואין מושחין מלך בן מלך וכו' עד מפני יהויקים אחיו. שם: \n", + "ומ\"ש וזה שמשח אלישע ליהוא לא בשמן המשחה משחו וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "כל כלי המקדש שעשה משה במדבר וכו' ודבר זה אינו נוהג לדורות וכו'. בפ' שני דשבועות (דף ט\"ו) כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ומייתי לה התם מקראי ואיתא נמי להאי ברייתא בפ\"ק דיומא עלה י\"ב: \n\n" + ], + [ + "הכפות והקערות וכו' ושאר כלי שרת כולן של כסף ושל זהב היו. בס״פ המזבח מקדש (זבחים דף פ״ח:) אמרינן אין עניות במקום עשירות. \n", + "ומ\"ש ומותר לעשותן משאר מתכות כמו שביארנו. בפרק ראשון מהלכות בית הבחירה. \n", + "ומ\"ש וכולן מתקדשין במלאכתן. נתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש ואם נשברו מתיך אותם ועושה אותם כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם: \n\n" + ], + [ + "כלי הקדש שניקבו או שנסדקו אין סותמין אותן וכו'. בסוף פרק המזבח מקדש ת\"ר כלי קדש שניקבו אין מתיכין אותן ואין מתיכין לתוכן אבר נפגמו אין מתקנין אותן ופירש\"י אין מתיכין אותן כמו שעושין למדות מנוקבות שמתיכין אותו סביבות הנקב ונסתם הנקב. ואין מתיכין לתוכן אבר לסתום הנקב וכולהו משום דמיחזי כעניות ולאו אורח ארעא: \n\n" + ], + [ + "סכין שנשמט מן הנצב וכו'. שם סכין שנפגמה אין משחיזין את פגימתה נשמטה אין מחזירין אותה אבא שאול אומר סכין מטרפת היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופירש\"י נפגם פגימה גדולה שתיקון השחזתה ניכר. סכין מטרפת שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשים. \n", + "ומ\"ש רבינו שגונזין אותם בצד ההיכל וכו': \n\n" + ], + [ + "שתי מדות של יבש היו במקדש וכו' עד הואיל והיה במקדש בימי משה שמדד בו שמן לשמן המשחה. משנה וגמרא במנחות פרק שתי מדות (מנחות דף פ״ח) ופסק כת״ק: \n\n" + ], + [], + [ + "ומה שכתב ובחצי לוג שהיה במקדש היו מודדין מים למי סוטה וכו' עד שאמרנו. משנה וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "כל המדות האלו קדש וכו'. משנה וגמרא שם ופסק כת\"ק. ופירוש בירוצי היינו מה שנופל מן הכלי לאחר שנתמלא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הקטרת נעשית בכל שנה ושנה ועשייתו וכו' עד י\"א סממנים נאמרו לו למשה בסיני. בפ\"ק דכריתות (דף ו') ומפרש התם קראי דהוו אחד עשר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומוסיפין עליהם בלא משקל מלח סדומית. כן שנינו בברייתא בפ\"ק דכריתות (דף ו' ע\"א) ובירושלמי פ' טרף בקלפי מלח סדומית רובע כלומר רובע הקב ואינו שיעור משקל אלא שיעור מדה. ואין לתמוה למה לא כתב רובע הקב כלשון הברייתא שי\"ל שסמך על מה שכתב כן לקמן בסמוך. \n", + "ומ\"ש וכפת הירדן ועשב אחד שמעלה עשן. שם בברייתא הנזכרת. \n", + "ומה שכתב ולא היו יודעים אותו אלא אנשים ידועים וכו'. בפרק אמר להם הממונה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וזהו משקל אחד עשר סמנים וכו' עד להקטיר ביום הכיפורים. הכל בברייתא שהזכרתי לעיל. ובמקום נטף שנו בברייתא הנזכרת צרי ובסוף הברייתא רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. ודע שדינר הוא משקל מיתקאל שהוא דרמא וחצי והדרמא משקל ששים וארבע שעורות בינוניות. \n", + "ומה שכתב והשאר הוא מותר הקטרת שאמרנו בשקלים כלומר שבכל שנה היה נשאר מאותם שלשה מנין שלא היה מקטיר מהם אלא מלא חפניו והמותר היו עושים ממנו מה שכתב רבינו בהלכות שקלים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נטף האמור בתורה הוא עצי הקטף וכו' בברייתא הנזכרת לעיל רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. וכתב הרמב\"ן בפירוש התורה ראיתי לרב רבינו משה שמכניס בקטרת עץ האילן הנקרא בערבי עוד בלסאן נראה שסבור כי רבן שמעון בן גמליאל בא לחלוק ולומר שאין הצרי מסמני הקטרת כי הוא אינו אלא שרף ובקטרת אין השרף נכנס בו אלא הקטף עצמו עכ\"ל. ואיני יודע מניין לו שלא יכנס השרף בקטרת ועוד שהרי החלבנה והלבונה שרף הם והם נכנסים בקטרת ויותר נכון לומר שרשב\"ג בא לפרש דברי ת\"ק ולומר אל תחשוב שצרי השנוי כאן הוא טריאק\"א כמו הצרי אין בגלעד שזה ודאי לא יכנס בקטרת אבל הוא שרף הנוטף מעצי הקטף שקוטפים העץ ונוטף ממנו שרף הוא שהיה נכנס בקטרת ונכון הוא שיהיה העץ הזה עץ הבלסאמ\"ו כדברי הרמב\"ן וכ\"כ בערוך בערך קטף ולדעת רבינו שמכניס בקטרת עוד בלסאן נאמר שהוא ז\"ל מפרש שהעץ עצמו של הבלסאן נקרא צרי ורשב\"ג בא לחלוק ולומר שצרי אינו העץ עצמו אלא השרף הנוטף ממנו כשקוטפין אותו והוא הנכנס בקטרת לא העץ ופסק כת\"ק: \n", + "ומ\"ש והשחלת הוא הצפורן וכו'. כן תרגם אונקלוס שחלת טופרא. \n", + "ומה שכתב והחלבנה כמו דבש שחור וריחו קשה כך אמרו בפ\"ק דכריתות שהחלבנה ריחה רע ונראה מדברי רבינו שהוא הנקרא בערבי מיעה סאילה שהוא כמו דבש שחור והעולם לועזים חלבנה גאלבנ\"ו ובפירוש המשנה פרק קמא דכריתות כתב המעתיק שמיעה הוא אשטור\"ק וטעות הוא בידו וכן מה שכתב שיש אומרים שחלבנה הוא מחלב ויש אומרים שהוא לדאן הכל טעות. \n", + "ומ\"ש רבינו וזהו שמות הסמנים בערבי עוד באלסאן הוא נטף וקראוהו בברייתא הנזכרת צרי וכבר נתבאר. \n", + "ואצפר איל טיב הוא שחלת. \n", + "ומיעה הוא חלבנה. \n", + "ולכאן הוא לבונה. \n", + "ומוסק הוא מור וכבר נתבאר בפרק ראשון שיש חולקים בזה. \n", + "וקציעה הוא שמו גם בברייתא הנזכרת. \n", + "וסנבאל אלנדרין הוא שבלת נרד השנוי בברייתא הנזכרת. \n", + "וזעפרן הוא כרכום השנוי בברייתא. \n", + "וקושט הוא שמו גם בברייתא הנזכרת. \n", + "ועוד הירדי הוא קנמון. \n", + "וקסר סליכא הוא קלופה השנוי בברייתא הנזכרת. \n", + "וענבר הוא כפת הירדן: \n", + "כתב סמ״ג קנמון אינו קניל״ה בלע״ז שהרי מקניל״ה יש הרבה ואילו מקנמון אמרינן בפרק במה אשה (שבת דף ס״ג) שנגנז ולא נשתייר כי אם מעט ומשתכח בגזאי [דצימצמאי] מלכתא עכ״ל. ולפי זה גם כן אינו עוד הירדי שהרי נמצא הרבה: \n\n" + ], + [ + "כיצד מפטמין את הקטרת מביא תשעה קבין בורית כרשינה ושף בה את הצפורן. הגירסא הנכונה בדברי רבינו ואחר כך שורה את הצפורן באחד ועשרים קב יין קפריסין או יין ישן לבן והוא יין חזק ביותר והוא בברייתא הנזכרת לעיל יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא אם לא מצא יין קפריסין מביא חמר חיור עתיק. \n", + "ומה שכתב ואחר כך שוחק כל אחד מן הסממנים בפני עצמו הדק אפשר שטעמו משום דכתיב ביה ממולח שתרגומו מערב ומשמע לרבינו דהיינו שישחוק כל אחד לבדו ואחר כך יערבם דאחר שחיקה מתערבים יותר יפה מקודם שחיקה ויותר נראה שטעמו מדכתיב בד בבד יהיה וכמו שכתבתי בראש פרק ראשון. \n", + "ומה שכתב וכשהוא שוחק אומר הדק היטב וכו'. בפירקא קמא דכריתות ופירש\"י הממונה אומר כן לשוחק ומפרש טעמא בגמרא שהקול יפה לבשמים. \n", + "ומה שכתב ומערב הכל. כבר כתבתי דהיינו מדכתיב ממולח: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכל מעשיה בקדש בתוך העזרה. בפ\"ק דכריתות (דף ז') קדש היא קדש תהיה לכם כל מעשיה לא יהיו אלא בקודש. \n", + "ומ\"ש ומשל הקדש. בפ\"ד דשקלים (משנה ה') ובפרק קמא דשבועות (דף י':): \n", + "ומ\"ש והמפטם את הקטרת מן החולין או בכלי של חולין פסולה. נראה דמשמע ליה הכי מדתניא כל מעשיה לא יהיו אלא קדש וטעמא מדכתיב תרי זימני קדש ובירושלמי פרק ד' דשקלים (הלכה ז') פטמה בחולין רבי יוסי ברבי חנינא אמר פסולה ר' יהושע בן לוי אמר כשרה מאי טעמא דרבי יוסי ברבי חנינא קדש היא שתהא הויתה בקדש מ\"ט דריב\"ל קדש היא שתהא באה מתרומת הלשכה אתיא דר\"י בר' חנינא כשמואל ודריב\"ל כר\"י ולפי זה היה ראוי להכשיר כריב\"ל ור\"י מ\"מ מאחר דגמרא דידן סתם וכתב כל מעשיה לא יהיו אלא בקדש דמשמע דעיכובא הוא פסק כן: \n\n" + ], + [ + "פעמים בשנה היו מחזירין אותו למכתשת וכו' עד כדי שלא יפוג ריחה. בפ' קמא דכריתות (דף ו':) והוה משמע ליה דתרי מילי נינהו חדא שפעמים בשנה היו שוחקים אותה שנית שבימות החמה היו מפזרין אותה אפילו שלא בשעת שחיקה ובימות הגשמים צוברין אותה אף שלא בשעת שחיקה אלא שמלשון הברייתא נראה שכשמחזירה למכתשת קאמר שבימות החמה מחזירה פזורה ובימות הגשמים מחזירה צבורה: \n\n" + ], + [ + "נתן לתוכה דבש כל שהוא פסלה חיסר וכו'. בברייתא הנזכרת ובפ' הוציאו לו (דף כ\"ג) מנין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה ענן הקטרת את הכפרת הא לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה ופירש\"י או שחיסר דכתיב הקטרת שלימה ולא חסרה ומקשה התם ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית א\"ר ששת הב\"ע כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה רב אשי אמר אפילו תימא הזיד בזו ובזו כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסרה אביאה לא מיחייב דקא עייל ליה שלימה אהקטרה מיחייב דקא מקטר קטרת חסרה. וכתב זה רבינו בסוף הל' עבודת יה\"כ: \n", + "פטמה מעט מעט וכו'. בפ\"ק דכריתות איפליגו תנאי ופסק כחכמים ומימרא הכא ומימרא דרבא התם אתיא כוותייהו: \n\n" + ], + [ + "העושה קטורת מי\"א סממנים אלו וכו'. הכי משמע מדתנן בפ\"ק דכריתות המפטם את הקטרת וקרא נמי כתיב איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו הכי משמע: \n", + "ומה שכתב ובשוגג מביא חטאת קבועה. בריש כריתות. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שלא עשה המשקל כולו אלא חציו או שלישו וכו'. בפ\"ק דכריתות אהא דתניא וחכמים אומרים בכל יום היה מתקן במתכונתה ומכניס מסייע ליה לרבא דאמר קטרת שפטמה לחצאין חייב דכתיב והקטרת אשר תעשה כל שתעשה והא אפשר דעבדה פרס בשחרית ופרס בין הערבים ופירש\"י במתכונתה לישנא דקרא אם היה רוצה לפטם הקטרת דבר יום ביומו עושה הילכך יחיד שלא פיטם אלא מנה חייב וחצאין דרבא לאו דוקא אלא כל דראוי להקטיר: \n\n" + ], + [ + "עשאה להתלמד בה או למוסרה לציבור פטור. ברייתא שם ויליף לה מקרא: \n", + "הריח בה ולא עשאה וכו'. ברייתא שם המריח בה פטור אלא שמעל ופירש\"י המריח בה בקטרת של צבור: \n\n" + ], + [ + "מזבח הזהב שבהיכל וכו'. מבואר במקראות ס\"פ תצוה ועשית מזבח מקטר קטרת וגו' לא תעלו עליו קטורת זרה ועולה ומנחה ונסך לא תסכו עליו וקטרת שאינה כזו או שהתנדב אותה יחיד או רבים כלומר ולא מסרה לצבור הרי היא בכלל קטרת זרה: \n\n" + ], + [ + "בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום וכו'. בפרק אלו נאמרים (סוטה דף ל״ה): \n\n" + ], + [ + "כשנושאים אותו על הכתף כו': ומ\"ש ונזהרים שלא ישמטו הבדים מן הטבעות וכו'. בפרק בא לו (יומא דף ע\"ב): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש ומ\"ע להיות הלוים פנויים ומוכנים לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו בסיפרי פרשת קרח שומע אני אם רצה יעבוד אם לא רצה לא יעבוד תלמוד לומר ועבד הלוי בעל כרחו: \n", + "ומה שכתב ובן לוי שקיבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן. בפרק עד כמה (בכורות דף ל':) ופירש״י דברי לוים לשורר ולשרת ולהיות שוער x: \n\n" + ], + [ + "עבודה שלהם היא שיהיו שומרים המקדש. בראש מסכת מדות (פ\"א מ\"א). \n", + "ומ\"ש ויהיו מהם שוערים וכו' ויהיו מהם משוררים וכו' עד הוי אומר זו שירה. בפ\"ב דערכין (דף י\"א ע\"א ב'): \n", + "ומתי אומר שירה על כל עולות הצבור החובה וכו'. בפ\"ב דערכין (דף י\"א:) בעי רבי אבין עולת נדבת צבור טעונה שירה או אינה טעונה שירה ואסיקנא ת\"ש דתני רב מרי בריה דרב כהנא לעולותיכם ולזבחי שלמיכם מה עולה קדש קדשים אף שלמים קדש קדשים ומה שלמים קבוע להם זמן אף עולה קבוע לה זמן ופירש\"י מה עולה האמורה כאן קדש קדשים דאין לך עולה קדשים קלים אף שלמים האמורים כאן שטעונין שיר בשלמים קדשי קדשים משתעי ואין לך שלמים קדשי קדשים אלא כבשי עצרת דשלמי צבור הן וכתיב בה קדש יהיו לה' לכהן ומה שלמים האמורים כאן לגבי שיר קבוע להם זמן דהא אוקימנא בכבשי עצרת אף עולה האמורה כאן שקבוע לה זמן לאפוקי נדבת צבור דאין קבוע לה זמן. \n", + "ומ\"ש בעת ניסוך היין. שם מימרא דרב שמואל בר נחמני (שם דף י\"א. וי\"ב. וברכות ל\"ה): \n", + "ומ\"ש וכן הנסכים הבאים בפני עצמן אין אומרים עליהם שירה. שם (דף י\"ב) בעיא דלא איפשיטא ופסקה לקולא: \n\n" + ], + [ + "לוי האונן מותר לעבוד ולשורר. בסיפרי פרשת שמיני פ\"ב: \n", + "ואין פוחתין מי\"ב לוים עומדים על הדוכן וכו' ומוסיפין עד לעולם. משנה בפ\"ב דערכין (דף י\"ג). \n", + "ומ\"ש ואין אומרים שירה אלא בפה בלא כלי וכו' ואחרים היו עומדים שם מנגנים בכלי שיר מהם לוים ומהם ישראלים מיוחסין וכו'. שם במשנה (דף י') גבי מכים בחליל ועבדי הכהנים היו דברי ר' מאיר רבי יוסי אומר משפחת בית הפגריא ובית צפריא מעימאום היו משיאים לכהונה רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לוים היו ופירש\"י ועבדי הכהנים היו אותם המכים בחליל. משיאין לכהונה כהנים היו נושאים בנותיהם שישראלים מיוחסים היו ובגמרא (דף י\"א) לימא בהא קא מיפלגי דמאן דאמר עבדים קסבר עיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא דעביד ומאן דאמר לוים היו קסבר עיקר שירה בכלי ותסברא ר' יוסי מאי קסבר אי קסבר עיקר שירה בפה עבדים סגיא אי קסבר עיקר שירה בכלי לוים בעינן לעולם קסבר עיקר שירה בפה והכא במעלין מדוכן ליוחסין ולמעשרות קא מיפלגי ופירש\"י ר' יוסי דאמר ישראלים מיוחסים היו מאי קסבר אלא דכ\"ע עיקר שירה בפה וידוע דהלכה כרבי יוסי לגבי רבי מאיר והוא הדין לגבי רבי חנינא בן אנטיגנוס דהא הוא מארי גמרא טפי מיניה. \n", + "ומ\"ש ואין אלו המשוררים על פי הכלים עולין למנין הי\"ב. שם (דף י\"ג:) במשנה אין פוחתין מי\"ב לוים עומדים על הדוכן ומוסיפין עד לעולם ובתר הכי תנן ר' אליעזר בן יעקב אומר אין עולים למנין ופירש רבינו שם כבר אמרנו שעיקר השירה בפה ואמר רבי אליעזר בן יעקב שהאומרים השיר על הכלים ואין אומרים בפה אינם עולים ממנין שנים עשר לוים: \n\n" + ], + [ + "ובמה הם מנגנים וכו'. אלו הם כלי הניגון המוזכרים שם במשנה: \n", + "ומ\"ש ואין פוחתין משני חלילים וכו' עד ולא מוסיפין על י\"ב. שם במשנה (דף י\"ד) \n", + "ומ\"ש ואין פוחתין משתי חצוצרות וכו'. שם במשנה (דף י\"ג) אין פוחתין משתי חצוצרות וכו' ומוסיפין עד עולם ובגמרא ועד כמה אמר רב הונא וכו' עד מאה ועשרים ומייתי לה מקרא מחצצרים בחצוצרות. \n", + "ומ\"ש ואין פוחתין מתשעה כנורות וכו'. שם אין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם והצלצל לבד מנא הני מילי א\"ר אסי דאמר קרא ואסף במצלתים להשמיע מצלתים תרי הוו כיון דחדא עבידתא עבדי וחד גברא עביד בהו קרי להו חד ופירש\"י עבידתא חד עבדי דאין אחד מועיל בלא חבירו שהן שתי חתיכות רחבות של מתכת ומכין זו על זו: \n\n" + ], + [ + "בימי המועדות כולם וכו': החצוצרה היתה נעשית מן העשת של כסף וכו' עד פסולה. ברייתא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ח) ויליף לה התם מקראי: \n", + "והחלילין שהיו מנגנים בהם היה אבוב שלהם של קנה וכו' עד ובשמנת ימי החג. משנה בפרק שני דערכין (דף י') פירש\"י אבוב היינו חליל. ולא היה מחלק מסיים אלא באבוב יחידי כשהיה מגיע לסיום הנעימה היה אחד מהחלילין מאריך לאחר שתיקת האחר שזו היא חילוק יפה יותר משיסיימו שניהם כאחד. חילוק היינו סיום שמחלק בין נעימה לנעימה ולא היו מסיימים כולם בבת אחת אלא אחד מסיים לבסוף וזה הוא נוי גדול: \n\n" + ], + [ + "בשנים עשר יום בשנה וכו'. משנה בפרק שני דערכין. \n", + "ומ״ש וחליל זה דוחה שבת וכו'. בר״פ החליל (סוכה דף נ״א) א״ר ירמיה מחלוקת בשיר של שואבה וכו' אבל בשיר של קרבן דברי הכל עבודה היא ודוחה את השבת ורב יוסף דפליג עליה איתותב: \n\n" + ], + [ + "אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו וכו'. בספ\"ק דחולין (דף כ\"ד). \n", + "ומה שכתב ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש וכו'. משנה בפ\"ב דערכין (דף י\"ג:) אין הקטן נכנס לעזרה ולעבודה אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה ופירש\"י אין לוי קטן נכנס לשום עבודה כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות: \n", + "ואיכא למידק דמשמע מהכא דמשיגדיל ויהיה איש כשר לעבודה וזה סותר מ\"ש למעלה שאינו נכנס לעבודה עד שיהא בן שלשים שנה. ויש לומר דהתם לשיר שהיא חכמה גדולה וצריכה לימוד המוסיק\"א והכא לשאר עבודות שאינם צריכות לימוד כגון הגפת דלתות וכיוצא בהן. ועי\"ל דהתם לשתהיה עבודה מיוחדת לו תמיד והכא מיירי לעבוד אי זה פעם במקרה דיקא נמי דלעיל כתב לעבודתו והכא כתב לעבודה. ויש מי שתירץ דהתם בזמן שהיו נושאים בכתף שהיה צריך למשא ואין לדחות דמה לימוד צריך למשא דאמרינן בספ\"ק דחולין גבי שצריך ה' שנים ללימוד שאני הלכות עבודה דתקיפין ופירש\"י להוריד המשא ולפרקו ולנטותו ולהעמיד קרסיו וקרשיו והשיר לקרבן בפה ובכלי: \n\n" + ], + [ + "זה שנאמר בתורה בלוים וכו' אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין אלא בקול. בספ\"ק דחולין (שם דף כ\"ד): \n\n" + ], + [ + "שמואל הרואה ודוד המלך חלקו הלוים לכ\"ד משמרות וכו'. בפרק בתרא דתעניות (דף כ\"ז). \n", + "ומ\"ש וכל אנשי משמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות. איכא למידק דמשמע מדבריו אלה שראש המשמר מחלק אנשי המשמר לבתי אבות וכל בית אב עובד יום אחד מיוחד בשבוע א\"כ מה זה שכתב וראשי האבות מחלקים אלו העובדים ביום שלהם והלא כבר חילקם ראש המשמר. וי\"ל שראש המשמר מחלק אנשי משמר שלו לשבעה בתי אבות ואע\"פ שיהיו במשמר אנשים רבים אינו מחלקם אלא לשבעה חלקים כל חלק נקרא בית אב אבל אינו מסיים אי זה בית אב יעבוד ביום א' ואי זה ביום שני וזה עושים ראשי בתי אבות שהם מסיימים ואומרים בית אב פלוני יעבוד ביום א' ובית אב פלוני ביום שני וכן כולם. כך היה נראה לפרש דברי רבינו פה אבל ממ\"ש בפרק שאחר זה כל ראש משמר היה מחלק משמרו לבתי אבות עד שיהיה כל בית אב ואנשיו עובד ביום אחד מימות השבת והאחר ביום של אחריו והאחר ביום שלאחריו ולכל בית אב ואב ראש אחד ממונה עליו נראה שראש משמר היה מסיים היום שיעבוד בו בית אב זה וכן לכל בית אב יומו ולפי זה מ\"ש \n", + "פה וראשי בית אב מחלקים אלו העובדים ביום שלהם היינו שבית אב המיוחד לעבוד ביום א' ראש בית אב שלו מסיים לעבודתו פלוני ופלוני יהיו שוערים ופלוני ופלוני יהיו משוררים ופלוני יהיה שוער בשער פלוני ופלוני בשער פלוני ופלוני ישורר בכלי שיר פלוני ופלוני ישורר בכלי שיר פלוני וזהו שכתב וראשי האבות מחלקים אלו העובדים ביום שלהם איש איש על עבודתו וזהו בראשי בתי הלוים אבל ראשי אבות הכהנים לא היו מיחדים שום עבודה לשום אחד כי אם ע\"פ הפייס ותמהני למה הוצרכו לפייס היה לראשי אבות לחלק העובדים ביום שלהם איש איש על עבודתו כמו שהיו עושים הלוים x וצריך עיון: \n", + "וכל הלוים מוזהרים על עבודת המזבח וכו'. בפ\"ב דערכין (דף י\"א) ולא ימותו גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה אמר אביי נקטינן משורר ששיער בשל חבירו במיתה שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה וגו' והזר הקרב יומת מאי זר אילימא זר ממש הכתיב חדא זימנא אלא זר דאותה עבודה מיתיבי משורר ששיער ושוער ששורר אינם במיתה אלא באזהרה תנאי היא דתניא מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל רבי יוחנן בן גודגדא א\"ל בני חזור לאחוריך שאתה מן המשוררי' ולא מן השוערים מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר מיתה היא וגזרו בה רבנן ומר סבר אזהרה היא ולא גזרו בה (רבנן) דכ\"ע אזהרה היא מ\"ס מסייע גזרו ביה רבנן ומ\"ס לא גזרו ביה רבנן ופירש\"י אתם בשלהם הכהנים שנכנסו בעבודת לוים וכו' כגון לוי משורר שהגיף דלתות ולוי משוער שאמר שיר שהרי הלוים היו חלוקין זה למשוער וזה למשורר. אלא באזהרה לא איתפרש לן. אביי לית ליה הא מתניתא דקתני לעיל הם בשלהם אינו במיתה דהא משכחת תנא אחרינא דקאי כוותיה. זר ממש כגון ישראל. הא כתיב חדא זימנא בההיא פרשתא גופה וקאי נמי אעבודת הלוים. ר' יוחנן בן גודגדא סבר משורר ששיער במיתה כשהוא מגיף לבדו וגזרו רבנן במסייע דלא ליתי למעבד לחודיה ורבי יהושע סבר אפילו כי עביד לחודיה אינו אלא באזהרה ולא גזרו רבנן במסייע. וסובר רבינו שמאחר דאביי דבתרא הוא מפרש פלוגתא דרבי יהושע בן חנניה ור' יוחנן בן גודגדא באי הויא במיתה או באזהרה ופסקה למילתיה כמ\"ד במיתה נקיטינן כוותיה ואע\"ג דבגמרא דחי דכ\"ע אזהרה היא וכו' לא שבקינן מאי דפשיטא לאביי משום מאי דדחי הגמרא ועוד דלישנא דסיפרי כאוקמתא דאביי משמע כמו שאכתוב בסמוך. וספר מצות גדול כתב (לאוין סימן רצ\"ו) אמר אביי נקיטינן משורר ומשוער בשל חבירו במיתה וכו' מיתיבי משורר ששיער ושוער ששורר אינו במיתה אלא באזהרה ומתרץ תנאי היא ודוחה שם ודילמא דכ\"ע באזהרה ודומה שנדחו שם דברי אביי מאחר שאינו מתרץ כלום עכ\"ל וכבר כתבתי טעם רבינו שפסק כאביי. ועדיין קשה היאך פסק רבינו דלוי שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייב מיתה דהא אביי נמי לא חייב מיתה למסייע שהרי אמר מר סבר מיתה הוא וגזרו בה רבנן וצ\"ל שבגירסת רבינו לא היה מסיים וגזרו בה רבנן אלא הכי גריס מ\"ס מיתה היא ומ\"ס אזהרה היא וקאי גם למסייע שכל ששינה עבודתו אפילו כל שהוא חייב מיתה ומה לי שיהיה מסייע סוף סוף הרי נתעסק בעבודה שאינה שלו ולשון סיפרי שאכתוב בסמוך דקתני שאמר לו רבי יוחנן בן גודגדא לרבי יהושע שאתה מתחייב בנפשך הכי משמע שהיה חייב אע\"פ שלא היה אלא מסייע. ומ\"מ יש לתמוה על רבינו שפסק דכהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה דהא תניא ולא ימותו גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה. וספר מצות גדול כתב על דברי רבינו ועוד כתב שכהן שעובד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה כברייתא אחרת אשר שם עכ\"ל ואני לא מצאתי בפרק הנזכר שום ברייתא ששנוי בה כן. ומצאתי בספר המצות לרבינו וז\"ל לשון סיפרי אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו אזהרה שמענו עונש מניין ת\"ל ולא ימותו אין לי אלא לוים שנענשים ומוזהרים על עבודת כהנים כהנים על עבודת לוים מניין ת\"ל גם הם מעבודה לחברתה מניין ת\"ל גם אתם ביקש רבי יהושע לסייע את רבי יוחנן ב\"ג בהנעלת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מתחייב בנפשך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים הנה התבאר כי לוי שיעבוד במקדש זולת עבודתו חייב מיתה בידי שמים וכן הכהנים לא יתעסקו בעבודת הלוים אבל אם עבדו אינם במיתה אלא במלקות ובמכילתא אל כלי הקדש יכול אם נגעו יהיו חייבים תלמוד לומר על עבודתו משום עבודה הם חייבים ולא משום נגיעה אין לי אלא הלוים על ידי כהנים כהנים ע\"י לוים מניין ת\"ל גם אתם ושם אמרו הכהנים ע\"י הלוים במלקות והלוים ע\"י הכהנים במיתה עכ\"ל. ואיני יודע למה דחה ברייתא השנוייה בגמרא וסמך על ברייתא השנויה במכילתא. ועוד קשה לי על הראיה שהביא מסיפרי דאדרבה שם משמע דכשם שהלוים על עבודת כהנים במיתה כך כהנים על עבודת לוים במיתה דהא מייתי לה מגם הם והרי גם אתם דריש ליה ללוי בעבודת לוי חבירו במיתה ומשמע דגם הם נמי מידריש בגוונא דדריש גם אתם ומהי תיתי לן דגם הם לא קאי אעונש נמי דמסתמא משמע דגם אעונש קאי וזה דעת הראב\"ד שכתב א\"א והלא כבר נאמר ולא ימותו גם הם גם אתם ובסיפרי נמי הכי דריש ליה לעונש ואזהרה עכ\"ל. וי\"ל שטעם רבינו משום דבסיפרי מסיים בה רבי אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר אל תכריתו וגו' וזאת עשו להם אין לי אלא לוים שענושים ומוזהרים על עבודת כהנים כהנים על עבודת לוים מניין ת\"ל ובנסוע המשכן יורידו אותו הלוים מעבודה לחבירתה מניין ת\"ל (עמהם) והחונים לפני המשכן קדמה וכו' מה ת\"ל גם הם גם אתם לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן וכו' ומדמייתי לכהנים על עבודת הלוים מדכתיב יורידו אותו הלוים כלומר ולא הכהנים והרי אין שם עונש אלא ל\"ת הבא מכלל עשה ומדאמר רבי אינו צריך משמע דלא פליגי לענין דינא אלא במשמעות דורשין וכיון דלרבי כהנים בעבודת לוים אין בהם עונש הוא הדין לת\"ק כי מרבי לכהנים בעבודת לוים לא מרבי להו אלא לאזהרה ולא לעונש. ויש לדקדק כי מייתי מעבודה לחברתה מניין מוהחונים לפני המשכן קדמה ומשמע דלוי בעבודת לוי אחר קאמר ומייתי מדמסיים ביה קרא והזר הקרב יומת וקשה שהרי שם משה ואהרן ובניו שומרים שהם כהנים וי\"ל דמשה לוי הוא. ודע שגירסת סיפרי אינה מיושבת בעיני דמייתי לכהנים על עבודת לוים מדכתיב גם הם והלא הם אלוים קאי ותו דמייתי (כהנים על עבודתם) מעבודת לוי לעבודת לוי מדכתיב גם אתם והלא אתם אכהנים קאי ולכן נראה שהגירסא הנכונה כהנים על עבודת לוים מניין ת\"ל גם אתם מעבודה לחבירתה מנין כלומר מעבודת לוי אחד לעבודת לוי אחר מניין ת\"ל גם הם ולפי סברת רבינו ה\"פ לא יקרבו ולא ימותו גם הם דלוי שעבד עבודת כהן או עבודת לוי חבירו במיתה ומאי דכתיב בתר הכי גם אתם דהיינו כהן בעבודת לוי לא קאי אלא [אלא] יקרבו ולא אולא ימותו: \n", + "ומה שכתב אבל ליגע מותרים. בסיפרי זוטא פרשת קרח דריש הכי מקרא וכבר כתבתי בסמוך שכתב רבינו דאיתיה נמי במכילתא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הכהנים הובדלו מכלל הלוים וכו'. כך מנאה במנין המצות: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וצריך כל אדם מישראל וכו'. בס״פ הניזקין (גיטין דף נ״ט:) ועיין שם בפירש״י ותוספות: \n\n" + ], + [ + "משה רבינו חלק הכהנים לשמנה משמרות וכו' ובימי שמואל. בפ' בתרא דתעניות (דף כ\"ז): \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) ומצות עשה להיות כל המשמרות שוים ברגלים וכו' עד וקבעום כל משמר ומשמר בשבתו. בסוף פרק החליל (סוכה דף נ״ו): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן עבודת לחם הפנים במשמר שזמנו קבוע. שם בתוספתא לחם הפנים עבודתו במשמר הקבוע ואכילתו בכל המשמרות פי' עבודתו סילוקו וסידורו והקטרת הבזיכים ומפורש הטעם בתוספות משום דבגמרא מרבינן ליה חלק כחלק יאכלו משמע לאכילה רבייה רחמנא ולא לעבודה: \n", + "ומה שכתב אבל עבודת שתי הלחם בכל המשמרות. נראה דהיינו מפני שהוא בכלל מה שאמרו בס\"פ החליל שמה שאמור ברגלים היו כל המשמרות שוות. \n", + "ומ\"ש ומניין שאינו מדבר אלא ברגלים שנאמר מאחד שעריך מכל ישראל וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש ומניין שאינו מדבר אלא בכהנים וכו'. בסיפרי פרשת שופטים: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וכן כהן שהיה לו קרבן הרי זה בא למקדש ומקריבו בכל יום שירצה וכו' והעור של קרבנו ואכילתו שלו. כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והיא גירסת סמ״ג והדין בס״פ הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ט:) תנו רבנן מניין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת״ל ובא בכל אות נפשו ושרת ומניין שעבודתה ועורה שלו ת״ל ואיש את קדשיו לו יהיו ופירש״י עבודתה שכר עבודתה דהיינו בשרה. וכתב הראב״ד ועור הקרבן ועבודתו לאותו הכהן בלבד שנתן לו א״א לא כי אלא אכילתו ועורו של בעליו עכ״ל. ופשטא דגמרא כדברי הראב״ד דקאמר גבי היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה משמע תיהוי דידיה דבעל הקרבן קאמר הרי דכי משוי שליח עבודתה ועורה של בעל הקרבן אבל רבינו מפרש דכי קאמר תיהוי דידיה לאו אבעליו קאי אלא אכל כהן שירצה דקתני קאי דהיינו שליח. \n", + "ומ״ש ואפילו חטאתו מקריב ומכפר ע״י עצמו. בפרק אלו מנחות (מנחות דף ע״ד) יליף לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היה הכהן בעל הקרבן בעל מום וכו' שם בברייתא הנזכרת מסיים בה אם היה בעל מום נותנה לכהן שבאותה משמר ועבודתה ועורה שלו ומדברי רש\"י נראה שהוא גורס נותנה לאנשי משמר וכן נראה מדברי רבינו ופירש\"י אם היה בעל מום ראוי לאכול ואינו ראוי להקריב אין ראוי לעשות שליח להקריבה כל מי שירצה אלא נותנה לבני המשמר והואיל והוא ראוי לאכילה קרינן ביה ואיש את קדשיו לפיכך עבודתה ועורה שלו לישנא אחרינא גרסינן עבודתה ועורה לאנשי המשמר כיון דהם הקריבוה עכ\"ל. ורבינו גורס כלשון הזה. \n", + "ומ\"ש היה זקן או חולה שיכול לעבוד ע\"י הדחק נותן קרבנו לכל כהן שירצה וכו'. שם אם היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר האי זקן או חולה היכי דמי אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי משוי אמר רב פפא שיכול לעשות ע\"י הדחק עבודה [דכי עביד ע\"י הדחק עבודה] היא משוי שליח אכילה דכי אכיל ע\"י הדחק אכילה גסה היא ואכילה גסה לאו כלום היא מש\"ה עבודתה ועורה לאנשי משמר: \n\n" + ], + [ + "היה טמא בקרבנות הצבור וכו'. שם א\"ר ששת אם היה כהן טמא בקרבן צבור נותנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר היכי דמי אי דאיכא טהורים טמאים מי מצו עבדי ואי דליכא טהורים עבודתה ועורה לאנשי משמר הא טמאים נינהו ולא מצו אכלי אמר רבא אימא לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר. ופירש\"י טמאים מי מצו עבדי וכיון דלא מצו עבדי שליח היכי משוו. ודברי רבינו תמוהים שכתב נותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר דמשמע שנותנו לבעלי מומין טהורים שיקריבוהו והא בעלי מומין לאו בני הקרבה נינהו ועוד שכתב שעורו ועבודתו לאנשי משמר הטמאים והרי בגמרא הקשו הא טמאים נינהו ולא מצו אכלי ושני רבא אימא לבעלי מומין טהורין שבאותו משמר והיאך כתב רבינו בהפך ונראה דמש\"ה כתב הראב\"ד א\"א כל זה שבוש אלא נותנו לכל כהן שירצה לעבדה ועורה ועבודתה לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר. וגם על דבריו אני תמיה למה כתב שעורה לבעלי מומין ולמה לא יהיה לאנשי משמר: \n", + "וליישב דברי רבינו נראה שיש למחוק מדבריו תיבת ועבודתו. \n", + "ומ\"ש נותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר לא לענין הקרבת הקרבן קאמר דפשיטא שאחד מהכהנים הטמאים מקריבו ולא בעלי מומין אלא לענין בשר הקרבן קאמר שנותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר שיאכלוהו ועורו לאנשי משמר הטמאים דכי אמר רבא אימא לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר לא קאי אלא לעבודתה דהיינו אכילת בשר הקרבן שא\"א לטמאים לאכלו אבל עורה לטמאים שבאותו משמר והשתא שפיר קאמר רב ששת עבודתה ועורה לאנשי משמר דהיינו לומר דעבודתה דהיינו אכילת בשרה לבע\"מ טהורים שבאותו משמר ועורה לאנשי משמר הטמאים ועי\"ל שאין צריך למחוק מדברי רבינו שום תיבה אלא להקדים תיבה לחבירתה דה\"ג בדברי רבינו נותנו לבעלי מומין טהורין לעבודתו ועורו לאנשי משמר הטמאים וכמו שפירשתי: \n", + "ודע שהתוס' כתבו תימה עורה אמאי הויא לבעלי מומין עכ\"ל. ובמה שפירשתי לדעת רבינו ניחא דלא הוי אלא לאנשי המשמר הטמאים ולא חש רבינו לכתוב דנותן הקרבן לעשותו לכל כהן שירצה כדקתני בברייתא משום דכיון דכולם טמאים הוי כאילו כולם טהורים וכבר קדם שהוא רשאי ליתן קרבנו להקריבו לכל כהן שירצה: \n", + "ואכתי קשיא דהתם כתב שעור הקרבן לאותו הכהן בלבד שנתן לו וכאן כתב שהוא לאנשי משמר וי\"ל דרבינו ה\"ק א\"א לאכלו לא הוא ולא שאר אנשי משמר התמימים מפני שכולם טמאים אבל עורו לאנשי משמר הטמאים שאם הוא הקריבו הרי הוא לו ואם נתנו לאחר להקריבו הרי הוא של המקריבו: \n", + "ואפשר היה לקיים גירסת הספרים ועורו ועבודתו וע\"פ מה שפירשתי ונפרש דנותנו לבעלי מומין היינו אכילת הבשר ועבודתה לטמאים היינו הקרבתה אלא שקשה שלפי זה עבודתו דנקט רבינו משונה מעבודתו שאמרו בגמרא: \n\n" + ], + [ + "היה הקרבן של כ\"ג והיה אונן וכו'. גם זה שם (ב\"ק דף ק\"י) אמר רב אשי אם היה כ\"ג אונן נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר מאי קא משמע לן תנינא כ\"ג מקריב ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב סד\"א כי חס רחמנא עליה דכ\"ג לקרובי הוא אבל לשוויי שליח לא מצי משוי קא משמע לן. ופירש\"י אם היה כ\"ג אונן ויש לו קרבן עצמו להקריב. נותנו לכל כהן שירצה כיון שכ\"ג מקריב אונן: \n\n" + ], + [ + "כל ראש משמר ומשמר מחלק משמרו לבתי אבות וכו'. [נתבאר פ\"ג ה\"ט]: \n\n" + ], + [ + "וממנים כ\"ג וכו'. נתבאר בפ\"א: \n", + "ומ\"ש ואם אין שם שמן המשחה וכו'. גם זה נתבאר שם: \n\n" + ], + [ + "כיצד מרבין אותו בבגדים לובש ח' בגדים ופושטן וכו' וכשם שרבוי בגדים ז' כך משיחה בשמן ז' יום אחר יום. פ\"ק דיומא עלה ה' תניא וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו מה ת\"ל לפי שנאמר שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אין לי אלא נתרבה ז' ונמשח ז'. נתרבה ז' ונמשח יום א' נתרבה יום א' ונמשח ז' מניין ת\"ל אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו מ\"מ אשכחן ריבוי ז' לכתחלה משיחה ז' לכתחלה מנ\"ל אב\"א מדאצטריך קרא למעוטיה ואב\"א דאמר קרא [ובגדי הקדש אשר לאהרן וגו'] למשחה בהם ולמלא בם את ידם איתקש משיחה לריבוי מה ריבוי ז' אף משיחה ז' ובסיפרי תניא לפי שנא' שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו שיכול אין לי אלא שנמשח ז' ונתרבה יום אחד נמשח יום א' ונתרבה ז' נתרבה יום א' נמשח יום א' (ונתרבה ז' נתרבה יום א' נמשח יום א') ואפי' שעה מניין ת\"ל אשר יוצק על ראשו שמן המשחה אפילו שעה אחת ומילא את ידו ללבוש את הבגדים אפילו שעה אחת. כתב הראב\"ד ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל ז' א\"א נראה מדבריו ימים שהיה בהם המשיחה וכו'. ואין בדבריו הכרע לדחות פירושו של רבינו, והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שגם דעת רבינו כהראב\"ד וביאור מ\"ש ואם עבד היינו עבודה שצריך לה כ\"ג דהיינו עבודת יוה\"כ וזהו שסיים וכתב נעשה כ\"ג לכל דבר כלומר אפילו לעבודת יה\"כ: \n\n" + ], + [ + "אין בין כהן משוח בשמן המשחה וכו'. משנה פ\"ק דמגילה (דף ט':) ופרק בתרא דהוריות (דף י\"א:): \n\n" + ], + [ + "אין מעמידין כ\"ג אלא ב\"ד של ע\"א. תוספתא בפרק ג' דסנהדרין: \n", + "ואין מושחין אותו אלא ביום וכו'. בתורת כהנים פרשת צו אין כהן גדול נמשח אלא ביום דכתיב ביום המשח אותו. \n", + "ומ\"ש וכן אם נתרבה בבגדים בלבד אין מרבין אותו אלא ביום. אפשר דיליף לה מדאיתקיש משיחה ורבוי להדדי: \n", + "ואין ממנין שני כהנים גדולים כאחת. בתורת כהנים פרשת צו ומפיק לה מדכתיב אותו: \n\n" + ], + [ + "וממנין כהן אחד יהיה לכהן גדול כמו המשנה למלך וכו'. בסוף הוריות (דף י\"ג): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ועוד ממנים קתיקולין להיות לסגן כמו הסגן לכ\"ג ואין פוחתין משנים. בירושלמי דשקלים פרק אלו הם הממונים (הלכה י\"ב) ומוכח לה מקרא: \n", + "ומ\"ש וממנין אמרכלין אין פחות מז'. במשנה בפ' הנזכר ובירושלמי שם מוכח מקרא דהיו ז' ובסוף הוריות מאי אמרכל אמר רב חסדא אמר כלא ופירש\"י אמר כלא שממונה על כולם ואין משיבין על דבריו. \n", + "ומ\"ש ומפתחות העזרה בידם רצה האחד לפתוח אינו יכול עד שיכנסו כל האמרכולין ויפתחו. בתוספתא פ\"ב דשקלים: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וממנין גזברין מתחת ידי האמרכולין ואין פוחתין משלשה גזברים. משנה פרק אלו הם הממונים (משנה ב') ופירש\"י בסוף הוריות גזבר ממונה על האוצרות שבמקדש. \n", + "ומה שכתב והגזברים הם שגובים כל ההקדשות ופודים וכו': \n\n" + ], + [ + "כהן הגדול המשוח קודם למרובה בבגדים וכו' עד משאר הכהנים. בסוף הוריות (דף י\"ג) חוץ מקתיקול שאינו מוזכר שם ומ\"מ למדו רבינו ממ\"ש בסמוך דאיתא בירושלמי דשקלים ומשמע התם שהקתיקול מעולה מהאמרכל: \n", + "ומ\"ש נמצאו הכהנים תמיד שמנה מעלות זו למעלה מזו. נ\"ל שכתב תמיד לומר דבזמן דליכא שמן המשחה הוי המרובה בבגדים במקום כהן משוח: \n", + "ואיכא למידק דטפי מח' מעלות מנה כאן וי\"ל דעובר מחמת מום ומחמת קרי לא הוו בכלל המנין דהא לא הוו תמיד וקשה דאכתי ט' מעלות הוו. וי\"ל דכהן הדיוט לא הוי בכלל המנין שהוא הצד התחתון שבכולן ולא יקרא בשם מעלה. ועי\"ל דמשוח מלחמה אינו מכלל הח' מעלות מפני שאין המלחמה ענין לעבודה בבהמ\"ק: \n\n" + ], + [ + "כשימות המלך או כהן גדול וכו'. בסיפרי פרשת שופטים הוא ובניו שאם מת בנו עומד תחתיו מניין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם ת\"ל בקרב ישראל מה שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו ובת\"כ תניא ובנים לא היו להם הא אם היו להם בנים הם היו קודמים אע\"פ שלא היו שקולים כאלעזר ואיתמר: \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה או ביראה אע\"פ שאינו כמותו בחכמה. בס\"פ הנושא (כתובות דף ק\"ג:) ותניא בת\"כ לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודם לכל אדם יכול אע\"פ שאינו ממלא מקומו ת\"ל ואשר ימלא את ידו בזמן שממלא מקומו של אביו הוא קודם לכל אדם ואם לאו יבא אחר וישמש תחתיו: \n\n" + ], + [ + "משוח מלחמה אין בנו מתמנה תחתיו לעולם וכו'. בס״פ בא לו (יומא דף ע״ב-ע״ג) יכול יהא בנו של משוח מלחמה משמש תחתיו כדרך שבנו של כ״ג משמש תחתיו תלמוד לומר שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד מי שראוי לבא אל אהל מועד: \n", + "ומ\"ש וכשכהן משוח מלחמה משמש במקדש וכו'. שם כי אתא רב דימי אמר בגדים שכ\"ג משמש בהם משוח מלחמה משמש בהם ואותיבנא עליה מדתניא דברים שבין כ\"ג לכהן הדיוט פר כהן משוח וכו' ומשמש בח' כלים וכו' וכולן אין נוהגות במשוח מלחמה ואע\"ג דשני שינויא דחיקא הוא ובתר הכי אמרינן דאמוראי לא ס\"ל להא דרב דימי ואסיקנא כי אתא רבין אמר לאו משמש בהן איתמר אלא נשאל בהן איתמר ואע\"ג דתניא התם משוח מלחמה אינו משמש לא בארבעה ככהן ההדיוט ולא בח' ככ\"ג וקאמר עלה אביי אלא זר משוית ליה אלא ככ\"ג משום איבה ככהן הדיוט משום מעלין בקדש ולא מורידין היינו אליבא דרב דימי דסבר דראוי לשמש בח' כלים אי משמש בד' הוי הורדה אבל לדידן דסבירא לן דאינו ראוי לשמש בח' ליכא הורדה ובסוף הוריות מייתי הא דדברים שבין כהן גדול לכהן הדיוט פר כהן משוח וכו' ולא מייתי אידך ברייתא דמשוח מלחמה אינו משמש לא בארבעה ככהן הדיוט: \n", + "מעלין משררה לשררה וכו'. בכמה דוכתי אמרינן מעלין בקדש ולא מורידין מהם במשנה פרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ט): \n", + "ומ\"ש אלא אם סרח: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכ\"ג שעבר עבירה ושחייב עליה מלקות וכו'. בירושלמי דפרק ב' דסנהדרין כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מורידין אותו מגדולתו ומשמע דבב\"ד של שלשה מלקין אותו וכ\"כ רבינו בפרק י\"ז מהלכות סנהדרין. ומה שכתוב בקצת ספרי רבינו בב\"ד של ע\"א הוא שיבוש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כהן גדול צריך שיהיה גדול וכו'. בת״כ וביומא (דף י״ח) ובפרק הורה כהן משיח (הוריות דף ט') ובסוף פרק הזרוע (חולין דף קל״ד): \n\n" + ], + [], + [ + "וחייב כ\"ג לנהוג כבוד בעצמו וכו' עד הרשות בידו. תוספתא פ\"ד דסנהדרין: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לא יכנס לבית המשתה ולא לסעודה של רבים וכו'. ומ\"ש אבל הולך הוא אם רצה לבית האבל וכשהוא הולך אינו הולך בערבוביא עם שאר הכהנים אלא מסבבין אותו הכהנים וחולקין לו כבוד והסגן ממצעו בינו לבין העם וכו'. בפ\"ב דסנהדרין (דף י\"ח) וכשהוא מנחם אחרים דרך כל העם עוברים זה אחר זה והממונה ממצעו בינו לבין העם ופירש\"י וכשהוא מנחם בשורה כשחוזרין מקבורת המת שאינו שלו דרך כל העם עוברים זה אחר זה ומנחמין את האבל שעומד במעמדו והממונה סגן הכהנים ממצעו לכ\"ג בינו לבין העם שהממונה בימינו וכל העם בשמאלו והוא באמצע ובגמרא (דף י\"ט) ת\"ר כשהוא עובר בשורה לנחם את אחרים סגן ומשוח שעבר בימינו וראש בית אב ואבלים וכל העם משמאלו ופירש\"י משוח שעבר כגון שאירע פסול בכ\"ג ומינו אחר תחתיו ומשעבר פיסולו של ראשון חוזר לעבודתו ושני קרי ליה משוח שעבר. \n", + "ומה שכתב ואומר לאבלים תנוחמו גם זה שם (דף י\"ט:). \n", + "ומה שכתב והם מכבדין אותו כפי כחן. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש מת לו מת אינו יוצא אחריו וכו'. שם במשנה מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הן נכסין והוא נגלה וכו' ויוצא עמהם עד פתח העיר דברי ר' מאיר ר\"י אומר אינו יוצא מן המקדש משום שנאמר ומן המקדש לא יצא וידוע דהלכה כר\"י ולפיכך פסק רבינו שאינו יוצא מן המקדש. אבל יש לתמוה למה כתב שאינו יוצא מפתח ביתו דהא דלא כמאן וי\"ל שטעמו מדאמרינן בגמרא שפיר קאמר ר' יהודה אמר לך ר' מאיר אי הכי לביתו נמי לא אלא הכי קאמר ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא וכיון דאית ליה היכרא לא אתי למנגע ור' יהודה אגב מרריה דילמא מיקרי ואתי ונגע ופי' רש\"י מקדושתו לא יצא כלומר יעשה חיזוק בדבריו שלא יגרום לצאת מקדושה וליטמא עד כאן לשונו. וכיון דטעמיה דר\"י אינו אלא משום דילמא מיקרי ונגע כשאינו יוצא מפתח ביתו סגי וכן משמע מדאמר רבי מאיר א\"ה ביתו נמי לא וקרא דמן המקדש לאו דוקא מן המקדש דהוא הדין אם אינו יוצא מפתח ביתו ודבר זה מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא וכן כתב הרמב\"ן בפירוש התורה. \n", + "ומה שכתב וכל העם באים לנחמו לביתו והוא עומד בשורה וסגן בימינו וראש בית אב וכל העם משמאלו. שם בגמרא וקאמר בגמרא אבל משוח שעבר לא אתי גביה מאי טעמא חלשא דעתיה קסבר קא חדי בי ואיני יודע למה השמיטו רבינו. \n", + "ומ\"ש ואומרים לו אנו כפרתך וכו'. שם במשנה ופירש\"י אנו כפרתך בנו תתכפר אתה ואנו תחתיך לכל הראוי לבא עליך: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכשמברין אותו וכו' שם במשנה. \n", + "ומ\"ש ואינו קורע על מתו וכו'. בסוף הוריות (דף י\"ב:) תנן כ\"ג פורם מלמטה וההדיוט מלמעלה ובגמרא אמר רב למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש ואע\"ג דשמואל פליג עליה פסק רבינו כרב משום דהלכתא כוותיה באיסורי. \n", + "ומ\"ש ואינו מרבה פרע לעולם וכו' אלא מספר מע\"ש לע\"ש. בפרק ב' דתענית ובפרק כ\"ג (סנהדרין דף כ\"ב:). \n", + "ומה שכתב ואינו מספר בתער אלא בזוג וכו'. בפרק הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״א) ובס״פ כהן גדול תספורת של כהן גדול דכתיב כסום יכסמו את ראשיהם ה״ד אמר רבא ראשו של זה בצד עיקרו של זה ופירש הר״ן בצד עיקרו של זה מצמצם היה שלא יעלה אחד מהשערות על חבירו והרא״ש כתב כסום יכסמו את ראשיהם ככוסמת הזה ראשו של זה בצד עיקרו של זה ובכ״ג איירי מדכתיב בקרא ויין לא ישתו כל כהן מכלל דהך לאו בכל כהן איירי ועוד דברישא כתיב וראשם לא יגלחו והיינו בשאר כהנים עכ״ל: \n", + "כתב הראב\"ד איני מבין המופת הזה וכו'. ולא ידעתי מה הוקשה לו שמאחר שבכל שערות ראשו גוזז משער התחתון שלא ישתייר ממנו אלא כדי שיגיע לעיקר שער שעליו הרי הוא נראה כאילו צמח כאחד ופירושו של הראב\"ד נראה דהיינו לומר שגוזז שער התחתון כנגד ראשו של אותו שהוא למעלה ממנו בענין שמצחו ופדחתו מגולה משער התחתון ולא נשאר על מצחו ופדחתו שער אלא כנגד ראשו של עליון שלמעלה מהתחתון. ואם תאמר מה קושי יש בתגלחת זו שהוצרך בן אלעשה לפזר מעותיו עליה. וי\"ל שלא שער התחתון בלבד היה מגלח אלא ע\"ד זו היה מגלח שער שלישי שלמעלה מהשני ומשייר השער הד' כדרך ששייר השני ומגלח השער החמישי כדרך שגילח השער התחתון והג' ועל דרך זה היה משייר ומגלח עד תום כל השערות שבראש: \n\n" + ], + [ + "ובית יהיה לו מוכן במקדש והוא הנקרא לשכת כהן גדול. בפרק אחרון דמדות (משנה ה'): \n", + "ומ\"ש ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום וכו': \n\n" + ], + [ + "כהן גדול דן ודנין אותו ומעידין עליו. בפרק כהן גדול (סנהדרין דף י״ח). \n", + "ומה שכתב ואין דנין אותו דיני נפשות אלא בב\"ד הגדול בלבד. בפ\"ק דסנהדרין: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היה יודע עדות אינו חייב להעיד וכו' ואם היתה עדות למלך ישראל ה\"ז הולך בב\"ד הגדול ומעיד לו. בפ' כ\"ג תנן כ\"ג מעיד ומעידין אותו ובגמרא מקשה מעיד והתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון כהן והוא בבית הקברות או זקן ואינה לפי כבודו כלומר והכא זילותא הוא לכ\"ג למיתי לאסהודי לבעל דין אמר רב יוסף מעיד למלך והא תנן המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו אלא אמר רבי זירא מעיד לבן מלך בן מלך הדיוט הוא אלא מעיד בפני המלך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין משום יקרא דכ\"ג אתי ויתיב מקבלי ניהליה סהדותיה קאי איהו ואזיל ומעיינין ליה אנן בדיניה ויש לתמוה על רבינו שכתב שאם היתה עדות למלך ישראל הולך בב\"ד ומעיד לו דהא ההיא אוקימתא דאוקימנא דמעיד למלך אידחיא לה ולא הוה ליה לכתוב אלא שאם היה כ\"ג יודע עדות מביאים המלך ויושב בבית דין ושם יעיד הכ\"ג וילך לו ויעיינו הדיינים בדין ואין לומר דבמלכי בית דוד דן ודנין אותם הוה ליה לרבינו לומר ואם היה יודע עדות למלך ממלכי בית דוד ומדנקט למלך ישראל משמע דבכל מלך ישראל מיירי אפי' אינו מבית דוד ואפשר לומר דמאחר שבזמן הזה בעונותינו שאין לנו לא מלך ולא שר ולא נפקא לן מידי בין מלכי ישראל למלכי בית דוד להכי סתם וכתב ואם היה יודע עדות למלך ישראל דמלך בית דוד גם הוא לא נפיק מכלל מלך ישראל ועי\"ל שקיצר ולא חשש לפרש מפני שסמך על מ\"ש בפ\"ג מהלכות סנהדרין ועי\"ל שמאחר שמן הדין אפי' מלכי ישראל דן ודנין אותם אלא דמשום מעשה שהיה בעובדא דשמעון בן שטח גזרו ואמרו מלכי ישראל לא דן ולא דנין אותם כתב רבינו כאן מה שהוא לפי הדין: \n\n" + ], + [ + "וכבר ביארנו בספר קדושה וכו'. מפורש בתורה: \n", + "ואינו נושא שתי נשים. הרב בעל המגיד בהלכות א\"ב בפרק י\"ז כתב מהיכן למד רבינו לומר כן והראב\"ד שם חלק על רבינו. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם נשא שתים אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת. בפ\"ק דיומא (דף י\"ג) וטעמא משום דוכפר בעדו ובעד ביתו אמר רחמנא ולא בעד שני בתים: \n", + "וחולץ וחולצין לאשתו ומיבמין את אשתו. משנה בפרק שני דסנהדרין (דף י\"ח). \n", + "ומ\"ש ואם גירש אשה מותרת לינשא לשאר העם. הכי משמע מדתנן שם גבי מלך אין נושאין את אלמנתו ולא תנן הכי גבי כהן גדול: \n\n" + ], + [ + "בזמן שכ״ג נכנס להיכל להשתחוות שלשה אוחזין בו וכו'. בפירקא בתרא דתמיד (דף ל״ג:) אלא שבמשנה לא הזכירו להיכל ורבינו כתבו כדי שלא תטעה לומר שהיה נכנס בבית קדשי הקדשים וכמו שעלה בדעת התוספות בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז:) בד״ה להיכל לפי גירסת ספרינו ולפי מה שכתב רבינו צריך לומר דהא דתנן הגביה לו את הפרוכת שלפי דבריו גם שם היה פרוכת: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בכל יום שירצה להקטיר הקטרת מקטיר. בפ\"ק דיומא (דף י\"ד) תנן דכ\"ג כל שבעה ימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות וכו' ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב ומשמע לרבינו דאכל הנך עבודות דרישא קתני דבשאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב ולא הזכיר מהנך עבודות אלא קטרת משום דאית בה הנאה שמעשרת כדאיתא בפ\"ב דיומא (דף כ\"ו) וכיון דבזו אם רצה להקריב מקריב כ\"ש לאינך. \n", + "ומ\"ש ונוטל חלק בראש וכו'. בפ\"ק דיומא (דף י\"ד) תנן שכ\"ג מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש ואיתא נמי בברייתא בסוף הוריות (דף י\"ב:) ופירש\"י ונוטל חלק בראש אע\"פ שאינו מקריב וביומא פירש\"י מקריב חלק בראש ראש הוא להקטיר ולהקריב כל חלק שיבחר. ונוטל חלק בחלוקת אכילת קדשים בראש מנה יפה שיבחר לו ובגמרא (יומא י\"ז:) ת\"ר כיצד מקריב חלק בראש אומר עולה זו אני מקריב מנחה זו אני מקריב כיצד נוטל חלק בראש אומר חטאת זו אני אוכל אשם זה אני אוכל ומשמע לרבינו שבכלל זה אם מקרבן אחד רצה ליטול מנה אחת יפה נוטל וכ\"ש הוא. \n", + "ומ\"ש והרי הוא בקדשי הגבול כשאר הכהנים. כן משמע מדלא אשכחן שייפו כחו בהם: \n\n" + ], + [ + "בזמן שרוצה כהן גדול להקריב וכו' עד ואם רצה לסמוך בלבד ויהיה אחר זורק לאש עושה. בסוף תמיד (דף ל\"ג:) ומייתי לה בסוף פרק שתי מדות (מנחות דף צ\"ד) ופירש\"י הושיט הראשון מאותם י\"ב שעסוקים בתמיד וסומך עליהם כהן גדול וזורקן על האישים ונשמט השני והולך לו ובא חבירו שלישי ומושיט לראשון והראשון לכהן גדול: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואין שם סמיכה על האברים אלא לכ\"ג בלבד מפני כבודו וכו'. בסוף פרק שתי מדות ופירש\"י משום יקרא דכהן גדול שיהא נראה כמו שהקריב הוא את כולן: \n\n" + ], + [ + "כשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה וכו'. בסוף פ\"ק דחולין (דף כ\"ד:) תנו רבנן איש מזרעך לדורותם מכאן אמר ר\"א קטן פסול לעבודה [ואפי' תם] מאימתי כשר לעבודה משיביא שתי שערות אבל אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד עד שיהיה בן עשרים: \n", + "ומ\"ש ואינו נכנס לעזרה לעבודה תחילה וכו'. בספ\"ב דערכין (דף י\"ג:) תנן אין קטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר ואע\"ג דמשמע דלא איירי בכהן אלא בלוי וכדפירש\"י דהא גבי לוים מיתני וכמו שהשיג הראב\"ד וכתב א\"א זה טעות גדולה שלא אמרו דבר זה במשנה וכו' משמע לרבינו דהוא הדין לכהן דמ\"ש והכי משמע מדקתני לעבודה דמיירי בכהן דאילו בלוי שאומר בשיר אינה עבודה אלא עבודת עבודה. ועוד שהאומר בשיר אינו עובד עבודה אחרת דמשורר ששיער במיתה וא\"כ מאי לעבודה דקתני הילכך משמע דה\"ק אין קטן לוי וכהן נכנס לעזרה לוי לעבודת לוי וכהן לעבודת כהן אלא לוי בשעה שהלוים עומדים בשיר וכיון דשייך בכהן לישנא דעבודה אע\"ג דבלוי הוי עבודת עבודה לית לן בה. וצ\"ל לדעת רבינו דקטן דתנן היינו שהביא שתי שערות דאילו פחות מכאן פסול הוא לעבודה: \n\n" + ], + [ + "אין הכהן עובד תחלה וכו'. בסוף פרק התכלת (מנחות דף נ\"א:) תניא זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו יכול יהו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד ת\"ל אשר יקריבו לה' אהרן בפני עצמו ובניו בפני עצמן בניו אלו כהנים הדיוטות את אומר כהנים הדיוטות או אינו אלא כהנים גדולים כשהוא אומר והכהן המשיח תחתיו מבניו הרי כהן גדול אמור הא מה אני מקיים בניו אלו כהנים הדיוטות ופירש רש\"י כהנים הדיוטות דכשהכהן הדיוט נתחנך לעבודה באותו יום היה מקריב עשרון. \n", + "ומה שכתב ועובד בידו בתוספתא סוף שקלים: \n", + "ומה שכתב ואם עבד קודם שיביא עשירית האיפה וכן כהן גדול שעבד וכו' עד כשרה. ירושלמי פרק ז' דשקלים (הלכה ו') ותוספתא סוף שקלים: \n\n" + ], + [ + "כהן שלא עבד עדיין מימיו וכו'. שם בירושלמי בו ביום נתקרב בתחילה לעבודה בו ביום נתמנה להיות כ\"ג מביא שתים אחת לחינוכו ואחת לעבודת היום. \n", + "ומ\"ש ואחר כך מקריב עשירית האיפה שלישית וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(א-ט) אי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב וכו' לפיכך תקנו נביאים הראשונים וכו' עד ודבר זה מנהג. בפרק בתרא דתעניות (דף כ\"ז) זולת מ\"ש שקורים בס\"ת ג' אנשים דהכי אמרינן בפרק הקורא עומד [כל שיש בו מוסף ואינו יו\"ט קורין ארבעה מכלל] דכל יום שאין בו קרבן מוסף קורין ג': \n", + "וכתב בהשגות והיא יתירה להם א\"א איני יודע מהו שאמר והיא יתירה להם וכו': \n", + "וכתב עוד ובתפלה השניה א\"א זו התפלה השניה שאמר וכו': \n", + "וכתב עוד ובתפלה שניה א\"א הראה דעתו בכאן וכו' הרי המוסף דוחה של מוסף ושל מנחה כחזרתו של ר\"ע וכו': \n", + "ואני אומר שמ\"ש שאיני מוצאה אלא ביום שיש בו מוסף טעמו מדתנן בפרק בתרא דתעניות (דף כ\"ו) בג' פרקים בשנה הכהנים נושאים את כפיהם ד' פעמים ביום בשחרי' ובמוסף ובמנחה ובנעילת שערים בתעניות ובמעמדות וביוה\"כ ומתמה בגמרא תעניות ומעמדות מי איכא מוסף חסורי מיחסרא והכי קתני בג' פרקים כהנים נושאים כפיהם כל זמן שמתפללים ויש מהם ד' פעמים ביום שחרית ומוסף ומנחה ונעילת שערים ואלו הם ג' פרקים בתעניות ובמעמדות ובי\"ה ופירש\"י יש מהם ד' פעמים ביום יה\"כ שיש בו מוסף ומדמתמהינן ואמרינן תעניות ומעמדות מי איכא מוסף משמע דאין מוסף במעמדות אבל רבינו כתב שם בפירוש המשנה הנזכר שיעור זו המשנה כך בג' פרקים הכהנים נושאים את כפיהם בכל תפלה ויש מהם ד' פעמים ביום והוא יה\"כ ומקצת המעמדות כמו שיתבאר כי בתעניות אין בהם תפלת מוסף אבל במעמדות היו מתפללים תפלה יתירה בכל יום והיא נקראת תפלת מוסף עכ\"ל. וכתב עוד בפרק הנזכר [על משנת יום שיש בו הלל וכו'] אמרו במה שקדם שאנשי המעמד קורים במוסף מורה שיש במעמד מוסף וכבר ביארנו כי ענין תפלתם היא הנוספת המיוחדת באנשי מעמד ושאנשי מעמד היו מתפללים תפלה יתירה בכל יום והיא נקראת מוסף וביום שיש בו תפלת מוסף לכל העם בכלל תדחה הקריאה באותה תפלה היתירה ובתפלת המנחה עכ\"ל. ולפ\"ז צ\"ל שלא היה גורס תעניות ומעמדות מי איכא מוסף אלא כך היה גורס תעניות מי איכא מוסף כלומר דלא מתמה אלא אתעניות בלבד דאילו מעמדות ניחא ליה דהא אית בהו מוסף כמו ביוה\"כ ואפשר לומר דגריס כגירסא דידן דמתמה נמי אמעמדות לומר דמדנקט מעמדות בהדי יום הכפורים משמע דכי היכי דביוה\"כ לעולם איכא תפלת מוסף ה\"נ במעמדות לעולם יש בהם תפלת מוסף והא ליתא שהרי יש ימי מעמד שאין בהם מוסף. ומתוך מה שכתבתי יתבאר שאין מקום להשגה ראשונה ושניה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו שמנת ימי חנוכה וכו'. שם (דף כ\"ו) במשנה כל יום שיש בו הלל אין מעמד בשחרית קרבן מוסף אין בנעילה קרבן עצים אין במנחה דברי ר\"ע א\"ל בן עזאי כך היה רבי יהושע שונה קרבן מוסף אין במנחה קרבן עצים אין בנעילה חזר ר\"ע להיות שונה כבן עזאי ופירש\"י כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד שחרית אותם שהיו בירושלים לא היו מתפללין על קרבן אחיהם לפי שאין להם פנאי [לעשות מעמדו] שקורים את ההלל ומפני ההלל היו דוחים את המעמד. קרבן מוסף יום שיש בו קרבן מוסף בירושלים אין מעמד בנעילה בירושלים וכ\"ש במנחה הסמוכה למוסף לפי שהיו טרודים במוסף שיש בו להקריב בהמות יותר מתמיד שהוא אחד ואין לך מוסף בלא שתי בהמות ולא היה להם פנאי כלל שהכהנים של מעמד טרודין במוסף וישראל שבהם היו טרודים לחטוב עצים ולשאוב מים ודוחה אפי' מעמד דנעילה וכו'. קרבן עצים אותו יום שהיה בו קרבן עצים אפילו לא היה בו מוסף היה נדחה מעמד של מנחה מפני קרבן עצים מפני שקרבן עצים קודם למנחה ודוחה מעמד הסמוך לו ושל נעילה. כך היה רבי יהושע שונה קרבן מוסף אין במנחה עכ\"ל. ובגמרא מה הפרש בין זה לזה הללו דברי תורה והללו דברי סופרים וכתב רבינו בפי' המשנה יום שיש בו הלל בלי מוסף הם ימים של חנוכה ולפי שהם מד\"ס עשו להם חיזוק ודחו המעמד מתחילת היום ויום שיהיה בו קרבן מוסף ידחה מעמד מתפלת מוסף שלהן ומתפלת מנחה. \n", + "ומ\"ש הראב\"ד בהשגה שלישית שכתבתי בסמוך הראה דעתו בכאן וכו' שאם היה תפלת מוסף הרי המוסף דוחה של מוסף ושל מנחה נראה שטעמו לומר שאם היתה כוונתו באותה תפלה יתירה שכתב על יום שיש בו תפלת מוסף הרי יום שיש בו קרבן מוסף אין בו מעמד במוסף והוא כתב לא היה מעמד בתפלה שניה ומשמע שכוונת רבינו לומר שמתפללין תפלה שניה שלהם אלא שלא היו עושים בה מעמד כלומר שלא היו קורים בה בתורה כבשאר ימים אבל התפלה השניה ההיא לעולם היו מתפללים אותה ולכן כתב שהראה דעתו שתפלה שניה שאמר אינה תפלת מוסף. ואני אומר שדבר פשוט הוא בדברי רבינו שתפלה שניה שלהם אינה תפלת המוספים אבל היא תפלה נוספת שהם מתפללים בכל יום וביום שיש בו תפלת מוסף לכל העם תדחה הקריאה באותה תפלה היתירה ובתפלת המנחה כלומר וכ\"ש בתפלה היתירה ההיא וכמ\"ש בפירוש המשנה שכתבתי בסמוך ובכן עלו דברי רבינו מכוונים כהלכה דחזרתו של ר\"ע קרבן מוסף אין במנחה ומיהו מה שסיים אלא בשחרית ובנעילה אינו נוח לי דאטו נעילה קריאה אית בה וכן יקשה על מ\"ש וכל יום שהיה בו קרבן עצים לא היה בו מעמד בנעילה וע\"כ צריך לפרש שיום שיש בו קרבן מוסף לא היו מתפללים תפלה שניה שלהם וגם לא תפלת המנחה מפני שהיו טרודים בהקרבת המוספין וכדפירש\"י וכל יום שהיה בו קרבן עצים לא היו מתפללין תפלת נעילה ואע\"פ שלפי זה דבריו מוחלקים פה ממ\"ש בפירוש המשנה בכמה מקומות מצינו כן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו ומהו קרבן העצים וכו'. במשנה בפרק בתרא דתעניות (דף כ\"ו). \n", + "ומ\"ש והיה להם כמו י\"ט ואסורין בו בהספד ובתענית וכו'. בפ\"ק דתעניות (דף י\"ב) אמר רבי אלעזר בר צדוק אני מבני בניו של סנאב בן בנימין ופעם אחת חל ט\"ב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיו\"ט שלנו היה ופירש\"י כי יו\"ט שלנו היה כדלקמן בשלשה פרקים זמן עצי הכהנים וכו' בעשרה בו בני סנאב בן בנימין: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב רבינו אפילו יחיד שהתנדב עצים וכו'. בירושלמי פרק שני דחגיגה האומר הרי עלי עצים למזבח וגיזריו למערכה אסור בהספד ותענית ומלעשות מלאכה בו ביום: \n\n" + ], + [ + "אנשי מעמד אסורים מלספר ומלכבס וכו' עד סוף הפרק. משנה וגמרא בפרק ב' דתעניות (דף ט\"ו:): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חמשה עשר ממונים היו במקדש וכו'. בפ\"ה דשקלים (מ\"א) במשנה ונתבאר בדברי רבינו בפירוש המשנה: \n", + "וכתב בהשגות א\"א ולמה לא מנה הממונה על הפקיע והוא מכין הפתילות: \n", + "ואני אומר אמת הדבר כי בירושלמי פירשו מה ששנינו במשנה הנזכרת בן x בבי על הפקיע כמו שפירש הראב\"ד אבל בגמרא דידן פ\"ב דיומא (דף כ\"ג) אמר אביי מריש ה\"א הא דתנן בן xx בבי (ממונה) על הפקיע פתילתא וכו' כיון דשמענא להא דתניא ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע אמינא מאי פקיע נגדא ופירש\"י נגדא רצועות מלקות ורבינו תפס כגמרא דידן שדחה פירוש הירושלמי מכח הברייתא. ויש לתמוה על הראב\"ד למה תפס על רבינו שעשה כהוגן וכשורה ובמקום דנמטייה אפריון השיגו ואין לומר שתמה עליו למה לא מנה גם הממונה על הכנת הפתילות דא\"כ ה\"ל י\"ו ממונים ותנא דמתני' לא מני אלא ט\"ו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו זה שעל הזמנים הוא ואנשיו כו' כיון שיגיע עת הקרבן מכריז וכו'. בירושלמי פרק הנזכר וזהו ששנינו במשנה הנזכרת גביני כרוז: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ובכל יום תוקעין במקדש שלש תקיעות וכו'. בפרק החליל (סוכה דף נ״ג:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש זה שעל השומרים הוא איש הר הבית וכו' עד ושורף את כסותו. בפ\"ק דמדות (משנה ב) וזהו ששנינו בפ\"ה דשקלים (משנה א) בן בבי על הפקיע: \n\n" + ], + [ + "אין פוחתין במקדש מכ\"א תקיעות בכל יום וכו'. משנה בפרק החליל. \n", + "ומ\"ש ואם חל ר\"ח או יו\"ט להיות בשבת וכו' עד לכל המוספין. שם (דף נ\"ד) מסיק בתיובתא למ\"ד הכל לפי המוספין תוקעין: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ובע\"ש מוסיפין שש ג' וכו' עד בשעה שמנסכין המים. שם במשנה ע\"ש שבתוך החג היו שם שמנה וארבעים תקיעות שלש לפתיחת שערים שלש לשער העליון שלש לשער התחתון שלש למילוי המים ושלש על גבי המזבח ט' לתמיד של שחר ט' לתמיד של בין הערבים ט' למוספין ג' x להפטיר את העם וג' להבדיל בין קדש לחול. ופירש\"י ג' לשער עליון דאמרן לעיל גבי שמחת בית השואבה עמדו שני כהנים בשער העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת הנשים קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו. ג' לשער התחתון דאמרן לעיל הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו והיו מאריכים בהם עד שהגיעו לשער היוצא למזרח והוא שער התחתון וכו'. ג' למילוי המים אחר שמילאו ושבו ובאו להם לעזרה דרך שער המים ותנן בפרק לולב וערבה הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו עכ\"ל. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דלשער התחתון דקתני היינו לפתיחת שער העליון ולפתיחת שער התחתון: \n", + "ודע שיש בספרי רבינו חסרון הניכר וכך צריך להגיה וכן תוקעים ג' למילוי המים ואין תוקעים למילוי המים בשבת. \n", + "ומ\"ש ואין תוקעין למילוי המים בשבת. גם זה שם ופירש\"י שכבר נתמלא מע\"ש כדתנן בפרק לולב וערבה אלא שהיה ממלא מע\"ש: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "הממונה שעל הקינים וכו' עד שיד הקדש על העליונה. נלמד מענין הממונה על הנסכים שיתבאר בסימן זה. \n", + "ומ\"ש וכן קן שנמצא פסול או שנפסל וכו'. בספ\"ז דשקלים (מ\"ז) רבי יוסי אומר xx המספק את הקינין מספק את הפסולות ואין לתמוה למה לא פסק כת\"ק דאמר שקינים פסולות באות משל צבור דאיכא למימר שפסק כרבי יוסי משום דמסתבר טעמיה ועוד דת\"ק הוי ר\"ש כמפורש בריש אותה משנה ופסק כרבי יוסי לגבי ר\"ש: \n", + "וכתוב בהשגות א\"א לא כי הממונה על הקינין וכו'. ואני אומר שאין זו השגה דפירושי נינהו ומר מפרש הכי ומר מפרש הכי: \n\n" + ], + [ + "זה שעל החותמות הוא שמקבל דמי וכו'. יתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כיצד ארבע חותמות היו במקדש האחד כתוב עליו עגל וכו'. בפרק ה' דשקלים (משנה ג'): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כל מי שיביא קרבנותיו למקדש נותן דמי הנסכים לזה הממונה על החותמות וכו' עד הנסכים. בפרק הנזכר. \n", + "ומ\"ש ואם היה מצורע עשיר מביא ג' עשרונין ולוג שמן ואין דוגמתו כשאר החותמות אבל מצורע עני אינו טעון להביא אלא עשרון אחד כמו שטעון הגדי ולכן נותנין לו חותם של גדי. \n", + "ומ\"ש רבינו ושם כל היום כתוב על החותם וכו' עד שיוקרו הנסכים. שם במשנה ושם (כל) היום כתוב עליהם מפני הרמאין ופירוש רבינו בה נכון וכן פירש בפי' המשנה וכתב שם עוד פירוש אחר והוא כדי שלא ימצא חותם שנפל קודם לכן לבעליו או לאחיה או ליוחנן ויגבה בו ואין אותו פי' נכון כ\"כ משום דא\"כ למה לכתוב שם היום יכתבו שם בעליו ודי והראב\"ד כתב על דברי רבינו לא כי אלא שמא יעשנו אובד ויבא לידי אחר ויוציא חותמו ואין לומר שהוא מפרש כאותו פי' אחר שכתב רבינו בפי' המשנה דא\"כ מאי שמא יעשנו אובד דקאמר שמא יאבדנו מיבעי ליה ויש ספר שהוגה בהשגת הראב\"ד ליום אחר במקום לידי אחר וטעמו לומר שמא יצניענו ויאמר שאבד ממנו ויתבע מהממונין שיחזירו לו הדמים שנתן וימצאו דמי החותם ההוא יתר על החותמות הנמצאים ויחזירום לו וביום אחר יוציא אותו חותם ויתנו לו נסכים כדי אותו חותם. ומ\"מ יש לתמוה גם בהשגה זו גם בקודמת למה דחה פי' רבינו לומר לא כי אלא בהיות פי' רבינו מתיישב ג\"כ: \n\n" + ], + [ + "משלשים יום לשלשים יום וכו' עד כשער הזול. בספ\"ד דשקלים (מ\"ט): \n", + "ומ\"ש והשכר שמשתכר ההקדש בשערים וכו'. בפ\"ד דשקלים (משנה ד') תנן ר\"ע אומר מותר תרומה קיץ למזבח מותר נסכים לכלי שרת רבי חנינא סגן הכהנים אומר מותר נסכים קיץ למזבח ומותר התרומה לכלי שרת וכתב שם רבינו עוד יתבאר לך בפרק שאחר זה כי הנסכים היה הקדש משתכר בהם והיה מתקבץ ממנו דמים יתרים והם נקראים מותר נסכים ופסק רבינו כרבי חנינא. ויש לתמוה דהא קי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ואפשר שטעמו משום דכיון דרבי חנינא סגן הכהנים הוה מסתמא במילי דמקדש טפי הוה בקי מר\"ע. \n", + "ומ\"ש ואין מקיצין את המזבח בעולות עוף וכו' בפ\"ק דשבועות (דף י\"ב:): \n\n" + ], + [ + "הכהנים מפני שהם עומדים על הרצפה תמיד וכו' עד להיכל ולשערים. הוא ביאור הממונין שכתב בראש הפרק: \n\n" + ], + [], + [ + "ויש בספרי רבינו חסרון וכך צריך להגיה ושתי פרוכות היו עושים בכל שנה להבדיל בין הקדש לקדש הקדשים והוא משנה בפרק בתרא דשקלים (דף י״א ע״א): ומ״ש וחוטי הפרוכת כפולים ששה וכו' עד הרי כ״ד חוטים. שם ובפרק בא לו (יומא דף ע״ב). \n", + "ומ\"ש וטפח היה עביה וכו' עד עשרים אמה. בפרק בתרא דשקלים: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ושלש עשרה פרוכות היו במקדש שני וכו'. מימרא פרק הוציאו לו (יומא דף נ״ד): \n\n" + ], + [ + "פרוכת שנטמאת בולד הטומא' מטבילין וכו' עד שהיא נאה. בפרק ב' דשקלים: \n\n" + ], + [ + "וכל הכלים שהיו במקדש היו להם שניים ושלישים וכו'. משנה בסוף חגיגה (דף כ\"ז:): \n\n" + ], + [ + "זה הממונה על מעשה בגדי כהונה וכו'. כתב הראב\"ד אומר אני שהוא פינחס המלביש עכ\"ל. ופשוט הוא ואיני יודע מה מלמדנו. \n", + "ומ\"ש רבינו ולשכה היתה לו במקדש. בפרק קמא דמדות (משנה ד'): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בגדי כהונה ג' מינים וכו' בגדי כהן הדיוט הם ארבעה כלים וכו'. מפורשים בתורה. \n", + "ומ״ש וארבעתן של פשתן וחוטן כפול ששה. בפרק בא לו (יומא דף ע״ב). \n", + "ומ\"ש לבנים וכו'. ומ\"ש והאבנט לבדו רקום בצמר. בפ\"ק דיומא (דף י\"ב:) כי אתא רבין אמר אבנטו של כ\"ג בי\"ה ד\"ה של בוץ בשאר ימות השנה ד\"ה של כלאים לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט בין בשאר ימות השנה בין בי\"ה שרבי אומר של כלאים ורבי אלעזר בר\"ש אומר של בוץ וידוע שהלכה כרבי מחבירו: \n\n" + ], + [ + "בגדי זהב הם בגדי כ\"ג והם ח' כלים וכו'. לשון זה קשה בעיני שהרי הארבעה של כל כהן אינם של זהב וצ\"ל דה\"ק בגדי זהב הם מיוחדים בכהן גדול ובגדי כ\"ג הם שמנה כלים הארבעה של כל כהן ומעיל ואפוד וכו' ואלו הארבעה הנוספים בכהן גדול הם של זהב. \n", + "ומ\"ש ואבנטו של כ\"ג מעשה רוקם הוא מדכתיב ואבנט תעשה מעשה רוקם. \n", + "ומ\"ש והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט נתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש ומצנפת האמורה באהרן היא האמורה בבניו וכו' לפיכך נקראת מגבעת. נ\"ל שטעמו לומר כדברי הרמב\"ן שאכתוב בסמוך שאותיות גיכ\"ק מתחלפות והו\"ל כאילו כתיב מקבעת והוא מלשון קובע וכן תירגם המתרגם מגבעות כובעין וכתב הראב\"ד ולפיכך נקרא מגבעת א\"א אני אומר אין מעשהו של זה כמעשהו של זה וכו'. והרמב\"ן כתב בפרשת תצוה וז\"ל כתב רש\"י שהמצנפת כמין כובע שהרי במקום אחר קורא לה מגבעת ומתרגמינן כובעין וזה אינו שהרי אמרו שהמצנפת ארכה י\"ו אמה והרי היא כעין צניף שצונף בה ראשו מגלגל ומחזיר מגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל ומצנפת של כ\"ג אינה קרויה מגבעת בשום מקום אבל בכהן הדיוט אמר הכתוב מגבעת ואף היא מצנפת היא אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו כעין מגבעת שהוא כובע כדברי אונקלוס כי מגבעת כמו מקבעת כאשר אמרתי בחילופי הגימ\"ל והקו\"ף אלא שהמגבעת כמו המצנפת ולכך יזכירו חכמים תדיר בכ\"ג והדיוט מצנפת בתורת כהנים ובמסכת יומא שנינו כהן גדול משמש בח' בגדים וההדיוט בארבעה בכתנת ומכנסים מצנפת ואבנט מוסף עליו כהן גדול חשן ואפוד ומעיל וציץ עכ\"ל. ודבריו מסכימים לדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "בגדי לבן הם ארבעה הפשתן לבדו הם. בפרק בא \n", + "לו כלים שמשמש בהם (דף ע\"ב). \n", + "ומה שכתב ושתי כתנות כהן גדול ביום הכיפורים וכו' אחרות היו לו לכ\"ג בי\"ה וכו' עד וארבעתן לבנים וכו'. מה \n", + "שכתב מוסיף משלו. משנה בפרק שלישי שהם לבנים כך קורא אותם דיומא (דף ל\"ד:). \n", + "ומה שכתב במשנה דיומא בגדי לבן. \n", + "ומה ומקדיש התוספת וכו'. כן \n", + "משמע שכתב וחוטן כפול ששה ומן שם בגמרא (דף ל\"ה): \n\n" + ], + [ + "בגדי כהונה מצותן שיהיו חדשים נאים ומשולשים וכו'. בפ\"ב דזבחים (דף י\"ח:) יליף מקרא דמצוה שיהיו חדשים. \n", + "ומ\"ש שיהיו נאים ומשולשים מתבאר ממה שיבא בסמוך: \n", + "היו מטושטשין או מקורעין או ארוכים יתר על מדתו או קצרים וכו'. בפ\"ב דזבחים ת\"ר היו מרושלין מסולקים משוחקים ועבד עבודתו כשרה היו מטושטשין או מקורעין ועבד עבודתו פסולה אמר רב יהודה אמר שמואל מרושלין כשרים מסולקים פסולים והתניא מסולקין כשרים אמר רמי בר חמא ל\"ק כאן שסילקן על ידי אבנט כאן דליתנהו מעיקרא כלל רב אמר אחד זה ואחד זה פסולים וכו' ומי אמר שמואל וכו' מסולקין פסולים והתניא מסולקים כשרים א\"ל בר מינה דההיא דשנייה רמי בר חמא אלא לרב קשיא וכ\"ת מאי מרושלים מסולקין ע\"י אבנט אבנט מיגז אגיז אלא מסולקים קשיא א\"ר זירא רב חדא תני מרושלין שסילקן ע\"י אבנט כשרים. ופירש\"י מרושלין נגררין בקרקע מסולקים מן הקרקע מתוך שהם קצרים. משוחקים ישנים כשרים ואע\"ג דכתיב מדו בד שתהא כמדתו מצוה בעלמא היא ולא לעכב. מטושטשין בטיט. מקורעים ואפי' הן חדשי' דלאו בגד הוא הראוי לעבודה דבעינן לכבוד ולתפארת. אחד זה ואחד זה אחד מרושלין ואחד מסולקין יותר מדאי שלא ע\"י אבנט. אלא לרב קשיא מרושלין וכ\"ת מאי מרושלין דמכשר תנא כגון שסילקן עד למדתו ע\"י אבנט וקא מכשר ליה תנא דקסבר אבנט מיגז אגיז כלומר כל סילוק שע\"י אבנט הו\"ל כחותך ונוטל היתר שבהן ומכשירו. אלא מסולקין קשיא דקתני כשרים וסתם מסולקין גבוהים מן הקרקע למעלה מרגליו משמע ולרב ליכא לאוקומה כגון שסילקן ע\"י אבנט כדתרצינן דהא ע\"כ לרב דשני דסילוק אבנט מיגז אגיז השתא הוו כלהו כקצרים מעיקרא. רב חדא תני להנך מרושלין ומסולקים דברייתא בחדא מילתא תני להו מרושלין שסילק רישולן ע\"י אבנט עד כדי מדתו כשרים אבל מסולקים יותר מדאי פסולין ואפי' ע\"י אבנט וידוע דהלכה כרב באיסורי: \n", + "והשתא מ\"ש רבינו לפסול בארוכין יתר על כדי מדתו היינו כרב דפסל \n", + "במרושלין ומ\"ש לפסול בסילקן באבנט כלומר ושהיו כדי מדתו וסילקן באבנט ונעשו פחות מכדי מדתן היינו כרב משום דאבנט מיגז \n", + "אגיז ומ\"ש להכשיר בארוכים וסילקן באבנט עד שנעשו כדי מדתו היינו כדפריש רב בברייתא: \n\n" + ], + [ + "כל בגד מבגדי כהונה וכו'. ברייתא בס״פ המזבח מקדש (זבחים דף פ״ח:) ופסק כיש אומרים משום דאין עניות במקום עשירות. \n", + "ומ״ש אלא מניחן לפתילות. במשנה פ' החליל (סוכה נ״א:): \n", + "ובגדי כהן גדול שבלו גונזין אותן: ובגדי לבן שעובד בהם ביום הצום וכו'. בפ' שני דיומא (דף כ\"ד) ופרק קמא דכריתות (דף ו') ופרק ב\"ש זבחים (דף מ\"ו) והניחם שם מלמד שטעונין גניזה רבי דוסא אומר ראויים הם לכהן הדיוט ומה תלמוד לומר והניחם שם שלא ישתמש בהם יה\"כ אחר ופסק כת\"ק: \n\n" + ], + [ + "מכנסי כהנים הדיוטים שבלו וכו'. משנה בר״פ החליל (סוכה דף נ״א). \n", + "ומ״ש וכתנות כהנים הדיוטים שבלו היו עושין מהם פתילות למנורת תמיד. בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״א) תני רמי בר חמא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם במקדש משום שנאמר להעלות נר תמיד וכו' שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה על ידי ד״א תנן מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם היו מפקיעין ומהם מדליקין שמחת בית השואבה שאני ת״ש דתני רבה בר מתנה בגדי כהונה שבלו מפקיעין אותם ומהם היו עושים פתילות למקדש מאי לאו דכלאים לא דבוץ ופירש״י המייניהם כתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן וקי״ל תכלת עמרא הוא ותניא לעיל לענין שבת הוסיפו עליהם של צמר לפיסול וקתני מדליקין בהם במקדש. בית השואבה שאני דלא כתיב בה להעלות ולאו דאורייתא היא. מאי לאו דכלאים כגון אבנט עכ״ל. ודייק רבינו כתנות כהנים למעט אבנט דאין עושין מהם פתילות למנורת תמיד משום דאית בהו עמרא ואין להדליק בהם למנורת התמיד ומכנסים תנן דבשמחת בית השואבה מדליקין בהם ולא נשאר לפתילות מנור' התמיד כ״א כתונת ומצנפת וצריך טעם למה השמיט רבינו מצנפת ואפשר דתנא כתנות והוא הדין למצנפות אי נמי משום דמצנפות דקות ביותר ולא חזו לפתילות לכך השמיטם: \n\n" + ], + [ + "כל בגדי הכהנים וכו'. בפ\"ג דיומא (דף ל\"ה:) ובירושלמי פרק רביעי דשקלים (הלכה א'). \n", + "ומה שכתב וכן כל כלי השרת ועצי המערכה שמסרן יחיד לצבור הרי הם כשרים אף כל קרבנות הצבור וכו'. עצי המערכה בסוף תעניות (דף כ\"ח) אמרינן זמן עצי הכהנים שכשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה עמדו אלו והתנדבו משלהם ובתוספתא פרק שני דשקלים כל קרבנות הצבור נתנדבו מעצמן כשרים ובלבד שימסרום לצבור x ולמד רבינו מזה לכלי שרת ועצי המערכה שצריך שימסרם לצבור: \n\n" + ], + [ + "בגדי כהנים הדיוטים וכו'. בפרק ה' דתמיד (דף ל״ב:) תנן חלונות היו שם וכתוב עליהם תשמישי הכלים ובסוף החליל (סוכה דף נ״ו) תנן בילגה חלונה סתומה וכתב שם רבינו כיוצא במה שכתב כאן: \n\n" + ], + [ + "ולמה עשו ארבעה חלונות לכל משמר וכו': \n\n" + ], + [ + "כהן גדול מניח בגדי זהב בלשכה שלו וכו': \n\n" + ], + [ + "בגדי כהונה מותר ליהנות בהם וכו'. בעיא דאיפשיטא בר״פ בא לו (יומא דף ס״ח ס״ט). \n", + "ומ\"ש חוץ מן האבנט וכו'. שם ובפ\"ק דתמיד אהא דתנן לא היו ישנים בבגדי קדש אלא פושטין ומקפלין ומניחין תחת ראשיהם אמרינן (דף כ\"ז) נהי דניתנו ליהנות בהם תיפוק ליה משום איסורא דכלאים הניחא למ\"ד אבנטו של כ\"ג בשאר ימות השנה לא זהו אבנטו של כהן הדיוט אלא למ\"ד אבנטו של כ\"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט כלומר דשל הדיוט הוי של כלאים מאי איכא למימר וכבר נתבאר בר\"פ זה שרבינו פוסק כמ\"ד דאבנטו של כהן הדיוט הוי של כלאים ואע\"ג דאסיק התם רב אשי דבגדי כהונה לית בהו משום כלאים משום דקשים הם היינו לענין הצעה אבל ללבוש אפילו שהם קשים אסור ולפיכך כתב רבינו דאבנט אסור לכהן הדיוט ללבשו אלא בשעת עבודה והוא הדין לכהן גדול בשאר ימות השנה שאז אבנטו כלאים כשל כהן הדיוט ולא נקט רבינו כהן הדיוט אלא לאפוקי כהן גדול ביה\"כ: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לא מחוור מן הגמרא הכי אלא כל היום מותר במקדש עד כאן לשונו. ונראה שטעמו משום דמייתי שם בגמרא ברייתא דקתני בגדי כהונה היוצא בהם למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר ומשמע להרב רבי אברהם בן דוד דמדסתים ותני בגדי כהונה אף אבנט בכלל ומשמע ליה דבכל ענין שרי להו אף משום כלאים ורבינו משמע ליה דהאי ברייתא לאו לענין היתר כלאים מיתניא אלא לענין היתר הנאת בגדי כהונה וכדמסיים בה מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן אבל היתר אבנט שהוא כלאים אינו אלא בשעת עבודה בלבד וכדאמרינן בריש ערכין (דף ג':) בהדיא גבי כלאים דאשתרי גבי כהנים נהי דאשתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אשתרי ויש לתמוה על הראב\"ד מההיא דערכין וצריך לדחוק ולומר שהוא מפרש דעידן עבודה לאו דוקא אלא הוה ליה כאילו אמר במקדש אלא משום דבמקדש דשרינן שלא בשעת עבודה טעמא משום דבמקום עבודה הוא מגו דאשתרי בשעת עבודה אשתרי אף שלא בשעת עבודה מש\"ה נקט בעידן עבודה ומפני שראה הראב\"ד חולשת דברים אלו לא כתב דבריו כגוזר אומר להשיג: \n\n" + ], + [ + "אין הכהנים לובשים לעבודה אלא צמר ופשתים בלבד. ברפ\"ט דכלאים (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וכל מקום שנאמר בתורה שש או בד הוא הפשתים והוא הבוץ. בפרק בא לו (יומא דף ע״א:) ובפ״ב דזבחים (דף י״ח:): \n", + "ומ\"ש ותכלת האמורה בכל מקום הוא הצמר הצבוע כעצם השמים. ומ\"ש הארגמן הוא הצמר הצבוע אדום וכו'. כתב הראב\"ד א\"א לי נראה ארגמן וכו'. טעמו שארגמן מלה מורכבת ארוג מין והמפרשים פירשו כדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "כל מקום שנאמר בתורה שש וכו'. בפרק בא לו שם. \n", + "ומ\"ש ומקום שנאמר בד אם היה חוט אחד לבדו כשר ומצוה מן המובחר שיהא כפול ששה. בפרק שני דזבחים אמרו בגדים שנאמר בהם בד צריכין שיהיו של בוץ חדשים שזורין ושיהיו חוטן כפול ששה יש מהם למצוה ויש מהם לעכוב ונראה שרבינו מפרש יש מהם למצוה היינו שיהיה כפול ששה ויש מהם לעכוב היינו חוט אחד ורש\"י לא פירש כן וגם פשטא דשמעתא לא משמע הכי. \n", + "ומה שכתב מקום שנאמר משזר בלבד צריך שיהא חוטן כפול שמנה. בפרק בא לו: \n\n" + ], + [ + "כל מקום שנאמר בתורה מעשה רוקם וכו'. בפרק בא לו (יומא דף ע״ב:) רוקם מעשה מחט לפיכך פרצוף אחד חושב מעשה אורג לפיכך שני פרצופות ומפרש לה רבינו כפשטה. ורש״י מפרש בענין אחר: \n\n" + ], + [ + "וכיצד מעשה הבגדים הכתנת וכו' משבצת היתה. מבואר בכתוב. \n", + "ומה שכתב ובית יד שלה נארג בפני עצמו ומחברין אותו עם גוף הכתונת. בפרק בא לו (יומא דף ע״ב:): \n\n" + ], + [ + "אורך הכתונת וכו'. הוא על פי מה שנתבאר בפרק זה שבגדי כהונה לא יהו ארוכים ולא קצרים. \n", + "ומה שכתב ואורך בית יד שלה וכו'. בפרק בא לו: \n\n" + ], + [ + "המכנסים בין של כ\"ג בין של כהן הדיוט וכו'. מבואר בכתוב. \n", + "ומ\"ש ושנצים יש להם ואין להם לא בית הנקב ולא בית הערוה וכו'. בר\"פ ב' דנדה (דף י\"ג:) ופירש\"י אין להם לא בית הנקב וכו' כלומר חללו רחב ותלוי למטה ולא היה תיק בין הירכים להיות האבר מתעטף בו שלא יבא האבר לידי הרהור והיינו בית הערוה ובית הנקב כשהן קצרות כנגד נקב הרעי כתבנית אדם נכנסות בעגבותיו ומלוכלכות בזיעה וגנאי הוא לבגדי הקדש בכך. ל\"א בית הנקב ובית הערוה דרכן היה לעשות נקבים במכנסי' כנגד בית הערוה להשתין מים לחוץ דרך שם וכן כנגד בית הרעי וכשגומר קושר הנקב ברצועה וסותמו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "המצנפת של כ\"ג או הדיוט ארכו י\"ו אמות. כן כתב הרמב\"ן בפרשת תצוה בשם רז\"ל. \n", + "ומ״ש והאבנט רחבו כמו ג' אצבעות ואורך ל״ב אמה: ובגדי כהונה כולן אין עושין אותן מעשה מחט וכו'. בפרק בא לו (יומא דף ע״ב:) וס״פ המזבח מקדש (זבחים דף פ״ח): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד מעשה הציץ וכו'. בפרק במה אשה יוצאה (שבת דף סג:) ואיתיה נמי בפרק קמא דסוכה (דף ה') אלא ששם כתוב יו״ד ה״א מלמעלה וקדש למ״ד מלמטה x ורבינו כתב כגירסת פ' במה אשה ואע״ג דפליג התם ר' אליעזר בר' יוסי ואמר אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קדש לה' בשיטה אחת פסק כת״ק. \n", + "ומ\"ש ואם כתבו בשיטה אחת כשר נראה דהיינו מדאמר ר\"א ברבי יוסי אני ראיתיו דאף על גב דהלכה כת\"ק היינו לכתחילה אבל בדיעבד מיהא הלכה כרבי אליעזר ברבי יוסי ומטעם זה כתב ופעמים כתבוהו בשיטה אחת דכיון דעד ראיה הוא רבי אליעזר ברבי יוסי אמרינן דפעמים כתבוהו כן: \n", + "וכתבו התוספות [בסוכה] קדש למ\"ד מלמטה י\"מ למטה ממש זה למעלה מזה ולא מסתבר שאין זה כדרך קריאתו אלא יש לפרש זה שלא כנגד זה קדש למ\"ד בתחלת שיטה תחתונה והשם בסוף שיטה עליונה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש והאותיות בולטות בפניו חופר את האותיות מאחוריו וכו' צריך לכתוב בו האותיות משום דכתיב ויכתבו עליו מכתב וצריך שיחפור מאחריו משום דכתיב ופתחת עליו פתוחי חותם. וכתב הראב\"ד אינו חופר אלא מכה בדפוס צורת האותיות וכו' כלומר דבדרך זה אין מקום לדיבוק על השעוה ולא נעלם מרבינו דרך זה ולא בחר בו משום דכשמכה בדפוס אינו יכול לכוון שיבא הפתוח כנגד האותיות הכתובות בכיון ממש ועוד דפתוחי חותם אינו הכאה בדפוס: \n", + "והוא נקוב בשתי קצותיו וכו'. כתב הראב\"ד עוד יש בו נקב באמצע וכו'. דעתו כדעת רש\"י בפרשת תצוה והרמב\"ן הקשה עליו והעלה כדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "המעיל כולו תכלת. מבואר בפסוק. \n", + "ומ״ש וחוטיו כפולים י״ב. בפרק בא לו (יומא דף עא:) יליף לה מקרא. \n", + "ומ\"ש ופיו ארוג בתחלת אריגתו. היינו מדכתיב בפרשת תצוה במעיל והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג ופירש\"י פתיחת בית הצואר בתוכו כתרגומו כפיל לגויה כפול להיות לו לשפה כפול בו והוא מעשה אורג ולא במחט. \n", + "ומ\"ש ואין לו בית יד כתב הראב\"ד א\"א זו מנין לו עכ\"ל. והנה הרמב\"ן בפירוש התורה כתב כדברי רבינו ואפשר דבאי זו ברייתא מצאו כן. \n", + "ומ\"ש אלא נחלק לשתי כנפים כתב הראב\"ד וגם זו מנין לו עכ\"ל. וגם בזה פירש הרמב\"ן כדברי רבינו: \n", + "והקורע פי המעיל לוקה וכו'. וה״ה לכל בגדי כהונה וכו'. בפרק בא לו (יומא דף ע״ב). \n", + "ומ\"ש דרך השחתה. פשוט הוא ונלמד ממה שנתבאר בפרק א' מהלכות בית הבחירה (פ\"א דין י\"ז) גבי נותץ אבן אחת מהמזבח: \n\n" + ], + [ + "ומביא תכלת וארגמן ותולעת שני כל מין וכו'. בפרק בא לו (יומא דף עא:). \n", + "ומה שכתב ועושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהם ותולה אותם במעיל ומביא ע״ב זוגים ובהם ע״ב ענבולים הכל זהב ותולה בו וכו'. בס״פ המזבח מקדש (זבחים דף פח:) ת״ר מעיל כולו של תכלת היה שנאמר ויעש את מעיל האפוד כליל תכלת הא כיצד מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין ועושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהן וכו' ומביא ע״ב זוגין שבהם ע״ב ענבלים ותולה בהם שלשים וששה בצד זה ול״ו בצד זה רבי דוסא אומר משום ר' יהודה ל״ו היו י״ח מצד זה וי״ח מצד זה ופסק רבינו כת״ק ופירש״י נראה בעיני דה״ג שוליו כיצד היה מביא וכו' דברמונים נאמרו ג' צבעים וכו'. ענבלין מה שתלוי בתוכן לקשקש ותולה בו אצל הרמון והוא פעמון כדכתיב פעמון ורמון ובתוך הרמונים דקרא לאו בתוך החלל קאמר אלא ביניהם פעמון אחד בין שני רמונים. מצד זה מלפניו ומלאחריו עכ״ל. וכן פירש״י עוד בפרשת תצוה והוא כדברי רבינו ושלא כדברי ראב״ע והרמב״ן ופשט לשון הברייתא משמע כפירוש רבינו ורש״י דקתני מביא ע״ב זגין שבהם ע״ב ענבולין ותולה בהן דאילו לפי' הרמב״ן והראב״ד הרמונים היה תולה במעיל לא הזגין כי הם היו בתוך הרמונים לפי דבריהן: \n\n" + ], + [ + "הזהב שבאריגת האפוד והחשן האמור בתורה וכו'. בפרק בא לו (יומא דף ע״ב) יליף לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "כיצד מעשה החשן אורג בגד מעשה חושב וכו'. מבואר בכתוב. כתב הסמ\"ג מעשה החשן היה ארוג ממינים הללו מעשה חושב ארכו אמה ורחבו זרת וכופלו לשנים נמצא זרת על זרת מרובע ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים פירש\"י הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם דבריו עכ\"ל וכך הם דברי הרמב\"ן בפירוש התורה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וכותב בתחלה למעלה מראובן אברהם יצחק ויעקב וכותב למטה מבנימין שבטי יה. בס״פ בא לו (יומא דף ע״ג) כיצד נעשית רבי יוחנן אמר בולטות ר״ל אמר מצטרפות והא לא כתיב בהו צד״י א״ר שמואל בר יצחק אברהם יצחק ויעקב כתיב שם והא לא כתיב טי״ת א״ר אחא בר יעקב שבטי ישורון כתיב שם ופירש״י והא לא כתיב בכל השבטים ואם צריך לה כגון והצל תציל מהיכא באה ובירושלמי ס״פ בא לו אית תנויי תני הקול היה שומע אית תנויי תני הכתב היה בולט מ״ד הכתב [היה] בולט והא לית חי״ת בשבטים ולא צד״י ולא קו״ף אברהם יצחק ויעקב כתוב עליהם והא לית טי״ת בשבטים כל אלה שבטי ישראל היה חקוק עליהם ויש לתמוה למה שינה רבינו לכתוב שהיה כתוב למטה שבטי יה ונראה שהוא מפרש דעליהם דקאמר הוי כמו ועליו מטה מנשה דהוי פירושו סמוך לו ומשמע ליה דלמטה כתוב כן ולא למעלה דלא לשתמע דקאי אאברהם יצחק ויעקב דכתיבי לעיל ואכתי איכא למידק למה השמיט רבינו כל אלה וי״ל משום דלא כתיב בגמ' דידן ואם תאמר למה כתב יה במקום ישראל דירושלמי או ישורון דגמרא דידן וי״ל דכיון דבחד גמרא כתיב הכי ובאידך גמרא כתיב הכי משמע דישראל וישורון לאו דוקא דלא אתו למימר אלא דכתיב טי״ת וכיון שכן עדיף לן למימר דהוה כתיב שבטי יה דכתיב ביה עדות לישראל דדמי למאי דכתיב בחשן לזכרון (להם) לפני ה': \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ועושה על ארבע זויות של חשן ד' טבעות זהב וכו'. מפורש במקרא פרשת תצוה ורש\"י בפירוש התורה בסוף פרשת פקודי כתב באורך מעשה האפוד ויש קצת שינוי בין דבריו לדברי רבינו ע\"ש: \n\n" + ], + [ + "האפוד רחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף וכו': ומפתח על שתי וכו' כתולדותם. בפרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל\"ו) תניא שתי אבנים טובות היו לו לכ\"ג על כתפיו אחת מכאן ואחת מכאן ושמות י\"ב שבטים כתוב עליהם ששה על אבן זו וששה על אבן זו שנא' ששה משמותם על האבן האחת וגו' שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם מפני שיהודה מוקדם וחמשים אותיות היו כ\"ה על אבן זו וכ\"ה על אבן זו ר' חנינא בן גמליאל אומר לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים חלוקין באבני האפוד אלא כדרך שחלוקים בחומש שני כיצד בני לאה כסדרן בני רחל א' מכאן וא' מכאן בני השפחות באמצע ומה אני מקיים כתולדותם כשמותם שקרא להם אביהם ולא כשמות שקרא להם משה ראובן ולא ראובני שמעון ולא שמעוני ופי' רש\"י כסדר לידתן ששה האחרונים כסדרן גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין זהו סדר לידתן וששה ראשונים נכתבו בה יהודה ראובן שמעון לוי דן נפתלי כסדר לידתן חוץ מיהודה וכו'. לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים הוא ספר וידבר שנסדרו בראשו אלה שמות האנשים אשר יעמדו וגו' ובחומש שני בתחלת ואלה שמות ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולן באחת מהן בשנית בנימין דן ונפתלי גד ואשר ויוסף. א\"כ מה ת\"ל כתולדותם הואיל ולא כסדר תולדותם נסדרו עכ\"ל. ותמהני על רבינו שכתב שהאבן שכתוב ראובן על כתפו הימנית וכו' שנראה שסובר שהיה כתוב על אבן זו ראובן לוי יששכר נפתלי גד יהוסף ועל השניה היה כתוב שמעון יהודה זבולן דן אשר בנימן וכן כתב בפירוש המשנה פרק בא לו שאינו מכוון עם מה שאמרו בגמרא שם לא אליבא דת\"ק דמקדים יהודה ורבינו לא הקדימו ועוד דלת\"ק דן ונפתלי גד ואשר קודמין ליששכר וזבולן שזהו סדר תולדותם ואילו רבינו הקדים יששכר וזבולן לדן ונפתלי גד ואשר וגם לא אליביה דרבי חנינא בן גמליאל דלדידיה בנימין בראש השנית ובני השפחות בתריה ובסוף יוסף כדפרש\"י ואילו רבינו כותב יוסף בסוף הראשונה ובנימין בסוף השניה. וי\"ל שרבינו היה מפרש דברי רבי חנינא בן גמליאל על פי מה שכתבו הוא ז\"ל דבאמצע לאו באמצע בני רחל קאמר אלא בין בני לאה ובני רחל ואע\"ג דרבי חנינא בן גמליאל הקדים בני רחל לבני השפחות לאו למימרא שיכתבו מוקדמים אלא שיהיו בני גבירה זו מצד זה ובני גבירה זו מצד זה ובני השפחות באמצע לשתי הגבירות ופסק כמותו משום דמסתבר טעמיה. \n", + "ומה שכתב וכותבין שם יוסף יהוסף כן כתב גם בפירוש המשנה בפרק בא לו ותמהני עליו שהרי בפרק אלו נאמרים תניא x נ' אותיות היו כ\"ה על אבן זו וכ\"ה על אבן זו ומקשה נ' נכי חדא הויין אמר רבי יצחק יוסף הוסיפו לו אות אחת מתקיף לה רב נחמן בר יצחק כתולדותם בעינן ופירש\"י כשמות שקרא להם אביהם בעינן אלא כל התורה כולה בנימן והכא בנימין שלם כתיב כדכתיב ואביו קרא לו בנימין ומאחר דרבי יצחק דאמר שהיה כתוב יהוסף אידחי קשה היאך פסק רבינו כמותו ועוד קשה למה לא כתב שבנימין היה מלא כדאסיקנא וי\"ל שרבינו מפרש דלא אקשי כתולדותם בעינן אלא אליבא דת\"ק אבל לרבי חנינא בן גמליאל לא דריש כתולדותם אלא לענין דלא לכתוב ראובני שמעוני. \n", + "ומה שכתב והאבן שכתוב בה ראובן על כתפו הימנית וכו' נראה דהיינו מדאמרינן בירושלמי פרק אלו נאמרין הראשונים נכתבים מימינו של כהן גדול משמאלו של קורא והאחרונים נכתבים משמאלו של כהן גדול מימינו של קורא: \n", + "ועושה בכל כתף וכו'. מפורש במקראות: \n\n" + ], + [ + "וכל המזיח חשן מעל האפוד ומפרק חיבורן דרך קלקול לוקה. בפרק בא לו (יומא דף ע״ב): \n\n" + ], + [ + "וחשב האפוד קשור על לבו. כתב הראב\"ד א\"א הפליג לעלות ואינו אלא למטה מטיבורו עכ\"ל. ואני אומר שרבינו בפרק שאחר זה נתן טעם לדבריו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד סדר לבישת הבגדים לובש המכנסים תחלה וכו'. בפ\"ב דיומא (דף כ\"ה) מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים ת\"ך ומכנסי בד יהיו על בשרו: \n\n" + ], + [ + "ולא יחגרו ביזע במקום שמזיעין. בפרק שני דזבחים (דף י\"ט): \n\n" + ], + [ + "ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת כו'. בפרק ב' דזבחים שם. ודע דתניא בסוף פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ח) כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "וכהן גדול ששימש בפחות משמונה בגדים אלו וכו'. בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ\"ג:) גבי חייבי מיתה מני מחוסר בגדים ומייתי לה מדכתיב וחגרת אותם אבנט וכו' אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וה\"ל זרים ואמר מר זר ששימש במיתה ובריש פרק ב' דזבחים (דף טו:) מייתי לה נמי להא דתנן התם מחוסר בגדים עבודתו פסולה ופירש\"י מחוסר בגדים כהן גדול ששימש בפחות משמנה וכהן הדיוט בפחות מארבעה והכי משמע התם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב כשם שהמחוסר בגדים חייב מיתה ופוסל העבודה וכו'. ברייתא בריש פרק ב' דזבחים (דף י\"ח) לבש שני מכנסים שני אבנטים חסר אחת יותר אחת וכו' ועבד עבודתו פסולה. \n", + "ומה שכתב או כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד וכו'. שם אכתי מהכא נפקא מהתם נפקא ונתנו בני אהרן הכהן הכהן בכיהונו כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה אי מהתם הוה אמינא ה\"מ עבודה דמעכבא כפרה וכו' ואכתי מהכא נפקא מהתם נפקא וערכו בני אהרן הכהנים הכהנים בכיהונם מכאן לכהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד עבודתו פסולה אי מהתם ה\"א ה\"מ חיסור אבל ייתור לא קמ\"ל: \n\n" + ], + [ + "נאמר בבגדי כהונה על בשרו ולבשם וכו'. בפרק שני דזבחים (דף י\"ט). \n", + "ומה שכתב לפיכך אין הכהן יכול לעבוד בתפילין של יד וכו'. שם אמר ר' אמי [למוד ערוך הוא בידינו] תפילין חוצצות וכו' והתניא [אם הניחן] אינם חוצצות ל\"ק הא דיד הא דראש הא דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו דראש נמי כתיב ושמת המצנפת על ראשו תנא שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין ופירש\"י הילכך ליכא חציצה ותנא דאיצטריך לאשמועינן אם הניחן אינם חוצצות משום יתור בגדים הוא דאיצטריך לאשמועינן דלאו בגד הוא עכ\"ל. ונראה שלזה כיון רבינו במה שהאריך וכתב ואם רצה להניחן בשעת העבודה מניח: \n\n" + ], + [ + "וצריך להזהר בשעה שלובש וכו'. שם בעי רבא נכנסה לו רוח בבגדו מהו על בשרו בעינן והא ליכא או דילמא דרך לבישה בכך כינה מהו שתחוץ מתה לא תיבעי לך דודאי חייצא חיה מאי מי אמרינן כיון דאתא ואזלא רביתא היא ולא חייצא או דילמא כיון דקפיד עלה חייצא עפר מהו שיחוץ עפר ודאי חייץ אלא אבק עפר מהו בית השחי מהו שיחוץ על בשרו בעינן והא ליכא או דילמא דרך לבישה בכך הכניס ידו לתוך חיקו מהו גופו מי חייץ או לא נימא מהו שתחוץ נימא ודאי חייצא אלא נימא מדולדלת מהו בעי מר בר רב אשי יצא שערו בבגדו מהו שערו כגופו דמי או לאו כגופו דמי ופירש\"י נכנסה לו רוח בבגדו והבדילתו מבשרו בשעת עבודה. רביתא היא הרי היא כבשרו. כיון דקפיד עלה ברצונו לא תהא כבשרו. אבק עפר דק ואינו מרגיש בו. בית השחי מהו שיחוץ כגון בית יד של חלוקין שהוא רחב ואינו נוגע בבית השחי מהו שיחוץ וצריך שיהיו בתי זרועותיו דחוקים ונוגעים בבשר גופו. ידו שהיא גופו. נימא משמע דאתיא מעלמא. נימא מדולדלת מן הבגד מגורדין ותחובה בו קצת אלא שנתקה מעיקרה. יצא שערו מראשו למטה עד שנכנס בין כתנתו לבשרו מהו את\"ל ידו לא חייצא שערו מאי עכ\"ל. ולא איפשיטו כל הני בעיי ולפיכך פסק בהם רבינו דלכתחלה להזהר ומיהו בדיעבד אין לנו כח לפסול העבודה בכך ולומר יביא קרבן אחר דאיכא למיחש שמביא חולין בעזרה ואין לומר יביא קרבן אחר ויתנה דמאחר שיש קרבנות דלא שייך בהם להתנות דהיינו חטאות ואשמות וקרבנות הצבור לא מפליג בינייהו ונראה שרבינו לא היה גורס בית השחי מהו וביצא שערו בבגדו נראה שמפרש דלא כפירוש רש\"י: \n\n" + ], + [ + "כרך על בשרו בגד שלא במקום בגדים. בפ\"ב דזבחים (דף י\"ט) ופ\"י דעירובין (דף ק\"ג) אהא דתנן כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אמר רבי יהודה ברי' דרבי חייא לא שאנו אלא גמי אבל צלצול קטן הוי ייתור בגדים ורבי יוחנן אמר לא אמרו ייתור בגדים אלא במקום בגדים אבל שלא במקום בגדים לא הוי ייתור ותיפוק לי' משום חציצה בשמאל אי נמי שלא במקום עבודה ופליגא דרבא דאמר רבא וכו' במקום בגדים אפילו נימא אחת חוצצת שלא במקום בגדים ג' על ג' חוצצות פחות מכאן אינן חוצצות אדרבי יוחנן ודאי פליגא אדרבי יהודה ברי' דרבי חייא מי לימא דפליגא שאני צלצול קטן דחשוב ע\"כ x כלישנא בתרא ופירש רש\"י צלצול קטן אזור קטן שלש על שלש חוצצות כלומר הוי ייתור בגדים ואיידי דנקט במקום בגדים לישנא דחציצה דשייכא בה נקט נמי במסקנא לישנא דחציצה. ודאי פליגא דהא אמר לא הוי ייתור בגדים ואפילו ג' על ג' במשמע. מי לימא דפליגא דאמר צלצול קטן חוצץ ורבא אמר פחות מג' אינו חוצץ. דחשוב לפי שעשוי לנוי והוי בגד עכ\"ל. ופסק רבינו כרבא דבתרא הוא: \n\n" + ], + [ + "כהן שלקה באצבעו וכו'. משנה בפרק י' דעירובין. \n", + "ומה שכתב או בגד שאין בו שלש על שלש ועובד. נתבאר בסמוך. \n", + "ומה שכתב ואם נתכוון להוציא דם אסור. שם במשנה אם להוציא דם כאן וכאן אסור ופרש\"י אם להוציא דם שמהדקה בגמי כדי להוציא דם וכו' אסור שאין זה צורך עבודה ועוד דה\"ל חובל. \n", + "ומה שכתב והוא שלא יחוץ הגמי או הבגד בין בשרו לכלי בשעת העבודה כתוב בהשגות א\"א דבריו סותרים זה את זה וכו': \n", + "ואני אומר נראה שהראב\"ד מפרש דהא דאמר רבא שלא במקום בגדים שלש על שלש חוצצות פחות משלש על שלש אינן חוצצות דחוצצות ואינן חוצצות לענין חציצה בין יד לכלי איתמר ומש\"ה השיג וכתב שדבריו סותרים את דבריו אבל לפי האמת דעת רבינו כפירוש רש\"י דחוצצות ואינן חוצצות לא לענין חציצה איתמר אלא לענין ייתור בגדים והריטב\"א הכריע כפרש\"י דאי חציצה כפשטה למה חלקו בין במקום בגדים לשלא במקום בגדים והא כולה עבודה בגופו של כהן בעינן וראוי שיחוץ אפילו נימא אחת בכל מקום ועוד דאם איתא דלהדיא אמר רב חסדא פחות מג' אינן חוצצות היכי אקשי לעיל להדיא ותיפוק לי' משום חציצה דמשמע דמילתא דפשיטא היא דאפילו גמי וצלצול קטן חוצצין והא רבא ורב חסדא פליגי לפי שיטה זו ותו כשתירץ בשמאל אי נמי בימין ושלא במקום בגדים אמאי לא אמר דכרבא אמר רב חסדא ס\"ל: \n\n" + ], + [ + "עשו בבית שני אורים וכו'. הכי משמע מדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף ל\"א) דבימי בית שני בקשו חכמים אבנים לאפוד וז\"ל סמ\"ג בבית שני היה החשן שא\"א להיות כ\"ג מחוסר בגדים אבל אותו השם לא היה שם. \n", + "ומ״ש וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקדש ואין השכינה שורה עליו אין נשאלין. בריייתא בס״פ בא לו (יומא דף עג:) ומייתי לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "וכיצד שואלין עומד וכו'. בסוף פרק בא לו (יומא ע״ג) ת״ר כיצד שואלין השואל פניו כלפי נשאל והנשאל פניו כלפי שכינה ופרש״י פניו כלפי נשאל כלפי כהן. כלפי שכינה כלפי אורים ותומים ושם המפורש שבתוך החשן עכ״ל. ורבינו לא בחר בפירוש רש״י משום דאם כן מאי והנשאל פניו כלפי שכינה דקתני כיון דלאורים ותומים קרי שכינה הרי האורים ותומים היו על לבו ולא שייך למיתני פניו כלפי שכינה דמשמע דאפשר שלא יהיו פניו כלפי החשן ועוד שאם השואל פניו כלפי הנשאל קאמר הל״ל השואל פניו כלפי שכינה מאחר דלאורים ותומים קרי שכינה ולפיכך פירש דלארון קרי שכינה וע״פ זה הוכרח לפרש דהשואל פניו כלפי נשאל דקתני שפניו פונות למקום שפונים פני הנשאל נמצא שהשואל לאחורי נשאל דאילו כלפי פני נשאל הל״ל השואל והנשאל פניהם כלפי שכינה: \n", + "ואינו שואל בקול רם וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש ומיד רוח הקדש לובש את הכהן וכו' באותיות שבולטות מן החשן כנגד פניו וכו'. שם רבי יוחנן אמר בולטות ר\"ל אמר מצטרפות ופרש\"י האותיות בולטות כגון עי\"ן משמעון למ\"ד מלוי ה\"א מיהודה לומר עלה וכל אחת אינה זזה ממקומה אלא בולטת במקומה והוא מצרפן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אין שואלין על שני דברים כאחד ואם שאל משיבין על הראשון בלבד. ברייתא שם: \n", + "ואין נשאלין בהם להדיוט וכו' עד אלו ב\"ד הגדול.משנה וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "זה שאתה מוצא בדברי נביאים שהכהנים היו חוגרים אפוד בד וכו'. כתב כן כי היכי דלא תיקשי לן היאך כתוב גבי אחימלך בן אחיטוב פ\"ה כהנים חגורים אפוד בד: \n", + "סליק להו הלכות כלי המקדש: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..79d468b81b744b4fcf90107e4473bc03f8125ac5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,589 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Haflaah" + ], + "text": [ + [ + [ + "הערכים הם נדר מכלל נדרי הקדש וכו'. כתב כן ליתן טעם למה כתב הלכות אלו בספר הפלאה. \n", + "ומ\"ש לפיכך חייבים עליהם: \n\n" + ], + [ + "מצות עשה לדון בדיני ערכין: ואחד האומר ערכי עלי או האומר ערך זה עלי או ערך פלוני עלי וכו'. מבואר בפ\"א (דף ד':) ופ\"ה דערכין (דף כ'): \n\n" + ], + [ + "וכמה הוא הערך אם היה הנערך בן שלשים יום או פחות וכו'. משנה בריש ערכין פחות מבן חדש נידר אבל לא נערך ובגמ' ת\"ר המעריך פחות מבן חדש ר\"מ אומר נותן דמיו וחכמים אומרים לא אמר כלום במאי קא מיפלגי ר\"מ סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה יודע שאין ערכין לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים ורבנן סברי אדם מוציא דבריו לבטלה כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב האומר ערך כלי עלי נותן דמים כר\"מ וידוע דהלכה כחכמים: \n", + "היה מבן אחד ושלשים יום עד בן חמש שנים גמורות וכו'. לשון התורה ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים ובספ\"ד דערכין (דף י\"ח) תנן ר\"א אומר עד שיהיו יתרות על השנים חדש ויום אחד ופירש\"י ר\"א אומר לעולם שנת חמש ושנת עשרים ושנת ששים כלמטה עד שתשלם כל השנה וחדש ויום אחד משנה האחרת. ובגמ' תניא ר\"א אומר נאמר כאן למעלה ונאמר להלן ופדויו מבן חדש ומעלה תפדה מה להלן מבן חדש ויום אחד אף כאן מבן חדש ויום אחד ואימא כי התם מה התם חד יומא אף כאן חד יומא א\"כ ג\"ש מאי אהני, ופירש\"י ג\"ש מאי אהני לי בלא ג\"ש ידענא דחד יומא בעינן דהא ומעלה כתיב. וכתבו התוספות ופדויו מבן חדש ומעלה חפשנו אחר מקרא זה ולא מצאנוהו כי אם ופדויו מבן חדש תפדה ושמא דריש הכי מדכתב ופדויו מבן חדש דמשמע מבן חדש ומעלה מדלא כתיב בן חדש עכ\"ל. משמע דהוו גרסי ופדויו מבן חדש ומעלה כמו בספרים דידן ומש\"ה הוה קשיא להו אבל רש\"י נראה דלא הוה גריס ופדויו שכתב וז\"ל ונאמר להלן גבי לויים חדש ומעלה מה להלן חדש ויום אחד כדכתיב מבן חדש ומעלה דכבר נכנס בחדש האחר אף כאן בחדש ויום אחד עכ\"ל. וטעמו מדכתיב בפרשת במדבר גבי לויים מבן חדש ומעלה תפקדם ולרבנן דפליגי ארבי אליעזר אע\"ג דלא דרשי ג\"ש מ\"מ גילוי מילתא היא מדאשכחן בחד דוכתא מבן חדש ומעלה לכל היכא דכתיב מבן חדש דהוי בן חדש ויום אחד. א\"נ מדכתיב בערכין בפרשת אם בחקותי ואם מבן חדש דמשמע שיהיה בן חדש שלם שיהא בן חדש ויום אחד: \n", + "משנכנס בשנת שש יום אחד וכו'. בפרשת אם בחקותי ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים וכבר נתבאר בסמוך שכשנאמר חדש שיהא שלם דהיינו שיהא יתר על החדש יום אחד והוא הדין לשנים: \n", + "משיכנס בשנת אחת ועשרים וכו'. מבואר בכתוב וע\"פ מה שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "כל השנים האלו מעת לעת וכו'. בספ\"ד דערכין (דף י\"ח:) אמרינן דשנה האמורה בערכין מעת לעת ולא שנה למנין עולם והוה משמע לי דלא אתא למעוטי אלא דלא אזלינן בתר שנות עולם אבל בין נולד שחרית לנולד בין הערבים לא מפלגינן אלא שרש\"י כתב מעת לעת אותו יום ואותה שעה לשנה הבאה ולא אזלינן בתר מנין עולם דכי מטי תשרי נחשוב ליה שתא עכ\"ל. ואע\"פ שמסוף לשונו משמע כדפרישית מ\"ש ואותה שעה קשה בעיני והתוס' כתבו בפ\"ח דערכין דף ל\"א ד\"ה שנת ממכרו נפקא במסכת נדה פירש ה\"ר אלחנן דדוקא בבתי ערי חומה בעינן מעת לעת אבל אינך דהתם דמצי למימר דאזלינן בתר שנים שלהם ולא בתר שנות עולם בכולהו לא בעינן מעת לעת דבבתי ערי חומה דוקא הוא דגלי קרא אבל דאינך לא. והתוס' כתבו כאן ה\"ה בכלהו בעינן מעת לעת דילפינן שנה מבתי ערי חומה כדאמרינן בגמ' לקרא גבי מילתא אחריתי עכ\"ל: \n", + "וכל השקלים בשקל הקדש. משנה בפ' יש בכור (בכורות דף מ״ט:) חמש סלעים של בן שלשים של עבד נ' של אונס ומפתה ק' של מוציא שם רע כולם בשקל הקדש במנה צורי. \n", + "ומ\"ש והוא משקל ש\"כ שעורה מכסף טהור וכו'. כמו שביארנו בהלכות שקלים פ' [ראשון]: \n\n" + ], + [ + "טומטום ואנדרוגינוס אין להם ערך וכו'. משנה בריש ערכין: \n\n" + ], + [ + "העכו\"ם נערך אבל אינו מעריך. משנה שם (דף ה':) עכו\"ם ר\"מ אומר נערך אבל לא מעריך ר' יהודה אומר מעריך אבל לא נערך ובגמ' ת\"ר בני ישראל מעריכין ואין העכו\"ם מעריכין יכול לא יהיו נערכין תלמוד לומר איש דברי ר\"מ אמר ר\"מ וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מפני מה אני אומר נערך ולא מעריך מפני שריבה הכתוב בנערכים יותר מבמעריכים שהרי חרש שוטה וקטן נערך אבל לא מעריך ר\"י אומר בני ישראל נערכים ואין העכו\"ם נערכים יכול לא יהו מעריכים תלמוד לומר איש אמר ר\"י וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מפני מה אני אומר עכו\"ם מעריך ולא נערך מפני שריבה הכתוב במעריכים יותר מבנערכים שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכים אבל לא נערכים אמר רבא הלכתיה דרבי מאיר מסתברא טעמיה לא מסתברא. הלכתיה [דרבי מאיר] מסתברא דכתיב לא לכם ולנו לבנות את בית אלהינו טעמיה לא מסתברא דקא מייתי ליה מחרש שוטה וקטן שאני חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו טעמיה דרבי יהודה מסתברא דקא מייתי לה מטומטום ואנדרוגינוס דאע\"ג דבני דעה מעטינהו רחמנא הלכתיה לא מסתברא דכתיב לא לכם ולנו לבנות את בית אלהינו ופסק רבינו כר\"מ משום דאמר רבא דמסתברא הלכתיה: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א פוסק כרבי מאיר ור\"י חולק ואמר מעריך אבל לא נערך וכו' ורבינו סובר דכיון דאתמר עלה מסתבר טעמיה עדיף מכללא דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י שהוא כלל כולל בעלמא ואין למדין מן הכללות: \n", + "וכן המעריך את החרש ואת השוטה חייב וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "העבד נערך ועורך וכו'. גם זה שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "אחד המעריך את היפה הבריא וכו'. משנה ריש פרק ג' דערכין (דף י\"ג). \n", + "ומ\"ש אפי' היה הנערך מוכה שחין, בריש ערכין: \n\n" + ], + [ + "הדמים אינם כערכים וכו'. ברפ\"ג דערכין (דף י\"ג) יש בערכין להקל ולהחמיר כיצד אחד שהעריך את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל נותן חמשים סלע ואם אמר הרי דמיו עלי נותן את שוויו. \n", + "ומ\"ש אפי' היה אותו פלוני קטן בן יומו הכי משמע מדתנן בריש ערכין (דף ה') פחות מבן חדש נידר אבל לא נערך. \n", + "ומ\"ש או טומטום ואנדרוגינוס. שם. \n", + "ומ\"ש או עכו\"ם. שם במשנה גבי נכרי זה וזה מודים שנודרים ונידרים: \n\n" + ], + [ + "והערכים כולם והדמים כולם לבדק הבית. (שלהי שום היתומים (דף כ\"ד) ): \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שאמר דמי עלי. שם (דף ה'): \n\n" + ], + [], + [ + "הגוסס אין לו ערך ולא דמים וכו'. משנה פרקא קמא דערכין (דף ו') הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך ובגמ' בשלמא גוסס לא נידר דלא בר דמים הוא וכו' עד ולא כל האדם: \n", + "וכן מי שנגמר וכו' ועל זה נאמר וכו': \n\n" + ], + [ + "זה היוצא ליהרג שהעריך אחרים וכו'. שם במשנה גבי גוסס ויוצא ליהרג רבי יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב בתשלומין ובגמרא בנודר ומעריך ומקדיש כולי עלמא לא פליגי כי פליגי באם הזיק (חייב לשלם) ודייק רבינו לכתוב שנגמר דינו בבית דין של ישראל משום דאילו בבית דין של עכו\"ם אפילו נגמר דינו לא חשיב מת כדאמרינן בפרק כל הגט: \n\n" + ], + [ + "כהנים ולוים מעריכים ונערכים. משנה בריש ערכין: \n", + "וקטן שהגיע לעונת הנדרים וכו'. נזיר פרק תשיעי (דף ס\"ב:): \n\n" + ], + [ + "הערכים הקצובים לפי השנים וכו'. משנה רפ\"ד דערכין (דף י\"ח:) השנים בנידר כיצד ילד שהעריך את הזקן נותן ערך זקן וזקן שהעריך את הילד נותן ערך ילד: \n\n" + ], + [ + "וצריך המעריך שיהא פיו ולבו שוים וכו': ונשאלים על הערכים ועל הדמים וכו': \n\n" + ], + [ + "האומר ערך אלו עלי וכו'. בפ\"ק (דף ד':) אין לי אלא אחד שהעריך אחד אחד שהעריך מאה מנין תלמוד לומר נפשות: \n\n" + ], + [ + "האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי וכו' אמר שני ערכי עלי וכו'. בריש פרק ב' דערכין (דף ז':): \n\n" + ], + [ + "אמר הרי עלי ערך ולא פירש ערך מי וכו'. בריש ערכין (דף ד'): \n\n" + ], + [ + "האומר ערכי עלי וכו'. משנה פרק רביעי דערכין (דף כ') האומר ערכי עלי ומת יתנו היורשים דמי עלי ומת לא יתנו היורשים שאין דמים למתים ובגמרא אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשים שמע מינה מלוה על פה גובה מן היורשים שאני הכא דמלוה הכתובה בתורה היא שמע מינה מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הכא במאי עסקינן כשעמד בדין דכוותה גבי דמי עלי שעמד בדין אמאי לא יתנו היורשים דמי עלי מחוסר אומדנא ערכי עלי לא מיחסר ולא כלום: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א עמידה בדין שהוזכרה בגמרא וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דאף על גב דהכא לא אוקימנא משעמד בדין אלא כי היכי דלא נשמע מינה דמלוה על פה גובה מן היורשים מכל מקום כיון דחזינן דבמתניתין דלקמן מוקי גמרא בשעמד בדין כמו שאכתוב בסמוך משמע דבלאו הכי קים ליה לגמרא דאם לא עמד בדין פטורים וע\"כ היינו מדכתיב והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן: \n\n" + ], + [], + [ + "ומה בין ערכין לדמים וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש וכן האומר ערך פלוני עלי ומת וכו'. משנה בפרק רביעי דערכין האומר ערכו של פלוני עלי מת הנודר והנידר יתנו היורשים דמיו של פלוני עלי מת הנודר יתנו היורשים מת הנידר לא יתנו היורשים שאין דמים למתים ובגמרא מת הנודר וכו' מאי ניהו שעמד בדין היינו (הך) סיפא איצטריכא ליה דמיו של פלוני עלי ומת הנודר יתנו היורשים דמהו דתימא כיון דלא אמדוהו לא אשתעבוד נכסי קמ\"ל כיון דעמד בדין אישתעבודי אישתעבוד נכסי ואומדנא גלויי מילתא בעלמא הוא, ופירש\"י מאי ניהו שעמד בדין כלומר מתני' דקתני יתנו היורשים היכי מיתוקמא בע\"כ כשעמד בדין קודם מותו כדאוקמת ברישא ואמאי הדר קתני לה דמהו דתימא אע\"פ שעמד בדין נודר קודם מותו הואיל ולא אמדו נידר בחיי נודר לא אשתעבדו נכסי דיתמי. גלוי מילתא בעלמא הוא לגלות מהו חייב הואיל ונידר קיים אמדינן ליה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "האומר ערך ידי וכו'. משנה פרק רביעי דערכין (דף כ') ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום ערך ראשי וערך כבדי עלי נותן ערך כולו זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו: \n\n" + ], + [ + "אמר חצי ערכי עלי וכו'. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [ + "האומר דמי ידי עלי וכו'. גם זה משנה שם (דף י\"ט:). \n", + "ומ\"ש כיצד אם נמכר הוא כולו וכו' שם בגמ' היכי שיימינן ליה אמר רבא אומדין אותו אומד של נזקין א\"ל אביי מי דמי התם גברא זילא הוא הכא גברא שביח הוא אמר אביי (אומדין) כמה אדם רוצה (ליתן) בעבד העושה מלאכה בידו אחת לעושה (מלאכה) בשתי ידיו ידו אחת מאי ניהו ואידך פסיקא היינו הך אלא ידו מוכתבת לרבו ראשון. ופירש\"י אומד של נזקין כמו שאומדין אדם שקטע לו חבירו ידו שמין אותו כעבד הנמכר בשוק כמה היה יפה קודם לכן וכמה הוא יפה עכשיו. התם גברא זילא הוא שכבר נקטעה ידו ואפי' תחלת דמיו שאומדים עתה כמה היה יפה קודם לכן אין נישומין אלא בזול שהרי רואים אותו מזולזל. הכא גברא שביחא הוא ששתי ידיו שלימות וצריך לשום כמה הוא (יפה עכשיו) שיקדיש דמיו וכמה הוא יפה אם יחתכו ידו. ידו אחת מאי ניהו ואידך פסיקא כלומר למה הוא עושה מלאכה בידו אחת שהאחרת קטועה היינו אומד של נזקין. ידו מוכתבת לרבו ראשון שלא יעשה בה מלאכה לרבו שני דהשתא שיימינן בגברא שביחא עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "האומר דמי ראשי או כבדי עלי וכו' עד נותן חצי דמיו. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [ + "האומר משקלי עלי וכו'. משנה וגמרא שם בראש הפרק (דף י\"ח) ופריך בגמרא פשיטא ומשני הא קמ\"ל וכו' עד מהו דתימא בטיל מתורת שקל קמ\"ל. ורבינו כתב לקמן בסמוך מקצת זה והשמיט קצתו ולא ידעתי למה: \n", + "אמר משקל ידי או רגלי עלי וכו'. גם זה משנה שם וכרבי יוסי. \n", + "ומה שכתב ועד היכן היא היד לענין זה וכו'. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "האומר קומתי עלי וכו' אמר מלא קומתי עלי וכו'. מימרא דרבי יהודה שם ואמרינן בגמרא דאתי כרבי עקיבא דדייק לישנא יתירא: \n\n" + ], + [ + "האומר משקלי עלי ולא פירש מאי זה מין וכו'. שם במשנה האומר משקלי עלי נותן משקלו אם כסף כסף ואם זהב זהב ומעשה באמה של ירמטיא וכו' ובגמ' מעשה לסתור וכו' ופירש\"י מעשה לסתור קתני רישא וכו' חסורי מחסרא והכי קתני וכו'. \n", + "ומ\"ש רבינו ונתכוון למתנה מרובה, וי\"ו זו ט\"ס הוא דמשמע דמפלגינן בין נתכוון למתנה מרובה ללא נתכוון ובגמ' לא מפלגינן בהכי לפיכך צריך למוחקה ולכתוב מתכוין למתנה מרובה וכן מצאתי בספר מוגה. ואפשר לקיים גירסא זו ע\"פ מ\"ש לקמן בסמוך הכל לפי ממונו ודעתו כלומר שאע\"פ שהוא עשיר מופלג אם אנו יודעים בו שהוא כילי דינו כדין עני וזהו שהתנה ונתכוון למתנה מרובה אם אמדנו דעתו שהוא נדיב ונתכוון למתנה מרובה נותן משקלו זהב. \n", + "ומ\"ש וה\"ה באומר משקל ידי עלי וכו' נלמד ממה שנתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש ואם אינו מופלג בעשירות וכו'. נתבאר בפרק זה. \n", + "ומ\"ש וכן נותן שרביט מלא קומתו אפי' של עץ נלמד מדין המשקל: \n\n" + ], + [ + "האומר עמדי עלי וכו'. שם בעיי דלא איפשיטא ואף על גב דבנוסחא דידן אין כתוב מקום ישיבתי ולא עביי בנוסחת רבינו היה כתוב. ופירש\"י עומדי עלי מי הוי משמע שרביט קומתו או לא. רחבי עלי מהו מי הוי משמע שרביט רחב דוגמתי או משמע שרביט ארוך כמדת רחבי היקפו מהו מי יהיב שרביט נכפף וארוך כמדת היקפו או דילמא שרביט עבה כהיקפי בעי למיתב תיקו. ופסק רבינו לגבי יורשים כדין ספיקא דממונא דהוי לקולא אבל לגבי דידיה פסק שמביא לפי ממונו עד שיאמר לא לכך נתכוונתי משום דאפשר לברר כוונתו ע\"פ דבריו: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי מטבע כסף וכו'. משנה בסוף מנחות (דף ק\"ו:) הרי עלי כסף לא יפחות וכו' ובגמרא לא יפחות מדינר כסף ודילמא נסכא (ותירצו) דאמר מטבע וכו': \n", + "ברזל וכו' עד לכלה עורב. (שם בגמ') ובנחשת לא חש רבינו לדראב\"י אע\"פ שמשנתו קב ונקי מפני שאינו אלא בברייתא וסתם מתניתין עדיף. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין האומר עלי מטבע זהב וכן למה לא כתב גבי לא יפחות מדינר כסף דה\"מ באתרא דלא סגי פריטי דכספא: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי כסף או זהב וכו'. נתבאר בסמוך. \n", + "ומה שכתב וכן אם פירש המשקל וכו' שם במשנה פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יהא מביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי: \n\n" + ], + [ + "אחד האומר דמי עלי וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומה שכתב והדמים והערכים לבדק הבית כמו שביארנו, בפרק א': \n\n" + ], + [ + "שתי לשכות היו במקדש וכו'. ספ\"ה דשקלים (משנה ו') ובירושלמי על משנה זו תני קדשי מזבח מוציאים את הראוי להם מלשכת בדק הבית ואין קדשי בדק הבית מוציאין את הראוי להם מקדשי מזבח: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א לשון התוספתא חומר בקדשי מזבח וכו'. ואני אומר שנוסחא משובשת נזדמנה להראב\"ד בתוספתא או בירושלמי כי נוסחת הירושלמי שכתבתי מכוונת לדברי רבינו, ומה שהקשה מדתנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה רבינו פירש שם דה\"ק אין עושין השלמים עולה ולא העולה שלמים וכן הדומה לזה ואם הקדיש שום דבר לבדק הבית אין משנין אותו לבדק המזבח ולפירוש זה ניחא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המעריך את הפחות מבן עשרים ולא עמד בדין וכו'. משנה בפ\"ד דערכין (דף י\"ח) הערך בזמן הערך כיצד העריכו וכו' פחות מבן עשרים ונעשה יתר על בן כ' נותן כזמן הערך: \n\n" + ], + [ + "כל הערכין הקצובין בתורה וכו'. בפ\"ב דערכין (דף ז') אין בערכין פחות מסלע ולא יותר על חמשים סלע כיצד נתן סלע והעשיר אינו נותן כלום פחות מסלע והעשיר נותן חמשים סלע היו בידו ה' סלעים רבי מאיר אומר אינו נותן אלא אחת וחכמים אומרים נותן את כולם, ובגמרא אין בערכין פחות מסלע מנא לן דכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל ערכין שאתה מעריך לא יהיו פחות מסלע. וידוע דהלכה כחכמים: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "עשיר שהעריך והעני וכו'. משנה פרק ד' דערכין (דף י\"ז:) היה עני והעשיר (או) עשיר והעני נותן ערך עשיר ר' יהודה אומר (אפי') עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר, ופסק רבינו דלא כר\"י משום דמשמע דת\"ק פליג עליה: \n\n" + ], + [ + "עשיר שאמר ערכי עלי וכו'. משנה ריש פרק ד' דערכין (דף י\"ז) השג יד בנודר כיצד עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני ועשיר שהעריך את העני נותן ערך עשיר אבל בקרבנות אינו כן הרי שאמר קרבנו של מצורע זה עלי היה מצורע עני מביא קרבן עני עשיר מביא קרבן עשיר רבי אומר אומר אני אף בערכין כן וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני שאין העשיר חייב כלום אבל העשיר שאמר ערכי עלי ושמע העני ואמר מה שאמר זה עלי נותן ערך עשיר. ופירש רש\"י אומר אני אף בערכין כן אילו מתרמי בערכין דומיא דקרבנות הוי כקרבנות דהא דאמרת דערכין אינם כקרבנות משום דלא דמו אהדדי דמפני מה עני שהעריך עשיר נותן ערך עני לפי השג ידו משום דאין העשיר חייב כלום ולא דמי למצורע וזה שאמר על העשיר לא נתכוון אלא מפני מדת שנותיו של העשיר שפחותים או יתירים על שנותיו שלו הילכך נידון בהשג יד דהא לא פירש כלום אלא ערך מדת [שנותיו של] העשיר קבל עליו ודין ערך נידון בהשג יד. אבל עשיר שאמר ערכי עלי דהוי חייב ערך שלם דומיא דמצורע עשיר ושמע עני וכו' עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה כרבי וחכמים חולקים עליו ואומרים שאינו נותן אלא ערך עני עכ\"ל, וכן כתבו התוספות. אבל רבינו סתם דבריו כדברי רבי ונראה שטעמו משום דמשמע דרבי לאו לאיפלוגי אתנא קמא אתא אלא לפרש, וכן כתב בפירוש המשנה וז\"ל אין בין רבי וחכמים מחלוקת אלא מבאר לנו איך יהיה הערך גם כן דומה לקרבן כמו שאמר עכ\"ל. והטעם מפני שדברי רבי הם דברי טעם מוכרחים בעצמם אבל קשה דאמרינן בגמרא ולרבי דאמר אומר אני אף בערכין כן אלמא אמרינן בתר חיובא דגברא אזלינן והא לא צריכא קרא למעוטי הוא למעוטי מאי למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר ס\"ד אמינא הואיל ואמר רבי בתר חיובא דגברא אזלינן קמ\"ל דמשמע בהדיא דרבי פליג ארבנן ואפשר שסובר רבינו דנהי דפליגי בדרשא דקרא בדינא לא פליגי, וצריך עיון ליישב זה: \n\n" + ], + [ + "מה בין החייב בערך עלי להחייב בערך עשיר וכו': \n\n" + ], + [ + "המפרש את הערך וכו'. כן מתבאר בגמרא פרק קמא דערכין (דף ד') בערכך להביא ערך סתם (מאי ערך סתם) דתניא האומר ערך סתם עלי נותן כפחות שבערכין (וכמה פחות שבערכין) שלשה שקלים וכו' ואלא קרא למה לי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לומר שאינו נידון בהשג יד מ\"ט כמפרש דמי א\"ד אר\"נ אמר רבה בר אבוה נידון בהשג יד פשיטא מהו דתימא כמפרש דמי קמ\"ל וידוע דהלכה כלישנא בתרא ומשמע בהדיא דמפרש אינו נדון בהשג יד ומשמע דה\"ה לחייבי דמים דהוו להו מפרשים: \n", + "וכתב הראב\"ד וכן האומר דמי עלי וכו' הרי פירשו א\"א לא מן השם הוא זה וכו'. ואין דבריו מוכרחים וטעם רבינו נכון: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי וכו'. מימרא ריש פרק ב' דערכין (דף ז'): \n\n" + ], + [ + "האומר שני ערכי עלי וכו'. שם (דף ח') בעי רב אהבה היו בידיו ה' סלעים ואמר שני ערכי עלי בבת אחת מהו כיון דבבת אחת (נדר) כי הדדי תפסן יהיב תרתי ופלגא להאי ותרתי ופלגא להאי או דילמא כלהו חזו להאי וכלהו חזו להאי תיקו: \n\n" + ], + [ + "המפריש ערכו או דמיו ונגנבו וכו': \n\n" + ], + [ + "חייבי ערכין ודמים ממשכנין אותם וכו'. משנה ספ\"ד דערכין (דף כ\"א) חייבי ערכין ממשכנין אותם ומשמע דה\"ה לחייבי דמים. \n", + "ומ\"ש ואינם חייבים להחזיר להם המשכון וכו'. ומ\"ש ואין מוכרין לא כסות אשתו וכו' עד לא הקדיש את אלו. משנה ספ\"ה דערכין (דף כ\"ג כ\"ד): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ונותנין לו מכל נכסיו וכו' עד אבל לא לאשתו ובניו, ג\"ז משנה שם: \n", + "ומ״ש ואין נותנין לו אלא כסות הראויה לו. בסוף פרק המקבל (בבא מציעא דף קי״ג:) כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין לבעל חוב וכו' ותניא הרי שהיו נושים בו אלף זוז ולבוש אצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותה ממנו ומלבישין אותו אצטלא הראויה לו ואף על גב דרבי עקיבא ורבי ישמעאל פליגי הא אוקימנא להו בשוטה ולית הלכתא כוותייהו: \n\n" + ], + [], + [ + "(טז-יז) ומ\"ש לחול אבל לא לשבתות וימים טובים. ומ\"ש ואם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות וכו'. משנה ספ\"ה דערכין (דף כ\"ג:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היה חמר וכו'. שם במשנה רבי אליעזר אומר אם היה איכר נותנים לו צמדו חמר נותנין לו (את) חמורו ומשמע דת\"ק פליג עליה וידוע דהלכה כת\"ק. \n", + "ומ\"ש היה ספן אין נותנין לו ספינתו וכו'. פרק ד' דערכין (דף י\"ז) תנן גבי חייבי קרבנות אפילו ספינתו בים ובאה לו ברבואות אין להקדש בהן כלום ופריך בגמרא (דף י\"ח) עשיר הוא ומוקי לה כשהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים ורבואות דמתניתין היינו שכרה ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף ותיפוק לי משום ספינה הא מני רבי אליעזר היא דאמר אם היה איכר נותנים לו את צמדו חמר נותנין לו (את) חמורו הרי דלתנא קמא דרבי אליעזר דין ספינה כדין צמד וחמור שהם נמכרים. ואיכא למידק כיון דסתם לן תנא הכא כרבי אליעזר מה ראה רבינו לפסוק כאידך מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא. ויש לומר דהאי סתמא הוי בפרק שלישי ופלוגתא דרבי אליעזר ותנא קמא שנוי בפרק חמישי וה\"ל סתם ואחר כך מחלוקת ואין הלכה כסתם הילכך פסק כרבים: \n\n" + ], + [ + "היה בנכסים בהמה או עבדים או מרגליות וכו'. משנה ספ\"ה דערכין (דף כ\"ד): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א במטלטלין ועבדים אבל הקרקעות מכריזין. משנה רפ\"ה דערכין (דף כ\"א:) שום ההקדש ס' יום ומכריזים בבקר ובערב ומשמע התם דבקרקעות היא שנויה ואע\"פ שאמרו שם בגמ' (דף כ\"ב) גבי שום היתומים בא להכריז רצופים שלשים בשני ובחמישי ששים משמע לרבינו שלא אמרו אלא בשום היתומים אבל בשום ההקדש ששים רצופים בעינן דאל\"כ ה\"ל לפרושי בהקדש כמו שפירשו ביתומים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שדה שירשה אדם ממורישיו וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש והמקדיש שדה אחוזתו מודדין אותה וערכה הוא הערך הקצוב בתורה. בפרשת אם בחקותי ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ויזרענו ביד. בפ\"ו דערכין (דף כ\"ה) מפולת יד ולא מפולת שוורים ופירש\"י מפולת יד שזורעים ביד ולא מפולת שוורים שהיו רגילים וכו'. \n", + "ומ\"ש ולא יקרב זריעתו ולא ירחק אותה זהו פירוש רבינו במה שאמרו שם תני לוי ולא מעובה ולא מודק אלא בינוני ורש\"י פירש בענין אחר. \n", + "ומה שכתב ואין שנת יובל מן המנין: ואחד המקדיש שדה טובה וכו'. משנה בפרק ג' דערכין (דף י\"ד) אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו בהלכות שקלים. פ\"א. \n", + "ומה שכתב נמצא לכל שנה סלע ופונדיון. משנה בפרק ו' דערכין (דף כ\"ה) גבי מקדיש שדהו בשעת היובל נותן סלע ופונדיון לשנה. \n", + "ומה שכתב שאף על פי שהסלע מ״ח פונדיונין וכו'. בפרק יש בכור (בכורות דף נ'): \n\n" + ], + [ + "החומר הוא הכור: וכבר ביארנו בהל' שבת, פ' ט\"ז: \n\n" + ], + [ + "כיצד דרך החשבון וכו'. משנה פ' ששי דערכין (דף כ\"ה) הקדישה שתים ושלש שנים לפני היובל נותן סלע ופונדיון לשנה. \n", + "ומה שכתב ואם רצו הבעלים לפדותה וכו' מפורש בפרשת אם בחקותי ואם גאול יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו. \n", + "ומה שכתב וכן כל חומש האמור בתורה צריך שיהא הקרן עם התוספת חמשה וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) בעיא דאיפשיטא דחומשא מלבר ופירש״י על ארבעה רבעים מוסיף החמישי מן החוץ דהוה ליה לעשרים זוז חמש זוז. \n", + "ומ\"ש וכן אם פדתה אשתו של מקדיש: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואינו נותן שנה בשנה וכו'. משנה בפ\"ו דערכין (דף כ\"ה) אם אמר הריני נותן דבר שנה בשנה אין שומעין לו אלא נותן את כולו כאחד: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ז-ט) נשאר בינו ובין היובל שנה וכו'. רפ\"ד דערכין (דף כ\"ד) תנן אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלים אחר היובל פחות משנה אחת אין מחשבים חדשים להקדש אבל הקדש מחשב חדשים ובגמרא ורמינהי מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל וכו' רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים וכיון דאין מקדישין בגירוע פחות משתי שנים יהא אדם חס על נכסיו ואל יקדיש פחות מב' שנים ופירש\"י וקא אמרי רב ושמואל דהמקדיש פחות משתי שנים לפני היובל אין כאן דין גירוע ואם בא לגאלה נותן חמשים סלעים דגבי גירוע כתיב על פי השנים הנותרות ונגרע ומיעוט שנים שתים ועצה טובה קמ\"ל מתני' שיהא אדם חס על נכסיו ולא יפדה פחות משתי שנים שלא יפסיד מ\"ח סלעים. ואמרינן תו בגמ' (דף כ\"ה) ת\"ר מנין שאין מחשבים חדשים עם הקדש ת\"ל וחשב לו הכהן את הכסף ע\"פ השנים הנותרות שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חדשים מניין שאם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה עושה ה\"ד כגון דאקדשה בפלגא דארבעין ותמני ת\"ל וחשב לו הכהן מ\"מ. וכתב רבינו ז\"ל בפירוש המשנה פי' שאם הקדיש שדהו בתוך שנת מ\"ח אין המקדיש יכול לומר לו תחשוב עמי כפי מה שראוי לשנה זו ולחדשים וטול פדיונה לפי שאין מחשבים חדשים להקדש אבל אם רצה הגזבר לחשב השנה וחדשים שתי שנים ונוטל מהרוצה לפדותה שני סלעים ושני פונדיונות על כל זרע חומר ה\"ז מותר עכ\"ל. והם דבריו בכאן ורש\"י פירש בע\"א: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אמת שכך כתוב בספרים וכו'. ודברי רבינו מבוארים שאין המקדיש יכול לכוף לכהן לחשוב לו חדשים אבל אם רצה הכהן לחשב לו חדשים מותר והיא גופא קמ\"ל שאע\"פ שאין זה שבח ההקדש רשאי הוא לעשות כן. \n", + "ומ\"ש רבינו לפי שאין מחשבין חדשים להקדש ארישא דמילתא קאי דקתני נשאר בינו ובין היובל שנה: \n\n" + ], + [ + "הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מקודשת. ברפ\"ו דערכין (דף כ\"ד) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל בדיני ועוד דפשטא דמתני' וברייתא כוותיה: \n", + "וכהן ולוי שהקדישו וכו'. בסוף ערכין (דף ל\"ג:) תנן הכהנים והלויים מקדישים לעולם וגואלים לעולם שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים: \n\n" + ], + [], + [ + "המקדיש שדהו אחר היובל וכו'. משנה כתבתיה בסמוך אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלין לאחר היובל פחות משנה אחת ופירשו בגמרא דהכי קאמר אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים ואם כן כי קתני ולא גואלים לאחר היובל פחות משנה היינו ליגאל בגירוע דומיא דרישא: \n\n" + ], + [], + [ + "(יג-יד) כשמודדין אין מודדין אלא מקומות הראויים לזריעה וכו'. משנה בפרק ששי דערכין (דף כ\"ה) היו שם נקעים עמוקים י' טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אינם נמדדין עמה פחות מכאן נמדדין עמה ובגמ' ולקדשו באפי נפשייהו וכו' אמר מר עוקבא בר חמא הכא בנקעים מלאים מים עסקינן דלאו בני זריעה נינהו. \n", + "ועל מה שכתב רבינו היו בה מקומות נמוכות עשרה או יותר ואין בהם מים נמדדין בפני עצמן ומחשבין להם מה שראוי להם, כתב הראב\"ד א\"א איני יודע מה הן בפני עצמן שהרי נמדדין עמה לפי הגמרא עכ\"ל. ואיני יודע היכן ראה בגמרא דנמדדין עמה דהא כי סלקא דעתך אמינא דמיירי כשאין בהם מים אקשי ולקדשו באפי נפשייהו משמע דאי הוה אמר דקדשי באפי נפשייהו הוה ניחא ליה וכי שני ליה דמתני' במלאים מים משמע דכי אינם מלאים מים קדשי באפי נפשייהו ונפקותא דקדשי באפי נפשייהו היינו ודאי שמחשבין מה שראוי להם שדבר פשוט הוא שאינם שוים כמו שאר השדה ואע\"פ שרש\"י פירש וליקדשו הנך נקעים באפי נפשייהו וליפרקו נמי לפי החשבון חמשים לבית כור ומה הנאה יש במה שאין נמדדין עמה הא אינהו נמי הכי מיפרקי עכ\"ל. מכל מקום כיון דאין פירושו מוכרח ואפשר לפרש כדפרישית לא יצדק לומר שהרי נמדדין עמה לפי הגמרא: \n\n" + ], + [ + "היתה מלאה אילנות וכו'. (ריש פ' יש בערכין (ערכין דף י״ד)) אמר רב הונא הקדיש שדה מליאה כשהוא פודן פודה אילנות בשויין וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף אלמא קסבר רב הונא (אדם) מקדיש בעין יפה מקדיש: \n\n" + ], + [ + "המקדיש את השדה שאינה יפה לזריעה וכו'. שם אמר ר\"פ הקדיש (טרשין) פודן בשוויין מאי טעמא בית זרע אמר רחמנא והני לאו בני זריעה נינהו וכו' הקדיש אילנות פודן בשוויין מאי טעמא בית זרע אמר רחמנא ולא אילנות: \n\n" + ], + [ + "היו האילנות ג' אילנות לתוך בית סאה וכו'. ברייתא שם (דף י\"ד) הקדיש ג' אילנות ממטע י' לבית סאה ה\"ז הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהם כשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף פחות מכן או יתר על כן או שהקדישן בזה אחר זה ה\"ז לא הקדיש לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהם ולא עוד אלא אפי' הקדיש אילנותיו ואח\"כ הקדיש קרקע כשהוא פודה פודה את האילנות בשוייהן וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ופירש רש\"י הקדיש שלשה אילנות נטועים ומפוזרין כסדרן ממטע עשרה לבית סאה שאם היו עשרה מפוזרים בדרך אילו היה מחזיקין בית סאה זו היא נטיעת אילנות וכל קרקע שביניהם צריך להם לפיכך אם הקדישן הרי זה הקדיש קרקע שביניהם וכו'. פחות מכן אם היו נטועים בפחות ממטע עשרה לבית סאה או ביותר מכן אין זה סדר נטיעת אילנות ולא הקדיש אלא אילנות וכשהוא פודן פודן בשווייהן. זה אחר זה לא קנה הקדש קרקע שאין קנין קרקע אלא לשלשה אילנות כדאמרינן בבתרא. ולא עוד ולא אלו בלבד נפדין בשווייהן שאין עמהם הקדש קרקע [כלל אלא אפילו הקדיש האילנות שאין נטועים כסדר ואח\"כ הקדיש קרקע] דאיכא למימר ליפרקו אגב ארעייהו אפ\"ה הואיל ולא קדשו יחד פודה אילנות בשוייהן והקרקע נפדית בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף עכ\"ל. ורבינו נראה שגורס הקדיש שלשה אילנות לתוך בית סאה והא דקתני ברישא דברייתא כשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף כלומר שהם נפדים אגב קרקע ולא בפני עצמן והשמיטו רבינו משום דבגמרא מותיב מינה לרב הונא דאמר פודה אילנות בשוייהן וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ומוקי לה כר\"ש דאמר מקדיש בעין רעה מקדיש והוא ז\"ל פסק לעיל בסמוך כרב הונא: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א אינו כן אלא שהם נפדים על גבי השדה ואע\"ג דאמר רב הונא הכי בערכין וכו'. וטעמו מדגרסינן בפרק הנזכר אמר ר\"פ הקדיש אילנות פודה בשוייהן ופריך בגמרא אמאי וליקדשו אגב ארעייהו וליפרקו אגב ארעייהו וכ\"ת אילנות הקדיש ארעא לא הקדיש והאמרי נהרדעי מאן דמזבן ליה דיקלא לחבריה קני ליה משיפולא ועד תהומא ושני לאו מי אתמר עלה בבא מחמת טענה ופירש\"י מחמת טענה שטוענו שהזכיר לו שם קרקע ע\"כ. ומדאקשינן לר\"פ ליפרקו אגב ארעייהו ואיצטריך לשנויי משמע דהכי ס\"ל דכל היכא דהקדיש ארעא ואילנות מיפרקו אגב ארעייהו. וכתב עוד הראב\"ד בזה לקמן בפרק זה ואני אומר שאין זה מוכרח דאפשר דלפי שיטת המקשה השיב לו וליה לא ס\"ל, והראב\"ד עצמו הרגיש בזה וכתב ומיחזי דלא ס\"ל הכי נראה מלשון זה שאינו מוכרח לומר כן: \n\n" + ], + [], + [ + "המקדיש שדה אחוזתו וכו'. במשנה פ\"ו דערכין (דף כ\"ה:) הגיע היובל ולא נגאלה הכהנים נכנסים לתוכה ונותנים את דמיה דברי ר' יהודה ר\"ש אומר נכנסים אבל לא נותנים וידוע דהלכה כר' יהודה, ופירש\"י כהנים של משמר היובל נכנסים לתוכה וכו' והיא חלוטה בידם עכ\"ל. ומצאתי כתוב דמיה הכתוב בתורה חמשים סלעים. \n", + "ומ\"ש רבינו ואותם הדמים יפלו להקדש בדק הבית. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "גאלה המקדיש וכו'. משנה שם (דף כ\"ה) הקדישה וגאלה אינה יוצאה מידו ביובל: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לא ידעתי מאי חוזרת והרי היא תחת ידו עכ\"ל. ודבר פשוט הוא אלא דאיידי דבעא למיתני סיפא גבי גאלה בנו חוזרת תנא נמי רישא חוזרת. \n", + "ומה שכתב וכן אם גאלה בנו וכו' גם זה שם במשנה גאלה בנו יוצאת לאביו ביובל גאלה אחר או אחד מהקרובים וגאלה מידו יוצאת לכהנים ביובל, ואית דגרסי אינה יוצאת לכהנים ביובל והיא גירסת רבינו וכבר העיד הראב\"ד שמצא נוסחא כן ומשמע טעמא דגאלה מידו הא אם לא גאלה מידו יוצאה לכהנים ביובל ואיבעיא בגמרא אם בת דינה כבן ואיפשיטא דכאחר דמיא: \n", + "וכתב הראב\"ד המקדיש וגאלו מידן חוזרת לו לעולם א\"א תמה אני על זה וכו'. \n", + "ומה שכתב ואין הכהנים צריכים ליתן דמים וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "בד\"א בישראל אבל אם היה המקדיש כהן או לוי וכו'. משנה ספ\"ו דערכין (דף כ\"ו:): \n\n" + ], + [ + "האשה שהקדישה שדה אחוזתה וכו'. בפרק ו' דערכין (דף כ\"ה ע\"ב) בעי רבי זירא אשה מי מעמיד לה שדה בעל מוקים לה שכן יורשה או דילמא בן מוקים לה שכן נוטל בראוי כבמוחזק תיקו. ופירש רש\"י אשה שהקדישה שדה מלוג וכו' עד כבמוחזק. ואיני יודע למה לא כתב רבינו שאם גאלה בנה דהויא נמי ספק ועוד שאין סגנון בבא זו שכתב רבינו כסגנון האי בעיא דר' זירא דבעיא הויא לענין מי יפדנה מיד הקדש שלא תצא לכהנים ביובל בעל או בן. ורבינו נקיט לה לענין אם גאלה הבעל אם יוצאת לכהנים. לפיכך נראה לי דרבינו גריס הכי בעי ר' זירא אשה בעל מעמיד שדה בידה שכן יורשה כבן או דלמא שאני בן שכן נוטל בראוי כבמוחזק וה\"פ בעל מעמיד לה שדה ולא תצא לכהנים כדאשכחן בבן שאם גאלה אינה יוצאה לכהנים דמה זה יורשה אף זה יורשה או דילמא שאני בן שכן נוטל בראוי כבמוחזק דלפי זה אין הבעיא אלא היכא שגאלה הבעל אם מעכב שלא תצא לכהנים. ונראה שזו היתה גירסת הראב\"ד שכתב א\"א מסתברא שהאשה וכו' דמשמע שהספק הוא אם האשה מוחזקת בשדה על ידי הבעל וכמו שכתבתי לדעת רבינו ומכל מקום תמה אני היאך פוסק הראב\"ד הלכה מסברא מאחר שבגמרא עלתה בתיקו: \n\n" + ], + [ + "המקדיש שדהו ופדה אותה כהן מיד ההקדש וכו'. משנה שם (דף כ\"ה) ויליף לה בברייתא מקרא: \n\n" + ], + [ + "כשתצא השדה לכהנים ביובל וכו'. פרק המקדיש (ערכין דף כ״ח): \n\n" + ], + [ + "המקדיש את האילנות וכו'. אבל המקדיש את הטרשים וכו'. מימרא דרב פפא רפ\"ג דערכין (י\"ד:): \n", + "וכתב הראב\"ד המקדיש את האילנות והגיע היובל וכו' א\"א זו היא שמעתא דר\"פ וכו'. וכבר כתבתי בזה בפ' זה: \n\n" + ], + [ + "כיצד דין מקדיש שדה מקנתו וכו'. ומה שכתב וכשיגיע היובל תחזור לבעלים הראשונים שמכרוה וכו'. משנה בספ\"ז דערכין שדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: \n\n" + ], + [ + "כל שדה ששמין אותה להקדש וכו'. כבר כתבתי בספ\"ג שהיא משנה בספ\"ה דערכין. \n", + "ומ\"ש בבקר בשעת הכנסת פועלים וכו' שם במשנה (דף כ\"א:) מכריזין בבקר ובערב ובגמרא מ\"ש בבקר ובערב וכו' עד יבא ויקח. ופרש\"י סיירו ניהלי (ראו אם יפה הוא) וכו': \n\n" + ], + [ + "הלוקח שדה מאביו וכו'. משנה ספ\"ו דערכין (דף כ\"ו:) ופסק כרבי יהודה ור\"ש לגבי ר\"מ: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המקדיש שדה אחוזתו וכו'. משנה ריש פרק ח' דערכין (דף כ\"ז) המקדיש את שדהו בשעה שאין היובל אומרים פתח אתה ראשון שהבעלים נותנים חומש וכל אדם אין נותנין חומש מעשה באחד וכו' עד ושדהו לפניו ובגמ' אומרים והתניא כופין כו' עד ועוד שהבעלים נותנים חומש ופירש\"י בזמן שאין היובל וכו' עד אלא בזמן שהיובל נוהג וכתבו התוס' המקדיש את שדהו וכו' עד דבעינן כל יושביה עליה וכתבו התוספות מאי אומרים כופין וא\"ת מ\"ש דצריך כפיה הכא וכו': \n", + "והראב\"ד כתב א\"א לא מצאתי שום הפרש בין זה לזה וכו'. ואני אומר שמ\"ש שלא מצא הפרש בין זה לזה מצא רבינו דמדקתני מתני' בשעה שאין היובל נוהג משמע אבל בזמן שהיובל נוהג לא ואע\"פ שדחה הראב\"ד וכתב לא מפני שיש הפרש לקדימתו אלא מפני שאר דברים האמורים במשנה רבינו לא ראה לומר כן משום דטפי עדיף לומר דקאי גם לדבר זה שהוא ברישא דמתני'. ומ\"ש שהרי מצות גאולת אדון כתובה היא בתורה והיא בשעת היובל איני יודע מה מקשה מזה לרבינו שהרי הוא ז\"ל מודה דבשעת היובל נמי מצוה איכא ובכפיה הוא דמפליג. ומ\"ש מפני רבוי החומש וכו' י\"ל שרבינו סובר שאין זה כדאי לכפותו. \n", + "ומה שכתב ואינו פותח בפחות מד' פרוטות וכו' שם בגמ' אפלוגתא דר' יוסי ותנא קמא דכ\"ע שוה כסף ככסף והכא בפודין בדבר שאין בחומשו שוה פרוטה קא מיפלגי וכו' וידוע דהלכה כתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "רצה האדון למכור שדות אחרות משדותיו וכו'. משנה בפ\"ח דערכין (דף ל') גבי מוכר לראשון במנה ומכר ראשון לשני במאתים לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב וכו' עד מבהקדש. ופירש\"י לא ימכור שדה רחוקה וכו': \n\n" + ], + [ + "המקדיש את ביתו וכו' מוסיף חומש. מפורש בתורה פרשת אם בחוקותי. \n", + "ומה שכתב או אשתו או יורש, בריש זבחים (דף ז') אמרו דגבי מעשר כתיב ואם גאול יגאל לרבות את היורש: \n\n" + ], + [], + [ + "המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית וכו'. בסוף תמורה (דף ל\"ג) תניא המתפיס תמימים לבדק הבית כשהם נפדים אינם נפדים אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם: \n\n" + ], + [ + "ומנין שאסור להקדיש תמימים לבדק הבית שנאמר ושור ושה וכו'. בפ\"ק דתמורה (דף ז') ואמרינן התם דעובר אף בלא תעשה דכתיב לאמר לאו נאמר בדברים ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "המקדיש את בהמתו סתם וכו'. בפרק ד' דשקלים המקדיש (את) נכסיו והיתה בהם בהמה ראויה (ליקרב) ע\"ג המזבח זכרים ונקבות וכו' עד והמקדיש סתם כדברי רבי יהושע. \n", + "ומה שכתב שסתם הקדשות לבדק הבית משנה ר\"פ בתרא דתמורה (דף ל\"א) ובירושלמי פרק ד' דשקלים יליף לה מקרא. \n", + "ומה שכתב ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) הקדיש נכסיו סתם והיו בהם יינות ושמנים וכו'. בספ\"ד דשקלים. \n", + "ומ\"ש ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות וכו': כתב הראב\"ד א\"א לא ידעתי היאך מספיק זה הטעם לסברתו וכו' עד ס\"ל כר' יהושע דאמר הכל יקרב וכו' עכ\"ל. מ\"ש לסברתו היינו לומר לפי מה שפסק כר' אליעזר וכמ\"ש עוד הראב\"ד בסמוך. ומ\"ש והלא בכל מקום נפדים הם נראה שטעמו לומר שהנסכים אע\"פ שאם נטמאו אחר שקדשו בכלי אין להם פדיון אם נטמאו קודם שקדשו בכלי יש להם פדיון וכיון דמ\"מ שייך בהו פדיון אין טעם זה מספיק. ולדעת רבינו י\"ל דכשלא קדשו בכלי עדיין אין קדושתן גמורה ולא רבותא היא דאית להו פדיון. ומה שכתב ואם במקדיש נכסיו סתם וכו' האי אם לאו דוקא וה\"ל כאומר מאחר שבמקדיש נכסיו סובר כר' אליעזר. ומ\"ש ואני אומר דר' אליעזר ששנה זו המשנה וכו' יש לתמוה דכיון דרבי אליעזר פליג אר' יהושע במשנה שקודם זו במקדיש זכרים ונקבות היאך אפשר לומר דסבר כר' יהושע דאמר הכל יקרב עולה ואפילו דמי הנקבות. וצ\"ל שהראב\"ד סובר דל\"ג בהאי מתניתא ר' אליעזר אלא ר' אלעזר והוא ר' אלעזר בן שמוע. ומ\"ש והכי איתא בשקלים ירושלמי כלומר דאמרינן התם בפ\"ד על משנה זו טעמא דר' אלעזר דבר אל אהרן ואל בניו וכו' אשר יקריב לה' עולה יכול אפילו עופות ת\"ל בבקר ולא בעופות: \n\n" + ], + [ + "הקדיש נכסיו סתם והיתה בהם הקטרת וכו'. (שקלים פרק רביעי): \n\n" + ], + [ + "המקדיש בהמה תמימה למזבח וכו'. בסוף תמורה (דף ל\"ב) ובר\"פ על אלו מומין תניא אם בבהמה הטמאה וכו' הרי בהמה טמאה אמור הא מה אני מקיים כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה וכו' (הוי אומר) בבעלי מומין שנפדו: \n\n" + ], + [ + "כל המקדיש בהמה וכו'. בסוף תמורה (דף ל\"ב) תנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית וכו' ואם מתו יקברו ר\"ש אומר קדשי בדק הבית אם מתו יפדו ובגמרא אמר רבי יוחנן לרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה כלומר ומש\"ה אם מתו יקברו משום דבמת לא שייך ביה העמדה ומסיים בה וד\"ה בעל מום מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה. ופי' רש\"י דבקדשי מזבח דוקא היא וממעט לה בגמ' מדכתיב אותה וזהו שדייק רבינו וכתב בין קדשי מזבח שנפל בהם מום לאפוקי בעל מום מעיקרו. \n", + "ומ\"ש או תמימה הראויה. ומ\"ש אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה וכו': כתב הראב\"ד א\"א אפי' למזבח וכו'. ואני אומר שמ\"ש רבינו לבדק הבית אורחא דמילתא נקט דאין דרך להקדיש למזבח לא שחוטה ולא נבלה. ומ\"ש ואפי' הקדישם חיים וכו' אם היו בעלי מומין מתחלתן יפדו כבר נתבאר בסמוך ודייקתי כן מלשון רבינו: \n\n" + ], + [], + [ + "המקדיש בהמה תמימה לדמיה וכו'. פ\"ק דתמורה (דף י\"א) בעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות ליה קדושת הגוף וכו' ותיפשוט ליה מדידיה דאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה\"ג התם דאקדשיה לכוליה הכא דאקדיש חד אבר מאי תיקו ופי' רש\"י הקדיש אבר לדמיו וכו' משמע דהאי בעיא ליתא אלא לר\"י דאמר האומר רגלה של זו עולה כולה עולה וכדפרישית וכן מפורש בבעיא דרבא דאמר מי אמרינן מדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכוליה אבל לר\"מ ור' יהודה דאמרי שאין קדוש אלא אותו אבר אפי' באומר רגלה של זו עולה כ\"ש בשאינו מקדיש רגלה אלא לדמיו דפשיטא דלא פשטה קדושה בכולה ומאחר שרבינו פסק בפ\"ד ממעילה ובפט\"ו ממעשה הקרבנות כר\"מ ור' יהודה קשה היאך כתב כאן ופ\"ד בעיא דרבא והרי זה כמזכי שטרא לבי תרי. ונראה לדחוק ולומר שרבינו סובר דהאי בעיא דרבא לכ\"ע בעי לה אף לר\"מ ור' יהודה דאע\"ג דלר\"מ ור' יהודה כי אמר רגלה של זו עולה לא פשטה קדושה בכולה היינו במקדיש אותו אבר קדושת הגוף דכיון שאותו אבר אין הנשמה תלויה בו ואינו ראוי ליקרא עולה לא חלה עליו קדושה ליקרב עולה והיאך תפשוט הקדושה בכולה מש\"ה מעטיה קרא אבל כשמקדיש אבר קדושת דמים אע\"פ שאין הנשמה תלויה בו חלה עליו קדושה לדמיו ושייך למיבעי אי אמרי' מיגו דאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכוליה ויש הוכחה לפירוש זה דהא רבא מפרש דברי ר\"י דבדבר שעושה נבילה פשטה קדושה בכולה אלמא ס\"ל כר' יהודה והיכי סתים למיבעי בעיא סתם ולא כוותיה הילכך אית לן למימר דאליבא דכ\"ע בעי לה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כיצד עושין מוכרים אותה כולה וכו'. שם ת\"ר יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה וכו' עד לרבות את כולה ופירש\"י חוץ מדמי אותו אבר שבה דדמי אותו אבר לא יטול שהרי הקדישו ואינו יכול למוכרו ואמרינן תו בגמ' אמר רבי נראים דברי ר\"י בדבר שאין הנשמה תלויה בו ודברי ר' יוסי בדבר שהנשמה תלויה בו ומתרץ לה בגמ' דה\"ק נראין דברי ר' יוסי לר' יהודה בדבר שהנשמה תלויה בו שאף ר' יהודה לא נחלק עליו אלא בדבר שאין הנשמה תלויה בו. ותשלום דין זה כתב רבינו בפרק ט\"ו מהל' מעשה הקרבנות: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(טז-יח) היתה בהמה בעלת מום וכו' בד\"א בקדשי מזבח וכו'. הכל פ\"ק דערכין עלה ד' וה': \n", + "כתב הראב\"ד וכן האומר ראש עבד זה וכו' א\"א כאשר עיינתי בדבריו וכו'. מ\"ש אפי' לכלבים אינו ראוי שהרי איסור הנאה הוא אילו לא היה קשה אלא מעבד הוה מתרצינן דבעבד שלא קבל עליו מצות עסקינן דעכו\"ם הוא ואינו אסור בהנאה אלא ישראל דומיא דמרים אבל מדכלל בהדיה ראשי הקדש א\"א לתרץ כן. ומ\"ש וא\"ת לפי מעלתו וכו' וה\"ז נידון בכבודו למזבח ואם כן שותף שלו היאך הוא, עוד קשה לפירוש זה דבגמרא אמרינן דאין נידון בכבודו למזבח. ומה שכתב והוא סבור שמ\"ש ראש עבד זה הקדש וכו' ואני איני אומר כן אלא סתם שותפין מחצה למחצה וכו'. רבינו לא נראה לו לפרש כפירוש הראב\"ד משום דבגמרא הכי איתא ראש עבד זה הקדש הוא וההקדש שותפים בו ראש חמור מכור לך משמנין ביניהם ופירש\"י משמנין ביניהם כמה שוה ויחלקו דמיו ע\"כ. ואם כפירוש הראב\"ד קשה אמאי הכא נקט שותפין והכא נקט משמנין לכך פירש דשותפין בו היינו שיתן דמי ראשו להקדש. ומה שהקשה הראב\"ד וכי מה ישוה האדם כאשר יוסר ראשו י\"ל דרבינו ה\"ק כשימכר בשוק עבד שראשו של אחר כמה אדם רוצה לתת בו, ואם תאמר סוף סוף אם ראשו של אחר היאך ישוה כלום למי שהגוף שלו, י\"ל שראשו של אחר לענין שמה שירויח באיברי הראש דבין שהוא תורגמן או משורר או צופה יהיה לבעל הראש ומה שירויח בשאר איברי הגוף יהיה לבעל הגוף: \n\n" + ], + [ + "האומר ערכי עלי למזבח וכו'. וכך המקדיש שדה אחוזתו למזבח וכו'. שם (דף ה') בעיי דלא איפשיטו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד האומר הרי זה הקדש לבדק הבית וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומה שכתב אבל אם אמר חרם סתם הרי אלו לכהנים וכו' משנה סוף פרק שמיני דערכין (דף כ\"ח) ר\"י בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית שנאמר כל חרם בישראל קדש קדשים הוא לה' וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו ופסק רבינו כחכמים ויש לתמוה על זה דאמרינן בגמרא (דף כ\"ט) אמר רב הלכה כרבי יהודה בן בתירא ורב שביק רבנן וכו' עד למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כר' יהודה בן בתירא ואפשר שטעמו מדאמרינן בתר הכי דעולא סבר סתם חרמים לכהנים ואין זה כדאי דעולא תלמיד הוי לגבי דרב ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד דרב יהודה אמרינן התם דסבר דסתם חרמים לבדק הבית ועבד בה עובדא וצ\"ע. ועוד צריך טעם למה הניח רבינו הפסוק שהביאו במשנה והביא פסוק אחר: \n\n" + ], + [ + "מחרים אדם מבקרו ומצאנו וכו'. משנה בפ\"ח דערכין (דף כ\"ח) מחרים אדם מצאנו ומבקרו וכו' ומדקאמר דברי ר' אליעזר אע\"ג דר' אלעזר ב\"ע משמע דסבר כוותיה משמע לרבינו דרבנן פליגי עליה וכן מפורש בתוספתא ופסק כוותייהו שאם החרימם את כולם הרי הם מוחרמים וכ\"כ בפירוש המשנה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכל מי שהחרים או הקדיש כל נכסיו וכו'. משנה בספ\"ו דערכין (דף כ\"ג:) המקדיש את נכסיו מעלין לו את תפיליו: \n\n" + ], + [ + "מה בין חרמי הכהנים לחרמי שמים וכו'. משנה בסוף (פ' שמיני) דערכין (דף כ\"ח:) חרמי כהנים אין להם פדיון אלא ניתנים לכהנים כתרומה ופירש\"י חרמי כהנים חרמים שהחרימם כדי לתתם לכהן וכו' עד אלא מעות: \n\n" + ], + [ + "ואחד המחרים קרקע או מטלטלים וכו'. (בפ' שמיני) דערכין (דף כ\"ח) א\"ר חייא בר אבין החרים מטלטלים נותנן לכל כהן שירצה שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה החרים שדותיו נותנן לכהן שבאותו משמר שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו וגמר לכהן לכהן מגזל הגר ומקשי עלה בגמרא וליקיש מטלטלין לקרקעות ומתרץ לאו תנאי היא דאיכא דמקיש ואיכא דלא מקיש כמ\"ד לא מקשינן ופירש\"י לאו תנאי היא ר' יהודה ור' שמעון איפליגו לעיל בהא דרבי יהודה מקיש ור\"ש לא מקיש וידוע דהלכה כר\"י לגבי ר\"ש: \n", + "חרמי כהנים כל זמן שהם בבית הבעלים הרי הם הקדש וכו'. שם (דף כ\"ט): \n\n" + ], + [ + "כהן שהיתה לו שדה חרם וכו'. גם זה שם (דף כ\"ט): \n\n" + ], + [ + "מכר הכהן שדה חרמו והקדישו לוקח וכו': אבל קרקע או מטלטלין של כהנים ולוים אינם מחרימים אותם וכו'. משנה ערכין (דף כ\"ח): \n\n" + ], + [ + "המקדיש קדשי מזבח לבדק הבית וכו'. משנה בערכין מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן את הדמים אם נדבה נותן את טובתה, ובפ' בתרא דתמורה (דף ל\"ב) תניא קדשי בדק הבית שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה כלום חרמי כהנים שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לקדשי בדק הבית לא עשה כלום וכו'. ועוד הא תני קדשי מזבח שהקדישן לחרמי הכהנים מה שעשה עשוי ורב הונא דאמר קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים לא עשה כלום איתותב. ואע\"פ שלא נתבאר כאן בדברי רבינו לקמן בסמוך כתבו: \n\n" + ], + [ + "האומר שור זה הקדש לאחר שלשים יום וכו': \n\n" + ], + [ + "המקדיש עולה לבדק הבית וכו'. פרק בתרא דתמורה (דף ל\"ב:) ופירש\"י עיכוב גזברין שאינה קריבה עד שיבאו גזברין לעמוד על גבה. \n", + "ומ\"ש מד\"ס שלא תשחט עד שתפדה. שם: \n\n" + ], + [ + "מחרים אדם בין קדשי קדשים וכו'. בערכין (דף כ\"ח:). \n", + "ומ\"ש בין חרמי כהנים נתבאר בסמוך: \n", + "ומ\"ש ואם היו קדשים שהוא חייב באחריותן. זהו במשנה הנזכרת אם נדר נותן את הדמים אם נדבה נותן את טובתה שור זה עולה אומדים כמה רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אע\"פ שאינו רשאי ופירש\"י רשאי לשון חייב: \n\n" + ], + [], + [ + "ישראל שהחרים בכור בהמה לשמים וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [], + [ + "המחרים את המעשר וכו': \n\n" + ], + [ + "המקדיש שקלו לבדק הבית וכו'. בסוף מסכת שקלים המקדיש שקלים וביכורים ה\"ז קדש רבי שמעון אומר האומר ביכורים קדש אינם קדש. \n", + "ומ\"ש אבל אם הקדישן הכהן לאחר שבאו לידו וכו': \n\n" + ], + [ + "המחרים חצי עבדו וכו': וכל המקדיש עבדו וכו'. ואין הגזברים רשאים ליקח דמיהם מאחרים וכו'. פרק השולח (גיטין דף ל״ח:) אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מ״ט גופא לא קדיש לדמי לא קאמר דלהוי עם קדוש קאמר ורב יוסף אמר רב המפקיר עבדו יצא לחירות מאן דאמר מקדיש כ״ש מפקיר מאן דאמר מפקיר אבל מקדיש לא דלמא לדמי קאמר וכו' אמר רבה ומותבינן אשמעתין המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים אין הגזברים רשאים להוציאם לחירות אבל מוכרים אותם לאחרים ואחרים מוציאים אותם לחירות רבי אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו מפני שהוא כמוכרו לו מתניתין קא רמית עליה דרב רב תנא הוא ופליג. ופסק רבינו כתנאי דברייתא ודלא כרב דפליג עלייהו וטעמא משום דרב יוסף פליג ארבה ואמר דלא אמר רב הכי ובפלוגתא דתנאי דברייתא פסק כת״ק: \n", + "וכתב הראב״ד א״א זה דלא כרבי וכו', טעמו מדאמרינן בפ' השולח (גיטין דף ל״ט:) אמרו לפני רבי אמר נתייאשתי מפלוני עבדי מהו אמר להם אומר אני אין לו תקנה אלא בשטר וכו' והתני' רבי אומר אני (אף הוא) נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו הכי קאמר או בכסף או בשטר והאי פקע ליה כספיה ולאפוקי מהאי תנא דתניא רבי שמעון אומר משום ר״ע יכול יהא כסף גומר בה כדרך ששטר גומר (בה) ת״ל והפדה לא נפדתה כו' לומר לך שטר גומר בה ואין כסף גומר בה ואסיקנא דאין הלכה כר״ש ומשמע ליה ז״ל דכיון דאין הלכה כר״ש דפליג ארבי ממילא קם ליה הלכתא כרבי. ולדעת רבינו יש לומר דתרי מילי נינהו חדא אי כסף גומר דר״ש סבר אין כסף גומר ורבי ומחלוקתו סברי דכסף גומר בה ובהא אסיקנא דלית הלכתא כר״ש ומילתא אחריתי היא אם העבד עצמו נותן דמיו ויוצא ובהא הלכה כת״ק ואלו נראים כדברים ברורים. אחר כך מצאתי לחכמי לוני״ל שהוקשה להם בדברי רבינו כמו שהוקשה להראב״ד ושאלו לרבינו והשיב להם שנפלא בעיניו מה הוקשה להם שדבר פשוט הוא שהם שתי מחלוקות וכמו שכתבתי ואע״פ שהאריך בתשובתו תמצית דבריו הוא מה שכתבתי: \n\n" + ], + [], + [ + "המקדיש ידי עבדו כל וכו': \n\n" + ], + [ + "המקדיש את עצמו לא וכו'. בפרק השולח (גיטין דף ל״ט): \n\n" + ], + [ + "אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכו'. משנה פרק ח' דערכין (דף כ\"ח): \n\n" + ], + [ + "אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו עד הרי הוא ברשות בעליו. בריש מציעא (דף ו') גבי ההיא מסותא דהוו מינצו עלה בי תרי. \n", + "ומ\"ש אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו וכו'. הכי משמע בפרק הספינה גבי עובדא שיבא בסמוך וכ\"כ התוס' בפרק מרובה: \n\n" + ], + [], + [ + "הגוזל את חבירו ולא נתייאשו הבעלים וכו'. שם בריש מציעא (דף ז') ובפרק מרובה (בבא קמא דף ס״ט) ובכמה דוכתי: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה מוכר דלועין וכו'. בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ\"ח): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(כו-כח) אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו' עד לא באה ברשותו. בפרק אע״פ (כתובות דף נ״ט) ויתבאר בסמוך. \n", + "ומ״ש וכן המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן כו'. שם (דף נ״ח:) תנן המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת המותר ר״מ אומר הקדש ר״י הסנדלר אומר חולין (ובגמ') אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה וכו' לימא מסייע ליה המקדיש מעשה ידי אשתו (הרי היא) עושה ואוכלת מאי לאו בניזונת לא בשאינה ניזונת שאינה ניזונת מאי למימרא וכו' סיפא איצטריך ליה המותר ר״מ אומר הקדש ר״י הסנדלר אומר חולין ופליגא דריש לקיש דאמר לא תימא טעמא דר״מ משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא טעמא דרבי מאיר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן והא לא אמר לה הכי כיון דשמעינן ליה לר״מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן. ואמאי דתנן ר״מ אומר הקדש אמרינן בגמ' אימת קדוש רב ושמואל דאמרי תרוייהו מותר לאחר מיתה קדוש רב אדא בר אהבה אמר מותר מחיים קדוש הוי בה רב פפא במאי אי לימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה מאי טעמא דמ״ד לאחר מיתה קדוש ואלא בשאין מעלה לה מזונות ולא (מעלה לה) מעה כסף לצרכיה מאי טעמא דמ״ד מחיים קדוש לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה רב ושמואל סברי תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר וכיון דלא יהיה לה מעה כסף מותר דידה הוי. רב אדא בר אהבה סבר תיקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דקא יהיב לה מזוני מותר דידיה הוי ואמרינן בתר הכי בגמ' אמר שמואל הלכה כר״י הסנדלר דאמר חולין דקסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. וכתב הר״ן הילכך משמע דאפילו במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה אין הקדשו חל לא במעשה ידיה ולא במותר דכולהו דבר שלא בא לעולם נינהו. והרמב״ם כתב אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו' וכן המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והם משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קדש הא למה זה דומה וכו' ולא ידעתי למה דבגמרא אמרינן דהא דרב הונא אמר רב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה פליגא אדר״ל דאמר לא תימא טעמא דר״מ דאמר במתני' הקדש משום דקא סבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא טעמא דר״מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כמאן דאמר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים הא איתנהו בעולם ומשמע דדוקא מתוך שיכול לכופה דס״ל דאינה יכולה לומר איני ניזונית (ואיני עושה) הוא דאי אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן (מהני) אבל לדידן דקי״ל לקמן דיכולה אשה וכו' אפי' כי אמר הכי לא מהני כיון דלאו דידיה נינהו כיון שהיא יכולה להפקיעם משעבודו, ולא מצית אמרת דכי צריכין לטעמא דיכולה וכו' היינו לומר דנעשה כמאן דאמר וכו' אבל אם אמר לה בפירוש אפי' בלאו האי טעמא מהני דאם איתא דמהני אפילו לא אמר לה לא צריכינן להאי טעמא דכיון דשמעינן לר״מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכו' כמאן דאמר לה דמי אלא ודאי לדידן דקי״ל דיכולה אשה לומר וכו' אפי' כי אמר לה לא מהני ואע״ג דתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ומשמע דלא פליגא אדרב היינו טעמא דכיון דנזונת משל בעל משעבדא ליה כל שלא אמרה בפירוש איני ניזונת ואפילו הכי מעשה ידיה לא באו לעולם ולא מצי אמר יקדשו ידיך לעושיהן כיון שהיא יכולה להפקיע וכמו שכתבתי ולפיכך לא נתבררו דברי הרמב״ם ז״ל עכ״ל. ול״נ לתרץ דאע״ג דשמעינן ליה לר״מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אי לאו טעמא דמתוך שיכול לכופה לא הוה אמר ר״מ הקדש משום דאי ס״ל דיכולה היא שתאמר איני ניזונת ואיני עושה הרי בפשט דבריו שהקדיש מעשה ידיה הוציא דבריו לבטלה כיון שיכולה היא לומר איני ניזונת ואיני עושה הילכך לא אמרינן ביה נעשה אבל אי ס״ל שיכול לכופה אמרינן ביה שפיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ולפי מה שכתבו התוס' בר״פ המדיר (כתובות דף ע':) דלא אמר ר״מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא היכא דאינו אלא תיקון מלה בעלמא אבל להוסיף על הדיבור לא י״ל דהוה ס״ד דלומר במקדיש מעשה ידי אשתו דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן לא הוה כתיקון בעלמא אלא כמוסיף על הדיבור. ומש״ה אצטריך לטעמא דמפני שיכול לכופה. ועי״ל דאה״נ דבטעמא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה סגי ולא צריכינן תו לטעמא דמתוך שיכול לכופה ומ״מ מייתי שפיר דפליגא דר״ל אדר״ה מדאדכר טעמא דמתוך שיכול לכופה: \n", + "ודע שאע\"פ שהר\"ן כתב שלא נתבררו לו דברי רבינו בתשובותיו סימן מ\"א הביא ראיה מהם: \n\n" + ], + [], + [ + "המשכיר בית לחבירו וכו'. בסוף פרק רביעי דערכין (דף כ\"א): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(לא-לג) יראה לי שאף על פי שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו': כתב הראב\"ד הראיה מיעקב ראיה היא וכו'. וי\"ל שדברי הראב\"ד הם טענה למה ינהוג הנזירות מיד ודברי רבינו הם טענה למה יתחייב בנזירות כלל כיון דבשלא בא לעולם נדר הנזירות שהרי לא נדר בנזיר וזה פשוט בדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "הקדש טעות אינו הקדש וכו'. משנה בנזיר (דף ל' ל\"א) ריש פרק בית שמאי ופסק כבית הלל. \n", + "ומה שכתב התפיס בה אחרת וכו', נ\"ל דהכי פירושו אם היה בפניו הקדש גמור והתפיס בו חולין אפילו בטעות הוא נתפס. וטעמו מדאמרינן בנזיר ר\"פ ב\"ש דילפינן מסוף הקדש דהוי אפילו בטעות וכדתנן בתמורה ס\"פ יש בקרבנות שהתמורה חלה בשוגג כמו במזיד ואע\"ג דאמרינן התם דב\"ה אמרי ה\"מ תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא היכא דמתפיס בהקדש גמור לאו אחותי הקדש בטעות אלא בתמורה ממש הואי. ובירוש' דנזיר פ\"ה אמרו בפירוש כל עמא מודו שאין נשאל על תמורתו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ההקדשות אין פודין אותם לא בקרקע וכו'. בפרק יש בכור (בכורות דף נ\"א) תנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות ובגמרא ולא בהקדשות פשיטא לאו דידיה נינהו אימא ולא הקדשות בכל אלו, ופירש רש\"י נפקא לן מקראי בתורת כהנים בפרשת ערכין. \n", + "ומה שכתב אחד הכסף ואחד שאר המטלטלין ששוין כסף ואפילו סובין: \n\n" + ], + [ + "כל הפודה קדשיו מוסיף חומש. מפורש בתורה פרשת אם בחקותי ובפרק הזהב (בבא מציעא דף נ\"ה:) תנן הפודה את הקדשו מוסיף חומש. \n", + "ומה שכתב ואחד המקדיש עצמו או אשתו או היורש וכו': ומה שכתב ואף החומש לא יהא אלא מן המטלטלין. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) בעיא ופשטוה מדכתיב עליו לרבות חומשו כמותו: \n\n" + ], + [ + "הפודה קדשיו אין החומש וכו'. שם איפליגו תנאי בהקדש ובמעשר בנתן את הקרן ולא נתן את החומש ואמר ר' יוחנן הכל מודים בשבת בהקדש שחילל חדא דכתיב וקראת לשבת עונג ועוד הואיל וגזברים תובעים אותו בשוק כלומר וליכא למיחש לפשיעותא: \n\n" + ], + [ + "קדשי מזבח שנפל בהם מום וכו'. בסוף תמורה (דף ל״ב:) ובר״פ על אלו מומין (בכורות דף ל״ז:) תניא ואם בבהמה הטמאה (ופדה בערכך) הרי בהמה טמאה אמורה הא מה אני מקיים (ואם כל בהמה טמאה) אשר לא יקריבו ממנה וכו' (הוי אומר אלו) בעלי מומין שנפדו. \n", + "ומה שכתב והמקדיש עצמו שפדה לעצמו הוא שמוסיף חומש לא המתכפר בה שפדאה בריש תמורה (דף ו') ובריש זבחים אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה. ופירש רש\"י אדם שנדר קרבן והפרישו חבירו משלו להתכפר בו הנודר והומם ובא לחללו אם המפריש מחללו מוסיף חומש ואם המתכפר בו מחללו אינו מוסיף חומש דתלייה רחמנא לחומש במקדיש דכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישיתו: \n", + "והקדש ראשון הוא שחייב בתוספת חומש וכו'. לפיכך אם חילל בהמה על בהמה שניה וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד:) מימרא דריב״ל וברייתא: \n\n" + ], + [], + [ + "המפריש אשם להתכפר בו וכו'. פ\"ק דתמורה (דף ט') בעיא דסלקא בתיקו. \n", + "ומ\"ש והרי הוא גוף אחד וכו' פירושו אע\"פ שבגוף זה הוסיף חומש כשהוסיף חומש היה אשם ועתה הוא עולה ולא הוסיף עליו חומש בהיותו עולה. \n", + "ומ\"ש רבינו כמו שיתבאר במקומו. הוא פרק רביעי מהלכות פסולי המוקדשין: \n\n" + ], + [ + "קדשי בדק הבית אין עושין תמורה וכו'. משנה וברייתא בספ\"ק דתמורה (דף י\"ג). \n", + "ומ״ש כיצד היו לפניו בהמת חולין ובהמת קדשי בה״ב וכו'. בתמורה ס״פ כיצד מערימין (תמורה דף כ״ו) תנן הרי זו תחת זו תמורת זו חליפי זו הרי זו תמורה זו מחוללת על זו אין זו תמורה ואם היה הקדש בעל מום יוצא לחולין וצריך לעשות דמים. ופירש״י מחוללת לשון חילול הוא ולא אמר כלום שאין בהמת קדש תמימה יוצאה לחולין לעשות דמים שתהא אותה של חולין שוה כאותה של הקדש שהוא מחלל עליה ולא יתאנה ההקדש ובגמ' למימרא דתחת לישנא דאתפוסי הוא ורמינהו קדשי בה״ב אמר חליפי זו תמורת זו לא אמר כלום תחת זו מחוללת על זו דבריו קיימים ואי ס״ד לישנא דאתפוסי הוא מ״ש רישא ומ״ש סיפא אמר אביי תחת משכחת לה לישנא דאתפוסי ולישנא דאחולי וכו' גבי קדשי מזבח דעבדין תמורה לישנא דאתפוסי הוא גבי קדשי בדק הבית דלא עבדין תמורה לישנא דאחולי הוא: \n\n" + ], + [ + "אחד קדשי בדק הבית וכו'. שם אהא דתנן וצריך לעשות דמים אמרינן בגמרא (דף קכ\"ז) אמר רבי יוחנן יוצא לחולין דבר תורה וצריך לעשות דמים מדבריהם, ובסוף פרק ששי דערכין אמרינן דהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל בדיעבד דוקא אמר ומשמע התם דאפילו בקדשי בדק הבית אין פודין אותם לכתחלה אלא בשיוויים: \n\n" + ], + [], + [ + "שמו אותה שלשה וכו' אבל אם שמו אותה שנים וכו'. בס\"פ כיצד מערימין: \n\n" + ], + [ + "אין פודין את ההקדש אכסרה וכו' כיצד פרה זו תחת פרה זו וכו'. בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ״ה) תניא פרה זו תחת פרה של הקדש טלית זו תחת טלית של הקדש הקדשו פדוי ויד הקדש על העליונה פרה זו בחמש סלעים תחת פרה של הקדש טלית זו בחמש סלעים תחת טלית של הקדש הקדשו פדוי על הקדש ראשון מוסיף חומש על הקדש שני אינו מוסיף חומש. ופירש רש״י הקדשו פדוי אע״פ שלא שם דמים קצובים דקים לן הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ושרי לאתהנויי מיניה ומיהו יד הקדש על העליונה שאם דמים הללו יתירים על דמי ההקדש קנה הקדש ואם הקדש יתר עליהם ישלים על כרחו, טלית זו בחמש סלעים הקדשו פדוי אע״פ שאינו שוה ולא תימא הואיל ושם לה דמים ואינה שוה כמו שאמר אין דבריו כלום אלא הקדש פדוי והוא ישלים על הקדש שני אם חזר ופדה את זה עכ״ל. והתוספות כתבו טלית זו בחמש סלעים הקדשו פדוי הכא ל״ג יד הקדש על העליונה דכיון דנתכוין לחלל הקדש אפי' שוה הרבה על דבר מועט מחולל כדאמר שמואל לקמן אבל ברישא שלא הזכיר שום שוה לא היה בדעתו לקנות ההקדש אלא לחללו שוה בשוה לכך ישלים ואם הותיר יד הקדש על העליונה ולכך לא עריב לשנות הבבות יחד עכ״ל. ורבינו נראה שמפרש דבסיפא אשמעינן על הקדש ראשון מוסיף חומש כלומר שאע״פ שנתאנה הדיוט שטליתו שוה עשר סלעים כמו שאמר ושל הקדש אינו שוה אלא ה' צריך להוסיף חומש של עשר כמו שאמר דהיינו ב' ומחצה. ומ״ש ועל הקדש שני אינו מוסיף חומש נתבאר בפרק זה וזהו פירוש מה שכתב רבינו ושניה אינה טעונה חומש כמו שביארנו: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) הפודה מיד ההקדש משך במנה וכו'. עד ואין הקדש ראוי לקבל מי שפרע. פירקא קמא דקידושין (דף כ\"ט): \n\n" + ], + [ + "המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וכו'. משנה פ\"ו דערכין (דף כ\"ג) המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וב\"ח אין האשה יכולה ליגבות כתובתה מן ההקדש ולא ב\"ח את חובו אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה (את) כתובתה ולב\"ח את חובו הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה בו את הנכסים האלו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולב\"ח את חובו ובגמרא למה לי למימר הפודה פודה משום דרבי אבהו דאמר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מתני' דלא כרשב\"ג דתניא רשב\"ג אומר אם היה חובו כנגד הקדשו פודה ואם לאו אינו פודה ורבנן עד כמה אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת עד פלגא ופי' רש\"י אלא הפודה פודה אותו מן ההקדש בדינר או בדבר מועט על מנת לשלם דודאי לא חייל עלייהו הקדש שהרי אינו שלו והאי דבר מועט משום גזירה הוא כדמפרש בגמרא. מוסיף עוד דינר בע\"ח יוסיף עוד להלוותו דינר לזה ופודה את הנכסים האלו. למה לי למימר הפודה פודה תישקול אשה ובע\"ח בלא פדיון דהא לא חל הקדש עלייהו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. דר' אבהו בפ\"ב אם חובו כנגד הקדשו פודה בדבר מועט כדאמרן השתא איכא למימר כי אוזפיה מעיקרא אדעתא למיגבי מהנך נכסי אוזפיה ואם לאו דחובו יותר מהקדשו לאו אדעתא דהכי אוזפיה אלא הימוני הימניה הילכך לא גבי מהקדש וכו'. ורבנן עד כמה סבירא להו דאדעתא דהני נכסי אוזפיה עד פלגא אבל בציר מפלגא לא עכ\"ל: \n", + "ועל מה שכתב רבינו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם: כתב הראב\"ד א\"א איני סובר שהקדש זה מפקיע מידי השעבוד וכו'. גם ה\"ה בפי\"ח מהלכות מלוה כתב שאין דברי רבינו נכונים ושכל המפרשים חלוקים עליו. ואני אומר שרבינו נראה שמפרש דמאי דאמרינן למה לי למימר הפודה פודה היינו לומר כיון דסוף סוף אין נהנה ההקדש אלא דבר מועט למה לי לפדותו יגבו בע\"ח וכתובה מההקדש עצמו ויתנו להקדש דבר מועט ומשני משום דר' אבהו כלומר אינם גובים מההקדש עצמו כדי שלא יזלזלו בהקדש ויבאו לומר הקדש יוצא בלא פדיון כלומר אפילו לא היה הקדש מפקיע מידי שעבוד לא היו יכולים לגבות מההקדש עצמו משום דרבי אבהו וכ\"ש הכא שההקדש הפקיע מידי שעבוד ובדין הוא דה\"ל למימר משום דהקדש מפקיע מידי שעבוד אלא דעדיפא מינה אהדר ליה והיה אפשר לומר עוד שמה שכתב רבינו כאן שהקדש מפקיע מידי שעבוד לא הפקעה גמורה קאמר אלא משום הא דר' אבהו קרי הפקעה לענין שלא יגבה מההקדש עצמו וראיה לזה שרבינו עצמו כתב שלא יאמרו ההקדש יוצא בלא פדיון אלא שבהל' מלוה בפי\"ח כתב המקדיש נכסיו אין בע\"ח יכול לטרוף מן ההקדש שההקדש מפקיע השעבוד: \n\n" + ], + [ + "ועל מ״ש רבינו הא למה זה דומה וכו'. כתב הראב״ד א״א ומנין לו שאם מכר הלוקח לאחר וכו'. י״ל לדעת רבינו שמאחר שאין זה מן הדין אלא שרצתה זו לעשות לו נחת רוח וסילקה זכותה מעליו ויכולה היא שתאמר לך רציתי לוותר זכותי ולא למי שקנה ממך. ומ״ש ועוד דאמר לה אי שתקת שתקת וכו'. י״ל שרבינו מפרש כרש״י שכתב (בפ״ק דב״ק) ובפ' שני דייני (כתובות דף ק״ט) דלא אמור חכמים דפליגי אאדמון דאמר ליה אי שתקת שתקת וכו' אלא היכא דכי לא מהדר שטרא למריה אית ליה רווחא קצת אבל היכא דכי לא מהדר שטרא למריה בעי דלפסיד הכל מודו דלא מצי אמר מהדרנא שטרא למריה. ומ״ש ואין זה דומה למה שאמרו במשנה ובגמ', אלמה זה דומה לשני לקוחות וכו' קאי. לומר דלא תקשי מהא דתנן סוף פ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ״ה) שאם כתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מיד הלוקח והראשונה מיד השניה הרי שהראשונה מוציאה מיד השניה שטרפה מהלוקח ובגמ' וכן בעל חוב ושני לקוחות וכן אשה בעלת חוב ושני לקוחות ופירש ר' שלמה יצ״ו וכן אשה בעלת חוב שהיה לה כתובתה על בעלה ומכר שתי שדותיה לשנים ואין בשתיהן אלא כדי כתובתה וכתבה לשני דין ודברים אין לי עמך האשה מוציאה מיד לוקח ראשון והוא מן השני והשני מן האשה ולוקח ראשון מיד השני (וחוזרין חלילה) עכ״ל. הרי שלוקח ראשון מוציא מיד השני שטרף מן האשה וזה נראה דלא כהראב״ד וקאמר דלא דמי דשאני הכא שהיה מכר בדבר. והרב המגיד בסוף פרק י״ט מהלכות מלוה נראו בעיניו דברי הראב״ד והניח דברי רבינו בצריך עיון וכבר כתבתי טעם לדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב רבינו וכיצד פודין קרקע זה האיש משביעין האשה או בעל חוב תחלה וכו'. פשוט הוא: \n", + "ומה שכתב ואח״כ מכריזין עליהם ששים יום וכו'. משנה פרק שום היתומים (ערכין דף כ״א). \n", + "ומ\"ש ואחר שפודין אותה ולוקח אותה הלוקח אפי' בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון חוזר הפודה ומגבה לאשה כתובתה או לבע\"ח את חובו אפי' היה החוב מאה והשדה שוה תשעים על מנת כך פודה אותה הרוצה לפדותה אבל אם היה החוב שנים כדמי השדה וכו' במשנה וגמ' שכתבתי בסמוך ופירוש רבינו בהם מתבאר מתוך דבריו כאן ומ\"מ מה שסיים \n", + "וכתב אין פודין אותה על מנת וכו' שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל, כתב הראב\"ד א\"א איני מבין דבריו אבל פירוש הענין וכו'. ואני אומר שמ\"ש שאם היה חובו יותר מדמי ההקדש אינו צריך לפדותו שאין הקדש חל עליו לטעמיה אזיל שכתב לעיל בפרק זה שאין הקדש מפקיע מידי שעבוד אבל רבינו סובר שהוא מפקיע מידי שעבוד ולהראב\"ד קשה לי דאפי' למאי דאזיל לטעמיה אינו מיושב שהרי לפי מ\"ש הוא ז\"ל לעולם אין הקדש חל עליו מן הדין אלא משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואם כן מה לי שיהא חובו יותר מדמי ההקדש או שיהא כנגד חובו או שיהא חובו פי שנים על דמי ההקדש: \n", + "ורבינו נראה שמפרש הא דתניא (דף כ\"ג) רשב\"ג אומר אם היה חובו כנגד הקדשו פודה ואם לאו אינו פודה כלל קאמר דליכא טעמא לומר שאם היה חובו יותר על הקדשו שלא יפדה כלל אלא היינו לומר שאינו פודה בתנאי דעל מנת ליתן לאשה את כתובתה ולבעל חוב את חובו אבל אם רצה לפדות אותה סתם פודה ולרבנן עד פלגא כלומר אם חובו שנים כדמי השדה אין פודין אותה בתנאי זה אבל פודים אותה סתם ונראה שהטעם מפני שלפעמים אדם קונה קרקע עד כדי שנים בדמיו ולפיכך כשאין החוב בשיעור הזה נראה שיש בקרקע כדי לפרוע החוב ושישאר להקדש אבל כשהחוב שנים בדמיו אי אפשר לומר שישאר בשדה יותר על החוב ואם פודה אותו בתנאי דעל מנת לפרוע חוב וכתובה אע\"פ שמוסיף עוד דינר מיחזי כמפקיע כח ההקדש וזהו \n", + "שכתב שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל כלומר מיחזי כאילו אינה נפדית כלל: \n\n" + ], + [ + "המקדיש כל נכסיו ואח\"כ גירש את אשתו וגבתה כתובתה. פירוש ובאה לגבות כתובתה מהפודה מיד ההקדש, \n", + "אינה גובה כתובתה עד שידירנה הנאה וכו'. משנה שם (דף כ\"ג) המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר' אליעזר אומר כשיגרשנה ידור הנאה ר' יהושע אומר אינו צריך ובגמרא במאי קא מיפלגי ר\"א סבר אדם עושה קנוניא על ההקדש ור' יהושע סבר אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ואלא הא דאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש לימא כתנאי אמרה לשמעתיה לא עד כאן ל\"פ אלא בבריא אבל בשכיב מרע דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש מאי טעמא אין אדם חוטא ולא לו איכא דאמרי בבריא כולי עלמא לא פליגי דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש וכו' והכא בשאלה דהקדש קמיפלגי ופירש\"י בשאלה דהקדש קא מיפלגי ר\"א סבר אין נשאלין על ההקדש לחכם ואפי' אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש (טעות הוא) אפ\"ה אין חכם מתיר נדרו הילכך המגרש את אשתו בהקדשו מתחרט ואינו מוצא חכם שיתירנו ולכך עושה קנוניא זו ור' יהושע סבר נשאלין על ההקדש והכא אינו צריך לידור הנאה דאי משום קנוניא הוה עביד הוה מתשיל על נידריה ולא בעי לגרשה. והתניא בניחותא דבשאלה פליגי הן הן דברי ב\"ש וכו' מחלוקת ר\"א ור' יהושע היינו נמי מחלוקת ב\"ש וב\"ה הקדש טעות הקדש ואין שאלה להקדש עכ\"ל. וללישנא בתרא פשיטא דאין הלכה כר\"א כיון דאתי כבית שמאי ואפי' ללישנא קמא הא קי\"ל דר\"א ור' יהושע הלכה כר' יהושע ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק כר\"א וכבר תמה עליו הר\"ן בפ' אלמנה ניזונית וכתב ואפשר שסמך לו אדרב הונא דאמר שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ומשמע התם דדוקא בשכיב מרע הא בבריא חיישינן לקנוניא ואין מאמינין אותו מתוך שיכול להפקיעו בשאלה ואי מהא לא איריא דהתם דדיבורא בעלמא קיל לה טפי משאלה ומשום הכי חיישינן אבל מעשה קשה דגירושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה ומשום הכי לא חייש ר' יהושע עכ\"ל: \n", + "ואני אומר שאם סמך אדרב הונא סמך טוב הוא ואינו נדחה בדחייתו של הר\"ן שהרי בגמ' אמרו עד כאן לא פליגי אלא בבריא אבל בשכיב מרע דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ולא חששו לחילוקו של הר\"ן. אבל אי קשיא הא קשיא כיון דבתר הכי אסיקנא אלא הכא בשאלה דהקדש קא מיפלגי הוה ליה למיפסק הכי אי משום דמסקנא הוא ואי משום דכיון דלישנא דקאמר עד כאן לא פליגי אלא בבריא וכו' לא אתמר אלא לדחויי דלא תיקום דרב הונא כתנאי והאי לישנא אתמר בפשיטותא עליה איכא למיסמך וכיון דלהאי לישנא הוה ליה ר\"א כב\"ש ורבי יהושע כב\"ה הוי ליה למיפסק כר' יהושע ולא כר\"א דשמותי הוא. וי\"ל שסובר רבינו דכיון דרב הונא נקט שכיב מרע משמע דלא אמרה אלא בשכיב מרע אבל בבריא אדם עושה קנוניא על ההקדש ודרב הונא הלכתא היא דהא ליכא אמורא דפליג עליה ומאי דאסיק אלא בשאלה דהקדש קא מיפלגי לא לדחויי לישנא קמא דאמרינן ע\"כ לא פליגי אלא בבריא אבל בשכיב מרע דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש אלא לדחויי לישנא דהוה בעינן למימר בבריא כ\"ע לא פליגי דאדם עושה קנוניא על ההקדש והכא בנדר שהודר ברבים או על דעת רבים ודחינן ליה דא\"כ אינו מועיל מיבעי ליה כלפי זה אמר אלא אפשר לאוקמי באוקמתא אחריתי בר מקמייתא דמפלגא בין בריא לשכיב מרע דאיכא למימר דבשאלה דהקדש קא מיפלגי אבל לעולם אוקמתא קמייתא קושטא היא. ואם תאמר אפי' לאוקמתא קמייתא איכא למיתמה ארב הונא גופיה אמאי שבק ר' יהושע ונקט כר\"א דשמותי הוא. וי\"ל משום דרשב\"ג אתי כר\"א דאמר אף הערב לאשה בכתובתה וכו' ומדקאמר אף משמע בהדיא דפשיטא ליה דבהקדש חיישינן לקנוניא וקי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו: \n\n" + ], + [], + [ + "(יח-יט) ומ\"ש עוד רבינו וכן אינו נאמן לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני חוב עלי וכו'. ומ\"ש בד\"א בבריא אבל חולה שהקדיש כל נכסיו וכו'. אמימרא דרב הונא כתב הרב ר' יצחק אלפס דסוף בתרא ודוקא דאיכא בידיה שטרא דמקיים אבל איכא שטרא בידיה ולא מקיים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו אין נותנין מ\"ט אדם עשוי שלא להשביע את עצמו והוא הדין היכא דליכא שטרא בידיה אי אמר תנו נותנין עכ\"ל. ותמהו עליו אף כשאמר תנו היאך נותנין לגבות מהמשועבדים להקדש בלא שטר מקויים ותירץ הרמב\"ן דכיון דאיכא שטרא בידיה אי אמר תנו קיימיה והוה ליה שטר מקויים וכן כתב בספר התרומות שער ארבעים ושנים סי' ד' בשם הראב\"ד ונתן טעם לדבר דזיוף לא שכיח וקיום שטרות דרבנן ורבינו מפני תמיהא זו על הרב ר\"י אלפס כתב דהכא במאי עסקינן שבשעה שהקדיש הודה מה שהודה אבל אחר שהקדיש לא דלא גרע הקדש מהדיוט דאין יכול לחוב להם בהודאתו וזהו \n", + "שכתב ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן וכו' ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו וכו' ומעתה נסתלק מעל רבינו מה שכתב הראב\"ד על מה שכתב רבינו ואמר בשעה שהקדיש אמר אברהם ואפי' אחר שהקדיש כל אדם נאמן ואם אחר שהקדיש אמר תנו לא נתברר אצלי עכ\"ל, שרבינו הוכרח לכתוב כן כדי לתרץ התמיהא שתמהו על הרב ר\"י אלפס. ומ\"ש הראב\"ד שבשעה שהקדיש כל אדם נאמן י\"ל דהתם דוקא תוך כדי דיבור אבל אחר כדי דיבור לא אבל שכיב מרע אפילו אחר כדי דיבור ובלבד שיהא עדיין עסוק בענין ההקדש: \n", + "ועל מ\"ש הרב ר\"י אלפס דאפי' ליכא שטרא בידיה אם אמר תנו נותנים תמהו דהא מלוה על פה היא ואינה גובה מהמשועבדים וכתב הרמב\"ן דטעמא משום דאמרינן דאיהו ודאי קושטא קאמר ולא משקר והוי כמי שהוציא מלוה לפנינו שטר מקויים אי נמי במודה במנה פקדון או בקרקע והמקום ידין אותנו עכ\"ל. ובמ\"ש \n", + "רבינו ואמר בשעה שהקדיש נתיישב יפה וזהו \n", + "שכתב לפיכך אמר תנו אותה נוטל בלא שבועה והיינו בין שיש בידו שטר שאינו מקויים בין שאין בידו שטר כלל ומהטעם שכתב שאמר כן בשעה שהקדיש: \n\n" + ], + [ + "מי שיצא עליו קול וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בחמשה עשר באדר בית דין נפנין לחפש וכו'. בריש שקלים שנינו באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים וכו' ובט\"ו בו מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקואות המים ועושים כל צרכי הרבים ובירושלמי אלו הם צרכי הרבים פודים ערכין וחרמין והקדשות וכו': \n\n" + ], + [ + "אין פודין את ההקדשות אלא בשלשה בקיאין וכו' עד שמין בעשרה ואחד מהם כהן. משנה וגמרא בפרק קמא דסנהדרין (דף ט\"ו): \n\n" + ], + [ + "כשפודים ההקדשות וכו': אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים כו'. משנה פרק שביעי דערכין (דף כ\"ז): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א שחזרו זה אחר זה וכו'. שם בגמרא אמר רב חסדא לא שנו אלא שבן ארבעים עומד במקומו אבל אין בן ארבעים עומד במקומו משלשין ביניהם תנן חזר בו של ארבעים ממשכנין (מנכסיו) עד עשר אמאי ליתן בר חמשין בהדיה וכו' אמר רב חסדא ל\"ק כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ופירש\"י ל\"ש דאין ממשכנין מנכסי בן חמשים אלא עשר סלעים אלא שבן ארבעים במקומו עומד ואינו חוזר בו אבל חזר בו בן ארבעים משלשין העשרים סלעים הפחותים מחמשים ועד שלשים דבן חמשים יתן ט\"ו ובן מ' יתן ה' דהא באותם עשר שאמר בן חמשים יתר על בן מ' לא שייך בר מ' בהדיה בפסידא דהנך עשר שהוסיף בן מ' על בן שלשים דבר חמשין נמי אירצי במ' דיש בכלל חמשים ארבעים וכו'. \n", + "חזרו בהן בבת אחת משלשין ביניהם, כדרב חסדא ומתני' כגון שחזרו בהם בזה אחר זה דהשתא אמר בר חמשין לגזבר כי הדרי בי שבקי לך בר ארבעין עכ\"ל: \n", + "ועל מ\"ש רבינו כיצד אמר הראשון היא שלי בעשר וכו': כתב הראב\"ד א\"א אע\"פ שאמרו משלשין ביניהם לפי הגמ' וכו'. פירש\"י כפירוש הראב\"ד ולשון משלשין ביניהם מוכיח כדברי רבינו וכמו שהודה הראב\"ד. ומה שהקשה מדאקשינן עליה דרב חסדא וליתיב בר חמשין בהדיה י\"ל לדעת רבינו דמעיקרא כי הוה ס\"ל דאמר רב חסדא לא שנו אלא שבן מ' עומד במקומו וכו' הא מפרשים דה\"ק אם אין בן מ' עומד במקומו משלשין ביניהם דבן מ' לא ישלם עשר אלא ה' בלבד ובן חמשים ישלם ה' שהוא משותף בהם עם של בן מ' מלבד העשר שחייב בהם הוא לבדו דמשלשין היינו שמשלמין בשוה למנין העשר שהם משותפים בהם בלבד לא למנין העשר שמתחייב בהם בן נ' לבדו ואין לבן מ' חלק עמו וכי אסיקנא כאן בבת אחת וכו' אמרינן דכי חזרו בהם בבת אחת הרי כולם שותפים בכל ההפסד ואין לזה יתרון על זה הילכך משלשין ביניהם דהיינו שמשלמין כל אחד כמו חבירו בשוה ממש שמסייעים זה לזה אבל בזה אחר זה אין בן חמשים מסייע לבן מ' כלל ולא בן מ' לבן שלשים: \n\n" + ], + [ + "הבעלים קודמים לכל אדם וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ואין מוסיפין חומש על עילויין של שאר הפודים וכו'. שם במשנה אמר הרי היא שלי בכ\"א הבעלים נותנים כ\"ו בכ\"ב הבעלים נותנים כ\"ז בכ\"ג הבעלים נותנים כ\"ח בכ\"ד הבעלים נותנים כ\"ט בכ\"ה הבעלים נותנים שלשים שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה אמר אחד הרי היא שלי בכ\"ו אם רצו הבעלים ליתן ל\"א ודינר הבעלים קודמים ואם לאו אומרים לו הגיעתך ובגמרא בכ\"ה נותנים שלשים ולימרו הבעלים אתא גברא בחריקין דאמור בעלים (דינר וכו' דאמור בעלים) פרוטה ולא דק. ואיתא תו בגמרא אם רצו הבעלים ליתן ל\"א ודינר רצו אין לא רצו לא אמרי אתא גברי בחריקין וכו' ודינר ה\"ד דאמר בכ\"א הבעלים קודמים ואם לאו אומרים לו הגיעתך. ופירש\"י אתא גברא בחריקין במקומנו שרוצה ליתן כמותנו. דאמור בעלים ברישא דינר יותר על עשרים דמטי חושבנא דקרן וחומש לכ\"ה ודינר ואי יהבינן להאי איכא פסידא להקדש. דאמור בעלים ברישא פרוטה ופרוטה לא דק. ומפרש רבינו דמאי דאמר בגמרא דאמור בעלים פרוטה ולא דק היינו לומר דכי תנן הבעלים נותנים עשרים ושש היינו דוקא בשאמר הלה בכ\"א אמרו הבעלים בכ\"א ופרוטה אבל אם שתקו הבעלים אין נותנים אלא עשרים ושש. ולפי פירוש זה אתי שפיר מאי דקתני שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה שאע\"פ שהבעלים אמרו בכ\"א ופרוטה הוה אמינא דמוסיפין חומש גם על העילוי קמ\"ל שמאחר שלא אמרו כן מעצמם אלא מחמת שהעלה זה אין מוסיפין חומש על אותו עילוי וזהו שאמרו ולא דק כלומר לא חש תנא לומר דכשאמרו הבעלים בכ\"א ופרוטה עסקינן דממילא משמע מדאצטריך לאשמועינן שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה וכדאמרן: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה הדרך כמה הוא זר בעיני ורחוק מדעתי וכו'. ואני אומר שמה שהקשה תוספת הפרוטה יתירה מה צורך וכו' י\"ל לדעת רבינו דאורחא דמילתא נקט שאין דרך כשאחד מוסיף על חבירו שיאמר הלה הרי היא שלי במה שאמרת בלי תוספת. ומה שאמר ולא אמרה הגמרא התוספת של פרוטה אלא על הסוף וכו' י\"ל ששם הוכרח לומר כך משום קושיא דאתא גברא בחריקין ומשם נשמע לרישא דכולה מתני' בחד גוונא מיירי: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב רבינו במה דברים אמורים שלא שמו ההקדש שלשה מומחין וכו'. מימרא דרב חסדא שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש הרי שלא נשום ההקדש וכו'. אע\"ג דבגמרא פירש בסיפא דמתניתין כשאמרו הבעלים מעיקרא בכ\"א לא חשש רבינו לכתוב כן משום דפשיטא היא אלא כתבה על דרך הרישא כשהוסיפו פרוטה על עילוי של זה: \n\n" + ], + [ + "אין מקדישין ולא מעריכין וכו'. ואם הקדיש או העריך וכו'. ר\"פ בתרא דבכורות (דף כ\"ג): \n", + "וכתב הראב\"ד יוליכם לים המלח א\"א כשאינו רוצה לפדותן וכו'. אין בזה השגה על רבינו שרבינו העתיק לשון הברייתא כמנהגו ודין הפדיון כבר הזכירו לקמן בסמוך. ומ\"ש הראב\"ד יפדה אותם בפרוטה הוא מעיקרא דדינא אבל חכמים אמרו שיפדה בארבע זוזים כמו שכתב רבינו בסמוך: \n", + "הקדיש או החרים עבד וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(י-יא) מותר לפדות ההקדשות בזה\"ז לכתחלה אפילו בפרוטה וכו' עד הרי הוא כמטלטלין בא\"י ותנתן לכהנים. הכל בסוף פרק ז' דערכין (דף כ\"ח כ\"ט): \n", + "וכתב הראב\"ד שאין שדה החרמים נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג. א\"א יש מי שסובר מה שאמרו וכו': \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שההקדשות והחרמין והערכין וכו' אם לא הקדיש ולא העריך וכו'. בריש חולין אמרינן הכל מעריכין ונערכין נודרים ונידרים הכי נמי דלכתחלה והא כתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא וכתיב טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם ותניא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר דברי ר\"מ ר' יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם ואפילו ר\"י לא קאמר אלא באומר הרי זו אבל אמר הרי עלי לא: \n\n" + ], + [ + "לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו וכו'. משנה פרק שביעי דערכין (דף כ\"ח). \n", + "ומה שכתב ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם. משנה בפרק שלישי דסוטה. \n", + "ומ\"ש אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש. בפרק ז' דערכין ובפרק ד' דכתובות (דף נ'): \n", + "סליקו הלכות ערכין וחרמין בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..879d7076fa7e6fb0a121af62d55bded33072b13e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,586 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Appraisals_and_Devoted_Property", + "text": [ + [ + [ + "הערכים הם נדר מכלל נדרי הקדש וכו'. כתב כן ליתן טעם למה כתב הלכות אלו בספר הפלאה. \n", + "ומ\"ש לפיכך חייבים עליהם: \n\n" + ], + [ + "מצות עשה לדון בדיני ערכין: ואחד האומר ערכי עלי או האומר ערך זה עלי או ערך פלוני עלי וכו'. מבואר בפ\"א (דף ד':) ופ\"ה דערכין (דף כ'): \n\n" + ], + [ + "וכמה הוא הערך אם היה הנערך בן שלשים יום או פחות וכו'. משנה בריש ערכין פחות מבן חדש נידר אבל לא נערך ובגמ' ת\"ר המעריך פחות מבן חדש ר\"מ אומר נותן דמיו וחכמים אומרים לא אמר כלום במאי קא מיפלגי ר\"מ סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה יודע שאין ערכין לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים ורבנן סברי אדם מוציא דבריו לבטלה כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב האומר ערך כלי עלי נותן דמים כר\"מ וידוע דהלכה כחכמים: \n", + "היה מבן אחד ושלשים יום עד בן חמש שנים גמורות וכו'. לשון התורה ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים ובספ\"ד דערכין (דף י\"ח) תנן ר\"א אומר עד שיהיו יתרות על השנים חדש ויום אחד ופירש\"י ר\"א אומר לעולם שנת חמש ושנת עשרים ושנת ששים כלמטה עד שתשלם כל השנה וחדש ויום אחד משנה האחרת. ובגמ' תניא ר\"א אומר נאמר כאן למעלה ונאמר להלן ופדויו מבן חדש ומעלה תפדה מה להלן מבן חדש ויום אחד אף כאן מבן חדש ויום אחד ואימא כי התם מה התם חד יומא אף כאן חד יומא א\"כ ג\"ש מאי אהני, ופירש\"י ג\"ש מאי אהני לי בלא ג\"ש ידענא דחד יומא בעינן דהא ומעלה כתיב. וכתבו התוספות ופדויו מבן חדש ומעלה חפשנו אחר מקרא זה ולא מצאנוהו כי אם ופדויו מבן חדש תפדה ושמא דריש הכי מדכתב ופדויו מבן חדש דמשמע מבן חדש ומעלה מדלא כתיב בן חדש עכ\"ל. משמע דהוו גרסי ופדויו מבן חדש ומעלה כמו בספרים דידן ומש\"ה הוה קשיא להו אבל רש\"י נראה דלא הוה גריס ופדויו שכתב וז\"ל ונאמר להלן גבי לויים חדש ומעלה מה להלן חדש ויום אחד כדכתיב מבן חדש ומעלה דכבר נכנס בחדש האחר אף כאן בחדש ויום אחד עכ\"ל. וטעמו מדכתיב בפרשת במדבר גבי לויים מבן חדש ומעלה תפקדם ולרבנן דפליגי ארבי אליעזר אע\"ג דלא דרשי ג\"ש מ\"מ גילוי מילתא היא מדאשכחן בחד דוכתא מבן חדש ומעלה לכל היכא דכתיב מבן חדש דהוי בן חדש ויום אחד. א\"נ מדכתיב בערכין בפרשת אם בחקותי ואם מבן חדש דמשמע שיהיה בן חדש שלם שיהא בן חדש ויום אחד: \n", + "משנכנס בשנת שש יום אחד וכו'. בפרשת אם בחקותי ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים וכבר נתבאר בסמוך שכשנאמר חדש שיהא שלם דהיינו שיהא יתר על החדש יום אחד והוא הדין לשנים: \n", + "משיכנס בשנת אחת ועשרים וכו'. מבואר בכתוב וע\"פ מה שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "כל השנים האלו מעת לעת וכו'. בספ\"ד דערכין (דף י\"ח:) אמרינן דשנה האמורה בערכין מעת לעת ולא שנה למנין עולם והוה משמע לי דלא אתא למעוטי אלא דלא אזלינן בתר שנות עולם אבל בין נולד שחרית לנולד בין הערבים לא מפלגינן אלא שרש\"י כתב מעת לעת אותו יום ואותה שעה לשנה הבאה ולא אזלינן בתר מנין עולם דכי מטי תשרי נחשוב ליה שתא עכ\"ל. ואע\"פ שמסוף לשונו משמע כדפרישית מ\"ש ואותה שעה קשה בעיני והתוס' כתבו בפ\"ח דערכין דף ל\"א ד\"ה שנת ממכרו נפקא במסכת נדה פירש ה\"ר אלחנן דדוקא בבתי ערי חומה בעינן מעת לעת אבל אינך דהתם דמצי למימר דאזלינן בתר שנים שלהם ולא בתר שנות עולם בכולהו לא בעינן מעת לעת דבבתי ערי חומה דוקא הוא דגלי קרא אבל דאינך לא. והתוס' כתבו כאן ה\"ה בכלהו בעינן מעת לעת דילפינן שנה מבתי ערי חומה כדאמרינן בגמ' לקרא גבי מילתא אחריתי עכ\"ל: \n", + "וכל השקלים בשקל הקדש. משנה בפ' יש בכור (בכורות דף מ״ט:) חמש סלעים של בן שלשים של עבד נ' של אונס ומפתה ק' של מוציא שם רע כולם בשקל הקדש במנה צורי. \n", + "ומ\"ש והוא משקל ש\"כ שעורה מכסף טהור וכו'. כמו שביארנו בהלכות שקלים פ' [ראשון]: \n\n" + ], + [ + "טומטום ואנדרוגינוס אין להם ערך וכו'. משנה בריש ערכין: \n\n" + ], + [ + "העכו\"ם נערך אבל אינו מעריך. משנה שם (דף ה':) עכו\"ם ר\"מ אומר נערך אבל לא מעריך ר' יהודה אומר מעריך אבל לא נערך ובגמ' ת\"ר בני ישראל מעריכין ואין העכו\"ם מעריכין יכול לא יהיו נערכין תלמוד לומר איש דברי ר\"מ אמר ר\"מ וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מפני מה אני אומר נערך ולא מעריך מפני שריבה הכתוב בנערכים יותר מבמעריכים שהרי חרש שוטה וקטן נערך אבל לא מעריך ר\"י אומר בני ישראל נערכים ואין העכו\"ם נערכים יכול לא יהו מעריכים תלמוד לומר איש אמר ר\"י וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מפני מה אני אומר עכו\"ם מעריך ולא נערך מפני שריבה הכתוב במעריכים יותר מבנערכים שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכים אבל לא נערכים אמר רבא הלכתיה דרבי מאיר מסתברא טעמיה לא מסתברא. הלכתיה [דרבי מאיר] מסתברא דכתיב לא לכם ולנו לבנות את בית אלהינו טעמיה לא מסתברא דקא מייתי ליה מחרש שוטה וקטן שאני חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו טעמיה דרבי יהודה מסתברא דקא מייתי לה מטומטום ואנדרוגינוס דאע\"ג דבני דעה מעטינהו רחמנא הלכתיה לא מסתברא דכתיב לא לכם ולנו לבנות את בית אלהינו ופסק רבינו כר\"מ משום דאמר רבא דמסתברא הלכתיה: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א פוסק כרבי מאיר ור\"י חולק ואמר מעריך אבל לא נערך וכו' ורבינו סובר דכיון דאתמר עלה מסתבר טעמיה עדיף מכללא דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י שהוא כלל כולל בעלמא ואין למדין מן הכללות: \n", + "וכן המעריך את החרש ואת השוטה חייב וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "העבד נערך ועורך וכו'. גם זה שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "אחד המעריך את היפה הבריא וכו'. משנה ריש פרק ג' דערכין (דף י\"ג). \n", + "ומ\"ש אפי' היה הנערך מוכה שחין, בריש ערכין: \n\n" + ], + [ + "הדמים אינם כערכים וכו'. ברפ\"ג דערכין (דף י\"ג) יש בערכין להקל ולהחמיר כיצד אחד שהעריך את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל נותן חמשים סלע ואם אמר הרי דמיו עלי נותן את שוויו. \n", + "ומ\"ש אפי' היה אותו פלוני קטן בן יומו הכי משמע מדתנן בריש ערכין (דף ה') פחות מבן חדש נידר אבל לא נערך. \n", + "ומ\"ש או טומטום ואנדרוגינוס. שם. \n", + "ומ\"ש או עכו\"ם. שם במשנה גבי נכרי זה וזה מודים שנודרים ונידרים: \n\n" + ], + [ + "והערכים כולם והדמים כולם לבדק הבית. (שלהי שום היתומים (דף כ\"ד) ): \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שאמר דמי עלי. שם (דף ה'): \n\n" + ], + [], + [ + "הגוסס אין לו ערך ולא דמים וכו'. משנה פרקא קמא דערכין (דף ו') הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך ובגמ' בשלמא גוסס לא נידר דלא בר דמים הוא וכו' עד ולא כל האדם: \n", + "וכן מי שנגמר וכו' ועל זה נאמר וכו': \n\n" + ], + [ + "זה היוצא ליהרג שהעריך אחרים וכו'. שם במשנה גבי גוסס ויוצא ליהרג רבי יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב בתשלומין ובגמרא בנודר ומעריך ומקדיש כולי עלמא לא פליגי כי פליגי באם הזיק (חייב לשלם) ודייק רבינו לכתוב שנגמר דינו בבית דין של ישראל משום דאילו בבית דין של עכו\"ם אפילו נגמר דינו לא חשיב מת כדאמרינן בפרק כל הגט: \n\n" + ], + [ + "כהנים ולוים מעריכים ונערכים. משנה בריש ערכין: \n", + "וקטן שהגיע לעונת הנדרים וכו'. נזיר פרק תשיעי (דף ס\"ב:): \n\n" + ], + [ + "הערכים הקצובים לפי השנים וכו'. משנה רפ\"ד דערכין (דף י\"ח:) השנים בנידר כיצד ילד שהעריך את הזקן נותן ערך זקן וזקן שהעריך את הילד נותן ערך ילד: \n\n" + ], + [ + "וצריך המעריך שיהא פיו ולבו שוים וכו': ונשאלים על הערכים ועל הדמים וכו': \n\n" + ], + [ + "האומר ערך אלו עלי וכו'. בפ\"ק (דף ד':) אין לי אלא אחד שהעריך אחד אחד שהעריך מאה מנין תלמוד לומר נפשות: \n\n" + ], + [ + "האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי וכו' אמר שני ערכי עלי וכו'. בריש פרק ב' דערכין (דף ז':): \n\n" + ], + [ + "אמר הרי עלי ערך ולא פירש ערך מי וכו'. בריש ערכין (דף ד'): \n\n" + ], + [ + "האומר ערכי עלי וכו'. משנה פרק רביעי דערכין (דף כ') האומר ערכי עלי ומת יתנו היורשים דמי עלי ומת לא יתנו היורשים שאין דמים למתים ובגמרא אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשים שמע מינה מלוה על פה גובה מן היורשים שאני הכא דמלוה הכתובה בתורה היא שמע מינה מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הכא במאי עסקינן כשעמד בדין דכוותה גבי דמי עלי שעמד בדין אמאי לא יתנו היורשים דמי עלי מחוסר אומדנא ערכי עלי לא מיחסר ולא כלום: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א עמידה בדין שהוזכרה בגמרא וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דאף על גב דהכא לא אוקימנא משעמד בדין אלא כי היכי דלא נשמע מינה דמלוה על פה גובה מן היורשים מכל מקום כיון דחזינן דבמתניתין דלקמן מוקי גמרא בשעמד בדין כמו שאכתוב בסמוך משמע דבלאו הכי קים ליה לגמרא דאם לא עמד בדין פטורים וע\"כ היינו מדכתיב והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן: \n\n" + ], + [], + [ + "ומה בין ערכין לדמים וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש וכן האומר ערך פלוני עלי ומת וכו'. משנה בפרק רביעי דערכין האומר ערכו של פלוני עלי מת הנודר והנידר יתנו היורשים דמיו של פלוני עלי מת הנודר יתנו היורשים מת הנידר לא יתנו היורשים שאין דמים למתים ובגמרא מת הנודר וכו' מאי ניהו שעמד בדין היינו (הך) סיפא איצטריכא ליה דמיו של פלוני עלי ומת הנודר יתנו היורשים דמהו דתימא כיון דלא אמדוהו לא אשתעבוד נכסי קמ\"ל כיון דעמד בדין אישתעבודי אישתעבוד נכסי ואומדנא גלויי מילתא בעלמא הוא, ופירש\"י מאי ניהו שעמד בדין כלומר מתני' דקתני יתנו היורשים היכי מיתוקמא בע\"כ כשעמד בדין קודם מותו כדאוקמת ברישא ואמאי הדר קתני לה דמהו דתימא אע\"פ שעמד בדין נודר קודם מותו הואיל ולא אמדו נידר בחיי נודר לא אשתעבדו נכסי דיתמי. גלוי מילתא בעלמא הוא לגלות מהו חייב הואיל ונידר קיים אמדינן ליה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "האומר ערך ידי וכו'. משנה פרק רביעי דערכין (דף כ') ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום ערך ראשי וערך כבדי עלי נותן ערך כולו זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו: \n\n" + ], + [ + "אמר חצי ערכי עלי וכו'. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [ + "האומר דמי ידי עלי וכו'. גם זה משנה שם (דף י\"ט:). \n", + "ומ\"ש כיצד אם נמכר הוא כולו וכו' שם בגמ' היכי שיימינן ליה אמר רבא אומדין אותו אומד של נזקין א\"ל אביי מי דמי התם גברא זילא הוא הכא גברא שביח הוא אמר אביי (אומדין) כמה אדם רוצה (ליתן) בעבד העושה מלאכה בידו אחת לעושה (מלאכה) בשתי ידיו ידו אחת מאי ניהו ואידך פסיקא היינו הך אלא ידו מוכתבת לרבו ראשון. ופירש\"י אומד של נזקין כמו שאומדין אדם שקטע לו חבירו ידו שמין אותו כעבד הנמכר בשוק כמה היה יפה קודם לכן וכמה הוא יפה עכשיו. התם גברא זילא הוא שכבר נקטעה ידו ואפי' תחלת דמיו שאומדים עתה כמה היה יפה קודם לכן אין נישומין אלא בזול שהרי רואים אותו מזולזל. הכא גברא שביחא הוא ששתי ידיו שלימות וצריך לשום כמה הוא (יפה עכשיו) שיקדיש דמיו וכמה הוא יפה אם יחתכו ידו. ידו אחת מאי ניהו ואידך פסיקא כלומר למה הוא עושה מלאכה בידו אחת שהאחרת קטועה היינו אומד של נזקין. ידו מוכתבת לרבו ראשון שלא יעשה בה מלאכה לרבו שני דהשתא שיימינן בגברא שביחא עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "האומר דמי ראשי או כבדי עלי וכו' עד נותן חצי דמיו. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [ + "האומר משקלי עלי וכו'. משנה וגמרא שם בראש הפרק (דף י\"ח) ופריך בגמרא פשיטא ומשני הא קמ\"ל וכו' עד מהו דתימא בטיל מתורת שקל קמ\"ל. ורבינו כתב לקמן בסמוך מקצת זה והשמיט קצתו ולא ידעתי למה: \n", + "אמר משקל ידי או רגלי עלי וכו'. גם זה משנה שם וכרבי יוסי. \n", + "ומה שכתב ועד היכן היא היד לענין זה וכו'. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "האומר קומתי עלי וכו' אמר מלא קומתי עלי וכו'. מימרא דרבי יהודה שם ואמרינן בגמרא דאתי כרבי עקיבא דדייק לישנא יתירא: \n\n" + ], + [ + "האומר משקלי עלי ולא פירש מאי זה מין וכו'. שם במשנה האומר משקלי עלי נותן משקלו אם כסף כסף ואם זהב זהב ומעשה באמה של ירמטיא וכו' ובגמ' מעשה לסתור וכו' ופירש\"י מעשה לסתור קתני רישא וכו' חסורי מחסרא והכי קתני וכו'. \n", + "ומ\"ש רבינו ונתכוון למתנה מרובה, וי\"ו זו ט\"ס הוא דמשמע דמפלגינן בין נתכוון למתנה מרובה ללא נתכוון ובגמ' לא מפלגינן בהכי לפיכך צריך למוחקה ולכתוב מתכוין למתנה מרובה וכן מצאתי בספר מוגה. ואפשר לקיים גירסא זו ע\"פ מ\"ש לקמן בסמוך הכל לפי ממונו ודעתו כלומר שאע\"פ שהוא עשיר מופלג אם אנו יודעים בו שהוא כילי דינו כדין עני וזהו שהתנה ונתכוון למתנה מרובה אם אמדנו דעתו שהוא נדיב ונתכוון למתנה מרובה נותן משקלו זהב. \n", + "ומ\"ש וה\"ה באומר משקל ידי עלי וכו' נלמד ממה שנתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש ואם אינו מופלג בעשירות וכו'. נתבאר בפרק זה. \n", + "ומ\"ש וכן נותן שרביט מלא קומתו אפי' של עץ נלמד מדין המשקל: \n\n" + ], + [ + "האומר עמדי עלי וכו'. שם בעיי דלא איפשיטא ואף על גב דבנוסחא דידן אין כתוב מקום ישיבתי ולא עביי בנוסחת רבינו היה כתוב. ופירש\"י עומדי עלי מי הוי משמע שרביט קומתו או לא. רחבי עלי מהו מי הוי משמע שרביט רחב דוגמתי או משמע שרביט ארוך כמדת רחבי היקפו מהו מי יהיב שרביט נכפף וארוך כמדת היקפו או דילמא שרביט עבה כהיקפי בעי למיתב תיקו. ופסק רבינו לגבי יורשים כדין ספיקא דממונא דהוי לקולא אבל לגבי דידיה פסק שמביא לפי ממונו עד שיאמר לא לכך נתכוונתי משום דאפשר לברר כוונתו ע\"פ דבריו: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי מטבע כסף וכו'. משנה בסוף מנחות (דף ק\"ו:) הרי עלי כסף לא יפחות וכו' ובגמרא לא יפחות מדינר כסף ודילמא נסכא (ותירצו) דאמר מטבע וכו': \n", + "ברזל וכו' עד לכלה עורב. (שם בגמ') ובנחשת לא חש רבינו לדראב\"י אע\"פ שמשנתו קב ונקי מפני שאינו אלא בברייתא וסתם מתניתין עדיף. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין האומר עלי מטבע זהב וכן למה לא כתב גבי לא יפחות מדינר כסף דה\"מ באתרא דלא סגי פריטי דכספא: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי כסף או זהב וכו'. נתבאר בסמוך. \n", + "ומה שכתב וכן אם פירש המשקל וכו' שם במשנה פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יהא מביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי: \n\n" + ], + [ + "אחד האומר דמי עלי וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומה שכתב והדמים והערכים לבדק הבית כמו שביארנו, בפרק א': \n\n" + ], + [ + "שתי לשכות היו במקדש וכו'. ספ\"ה דשקלים (משנה ו') ובירושלמי על משנה זו תני קדשי מזבח מוציאים את הראוי להם מלשכת בדק הבית ואין קדשי בדק הבית מוציאין את הראוי להם מקדשי מזבח: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א לשון התוספתא חומר בקדשי מזבח וכו'. ואני אומר שנוסחא משובשת נזדמנה להראב\"ד בתוספתא או בירושלמי כי נוסחת הירושלמי שכתבתי מכוונת לדברי רבינו, ומה שהקשה מדתנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה רבינו פירש שם דה\"ק אין עושין השלמים עולה ולא העולה שלמים וכן הדומה לזה ואם הקדיש שום דבר לבדק הבית אין משנין אותו לבדק המזבח ולפירוש זה ניחא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המעריך את הפחות מבן עשרים ולא עמד בדין וכו'. משנה בפ\"ד דערכין (דף י\"ח) הערך בזמן הערך כיצד העריכו וכו' פחות מבן עשרים ונעשה יתר על בן כ' נותן כזמן הערך: \n\n" + ], + [ + "כל הערכין הקצובין בתורה וכו'. בפ\"ב דערכין (דף ז') אין בערכין פחות מסלע ולא יותר על חמשים סלע כיצד נתן סלע והעשיר אינו נותן כלום פחות מסלע והעשיר נותן חמשים סלע היו בידו ה' סלעים רבי מאיר אומר אינו נותן אלא אחת וחכמים אומרים נותן את כולם, ובגמרא אין בערכין פחות מסלע מנא לן דכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל ערכין שאתה מעריך לא יהיו פחות מסלע. וידוע דהלכה כחכמים: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "עשיר שהעריך והעני וכו'. משנה פרק ד' דערכין (דף י\"ז:) היה עני והעשיר (או) עשיר והעני נותן ערך עשיר ר' יהודה אומר (אפי') עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר, ופסק רבינו דלא כר\"י משום דמשמע דת\"ק פליג עליה: \n\n" + ], + [ + "עשיר שאמר ערכי עלי וכו'. משנה ריש פרק ד' דערכין (דף י\"ז) השג יד בנודר כיצד עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני ועשיר שהעריך את העני נותן ערך עשיר אבל בקרבנות אינו כן הרי שאמר קרבנו של מצורע זה עלי היה מצורע עני מביא קרבן עני עשיר מביא קרבן עשיר רבי אומר אומר אני אף בערכין כן וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני שאין העשיר חייב כלום אבל העשיר שאמר ערכי עלי ושמע העני ואמר מה שאמר זה עלי נותן ערך עשיר. ופירש רש\"י אומר אני אף בערכין כן אילו מתרמי בערכין דומיא דקרבנות הוי כקרבנות דהא דאמרת דערכין אינם כקרבנות משום דלא דמו אהדדי דמפני מה עני שהעריך עשיר נותן ערך עני לפי השג ידו משום דאין העשיר חייב כלום ולא דמי למצורע וזה שאמר על העשיר לא נתכוון אלא מפני מדת שנותיו של העשיר שפחותים או יתירים על שנותיו שלו הילכך נידון בהשג יד דהא לא פירש כלום אלא ערך מדת [שנותיו של] העשיר קבל עליו ודין ערך נידון בהשג יד. אבל עשיר שאמר ערכי עלי דהוי חייב ערך שלם דומיא דמצורע עשיר ושמע עני וכו' עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה כרבי וחכמים חולקים עליו ואומרים שאינו נותן אלא ערך עני עכ\"ל, וכן כתבו התוספות. אבל רבינו סתם דבריו כדברי רבי ונראה שטעמו משום דמשמע דרבי לאו לאיפלוגי אתנא קמא אתא אלא לפרש, וכן כתב בפירוש המשנה וז\"ל אין בין רבי וחכמים מחלוקת אלא מבאר לנו איך יהיה הערך גם כן דומה לקרבן כמו שאמר עכ\"ל. והטעם מפני שדברי רבי הם דברי טעם מוכרחים בעצמם אבל קשה דאמרינן בגמרא ולרבי דאמר אומר אני אף בערכין כן אלמא אמרינן בתר חיובא דגברא אזלינן והא לא צריכא קרא למעוטי הוא למעוטי מאי למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר ס\"ד אמינא הואיל ואמר רבי בתר חיובא דגברא אזלינן קמ\"ל דמשמע בהדיא דרבי פליג ארבנן ואפשר שסובר רבינו דנהי דפליגי בדרשא דקרא בדינא לא פליגי, וצריך עיון ליישב זה: \n\n" + ], + [ + "מה בין החייב בערך עלי להחייב בערך עשיר וכו': \n\n" + ], + [ + "המפרש את הערך וכו'. כן מתבאר בגמרא פרק קמא דערכין (דף ד') בערכך להביא ערך סתם (מאי ערך סתם) דתניא האומר ערך סתם עלי נותן כפחות שבערכין (וכמה פחות שבערכין) שלשה שקלים וכו' ואלא קרא למה לי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לומר שאינו נידון בהשג יד מ\"ט כמפרש דמי א\"ד אר\"נ אמר רבה בר אבוה נידון בהשג יד פשיטא מהו דתימא כמפרש דמי קמ\"ל וידוע דהלכה כלישנא בתרא ומשמע בהדיא דמפרש אינו נדון בהשג יד ומשמע דה\"ה לחייבי דמים דהוו להו מפרשים: \n", + "וכתב הראב\"ד וכן האומר דמי עלי וכו' הרי פירשו א\"א לא מן השם הוא זה וכו'. ואין דבריו מוכרחים וטעם רבינו נכון: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי וכו'. מימרא ריש פרק ב' דערכין (דף ז'): \n\n" + ], + [ + "האומר שני ערכי עלי וכו'. שם (דף ח') בעי רב אהבה היו בידיו ה' סלעים ואמר שני ערכי עלי בבת אחת מהו כיון דבבת אחת (נדר) כי הדדי תפסן יהיב תרתי ופלגא להאי ותרתי ופלגא להאי או דילמא כלהו חזו להאי וכלהו חזו להאי תיקו: \n\n" + ], + [ + "המפריש ערכו או דמיו ונגנבו וכו': \n\n" + ], + [ + "חייבי ערכין ודמים ממשכנין אותם וכו'. משנה ספ\"ד דערכין (דף כ\"א) חייבי ערכין ממשכנין אותם ומשמע דה\"ה לחייבי דמים. \n", + "ומ\"ש ואינם חייבים להחזיר להם המשכון וכו'. ומ\"ש ואין מוכרין לא כסות אשתו וכו' עד לא הקדיש את אלו. משנה ספ\"ה דערכין (דף כ\"ג כ\"ד): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ונותנין לו מכל נכסיו וכו' עד אבל לא לאשתו ובניו, ג\"ז משנה שם: \n", + "ומ״ש ואין נותנין לו אלא כסות הראויה לו. בסוף פרק המקבל (בבא מציעא דף קי״ג:) כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין לבעל חוב וכו' ותניא הרי שהיו נושים בו אלף זוז ולבוש אצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותה ממנו ומלבישין אותו אצטלא הראויה לו ואף על גב דרבי עקיבא ורבי ישמעאל פליגי הא אוקימנא להו בשוטה ולית הלכתא כוותייהו: \n\n" + ], + [], + [ + "(טז-יז) ומ\"ש לחול אבל לא לשבתות וימים טובים. ומ\"ש ואם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות וכו'. משנה ספ\"ה דערכין (דף כ\"ג:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היה חמר וכו'. שם במשנה רבי אליעזר אומר אם היה איכר נותנים לו צמדו חמר נותנין לו (את) חמורו ומשמע דת\"ק פליג עליה וידוע דהלכה כת\"ק. \n", + "ומ\"ש היה ספן אין נותנין לו ספינתו וכו'. פרק ד' דערכין (דף י\"ז) תנן גבי חייבי קרבנות אפילו ספינתו בים ובאה לו ברבואות אין להקדש בהן כלום ופריך בגמרא (דף י\"ח) עשיר הוא ומוקי לה כשהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים ורבואות דמתניתין היינו שכרה ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף ותיפוק לי משום ספינה הא מני רבי אליעזר היא דאמר אם היה איכר נותנים לו את צמדו חמר נותנין לו (את) חמורו הרי דלתנא קמא דרבי אליעזר דין ספינה כדין צמד וחמור שהם נמכרים. ואיכא למידק כיון דסתם לן תנא הכא כרבי אליעזר מה ראה רבינו לפסוק כאידך מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא. ויש לומר דהאי סתמא הוי בפרק שלישי ופלוגתא דרבי אליעזר ותנא קמא שנוי בפרק חמישי וה\"ל סתם ואחר כך מחלוקת ואין הלכה כסתם הילכך פסק כרבים: \n\n" + ], + [ + "היה בנכסים בהמה או עבדים או מרגליות וכו'. משנה ספ\"ה דערכין (דף כ\"ד): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א במטלטלין ועבדים אבל הקרקעות מכריזין. משנה רפ\"ה דערכין (דף כ\"א:) שום ההקדש ס' יום ומכריזים בבקר ובערב ומשמע התם דבקרקעות היא שנויה ואע\"פ שאמרו שם בגמ' (דף כ\"ב) גבי שום היתומים בא להכריז רצופים שלשים בשני ובחמישי ששים משמע לרבינו שלא אמרו אלא בשום היתומים אבל בשום ההקדש ששים רצופים בעינן דאל\"כ ה\"ל לפרושי בהקדש כמו שפירשו ביתומים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שדה שירשה אדם ממורישיו וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש והמקדיש שדה אחוזתו מודדין אותה וערכה הוא הערך הקצוב בתורה. בפרשת אם בחקותי ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ויזרענו ביד. בפ\"ו דערכין (דף כ\"ה) מפולת יד ולא מפולת שוורים ופירש\"י מפולת יד שזורעים ביד ולא מפולת שוורים שהיו רגילים וכו'. \n", + "ומ\"ש ולא יקרב זריעתו ולא ירחק אותה זהו פירוש רבינו במה שאמרו שם תני לוי ולא מעובה ולא מודק אלא בינוני ורש\"י פירש בענין אחר. \n", + "ומה שכתב ואין שנת יובל מן המנין: ואחד המקדיש שדה טובה וכו'. משנה בפרק ג' דערכין (דף י\"ד) אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו בהלכות שקלים. פ\"א. \n", + "ומה שכתב נמצא לכל שנה סלע ופונדיון. משנה בפרק ו' דערכין (דף כ\"ה) גבי מקדיש שדהו בשעת היובל נותן סלע ופונדיון לשנה. \n", + "ומה שכתב שאף על פי שהסלע מ״ח פונדיונין וכו'. בפרק יש בכור (בכורות דף נ'): \n\n" + ], + [ + "החומר הוא הכור: וכבר ביארנו בהל' שבת, פ' ט\"ז: \n\n" + ], + [ + "כיצד דרך החשבון וכו'. משנה פ' ששי דערכין (דף כ\"ה) הקדישה שתים ושלש שנים לפני היובל נותן סלע ופונדיון לשנה. \n", + "ומה שכתב ואם רצו הבעלים לפדותה וכו' מפורש בפרשת אם בחקותי ואם גאול יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו. \n", + "ומה שכתב וכן כל חומש האמור בתורה צריך שיהא הקרן עם התוספת חמשה וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) בעיא דאיפשיטא דחומשא מלבר ופירש״י על ארבעה רבעים מוסיף החמישי מן החוץ דהוה ליה לעשרים זוז חמש זוז. \n", + "ומ\"ש וכן אם פדתה אשתו של מקדיש: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואינו נותן שנה בשנה וכו'. משנה בפ\"ו דערכין (דף כ\"ה) אם אמר הריני נותן דבר שנה בשנה אין שומעין לו אלא נותן את כולו כאחד: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ז-ט) נשאר בינו ובין היובל שנה וכו'. רפ\"ד דערכין (דף כ\"ד) תנן אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלים אחר היובל פחות משנה אחת אין מחשבים חדשים להקדש אבל הקדש מחשב חדשים ובגמרא ורמינהי מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל וכו' רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים וכיון דאין מקדישין בגירוע פחות משתי שנים יהא אדם חס על נכסיו ואל יקדיש פחות מב' שנים ופירש\"י וקא אמרי רב ושמואל דהמקדיש פחות משתי שנים לפני היובל אין כאן דין גירוע ואם בא לגאלה נותן חמשים סלעים דגבי גירוע כתיב על פי השנים הנותרות ונגרע ומיעוט שנים שתים ועצה טובה קמ\"ל מתני' שיהא אדם חס על נכסיו ולא יפדה פחות משתי שנים שלא יפסיד מ\"ח סלעים. ואמרינן תו בגמ' (דף כ\"ה) ת\"ר מנין שאין מחשבים חדשים עם הקדש ת\"ל וחשב לו הכהן את הכסף ע\"פ השנים הנותרות שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חדשים מניין שאם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה עושה ה\"ד כגון דאקדשה בפלגא דארבעין ותמני ת\"ל וחשב לו הכהן מ\"מ. וכתב רבינו ז\"ל בפירוש המשנה פי' שאם הקדיש שדהו בתוך שנת מ\"ח אין המקדיש יכול לומר לו תחשוב עמי כפי מה שראוי לשנה זו ולחדשים וטול פדיונה לפי שאין מחשבים חדשים להקדש אבל אם רצה הגזבר לחשב השנה וחדשים שתי שנים ונוטל מהרוצה לפדותה שני סלעים ושני פונדיונות על כל זרע חומר ה\"ז מותר עכ\"ל. והם דבריו בכאן ורש\"י פירש בע\"א: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אמת שכך כתוב בספרים וכו'. ודברי רבינו מבוארים שאין המקדיש יכול לכוף לכהן לחשוב לו חדשים אבל אם רצה הכהן לחשב לו חדשים מותר והיא גופא קמ\"ל שאע\"פ שאין זה שבח ההקדש רשאי הוא לעשות כן. \n", + "ומ\"ש רבינו לפי שאין מחשבין חדשים להקדש ארישא דמילתא קאי דקתני נשאר בינו ובין היובל שנה: \n\n" + ], + [ + "הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מקודשת. ברפ\"ו דערכין (דף כ\"ד) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל בדיני ועוד דפשטא דמתני' וברייתא כוותיה: \n", + "וכהן ולוי שהקדישו וכו'. בסוף ערכין (דף ל\"ג:) תנן הכהנים והלויים מקדישים לעולם וגואלים לעולם שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים: \n\n" + ], + [], + [ + "המקדיש שדהו אחר היובל וכו'. משנה כתבתיה בסמוך אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלין לאחר היובל פחות משנה אחת ופירשו בגמרא דהכי קאמר אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים ואם כן כי קתני ולא גואלים לאחר היובל פחות משנה היינו ליגאל בגירוע דומיא דרישא: \n\n" + ], + [], + [ + "(יג-יד) כשמודדין אין מודדין אלא מקומות הראויים לזריעה וכו'. משנה בפרק ששי דערכין (דף כ\"ה) היו שם נקעים עמוקים י' טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אינם נמדדין עמה פחות מכאן נמדדין עמה ובגמ' ולקדשו באפי נפשייהו וכו' אמר מר עוקבא בר חמא הכא בנקעים מלאים מים עסקינן דלאו בני זריעה נינהו. \n", + "ועל מה שכתב רבינו היו בה מקומות נמוכות עשרה או יותר ואין בהם מים נמדדין בפני עצמן ומחשבין להם מה שראוי להם, כתב הראב\"ד א\"א איני יודע מה הן בפני עצמן שהרי נמדדין עמה לפי הגמרא עכ\"ל. ואיני יודע היכן ראה בגמרא דנמדדין עמה דהא כי סלקא דעתך אמינא דמיירי כשאין בהם מים אקשי ולקדשו באפי נפשייהו משמע דאי הוה אמר דקדשי באפי נפשייהו הוה ניחא ליה וכי שני ליה דמתני' במלאים מים משמע דכי אינם מלאים מים קדשי באפי נפשייהו ונפקותא דקדשי באפי נפשייהו היינו ודאי שמחשבין מה שראוי להם שדבר פשוט הוא שאינם שוים כמו שאר השדה ואע\"פ שרש\"י פירש וליקדשו הנך נקעים באפי נפשייהו וליפרקו נמי לפי החשבון חמשים לבית כור ומה הנאה יש במה שאין נמדדין עמה הא אינהו נמי הכי מיפרקי עכ\"ל. מכל מקום כיון דאין פירושו מוכרח ואפשר לפרש כדפרישית לא יצדק לומר שהרי נמדדין עמה לפי הגמרא: \n\n" + ], + [ + "היתה מלאה אילנות וכו'. (ריש פ' יש בערכין (ערכין דף י״ד)) אמר רב הונא הקדיש שדה מליאה כשהוא פודן פודה אילנות בשויין וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף אלמא קסבר רב הונא (אדם) מקדיש בעין יפה מקדיש: \n\n" + ], + [ + "המקדיש את השדה שאינה יפה לזריעה וכו'. שם אמר ר\"פ הקדיש (טרשין) פודן בשוויין מאי טעמא בית זרע אמר רחמנא והני לאו בני זריעה נינהו וכו' הקדיש אילנות פודן בשוויין מאי טעמא בית זרע אמר רחמנא ולא אילנות: \n\n" + ], + [ + "היו האילנות ג' אילנות לתוך בית סאה וכו'. ברייתא שם (דף י\"ד) הקדיש ג' אילנות ממטע י' לבית סאה ה\"ז הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהם כשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף פחות מכן או יתר על כן או שהקדישן בזה אחר זה ה\"ז לא הקדיש לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהם ולא עוד אלא אפי' הקדיש אילנותיו ואח\"כ הקדיש קרקע כשהוא פודה פודה את האילנות בשוייהן וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ופירש רש\"י הקדיש שלשה אילנות נטועים ומפוזרין כסדרן ממטע עשרה לבית סאה שאם היו עשרה מפוזרים בדרך אילו היה מחזיקין בית סאה זו היא נטיעת אילנות וכל קרקע שביניהם צריך להם לפיכך אם הקדישן הרי זה הקדיש קרקע שביניהם וכו'. פחות מכן אם היו נטועים בפחות ממטע עשרה לבית סאה או ביותר מכן אין זה סדר נטיעת אילנות ולא הקדיש אלא אילנות וכשהוא פודן פודן בשווייהן. זה אחר זה לא קנה הקדש קרקע שאין קנין קרקע אלא לשלשה אילנות כדאמרינן בבתרא. ולא עוד ולא אלו בלבד נפדין בשווייהן שאין עמהם הקדש קרקע [כלל אלא אפילו הקדיש האילנות שאין נטועים כסדר ואח\"כ הקדיש קרקע] דאיכא למימר ליפרקו אגב ארעייהו אפ\"ה הואיל ולא קדשו יחד פודה אילנות בשוייהן והקרקע נפדית בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף עכ\"ל. ורבינו נראה שגורס הקדיש שלשה אילנות לתוך בית סאה והא דקתני ברישא דברייתא כשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף כלומר שהם נפדים אגב קרקע ולא בפני עצמן והשמיטו רבינו משום דבגמרא מותיב מינה לרב הונא דאמר פודה אילנות בשוייהן וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ומוקי לה כר\"ש דאמר מקדיש בעין רעה מקדיש והוא ז\"ל פסק לעיל בסמוך כרב הונא: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א אינו כן אלא שהם נפדים על גבי השדה ואע\"ג דאמר רב הונא הכי בערכין וכו'. וטעמו מדגרסינן בפרק הנזכר אמר ר\"פ הקדיש אילנות פודה בשוייהן ופריך בגמרא אמאי וליקדשו אגב ארעייהו וליפרקו אגב ארעייהו וכ\"ת אילנות הקדיש ארעא לא הקדיש והאמרי נהרדעי מאן דמזבן ליה דיקלא לחבריה קני ליה משיפולא ועד תהומא ושני לאו מי אתמר עלה בבא מחמת טענה ופירש\"י מחמת טענה שטוענו שהזכיר לו שם קרקע ע\"כ. ומדאקשינן לר\"פ ליפרקו אגב ארעייהו ואיצטריך לשנויי משמע דהכי ס\"ל דכל היכא דהקדיש ארעא ואילנות מיפרקו אגב ארעייהו. וכתב עוד הראב\"ד בזה לקמן בפרק זה ואני אומר שאין זה מוכרח דאפשר דלפי שיטת המקשה השיב לו וליה לא ס\"ל, והראב\"ד עצמו הרגיש בזה וכתב ומיחזי דלא ס\"ל הכי נראה מלשון זה שאינו מוכרח לומר כן: \n\n" + ], + [], + [ + "המקדיש שדה אחוזתו וכו'. במשנה פ\"ו דערכין (דף כ\"ה:) הגיע היובל ולא נגאלה הכהנים נכנסים לתוכה ונותנים את דמיה דברי ר' יהודה ר\"ש אומר נכנסים אבל לא נותנים וידוע דהלכה כר' יהודה, ופירש\"י כהנים של משמר היובל נכנסים לתוכה וכו' והיא חלוטה בידם עכ\"ל. ומצאתי כתוב דמיה הכתוב בתורה חמשים סלעים. \n", + "ומ\"ש רבינו ואותם הדמים יפלו להקדש בדק הבית. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "גאלה המקדיש וכו'. משנה שם (דף כ\"ה) הקדישה וגאלה אינה יוצאה מידו ביובל: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לא ידעתי מאי חוזרת והרי היא תחת ידו עכ\"ל. ודבר פשוט הוא אלא דאיידי דבעא למיתני סיפא גבי גאלה בנו חוזרת תנא נמי רישא חוזרת. \n", + "ומה שכתב וכן אם גאלה בנו וכו' גם זה שם במשנה גאלה בנו יוצאת לאביו ביובל גאלה אחר או אחד מהקרובים וגאלה מידו יוצאת לכהנים ביובל, ואית דגרסי אינה יוצאת לכהנים ביובל והיא גירסת רבינו וכבר העיד הראב\"ד שמצא נוסחא כן ומשמע טעמא דגאלה מידו הא אם לא גאלה מידו יוצאה לכהנים ביובל ואיבעיא בגמרא אם בת דינה כבן ואיפשיטא דכאחר דמיא: \n", + "וכתב הראב\"ד המקדיש וגאלו מידן חוזרת לו לעולם א\"א תמה אני על זה וכו'. \n", + "ומה שכתב ואין הכהנים צריכים ליתן דמים וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "בד\"א בישראל אבל אם היה המקדיש כהן או לוי וכו'. משנה ספ\"ו דערכין (דף כ\"ו:): \n\n" + ], + [ + "האשה שהקדישה שדה אחוזתה וכו'. בפרק ו' דערכין (דף כ\"ה ע\"ב) בעי רבי זירא אשה מי מעמיד לה שדה בעל מוקים לה שכן יורשה או דילמא בן מוקים לה שכן נוטל בראוי כבמוחזק תיקו. ופירש רש\"י אשה שהקדישה שדה מלוג וכו' עד כבמוחזק. ואיני יודע למה לא כתב רבינו שאם גאלה בנה דהויא נמי ספק ועוד שאין סגנון בבא זו שכתב רבינו כסגנון האי בעיא דר' זירא דבעיא הויא לענין מי יפדנה מיד הקדש שלא תצא לכהנים ביובל בעל או בן. ורבינו נקיט לה לענין אם גאלה הבעל אם יוצאת לכהנים. לפיכך נראה לי דרבינו גריס הכי בעי ר' זירא אשה בעל מעמיד שדה בידה שכן יורשה כבן או דלמא שאני בן שכן נוטל בראוי כבמוחזק וה\"פ בעל מעמיד לה שדה ולא תצא לכהנים כדאשכחן בבן שאם גאלה אינה יוצאה לכהנים דמה זה יורשה אף זה יורשה או דילמא שאני בן שכן נוטל בראוי כבמוחזק דלפי זה אין הבעיא אלא היכא שגאלה הבעל אם מעכב שלא תצא לכהנים. ונראה שזו היתה גירסת הראב\"ד שכתב א\"א מסתברא שהאשה וכו' דמשמע שהספק הוא אם האשה מוחזקת בשדה על ידי הבעל וכמו שכתבתי לדעת רבינו ומכל מקום תמה אני היאך פוסק הראב\"ד הלכה מסברא מאחר שבגמרא עלתה בתיקו: \n\n" + ], + [ + "המקדיש שדהו ופדה אותה כהן מיד ההקדש וכו'. משנה שם (דף כ\"ה) ויליף לה בברייתא מקרא: \n\n" + ], + [ + "כשתצא השדה לכהנים ביובל וכו'. פרק המקדיש (ערכין דף כ״ח): \n\n" + ], + [ + "המקדיש את האילנות וכו'. אבל המקדיש את הטרשים וכו'. מימרא דרב פפא רפ\"ג דערכין (י\"ד:): \n", + "וכתב הראב\"ד המקדיש את האילנות והגיע היובל וכו' א\"א זו היא שמעתא דר\"פ וכו'. וכבר כתבתי בזה בפ' זה: \n\n" + ], + [ + "כיצד דין מקדיש שדה מקנתו וכו'. ומה שכתב וכשיגיע היובל תחזור לבעלים הראשונים שמכרוה וכו'. משנה בספ\"ז דערכין שדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: \n\n" + ], + [ + "כל שדה ששמין אותה להקדש וכו'. כבר כתבתי בספ\"ג שהיא משנה בספ\"ה דערכין. \n", + "ומ\"ש בבקר בשעת הכנסת פועלים וכו' שם במשנה (דף כ\"א:) מכריזין בבקר ובערב ובגמרא מ\"ש בבקר ובערב וכו' עד יבא ויקח. ופרש\"י סיירו ניהלי (ראו אם יפה הוא) וכו': \n\n" + ], + [ + "הלוקח שדה מאביו וכו'. משנה ספ\"ו דערכין (דף כ\"ו:) ופסק כרבי יהודה ור\"ש לגבי ר\"מ: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המקדיש שדה אחוזתו וכו'. משנה ריש פרק ח' דערכין (דף כ\"ז) המקדיש את שדהו בשעה שאין היובל אומרים פתח אתה ראשון שהבעלים נותנים חומש וכל אדם אין נותנין חומש מעשה באחד וכו' עד ושדהו לפניו ובגמ' אומרים והתניא כופין כו' עד ועוד שהבעלים נותנים חומש ופירש\"י בזמן שאין היובל וכו' עד אלא בזמן שהיובל נוהג וכתבו התוס' המקדיש את שדהו וכו' עד דבעינן כל יושביה עליה וכתבו התוספות מאי אומרים כופין וא\"ת מ\"ש דצריך כפיה הכא וכו': \n", + "והראב\"ד כתב א\"א לא מצאתי שום הפרש בין זה לזה וכו'. ואני אומר שמ\"ש שלא מצא הפרש בין זה לזה מצא רבינו דמדקתני מתני' בשעה שאין היובל נוהג משמע אבל בזמן שהיובל נוהג לא ואע\"פ שדחה הראב\"ד וכתב לא מפני שיש הפרש לקדימתו אלא מפני שאר דברים האמורים במשנה רבינו לא ראה לומר כן משום דטפי עדיף לומר דקאי גם לדבר זה שהוא ברישא דמתני'. ומ\"ש שהרי מצות גאולת אדון כתובה היא בתורה והיא בשעת היובל איני יודע מה מקשה מזה לרבינו שהרי הוא ז\"ל מודה דבשעת היובל נמי מצוה איכא ובכפיה הוא דמפליג. ומ\"ש מפני רבוי החומש וכו' י\"ל שרבינו סובר שאין זה כדאי לכפותו. \n", + "ומה שכתב ואינו פותח בפחות מד' פרוטות וכו' שם בגמ' אפלוגתא דר' יוסי ותנא קמא דכ\"ע שוה כסף ככסף והכא בפודין בדבר שאין בחומשו שוה פרוטה קא מיפלגי וכו' וידוע דהלכה כתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "רצה האדון למכור שדות אחרות משדותיו וכו'. משנה בפ\"ח דערכין (דף ל') גבי מוכר לראשון במנה ומכר ראשון לשני במאתים לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב וכו' עד מבהקדש. ופירש\"י לא ימכור שדה רחוקה וכו': \n\n" + ], + [ + "המקדיש את ביתו וכו' מוסיף חומש. מפורש בתורה פרשת אם בחוקותי. \n", + "ומה שכתב או אשתו או יורש, בריש זבחים (דף ז') אמרו דגבי מעשר כתיב ואם גאול יגאל לרבות את היורש: \n\n" + ], + [], + [ + "המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית וכו'. בסוף תמורה (דף ל\"ג) תניא המתפיס תמימים לבדק הבית כשהם נפדים אינם נפדים אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם: \n\n" + ], + [ + "ומנין שאסור להקדיש תמימים לבדק הבית שנאמר ושור ושה וכו'. בפ\"ק דתמורה (דף ז') ואמרינן התם דעובר אף בלא תעשה דכתיב לאמר לאו נאמר בדברים ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "המקדיש את בהמתו סתם וכו'. בפרק ד' דשקלים המקדיש (את) נכסיו והיתה בהם בהמה ראויה (ליקרב) ע\"ג המזבח זכרים ונקבות וכו' עד והמקדיש סתם כדברי רבי יהושע. \n", + "ומה שכתב שסתם הקדשות לבדק הבית משנה ר\"פ בתרא דתמורה (דף ל\"א) ובירושלמי פרק ד' דשקלים יליף לה מקרא. \n", + "ומה שכתב ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) הקדיש נכסיו סתם והיו בהם יינות ושמנים וכו'. בספ\"ד דשקלים. \n", + "ומ\"ש ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות וכו': כתב הראב\"ד א\"א לא ידעתי היאך מספיק זה הטעם לסברתו וכו' עד ס\"ל כר' יהושע דאמר הכל יקרב וכו' עכ\"ל. מ\"ש לסברתו היינו לומר לפי מה שפסק כר' אליעזר וכמ\"ש עוד הראב\"ד בסמוך. ומ\"ש והלא בכל מקום נפדים הם נראה שטעמו לומר שהנסכים אע\"פ שאם נטמאו אחר שקדשו בכלי אין להם פדיון אם נטמאו קודם שקדשו בכלי יש להם פדיון וכיון דמ\"מ שייך בהו פדיון אין טעם זה מספיק. ולדעת רבינו י\"ל דכשלא קדשו בכלי עדיין אין קדושתן גמורה ולא רבותא היא דאית להו פדיון. ומה שכתב ואם במקדיש נכסיו סתם וכו' האי אם לאו דוקא וה\"ל כאומר מאחר שבמקדיש נכסיו סובר כר' אליעזר. ומ\"ש ואני אומר דר' אליעזר ששנה זו המשנה וכו' יש לתמוה דכיון דרבי אליעזר פליג אר' יהושע במשנה שקודם זו במקדיש זכרים ונקבות היאך אפשר לומר דסבר כר' יהושע דאמר הכל יקרב עולה ואפילו דמי הנקבות. וצ\"ל שהראב\"ד סובר דל\"ג בהאי מתניתא ר' אליעזר אלא ר' אלעזר והוא ר' אלעזר בן שמוע. ומ\"ש והכי איתא בשקלים ירושלמי כלומר דאמרינן התם בפ\"ד על משנה זו טעמא דר' אלעזר דבר אל אהרן ואל בניו וכו' אשר יקריב לה' עולה יכול אפילו עופות ת\"ל בבקר ולא בעופות: \n\n" + ], + [ + "הקדיש נכסיו סתם והיתה בהם הקטרת וכו'. (שקלים פרק רביעי): \n\n" + ], + [ + "המקדיש בהמה תמימה למזבח וכו'. בסוף תמורה (דף ל\"ב) ובר\"פ על אלו מומין תניא אם בבהמה הטמאה וכו' הרי בהמה טמאה אמור הא מה אני מקיים כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה וכו' (הוי אומר) בבעלי מומין שנפדו: \n\n" + ], + [ + "כל המקדיש בהמה וכו'. בסוף תמורה (דף ל\"ב) תנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית וכו' ואם מתו יקברו ר\"ש אומר קדשי בדק הבית אם מתו יפדו ובגמרא אמר רבי יוחנן לרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה כלומר ומש\"ה אם מתו יקברו משום דבמת לא שייך ביה העמדה ומסיים בה וד\"ה בעל מום מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה. ופי' רש\"י דבקדשי מזבח דוקא היא וממעט לה בגמ' מדכתיב אותה וזהו שדייק רבינו וכתב בין קדשי מזבח שנפל בהם מום לאפוקי בעל מום מעיקרו. \n", + "ומ\"ש או תמימה הראויה. ומ\"ש אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה וכו': כתב הראב\"ד א\"א אפי' למזבח וכו'. ואני אומר שמ\"ש רבינו לבדק הבית אורחא דמילתא נקט דאין דרך להקדיש למזבח לא שחוטה ולא נבלה. ומ\"ש ואפי' הקדישם חיים וכו' אם היו בעלי מומין מתחלתן יפדו כבר נתבאר בסמוך ודייקתי כן מלשון רבינו: \n\n" + ], + [], + [ + "המקדיש בהמה תמימה לדמיה וכו'. פ\"ק דתמורה (דף י\"א) בעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות ליה קדושת הגוף וכו' ותיפשוט ליה מדידיה דאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה\"ג התם דאקדשיה לכוליה הכא דאקדיש חד אבר מאי תיקו ופי' רש\"י הקדיש אבר לדמיו וכו' משמע דהאי בעיא ליתא אלא לר\"י דאמר האומר רגלה של זו עולה כולה עולה וכדפרישית וכן מפורש בבעיא דרבא דאמר מי אמרינן מדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכוליה אבל לר\"מ ור' יהודה דאמרי שאין קדוש אלא אותו אבר אפי' באומר רגלה של זו עולה כ\"ש בשאינו מקדיש רגלה אלא לדמיו דפשיטא דלא פשטה קדושה בכולה ומאחר שרבינו פסק בפ\"ד ממעילה ובפט\"ו ממעשה הקרבנות כר\"מ ור' יהודה קשה היאך כתב כאן ופ\"ד בעיא דרבא והרי זה כמזכי שטרא לבי תרי. ונראה לדחוק ולומר שרבינו סובר דהאי בעיא דרבא לכ\"ע בעי לה אף לר\"מ ור' יהודה דאע\"ג דלר\"מ ור' יהודה כי אמר רגלה של זו עולה לא פשטה קדושה בכולה היינו במקדיש אותו אבר קדושת הגוף דכיון שאותו אבר אין הנשמה תלויה בו ואינו ראוי ליקרא עולה לא חלה עליו קדושה ליקרב עולה והיאך תפשוט הקדושה בכולה מש\"ה מעטיה קרא אבל כשמקדיש אבר קדושת דמים אע\"פ שאין הנשמה תלויה בו חלה עליו קדושה לדמיו ושייך למיבעי אי אמרי' מיגו דאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכוליה ויש הוכחה לפירוש זה דהא רבא מפרש דברי ר\"י דבדבר שעושה נבילה פשטה קדושה בכולה אלמא ס\"ל כר' יהודה והיכי סתים למיבעי בעיא סתם ולא כוותיה הילכך אית לן למימר דאליבא דכ\"ע בעי לה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כיצד עושין מוכרים אותה כולה וכו'. שם ת\"ר יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה וכו' עד לרבות את כולה ופירש\"י חוץ מדמי אותו אבר שבה דדמי אותו אבר לא יטול שהרי הקדישו ואינו יכול למוכרו ואמרינן תו בגמ' אמר רבי נראים דברי ר\"י בדבר שאין הנשמה תלויה בו ודברי ר' יוסי בדבר שהנשמה תלויה בו ומתרץ לה בגמ' דה\"ק נראין דברי ר' יוסי לר' יהודה בדבר שהנשמה תלויה בו שאף ר' יהודה לא נחלק עליו אלא בדבר שאין הנשמה תלויה בו. ותשלום דין זה כתב רבינו בפרק ט\"ו מהל' מעשה הקרבנות: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(טז-יח) היתה בהמה בעלת מום וכו' בד\"א בקדשי מזבח וכו'. הכל פ\"ק דערכין עלה ד' וה': \n", + "כתב הראב\"ד וכן האומר ראש עבד זה וכו' א\"א כאשר עיינתי בדבריו וכו'. מ\"ש אפי' לכלבים אינו ראוי שהרי איסור הנאה הוא אילו לא היה קשה אלא מעבד הוה מתרצינן דבעבד שלא קבל עליו מצות עסקינן דעכו\"ם הוא ואינו אסור בהנאה אלא ישראל דומיא דמרים אבל מדכלל בהדיה ראשי הקדש א\"א לתרץ כן. ומ\"ש וא\"ת לפי מעלתו וכו' וה\"ז נידון בכבודו למזבח ואם כן שותף שלו היאך הוא, עוד קשה לפירוש זה דבגמרא אמרינן דאין נידון בכבודו למזבח. ומה שכתב והוא סבור שמ\"ש ראש עבד זה הקדש וכו' ואני איני אומר כן אלא סתם שותפין מחצה למחצה וכו'. רבינו לא נראה לו לפרש כפירוש הראב\"ד משום דבגמרא הכי איתא ראש עבד זה הקדש הוא וההקדש שותפים בו ראש חמור מכור לך משמנין ביניהם ופירש\"י משמנין ביניהם כמה שוה ויחלקו דמיו ע\"כ. ואם כפירוש הראב\"ד קשה אמאי הכא נקט שותפין והכא נקט משמנין לכך פירש דשותפין בו היינו שיתן דמי ראשו להקדש. ומה שהקשה הראב\"ד וכי מה ישוה האדם כאשר יוסר ראשו י\"ל דרבינו ה\"ק כשימכר בשוק עבד שראשו של אחר כמה אדם רוצה לתת בו, ואם תאמר סוף סוף אם ראשו של אחר היאך ישוה כלום למי שהגוף שלו, י\"ל שראשו של אחר לענין שמה שירויח באיברי הראש דבין שהוא תורגמן או משורר או צופה יהיה לבעל הראש ומה שירויח בשאר איברי הגוף יהיה לבעל הגוף: \n\n" + ], + [ + "האומר ערכי עלי למזבח וכו'. וכך המקדיש שדה אחוזתו למזבח וכו'. שם (דף ה') בעיי דלא איפשיטו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד האומר הרי זה הקדש לבדק הבית וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומה שכתב אבל אם אמר חרם סתם הרי אלו לכהנים וכו' משנה סוף פרק שמיני דערכין (דף כ\"ח) ר\"י בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית שנאמר כל חרם בישראל קדש קדשים הוא לה' וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו ופסק רבינו כחכמים ויש לתמוה על זה דאמרינן בגמרא (דף כ\"ט) אמר רב הלכה כרבי יהודה בן בתירא ורב שביק רבנן וכו' עד למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כר' יהודה בן בתירא ואפשר שטעמו מדאמרינן בתר הכי דעולא סבר סתם חרמים לכהנים ואין זה כדאי דעולא תלמיד הוי לגבי דרב ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד דרב יהודה אמרינן התם דסבר דסתם חרמים לבדק הבית ועבד בה עובדא וצ\"ע. ועוד צריך טעם למה הניח רבינו הפסוק שהביאו במשנה והביא פסוק אחר: \n\n" + ], + [ + "מחרים אדם מבקרו ומצאנו וכו'. משנה בפ\"ח דערכין (דף כ\"ח) מחרים אדם מצאנו ומבקרו וכו' ומדקאמר דברי ר' אליעזר אע\"ג דר' אלעזר ב\"ע משמע דסבר כוותיה משמע לרבינו דרבנן פליגי עליה וכן מפורש בתוספתא ופסק כוותייהו שאם החרימם את כולם הרי הם מוחרמים וכ\"כ בפירוש המשנה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכל מי שהחרים או הקדיש כל נכסיו וכו'. משנה בספ\"ו דערכין (דף כ\"ג:) המקדיש את נכסיו מעלין לו את תפיליו: \n\n" + ], + [ + "מה בין חרמי הכהנים לחרמי שמים וכו'. משנה בסוף (פ' שמיני) דערכין (דף כ\"ח:) חרמי כהנים אין להם פדיון אלא ניתנים לכהנים כתרומה ופירש\"י חרמי כהנים חרמים שהחרימם כדי לתתם לכהן וכו' עד אלא מעות: \n\n" + ], + [ + "ואחד המחרים קרקע או מטלטלים וכו'. (בפ' שמיני) דערכין (דף כ\"ח) א\"ר חייא בר אבין החרים מטלטלים נותנן לכל כהן שירצה שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה החרים שדותיו נותנן לכהן שבאותו משמר שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו וגמר לכהן לכהן מגזל הגר ומקשי עלה בגמרא וליקיש מטלטלין לקרקעות ומתרץ לאו תנאי היא דאיכא דמקיש ואיכא דלא מקיש כמ\"ד לא מקשינן ופירש\"י לאו תנאי היא ר' יהודה ור' שמעון איפליגו לעיל בהא דרבי יהודה מקיש ור\"ש לא מקיש וידוע דהלכה כר\"י לגבי ר\"ש: \n", + "חרמי כהנים כל זמן שהם בבית הבעלים הרי הם הקדש וכו'. שם (דף כ\"ט): \n\n" + ], + [ + "כהן שהיתה לו שדה חרם וכו'. גם זה שם (דף כ\"ט): \n\n" + ], + [ + "מכר הכהן שדה חרמו והקדישו לוקח וכו': אבל קרקע או מטלטלין של כהנים ולוים אינם מחרימים אותם וכו'. משנה ערכין (דף כ\"ח): \n\n" + ], + [ + "המקדיש קדשי מזבח לבדק הבית וכו'. משנה בערכין מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן את הדמים אם נדבה נותן את טובתה, ובפ' בתרא דתמורה (דף ל\"ב) תניא קדשי בדק הבית שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה כלום חרמי כהנים שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לקדשי בדק הבית לא עשה כלום וכו'. ועוד הא תני קדשי מזבח שהקדישן לחרמי הכהנים מה שעשה עשוי ורב הונא דאמר קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים לא עשה כלום איתותב. ואע\"פ שלא נתבאר כאן בדברי רבינו לקמן בסמוך כתבו: \n\n" + ], + [ + "האומר שור זה הקדש לאחר שלשים יום וכו': \n\n" + ], + [ + "המקדיש עולה לבדק הבית וכו'. פרק בתרא דתמורה (דף ל\"ב:) ופירש\"י עיכוב גזברין שאינה קריבה עד שיבאו גזברין לעמוד על גבה. \n", + "ומ\"ש מד\"ס שלא תשחט עד שתפדה. שם: \n\n" + ], + [ + "מחרים אדם בין קדשי קדשים וכו'. בערכין (דף כ\"ח:). \n", + "ומ\"ש בין חרמי כהנים נתבאר בסמוך: \n", + "ומ\"ש ואם היו קדשים שהוא חייב באחריותן. זהו במשנה הנזכרת אם נדר נותן את הדמים אם נדבה נותן את טובתה שור זה עולה אומדים כמה רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אע\"פ שאינו רשאי ופירש\"י רשאי לשון חייב: \n\n" + ], + [], + [ + "ישראל שהחרים בכור בהמה לשמים וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [], + [ + "המחרים את המעשר וכו': \n\n" + ], + [ + "המקדיש שקלו לבדק הבית וכו'. בסוף מסכת שקלים המקדיש שקלים וביכורים ה\"ז קדש רבי שמעון אומר האומר ביכורים קדש אינם קדש. \n", + "ומ\"ש אבל אם הקדישן הכהן לאחר שבאו לידו וכו': \n\n" + ], + [ + "המחרים חצי עבדו וכו': וכל המקדיש עבדו וכו'. ואין הגזברים רשאים ליקח דמיהם מאחרים וכו'. פרק השולח (גיטין דף ל״ח:) אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מ״ט גופא לא קדיש לדמי לא קאמר דלהוי עם קדוש קאמר ורב יוסף אמר רב המפקיר עבדו יצא לחירות מאן דאמר מקדיש כ״ש מפקיר מאן דאמר מפקיר אבל מקדיש לא דלמא לדמי קאמר וכו' אמר רבה ומותבינן אשמעתין המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים אין הגזברים רשאים להוציאם לחירות אבל מוכרים אותם לאחרים ואחרים מוציאים אותם לחירות רבי אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו מפני שהוא כמוכרו לו מתניתין קא רמית עליה דרב רב תנא הוא ופליג. ופסק רבינו כתנאי דברייתא ודלא כרב דפליג עלייהו וטעמא משום דרב יוסף פליג ארבה ואמר דלא אמר רב הכי ובפלוגתא דתנאי דברייתא פסק כת״ק: \n", + "וכתב הראב״ד א״א זה דלא כרבי וכו', טעמו מדאמרינן בפ' השולח (גיטין דף ל״ט:) אמרו לפני רבי אמר נתייאשתי מפלוני עבדי מהו אמר להם אומר אני אין לו תקנה אלא בשטר וכו' והתני' רבי אומר אני (אף הוא) נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו הכי קאמר או בכסף או בשטר והאי פקע ליה כספיה ולאפוקי מהאי תנא דתניא רבי שמעון אומר משום ר״ע יכול יהא כסף גומר בה כדרך ששטר גומר (בה) ת״ל והפדה לא נפדתה כו' לומר לך שטר גומר בה ואין כסף גומר בה ואסיקנא דאין הלכה כר״ש ומשמע ליה ז״ל דכיון דאין הלכה כר״ש דפליג ארבי ממילא קם ליה הלכתא כרבי. ולדעת רבינו יש לומר דתרי מילי נינהו חדא אי כסף גומר דר״ש סבר אין כסף גומר ורבי ומחלוקתו סברי דכסף גומר בה ובהא אסיקנא דלית הלכתא כר״ש ומילתא אחריתי היא אם העבד עצמו נותן דמיו ויוצא ובהא הלכה כת״ק ואלו נראים כדברים ברורים. אחר כך מצאתי לחכמי לוני״ל שהוקשה להם בדברי רבינו כמו שהוקשה להראב״ד ושאלו לרבינו והשיב להם שנפלא בעיניו מה הוקשה להם שדבר פשוט הוא שהם שתי מחלוקות וכמו שכתבתי ואע״פ שהאריך בתשובתו תמצית דבריו הוא מה שכתבתי: \n\n" + ], + [], + [ + "המקדיש ידי עבדו כל וכו': \n\n" + ], + [ + "המקדיש את עצמו לא וכו'. בפרק השולח (גיטין דף ל״ט): \n\n" + ], + [ + "אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכו'. משנה פרק ח' דערכין (דף כ\"ח): \n\n" + ], + [ + "אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו עד הרי הוא ברשות בעליו. בריש מציעא (דף ו') גבי ההיא מסותא דהוו מינצו עלה בי תרי. \n", + "ומ\"ש אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו וכו'. הכי משמע בפרק הספינה גבי עובדא שיבא בסמוך וכ\"כ התוס' בפרק מרובה: \n\n" + ], + [], + [ + "הגוזל את חבירו ולא נתייאשו הבעלים וכו'. שם בריש מציעא (דף ז') ובפרק מרובה (בבא קמא דף ס״ט) ובכמה דוכתי: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה מוכר דלועין וכו'. בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ\"ח): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(כו-כח) אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו' עד לא באה ברשותו. בפרק אע״פ (כתובות דף נ״ט) ויתבאר בסמוך. \n", + "ומ״ש וכן המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן כו'. שם (דף נ״ח:) תנן המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת המותר ר״מ אומר הקדש ר״י הסנדלר אומר חולין (ובגמ') אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה וכו' לימא מסייע ליה המקדיש מעשה ידי אשתו (הרי היא) עושה ואוכלת מאי לאו בניזונת לא בשאינה ניזונת שאינה ניזונת מאי למימרא וכו' סיפא איצטריך ליה המותר ר״מ אומר הקדש ר״י הסנדלר אומר חולין ופליגא דריש לקיש דאמר לא תימא טעמא דר״מ משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא טעמא דרבי מאיר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן והא לא אמר לה הכי כיון דשמעינן ליה לר״מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן. ואמאי דתנן ר״מ אומר הקדש אמרינן בגמ' אימת קדוש רב ושמואל דאמרי תרוייהו מותר לאחר מיתה קדוש רב אדא בר אהבה אמר מותר מחיים קדוש הוי בה רב פפא במאי אי לימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה מאי טעמא דמ״ד לאחר מיתה קדוש ואלא בשאין מעלה לה מזונות ולא (מעלה לה) מעה כסף לצרכיה מאי טעמא דמ״ד מחיים קדוש לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה רב ושמואל סברי תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר וכיון דלא יהיה לה מעה כסף מותר דידה הוי. רב אדא בר אהבה סבר תיקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דקא יהיב לה מזוני מותר דידיה הוי ואמרינן בתר הכי בגמ' אמר שמואל הלכה כר״י הסנדלר דאמר חולין דקסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. וכתב הר״ן הילכך משמע דאפילו במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה אין הקדשו חל לא במעשה ידיה ולא במותר דכולהו דבר שלא בא לעולם נינהו. והרמב״ם כתב אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו' וכן המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והם משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קדש הא למה זה דומה וכו' ולא ידעתי למה דבגמרא אמרינן דהא דרב הונא אמר רב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה פליגא אדר״ל דאמר לא תימא טעמא דר״מ דאמר במתני' הקדש משום דקא סבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא טעמא דר״מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כמאן דאמר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים הא איתנהו בעולם ומשמע דדוקא מתוך שיכול לכופה דס״ל דאינה יכולה לומר איני ניזונית (ואיני עושה) הוא דאי אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן (מהני) אבל לדידן דקי״ל לקמן דיכולה אשה וכו' אפי' כי אמר הכי לא מהני כיון דלאו דידיה נינהו כיון שהיא יכולה להפקיעם משעבודו, ולא מצית אמרת דכי צריכין לטעמא דיכולה וכו' היינו לומר דנעשה כמאן דאמר וכו' אבל אם אמר לה בפירוש אפי' בלאו האי טעמא מהני דאם איתא דמהני אפילו לא אמר לה לא צריכינן להאי טעמא דכיון דשמעינן לר״מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכו' כמאן דאמר לה דמי אלא ודאי לדידן דקי״ל דיכולה אשה לומר וכו' אפי' כי אמר לה לא מהני ואע״ג דתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ומשמע דלא פליגא אדרב היינו טעמא דכיון דנזונת משל בעל משעבדא ליה כל שלא אמרה בפירוש איני ניזונת ואפילו הכי מעשה ידיה לא באו לעולם ולא מצי אמר יקדשו ידיך לעושיהן כיון שהיא יכולה להפקיע וכמו שכתבתי ולפיכך לא נתבררו דברי הרמב״ם ז״ל עכ״ל. ול״נ לתרץ דאע״ג דשמעינן ליה לר״מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אי לאו טעמא דמתוך שיכול לכופה לא הוה אמר ר״מ הקדש משום דאי ס״ל דיכולה היא שתאמר איני ניזונת ואיני עושה הרי בפשט דבריו שהקדיש מעשה ידיה הוציא דבריו לבטלה כיון שיכולה היא לומר איני ניזונת ואיני עושה הילכך לא אמרינן ביה נעשה אבל אי ס״ל שיכול לכופה אמרינן ביה שפיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ולפי מה שכתבו התוס' בר״פ המדיר (כתובות דף ע':) דלא אמר ר״מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא היכא דאינו אלא תיקון מלה בעלמא אבל להוסיף על הדיבור לא י״ל דהוה ס״ד דלומר במקדיש מעשה ידי אשתו דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן לא הוה כתיקון בעלמא אלא כמוסיף על הדיבור. ומש״ה אצטריך לטעמא דמפני שיכול לכופה. ועי״ל דאה״נ דבטעמא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה סגי ולא צריכינן תו לטעמא דמתוך שיכול לכופה ומ״מ מייתי שפיר דפליגא דר״ל אדר״ה מדאדכר טעמא דמתוך שיכול לכופה: \n", + "ודע שאע\"פ שהר\"ן כתב שלא נתבררו לו דברי רבינו בתשובותיו סימן מ\"א הביא ראיה מהם: \n\n" + ], + [], + [ + "המשכיר בית לחבירו וכו'. בסוף פרק רביעי דערכין (דף כ\"א): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(לא-לג) יראה לי שאף על פי שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו': כתב הראב\"ד הראיה מיעקב ראיה היא וכו'. וי\"ל שדברי הראב\"ד הם טענה למה ינהוג הנזירות מיד ודברי רבינו הם טענה למה יתחייב בנזירות כלל כיון דבשלא בא לעולם נדר הנזירות שהרי לא נדר בנזיר וזה פשוט בדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "הקדש טעות אינו הקדש וכו'. משנה בנזיר (דף ל' ל\"א) ריש פרק בית שמאי ופסק כבית הלל. \n", + "ומה שכתב התפיס בה אחרת וכו', נ\"ל דהכי פירושו אם היה בפניו הקדש גמור והתפיס בו חולין אפילו בטעות הוא נתפס. וטעמו מדאמרינן בנזיר ר\"פ ב\"ש דילפינן מסוף הקדש דהוי אפילו בטעות וכדתנן בתמורה ס\"פ יש בקרבנות שהתמורה חלה בשוגג כמו במזיד ואע\"ג דאמרינן התם דב\"ה אמרי ה\"מ תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא היכא דמתפיס בהקדש גמור לאו אחותי הקדש בטעות אלא בתמורה ממש הואי. ובירוש' דנזיר פ\"ה אמרו בפירוש כל עמא מודו שאין נשאל על תמורתו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ההקדשות אין פודין אותם לא בקרקע וכו'. בפרק יש בכור (בכורות דף נ\"א) תנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות ובגמרא ולא בהקדשות פשיטא לאו דידיה נינהו אימא ולא הקדשות בכל אלו, ופירש רש\"י נפקא לן מקראי בתורת כהנים בפרשת ערכין. \n", + "ומה שכתב אחד הכסף ואחד שאר המטלטלין ששוין כסף ואפילו סובין: \n\n" + ], + [ + "כל הפודה קדשיו מוסיף חומש. מפורש בתורה פרשת אם בחקותי ובפרק הזהב (בבא מציעא דף נ\"ה:) תנן הפודה את הקדשו מוסיף חומש. \n", + "ומה שכתב ואחד המקדיש עצמו או אשתו או היורש וכו': ומה שכתב ואף החומש לא יהא אלא מן המטלטלין. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) בעיא ופשטוה מדכתיב עליו לרבות חומשו כמותו: \n\n" + ], + [ + "הפודה קדשיו אין החומש וכו'. שם איפליגו תנאי בהקדש ובמעשר בנתן את הקרן ולא נתן את החומש ואמר ר' יוחנן הכל מודים בשבת בהקדש שחילל חדא דכתיב וקראת לשבת עונג ועוד הואיל וגזברים תובעים אותו בשוק כלומר וליכא למיחש לפשיעותא: \n\n" + ], + [ + "קדשי מזבח שנפל בהם מום וכו'. בסוף תמורה (דף ל״ב:) ובר״פ על אלו מומין (בכורות דף ל״ז:) תניא ואם בבהמה הטמאה (ופדה בערכך) הרי בהמה טמאה אמורה הא מה אני מקיים (ואם כל בהמה טמאה) אשר לא יקריבו ממנה וכו' (הוי אומר אלו) בעלי מומין שנפדו. \n", + "ומה שכתב והמקדיש עצמו שפדה לעצמו הוא שמוסיף חומש לא המתכפר בה שפדאה בריש תמורה (דף ו') ובריש זבחים אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה. ופירש רש\"י אדם שנדר קרבן והפרישו חבירו משלו להתכפר בו הנודר והומם ובא לחללו אם המפריש מחללו מוסיף חומש ואם המתכפר בו מחללו אינו מוסיף חומש דתלייה רחמנא לחומש במקדיש דכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישיתו: \n", + "והקדש ראשון הוא שחייב בתוספת חומש וכו'. לפיכך אם חילל בהמה על בהמה שניה וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד:) מימרא דריב״ל וברייתא: \n\n" + ], + [], + [ + "המפריש אשם להתכפר בו וכו'. פ\"ק דתמורה (דף ט') בעיא דסלקא בתיקו. \n", + "ומ\"ש והרי הוא גוף אחד וכו' פירושו אע\"פ שבגוף זה הוסיף חומש כשהוסיף חומש היה אשם ועתה הוא עולה ולא הוסיף עליו חומש בהיותו עולה. \n", + "ומ\"ש רבינו כמו שיתבאר במקומו. הוא פרק רביעי מהלכות פסולי המוקדשין: \n\n" + ], + [ + "קדשי בדק הבית אין עושין תמורה וכו'. משנה וברייתא בספ\"ק דתמורה (דף י\"ג). \n", + "ומ״ש כיצד היו לפניו בהמת חולין ובהמת קדשי בה״ב וכו'. בתמורה ס״פ כיצד מערימין (תמורה דף כ״ו) תנן הרי זו תחת זו תמורת זו חליפי זו הרי זו תמורה זו מחוללת על זו אין זו תמורה ואם היה הקדש בעל מום יוצא לחולין וצריך לעשות דמים. ופירש״י מחוללת לשון חילול הוא ולא אמר כלום שאין בהמת קדש תמימה יוצאה לחולין לעשות דמים שתהא אותה של חולין שוה כאותה של הקדש שהוא מחלל עליה ולא יתאנה ההקדש ובגמ' למימרא דתחת לישנא דאתפוסי הוא ורמינהו קדשי בה״ב אמר חליפי זו תמורת זו לא אמר כלום תחת זו מחוללת על זו דבריו קיימים ואי ס״ד לישנא דאתפוסי הוא מ״ש רישא ומ״ש סיפא אמר אביי תחת משכחת לה לישנא דאתפוסי ולישנא דאחולי וכו' גבי קדשי מזבח דעבדין תמורה לישנא דאתפוסי הוא גבי קדשי בדק הבית דלא עבדין תמורה לישנא דאחולי הוא: \n\n" + ], + [ + "אחד קדשי בדק הבית וכו'. שם אהא דתנן וצריך לעשות דמים אמרינן בגמרא (דף קכ\"ז) אמר רבי יוחנן יוצא לחולין דבר תורה וצריך לעשות דמים מדבריהם, ובסוף פרק ששי דערכין אמרינן דהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל בדיעבד דוקא אמר ומשמע התם דאפילו בקדשי בדק הבית אין פודין אותם לכתחלה אלא בשיוויים: \n\n" + ], + [], + [ + "שמו אותה שלשה וכו' אבל אם שמו אותה שנים וכו'. בס\"פ כיצד מערימין: \n\n" + ], + [ + "אין פודין את ההקדש אכסרה וכו' כיצד פרה זו תחת פרה זו וכו'. בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ״ה) תניא פרה זו תחת פרה של הקדש טלית זו תחת טלית של הקדש הקדשו פדוי ויד הקדש על העליונה פרה זו בחמש סלעים תחת פרה של הקדש טלית זו בחמש סלעים תחת טלית של הקדש הקדשו פדוי על הקדש ראשון מוסיף חומש על הקדש שני אינו מוסיף חומש. ופירש רש״י הקדשו פדוי אע״פ שלא שם דמים קצובים דקים לן הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ושרי לאתהנויי מיניה ומיהו יד הקדש על העליונה שאם דמים הללו יתירים על דמי ההקדש קנה הקדש ואם הקדש יתר עליהם ישלים על כרחו, טלית זו בחמש סלעים הקדשו פדוי אע״פ שאינו שוה ולא תימא הואיל ושם לה דמים ואינה שוה כמו שאמר אין דבריו כלום אלא הקדש פדוי והוא ישלים על הקדש שני אם חזר ופדה את זה עכ״ל. והתוספות כתבו טלית זו בחמש סלעים הקדשו פדוי הכא ל״ג יד הקדש על העליונה דכיון דנתכוין לחלל הקדש אפי' שוה הרבה על דבר מועט מחולל כדאמר שמואל לקמן אבל ברישא שלא הזכיר שום שוה לא היה בדעתו לקנות ההקדש אלא לחללו שוה בשוה לכך ישלים ואם הותיר יד הקדש על העליונה ולכך לא עריב לשנות הבבות יחד עכ״ל. ורבינו נראה שמפרש דבסיפא אשמעינן על הקדש ראשון מוסיף חומש כלומר שאע״פ שנתאנה הדיוט שטליתו שוה עשר סלעים כמו שאמר ושל הקדש אינו שוה אלא ה' צריך להוסיף חומש של עשר כמו שאמר דהיינו ב' ומחצה. ומ״ש ועל הקדש שני אינו מוסיף חומש נתבאר בפרק זה וזהו פירוש מה שכתב רבינו ושניה אינה טעונה חומש כמו שביארנו: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) הפודה מיד ההקדש משך במנה וכו'. עד ואין הקדש ראוי לקבל מי שפרע. פירקא קמא דקידושין (דף כ\"ט): \n\n" + ], + [ + "המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וכו'. משנה פ\"ו דערכין (דף כ\"ג) המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וב\"ח אין האשה יכולה ליגבות כתובתה מן ההקדש ולא ב\"ח את חובו אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה (את) כתובתה ולב\"ח את חובו הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה בו את הנכסים האלו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולב\"ח את חובו ובגמרא למה לי למימר הפודה פודה משום דרבי אבהו דאמר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מתני' דלא כרשב\"ג דתניא רשב\"ג אומר אם היה חובו כנגד הקדשו פודה ואם לאו אינו פודה ורבנן עד כמה אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת עד פלגא ופי' רש\"י אלא הפודה פודה אותו מן ההקדש בדינר או בדבר מועט על מנת לשלם דודאי לא חייל עלייהו הקדש שהרי אינו שלו והאי דבר מועט משום גזירה הוא כדמפרש בגמרא. מוסיף עוד דינר בע\"ח יוסיף עוד להלוותו דינר לזה ופודה את הנכסים האלו. למה לי למימר הפודה פודה תישקול אשה ובע\"ח בלא פדיון דהא לא חל הקדש עלייהו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. דר' אבהו בפ\"ב אם חובו כנגד הקדשו פודה בדבר מועט כדאמרן השתא איכא למימר כי אוזפיה מעיקרא אדעתא למיגבי מהנך נכסי אוזפיה ואם לאו דחובו יותר מהקדשו לאו אדעתא דהכי אוזפיה אלא הימוני הימניה הילכך לא גבי מהקדש וכו'. ורבנן עד כמה סבירא להו דאדעתא דהני נכסי אוזפיה עד פלגא אבל בציר מפלגא לא עכ\"ל: \n", + "ועל מה שכתב רבינו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם: כתב הראב\"ד א\"א איני סובר שהקדש זה מפקיע מידי השעבוד וכו'. גם ה\"ה בפי\"ח מהלכות מלוה כתב שאין דברי רבינו נכונים ושכל המפרשים חלוקים עליו. ואני אומר שרבינו נראה שמפרש דמאי דאמרינן למה לי למימר הפודה פודה היינו לומר כיון דסוף סוף אין נהנה ההקדש אלא דבר מועט למה לי לפדותו יגבו בע\"ח וכתובה מההקדש עצמו ויתנו להקדש דבר מועט ומשני משום דר' אבהו כלומר אינם גובים מההקדש עצמו כדי שלא יזלזלו בהקדש ויבאו לומר הקדש יוצא בלא פדיון כלומר אפילו לא היה הקדש מפקיע מידי שעבוד לא היו יכולים לגבות מההקדש עצמו משום דרבי אבהו וכ\"ש הכא שההקדש הפקיע מידי שעבוד ובדין הוא דה\"ל למימר משום דהקדש מפקיע מידי שעבוד אלא דעדיפא מינה אהדר ליה והיה אפשר לומר עוד שמה שכתב רבינו כאן שהקדש מפקיע מידי שעבוד לא הפקעה גמורה קאמר אלא משום הא דר' אבהו קרי הפקעה לענין שלא יגבה מההקדש עצמו וראיה לזה שרבינו עצמו כתב שלא יאמרו ההקדש יוצא בלא פדיון אלא שבהל' מלוה בפי\"ח כתב המקדיש נכסיו אין בע\"ח יכול לטרוף מן ההקדש שההקדש מפקיע השעבוד: \n\n" + ], + [ + "ועל מ״ש רבינו הא למה זה דומה וכו'. כתב הראב״ד א״א ומנין לו שאם מכר הלוקח לאחר וכו'. י״ל לדעת רבינו שמאחר שאין זה מן הדין אלא שרצתה זו לעשות לו נחת רוח וסילקה זכותה מעליו ויכולה היא שתאמר לך רציתי לוותר זכותי ולא למי שקנה ממך. ומ״ש ועוד דאמר לה אי שתקת שתקת וכו'. י״ל שרבינו מפרש כרש״י שכתב (בפ״ק דב״ק) ובפ' שני דייני (כתובות דף ק״ט) דלא אמור חכמים דפליגי אאדמון דאמר ליה אי שתקת שתקת וכו' אלא היכא דכי לא מהדר שטרא למריה אית ליה רווחא קצת אבל היכא דכי לא מהדר שטרא למריה בעי דלפסיד הכל מודו דלא מצי אמר מהדרנא שטרא למריה. ומ״ש ואין זה דומה למה שאמרו במשנה ובגמ', אלמה זה דומה לשני לקוחות וכו' קאי. לומר דלא תקשי מהא דתנן סוף פ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ״ה) שאם כתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מיד הלוקח והראשונה מיד השניה הרי שהראשונה מוציאה מיד השניה שטרפה מהלוקח ובגמ' וכן בעל חוב ושני לקוחות וכן אשה בעלת חוב ושני לקוחות ופירש ר' שלמה יצ״ו וכן אשה בעלת חוב שהיה לה כתובתה על בעלה ומכר שתי שדותיה לשנים ואין בשתיהן אלא כדי כתובתה וכתבה לשני דין ודברים אין לי עמך האשה מוציאה מיד לוקח ראשון והוא מן השני והשני מן האשה ולוקח ראשון מיד השני (וחוזרין חלילה) עכ״ל. הרי שלוקח ראשון מוציא מיד השני שטרף מן האשה וזה נראה דלא כהראב״ד וקאמר דלא דמי דשאני הכא שהיה מכר בדבר. והרב המגיד בסוף פרק י״ט מהלכות מלוה נראו בעיניו דברי הראב״ד והניח דברי רבינו בצריך עיון וכבר כתבתי טעם לדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב רבינו וכיצד פודין קרקע זה האיש משביעין האשה או בעל חוב תחלה וכו'. פשוט הוא: \n", + "ומה שכתב ואח״כ מכריזין עליהם ששים יום וכו'. משנה פרק שום היתומים (ערכין דף כ״א). \n", + "ומ\"ש ואחר שפודין אותה ולוקח אותה הלוקח אפי' בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון חוזר הפודה ומגבה לאשה כתובתה או לבע\"ח את חובו אפי' היה החוב מאה והשדה שוה תשעים על מנת כך פודה אותה הרוצה לפדותה אבל אם היה החוב שנים כדמי השדה וכו' במשנה וגמ' שכתבתי בסמוך ופירוש רבינו בהם מתבאר מתוך דבריו כאן ומ\"מ מה שסיים \n", + "וכתב אין פודין אותה על מנת וכו' שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל, כתב הראב\"ד א\"א איני מבין דבריו אבל פירוש הענין וכו'. ואני אומר שמ\"ש שאם היה חובו יותר מדמי ההקדש אינו צריך לפדותו שאין הקדש חל עליו לטעמיה אזיל שכתב לעיל בפרק זה שאין הקדש מפקיע מידי שעבוד אבל רבינו סובר שהוא מפקיע מידי שעבוד ולהראב\"ד קשה לי דאפי' למאי דאזיל לטעמיה אינו מיושב שהרי לפי מ\"ש הוא ז\"ל לעולם אין הקדש חל עליו מן הדין אלא משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואם כן מה לי שיהא חובו יותר מדמי ההקדש או שיהא כנגד חובו או שיהא חובו פי שנים על דמי ההקדש: \n", + "ורבינו נראה שמפרש הא דתניא (דף כ\"ג) רשב\"ג אומר אם היה חובו כנגד הקדשו פודה ואם לאו אינו פודה כלל קאמר דליכא טעמא לומר שאם היה חובו יותר על הקדשו שלא יפדה כלל אלא היינו לומר שאינו פודה בתנאי דעל מנת ליתן לאשה את כתובתה ולבעל חוב את חובו אבל אם רצה לפדות אותה סתם פודה ולרבנן עד פלגא כלומר אם חובו שנים כדמי השדה אין פודין אותה בתנאי זה אבל פודים אותה סתם ונראה שהטעם מפני שלפעמים אדם קונה קרקע עד כדי שנים בדמיו ולפיכך כשאין החוב בשיעור הזה נראה שיש בקרקע כדי לפרוע החוב ושישאר להקדש אבל כשהחוב שנים בדמיו אי אפשר לומר שישאר בשדה יותר על החוב ואם פודה אותו בתנאי דעל מנת לפרוע חוב וכתובה אע\"פ שמוסיף עוד דינר מיחזי כמפקיע כח ההקדש וזהו \n", + "שכתב שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל כלומר מיחזי כאילו אינה נפדית כלל: \n\n" + ], + [ + "המקדיש כל נכסיו ואח\"כ גירש את אשתו וגבתה כתובתה. פירוש ובאה לגבות כתובתה מהפודה מיד ההקדש, \n", + "אינה גובה כתובתה עד שידירנה הנאה וכו'. משנה שם (דף כ\"ג) המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר' אליעזר אומר כשיגרשנה ידור הנאה ר' יהושע אומר אינו צריך ובגמרא במאי קא מיפלגי ר\"א סבר אדם עושה קנוניא על ההקדש ור' יהושע סבר אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ואלא הא דאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש לימא כתנאי אמרה לשמעתיה לא עד כאן ל\"פ אלא בבריא אבל בשכיב מרע דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש מאי טעמא אין אדם חוטא ולא לו איכא דאמרי בבריא כולי עלמא לא פליגי דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש וכו' והכא בשאלה דהקדש קמיפלגי ופירש\"י בשאלה דהקדש קא מיפלגי ר\"א סבר אין נשאלין על ההקדש לחכם ואפי' אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש (טעות הוא) אפ\"ה אין חכם מתיר נדרו הילכך המגרש את אשתו בהקדשו מתחרט ואינו מוצא חכם שיתירנו ולכך עושה קנוניא זו ור' יהושע סבר נשאלין על ההקדש והכא אינו צריך לידור הנאה דאי משום קנוניא הוה עביד הוה מתשיל על נידריה ולא בעי לגרשה. והתניא בניחותא דבשאלה פליגי הן הן דברי ב\"ש וכו' מחלוקת ר\"א ור' יהושע היינו נמי מחלוקת ב\"ש וב\"ה הקדש טעות הקדש ואין שאלה להקדש עכ\"ל. וללישנא בתרא פשיטא דאין הלכה כר\"א כיון דאתי כבית שמאי ואפי' ללישנא קמא הא קי\"ל דר\"א ור' יהושע הלכה כר' יהושע ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק כר\"א וכבר תמה עליו הר\"ן בפ' אלמנה ניזונית וכתב ואפשר שסמך לו אדרב הונא דאמר שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ומשמע התם דדוקא בשכיב מרע הא בבריא חיישינן לקנוניא ואין מאמינין אותו מתוך שיכול להפקיעו בשאלה ואי מהא לא איריא דהתם דדיבורא בעלמא קיל לה טפי משאלה ומשום הכי חיישינן אבל מעשה קשה דגירושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה ומשום הכי לא חייש ר' יהושע עכ\"ל: \n", + "ואני אומר שאם סמך אדרב הונא סמך טוב הוא ואינו נדחה בדחייתו של הר\"ן שהרי בגמ' אמרו עד כאן לא פליגי אלא בבריא אבל בשכיב מרע דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ולא חששו לחילוקו של הר\"ן. אבל אי קשיא הא קשיא כיון דבתר הכי אסיקנא אלא הכא בשאלה דהקדש קא מיפלגי הוה ליה למיפסק הכי אי משום דמסקנא הוא ואי משום דכיון דלישנא דקאמר עד כאן לא פליגי אלא בבריא וכו' לא אתמר אלא לדחויי דלא תיקום דרב הונא כתנאי והאי לישנא אתמר בפשיטותא עליה איכא למיסמך וכיון דלהאי לישנא הוה ליה ר\"א כב\"ש ורבי יהושע כב\"ה הוי ליה למיפסק כר' יהושע ולא כר\"א דשמותי הוא. וי\"ל שסובר רבינו דכיון דרב הונא נקט שכיב מרע משמע דלא אמרה אלא בשכיב מרע אבל בבריא אדם עושה קנוניא על ההקדש ודרב הונא הלכתא היא דהא ליכא אמורא דפליג עליה ומאי דאסיק אלא בשאלה דהקדש קא מיפלגי לא לדחויי לישנא קמא דאמרינן ע\"כ לא פליגי אלא בבריא אבל בשכיב מרע דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש אלא לדחויי לישנא דהוה בעינן למימר בבריא כ\"ע לא פליגי דאדם עושה קנוניא על ההקדש והכא בנדר שהודר ברבים או על דעת רבים ודחינן ליה דא\"כ אינו מועיל מיבעי ליה כלפי זה אמר אלא אפשר לאוקמי באוקמתא אחריתי בר מקמייתא דמפלגא בין בריא לשכיב מרע דאיכא למימר דבשאלה דהקדש קא מיפלגי אבל לעולם אוקמתא קמייתא קושטא היא. ואם תאמר אפי' לאוקמתא קמייתא איכא למיתמה ארב הונא גופיה אמאי שבק ר' יהושע ונקט כר\"א דשמותי הוא. וי\"ל משום דרשב\"ג אתי כר\"א דאמר אף הערב לאשה בכתובתה וכו' ומדקאמר אף משמע בהדיא דפשיטא ליה דבהקדש חיישינן לקנוניא וקי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו: \n\n" + ], + [], + [ + "(יח-יט) ומ\"ש עוד רבינו וכן אינו נאמן לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני חוב עלי וכו'. ומ\"ש בד\"א בבריא אבל חולה שהקדיש כל נכסיו וכו'. אמימרא דרב הונא כתב הרב ר' יצחק אלפס דסוף בתרא ודוקא דאיכא בידיה שטרא דמקיים אבל איכא שטרא בידיה ולא מקיים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו אין נותנין מ\"ט אדם עשוי שלא להשביע את עצמו והוא הדין היכא דליכא שטרא בידיה אי אמר תנו נותנין עכ\"ל. ותמהו עליו אף כשאמר תנו היאך נותנין לגבות מהמשועבדים להקדש בלא שטר מקויים ותירץ הרמב\"ן דכיון דאיכא שטרא בידיה אי אמר תנו קיימיה והוה ליה שטר מקויים וכן כתב בספר התרומות שער ארבעים ושנים סי' ד' בשם הראב\"ד ונתן טעם לדבר דזיוף לא שכיח וקיום שטרות דרבנן ורבינו מפני תמיהא זו על הרב ר\"י אלפס כתב דהכא במאי עסקינן שבשעה שהקדיש הודה מה שהודה אבל אחר שהקדיש לא דלא גרע הקדש מהדיוט דאין יכול לחוב להם בהודאתו וזהו \n", + "שכתב ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן וכו' ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו וכו' ומעתה נסתלק מעל רבינו מה שכתב הראב\"ד על מה שכתב רבינו ואמר בשעה שהקדיש אמר אברהם ואפי' אחר שהקדיש כל אדם נאמן ואם אחר שהקדיש אמר תנו לא נתברר אצלי עכ\"ל, שרבינו הוכרח לכתוב כן כדי לתרץ התמיהא שתמהו על הרב ר\"י אלפס. ומ\"ש הראב\"ד שבשעה שהקדיש כל אדם נאמן י\"ל דהתם דוקא תוך כדי דיבור אבל אחר כדי דיבור לא אבל שכיב מרע אפילו אחר כדי דיבור ובלבד שיהא עדיין עסוק בענין ההקדש: \n", + "ועל מ\"ש הרב ר\"י אלפס דאפי' ליכא שטרא בידיה אם אמר תנו נותנים תמהו דהא מלוה על פה היא ואינה גובה מהמשועבדים וכתב הרמב\"ן דטעמא משום דאמרינן דאיהו ודאי קושטא קאמר ולא משקר והוי כמי שהוציא מלוה לפנינו שטר מקויים אי נמי במודה במנה פקדון או בקרקע והמקום ידין אותנו עכ\"ל. ובמ\"ש \n", + "רבינו ואמר בשעה שהקדיש נתיישב יפה וזהו \n", + "שכתב לפיכך אמר תנו אותה נוטל בלא שבועה והיינו בין שיש בידו שטר שאינו מקויים בין שאין בידו שטר כלל ומהטעם שכתב שאמר כן בשעה שהקדיש: \n\n" + ], + [ + "מי שיצא עליו קול וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בחמשה עשר באדר בית דין נפנין לחפש וכו'. בריש שקלים שנינו באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים וכו' ובט\"ו בו מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקואות המים ועושים כל צרכי הרבים ובירושלמי אלו הם צרכי הרבים פודים ערכין וחרמין והקדשות וכו': \n\n" + ], + [ + "אין פודין את ההקדשות אלא בשלשה בקיאין וכו' עד שמין בעשרה ואחד מהם כהן. משנה וגמרא בפרק קמא דסנהדרין (דף ט\"ו): \n\n" + ], + [ + "כשפודים ההקדשות וכו': אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים כו'. משנה פרק שביעי דערכין (דף כ\"ז): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א שחזרו זה אחר זה וכו'. שם בגמרא אמר רב חסדא לא שנו אלא שבן ארבעים עומד במקומו אבל אין בן ארבעים עומד במקומו משלשין ביניהם תנן חזר בו של ארבעים ממשכנין (מנכסיו) עד עשר אמאי ליתן בר חמשין בהדיה וכו' אמר רב חסדא ל\"ק כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ופירש\"י ל\"ש דאין ממשכנין מנכסי בן חמשים אלא עשר סלעים אלא שבן ארבעים במקומו עומד ואינו חוזר בו אבל חזר בו בן ארבעים משלשין העשרים סלעים הפחותים מחמשים ועד שלשים דבן חמשים יתן ט\"ו ובן מ' יתן ה' דהא באותם עשר שאמר בן חמשים יתר על בן מ' לא שייך בר מ' בהדיה בפסידא דהנך עשר שהוסיף בן מ' על בן שלשים דבר חמשין נמי אירצי במ' דיש בכלל חמשים ארבעים וכו'. \n", + "חזרו בהן בבת אחת משלשין ביניהם, כדרב חסדא ומתני' כגון שחזרו בהם בזה אחר זה דהשתא אמר בר חמשין לגזבר כי הדרי בי שבקי לך בר ארבעין עכ\"ל: \n", + "ועל מ\"ש רבינו כיצד אמר הראשון היא שלי בעשר וכו': כתב הראב\"ד א\"א אע\"פ שאמרו משלשין ביניהם לפי הגמ' וכו'. פירש\"י כפירוש הראב\"ד ולשון משלשין ביניהם מוכיח כדברי רבינו וכמו שהודה הראב\"ד. ומה שהקשה מדאקשינן עליה דרב חסדא וליתיב בר חמשין בהדיה י\"ל לדעת רבינו דמעיקרא כי הוה ס\"ל דאמר רב חסדא לא שנו אלא שבן מ' עומד במקומו וכו' הא מפרשים דה\"ק אם אין בן מ' עומד במקומו משלשין ביניהם דבן מ' לא ישלם עשר אלא ה' בלבד ובן חמשים ישלם ה' שהוא משותף בהם עם של בן מ' מלבד העשר שחייב בהם הוא לבדו דמשלשין היינו שמשלמין בשוה למנין העשר שהם משותפים בהם בלבד לא למנין העשר שמתחייב בהם בן נ' לבדו ואין לבן מ' חלק עמו וכי אסיקנא כאן בבת אחת וכו' אמרינן דכי חזרו בהם בבת אחת הרי כולם שותפים בכל ההפסד ואין לזה יתרון על זה הילכך משלשין ביניהם דהיינו שמשלמין כל אחד כמו חבירו בשוה ממש שמסייעים זה לזה אבל בזה אחר זה אין בן חמשים מסייע לבן מ' כלל ולא בן מ' לבן שלשים: \n\n" + ], + [ + "הבעלים קודמים לכל אדם וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ואין מוסיפין חומש על עילויין של שאר הפודים וכו'. שם במשנה אמר הרי היא שלי בכ\"א הבעלים נותנים כ\"ו בכ\"ב הבעלים נותנים כ\"ז בכ\"ג הבעלים נותנים כ\"ח בכ\"ד הבעלים נותנים כ\"ט בכ\"ה הבעלים נותנים שלשים שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה אמר אחד הרי היא שלי בכ\"ו אם רצו הבעלים ליתן ל\"א ודינר הבעלים קודמים ואם לאו אומרים לו הגיעתך ובגמרא בכ\"ה נותנים שלשים ולימרו הבעלים אתא גברא בחריקין דאמור בעלים (דינר וכו' דאמור בעלים) פרוטה ולא דק. ואיתא תו בגמרא אם רצו הבעלים ליתן ל\"א ודינר רצו אין לא רצו לא אמרי אתא גברי בחריקין וכו' ודינר ה\"ד דאמר בכ\"א הבעלים קודמים ואם לאו אומרים לו הגיעתך. ופירש\"י אתא גברא בחריקין במקומנו שרוצה ליתן כמותנו. דאמור בעלים ברישא דינר יותר על עשרים דמטי חושבנא דקרן וחומש לכ\"ה ודינר ואי יהבינן להאי איכא פסידא להקדש. דאמור בעלים ברישא פרוטה ופרוטה לא דק. ומפרש רבינו דמאי דאמר בגמרא דאמור בעלים פרוטה ולא דק היינו לומר דכי תנן הבעלים נותנים עשרים ושש היינו דוקא בשאמר הלה בכ\"א אמרו הבעלים בכ\"א ופרוטה אבל אם שתקו הבעלים אין נותנים אלא עשרים ושש. ולפי פירוש זה אתי שפיר מאי דקתני שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה שאע\"פ שהבעלים אמרו בכ\"א ופרוטה הוה אמינא דמוסיפין חומש גם על העילוי קמ\"ל שמאחר שלא אמרו כן מעצמם אלא מחמת שהעלה זה אין מוסיפין חומש על אותו עילוי וזהו שאמרו ולא דק כלומר לא חש תנא לומר דכשאמרו הבעלים בכ\"א ופרוטה עסקינן דממילא משמע מדאצטריך לאשמועינן שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה וכדאמרן: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה הדרך כמה הוא זר בעיני ורחוק מדעתי וכו'. ואני אומר שמה שהקשה תוספת הפרוטה יתירה מה צורך וכו' י\"ל לדעת רבינו דאורחא דמילתא נקט שאין דרך כשאחד מוסיף על חבירו שיאמר הלה הרי היא שלי במה שאמרת בלי תוספת. ומה שאמר ולא אמרה הגמרא התוספת של פרוטה אלא על הסוף וכו' י\"ל ששם הוכרח לומר כך משום קושיא דאתא גברא בחריקין ומשם נשמע לרישא דכולה מתני' בחד גוונא מיירי: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב רבינו במה דברים אמורים שלא שמו ההקדש שלשה מומחין וכו'. מימרא דרב חסדא שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש הרי שלא נשום ההקדש וכו'. אע\"ג דבגמרא פירש בסיפא דמתניתין כשאמרו הבעלים מעיקרא בכ\"א לא חשש רבינו לכתוב כן משום דפשיטא היא אלא כתבה על דרך הרישא כשהוסיפו פרוטה על עילוי של זה: \n\n" + ], + [ + "אין מקדישין ולא מעריכין וכו'. ואם הקדיש או העריך וכו'. ר\"פ בתרא דבכורות (דף כ\"ג): \n", + "וכתב הראב\"ד יוליכם לים המלח א\"א כשאינו רוצה לפדותן וכו'. אין בזה השגה על רבינו שרבינו העתיק לשון הברייתא כמנהגו ודין הפדיון כבר הזכירו לקמן בסמוך. ומ\"ש הראב\"ד יפדה אותם בפרוטה הוא מעיקרא דדינא אבל חכמים אמרו שיפדה בארבע זוזים כמו שכתב רבינו בסמוך: \n", + "הקדיש או החרים עבד וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(י-יא) מותר לפדות ההקדשות בזה\"ז לכתחלה אפילו בפרוטה וכו' עד הרי הוא כמטלטלין בא\"י ותנתן לכהנים. הכל בסוף פרק ז' דערכין (דף כ\"ח כ\"ט): \n", + "וכתב הראב\"ד שאין שדה החרמים נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג. א\"א יש מי שסובר מה שאמרו וכו': \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שההקדשות והחרמין והערכין וכו' אם לא הקדיש ולא העריך וכו'. בריש חולין אמרינן הכל מעריכין ונערכין נודרים ונידרים הכי נמי דלכתחלה והא כתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא וכתיב טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם ותניא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר דברי ר\"מ ר' יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם ואפילו ר\"י לא קאמר אלא באומר הרי זו אבל אמר הרי עלי לא: \n\n" + ], + [ + "לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו וכו'. משנה פרק שביעי דערכין (דף כ\"ח). \n", + "ומה שכתב ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם. משנה בפרק שלישי דסוטה. \n", + "ומ\"ש אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש. בפרק ז' דערכין ובפרק ד' דכתובות (דף נ'): \n", + "סליקו הלכות ערכין וחרמין בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Haflaah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..be8e2784ad455238d8e004cb8d0171bfc37c4023 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,716 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Nazariteship", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות נזירות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Haflaah" + ], + "text": [ + [ + [ + "הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסור וכו' עד שנאמר וגלח הנזיר פתח אהל מועד. דברים פשוטים שם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר וכו'. בריש נדרים (דף ג'): \n\n" + ], + [ + "אין אומרים בנזירות עד שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו וכו' כיצד הרי שהיה נזיר עובר לפניו וכו'. משנה בריש נזיר האומר אהא הרי זה נזיר ובגמרא דילמא אהא בתענית קאמר אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו וכו' ודילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר דקאמר בלבו א\"ה מאי למימרא מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוים קמ\"ל. ופירש המפרש דילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר והכי משמע אהא אני במקומו להקריב קרבנותיו הב\"ע כגון שאמר שבלבו היה לקבל עליו נזירות וכו'. בעינן שיהא פיו ולבו שוים דבעינן שיהא מוציא בשפתיו מה שהרהר בלבו קמ\"ל דלא בעינן ובלבד שיהא נזיר עובר לפניו הא אם אין נזיר עובר לפניו אע\"ג דאמר בלבו כיון דלא הוציא בשפתיו לא הוי מוכחא מילתא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן אם אחז בשערו ואמר אהיה נזיר וכו'. שם במשנה אהא נאה וכו' הריני כזה הריני מסלסל הריני מכלכל הרי עלי לשלח פרע ה\"ז נזיר הרי עלי צפרים ר\"מ אומר נזיר וחכ\"א אינו נזיר ובגמ' אהא נאה ודילמא אנאה לפניו במצות וכו' אמר שמואל שתפוס בשערו ואמר אנאה. הריני כזה נהי נמי דתפוס בשערו הריני נזיר x לא אמר אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו. הריני מסלסל ממאי דהדין סלסול שערא (הוא) כדאמרה ליה ההיא אמתא דבי רבי לההוא גברא עד מתי אתה מסלסל בשערך אימא תורה דכתיב סלסלה ותרוממך אמר שמואל ה\"נ שתפוס בשערו, הריני מכלכל ממאי דהדין כלכול שערא (הוא) כדתנן סיד ר\"י אומר כדי לסוד כלכול ואמר רב בת צדעא אימר מיזן עניי דכתיב ויכלכל יוסף אמר שמואל ה\"נ שתפוס בשערו. הרי עלי לשלח פרע ממאי דהדין שילוח ריבויא הוא דכתיב שלחיך פרדס רמונים וכו' ומתרגם רב יוסף כד משקין ליה מיא לפירא ורבי. הרי עלי צפרים (ר\"מ אומר נזיר) מ\"ט דר\"מ אר\"ל וכו' ר' יוחנן אמר וכו' דחיישינן שמא צפרי נזיר טמא קיבל עליו וכו' ודילמא הרי עלי צפרי מצורע קאמר כגון שהיה נזיר עובר לפניו. ופירש המפרש אהיה נאה דמשמע הכי קאמר שיהא שערו מגודל ונאה. הריני מסלסל משמע דלעביד מידי דלהוי מהפך בשערו בגידול דהיינו בנזירות. הרי עלי לשלח פרע דמשמע הרי עלי לגדל פרע: \n\n" + ], + [], + [ + "כל כינויי נזירות כנזירות וכו'. שם במשנה ומבואר בדברי רבינו כאן ובפ\"ב משבועות שלא נאמרו כינויים אלא כשאנשי אותו המקום קורין כן לשבועה או לנזירות הא לאו הכי לאו כלום הוא: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד וכו'. משנה (דף ג':) הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת ומן הטומאה הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו ובגמרא מ\"ט אמר קרא מיין ושכר יזיר כלומר דמשמע דאפילו לא נזר אלא מיין לחודיה הוי נזיר מכולם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל האומר הריני נזיר מן הגרוגרות וכו'. משנה רפ\"ב (דף ט') הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב\"ש אומרים נזיר וב\"ה אומרים אינו נזיר ובגמ' (שם ע\"ב) מתניתין דלא כי האי תנא דתניא ר' נתן אומר ב\"ש אומרים נדור ונזיר וב\"ה אומרים נדור ואין נזיר ומאחר דסתם מתני' דלא כר' נתן הו\"ל לרבינו לפסוק כסתם מתני' וכב\"ה דאינו לא נדור ולא נזיר וכבר השיגו הראב\"ד וכתב זה אינו מחוור דסתם מתניתין דלא כר' נתן דקאמר לב\"ה נדור ואינו נזיר עכ\"ל. וצ\"ל שרבינו היה גורס מתניתין כר' נתן ויש טעם לגירסא זו דהא במתני' ליכא גילויא דלא ליהוי נדור אדרבה איכא למידק דהוי נדור דאל\"כ הל\"ל וב\"ה אומרים לא אמר כלום ומדקתני וב\"ה אומרים אינו נזיר משמע נזיר הוא דלא הוי הא נדור הוי: \n\n" + ], + [ + "מזגו לו כוס של יין וכו'. משנה שם (דף י\"א). \n", + "ומ\"ש ואם היה מר נפש או כועס וכו': \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן שכור שנתנו לו כוס וכו'. משנה וגמ' בפ\"ב: \n", + "ומ\"ש ואם הגיע לשכרותו של לוט וכו'. בפ' הדר עירובין (דף ס\"ה): \n\n" + ], + [ + "הריני נזיר ע\"מ שאהיה שותה יין וכו'. משנה וגמ' בפ\"ב (דף י\"א): \n\n" + ], + [ + "נדר בנזיר ואמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין וכו'. גם זה שם משנה וכתנא קמא: \n", + "וכתב הראב\"ד אומר אני שאם בא לפני חכם וכו'. וי\"ל דכיון דמתני' סתמא מיתניא משמע דבכל גוונא אסור אפילו אם בא לפני חכם דאם לא כן הו\"ל לפרושי וכבר נתן רבינו טוב טעם ודעת למה לא יהא בזה פתח לנדרו משום דכיון שאף לפי דעתו אסר עצמו באחד הוה ליה כאומר הריני נזיר מן החרצנים לבד שאסור בכולן ואפילו יאמר אילו הייתי יודע שהייתי אסור בכולן לא הייתי נודר עם כל זה אסור: \n\n" + ], + [ + "אמר יודע הייתי שהנזיר אסור בכל אלו וכו'. גם זה משנה שם וכת\"ק ואמרינן בגמ' (שם ע\"ב) בנדרי אונסין קא מיפלגי (ובפלוגתא דשמואל ורב אסי) דתנן ארבעה נדרים התירו חכמים ואמר שמואל שאין צריכים שאלה לחכם ופירש המפרש נדרי אונסין הואיל ואין יכול לחיות בלא יין או שאין קוברים באותו מקום אלא זה. ויש לתמוה על רבינו למה כתב שזה מכלל נדרי שגגות ובגמ' אמרו שהוא מכלל נדרי אונסין וכבר השיגו הראב\"ד. וי\"ל שרבינו אינו מפרש כן מפני שקשה על פירוש זה כמו שהקשו התוספות ונדחק ר\"ת בתירוצו ולפיכך מפרש רבינו בל\"א שפירש המפרש דלהכי קרי להו אונסין שלבו אנסו שהיה סבור שיתירו לו חכמים דבכה\"ג קרי ליה אונס כדאמרי' בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ו) דרב כהנא ורב אסי מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב וכי אתו לקמיה דרב ואמר כחד מינייהו א\"ל אידך ואנא בשיקרא אישתבעי א\"ל רב (את) לבך אנסך: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי ידי נזירה וכו'. ברייתא ריש פרק ד' דנזיר (דף כ\"א:): \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן וכו' עד סוף הפרק. משנה בפרק שני (דף י\"ב:): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הנודר בנזיר בשוגג או באונס וכו'. מבואר בגמרא בפרק שני (דף י\"א:): \n", + "מי שנדר בנזיר וניחם על נדרו וכו'. שם (דף כ\"א): \n\n" + ], + [ + "מי שנדר בנזיר והלך להביא קרבנותיו וכו'. משנה פ' ב״ש (נזיר דף ל״ב) דהקדש טעות: \n\n" + ], + [ + "המתפיס בנזירות וכו' היה נזיר עובר לפניו וכו'. סיפא פירושא דרישא היא והוא משנה בריש נזיר: \n\n" + ], + [ + "נדר חבירו בנזיר ואמר הוא פי כפיו מיין וכו'. משנה פ\"ד דנזיר (דף כ':) מי שאמר הריני נזיר ושמע (חבירו ואמר) פי כפיו ושערי כשערו ה\"ז נזיר ומוקי לה בגמ' (דף כ\"ב:) דוקא דאמר פי כפיו מיין ושערי כשערו מליגזז: \n", + "וכן אם שמע אחר ואמר ואני וכו'. גם זה שם משנה וגמרא (דף כ':): \n", + "ומה שכתב אפילו הם מאה הרי כולם נזירים. שם בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן וכו'. בפ\"ב (דף י\"ג) בעא מיניה בן רחומי מאביי הריני נזיר לכשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ועלי מהו אדיבוריה משמע או אגופיה משמע את\"ל אגופיה משמע אמר הריני נזיר לכשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו אנפשיה קאמר או דילמא ה\"ק רחימנא לך כוותי את\"ל כל באנפיה כסיפא ליה מילתא אמר הריני נזיר לכשיהיה לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו מי אמרינן שלא בפניו אנפשיה קאמר או דילמא ה\"ק ליה רחימנא ליה כוותך תיבעי. כך היא הגרסא בספרים שלנו ורבינו נראה שלא היה גורס כן אלא הכי גריס בבבא דרישא ואמר ואני במקום ואמר ועלי. ובבבא שניה במקום לכשיהיה לי בן גורס לכשיהיה לך בן וכך היא גירסת הראב\"ד אלא שמפרש בענין אחר ככתוב בהשגותיו וז\"ל. הרי חבירו נזיר מיד א\"א תמה אני מאין הוציא זה וכו'. ורבינו נראה שמפרש הריני נזיר כשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ואני, אדיבוריה כלומר על מה שאמר כשיהיה לי בן ואינו נזיר עד שיהיה לו בן או אגופיה משמע כלומר לא קאי אכל דיבוריה אלא אגוף ועיקר דיבורו דהיינו לאמירתו הריני נזיר בלבד וא\"כ הרי הוא נזיר מיד את\"ל אגופיה משמע והרי הוא נזיר מיד אמר הריני נזיר כשיהיה לך בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו אנפשיה קאמר כלומר שהוא מתפיס עצמו בנזירות כשיהיה בן לחבירו או דלמא אינו מתפיס עצמו בנזירות כלל אלא ה\"ק גם אני אוהבו ושמח בטובתו כמותך ואין כוונתי על נזירות כלל את\"ל כל באנפיה כסיפא ליה מילתא כלומר ואין כוונתו לומר אלא שהוא אוהב אותו אמר הריני נזיר לכשיהיה לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו וסלקא בתיקו ופסק רבינו בבעיי קמאי כמו האת\"ל וכבר נודע שזו היא שיטתו ושיטת הגאונים ובזו פסק להקל משום דתנן בפ\"ד דטהרות (משנה י\"ב) ספק נזירות מותר: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "שנים שהיו מהלכים בדרך וכו'. משנה בפ' ב״ש (נזיר דף ל״ב:) היו מהלכים בדרך ואחד בא כנגדן אמר אחד מהן הריני נזיר שזה (איש) פלוני ואחד אמר הריני נזיר שאין זה (איש) פלוני וכו' ב״ש אומרים כולם נזירים וב״ה אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו ובגמרא מי שלא נתקיימו דבריו אמאי הוי נזיר אמר רב יהודה אימא מי שנתקיימו דבריו: \n", + "ומ\"ש לא הגיע אליהם וכו'. שם במשנה הרתיע לאחוריו אינו נזיר ר\"ש אומר יאמר אם היה כדברי הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה ופסק כת\"ק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן האומר הריני נזיר אם יהיה בכרי זה מאה כור וכו'. שם (דף ל\"ד) בסוף הפרק פלוגתא דר\"י ור\"ש בברייתא ופסק כר\"י דהלכה כותיה לגבי ר\"ש ועוד דסתם מתני' כוותיה: \n\n" + ], + [ + "היו מהלכים בדרך וראו את הכוי מרחוק וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש וה\"ה אם ראו אנדרוגינוס וכו'. בתוספתא פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש שהכוי דמו טעון כיסוי כחיה וכו'. משנה פ\"ב דבכורים. \n", + "ומ\"ש שהאנדרוגינוס מטמא בלובן כאנשים וכו'. בתוספתא דבכורים: \n\n" + ], + [ + "וכן אם ראו אנשים באים כנגדם מהם פקחים ומהם סומים וכו': \n\n" + ], + [ + "קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר וכו': כתב הראב\"ד דבר זה אינו מחוור למ\"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן היכי מייתי חטאת שהיא חולין לעזרה ואפשר דהלכתא כמ\"ד דאורייתא דרב כהנא וכו' ור' יוחנן ור\"ל ס\"ל דאורייתא פ' יוצא דופן עכ\"ל. ותמהני למה כתב כן בדרך אפשר דמילתא דפשיטא היא דלית הלכתא כרב כהנא לגבי ר\"י ור\"ל: \n", + "והאיש מדיר את בנו קטן בנזיר וכו'. משנה סוף פרק ד' דנזיר (דף כ\"ח:) האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר ובגמרא מאי טעמא רבי יוחנן אמר הלכה היא בנזיר. ומשמע בגמרא דדוקא בנזיר אבל לא בשאר נדרים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואם נטמא מביא קרבן טומאה. ומ\"ש רבינו וכשישלים נזירותו מביא קרבן טהרה וכו'. מבואר שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לא רצה הבן ומיחה בדבר זה או שמיחו קרוביו או שגילח שערו או שגלחוהו קרוביו וכו'. שם במשנה. וממה שכתב \n", + "רבינו ושתק הבן אפשר לומר שדעתו כדעת התוס' שכתבו דוקא שמיחו מיד כששמע ואם לא מיחו אז ושוב לימים מיחו אין בכך כלום אחרי שהתחיל הנזירות אלא שבסוף דבריו היה לו לגלות יותר: \n", + "ועד מתי יש לו להדירו וכו'. שם (דף כ\"ט:) עד מתי מדיר את בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר עד שיגיע לעונת הנדרים ופסק כרבי מחבירו: \n\n" + ], + [], + [ + "(טז-יז) העכו\"ם אין להם נזירות וכו' נשים ועבדים יש להם נזירות. משנה רפ\"ט (דף ס\"א): \n", + "והאב או הבעל מפר נזירות האשה וכו'. שם במשנה חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו (דף ס\"ב:) חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר נדרי אשתו ואינו מפר נדרי עבדו בגמרא ת\"ר למה רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ולערכים מ\"ש גבי נזיר דאמר רחמנא לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו א\"ה גבי נדרים נמי ואסיקנא אלא אמר אביי למה רבו צריך לכפותו לנזירות ואין צריך לכפותו לנדרים ואינו צריך לכפותו לשבועות מ\"ט דאמר קרא להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו. ופי' המפרש אלא אמר רבא הכי קתני למה רבו צריך לכפותו לנזירות שאם נדר בנזיר ואין רבו כופהו ה\"ז אסור ביין כל זמן שאינו כופהו לפי שאמרה תורה ואמרת אליהם לרבות את העבדים אבל לענין נדרים וערכים אינו צריך להפר וערך אין לו שאין גופו קנוי לו וכן בנדרים נמי אפי' בלא כפיה מותר לשתות ביין ולאכול מכל אוכלים וכו'. יצא הנשבע להרע לאחרים שאין הרשות בידו ה\"נ כיון דקא מכחיש כי לא אכיל ולא שתי ואיכא הפסד לרבו לא חיילא עליה שבועה: \n\n" + ], + [ + "נדר עבדו בנזירות ואמר לו מופר לך וכו'. משנה שם (דף ס\"ב:) הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו. ופירוש רבינו בה מבואר וכ\"כ בפירוש המשנה כלומר דדמי להא דאמרינן בפ' השולח עבד שהניח לו רבו תפילין יצא בן חורין וז\"ל אם אמר אדם לעבדו מופר לך כבר ביטל ממנו זכותו וחזר בן חורין לכך משלים נזירותו עכ\"ל: \n", + "והראב\"ד כתב כל זו הפיסקא אינה כלום וכו'. ואין בדבריו הכרח להטעות גירסת רבינו ופירושו: \n\n" + ], + [ + "עבד שנדר בנזירות וברח וכו'. שם במשנה עבר מכנגד פניו ר\"מ אומר לא ישתה ור' יוסי אומר ישתה ובגמרא מ\"ד ישתה סבר סוף סוף מיהדר הדר ואתי גביה לישתי חמרא כי היכי דלא ליכחוש ומ\"ד לא ישתה סבר ליהוי ליה צערא כי היכי דליהדר גביה. ויש לתמוה על רבינו שפסק כרבי מאיר במקום רבי יוסי וכבר השיגו הראב\"ד: \n", + "וכתב א\"א דלא כהלכתא וכו'. ונראה שרבינו היה גורס בהפך ר\"מ אומר ישתה ור' יוסי אומר לא ישתה. \n", + "ומ\"ש רבינו או שהלך מרבו, טעמו מפני שהוא בכלל עבר מכנגד פניו: \n", + "נזר והשלים נזירותו וגילח וכו' עד משעה שנטמא. תוספתא בסוף נזיר: \n", + "וכתב הראב\"ד אין לזה שורש אלא כשכפאו רבו וכו'. טעמו לומר דהא דקתני נדר ולא גילח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו קשה אם מונה ימי נזירות קודם שיצא לחירות כי לא גילח מאי הוי ולמה לא יצא ידי נדרו ולכך העמידה כשכפאו רבו עד שלא גילח וזהו שכתב אין לזה שורש אלא כשכפאו רבו כלומר אין לדין זה מקום אלא כשכפאו רבו, אך מה שסיים וכתב לומר שמביא קרבנותיו ומגלח נראה שאין לו ענין עם מה שכתב קודם ואפשר דאו או קתני וה\"ק אין לזה שורש אלא באחד משני פנים או כשכפאו רבו או בשלא כפאו רבו ומאי לא יצא לאו למימרא שלא עלו לו הימים שנזהר בנזירותו אלא היינו לומר שלא יצא עד שיביא קרבנותיו ויגלח. ומ\"ש ובנטמא ויצא לחירות מפרש בירושלמי וכו' בפ' הנזכר נטמא ואח\"כ יצא לחירות מביא קרבן טומאה מהו כשכפפו רבו או כשלא כפפו רבו וכו' אמר ר' יוסי בשכפפו רבו אנן קיימין. ומ\"ש והכי איתא בירושלמי. שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(כ-כא) נזירות נוהגת בפני הבית וכו'. בספ\"ג דנזיר (דף י\"ט:) תנן מי שנזר נזירות הרבה והשלים נזירותו ואח\"כ בא לארץ ב\"ש אומרים נזיר שלשים יום וב\"ה אומרים נזיר בתחלה. וכתב שם רבינו הנזירות א\"א בח\"ל מפני הטומאה ומה שאמרו בתוספתא שהנזירות נוהגת בין בארץ בין בח\"ל ר\"ל שכל מי שחייב עצמו נזירות בח\"ל נתחייב בזה על צד הקנס לפיכך יעלה לא\"י ויתחייב שם בנזירות עכ\"ל. ואיני יודע מי הכריחו לומר שהוא על צד הקנס דמשמע שמן הדין הוא חייב לנהוג נזירות בח\"ל שאע\"פ שיהיה טמא למה לא ינהוג מן הדין ביין ובתגלחת ולא גרע ממי שנזר והוא בין הקברות ועוד שמי שהוא בח\"ל אינו טמא מן התורה שהרי טומאת ארץ העמים אינה אלא מדרבנן וא\"כ אסור לו ליטמא בטומאה דאורייתא ואפי' בטומאה דרבנן נמי אסור. וגם רבינו כך היא דעתו שהרי כתב וכל זמן שהוא בח\"ל אסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח וכל דקדוקי נזירות עליו ואם עבר ושתה או גילח או נגע במת לוקה ומאחר שכן מן הדין הוא חייב לנהוג נזירות בח\"ל ולא משום קנס כמ\"ש בפירוש המשנה ופה בחיבור תיקן וכתב שהקנס הוא שמחייבים אותו לעלות לארץ. וג\"ז לא ידעתי מנין לו אדרבה שנינו במשנה שהילני המלכה נדרה נזירות שבע שנים והשלימה נזירותה ואח\"כ עלתה לארץ ואם כדברי רבינו למה לא חייבוה שתעלה לארץ: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א למה כופין אותו לעלות ולמנות וכו'. ואיני יודע למה אסור להזיר עכשיו בא\"י שאע\"פ שאנו טמאי מתים אם אחר שנזר יזהר מלטמא במת מה איסור יש בזה. ולענין מה שקשה על רבינו למה מחייבין אותו לעלות לא\"י י\"ל שהטעם מפני שכל שהוא בח\"ל בכל יום מיטמא בארץ העמים ומה שלא חייבו להילני המלכה לעלות אפשר שלא ידעו חכמים בנזירותה עד שעלתה לארץ או אפשר שהיתה צריכה לעמוד אותם שנים בח\"ל מפני תיקון המלכות אי נמי אפשר שלא עלתה לארץ אלא מפני שחייבוה לעלות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "סתם נזירות ל' יום וכו' ואפי' אמר הריני נזיר נזירות גדולה וכו'. משנה בפ\"ק (דף ז') סתם נזירות שלשים יום אמר הריני נזיר אחת גדולה הריני נזיר אחת קטנה אפי' מכאן ועד סוף העולם נזיר שלשים יום. ופירש המפרש אמר הריני נזיר אחת קטנה לא תהא פחותה מל' יום ואפילו אמר הריני נזיר יום אחד ה\"ז נזיר שלשים יום לפי שאין נזירות הפחותה משלשים יום או שאמר הריני נזיר אחת גדולה אפי' אמר שתהא גדולה מכאן ועד סוף העולם אינו נזיר אלא שלשים יום כדקאמר בגמ' דאי אמר הכי משמע דאמר אריכא עלי הדא נזירות דשלשים כמכאן עד סוף העולם: \n\n" + ], + [ + "פירש זמן פחות משלשים יום כגון שאמר הריני נזיר יום אחד וכו'. משנה שם (דף ס') סתם נזירות שלשים יום ומשמע דבין שאמר סתם הריני נזיר בין שאמר הריני נזיר יום אחד או עשרה ימים או עשרים יום נזיר שלשים יום לפי שאין נזירות פחות מל' יום ובגמרא מנא ה\"מ אמר רב מתנה אמר קרא קדוש יהיה יהיה בגימטריא תלתין הוו. וכתב רבינו בפירוש המשנה סמכו זה העיקר ר\"ל סתם נזירות שלשים יום למה שנאמר קדוש יהיה ומנין יהיה ל' לפיכך לא יהיה נזירות פחות משלשים יום וזה ענין מקובל ואמנם סמך לזה על דרך סימן: \n\n" + ], + [ + "פירש זמן יותר משלשים יום וכו' ה\"ז נזיר כזמן שפירש וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך גבי הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת וכן נלמד ממה ששנינו בספ\"ב הריני נזיר לכשיהיה לי בן ונזיר מאה יום: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר שעה אחת וכו'. נלמד ממה שנתבאר שאין נזירות פחות מל' יום. \n", + "ומ\"ש הריני נזיר ל' יום ושעה אחת וכו'. משנה בפ\"ק: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני וכו'. משנה בפ\"ק (דף ז') אמר הריני נזיר אחת גדולה הריני נזיר אחת קטנה אפי' מכאן ועד סוף העולם נזיר שלשים יום ובגמרא אמאי והא מכאן ועד סוף העולם קאמר ה\"ק אריכא לי הדא מילתא כמכאן ועד סוף העולם תנן הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני אומדים כמה ימים מכאן ועד מקום פלוני פחות משלשים יום נזיר שלשים יום ואם לאו נזיר כמנין הימים ואימא הכא נמי אריכא לי הא מילתא כמכאן ועד מקום פלוני אמר רבא שהחזיק בדרך ופי' המפרש אמר רבא התם ליכא למימר הכי דכשהחזיק בדרך כבר עסקינן דהואיל והחזיק בדרך וקאמר עד מקום פלוני מוכחא מילתא דאדעתא דליהוי נזיר כל זמן שיהא בדרך קאמר ועוד כיון שהחזיק בדרך ליכא למימר דאריכא ליה מילתא מכאן ועד מקום פלוני דהא חזינן (דלא אריכא ליה דרך) שהחזיק בדרך כבר: \n", + "ודע דבתר הכי פריך וליהוי כל פרסה ופרסה אמר ר\"פ באתרא דלא מנו פרסי וליהוי כל אוונא ואוונא וכו' כל מילתא דאית בה קיצותא לא קתני. ולכאורה נראה שה\"ל לרבינו לאוקומי באתרא דלא מנו פרסי אבל באתרא דמנו נזיר כמנין הפרסאות. וי\"ל דבשינויא דמילתא דלית בה קיצותא לא קתני מיתרצה נמי קושיא דלהוי כל פרסה ופרסה: \n\n" + ], + [ + "מי שאמר הריני נזיר שתי נזירות וכו'. משנה בריש פרק ג' (דף י\"ז) מי שנזר שתי נזירות מגלח את הראשונה יום שלשים ואחד ואת השניה יום ששים ואחד. \n", + "ומה שכתב אפילו אמר הריני נזיר מאה אלף נזירות וכו'. בפירקא קמא (דף ז') ובסוף הפרק ברייתא (דף ח':) הריני נזיר כל ימי חיי הריני נזיר עולם הרי זה נזיר עולם אפילו מאה שנה אפילו אלף שנים אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם. ופירש המפרש (בדף ז') אין זה נזיר עולם שיהא מגלח לסוף שלשים אלא נזיר לעולם דכחדא נזירות אריכתא דמי ואינו מותר בתגלחת כל ימיו עכ\"ל. ומשמע בהדיא מרישא ומסיפא שאם אמר הריני נזיר מאה נזירות או אלף שהוא מונה נזירות אחר נזירות עד שימות וסתם נזירות שלשים יום ולפיכך מגלח בסוף כל שלשים יום: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א קיצר בכאן שאם אמר וכו'. ואני אומר שאין כאן קיצור שהרי לקמן בפרק זה כתב החילוק שיש בין נזיר עולם לנזיר לזמן קצוב: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר כמין ימות השנה וכו'. משנה בספ\"ק (דף ח'): \n", + "ומה שכתב אם פירש שנות החמה וכו' ואם פירש שנת הלבנה וכו'. שם בברייתא: \n", + "ומה שכתב ואם סתם מונה שנ\"ד וכו'. יש לתמוה על זה דהא בירושלמי סוף פירקא קמא דנזיר אמרינן מה אנן קיימין אם כמנין ימות החמה שס\"ה נזירות (כמנין ימות החמה) אם כמנין ימות הלבנה שנ\"ד וכו' אם כמנין ימות השנה צריכא וכיון דבירושלמי אמרו צריכא היאך כתבה רבינו בפשיטות לקולא ואפשר שטעמו משום דתנן בפ\"ב דטהרות ספק נזירות מותר: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר אחת ומחצה וכו' אמר הריני נזיר ויום אחד וכו'. משנה שם (דף ז'): \n", + "אמר הריני נזיר ואחד וכו' עד הרי זה נזיר ד' נזירות. ברייתא בספ\"ק (דף ח':): \n", + "הריני נזיר שלשים ויום אחד וכו'. משנה שם (דף ז':) הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת נזיר ל\"א יום שאין נזירות שעות ובגמ' אמר רב לא שנו אלא דאמר ל\"א יום אבל אמר שלשים (יום) ויום אחד נזיר שתים סבר לה כרבי עקיבא דדריש לישנא יתירא: \n\n" + ], + [ + "מי שהיו שתי כיתי עדים מעידים אותו וכו'. משנה בספ\"ג (דף כ') וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "מי שנזר שתי נזירות וכו' עלתה לו ראשונה בשניה. תוספתא בנזיר פ\"ב. \n", + "ומ\"ש בין שנדר שתיהן כאחת בין שנדר זו אחר זו, כן משמע בירושלמי דנזיר פ\"ג. \n", + "ומה שכתב ואפילו הביא כפרתו וכו'. כן משמע בירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "מי שאמר הריני נזיר כל ימי חיי וכו'. ברייתא בספ\"ק (דף ח') כתבתיה בפרק זה אלא שנראה שלא היה רבינו גורס בה חילוק בין עולם ללעולם אלא חילוק בין נוזר לעולם לנוזר לזמן קצוב: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו זו הגירסא כך מצאתי וכו'. וכבר כתבתי שנ\"ל שגירסת רבינו בגמ' היתה כמו בירושלמי ובתוספתא: \n\n" + ], + [ + "מה בין נזיר עולם וכו'. במשנה פ\"ק (דף ד') שנינו מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער ומביא ג' בהמות ואם נטמא מביא קרבן טומאה. ופירש רבינו דהכביד שערו היינו מי\"ב חדש לי\"ב חדש דומיא דאבשלום דאיפליגו ביה תנאי בפ\"ק (דף ד' ה') ופסק כתנא קמא דאמר מי\"ב חדש לי\"ב חדש דכתב ויהי מקץ ימים לימים ויליף ימים לימים מבתי ערי חומה: \n", + "ומ\"ש ואבשלום נזיר עולם היה. שם: \n", + "ומ\"ש ודבר זה הלכה מפי הקבלה. אע\"ג דמייתי לה מקרא דויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח וכו' סובר רבינו שאינו מוכרח דהא אפשר לפרש בגוונא אחרינא אלא שקבלה היתה בידם ואסמכוה אקרא: \n\n" + ], + [ + "שמשון לא היה נזיר גמור וכו'. משנה שם נזיר שמשון הכביד שערו אינו מיקל ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה ובגמרא (דף ד':) מני מתני' לא ר' יהודה ולא ר\"ש דתניא ר' יהודה אומר נזיר שמשון מותר ליטמא למתים שכן מצינו בשמשון שנטמא ר\"ש אומר האומר נזיר שמשון לא אמר כלום שלא מצינו בשמשון שיצאת נזירות מפיו מני (לא ר' יהודה ולא ר\"ש) אי ר' יהודה הא אמר אפי' לכתחלה ומתני' קתני אם נטמא אי ר\"ש הא אמר לא חיילא עליה נזירות כלל לעולם ר' יהודה היא ואיידי דקתני גבי נזיר עולם אם נטמא תנא נמי גבי נזיר שמשון אם נטמא וכו' ושמשון לאו נדור הוה והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן התם מלאך הוא דקאמר ומנא לן דאיטמי למתים וכו' גמרא גמירי לה. וידוע דהלכה כר' יהודה לגבי ר\"ש ועוד דסתם מתני' כוותיה. והר\"י בן לב כתב בתשובה שקשה לו על פסק זה דרבינו דבנדון דידן פליגי ר' יהודה ור' יעקב בפ\"ק עם ר\"ש ור' יוסי דס\"ל לר\"ש ור' יוסי דבעינן שידור בדבר הנדור ומש\"ה אמר ר\"ש דלא חייל נזירות שמשון כלל דשמשון לאו נדור הוא אלא מלאך הוא דקאמר כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן ור' יוסי נמי ס\"ל דבעינן דבר הנדור ומש\"ה מתיר כמי שאמר הרי עלי כבכור וה\"ל ר\"ש ור' יוסי תרי ור' יעקב ור' יהודה תרי וכיון דר' יוסי לגבי כל חד מהני הלכתא כוותיה שמעינן דהלכתא כר' יוסי ור\"ש, וכיוצא בזה פסק הרי\"ף בהלכות טומאה בפלוגתא דאחותו ארוסה. ויותר קשה לפי המסקנא דקאמר דכ\"ע בעינן דבר הנידר דא\"כ ר' יוסי ור\"ש ור' יעקב כולהו ס\"ל דבעינן דבר הנידר ולא חייל כלל נזירות שמשון ואי משום הא לחוד לא הוה קשה שנוכל לומר שפסק כר' יהודה משום דסתם לן תנא כוותיה הריני כשמשון כבן מנוח וכו' הרי זה נזיר שמשון ואי קשיא הא קשיא דאיך פסק הרמב\"ם תרתי דסתרן אהדדי פסק דבעינן דבר הנידר ופסק כר' יהודה דחייל נזירות שמשון אע\"ג דשמשון לאו נדור הוא. ומה שעלה בדעתי בתירוץ קושיא זו דס\"ל להרמב\"ם במאי דאיתמר בגמ' גבי נזיר נמי הא כתיב לה' ומשני ההוא מיבעי ליה לכדתניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום יפה עינים וכו' אמרתי לו כמוך ירבו נזירים בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' היינו לר' יוסי ואי נמי לר\"ש ולר' יעקב אבל לר' יהודה ולסתם מתני' הוי טעמא משום דכתיב להזיר לה' לרבות דבר הנידר כי היכי דמרבינן משום דכתיב כי ידור נדר לה' את הבכור לר' יעקב ולר' יוסי חטאת ואשם ובהכי לא סתרן מתני' אהדדי דהא תנן במתני' טובא דבעינן דבר הנידר וסתם לן רבי דחייל נזירות שמשון אע\"ג דלאו נדור הוא עכ\"ל. x ודבר ברור הוא כמה דוחק הוא לומר דבר שלא נזכר בגמ' אפילו ברמז. ולי נראה לתרץ בע\"א דאמרינן בגמרא ושמשון לאו נדור הוא והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן התם מלאך הוא דקאמר ופירש רש\"י והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער וקס\"ד דמנוח קאמר להא מילתא דה\"ל דבר הנדור דאדם מדיר את בנו בנזיר. מלאך הוא דקאמר כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן אבל מפיו לא יצא עכ\"ל. והשתא איכא למימר לעולם לר' יהודה נמי בעינן דבר הנדור ומאי דאמר דחייל נזירות שמשון הוי טעמא משום דס\"ל דהוי דבר הנידר דמאי דכתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מנוח הוא דקאמר ליה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר וכו'. נלמד ממה ששנינו בפרק אלו מותרין (נדרים דף כ') וכתב רבינו פ״ב דנדרים נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו': \n", + "ומי שנדר נזיר כשמשון אינו יכול להשאל עליו. בפ״ב דנזיר (דף י״ג) גבי בעיא דרבא הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום ובפרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ״א:) אהא דתנן יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמנה לאוין החורש בשור בחמור וכו' (והוא) כהן ונזיר בבית הטומאה מתקיף (דף כ״ב) ולחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש (ביו״ט) ומשני וכו' מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ולא והרי הקדש בבכור והרי נזיר כנזיר שמשון משמע בהדיא דנזיר שמשון ליתיה בשאלה והטעם פירש״י משום דעל ידי מלאך קיבל נזירות עליו דההוא אין לו שאלה דצווי של מעלה הוא ובפ״ב דנזיר כתב שהטעם משום דשמשון לא הוה נדר. ורבינו נתן טעם מפני שנזירות שמשון לעולם היתה. ויש לדקדק על טעם זה דאטו מי שנזר נזירות עולם ליתיה בשאלה, ויש לדחוק ולומר דהכי קאמר מפני שנזירות שמשון כשהזירו המלאך לא הזירו לזמן כדי שנאמר שמי שנזר נזיר כשמשון לא יהא אסור אלא עד אותו זמן אלא לעולם הזירו וכיון שכן מי שהתפיס עצמו בו הרי הוא כמוהו ואין לו היתר לעולם: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני כשמשון כבן מנוח וכו'. משנה בפ\"ק (דף ד') הריני כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים את עיניו הרי זה נזיר שמשון ובגמרא למה לי למיתני כל הלין צריכי דאי אמר הריני כשמשון הו\"א שמשון אחרינא קמ\"ל כבן מנוח ואי תנא כבן מנוח הו\"א איכא דמיתקרי הכי קמ\"ל כבעל דלילה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו. וכתב הרא\"ש וז\"ל ה\"ג הריני כשמשון בן מנוח כבעל דלילה וכמי שעקר דלתות עזה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו למה לי למיתני כל הלין כלומר למה לו לפרש כל כך צריכי דאי תנא וכו' ולא היה במשמעות לשונו לשון נזירות קמ\"ל כבעל דלילה לכך צריך כל אלה. ולפי הענין נראה שצריך לפרש כל אלה כשמשון בן מנוח כבעל דלילה או כשמשון בן מנוח כמי שעקר וכו' כשמשון בן מנוח כמי שנקרו וכו' עכ\"ל. ובמפרש אחר שכתוב בו שהוא הרא\"ש כתוב כלשון הזה ואמרינן בגמ' דאפי' אמר כשמשון בן מנוח לא אמר כלום דהרבה אנשים נקראים כך עד שיאמר אחד מאלו הג' סימנים מובהקים עמו ובאחד מהם סגי ולא בעי כל שלשתן דבגמרא עביד צריכותא עד כבעל דלילה ותו לא. ונראה דאם אמר מג' סימנים הללו אין צריך להזכיר שמשון כיון דלא עביד צריכות מבעל דלילה ואי אמר כבן מנוח פירוש ואי אמר נמי כבן מנוח עכ\"ל. והתוס' כתבו וז\"ל כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה אבל כשמשון לחודיה או כבן מנוח לחודיה לא סגי עד שיאמר שלשתן כדמוכח בגמרא מכאן ואילך גריס ר\"ת וכמי שעקר דלתות עזה בוי\"ו וכמי שנקרו פלשתים את עיניו דאו או קאמר או שיאמר כמי שעקר או כמי שנקרו וכו' דאי אומר כבעל דלילה לחוד או כמי שעקר לחוד או כמי שנקרו פלשתים את עיניו לחוד דהוי נזיר שמשון דבהא ליכא למיטעי כלל עכ\"ל. וכן פירשו שאר מפרשים. ורבינו שכתב מי שאמר הריני נזיר כשמשון ה\"ז נזיר מן התגלחת וכו' ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון אינו נזיר נראה מדבריו שמן הסתם הוי נזיר עד שיאמר לשמשון אחר נתכוונתי וזה הפך מה שאמר בגמ' דאפילו אמר כשמשון בן מנוח אינו כלום כל זמן שלא אמר אחד מהשלשה סימנים. וליישב זה נחלקו גאוני עולם כי יש אומרים שיש הפרש בין האומר הריני נזיר כשמשון לאומר הריני כשמשון שהאומר הריני כשמשון כיון שלא הזכיר מלת נזיר אינו כלום ובזה הוא שאמרו בגמרא דאפי' אמר כשמשון בן מנוח אינו כלום עד שיאמר אחד מהג' סימנים ובזה הוא שכתב רבינו בסיפא אבל כשאמר הריני נזיר כשמשון אע\"פ שלא אמר יותר ה\"ז נזיר מאחר שהזכיר מלת נזיר ובזה הוא שכתב רבינו ברישא דבאומר כשמשון לחודיה ה\"ז נזיר מן התגלחת וכו'. והרב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל כתב זה באחד מהדרכים שכתב ליישב דברי רבינו עם סוגיית הגמ'. ומורי הרב ה\"ר יעקב בירב ז\"ל כתב להשיב על דברי בעלי סברא זו והעלה דלא שאני לן בין אומר הריני נזיר כשמשון בלא מלת נזיר לאומר הריני נזיר כשמשון. ולזה הסכים הרב ה\"ר יעקב ן' חביב ז\"ל אלא שמורי הריב\"ר ז\"ל סובר שדעת רבינו שבין אומר הריני כשמשון בין אומר הריני נזיר כשמשון אינו כלום ואפי' אומר הריני נזיר כשמשון בן מנוח עד שיאמר אחד מהשלשה סימנים וכדאמרינן בגמרא וכמו שפירשו המפרשים. ומה שכתב רבינו ברישא שאם אמר הריני כשמשון הרי זה נזיר מן התגלחת וכו' אין הכוונה שאמר כשמשון בלבד אלא כשאמר כשמשון בן מנוח בעל דלילה וכו' כמו שכתב בסיפא דהכא לא נחית לפרש אופן דיבורו לשיהיה נזיר אלא לומר שאינו אסור מלהטמא למתים ובסוף כתב שאינו נזיר אע\"פ שאמר כשמשון בן מנוח עד שיאמר כבעל דלילה וכו' וה\"ר יעקב ן' חביב ז\"ל סובר שאפילו אמר הריני כשמשון לבד הוי נזיר. וכדמשמע מרישא כדברי רבינו ואין בין האומר כשמשון לבד לאומר כשמשון בן מנוח בעל דלילה אלא שבאומר שמשון לבד אם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון נאמן ובאומר כשמשון בן מנוח בעל דלילה אע\"פ שאמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו כן לא מהני ליה והוה נזיר ונתלה לפרש כן במה שרבינו כתב ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר וכו' ארישא שאמר כשמשון לבד ועל פי זה פירש סוגיית הגמ' לדעת רבינו וכתב שכשאמרו בגמרא למה לי למתנא כל הלין כוונתו לומר שפירוש המשנה האומר כשמשון או כבן מנוח או כבעל דלילה ומש\"ה קשיא ליה דאמאי כי רוכלא מני להו דהא ודאי דכל אחד מהם הוא מספיק בעצמו והשיב לו דע שלא הבנת המשנה במה שחשבת שכל כינוי מספיק בעצמו לעולם אינו כן שאין מספיק כינוי אחד אלא כשלא יאמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר שאם יאמר כן לא הוי נזיר אבל כשיאמר כל הכינויים אף אם יאמר לאיש אחר נתכוונתי הוי נזיר ולזה רמז הוה אמינא למה שיוכל לטעון ולומר הנודר. והדבר מבורר כמה דחוק הוא פירוש זה וכבר הרגיש הרב בעצמו בחולשת פירוש זה שכתב ואם לא בדרך זה איני רואה לקיים פסק הרמב\"ם. ועוד שרבינו גבי כבעל דלילה וכו' כתב ואין אומרים שמא נעשו מעשים אלו לאיש אחר משמע דדוקא בשמא אין אומרים אבל אם הנודר אומר בברי לא נתכוונתי אלא לאיש אחר שנעשו לו מעשים אלו אינו נזיר והיינו מתניתין דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל דנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' שהדבר פשוט שכל שומע חרם לא יבין כי אם לחרם ממש ואפילו הכי כי פירש ואמר לא נתכוונתי אלא לחרמו של ים מהני וכן בכל אינך דמתני' ולא גרע בעל דלילה וכו' מכל אינך וזה הפך מה שכתב הרב הנזכר. והרב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל כתב בדרך שני כדברי הרב ה\"ר יעקב ן' חביב ז\"ל לחלק בין אומר הריני נזיר כשמשון לאומר כשמשון בן מנוח בעל דלילה שבזה אם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר אינו נזיר ובזה אע\"פ שאמר כן הוי נזיר וכבר כתבתי מה שקשה על פירוש זה מדתנן סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל. ותמהני על הרב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל שלא שת לבו לפרש לשון הגמ' למה לי למיתנא כל הלין וכו' בענין יסכים לפירושו: \n", + "ועל פירוש מורי הרב ה\"ר יעקב בירב ז\"ל ק\"ל שרבינו פסק בסמוך שהאומר הריני כבן חנה או כבן אלקנה הרי זה נזיר ולמה כשיאמר הריני כבן מנוח לא יהא נזיר דמאי שנא. ועוד שלפי מה שרצה הוא ז\"ל להסכים סברת רבינו עם סברת שאר מפרשים שאפילו יאמר כשמשון בן מנוח אינו כלום עד שיצרף עמהם אחד מהשלשה סימנים ה\"ל לרבינו לכתוב בעל דלילה בלא כ\"ף ומדכתביה בכ\"ף משמע דמילתא באפי נפשה היא ועוד שאף בן מנוח כתוב בקצת נוסחאות רבינו בכ\"ף ובגירסת המשנה ג\"כ כתובה בכ\"ף. לכך נראה לע\"ד שלדעת רבינו האומר הריני כשמשון או הריני כבן מנוח הוי נזיר והגירסא הנכונה בו היא כבן מנוח בכ\"ף והיא גירסת המשנה ובין שיאמר כשמשון ובין שיאמר כבן מנוח בין שיאמר כבעל דלילה הוי נזיר ומה שאמרו בגמ' למה לי למיתנא כל הלין וכו' ה\"פ למה לי למיתנא כל הני חמשה לימא תרי תלת מינייהו ומינייהו ילפינן לשארא ומשני צריכי דאי תנא כשמשון הו\"א איכא שמשון אחרינא כלומר הו\"א הא דקתני מתני' כשמשון לאו למימרא דאמר האי לישנא ממש דאם כן אינו נזיר דאיכא שמשון אחרינא ואין הוכחה בדבר שהוא מתכוין לקבל נזירות אלא היינו לומר שאמר אחד מהדברים המפורסמים שנעשו לשמשון להכי תנא חמשתן ללמדך שאומר כשמשון לבד או כבן מנוח לבד הוי כאומר כבעל דלילה או כמי שעקר דלתות עזה או כמי שנקרו פלשתים את עיניו. כנ\"ל ליישב דעת רבינו. ומורי הרב ה\"ר יעקב בירב ז\"ל אע\"פ שכתב להקל באומר הריני כשמשון לא רצה לסמוך על דבריו לענין מעשה: \n\n" + ], + [ + "שמואל הרמתי נזיר עולם היה וכו'. משנה בסוף מכילתין (דף ס\"ו) נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו נאמר בשמשון מורה ונאמר בשמואל מורה מה מורה האמורה בשמשון נזיר אף מורה האמורה בשמואל נזיר אמר (לו) רבי יוסי והלא אין מורה אלא של בשר ודם אמר לו ר' נהוראי והלא כבר נאמר איך אלך ושמע שאול והרגני שכבר היה עליו מורא של בשר ודם ומשמע דהלכה כרבי נהוראי וכן פסק רבינו שם וכתב תועלת ידיעתנו בשמואל אם הוא נזיר (או לא) למי שאמר הריני כשמואל או שיספר סיפור מסיפוריו כמו שאמרנו בשמשון והלכה כר' נהוראי עכ\"ל. ומדבריו אלה יש הוכחה גדולה למה שכתבתי בסמוך שדעת רבינו שהאומר כשמשון לבד או כבן מנוח לבד הוי נזיר שמשון: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר מלא הבית וכו'. משנה פירקא קמא (דף ח'). \n", + "ומה שכתב ויש לו לגלח משנים עשר חדש לשנים עשר חדש וכו'. הוא ממה שנתבאר בפרק זה (דף ד') גבי נזיר עולם: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר כשער ראשי וכו'. משנה שם (דף ח') הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום אי זהו שמגלח אחת לשלשים האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים ופירש המפרש הרי זה נזיר עולם לפי ששערות ראשו מרובים משני חייו ויהא מגלח כל ימיו אחת בסוף שלשים ויביא קרבן רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים (יום) והאי דקאמר כשער ראשי חדא נזירות אריכא קיבל עליו כשיעור שער ואינו יכול להשלימה ואינו מגלח לעולם אלא אי זהו שמגלח אחת לשלשים יום זה שאמר הרי עלי נזירות כשער ראשי דהואיל ואמר הרי עלי נזירות משמע דקא מפליג בין נזירות לנזירות ויהיה מגלח בסוף כל שלשים (יום) ומביא קרבן עכ\"ל. \n", + "ומה שאמר ובכל תגלחת אינו שותה יין וכו' עד הרי זה לוקה פשוט הוא שהרי אין שום דבר שיבדיל בין נזירות לנזירות לשיהיה מותר ביין או להטמא למתים: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר אם אוכל ככר זו וכו'. משנה בפ\"ב דנדרים (דף י\"ז): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) האומר הריני נזיר וכו' עד נזירות שניה. משנה בפירקא קמא דנדרים (דף י\"ז): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש והאומר הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן וכו'. משנה ספ\"ב דנזיר (דף י\"ג:): \n", + "ומ\"ש והרי שתיהן כנזירות אחת לפיכך אם נטמא בתוך נזירות של בנו וכו'. שם (דף י\"ד) נטמא בימי בנו ר\"י אמר סותר ר\"ל אמר אינו סותר ר\"י אמר סותר חדא נזירות אריכתא היא. ופירש המפרש ר\"י אמר סותר אף אותם ימים שמנה כבר על שלו דכיון דאילו מנה את שלו אינו מגלח בינתים כנזירות אריכתא דמי וסותר את הכל: \n", + "ומ\"ש נטמא אחר נזירות בנו וכו': כתב הראב\"ד א\"א אינו מחוור דלא פליגי ר\"י ור\"ל וכו'. וי\"ל דרבינו סובר איפכא דע\"כ ל\"פ אלא בימי בנו אבל אם נטמא אחר נזירות בנו מאחר שגילח על נזירות בנו מודה דלאו חדא נזירות אריכתא היא כיון שהיה הפסק תגלחת בין זו לזו והילכך אינו סותר אלא עד נזירות בנו. אחר שכתבתי זה מצאתי שכך פירשו התוס'. \n", + "ומ\"ש בכמה ימים משלים את שלו וכו' עד שהם מיום ע' עד הולד וכן כל כיוצא בזה. משנה בפ\"ב: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "האומר הריני נזיר לאחר כ' יום וכו'. שם (דף י\"ג:) בעי רבא אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מהו כיון דהלין מאה בעשרין לא שלמין לא חיילין או דילמא כיון דאית ליה גידול שער לבסוף חיילין ותיבעי ליה נזירות מועטת (חדא מגו חדא קמיבעיא ליה את\"ל נזירות מועטת) כיון דעשרה יומין הוא דיתירין לא סליק ליה הלין עשרה ודאי נזיר ק' יום כיון דאית ליה תמנין יומין לבסוף סלקין ליה (הלין עשרה) או לא אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר עולם מהו מי חיילא עליה את\"ל הכא כיון דאפשר לאיתשולי חיילא אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם מהו הכא לא אפשר לאיתשולי מי חיילא או לא וכו' פשוט מינייהו קדמייתא הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מונה עשרים (יום) ואח\"כ מונה שלשים (יום) ואח\"כ מונה שמונים כדי להשלים נזירות ראשונה. ופירשו התוס' הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מהו כיון דהלין מאה יום לא שלמין בהנך כ' יום לא חיילא נזירות של מאה יום עליה מעכשיו דמסתמא אין דעת זה האיש להפסיק נזירות שימנה עתה כ' יום מהמאה ואחר כ' יום ימנה נזירות שלשים יום שקבל עליו לאחר כ' יום ושוב ימנה פ' יום להשלים המאה אלא אחרי שאינו יכול להשלים נזירות של מאה יום כהלין עשרין דעתו שאלו עשרין יום יהיו פנויים ויהיה מותר ביין ובתגלחת כהנך כ' יום ואח\"כ ימנה ל' יום ויגלח ויביא קרבן ושוב ימנה שלשים יום רצופים ויגלח ויביא קרבן וכו' ומה שאמר מעכשיו מאה יום ר\"ל ומעכשיו ג\"כ אני מקבל מאה יום אחר שאעשה סתם הנזירות לאחר כ' יום וכו'. או דילמא כיון דאית ליה גידול שער לבסוף חיילא פי' כיון שנשארו לו ל' יום לאחר סתם נזירות כדי גידול שער היינו נזירות שלם חיילא ולא חייש בהפסקת נזירותו והכא נשארו לו פ' יום הילכך מונה כ' יום הללו לנזירות דמאה יום ויפסיק וימנה ל' ויגלח ויביא קרבן ואח\"כ ימנה פ' להשלמת מאה יום וכו'. ותיבעי ליה נזירות מועטת פי' סתם נזירות שהוא ל' יום וכגון דאמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעתה נזיר אי חיילא השתא וימנה כ' יום ויניח מנין זה וימנה ל' יום וימנה עשרה ימים להשלים נזירות ראשונים ולא יגלח עד ס' השלמת שניהם. חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה כלומר תחלה בנזירות מועטת שאל ושוב (שאל) בנזירות מרובה באת\"ל דאפילו את\"ל דנזירות מועטת לא חיילא כיון דעשרה יומין לבד הוא לא סלקי הנך עשרה שישלים אחר כ' לאיצטרופי לכ' שספר מתחלה משום דהנך עשרה לא חזו לנזירות לחודייהו ולהכי לא ניחא ליה להפסיק נזירותו אלא אלו כ' יום ורוצה שיהיו פנויים ויהיה מותר ביין ובתגלחת וליטמא למתים אכתי תיבעי ליה לנזירות מרובה במאה יום. ועל דרך זו המשיכו שאר הבעיות: \n", + "ורבינו א\"א לומר שמפרש כן שהרי הוא פוסק בכל הבעיות שבכ' יום ג\"כ נוהג נזירות. ולכן צ\"ל שהוא ז\"ל מפרש דלעולם בכ' יום הוא נוהג נזירות אלא דמיבעיא ליה אם עולים לו להצטרף עם מנין נזירותו או דילמא מונה הנזירות שנזר מעכשיו ואחר כך מונה הנזירות שנדר לאחר ל' יום ובאומר ומעכשיו נזיר עולם מיבעיא ליה מי חיילא עליה נזירות עולם מיד דכיון דאפשר לאיתשולי על ההיא דלאחר כ' יום חיילא עליה ההיא דנזיר עולם דכיון שהתחילה לחול בכ' יום שוב אין לה הפסק א\"ד כיון דהשתא מיהא לא איתשיל אע\"פ שהתחיל לנהוג נזירות מיד משום דאמר ומעכשיו בסוף כ' יום ימנה נזירות ל' יום ויגלח ויביא קרבנותיו ואח\"כ יהיה נזיר עולם ולא יגלח אלא מי\"ב לי\"ב חדש: \n", + "והשתא מ\"ש רבינו האומר הריני נזיר לאחר כ' יום וחזר ואמר הריני נזיר מעתה מאה יום וכו' היינו בעיא קמייתא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום והריני נזיר מעתה. היינו נזירות מועטת דאמרינן בה את\"ל נזירות מועטת כיון דעשרה יומין הוא דיתירין לא סלקין ליה הלין עשרה ודאי וכיון דלא סלקין ליה צריך למנות הנזירות שנזר מעכשיו ואחר כך ימנה הנזירות שנזר לאחר עשרים יום: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום וחזר ואמר הריני נזיר עולם מעתה. פסקה כאת\"ל דכיון דאפשר לאתשולי אנזירות שנזר לאחר עשרים יום חיילא נזירות עולם שכיון שהתחילה לחול בכ' יום שוב אין לה הפסק: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וכן אם אמר הריני נזיר שמשון וכו'. יש לתמוה שמאחר שבעיא זו לא איפשיטא לא בפשיטות בהדיא ולא באת\"ל היאך פסקה רבינו בפשיטות. ונראה לי שרבינו מפרש דכי איבעיא לן באומר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום וחזר ואמר הריני נזיר מעתה היינו לומר דמספקא לן דילמא כיון דאמר ומעכשיו נזיר חלה אותה נזירות בתוך כ' ושוב אין לה הפסק עד שישלמו כל ימי נזירות זה שהם ל' יום ואחר כך יגלח ויביא קרבנותיו ומאז והלאה ינהוג נזירות שמשון או דילמא הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום כיון דליתיה בשאלה כיון ששלמו הכ' חל נזירות שמשון מיד ושוב אי אפשר לו לגלח ופסקה לחומרא ואף על גב דקיימא לן ספק נזירות להקל וכ\"פ רבינו בפ\"ב י\"ל דה\"מ בנזירות דאיתיה בשאלה אבל בנזירות דליתיה בשאלה לא: \n\n" + ], + [ + "מי שאמר הריני נזיר יום אחד לפני מיתתי וכו'. נלמד מהא דאמרינן בריש נדרים (דף ג') גבי לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו וכו'. בר״פ מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ג) אבעיא דאי יש תחומין למעלה מעשרה ת״ש הריני נזיר ביום שבן דוד בא מותר לשתות יין בשבתות ובימים טובים ואסור לשתות יין כל ימות החול אי אמרת בשלמא יש תחומין היינו דבשבתות וימים טובים מותר אלא אי אמרת אין תחומין בשבתות וימים טובים אמאי מותר שאני התם דא״ק הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והא לא אתא אליהו מאתמול א״ה בחול כל יומא ויומא נמי לישתרי דהא לא אתא אליהו מאתמול אלא אמרינן לב״ד הגדול אתא ה״נ לימא לב״ד הגדול אתא כבר מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בע״ש ולא בעי״ט מפני הטורח ופריך בחד בשבא לישתרי לפשוט מינה דאין תחומין דאי יש תחומין בחד בשבא לישתרי דלא אתי אליהו בשבת. ופירש״י בחד בשבא לישתרי דודאי לא אתי משיח היום דהא אתמול בשבת לא אתא אליהו ומדקאסר ליה לפשוט דחייש לדילמא אתי אליהו ואין תחומין למעלה מעשרה ומשני האי תנא ספוקי מספקא ליה אם יש תחומין או אין תחומין ולחומרא ופירש״י מהא לא תיפשוט דאין תחומין דדילמא ספוקי מספקא ליה להאי תנא (דדילמא אין תחומין) ומש״ה אסור בחד בשבא ולחומרא. ואמרינן תו בגמ' דקאי אימת דקא נדר אילימא דקאי בחול כיון דחל עליה נזירות היכי אתיא שבת ומפקעא ליה אלא דקאי בשבת וקא נדר וביו״ט וקא נדר וההוא יומא דשרי ליה מכאן ואילך אסיר ליה. ופירש רש״י והא דקתני מותר לשתות בשבתות וי״ט אותו שבת או אותו יו״ט שנדר אבל מכאן ואילך אסור ואפי' בשבת. ויש לתמוה על רבינו שכתב שהטעם שמותר באותו שבת מפני שהוא ספק אם יבא בשבת וספק נזירות להקל ובגמ' לא אמרו כן אלא טעם ההיתר בשבת הוא מפני שקודם יום שבן דוד בא יבא אליהו וברי לנו שאין אליהו בא בע״ש. ועוד שהוא ז״ל כתב שהוא ספק אם יבא בן דוד בשבת ובגמרא אמרינן דודאי לא אתי בן דוד בשבת משום דמובטח להם לישראל שאין אליהו בא בע״ש ומה שאמרו שהוא ספק אם יבא בשבת אינו אלא על אליהו. ועוד דבגמ' אמרינן דמספקא ליה לתנא ולחומרא ורבינו כתב שספק נזירות להקל. והתימה מהראב״ד שלא השיגו. ויש לומר דההיא קושיא בתראה הוא דקשיא ליה לרבינו בהאי שהוא (ספק) [פסק] בפירוש דספק נזירות להקל ובהאי סוגיא אמרינן דהוי להחמיר ומש״ה פירש דהאי סוגיא אליבא דר״ש דאמר ספק נזירות להחמיר ולית הלכתא כוותיה והילכך אית לן למימר דתו לא צריכינן למיהב טעמא משום דלא אתא אליהו מאתמול וכן לא צריכינן לההוא דמובטח להם שאין אליהו בא בערבי שבתות וערבי ימים טובים אלא אפילו את״ל שאפשר שיבא בע״ש ובעי״ט אפי' הכי שרי בשבתות וימים טובים משום דמספקא לן אי אתי בן דוד בשבתות וימים טובים משום דאין תחומין או אי לא אתי משום דיש תחומין וספק נזירות להקל. זה נ״ל בדעת רבינו והוא כפתור ופרח: \n\n" + ], + [ + "נזיר ששלמו ימי נזירותו וכו'. פ\"ב שם (דף י\"ד): \n\n" + ], + [ + "מי שנדר בנזיר ודמה שאינו נדר וכו'. משנה בפ\"ה (דף ל\"א:) מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים ואסרו מונה משעה שנדר. \n", + "ומ\"ש ומד\"ס שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר וכו'. בספ\"ב דנדרים (דף כ') אהא דתנן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' ואם נשאלו עונשין אותם עונשין אותם ה\"ד כדתניא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר דברי ר' יהודה א\"ר יוסי בד\"א בנזירות מועטת אבל בנזירות מרובה דיו ל' יום אמר רב יוסף הואיל ואמרי רבנן אין נזקקין לו בי דינא דמזדקקי ליה לא עביד שפיר רב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה. ודבר ידוע דהלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה ופסק רבינו כרב אחא בר יעקב משום דבתרא הוא: \n", + "וכתב הראב\"ד ואם לא נהג איסור בעצמו אין נזקקין לו כלל פי' אם בא לישאל על נדרו אין מתירין לו נדרו כלל עכ\"ל. ופשוט הוא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "האשה שנדרה בנזירות וכו'. משנה בפ\"ד (דף כ\"ח) נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שעדיין לא גילחה. הכי אמרינן בגמ' דסבר תנא דידן. \n", + "ומ\"ש בד\"א בתגלחת הטהרה וכו'. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שקרבו הקרבנות וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שלשה מינים אסורין בנזיר וכו'. מפורש בתורה. \n", + "ומ\"ש בין פרי בין פסולת פרי. שם בגמרא (דף ל\"ד) מיין ושכר יזיר פרט מכל אשר יצא מגפן היין כלל מחרצנים ועד זג חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי אי מה הפרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור אמרת מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמרו ענבים לחים ויבשים הא כתיבי יין וחומץ הא כתיבי הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון וכו' אמר מר מה הפרט פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי פרי עינבי פסולת פרי מאי היא חומץ אף כל פרי מאי היא גוהרקי אף כל דפסולת פרי מאי היא אמר רב כהנא לאיתויי עינבי דכרים ועד זג אמר רבינא לאיתויי דבין הביניים ע\"כ. פירוש גורקי בוסר. ענבי דכרים ענבים שהתליעו. דבין הביניים דבר הקרוש שבין הזג והחרצן שממנו נעשים שמרים. ולא חשש רבינו לכתוב ענבים דכרים ולא שבין הביניים משום דמשמע ליה דבלשון בני אדם בכלל ענבים הם. \n", + "ומ\"ש אבל השכר של תמרים וכו' ושכר זה שנאסר עליו בתורה וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "היוצא מן הגפן כיצד וכו'. נתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש הזגים הם הקליפה החיצונה והחרצנים הם הפנימיים שזורעים אותם. משנה בפ\"ו כר\"י. \n", + "ומ\"ש וכן אם שתה רביעית יין. שם (בדף ל\"ח). \n", + "ומ״ש או אכל כזית מיין קרוש: ומ״ש אבל העלים והלולבים וכו'. בפ״ק דערלה ויליף לה מקראי בפ' ג' מינים (נזיר דף ל״ה): \n\n" + ], + [ + "כל איסורי הגפן מצטרפין זה עם זה וכו'. משנה בפרק ששי דנזיר. \n", + "ומה שכתב וכן אם אכלם זה אחר זה וכו'. שם בגמרא (דף ל\"ו ל\"ז): \n\n" + ], + [ + "דבר המותר אינו מצטרף לדבר האסור בנזיר וכו'. שם (דף ל\"ה) אמר רבי אבהו אבהו אר\"י כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת וכו'. איתיביה אביי המקפה של תרומה וכו' מאי טעמייהו לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור כלומר והרי דבשאר איסורין נמי היתר מצטרף לאיסור א\"ל מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כלומר וכי אמר רבי אבהו דבנזיר היתר מצטרף ולא בשאר איסורים היינו בדליכא כזית בכדי אכילת פרס וכו'. (דף ל\"ז) אמר ליה אביי ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא דילמא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא וכו' כדתניא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב ומכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה וכו' אמר ליה הא מני רבנן היא ורבי אבהו כי קאמר לרבי עקיבא. הרי דלרבנן איסורי נזיר ושאר איסורים שבתורה שוים שאין היתר מצטרף לאיסור אלא א\"כ יש באיסור כזית בכדי אכילת פרס: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וכן אם שרה פתו ביין והיה רביעית יין בכדי אכילת פרס מן היין וכו'. פשוט שם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב נתערב יין וכיוצא בו בדבש וכו'. זה מבואר מדאמרינן לרבנן דאיסורי נזיר שוים לשאר איסורי תורה: \n", + "וכתב הראב\"ד נתערב יין וכיוצא בו וכו' ואין שם רביעית בכדי אכילת פרס הרי זה אסור מדברי סופרים א\"א בעל הלכות לא אמר כן וכו': \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו כמו שביארנו בהלכות מ\"א. הוא ברפט\"ו. ומ\"ש הראב\"ד וכבר כתבנו ראיות לדבריו, הוא: \n\n" + ], + [ + "נזיר שאכל כזית ענבים כו'. ולוקה מלקות ששית משום לא יחל דברו וכו'. שם בדף ל\"ח: \n", + "כתב הראב\"ד ולוקה מלקות ששית משום לא יחל כו' א\"א ולמה הניח לאו שבכללות וכו'. מצאתי כתוב אין הגירסאות מתחלפות אלא בפסחים גרסינן רבה שהוזכר קודם אביי ובנזיר גרסינן רבא שהוזכר אחר אביי וזה כלל גדול כתבוהו התוס' בפ' במה מדליקין ובנזיר נקט אביי סברא דרבה דהוא רביה עכ\"ל. \n", + "ומה שכתב ואפילו סחט אשכול וכו'. רבותא אשמעינן דלא תימא היוצא מהענבים והענבים חדא מילתא הוא והכי אמרי' בברייתא ובגמ' דתרי מילי נינהו ולוקה על זה ועל זה. \n", + "ומה שכתב וכן אם אכל כזית והוא הדין לנזיר שגלח. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "נזיר ששתה רביעית יין ורביעית חומץ כו': כתב הראב\"ד א\"א אינו מחוור והלא שני שמות הם וכו': \n\n" + ], + [ + "נזיר שהיה שותה ביין כל היום כולו וכו'. משנה פ' ג' מינים (נזיר דף מ״ב) ופ' אלו הן הלוקין (מכות דף כ״א): \n", + "מדברי סופרים שאסור לנזיר וכו'. בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ט) לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב: \n\n" + ], + [ + "נזיר שגלח שערה אחת לוקה. בפרק שלשה מינים (נזיר דף מ') אמר רב (חסדא) ללקות באחת ובתוספתא פרק רביעי התגלחת אין לה שיעור: \n", + "ומה שכתב בין בתער בין בזוג והוא שקצצה מעיקרה כעין תער וכן אם תלשה בידו לוקה. בפרק שלשה מינים (נזיר דף ל״ט ע״ב) תנו רבנן תער אין לי אלא תער תלש מירט סיפסף כל שהו מניין ת״ל קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו דברי רבי יאשיה רבי יונתן אמר תער אין לי אלא תער מירט תלש סיפסף כל שהוא פטור ופסק כרבי יאשיה והטעם משום דבתר הכי אמרי' בתער אין במידי אחרינא לא והא קתני מניין לרבות את כל המעבירים אלא אימא כעין תער ומדמותיב גמרא מדקתני מניין לרבות את כל המעבירים והיינו כר' יאשיה משמע דהכי קי״ל. \n", + "ומה שכתב אחד המגלח ואחד המתגלח וכו'. שם (דף מ\"ד) אמר קרא תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לאחר. \n", + "ומה שכתב ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשה לעיקרה וכו'. (שם): \n\n" + ], + [ + "העביר על ראשו סם וכו'. (שם): \n\n" + ], + [ + "נזיר שגילח כל ראשו וכו'. משנה פרק שלשה מינים (נזיר דף מ״ב): \n\n" + ], + [ + "נזיר חופף על שערו וכו'. שם משנה וגמרא ויהיב טעמא לאיסורא דסורק משום דכל הסורק להסיר נימין המדולדלות קא מתכוין. \n", + "ומ\"ש ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי. שם במשנה ר' ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ובגמ' איבעיא להו מפני שהיא משרת את השער תנן או דילמא מפני המשרת למאי נ\"מ כגון דאיכא אדמה דלא מתרא אי אמרת מפני שהיא משרת תנן היכא דידעין דלא מתרא שפיר אלא א\"א מפני המשרת כלל כלל לא ואע\"ג דלא איפשיטא פסק רבינו כלישנא דמיקל משום דספק נזירות להקל ואפי' באדמה המשרת כתב רבינו דאינו לוקה משום דאינו מתכוין להשיר וקי\"ל כר\"ש דבר שאין מתכוין מותר. ומ\"מ איכא למידק אמאי פסק רבינו כר\"י דיחידאה הוא ואפשר שהוא ז\"ל סובר דר\"י לפרש דברי ת\"ק אתא: \n\n" + ], + [ + "נזיר שנטמא למת וכו'. שם (דף מ\"ב): \n\n" + ], + [ + "נטמא למת פעמים הרבה וכו'. משנה פרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ\"א) ופרק שלשה מינים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א בשנטמא ופירש וכו' אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו וכו'. פ' ג' מינים אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב (לא יטמא וכו') להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות וכו' עד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וכו' אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי אמר ר\"י כאן בבית (כאן) בשדה בבית נמי כיון דאעיל ידיה אסתאב כי עייל כולי האי טמא הוא אלא א\"ר אלעזר צירף ידו משום טומאה איכא משום ביאה ליכא וצירף גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתו הא א\"א דלא עייל חוטמו ברישא ונחית ליה טומאה אלא אמר רבא הכניס ידו משום טומאה איכא משום ביאה ליכא הכניס גופו טומאה (וביאה) בהדי הדדי קא אתיין והא א\"א דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחית להו טומאה אלא אמר ר\"פ כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל בא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין ומר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתא אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין. וכתב רבינו מדעתו כלומר שאם פרעה שלא מדעתו אנוס הוא ופטור: \n", + "וכתב הראב\"ד בד\"א בשנטמא ופירש וכו'. א\"א עיינתי בשמועה דמס' נזיר וכו'. ולכאורה דברי הראב\"ד נראים בטעמם. וי\"ל שדעת רבינו דכי אמרי' רבה ורב יוסף הלכה כרבה ה\"מ כי איפליגו אליבא דנפשייהו אבל היכא דאיפליגו במילתא דאחריני לא והכא איפליגו במאי דאמר רב הונא וכיון דרב יוסף אמר האלהים משמע דדקדק בשמועתו יפה ונקיטינן כוותיה וכ\"נ מדברי הרא\"ש בהלכות טומאה שפוסק x כרב יוסף: \n\n" + ], + [], + [ + "נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה וכו': \n\n" + ], + [ + "המטמא את הנזיר וכו': ומה שכתב ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר. בפרק שלשה מינים (נזיר דף מ״ד) וטומאה נעשה בה מטמא כמיטמא קל וחומר מתגלחת ומה תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים עשה בה מגלח כמתגלח טומאה שהיא סותרת את הכל אינו דין שנעשה בה מטמא כמיטמא אמר קרא וטמא את ראש נזרו: \n\n" + ], + [ + "נזיר טהור שטימא עצמו וכו' וכן אם נזר בבית הקברות לוקה אף משום בל תאחר. בריש נדרים (דף ג') אמרי' מקיש נזירות לנדרים מה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר אף נזירות עובר בבל יחל ובל תאחר וקאמר (דף ג' ע\"ב) בל תאחר דנזיר היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר אכל קם ליה בבל יאכל וכו' (שתה קם ליה בבל ישתה) אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דמן ההיא שעתא הוה ליה נזיר וכו' דאמרינן דילמא השתא מיית רב אחא בר יעקב אמר כגון שנזר והוא בבית הקברות וקם ליה בבל תאחר וכו' משום דקא מאחר נזירות דטהרה אמר רב אשי הואיל וכן נזיר שטימא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר דנזירות טהרה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "נזיר ששתה יין וכו'. פ' ג' מינים (נזיר דף מ״ד) (משנה) היוצא מהגפן אינו סותר: \n", + "וכן אם גילח מיעוט שער ראשו. שם (דף מ') אמר רב חסדא וכו' לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו. \n", + "ומ\"ש בין בשוגג בין במזיד. נלמד ממה שיבא בסמוך לענין סותר שאין חילוק בין שוגג למזיד: \n", + "נתגלח רוב ראשו בין בתער בין שלא בתער. ומ״ש ולא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן. בפ' ג' מינים (נזיר דף ל״ט) נזיר שגילחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשן לעיקרן אינו סותר. \n", + "ומ\"ש בין בזדון בין בשגגה. בתוספתא דנזיר פ\"ד. \n", + "ומ\"ש אפי' גילחוהו ליסטים וכו'. משנה שם (דף ל\"ט) גילח או שגלחוהו ליסטים סותר שלשים יום ולקמן (דף מ\"ד) אמרי' ותגלחת לא תסתור כלל ק\"ו מיין ומה יין שלא הותר מכללו אינו סותר תגלחת שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור בעינן גידול שער והא ליכא ופירש המפרש בעינן גידול שער כדי לקיים בו מצות גילוח ביום הבאת קרבנותיו וליכא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כיצד נדר נזירות מאה יום וכו'. ומ\"ש וכל אותם השלשים יום כל דקדוקי נזירות עליו וכו': \n\n" + ], + [ + "נזיר שנטמא בין בזדון וכו'. בפרק ב' דכריתות (דף ט') תנן דנזיר שנטמא מביא על הזדון כשגגה ובגמרא מייתי לה מדכתיב וכי ימות מת עליו בפתע פתאום פתע זה שוגג פתאום זה אונס ומשמע נמי מזיד. ובתוספתא דנזיר פ\"ד בין שנטמא הוא בין שטמאוהו אחרים בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון סותר את הכל וחייבין קרבן. \n", + "ומ\"ש סתר את הכל. משנה פ\"ג (דף ט\"ז) הריני נזיר נטמא יום ל' סותר את הכל וכו' הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר את הכל ר\"א אומר אינו סותר אלא שלשים וידוע דהלכה כת\"ק. \n", + "ומ\"ש ומגלח תגלחת טומאה וכו', מפורש בתורה. \n", + "ומ\"ש ואפילו נטמא ביום מלאת נזרו בסוף היום: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נטמא אחר יום מלאת וכו'. במשנה הנזכרת הריני נזיר מאה יום נטמא יום ק\"א סותר ל' ר\"א אומר אינו סותר אלא ז' וידוע דהלכה כתנא קמא. \n", + "ומה שכתב ואם נטמא אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים וכו'. משנה בסוף פרק שלשה מינים (נזיר דף מ״ז) וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נטמא ביום שלאחריו וכו'. בפ\"ב (דף י\"ד:) נטמא ביום גידול שער רב אמר אינו סותר וכו' ושמואל אמר סותר ומפרש רבינו דיום גידול שער היינו ביום של אחר יום הבאת קרבנותיו ופסק כרב באיסורי. \n", + "ומ\"ש או גילח אחר מלאת: \n\n" + ], + [ + "נטמא ביום שנדר או בשני וכו'. בפרק שלישי (דף י\"ט:) א\"ל רב פפא לאביי הלין ימים דקא אמרינן דנפיק חד ומתחילין תרין או דילמא דנפקין תרין ומתחילין תלתא לא הוה בידיה אתא שייליה לרבא א\"ל יפלו כתיב כלומר דמשמע דלהוו תרין בנפילה וכגון דנפקין תרין ועיילין תלתא. וסובר רבינו דלדברי הכל בעי ולא כדברי המפרשים שכתבו דלא בעי אלא לר\"א ואע\"ג דלכאורה משמע כדבריהם דהכי איתא התם (דף ט\"ו:) מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' היה שם שלשים יום אינו עולה לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה יצא ונכנס עולין מן המנין ומביא קרבן טומאה ר\"א אומר לא בו ביום שנאמר והימים הראשונים יפלו שיהיו לו ימים ראשונים משמע דת\"ק לא דריש ימים שנים וסובר רבינו דא\"א דלא דרשינן ליה דהא קרא כתיב ועוד דהיאך אפשר דאכפול אמוראי בתראי למבעי ולא הדורי למיפשט אליבא דלא כהלכתא הלכך ע\"כ לומר דכ\"ע דרשי ימים שנים אלא דת\"ק לא דריש לה אלא לנזיר טהור שנטמא כדמשמע מפשטיה דקרא ולא לטמא שנזר ור' אליעזר דריש ליה אף לנזיר טמא ואע\"ג דעולא הוה ס\"ד דלא אמר ר\"א אלא בטמא שנזר אבל בנזיר טהור שנטמא אפילו יום אחד (יום) סותר וסברא זו הפוכה מסברת רבינו אין בכך כלום דהא איתותב עולא: \n", + "ודע דאמרי' בגמ' (דף י\"ט:) ואיצטריך למכתב ימים ואיצטריך למכתב יפלו דאי כתב רחמנא ימים (ולא כתב יפלו) ה\"א דנפקין חד ועיילין חד ואי כתב יפלו ולא כתב ימים ה\"א אפי' חד כתב רחמנא ימים כך היא הגירסא לדעת רבינו ונ\"ל דה\"פ אי כתב יפלו ולא כתב ימים ה\"א אפילו חד דאע\"ג דרבא פשט דבעינן תרין דאינון תלתא משום דכתיב יפלו היינו משום דכתיב נמי ימים דנפילה מורה על שלם שנפל וכיון דקאי אימים צריך ששני ימים שלמים יפלו ואי לא כתיב ימים אף על פי שנפילה מורה על שלם שנפל ויפלו לשון רבים הו\"א דלאו דוקא אלא ה\"ק כל הימים שמנה יפלו ארבעה או ג' או ב' או א' השתא דכתב ימים ויפלו משמע ודאי דתרי יומי שלימי יפלו קאמר. ועוד היה אפשר לומר דסבר רבינו דהלכה כר\"א מדמהדרי אמוראי בתראי למיבעי ומיפשט אליביה וכן פסק בפירוש המשנה. אבל קשה לזה דא\"כ לא היה לרבינו להשמיט הא דתניא נטמא בסוף מאה יכול יהא סותר ת\"ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים: \n\n" + ], + [ + "נדר בנזיר והוא טמא מת וכו'. ברפ\"ג (דף ט\"ז:) מי שנזר והוא בבית הקברות ר\"י אמר נזירות חלה עליו ור\"ל אמר אין נזירות חלה עליו ואסיקנא (דף י\"ז) מיחל כ\"ע ל\"פ דחיילא אלא כי פליגי למילקי ר\"י סבר כיון דחיילא לקי ור\"ל סבר לא לקי וחיילא ואיתותב ר\"ל ובלאו הכי ידוע דהלכה כר\"י: \n", + "ומ\"ש ואם שהה בטומאתו כמה ימים אין עולין לו. משנה שם מי שנזר והוא בבית הקברות אפילו שהה שם שלשים יום אין עולים מן המנין. \n", + "ומ\"ש ויום שביעי שלו עולה ממנין נזירות וכו'. בברייתא שם (דף י\"ז) אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו למנין ונזיר טהור שנטמא אין ז' עולה לו למנין ופירש המפרש שביעי עולה לו למנין דכיון דטבל והוי טהור מתחיל למנות מבו ביום לפי שאינו מביא קרבן ונזיר טהור שנטמא אין ז' שלו עולה מן המנין אע\"פ שטבל והוא טהור עד יום ח' שמביא בו קרבנותיו: \n\n" + ], + [ + "מי שנדר והוא בבית הקברות נזירות חלה עליו. נתבאר לעיל בסמוך. \n", + "ומ\"ש ואפילו שהה שם שלשים יום אין עולים לו מן המנין. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ולוקה על שהייתו. שם בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מהו בעי שהייה למלקות או לא ה\"ד אילימא דאמרי ליה לא תנזור למה לי שהייה נזיר מ\"ט לא בעי שהייה דקא מתרי ביה ה\"נ קא מתרי ביה אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו (את) המעזיבה כי גמירי שהייה בבית המקדש אבל אבראי לא או דילמא ל\"ש תיקו ופירש המפרש בעי שהייה למלקות דלא לילקי עד דלישהי ביה כדי שיעור השתחויה כדמפרש במסכת שבועות בפ' ידיעות הטומאה נזיר טהור הנכנס בבית הקברות מ\"ט לא בעי שהייה דקא מתרו ביה לא תכנס לבית הקברות ה\"נ מתרו ביה לא תנזור לא תנזור ושהייה למה לי. כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל בבית הקברות שמפסיק בינו לבין הטומאה ונדר בעודו בשידה שהוא טהור ואח\"כ בא חבירו ופרע את המעזיבה שהוא תחתיו. בעי רב אשי נזר והוא בבית הקברות טעון גילוח או לא כי בעי תגלחת טהור שנטמא דקא מטמא לנזירותיה אבל טמא שנזר לא או דילמא ל\"ש ופשטינן (דף י\"ח) דלא בעי גילוח דתניא וטמא את ראש נזרו (במי שהיה) טהור ונטמא הכתוב מדבר שהוא טעון העברת שער ולפטור את הנזיר בקבר. ומלשון רבינו שכתב לוקה על שהייתו שם משמע דבעי שהייה וטעמו משום דלא אמרו דלא בעי שהייה אלא היכא דאמרי ליה לא תנזור אבל אי לא אתרו ביה הכי לא סגי בלא שהייה דהא א\"א להתרות בו לא תטמא דהא טמא ועומד הוא אבל אפשר להתרות בו לא תשהה שם: \n", + "ומ\"ש ואם התרו בו שלא יזיר וכו'. לשון זה אינו מכוון דמשמע שאם לא התרו בו מגלח והא ליתא שכבר נתבאר בסמוך שאם נדר בנזיר והוא טמא מת חלה עליו נזירות ואם גילח לוקה. ועוד דמשמע דאין חילוק בין התרו בו שלא יזיר ללא התרו בו אלא שזה אינו מגלח שערו כשיצא משם וזה מגלח וזה אינו שהרי יש ביניהם שכשהתרו בו שלא יזיר א\"צ שהייה וכבר הגיהו הראב\"ד בזו. וכתב ואם התרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו א\"א ואם התרו שלא יזיר א\"צ שהייה עכ\"ל. ונ\"ל שצריך להגיה בדברי רבינו למחוק וי\"ו דואם התרו ולכתוב וי\"ו באינו מגלח וה\"ג ולוקה על שהייתו שם אלא אם התרו בו שלא יזיר שם ואינו מגלח שערו כשיצא משם דהשתא משתמע שפיר דכשהתרו בו שלא יזיר שם לוקה בלא שהייה ומשתמע שפיר שאינו מגלח שם כשיצא משם אנזר בבית הקברות קאי ולא אהתרו בו בלבד: \n", + "ומ\"ש אינו מגלח שערו כשיצא משם. נראה דהיינו בעיא דרב אשי דפשטינן דלא בעי גילוח והבאת ציפרים דההוא גילוח אין מקומו שם ושייך שפיר למימר ביה כשיצא משם. \n", + "ומ\"ש ואם נטמא שם בבית הקברות באחת מן הטומאות וכו', כלומר דהנכנס בבית הקברות אע\"פ שהוא טמא אין הנזיר מגלח עליה וכדתנן בפ\"ז דנזיר (דף נ\"ד) דגולל ודופק הם מהדברים שאין הנזיר מגלח עליהם והשתא קאמר שאם נטמא שם באחד מהדברים שהנזיר מגלח עליהם המנויים בפרק הנזכר (דף מ\"ט) אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה והיינו דתנן בפ\"ג (דף ט\"ז) מי שנזר והוא בבית הקברות אינו מביא קרבן טומאה: \n\n" + ], + [ + "נכנס לשם בשידה וכו'. נתבאר בסמוך: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אין דרך הסוגיא כן וכו'. ובאמת פשטא דשמעתא כדברי הראב\"ד וליישב ד' רבינו צ\"ל שהוא ז\"ל מפרש דהכי קא מבעיא בעי שהייה למלקות שאם ישהה ילקה או לא בעי שהייה כלומר שהייה אין לה ענין שאינה מעלה ולא מורדת דאפילו שהה אינו לוקה דכי גמירי שהייה דלקי עלה במקדש אבל אבראי לא לקי עלה ואסיקנא בתיקו ולקולא: \n\n" + ], + [ + "יצא ונכנס וכו'. משנה שם מי שנזר והוא בבית הקברות אפילו היה שם שלשים יום אין עולים לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה יצא ונכנס עולים לו מן המנין ומביא קרבן טומאה ובגמרא (דף י\"ט) קתני עולים לו מן המנין משום דיצא חל עליה נזירות אמר שמואל כגון (שיצא) והזה ושנה וטבל אלא נכנס הוא דעולים לו מן המנין לא נכנס אין עולין לו מן המנין לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא יצא אלא אפילו נכנס עולין לו מן המנין והטעם משום דטומאת בית הקברות אינה מהטומאות שהנזיר מגלח עליהן כמ\"ש בסמוך: \n", + "כתב הראב\"ד יצא מבית הקברות וכו' אין אותם הימים עולים לו פי' כדי שיגלח ויביא קרבן טומאה עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש ואפילו נכנס ביום שמיני שלו הרי השביעי שלו עולה לו מן המנין. ברייתא שם (דף י\"ז) אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא נזיר שביעי שלו עולה לו מן המנין ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין ואע\"ג דאמר רב חסדא רבי היא ור' יוסי בר יהודה פליג עליה הא קי\"ל הלכה כרבי מחבירו. \n", + "ומ\"ש ואם נטמא וכו'. כבר כתבתי דהיינו דתנן ומביא קרבן טומאה. \n", + "ומ\"ש ואם נטמא שם אחר שנכנס. ק\"ל מאי איריא שם ואחר שנכנס אפילו נטמא חוץ וקודם שנכנס מאחר שהיא טומאה שהנזיר מגלח עליה סותר ומביא קרבן ומגלח וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "תגלחת הטומאה כיצד וכו'. משנה בפרק שלשה מינים (נזיר דף מ\"ד:) תגלחת הטומאה כיצד מזה בשלישי ובשביעי ומגלח בשביעי ומביא את קרבנותיו בשמיני ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום וכו' ואינו מביא קרבנותיו אלא א\"כ היה לו הערב שמש: \n\n" + ], + [ + "מאימתי מתחיל למנות משיביא חטאתו וכו'. בפ\"ג (דף י\"ח ע\"ב) וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "הרי שהזה בשלישי ובשביעי ולא טבל וכו' x: \n\n" + ], + [ + "כשמגלח הנזיר תגלחת הטומאה וכו'. הכי משמע במשנה פ' ג' מינין (נזיר דף מ״ה): \n", + "ומ\"ש ובין שגילח במדינה וכו'. בסוף תמורה (דף ל\"ג:) אלו הן הנקברין וכו' שער נזיר ופטר חמור ובגמרא (דף ל\"ד) רמי ליה טבי לר\"נ תנן שער הנזיר יקבר ורמינהי האורג מלא הסיט מצמר בכור (בבגד) ידלק הבגד משער הנזיר ופטר חמור בשק ידלק השק א\"ל כאן בנזיר טמא כאן בנזיר טהור א\"ל שנית נזיר אנזיר פטר חמור אפטר חמור קשיא אישתיק ולא א\"ל ולא מידי א\"ל מידי שמיע לך בהא א\"ל הכי א\"ר ששת כאן בשק כאן בשער אתמר נמי אריב\"ח כאן בשק כאן בשער. ופירש\"י כאן בשק הא דקתני ידלק היינו שארג שער נזיר ופטר חמור בשק דאי אמרת יקבר אתי איניש ומתהני ביה הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן ומתני' בשער עצמו שלא נארג ואידי ואידי בטהור או טמא. \n", + "ומ\"ש ואפרו אסור וכו'. שם בגמ' (דף ל\"ד). \n", + "ומ״ש והמגלח במקדש אם השליכו תחת דוד האשם יצא. פ' ג' מינים (נזיר דף מ״ה:): \n\n" + ], + [ + "נזיר שנטמא טומאות הרבה וכו'. משנה בפ\"ב דכריתות (דף ט') חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה וחד מינייהו נזיר שנטמא טומאות הרבה. \n", + "ומ\"ש בד\"א שנטמא פעם שניה קודם שיביא קרבנות טומאה הראשונה וכו'. בפרק ג' (דף י\"ח:) נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו מביא אלא קרבן אחד נטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני מביא קרבן על כל אחד ואחד מתחיל ומונה מיד דברי ר\"א וחכ\"א קרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו הביא חטאתו ונטמא (והביא חטאתו ונטמא) מביא קרבן על כל אחד ואחד הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא אומר כשם שחטאתו עיכבתו כן אשמו עיכבו בשלמא לר\"א אמר קרא וקידש את ראשו ביום ההוא אע\"פ שלא הביא קרבנותיו ורבנן הוא אע\"פ שלא הביא אשמו אלא ר' ישמעאל ההוא למה לי אמר לך ההוא אע\"פ שלא הביא עולתו ורבנן עולה לא בעי מיעוטא דורון בעלמא הוא ופסק כחכמים: \n", + "ודע דגרסינן בההוא פירקא (דף י\"ח) מאן תנא הא דת\"ר אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין אמר רב חסדא רבי היא דאמר רבי אין נזירות טהרה חלה אלא עד שמיני דאיתימא רבי יוסי ברבי יהודה היא האמר נזירות דטהרה משביעי הוא דחיילא מאי רבי ומאי רבי יוסי ברבי יהודה דתניא וקידש את ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו דברי רבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר ביום תגלחתו. והא דתנן נזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד מאן תנא (אמר רב חסדא) ר\"י בר' יהודה היא דאמר נזירות טהרה משביעי חיילא ומשכחת לה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי ומני ר\"י ברבי יהודה כיון דלא יצא בשעה הראויה להביא בה קרבן אינו חייב אלא קרבן אחד דאי תימא רבי היא וכו' הרי יצאתה שעה שראויה להביא (בה) קרבן. ופירש רש\"י שטמא שנזר בשביעי שלו שטובל בו עולה לו מן המנין דהואיל ואינו בר קרבן מתחיל למנות מבו ביום. ונזיר טהור שנטמא אין ז' שלו עולה לו מן המנין דאין לו טהרה עד יום שמיני שמביא קרבנותיו דתניא וקדש את ראשו שיתחיל למנות לענין נזירות ביום הבאת קרבנותיו שהוא שמיני כדכתיב יביא שתי תורים. ביום תגלחתו שהוא שביעי כדכתיב וגלח את ראשו ביום השביעי יגלחנו. והא דתנן נזיר שנטמא וכו' מאן תנא חשיב להו טומאות הרבה ואפ\"ה לא מייתי עלייהו אלא קרבן אחד. אמר רב חסדא ר\"י ברבי יהודה היא דאמר נזירות טהרה משביעי שהוא יום תגלחתו חיילא עילויה ומשכחת לה דתהוי טומאות הרבה כגון שנטמא ומנה ששה כדי להזות עליו בשלישי ובשביעי וחזר ונטמא ביום שביעי דטומאה אחריתי איקרי הואיל וטבל בו ביום אבל בקרבן אינו חייב אלא אחד שכל זמן שלא יצתה שעה שראויה להביא קרבן שעדיין לא הגיע ליום שמיני אינו חייב אלא קרבן אחד אבל אם נטמא וחזר ונטמא בששי אינו קורא לו טומאות הרבה לפי שעדיין לא חל עליו טהרה כלל ודמי ליה טומאה אריכתא דאי אליבא דרבי לא משכחת לה דמיקרי טומאות הרבה ולא ליחייב אלא קרבן אחד דאי אמרת משכחת לה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו חייב אלא קרבן אחד לסוף ימי טהרתו כיון דנזירות דטהרה לא חיילא עליה עד יום שמיני כולה חדא טומאה אריכתא היא וליכא בה טומאות הרבה ואי אמרת כגון דנטמא בשמיני והויין להו טומאות הרבה הא נמי לא מתרצתה דלא יביא אלא קרבן אחד דאי אליבא דרבי כיון דמיטמא יום ח' שיצתה שעה שראויה להביא בה קרבן נתחייב על כל אחד הילכך לא מיתוקמא כרבי אלא כר' יוסי בר' יהודה ש\"מ עכ\"ל. וה\"נ אמרי בגמ' פ\"ב דכריתות: \n", + "והשתא חכמים דאמרי דאף בנטמא בח' וחזר ונטמא בשמיני מביא קרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו סברי דלא חיילא נזירות טהרה עליה עד שיביא חטאתו ורבי ור\"י בר' יהודה סברי שאע\"פ שלא הביא חטאתו חיילא עליה נזירות טהרה אלא דלרבי חיילא עליה מיום ח' ולר\"י ברבי יהודה מיום שביעי וההיא דנזיר טהור שנטמא אין שביעי עולה לו מן המנין אתיא כרבי וההיא דנזיר שנטמא טומאות הרבה אתיא כר' יוסי בר' יהודה: \n", + "ורבינו לעיל בפ\"ז כתב אבל נזיר טהור שנטמא אינו מתחיל למנות אלא מיום ח' והלאה והיינו כרבי וכאן פסק דנזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד והיינו כר' יוסי בר' יהודה ואח\"כ פסק שנתאחר כמה ימים אחר טהרתו קודם הבאת חטאתו ונטמא באותם הימים אינו מביא אלא קרבן אחד והיינו כחכמים וקשה שנמצא שהוא ז\"ל כמזכי שטרא לבי תלתא. ולתרץ זה נאמר דאיכא למידק אמאי אוקי רב חסדא ההיא דנזיר שנטמא טומאות הרבה כר\"י בר' יהודה דמשמע דלא אתיא אלא כוותיה הא כחכמים אתיא שפיר טפי וכן אמאי אוקי דנזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין כרבי הא כחכמים אתיא שפיר טפי. וי\"ל דאה\"נ דהני תרתי מתנייתא מיתוקמי שפיר אליבא דחכמים ומאחר שרבינו פסק כחכמים שפיר פסק בהני תרתי מתנייתא ולא אתא רב חסדא למימר אלא דהני תרתי מתנייתא לא מצינו לאוקומינהו כרבי וכר\"י בר' יהודה אלא חדא מצינו לאוקמה כרבי ולא כר' יוסי בר' יהודה וחדא מצינו לאוקומה כר\"י בר' יהודה ולא כרבי ואע\"ג דבפ\"ב דכריתות (דף ט') אההיא דנזיר שנטמא טומאות הרבה אמר רב חסדא מאן תנא ר\"י בר\"י היא לאו למימרא דלא מצינו לאוקומה אלא כר' יוסי בר\"י דהא ודאי כחכמים מיתוקמא שפיר טפי אלא לגבי רבי ור' יוסי בר' יהודה כמאן תנא מינייהו מצינן לאוקומה וקאמר דכר' יוסי בר\"י מצי מיתוקמא ולא כרבי: \n\n" + ], + [ + "נזיר שגילח תגלחת וכו'. משנה בפ\"ט (דף ס\"ג) נזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר ואם טומאת התהום אינו סותר אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר כיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף ע\"פ המערה טמא נמצא משוקע בקרקע המערה ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר ואמרינן מנא ה\"מ ואסיקנא טומאת התהום גמרא גמירי לה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים וכו'. בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ':) תנן נזיר ועושה פסח (הציץ מרצה וכו') נטמא טומאת התהום הציץ מרצה ובגמ' (דף פ״א:) אמר מר בר רב אשי לא שאנו אלא שנודע לו לאחר זריקה דכי אזדריק דם שפיר אזדריק אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה מיתיבי המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא אלא אי אתמר הכי אתמר אמר מר בר רב אשי לא תימא נודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה אלא אפי' נודע לו לפני זריקה מרצה. ורבינו נראה שפסק כלישנא קמא ויש לתמוה דכיון דאיתותב ההוא לישנא לא ה״ל למיפסק אלא כלישנא דאסיקנא, ואפשר שטעמו מדאמרינן בגמ' אהא דתנן נזיר שגילח וכו' מאן תנא אר״י ר״א היא דאמר תגלחת מעכבת כלומר מלשתות ביין דלרבנן דאמרי תגלחת אינה מעכבת אחר שנזרק הדם אין עוד עליו תורת נזיר ואפי' נודע לו קודם שגילח טהור וא״כ לרבנן נודע לו קודם זריקה סותר כמו קודם גילוח לר״א דהכי משמע דכי נודע לו קודם דבר המעכב סותר לכ״ע כך כתבו התוס' והוא נכון ליאמר בדעת רבינו. אבל ק״ל מההיא דתניא המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא, וי״ל דכל שלא נזרק עליו עדיין אלא אחד מן הדמים שייך למיתני טהור דלהבא הוא לענין לזרוק עליו שאר דמים ולגלח וכי אותיב מינה ה״מ לשנויי ליה הכי אלא דלפום מאי דסבר מאן דאותיב דלהבא לגמרי משמע אהדר ליה אלא אי אתמר והשתא מיתוקמא שפיר מימרא דמר בר רב אשי דאמר דלפני זריקה לא מרצה דהיינו לפני כל זריקה וכן איכא לאוקומי לישנא בתרא דקודם זריקה מרצה דהיינו אחר זריקת אחד מהדמים וקודם זריקת שאר דמים: \n\n" + ], + [ + "אי זו היא טומאת וכו'. בסוף נזיר (דף ס\"ג). \n", + "ומה שכתב ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד. שם ומשמע לרבינו דאתא למעוטי הרוג: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א בחיי ראשי לא עלה על דעת וכו'. כלומר שאם כדברי רבינו מאחר שאמרו אי זו היא טומאת התהום כל שאין אחד מכירה וכו' למה הוצרכו לומר ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד שהרי ממועט הוא מכל שאין אחד מכירה. ולדעת רבינו י\"ל (חסר כאן): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו נמצא המת גלוי וכו' נמצא משוקע בקרקע המערה וכו'. זו היא משנתנו שכתבתי בסמוך. \n", + "ומ\"ש היה טמון בתבן וכו', ברייתא שם ופירש\"י בתבן ובצרורות (שהיא טומאת התהום) אפשר שלא הכיר בה אדם (מעולם) שהרי תבן יכול להתגלגל עליו ע\"י רוח וצרורות עשויים להתגלגל ממקום למקום אבל מים ואפילו נקיקי הסלעים הואיל והם חלולים יכול אדם להסתכל בהם ע\"י הדחק ואפשר שאדם אחר הכיר בהם שהציץ בתוכו ואין זו טומאת התהום: \n\n" + ], + [ + "נזיר שנטמא במת וכו'. משנה כתבתיה בסמוך ואע\"פ שכתבתי לעיל דמתני' ר\"א ורבינו פסק דלא כוותיה היינו דוקא לענין שאין תגלחת מעכב אבל לענין חילוק בין ירד להקר לירד להטהר מטומאת מת אין חולק בזה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "יש טומאות מן המת וכו': \n\n" + ], + [ + "ואלו טומאות מן המת וכו'. משנה פרק כה\"ג (דף מ\"ט:) על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת ועל כזית נצל ועל מלא תרווד רקב על השדרה ועל הגולגולת ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם על מגען ועל משאן ועל אהלן ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו ובגמרא על כזית מן המת מגלח על המת לא כ\"ש ומשני לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידים רבא אמר לא נצרכה אלא לרוב בניינו ולרוב מניינו שאין בהם רובע (עצמות): \n", + "ומ\"ש וכל העצמות יהיו משל מת אחד וכו'. בפ\"ב דאהלות (דף מ\"ו:) השדרה והגולגולת משני מתים ורביעית דם משני מתים ורובע עצמות משני מתים ואבר מן המת משני מתים ואבר מן החי משני אנשים ר\"ע מטמא וחכמים מטהרים וידוע דהלכה כחכמים. \n", + "ומ\"ש שיש עליהם בשר שראוי לעלות ארוכה. בפ\"ק דכלים (משנה ה'): \n", + "ודע שבגמ' (דף נ\"ב) איבעיא לן שדרה וגולגולת תנן או דילמא או שדרה או גולגולת ולא איפשיטא ויש לתמוה למה רבינו מני להו בתרתי. \n", + "ומ\"ש ועל מלא חפנים רקב המת. בפ' כה\"ג ונזיר (דף נ':) מפרש ר\"י דמלא תרווד היינו מלא חפנים. \n", + "ומ\"ש איזהו נצל זה בשר המת שנמוח וכו'. שם (דף נ'): \n\n" + ], + [ + "ואין רקב המת וכו'. ברייתא שם (דף נ\"א). \n", + "ומ\"ש ויהיה כולו שלם חסר ממנו אבר וכו'. שם תני עולא (בר חנינא) מת שחסר אין לו רקב. \n", + "ומ\"ש או שנקבר בכסותו או בארון של עץ. ברייתא שם. \n", + "ומ\"ש או בשל מתכת, מאחר שאמרו דשל שיש דוקא ממילא נתמעט של מתכת כמו שנתמעט של עץ. ופירש\"י נקבר ערום וכו' אבל אם נקבר בכסותו אפילו בארון של שיש אין לו תורת רקב לפי שכסותו שנרקבה עמו נעשים לו תערובת ואנו אין לנו הלכה למשה מסיני שיהא רקב מטמא אלא רקב הבא מן המת עצמו בלא תערובת וכן אם נקבר בארון של עץ ואפילו ערום או ע\"ג רצפה של לבנים הואיל (והם) [והארון של עץ והתבן של לבנים] עשויים לירקב נעשים לו תערובת ואין לו תורת רקב. \n", + "ומ\"ש ולא אמרו רקב אלא למת בלבד: \n\n" + ], + [ + "קברו שני מתים כאחד. בפ' כ\"ג אר\"י שני מתים שקברם זה עם זה נעשים גלגלין זה לזה ופירש\"י נעשה כמי שנתערב זה בזה ואין זה רקב גמור גלגלין כלומר המגלגל זה לזה ונתערב זה עם זה והוי כנתערב עמו כסות או רקבון אחר דמי מתיב ר' נתן רקב הבא משני מתים טמא אמר רבא (התם) שקברם זה בפ\"ע וזה בפ\"ע והרקיב ועמדו על מלא תרווד רקב ודייק רבינו לכתוב קברו שני מתים כאחד לומר דדוקא בכה\"ג הוא דאין לו רקב. אבל אם נקבר כל אחד בפ\"ע הוי רקב וכן לעיל גבי טומאות שהנזיר מגלח עליהם ועל מלא חפנים רקב המת לא כתב ממת אחד כמ\"ש באחרים לומר דכבר אפשר דמשני מתים הוי רקב. \n", + "ומ\"ש או שגזז שערו, מימרא שם. \n", + "ומ\"ש או צפרניו. הכי משמע התם דצפורן ושער שוים אבל איכא למידק דאמרינן התם דכי לא גזז מיבעי ליה דילמא אמרינן כל העומד ליגזז כגזוז דמי ולמה השמיטו רבינו. \n", + "ומ\"ש או אשה עוברה שמתה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא באת\"ל. \n", + "ומ\"ש וכן אם טחן המת, מימרא שם. \n", + "ומ\"ש טחן את המת וכו' או שהרקיב כשהוא חי וכו'. שם בעיי דלא איפשיטא. \n", + "ומ\"ש וכן אם נטמא ברובע עצמות וכו'. שם (דף נ\"ב:) בעי רמי בר חמא רובע עצמות השדרה וגולגולת מאי כי קתני חצי קב עצמות (היכא דאיכא) משאר איברים אבל משדרה וגולגולת דחמירי אפילו רובע עצמות או דילמא ל\"ש ולא איפשיטא. ומשמע לרבינו דלא מיבעיא ליה אלא לענין אם האהיל עליהם אבל אם נגע בהם או נשאם פשיטא ליה דמגלח עליהם כמו שמבואר במשנה שכתבתי דאפילו עצם כשעורה הוא מגלח על מגעו ועל משאו: \n\n" + ], + [ + "כל אלו הי\"ב וכו'. מבואר שם (דף מ\"ט:) במשנה. \n", + "ומ\"ש חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע. בפ\"ג דאהלות מלא תרווד רקב שגבלו במים אינו חבור לטומאה: \n\n" + ], + [ + "וכן נזיר שנגע וכו'. בפרק כה\"ג ונזיר. \n", + "ומ\"ש ואין עצם אחד מטמא באהל: אבל אם נטמא וכו'. משנה פ' כה\"ג ונזיר (דף כ\"ד) אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העכו\"ם והגולל והדופק ורביעית דם ואהל ורובע עצמות וכלים הנוגעים במת וימי ספרו וימי גמרו על אלו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי ואינו סותר את הקודמין (ומתחיל) ומונה מיד וקרבן אין לו ופירש שם רבינו ואהל ורובע עצמות אם שנגע באהל המת או (ר\"ל) האהיל על רובע עצמות. \n", + "ומ\"ש או מטה או גמל. בירושלמי דנזיר פ\"ו ובתוספתא דאהלות רפ\"ט: \n", + "ומה שכתב או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליו בשר כראוי. מדקתני גבי טומאות שהנזיר מגלח עליהן אבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי ממילא משמע שאם אין עליהם בשר כראוי אין הנזיר מגלח עליהן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל כל ימי הטומאה אין עולין לו ממנין ימי נזירותו. שם (דף נ\"ד:) במשנה אמרו ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע הרי אלו עולים לו ומשמע דוקא הני אבל ימי טומאת מת אע\"פ שהיא מאותם שאין הנזיר מגלח עליהם אין עולים לו: \n\n" + ], + [ + "נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת וכו'. במשנה שכתבתי בסמוך ואהל וכלים הנוגעים במת. \n", + "ומה שכתב ויראה לי שדין זה המיוחד בנזיר, טעמו מדלא אמרו כן אלא גבי נזיר. אבל הוא דבר תימה שיהא הנזיר קל משאר בני אדם. \n", + "ומה שכתב וכן יראה לי שזה שאינו מזה בשלישי ובשביעי אם נגע בכלים וכו': כתב הראב\"ד כל זה אינו כלום כו'. איני יודע מי הגיד לאדונינו הראב\"ד שרבינו סובר שאפילו שלא בחיבורין מיטמא דהא מדכתב הנוגעים במת ולא כתב שנגעו במת משמע בהדיא דבחיבורין דוקא מיירי: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) נזיר שנצטרע והוחלט. בס\"פ כה\"ג ונזיר ימי ספרו וימי גמרו אין עולים לו מן המנין וכן משמע במשנה שכתבתי בסמוך דקתני בה שעל ימי ספרו וימי גמרו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי ואינו סותר את הקודמין ומונה מיד וקרבן אין לו ומדקתני מונה מיד משמע שאין ימי ספרו וימי גמרו עולין לו שאם היו עולין לו מאי מונה מיד איכא. ופירש רבינו שם לשון התורה במצורע כשנרפא מצרעתו שיגלח וישהה שבעה ימים אחר התגלחת והטהרה והוא מה שאמר וישב מחוץ למחנה שבעת ימים ואח\"כ יביא קרבנותיו ואלו השבעה ימים נקראים ימי ספרו וימי הצרעת שהיה בהם מוחלט שהם ימי החלטו נקראים ימי גמרו ר\"ל תשלום טומאתו. \n", + "ומ\"ש אבל ימי הסגר עולים לו וכן אם זב בשרו וכו'. במשנה שכתבתי בסמוך. \n", + "ומ\"ש ודבר זה הל\"מ הוא. ומ\"ש אין צ\"ל שאם נטמא הנזיר בשאר טומאות וכו'. דבר פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש נטמא בתוך ימי צרעתו וכו': \n\n" + ], + [ + "הנזיר מותר בטומאת מת מצוה וכו'. פרק ג' מינים שהיוצא לא הותר מכללו וטומאה ותגלחת הותרו בתגלחת מצוה ובמת מצוה ובגמ' ויין יותר מכללו ק\"ו מטומאה ומה טומאה שהיא סותרת הותר מכללה יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו אמר קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ובפ\"ק אמרינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קידושא ואבדלתא הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה. ופירש המפרש לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קידושתא ואבדלתא כלומר קס\"ד דהאי דאמר לאסור יין מצוה דאקידושא ואבדלתא קאמר והיכי חייל עליהן איסור נזירות והא מושבע ועומד מהר סיני הוא דכתיב זכור את יום זכרהו על היין וכתבו התוס' מושבע ועומד מהר סיני הוא דקידוש היום דאורייתא ואיך תחול עליו נזירות וקשה דאדרבה להכי אצטריך קרא יתירא לומר דחייל עליה נזירות וע\"ק מאי משני בתר הכי וכו' לכך נראה לר\"ת דגרסינן בתמיהא וכי מושבע ועומד מהר סיני כלומר למה לי קרא מיותר וכי מושבע וכו' דנהי דקידוש היום דאורייתא על היין לאו דאורייתא ומשני כגון שנשבע לשתות וקמ\"ל קרא יתירא דחייל עליה אע\"פ שנשבע לשתות. ורבינו נראה שמפרש כפירוש ר\"ת שהרי כתב אין צריך לומר שהוא אסור ביין קידוש והבדלה שאינו אלא מד\"ס: \n\n" + ], + [ + "וכיצד הוא מותר בטומאת מת מצוה וכו'. בר\"פ כה\"ג ונזיר. \n", + "ומה שכתב ודברים אלו דברי קבלה הם: \n\n" + ], + [ + "נזיר וכהן שפגעו במת מצוה וכו'. שם וכחכמים. \n", + "ומ\"ש פגעו בו שני נזירים וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו וכו'. בריש יבמות. \n", + "ומ\"ש והלא נזיר שגילח בימי נזרו עבר על ל\"ת ועשה כו': כתב הראב\"ד לפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו, א\"א אני שונה בראש מס' יבמות וכו'. וי\"ל דתרי טעמי איכא במילתא ובגמרא חדא מינייהו נקט: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "תגלחת הטהרה כיצד וכו' מביא ג' בהמות כבש לעולה וכו'. מפורש בתורה. \n", + "ומ״ש הביא שלשתן ולא פירש וכו'. משנה פרק ג' מינים (נזיר דף מ״ה): \n", + "ומביא עם איל השלמים ששה עשרונות ושני שלישי עשרון סולת וכו'. משנה בפ' התודה (מנחות ע\"ח) הנזירות היתה באה שתי ידות במצה של תודה חלות ורקיקין ואין בה רבוכה (נמצא) עשרה קבין ירושלמיות שהן ו' עשרונות ועודיין x כלומר ו' עשרונות ב' שלישים. \n", + "ומ\"ש שמביא אותה עם איל השלמים. מפורש בתורה ואת האיל יעשה זבח שלמים. \n", + "ומ\"ש י' חלות מצות ועשרה רקיקי מצות. xx שם במשנה (דף ע\"ז) והקריב ממנו אחד מכל קרבן אחד שלא יטול פרוס מכל קרבן שיהו כל הקרבנות שוים ופירש רבינו שיהיו עשר מכל מין. \n", + "ומ\"ש ומושח העשרים ברביעית ושיעור זה הל\"מ. משנה ר\"פ שתי מדות (מנחות פ\"ח) רביעית מה היתה משמשת רביעית שמן לנזיר ובברייתא (דף פ\"ט) רביעית שמן לנזיר הל\"מ: \n", + "ומביא העשרים בכלי אחד. מפורש בכתוב על סל המצות: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ושוחט החטאת תחלה וכו'. משנה בפ' שלשה מינים (נזיר דף מ״ה) שוחט את השלמים ומגלח עליהם דברי ר״י ור״א אומר לא היה מגלח אלא על החטאת שהחטאת קודמת בכל מקום ורבינו כתב ששוחט החטאת תחלה ואח״כ העולה ואח״כ השלמים ואח״כ מגלח. ויש לתמוה עליו דהא דלא כמאן דאי כר' יהודה ה״ל לשחוט השלמים תחלה ואי כר״א ה״ל לגלח אחר החטאת וע״ק דלדברי שניהם אחר הקרבן הראשון ששוחט מגלח ורבינו כתב שאחר שלשתן מגלח. ונ״ל שלענין שיקדים החטאת פסק כר״א משום דמסתבר טעמיה שהחטאת קודמת בכ״מ ולענין אחר אי זה קרבן מגלח פסק כר' יהודה דאמר שמגלח אחר השלמים משום דהוא מאריה דגמרא טפי מר״א ועוד דכמה תנאי סברי הכי דמגלח אחר השלמים לפיכך פסק ששוחט החטאת ואחר החטאת העולה שבכ״מ הם סמוכות זו לזו בלא הפסק ואח״כ השלמים ומגלח אחריהם ואע״ג דלדברי שניהם אחר שחיטת הקרבן הראשון מגלח לא קפדינן בהכי מאחר שאנו מקיימים שתקדים החטאת ושיגלח אחר שחיטת השלמים וא״א לקיים שני דברים אלו שלא כשיגלח אחר שחיטת שלשתן וכדאמרן: \n", + "ומבשל השלמים או שולקן. שם (דף מ\"ה:) במשנה ופירש\"י או שולקן שאינו מבושל יפה. \n", + "ומ\"ש ונוטל מן הרוטב וכו'. ברייתא שם. \n", + "ומ\"ש ואח\"כ משליכו לאש תחת דוד השלמים ואם השליכו תחת החטאת יצא. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "והיכן מגלח שערו בעזרת וכו'. בפ\"ב דמדות עזרת הנשים וכו' ארבע לשכות היו בארבע מקצועותיה וכו' מה היו משמשות דרומית מזרחית היא היתה לשכת הנזירים ששם הנזירים מבשלים את שלמיהם ומגלחים את שערם ומשלחים תחת הדוד. \n", + "ומ\"ש בין שגילח במקדש בין שגילח במדינה תחת הדוד הוא משליך שערו. שם (נזיר מ\"ה:) שנינו במשנה היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד ואם גילח במדינה x (לא היה) משלח תחת הדוד בד\"א בתגלחת הטהרה אבל בתגלחת הטומאה לא היה משלח תחת הדוד ר\"מ אומר הכל משלחין תחת הדוד חוץ מן הטמא שבמדינה בלבד. ובגמרא ת\"ר הכל היו משלחין תחת הדוד חוץ מטמא (שגילח) במדינה מפני ששערו נקבר דברי ר\"מ ר' יהודה אומר טהורים כאן וכאן היו משלחים טמאים כאן וכאן לא היו משלחים וחכ\"א הכל לא היו משלחים תחת הדוד חוץ מטהור שבמקדש מפני שנעשה כמצותו. ורבינו נראה שפוסק כר' יהודה שהרי כתב כאן בתגלחת הטהרה דבין שגילח במקדש בין שגילח במדינה תחת הדוד הוא משליך שערו ובפ\"י גבי תגלחת הטומאה כתב שא\"צ להשליך שערו על האש. ויש לתמוה למה הניח סתם מתני' דאתיא כחכמים: \n", + "ואינו מגלח עד שיהיה פתח העזרה פתוחה וכו'. ברייתא שם (דף מ\"ה): \n\n" + ], + [ + "ואח\"כ נוטל הכהן וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "נזיר ממורט א״צ להעביר תער. בס״פ שלשה מינים (נזיר דף מ״ו:) תניא נזיר ממורט ב״ש אומרים א״צ להעביר תער על ראשו וב״ה אומרים צריך להעביר תער על ראשו. ויש לתמוה על רבינו שפסק כב״ש. ונראה לומר שטעמו משום דבגמרא אמרינן אמר רבינא מאי א״צ לב״ש א״צ אין לו תקנה הא לב״ה יש לו תקנה היינו דרבי פדת דאמר ב״ש ור״א אמרו דבר אחד (מאי ר״א) דתניא אין לו בהן יד בהן רגל אין לו טהרה עולמית דברי ר״א ל״א וכו' א״ר אבינא מאי צריך לב״ה צריך ואין לו תקנה הא לב״ש יש לו תקנה ופליגא דר' פדת. ולכאורה עכשיו יש לתמוה יותר דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא פסק דלא כב״ש ודלא כב״ה דאפילו כמ״ד יש לו תקנה לא אתי דיש לו תקנה משמע שצריך להעביר תער על ראשו ורבינו פסק שא״צ ונ״ל שרבינו פוסק כב״ה וכלישנא קמא משום דלא נשוי פלוגתא בין רבינא ור' פדת ומשמע ליה דצריך להעביר תער דאמרו ב״ה לאו למימרא שצריך להעביר אלא כלפי שאמרו ב״ש א״צ שפירושו אין לו תקנה אמרו ב״ה צריך כלומר יש לו תקנה בלא העברת תער ואתיא כההיא דתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים וכההיא דתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו שער בין שאין לו שער ואע״פ ששינה רבינו מלשון ב״ה לענין הדין והכוונה לא שינה: \n", + "ואם הביא קרבנותיו ולא גילח ראשו וכו'. משנה שם (דף מ\"ה) ושוחט את השלמים ומגלח עליהם וכו' היה מבשל את השלמים וכו' ונותנן על כפי הנזיר ומניפן ואח\"כ הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים ר\"ש אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים (ובגמ') ת\"ר ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולם דברי ר\"א וחכ\"א אחר מעשה יחידי. ופירש המפרש אחר מעשים כלם אחר קרבן ואחר תגלחת, אחר מעשה יחידי אחר קרבן ואע\"פ שעדיין לא גילח ופסק רבינו כחכמים. ויש לתמוה דכיון דסתם לן תנא כר\"א וקי\"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתני' ואפשר דכיון דבמתני' פליג ר\"ש לא חשיב סתמא אבל קשה מדאמרינן בפ' כיסוי הדם (דף פ\"ה) ראה דבריו של ר\"מ באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים (וראה) דבריו של ר\"ש בכיסוי הדם ושנאן בלשון חכמים משמע דאע\"ג דמייתי במתני' מאן דפליג במילתא אית לן למיפסק הלכה כסתמא דת\"ק. ואפשר שטעמו של רבינו מדמייתי בגמ' ברייתא דר' אליעזר וחכמים ומפרש טעמייהו דחכמים משמע דלאגמורן דהלכה כחכמים אתא. אחר שכתבתי כל זה מצאתי בפ\"ד דנזיר (דף כ\"ח) אהא דתנן נזרק עליה אחד מהדמים אינו יכול להפר קאמר גמרא מתני' דלא כר\"א דאי ר\"א הא אמר תגלחת מעכבת וכיון דלא גילח אסירא בחמרא וכיון דאית לה ניוול מצי מפר ע\"כ, והשתא ניחא פסק רבינו דכיון דתרי סתמי מתני' חד כר\"א וחד כחכמים נקטינן כסתמא דאתי כחכמים: \n\n" + ], + [ + "אע״פ שאין התגלחת וכו'. בסוף נגעים ג' מגלחים ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים. ואיכא למידק דבפ' ג' מינים (נזיר דף מ') דייק אהא מתני' פשיטא ומשני מהו דתימא משום עבורי שער הוא ואפילו סך נשא קמ״ל ועדיפא ה״ל לשנויי דאשמעינן דאע״ג דאין תגלחת מעכבת מצוה איכא וי״ל דלאשמועינן דמצוה איכא לא צריכא דמקרא מפורש הוא: \n", + "ונזיר שגילח שלא בתער או וכו'. בסוף נגעים: \n\n" + ], + [ + "גילח והניח שתי שערות וצמח ראשו כולו וכו'. בפ' ג' מינים (נזיר דף מ״ב) בעי אביי נזיר שגילח ושייר שתי שערות צמח ראשו וחזר וגילחן מהו מי מעכבי או לא. ופירשו התוס' וחזר וגילחן לאותן שתי שערות לבד מי אמרינן אותה תגלחת שתי שערות לאו כלום הוא הואיל וכשגילחן ראשו מלא שער עכ״ל. ומשמע שאם חזר וגילח כל ראשו עם אותן שתי שערות פשיטא ליה שקיים מצות גילוח ולפיכך פסק (כן) רבינו. ומכל מקום יש לתמוה למה השמיט היכא דחזר וגילח שתי השערות לבדן שהוא בעיא דלא איפשיטא. ויש לומר דממילא משמע שאחר שכתב דבחזר וגילח כל ראשו עם אותם שתי שערות קיים מצות גילוח הא אם לא גילח אלא אותן שתי שערות לבד לא קיים מצות גילוח: \n", + "(שייר אותן שתי שערות לא עשה כלום) . ומה שכתב או שגילח אחת ונשרה אחת וכו'. שם ובפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ה) אמר רבא נזיר שגילח ושייר שתי שערות (לא עשה ולא כלום בעי רבא) גילח אחת ונשרה אחת מהו אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא נזיר שגילח אחת (אחת) קא מיבעיא ליה לרבא א״ל לא צריכא כגון שנשר אחת מהן וגילח אחת מי אמרינן השתא מיהת הא ליכא שיעור או דילמא הא לאו גילוח הוא דמעיקרא הא שייר שתי שערות והשתא כי גילח לא הוי שתי שערות הדר פשטה וכו' אף על פי ששער אין כאן מצות גילוח אין כאן ופירש רש״י גילח אחת מהשתים ששייר ונשרה השנייה מהו הוי גילוח או לא. נזיר שגילח כל השערות אחת אחת קא מיבעיא ליה בתמיה כלומר הא ודאי גילוח הוי כיון שבשעה שבא לגלח האי שיור הוה ביה שיעור גילוח וגילח אחת ואף על פי שנשרה שניה גילוח הוא. \n", + "נשרה אחת שכשבא לגלח אין כאן שיעור גילוח: \n\n" + ], + [ + "גלח על השלמים וכו' עד ויביא שאר הזבחים. משנה שם (דף מ\"ו:) ופירש המפרש ואם גלח על שלשתן סתם ונמצא אחד מהם כשר תגלחתו כשרה לד\"ה שהרי על זבח כשר נמי גילח: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כל מקום שאמרנו וכו'. כך פירש המפרש שם: \n\n" + ], + [ + "שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן וכו'. בפרק ד' (דף כ\"ד): \n\n" + ], + [ + "שלש בהמות אלו וכו' כמו שיתבאר במקומו: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר וכו'. בפרק ב' דיום טוב (ביצה דף י\"ט כ') ופירש\"י דכיון דאמר הרי עלי נתחייב (דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט) וכי הדר ואמר על מנת לאו מילתא היא עכ\"ל. כלומר ואי אמר איפכא על מנת שאגלח ממעות מעשר שני הרי זה נזיר ומגלח ממעות מעשר שני וכן כתבו התוס': \n\n" + ], + [ + "האיש שנדר בנזיר וכו' עד ודבר זה הלכה מפי הקבלה. משנה וגמ' בספ\"ד דנזיר (דף ל'). \n", + "ומ\"ש כיצד מי שהיה אביו נזיר וכו'. שם במשנה האיש מגלח על נזירות אביו וכו' כיצד מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים על נזירותו (ומת) ואמר הריני נזיר ע\"מ שאגלח על מעות אבא א\"ר יוסי הרי אלו יפלו לנדבה שאין זה מגלח על נזירות (אביו) ואיזהו שמגלח על נזירות אביו מי שהיו הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות (סתומים לנזירותו) ומת זהו שמגלח על נזירות אביו. ובגמרא איבעיא להו פליגי רבנן עליה דר' יוסי או לא פליגי ואת\"ל פליגי ארישא או אסיפא ת\"ש כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו מי שהיה אביו נזיר והפריש (אביו) מעות לנזירותו ואמר הריני נזיר ע\"מ שאגלח על מעות אבא זהו שמגלח על נזירות אביו אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירותו ומת הרי אלו יפלו לנדבה דברי ר' יוסי ר' אליעזר ור\"מ ור' יהודה אומרים זהו שמגלח על מעות אביו. וכתבו התוס' ארישא דקאמר ר' יוסי אם נדר בחיי אביו אינו מגלח ואמרי רבנן דמגלח בכל ענין או אסיפא דקאמר דנזר לאחר מיתה מגלח על נזירות אביו ואמרי רבנן אינו מגלח, ת\"ש דארישא פליגי עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש ואם לא אמר הרי אלו יפלו לנדבה. משנה שם מת והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה: \n", + "מת האב והניח בנים רבים וכו'. שם בעי רבא יש לו שני בנים נזירים מהו הלכתא גמירי לה כל דקדים גלח גלח או דילמא ירושה גמירי לה ופלגא הוי בעי רבא בכור ופשוט מאי הלכתא גמירי לה והילכך לא בעי גלוח לפום מאי דשקיל או דילמא ירושה היא וכי היכי דשקיל פי שנים הכי מגלח ואת\"ל ירושה היא ולפום (מאי) דשקיל מגלח ובחולין הוא דאית ליה פי שנים אבל בהקדש לא או דילמא כיון דקני ליה לגלוחי לא שנא, ופירש המפרש כל דקדים נזירותיה מגלח על נזירות אביו או דילמא ירושה גמירי לה (וכל מאן דהוי בר ירושה גמירי לה דזכי בהו ופלגא הוי וכו') וחולקין אותו בשוה זה יביא חציו וזה (יביא) חציו ומייתו מביתייהו כדי להשלים קרבנותיהם עם מעות אביהם. בחולין הוא דאית לבכור פי שנים אבל בהקדש לאחר שנקרב הקרבן ומבקשים לאכלו לא שקל פי שנים אלא חולקים (ביניהם בשוה) או דילמא וכו' אע\"ג דמוקדשים הם שקיל בהם פי שנים. והתוס' (בד\"ה בעי רבא) כתבו ואת\"ל בחולין הוא דאית ליה פי שנים (פר\"ח בחולין) דאמר לשון חולין ולא לשון הקדש דאמר מעות אלו לנזירות (אבל להקדש לא דאמר) הרי אלו לקרבנות נזירות. ורבינו נראה שהיה מפרש כפירוש המפרש דבעיא בתרייתא אינה ענין לנזיר אלא להקדש דעלמא ולפיכך לא כתבה כאן ומ\"מ בעיי קמאי איפשטו להו באת\"ל: \n\n" + ], + [ + "בין שהיה האב נזיר עולם וכו'. גם זה שם אביו נזיר עולם והוא נזיר סתם אביו נזיר סתם והוא נזיר עולם מאי כי גמירין הלכתא בסתם נזירות או דילמא ל\"ש ואת\"ל הכא אידי ואידי נזירות טהרה בעי רב אשי אביו נזיר טמא והוא נזיר טהור אביו נזיר טהור והוא נזיר טמא מאי תיקו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו שדברים אלו הם ספק ואם הביא זבחיו לא עלו לו. איכא למידק היאך יעשה אם יביא זבחים אחרים שמא הראשונים עלו לו ונמצאו אלו חולין בעזרה. ונראה שיתנה ויאמר אם הזבחים הראשונים עלו לו יהיו זבחים אלו נדבה אבל יש לחוש בזה אם דמי הקרבנות נדבה מוחלקים מדמי קרבנות חובה בהזאותיהם: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי לגלח נזיר וכו'. משנה וגמרא בפ\"ב (דף י\"ב): \n", + "אמר הרי עלי חצי קרבנות נזיר וכו'. משנה שם (דף י\"א:) הרי עלי לגלח חצי נזיר ושמע חבירו ואמר ואני עלי לגלח חצי נזיר זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר [שלם] דברי ר\"מ וחכ\"א זה מגלח חצי נזיר וזה מגלח חצי נזיר ובגמרא אמר רבא הכל מודים כל היכא דאמר חצי קרבנות נזיר עלי חצי קרבן מייתי וכו' עד נדר ופתחו עמו הוא ודברי רבינו מבוארים: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א אינו מחוור זה ואין זה לשון הגמרא וכו'. ואני אומר שמה שהקשה הראב\"ד ומה בין זה לאומר הרי עלי לגלח חצי נזיר הדבר מבואר דהתם הנזיר מביא קרבנותיו וזה נתחייב לסייעו בחציים אבל אומר קרבנות חצי נזיר מאחר שלא מצינו חצי נזיר צריך הוא להביא קרבנות נזיר שלם. ומ\"ש אבל לשון הגמרא שאם אמר קרבנות חצי נזיר עלי טעמו לחלק בין מקדים אמירת קרבנות חצי נזיר עלי למקדים הרי לאומרו קרבנות נזיר וחתם דבריו שאפשר לבעל הגמ' שכך כיון ואם על דברי עצמו קאמר יש לתמוה שמאחר שהוא ז\"ל דוחה דברי רבינו ומפרש פירוש אחר צריך שאותו פירוש לא יהיה מסופק אצלו ולכן נ\"ל שעל דברי רבינו הוא אומר שאין לדחותם לגמרי שכבר אפשר לומר שבעל הגמ' כיון לכך: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר וכו'. משנה שם (דף י\"א) הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר אם הם פקחים (מגלחין) זה עם זה ואם לאו מגלחין נזירים אחרים ובגמרא איבעיא להו שמע חבירו ואמר ואני מה וכו' עד ואני תחלת דבוריה משמע: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי לגלח חצי נזיר וכו'. שם משנה כתבתיה לעיל וכחכמים. \n", + "ומה שכתב זה מביא חצי קרבנותיו של זה וכו' אם היו פקחים, נלמד מהמשנה שכתבתי בסמוך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המפריש מעות שיקריב מהם קרבנות נזירים וכו'. בפרק ב' דשקלים מותר נזירים לנזירים. \n", + "ומ\"ש הפריש מעות סתומין לנזירותו והותירו וכו'. משנה פ\"ד דנזיר (דף כ\"ד): \n\n" + ], + [ + "המפריש מעות מפורשים לנזירותו והותירו וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "המפריש מעות לנזירות ומת וכו'. משנה פ\"ג דמעילה (דף י\"א): \n\n" + ], + [ + "כיצד הם המעות הסתומים וכו'. בפ\"ד דנזיר (דף כ\"ו) כלישנא בתרא אמר רב אשי הא דאמרת מפורשים לא תימא עד דאמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי אלא אפילו אמר לחובתי הרי הם כמפורשים. ומשמע לרבינו דדוקא באומר אלו לחובתי הוא דהוו כמפורשים אבל אם אמר לקרבנותי לא אמר כלום. ויש לתמוה על מ\"ש רבינו דאומר לקרבנותי לא אמר כלום x נהי דלא הוו כמפורשים להוו כסתומים. והנכון בעיני שהוא טעות סופר. ואפשר דהכי קאמר לא אמר כלום להיותם מפורשים: \n\n" + ], + [ + "המפריש בהמה בעלת מום וכו'. שם אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא מעות אבל בהמה הרי היא כמפורשת אמר רב נחמן (הא דאמרי בהמה) הרי היא כמפורשת לא שנו אלא תמימה אבל בעלת מום הרי היא כסתומה אבל נסכא לא ור\"נ בר יצחק אמר אפילו נסכא אבל סואר של קורות לא. ופירש\"י אבל בעלת מום אם מת והניח שלש בהמות בעלות מומים וכו' עד וחד לשלמים. ויש לתמוה על רבינו שפסק כרנב\"י דאמר אפילו נסכא כסתומים דמו ולמה לא סיים וכתב דסואר של קורות כמפורשים דמו ולא עוד אלא שכתב דכלו דינו כנסכא ולפי מה שפירש המפרש נסכא דוקא מפני שראויים לעשות מהם מעות וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "האומר אלו לחטאתי והשאר לנזירותי ומת וכו' אמר אלו לעולתי והשאר לנזירותי וכו'. ברייתא שם ופירש המפרש את השאר יביא חציו לעולה וכו'. \n", + "ומ\"ש או שהיתה אשה והפר לה בעלה, מפורש במשנה פ\"ד דנזיר (דף כ\"ד) שדינה כדין מפריש מעות לנזירותו ומת שדינו מבואר פ\"ג דמעילה: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שדמה שהוא חייב בנזירות וכו'. משנה בפרק בית שמאי (נזיר דף ל״א:): \n\n" + ], + [ + "האשה שנדרה בנזיר והפרישה קרבנותיה וכו' עד ואינם טעונים לחם. משנה פרק רביעי (דף כ\"ד): \n\n" + ], + [], + [ + "האשה שנדרה בנזיר ונטמאת וכו': \n\n" + ], + [ + "האיש שהדיר את בנו בנזיר וכו' עד ונאכלים ליום אחד. משנה פ\"ד (דף כ\"ח:): \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר וכו'. בפ\"ב דנזיר (דף י\"ג) בעיא ועלתה בתיקו: \n\n" + ], + [ + "שני נזירים שנטמא אחד מהם ואין ידוע מי הוא וכו' עד וזה שאר קרבני. משנה בר״פ ב' נזירים (נזיר דף נ״ז): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואין אחד משניהם מגלח תגלחת טומאה וכו'. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכיצד יולד להם ספק זה בטומאה וכו'. גם זה שם בגמרא: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א בחיי ראשי איני יכול לקבל דבר זה וכו' עד אלא במעמד אחד היו עכ\"ל. ואיני יודע מנין לו להראב\"ד לומר כן שמאחר ששלשה חשיבי רה\"ר מה לי שהיו בחצר אחד מה לי שהיו במעמד אחד. ומ\"ש דיקא נמי דקתני מכם טעמו לומר דמשמע ליה ז\"ל דאתא למימר עמכם הייתי בחצר והיה אפשר לטומאה לנגוע בי כמו בכם אבל לא נגעה בי אלא באחד מכם. ולדעת רבינו איכא למימר איפכא דמכם משמע אבל בי ליכא לספוקי שהייתי חוץ לחצר: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בששתקו הנזירים שניהם וכו'. ירושלמי שם ובגמרא דידן פרק אמרו לו כריתות (דף י\"ב:) מודה ר\"מ לחכמים בנזיר טמא שאמרו לו שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור דאי בעי (אמר) נשאלתי על נזרי ופירש\"י נשאלתי לחכם על נזרי ובהיתר נטמאתי והכי קא אמינא ולא נטמאתי בעודי בנדרי: \n", + "וכן עד שאמר לאחד בפני נדרת בנזירות וכו'. גם זה שם בירושלמי: \n", + "נהג נזירות ע\"פ ע\"א. גם זה ירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "מת שהיה מושכב לרוחב הדרך וכו' עד סוף הפרק. בפרק בתרא דנזיר (דף ס\"ג:) ת\"ר המוצא מת מוטל לרחבה של דרך וכו' עד שלשתן טמאים ופירש המפרש תנו רבנן המוצא מת טמון בדרך וכו' עד שלשתן טמאים וכו'. ונראה שכך היה מפרש הראב\"ד ולפיכך כתב על דברי רבינו א\"א אין זה דרך הגמרא ורחוקים דבריו מדרך הגמרא הרבה עכ\"ל. ורבינו מבואר בדבריו שהוא מפרש שכשאמרו בד\"א במהלך ברגליו ארישא קאי דקתני בנזיר ובעושה פסח טהור כיון שפירושים מוחלקים הא לא שייך לתלות זה בגמרא אבל אי קשיא הא קשיא דבברייתא אמרו בד\"א בטומאת התהום אבל טומאה ידועה שלשתן טמאים ורבינו כתב דאפילו היא טומאה ידועה טהור וצ\"ל שגירסא אחרת היתה לו. ואכתי איכא למידק כיון שהוא מושכב לרוחב הדרך ואין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצדו ה\"ז ודאי ולמה טהרו במהלך ברגליו ואמרו שאפשר שלא יגע ולא יאהיל ולא יסיט ונראה שגם לדברים אלו נתכוון הראב\"ד. וצריך לומר שמה שכתב שאין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצדו היינו לומר שא\"א אלא על ידי הדחק אבל על ידי הדחק אפשר לעבור שלא יגע בו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) אין אדם מגלח תגלחת אחת ועולה לו לנזרו ולצרעתו. בס״פ שני נזירים (נזיר דף ס':) ששאלו תלמידיו את רשב״י והשיב שאינה עולה. \n", + "ומ\"ש ותגלחת הצרעת בזמן שהוא ספק מצורע אינה דוחה את הנזירות. במשנה שאכתוב בסמוך: \n", + "לפיכך מי שנזר שנה אחת וכו'. משנה שם (דף נ״ט:) נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר ששים יום ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר ק״כ יום שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי אבל בזמן שהוא ספק אינו דוחה. ובגמרא (דף ס') תנא בד״א בנזירות מועטת אבל בנזירות בת שנה אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים. ובתוספתא פרק בתרא דנזיר ספק נזיר טמא ספק נזיר טהור אבל נזיר ודאי היה ספק מצורע טמא ספק מצורע טהור אבל מצורע ודאי היה אוכל בקדשים לאחר ס' ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ק״כ יום כיצד אמרו לו נזיר טמא אתה ואין נזיר מגלח אלא עד שבעה צא ומנה שבעה הזה ושנה גילח והביא קרבן מנה שבעה ומבקש לגלח אמרו לו טהור אתה ואין טהור מגלח פחות משלשים יום. יצא מנה כ״ג להשלים שלשים מנה שלשים ומבקש לגלח אמרו לו נזיר טהור אתה ואין נזיר מגלח אלא על הדמים כיצד הוא עושה מביא עולת בהמה ומתנה עליה ואומר אם טהור אני הרי זה חובה ואם לאו הרי זה נדבה מביא פיילי של חרס חדשה ונותן לתוכו רביעית מים חיים ומביא שתי צפרים וחטאת העוף ומתנה על חטאתו ואומר אם טמא הייתי חטאת מחובתי ועולה נדבה ואם טהור אני עולתי מחטאתי וחטאת ספק ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שהמצורעים מגלחים ומונה שלשים יום ומביא עולת בהמה אחרת ומתנה עליה ואומר אם טהור הייתי עולה הראשונה חובה וזו נדבה וחטאת העוף ספק מחובתי ואם טהור אני עולה הראשונה נדבה וזו חובה וחטאת העוף ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שהמצורעים מגלחים ר' שמעון אומר למחרת מביא אשמו ולוגו בידו וכו' ולא הודו לו חכמים להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה באה על הספק להביא חטאת העוף אינו יכול שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא כיצד עושה יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני נמצא עני מביא חטאת העוף ומתנה עליה ואמר אם מצורע אני הרי זה חטאת ואם לאו הרי זה ספק ואוכל בקדשים מיד אבל לשתות יין וליטמא אינו יכול שאין ימי נזרו עולים לו בתוך ימי צרעתו כיצד תעשה לו כדברי בן זומא סופר שלשים יום ומביא עולת בהמה ומגלח ומביא חטאת העוף ומתנה אם טמא אני חטאת מחובתי ועולה נדבה ואם טהור אני עולה מחובתי וחטאת ספק וסופר שלשים יום ומביא קרבנותיו שלמים ומביא עולה ומתנה עליה ואומר אם טמא אני עולה הראשונה [חובה] וזו נדבה וחטאת העוף מחובתי אם טהור אני עולה הראשונה נדבה וזו חובה וחטאת העוף ספק ומגלח ואוכל בקדשים לאחר ס' יום ושותה יין ומיטמא למתים מיד בד״א בזמן שנזר שלשים יום אבל נזר שנים עשר חדש אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים טמא בספק ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ס״ה יום טמא בודאי ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה שותה יין ומיטמא למתים לאחר ע״ד יום טמא בודאי ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומיטמא לאחר מ״ד יום עכ״ל התוספתא. והביאוה התוספות בפרק כל הזבחים (זבחים דף ע״ו) ובר״פ בתרא דמנחות (דף ק״ה) ובפרק בתרא דנדה ופירשו בה קצת. וסוף תוספתא זו מטמא ספק ומוחלט ודאי עד הסוף בגמרא ספ״ח דנזיר ופירשה רש״י. וכתב רבינו בפירוש משנה זו זאת ההלכה צריכה לששה עיקרים וכו': \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א כל זה אינו מספיק וכו' עד רביעית בסוף שנה שלישית עכ\"ל. מה שכתב שאילו כן לסוף שבעה לאחר שהזה ושנה וכו'. תמהני דכיון דאינו טמא אלא מספק היאך אפשר לו לגלח בסוף שבעה וכן יש לתמוה על מ\"ש יספיק לו בשלש שנים ושבעה ימים תגלחת שניה בסוף שבעה ימים שא\"א לו לגלח בסוף שבעה ימים דבתגלחת ראשונה שמא אינו מצורע אלא טמא מת ודאי היה ושנה שניה זו הרי הוא בה נזיר שאסור לגלח. ומ\"ש אילו נטמא בסוף שבעה ממש איני מבין מאי קאמר. ומ\"ש ודבריו אינם אלא בשנטמא בתחלת שבעה ימים אחרונים של שנה ראשונה וכו'. גם על זה יש לתמוה כשיהיה ספק טמא כל שנה ראשונה כמו שכתב רבינו די. ומ\"ש אבל אם היה בסוף שנה ממש לא הצריכו לו ארבע שנים. גם בזה לא ידענא מאי קאמר: \n\n" + ], + [], + [ + "וכיצד מביא זה קרבנותיו וכו'. שם בגמ' (דף ס') מגלח ארבע תגלחיות ראשונה מביא צפרים וחטאת העוף ועולת בהמה שניה מביא חטאת העוף ועולת בהמה שלישית מביא חטאת העוף ועולת בהמה רביעית מביא קרבן טהרה אמרת תגלחת ראשונה מביא וכו' ממה נפשך שפיר קא מייתי דאי ודאי מצורע הוא ולאו טמא הוא צפרים חובתו וחטאת העוף ספק אזלא לקבורה ועולה הויא נדבה ולגלחו תוך שבעה א\"א דדילמא לאו מוחלט הוא ורחמנא אמר תער לא יעבור על ראשו עד מלאת ואי לאו מצורע ודאי הוי והוא טמא חטאת העוף חובתו וצפרין אבראי קא מתעבדן ולא הוי חולין בעזרה ועולת בהמה הויא נדבה ואי לאו מצורע הוא ולאו טמא הוא צפרין אבראי קא מתעבדן חטאת העוף לקבורה עולת בהמה הויא חובתו והא קא בעי אשם ר\"ש היא דאמר מייתי ומתני תגלחת שניה ושלישית צפרין לא צריך דהא עביד מאי איכא דילמא ודאי מוחלט הוא חדא לספק ספרו וחדא לספק טומאתו תגלחת רביעית מביא קרבן טהרה ומתנה ואי ודאי נזיר הוא עולה הראשונה חובה וזו נדבה ואי טמא או מוחלט הוא עולה הראשונה נדבה וזו חובה וזה שאר קרבנו: \n", + "וראיתי לכתוב פה קרבנות המצורע וקרבנות נזיר טמא וקרבנות נזיר טהור כדי שיובנו הדברים יפה. והנה בטהרת מצורע צריך להביא מלבד השתי צפרים כבש לאשם וכבשה לחטאת וכבש לעולה ואם דל הוא מביא כבש לאשם ושתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה. ונזיר טמא צריך להביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה וכבש לאשם. ונזיר טהור צריך להביא כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים: \n", + "והשתא מ\"ש רבינו אם היה עשיר כותב נכסיו לאחרים. מבואר בתוספתא בתגלחת שניה להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה באה על הספק להביא חטאת העוף אינו יכול שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא כיצד יעשה יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני (נמצא עני) ומביא חטאת העוף ומתנה עליה ואומר אם מצורע אני הרי זה חטאת ואם לאו הרי זה ספק ואוכל בקדשים מיד אבל לשתות יין וליטמא למתים אינו יכול שאין ימי נזרו עולים לו בתוך ימי צרעתו ואע\"פ שהתוספתא לא כתבה שיכתוב נכסיו לאחר אלא בתגלחת שניה היינו טעמא משום דבתגלחת ראשונה אם נזיר הוא בין טמא בין טהור אין חילוק בין עני לעשיר בקרבנותיו ומשום מצורע שיש בו חילוק בין עני לעשיר אינו צריך להתנות שאין מצורע מביא קרבנות בתגלחת ראשונה. ורבינו לא חשש לזה וכתב בתחלה כללות המעשים שהוא צריך לעשות. \n", + "ומ\"ש ואח\"כ מביא חטאת העוף וכו' עד שהוא ג' בהמות. מבואר בגמרא ובתוספתא: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב שלש חטאות העוף שמביא בשלש התגלחות חטאת ראשונה לספק טומאתו. כלומר ולא לספק צרעתו מפני הטעם שכתב שאין המצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שניה. \n", + "ומ\"ש שניה לספק צרעתו. כלומר ולא לספק טומאתו שאם טמא היה כבר יצא י\"ח בחטאת ראשונה ואם מצורע היה תגלחת ראשונה ושניה היו לצרעתו ותגלחת שלישית תהיה לטומאתו \n", + "וז\"ש וכן חטאת שלישית לספק טומאתו וכו': \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש שלש עולות בהמה שמביא עמהן על הראשונה הוא מתנה ואומר אם טהור אני זו מחובתי. כמו שנתבאר שנזיר טהור כשמגלח בסוף ימי נזירותו צריך להביא כבש לעולה ואם טמא אני הרי היא נדבה שנזיר טמא אינו צריך להביא עולת בהמה. \n", + "ומ\"ש וכן הוא אומר בשניה ובשלישית. זה הוא מה ששנינו בתוספתא בתגלחת שניה אם טמא אני עולה הראשונה נדבה וזו חובה ואם טהור אני עולה הראשונה חובה וזו נדבה. כלומר אם טמא הייתי בתחלה וכך פירשו התוס' עולה ראשונה נדבה שאין נזיר טמא מביא עולת בהמה וזו חובה שנמצאת זו תגלחת טהרה שמביא עליה כבש לעולה ואם טהור הייתי עולה ראשונה חובה שנזיר טהור מביא כבש לעולה וזו נדבה שכבר הביא בראשונה קרבן טהרתו וכן בשלישית אומר אם טהור הייתי בתחלה אותה עולה ראשונה מחובתי והשאר נדבה ואם טמא הייתי בתחלה עולה ראשונה נדבה אבל לא יאמר וזו חובה מפני שהעולה המחוייבת לו לקרבן טהרתו כבר הביאה בתגלחת שניה ומפני כך דייק רבינו וכתב ואם טמא אני הרי זה נדבה וכן בשניה ובשלישית כלומר לשון הרי זה נדבה יצדק לאומרו גם בשניה ובשלישית אבל לומר בהן וזו חובה אף כי יצדק בשניה בשלישית לא יצדק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומביא קרבן בתגלחת רביעית ומתנה ואומר אם טמא הייתי העולה הראשונה נדבה. כמו שנתבאר. אבל מה \n", + "שכתב וזו חובה קשה שאם נזיר טמא היה בתחלה תגלחת שניה היא תגלחת טהרתו וכבר הביא בה כבש לעולה לחובתו. ויש לומר דמשום דאיכא לספוקי דקרבנות תגלחת שניה לצרעתו היו אין אנו יכולים לומר דכבש שהביא אז לעולה יעלה לו בודאי לחובת נזירות טהרה וכן בשלישית כיון דאיכא לספוקי שמא מוחלט היה בתחלה ושתי קרבנות שבשתי תגלחות ראשונות לא עלו לנזירותו כי אם לצרעתו ושלישית עלתה לו לקרבן טומאה הוה ליה רביעית לקרבן טהרה חובה. \n", + "ומ\"ש ואם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע. ק\"ל דכיון שאין מצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שניה כמו שקדם היאך אפשר לומר שראשונה תהא חובת מצורע וכבר השיגו הראב\"ד בזה. \n", + "וכן מ\"ש וזו חובת נזירות ושתים האמצעיות נדבה, קשה דלפי מה שכתב שהאחד חובת מצורע למה לא תהיה שניה חובת נזירות ואף אם תאמר דמספקי בנזיר טמא תהיה תגלחת שניה לנזיר טמא והעולה נדבה והשלישית חובת נזיר טהור. \n", + "ומ\"ש ואם טהור מטומאת מת הייתי ומצורע עולה הראשונה חובה וכן השניה אחת לחובת מצורע ואחת לחובת נזירות. גם על זה יקשה דאיפכא מיבעי ליה אחת לחובת נזירות ואחת לחובת מצורע דראשונה א\"א להיות לחובת מצורע שהמצורע אינו מביא קרבנותיו עד אחר תגלחת שניה. וי\"ל דאה\"נ וכי נקט ברישא לחובת מצורע לאו דוקא. \n", + "ומ\"ש ואם טמא הייתי ומצורע עולה ראשונה חובת צרעת, קשה כיון שאין מצורע מביא קרבנותיו עד אחר תגלחת שניה היאך אפשר לומר דעולה ראשונה עולת חובת מצורע וכן יקשה על מ\"ש ושניה ושלישית נדבה וזה קרבן תגלחת טהרה וע\"פ הקדמתו שעולה ראשונה חובת צרעת ותגלחת שניה לנזיר טמא והעולה נדבה למה לא תהיה תגלחת שלישית תגלחת נזיר והעולה חובה: \n", + "ואפשר לומר שלא הקפיד רבינו לומר שאין מצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שניה אלא על חטאת העוף אבל עולת בהמה אף אם יביאנה מוקדמת לתגלחת שניה אין בכך כלום. וע\"פ זה נפרש דברי רבינו בשלש עולות בהמה על הראשונה הוא מתנה ואומר וכו' עד וזה חובה כמו שפירשתי. \n", + "ומ\"ש אם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע וזו חובת נזירות ושתים האמצעיות נדבה, קשה למה לא נאמר שהשניה חובת נזירות טהרה ואם תאמר משום דאיכא לספוקי דילמא טמא מת הוא ונזיר טמא אינו מביא עולת בהמה תינח בשניה אבל השלישית טמא שהיא חובת נזיר טהור וכן יקשה על מה שכתב ואם טמא הייתי ומצורע וכו' ושניה ושלישית נדבה וכמו שהקשיתי לעיל וצ\"ע: \n", + "כתב הראב\"ד ואם מוחלט הייתי עולה ראשונה חובת מצורע א\"א זה א\"א שאין למצורע עולה וכו' עד הראשונה חובה וכולן נדבה וזה קרבן תגלחת טהרה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו אבל האשם והעולה אינם מעכבים. מבואר בדברי התוספות שכתבתי שפירשו על התוספתא שחטאתו מעכבתו מלמנות נזירות טהרה אבל אשמו אינו מעכבו. והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א אינו כן שהאשם לדברי הכל וכו'. ובאמת כי מה שאמרו בגמ' ר\"ש היא דאמר מייתי ומתנה הוא תמוה אצלי שמאחר שבברייתא אינו מוזכר שיביא אשם היאך אפשר לומר דאשם מעכבו מאי משני ר\"ש היא דאמר מייתי ומתנה דהא תינח לר\"ש אלא לרבנן מאי איכא למימר שהרי אין לזה תקנה. ולכן נ\"ל שרבינו מפרש דכי מקשי והא בעי אשם לא משום דמעכב מקשה הכי דהא ודאי אינו מעכב וכמו שכתבו התוספות אלא לבעל הברייתא מקשה דהל\"ל כל קרבנות דמצי מייתי אע\"פ שאינם מעכבים וא\"ה ה\"ל למיתני דלייתי נמי אשם ושני ליה דהא מני דאמר דמייתי אשם ר\"ש היא וכיון דרבנן פליגי עליה לא בעא למיסתם ברייתא כיחידאה: \n", + "ומ\"ש רבינו שהעולה אינה מעכבת היינו עולת העוף שמביא מצורע עני ונזיר טמא. ותמיה לי אע\"פ שאינה מעכבת למה לא יביאנה ויתנה עליה: \n", + "ומ\"ש נמצאת אומר אם הוא מצורע ודאי ולא נטמא במת הרי טהר בצפורין. מבואר בברייתא ובתוספתא שכתבתי שמביא צפרי מצורע ושאר דבריו מבוארים: \n\n" + ], + [ + "בד״א שהוא מגלח ד' תגלחות כשהיה קטן או אשה וכו'. בריש פרק שני נזירים (נזיר דף נ״ז): \n\n" + ], + [ + "נזיר שנצטרע בודאי ונטמא בספק וכו'. בברייתא בגמרא ס״פ שני נזירים (נזיר דף נ״ט ס') בתוספתא טמא בספק ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר ח' ימים וכו' עד לאחר מ״ד יום. \n", + "ומ\"ש רבינו אם הזה בשלישי ובשביעי. נ\"ל שטעות סופרים וצריך להגיה ומזה בשלישי ובשביעי: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך וכו' הרי זה רשע ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא. משנה בריש נדרים (דף ט'). \n", + "ומה שכתב אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח וכו'. בפירקא קמא דנדרים (דף ט':) במעשה דנזיר שבא לפני שמעון הצדיק: \n", + "סליקו הלכות נזירות בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d8e0608af2c9fe5e61ac7664a0e5c3aab7f57ff4 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,713 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Nazariteship", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Nazariteship", + "text": [ + [ + [ + "הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסור וכו' עד שנאמר וגלח הנזיר פתח אהל מועד. דברים פשוטים שם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר וכו'. בריש נדרים (דף ג'): \n\n" + ], + [ + "אין אומרים בנזירות עד שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו וכו' כיצד הרי שהיה נזיר עובר לפניו וכו'. משנה בריש נזיר האומר אהא הרי זה נזיר ובגמרא דילמא אהא בתענית קאמר אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו וכו' ודילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר דקאמר בלבו א\"ה מאי למימרא מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוים קמ\"ל. ופירש המפרש דילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר והכי משמע אהא אני במקומו להקריב קרבנותיו הב\"ע כגון שאמר שבלבו היה לקבל עליו נזירות וכו'. בעינן שיהא פיו ולבו שוים דבעינן שיהא מוציא בשפתיו מה שהרהר בלבו קמ\"ל דלא בעינן ובלבד שיהא נזיר עובר לפניו הא אם אין נזיר עובר לפניו אע\"ג דאמר בלבו כיון דלא הוציא בשפתיו לא הוי מוכחא מילתא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן אם אחז בשערו ואמר אהיה נזיר וכו'. שם במשנה אהא נאה וכו' הריני כזה הריני מסלסל הריני מכלכל הרי עלי לשלח פרע ה\"ז נזיר הרי עלי צפרים ר\"מ אומר נזיר וחכ\"א אינו נזיר ובגמ' אהא נאה ודילמא אנאה לפניו במצות וכו' אמר שמואל שתפוס בשערו ואמר אנאה. הריני כזה נהי נמי דתפוס בשערו הריני נזיר x לא אמר אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו. הריני מסלסל ממאי דהדין סלסול שערא (הוא) כדאמרה ליה ההיא אמתא דבי רבי לההוא גברא עד מתי אתה מסלסל בשערך אימא תורה דכתיב סלסלה ותרוממך אמר שמואל ה\"נ שתפוס בשערו, הריני מכלכל ממאי דהדין כלכול שערא (הוא) כדתנן סיד ר\"י אומר כדי לסוד כלכול ואמר רב בת צדעא אימר מיזן עניי דכתיב ויכלכל יוסף אמר שמואל ה\"נ שתפוס בשערו. הרי עלי לשלח פרע ממאי דהדין שילוח ריבויא הוא דכתיב שלחיך פרדס רמונים וכו' ומתרגם רב יוסף כד משקין ליה מיא לפירא ורבי. הרי עלי צפרים (ר\"מ אומר נזיר) מ\"ט דר\"מ אר\"ל וכו' ר' יוחנן אמר וכו' דחיישינן שמא צפרי נזיר טמא קיבל עליו וכו' ודילמא הרי עלי צפרי מצורע קאמר כגון שהיה נזיר עובר לפניו. ופירש המפרש אהיה נאה דמשמע הכי קאמר שיהא שערו מגודל ונאה. הריני מסלסל משמע דלעביד מידי דלהוי מהפך בשערו בגידול דהיינו בנזירות. הרי עלי לשלח פרע דמשמע הרי עלי לגדל פרע: \n\n" + ], + [], + [ + "כל כינויי נזירות כנזירות וכו'. שם במשנה ומבואר בדברי רבינו כאן ובפ\"ב משבועות שלא נאמרו כינויים אלא כשאנשי אותו המקום קורין כן לשבועה או לנזירות הא לאו הכי לאו כלום הוא: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד וכו'. משנה (דף ג':) הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת ומן הטומאה הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו ובגמרא מ\"ט אמר קרא מיין ושכר יזיר כלומר דמשמע דאפילו לא נזר אלא מיין לחודיה הוי נזיר מכולם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל האומר הריני נזיר מן הגרוגרות וכו'. משנה רפ\"ב (דף ט') הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב\"ש אומרים נזיר וב\"ה אומרים אינו נזיר ובגמ' (שם ע\"ב) מתניתין דלא כי האי תנא דתניא ר' נתן אומר ב\"ש אומרים נדור ונזיר וב\"ה אומרים נדור ואין נזיר ומאחר דסתם מתני' דלא כר' נתן הו\"ל לרבינו לפסוק כסתם מתני' וכב\"ה דאינו לא נדור ולא נזיר וכבר השיגו הראב\"ד וכתב זה אינו מחוור דסתם מתניתין דלא כר' נתן דקאמר לב\"ה נדור ואינו נזיר עכ\"ל. וצ\"ל שרבינו היה גורס מתניתין כר' נתן ויש טעם לגירסא זו דהא במתני' ליכא גילויא דלא ליהוי נדור אדרבה איכא למידק דהוי נדור דאל\"כ הל\"ל וב\"ה אומרים לא אמר כלום ומדקתני וב\"ה אומרים אינו נזיר משמע נזיר הוא דלא הוי הא נדור הוי: \n\n" + ], + [ + "מזגו לו כוס של יין וכו'. משנה שם (דף י\"א). \n", + "ומ\"ש ואם היה מר נפש או כועס וכו': \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן שכור שנתנו לו כוס וכו'. משנה וגמ' בפ\"ב: \n", + "ומ\"ש ואם הגיע לשכרותו של לוט וכו'. בפ' הדר עירובין (דף ס\"ה): \n\n" + ], + [ + "הריני נזיר ע\"מ שאהיה שותה יין וכו'. משנה וגמ' בפ\"ב (דף י\"א): \n\n" + ], + [ + "נדר בנזיר ואמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין וכו'. גם זה שם משנה וכתנא קמא: \n", + "וכתב הראב\"ד אומר אני שאם בא לפני חכם וכו'. וי\"ל דכיון דמתני' סתמא מיתניא משמע דבכל גוונא אסור אפילו אם בא לפני חכם דאם לא כן הו\"ל לפרושי וכבר נתן רבינו טוב טעם ודעת למה לא יהא בזה פתח לנדרו משום דכיון שאף לפי דעתו אסר עצמו באחד הוה ליה כאומר הריני נזיר מן החרצנים לבד שאסור בכולן ואפילו יאמר אילו הייתי יודע שהייתי אסור בכולן לא הייתי נודר עם כל זה אסור: \n\n" + ], + [ + "אמר יודע הייתי שהנזיר אסור בכל אלו וכו'. גם זה משנה שם וכת\"ק ואמרינן בגמ' (שם ע\"ב) בנדרי אונסין קא מיפלגי (ובפלוגתא דשמואל ורב אסי) דתנן ארבעה נדרים התירו חכמים ואמר שמואל שאין צריכים שאלה לחכם ופירש המפרש נדרי אונסין הואיל ואין יכול לחיות בלא יין או שאין קוברים באותו מקום אלא זה. ויש לתמוה על רבינו למה כתב שזה מכלל נדרי שגגות ובגמ' אמרו שהוא מכלל נדרי אונסין וכבר השיגו הראב\"ד. וי\"ל שרבינו אינו מפרש כן מפני שקשה על פירוש זה כמו שהקשו התוספות ונדחק ר\"ת בתירוצו ולפיכך מפרש רבינו בל\"א שפירש המפרש דלהכי קרי להו אונסין שלבו אנסו שהיה סבור שיתירו לו חכמים דבכה\"ג קרי ליה אונס כדאמרי' בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ו) דרב כהנא ורב אסי מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב וכי אתו לקמיה דרב ואמר כחד מינייהו א\"ל אידך ואנא בשיקרא אישתבעי א\"ל רב (את) לבך אנסך: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי ידי נזירה וכו'. ברייתא ריש פרק ד' דנזיר (דף כ\"א:): \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן וכו' עד סוף הפרק. משנה בפרק שני (דף י\"ב:): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הנודר בנזיר בשוגג או באונס וכו'. מבואר בגמרא בפרק שני (דף י\"א:): \n", + "מי שנדר בנזיר וניחם על נדרו וכו'. שם (דף כ\"א): \n\n" + ], + [ + "מי שנדר בנזיר והלך להביא קרבנותיו וכו'. משנה פ' ב״ש (נזיר דף ל״ב) דהקדש טעות: \n\n" + ], + [ + "המתפיס בנזירות וכו' היה נזיר עובר לפניו וכו'. סיפא פירושא דרישא היא והוא משנה בריש נזיר: \n\n" + ], + [ + "נדר חבירו בנזיר ואמר הוא פי כפיו מיין וכו'. משנה פ\"ד דנזיר (דף כ':) מי שאמר הריני נזיר ושמע (חבירו ואמר) פי כפיו ושערי כשערו ה\"ז נזיר ומוקי לה בגמ' (דף כ\"ב:) דוקא דאמר פי כפיו מיין ושערי כשערו מליגזז: \n", + "וכן אם שמע אחר ואמר ואני וכו'. גם זה שם משנה וגמרא (דף כ':): \n", + "ומה שכתב אפילו הם מאה הרי כולם נזירים. שם בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן וכו'. בפ\"ב (דף י\"ג) בעא מיניה בן רחומי מאביי הריני נזיר לכשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ועלי מהו אדיבוריה משמע או אגופיה משמע את\"ל אגופיה משמע אמר הריני נזיר לכשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו אנפשיה קאמר או דילמא ה\"ק רחימנא לך כוותי את\"ל כל באנפיה כסיפא ליה מילתא אמר הריני נזיר לכשיהיה לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו מי אמרינן שלא בפניו אנפשיה קאמר או דילמא ה\"ק ליה רחימנא ליה כוותך תיבעי. כך היא הגרסא בספרים שלנו ורבינו נראה שלא היה גורס כן אלא הכי גריס בבבא דרישא ואמר ואני במקום ואמר ועלי. ובבבא שניה במקום לכשיהיה לי בן גורס לכשיהיה לך בן וכך היא גירסת הראב\"ד אלא שמפרש בענין אחר ככתוב בהשגותיו וז\"ל. הרי חבירו נזיר מיד א\"א תמה אני מאין הוציא זה וכו'. ורבינו נראה שמפרש הריני נזיר כשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ואני, אדיבוריה כלומר על מה שאמר כשיהיה לי בן ואינו נזיר עד שיהיה לו בן או אגופיה משמע כלומר לא קאי אכל דיבוריה אלא אגוף ועיקר דיבורו דהיינו לאמירתו הריני נזיר בלבד וא\"כ הרי הוא נזיר מיד את\"ל אגופיה משמע והרי הוא נזיר מיד אמר הריני נזיר כשיהיה לך בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו אנפשיה קאמר כלומר שהוא מתפיס עצמו בנזירות כשיהיה בן לחבירו או דלמא אינו מתפיס עצמו בנזירות כלל אלא ה\"ק גם אני אוהבו ושמח בטובתו כמותך ואין כוונתי על נזירות כלל את\"ל כל באנפיה כסיפא ליה מילתא כלומר ואין כוונתו לומר אלא שהוא אוהב אותו אמר הריני נזיר לכשיהיה לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו וסלקא בתיקו ופסק רבינו בבעיי קמאי כמו האת\"ל וכבר נודע שזו היא שיטתו ושיטת הגאונים ובזו פסק להקל משום דתנן בפ\"ד דטהרות (משנה י\"ב) ספק נזירות מותר: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "שנים שהיו מהלכים בדרך וכו'. משנה בפ' ב״ש (נזיר דף ל״ב:) היו מהלכים בדרך ואחד בא כנגדן אמר אחד מהן הריני נזיר שזה (איש) פלוני ואחד אמר הריני נזיר שאין זה (איש) פלוני וכו' ב״ש אומרים כולם נזירים וב״ה אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו ובגמרא מי שלא נתקיימו דבריו אמאי הוי נזיר אמר רב יהודה אימא מי שנתקיימו דבריו: \n", + "ומ\"ש לא הגיע אליהם וכו'. שם במשנה הרתיע לאחוריו אינו נזיר ר\"ש אומר יאמר אם היה כדברי הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה ופסק כת\"ק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן האומר הריני נזיר אם יהיה בכרי זה מאה כור וכו'. שם (דף ל\"ד) בסוף הפרק פלוגתא דר\"י ור\"ש בברייתא ופסק כר\"י דהלכה כותיה לגבי ר\"ש ועוד דסתם מתני' כוותיה: \n\n" + ], + [ + "היו מהלכים בדרך וראו את הכוי מרחוק וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש וה\"ה אם ראו אנדרוגינוס וכו'. בתוספתא פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש שהכוי דמו טעון כיסוי כחיה וכו'. משנה פ\"ב דבכורים. \n", + "ומ\"ש שהאנדרוגינוס מטמא בלובן כאנשים וכו'. בתוספתא דבכורים: \n\n" + ], + [ + "וכן אם ראו אנשים באים כנגדם מהם פקחים ומהם סומים וכו': \n\n" + ], + [ + "קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר וכו': כתב הראב\"ד דבר זה אינו מחוור למ\"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן היכי מייתי חטאת שהיא חולין לעזרה ואפשר דהלכתא כמ\"ד דאורייתא דרב כהנא וכו' ור' יוחנן ור\"ל ס\"ל דאורייתא פ' יוצא דופן עכ\"ל. ותמהני למה כתב כן בדרך אפשר דמילתא דפשיטא היא דלית הלכתא כרב כהנא לגבי ר\"י ור\"ל: \n", + "והאיש מדיר את בנו קטן בנזיר וכו'. משנה סוף פרק ד' דנזיר (דף כ\"ח:) האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר ובגמרא מאי טעמא רבי יוחנן אמר הלכה היא בנזיר. ומשמע בגמרא דדוקא בנזיר אבל לא בשאר נדרים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואם נטמא מביא קרבן טומאה. ומ\"ש רבינו וכשישלים נזירותו מביא קרבן טהרה וכו'. מבואר שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לא רצה הבן ומיחה בדבר זה או שמיחו קרוביו או שגילח שערו או שגלחוהו קרוביו וכו'. שם במשנה. וממה שכתב \n", + "רבינו ושתק הבן אפשר לומר שדעתו כדעת התוס' שכתבו דוקא שמיחו מיד כששמע ואם לא מיחו אז ושוב לימים מיחו אין בכך כלום אחרי שהתחיל הנזירות אלא שבסוף דבריו היה לו לגלות יותר: \n", + "ועד מתי יש לו להדירו וכו'. שם (דף כ\"ט:) עד מתי מדיר את בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר עד שיגיע לעונת הנדרים ופסק כרבי מחבירו: \n\n" + ], + [], + [ + "(טז-יז) העכו\"ם אין להם נזירות וכו' נשים ועבדים יש להם נזירות. משנה רפ\"ט (דף ס\"א): \n", + "והאב או הבעל מפר נזירות האשה וכו'. שם במשנה חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו (דף ס\"ב:) חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר נדרי אשתו ואינו מפר נדרי עבדו בגמרא ת\"ר למה רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ולערכים מ\"ש גבי נזיר דאמר רחמנא לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו א\"ה גבי נדרים נמי ואסיקנא אלא אמר אביי למה רבו צריך לכפותו לנזירות ואין צריך לכפותו לנדרים ואינו צריך לכפותו לשבועות מ\"ט דאמר קרא להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו. ופי' המפרש אלא אמר רבא הכי קתני למה רבו צריך לכפותו לנזירות שאם נדר בנזיר ואין רבו כופהו ה\"ז אסור ביין כל זמן שאינו כופהו לפי שאמרה תורה ואמרת אליהם לרבות את העבדים אבל לענין נדרים וערכים אינו צריך להפר וערך אין לו שאין גופו קנוי לו וכן בנדרים נמי אפי' בלא כפיה מותר לשתות ביין ולאכול מכל אוכלים וכו'. יצא הנשבע להרע לאחרים שאין הרשות בידו ה\"נ כיון דקא מכחיש כי לא אכיל ולא שתי ואיכא הפסד לרבו לא חיילא עליה שבועה: \n\n" + ], + [ + "נדר עבדו בנזירות ואמר לו מופר לך וכו'. משנה שם (דף ס\"ב:) הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו. ופירוש רבינו בה מבואר וכ\"כ בפירוש המשנה כלומר דדמי להא דאמרינן בפ' השולח עבד שהניח לו רבו תפילין יצא בן חורין וז\"ל אם אמר אדם לעבדו מופר לך כבר ביטל ממנו זכותו וחזר בן חורין לכך משלים נזירותו עכ\"ל: \n", + "והראב\"ד כתב כל זו הפיסקא אינה כלום וכו'. ואין בדבריו הכרח להטעות גירסת רבינו ופירושו: \n\n" + ], + [ + "עבד שנדר בנזירות וברח וכו'. שם במשנה עבר מכנגד פניו ר\"מ אומר לא ישתה ור' יוסי אומר ישתה ובגמרא מ\"ד ישתה סבר סוף סוף מיהדר הדר ואתי גביה לישתי חמרא כי היכי דלא ליכחוש ומ\"ד לא ישתה סבר ליהוי ליה צערא כי היכי דליהדר גביה. ויש לתמוה על רבינו שפסק כרבי מאיר במקום רבי יוסי וכבר השיגו הראב\"ד: \n", + "וכתב א\"א דלא כהלכתא וכו'. ונראה שרבינו היה גורס בהפך ר\"מ אומר ישתה ור' יוסי אומר לא ישתה. \n", + "ומ\"ש רבינו או שהלך מרבו, טעמו מפני שהוא בכלל עבר מכנגד פניו: \n", + "נזר והשלים נזירותו וגילח וכו' עד משעה שנטמא. תוספתא בסוף נזיר: \n", + "וכתב הראב\"ד אין לזה שורש אלא כשכפאו רבו וכו'. טעמו לומר דהא דקתני נדר ולא גילח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו קשה אם מונה ימי נזירות קודם שיצא לחירות כי לא גילח מאי הוי ולמה לא יצא ידי נדרו ולכך העמידה כשכפאו רבו עד שלא גילח וזהו שכתב אין לזה שורש אלא כשכפאו רבו כלומר אין לדין זה מקום אלא כשכפאו רבו, אך מה שסיים וכתב לומר שמביא קרבנותיו ומגלח נראה שאין לו ענין עם מה שכתב קודם ואפשר דאו או קתני וה\"ק אין לזה שורש אלא באחד משני פנים או כשכפאו רבו או בשלא כפאו רבו ומאי לא יצא לאו למימרא שלא עלו לו הימים שנזהר בנזירותו אלא היינו לומר שלא יצא עד שיביא קרבנותיו ויגלח. ומ\"ש ובנטמא ויצא לחירות מפרש בירושלמי וכו' בפ' הנזכר נטמא ואח\"כ יצא לחירות מביא קרבן טומאה מהו כשכפפו רבו או כשלא כפפו רבו וכו' אמר ר' יוסי בשכפפו רבו אנן קיימין. ומ\"ש והכי איתא בירושלמי. שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(כ-כא) נזירות נוהגת בפני הבית וכו'. בספ\"ג דנזיר (דף י\"ט:) תנן מי שנזר נזירות הרבה והשלים נזירותו ואח\"כ בא לארץ ב\"ש אומרים נזיר שלשים יום וב\"ה אומרים נזיר בתחלה. וכתב שם רבינו הנזירות א\"א בח\"ל מפני הטומאה ומה שאמרו בתוספתא שהנזירות נוהגת בין בארץ בין בח\"ל ר\"ל שכל מי שחייב עצמו נזירות בח\"ל נתחייב בזה על צד הקנס לפיכך יעלה לא\"י ויתחייב שם בנזירות עכ\"ל. ואיני יודע מי הכריחו לומר שהוא על צד הקנס דמשמע שמן הדין הוא חייב לנהוג נזירות בח\"ל שאע\"פ שיהיה טמא למה לא ינהוג מן הדין ביין ובתגלחת ולא גרע ממי שנזר והוא בין הקברות ועוד שמי שהוא בח\"ל אינו טמא מן התורה שהרי טומאת ארץ העמים אינה אלא מדרבנן וא\"כ אסור לו ליטמא בטומאה דאורייתא ואפי' בטומאה דרבנן נמי אסור. וגם רבינו כך היא דעתו שהרי כתב וכל זמן שהוא בח\"ל אסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח וכל דקדוקי נזירות עליו ואם עבר ושתה או גילח או נגע במת לוקה ומאחר שכן מן הדין הוא חייב לנהוג נזירות בח\"ל ולא משום קנס כמ\"ש בפירוש המשנה ופה בחיבור תיקן וכתב שהקנס הוא שמחייבים אותו לעלות לארץ. וג\"ז לא ידעתי מנין לו אדרבה שנינו במשנה שהילני המלכה נדרה נזירות שבע שנים והשלימה נזירותה ואח\"כ עלתה לארץ ואם כדברי רבינו למה לא חייבוה שתעלה לארץ: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א למה כופין אותו לעלות ולמנות וכו'. ואיני יודע למה אסור להזיר עכשיו בא\"י שאע\"פ שאנו טמאי מתים אם אחר שנזר יזהר מלטמא במת מה איסור יש בזה. ולענין מה שקשה על רבינו למה מחייבין אותו לעלות לא\"י י\"ל שהטעם מפני שכל שהוא בח\"ל בכל יום מיטמא בארץ העמים ומה שלא חייבו להילני המלכה לעלות אפשר שלא ידעו חכמים בנזירותה עד שעלתה לארץ או אפשר שהיתה צריכה לעמוד אותם שנים בח\"ל מפני תיקון המלכות אי נמי אפשר שלא עלתה לארץ אלא מפני שחייבוה לעלות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "סתם נזירות ל' יום וכו' ואפי' אמר הריני נזיר נזירות גדולה וכו'. משנה בפ\"ק (דף ז') סתם נזירות שלשים יום אמר הריני נזיר אחת גדולה הריני נזיר אחת קטנה אפי' מכאן ועד סוף העולם נזיר שלשים יום. ופירש המפרש אמר הריני נזיר אחת קטנה לא תהא פחותה מל' יום ואפילו אמר הריני נזיר יום אחד ה\"ז נזיר שלשים יום לפי שאין נזירות הפחותה משלשים יום או שאמר הריני נזיר אחת גדולה אפי' אמר שתהא גדולה מכאן ועד סוף העולם אינו נזיר אלא שלשים יום כדקאמר בגמ' דאי אמר הכי משמע דאמר אריכא עלי הדא נזירות דשלשים כמכאן עד סוף העולם: \n\n" + ], + [ + "פירש זמן פחות משלשים יום כגון שאמר הריני נזיר יום אחד וכו'. משנה שם (דף ס') סתם נזירות שלשים יום ומשמע דבין שאמר סתם הריני נזיר בין שאמר הריני נזיר יום אחד או עשרה ימים או עשרים יום נזיר שלשים יום לפי שאין נזירות פחות מל' יום ובגמרא מנא ה\"מ אמר רב מתנה אמר קרא קדוש יהיה יהיה בגימטריא תלתין הוו. וכתב רבינו בפירוש המשנה סמכו זה העיקר ר\"ל סתם נזירות שלשים יום למה שנאמר קדוש יהיה ומנין יהיה ל' לפיכך לא יהיה נזירות פחות משלשים יום וזה ענין מקובל ואמנם סמך לזה על דרך סימן: \n\n" + ], + [ + "פירש זמן יותר משלשים יום וכו' ה\"ז נזיר כזמן שפירש וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך גבי הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת וכן נלמד ממה ששנינו בספ\"ב הריני נזיר לכשיהיה לי בן ונזיר מאה יום: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר שעה אחת וכו'. נלמד ממה שנתבאר שאין נזירות פחות מל' יום. \n", + "ומ\"ש הריני נזיר ל' יום ושעה אחת וכו'. משנה בפ\"ק: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני וכו'. משנה בפ\"ק (דף ז') אמר הריני נזיר אחת גדולה הריני נזיר אחת קטנה אפי' מכאן ועד סוף העולם נזיר שלשים יום ובגמרא אמאי והא מכאן ועד סוף העולם קאמר ה\"ק אריכא לי הדא מילתא כמכאן ועד סוף העולם תנן הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני אומדים כמה ימים מכאן ועד מקום פלוני פחות משלשים יום נזיר שלשים יום ואם לאו נזיר כמנין הימים ואימא הכא נמי אריכא לי הא מילתא כמכאן ועד מקום פלוני אמר רבא שהחזיק בדרך ופי' המפרש אמר רבא התם ליכא למימר הכי דכשהחזיק בדרך כבר עסקינן דהואיל והחזיק בדרך וקאמר עד מקום פלוני מוכחא מילתא דאדעתא דליהוי נזיר כל זמן שיהא בדרך קאמר ועוד כיון שהחזיק בדרך ליכא למימר דאריכא ליה מילתא מכאן ועד מקום פלוני דהא חזינן (דלא אריכא ליה דרך) שהחזיק בדרך כבר: \n", + "ודע דבתר הכי פריך וליהוי כל פרסה ופרסה אמר ר\"פ באתרא דלא מנו פרסי וליהוי כל אוונא ואוונא וכו' כל מילתא דאית בה קיצותא לא קתני. ולכאורה נראה שה\"ל לרבינו לאוקומי באתרא דלא מנו פרסי אבל באתרא דמנו נזיר כמנין הפרסאות. וי\"ל דבשינויא דמילתא דלית בה קיצותא לא קתני מיתרצה נמי קושיא דלהוי כל פרסה ופרסה: \n\n" + ], + [ + "מי שאמר הריני נזיר שתי נזירות וכו'. משנה בריש פרק ג' (דף י\"ז) מי שנזר שתי נזירות מגלח את הראשונה יום שלשים ואחד ואת השניה יום ששים ואחד. \n", + "ומה שכתב אפילו אמר הריני נזיר מאה אלף נזירות וכו'. בפירקא קמא (דף ז') ובסוף הפרק ברייתא (דף ח':) הריני נזיר כל ימי חיי הריני נזיר עולם הרי זה נזיר עולם אפילו מאה שנה אפילו אלף שנים אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם. ופירש המפרש (בדף ז') אין זה נזיר עולם שיהא מגלח לסוף שלשים אלא נזיר לעולם דכחדא נזירות אריכתא דמי ואינו מותר בתגלחת כל ימיו עכ\"ל. ומשמע בהדיא מרישא ומסיפא שאם אמר הריני נזיר מאה נזירות או אלף שהוא מונה נזירות אחר נזירות עד שימות וסתם נזירות שלשים יום ולפיכך מגלח בסוף כל שלשים יום: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א קיצר בכאן שאם אמר וכו'. ואני אומר שאין כאן קיצור שהרי לקמן בפרק זה כתב החילוק שיש בין נזיר עולם לנזיר לזמן קצוב: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר כמין ימות השנה וכו'. משנה בספ\"ק (דף ח'): \n", + "ומה שכתב אם פירש שנות החמה וכו' ואם פירש שנת הלבנה וכו'. שם בברייתא: \n", + "ומה שכתב ואם סתם מונה שנ\"ד וכו'. יש לתמוה על זה דהא בירושלמי סוף פירקא קמא דנזיר אמרינן מה אנן קיימין אם כמנין ימות החמה שס\"ה נזירות (כמנין ימות החמה) אם כמנין ימות הלבנה שנ\"ד וכו' אם כמנין ימות השנה צריכא וכיון דבירושלמי אמרו צריכא היאך כתבה רבינו בפשיטות לקולא ואפשר שטעמו משום דתנן בפ\"ב דטהרות ספק נזירות מותר: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר אחת ומחצה וכו' אמר הריני נזיר ויום אחד וכו'. משנה שם (דף ז'): \n", + "אמר הריני נזיר ואחד וכו' עד הרי זה נזיר ד' נזירות. ברייתא בספ\"ק (דף ח':): \n", + "הריני נזיר שלשים ויום אחד וכו'. משנה שם (דף ז':) הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת נזיר ל\"א יום שאין נזירות שעות ובגמ' אמר רב לא שנו אלא דאמר ל\"א יום אבל אמר שלשים (יום) ויום אחד נזיר שתים סבר לה כרבי עקיבא דדריש לישנא יתירא: \n\n" + ], + [ + "מי שהיו שתי כיתי עדים מעידים אותו וכו'. משנה בספ\"ג (דף כ') וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "מי שנזר שתי נזירות וכו' עלתה לו ראשונה בשניה. תוספתא בנזיר פ\"ב. \n", + "ומ\"ש בין שנדר שתיהן כאחת בין שנדר זו אחר זו, כן משמע בירושלמי דנזיר פ\"ג. \n", + "ומה שכתב ואפילו הביא כפרתו וכו'. כן משמע בירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "מי שאמר הריני נזיר כל ימי חיי וכו'. ברייתא בספ\"ק (דף ח') כתבתיה בפרק זה אלא שנראה שלא היה רבינו גורס בה חילוק בין עולם ללעולם אלא חילוק בין נוזר לעולם לנוזר לזמן קצוב: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו זו הגירסא כך מצאתי וכו'. וכבר כתבתי שנ\"ל שגירסת רבינו בגמ' היתה כמו בירושלמי ובתוספתא: \n\n" + ], + [ + "מה בין נזיר עולם וכו'. במשנה פ\"ק (דף ד') שנינו מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער ומביא ג' בהמות ואם נטמא מביא קרבן טומאה. ופירש רבינו דהכביד שערו היינו מי\"ב חדש לי\"ב חדש דומיא דאבשלום דאיפליגו ביה תנאי בפ\"ק (דף ד' ה') ופסק כתנא קמא דאמר מי\"ב חדש לי\"ב חדש דכתב ויהי מקץ ימים לימים ויליף ימים לימים מבתי ערי חומה: \n", + "ומ\"ש ואבשלום נזיר עולם היה. שם: \n", + "ומ\"ש ודבר זה הלכה מפי הקבלה. אע\"ג דמייתי לה מקרא דויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח וכו' סובר רבינו שאינו מוכרח דהא אפשר לפרש בגוונא אחרינא אלא שקבלה היתה בידם ואסמכוה אקרא: \n\n" + ], + [ + "שמשון לא היה נזיר גמור וכו'. משנה שם נזיר שמשון הכביד שערו אינו מיקל ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה ובגמרא (דף ד':) מני מתני' לא ר' יהודה ולא ר\"ש דתניא ר' יהודה אומר נזיר שמשון מותר ליטמא למתים שכן מצינו בשמשון שנטמא ר\"ש אומר האומר נזיר שמשון לא אמר כלום שלא מצינו בשמשון שיצאת נזירות מפיו מני (לא ר' יהודה ולא ר\"ש) אי ר' יהודה הא אמר אפי' לכתחלה ומתני' קתני אם נטמא אי ר\"ש הא אמר לא חיילא עליה נזירות כלל לעולם ר' יהודה היא ואיידי דקתני גבי נזיר עולם אם נטמא תנא נמי גבי נזיר שמשון אם נטמא וכו' ושמשון לאו נדור הוה והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן התם מלאך הוא דקאמר ומנא לן דאיטמי למתים וכו' גמרא גמירי לה. וידוע דהלכה כר' יהודה לגבי ר\"ש ועוד דסתם מתני' כוותיה. והר\"י בן לב כתב בתשובה שקשה לו על פסק זה דרבינו דבנדון דידן פליגי ר' יהודה ור' יעקב בפ\"ק עם ר\"ש ור' יוסי דס\"ל לר\"ש ור' יוסי דבעינן שידור בדבר הנדור ומש\"ה אמר ר\"ש דלא חייל נזירות שמשון כלל דשמשון לאו נדור הוא אלא מלאך הוא דקאמר כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן ור' יוסי נמי ס\"ל דבעינן דבר הנדור ומש\"ה מתיר כמי שאמר הרי עלי כבכור וה\"ל ר\"ש ור' יוסי תרי ור' יעקב ור' יהודה תרי וכיון דר' יוסי לגבי כל חד מהני הלכתא כוותיה שמעינן דהלכתא כר' יוסי ור\"ש, וכיוצא בזה פסק הרי\"ף בהלכות טומאה בפלוגתא דאחותו ארוסה. ויותר קשה לפי המסקנא דקאמר דכ\"ע בעינן דבר הנידר דא\"כ ר' יוסי ור\"ש ור' יעקב כולהו ס\"ל דבעינן דבר הנידר ולא חייל כלל נזירות שמשון ואי משום הא לחוד לא הוה קשה שנוכל לומר שפסק כר' יהודה משום דסתם לן תנא כוותיה הריני כשמשון כבן מנוח וכו' הרי זה נזיר שמשון ואי קשיא הא קשיא דאיך פסק הרמב\"ם תרתי דסתרן אהדדי פסק דבעינן דבר הנידר ופסק כר' יהודה דחייל נזירות שמשון אע\"ג דשמשון לאו נדור הוא. ומה שעלה בדעתי בתירוץ קושיא זו דס\"ל להרמב\"ם במאי דאיתמר בגמ' גבי נזיר נמי הא כתיב לה' ומשני ההוא מיבעי ליה לכדתניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום יפה עינים וכו' אמרתי לו כמוך ירבו נזירים בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' היינו לר' יוסי ואי נמי לר\"ש ולר' יעקב אבל לר' יהודה ולסתם מתני' הוי טעמא משום דכתיב להזיר לה' לרבות דבר הנידר כי היכי דמרבינן משום דכתיב כי ידור נדר לה' את הבכור לר' יעקב ולר' יוסי חטאת ואשם ובהכי לא סתרן מתני' אהדדי דהא תנן במתני' טובא דבעינן דבר הנידר וסתם לן רבי דחייל נזירות שמשון אע\"ג דלאו נדור הוא עכ\"ל. x ודבר ברור הוא כמה דוחק הוא לומר דבר שלא נזכר בגמ' אפילו ברמז. ולי נראה לתרץ בע\"א דאמרינן בגמרא ושמשון לאו נדור הוא והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן התם מלאך הוא דקאמר ופירש רש\"י והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער וקס\"ד דמנוח קאמר להא מילתא דה\"ל דבר הנדור דאדם מדיר את בנו בנזיר. מלאך הוא דקאמר כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן אבל מפיו לא יצא עכ\"ל. והשתא איכא למימר לעולם לר' יהודה נמי בעינן דבר הנדור ומאי דאמר דחייל נזירות שמשון הוי טעמא משום דס\"ל דהוי דבר הנידר דמאי דכתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מנוח הוא דקאמר ליה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר וכו'. נלמד ממה ששנינו בפרק אלו מותרין (נדרים דף כ') וכתב רבינו פ״ב דנדרים נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו': \n", + "ומי שנדר נזיר כשמשון אינו יכול להשאל עליו. בפ״ב דנזיר (דף י״ג) גבי בעיא דרבא הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום ובפרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ״א:) אהא דתנן יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמנה לאוין החורש בשור בחמור וכו' (והוא) כהן ונזיר בבית הטומאה מתקיף (דף כ״ב) ולחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש (ביו״ט) ומשני וכו' מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ולא והרי הקדש בבכור והרי נזיר כנזיר שמשון משמע בהדיא דנזיר שמשון ליתיה בשאלה והטעם פירש״י משום דעל ידי מלאך קיבל נזירות עליו דההוא אין לו שאלה דצווי של מעלה הוא ובפ״ב דנזיר כתב שהטעם משום דשמשון לא הוה נדר. ורבינו נתן טעם מפני שנזירות שמשון לעולם היתה. ויש לדקדק על טעם זה דאטו מי שנזר נזירות עולם ליתיה בשאלה, ויש לדחוק ולומר דהכי קאמר מפני שנזירות שמשון כשהזירו המלאך לא הזירו לזמן כדי שנאמר שמי שנזר נזיר כשמשון לא יהא אסור אלא עד אותו זמן אלא לעולם הזירו וכיון שכן מי שהתפיס עצמו בו הרי הוא כמוהו ואין לו היתר לעולם: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני כשמשון כבן מנוח וכו'. משנה בפ\"ק (דף ד') הריני כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים את עיניו הרי זה נזיר שמשון ובגמרא למה לי למיתני כל הלין צריכי דאי אמר הריני כשמשון הו\"א שמשון אחרינא קמ\"ל כבן מנוח ואי תנא כבן מנוח הו\"א איכא דמיתקרי הכי קמ\"ל כבעל דלילה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו. וכתב הרא\"ש וז\"ל ה\"ג הריני כשמשון בן מנוח כבעל דלילה וכמי שעקר דלתות עזה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו למה לי למיתני כל הלין כלומר למה לו לפרש כל כך צריכי דאי תנא וכו' ולא היה במשמעות לשונו לשון נזירות קמ\"ל כבעל דלילה לכך צריך כל אלה. ולפי הענין נראה שצריך לפרש כל אלה כשמשון בן מנוח כבעל דלילה או כשמשון בן מנוח כמי שעקר וכו' כשמשון בן מנוח כמי שנקרו וכו' עכ\"ל. ובמפרש אחר שכתוב בו שהוא הרא\"ש כתוב כלשון הזה ואמרינן בגמ' דאפי' אמר כשמשון בן מנוח לא אמר כלום דהרבה אנשים נקראים כך עד שיאמר אחד מאלו הג' סימנים מובהקים עמו ובאחד מהם סגי ולא בעי כל שלשתן דבגמרא עביד צריכותא עד כבעל דלילה ותו לא. ונראה דאם אמר מג' סימנים הללו אין צריך להזכיר שמשון כיון דלא עביד צריכות מבעל דלילה ואי אמר כבן מנוח פירוש ואי אמר נמי כבן מנוח עכ\"ל. והתוס' כתבו וז\"ל כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה אבל כשמשון לחודיה או כבן מנוח לחודיה לא סגי עד שיאמר שלשתן כדמוכח בגמרא מכאן ואילך גריס ר\"ת וכמי שעקר דלתות עזה בוי\"ו וכמי שנקרו פלשתים את עיניו דאו או קאמר או שיאמר כמי שעקר או כמי שנקרו וכו' דאי אומר כבעל דלילה לחוד או כמי שעקר לחוד או כמי שנקרו פלשתים את עיניו לחוד דהוי נזיר שמשון דבהא ליכא למיטעי כלל עכ\"ל. וכן פירשו שאר מפרשים. ורבינו שכתב מי שאמר הריני נזיר כשמשון ה\"ז נזיר מן התגלחת וכו' ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון אינו נזיר נראה מדבריו שמן הסתם הוי נזיר עד שיאמר לשמשון אחר נתכוונתי וזה הפך מה שאמר בגמ' דאפילו אמר כשמשון בן מנוח אינו כלום כל זמן שלא אמר אחד מהשלשה סימנים. וליישב זה נחלקו גאוני עולם כי יש אומרים שיש הפרש בין האומר הריני נזיר כשמשון לאומר הריני כשמשון שהאומר הריני כשמשון כיון שלא הזכיר מלת נזיר אינו כלום ובזה הוא שאמרו בגמרא דאפי' אמר כשמשון בן מנוח אינו כלום עד שיאמר אחד מהג' סימנים ובזה הוא שכתב רבינו בסיפא אבל כשאמר הריני נזיר כשמשון אע\"פ שלא אמר יותר ה\"ז נזיר מאחר שהזכיר מלת נזיר ובזה הוא שכתב רבינו ברישא דבאומר כשמשון לחודיה ה\"ז נזיר מן התגלחת וכו'. והרב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל כתב זה באחד מהדרכים שכתב ליישב דברי רבינו עם סוגיית הגמ'. ומורי הרב ה\"ר יעקב בירב ז\"ל כתב להשיב על דברי בעלי סברא זו והעלה דלא שאני לן בין אומר הריני נזיר כשמשון בלא מלת נזיר לאומר הריני נזיר כשמשון. ולזה הסכים הרב ה\"ר יעקב ן' חביב ז\"ל אלא שמורי הריב\"ר ז\"ל סובר שדעת רבינו שבין אומר הריני כשמשון בין אומר הריני נזיר כשמשון אינו כלום ואפי' אומר הריני נזיר כשמשון בן מנוח עד שיאמר אחד מהשלשה סימנים וכדאמרינן בגמרא וכמו שפירשו המפרשים. ומה שכתב רבינו ברישא שאם אמר הריני כשמשון הרי זה נזיר מן התגלחת וכו' אין הכוונה שאמר כשמשון בלבד אלא כשאמר כשמשון בן מנוח בעל דלילה וכו' כמו שכתב בסיפא דהכא לא נחית לפרש אופן דיבורו לשיהיה נזיר אלא לומר שאינו אסור מלהטמא למתים ובסוף כתב שאינו נזיר אע\"פ שאמר כשמשון בן מנוח עד שיאמר כבעל דלילה וכו' וה\"ר יעקב ן' חביב ז\"ל סובר שאפילו אמר הריני כשמשון לבד הוי נזיר. וכדמשמע מרישא כדברי רבינו ואין בין האומר כשמשון לבד לאומר כשמשון בן מנוח בעל דלילה אלא שבאומר שמשון לבד אם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון נאמן ובאומר כשמשון בן מנוח בעל דלילה אע\"פ שאמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו כן לא מהני ליה והוה נזיר ונתלה לפרש כן במה שרבינו כתב ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר וכו' ארישא שאמר כשמשון לבד ועל פי זה פירש סוגיית הגמ' לדעת רבינו וכתב שכשאמרו בגמרא למה לי למתנא כל הלין כוונתו לומר שפירוש המשנה האומר כשמשון או כבן מנוח או כבעל דלילה ומש\"ה קשיא ליה דאמאי כי רוכלא מני להו דהא ודאי דכל אחד מהם הוא מספיק בעצמו והשיב לו דע שלא הבנת המשנה במה שחשבת שכל כינוי מספיק בעצמו לעולם אינו כן שאין מספיק כינוי אחד אלא כשלא יאמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר שאם יאמר כן לא הוי נזיר אבל כשיאמר כל הכינויים אף אם יאמר לאיש אחר נתכוונתי הוי נזיר ולזה רמז הוה אמינא למה שיוכל לטעון ולומר הנודר. והדבר מבורר כמה דחוק הוא פירוש זה וכבר הרגיש הרב בעצמו בחולשת פירוש זה שכתב ואם לא בדרך זה איני רואה לקיים פסק הרמב\"ם. ועוד שרבינו גבי כבעל דלילה וכו' כתב ואין אומרים שמא נעשו מעשים אלו לאיש אחר משמע דדוקא בשמא אין אומרים אבל אם הנודר אומר בברי לא נתכוונתי אלא לאיש אחר שנעשו לו מעשים אלו אינו נזיר והיינו מתניתין דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל דנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' שהדבר פשוט שכל שומע חרם לא יבין כי אם לחרם ממש ואפילו הכי כי פירש ואמר לא נתכוונתי אלא לחרמו של ים מהני וכן בכל אינך דמתני' ולא גרע בעל דלילה וכו' מכל אינך וזה הפך מה שכתב הרב הנזכר. והרב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל כתב בדרך שני כדברי הרב ה\"ר יעקב ן' חביב ז\"ל לחלק בין אומר הריני נזיר כשמשון לאומר כשמשון בן מנוח בעל דלילה שבזה אם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר אינו נזיר ובזה אע\"פ שאמר כן הוי נזיר וכבר כתבתי מה שקשה על פירוש זה מדתנן סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל. ותמהני על הרב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל שלא שת לבו לפרש לשון הגמ' למה לי למיתנא כל הלין וכו' בענין יסכים לפירושו: \n", + "ועל פירוש מורי הרב ה\"ר יעקב בירב ז\"ל ק\"ל שרבינו פסק בסמוך שהאומר הריני כבן חנה או כבן אלקנה הרי זה נזיר ולמה כשיאמר הריני כבן מנוח לא יהא נזיר דמאי שנא. ועוד שלפי מה שרצה הוא ז\"ל להסכים סברת רבינו עם סברת שאר מפרשים שאפילו יאמר כשמשון בן מנוח אינו כלום עד שיצרף עמהם אחד מהשלשה סימנים ה\"ל לרבינו לכתוב בעל דלילה בלא כ\"ף ומדכתביה בכ\"ף משמע דמילתא באפי נפשה היא ועוד שאף בן מנוח כתוב בקצת נוסחאות רבינו בכ\"ף ובגירסת המשנה ג\"כ כתובה בכ\"ף. לכך נראה לע\"ד שלדעת רבינו האומר הריני כשמשון או הריני כבן מנוח הוי נזיר והגירסא הנכונה בו היא כבן מנוח בכ\"ף והיא גירסת המשנה ובין שיאמר כשמשון ובין שיאמר כבן מנוח בין שיאמר כבעל דלילה הוי נזיר ומה שאמרו בגמ' למה לי למיתנא כל הלין וכו' ה\"פ למה לי למיתנא כל הני חמשה לימא תרי תלת מינייהו ומינייהו ילפינן לשארא ומשני צריכי דאי תנא כשמשון הו\"א איכא שמשון אחרינא כלומר הו\"א הא דקתני מתני' כשמשון לאו למימרא דאמר האי לישנא ממש דאם כן אינו נזיר דאיכא שמשון אחרינא ואין הוכחה בדבר שהוא מתכוין לקבל נזירות אלא היינו לומר שאמר אחד מהדברים המפורסמים שנעשו לשמשון להכי תנא חמשתן ללמדך שאומר כשמשון לבד או כבן מנוח לבד הוי כאומר כבעל דלילה או כמי שעקר דלתות עזה או כמי שנקרו פלשתים את עיניו. כנ\"ל ליישב דעת רבינו. ומורי הרב ה\"ר יעקב בירב ז\"ל אע\"פ שכתב להקל באומר הריני כשמשון לא רצה לסמוך על דבריו לענין מעשה: \n\n" + ], + [ + "שמואל הרמתי נזיר עולם היה וכו'. משנה בסוף מכילתין (דף ס\"ו) נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו נאמר בשמשון מורה ונאמר בשמואל מורה מה מורה האמורה בשמשון נזיר אף מורה האמורה בשמואל נזיר אמר (לו) רבי יוסי והלא אין מורה אלא של בשר ודם אמר לו ר' נהוראי והלא כבר נאמר איך אלך ושמע שאול והרגני שכבר היה עליו מורא של בשר ודם ומשמע דהלכה כרבי נהוראי וכן פסק רבינו שם וכתב תועלת ידיעתנו בשמואל אם הוא נזיר (או לא) למי שאמר הריני כשמואל או שיספר סיפור מסיפוריו כמו שאמרנו בשמשון והלכה כר' נהוראי עכ\"ל. ומדבריו אלה יש הוכחה גדולה למה שכתבתי בסמוך שדעת רבינו שהאומר כשמשון לבד או כבן מנוח לבד הוי נזיר שמשון: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר מלא הבית וכו'. משנה פירקא קמא (דף ח'). \n", + "ומה שכתב ויש לו לגלח משנים עשר חדש לשנים עשר חדש וכו'. הוא ממה שנתבאר בפרק זה (דף ד') גבי נזיר עולם: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר כשער ראשי וכו'. משנה שם (דף ח') הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום אי זהו שמגלח אחת לשלשים האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים ופירש המפרש הרי זה נזיר עולם לפי ששערות ראשו מרובים משני חייו ויהא מגלח כל ימיו אחת בסוף שלשים ויביא קרבן רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים (יום) והאי דקאמר כשער ראשי חדא נזירות אריכא קיבל עליו כשיעור שער ואינו יכול להשלימה ואינו מגלח לעולם אלא אי זהו שמגלח אחת לשלשים יום זה שאמר הרי עלי נזירות כשער ראשי דהואיל ואמר הרי עלי נזירות משמע דקא מפליג בין נזירות לנזירות ויהיה מגלח בסוף כל שלשים (יום) ומביא קרבן עכ\"ל. \n", + "ומה שאמר ובכל תגלחת אינו שותה יין וכו' עד הרי זה לוקה פשוט הוא שהרי אין שום דבר שיבדיל בין נזירות לנזירות לשיהיה מותר ביין או להטמא למתים: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר אם אוכל ככר זו וכו'. משנה בפ\"ב דנדרים (דף י\"ז): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) האומר הריני נזיר וכו' עד נזירות שניה. משנה בפירקא קמא דנדרים (דף י\"ז): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש והאומר הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן וכו'. משנה ספ\"ב דנזיר (דף י\"ג:): \n", + "ומ\"ש והרי שתיהן כנזירות אחת לפיכך אם נטמא בתוך נזירות של בנו וכו'. שם (דף י\"ד) נטמא בימי בנו ר\"י אמר סותר ר\"ל אמר אינו סותר ר\"י אמר סותר חדא נזירות אריכתא היא. ופירש המפרש ר\"י אמר סותר אף אותם ימים שמנה כבר על שלו דכיון דאילו מנה את שלו אינו מגלח בינתים כנזירות אריכתא דמי וסותר את הכל: \n", + "ומ\"ש נטמא אחר נזירות בנו וכו': כתב הראב\"ד א\"א אינו מחוור דלא פליגי ר\"י ור\"ל וכו'. וי\"ל דרבינו סובר איפכא דע\"כ ל\"פ אלא בימי בנו אבל אם נטמא אחר נזירות בנו מאחר שגילח על נזירות בנו מודה דלאו חדא נזירות אריכתא היא כיון שהיה הפסק תגלחת בין זו לזו והילכך אינו סותר אלא עד נזירות בנו. אחר שכתבתי זה מצאתי שכך פירשו התוס'. \n", + "ומ\"ש בכמה ימים משלים את שלו וכו' עד שהם מיום ע' עד הולד וכן כל כיוצא בזה. משנה בפ\"ב: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "האומר הריני נזיר לאחר כ' יום וכו'. שם (דף י\"ג:) בעי רבא אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מהו כיון דהלין מאה בעשרין לא שלמין לא חיילין או דילמא כיון דאית ליה גידול שער לבסוף חיילין ותיבעי ליה נזירות מועטת (חדא מגו חדא קמיבעיא ליה את\"ל נזירות מועטת) כיון דעשרה יומין הוא דיתירין לא סליק ליה הלין עשרה ודאי נזיר ק' יום כיון דאית ליה תמנין יומין לבסוף סלקין ליה (הלין עשרה) או לא אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר עולם מהו מי חיילא עליה את\"ל הכא כיון דאפשר לאיתשולי חיילא אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם מהו הכא לא אפשר לאיתשולי מי חיילא או לא וכו' פשוט מינייהו קדמייתא הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מונה עשרים (יום) ואח\"כ מונה שלשים (יום) ואח\"כ מונה שמונים כדי להשלים נזירות ראשונה. ופירשו התוס' הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מהו כיון דהלין מאה יום לא שלמין בהנך כ' יום לא חיילא נזירות של מאה יום עליה מעכשיו דמסתמא אין דעת זה האיש להפסיק נזירות שימנה עתה כ' יום מהמאה ואחר כ' יום ימנה נזירות שלשים יום שקבל עליו לאחר כ' יום ושוב ימנה פ' יום להשלים המאה אלא אחרי שאינו יכול להשלים נזירות של מאה יום כהלין עשרין דעתו שאלו עשרין יום יהיו פנויים ויהיה מותר ביין ובתגלחת כהנך כ' יום ואח\"כ ימנה ל' יום ויגלח ויביא קרבן ושוב ימנה שלשים יום רצופים ויגלח ויביא קרבן וכו' ומה שאמר מעכשיו מאה יום ר\"ל ומעכשיו ג\"כ אני מקבל מאה יום אחר שאעשה סתם הנזירות לאחר כ' יום וכו'. או דילמא כיון דאית ליה גידול שער לבסוף חיילא פי' כיון שנשארו לו ל' יום לאחר סתם נזירות כדי גידול שער היינו נזירות שלם חיילא ולא חייש בהפסקת נזירותו והכא נשארו לו פ' יום הילכך מונה כ' יום הללו לנזירות דמאה יום ויפסיק וימנה ל' ויגלח ויביא קרבן ואח\"כ ימנה פ' להשלמת מאה יום וכו'. ותיבעי ליה נזירות מועטת פי' סתם נזירות שהוא ל' יום וכגון דאמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעתה נזיר אי חיילא השתא וימנה כ' יום ויניח מנין זה וימנה ל' יום וימנה עשרה ימים להשלים נזירות ראשונים ולא יגלח עד ס' השלמת שניהם. חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה כלומר תחלה בנזירות מועטת שאל ושוב (שאל) בנזירות מרובה באת\"ל דאפילו את\"ל דנזירות מועטת לא חיילא כיון דעשרה יומין לבד הוא לא סלקי הנך עשרה שישלים אחר כ' לאיצטרופי לכ' שספר מתחלה משום דהנך עשרה לא חזו לנזירות לחודייהו ולהכי לא ניחא ליה להפסיק נזירותו אלא אלו כ' יום ורוצה שיהיו פנויים ויהיה מותר ביין ובתגלחת וליטמא למתים אכתי תיבעי ליה לנזירות מרובה במאה יום. ועל דרך זו המשיכו שאר הבעיות: \n", + "ורבינו א\"א לומר שמפרש כן שהרי הוא פוסק בכל הבעיות שבכ' יום ג\"כ נוהג נזירות. ולכן צ\"ל שהוא ז\"ל מפרש דלעולם בכ' יום הוא נוהג נזירות אלא דמיבעיא ליה אם עולים לו להצטרף עם מנין נזירותו או דילמא מונה הנזירות שנזר מעכשיו ואחר כך מונה הנזירות שנדר לאחר ל' יום ובאומר ומעכשיו נזיר עולם מיבעיא ליה מי חיילא עליה נזירות עולם מיד דכיון דאפשר לאיתשולי על ההיא דלאחר כ' יום חיילא עליה ההיא דנזיר עולם דכיון שהתחילה לחול בכ' יום שוב אין לה הפסק א\"ד כיון דהשתא מיהא לא איתשיל אע\"פ שהתחיל לנהוג נזירות מיד משום דאמר ומעכשיו בסוף כ' יום ימנה נזירות ל' יום ויגלח ויביא קרבנותיו ואח\"כ יהיה נזיר עולם ולא יגלח אלא מי\"ב לי\"ב חדש: \n", + "והשתא מ\"ש רבינו האומר הריני נזיר לאחר כ' יום וחזר ואמר הריני נזיר מעתה מאה יום וכו' היינו בעיא קמייתא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום והריני נזיר מעתה. היינו נזירות מועטת דאמרינן בה את\"ל נזירות מועטת כיון דעשרה יומין הוא דיתירין לא סלקין ליה הלין עשרה ודאי וכיון דלא סלקין ליה צריך למנות הנזירות שנזר מעכשיו ואחר כך ימנה הנזירות שנזר לאחר עשרים יום: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום וחזר ואמר הריני נזיר עולם מעתה. פסקה כאת\"ל דכיון דאפשר לאתשולי אנזירות שנזר לאחר עשרים יום חיילא נזירות עולם שכיון שהתחילה לחול בכ' יום שוב אין לה הפסק: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וכן אם אמר הריני נזיר שמשון וכו'. יש לתמוה שמאחר שבעיא זו לא איפשיטא לא בפשיטות בהדיא ולא באת\"ל היאך פסקה רבינו בפשיטות. ונראה לי שרבינו מפרש דכי איבעיא לן באומר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום וחזר ואמר הריני נזיר מעתה היינו לומר דמספקא לן דילמא כיון דאמר ומעכשיו נזיר חלה אותה נזירות בתוך כ' ושוב אין לה הפסק עד שישלמו כל ימי נזירות זה שהם ל' יום ואחר כך יגלח ויביא קרבנותיו ומאז והלאה ינהוג נזירות שמשון או דילמא הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום כיון דליתיה בשאלה כיון ששלמו הכ' חל נזירות שמשון מיד ושוב אי אפשר לו לגלח ופסקה לחומרא ואף על גב דקיימא לן ספק נזירות להקל וכ\"פ רבינו בפ\"ב י\"ל דה\"מ בנזירות דאיתיה בשאלה אבל בנזירות דליתיה בשאלה לא: \n\n" + ], + [ + "מי שאמר הריני נזיר יום אחד לפני מיתתי וכו'. נלמד מהא דאמרינן בריש נדרים (דף ג') גבי לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו וכו'. בר״פ מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ג) אבעיא דאי יש תחומין למעלה מעשרה ת״ש הריני נזיר ביום שבן דוד בא מותר לשתות יין בשבתות ובימים טובים ואסור לשתות יין כל ימות החול אי אמרת בשלמא יש תחומין היינו דבשבתות וימים טובים מותר אלא אי אמרת אין תחומין בשבתות וימים טובים אמאי מותר שאני התם דא״ק הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והא לא אתא אליהו מאתמול א״ה בחול כל יומא ויומא נמי לישתרי דהא לא אתא אליהו מאתמול אלא אמרינן לב״ד הגדול אתא ה״נ לימא לב״ד הגדול אתא כבר מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בע״ש ולא בעי״ט מפני הטורח ופריך בחד בשבא לישתרי לפשוט מינה דאין תחומין דאי יש תחומין בחד בשבא לישתרי דלא אתי אליהו בשבת. ופירש״י בחד בשבא לישתרי דודאי לא אתי משיח היום דהא אתמול בשבת לא אתא אליהו ומדקאסר ליה לפשוט דחייש לדילמא אתי אליהו ואין תחומין למעלה מעשרה ומשני האי תנא ספוקי מספקא ליה אם יש תחומין או אין תחומין ולחומרא ופירש״י מהא לא תיפשוט דאין תחומין דדילמא ספוקי מספקא ליה להאי תנא (דדילמא אין תחומין) ומש״ה אסור בחד בשבא ולחומרא. ואמרינן תו בגמ' דקאי אימת דקא נדר אילימא דקאי בחול כיון דחל עליה נזירות היכי אתיא שבת ומפקעא ליה אלא דקאי בשבת וקא נדר וביו״ט וקא נדר וההוא יומא דשרי ליה מכאן ואילך אסיר ליה. ופירש רש״י והא דקתני מותר לשתות בשבתות וי״ט אותו שבת או אותו יו״ט שנדר אבל מכאן ואילך אסור ואפי' בשבת. ויש לתמוה על רבינו שכתב שהטעם שמותר באותו שבת מפני שהוא ספק אם יבא בשבת וספק נזירות להקל ובגמ' לא אמרו כן אלא טעם ההיתר בשבת הוא מפני שקודם יום שבן דוד בא יבא אליהו וברי לנו שאין אליהו בא בע״ש. ועוד שהוא ז״ל כתב שהוא ספק אם יבא בן דוד בשבת ובגמרא אמרינן דודאי לא אתי בן דוד בשבת משום דמובטח להם לישראל שאין אליהו בא בע״ש ומה שאמרו שהוא ספק אם יבא בשבת אינו אלא על אליהו. ועוד דבגמ' אמרינן דמספקא ליה לתנא ולחומרא ורבינו כתב שספק נזירות להקל. והתימה מהראב״ד שלא השיגו. ויש לומר דההיא קושיא בתראה הוא דקשיא ליה לרבינו בהאי שהוא (ספק) [פסק] בפירוש דספק נזירות להקל ובהאי סוגיא אמרינן דהוי להחמיר ומש״ה פירש דהאי סוגיא אליבא דר״ש דאמר ספק נזירות להחמיר ולית הלכתא כוותיה והילכך אית לן למימר דתו לא צריכינן למיהב טעמא משום דלא אתא אליהו מאתמול וכן לא צריכינן לההוא דמובטח להם שאין אליהו בא בערבי שבתות וערבי ימים טובים אלא אפילו את״ל שאפשר שיבא בע״ש ובעי״ט אפי' הכי שרי בשבתות וימים טובים משום דמספקא לן אי אתי בן דוד בשבתות וימים טובים משום דאין תחומין או אי לא אתי משום דיש תחומין וספק נזירות להקל. זה נ״ל בדעת רבינו והוא כפתור ופרח: \n\n" + ], + [ + "נזיר ששלמו ימי נזירותו וכו'. פ\"ב שם (דף י\"ד): \n\n" + ], + [ + "מי שנדר בנזיר ודמה שאינו נדר וכו'. משנה בפ\"ה (דף ל\"א:) מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים ואסרו מונה משעה שנדר. \n", + "ומ\"ש ומד\"ס שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר וכו'. בספ\"ב דנדרים (דף כ') אהא דתנן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' ואם נשאלו עונשין אותם עונשין אותם ה\"ד כדתניא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר דברי ר' יהודה א\"ר יוסי בד\"א בנזירות מועטת אבל בנזירות מרובה דיו ל' יום אמר רב יוסף הואיל ואמרי רבנן אין נזקקין לו בי דינא דמזדקקי ליה לא עביד שפיר רב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה. ודבר ידוע דהלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה ופסק רבינו כרב אחא בר יעקב משום דבתרא הוא: \n", + "וכתב הראב\"ד ואם לא נהג איסור בעצמו אין נזקקין לו כלל פי' אם בא לישאל על נדרו אין מתירין לו נדרו כלל עכ\"ל. ופשוט הוא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "האשה שנדרה בנזירות וכו'. משנה בפ\"ד (דף כ\"ח) נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שעדיין לא גילחה. הכי אמרינן בגמ' דסבר תנא דידן. \n", + "ומ\"ש בד\"א בתגלחת הטהרה וכו'. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שקרבו הקרבנות וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שלשה מינים אסורין בנזיר וכו'. מפורש בתורה. \n", + "ומ\"ש בין פרי בין פסולת פרי. שם בגמרא (דף ל\"ד) מיין ושכר יזיר פרט מכל אשר יצא מגפן היין כלל מחרצנים ועד זג חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי אי מה הפרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור אמרת מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמרו ענבים לחים ויבשים הא כתיבי יין וחומץ הא כתיבי הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון וכו' אמר מר מה הפרט פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי פרי עינבי פסולת פרי מאי היא חומץ אף כל פרי מאי היא גוהרקי אף כל דפסולת פרי מאי היא אמר רב כהנא לאיתויי עינבי דכרים ועד זג אמר רבינא לאיתויי דבין הביניים ע\"כ. פירוש גורקי בוסר. ענבי דכרים ענבים שהתליעו. דבין הביניים דבר הקרוש שבין הזג והחרצן שממנו נעשים שמרים. ולא חשש רבינו לכתוב ענבים דכרים ולא שבין הביניים משום דמשמע ליה דבלשון בני אדם בכלל ענבים הם. \n", + "ומ\"ש אבל השכר של תמרים וכו' ושכר זה שנאסר עליו בתורה וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "היוצא מן הגפן כיצד וכו'. נתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש הזגים הם הקליפה החיצונה והחרצנים הם הפנימיים שזורעים אותם. משנה בפ\"ו כר\"י. \n", + "ומ\"ש וכן אם שתה רביעית יין. שם (בדף ל\"ח). \n", + "ומ״ש או אכל כזית מיין קרוש: ומ״ש אבל העלים והלולבים וכו'. בפ״ק דערלה ויליף לה מקראי בפ' ג' מינים (נזיר דף ל״ה): \n\n" + ], + [ + "כל איסורי הגפן מצטרפין זה עם זה וכו'. משנה בפרק ששי דנזיר. \n", + "ומה שכתב וכן אם אכלם זה אחר זה וכו'. שם בגמרא (דף ל\"ו ל\"ז): \n\n" + ], + [ + "דבר המותר אינו מצטרף לדבר האסור בנזיר וכו'. שם (דף ל\"ה) אמר רבי אבהו אבהו אר\"י כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת וכו'. איתיביה אביי המקפה של תרומה וכו' מאי טעמייהו לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור כלומר והרי דבשאר איסורין נמי היתר מצטרף לאיסור א\"ל מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כלומר וכי אמר רבי אבהו דבנזיר היתר מצטרף ולא בשאר איסורים היינו בדליכא כזית בכדי אכילת פרס וכו'. (דף ל\"ז) אמר ליה אביי ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא דילמא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא וכו' כדתניא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב ומכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה וכו' אמר ליה הא מני רבנן היא ורבי אבהו כי קאמר לרבי עקיבא. הרי דלרבנן איסורי נזיר ושאר איסורים שבתורה שוים שאין היתר מצטרף לאיסור אלא א\"כ יש באיסור כזית בכדי אכילת פרס: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וכן אם שרה פתו ביין והיה רביעית יין בכדי אכילת פרס מן היין וכו'. פשוט שם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב נתערב יין וכיוצא בו בדבש וכו'. זה מבואר מדאמרינן לרבנן דאיסורי נזיר שוים לשאר איסורי תורה: \n", + "וכתב הראב\"ד נתערב יין וכיוצא בו וכו' ואין שם רביעית בכדי אכילת פרס הרי זה אסור מדברי סופרים א\"א בעל הלכות לא אמר כן וכו': \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו כמו שביארנו בהלכות מ\"א. הוא ברפט\"ו. ומ\"ש הראב\"ד וכבר כתבנו ראיות לדבריו, הוא: \n\n" + ], + [ + "נזיר שאכל כזית ענבים כו'. ולוקה מלקות ששית משום לא יחל דברו וכו'. שם בדף ל\"ח: \n", + "כתב הראב\"ד ולוקה מלקות ששית משום לא יחל כו' א\"א ולמה הניח לאו שבכללות וכו'. מצאתי כתוב אין הגירסאות מתחלפות אלא בפסחים גרסינן רבה שהוזכר קודם אביי ובנזיר גרסינן רבא שהוזכר אחר אביי וזה כלל גדול כתבוהו התוס' בפ' במה מדליקין ובנזיר נקט אביי סברא דרבה דהוא רביה עכ\"ל. \n", + "ומה שכתב ואפילו סחט אשכול וכו'. רבותא אשמעינן דלא תימא היוצא מהענבים והענבים חדא מילתא הוא והכי אמרי' בברייתא ובגמ' דתרי מילי נינהו ולוקה על זה ועל זה. \n", + "ומה שכתב וכן אם אכל כזית והוא הדין לנזיר שגלח. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "נזיר ששתה רביעית יין ורביעית חומץ כו': כתב הראב\"ד א\"א אינו מחוור והלא שני שמות הם וכו': \n\n" + ], + [ + "נזיר שהיה שותה ביין כל היום כולו וכו'. משנה פ' ג' מינים (נזיר דף מ״ב) ופ' אלו הן הלוקין (מכות דף כ״א): \n", + "מדברי סופרים שאסור לנזיר וכו'. בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ט) לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב: \n\n" + ], + [ + "נזיר שגלח שערה אחת לוקה. בפרק שלשה מינים (נזיר דף מ') אמר רב (חסדא) ללקות באחת ובתוספתא פרק רביעי התגלחת אין לה שיעור: \n", + "ומה שכתב בין בתער בין בזוג והוא שקצצה מעיקרה כעין תער וכן אם תלשה בידו לוקה. בפרק שלשה מינים (נזיר דף ל״ט ע״ב) תנו רבנן תער אין לי אלא תער תלש מירט סיפסף כל שהו מניין ת״ל קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו דברי רבי יאשיה רבי יונתן אמר תער אין לי אלא תער מירט תלש סיפסף כל שהוא פטור ופסק כרבי יאשיה והטעם משום דבתר הכי אמרי' בתער אין במידי אחרינא לא והא קתני מניין לרבות את כל המעבירים אלא אימא כעין תער ומדמותיב גמרא מדקתני מניין לרבות את כל המעבירים והיינו כר' יאשיה משמע דהכי קי״ל. \n", + "ומה שכתב אחד המגלח ואחד המתגלח וכו'. שם (דף מ\"ד) אמר קרא תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לאחר. \n", + "ומה שכתב ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשה לעיקרה וכו'. (שם): \n\n" + ], + [ + "העביר על ראשו סם וכו'. (שם): \n\n" + ], + [ + "נזיר שגילח כל ראשו וכו'. משנה פרק שלשה מינים (נזיר דף מ״ב): \n\n" + ], + [ + "נזיר חופף על שערו וכו'. שם משנה וגמרא ויהיב טעמא לאיסורא דסורק משום דכל הסורק להסיר נימין המדולדלות קא מתכוין. \n", + "ומ\"ש ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי. שם במשנה ר' ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ובגמ' איבעיא להו מפני שהיא משרת את השער תנן או דילמא מפני המשרת למאי נ\"מ כגון דאיכא אדמה דלא מתרא אי אמרת מפני שהיא משרת תנן היכא דידעין דלא מתרא שפיר אלא א\"א מפני המשרת כלל כלל לא ואע\"ג דלא איפשיטא פסק רבינו כלישנא דמיקל משום דספק נזירות להקל ואפי' באדמה המשרת כתב רבינו דאינו לוקה משום דאינו מתכוין להשיר וקי\"ל כר\"ש דבר שאין מתכוין מותר. ומ\"מ איכא למידק אמאי פסק רבינו כר\"י דיחידאה הוא ואפשר שהוא ז\"ל סובר דר\"י לפרש דברי ת\"ק אתא: \n\n" + ], + [ + "נזיר שנטמא למת וכו'. שם (דף מ\"ב): \n\n" + ], + [ + "נטמא למת פעמים הרבה וכו'. משנה פרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ\"א) ופרק שלשה מינים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א בשנטמא ופירש וכו' אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו וכו'. פ' ג' מינים אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב (לא יטמא וכו') להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות וכו' עד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וכו' אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי אמר ר\"י כאן בבית (כאן) בשדה בבית נמי כיון דאעיל ידיה אסתאב כי עייל כולי האי טמא הוא אלא א\"ר אלעזר צירף ידו משום טומאה איכא משום ביאה ליכא וצירף גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתו הא א\"א דלא עייל חוטמו ברישא ונחית ליה טומאה אלא אמר רבא הכניס ידו משום טומאה איכא משום ביאה ליכא הכניס גופו טומאה (וביאה) בהדי הדדי קא אתיין והא א\"א דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחית להו טומאה אלא אמר ר\"פ כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל בא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין ומר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתא אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין. וכתב רבינו מדעתו כלומר שאם פרעה שלא מדעתו אנוס הוא ופטור: \n", + "וכתב הראב\"ד בד\"א בשנטמא ופירש וכו'. א\"א עיינתי בשמועה דמס' נזיר וכו'. ולכאורה דברי הראב\"ד נראים בטעמם. וי\"ל שדעת רבינו דכי אמרי' רבה ורב יוסף הלכה כרבה ה\"מ כי איפליגו אליבא דנפשייהו אבל היכא דאיפליגו במילתא דאחריני לא והכא איפליגו במאי דאמר רב הונא וכיון דרב יוסף אמר האלהים משמע דדקדק בשמועתו יפה ונקיטינן כוותיה וכ\"נ מדברי הרא\"ש בהלכות טומאה שפוסק x כרב יוסף: \n\n" + ], + [], + [ + "נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה וכו': \n\n" + ], + [ + "המטמא את הנזיר וכו': ומה שכתב ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר. בפרק שלשה מינים (נזיר דף מ״ד) וטומאה נעשה בה מטמא כמיטמא קל וחומר מתגלחת ומה תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים עשה בה מגלח כמתגלח טומאה שהיא סותרת את הכל אינו דין שנעשה בה מטמא כמיטמא אמר קרא וטמא את ראש נזרו: \n\n" + ], + [ + "נזיר טהור שטימא עצמו וכו' וכן אם נזר בבית הקברות לוקה אף משום בל תאחר. בריש נדרים (דף ג') אמרי' מקיש נזירות לנדרים מה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר אף נזירות עובר בבל יחל ובל תאחר וקאמר (דף ג' ע\"ב) בל תאחר דנזיר היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר אכל קם ליה בבל יאכל וכו' (שתה קם ליה בבל ישתה) אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דמן ההיא שעתא הוה ליה נזיר וכו' דאמרינן דילמא השתא מיית רב אחא בר יעקב אמר כגון שנזר והוא בבית הקברות וקם ליה בבל תאחר וכו' משום דקא מאחר נזירות דטהרה אמר רב אשי הואיל וכן נזיר שטימא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר דנזירות טהרה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "נזיר ששתה יין וכו'. פ' ג' מינים (נזיר דף מ״ד) (משנה) היוצא מהגפן אינו סותר: \n", + "וכן אם גילח מיעוט שער ראשו. שם (דף מ') אמר רב חסדא וכו' לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו. \n", + "ומ\"ש בין בשוגג בין במזיד. נלמד ממה שיבא בסמוך לענין סותר שאין חילוק בין שוגג למזיד: \n", + "נתגלח רוב ראשו בין בתער בין שלא בתער. ומ״ש ולא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן. בפ' ג' מינים (נזיר דף ל״ט) נזיר שגילחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשן לעיקרן אינו סותר. \n", + "ומ\"ש בין בזדון בין בשגגה. בתוספתא דנזיר פ\"ד. \n", + "ומ\"ש אפי' גילחוהו ליסטים וכו'. משנה שם (דף ל\"ט) גילח או שגלחוהו ליסטים סותר שלשים יום ולקמן (דף מ\"ד) אמרי' ותגלחת לא תסתור כלל ק\"ו מיין ומה יין שלא הותר מכללו אינו סותר תגלחת שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור בעינן גידול שער והא ליכא ופירש המפרש בעינן גידול שער כדי לקיים בו מצות גילוח ביום הבאת קרבנותיו וליכא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כיצד נדר נזירות מאה יום וכו'. ומ\"ש וכל אותם השלשים יום כל דקדוקי נזירות עליו וכו': \n\n" + ], + [ + "נזיר שנטמא בין בזדון וכו'. בפרק ב' דכריתות (דף ט') תנן דנזיר שנטמא מביא על הזדון כשגגה ובגמרא מייתי לה מדכתיב וכי ימות מת עליו בפתע פתאום פתע זה שוגג פתאום זה אונס ומשמע נמי מזיד. ובתוספתא דנזיר פ\"ד בין שנטמא הוא בין שטמאוהו אחרים בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון סותר את הכל וחייבין קרבן. \n", + "ומ\"ש סתר את הכל. משנה פ\"ג (דף ט\"ז) הריני נזיר נטמא יום ל' סותר את הכל וכו' הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר את הכל ר\"א אומר אינו סותר אלא שלשים וידוע דהלכה כת\"ק. \n", + "ומ\"ש ומגלח תגלחת טומאה וכו', מפורש בתורה. \n", + "ומ\"ש ואפילו נטמא ביום מלאת נזרו בסוף היום: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נטמא אחר יום מלאת וכו'. במשנה הנזכרת הריני נזיר מאה יום נטמא יום ק\"א סותר ל' ר\"א אומר אינו סותר אלא ז' וידוע דהלכה כתנא קמא. \n", + "ומה שכתב ואם נטמא אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים וכו'. משנה בסוף פרק שלשה מינים (נזיר דף מ״ז) וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נטמא ביום שלאחריו וכו'. בפ\"ב (דף י\"ד:) נטמא ביום גידול שער רב אמר אינו סותר וכו' ושמואל אמר סותר ומפרש רבינו דיום גידול שער היינו ביום של אחר יום הבאת קרבנותיו ופסק כרב באיסורי. \n", + "ומ\"ש או גילח אחר מלאת: \n\n" + ], + [ + "נטמא ביום שנדר או בשני וכו'. בפרק שלישי (דף י\"ט:) א\"ל רב פפא לאביי הלין ימים דקא אמרינן דנפיק חד ומתחילין תרין או דילמא דנפקין תרין ומתחילין תלתא לא הוה בידיה אתא שייליה לרבא א\"ל יפלו כתיב כלומר דמשמע דלהוו תרין בנפילה וכגון דנפקין תרין ועיילין תלתא. וסובר רבינו דלדברי הכל בעי ולא כדברי המפרשים שכתבו דלא בעי אלא לר\"א ואע\"ג דלכאורה משמע כדבריהם דהכי איתא התם (דף ט\"ו:) מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' היה שם שלשים יום אינו עולה לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה יצא ונכנס עולין מן המנין ומביא קרבן טומאה ר\"א אומר לא בו ביום שנאמר והימים הראשונים יפלו שיהיו לו ימים ראשונים משמע דת\"ק לא דריש ימים שנים וסובר רבינו דא\"א דלא דרשינן ליה דהא קרא כתיב ועוד דהיאך אפשר דאכפול אמוראי בתראי למבעי ולא הדורי למיפשט אליבא דלא כהלכתא הלכך ע\"כ לומר דכ\"ע דרשי ימים שנים אלא דת\"ק לא דריש לה אלא לנזיר טהור שנטמא כדמשמע מפשטיה דקרא ולא לטמא שנזר ור' אליעזר דריש ליה אף לנזיר טמא ואע\"ג דעולא הוה ס\"ד דלא אמר ר\"א אלא בטמא שנזר אבל בנזיר טהור שנטמא אפילו יום אחד (יום) סותר וסברא זו הפוכה מסברת רבינו אין בכך כלום דהא איתותב עולא: \n", + "ודע דאמרי' בגמ' (דף י\"ט:) ואיצטריך למכתב ימים ואיצטריך למכתב יפלו דאי כתב רחמנא ימים (ולא כתב יפלו) ה\"א דנפקין חד ועיילין חד ואי כתב יפלו ולא כתב ימים ה\"א אפי' חד כתב רחמנא ימים כך היא הגירסא לדעת רבינו ונ\"ל דה\"פ אי כתב יפלו ולא כתב ימים ה\"א אפילו חד דאע\"ג דרבא פשט דבעינן תרין דאינון תלתא משום דכתיב יפלו היינו משום דכתיב נמי ימים דנפילה מורה על שלם שנפל וכיון דקאי אימים צריך ששני ימים שלמים יפלו ואי לא כתיב ימים אף על פי שנפילה מורה על שלם שנפל ויפלו לשון רבים הו\"א דלאו דוקא אלא ה\"ק כל הימים שמנה יפלו ארבעה או ג' או ב' או א' השתא דכתב ימים ויפלו משמע ודאי דתרי יומי שלימי יפלו קאמר. ועוד היה אפשר לומר דסבר רבינו דהלכה כר\"א מדמהדרי אמוראי בתראי למיבעי ומיפשט אליביה וכן פסק בפירוש המשנה. אבל קשה לזה דא\"כ לא היה לרבינו להשמיט הא דתניא נטמא בסוף מאה יכול יהא סותר ת\"ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים: \n\n" + ], + [ + "נדר בנזיר והוא טמא מת וכו'. ברפ\"ג (דף ט\"ז:) מי שנזר והוא בבית הקברות ר\"י אמר נזירות חלה עליו ור\"ל אמר אין נזירות חלה עליו ואסיקנא (דף י\"ז) מיחל כ\"ע ל\"פ דחיילא אלא כי פליגי למילקי ר\"י סבר כיון דחיילא לקי ור\"ל סבר לא לקי וחיילא ואיתותב ר\"ל ובלאו הכי ידוע דהלכה כר\"י: \n", + "ומ\"ש ואם שהה בטומאתו כמה ימים אין עולין לו. משנה שם מי שנזר והוא בבית הקברות אפילו שהה שם שלשים יום אין עולים מן המנין. \n", + "ומ\"ש ויום שביעי שלו עולה ממנין נזירות וכו'. בברייתא שם (דף י\"ז) אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו למנין ונזיר טהור שנטמא אין ז' עולה לו למנין ופירש המפרש שביעי עולה לו למנין דכיון דטבל והוי טהור מתחיל למנות מבו ביום לפי שאינו מביא קרבן ונזיר טהור שנטמא אין ז' שלו עולה מן המנין אע\"פ שטבל והוא טהור עד יום ח' שמביא בו קרבנותיו: \n\n" + ], + [ + "מי שנדר והוא בבית הקברות נזירות חלה עליו. נתבאר לעיל בסמוך. \n", + "ומ\"ש ואפילו שהה שם שלשים יום אין עולים לו מן המנין. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ולוקה על שהייתו. שם בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מהו בעי שהייה למלקות או לא ה\"ד אילימא דאמרי ליה לא תנזור למה לי שהייה נזיר מ\"ט לא בעי שהייה דקא מתרי ביה ה\"נ קא מתרי ביה אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו (את) המעזיבה כי גמירי שהייה בבית המקדש אבל אבראי לא או דילמא ל\"ש תיקו ופירש המפרש בעי שהייה למלקות דלא לילקי עד דלישהי ביה כדי שיעור השתחויה כדמפרש במסכת שבועות בפ' ידיעות הטומאה נזיר טהור הנכנס בבית הקברות מ\"ט לא בעי שהייה דקא מתרו ביה לא תכנס לבית הקברות ה\"נ מתרו ביה לא תנזור לא תנזור ושהייה למה לי. כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל בבית הקברות שמפסיק בינו לבין הטומאה ונדר בעודו בשידה שהוא טהור ואח\"כ בא חבירו ופרע את המעזיבה שהוא תחתיו. בעי רב אשי נזר והוא בבית הקברות טעון גילוח או לא כי בעי תגלחת טהור שנטמא דקא מטמא לנזירותיה אבל טמא שנזר לא או דילמא ל\"ש ופשטינן (דף י\"ח) דלא בעי גילוח דתניא וטמא את ראש נזרו (במי שהיה) טהור ונטמא הכתוב מדבר שהוא טעון העברת שער ולפטור את הנזיר בקבר. ומלשון רבינו שכתב לוקה על שהייתו שם משמע דבעי שהייה וטעמו משום דלא אמרו דלא בעי שהייה אלא היכא דאמרי ליה לא תנזור אבל אי לא אתרו ביה הכי לא סגי בלא שהייה דהא א\"א להתרות בו לא תטמא דהא טמא ועומד הוא אבל אפשר להתרות בו לא תשהה שם: \n", + "ומ\"ש ואם התרו בו שלא יזיר וכו'. לשון זה אינו מכוון דמשמע שאם לא התרו בו מגלח והא ליתא שכבר נתבאר בסמוך שאם נדר בנזיר והוא טמא מת חלה עליו נזירות ואם גילח לוקה. ועוד דמשמע דאין חילוק בין התרו בו שלא יזיר ללא התרו בו אלא שזה אינו מגלח שערו כשיצא משם וזה מגלח וזה אינו שהרי יש ביניהם שכשהתרו בו שלא יזיר א\"צ שהייה וכבר הגיהו הראב\"ד בזו. וכתב ואם התרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו א\"א ואם התרו שלא יזיר א\"צ שהייה עכ\"ל. ונ\"ל שצריך להגיה בדברי רבינו למחוק וי\"ו דואם התרו ולכתוב וי\"ו באינו מגלח וה\"ג ולוקה על שהייתו שם אלא אם התרו בו שלא יזיר שם ואינו מגלח שערו כשיצא משם דהשתא משתמע שפיר דכשהתרו בו שלא יזיר שם לוקה בלא שהייה ומשתמע שפיר שאינו מגלח שם כשיצא משם אנזר בבית הקברות קאי ולא אהתרו בו בלבד: \n", + "ומ\"ש אינו מגלח שערו כשיצא משם. נראה דהיינו בעיא דרב אשי דפשטינן דלא בעי גילוח והבאת ציפרים דההוא גילוח אין מקומו שם ושייך שפיר למימר ביה כשיצא משם. \n", + "ומ\"ש ואם נטמא שם בבית הקברות באחת מן הטומאות וכו', כלומר דהנכנס בבית הקברות אע\"פ שהוא טמא אין הנזיר מגלח עליה וכדתנן בפ\"ז דנזיר (דף נ\"ד) דגולל ודופק הם מהדברים שאין הנזיר מגלח עליהם והשתא קאמר שאם נטמא שם באחד מהדברים שהנזיר מגלח עליהם המנויים בפרק הנזכר (דף מ\"ט) אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה והיינו דתנן בפ\"ג (דף ט\"ז) מי שנזר והוא בבית הקברות אינו מביא קרבן טומאה: \n\n" + ], + [ + "נכנס לשם בשידה וכו'. נתבאר בסמוך: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אין דרך הסוגיא כן וכו'. ובאמת פשטא דשמעתא כדברי הראב\"ד וליישב ד' רבינו צ\"ל שהוא ז\"ל מפרש דהכי קא מבעיא בעי שהייה למלקות שאם ישהה ילקה או לא בעי שהייה כלומר שהייה אין לה ענין שאינה מעלה ולא מורדת דאפילו שהה אינו לוקה דכי גמירי שהייה דלקי עלה במקדש אבל אבראי לא לקי עלה ואסיקנא בתיקו ולקולא: \n\n" + ], + [ + "יצא ונכנס וכו'. משנה שם מי שנזר והוא בבית הקברות אפילו היה שם שלשים יום אין עולים לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה יצא ונכנס עולים לו מן המנין ומביא קרבן טומאה ובגמרא (דף י\"ט) קתני עולים לו מן המנין משום דיצא חל עליה נזירות אמר שמואל כגון (שיצא) והזה ושנה וטבל אלא נכנס הוא דעולים לו מן המנין לא נכנס אין עולין לו מן המנין לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא יצא אלא אפילו נכנס עולין לו מן המנין והטעם משום דטומאת בית הקברות אינה מהטומאות שהנזיר מגלח עליהן כמ\"ש בסמוך: \n", + "כתב הראב\"ד יצא מבית הקברות וכו' אין אותם הימים עולים לו פי' כדי שיגלח ויביא קרבן טומאה עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש ואפילו נכנס ביום שמיני שלו הרי השביעי שלו עולה לו מן המנין. ברייתא שם (דף י\"ז) אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא נזיר שביעי שלו עולה לו מן המנין ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין ואע\"ג דאמר רב חסדא רבי היא ור' יוסי בר יהודה פליג עליה הא קי\"ל הלכה כרבי מחבירו. \n", + "ומ\"ש ואם נטמא וכו'. כבר כתבתי דהיינו דתנן ומביא קרבן טומאה. \n", + "ומ\"ש ואם נטמא שם אחר שנכנס. ק\"ל מאי איריא שם ואחר שנכנס אפילו נטמא חוץ וקודם שנכנס מאחר שהיא טומאה שהנזיר מגלח עליה סותר ומביא קרבן ומגלח וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "תגלחת הטומאה כיצד וכו'. משנה בפרק שלשה מינים (נזיר דף מ\"ד:) תגלחת הטומאה כיצד מזה בשלישי ובשביעי ומגלח בשביעי ומביא את קרבנותיו בשמיני ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום וכו' ואינו מביא קרבנותיו אלא א\"כ היה לו הערב שמש: \n\n" + ], + [ + "מאימתי מתחיל למנות משיביא חטאתו וכו'. בפ\"ג (דף י\"ח ע\"ב) וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "הרי שהזה בשלישי ובשביעי ולא טבל וכו' x: \n\n" + ], + [ + "כשמגלח הנזיר תגלחת הטומאה וכו'. הכי משמע במשנה פ' ג' מינין (נזיר דף מ״ה): \n", + "ומ\"ש ובין שגילח במדינה וכו'. בסוף תמורה (דף ל\"ג:) אלו הן הנקברין וכו' שער נזיר ופטר חמור ובגמרא (דף ל\"ד) רמי ליה טבי לר\"נ תנן שער הנזיר יקבר ורמינהי האורג מלא הסיט מצמר בכור (בבגד) ידלק הבגד משער הנזיר ופטר חמור בשק ידלק השק א\"ל כאן בנזיר טמא כאן בנזיר טהור א\"ל שנית נזיר אנזיר פטר חמור אפטר חמור קשיא אישתיק ולא א\"ל ולא מידי א\"ל מידי שמיע לך בהא א\"ל הכי א\"ר ששת כאן בשק כאן בשער אתמר נמי אריב\"ח כאן בשק כאן בשער. ופירש\"י כאן בשק הא דקתני ידלק היינו שארג שער נזיר ופטר חמור בשק דאי אמרת יקבר אתי איניש ומתהני ביה הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן ומתני' בשער עצמו שלא נארג ואידי ואידי בטהור או טמא. \n", + "ומ\"ש ואפרו אסור וכו'. שם בגמ' (דף ל\"ד). \n", + "ומ״ש והמגלח במקדש אם השליכו תחת דוד האשם יצא. פ' ג' מינים (נזיר דף מ״ה:): \n\n" + ], + [ + "נזיר שנטמא טומאות הרבה וכו'. משנה בפ\"ב דכריתות (דף ט') חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה וחד מינייהו נזיר שנטמא טומאות הרבה. \n", + "ומ\"ש בד\"א שנטמא פעם שניה קודם שיביא קרבנות טומאה הראשונה וכו'. בפרק ג' (דף י\"ח:) נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו מביא אלא קרבן אחד נטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני מביא קרבן על כל אחד ואחד מתחיל ומונה מיד דברי ר\"א וחכ\"א קרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו הביא חטאתו ונטמא (והביא חטאתו ונטמא) מביא קרבן על כל אחד ואחד הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא אומר כשם שחטאתו עיכבתו כן אשמו עיכבו בשלמא לר\"א אמר קרא וקידש את ראשו ביום ההוא אע\"פ שלא הביא קרבנותיו ורבנן הוא אע\"פ שלא הביא אשמו אלא ר' ישמעאל ההוא למה לי אמר לך ההוא אע\"פ שלא הביא עולתו ורבנן עולה לא בעי מיעוטא דורון בעלמא הוא ופסק כחכמים: \n", + "ודע דגרסינן בההוא פירקא (דף י\"ח) מאן תנא הא דת\"ר אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין אמר רב חסדא רבי היא דאמר רבי אין נזירות טהרה חלה אלא עד שמיני דאיתימא רבי יוסי ברבי יהודה היא האמר נזירות דטהרה משביעי הוא דחיילא מאי רבי ומאי רבי יוסי ברבי יהודה דתניא וקידש את ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו דברי רבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר ביום תגלחתו. והא דתנן נזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד מאן תנא (אמר רב חסדא) ר\"י בר' יהודה היא דאמר נזירות טהרה משביעי חיילא ומשכחת לה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי ומני ר\"י ברבי יהודה כיון דלא יצא בשעה הראויה להביא בה קרבן אינו חייב אלא קרבן אחד דאי תימא רבי היא וכו' הרי יצאתה שעה שראויה להביא (בה) קרבן. ופירש רש\"י שטמא שנזר בשביעי שלו שטובל בו עולה לו מן המנין דהואיל ואינו בר קרבן מתחיל למנות מבו ביום. ונזיר טהור שנטמא אין ז' שלו עולה לו מן המנין דאין לו טהרה עד יום שמיני שמביא קרבנותיו דתניא וקדש את ראשו שיתחיל למנות לענין נזירות ביום הבאת קרבנותיו שהוא שמיני כדכתיב יביא שתי תורים. ביום תגלחתו שהוא שביעי כדכתיב וגלח את ראשו ביום השביעי יגלחנו. והא דתנן נזיר שנטמא וכו' מאן תנא חשיב להו טומאות הרבה ואפ\"ה לא מייתי עלייהו אלא קרבן אחד. אמר רב חסדא ר\"י ברבי יהודה היא דאמר נזירות טהרה משביעי שהוא יום תגלחתו חיילא עילויה ומשכחת לה דתהוי טומאות הרבה כגון שנטמא ומנה ששה כדי להזות עליו בשלישי ובשביעי וחזר ונטמא ביום שביעי דטומאה אחריתי איקרי הואיל וטבל בו ביום אבל בקרבן אינו חייב אלא אחד שכל זמן שלא יצתה שעה שראויה להביא קרבן שעדיין לא הגיע ליום שמיני אינו חייב אלא קרבן אחד אבל אם נטמא וחזר ונטמא בששי אינו קורא לו טומאות הרבה לפי שעדיין לא חל עליו טהרה כלל ודמי ליה טומאה אריכתא דאי אליבא דרבי לא משכחת לה דמיקרי טומאות הרבה ולא ליחייב אלא קרבן אחד דאי אמרת משכחת לה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו חייב אלא קרבן אחד לסוף ימי טהרתו כיון דנזירות דטהרה לא חיילא עליה עד יום שמיני כולה חדא טומאה אריכתא היא וליכא בה טומאות הרבה ואי אמרת כגון דנטמא בשמיני והויין להו טומאות הרבה הא נמי לא מתרצתה דלא יביא אלא קרבן אחד דאי אליבא דרבי כיון דמיטמא יום ח' שיצתה שעה שראויה להביא בה קרבן נתחייב על כל אחד הילכך לא מיתוקמא כרבי אלא כר' יוסי בר' יהודה ש\"מ עכ\"ל. וה\"נ אמרי בגמ' פ\"ב דכריתות: \n", + "והשתא חכמים דאמרי דאף בנטמא בח' וחזר ונטמא בשמיני מביא קרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו סברי דלא חיילא נזירות טהרה עליה עד שיביא חטאתו ורבי ור\"י בר' יהודה סברי שאע\"פ שלא הביא חטאתו חיילא עליה נזירות טהרה אלא דלרבי חיילא עליה מיום ח' ולר\"י ברבי יהודה מיום שביעי וההיא דנזיר טהור שנטמא אין שביעי עולה לו מן המנין אתיא כרבי וההיא דנזיר שנטמא טומאות הרבה אתיא כר' יוסי בר' יהודה: \n", + "ורבינו לעיל בפ\"ז כתב אבל נזיר טהור שנטמא אינו מתחיל למנות אלא מיום ח' והלאה והיינו כרבי וכאן פסק דנזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד והיינו כר' יוסי בר' יהודה ואח\"כ פסק שנתאחר כמה ימים אחר טהרתו קודם הבאת חטאתו ונטמא באותם הימים אינו מביא אלא קרבן אחד והיינו כחכמים וקשה שנמצא שהוא ז\"ל כמזכי שטרא לבי תלתא. ולתרץ זה נאמר דאיכא למידק אמאי אוקי רב חסדא ההיא דנזיר שנטמא טומאות הרבה כר\"י בר' יהודה דמשמע דלא אתיא אלא כוותיה הא כחכמים אתיא שפיר טפי וכן אמאי אוקי דנזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין כרבי הא כחכמים אתיא שפיר טפי. וי\"ל דאה\"נ דהני תרתי מתנייתא מיתוקמי שפיר אליבא דחכמים ומאחר שרבינו פסק כחכמים שפיר פסק בהני תרתי מתנייתא ולא אתא רב חסדא למימר אלא דהני תרתי מתנייתא לא מצינו לאוקומינהו כרבי וכר\"י בר' יהודה אלא חדא מצינו לאוקמה כרבי ולא כר' יוסי בר' יהודה וחדא מצינו לאוקומה כר\"י בר' יהודה ולא כרבי ואע\"ג דבפ\"ב דכריתות (דף ט') אההיא דנזיר שנטמא טומאות הרבה אמר רב חסדא מאן תנא ר\"י בר\"י היא לאו למימרא דלא מצינו לאוקומה אלא כר' יוסי בר\"י דהא ודאי כחכמים מיתוקמא שפיר טפי אלא לגבי רבי ור' יוסי בר' יהודה כמאן תנא מינייהו מצינן לאוקומה וקאמר דכר' יוסי בר\"י מצי מיתוקמא ולא כרבי: \n\n" + ], + [ + "נזיר שגילח תגלחת וכו'. משנה בפ\"ט (דף ס\"ג) נזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר ואם טומאת התהום אינו סותר אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר כיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף ע\"פ המערה טמא נמצא משוקע בקרקע המערה ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר ואמרינן מנא ה\"מ ואסיקנא טומאת התהום גמרא גמירי לה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים וכו'. בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ':) תנן נזיר ועושה פסח (הציץ מרצה וכו') נטמא טומאת התהום הציץ מרצה ובגמ' (דף פ״א:) אמר מר בר רב אשי לא שאנו אלא שנודע לו לאחר זריקה דכי אזדריק דם שפיר אזדריק אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה מיתיבי המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא אלא אי אתמר הכי אתמר אמר מר בר רב אשי לא תימא נודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה אלא אפי' נודע לו לפני זריקה מרצה. ורבינו נראה שפסק כלישנא קמא ויש לתמוה דכיון דאיתותב ההוא לישנא לא ה״ל למיפסק אלא כלישנא דאסיקנא, ואפשר שטעמו מדאמרינן בגמ' אהא דתנן נזיר שגילח וכו' מאן תנא אר״י ר״א היא דאמר תגלחת מעכבת כלומר מלשתות ביין דלרבנן דאמרי תגלחת אינה מעכבת אחר שנזרק הדם אין עוד עליו תורת נזיר ואפי' נודע לו קודם שגילח טהור וא״כ לרבנן נודע לו קודם זריקה סותר כמו קודם גילוח לר״א דהכי משמע דכי נודע לו קודם דבר המעכב סותר לכ״ע כך כתבו התוס' והוא נכון ליאמר בדעת רבינו. אבל ק״ל מההיא דתניא המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא, וי״ל דכל שלא נזרק עליו עדיין אלא אחד מן הדמים שייך למיתני טהור דלהבא הוא לענין לזרוק עליו שאר דמים ולגלח וכי אותיב מינה ה״מ לשנויי ליה הכי אלא דלפום מאי דסבר מאן דאותיב דלהבא לגמרי משמע אהדר ליה אלא אי אתמר והשתא מיתוקמא שפיר מימרא דמר בר רב אשי דאמר דלפני זריקה לא מרצה דהיינו לפני כל זריקה וכן איכא לאוקומי לישנא בתרא דקודם זריקה מרצה דהיינו אחר זריקת אחד מהדמים וקודם זריקת שאר דמים: \n\n" + ], + [ + "אי זו היא טומאת וכו'. בסוף נזיר (דף ס\"ג). \n", + "ומה שכתב ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד. שם ומשמע לרבינו דאתא למעוטי הרוג: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א בחיי ראשי לא עלה על דעת וכו'. כלומר שאם כדברי רבינו מאחר שאמרו אי זו היא טומאת התהום כל שאין אחד מכירה וכו' למה הוצרכו לומר ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד שהרי ממועט הוא מכל שאין אחד מכירה. ולדעת רבינו י\"ל (חסר כאן): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו נמצא המת גלוי וכו' נמצא משוקע בקרקע המערה וכו'. זו היא משנתנו שכתבתי בסמוך. \n", + "ומ\"ש היה טמון בתבן וכו', ברייתא שם ופירש\"י בתבן ובצרורות (שהיא טומאת התהום) אפשר שלא הכיר בה אדם (מעולם) שהרי תבן יכול להתגלגל עליו ע\"י רוח וצרורות עשויים להתגלגל ממקום למקום אבל מים ואפילו נקיקי הסלעים הואיל והם חלולים יכול אדם להסתכל בהם ע\"י הדחק ואפשר שאדם אחר הכיר בהם שהציץ בתוכו ואין זו טומאת התהום: \n\n" + ], + [ + "נזיר שנטמא במת וכו'. משנה כתבתיה בסמוך ואע\"פ שכתבתי לעיל דמתני' ר\"א ורבינו פסק דלא כוותיה היינו דוקא לענין שאין תגלחת מעכב אבל לענין חילוק בין ירד להקר לירד להטהר מטומאת מת אין חולק בזה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "יש טומאות מן המת וכו': \n\n" + ], + [ + "ואלו טומאות מן המת וכו'. משנה פרק כה\"ג (דף מ\"ט:) על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת ועל כזית נצל ועל מלא תרווד רקב על השדרה ועל הגולגולת ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם על מגען ועל משאן ועל אהלן ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו ובגמרא על כזית מן המת מגלח על המת לא כ\"ש ומשני לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידים רבא אמר לא נצרכה אלא לרוב בניינו ולרוב מניינו שאין בהם רובע (עצמות): \n", + "ומ\"ש וכל העצמות יהיו משל מת אחד וכו'. בפ\"ב דאהלות (דף מ\"ו:) השדרה והגולגולת משני מתים ורביעית דם משני מתים ורובע עצמות משני מתים ואבר מן המת משני מתים ואבר מן החי משני אנשים ר\"ע מטמא וחכמים מטהרים וידוע דהלכה כחכמים. \n", + "ומ\"ש שיש עליהם בשר שראוי לעלות ארוכה. בפ\"ק דכלים (משנה ה'): \n", + "ודע שבגמ' (דף נ\"ב) איבעיא לן שדרה וגולגולת תנן או דילמא או שדרה או גולגולת ולא איפשיטא ויש לתמוה למה רבינו מני להו בתרתי. \n", + "ומ\"ש ועל מלא חפנים רקב המת. בפ' כה\"ג ונזיר (דף נ':) מפרש ר\"י דמלא תרווד היינו מלא חפנים. \n", + "ומ\"ש איזהו נצל זה בשר המת שנמוח וכו'. שם (דף נ'): \n\n" + ], + [ + "ואין רקב המת וכו'. ברייתא שם (דף נ\"א). \n", + "ומ\"ש ויהיה כולו שלם חסר ממנו אבר וכו'. שם תני עולא (בר חנינא) מת שחסר אין לו רקב. \n", + "ומ\"ש או שנקבר בכסותו או בארון של עץ. ברייתא שם. \n", + "ומ\"ש או בשל מתכת, מאחר שאמרו דשל שיש דוקא ממילא נתמעט של מתכת כמו שנתמעט של עץ. ופירש\"י נקבר ערום וכו' אבל אם נקבר בכסותו אפילו בארון של שיש אין לו תורת רקב לפי שכסותו שנרקבה עמו נעשים לו תערובת ואנו אין לנו הלכה למשה מסיני שיהא רקב מטמא אלא רקב הבא מן המת עצמו בלא תערובת וכן אם נקבר בארון של עץ ואפילו ערום או ע\"ג רצפה של לבנים הואיל (והם) [והארון של עץ והתבן של לבנים] עשויים לירקב נעשים לו תערובת ואין לו תורת רקב. \n", + "ומ\"ש ולא אמרו רקב אלא למת בלבד: \n\n" + ], + [ + "קברו שני מתים כאחד. בפ' כ\"ג אר\"י שני מתים שקברם זה עם זה נעשים גלגלין זה לזה ופירש\"י נעשה כמי שנתערב זה בזה ואין זה רקב גמור גלגלין כלומר המגלגל זה לזה ונתערב זה עם זה והוי כנתערב עמו כסות או רקבון אחר דמי מתיב ר' נתן רקב הבא משני מתים טמא אמר רבא (התם) שקברם זה בפ\"ע וזה בפ\"ע והרקיב ועמדו על מלא תרווד רקב ודייק רבינו לכתוב קברו שני מתים כאחד לומר דדוקא בכה\"ג הוא דאין לו רקב. אבל אם נקבר כל אחד בפ\"ע הוי רקב וכן לעיל גבי טומאות שהנזיר מגלח עליהם ועל מלא חפנים רקב המת לא כתב ממת אחד כמ\"ש באחרים לומר דכבר אפשר דמשני מתים הוי רקב. \n", + "ומ\"ש או שגזז שערו, מימרא שם. \n", + "ומ\"ש או צפרניו. הכי משמע התם דצפורן ושער שוים אבל איכא למידק דאמרינן התם דכי לא גזז מיבעי ליה דילמא אמרינן כל העומד ליגזז כגזוז דמי ולמה השמיטו רבינו. \n", + "ומ\"ש או אשה עוברה שמתה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא באת\"ל. \n", + "ומ\"ש וכן אם טחן המת, מימרא שם. \n", + "ומ\"ש טחן את המת וכו' או שהרקיב כשהוא חי וכו'. שם בעיי דלא איפשיטא. \n", + "ומ\"ש וכן אם נטמא ברובע עצמות וכו'. שם (דף נ\"ב:) בעי רמי בר חמא רובע עצמות השדרה וגולגולת מאי כי קתני חצי קב עצמות (היכא דאיכא) משאר איברים אבל משדרה וגולגולת דחמירי אפילו רובע עצמות או דילמא ל\"ש ולא איפשיטא. ומשמע לרבינו דלא מיבעיא ליה אלא לענין אם האהיל עליהם אבל אם נגע בהם או נשאם פשיטא ליה דמגלח עליהם כמו שמבואר במשנה שכתבתי דאפילו עצם כשעורה הוא מגלח על מגעו ועל משאו: \n\n" + ], + [ + "כל אלו הי\"ב וכו'. מבואר שם (דף מ\"ט:) במשנה. \n", + "ומ\"ש חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע. בפ\"ג דאהלות מלא תרווד רקב שגבלו במים אינו חבור לטומאה: \n\n" + ], + [ + "וכן נזיר שנגע וכו'. בפרק כה\"ג ונזיר. \n", + "ומ\"ש ואין עצם אחד מטמא באהל: אבל אם נטמא וכו'. משנה פ' כה\"ג ונזיר (דף כ\"ד) אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העכו\"ם והגולל והדופק ורביעית דם ואהל ורובע עצמות וכלים הנוגעים במת וימי ספרו וימי גמרו על אלו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי ואינו סותר את הקודמין (ומתחיל) ומונה מיד וקרבן אין לו ופירש שם רבינו ואהל ורובע עצמות אם שנגע באהל המת או (ר\"ל) האהיל על רובע עצמות. \n", + "ומ\"ש או מטה או גמל. בירושלמי דנזיר פ\"ו ובתוספתא דאהלות רפ\"ט: \n", + "ומה שכתב או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליו בשר כראוי. מדקתני גבי טומאות שהנזיר מגלח עליהן אבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי ממילא משמע שאם אין עליהם בשר כראוי אין הנזיר מגלח עליהן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל כל ימי הטומאה אין עולין לו ממנין ימי נזירותו. שם (דף נ\"ד:) במשנה אמרו ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע הרי אלו עולים לו ומשמע דוקא הני אבל ימי טומאת מת אע\"פ שהיא מאותם שאין הנזיר מגלח עליהם אין עולים לו: \n\n" + ], + [ + "נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת וכו'. במשנה שכתבתי בסמוך ואהל וכלים הנוגעים במת. \n", + "ומה שכתב ויראה לי שדין זה המיוחד בנזיר, טעמו מדלא אמרו כן אלא גבי נזיר. אבל הוא דבר תימה שיהא הנזיר קל משאר בני אדם. \n", + "ומה שכתב וכן יראה לי שזה שאינו מזה בשלישי ובשביעי אם נגע בכלים וכו': כתב הראב\"ד כל זה אינו כלום כו'. איני יודע מי הגיד לאדונינו הראב\"ד שרבינו סובר שאפילו שלא בחיבורין מיטמא דהא מדכתב הנוגעים במת ולא כתב שנגעו במת משמע בהדיא דבחיבורין דוקא מיירי: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) נזיר שנצטרע והוחלט. בס\"פ כה\"ג ונזיר ימי ספרו וימי גמרו אין עולים לו מן המנין וכן משמע במשנה שכתבתי בסמוך דקתני בה שעל ימי ספרו וימי גמרו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי ואינו סותר את הקודמין ומונה מיד וקרבן אין לו ומדקתני מונה מיד משמע שאין ימי ספרו וימי גמרו עולין לו שאם היו עולין לו מאי מונה מיד איכא. ופירש רבינו שם לשון התורה במצורע כשנרפא מצרעתו שיגלח וישהה שבעה ימים אחר התגלחת והטהרה והוא מה שאמר וישב מחוץ למחנה שבעת ימים ואח\"כ יביא קרבנותיו ואלו השבעה ימים נקראים ימי ספרו וימי הצרעת שהיה בהם מוחלט שהם ימי החלטו נקראים ימי גמרו ר\"ל תשלום טומאתו. \n", + "ומ\"ש אבל ימי הסגר עולים לו וכן אם זב בשרו וכו'. במשנה שכתבתי בסמוך. \n", + "ומ\"ש ודבר זה הל\"מ הוא. ומ\"ש אין צ\"ל שאם נטמא הנזיר בשאר טומאות וכו'. דבר פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש נטמא בתוך ימי צרעתו וכו': \n\n" + ], + [ + "הנזיר מותר בטומאת מת מצוה וכו'. פרק ג' מינים שהיוצא לא הותר מכללו וטומאה ותגלחת הותרו בתגלחת מצוה ובמת מצוה ובגמ' ויין יותר מכללו ק\"ו מטומאה ומה טומאה שהיא סותרת הותר מכללה יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו אמר קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ובפ\"ק אמרינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קידושא ואבדלתא הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה. ופירש המפרש לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קידושתא ואבדלתא כלומר קס\"ד דהאי דאמר לאסור יין מצוה דאקידושא ואבדלתא קאמר והיכי חייל עליהן איסור נזירות והא מושבע ועומד מהר סיני הוא דכתיב זכור את יום זכרהו על היין וכתבו התוס' מושבע ועומד מהר סיני הוא דקידוש היום דאורייתא ואיך תחול עליו נזירות וקשה דאדרבה להכי אצטריך קרא יתירא לומר דחייל עליה נזירות וע\"ק מאי משני בתר הכי וכו' לכך נראה לר\"ת דגרסינן בתמיהא וכי מושבע ועומד מהר סיני כלומר למה לי קרא מיותר וכי מושבע וכו' דנהי דקידוש היום דאורייתא על היין לאו דאורייתא ומשני כגון שנשבע לשתות וקמ\"ל קרא יתירא דחייל עליה אע\"פ שנשבע לשתות. ורבינו נראה שמפרש כפירוש ר\"ת שהרי כתב אין צריך לומר שהוא אסור ביין קידוש והבדלה שאינו אלא מד\"ס: \n\n" + ], + [ + "וכיצד הוא מותר בטומאת מת מצוה וכו'. בר\"פ כה\"ג ונזיר. \n", + "ומה שכתב ודברים אלו דברי קבלה הם: \n\n" + ], + [ + "נזיר וכהן שפגעו במת מצוה וכו'. שם וכחכמים. \n", + "ומ\"ש פגעו בו שני נזירים וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו וכו'. בריש יבמות. \n", + "ומ\"ש והלא נזיר שגילח בימי נזרו עבר על ל\"ת ועשה כו': כתב הראב\"ד לפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו, א\"א אני שונה בראש מס' יבמות וכו'. וי\"ל דתרי טעמי איכא במילתא ובגמרא חדא מינייהו נקט: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "תגלחת הטהרה כיצד וכו' מביא ג' בהמות כבש לעולה וכו'. מפורש בתורה. \n", + "ומ״ש הביא שלשתן ולא פירש וכו'. משנה פרק ג' מינים (נזיר דף מ״ה): \n", + "ומביא עם איל השלמים ששה עשרונות ושני שלישי עשרון סולת וכו'. משנה בפ' התודה (מנחות ע\"ח) הנזירות היתה באה שתי ידות במצה של תודה חלות ורקיקין ואין בה רבוכה (נמצא) עשרה קבין ירושלמיות שהן ו' עשרונות ועודיין x כלומר ו' עשרונות ב' שלישים. \n", + "ומ\"ש שמביא אותה עם איל השלמים. מפורש בתורה ואת האיל יעשה זבח שלמים. \n", + "ומ\"ש י' חלות מצות ועשרה רקיקי מצות. xx שם במשנה (דף ע\"ז) והקריב ממנו אחד מכל קרבן אחד שלא יטול פרוס מכל קרבן שיהו כל הקרבנות שוים ופירש רבינו שיהיו עשר מכל מין. \n", + "ומ\"ש ומושח העשרים ברביעית ושיעור זה הל\"מ. משנה ר\"פ שתי מדות (מנחות פ\"ח) רביעית מה היתה משמשת רביעית שמן לנזיר ובברייתא (דף פ\"ט) רביעית שמן לנזיר הל\"מ: \n", + "ומביא העשרים בכלי אחד. מפורש בכתוב על סל המצות: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ושוחט החטאת תחלה וכו'. משנה בפ' שלשה מינים (נזיר דף מ״ה) שוחט את השלמים ומגלח עליהם דברי ר״י ור״א אומר לא היה מגלח אלא על החטאת שהחטאת קודמת בכל מקום ורבינו כתב ששוחט החטאת תחלה ואח״כ העולה ואח״כ השלמים ואח״כ מגלח. ויש לתמוה עליו דהא דלא כמאן דאי כר' יהודה ה״ל לשחוט השלמים תחלה ואי כר״א ה״ל לגלח אחר החטאת וע״ק דלדברי שניהם אחר הקרבן הראשון ששוחט מגלח ורבינו כתב שאחר שלשתן מגלח. ונ״ל שלענין שיקדים החטאת פסק כר״א משום דמסתבר טעמיה שהחטאת קודמת בכ״מ ולענין אחר אי זה קרבן מגלח פסק כר' יהודה דאמר שמגלח אחר השלמים משום דהוא מאריה דגמרא טפי מר״א ועוד דכמה תנאי סברי הכי דמגלח אחר השלמים לפיכך פסק ששוחט החטאת ואחר החטאת העולה שבכ״מ הם סמוכות זו לזו בלא הפסק ואח״כ השלמים ומגלח אחריהם ואע״ג דלדברי שניהם אחר שחיטת הקרבן הראשון מגלח לא קפדינן בהכי מאחר שאנו מקיימים שתקדים החטאת ושיגלח אחר שחיטת השלמים וא״א לקיים שני דברים אלו שלא כשיגלח אחר שחיטת שלשתן וכדאמרן: \n", + "ומבשל השלמים או שולקן. שם (דף מ\"ה:) במשנה ופירש\"י או שולקן שאינו מבושל יפה. \n", + "ומ\"ש ונוטל מן הרוטב וכו'. ברייתא שם. \n", + "ומ\"ש ואח\"כ משליכו לאש תחת דוד השלמים ואם השליכו תחת החטאת יצא. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "והיכן מגלח שערו בעזרת וכו'. בפ\"ב דמדות עזרת הנשים וכו' ארבע לשכות היו בארבע מקצועותיה וכו' מה היו משמשות דרומית מזרחית היא היתה לשכת הנזירים ששם הנזירים מבשלים את שלמיהם ומגלחים את שערם ומשלחים תחת הדוד. \n", + "ומ\"ש בין שגילח במקדש בין שגילח במדינה תחת הדוד הוא משליך שערו. שם (נזיר מ\"ה:) שנינו במשנה היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד ואם גילח במדינה x (לא היה) משלח תחת הדוד בד\"א בתגלחת הטהרה אבל בתגלחת הטומאה לא היה משלח תחת הדוד ר\"מ אומר הכל משלחין תחת הדוד חוץ מן הטמא שבמדינה בלבד. ובגמרא ת\"ר הכל היו משלחין תחת הדוד חוץ מטמא (שגילח) במדינה מפני ששערו נקבר דברי ר\"מ ר' יהודה אומר טהורים כאן וכאן היו משלחים טמאים כאן וכאן לא היו משלחים וחכ\"א הכל לא היו משלחים תחת הדוד חוץ מטהור שבמקדש מפני שנעשה כמצותו. ורבינו נראה שפוסק כר' יהודה שהרי כתב כאן בתגלחת הטהרה דבין שגילח במקדש בין שגילח במדינה תחת הדוד הוא משליך שערו ובפ\"י גבי תגלחת הטומאה כתב שא\"צ להשליך שערו על האש. ויש לתמוה למה הניח סתם מתני' דאתיא כחכמים: \n", + "ואינו מגלח עד שיהיה פתח העזרה פתוחה וכו'. ברייתא שם (דף מ\"ה): \n\n" + ], + [ + "ואח\"כ נוטל הכהן וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "נזיר ממורט א״צ להעביר תער. בס״פ שלשה מינים (נזיר דף מ״ו:) תניא נזיר ממורט ב״ש אומרים א״צ להעביר תער על ראשו וב״ה אומרים צריך להעביר תער על ראשו. ויש לתמוה על רבינו שפסק כב״ש. ונראה לומר שטעמו משום דבגמרא אמרינן אמר רבינא מאי א״צ לב״ש א״צ אין לו תקנה הא לב״ה יש לו תקנה היינו דרבי פדת דאמר ב״ש ור״א אמרו דבר אחד (מאי ר״א) דתניא אין לו בהן יד בהן רגל אין לו טהרה עולמית דברי ר״א ל״א וכו' א״ר אבינא מאי צריך לב״ה צריך ואין לו תקנה הא לב״ש יש לו תקנה ופליגא דר' פדת. ולכאורה עכשיו יש לתמוה יותר דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא פסק דלא כב״ש ודלא כב״ה דאפילו כמ״ד יש לו תקנה לא אתי דיש לו תקנה משמע שצריך להעביר תער על ראשו ורבינו פסק שא״צ ונ״ל שרבינו פוסק כב״ה וכלישנא קמא משום דלא נשוי פלוגתא בין רבינא ור' פדת ומשמע ליה דצריך להעביר תער דאמרו ב״ה לאו למימרא שצריך להעביר אלא כלפי שאמרו ב״ש א״צ שפירושו אין לו תקנה אמרו ב״ה צריך כלומר יש לו תקנה בלא העברת תער ואתיא כההיא דתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים וכההיא דתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו שער בין שאין לו שער ואע״פ ששינה רבינו מלשון ב״ה לענין הדין והכוונה לא שינה: \n", + "ואם הביא קרבנותיו ולא גילח ראשו וכו'. משנה שם (דף מ\"ה) ושוחט את השלמים ומגלח עליהם וכו' היה מבשל את השלמים וכו' ונותנן על כפי הנזיר ומניפן ואח\"כ הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים ר\"ש אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים (ובגמ') ת\"ר ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולם דברי ר\"א וחכ\"א אחר מעשה יחידי. ופירש המפרש אחר מעשים כלם אחר קרבן ואחר תגלחת, אחר מעשה יחידי אחר קרבן ואע\"פ שעדיין לא גילח ופסק רבינו כחכמים. ויש לתמוה דכיון דסתם לן תנא כר\"א וקי\"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתני' ואפשר דכיון דבמתני' פליג ר\"ש לא חשיב סתמא אבל קשה מדאמרינן בפ' כיסוי הדם (דף פ\"ה) ראה דבריו של ר\"מ באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים (וראה) דבריו של ר\"ש בכיסוי הדם ושנאן בלשון חכמים משמע דאע\"ג דמייתי במתני' מאן דפליג במילתא אית לן למיפסק הלכה כסתמא דת\"ק. ואפשר שטעמו של רבינו מדמייתי בגמ' ברייתא דר' אליעזר וחכמים ומפרש טעמייהו דחכמים משמע דלאגמורן דהלכה כחכמים אתא. אחר שכתבתי כל זה מצאתי בפ\"ד דנזיר (דף כ\"ח) אהא דתנן נזרק עליה אחד מהדמים אינו יכול להפר קאמר גמרא מתני' דלא כר\"א דאי ר\"א הא אמר תגלחת מעכבת וכיון דלא גילח אסירא בחמרא וכיון דאית לה ניוול מצי מפר ע\"כ, והשתא ניחא פסק רבינו דכיון דתרי סתמי מתני' חד כר\"א וחד כחכמים נקטינן כסתמא דאתי כחכמים: \n\n" + ], + [ + "אע״פ שאין התגלחת וכו'. בסוף נגעים ג' מגלחים ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים. ואיכא למידק דבפ' ג' מינים (נזיר דף מ') דייק אהא מתני' פשיטא ומשני מהו דתימא משום עבורי שער הוא ואפילו סך נשא קמ״ל ועדיפא ה״ל לשנויי דאשמעינן דאע״ג דאין תגלחת מעכבת מצוה איכא וי״ל דלאשמועינן דמצוה איכא לא צריכא דמקרא מפורש הוא: \n", + "ונזיר שגילח שלא בתער או וכו'. בסוף נגעים: \n\n" + ], + [ + "גילח והניח שתי שערות וצמח ראשו כולו וכו'. בפ' ג' מינים (נזיר דף מ״ב) בעי אביי נזיר שגילח ושייר שתי שערות צמח ראשו וחזר וגילחן מהו מי מעכבי או לא. ופירשו התוס' וחזר וגילחן לאותן שתי שערות לבד מי אמרינן אותה תגלחת שתי שערות לאו כלום הוא הואיל וכשגילחן ראשו מלא שער עכ״ל. ומשמע שאם חזר וגילח כל ראשו עם אותן שתי שערות פשיטא ליה שקיים מצות גילוח ולפיכך פסק (כן) רבינו. ומכל מקום יש לתמוה למה השמיט היכא דחזר וגילח שתי השערות לבדן שהוא בעיא דלא איפשיטא. ויש לומר דממילא משמע שאחר שכתב דבחזר וגילח כל ראשו עם אותם שתי שערות קיים מצות גילוח הא אם לא גילח אלא אותן שתי שערות לבד לא קיים מצות גילוח: \n", + "(שייר אותן שתי שערות לא עשה כלום) . ומה שכתב או שגילח אחת ונשרה אחת וכו'. שם ובפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ה) אמר רבא נזיר שגילח ושייר שתי שערות (לא עשה ולא כלום בעי רבא) גילח אחת ונשרה אחת מהו אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא נזיר שגילח אחת (אחת) קא מיבעיא ליה לרבא א״ל לא צריכא כגון שנשר אחת מהן וגילח אחת מי אמרינן השתא מיהת הא ליכא שיעור או דילמא הא לאו גילוח הוא דמעיקרא הא שייר שתי שערות והשתא כי גילח לא הוי שתי שערות הדר פשטה וכו' אף על פי ששער אין כאן מצות גילוח אין כאן ופירש רש״י גילח אחת מהשתים ששייר ונשרה השנייה מהו הוי גילוח או לא. נזיר שגילח כל השערות אחת אחת קא מיבעיא ליה בתמיה כלומר הא ודאי גילוח הוי כיון שבשעה שבא לגלח האי שיור הוה ביה שיעור גילוח וגילח אחת ואף על פי שנשרה שניה גילוח הוא. \n", + "נשרה אחת שכשבא לגלח אין כאן שיעור גילוח: \n\n" + ], + [ + "גלח על השלמים וכו' עד ויביא שאר הזבחים. משנה שם (דף מ\"ו:) ופירש המפרש ואם גלח על שלשתן סתם ונמצא אחד מהם כשר תגלחתו כשרה לד\"ה שהרי על זבח כשר נמי גילח: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כל מקום שאמרנו וכו'. כך פירש המפרש שם: \n\n" + ], + [ + "שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן וכו'. בפרק ד' (דף כ\"ד): \n\n" + ], + [ + "שלש בהמות אלו וכו' כמו שיתבאר במקומו: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר וכו'. בפרק ב' דיום טוב (ביצה דף י\"ט כ') ופירש\"י דכיון דאמר הרי עלי נתחייב (דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט) וכי הדר ואמר על מנת לאו מילתא היא עכ\"ל. כלומר ואי אמר איפכא על מנת שאגלח ממעות מעשר שני הרי זה נזיר ומגלח ממעות מעשר שני וכן כתבו התוס': \n\n" + ], + [ + "האיש שנדר בנזיר וכו' עד ודבר זה הלכה מפי הקבלה. משנה וגמ' בספ\"ד דנזיר (דף ל'). \n", + "ומ\"ש כיצד מי שהיה אביו נזיר וכו'. שם במשנה האיש מגלח על נזירות אביו וכו' כיצד מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים על נזירותו (ומת) ואמר הריני נזיר ע\"מ שאגלח על מעות אבא א\"ר יוסי הרי אלו יפלו לנדבה שאין זה מגלח על נזירות (אביו) ואיזהו שמגלח על נזירות אביו מי שהיו הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות (סתומים לנזירותו) ומת זהו שמגלח על נזירות אביו. ובגמרא איבעיא להו פליגי רבנן עליה דר' יוסי או לא פליגי ואת\"ל פליגי ארישא או אסיפא ת\"ש כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו מי שהיה אביו נזיר והפריש (אביו) מעות לנזירותו ואמר הריני נזיר ע\"מ שאגלח על מעות אבא זהו שמגלח על נזירות אביו אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירותו ומת הרי אלו יפלו לנדבה דברי ר' יוסי ר' אליעזר ור\"מ ור' יהודה אומרים זהו שמגלח על מעות אביו. וכתבו התוס' ארישא דקאמר ר' יוסי אם נדר בחיי אביו אינו מגלח ואמרי רבנן דמגלח בכל ענין או אסיפא דקאמר דנזר לאחר מיתה מגלח על נזירות אביו ואמרי רבנן אינו מגלח, ת\"ש דארישא פליגי עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש ואם לא אמר הרי אלו יפלו לנדבה. משנה שם מת והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה: \n", + "מת האב והניח בנים רבים וכו'. שם בעי רבא יש לו שני בנים נזירים מהו הלכתא גמירי לה כל דקדים גלח גלח או דילמא ירושה גמירי לה ופלגא הוי בעי רבא בכור ופשוט מאי הלכתא גמירי לה והילכך לא בעי גלוח לפום מאי דשקיל או דילמא ירושה היא וכי היכי דשקיל פי שנים הכי מגלח ואת\"ל ירושה היא ולפום (מאי) דשקיל מגלח ובחולין הוא דאית ליה פי שנים אבל בהקדש לא או דילמא כיון דקני ליה לגלוחי לא שנא, ופירש המפרש כל דקדים נזירותיה מגלח על נזירות אביו או דילמא ירושה גמירי לה (וכל מאן דהוי בר ירושה גמירי לה דזכי בהו ופלגא הוי וכו') וחולקין אותו בשוה זה יביא חציו וזה (יביא) חציו ומייתו מביתייהו כדי להשלים קרבנותיהם עם מעות אביהם. בחולין הוא דאית לבכור פי שנים אבל בהקדש לאחר שנקרב הקרבן ומבקשים לאכלו לא שקל פי שנים אלא חולקים (ביניהם בשוה) או דילמא וכו' אע\"ג דמוקדשים הם שקיל בהם פי שנים. והתוס' (בד\"ה בעי רבא) כתבו ואת\"ל בחולין הוא דאית ליה פי שנים (פר\"ח בחולין) דאמר לשון חולין ולא לשון הקדש דאמר מעות אלו לנזירות (אבל להקדש לא דאמר) הרי אלו לקרבנות נזירות. ורבינו נראה שהיה מפרש כפירוש המפרש דבעיא בתרייתא אינה ענין לנזיר אלא להקדש דעלמא ולפיכך לא כתבה כאן ומ\"מ בעיי קמאי איפשטו להו באת\"ל: \n\n" + ], + [ + "בין שהיה האב נזיר עולם וכו'. גם זה שם אביו נזיר עולם והוא נזיר סתם אביו נזיר סתם והוא נזיר עולם מאי כי גמירין הלכתא בסתם נזירות או דילמא ל\"ש ואת\"ל הכא אידי ואידי נזירות טהרה בעי רב אשי אביו נזיר טמא והוא נזיר טהור אביו נזיר טהור והוא נזיר טמא מאי תיקו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו שדברים אלו הם ספק ואם הביא זבחיו לא עלו לו. איכא למידק היאך יעשה אם יביא זבחים אחרים שמא הראשונים עלו לו ונמצאו אלו חולין בעזרה. ונראה שיתנה ויאמר אם הזבחים הראשונים עלו לו יהיו זבחים אלו נדבה אבל יש לחוש בזה אם דמי הקרבנות נדבה מוחלקים מדמי קרבנות חובה בהזאותיהם: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי לגלח נזיר וכו'. משנה וגמרא בפ\"ב (דף י\"ב): \n", + "אמר הרי עלי חצי קרבנות נזיר וכו'. משנה שם (דף י\"א:) הרי עלי לגלח חצי נזיר ושמע חבירו ואמר ואני עלי לגלח חצי נזיר זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר [שלם] דברי ר\"מ וחכ\"א זה מגלח חצי נזיר וזה מגלח חצי נזיר ובגמרא אמר רבא הכל מודים כל היכא דאמר חצי קרבנות נזיר עלי חצי קרבן מייתי וכו' עד נדר ופתחו עמו הוא ודברי רבינו מבוארים: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א אינו מחוור זה ואין זה לשון הגמרא וכו'. ואני אומר שמה שהקשה הראב\"ד ומה בין זה לאומר הרי עלי לגלח חצי נזיר הדבר מבואר דהתם הנזיר מביא קרבנותיו וזה נתחייב לסייעו בחציים אבל אומר קרבנות חצי נזיר מאחר שלא מצינו חצי נזיר צריך הוא להביא קרבנות נזיר שלם. ומ\"ש אבל לשון הגמרא שאם אמר קרבנות חצי נזיר עלי טעמו לחלק בין מקדים אמירת קרבנות חצי נזיר עלי למקדים הרי לאומרו קרבנות נזיר וחתם דבריו שאפשר לבעל הגמ' שכך כיון ואם על דברי עצמו קאמר יש לתמוה שמאחר שהוא ז\"ל דוחה דברי רבינו ומפרש פירוש אחר צריך שאותו פירוש לא יהיה מסופק אצלו ולכן נ\"ל שעל דברי רבינו הוא אומר שאין לדחותם לגמרי שכבר אפשר לומר שבעל הגמ' כיון לכך: \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר וכו'. משנה שם (דף י\"א) הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר אם הם פקחים (מגלחין) זה עם זה ואם לאו מגלחין נזירים אחרים ובגמרא איבעיא להו שמע חבירו ואמר ואני מה וכו' עד ואני תחלת דבוריה משמע: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי עלי לגלח חצי נזיר וכו'. שם משנה כתבתיה לעיל וכחכמים. \n", + "ומה שכתב זה מביא חצי קרבנותיו של זה וכו' אם היו פקחים, נלמד מהמשנה שכתבתי בסמוך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המפריש מעות שיקריב מהם קרבנות נזירים וכו'. בפרק ב' דשקלים מותר נזירים לנזירים. \n", + "ומ\"ש הפריש מעות סתומין לנזירותו והותירו וכו'. משנה פ\"ד דנזיר (דף כ\"ד): \n\n" + ], + [ + "המפריש מעות מפורשים לנזירותו והותירו וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "המפריש מעות לנזירות ומת וכו'. משנה פ\"ג דמעילה (דף י\"א): \n\n" + ], + [ + "כיצד הם המעות הסתומים וכו'. בפ\"ד דנזיר (דף כ\"ו) כלישנא בתרא אמר רב אשי הא דאמרת מפורשים לא תימא עד דאמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי אלא אפילו אמר לחובתי הרי הם כמפורשים. ומשמע לרבינו דדוקא באומר אלו לחובתי הוא דהוו כמפורשים אבל אם אמר לקרבנותי לא אמר כלום. ויש לתמוה על מ\"ש רבינו דאומר לקרבנותי לא אמר כלום x נהי דלא הוו כמפורשים להוו כסתומים. והנכון בעיני שהוא טעות סופר. ואפשר דהכי קאמר לא אמר כלום להיותם מפורשים: \n\n" + ], + [ + "המפריש בהמה בעלת מום וכו'. שם אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא מעות אבל בהמה הרי היא כמפורשת אמר רב נחמן (הא דאמרי בהמה) הרי היא כמפורשת לא שנו אלא תמימה אבל בעלת מום הרי היא כסתומה אבל נסכא לא ור\"נ בר יצחק אמר אפילו נסכא אבל סואר של קורות לא. ופירש\"י אבל בעלת מום אם מת והניח שלש בהמות בעלות מומים וכו' עד וחד לשלמים. ויש לתמוה על רבינו שפסק כרנב\"י דאמר אפילו נסכא כסתומים דמו ולמה לא סיים וכתב דסואר של קורות כמפורשים דמו ולא עוד אלא שכתב דכלו דינו כנסכא ולפי מה שפירש המפרש נסכא דוקא מפני שראויים לעשות מהם מעות וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "האומר אלו לחטאתי והשאר לנזירותי ומת וכו' אמר אלו לעולתי והשאר לנזירותי וכו'. ברייתא שם ופירש המפרש את השאר יביא חציו לעולה וכו'. \n", + "ומ\"ש או שהיתה אשה והפר לה בעלה, מפורש במשנה פ\"ד דנזיר (דף כ\"ד) שדינה כדין מפריש מעות לנזירותו ומת שדינו מבואר פ\"ג דמעילה: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שדמה שהוא חייב בנזירות וכו'. משנה בפרק בית שמאי (נזיר דף ל״א:): \n\n" + ], + [ + "האשה שנדרה בנזיר והפרישה קרבנותיה וכו' עד ואינם טעונים לחם. משנה פרק רביעי (דף כ\"ד): \n\n" + ], + [], + [ + "האשה שנדרה בנזיר ונטמאת וכו': \n\n" + ], + [ + "האיש שהדיר את בנו בנזיר וכו' עד ונאכלים ליום אחד. משנה פ\"ד (דף כ\"ח:): \n\n" + ], + [ + "האומר הריני נזיר וכו'. בפ\"ב דנזיר (דף י\"ג) בעיא ועלתה בתיקו: \n\n" + ], + [ + "שני נזירים שנטמא אחד מהם ואין ידוע מי הוא וכו' עד וזה שאר קרבני. משנה בר״פ ב' נזירים (נזיר דף נ״ז): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואין אחד משניהם מגלח תגלחת טומאה וכו'. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכיצד יולד להם ספק זה בטומאה וכו'. גם זה שם בגמרא: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א בחיי ראשי איני יכול לקבל דבר זה וכו' עד אלא במעמד אחד היו עכ\"ל. ואיני יודע מנין לו להראב\"ד לומר כן שמאחר ששלשה חשיבי רה\"ר מה לי שהיו בחצר אחד מה לי שהיו במעמד אחד. ומ\"ש דיקא נמי דקתני מכם טעמו לומר דמשמע ליה ז\"ל דאתא למימר עמכם הייתי בחצר והיה אפשר לטומאה לנגוע בי כמו בכם אבל לא נגעה בי אלא באחד מכם. ולדעת רבינו איכא למימר איפכא דמכם משמע אבל בי ליכא לספוקי שהייתי חוץ לחצר: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בששתקו הנזירים שניהם וכו'. ירושלמי שם ובגמרא דידן פרק אמרו לו כריתות (דף י\"ב:) מודה ר\"מ לחכמים בנזיר טמא שאמרו לו שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור דאי בעי (אמר) נשאלתי על נזרי ופירש\"י נשאלתי לחכם על נזרי ובהיתר נטמאתי והכי קא אמינא ולא נטמאתי בעודי בנדרי: \n", + "וכן עד שאמר לאחד בפני נדרת בנזירות וכו'. גם זה שם בירושלמי: \n", + "נהג נזירות ע\"פ ע\"א. גם זה ירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "מת שהיה מושכב לרוחב הדרך וכו' עד סוף הפרק. בפרק בתרא דנזיר (דף ס\"ג:) ת\"ר המוצא מת מוטל לרחבה של דרך וכו' עד שלשתן טמאים ופירש המפרש תנו רבנן המוצא מת טמון בדרך וכו' עד שלשתן טמאים וכו'. ונראה שכך היה מפרש הראב\"ד ולפיכך כתב על דברי רבינו א\"א אין זה דרך הגמרא ורחוקים דבריו מדרך הגמרא הרבה עכ\"ל. ורבינו מבואר בדבריו שהוא מפרש שכשאמרו בד\"א במהלך ברגליו ארישא קאי דקתני בנזיר ובעושה פסח טהור כיון שפירושים מוחלקים הא לא שייך לתלות זה בגמרא אבל אי קשיא הא קשיא דבברייתא אמרו בד\"א בטומאת התהום אבל טומאה ידועה שלשתן טמאים ורבינו כתב דאפילו היא טומאה ידועה טהור וצ\"ל שגירסא אחרת היתה לו. ואכתי איכא למידק כיון שהוא מושכב לרוחב הדרך ואין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצדו ה\"ז ודאי ולמה טהרו במהלך ברגליו ואמרו שאפשר שלא יגע ולא יאהיל ולא יסיט ונראה שגם לדברים אלו נתכוון הראב\"ד. וצריך לומר שמה שכתב שאין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצדו היינו לומר שא\"א אלא על ידי הדחק אבל על ידי הדחק אפשר לעבור שלא יגע בו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) אין אדם מגלח תגלחת אחת ועולה לו לנזרו ולצרעתו. בס״פ שני נזירים (נזיר דף ס':) ששאלו תלמידיו את רשב״י והשיב שאינה עולה. \n", + "ומ\"ש ותגלחת הצרעת בזמן שהוא ספק מצורע אינה דוחה את הנזירות. במשנה שאכתוב בסמוך: \n", + "לפיכך מי שנזר שנה אחת וכו'. משנה שם (דף נ״ט:) נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר ששים יום ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר ק״כ יום שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי אבל בזמן שהוא ספק אינו דוחה. ובגמרא (דף ס') תנא בד״א בנזירות מועטת אבל בנזירות בת שנה אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים. ובתוספתא פרק בתרא דנזיר ספק נזיר טמא ספק נזיר טהור אבל נזיר ודאי היה ספק מצורע טמא ספק מצורע טהור אבל מצורע ודאי היה אוכל בקדשים לאחר ס' ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ק״כ יום כיצד אמרו לו נזיר טמא אתה ואין נזיר מגלח אלא עד שבעה צא ומנה שבעה הזה ושנה גילח והביא קרבן מנה שבעה ומבקש לגלח אמרו לו טהור אתה ואין טהור מגלח פחות משלשים יום. יצא מנה כ״ג להשלים שלשים מנה שלשים ומבקש לגלח אמרו לו נזיר טהור אתה ואין נזיר מגלח אלא על הדמים כיצד הוא עושה מביא עולת בהמה ומתנה עליה ואומר אם טהור אני הרי זה חובה ואם לאו הרי זה נדבה מביא פיילי של חרס חדשה ונותן לתוכו רביעית מים חיים ומביא שתי צפרים וחטאת העוף ומתנה על חטאתו ואומר אם טמא הייתי חטאת מחובתי ועולה נדבה ואם טהור אני עולתי מחטאתי וחטאת ספק ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שהמצורעים מגלחים ומונה שלשים יום ומביא עולת בהמה אחרת ומתנה עליה ואומר אם טהור הייתי עולה הראשונה חובה וזו נדבה וחטאת העוף ספק מחובתי ואם טהור אני עולה הראשונה נדבה וזו חובה וחטאת העוף ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שהמצורעים מגלחים ר' שמעון אומר למחרת מביא אשמו ולוגו בידו וכו' ולא הודו לו חכמים להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה באה על הספק להביא חטאת העוף אינו יכול שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא כיצד עושה יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני נמצא עני מביא חטאת העוף ומתנה עליה ואמר אם מצורע אני הרי זה חטאת ואם לאו הרי זה ספק ואוכל בקדשים מיד אבל לשתות יין וליטמא אינו יכול שאין ימי נזרו עולים לו בתוך ימי צרעתו כיצד תעשה לו כדברי בן זומא סופר שלשים יום ומביא עולת בהמה ומגלח ומביא חטאת העוף ומתנה אם טמא אני חטאת מחובתי ועולה נדבה ואם טהור אני עולה מחובתי וחטאת ספק וסופר שלשים יום ומביא קרבנותיו שלמים ומביא עולה ומתנה עליה ואומר אם טמא אני עולה הראשונה [חובה] וזו נדבה וחטאת העוף מחובתי אם טהור אני עולה הראשונה נדבה וזו חובה וחטאת העוף ספק ומגלח ואוכל בקדשים לאחר ס' יום ושותה יין ומיטמא למתים מיד בד״א בזמן שנזר שלשים יום אבל נזר שנים עשר חדש אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים טמא בספק ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ס״ה יום טמא בודאי ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה שותה יין ומיטמא למתים לאחר ע״ד יום טמא בודאי ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומיטמא לאחר מ״ד יום עכ״ל התוספתא. והביאוה התוספות בפרק כל הזבחים (זבחים דף ע״ו) ובר״פ בתרא דמנחות (דף ק״ה) ובפרק בתרא דנדה ופירשו בה קצת. וסוף תוספתא זו מטמא ספק ומוחלט ודאי עד הסוף בגמרא ספ״ח דנזיר ופירשה רש״י. וכתב רבינו בפירוש משנה זו זאת ההלכה צריכה לששה עיקרים וכו': \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א כל זה אינו מספיק וכו' עד רביעית בסוף שנה שלישית עכ\"ל. מה שכתב שאילו כן לסוף שבעה לאחר שהזה ושנה וכו'. תמהני דכיון דאינו טמא אלא מספק היאך אפשר לו לגלח בסוף שבעה וכן יש לתמוה על מ\"ש יספיק לו בשלש שנים ושבעה ימים תגלחת שניה בסוף שבעה ימים שא\"א לו לגלח בסוף שבעה ימים דבתגלחת ראשונה שמא אינו מצורע אלא טמא מת ודאי היה ושנה שניה זו הרי הוא בה נזיר שאסור לגלח. ומ\"ש אילו נטמא בסוף שבעה ממש איני מבין מאי קאמר. ומ\"ש ודבריו אינם אלא בשנטמא בתחלת שבעה ימים אחרונים של שנה ראשונה וכו'. גם על זה יש לתמוה כשיהיה ספק טמא כל שנה ראשונה כמו שכתב רבינו די. ומ\"ש אבל אם היה בסוף שנה ממש לא הצריכו לו ארבע שנים. גם בזה לא ידענא מאי קאמר: \n\n" + ], + [], + [ + "וכיצד מביא זה קרבנותיו וכו'. שם בגמ' (דף ס') מגלח ארבע תגלחיות ראשונה מביא צפרים וחטאת העוף ועולת בהמה שניה מביא חטאת העוף ועולת בהמה שלישית מביא חטאת העוף ועולת בהמה רביעית מביא קרבן טהרה אמרת תגלחת ראשונה מביא וכו' ממה נפשך שפיר קא מייתי דאי ודאי מצורע הוא ולאו טמא הוא צפרים חובתו וחטאת העוף ספק אזלא לקבורה ועולה הויא נדבה ולגלחו תוך שבעה א\"א דדילמא לאו מוחלט הוא ורחמנא אמר תער לא יעבור על ראשו עד מלאת ואי לאו מצורע ודאי הוי והוא טמא חטאת העוף חובתו וצפרין אבראי קא מתעבדן ולא הוי חולין בעזרה ועולת בהמה הויא נדבה ואי לאו מצורע הוא ולאו טמא הוא צפרין אבראי קא מתעבדן חטאת העוף לקבורה עולת בהמה הויא חובתו והא קא בעי אשם ר\"ש היא דאמר מייתי ומתני תגלחת שניה ושלישית צפרין לא צריך דהא עביד מאי איכא דילמא ודאי מוחלט הוא חדא לספק ספרו וחדא לספק טומאתו תגלחת רביעית מביא קרבן טהרה ומתנה ואי ודאי נזיר הוא עולה הראשונה חובה וזו נדבה ואי טמא או מוחלט הוא עולה הראשונה נדבה וזו חובה וזה שאר קרבנו: \n", + "וראיתי לכתוב פה קרבנות המצורע וקרבנות נזיר טמא וקרבנות נזיר טהור כדי שיובנו הדברים יפה. והנה בטהרת מצורע צריך להביא מלבד השתי צפרים כבש לאשם וכבשה לחטאת וכבש לעולה ואם דל הוא מביא כבש לאשם ושתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה. ונזיר טמא צריך להביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה וכבש לאשם. ונזיר טהור צריך להביא כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים: \n", + "והשתא מ\"ש רבינו אם היה עשיר כותב נכסיו לאחרים. מבואר בתוספתא בתגלחת שניה להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה באה על הספק להביא חטאת העוף אינו יכול שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא כיצד יעשה יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני (נמצא עני) ומביא חטאת העוף ומתנה עליה ואומר אם מצורע אני הרי זה חטאת ואם לאו הרי זה ספק ואוכל בקדשים מיד אבל לשתות יין וליטמא למתים אינו יכול שאין ימי נזרו עולים לו בתוך ימי צרעתו ואע\"פ שהתוספתא לא כתבה שיכתוב נכסיו לאחר אלא בתגלחת שניה היינו טעמא משום דבתגלחת ראשונה אם נזיר הוא בין טמא בין טהור אין חילוק בין עני לעשיר בקרבנותיו ומשום מצורע שיש בו חילוק בין עני לעשיר אינו צריך להתנות שאין מצורע מביא קרבנות בתגלחת ראשונה. ורבינו לא חשש לזה וכתב בתחלה כללות המעשים שהוא צריך לעשות. \n", + "ומ\"ש ואח\"כ מביא חטאת העוף וכו' עד שהוא ג' בהמות. מבואר בגמרא ובתוספתא: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב שלש חטאות העוף שמביא בשלש התגלחות חטאת ראשונה לספק טומאתו. כלומר ולא לספק צרעתו מפני הטעם שכתב שאין המצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שניה. \n", + "ומ\"ש שניה לספק צרעתו. כלומר ולא לספק טומאתו שאם טמא היה כבר יצא י\"ח בחטאת ראשונה ואם מצורע היה תגלחת ראשונה ושניה היו לצרעתו ותגלחת שלישית תהיה לטומאתו \n", + "וז\"ש וכן חטאת שלישית לספק טומאתו וכו': \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש שלש עולות בהמה שמביא עמהן על הראשונה הוא מתנה ואומר אם טהור אני זו מחובתי. כמו שנתבאר שנזיר טהור כשמגלח בסוף ימי נזירותו צריך להביא כבש לעולה ואם טמא אני הרי היא נדבה שנזיר טמא אינו צריך להביא עולת בהמה. \n", + "ומ\"ש וכן הוא אומר בשניה ובשלישית. זה הוא מה ששנינו בתוספתא בתגלחת שניה אם טמא אני עולה הראשונה נדבה וזו חובה ואם טהור אני עולה הראשונה חובה וזו נדבה. כלומר אם טמא הייתי בתחלה וכך פירשו התוס' עולה ראשונה נדבה שאין נזיר טמא מביא עולת בהמה וזו חובה שנמצאת זו תגלחת טהרה שמביא עליה כבש לעולה ואם טהור הייתי עולה ראשונה חובה שנזיר טהור מביא כבש לעולה וזו נדבה שכבר הביא בראשונה קרבן טהרתו וכן בשלישית אומר אם טהור הייתי בתחלה אותה עולה ראשונה מחובתי והשאר נדבה ואם טמא הייתי בתחלה עולה ראשונה נדבה אבל לא יאמר וזו חובה מפני שהעולה המחוייבת לו לקרבן טהרתו כבר הביאה בתגלחת שניה ומפני כך דייק רבינו וכתב ואם טמא אני הרי זה נדבה וכן בשניה ובשלישית כלומר לשון הרי זה נדבה יצדק לאומרו גם בשניה ובשלישית אבל לומר בהן וזו חובה אף כי יצדק בשניה בשלישית לא יצדק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומביא קרבן בתגלחת רביעית ומתנה ואומר אם טמא הייתי העולה הראשונה נדבה. כמו שנתבאר. אבל מה \n", + "שכתב וזו חובה קשה שאם נזיר טמא היה בתחלה תגלחת שניה היא תגלחת טהרתו וכבר הביא בה כבש לעולה לחובתו. ויש לומר דמשום דאיכא לספוקי דקרבנות תגלחת שניה לצרעתו היו אין אנו יכולים לומר דכבש שהביא אז לעולה יעלה לו בודאי לחובת נזירות טהרה וכן בשלישית כיון דאיכא לספוקי שמא מוחלט היה בתחלה ושתי קרבנות שבשתי תגלחות ראשונות לא עלו לנזירותו כי אם לצרעתו ושלישית עלתה לו לקרבן טומאה הוה ליה רביעית לקרבן טהרה חובה. \n", + "ומ\"ש ואם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע. ק\"ל דכיון שאין מצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שניה כמו שקדם היאך אפשר לומר שראשונה תהא חובת מצורע וכבר השיגו הראב\"ד בזה. \n", + "וכן מ\"ש וזו חובת נזירות ושתים האמצעיות נדבה, קשה דלפי מה שכתב שהאחד חובת מצורע למה לא תהיה שניה חובת נזירות ואף אם תאמר דמספקי בנזיר טמא תהיה תגלחת שניה לנזיר טמא והעולה נדבה והשלישית חובת נזיר טהור. \n", + "ומ\"ש ואם טהור מטומאת מת הייתי ומצורע עולה הראשונה חובה וכן השניה אחת לחובת מצורע ואחת לחובת נזירות. גם על זה יקשה דאיפכא מיבעי ליה אחת לחובת נזירות ואחת לחובת מצורע דראשונה א\"א להיות לחובת מצורע שהמצורע אינו מביא קרבנותיו עד אחר תגלחת שניה. וי\"ל דאה\"נ וכי נקט ברישא לחובת מצורע לאו דוקא. \n", + "ומ\"ש ואם טמא הייתי ומצורע עולה ראשונה חובת צרעת, קשה כיון שאין מצורע מביא קרבנותיו עד אחר תגלחת שניה היאך אפשר לומר דעולה ראשונה עולת חובת מצורע וכן יקשה על מ\"ש ושניה ושלישית נדבה וזה קרבן תגלחת טהרה וע\"פ הקדמתו שעולה ראשונה חובת צרעת ותגלחת שניה לנזיר טמא והעולה נדבה למה לא תהיה תגלחת שלישית תגלחת נזיר והעולה חובה: \n", + "ואפשר לומר שלא הקפיד רבינו לומר שאין מצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שניה אלא על חטאת העוף אבל עולת בהמה אף אם יביאנה מוקדמת לתגלחת שניה אין בכך כלום. וע\"פ זה נפרש דברי רבינו בשלש עולות בהמה על הראשונה הוא מתנה ואומר וכו' עד וזה חובה כמו שפירשתי. \n", + "ומ\"ש אם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע וזו חובת נזירות ושתים האמצעיות נדבה, קשה למה לא נאמר שהשניה חובת נזירות טהרה ואם תאמר משום דאיכא לספוקי דילמא טמא מת הוא ונזיר טמא אינו מביא עולת בהמה תינח בשניה אבל השלישית טמא שהיא חובת נזיר טהור וכן יקשה על מה שכתב ואם טמא הייתי ומצורע וכו' ושניה ושלישית נדבה וכמו שהקשיתי לעיל וצ\"ע: \n", + "כתב הראב\"ד ואם מוחלט הייתי עולה ראשונה חובת מצורע א\"א זה א\"א שאין למצורע עולה וכו' עד הראשונה חובה וכולן נדבה וזה קרבן תגלחת טהרה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו אבל האשם והעולה אינם מעכבים. מבואר בדברי התוספות שכתבתי שפירשו על התוספתא שחטאתו מעכבתו מלמנות נזירות טהרה אבל אשמו אינו מעכבו. והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א אינו כן שהאשם לדברי הכל וכו'. ובאמת כי מה שאמרו בגמ' ר\"ש היא דאמר מייתי ומתנה הוא תמוה אצלי שמאחר שבברייתא אינו מוזכר שיביא אשם היאך אפשר לומר דאשם מעכבו מאי משני ר\"ש היא דאמר מייתי ומתנה דהא תינח לר\"ש אלא לרבנן מאי איכא למימר שהרי אין לזה תקנה. ולכן נ\"ל שרבינו מפרש דכי מקשי והא בעי אשם לא משום דמעכב מקשה הכי דהא ודאי אינו מעכב וכמו שכתבו התוספות אלא לבעל הברייתא מקשה דהל\"ל כל קרבנות דמצי מייתי אע\"פ שאינם מעכבים וא\"ה ה\"ל למיתני דלייתי נמי אשם ושני ליה דהא מני דאמר דמייתי אשם ר\"ש היא וכיון דרבנן פליגי עליה לא בעא למיסתם ברייתא כיחידאה: \n", + "ומ\"ש רבינו שהעולה אינה מעכבת היינו עולת העוף שמביא מצורע עני ונזיר טמא. ותמיה לי אע\"פ שאינה מעכבת למה לא יביאנה ויתנה עליה: \n", + "ומ\"ש נמצאת אומר אם הוא מצורע ודאי ולא נטמא במת הרי טהר בצפורין. מבואר בברייתא ובתוספתא שכתבתי שמביא צפרי מצורע ושאר דבריו מבוארים: \n\n" + ], + [ + "בד״א שהוא מגלח ד' תגלחות כשהיה קטן או אשה וכו'. בריש פרק שני נזירים (נזיר דף נ״ז): \n\n" + ], + [ + "נזיר שנצטרע בודאי ונטמא בספק וכו'. בברייתא בגמרא ס״פ שני נזירים (נזיר דף נ״ט ס') בתוספתא טמא בספק ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר ח' ימים וכו' עד לאחר מ״ד יום. \n", + "ומ\"ש רבינו אם הזה בשלישי ובשביעי. נ\"ל שטעות סופרים וצריך להגיה ומזה בשלישי ובשביעי: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך וכו' הרי זה רשע ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא. משנה בריש נדרים (דף ט'). \n", + "ומה שכתב אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח וכו'. בפירקא קמא דנדרים (דף ט':) במעשה דנזיר שבא לפני שמעון הצדיק: \n", + "סליקו הלכות נזירות בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות נזירות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Haflaah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..72dfa551b974a5afb5b3838073dcd041e2d72ffd --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,672 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Oaths", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שבועות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Haflaah" + ], + "text": [ + [ + [ + "ארבעה מיני שבועות הן וכו': שבועת ביטוי הוא שנאמר בתורה או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וכו': והיא נחלקת לארבעה חלקים וכו'. בריש שבועות וברפ\"ג (דף י\"ט) שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי: \n\n" + ], + [ + "ואין שבועת ביטוי נוהגת וכו'. כלומר שאם נשבע דבר שא\"א לו לעשותו אינה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא. \n", + "ומ\"ש בין להבא בין לשעבר וכו'. משנה בפ\"ג (דף כ\"ה) אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים ואחד דברים שיש בהם ממש ואחד דברים שאין בהם ממש כיצד אמר שבועה שאתן לאיש פלוני ושלא אתן שנתתי ושלא נתתי שאישן ושלא אישן שישנתי ושלא ישנתי שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק ושזרקתי ושלא זרקתי ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבא שנאמר להרע או להיטיב א\"ל ר\"ע א\"כ אין לי אלא דברים שיש בהם הרעה והטבה דברים שאין בהם הרעה והטבה מנין א\"ל מריבוי הכתוב א\"ל אם ריבה הכתוב לכך אף ריבה הכתוב לכך ופירש\"י מריבוי הכתוב לכל אשר יבטא וידוע דהלכה כר\"ע: \n", + "ויש לדקדק בדברי רבינו למה ביאר לשעבר קודם דכיון דלהבא מפורש בתורה ה\"ל לאקדומיה ותנא נמי אקדמיה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי ורבינו גופיה אקדמיה לעיל בסמוך. ועוד למה השמיט אישן ולא אישן המוזכר במשנה. ועוד למה כתב שדבר פלוני עם פלוני שאינו מוזכר במשנה. ועוד למה השמיט חלוקת שאתן לאיש פלוני ושלא אתן המוזכר במשנה. ועוד למה בלהבא השמיט חלוקת דבור פלוני עם פלוני. וי\"ל דמשום דבלשעבר פליג ר' ישמעאל אקדמיה ועוד דלשעבר אתיא מדרשא חביבא ליה ואקדמה ועוד דבלשעבר איכא ג' חלוקות ובלהבא ליכא אלא תרי. והשמיט אישן ולא אישן השנוי במשנה משום דבגמרא אמרי' אמתני' איני והא אר\"י האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר כלומר ואינה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא ומשני התם דאמר ג' הכא דלא אמר ג' ואם היה מזכיר רבינו כאן שאישן ושלא אישן היה צריך להאריך לכך השמיטו וכתב במקומו שדבר פלוני עם פלוני שהוא ג\"כ דבר שאין בו ממש והוא דבר של אחרים ומפני כך לא הוצרך לכתוב שאתן לאיש פלוני ושלא אתן וכן שלא אישן ג' ימים כתבו לקמן אצל שבועת שוא. והשמיט בלהבא חלוקת דיבר פלוני עם פלוני משום דשבועה דלהבא בדבר התלוי באחרים אינו חייב בשבועת ביטוי וכמ\"ש רבינו ברפ\"ה: \n\n" + ], + [ + "נשבע אחת מד' מחלוקות אלו וכו'. ועל זה וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר. ברפ\"ג דשבועות (דף כ':) רב דימי אר\"י מוקי לא תשבעו לאוכל ולא אוכל דהוי נשבע ומחליף ובל יחל לקונמות הוא דאתא ורבין א\"ר ירמיה א\"ר אבהו אר\"י מוקי (דף כ\"א) לא תשבעו לאכלתי ולא אכלתי שהוא נשבע להחליף ומוקי בל יחל לאוכל ולא אוכל. ורבינו שכתב שאכלתי ולא אכלתי ואוכל ולא אוכל ארבעתם משום לא תשבעו ולא הזכיר בל יחל אלא על הקונמות בפירוש וזה דלא כרב דימי ודלא כרבין יש לתמוה עליו: \n", + "וצ\"ל שרבינו מפרש שאע\"פ שרב דימי כי מוקי לאו דלא יחל לקונמות היינו לומר דלא עבר עלייהו אלא משום לא יחל בלבד כי מוקי רבין אוכל ולא אוכל בבל יחל היינו לומר שעובר אף בבל יחל שא\"א לומר דעובר בבל יחל בלחוד קאמר שהרי שבועת ביטוי היא מפורשת בפשט הכתוב באוכל ולא אוכל וכתוב בה תשבע על שקר אלמא אוכל ולא אוכל לדברי הכל שקר הוא ופסק כרבין מפני שהוזכר בגמ' אחרון ובכ\"מ פסקינן כלישנא בתרא ועוד דסוגיין דעלמא כלישנא דרבין. ולפ\"ז אוכל ולא אוכל עובר גם בלא יחל. ומה שלא כתב רבינו כן לפי שאין דרכו למנות לאוין הרבה על מצוה אחת כפי שרשיו במנין המצות שבהתרבות הלאוין לא תתרבינה המצות ולכן הזכיר לשבועת שקר להבא הלאו המיוחד לה ולא בל יחל שהוא משותף לקונמות כל זה כתב הריב\"ש בתשובה. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם נשבע לשקר במזיד לוקה לא קאי אנשבע שיאכל ולא אכל שאין זה נשבע לשקר כיון שלא היתה שבועה לשקר משעת שבועה כמ\"ש רבינו בספ\"ד אלא דוקא על הנשבע שלא אכל והוא אכל או שאכל והוא לא אכל קאי שהרי היתה שבועת שקר מעת השבועה וכ\"ש נשבע שלא יאכל ואכל שהרי עושה מעשה גמור וכ\"כ מהר\"י קולון בשורש קל\"ד: \n\n" + ], + [ + "שבועת שוא נחלקת וכו'. משנה שם (דף כ\"ט) כתוב בהשגות שנשבע בדבר הידוע לג' שאינו כן כמו שנשבע עכ\"ל. ואין כאן שום השגה שהרי נזכר זה בדברי רבינו ספ\"ה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש השניה שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם שהוא כן. ירוש' שם והשלים רבינו ביאור דבר זה ספ\"ה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב שלישית שנשבע לבטל את המצוה וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רביעית שנשבע על דבר שאין כח בו לעשות כגון שנשבע שלא יישן ג' ימים וכו'. מימרא דר\"י פ\"ג דשבועות (דף כ\"ה). \n", + "ומ\"ש או שנשבע שלא יטעום כלום שבעת ימים רצופים וכו': כל הנשבע שבועת שוא מד' שבועות אלו וכו'. בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ז) תנן אשבועות שוא חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור: \n\n" + ], + [ + "שבועת הפקדון כיצד וכו'. בספרא פ' ויקרא וכחש בה וכו' עונש שמענו אזהרה מנין ת\"ל לא תכחשו. \n", + "ומ\"ש ואין לוקין על לאו זה, הטעם מפני שאין בו מעשה. \n", + "ומ\"ש ואם נשבע לו על שקר וכו' על זה נאמר לא תשקרו איש בעמיתו וכו', בספרא לא תשקרו מה ת\"ל לפי שנאמר ונשבע על שקר שמענו עונש אזהרה מנין ת\"ל ולא תשקרו: \n\n" + ], + [ + "ומה הוא חייב על שבועת הפקדון ששקר בה וכו'. מפורש בפ' ויקרא. \n", + "ומ\"ש בין שהיה מזיד בין שהיה שוגג, משנה פ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף פ\"א שהוא ט'). \n", + "ומה שאמר שנאמר וכחש בעמיתו וכו' ולא נאמר בו ונעלם ממנו שם אהא דתנן בשבועת העדות ושבועת הפקדון חייב על המזיד כשוגג שבועת העדות מנ\"ל דת\"ר בכולן נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג על שבועת הפקדון מנ\"ל יליף תחטא תחטא משבועת העדות. ויש לתמוה מה צריך לשבועת הפקדון ללמוד משבועת העדות תיפוק לי דלא כתיב ונעלם בשבועת הפקדון גופה. ונראה שרש\"י הרגיש זה ולפיכך כתב בכולן בכל המביאין קרבן עולה שבאותה פרשה כגון מטמא מקדש ושבועת ביטוי דכתיבי בהדי שבועת העדות עכ\"ל. כלומר דלא דייקינן מדלא כתיב בה ונעלם אלא בשבועת העדות דבאינך דכתיבי בהדה כתיב ונעלם הילכך לא ילפינן לשבועת הפקדון מדלא כתיב בה ונעלם מאחר דליכא אחריני בהדה דכתיב בה ונעלם הילכך צריכינן למילף לה משבועת העדות, ורבינו נראה שהיה גורס שבועת העדות ושבועת הפקדון מנ\"ל דתנו רבנן בכולם נאמר ונעלם וכו' דשפיר ילפינן לשבועת הפקדון מדלא כתיב בה ונעלם: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש והוא שיזיד בפקדון וכו'. משנה ר״פ שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ז) וחייב על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואינו חייב על שגגתה x (גרידתא). ופירש״י זדון השבועה שזכור על הפקדון ויודע שמתחייב על כפירתו קרבן. ועל שגגתה עם זדון הפקדון ששגג בקרבן והזיד בפקדון דיודע דהזיד בפקדון וכפר אבל אינו יודע אם חייב עליו קרבן. ואינו חייב על שגגתה גרידתא אם סבור לישבע באמת משום דאנוס הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "שבועת העדות כיצד וכו'. משנה בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א:). \n", + "ומ\"ש וחייבים על שבועה זו קרבן עולה ויורד. בפרשת ויקרא. \n", + "ומ\"ש בין שהיו מזידין וכו' עד לחייב על הזדון כשגגה. משנה וגמרא בפרק ארבעה מחוסרי כפרה: \n\n" + ], + [ + "כיצד שגגת שבועת העדות וכו'. משנה פ' שבועת העדות (שבועות דף ל') וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון העדות ואינם חייבים על שגגתה. ופירש״י ואין חייבים על שגגתה אם שוגגים הם לגמרי כסבורים שאין יודעים לו עדות ואח״כ נזכרו שהרי אנוסים הם לא קרינן בהו נשבעים לשקר. ובגמ' (דף ל״א) וחייבים על זדון שבועה מנא ה״מ דת״ר בכולם נאמר ונעלם וכאן לא נאמר בה ונעלם לחייב על המזיד כשוגג ועל שגגתה עם זדון העדות ה״ד שגגתה עם זדון העדות א״ר יהודה אמר רב באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן אם לא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד הנשבע אחד מד' מיני שבועות אלו וכו'. בספ״ג דשבועות (דף כ״ט:) תנן דאחד שבועת שוא ואחד שבועת ביטוי אם הוא מושבע מפי אחרים חייב והכי תנן בר״פ שבועת העדות (שבועות דף ל') לענין שבועת העדות ובר״פ שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו) לענין שבועת הפקדון. \n", + "ומ\"ש וענה אמן, בספ\"ג דשבועות (דף כ\"ט) אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי דכתיב ואמרה האשה אמן אמן כלומר ואם לא ענה אמן אע\"ג ששתק כשהשביעו אינו כלום. וכתב רבינו ברפ\"ב דנדרים דאמן לאו דוקא דהוא הדין לדבר שעניינו כענין אמן שהוא קבלת דברים: \n", + "ומ\"ש אפי' השביעו עכו\"ם או קטן, עכו\"ם נלמד ממשה וצדקיהו ליתרו ונבוכדנאצר וקטן לא גרע מעכו\"ם. \n", + "ומ\"ש ואחד העונה אמן או דבר שעניינו כענין אמן וכו'. דבר פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "אחד הנשבע וכו'. משנה וגמ' בס״פ שבועת העדות (שבועות דף ל״ה): \n", + "ומ\"ש וכן אלה וארור הרי הן שבועה. ברייתות שם (דף ל\"ו). \n", + "ומ\"ש והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מהכינויים, נלמד מדגרסינן בס\"פ שבועת העדות א\"ר אבהו מנין לאלה שהיא שבועה שנאמר ויבא אותו באלה וכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן האומר שבועה בה' או במי ששמו וכו'. דעת רבינו דבכל שבועה בעינן שם או כינוי להתחייב מלקות או קרבן, והר\"ן בפרק שבועת העדות דקדק כן מדברי רש\"י וכתב שם הר\"ן דטעמא דמילתא משום דעיקר שבועה כי כתיב בשם כתיב דכתיב לא תשבעו בשמי לשקר אי נמי לא תשא את שם ה' אלהיך אלא דרבנן סברי דהוא הדין לכינוי כדכתיב וחללת את שם אלהיך אבל בלא שם ובלא כינוי אין לנו [לא] למלקות ולא לקרבן ומיהו איסורא מיהא איכא (אפילו בלא שם ובלא כינוי) והכי מוכח מדאמרינן לקמן דלאו לאו והן הן שבועה וההיא ודאי בלא הזכרת השם היא דאי בשהזכיר השם למה לי לאו לאו והא אמרינן בפ\"ד דנדרים מארי כולא לא אכילנא ואמרינן בפ' אין מעמידין לאלהי ישראל לא מגלינא אלא ודאי כל שהזכיר שבועה או לשון אחר שהוא מועיל בשבועה לא בעינן שם ולא כינוי לענין איסורא (אבל למלקות ולקרבן בעינן שם או כינוי וזה דעת הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ב מהלכות שבועות) ותמהני כיון דקראי בשבועות בשם או בכינוי משתמעי בלא שם ובלא כינוי אפילו איסורא מנ\"ל. ואפשר שמדברי קבלה למדנו דהא אמרינן לקמן דארור בו שבועה ומפקינן לה מדכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב אע\"פ שלא אמר לא שם ולא כינוי ואם בארור אמרינן מפני שהוא לשון שבועה כ\"ש בשבועה עצמה עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לא נתחוור אצלי דבר זה וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "ולא השבועה בלבד אלא כל כינוי שבועה כשבועה וכו'. משנה בריש נדרים: \n", + "ומ\"ש שבותה או שקוקה. משנה בספ\"ק דנדרים (דף י'): \n", + "ומ\"ש מוהא. ברייתא שם אלא דבנוסחי דידן כתוב מוהי ופי' הרא\"ש מוהי דומה לאומי. ומבואר בדברי רבינו כאן ובפ' א' מנזירות שלא נאמרו כינויים אלא כשאנשי אותו המקום קורין כן לשבועה או לנזירות הא לאו הכי לאו כלום הוא: \n\n" + ], + [ + "וכן האומר לאו לאו הן הן וכו'. בס״פ שבועת העדות (שבועות דף ל״ו): \n", + "ומ\"ש והזכיר שם או כינוי וכו'. נתבאר בסמוך. ואם תאמר אם הזכיר שם מאי איריא דאמר תרי זימני לאו או הן בחד זימנא סגי יש לומר דאי אמר ביי' שלא אעשה או שאעשה פשיטא דבחד זימנא סגי אבל הב\"ע בשלא הזכיר השם בדרך שבועה אלא שלא בדרך שבועה מאחר שהזכירו סמוך ללאו לאו או להן הן הוי כנשבע. וזה מבואר בלשון רבינו דגבי אומר לאו לאו כתב דרך שבועה וגבי שם לא אמר דרך שבועה אלא כתב והזכיר שם או כינוי: \n", + "וכן ימין שבועה ושמאל שבועה וכו'. ברייתא בריש נזיר (דף ג'): \n", + "וכן האומר מבטא וכו'. ברייתא פרק ג' דשבועות (דף כ'). \n", + "ומ\"ש אמר איסר וכו', שם איסריה דאיסר וכו' הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה כלומר שאמר אעשה או לא אעשה שהוא איסור גברא. \n", + "ומ\"ש שצריך שיזכיר שם או כינוי נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [], + [ + "שמע חבירו נשבע ואמר ואני כמותך וכו'. בריש פרק ג' דשבועות (דף כ') פלוגתא דאביי ורבא וידוע דהלכה כרבא דאמר מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ומשמע לרבינו דמדלא אמר מותר דאיסורא מיהא איכא וכ\"כ הרא\"ש בשם הר\"י ן' מיגאש ובשם הראב\"ד ודלא כהרי\"ף והרמב\"ן שסוברים דאפי' איסורא ליכא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(י-יב) מי שנתכוון לשבועה וכו' וכן אם גמר בלבו וכו'. בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ו ע\"ב) אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ומייתי התם ברייתא ומתרץ לה בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים והכי תנן בפ\"ג דתרומות (משנה ח'): \n", + "ומה שכתב רבינו אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום וכו'. מתוספתא דטהרות פרק ששי נאמן על ידי עצמו כיצד אמרו לו נדרת ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו. נדרת ואמר להם לא נדרתי ומשהגיעוהו אמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו. ומצאתי כתוב דאיתא בתורת כהנים כיוצא בו אמר רבי מאיר אמרו לו נזיר אתה ואמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו. ופירש הראב\"ד וז\"ל תנאי היה בלבי כלומר ונשאלתי לחכם והתירני על ידי אותו תנאי כדאמרינן בענין שאלת חכם אדעתא דהכי מי נדרת ואמר איהו לא ושרי ליה דאילו שלא על פי חכם מה יועיל לו התנאי שבלבו הלא דברים שבלב אינם דברים עכ\"ל. מכל מקום דברי רבינו מבוארים כדברי התוספתא שכתבתי. ונ\"ל שאין אנו צריכים לידחק במה שנדחק הראב\"ד דפשטה לאו בשאלת חכם מיירי אלא ה\"ק תנאי היה בלבי והוצאתי בשפתי בלחש: \n\n" + ], + [], + [ + "גמר בלבו שלא לאכול פת חטים וכו'. ברייתא פ\"ג דשבועות (כ\"ו): \n\n" + ], + [ + "מי שנשבע ואמר שבועה שלא אוכל היום וכו'. דברים של טעם הם והם נלמדים ממה שאמרו לא על דעתך אנו משביעים אותך: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(יז-יט) מי שנשבע והיה פיו ולבו שוים וכו'. טעמו משום דאמרינן בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ״ט) ופ' בתרא דנדרים (דף פ״ז) בכל התורה כולה תוך כ״ד כדיבור דמי בר ממגדף ועובד כו״ם ומקדש ומגרש: \n", + "ומ״ש שתוך כ״ד הוי כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי. פ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ב) אמרינן דתוך כ״ד הוי כדי שאלת תלמיד לרב ואיכא דאמרי כדי שאלת הרב לתלמיד ובפ' מרובה (ב״ק ע״ג:) אמרינן גבי פלוגתא דר״מ ור' יוסי תרי תוך כ״ד הוו חד כדי שאלת תלמיד לרב וחד כדי שאלת הרב לתלמיד כי לית ליה לר' יוסי כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי ומרי דנפיש כדי שאלת הרב לתלמיד שלום עליך אית ליה וידוע דהלכה כר״י לגבי ר״מ. ואע״ג דבפ״ק דמכות (דף ו') א״ל רב אחא מדפתי לרבינא מכדי תוך כ״ד היכי דמי כדי שאלת תלמיד לרב מאה טובא הוי לאו למימרא דהכי ס״ל אלא היינו לומר דאפי' למאן דאמר דהוי כדי שאלת תלמיד לרב קשיא אבל לפום קושטא דמילתא הלכה כר״י כדכתיבנא: \n", + "ומ\"ש דחזרה בלבו אינו כלום. היינו מדקי\"ל דדברים שבלב אינם דברים וגבי שבועה גופה אמרינן גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו: \n", + "ועל מה שכתב רבינו שאם א\"ל חזור בך או מותר לך וכו' הרי זה מותר: כתב הראב\"ד א\"א דבר זה אינו מחוור שאין אחרים מוזקקין לנדרו וכו'. ואיני יודע למה כתב שאינו מחוור שהרי לא מפני דברי האחרים הוא מתיר אלא מפני שכיון שקבל דבריהם הוי כאילו דבריהם הם דבריו וכיון שדבריהם תוך כדי דיבור נדרו וחזרתו היא תוך כדי דיבור דבריהם הוי כאילו דברי חזרתו הם תוך כדי דיבור נדרו, ואפשר שקבל מהם תוך כדי דיבור דקאמר רבינו היינו תוך כדי דיבור נדרו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "(א-ד) כל הנשבע שבועה וכו'. בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ו) ת\"ר האדם בשבועה פרט לאנוס. \n", + "ומ\"ש ואחד הנשבע מתחלתו באונס כמו שביארנו. בפ\"א. \n", + "ומ\"ש או שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו. בפ\"ג דנדרים (דף כ\"ז) תנן נדרי אונסין (כיצד) הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו או שעיכבו נהר. \n", + "ומ\"ש או שהשביעו אנס לפיכך נשבעין לחרמין וכו'. בפ\"ג דנדרים (דף כ\"ז:) תנן נודרים להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא (של) תרומה אע\"פ שאינן (של) תרומה שהן של בית המלך אע\"פ שאינן של בית המלך ואמרינן שם בגמ' שדין שבועות כדין נדרים. \n", + "ומ\"ש באי זה מוכס אמרו וכו' עד שלא יאכל היום. שם (דף כ\"ח) ומסיים בה ואע\"ג דסבירא לן דברים שבלב אינם דברים לגבי אונסים שאני: \n\n" + ], + [ + "וכן שבועת הבאי ושל שגגות פטור עליהם. בפ\"ג דנדרים (דף כ':) דנדרי הבאי ונדרי שגגות התירו חכמים ובגמ' (דף כ\"ה:) תנא כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרות וה\"נ אמרינן גבי נדרי הבאי (דף כ\"ד:) תנא כשם שנדרי הבאי מותרים כך שבועות הבאי מותרות כך גירסת הר\"ן והיא גירסת רבינו ודלא כספרים דגרסי שבועות הבאי אסורות. \n", + "ומ\"ש כיצד כגון שראה חיילות ונשבע שראיתי חיל פלוני המלך והם כיוצאי מצרים. שם במשנה: \n", + "ודע שבפ' הנזכר תנן דנדרי זירוזין מותרין ולא כתבו רבינו לענין שבועות מפני שלא אמרו בגמ' כשם שנדרי זירוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרות ודלא כדברי הר\"ן שם והרשב\"א בתשובה שכתבו דשבועות זירוזין נמי שרו ואע\"ג דהכי איתא בירושלמי סובר רבינו דגמ' דידן פליגא ונקטינן כוותיה: \n", + "כתב הראב\"ד וכן שבועת הבאי ושל שגגות פטור עליהם, א\"א לא הוצרכו חכמים לומר שהוא פטור מקרבן וכו'. וי\"ל שרבינו סובר שהוצרכו לומר שפטור מקרבן דאי לאו דאמור רבנן דפטור מהי תיתי כן לפוטרו, ומה שרצה להכריע ממ\"ש כשם שנדרי שגגות מותרים וכו' כך שבועות שגגות וכו' מותרים י\"ל דאה\"נ דהל\"ל כך שבועות שגגות פטורים אלא דאיידי דנקט גבי נדרים מותרים דלא שייך למימר בהו פטורים דהא לית בהו קרבן נקט נמי גבי שבועות מותרים. ועי\"ל דודאי גם שבועות שגגות והבאי מותרים וא\"כ לא היו צריכים לומר דפטורים מקרבן וכדברי הראב\"ד דכיון דמותרים מהיכא תיסק אדעתין לחייבם קרבן אלא משום דבפרקים הקודמים ובפרק זה קא עסיק ואתי בחיובי קרבן ומלקות ופיטורם נקט פטורים: \n", + "ומ\"ש עוד הראב\"ד שבועות שוגגים שמותרים כגון שאמר לאשתו וכו' ושבועות הבאי שהן מותרות כיצד וכו', הוצרך לכתוב כן כי היכי דלא תיקשי היכי משכחת לה דשבועות שגגות והבאי מותרות לכתחלה: \n\n" + ], + [ + "שבועה של שגגות כיצד וכו'. כמו שביארנו בס\"פ ראשון. \n", + "ומ\"ש ואם שבועת שוא היא וכו'. ומ\"ש ואם שבועת שקר היא כגון שנשבע שלא אכל ונזכר שאכל וכו' עד ושלא הכתה. משנה פ\"ג דנדרים (דף כ\"ה:) גבי נדרי שגגות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש א\"כ אי זו היא שגגת ביטוי שחייבים עליה קרבן וכו'. בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ו.) בעא מיניה רבא מר\"נ אי זו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא א\"ל באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן או לאו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכיצד היא השגגה וכו'. שם ונעלם ממנו שנתעלמה ממנו שבועה יכול שנתעלם ממנו חפץ ת\"ל בשבועה ונעלם על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ מחכו עלה במערבא בשלמא שבועה משכחת לה בלא חפץ כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים וכסבור שאוכל קאמר דשבועתיה אינשי חפצא דכיר אלא חפץ בלא שבועה היכי דמי כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים וכסבור של שעורים קאמר דשבועתיה דכיר ליה חפצא אינשי כיון דחפצא אינשי להו היינו העלם שבועה אלא א\"ר אלעזר דא ודא אחת היא ופירש\"י אחת היא אי אתה מוצא העלם חפץ בלא העלם שבועה וזו אינה משנה. מתקיף לה רב יוסף אלמא חפץ בלא שבועה לא משכחת לה והא משכחת לה כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים ועלתה בידו של חטים וכסבור שעורים היא ואכלה דשבועתיה דכיר ליה חפצא הוא דלא ידע ליה א\"ל אביי כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי דתפיס בידיה העלם שבועה הוא וכו' ורב יוסף אמר לך כיון דכי ידע ליה דחטים הוא פריש מיניה העלם חפץ הוא בעא מיניה רבא מר\"נ העלם זה וזה בידו מהו א\"ל הרי העלם שבועה בידו וחייב אדרבה הרי העלם חפץ בידו ופטור ואסיקנא אלא ל\"ש ופירש\"י ל\"ש ופטור: \n", + "והשתא יש לתמוה על רבינו שכתב שאם נשבע שלא יאכל פת חטים ואכל פת חטים על דעת שהוא פת שעורים ה\"ז אנוס ופטור שהרי לא נעלמה ממנו שבועה ולא נעלם ממנו אלא חפץ שנשבע עליו דהא דלא כמאן דאי ר\"א הא אמר דא ודא אחת היא ורבינו מחלק ביניהם ואי רב יוסף דאמר דהאי הוי העלם חפצא אביי דבתרא הוא פליג עליה ואמר דהאי נמי הוי העלם שבועה, ועוד דאי רב יוסף הא איהו פטר ליה מדכתיב בשבועה ונעלם לאפוקי נעלם ממנו חפץ ורבינו פטר ליה מפני שהוא אנוס, ועוד דאי מטעם אנוס גם בהעלם ה\"ל למפטריה דהא אנוס הוא דאילו היה נזכר לשבועה לא היה אוכל. ועוד למה בבעיא זה וזה בידו דאסיקנא אלא ל\"ש פירשו ופטור טפי הוה עדיף להו לפרושי אלא לא שנא וחייב דספיקא דאורייתא הוא ולחומרא. ועוד למה בנעלם ממנו החפץ כתב הרי זה אנוס ובנעלמו ממנו זה וזה כתב הרי זה כאנוס. ונראה לי שרבינו סובר דלא קיימא לן כרבי אלעזר שדוחה ברייתא זו ואומר שאינה משנה דכיון דמשכח לה רב יוסף פתרי דתהוי משנה לא דחינן לה ותו דמקרא קא דרשא בשבועה ונעלם ואע\"ג דאביי דבתרא הוא נמי דחי לה לא חיישינן ליה דכיון דאיפליג עם רב יוסף רביה פנים בפנים כל כהאי גוונא אין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דמשמע דסתם גמרא סבר כרב יוסף דאמר ורב יוסף אמר לך ומדמהדר לתרוצי מילתיה דרב יוסף משמע דס\"ל לגמרא כוותיה, ועוד דמדבעא רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו ופשט ליה רב נחמן ורב אשי ורבינא שקלי וטרו בפשיטותא אלמא כלהו ס\"ל כרב יוסף דאילו לרבי אלעזר ולאביי אין כאן בעיא, ומשמע לרבינו דמדינא ה\"ל למיפטר בין בהעלם שבועה בין בהעלם חפץ דשניהם אנוסים הם ואנוס פטור מדכתיב האדם בשבועה אלא דאתא קרא וחייב בהעלם שבועה דכתיב בשבועה ונעלם וממילא שמעינן שלא בא הכתוב לחדש חיוב אלא בהעלם שבועה אבל העלם חפץ כדקאי קאי ומש\"ה בהעלם זה וזה בידו דכל שאין אנו מוצאים ייתור לחייבו ממילא מיפטר מהאדם בשבועה, ודקדק רבינו לכתוב בו כאנוס משום דבהעלם שבועה אע\"פ שהוא אנוס התורה עשאתו כאילו אינו אנוס ומש\"ה בהעלם זה וזה בידו לא שייך למימר הרי זה אנוס אלא הרי זה כאנוס: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "נשבע על ככר שלא יאכלנו וכו'. שם (דף כ\"ו:) בעא מיניה רבינא מרבא נשבע על הככר וכו' מצטער (עליה) ואכלה בשגגת שבועה מאי א\"ל תנינא שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו ופירש\"י מצטער ברעב ואי נמי לא נעלמה ממנו היה אוכלה ואכלה בשוגג בהעלם שבועה לא שב מידיעתו וכו' והאי נמי לא שב מידיעתו הוא. ורבינו לא נתחוור בפירוש זה משום דא\"כ מאן לימא לן שאינו שב מידיעתו דלמא אם לא נעלמה ממנו אע\"פ שהיה מצטער לא היה אוכלה כמו [שבדבר] שאנו מוזהרים שאע\"פ שנצטער לא נעבור על המצוה ולפיכך פירש והוא שוגג שהרי דימה שמותר לו לאוכלו מפני הצער כלומר שמה שדימה שמותר לו לאכלה מפני הצער לזה קרא שגגת שבועה: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א ונצטער עליו ואכלו וכו'. הרכיב פירוש רש\"י עם פירוש רבינו ופירש פטור דשגגת שבועה היינו ששכח שבועתו ומה שאינו שב מידיעתו היינו מפני שדימה שמותר לו לאכלה מפני הצער: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שנשבע שלא יאכל היום כלום וכו'. ברפ\"ג דשבועות (דף י\"ט:) במשנה פלוגתא בשבועה שלא אוכל ואכל כל שהו ופסק כחכמים. ומשמע לרבינו דה\"ה לשלא אוכל כלום. \n", + "ומ\"ש והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות, כלומר שאע\"פ שאין חייבים עליו לא מלקות ולא קרבן מכל מקום אסור הוא מן התורה כר\"י בפ' בתרא דיומא: \n", + "ומ\"ש ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה וכו'. שם (דף כ\"ב) אמר רבא מחלוקת בסתם אבל במפרש דברי הכל בכל שהו מ\"ט מפרש נמי כבריה דמי ופירש\"י לעיל (דף כ\"א:) מפרש שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב וכו' מפרש דשבועה כבריה בשאר איסורין דמי בריה טעמא מאי משום דחשיבא מפרש נמי איהו אחשביה ואסריה עליה עכ\"ל. ורבינו סובר מפרש היינו שלא אוכל דבר זה משום דאחשביה: \n\n" + ], + [ + "נשבע שלא יטעום כלום וכו'. מימרא שם (דף כ\"ב): \n\n" + ], + [ + "מי שנשבע שלא יאכל היום ושתה חייב שהשתיה וכו'. גם זה שם מימרא דשמואל: \n", + "ומ\"ש לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא מלקות אחת וכו'. משנה שם, ולשון לפיכך אינו מכוון: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נשבע שלא ישתה היום ה\"ז מותר לאכול וכו'. שם בגמ': \n\n" + ], + [ + "שבועה שלא אוכל היום ואכל מינים הרבה וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ואפי' אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת, כן יש ללמוד ממה ששנינו שם שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין חייב על כל אחת ואחת ואסיקנא בגמ' (דף ג':) דטעמא משום דאמר פת פת למה לי ש\"מ לחלק משמע דבבשר ופת דלא שייך למימר הכי אינו חייב אלא אחת. וכתב רבינו דכולן מצטרפין לכזית וכן בדין דה\"ל כאילו הוא מין אחד של איסור והכי אמרינן בגמ' (דף כ\"ג:) בההוא פירקא גבי תן לי חטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת וכו' אר\"י אפי' פרוטה מכולן מצטרפת: \n\n" + ], + [ + "שבועה שלא אוכל ושלא אשתה וכו'. משנה שם (דף כ\"ב:): \n", + "ומ\"ש הואיל ופרט ואמר ושלא אשתה גילה דעתו שלא כלל השתיה בכלל האכילה וכו'. שם בגמרא (דף כ\"ג): \n\n" + ], + [ + "וכן האומר שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים וכו'. משנה וגמ' שם: \n\n" + ], + [ + "היה חבירו מסרהב בו וכו'. שם (דף כ\"ג:) בגמ' ובאוקימתא דרב אחא בריה דרב איקא דאוקימתא רויחא היא. \n", + "ומ\"ש לפיכך אין מצטרפין זע\"ז וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "שבועה שלא אוכל ככר זו וכו'. שם (דף כ\"ז:) אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה ופירש\"י אוכלנה משמע כולה אבל לא אוכל אסר עצמו בכדי אכילה עכ\"ל. ורבינו משמע ליה דדוקא שלא אוכלנה משמע כולה אבל שלא יאכל אותה הוי כמו אומר שלא אוכל ככר זו. והראב\"ד חולק בדבר וסובר דהוי כמו שלא אוכלנה. וזהו שכתב א\"א תמה אני מה בין שלא אוכל אותו לשלא אוכלנה וכו'. תחלה אומר שמה שחשד הראב\"ד לרבינו שטעם חילוק הדין מפני שיש חילוק בין לשון זכר ללשון נקבה תמה אני איך חשדו שאמר דבר שאין בו טעם. אבל טעם רבינו כתב בספר הבתים שהוא שאם אמר שלא אוכל אותו או שלא אוכל אותה הואיל והזכיר אכילה בפני עצמה בלא כינוי כשחזר ואמר אותו או אותה הרי הוא כאילו אמר האכילה שאסרתי עלי מאותו ככר ואכילה בכזית לפיכך אם אכל ממנה כזית חייב אבל כשאמר שלא אוכלנה הרי הוא כאילו הזכיר ופירש אכילה על כל הככר וכן דעת הרב ן' מיגאש ע\"כ. ודומה לזה חילק ה\"ה פכ\"א ממכירה בשם המפרשים וכ\"כ הריטב\"א וז\"ל שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב פירוש דהכי משמע שלא אוכל שיעור אכילה מככר זו ולא נקט ככר זו אלא למישרי נפשיה באחריני עכ\"ל: \n", + "אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת. משנה שם (דף כ\"ז): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וחזר ונשבע שלא יאכל כלום או שלא יאכל ככר זו וכו'. שם בגמ'. \n", + "ומ\"ש קודם וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה וכו', הוא נלמד ממה שנזכר בסמוך: \n", + "והראב\"ד כתב גם זה שיבוש שבתחלה כו'. ואיני רואה כאן שיבוש דמה לנו אם לבסוף נשבע על אותו ככר לעולם וגבי היום אין כאן תוספת ולפיכך אם אכלה באותו היום אינו חייב אלא אחת. ומ\"ש עוד הראב\"ד אבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וחזר ונשבע שלא יאכל או שלא יאכל ככר זו ואכלה כולה חייב שתים לפי ששבועה שנשבע אינו חייב עד שיאכל אותה וכשחזר ונשבע שלא יאכל אותה משאכל ממנה כזית יתחייב בשבועה ראשונה עכ\"ל. איני יודע מה מלמדנו, ומצאתי בספר מוגה שנמחק בו מאבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וכו' עד יתחייב בשבועה ראשונה וכתוב במקומו ואולי כשיאמר שלא אוכלנה היום קאמר: \n\n" + ], + [ + "שבועה שלא אוכל תאנים וכו'. שם (דף כ\"ח:): \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) שבועה שלא אוכל שמונה שבועה שלא אוכל תשע וכו' שבועה שלא אוכל עשר שבועה שלא אוכל תשע וכו'. שם עיפא תנא בשבועות בי רבה פגע ביה אבימי אחוה א\"ל וכו' שבועה שלא אוכל תשע ועשר מהו חייב על כל אחת ואחת א\"ל אשתבשת אי תשע לא אכיל עשר לא אכיל שבועה שלא אוכל עשר ותשע מהו אינו חייב אלא אחת א\"ל אשתבשת עשר הוא דלא אכיל הא תשע מיהא אכיל, ופירש\"י שלא אוכל תשע ועשר ב' שבועות היו שבועה שלא אוכל ט' תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר תאנים ואכל עשר תאנים בהעלם אחד מהו וכו' אשתבשת דשבועה על שבועה היא שהנשבע שלא יאכל ט' נשבע על עשר דכל כמה דלא אכיל ט' לא אתי לכלל עשר וכו'. הא ט' מיהא אכיל ולא נאסרו עליו ט' בראשונה וכי אכיל ט' איחייב משום שבועה אחרונה וכשהשלימן לעשר עבר על הראשונה: \n\n" + ], + [], + [ + "(יד-טו) שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע וכו'. ג\"ז שם אמר אביי זימנין דמשכחת לה להא דעיפא כדמר דאמר רבה שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואכל תאנים והפריש קרבן ואח\"כ אכל ענבים לחודייהו ה\"ל ענבים חצי שיעור ואחצי שיעור לא מיחייב קרבן ה\"נ כגון דאמר שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ט' ואח\"כ אבל תשע והפריש קרבן ואח\"כ אכל עשירית ה\"ל עשירית חצי שיעור ואחצי שיעור לא מיחייב, ופירש\"י זימנין דמשכחת לה דעיפא דשבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל עשר שאינו חייב אלא אחת, כדמר רבה דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים יחד ביום אחד אבל תאנים לחודייהו אוכל וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואי הוה אכיל תאנים וענבים ביום אחד הוה מיחייב תרתי דכי אכל תאנים מיחייב אשבועה בתרא וכי הדר משלים לה בענבים מיחייב אקמייתא. ואכל תאנים בהעלם שבועה אחרונה והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים בהעלם שבועה ראשונה וכיון שהפריש קרבן על התאנים תו לא מיצטרפי ענבים בהדייהו לאיחיובי אשבועה קמייתא ה\"נ שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל עשירית ה\"ל עשירית חצי שיעור עכ\"ל. והתוס' כתבו זו היא גירסת הקונטרס ובספרים היה כתוב איפכא שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, ונראה דמחקה הקונטרס משום דקשיא ליה דאי תאנים וענבים כל חד לחודיה קאמר לא הוו ענבים חצי שיעור ואי בשניהם בבת אחת אין השבועה שניה חלה כלל מידי [דהוה] אתשע ועשר דאי תאנים לא אכיל תאנים וענבים נמי לא אכיל והוי כבר מושבע ועומד, מיהו ה\"מ לפרושי בנשבע על חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה אבל א\"א לומר כן דהך מילתא דרבה איתא בפ\"ב דנדרים ומוכחא כולה סוגיא כמו שכתוב בספרים ולא כגרסת הקונטרס ומשמע נמי דאיירי בנשבע שלא יאכל שניהם מכל אחד שיעור שלם דמפ' טעמא מיגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים ואי בחצי שיעור בהא אין שייך מיגו דלא הוי כלל מושבע ועומד וצריך לחלק ע\"כ בין הך לההיא דתשע ועשר דהתם איכא איסור שבועה בכל עשר וכל תשע שיאכל מהנך י' קאי באיסור שבועה אבל הכא לא היה איסור שבועה בתחלה כלל על ענבים ושייך כאן מיגו וה\"ה נמי אי אמר שבועה שלא אוכל ט' אלו וחזר ואמר שלא אוכל עשר דחיילא שבועה שניה ע\"י מיגו עכ\"ל. והנך רואה שגירסת רבינו כגירסת ספרים ראשונים וכך היא בנוסחי דידן נמי בפ\"ב דנדרים. ומה שהוקשה לרש\"י על גירסא זו כבר ישבוהו בעלי התוספות: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א בספרים שלנו אמר וכו'. וזה תלוי בגרסאות דלגירסת רש\"י יש לגרוס כדגריס הראב\"ד ולגירסת ספרים הראשונים יש לגרוס כדגריס רבינו וא\"כ אין כאן שיבוש. ומאחר שהיה סובר הראב\"ד שגירסת ספרים ראשונים היתה שיבוש איני יודע למה לא השיג את רבינו בבבא ראשונה דשבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים: \n\n" + ], + [ + "שבועה שלא אוכל וכו'. גם ז\"ש (דף כ\"ח) אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דר\"י ור\"ל למ\"ד התראת ספק שמה התראה חייב למ\"ד התראת ספק לא שמה התראה פטור, ופירש\"י אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו נמצאת האחת איסור והאחת תנאי זו שנשבע עליה הוי איסור וזו שתלה בה הוי תנאי ואשמעינן רבא דכל שבועה שנשבע על תנאי ותלה דבר בחבירו אין איסור השבועה חל עליו בשעת השבועה אלא בשעת מעשה הראשון הילכך ההיא שעתא שעת שבועה היא ואם באותה שעה זוכר את שבועתו קרינן ביה האדם בשבועה וחלה עליו שבועה להתחייב קרבן על השוגג בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון ובלבד שתהיה שגגה באכילת האיסורים ומלקות על המזיד ובלבד שתהיה התראה באכילת האיסור ואם כבר שכח שבועתו בשעת מעשה ראשון לא קרינן ביה האדם בשבועה ואין השבועה חלה עליו לא לקרבן ולא למלקות ומייתינן לה סייעתא לקמן ממתני' דנדרים. אכל את הראשונה וכו'. ההיא דתנאי קרי ראשונה שכך היתה סדר שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו והאי דנקט אכילת התנאי ברישא לא משום דאי עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא ומתחייב למפרע אלא משום דבעי למימר ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב קרבן ודוקא בהך שניה דאיסור הוא דהויא לה שגגה כאכילת איסור דאי בתנאה לא מייתי קרבן על אכילת האיסורים למפרע שהיתה במזיד ובהיתר שעדיין לא נאסרה עליו ואע\"פ שהוא שוגג בשעת אכילה אחרונה שהוא עובר בה על השבועה למפרע שגגה באיסורו בעינן. אכל את הראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור, בשעת אכילה ראשונה כבר שכח שבועתו וכשאכל האיסור היה זכור את שבועתו ועבר עליה במזיד פטור ממלקות ואפי' בהתראה לפי שלא חלה שבועה עליו שהרי בשעת אכילה ראשונה שהיתה שבועה ראויה לחול כבר שכוח היה ולא קרינן ביה האדם בשבועה וכ\"ש מקרבן שאין קרבן על המזיד. ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב, כשאכל התנאי ראשון היה זכור את שבועתו ואכלו במזיד ובהיתר גמור שהרי לא עליו נשבע והיא אכילה ראשונה במזיד וכשאכל בשניה את האיסור אכלו בהעלם שבועה חייב קרבן הואיל ובאכילה ראשונה זכור הוא את שבועתו ויודע שבאכילה זו אוסר עליו את השניה האדם בשבועה קרינא ביה וחלה עליו שבועה וכשאכל שניה שוגג הרי עבר על שבועתו שוגג וחייב קרבן. שתיהן בשוגג פטור בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור [ראשון] פטור כדפרישית שהרי באכילה ראשונה היתה שבועה ראויה לחול ובאותה שעה היה שכוח ולא חלה עליו השבועה לאסור את השניה. שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב מלקות שהרי באכילה ראשונה זכור היה לשבועתו וחלה השבועה עליו ליאסר בשניה וכשאכל שניה התרה [בו] התראת ודאי אל תאכל שהרי נשבע עליה ונאסרה. אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה [פלוגתא דר\"י ור\"ל דאיפלגו בהתראת ספק בפ\"ק והאי נמי] התראת ספק היא דהתראה בשעת אכילת איסור בעינן ואין כאן אלא התראת ספק אל תאכלנה שמא תאכל את השניה ונמצאת עובר על זו למפרע ואם התרו בו בשעת אכילת השניה אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע אף על פי שהתראת ודאי היא אינה התראה שאין מלקות בא ע\"י התראה זו עכ\"ל. והתוספות כתבו מה שפי' בקונט' אין השבועה חלה אלא בשעת מעשה הראשון וכו' עד ובלבד שתהיה שגגה באכילת האיסור זה הפי' מגומגם דבאכילת איסור ראשון לא משכחת חיוב קרבן דאי אכלו בשוגג לא קרינן ביה האדם בשבועה ולא חלה עליו שבועה ואי אכלו במזיד הא בעינן שגגה באכילת האיסור לפירוש הקונט' וא\"א ליישבו אלא בדוחק דמשכחת לה כגון [שבשעה] שאכל איסור ראשון לא שכח שבועתו והוי האדם בשבועה אבל בשוגג הוא שאינו יודע שזו הככר שנשבע עליו ואע\"פ שמותר לאוכלו חשוב שגגה הואיל וברצונו לא היה אוכלו לפי שמתאוה לאכול על תנאי או בשום ענין שצריך לאוכלו כגון שנשבע לאוכלו או שמסתכן עליו, וכל זה דוחק. ומה שפירש נמי בסמוך גבי אכל את הראשונה וכו' האי דנקט אכילת התנאי ברישא לאו משום דאי עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא, ומתחייב למפרע אינו ר\"ל איפכא מבבא דקאי בה דהיינו שאכל איסור תחלה בשוגג ממש ששכח שבועתו דא\"כ לא חיילא כלל דלא הוי האדם בשבועה ולא בעי נמי למימר שאוכל איסור במזיד לגמרי תחלה דאין שגגה בשעת אכילת איסור. ואין נ\"ל כלל שהיה הקונטרס ר\"ל דמתחייב למפרע מלקות (דאין סברא שיתחייב מלקות) כיון דאח\"כ אכל התנאי בשוגג וכו' אלא ר\"ל כדפרישית שאכל איסור ראשונה וזכור את השבועה אבל אינו יודע שזהו הככר שנשבע עליו. ושוב מצאתי בתוספות רבינו אלחנן שכתב שהסופרים טעו וכך ראוי להיות לאו משום דאי עביד איפכא חיילא דודאי לא חיילא שכמו שזאת אינה חלה ופטור אף אותה אינה חלה וכ\"כ בפירושים אחרים מרש\"י. ועל מה שפירש בקונטרס בין שאכל איסור ראשון כתוב שלא היה יכול להבין, ועוד דוחק לפירוש הקונטרס דגבי שגגת עצמה וזדון חבירתה בסמוך צריך לפרש דחייב לא קאי אלא אשניה ומשמע דקאי אתרווייהו, ונראה לפרש דלא מיעט משום אדם בשבועה אלא על התנאי לחודיה כשאוכלו בשוגג בין בתחלה בין בסוף אבל על האיסור לא חיישינן x ובשעת אכילת התנאי הוא דחיילא השבועה עליה הלכך בעינן שלא יהא אנוס בה ואותה של תנאי קרי ראשונה כדפירש בקונט'. והא דקאמר אכל ראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור לאו דוקא נקט הכי דה\"ה שניה במזיד תחלה כדפרישית דלא חיילא שבועה עליה כלל כיון שאכל של תנאי בשוגג. והא דקאמר נמי ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב לאו דוקא ראשונה במזיד תחלה דה\"ה שניה בשוגג תחלה ואח\"כ ראשונה במזיד ובלבד שלא יהא זכור בשעה שאכל הראשונה במזיד שכבר אכל השניה שאם היה זכור א\"כ לאו שב מידיעתו הוא שהרי במזיד מביא עצמו לידי איסור א\"נ אפי' זכור חשיב שב מידיעתו הוא דחמיר ליה לאינש טפי אכילת האיסור מן התנאי כדאמרינן ברפ\"ב לאכול במזיד אינו מתחייב כיון שהאיסור אכל בשוגג ואין צ\"ל אם אכל תחלה של איסור בשוגג ואח\"כ אכל של תנאי בין בשוגג בין במזיד, ולפ\"ז שתיהן בשוגג פטור לא איצטריכא ליה דאתיא במכ\"ש מראשונה במזיד ושניה בשוגג אלא לגלויי דלענין חיוב מלקיות אמרה רבא, א\"נ משום דבעי למיתני שתיהן במזיד תנא שתיהן בשוגג פטור ובענין שתיהן במזיד כתב דאפילו אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה חייב משום דס\"ל דהלכה כמ\"ד התראת ספק שמה התראה שכ\"פ בפי\"ו מהל' סנהדרין, ונוסחת הראב\"ד כגירסת רש\"י והתוס' ופירושו בה כמו שכתבו התוס', ונראה לפרש דלא מיעט משום האדם בשבועה אלא על התנאי לחודיה וכו' שכתב ואח\"כ אכל הגדולה במזיד חייב א\"א בנוסחא שלנו פטור. וכתב עוד וכדומה לי שעדיין לא נאסרה פטור. א\"א בנוסחא דילן חייב. שתיהן במזיד חייב. א\"א הרב הגיה חייב מלקות עכ\"ל. וכתב עוד הראשונה בזדון והשניה בשוגג חייב קרבן שתיהן במזיד חייב מלקות. א\"א כללו של דבר אינו נתפס על שבועתו אא\"כ אכל התנאי והוא זכור שהוא תנאי על האחר כי אז תחול השבועה על אותו הככר שנשבע עליו עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "וכן אם תלאן וכו'. שם (דף כ\"ח:) תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אשניה מיחייב אראשונה פלוגתא דר\"י ור\"ל. ופירש\"י אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה זכור הוא שנשבע עליה אם יאכל חבירתה אבל שכוח הוא שנשבע על חבירתה אם יאכל זו וחלה עליו שבועת עצמה שאם יאכל חבירתה יתחייב על זו למפרע אבל שבועת חבירתה לא חלה עליו שבאכילה ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול והרי שכוח הוא על שבועת חבירתה. זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור בין ממלקות שנייה שהוא מזיד בין מקרבן של ראשונה שעבר עליה שוגג למפרע כשאכל את השניה ממלקות שניה פטור כדפרישית שלא חלה עליו שבועה מתחלה ומקרבן של למפרע דראשונה פטור שלא היתה שגגה באכילתה ואנן שגגה באכילת איסור בעינן ואע\"פ שיש שגגה כשעובר על השבועה דהיינו באכילת שניה אין מתחייב עליה קרבן שהקרבן על הראשונה בא ואותה אכילה בהיתר היתה ולא קרינן ביה תחטא בשגגה. זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וכו' חייב כשאכל ראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חבירתה ולגבי שבועה דידה לא קרינן ביה האדם בשבועה וכשאכל שניה אכלה בשגגת עצמה ששכח שנשבע עליה אבל זכור הוא שנשבע על ראשונה ובאכילת שניה תלאה חייב קרבן על השניה שהרי חלה שבועתו עליו מתחלתה וכשאכלה עבר על שבועתו שוגג אבל מלקות אראשונה לא שהרי מתחלה לא חלה עליו שבועה הילכך לא לקי ולא קרינן ביה אין שב מידיעתו אצל שניה לפוטרו מקרבן משום מומר לעבור על השבועה שהרי אין מזיד זה עבירה. שתיהן בשוגג ששתיהן הככרות בשגגת שתיהן השבועות פטור שהרי בשעת אכילת ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול ובאותה שעה שכוח היה שתיהן ולא קרינן ביה האדם בשבועה. אשניה מיחייב דהתראת ודאי הוא. אראשונה והתרו באכילתה שמא תאכל חבירתה ותתחייב על זה למפרע התראת ספק היא זו עכ\"ל. ורבינו נראה שהיה גורס תלאן זו בזו ואכל זו בזו ואכל זו בשגגת עצמה וחבירתה בזדון חייב אכל זו בזדון עצמה וחבירתה בשגגה פטור וה\"פ אכל זו בשגגה ששכח שנשבע שלא יאכלנה וגם התנאי שהתנה שלא יאכל חבירתה אם יאכל זו ואח\"כ אכל השניה בזדון שידע שנשבע שלא יאכלנה חייב על זו אע\"פ שכשאכל הראשונה היה שוגג. אכל זו בזדון עצמה שזכור שנשבע שלא יאכל חבירתה אם יאכלנה ואח\"כ אכל השניה בשגגת עצמה שאינו זכור שנשבע על זו שלא יאכלנה פטור, וצ\"ל שגם בראשונה אינו זכור שנשבע שלא יאכלנה דאילו היה זכור לכך היה חייב ופסק בשתיהן בזדון חייב מפני שהוא סובר דהתראת ספק שמה התראה וכדבסמוך. ולא חשש לכתוב שתיהם בשוגג פטור מפני שהיא משנה שאינה צריכה וכמו שכתבתי בסמוך וכיון שכתבה פעם אחת למה לו לכתבה שנית: \n", + "וכתב הראב\"ד וכן אם תלאן זו בזו ואכל השניה בזדון חייב א\"א בנוסחא דילן פטור עכ\"ל. גירסתו כגירסת רש\"י: \n\n" + ], + [], + [ + "שבועה שאוכל ככר זה היום וכו'. ברפ\"ג דשבועות (דף כ\"א) כי אתא רבין א\"ר ירמיה א\"ר אבהו א\"ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר. אוכל (ולא אוכל) עובר בלא יחל דברו וכו' אמר רב פפא הא דר' אבהו לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דאמר רב אידי בר אבין וכו' א\"ר יוחנן וכו' לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם נשבע מנלן וכו' אמר קרא כי לא ינקה ב\"ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב\"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו וכו' אשכחן שבועת שוא שבועת שקר מנ\"ל ר' יוחנן דידיה אמר לשוא לשוא שתי פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר והוי בה ר' אבהו האי שבועת שקר ה\"ד אילימא שבועה שלא אוכל ואכל לאו שיש בו מעשה הוא ואלא דאמר שבועה שאוכל ולא אכל האי מי לוקה והא אתמר שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה ר\"י ור\"ל דאמרי תרוווייהו אינו לוקה ר\"י אמר אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכו' ור\"ל אמר אינו לוקה משום דהוי התראת ספק וכו' אלא x א\"ר אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי ומאי שנא אמר רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא דשוא מה שוא לשעבר אף שקר נמי לשעבר: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שאמר לחבירו שבועה לא אוכל לך וכו'. משנה פ\"ב דנדרים (דף ט\"ז) שבועה לא אוכל לך הא שבועה שאוכל לך לא שבועה לא אוכל לך אסור ואוקי אביי הא דקתני שבועה שאוכל לך לא אוכל לך משמע במאי עסקינן כשהיו מסרהבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ותו אמר שבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע דה\"ק בשבועה יהא עלי אם אוכל משלך ואע\"ג דרב אשי לא סבר לה לדאביי ומוקי למתני' כדאמר שאי אוכל לא חש ליה רבינו משום דמשבש לישנא דמתני'. \n", + "ומ\"ש דלא שבועה לא אוכל לך אסור משום דמשמע לא יהא אסור בשבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל יהא אסור בשבועה: \n", + "ומ\"ש ואם אמר כל הלשונות האלה וכו' אינו חייב אלא אחת. משנה פ\"ג דשבועות (דף כ\"ז:) שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת וטעמא משום דאין שבועה חלה על שבועה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) מי שנשבע שזרק איש פלוני צרור לים וכו'. בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ה) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב באיסורי: \n", + "וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך וכו' אינו חייב בשבועת ביטוי. (שם) אמרינן דזרק פלוני צרור לים ולא זרק ליתיה בלהבא ופירש\"י ליתיה בלהבא יזרוק פלוני או לא יזרוק אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו לזרוק ושלא לזרוק. וכתב הריב\"ש דעת רש\"י שאע\"פ שהיא שבועת ביטוי לוקה עליה משום שוא אבל דעת הרמב\"ם לפי הנראה מדבריו שיזרוק פלוני אע\"פ שאינה שבועת ביטוי לקרבן מכלל איסור לאו לא יצאת אלא שאינו לוקה עליו לפי שהיא התראת ספק ואינה שבועת שוא לפי שאפשר שיזרוק פלוני ונמצא שלא נתבטלה שבועתו ולכן אינו לוקה משום שבועת שוא ומשום שבועת שקר ג\"כ אינו לוקה לפי שהיא התראת ספק. ונראה שדעתו ז\"ל שחיוב זה תלוי ועומד שאם יזרוק פלוני נתקיימה שבועה למפרע ואם לא יזרוק נתבטלה למפרע משעה שיצאה מפיו וכיון שכן אינה בכלל שוא שאין שוא אלא לשעבר כדאמרינן מה שוא לשעבר ואינו לוקה משום שקר לפי שהיא התראת ספק שאפשר שיזרוק ומ\"מ הורה ז\"ל שאע\"פ שאינו לוקה מן התורה מכין אותו מכת מרדות לפי שגרם לשבועת שוא, ונ\"ל שבועת שקר אלא שקרא אותה שבועת שוא לפי שהיא דומה לשבועת שוא עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש רבינו שאין לוקין על התראת ספק אא\"כ היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין יש לתמוה שלא מצאתי לו ז\"ל שכתב בזה אלא בפרק ט\"ז מהלכות הנזכרות כתב על לאו שניתק לעשה וכו' אע\"פ שהתראה בספק היא שאם יקיים יפטר התראת ספק התראה היא עכ\"ל. ולא חילק שם בין לאו מפורש לשאינו מפורש. ואפשר שמ\"ש כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין לא קאי אלא למאי דמשמע מדבריו שיש התראת ספק שלוקין עליה וכאן השמיענו שאם אין לאו שבו מפורש בתורה אין לוקין עליה ומ\"מ צריך לדעת מנין לו לרבינו חילוק זה: \n\n" + ], + [], + [ + "בד\"א כשנשבע על דבר שאינו ברשותו וכו' אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו וכו'. כתב הטור על דברי רבינו וז\"ל ואיני מבין דבריו שאין אדם יכול לאסור שלו אלא בקונם לפי שהוא חל על החפץ שאוסר אותו על חבירו בקונם אבל לא בלשון שבועה לפי שהיא חלה על האדם ואינה חלה עליו ליאסר בשבועה אלא אם כן יקבל עליו השבועה עכ\"ל. ואפשר לומר שסובר רבינו שמאחר שהוא נשבע על דבר שהוא ברשותו אף על פי שלא חלה השבועה על המושבע להתחייב עליה מלקות מכל מקום חלה עליו קצת והוי כאילו קבל שבועה לענין שצריך ליזהר בדבר וקצת טעם יש בדבר והראב\"ד לא השיגו בזה: \n\n" + ], + [ + "שבועה שלא אוכל ואכל וכו'. משנה פ\"ג דשבועות (דף כ\"ה:): \n", + "ומ\"ש אכל דברים האסורים באכילה וכו'. שם במשנה שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ובגמ' (דף כ\"ג:) מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא ופירש\"י דקס\"ד דנבילות וטריפות נמי אוכלים שאינם ראויים הם הא ל\"ק רישא בסתם וסיפא במפרש מפרש נמי גופיה תיקשי אמאי מושבע מהר סיני הוא וכו' בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים וכו' אלא הן היכי משכחת לה אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור ופירש\"י אלא לא תשני לעיל קושיא דרישא וסיפא כאן בסתם כאן במפרש אלא כולה בסתם אוכלין שאינם ראויים לאכילה דקתני רישא פטור כדרבא מיפרשא כגון עפר שאינו ראוי לאכילה אבל נבילות ראויות לאכילה ואריה הוא דרביע עלייהו. והרי\"ף לא כתב אלא בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין וכתב הר\"ן ופרכינן עלה בגמרא (בשלמא לאו משכחת לה אלא הן וכו') היכי משכחת לה ופרקינן משכחת לה בהן כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר משכחת לה באומר שאוכל סתם דנבילות בכלל לענין שאם אכל נבילות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם סגי אע\"ג דשבועה דלאו אינו אלא בלאו מפורש כדאוקימנא מתני' במפרש דוקא וכ\"ת וכי נשבע שאוכל סתם כי אוכל נבילות אמאי פטור והא כיון דאמרינן ברישא בנשבע שלא יאכל סתם שאם אכל נבילות פטור אלמא אין נבילות בכלל אכילה וכיון שכן בנשבע שאוכל ואכל נבילות ה\"ל למימר חייב לפי שאין נבילות בכלל שבועתו ולא משכחת לה בהן לפרוקי הך קושיא ואמר משכחת לה כדרבא כלומר לא דמי מי שנשבע שיאכל למי שנשבע שלא יאכל שמי שנשבע שלא יאכל מסתמא אמרינן שלא נתכוון אלא על דברים הראויים דדברים שאינם ראויים לא היה צריך להשבע עלייהו ומש\"ה אמרינן ברישא דמתני' בנשבע שלא יאכל סתם אכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה שהנבילות בכלל פטור אבל כשנשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא י\"ח הילכך נבילות בכלל ומש\"ה משכחת לה בהן דהכי אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור אלמא דברים שאינם ראויים בכלל שבועה שאוכל הן ויצא ואע\"פ שאינם בכלל שבועה שלא יאכל דהא תנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה פטור עכ\"ל. נראה שהוא גורס כדרבא שבועה שאוכל וגם לא היה גורס אלא כדרבא וכך היה גורס משכחת לה כדרבא ורבינו סובר כדברי הרי\"ף וכדברי הר\"ן וגירסתו: \n", + "שבועה שאוכל ואכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה וכו'. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "שבועה שלא אכלתי והוא אכל וכו'. שם אהא דאמרינן אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה לו הכי השתא התם כיון דמעיקרא אכל והדר אשתבע ליה חשובי אחשביה אלא הכא מי אחשביה. ופירש\"י חשובי אחשביה באכילתו וגילה על עצמו שאינו קץ בהם. ולמד רבינו מדין זה לדברים שאינם ראויים לאכילה דאי מעיקרא אכל והדר אשתבע כיון דחשובי אחשביה חייב וכן יש ללמוד ממה שנתבאר בסמוך שאם נשבע שיאכל ואכל עפר או דברים האסורים פטור דכיון דאכלינהו אחשבינהו אע\"ג דאכלינהו בתר שבועה וכל שכן זה שאכלה קודם שבועה. וא\"ת האי טעמא דחשובי אחשביה איתמר לדחויי מאי דאמר רב מרי אף אנן נמי תנינא על מאי דאמרינן כדרבא וכיון שהוא ז\"ל פסק בסמוך כרבא לא הוה ליה לפסוק כהאי טעמא דחשובי אחשביה, וי\"ל דכיון דטעמא דמסתבר הוא פסק כוותיה ואע\"ג דלא תנינא כההיא מתני' בהדיא קושטא דמילתא הכי וכדאסיקנא משכחת לה כדרבא: \n\n" + ], + [ + "שבועה שלא אוכל כל שהוא וכו'. שם (דף כ\"ג:) אהא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות חייב אמאי מושבע ועומד מהר סיני הוא ומוקי לה ריש לקיש במפרש חצי שיעור ופירש\"י x במפרש שלא אוכל חצי שיעור שאינו מושבע עליו מהר סיני הילכך מיחייב משום שבועה. ואם תאמר והא דק\"ל כר\"י דאמר בפירקא בתרא דיומא דחצי שיעור אסור מן התורה וצ\"ל שאע\"פ שהוא אסור מה\"ת אינו מושבע עליו: \n\n" + ], + [ + "שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וכו'. נלמד ממה שנתבאר בסמוך דחצי שיעור אינו מושבע עליו מהר סיני וכיון שכן כשנשבע שיאכלנו שפיר חיילא שבועה עליה: \n", + "שבועה שלא אוכל עפר וכו' אכל פחות מכזית ה\"ז ספק וכו'. שם (דף כ\"ב:) בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית או דילמא כיון דלאו מידי דאכלי אינשי הוא בכל שהוא תיקו: \n\n" + ], + [ + "וכן הנשבע שלא לאכול חרצן וכו'. שם בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכיל על ידי תערובת דעתיה אכזית או דילמא כיון דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו תיקו: \n", + "היה הנשבע נזיר וכו'. שם בעי רב אשי נזיר שאמר שלא אוכל חרצן בכמה כיון דנזיר איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע ודעתיה אמשהו או דילמא כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית תא שמע שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות וכו' חייב והוינן בה אמאי חייב מושבע ועומד מהר סיני הוא וכו' ואמר ר\"ל וכו' במפרש חצי שיעור וכו' והא נבילה דמושבע ועומד מהר סיני הוא דכי חרצן לגבי נזיר דמיא וטעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית שמע מינה אלא תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה תיפשוט דעד דאיכא כזית דהא נבלה כעפר דמיא וטעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית לא עפר לאו בר אכילה הוא כלל נבלה בת אכילה היא ואריה הוא דרביע עילוה. והר\"ן כתב וז\"ל נזיר שאמר שלא אוכל חרצן בכמה פירוש את\"ל דלשאר אינשי בכזית לנזיר מאי ואסיקנא דנזיר הרי הוא כשאר אינשי ואת\"ל דלשאר אינשי בכזית כיון דאכלי ליה ע\"י תערובת לנזיר נמי בכזית מיהו אכתי נזיר בספיקא כשאר אינשי אי הוי חרצן כעפר ונימא בתרוייהו דדעתיה אמשהו או דדעתיה אכזית ובספקיה דעפר וכי אמרינן בגמרא אלא תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה וה\"ה דהל\"ל תיפשוט בעיא דחרצן אלא דרישייהו דבעיי נקט דאי עפר מפשיט דבעינן כזית חרצן נמי מפשיט הילכך בעיא דעפר וחרצן בין לנזיר בין לשאר אינשי לא איפשיטא ונקטינן לחומרא ויש לתמוה על הרמב\"ם שכתב דפחות מכשיעור דחרצן לשאר אינשי ספק ולנזיר פטור בודאי עכ\"ל. ועם היות כי דבריו דברי טעם וראויים אליו יש לומר שטעמו של רבינו דכיון דלנזיר פשטינן מנבילות וטריפות דהוי בכזית נקטינן בההוא פשיטותא וטעמא דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי ליתיה בנזיר דלנזיר אינו נאכל אפילו על ידי תערובת ומש\"ה בעי למפשט עפר משום דחרצן לנזיר הוי כעפר לשאר אינשי מה שאין כן בחרצן דלשאר אינשי נאכל על ידי תערובת ולנזיר אינו נאכל על ידי תערובת. ומהרי\"ק בשורש קס\"ה פלפל בלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות וטרפות וכו'. נתבאר במה שכתבתי בפרק זה בשם הגמרא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל אם נשבע שלא יאכל נבילה וטרפה וכו' אין כאן חיוב שבועה כלל לא שבועת ביטוי. זה פשוט שמאחר שהוא מושבע מהר סיני אין שבועה חלה עליה: \n", + "ומ\"ש ולא שבועת שוא, דבר פשוט הוא שאין כאן שבועת שוא אלא משום דבעי למיתני סיפא שחייב משום שבועת שוא תנא רישא דאין בזו משום שבועת שוא א\"נ משום דסד\"א דאיכא בזו משום שבועת שוא שהוא נשבע שלא יעבור עבירה וסתם ישראל הוחזקו שאינם עוברים עבירה והוי כנשבע על תרין דאינון תרין קמ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נשבע שיאכל נבילה וטריפה וכו'. משנה שם (דף כ\"ט) אי זו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם וכו' נשבע לבטל את המצות: \n", + "ומ\"ש בין אכל בין לא אכל. יתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יג-טו) שבועה שאוכל ככר זו וכו'. משנה שם שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא אכלה עבר על שבועת שוא לא אכלה עבר על שבועת ביטוי. ובגמ' (דף כ\"ט:) השתא משום שבועת ביטוי מיחייב משום שבועת שוא לא מיחייב הרי יצתה שבועה לשוא א\"ר ירמיה תני אף על שבועת ביטוי. ופירש\"י קתני לא אכלה עובר משום שבועת ביטוי אשבועת ביטוי מיחייב אשבועת שוא לא מיחייב בתמיה וכי הנשבע לבטל את המצוה וקיים שבועתו אינו עובר משום שבועת שוא והרי כשיצתה שבועה מפיו יצתה לשקר על דבר שא\"א לו ומאותה שעה הוא עובר ואפילו קיים שבועתו תני אף על שבועת ביטוי וה\"ק אכלה עבר על שבועת שוא לחודה לא אכלה עבר על שתיהן על שבועת ביטוי שלא קיים ועל שבועת שוא אע\"פ שקיימה עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש וכן כל הנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל. במשנה גבי איזוהי שבועת שוא אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שלא נעידך נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה שלא ליטול לולב שלא להניח תפילין ופירש\"י שבועה שלא נעידך ביטול מצוה היא. \n", + "ומה שכתב רבינו או שלא אעיד לך אם אדע לך עדות. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש וכן האומר לחבירו שבועה שלא אדע לך עדות וכו'. ג\"ז פשוט: \n\n" + ], + [ + "נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור וכו'. שם (דף כ\"ז) וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "נשבע להרע לעצמו וכו'. נשבע להיטיב לאחרים וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "נשבע שלא יאכל מצה וכו'. ירושלמי בפ\"ג וכתבוהו הרי\"ף והרא\"ש בפ\"ג דשבועות: \n", + "ודע דירושלמי הכי איתיה שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה (בלילי הפסח) שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה (שבועה) שלא אשב בצל סוכה לוקה וישב בצל סוכה. וכתב הר\"ן אסור לאכול מצה בליל פסח משום דשבועה חלה לבטל את המצוה בכולל בשב ואל תעשה מגו דחיילא אכל ימות השנה חיילא נמי בלילי הפסח. ועל שבועה שלא אשב בצל סוכה כתב אע\"ג דגבי מצה מקרי כולל כי אמר שלא אוכל מצה (סתם) אין הדבר כן בסוכה לפי שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם וכל לחם שהוא מצה קרוי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה וכן לולב וזהו ששנינו בשבועות שוא שלא לעשות סוכה שלא לעשות לולב עכ\"ל. ומדברי רבינו שכתב שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם נראה שהוא מפרש דירושלמי לאו דוקא הוא וכי קתני שבועה שלא אשב בצל וכו' היינו אפי' נשבע שלא אשב בצל סוכה דסיפא דאיירי בסוכה סמיך אמאי דכתב ברישא גבי מצה הילכך כי קתני שלא אשב בצל סוכה לוקה היינו דוקא במפרש ואומר בצל סוכה של מצוה. כתב הר\"ן שיש מי שדוחה ירושלמי זה מהלכה משום דמשמע ליה דפליג אגמרא דילן והוא ז\"ל דחה דברי האומרים כן וקיים דשפיר אתי כגמרא דילן שראוי לסמוך על הירושלמי הזה וכדעת הפוסקים שכתבוהו. וגם הריב\"ש כתב על הירושלמי הזה והא דמשמע רפ\"ג דשבועות דשבועה אינה חלה לבטל את המצוה אפילו בכולל על מתני' דשבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות כבר תרגמה הרמב\"ן דהני מילי בקום עשה שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך אבל בשב ואל תעשה חיילא. \n", + "ומ\"ש רבינו או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים נראה שלענין ביטול מצות ציצית בשב ואל תעשה קאמר דחיילא עליה בכולל ואילו היה מצוה על האדם ללבוש בגד שיש בו ציצית כשם שהוא מצווה להניח תפילין היו הדברים מכוונים אבל מאחר שאין אדם מצווה אלא שלא ילבש בגד שיש בו ארבע כנפות בלא ציצית ואם רצה שלא ללבוש כל ימיו בגד שיש בו ארבע כנפות לא ביטל מצות ציצית מה צורך לומר שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים כדי שתחול שבועה על בגד של מצוה בכולל הא אפילו נשבע שלא ילבש היום בגד שיש בו ארבע כנפות או בגד שיש בו ציצית חלה שבועה עליו שהרי אינו מושבע מהר סיני ללבוש בגד שיש בו ארבע כנפות בציצית. ואפשר לדחוק ולומר דמשום דתפילין נקט לה דשייך בהו לישנא דלבישה אלא דלישנא דבגד אינו נוח לפירוש זה דהא ודאי לא שייך בתפילין לישנא דבגד ועוד למה הוצרך לומר שנה או שנתים הא כשיאמר שלא ילבוש שום בגד היום סגי וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "נשבע שלא הניח תפילין היום וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "נשבע שלא יישן ג' ימים וכו' אלא מלקין אותו מיד. בפ\"ג דשבועות עלה כ\"ה א\"ר יוחנן האומר שבועה שלא אישן ג\"י מלקין אותו וישן לאלתר. וכתב הר\"ן בחידושי מציעא האי לאלתר אמלקין אותו קאי והכי דייק לשון רבינו שכתב מלקין אותו מיד. ובפ\"ג דשבועות כתב דטעמא דישן לאלתר מפני שהוא דבר שאי אפשר דבעל כרחו יישן תוך שלשה ימים הילכך לא חיילא שבועה עליה כלל ובנשבע שלא יאכל שבעת ימים תמה על רבינו שדימה אותה לשלא יישן שלשה ימים שהנשבע שלא יאכל שבעה ימים שאני שזה יכול הוא לעמוד על שבועתו עד שיהיה קרוב שיסתכן ואח\"כ יאכל שיעור שיהא יכול לעמוד עליו. וכתב הוא ז\"ל דטעמא דמילתא משום דהוה ליה נשבע על דברי תורה שנשבע להמית את עצמו הילכך הוה ליה שבועת שוא. ולי נראה שדעת רבינו שאע\"פ שהוא יכול להעמיד עצמו מלאכול עד קרוב שיסתכן מכל מקום כשאוכל אז הרי עבר על שבועתו ונמצא שנשבע על דבר שא\"א לו לקיימו והוה ליה שבועת שוא ולא חלה עליו וזה הטעם ג\"כ כשלא יישן שלשה ימים דכיון שנשבע על דבר שא\"א לו לקיימו הוה ליה שבועת שוא ולא חלה עליו הילכך מלקין מיד ואוכל מיד ויישן מיד אם ירצה דלאלתר דאמר ר' יוחנן קאי בין למלקין אותו בין לישן. ומיהו בירושלמי פרק שני כדברי הר\"ן דגרסינן התם שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן מיד שבועה שלא אוכל שלשה ימים ממתינים אותו עד שיאכל ומלקין אותו: \n\n" + ], + [ + "נשבע שראה גמל פורח באויר וכו'. בספ\"ג דשבועות (דף כ\"ט:): \n\n" + ], + [ + "דבר ידוע אצל החכמים וכו' ואינו חייב אא\"כ נשבע על דבר גלוי וידוע לג' בני אדם משאר העם. שם במשנה אי זו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהיא איש ובגמרא אמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם ופירש\"י אבל לא ניכר הויא שבועת שקר וכן מפרש שם בגמרא עלה כ\"ה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וכו' הרי זה נשאל לחכם אחד או לג' הדיוטות במקום שאין שם חכם. בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות ל\"ו:) א\"ר חייא בר (אבא אמר רב) עמרם ג' מתירים (וכו' את הנדר) במקום שאין חכם לאפוקי מר' יהודה דתניא הפרת נדרים בשלשה ר' יהודה אומר אחד מהם חכם במקום שאין חכם כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא רבי יהודה אומר אחד מהם חכם מכלל דהנך כל דהוא אמר רבינא דמסברי להו וסברי ופירש\"י דמסברי להו טעמי הלכות נדרים וסברי ואותו חכם ילמד את השנים. וכתב הרא\"ש דבמקום שאין מומחה כגון ר\"נ דגמיר וסביר אפילו תלתא דלא גמרי ולא סברי שרו נדרא והוא דמסברי להו וסברי וכתב עוד ירושלמי ג' שהן יודעין לפתוח מתירים כזקן. ונראה שכתב הירושלמי הזה ללמד דהני תלתא לא סגי להו דמסברי להו וסברי אלא בעינן נמי שיהיו יודעים לפתוח את הנדר וכ\"כ הטור. אבל רבינו גם כאן גם בפירוש המשנה סתם וכתב ג' הדיוטות ולא הצריך דמסברי להו וסברי ונראה שטעמו משום דמשמע ליה ז\"ל דע\"כ לא מתמהינן ואמרינן מכלל דהנך כל דהוא אלא לר' יהודה דאמר אחד מהם חכם דהיאך אפשר דחכם יצטרף עם שני עמי הארץ ומה מועיל לו צירופם ומש\"ה פריש רבינא והוא דמסברי להו וסברי אבל לת\"ק דין הפרת נדרים היכא דליכא חכם הוי בג' הדיוטות אע\"ג דכי מסברי להו לא סברי. וסוגיין דס\"פ נערה המאורסה (נדרים ע\"ח) מסייעא ליה דיליף התרת נדרים בג' הדיוטות מדאיתקש פרשת נדרים לשחוטי חוץ וגבי שחוטי חוץ הדיוטים גמורים שוים לשאינם גמורים א\"כ ה\"ה להתרת נדרים. והגהות מיימון כתב על דברי רבינו לא הדיוטים גמורים אלא דמסברי להו וסברי עכ\"ל. ואינו במשמע דבריו דאם כן לא הוה שתיק מיניה: \n", + "ומ\"ש רבינו או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו וכו'. יתבאר בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה וכו'. משנה וגמ' ספ\"ק דחגיגה (דף י'): \n\n" + ], + [ + "ומה שאמר ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו. בפ\"ב דנגעים כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו: \n", + "ואין אדם רשאי להתיר וכו'. בפ\"ק דנדרים (דף ח':) אעובדא דרבינא הוה לה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי וכו' ומסיק תלמודא ש\"מ לא שרי למישרא נדרא באתרא דרביה. ומשמע לרבינו דה\"ה למי שהוא גדול ממנו בחכמה אע\"פ שאינו רבו דהא רבינא לא היה תלמיד מובהק דרב אשי אלא תלמיד חבר כדאיתא בפרק [הדר] ואפ\"ה אתא לקמיה ולא שרא לה איהו וכן נראה קצת מהא דאמרינן ג' מתירים את הנדר במקום שאין חכם משמע הא במקום חכם אין מתירין. ומ\"מ יש לדקדק בלשון רבינו דה\"ל לערובינהו ולמיתנינהו ולכתוב אין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום רבו או במקום שיש גדול ממנו בחכמה דמדכתב גבי גדול ממנו אינו רשאי להתיר משמע אבל איסורא ליכא ובמקום רבו איסורא נמי איכא וצ\"ע מנין לו חילוק זה. וכתב \n", + "רבינו אלא מדעת רבו לומר שאפילו [במקום] רבו אם נתן לו רשות מותר: \n", + "וכתבו הרא\"ש והר\"ן דה\"מ לכתחלה אבל בדיעבד אם התירו מותר, וכ\"נ מדקדוק לשון רבינו שכתב אין אדם רשאי להתיר ואסור לו להתיר אלא מדעת רבו: \n\n" + ], + [ + "זה שנשבע הוא שיבא לפני החכם וכו' ואינו עושה שליח וכו'. בפ\"ק דנדרים (דף ח':) רבינא הוה לה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה בעל מהו שיעשה שליח x להתרת אשתו אמר ליה אי מכנפין אין אי לא (מכנפין) לא. וסובר רבינו דבבעל דוקא הוא דאיבעיא לן מפני שהבעל כאשתו אבל אדם אחר פשיטא לן דאינו נעשה שליח והכי מוכח בירושלמי פ' נערה המאורסה דגרסינן התם מהו להתיר ע\"י התורגמן ומסיק דמתירין ומדבעיא אי מתירים ע\"י תורגמן מכלל דפשיטא לן דע\"י שליח אין מתירים ואפילו למאי דמסקינן דע\"י תורגמן שרי דוקא תורגמן משום דבעל דבר נמי תמן קאי אבל ע\"י שליח לא. וכתב הריב\"ש בתשובה שכן הכריע הרא\"ה וכ\"כ הגהות מיימוניות וכ\"כ הגהות מרדכי דקידושין בשם מהר\"ם. \n", + "ומ\"ש רבינו ואינו נעשה שליח להתיר נדוי לאשתו איני יודע מקום לדין זה אלא מה שכתב סמ\"ג על דין זה שכתב רבינו שהבעל נעשה שליח לחרטת אשתו וכו' אמנם שיטה זו לפי גירסת הספרים שכתוב שם רבינא הוה לה נדרא לדביתהו והיא גירסת ה\"ג אתא לקמיה דרב אשי ובעא מיניה אם הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו אבל לא לגירסא אחרת דגרסא ה\"ל נידוי לדביתהו ובמקום חרטת גרסי להתרת אשתו עכ\"ל. ורבינו תפס עיקר גירסת ה\"ג ודחה הגירסא האחרת ומשמע ליה דכיון דנדחית אותה גירסא דה\"ל נידויא לדביתהו אין לנו ראיה שיעשה הבעל שליח להתיר נידוי לאשתו ומ\"מ אין זה כדאי לפסוק כן דדילמא מעשה שהיה קאמר גמרא בנדר וה\"ה לנדוי: \n", + "והראב\"ד כתב בלשון הזה זה שנשבע כו' (ואינו) נעשה שליח להתיר נדר אשתו פירוש שלא מדרך חרטה עכ\"ל. נראה מדבריו שהיה גורס בדברי רבינו נעשה שליח להתיר נדר אשתו ודייק לה מדבעא מיניה אם הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ולא אמר להתרת אשתו: \n\n" + ], + [ + "כיצד מתירין יבא הנשבע לחכם המובהק וכו'. ומ״ש אבל אם אמר לו מופר לך וכו'. בסוף פ' נערה המאורסה (נדרים דף ע״ז:) א״ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין בעל מתיר וכו' בעל מפר ואין חכם מפר וכתב הר״ן לשון בעל מפורש הוא בכתוב והיינו לשון הפרה ולשון חכם דהוי מותר לך דמשמע ליה מדכתיב לא יחל דברו כלומר לא יעשה דבריו חולין ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו שעושין אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו: \n\n" + ], + [ + "הקרובים כשרים וכו' לפיכך נשאלין לשבועות ולנדרים בשבת אם היו לצורך השבת. מסקנא דגמרא בסוף פרק נערה המאורסה (נדרים דף ע״ז) וקמ״ל דאע״ג דבדין בעינן שיהיו הדיינים יושבים ושלא יהיו קרובים ושלא ידונו בלילה אלא ביום ואין דנים בשבת התרת נדרים מותר בכולהו דלאו דין הוא: \n\n" + ], + [ + "ראובן שהשביע לשמעון וכו' אין מתירין לו אלא בפני ראובן וכו'. בר\"פ ר\"א דנדרים (דף ס\"ה) תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירים לו אלא בפניו מנה\"מ אר\"נ דכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרימה וכו' א\"ל במדין נדרת לך והתר נדרך במדין דכתיב ויואל משה ואין אלה אלא שבועה דכתיב ויבא אותו באלה וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים מאי מרדותיה אשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דהוה קא אכיל ארנבת חייא א\"ל אשתבע לי דלא מגלית עילוי אשתבע ליה לסוף הוה קא מצטער צדקיהו בגופיה אתשיל אשבועתיה ואמר שמע נבוכדנצר דקא מבזין ליה שלח ואייתי סנהדרין וצדקיהו אמר להון חזיתון מאי קעביד צדקיהו וכו' א\"ל אתשלי אשבועתא אמר ליה וכו' בפניו או אפילו שלא בפניו אמר ליה בפניו (אמר להון ואתון מאי עבידתון) מ\"ט לא אמרתון לצדקיהו וכו'. וכתב הרא\"ש בפירושו המודר הנאה מחבירו פי' רא\"מ שנדר לדעת חבירו אין מתירים לו אלא בפניו פי' מדעתו כמו אין חבין לאדם שלא בפניו מיהו אם התירו שלא בפניו מותר כדחזינן בצדקיהו שהיה צדיק גמור שהתיר נדרו שלא בפני נבוכדנצר ואסור לחכם להתירו והם הוצרכו לעשות מפני אימת מלך ולישנא דהמודר הנאה לא משמע כפירושו אלא משמע שנדר ממנו הנאה בפניו וצריך שיתירו לכתחלה בפניו ומפרש טעמא בירושלמי מפני החשד כלומר שלא יחשדנו שמזלזל בנדרו ואיכא מ\"ד מפני הבושה כלומר שצריך שיתבייש בפניו בהתרה: \n", + "ואיכא למידק בדברי רבינו דמרישא דלישניה משמע דהא דתניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו מיירי בנודר לחבירו ומסיפא דלישניה משמע דמיירי במודר הנאה מחבירו. ונראה לי דרבינו משמע ליה דפשטא דברייתא מיירי בנודר לחבירו מדמייתי עלה דמשה וצדקיהו ולישנא דהמודר הנאה מחבירו משמע שהוא מודר הנאה ממנו ומפני כך פירש דשניהם שוים ובין בזו ובזו אין מתירים לו אלא בפניו ומש\"ה נקט תנא דברייתא כה\"ג כי היכי דלישתמעו ביה תרווייהו ונראה שהוא ז\"ל מפרש דנודר לחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו דוקא כשחבירו משביעו אבל אם אין חבירו משביעו אלא שזה נשבע בפני חבירו מתירין לו אפילו שלא בפניו ועובדא דמשה וצדקיהו נמי הכי הוה שהשביעום ומש\"ה לא היה להם היתר אלא בפני המשביעים אותם אבל אם היו נשבעים מעצמם אה\"נ שהיו יכולים להתיר השבועה שלא בפני יתרו ונבוכדנצר אע\"פ שהיו במעמד בשעת השבועה ונקט רבינו ברישא דין מי שהשביעו חבירו דהוי כגוונא דמשה וצדקיהו משום דמיניה ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו. \n", + "ומה שכתב בסיפא דמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו בשנדר בפניו איירי דומיא דרישא ומפני שהוא דבר התלוי בחבירו דינו כאילו השביעו חבירו אבל אם הדירו שלא בפניו מתירין לו שלא בפניו. נמצא כללן של דברים שמי שהשביע את חבירו בין שיהיה בדבר הנוגע למשביע בין שיהיה בדבר שאינו נוגע לו וכן הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר הנוגע לחבירו אין מתירים לו אלא בפניו אבל הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר שאינו נוגע לו מתירין לו שלא בפניו כנ\"ל לדעת רבינו. \n", + "ומ\"ש ואפילו היה שמעון קטן או עכו\"ם פשוט הוא דהא יתרו ונבוכדנצר עכו\"ם הוו ואמרינן שלא היו יכולים להתיר שלא בפניהם וקטן לא גרע מעכו\"ם. \n", + "ומ\"ש כדי שידע הנידר וכו' פשוט הוא דהיינו כמאן דאמר בירושלמי דטעמא מפני החשד. ומדקדוק לשון רבינו דגבי מודר מחבירו נתן טעם זה וגבי נודר לחבירו לא נתן טעם זה נראה דוקא גבי מודר הנאה אתמר בירושלמי טעם זה למימרא דכשהוא בפניו מתירים לו אפילו בע\"כ וכן כל שהודיענו שמתירין לו אין צריך להתירו בפניו אבל בנודר לחבירו דאין מתירים לו אלא בפניו היינו לומר שאין מתירים לו אלא מדעתו וכמו שפי' רא\"מ דכיון שזה השביעו אין לו התרה אלא מדעתו ואף על פי שכתבתי דמההיא דמשה וצדקיהו דהוו נודר לחבירו ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירים לו אלא בפניו איכא למימר דשם בפניו בעלמא הוא דילפינן מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דאע\"ג דנודר לחבירו אין מתירים אלא מדעתו דמודר הנאה מחבירו אין טעם לומר שנצטרך שיהיה מדעתו מאחר שלא דעתו ומיהו בידיעתו צריך מפני החשד והכי ילפינן כיון דבנודר לחבירו צריך דעתו במודר הנאה מחבירו צריך ידיעתו וכיון דבפניו מתפרש מדעתו ומתפרש בידיעתו נקט בתרווייהו לישנא דבפניו הא כדאיתיה והא כדאיתיה: \n\n" + ], + [ + "אחד הנשבע בינו לבין עצמו ואחד הנשבע ברבים. בפ' השולח (גיטין דף ל\"ו) אמר אמימר הלכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ע\"ד רבים אין לו הפרה ויש ספרים דגרסי x אמר אמימר הלכתא אפילו למ\"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ע\"ד רבים אין לו הפרה וכתבו התוס' דאפילו לאותם ספרים מדפסק בע\"ד רבים דאין לו הפרה מכלל שסובר דברבים יש לו הפרה דאי אין לו כ\"ש ע\"ד רבים ומה הוצרך לפסוק הלכתא בע\"ד רבים כיון דאפילו ברבים אין לו הפרה ושלא בלשון פסק ה\"ל לומר אפילו למ\"ד ברבים יש לו הפרה וכו' אע\"ג דקאמר (התם) לעיל דאדריה ליה ברבים אליבא דרב נחמן דקי\"ל כוותיה בדיני ולענין דינא אתשיל לענין פרעון כתובה הא פריך בתר הכי הניחא למ\"ד ואיכא למימר דאדרב נחמן נמי קאי ומדאדריה רב אחא נמי לההוא מקרי דרדקי ע\"ד רבים משמע דקסבר דברבים יש לו הפרה ורב יוסף דאמר בפ' ע\"פ אדור ברבים דלא אשתה שיכרא משמע דסבר דברבים אין לו הפרה לא קי\"ל הכי וכן פסקו הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן והמרדכי. \n", + "ומ״ש ואפי' נשבע בשם המיוחד בה' אלהי ישראל, בפ' ד' נדרים (נדרים דף כ״ב) אמר רבא אמר ר״נ הלכתא פותחין בחרטה נזקקין לאלהי ישראל ומשמע לרבינו דה״ה לשם המיוחד: \n", + "נשבע ע\"ד רבים או שנדר וכו'. מימרא כתבתיה בסמוך. \n", + "ומ\"ש אלא לדבר מצוה. שם והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא (על דעת רבים) דהוה פשע בינוקי ואהדריה רבינא דלא אשתכח דדייק כוותיה: \n\n" + ], + [ + "וכתב הראב\"ד כיצד נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים וכו'. א\"א יש כאן לשון אחר וכו'. טעמו שהוא ז\"ל מפרש דאדריה רב אחא היינו שהדירוהו בני העיר הנאה מנכסיהם והוא לא רצה ללמדם בחנם ולאפוקי מרבינו שפירש שהוא נשבע שלא יהנה מבני העיר וז\"ש על דברי רבינו יש כאן לשון אחר כלומר פירוש אחר בהא דאדריה רב אחא. ומ\"ש ויש כאן דברים של תימה הוא על פי' רבינו. ומצאתי נוסחא אחרת בדברי הראב\"ד וז\"ל א\"א מכיר אני האמת וכו'. מ\"ש ועכ\"ז אין דעתי נוחה הימנו שאין המצוה מוטלת עליו וכו' יש לומר שאע\"פ שמצות לימוד התורה מוטלת על האב בייחוד מ\"מ מצוה על כל חכם ללמד תורה לתלמידים: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) מי שנשבע ולא ניחם וכו' כיצד נשבע שיגרש את אשתו וכו' אומרים לו בני אם תגרש אשתך אתה מוציא לעז על בניך וכו'. משנה בפ' ר\"א (נדרים ס\"ו). \n", + "ומ\"ש וכן זה שנשבעת שלא יהנה ישראל מנכסיך וכו' גם זה משנה שם (דף ס\"ה) ואע\"ג דבשם ר\"מ איתניא משמע לרבינו דכן הלכתא דהא קתני ברישא ר\"מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד x וחכמים מודים ובתר הכי קתני ועוד אמר ר\"מ פותחין לו מן הכתוב שבתורה וכו' או שהוא עני ואי אתה יכול לפרנסו ומדקתני ועוד משמע דכי היכי דבקמייתא חכמים מודים לו ה\"ה בבתרייתא. \n", + "ומ\"ש וזה שנשבעת שלא תאכל בשר וכו' ג\"ז משנה שם (דף ס\"ו) פותחין בימים טובים ושבתות: \n\n" + ], + [ + "אין פותחין בנולד וכו'. משנה שם (דף ס״ד) ועוד אמר ר' אליעזר פותחין בנולד וחכמים אוסרים כיצד קונם שאיני נהנה לאיש פלוני ונעשה סופר וכו' ואמר אילו הייתי יודע שהוא נעשה סופר וכו' לא הייתי נודר ובגמרא (שם ע״ב) מ״ט דר״א אמר רב חסדא דא״ק כי מתו כל האנשים (המבקשים את נפשך) פי' שעשה נדר לשבת במדין ושלא לשוב למצרים ופתח לו הקב״ה פתח שאם היה יודע שימותו שונאיו לא היה נודר והא מיתה נולד הוא מכאן שפותחין בנולד. ורבנן וכו' קא סברי הנהו מי מייתי והאמר ר' יוחנן וכו' כל מקום שנאמר נצים נצבים אינם אלא דתן ואבירם אלא אמר ר״ל שירדו מנכסיהם ופי' הרא״ש ועניות לאו נולד הוא דשכיח וכן אמרו בירושלמי משמע דהא דאמור רבנן אין פותחין בנולד היינו דוקא היכי דלא שכיח אבל בנולד דשכיח פותחין וכ״כ הראב״ד בהשגות וכ״כ המרדכי וכן דעת התוס' בפ' אע״פ (כתובות דף ס״ג) אהא דא״ל ר״ע לבן כלבא שבוע אדעתא דגברא רבה מי נדרת וא״ת והלא אסור לפתוח בנולד וכו' וי״ל דהכא לא חשיב נולד כיון שהלך לבי רב דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול עכ״ל. ומיהו בעינן שיהא שכיח טובא כדי שיפתחו בו דהא מיתה אע״פ שהיא מצויה אמרי רבנן שאין פותחין בה משום דמשמע להו דלא שכיח טובא ולא אמרו דפותחין אלא בעניות דשכיח טובא טפי ממיתה וטעמא דמילתא דכיון דאותו נולד שכיח טובא אמדינן דעתיה שאילו היה מעלה בלבו נולד זה היה נמנע מלידור וכיון שלא נדר אלא מפני שלא העלה דבר זה באותה שעה על לבו הוה ליה כנדר בטעות אבל כשהנולד לא שכיח טובא אפילו אם היה מעלה על לבו אותו נולד לא היה נמנע מלידור בשביל כך וכן נראה שהוא דעת הרמב״ן וכ״כ הטור אבל אין נראה כן מדברי רבינו שאילו היה דעתו לחלק בין נולד מצוי לשאינו מצוי לא הוה שתיק מיניה וצ״ל שהוא ז״ל מפרש דכי אמרינן בגמ' ורבנן הנהו מי מייתי וכו' אלא שירדו מנכסיהם לאו למימרא דפתחא דעניות פתח לה אלא היינו לומר דנדרא מעיקרא ליתיה כי בשעה שנדר כבר מתו אותם האנשים כלומר שירדו מנכסיהם וכן פי' הקונטרס. \n", + "ומ״ש אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו מתירים לו נראה שכתב כן מפני שהוקשה מההיא דפרק אע״פ (כתובות דף ס״ג) דא״ל ר״ע לבן כלבא שבוע אדעתא דגברא רבה מי נדרת והא התם נולד הוא ואין פותחין בו ולכך תירץ דשאני התם שניחם מפני הנולד ונהפכה דעתו דהא ודאי ניחא לבן כלבא שבוע שנעשה ר״ע גברא רבה וליתהני מיניה ומש״ה אהני ליה פיתחא דנולד וכי תנן אין פותחין בנולד היינו דוקא היכי דעדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה ולא יעשה זה סופר. ומיהו תמיה לי על שיטה זו דמפליג בין היכא דניחא ליה להיכא דלא ניחא ליה דא״כ מאי מייתי רבי אליעזר ממשה הא איהו הוה ניחא ליה דלימותו הנך גברי ולהדר איהו למצרים ודמי לההיא דר״ע עם בן כלבא שבוע. ושמא י״ל דר״א לא מייתי אלא לומר דכיון דאשכחן שם נולד בעלמא דפותחין בו מיניה ילפינן לכל נולד דמנא לן לפלוגי בינייהו ורבנן אהדרו ליה דאין משם ראיה דהתם לא הוה נולד אלא נדר בטעות וכדפרישית: \n", + "כתב הראב\"ד אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד וכו' א\"א נולד שאמרו אין פותחין בנולד שאינו מצוי וכו'. וכבר כתבתי טעם רבינו: \n\n" + ], + [ + "מי שנשבע על דבר וכו'. זה נראה שהוא פשוט שאם היה נשאל על הראשונה תחלה נמצא שעבר על שבועה שניה: \n\n" + ], + [ + "נשבע שלא ידבר עם פלוני וכו' שאין מתירים נדר או שבועה שעדיין לא חלו. בסוף נדרים (דף צ') פלוגתא דתנאי לענין הפרת הבעל ופלוגתא דאמוראי לענין התרת חכם ופסקו הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן כרב פפי דאמר מחלוקת בהפרה אבל בשאלה אין חכם מתיר אא\"כ חל הנדר: \n\n" + ], + [ + "נשבע שלא יהנה לפלוני וכו' עד וכן כל כיוצא בזה, ברייתות בסוף נדרים: \n\n" + ], + [], + [ + "שבועה שלא אוכל ככר זו וכו'. בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ז:) שנינו שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת ובגמ' הא תו למה לי ופירש\"י הא תו למה לי שבועה שלישית למה לי משבועה שנייה אשמעינן דאין שבועה חלה על שבועה הא קמ\"ל וכו' חיובא הוא דליכא אשבועות אחרונות הא שבועה איכא דאי משכחא רווחא חיילא x למאי הלכתא לכדרבא דאמר שאם נשאל על הראשונה עלתה שניה תחתיה: \n\n" + ], + [ + "מי שנשבע שבועת ביטוי להבא וכו'. שם אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עליה אכלה כולה אין נשאל עליה (דף כ\"ח) אמימר אמר ואפילו אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות אבל כפתוהו על העמוד לא כדשמואל דאמר כפתוהו על העמוד ורץ מב\"ד פטור ולא היא התם רץ הכא לא רץ ופירש\"י רץ ונתבזה במנוסה זו ואיכא ונקלה אחיך כיון שנקלה הרי הוא אחיך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "התובע חבירו בממון וכו'. לקמן בסמוך יתבאר. \n", + "ומ״ש שבשבועות הפקדון אחד הנשבע מפי עצמו אחד שהשביעו אחר וכפר וכו' משנה פ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:) וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "תבעו בממון שאם יודה לו וכו'. משנה שם גבי אנסת ופתית את בתי וכו': \n\n" + ], + [ + "וכן אם תבעו בקרקע וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [], + [ + "אחד הנשבע אחר שתבעו בעל הממון וכו'. בריש פרק שבועת הפקדון משנה שבועת הפקדון כיצד א\"ל תן לי פקדון שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי או שא\"ל אין לך בידי משביעך אני ואמר אמן חייב. \n", + "ומ\"ש אף ע\"פ שלא תבעו כיצד כגון שקדם ואמר למה אתה הולך אחרי וכו'. בפ' שבועת העדות עלה ל\"ב ראוהו שבא אחריהם אמרו לו מה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות פטורים ואם בפקדון חייבים: \n\n" + ], + [ + "אחד הנשבע לבעל הממון עצמו או לשלוחו וכו'. נראה דיליף לה מדגרסינן בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) ת״ר שלח ביד עבדו או שא״ל הנתבע משביעני עליכם שאם אתם יודעים לו עדות שתבואו ותעידוהו יכול יהו חייבים ת״ל אם לא יגיד ונשא עונו מאי תלמודא אמר ר' אלעזר אם לוא יגיד כתיב אם לו לא יגיד ונשא עונו ואם לאחר לא יגיד פטור משמע דבפקדון דלא כתיב אם לא יגיד חייב כדקי״ל בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו: \n\n" + ], + [ + "ואינו חייב בשבועת הפקדון וכו'. (סוטה דף ל\"ב) ר\"פ אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר ק\"ש ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון ובגמרא (דף ל\"ג) שבועת העדות דכתיב נפש כי תחטא ושמעה קול אלה בכל לשון שהיא שומעת שבועת הפקדון אתיא תחטא תחטא משבועת העדות: \n\n" + ], + [ + "הנשבע שבועת הפקדון במזיד וכו'. ומ\"ש וחייבו אשם בין במזיד בין בשגגה כמו שביארנו, בפ\"א: \n\n" + ], + [ + "כפר ונשבע ארבע או חמש פעמים וכו' עד לפיכך חייב על כל שבועה ושבועה. משנה בפרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל\"ו): \n\n" + ], + [ + "היו חמשה תובעים אותו וכו'. יתבאר בפרק רביעי מהלכות נדרים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אמר לו חבירו תן לי פקדון ותשומת יד. גם זה משנה שם: \n", + "ומ\"ש ואפילו היה לו פרוטה אחת מכולן הרי אלו מצטרפין וחייב. שם מימרא דר' יוחנן (דף ל\"ח) ומשמע התם דהוא הדין לחטים ושעורים וכוסמין דאפילו אין לו אלא פרוטה אחת מכולן הרי אלו מצטרפין: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש תן לי חטים ושעורים וכוסמין וכו'. גם זה שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "היו חמשה תובעים אותו. שם בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "טען שאבד הפקדון או כפר בו ונשבע וכו'. פ' הגוזל קמא עלה ק\"ח בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "פחות מפרוטה אינו ממון וכו'. משנה פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק״ג) נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש ה״ז משלם חומש על חומש עד שיתמעט הקרן פחות משוה פרוטה ומפשטיה דקרא משמע דכל שאינו משלם חומש אינו חייב להביא אשם: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) הגונב שורו של חבירו וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. משנה פרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:). \n", + "ומה שכתב אבל חייב בשבועת ביטוי. פלוגתא דרב ושמואל בסוף שבועות (דף מ\"ט:) ופסק כרב באיסורי דאמר כולם פטורים משבועת שומרים וחייבים משום שבועת ביטוי: \n\n" + ], + [ + "התובע את חבירו בדבר שיש בו קנס וכו' כיצד תבעו ואמר לו אנסת ופתית בתי וכו'. גם זה משנה שם וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו עשית בי חבורה וכו' המית שורך את שורי וכו'. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ה-ז) נתן שורו לשומר חנם וכו' עד הרי זה חייב בשבועת הפקדון. משנה פרק ארבעה שומרים (שבועות דף מ״ט): \n\n" + ], + [ + "הגונב שור חבירו ותבעו וכו' עד שהרי לא פטר עצמו מכלום. בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק״ה ע״ב): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומ\"ש וחייב בשבועת ביטוי, כבר כתבתי דפסק כרב בסוף שבועות: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה חייב ממון לשני שותפין וכו'. בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ז) וכחש בה פרט למודה לאחד מן האחים או לאחד מן השותפים האי לאחד מן האחים היכי דמי אילימא דאודי ליה בפלגא דידיה הא איכא כפירה דאידך אלא לאו דאמרי ליה מתרווינן יזפת וא״ל לא מחד מינייכו יזפי דה״ל כפירת דברים בעלמא. \n", + "ומ\"ש אבל חייב בשבועת ביטוי. כבר כתבתי דאיתיה בסוף שבועות: \n\n" + ], + [], + [ + "(יג-יד) וכן מי שהיתה עליו מלוה בשטר וכו' פטור וכו' היתה עליו מלוה בעדים בלבד וכו'. בפרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ז:) ר״י אמר הכופר בממון שיש עליו עדים חייב שטר פטור וכו' משום דהוי שטר שעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "התובע עדיו להעיד לו עדות וכו'. כתב שיתחייב ממון לאפוקי כשאין מחייבין אותו ממון בעדותן, וכתב לבדה לאפוקי משביע עדי קנס כדלקמן וכן לאפוקי השביע שתי כיתי עדים וכפרה הראשונה כדאיתא בפ\"י, וכתב ממון לאפוקי שטרות, וכתב המיטלטל לאפוקי קרקעות ועבדים כדלקמן: \n", + "ומה שכתב בין שנשבעו בבית דין בין שנשבעו חוץ לבית דין הרי אלו חייבים. משנה פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א:) השביע עליהם חמש פעמים חוץ לב״ד ובאו לבית דין והודו (הרי אלו) פטורים כפרו (הרי אלו) חייבים על כל אחת ואחת: \n", + "ומ\"ש וכן אם השביעם התובע וכו'. גם זה משנה שם שבועת העדות כיצד אמר לשנים באו והעידוני שבועה שאין אנו יודעים לך עדות או שאמרו לו אין אנו יודעים לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבים: \n", + "ומה שכתב אף על פי שלא נשבעו הם ולא אמרו אמן אחר שבועתו ומה שכתב והוא שישביעם בבית דין. נראה מדברי רבינו כאן ולקמן בפרק זה גבי וכן אם אמר לעדים באו והעידו לי שיש לי מנה ביד פלוני ומדבריו בסוף פ\"י (נראה) שהוא סובר דכי תנן (דף ל') וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בבית דין ואמרינן בגמ' דשבועה אפילו חוץ לבית דין כמו שאכתוב בסמוך ה\"מ כשהשביעם התובע וענו אחריו אמן אבל אם לא ענו אחריו אמן אלא אמרו אין אנו יודעים לך עדות לא מיחייבי אלא אם כן השביעם בפני בית דין. וצריך לי תלמוד מהיכן למד חילוק זה: \n\n" + ], + [ + "אין העדים חייבים בשבועת העדות וכו'. שם במשנה בפני ב\"ד ושלא בפני ב\"ד מפי עצמו ומפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בב\"ד דברי ר\"מ וחכ\"א בין מפי עצמן בין מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בב\"ד וידוע דהלכה כחכמים ובגמ' (דף ל\"ב) מנ\"ל דאכפירה בב\"ד הוא דמיחייבי אחוץ לב\"ד לא מיחייבי אמר אביי א\"ק אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי לך אלא במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה ממון א\"ל רב פפא לאביי א\"ה אימא שבועה גופה בב\"ד אין ושלא בב\"ד לא לא ס\"ד דתניא לאחת ליחייב על כל אחת ואחת ואי ס\"ד בב\"ד מי מיחייב על כל אחת ואחת והתנן השביע עליהם חמש פעמים בפני ב\"ד וכפרו אין חייבין אלא אחת אמר ר\"ש מה טעם הואיל ואינם יכולים לחזור ולהודות אלא לאו שמע מינה שבועה חוץ לבית דין כפירה בבית דין: \n\n" + ], + [ + "תבעם בעדות שאינה מחייבת ממון. משנה וגמ' בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ד:) \n", + "ומ״ש או בעדות קרקעות או עבדים או שטרות. בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ז:) אתמר משביע עדי קרקע ר' יוחנן ור' אלעזר (חד אמר חייב וחד) אמר פטור תסתיים דר״י אמר פטור מדאמר ר' יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב שטר פטור וכדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר דטעמיה משום דשטר הוי שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ומשמע דהוא הדין לעבדים ושטרות דכלהו ילפינן להו משבועת הפקדון: \n\n" + ], + [ + "וכן המשביע עדי קנס וכו'. בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ד) אמרינן דלר' יוחנן משביע עדי קנס פטורים לר״ע: \n\n" + ], + [ + "משביעכם אני שתבואו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני תשלומי כפל וכו' וכן אם השביעם שיעידו לו שאנס פלוני או פתה בתו וכו'. בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:) שנינו אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ר״ש פוטר שאינו משלם קנס ע״פ עצמו א״ל אע״פ שאינו משלם קנס ע״פ עצמו משלם בושת ופגם ע״פ עצמו ולמד רבינו משם לשבועת העדות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) אין העדים חייבים וכו' כיצד ראו התובע בא אחריהם וכו'. בפ' שבועת העדות (שבועות ל״א:): \n", + "ומ\"ש וכן אם השביעם הנתבע וכו' וכן אם קדמה שבועה לעדות וכו' אין העדים חייבים בשבועת העדות וכו' כיצד עמד בבהכ\"נ וכו'. הכל משנה שם (דף ל\"ה): \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש אבל אם אמר משביעאני כל העומדים כאן וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן אם אמר לעדים באו והעידו לי שיש לי מנה וכו': כתב הראב\"ד וכן אם אמר לעדים באו והעידו לי שיש לי מנה וכו' א\"א המחבר הזה שנה משנתו כר\"מ וכו'. ואני תמיה היאך אפשר להעלות על הדעת שרבינו פוסק כר\"מ שהרי פירש\"י מפי עצמו שאמר שבועה שאיני יודע לך עדות ומפי אחרים כגון משביע אני עליכם שתבאו ותעידוני ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבועה מפיהם. ורבינו כתב בר\"פ זה וכן אם השביעם התובע וכפרו בו אף על פי שלא נשבעו הם ולא ענו אמן אחר שבועתו כיון שכפרו הרי אלו חייבים, אין העדים חייבים בשבועת העדות עד שיכפרו בעדותן בבית דין בין שנשבעו או השביען בבית דין בין שנשבעו או השביען חוץ לבית דין והכפירה בבית דין בלבד וזה מבואר בדברי חכמים. ומה שכתב ועוד בין לרבי מאיר בין לרבנן מה צורך שיהיה הבית דין בבית הכנסת בשעת השבועה וכו' כבר כתבתי בראש פרק זה שרבינו ז\"ל סבור דכי אמרינן דלא איכפת לן בשבועה בין שתהא בבית דין או שלא בבית דין הני מילי כשענו אחר התובע המשביעו אמן אבל אם לא ענו אחריו אמן אלא אמרו אין אנו יודעים לך עדות אם השביען בפני בית דין חייבים ואם השביען חוץ לבית דין פטורים: \n\n" + ], + [ + "אחד המשביע עדיו בשבועה או שאמר מצוה אני עליכם בשבועה וכו'. משנה וגמ' בסוף פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ה). \n", + "ומה שכתב והוא שישביעם בשם או בכינוי מהכינויים, כמו שביארנו בפרק ב': \n\n" + ], + [ + "ואין העדים חייבים עד שישביעם בלשון שהם מכירים אותה. משנה (דף ל\"ב) ר\"פ אלו נאמרים בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר וכו' ושבועת העדות ושבועת הפקדון ובגמ' (דף כ\"ג) שבועת העדות דכתיב (נפש כי תחטא) ושמעה קול אלה בכל לשון שהיא שומעת: \n\n" + ], + [], + [ + "כל מקום שאמרנו פטור משבועת העדות וכו'. בסוף שבועות (דף מ\"ט) פלוגתא דרב ושמואל והלכה כרב באיסורי דאמר כולם פטורים משבועת שומרים וחייבים משום שבועת ביטוי ואיכא למילף מהתם לפוטרם משבועת העדות: \n", + "ומ\"ש אבל המחוייב בשבועת העדות וכו' אינו חייב משום שבועת ביטוי וכו'. בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ה ע\"ב) לרב למאי הלכתא אפקה רחמנא (לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי) אמרוה רבנן קמיה דאביי לאיחיובי עליה תרתי אמר להו תרתי לא מציתו אמריתו דתניא לאחת מאלה לאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(טו-יז) משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידו לי וכו' משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני חטים וכו'. משנה פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ג). \n", + "ומה שכתב וכן אם תבעו אותם רבים להעיד להם וכו'. משנה לענין פקדון בפרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:) ויש ללמוד משם לשבועת העדות: \n\n" + ], + [ + "הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות וכו'. מימרא דאביי בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ה:): \n", + "ודע דסוגיא דגמרא הכי איתא איתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק רב אמר חייב ושמואל אמר פטור רב אמר חייב (הואיל) ואיתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור (הואיל) וליתיה בלהבא וכו' אמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה בכלל שאיני יודע לך עדות וכו' בשלמא לשמואל דאמר מילתא דליתיה בלהבא לא מיחייב עליה לשעבר להכי אפקה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי אלא לרב למאי הלכתא אפקה רחמנא (לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי) אמרוה רבנן קמיה דאביי לאחיובי עליה תרתי אמר להו (לאיחיובי) תרתי לא מציתו אמריתו דתניא לאחת מאלה לאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ולאביי למאי הלכתא אפקיה רחמנא לכדתניא בכולן נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג אמרו ליה רבנן לאביי אימא במזיד מיחייב חדא בשוגג מיחייב תרתי אמר להו לאו היינו דאמרי (לכו) לאחת (משום) אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו (משום) שתים ואי במזיד מי איכא תרתי רבא אמר משום דהוה דבר שבכלל ויצא לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חדושו בלבד מכלל דאביי סבר איתא לשבועה בעולם והא אמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך עדות הדר ביה אביי מההיא ואבעית אימא חדא מינייהו רב פפא אמרה ע\"כ בגמרא. ורבינו כתב לעיל בסמוך כל מקום שאמרנו פטור משבועת העדות אבל חייב בשבועת ביטוי וכו' אבל המחוייב בשבועת העדות אף על פי שהוא נשבע על שקר ואף על פי שהוא מזיד אינו חייב משום שבועת ביטוי אלא משום שבועת העדות בלבד שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי וכו' שנאמר לאחת מהנה והרי זה כדברי אביי דאמר להו לרבנן. ואם כן יש לתמוה היאך כתב כאן הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות וכו' הרי זה פטור וכו' מפני ששבועת ביטוי אינו אלא בדבר שיש בו לאו והן וכו' והיינו אידך מימרא דאביי דאמר מודה רב באומר לחבירו שאני יודע לך עדות שהוא פטור ומאחר שבגמרא הקשו מזו לזו והוצרכו לומר הדר ביה אביי מההיא או דחדא מינייהו רב פפא אמרה נמצא רבינו כמזכי שטרא לבי תרי. וי\"ל דרבינו מפרש דכי מקשינן והא אמר אביי שבועה שאני יודע לך עדות דפטור לא מקשה אלא למאי דהוה ס\"ד אי לא אתא קרא אבל השתא דאתא קרא דמשום אחת אתה מחייבו ולא משום שתים שפיר איתא לאידך דאמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות דפטור וכך פירש הרי\"ף סוגיא זו כפי מה שפירשו בו הרז\"ה והר\"ן וא\"כ שפיר עביד רבינו שפסקן לשתיהן: \n\n" + ], + [ + "דבר ברור הוא כו' שהעיד לו והוא לא העיד וכו'. שם העדתי ולא העדתי מחלו' דלשמואל פטור משום דליתיה בלהבא ולרב חייב והלכתא כוותיה באיסורי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "היו עדיו או אחד מהם פסול וכו'. בר״פ שבועת העדות (שבועות דף ל') תנן דאינה נוהגת אלא בראויים להעיד ובגמ' (דף ל״א) לאפוקי מאי אמר רב פפא לאפוקי מלך ורב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא מ״ד משחק בקוביא כל שכן מלך ומ״ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזא חזי ורבנן הוא דפסלוהו ופסק רבינו כרב אחא בר יעקב משום דבתרא הוא. \n", + "ומ\"ש או שהיו עד מפי עד וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. הכל משנה שם (דף ל\"ה): \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "היה עד אחד וכפר וכו'. שם (דף ל\"א:) במשנה כפרו זה אחר זה הראשון חייב והשני פטור ופירש\"י השני פטור שכיון שכפר הראשון שוב אין עד יחידי ראוי להעיד ובגמ' (דף ל\"ב) מתניתין דלא כי האי תנא דתניא משביע עד אחד פטור ור' אלעזר בר ר\"ש מחייב ופירש\"י דלא כי האי תנא דלא כר' אלעזר בר\"ש: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(ו-יב) תבע את שני עדיו וכו'. זה פשוט. \n", + "ומ״ש תבע עדי קינוי או עדי סתירה וכו' עד שהמשביע עדי קרקע פטורים כמו שביארנו, הכל בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ב:) \n\n" + ], + [ + "השביע עדיו בבית דין וכו' עד לא היתה עדותו מחייבת ממון. משנה (דף ל\"א:) וגמרא שם (דף ל\"ב): \n\n" + ], + [ + "הודה אחד וכפר אחד וכו'. משנה שם כפר אחד והודה אחד הכופר חייב וכתב רבינו דהוא הדין להודה אחד וכפר אחד, ופשוט הוא שמאחר שהעד האחד הודה נמצא זה שכפר מפסידו ממון בכפירתו: \n", + "כפרו שניהם כאחד וקדם והודה בתוך כדי דיבור וכו'. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "השביע שתי כתי עדים וכו' עד חייבים בשבועת העדות. משנה וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "התובע את העדים להעיד לו וכפרו וכו' עד שחוץ לבית דין. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א שענו אמן וכו': כתב הראב\"ד א\"א הא לא כרבי מאיר ולא כרבנן וכו' ורבנן סברי אפילו מפי אחרים כיון דכפר חייב עכ\"ל. וכבר כתבתי בזה בפרק ט': \n\n" + ], + [ + "השביען בבית דין וכפרו וחזר והשביען וכו'. משנה פ' שבועת העדות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כשם ששבועת שוא וכו' כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין וכו': \n\n" + ], + [ + "וכל המשתף דבר אחר וכו'. פרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ג): \n\n" + ], + [ + "ומותר לאדם להשבע על המצוה וכו'. פ\"ק דנדרים (דף ח'): \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) שבועה זו שמשביעים הדיינים וכו' מי שטענו חבירו מטלטלין והודה במקצתן וכו'. משנה פרק שבועת הדיינין (שבועות דף ל\"ח:) ובפרק ב' דכתובות ופרק הגוזל קמא ובפירקא קמא דמציעא ובכמה דוכתי. \n", + "ומה שכתב ועד אחד מעיד עליו ומכחישו, בכמה דוכתי מהם. \n", + "ומה שכתב וכן שומר שטוען שאבד וכו'. מפורש בתורה: \n\n" + ], + [], + [ + "ויש שם שבועה אחרת וכו'. בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מ':): \n\n" + ], + [ + "ושבועת הדיינים בין שהיתה של תורה וכו' אוחז ס״ת בזרועו. בריש פרק שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ח:) צריך לאתפוסי חפצא בידיה: \n", + "ומ\"ש ונשבע בשם או בכינוי. שם וכדרבנן: \n", + "ומ״ש בשבועה או באלה. בס״פ שבועת העדות (שבועות דף ל״ו): \n", + "ומ״ש מפיו או מפי הדיינין. נלמד מדתנן בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:) שאם השביעו התובע וענה אחריו אמן חייב. \n", + "ומ״ש והורו רבותי שאין משביעין הדיינין אלא בלה״ק. בר״פ שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ח ל״ט) אמרינן דשבועת הדיינין נאמרת בכל לשון שהוא מבין וא״כ יש לתמוה על הוראת רבותיו ואפשר דלא מדינא קאמרי אלא משום דהוי כעולבנא דדייני אם ישביעוהו בלשון אחרת ומדלא אמרו רבותיו ושבועת הדיינין אינה אלא בלשון הקדש משמע דדוקא כשהם משביעים אותו מפיהם אבל אם הוא נשבע אין בכך כלום אבל לשון הורו קשה דמשמע דמדינא קאמרי ובפרק זה יתבאר דעת רבינו בזה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וכן אם אמר הרי הוא ארור וכו'. בסוף פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ו) ארור בו שבועה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יא-יב) הדיינים שהשביעו בלא נקיטת חפץ בידו וכו' עד ואינו צריך ליטול ספר תורה אלא תפילין בכפו חפץ הוא. שם (דף ל\"ח:): \n\n" + ], + [ + "אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינים וכו'. כן כתבו הרא\"ש והר\"ן בפרק שבועת הדיינין בשם הגאונים וכן כתב הרשב\"א: \n", + "כתב הראב\"ד אבל משביעין אותו בשם או בכינוי, א\"א שמעתי שתקנו הגאונים וכו'. ואין מזה השגה על רבינו שכתב דין הגמ' כמנהגו ועוד שאולי לא שמיע ליה תקנת הגאונים זו: \n\n" + ], + [ + "הדיינים שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכיר וכו'. כבר כתבתי דהכי איתא בריש פרק שבועת העדות ומשמע מדקדוק רבינו דהיינו בדיעבד ורבותיו נראה שסוברים שאין משביעין כלל אלא בלשון הקדש ואפילו בדיעבד. וכתב רבינו שאין לסמוך על הוראה זו מההיא דריש פרק שבועת הדיינין ויש לתמוה על רבותיו למה דחו אותה ואפשר לומר שאף הם לא אמרו אלא לכתחלה אבל בדיעבד מהניא וכדעת רבינו אבל לפי מה שנראה שמפרש רבינו בדבריהם קשיא. ואין לתמוה על רבינו מאחר שהוא סובר שאין לסמוך על הוראה זו למה כתב לעיל סתם בלי מחלוקת שי\"ל שסמך על מ\"ש כאן: \n", + "ואע\"פ שנהגו בכל בתי דינים וכו' צריך להודיע את הנשבע עד שיהא לשון השבועה. פשוט הוא שצריך הנשבע להכיר לשון השבועה: \n", + "ומ\"ש ששבועת הדיינין היא שבועת פקדון בעצמה: \n\n" + ], + [ + "כל מי שנתחייב שבועת הדיינין וכו'. בר״פ שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ח:) ת״ר שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה אומרים לו הוי יודע שכל העולם כלו נזדעזע וכו' עד אלא על דעתנו ועל דעת ב״ד ומדקתני האיום בשבועת הדיינין משמע דעל כל שבועת הדיינין נאמרה אפילו היא מדבריהם שגם היא נקראת שבועת הדיינין אבל שבועת היסת אינה בכלל האיום כמו שכתב רבינו בסוף דבריו מפני שכששנינו איום זה עדיין לא נתקנה שבועת היסת. והוציא רבינו מכלל האיום כשהוא נשבע בטענת ספק ונראה הטעם דמייתי לה על מתניתין דשבועת הדיינים וההיא ע״י טענה וכפירה היא. ומ״מ יש לתמוה שאין זה כדאי להוציא טענת ספק מאיום וגם על שבועת היסת יש לתמוה למה לא נאמר בה כעין דאורייתא תקון: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ועל מאי דקתני שאומרים סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, קאמר בגמרא (דף ל\"ט:) ההוא דמשבע ליה אמאי ומהדר משום דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ואמר מר שהשבועה חלה על שניהם ופירש\"י ששניהם נענשים בה שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן: \n\n" + ], + [], + [ + "דבר ברור וגלוי שכל הנשבע שבועת הדיינים וכו': ומ״ש ואינו לוקה ואע״פ שהוא מזיד. בר״פ שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו ל״ז) בעיא ולא איפשיטא ומספיקא לא לקי: \n", + "ומ״ש ונתחייב לשלם מה שעליו בתוספת חומש שהוא רביע הקרן. בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ״ד:): \n", + "ומ״ש רבינו ומביא קרבן אשם. יש לתמוה למה סתם רבינו הדברים דהא בר״פ שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ז) איבעיא להו הזיד בשבועת הפקדון ואתרו ביה מהו וכו' (קרבן מייתי ולא לקי) או דילמא וכו' מילקא לקי קרבן לא מייתי או דילמא הא והא עבידנא ולא איפשיטא ומספיקא לא מייתי קרבן דדילמא פטור וחולין בעזרה הוא ואין לומר דמייתי קרבן ומתנה אם אני פטור הרי הוא קרבן נדבה דא״כ לא ה״ל לרבינו למישתק: \n", + "כתב הראב\"ד אע\"פ שהוא מזיד וכו'. א\"א אחר שתיקנו הגאונים וכו'. ואין מזה השגה על רבינו שהוא ז\"ל כתב ע\"פ מה שהוא דין הגמרא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אע״פ שהנשבע לשוא או לשקר וכו' שנאמר לא ינקה ה' וכו'. בר״פ שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ט): \n", + "וכתב הראב״ד והרי אמרו על שבועת שוא וכו' עכ״ל. וי״ל שאע״פ שב״ד של מטה מלקין ומנקין אותו לאו נקיון גמור קאמר מדאפקיה בלשון לא ינקה דאל״כ הל״ל ינקו אותו דהוה משמע ינקו אותו לגמרי. ומ״ש והרי חייבי מיתות ב״ד מתודין ומתכפרים וכו' כבר כתב רבינו דשאני הכא דאיכא חילול השם ובפירוש אמרו בר״פ שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ט) שבכל העבירות נאמר בהם ונקה וכאן נאמר לא ינקה וכל עבירות שבתורה לא נאמר בהם לא ינקה והכתיב ונקה לא ינקה ההוא לכדר' אליעזר וכו' ונקה לשבים לא ינקה לשאינם שבים ופירש״י מנקה הוא לשבים וכאן אף לשבים לא ינקה בלא פרעון. ובספר הבתים כתב נראים דברי הרמב״ם שלא אמרו ב״ד מלקין אותו אלא להיותו כשר לעדות וכ״כ הרב רבי יונתן אבל מ״מ עון חילול השם שבו אינו מנוקה ובביאור אמרו חכמים שאפילו בתשובה אין מנקין להם עון השבועה שנאמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא את שמו הוא דאינו מנקה אבל מנקה הוא שאר חייבי לאוין ע״כ: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שנשבע בשמים ובארץ וכו'. בס״פ שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) תנן משביעני עליכם וכו' בשמים ובארץ הרי אלו פטורים ואמרינן בגמרא דאע״ג דאיכא למימר דבמי שהשמים והארץ שלו קאמר כיון דאיכא שמים וארץ בשמים וארץ קאמר. ומשמע לרבינו שאפילו אמר שנתכוון למי שהשמים והארץ שלו כיון דאינו במשמע דבריו אינו כלום: \n", + "כתב הראב\"ד אין זו שבועה א\"א ליחייב עליה קרבן ומלקות עכ\"ל. טעמו מדתנן הרי אלו פטורים משמע אבל איסורא איכא ואפשר לומר שזו כוונת רבינו אבל מדקתני סיפא מאיימין עליהם ומלמדים את העם וכו' משמע דס\"ל דאין כאן שבועה כלל וכפשט לישנא דרבא והא דקתני פטורים אגב דקתני באידך חייבים תנא בהא פטורים ולאו דוקא דאיסור נמי ליכא. \n", + "ומ\"ש וכן הנשבע בנביא מהנביאים או בכתב מכתבי הקדש וכו' משמע לרבינו שהם שוים לאומר בשמים ובארץ: \n", + "ומ\"ש ואע\"פ שאין אלו שבועות מאיימין עליהם ומלמדים את העם וכו'. נלמד ממה ששנינו בפ\"ב דנדרים גבי נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א באמת צריכים שאלה לחכם ועובר משום בל יחל עכ\"ל. וכבר כתבתי טעמו וטעם רבינו: \n\n" + ], + [ + "בד\"א בשאר כתבי הקדש אבל הנשבע בתורה וכו'. דין נשבע בתורה הכל מבואר בפ\"ב דנדרים ובאיבעית אימא בתרא וכ\"פ הרא\"ש ואף על גב דבגמרא בנודר בתורה איתמר משמע לרבינו דהוא הדין לנשבע מדאמרינן דעתיה אאזכרות שבה, ובתוספתא פרק שני תני לה לענין שבועה ובירו' מייתי לה לענין נדר ורבינו סבור דהא והא איתנהו ולפיכך כתבה גם בפ\"א מהל' נדרים וכן דעת הרא\"ש. והראב\"ד כתב אני תמיה על זה המחבר מה ראה לחלק וכו'. וי\"ל דרבינו סבר שאין לנו אלא מה שאמרו הנודר בתורה ואם כדברי הראב\"ד הל\"ל הנודר בתורה או בכתבי הקדש ומה שהביא מהירושלמי אינו קשה לרבינו כמו שכתבתי דהא והא איתנהו והתוספתא הויא תיובתיה דהראב\"ד: \n\n" + ], + [], + [ + "עבד שנשבע אין רבו צריך לכפותו וכו'. בפ\"ב דנזיר (דף ס\"ב): \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אם נשבע שיתענה וכו' אבל אם נדר בנזיר צריך שיאמר לו שתה עכ\"ל. הכי אמרינן בפרק בתרא דנזיר והתם מפרש טעמא דמפלגינן בין נזיר לשאר נדרים ואין כאן השגה על רבינו שהרי כתב רבינו בפרק שני מנזירות דין עבד שנדר בנזירות: \n\n" + ], + [ + "קטנים שנשבעו וכו'. (פרק חמישי דנדה) (דף מ\"ה): \n\n" + ], + [], + [ + "השומע הזכרת השם וכו'. בפרק קמא דנדרים (דף ז':) וכתב הר\"ן ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי לא שיהא בנדוי מאליו אלא ראוי להתנדות קאמר שהרי המזכיר עצמו צריך נידוי והיאך יהא חמור ממנו השומע ושותק. \n", + "ומ\"ש רבינו וצריך להתיר לו מיד. שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש במה דברים אמורים שהיה הנשבע הזה וכו' מזיד וכו'. פשוט בטעמו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מהשמות המיוחדים וכו'. ומ\"ש לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר וכו'. ירושלמי פרק כיצד מברכין: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שמותר להשאל על השבועה כו' ראוי להזהר בדבר ואין נזקקין להיתר אלא מפני דבר מצוה וכו'. \n", + "ומ\"ש וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל. כן יש ללמוד מעובדא דפרק השולח (גיטין דף ל\"ה) אותה אלמנה שהפקידו אצלה דינר והניחתו בכד הקמח. \n", + "ומה שכתב ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו, הכי משמע בפרק (המדיר) (כתובות דף ע\"ז) גבי עובדא דרבי יהושע בן לוי עם מלאך המות: \n", + "כתב הראב\"ד ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו, א\"א דוקא בשבועה וכשנשבע להרע לעצמו וכו'. ואפשר שגם זה דעת רבינו שהרי לא כתב כן אלא בשבועה וצריך טעם למה נשתנה נדר משבועה בזה: \n", + "סליקו הלכות שבועות בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..126f5e140898e974333f7e434b6e22ab3df74f93 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,669 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Oaths", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Oaths", + "text": [ + [ + [ + "ארבעה מיני שבועות הן וכו': שבועת ביטוי הוא שנאמר בתורה או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וכו': והיא נחלקת לארבעה חלקים וכו'. בריש שבועות וברפ\"ג (דף י\"ט) שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי: \n\n" + ], + [ + "ואין שבועת ביטוי נוהגת וכו'. כלומר שאם נשבע דבר שא\"א לו לעשותו אינה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא. \n", + "ומ\"ש בין להבא בין לשעבר וכו'. משנה בפ\"ג (דף כ\"ה) אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים ואחד דברים שיש בהם ממש ואחד דברים שאין בהם ממש כיצד אמר שבועה שאתן לאיש פלוני ושלא אתן שנתתי ושלא נתתי שאישן ושלא אישן שישנתי ושלא ישנתי שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק ושזרקתי ושלא זרקתי ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבא שנאמר להרע או להיטיב א\"ל ר\"ע א\"כ אין לי אלא דברים שיש בהם הרעה והטבה דברים שאין בהם הרעה והטבה מנין א\"ל מריבוי הכתוב א\"ל אם ריבה הכתוב לכך אף ריבה הכתוב לכך ופירש\"י מריבוי הכתוב לכל אשר יבטא וידוע דהלכה כר\"ע: \n", + "ויש לדקדק בדברי רבינו למה ביאר לשעבר קודם דכיון דלהבא מפורש בתורה ה\"ל לאקדומיה ותנא נמי אקדמיה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי ורבינו גופיה אקדמיה לעיל בסמוך. ועוד למה השמיט אישן ולא אישן המוזכר במשנה. ועוד למה כתב שדבר פלוני עם פלוני שאינו מוזכר במשנה. ועוד למה השמיט חלוקת שאתן לאיש פלוני ושלא אתן המוזכר במשנה. ועוד למה בלהבא השמיט חלוקת דבור פלוני עם פלוני. וי\"ל דמשום דבלשעבר פליג ר' ישמעאל אקדמיה ועוד דלשעבר אתיא מדרשא חביבא ליה ואקדמה ועוד דבלשעבר איכא ג' חלוקות ובלהבא ליכא אלא תרי. והשמיט אישן ולא אישן השנוי במשנה משום דבגמרא אמרי' אמתני' איני והא אר\"י האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר כלומר ואינה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא ומשני התם דאמר ג' הכא דלא אמר ג' ואם היה מזכיר רבינו כאן שאישן ושלא אישן היה צריך להאריך לכך השמיטו וכתב במקומו שדבר פלוני עם פלוני שהוא ג\"כ דבר שאין בו ממש והוא דבר של אחרים ומפני כך לא הוצרך לכתוב שאתן לאיש פלוני ושלא אתן וכן שלא אישן ג' ימים כתבו לקמן אצל שבועת שוא. והשמיט בלהבא חלוקת דיבר פלוני עם פלוני משום דשבועה דלהבא בדבר התלוי באחרים אינו חייב בשבועת ביטוי וכמ\"ש רבינו ברפ\"ה: \n\n" + ], + [ + "נשבע אחת מד' מחלוקות אלו וכו'. ועל זה וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר. ברפ\"ג דשבועות (דף כ':) רב דימי אר\"י מוקי לא תשבעו לאוכל ולא אוכל דהוי נשבע ומחליף ובל יחל לקונמות הוא דאתא ורבין א\"ר ירמיה א\"ר אבהו אר\"י מוקי (דף כ\"א) לא תשבעו לאכלתי ולא אכלתי שהוא נשבע להחליף ומוקי בל יחל לאוכל ולא אוכל. ורבינו שכתב שאכלתי ולא אכלתי ואוכל ולא אוכל ארבעתם משום לא תשבעו ולא הזכיר בל יחל אלא על הקונמות בפירוש וזה דלא כרב דימי ודלא כרבין יש לתמוה עליו: \n", + "וצ\"ל שרבינו מפרש שאע\"פ שרב דימי כי מוקי לאו דלא יחל לקונמות היינו לומר דלא עבר עלייהו אלא משום לא יחל בלבד כי מוקי רבין אוכל ולא אוכל בבל יחל היינו לומר שעובר אף בבל יחל שא\"א לומר דעובר בבל יחל בלחוד קאמר שהרי שבועת ביטוי היא מפורשת בפשט הכתוב באוכל ולא אוכל וכתוב בה תשבע על שקר אלמא אוכל ולא אוכל לדברי הכל שקר הוא ופסק כרבין מפני שהוזכר בגמ' אחרון ובכ\"מ פסקינן כלישנא בתרא ועוד דסוגיין דעלמא כלישנא דרבין. ולפ\"ז אוכל ולא אוכל עובר גם בלא יחל. ומה שלא כתב רבינו כן לפי שאין דרכו למנות לאוין הרבה על מצוה אחת כפי שרשיו במנין המצות שבהתרבות הלאוין לא תתרבינה המצות ולכן הזכיר לשבועת שקר להבא הלאו המיוחד לה ולא בל יחל שהוא משותף לקונמות כל זה כתב הריב\"ש בתשובה. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם נשבע לשקר במזיד לוקה לא קאי אנשבע שיאכל ולא אכל שאין זה נשבע לשקר כיון שלא היתה שבועה לשקר משעת שבועה כמ\"ש רבינו בספ\"ד אלא דוקא על הנשבע שלא אכל והוא אכל או שאכל והוא לא אכל קאי שהרי היתה שבועת שקר מעת השבועה וכ\"ש נשבע שלא יאכל ואכל שהרי עושה מעשה גמור וכ\"כ מהר\"י קולון בשורש קל\"ד: \n\n" + ], + [ + "שבועת שוא נחלקת וכו'. משנה שם (דף כ\"ט) כתוב בהשגות שנשבע בדבר הידוע לג' שאינו כן כמו שנשבע עכ\"ל. ואין כאן שום השגה שהרי נזכר זה בדברי רבינו ספ\"ה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש השניה שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם שהוא כן. ירוש' שם והשלים רבינו ביאור דבר זה ספ\"ה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב שלישית שנשבע לבטל את המצוה וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רביעית שנשבע על דבר שאין כח בו לעשות כגון שנשבע שלא יישן ג' ימים וכו'. מימרא דר\"י פ\"ג דשבועות (דף כ\"ה). \n", + "ומ\"ש או שנשבע שלא יטעום כלום שבעת ימים רצופים וכו': כל הנשבע שבועת שוא מד' שבועות אלו וכו'. בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ז) תנן אשבועות שוא חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור: \n\n" + ], + [ + "שבועת הפקדון כיצד וכו'. בספרא פ' ויקרא וכחש בה וכו' עונש שמענו אזהרה מנין ת\"ל לא תכחשו. \n", + "ומ\"ש ואין לוקין על לאו זה, הטעם מפני שאין בו מעשה. \n", + "ומ\"ש ואם נשבע לו על שקר וכו' על זה נאמר לא תשקרו איש בעמיתו וכו', בספרא לא תשקרו מה ת\"ל לפי שנאמר ונשבע על שקר שמענו עונש אזהרה מנין ת\"ל ולא תשקרו: \n\n" + ], + [ + "ומה הוא חייב על שבועת הפקדון ששקר בה וכו'. מפורש בפ' ויקרא. \n", + "ומ\"ש בין שהיה מזיד בין שהיה שוגג, משנה פ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף פ\"א שהוא ט'). \n", + "ומה שאמר שנאמר וכחש בעמיתו וכו' ולא נאמר בו ונעלם ממנו שם אהא דתנן בשבועת העדות ושבועת הפקדון חייב על המזיד כשוגג שבועת העדות מנ\"ל דת\"ר בכולן נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג על שבועת הפקדון מנ\"ל יליף תחטא תחטא משבועת העדות. ויש לתמוה מה צריך לשבועת הפקדון ללמוד משבועת העדות תיפוק לי דלא כתיב ונעלם בשבועת הפקדון גופה. ונראה שרש\"י הרגיש זה ולפיכך כתב בכולן בכל המביאין קרבן עולה שבאותה פרשה כגון מטמא מקדש ושבועת ביטוי דכתיבי בהדי שבועת העדות עכ\"ל. כלומר דלא דייקינן מדלא כתיב בה ונעלם אלא בשבועת העדות דבאינך דכתיבי בהדה כתיב ונעלם הילכך לא ילפינן לשבועת הפקדון מדלא כתיב בה ונעלם מאחר דליכא אחריני בהדה דכתיב בה ונעלם הילכך צריכינן למילף לה משבועת העדות, ורבינו נראה שהיה גורס שבועת העדות ושבועת הפקדון מנ\"ל דתנו רבנן בכולם נאמר ונעלם וכו' דשפיר ילפינן לשבועת הפקדון מדלא כתיב בה ונעלם: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש והוא שיזיד בפקדון וכו'. משנה ר״פ שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ז) וחייב על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואינו חייב על שגגתה x (גרידתא). ופירש״י זדון השבועה שזכור על הפקדון ויודע שמתחייב על כפירתו קרבן. ועל שגגתה עם זדון הפקדון ששגג בקרבן והזיד בפקדון דיודע דהזיד בפקדון וכפר אבל אינו יודע אם חייב עליו קרבן. ואינו חייב על שגגתה גרידתא אם סבור לישבע באמת משום דאנוס הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "שבועת העדות כיצד וכו'. משנה בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א:). \n", + "ומ\"ש וחייבים על שבועה זו קרבן עולה ויורד. בפרשת ויקרא. \n", + "ומ\"ש בין שהיו מזידין וכו' עד לחייב על הזדון כשגגה. משנה וגמרא בפרק ארבעה מחוסרי כפרה: \n\n" + ], + [ + "כיצד שגגת שבועת העדות וכו'. משנה פ' שבועת העדות (שבועות דף ל') וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון העדות ואינם חייבים על שגגתה. ופירש״י ואין חייבים על שגגתה אם שוגגים הם לגמרי כסבורים שאין יודעים לו עדות ואח״כ נזכרו שהרי אנוסים הם לא קרינן בהו נשבעים לשקר. ובגמ' (דף ל״א) וחייבים על זדון שבועה מנא ה״מ דת״ר בכולם נאמר ונעלם וכאן לא נאמר בה ונעלם לחייב על המזיד כשוגג ועל שגגתה עם זדון העדות ה״ד שגגתה עם זדון העדות א״ר יהודה אמר רב באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן אם לא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד הנשבע אחד מד' מיני שבועות אלו וכו'. בספ״ג דשבועות (דף כ״ט:) תנן דאחד שבועת שוא ואחד שבועת ביטוי אם הוא מושבע מפי אחרים חייב והכי תנן בר״פ שבועת העדות (שבועות דף ל') לענין שבועת העדות ובר״פ שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו) לענין שבועת הפקדון. \n", + "ומ\"ש וענה אמן, בספ\"ג דשבועות (דף כ\"ט) אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי דכתיב ואמרה האשה אמן אמן כלומר ואם לא ענה אמן אע\"ג ששתק כשהשביעו אינו כלום. וכתב רבינו ברפ\"ב דנדרים דאמן לאו דוקא דהוא הדין לדבר שעניינו כענין אמן שהוא קבלת דברים: \n", + "ומ\"ש אפי' השביעו עכו\"ם או קטן, עכו\"ם נלמד ממשה וצדקיהו ליתרו ונבוכדנאצר וקטן לא גרע מעכו\"ם. \n", + "ומ\"ש ואחד העונה אמן או דבר שעניינו כענין אמן וכו'. דבר פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "אחד הנשבע וכו'. משנה וגמ' בס״פ שבועת העדות (שבועות דף ל״ה): \n", + "ומ\"ש וכן אלה וארור הרי הן שבועה. ברייתות שם (דף ל\"ו). \n", + "ומ\"ש והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מהכינויים, נלמד מדגרסינן בס\"פ שבועת העדות א\"ר אבהו מנין לאלה שהיא שבועה שנאמר ויבא אותו באלה וכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן האומר שבועה בה' או במי ששמו וכו'. דעת רבינו דבכל שבועה בעינן שם או כינוי להתחייב מלקות או קרבן, והר\"ן בפרק שבועת העדות דקדק כן מדברי רש\"י וכתב שם הר\"ן דטעמא דמילתא משום דעיקר שבועה כי כתיב בשם כתיב דכתיב לא תשבעו בשמי לשקר אי נמי לא תשא את שם ה' אלהיך אלא דרבנן סברי דהוא הדין לכינוי כדכתיב וחללת את שם אלהיך אבל בלא שם ובלא כינוי אין לנו [לא] למלקות ולא לקרבן ומיהו איסורא מיהא איכא (אפילו בלא שם ובלא כינוי) והכי מוכח מדאמרינן לקמן דלאו לאו והן הן שבועה וההיא ודאי בלא הזכרת השם היא דאי בשהזכיר השם למה לי לאו לאו והא אמרינן בפ\"ד דנדרים מארי כולא לא אכילנא ואמרינן בפ' אין מעמידין לאלהי ישראל לא מגלינא אלא ודאי כל שהזכיר שבועה או לשון אחר שהוא מועיל בשבועה לא בעינן שם ולא כינוי לענין איסורא (אבל למלקות ולקרבן בעינן שם או כינוי וזה דעת הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ב מהלכות שבועות) ותמהני כיון דקראי בשבועות בשם או בכינוי משתמעי בלא שם ובלא כינוי אפילו איסורא מנ\"ל. ואפשר שמדברי קבלה למדנו דהא אמרינן לקמן דארור בו שבועה ומפקינן לה מדכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב אע\"פ שלא אמר לא שם ולא כינוי ואם בארור אמרינן מפני שהוא לשון שבועה כ\"ש בשבועה עצמה עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לא נתחוור אצלי דבר זה וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "ולא השבועה בלבד אלא כל כינוי שבועה כשבועה וכו'. משנה בריש נדרים: \n", + "ומ\"ש שבותה או שקוקה. משנה בספ\"ק דנדרים (דף י'): \n", + "ומ\"ש מוהא. ברייתא שם אלא דבנוסחי דידן כתוב מוהי ופי' הרא\"ש מוהי דומה לאומי. ומבואר בדברי רבינו כאן ובפ' א' מנזירות שלא נאמרו כינויים אלא כשאנשי אותו המקום קורין כן לשבועה או לנזירות הא לאו הכי לאו כלום הוא: \n\n" + ], + [ + "וכן האומר לאו לאו הן הן וכו'. בס״פ שבועת העדות (שבועות דף ל״ו): \n", + "ומ\"ש והזכיר שם או כינוי וכו'. נתבאר בסמוך. ואם תאמר אם הזכיר שם מאי איריא דאמר תרי זימני לאו או הן בחד זימנא סגי יש לומר דאי אמר ביי' שלא אעשה או שאעשה פשיטא דבחד זימנא סגי אבל הב\"ע בשלא הזכיר השם בדרך שבועה אלא שלא בדרך שבועה מאחר שהזכירו סמוך ללאו לאו או להן הן הוי כנשבע. וזה מבואר בלשון רבינו דגבי אומר לאו לאו כתב דרך שבועה וגבי שם לא אמר דרך שבועה אלא כתב והזכיר שם או כינוי: \n", + "וכן ימין שבועה ושמאל שבועה וכו'. ברייתא בריש נזיר (דף ג'): \n", + "וכן האומר מבטא וכו'. ברייתא פרק ג' דשבועות (דף כ'). \n", + "ומ\"ש אמר איסר וכו', שם איסריה דאיסר וכו' הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה כלומר שאמר אעשה או לא אעשה שהוא איסור גברא. \n", + "ומ\"ש שצריך שיזכיר שם או כינוי נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [], + [ + "שמע חבירו נשבע ואמר ואני כמותך וכו'. בריש פרק ג' דשבועות (דף כ') פלוגתא דאביי ורבא וידוע דהלכה כרבא דאמר מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ומשמע לרבינו דמדלא אמר מותר דאיסורא מיהא איכא וכ\"כ הרא\"ש בשם הר\"י ן' מיגאש ובשם הראב\"ד ודלא כהרי\"ף והרמב\"ן שסוברים דאפי' איסורא ליכא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(י-יב) מי שנתכוון לשבועה וכו' וכן אם גמר בלבו וכו'. בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ו ע\"ב) אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ומייתי התם ברייתא ומתרץ לה בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים והכי תנן בפ\"ג דתרומות (משנה ח'): \n", + "ומה שכתב רבינו אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום וכו'. מתוספתא דטהרות פרק ששי נאמן על ידי עצמו כיצד אמרו לו נדרת ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו. נדרת ואמר להם לא נדרתי ומשהגיעוהו אמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו. ומצאתי כתוב דאיתא בתורת כהנים כיוצא בו אמר רבי מאיר אמרו לו נזיר אתה ואמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו. ופירש הראב\"ד וז\"ל תנאי היה בלבי כלומר ונשאלתי לחכם והתירני על ידי אותו תנאי כדאמרינן בענין שאלת חכם אדעתא דהכי מי נדרת ואמר איהו לא ושרי ליה דאילו שלא על פי חכם מה יועיל לו התנאי שבלבו הלא דברים שבלב אינם דברים עכ\"ל. מכל מקום דברי רבינו מבוארים כדברי התוספתא שכתבתי. ונ\"ל שאין אנו צריכים לידחק במה שנדחק הראב\"ד דפשטה לאו בשאלת חכם מיירי אלא ה\"ק תנאי היה בלבי והוצאתי בשפתי בלחש: \n\n" + ], + [], + [ + "גמר בלבו שלא לאכול פת חטים וכו'. ברייתא פ\"ג דשבועות (כ\"ו): \n\n" + ], + [ + "מי שנשבע ואמר שבועה שלא אוכל היום וכו'. דברים של טעם הם והם נלמדים ממה שאמרו לא על דעתך אנו משביעים אותך: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(יז-יט) מי שנשבע והיה פיו ולבו שוים וכו'. טעמו משום דאמרינן בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ״ט) ופ' בתרא דנדרים (דף פ״ז) בכל התורה כולה תוך כ״ד כדיבור דמי בר ממגדף ועובד כו״ם ומקדש ומגרש: \n", + "ומ״ש שתוך כ״ד הוי כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי. פ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ב) אמרינן דתוך כ״ד הוי כדי שאלת תלמיד לרב ואיכא דאמרי כדי שאלת הרב לתלמיד ובפ' מרובה (ב״ק ע״ג:) אמרינן גבי פלוגתא דר״מ ור' יוסי תרי תוך כ״ד הוו חד כדי שאלת תלמיד לרב וחד כדי שאלת הרב לתלמיד כי לית ליה לר' יוסי כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי ומרי דנפיש כדי שאלת הרב לתלמיד שלום עליך אית ליה וידוע דהלכה כר״י לגבי ר״מ. ואע״ג דבפ״ק דמכות (דף ו') א״ל רב אחא מדפתי לרבינא מכדי תוך כ״ד היכי דמי כדי שאלת תלמיד לרב מאה טובא הוי לאו למימרא דהכי ס״ל אלא היינו לומר דאפי' למאן דאמר דהוי כדי שאלת תלמיד לרב קשיא אבל לפום קושטא דמילתא הלכה כר״י כדכתיבנא: \n", + "ומ\"ש דחזרה בלבו אינו כלום. היינו מדקי\"ל דדברים שבלב אינם דברים וגבי שבועה גופה אמרינן גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו: \n", + "ועל מה שכתב רבינו שאם א\"ל חזור בך או מותר לך וכו' הרי זה מותר: כתב הראב\"ד א\"א דבר זה אינו מחוור שאין אחרים מוזקקין לנדרו וכו'. ואיני יודע למה כתב שאינו מחוור שהרי לא מפני דברי האחרים הוא מתיר אלא מפני שכיון שקבל דבריהם הוי כאילו דבריהם הם דבריו וכיון שדבריהם תוך כדי דיבור נדרו וחזרתו היא תוך כדי דיבור דבריהם הוי כאילו דברי חזרתו הם תוך כדי דיבור נדרו, ואפשר שקבל מהם תוך כדי דיבור דקאמר רבינו היינו תוך כדי דיבור נדרו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "(א-ד) כל הנשבע שבועה וכו'. בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ו) ת\"ר האדם בשבועה פרט לאנוס. \n", + "ומ\"ש ואחד הנשבע מתחלתו באונס כמו שביארנו. בפ\"א. \n", + "ומ\"ש או שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו. בפ\"ג דנדרים (דף כ\"ז) תנן נדרי אונסין (כיצד) הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו או שעיכבו נהר. \n", + "ומ\"ש או שהשביעו אנס לפיכך נשבעין לחרמין וכו'. בפ\"ג דנדרים (דף כ\"ז:) תנן נודרים להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא (של) תרומה אע\"פ שאינן (של) תרומה שהן של בית המלך אע\"פ שאינן של בית המלך ואמרינן שם בגמ' שדין שבועות כדין נדרים. \n", + "ומ\"ש באי זה מוכס אמרו וכו' עד שלא יאכל היום. שם (דף כ\"ח) ומסיים בה ואע\"ג דסבירא לן דברים שבלב אינם דברים לגבי אונסים שאני: \n\n" + ], + [ + "וכן שבועת הבאי ושל שגגות פטור עליהם. בפ\"ג דנדרים (דף כ':) דנדרי הבאי ונדרי שגגות התירו חכמים ובגמ' (דף כ\"ה:) תנא כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרות וה\"נ אמרינן גבי נדרי הבאי (דף כ\"ד:) תנא כשם שנדרי הבאי מותרים כך שבועות הבאי מותרות כך גירסת הר\"ן והיא גירסת רבינו ודלא כספרים דגרסי שבועות הבאי אסורות. \n", + "ומ\"ש כיצד כגון שראה חיילות ונשבע שראיתי חיל פלוני המלך והם כיוצאי מצרים. שם במשנה: \n", + "ודע שבפ' הנזכר תנן דנדרי זירוזין מותרין ולא כתבו רבינו לענין שבועות מפני שלא אמרו בגמ' כשם שנדרי זירוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרות ודלא כדברי הר\"ן שם והרשב\"א בתשובה שכתבו דשבועות זירוזין נמי שרו ואע\"ג דהכי איתא בירושלמי סובר רבינו דגמ' דידן פליגא ונקטינן כוותיה: \n", + "כתב הראב\"ד וכן שבועת הבאי ושל שגגות פטור עליהם, א\"א לא הוצרכו חכמים לומר שהוא פטור מקרבן וכו'. וי\"ל שרבינו סובר שהוצרכו לומר שפטור מקרבן דאי לאו דאמור רבנן דפטור מהי תיתי כן לפוטרו, ומה שרצה להכריע ממ\"ש כשם שנדרי שגגות מותרים וכו' כך שבועות שגגות וכו' מותרים י\"ל דאה\"נ דהל\"ל כך שבועות שגגות פטורים אלא דאיידי דנקט גבי נדרים מותרים דלא שייך למימר בהו פטורים דהא לית בהו קרבן נקט נמי גבי שבועות מותרים. ועי\"ל דודאי גם שבועות שגגות והבאי מותרים וא\"כ לא היו צריכים לומר דפטורים מקרבן וכדברי הראב\"ד דכיון דמותרים מהיכא תיסק אדעתין לחייבם קרבן אלא משום דבפרקים הקודמים ובפרק זה קא עסיק ואתי בחיובי קרבן ומלקות ופיטורם נקט פטורים: \n", + "ומ\"ש עוד הראב\"ד שבועות שוגגים שמותרים כגון שאמר לאשתו וכו' ושבועות הבאי שהן מותרות כיצד וכו', הוצרך לכתוב כן כי היכי דלא תיקשי היכי משכחת לה דשבועות שגגות והבאי מותרות לכתחלה: \n\n" + ], + [ + "שבועה של שגגות כיצד וכו'. כמו שביארנו בס\"פ ראשון. \n", + "ומ\"ש ואם שבועת שוא היא וכו'. ומ\"ש ואם שבועת שקר היא כגון שנשבע שלא אכל ונזכר שאכל וכו' עד ושלא הכתה. משנה פ\"ג דנדרים (דף כ\"ה:) גבי נדרי שגגות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש א\"כ אי זו היא שגגת ביטוי שחייבים עליה קרבן וכו'. בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ו.) בעא מיניה רבא מר\"נ אי זו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא א\"ל באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן או לאו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכיצד היא השגגה וכו'. שם ונעלם ממנו שנתעלמה ממנו שבועה יכול שנתעלם ממנו חפץ ת\"ל בשבועה ונעלם על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ מחכו עלה במערבא בשלמא שבועה משכחת לה בלא חפץ כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים וכסבור שאוכל קאמר דשבועתיה אינשי חפצא דכיר אלא חפץ בלא שבועה היכי דמי כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים וכסבור של שעורים קאמר דשבועתיה דכיר ליה חפצא אינשי כיון דחפצא אינשי להו היינו העלם שבועה אלא א\"ר אלעזר דא ודא אחת היא ופירש\"י אחת היא אי אתה מוצא העלם חפץ בלא העלם שבועה וזו אינה משנה. מתקיף לה רב יוסף אלמא חפץ בלא שבועה לא משכחת לה והא משכחת לה כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים ועלתה בידו של חטים וכסבור שעורים היא ואכלה דשבועתיה דכיר ליה חפצא הוא דלא ידע ליה א\"ל אביי כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי דתפיס בידיה העלם שבועה הוא וכו' ורב יוסף אמר לך כיון דכי ידע ליה דחטים הוא פריש מיניה העלם חפץ הוא בעא מיניה רבא מר\"נ העלם זה וזה בידו מהו א\"ל הרי העלם שבועה בידו וחייב אדרבה הרי העלם חפץ בידו ופטור ואסיקנא אלא ל\"ש ופירש\"י ל\"ש ופטור: \n", + "והשתא יש לתמוה על רבינו שכתב שאם נשבע שלא יאכל פת חטים ואכל פת חטים על דעת שהוא פת שעורים ה\"ז אנוס ופטור שהרי לא נעלמה ממנו שבועה ולא נעלם ממנו אלא חפץ שנשבע עליו דהא דלא כמאן דאי ר\"א הא אמר דא ודא אחת היא ורבינו מחלק ביניהם ואי רב יוסף דאמר דהאי הוי העלם חפצא אביי דבתרא הוא פליג עליה ואמר דהאי נמי הוי העלם שבועה, ועוד דאי רב יוסף הא איהו פטר ליה מדכתיב בשבועה ונעלם לאפוקי נעלם ממנו חפץ ורבינו פטר ליה מפני שהוא אנוס, ועוד דאי מטעם אנוס גם בהעלם ה\"ל למפטריה דהא אנוס הוא דאילו היה נזכר לשבועה לא היה אוכל. ועוד למה בבעיא זה וזה בידו דאסיקנא אלא ל\"ש פירשו ופטור טפי הוה עדיף להו לפרושי אלא לא שנא וחייב דספיקא דאורייתא הוא ולחומרא. ועוד למה בנעלם ממנו החפץ כתב הרי זה אנוס ובנעלמו ממנו זה וזה כתב הרי זה כאנוס. ונראה לי שרבינו סובר דלא קיימא לן כרבי אלעזר שדוחה ברייתא זו ואומר שאינה משנה דכיון דמשכח לה רב יוסף פתרי דתהוי משנה לא דחינן לה ותו דמקרא קא דרשא בשבועה ונעלם ואע\"ג דאביי דבתרא הוא נמי דחי לה לא חיישינן ליה דכיון דאיפליג עם רב יוסף רביה פנים בפנים כל כהאי גוונא אין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דמשמע דסתם גמרא סבר כרב יוסף דאמר ורב יוסף אמר לך ומדמהדר לתרוצי מילתיה דרב יוסף משמע דס\"ל לגמרא כוותיה, ועוד דמדבעא רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו ופשט ליה רב נחמן ורב אשי ורבינא שקלי וטרו בפשיטותא אלמא כלהו ס\"ל כרב יוסף דאילו לרבי אלעזר ולאביי אין כאן בעיא, ומשמע לרבינו דמדינא ה\"ל למיפטר בין בהעלם שבועה בין בהעלם חפץ דשניהם אנוסים הם ואנוס פטור מדכתיב האדם בשבועה אלא דאתא קרא וחייב בהעלם שבועה דכתיב בשבועה ונעלם וממילא שמעינן שלא בא הכתוב לחדש חיוב אלא בהעלם שבועה אבל העלם חפץ כדקאי קאי ומש\"ה בהעלם זה וזה בידו דכל שאין אנו מוצאים ייתור לחייבו ממילא מיפטר מהאדם בשבועה, ודקדק רבינו לכתוב בו כאנוס משום דבהעלם שבועה אע\"פ שהוא אנוס התורה עשאתו כאילו אינו אנוס ומש\"ה בהעלם זה וזה בידו לא שייך למימר הרי זה אנוס אלא הרי זה כאנוס: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "נשבע על ככר שלא יאכלנו וכו'. שם (דף כ\"ו:) בעא מיניה רבינא מרבא נשבע על הככר וכו' מצטער (עליה) ואכלה בשגגת שבועה מאי א\"ל תנינא שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו ופירש\"י מצטער ברעב ואי נמי לא נעלמה ממנו היה אוכלה ואכלה בשוגג בהעלם שבועה לא שב מידיעתו וכו' והאי נמי לא שב מידיעתו הוא. ורבינו לא נתחוור בפירוש זה משום דא\"כ מאן לימא לן שאינו שב מידיעתו דלמא אם לא נעלמה ממנו אע\"פ שהיה מצטער לא היה אוכלה כמו [שבדבר] שאנו מוזהרים שאע\"פ שנצטער לא נעבור על המצוה ולפיכך פירש והוא שוגג שהרי דימה שמותר לו לאוכלו מפני הצער כלומר שמה שדימה שמותר לו לאכלה מפני הצער לזה קרא שגגת שבועה: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א ונצטער עליו ואכלו וכו'. הרכיב פירוש רש\"י עם פירוש רבינו ופירש פטור דשגגת שבועה היינו ששכח שבועתו ומה שאינו שב מידיעתו היינו מפני שדימה שמותר לו לאכלה מפני הצער: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שנשבע שלא יאכל היום כלום וכו'. ברפ\"ג דשבועות (דף י\"ט:) במשנה פלוגתא בשבועה שלא אוכל ואכל כל שהו ופסק כחכמים. ומשמע לרבינו דה\"ה לשלא אוכל כלום. \n", + "ומ\"ש והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות, כלומר שאע\"פ שאין חייבים עליו לא מלקות ולא קרבן מכל מקום אסור הוא מן התורה כר\"י בפ' בתרא דיומא: \n", + "ומ\"ש ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה וכו'. שם (דף כ\"ב) אמר רבא מחלוקת בסתם אבל במפרש דברי הכל בכל שהו מ\"ט מפרש נמי כבריה דמי ופירש\"י לעיל (דף כ\"א:) מפרש שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב וכו' מפרש דשבועה כבריה בשאר איסורין דמי בריה טעמא מאי משום דחשיבא מפרש נמי איהו אחשביה ואסריה עליה עכ\"ל. ורבינו סובר מפרש היינו שלא אוכל דבר זה משום דאחשביה: \n\n" + ], + [ + "נשבע שלא יטעום כלום וכו'. מימרא שם (דף כ\"ב): \n\n" + ], + [ + "מי שנשבע שלא יאכל היום ושתה חייב שהשתיה וכו'. גם זה שם מימרא דשמואל: \n", + "ומ\"ש לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא מלקות אחת וכו'. משנה שם, ולשון לפיכך אינו מכוון: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נשבע שלא ישתה היום ה\"ז מותר לאכול וכו'. שם בגמ': \n\n" + ], + [ + "שבועה שלא אוכל היום ואכל מינים הרבה וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ואפי' אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת, כן יש ללמוד ממה ששנינו שם שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין חייב על כל אחת ואחת ואסיקנא בגמ' (דף ג':) דטעמא משום דאמר פת פת למה לי ש\"מ לחלק משמע דבבשר ופת דלא שייך למימר הכי אינו חייב אלא אחת. וכתב רבינו דכולן מצטרפין לכזית וכן בדין דה\"ל כאילו הוא מין אחד של איסור והכי אמרינן בגמ' (דף כ\"ג:) בההוא פירקא גבי תן לי חטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת וכו' אר\"י אפי' פרוטה מכולן מצטרפת: \n\n" + ], + [ + "שבועה שלא אוכל ושלא אשתה וכו'. משנה שם (דף כ\"ב:): \n", + "ומ\"ש הואיל ופרט ואמר ושלא אשתה גילה דעתו שלא כלל השתיה בכלל האכילה וכו'. שם בגמרא (דף כ\"ג): \n\n" + ], + [ + "וכן האומר שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים וכו'. משנה וגמ' שם: \n\n" + ], + [ + "היה חבירו מסרהב בו וכו'. שם (דף כ\"ג:) בגמ' ובאוקימתא דרב אחא בריה דרב איקא דאוקימתא רויחא היא. \n", + "ומ\"ש לפיכך אין מצטרפין זע\"ז וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "שבועה שלא אוכל ככר זו וכו'. שם (דף כ\"ז:) אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה ופירש\"י אוכלנה משמע כולה אבל לא אוכל אסר עצמו בכדי אכילה עכ\"ל. ורבינו משמע ליה דדוקא שלא אוכלנה משמע כולה אבל שלא יאכל אותה הוי כמו אומר שלא אוכל ככר זו. והראב\"ד חולק בדבר וסובר דהוי כמו שלא אוכלנה. וזהו שכתב א\"א תמה אני מה בין שלא אוכל אותו לשלא אוכלנה וכו'. תחלה אומר שמה שחשד הראב\"ד לרבינו שטעם חילוק הדין מפני שיש חילוק בין לשון זכר ללשון נקבה תמה אני איך חשדו שאמר דבר שאין בו טעם. אבל טעם רבינו כתב בספר הבתים שהוא שאם אמר שלא אוכל אותו או שלא אוכל אותה הואיל והזכיר אכילה בפני עצמה בלא כינוי כשחזר ואמר אותו או אותה הרי הוא כאילו אמר האכילה שאסרתי עלי מאותו ככר ואכילה בכזית לפיכך אם אכל ממנה כזית חייב אבל כשאמר שלא אוכלנה הרי הוא כאילו הזכיר ופירש אכילה על כל הככר וכן דעת הרב ן' מיגאש ע\"כ. ודומה לזה חילק ה\"ה פכ\"א ממכירה בשם המפרשים וכ\"כ הריטב\"א וז\"ל שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב פירוש דהכי משמע שלא אוכל שיעור אכילה מככר זו ולא נקט ככר זו אלא למישרי נפשיה באחריני עכ\"ל: \n", + "אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת. משנה שם (דף כ\"ז): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וחזר ונשבע שלא יאכל כלום או שלא יאכל ככר זו וכו'. שם בגמ'. \n", + "ומ\"ש קודם וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה וכו', הוא נלמד ממה שנזכר בסמוך: \n", + "והראב\"ד כתב גם זה שיבוש שבתחלה כו'. ואיני רואה כאן שיבוש דמה לנו אם לבסוף נשבע על אותו ככר לעולם וגבי היום אין כאן תוספת ולפיכך אם אכלה באותו היום אינו חייב אלא אחת. ומ\"ש עוד הראב\"ד אבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וחזר ונשבע שלא יאכל או שלא יאכל ככר זו ואכלה כולה חייב שתים לפי ששבועה שנשבע אינו חייב עד שיאכל אותה וכשחזר ונשבע שלא יאכל אותה משאכל ממנה כזית יתחייב בשבועה ראשונה עכ\"ל. איני יודע מה מלמדנו, ומצאתי בספר מוגה שנמחק בו מאבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וכו' עד יתחייב בשבועה ראשונה וכתוב במקומו ואולי כשיאמר שלא אוכלנה היום קאמר: \n\n" + ], + [ + "שבועה שלא אוכל תאנים וכו'. שם (דף כ\"ח:): \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) שבועה שלא אוכל שמונה שבועה שלא אוכל תשע וכו' שבועה שלא אוכל עשר שבועה שלא אוכל תשע וכו'. שם עיפא תנא בשבועות בי רבה פגע ביה אבימי אחוה א\"ל וכו' שבועה שלא אוכל תשע ועשר מהו חייב על כל אחת ואחת א\"ל אשתבשת אי תשע לא אכיל עשר לא אכיל שבועה שלא אוכל עשר ותשע מהו אינו חייב אלא אחת א\"ל אשתבשת עשר הוא דלא אכיל הא תשע מיהא אכיל, ופירש\"י שלא אוכל תשע ועשר ב' שבועות היו שבועה שלא אוכל ט' תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר תאנים ואכל עשר תאנים בהעלם אחד מהו וכו' אשתבשת דשבועה על שבועה היא שהנשבע שלא יאכל ט' נשבע על עשר דכל כמה דלא אכיל ט' לא אתי לכלל עשר וכו'. הא ט' מיהא אכיל ולא נאסרו עליו ט' בראשונה וכי אכיל ט' איחייב משום שבועה אחרונה וכשהשלימן לעשר עבר על הראשונה: \n\n" + ], + [], + [ + "(יד-טו) שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע וכו'. ג\"ז שם אמר אביי זימנין דמשכחת לה להא דעיפא כדמר דאמר רבה שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואכל תאנים והפריש קרבן ואח\"כ אכל ענבים לחודייהו ה\"ל ענבים חצי שיעור ואחצי שיעור לא מיחייב קרבן ה\"נ כגון דאמר שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ט' ואח\"כ אבל תשע והפריש קרבן ואח\"כ אכל עשירית ה\"ל עשירית חצי שיעור ואחצי שיעור לא מיחייב, ופירש\"י זימנין דמשכחת לה דעיפא דשבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל עשר שאינו חייב אלא אחת, כדמר רבה דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים יחד ביום אחד אבל תאנים לחודייהו אוכל וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואי הוה אכיל תאנים וענבים ביום אחד הוה מיחייב תרתי דכי אכל תאנים מיחייב אשבועה בתרא וכי הדר משלים לה בענבים מיחייב אקמייתא. ואכל תאנים בהעלם שבועה אחרונה והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים בהעלם שבועה ראשונה וכיון שהפריש קרבן על התאנים תו לא מיצטרפי ענבים בהדייהו לאיחיובי אשבועה קמייתא ה\"נ שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל עשירית ה\"ל עשירית חצי שיעור עכ\"ל. והתוס' כתבו זו היא גירסת הקונטרס ובספרים היה כתוב איפכא שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, ונראה דמחקה הקונטרס משום דקשיא ליה דאי תאנים וענבים כל חד לחודיה קאמר לא הוו ענבים חצי שיעור ואי בשניהם בבת אחת אין השבועה שניה חלה כלל מידי [דהוה] אתשע ועשר דאי תאנים לא אכיל תאנים וענבים נמי לא אכיל והוי כבר מושבע ועומד, מיהו ה\"מ לפרושי בנשבע על חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה אבל א\"א לומר כן דהך מילתא דרבה איתא בפ\"ב דנדרים ומוכחא כולה סוגיא כמו שכתוב בספרים ולא כגרסת הקונטרס ומשמע נמי דאיירי בנשבע שלא יאכל שניהם מכל אחד שיעור שלם דמפ' טעמא מיגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים ואי בחצי שיעור בהא אין שייך מיגו דלא הוי כלל מושבע ועומד וצריך לחלק ע\"כ בין הך לההיא דתשע ועשר דהתם איכא איסור שבועה בכל עשר וכל תשע שיאכל מהנך י' קאי באיסור שבועה אבל הכא לא היה איסור שבועה בתחלה כלל על ענבים ושייך כאן מיגו וה\"ה נמי אי אמר שבועה שלא אוכל ט' אלו וחזר ואמר שלא אוכל עשר דחיילא שבועה שניה ע\"י מיגו עכ\"ל. והנך רואה שגירסת רבינו כגירסת ספרים ראשונים וכך היא בנוסחי דידן נמי בפ\"ב דנדרים. ומה שהוקשה לרש\"י על גירסא זו כבר ישבוהו בעלי התוספות: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א בספרים שלנו אמר וכו'. וזה תלוי בגרסאות דלגירסת רש\"י יש לגרוס כדגריס הראב\"ד ולגירסת ספרים הראשונים יש לגרוס כדגריס רבינו וא\"כ אין כאן שיבוש. ומאחר שהיה סובר הראב\"ד שגירסת ספרים ראשונים היתה שיבוש איני יודע למה לא השיג את רבינו בבבא ראשונה דשבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים: \n\n" + ], + [ + "שבועה שלא אוכל וכו'. גם ז\"ש (דף כ\"ח) אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דר\"י ור\"ל למ\"ד התראת ספק שמה התראה חייב למ\"ד התראת ספק לא שמה התראה פטור, ופירש\"י אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו נמצאת האחת איסור והאחת תנאי זו שנשבע עליה הוי איסור וזו שתלה בה הוי תנאי ואשמעינן רבא דכל שבועה שנשבע על תנאי ותלה דבר בחבירו אין איסור השבועה חל עליו בשעת השבועה אלא בשעת מעשה הראשון הילכך ההיא שעתא שעת שבועה היא ואם באותה שעה זוכר את שבועתו קרינן ביה האדם בשבועה וחלה עליו שבועה להתחייב קרבן על השוגג בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון ובלבד שתהיה שגגה באכילת האיסורים ומלקות על המזיד ובלבד שתהיה התראה באכילת האיסור ואם כבר שכח שבועתו בשעת מעשה ראשון לא קרינן ביה האדם בשבועה ואין השבועה חלה עליו לא לקרבן ולא למלקות ומייתינן לה סייעתא לקמן ממתני' דנדרים. אכל את הראשונה וכו'. ההיא דתנאי קרי ראשונה שכך היתה סדר שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו והאי דנקט אכילת התנאי ברישא לא משום דאי עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא ומתחייב למפרע אלא משום דבעי למימר ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב קרבן ודוקא בהך שניה דאיסור הוא דהויא לה שגגה כאכילת איסור דאי בתנאה לא מייתי קרבן על אכילת האיסורים למפרע שהיתה במזיד ובהיתר שעדיין לא נאסרה עליו ואע\"פ שהוא שוגג בשעת אכילה אחרונה שהוא עובר בה על השבועה למפרע שגגה באיסורו בעינן. אכל את הראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור, בשעת אכילה ראשונה כבר שכח שבועתו וכשאכל האיסור היה זכור את שבועתו ועבר עליה במזיד פטור ממלקות ואפי' בהתראה לפי שלא חלה שבועה עליו שהרי בשעת אכילה ראשונה שהיתה שבועה ראויה לחול כבר שכוח היה ולא קרינן ביה האדם בשבועה וכ\"ש מקרבן שאין קרבן על המזיד. ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב, כשאכל התנאי ראשון היה זכור את שבועתו ואכלו במזיד ובהיתר גמור שהרי לא עליו נשבע והיא אכילה ראשונה במזיד וכשאכל בשניה את האיסור אכלו בהעלם שבועה חייב קרבן הואיל ובאכילה ראשונה זכור הוא את שבועתו ויודע שבאכילה זו אוסר עליו את השניה האדם בשבועה קרינא ביה וחלה עליו שבועה וכשאכל שניה שוגג הרי עבר על שבועתו שוגג וחייב קרבן. שתיהן בשוגג פטור בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור [ראשון] פטור כדפרישית שהרי באכילה ראשונה היתה שבועה ראויה לחול ובאותה שעה היה שכוח ולא חלה עליו השבועה לאסור את השניה. שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב מלקות שהרי באכילה ראשונה זכור היה לשבועתו וחלה השבועה עליו ליאסר בשניה וכשאכל שניה התרה [בו] התראת ודאי אל תאכל שהרי נשבע עליה ונאסרה. אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה [פלוגתא דר\"י ור\"ל דאיפלגו בהתראת ספק בפ\"ק והאי נמי] התראת ספק היא דהתראה בשעת אכילת איסור בעינן ואין כאן אלא התראת ספק אל תאכלנה שמא תאכל את השניה ונמצאת עובר על זו למפרע ואם התרו בו בשעת אכילת השניה אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע אף על פי שהתראת ודאי היא אינה התראה שאין מלקות בא ע\"י התראה זו עכ\"ל. והתוספות כתבו מה שפי' בקונט' אין השבועה חלה אלא בשעת מעשה הראשון וכו' עד ובלבד שתהיה שגגה באכילת האיסור זה הפי' מגומגם דבאכילת איסור ראשון לא משכחת חיוב קרבן דאי אכלו בשוגג לא קרינן ביה האדם בשבועה ולא חלה עליו שבועה ואי אכלו במזיד הא בעינן שגגה באכילת האיסור לפירוש הקונט' וא\"א ליישבו אלא בדוחק דמשכחת לה כגון [שבשעה] שאכל איסור ראשון לא שכח שבועתו והוי האדם בשבועה אבל בשוגג הוא שאינו יודע שזו הככר שנשבע עליו ואע\"פ שמותר לאוכלו חשוב שגגה הואיל וברצונו לא היה אוכלו לפי שמתאוה לאכול על תנאי או בשום ענין שצריך לאוכלו כגון שנשבע לאוכלו או שמסתכן עליו, וכל זה דוחק. ומה שפירש נמי בסמוך גבי אכל את הראשונה וכו' האי דנקט אכילת התנאי ברישא לאו משום דאי עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא, ומתחייב למפרע אינו ר\"ל איפכא מבבא דקאי בה דהיינו שאכל איסור תחלה בשוגג ממש ששכח שבועתו דא\"כ לא חיילא כלל דלא הוי האדם בשבועה ולא בעי נמי למימר שאוכל איסור במזיד לגמרי תחלה דאין שגגה בשעת אכילת איסור. ואין נ\"ל כלל שהיה הקונטרס ר\"ל דמתחייב למפרע מלקות (דאין סברא שיתחייב מלקות) כיון דאח\"כ אכל התנאי בשוגג וכו' אלא ר\"ל כדפרישית שאכל איסור ראשונה וזכור את השבועה אבל אינו יודע שזהו הככר שנשבע עליו. ושוב מצאתי בתוספות רבינו אלחנן שכתב שהסופרים טעו וכך ראוי להיות לאו משום דאי עביד איפכא חיילא דודאי לא חיילא שכמו שזאת אינה חלה ופטור אף אותה אינה חלה וכ\"כ בפירושים אחרים מרש\"י. ועל מה שפירש בקונטרס בין שאכל איסור ראשון כתוב שלא היה יכול להבין, ועוד דוחק לפירוש הקונטרס דגבי שגגת עצמה וזדון חבירתה בסמוך צריך לפרש דחייב לא קאי אלא אשניה ומשמע דקאי אתרווייהו, ונראה לפרש דלא מיעט משום אדם בשבועה אלא על התנאי לחודיה כשאוכלו בשוגג בין בתחלה בין בסוף אבל על האיסור לא חיישינן x ובשעת אכילת התנאי הוא דחיילא השבועה עליה הלכך בעינן שלא יהא אנוס בה ואותה של תנאי קרי ראשונה כדפירש בקונט'. והא דקאמר אכל ראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור לאו דוקא נקט הכי דה\"ה שניה במזיד תחלה כדפרישית דלא חיילא שבועה עליה כלל כיון שאכל של תנאי בשוגג. והא דקאמר נמי ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב לאו דוקא ראשונה במזיד תחלה דה\"ה שניה בשוגג תחלה ואח\"כ ראשונה במזיד ובלבד שלא יהא זכור בשעה שאכל הראשונה במזיד שכבר אכל השניה שאם היה זכור א\"כ לאו שב מידיעתו הוא שהרי במזיד מביא עצמו לידי איסור א\"נ אפי' זכור חשיב שב מידיעתו הוא דחמיר ליה לאינש טפי אכילת האיסור מן התנאי כדאמרינן ברפ\"ב לאכול במזיד אינו מתחייב כיון שהאיסור אכל בשוגג ואין צ\"ל אם אכל תחלה של איסור בשוגג ואח\"כ אכל של תנאי בין בשוגג בין במזיד, ולפ\"ז שתיהן בשוגג פטור לא איצטריכא ליה דאתיא במכ\"ש מראשונה במזיד ושניה בשוגג אלא לגלויי דלענין חיוב מלקיות אמרה רבא, א\"נ משום דבעי למיתני שתיהן במזיד תנא שתיהן בשוגג פטור ובענין שתיהן במזיד כתב דאפילו אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה חייב משום דס\"ל דהלכה כמ\"ד התראת ספק שמה התראה שכ\"פ בפי\"ו מהל' סנהדרין, ונוסחת הראב\"ד כגירסת רש\"י והתוס' ופירושו בה כמו שכתבו התוס', ונראה לפרש דלא מיעט משום האדם בשבועה אלא על התנאי לחודיה וכו' שכתב ואח\"כ אכל הגדולה במזיד חייב א\"א בנוסחא שלנו פטור. וכתב עוד וכדומה לי שעדיין לא נאסרה פטור. א\"א בנוסחא דילן חייב. שתיהן במזיד חייב. א\"א הרב הגיה חייב מלקות עכ\"ל. וכתב עוד הראשונה בזדון והשניה בשוגג חייב קרבן שתיהן במזיד חייב מלקות. א\"א כללו של דבר אינו נתפס על שבועתו אא\"כ אכל התנאי והוא זכור שהוא תנאי על האחר כי אז תחול השבועה על אותו הככר שנשבע עליו עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "וכן אם תלאן וכו'. שם (דף כ\"ח:) תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אשניה מיחייב אראשונה פלוגתא דר\"י ור\"ל. ופירש\"י אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה זכור הוא שנשבע עליה אם יאכל חבירתה אבל שכוח הוא שנשבע על חבירתה אם יאכל זו וחלה עליו שבועת עצמה שאם יאכל חבירתה יתחייב על זו למפרע אבל שבועת חבירתה לא חלה עליו שבאכילה ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול והרי שכוח הוא על שבועת חבירתה. זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור בין ממלקות שנייה שהוא מזיד בין מקרבן של ראשונה שעבר עליה שוגג למפרע כשאכל את השניה ממלקות שניה פטור כדפרישית שלא חלה עליו שבועה מתחלה ומקרבן של למפרע דראשונה פטור שלא היתה שגגה באכילתה ואנן שגגה באכילת איסור בעינן ואע\"פ שיש שגגה כשעובר על השבועה דהיינו באכילת שניה אין מתחייב עליה קרבן שהקרבן על הראשונה בא ואותה אכילה בהיתר היתה ולא קרינן ביה תחטא בשגגה. זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וכו' חייב כשאכל ראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חבירתה ולגבי שבועה דידה לא קרינן ביה האדם בשבועה וכשאכל שניה אכלה בשגגת עצמה ששכח שנשבע עליה אבל זכור הוא שנשבע על ראשונה ובאכילת שניה תלאה חייב קרבן על השניה שהרי חלה שבועתו עליו מתחלתה וכשאכלה עבר על שבועתו שוגג אבל מלקות אראשונה לא שהרי מתחלה לא חלה עליו שבועה הילכך לא לקי ולא קרינן ביה אין שב מידיעתו אצל שניה לפוטרו מקרבן משום מומר לעבור על השבועה שהרי אין מזיד זה עבירה. שתיהן בשוגג ששתיהן הככרות בשגגת שתיהן השבועות פטור שהרי בשעת אכילת ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול ובאותה שעה שכוח היה שתיהן ולא קרינן ביה האדם בשבועה. אשניה מיחייב דהתראת ודאי הוא. אראשונה והתרו באכילתה שמא תאכל חבירתה ותתחייב על זה למפרע התראת ספק היא זו עכ\"ל. ורבינו נראה שהיה גורס תלאן זו בזו ואכל זו בזו ואכל זו בשגגת עצמה וחבירתה בזדון חייב אכל זו בזדון עצמה וחבירתה בשגגה פטור וה\"פ אכל זו בשגגה ששכח שנשבע שלא יאכלנה וגם התנאי שהתנה שלא יאכל חבירתה אם יאכל זו ואח\"כ אכל השניה בזדון שידע שנשבע שלא יאכלנה חייב על זו אע\"פ שכשאכל הראשונה היה שוגג. אכל זו בזדון עצמה שזכור שנשבע שלא יאכל חבירתה אם יאכלנה ואח\"כ אכל השניה בשגגת עצמה שאינו זכור שנשבע על זו שלא יאכלנה פטור, וצ\"ל שגם בראשונה אינו זכור שנשבע שלא יאכלנה דאילו היה זכור לכך היה חייב ופסק בשתיהן בזדון חייב מפני שהוא סובר דהתראת ספק שמה התראה וכדבסמוך. ולא חשש לכתוב שתיהם בשוגג פטור מפני שהיא משנה שאינה צריכה וכמו שכתבתי בסמוך וכיון שכתבה פעם אחת למה לו לכתבה שנית: \n", + "וכתב הראב\"ד וכן אם תלאן זו בזו ואכל השניה בזדון חייב א\"א בנוסחא דילן פטור עכ\"ל. גירסתו כגירסת רש\"י: \n\n" + ], + [], + [ + "שבועה שאוכל ככר זה היום וכו'. ברפ\"ג דשבועות (דף כ\"א) כי אתא רבין א\"ר ירמיה א\"ר אבהו א\"ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר. אוכל (ולא אוכל) עובר בלא יחל דברו וכו' אמר רב פפא הא דר' אבהו לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דאמר רב אידי בר אבין וכו' א\"ר יוחנן וכו' לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם נשבע מנלן וכו' אמר קרא כי לא ינקה ב\"ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב\"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו וכו' אשכחן שבועת שוא שבועת שקר מנ\"ל ר' יוחנן דידיה אמר לשוא לשוא שתי פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר והוי בה ר' אבהו האי שבועת שקר ה\"ד אילימא שבועה שלא אוכל ואכל לאו שיש בו מעשה הוא ואלא דאמר שבועה שאוכל ולא אכל האי מי לוקה והא אתמר שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה ר\"י ור\"ל דאמרי תרוווייהו אינו לוקה ר\"י אמר אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכו' ור\"ל אמר אינו לוקה משום דהוי התראת ספק וכו' אלא x א\"ר אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי ומאי שנא אמר רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא דשוא מה שוא לשעבר אף שקר נמי לשעבר: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שאמר לחבירו שבועה לא אוכל לך וכו'. משנה פ\"ב דנדרים (דף ט\"ז) שבועה לא אוכל לך הא שבועה שאוכל לך לא שבועה לא אוכל לך אסור ואוקי אביי הא דקתני שבועה שאוכל לך לא אוכל לך משמע במאי עסקינן כשהיו מסרהבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ותו אמר שבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע דה\"ק בשבועה יהא עלי אם אוכל משלך ואע\"ג דרב אשי לא סבר לה לדאביי ומוקי למתני' כדאמר שאי אוכל לא חש ליה רבינו משום דמשבש לישנא דמתני'. \n", + "ומ\"ש דלא שבועה לא אוכל לך אסור משום דמשמע לא יהא אסור בשבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל יהא אסור בשבועה: \n", + "ומ\"ש ואם אמר כל הלשונות האלה וכו' אינו חייב אלא אחת. משנה פ\"ג דשבועות (דף כ\"ז:) שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת וטעמא משום דאין שבועה חלה על שבועה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) מי שנשבע שזרק איש פלוני צרור לים וכו'. בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ה) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב באיסורי: \n", + "וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך וכו' אינו חייב בשבועת ביטוי. (שם) אמרינן דזרק פלוני צרור לים ולא זרק ליתיה בלהבא ופירש\"י ליתיה בלהבא יזרוק פלוני או לא יזרוק אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו לזרוק ושלא לזרוק. וכתב הריב\"ש דעת רש\"י שאע\"פ שהיא שבועת ביטוי לוקה עליה משום שוא אבל דעת הרמב\"ם לפי הנראה מדבריו שיזרוק פלוני אע\"פ שאינה שבועת ביטוי לקרבן מכלל איסור לאו לא יצאת אלא שאינו לוקה עליו לפי שהיא התראת ספק ואינה שבועת שוא לפי שאפשר שיזרוק פלוני ונמצא שלא נתבטלה שבועתו ולכן אינו לוקה משום שבועת שוא ומשום שבועת שקר ג\"כ אינו לוקה לפי שהיא התראת ספק. ונראה שדעתו ז\"ל שחיוב זה תלוי ועומד שאם יזרוק פלוני נתקיימה שבועה למפרע ואם לא יזרוק נתבטלה למפרע משעה שיצאה מפיו וכיון שכן אינה בכלל שוא שאין שוא אלא לשעבר כדאמרינן מה שוא לשעבר ואינו לוקה משום שקר לפי שהיא התראת ספק שאפשר שיזרוק ומ\"מ הורה ז\"ל שאע\"פ שאינו לוקה מן התורה מכין אותו מכת מרדות לפי שגרם לשבועת שוא, ונ\"ל שבועת שקר אלא שקרא אותה שבועת שוא לפי שהיא דומה לשבועת שוא עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש רבינו שאין לוקין על התראת ספק אא\"כ היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין יש לתמוה שלא מצאתי לו ז\"ל שכתב בזה אלא בפרק ט\"ז מהלכות הנזכרות כתב על לאו שניתק לעשה וכו' אע\"פ שהתראה בספק היא שאם יקיים יפטר התראת ספק התראה היא עכ\"ל. ולא חילק שם בין לאו מפורש לשאינו מפורש. ואפשר שמ\"ש כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין לא קאי אלא למאי דמשמע מדבריו שיש התראת ספק שלוקין עליה וכאן השמיענו שאם אין לאו שבו מפורש בתורה אין לוקין עליה ומ\"מ צריך לדעת מנין לו לרבינו חילוק זה: \n\n" + ], + [], + [ + "בד\"א כשנשבע על דבר שאינו ברשותו וכו' אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו וכו'. כתב הטור על דברי רבינו וז\"ל ואיני מבין דבריו שאין אדם יכול לאסור שלו אלא בקונם לפי שהוא חל על החפץ שאוסר אותו על חבירו בקונם אבל לא בלשון שבועה לפי שהיא חלה על האדם ואינה חלה עליו ליאסר בשבועה אלא אם כן יקבל עליו השבועה עכ\"ל. ואפשר לומר שסובר רבינו שמאחר שהוא נשבע על דבר שהוא ברשותו אף על פי שלא חלה השבועה על המושבע להתחייב עליה מלקות מכל מקום חלה עליו קצת והוי כאילו קבל שבועה לענין שצריך ליזהר בדבר וקצת טעם יש בדבר והראב\"ד לא השיגו בזה: \n\n" + ], + [ + "שבועה שלא אוכל ואכל וכו'. משנה פ\"ג דשבועות (דף כ\"ה:): \n", + "ומ\"ש אכל דברים האסורים באכילה וכו'. שם במשנה שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ובגמ' (דף כ\"ג:) מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא ופירש\"י דקס\"ד דנבילות וטריפות נמי אוכלים שאינם ראויים הם הא ל\"ק רישא בסתם וסיפא במפרש מפרש נמי גופיה תיקשי אמאי מושבע מהר סיני הוא וכו' בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים וכו' אלא הן היכי משכחת לה אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור ופירש\"י אלא לא תשני לעיל קושיא דרישא וסיפא כאן בסתם כאן במפרש אלא כולה בסתם אוכלין שאינם ראויים לאכילה דקתני רישא פטור כדרבא מיפרשא כגון עפר שאינו ראוי לאכילה אבל נבילות ראויות לאכילה ואריה הוא דרביע עלייהו. והרי\"ף לא כתב אלא בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין וכתב הר\"ן ופרכינן עלה בגמרא (בשלמא לאו משכחת לה אלא הן וכו') היכי משכחת לה ופרקינן משכחת לה בהן כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר משכחת לה באומר שאוכל סתם דנבילות בכלל לענין שאם אכל נבילות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם סגי אע\"ג דשבועה דלאו אינו אלא בלאו מפורש כדאוקימנא מתני' במפרש דוקא וכ\"ת וכי נשבע שאוכל סתם כי אוכל נבילות אמאי פטור והא כיון דאמרינן ברישא בנשבע שלא יאכל סתם שאם אכל נבילות פטור אלמא אין נבילות בכלל אכילה וכיון שכן בנשבע שאוכל ואכל נבילות ה\"ל למימר חייב לפי שאין נבילות בכלל שבועתו ולא משכחת לה בהן לפרוקי הך קושיא ואמר משכחת לה כדרבא כלומר לא דמי מי שנשבע שיאכל למי שנשבע שלא יאכל שמי שנשבע שלא יאכל מסתמא אמרינן שלא נתכוון אלא על דברים הראויים דדברים שאינם ראויים לא היה צריך להשבע עלייהו ומש\"ה אמרינן ברישא דמתני' בנשבע שלא יאכל סתם אכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה שהנבילות בכלל פטור אבל כשנשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא י\"ח הילכך נבילות בכלל ומש\"ה משכחת לה בהן דהכי אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור אלמא דברים שאינם ראויים בכלל שבועה שאוכל הן ויצא ואע\"פ שאינם בכלל שבועה שלא יאכל דהא תנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה פטור עכ\"ל. נראה שהוא גורס כדרבא שבועה שאוכל וגם לא היה גורס אלא כדרבא וכך היה גורס משכחת לה כדרבא ורבינו סובר כדברי הרי\"ף וכדברי הר\"ן וגירסתו: \n", + "שבועה שאוכל ואכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה וכו'. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "שבועה שלא אכלתי והוא אכל וכו'. שם אהא דאמרינן אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה לו הכי השתא התם כיון דמעיקרא אכל והדר אשתבע ליה חשובי אחשביה אלא הכא מי אחשביה. ופירש\"י חשובי אחשביה באכילתו וגילה על עצמו שאינו קץ בהם. ולמד רבינו מדין זה לדברים שאינם ראויים לאכילה דאי מעיקרא אכל והדר אשתבע כיון דחשובי אחשביה חייב וכן יש ללמוד ממה שנתבאר בסמוך שאם נשבע שיאכל ואכל עפר או דברים האסורים פטור דכיון דאכלינהו אחשבינהו אע\"ג דאכלינהו בתר שבועה וכל שכן זה שאכלה קודם שבועה. וא\"ת האי טעמא דחשובי אחשביה איתמר לדחויי מאי דאמר רב מרי אף אנן נמי תנינא על מאי דאמרינן כדרבא וכיון שהוא ז\"ל פסק בסמוך כרבא לא הוה ליה לפסוק כהאי טעמא דחשובי אחשביה, וי\"ל דכיון דטעמא דמסתבר הוא פסק כוותיה ואע\"ג דלא תנינא כההיא מתני' בהדיא קושטא דמילתא הכי וכדאסיקנא משכחת לה כדרבא: \n\n" + ], + [ + "שבועה שלא אוכל כל שהוא וכו'. שם (דף כ\"ג:) אהא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות חייב אמאי מושבע ועומד מהר סיני הוא ומוקי לה ריש לקיש במפרש חצי שיעור ופירש\"י x במפרש שלא אוכל חצי שיעור שאינו מושבע עליו מהר סיני הילכך מיחייב משום שבועה. ואם תאמר והא דק\"ל כר\"י דאמר בפירקא בתרא דיומא דחצי שיעור אסור מן התורה וצ\"ל שאע\"פ שהוא אסור מה\"ת אינו מושבע עליו: \n\n" + ], + [ + "שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וכו'. נלמד ממה שנתבאר בסמוך דחצי שיעור אינו מושבע עליו מהר סיני וכיון שכן כשנשבע שיאכלנו שפיר חיילא שבועה עליה: \n", + "שבועה שלא אוכל עפר וכו' אכל פחות מכזית ה\"ז ספק וכו'. שם (דף כ\"ב:) בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית או דילמא כיון דלאו מידי דאכלי אינשי הוא בכל שהוא תיקו: \n\n" + ], + [ + "וכן הנשבע שלא לאכול חרצן וכו'. שם בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכיל על ידי תערובת דעתיה אכזית או דילמא כיון דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו תיקו: \n", + "היה הנשבע נזיר וכו'. שם בעי רב אשי נזיר שאמר שלא אוכל חרצן בכמה כיון דנזיר איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע ודעתיה אמשהו או דילמא כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית תא שמע שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות וכו' חייב והוינן בה אמאי חייב מושבע ועומד מהר סיני הוא וכו' ואמר ר\"ל וכו' במפרש חצי שיעור וכו' והא נבילה דמושבע ועומד מהר סיני הוא דכי חרצן לגבי נזיר דמיא וטעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית שמע מינה אלא תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה תיפשוט דעד דאיכא כזית דהא נבלה כעפר דמיא וטעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית לא עפר לאו בר אכילה הוא כלל נבלה בת אכילה היא ואריה הוא דרביע עילוה. והר\"ן כתב וז\"ל נזיר שאמר שלא אוכל חרצן בכמה פירוש את\"ל דלשאר אינשי בכזית לנזיר מאי ואסיקנא דנזיר הרי הוא כשאר אינשי ואת\"ל דלשאר אינשי בכזית כיון דאכלי ליה ע\"י תערובת לנזיר נמי בכזית מיהו אכתי נזיר בספיקא כשאר אינשי אי הוי חרצן כעפר ונימא בתרוייהו דדעתיה אמשהו או דדעתיה אכזית ובספקיה דעפר וכי אמרינן בגמרא אלא תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה וה\"ה דהל\"ל תיפשוט בעיא דחרצן אלא דרישייהו דבעיי נקט דאי עפר מפשיט דבעינן כזית חרצן נמי מפשיט הילכך בעיא דעפר וחרצן בין לנזיר בין לשאר אינשי לא איפשיטא ונקטינן לחומרא ויש לתמוה על הרמב\"ם שכתב דפחות מכשיעור דחרצן לשאר אינשי ספק ולנזיר פטור בודאי עכ\"ל. ועם היות כי דבריו דברי טעם וראויים אליו יש לומר שטעמו של רבינו דכיון דלנזיר פשטינן מנבילות וטריפות דהוי בכזית נקטינן בההוא פשיטותא וטעמא דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי ליתיה בנזיר דלנזיר אינו נאכל אפילו על ידי תערובת ומש\"ה בעי למפשט עפר משום דחרצן לנזיר הוי כעפר לשאר אינשי מה שאין כן בחרצן דלשאר אינשי נאכל על ידי תערובת ולנזיר אינו נאכל על ידי תערובת. ומהרי\"ק בשורש קס\"ה פלפל בלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות וטרפות וכו'. נתבאר במה שכתבתי בפרק זה בשם הגמרא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל אם נשבע שלא יאכל נבילה וטרפה וכו' אין כאן חיוב שבועה כלל לא שבועת ביטוי. זה פשוט שמאחר שהוא מושבע מהר סיני אין שבועה חלה עליה: \n", + "ומ\"ש ולא שבועת שוא, דבר פשוט הוא שאין כאן שבועת שוא אלא משום דבעי למיתני סיפא שחייב משום שבועת שוא תנא רישא דאין בזו משום שבועת שוא א\"נ משום דסד\"א דאיכא בזו משום שבועת שוא שהוא נשבע שלא יעבור עבירה וסתם ישראל הוחזקו שאינם עוברים עבירה והוי כנשבע על תרין דאינון תרין קמ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נשבע שיאכל נבילה וטריפה וכו'. משנה שם (דף כ\"ט) אי זו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם וכו' נשבע לבטל את המצות: \n", + "ומ\"ש בין אכל בין לא אכל. יתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יג-טו) שבועה שאוכל ככר זו וכו'. משנה שם שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא אכלה עבר על שבועת שוא לא אכלה עבר על שבועת ביטוי. ובגמ' (דף כ\"ט:) השתא משום שבועת ביטוי מיחייב משום שבועת שוא לא מיחייב הרי יצתה שבועה לשוא א\"ר ירמיה תני אף על שבועת ביטוי. ופירש\"י קתני לא אכלה עובר משום שבועת ביטוי אשבועת ביטוי מיחייב אשבועת שוא לא מיחייב בתמיה וכי הנשבע לבטל את המצוה וקיים שבועתו אינו עובר משום שבועת שוא והרי כשיצתה שבועה מפיו יצתה לשקר על דבר שא\"א לו ומאותה שעה הוא עובר ואפילו קיים שבועתו תני אף על שבועת ביטוי וה\"ק אכלה עבר על שבועת שוא לחודה לא אכלה עבר על שתיהן על שבועת ביטוי שלא קיים ועל שבועת שוא אע\"פ שקיימה עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש וכן כל הנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל. במשנה גבי איזוהי שבועת שוא אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שלא נעידך נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה שלא ליטול לולב שלא להניח תפילין ופירש\"י שבועה שלא נעידך ביטול מצוה היא. \n", + "ומה שכתב רבינו או שלא אעיד לך אם אדע לך עדות. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש וכן האומר לחבירו שבועה שלא אדע לך עדות וכו'. ג\"ז פשוט: \n\n" + ], + [ + "נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור וכו'. שם (דף כ\"ז) וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "נשבע להרע לעצמו וכו'. נשבע להיטיב לאחרים וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "נשבע שלא יאכל מצה וכו'. ירושלמי בפ\"ג וכתבוהו הרי\"ף והרא\"ש בפ\"ג דשבועות: \n", + "ודע דירושלמי הכי איתיה שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה (בלילי הפסח) שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה (שבועה) שלא אשב בצל סוכה לוקה וישב בצל סוכה. וכתב הר\"ן אסור לאכול מצה בליל פסח משום דשבועה חלה לבטל את המצוה בכולל בשב ואל תעשה מגו דחיילא אכל ימות השנה חיילא נמי בלילי הפסח. ועל שבועה שלא אשב בצל סוכה כתב אע\"ג דגבי מצה מקרי כולל כי אמר שלא אוכל מצה (סתם) אין הדבר כן בסוכה לפי שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם וכל לחם שהוא מצה קרוי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה וכן לולב וזהו ששנינו בשבועות שוא שלא לעשות סוכה שלא לעשות לולב עכ\"ל. ומדברי רבינו שכתב שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם נראה שהוא מפרש דירושלמי לאו דוקא הוא וכי קתני שבועה שלא אשב בצל וכו' היינו אפי' נשבע שלא אשב בצל סוכה דסיפא דאיירי בסוכה סמיך אמאי דכתב ברישא גבי מצה הילכך כי קתני שלא אשב בצל סוכה לוקה היינו דוקא במפרש ואומר בצל סוכה של מצוה. כתב הר\"ן שיש מי שדוחה ירושלמי זה מהלכה משום דמשמע ליה דפליג אגמרא דילן והוא ז\"ל דחה דברי האומרים כן וקיים דשפיר אתי כגמרא דילן שראוי לסמוך על הירושלמי הזה וכדעת הפוסקים שכתבוהו. וגם הריב\"ש כתב על הירושלמי הזה והא דמשמע רפ\"ג דשבועות דשבועה אינה חלה לבטל את המצוה אפילו בכולל על מתני' דשבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות כבר תרגמה הרמב\"ן דהני מילי בקום עשה שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך אבל בשב ואל תעשה חיילא. \n", + "ומ\"ש רבינו או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים נראה שלענין ביטול מצות ציצית בשב ואל תעשה קאמר דחיילא עליה בכולל ואילו היה מצוה על האדם ללבוש בגד שיש בו ציצית כשם שהוא מצווה להניח תפילין היו הדברים מכוונים אבל מאחר שאין אדם מצווה אלא שלא ילבש בגד שיש בו ארבע כנפות בלא ציצית ואם רצה שלא ללבוש כל ימיו בגד שיש בו ארבע כנפות לא ביטל מצות ציצית מה צורך לומר שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים כדי שתחול שבועה על בגד של מצוה בכולל הא אפילו נשבע שלא ילבש היום בגד שיש בו ארבע כנפות או בגד שיש בו ציצית חלה שבועה עליו שהרי אינו מושבע מהר סיני ללבוש בגד שיש בו ארבע כנפות בציצית. ואפשר לדחוק ולומר דמשום דתפילין נקט לה דשייך בהו לישנא דלבישה אלא דלישנא דבגד אינו נוח לפירוש זה דהא ודאי לא שייך בתפילין לישנא דבגד ועוד למה הוצרך לומר שנה או שנתים הא כשיאמר שלא ילבוש שום בגד היום סגי וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "נשבע שלא הניח תפילין היום וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "נשבע שלא יישן ג' ימים וכו' אלא מלקין אותו מיד. בפ\"ג דשבועות עלה כ\"ה א\"ר יוחנן האומר שבועה שלא אישן ג\"י מלקין אותו וישן לאלתר. וכתב הר\"ן בחידושי מציעא האי לאלתר אמלקין אותו קאי והכי דייק לשון רבינו שכתב מלקין אותו מיד. ובפ\"ג דשבועות כתב דטעמא דישן לאלתר מפני שהוא דבר שאי אפשר דבעל כרחו יישן תוך שלשה ימים הילכך לא חיילא שבועה עליה כלל ובנשבע שלא יאכל שבעת ימים תמה על רבינו שדימה אותה לשלא יישן שלשה ימים שהנשבע שלא יאכל שבעה ימים שאני שזה יכול הוא לעמוד על שבועתו עד שיהיה קרוב שיסתכן ואח\"כ יאכל שיעור שיהא יכול לעמוד עליו. וכתב הוא ז\"ל דטעמא דמילתא משום דהוה ליה נשבע על דברי תורה שנשבע להמית את עצמו הילכך הוה ליה שבועת שוא. ולי נראה שדעת רבינו שאע\"פ שהוא יכול להעמיד עצמו מלאכול עד קרוב שיסתכן מכל מקום כשאוכל אז הרי עבר על שבועתו ונמצא שנשבע על דבר שא\"א לו לקיימו והוה ליה שבועת שוא ולא חלה עליו וזה הטעם ג\"כ כשלא יישן שלשה ימים דכיון שנשבע על דבר שא\"א לו לקיימו הוה ליה שבועת שוא ולא חלה עליו הילכך מלקין מיד ואוכל מיד ויישן מיד אם ירצה דלאלתר דאמר ר' יוחנן קאי בין למלקין אותו בין לישן. ומיהו בירושלמי פרק שני כדברי הר\"ן דגרסינן התם שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן מיד שבועה שלא אוכל שלשה ימים ממתינים אותו עד שיאכל ומלקין אותו: \n\n" + ], + [ + "נשבע שראה גמל פורח באויר וכו'. בספ\"ג דשבועות (דף כ\"ט:): \n\n" + ], + [ + "דבר ידוע אצל החכמים וכו' ואינו חייב אא\"כ נשבע על דבר גלוי וידוע לג' בני אדם משאר העם. שם במשנה אי זו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהיא איש ובגמרא אמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם ופירש\"י אבל לא ניכר הויא שבועת שקר וכן מפרש שם בגמרא עלה כ\"ה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וכו' הרי זה נשאל לחכם אחד או לג' הדיוטות במקום שאין שם חכם. בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות ל\"ו:) א\"ר חייא בר (אבא אמר רב) עמרם ג' מתירים (וכו' את הנדר) במקום שאין חכם לאפוקי מר' יהודה דתניא הפרת נדרים בשלשה ר' יהודה אומר אחד מהם חכם במקום שאין חכם כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא רבי יהודה אומר אחד מהם חכם מכלל דהנך כל דהוא אמר רבינא דמסברי להו וסברי ופירש\"י דמסברי להו טעמי הלכות נדרים וסברי ואותו חכם ילמד את השנים. וכתב הרא\"ש דבמקום שאין מומחה כגון ר\"נ דגמיר וסביר אפילו תלתא דלא גמרי ולא סברי שרו נדרא והוא דמסברי להו וסברי וכתב עוד ירושלמי ג' שהן יודעין לפתוח מתירים כזקן. ונראה שכתב הירושלמי הזה ללמד דהני תלתא לא סגי להו דמסברי להו וסברי אלא בעינן נמי שיהיו יודעים לפתוח את הנדר וכ\"כ הטור. אבל רבינו גם כאן גם בפירוש המשנה סתם וכתב ג' הדיוטות ולא הצריך דמסברי להו וסברי ונראה שטעמו משום דמשמע ליה ז\"ל דע\"כ לא מתמהינן ואמרינן מכלל דהנך כל דהוא אלא לר' יהודה דאמר אחד מהם חכם דהיאך אפשר דחכם יצטרף עם שני עמי הארץ ומה מועיל לו צירופם ומש\"ה פריש רבינא והוא דמסברי להו וסברי אבל לת\"ק דין הפרת נדרים היכא דליכא חכם הוי בג' הדיוטות אע\"ג דכי מסברי להו לא סברי. וסוגיין דס\"פ נערה המאורסה (נדרים ע\"ח) מסייעא ליה דיליף התרת נדרים בג' הדיוטות מדאיתקש פרשת נדרים לשחוטי חוץ וגבי שחוטי חוץ הדיוטים גמורים שוים לשאינם גמורים א\"כ ה\"ה להתרת נדרים. והגהות מיימון כתב על דברי רבינו לא הדיוטים גמורים אלא דמסברי להו וסברי עכ\"ל. ואינו במשמע דבריו דאם כן לא הוה שתיק מיניה: \n", + "ומ\"ש רבינו או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו וכו'. יתבאר בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה וכו'. משנה וגמ' ספ\"ק דחגיגה (דף י'): \n\n" + ], + [ + "ומה שאמר ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו. בפ\"ב דנגעים כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו: \n", + "ואין אדם רשאי להתיר וכו'. בפ\"ק דנדרים (דף ח':) אעובדא דרבינא הוה לה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי וכו' ומסיק תלמודא ש\"מ לא שרי למישרא נדרא באתרא דרביה. ומשמע לרבינו דה\"ה למי שהוא גדול ממנו בחכמה אע\"פ שאינו רבו דהא רבינא לא היה תלמיד מובהק דרב אשי אלא תלמיד חבר כדאיתא בפרק [הדר] ואפ\"ה אתא לקמיה ולא שרא לה איהו וכן נראה קצת מהא דאמרינן ג' מתירים את הנדר במקום שאין חכם משמע הא במקום חכם אין מתירין. ומ\"מ יש לדקדק בלשון רבינו דה\"ל לערובינהו ולמיתנינהו ולכתוב אין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום רבו או במקום שיש גדול ממנו בחכמה דמדכתב גבי גדול ממנו אינו רשאי להתיר משמע אבל איסורא ליכא ובמקום רבו איסורא נמי איכא וצ\"ע מנין לו חילוק זה. וכתב \n", + "רבינו אלא מדעת רבו לומר שאפילו [במקום] רבו אם נתן לו רשות מותר: \n", + "וכתבו הרא\"ש והר\"ן דה\"מ לכתחלה אבל בדיעבד אם התירו מותר, וכ\"נ מדקדוק לשון רבינו שכתב אין אדם רשאי להתיר ואסור לו להתיר אלא מדעת רבו: \n\n" + ], + [ + "זה שנשבע הוא שיבא לפני החכם וכו' ואינו עושה שליח וכו'. בפ\"ק דנדרים (דף ח':) רבינא הוה לה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה בעל מהו שיעשה שליח x להתרת אשתו אמר ליה אי מכנפין אין אי לא (מכנפין) לא. וסובר רבינו דבבעל דוקא הוא דאיבעיא לן מפני שהבעל כאשתו אבל אדם אחר פשיטא לן דאינו נעשה שליח והכי מוכח בירושלמי פ' נערה המאורסה דגרסינן התם מהו להתיר ע\"י התורגמן ומסיק דמתירין ומדבעיא אי מתירים ע\"י תורגמן מכלל דפשיטא לן דע\"י שליח אין מתירים ואפילו למאי דמסקינן דע\"י תורגמן שרי דוקא תורגמן משום דבעל דבר נמי תמן קאי אבל ע\"י שליח לא. וכתב הריב\"ש בתשובה שכן הכריע הרא\"ה וכ\"כ הגהות מיימוניות וכ\"כ הגהות מרדכי דקידושין בשם מהר\"ם. \n", + "ומ\"ש רבינו ואינו נעשה שליח להתיר נדוי לאשתו איני יודע מקום לדין זה אלא מה שכתב סמ\"ג על דין זה שכתב רבינו שהבעל נעשה שליח לחרטת אשתו וכו' אמנם שיטה זו לפי גירסת הספרים שכתוב שם רבינא הוה לה נדרא לדביתהו והיא גירסת ה\"ג אתא לקמיה דרב אשי ובעא מיניה אם הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו אבל לא לגירסא אחרת דגרסא ה\"ל נידוי לדביתהו ובמקום חרטת גרסי להתרת אשתו עכ\"ל. ורבינו תפס עיקר גירסת ה\"ג ודחה הגירסא האחרת ומשמע ליה דכיון דנדחית אותה גירסא דה\"ל נידויא לדביתהו אין לנו ראיה שיעשה הבעל שליח להתיר נידוי לאשתו ומ\"מ אין זה כדאי לפסוק כן דדילמא מעשה שהיה קאמר גמרא בנדר וה\"ה לנדוי: \n", + "והראב\"ד כתב בלשון הזה זה שנשבע כו' (ואינו) נעשה שליח להתיר נדר אשתו פירוש שלא מדרך חרטה עכ\"ל. נראה מדבריו שהיה גורס בדברי רבינו נעשה שליח להתיר נדר אשתו ודייק לה מדבעא מיניה אם הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ולא אמר להתרת אשתו: \n\n" + ], + [ + "כיצד מתירין יבא הנשבע לחכם המובהק וכו'. ומ״ש אבל אם אמר לו מופר לך וכו'. בסוף פ' נערה המאורסה (נדרים דף ע״ז:) א״ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין בעל מתיר וכו' בעל מפר ואין חכם מפר וכתב הר״ן לשון בעל מפורש הוא בכתוב והיינו לשון הפרה ולשון חכם דהוי מותר לך דמשמע ליה מדכתיב לא יחל דברו כלומר לא יעשה דבריו חולין ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו שעושין אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו: \n\n" + ], + [ + "הקרובים כשרים וכו' לפיכך נשאלין לשבועות ולנדרים בשבת אם היו לצורך השבת. מסקנא דגמרא בסוף פרק נערה המאורסה (נדרים דף ע״ז) וקמ״ל דאע״ג דבדין בעינן שיהיו הדיינים יושבים ושלא יהיו קרובים ושלא ידונו בלילה אלא ביום ואין דנים בשבת התרת נדרים מותר בכולהו דלאו דין הוא: \n\n" + ], + [ + "ראובן שהשביע לשמעון וכו' אין מתירין לו אלא בפני ראובן וכו'. בר\"פ ר\"א דנדרים (דף ס\"ה) תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירים לו אלא בפניו מנה\"מ אר\"נ דכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרימה וכו' א\"ל במדין נדרת לך והתר נדרך במדין דכתיב ויואל משה ואין אלה אלא שבועה דכתיב ויבא אותו באלה וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים מאי מרדותיה אשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דהוה קא אכיל ארנבת חייא א\"ל אשתבע לי דלא מגלית עילוי אשתבע ליה לסוף הוה קא מצטער צדקיהו בגופיה אתשיל אשבועתיה ואמר שמע נבוכדנצר דקא מבזין ליה שלח ואייתי סנהדרין וצדקיהו אמר להון חזיתון מאי קעביד צדקיהו וכו' א\"ל אתשלי אשבועתא אמר ליה וכו' בפניו או אפילו שלא בפניו אמר ליה בפניו (אמר להון ואתון מאי עבידתון) מ\"ט לא אמרתון לצדקיהו וכו'. וכתב הרא\"ש בפירושו המודר הנאה מחבירו פי' רא\"מ שנדר לדעת חבירו אין מתירים לו אלא בפניו פי' מדעתו כמו אין חבין לאדם שלא בפניו מיהו אם התירו שלא בפניו מותר כדחזינן בצדקיהו שהיה צדיק גמור שהתיר נדרו שלא בפני נבוכדנצר ואסור לחכם להתירו והם הוצרכו לעשות מפני אימת מלך ולישנא דהמודר הנאה לא משמע כפירושו אלא משמע שנדר ממנו הנאה בפניו וצריך שיתירו לכתחלה בפניו ומפרש טעמא בירושלמי מפני החשד כלומר שלא יחשדנו שמזלזל בנדרו ואיכא מ\"ד מפני הבושה כלומר שצריך שיתבייש בפניו בהתרה: \n", + "ואיכא למידק בדברי רבינו דמרישא דלישניה משמע דהא דתניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו מיירי בנודר לחבירו ומסיפא דלישניה משמע דמיירי במודר הנאה מחבירו. ונראה לי דרבינו משמע ליה דפשטא דברייתא מיירי בנודר לחבירו מדמייתי עלה דמשה וצדקיהו ולישנא דהמודר הנאה מחבירו משמע שהוא מודר הנאה ממנו ומפני כך פירש דשניהם שוים ובין בזו ובזו אין מתירים לו אלא בפניו ומש\"ה נקט תנא דברייתא כה\"ג כי היכי דלישתמעו ביה תרווייהו ונראה שהוא ז\"ל מפרש דנודר לחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו דוקא כשחבירו משביעו אבל אם אין חבירו משביעו אלא שזה נשבע בפני חבירו מתירין לו אפילו שלא בפניו ועובדא דמשה וצדקיהו נמי הכי הוה שהשביעום ומש\"ה לא היה להם היתר אלא בפני המשביעים אותם אבל אם היו נשבעים מעצמם אה\"נ שהיו יכולים להתיר השבועה שלא בפני יתרו ונבוכדנצר אע\"פ שהיו במעמד בשעת השבועה ונקט רבינו ברישא דין מי שהשביעו חבירו דהוי כגוונא דמשה וצדקיהו משום דמיניה ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו. \n", + "ומה שכתב בסיפא דמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו בשנדר בפניו איירי דומיא דרישא ומפני שהוא דבר התלוי בחבירו דינו כאילו השביעו חבירו אבל אם הדירו שלא בפניו מתירין לו שלא בפניו. נמצא כללן של דברים שמי שהשביע את חבירו בין שיהיה בדבר הנוגע למשביע בין שיהיה בדבר שאינו נוגע לו וכן הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר הנוגע לחבירו אין מתירים לו אלא בפניו אבל הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר שאינו נוגע לו מתירין לו שלא בפניו כנ\"ל לדעת רבינו. \n", + "ומ\"ש ואפילו היה שמעון קטן או עכו\"ם פשוט הוא דהא יתרו ונבוכדנצר עכו\"ם הוו ואמרינן שלא היו יכולים להתיר שלא בפניהם וקטן לא גרע מעכו\"ם. \n", + "ומ\"ש כדי שידע הנידר וכו' פשוט הוא דהיינו כמאן דאמר בירושלמי דטעמא מפני החשד. ומדקדוק לשון רבינו דגבי מודר מחבירו נתן טעם זה וגבי נודר לחבירו לא נתן טעם זה נראה דוקא גבי מודר הנאה אתמר בירושלמי טעם זה למימרא דכשהוא בפניו מתירים לו אפילו בע\"כ וכן כל שהודיענו שמתירין לו אין צריך להתירו בפניו אבל בנודר לחבירו דאין מתירים לו אלא בפניו היינו לומר שאין מתירים לו אלא מדעתו וכמו שפי' רא\"מ דכיון שזה השביעו אין לו התרה אלא מדעתו ואף על פי שכתבתי דמההיא דמשה וצדקיהו דהוו נודר לחבירו ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירים לו אלא בפניו איכא למימר דשם בפניו בעלמא הוא דילפינן מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דאע\"ג דנודר לחבירו אין מתירים אלא מדעתו דמודר הנאה מחבירו אין טעם לומר שנצטרך שיהיה מדעתו מאחר שלא דעתו ומיהו בידיעתו צריך מפני החשד והכי ילפינן כיון דבנודר לחבירו צריך דעתו במודר הנאה מחבירו צריך ידיעתו וכיון דבפניו מתפרש מדעתו ומתפרש בידיעתו נקט בתרווייהו לישנא דבפניו הא כדאיתיה והא כדאיתיה: \n\n" + ], + [ + "אחד הנשבע בינו לבין עצמו ואחד הנשבע ברבים. בפ' השולח (גיטין דף ל\"ו) אמר אמימר הלכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ע\"ד רבים אין לו הפרה ויש ספרים דגרסי x אמר אמימר הלכתא אפילו למ\"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ע\"ד רבים אין לו הפרה וכתבו התוס' דאפילו לאותם ספרים מדפסק בע\"ד רבים דאין לו הפרה מכלל שסובר דברבים יש לו הפרה דאי אין לו כ\"ש ע\"ד רבים ומה הוצרך לפסוק הלכתא בע\"ד רבים כיון דאפילו ברבים אין לו הפרה ושלא בלשון פסק ה\"ל לומר אפילו למ\"ד ברבים יש לו הפרה וכו' אע\"ג דקאמר (התם) לעיל דאדריה ליה ברבים אליבא דרב נחמן דקי\"ל כוותיה בדיני ולענין דינא אתשיל לענין פרעון כתובה הא פריך בתר הכי הניחא למ\"ד ואיכא למימר דאדרב נחמן נמי קאי ומדאדריה רב אחא נמי לההוא מקרי דרדקי ע\"ד רבים משמע דקסבר דברבים יש לו הפרה ורב יוסף דאמר בפ' ע\"פ אדור ברבים דלא אשתה שיכרא משמע דסבר דברבים אין לו הפרה לא קי\"ל הכי וכן פסקו הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן והמרדכי. \n", + "ומ״ש ואפי' נשבע בשם המיוחד בה' אלהי ישראל, בפ' ד' נדרים (נדרים דף כ״ב) אמר רבא אמר ר״נ הלכתא פותחין בחרטה נזקקין לאלהי ישראל ומשמע לרבינו דה״ה לשם המיוחד: \n", + "נשבע ע\"ד רבים או שנדר וכו'. מימרא כתבתיה בסמוך. \n", + "ומ\"ש אלא לדבר מצוה. שם והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא (על דעת רבים) דהוה פשע בינוקי ואהדריה רבינא דלא אשתכח דדייק כוותיה: \n\n" + ], + [ + "וכתב הראב\"ד כיצד נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים וכו'. א\"א יש כאן לשון אחר וכו'. טעמו שהוא ז\"ל מפרש דאדריה רב אחא היינו שהדירוהו בני העיר הנאה מנכסיהם והוא לא רצה ללמדם בחנם ולאפוקי מרבינו שפירש שהוא נשבע שלא יהנה מבני העיר וז\"ש על דברי רבינו יש כאן לשון אחר כלומר פירוש אחר בהא דאדריה רב אחא. ומ\"ש ויש כאן דברים של תימה הוא על פי' רבינו. ומצאתי נוסחא אחרת בדברי הראב\"ד וז\"ל א\"א מכיר אני האמת וכו'. מ\"ש ועכ\"ז אין דעתי נוחה הימנו שאין המצוה מוטלת עליו וכו' יש לומר שאע\"פ שמצות לימוד התורה מוטלת על האב בייחוד מ\"מ מצוה על כל חכם ללמד תורה לתלמידים: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) מי שנשבע ולא ניחם וכו' כיצד נשבע שיגרש את אשתו וכו' אומרים לו בני אם תגרש אשתך אתה מוציא לעז על בניך וכו'. משנה בפ' ר\"א (נדרים ס\"ו). \n", + "ומ\"ש וכן זה שנשבעת שלא יהנה ישראל מנכסיך וכו' גם זה משנה שם (דף ס\"ה) ואע\"ג דבשם ר\"מ איתניא משמע לרבינו דכן הלכתא דהא קתני ברישא ר\"מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד x וחכמים מודים ובתר הכי קתני ועוד אמר ר\"מ פותחין לו מן הכתוב שבתורה וכו' או שהוא עני ואי אתה יכול לפרנסו ומדקתני ועוד משמע דכי היכי דבקמייתא חכמים מודים לו ה\"ה בבתרייתא. \n", + "ומ\"ש וזה שנשבעת שלא תאכל בשר וכו' ג\"ז משנה שם (דף ס\"ו) פותחין בימים טובים ושבתות: \n\n" + ], + [ + "אין פותחין בנולד וכו'. משנה שם (דף ס״ד) ועוד אמר ר' אליעזר פותחין בנולד וחכמים אוסרים כיצד קונם שאיני נהנה לאיש פלוני ונעשה סופר וכו' ואמר אילו הייתי יודע שהוא נעשה סופר וכו' לא הייתי נודר ובגמרא (שם ע״ב) מ״ט דר״א אמר רב חסדא דא״ק כי מתו כל האנשים (המבקשים את נפשך) פי' שעשה נדר לשבת במדין ושלא לשוב למצרים ופתח לו הקב״ה פתח שאם היה יודע שימותו שונאיו לא היה נודר והא מיתה נולד הוא מכאן שפותחין בנולד. ורבנן וכו' קא סברי הנהו מי מייתי והאמר ר' יוחנן וכו' כל מקום שנאמר נצים נצבים אינם אלא דתן ואבירם אלא אמר ר״ל שירדו מנכסיהם ופי' הרא״ש ועניות לאו נולד הוא דשכיח וכן אמרו בירושלמי משמע דהא דאמור רבנן אין פותחין בנולד היינו דוקא היכי דלא שכיח אבל בנולד דשכיח פותחין וכ״כ הראב״ד בהשגות וכ״כ המרדכי וכן דעת התוס' בפ' אע״פ (כתובות דף ס״ג) אהא דא״ל ר״ע לבן כלבא שבוע אדעתא דגברא רבה מי נדרת וא״ת והלא אסור לפתוח בנולד וכו' וי״ל דהכא לא חשיב נולד כיון שהלך לבי רב דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול עכ״ל. ומיהו בעינן שיהא שכיח טובא כדי שיפתחו בו דהא מיתה אע״פ שהיא מצויה אמרי רבנן שאין פותחין בה משום דמשמע להו דלא שכיח טובא ולא אמרו דפותחין אלא בעניות דשכיח טובא טפי ממיתה וטעמא דמילתא דכיון דאותו נולד שכיח טובא אמדינן דעתיה שאילו היה מעלה בלבו נולד זה היה נמנע מלידור וכיון שלא נדר אלא מפני שלא העלה דבר זה באותה שעה על לבו הוה ליה כנדר בטעות אבל כשהנולד לא שכיח טובא אפילו אם היה מעלה על לבו אותו נולד לא היה נמנע מלידור בשביל כך וכן נראה שהוא דעת הרמב״ן וכ״כ הטור אבל אין נראה כן מדברי רבינו שאילו היה דעתו לחלק בין נולד מצוי לשאינו מצוי לא הוה שתיק מיניה וצ״ל שהוא ז״ל מפרש דכי אמרינן בגמ' ורבנן הנהו מי מייתי וכו' אלא שירדו מנכסיהם לאו למימרא דפתחא דעניות פתח לה אלא היינו לומר דנדרא מעיקרא ליתיה כי בשעה שנדר כבר מתו אותם האנשים כלומר שירדו מנכסיהם וכן פי' הקונטרס. \n", + "ומ״ש אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו מתירים לו נראה שכתב כן מפני שהוקשה מההיא דפרק אע״פ (כתובות דף ס״ג) דא״ל ר״ע לבן כלבא שבוע אדעתא דגברא רבה מי נדרת והא התם נולד הוא ואין פותחין בו ולכך תירץ דשאני התם שניחם מפני הנולד ונהפכה דעתו דהא ודאי ניחא לבן כלבא שבוע שנעשה ר״ע גברא רבה וליתהני מיניה ומש״ה אהני ליה פיתחא דנולד וכי תנן אין פותחין בנולד היינו דוקא היכי דעדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה ולא יעשה זה סופר. ומיהו תמיה לי על שיטה זו דמפליג בין היכא דניחא ליה להיכא דלא ניחא ליה דא״כ מאי מייתי רבי אליעזר ממשה הא איהו הוה ניחא ליה דלימותו הנך גברי ולהדר איהו למצרים ודמי לההיא דר״ע עם בן כלבא שבוע. ושמא י״ל דר״א לא מייתי אלא לומר דכיון דאשכחן שם נולד בעלמא דפותחין בו מיניה ילפינן לכל נולד דמנא לן לפלוגי בינייהו ורבנן אהדרו ליה דאין משם ראיה דהתם לא הוה נולד אלא נדר בטעות וכדפרישית: \n", + "כתב הראב\"ד אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד וכו' א\"א נולד שאמרו אין פותחין בנולד שאינו מצוי וכו'. וכבר כתבתי טעם רבינו: \n\n" + ], + [ + "מי שנשבע על דבר וכו'. זה נראה שהוא פשוט שאם היה נשאל על הראשונה תחלה נמצא שעבר על שבועה שניה: \n\n" + ], + [ + "נשבע שלא ידבר עם פלוני וכו' שאין מתירים נדר או שבועה שעדיין לא חלו. בסוף נדרים (דף צ') פלוגתא דתנאי לענין הפרת הבעל ופלוגתא דאמוראי לענין התרת חכם ופסקו הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן כרב פפי דאמר מחלוקת בהפרה אבל בשאלה אין חכם מתיר אא\"כ חל הנדר: \n\n" + ], + [ + "נשבע שלא יהנה לפלוני וכו' עד וכן כל כיוצא בזה, ברייתות בסוף נדרים: \n\n" + ], + [], + [ + "שבועה שלא אוכל ככר זו וכו'. בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ז:) שנינו שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת ובגמ' הא תו למה לי ופירש\"י הא תו למה לי שבועה שלישית למה לי משבועה שנייה אשמעינן דאין שבועה חלה על שבועה הא קמ\"ל וכו' חיובא הוא דליכא אשבועות אחרונות הא שבועה איכא דאי משכחא רווחא חיילא x למאי הלכתא לכדרבא דאמר שאם נשאל על הראשונה עלתה שניה תחתיה: \n\n" + ], + [ + "מי שנשבע שבועת ביטוי להבא וכו'. שם אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עליה אכלה כולה אין נשאל עליה (דף כ\"ח) אמימר אמר ואפילו אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות אבל כפתוהו על העמוד לא כדשמואל דאמר כפתוהו על העמוד ורץ מב\"ד פטור ולא היא התם רץ הכא לא רץ ופירש\"י רץ ונתבזה במנוסה זו ואיכא ונקלה אחיך כיון שנקלה הרי הוא אחיך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "התובע חבירו בממון וכו'. לקמן בסמוך יתבאר. \n", + "ומ״ש שבשבועות הפקדון אחד הנשבע מפי עצמו אחד שהשביעו אחר וכפר וכו' משנה פ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:) וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "תבעו בממון שאם יודה לו וכו'. משנה שם גבי אנסת ופתית את בתי וכו': \n\n" + ], + [ + "וכן אם תבעו בקרקע וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [], + [ + "אחד הנשבע אחר שתבעו בעל הממון וכו'. בריש פרק שבועת הפקדון משנה שבועת הפקדון כיצד א\"ל תן לי פקדון שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי או שא\"ל אין לך בידי משביעך אני ואמר אמן חייב. \n", + "ומ\"ש אף ע\"פ שלא תבעו כיצד כגון שקדם ואמר למה אתה הולך אחרי וכו'. בפ' שבועת העדות עלה ל\"ב ראוהו שבא אחריהם אמרו לו מה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות פטורים ואם בפקדון חייבים: \n\n" + ], + [ + "אחד הנשבע לבעל הממון עצמו או לשלוחו וכו'. נראה דיליף לה מדגרסינן בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) ת״ר שלח ביד עבדו או שא״ל הנתבע משביעני עליכם שאם אתם יודעים לו עדות שתבואו ותעידוהו יכול יהו חייבים ת״ל אם לא יגיד ונשא עונו מאי תלמודא אמר ר' אלעזר אם לוא יגיד כתיב אם לו לא יגיד ונשא עונו ואם לאחר לא יגיד פטור משמע דבפקדון דלא כתיב אם לא יגיד חייב כדקי״ל בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו: \n\n" + ], + [ + "ואינו חייב בשבועת הפקדון וכו'. (סוטה דף ל\"ב) ר\"פ אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר ק\"ש ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון ובגמרא (דף ל\"ג) שבועת העדות דכתיב נפש כי תחטא ושמעה קול אלה בכל לשון שהיא שומעת שבועת הפקדון אתיא תחטא תחטא משבועת העדות: \n\n" + ], + [ + "הנשבע שבועת הפקדון במזיד וכו'. ומ\"ש וחייבו אשם בין במזיד בין בשגגה כמו שביארנו, בפ\"א: \n\n" + ], + [ + "כפר ונשבע ארבע או חמש פעמים וכו' עד לפיכך חייב על כל שבועה ושבועה. משנה בפרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל\"ו): \n\n" + ], + [ + "היו חמשה תובעים אותו וכו'. יתבאר בפרק רביעי מהלכות נדרים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אמר לו חבירו תן לי פקדון ותשומת יד. גם זה משנה שם: \n", + "ומ\"ש ואפילו היה לו פרוטה אחת מכולן הרי אלו מצטרפין וחייב. שם מימרא דר' יוחנן (דף ל\"ח) ומשמע התם דהוא הדין לחטים ושעורים וכוסמין דאפילו אין לו אלא פרוטה אחת מכולן הרי אלו מצטרפין: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש תן לי חטים ושעורים וכוסמין וכו'. גם זה שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "היו חמשה תובעים אותו. שם בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "טען שאבד הפקדון או כפר בו ונשבע וכו'. פ' הגוזל קמא עלה ק\"ח בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "פחות מפרוטה אינו ממון וכו'. משנה פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק״ג) נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש ה״ז משלם חומש על חומש עד שיתמעט הקרן פחות משוה פרוטה ומפשטיה דקרא משמע דכל שאינו משלם חומש אינו חייב להביא אשם: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) הגונב שורו של חבירו וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. משנה פרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:). \n", + "ומה שכתב אבל חייב בשבועת ביטוי. פלוגתא דרב ושמואל בסוף שבועות (דף מ\"ט:) ופסק כרב באיסורי דאמר כולם פטורים משבועת שומרים וחייבים משום שבועת ביטוי: \n\n" + ], + [ + "התובע את חבירו בדבר שיש בו קנס וכו' כיצד תבעו ואמר לו אנסת ופתית בתי וכו'. גם זה משנה שם וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו עשית בי חבורה וכו' המית שורך את שורי וכו'. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ה-ז) נתן שורו לשומר חנם וכו' עד הרי זה חייב בשבועת הפקדון. משנה פרק ארבעה שומרים (שבועות דף מ״ט): \n\n" + ], + [ + "הגונב שור חבירו ותבעו וכו' עד שהרי לא פטר עצמו מכלום. בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק״ה ע״ב): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומ\"ש וחייב בשבועת ביטוי, כבר כתבתי דפסק כרב בסוף שבועות: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה חייב ממון לשני שותפין וכו'. בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ז) וכחש בה פרט למודה לאחד מן האחים או לאחד מן השותפים האי לאחד מן האחים היכי דמי אילימא דאודי ליה בפלגא דידיה הא איכא כפירה דאידך אלא לאו דאמרי ליה מתרווינן יזפת וא״ל לא מחד מינייכו יזפי דה״ל כפירת דברים בעלמא. \n", + "ומ\"ש אבל חייב בשבועת ביטוי. כבר כתבתי דאיתיה בסוף שבועות: \n\n" + ], + [], + [ + "(יג-יד) וכן מי שהיתה עליו מלוה בשטר וכו' פטור וכו' היתה עליו מלוה בעדים בלבד וכו'. בפרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ז:) ר״י אמר הכופר בממון שיש עליו עדים חייב שטר פטור וכו' משום דהוי שטר שעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "התובע עדיו להעיד לו עדות וכו'. כתב שיתחייב ממון לאפוקי כשאין מחייבין אותו ממון בעדותן, וכתב לבדה לאפוקי משביע עדי קנס כדלקמן וכן לאפוקי השביע שתי כיתי עדים וכפרה הראשונה כדאיתא בפ\"י, וכתב ממון לאפוקי שטרות, וכתב המיטלטל לאפוקי קרקעות ועבדים כדלקמן: \n", + "ומה שכתב בין שנשבעו בבית דין בין שנשבעו חוץ לבית דין הרי אלו חייבים. משנה פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א:) השביע עליהם חמש פעמים חוץ לב״ד ובאו לבית דין והודו (הרי אלו) פטורים כפרו (הרי אלו) חייבים על כל אחת ואחת: \n", + "ומ\"ש וכן אם השביעם התובע וכו'. גם זה משנה שם שבועת העדות כיצד אמר לשנים באו והעידוני שבועה שאין אנו יודעים לך עדות או שאמרו לו אין אנו יודעים לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבים: \n", + "ומה שכתב אף על פי שלא נשבעו הם ולא אמרו אמן אחר שבועתו ומה שכתב והוא שישביעם בבית דין. נראה מדברי רבינו כאן ולקמן בפרק זה גבי וכן אם אמר לעדים באו והעידו לי שיש לי מנה ביד פלוני ומדבריו בסוף פ\"י (נראה) שהוא סובר דכי תנן (דף ל') וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בבית דין ואמרינן בגמ' דשבועה אפילו חוץ לבית דין כמו שאכתוב בסמוך ה\"מ כשהשביעם התובע וענו אחריו אמן אבל אם לא ענו אחריו אמן אלא אמרו אין אנו יודעים לך עדות לא מיחייבי אלא אם כן השביעם בפני בית דין. וצריך לי תלמוד מהיכן למד חילוק זה: \n\n" + ], + [ + "אין העדים חייבים בשבועת העדות וכו'. שם במשנה בפני ב\"ד ושלא בפני ב\"ד מפי עצמו ומפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בב\"ד דברי ר\"מ וחכ\"א בין מפי עצמן בין מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בב\"ד וידוע דהלכה כחכמים ובגמ' (דף ל\"ב) מנ\"ל דאכפירה בב\"ד הוא דמיחייבי אחוץ לב\"ד לא מיחייבי אמר אביי א\"ק אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי לך אלא במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה ממון א\"ל רב פפא לאביי א\"ה אימא שבועה גופה בב\"ד אין ושלא בב\"ד לא לא ס\"ד דתניא לאחת ליחייב על כל אחת ואחת ואי ס\"ד בב\"ד מי מיחייב על כל אחת ואחת והתנן השביע עליהם חמש פעמים בפני ב\"ד וכפרו אין חייבין אלא אחת אמר ר\"ש מה טעם הואיל ואינם יכולים לחזור ולהודות אלא לאו שמע מינה שבועה חוץ לבית דין כפירה בבית דין: \n\n" + ], + [ + "תבעם בעדות שאינה מחייבת ממון. משנה וגמ' בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ד:) \n", + "ומ״ש או בעדות קרקעות או עבדים או שטרות. בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ז:) אתמר משביע עדי קרקע ר' יוחנן ור' אלעזר (חד אמר חייב וחד) אמר פטור תסתיים דר״י אמר פטור מדאמר ר' יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב שטר פטור וכדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר דטעמיה משום דשטר הוי שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ומשמע דהוא הדין לעבדים ושטרות דכלהו ילפינן להו משבועת הפקדון: \n\n" + ], + [ + "וכן המשביע עדי קנס וכו'. בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ד) אמרינן דלר' יוחנן משביע עדי קנס פטורים לר״ע: \n\n" + ], + [ + "משביעכם אני שתבואו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני תשלומי כפל וכו' וכן אם השביעם שיעידו לו שאנס פלוני או פתה בתו וכו'. בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:) שנינו אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ר״ש פוטר שאינו משלם קנס ע״פ עצמו א״ל אע״פ שאינו משלם קנס ע״פ עצמו משלם בושת ופגם ע״פ עצמו ולמד רבינו משם לשבועת העדות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) אין העדים חייבים וכו' כיצד ראו התובע בא אחריהם וכו'. בפ' שבועת העדות (שבועות ל״א:): \n", + "ומ\"ש וכן אם השביעם הנתבע וכו' וכן אם קדמה שבועה לעדות וכו' אין העדים חייבים בשבועת העדות וכו' כיצד עמד בבהכ\"נ וכו'. הכל משנה שם (דף ל\"ה): \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש אבל אם אמר משביעאני כל העומדים כאן וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן אם אמר לעדים באו והעידו לי שיש לי מנה וכו': כתב הראב\"ד וכן אם אמר לעדים באו והעידו לי שיש לי מנה וכו' א\"א המחבר הזה שנה משנתו כר\"מ וכו'. ואני תמיה היאך אפשר להעלות על הדעת שרבינו פוסק כר\"מ שהרי פירש\"י מפי עצמו שאמר שבועה שאיני יודע לך עדות ומפי אחרים כגון משביע אני עליכם שתבאו ותעידוני ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבועה מפיהם. ורבינו כתב בר\"פ זה וכן אם השביעם התובע וכפרו בו אף על פי שלא נשבעו הם ולא ענו אמן אחר שבועתו כיון שכפרו הרי אלו חייבים, אין העדים חייבים בשבועת העדות עד שיכפרו בעדותן בבית דין בין שנשבעו או השביען בבית דין בין שנשבעו או השביען חוץ לבית דין והכפירה בבית דין בלבד וזה מבואר בדברי חכמים. ומה שכתב ועוד בין לרבי מאיר בין לרבנן מה צורך שיהיה הבית דין בבית הכנסת בשעת השבועה וכו' כבר כתבתי בראש פרק זה שרבינו ז\"ל סבור דכי אמרינן דלא איכפת לן בשבועה בין שתהא בבית דין או שלא בבית דין הני מילי כשענו אחר התובע המשביעו אמן אבל אם לא ענו אחריו אמן אלא אמרו אין אנו יודעים לך עדות אם השביען בפני בית דין חייבים ואם השביען חוץ לבית דין פטורים: \n\n" + ], + [ + "אחד המשביע עדיו בשבועה או שאמר מצוה אני עליכם בשבועה וכו'. משנה וגמ' בסוף פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ה). \n", + "ומה שכתב והוא שישביעם בשם או בכינוי מהכינויים, כמו שביארנו בפרק ב': \n\n" + ], + [ + "ואין העדים חייבים עד שישביעם בלשון שהם מכירים אותה. משנה (דף ל\"ב) ר\"פ אלו נאמרים בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר וכו' ושבועת העדות ושבועת הפקדון ובגמ' (דף כ\"ג) שבועת העדות דכתיב (נפש כי תחטא) ושמעה קול אלה בכל לשון שהיא שומעת: \n\n" + ], + [], + [ + "כל מקום שאמרנו פטור משבועת העדות וכו'. בסוף שבועות (דף מ\"ט) פלוגתא דרב ושמואל והלכה כרב באיסורי דאמר כולם פטורים משבועת שומרים וחייבים משום שבועת ביטוי ואיכא למילף מהתם לפוטרם משבועת העדות: \n", + "ומ\"ש אבל המחוייב בשבועת העדות וכו' אינו חייב משום שבועת ביטוי וכו'. בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ה ע\"ב) לרב למאי הלכתא אפקה רחמנא (לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי) אמרוה רבנן קמיה דאביי לאיחיובי עליה תרתי אמר להו תרתי לא מציתו אמריתו דתניא לאחת מאלה לאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(טו-יז) משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידו לי וכו' משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני חטים וכו'. משנה פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ג). \n", + "ומה שכתב וכן אם תבעו אותם רבים להעיד להם וכו'. משנה לענין פקדון בפרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:) ויש ללמוד משם לשבועת העדות: \n\n" + ], + [ + "הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות וכו'. מימרא דאביי בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ה:): \n", + "ודע דסוגיא דגמרא הכי איתא איתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק רב אמר חייב ושמואל אמר פטור רב אמר חייב (הואיל) ואיתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור (הואיל) וליתיה בלהבא וכו' אמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה בכלל שאיני יודע לך עדות וכו' בשלמא לשמואל דאמר מילתא דליתיה בלהבא לא מיחייב עליה לשעבר להכי אפקה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי אלא לרב למאי הלכתא אפקה רחמנא (לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי) אמרוה רבנן קמיה דאביי לאחיובי עליה תרתי אמר להו (לאיחיובי) תרתי לא מציתו אמריתו דתניא לאחת מאלה לאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ולאביי למאי הלכתא אפקיה רחמנא לכדתניא בכולן נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג אמרו ליה רבנן לאביי אימא במזיד מיחייב חדא בשוגג מיחייב תרתי אמר להו לאו היינו דאמרי (לכו) לאחת (משום) אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו (משום) שתים ואי במזיד מי איכא תרתי רבא אמר משום דהוה דבר שבכלל ויצא לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חדושו בלבד מכלל דאביי סבר איתא לשבועה בעולם והא אמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך עדות הדר ביה אביי מההיא ואבעית אימא חדא מינייהו רב פפא אמרה ע\"כ בגמרא. ורבינו כתב לעיל בסמוך כל מקום שאמרנו פטור משבועת העדות אבל חייב בשבועת ביטוי וכו' אבל המחוייב בשבועת העדות אף על פי שהוא נשבע על שקר ואף על פי שהוא מזיד אינו חייב משום שבועת ביטוי אלא משום שבועת העדות בלבד שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי וכו' שנאמר לאחת מהנה והרי זה כדברי אביי דאמר להו לרבנן. ואם כן יש לתמוה היאך כתב כאן הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות וכו' הרי זה פטור וכו' מפני ששבועת ביטוי אינו אלא בדבר שיש בו לאו והן וכו' והיינו אידך מימרא דאביי דאמר מודה רב באומר לחבירו שאני יודע לך עדות שהוא פטור ומאחר שבגמרא הקשו מזו לזו והוצרכו לומר הדר ביה אביי מההיא או דחדא מינייהו רב פפא אמרה נמצא רבינו כמזכי שטרא לבי תרי. וי\"ל דרבינו מפרש דכי מקשינן והא אמר אביי שבועה שאני יודע לך עדות דפטור לא מקשה אלא למאי דהוה ס\"ד אי לא אתא קרא אבל השתא דאתא קרא דמשום אחת אתה מחייבו ולא משום שתים שפיר איתא לאידך דאמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות דפטור וכך פירש הרי\"ף סוגיא זו כפי מה שפירשו בו הרז\"ה והר\"ן וא\"כ שפיר עביד רבינו שפסקן לשתיהן: \n\n" + ], + [ + "דבר ברור הוא כו' שהעיד לו והוא לא העיד וכו'. שם העדתי ולא העדתי מחלו' דלשמואל פטור משום דליתיה בלהבא ולרב חייב והלכתא כוותיה באיסורי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "היו עדיו או אחד מהם פסול וכו'. בר״פ שבועת העדות (שבועות דף ל') תנן דאינה נוהגת אלא בראויים להעיד ובגמ' (דף ל״א) לאפוקי מאי אמר רב פפא לאפוקי מלך ורב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא מ״ד משחק בקוביא כל שכן מלך ומ״ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזא חזי ורבנן הוא דפסלוהו ופסק רבינו כרב אחא בר יעקב משום דבתרא הוא. \n", + "ומ\"ש או שהיו עד מפי עד וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. הכל משנה שם (דף ל\"ה): \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "היה עד אחד וכפר וכו'. שם (דף ל\"א:) במשנה כפרו זה אחר זה הראשון חייב והשני פטור ופירש\"י השני פטור שכיון שכפר הראשון שוב אין עד יחידי ראוי להעיד ובגמ' (דף ל\"ב) מתניתין דלא כי האי תנא דתניא משביע עד אחד פטור ור' אלעזר בר ר\"ש מחייב ופירש\"י דלא כי האי תנא דלא כר' אלעזר בר\"ש: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(ו-יב) תבע את שני עדיו וכו'. זה פשוט. \n", + "ומ״ש תבע עדי קינוי או עדי סתירה וכו' עד שהמשביע עדי קרקע פטורים כמו שביארנו, הכל בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ב:) \n\n" + ], + [ + "השביע עדיו בבית דין וכו' עד לא היתה עדותו מחייבת ממון. משנה (דף ל\"א:) וגמרא שם (דף ל\"ב): \n\n" + ], + [ + "הודה אחד וכפר אחד וכו'. משנה שם כפר אחד והודה אחד הכופר חייב וכתב רבינו דהוא הדין להודה אחד וכפר אחד, ופשוט הוא שמאחר שהעד האחד הודה נמצא זה שכפר מפסידו ממון בכפירתו: \n", + "כפרו שניהם כאחד וקדם והודה בתוך כדי דיבור וכו'. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "השביע שתי כתי עדים וכו' עד חייבים בשבועת העדות. משנה וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "התובע את העדים להעיד לו וכפרו וכו' עד שחוץ לבית דין. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א שענו אמן וכו': כתב הראב\"ד א\"א הא לא כרבי מאיר ולא כרבנן וכו' ורבנן סברי אפילו מפי אחרים כיון דכפר חייב עכ\"ל. וכבר כתבתי בזה בפרק ט': \n\n" + ], + [ + "השביען בבית דין וכפרו וחזר והשביען וכו'. משנה פ' שבועת העדות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כשם ששבועת שוא וכו' כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין וכו': \n\n" + ], + [ + "וכל המשתף דבר אחר וכו'. פרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ג): \n\n" + ], + [ + "ומותר לאדם להשבע על המצוה וכו'. פ\"ק דנדרים (דף ח'): \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) שבועה זו שמשביעים הדיינים וכו' מי שטענו חבירו מטלטלין והודה במקצתן וכו'. משנה פרק שבועת הדיינין (שבועות דף ל\"ח:) ובפרק ב' דכתובות ופרק הגוזל קמא ובפירקא קמא דמציעא ובכמה דוכתי. \n", + "ומה שכתב ועד אחד מעיד עליו ומכחישו, בכמה דוכתי מהם. \n", + "ומה שכתב וכן שומר שטוען שאבד וכו'. מפורש בתורה: \n\n" + ], + [], + [ + "ויש שם שבועה אחרת וכו'. בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מ':): \n\n" + ], + [ + "ושבועת הדיינים בין שהיתה של תורה וכו' אוחז ס״ת בזרועו. בריש פרק שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ח:) צריך לאתפוסי חפצא בידיה: \n", + "ומ\"ש ונשבע בשם או בכינוי. שם וכדרבנן: \n", + "ומ״ש בשבועה או באלה. בס״פ שבועת העדות (שבועות דף ל״ו): \n", + "ומ״ש מפיו או מפי הדיינין. נלמד מדתנן בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:) שאם השביעו התובע וענה אחריו אמן חייב. \n", + "ומ״ש והורו רבותי שאין משביעין הדיינין אלא בלה״ק. בר״פ שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ח ל״ט) אמרינן דשבועת הדיינין נאמרת בכל לשון שהוא מבין וא״כ יש לתמוה על הוראת רבותיו ואפשר דלא מדינא קאמרי אלא משום דהוי כעולבנא דדייני אם ישביעוהו בלשון אחרת ומדלא אמרו רבותיו ושבועת הדיינין אינה אלא בלשון הקדש משמע דדוקא כשהם משביעים אותו מפיהם אבל אם הוא נשבע אין בכך כלום אבל לשון הורו קשה דמשמע דמדינא קאמרי ובפרק זה יתבאר דעת רבינו בזה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וכן אם אמר הרי הוא ארור וכו'. בסוף פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ו) ארור בו שבועה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יא-יב) הדיינים שהשביעו בלא נקיטת חפץ בידו וכו' עד ואינו צריך ליטול ספר תורה אלא תפילין בכפו חפץ הוא. שם (דף ל\"ח:): \n\n" + ], + [ + "אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינים וכו'. כן כתבו הרא\"ש והר\"ן בפרק שבועת הדיינין בשם הגאונים וכן כתב הרשב\"א: \n", + "כתב הראב\"ד אבל משביעין אותו בשם או בכינוי, א\"א שמעתי שתקנו הגאונים וכו'. ואין מזה השגה על רבינו שכתב דין הגמ' כמנהגו ועוד שאולי לא שמיע ליה תקנת הגאונים זו: \n\n" + ], + [ + "הדיינים שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכיר וכו'. כבר כתבתי דהכי איתא בריש פרק שבועת העדות ומשמע מדקדוק רבינו דהיינו בדיעבד ורבותיו נראה שסוברים שאין משביעין כלל אלא בלשון הקדש ואפילו בדיעבד. וכתב רבינו שאין לסמוך על הוראה זו מההיא דריש פרק שבועת הדיינין ויש לתמוה על רבותיו למה דחו אותה ואפשר לומר שאף הם לא אמרו אלא לכתחלה אבל בדיעבד מהניא וכדעת רבינו אבל לפי מה שנראה שמפרש רבינו בדבריהם קשיא. ואין לתמוה על רבינו מאחר שהוא סובר שאין לסמוך על הוראה זו למה כתב לעיל סתם בלי מחלוקת שי\"ל שסמך על מ\"ש כאן: \n", + "ואע\"פ שנהגו בכל בתי דינים וכו' צריך להודיע את הנשבע עד שיהא לשון השבועה. פשוט הוא שצריך הנשבע להכיר לשון השבועה: \n", + "ומ\"ש ששבועת הדיינין היא שבועת פקדון בעצמה: \n\n" + ], + [ + "כל מי שנתחייב שבועת הדיינין וכו'. בר״פ שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ח:) ת״ר שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה אומרים לו הוי יודע שכל העולם כלו נזדעזע וכו' עד אלא על דעתנו ועל דעת ב״ד ומדקתני האיום בשבועת הדיינין משמע דעל כל שבועת הדיינין נאמרה אפילו היא מדבריהם שגם היא נקראת שבועת הדיינין אבל שבועת היסת אינה בכלל האיום כמו שכתב רבינו בסוף דבריו מפני שכששנינו איום זה עדיין לא נתקנה שבועת היסת. והוציא רבינו מכלל האיום כשהוא נשבע בטענת ספק ונראה הטעם דמייתי לה על מתניתין דשבועת הדיינים וההיא ע״י טענה וכפירה היא. ומ״מ יש לתמוה שאין זה כדאי להוציא טענת ספק מאיום וגם על שבועת היסת יש לתמוה למה לא נאמר בה כעין דאורייתא תקון: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ועל מאי דקתני שאומרים סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, קאמר בגמרא (דף ל\"ט:) ההוא דמשבע ליה אמאי ומהדר משום דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ואמר מר שהשבועה חלה על שניהם ופירש\"י ששניהם נענשים בה שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן: \n\n" + ], + [], + [ + "דבר ברור וגלוי שכל הנשבע שבועת הדיינים וכו': ומ״ש ואינו לוקה ואע״פ שהוא מזיד. בר״פ שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו ל״ז) בעיא ולא איפשיטא ומספיקא לא לקי: \n", + "ומ״ש ונתחייב לשלם מה שעליו בתוספת חומש שהוא רביע הקרן. בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ״ד:): \n", + "ומ״ש רבינו ומביא קרבן אשם. יש לתמוה למה סתם רבינו הדברים דהא בר״פ שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ז) איבעיא להו הזיד בשבועת הפקדון ואתרו ביה מהו וכו' (קרבן מייתי ולא לקי) או דילמא וכו' מילקא לקי קרבן לא מייתי או דילמא הא והא עבידנא ולא איפשיטא ומספיקא לא מייתי קרבן דדילמא פטור וחולין בעזרה הוא ואין לומר דמייתי קרבן ומתנה אם אני פטור הרי הוא קרבן נדבה דא״כ לא ה״ל לרבינו למישתק: \n", + "כתב הראב\"ד אע\"פ שהוא מזיד וכו'. א\"א אחר שתיקנו הגאונים וכו'. ואין מזה השגה על רבינו שהוא ז\"ל כתב ע\"פ מה שהוא דין הגמרא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אע״פ שהנשבע לשוא או לשקר וכו' שנאמר לא ינקה ה' וכו'. בר״פ שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ט): \n", + "וכתב הראב״ד והרי אמרו על שבועת שוא וכו' עכ״ל. וי״ל שאע״פ שב״ד של מטה מלקין ומנקין אותו לאו נקיון גמור קאמר מדאפקיה בלשון לא ינקה דאל״כ הל״ל ינקו אותו דהוה משמע ינקו אותו לגמרי. ומ״ש והרי חייבי מיתות ב״ד מתודין ומתכפרים וכו' כבר כתב רבינו דשאני הכא דאיכא חילול השם ובפירוש אמרו בר״פ שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ט) שבכל העבירות נאמר בהם ונקה וכאן נאמר לא ינקה וכל עבירות שבתורה לא נאמר בהם לא ינקה והכתיב ונקה לא ינקה ההוא לכדר' אליעזר וכו' ונקה לשבים לא ינקה לשאינם שבים ופירש״י מנקה הוא לשבים וכאן אף לשבים לא ינקה בלא פרעון. ובספר הבתים כתב נראים דברי הרמב״ם שלא אמרו ב״ד מלקין אותו אלא להיותו כשר לעדות וכ״כ הרב רבי יונתן אבל מ״מ עון חילול השם שבו אינו מנוקה ובביאור אמרו חכמים שאפילו בתשובה אין מנקין להם עון השבועה שנאמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא את שמו הוא דאינו מנקה אבל מנקה הוא שאר חייבי לאוין ע״כ: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שנשבע בשמים ובארץ וכו'. בס״פ שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) תנן משביעני עליכם וכו' בשמים ובארץ הרי אלו פטורים ואמרינן בגמרא דאע״ג דאיכא למימר דבמי שהשמים והארץ שלו קאמר כיון דאיכא שמים וארץ בשמים וארץ קאמר. ומשמע לרבינו שאפילו אמר שנתכוון למי שהשמים והארץ שלו כיון דאינו במשמע דבריו אינו כלום: \n", + "כתב הראב\"ד אין זו שבועה א\"א ליחייב עליה קרבן ומלקות עכ\"ל. טעמו מדתנן הרי אלו פטורים משמע אבל איסורא איכא ואפשר לומר שזו כוונת רבינו אבל מדקתני סיפא מאיימין עליהם ומלמדים את העם וכו' משמע דס\"ל דאין כאן שבועה כלל וכפשט לישנא דרבא והא דקתני פטורים אגב דקתני באידך חייבים תנא בהא פטורים ולאו דוקא דאיסור נמי ליכא. \n", + "ומ\"ש וכן הנשבע בנביא מהנביאים או בכתב מכתבי הקדש וכו' משמע לרבינו שהם שוים לאומר בשמים ובארץ: \n", + "ומ\"ש ואע\"פ שאין אלו שבועות מאיימין עליהם ומלמדים את העם וכו'. נלמד ממה ששנינו בפ\"ב דנדרים גבי נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א באמת צריכים שאלה לחכם ועובר משום בל יחל עכ\"ל. וכבר כתבתי טעמו וטעם רבינו: \n\n" + ], + [ + "בד\"א בשאר כתבי הקדש אבל הנשבע בתורה וכו'. דין נשבע בתורה הכל מבואר בפ\"ב דנדרים ובאיבעית אימא בתרא וכ\"פ הרא\"ש ואף על גב דבגמרא בנודר בתורה איתמר משמע לרבינו דהוא הדין לנשבע מדאמרינן דעתיה אאזכרות שבה, ובתוספתא פרק שני תני לה לענין שבועה ובירו' מייתי לה לענין נדר ורבינו סבור דהא והא איתנהו ולפיכך כתבה גם בפ\"א מהל' נדרים וכן דעת הרא\"ש. והראב\"ד כתב אני תמיה על זה המחבר מה ראה לחלק וכו'. וי\"ל דרבינו סבר שאין לנו אלא מה שאמרו הנודר בתורה ואם כדברי הראב\"ד הל\"ל הנודר בתורה או בכתבי הקדש ומה שהביא מהירושלמי אינו קשה לרבינו כמו שכתבתי דהא והא איתנהו והתוספתא הויא תיובתיה דהראב\"ד: \n\n" + ], + [], + [ + "עבד שנשבע אין רבו צריך לכפותו וכו'. בפ\"ב דנזיר (דף ס\"ב): \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אם נשבע שיתענה וכו' אבל אם נדר בנזיר צריך שיאמר לו שתה עכ\"ל. הכי אמרינן בפרק בתרא דנזיר והתם מפרש טעמא דמפלגינן בין נזיר לשאר נדרים ואין כאן השגה על רבינו שהרי כתב רבינו בפרק שני מנזירות דין עבד שנדר בנזירות: \n\n" + ], + [ + "קטנים שנשבעו וכו'. (פרק חמישי דנדה) (דף מ\"ה): \n\n" + ], + [], + [ + "השומע הזכרת השם וכו'. בפרק קמא דנדרים (דף ז':) וכתב הר\"ן ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי לא שיהא בנדוי מאליו אלא ראוי להתנדות קאמר שהרי המזכיר עצמו צריך נידוי והיאך יהא חמור ממנו השומע ושותק. \n", + "ומ\"ש רבינו וצריך להתיר לו מיד. שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש במה דברים אמורים שהיה הנשבע הזה וכו' מזיד וכו'. פשוט בטעמו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מהשמות המיוחדים וכו'. ומ\"ש לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר וכו'. ירושלמי פרק כיצד מברכין: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שמותר להשאל על השבועה כו' ראוי להזהר בדבר ואין נזקקין להיתר אלא מפני דבר מצוה וכו'. \n", + "ומ\"ש וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל. כן יש ללמוד מעובדא דפרק השולח (גיטין דף ל\"ה) אותה אלמנה שהפקידו אצלה דינר והניחתו בכד הקמח. \n", + "ומה שכתב ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו, הכי משמע בפרק (המדיר) (כתובות דף ע\"ז) גבי עובדא דרבי יהושע בן לוי עם מלאך המות: \n", + "כתב הראב\"ד ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו, א\"א דוקא בשבועה וכשנשבע להרע לעצמו וכו'. ואפשר שגם זה דעת רבינו שהרי לא כתב כן אלא בשבועה וצריך טעם למה נשתנה נדר משבועה בזה: \n", + "סליקו הלכות שבועות בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שבועות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Haflaah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..5b79d53844f94b2cf35c434f1a47df992c945126 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,886 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vows", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות נדרים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Haflaah" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "(א-ב) הנדר נחלק לשתי מחלוקות וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש פירות מדינה זו אסורים עלי וכו'. ומ\"ש וכן אם אמר הרי עלי איסר וכו' ומ\"ש והאומר הרי עלי הוא הנקרא נדר וכו' עד אין חייב באחריותן. בריש קינים: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש מ\"ע של תורה שיקיים שבועתו או נדרו וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "האוסר על עצמו מין ממיני מאכל וכו' שאין לנדרים שיעור וכו' אמר אכילה מפירות מדינה פלונית אסורים עלי וכו'. בפ\"ג דשבועות (דף י\"ט) אהא דתנן דבשבועה שלא אוכל ר\"ע מחייב בכל שהוא וחכמים פוטרים עד שיאכל כזית אא\"כ פירש ואמר שלא אוכל כל שהוא (דף כ\"ב) אמר ר\"פ מחלוקת בשבועות אבל בקונמות ד\"ה בכ\"ש מ\"ט קונמות כיון דלא מדכר שמא דאכילה כמפרש דמי: \n\n" + ], + [ + "אסר על עצמו אכילה מהתאנים כו'. שם מיתיבי שני קונמות מצטרפין שתי שבועות אין מצטרפין וכו' ואי ס\"ד חייב בכל שהוא ל\"ל לצרף דאמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם א\"ה אמאי מצטרפות סוף סוף זיל להכא ליכא שיעורא וזיל להכא ליכא שיעורא דאמר אכילה משתיהן עלי קונם דכוותה גבי שבועות דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אמאי אין מצטרפין אמר רב פנחס שאני שבועות מתוך שחלוקות אין מצטרפות. ופירש\"י שני קונמות שתי ככרות שאסרן עליו בקונם שתי שבועות שתי ככרות שנשבע עליהן, מתוך שחלוקות לחטאות מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד חייב שתים ומייתי לה בת\"כ מוהיה כי יחטא לאחת מאלה לחייבו על כל אחת ואחת וכי אמר נמי מזו ומזו שתי שבועות חשיבי הילכך כי אכל מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור אין מצטרפות אבל קונמות אין חלוקות לאשמות למ\"ד יש מעילה בקונמות דאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמיחייב דכלהו חדא מעילה כדתנן צירף את המעילה לזמן מרובה ואם בשני העלמות אפילו בחדא מינייהו נמי עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב\"ד הגמרא לא אמרה כן וכו'. ובאמת שהשגה זו חזקה. וי\"ל שרבינו סובר דאע\"ג דמעיקרא אמרינן זיל הכא ליכא שיעורא וכו' כי אמר רב פנחס שאני שבועות הואיל וחלוקות לחטאות אין מצטרפות שמעינן דקונמות הואיל ואין חלוקות לחטאות מצטרפות אפילו באומר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם: \n\n" + ], + [ + "האומר פירות אלו עלי קרבן וכו'. משנה בפ\"ק דנדרים (דף י\"ג) הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אבל האומר פירות אלו עלי וכו' כבשר חזיר או כעכו\"ם וכו'. משנה בפרק ב' דנדרים (דף י\"ג): \n\n" + ], + [], + [ + "החטאת והאשם וכו'. בפ\"ק דנדרים (דף י\"ג) אמרינן דלר\"י הכתוב גבי כי ידור נדר אתא למתפיס בחטאת ואשם ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס בנדר. ומפרש רבינו דהיינו לומר שאפשר להביא אותם מחמת נדרו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל האומר פירות אלו עלי כחלת אהרן או כתרומתו וכו'. משנה רפ\"ב דנדרים (שם ע\"ב): \n", + "וכתב הראב\"ד אבל האומר הרי אלו עלי כחלת אהרן וכו'. א\"א אנו רגילים לפרש וכו'. ולשון מתפיס בנדר יותר נוח לפירוש רבינו: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי פירות אלו עלי כנותר כו'. משנה פ\"ק דנדרים (דף י':): \n\n" + ], + [ + "האומר הרי הן עלי כמעשר בהמה וכו'. משנה פ\"ב דנדרים (דף י\"ח): \n", + "ומ\"ש הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין. בפ\"ק דנדרים (דף י\"ב:) הרי עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יהודה מתיר ופסק כר' יהודה דהוא מאריה דגמרא טפי מר' יעקב. \n", + "ומ\"ש שאין קדושתו בידי אדם וכו'. שם בגמ'. ומה שיש לדקדק על זה אכתוב בסמוך בס\"ד: \n", + "מצאתי כתוב שנשאל ה\"ר אברהם בנו של רבינו על זה שכתב רבינו ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר לא יקדיש איש אותו דהא בפ\"ק דנדרים אמרינן דטעמא דמאן דשרי באומר הרי הן עלי כבכור משום דאמר קרא כי ידור עד שידור בדבר הנדור אבל מלא יקדיש ליכא מאן דמייתי מיניה ראיה שאין מקדישין אותו לשם בכור דהא מצוה להקדישו מדכתיב הזכר תקדיש וכלהו תנאי לא ילפי מלא יקדיש אלא שאין משנים אותו מקדושה לקדושה, ומכאן למדין כל הקדשים שאין משנים אותו מקדושה לקדושה ובין בכור ובין כל הקדשים מקדישים אותם הקדש עילוי וא\"כ ליכא למילף מהאי קרא שהמתפיס נדרו בבכור מותר. והשיב אתה דמית שענין מה שאמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שאין אדם יכול להקדיש הבכור ולעשותו בכור בנדר ומפני זה קשה עליך שהביא ראיה על ענין זה מלא יקדיש איש אותו שאין ענין הכתוב אלא שלא ישנה הקדשים מקדושה לקדושה ואינו כן כי מה שאמר בהלכות נדרים ואינו יכול להתפיסו בנדר הוא אמור בענין אותם הדברים המפורשים בהל' תמורה וכן פירוש הדברים הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתן בידי אדם פירוש כדברי ר' יהודה וכטעמיה שאינו דבר הנידר והרחיב ז\"ל והביא טעם אחר חוץ מטעם ר' יהודה לחזק הענין מצד אחר ואמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר לא יקדיש איש אותו פירוש ושמא תאמר אע\"פ שאין קדושתו בידי אדם יש לנדר בו מעלה כגון שישנה קדושתו לקדושת עולה וכיוצא בה והואיל וכן יהא אסור כדבר הנידר אינו כן אלא לעולם אין לנדר בו תפיסה ואינו יכול לשנותו כמ\"ש בתמורה והביא הראיה שנאמר לא יקדיש איש אותו ואין התפיסה שנתכוון לה היא אותה תפיסה האמורה בגמרת נדרים בענין דברי ר' יהודה כמו שדמית עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אמר הרי הן כחרמי שמים וכו'. משנה פ\"ב דנדרים (דף י\"ח:): \n", + "הרי עלי כתרומת הלשכה. שם. \n", + "ומ\"ש כתמידים כדירים וכו'. משנה פ\"ק דנדרים (דף י') ובמקום מ\"ש במשנה כאימרא כתב רבינו כתמידים וכן פירשו המפרשים דכאימרא היינו ככבש של תמיד: \n\n" + ], + [ + "היה לפניו בשר קדש וכו'. שם (דף י\"א:) בעיא דלא איפשיטא וספיקא בדאורייתא לחומרא אע\"פ שהר\"ן כתב בשם הרמב\"ן דבפ\"ד דנזיר משמע דנקטינן לקולא נ\"ל דסבר רבינו דשאני התם שהם גופים מוחלקים ואח\"כ מצאתי שחילוק זה נזכר בדברי הר\"ן פ\"ג דשבועות בתוך דבריו והוא ז\"ל כתב שהכרעת רבינו היתה משום דבסוגיין אתו רבינא ורבא למיפשט דבעיקרו מתפיס וכיון דבתראי נינהו סמכינן עלייהו ואע\"ג דדחי גמ' הנהו שמעתא דידהו לא דחינן מאי דפשיטא להו בהנהו דחיאתא ועוד נתן טעם אחר לדברי רבינו בדבר: \n", + "ומ\"ש אבל אם היה בשר בכור וכו'. שם (דף י\"ב:) אבעיא x (דהיה לפניו בשר קדש) לימא כתנאי הרי עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יהודה מתיר היכי דמי אי נימא לפני זריקת דמים מ\"ט דמאן דשרי ואי לאחר זריקת דמים מ\"ט דמאן דאסר אלא לאו דמחית בשר בכור ומחית בשרא דהאיך גביה ואמר זה כזה וכו' לא דכ\"ע לפני זריקת דמים ומ\"ט דמאן דשרי אמר קרא כי ידור עד שידור בדבר הנדור לאפוקי בכור דדבר האסור הוא ומאן דאסר אמר קרא לה' לרבות דבר האסור ומאן דשרי לה' מאי עביד ליה מיבעי ליה למתפיס בחטאת ואשם ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס בנדר ומוציא אני את הבכור שהוא קדוש ממעי אמו ומאן דאסר בכור נמי מתפיסו בנדר הוא דתניא וכו' מנין לנולד בכור בתוך ביתו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש ומאן דשרי כי לא מקדיש ליה מי לא מיקדיש: \n", + "וכתב הראב\"ד חיי ראשי אין הדברים הללו מחוורים וכו'. ובאמת כי נוראות נפלאתי על אדוננו הראב\"ד אשר דרכו לבא בסופה ובסערה נגד רבינו במקומות אחרים אשר תירוצם מצוי ובמקום הזה שבקיה לרגזנותיה ודבר בנחת לומר שאין דברים הללו מחוורים אצלו ושטעה בפירוש הגמ' כאילו אין כאן קושיא כי אם חילוק פירוש בגמ' ושלא נתחוור לו הפירוש ההוא והדבר ברור לכל מעיין כי דברי רבינו מרפסן איגרי ואין להם שום קיום והעמדה ע\"פ הגמ' בשום פירוש שיפרש בה לשום אחת מהאוקימתות שהרי כשאמרו לא דכ\"ע לפני זריקת דמים וכו' ר\"ל דלא איירי בדמחית בשר בכור קמיה וכו' אלא במי שאמר חולין שאוכל לך עלי כבכור ואם אמר על לאחר זריקת דמים לכ\"ע שרי כי פליגי כשאמר עלי כבכור לפני זריקת דמים ודבריו פה הם כדמחית בשר בכור קמיה דהא אמאי שכתב ברישא היה לפניו בשר קדש קאי ועליה כתב אבל אם היה בשר בכור נמצא שהוא היפך מאוקימתא זו דההיא בדלא מחית קמיה ודברי רבינו הם בדמחית קמיה ועוד דלההיא אוקימתא צריך שיאמר בפיו בפירוש חולין שאוכל כבכור לפני זריקת דמים לשיאסר ולרבינו אע\"פ שלא אמר בפירוש לפני זריקת דמים כיון שאמר הרי הוא עלי כזה אסור מאחר שהוא לפני זריקת דמים ועוד שהוא פסק לעיל בסמוך שהאומר הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין מפני שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו בנדר וא\"כ אפילו אמר הרי הן עלי כבכור לפני זריקת דמים מותר, ומטעם זה א\"א לומר שדברי רבינו באוקימתא דמחית קמיה דבין שתפרש דברי רבינו דמחית קמיה לפני זריקת דמים ואמר הרי הן עלי כבשר זה בין שתפרש דאמר בפירוש בפיו הרי הן עלי כבשר זה לפני זריקת דמים א\"א להעמידה שמאחר שנתן טעם למתפיס בבכור דשרי משום דאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו בנדר בין שיתפיס בו לפני זריקת דמים בין שיאמר בפירוש לפני זריקה מאי הוי. ומצאתי ספר ישן שכתוב בו כלשון הזה אבל אם היה בשר בכור לפני זריקת דמים ה\"ז מותר וזו הנוסחא האמתית: \n", + "אחר ימים שכתבתי זה בא לידי ספר שכתוב בו שנשאל הרב ר' אברהם בנו על זה וכתוב בה כנוסחת ספרים דידן אבל אם היה בשר בכור אם לפני זריקת דמים ה\"ז אסור והקשה השואל על זה מאחר שהטעם שאין הבכור דבר הנדור מה לי לפני זריקה מה לי לאחר זריקה ומה לי מונח לפני ומה לי סתם הא לא דמי אלא לבשר חזיר ועכו\"ם והשיב שהפרש גדול יש בין המתפיס בבכור בין המתפיס בבשר הבכור המונח לפניו קודם זריקת דמים שהמתפיס בבכור מתפיס בדבר שאינו נידר שאין אדם יכול לעשות קדושת בכור ולהחזיק חולין בכור אבל בשר בכור המונח לפניו הואיל ודינו כדין בשר שלמים שאינו ניתר לאוכליו אלא בזריקת דמים וקדושת שלמים אדם יכול לעשותה בנדר ה\"ל מתפיס בקרבן שהוא אסור וזה שעלה על לבך דהאי דאוקימנא בגמ' לא דכ\"ע לפני זריקת דמים ומ\"ט דמאן דשרי וכו' אפילו בבשר בכור המונח לפניו אינו כן שכך לשון הגמ' לימא כתנאי וכו' אלא לאו דמחית בשר בכור ומחית בשר דהיתרא גביה וכו' ודחי להאי תירוצא לא דכ\"ע לפני זריקת דמים ומאי טעמא דמאן דשרי דאמר קרא וכו' ולכך להאי תירוצא בגמרא לאו בבשר בכור המונח לפניו איירינן כלל דהך תירוצא אידחי ליה אלא בבכור או בבשר איירי ר' יעקב ור' יהודה אבל במונח לפניו לא איפשיט ולחומרא נקטינן דאיסורא דאורייתא הוא עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "יש מקומות שאנשיהם עלגים וכו'. בריש נדרים כל כינויי נדרים כנדרים וכר\"י דאמר התם בעלה י' דכינויים לשון כותים הם. \n", + "ומ\"ש האומר הרי עלי קונם קונח וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וכשם שאוסר עצמו בכינויים כך אם הקדיש בכינויים הרי זה הקדש. הכי משמע שם בגמרא. \n", + "ומה שכתב וכינויי הכינויים מותרים וכו'. שם וכבית הלל: \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו מה שאוכל עמך לא יהא חולין וכו'. משנה שם לחולין שאוכל לך לא כשר ולא דכי (לא) טהור וטמא נותר ופיגול אסור כך היא גירסת רבינו ופי' הר\"ן לחולין שאוכל לך כלהו בפתחות הלמ\"ד קרינן להו דמש\"ה אסור דמשתמעי לא חולין אלא קרבן לא כשר אלא אסור לא דכי אלא אסור דאשכחן הכי גבי היתר (כדאמרינן) העיד יוסי בן יועזר על איל קמצא (שהוא) דכן וקרא נמי כל צפור טהורה כלומר מותרת הילכך כי אמר לא כשר ולא דכי (ולא טהור) אלא אסור קאמר וכ\"ת אלא אסור משום איסור קאמר ולא משום נדר וה\"ל מתפיס בדבר האסור ולא מיתסר אפ\"ה כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אזלינן לחומרא דקי\"ל סתם נדרים להחמיר. טהור טמא פיגול x נותר וכו' כל היכא שהוא מזכיר שם שהוא מורה איסור ושייך בקדשים כגון טמא פיגול נותר ובהני לא שייך למ\"ד פתוחה בתחלתן דאדרבה אי אמר להו בלמ\"ד איכא למימר דלהיתרא קא מכוין ובהני נמי אע\"ג דלא אמר כ\"ף הדמיון מתסרי אפילו לר' יהודה וכו' שכיון ששמו מורה איסור בלא כ\"ף נמי מיתסר לכ\"ע אע\"ג דמצינן למימר דכי אמר טמא אתרומה קא מכוין דשייך ביה טומאה וטהרה דתרומה נמי הוה ליה דבר האסור וכי xx מתפיס בה לא איתסר וכו' אפילו הכי כיון דאיכא למימר נמי לקדשים מכרו ה\"ל סתם נדרים להחמיר: ליהוי אלא קרבן מני מתני' אי רבי מאיר הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכו' משמע דסברת סברוה היא אמת. ולכן נראה ודאי דדעת רבינו ז\"ל כדעת התוס' (דף צ\"ד:) והרא\"ש והטור ז\"ל בסימן ר\"כ שכתבו דברייתא דקאמרה לחולין שאוכל לך לרבי מאיר אסור הוא דאמר לא חולין בחול\"ם ומאי דאמרינן בפירקא קמא סברוה היינו דקאמר לחולין בפת\"ח דצריך לפרש דלחולין כמו לא חולין והא מקרי מכלל לאו אתה שומע הן אבל היכא דאמר לא חולין ודאי דאפילו לרבי מאיר לא הוי מכלל לאו אתה שומע הן וזהו ששינה רבינו ז\"ל כאן לשון המשנה ולא כתב לחולין בפת\"ח אלא לא חולין דהוא בחול\"ם וקשה א\"כ מאי קאמר בגמ' בריש פרק ב' טעמא דאמר חולין וכו' ופירשו שם הרא\"ש והר\"ן ז\"ל דדייק משום דלגופיה לא איצטריך אלא לדיוקא והא כיון דהרא\"ש ז\"ל גופיה סבר דלא חולין בחול\"ם מודה רבי מאיר אם כן נימא דדיוקא אתא להיכא דאמר לא חולין בחול\"ם דאסור ומתני' כרבי מאיר ואם כן מאי פריך בגמרא להרא\"ש ז\"ל ורבינו ז\"ל וסיעתם. וי\"ל דכיון דלדיוקא אתא ע\"כ למעט לחולין בפת\"ח אתי דאי לא לישמעינן מתני' רבותא דלחולין בפת\"ח מותר אלא ודאי דאתא למעוטי לחולין בפת\"ח דאסור ודלא כרבי מאיר. כך נ\"ל ליישב דברי רבינו ז\"ל להסכימו עם שאר הפוסקים ז\"ל והגם כי הרב בעל כסף משנה ז\"ל כתב בטור יו\"ד סי' כ\"ד דפירוש הרא\"ש ז\"ל נראה לו דחוק נראה שמפני זה לא רצה לתלותו בהרמב\"ם ז\"ל מכל מקום נראה יישוב כמו שפירש הוא ז\"ל מחמת הקושיות שהקשינו עליו: \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו לא חולין לא אוכל לך וכו'. שם אמתני' דלחולין שאוכל לך אסור אמרינן בגמ' (דף י\"א) סברוה מאי לחולין לא חולין להוי אלא קרבן מני מתני' אי ר\"מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכו' אלא ר' יהודה היא אימא סיפא ר' יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום מדסיפא ר\"י רישא לאו ר\"י היא כולה ר\"י וה\"ק שר\"י אומר וכו' ובתר הכי גרסינן תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר לחולין שאוכל לך אסור לחולין לא אוכל לך מותר רישא מני ר\"מ היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כלומר דאילו לרבנן כיון דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן חולין החולין כחולין שלא אוכל לך אסור דמשמע מה שלא אוכל לך יהא חולין הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן אימא סיפא לחולין לא אוכל לך מותר והא תנן לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר וקשיא לן הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וא\"ר אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ה\"נ ה\"ק ליה לא חולין יהא לפיכך לא אוכל לך ושני רב אשי הא דאמר לחולין והא דאמר לא חולין דמשמע לא להוי חולין אלא כקרבן. ופי' הרא\"ש נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ואע\"ג דאמר לקרבן בפת\"ח מפרשינן כאילו אמר בחט\"ף ה\"נ לימא לא חולין להוי לפיכך לא אוכל לך ואע\"ג דלר\"מ כי אמר לחולין בפת\"ח לא אמרינן מכלל לאו ה\"מ כי מסיים שאוכל לך אבל הכא דסיים למילתיה כי לא אוכל לך משמע שפיר דלאסור בא מכלל לאו דמוכח אית ליה שפיר לר\"מ כי האי רב אשי אמר הא דאמר לחולין בחט\"ף הא דאמר לחולין בפת\"ח כלומר אי הוה אמר לחולין בפת\"ח היה ר\"מ אוסר דמשמע לא חולין להוי אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. ואהא דתניא לחולין שאוכל לך אסור כתב הר\"ן קשיא טובא למה אסור והא משום מכלל לאו אתה שומע הן צריכינן למיתי בה ולר\"מ לית ליה וכ\"ת לא צריכינן בהא למכלל לאו דכיון דאמר לא חולין ע\"כ קרבן הוי ליתא דהא מש\"ה אוקימנא מתני' דלא כר\"מ אלמא אפי' בכי הא צריכין למכלל לאו אתה שומע הן לפיכך יש מי שאומר דל\"ג ליה הכא כלל עכ\"ל. והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א זה המחבר מזכי שטרא לבי תרי וכו'. וליישב דברי רבינו נ\"ל שהוא פוסק כר\"מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ומפני כך פסק כברייתא דחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר ואעפ\"כ לא נמנע מלפסוק כסתם מתני' דקתני לא חולין שאוכל לך אסור משום דס\"ל ז\"ל דבההיא לר\"מ נמי אסור דכיון דלא הוי מה שיאכל חולין ממילא הוי קרבן דכך לי אומר לא חולין יהא כאומר קרבן יהא שהאומר דבר זה אינו מותר ממילא משמע שהוא אסור וכן האומר דבר זה אינו אסור ממילא משמע שהוא מותר ואין אנו צריכים לבא עליו מטעם מכלל לאו אתה שומע הן ואע\"ג דמש\"ה אוקימנא למתני' דלא חולין שאוכל לך אסור דלא כר\"מ וכמו שהקשה הר\"ן י\"ל דאה\"נ דמעיקרא סברו כן בני הישיבה דמתני' נמי מטעם מכלל לאו אתה שומע הן הוא דקתני אסור ומש\"ה הוה קשיא להו מתני' מני ואיצטריכו לאוקומה כר' יהודה אבל לפום קושטא דמילתא לא צריכינן לאוקומה כר\"י דכר\"מ נמי אתיא דכי קתני אסור לא מטעם מכלל לאו אתה שומע הן הוא אלא משום דממילא משמע וכדאשכחן בברייתא דחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר דאתיא כר\"מ וקתני בה לחולין שאוכל לך אסור כלומר שאמר לחולין בפת\"ח הלמ\"ד והיינו ודאי משום דממילא משמע ולא צריכינן למיתי עלה משום מכלל לאו אתה שומע הן ובהכי ניחא שלא נצטרך לדחוק ולומר שהסברוה הזה הוא משונה מכל סברוה שבגמ' דלא קיימי במסקנא והאי במסקנא נמי קאי וכמ\"ש הר\"ן דליתא אלא האי נמי לא קאי במסקנא ואע\"פ שאינו מבואר בגמ' בהדיא סתירת הסברוה כיון דמייתי בתר הכי בסמוך ברייתא דחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר דאתיא כר\"מ וקתני בה לחולין שאוכל לך אסור ממילא משמע דליתא לסברת הסברוה ויש ידים מוכיחות לפירוש זה מדשני רב אשי הא דאמר לחולין הא דאמר לא חולין דמשמע לא להוי חולין אלא כקרבן כלומר דהא דקתני לר\"מ לחולין לא אוכל לך מותר ה\"מ באומר לחולין בשב\"א הלמ\"ד דא\"א לאסור בו אא\"כ תאמר הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן דהיינו מכלל לאו אתה שומע הן ור\"מ לית ליה אבל כשאומר לחולין לא אוכל לך בפת\"ח הלמ\"ד משמע נמי שאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. הרי בהדיא דאליבא דר\"מ נמי כשאומר לחולין בפת\"ח הלמ\"ד משמע לא חולין יהא אלא קרבן והיינו ודאי משום דממילא משמע ולא צריכין למיתי בה מטעם מכלל לאו אתה שומע הן וזה ברור ומרווח ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד ועלו דברי רבינו כהוגן: \n", + "וכן אם אמר הקרבן שאוכל לך וכו'. משנה שם (דף י\"ג) הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר ומקשה בגמ' קתני קרבן שאוכל לך אע\"פ שלא אמרו בכ\"ף הדמיון אסור ודלא כר' יהודה דבעי כ\"ף הדמיון והתניא מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן והא עולה והא מנחה והא חטאת שאוכל לך שמותר שלא נדר זה אלא בחיי קרבן ל\"ק הא דאמר הי קרבן והא דאמר הקרבן מ\"ט חיי קרבן קאמר כך היא גירסת הר\"ן ופי' הא דאמר הקרבן כלומר דכי אמר הקרבן האי להוי קרבן קאמר. ובפ\"ב (דף ט\"ו:) תנן קרבן לא אוכל לך הא קרבן לא אוכל לך לא קרבן לא אוכל לך מותר כך נראה שהיא גירסת רבינו והר\"ן ודלא כספרים דגרסי גבי הא קרבן שאוכל לך. ובגמרא מני מתני' ר\"מ היא וכו' אימא סיפא לקרבן לא אוכל לך מותר והתנן לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר ואמר ר' אבא נעשה כאומר קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך לא קשיא הא דאמר לקרבן הא דאמר לא קרבן דלא הוי קרבן קאמר והשתא מה שכתב רבינו וכן אם אמר הקרבן שאוכל לך אסור בפת\"ח הה\"א גרסינן ליה וכדאוקימנא לה כדאמר הא קרבן. \n", + "ומ\"ש קרבן שאוכל לך אסור. דלא כר' יהודה דבעי כ\"ף הדמיון. \n", + "ומ\"ש אבל האומר הקרבן לא אוכל לך. בציר\"י הה\"א גרסינן ליה וכדאוקימנא כדאמר הי קרבן. \n", + "ומ\"ש או כקרבן לא אוכל לך. הכי משמע מדתנן כקרבן שאוכל לך אסור משמע הא כקרבן לא אוכל לך מותר. ועוד דאפי' למ\"ד מכלל לאו אתה שומע הן ליכא איסור דה\"ק כקרבן יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך לא יהא כקרבן אלא יהא מותר. וא\"ת כיון דבאומר לא חולין לא אוכל לך קי\"ל דאסור משום דהוי כאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך כשאומר קרבן לא אוכל לך נמי נימא הכי וליתסר כלא חולין וי\"ל לא אוכל לך שאני דליכא לפרושי ביה שנשבע בקרבן שלא יאכל לזה או שנדר שלא יאכל לו קרבן אבל באומר קרבן לא אוכל לך וכל אינך לישני כיון דאיכא לפרושינהו הכי אע\"ג דסתם נדרים להחמיר מאחר דפירושי דלקולא משתמעי טפי דלישנא הכי מפרשינן להו ולא לחומרא. \n", + "ומ\"ש או לקרבן לא אוכל לך מותר. היינו מאי דרמינן מתניתין בפ\"ב דנדרים דאתיא כר\"מ וקתני לא קרבן לא אוכל לך מותר אמתני' דפ\"ק דקתני לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר ושני ל\"ק הא דאמר לקרבן הא דאמר לא קרבן דלא הוי קרבן קאמר כלומר דכי אסר ר\"מ באומר לקרבן היינו באומר בשב\"א הלמ\"ד דע\"כ ה\"ק לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך וכי קתני דלקרבן לא אוכל לך מותר באומר לא קרבן בפת\"ח הלמ\"ד או בחול\"ם הלמ\"ד דהשתא ליכא למימר לפיכך לא אוכל לך והכא נקט לו רבינו בפת\"ח הלמ\"ד ולקמן בסמוך נקט ליה בחול\"ם הלמ\"ד. וא\"ת הא איכא למשמע מינה מה שלא אוכל לך לא יהא קרבן הא מה שאוכל לך יהא קרבן הא ר\"מ לית ליה מכלל הן אתה שומע לאו. \n", + "ומ\"ש או קרבן לא אוכל לך. היינו מתני' דפ\"ב דנדרים לפי גירסתו וגירסת הר\"ן. \n", + "ומ\"ש או לא קרבן לא אוכל לך. היינו מאי דאוקימנא מאי דתנן בפ\"ב דנדרים לקרבן לא אוכל לך מותר באומר לא בפת\"ח הלמ\"ד או בחול\"ם הלמ\"ד דאי אמר בפת\"ח הלמ\"ד הוי כאומר שלא יאכל לו קרבן או שהוא נשבע בקרבן שלא יאכל לו ואי אמר בחול\"ם הלמ\"ד הוי כאומר לא יהא קרבן מה שלא אוכל לך דלאו כלום הוא לר\"מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. \n", + "ומ\"ש רבינו שאין משמע דברים אלו אלא שנשבע בקרבן קאי לאומר הי קרבן בציר\"י הה\"א ולאומר לקרבן בפת\"ח הלמ\"ד. \n", + "ומ\"ש או שנדר שלא יאכל לו קרבן קאי לאומר קרבן לא אוכל לך וכן קאי לאומר לקרבן לא אוכל לך בפת\"ח הלמ\"ד. ואומר כקרבן לא אוכל לך ולא קרבן לא אוכל לך כבר כתבתי טעמא ולהיותו מבואר לא חשש רבינו לכתבו: \n\n" + ], + [ + "חולין שאוכל לך וכו'. בפ\"ק דנדרים (דף י\"א) תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך ובין שלא אוכל לך מותר. ופי' הר\"ן בשאוכל לך פשיטא דשרי ובשלא אוכל נמי נהי דאיכא למימר הא מה שאוכל לך לא יהא חולין הא אוקימנא לה כר\"מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן: \n\n" + ], + [ + "אבל האומר לא טמא שאוכל וכו'. כך היא הגירסא בספרי רבינו ואיני יודע ליישבה. ונ\"ל דה\"ג לטמא שאוכל לך לנותר שאוכל לך לפגול שאוכל לך ובשב\"א תחת הלמ\"ד היא שנויה דהשתא איכא למימר דמשתמע שפיר דטמא יהיה מה שאוכל לך. אבל יש לדקדק כיון שלא נזכר בגמ' למה ליה לרבינו לשנותה וגם כי סוף הלשון שכתב שמשמעו של דבר שאוכל לך הוא שיהיה פגול או טמא לפיכך לא אוכל לך אינו נמשך אחר זה הפירוש לפיכך צריך לדחוק ולומר שכשאומר לא טמא שאוכל לך משמע דה\"ק דבר שאוכל משלך יהיה טמא או נותר או פגול לפיכל לא אוכל לך. ומ\"מ איכא למידק למה השמיט רבינו לקרבן לא אוכל לך בשב\"א תחת הלמ\"ד דאסור דאתמר בגמ' וצ\"ע. וראיתי גירסא שכתב בה טמא שאוכל לך וכו' ואע\"פ שכתב לעיל שאם אמר כל מה שאוכל עמך טמא או נותר או פגול ה\"ז אסור חזר ושנאה ללמדנו דאומר טמא שאוכל לך משמעו מה שאוכל יהיה טמא: \n\n" + ], + [ + "היכל שאוכל לך בהיכל שאוכל לך להיכל שאוכל לך אסור. כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו ולא ככתוב בספרים לא היכל דא\"כ אמאי בשאוכל לך אסור הרי הוא אומר שלא יהיה כהיכל מה שיאכל לו. ודין זה בסוף פרק קמא דנדרים (דף י\"ג) תנא אימרא לאימרא כאימרא דירים לדירים כדירים עצים לעצים כעצים אישים לאישים כאישים מזבח למזבח כמזבח היכל להיכל כהיכל ירושלים לירושלים כירושלים כולן שאוכל לך אסור שלא אוכל לך מותר והוה משמע לי דהא דקתני להיכל שאוכל לך אסור בין באומר הלמ\"ד בשב\"א בין בפת\"ח היא דכשאומר בשב\"א משמע להיכל יהא דומה מה שאוכל לך וכשאומר בפת\"ח להיכל משמע נמי להיכל יהא דומה מה שאוכל לך אלא דבאומר לא אוכל לך אתמר עלה בגמ' רישא ר\"מ דלא בעי כ\"ף הדמיון אימא סיפא וכולן לא אוכל לך מותר והא תנן לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר וא\"ר אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ל\"ק הא דאמר לא אימרא הא דאמר לאימרא. וכתב הר\"ן כך היא הגירסא בקצת נוסחאות ואיכא דגרסי הא דאמר לאימרא כלומר בשב\"א תחת הלמ\"ד הא דאמר לאימרא בפת\"ח תחת הלמ\"ד דס\"ל למאן דגרסי הכי דלמ\"ד פתוחה הרי היא כלא עכ\"ל. ולפ\"ז צ\"ל דרישא נמי בשב\"א הלמ\"ד היא דאילו בפת\"ח בשאוכל נמי מותר דמשמע לא יהא כהיכל מה שאוכל לך. ויש לדקדק למה מכל החלוקות שנזכרו בברייתא לא כתב רבינו אלא חלוקת היכל והשמיט החלוקות הראשונות והאחרונות. וי\"ל שכבר כתב לעיל שהאומר כתמידים כעצים כאישים וכו' כהיכל כירושלים אסור ולא בא כאן ללמד אלא דאומר בלמ\"ד כאומר בכ\"ף דמי ואפי' בלא למ\"ד ובלא כ\"ף כאומר בכ\"ף דמי ונקט היכל וממילא נשמע דה\"ה לאינך: \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו מודר אני ממך וכו'. בריש נדרים תנן האומר לחבירו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור מנודה אני לך ר\"ע היה חוכך בזה להחמיר ובגמ' (דף ה') אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך הוא דאסור (באכילה אבל אם לא אמר בפירוש אכילה לא אסור למיכל מדידיה) מאי טעמא מודר אני ממך לא משתעינא בהדך משמע מופרשני ממך דלא עבידנא עמך משא ומתן משמע מרוחקני ממך דלא קאימנא בד' אמות דילך משמע לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אין שמואל מוקי ליה למתני' כר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכו' לוקמה כרבנן וכו' אמר רבא מתני' קשיתיה אמאי תני שאני אוכל לך שאני טועם לך ליתני שאני אוכל שאני טועם ש\"מ בעינן ידים מוכיחות. וכתב הרא\"ש אהא דאמרינן מודר אני ממך (דילמא מודרני ממך) דלא משתעינא בהדך משמע וכו' וכיון דמספקא לן אי לאיסור הנאה קאמר או להנך מילי דפרישנא הילכך אינו אסור לא בזה ולא בזה דאין הלשון מוכיח יותר לזה מלזה והוי לתרוייהו ידים שאינן מוכיחות וקא סבר שמואל דלא הויין ידים ודייק רבא להא דשמואל ממתניתין ואתמר נמי ידים שאין מוכיחות אביי אמר הויין ידים רבא אמר לא הויין ידים והלכתא כרבא אע\"ג דבשלהי נזיר גרסינן איפכא גירסא דהכא עיקר הילכך לא הויא יד עד דאמר מודרני ממך שאני אוכל לך ואם אמר שאני אוכל לך בלא מודרני ממך נראה דלא הויא יד דמודרני הוא במקום קונם שאני אוכל לך אבל כשאומר שאני אוכל לך לחוד לאו כלום הוא. וכן פסק הר\"ן כשמואל וכרבא דאמרי ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכן פסק רבינו. וא\"ת כיון דלא מיתסר עד דאמר מודרני ממך שאני אוכל לך אמאי מיקרי יד כבר כתב הר\"ן דטעמא משום דלא מסיק דיבוריה למימר כקרבן אי נמי דלא אסור בהדיא עכ\"ל: ", + "וכתב הר\"ן אהא דאמר רבא מתני' קשיתיה ליתני שאני אוכל ושאני טועם פירוש ואי הוה תני הכי בלא לך הוה שמעינן דידים שאין מוכיחות הויין ידים דאע\"ג דכבר אמר (מודרני) ממך דהא ס\"ל לשמואל דמתני' חדא קתני אפ\"ה שאני אוכל בלא לך ידים שאין מוכיחות נינהו דאיכא למימר ה\"ק מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום או עד יום פלוני ומש\"ה תנא במתניתין לך לאשמועינן דטעמא דאמר לך הא אמר מודרני ממך שאני אוכל לא חייל נידרא כלל דהויין להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים. וגבי מנודה אני לך כתב דאומר מודרני מנכסיך הוי שפיר ידים מוכיחות כמי שאומר מודרני ממך שאני אוכל לך. ואהא דתנן שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור כתב דאית דגרסי הכי בלא יו\"ד ואית דגרסי שאיני ביו\"ד (ומדברי הרמב\"ם בפרק א' נראה שהוא גורס שאיני ביו\"ד שכתב בכולם שלא אוכל לך) עכ\"ל: ", + "וכתב הר\"ן אהא דאמרינן מודר אני ממך לא משתעינא בהדך משמע ואפילו בדיבורא נמי לא מיתסר דלא ידעינן אי להנאה איכוון אי לדיבורא איכוון ולכל חד וחד ה\"ל ידים שאין מוכיחות וכיון דטעמא דשמואל משום דקסבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ליכא למיפרך עליה מברייתא (מודר אני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך ה\"ז אסור שאני אוכל לך שאני טועם לך ה\"ז אסור) דכיון דפלוגתא דתנאי היא אי הויין ידים אי לא איכא למימר דתנא דברייתא ס\"ל דהויין ידים ושמואל דייק ממתניתין דלא הויין ידים (דלעיל כי פרכינן מברייתא היינו משום דהוה סבירא לן דאפי' ידים נמי לא הוי) ואיכא מ\"ד דבמודרני ממך אפי' לשמואל אסיר לאשתעויי בהדיה ובמופרשני למעבד משא ומתן בהדיה ובמרוחקני למיקם בארבע אמות דיליה והיינו אסור דברייתא ושמואל אאכילה קאי לומר דלא מיתסר באכילה עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך עכ\"ל. ודעת רבינו כסברא אחרונה דברייתא אתיא שפיר כוותיה: ", + "ומ\"ש רבינו וכן אם אמר לו מנודה אני לך או משמתנא ממך. שם (דף י\"ז:) אהא דתנן מנודה אני לך ר\"ע היה חוכך בזה להחמיר א\"ר פפא בנדינא ממך כ\"ע ל\"פ דאסיר משמתנא מינך לכ\"ע שרי במאי פליגי במנודה אני לך ר\"ע סבר לישנא דנידוייא הוא והרא\"ש גורס לישנא דנדינא הוא והיא הגירסא הנכונה ורבנן סברי לישנא דמשמתנא ופליגא דרב חסדא דההוא גברא דאמר משמתנא בנכסי דבריה דרב ירמיה בר אבא אתא לקמיה דרב חסדא אמר לית דחש לה להא דר\"ע קסבר במשמתנא פליגי וכתבו הרא\"ש והר\"ן דלית הלכתא כר\"ע מדאמרינן לית דחש לה ועוד דקי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ולא מחביריו. אבל רבינו פסק כר\"ע ונראה שטעמו מדאמרי' בגמ' אמר אביי מודה ר\"ע לענין מלקות דאינו לוקה דאם כן ר\"ע נמי מחמיר ומדמפרש אביי מילתיה משמע דס\"ל כוותיה וכתבו הרא\"ש והר\"ן דהא דאמרינן נדינא ממך דוקא בדאמר שאני אוכל כדאמר שמואל גבי מודרני ממך מופרשני ממך וכו' ונדינא מינך דכוותייהו שהוא לשון הרחקה כתבו שכן דעת הרמב\"ן. ", + "ומ\"ש רבינו דכשאמר מודר אני לך או משמתנא מינך ולא אמר שאני אוכל לך לא ישב בארבע אמותיו. לטעמיה אזיל שפסק במרוחקני ממך ולא אמר שאני אוכל לך משמעו שלא ישב בארבע אמותיו ומנודה אני לך או משמתנא לך לא גרעי ממרוחקני ממך וסובר דכיון דמנודה אני לך בהדי מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך איתניא לדידהו דמי וכי היכי דבהנהו אמר שמואל דלא מיתסר באכילה עד שאמר שאני אוכל לך ה\"ה במנודה אני לך לר\"ע לא מיתסר באכילה עד דאמר שאני אוכל לך וכבר נתבאר שרבינו פוסק הלכה כר\"ע וסובר ז\"ל דכי א\"ר פפא בנדינא מינך כ\"ע ל\"פ דאסור היינו באומר נדינא מינך סתם כלומר ואינו אומר שאני אוכל לך וא\"כ ע\"כ אסור דקאמר בהנאה הוא דאי באכילה לחוד מהי משתמע, ומדנקט גבי שלא אוכל מנודה אני לך ושביק למשמתנא לך דהוא בר זוגיה משמע שסובר דכי אמרינן משמתנא מינך לכ\"ע שרי היינו לומר שאם אמר משמתנא מינך שאני אוכל לך מותר בהנאה דלאו לשון יד נדר הוא אלא לשון שמתא. אבל הראב\"ד כתב אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול א\"א (פירוש) אסור לאכול בד' אמותיו וכן משמתנא מינך שלא אוכל לך עכ\"ל. ונראה מדבריו קצת שגם דעת רבינו כן דשוים הם לכל דבריהם וגבי שלא אוכל לך נקט מנודה אני לך ומיניה נילף לאומר משמתנא לך וסמך על מה שהשוה אותם בתחלה היכא דלא אמר שלא אוכל לך ולפי זה פסק כרב חסדא דאמר במשמתנא פליגי ודלא כרב פפא דאמר כ\"ע ל\"פ דשרי. וממ\"ש הראב\"ד אסור לאכול בד' אמותיו נראה דמנודה אני לך שלא אוכל לך שהיה חוכך בה ר\"ע להחמיר לענין לאכול בד' אמותיו היא ולא לענין לאכול משלו ואין פירוש זה מוכרח במשנה דאדרבה איכא למימר דלענין לאכול משלו איתניא דומיא דמודרני מופרשני מרוחקני ממך שלא אוכל לך דאיתנו בהדה ולזה מטין דברי רבינו כפשטן. מצאתי כתוב יתכן לפרש כי נדינא ממך שלא אוכל לך משמע בין תוך ד\"א בין חוץ לד\"א דבכל ענין אסור ליהנות משלו ומשמתנא מינך שלא אוכל לך לא משמע אלא בתורת מנודה שלא אסר הנאתו עליו אלא תוך ד\"א ובלשון מנודה פליגי אי משמעותו נדינא ואפי' חוץ לד\"א משמע או כמו משמתנא ודוקא תוך ד' וכ\"נ שפירש הראב\"ד. ולענין הלכה פסק כר\"ע דאחמיר ומיהו ללקות אינו לוקה משום דמספקא ליה ואע\"ג דא\"ר חסדא דאין לחוש לדר\"ע ה\"מ לפי סברתו שהיה סבור דבמשמתנא פליגי אבל לפי האמת קי\"ל כרבינא דבמשמתנא לא פליגי נקיטינן לחומרא כר\"ע ואע\"ג דאין הלכה כמותו מחביריו אולי האי חבירו הוי. וכן פסק הרמב\"ם אלא שתמהתי מה שלא הביא דין משמתנא מינך דשרי אליבא דכולהו עכ\"ל שיטה אחת. אבל הרשב\"א כתב יש מפרשים דנדינא בלחוד אסור ואע\"ג דלא אמר דלא אכילנא בהדך ואפילו לשמואל דאמר דמרוחקני ממך אינו אסור עד שאמר שאני אוכל לך הכא מודה התם הוא דמרוחקני לא משמע אלא דלא יתיב בד\"א דיליה אבל נדינא ממך משמע שיהא נטול ממנו לגמרי וכ\"כ בתוס'. ולפי פירוש זה נראה דאפילו במנודה אני לך אם אמר שאני אוכל לך אסור דכשלא אמר שאני אוכל לך הוא דפליגי דכ\"ע לישנא דמשמתנא לך הוא אבל אמר שאני אוכל לך י\"ל דלישנא דנידויא הוא ואסור. וכן נראה מדברי הרמב\"ם שכתב אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול ואף מדברי הראב\"ד נראה כן עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "(כה-כו) האומר הרי עלי כנדרי רשעים וכו'. משנה שם (דף ט') כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן ובגמ' ודילמא ה\"ק כנדרי רשעים לא נדרנא אמר שמואל באומר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו הריני בנזירות עלי בקרבן הימנו בשבועה הריני נזירות דילמא הריני בתענית קאמר אמר שמואל כשהיה נזיר עובר לפניו (עלי בקרבן) הימנו בשבועה דילמא הימנו דאכילנא קאמר אמר רבא דאמר הימנו שלא אוכל א\"ה מאי למימרא מהו דתימא הא לא מפיק שבועה מפומיה קמ\"ל. ופי' הר\"ן הך מתני' פירושא דידות היא ומפרשים בגמ' דה\"ק אם אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר וכן אם אמר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן ומסתברא נמי דדוקא כשהיתה בהמה מונחת לפניו וכן אם אמר כנדרי רשעים הימנו שלא אוכל והיה ככר מונח לפניו הרי הוא כשבועה שלא יאכלנו ומיחייב בכל הני כי אמר כנדרי רשעים שהרי הרשעים דרכם לידור בכל אלו ומפני שאין ראוי לעשות כן קרי להו נדרי רשעים (שהרי רשעים דרכן לידור בכל אלו) שהרי רשעים הם לאותו דבר, כנדרי כשרים אע\"ג דאמר הריני עלי הימנו והיה נזיר או בהמה או ככר לפניו לא אמר כלום שהרי אין הכשרים נודרים שאין רשאין לעשות כן וה\"ה אם אמר כנדבת רשעים עלי לא אמר כלום לפי שאין הרשעים נודבים שאם הם נודבים אינם רשעים לאותו דבר והכי איתא בתוספתא. כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן שהרי הכשרים מתנדבים הם בקרבן ובנזירות הילכך כי אמר הריני והיה נזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר וכי אמר עלי ובהמה מונחת לפניו ה\"ל כאילו אומר הרי הוא קרבן נדבה אבל בשבועה לא מיחייב אפי' היה ככר מונח לפניו ואמר הימנו שלא אוכל לפי שאין הכשרים נשבעים לעולם ואע\"ג דאמרינן לעיל דלזרוזי נפשייהו נשבעים לדבר מצוה ההיא שבועה לא מיקריא נדבה שהרי הם מחוייבים לקיים את המצוה. ואיכא למידק הרי נדבה אינה אלא באומר הרי זו ונדר בהרי עלי וחילוק זה ליתיה אלא בנדרים דקרבנות אבל בנזירות מאי נדר ומאי נדבה שייכי ביה הרי אינו אלא בענין אחד נראה בעיני דנדר פירושו דבר שאינו בא לגמרי בנדבת הלב ונדבה פירושה מה שהאדם נודר יותר בנדבת נפשו ושמעשיו יותר רצויים ומש\"ה אמרינן דנדר הוא הרי עלי לפי שאינו מתנדב לגמרי כיון שלא הפרישו עכשיו ונדבה היא באומר הרי זו לפי שמתנדב ונדרו יותר רצוי וכיון שזה היא פירושן של נדר ונדבה אף בנזיר אע\"פ שאין הנדר של נזירות אלא בענין אחד מי שהכוונה שלו רצויה יותר קרוי נזירותו נדבה ומי שאינה רצויה כ\"כ קרוי נדר והרשעים כשנודרים בנזיר אין כוונתם רצויה לגמרי (ולפיכך קרוי נדר) אבל הכשרים מתוך שכוונתם שלימה ורצויה ואין בנזירותם שום נדנוד עבירה קרוי נזירותם נדבה והיינו דאמרי' בגמ' גבי נדבה דנזירות משכחת לה כדשמעון הצדיק. כשהיה הנזיר עובר לפניו ואפ\"ה דוקא כי אמר כנדרי הרשעים הריני אבל כי אמר הריני לחודיה לא אמר כלום דלא דמי לאומר אהא דאמרינן בפ\"ק דקידושין דה\"ל נזיר כשנזיר עובר לפניו משום דאהא לישנא מעליא ומהני אבל הריני אי לאו דאמר כנדרי רשעים עלי לא משמע דאמר מידי. כך פירשו רבותי ואינו נראה בעיני דהריני לא גרע מאהא אלא מתני' משום דאתי לאשמועינן דאי אמר כנדרי כשרים הריני אפי' בנזיר עובר לפניו לא מהני נקט רישא כנדרי רשעים אבל אה\"נ דכל שאמר הריני בלחוד והיה נזיר עובר לפניו ה\"ז נזיר. ודילמא הימנו דאכילנא קאמר כלומר וכיון דאיכא למימר דילמא דאכילנא קאמר ה\"ל ידים שאין מוכיחות וס\"ל לשמואל דלא הויין ידים עכ\"ל. \n", + "והשתא מ\"ש רבינו אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו וכו' עד חייב בשבועה מבואר בגמ' שכתבתי בסמוך. \n", + "ומ\"ש כנדרי רשעים עלי חייב בקרבן היה ראוי להעמידה כשהבהמה עומדת לפניו דומיא דנזיר וכמו שהעמידה הר\"ן ודברי רבינו סתומים. \n", + "ומ\"ש כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה וכן מ\"ש בנדבות כשרים שמנדבותם נזיר וקרבן כלומר שפירש כן וזה הצעה למה שיכתוב אחר כך. \n", + "ומ\"ש אמר הרי עלי כנדרי רשעים או כנדבות כשרים וכו' ה\"ז אסור אע\"פ שלא פירש: \n\n" + ], + [], + [ + "(כז-כח) הנודר בתורה וכו' עד ה\"ז כמי שנדר במ\"ש בה. בפ\"ב דנדרים (דף י\"ב): \n", + "וכתב הראב\"ד דומה ששכח ולבסוף נזכר כו'. ואני אומר זכור היה מתחלה ועד סוף דאיתיה נמי לענין שבועה כדאיתא בתוס' שכתבתי בפי\"ב מהל' שבועות: \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו נשכים ונשנה וכו'. בפירקא קמא דנדרים (דף ח'): \n\n" + ], + [ + "האומר לאשתו הרי את עלי כאמי וכו'. משנה פרק ב' דנדרים (דף י\"ד). \n", + "ומ\"ש אבל אם אמר לה הריני מודר ממך הנאה או שאמר הנאת תשמישך אסורה עלי ה\"ז אסורה עליו. כמו שיתבאר בפ' (י\"ב מהל' אלו): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו וכו'. במשנה פ\"ג דנדרים (דף כ\"ז) הדירו חבירו שיאכל אצלו. \n", + "ומ\"ש וענה אמן. נתבאר רפ\"ב דשבועות. \n", + "ומ\"ש או דבר שענינו כענין אמן שהוא קבלת דברים. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "ואין הנודר נאסר וכו' עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוין כמו שביארנו. בהל' שבועות פ\"ב. \n", + "ומ\"ש אבל המתכוין לנדור בנזיר וכו'. הוא נלמד ממה ששנינו בפרק בתרא דנדרים (דף פ\"ו:) לענין הפרה: \n\n" + ], + [ + "הנודר על דעת אחרים וכו' ודין כל אלו הדברים בנדרים כדינם בשבועות. פשוט הוא שהרי השוה אותם הכתוב דכתיב איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה: \n\n" + ], + [ + "מי שהתנה קודם שידור וכו'. בפ\"ג דנדרים (דף כ\"ג) תנן ראב\"י אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר לו כל נדר שאני עתיד לידור הוא בטל ובלבד שיהיה זכור בשעת הנדר. ובגמ' וכיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל לא שמע ליה ולא אתא בהדיה חסורי מחסרא והכי קתני הרוצה שיאכל אצלו חבירו מסרב בו ומדירו נדרי זירוזין הוא והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בר\"ה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר רבא אמר לעולם כדאמרי' מעיקרא הב\"ע כגון שהתנה בר\"ה ולא ידע במה התנה והשתא קא נדר אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה אני נודר נדריה לית ביה מששא לא אמר על דעת הראשונה אני נודר עקריה לתנאיה וקיים לנדריה. ופי' הרא\"ש עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה שאם אין בדעתו שיהא קיים למה הוא נודר. תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר וכיון שאינו זכור לתנאו נמצא תנאו קיים ונדרו בטל. וכתב עוד דרבא לא פליג אאביי במה שאמר שאם התנה ולא היה זכור התנאי בשעת הנדר שהנדר בטל אלא כדי שלא להגיה המשנה אוקמה בששכח מקצת התנאי וכ\"כ הר\"ן וכ\"כ הרשב\"א בתשובה וכן דעת רבינו שפסק גם לדאביי וכתבו ההגהות שכ\"פ ר\"ת וכ\"כ סמ\"ג ודלא כריב\"ם וראבי\"ה שפירש דרבא פליג אאביי והלכה כרבא. \n", + "ומ\"ש רבינו אם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר אע\"פ שקבל התנאי בלבו הרי הנדר בטל וכו', לשון אע\"פ שכתב רבינו כך שיעורו אע\"פ שלא הוציא התנאי בפיו כיון שקבלו בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ולפי זה אם בשעה שזכר התנאי לא קבלו בלבו וקיימו הנדר קיים: \n", + "ומ\"ש רבינו ויש שמורה להחמיר וכו'. וכתב עליו הראב\"ד יפה הורה זה וכו' נראה שטעם הוראה זו משום דלא מסתבר ליה שאחר שחל הנדר יעקר כשזכר התנאי ואין זה הכרע והרא\"ש לא חילק בכך וכן נראה שהוא דעת רבינו. ומ\"ש הראב\"ד ולא בזכירת התנאי שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו וכו', נראה שגם זו היא כוונת רבינו ולא הוצרך לבאר לפי שסמך על מ\"ש תחלה אם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר שקבל התנאי בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ועל זה כתב שיש מי שמורה והוא שיזכור התנאי אחר שנדר תוך כדי דיבור דהא ודאי האי שיזכור דומיא דזכירה דרישא היא דהיינו שקיבל התנאי בלבו וקיימו: \n", + "כתב הר\"ן בשם התוס' על דינים אלו דוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונודר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום שע\"ד חבירו הוא נשבע ונודר וכמו שמבטל תנאי לגמרי דמי דהא אסיקנא דלא מסתבר אדעתא דנפשיה אלא ע\"ד משביעו כדאמרינן בסמוך בשמעתא דנדרי הבאי עכ\"ל. וכ\"כ בתשובה להרמב\"ן סי' רמ\"ח וסי' ר\"פ וכ\"כ רבינו ירוחם בנתיב ז' ובנתיב י\"ד וכ\"כ בטא\"ח סי' תרי\"ט: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(ז-י) סתם נדרים להחמיר וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. משנה ספ\"ב דנדרים (דף י\"ח:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א במקום שמשמע כל אחד מאלו שם שני ענינות וכו'. שם במשנה ר\"י אומר סתם תרומה ביהודה אסור בגליל מותר שאין אנשי גליל מכירים את תרומת הלשכה סתם חרמים ביהודה מותרים ובגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים. ובגמ' ר\"י אומר סתם תרומה ביהודה אסור וכו' הא מכירים אסורים אלמא ספיקא לחומרא אימא סיפא סתם חרמים ביהודה מותרין ובגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים הא מכירים מותרים אלמא ספיקא לקולא אמר אביי ר\"א בר צדוק (היא דתניא וכו' ר\"א בר צדוק) אומר סתם חרמים בגליל אסורין. ופירש הר\"ן אמר אביי סיפא ראב\"צ היא דמתני' תרי תנאי היא רישא רבי יהודה דס\"ל ספיקא לחומרא ולדידיה אה\"נ דסתם חרמים ביהודה נמי אסורין וסיפא ראב\"צ דאמר סתם חרמים בגליל אסורים לפי שאין מכירים (את חרמי הכהנים הא מכירין) מותרים דספיקא לקולא ומש\"ה סתם חרמים ביהודה שהיו מכירין אלו ואלו מותרין וסתם תרומה נמי ביהודה לראב\"צ מותרת והאי דנקט ר' יהודה תרומה ונקט ר\"א חרמים לאו דוקא דה\"ה בתרומה גופה אי נמי בחרמים גופייהו הוה מצי לאיפלוגי אלא מר דשמיע ליה מרביה קאמר ומר דשמיע ליה מרביה קאמר. ולענין הלכה קי\"ל דסתם נדרים להחמיר כסתם מתני' עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו. ומ\"מ \n", + "מ\"ש מקום שדרכם שאין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד וכו' משנה שאינה צריכה היא דאפי' במקום שמשמע כל אחד מאלו שני שמות כתב ברישא שאם נדר סתם וכ\"ש כשאין משמעו באותו מקום אלא לאיסור ולא היה לו לשנותה משום דנפיק מינה חורבא דמשמע דמשום דאין קורין באותו מקום חרם אלא לחרמי בדק הבית הוא דבסתם אסור הא אם קורין באותו מקום חרם סתם גם לחרמי הכהנים מותר וקשיא רישא אסיפא. ואפשר לומר דאיצטריך ליה לאשמועינן דבמקום שאין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד אפי' אמר בלבי היה לחרמי כהנים לא חיישינן ליה ואסור x: \n\n" + ], + [ + "הנודר בחרם וכו'. ג\"ז שם משנה: \n", + "ומ\"ש אם היה הנודר ת\"ח ה\"ז מותר וכו'. שם (דף כ') במשנה על כלם אין נשאלין עליהם ואם נשאלו עונשין אותם ומחמירין עליהם דברי ר\"מ וחכ\"א פותחים להם פתח ממקום אחר ומלמדין אותם כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ובגמ' הא גופה קשיא אמרת אין נשאלין והדר תני אם נשאלו עונשין אותה ומחמירין עליהם א\"ר יהודה ה\"ק וכולם אין צריכין שאלה בד\"א בת\"ח אבל בע\"ה שבא לישאל עונשים אותו ומחמירין עליו בשלמא מחמירין עליו דלא פתחינן ליה בחרטה כלומר בכדו תהית או לבך עלך אלא עונשין (אותו) ה\"ד כדתניא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר וכל זה לר\"מ אבל לחכמים דהלכתא כוותייהו אין עונשים אותו ואין מחמירין עליו אלא פותחין לו פתח ממקום אחר בין בפתח בין בחרטה ומלמדים אותם שלא ינהגו קלות ראש דכי ענשינן בשל תורה אבל בנדרים אלו אין עונשין, ואין מחלוקתן של ר\"מ וחכמים אלא בע\"ה דאילו בת\"ח לדברי הכל אין צריכין שאלה, ומשמע לרבינו שמה שאמרו חכמים ומלמדים אותם שלא ינהגו קלות ראש את\"ח נמי קאי: \n\n" + ], + [ + "וכן האומר לאשתו הרי את עלי כאמי וכו'. ברפ\"ב דנדרים (דף י\"ג:) תנן ואלו מותרים חולין שאוכל לך כבשר חזיר כעכו\"ם וכו' (דף י\"ד) האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל ראשו לכך ובגמ' ורמינהי הרי את עלי כבשר אימא כבשר אחותי כערלה ככלאי הכרם לא אמר כלום אמר אביי לא אמר כלום מדאורייתא וצריך שאלה מדרבנן רבא אמר הא בת\"ח הא בע\"ה וקי\"ל כרבא לגבי אביי ועוד דבגמרא מייתי סיועא ליה. וסובר רבינו דהא דקתני בסיפא פותחין לו פתח ממקום אחר וכו' ה\"ה לרישא ודלא כהרא\"ש שכתב xx ודוקא המדיר אשתו ומתפיס הנאתה בדבר האסור צריך שאלה שלא יקל את ראשו לכך ושמא יאסור אשתו עליו אבל מתפיס אכילתו והנאתו בדבר האסור לא בעי שאלה מדקתני סיפא דמתני' הכי מכלל דרישא לא בעי שאלה עכ\"ל. ואין זה הכרע דאדרבה איכא למימר דנטר עד סיפא למימר דאכולהו דלעיל קאי אבל קשיא לי הא דגרסינן ברפ\"ב דנדרים רבינא אמר הכי קתני אלו מותרים כחולין כבשר חזיר כעכו\"ם ואי לא תנא חולין ה\"א בעי שאלה ומי איכא לאסוקי אדעתא הכי והא קתני סיפא האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר מכלל דרישא לא בעיא שאלה ע\"כ. והשתא איכא למידק על רבינו היאך כתב באומר כבשר חזיר דבעי שאלה ובגמ' אמרו דליכא לאסוקי אדעתא הכי וגם על הרא\"ש יש לתמוה אמאי יליף לה מדקתני סיפא דמתני' הכי מכלל דרישא לא בעי שאלה דמשמע כאלו מעצמו אמרה וה\"ל לאומרה משמא דגמרא וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "ההפקר אע\"פ שאינו נדר שאסור לחזור בו: ומה הוא ההפקר וכו' בין בקרקעות: וכיצד דין ההפקר כו' אפי' זה שהפקיר וכו'. פשוט ספ\"ד דנדרים (דף מ\"ג מ\"ד מ\"ה): \n\n" + ], + [ + "המפקיר לעניים כו'. רפ\"ו דפאה וכבית הלל: \n", + "המפקיר עבדיו וכו': \n\n" + ], + [ + "המפקיר את הקרקע כו'. בספ\"ד דנדרים: \n", + "דין תורה אפי' הפקיר בפני אחד וכו'. בספ\"ד דנדרים (דף מ\"ה) וכריב\"ל לגבי ר' יוחנן וכן פסקו הרא\"ש והר\"ן וכ\"כ התוס' פרק בני העיר. וכתב הרא\"ש ומה טעם אמרו בג' כדי שיהא זוכה בשני עדים ומתוך זה יירא בעל הבית להפקיר כדי להפקיע ממעשר. וכתב עוד הרא\"ש הוי הפקר מן התורה אפי' באחד וה\"ה נמי אפילו בינו לבין עצמו ואינו נראה כן מדברי רבינו והכי דייק לישנא דריב\"ל דאמר ד\"ת אפי' באחד הוי הפקר ואם כדברי הרא\"ש דעדיפא מינה ה\"ל לאשמועינן דבר תורה אפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר. ועוד ומ\"ט אמרו בג' כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים ומש\"ה בסיפא הג' הם זולת בעל הדבר אף אדרישא הוי זולת בעל הדבר, ומדברי מהרי\"ק בשורש קמ\"ב נראה דאישתמיטתיה גמ' דס\"פ ד' נדרים: \n", + "והאומר ה\"ז הפקר וזה וכו' עד ויהיה הפקר ודאי. בפ\"ק דנדרים (דף ז'): \n\n" + ], + [ + "המפקיר את שדהו ולא זכה בה אדם וכו'. בסוף פרק רביעי דנדרים (דף מ\"ג) תניא המפקיר את שדהו כל שלשה ימים יכול לחזור בו מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו ומדכתב רבינו ולא זכה בו אדם נראה שהוא מפרש דהא דיכול לחזור בו עד שלשה ימים היינו דוקא בשלא זכה אדם וכן דעת הרא\"ש ושלא כדברי הר\"ן שכתב דתוך שלשה ימים אפילו זכה בו אחר יכול לחזור בו אבל מה שכתב בסיפא אלא אם קדם וזכה בה הרי הוא כזוכה מן ההפקר אינו נוח לי דמשמע דאחר שלשה ימים כל שלא זכה בה אדם יכול לחזור בו. ונ\"ל דהכי קאמר תוך שלשה ימים אם לא זכה בה אדם יכול לחזור בו והוי כאילו לא הפקירה וחייבת במעשרות אבל אחר שלשה ימים אפילו זכה בה הוא עצמו הוי כזוכה מן ההפקר ופטורה מן המעשרות: \n\n" + ], + [ + "האומר שדה זו וכו'. ג\"ז שם. \n", + "ומ\"ש ומפני מה יש לו לחזור וכו'. שם וכאוקימתא דעולא שהיא עיקר כמ\"ש הר\"ן: \n\n" + ], + [ + "דבר המופקר שבא אחד ושמרו והיה מביט בו וכו'. בסוף הבית והעליה (בבא מציעא דף קי\"ח) וכלישנא בתרא דרבא דאמר דכ\"ע הבטה בהפקר לא קני: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ארבעה דברים יש בין נדרים לשבועות ביטוי וכו'. מתבארים והולכים בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "כיצד יחול הנדר על נדר וכו'. משנה פ\"ב דנדרים (דף י\"ז) יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כיצד אמר הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל ואכל חייב על כל אחת ואחת שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת: \n\n" + ], + [ + "כיצד המתפיס בנדרים חייב שמע חבירו שנדר וכו'. משנה רפ\"ד דנזיר (דף כ':). ומה \n", + "שהצריך שיהא תוך כדי דיבור שם בגמ', \n", + "ומ\"ש אפילו היו מאה וכל אחד מהם אומר ואני בתוך דיבורו של חבירו. שם (דף כ\"א) בעיא דאיפשיטא. וברפ\"ג דשבועות (דף כ') איפליגו אביי ורבא במתפיס בשבועה והלכה כרבא דאמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי. וכתב הרי\"ף דע\"כ לא אמר רבא אלא במתפיס בשבועה אבל מתפיס בנדר ודאי נדר לדברי הכל דמתני' היא במס' נזיר ואע\"פ שמפשט הסוגיא משמע דלרבא מתפיס בנדר נמי לאו נדר הוא כבר כתבו הרא\"ש והר\"ן פירוש הסוגיא לדעת הרי\"ף כי היכי דליסליק ליה שפיר דמודה רבא דמתפיס בנדר הוי כנדר. וטעם החילוק בין מתפיס בנדר למתפיס בשבועה כתב הרא\"ש משום מתפיס בנדר נפקא לן מדכתיב כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור ומהתם מפקינן דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי: \n\n" + ], + [], + [ + "ומה שכתב הרי שמת אביו או רבו היום וכו'. בריש פ\"ג דשבועות: \n\n" + ], + [ + "כיצד חלים הנדרים על דברי המצוה וכו'. משנה פ\"ב דנדרים (דף ט\"ז) וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ומפני מה נדרים חלים על דברי מצוה ושבועות אין חלות וכו'. (שם ע\"ב): \n\n" + ], + [], + [ + "הנודר שיצום בשבת או ביו״ט חייב לצום וכו'. זה מבואר בטעמו ובהדיא תנן בפ' ר' אליעזר (נדרים דף ס״ו) פותחין בימים טובים ובשבתות בראשונה היו אומרים אותם הימים מותרים ושאר כל הימים אסורים עד שבא ר״ע ולימד שהנדר שהותר x מקצתו הותר כולו הרי בהדיא שחל הנדר אלא כשהשבתות וימים טובים הם בכלל הימים שנדר להתענות בהם ולא נזכר בשעת הנדר שהיו שבתות וימים טובים בכלל ימי נדרו פותחין לו בהם ואם נזכר בשעת הנדר שהיו שבתות וימים טובים בכלל נדרו או שנדר בפירוש לצום בהם חל הנדר. מיהו ה״מ כשאמר הרי עלי שהוא לשון נדר שהוא חל על דבר מצוה כדבר הרשות אבל אם אמר הריני בתענית אין לו דין נדר ואינו חל על דבר מצוה וכדברי הראב״ד שכתב הנודר שיצום בשבת או ביו״ט חייב לצום, א״א דוקא כשאומר עלי אבל אם אמר הריני בתענית היום אסור עכ״ל. וכן כתבו הרא״ש והר״ן בפ״ק דתענית בשם הרמב״ן וכן נראה שהוא דעת רבינו שהרי כתב כאן הנודר לצום בשבת ויו״ט חייב לצום בהם וכן הנודר לצום יום ראשון או יום ב' כל ימיו ופגע בהם יו״ט או עיוה״כ חייב לצום וכו' ובפ״א מתענית כתב אין גוזרין תענית בתחלה בר״ח או בחנוכה ופורים או בחולו של מועד ואם התחילו להתענות על הצרה אפי' יום א' ופגע בהם יום מאלו מתענים ומשלימין ואח״כ כתב כשם שהצבור מתענים על צרתם כך היחיד מתענה על צרתו כיצד הרי שהיה לו חולה וכו' ולא יתענה בשבתות ולא בר״ח ולא בחנוכה ופורים ולא חילק בין התחיל ללא התחיל ובודאי דבקבל עליו להתענות מיירי דאל״כ לאו תענית הוא ואפ״ה קאמר דלא יתענה בימים טובים בין שהם מדאורייתא בין שהם מדרבנן הרי ברור שהוא מחלק בין קבל עליו תענית בלשון נדר לקבלו בלשון קבלת תענית בעלמא: \n", + "ומ\"ש רבינו שאם פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו וכו'. בפ\"ק דתעניות (דף י\"ב) יחיד שקבל עליו (תענית) שני וחמישי של כל השנה כולה ואירעו בהם ימים טובים הכתובים במגילת תענית וכו' אם גזירתנו קודמת לנדרו תבטל גזירתנו את נדרו. ומשמע לרבינו דבנדר בלשון נדר ממש הוא וכדדייק לישנא דקרי ליה נדר ואפ\"ה קתני תבטל גזירתנו את נדרו וע\"כ משום דד\"ס צריכים חיזוק דאילו בימים טובים שהן מן התורה כבר הוכחנו שהנדר חל עליהם. ובספ\"ק דר\"ה ובפ\"ב דתעניות מחלק בין ימים הכתובים במגלת תענית לשבתות וימים טובים לענין איסור תענית ביום שלפניהם משום דד\"ס צריכים חיזוק: \n", + "ויש לדקדק בדברי רבינו שנראה לכאורה שהוא סובר דבעיוה\"כ ובר\"ח אסור להתענות מן התורה ומשמע דעיוה\"כ היינו מדרשא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש, ור\"ח בהדיא אמרינן בפ\"ב דתעניות (דף י\"ז:) ובספ\"ק דר\"ה (דף י\"ט) גבי איסור תענית ביום שלפני ימים הכתובים במגילת תענית ר\"ח דאורייתא הוא דאורייתא לא בעי חיזוק. ויש לתמוה על עיוה\"כ דאטו משום דרשא דועניתם את נפשותיכם שהיא אסמכתא בעלמא לימא שהוא מדאורייתא ור\"ח נמי לא מצינו בתורה בהדיא שיהא אסור בתענית דאע\"ג דאפשר דילפינן לה מדאקשיה רחמנא למועדים דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם אין זה כדאי לומר שהוא מדאורייתא. וי\"ל דאה\"נ שאינן אסורין אלא מדרבנן אלא שכיון שיש להם קצת סמך בתורה לא אתו לזלזולי בהו ולפיכך אינם צריכים חיזוק ומשום דאסמכתא דראש חודש מיפרשא קצת טפי מאסמכתא דעיוה\"כ כתב דבעיוה\"כ חייב לצום ואין צ\"ל בר\"ח דכיון דאסמכתא דידיה מפורשת טפי פשיטא דאינו צריך חיזוק והא דאמרינן ר\"ח דאורייתא הוא היינו לומר שנזכר בתורה סמוך למועדות ואסמכתא קרובה היא להקישו להם לענין איסור תענית אבל אה\"נ דלא מיתסר אלא מדרבנן וכן נראה מדברי התוס' בפ\"ק דתעניות גבי אם גזירתנו קודמת את נדרו וכו' דר\"ח לא מיתסר בתענית אלא מדרבנן: \n", + "ולענין נשבע להתענות בחנוכה ופורים לדעת רבינו שאפילו בנדרים שחלים על דבר מצוה כתב שאינם חלים על חנוכה ופורים לפי שהם מדבריהם וצריכים חיזוק כ״ש בשבועות שאינם חלים על דבר מצוה דאמרינן בהו שאינם חלים על חנוכה ופורים מההוא טעמא גופיה אבל בעיוה״כ ור״ח איכא לספוקי בהו דאי ס״ל דהוו דאורייתא כדמשמע בדבריו בפרק זה אין השבועה חלה עליהם ואי ס״ל דלא מיתסרי בתענית מדאורייתא שבועה חלה עליהם שהרי אינם צריכים חיזוק. וכבר כתבתי שהדעת נוטה לומר שרבינו סובר דר״ח ועיוה״כ לא מיתסרי אלא מדרבנן ואפ״ה אינם צריכים חיזוק לפי שיש להם אסמכתא בד״ת וא״כ שבועה חלה עליהם ונראה שמפני כך כשכתב רבינו בפ״א מהל' שבועות שאין שבועה חלה על דבר מצוה כתב כגון שנשבע שיתענה בשבתות ובימים טובים ולא כתב ובר״ח משמע דעל ר״ח חלה שבועה ואע״פ שלא הזכיר חנוכה ופורים ועכ״ז אני אומר שאין שבועה חלה עליהם איכא למימר שסמך על מ״ש פה שאין נדרים חלים עליהם מפני שצריכים חיזוק וכ״ש שאין שבועות חלות עליהם אבל ר״ח דגבי נדרים כתב דאינם צריכים חיזוק אם איתא דאין שבועה חלה עליהם ה״ל לפרושי בהדיא. ואע״ג דאסיקנא בפ' האשה רבה (יבמות דף צ':) דדוקא במידי דשב ואל תעשה מצו רבנן עקרי מידי דאורייתא אבל לא מידי דהוא בקום ועשה וה״נ אמרי דלדעת רבינו אין נדרים ושבועות חלים על חנוכה ופורים וקום עשה הוא שהרי אנו אומרים קום אכול, י״ל דהא אמרינן התם דבמיגדר מילתא מצו עקרי מידי דאורייתא אפילו בקום עשה וחיזוק דברי חכמים בכל מה שדברו בו אע״ג דלא ליהוי ביה מיגדר מילתא גורם לקיים דבריהם במיגדר מילתא שאם היו מזלזלים באחד מדבריהם אתו לזלזולי בכלהו הילכך כל מידי דהוי חיזוק לדבריהם הוי כמו מיגדר מילתא. ועי״ל שכתבו התוס' בפ' ג' מינים אף כי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה במקום שיש פנים וטעם בדבר ודאי לכ״ע יש כח לעקור והכא מאחר שדברי חכמים צריכין חיזוק שפיר יש פנים וטעם בדבר: \n\n" + ], + [ + "כיצד אין הנדרים וכו'. ברפ\"ב דנדרים (דף י\"ד:) תנן קונם שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך האומר לאשתו קונם שאני משמשך ה\"ז בלא יחל דברו. וכתב הר\"ן בכלהו גרסי' שאני בלא יו\"ד ובשבועות גרסי' שאיני ביו\"ד דמשום דנדרים מתפיס חפצא אנפשיה תני בלשון שאני כלומר מה שאני עכ\"ל. וכן יש להגיה בכל הני שאני בלא יו\"ד ובגמ' איתמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אמר רב יהודה אמר רב אל יישן היום שמא יישן למחר וכו' תנן (דף ט\"ו) קונם שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך אסור ה\"ד אילימא כדקתני שאני ישן מי הוי נדרא והתנן חומר בשבועה שהשבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש מה שאין כן בנדרים ושינה דבר שאין בו ממש הוא אלא דאמר קונם עיני בשינה ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן ליה עד דעבד איסור בל יחל והא א\"ר יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר וכו' אלא פשיטא דאמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר ואי לא נאים היום כי נאים למחר מאי בל יחל דברו איכא (אלא לאו דניים) אלמא איתיה דניים ותיובתא דרב יהודה כי קתני דאי ניים רבינא אמר לעולם כדקתני ומאי בל יחל מדרבנן ופסק הרא\"ש כרבינא וכן דעת הרשב\"א בתשובה וכן פסק רבינו שכתב הנודר בדברים שאין בהם ממש וכו' אין מורים לו היתר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל האומר יאסר פי לדיבורו וכו'. משנה בספ\"ק דנדרים (דף י\"ג) האומר קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת עמך ובגמ' חומר בשבועות מבנדרים וכו' שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש משא\"כ בנדרים אמר ר\"י באומר יאסר פי לדבורי ידי למעשיהם רגלי להילוכן דיקא נמי דקתני פי מדבר עמך ולא קתני שאני מדבר עמך. \n", + "ומ\"ש רבינו וכן האומר הרי עלי קרבן אם אדבר עם פלוני וכו', פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "מצאתי כתוב הנודר בדברים שאין בהם ממש וכו'. נ\"ל דעת רבינו דכי תנן בספ\"ב דנדרים וחכ\"א פותחים לו פתח ממקום אחר וכו' אכולהו נדרים קאי. ע\"כ משערי נדרים לה\"ר מרדכי בר יוסף: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "נדרי אונסים ונדרי שגגות וכו' כדרך שבארנו בשבועות. פ\"ג אע\"פ שדינים אלו נשנו במשנה לענין נדרים בפרק שלישי דנדרים (דף כ\"ד כ\"ה כ\"ז) ואמרו בגמרא שהוא הדין לשבועה אין לתמוה על רבינו שתלה כאן נדרים בשבועות שמפני שהקדים הלכות שבועות להלכות נדרים ביאר דינים אלו לענין שבועה תחלה וכשהגיע להל' נדרים הוצרך לומר כדרך שביארנו בשבועות: \n", + "הרי שהדירוהו האנסים וכו'. משנה פ\"ג דנדרים (דף כ\"ז) וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "ובכל הנדרים האלו צריך שיתכוין בלבו לדבר המותר וכו'. נתבאר בפ\"ג מהל' שבועות: \n\n" + ], + [ + "וכן נדרי זירוזין מותרין וכו'. משנה פ\"ג דנדרים (דף כ':) ואמרי' בירושלמי הדא דתימא בשאין מעמידין אבל מעמידין צריכים היתר חכם. ופירש הר\"ן בשאין מעמידין דבריהם שאומרים שלא נדרו בדוקא אלא לזרז אבל מעמידין דבריהם לומר שבדוקא נדרו צריכים היתר חכם ולזה נתכוון רבינו במה שכתב לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו וכ\"כ הרא\"ש בשם רא\"מ. והטור כתב ודוקא כשאין מעמידין דבריהם אלא שניהם נתרצו בג' דינרים אבל אם לא נתרצו אלא זה בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח ודאי לנדר גמור נתכוון וחל הנדר וכל מי שיעבור על נדרו הרי חילל דבריו ואם אחד העמיד דבריו והשני לא העמיד מתוך שנתבטל לאחד נתבטל גם לשני. וסוף דבריו הם פירוש מה שאמרו בירושלמי היה זה מעמיד וזה אינו מעמיד מאחר שבטל אצל זה בטל גם אצל זה. והר\"ן גורס היה מעמיד אצל זה ואצל זה אין מעמיד כיון שבטל אצל זה בטל אצל זה פירוש דה\"ק היה מוכר חפץ לשנים ואמר קונם שאיני פוחת לכם מן הסלע והיה בדעתו לידור לאחד מהם בדוקא ולחבירו כדי לזרז כיון שבטל אצל זה בטל אצל זה: \n", + "ואיבעיא לן בגמרא (דף כ\"א) אמר ליה טפי מסלע והלה אומר בציר משקל כיון שמופלגים טפי משיעורא דמתניתא נדרא הוי או זירוזין הוי ולא איפשיטא וכתבו הרא\"ש והר\"ן דלחומרא נקטינן וכן פסק הטור. ויש לתמוה על רבינו שהשמיטה ואע\"פ שי\"ל דכיון שלא כתב להתיר אלא בזה אומר סלע וזה אומר שקל ממילא משמע שאם הפליגו יותר אינו מותר מ\"מ לא ה\"ל למישתק מלכתבה בפירוש: \n\n" + ], + [ + "ומנין שאפילו ד' מיני נדרים אלו וכו'. תוספתא פ\"ד: \n\n" + ], + [ + "מי שנדר וניחם על נדרו וכו'. זה פשוט שהתורה הקישה נדר לשבועה: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ״ש שנשאלין על נדרי הקדש ומתירים אותו. בפ' שום היתומים (ערכין דף כ״ג) אמרינן דר' אליעזר ור' יהושע בשאלה דהקדש פליגי ופירש״י ר״א סבר אין נשאלין על הקדש לחכם ואפילו אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש טעות הוא אפ״ה אין חכם מתיר נדרו וכו' ור' יהושע סבר נשאלין על ההקדש ומסיים בה בגמ' הן הן דברי ב״ש הן הן דברי ב״ה שב״ש אומרים הקדש טעות הקדש וב״ה אומרים הקדש טעות אינו הקדש ופירש״י מחלוקת ר״א ור' יהושע היינו נמי מחלוקת ב״ש וב״ה הקדש טעות הקדש ואין שאלה להקדש. הקדש טעות כגון שור לבן היוצא מביתי הקדש ונמצא שחור. וידוע דהלכה כב״ה וכר' יהושע: \n", + "ומ\"ש בין קדשי מזבח וכן מ\"ש ואין נשאלין על התמורה. נראה שהוא נלמד ממה ששנינו בפ\"ב דתמורה (דף י\"ז) עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין וכיון דבשוגג נמי חיילא תמורה שוב אין בה שאלה דהקדש טעות חייל בה וכיון דתמורה איתא בקדשי מזבח ואמרינן שהיא מוחלקת מהקדשים בכך ממילא משמע דקדשי מזבח נמי בטעות אינם קדושים וכיון שכן ישנם בשאלה. וכן משמע מדתני ברפ\"ה דנזיר (דף ל\"א) אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן בש\"א הקדש ובה\"א אינו הקדש משום דהקדש בטעות הוא וסתם מקדיש שור הוא למזבח: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וכשם שהאב או הבעל מפר נדרי איסר כך מפר נדרי הקדשות וכו': \n\n" + ], + [ + "מי שנדר וכו' עד וכולן אסורים. משנה רפ\"ד דנזיר (דף כ'). \n", + "ומ\"ש נשאל השני והותר וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן המתפיס דברים הרבה בנדר כגון שנדר על הפת x והתפיס הבשר וכו': \n\n" + ], + [ + "הנשבע או הנודר וכו'. אמר שאיני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולם אסורין שאיני נהנה לזה לזה לזה צריכין פתח לכל אחד ואחד. כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו וכן מצאתי בספר מוגה: \n", + "והדין במשנה בפ' פותחין (נדרים ס״ו) הנדר שהותר מכללו הותר כולו כיצד אמר קונם שאיני לכולכם הותר אחד מהם הותרו כולם שאיני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולם אסורין וכו' שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד ובגמ' מאן תנא אמר רבא ר״ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד כלומר דמדקתני לזה קרבן ולזה קרבן צריך פתח לכל אחד ואחד משמע דלעולם לא הוי פרטא אלא כי מדכר קרבן אכל חד וחד הא לאו הכי ל״ש אמר לזה ולזה בוי״ו ל״ש אמר לזה לזה בלא וי״ו כללא וכר״ש פ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו) דתנן היו חמשה תובעים אותו אמרו לו תן לנו פקדון שיש לנו בידך שבועה שאין לכם בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת. ומשמע מדברי רבינו כאן ובפ״ז דשבועות שהוא פוסק דלא כר״ש משום דבפ' שבועות הפקדון סתם לן תנא דלא כוותיה ובגמ' (דף ל״ח) ת״ר כלל אינו חייב אלא אחת פרט חייב על כל אחת ואחת דר״מ ר״י אומר שבועה לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת וכו' אמר ר״י אמר שמואל כללו של ר״מ פרטו של ר״י כללו של ר״י פרטו של ר״מ ור' יוחנן אמר הכל מודים בולא לך שהוא פרט לא נחלקו אלא בלא לך שר״מ אומר פרט ור״י אומר כלל. וגירסא זו הדבר ברור שאינה מכוונת שהיאך אפשר שולא לך בוי״ו יהיה יותר פרט מלא לך בלא וי״ו והתוס' כתבו דבספרים ישנים גרסינן איפכא ור״י אמר הכל מודים בלא לך שהוא פרט לא נחלקו אלא על ולא לך שר״מ אומר פרט ור״י אומר כלל וזו היא גירסת רבינו וידוע דהלכה כרבי יהודה לגבי ר״מ ולפיכך פסק דלזה ולזה בוי״ו כלל הוי והילכך הותר הראשון הותרו כולם אבל לזה לזה בלא וי״ו פרטא הוי לפיכך צריך פתח לכל אחד ואחד: \n", + "ומכל מקום קשה דברפ\"ב דקידושין (דף מ\"ו) אמתני' דהתקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי (בתמרה) זו אמרינן דמתניתין ר\"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ופסק רבינו בפ\"ה דאישות כר\"ש והיאך פסק כאן ובפ\"ז דשבועות דלא כר\"ש. ואפשר לומר שטעם רבינו דמדחזינן דבקדושין סתם לן תנא כר\"ש ובשבועת הפקדון סתם לן תנא דלא כוותיה אמרינן ראה רבי דבריו של ר' שמעון בקידושין ודברי ר' יהודה בשבועת הפקדון אע\"ג דבנדרים סתם לן כר\"ש כיון דשבועות ונדרים בחדא שיאטא שייטי אית לן למסמך טפי אסתמא דשבועת הפקדון דאתיא כרבים מלמיסמך אסתמא דנדרים דאתיא כיחידאה: \n\n" + ], + [ + "נדר בנזיר וכו'. תוספתא פ\"ד: \n\n" + ], + [ + "הנודר מאנשי העיר וכו'. יתבאר בפ\"ז: \n\n" + ], + [], + [ + "(יד-טו) האומר פירות וכו' מפני שאדם זהיר בדבר האסור וכו'. ברפ\"ב דנדרים (דף י\"ד:) פלוגתא דרב נחמן ור\"י ופסק כרב יהודה וכן פסקו הרא\"ש והר\"ן: \n\n" + ], + [ + "הנודר לצום עשרה ימים וכו'. בפ\"ק דתעניות אמר ר\"י אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע כי אמריתה קמיה דשמואל א\"ל וכי נדר קביל עליה דלא סגי דלא משלם לצעורי נפשיה קביל עליה אי מצי מצער נפשיה אי לא מצי לא מצער נפשיה איכא דאמרי וכו' כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי פשיטא לא יהא אלא נדר מי לא מצי אי בעי לשלומי ומיזל למחר וליומא אחרינא. וכתב הרי\"ף לישנא בתרא והרא\"ש כתב פר\"ח היכא דאיכא צערא ואונס לוה תעניתו ופורע ושמעינן האי סברא משמואל דאמר צערא מקבל עליה אי מצי מצער נפשיה מכלל דרב במצטער קאמר עכ\"ל. משמע דכלישנא קמא סבירא ליה וזה דעת רבינו שכתב והוצרך לדבר מצוה וכו' משמע אי לאו משום מצוה או כבוד אדם גדול אינו יכול ללוות. \n", + "ומה שכתב מפני כבוד אדם גדול. היינו מדגרסינן התם ובפ\"ק דשבת רב יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אסי עבדו ליה עגלא תליתאה אמרו ליה ליטעום מר מידי אמר להו בתעניתא יתיבנא אמרו ליה ליזיף מר וליפרע לא סבר (לה) מר דאמר רב יהודה אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע אמר ליה תענית חלום הוא הרי דאי לאו משום דתענית חלום הוה היה לוה אותו מפני כבוד רב אסי דאדם גדול הוה. ומ\"מ איכא למידק למה לא כתב רבינו והיה מצטער כלישנא דגמ' ולישנא דר\"ח וכן איכא למידק למה כתב דבר מצוה שלא נזכר בגמרא: \n", + "וכתב הר\"ן י\"א דכי אמרינן לוה אדם תעניתו ופורע ה\"מ בשקבל עליו סכום תעניות ולא פירש ימים ידועים ואח\"כ בירר להתענות יום ידוע בעד יום אחד מאותם הימים דכיון דאותו יום אינו מעיקר נדרו וכשהוא לווהו עדיין נשאר נדרו קיים בכה\"ג לוה ופורע אבל אי אמר בתחילת נדרו יום זה אינו לוה ופורע וסמכי לה מהירושלמי שהביא הרי\"ף נדר להתענות ושכח ואכל איבד תעניתו רב בשם רבנין אמר והוא דאמר יום סתם אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים, ומשמע להו דהיינו טעמא דביום סתם איבד תעניתו מפני שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל ביום זה דלא שייך למימר לוה ופורע משלים והתם נמי בפרק קונם מייתי לעיל מינה הך דלוה אדם תעניתו ופורע וכו' ואחרים אמרו דאפילו ביום זה לוה ופורע דהא אמרינן הכא לא יהא אלא נדר ומנדר דצדקה הוא דאתינן עלה וכו'. ובפ\"ק דערכין מסקינן דאפילו באומר סלע זו לצדקה כל שלא באת לידי גבאי לוה ופורע וכן דעת הראב\"ד והרשב\"א. והך ירושלמי דכתיבנא לא מוכח מידי דהיינו טעמא דביום סתם איבד תעניתו לפי שעדיין הוא מחוייב להתענות יום אחר אבל ביום זה כל ששכח ואכל אינו מחוייב שיפרענו והרי נדרו בטל מעתה ומש\"ה מתענה ומשלים (עכ\"ל): \n", + "והדעת הראשון הוא דעת רבינו כמו שמבואר בדבריו וכן נראה שהוא דעת הרא\"ש בפ\"ק דשבת: \n", + "נדר שיצום היום וכו' עד סוף הפרק. ירושלמי פ' קונם יין כתבתיו בסמוך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ראובן שאמר וכו'. משנה פ\"ה דנדרים (דף מ\"ז:) הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם הנודר אסור הריני עליך ואת עלי שניהם אסורים. \n", + "ומ\"ש ואם עבר ונהנה אינו לוקה: \n\n" + ], + [], + [ + "ראובן שאמר לשמעון הרי פירות פלוני אסורים עליך וכו'. פ\"ה דנדרים (דף מ\"ז:): \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו ככרי זו אסורה עליך וכו'. יש ללמוד כל זה מדתנן בפ\"ה דנדרים (דף מ\"ו) האומר לחבירו קונם לביתך שאיני נכנס שדך שאיני לוקח מת או שמכרו לאחר מותר קונם לבית זה שאיני נכנס שדה זו שאיני לוקח מת או שמכרו לאחר אסור: \n\n" + ], + [], + [ + "האומר לבנו הרי אתה אסור בהנייתי וכו'. משנה בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק״ח:) האומר לבנו קונם אי אתה נהנה משלי (אם) מת יירשנו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ויחזיר לבניו או לאחיו אם אינו רוצה או שאין לו לוה ובע״ח באים ונפרעים. וכתב הר״ן בפ״ה דנדרים והוי יודע דכי תנן (דף מ״ז) אם מת לא יירשנו לאו למימרא דכיון דנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהם דהא קתני סיפא דההיא מתני' ויתן לבניו ולאחיו ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חוב באים ונפרעים ואם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנם לבניו או לאחיו והיאך בע״ח באים ונפרעים אלא ודאי נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהם ואיידי דתנא רישא יירשנו לומר שמותר ליהנות מהם כשאר יורשים תנא סיפא נמי לא יירשנו ולאו דוקא וכ״ת היכי קתני נותנו לבניו או לאחיו בשלמא לוה ובע״ח באים ונפרעים שפיר דבע״ח לאו מדעתיה קא מיפרעי דלהוי פורע חובו מאיסורי הנאה דבכה״ג ודאי אסור דנהי דאמרינן לעיל דמבריח ארי (מנכסי חבירו) הוא היינו כשאחר פורע שלא מדעתו אבל מדעתו ודאי אסור דהוי מוציאו מרשות לרשות ונמצא מועל אלא בע״כ ב״ד מגבים להם ואע״ג דאיהו ממילא מתהני לא איכפת לן אבל נותן לבניו או לאחיו היכי שרי והא מתהני מטובת הנאה דידהו ואסור כדאמרינן לעיל גבי תורם משלו על של חבירו. ויש לומר דלאו למימרא שיתנם להם ממש אלא שמראה להם מקום ואומר להם נכסים אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתרצו וכה״ג לאו מתנה הוא אלא גוונא דהפקר וכ״כ הרמב״ם (בפרק ה') שצריך להודיעם אלו נכסי אבי שאסר עלי אבא עשאה הרמב״ם כההיא דתני לעיל מינה הגוזל את אביו ומת וכו' לוה ובע״ח באים ונפרעים ואמרינן עלה בגמ' וצריך שיאמר זה גזל אבא עכ״ל. ולענ״ד נראה שאע״פ שיתנם להם ממש מותר דלא דמי לתורם משלו על של חבירו דקא מתהני מטובת הנאה דשאני התם שהוא מהנה את חבירו מממונו המותר לו ומפני כך יש בו טובת הנאה אבל הכא שהוא מודיעם שממון זה אסור לו ומפני כך נתנו להם והם ג״כ בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה הילכך אין לו עליהם טובת הנאה ומש״ה שרי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו אסר בנו בהנייתו ואמר אם יהיה בן בני זה ת\"ח וכו'. בפ\"ה דנדרים (דף מ\"ח:) ההוא גברא דה\"ל ברא דהוה שמיט כיפי דכיתני כלומר שהיה גונב אגודות של פשתן אסרינהו לנכסיה עליה אמרו ליה ואי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי אמר להון ליקני הדין ואי הוי בר בראי צורבא מרבנן ליקנייה מאי אמרי פומבדיתאי קני על מנת להקנות הוא וכל קני על מנת להקנות לא קני ורב נחמן אמר קני דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא אמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מיתפיס ועוד סודרא קני על מנת להקנות וקני מן השתא הלין נכסי דהדין לאימתי קני לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן לכי הוי הדר סודרא למריה. ופסקו הרא\"ש והר\"ן דסודרא קני על מנת [להקנות] הוא דהא דאמר רב אשי מאן לימא לן וכו' דחויא בעלמא הוא דהא איהו גופיה סבר בפירקא קמא דקידושין כרב נחמן בהא ומכל מקום בהאי עובדא דשמיט כיפי נראה דלא קני מאידך טעמא דיהיב רב אשי לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן הדר סודרא למריה. אבל רבינו פוסק גם בזו כרב נחמן וכתב הר\"ן דמשמע דס\"ל ז\"ל דכיון דפירכא קמייתא דרב אשי דרך דחיה היא כדכתיבנא כל מאי דקאמר ליה דחויי קא מכוין לאו לאיפלוגי עליה: \n", + "וכתב הראב\"ד ובן הבן מותר בהם אם יהיה תלמיד חכם כמו שהתנה. א\"א ומה צריך לתנאו וכו'. ואני אומר דברי הראב\"ד דברים פשוטים הם וצריך לדחוק ולומר שמ\"ש רבינו אם יהיה ת\"ח כמו שהתנה לאו למימרא שאם לא יהא ת\"ח יהא אסור בהם אלא היינו לומר שאם יהיה ת\"ח יזכה בהם הוא ולא יוכל אביו לתתם לאחיו או לבנים אחרים או לפרעם בחובו והוי כאילו אמר ובן הבן יזכה בהם אם יהיה ת\"ח כמו שהתנה אלא דאיידי דנקט גבי בן אסור בהם נקט גבי בן הבן מותר בהם ולאו דוקא אלא הוי כאומר ובן הבן זוכה בהם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב רבינו זה הבן האסור בירושת אביו וכו'. נתבאר בסמוך. ומ\"ש הטור על רבינו בסימן רכ\"ג שאינו מבין דבריו הוא משום דאישתמיטתיה מתניתין דהגוזל קמא דוק ותשכח: \n\n" + ], + [ + "מי שנאסר עליו מין ממיני מאכל וכו'. משנה פ' הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״ב) הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה ר' יהודה אוסר וקי״ל כת״ק ומשמע התם בהדיא דאף כשיש ברוטב טעם בשר שרי והכי נמי תנן התם גבי יין הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין. וקיפה פי' הרא״ש והר״ן דהיינו דק דק של בשר שיורד בשולי קדרה וכתבו הרא״ש והר״ן דטעמא משום דבשר משמע מה שנקרא בשר. אבל אין נראה כן מדברי רבינו שלא התיר אלא מרק וירקות שנתבשלו עם הבשר אע״פ שיש בהם טעם בשר ולא הזכיר דק דק של בשר ונראה מדבריו ז״ל דקיפה היינו תבלין דבמקום מאי דתניא הנודר מן הרוטב מותר בקיפה כתב הנודר מן הרוטב מותר בתבלין וגם בפירוש המשנה כתב דקיפה היינו תבלין: \n", + "ומ\"ש ואם נאסר בפירות אלו ונתערבו באחרים וכו'. פשוט שם במשנה שהאומר בשר זה או יין זה עלי ונפל לתבשיל אם יש בנ\"ט הרי זה אסור וטעמא דמילתא דכשאמר בשר זה שווייה לההוא בשר ויין חתיכה דאיסורא ואוסר בנ\"ט כשאר איסורין אבל כשלא אמר זה לא אסר עליו אלא דבר הנקרא בשר ויין: \n", + "וכתב הטור דהוא הדין אם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל או שאמר קונם בשר או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם יין ובשר. וטעמו מדתנן בפרק הנזכר הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזיתים מותר בשמן אמר קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם אסור בהם וביוצא מהן ובגמרא בעי רמי בר חמא אלו דוקא או שאיני טועם דוקא וכו' ת\"ש אמר ר' יהודה מעשה ואסר עלי ר' טרפון ביצים שנתבשלו עמו אמרו לו (כן הדבר) אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי, וכתבו התוס' והרא\"ש בשר זה עלי אסור בנ\"ט ומדמין יוצא מהן לנ\"ט וזה היינו כמו אלו אלמא דבאלו מיתסר יוצא מהן עכ\"ל. ואסיקנא באלו לא קא מיבעיא לן דדוקא הוא כי קא מיבעיא לן בשאיני טועם כלומר אם אמר שאיני טועם או שאיני אוכל ולא אמר אלו אי אסור במשקין שיוצאים מהן או לא ולא איפשיטא וכתבו התוס' הילכך בשל תורה הלך לחומרא וכשאיני טועם אסור ביוצא בהן ועוד נשמע שאם אדם אוסר שלא יאכל בשר עד זמן פלוני שאסור ברוטב דהא בהא תליא דאי יוצא מהם אסור הכי נמי נתינת טעם אסור דמדמה להו אהדדי וכ\"כ הרא\"ש ג\"כ וסיים בה והא דאמרינן במתני' הנודר מן הבשר מותר ברוטב היינו באומר קונם בשר עלי שלא כיון אלא במה שנקרא בשר עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "נתערב יין זה שאסרו על עצמו וכו'. בס״פ הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ט): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יג-טו) האומר פירות האלו קרבן עלי וכו' וכן האומר לאשתו מעשה ידיך עלי קרבן וכו'. הכל משנה שם (דף נ\"ז). וכתב הר\"ן אסור בחילופיהן ובגידוליהן משום דכיון שפרט הדברים הנאסרים עליו שוינהו עליה כהקדש. ומש\"ה מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן כי היכי דחילופי הקדש וגידוליו אסירי וכו' וה\"ה נמי דאי אמר פירות מקום פלוני או פירותיו של פלוני דכיון שייחד הרי הוא כפורט וכו'. שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן דנהי דשאני אוכל שאני טועם מפיש איסורא אפ\"ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן דהא כי אכיל חליפין וגידולין לא טעים הנהו פירות דאסר עליה בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין אכולה מתני' קאי וה\"ק מאי דאמרינן ברישא אסור בגידוליהן דמשמע דוקא בגידוליהן מיתסרי אבל בגידולי גידוליהן שרי ה\"מ בדבר שזרעו כלה וכו' וכן נמי סיפא וכו' מותר בחילופיהן ובגידוליהן דוקא בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה בין ברישא בין בסיפא אפילו גידולי גידולין אסורים משום דכיון דאין זרעו כלה הרי בגידולי גידולין הללו מעורב בהן מהאיסור הראשון ונדרים הוו דבר שיש לו מתירים וכו' ואפילו באלף לא בטיל. האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי וכו' אסור בחילופיהן ובגידוליהן אשמעינן רבותא דמיחד פירותיו של פלוני כי הכא דייחד מעשה ידי אשתו כאומר אלו דמי ומיתסר בחילופיהן ובגידוליהן ולא תיקשי לך מעשה ידיה דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקומה באומר יקדשו ידיך למעשיהן א\"נ מעשה ידי אשתי לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא. מיהו כתב ה\"ר יונה דלא מיתסר אלא בכנגד מעשה ידיה שאם אשתו טחנה ואפתה ומכרה לחם להיות מעות שכנגד טחינה ואפיה שלה ודכנגד חטים שלו. \n", + "שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן. בהך סיפא נמי אשמעינן רבותא טפי ממתני' קמייתא דאע\"ג דאמר אלו כיון דאסיק דיבוריה בשאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן דהא מעשה ידי אשתו כאלו דמי וכדכתיבנא ואפ\"ה קתני עלה שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן דשאני אוכל שאני טועם לא מסתייה דלא מפיש איסורא לגבי חילופין וגידולין כי לא אמר אלו דאדרבה שרי בהו כי אמר אלו משום דבחילופין וגידולין ליכא טעמא דאיסורא הלכך כי אסיק דיבוריה שאני אוכל שאני טועם למשרינהו אתא והיינו רבותא דהאי שאני אוכל דהך מתני' טפי משאני אוכל דמתני' קמייתא דשאני אוכל דרישא לא קאי אאלו עכ\"ל. והביא ראיה לדבר: \n", + "ומ״ש רבינו ברישא ה״ז אסור בחילופיהן ובגידוליהן ואין צריך לומר במשקין היוצאים מהם, ומשמע מדבריו שלוקה על משקין היוצאים מהם ובשאני אוכל שאני טועם כתב שהמשקין היוצאים מהם ספק לפיכך אינו לוקה. טעמו מדתנן בפ' הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״ב:) אמר קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם אסור בהם וביוצא מהם כלומר במשקין היוצאים מהם ובגמ' בעי רמי בר חמא אלו דוקא או שאיני טועם דוקא ואסיקנא דבאלו לא קא מיבעיא לן דדוקא הוא כלומר וכל שאמר פירות אלו עלי אע״פ שלא אמר שאני טועם אסור במשקים היוצאים מהם כי קא מיבעיא לן באומר שאיני טועם ולא אמר אלו וטעמא דפשיטא לן באומר אלו דאסור במשקין היוצאים מהם היינו משום דכיון דאסור בחילופיהם ובגידוליהם שאינם עצם אותם הפירות כ״ש שאסור במשקים היוצאים מהם שהם יוצאים מעצם הפירות, אבל באומר שאיני טועם דמותר בחילופיהן ובגידוליהן איכא לספוקי במשקין היוצאים מהם אי מדמינן להו לחילופין וגידולין כיון שאינם עצם הפרי ממש וגם טעמם משונה מעצם הפרי או דילמא כיון שיוצאים מעצם הפרי חשיבי כפרי עצמו ואסירי, ובעיין לא איפשיטא הילכך נקטינן לחומרא ואסור לשתותם ואם שתה אינו לוקה דאין מלקין מספק: \n", + "ועל מה ששנינו (דף נ\"ז) אסור בחילופיהן פירש הרא\"ש אם החליפן לכתחלה אסור המחליף בדמיהן מדרבנן שאסרו דמי כל איסורי הנאה וגידולי קונם אסורים כגידולי הקדש ע\"כ. נראה מדבריו דלא מיתסרי חילופיהן אלא היכא דהחליפן הנודר עצמו אבל אם החליפן אחר מותרים לנודר כדין שאר איסורי הנאה שלא קנסו אלא למחליף עצמו בלבד וכדתניא בפרק קמא דחולין (דף ד') חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהם מחליפים וכ\"כ סמ\"ג בשם ר\"י. אבל הר\"ן כתב שם (דף מ\"ז) ובפרק השותפין שנדרו אהא דבעי רמי בר חמא קונם פירות האלו על פלוני מהו דפשיטא ליה לרמי דבמתני' אפילו החליפן אחר אסור בחלופיהן דכיון שפרט ואמר אלו שוינהו עליה כהקדש וכו' דלא דמי' לנדר סתם מן התאנים ומן הענבים (דף נ\"ז) שכיון שלא פרט ואסר עליו (כל המין) לא עשאם עליו הקדש שלא נתכוון אלא מאכילת אותו המין ומש\"ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן אלא בפורט כי הכא דאמר פירות האלו וה\"ה נמי דאי אמר פירות מקום פלוני או פירותיו של פלוני דכיון שייחד הרי הוא כפורט ואסור בחילופיהן ובגידוליהן עכ\"ל. ונראה מדבריו דמדאורייתא הוא אסור בחילופיהן ובגידוליהן: \n", + "וכתב הראב\"ד כל היכא דאמרינן אסור בגידוליהן וכו'. ולפי מה שכתבתי בשם הר\"ן ניחא דמדמי ליה להקדש דחמיר טובא ואפשר דלא שרינן ביה זה וזה גורם. אי נמי שאני נדרים שדבר שיש לו מתירין הם ולהכי לא שרי בהו זה וזה גורם: \n\n" + ], + [ + "האוסר פירותיו על חבירו וכו'. בפ' השותפין שנדרו (נדרים דף מ״ז) בעי רמי בר חמא אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן מי אמרינן (גבי דיליה הואיל ואדם אוסר פירות חבירו וכו' גבי חבירו) הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו או דילמא משום דחילופין כגידולין דמי ל״ש הוא ול״ש חבירו ובעינן למפשטה מדתנן המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ודחינן דילמא לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד. וכתב הר״ן דמסתבר ליה דספיקא דרבנן הוא ולקולא. ורבינו שלא פסקה לקולא נראה שטעמו משום דס״ל דכשאומר פירות אלו עלי אסור בחילופיהן מדאורייתא כדמשמע מדברי הר״ן והאוסר פירותיו על חבירו הוי כאומר פירות אלו וא״כ הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא ולפיכך כתב שאסור ליהנות ואם נהנה נהנה כלומר ואין לוקין עליו משום דספק הוא: \n", + "ועל מ\"ש רבינו הרי גידוליהן וחילופיהן ספק. כתב הראב\"ד א\"א לפי הגמרא הגידולים אינם ספק וכו'. ובאמת כי לכאורה הדין עמו דהא לא איבעיא ליה לרמי בר חמא אלא בחילופיהן משום דהוו דבר שלא בא לעולם אבל גידוליהן לא איבעיא ליה דפשיטא שהם אסורים והכי מוכח לישנא דרמי בר חמא דאמר או דילמא משום דחילופין כגידולין דמו משמע בהדיא דגידולין פשיטא ליה דאסירי. ולדעת רבינו אפשר לומר דגידולין וחילופין שוים הם וכי איבעיא לן בחילופין הוא הדין לגידולין והא דאמר או דילמא משום דחילופין כגידולין דמו היינו לומר דטפי חשיבי גידולין דבר שבא לעולם מחילופין אבל לפום קושטא גם גידולין הוה דבר שלא בא לעולם כמו חילופין וכיון דחילופין אסיקנא בספק ה\"ה לגידולין: \n", + "ומ\"ש הראב\"ד הילכך אם קידש בגדולי איסור צריך לחזור ולקדש. אילו היה סבור שהיה אסור מדאורייתא ה\"ל לכתוב אינה מקודשת ומדכתב צריך לחזור ולקדש משמע שהוא סובר שאינם אסורים אלא מדרבנן וכדברי הר\"ן. ומ\"ש מיהו ק\"ל כל היכא דאמרי אסור בגדוליהן וכו', י\"ל הכא בנדרים הוי טעמא משום דקונמות חמירי דמפקעי מידי שעבוד כדאמרינן בפרק אע\"פ ובתרומה אפשר דהוי משום דהוי דבר שיש לו מתירין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "האומר לחבירו הנאה המביאה לידי מאכלך אסורה עלי וכו'. ברפ\"ד דנדרים (דף ל\"ב:) תנן המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה ורחיים ותנור אבל משאיל לו חלוק וטבעת וטלית ונזמים וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בהם אסור ובגמרא והא מן מאכל נדר אמר ר\"ל באומר הנאת מאכלך עלי אימא שלא ילעוס חטים ויתן על מכתו. וכתב הר\"ן (דף ל\"ג) אמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכלך עלי. איכא מ\"ד דבכה\"ג אסור בין בלעיסת חטים ע\"ג מכתו בין בנפה בין בכברה ואינו נוח לי דבכלל הנאה המביאה לידי מאכל לא משמע נתינת חטים לעוסין ע\"ג מכתו אלא הכי הוי פסקא דמילתא דאי נדר ממאכל אינו אסור אלא באכילה בלבד ומותר בכל דבר אחר אמר הנאת מאכלך עלי אסור באכילה ואסור ללעוס חטים ע\"ג מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה שרי x (אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור באכילה ואסור ללעוס חטים ע\"ג מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה שרי) אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור באכילה ואסור לשאול נפה וכברה מיהו ללעוס חטין ליתן ע\"ג מכתו שרי עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש רבינו ואסור לשאול ממנו שק להביא בו פירות וכו'. שם מימרא דרב פפא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש מקום שאין משאילין כלים אלא בשכר וכו'. במשנה שכתבתי בסמוך מקום שמשכירין כיוצא בהם אסור: \n", + "הרי שהיו במקום שאין נוטלין שכר וכו' או שבקש לעבור בארצו וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא. ויש לתמוה למה לא כלל עמהם סוס לרכוב עליו כמו שהוא בגמרא: \n\n" + ], + [ + "אין בין מודר הנאה מחבירו וכו'. שם (ל\"ב:) בראש הפרק: \n\n" + ], + [ + "ראובן שנאסרה עליו הניית שמעון וכו'. הכל משנה שם (דף ל\"ג): \n", + "ומה שכתב אבל לא יזון את בהמתו בין טמאה וכו'. שם (דף ל\"ח) במשנה וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב היה שמעון כהן וכו'. שם במשנה (דף ל\"ה) מקריב עליו קיני זבים קיני זבות ואיבעיא לן בגמרא כהני אי הוו שלוחי דידן או אי הוו שלוחי דרחמנא. וכתב הר\"ן אף על גב דבפירקא קמא דקידושין דף כ\"ג אסיק רב הונא דשלוחי דרחמנא נינהו וכו' אפילו הכי בעי הכא למפשטה ממתני' או מברייתא: \n", + "ומה שכתב ומשיא שמעון בתו הבוגרת מדעתה לראובן וכו'. ברייתא שם וכתב הר\"ן דאפשר דכי קאמר מדעתה למעוטי דעתו דחתן שאם עשאו שליח לדבר עמה על עסקי נשואין אסור דהא קא מהני ליה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ותורם שמעון תרומת ראובן וכו'. משנה שם (דף ל\"ה). \n", + "ומה שכתב כיצד מדעתו וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש עוד מותר ללמד את בנו. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש חלה ראובן. משנה וגמרא שם (דף מ\"א:): \n", + "ומ\"ש ומותר לו לרפאתו בידו וכו'. משנה שם (דף ל\"ט) ומרפאו רפואת הנפש. ואמרינן בירושלמי שאפי' יש לו מי שירפאנו שלא מן הכל זוכה להתרפאות: \n\n" + ], + [ + "חלתה בהמת ראובן וכו'. מימרא שם: \n", + "ורוחץ עמו באמבטי גדולה וכו'. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש וישן עמו בימות החמה וכו'. גם זה שם וכר\"י משום דמשמע בברייתא בגמ' דר\"מ הוא דפליג עליה: \n", + "ומ\"ש ומסב עמו על המטה וכו' עד ולא מאבוס שלפני הפועלים וכו'. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש אבל אם אכל שמעון בקערה וכו'. משנה שם אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר ובגמ' א\"ר יוסי ב\"ח מן התמחוי החוזר לבעה\"ב, ופי' רבינו מקערה שהוא יודע שכשיחזירנה אצל בעה\"ב וכו': \n", + "והראב\"ד כתב א\"א זה הפי' לא ידעתי מאין לו וכו'. ואני אומר שמאחר שפי' רבינו נאה על דברי הגמ' מה טענה היא לומר לא ידעתי מאין לו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומותר לראובן לשתות כוס של תנחומין וכו'. שם (דף ל\"ח:) א\"ר ירמיה אמר ר' יוחנן המודר הנאה מחבירו מותר להשקותו כוס של שלום מאי ניהו הכא תרגימו כוס של בית האבל במערבא אמרי כוס של בית המרחץ, ופסק רבינו כדברי שניהם דתרווייהו איתנהו: \n", + "וכתב הראב\"ד וכן כוס של בית המרחץ שאין בזה הנאה א\"א ואיך אין בהם הנאה וכו'. ואני אומר אה\"נ דרבינו משל עצמו קאמר וכן פירש הר\"ן שאינו מהנהו אלא ההשקאה ואינה חשובה הנאה ואין צורך למ\"ש הראב\"ד והיא מצוה. ומ\"ש הראב\"ד שיש בו חיי נפש איני יודע מה חיי נפש יש בכוס של בית המרחץ: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואסור ראובן בגחלתו של שמעון ומותר בשלהבת שלו. תניא בתוספתא פ\"ב המודר הנאה מחבירו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים מעידו עדות ממון ועדות נפשות. ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "היה לשמעון מרחץ וכו'. משנה פרק השותפין (נדרים דף מ״ו) המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ או בית הבד מושכרים בעיר אם יש לו בהם תפיסת יד אסור (אם) אין לו בהם תפיסת יד מותר ובגמ' וכמה תפיסת יד אר״נ למחצה לשליש ולרביע אבל בבציר לא אביי אמר אפילו בבציר אסור ה״ד דשרי דמקבל בטסקא. ומפרש רבינו דלר״נ היינו שהשכיר לו אותו מרחץ או בית הבד חוץ מרביע שבו ששייר לעצמו הוי תפיסת יד ולאביי אפילו לא שייר לעצמו אלא דבר מועט באותו מרחץ שלא השכירו הוי תפיסת יד ואסור ה״ד דשרי דמקבל בטסקא כלומר שאין לשוכר אלא דמי השכירות בלבד ולא נשאר לו בגוף המרחץ ובית הבד שום שיור כלל ופסק כאביי: \n\n" + ], + [ + "ואסור לראובן לאכול מפירות שדה שמעון ואפי' בשביעית וכו'. משנה פרק אין בין המודר (נדרים דף מ״ב) המודר הנאה מחבירו לפני שביעית לא ירד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל מן (הנטיעות) הנוטות נדר הימנו מאכל לפני שביעית יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות ובשביעית יורד ואוכל. ופירש הר״ן לא ירד לתוך שדהו של מדיר דהמודר אסור בדריסת הרגל כדתנן לעיל. ואינו אוכל מן הנוטות מן הפירות הנוטות על הדרך סמוך לשדה. ובשביעית וכו' ואם בשביעית נדר. ובגמרא רב ושמואל דאמרי תרווייהו נכסי אלו עליך לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות וכו' הגיע שביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל הוא את הנוטות. ואסיקנא כי אמרי ר״י ור״ל בנכסי ורב ושמואל בנכסים אלו ולא פליגי וכתב הר״ן דנכסי אלו דינו כנכסים אלו. ואמאי דתנן ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אמרינן בגמ' מ״ש דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקרא אינון ארעא נמי רחמנא אפקרה אמר עולא בעומדים על הגבולים ר' שמעון בן אליקים אמר גזירה שמא ישהא בעמידה. ופירש הר״ן ארעא נמי רחמנא אפקרה כלומר ללקיטת פירות וכו'. בעומדים על הגבולים אה״נ דללקוט אילנות שבאמצע השדה מותר לירד בתוכה אבל ללקוט אילנות שעומדים על הגבולים דרחמנא לא אפקרה לארעא אלא ללקוט פירותיה הילכך כיון שאילנות הללו יכול ללקט אותם לא ירד. גזירה שמא ישהא בעמידה ומש״ה אפי' ללקט אילנות שבאמצע השדה לא ירד לתוכה דנהי דמדינא שרי משום גזירה אסור ואע״ג דהכא גזרינן שמא ישהא בעמידה ולעיל גבי חולה לא גזר שמואל אלא שמא ישהא בישיבה אבל בעמידה לא גזר וכו' התם כיון דדרך מבקר לישב ואתה מצריכו לעמוד אית ליה היכרא ולא ישהא בעמידה אבל הכא מאי היכרא אית ליה הא אין דרך ללקוט הפירות אלא בעמידה. ופסק רבינו כר״ש בן אליקים וצריך טעם למה דהא מידי דרבנן הוא והוה ליה למיפסק לקולא ונ״ל שטעמו משום דמתני' סתמא קתני אינו יורד לתוך שדהו אפילו ללקוט העומדים בתוך השדה במשמע: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ואסור לראובן להשאיל לשמעון וכו'. משנה שם המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו לא ילונו ולא ילוה ממנו ולא ימכור לו ולא יקח ממנו. ובגמרא בשלמא לא ילונו ולא יקח ממנו ולא ישאל ממנו כלומר מודר ממדיר דקא מיתהני מיניה (ומש\"ה אסור) אלא לא ישאילנו ולא ילונו ולא ימכור לו מאי קא מיתהני מיניה, כך היא גירסת הר\"ן והיא הנכונה. אמר ר' יוסי בר חנינא כגון שנדרו הנאה זה מזה אביי אמר גזירה לשאול משום להשאיל וכן בכלהו גזירה. ופסק רבינו כאביי משום דבתרא הוא ועוד משום דפשטא דמתני' כוותיה דקתני המודר הנאה מחבירו דאי כר\"י בר חנינא לא הוה ליה למיתני אלא שנים שנדרו הנאה זה מזה ועוד דאי כדר\"י בר חנינא מילתא דפשיטא היא ולא צריכה למיתני. וכתב הר\"ן וא\"ת והא לקמן אפי' במודר הנאה מחבירו בלבד תנן בפ' השותפין הריני עליך חרם המודר אסור ומשמע אבל מדיר לא ואמאי הוה ליה למיתני שניהם אסורים ומשום גזירה יש לומר דלא גזרינן אלא בהני בלחוד דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה ואי עביד להו מודר למדיר אתי נמי למישקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בה ליכא למגזר הילכך לא מצי תני שניהם אסורים עכ\"ל. ולעיל כתב הר\"ן ולא ימכור לו מאי קא מיתהני מיניה נראה לי דמשמע ליה (דמתני') בזבינא חריפא ומש\"ה משמע ליה הכי ולא מוקי לה בזבינא דרמי על אפיה וליפרוך איפכא א\"נ בזבינא מציעאה ולא תיקשי ליה מידי במכר משום דסבירא ליה דכי היכי דבהני דקתני מקמי הא דהיינו לא ישאילנו ולא ילוונו לא מיתהני מידי הכי נמי בלא ימכור לו לא מיתהני מידי (והיינו בזבינא חריפא) ומש\"ה פריך הכי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "נזדמנה לו מלאכה עמו וכו'. משנה שם (דף מ\"א:) לא יעשה עמו באומן דברי ר\"מ וחכ\"א עושה הוא ברחוק ממנו, בגמ' בקרוב כ\"ע לא פליגי דאסור כי פליגי ברחוק ר\"מ סבר גזרינן רחוק משום קרוב דקא מרפי לארעא קמיה ורבנן סברי לא גזרינן. ויש לתמוה על רבינו למה נקט כגון שהיו קוצרים כאחד דלא שייך למימר ביה דקא מרפי לארעא קמיה והניח עושה עמו באומן: \n", + "המדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה וכו'. שם (דף ל\"ח:) אמר ר' יעקב המדיר את בנו לת\"ת מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ר' יצחק אמר לצלות לו דג קטן. ופירש רבינו במדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה ויהיה למ\"ד לת\"ת למ\"ד של בעבור כלומר המדיר את בנו בעבור שלא היה עוסק בת\"ת: \n", + "וכתב הראב\"ד יש פירוש טוב מזה וכו'. והרא\"ש בפסקיו כתב שני הפירושים ושהרמב\"ן הכריע כפירוש הראב\"ד משום דהנך מילי שימוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב ואין במשמע שיתן כלום אלא שימלא וידליק ויצלה לו דג שלו ועוד דלישנא דמדיר בנו לת\"ת הכי משמע דמדירו כדי ללמוד ועוד אי כשהאב מדיר את בנו מ\"ש הני ואי אמרי' מחיותיה לא אדריה הל\"ל שיתן לו מזונות שהוא צריך להם בצמצום עכ\"ל. וכן פירש הר\"ן וכתב דהכי מוכח בתוספתא דבכורות וטעמא משום דמסתמא ממילי זוטרי כי הני דלית בהו ביטול תורה לא אדריה עכ\"ל. ולענין מה שהכריע משום דהנך מילי שימוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב י\"ל לדעת רבינו שגם האב עושה כן לבנו לפעמים. ומ\"ש ואין במשמע שיתן כלום וכו' גם דברי רבינו כן הם שאינו נותן לו כלום. ומ\"ש ועוד דמדיר את בנו לת\"ת הכי משמע כבר כתבתי שלדעת רבינו הלמ\"ד היא למ\"ד של בעבור ואדרבה משם ראיה לפירוש רבינו דלישנא דמדיר את בנו משמע שמדיר הנאתו על בנו לא שמדיר הנאת בנו עליו דאם כן הל\"ל המודר מבנו ולפענ\"ד זו היא ראיה שאין עליה תשובה. ומ\"ש ועוד אי בשהאב מדיר את בנו מ\"ש הני כבר נתבאר בדברי רבינו שדברים אלו לגבי הבן אינם חשובים, ואם דעתו ז\"ל לומר מה נשתנו אלו מאחרים י\"ל דבדברים אלו נצטרפו שלשה דברים חדא דחיותיה נינהו ועוד שאינן חשובין הנאה לגבי הבן ועוד דלית בהו חסרון כיס. ומה שרצו להכריע מתוספתא דבכורות אינה ראיה דתוספתא הכי איתא מעשה באחד שהרצה את בנו ללמוד תורה והדירו מלעשות מלאכה והתיר לו ר' יוסי ברבי למלאת לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר דאיכא למימר דהתם מילתא אחריתי היא שהדירו מנכסיו אם יעשה שום מלאכה וקתני שאין באלו משום מלאכה ואין זה ענין לנדון דידן: \n", + "כתב הטור על המדיר את בנו לת\"ת וכו'. וכן מותר לקנות מן השוק מה שצריך אם הוא אדם שאין דרכו לקנות בעצמו או אם היא אשה שהדירה את בנה והוא ירושלמי בשילהי בכורים וכתבוהו הרא\"ש והר\"ן פ' אין המודר הנאה וטעמא משום דאשה וכן איש שאין דרכו לקנות מן השוק אנן סהדי דאדעתא דהכי לא אדריה, ורבינו שהשמיטו נראה שהוא סובר דגמ' דידן פליג דאל\"כ לא הוה שתיק מיניה: \n\n" + ], + [ + "מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שנים שנאסרה הנאת כל אחד מהם וכו'. משנה בר״פ אין בין המודר (נדרים דף ל״ג) המודר הנאה מחבירו וכו' מחזיר לו את אבידתו מקום שנוטלים עליה שכר תפול הנאה להקדש. ובגמ' (שם ע״ב) פליגי בה רבי אמי ורבי אסי חד אמר לא שאנו אלא בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה דכי מהדר ליה מדעם דנפשיה קא מהדר ליה אבל נכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא קא מהדר ליה דקא מהני פרוטה דרב יוסף וחד אמר אפילו נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר מהדר ליה ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח (דף ל״ד) איכא דמתני ליה בהאי לישנא ר' אמי ור' אסי חד אמר לא שנו אלא כשנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח אבל נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לא מהדר ליה משום דקא מהני ליה וחד אמר אפילו נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה מותר דכי מהדר ליה מדעם דנפשיה קמהדר ליה ואותיבנא למ״ד כשנכסי מחזיר אסורים לא מהדר ואסיקנא בקשיא. וכתב הר״ן ולענין הלכה קי״ל דבין כשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה בין כשנכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר מהדר דהא מ״ד דבנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לא מהדר איתותב ואע״ג דמ״ד כלישנא קמא דנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא מהדר לא איתותב דאדרבה אתיא ליה מתני' טפי שפיר אפ״ה כיון דהאי לישנא בתרא הוא והך סברא דבין בנכסי מחזיר אסורים בין בנכסי בעל אבידה אסורים מהדר איתמרא בתרתי לישני כוותיה נקטינן עכ״ל. וזה דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ומותרין בדברים שהם בשותפות וכו'. משנה בפ' השותפין שנדרו (נדרים דף מ״ח.): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כותב חלקו לנשיא או לאחד משאר העם ומזכה לו בחלקו על ידי אחר. גם זה שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "היו שניהם שותפים בחצר וכו'. משנה (דף מ\"ה:) ר\"פ השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר ראב\"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו. ובגמ' (דף מ\"ו:) א\"ר יוסף אמר זעירי מחלוקת שאין בה כדי חלוקה אבל יש בה כדי חלוקה ד\"ה אסור א\"ר הונא הלכה כראב\"י וכן אמר ר' אלעזר הלכה כראב\"י. \n", + "ומ\"ש ובין כך ובין כך שניהם אסורים להעמיד רחיים ותנור וכו'. שם במשנה וכתב הר\"ן דאע\"ג דאמרינן בפ' חזקת הבתים דשותפים אהעמדה כדי לא קפדי מכל מקום אי קפדי יכולים לעכב זה על זה ואע\"פ שדרכן לוותר ויתור אסור במודר הנאה: \n\n" + ], + [ + "שנים שהיו שותפים בחצר ונדר אחד מהם וכו': כתב הראב\"ד נ\"ל שנשתבש בשמועה זו וכו'. טעמו של הראב\"ד דבגמרא אפלוגתא דראב\"י ורבנן בשותפים שנדרו הנאה זה מזה איבעיא להו בנדרו פליגו הדירו זה את זה מאי מי אמרינן בנדרו הוא דפליגי אבל בהדירו זה את זה מודו ליה רבנן לראב\"י דכאנוסים דמו או דילמא אפילו בהדירו זה את זה פליגי רבנן ת\"ש היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו ופליגי רבנן תני נדור מחבירו הנאה הנ\"מ דקתני סיפא וכופין את הנודר למכור את חלקו אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דקתני כופין (אותו) אלא אי אמרת דאדריה אמאי כופין אותו הא מינס אניס. וכתב הר\"ן אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דכופין לפי שהוא גרם לעצמו אלא אי אמרת דלא נדר הוא אמאי כופין הא מינס אניס וא\"ת ולימא ליה לעולם בהדירו חבירו עסקינן וכי קתני כופין את הנודר את המדיר קאמר י\"ל דלא סבירא לן שיהא בדין לכוף אדם למכור את שלו מפני שאסר נכסיו על חבירו אבל לנודר עצמו ראוי לכוף דמה הנאה יש לו לאסור על עצמו נכסיו ואיכא למיחש שמא יכשל עכ\"ל. והשתא כיון דאמרינן דהנ\"מ דכי נדר הוא כופין אותו וכי אדריה חבריה אין כופין אותו כיון דמינס אניס משמע דהכי נקטינן. זה הוא טעמו של הראב\"ד וכן דעת הר\"ן. וטעם רבינו משום דבירושלמי אמרו כופין הנודר למכור את חלקו באומר הנייתי עליך אבל באומר הנייתך עלי שסובר הירושלמי דחיישינן טפי למכשול חבירו ממה שיכשל הוא עצמו בפשיעתו והטעם מפני שמי שהוא נודר מסתמא זכור הוא לנדרו והילכך לא חיישינן ביה דליתי לידי מכשול אבל מי שהדירו חבירו כיון שהוא לא הוציא נדר מפיו אפשר דמשתלי ולא מדכר ולפיכך חשו ביה דלא ליתי לידי מכשול. וסובר רבינו דכיון דהאי מילתא מיפרשא בירושלמי יש לנו לומר דמסתמא לא פליגי אגמרא דילן והא דאוקמה גמרא בנודר מחבירו הנאה אבל במודר לא היינו כדי לדחות הא דבעי למיפשט דבהדירו נמי פליג אבל לפום קושית גמרא דידן סבר לה כירושלמי: \n\n" + ], + [ + "היה אחד מן השוק אסור בהנאת אחד משניהם וכו'. משנה שם (דף מ\"ו) וכראב\"י: \n\n" + ], + [ + "מי שאסר הניית אומה מן האומות על עצמו הרי זה מותר וכו'. משנה סוף פרק ג' דנדרים (דף ל\"א) שאני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר אם שומעין לו שאיני נהנה להם והם לי יהנה לאומות. \n", + "ומה שאמר אם שומעין לו היינו אם שומעין לו, לומר מפני שהוא דבר רחוק שימצא מי שירצה להפסיד מעותיו בשביל נדרו של זה למכור לו בפחות או ליקח ממנו ביוקר ומש\"ה אמר אם שומעין לו. \n", + "ומ\"ש ואין גוזרין כאן שלא ימכור וכו'. הם דברי רבינו לתת טעם למה לא גזרו כאן כמו שגזרו במודר הנאה מחבירו שבסוף פרק שקודם זה. \n", + "ומ\"ש שאם א\"א לו לישא וליתן עם זה וכו' אנודר מאיש אחד קאי ואין הלשון מכוון יפה וצריך בדיקה בנוסחאות אחרות: \n", + "וכתב הטור מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם זבינא מיצעא דאית ביה הנאה ללוקח ולמוכר וכו' עד וימכרנו להם שוה בשוה והם דברים מבוארים בגמרא ורבינו סתם דבריו כלשון המשנה: \n\n" + ], + [], + [ + "אסר על עצמו הניית בני העיר וכו'. ירושלמי בפ\"ה דנדרים ותוספתא קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם הניית בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם. ונראה שהטעם משום דכשאמר הנייתי על בני עירי הם נהנים בהתרתו שע\"י כן יהיה מותר להם ליהנות ממנו ומאחר שההתרה היא לתועלתם הרי הם נוגעים בדבר ואינם יכולים להתיר דהוה ליה כנדרי עצמו ותנן כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ולפיכך אינו נשאל לחכם ששם אבל כשאמר קונם הנאת בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני העיר נוגעים בדבר דמה הנאה יש להם כשהוא יהנה משלהם. כך פירש הריב\"ש בתשובה ויש לתמוה על טעמו דמה ענין נדרי עצמו לכאן דנדרי עצמו שאני דכתיב בהו לא יחל דברו אבל הכא שאינם עצמם הנודרים למה לא יתירו לו אע\"פ שיש להם הנאה בהיתרו. וכן יש לתמוה על מה שכתב גבי קונם הנאת בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני העיר נוגעים בדבר וכו' דכיון שהוא נהנה בהיתר זה שע\"י כך מותר לו ליהנות מהם היאך מותר לו לישאל לחכם שבעיר והלא הוא נהנה מאותו חכם בהיתר ההוא. לכך נ\"ל לפרש בהפך דאומר קונם הנייתי על בני עירי היינו שהוא אוסר עצמו מליהנות מבני העיר ולפיכך אינו נשאל לחכם שבאותה העיר לפי שהוא נהנה מאותו חכם שבעיר. ואומר קונם הניית בני עירי עלי היינו שאוסר בני עירו ליהנות ממנו ולפיכך נשאל לחכם ששם מפני שאע\"פ שהיה לו הנאה בהיתר זה (היה) מותר שהוא לא נאסר ליהנות מהם ומילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למתנייה אלא אגב רישא נקטיה ואע\"פ שפשט הלשון מורה כפירוש הריב\"ש כיון שהענין אינו מתיישב לפירושו מוטב לדחוק הלשון ולכוונו עם הענין ולשון הירושלמי משונה וכל שכן בדבר פשוט שהוא סומך על המבין, וכמו שפירשתי נראה מדברי הרשב\"א בתשובה וכן מבואר בדברי רבינו ומיהו בירושלמי עצמו משמע כפירוש הריב\"ש דגרסי אית תניא תני אפילו על קדמייתא נשאל שאינו כמפר נדרי עצמו אלמא דטעמא דמ\"ד אינו נשאל הוא משום דהוי כמפר נדרי עצמו. ויש לדחות ולומר דאע\"ג דטעמא דמ\"ד אינו נשאל לא הוה מהאי טעמא אלא מטעמא אחרינא אתא האי תנא למימר דלא תיסק אדעתין למיסר משום מפר נדרי עצמו. \n", + "ומ\"ש רבינו כמו שביארנו, הוא בפ\"ד. והטעם שאע\"פ שזה עבר ונהנה מחכם שבעיר לא בשביל זה תתבטל ההתרה: \n\n" + ], + [ + "מי שאסר הניית הבריות עליו וכו'. משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ\"ג:) קונם שאיני נהנה לבריות (אינו יכול להפר) ויכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה ובגמרא ולא קתני ובמעשר עני והתניא במעשר עני (דף פ\"ד:) ושני רבא אמר כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיבא ביה נתינה ונתתה ללוי ולגר וכו' מש\"ה אסיר ליה לאיתהנויי כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות דכתיב והנחת בשעריך שרי ליה לאתהנויי ופירש הר\"ן המתחלק בתוך הבית דכיון שבעה\"ב מחלקו ונותנו טובת הנאה שלו: \n\n" + ], + [ + "מי שאסר הנייתו על הכהנים ועל הלויים וכו'. גם זה משנה שם קונם כהנים ולויים נהנים לי יטלו על כרחו כהנים אלו ולויים אלו (נהנים לי) יטלו אחרים ובגמרא (דף פ\"ד:) יטלו על כרחו אלמא טובת הנאה אינה ממון אימא סיפא כהנים אלו ולויים אלו יטלו אחרים אבל הני לא אלמא טובת הנאה ממון ושני רבא (דף פ\"ה) שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתי למיסרא עלייהו שוייה עפר בעלמא. ופירש הרא\"ש לעולם טובת הנאה ממון והא דקתני מתני' דיטלו ע\"כ ולא חיישינן לטובת הנאה משום דכיון שאסר את כל הכהנים בהנאה א\"א ליתנו לשום כהן ואין לו בהם טובת הנאה וא\"א לעכבו לעצמו הילכך הוי כאילו אינה שלו אבל סיפא כיון שיכול ליתנו לכהנים אחרים יש לו בהם טובת הנאה: \n", + "מה שכתב בכאן נראה שפסק הרב כאוקימתיה דרבה דס\"ל דטובת הנאה ממון ותימה שהרב בפרק ה' מאישות פסק דאינה ממון. ומצאתי לרבי מאיר בר שמעון המעילי שכתב בשיטת נדרים וז\"ל הרי\"ף נראה שפסק בפרק אלו עוברין גבי המפריש חלה בטומאה ביום טוב דטובת הנאה אינה ממון. ובקידושין נמי גבי המקדש בתרומות ומעשרות. ויש לחלק בין טובת הנאה דמודר הנאה לטובת הנאה דעלמא מתרי טעמי חדא דהא סבירא ליה דאפילו ויתור אסור במודר הנאה וסתם לן תנא דמתני' בתלת דוכתי בהאי מסכתא הכי. ועוד דהא חזינא דמילתא דאיסורי הנאה אפילו בטובת הנאה אסור דאילו יי\"נ אם נגע עכו\"ם ביינו בכוונה אסור בהנאה ואסור לתתו לעכו\"ם הכי נמי גבי מודר הנאה כיון דאסור לאתהנויי מיניה אסור לתת התרומות אע\"פ שאינם שלו ויש לו ליתנם ע\"כ ואפילו הכי אסור ואולי הרי\"ף סמך על טעם זה עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יב-יד) מי שהיתה הנאתו אסורה על חבירו וכו' עד והלה נוטל ואוכל. משנה בס״פ אין בין המודר (נדרים דף מ״ג) ובנוסחא דידן כתוב הולך אצל פועלים ורבינו שכתב והלך אצל פועלים נראה שכך היתה גירסתו במשנה ואע״ג דלגבי אין לו מה יאכל קתני הולך אצל חנוני התם שאני דצורך חיי נפש הוא אבל גבי ביתו לבנות וכו' דיעבד אין לכתחלה לא: \n\n" + ], + [ + "נתן לאחד מתנה וכו'. משנה ס״פ השותפין שנדרו (נדרים דף מ״ח) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה מעשה באחד בבית חורון שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו ואמר לחבירו (הרי) החצר והסעודה נתונים (לך במתנה) x ואינם לפניך אלא כדי שיבא ויאכל עמנו בסעודה אמר אם שלי הרי הם מוקדשין לשמים וכו' אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה xx אינה מקודשת אינה מתנה ומפרש בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו אסור ומעשה נמי בבית חורון שהיה סופו מוכיח על תחלתו אמר רבא כלישנא בתרא אפילו (לא) אמר (אלא) והן לפניך שיבא (אבא) ויאכל אסור מ״ט סעודתו מוכחת עליו. ופירש הר״ן כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה כלומר דנהי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אע״פ שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' שאני התם דמכל מקום לשעתה מתנה היא אבל מתנה זו של בית חורון אפילו לשעתה אינה שלא נתכוון להקנותה לו כלל אלא שתקרא על שמו כדי שיהא אביו מותר בה והיינו לישנא דמתני' דקתני כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' ולא קתני כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת משום דתנא ה״ק כל מתנה שאינה כלום כזו שהיא בהערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והכי איתא בירושלמי וכו' אפילו ויבא אבא ויאכל אסור מאי טעמא סעודתו מוכחת עליו דנהי דבעלמא ויבא לאו תנאי הוא הכא שאני משום דאנן סהדי שאין אדם מכין סעודה לנשואי בנו ונותנה לאחר הילכך סעודתו מוכחת עליו דמאי דאמר ויבא אבא דתנאי גמור קאמר. מיהו כתב הרשב״א דדוקא כשאמר כן בשעת מתנה אבל לאחר מכאן לא כיון דבשעת מתנה לא אמר מידי אבל הרמב״ם כתב דאפילו לאחר שעה אסור ואינה מתנה עכ״ל. ונ״ל שאפשר דעל כרחין לא אסר רבינו אלא באמר לו כן סמוך לנתינת המתנה סתם אבל אם שהה קצת שרי והכי דייק לישניה שכתב וחזר ואמר לו דמשמע חזר מיד דאל״כ הל״ל ואחר שעה אמר לו וכו' או הל״ל ואח״כ אמר לו וכו': \n\n" + ], + [ + "וכל הנותן לזה מתנה על מנת להקנותם לאחר וכו': \n\n" + ], + [ + "מי שנאסרה הנאתו על בעל בתו וכו'. משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ\"ח) המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך ובגמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר מה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אמר מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל, ופירש הרא\"ש הרי המעות האלו נתונים לך במתנה ואע\"פ שחתנו נהנה מהם שזן את אשתו הא תנן (המודר הנאה מחבירו) זן את אשתו. ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן הא לאו הכי אסור אע\"פ שנותנה לאשתו ולעיל תנן דנותן מתנה לאחר מותר המודר ליהנות ממנו שאני הכא שהבעל זוכה בפירות המתנה שנותנים לאשתו והוי כאילו נתן לבעל וכו'. לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך הרי פירש מה שאמר בתחלה המעות הללו נתונים לך במתנה דלא הוי מתנה לכל דבר אלא למה שפירש הילכך אהני נמי מה שאמר על מנת שאין לבעליך רשות בהן אבל אמר לה מה שתרצי עשי כיון דהויא מתנה לכל דבר קנה יתהון בעל ותו לא אהני מה שאמר על מנת שאין לבעליך רשות בהן. והר\"ן פירש והוא רוצה לתת לבתו מעות הא דתני מעות משום דאי יהיב לה מזונות אינו צריך לומר לה כלום לפי שאין לבעל זכיה בהם והיינו דתנן וזן את אשתו וכו' ומש\"ה תני והוא רוצה לתת לבתו מעות שיהיו מצויים להוציא אותם בחפציה ובכה\"ג יש לבעל זכות בהם וכו' ונמצא זה נהנה מחמיו שהדירו הנאה לפיכך צריך שיאמר לה וכו' ודוקא דא\"ל הני תרי לישני אבל א\"ל אין לבעליך רשות בהן בלחוד לא מהני דמתני' ר\"מ היא דאמר יד אשה כיד בעלה וכו' וכ\"ת א\"כ כי א\"ל מה שאת נותנת לפיך אמאי מהני היינו טעמא משום דכיון (שאין) אשה זוכה בנכסים כלל עד שתתן אותם לתוך פיה הרי באותה שעה אין הבעל יכול לזכות בהם ולפי זה דוקא כי אמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אי א\"ל אלא מה שאת מתכסית וכיוצא בו לא מהני וקנה יתהון בעל ואיכא מ\"ד דה\"ה כשייחדן לה לאי זה דבר שיהיה דלא קנה יתהון בעל כיון שאף לה לא הקנה לגמרי אלא לאותו דבר בלבד עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א המחבר הזה שנה משנתו כשמואל וכו'. והר\"ן כתב בפ\"ק דקידושין שהרי\"ף פסק כשמואל ובפרק בתרא דנדרים כתב שהנגיד הרב רבי שמואל הלוי בשם רב עמרם פסק כשמואל דאע\"ג דפלוגתייהו הכא לענין איסורא כיון דעיקר פלוגתייהו בדינא תלי אי אמרינן יד אשה כיד בעלה נקיטינן כשמואל ועוד דרב כר\"מ ושמואל כרבנן ועוד דסוגיין בעלמא בפ\"ד דנזיר ובפ' בן סורר ומורה כשמואל וכן פסק הרמב\"ן. ולפי זה כי אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן בלחוד מהני אבל רבינו תם והראב\"ד פסקו כרב משום דפלוגתייהו הכא גבי נדרים דאיסורא ולפי זה לא מהני אלא כי אמר לה על מנת שאין לבעליך אלא מה שאת נותנת בפיך והרמב\"ם מיצע את הדרך שפסק כשמואל אלא שכתב דלשמואל נמי תרתי בעינן על מנת שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי עשי שהוא ז\"ל מפרש דרב ושמואל בהא פליגי דרב סבר דהא דנקט מתני' שאת נותנת לפיך דוקא הוא ולישנא אחרינא לא מהני ביה דאי אמר נמי מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל סבר דלאו דוקא דה\"ה מה שתרצי עשי ומיהו לכ\"ע תרי לישני בעינן והקשו עליו וכי מה מוסיף במאי דאמר לה תו מה שתרצי עשי הא אינו אלא כאומר ע\"מ שאין לבעליך רשות בהן בלחוד. ונ\"ל דהיינו טעמא משום דכי אמר לה מה שתרצי עשי לדידה נמי לא יהיב לה לגמרי דנימא לאלתר זכה בהן בעל אלא הרי הוא כאומר לה לא יהו שלך אלא לאותו דבר שתרצי לעשות בהן בכל שעה ושעה וס\"ל לשמואל דכי היכי דמיחד לדבר אחד מיוחד מהני ה\"נ כיון דמיחד לאותו דבר שתרצה לעשות מהן כל שעה ושעה מהני שאין הנייה חל אלא באותה שעה שתרצה לעשות בהן אי זה דבר לאותו דבר בלחוד עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) מי שנדר או נשבע וכו'. כיצד נשבע או נדר שאינו נושא אשה פלונית שאביה רע וכו'. משנה פ' פותחין (דף ס\"ה) ר\"מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד *נ\"א ואין חכמים וכבר ציינתיו למעלה.וחכמים מודים לו כיצד אמר קונם שאיני נושא (את פלונית) שאביה רע אמרו לו שמת או שעשה תשובה קונם לבית זה שאני נכנס שהכלב רע או שהנחש רע בתוכו וכו' אמרו לו מת הכלב או שנהרג הנחש ובגמ' מת נולד הוא אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר ור\"י אמר כבר מת וכבר עשה תשובה ואסיקנא לר\"י בקשיא. ופירש הר\"ן יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד לפי שהוא כתולה נדרו בדבר דכיון שאמר שאביה רע משמע כל זמן שאביה רע ולפיכך כשמת או עשה תשובה וכו' שרי ומש\"ה שרי בלא שאלת חכם והכי איתא בירושלמי עכ\"ל. וכן פסק הרא\"ש וכן נראה מדברי רבינו: " + ], + [], + [ + "(ג-ד) ומ\"ש אבל הנודר או הנשבע שאינו נושא פלונית הכעורה וכו'. משנה שם (דף ס\"ו) בסוף הפרק ומבואר שם שאם היתה כעורה בשעת הנדר ואחר כך ייפוה אליבא דת\"ק דקי\"ל כוותיה הנדר חל ולפיכך כתב רבינו ונמצאת נאה. וא\"ת מ\"ש מאומר קונם שאני נושא פלונית שאביה רע ושמע שמת או שעשה תשובה אע\"פ שאחר הנדר מת או עשה תשובה מותר כתב הריב\"ש כבר תרגמה הרשב\"א דשגיאה היא לפי שאין אשה כעורה עשויה להיות נאה לכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לו לכשתהא נאה אבל באביה רע עשוי הוא לעשות תשובה ועשוי הוא למות הילכך אומדין דעתו דכי אמר שאביה רע כל זמן שאביה רע קאמר עכ\"ל. וגם הר\"ן כתב כן. וכתב עוד הר\"ן א\"נ אי אמר שאני נושא אשה פלונית שהיא כעורה כדקתני שאביה רע ה\"נ דמשמע כל זמן שהיא כעורה אבל הכא כיון דלפלונית כעורה קאמר לא משמע כתולה נדרו בדבר עכ\"ל. \n", + "ומ״ש קונם שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי וכו' ולא עוד אלא מי שראה אנשים מרחוק וכו'. משנה בפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כ״ה) וכתב הר״ן דטעמא שהוא מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוים ובטל מעצמו ומש״ה בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אע״פ שהיה דעתו בשביל כך מ״מ כיון שלהדיר את אשתו נתכוון ליכא טעות בעיקר הנדר אבל כאן שלא נתכוון את זה מעולם הרי הנדר בטל מאליו: \n", + "כתב הראב\"ד והוא בכלל נדרי שגגות שהם מותרים. א\"א אין כאן מקום למה שכתב ואין זה כתולה וכו' עכ\"ל. ואני אומר שאיני רואה כאן מקום להשיג שמ\"ש ואין כאן תולה נדרו בדבר וכו' היינו לומר כל אלו החלוקות מותרות אבל אין טעמם שוה דרישא הוי טעמא משום דהוי כמי שתולה נדרו בדבר וסיפא אינו מטעם זה אלא משום דהוי כנדרי שגגות וכן מפורש בגמ' בפ' פותחין (דף ס\"ה:) אמתני' דר\"מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד: \n\n" + ], + [ + "מי שנדר או נשבע ונולד לו דבר וכו' כיצד אסר את עצמו בהניית פלוני וכו'. משנה ריש פרק פותחין (דף ס\"ו) ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "כל נדר שהותר מקצתו וכו' כיצד ראה אנשים מרחוק וכו'. משנה בפ' ארבעה נדרים (נדרים דף כ״ה:) וכב״ה. \n", + "ומ\"ש ואפילו אם אמר אילו הייתי יודע כן וכו' אבל אם אמר כשהגיע אליהם וכו'. שם (דף כ\"ה) אמר רב דכ\"ע כל היכא דאמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כלכם אסורים חוץ מאבא דכולהו אסורים ואביו מותר לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר. ואע\"ג דרבא פליג עליה דרבה כיון דאיכא למימר דהלכתא כרבה משום דהוה רביה דרבא ואיכא למימר דהלכתא כרבא משום דבתרא הוא נקטינן כרבה לחומרא. ופירש הר\"ן דכ\"ע כולם אסורים ואביו מותר משום דלא מיקרי כה\"ג נדר שהותר מקצתו הותר כולו לפי שכיון שבשעת הנדר אמר כולכם אסורים ועכשיו ג\"כ מעמיד דבריו הראשונים לגבי האחרים באותו לשון ממש שאמר בתחלה אע\"פ שמוציא אביו מן הכלל אפילו הכי אין זה נדר שהותר מקצתו לפי שאביו לא נכנס מעולם במשמעות הנדר ולגבי האחרים הרי הוא כולכם שאמר בתחלה. לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר וכו' וב\"ה כר\"ע דכיון דהכא איכא תרתי חדא דאיכא טעות גמור לגבי האב ולגבי האחרים ג\"כ יש טעות בלשון שהוא אומר שאילו היה יודע שאביו ביניהם אפילו האחרים לא היה אוסר אותם באותו לשון שאסרם לפי שהיה מקפיד שהיה מובן מדבריו אפי' רגע כמימרא שיהא אבא בכלל האיסור ולפיכך הוא אומר שלא היה אומר כולכם אלא פלוני ופלוני וכיון דאיכא תרתי דהיינו טעות גמור לגבי אביו וטעות בלשון לגבי האחרים ס\"ל לב\"ה מיקרי נדר שהותר מקצתו הותר כולו עכ\"ל: \n", + "וכתב הטור דהא דכולם מותרים דוקא כשהחליף את דבריו שאמר תחלה כולכם אסורים ולבסוף אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר או שאמר תחלה (כשראם מרחוק ולא הכירם) יהיו אסורים לזה ולזה ואח\"כ החליף דבריו לומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא אבל אם בשעת האיסור אמר כולכם אסורים וגם בשעת חזרה אומר הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא או שאומר בשעת האיסור יהו אסורים לזה ולזה ובשעת חזרה אומר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר שלא החליף לשון הנדר בין שעת איסור לשעת חזרה לא הותרו האחרים עכ\"ל. והם דברי התוספות והרא\"ש וכן משמע מדברי רבינו: \n", + "וכתב הר\"ן איכא מ\"ד דכי אמרינן דבמעמיד (דבריו) כלם אסורים דוקא דומיא דמתניתין שלא היה יודע שאביו ביניהם הילכך כיון שהוא מעמיד אין כאן נדר שהותר מקצתו לפי שאביו לא היה מעולם בכלל הנדר אבל כשכולם בכלל ונשאל על אחד מהם כיון שהותר אחד מהם ע\"י שאלה הותרו כולם ואין כן דעת הרמב\"ם בהלכותיו שהוא סובר דאפילו כה\"ג לא אמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא במשנה אבל במעמיד לא וכדבריו נראה לי להכריע עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "וכן האומר היין קרבן עלי וכו'. משנה בפ' פותחין (דף ס\"ו) קונם יין שאיני טועם שהיין רע למעיים אמרו לו והלא המיושן יפה למעיים הותר במיושן ולא במיושן בלבד הותר אלא בכל היין קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב אמרו לו והלא הכופרי יפה ללב הותר בכופרי ולא בכופרי בלבד הותר אלא בכל הבצלים. ובפ\"ג דנדרים (דף כ\"ו:) גבי נדר שהותר מקצתו איתיביה רב אדא בר אהבה לרבא קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב וכו' מאי לאו דאמר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר כל הבצלים אסורים וכופרי מותר לא באומר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסורים וכופרי מותר. וכתב הר\"ן איתיביה כלומר וקשיא לרבא דאמר במעמיד פליגי וכו' וכ\"ש דקשיא לרבה דאמר דבמעמיד ד\"ה כולם אסורים ואביו מותר וא\"כ מאי דמשני לא באומר אילו הייתי יודע וכו' הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסור וכופרי מותר אליבא דכ\"ע צריך לאוקמה הכי ומינה יליף לנודר מן היין וכמ\"ש רבינו: \n\n" + ], + [ + "כל הנודר או נשבע וכו' כיצד היה טעון משא של צמר וכו'. משנה פ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ה) אמר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות בגיזי צמר הפשתן עולה עלי מותר להתכסות באניצי פשתן ר' יהודה אומר הכל לפי הנדר טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתים עולים עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו ובגמ' תניא כיצד אמר ר' יהודה הכל לפי הנודר היה לבוש צמר והיצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון. ופירש הר״ן והיצר שהמלבוש היה צר ונצטער בו. וכתב הרא״ש בשם הרמב״ן קא פסיק חד מרבותינו כר״י וכן מסתבר אע״ג דתני ליה כיחידאה לית לן ראיה דפליגי רבנן עליה ועוד הא סתם תנא הכל לפי הנודר דתנן בפרק קונם שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתיה עכ״ל. וכתב הר״ן ומסתברא לי דברייתא פליגא אמתניתין בסבריה דר' יהודה דתנא דמתניתין ס״ל דר״י מודה לת״ק דכל היכא דליכא הוכחה לבישה משמע ולא טעינה ור״י דברייתא משמע דס״ל דלמישרי טעינה נמי בעי הוכחה אבל כל היכא דליכא הוכחה אסור אף בטעינה וכו' זה מה שנ״ל ודברי הרמב״ם אינם כן בפ״ח מהל' נדרים עכ״ל. כלומר שרבינו כתב דברי ר״י במשנה ודבריו בברייתא כצורתם משמע דס״ל דלא פליגי תנא דמתניתין ותנא דברייתא אלא לדברי שניהם בין למישרי לבישה בין למישרי טעינה בעי ר״י הוכחה ואי ליכא הוכחה אסור בשניהם והכי מסתברא דלא לשוויי פלוגתא בין תנא דמתניתין לתנא דברייתא: \n\n" + ], + [ + "היו מבקשים ממנו וכו' עד הרי זה מותר להכנס לביתו ולשתות לו צונן. משנה בס\"פ קונם (דף ס\"ג:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו אלא שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו. תוספתא פ\"ד אסור לאכול ולשתות ותניא תו בתוספת' היה מסרב בחבירו שיאכל עמו במשתה ואמר קונם ביתך שאני נכנס תוך המשתה אסור אחר המשתה מותר: \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו קונם לביתך אני נכנס וכו' עד הרי זה אסור. משנה פ' השותפין שנדרו (נדרים דף מ״ו): \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו השאילני פרתך וכו'. משנה פרק אין בין המודר (נדרים דף מ״ג) אמר לו השאילני פרתך א״ל אינה פנויה אמר קונם שדי שאני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרים ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורים. פי' (רש״י) איננה פנויה דמלאכתו היה עושה ונתעצב השואל כנגד המשאיל ואמר הואיל וסירבת להשאילה קונם שדי שאני חורש בה שלא אחרוש בפרתך עולמית ואח״כ השאילה לו רואים אם הוא פרזי ודרכו לחרוש שדהו הוא אסור לחרוש שדהו באותה פרה וכל אדם מותרים דודאי כי נדר אדעתא דנפשיה נדר ולא אדעתא דעלמא וכל אדם מותרים לחרוש לו שדהו באותה פרה. ואם אין דרכו לחרוש שיש לו אריסים שחורשים בשבילו הוא וכל אדם אסורין דכיון דאין דרכו לחרוש לא לחרישתו נתכוון אלא שלא יהנה בחרישתה קאמר ומש״ה הוא וכל אדם אסורין לחרוש בשבילו כדי שלא יהנה בחרישתה: \n\n" + ], + [ + "מי שנשבע או נדר שישא אשה וכו' עד ההגונים לה. ברייתא בס\"פ מרובה (ב\"ק פ'): \n\n" + ], + [ + "המדיר את חבירו וכו' עד סוף הפרק. משנה סוף פרק קונם (דף ס\"ג:) פלוגתא דר\"מ ורבנן והלכה כרבנן דשרו ופי' הר\"ן (בפ\"ג דנדרים דף כ\"ד) כלום אמרת אלא מפני כבודי שאתכבד על ידך בפני הבריות שיראו שאני חשוב בעיניך שאתה רוצה לתת לי מתנה זהו כבודי אתכבד יותר כשיראו שאתה רוצה ליתן ואני איני רוצה לקבל. ואמרינן בפ\"ג דנדרים (דף כ\"ד) טעמא דא\"ל זהו כבודי וכו' או הריני כאילו התקבלתי הא לאו הכי נדר הוא ולא הוי נדרי זירוזין מ\"ט ברישא א\"ל לאו כלבא אנא דמתהנינא מינך ולא מתהנית מנאי בסיפא א\"ל לאו מלכא אנא דמהנינא לך ואת לא מהנית לי. ופירש רבינו ירוחם דהיינו לומר דברישא עסקינן שהמדיר רגיל ליהנות מן המודר ומש\"ה אמרינן דהוי כאילו אמר לאו כלבא אנא ובסיפא עסקינן שהמודר רגיל ליהנות מן המדיר ומש\"ה הוי כאילו אמר לאו מלכא אנא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכו'. ר\"פ (דף מ\"ט) הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק ובגמרא תנא ר' יאשיה אוסר בצלי ואסיקנא דכ\"ע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דתנא דידן לצלי קרו ליה צלי ולמבושל קרו ליה מבושל, ושלוק כתב הר\"ן הכא הוי בשיל ולא בשיל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ותבשיל שנתבשל יותר מדאי בכלל מבושל הוא: \n", + "וכן המעושן והמבושל בחמי טבריא וכו'. ירושלמי בפ' הנזכר בעיא ולא איפשיטא. וכתב הטור בירושלמי מיבעיא אם הוא אסור במעושן שנאכל בלא בישול ובמטוגן ובמבושל בחמי טבריה ותו מיבעיא בנודר מהמעושן אם הוא אסור במבושל ולא איפשיטא ולחומרא והרמב\"ם כתב שהולכים אחר לשון בני אדם לפי המקום והזמן עכ\"ל. נראה שמשיג על רבינו למה תלה הדבר בלשון בני אדם שה\"ל לאסור סתם דכיון דלא איפשיטא נקטינן לחומרא, ואין זו קושיא דהא קי\"ל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ואין לומר דק\"ל דה\"ל לפרש דהיכא דליכא לשון ידוע דאסור שהרי כתב רבינו לקמן בסמוך היו מקצת בני אדם קורים לו כך וכו' ה\"ז ספק וכל ספק נדרים להחמיר: \n\n" + ], + [ + "נדר או נשבע מהמליח. משנה שם (דף נ\"א:) מן הכבוש אינו אסור אלא בכבוש של ירק כבוש שאני טועם אסור בכל הכבושים מן השלוק אינו אסור אלא מן השלוק של בשר שלוק שאני טועם אסור בכל השלוקים מן המליח אינו אסור אלא מן המליח של דג מליח שאיני טועם אסור בכל המלוחים. ונ\"ל שרבינו סובר דמתני' הכי מיפרשה הנודר מן הכבוש זימנין אינו אסור אלא בכבוש של ירק וזימנין אסור בכל הכבושים והיינו כפי מה שדרך בני אדם לקרות לכבוש וה\"נ מיפרשה נודר מן המליח ומן השלוק דקתני מתני' והיכא דליכא מנהג ידוע לא איתפרש במתני' ורבינו הביא משפטו שכתב היו מקצת בני המקום קורין לו כך וכו' ואע\"פ שבפירוש המשנה נראה מדברי רבינו שהיה מפרש מתני' דמפלגא בין הכבוש בה\"א לכבוש בלא ה\"א אפשר דכשכתב החיבור חזר בו ופירש כמ\"ש והשמיט רבינו דין נודר מן השלוק לפי שהוא נלמד מדין מליח וכבוש: \n", + "כתב הראב\"ד רואה אני בלשון המשנה וכו'. והפירוש האחרון כתבוהו הרא\"ש והר\"ן. וכתב עוד הר\"ן שי\"מ שההפרש הוא בין הכבוש לכבוש ואין באלו הפירושים הכרע וכבר כתבתי דעת רבינו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כיצד נדר מן השמן וכו'. בס״פ הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״ג) תניא הנודר מן השמן בא״י מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית ובבבל אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית מקום שמסתפקין מזה ומזה אסור בזה ובזה פשיטא לא צריכא דרובא מן חד מסתפקין מהו דתימא זיל בתר רובא קמ״ל ספק איסורא לחומרא: \n\n" + ], + [ + "כל דבר שדרך השליח וכו'. רפ\"ז (דף נ\"ד) הנודר מן הירק מותר בדלועים ור\"ע אוסר א\"ל לר\"ע והלא אדם אומר לשלוחו קח לי ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין אמר להם כן הדבר או שמא הוא אומר לא מצאתי אלא קטנית אלא שהדלועים (הם) בכלל ירק ובגמ' מאן תנא דפליג עליה דר\"ע רשב\"ג היא דתניא הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואסור בראש וברגלים ובקנה ובלב ובעופות ומותר בבשר דגים וחגבים רשב\"ג אומר הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה ובעופות ואצ\"ל בשר דגים וחגבים ודייק עלה מ\"ש בשר עוף לת\"ק דאסיר דעביד שליחא דמימליך עליה בשר דגים נמי עביד שליחא דאי לא משכח בשרא מימליך עליה דאמר אי לא משכחנא בשרא אייתי דגים וליתסרו אמר אביי כגון שהקיז דם דלא אכיל דגים וכו' א\"נ דכייבן ליה עיניה דדגים קשים לעינים (בתחלת אוכלא). וכתב הר\"ן ולענין הלכה קי\"ל כר\"ע דכל מידי דמימליך עליה שליחא מיניה הוא דהא סתם לן תנא בפ' כל הבשר כר\"ע ואע\"ג דלא ידעינן אי מחלוקת ואח\"כ סתם או סתם ואח\"כ מחלוקת אפ\"ה נקיטינן כוותיה חדא דמחמיר ועוד דהא מפרשינן בגמ' דמאן דפליג עליה דר\"ע יחידאה הוא דהיינו רשב\"ג וקי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש בר\"פ כל הבשר וז\"ל הילכך הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואינו מותר אלא בחגבים בלבד אבל בבשר דגים אסור משום דמימליך עלייהו שליח והא דקתני הכא מותר בבשר דגים אוקימנא בפ' הנודר מן הירק כשהקיז [צ\"ל או] דהוה כייבן ליה עיניה בתחלה אוכלא דקשים ליה דגים הא לאו הכי אסור בבשר דגים משום דמימלך עלייהו שליח עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו שכתב שמקום שדרכן אם ישלח אדם שליח סתם אומר לו לא מצאתי אלא דגים אסור בדגים ואם מראים הדברים שלא נתכוון אלא לבשר בהמה דהיינו כגון שהקיז דם או דכייבי עיניה הרי זה מותר בבשר דגים ואפילו במקום שהשליח נמלך עליהם. ולענין עופות כתב הר\"ן דלא מיתסר באתרא דלא מימליך עלייהו שליח דומיא דדגים ותמה על רבינו שחילק ביניהם דהא בגמ' משוינן להו. ול\"נ שטעמו של רבינו משום דאע\"ג דאמרי' בגמ' מ\"ש בשר עוף לת\"ק דאסור דעביד שליח דמימליך עליה בשר דגים נמי וכו' לאו למימרא דהמלכה דעופות הויא כהמלכה דדגים דהמלכה דעופות היינו דכי אמר לשלוחיה אייתי לי מינא דבשרא אמר לא אשכחנא בשרא בעית דאייתי דגים ואפילו את\"ל דמימליך עלייהו נמי בריש שליחותיה מ\"מ לא ממליך עלייהו כלישנא דמימליך אעופות דאדגים מימליך ואמר הכי אי לא אשכחנא בשרא אייתי דגים אבל אעופות מימליך ואמר הכי מאי בשרא בעית דבהמה או דעופות והכי דייק לישנא דגמ' דגבי דגים פריש לישנא דהמלכה דידהו וגבי עופות לא פריש. וא\"ת א\"כ היכי פריך מ\"ש עופות וכו' דגים נמי וכו' הא איכא בינייהו טובא. י\"ל דשם המלכה בעלמא ק\"ל ושני ליה דאה\"נ דאסור בבשר דגים ומתני' כשהקיז דם או כייבן ליה עיניה וה\"ה דה\"מ לשנויי ליה דלעולם מותר בבשר דגים דשאני המלכה דידהו מהמלכה דעופות אלא משום דבעא לאוקומי ת\"ק דרשב\"ג כר\"ע וכדקאמר מאן תנא דפליג עליה דר\"ע רשב\"ג דתניא וכו' שני ליה דאה\"נ דאסור בבשר דגים והב\"ע כשהקיז דם או דכייבן ליה עיניה, כך נ\"ל ליישב דברי רבינו. ומהרי\"ק בסי' צ\"ט וקע\"ז האריך ליישב דברי רבינו. ולהיות דבריו ארוכים ביותר לא העתקתים: \n", + "ודע דאמרי' בגמ' אמר אביי מודה ר\"ע לענין מלקות שאינו לוקה ופירש הר\"ן דכיון דדילועין לא משתמעי בהדיא (אלא מרבויא דלישניה) אף ע\"ג דמימליך שליח עליה לא מתסרי בודאי אלא מספיקא הילכך לא לקי עכ\"ל. ויש לתמוה על רבינו למה השמיטו: \n\n" + ], + [ + "הנודר מן המבושל מותר בביצה שלא נתבשלה עד שקפתה וכו'. הטור כתב הרמב\"ם התיר ביצה מגולגלת ולא נהירא דבירושלמי אוסר אותה בהדיא עכ\"ל. והירושלמי הזה הוא בפ' הנודר מן המבושל אמר רב חסדא אסור בביצה מגולגלת שכן דרך החולה לאכול בה פתו ונראה שטעם רבינו מדתנן בפ' הנזכר (דף מ\"ט) אמר קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה ובביצה טרמיטא ופירש הוא ז\"ל בפירוש המשנה ביצה טרמיטה ביצה מבושלת במים חמין ומשמרין אותה שימור גדול שלא יקפה וקורין אותה הרופאים נימרשת עכ\"ל. ולפ\"ז ביצה זו אינה קרושה כלל אלא מחוממת בלבד ועושין אותה לרפואה ואין אוכלים עמה פת ולפיכך מותר בה וביצה מגולגלת דאוסר רב חסדא בירושלמי היינו שהיא קרושה כדרך ביצים צלויות או מבושלות רכות והיינו דקאמר שכן דרך החולה לאכול בה פתו שדרך החולים לאוכלן כשהן רכות מפני שהוא מאכל קל ומ\"מ קרושות קצת הן ולא דמו לביצה טרמיטה שאינה קרושה כלל והכי דייק לישנא דרבינו פה שכתב מותר בביצה שלא נתבשלה עד שקפתה אלא נתגלגלה בלבד משמע דבשלא קפתה כלל ועיקר מיירי אבל קפתה קצת אסורה וכדא\"ר חסדא בירושלמי. ומיהו יש לתמוה על פירוש רבינו בביצה טרמיטה דהא בגמ' מפרש דהיינו דמעייל לה אלפא זימני במיא חמימי ואלפא זימני במיא קרירי עד דמדזוטרא כי היכי דבלע יתה ואי אית ביה כיבא סריך עלה וכד נפיק אתיא ידע אסיא מאי סמא מתבעי ליה ובמאי מתסי. ונ\"ל שסובר רבינו דההוא גוונא דמפרש בגמרא לאו דוקא אלא בכל גוונא דעבדי לה לרפואה ואין דרך לאכול עמה פת מיקרי ביצה טרמיטה ולפי שבזמן הזה לא נהגו הרופאים לעשות ביצה כדאיתא בגמרא לא כתבה רבינו וכתב במקומה ביצה שנהגו הרופאים לעשותה בזמנו שהיתה רכה ביותר: \n", + "הנודר ממעשה קדרה וכו'. בפ' הנודר מן המבושל (נדרים דף מ״ט) הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתחתא אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור בכל המתבשלים בקדרה וכתבה הר״ן דף נ״א מפרש בירושלמי איזהו מעשה רתחתא כגון חילקא טרגין וטיסני (סלת) אורז זריד וערסן והיינו דקאמר אינו אסור אלא ממעשה רתחתא ונקרא רתחתא ע״ש שצריך להרתיח ולבשל הרבה ע״כ. ולפי זה משמע דמתניתין הכי מיפרשא הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא במעשה רתחתא דהיינו חילקא וטרגין וכו' בלבד שדברים אלו נקראים מעשה קדרה ולא דברים אחרים אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור בכל המתבשלים בקדרה דכלהו בכלל היורד לקדרה הם, והטור מפרש דמעשה קדרה ומעשה רתחתא היינו דברים שבישולם נגמר בקדרה אמר היורד לקדרה אסור בכל המתבשלים בקדרה אע״פ שלא נגמר בישולם בקדרה אלא באלפס או בכלי אחר וכדקתני בברייתא: \n\n" + ], + [ + "הנודר מן הדגים מותר בציר ומורייס. משנה שם (דף נ\"א) דג דגים שאני טועם אסור בהם בין גדולים בין קטנים וכו' ומותר בציר ומשמע לרבינו דהוא הדין דמותר במורייס דמ\"ש: \n", + "הנודר מן החלב וכו' עד מותר בחלב. ג\"ז משנה שם הנודר מן החלב מותר בקום ר' יוסי אוסר מן הקום מותר בחלב, ובגמרא (דף נ\"ב:) ורמינהי מן העדשים אסור באשישים ור' יוסי מתיר ל\"ק מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא באתריה דר' יוסי לקומא נמי קרו ליה קומא דחלבא. וכתב הר\"ן מן הקום מותר בחלב לפום לישנא (דמתני') משמע דר' יוסי נמי מודה בהא ומיהו בברייתא בגמ' פליג ואהא דאמרינן באתריה דר' יוסי לקומא נמי קרי ליה קומא דחלבא כתב וא\"ת תינח דנודר מן החלב אסור בקום לפי שעדיין שם חלב עליו דקומא דחלבא קרו ליה אלא נודר מן הקום אמאי אסור בחלב הא לא קרו ליה חלבא דקומא, י\"ל דכיון דקרו לקומא קומא דחלבא ה\"ל קום וחלב דבר אחד עכ\"ל. ורבינו סתם וכתב לשון המשנה בלבד ולא חילק בין אתרא לאתרא ויש לתמוה עליו דהא משמע דלת\"ק נמי באתרא דקרו לקומא קומא דחלבא הנודר מן החלב אסור בקום, ואפשר שטעמו משום דבירושלמי משמע דפליגי ר' יוסי ות\"ק דקאמר מ\"ט דר' יוסי שם אביו קרוי עליו משמע דלת\"ק אע\"פ ששם אביו קרוי עליו מותר וסובר רבינו שכיון שכן יש לפרש דגמרא דידן נמי סבר דפליגי משום דכל טצדקי דאפשר למעבד דלא לשוויי פלוגתא בין גמרא דידן לירושלמי עבדינן הילכך ע\"כ לומר דהא דקאמר בגמרא באתרא דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא לאו דוקא דהא לרבנן לא איצטריך למימר הכי דהא לדידהו לק\"מ וכמו שפירש הר\"ן אלא איידי דאיצטריך לומר לר' יוסי דבאתריה קרו ליה קומא דחלבא אמר דבאתרייהו דרבנן קרו ליה קומא ולאו דוקא דלרבנן אפילו קרו ליה קומא דחלבא שרי א\"נ ה\"ק רבנן סברי דאע\"ג דקרו ליה קומא דחלבא שרי דכיון דלחלבא גופיה קרו חלבא סתם ולקומא קרו קומא אפילו קרו ליה קומא דחלבא שרי דכיון דקרו ליה בשמא חדתא דלא מיקרי ביה חלבא שרי ור' יוסי סבר כיון דמדכר בההוא שמא חלבא אסור ולהא פירושא דייקא נמי דנקט במילתייהו דרבנן קרו לחלבא חלבא דלא איצטריך אלא לכדאמרן. ומיהו לישנא דבאתרייהו דרבנן וכן לישנא דמר כי אתריה ומר כי אתריה קשה להאי פירושא. לכן נ\"ל דס\"ל ז\"ל דכיון דאשכחן דירושלמי סבר דפליגי רבי יוסי ותנא קמא איכא למימר דגמרא דידן סבר הכי אלא דמשום דחזא דרמו ליה דרבנן אדרבנן ודר' יוסי אדר' יוסי וכדפירש\"י אהדר ליה לפום שיטתיה דרמי דרבנן אדרבנן דאיכא למימר דל\"ק דמר כי אתריה ומר כי אתריה אבל לפום קושטא דמילתא רבנן פליגי אר' יוסי וסברי דאפילו קרו ליה קומא דחלבא נמי שרי ואפ\"ה לא רמי דידהו אדידהו וכדכתב הר\"ן דקום לאו חלב הוא אבל אשישים עדשים נינהו. \n", + "ומה שכתב רבינו שקום הוא המים המובדלים מן החלב. כן פירשו המפרשים אבל הראב\"ד כתב אנו מפרשים חלב הקפוי עכ\"ל. ונראה שטעמו משום דאיתא בירושלמי קום חלבא מקטרא. ויש לדחות ולומר דה\"ק כשהחלב קפוי נבדלים ממנו מים והם נקראים בשם החלב הקפוי. \n", + "ומה שכתב נדר מן הגבינה וכו'. שם במשנה ומשמע לרבינו דאע\"ג דבשם אבא שאול קתני לה ליכא מאן דפליג עליה: \n\n" + ], + [ + "הנודר מן החטים וכו'. ומה שכתב חטה חטים שאני טועם. משנה בסוף פרק הנודר (נדרים דף נ״ג:): \n", + "(ומה שכתב חטה שאני טועם וכו') עד אסור בין באפוי בין לכוס, ברייתא שם ופירש הר\"ן חטה שאני טועם אסור לאפות דפת חטה מיקרי דחד גופא נמי הוא אבל חטים משמע לכוס מפני שאדם כוסס חטים חלוקים ביחד: \n", + "והנודר מן הדגן או מן התבואה וכו'. משנה שם (דף נ\"ה:) וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "הנודר מן הירק מותר בדלועין. ר\"פ (דף נ\"ד) הנודר מן הירק מותר בדלועין ור\"ע אוסר ובגמרא מקשה לר\"ע והא מן ירק נדר אמר עולא (באומר) ירקי קדרה עלי ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר באומר ירק המתבשל בקדרה ופירש הרא\"ש והא מן ירק נדר וסתם ירק בלשון בני אדם הוא ירק הנאכל (חי) ודילמא ירק הנאכל בקדרה (ירק הנאכל ע\"י) כבישת הקדרה וכו' ובלשון בני אדם יותר נקרא (ירק) מירק המתבשל בקדרה עכ\"ל. וכתב רבינו הנודר מן הירק מותר בדלועין לאשמועינן דאע\"ג דפסק כר\"ע מותר בדילועין, והשמיט מלכתוב דאומר ירק המתבשל בקדרה עלי אסור בדילועין וכר\"ע מפני שסמך על מ\"ש גבי נודר מן הבשר דכל מידי דמימליך עליה שליח מיניה הוא ואסור: \n", + "הנודר בכרישין וכו'. משנה ס״פ הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״ג:): \n", + "הנודר מן הכרוב וכו' עד מותר בשלקות עצמן. ג\"ז משנה שם (פ' קונם יין דף ס\"א:) מן הכרוב אסור באספרגוס מן האספרגוס מותר בכרוב ומפרש רבינו באספרגוס היינו מים שנתבשל בהם הכרוב: \n", + "הנודר מן הרוטב וכו'. בברייתא שם (דף נ\"ב:) (הנודר) מן הרוטב מותר בקיפה מן הקיפה מותר ברוטב. ופירש רבינו דקיפה היינו תבלין והמפרשים פירשו דהיינו דק דק של בשר שיורד בשולי קדרה: \n", + "הנודר מן הגריסין וכו'. גם זה משנה שם (דף נ\"ג:): \n\n" + ], + [ + "הנודר מפירות הארץ וכו' עד אסור בכולם. ברייתא פ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ה:): \n\n" + ], + [ + "הנודר מפירות הקיץ וכו'. ברייתא פרק קונם יין (נדרים דף ס״א:) וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "ובכל הדברים האלו וכיוצא בהם הזהר בעיקר הגדול וכו'. בר״פ הנודר מן המבושל (נדרים דף מ״ט:): \n\n" + ], + [ + "הנודר מן הענבים מותר ביין. משנה שם (דף נ\"ב:). \n", + "ומ\"ש ואפילו החדש, ומ\"ש מן הזיתים מותר בשמן וכו' עד מפני שכל אלו שם לווי הם. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "הנודר מן הכסות וכו' עד ואסור ליכנס לעיבורה. משנה בפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ה:): \n\n" + ], + [], + [ + "הנודר הנאה מבני העיר כו' נדר מיושבי העיר וכו'. ברייתא בס״פ חלק (סנהדרין דף קי״ב) ובפ״ק דב״ב (דף ח'): \n\n" + ], + [ + "הנודר מן המים הנמשכים ממעין פלוני וכו' עד הנקראות על שמו. בפ' בתרא דבכורות (דף נ\"ה) זכרותא דמיא כלומר עיקר המים שבעולם פרת דא\"ר יהודה אמר רב הנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם ה\"ד אי דאמר לא שתינא ממי פרת מי פרת הוא דלא שתינא הא מנהרא אחרינא שתינא אלא דלא שתינא ממיא דאתו מפרת דא\"ר יהודה אמר רב כל הנהרות למטה מג' נהרות וג' נהרות למטה מפרת: \n", + "כתב הראב\"ד הנודר מן המים הנמשכים ממעין פלוני א\"א עיקרא דהאי מילתא וכו'. איני יודע מה ראה הראב\"ד לכתוב כאן מקום הדין יותר מבמקומות אחרים. ואפשר שמפני שלשון רבינו אינו ממש לשון הגמ' רצה ללמדנו שאעפ\"כ משם הוא נלמד: \n\n" + ], + [ + "הנודר מיורדי הים (וכו'. משנה בפ' ד' נדרים (נדרים דף ל') הנודר מיורדי הים) מותר ביושבי היבשה מיושבי היבשה אסור (אף) ביורדי הים שיורדי הים בכלל יושבי יבשה לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא ממי שדרכו לפרש. ופירש הרא״ש מותר ביושבי יבשה באותם שאין רגילין להיות יורדי הים באניות. מיושבי יבשה אסור ביורדי הים אפילו הם עכשיו בים שסופם לעלות ליבשה. ואהא דתנן לא כאלו ההולכים מעכו ליפו וכו' איכא תרי לישני בגמרא ובלישנא בתרא אמרינן דאסיפא קאי הנודר מיושבי יבשה אסור ביורדי הים ולא כאלו ההולכים מעכו ליפו בלבד אלא אפילו במי שדרכו לפרש הואיל וסופו ליבשה סליק ופסקו הרא״ש והר״ן כי האי לישנא וכך הם דברי רבינו. וכתב הר״ן דלהאי לישנא נודר מיורדי הים אף בהולכים מעכו ליפו בכלל יורדי הים מדלא פירש מידי ארישא. ומיהו כתב בשם הרשב״א דמסתברא דאינו אסור במי שירד פעם אחת מעכו (ליפו) אלא במי שרגיל לירד שם תדיר אי נמי במי שהיה יורד בשעת נדרו מעכו ליפו עכ״ל: \n", + "נדר מרואי חמה וכו'. (משנה שם דף ל':) ומפרש טעמא בגמרא מדלא קאמר מן הרואים וכתב הרא\"ש ואפילו אמר מן הרואים נתכוונתי לא צייתינן ליה: \n", + "נדר משחורי הראש וכו'. ג\"ז משנה שם ובגמרא מ\"ט מדלא קאמר מבעלי שער וכו' (ככתוב בחבורי x). \n", + "ומ\"ש ואם דרכם לקרות שחורי הראש לכל אסור בכל. הוא ע\"פ מה שנתבאר בפ' זה: \n\n" + ], + [ + "נדר משובתי שבת וכו' נדר מעולי ירושלים וכו'. ג\"ז משנה שם (דף ל\"א) ובגמ' מאי שובתי שבת וכו' ככתוב בחיבורי: \n", + "הנודר מבני נח וכו'. ג\"ז משנה שם ובגמ' וישראל מי נפיק מכלל בני נח כיון דאיקדש אברהם אתקרו על שמיה כלומר ולא על שם בני נח: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב נדר מזרע אברהם וכו'. ג\"ז שם משנה וגמרא: \n\n" + ], + [ + "נדר מן הערלים וכו' עד כי כל וכו'. ג\"ז משנה שם (דף ל\"א:): \n\n" + ], + [ + "הנודר מישראל וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פרק שני: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הנודר או הנשבע שאיני טועם היום וכו'. משנה ר\"פ קונם (דף ס'). \n", + "ומ\"ש לפיכך הנודר שאני טועם היום וכו'. שם בגמ'. \n", + "ומ\"ש נדר שאני טועם יום וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ולחומרא לענין איסור ולהקל לענין מלקות: \n\n" + ], + [ + "שאני טועם שבת וכו'. משנה שם שבת זו אסור בכל השבת והשבת לשעבר חדש זה אסור בכל החדש ור\"ח להבא שנה זו אסור בכל השנה ור\"ה לעתיד לבא שבוע זו אסור בכל השבוע ושביעית לשעבר ואם אמר יום אחד שבת אחת חדש אחד שנה אחת שבוע אחת אסור מיום ליום. \n", + "ומ\"ש אמר שבת סתם ולא פירש וכו' נדר חדש סתם וכו' שאני אוכל שנה וכו'. כבר נתבאר שהוא בעיא דלא איפשטא לגבי אומר יום ומינה נילף לאינך: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אף על פי שהיה החדש חסר. הכי מפרש מתניתין בגמרא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אפילו לא נשאר מן השנה אלא יום אחד וכו'. בפ\"ק דר\"ה (דף י\"ב) תניא באחד בתשרי ר\"ה לנדרים ובעי בגמרא (למאי הלכתא) לכדתניא המודר הנאה מחבירו לשנה מונה י\"ב חדש מיום ליום ואם אמר שנה זו אפילו לא עמד אלא בכ\"ט באלול (כיון שהגיע יום אחד באלול) עלתה לו שנה ופריך ואימא ניסן (הוי ר\"ה לנדרים) ומשני בנדרים הלך אחר לשון בני אדם: \n", + "ומ\"ש ואם נתעברה השנה וכו'. משנה בפ' קונם (דף ס\"ג) קונם יין שאני טועם לשנה (נתעברה השנה) אסור בה ובעיבורה וכתב הרא\"ש עלה דהיינו לומר שאם אמר שנה אחת אסור י\"ג חודש ולא אמרינן לא היתה דעתו על שנה מעוברת אלא בסתם השנים שהם י\"ב חדש אלא בנדרים הלך אחר לשון בנ\"א ובין פשוטה ובין מעוברת קרויה שנה וכך הם דברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש יובל זה וכו'. שם (דף ס\"א) איבעיא להו אמר יין שאני טועם יובל מאי שנת החמשים כלפני חמשים או כלאחר חמשים ופי' הרא\"ש דבאומר יובל זה מיירי דאי בשאינו אומר זה בעיא דלא איפשיטא גבי אומר יום ולא אמר זה ת\"ש דתניא פלוגתא דר' יהודה ורבנן וקדשתם את שנת החמשים שנה שנת החמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת החמשים ואחת מכאן אמרו יובל אינו עולה למנין שבוע ר' יהודה אומר יובל עולה למנין שבוע וידוע דהלכה כרבנן: \n\n" + ], + [ + "שאני שותה יין עד ראש אדר וכו'. משנה שם (דף ס\"ג.) עד ראש אדר עד ראש אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר שני כך היא גירסת רבינו והרא\"ש והטור. וכתב הרא\"ש דטעמא דלשני אדרים חשיב חד ירחא. והראב\"ד כתב א\"א הגרסות מתחלפות במלה זו שמצאתי שתי נוסחאות שאין בהם אלא עד סוף אדר (שני) [ראשון] ובנוסחא ירושלמית מצאתי [ג\"כ] אדר הראשון כו' עכ\"ל. וכך היא גי' הר\"ן עד ר\"ח אדר עד ר\"ח אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר ראשון וכתב דטעמא משום דאדר סתמא ראשון משמע. \n", + "ומ\"ש רבינו לחלק בין ידע שהשנה מעוברת ללא ידע, משום דדייקינן עלה במתני' בגמ' לימא ר' יהודה היא דתניא אדר ראשון כותב אדר א' אדר שני כותב אדר סתם דברי ר\"מ ר\"י אומר אדר א' כותב (אדר) סתם אדר ב' כותב אדר תניין אמר אביי אפי' תימא ר\"מ היא הא דידע דמיעברא שתא הא דלא ידע והתניא עד ר\"ח אדר עד ר\"ח אדר ראשון אם היתה שנה מעוברת עד ראש (חדש) אדר שני מכלל דרישא לאו במעוברת עסקינן ש\"מ הא דפשיטא ליה דמיעברא שתא הא דלא ידע פי' דכי ידע דמיעברא שתא כי אמר אדר סתם הראשון משמע ולא השני שלא נתכוון אלא לאדר הסמוך לשבט וכי ידע דמיעברא כי אמר אדר סתם משמע השני. ומשמע לרבינו דהלכה כר\"מ והטעם מדקאמר גמ' עלה דמתני' לימא ר' יהודה היא משמע דדחיקא מילתא לאוקומה דלא כר\"מ משום דסתם מתני' ר\"מ וכל היכא דאתיא דלא כוותיה הויא דוחקא וכיון דבאוקימתא דאביי אתיא כר\"מ נקיטינן כוותיה כדקי\"ל הלכה כסתם משנה ועוד דברייתא דמייתי לסיועיה מיתניא סתמא כר\"מ כוותיה נקיטינן: \n\n" + ], + [ + "האוסר עצמו בדבר עד הפסח וכו'. משנה שם (דף ס') עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא עד פני הפסח ר\"מ אומר אסור עד שיגיע ר' יוסי אומר אסור עד שיצא ובגמ' (דף ס\"א) למימרא דר\"מ סבר לא מעייל איניש נפשיה לספיקא ור' יוסי סבר מעייל איניש נפשיה לספיקא כלומר דעד פני יש במשמעו ג' ענינים איכא למימר עד פני ימים הראשונים דהיינו עד שיגיע ואיכא למימר עד פני ימים האחרונים ואיכא למימר עד בפני הפסח והיינו עד שיצא וקאמר ר\"מ עד שיגיע דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא ודבר המבורר לקרות פני הפסח היינו כשיגיע ור' יוסי סבר מעייל איניש נפשיה ליאסר בכל מה שיוכל להסתפק ורמינהי מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים וכו' א\"ר חנינא בר אבדימי אמר רב מוחלפת השטה והתניא (זה הכלל) כל שזמנו קבוע ואמר עד לפני ר\"מ אומר עד שיצא ור' יוסי אומר עד שיגיע וסובר רבינו דכיון דמהפכינן להו וקי\"ל ר\"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי נקטינן באומר עד פני הפסח שאינו אסור אלא עד שיגיע ואע\"ג דבקידושין פרק האומר (דף ס\"ד) רמינן הני תרתי מתני' אהדדי ומסקינן התם לעולם לא תיפוך דבמתני' לאו במעייל נפשיה לספיקא פליגי אלא בלישנא בעלמא פליגי דר\"מ סבר עד פני עד קמי פיסחא משמע ור' יוסי סבר עד דמתפני פיסחא משמע ולפום ההיא סוגיא מתני' כדקיימא קיימא ור' יוסי סבר עד שיצא אפ\"ה כיון דהך סוגיא איתמרא בסוגיא דנדרים משמע דאיכא למיסמך עלה לענין נדרים טפי מההיא סוגיא דהתם דלא בדוכתה אתמר. זהו דעת רבינו ושלא כדעת הרמב\"ן והרא\"ש שפסקו כסוגיא דהתם דלא תיפוך וכר' יוסי דאמר דעד פני אסור עד שיצא: \n", + "אמר עד הקציר וכו' זה הכלל כל שזמנו קבוע וכו'. ג\"ז משנה שם (דף ס\"א): \n\n" + ], + [], + [ + "האוסר עצמו בדבר עד הקיץ וכו' עד אבל לא קציר שעורים. גם זה משנה שם (דף ס\"ב:) ופירש הר\"ן עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים דהא הוא דחשיב להו לאינשי וקרו ליה קציר סתם: \n", + "פירש ואמר עד וכו'. ג\"ז משנה שם (דף ס\"א:): \n", + "הכל לפי מקום של נודר וכו'. משנה וברייתא שם (דף ס\"ב:): \n\n" + ], + [], + [ + "האוסר עצמו בדבר עד הגשם וכו'. שם במשנה עד הגשמים עד שיהיו הגשמים עד שתרד רביעה שניה רשב\"ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה ובגמ' א\"ר זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר. פירוש רשב\"ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה אע\"פ שלא ירדו גשמים. מחלוקת עד הגשמים דגשמים משמע לת\"ק ירידת גשמים וגם משמע לשון רבים ומיעוטן שנים אבל עד הגשם לשון זמן ואפליגו תנאי בזמן הרביעה ורבינו נראה שהוא פוסק כר' יוסי דאמר רביעה ראשונה היא בי\"ז במרחשון ושניה בכ\"ג בו ושלישית בר\"ח כסליו ומפרש דר' זירא ה\"ק מחלוקת דאמר עד הגשמים דמשמע עד שירדו גשמים ממש וגם משמע שירדו מרביעה שניה ואילך דגשמים לשון רבים הוא ומיעוטן שנים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר כלומר לשון דעד הגשם משמע עד שיגיע זמן הגשם ואע\"פ שלא ירדו גשמים וזמן הגשם דמהני אפילו לא ירדו היינו שהגיע זמן אחרון שלהם דהיינו זמן רביעה שלישית ומיהו אם ירדו גשמים אפילו ברביעה ראשונה סגי דכך חשיב ירדו מרביעה ראשונה ואילך כמו הגיע זמן רביעה שלישית ולא ירדו: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א יראה לי שיש כאן שיבוש והל\"ל עד הגשם וכו'. ובעל מ\"ע כתב שספר מוטעה בא ליד הראב\"ד ואילו בא לידו הנוסחא הנכונה שהיא הכתובה בספרים שלנו לא היה משיגו. וכתב כן לפי שחשב שלא השיגו הראב\"ד אלא על סוף דבריו ולא על תחלתן. והדבר ברור שאם היה מבין בעל מ\"ע דברי הראב\"ד לא היה כותב כן כי דבר פשוט הוא שעל תחלת דבריו הוא משיג משום דהא דא\"ר זירא אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר משמע ליה להראב\"ד דהיינו לומר דעד הגשם משמע עד זמן הגשם בין ירד בין לא ירד וגם משמע עד זמן הגשם הראשון דהיינו רביעה ראשונה וכמו שפירשו המפרשים ואילו רבינו כתב דבלא ירדו גשמים אסור עד ר\"ח כסליו שהיא רביעה שלישית לרבי יוסי ובהגיע זמן רביעה ראשונה אלא א\"כ ירדו גשמים ולכן כתב דיש כאן שיבוש שמן הראוי הוה ליה להתיר בהגיע זמן רביעה ראשונה בין ירדו גשמים בין לא ירדו. ומה שסיים הראב\"ד ואם אמר עד הגשמים אסורים עד שירדו גשמים וכו' סיומא דלישנא נקט ואזיל ולא להשיג עליו בא. א\"נ אפשר שהוא משיג עליו למה כתב והוא שירדו מזמן רביעה שניה שהיא בא\"י ומקומות הסמוכים לה וכו' דמשמע דדוקא בנודר בא\"י דוקא קאמר אבל לא בנודר בח\"ל והראב\"ד סובר דבכ\"מ הולכים אחר רביעה דא\"י ומ\"מ שוים רבינו והראב\"ד דהלכה כרבי יוסי בענין זמן הרביעיות וכן בדין דהא הלכתא כוותיה לגבי ר' יהודה ועוד דבפ\"ק דתעניות (דף ו') איפסיקא בגמ' הלכה כר' יוסי בהא. ומ\"מ יש לתמוה למה פסקו כת\"ק ולא כרשב\"ג שכל מקום ששנה במשנתנו הלכה כמותו. וי\"ל שהטעם מדא\"ר זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים וכו' וההיא לת\"ק איצטריך וכיון דר' זירא פירש דברי ת\"ק משמע דהלכתא כוותיה: \n", + "ומ\"ש ואם פירש ואמר עד שיפסקו הגשמים וכו'. שם במשנה וכר\"י לגבי ר\"מ: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) מי שהדיר את אשתו במרחשון וכו'. משנה פרק הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ז) שאת נהנית לי עד הפסח אם הולכת את לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח לאחר הפסח בלא יחל דברו שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך אחר הפסח. ופירש הרא״ש לאחר הפסח בלא יחל דברו אם הלכה לאחר הפסח עוברת בבל יחל למפרע על מה שנהנית ממנו קודם הפסח. ובפ' ואלו מותרים (נדרים דף ט״ו) אהא דא״ר יהודה קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר מותיב מרישא דמתני' דקתני הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו הלכה אין לא הלכה לא ומשני הלכה לפני הפסח אסורה ולוקה לא הלכה איסורא בעלמא והדר מותיב מדקתני סיפא אחר הפסח בלא יחל דברו ואי דלא איתהני לפני הפסח מי איכא בל יחל אלא פשיטא דאיתהני אלמא מתהני כלומר אלמא מותר ליהנות ומשני אי דאיתהני ה״ז בבל יחל דברו כלומר אם עברה ונהנית לפני הפסח ועברה והלכה לאחר הפסח ה״ז בבל יחל ופסקו הפוסקים הלכה כרב יהודה וא״כ נקיטינן מתני' כדאוקימנא אליביה וכן הם דברי רבינו: \n", + "ועל מ\"ש רבינו עבר הפסח אע\"פ שעבר התנאי ה\"ז אסור לו לנהוג חולין בנדרו וכו'. כתב עליו הטור ואיני מבין דבריו שהרי לא נדר אלא עד הפסח הילכך אחר הפסח מותרת ליהנות לו עכ\"ל: \n", + "והראב\"ד כתב וז\"ל א\"א חיי ראשי צורת ההלכה אינה כן וכו'. כלומר דאוקימנא בגמ' דהא דתנן עבר הפסח בלא יחל דברו דוקא בשעברה ונהנית קודם הפסח דאז אם תלך אחר הפסח בלא יחל דברו אבל אם לא נהנית קודם הפסח מותרת לילך אחר הפסח. ולתרץ זה היה נ\"ל דאה\"נ שדעת רבינו שאפי' לא נהנית קודם הפסח אסורה לילך וליהנות אחר הפסח והיינו דתנן עבר הפסח בלא יחל דברו וכ\"נ מדבריו בפירוש המשנה וטעמא משום דכיון דזמן משך השבועה שלא תלך לבית אביה עד החג בכל ההוא זימנא אסורה לילך וליהנות והא דמוקי לה בגמרא דאי איתהני והיינו לפום מאי דס\"ד דמקשה דכל היכא דלא איתהני מקמי פיסחא לא איתסר ליה אבל קושטא דמילתא דאפי' לא איתהני מקמי פיסחא נמי אסורה אחר הפסח לילך וליהנות. אבל קשה מי דחקו לרבינו לפרש כן ולא פירש דקושטא דפירושא דמתני' הוא כדמשמע בגמרא דכל דלא איתהני מקמי פיסחא ליכא משום בל יחל ותו דא\"כ מאי האי דמשמע בגמרא דכל דלא איתהני מקמי פיסחא ליכא משום בל יחל ותו דא\"כ מאי האי דמסיים בה רבינו פה ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מליהנות לו: \n", + "ולכן נראה דרבינו מודה ודאי דהיכא דלא נהנית קודם הפסח מותרת לילך אחר הפסח והכא כשנהנית קודם הפסח עסיק וה\"ק עבר הפסח אע\"פ שהלך התנאי ה\"ז אסור לנהוג חולין בנדרו ולהניחה שתלך ותהנה, פי' אסור להניחה שתלך ותשאר בהנאתה שנהנית קודם הפסח שנמצא שעובר למפרע אבל ליהנות אחר הפסח מותר אפי' נהנית קודם הפסח והלכה אחר הפסח שנמצא שעבר על לא יחל מ\"מ מותרת ליהנות אחר הפסח דהנאה זו כיון דלא מציא מתיא לידי איסורא כלל דהא לא הדירה אלא עד הפסח מותר וזהו שכתב ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מליהנות לו: \n", + "ואהא דאמרי' הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח ולוקה כתב הר\"ן (ולוקה כלומר) לוקה היא אבל הוא אינו לוקה שהרי לא עשה שום איסור אלא שהדירה וכו' אבל הרמב\"ם כתב לוקה הוא שהדירה אם ההנה אותה אבל היא אינה לוקה דכיון דלא נדרה כלל לא שייך בה לא יחל דברו וליתא דודאי הוא אינו לוקה מדאמרינן לקמן בפרק אין בין המודר גבי יש מעילה בקונמות וכו' ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל לימעול נותן הא לא אסיר עליה אלמא אין האוסר עובר כלל והמודר עבר דאף על גב דכתיב לא יחל לא יוחל הדבר קאמר וראיה מדאמרינן בפרק יוצא דופן לפי שמצינו שהשוה את הקטן לגדול לאיסור בל יחל ומפרש התם לאיסור בל יחל קאמר וכגון שהקדישו הוא ואכלו אחרים שהאחרים אין לוקין על הקדישו משום בל יחל אלמא מודר לוקה אע\"ג דלא אמר (מידי הלכך כי אמרי') ולוקה אאשה קאי עכ\"ל. וי\"ל שדעת רבינו לומר שהיא פשיטא שלוקה ולא איצטריך למימר אלא אתא לאשמועינן שאם הוא ההנה אותה בידים גם הוא לוקה ואף על גב דבעלמא המאכיל איסור לחבירו אינו לוקה שאני האי שהוא המדיר והוא המיחל דברו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "קטן בן י״ב שנה ויום אחד וכו'. משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ה:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כיצד הרי שנדרו וכו' ונדרו נדר אחר אפי' בסוף שנה זו וכו', איני יודע מאין לו זה דבגמ' הכי אמרינן כיון דתני בת י\"ב ויום אחד נדריה קיימים בודקין כל י\"ב למה לי סד\"א הואיל ואמר מר ל' יום בשנה חשובים שנה היכא דבדקנא ל' ולא ידעה להפלות אימא תו לא ליבדוק קמ\"ל ומשמע דטעמא משום דלא ידעה להפלות הא אם ידעה להפלות לא צריך תו בדיקה. ואפשר שרבינו היה גורס היכא דבדקנא ל' וידעה להפלות אימא תו לא ליבדוק קמ\"ל וצ\"ע: \n\n" + ], + [], + [ + "ומה שכתב ודבר זה מדברי תורה וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שנדריהם קיימים אם חיללו נדרם וכו'. פשוט הוא דהא לאו בני עונשין נינהו: \n\n" + ], + [ + "הקדישו ובא הגדול ונהנה וכו'. שם (דף מ\"ו ע\"ב) וכר\"י ור\"ל: \n\n" + ], + [ + "בד״א שבת י״ב ויום אחד נדריה קיימים וכו' אפי' הגדילה והרי היא נערה אביה מפר כל נדריה וכו'. ר״פ נערה המאורסה (נדרים ס״ז:): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ועד מתי אביה מפר עד שתבגר וכו'. גם זה שם (דף ע') ומקרא מלא דבר הכתוב בהפרת נדרי אב בנעוריה בית אביה ולא בוגרת: \n\n" + ], + [ + "ומאימתי מפר הבעל וכו'. במשנה פ\"י (דף ע\"ג:) ומבואר הוא מאחר שכתוב בתורה שלארוסה אינו מפר לבדו ואם בית אישה נדרה מפר לבדו ונדר הנשואה הוא משתכנס לחופה. \n", + "ומ\"ש והוא מפר לעולם עד שיגרשנה ויגיע הגט לידה, נראה דהיינו לומר דכיון שהגיע גט לידה אע\"פ שעדיין אינה מגורשת כגון שנתנו לה ע\"ת או לאחר זמן אינו יכול להפר וכדבסמוך: \n", + "היתה מגורשת מספק לא יפר לה נתן לה גט ע״ת או לאחר זמן לא יפר בימים שבינתיים. קצת איכא למשמע הכי מדתניא בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע״ג:) ת״ר ימים שבינתיים בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה וכו' דברי ר' יהודה וכו' וחכ״א מגורשת ואינה מגורשת משמע דלחכמים אינו מפר נדריה: \n", + "וכן מי ששמעה שמת בעלה וכו'. משנה פ' האשה שהלך בעלה (דף פ\"ז): \n", + "היתה מחייבי לאוין וכו'. טעמו משום דכיון דקידושין תופסין בה מיקריא אשתו. וכתב רבינו והפר נדריה בלשון דיעבד משום דנישואיה באיסור: \n\n" + ], + [ + "נערה מאורסה אין מפר נדריה אלא האב עם הבעל כאחד וכו'. משנה פ' נערה מאורסה (דף ס\"ו ס\"ז). \n", + "ומ\"ש הפר הבעל לבדו וכו' אינה לוקה. שם (דף ס\"ח) בעיא דאיפשיטא לגבי הפר הארוס לבדו וכתב הר\"ן דה\"ה בהפר אב לבדו וכ\"כ הטור ורבינו העתיק דברי הגמרא: \n\n" + ], + [ + "מת הארוס חזרה לרשות אביה וכו' מת האב אחר שנתארסה וכו'. משנה שם (דף ע'): \n\n" + ], + [ + "נערה ארוסה שנדרה וכו'. משנה שם נדרה (והיא ארוסה נתגרשה) בו ביום ונתארסה בו ביום אפי' למאה אביה ובעלה האחרון מפירים נדריה ובגמרא מנ\"ל דארוס אחרון מפר נדרים שנראו לארוס ראשון אמר שמואל אמר קרא ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה וכו' ותניא כוותיה. ויש לתמוה למה כתב רבינו ולא שמע ארוסה דהא שמואל אמר דאפי' שמע נמי ותניא כוותיה ולכן כתב הטור על דברי רבינו ולא נהירא. וי\"ל שהטעם שהתנה רבינו שלא שמע אותם הארוס הראשון היינו משום דכתב מתני' כצורתה דמיירי כשנתגרשה והשתא את\"ל דגירושין כהקמה דמו אם איתא דשמע ארוס ראשון לא היו יכולים להפר אביה ובעלה האחרון ולפיכך הוצרך לומר דמיירי בשלא שמע הארוס הראשון כי היכי דלא נפשוט מינה דגירושין כשתיקה דמו והכי איתא בהדיא בגמרא (דף ע\"ב) דבעי למפשט ממתני' דגירושין כשתיקה דמו דאי כהקמה דמו מי מצי מפר ארוס אחרון נדרי דאוקי ארוס ראשון ודחינן הב\"ע בשלא שמע ארוס ראשון ומקשינן א\"ה מאי איריא בו ביום אפי' לאחר מאה יום נמי בשלא שמע ארוס ושמע אב דבו ביום הוא דמצי מפר אבל מכאן ואילך לא מצי מפר. ורבינו לא נקט בשמע אב כדי לאשמועינן רבותא דנתגרשה ונתארסה אפי' אחר כמה ימים יכולים להפר וכיון דנקטה בנתגרשה כצורתה דמתני' הוצרך להתנות שלא שמע ארוס ראשון כי היכי דלא נשמע מינה דפשיטא לן דגירושין כשתיקה דמו ויקשה למה שכתוב בסמוך דספוקי מספקא לן אבל היכא דמת ארוס ראשון פשיטא דאביה ובעלה האחרון מפירין נדריה אפילו שמען ארוס ראשון וכדקאמר שמואל בהדיא ותניא כוותיה ואע\"ג דמשמע מהאי מימרא דשמואל ס\"ל דגירושין כשתיקה דמו וכמו שפירשו הרא\"ש והר\"ן ואנן אמרינן דספוקי מספקא לן וא\"כ הא דשמואל לא נהירא לן דתהוי הלכתא כוותיה איכא למימר דהיינו דוקא בנתגרשה מארוס ראשון אבל היכא דמת פשיטא דהלכתא כוותיה דאפי' שמע ארוס ראשון מצי ארוס אחרון להפר עם האב דהא ליכא מאן דפליג עליה בהא ועוד דתניא כוותיה והטור לא עלה על דעתו שרבינו מחלק בין מיתה לגירושין ולפיכך כתב בשמו דבמת צריך שלא ישמע הארוס ורבינו לא כן ידמה דדוקא בנתגרשה הוא דקאמר הכי ולא במת וכדפרישית: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל האשה הנשואה שנדרה ולא הפר לה בעלה וכו'. משנה בפי\"א דנדרים (דף פ\"ט) ומוקי לה בפ' נערה מאורסה (דף ע\"ב) בנשואה: \n\n" + ], + [ + "נערה מאורסה שנדרה ולא שמע אביה ולא בעלה וכו'. נראה שהוא נלמד בק\"ו מהדין שנתבאר בסמוך ולא הוצרך לשנותה אלא משום דההיא דבסמוך היא בשנתארסה לאחר בו ביום וזו אפי' נתארסה לאחר אחר כמה ימים, והטעם משום דברישא דמיירי בשמע האב ולא הפר עד שנתארסה לאחר א\"א להעמידה בשנתארסה אחר אותו יום שמאחר שלא הפר ביום שמעו שוב אינו יכול להפר אבל בסיפא שלא שמע האב עד שנתארסה לאחר כי נתארסה לאחר אחר כמה ימים שפיר יכול להפר: \n\n" + ], + [ + "נערה מאורסה וכו'. בפ' נערה מאורסה (דף ע\"א) תניא כוותיה דשמואל נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה כיצד שמע אביה והפר לה ולא הספיק (הבעל) לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום אפי' מאה פעמים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל א\"ר נתן הן הן דברי ב\"ש אבל ב\"ה אומרים אינו יכול להפר וסובר רבינו דבבא קמייתא ד\"ה ולא פליגי אלא בבבא בתרייתא. וכתב הר\"ן שכן פירשו מקצת הראשונים וכתב דמש\"ה קתני נתארסה בו ביום דאי נתארסה ביום שלאחריו כיון דבשמת בעל נתרוקנה רשות לאב ולא הפר נדרו ביום קיימיה לנדריה, והטור כתב שאינו יכול להפר וטעמא משום דס\"ל כדברי התוס' והרא\"ש שפירשו דפלוגתא דב\"ש וב\"ה אף בקמייתא היא והלכה כב\"ה דאמרי אינו יכול להפר וכתב על דברי רבינו ואינו נראה דכיון שאינו יורש חלק ארוס הראשון מפני קלישתו היאך יכול עוד להפר וגם הר\"ן הוקשה לו כן ותירץ דבשלא חזרה להתארס איכא שינוי רשות דמנתיק ליה האי נדרא מארוס לאב כל היכא דקליש ליה לא מצי מנתיק אבל היכא דאיכא ארוס אחרון חזינן ליה להאי ארוס אחרון ככרעיה (דראשון) וכיון דמארוס לארוס קא אתי אע\"ג דאיקליש ליה נדרא מצו אב ובעל להפר דכה\"ג לאו אינתוקי הוא: \n\n" + ], + [ + "שמע ארוס ראשון וכו'. לטעמיה שנתבאר בסמוך אזיל דמפליג בין איכא ארוס אחרון להיכא דליתיה ומש\"ה ס\"ל דע\"כ לא אמרי ב\"ה בשמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל שאין האב חוזר ומפר חלקו של בעל אלא בדליכא ארוס אחרון אבל אי איכא ארוס אחרון אביה עם ארוס אחרון מפירים נדריה: \n\n" + ], + [ + "שמע אביה ולא שמע הארוס וכו'. ברייתא בפ' נערה מאורסה (דף ע\"ב) אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע הבעל או שמע והפר או שמע ושתק ומת בו ביום וכו' אבל אם שמע וקיים או שמע ושתק ומת ביום שלאחריו אינו יכול להפר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש גירשה הארוס אחר ששמע ה\"ז ספק וכו'. שם (דף ע\"א:) בעיא דלא איפשיטא ולחומרא וכתב הר\"ן שכן דעת הרמב\"ן וכן דעת הרא\"ש והטור ודלא כהרשב\"א שסובר דאע\"ג דלא איפשיטא ממתני' דמייתי עלה איפשיטא לה ממימריה דשמואל דלעיל לקולא: \n\n" + ], + [ + "שמע האב והפר לה ומת האב וכו'. ברייתא שם (דף ס\"ח:) שמע אביה והפר לה ולא הספיק בעל לשמוע עד שמת האב זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. וכתב הר\"ן בשם קמאי דהא דקתני לא הספיק בעל לשמוע לאו דוקא הוא והוא כתב דלרבותא נקטיה, ול\"נ דאורחא דמילתא נקט דמשום דלא הספיק לשמוע לא הפר שאם היה שומע היה מפר אבל אה\"נ שאם שמע ולא הפר נמי אינו יכול להפר דלעולם אין הארוס מפר אלא בשותפות: \n\n" + ], + [ + "שמע ארוס והפר לה וכו'. ברייתא שם שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת (אין הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר אלא בשותפות שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת) חוזר האב ומפר חלקו של בעל א\"ר נתן הן הן דברי ב\"ש (אבל) ב\"ה אומרים אינו יכול להפר: \n", + "ומ\"ש או ששמע האב והפר לה. שם (דף ע\"ח) בברייתא שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום ואפי' מאה פעמים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה וכבר נתבאר שרבינו סובר שבבא זו ד\"ה היא וטעמא משום דאיכא ארוס אחרון אבל אי ליכא ארוס אחרון אין האב יכול להפר: \n\n" + ], + [ + "נדרה והפר לה אביה לבדו וכו' לפיכך היה דרך תלמידי חכמים וכו'. משנה שם (דף ע\"ב:): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב שהבעל מפר נדרי אשתו אף על פי שלא שמע אותם. כן נלמד מדברי משנה זו: \n\n" + ], + [ + "הלך האב עם שלוחי הבעל וכו'. בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ח:) תנן מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. ובפ״ב דנדרים (דף פ״ט) אמרי' דהא דתנן זה הכלל כל שלא יצאתה לרשות עצמה שעה אחת אביה ובעלה מפירין נדריה לאיתויי הלך האב או שלוחיו עם שלוחי הבעל ואמרי' בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ט) דתנא דבי ר' ישמעאל הרי שמסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל ונתארמלה בדרך או נתגרשה היאך אני קורא בה בית אביה של זו או בית בעלה של זו אלא לומר לך כיון שיצתה שעה אחת מרשות האב שוב אינו יכול להפר. \n", + "ומ\"ש רבינו בנמסרה ולא הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין, נראה מדבריו אלה דבנדרים שנדרה קודם שנמסרה לשלוחיו מיירי ומדברי הטור נראה דגם בנדרים שנדרה אחר שנמסרה לשלוחיו אינו יכול להפר: \n\n" + ], + [ + "שומרת יבם כו'. משנה בפרק נערה המאורסה (נדרים דף ע״ב) וכר״ע וכ״פ הרמב״ן והרא״ש והר״ן. \n", + "ומ\"ש אפי' עשה בה יבמה מאמר. הכי אוקימנא בגמ' דמתני' בשעשה בה מאמר ואפ\"ה אמר ר\"ע דלא יפר: \n\n" + ], + [ + "היתה יבמתו נערה מאורסה לאחיו וכו'. טעמו משום דכיון דיבם כמאן דליתיה דמי קם ליה אב כאילו איתיה בלחודיה דאין לומר כיון דאיכא יבם אע\"פ שאינו מפר לא נתרוקנה רשות לאב דא\"כ לא הוה שתיק תנא מלמיתני שומרת יבם אין מפירים לה לא האב ולא היבם והר\"ן נסתפק בדבר ולא נזכר למה שכתב רבינו: \n\n" + ], + [ + "נערה שהשיאה אביה וכו'. משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ\"ט ע\"ב) ודלא כרבי יהודה: \n\n" + ], + [ + "נערה מאורסה שנדרה ולא שמעו אביה וכו'. כן משמע שם בגמרא בפרק נערה המאורסה (נדרים דף ע':): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הנדרים והשבועות וכו' שאין הבעל מפר אלא נדרי עינוי נפש. מבואר בתורה. \n", + "ומ\"ש דה\"ה שמפר נדרים שבינו לבינה. בר\"פ בתרא דנדרים (דף ע\"ט:) יליף לה מקרא. אבל מ\"ש שהאב מפר כל מין נדרים ושבועות, הרא\"ש והר\"ן כתבו שם שגם האב אינו מפר נדרים שאין בהן עינוי נפש וכתב הרא\"ש דהכי איתא בהדיא בספרי. וכתב בעל מ\"ע שחכמי לוני\"ל הקשו לרבינו מההיא דספרי, והשיב דקשה לו עליה מדלא אישתמיט שום אחד משני הגמרות ולא התוספתא להזכיר אותה דרשא דספרי ולפיכך סובר דליתא לההיא דרשא אלא אליבא דר\"ש דסתם ספרי כוותיה ולא קיימא לן הכי אלא נקיטינן כפשטיה דקרא שלא חילק באב אלא אמר כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום עכ\"ל. ודבר תימה הוא לדחות ברייתא דספרי משום דלא נזכרה בגמרות ובתוספתא ואף על גב דסתם ספרי ר\"ש כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהא משמע דדברי הכל היא ובכמה מקומות פוסק רבינו כברייתא דספרי אף על פי שלא נזכרה בגמרות ולא בתוספתא. ומה שטען מפשטיה דקרא איכא למימר דכיון דכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו הוקשו זה לזה לכל דבריהם מהכא דריש לה בסיפרי, ומ\"ש שלא נזכר בשתי גמרות נכתב שלא בהשגחה שבירושלמי ריש פ\"ב דנדרים אמרו בהדיא כשם שהבעל אינו מפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה, וגם גמרא דידן איכא למימר נמי דלא נשמט מלהזכיר זה שהרי בריש פרק בתרא דנדרים דייק גמרא נדרי עינוי נפש הוא דמפר שאין בהם עינוי נפש אינו מפר והתניא בין איש לאשתו בין אב לבתו מלמד שהבעל מפר נדרים שבינו לבינה ואם איתא לא ה\"ל לאיתויי אלא בין איש לאשתו ומדמייתי נמי בין אב לבתו משמע דהיינו לומר דהוקשו זה לזה. והרמב\"ן בפירוש התורה כתב דברי ספרי והירושלמי. והר\"א מזרחי כתב שם שרבינו סמך על מ\"ש בפ\"ב דנדרים כל הנדרים והשבועות האב מפר שנאמר ואם הניא אביה אותה כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש שנאמר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו והוא הדין שבינו לבינה שנאמאר אלה החקים כו' בין איש לאשתו כו' עכ\"ל. וכראותי דבריו אלו נשתוממתי איך רבינו בתשובתו לא הביא ראיה מזה המאמר ולא עוד אלא שכתב שלא נזכר דבר זה בשתי הגמרות וגם הרמב\"ן והרא\"ש והר\"ן היאך אפשר שנעלם מהם מאמר זה ובדקתי בכל הפרק הנזכר ולא מצאתי מאמר זה והייתי נבהל היאך העיד הר\"א מזרחי על מאמר זה שהוא בפרק הנזכר, ועיינתי בסמ\"ג ומצאתי שכתב בלשון הזה כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו שנאמר ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה וכו' אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש שנאמר כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו והוא הדין שמפר בנדרים שבינו לבינה שנאמר אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו וכו' כדאמרינן בפרק אחרון דנדרים עכ\"ל. ואין ספק שהר\"א מזרחי חשב שמ\"ש סמ\"ג כדאמרינן פרק אחרון דנדרים קאי לכל הדברים גם ארישא ואינו כן דלא קאי אלא למאי דסמיך ליה שהוא מפר נדרים שבינו לבינה אבל כל הדברים הקודמים אינם אלא דברי סמ\"ג עצמו מועתקים מדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ומה בין נדרים שיש בהם עינוי נפש לדברים וכו'. מבואר שם בגמרא: \n\n" + ], + [], + [ + "אחד עינוי וכו' ואחד עינוי שהוא לזמן מרובה או לפי שעה. נראה שלמד כן מדאמרינן בגמ' (דף פ') ור' יוסי סבר ניוול דחד יומא לא שמיה ניוול משמע דלרבנן שמיה ניוול וכיון דחד יומא הוי ניוול משמע לרבינו דה\"ה אפילו שעה אחת: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אפילו נדרה ממאכל רע או ממין שלא טעמה מימיה ה\"ז יפר. תוספתא בפרקין: \n\n" + ], + [ + "נדרה משתי ככרות וכו'. פלוגתא דשמואל ור\"י בפ' בתרא דנדרים (דף פ\"ב) ופסק כר\"י וכ\"פ הרא\"ש ופירשו הרא\"ש והר\"ן דעל אחת מצטערת ועל אחת אינה מצטערת היינו שהאחת פת נקי והאחת פת קיבר ואינה רגילה לאכול פת קיבר עכ\"ל. ואע\"פ שאפי' נדרה ממין רע ולא טעמה אותו מעולם מפר כמו שנתבאר בסמוך, י\"ל דשאני התם שלא נדרה אלא מאותו מין בלבד אבל הכא שנדרה גם מדבר שמצטערת עליו מוכחא דלית לה עינוי באידך כיון שהוא הפר לה ההיא דמצטערת עליה. א\"נ שאני התם דנדרה מהמין כולו אבל הכא דלא נדרה אלא מככרות אלו לבד לא. ופירש עוד הרא\"ש דעל אחת מצטערת ועל אחת אינה מצטערת כגון שאין לה פת אחר לאכול היום והיא מתענה אם לא תאכל אחת מהן. וכתב רבינו ירוחם דלא אמרי' דמותרת בשניהם מטעם שהותר מקצתו הותר כולו דלא אמרו כן אלא בהתרת חכם שהוא עוקר הנדר מתחלתו אבל לא בהפרת הבעל ומתני' היא בפ' ואלו נדרים נדרה מן התאנים ומן הענבים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים וכתבה רבינו בפרק י\"ג: \n\n" + ], + [ + "נדרה שלא תאכל וכו'. משנה בפרק י\"א דנדרים (דף ע\"ט:) קונם פירות העולם עלי ה\"ז (יכול) להפר פירות מדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו ה\"ז יפר דברי ר' יוסי, ובגמרא (דף פ\"ב) אמר שמואל משמיה דלוי כל נדרים בעל מיפר לאשתו חוץ מהנאתי על פלוני שאינו מפר אבל הנאת פלוני עלי מפר ואותיבנא עליה דשמואל דאמר הנאת פלוני עלי מפר ממתני' ושני מתני' ר' יוסי היא כלומר ואיהו דאמר כרבנן ופסק רבינו כרבנן וכך הם דבריו בפירוש המשנה וכן פסקו הרא\"ש והר\"ן וא\"כ אפילו אוסרת פירות פלוני או הנאתו אע\"פ שאינו חנוני ולא היתה פרנסתו ממנו הפר דהא סתמא אמר שמואל הנאת פלוני עלי מפר וכתבו הרא\"ש והר\"ן דטעמא משום דהוו נדרי עינוי נפש דשמא תצטרך ממנו ואין כן דעת רבינו אלא דברים שבינו לבינה הם. ויש לתמוה על רבינו למה לא הזכיר דין אוסר הנאת פלוני עליה דמפר כשמואל דדחי ליה לדר' יוסי מקמיה, ואפשר שסמך על מ\"ש נדרה שלא ליהנות לבריות דמפר כדי שלא יהא זקוק להאכילה משלו בלבד דההוא טעמא שייך קצת באוסרת הנאת פלוני עליה. ואפשר שרבינו מפרש כפירוש אחרים שכתב הר\"ן דכי שני בגמרא מתני' ר' יוסי היא מסיים בה ומאי אינו יכול להפר משום עינוי נפש אבל מפר משום נדרים שבינו לבינה ולפיכך פירש דשמואל נמי משום נדרים שבינו לבינה קאמר דמפרש כר' יוסי ומה שהקשה הר\"ן על פירוש זה דא\"כ הל\"ל מתני' ר' יוסי היא וכו'. י\"ל דתרי שינויי קאמר חדא דמתני' ר' יוסי ושמואל דאמר כרבנן א\"נ דשמואל נמי כר' יוסי ומודה ר' יוסי שהוא מפר משום דברים שבינו לבינה. ומ\"מ מ\"ש [לקמן הלכה ח'] וכן אם אסרה הנאתה על אומה וכו' קשה דמאי איריא אומה אפי' לא אסרה אלא הנאת איש אחד נמי וכדשמואל. וי\"ל דלישנא דמתני' נקט כמו שאבאר ולאו למידק מינה כתבה ולפי מה שאכתוב דהתם משום שמשיאה שם רע לא קשה דיוקא דבאיש אחד ליכא שם רע. ועוד דהתם אסרה עצמה על אחרים והכא אסרה הנאת אחר על עצמה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו וכן אם נדרה שלא ליהנות לבריות וכו'. משנה שם (דף פ\"ג:) קונם שאיני נהנית לבריות אינו יכול להפר ואיפליגו אמוראי דרבא אמר דבעל בכלל בריות ועולא ורב נחמן אמרי דאינו בכלל בריות ופסק רבינו כוותייהו דרבים נינהו ואע\"פ דבמתני' תנן אינו מפר פסק רבינו דיפר משום דמשמע דמתני' ר' יוסי היא אבל רבנן סברי יפר. א\"נ דמתני' דקתני אינו מפר היינו משום נדרי עינוי נפש אבל משום דברים שבינו לבינה יפר וכשמואל דאתי כר' יוסי: \n", + "וכן אם אסרה וכו'. בסוף נדרים (דף צ':) תנן האשה שאמרה נטולה אני מן היהודים יפר לחלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. וכתב רבינו בפירוש המשנה פירוש נטולה מן היהודים שהיא אסרה הנאת עצמה על כל היהודים ויהיו כולם מודרים הנאה ממנה ואמרו יפר חלקו הוא מאמר דחוי לפי שהוא מאמר רבי יוסי וכו' אבל חכ\"א שיפר הנדר כולו עכ\"ל. ויש לדקדק שאוסרת עצמה על כל היהודים מאי איכפת ליה שלא יהנו היהודים ממנה ושמא י\"ל שאין הלשון מדוקדק וה\"ל כאילו כתב שאסרה הנאת האומה עליה. וי\"ל דאוסרת הנאה על כל האומה לא ניחא ליה משום שמשיאתו שם רע וכדאמרינן בפ' המדיר (כתובות ע\"ב) גבי נדרה שלא תשאיל ולא תשאל ומש\"ה יפר: \n\n" + ], + [ + "האשה שאמרה לבעלה וכו'. בפרקא בתרא דנדרים (דף פ\"א:) דאמר רב ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה וכו' ה\"ד אילימא דקאמרה הנאת תשמישי עליך למה לי הפרה הא משעבדא ליה אלא באומרת הנאת תשמישך עלי וכדרב כהנא דא\"ר כהנא הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו הנאת תשמישך עלי יפר שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו. \n", + "ומ\"ש וכן הוא שאמר לה הנאת תשמישי אסורה עליך וכו'. בפ\"ב דנדרים (דף ט\"ו:): \n\n" + ], + [ + "אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה וכו'. בפ' אע\"פ (כתובות נ\"ח:) תנן המקדיש מעשה ידי אשתו ה\"ז עושה ואוכלת המותר ר\"מ אומר הקדש ר\"י הסנדלר אומר חולין ובגמ' (דף נ\"ט) אמר שמואל הלכה כר\"י הסנדלר ומי אמר שמואל הכי והא תנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר וכו' ר\"י בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור (לו) ואמר שמואל הלכה כר\"י בן נורי וכו' א\"ר הונא בריה דרב יהושע באומר יקדשו ידי לעושיהן דידים איתנהו בעולם וכי אמרה הכי מי מיקדשה הא משעבדא ליה דאמרה לכי מיגרשה ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדוש ולקמיה קדוש וכו' אלא א\"ר אשי קונמות קא אמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכו' ונקדשו מהשתא אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל כי היכי דלא תיקדש מהשתא (ופירש\"י) אמר שמואל הלכה וכו' אלמא לכשיגרשנה חל הנדר אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שעדיין לא גירשה וכו' דקדושת הגוף נינהו כקדושת מזבח שאין להם פדיון כך אין פדיון לקונם להיות ניתר למי שנאסר עליו וכו' וכיון דקדושת הגוף הוא מפקיע מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעלה וחייל וכו'. אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל בעודה תחתיו עכ\"ל. וכתב הר\"ן ומיהו משמע דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן הא לאו הכי אפי' לכי מיגרשה לא חייל דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם (על חבירו) ולפיכך אני תמה על מ\"ש הרמב\"ם בפרק י\"ב מנדרים (אמרו יקדשו ידי לעושיהם וכו') דמשמע דבנדרה נמי שלא יהנה במעשה ידיה צריך להפר ואמאי והא דבר שלא בא לעולם הוא עכ\"ל. ואפשר היה לומר דהא דכתב רבינו אבל צריך הוא להפר שלא יגרשנה וכו' לא קאי אלא לאמרה יקדשו ידי לעושיהן בלבד. ויותר נכון לומר דאתרווייהו קאי וטעמא משום דכיון דאסיקנא דקונמות מפקיעים מידי שעבוד ומדינא חייל השתא אי לאו דאלמוה רבנן לשעבודא ככל דבר שבא לעולם חשיב, וסובר עוד רבינו דהשתא דאסיקנא כדרבא דאמר הקדש מפקיע מידי שעבוד אומרת יקדשו ידי לעושיהן שפיר מיתסר עליה דבעל אע\"ג דמשעבדא ליה דהא ידים גופייהו קדושות ומפקעת מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל בעודה תחתיו הילכך בין באומרת יקדשו ידי לעושיהן בין באומרת קונם מעשה ידי עליך חל הנדר לכשתתגרש: \n\n" + ], + [ + "נשבעה או נדרה שלא יהנה בה לא אבי וכו'. משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ\"ה) קונם שאני עושה על פי אבא ועל פי אביך על פי אחי ועל פי אחיך אינו יכול להפר. \n", + "ומ\"ש וכן אם נדרה שלא אתן מים לפני בהמתך וכו'. בר\"פ בתרא דנדרים (דף פ\"א:) קונם שלא אתן מים לפני בהמתך ותבן לפני בקרך אינו יכול להפר כך היא x גירסת רבינו וטעמא משום דנהי שהיא חייבת ליתן תבן לפני בהמתו ולא לפני בקרו כמ\"ש בפרק כ\"א מהל' אישות תבן דוקא הוא דחייבת ליתן לפני בהמתו אבל לא מים משום דסתם השקאת בהמה בנהר או במעיין היא ואין דרך הנשים לצאת חוץ לבית דכל כבודה בת מלך פנימה הילכך לא חל עליה חובת ההשקאה אפילו כשהמים בתוך הבית. ולפי זה בדוקא נקט בברייתא מים לפני בהמתו דאינה חייבת בה אע\"פ שהיא מחוייבת ליתן לפניה תבן ולפני בקרו אף תבן לא מחייבא: \n\n" + ], + [ + "יש לבעל ולאב להפר נדרים שעדיין לא חלו וכו'. (שם דף צ') פלוגתא דר' נתן ורבנן ופסק כרבנן דאמרי בהפרה אע\"פ שלא חל הנדר מיפר וכן פסקו הרא\"ש והר\"ן בשם הרמב\"ן. וכתב רבינו ירוחם בשם ה\"ר יונה דהיינו דוקא בתולה בזמן משום דממילא חייל אבל תולה במעשה אינו מפר עד שיחול: \n\n" + ], + [ + "האב או הבעל שאינם שומעים וכו'. בפרק נערה המאורסה (נדרים דף ע״ב:) בעי רמי בר חמא בעל מהו שיפר בלא שמיעה ושמע אישה דוקא או לאו דוקא והדרינן למפשטה מכמה מתנייתא ודחו להו ובתר הכי גרסינן (דף ע״ג) בעי רמי בר חמא חרש מהו שיפר לאשתו פירוש המדבר ואינו שומע את״ל בעל מפר בלא שמיעה משום דבר מישמע הוא אבל חרש דלאו בר מישמע הוא (לא) היינו דר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכו' אמר רבא ת״ש ושמע אישה פרט לאשת חרש ש״מ ומשמע לרבינו דכיון דאמר את״ל בעל מפר בלא שמיעה ומסמיך ליה אדר' זירא משמע דהכי קי״ל וכן כתב הר״ן בשם הרמב״ן ודלא כהרא״ש שכתב דבעיא קמא לא איפשיטא ולחומרא: \n\n" + ], + [ + "השוטה אינו מפר וכו'. הקטן אין לו אישות לפיכך אינו מפר: והבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת וכן האב מפר נדרי ב' בנותיו כאחת. בפרק נערה מאורסה איבעיא להו בעל מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת אותה דוקא או לאו דוקא. וכתב הר\"ן דבאב נמי מיבעיא ליה דהא כתיב ביה אותה אמר רבינא ת\"ש אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחברתה ר' יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר והשקה אותה לבדה ומפרש רבינו דרבינא מרבנן פשיט לבעיין דלא משמע להו אותה דוקא דהא יהבי טעמא מפני שלבה גס בחברתה והכי איתא בתוספתא בשם ר' יוסי בר' יהודה ור\"א בר\"ש שאם היו על אשתו ה' נדרים או שהיו לו ה' נשים ונדרו כולן ואמר מופר לכולכן מופרין והרא\"ש והר\"ן כתבו בשם הרמב\"ן דבכמה דוכתי דכ\"ע אותה דוקא ות\"ק דאמר מפני שלבו גס גם בה לא פליג אדוקיא דאותה אלא טעמיה דקרא קא מפרש: \n\n" + ], + [ + "הפרת נדרים כל היום ואינה מעת לעת כיצד נדרה בתחלת ליל שני וכו'. משנה בפ' נערה מאורסה (דף נ\"ט) ואע\"ג דמייתי בגמ' ברייתא דאיכא תנאי דס\"ל מעת לעת הא איפסיקא בגמ' דלית הלכתא כוותייהו ואע\"ג דאיכא ספרים דגרסי בגמ' דהלכתא כוותייהו כבר כתב הרא\"ש שר\"ח והרי\"ף לא גרסי הכי וראוי להחמיר כמותם עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "(טז-יז) נדרה ושהתה כמה ימים וכו': נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה והפר וכו': \n\n" + ], + [ + "שמע הבעל או האב ושתק כדי לצערה וכו'. מסקנא דגמ' ס\"פ נערה מאורסה (דף ע\"ח:) וכתב הר\"ן דשותק ע\"מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר אפי' בו ביום: \n", + "נדרה והפר לה האב או הבעל וכו'. משנה בפ\"ד דנזיר (דף כ\"ג): \n", + "ומ\"ש ומכין אותה מכת מרדות. שם דברי ר' יהודה ומשמע לרבינו דלאו לאיפלוגי אתא אלא לפרש דברי ת\"ק: \n\n" + ], + [ + "נדרה ועברה על נדרה וכו': \n\n" + ], + [ + "שמע נדרה ושתק וכו'. משנה בפרק בתרא דנדרים (דף פ\"ז:) יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין יפר יודע אני שיש מפירים אבל איני יודע שזה נדר ר\"מ אומר לא יפר וחכ\"א יפר ופירש הר\"ן יודע אני שיש נדרים שמה שנדרה אשתו הוי נדר גמור אבל אינו יודע שיש מפירים שבעל מיפר שום נדר (לא של עינוי נפש ולא שבינו לבינה יפר לאחר מיכן) כשנודע לו שהבעל יכול להפר יפר תוך אותו היום שנודע לו דעד ההוא יומא לא קרינן ביה יום שמעו יודע אני שיש מפירין שיש מקצת נדרים שהבעלים מפירים אותם אבל איני יודע שזה הנדר מאותן נדרים שהבעל מפר אותם, וידוע דהלכה כחכמים: \n\n" + ], + [ + "נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו וכו' עד סוף הפרק. משנה שם (דף פ\"ו:): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מפר אדם או מקיים דברי אשתו וכו': \n\n" + ], + [ + "וכיצד מפר אומר מופר או בטל. בסוף פרק נערה מאורסה (דף ע\"ז:) תניא לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שהוא אומר בחול. \n", + "ומ״ש או אין נדר זה כלום. ומ״ש וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו, יש לתמוה דבריש פ״ד דנזיר איבעיא לן בעל מיעקר עקר או דילמא מיגז גייז למאי נ״מ לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר לה אי אמרת מיעקר עקר ההיא נמי אשתראי ואי אמרת מיגז גייז איהי אישתראי חברתה אסירא ומסיק (דף כ״ב) ת״ש דתניא בהדיא האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה היא מותרת וחבירתה אסורה ש״מ בעל מיגז גייז וכיון דפשטינן דבעל מיגז גייז היאך כתב רבינו כאן ובסמוך דמיעקר עקר. ואין לומר שרבינו מפרש כפירוש י״מ שכתבו שם התוס' דמר זוטרא בריה דרב מרי בעי למדחי פשיטות זה וסבר דמיעקר עקר שהרי התוס' עצמם מחו לה אמוחא ולא עמד כלל. וע״ק על מ״ש רבינו בסמוך שאין הבעל והאב מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מעיקרו ומפירו דמשמע מדבריו שהחכם אינו עוקר הנדר מעיקרו ואילו בפרק המדיר אמרו בפשיטות ורבינו עצמו כתב בפ״ג מנזירות על מי שנזר שתי נזירות הראשונה כיון שהתירה כאילו אינה מעיקרא שהחכם עוקר הנדר מעיקרו רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא. ואפשר לומר דרבינו לטעמיה שכתב בפ״ו משבועות כיצד (מתירין) יבא הנשבע לחכם וכו' ואומר אני נשבעתי על כך וכך ונחמתי ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר עד כה או שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע והחכם וכו' אומר וכבר ניחמת והוא אומר לו הן וחוזר ואומר לו שרוי לך או מותר לך או מחול לך עכ״ל. וקודם לכן כתב כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט בנפש וכו' אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו עכ״ל. וכ״נ מדברי רש״י שכתב בפרק המדיר (כתובות דף ע״ד:) חכם עוקר הנדר מעיקרו שהרי פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי נדרת והיא אומרת לו לא וחכם אומר לה הרי הוא בא לידי כך הילכך לאו נדר הוא ומותר לך נמצא כמי שלא היה עליה בשעת קידושין עכ״ל. דלפי זה ענין התרת חכם אינו אלא הוראה שמורה שהוא מותר מאחר שאילו ידע שאירע לו כן לא היה נודר הוי כאילו פירש שלא נדר ע״ד כך וא״כ לא חלה השבועה או הנדר והחכם מורה לו שהוא מותר ואין ללשון הפרה בזה ענין אבל הפרת הבעל אינה כן אלא חלו והבעל בהפרתו עקרם וא״כ אין ללשון מותר לך בזה ענין, ומ״ש בפרק המדיר חכם עוקר נדר מעיקרו אינו כעין עקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל דההוא דהמדיר היינו לומר שאינו כמו רופא שאינו מרפא אלא מכאן ולהבא והחכם מורה שלא חל הנדר מעיקרו ועקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל היינו שחל הנדר והבעל בהפרתו עוקרו ומבטלו ומאי דאיבעיא לן בעל אי מיעקר עקר או מיגז גייז על הקדמת מ״ש רבינו שהבעל עוקר הנדר מעיקרו ומפירו שייך למיבעי הכי אי אמרי' דעקירה ממש עקר ליה שע״י שמבטלו משוי ליה כאילו לא היה או דילמא נהי דעוקרו מעיקרו ע״י הפרתו מיהו לא משוי ליה כאילו לא היה אלא כאילו חל הנדר והוא מבטלו ועוקרו ולזה קורא מיגז גייז והשתא אתו שפיר דברי רבינו עם פשיטותא דפשטינן דבעל מיגז גייז כנ״ל לדעת רבינו. אבל דעת הרא״ש בפסקיו ס״פ נערה מאורסה דחכם עוקר הנדר מעיקרו לגמרי והבעל אינו מפר אלא מכאן ולהבא הילכך אם עברה על נדרה ואח״כ הפר לה בעלה לוקה משא״כ בחכם וכך הם דברי תשובות להרמב״ן סימן י'. \n", + "ומ\"ש בין בפניה בין לאחריה. ומ\"ש אבל אם א\"ל אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר ה\"ז לא הפר. ברייתא ס\"פ נערה מאורסה (דף ע\"ו:) וכתב הרא\"ש הא דקאמר שתדורי לאו דוקא אלא היינו שנדרת: \n", + "וכן האומר לאשתו וכו'. בס\"פ נערה מאורסה (דף ע\"ז:) וכתבתיו בפ\"ו מהל' שבועות. \n", + "ומ\"ש שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחלתו ומפירו. כבר נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "וכיצד מקיים כגון שיאמר לה קיים ליכי. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש או יפה נדרת או אין כמותך, ברייתא שם. \n", + "ומ\"ש או אילו לא נדרת הייתי מדירך, מדברי הרא\"ש בפסקיו שם נראה שהוא לשון x הברייתא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ד-ז) המבטל נדרי אשתו וכו'. בסוף פרק נערה מאורסה לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטיל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי אכלי וטלי שתי והנדר בטל מאליו אר\"י וצריך שיבטל בלבו תניא ב\"ש אומרים בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו וב\"ה אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו וא\"צ להוציא בשפתיו. ומפרש רבינו דתרי גווני נינהו חדא מיקריא ביטול וחדא מיקריא הפרה ביטול היינו שיאמר לה טלי אכלי וטלי שתי ובזה בטל הנדר והוא שיבטלנו בלבו וכדתניא שאומר לה טלי אכלי וטלי שתי ואמר ר\"י צריך שיבטל בלבו אבל כשאומר לה מופר ליכי הופר הנדר אע\"פ שאינו אומר לה טלי אכלי וטלי שתי והוא שיוציא ההפרה בשפתיו. ומשמע לי שאפי' אינו מפר בלבו שאינו אומר שמפר לה אלא כדי שלא יהא לה תרעומת עליו אבל חפץ הוא שתקיים נדרה אפ\"ה הוא מופר: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א חיי ראשי המחבר הזה שינה עלינו את סדרינו וכו', ואין דבריו מוכרחים. ומ\"ש כשאמרו שיאמר לה טלי אכלי טלי ושתי ודיה לא נאמרו אלא בשבת. איני יודע מה השגה היא זו שלא נאמרו דברים הללו לומר שאם אמר כן בחול אינו מבוטל דהא פשיטא דאף בחול מבוטל הוא בדברים הללו אלא היינו לומר שיעשה שינוי בשבת: \n\n" + ], + [ + "מפירים נדרים בשבת וכו' בין שלא לצורך השבת. משנה בסוף מסכת שבת ואע״פ שאין נשאלין בשבת נדרים שאינם לצורך השבת הפרת נדרים שאני שאם יעבור יום שמעו שוב לא יוכל להפר כך מפורש בגמ' ס״פ נערה המאורסה (נדרים דף ע״ב). \n", + "ומ\"ש ולא יאמר לה בשבת מופר ליך וכו'. ברייתא כתבתיה בסמוך: \n\n" + ], + [ + "האומר לאשתו או לבתו כל הנדרים שתדורי וכו' הרי הן קיימין לא אמר כלום. משנה פ' נערה מאורסה (דף ע\"ה): \n", + "או הרי הן מופרים. שם וכחכמים: \n", + "עשה שליח להפר לה או לקיים לה אינו כלום וכו'. פלוגתא דר' יאשיה ורבי יונתן בפ' נערה המאורסה (נדרים דף ע״ב:) ופסק שם הרא״ש כרבי יאשיה דמחמיר וכ״כ הרי״ף בפרק השואל וטעמא משום דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו דמשמע הוא עצמו ולא שלוחו ומבעל נשמע לאב דהוא עצמו מפר ולא שלוחו: \n\n" + ], + [ + "אסרה עצמה בתאנים וענבים וכו'. משנה פרק בתרא (דף פ\"ז) אמרה קונם תאנים וענבים שאני טועמת קיים לתאנים כולו קיים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים ובגמ' זו דברי ר' ישמעאל ור\"ע אבל חכמים אומרים מקיש הקמה להפרה מה הפרה מה שהפר הפר אף הקמה מה שקיים קיים ופסק כחכמים ואע\"ג דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' שאני הכא דלישנא דאמרינן זו דברי רבי ישמעאל אבל חכמים אומרים משמע דכחכמים קי\"ל. וצ\"ל שהוא ז\"ל מפרש דהא דתנן אינו מופר היינו לומר שאין כל הנדר מופר אבל מה שהפר מופר דאל\"כ היכי אמרו חכמים מה הפרה מה שהפר מופר דמשמע דכ\"ע מודו בהכי: \n\n" + ], + [ + "מי שנדרה אשתו ושמע והתפיס עצמו בנדרה וכו' נדר הוא והתפיסה עצמה בנדרו וכו'. משנה רפ\"ד דנזיר (דף כ':): \n\n" + ], + [], + [ + "נדר לעצמו והדירה כמותו וכו'. משנה שם הריני נזיר ואת ואמרה אמן מפר את שלה ושלו קיים. ובגמרא (דף כ\"ב:) ורמינהי הריני נזיר ואת ואמרה אמן שניהם אסורים ואם לאו שניהם מותרים מפני שתלה נדרו בנדרה אמר רב יהודה תני מפר את שלה ושלו קיים אביי אמר אפילו תימא כדקתני ברייתא כגון דקאמר לה הריני נזיר ואת דקא תלי נדרו בנדרה מתני' כגון דאמר לה הריני נזיר ואת מאי מש\"ה מפר את שלה ושלו קיים. ופירשו המפרשים מפני שתלה נדרו בנדרה דמשמע דקאמר הריני נזיר אם את תהא נזירה וכיון דלא אמרה אמן שניהם מותרים אביי אמר אפילו תימא ברייתא כדקתני ולא קשיא ובמאי עסקינן בברייתא כגון דאמר לה הריני נזיר ואת דמשמע דקאמר לה הריני נזיר אם תהא נזירה והילכך היכא דאמרה אמן שניהם אסורים וכי לא אמרה אמן שניהם מותרים שכן הוא תולה נזרו בנזרה ומתני' דאמר הריני נזיר לגמרי ואת מאי כלומר ואת מי הוית נזירה והילכך אי אמרה אמן דניחא לה בנזירות הרי בעל יכול להפר לפי שלא תלה נדרו בנדרה עכ\"ל. והדבר ידוע דשינויא דאביי עיקר אי משום דבתרא הוא אי משום שאינו מגיה הברייתא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אמרה לו הריני נזירה ואתה וכו'. משנה שם (דף כ'): \n\n" + ], + [ + "האשה שנדרה ושמע אחר והתפיס עצמו בנדרה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "האשה שאין לה בעל ואינה ברשות אב וכו'. משנה בסוף נדרים (דף פ\"ח): \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש אלמנה או גרושה שאמרה הריני אסורה ביין כשאנשא וכו'. אמרה תחת בעלה הריני אסורה בבשר כשאתגרש וכו'. שם (דף פ\"ט) פלוגתא דר' ישמעאל ור\"ע בברייתא ופסק כר\"ע ואמרינן בגמ' דמתני' אפילו כר' ישמעאל דאיכא לאיפלוגי בין גוונא דמתני' לגוונא דברייתא ומפני כך הוצרך לכתוב רבינו גם דין הברייתא: \n\n" + ], + [ + "המקיים בלבו וכו'. בפרק נערה מאורסה (דף ע\"ט) קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר קיים אין יכול להפר הפר אין יכול לקיים. \n", + "ומ\"ש רבינו אלא אם כן חזר בו תוך כדי דיבור, כבר נתן טעם לדבר כדי שלא יהא כח דברים שבלבו גדול מכח המוציא בשפתיו, כלומר אע\"ג דסתם אמרו ולא חילקו מאחר דקי\"ל בכל דוכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר ממקדש ומגרש ועובד כו\"ם כדאיתא פט\"ז ופרק בתרא דנדרים ע\"כ לומר דה\"ה לדברים שבלבו: \n\n" + ], + [ + "המקיים נדרי בתו או אשתו וניחם וכו'. מימרא דר' יוחנן בר\"פ נערה מאורסה (דף ע\"ט) ובסופו נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר ודעת התוס' והר\"ן שאינו יכול לישאל על ההקם אלא ביום שמיעה והטור כתב שנ\"ל שמפר. אפילו אחר כמה ימים והוא שיפר ביום שאלה שהוא לו כיום שמיעה וכן נראה מדקדוק לשון רבינו ומ\"מ לענין מעשה יש לחוש לדברי התוס' והר\"ן: \n\n" + ], + [ + "נערה מאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו וכו'. שם (דף ס\"ז): \n\n" + ], + [ + "אמר לבתו או לאשתו קיים ליך קיים ליך וכו'. בר\"פ נערה מאורסה בעיא דאיפשיטא: \n", + "אמר לה קיים ליך ומופר ליך וכו'. שם (דף ס\"ט) בעיא ופשטוה דחלה ההפרה ופירש רא\"מ דההקמה לאו כלום הוא: \n", + "אמר לה קיים ומופר ליך בבת אחת וכו'. בעיא שם ופשטוה מדאמר רבה כל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו (כלום) ואם כן ליכא הכא לא הקמה ולא הפרה ומצי בתר הכי לקיים או להפר כך פירשו הרא\"ש והר\"ן. אבל רבינו שכתב דהוי קיים נראה שהוא מפרש דהכי פשטוה כיון דהפרה אינה יכולה לחול אחר הקיום אפילו בבת אחת אינה חלה. ואין לומר דנימא איפכא כיון דקיום אינו חל אחר ההפרה אפי' בבת אחת אינו חל דכיון דאיכא לפרושי לקולא ולחומרא נקיטינן לחומרא. וא\"ת ה\"ל לרבינו לכתוב בהדיא דהוי קיים מספק. וי\"ל דכי אמרי' דלא חיילי לא הקמה ולא הפרה ממילא הוא קיים דשתיקה הוי קיום אבל קשה דלפי זה בהנך בעיי דבסמוך ה\"ל למיפסק אף בבתרייתא דהוי קיום בודאי ואמאי פסק דספיקא הויא: \n", + "אמר לה קיים ליך היום וכו'. שם בעי רבא קיים ליכי היום מהו מי אמרי' כמאן דאמר לה מופר ליכי למחר או דילמא הא לא אמר לה את\"ל הא לא אמר לה מופר ליכי למחר מהו מי אמרי' למחר לא מצי מיפר דהא קיימיה לנדריה היום או דילמא כיון דאמר לה קיים ליכי היום כי קאמר לה מופר ליכי למחר מהיום קאמר ואת\"ל אפ\"ה כיון דקיימו היום למחר כמאן דאיתיה דמי אלא קיים ליכי שעה אחת מהו מי אמרינן כמאן דאמר לה מופר ליכי לאחר שעה דמי או דילמא הא לא אמר לה את\"ל הא לא אמר לה מיהו אמר לה מאי מי אמרי' כיון דקיימו קיימו או דילמא כיון דכוליה יומא בר הקמה ובר הפרה הוא כי אמר מופר ליכי לאחר שעה מהני ולא איפשיטא ופסיק רבינו דבכולהו הוי קיום בר מבתרייתא דהויא ספק ולטעמיה אזיל שדרכו לפסוק כדברי האת\"ל: \n\n" + ], + [ + "מי שנדר נדרים כדי לכוין דעותיו. זה למד רבינו מדאמרינן בפ\"ק דנזיר (דף ד') בעובדא דשמעון הצדיק. \n", + "ומ\"ש ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות, בפ\"ה דאבות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואע\"פ שהם עבודה לא ירבה אדם בנדרי איסור וכו'. עצה טובה קמ\"ל והם דברים ראויים אליו ז\"ל: \n\n" + ], + [ + "אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה. פרק קונם (דף ס'). \n", + "ומ\"ש ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו. שם מסיים בה וכל המקיימו כאילו הקריב עליה קרבן. \n", + "ומ\"ש במה דברים אמורים בנדרי איסר אבל בנדרי הקדש מצוה לקיימן וכו', דברי טעם הם דלמה יגרע כח ההקדש להשאל עליו אם לא מדוחק ומקרא מסייעו נדרי לה' אשלם: \n", + "סליקו הלכות נדרים בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1628222f4bd5e156482f25cd968c0a21d8e8ac6c --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,883 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vows", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Vows", + "text": [ + [ + [], + [ + "(א-ב) הנדר נחלק לשתי מחלוקות וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש פירות מדינה זו אסורים עלי וכו'. ומ\"ש וכן אם אמר הרי עלי איסר וכו' ומ\"ש והאומר הרי עלי הוא הנקרא נדר וכו' עד אין חייב באחריותן. בריש קינים: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש מ\"ע של תורה שיקיים שבועתו או נדרו וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "האוסר על עצמו מין ממיני מאכל וכו' שאין לנדרים שיעור וכו' אמר אכילה מפירות מדינה פלונית אסורים עלי וכו'. בפ\"ג דשבועות (דף י\"ט) אהא דתנן דבשבועה שלא אוכל ר\"ע מחייב בכל שהוא וחכמים פוטרים עד שיאכל כזית אא\"כ פירש ואמר שלא אוכל כל שהוא (דף כ\"ב) אמר ר\"פ מחלוקת בשבועות אבל בקונמות ד\"ה בכ\"ש מ\"ט קונמות כיון דלא מדכר שמא דאכילה כמפרש דמי: \n\n" + ], + [ + "אסר על עצמו אכילה מהתאנים כו'. שם מיתיבי שני קונמות מצטרפין שתי שבועות אין מצטרפין וכו' ואי ס\"ד חייב בכל שהוא ל\"ל לצרף דאמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם א\"ה אמאי מצטרפות סוף סוף זיל להכא ליכא שיעורא וזיל להכא ליכא שיעורא דאמר אכילה משתיהן עלי קונם דכוותה גבי שבועות דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אמאי אין מצטרפין אמר רב פנחס שאני שבועות מתוך שחלוקות אין מצטרפות. ופירש\"י שני קונמות שתי ככרות שאסרן עליו בקונם שתי שבועות שתי ככרות שנשבע עליהן, מתוך שחלוקות לחטאות מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד חייב שתים ומייתי לה בת\"כ מוהיה כי יחטא לאחת מאלה לחייבו על כל אחת ואחת וכי אמר נמי מזו ומזו שתי שבועות חשיבי הילכך כי אכל מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור אין מצטרפות אבל קונמות אין חלוקות לאשמות למ\"ד יש מעילה בקונמות דאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמיחייב דכלהו חדא מעילה כדתנן צירף את המעילה לזמן מרובה ואם בשני העלמות אפילו בחדא מינייהו נמי עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב\"ד הגמרא לא אמרה כן וכו'. ובאמת שהשגה זו חזקה. וי\"ל שרבינו סובר דאע\"ג דמעיקרא אמרינן זיל הכא ליכא שיעורא וכו' כי אמר רב פנחס שאני שבועות הואיל וחלוקות לחטאות אין מצטרפות שמעינן דקונמות הואיל ואין חלוקות לחטאות מצטרפות אפילו באומר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם: \n\n" + ], + [ + "האומר פירות אלו עלי קרבן וכו'. משנה בפ\"ק דנדרים (דף י\"ג) הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אבל האומר פירות אלו עלי וכו' כבשר חזיר או כעכו\"ם וכו'. משנה בפרק ב' דנדרים (דף י\"ג): \n\n" + ], + [], + [ + "החטאת והאשם וכו'. בפ\"ק דנדרים (דף י\"ג) אמרינן דלר\"י הכתוב גבי כי ידור נדר אתא למתפיס בחטאת ואשם ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס בנדר. ומפרש רבינו דהיינו לומר שאפשר להביא אותם מחמת נדרו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל האומר פירות אלו עלי כחלת אהרן או כתרומתו וכו'. משנה רפ\"ב דנדרים (שם ע\"ב): \n", + "וכתב הראב\"ד אבל האומר הרי אלו עלי כחלת אהרן וכו'. א\"א אנו רגילים לפרש וכו'. ולשון מתפיס בנדר יותר נוח לפירוש רבינו: \n\n" + ], + [ + "האומר הרי פירות אלו עלי כנותר כו'. משנה פ\"ק דנדרים (דף י':): \n\n" + ], + [ + "האומר הרי הן עלי כמעשר בהמה וכו'. משנה פ\"ב דנדרים (דף י\"ח): \n", + "ומ\"ש הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין. בפ\"ק דנדרים (דף י\"ב:) הרי עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יהודה מתיר ופסק כר' יהודה דהוא מאריה דגמרא טפי מר' יעקב. \n", + "ומ\"ש שאין קדושתו בידי אדם וכו'. שם בגמ'. ומה שיש לדקדק על זה אכתוב בסמוך בס\"ד: \n", + "מצאתי כתוב שנשאל ה\"ר אברהם בנו של רבינו על זה שכתב רבינו ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר לא יקדיש איש אותו דהא בפ\"ק דנדרים אמרינן דטעמא דמאן דשרי באומר הרי הן עלי כבכור משום דאמר קרא כי ידור עד שידור בדבר הנדור אבל מלא יקדיש ליכא מאן דמייתי מיניה ראיה שאין מקדישין אותו לשם בכור דהא מצוה להקדישו מדכתיב הזכר תקדיש וכלהו תנאי לא ילפי מלא יקדיש אלא שאין משנים אותו מקדושה לקדושה, ומכאן למדין כל הקדשים שאין משנים אותו מקדושה לקדושה ובין בכור ובין כל הקדשים מקדישים אותם הקדש עילוי וא\"כ ליכא למילף מהאי קרא שהמתפיס נדרו בבכור מותר. והשיב אתה דמית שענין מה שאמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שאין אדם יכול להקדיש הבכור ולעשותו בכור בנדר ומפני זה קשה עליך שהביא ראיה על ענין זה מלא יקדיש איש אותו שאין ענין הכתוב אלא שלא ישנה הקדשים מקדושה לקדושה ואינו כן כי מה שאמר בהלכות נדרים ואינו יכול להתפיסו בנדר הוא אמור בענין אותם הדברים המפורשים בהל' תמורה וכן פירוש הדברים הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתן בידי אדם פירוש כדברי ר' יהודה וכטעמיה שאינו דבר הנידר והרחיב ז\"ל והביא טעם אחר חוץ מטעם ר' יהודה לחזק הענין מצד אחר ואמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר לא יקדיש איש אותו פירוש ושמא תאמר אע\"פ שאין קדושתו בידי אדם יש לנדר בו מעלה כגון שישנה קדושתו לקדושת עולה וכיוצא בה והואיל וכן יהא אסור כדבר הנידר אינו כן אלא לעולם אין לנדר בו תפיסה ואינו יכול לשנותו כמ\"ש בתמורה והביא הראיה שנאמר לא יקדיש איש אותו ואין התפיסה שנתכוון לה היא אותה תפיסה האמורה בגמרת נדרים בענין דברי ר' יהודה כמו שדמית עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אמר הרי הן כחרמי שמים וכו'. משנה פ\"ב דנדרים (דף י\"ח:): \n", + "הרי עלי כתרומת הלשכה. שם. \n", + "ומ\"ש כתמידים כדירים וכו'. משנה פ\"ק דנדרים (דף י') ובמקום מ\"ש במשנה כאימרא כתב רבינו כתמידים וכן פירשו המפרשים דכאימרא היינו ככבש של תמיד: \n\n" + ], + [ + "היה לפניו בשר קדש וכו'. שם (דף י\"א:) בעיא דלא איפשיטא וספיקא בדאורייתא לחומרא אע\"פ שהר\"ן כתב בשם הרמב\"ן דבפ\"ד דנזיר משמע דנקטינן לקולא נ\"ל דסבר רבינו דשאני התם שהם גופים מוחלקים ואח\"כ מצאתי שחילוק זה נזכר בדברי הר\"ן פ\"ג דשבועות בתוך דבריו והוא ז\"ל כתב שהכרעת רבינו היתה משום דבסוגיין אתו רבינא ורבא למיפשט דבעיקרו מתפיס וכיון דבתראי נינהו סמכינן עלייהו ואע\"ג דדחי גמ' הנהו שמעתא דידהו לא דחינן מאי דפשיטא להו בהנהו דחיאתא ועוד נתן טעם אחר לדברי רבינו בדבר: \n", + "ומ\"ש אבל אם היה בשר בכור וכו'. שם (דף י\"ב:) אבעיא x (דהיה לפניו בשר קדש) לימא כתנאי הרי עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יהודה מתיר היכי דמי אי נימא לפני זריקת דמים מ\"ט דמאן דשרי ואי לאחר זריקת דמים מ\"ט דמאן דאסר אלא לאו דמחית בשר בכור ומחית בשרא דהאיך גביה ואמר זה כזה וכו' לא דכ\"ע לפני זריקת דמים ומ\"ט דמאן דשרי אמר קרא כי ידור עד שידור בדבר הנדור לאפוקי בכור דדבר האסור הוא ומאן דאסר אמר קרא לה' לרבות דבר האסור ומאן דשרי לה' מאי עביד ליה מיבעי ליה למתפיס בחטאת ואשם ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס בנדר ומוציא אני את הבכור שהוא קדוש ממעי אמו ומאן דאסר בכור נמי מתפיסו בנדר הוא דתניא וכו' מנין לנולד בכור בתוך ביתו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש ומאן דשרי כי לא מקדיש ליה מי לא מיקדיש: \n", + "וכתב הראב\"ד חיי ראשי אין הדברים הללו מחוורים וכו'. ובאמת כי נוראות נפלאתי על אדוננו הראב\"ד אשר דרכו לבא בסופה ובסערה נגד רבינו במקומות אחרים אשר תירוצם מצוי ובמקום הזה שבקיה לרגזנותיה ודבר בנחת לומר שאין דברים הללו מחוורים אצלו ושטעה בפירוש הגמ' כאילו אין כאן קושיא כי אם חילוק פירוש בגמ' ושלא נתחוור לו הפירוש ההוא והדבר ברור לכל מעיין כי דברי רבינו מרפסן איגרי ואין להם שום קיום והעמדה ע\"פ הגמ' בשום פירוש שיפרש בה לשום אחת מהאוקימתות שהרי כשאמרו לא דכ\"ע לפני זריקת דמים וכו' ר\"ל דלא איירי בדמחית בשר בכור קמיה וכו' אלא במי שאמר חולין שאוכל לך עלי כבכור ואם אמר על לאחר זריקת דמים לכ\"ע שרי כי פליגי כשאמר עלי כבכור לפני זריקת דמים ודבריו פה הם כדמחית בשר בכור קמיה דהא אמאי שכתב ברישא היה לפניו בשר קדש קאי ועליה כתב אבל אם היה בשר בכור נמצא שהוא היפך מאוקימתא זו דההיא בדלא מחית קמיה ודברי רבינו הם בדמחית קמיה ועוד דלההיא אוקימתא צריך שיאמר בפיו בפירוש חולין שאוכל כבכור לפני זריקת דמים לשיאסר ולרבינו אע\"פ שלא אמר בפירוש לפני זריקת דמים כיון שאמר הרי הוא עלי כזה אסור מאחר שהוא לפני זריקת דמים ועוד שהוא פסק לעיל בסמוך שהאומר הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין מפני שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו בנדר וא\"כ אפילו אמר הרי הן עלי כבכור לפני זריקת דמים מותר, ומטעם זה א\"א לומר שדברי רבינו באוקימתא דמחית קמיה דבין שתפרש דברי רבינו דמחית קמיה לפני זריקת דמים ואמר הרי הן עלי כבשר זה בין שתפרש דאמר בפירוש בפיו הרי הן עלי כבשר זה לפני זריקת דמים א\"א להעמידה שמאחר שנתן טעם למתפיס בבכור דשרי משום דאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו בנדר בין שיתפיס בו לפני זריקת דמים בין שיאמר בפירוש לפני זריקה מאי הוי. ומצאתי ספר ישן שכתוב בו כלשון הזה אבל אם היה בשר בכור לפני זריקת דמים ה\"ז מותר וזו הנוסחא האמתית: \n", + "אחר ימים שכתבתי זה בא לידי ספר שכתוב בו שנשאל הרב ר' אברהם בנו על זה וכתוב בה כנוסחת ספרים דידן אבל אם היה בשר בכור אם לפני זריקת דמים ה\"ז אסור והקשה השואל על זה מאחר שהטעם שאין הבכור דבר הנדור מה לי לפני זריקה מה לי לאחר זריקה ומה לי מונח לפני ומה לי סתם הא לא דמי אלא לבשר חזיר ועכו\"ם והשיב שהפרש גדול יש בין המתפיס בבכור בין המתפיס בבשר הבכור המונח לפניו קודם זריקת דמים שהמתפיס בבכור מתפיס בדבר שאינו נידר שאין אדם יכול לעשות קדושת בכור ולהחזיק חולין בכור אבל בשר בכור המונח לפניו הואיל ודינו כדין בשר שלמים שאינו ניתר לאוכליו אלא בזריקת דמים וקדושת שלמים אדם יכול לעשותה בנדר ה\"ל מתפיס בקרבן שהוא אסור וזה שעלה על לבך דהאי דאוקימנא בגמ' לא דכ\"ע לפני זריקת דמים ומ\"ט דמאן דשרי וכו' אפילו בבשר בכור המונח לפניו אינו כן שכך לשון הגמ' לימא כתנאי וכו' אלא לאו דמחית בשר בכור ומחית בשר דהיתרא גביה וכו' ודחי להאי תירוצא לא דכ\"ע לפני זריקת דמים ומאי טעמא דמאן דשרי דאמר קרא וכו' ולכך להאי תירוצא בגמרא לאו בבשר בכור המונח לפניו איירינן כלל דהך תירוצא אידחי ליה אלא בבכור או בבשר איירי ר' יעקב ור' יהודה אבל במונח לפניו לא איפשיט ולחומרא נקטינן דאיסורא דאורייתא הוא עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "יש מקומות שאנשיהם עלגים וכו'. בריש נדרים כל כינויי נדרים כנדרים וכר\"י דאמר התם בעלה י' דכינויים לשון כותים הם. \n", + "ומ\"ש האומר הרי עלי קונם קונח וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וכשם שאוסר עצמו בכינויים כך אם הקדיש בכינויים הרי זה הקדש. הכי משמע שם בגמרא. \n", + "ומה שכתב וכינויי הכינויים מותרים וכו'. שם וכבית הלל: \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו מה שאוכל עמך לא יהא חולין וכו'. משנה שם לחולין שאוכל לך לא כשר ולא דכי (לא) טהור וטמא נותר ופיגול אסור כך היא גירסת רבינו ופי' הר\"ן לחולין שאוכל לך כלהו בפתחות הלמ\"ד קרינן להו דמש\"ה אסור דמשתמעי לא חולין אלא קרבן לא כשר אלא אסור לא דכי אלא אסור דאשכחן הכי גבי היתר (כדאמרינן) העיד יוסי בן יועזר על איל קמצא (שהוא) דכן וקרא נמי כל צפור טהורה כלומר מותרת הילכך כי אמר לא כשר ולא דכי (ולא טהור) אלא אסור קאמר וכ\"ת אלא אסור משום איסור קאמר ולא משום נדר וה\"ל מתפיס בדבר האסור ולא מיתסר אפ\"ה כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אזלינן לחומרא דקי\"ל סתם נדרים להחמיר. טהור טמא פיגול x נותר וכו' כל היכא שהוא מזכיר שם שהוא מורה איסור ושייך בקדשים כגון טמא פיגול נותר ובהני לא שייך למ\"ד פתוחה בתחלתן דאדרבה אי אמר להו בלמ\"ד איכא למימר דלהיתרא קא מכוין ובהני נמי אע\"ג דלא אמר כ\"ף הדמיון מתסרי אפילו לר' יהודה וכו' שכיון ששמו מורה איסור בלא כ\"ף נמי מיתסר לכ\"ע אע\"ג דמצינן למימר דכי אמר טמא אתרומה קא מכוין דשייך ביה טומאה וטהרה דתרומה נמי הוה ליה דבר האסור וכי xx מתפיס בה לא איתסר וכו' אפילו הכי כיון דאיכא למימר נמי לקדשים מכרו ה\"ל סתם נדרים להחמיר: ליהוי אלא קרבן מני מתני' אי רבי מאיר הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכו' משמע דסברת סברוה היא אמת. ולכן נראה ודאי דדעת רבינו ז\"ל כדעת התוס' (דף צ\"ד:) והרא\"ש והטור ז\"ל בסימן ר\"כ שכתבו דברייתא דקאמרה לחולין שאוכל לך לרבי מאיר אסור הוא דאמר לא חולין בחול\"ם ומאי דאמרינן בפירקא קמא סברוה היינו דקאמר לחולין בפת\"ח דצריך לפרש דלחולין כמו לא חולין והא מקרי מכלל לאו אתה שומע הן אבל היכא דאמר לא חולין ודאי דאפילו לרבי מאיר לא הוי מכלל לאו אתה שומע הן וזהו ששינה רבינו ז\"ל כאן לשון המשנה ולא כתב לחולין בפת\"ח אלא לא חולין דהוא בחול\"ם וקשה א\"כ מאי קאמר בגמ' בריש פרק ב' טעמא דאמר חולין וכו' ופירשו שם הרא\"ש והר\"ן ז\"ל דדייק משום דלגופיה לא איצטריך אלא לדיוקא והא כיון דהרא\"ש ז\"ל גופיה סבר דלא חולין בחול\"ם מודה רבי מאיר אם כן נימא דדיוקא אתא להיכא דאמר לא חולין בחול\"ם דאסור ומתני' כרבי מאיר ואם כן מאי פריך בגמרא להרא\"ש ז\"ל ורבינו ז\"ל וסיעתם. וי\"ל דכיון דלדיוקא אתא ע\"כ למעט לחולין בפת\"ח אתי דאי לא לישמעינן מתני' רבותא דלחולין בפת\"ח מותר אלא ודאי דאתא למעוטי לחולין בפת\"ח דאסור ודלא כרבי מאיר. כך נ\"ל ליישב דברי רבינו ז\"ל להסכימו עם שאר הפוסקים ז\"ל והגם כי הרב בעל כסף משנה ז\"ל כתב בטור יו\"ד סי' כ\"ד דפירוש הרא\"ש ז\"ל נראה לו דחוק נראה שמפני זה לא רצה לתלותו בהרמב\"ם ז\"ל מכל מקום נראה יישוב כמו שפירש הוא ז\"ל מחמת הקושיות שהקשינו עליו: \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו לא חולין לא אוכל לך וכו'. שם אמתני' דלחולין שאוכל לך אסור אמרינן בגמ' (דף י\"א) סברוה מאי לחולין לא חולין להוי אלא קרבן מני מתני' אי ר\"מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכו' אלא ר' יהודה היא אימא סיפא ר' יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום מדסיפא ר\"י רישא לאו ר\"י היא כולה ר\"י וה\"ק שר\"י אומר וכו' ובתר הכי גרסינן תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר לחולין שאוכל לך אסור לחולין לא אוכל לך מותר רישא מני ר\"מ היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כלומר דאילו לרבנן כיון דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן חולין החולין כחולין שלא אוכל לך אסור דמשמע מה שלא אוכל לך יהא חולין הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן אימא סיפא לחולין לא אוכל לך מותר והא תנן לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר וקשיא לן הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וא\"ר אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ה\"נ ה\"ק ליה לא חולין יהא לפיכך לא אוכל לך ושני רב אשי הא דאמר לחולין והא דאמר לא חולין דמשמע לא להוי חולין אלא כקרבן. ופי' הרא\"ש נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ואע\"ג דאמר לקרבן בפת\"ח מפרשינן כאילו אמר בחט\"ף ה\"נ לימא לא חולין להוי לפיכך לא אוכל לך ואע\"ג דלר\"מ כי אמר לחולין בפת\"ח לא אמרינן מכלל לאו ה\"מ כי מסיים שאוכל לך אבל הכא דסיים למילתיה כי לא אוכל לך משמע שפיר דלאסור בא מכלל לאו דמוכח אית ליה שפיר לר\"מ כי האי רב אשי אמר הא דאמר לחולין בחט\"ף הא דאמר לחולין בפת\"ח כלומר אי הוה אמר לחולין בפת\"ח היה ר\"מ אוסר דמשמע לא חולין להוי אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. ואהא דתניא לחולין שאוכל לך אסור כתב הר\"ן קשיא טובא למה אסור והא משום מכלל לאו אתה שומע הן צריכינן למיתי בה ולר\"מ לית ליה וכ\"ת לא צריכינן בהא למכלל לאו דכיון דאמר לא חולין ע\"כ קרבן הוי ליתא דהא מש\"ה אוקימנא מתני' דלא כר\"מ אלמא אפי' בכי הא צריכין למכלל לאו אתה שומע הן לפיכך יש מי שאומר דל\"ג ליה הכא כלל עכ\"ל. והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א זה המחבר מזכי שטרא לבי תרי וכו'. וליישב דברי רבינו נ\"ל שהוא פוסק כר\"מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ומפני כך פסק כברייתא דחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר ואעפ\"כ לא נמנע מלפסוק כסתם מתני' דקתני לא חולין שאוכל לך אסור משום דס\"ל ז\"ל דבההיא לר\"מ נמי אסור דכיון דלא הוי מה שיאכל חולין ממילא הוי קרבן דכך לי אומר לא חולין יהא כאומר קרבן יהא שהאומר דבר זה אינו מותר ממילא משמע שהוא אסור וכן האומר דבר זה אינו אסור ממילא משמע שהוא מותר ואין אנו צריכים לבא עליו מטעם מכלל לאו אתה שומע הן ואע\"ג דמש\"ה אוקימנא למתני' דלא חולין שאוכל לך אסור דלא כר\"מ וכמו שהקשה הר\"ן י\"ל דאה\"נ דמעיקרא סברו כן בני הישיבה דמתני' נמי מטעם מכלל לאו אתה שומע הן הוא דקתני אסור ומש\"ה הוה קשיא להו מתני' מני ואיצטריכו לאוקומה כר' יהודה אבל לפום קושטא דמילתא לא צריכינן לאוקומה כר\"י דכר\"מ נמי אתיא דכי קתני אסור לא מטעם מכלל לאו אתה שומע הן הוא אלא משום דממילא משמע וכדאשכחן בברייתא דחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר דאתיא כר\"מ וקתני בה לחולין שאוכל לך אסור כלומר שאמר לחולין בפת\"ח הלמ\"ד והיינו ודאי משום דממילא משמע ולא צריכינן למיתי עלה משום מכלל לאו אתה שומע הן ובהכי ניחא שלא נצטרך לדחוק ולומר שהסברוה הזה הוא משונה מכל סברוה שבגמ' דלא קיימי במסקנא והאי במסקנא נמי קאי וכמ\"ש הר\"ן דליתא אלא האי נמי לא קאי במסקנא ואע\"פ שאינו מבואר בגמ' בהדיא סתירת הסברוה כיון דמייתי בתר הכי בסמוך ברייתא דחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר דאתיא כר\"מ וקתני בה לחולין שאוכל לך אסור ממילא משמע דליתא לסברת הסברוה ויש ידים מוכיחות לפירוש זה מדשני רב אשי הא דאמר לחולין הא דאמר לא חולין דמשמע לא להוי חולין אלא כקרבן כלומר דהא דקתני לר\"מ לחולין לא אוכל לך מותר ה\"מ באומר לחולין בשב\"א הלמ\"ד דא\"א לאסור בו אא\"כ תאמר הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן דהיינו מכלל לאו אתה שומע הן ור\"מ לית ליה אבל כשאומר לחולין לא אוכל לך בפת\"ח הלמ\"ד משמע נמי שאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. הרי בהדיא דאליבא דר\"מ נמי כשאומר לחולין בפת\"ח הלמ\"ד משמע לא חולין יהא אלא קרבן והיינו ודאי משום דממילא משמע ולא צריכין למיתי בה מטעם מכלל לאו אתה שומע הן וזה ברור ומרווח ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד ועלו דברי רבינו כהוגן: \n", + "וכן אם אמר הקרבן שאוכל לך וכו'. משנה שם (דף י\"ג) הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר ומקשה בגמ' קתני קרבן שאוכל לך אע\"פ שלא אמרו בכ\"ף הדמיון אסור ודלא כר' יהודה דבעי כ\"ף הדמיון והתניא מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן והא עולה והא מנחה והא חטאת שאוכל לך שמותר שלא נדר זה אלא בחיי קרבן ל\"ק הא דאמר הי קרבן והא דאמר הקרבן מ\"ט חיי קרבן קאמר כך היא גירסת הר\"ן ופי' הא דאמר הקרבן כלומר דכי אמר הקרבן האי להוי קרבן קאמר. ובפ\"ב (דף ט\"ו:) תנן קרבן לא אוכל לך הא קרבן לא אוכל לך לא קרבן לא אוכל לך מותר כך נראה שהיא גירסת רבינו והר\"ן ודלא כספרים דגרסי גבי הא קרבן שאוכל לך. ובגמרא מני מתני' ר\"מ היא וכו' אימא סיפא לקרבן לא אוכל לך מותר והתנן לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר ואמר ר' אבא נעשה כאומר קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך לא קשיא הא דאמר לקרבן הא דאמר לא קרבן דלא הוי קרבן קאמר והשתא מה שכתב רבינו וכן אם אמר הקרבן שאוכל לך אסור בפת\"ח הה\"א גרסינן ליה וכדאוקימנא לה כדאמר הא קרבן. \n", + "ומ\"ש קרבן שאוכל לך אסור. דלא כר' יהודה דבעי כ\"ף הדמיון. \n", + "ומ\"ש אבל האומר הקרבן לא אוכל לך. בציר\"י הה\"א גרסינן ליה וכדאוקימנא כדאמר הי קרבן. \n", + "ומ\"ש או כקרבן לא אוכל לך. הכי משמע מדתנן כקרבן שאוכל לך אסור משמע הא כקרבן לא אוכל לך מותר. ועוד דאפי' למ\"ד מכלל לאו אתה שומע הן ליכא איסור דה\"ק כקרבן יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך לא יהא כקרבן אלא יהא מותר. וא\"ת כיון דבאומר לא חולין לא אוכל לך קי\"ל דאסור משום דהוי כאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך כשאומר קרבן לא אוכל לך נמי נימא הכי וליתסר כלא חולין וי\"ל לא אוכל לך שאני דליכא לפרושי ביה שנשבע בקרבן שלא יאכל לזה או שנדר שלא יאכל לו קרבן אבל באומר קרבן לא אוכל לך וכל אינך לישני כיון דאיכא לפרושינהו הכי אע\"ג דסתם נדרים להחמיר מאחר דפירושי דלקולא משתמעי טפי דלישנא הכי מפרשינן להו ולא לחומרא. \n", + "ומ\"ש או לקרבן לא אוכל לך מותר. היינו מאי דרמינן מתניתין בפ\"ב דנדרים דאתיא כר\"מ וקתני לא קרבן לא אוכל לך מותר אמתני' דפ\"ק דקתני לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר ושני ל\"ק הא דאמר לקרבן הא דאמר לא קרבן דלא הוי קרבן קאמר כלומר דכי אסר ר\"מ באומר לקרבן היינו באומר בשב\"א הלמ\"ד דע\"כ ה\"ק לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך וכי קתני דלקרבן לא אוכל לך מותר באומר לא קרבן בפת\"ח הלמ\"ד או בחול\"ם הלמ\"ד דהשתא ליכא למימר לפיכך לא אוכל לך והכא נקט לו רבינו בפת\"ח הלמ\"ד ולקמן בסמוך נקט ליה בחול\"ם הלמ\"ד. וא\"ת הא איכא למשמע מינה מה שלא אוכל לך לא יהא קרבן הא מה שאוכל לך יהא קרבן הא ר\"מ לית ליה מכלל הן אתה שומע לאו. \n", + "ומ\"ש או קרבן לא אוכל לך. היינו מתני' דפ\"ב דנדרים לפי גירסתו וגירסת הר\"ן. \n", + "ומ\"ש או לא קרבן לא אוכל לך. היינו מאי דאוקימנא מאי דתנן בפ\"ב דנדרים לקרבן לא אוכל לך מותר באומר לא בפת\"ח הלמ\"ד או בחול\"ם הלמ\"ד דאי אמר בפת\"ח הלמ\"ד הוי כאומר שלא יאכל לו קרבן או שהוא נשבע בקרבן שלא יאכל לו ואי אמר בחול\"ם הלמ\"ד הוי כאומר לא יהא קרבן מה שלא אוכל לך דלאו כלום הוא לר\"מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. \n", + "ומ\"ש רבינו שאין משמע דברים אלו אלא שנשבע בקרבן קאי לאומר הי קרבן בציר\"י הה\"א ולאומר לקרבן בפת\"ח הלמ\"ד. \n", + "ומ\"ש או שנדר שלא יאכל לו קרבן קאי לאומר קרבן לא אוכל לך וכן קאי לאומר לקרבן לא אוכל לך בפת\"ח הלמ\"ד. ואומר כקרבן לא אוכל לך ולא קרבן לא אוכל לך כבר כתבתי טעמא ולהיותו מבואר לא חשש רבינו לכתבו: \n\n" + ], + [ + "חולין שאוכל לך וכו'. בפ\"ק דנדרים (דף י\"א) תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך ובין שלא אוכל לך מותר. ופי' הר\"ן בשאוכל לך פשיטא דשרי ובשלא אוכל נמי נהי דאיכא למימר הא מה שאוכל לך לא יהא חולין הא אוקימנא לה כר\"מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן: \n\n" + ], + [ + "אבל האומר לא טמא שאוכל וכו'. כך היא הגירסא בספרי רבינו ואיני יודע ליישבה. ונ\"ל דה\"ג לטמא שאוכל לך לנותר שאוכל לך לפגול שאוכל לך ובשב\"א תחת הלמ\"ד היא שנויה דהשתא איכא למימר דמשתמע שפיר דטמא יהיה מה שאוכל לך. אבל יש לדקדק כיון שלא נזכר בגמ' למה ליה לרבינו לשנותה וגם כי סוף הלשון שכתב שמשמעו של דבר שאוכל לך הוא שיהיה פגול או טמא לפיכך לא אוכל לך אינו נמשך אחר זה הפירוש לפיכך צריך לדחוק ולומר שכשאומר לא טמא שאוכל לך משמע דה\"ק דבר שאוכל משלך יהיה טמא או נותר או פגול לפיכל לא אוכל לך. ומ\"מ איכא למידק למה השמיט רבינו לקרבן לא אוכל לך בשב\"א תחת הלמ\"ד דאסור דאתמר בגמ' וצ\"ע. וראיתי גירסא שכתב בה טמא שאוכל לך וכו' ואע\"פ שכתב לעיל שאם אמר כל מה שאוכל עמך טמא או נותר או פגול ה\"ז אסור חזר ושנאה ללמדנו דאומר טמא שאוכל לך משמעו מה שאוכל יהיה טמא: \n\n" + ], + [ + "היכל שאוכל לך בהיכל שאוכל לך להיכל שאוכל לך אסור. כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו ולא ככתוב בספרים לא היכל דא\"כ אמאי בשאוכל לך אסור הרי הוא אומר שלא יהיה כהיכל מה שיאכל לו. ודין זה בסוף פרק קמא דנדרים (דף י\"ג) תנא אימרא לאימרא כאימרא דירים לדירים כדירים עצים לעצים כעצים אישים לאישים כאישים מזבח למזבח כמזבח היכל להיכל כהיכל ירושלים לירושלים כירושלים כולן שאוכל לך אסור שלא אוכל לך מותר והוה משמע לי דהא דקתני להיכל שאוכל לך אסור בין באומר הלמ\"ד בשב\"א בין בפת\"ח היא דכשאומר בשב\"א משמע להיכל יהא דומה מה שאוכל לך וכשאומר בפת\"ח להיכל משמע נמי להיכל יהא דומה מה שאוכל לך אלא דבאומר לא אוכל לך אתמר עלה בגמ' רישא ר\"מ דלא בעי כ\"ף הדמיון אימא סיפא וכולן לא אוכל לך מותר והא תנן לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר וא\"ר אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ל\"ק הא דאמר לא אימרא הא דאמר לאימרא. וכתב הר\"ן כך היא הגירסא בקצת נוסחאות ואיכא דגרסי הא דאמר לאימרא כלומר בשב\"א תחת הלמ\"ד הא דאמר לאימרא בפת\"ח תחת הלמ\"ד דס\"ל למאן דגרסי הכי דלמ\"ד פתוחה הרי היא כלא עכ\"ל. ולפ\"ז צ\"ל דרישא נמי בשב\"א הלמ\"ד היא דאילו בפת\"ח בשאוכל נמי מותר דמשמע לא יהא כהיכל מה שאוכל לך. ויש לדקדק למה מכל החלוקות שנזכרו בברייתא לא כתב רבינו אלא חלוקת היכל והשמיט החלוקות הראשונות והאחרונות. וי\"ל שכבר כתב לעיל שהאומר כתמידים כעצים כאישים וכו' כהיכל כירושלים אסור ולא בא כאן ללמד אלא דאומר בלמ\"ד כאומר בכ\"ף דמי ואפי' בלא למ\"ד ובלא כ\"ף כאומר בכ\"ף דמי ונקט היכל וממילא נשמע דה\"ה לאינך: \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו מודר אני ממך וכו'. בריש נדרים תנן האומר לחבירו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור מנודה אני לך ר\"ע היה חוכך בזה להחמיר ובגמ' (דף ה') אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך הוא דאסור (באכילה אבל אם לא אמר בפירוש אכילה לא אסור למיכל מדידיה) מאי טעמא מודר אני ממך לא משתעינא בהדך משמע מופרשני ממך דלא עבידנא עמך משא ומתן משמע מרוחקני ממך דלא קאימנא בד' אמות דילך משמע לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אין שמואל מוקי ליה למתני' כר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכו' לוקמה כרבנן וכו' אמר רבא מתני' קשיתיה אמאי תני שאני אוכל לך שאני טועם לך ליתני שאני אוכל שאני טועם ש\"מ בעינן ידים מוכיחות. וכתב הרא\"ש אהא דאמרינן מודר אני ממך (דילמא מודרני ממך) דלא משתעינא בהדך משמע וכו' וכיון דמספקא לן אי לאיסור הנאה קאמר או להנך מילי דפרישנא הילכך אינו אסור לא בזה ולא בזה דאין הלשון מוכיח יותר לזה מלזה והוי לתרוייהו ידים שאינן מוכיחות וקא סבר שמואל דלא הויין ידים ודייק רבא להא דשמואל ממתניתין ואתמר נמי ידים שאין מוכיחות אביי אמר הויין ידים רבא אמר לא הויין ידים והלכתא כרבא אע\"ג דבשלהי נזיר גרסינן איפכא גירסא דהכא עיקר הילכך לא הויא יד עד דאמר מודרני ממך שאני אוכל לך ואם אמר שאני אוכל לך בלא מודרני ממך נראה דלא הויא יד דמודרני הוא במקום קונם שאני אוכל לך אבל כשאומר שאני אוכל לך לחוד לאו כלום הוא. וכן פסק הר\"ן כשמואל וכרבא דאמרי ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכן פסק רבינו. וא\"ת כיון דלא מיתסר עד דאמר מודרני ממך שאני אוכל לך אמאי מיקרי יד כבר כתב הר\"ן דטעמא משום דלא מסיק דיבוריה למימר כקרבן אי נמי דלא אסור בהדיא עכ\"ל: ", + "וכתב הר\"ן אהא דאמר רבא מתני' קשיתיה ליתני שאני אוכל ושאני טועם פירוש ואי הוה תני הכי בלא לך הוה שמעינן דידים שאין מוכיחות הויין ידים דאע\"ג דכבר אמר (מודרני) ממך דהא ס\"ל לשמואל דמתני' חדא קתני אפ\"ה שאני אוכל בלא לך ידים שאין מוכיחות נינהו דאיכא למימר ה\"ק מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום או עד יום פלוני ומש\"ה תנא במתניתין לך לאשמועינן דטעמא דאמר לך הא אמר מודרני ממך שאני אוכל לא חייל נידרא כלל דהויין להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים. וגבי מנודה אני לך כתב דאומר מודרני מנכסיך הוי שפיר ידים מוכיחות כמי שאומר מודרני ממך שאני אוכל לך. ואהא דתנן שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור כתב דאית דגרסי הכי בלא יו\"ד ואית דגרסי שאיני ביו\"ד (ומדברי הרמב\"ם בפרק א' נראה שהוא גורס שאיני ביו\"ד שכתב בכולם שלא אוכל לך) עכ\"ל: ", + "וכתב הר\"ן אהא דאמרינן מודר אני ממך לא משתעינא בהדך משמע ואפילו בדיבורא נמי לא מיתסר דלא ידעינן אי להנאה איכוון אי לדיבורא איכוון ולכל חד וחד ה\"ל ידים שאין מוכיחות וכיון דטעמא דשמואל משום דקסבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ליכא למיפרך עליה מברייתא (מודר אני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך ה\"ז אסור שאני אוכל לך שאני טועם לך ה\"ז אסור) דכיון דפלוגתא דתנאי היא אי הויין ידים אי לא איכא למימר דתנא דברייתא ס\"ל דהויין ידים ושמואל דייק ממתניתין דלא הויין ידים (דלעיל כי פרכינן מברייתא היינו משום דהוה סבירא לן דאפי' ידים נמי לא הוי) ואיכא מ\"ד דבמודרני ממך אפי' לשמואל אסיר לאשתעויי בהדיה ובמופרשני למעבד משא ומתן בהדיה ובמרוחקני למיקם בארבע אמות דיליה והיינו אסור דברייתא ושמואל אאכילה קאי לומר דלא מיתסר באכילה עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך עכ\"ל. ודעת רבינו כסברא אחרונה דברייתא אתיא שפיר כוותיה: ", + "ומ\"ש רבינו וכן אם אמר לו מנודה אני לך או משמתנא ממך. שם (דף י\"ז:) אהא דתנן מנודה אני לך ר\"ע היה חוכך בזה להחמיר א\"ר פפא בנדינא ממך כ\"ע ל\"פ דאסיר משמתנא מינך לכ\"ע שרי במאי פליגי במנודה אני לך ר\"ע סבר לישנא דנידוייא הוא והרא\"ש גורס לישנא דנדינא הוא והיא הגירסא הנכונה ורבנן סברי לישנא דמשמתנא ופליגא דרב חסדא דההוא גברא דאמר משמתנא בנכסי דבריה דרב ירמיה בר אבא אתא לקמיה דרב חסדא אמר לית דחש לה להא דר\"ע קסבר במשמתנא פליגי וכתבו הרא\"ש והר\"ן דלית הלכתא כר\"ע מדאמרינן לית דחש לה ועוד דקי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ולא מחביריו. אבל רבינו פסק כר\"ע ונראה שטעמו מדאמרי' בגמ' אמר אביי מודה ר\"ע לענין מלקות דאינו לוקה דאם כן ר\"ע נמי מחמיר ומדמפרש אביי מילתיה משמע דס\"ל כוותיה וכתבו הרא\"ש והר\"ן דהא דאמרינן נדינא ממך דוקא בדאמר שאני אוכל כדאמר שמואל גבי מודרני ממך מופרשני ממך וכו' ונדינא מינך דכוותייהו שהוא לשון הרחקה כתבו שכן דעת הרמב\"ן. ", + "ומ\"ש רבינו דכשאמר מודר אני לך או משמתנא מינך ולא אמר שאני אוכל לך לא ישב בארבע אמותיו. לטעמיה אזיל שפסק במרוחקני ממך ולא אמר שאני אוכל לך משמעו שלא ישב בארבע אמותיו ומנודה אני לך או משמתנא לך לא גרעי ממרוחקני ממך וסובר דכיון דמנודה אני לך בהדי מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך איתניא לדידהו דמי וכי היכי דבהנהו אמר שמואל דלא מיתסר באכילה עד שאמר שאני אוכל לך ה\"ה במנודה אני לך לר\"ע לא מיתסר באכילה עד דאמר שאני אוכל לך וכבר נתבאר שרבינו פוסק הלכה כר\"ע וסובר ז\"ל דכי א\"ר פפא בנדינא מינך כ\"ע ל\"פ דאסור היינו באומר נדינא מינך סתם כלומר ואינו אומר שאני אוכל לך וא\"כ ע\"כ אסור דקאמר בהנאה הוא דאי באכילה לחוד מהי משתמע, ומדנקט גבי שלא אוכל מנודה אני לך ושביק למשמתנא לך דהוא בר זוגיה משמע שסובר דכי אמרינן משמתנא מינך לכ\"ע שרי היינו לומר שאם אמר משמתנא מינך שאני אוכל לך מותר בהנאה דלאו לשון יד נדר הוא אלא לשון שמתא. אבל הראב\"ד כתב אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול א\"א (פירוש) אסור לאכול בד' אמותיו וכן משמתנא מינך שלא אוכל לך עכ\"ל. ונראה מדבריו קצת שגם דעת רבינו כן דשוים הם לכל דבריהם וגבי שלא אוכל לך נקט מנודה אני לך ומיניה נילף לאומר משמתנא לך וסמך על מה שהשוה אותם בתחלה היכא דלא אמר שלא אוכל לך ולפי זה פסק כרב חסדא דאמר במשמתנא פליגי ודלא כרב פפא דאמר כ\"ע ל\"פ דשרי. וממ\"ש הראב\"ד אסור לאכול בד' אמותיו נראה דמנודה אני לך שלא אוכל לך שהיה חוכך בה ר\"ע להחמיר לענין לאכול בד' אמותיו היא ולא לענין לאכול משלו ואין פירוש זה מוכרח במשנה דאדרבה איכא למימר דלענין לאכול משלו איתניא דומיא דמודרני מופרשני מרוחקני ממך שלא אוכל לך דאיתנו בהדה ולזה מטין דברי רבינו כפשטן. מצאתי כתוב יתכן לפרש כי נדינא ממך שלא אוכל לך משמע בין תוך ד\"א בין חוץ לד\"א דבכל ענין אסור ליהנות משלו ומשמתנא מינך שלא אוכל לך לא משמע אלא בתורת מנודה שלא אסר הנאתו עליו אלא תוך ד\"א ובלשון מנודה פליגי אי משמעותו נדינא ואפי' חוץ לד\"א משמע או כמו משמתנא ודוקא תוך ד' וכ\"נ שפירש הראב\"ד. ולענין הלכה פסק כר\"ע דאחמיר ומיהו ללקות אינו לוקה משום דמספקא ליה ואע\"ג דא\"ר חסדא דאין לחוש לדר\"ע ה\"מ לפי סברתו שהיה סבור דבמשמתנא פליגי אבל לפי האמת קי\"ל כרבינא דבמשמתנא לא פליגי נקיטינן לחומרא כר\"ע ואע\"ג דאין הלכה כמותו מחביריו אולי האי חבירו הוי. וכן פסק הרמב\"ם אלא שתמהתי מה שלא הביא דין משמתנא מינך דשרי אליבא דכולהו עכ\"ל שיטה אחת. אבל הרשב\"א כתב יש מפרשים דנדינא בלחוד אסור ואע\"ג דלא אמר דלא אכילנא בהדך ואפילו לשמואל דאמר דמרוחקני ממך אינו אסור עד שאמר שאני אוכל לך הכא מודה התם הוא דמרוחקני לא משמע אלא דלא יתיב בד\"א דיליה אבל נדינא ממך משמע שיהא נטול ממנו לגמרי וכ\"כ בתוס'. ולפי פירוש זה נראה דאפילו במנודה אני לך אם אמר שאני אוכל לך אסור דכשלא אמר שאני אוכל לך הוא דפליגי דכ\"ע לישנא דמשמתנא לך הוא אבל אמר שאני אוכל לך י\"ל דלישנא דנידויא הוא ואסור. וכן נראה מדברי הרמב\"ם שכתב אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול ואף מדברי הראב\"ד נראה כן עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "(כה-כו) האומר הרי עלי כנדרי רשעים וכו'. משנה שם (דף ט') כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן ובגמ' ודילמא ה\"ק כנדרי רשעים לא נדרנא אמר שמואל באומר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו הריני בנזירות עלי בקרבן הימנו בשבועה הריני נזירות דילמא הריני בתענית קאמר אמר שמואל כשהיה נזיר עובר לפניו (עלי בקרבן) הימנו בשבועה דילמא הימנו דאכילנא קאמר אמר רבא דאמר הימנו שלא אוכל א\"ה מאי למימרא מהו דתימא הא לא מפיק שבועה מפומיה קמ\"ל. ופי' הר\"ן הך מתני' פירושא דידות היא ומפרשים בגמ' דה\"ק אם אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר וכן אם אמר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן ומסתברא נמי דדוקא כשהיתה בהמה מונחת לפניו וכן אם אמר כנדרי רשעים הימנו שלא אוכל והיה ככר מונח לפניו הרי הוא כשבועה שלא יאכלנו ומיחייב בכל הני כי אמר כנדרי רשעים שהרי הרשעים דרכם לידור בכל אלו ומפני שאין ראוי לעשות כן קרי להו נדרי רשעים (שהרי רשעים דרכן לידור בכל אלו) שהרי רשעים הם לאותו דבר, כנדרי כשרים אע\"ג דאמר הריני עלי הימנו והיה נזיר או בהמה או ככר לפניו לא אמר כלום שהרי אין הכשרים נודרים שאין רשאין לעשות כן וה\"ה אם אמר כנדבת רשעים עלי לא אמר כלום לפי שאין הרשעים נודבים שאם הם נודבים אינם רשעים לאותו דבר והכי איתא בתוספתא. כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן שהרי הכשרים מתנדבים הם בקרבן ובנזירות הילכך כי אמר הריני והיה נזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר וכי אמר עלי ובהמה מונחת לפניו ה\"ל כאילו אומר הרי הוא קרבן נדבה אבל בשבועה לא מיחייב אפי' היה ככר מונח לפניו ואמר הימנו שלא אוכל לפי שאין הכשרים נשבעים לעולם ואע\"ג דאמרינן לעיל דלזרוזי נפשייהו נשבעים לדבר מצוה ההיא שבועה לא מיקריא נדבה שהרי הם מחוייבים לקיים את המצוה. ואיכא למידק הרי נדבה אינה אלא באומר הרי זו ונדר בהרי עלי וחילוק זה ליתיה אלא בנדרים דקרבנות אבל בנזירות מאי נדר ומאי נדבה שייכי ביה הרי אינו אלא בענין אחד נראה בעיני דנדר פירושו דבר שאינו בא לגמרי בנדבת הלב ונדבה פירושה מה שהאדם נודר יותר בנדבת נפשו ושמעשיו יותר רצויים ומש\"ה אמרינן דנדר הוא הרי עלי לפי שאינו מתנדב לגמרי כיון שלא הפרישו עכשיו ונדבה היא באומר הרי זו לפי שמתנדב ונדרו יותר רצוי וכיון שזה היא פירושן של נדר ונדבה אף בנזיר אע\"פ שאין הנדר של נזירות אלא בענין אחד מי שהכוונה שלו רצויה יותר קרוי נזירותו נדבה ומי שאינה רצויה כ\"כ קרוי נדר והרשעים כשנודרים בנזיר אין כוונתם רצויה לגמרי (ולפיכך קרוי נדר) אבל הכשרים מתוך שכוונתם שלימה ורצויה ואין בנזירותם שום נדנוד עבירה קרוי נזירותם נדבה והיינו דאמרי' בגמ' גבי נדבה דנזירות משכחת לה כדשמעון הצדיק. כשהיה הנזיר עובר לפניו ואפ\"ה דוקא כי אמר כנדרי הרשעים הריני אבל כי אמר הריני לחודיה לא אמר כלום דלא דמי לאומר אהא דאמרינן בפ\"ק דקידושין דה\"ל נזיר כשנזיר עובר לפניו משום דאהא לישנא מעליא ומהני אבל הריני אי לאו דאמר כנדרי רשעים עלי לא משמע דאמר מידי. כך פירשו רבותי ואינו נראה בעיני דהריני לא גרע מאהא אלא מתני' משום דאתי לאשמועינן דאי אמר כנדרי כשרים הריני אפי' בנזיר עובר לפניו לא מהני נקט רישא כנדרי רשעים אבל אה\"נ דכל שאמר הריני בלחוד והיה נזיר עובר לפניו ה\"ז נזיר. ודילמא הימנו דאכילנא קאמר כלומר וכיון דאיכא למימר דילמא דאכילנא קאמר ה\"ל ידים שאין מוכיחות וס\"ל לשמואל דלא הויין ידים עכ\"ל. \n", + "והשתא מ\"ש רבינו אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו וכו' עד חייב בשבועה מבואר בגמ' שכתבתי בסמוך. \n", + "ומ\"ש כנדרי רשעים עלי חייב בקרבן היה ראוי להעמידה כשהבהמה עומדת לפניו דומיא דנזיר וכמו שהעמידה הר\"ן ודברי רבינו סתומים. \n", + "ומ\"ש כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה וכן מ\"ש בנדבות כשרים שמנדבותם נזיר וקרבן כלומר שפירש כן וזה הצעה למה שיכתוב אחר כך. \n", + "ומ\"ש אמר הרי עלי כנדרי רשעים או כנדבות כשרים וכו' ה\"ז אסור אע\"פ שלא פירש: \n\n" + ], + [], + [ + "(כז-כח) הנודר בתורה וכו' עד ה\"ז כמי שנדר במ\"ש בה. בפ\"ב דנדרים (דף י\"ב): \n", + "וכתב הראב\"ד דומה ששכח ולבסוף נזכר כו'. ואני אומר זכור היה מתחלה ועד סוף דאיתיה נמי לענין שבועה כדאיתא בתוס' שכתבתי בפי\"ב מהל' שבועות: \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו נשכים ונשנה וכו'. בפירקא קמא דנדרים (דף ח'): \n\n" + ], + [ + "האומר לאשתו הרי את עלי כאמי וכו'. משנה פרק ב' דנדרים (דף י\"ד). \n", + "ומ\"ש אבל אם אמר לה הריני מודר ממך הנאה או שאמר הנאת תשמישך אסורה עלי ה\"ז אסורה עליו. כמו שיתבאר בפ' (י\"ב מהל' אלו): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו וכו'. במשנה פ\"ג דנדרים (דף כ\"ז) הדירו חבירו שיאכל אצלו. \n", + "ומ\"ש וענה אמן. נתבאר רפ\"ב דשבועות. \n", + "ומ\"ש או דבר שענינו כענין אמן שהוא קבלת דברים. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "ואין הנודר נאסר וכו' עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוין כמו שביארנו. בהל' שבועות פ\"ב. \n", + "ומ\"ש אבל המתכוין לנדור בנזיר וכו'. הוא נלמד ממה ששנינו בפרק בתרא דנדרים (דף פ\"ו:) לענין הפרה: \n\n" + ], + [ + "הנודר על דעת אחרים וכו' ודין כל אלו הדברים בנדרים כדינם בשבועות. פשוט הוא שהרי השוה אותם הכתוב דכתיב איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה: \n\n" + ], + [ + "מי שהתנה קודם שידור וכו'. בפ\"ג דנדרים (דף כ\"ג) תנן ראב\"י אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר לו כל נדר שאני עתיד לידור הוא בטל ובלבד שיהיה זכור בשעת הנדר. ובגמ' וכיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל לא שמע ליה ולא אתא בהדיה חסורי מחסרא והכי קתני הרוצה שיאכל אצלו חבירו מסרב בו ומדירו נדרי זירוזין הוא והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בר\"ה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר רבא אמר לעולם כדאמרי' מעיקרא הב\"ע כגון שהתנה בר\"ה ולא ידע במה התנה והשתא קא נדר אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה אני נודר נדריה לית ביה מששא לא אמר על דעת הראשונה אני נודר עקריה לתנאיה וקיים לנדריה. ופי' הרא\"ש עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה שאם אין בדעתו שיהא קיים למה הוא נודר. תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר וכיון שאינו זכור לתנאו נמצא תנאו קיים ונדרו בטל. וכתב עוד דרבא לא פליג אאביי במה שאמר שאם התנה ולא היה זכור התנאי בשעת הנדר שהנדר בטל אלא כדי שלא להגיה המשנה אוקמה בששכח מקצת התנאי וכ\"כ הר\"ן וכ\"כ הרשב\"א בתשובה וכן דעת רבינו שפסק גם לדאביי וכתבו ההגהות שכ\"פ ר\"ת וכ\"כ סמ\"ג ודלא כריב\"ם וראבי\"ה שפירש דרבא פליג אאביי והלכה כרבא. \n", + "ומ\"ש רבינו אם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר אע\"פ שקבל התנאי בלבו הרי הנדר בטל וכו', לשון אע\"פ שכתב רבינו כך שיעורו אע\"פ שלא הוציא התנאי בפיו כיון שקבלו בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ולפי זה אם בשעה שזכר התנאי לא קבלו בלבו וקיימו הנדר קיים: \n", + "ומ\"ש רבינו ויש שמורה להחמיר וכו'. וכתב עליו הראב\"ד יפה הורה זה וכו' נראה שטעם הוראה זו משום דלא מסתבר ליה שאחר שחל הנדר יעקר כשזכר התנאי ואין זה הכרע והרא\"ש לא חילק בכך וכן נראה שהוא דעת רבינו. ומ\"ש הראב\"ד ולא בזכירת התנאי שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו וכו', נראה שגם זו היא כוונת רבינו ולא הוצרך לבאר לפי שסמך על מ\"ש תחלה אם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר שקבל התנאי בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ועל זה כתב שיש מי שמורה והוא שיזכור התנאי אחר שנדר תוך כדי דיבור דהא ודאי האי שיזכור דומיא דזכירה דרישא היא דהיינו שקיבל התנאי בלבו וקיימו: \n", + "כתב הר\"ן בשם התוס' על דינים אלו דוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונודר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום שע\"ד חבירו הוא נשבע ונודר וכמו שמבטל תנאי לגמרי דמי דהא אסיקנא דלא מסתבר אדעתא דנפשיה אלא ע\"ד משביעו כדאמרינן בסמוך בשמעתא דנדרי הבאי עכ\"ל. וכ\"כ בתשובה להרמב\"ן סי' רמ\"ח וסי' ר\"פ וכ\"כ רבינו ירוחם בנתיב ז' ובנתיב י\"ד וכ\"כ בטא\"ח סי' תרי\"ט: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(ז-י) סתם נדרים להחמיר וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. משנה ספ\"ב דנדרים (דף י\"ח:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א במקום שמשמע כל אחד מאלו שם שני ענינות וכו'. שם במשנה ר\"י אומר סתם תרומה ביהודה אסור בגליל מותר שאין אנשי גליל מכירים את תרומת הלשכה סתם חרמים ביהודה מותרים ובגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים. ובגמ' ר\"י אומר סתם תרומה ביהודה אסור וכו' הא מכירים אסורים אלמא ספיקא לחומרא אימא סיפא סתם חרמים ביהודה מותרין ובגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים הא מכירים מותרים אלמא ספיקא לקולא אמר אביי ר\"א בר צדוק (היא דתניא וכו' ר\"א בר צדוק) אומר סתם חרמים בגליל אסורין. ופירש הר\"ן אמר אביי סיפא ראב\"צ היא דמתני' תרי תנאי היא רישא רבי יהודה דס\"ל ספיקא לחומרא ולדידיה אה\"נ דסתם חרמים ביהודה נמי אסורין וסיפא ראב\"צ דאמר סתם חרמים בגליל אסורים לפי שאין מכירים (את חרמי הכהנים הא מכירין) מותרים דספיקא לקולא ומש\"ה סתם חרמים ביהודה שהיו מכירין אלו ואלו מותרין וסתם תרומה נמי ביהודה לראב\"צ מותרת והאי דנקט ר' יהודה תרומה ונקט ר\"א חרמים לאו דוקא דה\"ה בתרומה גופה אי נמי בחרמים גופייהו הוה מצי לאיפלוגי אלא מר דשמיע ליה מרביה קאמר ומר דשמיע ליה מרביה קאמר. ולענין הלכה קי\"ל דסתם נדרים להחמיר כסתם מתני' עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו. ומ\"מ \n", + "מ\"ש מקום שדרכם שאין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד וכו' משנה שאינה צריכה היא דאפי' במקום שמשמע כל אחד מאלו שני שמות כתב ברישא שאם נדר סתם וכ\"ש כשאין משמעו באותו מקום אלא לאיסור ולא היה לו לשנותה משום דנפיק מינה חורבא דמשמע דמשום דאין קורין באותו מקום חרם אלא לחרמי בדק הבית הוא דבסתם אסור הא אם קורין באותו מקום חרם סתם גם לחרמי הכהנים מותר וקשיא רישא אסיפא. ואפשר לומר דאיצטריך ליה לאשמועינן דבמקום שאין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד אפי' אמר בלבי היה לחרמי כהנים לא חיישינן ליה ואסור x: \n\n" + ], + [ + "הנודר בחרם וכו'. ג\"ז שם משנה: \n", + "ומ\"ש אם היה הנודר ת\"ח ה\"ז מותר וכו'. שם (דף כ') במשנה על כלם אין נשאלין עליהם ואם נשאלו עונשין אותם ומחמירין עליהם דברי ר\"מ וחכ\"א פותחים להם פתח ממקום אחר ומלמדין אותם כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ובגמ' הא גופה קשיא אמרת אין נשאלין והדר תני אם נשאלו עונשין אותה ומחמירין עליהם א\"ר יהודה ה\"ק וכולם אין צריכין שאלה בד\"א בת\"ח אבל בע\"ה שבא לישאל עונשים אותו ומחמירין עליו בשלמא מחמירין עליו דלא פתחינן ליה בחרטה כלומר בכדו תהית או לבך עלך אלא עונשין (אותו) ה\"ד כדתניא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר וכל זה לר\"מ אבל לחכמים דהלכתא כוותייהו אין עונשים אותו ואין מחמירין עליו אלא פותחין לו פתח ממקום אחר בין בפתח בין בחרטה ומלמדים אותם שלא ינהגו קלות ראש דכי ענשינן בשל תורה אבל בנדרים אלו אין עונשין, ואין מחלוקתן של ר\"מ וחכמים אלא בע\"ה דאילו בת\"ח לדברי הכל אין צריכין שאלה, ומשמע לרבינו שמה שאמרו חכמים ומלמדים אותם שלא ינהגו קלות ראש את\"ח נמי קאי: \n\n" + ], + [ + "וכן האומר לאשתו הרי את עלי כאמי וכו'. ברפ\"ב דנדרים (דף י\"ג:) תנן ואלו מותרים חולין שאוכל לך כבשר חזיר כעכו\"ם וכו' (דף י\"ד) האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל ראשו לכך ובגמ' ורמינהי הרי את עלי כבשר אימא כבשר אחותי כערלה ככלאי הכרם לא אמר כלום אמר אביי לא אמר כלום מדאורייתא וצריך שאלה מדרבנן רבא אמר הא בת\"ח הא בע\"ה וקי\"ל כרבא לגבי אביי ועוד דבגמרא מייתי סיועא ליה. וסובר רבינו דהא דקתני בסיפא פותחין לו פתח ממקום אחר וכו' ה\"ה לרישא ודלא כהרא\"ש שכתב xx ודוקא המדיר אשתו ומתפיס הנאתה בדבר האסור צריך שאלה שלא יקל את ראשו לכך ושמא יאסור אשתו עליו אבל מתפיס אכילתו והנאתו בדבר האסור לא בעי שאלה מדקתני סיפא דמתני' הכי מכלל דרישא לא בעי שאלה עכ\"ל. ואין זה הכרע דאדרבה איכא למימר דנטר עד סיפא למימר דאכולהו דלעיל קאי אבל קשיא לי הא דגרסינן ברפ\"ב דנדרים רבינא אמר הכי קתני אלו מותרים כחולין כבשר חזיר כעכו\"ם ואי לא תנא חולין ה\"א בעי שאלה ומי איכא לאסוקי אדעתא הכי והא קתני סיפא האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר מכלל דרישא לא בעיא שאלה ע\"כ. והשתא איכא למידק על רבינו היאך כתב באומר כבשר חזיר דבעי שאלה ובגמ' אמרו דליכא לאסוקי אדעתא הכי וגם על הרא\"ש יש לתמוה אמאי יליף לה מדקתני סיפא דמתני' הכי מכלל דרישא לא בעי שאלה דמשמע כאלו מעצמו אמרה וה\"ל לאומרה משמא דגמרא וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "ההפקר אע\"פ שאינו נדר שאסור לחזור בו: ומה הוא ההפקר וכו' בין בקרקעות: וכיצד דין ההפקר כו' אפי' זה שהפקיר וכו'. פשוט ספ\"ד דנדרים (דף מ\"ג מ\"ד מ\"ה): \n\n" + ], + [ + "המפקיר לעניים כו'. רפ\"ו דפאה וכבית הלל: \n", + "המפקיר עבדיו וכו': \n\n" + ], + [ + "המפקיר את הקרקע כו'. בספ\"ד דנדרים: \n", + "דין תורה אפי' הפקיר בפני אחד וכו'. בספ\"ד דנדרים (דף מ\"ה) וכריב\"ל לגבי ר' יוחנן וכן פסקו הרא\"ש והר\"ן וכ\"כ התוס' פרק בני העיר. וכתב הרא\"ש ומה טעם אמרו בג' כדי שיהא זוכה בשני עדים ומתוך זה יירא בעל הבית להפקיר כדי להפקיע ממעשר. וכתב עוד הרא\"ש הוי הפקר מן התורה אפי' באחד וה\"ה נמי אפילו בינו לבין עצמו ואינו נראה כן מדברי רבינו והכי דייק לישנא דריב\"ל דאמר ד\"ת אפי' באחד הוי הפקר ואם כדברי הרא\"ש דעדיפא מינה ה\"ל לאשמועינן דבר תורה אפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר. ועוד ומ\"ט אמרו בג' כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים ומש\"ה בסיפא הג' הם זולת בעל הדבר אף אדרישא הוי זולת בעל הדבר, ומדברי מהרי\"ק בשורש קמ\"ב נראה דאישתמיטתיה גמ' דס\"פ ד' נדרים: \n", + "והאומר ה\"ז הפקר וזה וכו' עד ויהיה הפקר ודאי. בפ\"ק דנדרים (דף ז'): \n\n" + ], + [ + "המפקיר את שדהו ולא זכה בה אדם וכו'. בסוף פרק רביעי דנדרים (דף מ\"ג) תניא המפקיר את שדהו כל שלשה ימים יכול לחזור בו מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו ומדכתב רבינו ולא זכה בו אדם נראה שהוא מפרש דהא דיכול לחזור בו עד שלשה ימים היינו דוקא בשלא זכה אדם וכן דעת הרא\"ש ושלא כדברי הר\"ן שכתב דתוך שלשה ימים אפילו זכה בו אחר יכול לחזור בו אבל מה שכתב בסיפא אלא אם קדם וזכה בה הרי הוא כזוכה מן ההפקר אינו נוח לי דמשמע דאחר שלשה ימים כל שלא זכה בה אדם יכול לחזור בו. ונ\"ל דהכי קאמר תוך שלשה ימים אם לא זכה בה אדם יכול לחזור בו והוי כאילו לא הפקירה וחייבת במעשרות אבל אחר שלשה ימים אפילו זכה בה הוא עצמו הוי כזוכה מן ההפקר ופטורה מן המעשרות: \n\n" + ], + [ + "האומר שדה זו וכו'. ג\"ז שם. \n", + "ומ\"ש ומפני מה יש לו לחזור וכו'. שם וכאוקימתא דעולא שהיא עיקר כמ\"ש הר\"ן: \n\n" + ], + [ + "דבר המופקר שבא אחד ושמרו והיה מביט בו וכו'. בסוף הבית והעליה (בבא מציעא דף קי\"ח) וכלישנא בתרא דרבא דאמר דכ\"ע הבטה בהפקר לא קני: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ארבעה דברים יש בין נדרים לשבועות ביטוי וכו'. מתבארים והולכים בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "כיצד יחול הנדר על נדר וכו'. משנה פ\"ב דנדרים (דף י\"ז) יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כיצד אמר הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל ואכל חייב על כל אחת ואחת שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת: \n\n" + ], + [ + "כיצד המתפיס בנדרים חייב שמע חבירו שנדר וכו'. משנה רפ\"ד דנזיר (דף כ':). ומה \n", + "שהצריך שיהא תוך כדי דיבור שם בגמ', \n", + "ומ\"ש אפילו היו מאה וכל אחד מהם אומר ואני בתוך דיבורו של חבירו. שם (דף כ\"א) בעיא דאיפשיטא. וברפ\"ג דשבועות (דף כ') איפליגו אביי ורבא במתפיס בשבועה והלכה כרבא דאמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי. וכתב הרי\"ף דע\"כ לא אמר רבא אלא במתפיס בשבועה אבל מתפיס בנדר ודאי נדר לדברי הכל דמתני' היא במס' נזיר ואע\"פ שמפשט הסוגיא משמע דלרבא מתפיס בנדר נמי לאו נדר הוא כבר כתבו הרא\"ש והר\"ן פירוש הסוגיא לדעת הרי\"ף כי היכי דליסליק ליה שפיר דמודה רבא דמתפיס בנדר הוי כנדר. וטעם החילוק בין מתפיס בנדר למתפיס בשבועה כתב הרא\"ש משום מתפיס בנדר נפקא לן מדכתיב כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור ומהתם מפקינן דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי: \n\n" + ], + [], + [ + "ומה שכתב הרי שמת אביו או רבו היום וכו'. בריש פ\"ג דשבועות: \n\n" + ], + [ + "כיצד חלים הנדרים על דברי המצוה וכו'. משנה פ\"ב דנדרים (דף ט\"ז) וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ומפני מה נדרים חלים על דברי מצוה ושבועות אין חלות וכו'. (שם ע\"ב): \n\n" + ], + [], + [ + "הנודר שיצום בשבת או ביו״ט חייב לצום וכו'. זה מבואר בטעמו ובהדיא תנן בפ' ר' אליעזר (נדרים דף ס״ו) פותחין בימים טובים ובשבתות בראשונה היו אומרים אותם הימים מותרים ושאר כל הימים אסורים עד שבא ר״ע ולימד שהנדר שהותר x מקצתו הותר כולו הרי בהדיא שחל הנדר אלא כשהשבתות וימים טובים הם בכלל הימים שנדר להתענות בהם ולא נזכר בשעת הנדר שהיו שבתות וימים טובים בכלל ימי נדרו פותחין לו בהם ואם נזכר בשעת הנדר שהיו שבתות וימים טובים בכלל נדרו או שנדר בפירוש לצום בהם חל הנדר. מיהו ה״מ כשאמר הרי עלי שהוא לשון נדר שהוא חל על דבר מצוה כדבר הרשות אבל אם אמר הריני בתענית אין לו דין נדר ואינו חל על דבר מצוה וכדברי הראב״ד שכתב הנודר שיצום בשבת או ביו״ט חייב לצום, א״א דוקא כשאומר עלי אבל אם אמר הריני בתענית היום אסור עכ״ל. וכן כתבו הרא״ש והר״ן בפ״ק דתענית בשם הרמב״ן וכן נראה שהוא דעת רבינו שהרי כתב כאן הנודר לצום בשבת ויו״ט חייב לצום בהם וכן הנודר לצום יום ראשון או יום ב' כל ימיו ופגע בהם יו״ט או עיוה״כ חייב לצום וכו' ובפ״א מתענית כתב אין גוזרין תענית בתחלה בר״ח או בחנוכה ופורים או בחולו של מועד ואם התחילו להתענות על הצרה אפי' יום א' ופגע בהם יום מאלו מתענים ומשלימין ואח״כ כתב כשם שהצבור מתענים על צרתם כך היחיד מתענה על צרתו כיצד הרי שהיה לו חולה וכו' ולא יתענה בשבתות ולא בר״ח ולא בחנוכה ופורים ולא חילק בין התחיל ללא התחיל ובודאי דבקבל עליו להתענות מיירי דאל״כ לאו תענית הוא ואפ״ה קאמר דלא יתענה בימים טובים בין שהם מדאורייתא בין שהם מדרבנן הרי ברור שהוא מחלק בין קבל עליו תענית בלשון נדר לקבלו בלשון קבלת תענית בעלמא: \n", + "ומ\"ש רבינו שאם פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו וכו'. בפ\"ק דתעניות (דף י\"ב) יחיד שקבל עליו (תענית) שני וחמישי של כל השנה כולה ואירעו בהם ימים טובים הכתובים במגילת תענית וכו' אם גזירתנו קודמת לנדרו תבטל גזירתנו את נדרו. ומשמע לרבינו דבנדר בלשון נדר ממש הוא וכדדייק לישנא דקרי ליה נדר ואפ\"ה קתני תבטל גזירתנו את נדרו וע\"כ משום דד\"ס צריכים חיזוק דאילו בימים טובים שהן מן התורה כבר הוכחנו שהנדר חל עליהם. ובספ\"ק דר\"ה ובפ\"ב דתעניות מחלק בין ימים הכתובים במגלת תענית לשבתות וימים טובים לענין איסור תענית ביום שלפניהם משום דד\"ס צריכים חיזוק: \n", + "ויש לדקדק בדברי רבינו שנראה לכאורה שהוא סובר דבעיוה\"כ ובר\"ח אסור להתענות מן התורה ומשמע דעיוה\"כ היינו מדרשא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש, ור\"ח בהדיא אמרינן בפ\"ב דתעניות (דף י\"ז:) ובספ\"ק דר\"ה (דף י\"ט) גבי איסור תענית ביום שלפני ימים הכתובים במגילת תענית ר\"ח דאורייתא הוא דאורייתא לא בעי חיזוק. ויש לתמוה על עיוה\"כ דאטו משום דרשא דועניתם את נפשותיכם שהיא אסמכתא בעלמא לימא שהוא מדאורייתא ור\"ח נמי לא מצינו בתורה בהדיא שיהא אסור בתענית דאע\"ג דאפשר דילפינן לה מדאקשיה רחמנא למועדים דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם אין זה כדאי לומר שהוא מדאורייתא. וי\"ל דאה\"נ שאינן אסורין אלא מדרבנן אלא שכיון שיש להם קצת סמך בתורה לא אתו לזלזולי בהו ולפיכך אינם צריכים חיזוק ומשום דאסמכתא דראש חודש מיפרשא קצת טפי מאסמכתא דעיוה\"כ כתב דבעיוה\"כ חייב לצום ואין צ\"ל בר\"ח דכיון דאסמכתא דידיה מפורשת טפי פשיטא דאינו צריך חיזוק והא דאמרינן ר\"ח דאורייתא הוא היינו לומר שנזכר בתורה סמוך למועדות ואסמכתא קרובה היא להקישו להם לענין איסור תענית אבל אה\"נ דלא מיתסר אלא מדרבנן וכן נראה מדברי התוס' בפ\"ק דתעניות גבי אם גזירתנו קודמת את נדרו וכו' דר\"ח לא מיתסר בתענית אלא מדרבנן: \n", + "ולענין נשבע להתענות בחנוכה ופורים לדעת רבינו שאפילו בנדרים שחלים על דבר מצוה כתב שאינם חלים על חנוכה ופורים לפי שהם מדבריהם וצריכים חיזוק כ״ש בשבועות שאינם חלים על דבר מצוה דאמרינן בהו שאינם חלים על חנוכה ופורים מההוא טעמא גופיה אבל בעיוה״כ ור״ח איכא לספוקי בהו דאי ס״ל דהוו דאורייתא כדמשמע בדבריו בפרק זה אין השבועה חלה עליהם ואי ס״ל דלא מיתסרי בתענית מדאורייתא שבועה חלה עליהם שהרי אינם צריכים חיזוק. וכבר כתבתי שהדעת נוטה לומר שרבינו סובר דר״ח ועיוה״כ לא מיתסרי אלא מדרבנן ואפ״ה אינם צריכים חיזוק לפי שיש להם אסמכתא בד״ת וא״כ שבועה חלה עליהם ונראה שמפני כך כשכתב רבינו בפ״א מהל' שבועות שאין שבועה חלה על דבר מצוה כתב כגון שנשבע שיתענה בשבתות ובימים טובים ולא כתב ובר״ח משמע דעל ר״ח חלה שבועה ואע״פ שלא הזכיר חנוכה ופורים ועכ״ז אני אומר שאין שבועה חלה עליהם איכא למימר שסמך על מ״ש פה שאין נדרים חלים עליהם מפני שצריכים חיזוק וכ״ש שאין שבועות חלות עליהם אבל ר״ח דגבי נדרים כתב דאינם צריכים חיזוק אם איתא דאין שבועה חלה עליהם ה״ל לפרושי בהדיא. ואע״ג דאסיקנא בפ' האשה רבה (יבמות דף צ':) דדוקא במידי דשב ואל תעשה מצו רבנן עקרי מידי דאורייתא אבל לא מידי דהוא בקום ועשה וה״נ אמרי דלדעת רבינו אין נדרים ושבועות חלים על חנוכה ופורים וקום עשה הוא שהרי אנו אומרים קום אכול, י״ל דהא אמרינן התם דבמיגדר מילתא מצו עקרי מידי דאורייתא אפילו בקום עשה וחיזוק דברי חכמים בכל מה שדברו בו אע״ג דלא ליהוי ביה מיגדר מילתא גורם לקיים דבריהם במיגדר מילתא שאם היו מזלזלים באחד מדבריהם אתו לזלזולי בכלהו הילכך כל מידי דהוי חיזוק לדבריהם הוי כמו מיגדר מילתא. ועי״ל שכתבו התוס' בפ' ג' מינים אף כי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה במקום שיש פנים וטעם בדבר ודאי לכ״ע יש כח לעקור והכא מאחר שדברי חכמים צריכין חיזוק שפיר יש פנים וטעם בדבר: \n\n" + ], + [ + "כיצד אין הנדרים וכו'. ברפ\"ב דנדרים (דף י\"ד:) תנן קונם שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך האומר לאשתו קונם שאני משמשך ה\"ז בלא יחל דברו. וכתב הר\"ן בכלהו גרסי' שאני בלא יו\"ד ובשבועות גרסי' שאיני ביו\"ד דמשום דנדרים מתפיס חפצא אנפשיה תני בלשון שאני כלומר מה שאני עכ\"ל. וכן יש להגיה בכל הני שאני בלא יו\"ד ובגמ' איתמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אמר רב יהודה אמר רב אל יישן היום שמא יישן למחר וכו' תנן (דף ט\"ו) קונם שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך אסור ה\"ד אילימא כדקתני שאני ישן מי הוי נדרא והתנן חומר בשבועה שהשבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש מה שאין כן בנדרים ושינה דבר שאין בו ממש הוא אלא דאמר קונם עיני בשינה ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן ליה עד דעבד איסור בל יחל והא א\"ר יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר וכו' אלא פשיטא דאמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר ואי לא נאים היום כי נאים למחר מאי בל יחל דברו איכא (אלא לאו דניים) אלמא איתיה דניים ותיובתא דרב יהודה כי קתני דאי ניים רבינא אמר לעולם כדקתני ומאי בל יחל מדרבנן ופסק הרא\"ש כרבינא וכן דעת הרשב\"א בתשובה וכן פסק רבינו שכתב הנודר בדברים שאין בהם ממש וכו' אין מורים לו היתר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל האומר יאסר פי לדיבורו וכו'. משנה בספ\"ק דנדרים (דף י\"ג) האומר קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת עמך ובגמ' חומר בשבועות מבנדרים וכו' שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש משא\"כ בנדרים אמר ר\"י באומר יאסר פי לדבורי ידי למעשיהם רגלי להילוכן דיקא נמי דקתני פי מדבר עמך ולא קתני שאני מדבר עמך. \n", + "ומ\"ש רבינו וכן האומר הרי עלי קרבן אם אדבר עם פלוני וכו', פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "מצאתי כתוב הנודר בדברים שאין בהם ממש וכו'. נ\"ל דעת רבינו דכי תנן בספ\"ב דנדרים וחכ\"א פותחים לו פתח ממקום אחר וכו' אכולהו נדרים קאי. ע\"כ משערי נדרים לה\"ר מרדכי בר יוסף: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "נדרי אונסים ונדרי שגגות וכו' כדרך שבארנו בשבועות. פ\"ג אע\"פ שדינים אלו נשנו במשנה לענין נדרים בפרק שלישי דנדרים (דף כ\"ד כ\"ה כ\"ז) ואמרו בגמרא שהוא הדין לשבועה אין לתמוה על רבינו שתלה כאן נדרים בשבועות שמפני שהקדים הלכות שבועות להלכות נדרים ביאר דינים אלו לענין שבועה תחלה וכשהגיע להל' נדרים הוצרך לומר כדרך שביארנו בשבועות: \n", + "הרי שהדירוהו האנסים וכו'. משנה פ\"ג דנדרים (דף כ\"ז) וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "ובכל הנדרים האלו צריך שיתכוין בלבו לדבר המותר וכו'. נתבאר בפ\"ג מהל' שבועות: \n\n" + ], + [ + "וכן נדרי זירוזין מותרין וכו'. משנה פ\"ג דנדרים (דף כ':) ואמרי' בירושלמי הדא דתימא בשאין מעמידין אבל מעמידין צריכים היתר חכם. ופירש הר\"ן בשאין מעמידין דבריהם שאומרים שלא נדרו בדוקא אלא לזרז אבל מעמידין דבריהם לומר שבדוקא נדרו צריכים היתר חכם ולזה נתכוון רבינו במה שכתב לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו וכ\"כ הרא\"ש בשם רא\"מ. והטור כתב ודוקא כשאין מעמידין דבריהם אלא שניהם נתרצו בג' דינרים אבל אם לא נתרצו אלא זה בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח ודאי לנדר גמור נתכוון וחל הנדר וכל מי שיעבור על נדרו הרי חילל דבריו ואם אחד העמיד דבריו והשני לא העמיד מתוך שנתבטל לאחד נתבטל גם לשני. וסוף דבריו הם פירוש מה שאמרו בירושלמי היה זה מעמיד וזה אינו מעמיד מאחר שבטל אצל זה בטל גם אצל זה. והר\"ן גורס היה מעמיד אצל זה ואצל זה אין מעמיד כיון שבטל אצל זה בטל אצל זה פירוש דה\"ק היה מוכר חפץ לשנים ואמר קונם שאיני פוחת לכם מן הסלע והיה בדעתו לידור לאחד מהם בדוקא ולחבירו כדי לזרז כיון שבטל אצל זה בטל אצל זה: \n", + "ואיבעיא לן בגמרא (דף כ\"א) אמר ליה טפי מסלע והלה אומר בציר משקל כיון שמופלגים טפי משיעורא דמתניתא נדרא הוי או זירוזין הוי ולא איפשיטא וכתבו הרא\"ש והר\"ן דלחומרא נקטינן וכן פסק הטור. ויש לתמוה על רבינו שהשמיטה ואע\"פ שי\"ל דכיון שלא כתב להתיר אלא בזה אומר סלע וזה אומר שקל ממילא משמע שאם הפליגו יותר אינו מותר מ\"מ לא ה\"ל למישתק מלכתבה בפירוש: \n\n" + ], + [ + "ומנין שאפילו ד' מיני נדרים אלו וכו'. תוספתא פ\"ד: \n\n" + ], + [ + "מי שנדר וניחם על נדרו וכו'. זה פשוט שהתורה הקישה נדר לשבועה: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ״ש שנשאלין על נדרי הקדש ומתירים אותו. בפ' שום היתומים (ערכין דף כ״ג) אמרינן דר' אליעזר ור' יהושע בשאלה דהקדש פליגי ופירש״י ר״א סבר אין נשאלין על הקדש לחכם ואפילו אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש טעות הוא אפ״ה אין חכם מתיר נדרו וכו' ור' יהושע סבר נשאלין על ההקדש ומסיים בה בגמ' הן הן דברי ב״ש הן הן דברי ב״ה שב״ש אומרים הקדש טעות הקדש וב״ה אומרים הקדש טעות אינו הקדש ופירש״י מחלוקת ר״א ור' יהושע היינו נמי מחלוקת ב״ש וב״ה הקדש טעות הקדש ואין שאלה להקדש. הקדש טעות כגון שור לבן היוצא מביתי הקדש ונמצא שחור. וידוע דהלכה כב״ה וכר' יהושע: \n", + "ומ\"ש בין קדשי מזבח וכן מ\"ש ואין נשאלין על התמורה. נראה שהוא נלמד ממה ששנינו בפ\"ב דתמורה (דף י\"ז) עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין וכיון דבשוגג נמי חיילא תמורה שוב אין בה שאלה דהקדש טעות חייל בה וכיון דתמורה איתא בקדשי מזבח ואמרינן שהיא מוחלקת מהקדשים בכך ממילא משמע דקדשי מזבח נמי בטעות אינם קדושים וכיון שכן ישנם בשאלה. וכן משמע מדתני ברפ\"ה דנזיר (דף ל\"א) אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן בש\"א הקדש ובה\"א אינו הקדש משום דהקדש בטעות הוא וסתם מקדיש שור הוא למזבח: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וכשם שהאב או הבעל מפר נדרי איסר כך מפר נדרי הקדשות וכו': \n\n" + ], + [ + "מי שנדר וכו' עד וכולן אסורים. משנה רפ\"ד דנזיר (דף כ'). \n", + "ומ\"ש נשאל השני והותר וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן המתפיס דברים הרבה בנדר כגון שנדר על הפת x והתפיס הבשר וכו': \n\n" + ], + [ + "הנשבע או הנודר וכו'. אמר שאיני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולם אסורין שאיני נהנה לזה לזה לזה צריכין פתח לכל אחד ואחד. כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו וכן מצאתי בספר מוגה: \n", + "והדין במשנה בפ' פותחין (נדרים ס״ו) הנדר שהותר מכללו הותר כולו כיצד אמר קונם שאיני לכולכם הותר אחד מהם הותרו כולם שאיני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולם אסורין וכו' שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד ובגמ' מאן תנא אמר רבא ר״ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד כלומר דמדקתני לזה קרבן ולזה קרבן צריך פתח לכל אחד ואחד משמע דלעולם לא הוי פרטא אלא כי מדכר קרבן אכל חד וחד הא לאו הכי ל״ש אמר לזה ולזה בוי״ו ל״ש אמר לזה לזה בלא וי״ו כללא וכר״ש פ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו) דתנן היו חמשה תובעים אותו אמרו לו תן לנו פקדון שיש לנו בידך שבועה שאין לכם בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת. ומשמע מדברי רבינו כאן ובפ״ז דשבועות שהוא פוסק דלא כר״ש משום דבפ' שבועות הפקדון סתם לן תנא דלא כוותיה ובגמ' (דף ל״ח) ת״ר כלל אינו חייב אלא אחת פרט חייב על כל אחת ואחת דר״מ ר״י אומר שבועה לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת וכו' אמר ר״י אמר שמואל כללו של ר״מ פרטו של ר״י כללו של ר״י פרטו של ר״מ ור' יוחנן אמר הכל מודים בולא לך שהוא פרט לא נחלקו אלא בלא לך שר״מ אומר פרט ור״י אומר כלל. וגירסא זו הדבר ברור שאינה מכוונת שהיאך אפשר שולא לך בוי״ו יהיה יותר פרט מלא לך בלא וי״ו והתוס' כתבו דבספרים ישנים גרסינן איפכא ור״י אמר הכל מודים בלא לך שהוא פרט לא נחלקו אלא על ולא לך שר״מ אומר פרט ור״י אומר כלל וזו היא גירסת רבינו וידוע דהלכה כרבי יהודה לגבי ר״מ ולפיכך פסק דלזה ולזה בוי״ו כלל הוי והילכך הותר הראשון הותרו כולם אבל לזה לזה בלא וי״ו פרטא הוי לפיכך צריך פתח לכל אחד ואחד: \n", + "ומכל מקום קשה דברפ\"ב דקידושין (דף מ\"ו) אמתני' דהתקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי (בתמרה) זו אמרינן דמתניתין ר\"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ופסק רבינו בפ\"ה דאישות כר\"ש והיאך פסק כאן ובפ\"ז דשבועות דלא כר\"ש. ואפשר לומר שטעם רבינו דמדחזינן דבקדושין סתם לן תנא כר\"ש ובשבועת הפקדון סתם לן תנא דלא כוותיה אמרינן ראה רבי דבריו של ר' שמעון בקידושין ודברי ר' יהודה בשבועת הפקדון אע\"ג דבנדרים סתם לן כר\"ש כיון דשבועות ונדרים בחדא שיאטא שייטי אית לן למסמך טפי אסתמא דשבועת הפקדון דאתיא כרבים מלמיסמך אסתמא דנדרים דאתיא כיחידאה: \n\n" + ], + [ + "נדר בנזיר וכו'. תוספתא פ\"ד: \n\n" + ], + [ + "הנודר מאנשי העיר וכו'. יתבאר בפ\"ז: \n\n" + ], + [], + [ + "(יד-טו) האומר פירות וכו' מפני שאדם זהיר בדבר האסור וכו'. ברפ\"ב דנדרים (דף י\"ד:) פלוגתא דרב נחמן ור\"י ופסק כרב יהודה וכן פסקו הרא\"ש והר\"ן: \n\n" + ], + [ + "הנודר לצום עשרה ימים וכו'. בפ\"ק דתעניות אמר ר\"י אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע כי אמריתה קמיה דשמואל א\"ל וכי נדר קביל עליה דלא סגי דלא משלם לצעורי נפשיה קביל עליה אי מצי מצער נפשיה אי לא מצי לא מצער נפשיה איכא דאמרי וכו' כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי פשיטא לא יהא אלא נדר מי לא מצי אי בעי לשלומי ומיזל למחר וליומא אחרינא. וכתב הרי\"ף לישנא בתרא והרא\"ש כתב פר\"ח היכא דאיכא צערא ואונס לוה תעניתו ופורע ושמעינן האי סברא משמואל דאמר צערא מקבל עליה אי מצי מצער נפשיה מכלל דרב במצטער קאמר עכ\"ל. משמע דכלישנא קמא סבירא ליה וזה דעת רבינו שכתב והוצרך לדבר מצוה וכו' משמע אי לאו משום מצוה או כבוד אדם גדול אינו יכול ללוות. \n", + "ומה שכתב מפני כבוד אדם גדול. היינו מדגרסינן התם ובפ\"ק דשבת רב יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אסי עבדו ליה עגלא תליתאה אמרו ליה ליטעום מר מידי אמר להו בתעניתא יתיבנא אמרו ליה ליזיף מר וליפרע לא סבר (לה) מר דאמר רב יהודה אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע אמר ליה תענית חלום הוא הרי דאי לאו משום דתענית חלום הוה היה לוה אותו מפני כבוד רב אסי דאדם גדול הוה. ומ\"מ איכא למידק למה לא כתב רבינו והיה מצטער כלישנא דגמ' ולישנא דר\"ח וכן איכא למידק למה כתב דבר מצוה שלא נזכר בגמרא: \n", + "וכתב הר\"ן י\"א דכי אמרינן לוה אדם תעניתו ופורע ה\"מ בשקבל עליו סכום תעניות ולא פירש ימים ידועים ואח\"כ בירר להתענות יום ידוע בעד יום אחד מאותם הימים דכיון דאותו יום אינו מעיקר נדרו וכשהוא לווהו עדיין נשאר נדרו קיים בכה\"ג לוה ופורע אבל אי אמר בתחילת נדרו יום זה אינו לוה ופורע וסמכי לה מהירושלמי שהביא הרי\"ף נדר להתענות ושכח ואכל איבד תעניתו רב בשם רבנין אמר והוא דאמר יום סתם אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים, ומשמע להו דהיינו טעמא דביום סתם איבד תעניתו מפני שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל ביום זה דלא שייך למימר לוה ופורע משלים והתם נמי בפרק קונם מייתי לעיל מינה הך דלוה אדם תעניתו ופורע וכו' ואחרים אמרו דאפילו ביום זה לוה ופורע דהא אמרינן הכא לא יהא אלא נדר ומנדר דצדקה הוא דאתינן עלה וכו'. ובפ\"ק דערכין מסקינן דאפילו באומר סלע זו לצדקה כל שלא באת לידי גבאי לוה ופורע וכן דעת הראב\"ד והרשב\"א. והך ירושלמי דכתיבנא לא מוכח מידי דהיינו טעמא דביום סתם איבד תעניתו לפי שעדיין הוא מחוייב להתענות יום אחר אבל ביום זה כל ששכח ואכל אינו מחוייב שיפרענו והרי נדרו בטל מעתה ומש\"ה מתענה ומשלים (עכ\"ל): \n", + "והדעת הראשון הוא דעת רבינו כמו שמבואר בדבריו וכן נראה שהוא דעת הרא\"ש בפ\"ק דשבת: \n", + "נדר שיצום היום וכו' עד סוף הפרק. ירושלמי פ' קונם יין כתבתיו בסמוך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ראובן שאמר וכו'. משנה פ\"ה דנדרים (דף מ\"ז:) הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם הנודר אסור הריני עליך ואת עלי שניהם אסורים. \n", + "ומ\"ש ואם עבר ונהנה אינו לוקה: \n\n" + ], + [], + [ + "ראובן שאמר לשמעון הרי פירות פלוני אסורים עליך וכו'. פ\"ה דנדרים (דף מ\"ז:): \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו ככרי זו אסורה עליך וכו'. יש ללמוד כל זה מדתנן בפ\"ה דנדרים (דף מ\"ו) האומר לחבירו קונם לביתך שאיני נכנס שדך שאיני לוקח מת או שמכרו לאחר מותר קונם לבית זה שאיני נכנס שדה זו שאיני לוקח מת או שמכרו לאחר אסור: \n\n" + ], + [], + [ + "האומר לבנו הרי אתה אסור בהנייתי וכו'. משנה בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק״ח:) האומר לבנו קונם אי אתה נהנה משלי (אם) מת יירשנו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ויחזיר לבניו או לאחיו אם אינו רוצה או שאין לו לוה ובע״ח באים ונפרעים. וכתב הר״ן בפ״ה דנדרים והוי יודע דכי תנן (דף מ״ז) אם מת לא יירשנו לאו למימרא דכיון דנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהם דהא קתני סיפא דההיא מתני' ויתן לבניו ולאחיו ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חוב באים ונפרעים ואם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנם לבניו או לאחיו והיאך בע״ח באים ונפרעים אלא ודאי נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהם ואיידי דתנא רישא יירשנו לומר שמותר ליהנות מהם כשאר יורשים תנא סיפא נמי לא יירשנו ולאו דוקא וכ״ת היכי קתני נותנו לבניו או לאחיו בשלמא לוה ובע״ח באים ונפרעים שפיר דבע״ח לאו מדעתיה קא מיפרעי דלהוי פורע חובו מאיסורי הנאה דבכה״ג ודאי אסור דנהי דאמרינן לעיל דמבריח ארי (מנכסי חבירו) הוא היינו כשאחר פורע שלא מדעתו אבל מדעתו ודאי אסור דהוי מוציאו מרשות לרשות ונמצא מועל אלא בע״כ ב״ד מגבים להם ואע״ג דאיהו ממילא מתהני לא איכפת לן אבל נותן לבניו או לאחיו היכי שרי והא מתהני מטובת הנאה דידהו ואסור כדאמרינן לעיל גבי תורם משלו על של חבירו. ויש לומר דלאו למימרא שיתנם להם ממש אלא שמראה להם מקום ואומר להם נכסים אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתרצו וכה״ג לאו מתנה הוא אלא גוונא דהפקר וכ״כ הרמב״ם (בפרק ה') שצריך להודיעם אלו נכסי אבי שאסר עלי אבא עשאה הרמב״ם כההיא דתני לעיל מינה הגוזל את אביו ומת וכו' לוה ובע״ח באים ונפרעים ואמרינן עלה בגמ' וצריך שיאמר זה גזל אבא עכ״ל. ולענ״ד נראה שאע״פ שיתנם להם ממש מותר דלא דמי לתורם משלו על של חבירו דקא מתהני מטובת הנאה דשאני התם שהוא מהנה את חבירו מממונו המותר לו ומפני כך יש בו טובת הנאה אבל הכא שהוא מודיעם שממון זה אסור לו ומפני כך נתנו להם והם ג״כ בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה הילכך אין לו עליהם טובת הנאה ומש״ה שרי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו אסר בנו בהנייתו ואמר אם יהיה בן בני זה ת\"ח וכו'. בפ\"ה דנדרים (דף מ\"ח:) ההוא גברא דה\"ל ברא דהוה שמיט כיפי דכיתני כלומר שהיה גונב אגודות של פשתן אסרינהו לנכסיה עליה אמרו ליה ואי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי אמר להון ליקני הדין ואי הוי בר בראי צורבא מרבנן ליקנייה מאי אמרי פומבדיתאי קני על מנת להקנות הוא וכל קני על מנת להקנות לא קני ורב נחמן אמר קני דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא אמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מיתפיס ועוד סודרא קני על מנת להקנות וקני מן השתא הלין נכסי דהדין לאימתי קני לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן לכי הוי הדר סודרא למריה. ופסקו הרא\"ש והר\"ן דסודרא קני על מנת [להקנות] הוא דהא דאמר רב אשי מאן לימא לן וכו' דחויא בעלמא הוא דהא איהו גופיה סבר בפירקא קמא דקידושין כרב נחמן בהא ומכל מקום בהאי עובדא דשמיט כיפי נראה דלא קני מאידך טעמא דיהיב רב אשי לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן הדר סודרא למריה. אבל רבינו פוסק גם בזו כרב נחמן וכתב הר\"ן דמשמע דס\"ל ז\"ל דכיון דפירכא קמייתא דרב אשי דרך דחיה היא כדכתיבנא כל מאי דקאמר ליה דחויי קא מכוין לאו לאיפלוגי עליה: \n", + "וכתב הראב\"ד ובן הבן מותר בהם אם יהיה תלמיד חכם כמו שהתנה. א\"א ומה צריך לתנאו וכו'. ואני אומר דברי הראב\"ד דברים פשוטים הם וצריך לדחוק ולומר שמ\"ש רבינו אם יהיה ת\"ח כמו שהתנה לאו למימרא שאם לא יהא ת\"ח יהא אסור בהם אלא היינו לומר שאם יהיה ת\"ח יזכה בהם הוא ולא יוכל אביו לתתם לאחיו או לבנים אחרים או לפרעם בחובו והוי כאילו אמר ובן הבן יזכה בהם אם יהיה ת\"ח כמו שהתנה אלא דאיידי דנקט גבי בן אסור בהם נקט גבי בן הבן מותר בהם ולאו דוקא אלא הוי כאומר ובן הבן זוכה בהם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב רבינו זה הבן האסור בירושת אביו וכו'. נתבאר בסמוך. ומ\"ש הטור על רבינו בסימן רכ\"ג שאינו מבין דבריו הוא משום דאישתמיטתיה מתניתין דהגוזל קמא דוק ותשכח: \n\n" + ], + [ + "מי שנאסר עליו מין ממיני מאכל וכו'. משנה פ' הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״ב) הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה ר' יהודה אוסר וקי״ל כת״ק ומשמע התם בהדיא דאף כשיש ברוטב טעם בשר שרי והכי נמי תנן התם גבי יין הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין. וקיפה פי' הרא״ש והר״ן דהיינו דק דק של בשר שיורד בשולי קדרה וכתבו הרא״ש והר״ן דטעמא משום דבשר משמע מה שנקרא בשר. אבל אין נראה כן מדברי רבינו שלא התיר אלא מרק וירקות שנתבשלו עם הבשר אע״פ שיש בהם טעם בשר ולא הזכיר דק דק של בשר ונראה מדבריו ז״ל דקיפה היינו תבלין דבמקום מאי דתניא הנודר מן הרוטב מותר בקיפה כתב הנודר מן הרוטב מותר בתבלין וגם בפירוש המשנה כתב דקיפה היינו תבלין: \n", + "ומ\"ש ואם נאסר בפירות אלו ונתערבו באחרים וכו'. פשוט שם במשנה שהאומר בשר זה או יין זה עלי ונפל לתבשיל אם יש בנ\"ט הרי זה אסור וטעמא דמילתא דכשאמר בשר זה שווייה לההוא בשר ויין חתיכה דאיסורא ואוסר בנ\"ט כשאר איסורין אבל כשלא אמר זה לא אסר עליו אלא דבר הנקרא בשר ויין: \n", + "וכתב הטור דהוא הדין אם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל או שאמר קונם בשר או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם יין ובשר. וטעמו מדתנן בפרק הנזכר הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזיתים מותר בשמן אמר קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם אסור בהם וביוצא מהן ובגמרא בעי רמי בר חמא אלו דוקא או שאיני טועם דוקא וכו' ת\"ש אמר ר' יהודה מעשה ואסר עלי ר' טרפון ביצים שנתבשלו עמו אמרו לו (כן הדבר) אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי, וכתבו התוס' והרא\"ש בשר זה עלי אסור בנ\"ט ומדמין יוצא מהן לנ\"ט וזה היינו כמו אלו אלמא דבאלו מיתסר יוצא מהן עכ\"ל. ואסיקנא באלו לא קא מיבעיא לן דדוקא הוא כי קא מיבעיא לן בשאיני טועם כלומר אם אמר שאיני טועם או שאיני אוכל ולא אמר אלו אי אסור במשקין שיוצאים מהן או לא ולא איפשיטא וכתבו התוס' הילכך בשל תורה הלך לחומרא וכשאיני טועם אסור ביוצא בהן ועוד נשמע שאם אדם אוסר שלא יאכל בשר עד זמן פלוני שאסור ברוטב דהא בהא תליא דאי יוצא מהם אסור הכי נמי נתינת טעם אסור דמדמה להו אהדדי וכ\"כ הרא\"ש ג\"כ וסיים בה והא דאמרינן במתני' הנודר מן הבשר מותר ברוטב היינו באומר קונם בשר עלי שלא כיון אלא במה שנקרא בשר עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "נתערב יין זה שאסרו על עצמו וכו'. בס״פ הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ט): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יג-טו) האומר פירות האלו קרבן עלי וכו' וכן האומר לאשתו מעשה ידיך עלי קרבן וכו'. הכל משנה שם (דף נ\"ז). וכתב הר\"ן אסור בחילופיהן ובגידוליהן משום דכיון שפרט הדברים הנאסרים עליו שוינהו עליה כהקדש. ומש\"ה מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן כי היכי דחילופי הקדש וגידוליו אסירי וכו' וה\"ה נמי דאי אמר פירות מקום פלוני או פירותיו של פלוני דכיון שייחד הרי הוא כפורט וכו'. שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן דנהי דשאני אוכל שאני טועם מפיש איסורא אפ\"ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן דהא כי אכיל חליפין וגידולין לא טעים הנהו פירות דאסר עליה בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין אכולה מתני' קאי וה\"ק מאי דאמרינן ברישא אסור בגידוליהן דמשמע דוקא בגידוליהן מיתסרי אבל בגידולי גידוליהן שרי ה\"מ בדבר שזרעו כלה וכו' וכן נמי סיפא וכו' מותר בחילופיהן ובגידוליהן דוקא בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה בין ברישא בין בסיפא אפילו גידולי גידולין אסורים משום דכיון דאין זרעו כלה הרי בגידולי גידולין הללו מעורב בהן מהאיסור הראשון ונדרים הוו דבר שיש לו מתירים וכו' ואפילו באלף לא בטיל. האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי וכו' אסור בחילופיהן ובגידוליהן אשמעינן רבותא דמיחד פירותיו של פלוני כי הכא דייחד מעשה ידי אשתו כאומר אלו דמי ומיתסר בחילופיהן ובגידוליהן ולא תיקשי לך מעשה ידיה דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקומה באומר יקדשו ידיך למעשיהן א\"נ מעשה ידי אשתי לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא. מיהו כתב ה\"ר יונה דלא מיתסר אלא בכנגד מעשה ידיה שאם אשתו טחנה ואפתה ומכרה לחם להיות מעות שכנגד טחינה ואפיה שלה ודכנגד חטים שלו. \n", + "שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן. בהך סיפא נמי אשמעינן רבותא טפי ממתני' קמייתא דאע\"ג דאמר אלו כיון דאסיק דיבוריה בשאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן דהא מעשה ידי אשתו כאלו דמי וכדכתיבנא ואפ\"ה קתני עלה שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן דשאני אוכל שאני טועם לא מסתייה דלא מפיש איסורא לגבי חילופין וגידולין כי לא אמר אלו דאדרבה שרי בהו כי אמר אלו משום דבחילופין וגידולין ליכא טעמא דאיסורא הלכך כי אסיק דיבוריה שאני אוכל שאני טועם למשרינהו אתא והיינו רבותא דהאי שאני אוכל דהך מתני' טפי משאני אוכל דמתני' קמייתא דשאני אוכל דרישא לא קאי אאלו עכ\"ל. והביא ראיה לדבר: \n", + "ומ״ש רבינו ברישא ה״ז אסור בחילופיהן ובגידוליהן ואין צריך לומר במשקין היוצאים מהם, ומשמע מדבריו שלוקה על משקין היוצאים מהם ובשאני אוכל שאני טועם כתב שהמשקין היוצאים מהם ספק לפיכך אינו לוקה. טעמו מדתנן בפ' הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״ב:) אמר קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם אסור בהם וביוצא מהם כלומר במשקין היוצאים מהם ובגמ' בעי רמי בר חמא אלו דוקא או שאיני טועם דוקא ואסיקנא דבאלו לא קא מיבעיא לן דדוקא הוא כלומר וכל שאמר פירות אלו עלי אע״פ שלא אמר שאני טועם אסור במשקים היוצאים מהם כי קא מיבעיא לן באומר שאיני טועם ולא אמר אלו וטעמא דפשיטא לן באומר אלו דאסור במשקין היוצאים מהם היינו משום דכיון דאסור בחילופיהם ובגידוליהם שאינם עצם אותם הפירות כ״ש שאסור במשקים היוצאים מהם שהם יוצאים מעצם הפירות, אבל באומר שאיני טועם דמותר בחילופיהן ובגידוליהן איכא לספוקי במשקין היוצאים מהם אי מדמינן להו לחילופין וגידולין כיון שאינם עצם הפרי ממש וגם טעמם משונה מעצם הפרי או דילמא כיון שיוצאים מעצם הפרי חשיבי כפרי עצמו ואסירי, ובעיין לא איפשיטא הילכך נקטינן לחומרא ואסור לשתותם ואם שתה אינו לוקה דאין מלקין מספק: \n", + "ועל מה ששנינו (דף נ\"ז) אסור בחילופיהן פירש הרא\"ש אם החליפן לכתחלה אסור המחליף בדמיהן מדרבנן שאסרו דמי כל איסורי הנאה וגידולי קונם אסורים כגידולי הקדש ע\"כ. נראה מדבריו דלא מיתסרי חילופיהן אלא היכא דהחליפן הנודר עצמו אבל אם החליפן אחר מותרים לנודר כדין שאר איסורי הנאה שלא קנסו אלא למחליף עצמו בלבד וכדתניא בפרק קמא דחולין (דף ד') חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהם מחליפים וכ\"כ סמ\"ג בשם ר\"י. אבל הר\"ן כתב שם (דף מ\"ז) ובפרק השותפין שנדרו אהא דבעי רמי בר חמא קונם פירות האלו על פלוני מהו דפשיטא ליה לרמי דבמתני' אפילו החליפן אחר אסור בחלופיהן דכיון שפרט ואמר אלו שוינהו עליה כהקדש וכו' דלא דמי' לנדר סתם מן התאנים ומן הענבים (דף נ\"ז) שכיון שלא פרט ואסר עליו (כל המין) לא עשאם עליו הקדש שלא נתכוון אלא מאכילת אותו המין ומש\"ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן אלא בפורט כי הכא דאמר פירות האלו וה\"ה נמי דאי אמר פירות מקום פלוני או פירותיו של פלוני דכיון שייחד הרי הוא כפורט ואסור בחילופיהן ובגידוליהן עכ\"ל. ונראה מדבריו דמדאורייתא הוא אסור בחילופיהן ובגידוליהן: \n", + "וכתב הראב\"ד כל היכא דאמרינן אסור בגידוליהן וכו'. ולפי מה שכתבתי בשם הר\"ן ניחא דמדמי ליה להקדש דחמיר טובא ואפשר דלא שרינן ביה זה וזה גורם. אי נמי שאני נדרים שדבר שיש לו מתירין הם ולהכי לא שרי בהו זה וזה גורם: \n\n" + ], + [ + "האוסר פירותיו על חבירו וכו'. בפ' השותפין שנדרו (נדרים דף מ״ז) בעי רמי בר חמא אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן מי אמרינן (גבי דיליה הואיל ואדם אוסר פירות חבירו וכו' גבי חבירו) הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו או דילמא משום דחילופין כגידולין דמי ל״ש הוא ול״ש חבירו ובעינן למפשטה מדתנן המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ודחינן דילמא לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד. וכתב הר״ן דמסתבר ליה דספיקא דרבנן הוא ולקולא. ורבינו שלא פסקה לקולא נראה שטעמו משום דס״ל דכשאומר פירות אלו עלי אסור בחילופיהן מדאורייתא כדמשמע מדברי הר״ן והאוסר פירותיו על חבירו הוי כאומר פירות אלו וא״כ הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא ולפיכך כתב שאסור ליהנות ואם נהנה נהנה כלומר ואין לוקין עליו משום דספק הוא: \n", + "ועל מ\"ש רבינו הרי גידוליהן וחילופיהן ספק. כתב הראב\"ד א\"א לפי הגמרא הגידולים אינם ספק וכו'. ובאמת כי לכאורה הדין עמו דהא לא איבעיא ליה לרמי בר חמא אלא בחילופיהן משום דהוו דבר שלא בא לעולם אבל גידוליהן לא איבעיא ליה דפשיטא שהם אסורים והכי מוכח לישנא דרמי בר חמא דאמר או דילמא משום דחילופין כגידולין דמו משמע בהדיא דגידולין פשיטא ליה דאסירי. ולדעת רבינו אפשר לומר דגידולין וחילופין שוים הם וכי איבעיא לן בחילופין הוא הדין לגידולין והא דאמר או דילמא משום דחילופין כגידולין דמו היינו לומר דטפי חשיבי גידולין דבר שבא לעולם מחילופין אבל לפום קושטא גם גידולין הוה דבר שלא בא לעולם כמו חילופין וכיון דחילופין אסיקנא בספק ה\"ה לגידולין: \n", + "ומ\"ש הראב\"ד הילכך אם קידש בגדולי איסור צריך לחזור ולקדש. אילו היה סבור שהיה אסור מדאורייתא ה\"ל לכתוב אינה מקודשת ומדכתב צריך לחזור ולקדש משמע שהוא סובר שאינם אסורים אלא מדרבנן וכדברי הר\"ן. ומ\"ש מיהו ק\"ל כל היכא דאמרי אסור בגדוליהן וכו', י\"ל הכא בנדרים הוי טעמא משום דקונמות חמירי דמפקעי מידי שעבוד כדאמרינן בפרק אע\"פ ובתרומה אפשר דהוי משום דהוי דבר שיש לו מתירין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "האומר לחבירו הנאה המביאה לידי מאכלך אסורה עלי וכו'. ברפ\"ד דנדרים (דף ל\"ב:) תנן המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה ורחיים ותנור אבל משאיל לו חלוק וטבעת וטלית ונזמים וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בהם אסור ובגמרא והא מן מאכל נדר אמר ר\"ל באומר הנאת מאכלך עלי אימא שלא ילעוס חטים ויתן על מכתו. וכתב הר\"ן (דף ל\"ג) אמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכלך עלי. איכא מ\"ד דבכה\"ג אסור בין בלעיסת חטים ע\"ג מכתו בין בנפה בין בכברה ואינו נוח לי דבכלל הנאה המביאה לידי מאכל לא משמע נתינת חטים לעוסין ע\"ג מכתו אלא הכי הוי פסקא דמילתא דאי נדר ממאכל אינו אסור אלא באכילה בלבד ומותר בכל דבר אחר אמר הנאת מאכלך עלי אסור באכילה ואסור ללעוס חטים ע\"ג מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה שרי x (אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור באכילה ואסור ללעוס חטים ע\"ג מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה שרי) אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור באכילה ואסור לשאול נפה וכברה מיהו ללעוס חטין ליתן ע\"ג מכתו שרי עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש רבינו ואסור לשאול ממנו שק להביא בו פירות וכו'. שם מימרא דרב פפא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש מקום שאין משאילין כלים אלא בשכר וכו'. במשנה שכתבתי בסמוך מקום שמשכירין כיוצא בהם אסור: \n", + "הרי שהיו במקום שאין נוטלין שכר וכו' או שבקש לעבור בארצו וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא. ויש לתמוה למה לא כלל עמהם סוס לרכוב עליו כמו שהוא בגמרא: \n\n" + ], + [ + "אין בין מודר הנאה מחבירו וכו'. שם (ל\"ב:) בראש הפרק: \n\n" + ], + [ + "ראובן שנאסרה עליו הניית שמעון וכו'. הכל משנה שם (דף ל\"ג): \n", + "ומה שכתב אבל לא יזון את בהמתו בין טמאה וכו'. שם (דף ל\"ח) במשנה וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב היה שמעון כהן וכו'. שם במשנה (דף ל\"ה) מקריב עליו קיני זבים קיני זבות ואיבעיא לן בגמרא כהני אי הוו שלוחי דידן או אי הוו שלוחי דרחמנא. וכתב הר\"ן אף על גב דבפירקא קמא דקידושין דף כ\"ג אסיק רב הונא דשלוחי דרחמנא נינהו וכו' אפילו הכי בעי הכא למפשטה ממתני' או מברייתא: \n", + "ומה שכתב ומשיא שמעון בתו הבוגרת מדעתה לראובן וכו'. ברייתא שם וכתב הר\"ן דאפשר דכי קאמר מדעתה למעוטי דעתו דחתן שאם עשאו שליח לדבר עמה על עסקי נשואין אסור דהא קא מהני ליה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ותורם שמעון תרומת ראובן וכו'. משנה שם (דף ל\"ה). \n", + "ומה שכתב כיצד מדעתו וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש עוד מותר ללמד את בנו. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש חלה ראובן. משנה וגמרא שם (דף מ\"א:): \n", + "ומ\"ש ומותר לו לרפאתו בידו וכו'. משנה שם (דף ל\"ט) ומרפאו רפואת הנפש. ואמרינן בירושלמי שאפי' יש לו מי שירפאנו שלא מן הכל זוכה להתרפאות: \n\n" + ], + [ + "חלתה בהמת ראובן וכו'. מימרא שם: \n", + "ורוחץ עמו באמבטי גדולה וכו'. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש וישן עמו בימות החמה וכו'. גם זה שם וכר\"י משום דמשמע בברייתא בגמ' דר\"מ הוא דפליג עליה: \n", + "ומ\"ש ומסב עמו על המטה וכו' עד ולא מאבוס שלפני הפועלים וכו'. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש אבל אם אכל שמעון בקערה וכו'. משנה שם אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר ובגמ' א\"ר יוסי ב\"ח מן התמחוי החוזר לבעה\"ב, ופי' רבינו מקערה שהוא יודע שכשיחזירנה אצל בעה\"ב וכו': \n", + "והראב\"ד כתב א\"א זה הפי' לא ידעתי מאין לו וכו'. ואני אומר שמאחר שפי' רבינו נאה על דברי הגמ' מה טענה היא לומר לא ידעתי מאין לו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומותר לראובן לשתות כוס של תנחומין וכו'. שם (דף ל\"ח:) א\"ר ירמיה אמר ר' יוחנן המודר הנאה מחבירו מותר להשקותו כוס של שלום מאי ניהו הכא תרגימו כוס של בית האבל במערבא אמרי כוס של בית המרחץ, ופסק רבינו כדברי שניהם דתרווייהו איתנהו: \n", + "וכתב הראב\"ד וכן כוס של בית המרחץ שאין בזה הנאה א\"א ואיך אין בהם הנאה וכו'. ואני אומר אה\"נ דרבינו משל עצמו קאמר וכן פירש הר\"ן שאינו מהנהו אלא ההשקאה ואינה חשובה הנאה ואין צורך למ\"ש הראב\"ד והיא מצוה. ומ\"ש הראב\"ד שיש בו חיי נפש איני יודע מה חיי נפש יש בכוס של בית המרחץ: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואסור ראובן בגחלתו של שמעון ומותר בשלהבת שלו. תניא בתוספתא פ\"ב המודר הנאה מחבירו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים מעידו עדות ממון ועדות נפשות. ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "היה לשמעון מרחץ וכו'. משנה פרק השותפין (נדרים דף מ״ו) המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ או בית הבד מושכרים בעיר אם יש לו בהם תפיסת יד אסור (אם) אין לו בהם תפיסת יד מותר ובגמ' וכמה תפיסת יד אר״נ למחצה לשליש ולרביע אבל בבציר לא אביי אמר אפילו בבציר אסור ה״ד דשרי דמקבל בטסקא. ומפרש רבינו דלר״נ היינו שהשכיר לו אותו מרחץ או בית הבד חוץ מרביע שבו ששייר לעצמו הוי תפיסת יד ולאביי אפילו לא שייר לעצמו אלא דבר מועט באותו מרחץ שלא השכירו הוי תפיסת יד ואסור ה״ד דשרי דמקבל בטסקא כלומר שאין לשוכר אלא דמי השכירות בלבד ולא נשאר לו בגוף המרחץ ובית הבד שום שיור כלל ופסק כאביי: \n\n" + ], + [ + "ואסור לראובן לאכול מפירות שדה שמעון ואפי' בשביעית וכו'. משנה פרק אין בין המודר (נדרים דף מ״ב) המודר הנאה מחבירו לפני שביעית לא ירד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל מן (הנטיעות) הנוטות נדר הימנו מאכל לפני שביעית יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות ובשביעית יורד ואוכל. ופירש הר״ן לא ירד לתוך שדהו של מדיר דהמודר אסור בדריסת הרגל כדתנן לעיל. ואינו אוכל מן הנוטות מן הפירות הנוטות על הדרך סמוך לשדה. ובשביעית וכו' ואם בשביעית נדר. ובגמרא רב ושמואל דאמרי תרווייהו נכסי אלו עליך לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות וכו' הגיע שביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל הוא את הנוטות. ואסיקנא כי אמרי ר״י ור״ל בנכסי ורב ושמואל בנכסים אלו ולא פליגי וכתב הר״ן דנכסי אלו דינו כנכסים אלו. ואמאי דתנן ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אמרינן בגמ' מ״ש דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקרא אינון ארעא נמי רחמנא אפקרה אמר עולא בעומדים על הגבולים ר' שמעון בן אליקים אמר גזירה שמא ישהא בעמידה. ופירש הר״ן ארעא נמי רחמנא אפקרה כלומר ללקיטת פירות וכו'. בעומדים על הגבולים אה״נ דללקוט אילנות שבאמצע השדה מותר לירד בתוכה אבל ללקוט אילנות שעומדים על הגבולים דרחמנא לא אפקרה לארעא אלא ללקוט פירותיה הילכך כיון שאילנות הללו יכול ללקט אותם לא ירד. גזירה שמא ישהא בעמידה ומש״ה אפי' ללקט אילנות שבאמצע השדה לא ירד לתוכה דנהי דמדינא שרי משום גזירה אסור ואע״ג דהכא גזרינן שמא ישהא בעמידה ולעיל גבי חולה לא גזר שמואל אלא שמא ישהא בישיבה אבל בעמידה לא גזר וכו' התם כיון דדרך מבקר לישב ואתה מצריכו לעמוד אית ליה היכרא ולא ישהא בעמידה אבל הכא מאי היכרא אית ליה הא אין דרך ללקוט הפירות אלא בעמידה. ופסק רבינו כר״ש בן אליקים וצריך טעם למה דהא מידי דרבנן הוא והוה ליה למיפסק לקולא ונ״ל שטעמו משום דמתני' סתמא קתני אינו יורד לתוך שדהו אפילו ללקוט העומדים בתוך השדה במשמע: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ואסור לראובן להשאיל לשמעון וכו'. משנה שם המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו לא ילונו ולא ילוה ממנו ולא ימכור לו ולא יקח ממנו. ובגמרא בשלמא לא ילונו ולא יקח ממנו ולא ישאל ממנו כלומר מודר ממדיר דקא מיתהני מיניה (ומש\"ה אסור) אלא לא ישאילנו ולא ילונו ולא ימכור לו מאי קא מיתהני מיניה, כך היא גירסת הר\"ן והיא הנכונה. אמר ר' יוסי בר חנינא כגון שנדרו הנאה זה מזה אביי אמר גזירה לשאול משום להשאיל וכן בכלהו גזירה. ופסק רבינו כאביי משום דבתרא הוא ועוד משום דפשטא דמתני' כוותיה דקתני המודר הנאה מחבירו דאי כר\"י בר חנינא לא הוה ליה למיתני אלא שנים שנדרו הנאה זה מזה ועוד דאי כדר\"י בר חנינא מילתא דפשיטא היא ולא צריכה למיתני. וכתב הר\"ן וא\"ת והא לקמן אפי' במודר הנאה מחבירו בלבד תנן בפ' השותפין הריני עליך חרם המודר אסור ומשמע אבל מדיר לא ואמאי הוה ליה למיתני שניהם אסורים ומשום גזירה יש לומר דלא גזרינן אלא בהני בלחוד דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה ואי עביד להו מודר למדיר אתי נמי למישקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בה ליכא למגזר הילכך לא מצי תני שניהם אסורים עכ\"ל. ולעיל כתב הר\"ן ולא ימכור לו מאי קא מיתהני מיניה נראה לי דמשמע ליה (דמתני') בזבינא חריפא ומש\"ה משמע ליה הכי ולא מוקי לה בזבינא דרמי על אפיה וליפרוך איפכא א\"נ בזבינא מציעאה ולא תיקשי ליה מידי במכר משום דסבירא ליה דכי היכי דבהני דקתני מקמי הא דהיינו לא ישאילנו ולא ילוונו לא מיתהני מידי הכי נמי בלא ימכור לו לא מיתהני מידי (והיינו בזבינא חריפא) ומש\"ה פריך הכי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "נזדמנה לו מלאכה עמו וכו'. משנה שם (דף מ\"א:) לא יעשה עמו באומן דברי ר\"מ וחכ\"א עושה הוא ברחוק ממנו, בגמ' בקרוב כ\"ע לא פליגי דאסור כי פליגי ברחוק ר\"מ סבר גזרינן רחוק משום קרוב דקא מרפי לארעא קמיה ורבנן סברי לא גזרינן. ויש לתמוה על רבינו למה נקט כגון שהיו קוצרים כאחד דלא שייך למימר ביה דקא מרפי לארעא קמיה והניח עושה עמו באומן: \n", + "המדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה וכו'. שם (דף ל\"ח:) אמר ר' יעקב המדיר את בנו לת\"ת מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ר' יצחק אמר לצלות לו דג קטן. ופירש רבינו במדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה ויהיה למ\"ד לת\"ת למ\"ד של בעבור כלומר המדיר את בנו בעבור שלא היה עוסק בת\"ת: \n", + "וכתב הראב\"ד יש פירוש טוב מזה וכו'. והרא\"ש בפסקיו כתב שני הפירושים ושהרמב\"ן הכריע כפירוש הראב\"ד משום דהנך מילי שימוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב ואין במשמע שיתן כלום אלא שימלא וידליק ויצלה לו דג שלו ועוד דלישנא דמדיר בנו לת\"ת הכי משמע דמדירו כדי ללמוד ועוד אי כשהאב מדיר את בנו מ\"ש הני ואי אמרי' מחיותיה לא אדריה הל\"ל שיתן לו מזונות שהוא צריך להם בצמצום עכ\"ל. וכן פירש הר\"ן וכתב דהכי מוכח בתוספתא דבכורות וטעמא משום דמסתמא ממילי זוטרי כי הני דלית בהו ביטול תורה לא אדריה עכ\"ל. ולענין מה שהכריע משום דהנך מילי שימוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב י\"ל לדעת רבינו שגם האב עושה כן לבנו לפעמים. ומ\"ש ואין במשמע שיתן כלום וכו' גם דברי רבינו כן הם שאינו נותן לו כלום. ומ\"ש ועוד דמדיר את בנו לת\"ת הכי משמע כבר כתבתי שלדעת רבינו הלמ\"ד היא למ\"ד של בעבור ואדרבה משם ראיה לפירוש רבינו דלישנא דמדיר את בנו משמע שמדיר הנאתו על בנו לא שמדיר הנאת בנו עליו דאם כן הל\"ל המודר מבנו ולפענ\"ד זו היא ראיה שאין עליה תשובה. ומ\"ש ועוד אי בשהאב מדיר את בנו מ\"ש הני כבר נתבאר בדברי רבינו שדברים אלו לגבי הבן אינם חשובים, ואם דעתו ז\"ל לומר מה נשתנו אלו מאחרים י\"ל דבדברים אלו נצטרפו שלשה דברים חדא דחיותיה נינהו ועוד שאינן חשובין הנאה לגבי הבן ועוד דלית בהו חסרון כיס. ומה שרצו להכריע מתוספתא דבכורות אינה ראיה דתוספתא הכי איתא מעשה באחד שהרצה את בנו ללמוד תורה והדירו מלעשות מלאכה והתיר לו ר' יוסי ברבי למלאת לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר דאיכא למימר דהתם מילתא אחריתי היא שהדירו מנכסיו אם יעשה שום מלאכה וקתני שאין באלו משום מלאכה ואין זה ענין לנדון דידן: \n", + "כתב הטור על המדיר את בנו לת\"ת וכו'. וכן מותר לקנות מן השוק מה שצריך אם הוא אדם שאין דרכו לקנות בעצמו או אם היא אשה שהדירה את בנה והוא ירושלמי בשילהי בכורים וכתבוהו הרא\"ש והר\"ן פ' אין המודר הנאה וטעמא משום דאשה וכן איש שאין דרכו לקנות מן השוק אנן סהדי דאדעתא דהכי לא אדריה, ורבינו שהשמיטו נראה שהוא סובר דגמ' דידן פליג דאל\"כ לא הוה שתיק מיניה: \n\n" + ], + [ + "מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שנים שנאסרה הנאת כל אחד מהם וכו'. משנה בר״פ אין בין המודר (נדרים דף ל״ג) המודר הנאה מחבירו וכו' מחזיר לו את אבידתו מקום שנוטלים עליה שכר תפול הנאה להקדש. ובגמ' (שם ע״ב) פליגי בה רבי אמי ורבי אסי חד אמר לא שאנו אלא בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה דכי מהדר ליה מדעם דנפשיה קא מהדר ליה אבל נכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא קא מהדר ליה דקא מהני פרוטה דרב יוסף וחד אמר אפילו נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר מהדר ליה ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח (דף ל״ד) איכא דמתני ליה בהאי לישנא ר' אמי ור' אסי חד אמר לא שנו אלא כשנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח אבל נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לא מהדר ליה משום דקא מהני ליה וחד אמר אפילו נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה מותר דכי מהדר ליה מדעם דנפשיה קמהדר ליה ואותיבנא למ״ד כשנכסי מחזיר אסורים לא מהדר ואסיקנא בקשיא. וכתב הר״ן ולענין הלכה קי״ל דבין כשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה בין כשנכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר מהדר דהא מ״ד דבנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לא מהדר איתותב ואע״ג דמ״ד כלישנא קמא דנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא מהדר לא איתותב דאדרבה אתיא ליה מתני' טפי שפיר אפ״ה כיון דהאי לישנא בתרא הוא והך סברא דבין בנכסי מחזיר אסורים בין בנכסי בעל אבידה אסורים מהדר איתמרא בתרתי לישני כוותיה נקטינן עכ״ל. וזה דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ומותרין בדברים שהם בשותפות וכו'. משנה בפ' השותפין שנדרו (נדרים דף מ״ח.): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כותב חלקו לנשיא או לאחד משאר העם ומזכה לו בחלקו על ידי אחר. גם זה שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "היו שניהם שותפים בחצר וכו'. משנה (דף מ\"ה:) ר\"פ השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר ראב\"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו. ובגמ' (דף מ\"ו:) א\"ר יוסף אמר זעירי מחלוקת שאין בה כדי חלוקה אבל יש בה כדי חלוקה ד\"ה אסור א\"ר הונא הלכה כראב\"י וכן אמר ר' אלעזר הלכה כראב\"י. \n", + "ומ\"ש ובין כך ובין כך שניהם אסורים להעמיד רחיים ותנור וכו'. שם במשנה וכתב הר\"ן דאע\"ג דאמרינן בפ' חזקת הבתים דשותפים אהעמדה כדי לא קפדי מכל מקום אי קפדי יכולים לעכב זה על זה ואע\"פ שדרכן לוותר ויתור אסור במודר הנאה: \n\n" + ], + [ + "שנים שהיו שותפים בחצר ונדר אחד מהם וכו': כתב הראב\"ד נ\"ל שנשתבש בשמועה זו וכו'. טעמו של הראב\"ד דבגמרא אפלוגתא דראב\"י ורבנן בשותפים שנדרו הנאה זה מזה איבעיא להו בנדרו פליגו הדירו זה את זה מאי מי אמרינן בנדרו הוא דפליגי אבל בהדירו זה את זה מודו ליה רבנן לראב\"י דכאנוסים דמו או דילמא אפילו בהדירו זה את זה פליגי רבנן ת\"ש היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו ופליגי רבנן תני נדור מחבירו הנאה הנ\"מ דקתני סיפא וכופין את הנודר למכור את חלקו אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דקתני כופין (אותו) אלא אי אמרת דאדריה אמאי כופין אותו הא מינס אניס. וכתב הר\"ן אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דכופין לפי שהוא גרם לעצמו אלא אי אמרת דלא נדר הוא אמאי כופין הא מינס אניס וא\"ת ולימא ליה לעולם בהדירו חבירו עסקינן וכי קתני כופין את הנודר את המדיר קאמר י\"ל דלא סבירא לן שיהא בדין לכוף אדם למכור את שלו מפני שאסר נכסיו על חבירו אבל לנודר עצמו ראוי לכוף דמה הנאה יש לו לאסור על עצמו נכסיו ואיכא למיחש שמא יכשל עכ\"ל. והשתא כיון דאמרינן דהנ\"מ דכי נדר הוא כופין אותו וכי אדריה חבריה אין כופין אותו כיון דמינס אניס משמע דהכי נקטינן. זה הוא טעמו של הראב\"ד וכן דעת הר\"ן. וטעם רבינו משום דבירושלמי אמרו כופין הנודר למכור את חלקו באומר הנייתי עליך אבל באומר הנייתך עלי שסובר הירושלמי דחיישינן טפי למכשול חבירו ממה שיכשל הוא עצמו בפשיעתו והטעם מפני שמי שהוא נודר מסתמא זכור הוא לנדרו והילכך לא חיישינן ביה דליתי לידי מכשול אבל מי שהדירו חבירו כיון שהוא לא הוציא נדר מפיו אפשר דמשתלי ולא מדכר ולפיכך חשו ביה דלא ליתי לידי מכשול. וסובר רבינו דכיון דהאי מילתא מיפרשא בירושלמי יש לנו לומר דמסתמא לא פליגי אגמרא דילן והא דאוקמה גמרא בנודר מחבירו הנאה אבל במודר לא היינו כדי לדחות הא דבעי למיפשט דבהדירו נמי פליג אבל לפום קושית גמרא דידן סבר לה כירושלמי: \n\n" + ], + [ + "היה אחד מן השוק אסור בהנאת אחד משניהם וכו'. משנה שם (דף מ\"ו) וכראב\"י: \n\n" + ], + [ + "מי שאסר הניית אומה מן האומות על עצמו הרי זה מותר וכו'. משנה סוף פרק ג' דנדרים (דף ל\"א) שאני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר אם שומעין לו שאיני נהנה להם והם לי יהנה לאומות. \n", + "ומה שאמר אם שומעין לו היינו אם שומעין לו, לומר מפני שהוא דבר רחוק שימצא מי שירצה להפסיד מעותיו בשביל נדרו של זה למכור לו בפחות או ליקח ממנו ביוקר ומש\"ה אמר אם שומעין לו. \n", + "ומ\"ש ואין גוזרין כאן שלא ימכור וכו'. הם דברי רבינו לתת טעם למה לא גזרו כאן כמו שגזרו במודר הנאה מחבירו שבסוף פרק שקודם זה. \n", + "ומ\"ש שאם א\"א לו לישא וליתן עם זה וכו' אנודר מאיש אחד קאי ואין הלשון מכוון יפה וצריך בדיקה בנוסחאות אחרות: \n", + "וכתב הטור מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם זבינא מיצעא דאית ביה הנאה ללוקח ולמוכר וכו' עד וימכרנו להם שוה בשוה והם דברים מבוארים בגמרא ורבינו סתם דבריו כלשון המשנה: \n\n" + ], + [], + [ + "אסר על עצמו הניית בני העיר וכו'. ירושלמי בפ\"ה דנדרים ותוספתא קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם הניית בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם. ונראה שהטעם משום דכשאמר הנייתי על בני עירי הם נהנים בהתרתו שע\"י כן יהיה מותר להם ליהנות ממנו ומאחר שההתרה היא לתועלתם הרי הם נוגעים בדבר ואינם יכולים להתיר דהוה ליה כנדרי עצמו ותנן כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ולפיכך אינו נשאל לחכם ששם אבל כשאמר קונם הנאת בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני העיר נוגעים בדבר דמה הנאה יש להם כשהוא יהנה משלהם. כך פירש הריב\"ש בתשובה ויש לתמוה על טעמו דמה ענין נדרי עצמו לכאן דנדרי עצמו שאני דכתיב בהו לא יחל דברו אבל הכא שאינם עצמם הנודרים למה לא יתירו לו אע\"פ שיש להם הנאה בהיתרו. וכן יש לתמוה על מה שכתב גבי קונם הנאת בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני העיר נוגעים בדבר וכו' דכיון שהוא נהנה בהיתר זה שע\"י כך מותר לו ליהנות מהם היאך מותר לו לישאל לחכם שבעיר והלא הוא נהנה מאותו חכם בהיתר ההוא. לכך נ\"ל לפרש בהפך דאומר קונם הנייתי על בני עירי היינו שהוא אוסר עצמו מליהנות מבני העיר ולפיכך אינו נשאל לחכם שבאותה העיר לפי שהוא נהנה מאותו חכם שבעיר. ואומר קונם הניית בני עירי עלי היינו שאוסר בני עירו ליהנות ממנו ולפיכך נשאל לחכם ששם מפני שאע\"פ שהיה לו הנאה בהיתר זה (היה) מותר שהוא לא נאסר ליהנות מהם ומילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למתנייה אלא אגב רישא נקטיה ואע\"פ שפשט הלשון מורה כפירוש הריב\"ש כיון שהענין אינו מתיישב לפירושו מוטב לדחוק הלשון ולכוונו עם הענין ולשון הירושלמי משונה וכל שכן בדבר פשוט שהוא סומך על המבין, וכמו שפירשתי נראה מדברי הרשב\"א בתשובה וכן מבואר בדברי רבינו ומיהו בירושלמי עצמו משמע כפירוש הריב\"ש דגרסי אית תניא תני אפילו על קדמייתא נשאל שאינו כמפר נדרי עצמו אלמא דטעמא דמ\"ד אינו נשאל הוא משום דהוי כמפר נדרי עצמו. ויש לדחות ולומר דאע\"ג דטעמא דמ\"ד אינו נשאל לא הוה מהאי טעמא אלא מטעמא אחרינא אתא האי תנא למימר דלא תיסק אדעתין למיסר משום מפר נדרי עצמו. \n", + "ומ\"ש רבינו כמו שביארנו, הוא בפ\"ד. והטעם שאע\"פ שזה עבר ונהנה מחכם שבעיר לא בשביל זה תתבטל ההתרה: \n\n" + ], + [ + "מי שאסר הניית הבריות עליו וכו'. משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ\"ג:) קונם שאיני נהנה לבריות (אינו יכול להפר) ויכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה ובגמרא ולא קתני ובמעשר עני והתניא במעשר עני (דף פ\"ד:) ושני רבא אמר כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיבא ביה נתינה ונתתה ללוי ולגר וכו' מש\"ה אסיר ליה לאיתהנויי כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות דכתיב והנחת בשעריך שרי ליה לאתהנויי ופירש הר\"ן המתחלק בתוך הבית דכיון שבעה\"ב מחלקו ונותנו טובת הנאה שלו: \n\n" + ], + [ + "מי שאסר הנייתו על הכהנים ועל הלויים וכו'. גם זה משנה שם קונם כהנים ולויים נהנים לי יטלו על כרחו כהנים אלו ולויים אלו (נהנים לי) יטלו אחרים ובגמרא (דף פ\"ד:) יטלו על כרחו אלמא טובת הנאה אינה ממון אימא סיפא כהנים אלו ולויים אלו יטלו אחרים אבל הני לא אלמא טובת הנאה ממון ושני רבא (דף פ\"ה) שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתי למיסרא עלייהו שוייה עפר בעלמא. ופירש הרא\"ש לעולם טובת הנאה ממון והא דקתני מתני' דיטלו ע\"כ ולא חיישינן לטובת הנאה משום דכיון שאסר את כל הכהנים בהנאה א\"א ליתנו לשום כהן ואין לו בהם טובת הנאה וא\"א לעכבו לעצמו הילכך הוי כאילו אינה שלו אבל סיפא כיון שיכול ליתנו לכהנים אחרים יש לו בהם טובת הנאה: \n", + "מה שכתב בכאן נראה שפסק הרב כאוקימתיה דרבה דס\"ל דטובת הנאה ממון ותימה שהרב בפרק ה' מאישות פסק דאינה ממון. ומצאתי לרבי מאיר בר שמעון המעילי שכתב בשיטת נדרים וז\"ל הרי\"ף נראה שפסק בפרק אלו עוברין גבי המפריש חלה בטומאה ביום טוב דטובת הנאה אינה ממון. ובקידושין נמי גבי המקדש בתרומות ומעשרות. ויש לחלק בין טובת הנאה דמודר הנאה לטובת הנאה דעלמא מתרי טעמי חדא דהא סבירא ליה דאפילו ויתור אסור במודר הנאה וסתם לן תנא דמתני' בתלת דוכתי בהאי מסכתא הכי. ועוד דהא חזינא דמילתא דאיסורי הנאה אפילו בטובת הנאה אסור דאילו יי\"נ אם נגע עכו\"ם ביינו בכוונה אסור בהנאה ואסור לתתו לעכו\"ם הכי נמי גבי מודר הנאה כיון דאסור לאתהנויי מיניה אסור לתת התרומות אע\"פ שאינם שלו ויש לו ליתנם ע\"כ ואפילו הכי אסור ואולי הרי\"ף סמך על טעם זה עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יב-יד) מי שהיתה הנאתו אסורה על חבירו וכו' עד והלה נוטל ואוכל. משנה בס״פ אין בין המודר (נדרים דף מ״ג) ובנוסחא דידן כתוב הולך אצל פועלים ורבינו שכתב והלך אצל פועלים נראה שכך היתה גירסתו במשנה ואע״ג דלגבי אין לו מה יאכל קתני הולך אצל חנוני התם שאני דצורך חיי נפש הוא אבל גבי ביתו לבנות וכו' דיעבד אין לכתחלה לא: \n\n" + ], + [ + "נתן לאחד מתנה וכו'. משנה ס״פ השותפין שנדרו (נדרים דף מ״ח) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה מעשה באחד בבית חורון שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו ואמר לחבירו (הרי) החצר והסעודה נתונים (לך במתנה) x ואינם לפניך אלא כדי שיבא ויאכל עמנו בסעודה אמר אם שלי הרי הם מוקדשין לשמים וכו' אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה xx אינה מקודשת אינה מתנה ומפרש בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו אסור ומעשה נמי בבית חורון שהיה סופו מוכיח על תחלתו אמר רבא כלישנא בתרא אפילו (לא) אמר (אלא) והן לפניך שיבא (אבא) ויאכל אסור מ״ט סעודתו מוכחת עליו. ופירש הר״ן כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה כלומר דנהי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אע״פ שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' שאני התם דמכל מקום לשעתה מתנה היא אבל מתנה זו של בית חורון אפילו לשעתה אינה שלא נתכוון להקנותה לו כלל אלא שתקרא על שמו כדי שיהא אביו מותר בה והיינו לישנא דמתני' דקתני כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' ולא קתני כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת משום דתנא ה״ק כל מתנה שאינה כלום כזו שהיא בהערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והכי איתא בירושלמי וכו' אפילו ויבא אבא ויאכל אסור מאי טעמא סעודתו מוכחת עליו דנהי דבעלמא ויבא לאו תנאי הוא הכא שאני משום דאנן סהדי שאין אדם מכין סעודה לנשואי בנו ונותנה לאחר הילכך סעודתו מוכחת עליו דמאי דאמר ויבא אבא דתנאי גמור קאמר. מיהו כתב הרשב״א דדוקא כשאמר כן בשעת מתנה אבל לאחר מכאן לא כיון דבשעת מתנה לא אמר מידי אבל הרמב״ם כתב דאפילו לאחר שעה אסור ואינה מתנה עכ״ל. ונ״ל שאפשר דעל כרחין לא אסר רבינו אלא באמר לו כן סמוך לנתינת המתנה סתם אבל אם שהה קצת שרי והכי דייק לישניה שכתב וחזר ואמר לו דמשמע חזר מיד דאל״כ הל״ל ואחר שעה אמר לו וכו' או הל״ל ואח״כ אמר לו וכו': \n\n" + ], + [ + "וכל הנותן לזה מתנה על מנת להקנותם לאחר וכו': \n\n" + ], + [ + "מי שנאסרה הנאתו על בעל בתו וכו'. משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ\"ח) המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך ובגמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר מה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אמר מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל, ופירש הרא\"ש הרי המעות האלו נתונים לך במתנה ואע\"פ שחתנו נהנה מהם שזן את אשתו הא תנן (המודר הנאה מחבירו) זן את אשתו. ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן הא לאו הכי אסור אע\"פ שנותנה לאשתו ולעיל תנן דנותן מתנה לאחר מותר המודר ליהנות ממנו שאני הכא שהבעל זוכה בפירות המתנה שנותנים לאשתו והוי כאילו נתן לבעל וכו'. לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך הרי פירש מה שאמר בתחלה המעות הללו נתונים לך במתנה דלא הוי מתנה לכל דבר אלא למה שפירש הילכך אהני נמי מה שאמר על מנת שאין לבעליך רשות בהן אבל אמר לה מה שתרצי עשי כיון דהויא מתנה לכל דבר קנה יתהון בעל ותו לא אהני מה שאמר על מנת שאין לבעליך רשות בהן. והר\"ן פירש והוא רוצה לתת לבתו מעות הא דתני מעות משום דאי יהיב לה מזונות אינו צריך לומר לה כלום לפי שאין לבעל זכיה בהם והיינו דתנן וזן את אשתו וכו' ומש\"ה תני והוא רוצה לתת לבתו מעות שיהיו מצויים להוציא אותם בחפציה ובכה\"ג יש לבעל זכות בהם וכו' ונמצא זה נהנה מחמיו שהדירו הנאה לפיכך צריך שיאמר לה וכו' ודוקא דא\"ל הני תרי לישני אבל א\"ל אין לבעליך רשות בהן בלחוד לא מהני דמתני' ר\"מ היא דאמר יד אשה כיד בעלה וכו' וכ\"ת א\"כ כי א\"ל מה שאת נותנת לפיך אמאי מהני היינו טעמא משום דכיון (שאין) אשה זוכה בנכסים כלל עד שתתן אותם לתוך פיה הרי באותה שעה אין הבעל יכול לזכות בהם ולפי זה דוקא כי אמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אי א\"ל אלא מה שאת מתכסית וכיוצא בו לא מהני וקנה יתהון בעל ואיכא מ\"ד דה\"ה כשייחדן לה לאי זה דבר שיהיה דלא קנה יתהון בעל כיון שאף לה לא הקנה לגמרי אלא לאותו דבר בלבד עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א המחבר הזה שנה משנתו כשמואל וכו'. והר\"ן כתב בפ\"ק דקידושין שהרי\"ף פסק כשמואל ובפרק בתרא דנדרים כתב שהנגיד הרב רבי שמואל הלוי בשם רב עמרם פסק כשמואל דאע\"ג דפלוגתייהו הכא לענין איסורא כיון דעיקר פלוגתייהו בדינא תלי אי אמרינן יד אשה כיד בעלה נקיטינן כשמואל ועוד דרב כר\"מ ושמואל כרבנן ועוד דסוגיין בעלמא בפ\"ד דנזיר ובפ' בן סורר ומורה כשמואל וכן פסק הרמב\"ן. ולפי זה כי אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן בלחוד מהני אבל רבינו תם והראב\"ד פסקו כרב משום דפלוגתייהו הכא גבי נדרים דאיסורא ולפי זה לא מהני אלא כי אמר לה על מנת שאין לבעליך אלא מה שאת נותנת בפיך והרמב\"ם מיצע את הדרך שפסק כשמואל אלא שכתב דלשמואל נמי תרתי בעינן על מנת שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי עשי שהוא ז\"ל מפרש דרב ושמואל בהא פליגי דרב סבר דהא דנקט מתני' שאת נותנת לפיך דוקא הוא ולישנא אחרינא לא מהני ביה דאי אמר נמי מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל סבר דלאו דוקא דה\"ה מה שתרצי עשי ומיהו לכ\"ע תרי לישני בעינן והקשו עליו וכי מה מוסיף במאי דאמר לה תו מה שתרצי עשי הא אינו אלא כאומר ע\"מ שאין לבעליך רשות בהן בלחוד. ונ\"ל דהיינו טעמא משום דכי אמר לה מה שתרצי עשי לדידה נמי לא יהיב לה לגמרי דנימא לאלתר זכה בהן בעל אלא הרי הוא כאומר לה לא יהו שלך אלא לאותו דבר שתרצי לעשות בהן בכל שעה ושעה וס\"ל לשמואל דכי היכי דמיחד לדבר אחד מיוחד מהני ה\"נ כיון דמיחד לאותו דבר שתרצה לעשות מהן כל שעה ושעה מהני שאין הנייה חל אלא באותה שעה שתרצה לעשות בהן אי זה דבר לאותו דבר בלחוד עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) מי שנדר או נשבע וכו'. כיצד נשבע או נדר שאינו נושא אשה פלונית שאביה רע וכו'. משנה פ' פותחין (דף ס\"ה) ר\"מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד *נ\"א ואין חכמים וכבר ציינתיו למעלה.וחכמים מודים לו כיצד אמר קונם שאיני נושא (את פלונית) שאביה רע אמרו לו שמת או שעשה תשובה קונם לבית זה שאני נכנס שהכלב רע או שהנחש רע בתוכו וכו' אמרו לו מת הכלב או שנהרג הנחש ובגמ' מת נולד הוא אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר ור\"י אמר כבר מת וכבר עשה תשובה ואסיקנא לר\"י בקשיא. ופירש הר\"ן יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד לפי שהוא כתולה נדרו בדבר דכיון שאמר שאביה רע משמע כל זמן שאביה רע ולפיכך כשמת או עשה תשובה וכו' שרי ומש\"ה שרי בלא שאלת חכם והכי איתא בירושלמי עכ\"ל. וכן פסק הרא\"ש וכן נראה מדברי רבינו: " + ], + [], + [ + "(ג-ד) ומ\"ש אבל הנודר או הנשבע שאינו נושא פלונית הכעורה וכו'. משנה שם (דף ס\"ו) בסוף הפרק ומבואר שם שאם היתה כעורה בשעת הנדר ואחר כך ייפוה אליבא דת\"ק דקי\"ל כוותיה הנדר חל ולפיכך כתב רבינו ונמצאת נאה. וא\"ת מ\"ש מאומר קונם שאני נושא פלונית שאביה רע ושמע שמת או שעשה תשובה אע\"פ שאחר הנדר מת או עשה תשובה מותר כתב הריב\"ש כבר תרגמה הרשב\"א דשגיאה היא לפי שאין אשה כעורה עשויה להיות נאה לכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לו לכשתהא נאה אבל באביה רע עשוי הוא לעשות תשובה ועשוי הוא למות הילכך אומדין דעתו דכי אמר שאביה רע כל זמן שאביה רע קאמר עכ\"ל. וגם הר\"ן כתב כן. וכתב עוד הר\"ן א\"נ אי אמר שאני נושא אשה פלונית שהיא כעורה כדקתני שאביה רע ה\"נ דמשמע כל זמן שהיא כעורה אבל הכא כיון דלפלונית כעורה קאמר לא משמע כתולה נדרו בדבר עכ\"ל. \n", + "ומ״ש קונם שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי וכו' ולא עוד אלא מי שראה אנשים מרחוק וכו'. משנה בפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כ״ה) וכתב הר״ן דטעמא שהוא מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוים ובטל מעצמו ומש״ה בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אע״פ שהיה דעתו בשביל כך מ״מ כיון שלהדיר את אשתו נתכוון ליכא טעות בעיקר הנדר אבל כאן שלא נתכוון את זה מעולם הרי הנדר בטל מאליו: \n", + "כתב הראב\"ד והוא בכלל נדרי שגגות שהם מותרים. א\"א אין כאן מקום למה שכתב ואין זה כתולה וכו' עכ\"ל. ואני אומר שאיני רואה כאן מקום להשיג שמ\"ש ואין כאן תולה נדרו בדבר וכו' היינו לומר כל אלו החלוקות מותרות אבל אין טעמם שוה דרישא הוי טעמא משום דהוי כמי שתולה נדרו בדבר וסיפא אינו מטעם זה אלא משום דהוי כנדרי שגגות וכן מפורש בגמ' בפ' פותחין (דף ס\"ה:) אמתני' דר\"מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד: \n\n" + ], + [ + "מי שנדר או נשבע ונולד לו דבר וכו' כיצד אסר את עצמו בהניית פלוני וכו'. משנה ריש פרק פותחין (דף ס\"ו) ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "כל נדר שהותר מקצתו וכו' כיצד ראה אנשים מרחוק וכו'. משנה בפ' ארבעה נדרים (נדרים דף כ״ה:) וכב״ה. \n", + "ומ\"ש ואפילו אם אמר אילו הייתי יודע כן וכו' אבל אם אמר כשהגיע אליהם וכו'. שם (דף כ\"ה) אמר רב דכ\"ע כל היכא דאמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כלכם אסורים חוץ מאבא דכולהו אסורים ואביו מותר לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר. ואע\"ג דרבא פליג עליה דרבה כיון דאיכא למימר דהלכתא כרבה משום דהוה רביה דרבא ואיכא למימר דהלכתא כרבא משום דבתרא הוא נקטינן כרבה לחומרא. ופירש הר\"ן דכ\"ע כולם אסורים ואביו מותר משום דלא מיקרי כה\"ג נדר שהותר מקצתו הותר כולו לפי שכיון שבשעת הנדר אמר כולכם אסורים ועכשיו ג\"כ מעמיד דבריו הראשונים לגבי האחרים באותו לשון ממש שאמר בתחלה אע\"פ שמוציא אביו מן הכלל אפילו הכי אין זה נדר שהותר מקצתו לפי שאביו לא נכנס מעולם במשמעות הנדר ולגבי האחרים הרי הוא כולכם שאמר בתחלה. לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר וכו' וב\"ה כר\"ע דכיון דהכא איכא תרתי חדא דאיכא טעות גמור לגבי האב ולגבי האחרים ג\"כ יש טעות בלשון שהוא אומר שאילו היה יודע שאביו ביניהם אפילו האחרים לא היה אוסר אותם באותו לשון שאסרם לפי שהיה מקפיד שהיה מובן מדבריו אפי' רגע כמימרא שיהא אבא בכלל האיסור ולפיכך הוא אומר שלא היה אומר כולכם אלא פלוני ופלוני וכיון דאיכא תרתי דהיינו טעות גמור לגבי אביו וטעות בלשון לגבי האחרים ס\"ל לב\"ה מיקרי נדר שהותר מקצתו הותר כולו עכ\"ל: \n", + "וכתב הטור דהא דכולם מותרים דוקא כשהחליף את דבריו שאמר תחלה כולכם אסורים ולבסוף אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר או שאמר תחלה (כשראם מרחוק ולא הכירם) יהיו אסורים לזה ולזה ואח\"כ החליף דבריו לומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא אבל אם בשעת האיסור אמר כולכם אסורים וגם בשעת חזרה אומר הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא או שאומר בשעת האיסור יהו אסורים לזה ולזה ובשעת חזרה אומר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר שלא החליף לשון הנדר בין שעת איסור לשעת חזרה לא הותרו האחרים עכ\"ל. והם דברי התוספות והרא\"ש וכן משמע מדברי רבינו: \n", + "וכתב הר\"ן איכא מ\"ד דכי אמרינן דבמעמיד (דבריו) כלם אסורים דוקא דומיא דמתניתין שלא היה יודע שאביו ביניהם הילכך כיון שהוא מעמיד אין כאן נדר שהותר מקצתו לפי שאביו לא היה מעולם בכלל הנדר אבל כשכולם בכלל ונשאל על אחד מהם כיון שהותר אחד מהם ע\"י שאלה הותרו כולם ואין כן דעת הרמב\"ם בהלכותיו שהוא סובר דאפילו כה\"ג לא אמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא במשנה אבל במעמיד לא וכדבריו נראה לי להכריע עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "וכן האומר היין קרבן עלי וכו'. משנה בפ' פותחין (דף ס\"ו) קונם יין שאיני טועם שהיין רע למעיים אמרו לו והלא המיושן יפה למעיים הותר במיושן ולא במיושן בלבד הותר אלא בכל היין קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב אמרו לו והלא הכופרי יפה ללב הותר בכופרי ולא בכופרי בלבד הותר אלא בכל הבצלים. ובפ\"ג דנדרים (דף כ\"ו:) גבי נדר שהותר מקצתו איתיביה רב אדא בר אהבה לרבא קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב וכו' מאי לאו דאמר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר כל הבצלים אסורים וכופרי מותר לא באומר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסורים וכופרי מותר. וכתב הר\"ן איתיביה כלומר וקשיא לרבא דאמר במעמיד פליגי וכו' וכ\"ש דקשיא לרבה דאמר דבמעמיד ד\"ה כולם אסורים ואביו מותר וא\"כ מאי דמשני לא באומר אילו הייתי יודע וכו' הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסור וכופרי מותר אליבא דכ\"ע צריך לאוקמה הכי ומינה יליף לנודר מן היין וכמ\"ש רבינו: \n\n" + ], + [ + "כל הנודר או נשבע וכו' כיצד היה טעון משא של צמר וכו'. משנה פ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ה) אמר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות בגיזי צמר הפשתן עולה עלי מותר להתכסות באניצי פשתן ר' יהודה אומר הכל לפי הנדר טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתים עולים עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו ובגמ' תניא כיצד אמר ר' יהודה הכל לפי הנודר היה לבוש צמר והיצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון. ופירש הר״ן והיצר שהמלבוש היה צר ונצטער בו. וכתב הרא״ש בשם הרמב״ן קא פסיק חד מרבותינו כר״י וכן מסתבר אע״ג דתני ליה כיחידאה לית לן ראיה דפליגי רבנן עליה ועוד הא סתם תנא הכל לפי הנודר דתנן בפרק קונם שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתיה עכ״ל. וכתב הר״ן ומסתברא לי דברייתא פליגא אמתניתין בסבריה דר' יהודה דתנא דמתניתין ס״ל דר״י מודה לת״ק דכל היכא דליכא הוכחה לבישה משמע ולא טעינה ור״י דברייתא משמע דס״ל דלמישרי טעינה נמי בעי הוכחה אבל כל היכא דליכא הוכחה אסור אף בטעינה וכו' זה מה שנ״ל ודברי הרמב״ם אינם כן בפ״ח מהל' נדרים עכ״ל. כלומר שרבינו כתב דברי ר״י במשנה ודבריו בברייתא כצורתם משמע דס״ל דלא פליגי תנא דמתניתין ותנא דברייתא אלא לדברי שניהם בין למישרי לבישה בין למישרי טעינה בעי ר״י הוכחה ואי ליכא הוכחה אסור בשניהם והכי מסתברא דלא לשוויי פלוגתא בין תנא דמתניתין לתנא דברייתא: \n\n" + ], + [ + "היו מבקשים ממנו וכו' עד הרי זה מותר להכנס לביתו ולשתות לו צונן. משנה בס\"פ קונם (דף ס\"ג:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו אלא שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו. תוספתא פ\"ד אסור לאכול ולשתות ותניא תו בתוספת' היה מסרב בחבירו שיאכל עמו במשתה ואמר קונם ביתך שאני נכנס תוך המשתה אסור אחר המשתה מותר: \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו קונם לביתך אני נכנס וכו' עד הרי זה אסור. משנה פ' השותפין שנדרו (נדרים דף מ״ו): \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו השאילני פרתך וכו'. משנה פרק אין בין המודר (נדרים דף מ״ג) אמר לו השאילני פרתך א״ל אינה פנויה אמר קונם שדי שאני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרים ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורים. פי' (רש״י) איננה פנויה דמלאכתו היה עושה ונתעצב השואל כנגד המשאיל ואמר הואיל וסירבת להשאילה קונם שדי שאני חורש בה שלא אחרוש בפרתך עולמית ואח״כ השאילה לו רואים אם הוא פרזי ודרכו לחרוש שדהו הוא אסור לחרוש שדהו באותה פרה וכל אדם מותרים דודאי כי נדר אדעתא דנפשיה נדר ולא אדעתא דעלמא וכל אדם מותרים לחרוש לו שדהו באותה פרה. ואם אין דרכו לחרוש שיש לו אריסים שחורשים בשבילו הוא וכל אדם אסורין דכיון דאין דרכו לחרוש לא לחרישתו נתכוון אלא שלא יהנה בחרישתה קאמר ומש״ה הוא וכל אדם אסורין לחרוש בשבילו כדי שלא יהנה בחרישתה: \n\n" + ], + [ + "מי שנשבע או נדר שישא אשה וכו' עד ההגונים לה. ברייתא בס\"פ מרובה (ב\"ק פ'): \n\n" + ], + [ + "המדיר את חבירו וכו' עד סוף הפרק. משנה סוף פרק קונם (דף ס\"ג:) פלוגתא דר\"מ ורבנן והלכה כרבנן דשרו ופי' הר\"ן (בפ\"ג דנדרים דף כ\"ד) כלום אמרת אלא מפני כבודי שאתכבד על ידך בפני הבריות שיראו שאני חשוב בעיניך שאתה רוצה לתת לי מתנה זהו כבודי אתכבד יותר כשיראו שאתה רוצה ליתן ואני איני רוצה לקבל. ואמרינן בפ\"ג דנדרים (דף כ\"ד) טעמא דא\"ל זהו כבודי וכו' או הריני כאילו התקבלתי הא לאו הכי נדר הוא ולא הוי נדרי זירוזין מ\"ט ברישא א\"ל לאו כלבא אנא דמתהנינא מינך ולא מתהנית מנאי בסיפא א\"ל לאו מלכא אנא דמהנינא לך ואת לא מהנית לי. ופירש רבינו ירוחם דהיינו לומר דברישא עסקינן שהמדיר רגיל ליהנות מן המודר ומש\"ה אמרינן דהוי כאילו אמר לאו כלבא אנא ובסיפא עסקינן שהמודר רגיל ליהנות מן המדיר ומש\"ה הוי כאילו אמר לאו מלכא אנא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכו'. ר\"פ (דף מ\"ט) הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק ובגמרא תנא ר' יאשיה אוסר בצלי ואסיקנא דכ\"ע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דתנא דידן לצלי קרו ליה צלי ולמבושל קרו ליה מבושל, ושלוק כתב הר\"ן הכא הוי בשיל ולא בשיל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ותבשיל שנתבשל יותר מדאי בכלל מבושל הוא: \n", + "וכן המעושן והמבושל בחמי טבריא וכו'. ירושלמי בפ' הנזכר בעיא ולא איפשיטא. וכתב הטור בירושלמי מיבעיא אם הוא אסור במעושן שנאכל בלא בישול ובמטוגן ובמבושל בחמי טבריה ותו מיבעיא בנודר מהמעושן אם הוא אסור במבושל ולא איפשיטא ולחומרא והרמב\"ם כתב שהולכים אחר לשון בני אדם לפי המקום והזמן עכ\"ל. נראה שמשיג על רבינו למה תלה הדבר בלשון בני אדם שה\"ל לאסור סתם דכיון דלא איפשיטא נקטינן לחומרא, ואין זו קושיא דהא קי\"ל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ואין לומר דק\"ל דה\"ל לפרש דהיכא דליכא לשון ידוע דאסור שהרי כתב רבינו לקמן בסמוך היו מקצת בני אדם קורים לו כך וכו' ה\"ז ספק וכל ספק נדרים להחמיר: \n\n" + ], + [ + "נדר או נשבע מהמליח. משנה שם (דף נ\"א:) מן הכבוש אינו אסור אלא בכבוש של ירק כבוש שאני טועם אסור בכל הכבושים מן השלוק אינו אסור אלא מן השלוק של בשר שלוק שאני טועם אסור בכל השלוקים מן המליח אינו אסור אלא מן המליח של דג מליח שאיני טועם אסור בכל המלוחים. ונ\"ל שרבינו סובר דמתני' הכי מיפרשה הנודר מן הכבוש זימנין אינו אסור אלא בכבוש של ירק וזימנין אסור בכל הכבושים והיינו כפי מה שדרך בני אדם לקרות לכבוש וה\"נ מיפרשה נודר מן המליח ומן השלוק דקתני מתני' והיכא דליכא מנהג ידוע לא איתפרש במתני' ורבינו הביא משפטו שכתב היו מקצת בני המקום קורין לו כך וכו' ואע\"פ שבפירוש המשנה נראה מדברי רבינו שהיה מפרש מתני' דמפלגא בין הכבוש בה\"א לכבוש בלא ה\"א אפשר דכשכתב החיבור חזר בו ופירש כמ\"ש והשמיט רבינו דין נודר מן השלוק לפי שהוא נלמד מדין מליח וכבוש: \n", + "כתב הראב\"ד רואה אני בלשון המשנה וכו'. והפירוש האחרון כתבוהו הרא\"ש והר\"ן. וכתב עוד הר\"ן שי\"מ שההפרש הוא בין הכבוש לכבוש ואין באלו הפירושים הכרע וכבר כתבתי דעת רבינו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כיצד נדר מן השמן וכו'. בס״פ הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״ג) תניא הנודר מן השמן בא״י מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית ובבבל אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית מקום שמסתפקין מזה ומזה אסור בזה ובזה פשיטא לא צריכא דרובא מן חד מסתפקין מהו דתימא זיל בתר רובא קמ״ל ספק איסורא לחומרא: \n\n" + ], + [ + "כל דבר שדרך השליח וכו'. רפ\"ז (דף נ\"ד) הנודר מן הירק מותר בדלועים ור\"ע אוסר א\"ל לר\"ע והלא אדם אומר לשלוחו קח לי ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין אמר להם כן הדבר או שמא הוא אומר לא מצאתי אלא קטנית אלא שהדלועים (הם) בכלל ירק ובגמ' מאן תנא דפליג עליה דר\"ע רשב\"ג היא דתניא הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואסור בראש וברגלים ובקנה ובלב ובעופות ומותר בבשר דגים וחגבים רשב\"ג אומר הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה ובעופות ואצ\"ל בשר דגים וחגבים ודייק עלה מ\"ש בשר עוף לת\"ק דאסיר דעביד שליחא דמימליך עליה בשר דגים נמי עביד שליחא דאי לא משכח בשרא מימליך עליה דאמר אי לא משכחנא בשרא אייתי דגים וליתסרו אמר אביי כגון שהקיז דם דלא אכיל דגים וכו' א\"נ דכייבן ליה עיניה דדגים קשים לעינים (בתחלת אוכלא). וכתב הר\"ן ולענין הלכה קי\"ל כר\"ע דכל מידי דמימליך עליה שליחא מיניה הוא דהא סתם לן תנא בפ' כל הבשר כר\"ע ואע\"ג דלא ידעינן אי מחלוקת ואח\"כ סתם או סתם ואח\"כ מחלוקת אפ\"ה נקיטינן כוותיה חדא דמחמיר ועוד דהא מפרשינן בגמ' דמאן דפליג עליה דר\"ע יחידאה הוא דהיינו רשב\"ג וקי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש בר\"פ כל הבשר וז\"ל הילכך הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואינו מותר אלא בחגבים בלבד אבל בבשר דגים אסור משום דמימליך עלייהו שליח והא דקתני הכא מותר בבשר דגים אוקימנא בפ' הנודר מן הירק כשהקיז [צ\"ל או] דהוה כייבן ליה עיניה בתחלה אוכלא דקשים ליה דגים הא לאו הכי אסור בבשר דגים משום דמימלך עלייהו שליח עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו שכתב שמקום שדרכן אם ישלח אדם שליח סתם אומר לו לא מצאתי אלא דגים אסור בדגים ואם מראים הדברים שלא נתכוון אלא לבשר בהמה דהיינו כגון שהקיז דם או דכייבי עיניה הרי זה מותר בבשר דגים ואפילו במקום שהשליח נמלך עליהם. ולענין עופות כתב הר\"ן דלא מיתסר באתרא דלא מימליך עלייהו שליח דומיא דדגים ותמה על רבינו שחילק ביניהם דהא בגמ' משוינן להו. ול\"נ שטעמו של רבינו משום דאע\"ג דאמרי' בגמ' מ\"ש בשר עוף לת\"ק דאסור דעביד שליח דמימליך עליה בשר דגים נמי וכו' לאו למימרא דהמלכה דעופות הויא כהמלכה דדגים דהמלכה דעופות היינו דכי אמר לשלוחיה אייתי לי מינא דבשרא אמר לא אשכחנא בשרא בעית דאייתי דגים ואפילו את\"ל דמימליך עלייהו נמי בריש שליחותיה מ\"מ לא ממליך עלייהו כלישנא דמימליך אעופות דאדגים מימליך ואמר הכי אי לא אשכחנא בשרא אייתי דגים אבל אעופות מימליך ואמר הכי מאי בשרא בעית דבהמה או דעופות והכי דייק לישנא דגמ' דגבי דגים פריש לישנא דהמלכה דידהו וגבי עופות לא פריש. וא\"ת א\"כ היכי פריך מ\"ש עופות וכו' דגים נמי וכו' הא איכא בינייהו טובא. י\"ל דשם המלכה בעלמא ק\"ל ושני ליה דאה\"נ דאסור בבשר דגים ומתני' כשהקיז דם או כייבן ליה עיניה וה\"ה דה\"מ לשנויי ליה דלעולם מותר בבשר דגים דשאני המלכה דידהו מהמלכה דעופות אלא משום דבעא לאוקומי ת\"ק דרשב\"ג כר\"ע וכדקאמר מאן תנא דפליג עליה דר\"ע רשב\"ג דתניא וכו' שני ליה דאה\"נ דאסור בבשר דגים והב\"ע כשהקיז דם או דכייבן ליה עיניה, כך נ\"ל ליישב דברי רבינו. ומהרי\"ק בסי' צ\"ט וקע\"ז האריך ליישב דברי רבינו. ולהיות דבריו ארוכים ביותר לא העתקתים: \n", + "ודע דאמרי' בגמ' אמר אביי מודה ר\"ע לענין מלקות שאינו לוקה ופירש הר\"ן דכיון דדילועין לא משתמעי בהדיא (אלא מרבויא דלישניה) אף ע\"ג דמימליך שליח עליה לא מתסרי בודאי אלא מספיקא הילכך לא לקי עכ\"ל. ויש לתמוה על רבינו למה השמיטו: \n\n" + ], + [ + "הנודר מן המבושל מותר בביצה שלא נתבשלה עד שקפתה וכו'. הטור כתב הרמב\"ם התיר ביצה מגולגלת ולא נהירא דבירושלמי אוסר אותה בהדיא עכ\"ל. והירושלמי הזה הוא בפ' הנודר מן המבושל אמר רב חסדא אסור בביצה מגולגלת שכן דרך החולה לאכול בה פתו ונראה שטעם רבינו מדתנן בפ' הנזכר (דף מ\"ט) אמר קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה ובביצה טרמיטא ופירש הוא ז\"ל בפירוש המשנה ביצה טרמיטה ביצה מבושלת במים חמין ומשמרין אותה שימור גדול שלא יקפה וקורין אותה הרופאים נימרשת עכ\"ל. ולפ\"ז ביצה זו אינה קרושה כלל אלא מחוממת בלבד ועושין אותה לרפואה ואין אוכלים עמה פת ולפיכך מותר בה וביצה מגולגלת דאוסר רב חסדא בירושלמי היינו שהיא קרושה כדרך ביצים צלויות או מבושלות רכות והיינו דקאמר שכן דרך החולה לאכול בה פתו שדרך החולים לאוכלן כשהן רכות מפני שהוא מאכל קל ומ\"מ קרושות קצת הן ולא דמו לביצה טרמיטה שאינה קרושה כלל והכי דייק לישנא דרבינו פה שכתב מותר בביצה שלא נתבשלה עד שקפתה אלא נתגלגלה בלבד משמע דבשלא קפתה כלל ועיקר מיירי אבל קפתה קצת אסורה וכדא\"ר חסדא בירושלמי. ומיהו יש לתמוה על פירוש רבינו בביצה טרמיטה דהא בגמ' מפרש דהיינו דמעייל לה אלפא זימני במיא חמימי ואלפא זימני במיא קרירי עד דמדזוטרא כי היכי דבלע יתה ואי אית ביה כיבא סריך עלה וכד נפיק אתיא ידע אסיא מאי סמא מתבעי ליה ובמאי מתסי. ונ\"ל שסובר רבינו דההוא גוונא דמפרש בגמרא לאו דוקא אלא בכל גוונא דעבדי לה לרפואה ואין דרך לאכול עמה פת מיקרי ביצה טרמיטה ולפי שבזמן הזה לא נהגו הרופאים לעשות ביצה כדאיתא בגמרא לא כתבה רבינו וכתב במקומה ביצה שנהגו הרופאים לעשותה בזמנו שהיתה רכה ביותר: \n", + "הנודר ממעשה קדרה וכו'. בפ' הנודר מן המבושל (נדרים דף מ״ט) הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתחתא אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור בכל המתבשלים בקדרה וכתבה הר״ן דף נ״א מפרש בירושלמי איזהו מעשה רתחתא כגון חילקא טרגין וטיסני (סלת) אורז זריד וערסן והיינו דקאמר אינו אסור אלא ממעשה רתחתא ונקרא רתחתא ע״ש שצריך להרתיח ולבשל הרבה ע״כ. ולפי זה משמע דמתניתין הכי מיפרשא הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא במעשה רתחתא דהיינו חילקא וטרגין וכו' בלבד שדברים אלו נקראים מעשה קדרה ולא דברים אחרים אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור בכל המתבשלים בקדרה דכלהו בכלל היורד לקדרה הם, והטור מפרש דמעשה קדרה ומעשה רתחתא היינו דברים שבישולם נגמר בקדרה אמר היורד לקדרה אסור בכל המתבשלים בקדרה אע״פ שלא נגמר בישולם בקדרה אלא באלפס או בכלי אחר וכדקתני בברייתא: \n\n" + ], + [ + "הנודר מן הדגים מותר בציר ומורייס. משנה שם (דף נ\"א) דג דגים שאני טועם אסור בהם בין גדולים בין קטנים וכו' ומותר בציר ומשמע לרבינו דהוא הדין דמותר במורייס דמ\"ש: \n", + "הנודר מן החלב וכו' עד מותר בחלב. ג\"ז משנה שם הנודר מן החלב מותר בקום ר' יוסי אוסר מן הקום מותר בחלב, ובגמרא (דף נ\"ב:) ורמינהי מן העדשים אסור באשישים ור' יוסי מתיר ל\"ק מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא באתריה דר' יוסי לקומא נמי קרו ליה קומא דחלבא. וכתב הר\"ן מן הקום מותר בחלב לפום לישנא (דמתני') משמע דר' יוסי נמי מודה בהא ומיהו בברייתא בגמ' פליג ואהא דאמרינן באתריה דר' יוסי לקומא נמי קרי ליה קומא דחלבא כתב וא\"ת תינח דנודר מן החלב אסור בקום לפי שעדיין שם חלב עליו דקומא דחלבא קרו ליה אלא נודר מן הקום אמאי אסור בחלב הא לא קרו ליה חלבא דקומא, י\"ל דכיון דקרו לקומא קומא דחלבא ה\"ל קום וחלב דבר אחד עכ\"ל. ורבינו סתם וכתב לשון המשנה בלבד ולא חילק בין אתרא לאתרא ויש לתמוה עליו דהא משמע דלת\"ק נמי באתרא דקרו לקומא קומא דחלבא הנודר מן החלב אסור בקום, ואפשר שטעמו משום דבירושלמי משמע דפליגי ר' יוסי ות\"ק דקאמר מ\"ט דר' יוסי שם אביו קרוי עליו משמע דלת\"ק אע\"פ ששם אביו קרוי עליו מותר וסובר רבינו שכיון שכן יש לפרש דגמרא דידן נמי סבר דפליגי משום דכל טצדקי דאפשר למעבד דלא לשוויי פלוגתא בין גמרא דידן לירושלמי עבדינן הילכך ע\"כ לומר דהא דקאמר בגמרא באתרא דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא לאו דוקא דהא לרבנן לא איצטריך למימר הכי דהא לדידהו לק\"מ וכמו שפירש הר\"ן אלא איידי דאיצטריך לומר לר' יוסי דבאתריה קרו ליה קומא דחלבא אמר דבאתרייהו דרבנן קרו ליה קומא ולאו דוקא דלרבנן אפילו קרו ליה קומא דחלבא שרי א\"נ ה\"ק רבנן סברי דאע\"ג דקרו ליה קומא דחלבא שרי דכיון דלחלבא גופיה קרו חלבא סתם ולקומא קרו קומא אפילו קרו ליה קומא דחלבא שרי דכיון דקרו ליה בשמא חדתא דלא מיקרי ביה חלבא שרי ור' יוסי סבר כיון דמדכר בההוא שמא חלבא אסור ולהא פירושא דייקא נמי דנקט במילתייהו דרבנן קרו לחלבא חלבא דלא איצטריך אלא לכדאמרן. ומיהו לישנא דבאתרייהו דרבנן וכן לישנא דמר כי אתריה ומר כי אתריה קשה להאי פירושא. לכן נ\"ל דס\"ל ז\"ל דכיון דאשכחן דירושלמי סבר דפליגי רבי יוסי ותנא קמא איכא למימר דגמרא דידן סבר הכי אלא דמשום דחזא דרמו ליה דרבנן אדרבנן ודר' יוסי אדר' יוסי וכדפירש\"י אהדר ליה לפום שיטתיה דרמי דרבנן אדרבנן דאיכא למימר דל\"ק דמר כי אתריה ומר כי אתריה אבל לפום קושטא דמילתא רבנן פליגי אר' יוסי וסברי דאפילו קרו ליה קומא דחלבא נמי שרי ואפ\"ה לא רמי דידהו אדידהו וכדכתב הר\"ן דקום לאו חלב הוא אבל אשישים עדשים נינהו. \n", + "ומה שכתב רבינו שקום הוא המים המובדלים מן החלב. כן פירשו המפרשים אבל הראב\"ד כתב אנו מפרשים חלב הקפוי עכ\"ל. ונראה שטעמו משום דאיתא בירושלמי קום חלבא מקטרא. ויש לדחות ולומר דה\"ק כשהחלב קפוי נבדלים ממנו מים והם נקראים בשם החלב הקפוי. \n", + "ומה שכתב נדר מן הגבינה וכו'. שם במשנה ומשמע לרבינו דאע\"ג דבשם אבא שאול קתני לה ליכא מאן דפליג עליה: \n\n" + ], + [ + "הנודר מן החטים וכו'. ומה שכתב חטה חטים שאני טועם. משנה בסוף פרק הנודר (נדרים דף נ״ג:): \n", + "(ומה שכתב חטה שאני טועם וכו') עד אסור בין באפוי בין לכוס, ברייתא שם ופירש הר\"ן חטה שאני טועם אסור לאפות דפת חטה מיקרי דחד גופא נמי הוא אבל חטים משמע לכוס מפני שאדם כוסס חטים חלוקים ביחד: \n", + "והנודר מן הדגן או מן התבואה וכו'. משנה שם (דף נ\"ה:) וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "הנודר מן הירק מותר בדלועין. ר\"פ (דף נ\"ד) הנודר מן הירק מותר בדלועין ור\"ע אוסר ובגמרא מקשה לר\"ע והא מן ירק נדר אמר עולא (באומר) ירקי קדרה עלי ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר באומר ירק המתבשל בקדרה ופירש הרא\"ש והא מן ירק נדר וסתם ירק בלשון בני אדם הוא ירק הנאכל (חי) ודילמא ירק הנאכל בקדרה (ירק הנאכל ע\"י) כבישת הקדרה וכו' ובלשון בני אדם יותר נקרא (ירק) מירק המתבשל בקדרה עכ\"ל. וכתב רבינו הנודר מן הירק מותר בדלועין לאשמועינן דאע\"ג דפסק כר\"ע מותר בדילועין, והשמיט מלכתוב דאומר ירק המתבשל בקדרה עלי אסור בדילועין וכר\"ע מפני שסמך על מ\"ש גבי נודר מן הבשר דכל מידי דמימליך עליה שליח מיניה הוא ואסור: \n", + "הנודר בכרישין וכו'. משנה ס״פ הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״ג:): \n", + "הנודר מן הכרוב וכו' עד מותר בשלקות עצמן. ג\"ז משנה שם (פ' קונם יין דף ס\"א:) מן הכרוב אסור באספרגוס מן האספרגוס מותר בכרוב ומפרש רבינו באספרגוס היינו מים שנתבשל בהם הכרוב: \n", + "הנודר מן הרוטב וכו'. בברייתא שם (דף נ\"ב:) (הנודר) מן הרוטב מותר בקיפה מן הקיפה מותר ברוטב. ופירש רבינו דקיפה היינו תבלין והמפרשים פירשו דהיינו דק דק של בשר שיורד בשולי קדרה: \n", + "הנודר מן הגריסין וכו'. גם זה משנה שם (דף נ\"ג:): \n\n" + ], + [ + "הנודר מפירות הארץ וכו' עד אסור בכולם. ברייתא פ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ה:): \n\n" + ], + [ + "הנודר מפירות הקיץ וכו'. ברייתא פרק קונם יין (נדרים דף ס״א:) וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "ובכל הדברים האלו וכיוצא בהם הזהר בעיקר הגדול וכו'. בר״פ הנודר מן המבושל (נדרים דף מ״ט:): \n\n" + ], + [ + "הנודר מן הענבים מותר ביין. משנה שם (דף נ\"ב:). \n", + "ומ\"ש ואפילו החדש, ומ\"ש מן הזיתים מותר בשמן וכו' עד מפני שכל אלו שם לווי הם. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "הנודר מן הכסות וכו' עד ואסור ליכנס לעיבורה. משנה בפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ה:): \n\n" + ], + [], + [ + "הנודר הנאה מבני העיר כו' נדר מיושבי העיר וכו'. ברייתא בס״פ חלק (סנהדרין דף קי״ב) ובפ״ק דב״ב (דף ח'): \n\n" + ], + [ + "הנודר מן המים הנמשכים ממעין פלוני וכו' עד הנקראות על שמו. בפ' בתרא דבכורות (דף נ\"ה) זכרותא דמיא כלומר עיקר המים שבעולם פרת דא\"ר יהודה אמר רב הנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם ה\"ד אי דאמר לא שתינא ממי פרת מי פרת הוא דלא שתינא הא מנהרא אחרינא שתינא אלא דלא שתינא ממיא דאתו מפרת דא\"ר יהודה אמר רב כל הנהרות למטה מג' נהרות וג' נהרות למטה מפרת: \n", + "כתב הראב\"ד הנודר מן המים הנמשכים ממעין פלוני א\"א עיקרא דהאי מילתא וכו'. איני יודע מה ראה הראב\"ד לכתוב כאן מקום הדין יותר מבמקומות אחרים. ואפשר שמפני שלשון רבינו אינו ממש לשון הגמ' רצה ללמדנו שאעפ\"כ משם הוא נלמד: \n\n" + ], + [ + "הנודר מיורדי הים (וכו'. משנה בפ' ד' נדרים (נדרים דף ל') הנודר מיורדי הים) מותר ביושבי היבשה מיושבי היבשה אסור (אף) ביורדי הים שיורדי הים בכלל יושבי יבשה לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא ממי שדרכו לפרש. ופירש הרא״ש מותר ביושבי יבשה באותם שאין רגילין להיות יורדי הים באניות. מיושבי יבשה אסור ביורדי הים אפילו הם עכשיו בים שסופם לעלות ליבשה. ואהא דתנן לא כאלו ההולכים מעכו ליפו וכו' איכא תרי לישני בגמרא ובלישנא בתרא אמרינן דאסיפא קאי הנודר מיושבי יבשה אסור ביורדי הים ולא כאלו ההולכים מעכו ליפו בלבד אלא אפילו במי שדרכו לפרש הואיל וסופו ליבשה סליק ופסקו הרא״ש והר״ן כי האי לישנא וכך הם דברי רבינו. וכתב הר״ן דלהאי לישנא נודר מיורדי הים אף בהולכים מעכו ליפו בכלל יורדי הים מדלא פירש מידי ארישא. ומיהו כתב בשם הרשב״א דמסתברא דאינו אסור במי שירד פעם אחת מעכו (ליפו) אלא במי שרגיל לירד שם תדיר אי נמי במי שהיה יורד בשעת נדרו מעכו ליפו עכ״ל: \n", + "נדר מרואי חמה וכו'. (משנה שם דף ל':) ומפרש טעמא בגמרא מדלא קאמר מן הרואים וכתב הרא\"ש ואפילו אמר מן הרואים נתכוונתי לא צייתינן ליה: \n", + "נדר משחורי הראש וכו'. ג\"ז משנה שם ובגמרא מ\"ט מדלא קאמר מבעלי שער וכו' (ככתוב בחבורי x). \n", + "ומ\"ש ואם דרכם לקרות שחורי הראש לכל אסור בכל. הוא ע\"פ מה שנתבאר בפ' זה: \n\n" + ], + [ + "נדר משובתי שבת וכו' נדר מעולי ירושלים וכו'. ג\"ז משנה שם (דף ל\"א) ובגמ' מאי שובתי שבת וכו' ככתוב בחיבורי: \n", + "הנודר מבני נח וכו'. ג\"ז משנה שם ובגמ' וישראל מי נפיק מכלל בני נח כיון דאיקדש אברהם אתקרו על שמיה כלומר ולא על שם בני נח: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב נדר מזרע אברהם וכו'. ג\"ז שם משנה וגמרא: \n\n" + ], + [ + "נדר מן הערלים וכו' עד כי כל וכו'. ג\"ז משנה שם (דף ל\"א:): \n\n" + ], + [ + "הנודר מישראל וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פרק שני: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הנודר או הנשבע שאיני טועם היום וכו'. משנה ר\"פ קונם (דף ס'). \n", + "ומ\"ש לפיכך הנודר שאני טועם היום וכו'. שם בגמ'. \n", + "ומ\"ש נדר שאני טועם יום וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ולחומרא לענין איסור ולהקל לענין מלקות: \n\n" + ], + [ + "שאני טועם שבת וכו'. משנה שם שבת זו אסור בכל השבת והשבת לשעבר חדש זה אסור בכל החדש ור\"ח להבא שנה זו אסור בכל השנה ור\"ה לעתיד לבא שבוע זו אסור בכל השבוע ושביעית לשעבר ואם אמר יום אחד שבת אחת חדש אחד שנה אחת שבוע אחת אסור מיום ליום. \n", + "ומ\"ש אמר שבת סתם ולא פירש וכו' נדר חדש סתם וכו' שאני אוכל שנה וכו'. כבר נתבאר שהוא בעיא דלא איפשטא לגבי אומר יום ומינה נילף לאינך: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אף על פי שהיה החדש חסר. הכי מפרש מתניתין בגמרא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אפילו לא נשאר מן השנה אלא יום אחד וכו'. בפ\"ק דר\"ה (דף י\"ב) תניא באחד בתשרי ר\"ה לנדרים ובעי בגמרא (למאי הלכתא) לכדתניא המודר הנאה מחבירו לשנה מונה י\"ב חדש מיום ליום ואם אמר שנה זו אפילו לא עמד אלא בכ\"ט באלול (כיון שהגיע יום אחד באלול) עלתה לו שנה ופריך ואימא ניסן (הוי ר\"ה לנדרים) ומשני בנדרים הלך אחר לשון בני אדם: \n", + "ומ\"ש ואם נתעברה השנה וכו'. משנה בפ' קונם (דף ס\"ג) קונם יין שאני טועם לשנה (נתעברה השנה) אסור בה ובעיבורה וכתב הרא\"ש עלה דהיינו לומר שאם אמר שנה אחת אסור י\"ג חודש ולא אמרינן לא היתה דעתו על שנה מעוברת אלא בסתם השנים שהם י\"ב חדש אלא בנדרים הלך אחר לשון בנ\"א ובין פשוטה ובין מעוברת קרויה שנה וכך הם דברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש יובל זה וכו'. שם (דף ס\"א) איבעיא להו אמר יין שאני טועם יובל מאי שנת החמשים כלפני חמשים או כלאחר חמשים ופי' הרא\"ש דבאומר יובל זה מיירי דאי בשאינו אומר זה בעיא דלא איפשיטא גבי אומר יום ולא אמר זה ת\"ש דתניא פלוגתא דר' יהודה ורבנן וקדשתם את שנת החמשים שנה שנת החמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת החמשים ואחת מכאן אמרו יובל אינו עולה למנין שבוע ר' יהודה אומר יובל עולה למנין שבוע וידוע דהלכה כרבנן: \n\n" + ], + [ + "שאני שותה יין עד ראש אדר וכו'. משנה שם (דף ס\"ג.) עד ראש אדר עד ראש אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר שני כך היא גירסת רבינו והרא\"ש והטור. וכתב הרא\"ש דטעמא דלשני אדרים חשיב חד ירחא. והראב\"ד כתב א\"א הגרסות מתחלפות במלה זו שמצאתי שתי נוסחאות שאין בהם אלא עד סוף אדר (שני) [ראשון] ובנוסחא ירושלמית מצאתי [ג\"כ] אדר הראשון כו' עכ\"ל. וכך היא גי' הר\"ן עד ר\"ח אדר עד ר\"ח אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר ראשון וכתב דטעמא משום דאדר סתמא ראשון משמע. \n", + "ומ\"ש רבינו לחלק בין ידע שהשנה מעוברת ללא ידע, משום דדייקינן עלה במתני' בגמ' לימא ר' יהודה היא דתניא אדר ראשון כותב אדר א' אדר שני כותב אדר סתם דברי ר\"מ ר\"י אומר אדר א' כותב (אדר) סתם אדר ב' כותב אדר תניין אמר אביי אפי' תימא ר\"מ היא הא דידע דמיעברא שתא הא דלא ידע והתניא עד ר\"ח אדר עד ר\"ח אדר ראשון אם היתה שנה מעוברת עד ראש (חדש) אדר שני מכלל דרישא לאו במעוברת עסקינן ש\"מ הא דפשיטא ליה דמיעברא שתא הא דלא ידע פי' דכי ידע דמיעברא שתא כי אמר אדר סתם הראשון משמע ולא השני שלא נתכוון אלא לאדר הסמוך לשבט וכי ידע דמיעברא כי אמר אדר סתם משמע השני. ומשמע לרבינו דהלכה כר\"מ והטעם מדקאמר גמ' עלה דמתני' לימא ר' יהודה היא משמע דדחיקא מילתא לאוקומה דלא כר\"מ משום דסתם מתני' ר\"מ וכל היכא דאתיא דלא כוותיה הויא דוחקא וכיון דבאוקימתא דאביי אתיא כר\"מ נקיטינן כוותיה כדקי\"ל הלכה כסתם משנה ועוד דברייתא דמייתי לסיועיה מיתניא סתמא כר\"מ כוותיה נקיטינן: \n\n" + ], + [ + "האוסר עצמו בדבר עד הפסח וכו'. משנה שם (דף ס') עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא עד פני הפסח ר\"מ אומר אסור עד שיגיע ר' יוסי אומר אסור עד שיצא ובגמ' (דף ס\"א) למימרא דר\"מ סבר לא מעייל איניש נפשיה לספיקא ור' יוסי סבר מעייל איניש נפשיה לספיקא כלומר דעד פני יש במשמעו ג' ענינים איכא למימר עד פני ימים הראשונים דהיינו עד שיגיע ואיכא למימר עד פני ימים האחרונים ואיכא למימר עד בפני הפסח והיינו עד שיצא וקאמר ר\"מ עד שיגיע דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא ודבר המבורר לקרות פני הפסח היינו כשיגיע ור' יוסי סבר מעייל איניש נפשיה ליאסר בכל מה שיוכל להסתפק ורמינהי מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים וכו' א\"ר חנינא בר אבדימי אמר רב מוחלפת השטה והתניא (זה הכלל) כל שזמנו קבוע ואמר עד לפני ר\"מ אומר עד שיצא ור' יוסי אומר עד שיגיע וסובר רבינו דכיון דמהפכינן להו וקי\"ל ר\"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי נקטינן באומר עד פני הפסח שאינו אסור אלא עד שיגיע ואע\"ג דבקידושין פרק האומר (דף ס\"ד) רמינן הני תרתי מתני' אהדדי ומסקינן התם לעולם לא תיפוך דבמתני' לאו במעייל נפשיה לספיקא פליגי אלא בלישנא בעלמא פליגי דר\"מ סבר עד פני עד קמי פיסחא משמע ור' יוסי סבר עד דמתפני פיסחא משמע ולפום ההיא סוגיא מתני' כדקיימא קיימא ור' יוסי סבר עד שיצא אפ\"ה כיון דהך סוגיא איתמרא בסוגיא דנדרים משמע דאיכא למיסמך עלה לענין נדרים טפי מההיא סוגיא דהתם דלא בדוכתה אתמר. זהו דעת רבינו ושלא כדעת הרמב\"ן והרא\"ש שפסקו כסוגיא דהתם דלא תיפוך וכר' יוסי דאמר דעד פני אסור עד שיצא: \n", + "אמר עד הקציר וכו' זה הכלל כל שזמנו קבוע וכו'. ג\"ז משנה שם (דף ס\"א): \n\n" + ], + [], + [ + "האוסר עצמו בדבר עד הקיץ וכו' עד אבל לא קציר שעורים. גם זה משנה שם (דף ס\"ב:) ופירש הר\"ן עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים דהא הוא דחשיב להו לאינשי וקרו ליה קציר סתם: \n", + "פירש ואמר עד וכו'. ג\"ז משנה שם (דף ס\"א:): \n", + "הכל לפי מקום של נודר וכו'. משנה וברייתא שם (דף ס\"ב:): \n\n" + ], + [], + [ + "האוסר עצמו בדבר עד הגשם וכו'. שם במשנה עד הגשמים עד שיהיו הגשמים עד שתרד רביעה שניה רשב\"ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה ובגמ' א\"ר זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר. פירוש רשב\"ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה אע\"פ שלא ירדו גשמים. מחלוקת עד הגשמים דגשמים משמע לת\"ק ירידת גשמים וגם משמע לשון רבים ומיעוטן שנים אבל עד הגשם לשון זמן ואפליגו תנאי בזמן הרביעה ורבינו נראה שהוא פוסק כר' יוסי דאמר רביעה ראשונה היא בי\"ז במרחשון ושניה בכ\"ג בו ושלישית בר\"ח כסליו ומפרש דר' זירא ה\"ק מחלוקת דאמר עד הגשמים דמשמע עד שירדו גשמים ממש וגם משמע שירדו מרביעה שניה ואילך דגשמים לשון רבים הוא ומיעוטן שנים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר כלומר לשון דעד הגשם משמע עד שיגיע זמן הגשם ואע\"פ שלא ירדו גשמים וזמן הגשם דמהני אפילו לא ירדו היינו שהגיע זמן אחרון שלהם דהיינו זמן רביעה שלישית ומיהו אם ירדו גשמים אפילו ברביעה ראשונה סגי דכך חשיב ירדו מרביעה ראשונה ואילך כמו הגיע זמן רביעה שלישית ולא ירדו: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א יראה לי שיש כאן שיבוש והל\"ל עד הגשם וכו'. ובעל מ\"ע כתב שספר מוטעה בא ליד הראב\"ד ואילו בא לידו הנוסחא הנכונה שהיא הכתובה בספרים שלנו לא היה משיגו. וכתב כן לפי שחשב שלא השיגו הראב\"ד אלא על סוף דבריו ולא על תחלתן. והדבר ברור שאם היה מבין בעל מ\"ע דברי הראב\"ד לא היה כותב כן כי דבר פשוט הוא שעל תחלת דבריו הוא משיג משום דהא דא\"ר זירא אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר משמע ליה להראב\"ד דהיינו לומר דעד הגשם משמע עד זמן הגשם בין ירד בין לא ירד וגם משמע עד זמן הגשם הראשון דהיינו רביעה ראשונה וכמו שפירשו המפרשים ואילו רבינו כתב דבלא ירדו גשמים אסור עד ר\"ח כסליו שהיא רביעה שלישית לרבי יוסי ובהגיע זמן רביעה ראשונה אלא א\"כ ירדו גשמים ולכן כתב דיש כאן שיבוש שמן הראוי הוה ליה להתיר בהגיע זמן רביעה ראשונה בין ירדו גשמים בין לא ירדו. ומה שסיים הראב\"ד ואם אמר עד הגשמים אסורים עד שירדו גשמים וכו' סיומא דלישנא נקט ואזיל ולא להשיג עליו בא. א\"נ אפשר שהוא משיג עליו למה כתב והוא שירדו מזמן רביעה שניה שהיא בא\"י ומקומות הסמוכים לה וכו' דמשמע דדוקא בנודר בא\"י דוקא קאמר אבל לא בנודר בח\"ל והראב\"ד סובר דבכ\"מ הולכים אחר רביעה דא\"י ומ\"מ שוים רבינו והראב\"ד דהלכה כרבי יוסי בענין זמן הרביעיות וכן בדין דהא הלכתא כוותיה לגבי ר' יהודה ועוד דבפ\"ק דתעניות (דף ו') איפסיקא בגמ' הלכה כר' יוסי בהא. ומ\"מ יש לתמוה למה פסקו כת\"ק ולא כרשב\"ג שכל מקום ששנה במשנתנו הלכה כמותו. וי\"ל שהטעם מדא\"ר זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים וכו' וההיא לת\"ק איצטריך וכיון דר' זירא פירש דברי ת\"ק משמע דהלכתא כוותיה: \n", + "ומ\"ש ואם פירש ואמר עד שיפסקו הגשמים וכו'. שם במשנה וכר\"י לגבי ר\"מ: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) מי שהדיר את אשתו במרחשון וכו'. משנה פרק הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ז) שאת נהנית לי עד הפסח אם הולכת את לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח לאחר הפסח בלא יחל דברו שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך אחר הפסח. ופירש הרא״ש לאחר הפסח בלא יחל דברו אם הלכה לאחר הפסח עוברת בבל יחל למפרע על מה שנהנית ממנו קודם הפסח. ובפ' ואלו מותרים (נדרים דף ט״ו) אהא דא״ר יהודה קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר מותיב מרישא דמתני' דקתני הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו הלכה אין לא הלכה לא ומשני הלכה לפני הפסח אסורה ולוקה לא הלכה איסורא בעלמא והדר מותיב מדקתני סיפא אחר הפסח בלא יחל דברו ואי דלא איתהני לפני הפסח מי איכא בל יחל אלא פשיטא דאיתהני אלמא מתהני כלומר אלמא מותר ליהנות ומשני אי דאיתהני ה״ז בבל יחל דברו כלומר אם עברה ונהנית לפני הפסח ועברה והלכה לאחר הפסח ה״ז בבל יחל ופסקו הפוסקים הלכה כרב יהודה וא״כ נקיטינן מתני' כדאוקימנא אליביה וכן הם דברי רבינו: \n", + "ועל מ\"ש רבינו עבר הפסח אע\"פ שעבר התנאי ה\"ז אסור לו לנהוג חולין בנדרו וכו'. כתב עליו הטור ואיני מבין דבריו שהרי לא נדר אלא עד הפסח הילכך אחר הפסח מותרת ליהנות לו עכ\"ל: \n", + "והראב\"ד כתב וז\"ל א\"א חיי ראשי צורת ההלכה אינה כן וכו'. כלומר דאוקימנא בגמ' דהא דתנן עבר הפסח בלא יחל דברו דוקא בשעברה ונהנית קודם הפסח דאז אם תלך אחר הפסח בלא יחל דברו אבל אם לא נהנית קודם הפסח מותרת לילך אחר הפסח. ולתרץ זה היה נ\"ל דאה\"נ שדעת רבינו שאפי' לא נהנית קודם הפסח אסורה לילך וליהנות אחר הפסח והיינו דתנן עבר הפסח בלא יחל דברו וכ\"נ מדבריו בפירוש המשנה וטעמא משום דכיון דזמן משך השבועה שלא תלך לבית אביה עד החג בכל ההוא זימנא אסורה לילך וליהנות והא דמוקי לה בגמרא דאי איתהני והיינו לפום מאי דס\"ד דמקשה דכל היכא דלא איתהני מקמי פיסחא לא איתסר ליה אבל קושטא דמילתא דאפי' לא איתהני מקמי פיסחא נמי אסורה אחר הפסח לילך וליהנות. אבל קשה מי דחקו לרבינו לפרש כן ולא פירש דקושטא דפירושא דמתני' הוא כדמשמע בגמרא דכל דלא איתהני מקמי פיסחא ליכא משום בל יחל ותו דא\"כ מאי האי דמשמע בגמרא דכל דלא איתהני מקמי פיסחא ליכא משום בל יחל ותו דא\"כ מאי האי דמסיים בה רבינו פה ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מליהנות לו: \n", + "ולכן נראה דרבינו מודה ודאי דהיכא דלא נהנית קודם הפסח מותרת לילך אחר הפסח והכא כשנהנית קודם הפסח עסיק וה\"ק עבר הפסח אע\"פ שהלך התנאי ה\"ז אסור לנהוג חולין בנדרו ולהניחה שתלך ותהנה, פי' אסור להניחה שתלך ותשאר בהנאתה שנהנית קודם הפסח שנמצא שעובר למפרע אבל ליהנות אחר הפסח מותר אפי' נהנית קודם הפסח והלכה אחר הפסח שנמצא שעבר על לא יחל מ\"מ מותרת ליהנות אחר הפסח דהנאה זו כיון דלא מציא מתיא לידי איסורא כלל דהא לא הדירה אלא עד הפסח מותר וזהו שכתב ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מליהנות לו: \n", + "ואהא דאמרי' הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח ולוקה כתב הר\"ן (ולוקה כלומר) לוקה היא אבל הוא אינו לוקה שהרי לא עשה שום איסור אלא שהדירה וכו' אבל הרמב\"ם כתב לוקה הוא שהדירה אם ההנה אותה אבל היא אינה לוקה דכיון דלא נדרה כלל לא שייך בה לא יחל דברו וליתא דודאי הוא אינו לוקה מדאמרינן לקמן בפרק אין בין המודר גבי יש מעילה בקונמות וכו' ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל לימעול נותן הא לא אסיר עליה אלמא אין האוסר עובר כלל והמודר עבר דאף על גב דכתיב לא יחל לא יוחל הדבר קאמר וראיה מדאמרינן בפרק יוצא דופן לפי שמצינו שהשוה את הקטן לגדול לאיסור בל יחל ומפרש התם לאיסור בל יחל קאמר וכגון שהקדישו הוא ואכלו אחרים שהאחרים אין לוקין על הקדישו משום בל יחל אלמא מודר לוקה אע\"ג דלא אמר (מידי הלכך כי אמרי') ולוקה אאשה קאי עכ\"ל. וי\"ל שדעת רבינו לומר שהיא פשיטא שלוקה ולא איצטריך למימר אלא אתא לאשמועינן שאם הוא ההנה אותה בידים גם הוא לוקה ואף על גב דבעלמא המאכיל איסור לחבירו אינו לוקה שאני האי שהוא המדיר והוא המיחל דברו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "קטן בן י״ב שנה ויום אחד וכו'. משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ה:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כיצד הרי שנדרו וכו' ונדרו נדר אחר אפי' בסוף שנה זו וכו', איני יודע מאין לו זה דבגמ' הכי אמרינן כיון דתני בת י\"ב ויום אחד נדריה קיימים בודקין כל י\"ב למה לי סד\"א הואיל ואמר מר ל' יום בשנה חשובים שנה היכא דבדקנא ל' ולא ידעה להפלות אימא תו לא ליבדוק קמ\"ל ומשמע דטעמא משום דלא ידעה להפלות הא אם ידעה להפלות לא צריך תו בדיקה. ואפשר שרבינו היה גורס היכא דבדקנא ל' וידעה להפלות אימא תו לא ליבדוק קמ\"ל וצ\"ע: \n\n" + ], + [], + [ + "ומה שכתב ודבר זה מדברי תורה וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שנדריהם קיימים אם חיללו נדרם וכו'. פשוט הוא דהא לאו בני עונשין נינהו: \n\n" + ], + [ + "הקדישו ובא הגדול ונהנה וכו'. שם (דף מ\"ו ע\"ב) וכר\"י ור\"ל: \n\n" + ], + [ + "בד״א שבת י״ב ויום אחד נדריה קיימים וכו' אפי' הגדילה והרי היא נערה אביה מפר כל נדריה וכו'. ר״פ נערה המאורסה (נדרים ס״ז:): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ועד מתי אביה מפר עד שתבגר וכו'. גם זה שם (דף ע') ומקרא מלא דבר הכתוב בהפרת נדרי אב בנעוריה בית אביה ולא בוגרת: \n\n" + ], + [ + "ומאימתי מפר הבעל וכו'. במשנה פ\"י (דף ע\"ג:) ומבואר הוא מאחר שכתוב בתורה שלארוסה אינו מפר לבדו ואם בית אישה נדרה מפר לבדו ונדר הנשואה הוא משתכנס לחופה. \n", + "ומ\"ש והוא מפר לעולם עד שיגרשנה ויגיע הגט לידה, נראה דהיינו לומר דכיון שהגיע גט לידה אע\"פ שעדיין אינה מגורשת כגון שנתנו לה ע\"ת או לאחר זמן אינו יכול להפר וכדבסמוך: \n", + "היתה מגורשת מספק לא יפר לה נתן לה גט ע״ת או לאחר זמן לא יפר בימים שבינתיים. קצת איכא למשמע הכי מדתניא בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע״ג:) ת״ר ימים שבינתיים בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה וכו' דברי ר' יהודה וכו' וחכ״א מגורשת ואינה מגורשת משמע דלחכמים אינו מפר נדריה: \n", + "וכן מי ששמעה שמת בעלה וכו'. משנה פ' האשה שהלך בעלה (דף פ\"ז): \n", + "היתה מחייבי לאוין וכו'. טעמו משום דכיון דקידושין תופסין בה מיקריא אשתו. וכתב רבינו והפר נדריה בלשון דיעבד משום דנישואיה באיסור: \n\n" + ], + [ + "נערה מאורסה אין מפר נדריה אלא האב עם הבעל כאחד וכו'. משנה פ' נערה מאורסה (דף ס\"ו ס\"ז). \n", + "ומ\"ש הפר הבעל לבדו וכו' אינה לוקה. שם (דף ס\"ח) בעיא דאיפשיטא לגבי הפר הארוס לבדו וכתב הר\"ן דה\"ה בהפר אב לבדו וכ\"כ הטור ורבינו העתיק דברי הגמרא: \n\n" + ], + [ + "מת הארוס חזרה לרשות אביה וכו' מת האב אחר שנתארסה וכו'. משנה שם (דף ע'): \n\n" + ], + [ + "נערה ארוסה שנדרה וכו'. משנה שם נדרה (והיא ארוסה נתגרשה) בו ביום ונתארסה בו ביום אפי' למאה אביה ובעלה האחרון מפירים נדריה ובגמרא מנ\"ל דארוס אחרון מפר נדרים שנראו לארוס ראשון אמר שמואל אמר קרא ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה וכו' ותניא כוותיה. ויש לתמוה למה כתב רבינו ולא שמע ארוסה דהא שמואל אמר דאפי' שמע נמי ותניא כוותיה ולכן כתב הטור על דברי רבינו ולא נהירא. וי\"ל שהטעם שהתנה רבינו שלא שמע אותם הארוס הראשון היינו משום דכתב מתני' כצורתה דמיירי כשנתגרשה והשתא את\"ל דגירושין כהקמה דמו אם איתא דשמע ארוס ראשון לא היו יכולים להפר אביה ובעלה האחרון ולפיכך הוצרך לומר דמיירי בשלא שמע הארוס הראשון כי היכי דלא נפשוט מינה דגירושין כשתיקה דמו והכי איתא בהדיא בגמרא (דף ע\"ב) דבעי למפשט ממתני' דגירושין כשתיקה דמו דאי כהקמה דמו מי מצי מפר ארוס אחרון נדרי דאוקי ארוס ראשון ודחינן הב\"ע בשלא שמע ארוס ראשון ומקשינן א\"ה מאי איריא בו ביום אפי' לאחר מאה יום נמי בשלא שמע ארוס ושמע אב דבו ביום הוא דמצי מפר אבל מכאן ואילך לא מצי מפר. ורבינו לא נקט בשמע אב כדי לאשמועינן רבותא דנתגרשה ונתארסה אפי' אחר כמה ימים יכולים להפר וכיון דנקטה בנתגרשה כצורתה דמתני' הוצרך להתנות שלא שמע ארוס ראשון כי היכי דלא נשמע מינה דפשיטא לן דגירושין כשתיקה דמו ויקשה למה שכתוב בסמוך דספוקי מספקא לן אבל היכא דמת ארוס ראשון פשיטא דאביה ובעלה האחרון מפירין נדריה אפילו שמען ארוס ראשון וכדקאמר שמואל בהדיא ותניא כוותיה ואע\"ג דמשמע מהאי מימרא דשמואל ס\"ל דגירושין כשתיקה דמו וכמו שפירשו הרא\"ש והר\"ן ואנן אמרינן דספוקי מספקא לן וא\"כ הא דשמואל לא נהירא לן דתהוי הלכתא כוותיה איכא למימר דהיינו דוקא בנתגרשה מארוס ראשון אבל היכא דמת פשיטא דהלכתא כוותיה דאפי' שמע ארוס ראשון מצי ארוס אחרון להפר עם האב דהא ליכא מאן דפליג עליה בהא ועוד דתניא כוותיה והטור לא עלה על דעתו שרבינו מחלק בין מיתה לגירושין ולפיכך כתב בשמו דבמת צריך שלא ישמע הארוס ורבינו לא כן ידמה דדוקא בנתגרשה הוא דקאמר הכי ולא במת וכדפרישית: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל האשה הנשואה שנדרה ולא הפר לה בעלה וכו'. משנה בפי\"א דנדרים (דף פ\"ט) ומוקי לה בפ' נערה מאורסה (דף ע\"ב) בנשואה: \n\n" + ], + [ + "נערה מאורסה שנדרה ולא שמע אביה ולא בעלה וכו'. נראה שהוא נלמד בק\"ו מהדין שנתבאר בסמוך ולא הוצרך לשנותה אלא משום דההיא דבסמוך היא בשנתארסה לאחר בו ביום וזו אפי' נתארסה לאחר אחר כמה ימים, והטעם משום דברישא דמיירי בשמע האב ולא הפר עד שנתארסה לאחר א\"א להעמידה בשנתארסה אחר אותו יום שמאחר שלא הפר ביום שמעו שוב אינו יכול להפר אבל בסיפא שלא שמע האב עד שנתארסה לאחר כי נתארסה לאחר אחר כמה ימים שפיר יכול להפר: \n\n" + ], + [ + "נערה מאורסה וכו'. בפ' נערה מאורסה (דף ע\"א) תניא כוותיה דשמואל נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה כיצד שמע אביה והפר לה ולא הספיק (הבעל) לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום אפי' מאה פעמים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל א\"ר נתן הן הן דברי ב\"ש אבל ב\"ה אומרים אינו יכול להפר וסובר רבינו דבבא קמייתא ד\"ה ולא פליגי אלא בבבא בתרייתא. וכתב הר\"ן שכן פירשו מקצת הראשונים וכתב דמש\"ה קתני נתארסה בו ביום דאי נתארסה ביום שלאחריו כיון דבשמת בעל נתרוקנה רשות לאב ולא הפר נדרו ביום קיימיה לנדריה, והטור כתב שאינו יכול להפר וטעמא משום דס\"ל כדברי התוס' והרא\"ש שפירשו דפלוגתא דב\"ש וב\"ה אף בקמייתא היא והלכה כב\"ה דאמרי אינו יכול להפר וכתב על דברי רבינו ואינו נראה דכיון שאינו יורש חלק ארוס הראשון מפני קלישתו היאך יכול עוד להפר וגם הר\"ן הוקשה לו כן ותירץ דבשלא חזרה להתארס איכא שינוי רשות דמנתיק ליה האי נדרא מארוס לאב כל היכא דקליש ליה לא מצי מנתיק אבל היכא דאיכא ארוס אחרון חזינן ליה להאי ארוס אחרון ככרעיה (דראשון) וכיון דמארוס לארוס קא אתי אע\"ג דאיקליש ליה נדרא מצו אב ובעל להפר דכה\"ג לאו אינתוקי הוא: \n\n" + ], + [ + "שמע ארוס ראשון וכו'. לטעמיה שנתבאר בסמוך אזיל דמפליג בין איכא ארוס אחרון להיכא דליתיה ומש\"ה ס\"ל דע\"כ לא אמרי ב\"ה בשמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל שאין האב חוזר ומפר חלקו של בעל אלא בדליכא ארוס אחרון אבל אי איכא ארוס אחרון אביה עם ארוס אחרון מפירים נדריה: \n\n" + ], + [ + "שמע אביה ולא שמע הארוס וכו'. ברייתא בפ' נערה מאורסה (דף ע\"ב) אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע הבעל או שמע והפר או שמע ושתק ומת בו ביום וכו' אבל אם שמע וקיים או שמע ושתק ומת ביום שלאחריו אינו יכול להפר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש גירשה הארוס אחר ששמע ה\"ז ספק וכו'. שם (דף ע\"א:) בעיא דלא איפשיטא ולחומרא וכתב הר\"ן שכן דעת הרמב\"ן וכן דעת הרא\"ש והטור ודלא כהרשב\"א שסובר דאע\"ג דלא איפשיטא ממתני' דמייתי עלה איפשיטא לה ממימריה דשמואל דלעיל לקולא: \n\n" + ], + [ + "שמע האב והפר לה ומת האב וכו'. ברייתא שם (דף ס\"ח:) שמע אביה והפר לה ולא הספיק בעל לשמוע עד שמת האב זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. וכתב הר\"ן בשם קמאי דהא דקתני לא הספיק בעל לשמוע לאו דוקא הוא והוא כתב דלרבותא נקטיה, ול\"נ דאורחא דמילתא נקט דמשום דלא הספיק לשמוע לא הפר שאם היה שומע היה מפר אבל אה\"נ שאם שמע ולא הפר נמי אינו יכול להפר דלעולם אין הארוס מפר אלא בשותפות: \n\n" + ], + [ + "שמע ארוס והפר לה וכו'. ברייתא שם שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת (אין הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר אלא בשותפות שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת) חוזר האב ומפר חלקו של בעל א\"ר נתן הן הן דברי ב\"ש (אבל) ב\"ה אומרים אינו יכול להפר: \n", + "ומ\"ש או ששמע האב והפר לה. שם (דף ע\"ח) בברייתא שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום ואפי' מאה פעמים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה וכבר נתבאר שרבינו סובר שבבא זו ד\"ה היא וטעמא משום דאיכא ארוס אחרון אבל אי ליכא ארוס אחרון אין האב יכול להפר: \n\n" + ], + [ + "נדרה והפר לה אביה לבדו וכו' לפיכך היה דרך תלמידי חכמים וכו'. משנה שם (דף ע\"ב:): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב שהבעל מפר נדרי אשתו אף על פי שלא שמע אותם. כן נלמד מדברי משנה זו: \n\n" + ], + [ + "הלך האב עם שלוחי הבעל וכו'. בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ח:) תנן מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. ובפ״ב דנדרים (דף פ״ט) אמרי' דהא דתנן זה הכלל כל שלא יצאתה לרשות עצמה שעה אחת אביה ובעלה מפירין נדריה לאיתויי הלך האב או שלוחיו עם שלוחי הבעל ואמרי' בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ט) דתנא דבי ר' ישמעאל הרי שמסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל ונתארמלה בדרך או נתגרשה היאך אני קורא בה בית אביה של זו או בית בעלה של זו אלא לומר לך כיון שיצתה שעה אחת מרשות האב שוב אינו יכול להפר. \n", + "ומ\"ש רבינו בנמסרה ולא הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין, נראה מדבריו אלה דבנדרים שנדרה קודם שנמסרה לשלוחיו מיירי ומדברי הטור נראה דגם בנדרים שנדרה אחר שנמסרה לשלוחיו אינו יכול להפר: \n\n" + ], + [ + "שומרת יבם כו'. משנה בפרק נערה המאורסה (נדרים דף ע״ב) וכר״ע וכ״פ הרמב״ן והרא״ש והר״ן. \n", + "ומ\"ש אפי' עשה בה יבמה מאמר. הכי אוקימנא בגמ' דמתני' בשעשה בה מאמר ואפ\"ה אמר ר\"ע דלא יפר: \n\n" + ], + [ + "היתה יבמתו נערה מאורסה לאחיו וכו'. טעמו משום דכיון דיבם כמאן דליתיה דמי קם ליה אב כאילו איתיה בלחודיה דאין לומר כיון דאיכא יבם אע\"פ שאינו מפר לא נתרוקנה רשות לאב דא\"כ לא הוה שתיק תנא מלמיתני שומרת יבם אין מפירים לה לא האב ולא היבם והר\"ן נסתפק בדבר ולא נזכר למה שכתב רבינו: \n\n" + ], + [ + "נערה שהשיאה אביה וכו'. משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ\"ט ע\"ב) ודלא כרבי יהודה: \n\n" + ], + [ + "נערה מאורסה שנדרה ולא שמעו אביה וכו'. כן משמע שם בגמרא בפרק נערה המאורסה (נדרים דף ע':): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הנדרים והשבועות וכו' שאין הבעל מפר אלא נדרי עינוי נפש. מבואר בתורה. \n", + "ומ\"ש דה\"ה שמפר נדרים שבינו לבינה. בר\"פ בתרא דנדרים (דף ע\"ט:) יליף לה מקרא. אבל מ\"ש שהאב מפר כל מין נדרים ושבועות, הרא\"ש והר\"ן כתבו שם שגם האב אינו מפר נדרים שאין בהן עינוי נפש וכתב הרא\"ש דהכי איתא בהדיא בספרי. וכתב בעל מ\"ע שחכמי לוני\"ל הקשו לרבינו מההיא דספרי, והשיב דקשה לו עליה מדלא אישתמיט שום אחד משני הגמרות ולא התוספתא להזכיר אותה דרשא דספרי ולפיכך סובר דליתא לההיא דרשא אלא אליבא דר\"ש דסתם ספרי כוותיה ולא קיימא לן הכי אלא נקיטינן כפשטיה דקרא שלא חילק באב אלא אמר כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום עכ\"ל. ודבר תימה הוא לדחות ברייתא דספרי משום דלא נזכרה בגמרות ובתוספתא ואף על גב דסתם ספרי ר\"ש כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהא משמע דדברי הכל היא ובכמה מקומות פוסק רבינו כברייתא דספרי אף על פי שלא נזכרה בגמרות ולא בתוספתא. ומה שטען מפשטיה דקרא איכא למימר דכיון דכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו הוקשו זה לזה לכל דבריהם מהכא דריש לה בסיפרי, ומ\"ש שלא נזכר בשתי גמרות נכתב שלא בהשגחה שבירושלמי ריש פ\"ב דנדרים אמרו בהדיא כשם שהבעל אינו מפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה, וגם גמרא דידן איכא למימר נמי דלא נשמט מלהזכיר זה שהרי בריש פרק בתרא דנדרים דייק גמרא נדרי עינוי נפש הוא דמפר שאין בהם עינוי נפש אינו מפר והתניא בין איש לאשתו בין אב לבתו מלמד שהבעל מפר נדרים שבינו לבינה ואם איתא לא ה\"ל לאיתויי אלא בין איש לאשתו ומדמייתי נמי בין אב לבתו משמע דהיינו לומר דהוקשו זה לזה. והרמב\"ן בפירוש התורה כתב דברי ספרי והירושלמי. והר\"א מזרחי כתב שם שרבינו סמך על מ\"ש בפ\"ב דנדרים כל הנדרים והשבועות האב מפר שנאמר ואם הניא אביה אותה כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש שנאמר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו והוא הדין שבינו לבינה שנאמאר אלה החקים כו' בין איש לאשתו כו' עכ\"ל. וכראותי דבריו אלו נשתוממתי איך רבינו בתשובתו לא הביא ראיה מזה המאמר ולא עוד אלא שכתב שלא נזכר דבר זה בשתי הגמרות וגם הרמב\"ן והרא\"ש והר\"ן היאך אפשר שנעלם מהם מאמר זה ובדקתי בכל הפרק הנזכר ולא מצאתי מאמר זה והייתי נבהל היאך העיד הר\"א מזרחי על מאמר זה שהוא בפרק הנזכר, ועיינתי בסמ\"ג ומצאתי שכתב בלשון הזה כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו שנאמר ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה וכו' אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש שנאמר כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו והוא הדין שמפר בנדרים שבינו לבינה שנאמר אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו וכו' כדאמרינן בפרק אחרון דנדרים עכ\"ל. ואין ספק שהר\"א מזרחי חשב שמ\"ש סמ\"ג כדאמרינן פרק אחרון דנדרים קאי לכל הדברים גם ארישא ואינו כן דלא קאי אלא למאי דסמיך ליה שהוא מפר נדרים שבינו לבינה אבל כל הדברים הקודמים אינם אלא דברי סמ\"ג עצמו מועתקים מדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ומה בין נדרים שיש בהם עינוי נפש לדברים וכו'. מבואר שם בגמרא: \n\n" + ], + [], + [ + "אחד עינוי וכו' ואחד עינוי שהוא לזמן מרובה או לפי שעה. נראה שלמד כן מדאמרינן בגמ' (דף פ') ור' יוסי סבר ניוול דחד יומא לא שמיה ניוול משמע דלרבנן שמיה ניוול וכיון דחד יומא הוי ניוול משמע לרבינו דה\"ה אפילו שעה אחת: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אפילו נדרה ממאכל רע או ממין שלא טעמה מימיה ה\"ז יפר. תוספתא בפרקין: \n\n" + ], + [ + "נדרה משתי ככרות וכו'. פלוגתא דשמואל ור\"י בפ' בתרא דנדרים (דף פ\"ב) ופסק כר\"י וכ\"פ הרא\"ש ופירשו הרא\"ש והר\"ן דעל אחת מצטערת ועל אחת אינה מצטערת היינו שהאחת פת נקי והאחת פת קיבר ואינה רגילה לאכול פת קיבר עכ\"ל. ואע\"פ שאפי' נדרה ממין רע ולא טעמה אותו מעולם מפר כמו שנתבאר בסמוך, י\"ל דשאני התם שלא נדרה אלא מאותו מין בלבד אבל הכא שנדרה גם מדבר שמצטערת עליו מוכחא דלית לה עינוי באידך כיון שהוא הפר לה ההיא דמצטערת עליה. א\"נ שאני התם דנדרה מהמין כולו אבל הכא דלא נדרה אלא מככרות אלו לבד לא. ופירש עוד הרא\"ש דעל אחת מצטערת ועל אחת אינה מצטערת כגון שאין לה פת אחר לאכול היום והיא מתענה אם לא תאכל אחת מהן. וכתב רבינו ירוחם דלא אמרי' דמותרת בשניהם מטעם שהותר מקצתו הותר כולו דלא אמרו כן אלא בהתרת חכם שהוא עוקר הנדר מתחלתו אבל לא בהפרת הבעל ומתני' היא בפ' ואלו נדרים נדרה מן התאנים ומן הענבים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים וכתבה רבינו בפרק י\"ג: \n\n" + ], + [ + "נדרה שלא תאכל וכו'. משנה בפרק י\"א דנדרים (דף ע\"ט:) קונם פירות העולם עלי ה\"ז (יכול) להפר פירות מדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו ה\"ז יפר דברי ר' יוסי, ובגמרא (דף פ\"ב) אמר שמואל משמיה דלוי כל נדרים בעל מיפר לאשתו חוץ מהנאתי על פלוני שאינו מפר אבל הנאת פלוני עלי מפר ואותיבנא עליה דשמואל דאמר הנאת פלוני עלי מפר ממתני' ושני מתני' ר' יוסי היא כלומר ואיהו דאמר כרבנן ופסק רבינו כרבנן וכך הם דבריו בפירוש המשנה וכן פסקו הרא\"ש והר\"ן וא\"כ אפילו אוסרת פירות פלוני או הנאתו אע\"פ שאינו חנוני ולא היתה פרנסתו ממנו הפר דהא סתמא אמר שמואל הנאת פלוני עלי מפר וכתבו הרא\"ש והר\"ן דטעמא משום דהוו נדרי עינוי נפש דשמא תצטרך ממנו ואין כן דעת רבינו אלא דברים שבינו לבינה הם. ויש לתמוה על רבינו למה לא הזכיר דין אוסר הנאת פלוני עליה דמפר כשמואל דדחי ליה לדר' יוסי מקמיה, ואפשר שסמך על מ\"ש נדרה שלא ליהנות לבריות דמפר כדי שלא יהא זקוק להאכילה משלו בלבד דההוא טעמא שייך קצת באוסרת הנאת פלוני עליה. ואפשר שרבינו מפרש כפירוש אחרים שכתב הר\"ן דכי שני בגמרא מתני' ר' יוסי היא מסיים בה ומאי אינו יכול להפר משום עינוי נפש אבל מפר משום נדרים שבינו לבינה ולפיכך פירש דשמואל נמי משום נדרים שבינו לבינה קאמר דמפרש כר' יוסי ומה שהקשה הר\"ן על פירוש זה דא\"כ הל\"ל מתני' ר' יוסי היא וכו'. י\"ל דתרי שינויי קאמר חדא דמתני' ר' יוסי ושמואל דאמר כרבנן א\"נ דשמואל נמי כר' יוסי ומודה ר' יוסי שהוא מפר משום דברים שבינו לבינה. ומ\"מ מ\"ש [לקמן הלכה ח'] וכן אם אסרה הנאתה על אומה וכו' קשה דמאי איריא אומה אפי' לא אסרה אלא הנאת איש אחד נמי וכדשמואל. וי\"ל דלישנא דמתני' נקט כמו שאבאר ולאו למידק מינה כתבה ולפי מה שאכתוב דהתם משום שמשיאה שם רע לא קשה דיוקא דבאיש אחד ליכא שם רע. ועוד דהתם אסרה עצמה על אחרים והכא אסרה הנאת אחר על עצמה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו וכן אם נדרה שלא ליהנות לבריות וכו'. משנה שם (דף פ\"ג:) קונם שאיני נהנית לבריות אינו יכול להפר ואיפליגו אמוראי דרבא אמר דבעל בכלל בריות ועולא ורב נחמן אמרי דאינו בכלל בריות ופסק רבינו כוותייהו דרבים נינהו ואע\"פ דבמתני' תנן אינו מפר פסק רבינו דיפר משום דמשמע דמתני' ר' יוסי היא אבל רבנן סברי יפר. א\"נ דמתני' דקתני אינו מפר היינו משום נדרי עינוי נפש אבל משום דברים שבינו לבינה יפר וכשמואל דאתי כר' יוסי: \n", + "וכן אם אסרה וכו'. בסוף נדרים (דף צ':) תנן האשה שאמרה נטולה אני מן היהודים יפר לחלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. וכתב רבינו בפירוש המשנה פירוש נטולה מן היהודים שהיא אסרה הנאת עצמה על כל היהודים ויהיו כולם מודרים הנאה ממנה ואמרו יפר חלקו הוא מאמר דחוי לפי שהוא מאמר רבי יוסי וכו' אבל חכ\"א שיפר הנדר כולו עכ\"ל. ויש לדקדק שאוסרת עצמה על כל היהודים מאי איכפת ליה שלא יהנו היהודים ממנה ושמא י\"ל שאין הלשון מדוקדק וה\"ל כאילו כתב שאסרה הנאת האומה עליה. וי\"ל דאוסרת הנאה על כל האומה לא ניחא ליה משום שמשיאתו שם רע וכדאמרינן בפ' המדיר (כתובות ע\"ב) גבי נדרה שלא תשאיל ולא תשאל ומש\"ה יפר: \n\n" + ], + [ + "האשה שאמרה לבעלה וכו'. בפרקא בתרא דנדרים (דף פ\"א:) דאמר רב ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה וכו' ה\"ד אילימא דקאמרה הנאת תשמישי עליך למה לי הפרה הא משעבדא ליה אלא באומרת הנאת תשמישך עלי וכדרב כהנא דא\"ר כהנא הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו הנאת תשמישך עלי יפר שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו. \n", + "ומ\"ש וכן הוא שאמר לה הנאת תשמישי אסורה עליך וכו'. בפ\"ב דנדרים (דף ט\"ו:): \n\n" + ], + [ + "אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה וכו'. בפ' אע\"פ (כתובות נ\"ח:) תנן המקדיש מעשה ידי אשתו ה\"ז עושה ואוכלת המותר ר\"מ אומר הקדש ר\"י הסנדלר אומר חולין ובגמ' (דף נ\"ט) אמר שמואל הלכה כר\"י הסנדלר ומי אמר שמואל הכי והא תנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר וכו' ר\"י בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור (לו) ואמר שמואל הלכה כר\"י בן נורי וכו' א\"ר הונא בריה דרב יהושע באומר יקדשו ידי לעושיהן דידים איתנהו בעולם וכי אמרה הכי מי מיקדשה הא משעבדא ליה דאמרה לכי מיגרשה ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדוש ולקמיה קדוש וכו' אלא א\"ר אשי קונמות קא אמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכו' ונקדשו מהשתא אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל כי היכי דלא תיקדש מהשתא (ופירש\"י) אמר שמואל הלכה וכו' אלמא לכשיגרשנה חל הנדר אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שעדיין לא גירשה וכו' דקדושת הגוף נינהו כקדושת מזבח שאין להם פדיון כך אין פדיון לקונם להיות ניתר למי שנאסר עליו וכו' וכיון דקדושת הגוף הוא מפקיע מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעלה וחייל וכו'. אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל בעודה תחתיו עכ\"ל. וכתב הר\"ן ומיהו משמע דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן הא לאו הכי אפי' לכי מיגרשה לא חייל דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם (על חבירו) ולפיכך אני תמה על מ\"ש הרמב\"ם בפרק י\"ב מנדרים (אמרו יקדשו ידי לעושיהם וכו') דמשמע דבנדרה נמי שלא יהנה במעשה ידיה צריך להפר ואמאי והא דבר שלא בא לעולם הוא עכ\"ל. ואפשר היה לומר דהא דכתב רבינו אבל צריך הוא להפר שלא יגרשנה וכו' לא קאי אלא לאמרה יקדשו ידי לעושיהן בלבד. ויותר נכון לומר דאתרווייהו קאי וטעמא משום דכיון דאסיקנא דקונמות מפקיעים מידי שעבוד ומדינא חייל השתא אי לאו דאלמוה רבנן לשעבודא ככל דבר שבא לעולם חשיב, וסובר עוד רבינו דהשתא דאסיקנא כדרבא דאמר הקדש מפקיע מידי שעבוד אומרת יקדשו ידי לעושיהן שפיר מיתסר עליה דבעל אע\"ג דמשעבדא ליה דהא ידים גופייהו קדושות ומפקעת מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל בעודה תחתיו הילכך בין באומרת יקדשו ידי לעושיהן בין באומרת קונם מעשה ידי עליך חל הנדר לכשתתגרש: \n\n" + ], + [ + "נשבעה או נדרה שלא יהנה בה לא אבי וכו'. משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ\"ה) קונם שאני עושה על פי אבא ועל פי אביך על פי אחי ועל פי אחיך אינו יכול להפר. \n", + "ומ\"ש וכן אם נדרה שלא אתן מים לפני בהמתך וכו'. בר\"פ בתרא דנדרים (דף פ\"א:) קונם שלא אתן מים לפני בהמתך ותבן לפני בקרך אינו יכול להפר כך היא x גירסת רבינו וטעמא משום דנהי שהיא חייבת ליתן תבן לפני בהמתו ולא לפני בקרו כמ\"ש בפרק כ\"א מהל' אישות תבן דוקא הוא דחייבת ליתן לפני בהמתו אבל לא מים משום דסתם השקאת בהמה בנהר או במעיין היא ואין דרך הנשים לצאת חוץ לבית דכל כבודה בת מלך פנימה הילכך לא חל עליה חובת ההשקאה אפילו כשהמים בתוך הבית. ולפי זה בדוקא נקט בברייתא מים לפני בהמתו דאינה חייבת בה אע\"פ שהיא מחוייבת ליתן לפניה תבן ולפני בקרו אף תבן לא מחייבא: \n\n" + ], + [ + "יש לבעל ולאב להפר נדרים שעדיין לא חלו וכו'. (שם דף צ') פלוגתא דר' נתן ורבנן ופסק כרבנן דאמרי בהפרה אע\"פ שלא חל הנדר מיפר וכן פסקו הרא\"ש והר\"ן בשם הרמב\"ן. וכתב רבינו ירוחם בשם ה\"ר יונה דהיינו דוקא בתולה בזמן משום דממילא חייל אבל תולה במעשה אינו מפר עד שיחול: \n\n" + ], + [ + "האב או הבעל שאינם שומעים וכו'. בפרק נערה המאורסה (נדרים דף ע״ב:) בעי רמי בר חמא בעל מהו שיפר בלא שמיעה ושמע אישה דוקא או לאו דוקא והדרינן למפשטה מכמה מתנייתא ודחו להו ובתר הכי גרסינן (דף ע״ג) בעי רמי בר חמא חרש מהו שיפר לאשתו פירוש המדבר ואינו שומע את״ל בעל מפר בלא שמיעה משום דבר מישמע הוא אבל חרש דלאו בר מישמע הוא (לא) היינו דר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכו' אמר רבא ת״ש ושמע אישה פרט לאשת חרש ש״מ ומשמע לרבינו דכיון דאמר את״ל בעל מפר בלא שמיעה ומסמיך ליה אדר' זירא משמע דהכי קי״ל וכן כתב הר״ן בשם הרמב״ן ודלא כהרא״ש שכתב דבעיא קמא לא איפשיטא ולחומרא: \n\n" + ], + [ + "השוטה אינו מפר וכו'. הקטן אין לו אישות לפיכך אינו מפר: והבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת וכן האב מפר נדרי ב' בנותיו כאחת. בפרק נערה מאורסה איבעיא להו בעל מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת אותה דוקא או לאו דוקא. וכתב הר\"ן דבאב נמי מיבעיא ליה דהא כתיב ביה אותה אמר רבינא ת\"ש אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחברתה ר' יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר והשקה אותה לבדה ומפרש רבינו דרבינא מרבנן פשיט לבעיין דלא משמע להו אותה דוקא דהא יהבי טעמא מפני שלבה גס בחברתה והכי איתא בתוספתא בשם ר' יוסי בר' יהודה ור\"א בר\"ש שאם היו על אשתו ה' נדרים או שהיו לו ה' נשים ונדרו כולן ואמר מופר לכולכן מופרין והרא\"ש והר\"ן כתבו בשם הרמב\"ן דבכמה דוכתי דכ\"ע אותה דוקא ות\"ק דאמר מפני שלבו גס גם בה לא פליג אדוקיא דאותה אלא טעמיה דקרא קא מפרש: \n\n" + ], + [ + "הפרת נדרים כל היום ואינה מעת לעת כיצד נדרה בתחלת ליל שני וכו'. משנה בפ' נערה מאורסה (דף נ\"ט) ואע\"ג דמייתי בגמ' ברייתא דאיכא תנאי דס\"ל מעת לעת הא איפסיקא בגמ' דלית הלכתא כוותייהו ואע\"ג דאיכא ספרים דגרסי בגמ' דהלכתא כוותייהו כבר כתב הרא\"ש שר\"ח והרי\"ף לא גרסי הכי וראוי להחמיר כמותם עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "(טז-יז) נדרה ושהתה כמה ימים וכו': נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה והפר וכו': \n\n" + ], + [ + "שמע הבעל או האב ושתק כדי לצערה וכו'. מסקנא דגמ' ס\"פ נערה מאורסה (דף ע\"ח:) וכתב הר\"ן דשותק ע\"מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר אפי' בו ביום: \n", + "נדרה והפר לה האב או הבעל וכו'. משנה בפ\"ד דנזיר (דף כ\"ג): \n", + "ומ\"ש ומכין אותה מכת מרדות. שם דברי ר' יהודה ומשמע לרבינו דלאו לאיפלוגי אתא אלא לפרש דברי ת\"ק: \n\n" + ], + [ + "נדרה ועברה על נדרה וכו': \n\n" + ], + [ + "שמע נדרה ושתק וכו'. משנה בפרק בתרא דנדרים (דף פ\"ז:) יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין יפר יודע אני שיש מפירים אבל איני יודע שזה נדר ר\"מ אומר לא יפר וחכ\"א יפר ופירש הר\"ן יודע אני שיש נדרים שמה שנדרה אשתו הוי נדר גמור אבל אינו יודע שיש מפירים שבעל מיפר שום נדר (לא של עינוי נפש ולא שבינו לבינה יפר לאחר מיכן) כשנודע לו שהבעל יכול להפר יפר תוך אותו היום שנודע לו דעד ההוא יומא לא קרינן ביה יום שמעו יודע אני שיש מפירין שיש מקצת נדרים שהבעלים מפירים אותם אבל איני יודע שזה הנדר מאותן נדרים שהבעל מפר אותם, וידוע דהלכה כחכמים: \n\n" + ], + [ + "נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו וכו' עד סוף הפרק. משנה שם (דף פ\"ו:): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מפר אדם או מקיים דברי אשתו וכו': \n\n" + ], + [ + "וכיצד מפר אומר מופר או בטל. בסוף פרק נערה מאורסה (דף ע\"ז:) תניא לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שהוא אומר בחול. \n", + "ומ״ש או אין נדר זה כלום. ומ״ש וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו, יש לתמוה דבריש פ״ד דנזיר איבעיא לן בעל מיעקר עקר או דילמא מיגז גייז למאי נ״מ לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר לה אי אמרת מיעקר עקר ההיא נמי אשתראי ואי אמרת מיגז גייז איהי אישתראי חברתה אסירא ומסיק (דף כ״ב) ת״ש דתניא בהדיא האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה היא מותרת וחבירתה אסורה ש״מ בעל מיגז גייז וכיון דפשטינן דבעל מיגז גייז היאך כתב רבינו כאן ובסמוך דמיעקר עקר. ואין לומר שרבינו מפרש כפירוש י״מ שכתבו שם התוס' דמר זוטרא בריה דרב מרי בעי למדחי פשיטות זה וסבר דמיעקר עקר שהרי התוס' עצמם מחו לה אמוחא ולא עמד כלל. וע״ק על מ״ש רבינו בסמוך שאין הבעל והאב מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מעיקרו ומפירו דמשמע מדבריו שהחכם אינו עוקר הנדר מעיקרו ואילו בפרק המדיר אמרו בפשיטות ורבינו עצמו כתב בפ״ג מנזירות על מי שנזר שתי נזירות הראשונה כיון שהתירה כאילו אינה מעיקרא שהחכם עוקר הנדר מעיקרו רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא. ואפשר לומר דרבינו לטעמיה שכתב בפ״ו משבועות כיצד (מתירין) יבא הנשבע לחכם וכו' ואומר אני נשבעתי על כך וכך ונחמתי ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר עד כה או שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע והחכם וכו' אומר וכבר ניחמת והוא אומר לו הן וחוזר ואומר לו שרוי לך או מותר לך או מחול לך עכ״ל. וקודם לכן כתב כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט בנפש וכו' אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו עכ״ל. וכ״נ מדברי רש״י שכתב בפרק המדיר (כתובות דף ע״ד:) חכם עוקר הנדר מעיקרו שהרי פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי נדרת והיא אומרת לו לא וחכם אומר לה הרי הוא בא לידי כך הילכך לאו נדר הוא ומותר לך נמצא כמי שלא היה עליה בשעת קידושין עכ״ל. דלפי זה ענין התרת חכם אינו אלא הוראה שמורה שהוא מותר מאחר שאילו ידע שאירע לו כן לא היה נודר הוי כאילו פירש שלא נדר ע״ד כך וא״כ לא חלה השבועה או הנדר והחכם מורה לו שהוא מותר ואין ללשון הפרה בזה ענין אבל הפרת הבעל אינה כן אלא חלו והבעל בהפרתו עקרם וא״כ אין ללשון מותר לך בזה ענין, ומ״ש בפרק המדיר חכם עוקר נדר מעיקרו אינו כעין עקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל דההוא דהמדיר היינו לומר שאינו כמו רופא שאינו מרפא אלא מכאן ולהבא והחכם מורה שלא חל הנדר מעיקרו ועקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל היינו שחל הנדר והבעל בהפרתו עוקרו ומבטלו ומאי דאיבעיא לן בעל אי מיעקר עקר או מיגז גייז על הקדמת מ״ש רבינו שהבעל עוקר הנדר מעיקרו ומפירו שייך למיבעי הכי אי אמרי' דעקירה ממש עקר ליה שע״י שמבטלו משוי ליה כאילו לא היה או דילמא נהי דעוקרו מעיקרו ע״י הפרתו מיהו לא משוי ליה כאילו לא היה אלא כאילו חל הנדר והוא מבטלו ועוקרו ולזה קורא מיגז גייז והשתא אתו שפיר דברי רבינו עם פשיטותא דפשטינן דבעל מיגז גייז כנ״ל לדעת רבינו. אבל דעת הרא״ש בפסקיו ס״פ נערה מאורסה דחכם עוקר הנדר מעיקרו לגמרי והבעל אינו מפר אלא מכאן ולהבא הילכך אם עברה על נדרה ואח״כ הפר לה בעלה לוקה משא״כ בחכם וכך הם דברי תשובות להרמב״ן סימן י'. \n", + "ומ\"ש בין בפניה בין לאחריה. ומ\"ש אבל אם א\"ל אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר ה\"ז לא הפר. ברייתא ס\"פ נערה מאורסה (דף ע\"ו:) וכתב הרא\"ש הא דקאמר שתדורי לאו דוקא אלא היינו שנדרת: \n", + "וכן האומר לאשתו וכו'. בס\"פ נערה מאורסה (דף ע\"ז:) וכתבתיו בפ\"ו מהל' שבועות. \n", + "ומ\"ש שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחלתו ומפירו. כבר נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "וכיצד מקיים כגון שיאמר לה קיים ליכי. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש או יפה נדרת או אין כמותך, ברייתא שם. \n", + "ומ\"ש או אילו לא נדרת הייתי מדירך, מדברי הרא\"ש בפסקיו שם נראה שהוא לשון x הברייתא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ד-ז) המבטל נדרי אשתו וכו'. בסוף פרק נערה מאורסה לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטיל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי אכלי וטלי שתי והנדר בטל מאליו אר\"י וצריך שיבטל בלבו תניא ב\"ש אומרים בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו וב\"ה אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו וא\"צ להוציא בשפתיו. ומפרש רבינו דתרי גווני נינהו חדא מיקריא ביטול וחדא מיקריא הפרה ביטול היינו שיאמר לה טלי אכלי וטלי שתי ובזה בטל הנדר והוא שיבטלנו בלבו וכדתניא שאומר לה טלי אכלי וטלי שתי ואמר ר\"י צריך שיבטל בלבו אבל כשאומר לה מופר ליכי הופר הנדר אע\"פ שאינו אומר לה טלי אכלי וטלי שתי והוא שיוציא ההפרה בשפתיו. ומשמע לי שאפי' אינו מפר בלבו שאינו אומר שמפר לה אלא כדי שלא יהא לה תרעומת עליו אבל חפץ הוא שתקיים נדרה אפ\"ה הוא מופר: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א חיי ראשי המחבר הזה שינה עלינו את סדרינו וכו', ואין דבריו מוכרחים. ומ\"ש כשאמרו שיאמר לה טלי אכלי טלי ושתי ודיה לא נאמרו אלא בשבת. איני יודע מה השגה היא זו שלא נאמרו דברים הללו לומר שאם אמר כן בחול אינו מבוטל דהא פשיטא דאף בחול מבוטל הוא בדברים הללו אלא היינו לומר שיעשה שינוי בשבת: \n\n" + ], + [ + "מפירים נדרים בשבת וכו' בין שלא לצורך השבת. משנה בסוף מסכת שבת ואע״פ שאין נשאלין בשבת נדרים שאינם לצורך השבת הפרת נדרים שאני שאם יעבור יום שמעו שוב לא יוכל להפר כך מפורש בגמ' ס״פ נערה המאורסה (נדרים דף ע״ב). \n", + "ומ\"ש ולא יאמר לה בשבת מופר ליך וכו'. ברייתא כתבתיה בסמוך: \n\n" + ], + [ + "האומר לאשתו או לבתו כל הנדרים שתדורי וכו' הרי הן קיימין לא אמר כלום. משנה פ' נערה מאורסה (דף ע\"ה): \n", + "או הרי הן מופרים. שם וכחכמים: \n", + "עשה שליח להפר לה או לקיים לה אינו כלום וכו'. פלוגתא דר' יאשיה ורבי יונתן בפ' נערה המאורסה (נדרים דף ע״ב:) ופסק שם הרא״ש כרבי יאשיה דמחמיר וכ״כ הרי״ף בפרק השואל וטעמא משום דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו דמשמע הוא עצמו ולא שלוחו ומבעל נשמע לאב דהוא עצמו מפר ולא שלוחו: \n\n" + ], + [ + "אסרה עצמה בתאנים וענבים וכו'. משנה פרק בתרא (דף פ\"ז) אמרה קונם תאנים וענבים שאני טועמת קיים לתאנים כולו קיים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים ובגמ' זו דברי ר' ישמעאל ור\"ע אבל חכמים אומרים מקיש הקמה להפרה מה הפרה מה שהפר הפר אף הקמה מה שקיים קיים ופסק כחכמים ואע\"ג דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' שאני הכא דלישנא דאמרינן זו דברי רבי ישמעאל אבל חכמים אומרים משמע דכחכמים קי\"ל. וצ\"ל שהוא ז\"ל מפרש דהא דתנן אינו מופר היינו לומר שאין כל הנדר מופר אבל מה שהפר מופר דאל\"כ היכי אמרו חכמים מה הפרה מה שהפר מופר דמשמע דכ\"ע מודו בהכי: \n\n" + ], + [ + "מי שנדרה אשתו ושמע והתפיס עצמו בנדרה וכו' נדר הוא והתפיסה עצמה בנדרו וכו'. משנה רפ\"ד דנזיר (דף כ':): \n\n" + ], + [], + [ + "נדר לעצמו והדירה כמותו וכו'. משנה שם הריני נזיר ואת ואמרה אמן מפר את שלה ושלו קיים. ובגמרא (דף כ\"ב:) ורמינהי הריני נזיר ואת ואמרה אמן שניהם אסורים ואם לאו שניהם מותרים מפני שתלה נדרו בנדרה אמר רב יהודה תני מפר את שלה ושלו קיים אביי אמר אפילו תימא כדקתני ברייתא כגון דקאמר לה הריני נזיר ואת דקא תלי נדרו בנדרה מתני' כגון דאמר לה הריני נזיר ואת מאי מש\"ה מפר את שלה ושלו קיים. ופירשו המפרשים מפני שתלה נדרו בנדרה דמשמע דקאמר הריני נזיר אם את תהא נזירה וכיון דלא אמרה אמן שניהם מותרים אביי אמר אפילו תימא ברייתא כדקתני ולא קשיא ובמאי עסקינן בברייתא כגון דאמר לה הריני נזיר ואת דמשמע דקאמר לה הריני נזיר אם תהא נזירה והילכך היכא דאמרה אמן שניהם אסורים וכי לא אמרה אמן שניהם מותרים שכן הוא תולה נזרו בנזרה ומתני' דאמר הריני נזיר לגמרי ואת מאי כלומר ואת מי הוית נזירה והילכך אי אמרה אמן דניחא לה בנזירות הרי בעל יכול להפר לפי שלא תלה נדרו בנדרה עכ\"ל. והדבר ידוע דשינויא דאביי עיקר אי משום דבתרא הוא אי משום שאינו מגיה הברייתא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אמרה לו הריני נזירה ואתה וכו'. משנה שם (דף כ'): \n\n" + ], + [ + "האשה שנדרה ושמע אחר והתפיס עצמו בנדרה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "האשה שאין לה בעל ואינה ברשות אב וכו'. משנה בסוף נדרים (דף פ\"ח): \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש אלמנה או גרושה שאמרה הריני אסורה ביין כשאנשא וכו'. אמרה תחת בעלה הריני אסורה בבשר כשאתגרש וכו'. שם (דף פ\"ט) פלוגתא דר' ישמעאל ור\"ע בברייתא ופסק כר\"ע ואמרינן בגמ' דמתני' אפילו כר' ישמעאל דאיכא לאיפלוגי בין גוונא דמתני' לגוונא דברייתא ומפני כך הוצרך לכתוב רבינו גם דין הברייתא: \n\n" + ], + [ + "המקיים בלבו וכו'. בפרק נערה מאורסה (דף ע\"ט) קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר קיים אין יכול להפר הפר אין יכול לקיים. \n", + "ומ\"ש רבינו אלא אם כן חזר בו תוך כדי דיבור, כבר נתן טעם לדבר כדי שלא יהא כח דברים שבלבו גדול מכח המוציא בשפתיו, כלומר אע\"ג דסתם אמרו ולא חילקו מאחר דקי\"ל בכל דוכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר ממקדש ומגרש ועובד כו\"ם כדאיתא פט\"ז ופרק בתרא דנדרים ע\"כ לומר דה\"ה לדברים שבלבו: \n\n" + ], + [ + "המקיים נדרי בתו או אשתו וניחם וכו'. מימרא דר' יוחנן בר\"פ נערה מאורסה (דף ע\"ט) ובסופו נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר ודעת התוס' והר\"ן שאינו יכול לישאל על ההקם אלא ביום שמיעה והטור כתב שנ\"ל שמפר. אפילו אחר כמה ימים והוא שיפר ביום שאלה שהוא לו כיום שמיעה וכן נראה מדקדוק לשון רבינו ומ\"מ לענין מעשה יש לחוש לדברי התוס' והר\"ן: \n\n" + ], + [ + "נערה מאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו וכו'. שם (דף ס\"ז): \n\n" + ], + [ + "אמר לבתו או לאשתו קיים ליך קיים ליך וכו'. בר\"פ נערה מאורסה בעיא דאיפשיטא: \n", + "אמר לה קיים ליך ומופר ליך וכו'. שם (דף ס\"ט) בעיא ופשטוה דחלה ההפרה ופירש רא\"מ דההקמה לאו כלום הוא: \n", + "אמר לה קיים ומופר ליך בבת אחת וכו'. בעיא שם ופשטוה מדאמר רבה כל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו (כלום) ואם כן ליכא הכא לא הקמה ולא הפרה ומצי בתר הכי לקיים או להפר כך פירשו הרא\"ש והר\"ן. אבל רבינו שכתב דהוי קיים נראה שהוא מפרש דהכי פשטוה כיון דהפרה אינה יכולה לחול אחר הקיום אפילו בבת אחת אינה חלה. ואין לומר דנימא איפכא כיון דקיום אינו חל אחר ההפרה אפי' בבת אחת אינו חל דכיון דאיכא לפרושי לקולא ולחומרא נקיטינן לחומרא. וא\"ת ה\"ל לרבינו לכתוב בהדיא דהוי קיים מספק. וי\"ל דכי אמרי' דלא חיילי לא הקמה ולא הפרה ממילא הוא קיים דשתיקה הוי קיום אבל קשה דלפי זה בהנך בעיי דבסמוך ה\"ל למיפסק אף בבתרייתא דהוי קיום בודאי ואמאי פסק דספיקא הויא: \n", + "אמר לה קיים ליך היום וכו'. שם בעי רבא קיים ליכי היום מהו מי אמרי' כמאן דאמר לה מופר ליכי למחר או דילמא הא לא אמר לה את\"ל הא לא אמר לה מופר ליכי למחר מהו מי אמרי' למחר לא מצי מיפר דהא קיימיה לנדריה היום או דילמא כיון דאמר לה קיים ליכי היום כי קאמר לה מופר ליכי למחר מהיום קאמר ואת\"ל אפ\"ה כיון דקיימו היום למחר כמאן דאיתיה דמי אלא קיים ליכי שעה אחת מהו מי אמרינן כמאן דאמר לה מופר ליכי לאחר שעה דמי או דילמא הא לא אמר לה את\"ל הא לא אמר לה מיהו אמר לה מאי מי אמרי' כיון דקיימו קיימו או דילמא כיון דכוליה יומא בר הקמה ובר הפרה הוא כי אמר מופר ליכי לאחר שעה מהני ולא איפשיטא ופסיק רבינו דבכולהו הוי קיום בר מבתרייתא דהויא ספק ולטעמיה אזיל שדרכו לפסוק כדברי האת\"ל: \n\n" + ], + [ + "מי שנדר נדרים כדי לכוין דעותיו. זה למד רבינו מדאמרינן בפ\"ק דנזיר (דף ד') בעובדא דשמעון הצדיק. \n", + "ומ\"ש ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות, בפ\"ה דאבות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואע\"פ שהם עבודה לא ירבה אדם בנדרי איסור וכו'. עצה טובה קמ\"ל והם דברים ראויים אליו ז\"ל: \n\n" + ], + [ + "אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה. פרק קונם (דף ס'). \n", + "ומ\"ש ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו. שם מסיים בה וכל המקיימו כאילו הקריב עליה קרבן. \n", + "ומ\"ש במה דברים אמורים בנדרי איסר אבל בנדרי הקדש מצוה לקיימן וכו', דברי טעם הם דלמה יגרע כח ההקדש להשאל עליו אם לא מדוחק ומקרא מסייעו נדרי לה' אשלם: \n", + "סליקו הלכות נדרים בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות נדרים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Haflaah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b9cd87e70d70aa736d3bf4376b05ebb10b42591a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,1100 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Foods", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Kedushah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה שתי גבין ושתי שדרות וכו'. קשה לי דכיון דקי\"ל כרב בריה בעלמא ליתא וכי אגמריה רחמנא למשה במעי בהמה אגמריה וכו' לא ה\"ל לכתוב או שילדה: \n\n" + ], + [], + [ + "אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם וכו'. כתב ה\"ה פרק א\"ט תניא רבי אומר וכו' אבל מה שמנה התאו בכלל חיה וכתב שור הבר מין בהמה איני יודע לתרץ לפי גירסת ספרינו עכ\"ל. ואני אומר אם כוונתו על חילוף גירסת הספרים משום הא לא קשיא שכבר כתב הרשב\"א בחידושיו דאפשר שרבינו לא היה גורס אלא ודילמא מינא דזמר נינהו. לפי האמת אפילו לאותה גירסא קשה דהא אמרי דרבנן סברי דמדמתרגמינן תורבלא מין בהמה ועל כרחך אתאו הוא דקאמר מתרגמינן תורבלא וכיון דפסק כרבנן דשור הבר מין בהמה הוא אם כן תאו מין בהמה היא והוה ליה ארבעה מיני בהמה וששה מיני חיה. וא\"כ ל\"ש אי גרסינן ודילמא מינא דתאו נינהו ל\"ש אי ל\"ג ליה לעולם קשיא מ\"ש המגיד אבל מה שמנה התאו בכלל חיה וכתב שור הבר מין בהמה איני יודע לתרץ לפי גירסת ספרינו עיין בספר כפתור ופרח פרק נ\"ח: \n\n" + ], + [], + [ + "וסימני חיה מפי השמועה הן וכו' וכל שאין קרניו מפוצלות אם היו קרניו כרוכות כקרני השור וכו'. ויש לתמוה על רבינו למה הצריך בו כל הסימנים הללו שיהיו כרוכות וחרוקות והדורות והוא דמיבלע חירקייהו דהא אמרינן עלה והיינו ספיקא דעיזא כרכוז וכיון דאסיקנא דעיזא כרכוז חלבו מותר תו לא צריכינן סימנא לאפוקי מעיזא כרכוז ואי ס\"ל כרש\"י שפירש דסימן דכרוכות הוא לאפוקי מעיזא כרכוז לא הוה ליה לכתוב שצריך שיהיו כרוכות ואי ס\"ל כאידך פירושא שכתב הר\"ן בשם רבינו תם דמיבלע חירקייהו הוא לאפוקי מעיזא כרכוז לא הוה ליה לכתוב ויהיה הרחק מובלע בהן. ומצאתי להרשב\"א שתמה על רבינו תמיהא זו וכתב שאפשר שנסתפק הרב בפירוש ספיקא דעיזא כרכוז איזו היא ופסק מן הספק לחומרא לחזר אחר כל הסימנים הללו וצ\"ע עכ\"ל. וה\"ה כתב ליישב תמיהא זו שרבינו מפרש דהיינו ספיקא דעז כרכוז כלומר שיש ספק אם יש לו כל הסימנים הללו לפי שאינם מובלעים כשאר חיות ע\"כ. ודבריו צריכים ביאור ונראה שדעתו לומר דכרוכות והדורות וחרוקות ומיבלע חירקייהו בעינן וספיקא דעז כרכוז היינו מפני שאע\"פ שיש בו כל הסימנים הללו מ\"מ בליעת חרקיה אינו כ\"כ כמו בליעת חירקייהו דשאר חיות ומספקא לן אי סגי בהאי הבלעה או דילמא כיון דלא מיבלע כ\"כ כמו קרני שאר חיות לא מיקרי הבלעה. ולפי זה אע\"ג דאסיקנא דעז כרכוז חלבו מותר היינו לומר דהבלעת חרקיה חשיבה הבלעה ולעולם כל הסימנים הללו צריכים הם: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה וכו' והמינין האסורים כ\"ד הן ואלו הן וכו' ז' עורב ח' זרזיר שכן נאמר בעורב למינו להביא את הזרזיר. עוד כתב רבינו וכל השוכן עם הטמאין ונדמה להם טמא. ודברים אלו סותרים זה את זה שהרי בפ' א\"ט (דף ס\"ה) תניא אחרים אומר שכן עם טמאים טמא שכן עם טהורים טהור כמאן כרבי אליעזר דתניא ר' אליעזר אומר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו אפילו תימא רבנן שכן ונדמה קאמרינן. והשתא מ\"ש רבינו להביא את הזרזיר הוי כר\"א ומ\"ש וכל השוכן עם טמאין ונדמה להם טמא הוי כחכמים דפליגי עליה. ואפשר לומר שרבינו מפרש דזרזיר אף לחכמים טמא שהוא שכן ונדמה ולא נחלקו אלא בטעם טומאתו דלרבנן אע\"פ שהוא שכן לא היו מטמאים אותו אילו לא היה נדמה ולר\"א מאחר שהוא שכן אע\"פ שלא היה נדמה היו מטמאין אותו וא\"ש שאנו ממעטים המחלוקת בין ר\"א וחכמים. ויש הוכחה לפירוש זה מדגרסינן בגמרא (דף ס\"א:) אמר רב נחמן היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טהור לא היה בקי בהן ובשמותיהן בסימן אחד טמא בשני סימנין טהור והוא שיכיר עורב ותו לא והתניא (עורב זה עורב) למינו ר\"א אומר להביא את הזרזיר וכו' אלא עורב וכל מין עורב ואם איתא דרבנן מטהרי בזרזיר מאי מקשי לר\"נ הא הוא דאמר כרבנן א\"ו לכ\"ע טמא הוא ולא איפליגו אלא בטעם טומאתו אם הוא מפני שהוא שכן אצל עורב או אם הוא מפני שהוא שכן ונדמה ואין לסתור פי' זה מדתניא התם עורב זה עורב למינו ר\"א אומר להביא את הזרזיר א\"ל לר\"א והלא אנשי כפר תמרתא שביהודה היו אוכלים אותן מפני שיש להן זפק אמר להם אף הם עתידין ליתן (עליהם) את הדין דמשמע דרבנן שרו זרזיר דאיכא למימר אדרבה משם ראיה מדלא קאמר בהדיא וחכמים מטהרין משמע דלא פליגי עליה רבנן אלא שלפי שר\"א היה בעל המאמר רצו תלמידיו לדעת אם יש חולקין עליו ולפיכך הקשו לו תלמידיו מאנשי תמרתא לראות אם ישיב להם שהיו עושים כחכמים החולקים עליו וכשהשיב להם שהם עתידין ליתן את הדין ידעו דליכא מאן דפליג עליה דהזרזיר טמא הוא לכ\"ע ואנשי תמרתא שהיו אוכלין אותו עתידים ליתן את הדין והדברים מוכיחים בפירוש שאם היו עושים כדברי מי שחולק עליו למה יתנו הדין אף אם יעשו כדברי יחיד וכדאמרינן במקומו של ר\"י הגלילי היו אוכלין בשר בחלב ולא אמרו עליהם שהם עתידין ליתן את הדין א\"ו כדאמרן בזרזיר לכ\"ע אסור אלא שבני אותו כפר בלבד היו סומכין על דעת עצמן ואוכלין אותו. וא\"ת הרי שנינו עוד שם דאמר למינהו להביא סנונית לבנה כר\"א א\"ל והלא אנשי גליל העליון אוכלין אותו מפני שקרקבנו נקלף אמר להם אף הם עתידין ליתן את הדין אלא עורב וכל מין עורב ומשמע התם בגמרא דחכמים פליגי אדר\"א בסנונית והרי לא מצינו שנחלקו חכמים על ר\"א בסנונית אלא ממה שאמרו לו והלא אנשי גליל העליון אוכלים אותו כשם שאמרו לו בזרזיר והלא אנשי כפר תמרתא אוכלים אותו וכיון דבסנונית משמע לן דפליגי חכמים עליה למה לא נאמר כן בזרזיר. י\"ל דלעולם מלישנא דאמר ליה והלא בני מקום פלוני אוכלים אותו לא משתמע דרבנן פליגי עליה ולא אמרו דבסנונית פליגי רבנן עליה אלא משום דהוה קים להו הכי בקבלה. וא\"ת הא איכא סנונית דהלכתא דאסירא ולמה לא מנאה רבינו דהא גרסינן בגמרא א\"ר יהודה עוף המסרט כשר לטהרת מצורע וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה ר\"א וחכמים אמר אמימר בחיורא כריסה כ\"ע ל\"פ דשריא כי פליגי בדירוקא כריסה ר\"א אסר ורבנן שרו והלכתא כר\"א מר זוטרא מתני הכי בדירוקא כריסה כ\"ע ל\"פ דאסור כי פליגי בדחיורא כריסה ר\"א אסר ורבנן שרו והלכתא כרבנן דשרו. והשתא ללישנא קמא ירוקא כריסה אסירא לר\"א והלכה כוותיה וללישנא בתרא ירוקא כריסה לכ\"ע אסור וא\"כ ה\"ל לרבינו למנות סנונית דירוקא כריסה והא הוה עדיפא למימני שהוא אליבא דהלכתא בלי פקפוק מלמימני זרזיר דלפום פשטא לא אתי כהלכתא. י\"ל שהרי כתב רש\"י לל\"ק דאמימר דפסק הלכתא כר\"א דאסר לית דרבי יהודה דמכשר לה לטהרת מצורע דהא טהורות כתיב עכ\"ל. וכיון דלל\"ק טהורה לרב יהודה תו לא פסיקא ליה למימר סנונית לטומאה להדיא וטפי עדיף ליה למימני זרזיר דמשמע ליה שהוא טמא לכ\"ע וכדפרישית. והשתא הרי\"ף שכתב הא דאמרינן אפילו רבנן שוכן ונדמה קאמרינן וכתב בתר הכי ברייתא דמיתני סתמא למינו להביא את הזרזיר אתי שפיר דזרזיר לכ\"ע טמא וכסתמא דברייתא בתרייתא והא דאמרינן בברייתא קמייתא אפילו תימא רבנן שוכן ונדמה קאמרי היינו לומר דזרזיר שוכן ונדמה הוא ומש\"ה מטמאי רבנן וכמו שפירשתי לדעת רבינו שדעתו מסכמת לדעת רבו ולא כמו שפירש הר\"ן שדעת הרי\"ף לטהר הזרזיר הפך דעת רבינו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל עוף וכו'. ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד מג' סימנין אלו ה\"ז עוף טהור וכו' פירוש סוגיית ההלכה לדעת רבינו כתב הריב\"ש בסימן קצ\"א: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "והאוכל מבשר האדם וכו' אבל אסור הוא בעשה. הר\"ן בפרק אע\"פ האריך להוכיח מהברייתות כדברי רבינו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ריסק נמלים וכו' ואחת משום כזית מנבלת הטמאים. פירוש לאו משום שמא דנבילה אלא משום בשר שרץ טמא והחמש משום בריה ואפי' פחותה מכחרדל. ודע שלשון הגמ' בפ' אלו הן הלוקין ריסק ט' נמלים וא' חי והשלימו לכזית לוקה שש, ה' משום בריה (דשרץ) וא' משום נבילה. וכתבו התוס' בפ' גיד הנשה (חולין צ״ו:) וא״ת ל״ל שיהא חד חי דהוי בריה בלאו ה״נ כיון שיש בהם כזית לוקה ה' משום שרץ כיון דאכילה כתיב ביה וא' משום נבילה. וי״ל דודאי אלאו דשרצים דכתיב בלשון אכילה לקי משום כזית שרץ אלא יש לאו דשרץ דלא כתוב ביה אכילה כגון אל תשקצו וההיא לא לקי אלא בחי משום בריה. וא״ת ואכתי ול״ל חי אפילו מת נמי חשיב בריה כדאמרי' בס״פ גיד הנשה (חולין ק״ב:) (טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא) וי״ל דלא נקט חי לאפוקי מת אלא פירוש חי שלם לאפוקי ריסק כדאמרי' גבי כלים שבירתן זו היא מיתתן: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גבינה שמעמידים אותה העכו\"ם בעשבים וכו' הורו מקצת הגאונים שהיא אסורה וכו'. משמע שכך היא דעת רבינו שאל\"כ ה\"ל להביא דברי החולקים עליהם: \n\n" + ], + [ + "החמאה של עכו\"ם וכו'. כתב הרשב\"א בת\"ה על דברי רבינו הטעם שכתב באיסור החמאה מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה שיבטל במיעוטו אינו מחוור כלל שהביטול ברוב בעלמא אינו מצד שהמיעוט מתערב ברוב שהרי חטים של תרומה שנפלו לתוך החולין או גרוגרות של תרומה שנפלו לתוך החולין אע\"פ שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו בטלי בשיעורן שכל שאין אתה יכול לברור דבר מתוך דבר אילו היית אוסר הרוב מפני המיעוט נמצא שאין המיעוט בטל אלא לח בלח כגון יין או שמן או כיוצא בזה וגדולה מזה אמרו בשתי קופות בשתי עיירות שמצטרפות ומעלות את האיסור כל שכן בקום דחמאה שאי אתה יכול לברור אותו מתוך החמאה ולסלקו ורוב כל האיסורים המתפשטים והמתבטלים ברוב בטלים בכיוצא בזה אלא שלא הלכו בדברים אלו אחר הרוב או אחר נ\"ט כמו שכתבנו עכ\"ל. ול\"נ דלדעת רבינו י\"ל דלא דמי לחטים או גרוגרות של תרומה שנתערבו בחולין אע\"פ שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו מ\"מ אין האיסור ניכר כלל אבל בחמאה הוי האיסור ניכר דהיינו הקום אלא שא\"א לברור אותו ולסלקו מן החמאה ולפיכך אינו בטל: \n", + "כתב הרב המגיד ראיתי מי שהקשה לדעת רבינו א\"כ חלב שלהם יהא מותר לגבן ממנו גבינה וכו' ואני תמה על קושיא זו דלפי דעת רבינו ודאי אה\"נ וכ\"ש הוא וכו' אבל אם לקח חלב שלהם ועשה ממנו גבינה ואח\"כ בישל אפשר לדעת רבינו שהוא מותר וכו'. ואני תמה על דבריו שבא ליישב על דברי רבינו בדבר שהוא מוקצה מן הדעת מחמת איסורו להתיר גבינה שנעשית מחלב שחלבו עכו\"ם ע\"י בישול. ועוד ק\"ל בלשונו שתחלה אמר דלפי דעת רבינו ודאי אה\"נ וכ\"ש הוא ואח\"כ כתב אפשר לדעת רבינו שהוא מותר. מיהו בהא אפשר לומר שבתחלת דבריו מיירי לענין חמאה ובסוף מיירי לענין גבינה מ\"מ קושיא קמייתא קשיא. לכן נ\"ל דכשם שנגזרה גזירה על גבינת העכו\"ם ומש\"ה אין לה שום תקנה דלמ\"ד משום צחצוחי חלב כשנתיישנה ה\"ל למישרי שכבר כלו צחצוחי חלב ובגמרא משמע דישנה נמי אסורה וטעמא משום דכיון דגזרו בה רבנן לא פלוג במילתייהו שסתם גזרו על גבינת העכו\"ם בין שיש בה צחצוחי חלב בין שאין בה והילכך אם בישלה עד שהלכו צחצוחי חלב שבה עדיין באיסורה עומדת ותוספתא דקתני דשלוקה נלקחת מכל מקום לא מן העכו\"ם קאמר אלא מישראל שאינו מומחה דומיא דרישא דמיירי בישראל אלא דהתם במומחה וסיפא בשאינו מומחה דכיון דישראל הוא אע\"פ שאינו מומחה לא גזרו על גבינותיו אלא דכל היכא דאיכא למיחש לצחצוחי חלב אין לוקחין ממנו דחיישינן דילמא מחלב טמאה נינהו וכי כלו להו דתו ליכא למיחש למידי לוקחין ממנו דאינו בכלל גזירה אבל גבינת העכו\"ם אע\"פ שנודע שכלו כל צחצוחי חלב שבה אסור לפי שסתם גזרו על גבינות העכו\"ם בכל גוונא כמו שכתבתי ה\"נ חלב של עכו\"ם גזרו עליו ואסרוהו סתם משום חשש תערובת חלב טמא בכל גוונא אסרוהו ללקחו מהם ולאכלו בשום ענין אפילו לעשות ממנו גבינה או חמאה ולבשלן עד שיכלו צחצוחי חלב שבהם דלא פלוג רבנן בגזירתם מיהו היינו בלוקח החלב עצמו שבו נגזרה גזירה אבל חמאת עכו\"ם שלא מצינו שגזרו עליה למה תאסר אם אין בה צחצוחי חלב ותדע דחמאת עכו\"ם עדיפא מחלב עכו\"ם שהרי סמ\"ק התיר חמאת עכו\"ם אפילו בלא בישול ולא התיר ליקח חלב עכו\"ם כדי לעשות ממנה חמאה דא\"כ לא הוה שתיק מיניה א\"ו כדאמרן דחלב עכו\"ם בכל גוונא גזרו שלא יקחנו מהם אפילו לעשות ממנו חמאה אבל על החמאה שלהם לא גזרו: \n\n" + ], + [ + "מ\"ש רבינו שאם לקח חמאה מן העכו\"ם ובישלה עד שהלכו צחצוחי חלב הרי זה מותרת. משמע לכאורה דנקט לישנא דדיעבד לומר דלכתחלה אסור לעשות כן וקי\"ל שאין מבטלין איסור לכתחלה. ויותר נראה לומר דלישנא דדיעבד דנקט לאו דוקא דלכתחלה נמי שרי וטעמא משום דאין ידוע שיהא מבטל איסור בכך דהא איכא ספיקי טובא חדא דילמא לא היה כאן תערובת חלב טמא כלל ואת\"ל שנתערב שמא לא נשאר ממנו בחמאה זו כלום ואת\"ל שנשאר שמא כשנתבשל ניתך ע\"י אש הילכך אין לאסור משום מבטל איסור: \n", + "ומ\"ש שאם תאמר נתערבו בה ונתבשל הכל בטלו במיעוטן ה\"ק אם בשלה עד שהלכו צחצוחי חלב כלומר שניתכו ע\"י האש מותרת. וא\"ת מי מודיענו שהלכו שמא עדיין ישנם שם ומה שאינם נראים הוא מפני שנתבשלו ונתערבו עם החמאה. תשובתך דאפילו את\"ל כן מותרת היא שהרי כיון שמעורבין בה ואינם ניכרים בטלו במיעוטן. והשתא א\"ש מ\"ש דלכתחלה נמי שרי לבשלה כיון שכל עיקר כוונתו בבישולה אינו אלא כדי שיותכו הצחצוחים באש ולא ישארו בה כלל ובהכי ניחא מה שהשיגו הראב\"ד וכתב ומ\"ש שהלך האיסור ונתמעט ונתבטל כמה מכוער הדבר שנסתלק מהם חשש איסור מפני ביטולו ברוב עכ\"ל. שאין הכוונה בבישול אלא להתיך ולכלות האיסור אלא שבא לומר שאם במקרה לא יכלו וישאר איזה דבר מהם בטיל ברוב ואין זה לוקח חשש איסור לבטלו ברוב כדברי הראב\"ד: \n", + "ומ\"ש אבל החמאה שבשלו אותה עכו\"ם אסורה משום גיעולי עכו\"ם. לטעמיה אזיל דסבר דסתם כלי עכו\"ם הם בני יומן כמו שיתבאר בסוף הלכות אלו אבל לדעת כל שאר הפוסקים שסוברים דסתם כלי עכו\"ם אינם בני יומן אינה נאסרת משום גיעולי עכו\"ם דאין כאן גיעול דכיון שאין הכלים בני יומן נ\"ט לפגם הוא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן אין לוקחין גבינה וכו' אבל בארץ ישראל כשהיתה רובה ישראל וכו'. כתב הרשב\"א בתשובה שהטעם שמחלק בין ארץ ישראל לח\"ל מההיא דגרסינן בפרק אין מעמידין (ע\"ז דף ל\"ט:) אין לוקחין ימ\"ח מח\"ג בסוריא וכו' אלא מן המומחה וסוריא לאו דוקא אלא כל ח\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "עכו\"ם שהביא עריבה מליאה חביות פתוחות של ציר וכו'. רבינו מפרש דכילכית דג טהור הוא וכדברי ר\"ח ומפרש מ\"ש כאן בפתוחות כאן בסתומות היינו לומר דפתוחות סגי בדג אחד בחבית אחת שכל חביות פתוחות כחבית אחת חשיבו דאדם עשוי ליטול מזו וליתן בזו הילכך כמעורבות דמו ולפיכך אם נמצאת כילכית באחת מהן כולן מותרות אבל בסתומות אין כל החביות מותרות עד שימצא שם שתי חביות כל אחד בכילכית אחת דכיון דשתים מותרות מוכחא מילתא דכולן מותרות וכתב הר\"ן ולפי זה הא דאמרינן לקמן בגמרא עכו\"ם שהביא עריבה מליאה חביות ונמצאת כילכית באחת מהן פתוחות כולן מותרות דכמאן דמתערבין בהדי הדדי דמיין סתומות היא מותרת וכולן אסורות היינו דוקא כשלא נמצאת כילכית אלא באחת מהן שאילו נמצא בשתים היו כלן מותרות עכ\"ל: \n", + "והוא שיהיה ראש הדג ושדרו קיים כדי שיהא ניכר וכו'. בספ\"ב דע\"ז (דף ל\"ה) תנן (דטרית טרופה אסורה) ושאינה טרופה מותרת ובגמרא (דף ל\"ט:) ת\"ר איזה היא טרית שאינה טרופה כל שראש ושדרה ניכר. ופירש\"י כל שראש ושדרה ניכרין של כל דג ודג שהדגים ניכרין בראשן בין טמא לטהור שהטמאים ראשיהם חדים ואין להם חוט השדרה ע\"כ. איתמר רב הונא אמר עד שיהא ראש ושדרה ניכר רב נחמן אמר או ראש או שדרה מתיב רב עוקבא בר חמא ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת אמר אביי כי תניא ההיא באדא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאים וכו' אמר רב פפא הלכתא עד שיהא ראש ושדרה של כל אחד ואחד ניכר. ופירש\"י ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת משנה היא בפרק אלו טריפות אלמא אין סימן לדגים בדבר אחר וקשיא לתרוייהו. וכתב הטור שיש מהגדולים שכתבו שיש לסמוך על שני סימנים אלו (בראש ושדרה) להתיר (כל דג). ורבינו שלא הזכיר בפ\"א סימנים אלו יש לתמוה היאך סמך כאן על היכר ראש ושדרה. וצ\"ל שרבינו סובר דהיכר ראש ושדרה שאמרו גבי טרית שאינה טרופה לא בראש חד או אינו חד כדפירש\"י אלא היינו לומר שהוא מכיר בטביעות עין בראש ושדרה שהוא ממין דג פלוני שהוא טהור וכמ\"ש הראב\"ד וכ\"נ מדברי רבינו בפירוש המשנה ואע\"פ שהר\"ן דחה פירוש זה דא\"כ מאי מותיב בגמרא מדתנן ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת י\"ל דהכי מותיב דמשמע דלא משכחת שיהא דג נאכל אלא כשימצא בו סימנים אלו דוקא והא לדידך משכחת לה שאע\"פ שאין בו אחד מסימנים אלו נאכל דהיינו אם הוא מכיר בטביעות עין דראש ושדרה שהוא מין דג פלוני שהוא טהור תלינן שהשירו או נשרו קשקשיו וסנפיריו אחר שעלה מן הים: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "אין אסור משום נבלה וכו'. כתב הרב המגיד מפורש בספרא חלב נבילה וחלב טריפה וכו' ברייתא זו היא ג\"כ בזבחים פרק חטאת העוף: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "טריפה האמורה בתורה וכו'. כתב ה\"ה וכבר יצא לו לרבינו מזה דבר חדש כתבו פ\"ה מהלכות שחיטה יתבאר שם עכ\"ל. לא זכינו לפירוש ה\"ה להלכות שחיטה x וחפשתי למצוא הדבר החדש ההוא ומצאתי שהדבר החדש הוא מ\"ש בפרק הנזכר אע\"פ שכולם הל\"מ הן הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר ז' מיני טרפיות יש בהם ספיקן מותרים כמו שיתבאר עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד הפרכוס וכו'. כתב ה\"ה ובגמ' אמר שמואל שאפילו בבהמה דקה אם היתה ידה פשוטה וכו' ולא נזכר בהלכות ואפשר שהם סבורים דרב פליג עליה. ואני אומר דמפשטא דגמרא לא משמע דפליג עליה רב, ויותר נראה לומר דדחי לה מדאיתא התם בגמרא אמר רבא הלכתא כי הא מתניתא בהמה דקה שפשטה ידה וכו' ומשמע להרי\"ף ולרבינו דרבא לאפוקי ההוא דשמואל מהלכתא אתא כיון דלא אידכר בההיא מתניתא בהדיא להיתרא ומטעם זה השמיטו הא דאמר רב שאם הטילה רעי ומתרזת כשרה ואם כן צועקת וקולה חזק כשרה משום דלא אידכרו בההיא מתניתא להדיא להיתרא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "קיבת הנבילה וכו'. כתב ה\"ה ולדעת הגאונים אע\"פ שחלב זה צלול אינו אלא פרש בעלמא. וכ\"נ מדברי רבינו בפ\"ט: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עובר שהוציא ידו או רגלו נאסר אותו אבר לעולם וכו'. לכאורה נראה שדין זה כולל לכל עובר שהוציא ידו גם למי שלא נשחטה אמו קודם לידתו. אבל לפי האמת זה טעות שא\"כ ברוב הבהמות ימצא איסור בהרבה איברים שיוצאים קודם הלידה. ולכן צ\"ל שלא נאמרו דברים הללו אלא בעובר הניתר בשחיטת אמו וקודם שחיטת האם הוציא האבר. וכן משמע מדברי סמ\"ג ומדברי הרשב\"א בת\"ה ואע\"פ שהכלבו כתב ויש חולקים על הרמב\"ם ואומרים שאם נולדה קודם שנשחטה אמו שנמצא שהוא טעון שחיטה בשביל עצמו שחיטת עצמו מהני להתיר הכל אפילו אותו אבר עכ\"ל. שנראה מזה שהבין בדברי הרמב\"ם דאף בנולד קודם שנשחטה אמו מיירי, האמת יורה דרכו שמ\"ש הרמב\"ם או נולד וחיה כמה שנים וכו' תיבת או נולד לא קאי לתיבת נשחטה אמו דסמיך ליה לומר או לא נשחטה אמו אלא נולד וחיה כמה שנים דליתא אלא האי סיפא נמי בשנשחטה אמו קודם לידתו היא אלא דברישא מיירי שאחר שחיטת אמו לא הוציאוהו לאויר העולם חי ובסיפא שאחר שחיטת אמו הוציאוהו חי לאויר העולם כ\"כ הרב מוהר\"י בן חביב ז\"ל והכריח הדבר בראיות מהגמרא ומסברא דכל שנולד קודם שחיטת אמו לא שייך לאסור האבר משום בשר שיצא חוץ למחיצתו: \n\n" + ], + [ + "הוציא מקצת האבר וכו'. כתב הרב המגיד ובגמרא אמרו לדברי האומר אין לידה לאיברים וכו' עד ולא אפשיטא. ולא ידעתי רבינו למה לא הזכירו ואולי שהוא היה גורס למ\"ד יש לידה לאיברים וכו' עד וצ\"ע. ואפשר לומר שסמך על מ\"ש למעלה לוקה משום אבר מן החי וכי קאמר אינו לוקה משום אבר מן החי ועלה קאי. ומ\"ש הר\"א דמאי נפקא לה מינה הא לקי משום טריפה י\"ל דטובא נפקא דאם התרו בו משום אבר מן החי ולא משום טריפה פטור אבל פשיטא דלקי אם התרו בו משום טריפה לדעת רבינו שכתב למעלה באיסור האבר כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה נעשה טריפה כמו שביארנו משמע דאפילו בבשר שפירש מן החי דמהתם ילפינן לה ובשר מן החי לקי: \n\n" + ], + [ + "כל אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה וכו'. ברייתא בפרק בהמה המקשה הוציא העובר את ידו וחתכה ואחר כך שחט את אמו שבחוץ טמא ואסור והאי איסור הוי מטעם אבר מן החי ופשיטא דלוקין עליו כיון דטמא ונקט אסור משום דקתני ושבפנים טהור ומותר. ואיכא למידק דהכא כתב רבינו דלוקה משום אבר מן החי וקודם לכן כתב שאסור משום בשר בשדה טריפה וצ\"ל דתרי איסורי אית ביה: \n", + "ומה שכתב מתה הבהמה ואחר כך חתכו האוכלו לוקה משום אבר מן החי. משום דמיתה עושה ניפול והוה ליה כאילו נחתך קודם מיתה והתם מפרש מאי נפקא לן מינה. ופרק שני מהלכות שאר אבות הטומאה מתבאר זה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ וכו' וכבר נהגו כל ישראל וכו' הכבד שבשלה ולא הבהבה על האור וכו'. הר\"ן תמה על דברי הרי\"ף נהי דלא בקיאינן בחליטה בקריעה ומליחה ודאי בקיאינן דהא אומצא דאסמיק בחתיכה ומליחה שרי ולא מצינו שאסרוהו הגאונים ואף בכבד נמי לא שדרו ממתיבתא אלא דלא בקיאינן בחליטה וא\"כ למה כתב הרי\"ף דלא למיכל כבידא שליקא אלא היכא דטוו ליה מעיקרא וכו'. לפיכך נ\"ל דמעיקרא הכי קא מיבעיא ליה כבדא מה אתון ביה וכו' ועדיין אין דעתי מתיישבת וכו' ועוד שהרמב\"ם כתב בפ\"ו מהמ\"א כלשון הזה הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ וכו' הכבד שבשלה ולא הבהבה על האור וכו'. והרי אתה רואה מפורש שהוא אוסר לבשל כבד בפני עצמו מן הדין ולא מן התקנה ולא החמירו הראשונים בכבד אלא שלא לסמוך על חליטתו אבל שלא לבשלו בפני עצמו מן הדין הוא אסור ועיינתי בפירוש המשנה לרבינו ז\"ל על משנה זו דהכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת וכו' אבל רבנן פליגי עליה התם וסברי דכבד נאסרת ולפיכך לרבנן אין הכבד מותרת בבישול אפילו בפני עצמה אלא בחליטה ולדידן דלא בקיאינן בחליטה לית להו תקנתא אלא בצלי. ונראה ג\"כ שהם סוברים דהא דאמר ליה קרעיה שתי וערב וחתוכיה לתחת היינו בשעת מליחה ולהתירה בקדרה ואליבא דר\"י בן נורי וכו' אבל לדידן דלא קי\"ל כוותיה דלא שריא אלא לצלי אינה צריכה קריעה שתי וערב דהא באומצא ביעי ומוזריקי אמרי' לעיל תליא בשיפודא מידב דייב אלמא לצלי לא בעי חתיכה כלל. זה נ\"ל בדרכם אבל פליאה דעתם ממני מה ראו לדחות דריב\"נ כיון דרבי זריקא אמר אנא שליקי ליה לרבי אמי ואכל ואביי נמי אהדר לרב ספרא למיסר נפשה לא קמיבעיא ליה ורב נחמן נמי אמר אפילו בשלוקה גמורה שרייה ורבה בר רב הונא נמי אמר קרעיה שתי וערב וחיתוכיה לתחת והיאך אפשר לדחות כל האמוראים הללו דמינייהו נמי עבדו עובדא עכ\"ל. ול\"נ שרבינו סובר דהא דא\"ל רבה בר רב הונא קרעיה וחיתוכיה לתחת לא לקדרה ולא לצלי היא דלקדרה לא מהניא ליה חתיכה ולצלי אינו צריך חתיכה כמו שיתבאר דנורא מישאב שייב אפילו דם שבסמפונות אלא לחליטה קאמר וכו'. וכ\"נ ממ\"ש הכבד שחתכה והשליכה לתוך החומץ (או לתוך מים רותחים) וכן פירש ה\"ה וטעמא משום דהחליטה אינה מועלת אלא להצמית דם שבכבד עצמה דלהוי כדם האיברים שלא פירש אבל לדם שבסמפונות דהוי ככנוס בכלי לא מהני מידי ולפיכך צריך לחתוך הכבד כדי שיצא אותו הדם. ומשמע ליה דחתיכה שתי וערב לאו דוקא דהוא הדין דסגי בשתי בלא ערב או בערב בלא שתי דבאי זה מהם יוצא כל דם שבסמפונות אלא דבעי למימר שהחתך יהיה בכל האורך או בכל הרוחב כעין חתך שתי וערב שהוא מעבר לעבר שאם אין החתך בענין זה ישארו קצת סמפונות בלא חתך. ומפני כך כתב סתם אם חתכה ולא כתב אם חתכה שתי וערב. ולא הוצרך לפרש שיהא החתך בכל האורך או בכל הרוחב דכיון דאין צריך לחתכה אלא מפני דם שבסמפונות ממילא משמע שצריך שיהיה על פני כל האורך או על פני כל הרוחב דאל\"כ איכא למיחש שישארו קצת סמפונות ומטעם זה לא הוצרך שיהא חיתוכיה לתחת שמאחר שאין צריך לחתכה אלא מפני דם הכנוס בסמפונות פשיטא שבעת חיתוכה ישים החתך לצד מטה עד שיזוב הדם דאל\"כ מה הועיל בחיתוכו ולקדרה ס\"ל דלא קי\"ל כריב\"נ אלא כרבי ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא דאמר שלוקה אוסרת ונאסרת וכדאמרינן בגמרא וטעמא משום דמשמע ליה ז\"ל דנהי דאביי כי איבעיא ליה מה אתון ביה היינו לומר אי סגי ליה לקדרה בקריעה ומליחה או לא מ\"מ בהא דאמר ר' זריקא אנא שלקי לרבי אמי ואכל איכא לספוקי דילמא ע\"י חליטה קאמר ורב ספרא הוא דלא דק במילתא כדאשכחן דבמאי דאהדר וא\"ל דאנא וינאי בריה דר' אמי איקלען לבי יהודה דר\"ש בן פזי קריבו ליה קניא בקופא ואכלנא למאי דאתקיף רב אשי דילמא פי קנה חוץ לקדרה הוה א\"נ מיחלט הוו חלטי ליה מעיקרא כדאיתא בגמרא ע\"כ רב ספרא לא דק במילתא או מספקא לן דילמא לא דק במילתא וכיון שכן ליכא למפשט מדרב ספרא מידי וכיון דאשכחן דרב הונא ורב נחמן חלטי להו משמע דלא מהניא ליה קריעה ומליחה לקדרה כלל דכל שלא חלטו אפילו בשלו לבדו אסור כר\"י בנו של ריב\"ב דאמר שלוקה אוסרת ונאסרת לפי שאחר פליטתה חוזרת ובולעת והא דאמר בגמרא רב בר שבא איקלע לבי רב נחמן אייתו ליה כבדא שליקא ולא אכל חלוט היה ור\"נ לטעמיה דחלטי ליה ואכל ורב בר שבא סבר דלא מהניא ביה חליטה משום דמרובה בדמים הוא ותרוייהו סברי דהלכה כר\"י בנו של ריב\"ב דהא כבידא שליקא לחודיה משמע ואפ\"ה אסר ליה רב בר שבא ור\"נ נמי לא שרייה אלא משום דחלוט הוה אבל אם לא היה חלוט הוה אסר ליה משום דס\"ל כבד אוסרת ונאסרת והא דקאמר בגמ' כתנאי ר' אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ר\"י בנו של ריב\"ב אומר מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת לא ארב נחמן ורב בר שבא קאי כמו שפירשו המפרשים דלדידיה תרוייהו ס\"ל כר\"י בנו של ריב\"ב אלא אאביי ורב הונא ורב נחמן קאי דאביי שרי כבדא שליקא לחודיה ואפי' עם בשרא שרי לכבדא גופיה ולא איבעיא ליה אלא בבישרא דאישליק עם כבדא אי איתסר אי לא דפשיטא ליה דכבד אינה נאסרת ומספקא ליה אי אוסרת משום דמא דנפיק מיניה או לא דכיון דחזינן דכוליה דמא ורחמנא שרייה איכא למימר דאפילו דמא דפריש מיניה שרי ורב הונא ור\"נ דהוו חלטי ליה אפילו לבשוליה בלחודיה ע\"כ סברי כר\"י בנו של ריב\"ב דאמר אוסרת ונאסרת כלומר דאם בשלה עם דברים אחרים אוסרתן והיא עצמה אסורה בין שבשלה עם דברים אחרים בין שבשלה בפני עצמה משום דבתר דגמרה לפלוט הדרא ובלעה מדם שפלטה ואביי הא קאמר דסבר כמ\"ד אינה נאסרת אלא במאי דאמר אוסרת מספקא ליה אי דוקא בכבדא דאיסורא אבל לא בכבדא דהיתרא או דילמא אפילו בכבדא דהיתרא קאמר דאוסרת והשתא כיון דרב הונא ורב נחמן חלטי ליה כוותייהו קי\"ל ולא כאביי דמספקא ליה דלא שבקינן מאי דפשיטא להו לרב הונא ורב נחמן משום מאי דמספקא לאביי. ועוד דה\"ל חד לגבי תרי ומה\"ט לא קי\"ל כרב בר שבא דאסר ליה בחליטה דה\"ל חד לגבי תרי הילכך נקטינן דכבד לקדרה אסור ואם בשלו עם בשר אחר אוסר אא\"כ חלטו אבל מליחה לא מהניא ביה מידי ולצליה לא צריך קריעה דנורא מישאב שייב דלחליטה הוא דאמרינן בגמרא דבעי קריעה כדפרישית ובזה נתיישבו דברי רבינו שאסור לבשל כבד בפני עצמו מן הדין דכרב הונא ורב נחמן קי\"ל דס\"ל דאסור לבשל כבד אפי' בפני עצמו אלא ע\"י חליטה. וכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף שכתב וסוגיא דשמעתא דאי חלטי ליה בחלא או ברותחין שרי דמשמע דאי לא חלטי ליה אסור בכל גוונא ואפילו לבשלו בפני עצמו ובאו הגאונים ותיקנו דלא מהני חליטה. וא\"ש נמי שהרי\"ף ורבינו לא הזכירו דלצליה בעי קריעה שתי וערב וחיתוכיה לתתא דלאו לענין צליה אתמר אלא לענין חליטה. ורבינו כבר הזכיר חתיכה לענין חליטה וכמו שכתבתי והרי\"ף שלא הזכירו איכא למימר שסמך על מ\"ש בפרק גיד הנשה גבי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ש\"ד דאלמא חתיכה בעי להוציא דם שבו וכ\"ש בכבד שהדם כנוס בסמפונות דהוי ככנוס בכלי ופשיטא דצריך להוציאו: \n", + "וכן מנהג פשוט שאין מבשלין המוח של ראש וכו'. כתב ה\"ה המנהג הזה לא פשט בכל ישראל וכו' והרשב\"ץ תמה על דברי רבינו בזה: \n\n" + ], + [], + [ + "השובר מפרקת בהמה וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף קי\"ג) השובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה מכביד את הבשר ומבליע דם באיברים איבעיא להו מי שרי למיכל מיניה באומצא או לא תיקו. ומדאיבעיא לן בשובר מפרקתה אי שרי למיכל מיניה באומצא למדו המפרשים דכל שלא שיבר מפרקתה שרי למיכל מיניה באומצא בלא מליחה. ורבינו אינו סובר היתר זה כמו שיתבאר ולפיכך פירש דהא דאיבעיא לן אי שרי למיכל מיניה באומצא ע\"י חליטה בחומץ הוא דאיבעיא לן דכל שלא שיבר מפרקתה מישרא שרי ע\"י חליטה אבל שלא ע\"י חליטה לא איבעיא לן כלל דאפי' לא שיבר מפרקתה אסור בלא מליחה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כל הדברים האלו לבשר שצריך לבשלו אבל לצלי מולח וצולה מיד. כתב ה\"ה נראה מדברי רבינו שאף הצלי צריך מליחה וכו'. והרשב\"א כתב בספרו הקצר וכו' ודברי תימה הם שאם דוקא כשמעלהו מיד הוא מותר ואם לאו הוא נאסר ה\"ל לחכמים לגזור בזה עכ\"ל. ואני אומר שאין כאן מקום תימה דכיון דדם שמלחו אינו עובר עליו לא חשו לגזור בו: \n", + "והרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה וכו' ואם חלטו בחומץ מותר לאכלו כשהוא חי. כתב הרב מהר\"י ן' חביב ז\"ל שנראה שדברי רבינו סותרים זה את זה דמשמע דטעמא דכשחלטו בחומץ לאוכלו כשהוא חי הוא משום דסבר דדם האיברים שלא פירש מותר וזה הפך ממ\"ש תחלה הרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה והאריך בישוב הדבר. והעולה מדבריו הוא שסובר רבינו דם האיברים שלא פירש מותר כדמוכח ההיא דחליטה ואפ\"ה הצריך בבשר (חי) מליחה משום דבכל בשר שיחתך יש לחוש שמא התחיל להתפרד קצת דם מהאיברים ולכך צריך מליחה ומיהו א\"צ לשהות במלחו כמו לקדרה אלא מליחה דרך עראי כמו לצלי אלא שבבשר החי צריך הדחה יפה אח\"כ ולצלי א\"צ הדחה משום דנורא מישאב שייב ע\"כ. וק\"ל על דבריו שרבינו כתב מולחו יפה יפה ופשט לשון זה משמע דמליחה יפה בעיא כמו לקדרה ולא סגי במליחה דרך עראי כמו לצלי. וליישב דברי רבינו נ\"ל שהוא סובר שדם האברים אע\"פ שלא פירש אסור אם הוא ראוי לפרוש אבל כשחלטו בחומץ מיצמת צמית ושוב אינו ראוי לפרוש ומש\"ה שרי: \n\n" + ], + [ + "בשר שהאדים וכו'. דברי רבינו מבוארים שהם כדברי המפרשים ודלא כדסבר ה\"ה דלענין חלטו בחומץ מפרש לה רבינו וזה אינו שאף על פי שכתב קודם לכן בסמוך לזה בין חתיכה שהאדימה בתוך החומץ הא דבשר שהאדים אינו ענין לו אלא מילתא באנפי נפשה היא וכדברי המפרשים: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "הושיט ידו למעי בהמה וחתך מחלב העובר וכו'. מדכתב רבינו והוציאו משמע דדוקא בשהוציאו לחוץ ואכלו אבל אם תלשו והניחו במעי בהמה מותר וכן כתבו הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן. ואף על פי שרבינו פוסק כרבי מאיר דחלבו של שליל אינו ניתר בשחיטת האם איכא למימר דשאני התם שהשליל חשוב אבר בפני עצמו לענין זה לדעת רבי מאיר אבל חלב שנחתך ממנו ונשאר במעי בהמה הרי הוא בכלל מה שדרשו כל בבהמה תאכלו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "חלב הלב וכו' חוץ מראשי המעי הסמוך לקיבה וכו'. ויש מן הגאונים שאמרו שראש המעי שצריך לגררו וכו'. הרא\"ש דקדק על דברי רבינו שלא כתב בארך אמה כדאמר ר\"י ריש מעיא באמתא. ונראה דמפרש דלבני מעים קרי אמתא ע\"ש אמת המים ע\"כ: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "העוף אין בו משום גיד הנשה וכו'. שאלו מהנגיד ר' יהושע מבני בניו של רבינו מכיון שהמכוון על הכף מה הועיל באמרו אלא ירכו ארוך ועוד שחזר ואמר וכן בהמה שכף ירכה ארוך כשל עוף והלא כבר אמר אין לו כף. והשיב פירוש אמרו אין לו כף לא ירצה שאין לו כלל אלא כוונתו שאין לו כף עגול עכ\"ל ופשוט הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "האוכל גיד הנשה של נבילה וכו' או של עולה חייב שתים וכו'. כתוב בתשובות הרשב״א הקושיא דמוכח בפרק גיד הנשה (חולין דף פ״ט:) דלמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם אין איסור מוקדשין נוהג בו ושכן פסק הרמב״ם ובאוכל גיד הנשה דעולה פסק דחייב שתים ומאן דמחייב שתים ע״כ אית ליה יש בגידין בנותן טעם וקשיא דידיה אדידיה גם איני יודע דרכו בזה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "טבח הנאמן למכור בשר וכו'. עיין בסוף פרק עשירי מהלכות שחיטה ובסוף פרק י\"ב מהלכות עדות: \n\n" + ], + [ + "הלוקח בשר ושלחו ביד אחד מעמי הארץ וכו'. כתב הרב המגיד בשם הרשב\"א שמותר לתת לחייט ישראל חוטי קנבוס אף על פי שחשוד וכו'. בתשובה כתב שאפשר שאין אומרים לסמוך על העכו\"ם לכתחלה מטעם שהקנבוס בזול שאין אומרים אלא בדיעבד וכעובדא דההיא ארבא דמורייסא: \n\n" + ], + [], + [ + "וכן בשר הנמצא ביד עכו\"ם וכו'. ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מן העין אסור. וא\"ת נראה מדברי רבינו שיותר ראוי [לאסור] בשר הנמצא ביד עכו\"ם מבשר המונח בביתו כשנעלם מן העין ובגמרא משמע איפכא דכי אקשי עליה דרב דאמר בשר שנעלם אסור מדתניא רבי אומר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד עכו\"ם מותר תירץ נמצא ביד עכו\"ם שאני. וי\"ל דהא דשרי נמצא ביד עכו\"ם דוקא דמכרזי כי איכא טריפה והילכך ביומא דלא אכריזו בשר הנמצא ביד עכו\"ם מותר. אבל רבינו מיירי באתרא דלא מכרזי דהתם ראוי להקל יותר בבשר המונח בבית ישראל שנעלם מן העין מבשר הנמצא ביד עכו\"ם: \n\n" + ], + [], + [ + "גיד הנשה מותר בהנאה. כתב הרא״ש חכמי לוניל השיבו על דבריו ואומרים דאסור בהנאה ופלוגתא דתנאי היא וכו' דבפ' כל שעה (פסחים דף כ״א:) פריך לר' אבהו דאמר לא יאכלו איסור הנאה משמע והרי גיד הנשה דרחמנא אמר על כן לא יאכלו בני ישראל וכו' ותנן שולח אדם לעכו״ם ירך שגיד הנשה בתוכה ומשני קסבר רבי אבהו וכו' ואין הלכה כר' אבהו (וכו' ונראה שסובר הלכה כר' אבהו) ולכאורה נראה דהלכה כחזקיה דאמר לא יאכלו דוקא איסור אכילה משמע ע״כ. ואני אומר דאי אפשר לומר שטעמו של רבינו משום דלית הלכתא כר״א שהרי כתב רבינו דברי ר״א בפרק זה לקמן ואם כן ה״ל לפסוק בגיד הנשה אסור בהנאה כדאמרינן לר״א אליבא דמ״ד אין בגידין בנ״ט ולפיכך צ״ל שטעמו כמ״ש הרב המגיד בשם הרמב״ן דלרווחא דמילתא איתמרא ההיא סוגיא אבל למסקנא גיד הנשה מותר בהנאה אפי' ת״ל אין בגידין בנ״ט דלאו הא בהא תליא: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "וכן בשר חיה ועוף אינו אסור באכילה מן התורה. בפ\"ב מהלכות ממרים כתב דבשר חיה הוא מן התורה ושם אכתוב בזה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "בשר שנפל לתוך החלב וכו'. יש לדקדק למה הוצרך ליתן טעם לבשלא סילק שמשערים אותם בששים מפני שהחלב שנבלע בה ונאסר יצא ונתערב עם השאר דטעם זה לא איצטריך אלא למאן דאסר לה אפילו באלף משום דמין במינו לא בטיל אבל לרבינו שפסק כמ\"ד מין במינו בטיל לא הוה צריך להאי טעמא אלא לסתום ולכתוב משערין אותה בששים, ואפשר שהוצרך לטעם זה משום דאי לאו הכי אפילו לא קדם וסילקו ה\"ל למשרייה ע\"י טעימת קפילא ארמאה שיאמר שאין בו טעם בשר אבל השתא שאנו אוסרים אותו מפני שהחלב שנבלע בבשר ונאסר יצא ונתערב עם שאר החלב ה\"ל מין במינו וא\"א למיקם אטעמא: \n\n" + ], + [], + [ + "בד\"א בשלא ניער את הקדרה בתחלה וכו' אבל אם ניער מתחלה ועד סוף וכו'. וכתב הטור על זה ונראה שא\"צ רק שינער או יכסה מיד בשעת נטילה ואפי' פסק מלנער מיד מתערב הטעם בכל מה שבקדרה ומצטרף כולו לבטל עכ\"ל. וי\"ל שטעמו של רבינו מדאמרינן בגמרא מכלל דר\"י סבר כי ניער מתחלה ועד סוף וכסה מתחלה ועד סוף אסור אמאי הא לא בלע כלל אימור לא ניער יפה יפה ולא כסה יפה יפה ומדאמרינן מתחלה ועד סוף בין בניער בין בכסה משמע לרבינו דדוקא בהכי שרו רבנן (אבל בניער וכסה בתחילה ולא בסוף לא) והרב מוהר\"י ן' חביב כתב וז\"ל כאשר נעמוד על כוונת הרמב\"ם אין מקום לקושית רבינו יעקב וכאשר נביט אל התחלת לשונו כוונתו מבוארת וז\"ל נפל חלב לתוך חתיכה של בשר טועמין את החתיכה וכו' עד ה\"ז בנ\"ט וכל מעיין בלשון זה ישפוט בצדק שאם מיד בעת הנפילה ניער או כסה הקדרה שמצטרף בכולה והרי היא בנ\"ט ר\"ל אם הטפה הזאת נותנת טעם בכל הקדרה אוסרת ואם אין בה כדי ליתן טעם בכולה מותרת אע\"פ שיש בה כדי ליתן טעם בחתיכה לבדה שכיון שניער מיד בעת נפילה באותה שעה נעשה כל מה שבקדרה דבר אחד מחובר. ומה שהזכיר הרמב\"ם ניער מתחלה ועד סוף היה מוכרח להמשיך הלשון שאמר בתחלת דבריו בד\"א בשלא ניער בתחלה אלא לבסוף כי בזאת החלוקה (מן ההכרח) להזכיר ניעור לבסוף כפי סוגית הגמרא וכפי פירוש המפרשים אשר הרמב\"ם הלך בדרכם והוא זה טפת חלב שנפלה על חתיכה שבקדרה ולא ניער ולא כסה מיד בשעת נפילה הרי זאת החתיכה כדבר נפרד בפני עצמו ובה לבדה משערים ואם אין בחתיכה ששים כנגד הטפה נעשית כל החתיכה כנבלה והיא חוזרת ואוסרת כל הקדרה אם אין בכולה ששים כנגד כל החתיכה וזה יצדק בתנאי שאחר שכבר נאסרה זאת החתיכה ניער או כסה כדי לחבר את כל הקדרה להיות אחת שאם לא ניער למה יאסר כל מה שבקדרה הלא כמו שחשבנוה לזאת החתיכה כדבר נפרד לאסרה ולא סייעוה שאר החתיכות לבטל את הטפה כן ראוי לחשבה כדבר נפרד משאר החתיכות ולא יהא בה כח לאסור את כולן ודי אם נאסור כדי קליפה או נטילה בחתיכה הנוגעת בה משא\"כ אם ניער הקדרה או כסה אחר שנאסרה החתיכה כי אז זה הניעור או הכיסוי הוא סבת הצטרפות כל הקדרה וכל החתיכות ומרק שבה קבלו טעמה וצריך שיהא בכל הקדרה ששים לבטל את החתיכה ולזה הוצרך הרמב\"ם לומר בתחלת דבריו בד\"א בשלא ניער את הקדרה בתחלה אלא לבסוף ועל יסוד זה סיים לשונו וכשבא לחדש חלוקת היתר הוצרך להניח ניעור בתחלה ולזה אמר אבל אם ניער מתחלה ועד סוף וכוונתו מבוארת שאינו מחייב ניעור בתחלה ובסוף אלא ניעור בתחלה בלבד ואם הזכיר ועד סוף היה מהמשך לשון החלוקה הראשונה שבה הוכרח להזכיר ניעור לבסוף מהטעם שפירשתי. כנ\"ל להשיב בעד הרמב\"ם תשובה אמיתית ובסמ\"ג תמצא סיוע לדברי, וגם אשיב בעדו שדבריו מובנים ביושר ובתמים במה שאמר רבינו יעקב כנגדו ואיני מבין דבריו וכו' והוא פשוט גם כן כשנעיין המשך לשונו והוא זה סמוך למ\"ש הרי זה בנ\"ט אמר וכן אם נפל חלב לתוך המרק או לכל החתיכות ניער וכו' ואין כוונתו לומר בזה שאם יש שהות קצת אחר הנפילה שינער אחר כך כי זה לא יועיל בודאי אבל כוונתו שמיד כשראה נפילת הטפה לקדרה ולא השגיח על אי זו חתיכה נפלה ימהר לנער או לכסות מיד ובזה תצטרף כל מה שבקדרה כיון שלא ידע מקום הטפה איו וזה הכרח כפי דקדוק לשון וכן אם נפל חלב וכו' (שיורה שהיא חלוקה שוה בקירוב למה שכבר הזכיר אבל אם ניער מתחלה וכו') ובזה נשיב קושיא אחרת שיקשה לכאורה נגד לשון הרמב\"ם במ\"ש נוער את הקדרה והלא אין מבטלין איסור לכתחלה ובמה שכתבתי נסתלקה קושיא זו עכ\"ל: \n", + "כתב עוד הטור וז\"ל כתב עוד הרמב\"ם נפל חלב בתוך המרק או לתוך החתיכות ולא נודע לאיזו חתיכה נפל נוער את הקדרה כולה עד שיתערב הכל אם יש בקדרה טעם חלב אסורה ואם לא מותרת ואיני מבין דבריו שאם החתיכות כולן תוך הרוטב מה צריך לנער ואם אינה ברוטב מה מועיל ניעור שמנער אחר כך עכ\"ל. ואני אומר דלפי דברי הטור דעדיפא מינה הוה ליה לאתמוהי על רבינו כשנפלה לתוך המרק עצמו מה צורך לנער אלא משום דבנפל לחתיכות איכא לאתמוהי עליה בתרי גווני נקטה וממילא משמע דכי היכי דאתמה דאם החתיכות תוך הרוטב מה צורך לניעור הכי נמי איכא לאתמוהי בנפלה לתוך המרק. וטעמא דרבינו נ\"ל שאע\"פ שנפל לתוך המרק צריך לנער כדי שיתערב יפה וכ\"ש כשנפל לחתיכות שבתוך המרק שהוא צריך לנער דהא חזינן דאפילו בניער מתחילה ועד סוף חייש ר' יהודה שמא לא עירב יפה יפה ואע\"ג דרבנן פליגי עליה מ\"מ מודו דצריך לעשות בענין שיתערב יפה יפה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "אין צולין את הכחל. הוא בפ' כל הבשר (חולין דף קי״א) דרש מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא תותי בישרא שרי עילוי בישרא דיעבד אין לכתחלה לא. וכתבו התוספות והרא״ש וא״ת כחל היאך שרי תותי בישרא והלא שמנונית הבשר נוטף על הכחל ואי בקרעו שתי וערב וטחו בכותל א״כ עילוי בישרא נמי לישתרי דהא מותר לבשלו עם הבשר בקדרה. וי״ל דהכא גרע טפי דאע״פ שקרעו עדיין נוטף החלב מן הכחל על הבשר וניכר שהוא בעין. אבל הרשב״א בחידושיו סובר דבלא קרעו מיירי שאילו קרעו כהלכתו עילוי בישרא נמי שרי. ורבינו שכתב הכחל שחתכו משמע שחתכו בלבד כדין חתיכתו לצלי בלבד שאילו חתכו ש״ו וטחו בכותל עילוי בישרא נמי שריא וכדעת הרשב״א. ודע דהא דמרימר דוקא כשחודו של שפוד למטה בתנור וזנבו למעלה אבל שפודים שאינם תלויים אלא שוכבים ופעמים שמרים זנב השפוד ונמצא התחתון עליון ופעמים שמשפילו ונמצא חבירו עליון הלכך בכל גוונא אסור לכתחלה כן דעת רש״י והרא״ש והרשב״א והר״ן: \n\n" + ], + [ + "קיבה שבשלה בחלב שבה מותרת וכו'. בסוף פרק כל הבשר לקפילא אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרין אותם לעולם כדי שלא יפרוצו כ\"כ הר\"ן בפ\"ב דע\"ז בשמו. ואני אומר שאע\"פ שאפשר לומר כטעמו של הראב\"ד מ\"מ האי טעמא דהר\"י ן' מיגש איתיה בגבינה אפילו אי לא הוה ההוא טעמא דהראב\"ד: \n\n" + ], + [], + [ + "הבשר לבדו מותר וכו'. פשוט הוא דלא אסרה תורה בשר בחלב אלא ע\"י בישול. \n", + "ומ\"ש במה דברים אמורים שנתבשלו שניהם ביחד או שנפל חם לתוך חם וכו'. בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע\"ה ע\"ו) אתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור צונן לתוך צונן ד\"ה מותר חם לתוך צונן וצונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר וכו' תניא כוותיה דשמואל חם לתוך חם אסור וכן צונן שנתן לתוך חם אסור חם לתוך צונן [וצונן לתוך צונן מדיח חם לתוך צונן מדיח כיון דחם הוא וכו' אלא אימא חם לתוך צונן] קולף (משום דאדמיקר ליה בלע) צונן לתוך צונן מדיח. \n", + "ומ״ש לפיכך מותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת והוא שלא יגעו זה בזה. משנה פרק כל הבשר (חולין דף ק״ז:). וטעם תיבת לפיכך קשה בעיני דאין לומר דקאי ארישא דקתני הבשר לבדו מותר וכו' דהא אפי' איסור והיתר לא מצינו שיהא אסור לצררן במטפחת אחת אם אינם נוגעים זה בזה. ואפשר שטעמו לומר דכיון דצונן בצונן מדיח לפיכך היכא דקשרן במטפחת אחת אם נגעו זה בזה מדיח הבשר ומדיח הגבינה ואוכל ואינו מיושב דמאי לפיכך היא היא: \n\n" + ], + [ + "מליח שאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף קי\"ג) ובפרק כיצד צולין (פסחים דף ע\"ו) אמרינן דכי אמר שמואל הרי הוא כרותח ה\"מ בשאינו נאכל מחמת מלחו אבל נאכל מחמת מלחו לא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש עוף שחוט שנפל לחלב וכו'. שם ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא שרייה רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא אמר רבא מאן חכים למישרי כי הא אי לאו רב חיננא וכו' דגברא רבה הוא אמר לך כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח (ה\"מ מליח) דאינו נאכל מחמת מלחו (אבל) האי (הרי) הוא נאכל מחמת מלחו וה\"מ חי אבל צלי בעי קליפה ולא אמרן אלא דלית ביה פילי אבל אית ביה פילי (כוליה) אסור ואי מתבל בתבלין (כוליה) אסור. וכתב הראב\"ד ואם נאכל כמות שהוא כמו הכותח אינו כרותח א\"א לא כיון יפה וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דבלשון הגמרא אין הכרח במאי דאמר האי הרי נאכל מחמת מלחו דקאי אבר יונה דהא אפשר דקאי אכותח. \n", + "ומ״ש עוד הראב״ד ואף לא ירד לפרש אינו נאכל מחמת מלחו כו' טעמו שמאחר שרבינו מפרש דכותח הוא נאכל מחמת מלחו וכותח אינו נאכל בעינו וכדאמרינן בר״פ אלו עוברין (פסחים דף מ״ד) כותח הבבלי אי אכל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם, על כרחנו לומר שהוא מפרש דאינו נאכל מחמת מלחו היינו לומר דאפילו ע״י ליפתן אינו נאכל מחמת מלחו: \n", + "ואני אומר שא\"א לומר שרבינו יפרש כן דא\"כ כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח איירי במליח שאינו נאכל מחמת מלחו אפי' עם ליפתן וזה דבר שאינו ראוי לאכילה ולא עלה על דעת ששמואל איירי בדבר שאינו נמצא אלא ודאי שרבינו מפרש דאינו נאכל מחמת מלחו דאמר שמואל היינו שאינו נאכל בעינו מחמת מלחו וכותח נאכל בעינו מחמת מלחו. ומה שאמרו בריש פרק אלו עוברין דכותח אי אכיל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם אפשר שאינו מחמת מלחו אלא מחמת עיפוש הפת שבו: \n\n" + ], + [ + "אסור להעלות העוף עם הגבינה וכו'. משנה (דף ק\"ג:) ר\"פ כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ואסור להעלותו עם הגבינה על השלחן וכו' ובאיזה שולחן אמרו בשולחן שהוא אוכל עליו אבל בשולחן שהוא סודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש: \n\n" + ], + [ + "שני אכסנאין וכו'. שם (דף ק\"ז:) במשנה רבן שמעון בן גמליאל אומר (אף) שני אכסנאין אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואינם חוששין. ובגמרא לא שאנו אלא שאינם מכירים זה את זה אבל מכירים זה את זה אסור. וכתב הטור אורח חיים סימן קע\"ג וביורה דעה סימן פ\"ח שאפילו מכירין זה את זה מותרים עד שיפסיקו ביניהם בקנקן או בלחם או שיאכל כל אחד על מפה שלו לבדו ושם כתבתי מאי זה טעם והרי\"ף ורבינו חלוקים בזה: \n\n" + ], + [ + "אין לשין את העיסה בחלב וכו' עד אסורה עד שיסיק התנור. ברייתא פרק כל שעה (פסחים דף ל״ו) ואסיקנא ואי עבדינהו כעין תורא שפיר דמי. וכתב הרי״ף בפרק כל הבשר ומסקנא דאי שני בהו ועבדינהו כעין תורא שרי וכך הם דברי רבינו וכ״כ הרשב״א וז״ל ואם שינה בצורת הפת ועשאה כעכין קטנים כעין השור מותר שהרואה יודע שלא שינו צורתן אלא להיכר בעלמא וישאל ויאמרו לו: \n\n" + ], + [ + "פת שאפאה עם הצלי ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאכלן בכותח. בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ו) תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאכלה בכותחא ההיא ביניתא דאיטויא בהדי בישרא אסרה רבא מפרזיקיא למיכלה בכותחא וכתב הרי״ף דאפילו למ״ד ריחא לאו מילתא היא אסור ופרש״י בהדי בישרא בתנור אחד. ודבר פשוט הוא שכן פירוש דברי רבינו ולא כדברי טי״ד סימן צ״ה שעלה על דעתו שפירוש דברי רבינו שצלאן עם הבשר מחוברין לו ממש ומפני כך כתב עליו שאינו מבין דבריו: \n", + "קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים וכו'. מסקנא דגמרא פ' כל הבשר (חולין דף קי״א:) דגים שעלו בקערה מותר לאכלם בכותח משום דהוי נ״ט בר נ״ט הבשר בקערה והקערה בדגים ואיכא תרי נותני טעם קודם שיבא לכלל איסור: \n\n" + ], + [ + "סכין שחתך בה בשר צלי וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף קי״ב) אמר חזקיה משום אביי וכו' צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאכלו בכותח וה״מ צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות גריר לבי פיסקיה ואכיל קילחי דליפתא שרי דסילקא אסירי ואי פתך בהו דליפתא שפיר דמי. ופירש״י x ואע״ג דקי״ל דנ״ט בר נ״ט מותר שאני סכין דפעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך הצנון הוי נ״ט הבא מן הממש. ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון. וכתב הרשב״א הרי״ף לא כתב בהלכות הא דקילחי דליפתא ולא הא דסילקא ולא הא דאמרי' ואי פתיך בהו ליפתא שרי וגם הרמב״ם השמיטה ולא ידעתי למה השמיטום עכ״ל. ואני אומר שרבינו אע״פ שלא כתבם בהדיא מ״מ בכלל דבריו הם לפי פירושו בגמרא שהרי כתב סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפים אסור לאוכלם בכותח אבל אם חתך בה קישות או אבטיח גורד מקום החתך ואוכל השאר בחלב עכ״ל. נראה שהוא ז״ל מפרש דצנון לאו דוקא אלא דה״ה לכל הדברים החריפים וגם נראה שהוא מפרש דפתיך בהו ליפתא לאו דוקא אלא דה״ה לחתך בו לחם או ירק או פרי אחר שהטעם שאסור לחתוך בו צנון אינו אלא מפני השומן הנקרש על פניו שהוא נדבק ביותר בדבר החריף וכשהוא חותך בו לחם או איזה דבר הרי הסכין מתקנח בו ולא נשאר שום שומן על פניו ולפיכך מותר לחתוך בו צנון. והשתא הכל מבואר בדבריו ז״ל דמדכתב סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון משמע אחר שחתך בה הבשר חזר וחתך בה הצנון בלי הפסק חתיכת דבר אחר בינתים ומש״ה הוא דאסור הא אם הפסיק חתיכת שום דבר אחר בינתים שרי ולא הוצרך שוב לכתוב דאי פתיך בהו ליפתא ש״ד. \n", + "ומ\"ש שחתך בשר צלי לאו דוקא צלי דה\"ה למבושל והוא רותח והא דלא נקט בשר סתם לאשמועינן דבחתך בשר רותח הוא דאמרינן הכי אבל בבשר צונן אין השומן נקרש על פניו כ\"כ שיאסר לחתוך בו צנון ולא הוצרך לכתוב הא דסילקא דבכלל מ\"ש וכיוצא בו מדברים החריפים הוא ומטעם זה לא הוצרך לכתוב דקילחי ליפתא שרי דדבר ברור הוא דלפת לאו מדברים החריפים הוא. ועל דרך זו יש ליישב דברי הרי\"ף. כך נ\"ל לדחוק ליישב דבריהם אם היתה גירסתם בגמרא כגירסא דידן אבל כבר אפשר שלא היו כתובים דברים הללו בגירסתם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "אין מניחין כד של מלח וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף קי\"ב) בעא מיניה רב דימי מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דמילחא גבי כדא דכמכא א\"ל אסור דחלא מאי א\"ל שרי ומ\"ש וכו' האי איתיה לאיסוריה בעיניה והאי ליתיה לאיסוריה בעיניה ופירש רש\"י דמבעיא ליה מי חיישינן שמא יפול מן הכותח במלח והוא לא ידע וימלח ממנו בשר (או יתן ממנו לתוך הקדרה) האי כותח הנופל במלח נראה וניכר מפני שהוא עב ולא בטיל אבל כותח הנופל בחומץ ליתיה בעיניה ובטל בששים. אבל רבינו מפרש דלאנוחי כדא דכמכא גבי כדא דמילחא בסמוך ממש קאמר משום דמשאב שאיב ליה מילחא לכותחא אבל חלא שרי משום דלא שאיב. וכתב הר\"ן שכן פי' ר\"ח ולהאי פירושא לא שייך מאי דאמרינן האי איתיה לאיסוריה בעיניה וצריך לומר שגירסא אחרת היתה להם ולכך נתכוון הראב\"ד שכתב על דברי רבינו א\"א גירסא אחרת יש אצלנו: \n\n" + ], + [ + "מי שאכל גבינה או חלב וכו'. בר\"פ כל הבשר (חולין דף ק\"ה) בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה א\"ל ולא כלום איני והאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר א\"ל ולא כלום. ", + "ומ\"ש צריך שידיח ידיו תחלה ויקנח פיו. שם (חולין דף ק\"ד ק\"ה) תניא ב\"ש אומרים מקנח וב\"ה אומרים מדיח ואסיקנא דב\"ש אומר מקנח וה\"ה למדיח וב\"ה אומרים מדיח וה\"ה למקנח מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ופירש\"י דתרווייהו בעינן וכן כתב הרי\"ף וכתבו התוס' שכן פר\"ח ואסיקנא דבכל מידי הוי קנוח לבר מקימחא תמרי וירקא. ופירש\"י דמדיח דקתני היינו הדחת פה וכ\"נ מדברי התוס' והרא\"ש. אבל רבינו מפרש דמדיח דקתני היינו הדחת ידיו ויש סמך לפירוש זה מדאמרינן גבי עוף שנאכל בלא נט\"י ובלא קינוח הפה ולא הזכירו הדחת פה ועוד דגרסינן בגמרא (דף ק\"ד:) רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי אייתו ליה גבינה אכל אייתו ליה בישרא אכל ולא משא ידיה אמרי ליה והא תני אגרא חמוה (בריה) דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא א\"ל ה\"מ בליליא אבל ביממא הא חזינא. והעולם נהגו כדברי כלם להדיח הפה וגם הידים: " + ], + [ + "ומה שכתב במה דברים אמורים בבשר בהמה וכו' אבל אם אכל בשר עוף וכו'. שם תני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן הוא תני לה והוא אמר לה בלא נטילת ידים ובלא קינוח פה. וכתב הר\"ן דמשמע ליה דהוא הדין לחיה וגבינה דקי\"ל חיה נמי אינה מן התורה ורבינו כתב דחיה כבהמה לענין זה אף על פי שהוא עצמו פסק דחיה נמי אינה מן התורה ואפשר שטעמו לומר לפי שבשר החיה דומה לבהמה ע\"כ. ודעת רבינו דהא דתני אגרא עוף וגבינה היינו דוקא גבינה ואחר כך עוף אבל עוף ואחר כך גבינה דינו כבהמה וגבינה וכן דעת הרשב\"א וגם הר\"ן כתב דהכי מוכח עובדא דרב יצחק בריה דרב משרשיא. ואיני יודע למה השמיט רבינו הא דאמר רב יצחק בריה דרב משרשיא דביממא אין צריך להדיח ידיו בין גבינה אפילו לבשר בהמה: \n\n" + ], + [ + "מי שאכל בשר בתחלה וכו'. שם (דף ק\"ה) אמר מר עוקבא אנא בהא מלתא חלא בר חמרא (לגבי אבא) דאילו אבא כד הוה אכיל בישרא האידנא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא ואנא בהא סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא. וכתב הרי\"ף ושמעינן מהא דהא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה דלא שרי למיכל גבינה בתר בישרא בפחות מהאי שיעורא דהא מר עוקבא אף על גב דשהי ליה כי האי שיעורא קרי אנפשיה חלא בר חמרא. ודעת רבינו ששיעור זה צריך להמתין אפילו לאחר בשר עוף וכן דעת הרשב\"א: \n", + "ומה שכתב רבינו מפני הבשר שבין השינים וכו', כתב טור יורה דעה סימן פ\"ט דלפי טעם זה לאחר ששהא כשיעור זה מותר אפילו נשאר בשר בין השינים ואפילו לא אכל הבשר אלא שלעסו לתינוק צריך להמתין. וי\"א שטעם שהיית שיעור זה מפני שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך ולפי זה הטעם אם לא אכלו אלא לעסו לתינוק אין צריך להמתין ואפי' שהה כשיעור אם יש בשר בין השינים צריך להסירו ובתוך הזמן אפילו אין בשר בין השינים אסור וטוב לאחוז בחומרי שני הטעמים עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל איסורים שאמרנו הם במיני נפש חיה ויש איסורין אחרים של תורה בזרע הארץ וכו'. פירקא קמא דקידושין (דף ל\"ז): \n\n" + ], + [ + "החדש כיצד כל אחד מחמשת מיני תבואה בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר. בריש חלה (פ״א מ״א) ובמנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ע') החיטין והשעורים והכוסמין והשיבולת שועל והשיפון הרי אלו חייבים בחלה ומצטרפים זה עם זה ואסורים בחדש מלפני הפסח. \n", + "ומ״ש שנוהג בכל מקום. בסוף ערלה (פ״ג מ״ט) החדש אסור מן התורה בכל מקום ואע״ג דבספ״ק דקידושין (דף ל״ט) אמרינן דפלוגתא דתנאי היא פסק כסתם משנה. ובמנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ח:) אמרינן דרבנן דבי רב אשי סברי חדש בח״ל דאורייתא. \n", + "ומ\"ש בין בפני הבית בין שלא בפני הבית אלא שבזמן שיש מקדש משיקרב העומר הותר החדש בירושלים וכו' עד שאין ב\"ד מתעצלין בו עד אחר חצות. משנה שם (דף ס\"ח). \n", + "ומ\"ש ובזמן שאין ב\"ה כל היום כולו אסור. משנה וגמרא שם פלוגתא ופסק כרבינא דבתרא טובא הוא. \n", + "ומ\"ש ובזמן הזה במקומות שעושים שני ימים טובים וכו'. גם זה שם פלוגתא ופסק כרבינא דבתרא טובא הוא וכך הם דברי הרי\"ף בסוף פסחים: \n\n" + ], + [ + "האוכל לחם וקלי וכרמל וכו'. בפרק קמא דכריתות (דף ה') ומקשה בגמרא והא אין לוקין על לאו שבכללות ומשני שאני הכא דמייתר קראי ומפרש בגמרא היכי מייתר קראי: \n\n" + ], + [ + "כל תבואה שהשרישה קודם הקרבת העומר וכו'. משנה בריש חלה (פ״א מ״א) ובמנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע') אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן ואם לאו אסורים עד שיבא העומר הבא ובגמ' (דף ע״א) מנין לעומר שמתיר בהשרשה וכו' (דכתיב) אשר תזרע משעת זריעה וכו' א״ה אע״ג דלא השרישה נמי א״ל סודני בשדה כתיב ואמרינן תו בגמרא (דף ע':) מאי קודם לעומר ר' יונה אמר קודם הבאת העומר רבי יוסי בר זבדא אמר קודם קצירת העומר ופסק רבינו כרבי יונה. \n", + "ומ\"ש ודין זה בכ\"מ ובכל זמן מן התורה. כר' אליעזר בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט) דסתם לן תנא כוותיה בסוף ערלה. ומתבאר בפרק ר' ישמעאל. \n", + "ומ\"ש ובכל זמן. מתבאר פרק הנזכר: \n\n" + ], + [ + "תבואה שהשרישה אחר העומר וקצרה וזרע מן החטים בקרקע וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ז:) ובמנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ט) בעי רבא בר רב חנן חטים שזרען בקרקע עומר מתירן או אין מתירן ה״ד אי דאשרוש תנינא אי דלא אשרוש תנינא אם השרישו קודם לעומר עומר מתירן ואם לאו אסורים עד שיבא העומר הבא לא צריכא דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר ואתא עומר וחליף עלייהו וקא מבעיא ליה מהו לנקוטי ומיכל מינייהו כמאן דשדו בכדא דמו ושרנהו עומר או דילמא בטיל להו לגבי ארעא וכו' תיקו. ופירש״י דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר דלא שרנהו עומר דאשתקד ולא בשעת עומר זה. מהו לנקוטי ללקוט מהם קודם השרשתן. כמאן דשדו בכדא דמיין ושרנהו עומר דהא דאמרן ואם לאו אסורים עד שיבא עומר הבא בגידוליהן מיירי. או דילמא בטלינהו אגב ארעא וכי לקיט להו כגדולין דמו עכ״ל. וכך הם דברי רבינו ולרמוז שעדיין לא השרישו כתב ועדיין החטים בקרקע כלומר ועודם חטים כמות שהם בלא השרשה: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א זה שבוש ומי יתירם לאלו וכו'. ואיני רואה לא שיבוש ולא השגה שמ\"ש ומי יתירם לאלו מבואר הוא בדברי רבינו שהעומר הבא יתירם אם הם כמונחים בכד. ופירוש הראב\"ד איני יודע ליישבו על לשון הגמרא אלא אם כן היתה לו גירסא אחרת: \n", + "וכן שבולת שלא הביאה שליש וכו'. פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ט:): \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) כלאי הכרם כיצד וכו' בין שזרע ישראל בין שזרע נכרי בין שעלו מאליהן וכו': ומה שכתב והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה מן התורה. בפרק כל שעה עלה כ\"ה. \n", + "ומה שכתב ושניהם מצטרפין זה עם זה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב במה דברים אמורים שנזרעו בארץ ישראל וכו'. בסוף פרק קמא דקידושין (דף ל\"ט) ובסוף ערלה: \n\n" + ], + [ + "הערלה כיצד כל הנוטע אילן מאכל וכו'. מ\"ש שמונים לו משעת נטיעתו פשוט בירושלמי פ\"ק דערלה (הלכה ב'). \n", + "ומ\"ש שאסורים בהנאה. פ\"ב דקידושין (דף נ\"ו:) יליף מקראי דערלה אסורה בהנאה ואין לה פדיון: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בנוטע בארץ ישראל שנאמר כי תבואו אל הארץ וכו' אבל איסור ערלה בח\"ל הל\"מ וכו'. בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט) אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן ערלה בח\"ל הל\"מ א\"ל ר' זירא לר' אסי והא תנן ספק ערלה בא\"י אסור ובסוריא מותר בח\"ל יורד ולוקט וכו' א\"ל אימא כך נאמרה ספיקה מותר ודאה אסור ואע\"ג דשמואל פליג התם ואמר דלא מיתסרא אלא מהלכות מדינה הלכה כרבי יוחנן וכן פסק הרא\"ש וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף: \n\n" + ], + [ + "ספק ערלה וכלאי הכרם וכו'. בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ח) תנן התם החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מד\"ס מאי הלכה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכתא מדינה עולא אמר ר' יוחנן הל\"מ א\"ל עולא לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא הל\"מ היינו דשאני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דתנן ספק ערלה בא\"י אסור בסוריא מותר בח\"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ואילו גבי כלאים תנן כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בא\"י אסור בסוריא מותר בח\"ל יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד אלא לדידך ניתני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט הא א\"ל שמואל לרב ענן תני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט וכו' א\"ל לוי לשמואל אריוך ספק לי ואנא איכול רב אויא ורבה בר בר חנה מספקי ספוקי להדדי. ופרש\"י ספק ערלה ספק עברו עליה שלש שנים א\"נ פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושאר נטיעות ולקט נכרי מהפירות ואין ידוע מהיכן וכו' בח\"ל יורד ישראל ולוקח מהנכרי הלוקט מפרדס שיש בו נטיעות ילדות וזקנות וישראל יודע שהוא נכנס שם ולוקט לכתחלה ובלבד שלא יראנו ישראל כשהוא לוקט מהערלה והא דתנן לעיל בסוריא מותר כשנלקט כבר אבל לכתחלה אינו אומר לו רד ולקוט. כרם הנטוע ירק וכו' יורד הנכרי ולוקט מהכלאים ממש ומוכר לחבר ובלבד שלא ילקוט החבר עצמו ביד. ספק לי לקוט שלא בפני שיהיה ספק אצלי ובערלה קאי עכ\"ל. ומשמע דגבי ערלה נקטינן יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט דלא אמר או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט אלא שמואל דאמר דערלה לא מתסרא אלא מהלכת מדינה אבל לר' יוחנן דאמר הל\"מ היא וקי\"ל כוותיה לא שרי אלא ביורד ולוקח ולא ביורד ולוקט וכך הם דברי טיו\"ד. ועל דברי רבינו יש לתמוה דכיון דקי\"ל כר' יוחנן דאמר ערלה הל\"מ וכלאים מד\"ס למה השוה דין שניהם. וכתב הר\"ן שהרמ\"כ השיגו כן והוא ז\"ל כתב דל\"ק דכיון דמר בריה דרבינא מתני לקולא נקטינן כוותיה ולאו משום דס\"ל כשמואל דאמר הלכת מדינה אלא משום דס\"ל שכך נאמרה הלכה שכל שלא יראנו לוקט מותר וכתב עוד על דברי רבינו הרי שהוא מסכים לפירש\"י שאע\"פ שהם ערלה או כלאים ודאי כל שאינו לוקט או אינו רואה את הנכרי לוקט מותר והשוה את הרואה ללוקט וכן בדין עכ\"ל. נראה מדבריו שהוא מפרש דברי רבינו שהם כמ\"ד זה וזה יורד ולוקט. ואני בעניי לא ירדתי לעומק דעתו שדברי רבינו נראים פשוטים בעיני שהם כההיא דקתני יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט שהרי לשונו כלשון המשנה ממש אלא שכתב בוצר במקום לוקט ואח\"כ כתב לוקט הירק ולענין ערלה שפיר פסק כר\"י דאמר הל\"מ היא ומה שהשוה כלאים לערלה להחמיר אפשר דהיינו מדחזינן דמר בריה דרבינא דהוא בתרא משוה ערלה לכלאים וכעין שכתב הר\"ן ואע\"ג דאיהו משוה לקולא אנן כיון דלא אפשר לאקושינהו לקולא מדר\"י דאמר הל\"מ מקשינן להו לחומרא. ויותר היה נראה לומר שלא השוה רבינו אותם כמו שעלה על דעת הרמ\"ך והר\"ן אלא שבערלה פסק יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ובכלאים פסק דיורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד וז\"ש והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט ירק בידו כלומר גבי ערלה צריך שלא יראה אותו בוצר וגבי כלאים אפי' ראהו לוקט אין בכך כלום רק שלא ילקוט הוא עצמו הירק בידו אלא שבפ\"ה מהלכות כלאים כתב אע\"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם בח\"ל הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה ואפי' בח\"ל והוא שיראה אותו לוקט ומוכר אבל ספיקו מותר כמו שביארנו בהמ\"א עכ\"ל. הרי שכתב גבי כלאים שצריך שלא יראנו לוקט ומ\"מ דבריו מבוארים שם שהוא פוסק יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט וכמו שכתבתי: \n", + "ועדיין יש לדקדק בדברי רבינו שכתב בודאי ערלה וכלאי הכרם בח\"ל מותר ליקח מהם ובלבד שלא יראנו בוצר מהיכא יליף הכי דהא כי תנן בח\"ל יורד ולוקח וכו' אספק ערלה הוא דאמרן אבל בודאי ערלה מנא לן ועוד שכתב בסוף דבריו כרם שהוא ספק ערלה וכו' ובסוריא מותר ואין צ\"ל בח\"ל דמשמע דמותר בכל גוונא והא מתניתין לא שריא אפילו בח\"ל אלא בשלא ראהו לוקט איכא למימר דכיון דההיא דכרם הנטוע ירק ודאי כלאים ושרי בח\"ל ה\"ה לודאי ערלה דשרי בח\"ל ואפילו למאן דמפליג בין ערלה לכלאים היינו לומר דבזה יורד ולוקח ובזה יורד ולוקט ומיהו תרוייהו בחד גוונא מיירו והיינו דאקשי ליה עולא לרב יהודה מההיא דספק ערלה לההיא דכרם הנטוע ירק וכו' דליתני או זה וזה יורד ולוקח וכו' והא עדיפא מיניה ה\"ל לאקשויי דגבי ספק ערלה קתני יורד ולוקח וגבי ודאי כלאים קתני יורד ולוקט ויציבא בארעא וכו' ותו היכי אמר רב יהודה אמר שמואל תני או זה וזה יורד ולוקח וכו' [ורבינא נמי היכי מתני זה וזה יורד ולוקט הא כיון שזה ודאי] וזה ספק היאך אפשר להיות דין שניהם שוה אלא ע\"כ דתרווייהו בחד גוונא מיתנו וכיון דההיא דכרם הנטוע ירק מיירי בודאי כלאים ההיא דערלה דשרי בח\"ל מיירי בודאי ערלה וה\"פ דמתניתין ספק ערלה דהיינו [כרם שהוא] ספק אם עברו עליו ג' שנים או כרם שהוא ערלה ודאי ופירות נמכרים חוצה לו ספק ממנו הם ספק מכרם אחר בא\"י אסור ובסוריא מותר ואין צ\"ל בח\"ל ואם הוא ודאי ערלה בח\"ל יורד ולוקח וכו'. וע\"כ צ\"ל כן דאי לא תימא הכי כיון דקתני בסוריא מותר דמשמע דמותר ליקח מכרם שהוא ספק ערלה וכ\"ש בח\"ל מאי האי דקתני ובח\"ל יורד ולוקח וכו'. ומה שפירש\"י דהא דקתני בסוריא מותר כשנלקט כבר אבל אינו אומר לו לכתחלה רד ולקוט אינו נראה לרבינו משום דלישנא דמותר סתמא לגמרי משמע דאי כפירוש רש\"י לא הוה שתיק תנא מלמיתני הכי בהדיא הילכך משמע ליה לפרושי מתניתין כדפרישית וכתב תחלה חד גוונא דספק ערלה דשריא בסוריא דהיינו כרם שכולו ערלה ודאי וענבים נמכרים חוצה לו ואינו יודע אם ממנו אם מאחר מותר ובח\"ל אפילו ודאי מותר והוא שלא יראנו בוצר והדר כתב גוונא אחריתי דספק ערלה דהיינו שכולו ספק אם עברו עליו ג' שנים או שיש בו נטיעות ערלה וזקנות דבסוריא מותר ואין צ\"ל בח\"ל ומשמע דבשכל הכרם ספק אם עברו עליו ג' שנים מותר ללקוט ביד. כנ\"ל לפרש דברי רבינו: \n", + "ואיכא למידק למה לא כתב רבינו דאפילו מי שיודע בפירוש שהם ערלה מותר לספק לחבירו ולהאכילו וכדא\"ל לוי לשמואל וכדעבדי רב אויא ורבה בר בר חנה. וי\"ל שרבינו סובר דהנך רבנן סברי כשמואל דאמר ערלה בח\"ל הלכת מדינה היא אבל לר\"י דסבר הל\"מ היא אסור: \n\n" + ], + [], + [ + "חבית של יין הנמצאת טמונה בפרדס של ערלה וכו' עד והצניעם שם. בפ\"ב דבתרא (דף כ\"ד): \n\n" + ], + [ + "נכרי וישראל שהיו שותפים וכו'. בסוף פרק קמא דע\"ז (דף כ\"ב) הנהו מוריקאי דנכרי נקיט בשבתא וכו': \n", + "והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א אנו מפרשים באותו מעשה וכו'. ואיני יודע היאך יתיישב לפירוש זה הא דאמר והא אותביה רבינא לרבא לא סיועי סייעיה דכיון דבעובדא דשני ערלה לא היו צריכין להתנות לפי שלא היה שם אכילת איסור היכי מסייע ליה מברייתא דשבת דצריך להתנות: \n\n" + ], + [ + "יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ וכו'. כתב הר\"ן בפ\"ק דר\"ה ובסוף פרק קמא דקידושין דסוגית הירושלמי בפרק ה' דמעשר שני מוכחת כדבריו. והרשב\"א כתב בתשובה שטעמו של רבינו מפני שלמדו בקידושין רבעי ממעשר שני בג\"ש דקדש קדש. וסבור הרב ז\"ל דמה מעשר שני אינו נוהג בחוצה לארץ אף הרבעי אינו נוהג בה. והתוספות וה\"ר יונה והרשב\"א והרא\"ש בר\"פ כיצד מברכין חולקים על דברי רבינו וסוברים דאף בח\"ל נוהג נטע רבעי אלא שכתבו שאינו נוהג אלא בכרם ולא בשאר אילנות. וכן דעת רב אחא גאון וכסברת מקצת הגאונים שדחה רבינו. \n", + "ומ\"ש שנוהג בארץ ישראל אף שלא בפני הבית, כן משמע בפ\"ה דמעשר שני: \n\n" + ], + [ + "פירות שנה רביעית כולה אסור לאכול מהם בארץ ישראל עד שיפדו. בריש פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ה) ובפרק ה' דמעשר שני (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "כיצד פודין פירות נטע רבעי בזמן הזה. כלומר דאילו בזמן הבית אין פודין אותן בפחות משוויין כדאיתא בפרק חמישי דמעשר שני ומוסיף עוד חומש כדאיתא שם בפרק שני דמעשר שני: \n", + "ומה שכתב אחר שאוסף אותם. כלומר דאילו במחובר לקרקע אינו נפדה כדאיתא בתוספתא מיהו נראה שאפשר לפדותם במחובר לקרקע והוא שיתנה שלא יחול הפדיון עד שיתלשו מהקרקע: \n", + "כתב הראב\"ד מחוללין על חטים אלו וכו' א\"א זה הוא תימה וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דה\"מ בזמן הבית דוקא: \n\n" + ], + [ + "הורו מקצת הגאונים וכו'. גם הרא\"ש כתב בסוף הלכות ערלה שאותה הוראה נמצאת בקצת ה\"ג ושהיא שיבוש: \n\n" + ], + [], + [ + "(יט-כ) הטבל כיצד וכו' שנאמר ולא יחללו וכו' והאוכל כזית מן הטבל חייב מיתה בידי שמים. בסוף הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג). \n", + "ומ״ש ששיעורו בכזית. משנה בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ג) כחכמים דפליגי אר״ש. \n", + "ומ״ש אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה וכו', בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף ט״ז) אמר רב אכל טבל של מעשר [עני] לוקה כמאן כי האי תנא דתניא אמר רבי יוסי יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא [הורם ממנו כל עיקר] הורם ממנו תרומה גדולה ולא [הורם ממנו מעשר ראשון] מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפי' מעשר עני מנין ת״ל לא תוכל לאכול בשעריך וכו' ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך ושבעו מה להלן מעשר עני [אף כאן מעשר עני] ואמר רחמנא לא תוכל: \n", + "וכתב הראב\"ד ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני וכו' עד ואין בו מיתה א\"א סברא היא זו וכו'. ובעל מ\"ע תמה עליו איך תלה בסברא דבר שהוא גמרא ערוכה. ואין כאן תמיהא שממ\"ש כאן בגמרא לא נשמע אלא שהוא חייב על טבל שהורם ממנו תרומה ותרומת מעשר אבל חיוב זה אם יהיה מיתה או לאו לא שמענו. ואע\"פ שאמר רב דטבל (הטבול) למעשר עני לוקה אפשר היה לומר דאה\"נ x דחייב מיתה אם לא לקה ואיצטריך לאשמועינן דאינו חייב מיתה משום דקראי דכתיב בהו חיוב מיתה קדש כתיב בהו. ומיהו אי קשיא הא קשיא דמעשר שני הא איקרי קדש. וצריך עיון: \n\n" + ], + [], + [ + "הטבל והחדש וכו' אסורים כמותן. ברייתא בפרק העור והרוטב (חולין דף ק״כ:) ואע״ג דיליף להו התם מקראי משמע לרבינו דאסמכתא בעלמא וכדתנן בסוף תרומות (פי״א מ״ג) אין סופגים ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים וה״ה לאינך דמאי שנא: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש ושיעור כל אכילה מהם כזית. בפ\"ג דטהרות (משנה ד'). \n", + "ומ\"ש אבל איסור אכילה ביוה\"כ וכו'. כלומר מה שהוצרכתי לומר שיש איסורים אחרים שיתבארו במקומם הם אותם שהם במינים מיוחדים אבל איסור אכילה ביוה\"כ שהם בכל האוכלים ודאי שאינם מסוג הלכות אלו וכן איסורי נזיר כיון שאינו שוה בכל גם הוא אינו מסוג הלכות אלו ולפיכך דין הוא שיתבארו כל אחד במקומו ולא הייתי צריך להוציא מהכלל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "יין שנתנסך לעכו\"ם אסור בהנאה. בפ\"ב דע\"ז מייתי לה מדכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מקיש יי\"נ לזבח ובזבח כתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה. \n", + "ומ\"ש שהשותה ממנו כל שהוא לוקה מן התורה (ששיעורו בכ\"ש). משנה בפרק בתרא דע\"ז (דף ע\"ג) מני יין נסך בהדי דברים שאסורים ואוסרין בכ\"ש ומייתי לה רבינו בסמוך מדכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. \n", + "ומ\"ש שלוקה איני יודע מנין לו לרבינו ומצאתי להרמב\"ן בהשגותיו על סה\"מ של רבינו שהוקשה לו זה וכתב וז\"ל אנכי לא ידעתי מקום המלקות הזה ולא ראיתיו עד הנה בגמרא בבלי או הירושלמי אבל יתכן שילקה מדכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו שענינו פן תכרות ברית ליושב הארץ וכו' וקרא לך ואכלת מזבחו והוא לשון מניעה ממה שמפורסם השמר פן ואל לא תעשה והזבח והיין המתנסך לעכו\"ם אחד הן כמ\"ש בכל מקום בתלמוד המזבח והמקטר והמנסך וכו' עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש וכן האוכל כ\"ש מתקרובת עכו\"ם וכו'. נתבאר בדברי רבינו בסמוך: \n\n" + ], + [], + [ + "יין העכו\"ם שאין אנו יודעים אם נתנסך וכו'. בפרק ב' דע\"ז (דף ל\"ב) גזרו על יינם משום (יחוד) בנותיהן ושנינו בפרק הנזכר (דף כ\"ט:) אלו דברים של עכו\"ם אסורים ואיסורן איסור הנאה. \n", + "ומ\"ש והשותה מסתם יינם רביעית מכין אותו מכת מרדות. אע\"פ שביי\"נ כתב ששיעורו בכ\"ש משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם בסתם יינם שאינו אלא מגזירת סופרים שיעורו כשאר משקין שהן אסורין ברביעית: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וכל יין שיגע בו העכו״ם ה״ז אסור וכו'. בפרק ב' דעבודה זרה (דף ל') ופרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ח): \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שנגע ביין שלא בכוונה. יתבאר בפי\"ב. \n", + "ומ״ש וכן תינוק עכו״ם שנגע ביין וכו'. פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ז) אמר רב תינוק בן יומו עושה יי״נ ומפורש התם בעובדא דהוה בבי רב דאמרו ליה והא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה יי״נ א״ל אימור דאמרי אנא בשתיה בהנאה מי אמרי ושמואל פליג ואמר דקטנים אינם עושים יי״נ ופסק רבינו כרב דהלכתא כוותיה באיסורי וכן פסקו ר״ת והרא״ש והרמב״ן והרשב״א ז״ל אע״פ שיש פוסקים כשמואל ומפרש התם בברייתא אלו הם גדולים ואלו הם קטנים גדולים שיודעים בטיב עכו״ם ומשמשיה קטנים שאינם יודעים בטיב עכו״ם ומשמשיה ומשמע דבן יומו דאמר רב לאו דוקא אלא כל שאינו יודע בטיב עכו״ם ומשמשיה בכלל קטן בן יומו הוא. וכתב הרשב״א שיודע בטיב עכו״ם ומשמשיה כל שהוא נודר ומזכיר בפיו עכו״ם ומשמשיה וכתב דהכי איתא בתוספתא איזהו גדול כל הנודר ומזכיר שם עכו״ם ומשמשיה עכ״ל. וכ״כ הטור ואיני יודע למה השמיט זה רבינו: \n", + "הלוקח עבדים מן העכו\"ם וכו'. שם אמר רב נחמן אמר שמואל הלוקח עבדים מן העכו\"ם אע\"פ שמלו וטבלו עושים יין נסך עד שתשקע עכו\"ם מפיהם וכמה אריב\"ל עד י\"ב חדש ורב פליג עליה וסבר שהלוקח עבדים מן העכו\"ם מלו וטבלו לאלתר אינם עושים יין נסך ופסק רבינו כרב דהלכתא כוותיה באיסורי וכן פסקו התוספות והרשב\"א והרא\"ש. וכתב שכן נהגו כל גדולי אשכנז אף על פי שיש פוסקים כשמואל: \n\n" + ], + [ + "בני השפחות העכו\"ם וכו'. שם אותיבנא לרב דאמר תינוק בן יומו עושה יי\"נ מדתניא הלוקח עבדים מן העכו\"ם שמלו ולא טבלו וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו וכו' גדולים עושים יי\"נ קטנים אין עושים יי\"נ וכו' קתני מיהא גדולים אין קטנים לא תרגמה אבני שפחות הא וכן קאמר וכו' הא קמ\"ל עבדים דומיא דבני השפחות מה בני השפחות מלו ולא טבלו הוא דעושים יי\"נ מלו וטבלו לא אף עבדים כן לאפוקי מדרב נחמן אמר שמואל ומשמע דקטנים דקתני דאין עושים יי\"נ אין עושים כלל קאמר אפילו לאסרו בשתיה דאי לאו הכי לישני ליה מאי אין עושים יי\"נ ליאסר בהנאה אבל בשתיה אסור. ומשמע לרבינו דהא דקטנים אינם עושין יי\"נ במלו ולא טבלו היא אבל לא מלו ולא טבלו עושין יי\"נ לאוסרו בשתיה כדין שאר עכו\"ם קטן דאין הפרש בין בני השפחות לשאר עכו\"ם בין בגדלן בין בקטנן אלא קטנים שמלו ולא טבלו דאע\"ג דבשאר עכו\"ם עושים יי\"נ בני השפחות אינם עושים וכדשני תרגמה אבני השפחות כלומר שמוחלקים בני השפחות קטנים משאר עבדים קטנים והחילוק שביניהם הוא כשמלו ולא טבלו כדקתני בברייתא וכתב הטור שכן דעת הרמ\"ה אבל הרשב\"א כתב בת\"ה בני השפחות והם שנולדו מן השפחה עכו\"ם ברשות ישראל לכ\"ע קטנים אין עושים יי\"נ ומותר אפילו בשתיה עד שידעו בטיב ע\"ז ומשמשיה ואע\"פ שלא מלו ולא טבלו והא דקתני בברייתא שמלו ולא טבלו לאו משום קטנים נקט לה אלא משום גדולים ולומר שאע\"פ שמלו וקבלו עליהם שלא לעבוד ע\"ז כיון שלא טבלו עדיין עכו\"ם הם ואף בהם גזרו לאסור סתם יינם ומגעם אבל קטנים אע\"פ שלא מלו אין עושים יי\"נ דמילה לא מעלה ולא מוריד לגבי קטנים דהא כל שמל ולא טבל אינו גר א\"כ מילה מה מהניא בלא טבילה ותדע לך מדאקשי מינה לרב דאמר קטנים בני עכו\"ם עושים יי\"נ לאסור אותו בשתיה ואם איתא מאי קושיא לימא התם כשמלו ולא טבלו וכי קא אמינא אנא בקטנים בני עכו\"ם שלא מלו וזה ברור (אלא שהוצרכתי לכתוב מפני שמצאתי בקצת חיבורי הראשונים ז\"ל דברים לא נתכנו בעיני) וכן שנינו בתוספתא בהדיא וכן בני השפחות שלא טבלו בין מולים בין ערלים הרי אלו עכו\"ם מדרסן טמא יינם בגדולים אסור בקטנים מותר ואיזהו גדול כל הנודר ומזכיר שם עכו\"ם ומשמשיה ע\"כ בתוספתא. וזה מבואר כדברי עכ\"ל. ואני אומר שלא נראה לרבינו ולהרמ\"ה לפרש כן משום דדוחק לומר דשמלו ולא טבלו לאו משום קטנים נקט לה. ומ\"ש דמילה בלא טבילה לא מהניא דהא כל שמל ולא טבל אינו גר. י\"ל דשאני הכא דכיון שנולדו ברשות ישראל מהניא מילה לחודה לאפוקינהו מאיסור שתיה. ומ\"ש ותדע מדאקשי מינה לרב וכו' י\"ל דהא ודאי לשאר קטנים עכו\"ם מילה בלא טבילה לא מהניא ולא אמרינן דמהניא בבני השפחות אלא מפני שנולד ברשות ישראל וא\"כ לא הוה אפשר ליה לשנויי הכי והתוספתא אינה מכרעת מאחר שלא הוזכרה בגמרא: \n\n" + ], + [ + "גר תושב והוא שקיבל עליו שבע מצות וכו'. בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ד:) איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני שלשה חבירים שלא לעבוד ע״ז דברי ר״מ וחכמים אומרים כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח אחרים אומרים אלו (ואלו) [לא באו] לכלל גר תושב אלא איזהו ג״ת זה גר אוכל נבילות שקיבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות מיחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה ישראל אבל מייחדין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה עכו״ם וכו' יינו כשמנו וכו' רשב״ג אומר יינו יי״נ ואמרי לה מותר בשתיה וידוע דהלכה כחכמים והא דקתני בסיפא מייחדין אצלו יין וכו' מסקנא דכולהו תנאי דלעיל היא ופירש״י אין מפקידין אצלו יין בביתו לזמן מרובה דאיכא למיחש לאיחלופי ביין שלו שהוא אסור כדקתני סיפא יינן כשמנן, אבל מייחדין אצלו יין ישראל מניחו בחנותו עד שילך כדי מיל או יותר משא״כ בעכו״ם דהאי כיון דלא פלח לא נגע ולא מנסך ולמגע עכו״ם דאתי מעלמא בביתו לא חיישינן דכיון דאין לו הנאה בכך אינו מניחו ליגע ולאיחלופי בזמן מועט ליכא למיחש וכו' יינו מותר בהנאה כשמנו וקודם שהותר השמן באכילה [קאי] אבל בשתיה אסור עכ״ל. ולמד רבינו מגר תושב לכל עכו״ם שאינו עובד ע״ז וכתב הרשב״א דטעמא משום דגזירה ראשונה לאסור שתיה בלבד היתה ומשום בנותיהן אבל איסור הנאה שגזרו ב״ד שלאחריהם ומשום חשש ניסוך לא גזרו אלא בעכו״ם עובד ע״ז אבל בשאינו עובד לע״ז לא היתה גזירה ואע״פ שהישמעאלים הללו לא קבלו עליהם שלא לעבוד ע״ז וכן לא קבלו עליהם בפני ג' ז' מצות בני נח וברייתא קתני איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני ג' חבירים שלא לעבוד ע״ז דברי ר״מ וחכ״א כל שקיבל עליו שבע מצות בני נח ההיא לא לענין יי״נ ושאר גזירות שגזרו בעכו״ם היא שנויה אלא להחיותו בלבד וכדגרסינן התם עלה דההיא רב יהודה שדר קרבנא לאבידרנא ביום אידם אמר ידענא ביה דלא פלח לע״ז והתניא איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני ג' חבירים שלא לעבוד ע״ז א״ל כי תניא ההיא להחיותו [והאמר רבב״ח אר״י גר תושב שעברו עליו י״ב חדש ולא מל הרי הוא כמין שבאומות התם כגון שקיבל עליו למול ולא מל] אלמא כל שידענוהו שאינו עובד עכו״ם אינו בכלל גזירות הללו ולא הצריכו לקבל בפני ג' חבירים אלא להחיותו בלבד ומ״מ כל שאסרו משום חתנות אף הוא אסור בו שהרי הוא בכלל איסור חתנות ולפיכך יינו אסור בשתייה כשמנו עכ״ל: \n", + "ואיכא למידק על דברי רבינו שמאחר שהוא סובר שכל עכו\"ם שאינו עובד עכו\"ם אינו אוסר בהנאה היאך כתב גר תושב שקבל עליו שבע מצות כמו שביארנו יינו אסור בשתייה ומותר [בהנייה] דמשמע דאם חיסר מלקבל אחת מהשבע אוסר בהנאה ומי גרע גר תושב שקבל עליו בפירוש שש מצות וע\"ז מכללם מעכו\"ם דקים לן דלא פלח עכו\"ם ולא קיבל עליו שאר מצות. וי\"ל דע\"כ לא קאמר רבינו שאינו אוסר בהנאה אלא בעכו\"ם שהוא מבני דת דלא פלחי ע\"ז אבל אם הוא מבני דת דפלחי ע\"ז אע\"פ שזה קבל עליו שלא לעבוד ע\"ז לא יצא מכלל אומתו עד שיקבל עליו שבע מצות דאז נעשה גר תושב גמור והכי דייק לישנא דרבינו שכתב וכל עכו\"ם שאינו עובד ע\"ז כגון אלו הישמעאלים דמשמע דוקא בכה\"ג שהוא מאומה שמוחזקים שאינם עובדים ע\"ז הוא דיינו מותר בהנאה אע\"פ שלא קבל עליו בפירוש שלא לעובדה אבל אם הוא מאומה דפלחי לה צריך לקבל עליו שבע מצות ואם חיסר אחת מהן אוסר בהנאה דעדיין בכלל אומתו הוא ולפי זה הא דאמר רבא אבר ששך ידענא ביה דלא פלח ע\"ז ה\"ק ידענא ביה שהוא מאומה דלא פלחי ע\"ז. ועי\"ל דכל עכו\"ם שאנו מוחזקים בו שאינו עובד ע\"ז אע\"פ שבני אומתו עובדים אותה והוא לא קבל בפירוש שלא לעובדה וגם אינו מקיים שאר מצות ולא קבלם עליו יינו מותר ובכה\"ג הוה ההיא דבר ששך. \n", + "ומ\"ש רבינו גר תושב שקבל עליו שבע מצות להשמיענו שאעפ\"כ יינו אסור בשתיה אבל [לא] כתב כן לומר דמותר בהנאה דלא איצטריך דבלא\"ה נמי כיון שקבל עליו שלא לעבוד עכו\"ם מותר וכמ\"ש בסמוך. \n", + "ומ\"ש רבינו אבל אותם העובדים עכו\"ם וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "אין מתנסך לע״ז אלא יין שראוי להקריב ע״ג המזבח וכו'. לפיכך יין מבושל של ישראל שנגע בו העכו״ם אינו אסור וכו'. מימרא בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל') וקאמר התם דשמואל הוה שתי ליה עם אבלט וכתב הרא״ש הדבר תמוה מאד כיון שגזרו על יינם משום בנותיהם וכי משום שהרתיחו לא שייכא הך גזירה ואי משום דלאו בר ניסוך הוא והלא יין מזוג נמי לאו בר ניסוך הוא ואפשר שלפי שהמבושל אינו מצוי כ״כ ומילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן עכ״ל. וכתב הטור ומאימתי נקרא מבושל משהרתיח על גבי האש והם דברי הרא״ש וספר התרומה והראב״ד והרשב״א בשם הגאונים: \n", + "ומ\"ש רבינו אבל יין מזוג וכו'. בפרק אין מעמידין אמר רבא הלכתא יין מזוג וכו' יש בו משום יי\"נ. וכתב הר\"ן איכא מ\"ד דה\"מ כגון דליכא טפי מג' חלקי מים אבל איכא טפי לאו חמרא הוא ואין בו משום יי\"נ והביא ראיה מפלוגתא דת\"ק ואחרים בפרק המוכר פירות (בבא בתרא צ\"ו:) גבי שמרי יין לענין ברכה ואינה ראיה דה\"מ בשמרים דכי איכא טפי מעל חד תלתא מיא קיוהא בעלמא הוא אבל יין גמור דאיכא טעם יין ומראה יין יש בו משום יי\"נ וכ\"כ הרא\"ש דשמרים שאני שאינו אלא קיוהא בעלמא אע\"פ שיש בו טעם יין אבל יין מזוג אדם מוזגו לפי טבעו ומנהגו הילכך כל זמן שיש בו טעם יין יש בו משום יי\"נ. \n", + "ומ\"ש רבינו ויין שהתחיל להחמיץ, שם אמר רבא האי חמרא דאיקרים עד תלתא יומי יש בו וכו' ומשום יי\"נ מכאן ואילך וכו' ואין בו משום יי\"נ וכתבו הרשב\"א והר\"ן דרבא לטעמיה דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא ודעת המפרשים להחמיר בחומץ שלנו שנגע בו העכו\"ם אלא א\"כ הוא כ\"כ חזק שכשמשליכין ממנו על הקרקע מבעבע: \n\n" + ], + [ + "הורו גאוני המערב שאם נתערב ביין ישראל מעט דבש וכו'. טעמם מפני שכיון שאינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל או כשכר שאין בהם משום יי\"נ והרמב\"ן והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן כתבו שאין לסמוך על הוראה זו דמאן לימא לן דאינהו לא מנסכי יין המעורב בו שאור ודבש הלא הם מקריבין בנות שוח ופירות לע\"ז שאסרה אותם תורה למזבח ויין מזוג פסול למזבח ואפ\"ה אסיקנא דיש בו משום יי\"נ וכן דעת ה\"ר יונה וכתבו הריב\"ש והרשב\"ץ שאין לסמוך על הוראה זו שהורו גאוני המערב שכבר דחאוה כל האחרונים בשתי ידים: \n\n" + ], + [ + "מאימתי יאסר יין עכו״ם וכו'. בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ה) תנן לוקחין גת בעוטה מן העכו״ם אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן (לתוך) התפוח ואינו נעשה יין עד שירד לבור ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ובגמרא אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך עושה יי״נ תנן לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אע״פ שהוא נוטל בידו ונותן לתוך התפוח אמר רב הונא בגת פקוקה ומליאה ת״ש ואינו נעשה יי״נ עד שירד לבור ה״נ בגת פקוקה ומליאה ת״ש ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר אמר רב הונא ל״ק כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה דתניא בראשונה היו אומרים וכו' אבל דורכים עם הנכרי בגת ולא חיישינן לדרב הונא וחזרו לומר וכו' אין דורכין עם הנכרי בגת משום דרב הונא ופירש״י על דברי רב הונא כיון שהתחיל לימשך שהגת עשויה כמדרון ומשעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין והסכימו הרשב״א והרא״ש והר״ן שפירוש זה עיקר וכך הם דברי רבינו: \n", + "ומ\"ש לפיכך אין דורכין עם העכו\"ם בגת וכו'. היינו במשנה אחרונה וכדרב הונא וכן פסקו הפוסקים: \n", + "ומ\"ש ואפי' היה כפות. שם (דף נ\"ו:) ההוא ינוקא דתנא ע\"ז בשית שני בעו מיניה מהו לדרוך עם העכו\"ם בגת א\"ל דורכין עם העכו\"ם בגת והא קא מנסך בידיה דציירנא להו לידיה והא קא מנסך ברגל ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך ההוא עובדא דהוה בנהרדעא דדשו ישראל ועכו\"ם לההוא חמרא ושהייה שמואל תלתא ריגלי מ\"ט אילימא משום דקא סבר דאי משכחנא תנא דאסר כר' נתן אסריניה בהנאה דתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר ר' נתן אומר ביד אסור ברגל מותר אימור דאמר ר' נתן ביד ברגל מי אמר אלא דאי משכחנא תנא דשרי כר\"ש אישרייה אפילו בשתייה. והרי\"ף השמיט עובדא דינוקא ועובדא דנהרדעא וברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל וכתב (הר\"ן) שראה בדברי הראשונים שהוא דוחה אותם מההוא עובדא דהוה במחוזא דעל עכו\"ם לחנותא ואמר האי לאו חמרא הוא וכו' ואסיקנא דמיתסר בהנאה ממתניתא דאגרדמים וכו' ולמד ממנה שני דברים חדא דמגעו מחמת ד\"א שלא לכוונת ניסוך מיתסר בהנאה ובהכי מידחיא ההיא דמדדו בין ביד בין ברגל ימכר ולמד ממנה ג\"כ דניסוך דרגל שמיה ניסוך לפי שהם משוים רגל לפיו והוא ז\"ל תמה עליהם דמי השוה להם המדה דכיון דבגמ' מסיק דניסוך דרגל לא שמיה ניסוך אע\"ג דחזינן דבפיו שמיה ניסוך ברגל אין לנו ואע\"ג דינוקא אמר לה לא מידחי בגילא דחיטתא דהא גמרא סבר לה כוותיה דאמרינן אימור דאמר ר' נתן ביד ברגל מי אמר ועוד אם כדבריהם כי אמרי' אילימא משום דקסבר דאי משכחנא תנא דאסר כר\"נ וכו' ודחינן לה [משום דאימר דאמר ר\"נ ביד ברגל מי אמר] לימא דאי משכחנא תנא דאסר כתנא דאגרדמים אסרנא ליה אפי' בהנאה עכ\"ל. ורבינו נראה שהוא סובר כדעת הרי\"ף במה שסובר דמגעו מחמת ד\"א שלא לכוונת ניסוך מיתסר בהנאה שהרי לא הביא ברייתא דמדדו בין ביד וכו' והביא דין ברייתא דאגרדמים ומשמע דסבר רבינו דליתא לההיא דינוקא דשרי לדרוך עם העכו\"ם בגת בדציירניה לידיה מדאמרינן חזרו לומר אין דורכין עם העכו\"ם בגת סתם דאם איתא ה\"ל לסיומי אא\"כ היה כפות ועוד דבההוא עובדא דנהרדעא דדרכו ישראל ועכו\"ם משמע ודאי שהישראל היה משמרו שלא יגע ביד דאל\"כ מאי מספקא ליה לשמואל א\"ו הישראל משמרו שלא יגע וכיון דבהא אסרינן ה\"ה דאסרינן בכפות דבכל גוונא אסרו דריכת העכו\"ם ומ\"מ משמע ליה דבישראל משמרו לא נאסר אלא בשתיה מדאמרינן בעובדא דנהרדעא דדרכו ישראל ועכו\"ם אי משכחנא דשרי כר\"ש אישרייה אפי' בשתיה וכיון דלא אשכחנא תנא דשרי כר\"ש איתסר בשתיה מיהא אבל בכפות דלא אשכחן מאן דאדכר ביה צד שריותא כלל אסרינן ליה אפי' בהנאה דגזרינן כפות אטו שאינו כפות ומיהו בניסוך דרגל משמע דס\"ל לרבינו דלא שמיה ניסוך ומטעמא דכתב הר\"ן. וכתב הרשב\"א בתשובה שמה שכתב בתורת הבית שנראה מדברי הרמב\"ם שהנגיעה ביין ברגל אינו אוסר בהנאה סמך על מ\"ש בפ' י\"ב כיצד היא הנגיעה שאוסר בה העכו\"ם היין הוא שיגע ביין עצמו בין בידו בין בשאר איבריו שדרכן לנסך עכ\"ל. ומשמע שטעמו של הרשב\"א שדייק מלשון רבינו שכתב בשאר אבריו שדרכן לנסך בהם משמע שיש אבר שאין דרכן לנסך בו והיינו רגל ומשום דדרך ביזוי הוא וקשיא ליה לישנא דבשאר אבריו דנקט דמשמע שהרגל הוא מכללם דאין לומר דלא אתא לאיתויי אלא פיו אבל לא רגל דא\"כ לא ה\"ל למינקט לשון רבים וצ\"ל דיש איברים אחרים בגוף זולת הרגל שדרכם לנסך בהם. ול\"נ דמלשון רבינו כאן יש ללמוד שהוא ז\"ל סובר דניסוך דרגל לא שמיה ניסוך ליאסר בהנאה שהרי כתב אין דורכין עם העכו\"ם בגת שמא יגע בידו וינסך ואם איתא מאי איריא משום שמא בידו יגע תיפוק ליה מפני שהוא נוגע בו ברגלו כשהוא דורך ועוד שכתב בסמוך עכו\"ם שדרך היין ולא נגע בו והרי ישראל עומד על גביו וכו' ה\"ז אסור בשתיה משמע שאע\"פ שדרכו ברגליו לא נאסר בהנאה ואין לדחות דכל הני מיירי שלא נגע בענבים שבגת כגון ששם דפים על ענבים שבגת ודרך עליהם דא\"כ לא ה\"ל למיסתם סתומי: \n", + "ומ\"ש רבינו ואין לוקחים ממנו גת דרוכה וכו'. היינו כמשנה אחרונה וכדרב הונא ומ\"מ יש לתמוה שה\"ל לכתוב בגת פקוקה ומליאה שרי וכדאוקי רב הונא למתני'. וי\"ל שסובר רבינו דמעיקרא לא דחקי למימר דבגת פקוקה ומליאה שרי רב הונא אלא כי היכי דלא תיקשי ליה מתני' אבל בתר דאסיקנא דמתני' כמשנה ראשונה ורב הונא כמשנה אחרונה תו לא צריכינן לדחוקי בהכי אלא מתני' אפי' בשאינה פקוקה שרי ורב הונא אפי' בפקוקה ומליאה אסר אטו שאינה פקוקה ומליאה וכתב הר\"ן שכן דעת הרמב\"ן ושכן נראה מדברי רבינו וכן דעת ר\"ת ואל תשיבני מדגרסינן אמר רב הונא בגת פקוקה ומליאה דמשמע דרב הונא גופיה אמרה דאיכא למימר דגמ' הוא דאמרה אליבא דרב הונא והוי כאומר אמר לך רב הונא בגת פקוקה ומליאה ואפי' את\"ל דרב הונא גופיה אמרה איכא למימר דה\"ק אי לא הוה סיפא דקתני אינו נעשה יי\"נ עד שירד לבור הייתי מוכרח לומר דבגת פקוקה ומליאה לא אסרתי כי היכי דלא תיקשי לי מתני' אבל השתא דקתני סיפא אינו עושה יי\"נ עד שירד לבור ומתני' פליגא ואנא דאמרי כמשנה אחרונה אפי' בפקוקה ומליאה נמי אסרתי. כנ\"ל לדעת רבינו אע\"פ שהרשב\"א והר\"ן סוברים דאף למסקנא שרי רב הונא בגת פקוקה ומליאה ושכך מטים דברי הרי\"ף: \n\n" + ], + [], + [ + "החומץ של עכו\"ם אסור בהנאה וכו'. משנה פרק שני דע\"ז (דף כ\"ט:): \n", + "עכו\"ם שהיה דורס ענבים וכו'. תוספתא פרק שמיני דע\"ז הדורס ענבים בחבית אף על פי שהיין צף ע\"ג ידיו מותר שאין דרכן מנסכין כן וכו' עכו\"ם שהיה מעלה ענבים בסלים ובדרדורים לגת אע\"פ שניפצן לגת והיין מנתז על גבי ענבים מותר שאין דרכן מנסכין כן: \n\n" + ], + [ + "החרצנים והזגים של עכו\"ם וכו'. משנה פ\"ב דע\"ז (דף כ\"ט:) החרצנים והזגים של עכו\"ם אסורים ואיסורם איסור הנאה דר\"מ וחכ\"א לחים אסורים ויבשים מותרים. ובגמרא (דף ל\"ד) מפרש דלחים כל י\"ב חדש יבשים לאחר י\"ב חדש אמר רבי יוחנן כשהם אסורים אסורים אפי' בהנאה כשהם מותרים מותרים אפילו באכילה: \n", + "ומ\"ש וכן שמרים של יין וכו'. שם אמר רב זביד האי דורדיא דחמרא דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרי: \n\n" + ], + [ + "נאדות העכו\"ם וקנקניהם וכו' עד שיישנם י\"ב חדש. שם הלכתא קנקנים של עכו\"ם לאחר י\"ב חדש מותרים (עוד שם) אמר רב חביבא בריה דרבא הני גולפי בתר י\"ב חדש שרי וכן אבטא דטייעי וכן גולפי שחימי ואוכמי: \n", + "ומ\"ש או עד שיחזירם לאור וכו'. שם (דף ל\"ג ע\"ב) א\"ר יוחנן וכו' קנקנים של עכו\"ם שהחזירן לכבשן האש כיון שנשר זיפתן מהם מותרים אמר רב אשי לא תימא עד דנתר אלא אפילו רפאי מירפא קינסא (מאי) פליגי בה רב אחאי ורבינא [חד אסר וחד שרי] והלכתא כמאן דאסר ופרש\"י קינסא הכניס קיסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זיפתו והלכתא כמאן דאסר ולא דמי להחזירן לכבשן (האש) דהתם כיון שהסיקם מבחוץ עד שנשר זיפתן כבר נתלבן החרס אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זיפתו נושר: \n", + "ומ\"ש רבינו או עד שיחמו. נ\"ל דהיינו לומר שאם לא היו מזופתים אם הוחמו כדי שאילו היו מזופתים היה מתרפה הזפת: \n", + "ומ\"ש רבינו או שיתן לתוכן מים וכו'. שם (דף ל\"ג) בר טייעא אנס הנהו זיקי מרב יצחק בר יוסף רמא בהו חמרא [ואדרינהו ניהליה] אתא שאיל בי מדרשא א\"ל רבי ירמיה כן הורה רבי אמי הלכה למעשה ממלאן מים ג' ימים ומערן ואמר רבא צריך לערן מעת לעת ואסיקנא דאחד שלנו ואחד שלהן ל\"ש נודות ל\"ש קנקנים: \n", + "ומ\"ש ואם נתן לתוכם יין קודם שיטהר אותם וכו'. משנה שם (דף כ\"ט:) נאדות של עכו\"ם וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בהם אסורים ואיסורם איסור הנאה דברי ר\"מ וחכ\"א אין איסורם איסור הנאה וידוע דהלכה כחכמים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומותר ליתן לתוכן שכר. מסקנא שם (דף ל\"ג) ופירש\"י משום דשיכרא מבטל טעמא דחמרא: \n", + "ומ\"ש או ציר ומורייס מיד וכו' מותר ליתן היין לתוכן וכו'. שם קנקנים של עכו\"ם וכו' עכו\"ם נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר ומורייס ואינו חושש ופירש\"י עכו\"ם נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר או מורייס מיד אע\"פ שלא מילאהו מים לפי שהציר והמורייס שורפין את היין הנבלע ומכלין אותו. וכתב הרשב\"א שאין צריך להשהות בו הציר אלא קצת והרמ\"ה והרא\"ש כתב שצריך להשהותו בו מעת לעת: \n\n" + ], + [ + "הלוקח כלים חדשים וכו'. שם (דף ל\"ג) ת\"ר נאדות של עכו\"ם גרודים מותרים חדשים מזופתין אסורים כך היא גירסת ת\"ר הגת והמחץ והמשפך של עכו\"ם רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים וכו' של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופפין אסורים ופירש\"י מחץ כלי שדולים מן הבור [לחבית הגת]. וז\"ש רבינו כלי שחושף בו והוא מלשון לחשוף מים מגבא. ויש לתמוה על רבינו שכתב דכלי שחושף בו או המשפך משכשכו במים ודיו והא אפי' רבי דמיקל מצריך ניגוב מיהא. וצ\"ל דהכא מיירי בכלי של ישראל שנתנו בו לפי שעה יין של עכו\"ם ולפיכך סגי ליה בשכשוך וההיא ברייתא איירי בכלים של עכו\"ם שנשתמשו בהם העכו\"ם הרבה ולפיכך אין מספיק בהם שכשוך: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן כוס של חרס וכו' הדיחו פעם ראשונה ושניה ושלישית מותר וכו'. שם (דף ל\"ג:) כסי רב אסי אסר ורב אשי שרי אי שתי בהו עכו\"ם פעם ראשון כ\"ע ל\"פ דאסיר כי פליגי בפעם שני ואסיקנא והלכתא פעם ראשון ושני אסור שלישי מותר ופירש\"י כסי כוסות של חרס ואין מכניסן לקיום אלא שותים בהם. אי שתי בהו עכו\"ם פעם ראשונה דכ\"ע אסירי דאיידי דרכיכי בלעי ואסירי עד שימלאם מים שלשה ימים. וכתבו התוס' שר\"ת הקשה על פירוש זה ולפיכך פירש דמיירי הכא בכסי בין חדשים בין ישנים ושתה בהם העכו\"ם יין כמה פעמים פעם ראשונה כ\"ע ל\"פ דאסור פירוש אם לא הדיחה במים אחר שתית העכו\"ם אלא פעם ראשונה כ\"ע ל\"פ דאסור דאינו נפלט היטב בהדחה אחת והלכתא פעם ראשון ושני בשתי הדחות אסור פעם שלישית מותר דאז ודאי בפעם שלישית נפלט הכל והביא ראיות לפירוש זה, ודברי רבינו כפירוש ר\"ת. והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א אין זאת הגירסא אצלנו וכו'. טעמו דלפי מ\"ש בגירסאות שלנו בגמרא וכדברי הרי\"ף אי שתי בהו עכו\"ם משמע דאשתיה קאי כפירוש רש\"י והראב\"ד ז\"ל נראה שהוא סבור דא\"א לפרש פירוש ר\"ת על גירסא זו אי שתי בהו עכו\"ם אלא על גירסת כסי דשתי בהו עכו\"ם ואני אומר שעל גירסא זו יש לפרש פירוש ר\"ת וה\"פ כסי אי שתי בהו עכו\"ם אפילו הם ישנים מה תקנתם ומהדר ואמר תקנתם ג\"פ. \n", + "ומ\"ש רבינו הדיחו פעם ראשונה ושניה ושלישית מותר אע\"פ שכפי לשון הגמרא ה\"ל לכתוב הדיחו פעם ראשונה ושניה אסור שלישית מותר יש ליישב דה\"ק הדיחו פעם ראשונה ושניה ושלישית מותר אחר שלש הדחות וממילא משמע דקודם לכן אסור. ומצאתי נוסחא שאין כתוב בה הדיחו ואינה נוסחא מחוורת שאין לה משמעות. ומ\"מ מ\"ש אבל של חרס צריך הדחה תמוה מאד דעד השתא נמי לא שרי ליה אלא ע\"י הדחה וכבר השיגו הראב\"ד וכתב ומ\"ש בסוף אבל של חרס וכו'. ונ\"ל דה\"ק אבל של חרס שאינו מצופה באבר ולא מזופת צריך הדחה בעלמא כדין הדחת שאר כלים כלומר א\"צ אלא הדחה אחת בלבד וכתב כן כדי לחלק בין כסי לחצבי שחימי ופתוותא דמיכסי דבהנך אמור בגמרא משכשכן במים ודיו ובכסי הצריכו הדחה ג\"פ ולפיכך פירש דכסי הם מצופים או מזופתים ומפני הציפוי או הזפת הם בולעים הרבה ולפיכך צריכין הדחה ג\"פ אבל חצבי שחימי ופתוותא דמיכסי שאינם מצופים ולא מזופתים אינם בולעים כ\"כ ולפיכך בשיכשוך בעלמא סגי להו. ומיהו יש לדקדק על זה מדין כלים השועין באבר שכתב בסמוך שאם הם לבנים או אדומים או שחורים מותרים ואם היו ירוקים אסורים מפני שהם בולעים ואם יש בהם מקום מגולה של חרס בין לבנים בין ירוקים אסורים מפני שהם בולעים [דמשמע] דטפי בלע חרס שאינו שוע מחרס שוע והכא משמע איפכא דבשוע בעי ג' הדחות ובשאינו שוע סגי בהדחה אחת. וי\"ל דהתם מיירי בכלים השועים באבר כלומר שהוא חלק ביותר דאז לא בלע אלא פורתא והכא מיירי בשאינו חלק אלא שהוא חופה הכלי כעין חיפוי הזפת שאינו חלק ומש\"ה בלע טפי מכשאינו מחופה דיקא נמי דהתם נקט השועים באבר דשוע לשון חלקות בלשון גמרא והכא נקט מצופה באבר כדרך שהיוצרים עושים דלשון מצופה אינו מורה על חלקות כמו שמורה לשון שוע ועוד דכדרך שהיוצרים עושים (דנקט) אתא לגלויי שאינם חלקים שדרך היוצרים שלא להקפיד שיהיו שועים אלא שיהיו מחופים בלבד ועוד מדנקט בהדיה או שהיה מזופת משמע דהאי ציפוי דאבר כעין ציפוי דזפת הוא שאינו חלק. ואכתי איכא למידק דהכא קאמר דשל חרס שאינם מצופים כלל בהדחה בעלמא סגי וגבי כלים השועים כתב שאם יש בהם מקום מגולה אסורים כלומר דהדחה לא מהניא בהו ואפילו כמה הדחות. וי\"ל שכבר כתב שם רבינו שיראה לו שאין הדבר אמור אלא בשכנסו בהם לקיום אבל לא כנסו בהם לקיום מדיחן ומותרים והכא מיירי בשלא כנסו בהם לקיום ומש\"ה בהדחה בעלמא סגי להו. והריב\"ש כתב בתשובה מ\"ש רבינו משה אבל של חרס צריך הדחה וכתב עליו הראב\"ד אין זו הגירסא אצלנו וכו' נראה שהבין מדבריו דבחדשים מיירי דכיון שתחלת תשמישן ביד עכו\"ם צריכים הדחה וניגוב ככלי הגת דאי בישנים א\"א לומר שיהיו צריכים ניגוב ולזה אמר שאין שומעים לו אלא צריכים מילוי ועירוי ככלי שמכניסו לקיום. אומר אני שאם היתה כוונת הרמב\"ם להדחה וניגוב כמו שהבין הראב\"ד מדבריו ה\"ל לברר ולומר מנגבן כמ\"ש בכלי הגת אבל נ\"ל דבישנים מיירי ובכלים מזופתין או מצופים באבר מדיחן ג\"פ בלי שפשוף דבשכשוך המים ילכו צחצוחי היין אבל אם אין מצופין צריכים הדחה ר\"ל עם שפשוף שישפשף בהם בידיו דסתם הדחה כך היא כדאמרינן דלוקח כלי תשמיש מן העכו\"ם מדיחן ומטבילן וביארו המפרשים דמדיחם בשפשוף קאמר (זה נ\"ל בכוונת הר\"מ ז\"ל) עכ\"ל. ונראה שלא היה גורס בדברי רבינו גבי ראשונה ושניה ושלישית הדיחו וכנוסחת הספרים שכתבתי לעיל דא\"כ לא היה אפשר לו לפרש דברישא מיירי בלא שפשוף דהא הדיחו קתני ואיהו ז\"ל קאמר דכל היכא דנאמרה הדחה ע\"י שפשוף היא א\"ו לא היה גורס הדיחו ולפי זה יקשה עליו מה שהקשיתי לעיל שאין לגירסא זו משמעות ולפי פירושו אפשר דאמשכשכו במים שכתב רבינו לעיל מינה בסמוך סמיך. ומיהו ק\"ל על דבריו שאחר שכתב רבינו דין זה סתם דמשמע דדינא דגמרא הוא היאך חזר וכתבו בלשון יראה לי שהרי כתב בסמוך כלי חרס השועים באבר וכו' ואם יש בהם מקום מגולה של חרס וכו' ויראה לי שאין הדבר אלא בשכנסו בהם לקיום אבל לא כנסו בהם לקיום מדיחן ומותרים ואפילו הם של חרס x (וזה לשונו הראב\"ד השיג וכתב א\"א אין הגירסא הזאת אצלנו וכו' נראה שהבין מדברי הר\"מ ז\"ל דבחדשים מיירי וכו' עד זה נ\"ל בכוונת הר\"מ ז\"ל) אלא נוסחא משובשת נזדמנה להריב\"ש בדברי הראב\"ד שכתוב בה וכל הדחה וניגוב קאמר ובזה אין לסמוך עליו דהלכה רווחת בישראל דכלי חרס אין חילוק בין מכניסו לקיום לשאין מכניסו לקיום דאי שתה בו עכו\"ם פעם ראשונה ושניה צריך ליישנן ולמלאם שלשה ימים מעת לעת עכ\"ל. שכל זה תוספת מאי זה תלמיד טועה הוא והעיקר כמו שכתוב בנוסחתנו וכבר נתבארו דברי הראב\"ד ודברי רבינו: \n", + "וחכמי לוניל שאלו מרבינו בדבר כוסות של חרס קבלנו מכל הגאונים והרב אלפסי שאין להם תקנה אי שתי בהו עכו\"ם פעם ראשון ושני כי אם בהתישנם י\"ב חדש על כן לא הבננו כלל מכל אשר כתוב בספר. והשיב ודאי כך אמרו מקצת הגאונים כמו שקבלתם אבל אין הדברים נראים שא\"ת כך נמצאו הדברים סותרים זה את זה שכבר נפסקה הלכה שאין מכניסן לקיום בשכשוך סגי להו אפילו נשתהא בהם יי\"נ יום או יומים כמו כוס וכן אם היה יין עובר עליו תמיד ולא ישתה כגון המשפך וכיצד יהיה הכוס ששתה בו העכו\"ם ג\"פ צריך יישון ועוד שבענין דבר שאין מכניסו לקיום נחלקו בכוסות של עכו\"ם רב אסי אסר ורב אשי שרי ולא ידענו במה נחלקו ונפסקה הלכה פעם ראשון ושני אסור ג' מותר ש\"מ שאין ענין הדברים ששתה בהם העכו\"ם שתי פעמים כ\"ש אם שתה בהם פעם שלישית אלא פירוש הדברים כמו שביארנו בחיבורנו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "כלי חרס השועים באבר וכו'. שם (דף ל\"ג:) אמר רב זביד הני מאני דקוניא חיורא ואוכמא שרי ירוקא אסיר משום דמיצריף ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי דרש מרימר קוניא בין אוכמא בין חיורא בין ירוקא שרי ופירש\"י דמצריף יש בו קרקע מחפורת של צריף ובלעי טפי, קרטופני בקעין וסדקים. ובפ' שני דייני גזירות (כתובות ק\"ז:) איפסיקא הלכתא כרב זביד: \n", + "ומ\"ש ויראה לי שאין הדבר אלא בשכנסו בהם לקיום וכו' ואפילו הם של חרס. יש לדקדק דכיון דבתחלת דבריו פתח בכלי חרס השועים באבר מאי ואפילו הם של חרס דקאמר הא בשל חרס עסיק ואתי. ונ\"ל דהוי כאילו אמר ואע\"פ שהם של חרס והיה ראוי להחמיר אפילו הכי שרי בהדחה. וכתב הרשב\"א בתורת הבית על דברי רבינו אם כדבריו חיורי ואוכמי כשמכניסן לקיום מותרים בשיכשוך בעלמא דכלי מתכות הן ומכלל דבריו דכלי מתכות אפילו במכניסן לקיום א\"צ מילוי ועירוי אלא בהדחה בעלמא סגי וכן דעת הראב\"ד ז\"ל עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "(כ-כא) גת של אבן או של עץ וכו'. בסוף ע\"ז תנן גת של אבן שזפתה עכו\"ם מנגבה והיא טהורה ושל עץ רבי אומר ינגב וחכ\"א יקלוף את הזפת ושל חרס אע\"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה ובגמרא אמר רבא דוקא זפתה אבל דרך בה לא כלומר לא בעיא ניגוב אלא הדחה א\"ד [אמר רבא] דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי לה בניגוב וכו' כי ההוא דאתא לקמיה דר' חייא א\"ל הב לי גברא דדכי לי מעצרתאי א\"ל לרב זיל בהדיה וכו' אזל חזייה דהוה שיעא טפי אמר הא ודאי בניגוב סגי לה בהדי (דהוה) קא אזיל ואתי חזא פילא מתותיה וחזא דהוה מלא חמרא אמר הא לא סגי לה בניגוב אלא בקילוף וכו' ת\"ר הגת והמחץ והמשפך של עכו\"ם רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים וכו' של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופפין אסורין והא תנן גת שזפתה עכו\"ם מנגבה והיא טהורה מתניתין דלא דרך בה ברייתא דדרך בה. ופירש\"י גת של אבן שזפתה עכו\"ם ואורחא למירמי ביה חמרא פורתא לעבורי קוטרא דזיפתא. של עץ דבעיא זפת טובא ובלעא חמרא טפי. אבל דרך בה בגת מזופפת לא סגי לה בניגוב אלא בקילוף משום דעייל חמרא בפילי זיפתא. הגת והמחץ וכו' בשל חרס עסקינן וכו' מדקתני סיפא ואם היו מזופפין מכלל דכולה רישא בשאינם מזופפין. ושל עץ ושל אבן מנגבן והם טהורים ד\"ה כל זמן שאינם מזופפין ואם היו מזופפין אסורים עד שיקלוף. מתני' דלא דרך בה הילכך בשל אבן דברי הכל בניגוב סגי לה ובשל עץ לרבי ינגב. ברייתא דדרך בה הילכך אפילו בשל אבן בעי קילוף וכ\"ש בשל עץ עכ\"ל: \n", + "והשתא מ\"ש רבינו גת של אבן ושל עץ שדרך בהן העכו\"ם. כלומר ואינם זפותין מדיחן במים ובאפר היינו ברייתא דגת ומחץ דקתני של עץ ושל אבן ינגב בדדרך בה. \n", + "ומ\"ש דשל אבן שזפתם העכו\"ם אע\"פ שלא דרך בה מדיחן במים ובאפר היינו מתני' דקתני גת של אבן שזפתה עכו\"ם ינגב ואוקימנא בדלא דרך בה דוקא ולשון אע\"פ שלא דרך בה אינו נוח לי ויש ליישב דה\"ק אע\"פ שלא דרך בה ומפני כך היה ראוי שלא להצריכה שום תיקון אע\"פ כן מאחר שזפתה עכו\"ם צריכה ניגוב: \n", + "ומ\"ש מדיחן במים ובאפר וכו'. בסוף ע\"ז (דף ע\"ד:) במה מנגבן פי' כל היכא דאמרינן בהכשר כלים ינגב כיצד הוא הניגוב הזה רב אמר במים רבב\"ח אמר באפר ואסיקנא רב אמר במים וה\"ה לאפר רבב\"ח אמר באפר וה\"ה למים ולא פליגי הא ברטיבתא הא ביבשתא. ופירש\"י רב אמר מים תחלה וה\"ה שצריך אפר אחריהם ורבב\"ח אמר באפר תחלה וה\"נ שצריך מים אחריהם ברטיבתא שיש בה לחלוחית יין נותן אפר תחלה (לשפשף עד שתהא נגובה ואח\"כ מים ביבשתא מים תחילה) ואח\"כ אפר ומשפשף אתמר בי רב אמרי משמיה דרב תרתי תלת ושמואל אמר תלת ארבע בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו בי רב אמרי משמיה דרב תלת ארבע ושמואל אמר ארבע (חמש) ולא פליגי מר קא חשיב מייא בתראי ומר לא קא חשיב מייא בתראי. ופירש\"י תרתי תלת ברטיבתא תרתי אפר ומים ביבשתא תלת מים ואפר ומים תלת וארבע תלת ברטיבתא אפר ומים ואפר ואע\"פ שחוזר ונותן מים להעביר האפר הנהו מים לא קא חשיב דלא לשום נגיבה אלא לנקותו מן האפר וארבע ביבשתא מים ואפר ומים ואפר ומים בתרא לא קא חשיב. ורב לא בעי אפר אלא חדא זימנא ושמואל בעי אפר תרי זימני בין ברטיבתא בין ביבשתא. בפומבדיתא מתנו לרב תלת וארבע כדפרישית ולשמואל ארבע ברטיבתא וחמש ביבשתא דקא חשיב מייא בתראי. ול\"פ רב ושמואל להאי לישנא דפומבדיתא אלא לרב לא חשיב מיא בתראי ושמואל חשיב מיא בתראי. ואית דמפרשי ול\"פ הנך דסורא ודפומבדיתא (אלא דסורא לא חשבי מיא בתראי דפומבדיתא חשבי להו וכו') אבל רב ושמואל פליגי ביבשתא בין בדסורא בין דפומבדיתא דרב לא בעי בה אפר אלא חדא זמנא ושמואל בעי תרי זימני והסכים רש\"י לפירוש האחרון והר\"ן כתב פירוש ראשון בלבד וכתב עליו וקי\"ל כלישנא בתרא הילכך ברטיבתא אפר ומים ואפר ומים וביבשתא מים ואפר ומים ואפר ומים וכן נראה שהוא דעת רבינו וכ\"נ שהוא דעת הרמ\"ה שכתב הטור. \n", + "ומ\"ש גת של אבן מזופפת שדרך בה העכו\"ם היינו כלישנא בתרא דאמרינן דגת של אבן שזפתה עכו\"ם אם דרך בה עכו\"ם צריכה קליפה. \n", + "ומ\"ש או גת של עץ זפותה אע\"פ שלא דרך בה היינו מתניתין דקתני של עץ לחכמים יקלוף את הזפת ואוקימנא מתניתין בדלא דרך בה. \n", + "ומ\"ש ואם יישנה י\"ב חדש או נתן בה מים ג' ימים מעת לעת אינו צריך לקלוף וכו'. כתב הראב\"ד א\"א אומר אני לג' ימים וכו'. ודע שלא בגת בלבד סבור הראב\"ד כן אלא גם בקנקנים מזופפים סובר שאין מועיל להם העירוי אא\"כ יקלוף הזפת. ויש ליישב לדעת רבינו שכל ששהו המים מעת לעת הרי הם נכנסים בכ\"מ שנבלע היין ומתערב כל יין הבלוע במים וכן דעת הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן וכתב הר\"ן בסוף ע\"ז שכן דעת התוס' ורש\"י והוא ז\"ל שם דחה דברי הראב\"ד. \n", + "ומ\"ש וי\"א אף לי\"ב חדש וכו'. כלומר דאף ביישון י\"ב חדש צריך לקלוף הזפת והביא ראיה מדאמרינן בסוף ע\"ז הני רווקי דארמאי וכו' דכיתנא מיישנן ואי איכא קיטרי שרי להו אלמא ביישון אינו מועיל למה שהוא בלוע בגו קיטרי והוא הדין למה שבלוע בזפת. ואני אומר שאין משם השגה לדברי רבינו מכמה טעמי חדא שהרי פי' רש\"י דאי אית ביה קוטרי לא קאי אלא להכשיר בניגוב בלבד וכן דעת הרשב\"א ואפילו את\"ל דקאי נמי איישון אפשר לומר שאע\"פ שאינו מועיל למה שבגו קיטרי מועיל למה שבולע בזפת דאל\"כ לא הוו שתקי בגמ' מלומר שצריך לקלוף הקנקנים אם הם מזופתים כשאמרו שהכשרם בעירוי וכן דעת הרשב\"א בת\"ה: \n\n" + ], + [ + "גת של חרס אע\"פ שנקלף הזפת וכו'. משנה כתבתיה בסמוך. וכתב הראב\"ד א\"א זה שיבוש אלא עד שיכניס בו גחלים וכו'. כוונתו להשיג על מ\"ש רבינו שאם יישנה י\"ב חדש או נתן בה שלשה ימים מים מותרת כלומר ואינו צריך לקלוף הזפת והראב\"ד סבור שאע\"פ שנתן בה ג' ימים מים צריך לקלוף הזפת כמו שקדם ויש לתמוה למה כתב על זה שהוא שיבוש כיון שיש מקום לסברת רבינו כ\"ש שכבר נתבאר כי דעת המפרשים והפוסקים כדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "משמרת של יין של עכו\"ם וכו'. מימרא בסוף ע\"ז (דף ע\"ה): \n", + "וכן כלי חלף והוצים וכו'. שם הני דיקולי וחלאתא דארמאי דחייטי בחבלי דצורי מדיחן דצבתא מנגבן דכיתנא מיישנן ואי אית בהו קיטרי שרי להו: \n\n" + ], + [ + "כלי הגת וכו' הדפים והעדשים וכו' עד של שיפא ושל גמי מיישנן י\"ב חדש. שם ומסיים בה ר' יוסי אומר הרוצה לטהרם מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים רשב\"ג משום ר' יוסי אומר מניחן תחת צנור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין (עונה) וכמה עונה וכו' או יום או לילה וכו' אמר רבי יוחנן חצי יום וחצי לילה וכו' ולא פליגי הא בתקופת ניסן ותשרי והא בתקופת תמוז וטבת ופירש\"י בתקופת ניסן ותשרי שהיום והלילה שוים או יום או לילה בתקופת תמוז שאין היום והלילה שוים חצי יום וחצי לילה די\"ב שעות שלימות בעינן. ע\"כ ומשמע לרבינו דר\"י ורשב\"ג לא לחלוק על דברי ת\"ק באו דת\"ק מיירי בהכשר דלאחר זמן ואינהו מיירו בהכשר דמיד: \n\n" + ], + [ + "בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל וכו'. כתב הרשב״א בתשובה שמה שמחלק רבינו בין א״י לח״ל בכמה מקומות מהלכות אלו למדה מדגרסינן בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ט:) אין לוקחין ימ״ח מח״ג בסוריא אלא מן המומחה וסוריא לאו דוקא אלא הוא הדין לכל ח״ל וכ״ש הוא אף א״י בזמן הזה היה כח״ל וכ״כ ה״ה בפרק ג' מהלכות אלו ובזה נסתלקה השגת הראב״ד שכתב א״א זו אינה משנה וכו': \n\n" + ], + [ + "המתארח אצל בעה\"ב וכו'. בפ\"ב דע\"ז. \n", + "ומ\"ש ואם הוחזק שאינו כשר וכו'. דבר פשוט הוא ונלמד הוא מדין דמאי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד היה הנגיעה שאוסר בה עכו\"ם היין הוא שיגע ביין עצמו. כתב כן לאפוקי נוגע בנוד שיש בו יין ופי הנוד סתום וכמ\"ש הטור בשם הרא\"ש שאם נגע עכו\"ם בנוד שיש בו יין ואפי' הוא חסר והגיע דפנותיו זו לזו מותר. \n", + "ומ\"ש בין בידו בין בשאר איבריו שדרכן לנסך נתבאר בפ' שקודם זה אצל מ\"ש אין דורכין עם העכו\"ם בגת. \n", + "ומ״ש וישכשך אבל אם פשט ידו לחבית וכו'. בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ט:) ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא אידרי עכו״ם ושקליה אמר להו רב אשי נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשך ביה וברצוה עד דשייפא. ופירש״י אידרי עכו״ם קפץ ואחזה בתוך היין שלא תשתקע. כי היכי דלא לשכשך ויאסר בהנאה שאין מנסכין אלא ע״י שכשוך. וברצוה לחביתא עד דשייפא כפו החבית לצד אחד עד שישפך יינה לתוך כלי אחר שימשך היין מן העכו״ם ואח״כ יוציאנה ותהא מותרת בהנאה החבית דכל זמן שידו תחובה ביין אם יוציאנה א״א לשמור שלא ישכשך ואע״פ שאנו אוחזים את ידו. ברצוה לשון מטה על צד וכו'. דשייפא שתזרק לכלי אחר כמו השופה יין לחמרים עכ״ל. דבריו כדברי רבינו שאם נגע ולא שכשך לא נאסר וכ״כ גבי דתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר דטעמא דמילתא משום דניסוך לא הוי אלא ע״י שכשוך וכ״כ גבי חביתא דאיסתדיק לארכה והתוס' והר״ן חולקים. ומשמע לי דשכשוך זה אינו נענוע כל דהו שהרי כתב בסמוך נטל כלי של יין והגביהו ויצק היין אע״פ שלא שכשך נאסר ואם איתא דנענוע כל שהו הוי שכשוך כיון שיצק הרי שכשך שע״כ הוא מנענע היין בשעה שיוצק והיאך כתב אע״פ שלא שכשך. וכן משמע מדאמרי' גבי אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא דאמר רב אשי נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשך משמע דאהכנסה לא קפדינן אע״פ שהוא מנענע היין מחמת הכנסת ידו וכ״נ מפי' רש״י. ומדברי רבינו נראה לכאורה דלא נאסר היין כלל ואף בשתיה מותר וכך היא סברת הראב״ד אבל הרשב״א והר״ן דחו סברא זו והעלו דלא משתרי אלא בהנאה וכדברי רש״י וגם בהשגות סובר הראב״ד כפי' רש״י וכתבו התוס' נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשך צריך לומר שבהכנסת ידו אע״פ שהיה יודע שהוא יין אינו חשוב שכשוך לאוסרו בהנאה מפני שהיה טרוד ליקח אתרוגו וכו' עד שמא יתן דעתו וישכשך: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו א\"א זה המחבר לא בא לפרש וכו'. נראה שכוונתו לתפוס על רבינו שפתח בכיצד היא הנגיעה וסיים באבל אם פשט ידו לחבית וכו' שהוא נגיעה אלא שלא שכשך וכך ה\"ל לכתוב אין נגיעת העכו\"ם ביין אוסרת אא\"כ שכשך, ונראה שעוד רצה לתפוס עליו שסתם דבריו וכתב לא נאסר היין דמשמע שלא נאסר כלל אפי' בשתיה ואינו כן דלא שרי אלא בהנאה והיה לו לפרש ולומר לא נאסר בהנאה. ויש ליישב דברי רבינו שאע\"פ שפתח בכיצד היא הנגיעה הרי גמר לומר בה וישכשך וא\"כ שפיר סיים באבל אם פשט ידו וכו' ולא ינידה דהיינו שלא שכשך, ולשנית י\"ל דשלא נאסר היין שכתב שפיר משמע דלא נאסר בהנאה קאמר דאל\"כ ה\"ל לכתוב מותר: \n", + "וכן אם אחז כלי פתוח של יין וכו'. נראה שלמד כן מדגרסינן בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס') אמר רב פפא האי עכו״ם דדרי זיקא ואזיל ישראל אחוריה מליא שרי דלא מקרקש חסירא אסיר דילמא מקרקש וכו' רב אשי אמר זיקא בין מליא בין חסירא שרי מ״ט אין דרך ניסוך בכך ומפרש רבינו אין דרך ניסוך לפי שהנוד פיו סתום משמע שאם היה פיו פתוח היה נאסר מפני הקרקוש שמתקרקש היין בהילוכו של זה וז״ש לקמן בסמוך העביר נוד של יין ממקום למקום והוא אוחז פי הנוד בידו בין שהיה הנוד מלא או חסר מותר ואע״פ שהיין מתנדנד ע״כ. הרי שהצריך לאחוז פי הנוד כלומר שיהיה סתום ומשמע שאם לא היה סתום היה נאסר מפני הקרקוש וכתב הר״ן שגם הרמב״ן מפרש אין דרך ניסוך בכך כיון שהוא קשור דלא מקרקש מאי דלא חזי ע״כ. ואע״ג דרב אשי מיירי בדרי זיקא משמע לרבינו דה״ה אפי' לא דרי נמי אסור אי קרקיש ביה כשהוא פתוח דהגבהה זו אינה מעלה ולא מורדת דהא כשפיו סתום אע״ג דדרי ליה לא מיתסר וא״כ כי אסרי ליה מפני הקרקוש לא שאני לן בין הגביהו ללא הגביהו וכן יש להוכיח מדגרסינן תו התם ישראל אדנא ועכו״ם אכובא חמרא שרי ואי מצדד צדודי אסיר ופירש״י בחד לישנא דחסרא נמי (אסיר) כיון דמקרקש בכוונה ה״ל כחו בכוונה ואסור בשתיה וכתבו בתוס' שכן נראה לריב״ם והרשב״א כתב בת״ה שאין פי' הרמב״ם מחוור בעיניו שאין דרך ניסוך בכך לנסך בקרקוש כלי בין פתוח בין סתום אא״כ מכניס ידו ומשכשך בתוך גופו של יין באחד מאיבריו או ע״י ד״א אבל כלי או מוליכו או מקרקשו לא שאין כך דרך המנסכים כלל וכ״כ הראב״ד ונ״ל שזה מוכרח מברייתא דקתני המערה מחבית לבור קילוח היורד משפת חבית למטה אסור ואוקמה רב ששת בפ' השוכר (דף ע״ב:) בעכו״ם המערה דאתי מכחו וההוא דנפק גזרו ביה רבנן דלא נפק לא גזרו ביה רבנן וע״כ א״א לעכו״ם לערות שלא ישכשך מה שבפנים ואפ״ה שרי אלמא שכשוך בלא שפיכה אין עושה יי״נ כלל עכ״ל. ולפמ״ש דנענוע כל שהוא לא שמיה שכשוך לא קשיא מההיא ברייתא. ובהשגות כתב אע״פ שלא הגביה הכלי ולא נגע ביין נאסר היין א״א והוא שנתז מן היין, כלומר דכשניתז מן היין הוי כחו דנפק אבראי: \n\n" + ], + [ + "נטל כלי של יין והגביהו. שם אמר רב פפא עכו\"ם אדנא וישראל אכובא חמרא אסיר מ\"ט כי אתי מכח עכו\"ם קאתי. ובפ' בתרא דע\"ז ת\"ש המערה מחבית לבור קילוח היורד משפת חבית למטה אסור תרגמה רב ששת בעכו\"ם המערה דאתי מכחו אי עכו\"ם המערה אפי' גו דחביתא נמי מיתסר כח דעכו\"ם מדרבנן הוא דאסיר ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן ההוא דלגואי לא גזרו ביה רבנן וכתב רש\"י דהלכה כרב ששת שאין אדם חולק עליו וכן פסקו התוס' והרא\"ש ובפ' ר' ישמעאל כתבו הרא\"ש והר\"ן שכן דעת רש\"י ור\"ת ושבעל התרומה כתב בשם ר\"י דבהנאה נמי מיתסר ושכן נראה מדברי הראב\"ד ושכן דעת הרשב\"א וגם מדברי רבינו נראה כן שסתם וכתב נאסר וכבר הקדים בפי\"א שכל מקום שכתוב אסור ר\"ל איסור הנאה אם אותו עכו\"ם עובד עכו\"ם. ולענין היין הנשאר בכלי הרא\"ש והמרדכי התירוהו בשתיה וכ\"כ הר\"ן לדעת רש\"י והתוס' אבל הראב\"ד והרשב\"א אסרוהו משום ניצוק וכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף וכתב רבינו ירוחם שכן דעת רבינו וטעמו מדלא כתב בפירוש והיין שנשאר בכלי מותר משמע שדינו כדין נצוק שכתב לקמן בפרק זה: \n", + "ומ״ש רבינו הגביה ולא שכשך ולא נגע מותר. נלמד מדאמרי' בפ' הנזקין (גיטין דף נ״ב) משעת הגבהה הוא דקנה מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך: \n\n" + ], + [ + "עכו״ם שהיה אוחז הכלי בקרקע וכו'. בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס') אמר רב פפא עכו״ם אדנא וישראל אכובא חמרא אסיר מ״ט כי אתי מכח עכו״ם קא אתי ישראל אדנא ועכו״ם אכובא חמרא שרי ואי מצדד צדודי אסיר ופירש״י עכו״ם אדנא [עכו״ם] מערה יין מדנא לכובא וישראל אוחז הכובא בידו וכו'. ואי מצדד צדודי לכובא חמרא אסיר משום דמקרקש ליה לחמרא ובכובא מליאה עסיקינן דלמא נגע ל״א אפילו חסרה נמי כיון דמקרקש בכוונה הוה ליה כחו בכוונה ואסור בשתיה, וכתבו התוס' נראה לריב״ם כאותו לשון שפירש בקונטרס אפי' בכובא חסירה דכיון דמקרקש ליה בכוונה הוה ליה כחו בכוונה ואסור בשתיה ומדמי ליה לנוגע בקנה דמה לי נוגע בקנה או נוגע בשולי הכובא והרא״ש כתב בשם ריב״ם דבהנאה נמי אסורה וכן נראה מדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו כלי סתום מותר לטלטלו העכו\"ם וכו'. זה נלמד מדין נאד שיבא בסמוך. \n", + "ומ\"ש העביר נאד של יין ממקום למקום וכו'. בפ' ר' ישמעאל אמר רב פפא עכו\"ם דדרי זיקא וכו' חסרא אסור דילמא מקרקש ורב אשי אסיק דבין מלא בין חסר אסור משום דאין דרך ניסוך בכך וידוע דהלכה כרב אשי דבתרא הוא וכתב הר\"ן אין דרך ניסוך בכך ואפילו מקרקש ביה טובא שרי והכי איתא בירושלמי הדין דמרגיל זיקא מעיל לרע אין בו משום מערה מכלי אל כלי. ובקצת ההלכות כתוב והוא דקטיר פומיה עכ\"ל וכן דעת רבינו ודוקא כשאוחז פי הנוד בידו או שהוא קשור הוא דשרי אבל אם פי הנאד פתוח ואינו אוחזו בידו אסור וכמ\"ש לעיל בסמוך שאם אחז כלי פתוח של יין ושכשכו שהוא אסור: \n", + "העביר כלי חרס פתוח וכו'. פרק ר' ישמעאל עכו\"ם דרי (זיקא) וקא אזיל ישראל אחוריה כובא מליא אסור דילמא נגע חסרא שרי דלא נגע. \n", + "וכתב רבינו אלא אם כן שכשכו, לטעמיה אזיל שכתב לעיל בסמוך שאם אחז כלי פתוח של יין ושכשכו אף על פי שלא הגביה הכלי ולא נגע ביין נאסר היין: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שנגע ביין וכו' כיצד כגון שנפל על נוד של יין. נראה דהיינו שנפל על נוד של יין שהוא פתוח ונגע ביין אלא שלא נתכוון כמו שיבא בסמוך. \n", + "ומ״ש או שהושיט ידו לחבית וכו'. ברייתא פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ח) עכו״ם שהושיט ידו לחבית וכסבור של שמן היא ונמצאת של יין זה היה מעשה ואמרו ימכר: \n\n" + ], + [ + "בא היין מכחו של עכו\"ם וכו' כיצד כגון שהגביה כלי של יין וכו'. שם ר\"י בן ארזא ור' יוסי בן נהוראי הוו יתבי וקא שתו חמרא אתא ההוא גברא א\"ל תא אשקיין לבתר דרמא לכסא איגלאי מילתא דעכו\"ם הוא חד אסר אפי' בהנאה וחד שרי אפי' בשתיה ומפרש התם טעמא דמאן דאסר משום דמימר אמר ס\"ד דרבנן כי הני שיכרא קא שתו א\"ו האי חמרא הוא ונסכיה וטעמיה דמאן דשרי (משום) דמימר אמר ס\"ד דרבנן כי הני חמרא שתו ואמרו לי תא אשקיין א\"ו שיכרא הוא דקא שתו ולא נסכיה וכו' והא קא נגע ביה בנטלא [וה\"ל מגע עכו\"ם שלא בכוונה ואסור] לא צריכא דמוריק אורוקי וה\"ל כחו שלא בכוונה ולא גזרו ביה רבנן משמע דמאן דאסר לא אסר אלא משום דמימר אמר הא ודאי חמרא הוא אבל היכא דליכא האי טעמא אלא דסבר דודאי שיכרא מודה דשרי במוריק אורוקי דלא גזרו רבנן בכחו שלא בכוונה וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א וסה\"ת: \n\n" + ], + [ + "נכנס העכו\"ם לבית או לחנות וכו'. עובדא שם (דף נ\"ו:) ואסיקנא דהלכה כמאן דאסר בהנאה. וכתב הראב\"ד א\"א זה המעשה של עכו\"ם וכו' נראה שכוונתו להשיג על רבינו שלא כתב ששכשך בו כמו שאמרו בגמ' ואני אומר דבמשמע ונגע בו שכתב רבינו הוא ששכשך בו שכבר הקדים בר\"פ זה שאין נגיעה אוסרת אא\"כ שכשך: \n\n" + ], + [ + "חבית שנסדקה לארכה וכו'. שם (דף ס') ההיא חביתא דפקעה לאורכה אידרי ההוא עכו\"ם חבקה שרייה רפרם וכו' לזבוני לעכו\"ם וה\"מ דפקעה לאורכה אבל אפותייה אפי' בשתיה שרי מ\"ט מעשה לבינה קעביד ופירש\"י חבקה בין זרועותיו וחברה עד שהביאו כלי. לזבוני לעכו\"ם דהא לא שכשך ואפי' שקירב החצאין זו לזו והוי נוגע ביין על ידי חצאי החבית לא הוי כנוגע בקנה דהתם משכשך בקנה אבל הכא ליכא שכשוך מידי ע\"כ. כלומר וה\"ל מגעו ע\"י דבר אחר שלא בכוונת ניסוך שהרי להציל היין נתכוין: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שנפל לבור של יין והעלוהו משם מת. משנה שם נפל לבור ועלה וכו' ימכר ובגמ' אמר רב פפא ל\"ש אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור מ\"ט וכו' דדמי עליה כיום אידם ופירש\"י דדמי עליה כיום אידם ואזיל ומודה על שניצל ומסתמא נסכיה בעלייתו ואסור בהנאה. \n", + "ומ\"ש או שמדד הבור שיש בו היין בקנה וכו' עד על פי החבית הרותחת. משנה שם. \n", + "ומ\"ש או שנטל חבית וזרקה בחמתו לבור וכו'. ג\"ז שם במשנה נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה והכשירו ונראה שרבינו מפרש הכשירו התירו בהנאה דאי למשרייה אפי' בשתיה הל\"ל והתירו: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה שבוש שהרי אם זרקה בחמתו וכו'. טעמו דאמרינן התם בגמ' אמר רב אשי וכו' כל שבזב טהור בעכו\"ם אינו עושה יי\"נ ופירש\"י דלא אתא למעוטי אלא זריקה שטהור בזב ועכו\"ם אינו עושה יי\"נ וכתבו התוס' שכן הלכה שאם זרק אבן או כל דבר ליין ואפי' בכוונה שהוא מותר בשתיה ומתיב לרב אשי מדתנן נטל את החבית וזרקה לבור בחמתו זה היה מעשה והכשירו בחמתו אין שלא בחמתו לא ומשני התם דקא אזיל מיניה ומיניה. ופירש\"י דקא אזיל מיניה ומיניה שהולך ומגלגל הכלי כל שעה על ידי שהוא מגלגלו ומורידו לבור הילכך שלא בחמתו לא דחיישינן דילמא נגע עכ\"ל. ומשיג על רבינו שכתב וזרקה סתם דמשמע שזרקה ממש וא\"כ למה לא התיר אלא בחמתו הא אפי' שלא בחמתו שרי כל שהוא ע\"י זריקה ממש ולדברי רבינו צריך לומר דבשיטת הרי\"ף רביה אמרה שהשמיטה להא דרב אשי מפני שסובר דלית הלכתא כוותיה וכמו שכתבו הרשב\"א והר\"ן בשם הרמב\"ן וא\"כ קמה לה מתני' כפשטה דזריקה ממש בחמתו מותר שלא בחמתו אסור ודעת התוס' והרשב\"א כהראב\"ד: \n\n" + ], + [ + "חבית שהיה נקב בצדה וכו'. שם (דף נ\"ט:) ההיא חביתא דחמרא דאשתקיל לברזא אתא עכו\"ם אידרי אנח ידיה עילויה א\"ר פפא כל דלהדי ברזא אסיר ואידך שרי ואיכא דאמרי אמר רב פפא עד הברזא חמרא אסור ואידך שרי וכתב הרא\"ש רב אלפס פסק הלכה כר\"פ וכלישנא בתרא וכן פסק הרשב\"א. \n", + "ומ\"ש רבינו שכל היין שמראש החבית עד הנקב אסור. נ\"ל דהיינו לומר שהוא אסור בהנאה שהרי כתב בפ' י\"א כ\"מ שנאמר בענין זה שהיין אסור אם היה העכו\"ם שנאסר היין בגללו עובד עכו\"ם הרי הוא אסור בהנאה ואם אינו עובד עכו\"ם הרי אסור בשתיה בלבד וכ\"מ שנאמר עכו\"ם סתם הרי זה עובד עכו\"ם עכ\"ל. ויש לתמוה על הר\"ן שכתב שדעת רבינו שמ\"ש אסור היינו בשתיה. וכתב הראב\"ד בהשגות ושתחת הנקב מותר בשתיה א\"א אין בעלי הוראה מודים לו וכו'. והר\"ן ג\"כ הקשה על דברי רבינו שמ\"ש רבינו שמה שתחת הנקב מותר בשתיה אינו מחוור שכבר הסכימו הגאונים לפסוק הלכה בניצוק שהוא חיבור וכ\"ש מה שהוא בחבית עצמה שהוא חיבור זה לזה ואסור גם הרשב\"א בת\"ה הקשה על מי שמתיר מן הנקב ולמטה אפי' בשתיה דאפי' למאן דשרי בניצוק משמע ודאי דבכל כי הא מודה דהוי חיבור והיאך אפשר שיהא מה שלמעלה אסור ומה שלמטה ממנו השוכב תחתיו מותר בשתיה וכתבו הרשב\"א והר\"ן שעוד הביא ראיה הראב\"ד מדתנן פ\"ב דמס' טבול יום חבית שניקבה בין מפיה בין משוליה וכו'. וי\"ל שדעת רבינו דלא דמו דע\"כ לא אמרינן ניצוק חיבור אלא בניצוק ליין שנאסר מחמת מגע ממש אבל הכא דלא נאסר יין זה שלמעלה מן הנקב מחמת מגע ממש אלא שמפני שאילו לא הניח אצבעו היה יוצא כולו ונמצא כולו כבא מכחו ועוד דבעבידתיה טריד להציל את היין אע\"ג דאסרינן ליה משום חומרא דיי\"נ מ\"מ לא החמירו בניצוק דידיה דהא נצוק דמגע הוי כהלכתא בלא טעמא אלא דמשום חומרא דיי\"נ אסרוהו ובכה\"ג דאיהו גופיה לא מיתסר אלא משום חומרא לא רצה להחמיר בניצוק דידיה ואע\"פ שזה עדיף מנצוק שהרי הוא חיבור לו ממש מ\"מ כיון שהחמירו בו לאוסרו אפי' בהנאה לא רצו להחמיר במה שלמטה ממנו לאוסרו אפי' בשתיה וראוי להשוות מדותיהם בזה לאסור מה שאוסרים אפי' בהנאה ולהתיר מה שמתירים אפי' בשתיה ומשמע לרבינו הכי מדסתם רב פפא ואמר עד ברזא אסור ואידך שרי משמע דאסיר אסיר לגמרי קאמר ואפי' בהנאה וכן שרי שרי לגמרי קאמר ואפי' בשתיה ואע\"פ שהר\"ן לפי שיטתו דאסור בשתיה מן הנקב ולמטה נתן טעם למה שאמר שרי סתם מ\"מ פשטא דלישנא משמע דשרי לגמרי קאמר ואפי' בשתיה. \n", + "ובמ\"ש רבינו שמה שתחת הנקב הותר בשתיה, רש\"י ג\"כ סובר כן ובין מה שתמהו הרשב\"א והר\"ן על דברי רבינו בין מה שהקשה עליו הראב\"ד מתיישב במה שכתבתי שמה שלמעלה מן הנקב מדינא לא מיתסר אלא משום חומרא דיי\"נ ונמצא דקיל טפי מטבול יום ומדמאי: \n\n" + ], + [ + "מינקת כפופה שעושים אותה ממתכת וכו'. בפ' בתרא דע\"ז (דף ע\"ב:) ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא אתא עכו\"ם ואנח ידיה אגישתא אסרי' רבא לכולי חמרא ומסיק בגמ' דאפי' למאן דאמר נצוק אינו חבור מודה הכא דאסור משום דכוליה חמרא אגישתא ובת גישתא גריר ופירש\"י לכוליה חמרא אפי' מה שבכלי הראשון, אגישתא ובת גישתא גריר שהרי מאליו עולה והוה ליה כנוגע בחבית ממש דהוה ליה כחבית אריכתא: \n\n" + ], + [ + "המערה יין לתוך כלי שיש בו יין עכו\"ם וכו'. שם אמר רב הונא דנצוק חבור ליי\"נ ושקלי וטרו בה בגמ' וכתבו התוס' שרש\"י פסק כרב הונא דנצוק חיבור ור\"ת פסק דאינו חיבור והביא כמה ראיות לדבר והרא\"ש כתב שאין ראיותיו נכוחות ושהגאונים פסקו כרש\"י וכן דעת הרי\"ף והרשב\"א והר\"ן וכן דעת רבינו וכן נהגו. וכתב הראב\"ד נאסר כל היין שבכלי אומר אני בשתיה עכ\"ל. כלומר חולק על רבינו שסתם וכתב נאסר היין דמשמע בהנאה כמבואר בדבריו רפי\"א. \n", + "ומ\"ש לפיכך המודד לעכו\"ם תוך כלי שבידו וכו'. שם (דף ע\"ב.) א\"ל רב חסדא להנהו סביתא כי כייליתו חמרא לעכו\"ם קטפי קטופי א\"נ נפצי נפוצי ופירש\"י קטופי שיפסוק ראש העליון של ניצוק קודם שיגיע ראש התחתון לכלי העכו\"ם וכו' נפצי נפוצי יעמדו מרחוק ויזרקו היין לכליו של עכו\"ם כי היכי דלא להוי נצוק: \n\n" + ], + [ + "משפך שמדד בו לעכו\"ם אם יש בקצה המשפך עכבת יין וכו'. משנה שם נטל את המשפך (ומדד לתוך צלוחיתו של עכו\"ם וחזר) ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור פי' אם יש בו מקום שמתעכב שם טפת יין אסור לפי שנשאר שם מן היין שמדד לתוך צלוחיתו של עכו\"ם: \n", + "ומה שכתב עד שידיחנו וכו'. בסוף ע\"ז (דף ע\"ד:) ת\"ר הגת והמחץ והמשפך של עכו\"ם רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים וכו' של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופפין אסורים ודברי רבינו א\"א לומר דמיירי בשל חרס דהא חכמים לא שרו בניגוב אלא על כרחך לומר דמיירי בשל עץ ואבן. ומ\"מ קשה לי מ\"ש עד שידיחנו וינגב למה לו לכתוב ידיחנו הא בנגוב סגי ועוד דבסיפא כתב ואם לא הדיח הרי זה אסור דמשמע דבהדחה בלחוד סגי ליה והא ליתא דניגוב בעי ועוד למה לי שיהיה בו עכבת יין אפי' בלא עכבת יין נמי ניגוב בעי כדמשמע פשטא דברייתא דקתני סתמא ינגב דמשמע אפי' לית בה עכבת יין. ונ\"ל שסובר רבינו דאע\"ג דמשפך צריך ניגוב כדקתני בברייתא היינו לכתחלה אבל בדיעבד כיון שאין היין שוהא במשפך שהרי מכניס בזו ומוציא בזו אינו אוסר אא\"כ יש בו עכבת יין וכדתנן במתני' ומשום דאיכא תרי גווני משפך חד שנשתמש בו הנכרי הרבה ובההוא קתני בברייתא ינגב אבל אותו שנשתמש בו ישראל הרבה אלא שמדד בו לעכו\"ם פעם אחת בהדחה סגי ליה ולפי זה מ\"ש עד שידיחנו וינגב לצדדין קתני עד שידיחנו אם הוא של ישראל שנשתמש אלא שמדד בו לעכו\"ם פעם אחת או ינגב אם הוא משפך של עכו\"ם שנשתמש בו הרבה ובין זה ובין זה אינו אוסר יין של ישראל שנמדד בו אלא כשלא הדיחו אבל אם הדיחו אינו אוסר אפי' במשפך של עכו\"ם שנשתמש בו הרבה א\"נ ה\"ק אפי' אותו שאינו צריך אלא הדחה אוסר אם לא הדיחו וכ\"ש שאותו שצריך ניגוב אוסר אם לא נגבו: \n\n" + ], + [ + "כלי שיש לו כמין שני חוטמין וכו'. זה הוא קנישקנין דאיתא בפ' בתרא דע\"ז (דף ע\"ב:) אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן קנישקנין שרי וה\"מ דקדים פסק ישראל אבל קדם פסק עכו\"ם לא ומשמע לי דטעמא קדם פסק עכו\"ם לא לפי שהיין הנוגע בפי העכו\"ם חוזר ומתערב עם היין שבכלי ואיני יודע למה נתן רבינו טעם מפני שהיין בא מכחו הא עדיפא מינה הל\"ל שהיין שנגע בפי העכו\"ם יורד ומתערב עם היין שבכלי. וכן יש לתמוה על הראב\"ד שכתב ויאסור כל מה שישאר בו שהרי בא היין מכחו אמר אברהם אני אומר והוא שהתחיל למשוך עכ\"ל. שמאחר שכתב רבינו והעכו\"ם מוצץ ושותה מן החוטם השני הא פשיטא שנמשך היין ועוד מאי התחיל למשוך כיון שהוא שותה הא ודאי שנמשך הרבה. ואפשר דאשמעינן רבינו בנתינת טעם זה שנתן דאפי' לא נגע היין לפיו של עכו\"ם אלא שהתחיל למצוץ הרי אותו היין בא מכחו ואוסר מה שנשאר בכלי וזו בעצמה היתה כוונת הראב\"ד שמכיון שהתחיל למשוך העכו\"ם היין נאסר מפני שבא מכחו וכשיחזור אוסר היין הנשאר בכלי. \n", + "ומ״ש והוא שהתחיל למשוך הוי כאילו כתב כיון שהתחיל למשוך ופסק רבינו כהא דמר זוטרא וכן פסקו הרי״ף והרא״ש ודלא כתוספות שפסקו אהא דקאמר התם דרבה בר רב הונא גופיה שתי בקנישקנין תימה היאך היה שותה (בקנישקנין נהי דלא הוי חבור מ״מ) הוה ליה לחוש דילמא קדים פסיק עכו״ם ברישא ופ' ר״ח דלא מיירי עם העכו״ם אלא עם ישראל וקמ״ל דלא מיתסר בזמן הזה משום שמחה (לאפוקי ממאן דאסר במסכת שבת לשתות בקנישקנין בזמן הזה פ' במה אשה) (שבת דף ס״ב:) עכ״ל. ומה שהקשו שהיה לו לחוש דילמא קדים פסיק עכו״ם יש לומר שהיה מסתכל בעכו״ם וכשהיה מרגיש שהעכו״ם רוצה לפסוק היה מקדים ופוסק הוא. וא״ת כיון דקי״ל דניצוק חיבור היכי שרי למשתי בקנישקנין דודאי חיבורו של כלי לא גרע מניצוק, תירץ הר״ן בשם הראב״ד דכי אמרי' ניצוק חיבור הני מילי מאי דאתי בההוא פתחא או בההיא ברזא אבל בקנישקנין מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דעכו״ם ומשום הכי לא הוי חיבור: \n\n" + ], + [ + "עכו״ם שמצץ היין מן החבית במינקת וכו'. בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ח) אגרדמים עכו״ם שקדח במינקת והעלה וכו' זה היה מעשה ואסרוהו ומפשט דברי רבינו נראה שאפי' לא נגע היין לפיו מאחר שעלה היין מכח מציצתו נאסר ואוסר שאר יין שבחבית ודלא כדפירש״י והר״ן שמעלה היין לפיו ומ״מ יש לדחוק ולפרש דברי רש״י בענין שלא יחלוק על רבינו: \n\n" + ], + [], + [ + "(טז-יז) עכו\"ם שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום וכו'. משנה בפ' בתרא דע\"ז (דף ס\"ט) עכו\"ם שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת משתמר מותר ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב רשב\"ג אומר כדי שיפתח (את החבית) ויגוף ותיגוב ופירש\"י אם הודיע שמפליג שמתרחק וחביות סתומות היו שיעורו בכדי שישתום וכו' אם (הוא) שהה כדי שיקוב העכו\"ם נקב במגופת החבית ויחזור ויסתום הנקב ותיבש הסתימה אסור. רשב\"ג אומר אינו נאסר אלא עד שישהה כדי שיפתח את כל מגופת החבית וא\"א לנוטלה שלא תשבר (את) כולה. ויגוף ויעשה מגופה אחרת חדשה ותיגוב תיבש אבל לסתימת חור לא חששו משום דמינכרא ע\"כ, ואיפסיקא בגמ' הלכתא כרשב\"ג. ואמרי' בגמ' ה\"ד בחזקת המשתמר כדתניא הרי שהיו חמריו ופועליו טעונים טהרות אפי' הפליג מהם יותר ממיל טהרותיו טהורות ואם אמר להם לכו ואני בא אחריכם כיון שנתעלמה עינו מהם טהרותיו טמאות. וקשיא לי מאי האי דקתני יותר ממיל דאפי' כמה פרסאות הוי בכלל יותר ממיל ואפשר דמעט יותר ממיל קאמר ומדברי רבינו נראה שהיה גורס כדי מיל והיא הגירסא הנכונה וכן גירסת הרי\"ף והרא\"ש. ואיכא למידק מאי בעי ה\"ד בחזקת המשתמר הא כל שאינו מודיעו שהוא מפליג הוי בחזקת משתמר ואפשר דגמ' מתני' קשיתיה אמאי קתני אם היה בחזקת משתמר הוה ליה למיתני עכו\"ם שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום וכו': \n", + "ודע דבגמ' בעי אברייתא מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא ואוקי רבא רישא בבא להם דרך עקלתון כלומר שבעה\"ב יכול לבוא דרך עקלתון דמירתת השתא אתי א\"ה סיפא נמי כיון דאמר להם לכו ואני בא אחריכם סמכא דעתייהו ופסקה הרא\"ש שכתב וז\"ל ומוקי רישא בבא להם דרך עקלתון וכ\"נ מדברי הר\"ן אבל הרי\"ף ורבינו השמיטו זאת האוקימתא ונ\"ל שטעמם מפני שהם מפרשים דלא קאי האי אוקימתא אלא לענין טהרות דבנגיעה בלבד הן מטמאות אבל לא לענין יי\"נ שאינו נאסר בנגיעה בלבד אם לא שכשך ועוד דהכא מיירי בחביות סתומות כמ\"ש רבינו לקמן בסמוך. \n", + "ומ\"ש רבינו וכן המניח עכו\"ם בחנותו וכו' וכן המניח יינו בקרון או בספינה וכו', גם זה משנה שם ומשמע לרבינו דכי קתני בכל הני אסור כיון שהם סתומות ואינו אלא משום חששא שמא טרח ופתח וגף לא מיתסר אלא בשתיה. \n", + "ומ\"ש רבינו וכל הדברים האלו בחביות סתומות אבל בפתוחות אפי' לא שהה וכו', פשוט הוא דמתני' לא מיירי אלא בסתומות מדקתני ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום וכו' אבל בפתוחות כיון שנעלמו מעיניו איכא למיחש שנגע בהם ואסור בהנאה ומשמע לרבינו דדוקא כשמודיעו שהוא מפליג אבל אם לא הודיעו לא חיישינן שמא נגע משום דכל שעה מירתת דילמא השתא אתי וחזי לי. וכתב הר\"ן דאע\"ג דבבא דעכו\"ם שהיה מעביר מיירי בסתומות הנך בבי דמניח יינו בקרון ומניח עכו\"ם בחנותא שריותא דידהו אפי' בפתוחות היא כיון שאין העכו\"ם נושא אותם והביא ראיה מדין היה אוכל עמו על השלחן דקתני אם א\"ל הוי מוזג ושותה אף מה שעל הדולפקי אסור חביות פתוחות אסורות מכלל דברישא אפי' פתוחות מותרות עכ\"ל. ורבינו סבר דמניח יינו בקרון ומניח עכו\"ם בחנותו לא שרי אלא בסתומות דוקא דומיא דרישא והא דקתני בהיה אוכל עמו על השולחן חביות פתוחות אסור לאו לדיוקי מינה דבבבי דרישא פתוחות מותרות אלא לגופה אצטריך דסד\"א כיון שהוא טרוד באכילה אע\"פ שא\"ל הוי מוזג ושותה לא חיישינן שיגע אלא ביין שעל השלחן ושעל הדולפקי אבל שאר חביות אפי' פתוחות שרי שאינם בכלל הוי מוזג ושותה קמ\"ל דאף הן בכלל הוי מוזג ושותה ואע\"פ שהר\"ן הביא ראיה מהתוספתא דקתני פרואר שישראל ועכו\"ם כונסין לתוכו יין אע\"פ שחביות פתוחות והעכו\"ם יושב מותר מפני שהן בחזקת המשתמר. י\"ל דלא מכרעא מאחר דלא מיתניא בגמ'. ועי\"ל דההיא דפרואר מיירי כשאין לעכו\"ם שום שייכות ביין הישראל משא\"כ במניח יינו בקרון ובספינה שהעכו\"ם הוא בעל הקרון או הספינה וכן מניח עכו\"ם בחנותו יש לו שייכות ביין שבחנות א\"נ פרואר שאני שהוא כמו פונדק שתמיד נכנסין שם ישראלים ועכו\"ם והיינו דקתני מפני שהן בחזקת המשתמר כלומר שחזקה שישראל נכנס ויוצא בו. \n", + "ומ\"ש ישראל שהיה אוכל עם העכו\"ם וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [], + [ + "היה שותה עם העכו\"ם וכו'. עובדא בפ' בתרא דע\"ז (דף ע') ואמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי ומשום דאיכא לאקשויי מאי שנא ממתני' דהיה אוכל עמו על השולחן ויצא מה שעל השלחן אסור לפיכך כתב ואינו נאסר אלא מה שלפניו בלבד כלומר שאף כאן מה שלפניו אסור: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם וישראל שהיו וכו'. שם ההוא חמרא דישראל דהוה יתיב בביתא דהוה דייר ישראל בעליונה ועכו\"ם בתחתונה שמעו קל תיגרא נפקו קדים אתא עכו\"ם אחדיה לדשא באפיה אמר רבא חמרא שרי מימר אמר כי היכי דקדים אתאי אנא קדים ואתא ישראל ויתיב בעליונה וקא חזי לי. ומפרש רבינו דשמעו קל תיגרא היינו ששמעו קול הברה של חתן או של הספד ויצאו בבהלה ובמקום עליונה ותחתונה כתב שהיו דרים בחצר אחת וחזר העכו\"ם וסגר פתח החצר לומר דעליונה ותחתונה לאו דוקא ומדקדוק דברי רבינו נראה דדוקא בשיצאו בבהלה הוא דתלינן בהכי אבל אם יצאו שלא בדרך בהלה לא דאיכא למיחש שמא ראה את הישראל בשוק והניחו שם ובא לבית לנסך ואינו מתירא שיראנו מן העליה שהרי הניחו בשוק אבל כשיוצאים בבהלה לפעמים מניח אדם את חבירו בשוק וכשבא לבית מוצא שקדמו ובא לבית שמתוך הבהלה עובר לפניו ואינו מרגיש בו ומש\"ה איכא למימר שמתירא העכו\"ם שקדמו: \n\n" + ], + [ + "יין של ישראל ועכו\"ם וכו'. עובדא שם וגירסת רבינו ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל ועכו\"ם וכך היא גירסת הרי\"ף והרשב\"א ומשמע לרבינו דמיירי שהחביות פתוחות מדלא הצריכו שישהא כדי שיפתח ויגוף ותיבש. \n", + "ומ\"ש וכן אם שאג ארי וכיוצא בו וכו', ג\"ז עובדא שם. \n", + "ומה שכתב רבינו שהרי מפחד מן הרואה אותו. דבר פשוט הוא דאשריותא דכל החביות שכנגד החלון קאי ועלה קאי וכן אם שאג ארי: \n\n" + ], + [], + [ + "אוצר של יין וכו'. ג״ז שם ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל אישתכח עכו״ם דהוה יתיב ביני דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב שרי ואי לא אסור ופירש״י בס״פ ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס״א:) אם נתפס עליו כגנב אם עכו״ם חלש הוא ויש אימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע נתפס עליו כגנב חמרא שרי בשתיה ואי לא אסור אף בהנאה דודאי נגע. ורבינו גורס דהוה יתיב ביה חמרא דישראל ועכו״ם ומפרש שהיו החביות פתוחות ונראה לומר כדפרש״י בס״פ ר' ישמעאל שאע״פ שאינו נתפס כגנב על הכניסה כיון שיש לו יין באותו פונדק מאחר שהוא נתפס כגנב על הנגיעה שרי. ומ״מ קשיא לי דפתח באוצר וסיים בפונדק ומשמע שהפונדק יש בו אוצרות וכיון שהאוצר של הישראל מיוחד לו אע״פ שהעכו״ם יש לו חביות באמצע הפונדק או באוצר אחר שבפונדק למה לא יהא נתפס על כניסתו באוצר המיוחד לישראל. ולכן נראה שרבינו מפרש אם נתפס כגנב על הכניסה כדפירש״י פ' השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ע') והכי דייק מ״ש אם נבהל כשנמצא. ואפשר לפרש בדברי רבינו שהוא מפרש פירוש מחודש בנתפס עליו כגנב דהיינו לומר שאם כשנמצא העכו״ם בין חביות ישראל נבהל ונשתנו פניו כאילו הוא גנב מותר שהדברים מוכיחים שמחמת אימתו לא נגע ואם לא נבהל כשמצאוהו אלא היה בוטח כגוי אשר צדקה עשה חיישינן שמא נגע: \n", + "ומ\"ש ותינוק הנמצא בין וכו'. כתב הראב\"ד א\"א זה כתב בשביל שראה וכו'. הא איתא בפ' בתרא דע\"ז (דף ע':) ההיא רביתא דאתשכח דהוי בי דני והות נקיטא אופיא בידה אמר רבא חמרא שרי אימור מגבה דחביתא שקלתה ואע\"ג דליכא תו אימור איתרמויי איתרמו לה ופירש\"י ודוקא רביתא שאינה יודעת מטיב ניסוך ולא מסרה נפשה למינגע אבל גדולה מכי חזינן דנקיטא אופיא לא תלינן לקולא. אבל התוס' כתבו לא מצינו חילוק זה בכל מקום לכן נראה דלאו דוקא רביתא דה\"ה גדולה אלא דעובדא הכי הוה וכ\"כ הרשב\"א וכן דעת הראב\"ד וקשיא לי לדעתם למה לא חילקו בה בין נתפסת כגנב לאינה נתפסת ונ\"ל דאה\"נ דמפלגינן בה בהכי ולא חשה הגמרא לפלוגי בהכי משום דבעובדי אחריני אשמעינן הכי ולא איצטריך לאשמועינן בהאי עובדא אלא אע\"ג דנקיטא אופיא בידה לא אמרינן ודאי נגעה. וז\"ש הראב\"ד נדמה לו אע\"פ שלא היתה נתפסת כגנב התירו היין כלומר נדמה לו ואינו כן שגם בה חילקו בין נתפסת כגנב לאינה נתפסת. ומה שסיים וכתב ואע\"פ שהיתה אופיא בידה התירוה היינו לומר דלדברי רבינו איכא תרי חידושי בהאי עובדא אבל לדידיה ליכא אלא חד חידושא. ואין זו השגה דכיון דמטעם שהיא רביתא שרינן בכל גוונא שרי, וידים מוכיחות לפירוש רבינו מדלא חילקו בה בין נתפסת כגנב לאינה נתפסת. וכבר כתבתי שגם רש\"י פירש כדברי רבינו דדוקא רביתא: \n\n" + ], + [ + "גדוד שנכנס למדינה וכו'. משנה פ' בתרא דע\"ז (דף ע':) בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך. ופירש\"י בולשת חיל. ובגמ' ורמינהי עיר שכבשה כרקום כל כהנות שבתוכה פסולות אמר רב מרי לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי. וכתב הר\"ן בשעת שלום סתומות מותרות שכיון שהן סתומות ה\"ז ראיה שלא פתחום שאם פתחום לא חזרו לסתמם שאין אימת אדם עליהם וכ\"ש דשרו לר' אליעזר דלא חייש לזיופא וסגי ליה בחותם אחד ומיהו בין לדידיה בין לרבנן דוקא סתומות במגופה של טיט אבל בפקוק של עץ כפתוחות דמו וכי מהדר ליה לפקק לאו משום אימתא אלא אורחא דמילתא. בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות (לפי שאין פנאי לנסך) בין בכרקום של אותה מלכות בין של מלכות אחרת וכן מוכח בפ' האשה שנתארמלה. ומיהו דוקא בפתוחות מתחלתן אבל סתומות שנפתחו חיישינן להו עכ\"ל. ועיין במ\"ש המגיד משנה בפרק י\"ח מהלכות איסורי ביאה: \n\n" + ], + [ + "עכו״ם שנמצא עומד וכו'. משנה וגמרא פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס':). וא״ת אמאי לא מפליג הכא בין נתפס כגנב לאינו נתפס. וי״ל דה״פ אם יש לו עליו מלוה פשיטא שאינו נתפס כגנב ואסור ואם אין לו עליו מלוה מותר והוא שיהא נתפס כגנב: \n\n" + ], + [ + "זונה עכו\"ם וכו'. בפירקא בתרא דעבודה זרה (דף ס\"ט ע') אמר רבא זונה עכו\"ם וישראל מסובים אצלה חמרא שרי נהי דתקיף להו יצרא דעבירה יצרא דיי\"נ לא תקיף להו זונה ישראלית ועכו\"ם מסובין חמרא אסיר מ\"ט הואיל וזילא עלייהו בתרייהו גרירא כלומר ושבקה להו לנסוכי: \n\n" + ], + [ + "עכו״ם הנמצא בבית וכו'. עובדא פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס':) וכתב רבינו שזו הרחקה יתירה: \n\n" + ], + [ + "חבית שצפה בנהר וכו'. בפ' לא יחפור (ב\"ב כ\"ד) אתמר חבית שצפה בנהר אמר רב נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותר כנגד עיר שרובה עכו\"ם אסור ושמואל אמר אפילו נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל אסור וידוע דהלכתא כרב באיסורי: \n\n" + ], + [ + "מקום שהיו רוב מוכרי היין בו וכו'. בפרק לא יחפור הנהו זיקי דחמרא דאשתכחו בי קופאי שרנהו רבא לימא לא סבר לה לדרבי חנינא (דאמר רוב וקרוב הולכים אחר הרוב) שאני התם דרובא דשפוכאי ישראל נינהו וה\"מ רברבי אבל זוטרי אימור מעוברי דרכים נפול ואי איכא רברבי בהדייהו אימור באברורי הוו מנחי. ופירש\"י בי קופאי טמונים בין הגפנים שבכרם (והיא של ישראל וכו') באברורי (הוו מנחי) להשוות משא החמור. ונראה שרבינו מפרש בי קופאי שם מקום וכ\"כ התוס' בשם הערוך ויש לתמוה על מ\"ש רבינו מותרים בהנאה דכיון דרוב שפוכאי ישראל הוו אפילו בשתיה ה\"ל למשרי והכי משמע לישנא דשריותא סתם. וי\"ל דמשמע לרבינו דכיון דאמרינן לימא לא סבר לדרבי חנינא אלמא רוב העיר עכו\"ם הוו ואמרינן בפ' אלו מציאות מצא חבית של יין בעיר שרובה עכו\"ם מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה וכי מאחר דאסירא בהנאה מותרת משום מציאה למאי הלכתא אמר רב אשי לקנקנה, ומפני כך פירש רבינו דהא דשרא רבא לא התיר אלא הכלים ליהנות מהן אבל היין עצמו אסור כיון שרוב העיר היו עכו\"ם ואע\"ג דרובא דשפוכאי הוו ישראל מסתיין דשרי הכלים וז\"ש הרי אלו מותרין דמשמע דקאי אקנקנים דאי אף איין קאי ה\"ל למימר מותר ואפשר דמשום הכי לא אמר שרא רבא דמשמע שהתיר היין אלא שרנהו רבא כלומר התיר הכלים אבל לא היין אבל קשה דאי לא שרא רבא אלא הכלים מאי מתמה לימא לא סבר לה לדר' חנינא דאמר הלך אחר הרוב כלומר וכיון דרוב העיר עכו\"ם היכי שרא והא דינא הכי הוא דמצא חבית של יין בעיר שרובה עכו\"ם הקנקן מותר לפיכך צ\"ל דשרנהו רבא וכן מותרים שכתב רבינו איין נמי קאי אלא דמשמע ליה לרבינו דאע\"ג דרוב שפוכאי הוו ישראל כיון דרוב העיר עכו\"ם מסתיין דנישרי יין וקנקנים בהנאה: \n", + "חבית שפתחוה גנבים וכו'. בפ' בתרא דע\"ז (דף ע'): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הלוקח בית או ששכר בית בחצרו של עכו״ם וכו'. בסוף פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס״א) תנו רבנן אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עכו״ם ומילאהו יין וישראל דר באותה חצר מותר אף על פי שאין מפתח וחותם בידו בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש יצא ולא סגר הפתח וכו' ואם א\"ל אחוז לי מפתח זה עד שאבא וכו'. בפ' בתרא דע\"ז ההוא מסוביתא פי' מוכרת יין דמסר איקלידה מפתחה לעכו\"ם אר\"י א\"ר אלעזר עובדא הוה בי מדרשא ואמרו לא מסר לה אלא שמירת מפתח בלבד ופרש\"י ולא סמכה דעתה ליכנס ונתפסה כגנב ומשמע מדברי הפוסקים דאפי' במסר לה המפתח סתם אמרינן לא מסר לה אלא שמירת המפתח אבל מדברי רבינו נראה דדוקא בדפריש ואמר שאינו מוסר לה אלא שמירת המפתח: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה שיבוש שלא אמרו וכו'. וי\"ל שרבינו סובר דכשהיין והבית של ישראל אפי' לא סגר הפתח או שסגר והניח ביד העכו\"ם סתם מותר דליכא למיחש שיכנס העכו\"ם בבית שהרי הוא נתפס כגנב על הכניסה ולא איצטריך הגמ' לאשמועינן הכא דהא אשמעינן בכמה דוכתי אלא הכא ב\"ע כשהבית של עכו\"ם שאם מסר לו המפתח סתם או שיצא ולא סגר הפתח אסור בשתיה מיהא משום דכיון שיש לעכו\"ם שייכות בבית אינו נתפס כגנב על הכניסה וכשא\"ל אחוז לי מפתח זה עד שאבא הוי כמפרש שאינו מוסר לו אלא שמירת מפתח בלבד ומותר: \n\n" + ], + [ + "עכו״ם ששכר ישראל לדרוך וכו'. משנה סוף פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס״א) המטהר יינו של עכו״ם ונתנו ברשותו ובבית הפתוח לר״ה בעיר שיש בה עכו״ם וישראלים מותר בעיר שכולה עכו״ם אסור עד שיושיב x שומר ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר אע״פ שהוא יוצא ונכנס מותר רשב״א אומר (כל) רשות עכו״ם אחת המטהר יינו של עכו״ם ונתנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר אבל אם רצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו זה היה מעשה בבית שאן ואסרו. בגמ' תניא המטהר יינו של עכו״ם ברשותו וישראל דר באותו חצר וכו' ואע״פ שאין מפתח וחותם בידו מותר בחצר אחרת אסור אע״פ שמפתח וחותם בידו עד שיושיב שומר ואיפליגו אמוראי בפירוש דברי רשב״א ותניא כמ״ד דה״ק ת״ק בד״א ברשותו אבל ברשות עכו״ם אחר מותר ולא חיישינן לגומלין רשב״א אומר כל רשות עכו״ם אחת היא. והשתא מ״ש רבינו אם היה ישראל זה ששומר אותו היין דר באותה חצר היין מותר ואם היה השומר דר בחצר אחרת היין אסור ואע״פ שהמפתח והחותם ביד ישראל, פשוט דהיינו ברייתא דבסמוך: \n", + "וכתב הראב\"ד אף על פי שהמפתח והחותם ביד ישראל א\"א עד שיהיה שם שומר נכנס ויוצא עכ\"ל. משיג על רבינו שהיה לו לסיים כן כמו שמסיים בברייתא ואין זו השגה שכבר נתבאר בדברי רבינו דבשומר נכנס ויוצא מותר: \n", + "ומ\"ש היין מותר אע\"פ שהפתח פתוח והשומר נכנס ויוצא. פשוט במשנה וכתב הראב\"ד דר באותה חצר וכו' א\"א זה שבוש שאין הבית צריך לכך עכ\"ל. נראה שטעמו (חסר כאן) \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אפי' כתב לעכו\"ם שנתקבל ממנו המעות. פשוט בסיפא דמתניתין: \n", + "ומ\"ש בין ברשות בעל יין בין ברשות עכו\"ם אחר. היינו כרשב\"א דמתני' וכן פסק רבינו בפירוש המשנה כמותו ונראה שטעמו מדאמרו בפ' הנזכר (דף ס\"א:) גבי עובדא דפרזק רופילא סבור רבנן קמיה דרבא למימר כי חיישינן לגומלין ה\"מ היכא דקא מותיב האי גבי האי וכו' א\"ל רבא אדרבה אפילו למ\"ד לא חיישינן לגומלין ה\"מ היכא דלא מירתת מיניה וכו' ומדקאמר גבי דידהו כי חיישינן לגומלין וגבי דידיה קאמר אפילו למ\"ד לא חיישינן לגומלין משמע דלדברי כלם הלכה כמ\"ד חיישינן לגומלין דהיינו רשב\"א: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היה זה היין הטהור וכו'. היינו רישא דמתניתין דקתני ונתנו ברשותו בבית שהוא פתוח לר\"ה בעיר שיש בה עכו\"ם וישראל מותר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואשפה וחלון ודקל וכו'. שם בגמ' וטעמא משום דמתירא שמא יבא ישראל לישב על האשפה ויראנו. וחלון פירש\"י חלון של ישראל פתוח כנגד פתח הבית ע\"כ. ודקל טעמא משום דמתירא העכו\"ם שמא יעלה הישראל ללקוט פירותיו ויראנו נוגע. ובשאין בו פירות איפליגו רב אחא ורבינא וקי\"ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וטעמא דשרי מפני שהוא מתירא שמא יעלה עליו לצורך תשמיש אחר ויראנו משם: \n\n" + ], + [ + "חצר החלוקה וכו'. בפ' בתרא דע\"ז (דף ע':) חצר שחלקו במסיפס אמר רב טהרותיו טמאות ובעכו\"ם אינו עושה יי\"נ כלומר אע\"פ שידו של עכו\"ם מגעת שם. ור\"י אמר אף טהרותיו טהורות וידוע דהלכה כר\"י לגבי דרב. \n", + "ומ\"ש וכן שני גגין שהיה גג ישראל למעלה וכו' או שהיה זה בצד זה וכו' אף על פי שיד העכו\"ם מגעת לחלק ישראל וכו', ברייתא שם וכרבנן דפליגי אדרשב\"ג ומפרש רבינו בשיש ביניהם מסיפס מדמקשי מינה לרב דאיירי בחצר החלוקה במסיפס. ופירש\"י מסיפס מחיצה נמוכה. והערוך פירש בשם גאון מסיפס כותל חלול שיש בו חלונות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) מותר לישראל להפקיד יינו וכו'. בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"א) אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו (של עכו\"ם) ומילאהו יין ומפתח או חותם ביד ישראל ר' אליעזר מתיר (בשתיה) וחכמים אוסרים. זו היא גירסת בה\"ג והרי\"ף ורבינו וכתב הרשב\"א שהיא הגירסא הנכונה ואפסיקא הלכתא בגמ' פרק ר' אליעזר. \n", + "ומ\"ש כיצד סתם החבית בכלי שאינו מהודק וכו'. שם בגמרא: \n", + "ומ\"ש ואם הפקיד ביד עכו\"ם בחותם אחד ה\"ז אסור בשתיה וכו', בפ\"ב דע\"ז (דף ל':) א\"ר יוחנן משום ר\"י בן בתירא המפקיד יינו אצל עכו\"ם אסור בשתיה ומותר בהנאה והא תנן המפקיד פירותיו אצל עכו\"ם הרי הן כפירותיו של עכו\"ם לשביעית ולמעשר כגון שייחד לו קרן זוית א\"ה בשתיה נמי לישתרי דהא ר' יוחנן איקלע לפרוד וכו' תנא ליה ר' תנחום דמן פרוד המפקיד יינו אצל עכו\"ם מותר בשתיה וכו' ל\"ק הא ר\"א הא רבנן דתניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של עכו\"ם ומילאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר\"א מתיר וחכמים אוסרים ופירש\"י שייחד לו קרן זוית ומסר לו מפתח או עשה חותם ומשמע דה\"פ הא דקתני המפקיד יינו אצל עכו\"ם מותר בשתיה היינו ע\"י מפתח או חותם ביד ישראל וכר\"א והא דקתני ר\"י בן בתירא אומר המפקיד יינו אצל עכו\"ם אסור בשתיה ומותר בהנאה היינו במפתח וחותם כחכמים דאסרי בשתיה והשתא הדרינן ממאי דאוקימנא בשייחד לו קרן זוית. ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב והוא שייחד לו קרן זוית דהא למסקנא הדרינן מהאי אוקימתא וכן יש לתמוה על הראב\"ד שכתב והוא שייחד לו קרן זוית א\"א זה שיבוש וכו'. ועוד יש לתמוה על רבינו שפסק כההיא דר\"י בן בתירא דהמפקיד יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה דאתיא כחכמים דפליגי אר' אליעזר ובגמ' איפסיק הלכתא כר\"א והוא עצמו פסק לעיל בסמוך כמותו ולכן צ\"ל שרבינו מפרש (חסר כאן) \n\n" + ], + [ + "יין מבושל וכו'. בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ט:) אמר רב אשי הא אתא לאשמועינן חומץ מבושל שלנו ביד עכו״ם וכן יין שלנו ביד עכו״ם א״צ חותם בתוך חותם מ״ט אי משום אינסוכי לא מנסכי אי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף ומשמע דאפילו יש בכלי שום נקב שיוכל לשתות ממנו אם אינו גדול שיוכל להריק בו יין לתוך הכלי שרי דלמאי ניחוש לה אם מפני שהוא יכול לשתות ממנו הא לא מינסיך ואי משום איחלופי כיון שהנקב צר כל כך ליכא למיחש להכי. \n", + "ומה שכתב רבינו דה\"ה לשכר. פשוט שהוא נלמד מדין יין מבושל. \n", + "ומ\"ש או יין שעירב בו דברים אחרים וכו', שם אמרינן דאלונתית אין בה משום יי\"נ ואלונתית הוא יין שיש בו תערובת שמן ויינומלין הוא יין שיש בו תערובת דבש ופלפלין ומאחר שאין בהם משום יי\"נ דינם כיין מבושל. \n", + "ומ״ש והגבינה והחלב מותרים בחותם אחד, מימרא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ט:) וסובר רבינו שהטעם מפני שאיסורם מד״ס וכן דעת הרשב״א וכתב ואע״פ שסתם יינם אינו אלא מדרבנן החמירו בו כשל תורה משום דחביב ניסוך עליהם וטרחי ומזייפי חותם אחד. והר״ן כתב בשם הירושלמי דטעמא משום דכל דבר שאיסורו מגופו אסור בחותם אחד משום תערובת מותר בחותם אחד: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(יג-יד) יש דברים שאין בהם איסור ניסוך כלל וכו' ואלו הם לא ימזוג העכו״ם המים וכו'. בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ח:) א״ר יוחנן יין שמזגו עכו״ם אסור משום לך לך אמרין נזירא וכו' ומשמע לרבינו דכיון דאינו אלא משום לך לך אמרין נזירא אין לאסור אלא לכתחלה כמ״ש במוליך ענבים לגת ולישנא דשמזגו לאו דוקא וחלקו עליו המפרשים וכתבו דבשתיה מיהא אסור. \n", + "ומ\"ש ולא יוליך העכו\"ם ענבים לגת וכו', שם (דף נ\"ט) בעו מיניה מרב כהנא עכו\"ם מהו שיוליך ענבים לגת א\"ל אסור משום לך לך אמרין נזירא וכו' איתביה רב יימר לרב כהנא עכו\"ם שהביא ענבים לגת בסלים ובדרדורים אע\"פ שהיין מזלף עליהם מותר א\"ל הביא קאמרת אנא לכתחלה קאמינא. \n", + "ומ\"ש ולא יסייע לישראל בשעה שמריק מכלי אל כלי, בפרק בתרא דע\"ז (דף ע\"ב:) אמר להו רבא להנך שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא ליקרב עכו\"ם לסייע בהדייכו דילמא מישתליתו ושדיתו ליה עליה וקא אתי מכחו ואסור ופירש\"י שפוכאי פועלים ישראל הרגילים לערות יין מכלי אל כלי. ושדיתו ליה עליה שמא תניחו כל הכלי שמערים ממנו ביד העכו\"ם והוא יערה לבדו ומיתסר התחתון. ומדיהב טעמא דילמא משתליתו ושדיתו עליה משמע דכל היכא דלא שדו עליה דעכו\"ם מותר בדיעבד וכן פסקו סמ\"ג ורשב\"א והר\"ן. \n", + "ומ\"ש וכן מותר שיריח העכו\"ם וכו'. שם (דף ס\"ו:) האי בת תיהא עכו\"ם בדישראל שפיר דמי ישראל בדעכו\"ם אביי אמר אסור רבא אמר מותר. ופירש\"י בת תיהא נקב נוקבין במגופת החבית להריח את היין לבודקו אם יכול להתקיים וידוע דהלכה כרבא: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו שכל דבר שהוא אסור בהנאה וכו' לפיכך עכו\"ם ששכר את ישראל וכו' וכן השוכר את החמור להביא עליו יין וכו'. משנה בפ' בתרא דע\"ז (דף ס\"ב) השוכר את הפועל לעשות עמו ביי\"נ שכרו אסור וכו' השואל את החמור להביא עליה יין נסך שכרו אסור ובגמ' (שם ע\"ב) איבעיא להו שכרו לסתם יינם מהו וכו' עד איניש גנב ואייתי קבר הכא. ומה שכתב אם מעות נתנו לו יוליכם לים המלח x: \n\n" + ], + [], + [ + "שכר לעכו\"ם חמור לרכוב עליו וכו'. שם במשנה: \n", + "שכרו לשבר כדי יין נסך וכו'. שם (דף ס\"ג:) בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות וכו'. שם במשנה שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אע\"פ שאמר לו העבר לי חבית של יי\"נ ממקום למקום שכרו מותר ובגמרא (דף ס\"ה) אוקמה רבא דאמר ליה העבר לי חבית חבית בפרוטה דתניא השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות ונמצאת חבית של יי\"נ ביניהם שכרו אסור חבית חבית בפרוטה ונמצאת חבית של יין ביניהם שכרו מותר ופירש\"י העבר לי חבית חבית בפרוטה ונמצאת חבית של יי\"נ ביניהם שדי פרוטה לנהרא א\"נ לא שקיל מיד עכו\"ם ואינך מישתרו דהא לא שייך שכר ההוא חבית בהדי אינך דכל חדא קנין אגרא באפי נפשה. העבר מאה חביות במאה פרוטות דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי [הילכך כוליה אגרא שייך ביה]: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א ומאחר דקי\"ל כר\"א וכו'. ויש לומר שהטור כתב שדעת הרמ\"ה והרמב\"ן כדעת רבינו משום דכיון דקבלנות היא כוליה אגרא אכל חדא וחדא יהיב ואין לו תקנה על ידי הולכת הנאה לים המלח והרשב\"א והר\"ן נתנו טעם אחר שאילו הודיעו מתחלה שאינו מעביר לו אותה חבית שמא לא היה שוכרו כלל וכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף שכתב סתם דשכרו אסור ולא חילק בדבר וכ\"נ מדברי רש\"י: \n\n" + ], + [], + [ + "אומני ישראל ששלח להם עכו\"ם וכו'. משנה פרק בתרא דע\"ז (דף ע\"א) ותיבת ובלבד הכתוב בספרי רבינו נ\"ל שהוא ט\"ס וכן מצאתי תיבת ובלבד בספר מוגה שנמחק: \n\n" + ], + [ + "ישראל שהיה נושה בעכו\"ם מנה וכו'. ברייתא רפ\"ג דע\"ז (דף ס\"ד): \n\n" + ], + [ + "וכן גר ועכו\"ם שהיו שותפין ובאו לחלוק וכו'. שם וכי רוצה בקיומו כה\"ג מי אסיר והא תנן גר ועכו\"ם שירשו את אביהם עכו\"ם יכול לומר לו טול אתה עכו\"ם ואני מעות טול אתה יי\"נ ואני פירות אם משבאו לרשות הגר אסור וכו' אמר רב פפא וכו' שאני ירושת הגר דאקילו בה רבנן גזירה שמא יחזור לקילקולו תניא נמי הכי בד\"א שירשו אבל נשתתפו אסור: \n\n" + ], + [ + "(כג-כד) ישראל שמכר יינו לעכו\"ם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים וכו'. משנה שם (דף ע\"א) המוכר יינו לעכו\"ם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים מדד עד שלא פסק דמיו אסורים ובגמ' אמר אמימר משיכה בעכו\"ם קונה וכו' ורב אשי אמר וכו' אינה קונה וכו' אמר רב אשי מנא אמינא לה מדא\"ל רב להנהו סבויתא כי כייליתו חמרא לעכו\"ם שיקלו זוזי מינייהו והדר כיילו להו ואי לא נקטו בהדייהו זוזי אוזיפונהו והדר שיקלו מינייהו כי היכי דתהוי הלואה גבייהו דאי לא עבידתו הכי כי קא הוי יי\"נ ברשותייכו קא הוי וכי שקליתו דמי יי\"נ קא שקליתו ואי ס\"ד משיכה בעכו\"ם קונה מדמשכה עכו\"ם קנייה יי\"נ לא הוי עד דנגע ביה אי דקא כייל ורמי למנא דישראל ה\"נ לא צריכא דקא כייל ורמי למנא דעכו\"ם סוף סוף כי מטא לאוירה דמנא קנייה יי\"נ לא הוי עד דמטי לארעיתיה דמנא ש\"מ ניצוק חבור (לא) אי דנקיט עכו\"ם לכלי בידים ה\"נ לא צריכא דמנח אארעא ותיקני ליה כליו ש\"מ כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח לא לעולם אימא לך קנה לוקח והב\"ע כגון דאיכא עכבת יין אפומא דכזונתא דקמא קמא אינסיך ליה וכמאן דלא כרשב\"ג דאי רשב\"ג הא אמר ימכר כולו לעכו\"ם חוץ מדמי יי\"נ שבו מידי הוא טעמא אלא לרב הא אמר רב הלכה כרשב\"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין ע\"כ בגמרא. ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דעכו\"ם קונה בין במשיכה בין בכסף וכ\"כ המגיד בפרק א' מהלכות זכייה שהוא דעתו ז\"ל ומפרש דמתני' בשמדד הישראל לכליו וכך נתנו לעכו\"ם וכך משכו מידו בכליו של ישראל ואח\"כ נגע בו וקתני דאם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים משום דמדמשכיה על דעת הפסק שפסק עמו קנייה וזוזי הלואה נינהו גביה יי\"נ לא הוי עד דנגע ביה אבל אם מדד עד שלא פסק ונתנו לעכו\"ם ונגע בו דמיו אסורים שמאחר שלא פסק לא סמכה דעתו כשמשך דשמא יתבע ממנו דמים מרובים הילכך אע\"ג דמשך לא קנה ונמצא דכשנגע בו עדיין יינו של ישראל היה וכי שקיל מיניה דמי הוי כמוכרו לו ומשמע לי דמדד דקתני מתני' ודנקט רבינו לאו דוקא אלא היינו לומר דמדד ונתן לעכו\"ם ומשכו דאל\"כ קשה אמאי מדד עד שלא פסק דמיו אסורים אע\"פ שלא פסק עמו עד אחר שמדדו כיון שעדיין לא משכו דמיו מותרים דכל שקדם פסק למשיכה סמכא דעתיה וקנה במשיכה וטעמא דנקטו מדידה במקום משיכה נראה דהיינו משום דאין דרך לפסוק בין מדידה למשיכה אלא או קודם מדידה או אחר משיכה מש\"ה נקטו מדידה במקום משיכה ונכלל עוד במלת מדד שאחר שמשכו נגע בו כדלעיל. \n", + "ומ\"ש אבל אם מדד לכלי העכו\"ם או לכלי ישראל שביד העכו\"ם צריך ליקח הדמים ואח\"כ ימדוד וכו'. היינו מדא\"ל רב שיקלו זוזי מינייהו והדר כיילו להו ואוקימנא בדכייל ורמי למנא דעכו\"ם כלומר דמדנפל למנא נאסר קודם שקנה העכו\"ם כלל שהרי עדיין לא משך ולא נתן דמים וכיון שעד שלא חל הקנין נאסר ברשותו של ישראל כי יהיב ליה בתר הכי הוי מוכר לו יין אסור ואם לקח ממנו דמים קודם שמדד שרי משום דעכו\"ם דכיון דיהיב דמי קני אע\"פ שלא משך הילכך כי מדד לכליו של עכו\"ם ונאסר חמרא דעכו\"ם הוא שנאסר שכבר היה קנוי לו. \n", + "ומ\"ש דה\"ה אם מדד לכלי של ישראל שביד העכו\"ם דמיו קשה דאדרבה בכה\"ג אמרינן בגמרא דאפי' מודד לכלי של עכו\"ם שרי דפרכינן סוף סוף מכי מטא לאוירא דמנא קנייה יי\"נ לא הוי עד דמטי לארעיתא דמנא ואהדרינן אי דנקיט ליה עכו\"ם לכלי בידיה הכי נמי לא צריכא דמנח אארעא י\"ל דהיינו למאן דאמר ניצוק אינו חבור אבל למאן דאמר ניצוק חיבור מכי שדי לקלח בתוך יין שבכלי העכו\"ם נאסר כל היין שבכלי העליון משום ניצוק והוא הדין למודד לתוך כלי של ישראל ונאסרה מפני שנפלה לכלי שביד עכו\"ם כל יין שבכלי העליון נאסר משום נצוק. \n", + "ולפי זה מ\"ש שמשיגיע לכלי נאסר בסתם יינם פירוש משהתחיל להגיע בכלי נאסר הכל כלומר אף מה שבכלי העליון כסתם יינם. ומיהו הא דאסר במודד לכלי ישראל שביד העכו\"ם היינו דוקא כשהיה העכו\"ם מנדנד הכלי אם היה מונח בקרקע או שהיה אוחזו בידו באויר דאז על כרחו הוא מנדנד אבל אם היה מונח הכלי של ישראל ע\"ג קרקע והעכו\"ם אוחזו ולא נדנדו לא נאסר היין כמו שנתבאר בפרק י\"ב. וא\"ת במדד עד שלא פסק דאמרינן שהדמים אסורים אמאי כיון דאינו מוכרו אלא לאותו עכו\"ם שנסכו שרי. וי\"ל דרבינו לטעמיה דסבר שאינו מותר למכרו אלא דוקא כשנתכוון להזיקו והכא לא נתכוון להזיקו שהרי אפי' הישראל טעה בדין וחשב שאין המעות נאסרים וברשותו של ישראל נגע הילכך אינו חייב לשלם לו: וכתב \n", + "הראב\"ד ואם מדד ולא לקח הדמים וכו'. א\"א הא נמי דלא כהלכתא וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "הנותן דינר לחנוני וכו'. בפרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ג) תניא אומר אדם לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה (צאו ושתו בדינר זה) ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יי\"נ ואם אמר צאו אכלו ואני פורע צאו ושתו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום מעשר ומשום יי\"נ ואוקמה רב חסדא בחנוני המקיפו דכיון דאורחיה לאוקופיה קני ליה דינר גביה ואותיבנן עליה ואסיקנא אלא אמר רבא ל\"ש מקיפו ל\"ש שאין מקיפו אע\"ג דמשעבד ליה כיון דלא מייחד שיעבודיה לא מיתסר אלא הכא אמאי חושש וכו' אמר רב פפא כגון שהקדים לו דינר כלומר שהקדים בעה\"ב דינר לחנוני קודם ששלח אצלו דהשתא מדבעה\"ב אכלי רב אשי אמר כגון שנטל ונתן ביד כלומר שנשא מיד החנוני ונתן להם דהשתא איהו ספי להו איסורא וכתב הרשב\"א מסתברא דרב אשי לא פליג אדר\"פ אלא דניחא ליה טפי לאוקומה בהכין משום דלישנא דברייתא לא ניחא לאוקימתא דר\"פ ואיתא לדר\"פ ואיתא לדרב אשי עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "מלך שהיה מחלק יינו לעם וכו'. שם (דף ע\"א) אמר ר\"י אמר רב מותר לאדם לומר לעכו\"ם צא והפס עלי מנת המלך מיתיבי אל יאמר אדם לעכו\"ם עול תחתי לאוצר א\"ל רב עול תחתי לאוצר קא אמרת הא לא דמיא אלא להא אבל אומר לו מלטני מן האוצר ופירש רש\"י צא והפס עלי מנת המלך ארנונא שהיו נותנים מתבואותיהם וכו' איתא בבית יוסף סימן קל\"ב עד ונמצא פורע חובו מיין נסך: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א דבריו מבולבלים וסתומים וכו'. ואני אומר שהדבר ידוע שדברי הראב\"ד על דרך פירוש רש\"י ודברי רבינו כמו שכתב הרשב\"א בתורת הבית שפירשו מקצת הגאונים ואיני רואה כאן לא בלבול ולא סתימה: \n\n" + ], + [ + "עכו״ם שנגע ביינו של ישראל לאונסו וכו'. בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ט:) אמר רב אשי האי עכו״ם דנסכיה לחמריה דישראל [בכוונה אע״ג] דלזבוניה לעכו״ם אחרינא אסור שרי ליה למישקל דמי מההוא עכו״ם וכתב הר״ן דטעמא משום דלאו מכר הוא ואינו נהנה מדמי יי״נ אלא אומר לו שפכת ייני ואבדתו ממני ודמי יין כשר קא שקיל ואע״ג דעכו״ם לא יהיב דמי אא״כ יהיב ליה ישראל חמרא לא מיתסר מש״ה דמ״מ הרי מחוייב לו דמי נזקו ומשום תשלומי נזק שקיל להו לדמים ולא מתורת מכר וכך הם דברי רבינו. ומשמע עוד מדבריו דדוקא בעכו״ם שנתכוון להזיקו ולאסור יינו הוא דשרי למישקל דמי מיניה אבל אם לא נתכוון לכך אסור למישקל דמי מיניה ונראה שטעמו משום דאם לא נתכוון להזיקו ולאסרו עליו אינו חייב לשלם לו וכיון שאינו חייב לשלם לו כי שקיל דמי יי״נ קא שקיל וא״ת כי לא נתכוון נמי אמאי לא מחייב לשלומי הא תנן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד י״ל דה״מ בדברים שהם ידועים לכל העולם שהם נזקים בהנהו אמרינן שאין טענת שוגג או אינו מתכוון פוטרתו אבל נגיעה בעלמא (בין) כיון דלכ״ע לית ביה נזקא כלל אלא לישראל או ליודעים בטיבם כל שלא נתכוון להזיק אין לחייבו לשלם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית. פרק בתרא דיומא (דף פ'). \n", + "ומ\"ש בינוני. בפי\"ז דכלים (מ\"ח) כזית שאמרו [לא גדול ולא קטן אלא] בינוני. תניא רבי אומר כל השיעורין כלם בכזית ופירש\"י כל השיעורין האמורים באוכלים: \n", + "וכבר ביארנו וכו'. בפ' שביעי מהלכות אלו: \n\n" + ], + [ + "ושיעור זה עם כל השיעורים הל\"מ. בריש עירובין (דף ד') ובפרק בתרא דיומא (דף פ'): \n", + "ואסור מן התורה לאכול כל שהוא וכו'. בפרק בתרא דיומא (דף ע\"ב:) פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש והלכה כרבי יוחנן דאמר הכי: \n\n" + ], + [ + "כזית שאמרנו חוץ משל בין השינים. בס״פ גיד הנשה (חולין דף ק״ג:) פלוגתא דרבי יוחנן ור״ל והלכה x כרבי יוחנן דאמר הכי. \n", + "ומ\"ש אבל מה שבין החניכים מצטרף למה שבלע וכו'. שם לדברי הכל. \n", + "ומ\"ש אפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו חייב וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "כזית חלב וכו' שהניחו בחמה וכו' חזר והניחו בגשמים ונתפח וכו'. בפ\"ג דטהרות (מ\"ד). \n", + "ומה שכתב היה פחות מכזית מבתחלה וכו'. בר״פ כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ג): \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו. בפ\"ד מהלכות אלו: \n", + "ומ״ש וחמשה מיני תבואה וכו' הכל מצטרפין לכזית וכו'. פ״ק דחלה (מ״א) ובמנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע') משנה וגמרא: \n\n" + ], + [ + "יראה לי שכל החייב בתרומה ומעשרות וכו'. צירוף הנבילות נתבאר בפרק ד' מהלכות אלו. ולענין צירוף הטבל כתב הראב\"ד בעינן טעמן שוה כדאמרינן בעלמא וכו': \n\n" + ], + [ + "האוכל אכילה גדולה מדבר אסור וכו'. משנה פרק שלשה מינים (נזיר מ\"ב) אלו הן הלוקין (מכות כ\"א) נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) האוכל כשעורה או כחרדל וכו'. במשנה פ״ג דכריתות (דף י״ב:) כמה ישהא האוכלן x כאילו אוכלן קליות דברי ר״מ וחכ״א עד שישהא מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס וידוע דהלכה כחכמים ובפ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ב) נתבאר דאכילת פרס הוי לרבי יוחנן בן ברוקא כדי אכילת שלש ביצים ולרבי שמעון כדי אכילת ארבע ביצים ופסק רבינו כרבי יוחנן בן ברוקא ולזה הסכים הרשב״א בתורת הבית. \n", + "ומ\"ש וכן השותה רביעית וכו'. יש לתמוה על רבינו שהרי שם בברייתא (כריתות י\"ג) אמרו דשיעור צירוף משקין הוי נמי בכדי אכילת פרס ובפ\"ב משביתת עשור כתב רבינו בשותה ביוה\"כ ששיעור משקין ברביעית וכתב הרב המגיד שכ\"כ בתוספתא וה\"ה לכל איסורין שבתורה וההיא דכריתות לא נאמרה אלא לענין לפסול את הגויה שהחמירו בה יותר מבאיסורים מפני שהיא מדבריהם: \n\n" + ], + [ + "כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם דרך הנאה וכו'. בפ' כל שעה (פסחים כ\"ד) מימרא דר' יוחנן וכלישנא בתרא: \n\n" + ], + [], + [ + "האוכל מאכל ממאכלות האסורות דרך שחוק או כמתעסק וכו'. בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ב:) המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה: \n", + "והנייה הבאה לו לאדם בעל כרחו וכו'. שם (פסחים כ\"ה:) אתמר הנאה הבאה לו לאדם בע\"כ אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה אפשר וקא מיכוון x [לא אפשר וקא מיכוון] כ\"ע לא פליגי דאסור לא אפשר ולא קא מיכוון כ\"ע ל\"פ דשרי כ\"פ דאפשר ולא קא מיכוון xx א\"ד אפשר ולא קא מיכוון היינו פלוגתייהו דר\"ש ור' יהודה לר\"י דאמר דבר שאין מתכוין אסור אסור לר\"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר מותר כ\"פ דלא אפשר וקא מיכוון אביי אמר מותר ורבא אמר אסור וידוע דהלכה כרבא וכלישנא בתרא ואע\"פ שרש\"י מפרש לה באיסורי הנאה כגון ריח של עכו\"ם רבינו מפרש לה בכל איסורין: \n\n" + ], + [ + "האוכל מאכל אסור לתיאבון וכו': \n\n" + ], + [ + "עוברה שהריחה וכו'. בפרק בתרא דיומא (דף פ\"ב) תנו רבנן עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר תוחבים לה כוש ברוטב ומניחים לה על פיה אם נתיישבה דעתה מותר ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמו אם נתיישבה דעתה מותר ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו ובפרק ג' דכריתות (דף י\"ג) תניא התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה ופריך מפני הסכנה אפילו טובא נמי תיכול אמר רב פפא ה\"ק התירו לעוברה לאכול פחות x מכשיעור כדי שיצטרף לכזית בכדי אכילת פרס: \n\n" + ], + [ + "וכן החולה שהריח דבר שיש בו חומץ וכו'. בפ' אע\"פ (ס\"א) אמר רב אשי הוה קאימנא קמיה דרב כהנא ואייתו ליה גרגלידי דליפתא בחלא ואי לאו דיהב לי איסתכני רב פפא אמר אפילו תמרא דהנוניתא כללא דמילתא כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא: \n\n" + ], + [], + [ + "(טז-יז) מי שאחזו בולמוס וכו'. משנה בפ' בתרא דיומא (דף פ\"ג) מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאין עד שיאורו עיניו ומשמע לרבינו דלא אמרו תוחבין לה כוש ברוטב וכו' אלא בעוברה דוקא שאין לנו אומד ביישוב דעתה פעמים מתיישב ברוטב ופעמים שצריכה לשומן עצמו אבל מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו מיד השומן עצמו לפי שאין חולי זה סובל מיתון מלהאכיל ודיקא נמי דקתני מאכילין אותו אפילו דברים טמאים והא כיון דביוה\"כ היה עסיק הוה סגי דליתני מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו א\"ו משמע דלא תנא אפילו דברים טמאים אלא לומר דמיד מאכילין אותו הדברים הטמאים עצמם וכן משמע נמי מיניה דאין מחזרין על דבר המותר אלא ממהרים לתת לו הנמצא אפי' הוא דבר האסור. \n", + "ומה שכתב ומאכילין אותו הקל הקל תחלה וכו' כיצד היו לפניו טבל ונבילה וכו'. שם: \n", + "ומה שכתב טבל ותרומה אם א\"א לתקן הטבל וכו', שם מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אומר תרומה ולא טבל אמר רבה היכא דאפשר בחולין כ\"ע ל\"פ דמתקנינן ליה ומספינן ליה כי פליגי בדלא אפשר בחולין מ\"ס טבל חמור ומ\"ס תרומה חמורה מ\"ס טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומ\"ס תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוניה ופסק כת\"ק: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו שאין איסור חל על איסור וכו'. בפרק י\"ז מהלכות א\"ב. \n", + "ומ\"ש כגון טמא שאכל כזית חלב שנותר מן המוקדשין ביוה\"כ וכו', משנה בפ\"ג דכריתות (דף י\"ג:) לענין שוגג שחייב ד' חטאות ואשם אחד והעתיקה רבינו פה לענין שיתחייב חמש מלקיות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "דבר אסור שנתערב בדבר מותר וכו'. פרק התערובות (זבחים דף ע\"ט) אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא וכו': \n\n" + ], + [ + "ומ״ש כיצד חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונמוח הכל וכו'. בפרק בתרא דעבודה זרה עלה ס״ז אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי א״פ טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו וכתבו התוס' שם ובפ' גיד הנשה (חולין דף צ״ח:) שרש״י סובר שטעמו ולא ממשו לא מיתסר אלא מדרבנן ור״ת סובר דמדאורייתא מיתסר והאריכו בראיות כל אחד מהם ודעת רבינו כרש״י: \n\n" + ], + [], + [ + "ומה שכתב נפל חלב כליות לחלב האליה וכו'. בפרק גיד הנשה (חולין דף צ\"ו:) אהא דתנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו (בנותן טעם ואם לאו) כולם אסורין וכן חתיכה של נבילה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות שבזמן שמכירין בנותן טעם ואם לאו כולם אסורות ומקשינן בגמרא (דף צ\"ט:) וליבטיל ברובא ומשני אגיד בריה שאני ואחתיכה משני בחתיכה הראויה להתכבד משמע דאי לאו טעמא דבריה וחתיכה הראויה להתכבד הוו בטלי ברוב והכי נמי משמע בריש פרק התערובות ובריש ביצה כתבו התוספות והרשב\"א והרא\"ש והר\"ן דאפילו איסורא דרבנן ליכא כדמשמע הכא והראב\"ד פירש דהא דמקשה וליבטיל ברובא לאו ברובא ממש קאמר דהיינו חד בתרי דהא מדרבנן ששים בעינן אלא ברוביה קאמר דהיינו ששים וכן נראה מדברי רש\"י ודעת רבינו כדעת הראב\"ד ורש\"י. \n", + "ומה שכתב ובכמה יתערב דבר האסור ויאבד בעוצם מיעוטו כשיעור שנתנו בו חכמים יש דבר ששיעורו בששים וכו'. מתבאר לקמן בפרק זה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ו-ז) ומ״ש נמצאת למד שכל איסורים שבתורה וכו'. בפרק גיד הנשה (חולין דף צ״ז) אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים הילכך מין בשאינו מינו דהיתרא בטעמא דאיסורא בקפילא ומין במינו דליכא למיקם אטעמא א״נ מין בשאינו מינו דאיסורא דליכא קפילא בששים. ובסוף ע״ז (דף ע״ג ע״ב) רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורים שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ״ט וכו' ר' יוחנן ור״ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם וידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל ואמרי' בשלמא יי״נ משום חומרא דעכו״ם אלא טבל מ״ט כהיתרו כך איסורו דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי. ובירושלמי יהיב טעמא לטבל משום דהוי דבר שיש לו מתירין ורבינו תפס טעם הירושלמי שהוא כולל יותר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש פירות שביעית אע\"פ שאם נתערבו במינן בכל שהוא וכו'. בספ\"ז דשביעית תנן שביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנ\"ט ובא רבינו לתרץ קושיא אחת והיא למה לא הוציאו ר\"י ור\"ל שביעית מכלל כל איסורים שבתורה כשם שהוציאו טבל ויי\"נ ונתן טעם מפני שאין אותה התערובת אסורה וכו' ונמצא שאין שם איסורי תורה נופל בה: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א ויש ביעור אחר בפירות שביעית וכו': \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב רבינו חמץ בפסח אף על פי שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו וכו'. בא לתרץ למה לא אמרו ר\"י ור\"ל וחוץ מחמץ בפסח שבין במינו בין שלא במינו בכל שהוא ונתן טעם מפני שהוא דבר שיל\"מ ולא איירי ר\"י ור\"ל אלא באיסורי תורה שאין להם מתירין: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש והוא הדין לתבואה חדשה וכו'. ירושלמי פ\"ו דנדרים. \n", + "ומ\"ש וכן כל דבר שיש לו מתירין ואפילו היה איסורו מדבריהם וכו', בריש ביצה (דף ד') גבי ביצה שנולדה ביו\"ט אמרו כל דבר שיל\"מ אפילו באלף לא בטיל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל הערלה וכלאי הכרם וכו'. נראה שכתב כן משום דאיכא לאקשויי כיון דאפי' באיסורים דרבנן מפני שיש להם מתירין אמרו שאסרו בכל שהן ק\"ו שהיה ראוי באכילה וכלאי הכרם שהם איסורי הנאה וכן בחלב ודם שחייבים עליהם כרת וניחא ליה משום דהוה דבר שאין לו מתירין אע\"ג דחמירי לא ראו חכמים שיאסרו בכל שהן ונתנו חכמים שיעור. \n", + "ומה שכתב וכן תרומות, נראה שכתב כן משום דאיכא לאקשויי דהוו כדבר שיש לו מתירין כיון דמותרים לכהנים ואפ\"ה נתנו בהם שיעור וניחא ליה דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין אלא כשיש לו מתירים לכל אדם. ואפשר עוד לומר שכתב כן משום דאיכא לאקשויי הרי תרומה יש לה מתירין דהא אי בעי מיתשיל עלה וניחא ליה דלא מיקרי דבר שיל\"מ אלא בדבר שיש לו דרך היתר לכל אדם משא\"כ בתרומה שאין לה דרך היתר אלא כשקרה מקרה שרצה להשאל עליה וזה פירוש מ\"ש לכל אדם כלומר שמאחר שאין כל האנשים נשאלים עליה לא הוי דבר שיל\"מ: \n\n" + ], + [ + "יראה לי שאפילו דשיל״מ וכו'. ירושלמי פ״ו דנדרים וכתב הרשב״א שנשאל למה תלה רבינו הדבר בסברתו והשיב לפי שמצא להרי״ף שאמרה אפילו בשאינו מינו בפ' גיד הנשה שכתב שם פלוגתא דרב ולוי בריחא מילתא היא ואמר דהא דאמר רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח אפילו ללוי היא ויש לרי״ף ראיה בפרק משילין (ביצה דף ל״ט) דאקשינן וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ופרקה רב אשי משום דהוי דבר שיל״מ אלמא אפילו בשאינו מינו לא בטיל ומפני שמצא להרי״ף שסובר כן ויש סעד לדבריו מהא דרב אשי ולא ראה שיהא ההיא דהירושלמי ראיה מוכרחת כשראה הוא להכריח תלה אותה בהכרעת הדעת. וא״ת היאך הניח הרב הא דרב אשי. וי״ל דמים ומלח לגבי עיסה כמין אחד שאין עיסה בלא מים ומלח וכן הדין בתבלין בקדרה א״נ טעמא דתבלין משום דעבידי לטעמא וכל דעביד לטעמא לא בטיל עכ״ל. והראב״ד כתב וז״ל יראה לי שאפי' דבר שיש לו מתירין וכו' א״א משנה שלימה היא עכ״ל. ונראה לי שטעמו מההיא דפ' משילין (ביצה דף ל״ז) שכתבתי בסמוך דתנן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן ומקשינן וליבטיל מים ומלח בעיסה ופרקה רב אשי משום דהוי דשיל״מ ולדעת רבינו י״ל כמ״ש בסמוך בשם הרשב״א דמים ומלח לגבי עיסה כמין אחד הן ואפשר לומר עוד שטעמו מדאמרינן בירושלמי פ״ו דנדרים אילן נדרים מה את עביד להון כדבר שיל״מ או כדבר שאין לו מתירין וכו' ודא מתניתא עבד לון כדבר שיל״מ דתנינן תמן שהנודר (מן הדבר) ונתערב באחד אם יש בנ״ט הרי זה אסור תיפתר מין בשאינו מינו בדבר שיל״מ, ומאחר שבירושלמי אמרו על משנה זו כן כתב שהיא משנה שלימה. ואני אומר שאע״פ שהירושלמי אומר כן אינו מוכרח במשנה דאפשר לומר דמה ששנינו במשנה שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אינו אוסר אלא בנ״ט מין בשאינו מינו היינו משום דחשיב לנדרים דבר שאין לו מתירין אבל דבר שיל״מ אפי' בשאינו מינו לא בטיל ואע״פ ששם אמרו שאם הזקן עוקר הנדר מעיקרו הוו נדרים דבר שיל״מ ומאחר דאנן קי״ל שהזקן עוקר הנדר מעיקרו הוה ליה נדרים דבר שיל״מ וקתני דמין בשאינו מינו בנ״ט יש לדחות ולומר דלא מיקרי דבר שיל״מ אלא כשההיתר בא ממילא ולא כשהוא בא ע״י טורח וכמ״ש הטור בי״ד סימן קכ״ב וק״ל והוא מדברי התוס' שילהי ע״ז והרשב״א בת״ה והר״ן בפרק הזהב ונדרים כיון שאין ההיתר בא אלא על ידי שאלת חכם לא חשיב דבר שיל״מ ועוד שבירושלמי עצמו אמרו שם על משנה אחרת ודא מתניתא עבד לון לנדרים כדבר שאין לו מתירין וכיון שכן לא שייך למימר משנה שלימה היא: \n", + "ומ\"ש רבינו ואל תתמה על חמץ בפסח וכו'. הוקשה לו למ\"ש שיראה לו שדבר שיל\"מ אינו אוסר בשאינו מינו אלא בנ\"ט והרי חמץ בפסח שאוסר אפי' בשאינו מינו בכל שהוא וניחא ליה שהחמירו בו משום דכתיב ביה כל מחמצת: \n\n" + ], + [ + "ואלו הם השיעורים וכו' עולים באחד ומאה וכו'. רפ\"ב דערלה. \n", + "ומ\"ש וכן פרוסה של לחם הפנים וכו', ירושלמי ברפ\"ב דערלה תני פרוסה של לחם הפנים שנתערבה במאה פרוסות של (לחם) חולין וכו' לא יעלו ר' יודא אומר יעלו ואיני יודע למה פסק כרבי יודא ואיכא למידק שרבינו כתב בפ\"ו מהלכות פסולי המוקדשין וכן פרוסה של לחם הפנים הטהור במאה פרוסות של חולין הרי אלו לא יעלו וזה סותר למה שכתב כאן. וי\"ל דהכא מיירי בפרוסה של לחם הפנים הטמא ולזה עולה בק\"א x מפני שאילו אמרו אינו עולה היה מתחייב שריפת הכל לפי שא\"א ליאכל אפי' לכהנים אבל כשהיתה פרוסה של לחם הפנים טהורה לא תעלה שאין שם הפסד שהכל יאכל לכהנים והשתא איכא למימר שהירושלמי מיירי בפרוסה של לחם הפנים טהור ופוסק כת\"ק: \n\n" + ], + [ + "הערלה וכלאי הכרם וכו'. בריש פרק ב' דערלה. \n", + "ומ\"ש נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנאה, כתב הראב\"ד אינו כן וכו': \n\n" + ], + [ + "ולמה צריך להרים התרומה וכו'. בירושלמי. \n", + "ומה שכתב לפיכך כל תרומה שאין הכהנים מקפידים עליה וכו', גם זה שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "ולמה כפלו שיעור ערלה וכלאי הכרם. כלומר ששיעורם כפל משיעור תרומה שהתרומה עולה בק\"א והם אינם עולים אלא במאתים מפני שהם אסורים בהנאה וגם זה שם בירושלמי: \n", + "ולמה סמכו על שיעור מאה בתרומות וכו'. שם בירושלמי מנין שהם עולים אמר רבי יונה כתיב מכל חלבו את מקדשו ממנו דבר שאתה מרים ממנו שאם יפול לתוכו הוא מקדשו וכמה הוא אחד ממאה: \n\n" + ], + [ + "שאר איסורים שבתורה כולם וכו' שיעורם בששים. בפ' גיד הנשה (חולין דף צ״ח) איפליגו אמוראי אליבא דבר קפרא חד אמר כל איסורים שבתורה בששים וחד אמר כל איסורים שבתורה במאה ומשמע דהלכתא כמאן דאמר בס' מדאיתא בההוא פירקא (דף צ״ז) אמר רבא אמור רבנן בס'. \n", + "ומ״ש וכן אם נפל כשעורה חלב וכו', בפ' גיד הנשה (חולין צ״ח) ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא סבר מר בר רב אשי לשעורי בתלתין פלגי דזיתא א״ל אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורי דרבנן ועוד הא א״ר יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה. \n", + "ומ\"ש וכן שומן של גיד הנשה שנפל לקדירה של בשר וכו', שם (דף צ\"ו) אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בס' הילכך מין [בשאינו] מינו דהיתרא בטעמא דאיסורא בקפילא ומין במינו דליכא למיקם אטעמא א\"נ מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא בס'. וכתב הרי\"ף מין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנינותו של גיד אמר רב נחמן גיד בס' ואין גיד מן המנין והיינו דוקא בשומן גיד כמו שכתב הרי\"ף דאילו גיד עצמו הא אסיקנא בההוא פירקא והלכתא אין בגידין בנ\"ט: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל כחל שנתבשל עם הבשר בס' וכחל מן המנין. שם (דף צ\"ז ע\"ב) במימרא הנזכרת ונתן רבינו טעם הואיל שהכחל מדבריהם, וכתב הראב\"ד ויש טעם טוב מזה וכו'. והרשב\"א דחה טעם רבינו שהרי איסורי סופרים צריכים ס' ואינה דחיה דאיכא למימר דסבר רבינו דבאיסורי סופרים האיסורים מן המנין דילפינן מכחל. והתוספות והרא\"ש נתנו טעם אחר שאיסורו של כחל אינו מפני טעם חלב שיש בו יותר משאר בשר אלא לפי שיש בו גומות שהחלב כנוס לתוכו ויש באותו חלב טעם בשר וא\"א להפרישו מן הבשר דלא מהני קריעה לאחר בישול ואע\"ג דבגמר בישולו יוצא כל החלב מ\"מ קודם גמר בישולו נאסר בשביל חלב שבגומא ותו לא מישתרי דחיישינן שמא יאכלנו קודם גמר בישולו ולפי שאין הכחל נאסר מחמת עצמו אלא מחמת חלב הכנוס בגומות לכך הוי כמו שאר בשר לבטלו ע\"כ: \n\n" + ], + [], + [ + "(יט-כ) ביצה שנמצא בה אפרוח וכו'. שם אסיקנא בס' והיא אסורה בס' ואחת והיא מותרת ומקשי בגמרא למימרא דיהבא טעמא והא אמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא ומשני הב\"ע בביצת אפרוח אבל טמאה לא ופירש\"י בביצת אפרוח שהבשר נותן טעם ול\"ש טמאה ל\"ש טהורה דנבילה היא אבל טמאה בלא אפרוח לא וכתבו התוס' והרא\"ש והר\"ן בביצת אפרוח ה\"ה לנמצא בה קורט דם דשדא תיכלא בכולה וחשיב כאילו יש בה אפרוח וכן פסק הרשב\"א בת\"ה וכתב עוד אהא דאמרינן כמיא דביעי בעלמא דלא יהבי טעמא בירושלמי דמס' תרומות קאמר דוקא באינם קלופות אבל בקלופות יהבי טעמא והא דלא מפליג הכא משום דסתם ביצים בקליפות מבשלי להו אבל ראיתי להרמב\"ם שלא חילק בין קלופות לשאינן קלופות ולכאורה ודאי הכי משמע מהכא דלא מפליג אלא שיש לחוש לדברי הירושלמי וכן הם דברי הר\"ן. \n", + "ומ\"ש רבינו מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו היכר בה וכו', היינו לומר שיש בה אפרוח שהוא בריה בפ\"ע ולפיכך כתב דביצת עוף טמא או של טריפה אינם צריכים ס\"א. וכתב הרשב\"א על טעמו של רבינו שאינו מחוור בעיניו כי לא באנו כאן לבטל הביצה בעצמה אלא פליטתה דכולה שמעתין בהכי מיירי והרמב\"ן כתב שהטעם לפי שיש בביצים גדולות וקטנות והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות ממש לפיכך הוסיפו אחת ולא הצריכו לשער על כל אחת ואחת וטעם זה כתבו הרא\"ש והר\"ן והטור. ולענין מ\"ש הרשב\"א על דברי רבינו שאינו מחוור שלא באנו לבטל הביצה אלא פליטתה וכו', נ\"ל שטעם רבינו שעשו בה היכר כדי שלא יבואו לבטל אותה עצמה שכשנראה שינוי זה בביטול פליטתה נדע שהיא עצמה אינה מתבטלת כלל מפני שהיא בריה כנ\"ל: \n", + "ועל מ\"ש רבינו או שנתערבה ביצת עוף טמא או ביצה טריפה עם ביצים אחרות שיעורם בס', יש לדקדק האי שנתערבה ה\"ד אי בשלא נשלקה ונתערבה עם אחרות כיון דלא חשיבא בריה דלית בה אפרוח תיבטיל חד בתרי כדין יבש ביבש ואפשר שסובר דהיינו מדאורייתא אבל מדרבנן בעי ס' וכדעת רש\"י והראב\"ד שכתבתי בר\"פ זה. כתב הרשב\"א וז\"ל הרמב\"ם כתב מפני שהיא כבריה בפ\"ע עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה וכן כתב אבל אם נתערבה ביצת עוף טמא או ביצת טריפה עם ביצים אחרות שיעורם בס' כלומר בשטרפן אלו עם אלו עכ\"ל. ואני תמה על זה שהרי א\"א לפרש כן בדברי רבינו דמדכתב או שנתערבה ביצת עוף טמא וכו' אחר שכתב אם טרף אלו עם אלו משמע דבלא טרף מיירי. ואפשר לדחוק ולומר דטרפן שכתב הרשב\"א לא טרפן ממש קאמר אלא היינו לומר שנשתברו בקערה ולאפוקי נתערבו כשהם שלימים בקליפתם דכל כה\"ג לא בעינן ששים דברובא בטיל דקי\"ל יבש ביבש חד בתרי בטיל אבל משנשתברו בקערה שוב אין תורת יבש עליהם ומיהו כבר כתבתי בר\"פ זה שדעת רבינו דלא אמרו יבש ביבש חד בתרי בטיל אלא מדאורייתא: \n\n" + ], + [ + "ומנין סמכו חכמים על שיעור ס' וכו'. בפ' גיד הנשה (חולין דף צ״ח): \n\n" + ], + [ + "מין במינו ודבר אחר שנתערבו וכו'. זה נמשך ממה שכתב בר\"פ זה דמין במינו ברובא בטיל מדאורייתא ובששים מדרבנן משום דליכא למיקם ביה אטעמא ומין בשאינו מינו בנ\"ט והכא כיון דמינו ושאינו מינו מעורבין א\"א למיקם אטעמא והילכך הוי בס': \n\n" + ], + [], + [ + "כשמשערין בכל האיסורים וכו'. בפ' גיד הנשה (חולין דף צ״ז:) א״ר חנינא כשהם משערין משערים ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה א״ד בקדרה עצמה וא״ד במאי דבלעה קדרה ופסק רבינו כלישנא בתרא וכתב הרשב״א פי' במאי דבלעה קדרה ועומד בדופני הקדרה ומשערים זה באומד יפה ורואין אותו כאילו הוא בעין אבל מה שנצטמק ונתמעט כלומר מה שכלה ואבד מחמת האור אין מצטרפין לחשבון שזה כלה לגמרי ורש״י כתב שעיקר הדבר כמו שהוא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדרה מן ההיתר לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט (מכמות שהיה) וכדאמרי' לקמן אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע והעתיק דבריו הרא״ש וכ״נ שהוא דעת הרי״ף שהשמיט שתי לשונות אלו והטור כתב בשם הרשב״א דמין במינו דמדאורייתא בטל ברוב וחכמים הצריכו ס' תולין להקל אבל מין בשאינו מינו דכזית בכדי אכילת פרס הוי דאורייתא לכ״ע ואפי' פחות מכדי אכילת פרס עד ס' איכא למ״ד דהוי דאורייתא אין משערין אלא כמו שבא לפנינו: \n\n" + ], + [ + "אסור לבטל איסורין של תורה לכתחלה וכו'. בפ\"ה דמס' תרומות (מ\"ו) סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח\"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור ואמרינן בריש ביצה (דף ד':) דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה ה\"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ויתבאר לקמן בסמוך. ובפ' הנזקין (גיטין נ\"ד) תניא נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי ר\"מ ור' יהודה ר' יוסי ור\"ש אומרים בשוגג יעלו במזיד לא יעלו וידוע דהלכה כר' יוסי ור\"ש לגבי ר\"מ ורבי יהודה ועוד דסתם משנה כוותייהו ולפיכך יש לתמוה על רבינו שלא חילק בין שוגג למזיד. וי\"ל שאע\"פ שלא חילק בכך בפירוש יש ללמוד כן מדבריו שכתב שאסרו אותו חכמים משום קנסא והדבר ברור דלא שייך קנס לעושה בשוגג. \n", + "ומ\"ש רבינו שנ\"ל שאין אוסרים תערובת זו אלא על זה העובר שביטל האיסור וכו', נראה שלמד כן מדין מבשל בשבת. והטור כתב בשם רבינו כלשון הזה דוקא למבטל עצמו אם הוא שלו קנסינן לאוסרו עליו או למי שכיון לבטלו בשבילו (אבל לאחריני שרי) ויש לתמוה עליו שהרי רבינו לא כתב שאסור למי שנתבטל בשבילו והרא\"ש בפרק גיד הנשה כתב דברי רבינו ולא הזכיר כן ונראה לי שלא כתב כן אלא לפי שמצא להרשב\"א שכתב וז\"ל וכי אסרינן ליה למבטלו לכתחלה דוקא למי שעבר וביטל וכן למי שנתבטל בעבורו כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים אבל לשאר כל אדם מותר כיון דקנסא בלחוד הוא דקנסינן וכ\"כ הרמב\"ם וכ\"כ הראב\"ד עכ\"ל. ואע\"פ שרבינו לא כתב שאסור למי שנתבטל בשבילו סובר הרשב\"א דממילא משמע דכיון דטעמא דקנסא כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים ויבא לעשות כן פעם אחרת ואע\"ג דקי\"ל אין אדם חוטא ולא לו וא\"כ לא הוה לן למיחש להכי איכא למימר דשאני הכא דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא במילתא הילכך חיישינן א\"נ דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דילמא אתי למימר לעכו\"ם או לעבד שיבטלנו הילכך קנסינן ליה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב רבינו אבל באיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחלה וכו'. בריש ביצה (דף ד':) גבי עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן וכו' והא קא מבטל איסורא לכתחלה וכו' ה\"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין. וכתוב בהגהות מיימוניות x וכן הורה רבינו שמחה על מי חלב שנפלו לתבשיל של בשר וצוה להוסיף מים עד שיתבטלו מי חלב בששים דמי חלב מדרבנן מיהו בפרק כל שעה פר\"י גבי קדרות בפסח דהא דמבטלין לכתחלה איסור דרבנן ה\"מ בדבר שאין לו שורש מן התורה כגון מוקצה וכן פי' ראבי\"ה וכתוב בהגהות מרדכי פרק כל הבשר מלשון הרמב\"ם יש לדקדק דס\"ל כדברי התוס' מדנקט בשר עוף בחלב ולא נקט חצי שיעור דבשניהם איכא פלוגתא וה\"ל הא רבותא טפי דנשמע מינה דאפילו באיסור דרבנן שיש לו שורש דאורייתא מבטלין לכתחלה עכ\"ל. ול\"נ דאפילו נפרש כן בדברי רבינו מכל מקום אינו כדעת התוס' ממש דהא בשר עוף בחלב לדברי התוס' חשיב יש לו שורש מן התורה כיון דאיכא בשר דאסור בחלב מדאורייתא ולא דמי למוקצה שאין לו עיקר בדאורייתא כלל וכ\"כ בהדיא בפירקא קמא דביצה דתרומה כיון דאיכא שום דבר דאורייתא כגון דגן ותירוש ויצהר אפילו במקום שאינו אלא דרבנן כגון בשאר פירות אין מבטלין וכתבו הגהות מיימון בפרק שאחר זה דיין נסך שלא נאסר אלא על ידי כח העכו\"ם אינו אוסר אלא בששים ואין מבטלין אותו לכתחלה דהוי כאילו יש עיקר בתורה כיון דכתיב ישתו יין נסיכם ומיהו לפי האמת מפשט דברי רבינו נראה שכל שאינם איסורי תורה ממש מותר לבטל איסור לכתחלה: \n\n" + ], + [], + [ + "כבר ביארנו שאם נתן דבר האסור וכו'. בפרק בתרא דעבודה זרה (דף ס\"ז:) אסיקינן דנותן טעם לפגם מותר ומפרש התם דילפינן לה מדכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נבלה הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה ואמרינן התם דהשביח ולבסוף פגם אסור וכתב רבינו דפגם ולבסוף השביח נמי אסור וכן כתב הרשב\"א ונראה שטעמם משום דאתי במכ\"ש ומה פגם לבסוף אסור מפני שהשביח מתחלה אף על פי שאותו שבח על מנת לפגום הוא פגם תחלה לא כ\"ש דאסור דהא פגם זה אינו פגם כיון שהוא על מנת להשביח: \n\n" + ], + [ + "ומי יטעום התערובת וכו'. בפרק גיד הנשה (חולין דף צ״ז:) אמר רבא וכו' מין בשאינו מינו דהיתרא בטעמא דאיסורא בקפילא ופירש״י דהיתרא כגון תרומה וחולין יטעמנו הכהן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואם אין שם עכו\"ם לטעום וכו', שם: \n\n" + ], + [ + "עכבר שנפל לשכר או לחומץ וכו'. בפרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ח:) ההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא אסריה רב להאי שיכרא וכו' אמר רבא הלכתא נטל\"פ מותר ועכברא בשיכרא לא ידענא מ\"ט דרב אי משום דקסבר נטל\"פ אסור ולית הלכתא כוותיה אי משום דקסבר נטל\"פ מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח איבעיא להו נפל לגו חלא מאי ואסיקנא והלכתא אידי ואידי בשיתין פירוש בין בשיכרא בין בחלא בשיתין וכתבו הרי\"ף והרא\"ש דחיישינן דילמא אשבוחי משבח בחלא ובשיכרא. \n", + "ומ\"ש אבל אם נפל ליין או לשמן או לדבש מותר וכו', כתב הר\"ן שכן הורו רבותינו הצרפתים הלכה למעשה וכן פסק הרשב\"א: \n\n" + ], + [ + "גדי שצלאו בחלבו וכו'. בפ' גיד הנשה משנה ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ\"ט הרי זו אסורה ובגמ' אמר שמואל לא שאנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד איני והא א\"ר הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מראש אזנו שאני חלב דמפעפע ובחלב אסור והאמר רבב\"ח עובדא הוה קמיה דר' יוחנן וכו' בגדי שצלאו בחלבו ואתו ושיילוה לר' יוחנן ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ההוא כחוש הוה. ומפרש רבינו דשמן היינו שאין בו ס' כנגד חלב הכליות והקרב וכחוש היינו שיש בו ס' כנגד חלב הכליות והקרב. וכתבו התוס' והרא\"ש לאו דוקא עד שמגיע לגיד ממש דהא צריך להניח כדי קליפה סמוך לגיד הנשה ואפי' כדי נטילה דהיינו כעובי אצבע צריך להניח וכן כתבו הרשב\"א והר\"ן ומדברי רבינו נראה שאין כאן נטילת מקום ולא קליפה שאם הוא גדי שמן שאין בו ס' כנגד החלב כלו אסור ואם יש בו ס' כנגד החלב כלו מותר שנתבטל החלב בכלו הילכך אם נשאר שום חלב משליכו ואוכל הגדי וה\"מ בחלב הכליות והקרב אבל שומן הגיד והחוטים וקרומות האסורים משום חלב אינם מפעפעים הילכך אוכל עד שמגיע לדבר האסור ומשליכו וכ\"כ מ\"מ בפרק שביעי מהלכות אלו שזהו דעת רבינו שלא להצריך קליפה לבהמה שנצלית עם חוטיו וגידו ושמנו ואע\"ג דקי\"ל דשומן גיד בס' ואינו מן המנין כמו שכתב בפ' זה ה\"מ בנתבשל וז\"ש רבינו שם שנפל לקדירה אבל בצלי אינו מפעפע ואפילו את\"ל שמפעפע קצת הוא דבר מועט ונתבטל. ומ\"מ מ\"ש בסוף \n", + "דבריו שאין בגידים בנותן טעם וכו' קשה שלא נאמר כן אלא על הגיד עצמו אבל שומן הגיד יש בו בנותן טעם וכן החוטין והקרומות. ונ\"ל שז\"ש רבינו כאן שאין בגידין בנותן טעם אינו על דרך שאמרו בגיד עצמו אין בגידים בנותן טעם דהתם לומר שאין טעם כלל אבל מ\"ש כאן שאין בו כדי לשער בו בנותן טעם מפני שהוא בטל במיעוטו. ומכל מקום עדיין קשה לי שכתב שאין בגידין ולא ה\"ל לכתוב אלא שאין בהם בנותן טעם: \n", + "כתב הרשב\"א שאלת לברר לך מה שפסק הרמב\"ם בענין גדי שצלאו בחלבו ובהמה שצלאה. תשובה חשבת שהרב ז\"ל חילק בדין זה בין בהמה גדולה לגדי ואינו אלא שהרב בפסק הראשון ביאר ענין גדי וה\"ה לבהמה שצלאה בחלב הכליות או בחלב הקרב שהוא מפעפע והולך ומתפשט בבשר ואין בבשר ס' לבטל שיעור של חלב שהוא כולו אסור ואם יש בבשר ס' כנגד שיעורו של חלב כגון שאינו שמן וכמות חלבו מועט הכל מותר וקולף הבשר ואוכל עד שמגיע לחלב וזורק את החלב והשאר מותר ואח\"כ ביאר אם אין שם חלב אלא גיד הנשה או שמנו שאינו מסתרך ומתפשט בבשר בצלי מפני שאינו חלב שמן אלא חלב כחוש ורזה ושאר גידים אסורים מחמת חלב כגון חוטי הכליות וחוטי הכסלים או קרומות אסורים כגון קרום שעל הכסלים שאע\"פ שאין בבשר כמות גדול שיהא ס' בהיתר כנגד האיסור אין בכך כלום אלא חותך האיסור ומשליכו ואוכל השאר בין בבהמה בין בגדי וזהו מ\"ש הרב ז\"ל וכן מבואר מדיני הגמ', ודע שאין הענין הזה אלא בצלי אבל בקדרה צריך ס' של היתר בין בחלב בין בשומן של גיד בין בחוטין וקרומות האסורים חוץ מגופו של גיד שהוא ראש העבה וכמו שאז\"ל אין בגידין בנ\"ט אבל בשאר הגידים והקרומות לא שמענו אע\"פ שאין נראה כן מדברי הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבילה וכו'. בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע״ו:) אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור מ״ט מפטמי מהדדי ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר מ״ט ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מילתא היא ופסק רבינו כלוי דשרי וכן פסק בה״ג והתוס' כתבו דהלכה כרב וטענות שתי הסברות כתובות באורך בדברי הרי״ף והר״ן בפרק גיד הנשה ובפרק בתרא דע״ז כדברי התוס' והרי״ף בפ' גיד הנשה פסק כלוי דאמר ריחא [לאו] מילתא היא מיהו כתב דע״כ לא שרי לוי אלא בדיעבד וכו': \n", + "וכתב הטור בסימן ק\"ח וז\"ל כתב הרשב\"א הסכמת רוב המורים להתיר מ\"מ לכתחלה אסור לצלותה בתנור צר ואם בא לבשלם בקדרה כל אחד לעצמו (אפי' בתנור צר) ופי הקדרה מגולה מותר אפילו לכתחלה שאין ריח המתבשל כ\"כ (אוסר) וכתב עוד ודוקא בתנורים שלהם שהם מכוסים לכך נכנס הריח של זה בזה אבל בתנורים גדולים שלנו ופיהם פתוחים אין לחוש: \n\n" + ], + [ + "בשר נבלה מליח וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף קי״ב:) רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טריפה אתא לקמיה דרבא א״ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ופירש״י אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה ובכלי מנוקב [כמשפט המולחים בשר] וקא מיבעיא ליה מי אמרינן כי היכי דגבי דם לא חיישינן לדילמא פלט עליון ובלע תחתון דאמרינן כל זמן שטרודים בפליטה אינם בולעים ושניהם נחים יחד מפליטתן הכא נמי ל״ש או לא וכו' לאסור צירן ורוטבן וכו' וכיון דצירן אסור מיתסר הבשר השחוט מחמת ציר הטריפה שהוא נוח ליבלע מן הדם. ובגמרא (דף קי״ג) מתיב אהא דרבא מדתניא דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר מאי לאו שהיו שניהם מלוחים לא כגון שהיה טהור מליח וטמא תפל והא מדקתני סיפא אבל אם היה טהור מליח וטמא תפל מכלל דרישא כששניהם מלוחים עסקינן פרושי קא מפרש טהור שמלחו עם דג טמא מותר כיצד שהיה טהור מליח וטמא תפל ופירש״י תפל מבלי מלח דהשתא לא פליט טמא מידי אבל שניהם מלוחים דטמא נמי פליט אסור וכ״ש טמא מליח וטהור תפל. וכתב הרשב״א בת״ה מוקי בגמרא רישא דוקא בשהיה טהור מליח וטמא תפל דכל שהוא מליח פולט ומבליע חבירו ואינו מחממו כ״כ שיהא פולט אלא מעט ואיידי דטריד לפלוט אינו בולע אותה פליטה מועטת שחבירו פולט. וי״ל נמי שחבירו אינו חם כ״כ שיהא פולט כלל וסיפא דסיפא כשהיה טמא מליח וטהור תפל ולפיכך אסור שהטמא שהוא מליח פולט ומבליע את הטהור וה״ה כשהיו שניהם מלוחים ולא אמרי' איידי דטריד טהור למפלט לא בלע שלא אמרו אלא גבי דם דשריק אבל גבי ציר ורוטב אסורים דמסרך סריכי אא״כ במקום פליטה מרובה כפליטת דם הכבד שאמרו הכבד אוסרת ואינה נאסרת עכ״ל. וכתבו התוס' והרא״ש טהור מליח וטמא תפל מותר גבי מליח כרותח לא שייך לא עילאה גבר ולא תתאה גבר ואפי' קליפה לא בעי והא דאמרינן גבי תתאה גבר או עילאה אדמיקר ליה בלע היינו כחום של צלי עכ״ל. וגבי דג טמא שמלחו עם דג טהור כתב הר״ן משמע דבקליפה סגי דבכל איסור שעל ידי מליחה סגי ליה בקליפה וכן דעת הרא״ה אבל הרמב״ן מחמיר ואומר דהכא כוליה חיים מרוב טיפות מלוחות שהן חמות בעצמן ומדברי רבינו נראה שהוא סובר שהכל נאסר כדברי הרמב״ן ואינו ניתר לא בקליפה ולא בנטילת מקום ואינו מתבטל בס' ואע״פ שכתב בפרק שביעי אין מולחין חלבים עם הבשר ולא מדיחין חלבים עם הבשר וכתב ה״ה שנראה מדבריו שאם עבר ומלח לא נאסר הבשר י״ל דהתם מיירי בחלבים שאין חייבים עליהם כרת וכמ״ש קודם לכן בסמוך יראה לי שכל אלו החוטין והקרומות וכו' ואע״פ שחזר וכתב וכן אין מולחין את הבשר קודם שיסיר ממנו את הקרומות איכא למימר דתרי גווני מליחת החלבים עם הבשר איכא אחת שהוסרו ובההיא מיירי רישא ואחרת קודם שהוסרו ובהכי מיירי בסיפא א״נ דהתם מיירי במליחת החלבים שהיא כל דהו והכא במליח שאינו נאכל מחמת מלחו א״נ דבפרק שביעי לא במולח החלבים בלולים עם הבשר מיירי אלא במולחם בפני עצמם אלא שהם קרובים לבשר וחייש דילמא אתי למיגע ולאו אדעתיה ומהאי טעמא בפרק זה כתב בשר נבלה מליח שנבלל עמו בשר שחוטה ובפרק שביעי כתב אין מולחים חלבים עם בשר ולא הזכיר לשון בלילה. ועל פי הדברים האלה לדעת הרמב״ם דגים ועופות שמלחם זה עם זה דגים כלם אסורים ואע״פ שלא כתב כן בפירוש כשכתב דין זה בפ' ו' ממ״ש בפרק זה גבי בשר שחוטה שנמלח עם בשר נבלה נלמוד מדין זה שדבר הנאסר על ידי מליחה נבלע בכל גופו ומיהו יש לדחות שלא אמר רבינו כן אלא בנבלה ודג טמא ודכוותייהו אבל בדם לא משום דמישרק שריק ואינו מפעפע ואינו אוסר אלא כדי קליפה ודעת הרא״ש בפרק ג״ה כדעת הרשב״א והר״ן דאין להחמיר ברותח דמליחה וסגי בקליפה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) כל השיעורים האלו שנתנו חכמים וכו'. אבל אם היה מחמץ או מתבל וכו' כיצד שאור של חטים של תרומה וכו'. פ\"ב דערלה: \n\n" + ], + [ + "דבר חשוב שהוא אוסר במינו בכל שהוא ז' דברים ואלו הם אגוזי פרך וכו'. בפ״ג דערלה (משנה ו' ז') תנן מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרים כלם ידלקו דברי ר״מ וכו' וחכ״א אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ר״ע אומר שבעה ואלו הן אגוזי פרך רמוני בדן וחביות סתומות וחולפות תרדים וקולסי כרוב ודלעת יונית ר״ע אומר אף ככרות של בעל הבית. ואתמר עלה (ביצה ג':) ר' יוחנן אמר את שדרכו לימנות שנינו ור״ל אמר כל שדרכו לימנות שנינו פירוש אליבא דר״מ פליגי ר״י ור״ל דר״י סבר דר״מ את שדרכו לימנות קאמר כלומר דדוקא מה שאינו נמכר לעולם אלא במנין קאמר ר״מ דלא בטיל אבל מה שנמכר לפעמים באומד אע״פ שלפעמים נמכר במנין בטיל ור״ל פליג ואמר כל שדרכו לימנות אפי' לפעמים לא בטיל לר״מ ומייתי גמרא להאי מתניתין ומאי דאתמר עלה בפ״ק דביצה ובפ' הערל (יבמות דף ע״ג) ובפרק התערובות ובדוכתי אחריני ולכאורה משמע דכיון דפליגי ר״י ור״ל אליבא דר״מ הלכתא כותיה וכדברי ר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו וכן פסק סמ״ג אבל דעת רבינו דלא קי״ל כר״מ במקום חכמים ור״ע ואע״ג דפליגי ר״י ור״ל בפירוש דברי ר״מ אינו הכרח לומר דס״ל דהלכתא כוותיה נגד חכמים ור״ע ובפלוגתא דחכמים ור״ע פסק כר״ע דשבעה דברים בלבד הן שאוסרים בכל שהן מפני שהן דבר חשוב וכתב דה״ה לחתיכה הראויה להתכבד שהיא אוסרת בכל שהוא מפני שהיא חשובה וכן גיד הנשה מפני שהוא בריה בפ״ע חשיב ולא בטיל וכן כל בע״ח חשובים הם ואינם בטלים. וכתב עוד יראה לי דכל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מן המקומות וכו'. ובהכי ניחא לדעתו ז״ל למה לא מנו חכמים במשנה חתיכה הראויה להתכבד ובריה דקי״ל דלא בטלי דהנך מילי שמנו לא מנאום אלא לדוגמא לומר דכל דחשיב כעין הנך לא בטלי ואע״פ שאמרו אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד לא להוציא שאר דברים נתכוונו אלא להוציא מדר״מ דאמר את שדרכו לימנות מקדש ואתו אינהו ואמרו דליתא אלא אע״פ שדרכו לימנות לא הוי חשוב בהכי עד שיהיה כ״כ חשוב כמו ששה או שבעה דברים הללו. וא״ת א״כ מאי אתא ר״ע להוסיף ככרות של בעל הבית הא כיון דחשיבי ודאי לרבנן נמי לא בטלי דהא אמרת דששה דברים לאו דוקא אלא אינהו וכל דחשיבי כוותייהו ועוד דלישנא דאינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ששה דברים דוקא משמע ועוד מאי שנא דכל הנך ששה דברים או שבעה דנקטי רבנן ור״ע כולהו בזרע הארץ ופירי נינהו. לכן נ״ל משום דר״מ איירי בחבילי תלתן שהם מזרע הארץ וקאמר דמקדשין בכל שהן אינהו וכל דכוותייהו אתו רבנן לאיפלוגי ואמרי דלא משכחת בזרע הארץ ופרי העץ שיקדש בכל שהוא אלא הנך ששה דברים בלבד דחשיבי טובא אבל כל שאר דברים שבזרע הארץ ופרי העץ בטלים ואפילו ככרות של בעל הבית דחשיבי כיון דלא חשיבי כי הנך ששה דברים ממש ור״ע מוסיף ככרות של בעה״ב משום דס״ל דחשיבי כי הנך ששה דברים ממש או שהוא סובר דאע״ג דלא חשיבי כי הנך ששה דברים ממש כיון דחשיבי טובא טפי מכל שאר מינים שבזרע הארץ ופרי העץ מקדש בכל שהו וסובר רבינו דאע״ג דנקטו בדוקא הנך ששה דברים היינו משום דהנך חשיבי בכל דוכתא אבל אין הכי נמי שאם בשום מקום חשיב להו אי זה מין שהוא מזרע הארץ ופרי העץ כל כך כמו חשיבותן של אלו דמקדש ולא בטיל ומינה נשמע לחתיכה הראויה להתכבד ולבריה דחשיבי כי הנך ששה דברים דלא בטלי והא דלא מנו להו רבנן אע״פ שבכ״מ ובכל זמן הם חשובים משום דרבנן לא איירו אלא בדבר שגידולו מן הארץ דומיא דחבילי תלתן דאיירי ביה ר״מ כנ״ל לדעת רבינו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ה-ו) ומה שכתב וכן חתיכה של נבלה וכו'. משנה בפרק גיד הנשה (חולין דף צ״ו) חתיכה של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות (בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו) כלם אסורות ומקשה בגמרא (דף צ״ט:) וליבטלו ברובא ומשני אגיד בריה שאני ואחתיכה משני בחתיכה הראויה להתכבד. \n", + "ומ\"ש וה\"ה בחתיכה של בשר בחלב כלומר שאע\"פ שחתיכה זו לא היתה אסורה מצד עצמו כי אם מצד חיבור החלב בה אינה בטלה. \n", + "ומ\"ש או של חולין שנשחטו בעזרה וכו'. כלומר אע\"פ שאינם אסורים אלא מדבריהם אינה בטלה חתיכה הראויה להתכבד. \n", + "ומ\"ש וכן גיד הנשה וכו', כבר נתבאר: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וכן כל בעלי חיים חשובים הם ואינם בטלים וכו'. בר״פ התערובת (זבחים דף ע':) תנן כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו אחד ברבוא ימותו כלם ומקשה בגמ' (דף ע״ב) וניבטלו ברובא ואסיק רב אשי (דף ע״ג) בעלי חיים חשיבי ולא בטלי. וכתב הראב״ד או פטר חמור וכו' א״א כיון דקי״ל כרבי אליעזר וכו'. ואני אומר שזו אינה השגה דרבינו העתיק לישנא דמתני' וגמרא ומאחר שכתב לקמן בפרק זה גבי נתערב יין ביין תקנתא דר״א ורשב״ג ממילא משמע דה״ה להני דמאי שנא: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "נפל רמון אחד מן התערובת הזאת וכו'. בפרק התערובת (זבחים דף ע״ד) תניא רמוני בדן אסורין בכל שהן כיצד נפל אחד מהן וכו' לרבוא אסור מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותר כך היא גירסת רש״י והתוס' ונ״ל שהיא גירסת רבינו אלא שהוא ז״ל מפרש דמרבוא לשלשה היינו שנפל מהתערובת אחד לשנים שנמצא שהם שלשה ומאותם השלשה נפל אחד לשנים אחרים הותר. ולא נראה לרבינו לפרש שנפל לשלשה שנמצא שהם ארבעה כפשטא דלישנא משום דמטעם ביטול חד בתרי סגי ושלשה למה לי: \n\n" + ], + [ + "נתפצעו אגוזים אלו וכו'. בפרק בתרא דערלה (מ\"ח). \n", + "ומ\"ש והוא הדין לחתיכת נבלה שנדוכה וכו', תוספתא פרק קמא דתרומות חתיכה שנתערבה בחתיכות אפילו באלף כלן אסורות ואם נימוח הרי זה בנותן טעם ואיני יודע למה הצריך שיעשה נימוח והלא כשתחתך החתיכה בענין שלא תהיה ראויה להתכבד סגי דומיא דנתפתחו החביות וצריך לומר שכל שנתחתכה בענין שאינה ראויה להתכבד נימוח קרי ליה: \n\n" + ], + [ + "ואסור לפצוע האגוזים וכו' שאין מבטלין איסור לכתחלה וכו' כמו שביארנו. בפרק שקודם זה: \n\n" + ], + [ + "שאור של כלאי הכרם וכו' וכן תבלין של תרומה וכו'. פרק שני דערלה (משנה י\"ד ט\"ו) וכתנא קמא: \n\n" + ], + [], + [ + "(יד-טו) תבלין שהם שנים או שלשה שמות וכו'. שם (מ\"י) תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד או ממין שלשה אסור ומצטרפין ר\"ש אומר שנים ושלשה שמות ממין אחד או שני מינין משם אחד אינם מצטרפין ופירש שם רבינו שיעור זו המשנה כן תבלין שנים שלשה שמות ממין אחד או שלשה מינים משם אחד מצטרפין לאסור ואין הלכה כר\"ש: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה אינו כלום וכו' טעמו דגרסינן פרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ו) חלא דחמרא וחלא דשיכרא וחמירא דחיטי וחמירא דשערי אביי אמר בנ\"ט בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד (והאי טעמא לחוד) וה\"ל מין בשאינו מינו (ומין בשאינו מינו) בנ\"ט ורבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן (והאי חלא איקרי והאי חלא איקרי) והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי וה\"ל מין במינו (וכל מין במינו) במשהו אמר אביי מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלינן דתניא תבלין שנים ושלשה שמות והם מין אחד או מין שלשה אסורים ומצטרפין ואמר חזקיה הכא במיני מתיקה עסקינן הואיל וראויים למתק בהם קדרה אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן כוליה חד טעמא הוא אלא א\"א בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ורבא אמר לך הא מני ר\"מ היא דתניא ר' יהודה אומר משום ר\"מ מנין לכל איסורים שבתורה שמצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופירש\"י חמירא דחיטי וחמירא דשערי חד דחולין וחד דתרומה ונפלו זה לתוך זה תבלין שנים ושלשה שמות והם מין אחד או מין שלישי (אסורין) ומצטרפין ה\"ג במסכת ערלה שלשה שמות והם מין אחד כגון פלפל לבן פלפל שחור פלפל ארוך או מין שלישי ושלש שמות יש להם אסורין ומצטרפין אם נפלו בקדירה ולא בזה כדי לתבל ולא בזה כדי לתבל ונצטרפו ותיבלו והם של איסור מצטרפין לאסרה ואמר חזקיה הכא דקאמר מין שלישי ושלשה שמות להם מצטרפין אע\"ג דתלתא מיני נינהו ובשמא נמי לא שוו במיני מתיקה עסקינן שכולן טעמן מתוק ומש\"ה מצטרפין דטעמן שוה למתק בהם את הקדרה ורבא אמר לך הא מני ר\"מ היא ואע\"ג דלא שוו לא בשמא ולא בטעמא קאמר דמצטרפין ודחזקיה ליתא עכ\"ל. הרי מבואר דלדברי הכל חמירא דחיטי וחמירא דשערי חשיבי שם אחד וא\"כ ה\"ה לכרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גנה דחשיבי שם אחד ורבינו כתב שהם שלשה שמות. \n", + "ומ\"ש ועוד השמות הללו אסורים הם כלומר שרבינו מפרש דהא דתנן במתני' שנים ושלשה שמות היינו שמות ממש והראב\"ד משיג עליו לומר דשמות פירושו איסורים וכמו שהכריחו שם התוס'. ואני קשה לי עוד בדברי רבינו שהרי רבא דהלכתא כוותיה לגבי אביי אמר דבתר שמא אזלינן ומתני' דפ\"ב דערלה מוקי לה כר\"מ ומשמע דסבר רבא דלית הלכתא כר\"מ והיאך פסק רבינו כוותיה ועוד שרבינו לקמן אצל יי\"נ שנפל ע\"ג ענבים פסק כרבא דאמר בתר טעמא אזלינן והיאך פסק כאן במתני' דתבלין דלרבא אתיא כר\"מ ולית הלכתא כוותיה ונמצא רבינו כמזכי שטרא לבי תרי וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "עיסה מחומצת שנפל לתוכה שאור של תרומה וכו'. בפ\"ב דערלה (מי\"א) וכת\"ק: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יז-יט) התרומה מעלה את הערלה ואת כלאי הכרם וכו'. גם זה שם: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א כמה אוהב זה המחבר חשבונות גדולות וכו'. ולי נראה שרבינו כיון ללמדנו חשבון אחר שאינו של המשנה אף על פי שהכל עולה לחשבון אחד: \n\n" + ], + [ + "בגד שצבעו בקליפי ערלה ישרף וכו' וכן תבשיל וכו' וכן בגד וכו'. ריש פרק שלישי דערלה וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "נתערבו סימני ערלה וכו'. ירושלמי בפרק ג' דערלה אמר רבי יוחנן סממנין בסממנין בטילין במאתים מי צבעים במי צבעים בטילין ברוב: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(כב-כד) תנור שהסיקו בקליפי ערלה ובכלאי הכרם וכו'. פרק כל שעה (פסחים דף כ״ו:) תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה וחכמים אומרים הפת מותרת בישלה על גבי גחלים ד״ה מותר והתניא בין חדש ובין ישן יוצן ל״ק הא דתני יותץ ר' אליעזר היא דאמר זה וזה גורם אסור והא דתניא יוצן רבנן היא דאמרי זה וזה גורם מותר וידוע דהלכה כרבנן ובהדיא איפסיקא הלכתא בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ט) כמ״ד זה וזה גורם מותר. וכתב הרא״ש הילכך חדש יוצן ומסיקין אותו בעצים והוה ליה זה וזה גורם ואע״ג דלכתחלה אסור לעשות זה וזה גורם כדמוכח בפרק כל הצלמים יש לומר דהתם דין שלא יהנה לכתחלה מן האיסור עצמו אבל הכא התנור אינו האיסור בעצמו אלא שהתנור נגמר בעצי איסור ואי אמרינן יותץ נמצא התנור מופסד והוי כדיעבד וכ״כ התוס' והר״ן ואסיקנא בגמרא דלענין אפה בו את הפת הלכה כרבי דאסר וגרסינן בגמרא (דף כ״ז) אמר אביי את״ל זה וזה גורם אסור רבי היינו ר' אליעזר ואת״ל זה וזה גורם מותר והכא משום דיש שבח עצים בפת הוא הני קערות וכוסות וצלוחיות אסירי כ״פ בתנור וקדרה למ״ד זה וזה גורם אסור אסור למ״ד זה וז״ג מותר שרי א״ד אפי' למ״ד זוז״ג מותר קדרה אסורה דהא קבלא תבשילא מקמי דניתו עצים דהיתרא וידוע דהלכה כלישנא בתרא. ובבישלה על גבי גחלים פליגי שמואל ור' יוחנן חד אמר לא שנו אלא עוממות אבל לוחשות אסורות וחד אמר אפילו לוחשות מותרות ואמרינן בגמ' למאן דאמר אפי' לוחשות מותרות פת דאסר דיש שבח עצים בפת לרבי היכי משכחת לה אמר רב פפא בשאבוקה כנגדו כלומר שכל זמן שהיה הפת בתנור היתה אבוקה דולקת כנגדו ונמצא נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין ופירש״י אמר אביי את״ל ברייתא מפורשת הכי דכי היכי דאסר רבי בפת ה״נ אסר בתנור וכו' היינו רבי אליעזר בניחותא וליכא למיבעי מידי ואת״ל דס״ל זוז״ג מותר ורישא דההיא לאו רבי היא אלא ר״א היא והתם בפת הוא דאסר רבי משום דיש שבח עצים בפת גופה ונמצא כשאוכלה גופה הוא הנהנה מן האיסור בגורם אחד אבל בתנור חדש וציננו שרי: \n", + "והשתא מ\"ש רבינו בין חדש בין ישן יוצן ואח\"כ יחם אותו בעצי היתר היינו כרבנן דאמרי זוז\"ג מותר והכא בחדש שציננו הוי תנור דאיסורא ועצים דהיתרא גורמים לאפיית הפת ושרי ואם לא ציננו ואפה בו הפת אסור כרבי דאמר יש שבח עצים בפת ואפילו בישן דהוי זוז\"ג תנור דהיתרא ועצים דאיסורא אפ\"ה אסור דכיון דיש שבח עצים בפת חמיר טובא ואפילו בזוז\"ג אסור. \n", + "ומ\"ש גרף את כל האש ואח\"כ בישל או אפה בחומו של תנור הרי זה מותר, יש לתמוה על לשון זה דמשמע שאם לא גרף כל האש לגמרי ובישל או אפה אסור וליתא דהא תני בישלה על גבי גחלים ד\"ה מותר וכתבו רבינו לקמן בסמוך. ונראה שצריך לידחק בפירוש זה לומר דהיינו שהסיר העצים הדולקים כדי שלא תהא אבוקה כנגדו אבל כיון שהסיר העצים הדולקים אע\"פ שנשארו גחלים מותר כמ\"ש לקמן בסמוך: \n", + "ומצאתי דאיתא ר״פ כיצד צולין (פסחים דף ע״ה) בעא רב חיננא בר אידי מרב אדא בר אהבה תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו א״ל הפת מותרת. וכתבו התוס' תימה לריב״א מאי קא בעי הא קתני סיפא בישלה ע״ג גחלים ד״ה מותרת ואפילו למאן דמוקי התם בגחלים עוממות לא גרע חומו מחום חרס התנור שגרפו. ותירץ ר״י שאני גחלים שאין חומו בא מחמת השלהבת אלא מחמת עצמו ועפרא בעלמא הן אבל חום התנור שגרפו מחמת חום שלהבת האבוקה בא שהוא איסור גמור הילכך מיבעי ליה ותימה לר״י כיון דפת אסורה כשהאבוקה כנגדו וחום אבוקה אסור א״כ כשגרפו ואפה בו את הפת נמי יהא הפת אסור ופר״י דאפי' כשאבוקה כנגדו לא אסור אלא מדרבנן ע״כ. ואע״פ שאין תירוץ זה של תוס' נוח לי מ״מ רבינו העתיק לשון הגמ': \n", + "ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב תנור שהסיקו בקליפי ערלה וכו' בין חדש בין ישן יוצן וכו' ואם בישל בו קודם שיוצן בין פת בין תבשיל הרי זה אסור בהנאה וכו' גרף את כל האש וכו' הרי זה מותר וכו' ויש לתמוה למה לא חילק בין חדש לישן בהא דגרף כל האש וכו' וכן בישל על גבי גחלים משמע דליתנהו אלא בישן שלא ציננו דכיון דאין אבוקה כנגדו מותר בדיעבד אבל בחדש שלא ציננו אע\"פ שאין אבוקה כנגדו משמע דאסור כיון דהוי כוליה גורם דאיסורא. ואפשר לומר שרבינו סובר שכל שאין אבוקה כנגדו מותר בדיעבד אפי' בחדש שלא ציננו לד\"ה מאחר שכלו עצי איסור והכי דייק לישניה שכתב גבי גרף כל האש שהרי עצי האיסור הלכו להם וגבי בישלה על גבי גחלים כתב שכיון שנעשה גחלים הלך איסורן ויש הוכחה לדבר מדבעי בגמ' לאוקומי הא דתניא חדש יותץ כרבי למימרא דרבי סבר זוז\"ג אסור ואע\"ג דקתני אפלוגתא דרבי ורבנן בישלה על גבי גחלים ד\"ה מותר אלמא דאע\"ג דהוה ס\"ל לרבי זוז\"ג אסור אפילו בדיעבד ה\"מ כשעדיין עצי האיסור קיימים אבל כשכלו עצי האיסור ולא נשאר אלא גחלים אין כאן גורם של איסור ובדיעבד שרי. וא\"ת בחדש שלא ציננו אע\"פ שכלו עצי האיסור מ\"מ הא איכא תנור דאיסור וליכא שום גורם דהיתרא ומי גרע מזוז\"ג דאסור למ\"ד ואפילו בדיעבד אסור מדאיכא מאן דפליג עליה דאילו לכתחלה ליכא מאן דשרי כמו שנתבאר. וי\"ל דכיון דתנור גופיה אינו איסור עצמו אלא שנגמר בעצי איסור ועצי האיסור הלכו להם נמצא שאין כאן איסור כלל ועדיף מזוז\"ג ולפי זה צ\"ל דהא דקתני אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה וכו' קאי לחדש וישן שלא ציננם ואבוקת עצי איסור כנגדם הא לאו הכי הפת מותרת אפילו בחדש שלא נתצו ולא ציננו ואפילו מ\"ד זוז\"ג אסור מודה בהא דשרי והיינו דקתני סיפא בישלה ע\"ג גחלים ד\"ה מותר. כנ\"ל לדעת רבינו אע\"פ שאין נראה כן מדברי המפרשים. \n", + "ומ\"ש קערות וכוסות וקדרות וצלוחיות. כבר נתבאר דקערות כוסות וצלוחיות לכ\"ע אסור משום דאין כאן אלא גורם דאיסורא וללישנא בתרא הוא הדין לקדרות וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש. \n", + "ומ\"ש פת שבישלה על גבי גחלים וכו'. מבואר בברייתא ופסק רבינו כמאן דשרי אפילו בלוחשות וכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף שסתם וכתב כלישנא דברייתא בישלה ע\"ג גחלים ד\"ה מותר ולא חלק בין עוממות ללוחשות ומשמע דטעמא משום דספיקא בדרבנן הוא דהא זוז\"ג הוא אלא דמשום שיש שבח עצים בפת החמירו בו הלכך כיון דאיפליגו אמוראי בלוחשות נקיטינן לקולא וטעם זה לישן שלא ציננו אבל לחדש שלא ציננו דאין כאן אלא גורם דאיסורא צריך טעמא למה פסקו לקולא וצ\"ל דסברי הרי\"ף ורבינו דאף זה אינו אלא מדרבנן: \n", + "ומ\"ש קדרה שבישל אותה בקליפי ערלה. היה נראה לומר שזה מפרש רבינו כמאי דאמרינן בלישנא בתרא אפילו למ\"ד זוז\"ג מותר קדרה אסורה דהא קיבלה בישולא מקמי דניתו עצים דהיתר וה\"ק אם בישל תבשיל בקדרה ונתן תחתיה עצי איסור תחלה ואחר שנתבשל קצת בעצי איסור נתן תחתיה עצי היתר ונגמר בישול התבשיל אסור. ויש לתמוה דהא אפי' מדלית מהכא עצי ההיתר הוה ליה למישרי משום דהוי זוז\"ג קדרה דהיתרא ועצים דאיסורא דומיא דתנור חדש שציננו ועוד דלפי דרכו הוה ליה לפלוגי בין נתבשלה כמאכל בן דרוסאי בעצי האיסור קודם שיבואו עצי ההיתר ללא נתבשלה כמאכל בן דרוסאי בעצי האיסור קודם שיבאו עצי ההיתר. ומיהו בזו היה אפשר לומר דבמידי דאיסור הנאה אפי' לא נתבשל כמב\"ד הרי כבר נהנה מן האיסור מ\"מ תמיהא קמייתא איתא ועוד דהא בלישנא קמא קדרה דנקט לענין אם נצרפה היא בעצי איסור מיירי ודומיא דתנור דנקט בהדה ובההוא גוונא גופיה משמע דנקיט לה בלישנא בתרא ואינו ענין לפירוש רבינו ואפשר לידחק ולומר דה\"ק קדרה שבישל אותה בקליפי ערלה כלומר שנצרפה בעצי איסור ואחר שהתחילה ליצרף הביא עצי היתר וגמר צירופה הרי התבשיל אסור כלומר הרי הקדרה אסורה דלצירוף הקדרה קרי תבשיל וזה מפרש רבינו במ\"ש דהא קיבלה בישולא מקמי דניתו עצים דהיתרא ומלבד שפירוש זה בלשון רבינו x דחוק מאד עוד קשה שלא נזכר בגמ' דין זה שנצרפה בעצי איסור ובעצי היתר ומנין לו לרבינו. וע\"ק שהרי רבינו כתב דקדרה אסורה כמו קערות וכוסות וצלוחיות והוא מ\"ש בלישנא בתרא דהא קיבלה בישולא מקמי דניתו עצים דאיסורא ולמה לו לחזור לשנותה בלעגי שפה ובלשון אחרת וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות וכו'. בפ\"ק דערלה נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות ה\"ז לא ילקוט ואם ליקט יעלה באחד ומאתים ובלבד שלא יתכוין ללקוט ר' יוסי אומר אף יתכוין ללקוט יעלה באחד ומאתים וקאמר עלה בירושלמי דה\"ק נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות כלומר דאיכא חדא ערלה ולא ידיע אי זו היא או ערוגה של כלאי הכרם שנתערבה בערוגות כלומר דאיכא חדא ערוגה כלאי הכרם ולא ידיע אי זו היא ובפרק הניזקין (גיטין נ\"ד:) גבי מבטל איסור דסבר ר' יוסי דבשוגג יעלה במזיד לא יעלה רמי מהאי דקתני ר' יוסי אומר אף המתכוין ללקוט יעלה באחד ומאתים ומשני הא אתמר עלה אמר רבא חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת ופירש\"י אין אדם אוסר כרמו אין לך אדם נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת וכיון דלא שכיחא לא אחמור בה רבנן אבל נפילת איסור בהיתר שכיחא ורבינו מפרש דה\"ק אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ואילו היה יודעה היה מוציאה. ואני שמעתי ולא אבין דבאגוזי ערלה שנפלו לאגוזי היתר ופצען שייך למימר הכי דאילו היה יודען היה מוציאן ופסק רבינו כר\"י משום דמפרשי אמוראי מיליה משמע דהלכתא כוותיה: \n\n" + ], + [ + "המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה וכו'. בפרק שני דעבודה זרה (דף ל\"ה) אהא דתנן שאסרו גבינות העכו\"ם מפני שמעמידין אותן בקיבת עגלי עכו\"ם ומקשה אם כן למה לא אסרוה בהנאה אמרינן בגמרא ולהדר ליה משום דליתא לאיסורא בעיניה וכו' אמרי כיון דאוקומי קא מוקים חשיב ליה כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה: \n\n" + ], + [ + "הערלה וכלאי הכרם וכו'. משנה בסוף תמורה (דף ל\"ג:) אלו הם הנשרפים חמץ בפסח ישרף ותרומה טמאה וערלה וכלאי הכרם את שדרכו לשרוף ישרוף ואת שדרכו לקבור יקבר ופירש\"י את שדרכן וכו' אערלה וכלאי הכרם קאי אוכלין ישרפו ומשקין יקברו: \n\n" + ], + [ + "יין שנתנסך לע\"ז שנתערב עם היין וכו' בד\"א בשהורק היין המותר וכו'. בפרק בתרא דע\"ז (דף ע\"ג) כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן המערה יי\"נ מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. תנן יי\"נ אסור ואוסר בכל שהוא מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו היתרא לא דקא נפיל היתרא לגו איסורא וכו' כי אתא רב יצחק בר יוסף אר\"י המערה יי\"נ מצרצור קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודה לא. ופסק רבינו כרב יצחק בר יוסף דמחמיר וכבר האריך הר\"ן לתת טעם לדברי רב יצחק למה חילק בין צרצור לחבית: \n", + "וכתב הראב\"ד אפי' עירה כל היום כולו וכו' אמר אברהם הא דלא כהלכתא ממתניתא דאגרדמין, כלומר שהוא מפרש כרש\"י שפירש דרבין התם בגמרא פליג ארב יצחק בר יוסף והלכה כרבין ורבינו סובר דרבין לא פליג ארב יצחק וכמ\"ש הרא\"ש ונקטינן כרב יצחק: \n\n" + ], + [ + "נתערב סתם יינם ביין וכו'. בפרק בתרא דע\"ז (דף ע\"ד) תנן יי\"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב\"ג אומר ימכר כולו לעכו\"ם חוץ מדמי יי\"נ שבו ובגמרא אמר רב נחמן הלכה למעשה יי\"נ יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינם אפילו יין ביין מותר ופירש\"י יי\"נ ממש חבית בחבית מותר בהנאה חוץ מדמי אותה חבית אבל יין ביין כולו אסור בהנאה, סתם יינם אפילו יין ביין מותר בהנאה חוץ מדמי אותו יין. ובפרק כל הצלמים תנן הסיק בהן את התנור וכו' אפה בו פת אסורה בהנאה נתערבה באחרות כלן אסורות בהנאה רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח ואיפסיקא בגמרא הלכתא כרבי אליעזר ואתמר עלה אמר רב אדא בר אהבה ל\"ש אלא פת אבל חבית לא ורב חסדא אמר אפילו חבית מותרת ההוא גברא דאיתערבא ליה חביתא דיין נסך בחמריה אתא לקמיה דרב [חסדא] אמר שקיל ד' זוזי דמי חביתא ושדי בנהרא ונשתרי לך כלומר בהנאה. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דתקנת רשב\"ג ותקנת ר' אליעזר כולה חדא היא אלא דמר נקט רישא דמילתא ומר נקט סיפא דכי אמר רשב\"ג ימכר כולו לעכו\"ם חוץ מדמי יי\"נ שבו היינו לומר שאחר שימכור כולו לעכו\"ם יקח דמי אותה חבית וישליך ליה\"מ וכדר\"א. \n", + "ומ\"ש רבינו נתערב סתם יינם ביין וכו' ויהנה בשאר המעות. כלומר אבל יי\"נ שנתערב ביין אסור ואין לו תקנה וכדאמר ר\"נ. ואיכא למידק על מ\"ש רבינו וכן בחבית של סתם יינם מאי וכן השתא חבית של יי\"נ מותר ע\"י הולכת דמי אותה חבית לים המלח כ\"ש סתם יינם. ויש לומר דלאו לגופיה אצטריך אלא לגלויי ארישא דבחבית של יי\"נ ממש מיירי א\"נ אתא לאשמועינן דאפילו בסתם יינם צריך להוליך דמי אותה חבית לים המלח: \n\n" + ], + [ + "מים שנתערבו ביין וכו'. משנה בפרק בתרא דעבודה זרה (דף ע\"ג) יין ביין ומים במים בכל שהוא יין במים ומים ביין בנ\"ט זה הכלל מין במינו במשהו ושלא במינו בנ\"ט ומוקי לה בגמרא בנפל היתרא לגו איסורא אבל נפל איסורא לגו היתרא ראשון ראשון בטיל: \n", + "ומ\"ש והוא שיורק מצלצול קטן וכו'. כבר כתבתי בסמוך שפסק כרב יצחק בר יוסף: \n\n" + ], + [ + "בור של יין שנפל לתוכו קיתון של מים תחלה וכו'. שם כי אתא רבין אמר ר' יוחנן יי\"נ שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלים אותו כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן ל\"ש אלא שנפל קיתון של מים תחלה אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה מצא מין את מינו וניעור ופירש\"י נתחזק איכא דמתני לה אמתניתין יין ביין כל שהוא אמר ר\"ש בר יהודה ל\"ש אלא שלא נפל שם קיתון של מים אבל נפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלין אותו ומפרש דאיכא בינייהו דמאן דמתני לה אמתניתין לא בעי תחלה ומאן דמתני לה אדרבין בעי תחלה ודעת הפוסקים לפסוק כלישנא בתרא ורבינו פסק כלישנא קמא וצריך טעם למה: \n\n" + ], + [ + "יין נסך שנפל על הענבים וכו'. משנה שם (דף ס\"ה:) יי\"נ שנפל ע\"ג הענבים ידיחם והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורות. \n", + "ומ\"ש בין שהיה היין ישן בין שהיה חדש. שם (דף ס\"ו) חמרא עתיקא בעינבי ד\"ה בנ\"ט חמרא חדתא בעינבי אביי אמר במשהו ורבא אמר בנ\"ט אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן אידי ואידי חד טעמא הוא ה\"ל מין במינו ומין במינו במשהו ורבא אמר בנ\"ט בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי לחוד וה\"ל מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנ\"ט וידוע דהלכה כרבא: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב נפל על גבי תאנים וכו'. שם במשנה והרשב\"א נזדמן לו גירסא מוטעת בספרי רבינו ותמה עליו בספר תורת הבית וגירסת ספרינו נכונה ואין בה שום תמיהא: \n\n" + ], + [ + "יין נסך שנפל על החיטין וכו'. עובדא שם. \n", + "ומ\"ש ולמה אין בודקין את החיטין בנ\"ט וכו'. כתב הראב\"ד א\"א משום דאית בהו ציריא כמבוקעות דמיין עכ\"ל. ובאמת שבגמרא כשהקשו על רבא מדתנן גבי ענבים ידיחם והם מותרות שני רב פפא שאני חיטי הואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין ורבינו לא חשש לפרש מאי זה טעם הם שואבות: \n\n" + ], + [ + "יין נסך שהחמיץ וכו'. שם פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא דאמר חלא דחמרא וחלא דשיכרא במשהו דבתר שמא אזלינן והאי חלא מיקרי והוה ליה כמין במינו ובמשהו. \n", + "ומ\"ש ויין שנתערב עם החומץ וכו'. פשוט שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "קדרה של חרס שנתבשל בה בשר נבלה וכו'. בשלהי ע\"ז (דף ע\"ה:) אמרינן למאן דאמר נ\"ט לפגם מותר גיעולי עכו\"ם דאסר רחמנא במדין היכי משכחת לה אמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה דלאו נ\"ט לפגם מכאן ואילך לישתרי גזירה שאינה בת יומה אטו בת יומה ודברי רבינו סתומים בפי' בת יומה ומנהג העולם כר\"י שפירש שכל שלא שהה מעת לעת הוי בת יומא ודין זה נוהג בכל הכלים. ויש לתמוה למה כתב רבינו של חרס ושמא משום דבעא לסיומי שאין לוקחין מן העכו\"ם לעולם כלים שנשתמשו בהן חמין וזה לא שייך אלא בכלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ג-ד) הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו\"ם וכו'. משנה וברייתא בסוף ע\"ז: \n", + "ומה שכתב כיצד מגעילן וכו'. שם, \n", + "ומה שכתב וכלן שנשתמש בהן וכו', גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה וכו' ורמז לה כל דבר אשר יבא באש וכו'. שם וכלן צריכים טבילה בארבעים סאה מה\"מ אמר רבא דאמר קרא כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת ומדברי רבינו נראה שהוא סובר שטבילה זו מדרבנן וכ\"כ הר\"ן שם גבי משכנתא שזה דעת רבינו: \n", + "ובתשובות הרשב\"א כתוב בלשון הזה מה שכתבת שהטבלת כלים מדרבנן לא כלם מודים בו ומדברי הרמב\"ם יראה שהוא סבור שהיא מדאורייתא ופשטא דשמעתא בשלהי עבודה זרה הכי משמע טפי עכ\"ל. ונראה שטעמו מפני שראה שכתב רבינו ומפי השמועה למדו: \n\n" + ], + [ + "לא חייבו בטבילה זו אלא כלי מתכות. שם וטעמא משום דכלי מתכות אמורים לענין טבילה דכלי מדין אך את הזהב וגו'. \n", + "ומ\"ש של סעודה. גם זה שם ומפרש טעמא משום דכלי סעודה אמורים בפרשת כלי מדין דכתיב כל דבר אשר יבא באש ואין דרך להשתמש באש אלא כלים של צורכי סעודה. \n", + "ומ\"ש הנלקחים מן העכו\"ם. שם (דף ע\"ה:) אמר ר\"נ אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בלקוחים וכמעשה שהיה פי' בכלי מדין אבל שאולין לא ומשמע דשכורים שוים לשאולין וכ\"כ הרשב\"א בת\"ה. \n", + "ומ\"ש רבינו או שמשכן העכו\"ם אצלו, שם איבעיא להו משכנתא מאי אמר מר בר רב אשי אבא משכן ליה עכו\"ם כסא דכספא ואטבליה ואישתי ביה ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני דמיא אי משום דחזי לעכו\"ם דדעתיה לשקועיה כלומר שלא לפדותו עוד. משמע בהדיא דהיכא דדעתיה לשקועיה פשיטא לן דבעי טבילה ובדלא דעתיה לשקועיה הוא דאיבעיא לן ולא איפשיטא. ויש לתמוה על רבינו שכתב סתם דמשכן לו עכו\"ם אינו צריך להטביל וכתב הר\"ן שמה שפסק לקולא לטעמיה אזיל שסובר דטבילת כלים אינה אלא מד\"ס: \n", + "ואני אומר שאין טעמו של הר\"ן מספיק אלא להיכא דלא חזינן דדעתיה לשקועיה כדאבעיא לן אבל היכא דחזינן דדעתיה לשקועיה דפשיטא לן דכזביני דמיא הוה ליה לפסוק שצריך להטביל. ואפשר לומר דאע\"ג דמר בר רב אשי פשיטא ליה דכי חזינן דדעתיה לשקועיה צריך להטביל כיון דרב נחמן אמר לא שנו אלא בלקוחים וכמעשה שהיה משמע דסבירא ליה דמשכון לא אפי' חזינן דדעתיה לשקועיה דמ\"מ אינו כמעשה שהיה וכיון דפלוגתא דאמוראי היא פסק לקולא מהטעם שכתב הר\"ן אי נמי דאי חזינן דדעתיה לשקועיה זביני מעליא נינהו ולא איצטריך ליה לאשמועינן: \n", + "והרשב\"א כתב בשם הראב\"ד דמשכנתא צריכה טבילה והטור כתב דבדעתיה לשקועיה צריך טבילה ואי לא י\"א שאין צריך וטוב להטבילו בלא ברכה. \n", + "ומ\"ש אבל השועים באבר וכו'. שם ואמרינן תו התם דכלי זכוכית צריך להטביל ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "הלוקח סכין מן העכו\"ם וכו'. בפ\"ק (דף ח') דקאמר גבי סכין של עכו\"ם מלבנה באור והכי תניא בתוספתא ובסוף ע\"ז (דף ע\"ה:) תנן הסכין שפה והיא טהורה ופירש\"י שפה לוטשה באבן של נפחים מול\"א בלע\"ז. ובגמרא (דף ע\"ו:) אמר רב עוקבא בר חמא ונועצה עשר פעמים בקרקע וכו' אמר רב הונא בריה דרב יהושע לאכול בה צונן. ומשמע מדברי הפוסקים והמפרשים דשיפה דמתניתין לחתוך בה צונן היא וכן מבואר בדברי הרשב\"א. ורבינו שכתב דשיפא מהני אפילו לחתוך בה רותח נ\"ל שטעמו משום דמתניתין קתני שיפה ולא קתני נעיצה ואמאי א\"ו משום דמתניתין לא קתני אלא הכשר גמור לחתוך בה רותח דומיא דאינך דמיתנו בהדה ובגמרא אתי לפרושי הכשירו לחתוך בה צונן וכ\"נ מדברי הר\"ן לדעת רבינו וכתב שיש לזה הוכחה מהירושלמי. \n", + "ומ\"ש רבינו דלשחוט צריך הכשר כמו לאכול בה חמין. אע\"ג דבריש חולין (דף ח':) אמרינן בלישנא בתרא דלכ\"ע בית השחיטה צונן כיון דבלישנא קמא אמרינן דלכ\"ע בית השחיטה רותח ראה רבינו להצריך לכתחילה הכשר כמו לחמין. \n", + "ומ\"ש שחט בה קודם שיטהרנה וכו'. שם איתמר השוחט בסכין של עכו\"ם רב אמר קולף ורבב\"ח אמר מדיח ופסקו ר\"ח ורש\"י והרשב\"א והרא\"ש כרב ורי\"ף פסק כרבב\"ח וכן פסק רבינו. ועל מ\"ש רבינו ואם קלף הרי זה משובח כתב הר\"ן בפ' כל הבשר לא ידעתי למה ואפשר דרפויי מירפא בידיה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "סכין ששחט בה טריפה וכו'. הכי אסיקנא בריש חולין (דף ח':): \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) ויש שם דברים אחרים אסרו אותם חכמים וכו' ואלו הן אסרו לשתות עמהן וכו' ואסרו לאכול פתן או בישוליהן וכו'. בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"א:). \n", + "ומ\"ש לא ישתה במסיבה של עכו\"ם וכו'. בע\"ז פ\"ק (דף ח'). \n", + "ומ\"ש ואין שותין שכר שלהן וכו' בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"א:) מפני מה אסרו שכר של עכו\"ם רמי בר חמא אמר רבי יצחק משום חתנות רב נחמן אמר משום גילויא וכו' רב פפא מפקין ליה לאבבא דחנותא ושתי רב אחאי מייתו ליה לביתיה ושתי ותרווייהו משום חתנות מיהו רב אחאי עביד הרחקה יתירתא פירוש תרווייהו משום חתנות דאי משום גילוי בכל ענין היה אסור אבל משום חתנות ליכא דכיון דלא שתי בבתייהו תו ליכא קירוב דעת: \n", + "וכתבו התוס' איסור שכר לא מצינו לא במשנה ולא בברייתא ושמא בימי האמוראים אסרוה וכתבו עוד ותרווייהו משום חתנות רב אחאי עביד הרחקה יתירא ומכל מקום שניהם לא היו שותים בבית העכו\"ם וא\"כ צריך ליזהר שלא לשתות שום שכר בבית העכו\"ם ורבינו תפס דברי רב אחאי ודלא כרב פפא אע\"ג דבתרא הוא ומאריה דגמרא טפי מרב אחאי ועוד דבדרבנן הלך אחר המיקל כדי להתרחק מדברים של עכו\"ם וכך הם דברי הרשב\"א בת\"ה: \n\n" + ], + [ + "יין תפוחים ויין רמונים מותר לשתותן בכל מקום וכו'. נראה שלמד כן מדלא הזכיר איסור משקין של עכו\"ם אלא שכר בלבד: \n", + "יין צמוקים הרי הוא כיין ומתנסך. ונראה שאינו חשוב יין עד שישליך ממנו הצמוקים או שיתחיל להמשך היין כדרך שאמרו ביין ענבים שכתב רבינו בפי\"א: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שאסרו פת עכו\"ם יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת הנחתום העכו\"ם וכו'. בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"ה:) א\"ר כהנא אמר ר' יוחנן פת לא הותר בבית דין מכלל דאיכא מאן דשרי אין דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והביא עכו\"ם לפניו פת פורני מאפה סאה אמר רבי כמה נאה פת זו וכו' מה ראו חכמים לאוסרה בשדה כסבורים העם התיר רבי את הפת ולא היא וכו' רב יוסף ואיתימא רב שמואל בר יהודה אמר לא כך הוה מעשה אלא אמרו פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה פת דחוק לתלמידים אמר רבי אין כאן פלטר כסבורים העם לומר פלטר עכו\"ם והוא לא אמר אלא פלטר ישראל אמר רבי חלבו אפילו למ\"ד פלטר עכו\"ם לא אמרן אלא דליכא פלטר ישראל אבל במקום דאיכא פלטר ישראל לא ור' יוחנן אמר אפילו למ\"ד פלטר עכו\"ם ה\"מ בשדה אבל בעיר לא משום חתנות ומפרש רבינו דר' יוחנן אדרבי חלבו סמוך ותרתי בעינן ולחומרא שדה וליכא פלטר ישראל ופסק כר' יוחנן לחומרא שכתב יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת הנחתום העכו\"ם במקום שאין שם נחתום ישראל ובשדה מפני שעת הדחק זו היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו והר\"ן שכתב שרבינו לא הזכיר שדה כלל נוסחא משובשת נזדמנה לו בספרי רבינו: " + ], + [ + "הדליק העכו\"ם את התנור וכו'. מימרא דרבינא שם (דף ל\"ח:): \n\n" + ], + [], + [ + "(יד-טו) עכו\"ם שבישל לנו יין או חלב או דבש וכו'. שם (דף ל\"ח) אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו\"ם בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו וכו' כל שאינו נאכל על שלחן מלכים ללפת בו הפת אין בו משום בישולי עכו\"ם מאי בינייהו איכא בינייהו דגים קטנים וכו': \n", + "וכתבו התוס' שפסק רבינו תם כתרי לישני לקולא ואין אסור משום בישולי עכו\"ם אלא אם עולה על שלחן מלכים ואינו נאכל כמות שהוא חי ודקדק כן מדברי הגמרא וכן דעת ר\"ח והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן וכך הם דברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ודגים קטנים שמלחן וכו'. שם אמר רב אחי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי עכו\"ם אמר רב יוסף אם צלאן עכו\"ם סומך עליהם משום עירובי תבשילין. \n", + "ומה שכתב וכל שבישלו ישראל מעט בישול וכו'. מסקנא דגמרא שם בין שהניח עכו\"ם והפך ישראל בין שהניח ישראל והפך עכו\"ם מותר ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד עכו\"ם ומשמע דהיפך דקאמר אבשר קאי דומיא דמגיס את הקדרה דתני לה בהדה בברייתא בגמרא וכך הם דברי רבינו. ונ\"ל דהאי היפוך בבשר לא להפכו מצד שהוא מונח על גבי גחלים ולהניחו מצד אחר קאמר דהיינו מסלקו ממש וכל שסילקו העכו\"ם קודם שיתבשל כמאכל בן דרוסאי והחזירו לאור אסור אלא כשמנענעו והוא מונח על האש מיירי ועי\"כ הובערו הלפידים ונתקרב בישולו אבל היפוך ישראל הגחלים אינו מועיל להוציאו מידי בישול עכו\"ם כמו שמועיל בפת וכ\"כ הר\"י והרשב\"א והר\"ן והריב\"ש וכ\"נ מדברי רבינו שכתב היפך בבשר ולא כתב היפך בגחלים: \n", + "ודע דאמרינן בגמרא הא דשרינן בהניח ישראל והיפך עכו\"ם דוקא בדלא עבד עכו\"ם אלא קירוב דבישול אבל היכא דאי לא הפיך ביה עכו\"ם לא הוה בשיל אסור ולא חשש רבינו לכתבו משום דמילתא דפשיטא הוא: \n\n" + ], + [ + "דג שמלחו עכו\"ם וכו'. בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"ח:) דג מליח וכו' חזקיה ובר קפרא שרו ור' יוחנן אסר ופירש\"י דלאוכלו כמות שהוא אפליגו וכן נראה מדברי רבינו ופסק כחזקיה ובר קפרא משום דרבים נינהו ועוד דחזקיה רביה דר' יוחנן הוה וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א ז\"ל: \n", + "ודע דאמרינן בגמרא דרבי חייא פרוואה אמר אין דבריו של אחד במקום שנים ואמר להו רב זביד לא תציתו ליה הכי אמר אביי הלכתא כוותיה דר' יוחנן וכיון דאביי דבתרא הוא פסק כר\"י הוה לן למפסק כוותיה וזה היה טעמו של הרב רבינו יונה שפסק כר\"י ואיני יודע למה תמה עליו הרשב\"א בתורת הבית ואדרבה יש לתמוה על הפוסקים כחזקיה ובר קפרא למה לא חשו לאביי דבתרא הוא ואפשר שהטעם הוא משום דכיון דהא דאביי לא אשכחן מאן דאמר לה אלא רב זביד והוי מילתא פלוגתא בין ר' חייא פרוואה ורב זביד וכיון דטעמיה דר' חייא מסתבר נקטינן כוותיה והרי\"ף תירץ בענין אחר דהאי פלוגתא בגמ' לא בדג מליח בלחוד הוא אלא אף בביצה צלויה וקאמר גאון דלא אמר אביי הלכתא כר\"י אלא בביצה צלויה בלבד. \n", + "ומ\"ש ופירות שעישנן וכו'. ירושלמי פ' הנודר מן המבושל אין במעושן משום בישולי עכו\"ם: \n", + "ואיכא למידק בדברי רבינו דהא דדג שמלח עכו\"ם הוה ליה לאקדומי לההיא דדגים קטנים דלעיל ועוד קשה למה הפסיק ביניהם בדין הניח עכו\"ם והפך ישראל או הניח ישראל והפך עכו\"ם. ונראה דמשום דדג מליח אם צלאו עכו\"ם לא הוה מצי לאקדומי לדין דגים קטנים דא\"כ הוה משמע דאם צלאו עכו\"ם אחר כך מותרים קאי גם לדג מליח והא ליתא דדגים קטנים מתוך רכותן על ידי מליחתן הם ראויין לאכילת כל אדם ומש\"ה צליה דבתר מליחה לא חשיבא בישול אבל דג מליח אינו ראוי ע\"י מליחתו אלא לאכילה ע\"י הדחק הלכך צליה דבתר מליחה חשיבא בישול וכ\"כ הרשב\"א בת\"ה וז\"ל דגים גדולים מלוחים אע\"פ שיש מקצת אנשים אוכלים אותם חיים מחמת מלחן אכילה זו ע\"י הדחק היא הרבה ואינה אכילה לפיכך אם בישלן עכו\"ם הרי אלו אסורים ויש מן החכמים שהתירום והראשון נ\"ל עיקר עכ\"ל. ולישניה דרבינו דייק הכי דגבי דגים קטנים שמלחן כתב הרי הם כמו שנתבשלו קצת ומדנקט בהו לשון בישול משמע דראוי לאכילה הם כמו דבר שהוא מבושל קצת שהוא נאכל שלא ע\"י הדחק אבל גבי דג מליח לא הזכיר לשון בישול מפני שאינו נאכל אלא ע\"י הדחק גדול. \n", + "ומ\"ש עד שהכשירן לאכילה אפשר דאפירות שעישנן קאי ולא אדג מליח ואת\"ל דאדג מליח נמי קאי ע\"כ לומר דהכשר כל דהוא קאמר להיות נאכל ע\"י הדחק מיהא: \n", + "וכן קליות של עכו\"ם מותרים. ג\"ז שם (דף ל\"ז:) חטים ועשאן עכו\"ם קליות מותרין וכתב רבינו שהטעם שלא גזרו עליהם מפני שאין אדם מזמן חבירו על הקליות והר\"ן כתב שהטעם מפני שלא נשתנו מברייתן וכן פירש\"י וע\"פ דברים אלו נהגו היתר באפונים קלויין שקולים העכו\"ם ולא פקפק אדם עליהם אם לא במקום שנוהגים למשוח המחבת בשמן בשעת קליה והוא מקום שיש לחוש שמא ישימו חלב במקום שמן: \n\n" + ], + [ + "פולים ואפונין ועדשים וכיוצא בהם ששולקין העכו\"ם וכו'. דעת הפוסקים דסתם כליהם של עכו\"ם אינן בני יומן ומדברי רבינו נראה שאינו סובר כן שכתב בפ\"ג החמאה שבישלו אותה עכו\"ם אסורה משום געולי עכו\"ם כמו שיתבאר ואילו לדברי האומרים סתם כליהם של עכו\"ם אינם ב\"י לית בה משום גיעולי עכו\"ם ועוד שכתב בפרק זה דשמן ודבש שבישלום עכו\"ם אין בהם משום בישולי עכו\"ם ומפני שהבשר פוגמן ומסריחן וזהו פירוש למ\"ש בגמרא (דף ל\"ח:) אי משום געולי עכו\"ם נ\"ט לפגם הוא ומותר ואם היה סובר דסתם כליהם של עכו\"ם אינם ב\"י הל\"ל דמההוא טעמא הוו נ\"ט לפגם ולפ\"ז מ\"ש כוספן של עכו\"ם שהוחמו מותר מפני שנ\"ט לפגם לא משום דסתם כליהם של עכו\"ם אינן ב\"י קאמר אלא מפני שהבשר פוגם את הכוספן ומסריחו וכדרך שכתב בשמן ודבש ועוד שכתב פולים ועדשים וכיוצא בהם ששולקין אותם העכו\"ם ומוכרים אותם אסורים וכו' משום געולי עכו\"ם בכ\"מ שמא יבשלום עם הבשר או בקדרה שבישלו בה בשר וכן הסופגנים שקולים אותם העכו\"ם בשמן אסורים אף משום געולי עכו\"ם הרי בהדיא שהוא חושש לסתם כלי עכו\"ם משום גיעול ולפ\"ז מ\"ש גבי לוקח כלים מן העכו\"ם וכלם שנשתמש בהן עד שלא הרתיח ועד שלא הדיח ועד שלא הלבין מותר שכל השומן שבהם נ\"ט לפגם הוא כמו שביארנו צ\"ל דכששיהן עד שאינן ב\"י מיירי וכן צ\"ל ע\"כ לדעת האומרים דסתם כליהם של עכו\"ם חיישינן להו לבני יומן דהא דתניא בסוף ע\"ז (דף ע\"ה:) וכלן שנשתמש בהם [עד שלא יטביל עד] שלא יגעיל [עד] שלא ילבין מותר דכששיהן מיירי הא לאו הכי אסור ודייק לישנא דרבינו דלכך נתכוון ממ\"ש שכל השומן שבהם נותן טעם לפגם הוא כמו שביארנו ולא כתב לא לפניו ולא לאחריו דסתם כלים של עכו\"ם אינן ב\"י וא\"כ צ\"ל דכמו שביארנו דלא קאי אלא למ\"ש שלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה הואיל ועדיין לא נפגם השומן ומד\"ס לא יבשל בה לעולם לפיכך אין לוקחים כלי חרס ישנים מן העכו\"ם וכו' ואם לקח ובישל מיום שני והלאה התבשיל מותר והיינו ודאי כשיודע שאינה בת יומה כנ\"ל אבל מצאתי שכתב הרשב\"א שטעמו של רבינו בכוספן של עכו\"ם הוא משום דסתם כליהם של עכו\"ם אינם ב\"י. ויש הוכחה לדברי הרשב\"א מלשון רבינו שכתב שמן של עכו\"ם מותר וכו' ואפילו נתבשל וכו' ואינו נאסר משום גיעולי עכו\"ם מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו וכן דבש של עכו\"ם שנתבשל מותר מטעם זה כוספן של עכו\"ם שהוחמו וכו' מותר מפני שנטל\"פ הוא ואם לא היה סובר דסתם כלי עכו\"ם אינן ב\"י הל\"ל וכן כוספן של עכו\"ם שהוחמו מותר מטעם זה כמ\"ש בדבש ומדלא כתב כן משמע דכוספן אין הבשר פוגמו ואפ\"ה שרי דסתם כלים אינן ב\"י וה\"ל נ\"ט לפגם ובשמן ודבש לא איצטריך להאי טעמא דטעמא דעדיף מיניה נקט דאפילו אם היה ב\"י ממש מותר לה\"ט ולפי זה אתי ההיא דוכלן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח ועד שלא הלבין כפשטה ולא נצטרך לומר דבששיהן מיירי ולפי זה יש ליישב שמ\"ש גבי פולים ואפונים ועדשים וכיוצא עיקר הטעם שמא יבשל אותם עם הבשר. \n", + "ומ\"ש או בקדרה שבישלו בה בשר כדי נסבה א\"נ דמשום דמינים הללו אינם ראויים ליאכל אלא עם שומן לכן אנו חוששין שמא בישל אותם בקדרה שבישלו בה בשר תיכף אחר בישול הבשר כדי שתפלוט בהם מה משומן שבה וכן הסופגנין אנו חוששין שמא קלו אותן בשומן נבילה אבל ההיא דחמאה שבישלו אותה העכו\"ם אסורה משום גיעולי עכו\"ם איני יודע ליישבה לפי דרך זו דדוחק לומר דחייש שמא יערב בה שומן ויבשלם יחד דאין זה במשמע דבריו ועוד שכתב כמו שיתבאר ולא אשכחן ליה חששא זו ולכך נראה כמו שכתבתי תחלה שדעת רבינו דלא קי\"ל כמ\"ד סתם כלים אינן ב\"י: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שבישל ולא וכו' וכן אם חרך הראש להעביר השיער וכו'. בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"ח): \n\n" + ], + [ + "תמרים ששלקו אותם וכו'. שם (ל\"ח:) וטעמא משום דמתוקים נאכלים כשהם חיים ומרים אינן נאכלים ובינוניים נאכלים חיים ע\"י הדחק: \n\n" + ], + [ + "קלי של עדשים וכו'. שם וכל\"ב וטעמא דשל עדשים לפעמים עושין אותם בחומץ ולפיכך אסרו כשעושין אותם במים אטו כשעושים אותם בחומץ אבל של חיטים אין דרך לעשותם אלא במים ולפיכך לא גזרו בהם: \n\n" + ], + [ + "שמן של עכו\"ם מותר. שם (דף ל\"ה:) במשנה רבי ובית דינו התירו בשמן. \n", + "ומ\"ש ומי שאוסרו ה\"ז עומד בחטא גדול וכו' כתב כן משום דאמרינן בירושלמי רב יצחק בר שמואל בר מרתא נחת לנציבין אשכח לר' שמלאי הדרומי יתיב ודריש רבי ובית דינו התירו את השמן שמואל עלה ואכל רב לא אכל א\"ל שמואל לרב אכול או אנא כתיב עלך זקן ממרא אטרח עליה ואכל. \n", + "ומ\"ש רבינו ואפילו נתבשל השמן ה\"ז מותר בגמרא דידן אמרינן דלשמואל מעיקרא אסרוהו משום זליפתן של כלים טמאים אוסרתן ואח\"כ התירוהו משום דנ\"ט לפגם מותר ואמרינן תו בגמרא (דף ל\"ח:) אמר רב ששת האי מישחא שליקא דארמאי אסור אמר רב ספרא למאי ניחוש לה אי משום איערובי מסרא סרי אם משום בישולי עכו\"ם נאכל הוא כמות שהוא חי אי משום געולי עכו\"ם נ\"ט לפגם הוא ומותר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו וכן דבש של עכו\"ם שנתבשל וכו'. שם (דף ל\"ט:) במשנה מני דבש בהדי דברים המותרים. ובגמרא דבש למאי ניחוש לה אי משום איערובי מסרא סרי אי משום בשולי עכו\"ם נאכל כמות שהוא חי אי משום געולי עכו\"ם נ\"ט לפגם הוא ומותר: \n\n" + ], + [ + "כוספן של עכו\"ם וכו'. שם (דף ל\"ח:) ת\"ר הכוספן של עכו\"ם שהוחמו חמין ביורה גדולה אסור ביורה קטנה מותר ואי זו היא יורה קטנה א\"ר ינאי כל שאין צפור דרור יכול ליכנס בתוכה וכו'. והתניא אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה מותר ל\"ק הא כמ\"ד נ\"ט לפגם אסור והא כמאן דאמר נ\"ט לפגם מותר. ופירש\"י הכוספן פסולת של תמרים שעשו מהן שכר וחולטין אותן. כל שאין צפור דרור וכו' שפיה קצר דבהאי ודאי לא איבשיל דבר טמא דניחוש לגעולי עכו\"ם: \n", + "וכן כבשים שאין דרכן לתת לתוכן חומץ או יין. שם (דף ל\"ט:) במשנה. \n", + "ומ\"ש או זיתים הכבושים. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש וחגבים הכבושים שבאים מן האוצר מותרים, שם במשנה חגבים הבאים מן הסלולה אסורים מן ההפתק מותרים ופירש\"י מן הסלולה הנמכרים בסל לפני חנוני אסורים וכו' מפני שמזלף עליהם יין, מן ההפתק מקום כנוסן של חגבים מלוחים מותרים דאין מזלף עליהם עד שנותנו לפניו למכור: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומפני מה אסרו חומץ שכר של עכו\"ם וכו'. מימרא דרב יוסף (דף ל\"ב) האי חלא דשיכרא דארמאה אסור דמערבי ביה דורדא דיי\"נ: \n\n" + ], + [ + "המורייס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור וכו'. בפרק ב' דעבודה זרה (דף ל\"ד:): \n\n" + ], + [], + [ + "(כז-כח) קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות וכו'. בפרק חרש (דף קי\"ג:) רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא בר\"ה בשבתא אתא לקמיה דרבי פדת אמר ליה זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתו להו אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווים להפרישו. ואע\"ג דאמרינן התם בגמ' (דף קי\"ד) דר' יוחנן ספוקי מספקא ליה לא שבקינן מאי דפשיטא לר' פדת ועבד בה עובדא משום ספיקא דר' יוחנן. \n", + "ומ\"ש במד\"א בשעשה מעצמו וכו', שם ת\"ש לא תאכלום כי שקץ הם לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמרינן להו לא תאכלו לא דלא ליספו ליה בידים. \n", + "ומ\"ש ואפילו דברים שאיסורם מד\"ס וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות. ומ\"ש אע\"פ שאין ב\"ד מצווין להפריש הקטן מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו וכו'. זה נלמד ממ\"ש בכמה מקומות שהאב חייב לחנך את בנו: \n", + "ודע שרבינו כתב בפרק כ\"ד מהל' שבת וז\"ל קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית אין ב\"ד מצווין להפרישו וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו ומשמע מדבריו שאם היה הקטן עושה מלאכה דאורייתא ב\"ד מצווין להפרישו וזה הפך מ\"ש כאן ובפי\"ב מהלכות שבת וממאי דמשמע בפרק כל כתבי ובפרק חרש וה\"ה בפ' כ\"ד מהל' שבת הניח הדבר בצריך תלמוד ויש מתרצים שמ\"ש רבינו בפרק כ\"ד דדוקא בשבות לא משום רישא נקטיה דההיא אפילו באיסורי תורה נמי היא אלא משום סיפא נקטיה דקתני ואם הניחו אביו אין ממחין בידו דהיינו דוקא באיסורי דרבנן אבל באיסור תורה ממחין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור. ובטא\"ח סי' שמ\"ג תמה על דברי רבינו ושם הארכתי: \n\n" + ], + [ + "אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהם וכו' וכלי זכוכית של ספרים שגורעים בהם את הדם. בפ' אלו הן הלוקין (מכות דף ט״ז:) אמר רב ביבי בר אביי האי מאן דשתא בקרנא דאומנא עבר משום לא תשקצו. \n", + "ומ\"ש וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל וכו' שם המשהה את נקביו עובר משום לא תשקצו: \n", + "סליק הלכות מאכלות אסורות \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c1eeeeb433b21429bed72d48f022029e55dbc20b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,1097 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Foods", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Foods", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה שתי גבין ושתי שדרות וכו'. קשה לי דכיון דקי\"ל כרב בריה בעלמא ליתא וכי אגמריה רחמנא למשה במעי בהמה אגמריה וכו' לא ה\"ל לכתוב או שילדה: \n\n" + ], + [], + [ + "אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם וכו'. כתב ה\"ה פרק א\"ט תניא רבי אומר וכו' אבל מה שמנה התאו בכלל חיה וכתב שור הבר מין בהמה איני יודע לתרץ לפי גירסת ספרינו עכ\"ל. ואני אומר אם כוונתו על חילוף גירסת הספרים משום הא לא קשיא שכבר כתב הרשב\"א בחידושיו דאפשר שרבינו לא היה גורס אלא ודילמא מינא דזמר נינהו. לפי האמת אפילו לאותה גירסא קשה דהא אמרי דרבנן סברי דמדמתרגמינן תורבלא מין בהמה ועל כרחך אתאו הוא דקאמר מתרגמינן תורבלא וכיון דפסק כרבנן דשור הבר מין בהמה הוא אם כן תאו מין בהמה היא והוה ליה ארבעה מיני בהמה וששה מיני חיה. וא\"כ ל\"ש אי גרסינן ודילמא מינא דתאו נינהו ל\"ש אי ל\"ג ליה לעולם קשיא מ\"ש המגיד אבל מה שמנה התאו בכלל חיה וכתב שור הבר מין בהמה איני יודע לתרץ לפי גירסת ספרינו עיין בספר כפתור ופרח פרק נ\"ח: \n\n" + ], + [], + [ + "וסימני חיה מפי השמועה הן וכו' וכל שאין קרניו מפוצלות אם היו קרניו כרוכות כקרני השור וכו'. ויש לתמוה על רבינו למה הצריך בו כל הסימנים הללו שיהיו כרוכות וחרוקות והדורות והוא דמיבלע חירקייהו דהא אמרינן עלה והיינו ספיקא דעיזא כרכוז וכיון דאסיקנא דעיזא כרכוז חלבו מותר תו לא צריכינן סימנא לאפוקי מעיזא כרכוז ואי ס\"ל כרש\"י שפירש דסימן דכרוכות הוא לאפוקי מעיזא כרכוז לא הוה ליה לכתוב שצריך שיהיו כרוכות ואי ס\"ל כאידך פירושא שכתב הר\"ן בשם רבינו תם דמיבלע חירקייהו הוא לאפוקי מעיזא כרכוז לא הוה ליה לכתוב ויהיה הרחק מובלע בהן. ומצאתי להרשב\"א שתמה על רבינו תמיהא זו וכתב שאפשר שנסתפק הרב בפירוש ספיקא דעיזא כרכוז איזו היא ופסק מן הספק לחומרא לחזר אחר כל הסימנים הללו וצ\"ע עכ\"ל. וה\"ה כתב ליישב תמיהא זו שרבינו מפרש דהיינו ספיקא דעז כרכוז כלומר שיש ספק אם יש לו כל הסימנים הללו לפי שאינם מובלעים כשאר חיות ע\"כ. ודבריו צריכים ביאור ונראה שדעתו לומר דכרוכות והדורות וחרוקות ומיבלע חירקייהו בעינן וספיקא דעז כרכוז היינו מפני שאע\"פ שיש בו כל הסימנים הללו מ\"מ בליעת חרקיה אינו כ\"כ כמו בליעת חירקייהו דשאר חיות ומספקא לן אי סגי בהאי הבלעה או דילמא כיון דלא מיבלע כ\"כ כמו קרני שאר חיות לא מיקרי הבלעה. ולפי זה אע\"ג דאסיקנא דעז כרכוז חלבו מותר היינו לומר דהבלעת חרקיה חשיבה הבלעה ולעולם כל הסימנים הללו צריכים הם: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה וכו' והמינין האסורים כ\"ד הן ואלו הן וכו' ז' עורב ח' זרזיר שכן נאמר בעורב למינו להביא את הזרזיר. עוד כתב רבינו וכל השוכן עם הטמאין ונדמה להם טמא. ודברים אלו סותרים זה את זה שהרי בפ' א\"ט (דף ס\"ה) תניא אחרים אומר שכן עם טמאים טמא שכן עם טהורים טהור כמאן כרבי אליעזר דתניא ר' אליעזר אומר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו אפילו תימא רבנן שכן ונדמה קאמרינן. והשתא מ\"ש רבינו להביא את הזרזיר הוי כר\"א ומ\"ש וכל השוכן עם טמאין ונדמה להם טמא הוי כחכמים דפליגי עליה. ואפשר לומר שרבינו מפרש דזרזיר אף לחכמים טמא שהוא שכן ונדמה ולא נחלקו אלא בטעם טומאתו דלרבנן אע\"פ שהוא שכן לא היו מטמאים אותו אילו לא היה נדמה ולר\"א מאחר שהוא שכן אע\"פ שלא היה נדמה היו מטמאין אותו וא\"ש שאנו ממעטים המחלוקת בין ר\"א וחכמים. ויש הוכחה לפירוש זה מדגרסינן בגמרא (דף ס\"א:) אמר רב נחמן היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טהור לא היה בקי בהן ובשמותיהן בסימן אחד טמא בשני סימנין טהור והוא שיכיר עורב ותו לא והתניא (עורב זה עורב) למינו ר\"א אומר להביא את הזרזיר וכו' אלא עורב וכל מין עורב ואם איתא דרבנן מטהרי בזרזיר מאי מקשי לר\"נ הא הוא דאמר כרבנן א\"ו לכ\"ע טמא הוא ולא איפליגו אלא בטעם טומאתו אם הוא מפני שהוא שכן אצל עורב או אם הוא מפני שהוא שכן ונדמה ואין לסתור פי' זה מדתניא התם עורב זה עורב למינו ר\"א אומר להביא את הזרזיר א\"ל לר\"א והלא אנשי כפר תמרתא שביהודה היו אוכלים אותן מפני שיש להן זפק אמר להם אף הם עתידין ליתן (עליהם) את הדין דמשמע דרבנן שרו זרזיר דאיכא למימר אדרבה משם ראיה מדלא קאמר בהדיא וחכמים מטהרין משמע דלא פליגי עליה רבנן אלא שלפי שר\"א היה בעל המאמר רצו תלמידיו לדעת אם יש חולקין עליו ולפיכך הקשו לו תלמידיו מאנשי תמרתא לראות אם ישיב להם שהיו עושים כחכמים החולקים עליו וכשהשיב להם שהם עתידין ליתן את הדין ידעו דליכא מאן דפליג עליה דהזרזיר טמא הוא לכ\"ע ואנשי תמרתא שהיו אוכלין אותו עתידים ליתן את הדין והדברים מוכיחים בפירוש שאם היו עושים כדברי מי שחולק עליו למה יתנו הדין אף אם יעשו כדברי יחיד וכדאמרינן במקומו של ר\"י הגלילי היו אוכלין בשר בחלב ולא אמרו עליהם שהם עתידין ליתן את הדין א\"ו כדאמרן בזרזיר לכ\"ע אסור אלא שבני אותו כפר בלבד היו סומכין על דעת עצמן ואוכלין אותו. וא\"ת הרי שנינו עוד שם דאמר למינהו להביא סנונית לבנה כר\"א א\"ל והלא אנשי גליל העליון אוכלין אותו מפני שקרקבנו נקלף אמר להם אף הם עתידין ליתן את הדין אלא עורב וכל מין עורב ומשמע התם בגמרא דחכמים פליגי אדר\"א בסנונית והרי לא מצינו שנחלקו חכמים על ר\"א בסנונית אלא ממה שאמרו לו והלא אנשי גליל העליון אוכלים אותו כשם שאמרו לו בזרזיר והלא אנשי כפר תמרתא אוכלים אותו וכיון דבסנונית משמע לן דפליגי חכמים עליה למה לא נאמר כן בזרזיר. י\"ל דלעולם מלישנא דאמר ליה והלא בני מקום פלוני אוכלים אותו לא משתמע דרבנן פליגי עליה ולא אמרו דבסנונית פליגי רבנן עליה אלא משום דהוה קים להו הכי בקבלה. וא\"ת הא איכא סנונית דהלכתא דאסירא ולמה לא מנאה רבינו דהא גרסינן בגמרא א\"ר יהודה עוף המסרט כשר לטהרת מצורע וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה ר\"א וחכמים אמר אמימר בחיורא כריסה כ\"ע ל\"פ דשריא כי פליגי בדירוקא כריסה ר\"א אסר ורבנן שרו והלכתא כר\"א מר זוטרא מתני הכי בדירוקא כריסה כ\"ע ל\"פ דאסור כי פליגי בדחיורא כריסה ר\"א אסר ורבנן שרו והלכתא כרבנן דשרו. והשתא ללישנא קמא ירוקא כריסה אסירא לר\"א והלכה כוותיה וללישנא בתרא ירוקא כריסה לכ\"ע אסור וא\"כ ה\"ל לרבינו למנות סנונית דירוקא כריסה והא הוה עדיפא למימני שהוא אליבא דהלכתא בלי פקפוק מלמימני זרזיר דלפום פשטא לא אתי כהלכתא. י\"ל שהרי כתב רש\"י לל\"ק דאמימר דפסק הלכתא כר\"א דאסר לית דרבי יהודה דמכשר לה לטהרת מצורע דהא טהורות כתיב עכ\"ל. וכיון דלל\"ק טהורה לרב יהודה תו לא פסיקא ליה למימר סנונית לטומאה להדיא וטפי עדיף ליה למימני זרזיר דמשמע ליה שהוא טמא לכ\"ע וכדפרישית. והשתא הרי\"ף שכתב הא דאמרינן אפילו רבנן שוכן ונדמה קאמרינן וכתב בתר הכי ברייתא דמיתני סתמא למינו להביא את הזרזיר אתי שפיר דזרזיר לכ\"ע טמא וכסתמא דברייתא בתרייתא והא דאמרינן בברייתא קמייתא אפילו תימא רבנן שוכן ונדמה קאמרי היינו לומר דזרזיר שוכן ונדמה הוא ומש\"ה מטמאי רבנן וכמו שפירשתי לדעת רבינו שדעתו מסכמת לדעת רבו ולא כמו שפירש הר\"ן שדעת הרי\"ף לטהר הזרזיר הפך דעת רבינו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל עוף וכו'. ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד מג' סימנין אלו ה\"ז עוף טהור וכו' פירוש סוגיית ההלכה לדעת רבינו כתב הריב\"ש בסימן קצ\"א: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "והאוכל מבשר האדם וכו' אבל אסור הוא בעשה. הר\"ן בפרק אע\"פ האריך להוכיח מהברייתות כדברי רבינו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ריסק נמלים וכו' ואחת משום כזית מנבלת הטמאים. פירוש לאו משום שמא דנבילה אלא משום בשר שרץ טמא והחמש משום בריה ואפי' פחותה מכחרדל. ודע שלשון הגמ' בפ' אלו הן הלוקין ריסק ט' נמלים וא' חי והשלימו לכזית לוקה שש, ה' משום בריה (דשרץ) וא' משום נבילה. וכתבו התוס' בפ' גיד הנשה (חולין צ״ו:) וא״ת ל״ל שיהא חד חי דהוי בריה בלאו ה״נ כיון שיש בהם כזית לוקה ה' משום שרץ כיון דאכילה כתיב ביה וא' משום נבילה. וי״ל דודאי אלאו דשרצים דכתיב בלשון אכילה לקי משום כזית שרץ אלא יש לאו דשרץ דלא כתוב ביה אכילה כגון אל תשקצו וההיא לא לקי אלא בחי משום בריה. וא״ת ואכתי ול״ל חי אפילו מת נמי חשיב בריה כדאמרי' בס״פ גיד הנשה (חולין ק״ב:) (טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא) וי״ל דלא נקט חי לאפוקי מת אלא פירוש חי שלם לאפוקי ריסק כדאמרי' גבי כלים שבירתן זו היא מיתתן: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גבינה שמעמידים אותה העכו\"ם בעשבים וכו' הורו מקצת הגאונים שהיא אסורה וכו'. משמע שכך היא דעת רבינו שאל\"כ ה\"ל להביא דברי החולקים עליהם: \n\n" + ], + [ + "החמאה של עכו\"ם וכו'. כתב הרשב\"א בת\"ה על דברי רבינו הטעם שכתב באיסור החמאה מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה שיבטל במיעוטו אינו מחוור כלל שהביטול ברוב בעלמא אינו מצד שהמיעוט מתערב ברוב שהרי חטים של תרומה שנפלו לתוך החולין או גרוגרות של תרומה שנפלו לתוך החולין אע\"פ שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו בטלי בשיעורן שכל שאין אתה יכול לברור דבר מתוך דבר אילו היית אוסר הרוב מפני המיעוט נמצא שאין המיעוט בטל אלא לח בלח כגון יין או שמן או כיוצא בזה וגדולה מזה אמרו בשתי קופות בשתי עיירות שמצטרפות ומעלות את האיסור כל שכן בקום דחמאה שאי אתה יכול לברור אותו מתוך החמאה ולסלקו ורוב כל האיסורים המתפשטים והמתבטלים ברוב בטלים בכיוצא בזה אלא שלא הלכו בדברים אלו אחר הרוב או אחר נ\"ט כמו שכתבנו עכ\"ל. ול\"נ דלדעת רבינו י\"ל דלא דמי לחטים או גרוגרות של תרומה שנתערבו בחולין אע\"פ שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו מ\"מ אין האיסור ניכר כלל אבל בחמאה הוי האיסור ניכר דהיינו הקום אלא שא\"א לברור אותו ולסלקו מן החמאה ולפיכך אינו בטל: \n", + "כתב הרב המגיד ראיתי מי שהקשה לדעת רבינו א\"כ חלב שלהם יהא מותר לגבן ממנו גבינה וכו' ואני תמה על קושיא זו דלפי דעת רבינו ודאי אה\"נ וכ\"ש הוא וכו' אבל אם לקח חלב שלהם ועשה ממנו גבינה ואח\"כ בישל אפשר לדעת רבינו שהוא מותר וכו'. ואני תמה על דבריו שבא ליישב על דברי רבינו בדבר שהוא מוקצה מן הדעת מחמת איסורו להתיר גבינה שנעשית מחלב שחלבו עכו\"ם ע\"י בישול. ועוד ק\"ל בלשונו שתחלה אמר דלפי דעת רבינו ודאי אה\"נ וכ\"ש הוא ואח\"כ כתב אפשר לדעת רבינו שהוא מותר. מיהו בהא אפשר לומר שבתחלת דבריו מיירי לענין חמאה ובסוף מיירי לענין גבינה מ\"מ קושיא קמייתא קשיא. לכן נ\"ל דכשם שנגזרה גזירה על גבינת העכו\"ם ומש\"ה אין לה שום תקנה דלמ\"ד משום צחצוחי חלב כשנתיישנה ה\"ל למישרי שכבר כלו צחצוחי חלב ובגמרא משמע דישנה נמי אסורה וטעמא משום דכיון דגזרו בה רבנן לא פלוג במילתייהו שסתם גזרו על גבינת העכו\"ם בין שיש בה צחצוחי חלב בין שאין בה והילכך אם בישלה עד שהלכו צחצוחי חלב שבה עדיין באיסורה עומדת ותוספתא דקתני דשלוקה נלקחת מכל מקום לא מן העכו\"ם קאמר אלא מישראל שאינו מומחה דומיא דרישא דמיירי בישראל אלא דהתם במומחה וסיפא בשאינו מומחה דכיון דישראל הוא אע\"פ שאינו מומחה לא גזרו על גבינותיו אלא דכל היכא דאיכא למיחש לצחצוחי חלב אין לוקחין ממנו דחיישינן דילמא מחלב טמאה נינהו וכי כלו להו דתו ליכא למיחש למידי לוקחין ממנו דאינו בכלל גזירה אבל גבינת העכו\"ם אע\"פ שנודע שכלו כל צחצוחי חלב שבה אסור לפי שסתם גזרו על גבינות העכו\"ם בכל גוונא כמו שכתבתי ה\"נ חלב של עכו\"ם גזרו עליו ואסרוהו סתם משום חשש תערובת חלב טמא בכל גוונא אסרוהו ללקחו מהם ולאכלו בשום ענין אפילו לעשות ממנו גבינה או חמאה ולבשלן עד שיכלו צחצוחי חלב שבהם דלא פלוג רבנן בגזירתם מיהו היינו בלוקח החלב עצמו שבו נגזרה גזירה אבל חמאת עכו\"ם שלא מצינו שגזרו עליה למה תאסר אם אין בה צחצוחי חלב ותדע דחמאת עכו\"ם עדיפא מחלב עכו\"ם שהרי סמ\"ק התיר חמאת עכו\"ם אפילו בלא בישול ולא התיר ליקח חלב עכו\"ם כדי לעשות ממנה חמאה דא\"כ לא הוה שתיק מיניה א\"ו כדאמרן דחלב עכו\"ם בכל גוונא גזרו שלא יקחנו מהם אפילו לעשות ממנו חמאה אבל על החמאה שלהם לא גזרו: \n\n" + ], + [ + "מ\"ש רבינו שאם לקח חמאה מן העכו\"ם ובישלה עד שהלכו צחצוחי חלב הרי זה מותרת. משמע לכאורה דנקט לישנא דדיעבד לומר דלכתחלה אסור לעשות כן וקי\"ל שאין מבטלין איסור לכתחלה. ויותר נראה לומר דלישנא דדיעבד דנקט לאו דוקא דלכתחלה נמי שרי וטעמא משום דאין ידוע שיהא מבטל איסור בכך דהא איכא ספיקי טובא חדא דילמא לא היה כאן תערובת חלב טמא כלל ואת\"ל שנתערב שמא לא נשאר ממנו בחמאה זו כלום ואת\"ל שנשאר שמא כשנתבשל ניתך ע\"י אש הילכך אין לאסור משום מבטל איסור: \n", + "ומ\"ש שאם תאמר נתערבו בה ונתבשל הכל בטלו במיעוטן ה\"ק אם בשלה עד שהלכו צחצוחי חלב כלומר שניתכו ע\"י האש מותרת. וא\"ת מי מודיענו שהלכו שמא עדיין ישנם שם ומה שאינם נראים הוא מפני שנתבשלו ונתערבו עם החמאה. תשובתך דאפילו את\"ל כן מותרת היא שהרי כיון שמעורבין בה ואינם ניכרים בטלו במיעוטן. והשתא א\"ש מ\"ש דלכתחלה נמי שרי לבשלה כיון שכל עיקר כוונתו בבישולה אינו אלא כדי שיותכו הצחצוחים באש ולא ישארו בה כלל ובהכי ניחא מה שהשיגו הראב\"ד וכתב ומ\"ש שהלך האיסור ונתמעט ונתבטל כמה מכוער הדבר שנסתלק מהם חשש איסור מפני ביטולו ברוב עכ\"ל. שאין הכוונה בבישול אלא להתיך ולכלות האיסור אלא שבא לומר שאם במקרה לא יכלו וישאר איזה דבר מהם בטיל ברוב ואין זה לוקח חשש איסור לבטלו ברוב כדברי הראב\"ד: \n", + "ומ\"ש אבל החמאה שבשלו אותה עכו\"ם אסורה משום גיעולי עכו\"ם. לטעמיה אזיל דסבר דסתם כלי עכו\"ם הם בני יומן כמו שיתבאר בסוף הלכות אלו אבל לדעת כל שאר הפוסקים שסוברים דסתם כלי עכו\"ם אינם בני יומן אינה נאסרת משום גיעולי עכו\"ם דאין כאן גיעול דכיון שאין הכלים בני יומן נ\"ט לפגם הוא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן אין לוקחין גבינה וכו' אבל בארץ ישראל כשהיתה רובה ישראל וכו'. כתב הרשב\"א בתשובה שהטעם שמחלק בין ארץ ישראל לח\"ל מההיא דגרסינן בפרק אין מעמידין (ע\"ז דף ל\"ט:) אין לוקחין ימ\"ח מח\"ג בסוריא וכו' אלא מן המומחה וסוריא לאו דוקא אלא כל ח\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "עכו\"ם שהביא עריבה מליאה חביות פתוחות של ציר וכו'. רבינו מפרש דכילכית דג טהור הוא וכדברי ר\"ח ומפרש מ\"ש כאן בפתוחות כאן בסתומות היינו לומר דפתוחות סגי בדג אחד בחבית אחת שכל חביות פתוחות כחבית אחת חשיבו דאדם עשוי ליטול מזו וליתן בזו הילכך כמעורבות דמו ולפיכך אם נמצאת כילכית באחת מהן כולן מותרות אבל בסתומות אין כל החביות מותרות עד שימצא שם שתי חביות כל אחד בכילכית אחת דכיון דשתים מותרות מוכחא מילתא דכולן מותרות וכתב הר\"ן ולפי זה הא דאמרינן לקמן בגמרא עכו\"ם שהביא עריבה מליאה חביות ונמצאת כילכית באחת מהן פתוחות כולן מותרות דכמאן דמתערבין בהדי הדדי דמיין סתומות היא מותרת וכולן אסורות היינו דוקא כשלא נמצאת כילכית אלא באחת מהן שאילו נמצא בשתים היו כלן מותרות עכ\"ל: \n", + "והוא שיהיה ראש הדג ושדרו קיים כדי שיהא ניכר וכו'. בספ\"ב דע\"ז (דף ל\"ה) תנן (דטרית טרופה אסורה) ושאינה טרופה מותרת ובגמרא (דף ל\"ט:) ת\"ר איזה היא טרית שאינה טרופה כל שראש ושדרה ניכר. ופירש\"י כל שראש ושדרה ניכרין של כל דג ודג שהדגים ניכרין בראשן בין טמא לטהור שהטמאים ראשיהם חדים ואין להם חוט השדרה ע\"כ. איתמר רב הונא אמר עד שיהא ראש ושדרה ניכר רב נחמן אמר או ראש או שדרה מתיב רב עוקבא בר חמא ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת אמר אביי כי תניא ההיא באדא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאים וכו' אמר רב פפא הלכתא עד שיהא ראש ושדרה של כל אחד ואחד ניכר. ופירש\"י ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת משנה היא בפרק אלו טריפות אלמא אין סימן לדגים בדבר אחר וקשיא לתרוייהו. וכתב הטור שיש מהגדולים שכתבו שיש לסמוך על שני סימנים אלו (בראש ושדרה) להתיר (כל דג). ורבינו שלא הזכיר בפ\"א סימנים אלו יש לתמוה היאך סמך כאן על היכר ראש ושדרה. וצ\"ל שרבינו סובר דהיכר ראש ושדרה שאמרו גבי טרית שאינה טרופה לא בראש חד או אינו חד כדפירש\"י אלא היינו לומר שהוא מכיר בטביעות עין בראש ושדרה שהוא ממין דג פלוני שהוא טהור וכמ\"ש הראב\"ד וכ\"נ מדברי רבינו בפירוש המשנה ואע\"פ שהר\"ן דחה פירוש זה דא\"כ מאי מותיב בגמרא מדתנן ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת י\"ל דהכי מותיב דמשמע דלא משכחת שיהא דג נאכל אלא כשימצא בו סימנים אלו דוקא והא לדידך משכחת לה שאע\"פ שאין בו אחד מסימנים אלו נאכל דהיינו אם הוא מכיר בטביעות עין דראש ושדרה שהוא מין דג פלוני שהוא טהור תלינן שהשירו או נשרו קשקשיו וסנפיריו אחר שעלה מן הים: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "אין אסור משום נבלה וכו'. כתב הרב המגיד מפורש בספרא חלב נבילה וחלב טריפה וכו' ברייתא זו היא ג\"כ בזבחים פרק חטאת העוף: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "טריפה האמורה בתורה וכו'. כתב ה\"ה וכבר יצא לו לרבינו מזה דבר חדש כתבו פ\"ה מהלכות שחיטה יתבאר שם עכ\"ל. לא זכינו לפירוש ה\"ה להלכות שחיטה x וחפשתי למצוא הדבר החדש ההוא ומצאתי שהדבר החדש הוא מ\"ש בפרק הנזכר אע\"פ שכולם הל\"מ הן הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר ז' מיני טרפיות יש בהם ספיקן מותרים כמו שיתבאר עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד הפרכוס וכו'. כתב ה\"ה ובגמ' אמר שמואל שאפילו בבהמה דקה אם היתה ידה פשוטה וכו' ולא נזכר בהלכות ואפשר שהם סבורים דרב פליג עליה. ואני אומר דמפשטא דגמרא לא משמע דפליג עליה רב, ויותר נראה לומר דדחי לה מדאיתא התם בגמרא אמר רבא הלכתא כי הא מתניתא בהמה דקה שפשטה ידה וכו' ומשמע להרי\"ף ולרבינו דרבא לאפוקי ההוא דשמואל מהלכתא אתא כיון דלא אידכר בההיא מתניתא בהדיא להיתרא ומטעם זה השמיטו הא דאמר רב שאם הטילה רעי ומתרזת כשרה ואם כן צועקת וקולה חזק כשרה משום דלא אידכרו בההיא מתניתא להדיא להיתרא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "קיבת הנבילה וכו'. כתב ה\"ה ולדעת הגאונים אע\"פ שחלב זה צלול אינו אלא פרש בעלמא. וכ\"נ מדברי רבינו בפ\"ט: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עובר שהוציא ידו או רגלו נאסר אותו אבר לעולם וכו'. לכאורה נראה שדין זה כולל לכל עובר שהוציא ידו גם למי שלא נשחטה אמו קודם לידתו. אבל לפי האמת זה טעות שא\"כ ברוב הבהמות ימצא איסור בהרבה איברים שיוצאים קודם הלידה. ולכן צ\"ל שלא נאמרו דברים הללו אלא בעובר הניתר בשחיטת אמו וקודם שחיטת האם הוציא האבר. וכן משמע מדברי סמ\"ג ומדברי הרשב\"א בת\"ה ואע\"פ שהכלבו כתב ויש חולקים על הרמב\"ם ואומרים שאם נולדה קודם שנשחטה אמו שנמצא שהוא טעון שחיטה בשביל עצמו שחיטת עצמו מהני להתיר הכל אפילו אותו אבר עכ\"ל. שנראה מזה שהבין בדברי הרמב\"ם דאף בנולד קודם שנשחטה אמו מיירי, האמת יורה דרכו שמ\"ש הרמב\"ם או נולד וחיה כמה שנים וכו' תיבת או נולד לא קאי לתיבת נשחטה אמו דסמיך ליה לומר או לא נשחטה אמו אלא נולד וחיה כמה שנים דליתא אלא האי סיפא נמי בשנשחטה אמו קודם לידתו היא אלא דברישא מיירי שאחר שחיטת אמו לא הוציאוהו לאויר העולם חי ובסיפא שאחר שחיטת אמו הוציאוהו חי לאויר העולם כ\"כ הרב מוהר\"י בן חביב ז\"ל והכריח הדבר בראיות מהגמרא ומסברא דכל שנולד קודם שחיטת אמו לא שייך לאסור האבר משום בשר שיצא חוץ למחיצתו: \n\n" + ], + [ + "הוציא מקצת האבר וכו'. כתב הרב המגיד ובגמרא אמרו לדברי האומר אין לידה לאיברים וכו' עד ולא אפשיטא. ולא ידעתי רבינו למה לא הזכירו ואולי שהוא היה גורס למ\"ד יש לידה לאיברים וכו' עד וצ\"ע. ואפשר לומר שסמך על מ\"ש למעלה לוקה משום אבר מן החי וכי קאמר אינו לוקה משום אבר מן החי ועלה קאי. ומ\"ש הר\"א דמאי נפקא לה מינה הא לקי משום טריפה י\"ל דטובא נפקא דאם התרו בו משום אבר מן החי ולא משום טריפה פטור אבל פשיטא דלקי אם התרו בו משום טריפה לדעת רבינו שכתב למעלה באיסור האבר כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה נעשה טריפה כמו שביארנו משמע דאפילו בבשר שפירש מן החי דמהתם ילפינן לה ובשר מן החי לקי: \n\n" + ], + [ + "כל אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה וכו'. ברייתא בפרק בהמה המקשה הוציא העובר את ידו וחתכה ואחר כך שחט את אמו שבחוץ טמא ואסור והאי איסור הוי מטעם אבר מן החי ופשיטא דלוקין עליו כיון דטמא ונקט אסור משום דקתני ושבפנים טהור ומותר. ואיכא למידק דהכא כתב רבינו דלוקה משום אבר מן החי וקודם לכן כתב שאסור משום בשר בשדה טריפה וצ\"ל דתרי איסורי אית ביה: \n", + "ומה שכתב מתה הבהמה ואחר כך חתכו האוכלו לוקה משום אבר מן החי. משום דמיתה עושה ניפול והוה ליה כאילו נחתך קודם מיתה והתם מפרש מאי נפקא לן מינה. ופרק שני מהלכות שאר אבות הטומאה מתבאר זה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ וכו' וכבר נהגו כל ישראל וכו' הכבד שבשלה ולא הבהבה על האור וכו'. הר\"ן תמה על דברי הרי\"ף נהי דלא בקיאינן בחליטה בקריעה ומליחה ודאי בקיאינן דהא אומצא דאסמיק בחתיכה ומליחה שרי ולא מצינו שאסרוהו הגאונים ואף בכבד נמי לא שדרו ממתיבתא אלא דלא בקיאינן בחליטה וא\"כ למה כתב הרי\"ף דלא למיכל כבידא שליקא אלא היכא דטוו ליה מעיקרא וכו'. לפיכך נ\"ל דמעיקרא הכי קא מיבעיא ליה כבדא מה אתון ביה וכו' ועדיין אין דעתי מתיישבת וכו' ועוד שהרמב\"ם כתב בפ\"ו מהמ\"א כלשון הזה הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ וכו' הכבד שבשלה ולא הבהבה על האור וכו'. והרי אתה רואה מפורש שהוא אוסר לבשל כבד בפני עצמו מן הדין ולא מן התקנה ולא החמירו הראשונים בכבד אלא שלא לסמוך על חליטתו אבל שלא לבשלו בפני עצמו מן הדין הוא אסור ועיינתי בפירוש המשנה לרבינו ז\"ל על משנה זו דהכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת וכו' אבל רבנן פליגי עליה התם וסברי דכבד נאסרת ולפיכך לרבנן אין הכבד מותרת בבישול אפילו בפני עצמה אלא בחליטה ולדידן דלא בקיאינן בחליטה לית להו תקנתא אלא בצלי. ונראה ג\"כ שהם סוברים דהא דאמר ליה קרעיה שתי וערב וחתוכיה לתחת היינו בשעת מליחה ולהתירה בקדרה ואליבא דר\"י בן נורי וכו' אבל לדידן דלא קי\"ל כוותיה דלא שריא אלא לצלי אינה צריכה קריעה שתי וערב דהא באומצא ביעי ומוזריקי אמרי' לעיל תליא בשיפודא מידב דייב אלמא לצלי לא בעי חתיכה כלל. זה נ\"ל בדרכם אבל פליאה דעתם ממני מה ראו לדחות דריב\"נ כיון דרבי זריקא אמר אנא שליקי ליה לרבי אמי ואכל ואביי נמי אהדר לרב ספרא למיסר נפשה לא קמיבעיא ליה ורב נחמן נמי אמר אפילו בשלוקה גמורה שרייה ורבה בר רב הונא נמי אמר קרעיה שתי וערב וחיתוכיה לתחת והיאך אפשר לדחות כל האמוראים הללו דמינייהו נמי עבדו עובדא עכ\"ל. ול\"נ שרבינו סובר דהא דא\"ל רבה בר רב הונא קרעיה וחיתוכיה לתחת לא לקדרה ולא לצלי היא דלקדרה לא מהניא ליה חתיכה ולצלי אינו צריך חתיכה כמו שיתבאר דנורא מישאב שייב אפילו דם שבסמפונות אלא לחליטה קאמר וכו'. וכ\"נ ממ\"ש הכבד שחתכה והשליכה לתוך החומץ (או לתוך מים רותחים) וכן פירש ה\"ה וטעמא משום דהחליטה אינה מועלת אלא להצמית דם שבכבד עצמה דלהוי כדם האיברים שלא פירש אבל לדם שבסמפונות דהוי ככנוס בכלי לא מהני מידי ולפיכך צריך לחתוך הכבד כדי שיצא אותו הדם. ומשמע ליה דחתיכה שתי וערב לאו דוקא דהוא הדין דסגי בשתי בלא ערב או בערב בלא שתי דבאי זה מהם יוצא כל דם שבסמפונות אלא דבעי למימר שהחתך יהיה בכל האורך או בכל הרוחב כעין חתך שתי וערב שהוא מעבר לעבר שאם אין החתך בענין זה ישארו קצת סמפונות בלא חתך. ומפני כך כתב סתם אם חתכה ולא כתב אם חתכה שתי וערב. ולא הוצרך לפרש שיהא החתך בכל האורך או בכל הרוחב דכיון דאין צריך לחתכה אלא מפני דם שבסמפונות ממילא משמע שצריך שיהיה על פני כל האורך או על פני כל הרוחב דאל\"כ איכא למיחש שישארו קצת סמפונות ומטעם זה לא הוצרך שיהא חיתוכיה לתחת שמאחר שאין צריך לחתכה אלא מפני דם הכנוס בסמפונות פשיטא שבעת חיתוכה ישים החתך לצד מטה עד שיזוב הדם דאל\"כ מה הועיל בחיתוכו ולקדרה ס\"ל דלא קי\"ל כריב\"נ אלא כרבי ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא דאמר שלוקה אוסרת ונאסרת וכדאמרינן בגמרא וטעמא משום דמשמע ליה ז\"ל דנהי דאביי כי איבעיא ליה מה אתון ביה היינו לומר אי סגי ליה לקדרה בקריעה ומליחה או לא מ\"מ בהא דאמר ר' זריקא אנא שלקי לרבי אמי ואכל איכא לספוקי דילמא ע\"י חליטה קאמר ורב ספרא הוא דלא דק במילתא כדאשכחן דבמאי דאהדר וא\"ל דאנא וינאי בריה דר' אמי איקלען לבי יהודה דר\"ש בן פזי קריבו ליה קניא בקופא ואכלנא למאי דאתקיף רב אשי דילמא פי קנה חוץ לקדרה הוה א\"נ מיחלט הוו חלטי ליה מעיקרא כדאיתא בגמרא ע\"כ רב ספרא לא דק במילתא או מספקא לן דילמא לא דק במילתא וכיון שכן ליכא למפשט מדרב ספרא מידי וכיון דאשכחן דרב הונא ורב נחמן חלטי להו משמע דלא מהניא ליה קריעה ומליחה לקדרה כלל דכל שלא חלטו אפילו בשלו לבדו אסור כר\"י בנו של ריב\"ב דאמר שלוקה אוסרת ונאסרת לפי שאחר פליטתה חוזרת ובולעת והא דאמר בגמרא רב בר שבא איקלע לבי רב נחמן אייתו ליה כבדא שליקא ולא אכל חלוט היה ור\"נ לטעמיה דחלטי ליה ואכל ורב בר שבא סבר דלא מהניא ביה חליטה משום דמרובה בדמים הוא ותרוייהו סברי דהלכה כר\"י בנו של ריב\"ב דהא כבידא שליקא לחודיה משמע ואפ\"ה אסר ליה רב בר שבא ור\"נ נמי לא שרייה אלא משום דחלוט הוה אבל אם לא היה חלוט הוה אסר ליה משום דס\"ל כבד אוסרת ונאסרת והא דקאמר בגמ' כתנאי ר' אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ר\"י בנו של ריב\"ב אומר מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת לא ארב נחמן ורב בר שבא קאי כמו שפירשו המפרשים דלדידיה תרוייהו ס\"ל כר\"י בנו של ריב\"ב אלא אאביי ורב הונא ורב נחמן קאי דאביי שרי כבדא שליקא לחודיה ואפי' עם בשרא שרי לכבדא גופיה ולא איבעיא ליה אלא בבישרא דאישליק עם כבדא אי איתסר אי לא דפשיטא ליה דכבד אינה נאסרת ומספקא ליה אי אוסרת משום דמא דנפיק מיניה או לא דכיון דחזינן דכוליה דמא ורחמנא שרייה איכא למימר דאפילו דמא דפריש מיניה שרי ורב הונא ור\"נ דהוו חלטי ליה אפילו לבשוליה בלחודיה ע\"כ סברי כר\"י בנו של ריב\"ב דאמר אוסרת ונאסרת כלומר דאם בשלה עם דברים אחרים אוסרתן והיא עצמה אסורה בין שבשלה עם דברים אחרים בין שבשלה בפני עצמה משום דבתר דגמרה לפלוט הדרא ובלעה מדם שפלטה ואביי הא קאמר דסבר כמ\"ד אינה נאסרת אלא במאי דאמר אוסרת מספקא ליה אי דוקא בכבדא דאיסורא אבל לא בכבדא דהיתרא או דילמא אפילו בכבדא דהיתרא קאמר דאוסרת והשתא כיון דרב הונא ורב נחמן חלטי ליה כוותייהו קי\"ל ולא כאביי דמספקא ליה דלא שבקינן מאי דפשיטא להו לרב הונא ורב נחמן משום מאי דמספקא לאביי. ועוד דה\"ל חד לגבי תרי ומה\"ט לא קי\"ל כרב בר שבא דאסר ליה בחליטה דה\"ל חד לגבי תרי הילכך נקטינן דכבד לקדרה אסור ואם בשלו עם בשר אחר אוסר אא\"כ חלטו אבל מליחה לא מהניא ביה מידי ולצליה לא צריך קריעה דנורא מישאב שייב דלחליטה הוא דאמרינן בגמרא דבעי קריעה כדפרישית ובזה נתיישבו דברי רבינו שאסור לבשל כבד בפני עצמו מן הדין דכרב הונא ורב נחמן קי\"ל דס\"ל דאסור לבשל כבד אפי' בפני עצמו אלא ע\"י חליטה. וכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף שכתב וסוגיא דשמעתא דאי חלטי ליה בחלא או ברותחין שרי דמשמע דאי לא חלטי ליה אסור בכל גוונא ואפילו לבשלו בפני עצמו ובאו הגאונים ותיקנו דלא מהני חליטה. וא\"ש נמי שהרי\"ף ורבינו לא הזכירו דלצליה בעי קריעה שתי וערב וחיתוכיה לתתא דלאו לענין צליה אתמר אלא לענין חליטה. ורבינו כבר הזכיר חתיכה לענין חליטה וכמו שכתבתי והרי\"ף שלא הזכירו איכא למימר שסמך על מ\"ש בפרק גיד הנשה גבי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ש\"ד דאלמא חתיכה בעי להוציא דם שבו וכ\"ש בכבד שהדם כנוס בסמפונות דהוי ככנוס בכלי ופשיטא דצריך להוציאו: \n", + "וכן מנהג פשוט שאין מבשלין המוח של ראש וכו'. כתב ה\"ה המנהג הזה לא פשט בכל ישראל וכו' והרשב\"ץ תמה על דברי רבינו בזה: \n\n" + ], + [], + [ + "השובר מפרקת בהמה וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף קי\"ג) השובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה מכביד את הבשר ומבליע דם באיברים איבעיא להו מי שרי למיכל מיניה באומצא או לא תיקו. ומדאיבעיא לן בשובר מפרקתה אי שרי למיכל מיניה באומצא למדו המפרשים דכל שלא שיבר מפרקתה שרי למיכל מיניה באומצא בלא מליחה. ורבינו אינו סובר היתר זה כמו שיתבאר ולפיכך פירש דהא דאיבעיא לן אי שרי למיכל מיניה באומצא ע\"י חליטה בחומץ הוא דאיבעיא לן דכל שלא שיבר מפרקתה מישרא שרי ע\"י חליטה אבל שלא ע\"י חליטה לא איבעיא לן כלל דאפי' לא שיבר מפרקתה אסור בלא מליחה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כל הדברים האלו לבשר שצריך לבשלו אבל לצלי מולח וצולה מיד. כתב ה\"ה נראה מדברי רבינו שאף הצלי צריך מליחה וכו'. והרשב\"א כתב בספרו הקצר וכו' ודברי תימה הם שאם דוקא כשמעלהו מיד הוא מותר ואם לאו הוא נאסר ה\"ל לחכמים לגזור בזה עכ\"ל. ואני אומר שאין כאן מקום תימה דכיון דדם שמלחו אינו עובר עליו לא חשו לגזור בו: \n", + "והרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה וכו' ואם חלטו בחומץ מותר לאכלו כשהוא חי. כתב הרב מהר\"י ן' חביב ז\"ל שנראה שדברי רבינו סותרים זה את זה דמשמע דטעמא דכשחלטו בחומץ לאוכלו כשהוא חי הוא משום דסבר דדם האיברים שלא פירש מותר וזה הפך ממ\"ש תחלה הרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה והאריך בישוב הדבר. והעולה מדבריו הוא שסובר רבינו דם האיברים שלא פירש מותר כדמוכח ההיא דחליטה ואפ\"ה הצריך בבשר (חי) מליחה משום דבכל בשר שיחתך יש לחוש שמא התחיל להתפרד קצת דם מהאיברים ולכך צריך מליחה ומיהו א\"צ לשהות במלחו כמו לקדרה אלא מליחה דרך עראי כמו לצלי אלא שבבשר החי צריך הדחה יפה אח\"כ ולצלי א\"צ הדחה משום דנורא מישאב שייב ע\"כ. וק\"ל על דבריו שרבינו כתב מולחו יפה יפה ופשט לשון זה משמע דמליחה יפה בעיא כמו לקדרה ולא סגי במליחה דרך עראי כמו לצלי. וליישב דברי רבינו נ\"ל שהוא סובר שדם האברים אע\"פ שלא פירש אסור אם הוא ראוי לפרוש אבל כשחלטו בחומץ מיצמת צמית ושוב אינו ראוי לפרוש ומש\"ה שרי: \n\n" + ], + [ + "בשר שהאדים וכו'. דברי רבינו מבוארים שהם כדברי המפרשים ודלא כדסבר ה\"ה דלענין חלטו בחומץ מפרש לה רבינו וזה אינו שאף על פי שכתב קודם לכן בסמוך לזה בין חתיכה שהאדימה בתוך החומץ הא דבשר שהאדים אינו ענין לו אלא מילתא באנפי נפשה היא וכדברי המפרשים: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "הושיט ידו למעי בהמה וחתך מחלב העובר וכו'. מדכתב רבינו והוציאו משמע דדוקא בשהוציאו לחוץ ואכלו אבל אם תלשו והניחו במעי בהמה מותר וכן כתבו הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן. ואף על פי שרבינו פוסק כרבי מאיר דחלבו של שליל אינו ניתר בשחיטת האם איכא למימר דשאני התם שהשליל חשוב אבר בפני עצמו לענין זה לדעת רבי מאיר אבל חלב שנחתך ממנו ונשאר במעי בהמה הרי הוא בכלל מה שדרשו כל בבהמה תאכלו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "חלב הלב וכו' חוץ מראשי המעי הסמוך לקיבה וכו'. ויש מן הגאונים שאמרו שראש המעי שצריך לגררו וכו'. הרא\"ש דקדק על דברי רבינו שלא כתב בארך אמה כדאמר ר\"י ריש מעיא באמתא. ונראה דמפרש דלבני מעים קרי אמתא ע\"ש אמת המים ע\"כ: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "העוף אין בו משום גיד הנשה וכו'. שאלו מהנגיד ר' יהושע מבני בניו של רבינו מכיון שהמכוון על הכף מה הועיל באמרו אלא ירכו ארוך ועוד שחזר ואמר וכן בהמה שכף ירכה ארוך כשל עוף והלא כבר אמר אין לו כף. והשיב פירוש אמרו אין לו כף לא ירצה שאין לו כלל אלא כוונתו שאין לו כף עגול עכ\"ל ופשוט הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "האוכל גיד הנשה של נבילה וכו' או של עולה חייב שתים וכו'. כתוב בתשובות הרשב״א הקושיא דמוכח בפרק גיד הנשה (חולין דף פ״ט:) דלמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם אין איסור מוקדשין נוהג בו ושכן פסק הרמב״ם ובאוכל גיד הנשה דעולה פסק דחייב שתים ומאן דמחייב שתים ע״כ אית ליה יש בגידין בנותן טעם וקשיא דידיה אדידיה גם איני יודע דרכו בזה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "טבח הנאמן למכור בשר וכו'. עיין בסוף פרק עשירי מהלכות שחיטה ובסוף פרק י\"ב מהלכות עדות: \n\n" + ], + [ + "הלוקח בשר ושלחו ביד אחד מעמי הארץ וכו'. כתב הרב המגיד בשם הרשב\"א שמותר לתת לחייט ישראל חוטי קנבוס אף על פי שחשוד וכו'. בתשובה כתב שאפשר שאין אומרים לסמוך על העכו\"ם לכתחלה מטעם שהקנבוס בזול שאין אומרים אלא בדיעבד וכעובדא דההיא ארבא דמורייסא: \n\n" + ], + [], + [ + "וכן בשר הנמצא ביד עכו\"ם וכו'. ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מן העין אסור. וא\"ת נראה מדברי רבינו שיותר ראוי [לאסור] בשר הנמצא ביד עכו\"ם מבשר המונח בביתו כשנעלם מן העין ובגמרא משמע איפכא דכי אקשי עליה דרב דאמר בשר שנעלם אסור מדתניא רבי אומר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד עכו\"ם מותר תירץ נמצא ביד עכו\"ם שאני. וי\"ל דהא דשרי נמצא ביד עכו\"ם דוקא דמכרזי כי איכא טריפה והילכך ביומא דלא אכריזו בשר הנמצא ביד עכו\"ם מותר. אבל רבינו מיירי באתרא דלא מכרזי דהתם ראוי להקל יותר בבשר המונח בבית ישראל שנעלם מן העין מבשר הנמצא ביד עכו\"ם: \n\n" + ], + [], + [ + "גיד הנשה מותר בהנאה. כתב הרא״ש חכמי לוניל השיבו על דבריו ואומרים דאסור בהנאה ופלוגתא דתנאי היא וכו' דבפ' כל שעה (פסחים דף כ״א:) פריך לר' אבהו דאמר לא יאכלו איסור הנאה משמע והרי גיד הנשה דרחמנא אמר על כן לא יאכלו בני ישראל וכו' ותנן שולח אדם לעכו״ם ירך שגיד הנשה בתוכה ומשני קסבר רבי אבהו וכו' ואין הלכה כר' אבהו (וכו' ונראה שסובר הלכה כר' אבהו) ולכאורה נראה דהלכה כחזקיה דאמר לא יאכלו דוקא איסור אכילה משמע ע״כ. ואני אומר דאי אפשר לומר שטעמו של רבינו משום דלית הלכתא כר״א שהרי כתב רבינו דברי ר״א בפרק זה לקמן ואם כן ה״ל לפסוק בגיד הנשה אסור בהנאה כדאמרינן לר״א אליבא דמ״ד אין בגידין בנ״ט ולפיכך צ״ל שטעמו כמ״ש הרב המגיד בשם הרמב״ן דלרווחא דמילתא איתמרא ההיא סוגיא אבל למסקנא גיד הנשה מותר בהנאה אפי' ת״ל אין בגידין בנ״ט דלאו הא בהא תליא: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "וכן בשר חיה ועוף אינו אסור באכילה מן התורה. בפ\"ב מהלכות ממרים כתב דבשר חיה הוא מן התורה ושם אכתוב בזה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "בשר שנפל לתוך החלב וכו'. יש לדקדק למה הוצרך ליתן טעם לבשלא סילק שמשערים אותם בששים מפני שהחלב שנבלע בה ונאסר יצא ונתערב עם השאר דטעם זה לא איצטריך אלא למאן דאסר לה אפילו באלף משום דמין במינו לא בטיל אבל לרבינו שפסק כמ\"ד מין במינו בטיל לא הוה צריך להאי טעמא אלא לסתום ולכתוב משערין אותה בששים, ואפשר שהוצרך לטעם זה משום דאי לאו הכי אפילו לא קדם וסילקו ה\"ל למשרייה ע\"י טעימת קפילא ארמאה שיאמר שאין בו טעם בשר אבל השתא שאנו אוסרים אותו מפני שהחלב שנבלע בבשר ונאסר יצא ונתערב עם שאר החלב ה\"ל מין במינו וא\"א למיקם אטעמא: \n\n" + ], + [], + [ + "בד\"א בשלא ניער את הקדרה בתחלה וכו' אבל אם ניער מתחלה ועד סוף וכו'. וכתב הטור על זה ונראה שא\"צ רק שינער או יכסה מיד בשעת נטילה ואפי' פסק מלנער מיד מתערב הטעם בכל מה שבקדרה ומצטרף כולו לבטל עכ\"ל. וי\"ל שטעמו של רבינו מדאמרינן בגמרא מכלל דר\"י סבר כי ניער מתחלה ועד סוף וכסה מתחלה ועד סוף אסור אמאי הא לא בלע כלל אימור לא ניער יפה יפה ולא כסה יפה יפה ומדאמרינן מתחלה ועד סוף בין בניער בין בכסה משמע לרבינו דדוקא בהכי שרו רבנן (אבל בניער וכסה בתחילה ולא בסוף לא) והרב מוהר\"י ן' חביב כתב וז\"ל כאשר נעמוד על כוונת הרמב\"ם אין מקום לקושית רבינו יעקב וכאשר נביט אל התחלת לשונו כוונתו מבוארת וז\"ל נפל חלב לתוך חתיכה של בשר טועמין את החתיכה וכו' עד ה\"ז בנ\"ט וכל מעיין בלשון זה ישפוט בצדק שאם מיד בעת הנפילה ניער או כסה הקדרה שמצטרף בכולה והרי היא בנ\"ט ר\"ל אם הטפה הזאת נותנת טעם בכל הקדרה אוסרת ואם אין בה כדי ליתן טעם בכולה מותרת אע\"פ שיש בה כדי ליתן טעם בחתיכה לבדה שכיון שניער מיד בעת נפילה באותה שעה נעשה כל מה שבקדרה דבר אחד מחובר. ומה שהזכיר הרמב\"ם ניער מתחלה ועד סוף היה מוכרח להמשיך הלשון שאמר בתחלת דבריו בד\"א בשלא ניער בתחלה אלא לבסוף כי בזאת החלוקה (מן ההכרח) להזכיר ניעור לבסוף כפי סוגית הגמרא וכפי פירוש המפרשים אשר הרמב\"ם הלך בדרכם והוא זה טפת חלב שנפלה על חתיכה שבקדרה ולא ניער ולא כסה מיד בשעת נפילה הרי זאת החתיכה כדבר נפרד בפני עצמו ובה לבדה משערים ואם אין בחתיכה ששים כנגד הטפה נעשית כל החתיכה כנבלה והיא חוזרת ואוסרת כל הקדרה אם אין בכולה ששים כנגד כל החתיכה וזה יצדק בתנאי שאחר שכבר נאסרה זאת החתיכה ניער או כסה כדי לחבר את כל הקדרה להיות אחת שאם לא ניער למה יאסר כל מה שבקדרה הלא כמו שחשבנוה לזאת החתיכה כדבר נפרד לאסרה ולא סייעוה שאר החתיכות לבטל את הטפה כן ראוי לחשבה כדבר נפרד משאר החתיכות ולא יהא בה כח לאסור את כולן ודי אם נאסור כדי קליפה או נטילה בחתיכה הנוגעת בה משא\"כ אם ניער הקדרה או כסה אחר שנאסרה החתיכה כי אז זה הניעור או הכיסוי הוא סבת הצטרפות כל הקדרה וכל החתיכות ומרק שבה קבלו טעמה וצריך שיהא בכל הקדרה ששים לבטל את החתיכה ולזה הוצרך הרמב\"ם לומר בתחלת דבריו בד\"א בשלא ניער את הקדרה בתחלה אלא לבסוף ועל יסוד זה סיים לשונו וכשבא לחדש חלוקת היתר הוצרך להניח ניעור בתחלה ולזה אמר אבל אם ניער מתחלה ועד סוף וכוונתו מבוארת שאינו מחייב ניעור בתחלה ובסוף אלא ניעור בתחלה בלבד ואם הזכיר ועד סוף היה מהמשך לשון החלוקה הראשונה שבה הוכרח להזכיר ניעור לבסוף מהטעם שפירשתי. כנ\"ל להשיב בעד הרמב\"ם תשובה אמיתית ובסמ\"ג תמצא סיוע לדברי, וגם אשיב בעדו שדבריו מובנים ביושר ובתמים במה שאמר רבינו יעקב כנגדו ואיני מבין דבריו וכו' והוא פשוט גם כן כשנעיין המשך לשונו והוא זה סמוך למ\"ש הרי זה בנ\"ט אמר וכן אם נפל חלב לתוך המרק או לכל החתיכות ניער וכו' ואין כוונתו לומר בזה שאם יש שהות קצת אחר הנפילה שינער אחר כך כי זה לא יועיל בודאי אבל כוונתו שמיד כשראה נפילת הטפה לקדרה ולא השגיח על אי זו חתיכה נפלה ימהר לנער או לכסות מיד ובזה תצטרף כל מה שבקדרה כיון שלא ידע מקום הטפה איו וזה הכרח כפי דקדוק לשון וכן אם נפל חלב וכו' (שיורה שהיא חלוקה שוה בקירוב למה שכבר הזכיר אבל אם ניער מתחלה וכו') ובזה נשיב קושיא אחרת שיקשה לכאורה נגד לשון הרמב\"ם במ\"ש נוער את הקדרה והלא אין מבטלין איסור לכתחלה ובמה שכתבתי נסתלקה קושיא זו עכ\"ל: \n", + "כתב עוד הטור וז\"ל כתב עוד הרמב\"ם נפל חלב בתוך המרק או לתוך החתיכות ולא נודע לאיזו חתיכה נפל נוער את הקדרה כולה עד שיתערב הכל אם יש בקדרה טעם חלב אסורה ואם לא מותרת ואיני מבין דבריו שאם החתיכות כולן תוך הרוטב מה צריך לנער ואם אינה ברוטב מה מועיל ניעור שמנער אחר כך עכ\"ל. ואני אומר דלפי דברי הטור דעדיפא מינה הוה ליה לאתמוהי על רבינו כשנפלה לתוך המרק עצמו מה צורך לנער אלא משום דבנפל לחתיכות איכא לאתמוהי עליה בתרי גווני נקטה וממילא משמע דכי היכי דאתמה דאם החתיכות תוך הרוטב מה צורך לניעור הכי נמי איכא לאתמוהי בנפלה לתוך המרק. וטעמא דרבינו נ\"ל שאע\"פ שנפל לתוך המרק צריך לנער כדי שיתערב יפה וכ\"ש כשנפל לחתיכות שבתוך המרק שהוא צריך לנער דהא חזינן דאפילו בניער מתחילה ועד סוף חייש ר' יהודה שמא לא עירב יפה יפה ואע\"ג דרבנן פליגי עליה מ\"מ מודו דצריך לעשות בענין שיתערב יפה יפה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "אין צולין את הכחל. הוא בפ' כל הבשר (חולין דף קי״א) דרש מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא תותי בישרא שרי עילוי בישרא דיעבד אין לכתחלה לא. וכתבו התוספות והרא״ש וא״ת כחל היאך שרי תותי בישרא והלא שמנונית הבשר נוטף על הכחל ואי בקרעו שתי וערב וטחו בכותל א״כ עילוי בישרא נמי לישתרי דהא מותר לבשלו עם הבשר בקדרה. וי״ל דהכא גרע טפי דאע״פ שקרעו עדיין נוטף החלב מן הכחל על הבשר וניכר שהוא בעין. אבל הרשב״א בחידושיו סובר דבלא קרעו מיירי שאילו קרעו כהלכתו עילוי בישרא נמי שרי. ורבינו שכתב הכחל שחתכו משמע שחתכו בלבד כדין חתיכתו לצלי בלבד שאילו חתכו ש״ו וטחו בכותל עילוי בישרא נמי שריא וכדעת הרשב״א. ודע דהא דמרימר דוקא כשחודו של שפוד למטה בתנור וזנבו למעלה אבל שפודים שאינם תלויים אלא שוכבים ופעמים שמרים זנב השפוד ונמצא התחתון עליון ופעמים שמשפילו ונמצא חבירו עליון הלכך בכל גוונא אסור לכתחלה כן דעת רש״י והרא״ש והרשב״א והר״ן: \n\n" + ], + [ + "קיבה שבשלה בחלב שבה מותרת וכו'. בסוף פרק כל הבשר לקפילא אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרין אותם לעולם כדי שלא יפרוצו כ\"כ הר\"ן בפ\"ב דע\"ז בשמו. ואני אומר שאע\"פ שאפשר לומר כטעמו של הראב\"ד מ\"מ האי טעמא דהר\"י ן' מיגש איתיה בגבינה אפילו אי לא הוה ההוא טעמא דהראב\"ד: \n\n" + ], + [], + [ + "הבשר לבדו מותר וכו'. פשוט הוא דלא אסרה תורה בשר בחלב אלא ע\"י בישול. \n", + "ומ\"ש במה דברים אמורים שנתבשלו שניהם ביחד או שנפל חם לתוך חם וכו'. בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע\"ה ע\"ו) אתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור צונן לתוך צונן ד\"ה מותר חם לתוך צונן וצונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר וכו' תניא כוותיה דשמואל חם לתוך חם אסור וכן צונן שנתן לתוך חם אסור חם לתוך צונן [וצונן לתוך צונן מדיח חם לתוך צונן מדיח כיון דחם הוא וכו' אלא אימא חם לתוך צונן] קולף (משום דאדמיקר ליה בלע) צונן לתוך צונן מדיח. \n", + "ומ״ש לפיכך מותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת והוא שלא יגעו זה בזה. משנה פרק כל הבשר (חולין דף ק״ז:). וטעם תיבת לפיכך קשה בעיני דאין לומר דקאי ארישא דקתני הבשר לבדו מותר וכו' דהא אפי' איסור והיתר לא מצינו שיהא אסור לצררן במטפחת אחת אם אינם נוגעים זה בזה. ואפשר שטעמו לומר דכיון דצונן בצונן מדיח לפיכך היכא דקשרן במטפחת אחת אם נגעו זה בזה מדיח הבשר ומדיח הגבינה ואוכל ואינו מיושב דמאי לפיכך היא היא: \n\n" + ], + [ + "מליח שאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף קי\"ג) ובפרק כיצד צולין (פסחים דף ע\"ו) אמרינן דכי אמר שמואל הרי הוא כרותח ה\"מ בשאינו נאכל מחמת מלחו אבל נאכל מחמת מלחו לא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש עוף שחוט שנפל לחלב וכו'. שם ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא שרייה רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא אמר רבא מאן חכים למישרי כי הא אי לאו רב חיננא וכו' דגברא רבה הוא אמר לך כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח (ה\"מ מליח) דאינו נאכל מחמת מלחו (אבל) האי (הרי) הוא נאכל מחמת מלחו וה\"מ חי אבל צלי בעי קליפה ולא אמרן אלא דלית ביה פילי אבל אית ביה פילי (כוליה) אסור ואי מתבל בתבלין (כוליה) אסור. וכתב הראב\"ד ואם נאכל כמות שהוא כמו הכותח אינו כרותח א\"א לא כיון יפה וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דבלשון הגמרא אין הכרח במאי דאמר האי הרי נאכל מחמת מלחו דקאי אבר יונה דהא אפשר דקאי אכותח. \n", + "ומ״ש עוד הראב״ד ואף לא ירד לפרש אינו נאכל מחמת מלחו כו' טעמו שמאחר שרבינו מפרש דכותח הוא נאכל מחמת מלחו וכותח אינו נאכל בעינו וכדאמרינן בר״פ אלו עוברין (פסחים דף מ״ד) כותח הבבלי אי אכל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם, על כרחנו לומר שהוא מפרש דאינו נאכל מחמת מלחו היינו לומר דאפילו ע״י ליפתן אינו נאכל מחמת מלחו: \n", + "ואני אומר שא\"א לומר שרבינו יפרש כן דא\"כ כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח איירי במליח שאינו נאכל מחמת מלחו אפי' עם ליפתן וזה דבר שאינו ראוי לאכילה ולא עלה על דעת ששמואל איירי בדבר שאינו נמצא אלא ודאי שרבינו מפרש דאינו נאכל מחמת מלחו דאמר שמואל היינו שאינו נאכל בעינו מחמת מלחו וכותח נאכל בעינו מחמת מלחו. ומה שאמרו בריש פרק אלו עוברין דכותח אי אכיל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם אפשר שאינו מחמת מלחו אלא מחמת עיפוש הפת שבו: \n\n" + ], + [ + "אסור להעלות העוף עם הגבינה וכו'. משנה (דף ק\"ג:) ר\"פ כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ואסור להעלותו עם הגבינה על השלחן וכו' ובאיזה שולחן אמרו בשולחן שהוא אוכל עליו אבל בשולחן שהוא סודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש: \n\n" + ], + [ + "שני אכסנאין וכו'. שם (דף ק\"ז:) במשנה רבן שמעון בן גמליאל אומר (אף) שני אכסנאין אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואינם חוששין. ובגמרא לא שאנו אלא שאינם מכירים זה את זה אבל מכירים זה את זה אסור. וכתב הטור אורח חיים סימן קע\"ג וביורה דעה סימן פ\"ח שאפילו מכירין זה את זה מותרים עד שיפסיקו ביניהם בקנקן או בלחם או שיאכל כל אחד על מפה שלו לבדו ושם כתבתי מאי זה טעם והרי\"ף ורבינו חלוקים בזה: \n\n" + ], + [ + "אין לשין את העיסה בחלב וכו' עד אסורה עד שיסיק התנור. ברייתא פרק כל שעה (פסחים דף ל״ו) ואסיקנא ואי עבדינהו כעין תורא שפיר דמי. וכתב הרי״ף בפרק כל הבשר ומסקנא דאי שני בהו ועבדינהו כעין תורא שרי וכך הם דברי רבינו וכ״כ הרשב״א וז״ל ואם שינה בצורת הפת ועשאה כעכין קטנים כעין השור מותר שהרואה יודע שלא שינו צורתן אלא להיכר בעלמא וישאל ויאמרו לו: \n\n" + ], + [ + "פת שאפאה עם הצלי ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאכלן בכותח. בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ו) תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאכלה בכותחא ההיא ביניתא דאיטויא בהדי בישרא אסרה רבא מפרזיקיא למיכלה בכותחא וכתב הרי״ף דאפילו למ״ד ריחא לאו מילתא היא אסור ופרש״י בהדי בישרא בתנור אחד. ודבר פשוט הוא שכן פירוש דברי רבינו ולא כדברי טי״ד סימן צ״ה שעלה על דעתו שפירוש דברי רבינו שצלאן עם הבשר מחוברין לו ממש ומפני כך כתב עליו שאינו מבין דבריו: \n", + "קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים וכו'. מסקנא דגמרא פ' כל הבשר (חולין דף קי״א:) דגים שעלו בקערה מותר לאכלם בכותח משום דהוי נ״ט בר נ״ט הבשר בקערה והקערה בדגים ואיכא תרי נותני טעם קודם שיבא לכלל איסור: \n\n" + ], + [ + "סכין שחתך בה בשר צלי וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף קי״ב) אמר חזקיה משום אביי וכו' צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאכלו בכותח וה״מ צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות גריר לבי פיסקיה ואכיל קילחי דליפתא שרי דסילקא אסירי ואי פתך בהו דליפתא שפיר דמי. ופירש״י x ואע״ג דקי״ל דנ״ט בר נ״ט מותר שאני סכין דפעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך הצנון הוי נ״ט הבא מן הממש. ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון. וכתב הרשב״א הרי״ף לא כתב בהלכות הא דקילחי דליפתא ולא הא דסילקא ולא הא דאמרי' ואי פתיך בהו ליפתא שרי וגם הרמב״ם השמיטה ולא ידעתי למה השמיטום עכ״ל. ואני אומר שרבינו אע״פ שלא כתבם בהדיא מ״מ בכלל דבריו הם לפי פירושו בגמרא שהרי כתב סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפים אסור לאוכלם בכותח אבל אם חתך בה קישות או אבטיח גורד מקום החתך ואוכל השאר בחלב עכ״ל. נראה שהוא ז״ל מפרש דצנון לאו דוקא אלא דה״ה לכל הדברים החריפים וגם נראה שהוא מפרש דפתיך בהו ליפתא לאו דוקא אלא דה״ה לחתך בו לחם או ירק או פרי אחר שהטעם שאסור לחתוך בו צנון אינו אלא מפני השומן הנקרש על פניו שהוא נדבק ביותר בדבר החריף וכשהוא חותך בו לחם או איזה דבר הרי הסכין מתקנח בו ולא נשאר שום שומן על פניו ולפיכך מותר לחתוך בו צנון. והשתא הכל מבואר בדבריו ז״ל דמדכתב סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון משמע אחר שחתך בה הבשר חזר וחתך בה הצנון בלי הפסק חתיכת דבר אחר בינתים ומש״ה הוא דאסור הא אם הפסיק חתיכת שום דבר אחר בינתים שרי ולא הוצרך שוב לכתוב דאי פתיך בהו ליפתא ש״ד. \n", + "ומ\"ש שחתך בשר צלי לאו דוקא צלי דה\"ה למבושל והוא רותח והא דלא נקט בשר סתם לאשמועינן דבחתך בשר רותח הוא דאמרינן הכי אבל בבשר צונן אין השומן נקרש על פניו כ\"כ שיאסר לחתוך בו צנון ולא הוצרך לכתוב הא דסילקא דבכלל מ\"ש וכיוצא בו מדברים החריפים הוא ומטעם זה לא הוצרך לכתוב דקילחי ליפתא שרי דדבר ברור הוא דלפת לאו מדברים החריפים הוא. ועל דרך זו יש ליישב דברי הרי\"ף. כך נ\"ל לדחוק ליישב דבריהם אם היתה גירסתם בגמרא כגירסא דידן אבל כבר אפשר שלא היו כתובים דברים הללו בגירסתם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "אין מניחין כד של מלח וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף קי\"ב) בעא מיניה רב דימי מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דמילחא גבי כדא דכמכא א\"ל אסור דחלא מאי א\"ל שרי ומ\"ש וכו' האי איתיה לאיסוריה בעיניה והאי ליתיה לאיסוריה בעיניה ופירש רש\"י דמבעיא ליה מי חיישינן שמא יפול מן הכותח במלח והוא לא ידע וימלח ממנו בשר (או יתן ממנו לתוך הקדרה) האי כותח הנופל במלח נראה וניכר מפני שהוא עב ולא בטיל אבל כותח הנופל בחומץ ליתיה בעיניה ובטל בששים. אבל רבינו מפרש דלאנוחי כדא דכמכא גבי כדא דמילחא בסמוך ממש קאמר משום דמשאב שאיב ליה מילחא לכותחא אבל חלא שרי משום דלא שאיב. וכתב הר\"ן שכן פי' ר\"ח ולהאי פירושא לא שייך מאי דאמרינן האי איתיה לאיסוריה בעיניה וצריך לומר שגירסא אחרת היתה להם ולכך נתכוון הראב\"ד שכתב על דברי רבינו א\"א גירסא אחרת יש אצלנו: \n\n" + ], + [ + "מי שאכל גבינה או חלב וכו'. בר\"פ כל הבשר (חולין דף ק\"ה) בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה א\"ל ולא כלום איני והאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר א\"ל ולא כלום. ", + "ומ\"ש צריך שידיח ידיו תחלה ויקנח פיו. שם (חולין דף ק\"ד ק\"ה) תניא ב\"ש אומרים מקנח וב\"ה אומרים מדיח ואסיקנא דב\"ש אומר מקנח וה\"ה למדיח וב\"ה אומרים מדיח וה\"ה למקנח מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ופירש\"י דתרווייהו בעינן וכן כתב הרי\"ף וכתבו התוס' שכן פר\"ח ואסיקנא דבכל מידי הוי קנוח לבר מקימחא תמרי וירקא. ופירש\"י דמדיח דקתני היינו הדחת פה וכ\"נ מדברי התוס' והרא\"ש. אבל רבינו מפרש דמדיח דקתני היינו הדחת ידיו ויש סמך לפירוש זה מדאמרינן גבי עוף שנאכל בלא נט\"י ובלא קינוח הפה ולא הזכירו הדחת פה ועוד דגרסינן בגמרא (דף ק\"ד:) רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי אייתו ליה גבינה אכל אייתו ליה בישרא אכל ולא משא ידיה אמרי ליה והא תני אגרא חמוה (בריה) דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא א\"ל ה\"מ בליליא אבל ביממא הא חזינא. והעולם נהגו כדברי כלם להדיח הפה וגם הידים: " + ], + [ + "ומה שכתב במה דברים אמורים בבשר בהמה וכו' אבל אם אכל בשר עוף וכו'. שם תני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן הוא תני לה והוא אמר לה בלא נטילת ידים ובלא קינוח פה. וכתב הר\"ן דמשמע ליה דהוא הדין לחיה וגבינה דקי\"ל חיה נמי אינה מן התורה ורבינו כתב דחיה כבהמה לענין זה אף על פי שהוא עצמו פסק דחיה נמי אינה מן התורה ואפשר שטעמו לומר לפי שבשר החיה דומה לבהמה ע\"כ. ודעת רבינו דהא דתני אגרא עוף וגבינה היינו דוקא גבינה ואחר כך עוף אבל עוף ואחר כך גבינה דינו כבהמה וגבינה וכן דעת הרשב\"א וגם הר\"ן כתב דהכי מוכח עובדא דרב יצחק בריה דרב משרשיא. ואיני יודע למה השמיט רבינו הא דאמר רב יצחק בריה דרב משרשיא דביממא אין צריך להדיח ידיו בין גבינה אפילו לבשר בהמה: \n\n" + ], + [ + "מי שאכל בשר בתחלה וכו'. שם (דף ק\"ה) אמר מר עוקבא אנא בהא מלתא חלא בר חמרא (לגבי אבא) דאילו אבא כד הוה אכיל בישרא האידנא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא ואנא בהא סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא. וכתב הרי\"ף ושמעינן מהא דהא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה דלא שרי למיכל גבינה בתר בישרא בפחות מהאי שיעורא דהא מר עוקבא אף על גב דשהי ליה כי האי שיעורא קרי אנפשיה חלא בר חמרא. ודעת רבינו ששיעור זה צריך להמתין אפילו לאחר בשר עוף וכן דעת הרשב\"א: \n", + "ומה שכתב רבינו מפני הבשר שבין השינים וכו', כתב טור יורה דעה סימן פ\"ט דלפי טעם זה לאחר ששהא כשיעור זה מותר אפילו נשאר בשר בין השינים ואפילו לא אכל הבשר אלא שלעסו לתינוק צריך להמתין. וי\"א שטעם שהיית שיעור זה מפני שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך ולפי זה הטעם אם לא אכלו אלא לעסו לתינוק אין צריך להמתין ואפי' שהה כשיעור אם יש בשר בין השינים צריך להסירו ובתוך הזמן אפילו אין בשר בין השינים אסור וטוב לאחוז בחומרי שני הטעמים עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל איסורים שאמרנו הם במיני נפש חיה ויש איסורין אחרים של תורה בזרע הארץ וכו'. פירקא קמא דקידושין (דף ל\"ז): \n\n" + ], + [ + "החדש כיצד כל אחד מחמשת מיני תבואה בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר. בריש חלה (פ״א מ״א) ובמנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ע') החיטין והשעורים והכוסמין והשיבולת שועל והשיפון הרי אלו חייבים בחלה ומצטרפים זה עם זה ואסורים בחדש מלפני הפסח. \n", + "ומ״ש שנוהג בכל מקום. בסוף ערלה (פ״ג מ״ט) החדש אסור מן התורה בכל מקום ואע״ג דבספ״ק דקידושין (דף ל״ט) אמרינן דפלוגתא דתנאי היא פסק כסתם משנה. ובמנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ח:) אמרינן דרבנן דבי רב אשי סברי חדש בח״ל דאורייתא. \n", + "ומ\"ש בין בפני הבית בין שלא בפני הבית אלא שבזמן שיש מקדש משיקרב העומר הותר החדש בירושלים וכו' עד שאין ב\"ד מתעצלין בו עד אחר חצות. משנה שם (דף ס\"ח). \n", + "ומ\"ש ובזמן שאין ב\"ה כל היום כולו אסור. משנה וגמרא שם פלוגתא ופסק כרבינא דבתרא טובא הוא. \n", + "ומ\"ש ובזמן הזה במקומות שעושים שני ימים טובים וכו'. גם זה שם פלוגתא ופסק כרבינא דבתרא טובא הוא וכך הם דברי הרי\"ף בסוף פסחים: \n\n" + ], + [ + "האוכל לחם וקלי וכרמל וכו'. בפרק קמא דכריתות (דף ה') ומקשה בגמרא והא אין לוקין על לאו שבכללות ומשני שאני הכא דמייתר קראי ומפרש בגמרא היכי מייתר קראי: \n\n" + ], + [ + "כל תבואה שהשרישה קודם הקרבת העומר וכו'. משנה בריש חלה (פ״א מ״א) ובמנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע') אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן ואם לאו אסורים עד שיבא העומר הבא ובגמ' (דף ע״א) מנין לעומר שמתיר בהשרשה וכו' (דכתיב) אשר תזרע משעת זריעה וכו' א״ה אע״ג דלא השרישה נמי א״ל סודני בשדה כתיב ואמרינן תו בגמרא (דף ע':) מאי קודם לעומר ר' יונה אמר קודם הבאת העומר רבי יוסי בר זבדא אמר קודם קצירת העומר ופסק רבינו כרבי יונה. \n", + "ומ\"ש ודין זה בכ\"מ ובכל זמן מן התורה. כר' אליעזר בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט) דסתם לן תנא כוותיה בסוף ערלה. ומתבאר בפרק ר' ישמעאל. \n", + "ומ\"ש ובכל זמן. מתבאר פרק הנזכר: \n\n" + ], + [ + "תבואה שהשרישה אחר העומר וקצרה וזרע מן החטים בקרקע וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ז:) ובמנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ט) בעי רבא בר רב חנן חטים שזרען בקרקע עומר מתירן או אין מתירן ה״ד אי דאשרוש תנינא אי דלא אשרוש תנינא אם השרישו קודם לעומר עומר מתירן ואם לאו אסורים עד שיבא העומר הבא לא צריכא דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר ואתא עומר וחליף עלייהו וקא מבעיא ליה מהו לנקוטי ומיכל מינייהו כמאן דשדו בכדא דמו ושרנהו עומר או דילמא בטיל להו לגבי ארעא וכו' תיקו. ופירש״י דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר דלא שרנהו עומר דאשתקד ולא בשעת עומר זה. מהו לנקוטי ללקוט מהם קודם השרשתן. כמאן דשדו בכדא דמיין ושרנהו עומר דהא דאמרן ואם לאו אסורים עד שיבא עומר הבא בגידוליהן מיירי. או דילמא בטלינהו אגב ארעא וכי לקיט להו כגדולין דמו עכ״ל. וכך הם דברי רבינו ולרמוז שעדיין לא השרישו כתב ועדיין החטים בקרקע כלומר ועודם חטים כמות שהם בלא השרשה: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א זה שבוש ומי יתירם לאלו וכו'. ואיני רואה לא שיבוש ולא השגה שמ\"ש ומי יתירם לאלו מבואר הוא בדברי רבינו שהעומר הבא יתירם אם הם כמונחים בכד. ופירוש הראב\"ד איני יודע ליישבו על לשון הגמרא אלא אם כן היתה לו גירסא אחרת: \n", + "וכן שבולת שלא הביאה שליש וכו'. פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ט:): \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) כלאי הכרם כיצד וכו' בין שזרע ישראל בין שזרע נכרי בין שעלו מאליהן וכו': ומה שכתב והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה מן התורה. בפרק כל שעה עלה כ\"ה. \n", + "ומה שכתב ושניהם מצטרפין זה עם זה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב במה דברים אמורים שנזרעו בארץ ישראל וכו'. בסוף פרק קמא דקידושין (דף ל\"ט) ובסוף ערלה: \n\n" + ], + [ + "הערלה כיצד כל הנוטע אילן מאכל וכו'. מ\"ש שמונים לו משעת נטיעתו פשוט בירושלמי פ\"ק דערלה (הלכה ב'). \n", + "ומ\"ש שאסורים בהנאה. פ\"ב דקידושין (דף נ\"ו:) יליף מקראי דערלה אסורה בהנאה ואין לה פדיון: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בנוטע בארץ ישראל שנאמר כי תבואו אל הארץ וכו' אבל איסור ערלה בח\"ל הל\"מ וכו'. בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט) אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן ערלה בח\"ל הל\"מ א\"ל ר' זירא לר' אסי והא תנן ספק ערלה בא\"י אסור ובסוריא מותר בח\"ל יורד ולוקט וכו' א\"ל אימא כך נאמרה ספיקה מותר ודאה אסור ואע\"ג דשמואל פליג התם ואמר דלא מיתסרא אלא מהלכות מדינה הלכה כרבי יוחנן וכן פסק הרא\"ש וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף: \n\n" + ], + [ + "ספק ערלה וכלאי הכרם וכו'. בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ח) תנן התם החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מד\"ס מאי הלכה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכתא מדינה עולא אמר ר' יוחנן הל\"מ א\"ל עולא לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא הל\"מ היינו דשאני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דתנן ספק ערלה בא\"י אסור בסוריא מותר בח\"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ואילו גבי כלאים תנן כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בא\"י אסור בסוריא מותר בח\"ל יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד אלא לדידך ניתני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט הא א\"ל שמואל לרב ענן תני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט וכו' א\"ל לוי לשמואל אריוך ספק לי ואנא איכול רב אויא ורבה בר בר חנה מספקי ספוקי להדדי. ופרש\"י ספק ערלה ספק עברו עליה שלש שנים א\"נ פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושאר נטיעות ולקט נכרי מהפירות ואין ידוע מהיכן וכו' בח\"ל יורד ישראל ולוקח מהנכרי הלוקט מפרדס שיש בו נטיעות ילדות וזקנות וישראל יודע שהוא נכנס שם ולוקט לכתחלה ובלבד שלא יראנו ישראל כשהוא לוקט מהערלה והא דתנן לעיל בסוריא מותר כשנלקט כבר אבל לכתחלה אינו אומר לו רד ולקוט. כרם הנטוע ירק וכו' יורד הנכרי ולוקט מהכלאים ממש ומוכר לחבר ובלבד שלא ילקוט החבר עצמו ביד. ספק לי לקוט שלא בפני שיהיה ספק אצלי ובערלה קאי עכ\"ל. ומשמע דגבי ערלה נקטינן יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט דלא אמר או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט אלא שמואל דאמר דערלה לא מתסרא אלא מהלכת מדינה אבל לר' יוחנן דאמר הל\"מ היא וקי\"ל כוותיה לא שרי אלא ביורד ולוקח ולא ביורד ולוקט וכך הם דברי טיו\"ד. ועל דברי רבינו יש לתמוה דכיון דקי\"ל כר' יוחנן דאמר ערלה הל\"מ וכלאים מד\"ס למה השוה דין שניהם. וכתב הר\"ן שהרמ\"כ השיגו כן והוא ז\"ל כתב דל\"ק דכיון דמר בריה דרבינא מתני לקולא נקטינן כוותיה ולאו משום דס\"ל כשמואל דאמר הלכת מדינה אלא משום דס\"ל שכך נאמרה הלכה שכל שלא יראנו לוקט מותר וכתב עוד על דברי רבינו הרי שהוא מסכים לפירש\"י שאע\"פ שהם ערלה או כלאים ודאי כל שאינו לוקט או אינו רואה את הנכרי לוקט מותר והשוה את הרואה ללוקט וכן בדין עכ\"ל. נראה מדבריו שהוא מפרש דברי רבינו שהם כמ\"ד זה וזה יורד ולוקט. ואני בעניי לא ירדתי לעומק דעתו שדברי רבינו נראים פשוטים בעיני שהם כההיא דקתני יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט שהרי לשונו כלשון המשנה ממש אלא שכתב בוצר במקום לוקט ואח\"כ כתב לוקט הירק ולענין ערלה שפיר פסק כר\"י דאמר הל\"מ היא ומה שהשוה כלאים לערלה להחמיר אפשר דהיינו מדחזינן דמר בריה דרבינא דהוא בתרא משוה ערלה לכלאים וכעין שכתב הר\"ן ואע\"ג דאיהו משוה לקולא אנן כיון דלא אפשר לאקושינהו לקולא מדר\"י דאמר הל\"מ מקשינן להו לחומרא. ויותר היה נראה לומר שלא השוה רבינו אותם כמו שעלה על דעת הרמ\"ך והר\"ן אלא שבערלה פסק יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ובכלאים פסק דיורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד וז\"ש והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט ירק בידו כלומר גבי ערלה צריך שלא יראה אותו בוצר וגבי כלאים אפי' ראהו לוקט אין בכך כלום רק שלא ילקוט הוא עצמו הירק בידו אלא שבפ\"ה מהלכות כלאים כתב אע\"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם בח\"ל הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה ואפי' בח\"ל והוא שיראה אותו לוקט ומוכר אבל ספיקו מותר כמו שביארנו בהמ\"א עכ\"ל. הרי שכתב גבי כלאים שצריך שלא יראנו לוקט ומ\"מ דבריו מבוארים שם שהוא פוסק יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט וכמו שכתבתי: \n", + "ועדיין יש לדקדק בדברי רבינו שכתב בודאי ערלה וכלאי הכרם בח\"ל מותר ליקח מהם ובלבד שלא יראנו בוצר מהיכא יליף הכי דהא כי תנן בח\"ל יורד ולוקח וכו' אספק ערלה הוא דאמרן אבל בודאי ערלה מנא לן ועוד שכתב בסוף דבריו כרם שהוא ספק ערלה וכו' ובסוריא מותר ואין צ\"ל בח\"ל דמשמע דמותר בכל גוונא והא מתניתין לא שריא אפילו בח\"ל אלא בשלא ראהו לוקט איכא למימר דכיון דההיא דכרם הנטוע ירק ודאי כלאים ושרי בח\"ל ה\"ה לודאי ערלה דשרי בח\"ל ואפילו למאן דמפליג בין ערלה לכלאים היינו לומר דבזה יורד ולוקח ובזה יורד ולוקט ומיהו תרוייהו בחד גוונא מיירו והיינו דאקשי ליה עולא לרב יהודה מההיא דספק ערלה לההיא דכרם הנטוע ירק וכו' דליתני או זה וזה יורד ולוקח וכו' והא עדיפא מיניה ה\"ל לאקשויי דגבי ספק ערלה קתני יורד ולוקח וגבי ודאי כלאים קתני יורד ולוקט ויציבא בארעא וכו' ותו היכי אמר רב יהודה אמר שמואל תני או זה וזה יורד ולוקח וכו' [ורבינא נמי היכי מתני זה וזה יורד ולוקט הא כיון שזה ודאי] וזה ספק היאך אפשר להיות דין שניהם שוה אלא ע\"כ דתרווייהו בחד גוונא מיתנו וכיון דההיא דכרם הנטוע ירק מיירי בודאי כלאים ההיא דערלה דשרי בח\"ל מיירי בודאי ערלה וה\"פ דמתניתין ספק ערלה דהיינו [כרם שהוא] ספק אם עברו עליו ג' שנים או כרם שהוא ערלה ודאי ופירות נמכרים חוצה לו ספק ממנו הם ספק מכרם אחר בא\"י אסור ובסוריא מותר ואין צ\"ל בח\"ל ואם הוא ודאי ערלה בח\"ל יורד ולוקח וכו'. וע\"כ צ\"ל כן דאי לא תימא הכי כיון דקתני בסוריא מותר דמשמע דמותר ליקח מכרם שהוא ספק ערלה וכ\"ש בח\"ל מאי האי דקתני ובח\"ל יורד ולוקח וכו'. ומה שפירש\"י דהא דקתני בסוריא מותר כשנלקט כבר אבל אינו אומר לו לכתחלה רד ולקוט אינו נראה לרבינו משום דלישנא דמותר סתמא לגמרי משמע דאי כפירוש רש\"י לא הוה שתיק תנא מלמיתני הכי בהדיא הילכך משמע ליה לפרושי מתניתין כדפרישית וכתב תחלה חד גוונא דספק ערלה דשריא בסוריא דהיינו כרם שכולו ערלה ודאי וענבים נמכרים חוצה לו ואינו יודע אם ממנו אם מאחר מותר ובח\"ל אפילו ודאי מותר והוא שלא יראנו בוצר והדר כתב גוונא אחריתי דספק ערלה דהיינו שכולו ספק אם עברו עליו ג' שנים או שיש בו נטיעות ערלה וזקנות דבסוריא מותר ואין צ\"ל בח\"ל ומשמע דבשכל הכרם ספק אם עברו עליו ג' שנים מותר ללקוט ביד. כנ\"ל לפרש דברי רבינו: \n", + "ואיכא למידק למה לא כתב רבינו דאפילו מי שיודע בפירוש שהם ערלה מותר לספק לחבירו ולהאכילו וכדא\"ל לוי לשמואל וכדעבדי רב אויא ורבה בר בר חנה. וי\"ל שרבינו סובר דהנך רבנן סברי כשמואל דאמר ערלה בח\"ל הלכת מדינה היא אבל לר\"י דסבר הל\"מ היא אסור: \n\n" + ], + [], + [ + "חבית של יין הנמצאת טמונה בפרדס של ערלה וכו' עד והצניעם שם. בפ\"ב דבתרא (דף כ\"ד): \n\n" + ], + [ + "נכרי וישראל שהיו שותפים וכו'. בסוף פרק קמא דע\"ז (דף כ\"ב) הנהו מוריקאי דנכרי נקיט בשבתא וכו': \n", + "והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א אנו מפרשים באותו מעשה וכו'. ואיני יודע היאך יתיישב לפירוש זה הא דאמר והא אותביה רבינא לרבא לא סיועי סייעיה דכיון דבעובדא דשני ערלה לא היו צריכין להתנות לפי שלא היה שם אכילת איסור היכי מסייע ליה מברייתא דשבת דצריך להתנות: \n\n" + ], + [ + "יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ וכו'. כתב הר\"ן בפ\"ק דר\"ה ובסוף פרק קמא דקידושין דסוגית הירושלמי בפרק ה' דמעשר שני מוכחת כדבריו. והרשב\"א כתב בתשובה שטעמו של רבינו מפני שלמדו בקידושין רבעי ממעשר שני בג\"ש דקדש קדש. וסבור הרב ז\"ל דמה מעשר שני אינו נוהג בחוצה לארץ אף הרבעי אינו נוהג בה. והתוספות וה\"ר יונה והרשב\"א והרא\"ש בר\"פ כיצד מברכין חולקים על דברי רבינו וסוברים דאף בח\"ל נוהג נטע רבעי אלא שכתבו שאינו נוהג אלא בכרם ולא בשאר אילנות. וכן דעת רב אחא גאון וכסברת מקצת הגאונים שדחה רבינו. \n", + "ומ\"ש שנוהג בארץ ישראל אף שלא בפני הבית, כן משמע בפ\"ה דמעשר שני: \n\n" + ], + [ + "פירות שנה רביעית כולה אסור לאכול מהם בארץ ישראל עד שיפדו. בריש פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ה) ובפרק ה' דמעשר שני (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "כיצד פודין פירות נטע רבעי בזמן הזה. כלומר דאילו בזמן הבית אין פודין אותן בפחות משוויין כדאיתא בפרק חמישי דמעשר שני ומוסיף עוד חומש כדאיתא שם בפרק שני דמעשר שני: \n", + "ומה שכתב אחר שאוסף אותם. כלומר דאילו במחובר לקרקע אינו נפדה כדאיתא בתוספתא מיהו נראה שאפשר לפדותם במחובר לקרקע והוא שיתנה שלא יחול הפדיון עד שיתלשו מהקרקע: \n", + "כתב הראב\"ד מחוללין על חטים אלו וכו' א\"א זה הוא תימה וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דה\"מ בזמן הבית דוקא: \n\n" + ], + [ + "הורו מקצת הגאונים וכו'. גם הרא\"ש כתב בסוף הלכות ערלה שאותה הוראה נמצאת בקצת ה\"ג ושהיא שיבוש: \n\n" + ], + [], + [ + "(יט-כ) הטבל כיצד וכו' שנאמר ולא יחללו וכו' והאוכל כזית מן הטבל חייב מיתה בידי שמים. בסוף הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג). \n", + "ומ״ש ששיעורו בכזית. משנה בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ג) כחכמים דפליגי אר״ש. \n", + "ומ״ש אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה וכו', בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף ט״ז) אמר רב אכל טבל של מעשר [עני] לוקה כמאן כי האי תנא דתניא אמר רבי יוסי יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא [הורם ממנו כל עיקר] הורם ממנו תרומה גדולה ולא [הורם ממנו מעשר ראשון] מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפי' מעשר עני מנין ת״ל לא תוכל לאכול בשעריך וכו' ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך ושבעו מה להלן מעשר עני [אף כאן מעשר עני] ואמר רחמנא לא תוכל: \n", + "וכתב הראב\"ד ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני וכו' עד ואין בו מיתה א\"א סברא היא זו וכו'. ובעל מ\"ע תמה עליו איך תלה בסברא דבר שהוא גמרא ערוכה. ואין כאן תמיהא שממ\"ש כאן בגמרא לא נשמע אלא שהוא חייב על טבל שהורם ממנו תרומה ותרומת מעשר אבל חיוב זה אם יהיה מיתה או לאו לא שמענו. ואע\"פ שאמר רב דטבל (הטבול) למעשר עני לוקה אפשר היה לומר דאה\"נ x דחייב מיתה אם לא לקה ואיצטריך לאשמועינן דאינו חייב מיתה משום דקראי דכתיב בהו חיוב מיתה קדש כתיב בהו. ומיהו אי קשיא הא קשיא דמעשר שני הא איקרי קדש. וצריך עיון: \n\n" + ], + [], + [ + "הטבל והחדש וכו' אסורים כמותן. ברייתא בפרק העור והרוטב (חולין דף ק״כ:) ואע״ג דיליף להו התם מקראי משמע לרבינו דאסמכתא בעלמא וכדתנן בסוף תרומות (פי״א מ״ג) אין סופגים ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים וה״ה לאינך דמאי שנא: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש ושיעור כל אכילה מהם כזית. בפ\"ג דטהרות (משנה ד'). \n", + "ומ\"ש אבל איסור אכילה ביוה\"כ וכו'. כלומר מה שהוצרכתי לומר שיש איסורים אחרים שיתבארו במקומם הם אותם שהם במינים מיוחדים אבל איסור אכילה ביוה\"כ שהם בכל האוכלים ודאי שאינם מסוג הלכות אלו וכן איסורי נזיר כיון שאינו שוה בכל גם הוא אינו מסוג הלכות אלו ולפיכך דין הוא שיתבארו כל אחד במקומו ולא הייתי צריך להוציא מהכלל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "יין שנתנסך לעכו\"ם אסור בהנאה. בפ\"ב דע\"ז מייתי לה מדכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מקיש יי\"נ לזבח ובזבח כתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה. \n", + "ומ\"ש שהשותה ממנו כל שהוא לוקה מן התורה (ששיעורו בכ\"ש). משנה בפרק בתרא דע\"ז (דף ע\"ג) מני יין נסך בהדי דברים שאסורים ואוסרין בכ\"ש ומייתי לה רבינו בסמוך מדכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. \n", + "ומ\"ש שלוקה איני יודע מנין לו לרבינו ומצאתי להרמב\"ן בהשגותיו על סה\"מ של רבינו שהוקשה לו זה וכתב וז\"ל אנכי לא ידעתי מקום המלקות הזה ולא ראיתיו עד הנה בגמרא בבלי או הירושלמי אבל יתכן שילקה מדכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו שענינו פן תכרות ברית ליושב הארץ וכו' וקרא לך ואכלת מזבחו והוא לשון מניעה ממה שמפורסם השמר פן ואל לא תעשה והזבח והיין המתנסך לעכו\"ם אחד הן כמ\"ש בכל מקום בתלמוד המזבח והמקטר והמנסך וכו' עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש וכן האוכל כ\"ש מתקרובת עכו\"ם וכו'. נתבאר בדברי רבינו בסמוך: \n\n" + ], + [], + [ + "יין העכו\"ם שאין אנו יודעים אם נתנסך וכו'. בפרק ב' דע\"ז (דף ל\"ב) גזרו על יינם משום (יחוד) בנותיהן ושנינו בפרק הנזכר (דף כ\"ט:) אלו דברים של עכו\"ם אסורים ואיסורן איסור הנאה. \n", + "ומ\"ש והשותה מסתם יינם רביעית מכין אותו מכת מרדות. אע\"פ שביי\"נ כתב ששיעורו בכ\"ש משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם בסתם יינם שאינו אלא מגזירת סופרים שיעורו כשאר משקין שהן אסורין ברביעית: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וכל יין שיגע בו העכו״ם ה״ז אסור וכו'. בפרק ב' דעבודה זרה (דף ל') ופרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ח): \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שנגע ביין שלא בכוונה. יתבאר בפי\"ב. \n", + "ומ״ש וכן תינוק עכו״ם שנגע ביין וכו'. פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ז) אמר רב תינוק בן יומו עושה יי״נ ומפורש התם בעובדא דהוה בבי רב דאמרו ליה והא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה יי״נ א״ל אימור דאמרי אנא בשתיה בהנאה מי אמרי ושמואל פליג ואמר דקטנים אינם עושים יי״נ ופסק רבינו כרב דהלכתא כוותיה באיסורי וכן פסקו ר״ת והרא״ש והרמב״ן והרשב״א ז״ל אע״פ שיש פוסקים כשמואל ומפרש התם בברייתא אלו הם גדולים ואלו הם קטנים גדולים שיודעים בטיב עכו״ם ומשמשיה קטנים שאינם יודעים בטיב עכו״ם ומשמשיה ומשמע דבן יומו דאמר רב לאו דוקא אלא כל שאינו יודע בטיב עכו״ם ומשמשיה בכלל קטן בן יומו הוא. וכתב הרשב״א שיודע בטיב עכו״ם ומשמשיה כל שהוא נודר ומזכיר בפיו עכו״ם ומשמשיה וכתב דהכי איתא בתוספתא איזהו גדול כל הנודר ומזכיר שם עכו״ם ומשמשיה עכ״ל. וכ״כ הטור ואיני יודע למה השמיט זה רבינו: \n", + "הלוקח עבדים מן העכו\"ם וכו'. שם אמר רב נחמן אמר שמואל הלוקח עבדים מן העכו\"ם אע\"פ שמלו וטבלו עושים יין נסך עד שתשקע עכו\"ם מפיהם וכמה אריב\"ל עד י\"ב חדש ורב פליג עליה וסבר שהלוקח עבדים מן העכו\"ם מלו וטבלו לאלתר אינם עושים יין נסך ופסק רבינו כרב דהלכתא כוותיה באיסורי וכן פסקו התוספות והרשב\"א והרא\"ש. וכתב שכן נהגו כל גדולי אשכנז אף על פי שיש פוסקים כשמואל: \n\n" + ], + [ + "בני השפחות העכו\"ם וכו'. שם אותיבנא לרב דאמר תינוק בן יומו עושה יי\"נ מדתניא הלוקח עבדים מן העכו\"ם שמלו ולא טבלו וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו וכו' גדולים עושים יי\"נ קטנים אין עושים יי\"נ וכו' קתני מיהא גדולים אין קטנים לא תרגמה אבני שפחות הא וכן קאמר וכו' הא קמ\"ל עבדים דומיא דבני השפחות מה בני השפחות מלו ולא טבלו הוא דעושים יי\"נ מלו וטבלו לא אף עבדים כן לאפוקי מדרב נחמן אמר שמואל ומשמע דקטנים דקתני דאין עושים יי\"נ אין עושים כלל קאמר אפילו לאסרו בשתיה דאי לאו הכי לישני ליה מאי אין עושים יי\"נ ליאסר בהנאה אבל בשתיה אסור. ומשמע לרבינו דהא דקטנים אינם עושין יי\"נ במלו ולא טבלו היא אבל לא מלו ולא טבלו עושין יי\"נ לאוסרו בשתיה כדין שאר עכו\"ם קטן דאין הפרש בין בני השפחות לשאר עכו\"ם בין בגדלן בין בקטנן אלא קטנים שמלו ולא טבלו דאע\"ג דבשאר עכו\"ם עושים יי\"נ בני השפחות אינם עושים וכדשני תרגמה אבני השפחות כלומר שמוחלקים בני השפחות קטנים משאר עבדים קטנים והחילוק שביניהם הוא כשמלו ולא טבלו כדקתני בברייתא וכתב הטור שכן דעת הרמ\"ה אבל הרשב\"א כתב בת\"ה בני השפחות והם שנולדו מן השפחה עכו\"ם ברשות ישראל לכ\"ע קטנים אין עושים יי\"נ ומותר אפילו בשתיה עד שידעו בטיב ע\"ז ומשמשיה ואע\"פ שלא מלו ולא טבלו והא דקתני בברייתא שמלו ולא טבלו לאו משום קטנים נקט לה אלא משום גדולים ולומר שאע\"פ שמלו וקבלו עליהם שלא לעבוד ע\"ז כיון שלא טבלו עדיין עכו\"ם הם ואף בהם גזרו לאסור סתם יינם ומגעם אבל קטנים אע\"פ שלא מלו אין עושים יי\"נ דמילה לא מעלה ולא מוריד לגבי קטנים דהא כל שמל ולא טבל אינו גר א\"כ מילה מה מהניא בלא טבילה ותדע לך מדאקשי מינה לרב דאמר קטנים בני עכו\"ם עושים יי\"נ לאסור אותו בשתיה ואם איתא מאי קושיא לימא התם כשמלו ולא טבלו וכי קא אמינא אנא בקטנים בני עכו\"ם שלא מלו וזה ברור (אלא שהוצרכתי לכתוב מפני שמצאתי בקצת חיבורי הראשונים ז\"ל דברים לא נתכנו בעיני) וכן שנינו בתוספתא בהדיא וכן בני השפחות שלא טבלו בין מולים בין ערלים הרי אלו עכו\"ם מדרסן טמא יינם בגדולים אסור בקטנים מותר ואיזהו גדול כל הנודר ומזכיר שם עכו\"ם ומשמשיה ע\"כ בתוספתא. וזה מבואר כדברי עכ\"ל. ואני אומר שלא נראה לרבינו ולהרמ\"ה לפרש כן משום דדוחק לומר דשמלו ולא טבלו לאו משום קטנים נקט לה. ומ\"ש דמילה בלא טבילה לא מהניא דהא כל שמל ולא טבל אינו גר. י\"ל דשאני הכא דכיון שנולדו ברשות ישראל מהניא מילה לחודה לאפוקינהו מאיסור שתיה. ומ\"ש ותדע מדאקשי מינה לרב וכו' י\"ל דהא ודאי לשאר קטנים עכו\"ם מילה בלא טבילה לא מהניא ולא אמרינן דמהניא בבני השפחות אלא מפני שנולד ברשות ישראל וא\"כ לא הוה אפשר ליה לשנויי הכי והתוספתא אינה מכרעת מאחר שלא הוזכרה בגמרא: \n\n" + ], + [ + "גר תושב והוא שקיבל עליו שבע מצות וכו'. בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ד:) איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני שלשה חבירים שלא לעבוד ע״ז דברי ר״מ וחכמים אומרים כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח אחרים אומרים אלו (ואלו) [לא באו] לכלל גר תושב אלא איזהו ג״ת זה גר אוכל נבילות שקיבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות מיחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה ישראל אבל מייחדין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה עכו״ם וכו' יינו כשמנו וכו' רשב״ג אומר יינו יי״נ ואמרי לה מותר בשתיה וידוע דהלכה כחכמים והא דקתני בסיפא מייחדין אצלו יין וכו' מסקנא דכולהו תנאי דלעיל היא ופירש״י אין מפקידין אצלו יין בביתו לזמן מרובה דאיכא למיחש לאיחלופי ביין שלו שהוא אסור כדקתני סיפא יינן כשמנן, אבל מייחדין אצלו יין ישראל מניחו בחנותו עד שילך כדי מיל או יותר משא״כ בעכו״ם דהאי כיון דלא פלח לא נגע ולא מנסך ולמגע עכו״ם דאתי מעלמא בביתו לא חיישינן דכיון דאין לו הנאה בכך אינו מניחו ליגע ולאיחלופי בזמן מועט ליכא למיחש וכו' יינו מותר בהנאה כשמנו וקודם שהותר השמן באכילה [קאי] אבל בשתיה אסור עכ״ל. ולמד רבינו מגר תושב לכל עכו״ם שאינו עובד ע״ז וכתב הרשב״א דטעמא משום דגזירה ראשונה לאסור שתיה בלבד היתה ומשום בנותיהן אבל איסור הנאה שגזרו ב״ד שלאחריהם ומשום חשש ניסוך לא גזרו אלא בעכו״ם עובד ע״ז אבל בשאינו עובד לע״ז לא היתה גזירה ואע״פ שהישמעאלים הללו לא קבלו עליהם שלא לעבוד ע״ז וכן לא קבלו עליהם בפני ג' ז' מצות בני נח וברייתא קתני איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני ג' חבירים שלא לעבוד ע״ז דברי ר״מ וחכ״א כל שקיבל עליו שבע מצות בני נח ההיא לא לענין יי״נ ושאר גזירות שגזרו בעכו״ם היא שנויה אלא להחיותו בלבד וכדגרסינן התם עלה דההיא רב יהודה שדר קרבנא לאבידרנא ביום אידם אמר ידענא ביה דלא פלח לע״ז והתניא איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני ג' חבירים שלא לעבוד ע״ז א״ל כי תניא ההיא להחיותו [והאמר רבב״ח אר״י גר תושב שעברו עליו י״ב חדש ולא מל הרי הוא כמין שבאומות התם כגון שקיבל עליו למול ולא מל] אלמא כל שידענוהו שאינו עובד עכו״ם אינו בכלל גזירות הללו ולא הצריכו לקבל בפני ג' חבירים אלא להחיותו בלבד ומ״מ כל שאסרו משום חתנות אף הוא אסור בו שהרי הוא בכלל איסור חתנות ולפיכך יינו אסור בשתייה כשמנו עכ״ל: \n", + "ואיכא למידק על דברי רבינו שמאחר שהוא סובר שכל עכו\"ם שאינו עובד עכו\"ם אינו אוסר בהנאה היאך כתב גר תושב שקבל עליו שבע מצות כמו שביארנו יינו אסור בשתייה ומותר [בהנייה] דמשמע דאם חיסר מלקבל אחת מהשבע אוסר בהנאה ומי גרע גר תושב שקבל עליו בפירוש שש מצות וע\"ז מכללם מעכו\"ם דקים לן דלא פלח עכו\"ם ולא קיבל עליו שאר מצות. וי\"ל דע\"כ לא קאמר רבינו שאינו אוסר בהנאה אלא בעכו\"ם שהוא מבני דת דלא פלחי ע\"ז אבל אם הוא מבני דת דפלחי ע\"ז אע\"פ שזה קבל עליו שלא לעבוד ע\"ז לא יצא מכלל אומתו עד שיקבל עליו שבע מצות דאז נעשה גר תושב גמור והכי דייק לישנא דרבינו שכתב וכל עכו\"ם שאינו עובד ע\"ז כגון אלו הישמעאלים דמשמע דוקא בכה\"ג שהוא מאומה שמוחזקים שאינם עובדים ע\"ז הוא דיינו מותר בהנאה אע\"פ שלא קבל עליו בפירוש שלא לעובדה אבל אם הוא מאומה דפלחי לה צריך לקבל עליו שבע מצות ואם חיסר אחת מהן אוסר בהנאה דעדיין בכלל אומתו הוא ולפי זה הא דאמר רבא אבר ששך ידענא ביה דלא פלח ע\"ז ה\"ק ידענא ביה שהוא מאומה דלא פלחי ע\"ז. ועי\"ל דכל עכו\"ם שאנו מוחזקים בו שאינו עובד ע\"ז אע\"פ שבני אומתו עובדים אותה והוא לא קבל בפירוש שלא לעובדה וגם אינו מקיים שאר מצות ולא קבלם עליו יינו מותר ובכה\"ג הוה ההיא דבר ששך. \n", + "ומ\"ש רבינו גר תושב שקבל עליו שבע מצות להשמיענו שאעפ\"כ יינו אסור בשתיה אבל [לא] כתב כן לומר דמותר בהנאה דלא איצטריך דבלא\"ה נמי כיון שקבל עליו שלא לעבוד עכו\"ם מותר וכמ\"ש בסמוך. \n", + "ומ\"ש רבינו אבל אותם העובדים עכו\"ם וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "אין מתנסך לע״ז אלא יין שראוי להקריב ע״ג המזבח וכו'. לפיכך יין מבושל של ישראל שנגע בו העכו״ם אינו אסור וכו'. מימרא בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל') וקאמר התם דשמואל הוה שתי ליה עם אבלט וכתב הרא״ש הדבר תמוה מאד כיון שגזרו על יינם משום בנותיהם וכי משום שהרתיחו לא שייכא הך גזירה ואי משום דלאו בר ניסוך הוא והלא יין מזוג נמי לאו בר ניסוך הוא ואפשר שלפי שהמבושל אינו מצוי כ״כ ומילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן עכ״ל. וכתב הטור ומאימתי נקרא מבושל משהרתיח על גבי האש והם דברי הרא״ש וספר התרומה והראב״ד והרשב״א בשם הגאונים: \n", + "ומ\"ש רבינו אבל יין מזוג וכו'. בפרק אין מעמידין אמר רבא הלכתא יין מזוג וכו' יש בו משום יי\"נ. וכתב הר\"ן איכא מ\"ד דה\"מ כגון דליכא טפי מג' חלקי מים אבל איכא טפי לאו חמרא הוא ואין בו משום יי\"נ והביא ראיה מפלוגתא דת\"ק ואחרים בפרק המוכר פירות (בבא בתרא צ\"ו:) גבי שמרי יין לענין ברכה ואינה ראיה דה\"מ בשמרים דכי איכא טפי מעל חד תלתא מיא קיוהא בעלמא הוא אבל יין גמור דאיכא טעם יין ומראה יין יש בו משום יי\"נ וכ\"כ הרא\"ש דשמרים שאני שאינו אלא קיוהא בעלמא אע\"פ שיש בו טעם יין אבל יין מזוג אדם מוזגו לפי טבעו ומנהגו הילכך כל זמן שיש בו טעם יין יש בו משום יי\"נ. \n", + "ומ\"ש רבינו ויין שהתחיל להחמיץ, שם אמר רבא האי חמרא דאיקרים עד תלתא יומי יש בו וכו' ומשום יי\"נ מכאן ואילך וכו' ואין בו משום יי\"נ וכתבו הרשב\"א והר\"ן דרבא לטעמיה דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא ודעת המפרשים להחמיר בחומץ שלנו שנגע בו העכו\"ם אלא א\"כ הוא כ\"כ חזק שכשמשליכין ממנו על הקרקע מבעבע: \n\n" + ], + [ + "הורו גאוני המערב שאם נתערב ביין ישראל מעט דבש וכו'. טעמם מפני שכיון שאינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל או כשכר שאין בהם משום יי\"נ והרמב\"ן והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן כתבו שאין לסמוך על הוראה זו דמאן לימא לן דאינהו לא מנסכי יין המעורב בו שאור ודבש הלא הם מקריבין בנות שוח ופירות לע\"ז שאסרה אותם תורה למזבח ויין מזוג פסול למזבח ואפ\"ה אסיקנא דיש בו משום יי\"נ וכן דעת ה\"ר יונה וכתבו הריב\"ש והרשב\"ץ שאין לסמוך על הוראה זו שהורו גאוני המערב שכבר דחאוה כל האחרונים בשתי ידים: \n\n" + ], + [ + "מאימתי יאסר יין עכו״ם וכו'. בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ה) תנן לוקחין גת בעוטה מן העכו״ם אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן (לתוך) התפוח ואינו נעשה יין עד שירד לבור ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ובגמרא אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך עושה יי״נ תנן לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אע״פ שהוא נוטל בידו ונותן לתוך התפוח אמר רב הונא בגת פקוקה ומליאה ת״ש ואינו נעשה יי״נ עד שירד לבור ה״נ בגת פקוקה ומליאה ת״ש ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר אמר רב הונא ל״ק כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה דתניא בראשונה היו אומרים וכו' אבל דורכים עם הנכרי בגת ולא חיישינן לדרב הונא וחזרו לומר וכו' אין דורכין עם הנכרי בגת משום דרב הונא ופירש״י על דברי רב הונא כיון שהתחיל לימשך שהגת עשויה כמדרון ומשעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין והסכימו הרשב״א והרא״ש והר״ן שפירוש זה עיקר וכך הם דברי רבינו: \n", + "ומ\"ש לפיכך אין דורכין עם העכו\"ם בגת וכו'. היינו במשנה אחרונה וכדרב הונא וכן פסקו הפוסקים: \n", + "ומ\"ש ואפי' היה כפות. שם (דף נ\"ו:) ההוא ינוקא דתנא ע\"ז בשית שני בעו מיניה מהו לדרוך עם העכו\"ם בגת א\"ל דורכין עם העכו\"ם בגת והא קא מנסך בידיה דציירנא להו לידיה והא קא מנסך ברגל ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך ההוא עובדא דהוה בנהרדעא דדשו ישראל ועכו\"ם לההוא חמרא ושהייה שמואל תלתא ריגלי מ\"ט אילימא משום דקא סבר דאי משכחנא תנא דאסר כר' נתן אסריניה בהנאה דתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר ר' נתן אומר ביד אסור ברגל מותר אימור דאמר ר' נתן ביד ברגל מי אמר אלא דאי משכחנא תנא דשרי כר\"ש אישרייה אפילו בשתייה. והרי\"ף השמיט עובדא דינוקא ועובדא דנהרדעא וברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל וכתב (הר\"ן) שראה בדברי הראשונים שהוא דוחה אותם מההוא עובדא דהוה במחוזא דעל עכו\"ם לחנותא ואמר האי לאו חמרא הוא וכו' ואסיקנא דמיתסר בהנאה ממתניתא דאגרדמים וכו' ולמד ממנה שני דברים חדא דמגעו מחמת ד\"א שלא לכוונת ניסוך מיתסר בהנאה ובהכי מידחיא ההיא דמדדו בין ביד בין ברגל ימכר ולמד ממנה ג\"כ דניסוך דרגל שמיה ניסוך לפי שהם משוים רגל לפיו והוא ז\"ל תמה עליהם דמי השוה להם המדה דכיון דבגמ' מסיק דניסוך דרגל לא שמיה ניסוך אע\"ג דחזינן דבפיו שמיה ניסוך ברגל אין לנו ואע\"ג דינוקא אמר לה לא מידחי בגילא דחיטתא דהא גמרא סבר לה כוותיה דאמרינן אימור דאמר ר' נתן ביד ברגל מי אמר ועוד אם כדבריהם כי אמרי' אילימא משום דקסבר דאי משכחנא תנא דאסר כר\"נ וכו' ודחינן לה [משום דאימר דאמר ר\"נ ביד ברגל מי אמר] לימא דאי משכחנא תנא דאסר כתנא דאגרדמים אסרנא ליה אפי' בהנאה עכ\"ל. ורבינו נראה שהוא סובר כדעת הרי\"ף במה שסובר דמגעו מחמת ד\"א שלא לכוונת ניסוך מיתסר בהנאה שהרי לא הביא ברייתא דמדדו בין ביד וכו' והביא דין ברייתא דאגרדמים ומשמע דסבר רבינו דליתא לההיא דינוקא דשרי לדרוך עם העכו\"ם בגת בדציירניה לידיה מדאמרינן חזרו לומר אין דורכין עם העכו\"ם בגת סתם דאם איתא ה\"ל לסיומי אא\"כ היה כפות ועוד דבההוא עובדא דנהרדעא דדרכו ישראל ועכו\"ם משמע ודאי שהישראל היה משמרו שלא יגע ביד דאל\"כ מאי מספקא ליה לשמואל א\"ו הישראל משמרו שלא יגע וכיון דבהא אסרינן ה\"ה דאסרינן בכפות דבכל גוונא אסרו דריכת העכו\"ם ומ\"מ משמע ליה דבישראל משמרו לא נאסר אלא בשתיה מדאמרינן בעובדא דנהרדעא דדרכו ישראל ועכו\"ם אי משכחנא דשרי כר\"ש אישרייה אפי' בשתיה וכיון דלא אשכחנא תנא דשרי כר\"ש איתסר בשתיה מיהא אבל בכפות דלא אשכחן מאן דאדכר ביה צד שריותא כלל אסרינן ליה אפי' בהנאה דגזרינן כפות אטו שאינו כפות ומיהו בניסוך דרגל משמע דס\"ל לרבינו דלא שמיה ניסוך ומטעמא דכתב הר\"ן. וכתב הרשב\"א בתשובה שמה שכתב בתורת הבית שנראה מדברי הרמב\"ם שהנגיעה ביין ברגל אינו אוסר בהנאה סמך על מ\"ש בפ' י\"ב כיצד היא הנגיעה שאוסר בה העכו\"ם היין הוא שיגע ביין עצמו בין בידו בין בשאר איבריו שדרכן לנסך עכ\"ל. ומשמע שטעמו של הרשב\"א שדייק מלשון רבינו שכתב בשאר אבריו שדרכן לנסך בהם משמע שיש אבר שאין דרכן לנסך בו והיינו רגל ומשום דדרך ביזוי הוא וקשיא ליה לישנא דבשאר אבריו דנקט דמשמע שהרגל הוא מכללם דאין לומר דלא אתא לאיתויי אלא פיו אבל לא רגל דא\"כ לא ה\"ל למינקט לשון רבים וצ\"ל דיש איברים אחרים בגוף זולת הרגל שדרכם לנסך בהם. ול\"נ דמלשון רבינו כאן יש ללמוד שהוא ז\"ל סובר דניסוך דרגל לא שמיה ניסוך ליאסר בהנאה שהרי כתב אין דורכין עם העכו\"ם בגת שמא יגע בידו וינסך ואם איתא מאי איריא משום שמא בידו יגע תיפוק ליה מפני שהוא נוגע בו ברגלו כשהוא דורך ועוד שכתב בסמוך עכו\"ם שדרך היין ולא נגע בו והרי ישראל עומד על גביו וכו' ה\"ז אסור בשתיה משמע שאע\"פ שדרכו ברגליו לא נאסר בהנאה ואין לדחות דכל הני מיירי שלא נגע בענבים שבגת כגון ששם דפים על ענבים שבגת ודרך עליהם דא\"כ לא ה\"ל למיסתם סתומי: \n", + "ומ\"ש רבינו ואין לוקחים ממנו גת דרוכה וכו'. היינו כמשנה אחרונה וכדרב הונא ומ\"מ יש לתמוה שה\"ל לכתוב בגת פקוקה ומליאה שרי וכדאוקי רב הונא למתני'. וי\"ל שסובר רבינו דמעיקרא לא דחקי למימר דבגת פקוקה ומליאה שרי רב הונא אלא כי היכי דלא תיקשי ליה מתני' אבל בתר דאסיקנא דמתני' כמשנה ראשונה ורב הונא כמשנה אחרונה תו לא צריכינן לדחוקי בהכי אלא מתני' אפי' בשאינה פקוקה שרי ורב הונא אפי' בפקוקה ומליאה אסר אטו שאינה פקוקה ומליאה וכתב הר\"ן שכן דעת הרמב\"ן ושכן נראה מדברי רבינו וכן דעת ר\"ת ואל תשיבני מדגרסינן אמר רב הונא בגת פקוקה ומליאה דמשמע דרב הונא גופיה אמרה דאיכא למימר דגמ' הוא דאמרה אליבא דרב הונא והוי כאומר אמר לך רב הונא בגת פקוקה ומליאה ואפי' את\"ל דרב הונא גופיה אמרה איכא למימר דה\"ק אי לא הוה סיפא דקתני אינו נעשה יי\"נ עד שירד לבור הייתי מוכרח לומר דבגת פקוקה ומליאה לא אסרתי כי היכי דלא תיקשי לי מתני' אבל השתא דקתני סיפא אינו עושה יי\"נ עד שירד לבור ומתני' פליגא ואנא דאמרי כמשנה אחרונה אפי' בפקוקה ומליאה נמי אסרתי. כנ\"ל לדעת רבינו אע\"פ שהרשב\"א והר\"ן סוברים דאף למסקנא שרי רב הונא בגת פקוקה ומליאה ושכך מטים דברי הרי\"ף: \n\n" + ], + [], + [ + "החומץ של עכו\"ם אסור בהנאה וכו'. משנה פרק שני דע\"ז (דף כ\"ט:): \n", + "עכו\"ם שהיה דורס ענבים וכו'. תוספתא פרק שמיני דע\"ז הדורס ענבים בחבית אף על פי שהיין צף ע\"ג ידיו מותר שאין דרכן מנסכין כן וכו' עכו\"ם שהיה מעלה ענבים בסלים ובדרדורים לגת אע\"פ שניפצן לגת והיין מנתז על גבי ענבים מותר שאין דרכן מנסכין כן: \n\n" + ], + [ + "החרצנים והזגים של עכו\"ם וכו'. משנה פ\"ב דע\"ז (דף כ\"ט:) החרצנים והזגים של עכו\"ם אסורים ואיסורם איסור הנאה דר\"מ וחכ\"א לחים אסורים ויבשים מותרים. ובגמרא (דף ל\"ד) מפרש דלחים כל י\"ב חדש יבשים לאחר י\"ב חדש אמר רבי יוחנן כשהם אסורים אסורים אפי' בהנאה כשהם מותרים מותרים אפילו באכילה: \n", + "ומ\"ש וכן שמרים של יין וכו'. שם אמר רב זביד האי דורדיא דחמרא דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרי: \n\n" + ], + [ + "נאדות העכו\"ם וקנקניהם וכו' עד שיישנם י\"ב חדש. שם הלכתא קנקנים של עכו\"ם לאחר י\"ב חדש מותרים (עוד שם) אמר רב חביבא בריה דרבא הני גולפי בתר י\"ב חדש שרי וכן אבטא דטייעי וכן גולפי שחימי ואוכמי: \n", + "ומ\"ש או עד שיחזירם לאור וכו'. שם (דף ל\"ג ע\"ב) א\"ר יוחנן וכו' קנקנים של עכו\"ם שהחזירן לכבשן האש כיון שנשר זיפתן מהם מותרים אמר רב אשי לא תימא עד דנתר אלא אפילו רפאי מירפא קינסא (מאי) פליגי בה רב אחאי ורבינא [חד אסר וחד שרי] והלכתא כמאן דאסר ופרש\"י קינסא הכניס קיסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זיפתו והלכתא כמאן דאסר ולא דמי להחזירן לכבשן (האש) דהתם כיון שהסיקם מבחוץ עד שנשר זיפתן כבר נתלבן החרס אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זיפתו נושר: \n", + "ומ\"ש רבינו או עד שיחמו. נ\"ל דהיינו לומר שאם לא היו מזופתים אם הוחמו כדי שאילו היו מזופתים היה מתרפה הזפת: \n", + "ומ\"ש רבינו או שיתן לתוכן מים וכו'. שם (דף ל\"ג) בר טייעא אנס הנהו זיקי מרב יצחק בר יוסף רמא בהו חמרא [ואדרינהו ניהליה] אתא שאיל בי מדרשא א\"ל רבי ירמיה כן הורה רבי אמי הלכה למעשה ממלאן מים ג' ימים ומערן ואמר רבא צריך לערן מעת לעת ואסיקנא דאחד שלנו ואחד שלהן ל\"ש נודות ל\"ש קנקנים: \n", + "ומ\"ש ואם נתן לתוכם יין קודם שיטהר אותם וכו'. משנה שם (דף כ\"ט:) נאדות של עכו\"ם וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בהם אסורים ואיסורם איסור הנאה דברי ר\"מ וחכ\"א אין איסורם איסור הנאה וידוע דהלכה כחכמים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומותר ליתן לתוכן שכר. מסקנא שם (דף ל\"ג) ופירש\"י משום דשיכרא מבטל טעמא דחמרא: \n", + "ומ\"ש או ציר ומורייס מיד וכו' מותר ליתן היין לתוכן וכו'. שם קנקנים של עכו\"ם וכו' עכו\"ם נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר ומורייס ואינו חושש ופירש\"י עכו\"ם נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר או מורייס מיד אע\"פ שלא מילאהו מים לפי שהציר והמורייס שורפין את היין הנבלע ומכלין אותו. וכתב הרשב\"א שאין צריך להשהות בו הציר אלא קצת והרמ\"ה והרא\"ש כתב שצריך להשהותו בו מעת לעת: \n\n" + ], + [ + "הלוקח כלים חדשים וכו'. שם (דף ל\"ג) ת\"ר נאדות של עכו\"ם גרודים מותרים חדשים מזופתין אסורים כך היא גירסת ת\"ר הגת והמחץ והמשפך של עכו\"ם רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים וכו' של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופפין אסורים ופירש\"י מחץ כלי שדולים מן הבור [לחבית הגת]. וז\"ש רבינו כלי שחושף בו והוא מלשון לחשוף מים מגבא. ויש לתמוה על רבינו שכתב דכלי שחושף בו או המשפך משכשכו במים ודיו והא אפי' רבי דמיקל מצריך ניגוב מיהא. וצ\"ל דהכא מיירי בכלי של ישראל שנתנו בו לפי שעה יין של עכו\"ם ולפיכך סגי ליה בשכשוך וההיא ברייתא איירי בכלים של עכו\"ם שנשתמשו בהם העכו\"ם הרבה ולפיכך אין מספיק בהם שכשוך: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן כוס של חרס וכו' הדיחו פעם ראשונה ושניה ושלישית מותר וכו'. שם (דף ל\"ג:) כסי רב אסי אסר ורב אשי שרי אי שתי בהו עכו\"ם פעם ראשון כ\"ע ל\"פ דאסיר כי פליגי בפעם שני ואסיקנא והלכתא פעם ראשון ושני אסור שלישי מותר ופירש\"י כסי כוסות של חרס ואין מכניסן לקיום אלא שותים בהם. אי שתי בהו עכו\"ם פעם ראשונה דכ\"ע אסירי דאיידי דרכיכי בלעי ואסירי עד שימלאם מים שלשה ימים. וכתבו התוס' שר\"ת הקשה על פירוש זה ולפיכך פירש דמיירי הכא בכסי בין חדשים בין ישנים ושתה בהם העכו\"ם יין כמה פעמים פעם ראשונה כ\"ע ל\"פ דאסור פירוש אם לא הדיחה במים אחר שתית העכו\"ם אלא פעם ראשונה כ\"ע ל\"פ דאסור דאינו נפלט היטב בהדחה אחת והלכתא פעם ראשון ושני בשתי הדחות אסור פעם שלישית מותר דאז ודאי בפעם שלישית נפלט הכל והביא ראיות לפירוש זה, ודברי רבינו כפירוש ר\"ת. והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א אין זאת הגירסא אצלנו וכו'. טעמו דלפי מ\"ש בגירסאות שלנו בגמרא וכדברי הרי\"ף אי שתי בהו עכו\"ם משמע דאשתיה קאי כפירוש רש\"י והראב\"ד ז\"ל נראה שהוא סבור דא\"א לפרש פירוש ר\"ת על גירסא זו אי שתי בהו עכו\"ם אלא על גירסת כסי דשתי בהו עכו\"ם ואני אומר שעל גירסא זו יש לפרש פירוש ר\"ת וה\"פ כסי אי שתי בהו עכו\"ם אפילו הם ישנים מה תקנתם ומהדר ואמר תקנתם ג\"פ. \n", + "ומ\"ש רבינו הדיחו פעם ראשונה ושניה ושלישית מותר אע\"פ שכפי לשון הגמרא ה\"ל לכתוב הדיחו פעם ראשונה ושניה אסור שלישית מותר יש ליישב דה\"ק הדיחו פעם ראשונה ושניה ושלישית מותר אחר שלש הדחות וממילא משמע דקודם לכן אסור. ומצאתי נוסחא שאין כתוב בה הדיחו ואינה נוסחא מחוורת שאין לה משמעות. ומ\"מ מ\"ש אבל של חרס צריך הדחה תמוה מאד דעד השתא נמי לא שרי ליה אלא ע\"י הדחה וכבר השיגו הראב\"ד וכתב ומ\"ש בסוף אבל של חרס וכו'. ונ\"ל דה\"ק אבל של חרס שאינו מצופה באבר ולא מזופת צריך הדחה בעלמא כדין הדחת שאר כלים כלומר א\"צ אלא הדחה אחת בלבד וכתב כן כדי לחלק בין כסי לחצבי שחימי ופתוותא דמיכסי דבהנך אמור בגמרא משכשכן במים ודיו ובכסי הצריכו הדחה ג\"פ ולפיכך פירש דכסי הם מצופים או מזופתים ומפני הציפוי או הזפת הם בולעים הרבה ולפיכך צריכין הדחה ג\"פ אבל חצבי שחימי ופתוותא דמיכסי שאינם מצופים ולא מזופתים אינם בולעים כ\"כ ולפיכך בשיכשוך בעלמא סגי להו. ומיהו יש לדקדק על זה מדין כלים השועין באבר שכתב בסמוך שאם הם לבנים או אדומים או שחורים מותרים ואם היו ירוקים אסורים מפני שהם בולעים ואם יש בהם מקום מגולה של חרס בין לבנים בין ירוקים אסורים מפני שהם בולעים [דמשמע] דטפי בלע חרס שאינו שוע מחרס שוע והכא משמע איפכא דבשוע בעי ג' הדחות ובשאינו שוע סגי בהדחה אחת. וי\"ל דהתם מיירי בכלים השועים באבר כלומר שהוא חלק ביותר דאז לא בלע אלא פורתא והכא מיירי בשאינו חלק אלא שהוא חופה הכלי כעין חיפוי הזפת שאינו חלק ומש\"ה בלע טפי מכשאינו מחופה דיקא נמי דהתם נקט השועים באבר דשוע לשון חלקות בלשון גמרא והכא נקט מצופה באבר כדרך שהיוצרים עושים דלשון מצופה אינו מורה על חלקות כמו שמורה לשון שוע ועוד דכדרך שהיוצרים עושים (דנקט) אתא לגלויי שאינם חלקים שדרך היוצרים שלא להקפיד שיהיו שועים אלא שיהיו מחופים בלבד ועוד מדנקט בהדיה או שהיה מזופת משמע דהאי ציפוי דאבר כעין ציפוי דזפת הוא שאינו חלק. ואכתי איכא למידק דהכא קאמר דשל חרס שאינם מצופים כלל בהדחה בעלמא סגי וגבי כלים השועים כתב שאם יש בהם מקום מגולה אסורים כלומר דהדחה לא מהניא בהו ואפילו כמה הדחות. וי\"ל שכבר כתב שם רבינו שיראה לו שאין הדבר אמור אלא בשכנסו בהם לקיום אבל לא כנסו בהם לקיום מדיחן ומותרים והכא מיירי בשלא כנסו בהם לקיום ומש\"ה בהדחה בעלמא סגי להו. והריב\"ש כתב בתשובה מ\"ש רבינו משה אבל של חרס צריך הדחה וכתב עליו הראב\"ד אין זו הגירסא אצלנו וכו' נראה שהבין מדבריו דבחדשים מיירי דכיון שתחלת תשמישן ביד עכו\"ם צריכים הדחה וניגוב ככלי הגת דאי בישנים א\"א לומר שיהיו צריכים ניגוב ולזה אמר שאין שומעים לו אלא צריכים מילוי ועירוי ככלי שמכניסו לקיום. אומר אני שאם היתה כוונת הרמב\"ם להדחה וניגוב כמו שהבין הראב\"ד מדבריו ה\"ל לברר ולומר מנגבן כמ\"ש בכלי הגת אבל נ\"ל דבישנים מיירי ובכלים מזופתין או מצופים באבר מדיחן ג\"פ בלי שפשוף דבשכשוך המים ילכו צחצוחי היין אבל אם אין מצופין צריכים הדחה ר\"ל עם שפשוף שישפשף בהם בידיו דסתם הדחה כך היא כדאמרינן דלוקח כלי תשמיש מן העכו\"ם מדיחן ומטבילן וביארו המפרשים דמדיחם בשפשוף קאמר (זה נ\"ל בכוונת הר\"מ ז\"ל) עכ\"ל. ונראה שלא היה גורס בדברי רבינו גבי ראשונה ושניה ושלישית הדיחו וכנוסחת הספרים שכתבתי לעיל דא\"כ לא היה אפשר לו לפרש דברישא מיירי בלא שפשוף דהא הדיחו קתני ואיהו ז\"ל קאמר דכל היכא דנאמרה הדחה ע\"י שפשוף היא א\"ו לא היה גורס הדיחו ולפי זה יקשה עליו מה שהקשיתי לעיל שאין לגירסא זו משמעות ולפי פירושו אפשר דאמשכשכו במים שכתב רבינו לעיל מינה בסמוך סמיך. ומיהו ק\"ל על דבריו שאחר שכתב רבינו דין זה סתם דמשמע דדינא דגמרא הוא היאך חזר וכתבו בלשון יראה לי שהרי כתב בסמוך כלי חרס השועים באבר וכו' ואם יש בהם מקום מגולה של חרס וכו' ויראה לי שאין הדבר אלא בשכנסו בהם לקיום אבל לא כנסו בהם לקיום מדיחן ומותרים ואפילו הם של חרס x (וזה לשונו הראב\"ד השיג וכתב א\"א אין הגירסא הזאת אצלנו וכו' נראה שהבין מדברי הר\"מ ז\"ל דבחדשים מיירי וכו' עד זה נ\"ל בכוונת הר\"מ ז\"ל) אלא נוסחא משובשת נזדמנה להריב\"ש בדברי הראב\"ד שכתוב בה וכל הדחה וניגוב קאמר ובזה אין לסמוך עליו דהלכה רווחת בישראל דכלי חרס אין חילוק בין מכניסו לקיום לשאין מכניסו לקיום דאי שתה בו עכו\"ם פעם ראשונה ושניה צריך ליישנן ולמלאם שלשה ימים מעת לעת עכ\"ל. שכל זה תוספת מאי זה תלמיד טועה הוא והעיקר כמו שכתוב בנוסחתנו וכבר נתבארו דברי הראב\"ד ודברי רבינו: \n", + "וחכמי לוניל שאלו מרבינו בדבר כוסות של חרס קבלנו מכל הגאונים והרב אלפסי שאין להם תקנה אי שתי בהו עכו\"ם פעם ראשון ושני כי אם בהתישנם י\"ב חדש על כן לא הבננו כלל מכל אשר כתוב בספר. והשיב ודאי כך אמרו מקצת הגאונים כמו שקבלתם אבל אין הדברים נראים שא\"ת כך נמצאו הדברים סותרים זה את זה שכבר נפסקה הלכה שאין מכניסן לקיום בשכשוך סגי להו אפילו נשתהא בהם יי\"נ יום או יומים כמו כוס וכן אם היה יין עובר עליו תמיד ולא ישתה כגון המשפך וכיצד יהיה הכוס ששתה בו העכו\"ם ג\"פ צריך יישון ועוד שבענין דבר שאין מכניסו לקיום נחלקו בכוסות של עכו\"ם רב אסי אסר ורב אשי שרי ולא ידענו במה נחלקו ונפסקה הלכה פעם ראשון ושני אסור ג' מותר ש\"מ שאין ענין הדברים ששתה בהם העכו\"ם שתי פעמים כ\"ש אם שתה בהם פעם שלישית אלא פירוש הדברים כמו שביארנו בחיבורנו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "כלי חרס השועים באבר וכו'. שם (דף ל\"ג:) אמר רב זביד הני מאני דקוניא חיורא ואוכמא שרי ירוקא אסיר משום דמיצריף ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי דרש מרימר קוניא בין אוכמא בין חיורא בין ירוקא שרי ופירש\"י דמצריף יש בו קרקע מחפורת של צריף ובלעי טפי, קרטופני בקעין וסדקים. ובפ' שני דייני גזירות (כתובות ק\"ז:) איפסיקא הלכתא כרב זביד: \n", + "ומ\"ש ויראה לי שאין הדבר אלא בשכנסו בהם לקיום וכו' ואפילו הם של חרס. יש לדקדק דכיון דבתחלת דבריו פתח בכלי חרס השועים באבר מאי ואפילו הם של חרס דקאמר הא בשל חרס עסיק ואתי. ונ\"ל דהוי כאילו אמר ואע\"פ שהם של חרס והיה ראוי להחמיר אפילו הכי שרי בהדחה. וכתב הרשב\"א בתורת הבית על דברי רבינו אם כדבריו חיורי ואוכמי כשמכניסן לקיום מותרים בשיכשוך בעלמא דכלי מתכות הן ומכלל דבריו דכלי מתכות אפילו במכניסן לקיום א\"צ מילוי ועירוי אלא בהדחה בעלמא סגי וכן דעת הראב\"ד ז\"ל עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "(כ-כא) גת של אבן או של עץ וכו'. בסוף ע\"ז תנן גת של אבן שזפתה עכו\"ם מנגבה והיא טהורה ושל עץ רבי אומר ינגב וחכ\"א יקלוף את הזפת ושל חרס אע\"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה ובגמרא אמר רבא דוקא זפתה אבל דרך בה לא כלומר לא בעיא ניגוב אלא הדחה א\"ד [אמר רבא] דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי לה בניגוב וכו' כי ההוא דאתא לקמיה דר' חייא א\"ל הב לי גברא דדכי לי מעצרתאי א\"ל לרב זיל בהדיה וכו' אזל חזייה דהוה שיעא טפי אמר הא ודאי בניגוב סגי לה בהדי (דהוה) קא אזיל ואתי חזא פילא מתותיה וחזא דהוה מלא חמרא אמר הא לא סגי לה בניגוב אלא בקילוף וכו' ת\"ר הגת והמחץ והמשפך של עכו\"ם רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים וכו' של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופפין אסורין והא תנן גת שזפתה עכו\"ם מנגבה והיא טהורה מתניתין דלא דרך בה ברייתא דדרך בה. ופירש\"י גת של אבן שזפתה עכו\"ם ואורחא למירמי ביה חמרא פורתא לעבורי קוטרא דזיפתא. של עץ דבעיא זפת טובא ובלעא חמרא טפי. אבל דרך בה בגת מזופפת לא סגי לה בניגוב אלא בקילוף משום דעייל חמרא בפילי זיפתא. הגת והמחץ וכו' בשל חרס עסקינן וכו' מדקתני סיפא ואם היו מזופפין מכלל דכולה רישא בשאינם מזופפין. ושל עץ ושל אבן מנגבן והם טהורים ד\"ה כל זמן שאינם מזופפין ואם היו מזופפין אסורים עד שיקלוף. מתני' דלא דרך בה הילכך בשל אבן דברי הכל בניגוב סגי לה ובשל עץ לרבי ינגב. ברייתא דדרך בה הילכך אפילו בשל אבן בעי קילוף וכ\"ש בשל עץ עכ\"ל: \n", + "והשתא מ\"ש רבינו גת של אבן ושל עץ שדרך בהן העכו\"ם. כלומר ואינם זפותין מדיחן במים ובאפר היינו ברייתא דגת ומחץ דקתני של עץ ושל אבן ינגב בדדרך בה. \n", + "ומ\"ש דשל אבן שזפתם העכו\"ם אע\"פ שלא דרך בה מדיחן במים ובאפר היינו מתני' דקתני גת של אבן שזפתה עכו\"ם ינגב ואוקימנא בדלא דרך בה דוקא ולשון אע\"פ שלא דרך בה אינו נוח לי ויש ליישב דה\"ק אע\"פ שלא דרך בה ומפני כך היה ראוי שלא להצריכה שום תיקון אע\"פ כן מאחר שזפתה עכו\"ם צריכה ניגוב: \n", + "ומ\"ש מדיחן במים ובאפר וכו'. בסוף ע\"ז (דף ע\"ד:) במה מנגבן פי' כל היכא דאמרינן בהכשר כלים ינגב כיצד הוא הניגוב הזה רב אמר במים רבב\"ח אמר באפר ואסיקנא רב אמר במים וה\"ה לאפר רבב\"ח אמר באפר וה\"ה למים ולא פליגי הא ברטיבתא הא ביבשתא. ופירש\"י רב אמר מים תחלה וה\"ה שצריך אפר אחריהם ורבב\"ח אמר באפר תחלה וה\"נ שצריך מים אחריהם ברטיבתא שיש בה לחלוחית יין נותן אפר תחלה (לשפשף עד שתהא נגובה ואח\"כ מים ביבשתא מים תחילה) ואח\"כ אפר ומשפשף אתמר בי רב אמרי משמיה דרב תרתי תלת ושמואל אמר תלת ארבע בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו בי רב אמרי משמיה דרב תלת ארבע ושמואל אמר ארבע (חמש) ולא פליגי מר קא חשיב מייא בתראי ומר לא קא חשיב מייא בתראי. ופירש\"י תרתי תלת ברטיבתא תרתי אפר ומים ביבשתא תלת מים ואפר ומים תלת וארבע תלת ברטיבתא אפר ומים ואפר ואע\"פ שחוזר ונותן מים להעביר האפר הנהו מים לא קא חשיב דלא לשום נגיבה אלא לנקותו מן האפר וארבע ביבשתא מים ואפר ומים ואפר ומים בתרא לא קא חשיב. ורב לא בעי אפר אלא חדא זימנא ושמואל בעי אפר תרי זימני בין ברטיבתא בין ביבשתא. בפומבדיתא מתנו לרב תלת וארבע כדפרישית ולשמואל ארבע ברטיבתא וחמש ביבשתא דקא חשיב מייא בתראי. ול\"פ רב ושמואל להאי לישנא דפומבדיתא אלא לרב לא חשיב מיא בתראי ושמואל חשיב מיא בתראי. ואית דמפרשי ול\"פ הנך דסורא ודפומבדיתא (אלא דסורא לא חשבי מיא בתראי דפומבדיתא חשבי להו וכו') אבל רב ושמואל פליגי ביבשתא בין בדסורא בין דפומבדיתא דרב לא בעי בה אפר אלא חדא זמנא ושמואל בעי תרי זימני והסכים רש\"י לפירוש האחרון והר\"ן כתב פירוש ראשון בלבד וכתב עליו וקי\"ל כלישנא בתרא הילכך ברטיבתא אפר ומים ואפר ומים וביבשתא מים ואפר ומים ואפר ומים וכן נראה שהוא דעת רבינו וכ\"נ שהוא דעת הרמ\"ה שכתב הטור. \n", + "ומ\"ש גת של אבן מזופפת שדרך בה העכו\"ם היינו כלישנא בתרא דאמרינן דגת של אבן שזפתה עכו\"ם אם דרך בה עכו\"ם צריכה קליפה. \n", + "ומ\"ש או גת של עץ זפותה אע\"פ שלא דרך בה היינו מתניתין דקתני של עץ לחכמים יקלוף את הזפת ואוקימנא מתניתין בדלא דרך בה. \n", + "ומ\"ש ואם יישנה י\"ב חדש או נתן בה מים ג' ימים מעת לעת אינו צריך לקלוף וכו'. כתב הראב\"ד א\"א אומר אני לג' ימים וכו'. ודע שלא בגת בלבד סבור הראב\"ד כן אלא גם בקנקנים מזופפים סובר שאין מועיל להם העירוי אא\"כ יקלוף הזפת. ויש ליישב לדעת רבינו שכל ששהו המים מעת לעת הרי הם נכנסים בכ\"מ שנבלע היין ומתערב כל יין הבלוע במים וכן דעת הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן וכתב הר\"ן בסוף ע\"ז שכן דעת התוס' ורש\"י והוא ז\"ל שם דחה דברי הראב\"ד. \n", + "ומ\"ש וי\"א אף לי\"ב חדש וכו'. כלומר דאף ביישון י\"ב חדש צריך לקלוף הזפת והביא ראיה מדאמרינן בסוף ע\"ז הני רווקי דארמאי וכו' דכיתנא מיישנן ואי איכא קיטרי שרי להו אלמא ביישון אינו מועיל למה שהוא בלוע בגו קיטרי והוא הדין למה שבלוע בזפת. ואני אומר שאין משם השגה לדברי רבינו מכמה טעמי חדא שהרי פי' רש\"י דאי אית ביה קוטרי לא קאי אלא להכשיר בניגוב בלבד וכן דעת הרשב\"א ואפילו את\"ל דקאי נמי איישון אפשר לומר שאע\"פ שאינו מועיל למה שבגו קיטרי מועיל למה שבולע בזפת דאל\"כ לא הוו שתקי בגמ' מלומר שצריך לקלוף הקנקנים אם הם מזופתים כשאמרו שהכשרם בעירוי וכן דעת הרשב\"א בת\"ה: \n\n" + ], + [ + "גת של חרס אע\"פ שנקלף הזפת וכו'. משנה כתבתיה בסמוך. וכתב הראב\"ד א\"א זה שיבוש אלא עד שיכניס בו גחלים וכו'. כוונתו להשיג על מ\"ש רבינו שאם יישנה י\"ב חדש או נתן בה שלשה ימים מים מותרת כלומר ואינו צריך לקלוף הזפת והראב\"ד סבור שאע\"פ שנתן בה ג' ימים מים צריך לקלוף הזפת כמו שקדם ויש לתמוה למה כתב על זה שהוא שיבוש כיון שיש מקום לסברת רבינו כ\"ש שכבר נתבאר כי דעת המפרשים והפוסקים כדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "משמרת של יין של עכו\"ם וכו'. מימרא בסוף ע\"ז (דף ע\"ה): \n", + "וכן כלי חלף והוצים וכו'. שם הני דיקולי וחלאתא דארמאי דחייטי בחבלי דצורי מדיחן דצבתא מנגבן דכיתנא מיישנן ואי אית בהו קיטרי שרי להו: \n\n" + ], + [ + "כלי הגת וכו' הדפים והעדשים וכו' עד של שיפא ושל גמי מיישנן י\"ב חדש. שם ומסיים בה ר' יוסי אומר הרוצה לטהרם מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים רשב\"ג משום ר' יוסי אומר מניחן תחת צנור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין (עונה) וכמה עונה וכו' או יום או לילה וכו' אמר רבי יוחנן חצי יום וחצי לילה וכו' ולא פליגי הא בתקופת ניסן ותשרי והא בתקופת תמוז וטבת ופירש\"י בתקופת ניסן ותשרי שהיום והלילה שוים או יום או לילה בתקופת תמוז שאין היום והלילה שוים חצי יום וחצי לילה די\"ב שעות שלימות בעינן. ע\"כ ומשמע לרבינו דר\"י ורשב\"ג לא לחלוק על דברי ת\"ק באו דת\"ק מיירי בהכשר דלאחר זמן ואינהו מיירו בהכשר דמיד: \n\n" + ], + [ + "בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל וכו'. כתב הרשב״א בתשובה שמה שמחלק רבינו בין א״י לח״ל בכמה מקומות מהלכות אלו למדה מדגרסינן בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ט:) אין לוקחין ימ״ח מח״ג בסוריא אלא מן המומחה וסוריא לאו דוקא אלא הוא הדין לכל ח״ל וכ״ש הוא אף א״י בזמן הזה היה כח״ל וכ״כ ה״ה בפרק ג' מהלכות אלו ובזה נסתלקה השגת הראב״ד שכתב א״א זו אינה משנה וכו': \n\n" + ], + [ + "המתארח אצל בעה\"ב וכו'. בפ\"ב דע\"ז. \n", + "ומ\"ש ואם הוחזק שאינו כשר וכו'. דבר פשוט הוא ונלמד הוא מדין דמאי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד היה הנגיעה שאוסר בה עכו\"ם היין הוא שיגע ביין עצמו. כתב כן לאפוקי נוגע בנוד שיש בו יין ופי הנוד סתום וכמ\"ש הטור בשם הרא\"ש שאם נגע עכו\"ם בנוד שיש בו יין ואפי' הוא חסר והגיע דפנותיו זו לזו מותר. \n", + "ומ\"ש בין בידו בין בשאר איבריו שדרכן לנסך נתבאר בפ' שקודם זה אצל מ\"ש אין דורכין עם העכו\"ם בגת. \n", + "ומ״ש וישכשך אבל אם פשט ידו לחבית וכו'. בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ט:) ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא אידרי עכו״ם ושקליה אמר להו רב אשי נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשך ביה וברצוה עד דשייפא. ופירש״י אידרי עכו״ם קפץ ואחזה בתוך היין שלא תשתקע. כי היכי דלא לשכשך ויאסר בהנאה שאין מנסכין אלא ע״י שכשוך. וברצוה לחביתא עד דשייפא כפו החבית לצד אחד עד שישפך יינה לתוך כלי אחר שימשך היין מן העכו״ם ואח״כ יוציאנה ותהא מותרת בהנאה החבית דכל זמן שידו תחובה ביין אם יוציאנה א״א לשמור שלא ישכשך ואע״פ שאנו אוחזים את ידו. ברצוה לשון מטה על צד וכו'. דשייפא שתזרק לכלי אחר כמו השופה יין לחמרים עכ״ל. דבריו כדברי רבינו שאם נגע ולא שכשך לא נאסר וכ״כ גבי דתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר דטעמא דמילתא משום דניסוך לא הוי אלא ע״י שכשוך וכ״כ גבי חביתא דאיסתדיק לארכה והתוס' והר״ן חולקים. ומשמע לי דשכשוך זה אינו נענוע כל דהו שהרי כתב בסמוך נטל כלי של יין והגביהו ויצק היין אע״פ שלא שכשך נאסר ואם איתא דנענוע כל שהו הוי שכשוך כיון שיצק הרי שכשך שע״כ הוא מנענע היין בשעה שיוצק והיאך כתב אע״פ שלא שכשך. וכן משמע מדאמרי' גבי אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא דאמר רב אשי נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשך משמע דאהכנסה לא קפדינן אע״פ שהוא מנענע היין מחמת הכנסת ידו וכ״נ מפי' רש״י. ומדברי רבינו נראה לכאורה דלא נאסר היין כלל ואף בשתיה מותר וכך היא סברת הראב״ד אבל הרשב״א והר״ן דחו סברא זו והעלו דלא משתרי אלא בהנאה וכדברי רש״י וגם בהשגות סובר הראב״ד כפי' רש״י וכתבו התוס' נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשך צריך לומר שבהכנסת ידו אע״פ שהיה יודע שהוא יין אינו חשוב שכשוך לאוסרו בהנאה מפני שהיה טרוד ליקח אתרוגו וכו' עד שמא יתן דעתו וישכשך: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו א\"א זה המחבר לא בא לפרש וכו'. נראה שכוונתו לתפוס על רבינו שפתח בכיצד היא הנגיעה וסיים באבל אם פשט ידו לחבית וכו' שהוא נגיעה אלא שלא שכשך וכך ה\"ל לכתוב אין נגיעת העכו\"ם ביין אוסרת אא\"כ שכשך, ונראה שעוד רצה לתפוס עליו שסתם דבריו וכתב לא נאסר היין דמשמע שלא נאסר כלל אפי' בשתיה ואינו כן דלא שרי אלא בהנאה והיה לו לפרש ולומר לא נאסר בהנאה. ויש ליישב דברי רבינו שאע\"פ שפתח בכיצד היא הנגיעה הרי גמר לומר בה וישכשך וא\"כ שפיר סיים באבל אם פשט ידו וכו' ולא ינידה דהיינו שלא שכשך, ולשנית י\"ל דשלא נאסר היין שכתב שפיר משמע דלא נאסר בהנאה קאמר דאל\"כ ה\"ל לכתוב מותר: \n", + "וכן אם אחז כלי פתוח של יין וכו'. נראה שלמד כן מדגרסינן בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס') אמר רב פפא האי עכו״ם דדרי זיקא ואזיל ישראל אחוריה מליא שרי דלא מקרקש חסירא אסיר דילמא מקרקש וכו' רב אשי אמר זיקא בין מליא בין חסירא שרי מ״ט אין דרך ניסוך בכך ומפרש רבינו אין דרך ניסוך לפי שהנוד פיו סתום משמע שאם היה פיו פתוח היה נאסר מפני הקרקוש שמתקרקש היין בהילוכו של זה וז״ש לקמן בסמוך העביר נוד של יין ממקום למקום והוא אוחז פי הנוד בידו בין שהיה הנוד מלא או חסר מותר ואע״פ שהיין מתנדנד ע״כ. הרי שהצריך לאחוז פי הנוד כלומר שיהיה סתום ומשמע שאם לא היה סתום היה נאסר מפני הקרקוש וכתב הר״ן שגם הרמב״ן מפרש אין דרך ניסוך בכך כיון שהוא קשור דלא מקרקש מאי דלא חזי ע״כ. ואע״ג דרב אשי מיירי בדרי זיקא משמע לרבינו דה״ה אפי' לא דרי נמי אסור אי קרקיש ביה כשהוא פתוח דהגבהה זו אינה מעלה ולא מורדת דהא כשפיו סתום אע״ג דדרי ליה לא מיתסר וא״כ כי אסרי ליה מפני הקרקוש לא שאני לן בין הגביהו ללא הגביהו וכן יש להוכיח מדגרסינן תו התם ישראל אדנא ועכו״ם אכובא חמרא שרי ואי מצדד צדודי אסיר ופירש״י בחד לישנא דחסרא נמי (אסיר) כיון דמקרקש בכוונה ה״ל כחו בכוונה ואסור בשתיה וכתבו בתוס' שכן נראה לריב״ם והרשב״א כתב בת״ה שאין פי' הרמב״ם מחוור בעיניו שאין דרך ניסוך בכך לנסך בקרקוש כלי בין פתוח בין סתום אא״כ מכניס ידו ומשכשך בתוך גופו של יין באחד מאיבריו או ע״י ד״א אבל כלי או מוליכו או מקרקשו לא שאין כך דרך המנסכים כלל וכ״כ הראב״ד ונ״ל שזה מוכרח מברייתא דקתני המערה מחבית לבור קילוח היורד משפת חבית למטה אסור ואוקמה רב ששת בפ' השוכר (דף ע״ב:) בעכו״ם המערה דאתי מכחו וההוא דנפק גזרו ביה רבנן דלא נפק לא גזרו ביה רבנן וע״כ א״א לעכו״ם לערות שלא ישכשך מה שבפנים ואפ״ה שרי אלמא שכשוך בלא שפיכה אין עושה יי״נ כלל עכ״ל. ולפמ״ש דנענוע כל שהוא לא שמיה שכשוך לא קשיא מההיא ברייתא. ובהשגות כתב אע״פ שלא הגביה הכלי ולא נגע ביין נאסר היין א״א והוא שנתז מן היין, כלומר דכשניתז מן היין הוי כחו דנפק אבראי: \n\n" + ], + [ + "נטל כלי של יין והגביהו. שם אמר רב פפא עכו\"ם אדנא וישראל אכובא חמרא אסיר מ\"ט כי אתי מכח עכו\"ם קאתי. ובפ' בתרא דע\"ז ת\"ש המערה מחבית לבור קילוח היורד משפת חבית למטה אסור תרגמה רב ששת בעכו\"ם המערה דאתי מכחו אי עכו\"ם המערה אפי' גו דחביתא נמי מיתסר כח דעכו\"ם מדרבנן הוא דאסיר ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן ההוא דלגואי לא גזרו ביה רבנן וכתב רש\"י דהלכה כרב ששת שאין אדם חולק עליו וכן פסקו התוס' והרא\"ש ובפ' ר' ישמעאל כתבו הרא\"ש והר\"ן שכן דעת רש\"י ור\"ת ושבעל התרומה כתב בשם ר\"י דבהנאה נמי מיתסר ושכן נראה מדברי הראב\"ד ושכן דעת הרשב\"א וגם מדברי רבינו נראה כן שסתם וכתב נאסר וכבר הקדים בפי\"א שכל מקום שכתוב אסור ר\"ל איסור הנאה אם אותו עכו\"ם עובד עכו\"ם. ולענין היין הנשאר בכלי הרא\"ש והמרדכי התירוהו בשתיה וכ\"כ הר\"ן לדעת רש\"י והתוס' אבל הראב\"ד והרשב\"א אסרוהו משום ניצוק וכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף וכתב רבינו ירוחם שכן דעת רבינו וטעמו מדלא כתב בפירוש והיין שנשאר בכלי מותר משמע שדינו כדין נצוק שכתב לקמן בפרק זה: \n", + "ומ״ש רבינו הגביה ולא שכשך ולא נגע מותר. נלמד מדאמרי' בפ' הנזקין (גיטין דף נ״ב) משעת הגבהה הוא דקנה מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך: \n\n" + ], + [ + "עכו״ם שהיה אוחז הכלי בקרקע וכו'. בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס') אמר רב פפא עכו״ם אדנא וישראל אכובא חמרא אסיר מ״ט כי אתי מכח עכו״ם קא אתי ישראל אדנא ועכו״ם אכובא חמרא שרי ואי מצדד צדודי אסיר ופירש״י עכו״ם אדנא [עכו״ם] מערה יין מדנא לכובא וישראל אוחז הכובא בידו וכו'. ואי מצדד צדודי לכובא חמרא אסיר משום דמקרקש ליה לחמרא ובכובא מליאה עסיקינן דלמא נגע ל״א אפילו חסרה נמי כיון דמקרקש בכוונה הוה ליה כחו בכוונה ואסור בשתיה, וכתבו התוס' נראה לריב״ם כאותו לשון שפירש בקונטרס אפי' בכובא חסירה דכיון דמקרקש ליה בכוונה הוה ליה כחו בכוונה ואסור בשתיה ומדמי ליה לנוגע בקנה דמה לי נוגע בקנה או נוגע בשולי הכובא והרא״ש כתב בשם ריב״ם דבהנאה נמי אסורה וכן נראה מדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו כלי סתום מותר לטלטלו העכו\"ם וכו'. זה נלמד מדין נאד שיבא בסמוך. \n", + "ומ\"ש העביר נאד של יין ממקום למקום וכו'. בפ' ר' ישמעאל אמר רב פפא עכו\"ם דדרי זיקא וכו' חסרא אסור דילמא מקרקש ורב אשי אסיק דבין מלא בין חסר אסור משום דאין דרך ניסוך בכך וידוע דהלכה כרב אשי דבתרא הוא וכתב הר\"ן אין דרך ניסוך בכך ואפילו מקרקש ביה טובא שרי והכי איתא בירושלמי הדין דמרגיל זיקא מעיל לרע אין בו משום מערה מכלי אל כלי. ובקצת ההלכות כתוב והוא דקטיר פומיה עכ\"ל וכן דעת רבינו ודוקא כשאוחז פי הנוד בידו או שהוא קשור הוא דשרי אבל אם פי הנאד פתוח ואינו אוחזו בידו אסור וכמ\"ש לעיל בסמוך שאם אחז כלי פתוח של יין ושכשכו שהוא אסור: \n", + "העביר כלי חרס פתוח וכו'. פרק ר' ישמעאל עכו\"ם דרי (זיקא) וקא אזיל ישראל אחוריה כובא מליא אסור דילמא נגע חסרא שרי דלא נגע. \n", + "וכתב רבינו אלא אם כן שכשכו, לטעמיה אזיל שכתב לעיל בסמוך שאם אחז כלי פתוח של יין ושכשכו אף על פי שלא הגביה הכלי ולא נגע ביין נאסר היין: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שנגע ביין וכו' כיצד כגון שנפל על נוד של יין. נראה דהיינו שנפל על נוד של יין שהוא פתוח ונגע ביין אלא שלא נתכוון כמו שיבא בסמוך. \n", + "ומ״ש או שהושיט ידו לחבית וכו'. ברייתא פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ח) עכו״ם שהושיט ידו לחבית וכסבור של שמן היא ונמצאת של יין זה היה מעשה ואמרו ימכר: \n\n" + ], + [ + "בא היין מכחו של עכו\"ם וכו' כיצד כגון שהגביה כלי של יין וכו'. שם ר\"י בן ארזא ור' יוסי בן נהוראי הוו יתבי וקא שתו חמרא אתא ההוא גברא א\"ל תא אשקיין לבתר דרמא לכסא איגלאי מילתא דעכו\"ם הוא חד אסר אפי' בהנאה וחד שרי אפי' בשתיה ומפרש התם טעמא דמאן דאסר משום דמימר אמר ס\"ד דרבנן כי הני שיכרא קא שתו א\"ו האי חמרא הוא ונסכיה וטעמיה דמאן דשרי (משום) דמימר אמר ס\"ד דרבנן כי הני חמרא שתו ואמרו לי תא אשקיין א\"ו שיכרא הוא דקא שתו ולא נסכיה וכו' והא קא נגע ביה בנטלא [וה\"ל מגע עכו\"ם שלא בכוונה ואסור] לא צריכא דמוריק אורוקי וה\"ל כחו שלא בכוונה ולא גזרו ביה רבנן משמע דמאן דאסר לא אסר אלא משום דמימר אמר הא ודאי חמרא הוא אבל היכא דליכא האי טעמא אלא דסבר דודאי שיכרא מודה דשרי במוריק אורוקי דלא גזרו רבנן בכחו שלא בכוונה וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א וסה\"ת: \n\n" + ], + [ + "נכנס העכו\"ם לבית או לחנות וכו'. עובדא שם (דף נ\"ו:) ואסיקנא דהלכה כמאן דאסר בהנאה. וכתב הראב\"ד א\"א זה המעשה של עכו\"ם וכו' נראה שכוונתו להשיג על רבינו שלא כתב ששכשך בו כמו שאמרו בגמ' ואני אומר דבמשמע ונגע בו שכתב רבינו הוא ששכשך בו שכבר הקדים בר\"פ זה שאין נגיעה אוסרת אא\"כ שכשך: \n\n" + ], + [ + "חבית שנסדקה לארכה וכו'. שם (דף ס') ההיא חביתא דפקעה לאורכה אידרי ההוא עכו\"ם חבקה שרייה רפרם וכו' לזבוני לעכו\"ם וה\"מ דפקעה לאורכה אבל אפותייה אפי' בשתיה שרי מ\"ט מעשה לבינה קעביד ופירש\"י חבקה בין זרועותיו וחברה עד שהביאו כלי. לזבוני לעכו\"ם דהא לא שכשך ואפי' שקירב החצאין זו לזו והוי נוגע ביין על ידי חצאי החבית לא הוי כנוגע בקנה דהתם משכשך בקנה אבל הכא ליכא שכשוך מידי ע\"כ. כלומר וה\"ל מגעו ע\"י דבר אחר שלא בכוונת ניסוך שהרי להציל היין נתכוין: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שנפל לבור של יין והעלוהו משם מת. משנה שם נפל לבור ועלה וכו' ימכר ובגמ' אמר רב פפא ל\"ש אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור מ\"ט וכו' דדמי עליה כיום אידם ופירש\"י דדמי עליה כיום אידם ואזיל ומודה על שניצל ומסתמא נסכיה בעלייתו ואסור בהנאה. \n", + "ומ\"ש או שמדד הבור שיש בו היין בקנה וכו' עד על פי החבית הרותחת. משנה שם. \n", + "ומ\"ש או שנטל חבית וזרקה בחמתו לבור וכו'. ג\"ז שם במשנה נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה והכשירו ונראה שרבינו מפרש הכשירו התירו בהנאה דאי למשרייה אפי' בשתיה הל\"ל והתירו: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה שבוש שהרי אם זרקה בחמתו וכו'. טעמו דאמרינן התם בגמ' אמר רב אשי וכו' כל שבזב טהור בעכו\"ם אינו עושה יי\"נ ופירש\"י דלא אתא למעוטי אלא זריקה שטהור בזב ועכו\"ם אינו עושה יי\"נ וכתבו התוס' שכן הלכה שאם זרק אבן או כל דבר ליין ואפי' בכוונה שהוא מותר בשתיה ומתיב לרב אשי מדתנן נטל את החבית וזרקה לבור בחמתו זה היה מעשה והכשירו בחמתו אין שלא בחמתו לא ומשני התם דקא אזיל מיניה ומיניה. ופירש\"י דקא אזיל מיניה ומיניה שהולך ומגלגל הכלי כל שעה על ידי שהוא מגלגלו ומורידו לבור הילכך שלא בחמתו לא דחיישינן דילמא נגע עכ\"ל. ומשיג על רבינו שכתב וזרקה סתם דמשמע שזרקה ממש וא\"כ למה לא התיר אלא בחמתו הא אפי' שלא בחמתו שרי כל שהוא ע\"י זריקה ממש ולדברי רבינו צריך לומר דבשיטת הרי\"ף רביה אמרה שהשמיטה להא דרב אשי מפני שסובר דלית הלכתא כוותיה וכמו שכתבו הרשב\"א והר\"ן בשם הרמב\"ן וא\"כ קמה לה מתני' כפשטה דזריקה ממש בחמתו מותר שלא בחמתו אסור ודעת התוס' והרשב\"א כהראב\"ד: \n\n" + ], + [ + "חבית שהיה נקב בצדה וכו'. שם (דף נ\"ט:) ההיא חביתא דחמרא דאשתקיל לברזא אתא עכו\"ם אידרי אנח ידיה עילויה א\"ר פפא כל דלהדי ברזא אסיר ואידך שרי ואיכא דאמרי אמר רב פפא עד הברזא חמרא אסור ואידך שרי וכתב הרא\"ש רב אלפס פסק הלכה כר\"פ וכלישנא בתרא וכן פסק הרשב\"א. \n", + "ומ\"ש רבינו שכל היין שמראש החבית עד הנקב אסור. נ\"ל דהיינו לומר שהוא אסור בהנאה שהרי כתב בפ' י\"א כ\"מ שנאמר בענין זה שהיין אסור אם היה העכו\"ם שנאסר היין בגללו עובד עכו\"ם הרי הוא אסור בהנאה ואם אינו עובד עכו\"ם הרי אסור בשתיה בלבד וכ\"מ שנאמר עכו\"ם סתם הרי זה עובד עכו\"ם עכ\"ל. ויש לתמוה על הר\"ן שכתב שדעת רבינו שמ\"ש אסור היינו בשתיה. וכתב הראב\"ד בהשגות ושתחת הנקב מותר בשתיה א\"א אין בעלי הוראה מודים לו וכו'. והר\"ן ג\"כ הקשה על דברי רבינו שמ\"ש רבינו שמה שתחת הנקב מותר בשתיה אינו מחוור שכבר הסכימו הגאונים לפסוק הלכה בניצוק שהוא חיבור וכ\"ש מה שהוא בחבית עצמה שהוא חיבור זה לזה ואסור גם הרשב\"א בת\"ה הקשה על מי שמתיר מן הנקב ולמטה אפי' בשתיה דאפי' למאן דשרי בניצוק משמע ודאי דבכל כי הא מודה דהוי חיבור והיאך אפשר שיהא מה שלמעלה אסור ומה שלמטה ממנו השוכב תחתיו מותר בשתיה וכתבו הרשב\"א והר\"ן שעוד הביא ראיה הראב\"ד מדתנן פ\"ב דמס' טבול יום חבית שניקבה בין מפיה בין משוליה וכו'. וי\"ל שדעת רבינו דלא דמו דע\"כ לא אמרינן ניצוק חיבור אלא בניצוק ליין שנאסר מחמת מגע ממש אבל הכא דלא נאסר יין זה שלמעלה מן הנקב מחמת מגע ממש אלא שמפני שאילו לא הניח אצבעו היה יוצא כולו ונמצא כולו כבא מכחו ועוד דבעבידתיה טריד להציל את היין אע\"ג דאסרינן ליה משום חומרא דיי\"נ מ\"מ לא החמירו בניצוק דידיה דהא נצוק דמגע הוי כהלכתא בלא טעמא אלא דמשום חומרא דיי\"נ אסרוהו ובכה\"ג דאיהו גופיה לא מיתסר אלא משום חומרא לא רצה להחמיר בניצוק דידיה ואע\"פ שזה עדיף מנצוק שהרי הוא חיבור לו ממש מ\"מ כיון שהחמירו בו לאוסרו אפי' בהנאה לא רצו להחמיר במה שלמטה ממנו לאוסרו אפי' בשתיה וראוי להשוות מדותיהם בזה לאסור מה שאוסרים אפי' בהנאה ולהתיר מה שמתירים אפי' בשתיה ומשמע לרבינו הכי מדסתם רב פפא ואמר עד ברזא אסור ואידך שרי משמע דאסיר אסיר לגמרי קאמר ואפי' בהנאה וכן שרי שרי לגמרי קאמר ואפי' בשתיה ואע\"פ שהר\"ן לפי שיטתו דאסור בשתיה מן הנקב ולמטה נתן טעם למה שאמר שרי סתם מ\"מ פשטא דלישנא משמע דשרי לגמרי קאמר ואפי' בשתיה. \n", + "ובמ\"ש רבינו שמה שתחת הנקב הותר בשתיה, רש\"י ג\"כ סובר כן ובין מה שתמהו הרשב\"א והר\"ן על דברי רבינו בין מה שהקשה עליו הראב\"ד מתיישב במה שכתבתי שמה שלמעלה מן הנקב מדינא לא מיתסר אלא משום חומרא דיי\"נ ונמצא דקיל טפי מטבול יום ומדמאי: \n\n" + ], + [ + "מינקת כפופה שעושים אותה ממתכת וכו'. בפ' בתרא דע\"ז (דף ע\"ב:) ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא אתא עכו\"ם ואנח ידיה אגישתא אסרי' רבא לכולי חמרא ומסיק בגמ' דאפי' למאן דאמר נצוק אינו חבור מודה הכא דאסור משום דכוליה חמרא אגישתא ובת גישתא גריר ופירש\"י לכוליה חמרא אפי' מה שבכלי הראשון, אגישתא ובת גישתא גריר שהרי מאליו עולה והוה ליה כנוגע בחבית ממש דהוה ליה כחבית אריכתא: \n\n" + ], + [ + "המערה יין לתוך כלי שיש בו יין עכו\"ם וכו'. שם אמר רב הונא דנצוק חבור ליי\"נ ושקלי וטרו בה בגמ' וכתבו התוס' שרש\"י פסק כרב הונא דנצוק חיבור ור\"ת פסק דאינו חיבור והביא כמה ראיות לדבר והרא\"ש כתב שאין ראיותיו נכוחות ושהגאונים פסקו כרש\"י וכן דעת הרי\"ף והרשב\"א והר\"ן וכן דעת רבינו וכן נהגו. וכתב הראב\"ד נאסר כל היין שבכלי אומר אני בשתיה עכ\"ל. כלומר חולק על רבינו שסתם וכתב נאסר היין דמשמע בהנאה כמבואר בדבריו רפי\"א. \n", + "ומ\"ש לפיכך המודד לעכו\"ם תוך כלי שבידו וכו'. שם (דף ע\"ב.) א\"ל רב חסדא להנהו סביתא כי כייליתו חמרא לעכו\"ם קטפי קטופי א\"נ נפצי נפוצי ופירש\"י קטופי שיפסוק ראש העליון של ניצוק קודם שיגיע ראש התחתון לכלי העכו\"ם וכו' נפצי נפוצי יעמדו מרחוק ויזרקו היין לכליו של עכו\"ם כי היכי דלא להוי נצוק: \n\n" + ], + [ + "משפך שמדד בו לעכו\"ם אם יש בקצה המשפך עכבת יין וכו'. משנה שם נטל את המשפך (ומדד לתוך צלוחיתו של עכו\"ם וחזר) ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור פי' אם יש בו מקום שמתעכב שם טפת יין אסור לפי שנשאר שם מן היין שמדד לתוך צלוחיתו של עכו\"ם: \n", + "ומה שכתב עד שידיחנו וכו'. בסוף ע\"ז (דף ע\"ד:) ת\"ר הגת והמחץ והמשפך של עכו\"ם רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים וכו' של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופפין אסורים ודברי רבינו א\"א לומר דמיירי בשל חרס דהא חכמים לא שרו בניגוב אלא על כרחך לומר דמיירי בשל עץ ואבן. ומ\"מ קשה לי מ\"ש עד שידיחנו וינגב למה לו לכתוב ידיחנו הא בנגוב סגי ועוד דבסיפא כתב ואם לא הדיח הרי זה אסור דמשמע דבהדחה בלחוד סגי ליה והא ליתא דניגוב בעי ועוד למה לי שיהיה בו עכבת יין אפי' בלא עכבת יין נמי ניגוב בעי כדמשמע פשטא דברייתא דקתני סתמא ינגב דמשמע אפי' לית בה עכבת יין. ונ\"ל שסובר רבינו דאע\"ג דמשפך צריך ניגוב כדקתני בברייתא היינו לכתחלה אבל בדיעבד כיון שאין היין שוהא במשפך שהרי מכניס בזו ומוציא בזו אינו אוסר אא\"כ יש בו עכבת יין וכדתנן במתני' ומשום דאיכא תרי גווני משפך חד שנשתמש בו הנכרי הרבה ובההוא קתני בברייתא ינגב אבל אותו שנשתמש בו ישראל הרבה אלא שמדד בו לעכו\"ם פעם אחת בהדחה סגי ליה ולפי זה מ\"ש עד שידיחנו וינגב לצדדין קתני עד שידיחנו אם הוא של ישראל שנשתמש אלא שמדד בו לעכו\"ם פעם אחת או ינגב אם הוא משפך של עכו\"ם שנשתמש בו הרבה ובין זה ובין זה אינו אוסר יין של ישראל שנמדד בו אלא כשלא הדיחו אבל אם הדיחו אינו אוסר אפי' במשפך של עכו\"ם שנשתמש בו הרבה א\"נ ה\"ק אפי' אותו שאינו צריך אלא הדחה אוסר אם לא הדיחו וכ\"ש שאותו שצריך ניגוב אוסר אם לא נגבו: \n\n" + ], + [ + "כלי שיש לו כמין שני חוטמין וכו'. זה הוא קנישקנין דאיתא בפ' בתרא דע\"ז (דף ע\"ב:) אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן קנישקנין שרי וה\"מ דקדים פסק ישראל אבל קדם פסק עכו\"ם לא ומשמע לי דטעמא קדם פסק עכו\"ם לא לפי שהיין הנוגע בפי העכו\"ם חוזר ומתערב עם היין שבכלי ואיני יודע למה נתן רבינו טעם מפני שהיין בא מכחו הא עדיפא מינה הל\"ל שהיין שנגע בפי העכו\"ם יורד ומתערב עם היין שבכלי. וכן יש לתמוה על הראב\"ד שכתב ויאסור כל מה שישאר בו שהרי בא היין מכחו אמר אברהם אני אומר והוא שהתחיל למשוך עכ\"ל. שמאחר שכתב רבינו והעכו\"ם מוצץ ושותה מן החוטם השני הא פשיטא שנמשך היין ועוד מאי התחיל למשוך כיון שהוא שותה הא ודאי שנמשך הרבה. ואפשר דאשמעינן רבינו בנתינת טעם זה שנתן דאפי' לא נגע היין לפיו של עכו\"ם אלא שהתחיל למצוץ הרי אותו היין בא מכחו ואוסר מה שנשאר בכלי וזו בעצמה היתה כוונת הראב\"ד שמכיון שהתחיל למשוך העכו\"ם היין נאסר מפני שבא מכחו וכשיחזור אוסר היין הנשאר בכלי. \n", + "ומ״ש והוא שהתחיל למשוך הוי כאילו כתב כיון שהתחיל למשוך ופסק רבינו כהא דמר זוטרא וכן פסקו הרי״ף והרא״ש ודלא כתוספות שפסקו אהא דקאמר התם דרבה בר רב הונא גופיה שתי בקנישקנין תימה היאך היה שותה (בקנישקנין נהי דלא הוי חבור מ״מ) הוה ליה לחוש דילמא קדים פסיק עכו״ם ברישא ופ' ר״ח דלא מיירי עם העכו״ם אלא עם ישראל וקמ״ל דלא מיתסר בזמן הזה משום שמחה (לאפוקי ממאן דאסר במסכת שבת לשתות בקנישקנין בזמן הזה פ' במה אשה) (שבת דף ס״ב:) עכ״ל. ומה שהקשו שהיה לו לחוש דילמא קדים פסיק עכו״ם יש לומר שהיה מסתכל בעכו״ם וכשהיה מרגיש שהעכו״ם רוצה לפסוק היה מקדים ופוסק הוא. וא״ת כיון דקי״ל דניצוק חיבור היכי שרי למשתי בקנישקנין דודאי חיבורו של כלי לא גרע מניצוק, תירץ הר״ן בשם הראב״ד דכי אמרי' ניצוק חיבור הני מילי מאי דאתי בההוא פתחא או בההיא ברזא אבל בקנישקנין מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דעכו״ם ומשום הכי לא הוי חיבור: \n\n" + ], + [ + "עכו״ם שמצץ היין מן החבית במינקת וכו'. בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ח) אגרדמים עכו״ם שקדח במינקת והעלה וכו' זה היה מעשה ואסרוהו ומפשט דברי רבינו נראה שאפי' לא נגע היין לפיו מאחר שעלה היין מכח מציצתו נאסר ואוסר שאר יין שבחבית ודלא כדפירש״י והר״ן שמעלה היין לפיו ומ״מ יש לדחוק ולפרש דברי רש״י בענין שלא יחלוק על רבינו: \n\n" + ], + [], + [ + "(טז-יז) עכו\"ם שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום וכו'. משנה בפ' בתרא דע\"ז (דף ס\"ט) עכו\"ם שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת משתמר מותר ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב רשב\"ג אומר כדי שיפתח (את החבית) ויגוף ותיגוב ופירש\"י אם הודיע שמפליג שמתרחק וחביות סתומות היו שיעורו בכדי שישתום וכו' אם (הוא) שהה כדי שיקוב העכו\"ם נקב במגופת החבית ויחזור ויסתום הנקב ותיבש הסתימה אסור. רשב\"ג אומר אינו נאסר אלא עד שישהה כדי שיפתח את כל מגופת החבית וא\"א לנוטלה שלא תשבר (את) כולה. ויגוף ויעשה מגופה אחרת חדשה ותיגוב תיבש אבל לסתימת חור לא חששו משום דמינכרא ע\"כ, ואיפסיקא בגמ' הלכתא כרשב\"ג. ואמרי' בגמ' ה\"ד בחזקת המשתמר כדתניא הרי שהיו חמריו ופועליו טעונים טהרות אפי' הפליג מהם יותר ממיל טהרותיו טהורות ואם אמר להם לכו ואני בא אחריכם כיון שנתעלמה עינו מהם טהרותיו טמאות. וקשיא לי מאי האי דקתני יותר ממיל דאפי' כמה פרסאות הוי בכלל יותר ממיל ואפשר דמעט יותר ממיל קאמר ומדברי רבינו נראה שהיה גורס כדי מיל והיא הגירסא הנכונה וכן גירסת הרי\"ף והרא\"ש. ואיכא למידק מאי בעי ה\"ד בחזקת המשתמר הא כל שאינו מודיעו שהוא מפליג הוי בחזקת משתמר ואפשר דגמ' מתני' קשיתיה אמאי קתני אם היה בחזקת משתמר הוה ליה למיתני עכו\"ם שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום וכו': \n", + "ודע דבגמ' בעי אברייתא מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא ואוקי רבא רישא בבא להם דרך עקלתון כלומר שבעה\"ב יכול לבוא דרך עקלתון דמירתת השתא אתי א\"ה סיפא נמי כיון דאמר להם לכו ואני בא אחריכם סמכא דעתייהו ופסקה הרא\"ש שכתב וז\"ל ומוקי רישא בבא להם דרך עקלתון וכ\"נ מדברי הר\"ן אבל הרי\"ף ורבינו השמיטו זאת האוקימתא ונ\"ל שטעמם מפני שהם מפרשים דלא קאי האי אוקימתא אלא לענין טהרות דבנגיעה בלבד הן מטמאות אבל לא לענין יי\"נ שאינו נאסר בנגיעה בלבד אם לא שכשך ועוד דהכא מיירי בחביות סתומות כמ\"ש רבינו לקמן בסמוך. \n", + "ומ\"ש רבינו וכן המניח עכו\"ם בחנותו וכו' וכן המניח יינו בקרון או בספינה וכו', גם זה משנה שם ומשמע לרבינו דכי קתני בכל הני אסור כיון שהם סתומות ואינו אלא משום חששא שמא טרח ופתח וגף לא מיתסר אלא בשתיה. \n", + "ומ\"ש רבינו וכל הדברים האלו בחביות סתומות אבל בפתוחות אפי' לא שהה וכו', פשוט הוא דמתני' לא מיירי אלא בסתומות מדקתני ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום וכו' אבל בפתוחות כיון שנעלמו מעיניו איכא למיחש שנגע בהם ואסור בהנאה ומשמע לרבינו דדוקא כשמודיעו שהוא מפליג אבל אם לא הודיעו לא חיישינן שמא נגע משום דכל שעה מירתת דילמא השתא אתי וחזי לי. וכתב הר\"ן דאע\"ג דבבא דעכו\"ם שהיה מעביר מיירי בסתומות הנך בבי דמניח יינו בקרון ומניח עכו\"ם בחנותא שריותא דידהו אפי' בפתוחות היא כיון שאין העכו\"ם נושא אותם והביא ראיה מדין היה אוכל עמו על השלחן דקתני אם א\"ל הוי מוזג ושותה אף מה שעל הדולפקי אסור חביות פתוחות אסורות מכלל דברישא אפי' פתוחות מותרות עכ\"ל. ורבינו סבר דמניח יינו בקרון ומניח עכו\"ם בחנותו לא שרי אלא בסתומות דוקא דומיא דרישא והא דקתני בהיה אוכל עמו על השולחן חביות פתוחות אסור לאו לדיוקי מינה דבבבי דרישא פתוחות מותרות אלא לגופה אצטריך דסד\"א כיון שהוא טרוד באכילה אע\"פ שא\"ל הוי מוזג ושותה לא חיישינן שיגע אלא ביין שעל השלחן ושעל הדולפקי אבל שאר חביות אפי' פתוחות שרי שאינם בכלל הוי מוזג ושותה קמ\"ל דאף הן בכלל הוי מוזג ושותה ואע\"פ שהר\"ן הביא ראיה מהתוספתא דקתני פרואר שישראל ועכו\"ם כונסין לתוכו יין אע\"פ שחביות פתוחות והעכו\"ם יושב מותר מפני שהן בחזקת המשתמר. י\"ל דלא מכרעא מאחר דלא מיתניא בגמ'. ועי\"ל דההיא דפרואר מיירי כשאין לעכו\"ם שום שייכות ביין הישראל משא\"כ במניח יינו בקרון ובספינה שהעכו\"ם הוא בעל הקרון או הספינה וכן מניח עכו\"ם בחנותו יש לו שייכות ביין שבחנות א\"נ פרואר שאני שהוא כמו פונדק שתמיד נכנסין שם ישראלים ועכו\"ם והיינו דקתני מפני שהן בחזקת המשתמר כלומר שחזקה שישראל נכנס ויוצא בו. \n", + "ומ\"ש ישראל שהיה אוכל עם העכו\"ם וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [], + [ + "היה שותה עם העכו\"ם וכו'. עובדא בפ' בתרא דע\"ז (דף ע') ואמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי ומשום דאיכא לאקשויי מאי שנא ממתני' דהיה אוכל עמו על השולחן ויצא מה שעל השלחן אסור לפיכך כתב ואינו נאסר אלא מה שלפניו בלבד כלומר שאף כאן מה שלפניו אסור: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם וישראל שהיו וכו'. שם ההוא חמרא דישראל דהוה יתיב בביתא דהוה דייר ישראל בעליונה ועכו\"ם בתחתונה שמעו קל תיגרא נפקו קדים אתא עכו\"ם אחדיה לדשא באפיה אמר רבא חמרא שרי מימר אמר כי היכי דקדים אתאי אנא קדים ואתא ישראל ויתיב בעליונה וקא חזי לי. ומפרש רבינו דשמעו קל תיגרא היינו ששמעו קול הברה של חתן או של הספד ויצאו בבהלה ובמקום עליונה ותחתונה כתב שהיו דרים בחצר אחת וחזר העכו\"ם וסגר פתח החצר לומר דעליונה ותחתונה לאו דוקא ומדקדוק דברי רבינו נראה דדוקא בשיצאו בבהלה הוא דתלינן בהכי אבל אם יצאו שלא בדרך בהלה לא דאיכא למיחש שמא ראה את הישראל בשוק והניחו שם ובא לבית לנסך ואינו מתירא שיראנו מן העליה שהרי הניחו בשוק אבל כשיוצאים בבהלה לפעמים מניח אדם את חבירו בשוק וכשבא לבית מוצא שקדמו ובא לבית שמתוך הבהלה עובר לפניו ואינו מרגיש בו ומש\"ה איכא למימר שמתירא העכו\"ם שקדמו: \n\n" + ], + [ + "יין של ישראל ועכו\"ם וכו'. עובדא שם וגירסת רבינו ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל ועכו\"ם וכך היא גירסת הרי\"ף והרשב\"א ומשמע לרבינו דמיירי שהחביות פתוחות מדלא הצריכו שישהא כדי שיפתח ויגוף ותיבש. \n", + "ומ\"ש וכן אם שאג ארי וכיוצא בו וכו', ג\"ז עובדא שם. \n", + "ומה שכתב רבינו שהרי מפחד מן הרואה אותו. דבר פשוט הוא דאשריותא דכל החביות שכנגד החלון קאי ועלה קאי וכן אם שאג ארי: \n\n" + ], + [], + [ + "אוצר של יין וכו'. ג״ז שם ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל אישתכח עכו״ם דהוה יתיב ביני דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב שרי ואי לא אסור ופירש״י בס״פ ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס״א:) אם נתפס עליו כגנב אם עכו״ם חלש הוא ויש אימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע נתפס עליו כגנב חמרא שרי בשתיה ואי לא אסור אף בהנאה דודאי נגע. ורבינו גורס דהוה יתיב ביה חמרא דישראל ועכו״ם ומפרש שהיו החביות פתוחות ונראה לומר כדפרש״י בס״פ ר' ישמעאל שאע״פ שאינו נתפס כגנב על הכניסה כיון שיש לו יין באותו פונדק מאחר שהוא נתפס כגנב על הנגיעה שרי. ומ״מ קשיא לי דפתח באוצר וסיים בפונדק ומשמע שהפונדק יש בו אוצרות וכיון שהאוצר של הישראל מיוחד לו אע״פ שהעכו״ם יש לו חביות באמצע הפונדק או באוצר אחר שבפונדק למה לא יהא נתפס על כניסתו באוצר המיוחד לישראל. ולכן נראה שרבינו מפרש אם נתפס כגנב על הכניסה כדפירש״י פ' השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ע') והכי דייק מ״ש אם נבהל כשנמצא. ואפשר לפרש בדברי רבינו שהוא מפרש פירוש מחודש בנתפס עליו כגנב דהיינו לומר שאם כשנמצא העכו״ם בין חביות ישראל נבהל ונשתנו פניו כאילו הוא גנב מותר שהדברים מוכיחים שמחמת אימתו לא נגע ואם לא נבהל כשמצאוהו אלא היה בוטח כגוי אשר צדקה עשה חיישינן שמא נגע: \n", + "ומ\"ש ותינוק הנמצא בין וכו'. כתב הראב\"ד א\"א זה כתב בשביל שראה וכו'. הא איתא בפ' בתרא דע\"ז (דף ע':) ההיא רביתא דאתשכח דהוי בי דני והות נקיטא אופיא בידה אמר רבא חמרא שרי אימור מגבה דחביתא שקלתה ואע\"ג דליכא תו אימור איתרמויי איתרמו לה ופירש\"י ודוקא רביתא שאינה יודעת מטיב ניסוך ולא מסרה נפשה למינגע אבל גדולה מכי חזינן דנקיטא אופיא לא תלינן לקולא. אבל התוס' כתבו לא מצינו חילוק זה בכל מקום לכן נראה דלאו דוקא רביתא דה\"ה גדולה אלא דעובדא הכי הוה וכ\"כ הרשב\"א וכן דעת הראב\"ד וקשיא לי לדעתם למה לא חילקו בה בין נתפסת כגנב לאינה נתפסת ונ\"ל דאה\"נ דמפלגינן בה בהכי ולא חשה הגמרא לפלוגי בהכי משום דבעובדי אחריני אשמעינן הכי ולא איצטריך לאשמועינן בהאי עובדא אלא אע\"ג דנקיטא אופיא בידה לא אמרינן ודאי נגעה. וז\"ש הראב\"ד נדמה לו אע\"פ שלא היתה נתפסת כגנב התירו היין כלומר נדמה לו ואינו כן שגם בה חילקו בין נתפסת כגנב לאינה נתפסת. ומה שסיים וכתב ואע\"פ שהיתה אופיא בידה התירוה היינו לומר דלדברי רבינו איכא תרי חידושי בהאי עובדא אבל לדידיה ליכא אלא חד חידושא. ואין זו השגה דכיון דמטעם שהיא רביתא שרינן בכל גוונא שרי, וידים מוכיחות לפירוש רבינו מדלא חילקו בה בין נתפסת כגנב לאינה נתפסת. וכבר כתבתי שגם רש\"י פירש כדברי רבינו דדוקא רביתא: \n\n" + ], + [ + "גדוד שנכנס למדינה וכו'. משנה פ' בתרא דע\"ז (דף ע':) בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך. ופירש\"י בולשת חיל. ובגמ' ורמינהי עיר שכבשה כרקום כל כהנות שבתוכה פסולות אמר רב מרי לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי. וכתב הר\"ן בשעת שלום סתומות מותרות שכיון שהן סתומות ה\"ז ראיה שלא פתחום שאם פתחום לא חזרו לסתמם שאין אימת אדם עליהם וכ\"ש דשרו לר' אליעזר דלא חייש לזיופא וסגי ליה בחותם אחד ומיהו בין לדידיה בין לרבנן דוקא סתומות במגופה של טיט אבל בפקוק של עץ כפתוחות דמו וכי מהדר ליה לפקק לאו משום אימתא אלא אורחא דמילתא. בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות (לפי שאין פנאי לנסך) בין בכרקום של אותה מלכות בין של מלכות אחרת וכן מוכח בפ' האשה שנתארמלה. ומיהו דוקא בפתוחות מתחלתן אבל סתומות שנפתחו חיישינן להו עכ\"ל. ועיין במ\"ש המגיד משנה בפרק י\"ח מהלכות איסורי ביאה: \n\n" + ], + [ + "עכו״ם שנמצא עומד וכו'. משנה וגמרא פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס':). וא״ת אמאי לא מפליג הכא בין נתפס כגנב לאינו נתפס. וי״ל דה״פ אם יש לו עליו מלוה פשיטא שאינו נתפס כגנב ואסור ואם אין לו עליו מלוה מותר והוא שיהא נתפס כגנב: \n\n" + ], + [ + "זונה עכו\"ם וכו'. בפירקא בתרא דעבודה זרה (דף ס\"ט ע') אמר רבא זונה עכו\"ם וישראל מסובים אצלה חמרא שרי נהי דתקיף להו יצרא דעבירה יצרא דיי\"נ לא תקיף להו זונה ישראלית ועכו\"ם מסובין חמרא אסיר מ\"ט הואיל וזילא עלייהו בתרייהו גרירא כלומר ושבקה להו לנסוכי: \n\n" + ], + [ + "עכו״ם הנמצא בבית וכו'. עובדא פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס':) וכתב רבינו שזו הרחקה יתירה: \n\n" + ], + [ + "חבית שצפה בנהר וכו'. בפ' לא יחפור (ב\"ב כ\"ד) אתמר חבית שצפה בנהר אמר רב נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותר כנגד עיר שרובה עכו\"ם אסור ושמואל אמר אפילו נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל אסור וידוע דהלכתא כרב באיסורי: \n\n" + ], + [ + "מקום שהיו רוב מוכרי היין בו וכו'. בפרק לא יחפור הנהו זיקי דחמרא דאשתכחו בי קופאי שרנהו רבא לימא לא סבר לה לדרבי חנינא (דאמר רוב וקרוב הולכים אחר הרוב) שאני התם דרובא דשפוכאי ישראל נינהו וה\"מ רברבי אבל זוטרי אימור מעוברי דרכים נפול ואי איכא רברבי בהדייהו אימור באברורי הוו מנחי. ופירש\"י בי קופאי טמונים בין הגפנים שבכרם (והיא של ישראל וכו') באברורי (הוו מנחי) להשוות משא החמור. ונראה שרבינו מפרש בי קופאי שם מקום וכ\"כ התוס' בשם הערוך ויש לתמוה על מ\"ש רבינו מותרים בהנאה דכיון דרוב שפוכאי ישראל הוו אפילו בשתיה ה\"ל למשרי והכי משמע לישנא דשריותא סתם. וי\"ל דמשמע לרבינו דכיון דאמרינן לימא לא סבר לדרבי חנינא אלמא רוב העיר עכו\"ם הוו ואמרינן בפ' אלו מציאות מצא חבית של יין בעיר שרובה עכו\"ם מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה וכי מאחר דאסירא בהנאה מותרת משום מציאה למאי הלכתא אמר רב אשי לקנקנה, ומפני כך פירש רבינו דהא דשרא רבא לא התיר אלא הכלים ליהנות מהן אבל היין עצמו אסור כיון שרוב העיר היו עכו\"ם ואע\"ג דרובא דשפוכאי הוו ישראל מסתיין דשרי הכלים וז\"ש הרי אלו מותרין דמשמע דקאי אקנקנים דאי אף איין קאי ה\"ל למימר מותר ואפשר דמשום הכי לא אמר שרא רבא דמשמע שהתיר היין אלא שרנהו רבא כלומר התיר הכלים אבל לא היין אבל קשה דאי לא שרא רבא אלא הכלים מאי מתמה לימא לא סבר לה לדר' חנינא דאמר הלך אחר הרוב כלומר וכיון דרוב העיר עכו\"ם היכי שרא והא דינא הכי הוא דמצא חבית של יין בעיר שרובה עכו\"ם הקנקן מותר לפיכך צ\"ל דשרנהו רבא וכן מותרים שכתב רבינו איין נמי קאי אלא דמשמע ליה לרבינו דאע\"ג דרוב שפוכאי הוו ישראל כיון דרוב העיר עכו\"ם מסתיין דנישרי יין וקנקנים בהנאה: \n", + "חבית שפתחוה גנבים וכו'. בפ' בתרא דע\"ז (דף ע'): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הלוקח בית או ששכר בית בחצרו של עכו״ם וכו'. בסוף פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס״א) תנו רבנן אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עכו״ם ומילאהו יין וישראל דר באותה חצר מותר אף על פי שאין מפתח וחותם בידו בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש יצא ולא סגר הפתח וכו' ואם א\"ל אחוז לי מפתח זה עד שאבא וכו'. בפ' בתרא דע\"ז ההוא מסוביתא פי' מוכרת יין דמסר איקלידה מפתחה לעכו\"ם אר\"י א\"ר אלעזר עובדא הוה בי מדרשא ואמרו לא מסר לה אלא שמירת מפתח בלבד ופרש\"י ולא סמכה דעתה ליכנס ונתפסה כגנב ומשמע מדברי הפוסקים דאפי' במסר לה המפתח סתם אמרינן לא מסר לה אלא שמירת המפתח אבל מדברי רבינו נראה דדוקא בדפריש ואמר שאינו מוסר לה אלא שמירת המפתח: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה שיבוש שלא אמרו וכו'. וי\"ל שרבינו סובר דכשהיין והבית של ישראל אפי' לא סגר הפתח או שסגר והניח ביד העכו\"ם סתם מותר דליכא למיחש שיכנס העכו\"ם בבית שהרי הוא נתפס כגנב על הכניסה ולא איצטריך הגמ' לאשמועינן הכא דהא אשמעינן בכמה דוכתי אלא הכא ב\"ע כשהבית של עכו\"ם שאם מסר לו המפתח סתם או שיצא ולא סגר הפתח אסור בשתיה מיהא משום דכיון שיש לעכו\"ם שייכות בבית אינו נתפס כגנב על הכניסה וכשא\"ל אחוז לי מפתח זה עד שאבא הוי כמפרש שאינו מוסר לו אלא שמירת מפתח בלבד ומותר: \n\n" + ], + [ + "עכו״ם ששכר ישראל לדרוך וכו'. משנה סוף פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס״א) המטהר יינו של עכו״ם ונתנו ברשותו ובבית הפתוח לר״ה בעיר שיש בה עכו״ם וישראלים מותר בעיר שכולה עכו״ם אסור עד שיושיב x שומר ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר אע״פ שהוא יוצא ונכנס מותר רשב״א אומר (כל) רשות עכו״ם אחת המטהר יינו של עכו״ם ונתנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר אבל אם רצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו זה היה מעשה בבית שאן ואסרו. בגמ' תניא המטהר יינו של עכו״ם ברשותו וישראל דר באותו חצר וכו' ואע״פ שאין מפתח וחותם בידו מותר בחצר אחרת אסור אע״פ שמפתח וחותם בידו עד שיושיב שומר ואיפליגו אמוראי בפירוש דברי רשב״א ותניא כמ״ד דה״ק ת״ק בד״א ברשותו אבל ברשות עכו״ם אחר מותר ולא חיישינן לגומלין רשב״א אומר כל רשות עכו״ם אחת היא. והשתא מ״ש רבינו אם היה ישראל זה ששומר אותו היין דר באותה חצר היין מותר ואם היה השומר דר בחצר אחרת היין אסור ואע״פ שהמפתח והחותם ביד ישראל, פשוט דהיינו ברייתא דבסמוך: \n", + "וכתב הראב\"ד אף על פי שהמפתח והחותם ביד ישראל א\"א עד שיהיה שם שומר נכנס ויוצא עכ\"ל. משיג על רבינו שהיה לו לסיים כן כמו שמסיים בברייתא ואין זו השגה שכבר נתבאר בדברי רבינו דבשומר נכנס ויוצא מותר: \n", + "ומ\"ש היין מותר אע\"פ שהפתח פתוח והשומר נכנס ויוצא. פשוט במשנה וכתב הראב\"ד דר באותה חצר וכו' א\"א זה שבוש שאין הבית צריך לכך עכ\"ל. נראה שטעמו (חסר כאן) \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אפי' כתב לעכו\"ם שנתקבל ממנו המעות. פשוט בסיפא דמתניתין: \n", + "ומ\"ש בין ברשות בעל יין בין ברשות עכו\"ם אחר. היינו כרשב\"א דמתני' וכן פסק רבינו בפירוש המשנה כמותו ונראה שטעמו מדאמרו בפ' הנזכר (דף ס\"א:) גבי עובדא דפרזק רופילא סבור רבנן קמיה דרבא למימר כי חיישינן לגומלין ה\"מ היכא דקא מותיב האי גבי האי וכו' א\"ל רבא אדרבה אפילו למ\"ד לא חיישינן לגומלין ה\"מ היכא דלא מירתת מיניה וכו' ומדקאמר גבי דידהו כי חיישינן לגומלין וגבי דידיה קאמר אפילו למ\"ד לא חיישינן לגומלין משמע דלדברי כלם הלכה כמ\"ד חיישינן לגומלין דהיינו רשב\"א: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היה זה היין הטהור וכו'. היינו רישא דמתניתין דקתני ונתנו ברשותו בבית שהוא פתוח לר\"ה בעיר שיש בה עכו\"ם וישראל מותר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואשפה וחלון ודקל וכו'. שם בגמ' וטעמא משום דמתירא שמא יבא ישראל לישב על האשפה ויראנו. וחלון פירש\"י חלון של ישראל פתוח כנגד פתח הבית ע\"כ. ודקל טעמא משום דמתירא העכו\"ם שמא יעלה הישראל ללקוט פירותיו ויראנו נוגע. ובשאין בו פירות איפליגו רב אחא ורבינא וקי\"ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וטעמא דשרי מפני שהוא מתירא שמא יעלה עליו לצורך תשמיש אחר ויראנו משם: \n\n" + ], + [ + "חצר החלוקה וכו'. בפ' בתרא דע\"ז (דף ע':) חצר שחלקו במסיפס אמר רב טהרותיו טמאות ובעכו\"ם אינו עושה יי\"נ כלומר אע\"פ שידו של עכו\"ם מגעת שם. ור\"י אמר אף טהרותיו טהורות וידוע דהלכה כר\"י לגבי דרב. \n", + "ומ\"ש וכן שני גגין שהיה גג ישראל למעלה וכו' או שהיה זה בצד זה וכו' אף על פי שיד העכו\"ם מגעת לחלק ישראל וכו', ברייתא שם וכרבנן דפליגי אדרשב\"ג ומפרש רבינו בשיש ביניהם מסיפס מדמקשי מינה לרב דאיירי בחצר החלוקה במסיפס. ופירש\"י מסיפס מחיצה נמוכה. והערוך פירש בשם גאון מסיפס כותל חלול שיש בו חלונות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) מותר לישראל להפקיד יינו וכו'. בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"א) אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו (של עכו\"ם) ומילאהו יין ומפתח או חותם ביד ישראל ר' אליעזר מתיר (בשתיה) וחכמים אוסרים. זו היא גירסת בה\"ג והרי\"ף ורבינו וכתב הרשב\"א שהיא הגירסא הנכונה ואפסיקא הלכתא בגמ' פרק ר' אליעזר. \n", + "ומ\"ש כיצד סתם החבית בכלי שאינו מהודק וכו'. שם בגמרא: \n", + "ומ\"ש ואם הפקיד ביד עכו\"ם בחותם אחד ה\"ז אסור בשתיה וכו', בפ\"ב דע\"ז (דף ל':) א\"ר יוחנן משום ר\"י בן בתירא המפקיד יינו אצל עכו\"ם אסור בשתיה ומותר בהנאה והא תנן המפקיד פירותיו אצל עכו\"ם הרי הן כפירותיו של עכו\"ם לשביעית ולמעשר כגון שייחד לו קרן זוית א\"ה בשתיה נמי לישתרי דהא ר' יוחנן איקלע לפרוד וכו' תנא ליה ר' תנחום דמן פרוד המפקיד יינו אצל עכו\"ם מותר בשתיה וכו' ל\"ק הא ר\"א הא רבנן דתניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של עכו\"ם ומילאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר\"א מתיר וחכמים אוסרים ופירש\"י שייחד לו קרן זוית ומסר לו מפתח או עשה חותם ומשמע דה\"פ הא דקתני המפקיד יינו אצל עכו\"ם מותר בשתיה היינו ע\"י מפתח או חותם ביד ישראל וכר\"א והא דקתני ר\"י בן בתירא אומר המפקיד יינו אצל עכו\"ם אסור בשתיה ומותר בהנאה היינו במפתח וחותם כחכמים דאסרי בשתיה והשתא הדרינן ממאי דאוקימנא בשייחד לו קרן זוית. ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב והוא שייחד לו קרן זוית דהא למסקנא הדרינן מהאי אוקימתא וכן יש לתמוה על הראב\"ד שכתב והוא שייחד לו קרן זוית א\"א זה שיבוש וכו'. ועוד יש לתמוה על רבינו שפסק כההיא דר\"י בן בתירא דהמפקיד יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה דאתיא כחכמים דפליגי אר' אליעזר ובגמ' איפסיק הלכתא כר\"א והוא עצמו פסק לעיל בסמוך כמותו ולכן צ\"ל שרבינו מפרש (חסר כאן) \n\n" + ], + [ + "יין מבושל וכו'. בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ט:) אמר רב אשי הא אתא לאשמועינן חומץ מבושל שלנו ביד עכו״ם וכן יין שלנו ביד עכו״ם א״צ חותם בתוך חותם מ״ט אי משום אינסוכי לא מנסכי אי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף ומשמע דאפילו יש בכלי שום נקב שיוכל לשתות ממנו אם אינו גדול שיוכל להריק בו יין לתוך הכלי שרי דלמאי ניחוש לה אם מפני שהוא יכול לשתות ממנו הא לא מינסיך ואי משום איחלופי כיון שהנקב צר כל כך ליכא למיחש להכי. \n", + "ומה שכתב רבינו דה\"ה לשכר. פשוט שהוא נלמד מדין יין מבושל. \n", + "ומ\"ש או יין שעירב בו דברים אחרים וכו', שם אמרינן דאלונתית אין בה משום יי\"נ ואלונתית הוא יין שיש בו תערובת שמן ויינומלין הוא יין שיש בו תערובת דבש ופלפלין ומאחר שאין בהם משום יי\"נ דינם כיין מבושל. \n", + "ומ״ש והגבינה והחלב מותרים בחותם אחד, מימרא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ט:) וסובר רבינו שהטעם מפני שאיסורם מד״ס וכן דעת הרשב״א וכתב ואע״פ שסתם יינם אינו אלא מדרבנן החמירו בו כשל תורה משום דחביב ניסוך עליהם וטרחי ומזייפי חותם אחד. והר״ן כתב בשם הירושלמי דטעמא משום דכל דבר שאיסורו מגופו אסור בחותם אחד משום תערובת מותר בחותם אחד: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(יג-יד) יש דברים שאין בהם איסור ניסוך כלל וכו' ואלו הם לא ימזוג העכו״ם המים וכו'. בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ח:) א״ר יוחנן יין שמזגו עכו״ם אסור משום לך לך אמרין נזירא וכו' ומשמע לרבינו דכיון דאינו אלא משום לך לך אמרין נזירא אין לאסור אלא לכתחלה כמ״ש במוליך ענבים לגת ולישנא דשמזגו לאו דוקא וחלקו עליו המפרשים וכתבו דבשתיה מיהא אסור. \n", + "ומ\"ש ולא יוליך העכו\"ם ענבים לגת וכו', שם (דף נ\"ט) בעו מיניה מרב כהנא עכו\"ם מהו שיוליך ענבים לגת א\"ל אסור משום לך לך אמרין נזירא וכו' איתביה רב יימר לרב כהנא עכו\"ם שהביא ענבים לגת בסלים ובדרדורים אע\"פ שהיין מזלף עליהם מותר א\"ל הביא קאמרת אנא לכתחלה קאמינא. \n", + "ומ\"ש ולא יסייע לישראל בשעה שמריק מכלי אל כלי, בפרק בתרא דע\"ז (דף ע\"ב:) אמר להו רבא להנך שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא ליקרב עכו\"ם לסייע בהדייכו דילמא מישתליתו ושדיתו ליה עליה וקא אתי מכחו ואסור ופירש\"י שפוכאי פועלים ישראל הרגילים לערות יין מכלי אל כלי. ושדיתו ליה עליה שמא תניחו כל הכלי שמערים ממנו ביד העכו\"ם והוא יערה לבדו ומיתסר התחתון. ומדיהב טעמא דילמא משתליתו ושדיתו עליה משמע דכל היכא דלא שדו עליה דעכו\"ם מותר בדיעבד וכן פסקו סמ\"ג ורשב\"א והר\"ן. \n", + "ומ\"ש וכן מותר שיריח העכו\"ם וכו'. שם (דף ס\"ו:) האי בת תיהא עכו\"ם בדישראל שפיר דמי ישראל בדעכו\"ם אביי אמר אסור רבא אמר מותר. ופירש\"י בת תיהא נקב נוקבין במגופת החבית להריח את היין לבודקו אם יכול להתקיים וידוע דהלכה כרבא: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו שכל דבר שהוא אסור בהנאה וכו' לפיכך עכו\"ם ששכר את ישראל וכו' וכן השוכר את החמור להביא עליו יין וכו'. משנה בפ' בתרא דע\"ז (דף ס\"ב) השוכר את הפועל לעשות עמו ביי\"נ שכרו אסור וכו' השואל את החמור להביא עליה יין נסך שכרו אסור ובגמ' (שם ע\"ב) איבעיא להו שכרו לסתם יינם מהו וכו' עד איניש גנב ואייתי קבר הכא. ומה שכתב אם מעות נתנו לו יוליכם לים המלח x: \n\n" + ], + [], + [ + "שכר לעכו\"ם חמור לרכוב עליו וכו'. שם במשנה: \n", + "שכרו לשבר כדי יין נסך וכו'. שם (דף ס\"ג:) בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות וכו'. שם במשנה שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אע\"פ שאמר לו העבר לי חבית של יי\"נ ממקום למקום שכרו מותר ובגמרא (דף ס\"ה) אוקמה רבא דאמר ליה העבר לי חבית חבית בפרוטה דתניא השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות ונמצאת חבית של יי\"נ ביניהם שכרו אסור חבית חבית בפרוטה ונמצאת חבית של יין ביניהם שכרו מותר ופירש\"י העבר לי חבית חבית בפרוטה ונמצאת חבית של יי\"נ ביניהם שדי פרוטה לנהרא א\"נ לא שקיל מיד עכו\"ם ואינך מישתרו דהא לא שייך שכר ההוא חבית בהדי אינך דכל חדא קנין אגרא באפי נפשה. העבר מאה חביות במאה פרוטות דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי [הילכך כוליה אגרא שייך ביה]: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א ומאחר דקי\"ל כר\"א וכו'. ויש לומר שהטור כתב שדעת הרמ\"ה והרמב\"ן כדעת רבינו משום דכיון דקבלנות היא כוליה אגרא אכל חדא וחדא יהיב ואין לו תקנה על ידי הולכת הנאה לים המלח והרשב\"א והר\"ן נתנו טעם אחר שאילו הודיעו מתחלה שאינו מעביר לו אותה חבית שמא לא היה שוכרו כלל וכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף שכתב סתם דשכרו אסור ולא חילק בדבר וכ\"נ מדברי רש\"י: \n\n" + ], + [], + [ + "אומני ישראל ששלח להם עכו\"ם וכו'. משנה פרק בתרא דע\"ז (דף ע\"א) ותיבת ובלבד הכתוב בספרי רבינו נ\"ל שהוא ט\"ס וכן מצאתי תיבת ובלבד בספר מוגה שנמחק: \n\n" + ], + [ + "ישראל שהיה נושה בעכו\"ם מנה וכו'. ברייתא רפ\"ג דע\"ז (דף ס\"ד): \n\n" + ], + [ + "וכן גר ועכו\"ם שהיו שותפין ובאו לחלוק וכו'. שם וכי רוצה בקיומו כה\"ג מי אסיר והא תנן גר ועכו\"ם שירשו את אביהם עכו\"ם יכול לומר לו טול אתה עכו\"ם ואני מעות טול אתה יי\"נ ואני פירות אם משבאו לרשות הגר אסור וכו' אמר רב פפא וכו' שאני ירושת הגר דאקילו בה רבנן גזירה שמא יחזור לקילקולו תניא נמי הכי בד\"א שירשו אבל נשתתפו אסור: \n\n" + ], + [ + "(כג-כד) ישראל שמכר יינו לעכו\"ם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים וכו'. משנה שם (דף ע\"א) המוכר יינו לעכו\"ם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים מדד עד שלא פסק דמיו אסורים ובגמ' אמר אמימר משיכה בעכו\"ם קונה וכו' ורב אשי אמר וכו' אינה קונה וכו' אמר רב אשי מנא אמינא לה מדא\"ל רב להנהו סבויתא כי כייליתו חמרא לעכו\"ם שיקלו זוזי מינייהו והדר כיילו להו ואי לא נקטו בהדייהו זוזי אוזיפונהו והדר שיקלו מינייהו כי היכי דתהוי הלואה גבייהו דאי לא עבידתו הכי כי קא הוי יי\"נ ברשותייכו קא הוי וכי שקליתו דמי יי\"נ קא שקליתו ואי ס\"ד משיכה בעכו\"ם קונה מדמשכה עכו\"ם קנייה יי\"נ לא הוי עד דנגע ביה אי דקא כייל ורמי למנא דישראל ה\"נ לא צריכא דקא כייל ורמי למנא דעכו\"ם סוף סוף כי מטא לאוירה דמנא קנייה יי\"נ לא הוי עד דמטי לארעיתיה דמנא ש\"מ ניצוק חבור (לא) אי דנקיט עכו\"ם לכלי בידים ה\"נ לא צריכא דמנח אארעא ותיקני ליה כליו ש\"מ כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח לא לעולם אימא לך קנה לוקח והב\"ע כגון דאיכא עכבת יין אפומא דכזונתא דקמא קמא אינסיך ליה וכמאן דלא כרשב\"ג דאי רשב\"ג הא אמר ימכר כולו לעכו\"ם חוץ מדמי יי\"נ שבו מידי הוא טעמא אלא לרב הא אמר רב הלכה כרשב\"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין ע\"כ בגמרא. ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דעכו\"ם קונה בין במשיכה בין בכסף וכ\"כ המגיד בפרק א' מהלכות זכייה שהוא דעתו ז\"ל ומפרש דמתני' בשמדד הישראל לכליו וכך נתנו לעכו\"ם וכך משכו מידו בכליו של ישראל ואח\"כ נגע בו וקתני דאם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים משום דמדמשכיה על דעת הפסק שפסק עמו קנייה וזוזי הלואה נינהו גביה יי\"נ לא הוי עד דנגע ביה אבל אם מדד עד שלא פסק ונתנו לעכו\"ם ונגע בו דמיו אסורים שמאחר שלא פסק לא סמכה דעתו כשמשך דשמא יתבע ממנו דמים מרובים הילכך אע\"ג דמשך לא קנה ונמצא דכשנגע בו עדיין יינו של ישראל היה וכי שקיל מיניה דמי הוי כמוכרו לו ומשמע לי דמדד דקתני מתני' ודנקט רבינו לאו דוקא אלא היינו לומר דמדד ונתן לעכו\"ם ומשכו דאל\"כ קשה אמאי מדד עד שלא פסק דמיו אסורים אע\"פ שלא פסק עמו עד אחר שמדדו כיון שעדיין לא משכו דמיו מותרים דכל שקדם פסק למשיכה סמכא דעתיה וקנה במשיכה וטעמא דנקטו מדידה במקום משיכה נראה דהיינו משום דאין דרך לפסוק בין מדידה למשיכה אלא או קודם מדידה או אחר משיכה מש\"ה נקטו מדידה במקום משיכה ונכלל עוד במלת מדד שאחר שמשכו נגע בו כדלעיל. \n", + "ומ\"ש אבל אם מדד לכלי העכו\"ם או לכלי ישראל שביד העכו\"ם צריך ליקח הדמים ואח\"כ ימדוד וכו'. היינו מדא\"ל רב שיקלו זוזי מינייהו והדר כיילו להו ואוקימנא בדכייל ורמי למנא דעכו\"ם כלומר דמדנפל למנא נאסר קודם שקנה העכו\"ם כלל שהרי עדיין לא משך ולא נתן דמים וכיון שעד שלא חל הקנין נאסר ברשותו של ישראל כי יהיב ליה בתר הכי הוי מוכר לו יין אסור ואם לקח ממנו דמים קודם שמדד שרי משום דעכו\"ם דכיון דיהיב דמי קני אע\"פ שלא משך הילכך כי מדד לכליו של עכו\"ם ונאסר חמרא דעכו\"ם הוא שנאסר שכבר היה קנוי לו. \n", + "ומ\"ש דה\"ה אם מדד לכלי של ישראל שביד העכו\"ם דמיו קשה דאדרבה בכה\"ג אמרינן בגמרא דאפי' מודד לכלי של עכו\"ם שרי דפרכינן סוף סוף מכי מטא לאוירא דמנא קנייה יי\"נ לא הוי עד דמטי לארעיתא דמנא ואהדרינן אי דנקיט ליה עכו\"ם לכלי בידיה הכי נמי לא צריכא דמנח אארעא י\"ל דהיינו למאן דאמר ניצוק אינו חבור אבל למאן דאמר ניצוק חיבור מכי שדי לקלח בתוך יין שבכלי העכו\"ם נאסר כל היין שבכלי העליון משום ניצוק והוא הדין למודד לתוך כלי של ישראל ונאסרה מפני שנפלה לכלי שביד עכו\"ם כל יין שבכלי העליון נאסר משום נצוק. \n", + "ולפי זה מ\"ש שמשיגיע לכלי נאסר בסתם יינם פירוש משהתחיל להגיע בכלי נאסר הכל כלומר אף מה שבכלי העליון כסתם יינם. ומיהו הא דאסר במודד לכלי ישראל שביד העכו\"ם היינו דוקא כשהיה העכו\"ם מנדנד הכלי אם היה מונח בקרקע או שהיה אוחזו בידו באויר דאז על כרחו הוא מנדנד אבל אם היה מונח הכלי של ישראל ע\"ג קרקע והעכו\"ם אוחזו ולא נדנדו לא נאסר היין כמו שנתבאר בפרק י\"ב. וא\"ת במדד עד שלא פסק דאמרינן שהדמים אסורים אמאי כיון דאינו מוכרו אלא לאותו עכו\"ם שנסכו שרי. וי\"ל דרבינו לטעמיה דסבר שאינו מותר למכרו אלא דוקא כשנתכוון להזיקו והכא לא נתכוון להזיקו שהרי אפי' הישראל טעה בדין וחשב שאין המעות נאסרים וברשותו של ישראל נגע הילכך אינו חייב לשלם לו: וכתב \n", + "הראב\"ד ואם מדד ולא לקח הדמים וכו'. א\"א הא נמי דלא כהלכתא וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "הנותן דינר לחנוני וכו'. בפרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ג) תניא אומר אדם לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה (צאו ושתו בדינר זה) ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יי\"נ ואם אמר צאו אכלו ואני פורע צאו ושתו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום מעשר ומשום יי\"נ ואוקמה רב חסדא בחנוני המקיפו דכיון דאורחיה לאוקופיה קני ליה דינר גביה ואותיבנן עליה ואסיקנא אלא אמר רבא ל\"ש מקיפו ל\"ש שאין מקיפו אע\"ג דמשעבד ליה כיון דלא מייחד שיעבודיה לא מיתסר אלא הכא אמאי חושש וכו' אמר רב פפא כגון שהקדים לו דינר כלומר שהקדים בעה\"ב דינר לחנוני קודם ששלח אצלו דהשתא מדבעה\"ב אכלי רב אשי אמר כגון שנטל ונתן ביד כלומר שנשא מיד החנוני ונתן להם דהשתא איהו ספי להו איסורא וכתב הרשב\"א מסתברא דרב אשי לא פליג אדר\"פ אלא דניחא ליה טפי לאוקומה בהכין משום דלישנא דברייתא לא ניחא לאוקימתא דר\"פ ואיתא לדר\"פ ואיתא לדרב אשי עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "מלך שהיה מחלק יינו לעם וכו'. שם (דף ע\"א) אמר ר\"י אמר רב מותר לאדם לומר לעכו\"ם צא והפס עלי מנת המלך מיתיבי אל יאמר אדם לעכו\"ם עול תחתי לאוצר א\"ל רב עול תחתי לאוצר קא אמרת הא לא דמיא אלא להא אבל אומר לו מלטני מן האוצר ופירש רש\"י צא והפס עלי מנת המלך ארנונא שהיו נותנים מתבואותיהם וכו' איתא בבית יוסף סימן קל\"ב עד ונמצא פורע חובו מיין נסך: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א דבריו מבולבלים וסתומים וכו'. ואני אומר שהדבר ידוע שדברי הראב\"ד על דרך פירוש רש\"י ודברי רבינו כמו שכתב הרשב\"א בתורת הבית שפירשו מקצת הגאונים ואיני רואה כאן לא בלבול ולא סתימה: \n\n" + ], + [ + "עכו״ם שנגע ביינו של ישראל לאונסו וכו'. בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ט:) אמר רב אשי האי עכו״ם דנסכיה לחמריה דישראל [בכוונה אע״ג] דלזבוניה לעכו״ם אחרינא אסור שרי ליה למישקל דמי מההוא עכו״ם וכתב הר״ן דטעמא משום דלאו מכר הוא ואינו נהנה מדמי יי״נ אלא אומר לו שפכת ייני ואבדתו ממני ודמי יין כשר קא שקיל ואע״ג דעכו״ם לא יהיב דמי אא״כ יהיב ליה ישראל חמרא לא מיתסר מש״ה דמ״מ הרי מחוייב לו דמי נזקו ומשום תשלומי נזק שקיל להו לדמים ולא מתורת מכר וכך הם דברי רבינו. ומשמע עוד מדבריו דדוקא בעכו״ם שנתכוון להזיקו ולאסור יינו הוא דשרי למישקל דמי מיניה אבל אם לא נתכוון לכך אסור למישקל דמי מיניה ונראה שטעמו משום דאם לא נתכוון להזיקו ולאסרו עליו אינו חייב לשלם לו וכיון שאינו חייב לשלם לו כי שקיל דמי יי״נ קא שקיל וא״ת כי לא נתכוון נמי אמאי לא מחייב לשלומי הא תנן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד י״ל דה״מ בדברים שהם ידועים לכל העולם שהם נזקים בהנהו אמרינן שאין טענת שוגג או אינו מתכוון פוטרתו אבל נגיעה בעלמא (בין) כיון דלכ״ע לית ביה נזקא כלל אלא לישראל או ליודעים בטיבם כל שלא נתכוון להזיק אין לחייבו לשלם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית. פרק בתרא דיומא (דף פ'). \n", + "ומ\"ש בינוני. בפי\"ז דכלים (מ\"ח) כזית שאמרו [לא גדול ולא קטן אלא] בינוני. תניא רבי אומר כל השיעורין כלם בכזית ופירש\"י כל השיעורין האמורים באוכלים: \n", + "וכבר ביארנו וכו'. בפ' שביעי מהלכות אלו: \n\n" + ], + [ + "ושיעור זה עם כל השיעורים הל\"מ. בריש עירובין (דף ד') ובפרק בתרא דיומא (דף פ'): \n", + "ואסור מן התורה לאכול כל שהוא וכו'. בפרק בתרא דיומא (דף ע\"ב:) פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש והלכה כרבי יוחנן דאמר הכי: \n\n" + ], + [ + "כזית שאמרנו חוץ משל בין השינים. בס״פ גיד הנשה (חולין דף ק״ג:) פלוגתא דרבי יוחנן ור״ל והלכה x כרבי יוחנן דאמר הכי. \n", + "ומ\"ש אבל מה שבין החניכים מצטרף למה שבלע וכו'. שם לדברי הכל. \n", + "ומ\"ש אפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו חייב וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "כזית חלב וכו' שהניחו בחמה וכו' חזר והניחו בגשמים ונתפח וכו'. בפ\"ג דטהרות (מ\"ד). \n", + "ומה שכתב היה פחות מכזית מבתחלה וכו'. בר״פ כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ג): \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו. בפ\"ד מהלכות אלו: \n", + "ומ״ש וחמשה מיני תבואה וכו' הכל מצטרפין לכזית וכו'. פ״ק דחלה (מ״א) ובמנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע') משנה וגמרא: \n\n" + ], + [ + "יראה לי שכל החייב בתרומה ומעשרות וכו'. צירוף הנבילות נתבאר בפרק ד' מהלכות אלו. ולענין צירוף הטבל כתב הראב\"ד בעינן טעמן שוה כדאמרינן בעלמא וכו': \n\n" + ], + [ + "האוכל אכילה גדולה מדבר אסור וכו'. משנה פרק שלשה מינים (נזיר מ\"ב) אלו הן הלוקין (מכות כ\"א) נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) האוכל כשעורה או כחרדל וכו'. במשנה פ״ג דכריתות (דף י״ב:) כמה ישהא האוכלן x כאילו אוכלן קליות דברי ר״מ וחכ״א עד שישהא מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס וידוע דהלכה כחכמים ובפ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ב) נתבאר דאכילת פרס הוי לרבי יוחנן בן ברוקא כדי אכילת שלש ביצים ולרבי שמעון כדי אכילת ארבע ביצים ופסק רבינו כרבי יוחנן בן ברוקא ולזה הסכים הרשב״א בתורת הבית. \n", + "ומ\"ש וכן השותה רביעית וכו'. יש לתמוה על רבינו שהרי שם בברייתא (כריתות י\"ג) אמרו דשיעור צירוף משקין הוי נמי בכדי אכילת פרס ובפ\"ב משביתת עשור כתב רבינו בשותה ביוה\"כ ששיעור משקין ברביעית וכתב הרב המגיד שכ\"כ בתוספתא וה\"ה לכל איסורין שבתורה וההיא דכריתות לא נאמרה אלא לענין לפסול את הגויה שהחמירו בה יותר מבאיסורים מפני שהיא מדבריהם: \n\n" + ], + [ + "כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם דרך הנאה וכו'. בפ' כל שעה (פסחים כ\"ד) מימרא דר' יוחנן וכלישנא בתרא: \n\n" + ], + [], + [ + "האוכל מאכל ממאכלות האסורות דרך שחוק או כמתעסק וכו'. בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ב:) המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה: \n", + "והנייה הבאה לו לאדם בעל כרחו וכו'. שם (פסחים כ\"ה:) אתמר הנאה הבאה לו לאדם בע\"כ אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה אפשר וקא מיכוון x [לא אפשר וקא מיכוון] כ\"ע לא פליגי דאסור לא אפשר ולא קא מיכוון כ\"ע ל\"פ דשרי כ\"פ דאפשר ולא קא מיכוון xx א\"ד אפשר ולא קא מיכוון היינו פלוגתייהו דר\"ש ור' יהודה לר\"י דאמר דבר שאין מתכוין אסור אסור לר\"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר מותר כ\"פ דלא אפשר וקא מיכוון אביי אמר מותר ורבא אמר אסור וידוע דהלכה כרבא וכלישנא בתרא ואע\"פ שרש\"י מפרש לה באיסורי הנאה כגון ריח של עכו\"ם רבינו מפרש לה בכל איסורין: \n\n" + ], + [ + "האוכל מאכל אסור לתיאבון וכו': \n\n" + ], + [ + "עוברה שהריחה וכו'. בפרק בתרא דיומא (דף פ\"ב) תנו רבנן עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר תוחבים לה כוש ברוטב ומניחים לה על פיה אם נתיישבה דעתה מותר ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמו אם נתיישבה דעתה מותר ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו ובפרק ג' דכריתות (דף י\"ג) תניא התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה ופריך מפני הסכנה אפילו טובא נמי תיכול אמר רב פפא ה\"ק התירו לעוברה לאכול פחות x מכשיעור כדי שיצטרף לכזית בכדי אכילת פרס: \n\n" + ], + [ + "וכן החולה שהריח דבר שיש בו חומץ וכו'. בפ' אע\"פ (ס\"א) אמר רב אשי הוה קאימנא קמיה דרב כהנא ואייתו ליה גרגלידי דליפתא בחלא ואי לאו דיהב לי איסתכני רב פפא אמר אפילו תמרא דהנוניתא כללא דמילתא כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא: \n\n" + ], + [], + [ + "(טז-יז) מי שאחזו בולמוס וכו'. משנה בפ' בתרא דיומא (דף פ\"ג) מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאין עד שיאורו עיניו ומשמע לרבינו דלא אמרו תוחבין לה כוש ברוטב וכו' אלא בעוברה דוקא שאין לנו אומד ביישוב דעתה פעמים מתיישב ברוטב ופעמים שצריכה לשומן עצמו אבל מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו מיד השומן עצמו לפי שאין חולי זה סובל מיתון מלהאכיל ודיקא נמי דקתני מאכילין אותו אפילו דברים טמאים והא כיון דביוה\"כ היה עסיק הוה סגי דליתני מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו א\"ו משמע דלא תנא אפילו דברים טמאים אלא לומר דמיד מאכילין אותו הדברים הטמאים עצמם וכן משמע נמי מיניה דאין מחזרין על דבר המותר אלא ממהרים לתת לו הנמצא אפי' הוא דבר האסור. \n", + "ומה שכתב ומאכילין אותו הקל הקל תחלה וכו' כיצד היו לפניו טבל ונבילה וכו'. שם: \n", + "ומה שכתב טבל ותרומה אם א\"א לתקן הטבל וכו', שם מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אומר תרומה ולא טבל אמר רבה היכא דאפשר בחולין כ\"ע ל\"פ דמתקנינן ליה ומספינן ליה כי פליגי בדלא אפשר בחולין מ\"ס טבל חמור ומ\"ס תרומה חמורה מ\"ס טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומ\"ס תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוניה ופסק כת\"ק: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו שאין איסור חל על איסור וכו'. בפרק י\"ז מהלכות א\"ב. \n", + "ומ\"ש כגון טמא שאכל כזית חלב שנותר מן המוקדשין ביוה\"כ וכו', משנה בפ\"ג דכריתות (דף י\"ג:) לענין שוגג שחייב ד' חטאות ואשם אחד והעתיקה רבינו פה לענין שיתחייב חמש מלקיות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "דבר אסור שנתערב בדבר מותר וכו'. פרק התערובות (זבחים דף ע\"ט) אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא וכו': \n\n" + ], + [ + "ומ״ש כיצד חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונמוח הכל וכו'. בפרק בתרא דעבודה זרה עלה ס״ז אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי א״פ טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו וכתבו התוס' שם ובפ' גיד הנשה (חולין דף צ״ח:) שרש״י סובר שטעמו ולא ממשו לא מיתסר אלא מדרבנן ור״ת סובר דמדאורייתא מיתסר והאריכו בראיות כל אחד מהם ודעת רבינו כרש״י: \n\n" + ], + [], + [ + "ומה שכתב נפל חלב כליות לחלב האליה וכו'. בפרק גיד הנשה (חולין דף צ\"ו:) אהא דתנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו (בנותן טעם ואם לאו) כולם אסורין וכן חתיכה של נבילה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות שבזמן שמכירין בנותן טעם ואם לאו כולם אסורות ומקשינן בגמרא (דף צ\"ט:) וליבטיל ברובא ומשני אגיד בריה שאני ואחתיכה משני בחתיכה הראויה להתכבד משמע דאי לאו טעמא דבריה וחתיכה הראויה להתכבד הוו בטלי ברוב והכי נמי משמע בריש פרק התערובות ובריש ביצה כתבו התוספות והרשב\"א והרא\"ש והר\"ן דאפילו איסורא דרבנן ליכא כדמשמע הכא והראב\"ד פירש דהא דמקשה וליבטיל ברובא לאו ברובא ממש קאמר דהיינו חד בתרי דהא מדרבנן ששים בעינן אלא ברוביה קאמר דהיינו ששים וכן נראה מדברי רש\"י ודעת רבינו כדעת הראב\"ד ורש\"י. \n", + "ומה שכתב ובכמה יתערב דבר האסור ויאבד בעוצם מיעוטו כשיעור שנתנו בו חכמים יש דבר ששיעורו בששים וכו'. מתבאר לקמן בפרק זה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ו-ז) ומ״ש נמצאת למד שכל איסורים שבתורה וכו'. בפרק גיד הנשה (חולין דף צ״ז) אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים הילכך מין בשאינו מינו דהיתרא בטעמא דאיסורא בקפילא ומין במינו דליכא למיקם אטעמא א״נ מין בשאינו מינו דאיסורא דליכא קפילא בששים. ובסוף ע״ז (דף ע״ג ע״ב) רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורים שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ״ט וכו' ר' יוחנן ור״ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם וידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל ואמרי' בשלמא יי״נ משום חומרא דעכו״ם אלא טבל מ״ט כהיתרו כך איסורו דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי. ובירושלמי יהיב טעמא לטבל משום דהוי דבר שיש לו מתירין ורבינו תפס טעם הירושלמי שהוא כולל יותר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש פירות שביעית אע\"פ שאם נתערבו במינן בכל שהוא וכו'. בספ\"ז דשביעית תנן שביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנ\"ט ובא רבינו לתרץ קושיא אחת והיא למה לא הוציאו ר\"י ור\"ל שביעית מכלל כל איסורים שבתורה כשם שהוציאו טבל ויי\"נ ונתן טעם מפני שאין אותה התערובת אסורה וכו' ונמצא שאין שם איסורי תורה נופל בה: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א ויש ביעור אחר בפירות שביעית וכו': \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב רבינו חמץ בפסח אף על פי שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו וכו'. בא לתרץ למה לא אמרו ר\"י ור\"ל וחוץ מחמץ בפסח שבין במינו בין שלא במינו בכל שהוא ונתן טעם מפני שהוא דבר שיל\"מ ולא איירי ר\"י ור\"ל אלא באיסורי תורה שאין להם מתירין: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש והוא הדין לתבואה חדשה וכו'. ירושלמי פ\"ו דנדרים. \n", + "ומ\"ש וכן כל דבר שיש לו מתירין ואפילו היה איסורו מדבריהם וכו', בריש ביצה (דף ד') גבי ביצה שנולדה ביו\"ט אמרו כל דבר שיל\"מ אפילו באלף לא בטיל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל הערלה וכלאי הכרם וכו'. נראה שכתב כן משום דאיכא לאקשויי כיון דאפי' באיסורים דרבנן מפני שיש להם מתירין אמרו שאסרו בכל שהן ק\"ו שהיה ראוי באכילה וכלאי הכרם שהם איסורי הנאה וכן בחלב ודם שחייבים עליהם כרת וניחא ליה משום דהוה דבר שאין לו מתירין אע\"ג דחמירי לא ראו חכמים שיאסרו בכל שהן ונתנו חכמים שיעור. \n", + "ומה שכתב וכן תרומות, נראה שכתב כן משום דאיכא לאקשויי דהוו כדבר שיש לו מתירין כיון דמותרים לכהנים ואפ\"ה נתנו בהם שיעור וניחא ליה דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין אלא כשיש לו מתירים לכל אדם. ואפשר עוד לומר שכתב כן משום דאיכא לאקשויי הרי תרומה יש לה מתירין דהא אי בעי מיתשיל עלה וניחא ליה דלא מיקרי דבר שיל\"מ אלא בדבר שיש לו דרך היתר לכל אדם משא\"כ בתרומה שאין לה דרך היתר אלא כשקרה מקרה שרצה להשאל עליה וזה פירוש מ\"ש לכל אדם כלומר שמאחר שאין כל האנשים נשאלים עליה לא הוי דבר שיל\"מ: \n\n" + ], + [ + "יראה לי שאפילו דשיל״מ וכו'. ירושלמי פ״ו דנדרים וכתב הרשב״א שנשאל למה תלה רבינו הדבר בסברתו והשיב לפי שמצא להרי״ף שאמרה אפילו בשאינו מינו בפ' גיד הנשה שכתב שם פלוגתא דרב ולוי בריחא מילתא היא ואמר דהא דאמר רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח אפילו ללוי היא ויש לרי״ף ראיה בפרק משילין (ביצה דף ל״ט) דאקשינן וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ופרקה רב אשי משום דהוי דבר שיל״מ אלמא אפילו בשאינו מינו לא בטיל ומפני שמצא להרי״ף שסובר כן ויש סעד לדבריו מהא דרב אשי ולא ראה שיהא ההיא דהירושלמי ראיה מוכרחת כשראה הוא להכריח תלה אותה בהכרעת הדעת. וא״ת היאך הניח הרב הא דרב אשי. וי״ל דמים ומלח לגבי עיסה כמין אחד שאין עיסה בלא מים ומלח וכן הדין בתבלין בקדרה א״נ טעמא דתבלין משום דעבידי לטעמא וכל דעביד לטעמא לא בטיל עכ״ל. והראב״ד כתב וז״ל יראה לי שאפי' דבר שיש לו מתירין וכו' א״א משנה שלימה היא עכ״ל. ונראה לי שטעמו מההיא דפ' משילין (ביצה דף ל״ז) שכתבתי בסמוך דתנן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן ומקשינן וליבטיל מים ומלח בעיסה ופרקה רב אשי משום דהוי דשיל״מ ולדעת רבינו י״ל כמ״ש בסמוך בשם הרשב״א דמים ומלח לגבי עיסה כמין אחד הן ואפשר לומר עוד שטעמו מדאמרינן בירושלמי פ״ו דנדרים אילן נדרים מה את עביד להון כדבר שיל״מ או כדבר שאין לו מתירין וכו' ודא מתניתא עבד לון כדבר שיל״מ דתנינן תמן שהנודר (מן הדבר) ונתערב באחד אם יש בנ״ט הרי זה אסור תיפתר מין בשאינו מינו בדבר שיל״מ, ומאחר שבירושלמי אמרו על משנה זו כן כתב שהיא משנה שלימה. ואני אומר שאע״פ שהירושלמי אומר כן אינו מוכרח במשנה דאפשר לומר דמה ששנינו במשנה שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אינו אוסר אלא בנ״ט מין בשאינו מינו היינו משום דחשיב לנדרים דבר שאין לו מתירין אבל דבר שיל״מ אפי' בשאינו מינו לא בטיל ואע״פ ששם אמרו שאם הזקן עוקר הנדר מעיקרו הוו נדרים דבר שיל״מ ומאחר דאנן קי״ל שהזקן עוקר הנדר מעיקרו הוה ליה נדרים דבר שיל״מ וקתני דמין בשאינו מינו בנ״ט יש לדחות ולומר דלא מיקרי דבר שיל״מ אלא כשההיתר בא ממילא ולא כשהוא בא ע״י טורח וכמ״ש הטור בי״ד סימן קכ״ב וק״ל והוא מדברי התוס' שילהי ע״ז והרשב״א בת״ה והר״ן בפרק הזהב ונדרים כיון שאין ההיתר בא אלא על ידי שאלת חכם לא חשיב דבר שיל״מ ועוד שבירושלמי עצמו אמרו שם על משנה אחרת ודא מתניתא עבד לון לנדרים כדבר שאין לו מתירין וכיון שכן לא שייך למימר משנה שלימה היא: \n", + "ומ\"ש רבינו ואל תתמה על חמץ בפסח וכו'. הוקשה לו למ\"ש שיראה לו שדבר שיל\"מ אינו אוסר בשאינו מינו אלא בנ\"ט והרי חמץ בפסח שאוסר אפי' בשאינו מינו בכל שהוא וניחא ליה שהחמירו בו משום דכתיב ביה כל מחמצת: \n\n" + ], + [ + "ואלו הם השיעורים וכו' עולים באחד ומאה וכו'. רפ\"ב דערלה. \n", + "ומ\"ש וכן פרוסה של לחם הפנים וכו', ירושלמי ברפ\"ב דערלה תני פרוסה של לחם הפנים שנתערבה במאה פרוסות של (לחם) חולין וכו' לא יעלו ר' יודא אומר יעלו ואיני יודע למה פסק כרבי יודא ואיכא למידק שרבינו כתב בפ\"ו מהלכות פסולי המוקדשין וכן פרוסה של לחם הפנים הטהור במאה פרוסות של חולין הרי אלו לא יעלו וזה סותר למה שכתב כאן. וי\"ל דהכא מיירי בפרוסה של לחם הפנים הטמא ולזה עולה בק\"א x מפני שאילו אמרו אינו עולה היה מתחייב שריפת הכל לפי שא\"א ליאכל אפי' לכהנים אבל כשהיתה פרוסה של לחם הפנים טהורה לא תעלה שאין שם הפסד שהכל יאכל לכהנים והשתא איכא למימר שהירושלמי מיירי בפרוסה של לחם הפנים טהור ופוסק כת\"ק: \n\n" + ], + [ + "הערלה וכלאי הכרם וכו'. בריש פרק ב' דערלה. \n", + "ומ\"ש נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנאה, כתב הראב\"ד אינו כן וכו': \n\n" + ], + [ + "ולמה צריך להרים התרומה וכו'. בירושלמי. \n", + "ומה שכתב לפיכך כל תרומה שאין הכהנים מקפידים עליה וכו', גם זה שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "ולמה כפלו שיעור ערלה וכלאי הכרם. כלומר ששיעורם כפל משיעור תרומה שהתרומה עולה בק\"א והם אינם עולים אלא במאתים מפני שהם אסורים בהנאה וגם זה שם בירושלמי: \n", + "ולמה סמכו על שיעור מאה בתרומות וכו'. שם בירושלמי מנין שהם עולים אמר רבי יונה כתיב מכל חלבו את מקדשו ממנו דבר שאתה מרים ממנו שאם יפול לתוכו הוא מקדשו וכמה הוא אחד ממאה: \n\n" + ], + [ + "שאר איסורים שבתורה כולם וכו' שיעורם בששים. בפ' גיד הנשה (חולין דף צ״ח) איפליגו אמוראי אליבא דבר קפרא חד אמר כל איסורים שבתורה בששים וחד אמר כל איסורים שבתורה במאה ומשמע דהלכתא כמאן דאמר בס' מדאיתא בההוא פירקא (דף צ״ז) אמר רבא אמור רבנן בס'. \n", + "ומ״ש וכן אם נפל כשעורה חלב וכו', בפ' גיד הנשה (חולין צ״ח) ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא סבר מר בר רב אשי לשעורי בתלתין פלגי דזיתא א״ל אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורי דרבנן ועוד הא א״ר יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה. \n", + "ומ\"ש וכן שומן של גיד הנשה שנפל לקדירה של בשר וכו', שם (דף צ\"ו) אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בס' הילכך מין [בשאינו] מינו דהיתרא בטעמא דאיסורא בקפילא ומין במינו דליכא למיקם אטעמא א\"נ מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא בס'. וכתב הרי\"ף מין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנינותו של גיד אמר רב נחמן גיד בס' ואין גיד מן המנין והיינו דוקא בשומן גיד כמו שכתב הרי\"ף דאילו גיד עצמו הא אסיקנא בההוא פירקא והלכתא אין בגידין בנ\"ט: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל כחל שנתבשל עם הבשר בס' וכחל מן המנין. שם (דף צ\"ז ע\"ב) במימרא הנזכרת ונתן רבינו טעם הואיל שהכחל מדבריהם, וכתב הראב\"ד ויש טעם טוב מזה וכו'. והרשב\"א דחה טעם רבינו שהרי איסורי סופרים צריכים ס' ואינה דחיה דאיכא למימר דסבר רבינו דבאיסורי סופרים האיסורים מן המנין דילפינן מכחל. והתוספות והרא\"ש נתנו טעם אחר שאיסורו של כחל אינו מפני טעם חלב שיש בו יותר משאר בשר אלא לפי שיש בו גומות שהחלב כנוס לתוכו ויש באותו חלב טעם בשר וא\"א להפרישו מן הבשר דלא מהני קריעה לאחר בישול ואע\"ג דבגמר בישולו יוצא כל החלב מ\"מ קודם גמר בישולו נאסר בשביל חלב שבגומא ותו לא מישתרי דחיישינן שמא יאכלנו קודם גמר בישולו ולפי שאין הכחל נאסר מחמת עצמו אלא מחמת חלב הכנוס בגומות לכך הוי כמו שאר בשר לבטלו ע\"כ: \n\n" + ], + [], + [ + "(יט-כ) ביצה שנמצא בה אפרוח וכו'. שם אסיקנא בס' והיא אסורה בס' ואחת והיא מותרת ומקשי בגמרא למימרא דיהבא טעמא והא אמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא ומשני הב\"ע בביצת אפרוח אבל טמאה לא ופירש\"י בביצת אפרוח שהבשר נותן טעם ול\"ש טמאה ל\"ש טהורה דנבילה היא אבל טמאה בלא אפרוח לא וכתבו התוס' והרא\"ש והר\"ן בביצת אפרוח ה\"ה לנמצא בה קורט דם דשדא תיכלא בכולה וחשיב כאילו יש בה אפרוח וכן פסק הרשב\"א בת\"ה וכתב עוד אהא דאמרינן כמיא דביעי בעלמא דלא יהבי טעמא בירושלמי דמס' תרומות קאמר דוקא באינם קלופות אבל בקלופות יהבי טעמא והא דלא מפליג הכא משום דסתם ביצים בקליפות מבשלי להו אבל ראיתי להרמב\"ם שלא חילק בין קלופות לשאינן קלופות ולכאורה ודאי הכי משמע מהכא דלא מפליג אלא שיש לחוש לדברי הירושלמי וכן הם דברי הר\"ן. \n", + "ומ\"ש רבינו מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו היכר בה וכו', היינו לומר שיש בה אפרוח שהוא בריה בפ\"ע ולפיכך כתב דביצת עוף טמא או של טריפה אינם צריכים ס\"א. וכתב הרשב\"א על טעמו של רבינו שאינו מחוור בעיניו כי לא באנו כאן לבטל הביצה בעצמה אלא פליטתה דכולה שמעתין בהכי מיירי והרמב\"ן כתב שהטעם לפי שיש בביצים גדולות וקטנות והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות ממש לפיכך הוסיפו אחת ולא הצריכו לשער על כל אחת ואחת וטעם זה כתבו הרא\"ש והר\"ן והטור. ולענין מ\"ש הרשב\"א על דברי רבינו שאינו מחוור שלא באנו לבטל הביצה אלא פליטתה וכו', נ\"ל שטעם רבינו שעשו בה היכר כדי שלא יבואו לבטל אותה עצמה שכשנראה שינוי זה בביטול פליטתה נדע שהיא עצמה אינה מתבטלת כלל מפני שהיא בריה כנ\"ל: \n", + "ועל מ\"ש רבינו או שנתערבה ביצת עוף טמא או ביצה טריפה עם ביצים אחרות שיעורם בס', יש לדקדק האי שנתערבה ה\"ד אי בשלא נשלקה ונתערבה עם אחרות כיון דלא חשיבא בריה דלית בה אפרוח תיבטיל חד בתרי כדין יבש ביבש ואפשר שסובר דהיינו מדאורייתא אבל מדרבנן בעי ס' וכדעת רש\"י והראב\"ד שכתבתי בר\"פ זה. כתב הרשב\"א וז\"ל הרמב\"ם כתב מפני שהיא כבריה בפ\"ע עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה וכן כתב אבל אם נתערבה ביצת עוף טמא או ביצת טריפה עם ביצים אחרות שיעורם בס' כלומר בשטרפן אלו עם אלו עכ\"ל. ואני תמה על זה שהרי א\"א לפרש כן בדברי רבינו דמדכתב או שנתערבה ביצת עוף טמא וכו' אחר שכתב אם טרף אלו עם אלו משמע דבלא טרף מיירי. ואפשר לדחוק ולומר דטרפן שכתב הרשב\"א לא טרפן ממש קאמר אלא היינו לומר שנשתברו בקערה ולאפוקי נתערבו כשהם שלימים בקליפתם דכל כה\"ג לא בעינן ששים דברובא בטיל דקי\"ל יבש ביבש חד בתרי בטיל אבל משנשתברו בקערה שוב אין תורת יבש עליהם ומיהו כבר כתבתי בר\"פ זה שדעת רבינו דלא אמרו יבש ביבש חד בתרי בטיל אלא מדאורייתא: \n\n" + ], + [ + "ומנין סמכו חכמים על שיעור ס' וכו'. בפ' גיד הנשה (חולין דף צ״ח): \n\n" + ], + [ + "מין במינו ודבר אחר שנתערבו וכו'. זה נמשך ממה שכתב בר\"פ זה דמין במינו ברובא בטיל מדאורייתא ובששים מדרבנן משום דליכא למיקם ביה אטעמא ומין בשאינו מינו בנ\"ט והכא כיון דמינו ושאינו מינו מעורבין א\"א למיקם אטעמא והילכך הוי בס': \n\n" + ], + [], + [ + "כשמשערין בכל האיסורים וכו'. בפ' גיד הנשה (חולין דף צ״ז:) א״ר חנינא כשהם משערין משערים ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה א״ד בקדרה עצמה וא״ד במאי דבלעה קדרה ופסק רבינו כלישנא בתרא וכתב הרשב״א פי' במאי דבלעה קדרה ועומד בדופני הקדרה ומשערים זה באומד יפה ורואין אותו כאילו הוא בעין אבל מה שנצטמק ונתמעט כלומר מה שכלה ואבד מחמת האור אין מצטרפין לחשבון שזה כלה לגמרי ורש״י כתב שעיקר הדבר כמו שהוא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדרה מן ההיתר לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט (מכמות שהיה) וכדאמרי' לקמן אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע והעתיק דבריו הרא״ש וכ״נ שהוא דעת הרי״ף שהשמיט שתי לשונות אלו והטור כתב בשם הרשב״א דמין במינו דמדאורייתא בטל ברוב וחכמים הצריכו ס' תולין להקל אבל מין בשאינו מינו דכזית בכדי אכילת פרס הוי דאורייתא לכ״ע ואפי' פחות מכדי אכילת פרס עד ס' איכא למ״ד דהוי דאורייתא אין משערין אלא כמו שבא לפנינו: \n\n" + ], + [ + "אסור לבטל איסורין של תורה לכתחלה וכו'. בפ\"ה דמס' תרומות (מ\"ו) סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח\"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור ואמרינן בריש ביצה (דף ד':) דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה ה\"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ויתבאר לקמן בסמוך. ובפ' הנזקין (גיטין נ\"ד) תניא נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי ר\"מ ור' יהודה ר' יוסי ור\"ש אומרים בשוגג יעלו במזיד לא יעלו וידוע דהלכה כר' יוסי ור\"ש לגבי ר\"מ ורבי יהודה ועוד דסתם משנה כוותייהו ולפיכך יש לתמוה על רבינו שלא חילק בין שוגג למזיד. וי\"ל שאע\"פ שלא חילק בכך בפירוש יש ללמוד כן מדבריו שכתב שאסרו אותו חכמים משום קנסא והדבר ברור דלא שייך קנס לעושה בשוגג. \n", + "ומ\"ש רבינו שנ\"ל שאין אוסרים תערובת זו אלא על זה העובר שביטל האיסור וכו', נראה שלמד כן מדין מבשל בשבת. והטור כתב בשם רבינו כלשון הזה דוקא למבטל עצמו אם הוא שלו קנסינן לאוסרו עליו או למי שכיון לבטלו בשבילו (אבל לאחריני שרי) ויש לתמוה עליו שהרי רבינו לא כתב שאסור למי שנתבטל בשבילו והרא\"ש בפרק גיד הנשה כתב דברי רבינו ולא הזכיר כן ונראה לי שלא כתב כן אלא לפי שמצא להרשב\"א שכתב וז\"ל וכי אסרינן ליה למבטלו לכתחלה דוקא למי שעבר וביטל וכן למי שנתבטל בעבורו כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים אבל לשאר כל אדם מותר כיון דקנסא בלחוד הוא דקנסינן וכ\"כ הרמב\"ם וכ\"כ הראב\"ד עכ\"ל. ואע\"פ שרבינו לא כתב שאסור למי שנתבטל בשבילו סובר הרשב\"א דממילא משמע דכיון דטעמא דקנסא כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים ויבא לעשות כן פעם אחרת ואע\"ג דקי\"ל אין אדם חוטא ולא לו וא\"כ לא הוה לן למיחש להכי איכא למימר דשאני הכא דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא במילתא הילכך חיישינן א\"נ דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דילמא אתי למימר לעכו\"ם או לעבד שיבטלנו הילכך קנסינן ליה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב רבינו אבל באיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחלה וכו'. בריש ביצה (דף ד':) גבי עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן וכו' והא קא מבטל איסורא לכתחלה וכו' ה\"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין. וכתוב בהגהות מיימוניות x וכן הורה רבינו שמחה על מי חלב שנפלו לתבשיל של בשר וצוה להוסיף מים עד שיתבטלו מי חלב בששים דמי חלב מדרבנן מיהו בפרק כל שעה פר\"י גבי קדרות בפסח דהא דמבטלין לכתחלה איסור דרבנן ה\"מ בדבר שאין לו שורש מן התורה כגון מוקצה וכן פי' ראבי\"ה וכתוב בהגהות מרדכי פרק כל הבשר מלשון הרמב\"ם יש לדקדק דס\"ל כדברי התוס' מדנקט בשר עוף בחלב ולא נקט חצי שיעור דבשניהם איכא פלוגתא וה\"ל הא רבותא טפי דנשמע מינה דאפילו באיסור דרבנן שיש לו שורש דאורייתא מבטלין לכתחלה עכ\"ל. ול\"נ דאפילו נפרש כן בדברי רבינו מכל מקום אינו כדעת התוס' ממש דהא בשר עוף בחלב לדברי התוס' חשיב יש לו שורש מן התורה כיון דאיכא בשר דאסור בחלב מדאורייתא ולא דמי למוקצה שאין לו עיקר בדאורייתא כלל וכ\"כ בהדיא בפירקא קמא דביצה דתרומה כיון דאיכא שום דבר דאורייתא כגון דגן ותירוש ויצהר אפילו במקום שאינו אלא דרבנן כגון בשאר פירות אין מבטלין וכתבו הגהות מיימון בפרק שאחר זה דיין נסך שלא נאסר אלא על ידי כח העכו\"ם אינו אוסר אלא בששים ואין מבטלין אותו לכתחלה דהוי כאילו יש עיקר בתורה כיון דכתיב ישתו יין נסיכם ומיהו לפי האמת מפשט דברי רבינו נראה שכל שאינם איסורי תורה ממש מותר לבטל איסור לכתחלה: \n\n" + ], + [], + [ + "כבר ביארנו שאם נתן דבר האסור וכו'. בפרק בתרא דעבודה זרה (דף ס\"ז:) אסיקינן דנותן טעם לפגם מותר ומפרש התם דילפינן לה מדכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נבלה הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה ואמרינן התם דהשביח ולבסוף פגם אסור וכתב רבינו דפגם ולבסוף השביח נמי אסור וכן כתב הרשב\"א ונראה שטעמם משום דאתי במכ\"ש ומה פגם לבסוף אסור מפני שהשביח מתחלה אף על פי שאותו שבח על מנת לפגום הוא פגם תחלה לא כ\"ש דאסור דהא פגם זה אינו פגם כיון שהוא על מנת להשביח: \n\n" + ], + [ + "ומי יטעום התערובת וכו'. בפרק גיד הנשה (חולין דף צ״ז:) אמר רבא וכו' מין בשאינו מינו דהיתרא בטעמא דאיסורא בקפילא ופירש״י דהיתרא כגון תרומה וחולין יטעמנו הכהן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואם אין שם עכו\"ם לטעום וכו', שם: \n\n" + ], + [ + "עכבר שנפל לשכר או לחומץ וכו'. בפרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ח:) ההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא אסריה רב להאי שיכרא וכו' אמר רבא הלכתא נטל\"פ מותר ועכברא בשיכרא לא ידענא מ\"ט דרב אי משום דקסבר נטל\"פ אסור ולית הלכתא כוותיה אי משום דקסבר נטל\"פ מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח איבעיא להו נפל לגו חלא מאי ואסיקנא והלכתא אידי ואידי בשיתין פירוש בין בשיכרא בין בחלא בשיתין וכתבו הרי\"ף והרא\"ש דחיישינן דילמא אשבוחי משבח בחלא ובשיכרא. \n", + "ומ\"ש אבל אם נפל ליין או לשמן או לדבש מותר וכו', כתב הר\"ן שכן הורו רבותינו הצרפתים הלכה למעשה וכן פסק הרשב\"א: \n\n" + ], + [ + "גדי שצלאו בחלבו וכו'. בפ' גיד הנשה משנה ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ\"ט הרי זו אסורה ובגמ' אמר שמואל לא שאנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד איני והא א\"ר הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מראש אזנו שאני חלב דמפעפע ובחלב אסור והאמר רבב\"ח עובדא הוה קמיה דר' יוחנן וכו' בגדי שצלאו בחלבו ואתו ושיילוה לר' יוחנן ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ההוא כחוש הוה. ומפרש רבינו דשמן היינו שאין בו ס' כנגד חלב הכליות והקרב וכחוש היינו שיש בו ס' כנגד חלב הכליות והקרב. וכתבו התוס' והרא\"ש לאו דוקא עד שמגיע לגיד ממש דהא צריך להניח כדי קליפה סמוך לגיד הנשה ואפי' כדי נטילה דהיינו כעובי אצבע צריך להניח וכן כתבו הרשב\"א והר\"ן ומדברי רבינו נראה שאין כאן נטילת מקום ולא קליפה שאם הוא גדי שמן שאין בו ס' כנגד החלב כלו אסור ואם יש בו ס' כנגד החלב כלו מותר שנתבטל החלב בכלו הילכך אם נשאר שום חלב משליכו ואוכל הגדי וה\"מ בחלב הכליות והקרב אבל שומן הגיד והחוטים וקרומות האסורים משום חלב אינם מפעפעים הילכך אוכל עד שמגיע לדבר האסור ומשליכו וכ\"כ מ\"מ בפרק שביעי מהלכות אלו שזהו דעת רבינו שלא להצריך קליפה לבהמה שנצלית עם חוטיו וגידו ושמנו ואע\"ג דקי\"ל דשומן גיד בס' ואינו מן המנין כמו שכתב בפ' זה ה\"מ בנתבשל וז\"ש רבינו שם שנפל לקדירה אבל בצלי אינו מפעפע ואפילו את\"ל שמפעפע קצת הוא דבר מועט ונתבטל. ומ\"מ מ\"ש בסוף \n", + "דבריו שאין בגידים בנותן טעם וכו' קשה שלא נאמר כן אלא על הגיד עצמו אבל שומן הגיד יש בו בנותן טעם וכן החוטין והקרומות. ונ\"ל שז\"ש רבינו כאן שאין בגידין בנותן טעם אינו על דרך שאמרו בגיד עצמו אין בגידים בנותן טעם דהתם לומר שאין טעם כלל אבל מ\"ש כאן שאין בו כדי לשער בו בנותן טעם מפני שהוא בטל במיעוטו. ומכל מקום עדיין קשה לי שכתב שאין בגידין ולא ה\"ל לכתוב אלא שאין בהם בנותן טעם: \n", + "כתב הרשב\"א שאלת לברר לך מה שפסק הרמב\"ם בענין גדי שצלאו בחלבו ובהמה שצלאה. תשובה חשבת שהרב ז\"ל חילק בדין זה בין בהמה גדולה לגדי ואינו אלא שהרב בפסק הראשון ביאר ענין גדי וה\"ה לבהמה שצלאה בחלב הכליות או בחלב הקרב שהוא מפעפע והולך ומתפשט בבשר ואין בבשר ס' לבטל שיעור של חלב שהוא כולו אסור ואם יש בבשר ס' כנגד שיעורו של חלב כגון שאינו שמן וכמות חלבו מועט הכל מותר וקולף הבשר ואוכל עד שמגיע לחלב וזורק את החלב והשאר מותר ואח\"כ ביאר אם אין שם חלב אלא גיד הנשה או שמנו שאינו מסתרך ומתפשט בבשר בצלי מפני שאינו חלב שמן אלא חלב כחוש ורזה ושאר גידים אסורים מחמת חלב כגון חוטי הכליות וחוטי הכסלים או קרומות אסורים כגון קרום שעל הכסלים שאע\"פ שאין בבשר כמות גדול שיהא ס' בהיתר כנגד האיסור אין בכך כלום אלא חותך האיסור ומשליכו ואוכל השאר בין בבהמה בין בגדי וזהו מ\"ש הרב ז\"ל וכן מבואר מדיני הגמ', ודע שאין הענין הזה אלא בצלי אבל בקדרה צריך ס' של היתר בין בחלב בין בשומן של גיד בין בחוטין וקרומות האסורים חוץ מגופו של גיד שהוא ראש העבה וכמו שאז\"ל אין בגידין בנ\"ט אבל בשאר הגידים והקרומות לא שמענו אע\"פ שאין נראה כן מדברי הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבילה וכו'. בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע״ו:) אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור מ״ט מפטמי מהדדי ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר מ״ט ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מילתא היא ופסק רבינו כלוי דשרי וכן פסק בה״ג והתוס' כתבו דהלכה כרב וטענות שתי הסברות כתובות באורך בדברי הרי״ף והר״ן בפרק גיד הנשה ובפרק בתרא דע״ז כדברי התוס' והרי״ף בפ' גיד הנשה פסק כלוי דאמר ריחא [לאו] מילתא היא מיהו כתב דע״כ לא שרי לוי אלא בדיעבד וכו': \n", + "וכתב הטור בסימן ק\"ח וז\"ל כתב הרשב\"א הסכמת רוב המורים להתיר מ\"מ לכתחלה אסור לצלותה בתנור צר ואם בא לבשלם בקדרה כל אחד לעצמו (אפי' בתנור צר) ופי הקדרה מגולה מותר אפילו לכתחלה שאין ריח המתבשל כ\"כ (אוסר) וכתב עוד ודוקא בתנורים שלהם שהם מכוסים לכך נכנס הריח של זה בזה אבל בתנורים גדולים שלנו ופיהם פתוחים אין לחוש: \n\n" + ], + [ + "בשר נבלה מליח וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף קי״ב:) רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טריפה אתא לקמיה דרבא א״ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ופירש״י אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה ובכלי מנוקב [כמשפט המולחים בשר] וקא מיבעיא ליה מי אמרינן כי היכי דגבי דם לא חיישינן לדילמא פלט עליון ובלע תחתון דאמרינן כל זמן שטרודים בפליטה אינם בולעים ושניהם נחים יחד מפליטתן הכא נמי ל״ש או לא וכו' לאסור צירן ורוטבן וכו' וכיון דצירן אסור מיתסר הבשר השחוט מחמת ציר הטריפה שהוא נוח ליבלע מן הדם. ובגמרא (דף קי״ג) מתיב אהא דרבא מדתניא דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר מאי לאו שהיו שניהם מלוחים לא כגון שהיה טהור מליח וטמא תפל והא מדקתני סיפא אבל אם היה טהור מליח וטמא תפל מכלל דרישא כששניהם מלוחים עסקינן פרושי קא מפרש טהור שמלחו עם דג טמא מותר כיצד שהיה טהור מליח וטמא תפל ופירש״י תפל מבלי מלח דהשתא לא פליט טמא מידי אבל שניהם מלוחים דטמא נמי פליט אסור וכ״ש טמא מליח וטהור תפל. וכתב הרשב״א בת״ה מוקי בגמרא רישא דוקא בשהיה טהור מליח וטמא תפל דכל שהוא מליח פולט ומבליע חבירו ואינו מחממו כ״כ שיהא פולט אלא מעט ואיידי דטריד לפלוט אינו בולע אותה פליטה מועטת שחבירו פולט. וי״ל נמי שחבירו אינו חם כ״כ שיהא פולט כלל וסיפא דסיפא כשהיה טמא מליח וטהור תפל ולפיכך אסור שהטמא שהוא מליח פולט ומבליע את הטהור וה״ה כשהיו שניהם מלוחים ולא אמרי' איידי דטריד טהור למפלט לא בלע שלא אמרו אלא גבי דם דשריק אבל גבי ציר ורוטב אסורים דמסרך סריכי אא״כ במקום פליטה מרובה כפליטת דם הכבד שאמרו הכבד אוסרת ואינה נאסרת עכ״ל. וכתבו התוס' והרא״ש טהור מליח וטמא תפל מותר גבי מליח כרותח לא שייך לא עילאה גבר ולא תתאה גבר ואפי' קליפה לא בעי והא דאמרינן גבי תתאה גבר או עילאה אדמיקר ליה בלע היינו כחום של צלי עכ״ל. וגבי דג טמא שמלחו עם דג טהור כתב הר״ן משמע דבקליפה סגי דבכל איסור שעל ידי מליחה סגי ליה בקליפה וכן דעת הרא״ה אבל הרמב״ן מחמיר ואומר דהכא כוליה חיים מרוב טיפות מלוחות שהן חמות בעצמן ומדברי רבינו נראה שהוא סובר שהכל נאסר כדברי הרמב״ן ואינו ניתר לא בקליפה ולא בנטילת מקום ואינו מתבטל בס' ואע״פ שכתב בפרק שביעי אין מולחין חלבים עם הבשר ולא מדיחין חלבים עם הבשר וכתב ה״ה שנראה מדבריו שאם עבר ומלח לא נאסר הבשר י״ל דהתם מיירי בחלבים שאין חייבים עליהם כרת וכמ״ש קודם לכן בסמוך יראה לי שכל אלו החוטין והקרומות וכו' ואע״פ שחזר וכתב וכן אין מולחין את הבשר קודם שיסיר ממנו את הקרומות איכא למימר דתרי גווני מליחת החלבים עם הבשר איכא אחת שהוסרו ובההיא מיירי רישא ואחרת קודם שהוסרו ובהכי מיירי בסיפא א״נ דהתם מיירי במליחת החלבים שהיא כל דהו והכא במליח שאינו נאכל מחמת מלחו א״נ דבפרק שביעי לא במולח החלבים בלולים עם הבשר מיירי אלא במולחם בפני עצמם אלא שהם קרובים לבשר וחייש דילמא אתי למיגע ולאו אדעתיה ומהאי טעמא בפרק זה כתב בשר נבלה מליח שנבלל עמו בשר שחוטה ובפרק שביעי כתב אין מולחים חלבים עם בשר ולא הזכיר לשון בלילה. ועל פי הדברים האלה לדעת הרמב״ם דגים ועופות שמלחם זה עם זה דגים כלם אסורים ואע״פ שלא כתב כן בפירוש כשכתב דין זה בפ' ו' ממ״ש בפרק זה גבי בשר שחוטה שנמלח עם בשר נבלה נלמוד מדין זה שדבר הנאסר על ידי מליחה נבלע בכל גופו ומיהו יש לדחות שלא אמר רבינו כן אלא בנבלה ודג טמא ודכוותייהו אבל בדם לא משום דמישרק שריק ואינו מפעפע ואינו אוסר אלא כדי קליפה ודעת הרא״ש בפרק ג״ה כדעת הרשב״א והר״ן דאין להחמיר ברותח דמליחה וסגי בקליפה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) כל השיעורים האלו שנתנו חכמים וכו'. אבל אם היה מחמץ או מתבל וכו' כיצד שאור של חטים של תרומה וכו'. פ\"ב דערלה: \n\n" + ], + [ + "דבר חשוב שהוא אוסר במינו בכל שהוא ז' דברים ואלו הם אגוזי פרך וכו'. בפ״ג דערלה (משנה ו' ז') תנן מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרים כלם ידלקו דברי ר״מ וכו' וחכ״א אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ר״ע אומר שבעה ואלו הן אגוזי פרך רמוני בדן וחביות סתומות וחולפות תרדים וקולסי כרוב ודלעת יונית ר״ע אומר אף ככרות של בעל הבית. ואתמר עלה (ביצה ג':) ר' יוחנן אמר את שדרכו לימנות שנינו ור״ל אמר כל שדרכו לימנות שנינו פירוש אליבא דר״מ פליגי ר״י ור״ל דר״י סבר דר״מ את שדרכו לימנות קאמר כלומר דדוקא מה שאינו נמכר לעולם אלא במנין קאמר ר״מ דלא בטיל אבל מה שנמכר לפעמים באומד אע״פ שלפעמים נמכר במנין בטיל ור״ל פליג ואמר כל שדרכו לימנות אפי' לפעמים לא בטיל לר״מ ומייתי גמרא להאי מתניתין ומאי דאתמר עלה בפ״ק דביצה ובפ' הערל (יבמות דף ע״ג) ובפרק התערובות ובדוכתי אחריני ולכאורה משמע דכיון דפליגי ר״י ור״ל אליבא דר״מ הלכתא כותיה וכדברי ר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו וכן פסק סמ״ג אבל דעת רבינו דלא קי״ל כר״מ במקום חכמים ור״ע ואע״ג דפליגי ר״י ור״ל בפירוש דברי ר״מ אינו הכרח לומר דס״ל דהלכתא כוותיה נגד חכמים ור״ע ובפלוגתא דחכמים ור״ע פסק כר״ע דשבעה דברים בלבד הן שאוסרים בכל שהן מפני שהן דבר חשוב וכתב דה״ה לחתיכה הראויה להתכבד שהיא אוסרת בכל שהוא מפני שהיא חשובה וכן גיד הנשה מפני שהוא בריה בפ״ע חשיב ולא בטיל וכן כל בע״ח חשובים הם ואינם בטלים. וכתב עוד יראה לי דכל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מן המקומות וכו'. ובהכי ניחא לדעתו ז״ל למה לא מנו חכמים במשנה חתיכה הראויה להתכבד ובריה דקי״ל דלא בטלי דהנך מילי שמנו לא מנאום אלא לדוגמא לומר דכל דחשיב כעין הנך לא בטלי ואע״פ שאמרו אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד לא להוציא שאר דברים נתכוונו אלא להוציא מדר״מ דאמר את שדרכו לימנות מקדש ואתו אינהו ואמרו דליתא אלא אע״פ שדרכו לימנות לא הוי חשוב בהכי עד שיהיה כ״כ חשוב כמו ששה או שבעה דברים הללו. וא״ת א״כ מאי אתא ר״ע להוסיף ככרות של בעל הבית הא כיון דחשיבי ודאי לרבנן נמי לא בטלי דהא אמרת דששה דברים לאו דוקא אלא אינהו וכל דחשיבי כוותייהו ועוד דלישנא דאינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ששה דברים דוקא משמע ועוד מאי שנא דכל הנך ששה דברים או שבעה דנקטי רבנן ור״ע כולהו בזרע הארץ ופירי נינהו. לכן נ״ל משום דר״מ איירי בחבילי תלתן שהם מזרע הארץ וקאמר דמקדשין בכל שהן אינהו וכל דכוותייהו אתו רבנן לאיפלוגי ואמרי דלא משכחת בזרע הארץ ופרי העץ שיקדש בכל שהוא אלא הנך ששה דברים בלבד דחשיבי טובא אבל כל שאר דברים שבזרע הארץ ופרי העץ בטלים ואפילו ככרות של בעל הבית דחשיבי כיון דלא חשיבי כי הנך ששה דברים ממש ור״ע מוסיף ככרות של בעה״ב משום דס״ל דחשיבי כי הנך ששה דברים ממש או שהוא סובר דאע״ג דלא חשיבי כי הנך ששה דברים ממש כיון דחשיבי טובא טפי מכל שאר מינים שבזרע הארץ ופרי העץ מקדש בכל שהו וסובר רבינו דאע״ג דנקטו בדוקא הנך ששה דברים היינו משום דהנך חשיבי בכל דוכתא אבל אין הכי נמי שאם בשום מקום חשיב להו אי זה מין שהוא מזרע הארץ ופרי העץ כל כך כמו חשיבותן של אלו דמקדש ולא בטיל ומינה נשמע לחתיכה הראויה להתכבד ולבריה דחשיבי כי הנך ששה דברים דלא בטלי והא דלא מנו להו רבנן אע״פ שבכ״מ ובכל זמן הם חשובים משום דרבנן לא איירו אלא בדבר שגידולו מן הארץ דומיא דחבילי תלתן דאיירי ביה ר״מ כנ״ל לדעת רבינו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ה-ו) ומה שכתב וכן חתיכה של נבלה וכו'. משנה בפרק גיד הנשה (חולין דף צ״ו) חתיכה של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות (בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו) כלם אסורות ומקשה בגמרא (דף צ״ט:) וליבטלו ברובא ומשני אגיד בריה שאני ואחתיכה משני בחתיכה הראויה להתכבד. \n", + "ומ\"ש וה\"ה בחתיכה של בשר בחלב כלומר שאע\"פ שחתיכה זו לא היתה אסורה מצד עצמו כי אם מצד חיבור החלב בה אינה בטלה. \n", + "ומ\"ש או של חולין שנשחטו בעזרה וכו'. כלומר אע\"פ שאינם אסורים אלא מדבריהם אינה בטלה חתיכה הראויה להתכבד. \n", + "ומ\"ש וכן גיד הנשה וכו', כבר נתבאר: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וכן כל בעלי חיים חשובים הם ואינם בטלים וכו'. בר״פ התערובת (זבחים דף ע':) תנן כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו אחד ברבוא ימותו כלם ומקשה בגמ' (דף ע״ב) וניבטלו ברובא ואסיק רב אשי (דף ע״ג) בעלי חיים חשיבי ולא בטלי. וכתב הראב״ד או פטר חמור וכו' א״א כיון דקי״ל כרבי אליעזר וכו'. ואני אומר שזו אינה השגה דרבינו העתיק לישנא דמתני' וגמרא ומאחר שכתב לקמן בפרק זה גבי נתערב יין ביין תקנתא דר״א ורשב״ג ממילא משמע דה״ה להני דמאי שנא: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "נפל רמון אחד מן התערובת הזאת וכו'. בפרק התערובת (זבחים דף ע״ד) תניא רמוני בדן אסורין בכל שהן כיצד נפל אחד מהן וכו' לרבוא אסור מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותר כך היא גירסת רש״י והתוס' ונ״ל שהיא גירסת רבינו אלא שהוא ז״ל מפרש דמרבוא לשלשה היינו שנפל מהתערובת אחד לשנים שנמצא שהם שלשה ומאותם השלשה נפל אחד לשנים אחרים הותר. ולא נראה לרבינו לפרש שנפל לשלשה שנמצא שהם ארבעה כפשטא דלישנא משום דמטעם ביטול חד בתרי סגי ושלשה למה לי: \n\n" + ], + [ + "נתפצעו אגוזים אלו וכו'. בפרק בתרא דערלה (מ\"ח). \n", + "ומ\"ש והוא הדין לחתיכת נבלה שנדוכה וכו', תוספתא פרק קמא דתרומות חתיכה שנתערבה בחתיכות אפילו באלף כלן אסורות ואם נימוח הרי זה בנותן טעם ואיני יודע למה הצריך שיעשה נימוח והלא כשתחתך החתיכה בענין שלא תהיה ראויה להתכבד סגי דומיא דנתפתחו החביות וצריך לומר שכל שנתחתכה בענין שאינה ראויה להתכבד נימוח קרי ליה: \n\n" + ], + [ + "ואסור לפצוע האגוזים וכו' שאין מבטלין איסור לכתחלה וכו' כמו שביארנו. בפרק שקודם זה: \n\n" + ], + [ + "שאור של כלאי הכרם וכו' וכן תבלין של תרומה וכו'. פרק שני דערלה (משנה י\"ד ט\"ו) וכתנא קמא: \n\n" + ], + [], + [ + "(יד-טו) תבלין שהם שנים או שלשה שמות וכו'. שם (מ\"י) תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד או ממין שלשה אסור ומצטרפין ר\"ש אומר שנים ושלשה שמות ממין אחד או שני מינין משם אחד אינם מצטרפין ופירש שם רבינו שיעור זו המשנה כן תבלין שנים שלשה שמות ממין אחד או שלשה מינים משם אחד מצטרפין לאסור ואין הלכה כר\"ש: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה אינו כלום וכו' טעמו דגרסינן פרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ו) חלא דחמרא וחלא דשיכרא וחמירא דחיטי וחמירא דשערי אביי אמר בנ\"ט בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד (והאי טעמא לחוד) וה\"ל מין בשאינו מינו (ומין בשאינו מינו) בנ\"ט ורבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן (והאי חלא איקרי והאי חלא איקרי) והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי וה\"ל מין במינו (וכל מין במינו) במשהו אמר אביי מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלינן דתניא תבלין שנים ושלשה שמות והם מין אחד או מין שלשה אסורים ומצטרפין ואמר חזקיה הכא במיני מתיקה עסקינן הואיל וראויים למתק בהם קדרה אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן כוליה חד טעמא הוא אלא א\"א בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ורבא אמר לך הא מני ר\"מ היא דתניא ר' יהודה אומר משום ר\"מ מנין לכל איסורים שבתורה שמצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופירש\"י חמירא דחיטי וחמירא דשערי חד דחולין וחד דתרומה ונפלו זה לתוך זה תבלין שנים ושלשה שמות והם מין אחד או מין שלישי (אסורין) ומצטרפין ה\"ג במסכת ערלה שלשה שמות והם מין אחד כגון פלפל לבן פלפל שחור פלפל ארוך או מין שלישי ושלש שמות יש להם אסורין ומצטרפין אם נפלו בקדירה ולא בזה כדי לתבל ולא בזה כדי לתבל ונצטרפו ותיבלו והם של איסור מצטרפין לאסרה ואמר חזקיה הכא דקאמר מין שלישי ושלשה שמות להם מצטרפין אע\"ג דתלתא מיני נינהו ובשמא נמי לא שוו במיני מתיקה עסקינן שכולן טעמן מתוק ומש\"ה מצטרפין דטעמן שוה למתק בהם את הקדרה ורבא אמר לך הא מני ר\"מ היא ואע\"ג דלא שוו לא בשמא ולא בטעמא קאמר דמצטרפין ודחזקיה ליתא עכ\"ל. הרי מבואר דלדברי הכל חמירא דחיטי וחמירא דשערי חשיבי שם אחד וא\"כ ה\"ה לכרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גנה דחשיבי שם אחד ורבינו כתב שהם שלשה שמות. \n", + "ומ\"ש ועוד השמות הללו אסורים הם כלומר שרבינו מפרש דהא דתנן במתני' שנים ושלשה שמות היינו שמות ממש והראב\"ד משיג עליו לומר דשמות פירושו איסורים וכמו שהכריחו שם התוס'. ואני קשה לי עוד בדברי רבינו שהרי רבא דהלכתא כוותיה לגבי אביי אמר דבתר שמא אזלינן ומתני' דפ\"ב דערלה מוקי לה כר\"מ ומשמע דסבר רבא דלית הלכתא כר\"מ והיאך פסק רבינו כוותיה ועוד שרבינו לקמן אצל יי\"נ שנפל ע\"ג ענבים פסק כרבא דאמר בתר טעמא אזלינן והיאך פסק כאן במתני' דתבלין דלרבא אתיא כר\"מ ולית הלכתא כוותיה ונמצא רבינו כמזכי שטרא לבי תרי וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "עיסה מחומצת שנפל לתוכה שאור של תרומה וכו'. בפ\"ב דערלה (מי\"א) וכת\"ק: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יז-יט) התרומה מעלה את הערלה ואת כלאי הכרם וכו'. גם זה שם: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א כמה אוהב זה המחבר חשבונות גדולות וכו'. ולי נראה שרבינו כיון ללמדנו חשבון אחר שאינו של המשנה אף על פי שהכל עולה לחשבון אחד: \n\n" + ], + [ + "בגד שצבעו בקליפי ערלה ישרף וכו' וכן תבשיל וכו' וכן בגד וכו'. ריש פרק שלישי דערלה וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "נתערבו סימני ערלה וכו'. ירושלמי בפרק ג' דערלה אמר רבי יוחנן סממנין בסממנין בטילין במאתים מי צבעים במי צבעים בטילין ברוב: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(כב-כד) תנור שהסיקו בקליפי ערלה ובכלאי הכרם וכו'. פרק כל שעה (פסחים דף כ״ו:) תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה וחכמים אומרים הפת מותרת בישלה על גבי גחלים ד״ה מותר והתניא בין חדש ובין ישן יוצן ל״ק הא דתני יותץ ר' אליעזר היא דאמר זה וזה גורם אסור והא דתניא יוצן רבנן היא דאמרי זה וזה גורם מותר וידוע דהלכה כרבנן ובהדיא איפסיקא הלכתא בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ט) כמ״ד זה וזה גורם מותר. וכתב הרא״ש הילכך חדש יוצן ומסיקין אותו בעצים והוה ליה זה וזה גורם ואע״ג דלכתחלה אסור לעשות זה וזה גורם כדמוכח בפרק כל הצלמים יש לומר דהתם דין שלא יהנה לכתחלה מן האיסור עצמו אבל הכא התנור אינו האיסור בעצמו אלא שהתנור נגמר בעצי איסור ואי אמרינן יותץ נמצא התנור מופסד והוי כדיעבד וכ״כ התוס' והר״ן ואסיקנא בגמרא דלענין אפה בו את הפת הלכה כרבי דאסר וגרסינן בגמרא (דף כ״ז) אמר אביי את״ל זה וזה גורם אסור רבי היינו ר' אליעזר ואת״ל זה וזה גורם מותר והכא משום דיש שבח עצים בפת הוא הני קערות וכוסות וצלוחיות אסירי כ״פ בתנור וקדרה למ״ד זה וזה גורם אסור אסור למ״ד זה וז״ג מותר שרי א״ד אפי' למ״ד זוז״ג מותר קדרה אסורה דהא קבלא תבשילא מקמי דניתו עצים דהיתרא וידוע דהלכה כלישנא בתרא. ובבישלה על גבי גחלים פליגי שמואל ור' יוחנן חד אמר לא שנו אלא עוממות אבל לוחשות אסורות וחד אמר אפילו לוחשות מותרות ואמרינן בגמ' למאן דאמר אפי' לוחשות מותרות פת דאסר דיש שבח עצים בפת לרבי היכי משכחת לה אמר רב פפא בשאבוקה כנגדו כלומר שכל זמן שהיה הפת בתנור היתה אבוקה דולקת כנגדו ונמצא נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין ופירש״י אמר אביי את״ל ברייתא מפורשת הכי דכי היכי דאסר רבי בפת ה״נ אסר בתנור וכו' היינו רבי אליעזר בניחותא וליכא למיבעי מידי ואת״ל דס״ל זוז״ג מותר ורישא דההיא לאו רבי היא אלא ר״א היא והתם בפת הוא דאסר רבי משום דיש שבח עצים בפת גופה ונמצא כשאוכלה גופה הוא הנהנה מן האיסור בגורם אחד אבל בתנור חדש וציננו שרי: \n", + "והשתא מ\"ש רבינו בין חדש בין ישן יוצן ואח\"כ יחם אותו בעצי היתר היינו כרבנן דאמרי זוז\"ג מותר והכא בחדש שציננו הוי תנור דאיסורא ועצים דהיתרא גורמים לאפיית הפת ושרי ואם לא ציננו ואפה בו הפת אסור כרבי דאמר יש שבח עצים בפת ואפילו בישן דהוי זוז\"ג תנור דהיתרא ועצים דאיסורא אפ\"ה אסור דכיון דיש שבח עצים בפת חמיר טובא ואפילו בזוז\"ג אסור. \n", + "ומ\"ש גרף את כל האש ואח\"כ בישל או אפה בחומו של תנור הרי זה מותר, יש לתמוה על לשון זה דמשמע שאם לא גרף כל האש לגמרי ובישל או אפה אסור וליתא דהא תני בישלה על גבי גחלים ד\"ה מותר וכתבו רבינו לקמן בסמוך. ונראה שצריך לידחק בפירוש זה לומר דהיינו שהסיר העצים הדולקים כדי שלא תהא אבוקה כנגדו אבל כיון שהסיר העצים הדולקים אע\"פ שנשארו גחלים מותר כמ\"ש לקמן בסמוך: \n", + "ומצאתי דאיתא ר״פ כיצד צולין (פסחים דף ע״ה) בעא רב חיננא בר אידי מרב אדא בר אהבה תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו א״ל הפת מותרת. וכתבו התוס' תימה לריב״א מאי קא בעי הא קתני סיפא בישלה ע״ג גחלים ד״ה מותרת ואפילו למאן דמוקי התם בגחלים עוממות לא גרע חומו מחום חרס התנור שגרפו. ותירץ ר״י שאני גחלים שאין חומו בא מחמת השלהבת אלא מחמת עצמו ועפרא בעלמא הן אבל חום התנור שגרפו מחמת חום שלהבת האבוקה בא שהוא איסור גמור הילכך מיבעי ליה ותימה לר״י כיון דפת אסורה כשהאבוקה כנגדו וחום אבוקה אסור א״כ כשגרפו ואפה בו את הפת נמי יהא הפת אסור ופר״י דאפי' כשאבוקה כנגדו לא אסור אלא מדרבנן ע״כ. ואע״פ שאין תירוץ זה של תוס' נוח לי מ״מ רבינו העתיק לשון הגמ': \n", + "ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב תנור שהסיקו בקליפי ערלה וכו' בין חדש בין ישן יוצן וכו' ואם בישל בו קודם שיוצן בין פת בין תבשיל הרי זה אסור בהנאה וכו' גרף את כל האש וכו' הרי זה מותר וכו' ויש לתמוה למה לא חילק בין חדש לישן בהא דגרף כל האש וכו' וכן בישל על גבי גחלים משמע דליתנהו אלא בישן שלא ציננו דכיון דאין אבוקה כנגדו מותר בדיעבד אבל בחדש שלא ציננו אע\"פ שאין אבוקה כנגדו משמע דאסור כיון דהוי כוליה גורם דאיסורא. ואפשר לומר שרבינו סובר שכל שאין אבוקה כנגדו מותר בדיעבד אפי' בחדש שלא ציננו לד\"ה מאחר שכלו עצי איסור והכי דייק לישניה שכתב גבי גרף כל האש שהרי עצי האיסור הלכו להם וגבי בישלה על גבי גחלים כתב שכיון שנעשה גחלים הלך איסורן ויש הוכחה לדבר מדבעי בגמ' לאוקומי הא דתניא חדש יותץ כרבי למימרא דרבי סבר זוז\"ג אסור ואע\"ג דקתני אפלוגתא דרבי ורבנן בישלה על גבי גחלים ד\"ה מותר אלמא דאע\"ג דהוה ס\"ל לרבי זוז\"ג אסור אפילו בדיעבד ה\"מ כשעדיין עצי האיסור קיימים אבל כשכלו עצי האיסור ולא נשאר אלא גחלים אין כאן גורם של איסור ובדיעבד שרי. וא\"ת בחדש שלא ציננו אע\"פ שכלו עצי האיסור מ\"מ הא איכא תנור דאיסור וליכא שום גורם דהיתרא ומי גרע מזוז\"ג דאסור למ\"ד ואפילו בדיעבד אסור מדאיכא מאן דפליג עליה דאילו לכתחלה ליכא מאן דשרי כמו שנתבאר. וי\"ל דכיון דתנור גופיה אינו איסור עצמו אלא שנגמר בעצי איסור ועצי האיסור הלכו להם נמצא שאין כאן איסור כלל ועדיף מזוז\"ג ולפי זה צ\"ל דהא דקתני אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה וכו' קאי לחדש וישן שלא ציננם ואבוקת עצי איסור כנגדם הא לאו הכי הפת מותרת אפילו בחדש שלא נתצו ולא ציננו ואפילו מ\"ד זוז\"ג אסור מודה בהא דשרי והיינו דקתני סיפא בישלה ע\"ג גחלים ד\"ה מותר. כנ\"ל לדעת רבינו אע\"פ שאין נראה כן מדברי המפרשים. \n", + "ומ\"ש קערות וכוסות וקדרות וצלוחיות. כבר נתבאר דקערות כוסות וצלוחיות לכ\"ע אסור משום דאין כאן אלא גורם דאיסורא וללישנא בתרא הוא הדין לקדרות וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש. \n", + "ומ\"ש פת שבישלה על גבי גחלים וכו'. מבואר בברייתא ופסק רבינו כמאן דשרי אפילו בלוחשות וכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף שסתם וכתב כלישנא דברייתא בישלה ע\"ג גחלים ד\"ה מותר ולא חלק בין עוממות ללוחשות ומשמע דטעמא משום דספיקא בדרבנן הוא דהא זוז\"ג הוא אלא דמשום שיש שבח עצים בפת החמירו בו הלכך כיון דאיפליגו אמוראי בלוחשות נקיטינן לקולא וטעם זה לישן שלא ציננו אבל לחדש שלא ציננו דאין כאן אלא גורם דאיסורא צריך טעמא למה פסקו לקולא וצ\"ל דסברי הרי\"ף ורבינו דאף זה אינו אלא מדרבנן: \n", + "ומ\"ש קדרה שבישל אותה בקליפי ערלה. היה נראה לומר שזה מפרש רבינו כמאי דאמרינן בלישנא בתרא אפילו למ\"ד זוז\"ג מותר קדרה אסורה דהא קיבלה בישולא מקמי דניתו עצים דהיתר וה\"ק אם בישל תבשיל בקדרה ונתן תחתיה עצי איסור תחלה ואחר שנתבשל קצת בעצי איסור נתן תחתיה עצי היתר ונגמר בישול התבשיל אסור. ויש לתמוה דהא אפי' מדלית מהכא עצי ההיתר הוה ליה למישרי משום דהוי זוז\"ג קדרה דהיתרא ועצים דאיסורא דומיא דתנור חדש שציננו ועוד דלפי דרכו הוה ליה לפלוגי בין נתבשלה כמאכל בן דרוסאי בעצי האיסור קודם שיבואו עצי ההיתר ללא נתבשלה כמאכל בן דרוסאי בעצי האיסור קודם שיבאו עצי ההיתר. ומיהו בזו היה אפשר לומר דבמידי דאיסור הנאה אפי' לא נתבשל כמב\"ד הרי כבר נהנה מן האיסור מ\"מ תמיהא קמייתא איתא ועוד דהא בלישנא קמא קדרה דנקט לענין אם נצרפה היא בעצי איסור מיירי ודומיא דתנור דנקט בהדה ובההוא גוונא גופיה משמע דנקיט לה בלישנא בתרא ואינו ענין לפירוש רבינו ואפשר לידחק ולומר דה\"ק קדרה שבישל אותה בקליפי ערלה כלומר שנצרפה בעצי איסור ואחר שהתחילה ליצרף הביא עצי היתר וגמר צירופה הרי התבשיל אסור כלומר הרי הקדרה אסורה דלצירוף הקדרה קרי תבשיל וזה מפרש רבינו במ\"ש דהא קיבלה בישולא מקמי דניתו עצים דהיתרא ומלבד שפירוש זה בלשון רבינו x דחוק מאד עוד קשה שלא נזכר בגמ' דין זה שנצרפה בעצי איסור ובעצי היתר ומנין לו לרבינו. וע\"ק שהרי רבינו כתב דקדרה אסורה כמו קערות וכוסות וצלוחיות והוא מ\"ש בלישנא בתרא דהא קיבלה בישולא מקמי דניתו עצים דאיסורא ולמה לו לחזור לשנותה בלעגי שפה ובלשון אחרת וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות וכו'. בפ\"ק דערלה נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות ה\"ז לא ילקוט ואם ליקט יעלה באחד ומאתים ובלבד שלא יתכוין ללקוט ר' יוסי אומר אף יתכוין ללקוט יעלה באחד ומאתים וקאמר עלה בירושלמי דה\"ק נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות כלומר דאיכא חדא ערלה ולא ידיע אי זו היא או ערוגה של כלאי הכרם שנתערבה בערוגות כלומר דאיכא חדא ערוגה כלאי הכרם ולא ידיע אי זו היא ובפרק הניזקין (גיטין נ\"ד:) גבי מבטל איסור דסבר ר' יוסי דבשוגג יעלה במזיד לא יעלה רמי מהאי דקתני ר' יוסי אומר אף המתכוין ללקוט יעלה באחד ומאתים ומשני הא אתמר עלה אמר רבא חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת ופירש\"י אין אדם אוסר כרמו אין לך אדם נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת וכיון דלא שכיחא לא אחמור בה רבנן אבל נפילת איסור בהיתר שכיחא ורבינו מפרש דה\"ק אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ואילו היה יודעה היה מוציאה. ואני שמעתי ולא אבין דבאגוזי ערלה שנפלו לאגוזי היתר ופצען שייך למימר הכי דאילו היה יודען היה מוציאן ופסק רבינו כר\"י משום דמפרשי אמוראי מיליה משמע דהלכתא כוותיה: \n\n" + ], + [ + "המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה וכו'. בפרק שני דעבודה זרה (דף ל\"ה) אהא דתנן שאסרו גבינות העכו\"ם מפני שמעמידין אותן בקיבת עגלי עכו\"ם ומקשה אם כן למה לא אסרוה בהנאה אמרינן בגמרא ולהדר ליה משום דליתא לאיסורא בעיניה וכו' אמרי כיון דאוקומי קא מוקים חשיב ליה כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה: \n\n" + ], + [ + "הערלה וכלאי הכרם וכו'. משנה בסוף תמורה (דף ל\"ג:) אלו הם הנשרפים חמץ בפסח ישרף ותרומה טמאה וערלה וכלאי הכרם את שדרכו לשרוף ישרוף ואת שדרכו לקבור יקבר ופירש\"י את שדרכן וכו' אערלה וכלאי הכרם קאי אוכלין ישרפו ומשקין יקברו: \n\n" + ], + [ + "יין שנתנסך לע\"ז שנתערב עם היין וכו' בד\"א בשהורק היין המותר וכו'. בפרק בתרא דע\"ז (דף ע\"ג) כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן המערה יי\"נ מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. תנן יי\"נ אסור ואוסר בכל שהוא מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו היתרא לא דקא נפיל היתרא לגו איסורא וכו' כי אתא רב יצחק בר יוסף אר\"י המערה יי\"נ מצרצור קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודה לא. ופסק רבינו כרב יצחק בר יוסף דמחמיר וכבר האריך הר\"ן לתת טעם לדברי רב יצחק למה חילק בין צרצור לחבית: \n", + "וכתב הראב\"ד אפי' עירה כל היום כולו וכו' אמר אברהם הא דלא כהלכתא ממתניתא דאגרדמין, כלומר שהוא מפרש כרש\"י שפירש דרבין התם בגמרא פליג ארב יצחק בר יוסף והלכה כרבין ורבינו סובר דרבין לא פליג ארב יצחק וכמ\"ש הרא\"ש ונקטינן כרב יצחק: \n\n" + ], + [ + "נתערב סתם יינם ביין וכו'. בפרק בתרא דע\"ז (דף ע\"ד) תנן יי\"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב\"ג אומר ימכר כולו לעכו\"ם חוץ מדמי יי\"נ שבו ובגמרא אמר רב נחמן הלכה למעשה יי\"נ יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינם אפילו יין ביין מותר ופירש\"י יי\"נ ממש חבית בחבית מותר בהנאה חוץ מדמי אותה חבית אבל יין ביין כולו אסור בהנאה, סתם יינם אפילו יין ביין מותר בהנאה חוץ מדמי אותו יין. ובפרק כל הצלמים תנן הסיק בהן את התנור וכו' אפה בו פת אסורה בהנאה נתערבה באחרות כלן אסורות בהנאה רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח ואיפסיקא בגמרא הלכתא כרבי אליעזר ואתמר עלה אמר רב אדא בר אהבה ל\"ש אלא פת אבל חבית לא ורב חסדא אמר אפילו חבית מותרת ההוא גברא דאיתערבא ליה חביתא דיין נסך בחמריה אתא לקמיה דרב [חסדא] אמר שקיל ד' זוזי דמי חביתא ושדי בנהרא ונשתרי לך כלומר בהנאה. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דתקנת רשב\"ג ותקנת ר' אליעזר כולה חדא היא אלא דמר נקט רישא דמילתא ומר נקט סיפא דכי אמר רשב\"ג ימכר כולו לעכו\"ם חוץ מדמי יי\"נ שבו היינו לומר שאחר שימכור כולו לעכו\"ם יקח דמי אותה חבית וישליך ליה\"מ וכדר\"א. \n", + "ומ\"ש רבינו נתערב סתם יינם ביין וכו' ויהנה בשאר המעות. כלומר אבל יי\"נ שנתערב ביין אסור ואין לו תקנה וכדאמר ר\"נ. ואיכא למידק על מ\"ש רבינו וכן בחבית של סתם יינם מאי וכן השתא חבית של יי\"נ מותר ע\"י הולכת דמי אותה חבית לים המלח כ\"ש סתם יינם. ויש לומר דלאו לגופיה אצטריך אלא לגלויי ארישא דבחבית של יי\"נ ממש מיירי א\"נ אתא לאשמועינן דאפילו בסתם יינם צריך להוליך דמי אותה חבית לים המלח: \n\n" + ], + [ + "מים שנתערבו ביין וכו'. משנה בפרק בתרא דעבודה זרה (דף ע\"ג) יין ביין ומים במים בכל שהוא יין במים ומים ביין בנ\"ט זה הכלל מין במינו במשהו ושלא במינו בנ\"ט ומוקי לה בגמרא בנפל היתרא לגו איסורא אבל נפל איסורא לגו היתרא ראשון ראשון בטיל: \n", + "ומ\"ש והוא שיורק מצלצול קטן וכו'. כבר כתבתי בסמוך שפסק כרב יצחק בר יוסף: \n\n" + ], + [ + "בור של יין שנפל לתוכו קיתון של מים תחלה וכו'. שם כי אתא רבין אמר ר' יוחנן יי\"נ שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלים אותו כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן ל\"ש אלא שנפל קיתון של מים תחלה אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה מצא מין את מינו וניעור ופירש\"י נתחזק איכא דמתני לה אמתניתין יין ביין כל שהוא אמר ר\"ש בר יהודה ל\"ש אלא שלא נפל שם קיתון של מים אבל נפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלין אותו ומפרש דאיכא בינייהו דמאן דמתני לה אמתניתין לא בעי תחלה ומאן דמתני לה אדרבין בעי תחלה ודעת הפוסקים לפסוק כלישנא בתרא ורבינו פסק כלישנא קמא וצריך טעם למה: \n\n" + ], + [ + "יין נסך שנפל על הענבים וכו'. משנה שם (דף ס\"ה:) יי\"נ שנפל ע\"ג הענבים ידיחם והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורות. \n", + "ומ\"ש בין שהיה היין ישן בין שהיה חדש. שם (דף ס\"ו) חמרא עתיקא בעינבי ד\"ה בנ\"ט חמרא חדתא בעינבי אביי אמר במשהו ורבא אמר בנ\"ט אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן אידי ואידי חד טעמא הוא ה\"ל מין במינו ומין במינו במשהו ורבא אמר בנ\"ט בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי לחוד וה\"ל מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנ\"ט וידוע דהלכה כרבא: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב נפל על גבי תאנים וכו'. שם במשנה והרשב\"א נזדמן לו גירסא מוטעת בספרי רבינו ותמה עליו בספר תורת הבית וגירסת ספרינו נכונה ואין בה שום תמיהא: \n\n" + ], + [ + "יין נסך שנפל על החיטין וכו'. עובדא שם. \n", + "ומ\"ש ולמה אין בודקין את החיטין בנ\"ט וכו'. כתב הראב\"ד א\"א משום דאית בהו ציריא כמבוקעות דמיין עכ\"ל. ובאמת שבגמרא כשהקשו על רבא מדתנן גבי ענבים ידיחם והם מותרות שני רב פפא שאני חיטי הואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין ורבינו לא חשש לפרש מאי זה טעם הם שואבות: \n\n" + ], + [ + "יין נסך שהחמיץ וכו'. שם פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא דאמר חלא דחמרא וחלא דשיכרא במשהו דבתר שמא אזלינן והאי חלא מיקרי והוה ליה כמין במינו ובמשהו. \n", + "ומ\"ש ויין שנתערב עם החומץ וכו'. פשוט שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "קדרה של חרס שנתבשל בה בשר נבלה וכו'. בשלהי ע\"ז (דף ע\"ה:) אמרינן למאן דאמר נ\"ט לפגם מותר גיעולי עכו\"ם דאסר רחמנא במדין היכי משכחת לה אמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה דלאו נ\"ט לפגם מכאן ואילך לישתרי גזירה שאינה בת יומה אטו בת יומה ודברי רבינו סתומים בפי' בת יומה ומנהג העולם כר\"י שפירש שכל שלא שהה מעת לעת הוי בת יומא ודין זה נוהג בכל הכלים. ויש לתמוה למה כתב רבינו של חרס ושמא משום דבעא לסיומי שאין לוקחין מן העכו\"ם לעולם כלים שנשתמשו בהן חמין וזה לא שייך אלא בכלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ג-ד) הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו\"ם וכו'. משנה וברייתא בסוף ע\"ז: \n", + "ומה שכתב כיצד מגעילן וכו'. שם, \n", + "ומה שכתב וכלן שנשתמש בהן וכו', גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה וכו' ורמז לה כל דבר אשר יבא באש וכו'. שם וכלן צריכים טבילה בארבעים סאה מה\"מ אמר רבא דאמר קרא כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת ומדברי רבינו נראה שהוא סובר שטבילה זו מדרבנן וכ\"כ הר\"ן שם גבי משכנתא שזה דעת רבינו: \n", + "ובתשובות הרשב\"א כתוב בלשון הזה מה שכתבת שהטבלת כלים מדרבנן לא כלם מודים בו ומדברי הרמב\"ם יראה שהוא סבור שהיא מדאורייתא ופשטא דשמעתא בשלהי עבודה זרה הכי משמע טפי עכ\"ל. ונראה שטעמו מפני שראה שכתב רבינו ומפי השמועה למדו: \n\n" + ], + [ + "לא חייבו בטבילה זו אלא כלי מתכות. שם וטעמא משום דכלי מתכות אמורים לענין טבילה דכלי מדין אך את הזהב וגו'. \n", + "ומ\"ש של סעודה. גם זה שם ומפרש טעמא משום דכלי סעודה אמורים בפרשת כלי מדין דכתיב כל דבר אשר יבא באש ואין דרך להשתמש באש אלא כלים של צורכי סעודה. \n", + "ומ\"ש הנלקחים מן העכו\"ם. שם (דף ע\"ה:) אמר ר\"נ אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בלקוחים וכמעשה שהיה פי' בכלי מדין אבל שאולין לא ומשמע דשכורים שוים לשאולין וכ\"כ הרשב\"א בת\"ה. \n", + "ומ\"ש רבינו או שמשכן העכו\"ם אצלו, שם איבעיא להו משכנתא מאי אמר מר בר רב אשי אבא משכן ליה עכו\"ם כסא דכספא ואטבליה ואישתי ביה ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני דמיא אי משום דחזי לעכו\"ם דדעתיה לשקועיה כלומר שלא לפדותו עוד. משמע בהדיא דהיכא דדעתיה לשקועיה פשיטא לן דבעי טבילה ובדלא דעתיה לשקועיה הוא דאיבעיא לן ולא איפשיטא. ויש לתמוה על רבינו שכתב סתם דמשכן לו עכו\"ם אינו צריך להטביל וכתב הר\"ן שמה שפסק לקולא לטעמיה אזיל שסובר דטבילת כלים אינה אלא מד\"ס: \n", + "ואני אומר שאין טעמו של הר\"ן מספיק אלא להיכא דלא חזינן דדעתיה לשקועיה כדאבעיא לן אבל היכא דחזינן דדעתיה לשקועיה דפשיטא לן דכזביני דמיא הוה ליה לפסוק שצריך להטביל. ואפשר לומר דאע\"ג דמר בר רב אשי פשיטא ליה דכי חזינן דדעתיה לשקועיה צריך להטביל כיון דרב נחמן אמר לא שנו אלא בלקוחים וכמעשה שהיה משמע דסבירא ליה דמשכון לא אפי' חזינן דדעתיה לשקועיה דמ\"מ אינו כמעשה שהיה וכיון דפלוגתא דאמוראי היא פסק לקולא מהטעם שכתב הר\"ן אי נמי דאי חזינן דדעתיה לשקועיה זביני מעליא נינהו ולא איצטריך ליה לאשמועינן: \n", + "והרשב\"א כתב בשם הראב\"ד דמשכנתא צריכה טבילה והטור כתב דבדעתיה לשקועיה צריך טבילה ואי לא י\"א שאין צריך וטוב להטבילו בלא ברכה. \n", + "ומ\"ש אבל השועים באבר וכו'. שם ואמרינן תו התם דכלי זכוכית צריך להטביל ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "הלוקח סכין מן העכו\"ם וכו'. בפ\"ק (דף ח') דקאמר גבי סכין של עכו\"ם מלבנה באור והכי תניא בתוספתא ובסוף ע\"ז (דף ע\"ה:) תנן הסכין שפה והיא טהורה ופירש\"י שפה לוטשה באבן של נפחים מול\"א בלע\"ז. ובגמרא (דף ע\"ו:) אמר רב עוקבא בר חמא ונועצה עשר פעמים בקרקע וכו' אמר רב הונא בריה דרב יהושע לאכול בה צונן. ומשמע מדברי הפוסקים והמפרשים דשיפה דמתניתין לחתוך בה צונן היא וכן מבואר בדברי הרשב\"א. ורבינו שכתב דשיפא מהני אפילו לחתוך בה רותח נ\"ל שטעמו משום דמתניתין קתני שיפה ולא קתני נעיצה ואמאי א\"ו משום דמתניתין לא קתני אלא הכשר גמור לחתוך בה רותח דומיא דאינך דמיתנו בהדה ובגמרא אתי לפרושי הכשירו לחתוך בה צונן וכ\"נ מדברי הר\"ן לדעת רבינו וכתב שיש לזה הוכחה מהירושלמי. \n", + "ומ\"ש רבינו דלשחוט צריך הכשר כמו לאכול בה חמין. אע\"ג דבריש חולין (דף ח':) אמרינן בלישנא בתרא דלכ\"ע בית השחיטה צונן כיון דבלישנא קמא אמרינן דלכ\"ע בית השחיטה רותח ראה רבינו להצריך לכתחילה הכשר כמו לחמין. \n", + "ומ\"ש שחט בה קודם שיטהרנה וכו'. שם איתמר השוחט בסכין של עכו\"ם רב אמר קולף ורבב\"ח אמר מדיח ופסקו ר\"ח ורש\"י והרשב\"א והרא\"ש כרב ורי\"ף פסק כרבב\"ח וכן פסק רבינו. ועל מ\"ש רבינו ואם קלף הרי זה משובח כתב הר\"ן בפ' כל הבשר לא ידעתי למה ואפשר דרפויי מירפא בידיה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "סכין ששחט בה טריפה וכו'. הכי אסיקנא בריש חולין (דף ח':): \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) ויש שם דברים אחרים אסרו אותם חכמים וכו' ואלו הן אסרו לשתות עמהן וכו' ואסרו לאכול פתן או בישוליהן וכו'. בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"א:). \n", + "ומ\"ש לא ישתה במסיבה של עכו\"ם וכו'. בע\"ז פ\"ק (דף ח'). \n", + "ומ\"ש ואין שותין שכר שלהן וכו' בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"א:) מפני מה אסרו שכר של עכו\"ם רמי בר חמא אמר רבי יצחק משום חתנות רב נחמן אמר משום גילויא וכו' רב פפא מפקין ליה לאבבא דחנותא ושתי רב אחאי מייתו ליה לביתיה ושתי ותרווייהו משום חתנות מיהו רב אחאי עביד הרחקה יתירתא פירוש תרווייהו משום חתנות דאי משום גילוי בכל ענין היה אסור אבל משום חתנות ליכא דכיון דלא שתי בבתייהו תו ליכא קירוב דעת: \n", + "וכתבו התוס' איסור שכר לא מצינו לא במשנה ולא בברייתא ושמא בימי האמוראים אסרוה וכתבו עוד ותרווייהו משום חתנות רב אחאי עביד הרחקה יתירא ומכל מקום שניהם לא היו שותים בבית העכו\"ם וא\"כ צריך ליזהר שלא לשתות שום שכר בבית העכו\"ם ורבינו תפס דברי רב אחאי ודלא כרב פפא אע\"ג דבתרא הוא ומאריה דגמרא טפי מרב אחאי ועוד דבדרבנן הלך אחר המיקל כדי להתרחק מדברים של עכו\"ם וכך הם דברי הרשב\"א בת\"ה: \n\n" + ], + [ + "יין תפוחים ויין רמונים מותר לשתותן בכל מקום וכו'. נראה שלמד כן מדלא הזכיר איסור משקין של עכו\"ם אלא שכר בלבד: \n", + "יין צמוקים הרי הוא כיין ומתנסך. ונראה שאינו חשוב יין עד שישליך ממנו הצמוקים או שיתחיל להמשך היין כדרך שאמרו ביין ענבים שכתב רבינו בפי\"א: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שאסרו פת עכו\"ם יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת הנחתום העכו\"ם וכו'. בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"ה:) א\"ר כהנא אמר ר' יוחנן פת לא הותר בבית דין מכלל דאיכא מאן דשרי אין דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והביא עכו\"ם לפניו פת פורני מאפה סאה אמר רבי כמה נאה פת זו וכו' מה ראו חכמים לאוסרה בשדה כסבורים העם התיר רבי את הפת ולא היא וכו' רב יוסף ואיתימא רב שמואל בר יהודה אמר לא כך הוה מעשה אלא אמרו פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה פת דחוק לתלמידים אמר רבי אין כאן פלטר כסבורים העם לומר פלטר עכו\"ם והוא לא אמר אלא פלטר ישראל אמר רבי חלבו אפילו למ\"ד פלטר עכו\"ם לא אמרן אלא דליכא פלטר ישראל אבל במקום דאיכא פלטר ישראל לא ור' יוחנן אמר אפילו למ\"ד פלטר עכו\"ם ה\"מ בשדה אבל בעיר לא משום חתנות ומפרש רבינו דר' יוחנן אדרבי חלבו סמוך ותרתי בעינן ולחומרא שדה וליכא פלטר ישראל ופסק כר' יוחנן לחומרא שכתב יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת הנחתום העכו\"ם במקום שאין שם נחתום ישראל ובשדה מפני שעת הדחק זו היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו והר\"ן שכתב שרבינו לא הזכיר שדה כלל נוסחא משובשת נזדמנה לו בספרי רבינו: " + ], + [ + "הדליק העכו\"ם את התנור וכו'. מימרא דרבינא שם (דף ל\"ח:): \n\n" + ], + [], + [ + "(יד-טו) עכו\"ם שבישל לנו יין או חלב או דבש וכו'. שם (דף ל\"ח) אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו\"ם בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו וכו' כל שאינו נאכל על שלחן מלכים ללפת בו הפת אין בו משום בישולי עכו\"ם מאי בינייהו איכא בינייהו דגים קטנים וכו': \n", + "וכתבו התוס' שפסק רבינו תם כתרי לישני לקולא ואין אסור משום בישולי עכו\"ם אלא אם עולה על שלחן מלכים ואינו נאכל כמות שהוא חי ודקדק כן מדברי הגמרא וכן דעת ר\"ח והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן וכך הם דברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ודגים קטנים שמלחן וכו'. שם אמר רב אחי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי עכו\"ם אמר רב יוסף אם צלאן עכו\"ם סומך עליהם משום עירובי תבשילין. \n", + "ומה שכתב וכל שבישלו ישראל מעט בישול וכו'. מסקנא דגמרא שם בין שהניח עכו\"ם והפך ישראל בין שהניח ישראל והפך עכו\"ם מותר ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד עכו\"ם ומשמע דהיפך דקאמר אבשר קאי דומיא דמגיס את הקדרה דתני לה בהדה בברייתא בגמרא וכך הם דברי רבינו. ונ\"ל דהאי היפוך בבשר לא להפכו מצד שהוא מונח על גבי גחלים ולהניחו מצד אחר קאמר דהיינו מסלקו ממש וכל שסילקו העכו\"ם קודם שיתבשל כמאכל בן דרוסאי והחזירו לאור אסור אלא כשמנענעו והוא מונח על האש מיירי ועי\"כ הובערו הלפידים ונתקרב בישולו אבל היפוך ישראל הגחלים אינו מועיל להוציאו מידי בישול עכו\"ם כמו שמועיל בפת וכ\"כ הר\"י והרשב\"א והר\"ן והריב\"ש וכ\"נ מדברי רבינו שכתב היפך בבשר ולא כתב היפך בגחלים: \n", + "ודע דאמרינן בגמרא הא דשרינן בהניח ישראל והיפך עכו\"ם דוקא בדלא עבד עכו\"ם אלא קירוב דבישול אבל היכא דאי לא הפיך ביה עכו\"ם לא הוה בשיל אסור ולא חשש רבינו לכתבו משום דמילתא דפשיטא הוא: \n\n" + ], + [ + "דג שמלחו עכו\"ם וכו'. בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"ח:) דג מליח וכו' חזקיה ובר קפרא שרו ור' יוחנן אסר ופירש\"י דלאוכלו כמות שהוא אפליגו וכן נראה מדברי רבינו ופסק כחזקיה ובר קפרא משום דרבים נינהו ועוד דחזקיה רביה דר' יוחנן הוה וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א ז\"ל: \n", + "ודע דאמרינן בגמרא דרבי חייא פרוואה אמר אין דבריו של אחד במקום שנים ואמר להו רב זביד לא תציתו ליה הכי אמר אביי הלכתא כוותיה דר' יוחנן וכיון דאביי דבתרא הוא פסק כר\"י הוה לן למפסק כוותיה וזה היה טעמו של הרב רבינו יונה שפסק כר\"י ואיני יודע למה תמה עליו הרשב\"א בתורת הבית ואדרבה יש לתמוה על הפוסקים כחזקיה ובר קפרא למה לא חשו לאביי דבתרא הוא ואפשר שהטעם הוא משום דכיון דהא דאביי לא אשכחן מאן דאמר לה אלא רב זביד והוי מילתא פלוגתא בין ר' חייא פרוואה ורב זביד וכיון דטעמיה דר' חייא מסתבר נקטינן כוותיה והרי\"ף תירץ בענין אחר דהאי פלוגתא בגמ' לא בדג מליח בלחוד הוא אלא אף בביצה צלויה וקאמר גאון דלא אמר אביי הלכתא כר\"י אלא בביצה צלויה בלבד. \n", + "ומ\"ש ופירות שעישנן וכו'. ירושלמי פ' הנודר מן המבושל אין במעושן משום בישולי עכו\"ם: \n", + "ואיכא למידק בדברי רבינו דהא דדג שמלח עכו\"ם הוה ליה לאקדומי לההיא דדגים קטנים דלעיל ועוד קשה למה הפסיק ביניהם בדין הניח עכו\"ם והפך ישראל או הניח ישראל והפך עכו\"ם. ונראה דמשום דדג מליח אם צלאו עכו\"ם לא הוה מצי לאקדומי לדין דגים קטנים דא\"כ הוה משמע דאם צלאו עכו\"ם אחר כך מותרים קאי גם לדג מליח והא ליתא דדגים קטנים מתוך רכותן על ידי מליחתן הם ראויין לאכילת כל אדם ומש\"ה צליה דבתר מליחה לא חשיבא בישול אבל דג מליח אינו ראוי ע\"י מליחתו אלא לאכילה ע\"י הדחק הלכך צליה דבתר מליחה חשיבא בישול וכ\"כ הרשב\"א בת\"ה וז\"ל דגים גדולים מלוחים אע\"פ שיש מקצת אנשים אוכלים אותם חיים מחמת מלחן אכילה זו ע\"י הדחק היא הרבה ואינה אכילה לפיכך אם בישלן עכו\"ם הרי אלו אסורים ויש מן החכמים שהתירום והראשון נ\"ל עיקר עכ\"ל. ולישניה דרבינו דייק הכי דגבי דגים קטנים שמלחן כתב הרי הם כמו שנתבשלו קצת ומדנקט בהו לשון בישול משמע דראוי לאכילה הם כמו דבר שהוא מבושל קצת שהוא נאכל שלא ע\"י הדחק אבל גבי דג מליח לא הזכיר לשון בישול מפני שאינו נאכל אלא ע\"י הדחק גדול. \n", + "ומ\"ש עד שהכשירן לאכילה אפשר דאפירות שעישנן קאי ולא אדג מליח ואת\"ל דאדג מליח נמי קאי ע\"כ לומר דהכשר כל דהוא קאמר להיות נאכל ע\"י הדחק מיהא: \n", + "וכן קליות של עכו\"ם מותרים. ג\"ז שם (דף ל\"ז:) חטים ועשאן עכו\"ם קליות מותרין וכתב רבינו שהטעם שלא גזרו עליהם מפני שאין אדם מזמן חבירו על הקליות והר\"ן כתב שהטעם מפני שלא נשתנו מברייתן וכן פירש\"י וע\"פ דברים אלו נהגו היתר באפונים קלויין שקולים העכו\"ם ולא פקפק אדם עליהם אם לא במקום שנוהגים למשוח המחבת בשמן בשעת קליה והוא מקום שיש לחוש שמא ישימו חלב במקום שמן: \n\n" + ], + [ + "פולים ואפונין ועדשים וכיוצא בהם ששולקין העכו\"ם וכו'. דעת הפוסקים דסתם כליהם של עכו\"ם אינן בני יומן ומדברי רבינו נראה שאינו סובר כן שכתב בפ\"ג החמאה שבישלו אותה עכו\"ם אסורה משום געולי עכו\"ם כמו שיתבאר ואילו לדברי האומרים סתם כליהם של עכו\"ם אינם ב\"י לית בה משום גיעולי עכו\"ם ועוד שכתב בפרק זה דשמן ודבש שבישלום עכו\"ם אין בהם משום בישולי עכו\"ם ומפני שהבשר פוגמן ומסריחן וזהו פירוש למ\"ש בגמרא (דף ל\"ח:) אי משום געולי עכו\"ם נ\"ט לפגם הוא ומותר ואם היה סובר דסתם כליהם של עכו\"ם אינם ב\"י הל\"ל דמההוא טעמא הוו נ\"ט לפגם ולפ\"ז מ\"ש כוספן של עכו\"ם שהוחמו מותר מפני שנ\"ט לפגם לא משום דסתם כליהם של עכו\"ם אינן ב\"י קאמר אלא מפני שהבשר פוגם את הכוספן ומסריחו וכדרך שכתב בשמן ודבש ועוד שכתב פולים ועדשים וכיוצא בהם ששולקין אותם העכו\"ם ומוכרים אותם אסורים וכו' משום געולי עכו\"ם בכ\"מ שמא יבשלום עם הבשר או בקדרה שבישלו בה בשר וכן הסופגנים שקולים אותם העכו\"ם בשמן אסורים אף משום געולי עכו\"ם הרי בהדיא שהוא חושש לסתם כלי עכו\"ם משום גיעול ולפ\"ז מ\"ש גבי לוקח כלים מן העכו\"ם וכלם שנשתמש בהן עד שלא הרתיח ועד שלא הדיח ועד שלא הלבין מותר שכל השומן שבהם נ\"ט לפגם הוא כמו שביארנו צ\"ל דכששיהן עד שאינן ב\"י מיירי וכן צ\"ל ע\"כ לדעת האומרים דסתם כליהם של עכו\"ם חיישינן להו לבני יומן דהא דתניא בסוף ע\"ז (דף ע\"ה:) וכלן שנשתמש בהם [עד שלא יטביל עד] שלא יגעיל [עד] שלא ילבין מותר דכששיהן מיירי הא לאו הכי אסור ודייק לישנא דרבינו דלכך נתכוון ממ\"ש שכל השומן שבהם נותן טעם לפגם הוא כמו שביארנו ולא כתב לא לפניו ולא לאחריו דסתם כלים של עכו\"ם אינן ב\"י וא\"כ צ\"ל דכמו שביארנו דלא קאי אלא למ\"ש שלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה הואיל ועדיין לא נפגם השומן ומד\"ס לא יבשל בה לעולם לפיכך אין לוקחים כלי חרס ישנים מן העכו\"ם וכו' ואם לקח ובישל מיום שני והלאה התבשיל מותר והיינו ודאי כשיודע שאינה בת יומה כנ\"ל אבל מצאתי שכתב הרשב\"א שטעמו של רבינו בכוספן של עכו\"ם הוא משום דסתם כליהם של עכו\"ם אינם ב\"י. ויש הוכחה לדברי הרשב\"א מלשון רבינו שכתב שמן של עכו\"ם מותר וכו' ואפילו נתבשל וכו' ואינו נאסר משום גיעולי עכו\"ם מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו וכן דבש של עכו\"ם שנתבשל מותר מטעם זה כוספן של עכו\"ם שהוחמו וכו' מותר מפני שנטל\"פ הוא ואם לא היה סובר דסתם כלי עכו\"ם אינן ב\"י הל\"ל וכן כוספן של עכו\"ם שהוחמו מותר מטעם זה כמ\"ש בדבש ומדלא כתב כן משמע דכוספן אין הבשר פוגמו ואפ\"ה שרי דסתם כלים אינן ב\"י וה\"ל נ\"ט לפגם ובשמן ודבש לא איצטריך להאי טעמא דטעמא דעדיף מיניה נקט דאפילו אם היה ב\"י ממש מותר לה\"ט ולפי זה אתי ההיא דוכלן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח ועד שלא הלבין כפשטה ולא נצטרך לומר דבששיהן מיירי ולפי זה יש ליישב שמ\"ש גבי פולים ואפונים ועדשים וכיוצא עיקר הטעם שמא יבשל אותם עם הבשר. \n", + "ומ\"ש או בקדרה שבישלו בה בשר כדי נסבה א\"נ דמשום דמינים הללו אינם ראויים ליאכל אלא עם שומן לכן אנו חוששין שמא בישל אותם בקדרה שבישלו בה בשר תיכף אחר בישול הבשר כדי שתפלוט בהם מה משומן שבה וכן הסופגנין אנו חוששין שמא קלו אותן בשומן נבילה אבל ההיא דחמאה שבישלו אותה העכו\"ם אסורה משום גיעולי עכו\"ם איני יודע ליישבה לפי דרך זו דדוחק לומר דחייש שמא יערב בה שומן ויבשלם יחד דאין זה במשמע דבריו ועוד שכתב כמו שיתבאר ולא אשכחן ליה חששא זו ולכך נראה כמו שכתבתי תחלה שדעת רבינו דלא קי\"ל כמ\"ד סתם כלים אינן ב\"י: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שבישל ולא וכו' וכן אם חרך הראש להעביר השיער וכו'. בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"ח): \n\n" + ], + [ + "תמרים ששלקו אותם וכו'. שם (ל\"ח:) וטעמא משום דמתוקים נאכלים כשהם חיים ומרים אינן נאכלים ובינוניים נאכלים חיים ע\"י הדחק: \n\n" + ], + [ + "קלי של עדשים וכו'. שם וכל\"ב וטעמא דשל עדשים לפעמים עושין אותם בחומץ ולפיכך אסרו כשעושין אותם במים אטו כשעושים אותם בחומץ אבל של חיטים אין דרך לעשותם אלא במים ולפיכך לא גזרו בהם: \n\n" + ], + [ + "שמן של עכו\"ם מותר. שם (דף ל\"ה:) במשנה רבי ובית דינו התירו בשמן. \n", + "ומ\"ש ומי שאוסרו ה\"ז עומד בחטא גדול וכו' כתב כן משום דאמרינן בירושלמי רב יצחק בר שמואל בר מרתא נחת לנציבין אשכח לר' שמלאי הדרומי יתיב ודריש רבי ובית דינו התירו את השמן שמואל עלה ואכל רב לא אכל א\"ל שמואל לרב אכול או אנא כתיב עלך זקן ממרא אטרח עליה ואכל. \n", + "ומ\"ש רבינו ואפילו נתבשל השמן ה\"ז מותר בגמרא דידן אמרינן דלשמואל מעיקרא אסרוהו משום זליפתן של כלים טמאים אוסרתן ואח\"כ התירוהו משום דנ\"ט לפגם מותר ואמרינן תו בגמרא (דף ל\"ח:) אמר רב ששת האי מישחא שליקא דארמאי אסור אמר רב ספרא למאי ניחוש לה אי משום איערובי מסרא סרי אם משום בישולי עכו\"ם נאכל הוא כמות שהוא חי אי משום געולי עכו\"ם נ\"ט לפגם הוא ומותר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו וכן דבש של עכו\"ם שנתבשל וכו'. שם (דף ל\"ט:) במשנה מני דבש בהדי דברים המותרים. ובגמרא דבש למאי ניחוש לה אי משום איערובי מסרא סרי אי משום בשולי עכו\"ם נאכל כמות שהוא חי אי משום געולי עכו\"ם נ\"ט לפגם הוא ומותר: \n\n" + ], + [ + "כוספן של עכו\"ם וכו'. שם (דף ל\"ח:) ת\"ר הכוספן של עכו\"ם שהוחמו חמין ביורה גדולה אסור ביורה קטנה מותר ואי זו היא יורה קטנה א\"ר ינאי כל שאין צפור דרור יכול ליכנס בתוכה וכו'. והתניא אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה מותר ל\"ק הא כמ\"ד נ\"ט לפגם אסור והא כמאן דאמר נ\"ט לפגם מותר. ופירש\"י הכוספן פסולת של תמרים שעשו מהן שכר וחולטין אותן. כל שאין צפור דרור וכו' שפיה קצר דבהאי ודאי לא איבשיל דבר טמא דניחוש לגעולי עכו\"ם: \n", + "וכן כבשים שאין דרכן לתת לתוכן חומץ או יין. שם (דף ל\"ט:) במשנה. \n", + "ומ\"ש או זיתים הכבושים. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש וחגבים הכבושים שבאים מן האוצר מותרים, שם במשנה חגבים הבאים מן הסלולה אסורים מן ההפתק מותרים ופירש\"י מן הסלולה הנמכרים בסל לפני חנוני אסורים וכו' מפני שמזלף עליהם יין, מן ההפתק מקום כנוסן של חגבים מלוחים מותרים דאין מזלף עליהם עד שנותנו לפניו למכור: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומפני מה אסרו חומץ שכר של עכו\"ם וכו'. מימרא דרב יוסף (דף ל\"ב) האי חלא דשיכרא דארמאה אסור דמערבי ביה דורדא דיי\"נ: \n\n" + ], + [ + "המורייס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור וכו'. בפרק ב' דעבודה זרה (דף ל\"ד:): \n\n" + ], + [], + [ + "(כז-כח) קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות וכו'. בפרק חרש (דף קי\"ג:) רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא בר\"ה בשבתא אתא לקמיה דרבי פדת אמר ליה זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתו להו אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווים להפרישו. ואע\"ג דאמרינן התם בגמ' (דף קי\"ד) דר' יוחנן ספוקי מספקא ליה לא שבקינן מאי דפשיטא לר' פדת ועבד בה עובדא משום ספיקא דר' יוחנן. \n", + "ומ\"ש במד\"א בשעשה מעצמו וכו', שם ת\"ש לא תאכלום כי שקץ הם לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמרינן להו לא תאכלו לא דלא ליספו ליה בידים. \n", + "ומ\"ש ואפילו דברים שאיסורם מד\"ס וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות. ומ\"ש אע\"פ שאין ב\"ד מצווין להפריש הקטן מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו וכו'. זה נלמד ממ\"ש בכמה מקומות שהאב חייב לחנך את בנו: \n", + "ודע שרבינו כתב בפרק כ\"ד מהל' שבת וז\"ל קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית אין ב\"ד מצווין להפרישו וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו ומשמע מדבריו שאם היה הקטן עושה מלאכה דאורייתא ב\"ד מצווין להפרישו וזה הפך מ\"ש כאן ובפי\"ב מהלכות שבת וממאי דמשמע בפרק כל כתבי ובפרק חרש וה\"ה בפ' כ\"ד מהל' שבת הניח הדבר בצריך תלמוד ויש מתרצים שמ\"ש רבינו בפרק כ\"ד דדוקא בשבות לא משום רישא נקטיה דההיא אפילו באיסורי תורה נמי היא אלא משום סיפא נקטיה דקתני ואם הניחו אביו אין ממחין בידו דהיינו דוקא באיסורי דרבנן אבל באיסור תורה ממחין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור. ובטא\"ח סי' שמ\"ג תמה על דברי רבינו ושם הארכתי: \n\n" + ], + [ + "אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהם וכו' וכלי זכוכית של ספרים שגורעים בהם את הדם. בפ' אלו הן הלוקין (מכות דף ט״ז:) אמר רב ביבי בר אביי האי מאן דשתא בקרנא דאומנא עבר משום לא תשקצו. \n", + "ומ\"ש וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל וכו' שם המשהה את נקביו עובר משום לא תשקצו: \n", + "סליק הלכות מאכלות אסורות \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Kedushah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/English/Sefaria Community Translation.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..27182b9b51f6ae47536800e687686bc8464a73a8 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/English/Sefaria Community Translation.json @@ -0,0 +1,55 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse", + "versionSource": "https://www.sefaria.org", + "versionTitle": "Sefaria Community Translation", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isBaseText": false, + "isSource": false, + "direction": "ltr", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Kedushah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "The Ribash wrote that they act there [so as to] be stringent regarding the clean days of a woman who gives birth, even if she does not see [blood] during them. They behave this way to fence off and [promote] separation, even if it is permitted or during [her] days of blood they find it appropriate to rely on their custom and they do not permit them among them but if they act thus in error because they are thinking that it is prohibited by law, it is appropriate to inform them that they err and that this is a custom that comes from the Tzadoqim as Rambam wrote." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/English/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..cb25d54c109dc61900c038383111267afaa6a02d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/English/merged.json @@ -0,0 +1,56 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Intercourse", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "The Ribash wrote that they act there [so as to] be stringent regarding the clean days of a woman who gives birth, even if she does not see [blood] during them. They behave this way to fence off and [promote] separation, even if it is permitted or during [her] days of blood they find it appropriate to rely on their custom and they do not permit them among them but if they act thus in error because they are thinking that it is prohibited by law, it is appropriate to inform them that they err and that this is a custom that comes from the Tzadoqim as Rambam wrote." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Sefaria Community Translation", + "https://www.sefaria.org" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Kedushah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e4218aa5c441e5afb38202c2f29bae14cfd69a26 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,544 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "versionNotes": "", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Kedushah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "ואלו הן העריות שמיתתן בשריפה הבא על בת אשתו בחיי אשתו. כלומר אבל אחר מיתת אשתו אינה בשריפה אבל היא בכרת כמו שנתבאר בדברי רבינו בפ\"ב: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הבא על ערוה מן העריות כמתעסק וכו'. ", + "מ\"ש וכן בחייבי לאוין ובשניות ה\"ה כתב שהוא ט\"ס ול\"נ ליישב דה\"ק וכן בחייבי לאוין עבר על לאו כדין מי שלא התרו בו שאע\"פ שאינו לוקה הרי הוא חייב לשמים וכן בשניות חייב לשמים אע\"פ שאין מענישים אותו בידי אדם: " + ], + [], + [], + [ + "הבא על אנדרוגינוס דרך נקבותו פטור. בס״פ הערל (יבמות דף פ״א) תנן רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וכו' אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא רבי אליעזר אומר אנדרוגינוס חייבים עליו סקילה כזכר ובגמרא (דף פ״ג) אמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא דתניא רבי יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפ״ע הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר הוא אם נקבה הוא אדרבא ליתא לברייתא מקמי מתניתין מדשבקיה ר״י לבר זוגיה שמע מינה הדר ביה וכו' אמרי בי רב הלכה כר״י באנדרוגינוס ופירש״י דאר״י דמתניתין קאי אבל ר״ח ורי״ף פירשו דאר״י דברייתא קאי וכתב הרשב״א הרמב״ם פסק בחיבורו הגדול ובפירוש המשנה שלו כר״י דברייתא דאמר בריה בפני עצמו הוא ולפיכך אינו מאכיל בתרומה לפי שהוא ספק וספיקא דאיסורא לחומרא ופסק כרבי אליעזר דאמר חייבים עליו סקילה כזכר ולא ידעתי היאך יתקיימו שני פסקים הללו שאם אתה מספקו בנקבה היאך אתה סוקל על ביאתו כזכר ושמא הוא סובר דאף רבי אליעזר סבר דבריה בפ״ע הוא אלא שחייבים עליו סקילה כזכר מגזירת הכתוב דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקנא לאשתו ונסתרה וכו'. כתב הרב המגיד דעת רבינו וכו' ואף על פי כן סובר רבינו שאין ישראל שזינתה תחתיו אשתו לוקה על לאו זה וכו' ויש לתמוה עליו שהרי בפרק (י\"ח)[י\"א] מהלכות גירושין כתב בהפך ע\"ש: " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "כל דם שתראה היולדת וכו'. ומשמשת מטתה אע\"פ שהדם שותת ויורד. פי' אם לא היתה זבה אבל אם היתה בזוב צריכה שבעה נקיים לגמרי שלא תראה בהם שום דם אפילו בימים שנכנסו מהשבעה בתוך ימי טוהר וכן משמע בפ\"ז מהלכות אלו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כל הנשים שיש להן וסת וכו'. הראב\"ד בפרק רביעי מהלכות מטמאי משכב ומושב השיג על רבינו. כתב ה\"ה ור\"י דאמר מחשב ימי וסתה וכו' ולא קי\"ל כוותיה וזה נראה דעת ההלכות שכתבו וכו'. מ\"ש דרבינו ס\"ל דלא כר\"י אינו נראה דהא כשבא בשעת עונתה אסור לבעול דאמרינן אורח בזמנו בא והיכי נימא כשבא יום אחד אחר ראייתה דשרי לבעול ולא נימא אורח בזמנו בא זו סברא הפוכה אלא ודאי כוונת רבינו לכלול הכל באותו לשון דאסור לבעול ביום העונה וכן בימי ראיה וספירה דהכל מטעם אחד ולא שרי אלא בשלא הגיע עונת וסתה ובא תוך הזמן או אחר עבור ראיה וספירה כדברי רבי יוחנן ואין הרמב\"ן חולק עמו אלא דאוקי למתני' דוקא דיש לה וסת וזה ג\"כ כוונת רבינו ולא חילק רבינו בוסתות דכולהו מדרבנן ולכולהו יש להם דין זה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בגדים אלו שמקנחים בהם צריכים שיהיו של פשתן שחקים ולבנים וכו'. בפרק כל היד (נדה דף י״ז) אמרינן של בית מונבז המלך היו בודקים מטותיהם במילא פרהיבא ומזכירים אותם לשבח מסייע ליה לשמואל דאמר אין בודקין את המטה אלא בפקולין או בצמר נקי ורך אמר רבא הני שחקי דכיתנא מעלי לבדיקה איני והא תנא דבי מנשה אין בודקין את המטה לא בעד אדום ולא בעד שחור וכו' אלא בפקולין או בצמר נקי ורך ל״ק הא בכיתנא הא במאני דכיתנא ואיבעית אימא הא והא במאני דכיתנא הא בחדתי הא בשחקי ופירש״י מילא פרהיבא קוטין מתוך שהוא לבן נראית בו טפה כחרדל, ל״א צמר נקי ורך פקולין קוטון, שחקי דכיתנא בגדים בלוים של פשתן ולא בפשתן שאינו לבן ואין דם ניכר יפה אלא בעד לבן שחקים לבנים יותר מהחדשים. ומלשון רבינו משמע לכאורה דכל הני דנקט בבגד של פשתן שחוק ולבן בדוקא נקטינהו לומר דוקא בבגד ולא במידי דלאו בגד הוא ואפילו בבגד דוקא של פשתן ולא במינים אחרים ובבגד של פשתן נמי דוקא שחוק ולא כשאינו שחוק ושחוק נמי דוקא לבן ולא צבוע. וקשה דלפי זה הוא ממעט פקולין וצמר נקי ואמאי הא של בית מונבז מזכירים אותם לשבח על כך ושמואל נמי אמר הכי. ושמא י״ל דרבינו סובר דרבא פליג אדשמואל ואותם שהיו מזכירים של בית מונבז לשבח הוו סברי כשמואל ולא קי״ל הכי אלא כרבא דבתרא הוא. עי״ל דלעולם סבר רבינו דרבא ושמואל לא פליגי ולאו למעוטי פקולין וצמר נקי ורך נתכוון אלא הוא ז״ל אתא למימר דבדיקה דמטלית שהזכיר בפרק זה לא תהא אלא במטלית של פשתן שחוק ולבן לפי שהוא דבר רך וממילא נשמע לכל דבר שהוא לבן נקי ורך כמו שחקי בגד פשתן לבנים דמהני לבדיקה והרי פקולין וצמר נקי ורך בכלל: " + ], + [ + "ואשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק לפיכך היא משמשת בשני עדים וכו'. כתב הר\"ן בפרק שני דשבועות שנראה שרבינו מפרש הא דאמרינן מאן דמתני הא לא מתני הא לעולם בשאינה עסוקה בטהרות ואפילו הכי בשאין לה וסת צריכה בדיקה ואמוראי נינהו אליבא דשמואל ואע\"ג דר\"י גופיה אמרה לעיל דאין צריכה אמוראי נינהו ואליבא דרב יהודה ופסק הרב ז\"ל כמאן דמתני דשמואל אמר הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס להחמיר ובודאי דפשטא דברייתא מוכח דלבעל עסקינן ולא משום טהרות מדאמר רבי מאיר יוציא וכו' ורחב\"א נמי עליה קאי וכו' ואפילו באשה שיש לה וסת החמיר הרב ז\"ל שכ\"כ שם אבל אשה שיש לה וסת אינה צריכה (בדיקת) עד לפני תשמיש אלא משום צניעות [בלבד] אבל לאחר תשמיש הכל צריכים שני עדים אחד לו ואחד לה ואפילו מעוברת ומניקה וזקנה וקטנה ע\"כ. לפי שהוא ז\"ל מפרש זו ששנינו בפרק כל היד דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה והצנועות מתקנות להן שלישי להתקין את הבית בשאינה עסוקה בטהרות שאפילו משום בעלה לבד צריכה לשמש בשני עדים לאחר תשמיש והצנועות בודקות אף לפני תשמיש לבעליהן וכי אמרינן בפ\"ק דנדה דמיגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה לבעלה דאלמא מדין בעלה א\"צ היינו לומר דכשאינה עסוקה בטהרות א\"צ בדיקה לפני תשמיש מן הדין אלא משום צניעות בלבד וכו' והראב\"ד השיג עליו כמה יגיעות יגע חנם שהרי רב יהודה שהיה צדיק שאין כמותו וכו' וכבר כתבתי בחידושי דהא דרב יהודה לא קשיא עליה עכ\"ל: " + ], + [ + "המשמש מטתו פעמים רבות וכו'. טעמו מדתנן בפרק כל היד (נדה דף י\"ו) ב\"ש אומרים צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש וכו' ובה\"א דיה בשני עדים כל הלילה ולטעמיה אזיל שסובר שכל הדברים שנאמרו בענין זה לא לטהרות דוקא הם אלא אף בשאינה עסוקה בטהרות ולבעלה איירי הילכך פוסק כרבי זירא דאמר מדברי כולם נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה כלומר בלא בדיקה ודלא כרבא דפליג ארבי זירא ואמר כי תניא ההיא לטהרות ונראה שסובר רבינו דבעל נפש דאמר רבי זירא לא ממדת חסידות קאמר אלא שורת הדין: " + ], + [], + [ + "קנחה עצמה בעד שאינו בדוק וכו'. כתב ה\"ה אבל אנן דקי\"ל בהא כרבי יוסי וכו' ובהא כרבי דהלכה כמותו מחבירו. ק\"ל דרבי לאו חבירו דרבי יוסי הוא שהרי היה מהדור הקודם לו וי\"ל דאמרינן בפירקין דאילו הוה רבי יוסי קיים כפוף היה לפני רבי: " + ], + [], + [], + [ + "כיצד בודקת עצמה וכו'. מ\"ש ", + "רבינו שדופקת אותו עד שיגיע לצואר הרחם פשוט הוא מפני שאם לא יגיע למקום שהשמש דש היאך נאמר כשלא נמצא עליו דם שהדם שרגילה לראות בשעת תשמיש מן הצדדין הוא בא ולא מן המקור דהא איכא למימר שאם היתה מכניסתו עד מקום שהשמש דש היה נמצא על ראשה הילכך ע\"כ לומר דעד מקום שהשמש דש היא צריכה להכניסו ועד צואר הרחם הוא דישת השמש. ועל ", + "מ\"ש ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדין וטהורה היא איכא למידק אמאי אמרינן בידוע שהוא מן הצדדין הא איכא למיחש שמא מן המקור הוא רגיל לבא ומה שלא נמצא דם על ראש המכחול מפני שלא היה עב כמו השמש שאין כל האצבעות שוות או מפני שלא הכניסתו בכח שאין כל הכחות שוות כדאיתא בגמרא. וי\"ל דלא אמרינן אין כל האצבעות או כל הכחות שוות אלא להקל ולא להחמיר וטעמא משום דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש כל דמצינא למיתלי בה להיתרא שלא להוציאה מכלל הנשים תלינן כיון דאיכא רגלים לדבר שהרי נסדק ולא נמצא דם בראש המכחול x: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המפלת חתיכה וכו' ואפי' נקרעה החתיכה ונמצאת מליאה דם טהורה. היינו מדתניא בגמרא (דף כ\"א:) המפלת חתיכה אע\"פ שמליאה דם אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "דם בתולים טהור הוא וכו' וכיצד דין הבתולה בדמים אם נשאת קטנה וכו'. כתב בהשגות x (כל מ\"ש בזה אין בו הלכה למעשה שאין לנו עכשיו דם טוהר אלא כל מראה אדמומית טמא וגם) בסוף סימן זה כתב אמר אברהם זה אינו למעשה ולעולם אינו בועל אלא בעילת מצוה ופורש עכ\"ל. וכתב הרב המגיד לא היה צריך לכתוב ולומר דבר זה בכאן שכבר ביאר רבינו כל זה בפי\"א עכ\"ל. והנך רואה שרבינו פה הביא כל דיני תינוקת השנויה במשנה וכל מאי דאיתמר עלייהו בגמרא ופסק בהם כב\"ה חוץ מבהגיע זמנה לראות וראתה שפסק כרב ושמואל שאמרו בועל בעילת מצוה ופורש ובפי\"א כתב מנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי וכו' שאם ראתה דם תוך ימי מלאת וכו' ודין זה בימי הגאונים נתחדש וכו' ודבר זה תלוי במנהג וכן דם בתולים בזמן הזה שאפילו היתה קטנה וכו' בועל בעילת מצוה ופורש. הרי מבואר בדבריו שמה שאנו מורים בכל הבתולות לבעול בעילת מצוה ולפרוש אינו מן הדין שהדין הוא כמו שכתב בפרק זה אלא מחמת מנהג אנו מורים כן ומנהג זה אינו מההיא דאמר רבי זירא בנות ישראל החמירו על עצמן דההיא אינו אלא ברואה דם טמא או ספק טמא דמדינא לא היתה צריכה לשמור אלא יום אחד כנגד יום שראתה אם הוא בימי זיבה ואם הוא בימי נדה בששה והוא סגי לה והחמירו על עצמן דבין ראתה בימי נדה בין בימי זיבה צריכה לישב שבעה נקיים אבל זה שהוא טהור גמור בודאי לא שייך חומרא דרבי זירא ואין לומר דבימי הגאונים נתחדש ולא קודם דהא חזינא בירושלמי דבימי האמוראים הראשונים היה מנהג זה ועוד שלא כתב בו רבינו בהדיא שבימי הגאונים נתחדש שמ\"ש וכן דם בתולים בזמן הזה נראה דקאי ארישא דמילתא שכתב מנהג פשוט בשנער וכו' ואין נותנין לה ימי טוהר כלל והדר קאמר וכן דם בתולים בזמן הזה אין נוהגין בו טוהר כלל א\"נ דקאי למ\"ש ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר עד היום ודבר זה תלוי במנהג כלומר שלא נחזיק לאותם בני צרפת לעוברים על דת שמאחר שאין דבר זה אלא ממנהג כיון שלא פשט איסור זה ביניהם אינם חייבים לנהוג בו והדר כתב וכן דם בתולים בזמן הזה שפשט איסורו אם נשמע שבאיזה מקום אינם נוהגים להחמיר בו כ\"כ אלא שנוהגים כפי מה שנתבאר בפ\"ה לא נחזיקם לעוברים על דת כיון שלא פשט מנהג זה ביניהם. ואפשר לומר עוד דאמה שכתב דין זה בימי הגאונים נתחדש נמי קאי ואע\"ג דבירושלמי משמע דבימי האמוראים הראשונים היו נוהגים כן מ\"מ לא פשט בכל ישראל עד שעמדו הגאונים והנהיגו כן לכל ישראל. ומעתה מ\"ש הרב המגיד על דברי הראב\"ד לא היה צריך לכתוב וכו' כאילו נעלם מעיני הראב\"ד מ\"ש רבינו בפי\"א יתבאר לך דליתא אלא אע\"פ שראה הראב\"ד מ\"ש רבינו בפי\"א עכ\"ז השיגו מפני שרבינו סובר שלא נאסר יותר ממ\"ש בפ\"ה אלא ממנהג והראב\"ד סובר דמדינא דגמרא אפילו תינוקת שלא הגיע זמנה בועל בעילת מצוה ופורש ולפיכך השיגו דלמה לו לומר כל מ\"ש בפ\"ה דאינו אלא לפי משנה ראשונה כיון שאח\"כ רבותינו נמנו וגמרו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש אפילו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה ופסקו רב ושמואל כוותייהו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "פלטה שכבת זרע בתוך ימי הספירה סותרת יום אחד וכו'. בפ\"ה מהלכות שאר אבות הטומאה כתב רבינו עד כמה עונות תפלוט הזרע ותסתור: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "חל שלישי לראייתה להיות ביום הלידה וכו' הרי זו ספק זבה. פירוש ספק זבה ושומרת יום כנגד שני ימים שראתה אם לא הפילה ולד דלא חשיב לידה ואם הפילה דחשיב לידה הוי טמאה לידה ותשמור יום אחד נקי בתוך השבעה: " + ], + [ + "כיצד דין יולדת וכו' ואם שלמו ימי הספירה בתוך י\"ד ה\"ז אסורה לבעלה עד ליל ט\"ו. משמע לי דאם טבלה תוך י\"ד לנקבה לא עלתה לה טבילה כיון שהיא באותן ימים כנדה וצריכה לחזור ולטבול אחר י\"ד: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומאחר שתהיה זוכר כל אלו העיקרים וכו' האשה שהוחזקה כל ימיה יום תראה ויום לא תראה וכו' ומשמשת בכל י\"ח יום ד' לילות. נשאל ה\"ר יהושע הנגיד מבני בניו של רבינו למה לא מנה ליל ט' מהכלל והיא טהורה בו והשיב אלו הד' לילות זולת ליל ח' וליל ט' ג\"כ להיותה סמוכה לה כי כוונת אמרו בכל י\"ח יום ד' לילות הוא חוץ מליל ח' וליל ט' לפי שרבינו העתיק זה המאמר מגמרת נדה בלשונו ופי' בו רבי שלמה כך ארבעה לילות הוא חוץ מליל ח' וליל ט' וכשתקח מאמרו זכרונו לברכה יקשה לפי שהיה ראוי שיאמר ונמצאת משמשת בכל י\"ח יום ו' לילות וכמו שדחקנו להוציא ליל ח' עם היותה בכלל הי\"ח יום כך נדחוק ונוציא ליל תשיעי להיותו סמוך לליל שמיני עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה דרכה להיות רואה יום ט\"ו וכו'. כתב הרב המגיד ברייתא שם וסוף הברייתא אינה אסורה אלא מי\"ח ואילך פי' שקבעה לה וסת לדילוג ואסור ביום י\"ט מן החדש הבא ובעשרים מן החדש שלאחריו וכו'. קשה לי א\"כ למה כתב רבינו שנאסר י\"ח הא כיון שקבעה לה לדילוג י\"ט הוא שנאסר ואפשר דאע\"ג דקבעה לה וסת לדילוג וחוששת יום י\"ט מכל מקום אסורה גם ביום י\"ח דחיישינן שמא תחזור לראות בו עד שיעקר פעם אחת: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן אשה שראתה דם מחמת מכה וכו'. כ״כ הרשב״א והביא ראיה מדתניא בפרק כל היד (נדה דף י״ו) הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי רשב״ג רבי אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה ואוקמה רבא דכ״ע וסתות דרבנן והכא במקור מקומו טמא קא מיפלגי וקי״ל כאוקימתיה דרבא דוסתות דרבנן וכיון שכן זו שרואה דם אפילו בשעת תשמיש ואפילו בשעת וסתה טהורה דאשה בחזקת טהורה עומדת ותלינן להקל שאני אומר דם זה מן המכה בא ולא נחלקו רשב״ג ורבי בדבר זה וא״ת והלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת וסתה כולה ואע״פ שלא ראתה והיאך אתה מתיר את זו שהיא בשעת וסתה ועוד שהרי דם לפניך וי״ל ההיא דרבנן היא ומשום דאפשר למיקם עלה דמילתא אבל הכא ליכא למיקם אמילתא ואין דנין אפשר משאי אפשר שא״כ אף אתה אוסרה על בעלה לעולם עכ״ל: " + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) אין האשה מתטמאה מן התורה וכו' וטומאה זו בספק שמא כתם זה מדם החדר בא. קשה לי הא הוי ספק ספיקא הוא והו\"ל למישרי ספק מגופה בא ספק שלא מגופה ואת\"ל מגופה ספק מן החדר וטמא ספק מן העליה וטהור י\"ל דאעפ\"כ החמירו בו חכמים משום דאיסור חמור ועי\"ל שמאחר שאין לה דבר לתלות בו החמירו חכמים לומר דהוי כאילו הוא מגופה ודאי ואין כאן אלא ספק אחד ואפשר שלזה נתכוון רבינו: " + ], + [ + "וכן מדברי סופרים שכל הרואה דם וכו' ואם בדקה בתוך זמן זה. זהו ששנינו בריש נדה מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת: " + ], + [], + [ + "איזו היא זקנה כל שקורים לה זקנה ואינה מקפדת. בפ\"ק דנדה תנן איזו היא סמוך לזקנתה ובגמרא איזו היא סמוך לזקנתה אמר רבי יהודה כל שחברותיה אומרות עליה זקנה היא ורבי שמעון אמר כל שקורים לה אימא אימא ואינה בושה רבי זירא ורבי שמואל בר יצחק חד אמר כל שאינה בושה וחד אמר כל שאינה מקפדת מאי בינייהו איכא בינייהו בושה ואינה מקפדת ופסק רבינו כרבי שמעון משום דאיפליגו אמוראי אליביה ובפלוגתא דרבי זירא ורב שמואל בר יצחק פסק כמ\"ד כל שאינה מקפדת וכן נראה שפסק הרשב\"א: " + ], + [ + "מה בין כתם הנמצא על בשרה וכו'. וכתב ה\"ה טעם לדבריו והגהות כתבו טעם מפני שכל הגוף בדוק הוא אצל דם מאכולת: " + ], + [ + "לפיכך תקנו חכמים שתלבש האשה בגדי צבעונין וכו'. כתב ה\"ה דאמרינן בגמרא מאן תקנינהו אלא שלא הותרו וכו'. ומאחר דמאי דאמר שלא תקנו אידחי ליה והדר ואמר שלא הותרו היאך כתב רבינו לפיכך תקנו שהם דברים דחויים. ואפשר שגירסא אחרת היתה לו או שהוא סובר דכיון דלא אידחי מאי דאמר תקנו אלא משום דלא ידיע מאן תקנינהו השתא דאמרינן דבפולמוס של אספסייאנוס נשאו ונתנו חכמים בבגדי צבעונין איכא למימר דאז תקנום: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נמצא הכתם על בשרה בלבד מחגור ולמטה טמאה ואם נתהפכה וקפצה אפילו מחגור ולמעלה וכו'. זאת היא הגירסא האמיתית בדברי רבינו וכך היא נסחת ספרי רבינו שבידינו אבל הראב\"ד והה\"מ נזדמנה להם נוסחא משובשת שהיה כתוב בה נמצא הכתם על בשרה בלבד אפילו מן החגור ולמעלה טמאה ועל כן השיגו הראב\"ד דמסתם דבריו משמע דאפילו בשלא נזדקרה נמי קאמר דאפילו מן החגור ולמעלה טמאה אבל לנוסחא שכתבתי אין מקום להשגה כלל ואין צריך לידחק במה שנדחק הה\"מ: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האשה שהשאילה חלוקה לנדה בין עכו\"ם בין ישראלית וכו'. כתב ה\"ה משנה פרק האשה וכו' ורש\"י פירש הרואה שגדולה היא וכו' ואפשר שאף דעת רבינו כן וכו' תולה בה ואין דבריו מחוורין בעיני משום דא\"כ לרבינו עכו\"ם אפילו קטנה שלא הגיע זמנה לראות וראתה נמי תולה בה דכיון שראתה פעם אחת בין כשהיא קטנה בין כשהיא גדולה הרי היא נדה של דבריהם שהרי אינה יוצאה לידי טהרה וזה שלא כדברי הרשב\"א ודלא כדמשמע מדברי רש\"י וכיון דסוף סוף אנו מוכרחים לומר שהוא חולק עם רש\"י והרשב\"א מה הועיל בשנותו את טעמו לפרש דבריו שלא כפשט ועוד שהטעם בעצמו אינו נכון כלל דלפי דבריו אף ישראלית שידוע שלא טבלה לנדתה אע\"פ שהיא עכשיו מסולקת דמים תולה בה ואמאי כיון שיש זמן רב שלא ראתה ואע\"ג דנכרית להרשב\"א בכה\"ג תולה בה נכרית שאני שאינה רגילה להקפיד על דמיה וכתמיה הילכך כל שראתה פעם אחת משגדלה אע\"ג דבעידן שאלה לא חזאי איכא למיחש שמדמים הראשונים נתלכלך בשרה ובגדיה ולכלכו חלוק זה אבל בישראלית ליכא למימר הכי שהרי בנות ישראל רגילות לנקות בשרן ובגדיהן מדמים וכתמים אע\"פ שלא יהיה בדעתה לטבול. לכך אני אומר לפרש דברי רבינו כפשטן דנכרית נמי אין תולין בה אלא כשידוע שהיתה נדה אבל אם בעידן שאלה אינה רואה אע\"פ שראתה קודם לכן אינה תולה בה וזהו פשט מאמר רב דקתני נכרית דומיא דנדה וה\"פ דמתניתין השאילה חלוקה לנכרית הרואה בעידן שאלה או לנדה ישראלית ה\"ז תולה בה ומשום דנכרית אינה טמאה נדה לא קרי לה בשם נדה: ", + "השאילה אותו לזבה קטנה וכו'. כתב ה\"ה והרמב\"ן כתב וכו' אבל רבינו כתב פי\"א שהוא תלוי במנהג נראה מדבריו דלרבינו תולה בה אפילו במקום שנהגו איסור שהרי אם תלך ותקבע דירתה במקום שנהגו היתר תהיה מותרת להבעל על דם טוהר וא\"כ ליכא למימר דאין תולין בה משום דהרי היא ככל הנשים וגם רבינו ירוחם כתב דלדעת רבינו אפילו לדידן שאין אנו בועלים על דם טוהר תולה בה: " + ], + [], + [], + [ + "שלש נשים שלבשו חלוק אחד וכו'. מדכתב רבינו אם בדקה אחת מהן עצמה מיד נראה דבתוך שיעור וסת דוקא קאמר וכדרב יהודה אמר רב: ", + "כתב הרב המגיד שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת וכו' והרשב\"א הסכים לדעת הר\"א וכו' עד לאחר שפשטתו ואני אומר שסדר המשנה אינו נראה כן דקתני בדקה אחת ומצאה טמאה ברישא ומשמע דקאי אף אחלוק טפי מסיפא דבדקה אחת מהן ומצאה טהורה עכ\"ל. ואני אומר שאין זו קושיא שאף לפירוש זה קיימא נמי רישא שפיר אחלוק אלא שנצטרך לפרש דכי קאי אחלוק בדקה אחת מהן היינו אחרונה דוקא ומאי אחת מהן מיוחדת שבהן ואע\"ג דכי קאי אמטה דעסיק בה בדקה אחת מהן היינו [איזו] מהן כבר מצינו לשון אחד שמתפרש בשני פנים: " + ] + ], + [ + [ + "כל יולדת טמאה כנדה ואע״פ שלא ראתה דם. אע״פ שרבינו כתב בפ״ה חתיכה אע״פ שהיא אדומה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ודבריו מבוארים שפסק כת״ק דרבי יהודה דסבר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וחיזק ה״ה סברתו והביא לה ראיות כתב כאן שהיולדת טמאה כנדה אע״פ שלא ראתה דם והטעם משום דקרא דמטמא לה שבוע לזכר ושבועים לנקבה אפילו בלא ראתה מטמא לה משום לידה לד״ה וכ״כ רש״י בר״פ המפלת (נדה דף כ״א) דלת״ק דמטהר מפלת חתיכה ואין עמה דם ס״ל אפשר לפתיחת הקבר בלא דם לא חשיב למפלת חתיכה לידה דאי הויא לידה בלא דם נמי טמאה דכתיב כימי נדת דותה תטמא: " + ], + [], + [], + [ + "הפילה חתיכה לבנה וכו'. כתב ה\"ה כתב הרשב\"א יש מי שהורה להחמיר לפי שאין אנו בקיאין במראות והוא דעת הרמב\"ן וחומרא יתירא זו אין לה שום עיקר עכ\"ל. ויש לתמוה עליו שלא אמר כן משום חומרא אלא מדינא כיון שאין אנו בקיאים במראות אפשר שטעמו משום דלהבחין אם היא לבנה אין צורך לבקיאות: ", + "הפילה שפיר מלא מים וכו'. כתב ה\"ה וז\"ל כתב הרשב\"א ואע\"ג דקי\"ל כרב באיסורי וכו' קי\"ל דמעשה רב עכ\"ל ואין אומרים מעשה רב במי שמחמיר כפי דעתו ור' חנינא ודאי הלכה למעשה שאל לו וא\"ל אינה חוששת עכ\"ל ה\"ה. ול\"נ דראיית הרשב\"א הוא מדקאמר מעולם לא דכו שפיר בנהרדעא אלא ההוא דאתא לקמיה דשמואל משמע דמנהג נהרדעא היה כן מימי קדם אף קודם שבא שמואל שם ומזה מביא ראיה הרשב\"א דכיון דהוו עבדי הכי הלכה למעשה נקטינן כוותייהו. ", + "ומ\"ש הרב המגיד דר' חנינא ודאי הלכה למעשה שאל לו וכו' י\"ל דכיון דלא אמר ליה בפירוש הלכה לא חשיב הכי כדאיתא בפרק יש נוחלין: " + ], + [], + [ + "נחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר וכו'. וכתב הרב המגיד וסובר רבינו דראש זה כל הראש בעינן וכו'. ונ\"ל שאין טעמו משום דר\"י לא נקט רוב הראש משמע דכל הראש קאמר דהא איכא למימר דאמתני' סמוך דקתני [ביצא כדרכו] משיצא רוב ראשו [ואיהו ס\"ל שכל שיצא כדרכו לא שני לן בין מחותך לשלם] ועוד דאיידי דאמר רבי אלעזר אפילו הראש עמהם נקט איהו ל\"ש אלא שאין הראש עמהם ושמא י\"ל דכדי למעט המחלוקת בין רבי אלעזר ורבי יוחנן פירשו כן: ", + "ואיכא למידק למה כתב רבינו משתצא רוב פדחתו הרי זה כילוד דהא מפשטא דמתניתין משמע דכל פדחתו הוא רוב ראשו. ושמא י\"ל שרבינו סובר שאינו נקרא רוב אלא הגלגולת לבד לא מקום העינים והפה והלחיים ואי אמרת דמתניתין משיצא כל פדחתו קאמר והיינו כל ראשו והא ודאי לא פדחת בלבד קאמר אלא פדחת עם הגלגולת וכדאיתא בירושלמי א\"כ היינו כל ראשו והיכי קרי ליה מתני' רוב ראשו ולפיכך פירש דמתניתין ה\"ק איזהו רוב ראשו משיצא רוב פדחתו שתיבת רוב הנזכר בתחילה מושך עצמו ואחר עמו וכוונת המשנה להודיענו דראש אינו נקרא אלא הגלגולת לבד שהוא נגמר בסוף הפדחת דאל\"כ מאי איצטריך לאודועי איזה רוב ראשו אטו אנן לא ידעינן לשעורי אלא ודאי כדאמרן. אח\"כ מצאתי ספר רבינו מוגה ונמחק בו תיבת רוב: " + ], + [], + [ + "המפלת כמין בהמה חיה ועוף וכו'. כתב הרב המגיד וז\"ל וכתבו הרמב\"ן והרשב\"א ובזמן הזה בכולם מטמאין אותה לידה אם זכר בדין הזכר ואם נקבה בדין הנקבה ואין כן דעת רבינו לפי מה שכתב בפרק י\"א עכ\"ל. כלומר שרבינו כתב בפרק י\"א כל שאמרנו ביולדת שאמו טהורה הרי היא טהורה בזמן הזה: ", + "ודע ששם כתב עליו הראב\"ד איני אומר כן שהרי בצורת הפנים אמו טמאה דמי יכיר בצורות ויטהר וכתב עליו הרב המגיד ואין להם סמך בגמרא כלל עכ\"ל. ואני תמה על הרב המגיד שהראב\"ד והאומרים כמותו לא כתבו שחכמים אוסרים כדי שיקשה עליהם שאין להם סמך בגמרא וגם לא היה לו לומר שאין כן דעת רבינו לפי מ\"ש בפרק י\"א שרבינו לא בא בפרק י\"א אלא להוציא שלא יעלה על דעתנו דבכלל חומרא דרבי זירא הוא או שבזמן אחר אחר כך גזרו לטמא היולדת אפי' במקום שמן הדין טהורה לגמרי לדידיה דסבר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם דליתא אלא כל דיני היולדת אין בהם חידוש ולא מנהג והיינו לומר שמי שהוא בקי ומכיר בצורות מטהר בצורות שטיהרו חכמים אבל מי שיודע בעצמו שאינו בקי ומכיר יפה בצורות לא עלה על דעת שום אדם להתיר לו לטהר בצורות שנדמה לו שהן אותם שטיהרו חכמים והראב\"ד והרמב\"ן והרשב\"א ידעו בעצמם שלא היו בקיאים בצורות יפה ולכן כתבו שאין מטהרים האידנא בשום צורה ורבינו x מיירי במי שמכיר בצורות יפה: " + ], + [], + [ + "המפלת דמות נחש וכו'. בהשגות א\"א ולפי מ\"ש דבעי צורת פנים כשל אדם וכו' וכתב ה\"ה באמת שהסוגיא האמורה בגמרא על מחלוקת ר\"מ וחכמים מוכחא להדיא דלרבנן המפלת דמות נחש אין אמו טמאה לידה ודעת רבינו צריך לעיין עכ\"ל. וליישב דעת רבינו אפשר לומר דכיון דחזינן (דף כ\"ד ע\"ב) דרבי יהושע הורה כן לחמותו של רבי חנינא ורבי חנינא בן אחיו של רבי יהושע הורה כן ולשון הורה משמע שהיא הלכה למעשה וגם ר\"ג לא מצינו שחלק על ר\"י נראה שהיתה קבלה בידו מרבותיו דאל\"כ מאי מפי הורה חנינא דקאמר הא במה שהיה רוצה ר\"ג לסתור הוראת חנינא היה יכול לסתור נמי כי קאמר לה מפי ר\"י אלא ודאי קבלה מרבותיו היתה וקבלה מיניה ר\"ג וכיון שר\"ג ור\"י ור\"ח סוברים כן וחנינא עבד בה עובדא ור\"י נמי משמע דהלכה למעשה הורה לחמותו של חנינא ומעשה רב הכי נקטינן ואע\"ג דבבהמה חיה ועוף דבעי כולה צורה לרבי ירמיה או חצי צורה לרבה י\"ל דנחש שאני דכיון שגלגל עין של נחש דומה לשל אדם חשיב ולד אבל שאר בהמה חיה ועוף שאין במינן שום אבר דומה לשל אדם אע\"פ שקצת איברי זה הנפל דומים לשל אדם לא חשיב ולד עד שתהא כל הצורה דומה למר או חציה למר ואע\"פ שאמרו בגמרא דבהמה חיה ועוף עיניהם דומים לשל אדם הרי אמרו הא באוכמא הא בציריא ונחש איכא למימר דעינו דומה לשל אדם בין באוכמא בין בציריא ולפיכך חשיב ולד לכ\"ע אפי' לרבנן דר\"מ ונראה שיש להוכיח כן מדלא מייתי במתניתין שום תנא דסבר כר\"מ אלמא כולהו תנאי פליגי עליה ור\"ג ורבי יהושע מכללם ואפ\"ה מטמא בנחש הילכך ע\"כ צריך לחלק בין נחש לשאר בהמה חיה ועוף כמו שחלקתי ואע\"ג דגבי פלוגתא דר\"מ ורבנן משמע דהמפלת נחש אין אמו טמאה לידה איכא למימר דהנהו אמוראי לא הוה שמיע להו עובדא דחנינא בן אחיו של רבי יהושע והוו סברי כדהוו סברי ר\"ג ורבי יהושע מקמי דלידכר רבי יהושע ואנן לא קי\"ל הכי אלא כמו בתר דאידכר וכמו שכתבתי: ", + "המפלת דמות אדם שיש לו כנפים וכו'. גרסי' בגמרא (דף כ\"ד) אמר רבי יוחנן המפלת כמין אפקתא דדיקלא טהורה ופירש\"י שהדקל למטה יחיד ומתפצל למעלה כך היו ידיו ורגליו על כתפו ומלמטה הוא בלא צורה ע\"כ. ויש לתמוה על רבינו למה השמיטו ואפשר שהוא ז\"ל היה מפרש דכמין אפקתא דדיקלא היינו בריית ראש שאין בה חיתוך איברים כמו הדקל שהצד התחתון שבו עב ואין לו פצולים ולצד התחתון קרי אפקתא לפי ששם מוצאו דלפי זה לא השמיט מימרא זו שהרי כתב שאם הפילה בריית ראש שאינו חתוך אין אמו טמאה לידה ואע\"ג דבהדיא תניא התם דבריית ראש חתוך אין אמו טמאה לידה לא תיקשי לך מאי קמ\"ל ר\"י דאיכא למימר ברייתא לא שמיע ליה: " + ], + [ + "נברא ושט שלו אטום או שהיה חסר מטבורו ולמטה והרי הוא אטום. בפרק המפלת (נדה דף כ״ג ע״ב) תניא המפלת גוף אטום אין אמו טמאה לידה ואיזהו גוף אטום [רבי אומר] כדי שינטל מן החי וימות [וכמה ינטל מן החי וימות] רבי זכאי אומר עד הארכובה רבי ינאי אומר עד לנקביו רבי יוחנן אומר משום רבי יוסי בן יהושע עד מקום טבורו ויש לתמוה על רבינו שפסק עד מקום טבורו דבגמרא משמע דמאן דאמר הכי ל״ל טרפה אינה חיה וגם לית ליה ניטל ירך וחללה נבילה ומש״ה לא סגי ליה בעד הארכובה או עד נקוביו וכיון דקי״ל דטריפה אינה חיה וגם קי״ל דניטל ירך וחללה נבילה וכ״כ רבינו בהלכות שחיטה הו״ל לפסוק עד הארכובה וצ״ע. ומיהו הא לא קשיא לי אמאי פסק כרבי יוחנן במקום רבי ינאי רביה דשאני הכא דמשום רבי יוסי בן יהושע קאמר לה. וגרסינן בגמרא אמר [רבא] ושטו נקוב אמו טמאה ושטו אטום כלומר סתום אמו טהורה פי' מטומאת לידה לפי שכיון שהושט סתום אינו ראוי לחיות וכל שנברא בענין שאינו ראוי לבריית נשמה אין אמו טמאה לידה דלאו ולד הוא. ושטו נקוב כתב הרשב״א דטעמא דטמאה מפני שזה היה ראוי לבריית נשמה אלא שמא ניקב ושטו לאחר מכאן וכל שעיקרו ראוי לבריית נשמה אמו טמאה לידה ויש לתמוה על רבינו למה השמיט הא דושטו נקוב ואפשר שהוא ז״ל היה מפרש דטעמא דרבא משום דסבר דטריפה חיה וכדפירש״י וכיון דקי״ל דטרפה אינה חיה לית הלכתא כרבא: " + ], + [], + [], + [ + "הפילה נפל ואח\"כ הפילה שליא וכו' לפיכך אם ילדה ולד של קיימא והפילה שליא אפילו אחר כ\"ג יום תולין אותו בולד ואין חוששין לולד אחר. שם אמר רבה בר בר חנה אמר ר\"י מעשה ותלו את השליא בולד עד כ\"ג יום. ויש לתמוה על רבינו למה כתב אפי' אחר כ\"ג יום והלא בגמרא לא אמרו אלא עד כ\"ג יום. ונ\"ל שהטעם משום דמסיים בה בגמרא אמר ליה רב יוסף עד כ\"ד אמרת לן וסובר רבינו דקושטא קאמר רב יוסף אלא דכי א\"ל עד כ\"ד הויא יום יציאת השליא בכלל והשתא כי קאמר כ\"ג לא הוי יום יציאת שליא בכלל וללמדנו כן כתב אפילו אחר כ\"ג יום דע\"כ אינו מוסיף על כ\"ג אלא יום אחד דאם אתה אומר ב' אני אומר ג' או ק' ואין לו גבול דמה\"ט אמרינן בעלמא תפסת מועט תפסת וכיון דאינו מוסיף על כ\"ג אלא יום אחד ממילא משמע שהוא יום יציאת השליא דאל\"כ למה לא כללו עם הימים הקודמים דלכתוב דתולין עד כ\"ד יום אלא משום דאי כתב הכי הוה אפשר למיטעי ולמימר דכ\"ד יום בלא יום יציאת השליא קאמר והשתא דכתב אפי' אחר כ\"ג משתמע מילתא שפיר וכדפרישית: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "לפיכך החמירו חכמים בדבר זה וכו'. נראה דהיינו דאמרי' בפרק אחרון דאתקין רבי בשדות שאם ראתה תשב שבעה נקיים: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל בת שתבעוה להנשא וכו'. נראה דנקט לישנא דבת לאשמועינן דאפילו בקטנה חיישינן דילמא מחמדא: " + ], + [ + "ואם נשאת לת\"ח מותרת להנשא לו מיד וכו'. כתב הטור (סי' קצ\"ה) עבר וכנסה תוך זמן זה לא יתייחד עמה אלא הוא ישן בין האנשים וכו' בין אם הוא ת\"ח או אחר לאפוקי מדברי הרמב\"ם שכתב שת\"ח יכול לכנסה מיד ולהתייחד עמה כי הוא יודע שהוא אסור לבא (כלל) עליה עכ\"ל וגם הראב\"ד כתב הוא סובר שמייחדים היו עמהן אחר נישואין ולא בועלים ואני איני אומר כן וכו' ואתרתי קושייתא קא מתרץ ליה. ביאור דבריו דמקשה גמרא על מאי דאמר רב מאן הויא ליומי מדאמר רבא תבעוה לינשא וכו' ועוד הקשה מדאמר רבי אב\"י לא ישא במדינה זו וילך וישא אחרת במדינה אחרת וכו' ומעיקרא תירץ לזו שאני רבנן דפקיע שמייהו והדר קאמר ואיבעית אימא לרבנן יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו וכו' כלומר הני רבנן לא היו נושאין אותם אלא יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו ושתי הקושיות מתורצות בתירוץ זה לבדו: ", + "ומ\"ש רבינו שת\"ח יודע שהיא אסורה ונזהר מזה ולא יקרב לה. קשה דא\"כ ע\"ה נמי יודיעוהו שהיא אסורה עד שתספר ותטבול וישאנה מיד. וי\"ל דת\"ח שאני שהוא זהיר במצות ומש\"ה מהימנינן ליה שלא יפרוץ לבא עליה משא\"כ בע\"ה. ומיהו פשט לשון רבינו לא משמע הכי שתלה הדבר בידיעת החכם האיסור ולא תלאו בזהירותו ובנאמנותו. לפיכך נ\"ל דה\"ט דתלמיד חכם מתוך שהוא בקי ויודע דאיכא למיחש שמא ראתה מחמת חימוד יפרוש ממנה שהוא רגיל בדברי חכמים וגזירותם אבל ע\"ה כיון שהוא יודע שלא ראתה אם אתה אומר לו לפרוש משום דחיישינן שמא ראתה מחמת חימוד אין דבריך נכנסים באזניו שהרי אינו רגיל בדברי חכמים וגזירותם ועי\"ל שחכמי' לא נתנו דבריהם לשיעורים וכיון דת\"ח ודאי יודע וסתם כל אדם לא ידעי גזרו בכל אדם שאינו ת\"ח ולא פלוג בהו בין ידעי ללא ידעי. ומ\"מ קשה לי לדעת רבינו דמדלא מפליג גמרא בכלה שפירסה נדה בין ת\"ח לע\"ה משמע דת\"ח נמי הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים וכיון דתבעוה להנשא שאין ברור לנו שראתה שרינן לת\"ח להתייחד עמה ולא חיישינן שיפרוץ גדרן של חכמים כ\"ש דבפירסה נדה לא הו\"ל למיחש שיעבור על איסור כרת והו\"ל להתיר לו שיתייחד עמה ואין לומר דאה\"נ דבכלה שפירסה נמי שרי לת\"ח להתייחד עמה ולא איצטריך לאשמועי' גמרא משום דאתא בק\"ו מתבעוה לינשא דהא ההיא דכלה שפירסה נדה היא ברייתא והא דיליף רבינו לחלק בין ת\"ח לע\"ה הוא תירוצא דגמרא ופשיטא דליכא למימר שהברייתא באה על מה שתירץ הגמרא. ומיהו בהא הוה אפשר לומר שהברייתא דרכה לסתום וגמרא לא חש לפרושה ולומר לא שאנו אלא בע\"ה אבל ת\"ח אשתו ישנה עמו בבית משום דסמיך דמתירוצא דאיתמר גבי תבעוה לינשא נשמע לה אלא דמ\"מ קשה שרבינו הו\"ל לכתוב בפירוש דת\"ח שפירסה כלתו נדה מותר לו להתייחד עמה. לכן נ\"ל דבהא דתבעוה להנשא לא התיר רבינו לת\"ח להתייחד עמה כמו שעלה על דעת הראב\"ד וה\"ה אלא מפני שהוא ז\"ל סובר שאסור לישא כשהיא נדה כמבואר בדבריו פ\"י מהלכות אישות נ\"ל דההיא דהיא ישנה בין הנשים וכו' כשנשאה טהורה ואח\"כ פירסה מיירי דטעמא דאסור לישא אשה נדה אע\"פ שהיא תישן בין הנשים והוא בין האנשים משום דאכתי איכא למיחש שמא באיזו שעה מן היום או מן הלילה לא יזהרו המשמרות ויבא עליה ולענין זה הוא היתר ת\"ח בתבעוה להנשא שהוא מותר לישא אותה אע\"פ שעדיין לא ספרה ולא טבלה והוא שישן האיש בין האנשים והיא בין הנשים כדין כלה שפירסה נדה ולפיכך לא הזכיר בהיתר ת\"ח לשון יחוד כלל אלא לשון נישואין שהרי כתב ואם נשאת לת\"ח מותרת לינשא לו מיד ותספור מאחר שנשאת ותטבול שת\"ח יודע שהיא אסורה ונזהר מזה ולא יקרב לה עד שתטבול עכ\"ל הרי דלענין נישואין בלבד אמורים הדברים ולא לענין יחוד כי סמך בו על מה שכתב בפכ\"ב אצל כלה שפירסה נדה ומ\"ש שת\"ח יודע שהיא אסורה ולא יקרב לה היינו לומר שלא יבא לבקש שעה שהמשמרות ישנות או טרודות בדבר אחר ויתייחד עמה אז ויבא עליה והא דקאמר בגמרא לרבנן יחודי מייחדי להו לא יחוד ממש קאמר אלא כלומר שהיו הנשים מיוחדות להם כלומר שהיו נשואות להם כבר ואע\"פ שהיו אסורים לבא עליהן עד שיטבלו ומשמרות שומרות אותם מ\"מ פת בסלו מיקרי והשתא ניחא מ\"ש הראב\"ד בסוף השגתו וכלה שפירסה נדה אסור להתייחד עמה ע\"כ. ולא כמו שתירץ ה\"ה דהא דתבעוה לינשא מותרת מן התורה אלא שחכמים החמירו בה ואינה דומה לכלה שפירסה נדה ודאית ע\"כ. דאדרבא מפני שזו אינה אסורה אלא מספק איכא למיחש שיתקפנו יצרו יותר מבאותה שהיא נדה ודאית וכמ\"ש. וא\"ת אכתי קשה למה לא כתב רבינו בפ\"י מהלכות אישות דהא דלא תינשא נדה היינו לע\"ה אבל לת\"ח מותר י\"ל דלא היקלו לת\"ח לישא אשה אסורה ולסמוך על המשמרות אלא בזו שאינה אסורה מן התורה אבל לא בנדה ודאית דעבדו בה הרחקה טובא אף לת\"ח ומ\"מ לא דמי למ\"ש ה\"ה לחלק בין נדה ודאית לשאינו ודאית שהוא כתב כן להתיר יחוד דספק נדה לת\"ח ואני איני אומר כן אלא להתיר נישואין לא להתיר יחוד: " + ], + [ + "דין הכתמים בזמן הזה וכו'. כתב ה\"ה וכבר כתבתי פ\"ט מה שיש בפי' ההיא דכתמים צריכין הפסק טהרה. הוא בבבת הרואה כתם ואחר כך ראתה דם תולה כתמה בראייתה וכו': " + ], + [], + [], + [], + [ + "(יד-טו) זה שתמצא במקצת מקומות שהנדה יושבת שבעת ימים בנדתה וכו' וכן זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצת גאונים שיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף ארבעים וכו' ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן וכו'. כתב הריב\"ש במה שנהגו שם להחמיר בימי טוהר של יולדת אף אם אינה רואה בהם אם נהגו זה לגדר ופרישה אע\"פ שהוא מותר או שבאותם הימים דמים מצויים בהם ראוי להניחם על מנהגם ואין מתירים אותם בפניהם אבל אם נהגו כן בטעות מפני שסבורים שאסור מן הדין ראוי להודיעם שטועים בהם ושהוא מנהג שיצא להם מן הצדוקים כדרך שכתב הרמב\"ם עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [ + "ישראל שבעל עכו\"ם משאר וכו' אחד ז' עממין ואחד כל האומות באיסור. כתב הטור ונ\"ל שאינו אלא בשבעה אומות דלא קי\"ל כר\"ש דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין ואף שבעה אומות אין לוקין משום לא תתחתן אלא לאחר שנתגיירו אבל בגיותן לא שייך בהו חתנות עכ\"ל. ביאור דבריו שהוא מקשה על דברי רבינו שתי קושיות חדא על מ\"ש דעל שאר אומות נמי לקי דהיינו כר\"ש ולא קי\"ל כוותיה אלא כרבנן דאמרי לא נאמר לא תתחתן אלא בשבעה אומות דוקא ועוד דאפי' בשבעה אומות אסיק רבא בפרק הערל דבגיותן לא שייך בהו חתנות וקרא דלא תתחתן בנתגיירו דוקא הוא וי\"ל שרבינו פסק בהא כר\"ש מדאמרינן בפ\"ג דקידושין (דף ס\"ח:) [נכרית] דולדה כמותה מנ\"ל אר\"י משום רשב\"י אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי וכו' ההוא בז' עממים כתיב שאר אומות מנ\"ל אמר קרא כי יסיר לרבות כל המסירים הניחא לר\"ש דדריש טעמיה דקרא אלא לרבנן מאי טעמייהו וכו' ומדחזינן דסתמא דגמרא כר\"ש אלמא הלכתא כוותיה וכיון דדרשינן טעמא דקרא אית לן למימר דלא אסרה תורה להתחתן משום כי יסיר אלא בגיותן דבני הסרה נינהו אבל בגירותן דלאו בני הסרה נינהו לא וההיא דפרק הערל [בגיותן לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות] אליבא דרבנן היא אבל לר\"ש הוי איפכא דלא נאמר לא תתחתן אלא בגיותן דוקא ואפילו תימא דאליבא דר\"ש אמר הכי לא קי\"ל כמסקנא דרבא אלא כדהוה ס\"ד מעיקרא דלא נאמר לא תתחתן אלא בגיותן דוקא משום דסוגיין דגמרא בספ\"ק דקידושין סבר הכי וכן אמרו בפ\"ב דע\"ז בנותיהם דאורייתא נינהו דכתיב לא תתחתן בם וכבר נדחקו התוספות ליישב זה ורבינו תפס עיקר כפשט הסוגיא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גר שמל ולא טבל וכו'. מ\"ש שאין מטבילין אותו בשבת פשוט בפרק החולץ דלמ\"ד אינו גר עד שימול ויטבול אין מטבילין אותו בשבת ואע\"ג דבגמרא יהיב טעמא משום דתקוני גברא בשבתא לא מתקנינן לא כתבו רבינו משום דמשמע ליה דה\"ט לאו דסמכא הוא דהא לענין טומאה שרי משום דמיחזי כמיקר ואע\"ג דהכא צריכים ת\"ח לעמוד עליו מ\"מ מידי מיחזי כמיקר לא נפיק אלא עיקר טעמא משום דאין דנין בשבת וגר משפט כתיב ביה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לפיכך לא קבלו ב\"ד גרים כל ימי דוד ושלמה וכו' ואעפ\"כ היו גרים הרבה מתגיירים בפני הדיוטות. ה\"ה כתב שבפני בית דין הדיוטות היו מגיירים אותם ולי נראה דמדכתב רבינו בפני הדיוטות ולא כתב בפני ב\"ד הדיוטות דאנן אע\"ג דהדיוטות אנן כדאיתא בסוף גיטין (דף פ\"ח:) על ב\"ד שבזמן הזה מ\"מ אין מקבלין אותם בב\"ד דידן אלא שאם קבלו אותם גרים הדיוטות שאינם ב\"ד הרי הם גרים x (ואילו היה מדקדק ה\"ה בדברי הרמב\"ם כן לא היה כותב שב\"ד הדיוטות היו מגיירים אותם) וכ\"כ המרדכי בהגהות פרק החולץ ז\"ל דמי שבא להתגייר וידוע לנו שבשביל דבר הם עושין אין לקבלם והביא כמה ראיות לדבר: " + ], + [], + [ + "גר שלא בדקו אחריו וכו'. כתב הרב המגיד ומ\"ש ומצוה להחזיר אבידתו וכו' והוא שיהיה מומר לתיאבון ויש לתמוה עליו דמאי לתיאבון שייך בחזר ועבד עכו\"ם דלא שייך לתיאבון אלא בגזל ועריות ומאכלות אסורות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן ועוד דלא חילקו בין לתיאבון ולהכעיס אלא באחד משאר מצות אבל עכו\"ם שהמודה בה ככופר בכל התורה וכן המחלל שבת בפרהסיא הרי הם כעכו\"ם כדאיתא בפירקא קמא דחולין (דף ד') וכך הם דברי רבינו בפרק י\"א מהלכות גזילה. ", + "ומה שכתב פה רבינו שמצוה להחזיר אבידתו לא אחזר ועבד עכו\"ם קאי אלא למ\"ש הואיל ומל וטבל יצא מכלל עכו\"ם וקאמר דמצוה להחזיר אבידתו שמאחר שמל וטבל נעשה כישראל והוא שלא יחזור לעבוד עכו\"ם: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גר אסור בשאר האם וכו'. רבינו פסק דקרובים מצד האב אפילו האסורים לבני נח מותרים לגרים שהרי פסק כר\"ע דאין אסור לבני נח מקרובי האב אלא אשת אביו בלבד ופסק שהגר מותר בכל קרובים שמצד האב ואפילו באשת אביו וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף שלא כתב אלא ההיא דבני יודן אמתא דאמרינן דבמן האב ולא מן האם כ\"ע ל\"פ דשרי ומשמע דה\"ה לכל קורבה שמצד האב דשרי ולפי דעתם ז\"ל א\"ש הא דתניא סתם בפרק נושאין (דף צ\"ח:) דגר מותר באשת אביו כר\"ע ולא צריך לדחוקי ולאוקומה כרבי אליעזר כדאוקמוה התוספות והרא\"ש ולפ\"ז מ\"ש בפ\"ב דיבמות (דף כ\"ב) ערוה גופה אי לאו [משום] שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה וכו' לא גזרו בה רבנן צ\"ל דעל קרובים שמצד האם דוקא קאמר וה\"פ אי לאו משום שמא יאמרו וכו' לא הוו גזרי בקרובות כלל אבל השתא דאיכא קרובות דמתסרי להו בגיותן ובגירותן שרו להו לא יאמרו באנו מקדושה חמורה וכו' שהרי הם רואים שיש בקרובות האם שהיו מותרות בגיותן ואסורות בגירותן כגון אחות אמו ואשת אחיו מאמו שמותרות לבני נח ואסורות לגרים אלא יאמרו בקבלת התורה נתחדשה הלכה וטעמא דגזרו טפי בקרובות האם מקרובות האב משום דבקרובי האם אפשר דאתי לאיחלופי בישראל כדמשמע בפ\"ב דיבמות ובפרק נושאין ואי לא הוה אלא האי טעמא לחוד לא הוה גזרי נמצא שעיקר הגזירה היתה משום שמא יאמרו וכו': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נותן אדם שפחתו לעבדו וכו'. כל זה מבואר בסוף פרק יוצא דופן (נדה דף מ\"ז) דגרסינן התם שמואל מייחד להן רב נחמן מחליף להו רב ששת מסר להן לערבי ואמר להן אזדהרו מישראל ופירש רש\"י מייחד להן שפחותיו מייחד לאנשים עבדיו ואינו מפקירן משום בושת. מחליף להן את של זה בזה ואינו מקפיד על בושתן. לערבי מפקיר שפחותיו לערביים ונוהג בהם מנהג הפקר: " + ] + ], + [ + [], + [ + "שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כ\"ג באלמנה. כתב ה\"ה שאלת חכמי לוניל ותשובתו ושהרמב\"ן דחה ראיית רבינו ופי' כל הסוגיא בלאוין שכתוב בהם קיחה וכו' והר\"א בנו של רבינו תירץ כשם שנאמר באיסורי כהונה קיחה ובמחזיר הויה נאמר בשאר איסורי לאוין ביאה בקהל וביאה בקהל לא הוי אלא בקידושין אבל זנות לעולם לא מיקרי ביאה בקהל תדע שאמר הכתוב במצרי ואדומי בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה' ולא צוה ה' שיבא דור שלישי בזנות אלא בקידושין והנה למדנו מפסוק זה שמצרי ואדומי דור ראשון ושני איסורן בעשה וליכא למימר בזנות עשה אלא ודאי בקידושין הילכך משמע ביאה בקהל בקידושין בלא ספק ואי קשיא לך מכלל חייבי לאוין יבמה לזר דלא כתיב בה ביאה בקהל ולא קיחה ל\"ק מידי דהא כתיב בה הויה לא תהיה אשת המת החוצה הילכך אי אתה יכול לחלק בחייבי לאוין ולא באיסורי כהונה בלבד פליגי אלא בכל חייבי לאוין עכ\"ל. והרמ\"ה השיג על תשובה זו של רבינו שהשיב לחכמי לוניל והם אישרו דברי תשובת רבינו כיוצא במה שהשיב הר\"א בנו והאריכו בדבר והביאו ראיה לדברי רבינו מדאמרינן בפרק עשרה יוחסין ומודה רבא באלמנה לכ\"ג שאם בעל ולא קידש לוקה ואם כדברי האומרים דלא פליגי בכל איסורי לאוין היכי אמר מודה רבא באותו דבר עצמו שנחלקו בו ועוד אי ס\"ד בביאה לחודה קפיד למה משונה ביאה זו מכל ביאות שכמוה שכתב בקהל ה' ודורות אלא לאו ש\"מ דרך נישואין קפיד קרא דהיינו ביאה ראויה לבא בקהל ה' כגון שקידש ובעל: ", + "כתב עוד הר\"א בנו של רבינו שהוקשה לו על זה מ\"ש בפרק א' מהלכות נערה בתולה היתה בתולה זו אסורה על האונס וכו' או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו הרי זה לוקה ואינו משלם קנס וכו' והלכה זו לדבריו קשיא שזו הבתולה שהיא מחייבי לאוין אם אינה מקודשת לו בין התרו בו בין לא התרו בו אינו לוקה עליה ואם מקודשת היא בין התרו בו בין לא התרו אינה בת קנס דליכא לא פיתוי ולא אונס הילכך קשיא. ואני מתרץ בה דלעולם בלא קידושין היא ואם התרו בו משום קדשה לוקה משום קדשה ואפילו אינה מאיסורי לאוין ומפני זה אמר או שהיתה מחייבי לאוין ולא אמר או שהיתה מאיסורי לאוין שהפרש בין איסור לחיוב וכך אמר בתחלת הלכות אישות כל שאסר ביאתו בתורה ולא חייב עליו כרת הן הנקראין איסורי לאוין וכו' וקדשה ודאי מחייבי לאוין היא וזה שהצריך בספ\"ב שצריך שתכין עצמה לכך לענין חיובה היא במלקות לא לענין חיובו הוא אלא לעולם אם היה הוא בעדים לוקה ואע\"ג דאנוסה היא הנערה וכמה דבר ברור הוא זה למבינים ומתוך דבריו למדנו אותו שהוא ז\"ל אע\"פ שהצריך בראיותיו החזקים לקידושין דאיסורי לאוין ואח\"כ ילקה עליהם לאו למימרא שאם בעל אחת מאיסורי לאוין בעדים והתראה והיא בלא קידושין דלא שייך בה מלקות כלל אלא לעולם לוקה אבל משום איסור קדשה לא משום איסורי לאוין תדע שכך אמר בהלכות ביאות אסורות על כהן שנשא אחת משלש נשים בין כ\"ג בין הדיוט לוקה ואם באו עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה כלומר אלא משם אחר והוא איסור הקדשה וכך אמר בפט\"ו בעל ולא קידש אינם לוקים משום ממזרות אלא משום קדשה ואם יש נפש אדם לומר למה לנו זה הדקדוק כלל הואיל והוא לוקה מה לי משום קדשה מה לי משום איסורי לאוין נאמר לו כמה הועיל ז\"ל בזה הדקדוק שאם יתרו בו משום איסורי לאוין אינו לוקה ואם יתרו בו משום קדשה לוקה כגון כהן שבא על גרושה או ישראל שבא על ממזרת בלא קידושין אם יאמרו לו בעת התראה פרוש דגרושה היא או ממזרת היא וחייב אתה עליה מלקות ולא פירש אלא עבר אינו לוקה דהתראה זו כמאן דליתא דמי שלא השם שהתרו בו עליו הוא השם שחייב בו ואם יאמרו לו פרוש דקדשה היא הואיל ואין שם לא כתובה ולא קידושין ולא פירש חייב מלקות שהשם שהתרו בו עליו הוא השם שחייבו עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(כה-כו) האסופי שנמצא בעיר שיש בה עכו\"ם וכו' מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל. בספ\"ק דכתובות (דף ט\"ז:) מייתי מתניתין דפ\"ב דמכשירין עיר שישראל ועכו\"ם דרים בה מצא בה תינוק מושלך וכו' [עיין במ\"מ] וקאמר עלה [אם רוב ישראל ישראל] אמר רב לא שאנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ופרש\"י ל\"ש דאם רוב ישראל ישראל אלא להחיותו ב\"ד מצווין לפרנסו משום וחי אחיך עמך ע\"כ. מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא אמר ר\"ל לנזקין וכו' דנגח תורא דידיה לתורא דידן פלגא משלם כבן ישראל בתם דמשלם ח\"נ אידך פלגא א\"ל אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ואשלם. והשתא יש לתמוה על רבינו היאך כתב דמע\"מ מצוה להחיותו דהא לא אמרו כן בגמ' אלא ברוב ישראל. ונ\"ל שטעמו של רבינו משום דקשיא ליה כי בעי אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא נימא להחיותו א\"ו משום דמשמע ליה דאפילו במע\"מ מצווים להחיותו ומש\"ה בעי אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא דאי להחיותו מאי איריא רוב ישראל אפילו מחצה על מחצה נמי וכבר הרגישו התוס' בקושיא זו וישבוה לפי דרכם וגם בדברי רש\"י נרמזה ורבינו לא נראו לו דבריהם ולפי זה כי אמר רב ל\"ש אלא להחיותו בין לרוב ישראל בין למע\"מ קאי וברוב ישראל אשמעינן דליוחסין לא ובמע\"מ אשמעינן דמצווין להחיותו ואין להקשות על פי' זה כי בעי אם רוב עכו\"ם עכו\"ם למאי הלכתא לימא שלא להחיותו דא\"כ לישתוק מתניתין מרוב עכו\"ם וממילא ידענא דאין מצווין להחיותו כיון דרוב עכו\"ם דמהיכא תיסק אדעתין לומר דמצווין להחיותו ומיהו קשה כי בעי מע\"מ ישראל למאי הלכתא לימא להחיותו וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "דבר ברור שהשתוקי אסור לישא שתוקית וכו'. כתב ה\"ה ומ\"ש ושתוקי ואסופי מותרים בנתינים אין נראה כן מדברי רש\"י וכו' גם הר\"ן תמה על רבינו שהתיר וכתב ואיפשר דלטעמיה אזיל דכתב בפי\"ב שאיסור הנתינים אינו אלא מדבריהם ולפיכך הורה להקל באסופי ושתוקי שתולין אותם לומר ממזרים הם ומותרים בנתינים עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "נכרת הגיד למעלה מעטרה כקולמוס או כמרזב כשר. בפרק הערל (יבמות דף ע״ה) אמר רב הונא כקולמוס כשרה כמרזב פסולה ורב חסדא אמר איפכא אמר רבא כוותיה דרב הונא מסתברא וכו' אמר ליה רבינא למרימר הכי אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא (דף ע״ה) הלכתא בין כקולמוס בין כמרזב כשרה וכו' ההוא עובדא דהוה במתא מחסיא שפייה מר בר רב אשי כקולמוס ואכשרי' ופרש״י ההוא עובדא דהוה כמרזב שפייה חתך מן הבשר מכל צד ונטל דופני מרזב ועשאו כקולמוס ואכשרי' כרב הונא עכ״ל. ויש לתמוה על רבינו למה לא פסק רבינו כההוא עובדא דעבד מר בר רב אשי כרב הונא דבתרא הוא ולכן נראה לי שרבינו מפרש דההיא עובדא לא כמרזב היה שאילו היה כן היה מכשירו בלא שיפוי אלא נגע היה בו והוצרכו לחתכו וחתכו כמין קולמוס והכשירו וה״ה אם היה מחתכו כמרזב היה מכשירו אלא חדא מינייהו נקט דהשתא לא פליג האי עובדא לפיסקא דפסק רבינו בשם רב פפא: " + ] + ], + [], + [ + [ + "והבא על הנדה אף על פי שהיא בכרת לא נעשית זונה ולא נפסלה מן הכהונה. הרא\"ש האריך בזה בתשובה כלל כ\"ט: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ראוה שנבעלה בעיר וכו'. שם פריך ורוב העיר נמי אי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש ומשני איכא דאזלא איהי לגבייהו ופרש\"י יש שהולכת היא אצלו וה\"ל קבוע הילכך ברוב כשרים או רוב העיר או רוב סיעה פסול וכך הם דברי רבינו שסתם וכתב דנבעלה בעיר לא תינשא לכהן לכתחלה ולא חילק בין אזלא איהי לגבייהו לאזלי אינהו לגבה ונראה מדבריו דאפילו בדאיכא תרי רובי רוב עיר ורוב סיעה כל שנבעלה בעיר לא תינשא לכתחלה דאפילו אזל בועל לגבה חשוב כקבוע גזירה אטו היכא דאזלא איהי לגביה ולא מכשרינן לה אלא כשנבעלה בפרשת דרכים או בקרנות שבשדות שהכל עוברים שם והיו רוב העוברים כשרים וגם רוב העיר שאפשר שפירשו אלו ממנה כשרים: ", + "והטור שכתב על דברי רבינו ונראה שאפילו נתעברה בעיר אם הלך הבועל אליה תינשא לכתחלה כיון דאיכא רוב העיר ורוב סיעות כשרים אא\"כ הלכה היא אליו עכ\"ל גירסא אחרת היתה לו שכתוב לא דאזלא איהי לגבייהו אבל רבינו גורס כגירסת רש\"י שכתבתי וכן דעת התוספות והרשב\"א והריטב\"א: " + ], + [ + "(יג-טז) פנויה שראוה שנבעלה וכו'. כתב ה\"ה וסובר רבינו דרוב כשרים דבעינן לכתחלה תרי רובי נינהו ממה ששנינו שם במשנה וכו' כן פסקו ג\"כ הרי\"ף והרא\"ש משמע דס\"ל דכי שני רב יהודה בקרונות של צפורי היה מעשה לאוקומי לר\"י בן נורי כר\"ג הוא דשני הכי ודלא כרש\"י שפירש דכרבי יהושע מוקים ליה והכריחם לפרש כן כי היכי דלא תיקשי הילכתא אהלכתא דאפסיקא הלכתא בגמרא כר\"ג והדר אפסיקא הלכתא כרבי יוסי אליבא דריב\"נ הלכך ע\"כ לפרושי דריב\"נ אתי כר\"ג: ", + "כתב הר\"ן וז\"ל הרמב\"ם כתב בפי\"ח מהא\"ב דאפילו טוענת בעינן תרי רובי להתירה להנשא לכתחלה ובדיעבד אפילו חד רובא לא בעינן כיון שהיא טוענת ואומרת לכשר נבעלתי ובשאינה טוענת אפילו נשאת כל היכא דליכא תרי רובי תצא ותמהני עליו דכיון דסוגיין דהכא בשאינה טוענת ועלה אמרינן דבעינן תרי רובי ולא מפלגי בין לכתחלה לדיעבד מנ\"ל דבטוענת ניבעי לכתחילה תרי רובי דנהי דלעיל אמרינן אפילו בטוענת דלא נעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים היינו דבעי חד רובא אבל תרי רובי מנ\"ל דכיון דמדינא אפילו ברוב פסולים כשרה בטוענת נהי דמשום חומרא בעלמא אמרינן דלא לעביד בה עובדא עד דאיכא רוב כשרים מ\"מ משמע דבחד רובא סגי דרובא דלא בעי' ליה אלא משום חומרא בעלמא לא משמע דניגזור ביה אטו קבוע דניבעי מש\"ה תרי רובי עכ\"ל. ונ\"ל שטעמו של רבינו משום דמשמע ליה דעובדא דתינוקת דריב\"נ כשנבדקה ואמרה לכשר נבעלתי היא דאל\"כ מאי האי דא\"ל רבא לרב נחמן ריב\"נ דאמר כמאן אי כר\"ג אפילו ברוב פסולים נמי מכשר וכו' מאי שיאטיה דר\"ג ורבי יהושע הכא התם כשנבדקה הכא כשלא נבדקה הילכך ע\"כ דהא דריב\"נ נמי כשנבדקה היא וכיון דאסקינן בה דבעי' תרי רובי א\"כ כי אמרינן כדר\"ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים אצלה היינו עד דאיכא תרי רובי כדמפרש בדריב\"נ וא\"ת היכי אפשר לומר דלאוקומי לדריב\"נ כר\"ג שני רב יהודה בקרונות של צפורי היה מעשה הא מעיקרא אי כר\"ג אפילו ברוב פסולים נמי מכשר וריב\"נ מצריך רוב והיכי מהדר דריב\"נ מצריך תרי רובי דכ\"ש דיקשה טפי ונ\"ל דכי אהדר בקרונות של צפורי היה מעשה לא סיים מילתיה עד דאסיק ואמר מעלה עשו ביוחסין וה\"ק לעולם ריב\"נ כר\"ג והא דמכשר ר\"ג אפילו ברוב פסולים היינו מדינא אבל משום דמעלה עשו ביוחסין מודה ר\"ג דלא מתכשרא עד דאיכא רוב כשרים וכדא\"ל שמואל לרב יהודה ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים ולא רוב אחד בלבד קאמר אלא תרי רובי נמי מצרכי ר\"ג וריב\"נ משום מעלה עשו ביוחסין וכדאמר רב יהודה בקרונות של צפורי היה מעשה: ", + "ולענין מ\"ש רבינו דכשאינה טוענת אפילו נשאת תצא כל היכא דליכא תרי רובי פשוט הוא דע\"כ לא הכשיר ר\"ג אלא בשנבדקה ואמרה לכשר נבעלתי אבל בשלא אמרה כן לא ומשמע לרבינו דאע\"ג דאיכא רוב אחד כשרים תצא עד דאיכא תרי רובי ומשמע מדקדוק לשונו דאפילו בדאיכא תרי רובי נמי לכתחלה נמי לא תינשא משום מעלה ביוחסין דלא עדיף אינה טוענת בתרי רובי מטוענת בחד רובא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "היו שם שני עדים שנשבית ועד אחד מעיד שנטמאת ואחד מכחיש אותו וכו'. כתב הר\"ן וא\"ת בסיפא היכי משתריא אפומא דעד כיון שהיא אמרה תחלה חברתי טמאה והא ה\"ל ע\"א דהכחשה ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא [אפילו היכא דעד אחד נאמן כבי תרי כדמשמע פרק האשה שלו' ובסוטה פרק כשם] י\"ל דבדאתא עד המטהר תחלה והתירוה על פיו עסקינן ואחרים אומרים דלא צריכין להכי אלא בשבויה הקלו דאפילו ע\"א דהכחשה דעד פסול מהימן והרמב\"ם כתב עוד בפי\"ח מהא\"ב דאפילו אשה מתירתה אע\"פ שעד כשר מכחישה ומשמע דמפיק לה מרישא דקתני אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת דמשתריא חברתה אפומא דידה אע\"ג דאיכא עד כשר דקא מפיך מיפך ואמר את טהורה וחברתיך טמאה וסתמא קתני אע\"פ שלא התירו חבירתה אפומא דידה תחלה אלמא בשבויה הקלו להתירה אפילו על פי אשה אע\"פ שמכחישה עד כשר: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיר שבאה במצור ונכבשה וכו' בד\"א בגדוד של אותה מלכות וכו'. כתב ה\"ה ואני תמה בזה היאך אפשר לפסוק כרב מרי וכו' והר\"ן כתב וז\"ל הרמב\"ם חילק בדין הכהנות בין כרכום של אותה מלכות לכרכום של מלכות אחרת ע\"פ דרכו של ר\"ח ובפי\"ב מהמ\"א לענין יי\"נ לא חילק ונראה שהוא מפרש כפרש\"י דרבי יצחק לא אתא לתרוצי מתניתין אהדדי דמודה ליה לרב מרי דלעולם לנסך אין פנאי אלא דאף לבעול אתי לאיפלוגי דכי אמרינן יש פנאי ה\"מ בכרכום של אותה מלכות אבל בשל מלכות אחרת לא הלכך נקטינן כרב מרי דלנסך בכל ענין אין פנאי ולבעול מפלגינן בין כרכום של אותה מלכות לכרכום של מלכות אחרת כר\"י בן אלעזר עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "ומ\"ש רבינו אבל גדוד של מלכות אחרת כו' ואם שבו נשים ונעשו ברשותן אע\"פ שרדפו אחריהם ישראל והצילו אותן מידם הרי הן אסורות. דבריו מבוארים שלא אמרו אין פנאי לבעול אלא בכרכום של מלכות שפשט ושטף ועבר שבעודם טרודים לשלול שלל ולברוח ומתוך כך אין פנאי לבעול אבל כששבו הנשים ונעשו ברשות' כבר יש להם שם שבויות ואע\"פ שלא היה להם פנאי לבעול שתיכף שברחו רדפו ישראל אחריהם והצילו הנשים מידם לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים וכל שנעשו ברשותן פסולות. ונראה עוד מדברי רבינו דאפילו גדוד של מלכות אחרת אם היה שוקט ובוטח ואינו נחפז לברוח יש פנאי לבעול הוא וכל כהנות שבעיר פסולות שלא אמרו אלא בשפשט ושטף ועבר: ", + "ועל מ\"ש רבינו שאם היתה מחבואה אחת אפילו אמרה לא נחבאתי ומכל מקום טהורה אני מצלת. כתב הר\"ן מכלל דס\"ל דלא מטהרינן לה אלא כי אמרה טהורה אני במגו דנחבאתי אבל סתמא לא ול\"נ דכל שיש שם מחבואה אחת אינה צריכה לומר נחבאתי אלא מסתמא תלינן בה לקולא והביא ראיה מהגמרא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "אבל כהן שקידש אשה מאיסורי כהונה וכו' ואם נשאת אע\"פ שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה וכו'. כתב ה\"ה שלמד כן ממ\"ש סתם מן הנישואין פסולות ול\"נ דמייתורא דמתני' דקתני מן הנישואין פסולות שהיא משנה שאינה צריכה למד רבינו דהיינו לומר שכיון שנכנסו לרשות הבעל לנישואין אף על פי שלא נבעלו פסולות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "משפחה שנתערב בה ספק חלל כל אלמנה מאותה משפחה אסורה לכהן לכתחלה. פי' כל אשה כשירה שנשאת לאחד מאותה משפחה ונתאלמנה דברי רבינו בפירוש עיסה כדברי התוספות וכתב הר\"ן שכן עיקר: ", + "ומשמע מדברי רבי' דע\"כ לא קאמר דמשפחה שנתערב בה ספק חלל דאם נשאת לא תצא אלא באלמנה דאית לה חזקת כשרות דגופה אבל בבת דלית לה חזקת כשרות דגופה תצא וכמ\"ש התוס' ודייק לישניה דסבר הכי דברישא גבי ספק נקט אלמנה ובסיפא גבי ודאי דאפי' אם נשאת תצא כתב כל אשה מהם אסורה כדי לכלול גם הבת דבכלל אשה בין אלמנה בין בת: ", + "ומ\"ש רבינו והוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי וכו'. אכולה מילתא דלעיל קאי שאם נתערב בה ספק ממזר אסור ישראל לישא אשה מאותה משפחה לכתחילה ואם נשאת לא תצא מפני שהם שני ספקות כמו באלמנה ספק חלל ואם נתערב בה ודאי ממזר כל אשה מהם אסורה לישראל עד דיבדוק ואם נשאת תצא אבל הראב\"ד פירש במסכת עדיות שלא אמרו אלמנת עיסה כשרה אלא כשנתערב בה ספק חלל שאינו מפסולי קהל אבל אם נתערב בה אחד מספק פסולי קהל כגון ספק ממזר ספק נתין ספק עבד אותה העיסה אינה כשרה אע\"פ שהיא ספק ספיקא והכי איתא בכתובות והתם מפרש טעמא בגמרא ע\"כ. ואני אומר שאמת הדבר דתניא בספ\"ק דכתובות (דף י\"ד) איזו היא אלמנת עיסה כל שאין בה לא משום ממזרות ולא משום נתינות ולא משום עבדי מלכים ומכל מקום אין משם ראייה שהרי העמידוה במסקנא דה\"ק איזו היא אלמנת עיסה כל שאין בה לא שיתוק ממזרת ולא שיתוק נתינות ולא שיתוק עבדי מלכים ולא שיתוק חלל: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אשה שנשאת לשני אנשים ומתו וכו' ואם נשאת לא תצא. כתב הרשב\"א [על דברי רבינו חזרתי על כל צדדים ולא מצאתי לי מקום שיסמוך עליו זולתי שאני מדמה אולי סמך] על מה ששנו סתם לא תנשא ולא סיימו בה ואם נשאת תצא או שסמך על דאביי שאע\"פ שהיה סובר דבמילה פליגי אבל לא בנישואין וע\"כ נשא מ\"מ הא שמע רב יוסף רביה ורבה רביה פסקו הלכה בנישואין ומלקיות כרבי ואפ\"ה לא גירש אחר שנשא וכן רבא דתפיס עליה ואמר מי איכא דעבד עובדא בנפשיה כי האי ואפילו הכי לא אפקוה מיניה. והריב\"ש כתב שדעת רבינו נכון והביא סעד לדבריו וכתב דאפילו אם התרו בו בית דין והמרה את פיהם אין כופין אותו להוציא. ורבינו עצמו [כתב] בתשובה שלישית קטלנית אין בו איסור אבל הוא מרוחק על צד הניחוש והפחד והתימהון שיש ברוב השעות שינזקו בהם הגופות החלשים ואין חילוק בין זה לאוכל מכישא דאסר גננא. ואף על פי שיש חכמים שסוברים שלא תנשא אומרים לה אם תמצאי מי שיקדש אותך לא נחייבנו לגרש והיו מערימין ומקדשים בפני שני עדים ואחר כך כותבין לה בית דין כתובה דמכניסין אותה לחופה ומברכין שבע ברכות הואיל ונתקדשו. כן היו עושים בית דין של רבינו יצחק בעל ההלכות ובית דין של רבינו יוסף הלוי תלמידו וכל הבאים אחריהם וכן עשינו אנחנו במצרים להתיר עכ\"ל. וכתב עוד וזה כולו בנישואין בעלמא אבל ביבמה שנפלה ליבום הלכה למעשה בכמה נשים שקידשו אותם לכתחילה ונתייבמו ולא נראה מעולם מי שחולק על זה ע\"כ: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לא תתייחד אשה אחת אפי' עם אנשים הרבה עד שתהיה אשתו של אחד מהם שם. שם במשנה רש\"א אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו וישן עמהם בפונדק מפני שאשתו משמרתו. ומשמע לרבינו דלאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי ומש\"ה פסק דבזמן שאשתו של אחד מהם שם מותר להתייחד אשה אחת עם אנשים הרבה וה\"ה לאיש אחד עם נשים הרבה ואפילו אם ת\"ל דפליג את\"ק משמע דהלכה כמותו מדמוקים סתם גמרא בריש פ\"ב דע\"ז מתניתין אליביה. ויותר נראה לומר שהוא גורס בזמן שאשתו עמו ישן עמהם בפונדק מפני שאשתו משמרתו וכן גירסת הרי\"ף והרא\"ש ולא מדברי ר\"ש הוא אלא סתם מתני' הוא דקתני הכי: ", + "והטור כתב על דברי רבינו כיון שאוסר אשה אחת עם אנשים הרבה מאי נ\"מ שאשתו של אחד מהם שם אכתי איכא למיחש לאחריני עכ\"ל וי\"ל דכיון שאשתו של זה לא תזנה מפני בעלה שהוא שם חבירתה ג\"כ לא תזנה שתירא שזאת ובעלה יגלו סודה. ואיכא למידק על מ\"ש רבינו לא תתייחד אשה עם אנשים הרבה ובפי\"ב מהלכות אבל כתב ונקבר באשה אחת ושני אנשים. וי\"ל דהכא מיירי בייחוד ממש בבית שאין הפתח פתוח לר\"ה: (א\"ה משמע אבל התם לא מיירי ביחוד ממש והוי כמו פתח פתוח לר\"ה וצ\"ע, ולפ\"ז למה סיים שם אבל לא באיש א' וב' נשים משום יחוד הא בפתח פתוח לרשות הרבים אין חוששין משום יחוד כלל כמ\"ש רבינו הי\"ב וע\"כ נלע\"ד לתרץ דהא אשה א' עם ב' כשרים מותר ביחוד אלא שרבינו החמיר דאין מחזיקין סתם בני אדם לכשרים וע\"כ התם דעוסקין במת אפילו סתמא מחזיקין אותם לכשרים ומותר אשה א' עם ב' אנשים משא\"כ ב' נשים ואיש אחד דאפילו כשרים אסור לא מהני מה שעוסקים במת וכעין זה תירץ שם בל\"מ ע\"ש): " + ], + [], + [], + [ + "אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום. תמהני דבתוספתא בפרק אחרון דבכורים תניא דאנדרוגינוס אינו מתייחד עם האנשים. ונראה שסובר רבינו שתוספתא זאת אתיא כר\"י דסוף קידושין ואנן קי\"ל כחכמים: ", + "סליקו להו הל' איסורי ביאה בס\"ד: " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3d856c55765cad0eef62162a3790b0188c08bfe3 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,543 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Intercourse", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "ואלו הן העריות שמיתתן בשריפה הבא על בת אשתו בחיי אשתו. כלומר אבל אחר מיתת אשתו אינה בשריפה אבל היא בכרת כמו שנתבאר בדברי רבינו בפ\"ב: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הבא על ערוה מן העריות כמתעסק וכו'. ", + "מ\"ש וכן בחייבי לאוין ובשניות ה\"ה כתב שהוא ט\"ס ול\"נ ליישב דה\"ק וכן בחייבי לאוין עבר על לאו כדין מי שלא התרו בו שאע\"פ שאינו לוקה הרי הוא חייב לשמים וכן בשניות חייב לשמים אע\"פ שאין מענישים אותו בידי אדם: " + ], + [], + [], + [ + "הבא על אנדרוגינוס דרך נקבותו פטור. בס״פ הערל (יבמות דף פ״א) תנן רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וכו' אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא רבי אליעזר אומר אנדרוגינוס חייבים עליו סקילה כזכר ובגמרא (דף פ״ג) אמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא דתניא רבי יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפ״ע הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר הוא אם נקבה הוא אדרבא ליתא לברייתא מקמי מתניתין מדשבקיה ר״י לבר זוגיה שמע מינה הדר ביה וכו' אמרי בי רב הלכה כר״י באנדרוגינוס ופירש״י דאר״י דמתניתין קאי אבל ר״ח ורי״ף פירשו דאר״י דברייתא קאי וכתב הרשב״א הרמב״ם פסק בחיבורו הגדול ובפירוש המשנה שלו כר״י דברייתא דאמר בריה בפני עצמו הוא ולפיכך אינו מאכיל בתרומה לפי שהוא ספק וספיקא דאיסורא לחומרא ופסק כרבי אליעזר דאמר חייבים עליו סקילה כזכר ולא ידעתי היאך יתקיימו שני פסקים הללו שאם אתה מספקו בנקבה היאך אתה סוקל על ביאתו כזכר ושמא הוא סובר דאף רבי אליעזר סבר דבריה בפ״ע הוא אלא שחייבים עליו סקילה כזכר מגזירת הכתוב דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקנא לאשתו ונסתרה וכו'. כתב הרב המגיד דעת רבינו וכו' ואף על פי כן סובר רבינו שאין ישראל שזינתה תחתיו אשתו לוקה על לאו זה וכו' ויש לתמוה עליו שהרי בפרק (י\"ח)[י\"א] מהלכות גירושין כתב בהפך ע\"ש: " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "כל דם שתראה היולדת וכו'. ומשמשת מטתה אע\"פ שהדם שותת ויורד. פי' אם לא היתה זבה אבל אם היתה בזוב צריכה שבעה נקיים לגמרי שלא תראה בהם שום דם אפילו בימים שנכנסו מהשבעה בתוך ימי טוהר וכן משמע בפ\"ז מהלכות אלו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כל הנשים שיש להן וסת וכו'. הראב\"ד בפרק רביעי מהלכות מטמאי משכב ומושב השיג על רבינו. כתב ה\"ה ור\"י דאמר מחשב ימי וסתה וכו' ולא קי\"ל כוותיה וזה נראה דעת ההלכות שכתבו וכו'. מ\"ש דרבינו ס\"ל דלא כר\"י אינו נראה דהא כשבא בשעת עונתה אסור לבעול דאמרינן אורח בזמנו בא והיכי נימא כשבא יום אחד אחר ראייתה דשרי לבעול ולא נימא אורח בזמנו בא זו סברא הפוכה אלא ודאי כוונת רבינו לכלול הכל באותו לשון דאסור לבעול ביום העונה וכן בימי ראיה וספירה דהכל מטעם אחד ולא שרי אלא בשלא הגיע עונת וסתה ובא תוך הזמן או אחר עבור ראיה וספירה כדברי רבי יוחנן ואין הרמב\"ן חולק עמו אלא דאוקי למתני' דוקא דיש לה וסת וזה ג\"כ כוונת רבינו ולא חילק רבינו בוסתות דכולהו מדרבנן ולכולהו יש להם דין זה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בגדים אלו שמקנחים בהם צריכים שיהיו של פשתן שחקים ולבנים וכו'. בפרק כל היד (נדה דף י״ז) אמרינן של בית מונבז המלך היו בודקים מטותיהם במילא פרהיבא ומזכירים אותם לשבח מסייע ליה לשמואל דאמר אין בודקין את המטה אלא בפקולין או בצמר נקי ורך אמר רבא הני שחקי דכיתנא מעלי לבדיקה איני והא תנא דבי מנשה אין בודקין את המטה לא בעד אדום ולא בעד שחור וכו' אלא בפקולין או בצמר נקי ורך ל״ק הא בכיתנא הא במאני דכיתנא ואיבעית אימא הא והא במאני דכיתנא הא בחדתי הא בשחקי ופירש״י מילא פרהיבא קוטין מתוך שהוא לבן נראית בו טפה כחרדל, ל״א צמר נקי ורך פקולין קוטון, שחקי דכיתנא בגדים בלוים של פשתן ולא בפשתן שאינו לבן ואין דם ניכר יפה אלא בעד לבן שחקים לבנים יותר מהחדשים. ומלשון רבינו משמע לכאורה דכל הני דנקט בבגד של פשתן שחוק ולבן בדוקא נקטינהו לומר דוקא בבגד ולא במידי דלאו בגד הוא ואפילו בבגד דוקא של פשתן ולא במינים אחרים ובבגד של פשתן נמי דוקא שחוק ולא כשאינו שחוק ושחוק נמי דוקא לבן ולא צבוע. וקשה דלפי זה הוא ממעט פקולין וצמר נקי ואמאי הא של בית מונבז מזכירים אותם לשבח על כך ושמואל נמי אמר הכי. ושמא י״ל דרבינו סובר דרבא פליג אדשמואל ואותם שהיו מזכירים של בית מונבז לשבח הוו סברי כשמואל ולא קי״ל הכי אלא כרבא דבתרא הוא. עי״ל דלעולם סבר רבינו דרבא ושמואל לא פליגי ולאו למעוטי פקולין וצמר נקי ורך נתכוון אלא הוא ז״ל אתא למימר דבדיקה דמטלית שהזכיר בפרק זה לא תהא אלא במטלית של פשתן שחוק ולבן לפי שהוא דבר רך וממילא נשמע לכל דבר שהוא לבן נקי ורך כמו שחקי בגד פשתן לבנים דמהני לבדיקה והרי פקולין וצמר נקי ורך בכלל: " + ], + [ + "ואשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק לפיכך היא משמשת בשני עדים וכו'. כתב הר\"ן בפרק שני דשבועות שנראה שרבינו מפרש הא דאמרינן מאן דמתני הא לא מתני הא לעולם בשאינה עסוקה בטהרות ואפילו הכי בשאין לה וסת צריכה בדיקה ואמוראי נינהו אליבא דשמואל ואע\"ג דר\"י גופיה אמרה לעיל דאין צריכה אמוראי נינהו ואליבא דרב יהודה ופסק הרב ז\"ל כמאן דמתני דשמואל אמר הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס להחמיר ובודאי דפשטא דברייתא מוכח דלבעל עסקינן ולא משום טהרות מדאמר רבי מאיר יוציא וכו' ורחב\"א נמי עליה קאי וכו' ואפילו באשה שיש לה וסת החמיר הרב ז\"ל שכ\"כ שם אבל אשה שיש לה וסת אינה צריכה (בדיקת) עד לפני תשמיש אלא משום צניעות [בלבד] אבל לאחר תשמיש הכל צריכים שני עדים אחד לו ואחד לה ואפילו מעוברת ומניקה וזקנה וקטנה ע\"כ. לפי שהוא ז\"ל מפרש זו ששנינו בפרק כל היד דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה והצנועות מתקנות להן שלישי להתקין את הבית בשאינה עסוקה בטהרות שאפילו משום בעלה לבד צריכה לשמש בשני עדים לאחר תשמיש והצנועות בודקות אף לפני תשמיש לבעליהן וכי אמרינן בפ\"ק דנדה דמיגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה לבעלה דאלמא מדין בעלה א\"צ היינו לומר דכשאינה עסוקה בטהרות א\"צ בדיקה לפני תשמיש מן הדין אלא משום צניעות בלבד וכו' והראב\"ד השיג עליו כמה יגיעות יגע חנם שהרי רב יהודה שהיה צדיק שאין כמותו וכו' וכבר כתבתי בחידושי דהא דרב יהודה לא קשיא עליה עכ\"ל: " + ], + [ + "המשמש מטתו פעמים רבות וכו'. טעמו מדתנן בפרק כל היד (נדה דף י\"ו) ב\"ש אומרים צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש וכו' ובה\"א דיה בשני עדים כל הלילה ולטעמיה אזיל שסובר שכל הדברים שנאמרו בענין זה לא לטהרות דוקא הם אלא אף בשאינה עסוקה בטהרות ולבעלה איירי הילכך פוסק כרבי זירא דאמר מדברי כולם נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה כלומר בלא בדיקה ודלא כרבא דפליג ארבי זירא ואמר כי תניא ההיא לטהרות ונראה שסובר רבינו דבעל נפש דאמר רבי זירא לא ממדת חסידות קאמר אלא שורת הדין: " + ], + [], + [ + "קנחה עצמה בעד שאינו בדוק וכו'. כתב ה\"ה אבל אנן דקי\"ל בהא כרבי יוסי וכו' ובהא כרבי דהלכה כמותו מחבירו. ק\"ל דרבי לאו חבירו דרבי יוסי הוא שהרי היה מהדור הקודם לו וי\"ל דאמרינן בפירקין דאילו הוה רבי יוסי קיים כפוף היה לפני רבי: " + ], + [], + [], + [ + "כיצד בודקת עצמה וכו'. מ\"ש ", + "רבינו שדופקת אותו עד שיגיע לצואר הרחם פשוט הוא מפני שאם לא יגיע למקום שהשמש דש היאך נאמר כשלא נמצא עליו דם שהדם שרגילה לראות בשעת תשמיש מן הצדדין הוא בא ולא מן המקור דהא איכא למימר שאם היתה מכניסתו עד מקום שהשמש דש היה נמצא על ראשה הילכך ע\"כ לומר דעד מקום שהשמש דש היא צריכה להכניסו ועד צואר הרחם הוא דישת השמש. ועל ", + "מ\"ש ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדין וטהורה היא איכא למידק אמאי אמרינן בידוע שהוא מן הצדדין הא איכא למיחש שמא מן המקור הוא רגיל לבא ומה שלא נמצא דם על ראש המכחול מפני שלא היה עב כמו השמש שאין כל האצבעות שוות או מפני שלא הכניסתו בכח שאין כל הכחות שוות כדאיתא בגמרא. וי\"ל דלא אמרינן אין כל האצבעות או כל הכחות שוות אלא להקל ולא להחמיר וטעמא משום דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש כל דמצינא למיתלי בה להיתרא שלא להוציאה מכלל הנשים תלינן כיון דאיכא רגלים לדבר שהרי נסדק ולא נמצא דם בראש המכחול x: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המפלת חתיכה וכו' ואפי' נקרעה החתיכה ונמצאת מליאה דם טהורה. היינו מדתניא בגמרא (דף כ\"א:) המפלת חתיכה אע\"פ שמליאה דם אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "דם בתולים טהור הוא וכו' וכיצד דין הבתולה בדמים אם נשאת קטנה וכו'. כתב בהשגות x (כל מ\"ש בזה אין בו הלכה למעשה שאין לנו עכשיו דם טוהר אלא כל מראה אדמומית טמא וגם) בסוף סימן זה כתב אמר אברהם זה אינו למעשה ולעולם אינו בועל אלא בעילת מצוה ופורש עכ\"ל. וכתב הרב המגיד לא היה צריך לכתוב ולומר דבר זה בכאן שכבר ביאר רבינו כל זה בפי\"א עכ\"ל. והנך רואה שרבינו פה הביא כל דיני תינוקת השנויה במשנה וכל מאי דאיתמר עלייהו בגמרא ופסק בהם כב\"ה חוץ מבהגיע זמנה לראות וראתה שפסק כרב ושמואל שאמרו בועל בעילת מצוה ופורש ובפי\"א כתב מנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי וכו' שאם ראתה דם תוך ימי מלאת וכו' ודין זה בימי הגאונים נתחדש וכו' ודבר זה תלוי במנהג וכן דם בתולים בזמן הזה שאפילו היתה קטנה וכו' בועל בעילת מצוה ופורש. הרי מבואר בדבריו שמה שאנו מורים בכל הבתולות לבעול בעילת מצוה ולפרוש אינו מן הדין שהדין הוא כמו שכתב בפרק זה אלא מחמת מנהג אנו מורים כן ומנהג זה אינו מההיא דאמר רבי זירא בנות ישראל החמירו על עצמן דההיא אינו אלא ברואה דם טמא או ספק טמא דמדינא לא היתה צריכה לשמור אלא יום אחד כנגד יום שראתה אם הוא בימי זיבה ואם הוא בימי נדה בששה והוא סגי לה והחמירו על עצמן דבין ראתה בימי נדה בין בימי זיבה צריכה לישב שבעה נקיים אבל זה שהוא טהור גמור בודאי לא שייך חומרא דרבי זירא ואין לומר דבימי הגאונים נתחדש ולא קודם דהא חזינא בירושלמי דבימי האמוראים הראשונים היה מנהג זה ועוד שלא כתב בו רבינו בהדיא שבימי הגאונים נתחדש שמ\"ש וכן דם בתולים בזמן הזה נראה דקאי ארישא דמילתא שכתב מנהג פשוט בשנער וכו' ואין נותנין לה ימי טוהר כלל והדר קאמר וכן דם בתולים בזמן הזה אין נוהגין בו טוהר כלל א\"נ דקאי למ\"ש ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר עד היום ודבר זה תלוי במנהג כלומר שלא נחזיק לאותם בני צרפת לעוברים על דת שמאחר שאין דבר זה אלא ממנהג כיון שלא פשט איסור זה ביניהם אינם חייבים לנהוג בו והדר כתב וכן דם בתולים בזמן הזה שפשט איסורו אם נשמע שבאיזה מקום אינם נוהגים להחמיר בו כ\"כ אלא שנוהגים כפי מה שנתבאר בפ\"ה לא נחזיקם לעוברים על דת כיון שלא פשט מנהג זה ביניהם. ואפשר לומר עוד דאמה שכתב דין זה בימי הגאונים נתחדש נמי קאי ואע\"ג דבירושלמי משמע דבימי האמוראים הראשונים היו נוהגים כן מ\"מ לא פשט בכל ישראל עד שעמדו הגאונים והנהיגו כן לכל ישראל. ומעתה מ\"ש הרב המגיד על דברי הראב\"ד לא היה צריך לכתוב וכו' כאילו נעלם מעיני הראב\"ד מ\"ש רבינו בפי\"א יתבאר לך דליתא אלא אע\"פ שראה הראב\"ד מ\"ש רבינו בפי\"א עכ\"ז השיגו מפני שרבינו סובר שלא נאסר יותר ממ\"ש בפ\"ה אלא ממנהג והראב\"ד סובר דמדינא דגמרא אפילו תינוקת שלא הגיע זמנה בועל בעילת מצוה ופורש ולפיכך השיגו דלמה לו לומר כל מ\"ש בפ\"ה דאינו אלא לפי משנה ראשונה כיון שאח\"כ רבותינו נמנו וגמרו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש אפילו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה ופסקו רב ושמואל כוותייהו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "פלטה שכבת זרע בתוך ימי הספירה סותרת יום אחד וכו'. בפ\"ה מהלכות שאר אבות הטומאה כתב רבינו עד כמה עונות תפלוט הזרע ותסתור: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "חל שלישי לראייתה להיות ביום הלידה וכו' הרי זו ספק זבה. פירוש ספק זבה ושומרת יום כנגד שני ימים שראתה אם לא הפילה ולד דלא חשיב לידה ואם הפילה דחשיב לידה הוי טמאה לידה ותשמור יום אחד נקי בתוך השבעה: " + ], + [ + "כיצד דין יולדת וכו' ואם שלמו ימי הספירה בתוך י\"ד ה\"ז אסורה לבעלה עד ליל ט\"ו. משמע לי דאם טבלה תוך י\"ד לנקבה לא עלתה לה טבילה כיון שהיא באותן ימים כנדה וצריכה לחזור ולטבול אחר י\"ד: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומאחר שתהיה זוכר כל אלו העיקרים וכו' האשה שהוחזקה כל ימיה יום תראה ויום לא תראה וכו' ומשמשת בכל י\"ח יום ד' לילות. נשאל ה\"ר יהושע הנגיד מבני בניו של רבינו למה לא מנה ליל ט' מהכלל והיא טהורה בו והשיב אלו הד' לילות זולת ליל ח' וליל ט' ג\"כ להיותה סמוכה לה כי כוונת אמרו בכל י\"ח יום ד' לילות הוא חוץ מליל ח' וליל ט' לפי שרבינו העתיק זה המאמר מגמרת נדה בלשונו ופי' בו רבי שלמה כך ארבעה לילות הוא חוץ מליל ח' וליל ט' וכשתקח מאמרו זכרונו לברכה יקשה לפי שהיה ראוי שיאמר ונמצאת משמשת בכל י\"ח יום ו' לילות וכמו שדחקנו להוציא ליל ח' עם היותה בכלל הי\"ח יום כך נדחוק ונוציא ליל תשיעי להיותו סמוך לליל שמיני עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה דרכה להיות רואה יום ט\"ו וכו'. כתב הרב המגיד ברייתא שם וסוף הברייתא אינה אסורה אלא מי\"ח ואילך פי' שקבעה לה וסת לדילוג ואסור ביום י\"ט מן החדש הבא ובעשרים מן החדש שלאחריו וכו'. קשה לי א\"כ למה כתב רבינו שנאסר י\"ח הא כיון שקבעה לה לדילוג י\"ט הוא שנאסר ואפשר דאע\"ג דקבעה לה וסת לדילוג וחוששת יום י\"ט מכל מקום אסורה גם ביום י\"ח דחיישינן שמא תחזור לראות בו עד שיעקר פעם אחת: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן אשה שראתה דם מחמת מכה וכו'. כ״כ הרשב״א והביא ראיה מדתניא בפרק כל היד (נדה דף י״ו) הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי רשב״ג רבי אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה ואוקמה רבא דכ״ע וסתות דרבנן והכא במקור מקומו טמא קא מיפלגי וקי״ל כאוקימתיה דרבא דוסתות דרבנן וכיון שכן זו שרואה דם אפילו בשעת תשמיש ואפילו בשעת וסתה טהורה דאשה בחזקת טהורה עומדת ותלינן להקל שאני אומר דם זה מן המכה בא ולא נחלקו רשב״ג ורבי בדבר זה וא״ת והלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת וסתה כולה ואע״פ שלא ראתה והיאך אתה מתיר את זו שהיא בשעת וסתה ועוד שהרי דם לפניך וי״ל ההיא דרבנן היא ומשום דאפשר למיקם עלה דמילתא אבל הכא ליכא למיקם אמילתא ואין דנין אפשר משאי אפשר שא״כ אף אתה אוסרה על בעלה לעולם עכ״ל: " + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) אין האשה מתטמאה מן התורה וכו' וטומאה זו בספק שמא כתם זה מדם החדר בא. קשה לי הא הוי ספק ספיקא הוא והו\"ל למישרי ספק מגופה בא ספק שלא מגופה ואת\"ל מגופה ספק מן החדר וטמא ספק מן העליה וטהור י\"ל דאעפ\"כ החמירו בו חכמים משום דאיסור חמור ועי\"ל שמאחר שאין לה דבר לתלות בו החמירו חכמים לומר דהוי כאילו הוא מגופה ודאי ואין כאן אלא ספק אחד ואפשר שלזה נתכוון רבינו: " + ], + [ + "וכן מדברי סופרים שכל הרואה דם וכו' ואם בדקה בתוך זמן זה. זהו ששנינו בריש נדה מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת: " + ], + [], + [ + "איזו היא זקנה כל שקורים לה זקנה ואינה מקפדת. בפ\"ק דנדה תנן איזו היא סמוך לזקנתה ובגמרא איזו היא סמוך לזקנתה אמר רבי יהודה כל שחברותיה אומרות עליה זקנה היא ורבי שמעון אמר כל שקורים לה אימא אימא ואינה בושה רבי זירא ורבי שמואל בר יצחק חד אמר כל שאינה בושה וחד אמר כל שאינה מקפדת מאי בינייהו איכא בינייהו בושה ואינה מקפדת ופסק רבינו כרבי שמעון משום דאיפליגו אמוראי אליביה ובפלוגתא דרבי זירא ורב שמואל בר יצחק פסק כמ\"ד כל שאינה מקפדת וכן נראה שפסק הרשב\"א: " + ], + [ + "מה בין כתם הנמצא על בשרה וכו'. וכתב ה\"ה טעם לדבריו והגהות כתבו טעם מפני שכל הגוף בדוק הוא אצל דם מאכולת: " + ], + [ + "לפיכך תקנו חכמים שתלבש האשה בגדי צבעונין וכו'. כתב ה\"ה דאמרינן בגמרא מאן תקנינהו אלא שלא הותרו וכו'. ומאחר דמאי דאמר שלא תקנו אידחי ליה והדר ואמר שלא הותרו היאך כתב רבינו לפיכך תקנו שהם דברים דחויים. ואפשר שגירסא אחרת היתה לו או שהוא סובר דכיון דלא אידחי מאי דאמר תקנו אלא משום דלא ידיע מאן תקנינהו השתא דאמרינן דבפולמוס של אספסייאנוס נשאו ונתנו חכמים בבגדי צבעונין איכא למימר דאז תקנום: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נמצא הכתם על בשרה בלבד מחגור ולמטה טמאה ואם נתהפכה וקפצה אפילו מחגור ולמעלה וכו'. זאת היא הגירסא האמיתית בדברי רבינו וכך היא נסחת ספרי רבינו שבידינו אבל הראב\"ד והה\"מ נזדמנה להם נוסחא משובשת שהיה כתוב בה נמצא הכתם על בשרה בלבד אפילו מן החגור ולמעלה טמאה ועל כן השיגו הראב\"ד דמסתם דבריו משמע דאפילו בשלא נזדקרה נמי קאמר דאפילו מן החגור ולמעלה טמאה אבל לנוסחא שכתבתי אין מקום להשגה כלל ואין צריך לידחק במה שנדחק הה\"מ: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האשה שהשאילה חלוקה לנדה בין עכו\"ם בין ישראלית וכו'. כתב ה\"ה משנה פרק האשה וכו' ורש\"י פירש הרואה שגדולה היא וכו' ואפשר שאף דעת רבינו כן וכו' תולה בה ואין דבריו מחוורין בעיני משום דא\"כ לרבינו עכו\"ם אפילו קטנה שלא הגיע זמנה לראות וראתה נמי תולה בה דכיון שראתה פעם אחת בין כשהיא קטנה בין כשהיא גדולה הרי היא נדה של דבריהם שהרי אינה יוצאה לידי טהרה וזה שלא כדברי הרשב\"א ודלא כדמשמע מדברי רש\"י וכיון דסוף סוף אנו מוכרחים לומר שהוא חולק עם רש\"י והרשב\"א מה הועיל בשנותו את טעמו לפרש דבריו שלא כפשט ועוד שהטעם בעצמו אינו נכון כלל דלפי דבריו אף ישראלית שידוע שלא טבלה לנדתה אע\"פ שהיא עכשיו מסולקת דמים תולה בה ואמאי כיון שיש זמן רב שלא ראתה ואע\"ג דנכרית להרשב\"א בכה\"ג תולה בה נכרית שאני שאינה רגילה להקפיד על דמיה וכתמיה הילכך כל שראתה פעם אחת משגדלה אע\"ג דבעידן שאלה לא חזאי איכא למיחש שמדמים הראשונים נתלכלך בשרה ובגדיה ולכלכו חלוק זה אבל בישראלית ליכא למימר הכי שהרי בנות ישראל רגילות לנקות בשרן ובגדיהן מדמים וכתמים אע\"פ שלא יהיה בדעתה לטבול. לכך אני אומר לפרש דברי רבינו כפשטן דנכרית נמי אין תולין בה אלא כשידוע שהיתה נדה אבל אם בעידן שאלה אינה רואה אע\"פ שראתה קודם לכן אינה תולה בה וזהו פשט מאמר רב דקתני נכרית דומיא דנדה וה\"פ דמתניתין השאילה חלוקה לנכרית הרואה בעידן שאלה או לנדה ישראלית ה\"ז תולה בה ומשום דנכרית אינה טמאה נדה לא קרי לה בשם נדה: ", + "השאילה אותו לזבה קטנה וכו'. כתב ה\"ה והרמב\"ן כתב וכו' אבל רבינו כתב פי\"א שהוא תלוי במנהג נראה מדבריו דלרבינו תולה בה אפילו במקום שנהגו איסור שהרי אם תלך ותקבע דירתה במקום שנהגו היתר תהיה מותרת להבעל על דם טוהר וא\"כ ליכא למימר דאין תולין בה משום דהרי היא ככל הנשים וגם רבינו ירוחם כתב דלדעת רבינו אפילו לדידן שאין אנו בועלים על דם טוהר תולה בה: " + ], + [], + [], + [ + "שלש נשים שלבשו חלוק אחד וכו'. מדכתב רבינו אם בדקה אחת מהן עצמה מיד נראה דבתוך שיעור וסת דוקא קאמר וכדרב יהודה אמר רב: ", + "כתב הרב המגיד שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת וכו' והרשב\"א הסכים לדעת הר\"א וכו' עד לאחר שפשטתו ואני אומר שסדר המשנה אינו נראה כן דקתני בדקה אחת ומצאה טמאה ברישא ומשמע דקאי אף אחלוק טפי מסיפא דבדקה אחת מהן ומצאה טהורה עכ\"ל. ואני אומר שאין זו קושיא שאף לפירוש זה קיימא נמי רישא שפיר אחלוק אלא שנצטרך לפרש דכי קאי אחלוק בדקה אחת מהן היינו אחרונה דוקא ומאי אחת מהן מיוחדת שבהן ואע\"ג דכי קאי אמטה דעסיק בה בדקה אחת מהן היינו [איזו] מהן כבר מצינו לשון אחד שמתפרש בשני פנים: " + ] + ], + [ + [ + "כל יולדת טמאה כנדה ואע״פ שלא ראתה דם. אע״פ שרבינו כתב בפ״ה חתיכה אע״פ שהיא אדומה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ודבריו מבוארים שפסק כת״ק דרבי יהודה דסבר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וחיזק ה״ה סברתו והביא לה ראיות כתב כאן שהיולדת טמאה כנדה אע״פ שלא ראתה דם והטעם משום דקרא דמטמא לה שבוע לזכר ושבועים לנקבה אפילו בלא ראתה מטמא לה משום לידה לד״ה וכ״כ רש״י בר״פ המפלת (נדה דף כ״א) דלת״ק דמטהר מפלת חתיכה ואין עמה דם ס״ל אפשר לפתיחת הקבר בלא דם לא חשיב למפלת חתיכה לידה דאי הויא לידה בלא דם נמי טמאה דכתיב כימי נדת דותה תטמא: " + ], + [], + [], + [ + "הפילה חתיכה לבנה וכו'. כתב ה\"ה כתב הרשב\"א יש מי שהורה להחמיר לפי שאין אנו בקיאין במראות והוא דעת הרמב\"ן וחומרא יתירא זו אין לה שום עיקר עכ\"ל. ויש לתמוה עליו שלא אמר כן משום חומרא אלא מדינא כיון שאין אנו בקיאים במראות אפשר שטעמו משום דלהבחין אם היא לבנה אין צורך לבקיאות: ", + "הפילה שפיר מלא מים וכו'. כתב ה\"ה וז\"ל כתב הרשב\"א ואע\"ג דקי\"ל כרב באיסורי וכו' קי\"ל דמעשה רב עכ\"ל ואין אומרים מעשה רב במי שמחמיר כפי דעתו ור' חנינא ודאי הלכה למעשה שאל לו וא\"ל אינה חוששת עכ\"ל ה\"ה. ול\"נ דראיית הרשב\"א הוא מדקאמר מעולם לא דכו שפיר בנהרדעא אלא ההוא דאתא לקמיה דשמואל משמע דמנהג נהרדעא היה כן מימי קדם אף קודם שבא שמואל שם ומזה מביא ראיה הרשב\"א דכיון דהוו עבדי הכי הלכה למעשה נקטינן כוותייהו. ", + "ומ\"ש הרב המגיד דר' חנינא ודאי הלכה למעשה שאל לו וכו' י\"ל דכיון דלא אמר ליה בפירוש הלכה לא חשיב הכי כדאיתא בפרק יש נוחלין: " + ], + [], + [ + "נחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר וכו'. וכתב הרב המגיד וסובר רבינו דראש זה כל הראש בעינן וכו'. ונ\"ל שאין טעמו משום דר\"י לא נקט רוב הראש משמע דכל הראש קאמר דהא איכא למימר דאמתני' סמוך דקתני [ביצא כדרכו] משיצא רוב ראשו [ואיהו ס\"ל שכל שיצא כדרכו לא שני לן בין מחותך לשלם] ועוד דאיידי דאמר רבי אלעזר אפילו הראש עמהם נקט איהו ל\"ש אלא שאין הראש עמהם ושמא י\"ל דכדי למעט המחלוקת בין רבי אלעזר ורבי יוחנן פירשו כן: ", + "ואיכא למידק למה כתב רבינו משתצא רוב פדחתו הרי זה כילוד דהא מפשטא דמתניתין משמע דכל פדחתו הוא רוב ראשו. ושמא י\"ל שרבינו סובר שאינו נקרא רוב אלא הגלגולת לבד לא מקום העינים והפה והלחיים ואי אמרת דמתניתין משיצא כל פדחתו קאמר והיינו כל ראשו והא ודאי לא פדחת בלבד קאמר אלא פדחת עם הגלגולת וכדאיתא בירושלמי א\"כ היינו כל ראשו והיכי קרי ליה מתני' רוב ראשו ולפיכך פירש דמתניתין ה\"ק איזהו רוב ראשו משיצא רוב פדחתו שתיבת רוב הנזכר בתחילה מושך עצמו ואחר עמו וכוונת המשנה להודיענו דראש אינו נקרא אלא הגלגולת לבד שהוא נגמר בסוף הפדחת דאל\"כ מאי איצטריך לאודועי איזה רוב ראשו אטו אנן לא ידעינן לשעורי אלא ודאי כדאמרן. אח\"כ מצאתי ספר רבינו מוגה ונמחק בו תיבת רוב: " + ], + [], + [ + "המפלת כמין בהמה חיה ועוף וכו'. כתב הרב המגיד וז\"ל וכתבו הרמב\"ן והרשב\"א ובזמן הזה בכולם מטמאין אותה לידה אם זכר בדין הזכר ואם נקבה בדין הנקבה ואין כן דעת רבינו לפי מה שכתב בפרק י\"א עכ\"ל. כלומר שרבינו כתב בפרק י\"א כל שאמרנו ביולדת שאמו טהורה הרי היא טהורה בזמן הזה: ", + "ודע ששם כתב עליו הראב\"ד איני אומר כן שהרי בצורת הפנים אמו טמאה דמי יכיר בצורות ויטהר וכתב עליו הרב המגיד ואין להם סמך בגמרא כלל עכ\"ל. ואני תמה על הרב המגיד שהראב\"ד והאומרים כמותו לא כתבו שחכמים אוסרים כדי שיקשה עליהם שאין להם סמך בגמרא וגם לא היה לו לומר שאין כן דעת רבינו לפי מ\"ש בפרק י\"א שרבינו לא בא בפרק י\"א אלא להוציא שלא יעלה על דעתנו דבכלל חומרא דרבי זירא הוא או שבזמן אחר אחר כך גזרו לטמא היולדת אפי' במקום שמן הדין טהורה לגמרי לדידיה דסבר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם דליתא אלא כל דיני היולדת אין בהם חידוש ולא מנהג והיינו לומר שמי שהוא בקי ומכיר בצורות מטהר בצורות שטיהרו חכמים אבל מי שיודע בעצמו שאינו בקי ומכיר יפה בצורות לא עלה על דעת שום אדם להתיר לו לטהר בצורות שנדמה לו שהן אותם שטיהרו חכמים והראב\"ד והרמב\"ן והרשב\"א ידעו בעצמם שלא היו בקיאים בצורות יפה ולכן כתבו שאין מטהרים האידנא בשום צורה ורבינו x מיירי במי שמכיר בצורות יפה: " + ], + [], + [ + "המפלת דמות נחש וכו'. בהשגות א\"א ולפי מ\"ש דבעי צורת פנים כשל אדם וכו' וכתב ה\"ה באמת שהסוגיא האמורה בגמרא על מחלוקת ר\"מ וחכמים מוכחא להדיא דלרבנן המפלת דמות נחש אין אמו טמאה לידה ודעת רבינו צריך לעיין עכ\"ל. וליישב דעת רבינו אפשר לומר דכיון דחזינן (דף כ\"ד ע\"ב) דרבי יהושע הורה כן לחמותו של רבי חנינא ורבי חנינא בן אחיו של רבי יהושע הורה כן ולשון הורה משמע שהיא הלכה למעשה וגם ר\"ג לא מצינו שחלק על ר\"י נראה שהיתה קבלה בידו מרבותיו דאל\"כ מאי מפי הורה חנינא דקאמר הא במה שהיה רוצה ר\"ג לסתור הוראת חנינא היה יכול לסתור נמי כי קאמר לה מפי ר\"י אלא ודאי קבלה מרבותיו היתה וקבלה מיניה ר\"ג וכיון שר\"ג ור\"י ור\"ח סוברים כן וחנינא עבד בה עובדא ור\"י נמי משמע דהלכה למעשה הורה לחמותו של חנינא ומעשה רב הכי נקטינן ואע\"ג דבבהמה חיה ועוף דבעי כולה צורה לרבי ירמיה או חצי צורה לרבה י\"ל דנחש שאני דכיון שגלגל עין של נחש דומה לשל אדם חשיב ולד אבל שאר בהמה חיה ועוף שאין במינן שום אבר דומה לשל אדם אע\"פ שקצת איברי זה הנפל דומים לשל אדם לא חשיב ולד עד שתהא כל הצורה דומה למר או חציה למר ואע\"פ שאמרו בגמרא דבהמה חיה ועוף עיניהם דומים לשל אדם הרי אמרו הא באוכמא הא בציריא ונחש איכא למימר דעינו דומה לשל אדם בין באוכמא בין בציריא ולפיכך חשיב ולד לכ\"ע אפי' לרבנן דר\"מ ונראה שיש להוכיח כן מדלא מייתי במתניתין שום תנא דסבר כר\"מ אלמא כולהו תנאי פליגי עליה ור\"ג ורבי יהושע מכללם ואפ\"ה מטמא בנחש הילכך ע\"כ צריך לחלק בין נחש לשאר בהמה חיה ועוף כמו שחלקתי ואע\"ג דגבי פלוגתא דר\"מ ורבנן משמע דהמפלת נחש אין אמו טמאה לידה איכא למימר דהנהו אמוראי לא הוה שמיע להו עובדא דחנינא בן אחיו של רבי יהושע והוו סברי כדהוו סברי ר\"ג ורבי יהושע מקמי דלידכר רבי יהושע ואנן לא קי\"ל הכי אלא כמו בתר דאידכר וכמו שכתבתי: ", + "המפלת דמות אדם שיש לו כנפים וכו'. גרסי' בגמרא (דף כ\"ד) אמר רבי יוחנן המפלת כמין אפקתא דדיקלא טהורה ופירש\"י שהדקל למטה יחיד ומתפצל למעלה כך היו ידיו ורגליו על כתפו ומלמטה הוא בלא צורה ע\"כ. ויש לתמוה על רבינו למה השמיטו ואפשר שהוא ז\"ל היה מפרש דכמין אפקתא דדיקלא היינו בריית ראש שאין בה חיתוך איברים כמו הדקל שהצד התחתון שבו עב ואין לו פצולים ולצד התחתון קרי אפקתא לפי ששם מוצאו דלפי זה לא השמיט מימרא זו שהרי כתב שאם הפילה בריית ראש שאינו חתוך אין אמו טמאה לידה ואע\"ג דבהדיא תניא התם דבריית ראש חתוך אין אמו טמאה לידה לא תיקשי לך מאי קמ\"ל ר\"י דאיכא למימר ברייתא לא שמיע ליה: " + ], + [ + "נברא ושט שלו אטום או שהיה חסר מטבורו ולמטה והרי הוא אטום. בפרק המפלת (נדה דף כ״ג ע״ב) תניא המפלת גוף אטום אין אמו טמאה לידה ואיזהו גוף אטום [רבי אומר] כדי שינטל מן החי וימות [וכמה ינטל מן החי וימות] רבי זכאי אומר עד הארכובה רבי ינאי אומר עד לנקביו רבי יוחנן אומר משום רבי יוסי בן יהושע עד מקום טבורו ויש לתמוה על רבינו שפסק עד מקום טבורו דבגמרא משמע דמאן דאמר הכי ל״ל טרפה אינה חיה וגם לית ליה ניטל ירך וחללה נבילה ומש״ה לא סגי ליה בעד הארכובה או עד נקוביו וכיון דקי״ל דטריפה אינה חיה וגם קי״ל דניטל ירך וחללה נבילה וכ״כ רבינו בהלכות שחיטה הו״ל לפסוק עד הארכובה וצ״ע. ומיהו הא לא קשיא לי אמאי פסק כרבי יוחנן במקום רבי ינאי רביה דשאני הכא דמשום רבי יוסי בן יהושע קאמר לה. וגרסינן בגמרא אמר [רבא] ושטו נקוב אמו טמאה ושטו אטום כלומר סתום אמו טהורה פי' מטומאת לידה לפי שכיון שהושט סתום אינו ראוי לחיות וכל שנברא בענין שאינו ראוי לבריית נשמה אין אמו טמאה לידה דלאו ולד הוא. ושטו נקוב כתב הרשב״א דטעמא דטמאה מפני שזה היה ראוי לבריית נשמה אלא שמא ניקב ושטו לאחר מכאן וכל שעיקרו ראוי לבריית נשמה אמו טמאה לידה ויש לתמוה על רבינו למה השמיט הא דושטו נקוב ואפשר שהוא ז״ל היה מפרש דטעמא דרבא משום דסבר דטריפה חיה וכדפירש״י וכיון דקי״ל דטרפה אינה חיה לית הלכתא כרבא: " + ], + [], + [], + [ + "הפילה נפל ואח\"כ הפילה שליא וכו' לפיכך אם ילדה ולד של קיימא והפילה שליא אפילו אחר כ\"ג יום תולין אותו בולד ואין חוששין לולד אחר. שם אמר רבה בר בר חנה אמר ר\"י מעשה ותלו את השליא בולד עד כ\"ג יום. ויש לתמוה על רבינו למה כתב אפי' אחר כ\"ג יום והלא בגמרא לא אמרו אלא עד כ\"ג יום. ונ\"ל שהטעם משום דמסיים בה בגמרא אמר ליה רב יוסף עד כ\"ד אמרת לן וסובר רבינו דקושטא קאמר רב יוסף אלא דכי א\"ל עד כ\"ד הויא יום יציאת השליא בכלל והשתא כי קאמר כ\"ג לא הוי יום יציאת שליא בכלל וללמדנו כן כתב אפילו אחר כ\"ג יום דע\"כ אינו מוסיף על כ\"ג אלא יום אחד דאם אתה אומר ב' אני אומר ג' או ק' ואין לו גבול דמה\"ט אמרינן בעלמא תפסת מועט תפסת וכיון דאינו מוסיף על כ\"ג אלא יום אחד ממילא משמע שהוא יום יציאת השליא דאל\"כ למה לא כללו עם הימים הקודמים דלכתוב דתולין עד כ\"ד יום אלא משום דאי כתב הכי הוה אפשר למיטעי ולמימר דכ\"ד יום בלא יום יציאת השליא קאמר והשתא דכתב אפי' אחר כ\"ג משתמע מילתא שפיר וכדפרישית: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "לפיכך החמירו חכמים בדבר זה וכו'. נראה דהיינו דאמרי' בפרק אחרון דאתקין רבי בשדות שאם ראתה תשב שבעה נקיים: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל בת שתבעוה להנשא וכו'. נראה דנקט לישנא דבת לאשמועינן דאפילו בקטנה חיישינן דילמא מחמדא: " + ], + [ + "ואם נשאת לת\"ח מותרת להנשא לו מיד וכו'. כתב הטור (סי' קצ\"ה) עבר וכנסה תוך זמן זה לא יתייחד עמה אלא הוא ישן בין האנשים וכו' בין אם הוא ת\"ח או אחר לאפוקי מדברי הרמב\"ם שכתב שת\"ח יכול לכנסה מיד ולהתייחד עמה כי הוא יודע שהוא אסור לבא (כלל) עליה עכ\"ל וגם הראב\"ד כתב הוא סובר שמייחדים היו עמהן אחר נישואין ולא בועלים ואני איני אומר כן וכו' ואתרתי קושייתא קא מתרץ ליה. ביאור דבריו דמקשה גמרא על מאי דאמר רב מאן הויא ליומי מדאמר רבא תבעוה לינשא וכו' ועוד הקשה מדאמר רבי אב\"י לא ישא במדינה זו וילך וישא אחרת במדינה אחרת וכו' ומעיקרא תירץ לזו שאני רבנן דפקיע שמייהו והדר קאמר ואיבעית אימא לרבנן יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו וכו' כלומר הני רבנן לא היו נושאין אותם אלא יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו ושתי הקושיות מתורצות בתירוץ זה לבדו: ", + "ומ\"ש רבינו שת\"ח יודע שהיא אסורה ונזהר מזה ולא יקרב לה. קשה דא\"כ ע\"ה נמי יודיעוהו שהיא אסורה עד שתספר ותטבול וישאנה מיד. וי\"ל דת\"ח שאני שהוא זהיר במצות ומש\"ה מהימנינן ליה שלא יפרוץ לבא עליה משא\"כ בע\"ה. ומיהו פשט לשון רבינו לא משמע הכי שתלה הדבר בידיעת החכם האיסור ולא תלאו בזהירותו ובנאמנותו. לפיכך נ\"ל דה\"ט דתלמיד חכם מתוך שהוא בקי ויודע דאיכא למיחש שמא ראתה מחמת חימוד יפרוש ממנה שהוא רגיל בדברי חכמים וגזירותם אבל ע\"ה כיון שהוא יודע שלא ראתה אם אתה אומר לו לפרוש משום דחיישינן שמא ראתה מחמת חימוד אין דבריך נכנסים באזניו שהרי אינו רגיל בדברי חכמים וגזירותם ועי\"ל שחכמי' לא נתנו דבריהם לשיעורים וכיון דת\"ח ודאי יודע וסתם כל אדם לא ידעי גזרו בכל אדם שאינו ת\"ח ולא פלוג בהו בין ידעי ללא ידעי. ומ\"מ קשה לי לדעת רבינו דמדלא מפליג גמרא בכלה שפירסה נדה בין ת\"ח לע\"ה משמע דת\"ח נמי הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים וכיון דתבעוה להנשא שאין ברור לנו שראתה שרינן לת\"ח להתייחד עמה ולא חיישינן שיפרוץ גדרן של חכמים כ\"ש דבפירסה נדה לא הו\"ל למיחש שיעבור על איסור כרת והו\"ל להתיר לו שיתייחד עמה ואין לומר דאה\"נ דבכלה שפירסה נמי שרי לת\"ח להתייחד עמה ולא איצטריך לאשמועי' גמרא משום דאתא בק\"ו מתבעוה לינשא דהא ההיא דכלה שפירסה נדה היא ברייתא והא דיליף רבינו לחלק בין ת\"ח לע\"ה הוא תירוצא דגמרא ופשיטא דליכא למימר שהברייתא באה על מה שתירץ הגמרא. ומיהו בהא הוה אפשר לומר שהברייתא דרכה לסתום וגמרא לא חש לפרושה ולומר לא שאנו אלא בע\"ה אבל ת\"ח אשתו ישנה עמו בבית משום דסמיך דמתירוצא דאיתמר גבי תבעוה לינשא נשמע לה אלא דמ\"מ קשה שרבינו הו\"ל לכתוב בפירוש דת\"ח שפירסה כלתו נדה מותר לו להתייחד עמה. לכן נ\"ל דבהא דתבעוה להנשא לא התיר רבינו לת\"ח להתייחד עמה כמו שעלה על דעת הראב\"ד וה\"ה אלא מפני שהוא ז\"ל סובר שאסור לישא כשהיא נדה כמבואר בדבריו פ\"י מהלכות אישות נ\"ל דההיא דהיא ישנה בין הנשים וכו' כשנשאה טהורה ואח\"כ פירסה מיירי דטעמא דאסור לישא אשה נדה אע\"פ שהיא תישן בין הנשים והוא בין האנשים משום דאכתי איכא למיחש שמא באיזו שעה מן היום או מן הלילה לא יזהרו המשמרות ויבא עליה ולענין זה הוא היתר ת\"ח בתבעוה להנשא שהוא מותר לישא אותה אע\"פ שעדיין לא ספרה ולא טבלה והוא שישן האיש בין האנשים והיא בין הנשים כדין כלה שפירסה נדה ולפיכך לא הזכיר בהיתר ת\"ח לשון יחוד כלל אלא לשון נישואין שהרי כתב ואם נשאת לת\"ח מותרת לינשא לו מיד ותספור מאחר שנשאת ותטבול שת\"ח יודע שהיא אסורה ונזהר מזה ולא יקרב לה עד שתטבול עכ\"ל הרי דלענין נישואין בלבד אמורים הדברים ולא לענין יחוד כי סמך בו על מה שכתב בפכ\"ב אצל כלה שפירסה נדה ומ\"ש שת\"ח יודע שהיא אסורה ולא יקרב לה היינו לומר שלא יבא לבקש שעה שהמשמרות ישנות או טרודות בדבר אחר ויתייחד עמה אז ויבא עליה והא דקאמר בגמרא לרבנן יחודי מייחדי להו לא יחוד ממש קאמר אלא כלומר שהיו הנשים מיוחדות להם כלומר שהיו נשואות להם כבר ואע\"פ שהיו אסורים לבא עליהן עד שיטבלו ומשמרות שומרות אותם מ\"מ פת בסלו מיקרי והשתא ניחא מ\"ש הראב\"ד בסוף השגתו וכלה שפירסה נדה אסור להתייחד עמה ע\"כ. ולא כמו שתירץ ה\"ה דהא דתבעוה לינשא מותרת מן התורה אלא שחכמים החמירו בה ואינה דומה לכלה שפירסה נדה ודאית ע\"כ. דאדרבא מפני שזו אינה אסורה אלא מספק איכא למיחש שיתקפנו יצרו יותר מבאותה שהיא נדה ודאית וכמ\"ש. וא\"ת אכתי קשה למה לא כתב רבינו בפ\"י מהלכות אישות דהא דלא תינשא נדה היינו לע\"ה אבל לת\"ח מותר י\"ל דלא היקלו לת\"ח לישא אשה אסורה ולסמוך על המשמרות אלא בזו שאינה אסורה מן התורה אבל לא בנדה ודאית דעבדו בה הרחקה טובא אף לת\"ח ומ\"מ לא דמי למ\"ש ה\"ה לחלק בין נדה ודאית לשאינו ודאית שהוא כתב כן להתיר יחוד דספק נדה לת\"ח ואני איני אומר כן אלא להתיר נישואין לא להתיר יחוד: " + ], + [ + "דין הכתמים בזמן הזה וכו'. כתב ה\"ה וכבר כתבתי פ\"ט מה שיש בפי' ההיא דכתמים צריכין הפסק טהרה. הוא בבבת הרואה כתם ואחר כך ראתה דם תולה כתמה בראייתה וכו': " + ], + [], + [], + [], + [ + "(יד-טו) זה שתמצא במקצת מקומות שהנדה יושבת שבעת ימים בנדתה וכו' וכן זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצת גאונים שיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף ארבעים וכו' ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן וכו'. כתב הריב\"ש במה שנהגו שם להחמיר בימי טוהר של יולדת אף אם אינה רואה בהם אם נהגו זה לגדר ופרישה אע\"פ שהוא מותר או שבאותם הימים דמים מצויים בהם ראוי להניחם על מנהגם ואין מתירים אותם בפניהם אבל אם נהגו כן בטעות מפני שסבורים שאסור מן הדין ראוי להודיעם שטועים בהם ושהוא מנהג שיצא להם מן הצדוקים כדרך שכתב הרמב\"ם עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [ + "ישראל שבעל עכו\"ם משאר וכו' אחד ז' עממין ואחד כל האומות באיסור. כתב הטור ונ\"ל שאינו אלא בשבעה אומות דלא קי\"ל כר\"ש דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין ואף שבעה אומות אין לוקין משום לא תתחתן אלא לאחר שנתגיירו אבל בגיותן לא שייך בהו חתנות עכ\"ל. ביאור דבריו שהוא מקשה על דברי רבינו שתי קושיות חדא על מ\"ש דעל שאר אומות נמי לקי דהיינו כר\"ש ולא קי\"ל כוותיה אלא כרבנן דאמרי לא נאמר לא תתחתן אלא בשבעה אומות דוקא ועוד דאפי' בשבעה אומות אסיק רבא בפרק הערל דבגיותן לא שייך בהו חתנות וקרא דלא תתחתן בנתגיירו דוקא הוא וי\"ל שרבינו פסק בהא כר\"ש מדאמרינן בפ\"ג דקידושין (דף ס\"ח:) [נכרית] דולדה כמותה מנ\"ל אר\"י משום רשב\"י אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי וכו' ההוא בז' עממים כתיב שאר אומות מנ\"ל אמר קרא כי יסיר לרבות כל המסירים הניחא לר\"ש דדריש טעמיה דקרא אלא לרבנן מאי טעמייהו וכו' ומדחזינן דסתמא דגמרא כר\"ש אלמא הלכתא כוותיה וכיון דדרשינן טעמא דקרא אית לן למימר דלא אסרה תורה להתחתן משום כי יסיר אלא בגיותן דבני הסרה נינהו אבל בגירותן דלאו בני הסרה נינהו לא וההיא דפרק הערל [בגיותן לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות] אליבא דרבנן היא אבל לר\"ש הוי איפכא דלא נאמר לא תתחתן אלא בגיותן דוקא ואפילו תימא דאליבא דר\"ש אמר הכי לא קי\"ל כמסקנא דרבא אלא כדהוה ס\"ד מעיקרא דלא נאמר לא תתחתן אלא בגיותן דוקא משום דסוגיין דגמרא בספ\"ק דקידושין סבר הכי וכן אמרו בפ\"ב דע\"ז בנותיהם דאורייתא נינהו דכתיב לא תתחתן בם וכבר נדחקו התוספות ליישב זה ורבינו תפס עיקר כפשט הסוגיא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גר שמל ולא טבל וכו'. מ\"ש שאין מטבילין אותו בשבת פשוט בפרק החולץ דלמ\"ד אינו גר עד שימול ויטבול אין מטבילין אותו בשבת ואע\"ג דבגמרא יהיב טעמא משום דתקוני גברא בשבתא לא מתקנינן לא כתבו רבינו משום דמשמע ליה דה\"ט לאו דסמכא הוא דהא לענין טומאה שרי משום דמיחזי כמיקר ואע\"ג דהכא צריכים ת\"ח לעמוד עליו מ\"מ מידי מיחזי כמיקר לא נפיק אלא עיקר טעמא משום דאין דנין בשבת וגר משפט כתיב ביה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לפיכך לא קבלו ב\"ד גרים כל ימי דוד ושלמה וכו' ואעפ\"כ היו גרים הרבה מתגיירים בפני הדיוטות. ה\"ה כתב שבפני בית דין הדיוטות היו מגיירים אותם ולי נראה דמדכתב רבינו בפני הדיוטות ולא כתב בפני ב\"ד הדיוטות דאנן אע\"ג דהדיוטות אנן כדאיתא בסוף גיטין (דף פ\"ח:) על ב\"ד שבזמן הזה מ\"מ אין מקבלין אותם בב\"ד דידן אלא שאם קבלו אותם גרים הדיוטות שאינם ב\"ד הרי הם גרים x (ואילו היה מדקדק ה\"ה בדברי הרמב\"ם כן לא היה כותב שב\"ד הדיוטות היו מגיירים אותם) וכ\"כ המרדכי בהגהות פרק החולץ ז\"ל דמי שבא להתגייר וידוע לנו שבשביל דבר הם עושין אין לקבלם והביא כמה ראיות לדבר: " + ], + [], + [ + "גר שלא בדקו אחריו וכו'. כתב הרב המגיד ומ\"ש ומצוה להחזיר אבידתו וכו' והוא שיהיה מומר לתיאבון ויש לתמוה עליו דמאי לתיאבון שייך בחזר ועבד עכו\"ם דלא שייך לתיאבון אלא בגזל ועריות ומאכלות אסורות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן ועוד דלא חילקו בין לתיאבון ולהכעיס אלא באחד משאר מצות אבל עכו\"ם שהמודה בה ככופר בכל התורה וכן המחלל שבת בפרהסיא הרי הם כעכו\"ם כדאיתא בפירקא קמא דחולין (דף ד') וכך הם דברי רבינו בפרק י\"א מהלכות גזילה. ", + "ומה שכתב פה רבינו שמצוה להחזיר אבידתו לא אחזר ועבד עכו\"ם קאי אלא למ\"ש הואיל ומל וטבל יצא מכלל עכו\"ם וקאמר דמצוה להחזיר אבידתו שמאחר שמל וטבל נעשה כישראל והוא שלא יחזור לעבוד עכו\"ם: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גר אסור בשאר האם וכו'. רבינו פסק דקרובים מצד האב אפילו האסורים לבני נח מותרים לגרים שהרי פסק כר\"ע דאין אסור לבני נח מקרובי האב אלא אשת אביו בלבד ופסק שהגר מותר בכל קרובים שמצד האב ואפילו באשת אביו וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף שלא כתב אלא ההיא דבני יודן אמתא דאמרינן דבמן האב ולא מן האם כ\"ע ל\"פ דשרי ומשמע דה\"ה לכל קורבה שמצד האב דשרי ולפי דעתם ז\"ל א\"ש הא דתניא סתם בפרק נושאין (דף צ\"ח:) דגר מותר באשת אביו כר\"ע ולא צריך לדחוקי ולאוקומה כרבי אליעזר כדאוקמוה התוספות והרא\"ש ולפ\"ז מ\"ש בפ\"ב דיבמות (דף כ\"ב) ערוה גופה אי לאו [משום] שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה וכו' לא גזרו בה רבנן צ\"ל דעל קרובים שמצד האם דוקא קאמר וה\"פ אי לאו משום שמא יאמרו וכו' לא הוו גזרי בקרובות כלל אבל השתא דאיכא קרובות דמתסרי להו בגיותן ובגירותן שרו להו לא יאמרו באנו מקדושה חמורה וכו' שהרי הם רואים שיש בקרובות האם שהיו מותרות בגיותן ואסורות בגירותן כגון אחות אמו ואשת אחיו מאמו שמותרות לבני נח ואסורות לגרים אלא יאמרו בקבלת התורה נתחדשה הלכה וטעמא דגזרו טפי בקרובות האם מקרובות האב משום דבקרובי האם אפשר דאתי לאיחלופי בישראל כדמשמע בפ\"ב דיבמות ובפרק נושאין ואי לא הוה אלא האי טעמא לחוד לא הוה גזרי נמצא שעיקר הגזירה היתה משום שמא יאמרו וכו': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נותן אדם שפחתו לעבדו וכו'. כל זה מבואר בסוף פרק יוצא דופן (נדה דף מ\"ז) דגרסינן התם שמואל מייחד להן רב נחמן מחליף להו רב ששת מסר להן לערבי ואמר להן אזדהרו מישראל ופירש רש\"י מייחד להן שפחותיו מייחד לאנשים עבדיו ואינו מפקירן משום בושת. מחליף להן את של זה בזה ואינו מקפיד על בושתן. לערבי מפקיר שפחותיו לערביים ונוהג בהם מנהג הפקר: " + ] + ], + [ + [], + [ + "שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כ\"ג באלמנה. כתב ה\"ה שאלת חכמי לוניל ותשובתו ושהרמב\"ן דחה ראיית רבינו ופי' כל הסוגיא בלאוין שכתוב בהם קיחה וכו' והר\"א בנו של רבינו תירץ כשם שנאמר באיסורי כהונה קיחה ובמחזיר הויה נאמר בשאר איסורי לאוין ביאה בקהל וביאה בקהל לא הוי אלא בקידושין אבל זנות לעולם לא מיקרי ביאה בקהל תדע שאמר הכתוב במצרי ואדומי בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה' ולא צוה ה' שיבא דור שלישי בזנות אלא בקידושין והנה למדנו מפסוק זה שמצרי ואדומי דור ראשון ושני איסורן בעשה וליכא למימר בזנות עשה אלא ודאי בקידושין הילכך משמע ביאה בקהל בקידושין בלא ספק ואי קשיא לך מכלל חייבי לאוין יבמה לזר דלא כתיב בה ביאה בקהל ולא קיחה ל\"ק מידי דהא כתיב בה הויה לא תהיה אשת המת החוצה הילכך אי אתה יכול לחלק בחייבי לאוין ולא באיסורי כהונה בלבד פליגי אלא בכל חייבי לאוין עכ\"ל. והרמ\"ה השיג על תשובה זו של רבינו שהשיב לחכמי לוניל והם אישרו דברי תשובת רבינו כיוצא במה שהשיב הר\"א בנו והאריכו בדבר והביאו ראיה לדברי רבינו מדאמרינן בפרק עשרה יוחסין ומודה רבא באלמנה לכ\"ג שאם בעל ולא קידש לוקה ואם כדברי האומרים דלא פליגי בכל איסורי לאוין היכי אמר מודה רבא באותו דבר עצמו שנחלקו בו ועוד אי ס\"ד בביאה לחודה קפיד למה משונה ביאה זו מכל ביאות שכמוה שכתב בקהל ה' ודורות אלא לאו ש\"מ דרך נישואין קפיד קרא דהיינו ביאה ראויה לבא בקהל ה' כגון שקידש ובעל: ", + "כתב עוד הר\"א בנו של רבינו שהוקשה לו על זה מ\"ש בפרק א' מהלכות נערה בתולה היתה בתולה זו אסורה על האונס וכו' או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו הרי זה לוקה ואינו משלם קנס וכו' והלכה זו לדבריו קשיא שזו הבתולה שהיא מחייבי לאוין אם אינה מקודשת לו בין התרו בו בין לא התרו בו אינו לוקה עליה ואם מקודשת היא בין התרו בו בין לא התרו אינה בת קנס דליכא לא פיתוי ולא אונס הילכך קשיא. ואני מתרץ בה דלעולם בלא קידושין היא ואם התרו בו משום קדשה לוקה משום קדשה ואפילו אינה מאיסורי לאוין ומפני זה אמר או שהיתה מחייבי לאוין ולא אמר או שהיתה מאיסורי לאוין שהפרש בין איסור לחיוב וכך אמר בתחלת הלכות אישות כל שאסר ביאתו בתורה ולא חייב עליו כרת הן הנקראין איסורי לאוין וכו' וקדשה ודאי מחייבי לאוין היא וזה שהצריך בספ\"ב שצריך שתכין עצמה לכך לענין חיובה היא במלקות לא לענין חיובו הוא אלא לעולם אם היה הוא בעדים לוקה ואע\"ג דאנוסה היא הנערה וכמה דבר ברור הוא זה למבינים ומתוך דבריו למדנו אותו שהוא ז\"ל אע\"פ שהצריך בראיותיו החזקים לקידושין דאיסורי לאוין ואח\"כ ילקה עליהם לאו למימרא שאם בעל אחת מאיסורי לאוין בעדים והתראה והיא בלא קידושין דלא שייך בה מלקות כלל אלא לעולם לוקה אבל משום איסור קדשה לא משום איסורי לאוין תדע שכך אמר בהלכות ביאות אסורות על כהן שנשא אחת משלש נשים בין כ\"ג בין הדיוט לוקה ואם באו עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה כלומר אלא משם אחר והוא איסור הקדשה וכך אמר בפט\"ו בעל ולא קידש אינם לוקים משום ממזרות אלא משום קדשה ואם יש נפש אדם לומר למה לנו זה הדקדוק כלל הואיל והוא לוקה מה לי משום קדשה מה לי משום איסורי לאוין נאמר לו כמה הועיל ז\"ל בזה הדקדוק שאם יתרו בו משום איסורי לאוין אינו לוקה ואם יתרו בו משום קדשה לוקה כגון כהן שבא על גרושה או ישראל שבא על ממזרת בלא קידושין אם יאמרו לו בעת התראה פרוש דגרושה היא או ממזרת היא וחייב אתה עליה מלקות ולא פירש אלא עבר אינו לוקה דהתראה זו כמאן דליתא דמי שלא השם שהתרו בו עליו הוא השם שחייב בו ואם יאמרו לו פרוש דקדשה היא הואיל ואין שם לא כתובה ולא קידושין ולא פירש חייב מלקות שהשם שהתרו בו עליו הוא השם שחייבו עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(כה-כו) האסופי שנמצא בעיר שיש בה עכו\"ם וכו' מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל. בספ\"ק דכתובות (דף ט\"ז:) מייתי מתניתין דפ\"ב דמכשירין עיר שישראל ועכו\"ם דרים בה מצא בה תינוק מושלך וכו' [עיין במ\"מ] וקאמר עלה [אם רוב ישראל ישראל] אמר רב לא שאנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ופרש\"י ל\"ש דאם רוב ישראל ישראל אלא להחיותו ב\"ד מצווין לפרנסו משום וחי אחיך עמך ע\"כ. מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא אמר ר\"ל לנזקין וכו' דנגח תורא דידיה לתורא דידן פלגא משלם כבן ישראל בתם דמשלם ח\"נ אידך פלגא א\"ל אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ואשלם. והשתא יש לתמוה על רבינו היאך כתב דמע\"מ מצוה להחיותו דהא לא אמרו כן בגמ' אלא ברוב ישראל. ונ\"ל שטעמו של רבינו משום דקשיא ליה כי בעי אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא נימא להחיותו א\"ו משום דמשמע ליה דאפילו במע\"מ מצווים להחיותו ומש\"ה בעי אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא דאי להחיותו מאי איריא רוב ישראל אפילו מחצה על מחצה נמי וכבר הרגישו התוס' בקושיא זו וישבוה לפי דרכם וגם בדברי רש\"י נרמזה ורבינו לא נראו לו דבריהם ולפי זה כי אמר רב ל\"ש אלא להחיותו בין לרוב ישראל בין למע\"מ קאי וברוב ישראל אשמעינן דליוחסין לא ובמע\"מ אשמעינן דמצווין להחיותו ואין להקשות על פי' זה כי בעי אם רוב עכו\"ם עכו\"ם למאי הלכתא לימא שלא להחיותו דא\"כ לישתוק מתניתין מרוב עכו\"ם וממילא ידענא דאין מצווין להחיותו כיון דרוב עכו\"ם דמהיכא תיסק אדעתין לומר דמצווין להחיותו ומיהו קשה כי בעי מע\"מ ישראל למאי הלכתא לימא להחיותו וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "דבר ברור שהשתוקי אסור לישא שתוקית וכו'. כתב ה\"ה ומ\"ש ושתוקי ואסופי מותרים בנתינים אין נראה כן מדברי רש\"י וכו' גם הר\"ן תמה על רבינו שהתיר וכתב ואיפשר דלטעמיה אזיל דכתב בפי\"ב שאיסור הנתינים אינו אלא מדבריהם ולפיכך הורה להקל באסופי ושתוקי שתולין אותם לומר ממזרים הם ומותרים בנתינים עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "נכרת הגיד למעלה מעטרה כקולמוס או כמרזב כשר. בפרק הערל (יבמות דף ע״ה) אמר רב הונא כקולמוס כשרה כמרזב פסולה ורב חסדא אמר איפכא אמר רבא כוותיה דרב הונא מסתברא וכו' אמר ליה רבינא למרימר הכי אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא (דף ע״ה) הלכתא בין כקולמוס בין כמרזב כשרה וכו' ההוא עובדא דהוה במתא מחסיא שפייה מר בר רב אשי כקולמוס ואכשרי' ופרש״י ההוא עובדא דהוה כמרזב שפייה חתך מן הבשר מכל צד ונטל דופני מרזב ועשאו כקולמוס ואכשרי' כרב הונא עכ״ל. ויש לתמוה על רבינו למה לא פסק רבינו כההוא עובדא דעבד מר בר רב אשי כרב הונא דבתרא הוא ולכן נראה לי שרבינו מפרש דההיא עובדא לא כמרזב היה שאילו היה כן היה מכשירו בלא שיפוי אלא נגע היה בו והוצרכו לחתכו וחתכו כמין קולמוס והכשירו וה״ה אם היה מחתכו כמרזב היה מכשירו אלא חדא מינייהו נקט דהשתא לא פליג האי עובדא לפיסקא דפסק רבינו בשם רב פפא: " + ] + ], + [], + [ + [ + "והבא על הנדה אף על פי שהיא בכרת לא נעשית זונה ולא נפסלה מן הכהונה. הרא\"ש האריך בזה בתשובה כלל כ\"ט: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ראוה שנבעלה בעיר וכו'. שם פריך ורוב העיר נמי אי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש ומשני איכא דאזלא איהי לגבייהו ופרש\"י יש שהולכת היא אצלו וה\"ל קבוע הילכך ברוב כשרים או רוב העיר או רוב סיעה פסול וכך הם דברי רבינו שסתם וכתב דנבעלה בעיר לא תינשא לכהן לכתחלה ולא חילק בין אזלא איהי לגבייהו לאזלי אינהו לגבה ונראה מדבריו דאפילו בדאיכא תרי רובי רוב עיר ורוב סיעה כל שנבעלה בעיר לא תינשא לכתחלה דאפילו אזל בועל לגבה חשוב כקבוע גזירה אטו היכא דאזלא איהי לגביה ולא מכשרינן לה אלא כשנבעלה בפרשת דרכים או בקרנות שבשדות שהכל עוברים שם והיו רוב העוברים כשרים וגם רוב העיר שאפשר שפירשו אלו ממנה כשרים: ", + "והטור שכתב על דברי רבינו ונראה שאפילו נתעברה בעיר אם הלך הבועל אליה תינשא לכתחלה כיון דאיכא רוב העיר ורוב סיעות כשרים אא\"כ הלכה היא אליו עכ\"ל גירסא אחרת היתה לו שכתוב לא דאזלא איהי לגבייהו אבל רבינו גורס כגירסת רש\"י שכתבתי וכן דעת התוספות והרשב\"א והריטב\"א: " + ], + [ + "(יג-טז) פנויה שראוה שנבעלה וכו'. כתב ה\"ה וסובר רבינו דרוב כשרים דבעינן לכתחלה תרי רובי נינהו ממה ששנינו שם במשנה וכו' כן פסקו ג\"כ הרי\"ף והרא\"ש משמע דס\"ל דכי שני רב יהודה בקרונות של צפורי היה מעשה לאוקומי לר\"י בן נורי כר\"ג הוא דשני הכי ודלא כרש\"י שפירש דכרבי יהושע מוקים ליה והכריחם לפרש כן כי היכי דלא תיקשי הילכתא אהלכתא דאפסיקא הלכתא בגמרא כר\"ג והדר אפסיקא הלכתא כרבי יוסי אליבא דריב\"נ הלכך ע\"כ לפרושי דריב\"נ אתי כר\"ג: ", + "כתב הר\"ן וז\"ל הרמב\"ם כתב בפי\"ח מהא\"ב דאפילו טוענת בעינן תרי רובי להתירה להנשא לכתחלה ובדיעבד אפילו חד רובא לא בעינן כיון שהיא טוענת ואומרת לכשר נבעלתי ובשאינה טוענת אפילו נשאת כל היכא דליכא תרי רובי תצא ותמהני עליו דכיון דסוגיין דהכא בשאינה טוענת ועלה אמרינן דבעינן תרי רובי ולא מפלגי בין לכתחלה לדיעבד מנ\"ל דבטוענת ניבעי לכתחילה תרי רובי דנהי דלעיל אמרינן אפילו בטוענת דלא נעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים היינו דבעי חד רובא אבל תרי רובי מנ\"ל דכיון דמדינא אפילו ברוב פסולים כשרה בטוענת נהי דמשום חומרא בעלמא אמרינן דלא לעביד בה עובדא עד דאיכא רוב כשרים מ\"מ משמע דבחד רובא סגי דרובא דלא בעי' ליה אלא משום חומרא בעלמא לא משמע דניגזור ביה אטו קבוע דניבעי מש\"ה תרי רובי עכ\"ל. ונ\"ל שטעמו של רבינו משום דמשמע ליה דעובדא דתינוקת דריב\"נ כשנבדקה ואמרה לכשר נבעלתי היא דאל\"כ מאי האי דא\"ל רבא לרב נחמן ריב\"נ דאמר כמאן אי כר\"ג אפילו ברוב פסולים נמי מכשר וכו' מאי שיאטיה דר\"ג ורבי יהושע הכא התם כשנבדקה הכא כשלא נבדקה הילכך ע\"כ דהא דריב\"נ נמי כשנבדקה היא וכיון דאסקינן בה דבעי' תרי רובי א\"כ כי אמרינן כדר\"ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים אצלה היינו עד דאיכא תרי רובי כדמפרש בדריב\"נ וא\"ת היכי אפשר לומר דלאוקומי לדריב\"נ כר\"ג שני רב יהודה בקרונות של צפורי היה מעשה הא מעיקרא אי כר\"ג אפילו ברוב פסולים נמי מכשר וריב\"נ מצריך רוב והיכי מהדר דריב\"נ מצריך תרי רובי דכ\"ש דיקשה טפי ונ\"ל דכי אהדר בקרונות של צפורי היה מעשה לא סיים מילתיה עד דאסיק ואמר מעלה עשו ביוחסין וה\"ק לעולם ריב\"נ כר\"ג והא דמכשר ר\"ג אפילו ברוב פסולים היינו מדינא אבל משום דמעלה עשו ביוחסין מודה ר\"ג דלא מתכשרא עד דאיכא רוב כשרים וכדא\"ל שמואל לרב יהודה ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים ולא רוב אחד בלבד קאמר אלא תרי רובי נמי מצרכי ר\"ג וריב\"נ משום מעלה עשו ביוחסין וכדאמר רב יהודה בקרונות של צפורי היה מעשה: ", + "ולענין מ\"ש רבינו דכשאינה טוענת אפילו נשאת תצא כל היכא דליכא תרי רובי פשוט הוא דע\"כ לא הכשיר ר\"ג אלא בשנבדקה ואמרה לכשר נבעלתי אבל בשלא אמרה כן לא ומשמע לרבינו דאע\"ג דאיכא רוב אחד כשרים תצא עד דאיכא תרי רובי ומשמע מדקדוק לשונו דאפילו בדאיכא תרי רובי נמי לכתחלה נמי לא תינשא משום מעלה ביוחסין דלא עדיף אינה טוענת בתרי רובי מטוענת בחד רובא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "היו שם שני עדים שנשבית ועד אחד מעיד שנטמאת ואחד מכחיש אותו וכו'. כתב הר\"ן וא\"ת בסיפא היכי משתריא אפומא דעד כיון שהיא אמרה תחלה חברתי טמאה והא ה\"ל ע\"א דהכחשה ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא [אפילו היכא דעד אחד נאמן כבי תרי כדמשמע פרק האשה שלו' ובסוטה פרק כשם] י\"ל דבדאתא עד המטהר תחלה והתירוה על פיו עסקינן ואחרים אומרים דלא צריכין להכי אלא בשבויה הקלו דאפילו ע\"א דהכחשה דעד פסול מהימן והרמב\"ם כתב עוד בפי\"ח מהא\"ב דאפילו אשה מתירתה אע\"פ שעד כשר מכחישה ומשמע דמפיק לה מרישא דקתני אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת דמשתריא חברתה אפומא דידה אע\"ג דאיכא עד כשר דקא מפיך מיפך ואמר את טהורה וחברתיך טמאה וסתמא קתני אע\"פ שלא התירו חבירתה אפומא דידה תחלה אלמא בשבויה הקלו להתירה אפילו על פי אשה אע\"פ שמכחישה עד כשר: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיר שבאה במצור ונכבשה וכו' בד\"א בגדוד של אותה מלכות וכו'. כתב ה\"ה ואני תמה בזה היאך אפשר לפסוק כרב מרי וכו' והר\"ן כתב וז\"ל הרמב\"ם חילק בדין הכהנות בין כרכום של אותה מלכות לכרכום של מלכות אחרת ע\"פ דרכו של ר\"ח ובפי\"ב מהמ\"א לענין יי\"נ לא חילק ונראה שהוא מפרש כפרש\"י דרבי יצחק לא אתא לתרוצי מתניתין אהדדי דמודה ליה לרב מרי דלעולם לנסך אין פנאי אלא דאף לבעול אתי לאיפלוגי דכי אמרינן יש פנאי ה\"מ בכרכום של אותה מלכות אבל בשל מלכות אחרת לא הלכך נקטינן כרב מרי דלנסך בכל ענין אין פנאי ולבעול מפלגינן בין כרכום של אותה מלכות לכרכום של מלכות אחרת כר\"י בן אלעזר עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "ומ\"ש רבינו אבל גדוד של מלכות אחרת כו' ואם שבו נשים ונעשו ברשותן אע\"פ שרדפו אחריהם ישראל והצילו אותן מידם הרי הן אסורות. דבריו מבוארים שלא אמרו אין פנאי לבעול אלא בכרכום של מלכות שפשט ושטף ועבר שבעודם טרודים לשלול שלל ולברוח ומתוך כך אין פנאי לבעול אבל כששבו הנשים ונעשו ברשות' כבר יש להם שם שבויות ואע\"פ שלא היה להם פנאי לבעול שתיכף שברחו רדפו ישראל אחריהם והצילו הנשים מידם לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים וכל שנעשו ברשותן פסולות. ונראה עוד מדברי רבינו דאפילו גדוד של מלכות אחרת אם היה שוקט ובוטח ואינו נחפז לברוח יש פנאי לבעול הוא וכל כהנות שבעיר פסולות שלא אמרו אלא בשפשט ושטף ועבר: ", + "ועל מ\"ש רבינו שאם היתה מחבואה אחת אפילו אמרה לא נחבאתי ומכל מקום טהורה אני מצלת. כתב הר\"ן מכלל דס\"ל דלא מטהרינן לה אלא כי אמרה טהורה אני במגו דנחבאתי אבל סתמא לא ול\"נ דכל שיש שם מחבואה אחת אינה צריכה לומר נחבאתי אלא מסתמא תלינן בה לקולא והביא ראיה מהגמרא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "אבל כהן שקידש אשה מאיסורי כהונה וכו' ואם נשאת אע\"פ שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה וכו'. כתב ה\"ה שלמד כן ממ\"ש סתם מן הנישואין פסולות ול\"נ דמייתורא דמתני' דקתני מן הנישואין פסולות שהיא משנה שאינה צריכה למד רבינו דהיינו לומר שכיון שנכנסו לרשות הבעל לנישואין אף על פי שלא נבעלו פסולות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "משפחה שנתערב בה ספק חלל כל אלמנה מאותה משפחה אסורה לכהן לכתחלה. פי' כל אשה כשירה שנשאת לאחד מאותה משפחה ונתאלמנה דברי רבינו בפירוש עיסה כדברי התוספות וכתב הר\"ן שכן עיקר: ", + "ומשמע מדברי רבי' דע\"כ לא קאמר דמשפחה שנתערב בה ספק חלל דאם נשאת לא תצא אלא באלמנה דאית לה חזקת כשרות דגופה אבל בבת דלית לה חזקת כשרות דגופה תצא וכמ\"ש התוס' ודייק לישניה דסבר הכי דברישא גבי ספק נקט אלמנה ובסיפא גבי ודאי דאפי' אם נשאת תצא כתב כל אשה מהם אסורה כדי לכלול גם הבת דבכלל אשה בין אלמנה בין בת: ", + "ומ\"ש רבינו והוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי וכו'. אכולה מילתא דלעיל קאי שאם נתערב בה ספק ממזר אסור ישראל לישא אשה מאותה משפחה לכתחילה ואם נשאת לא תצא מפני שהם שני ספקות כמו באלמנה ספק חלל ואם נתערב בה ודאי ממזר כל אשה מהם אסורה לישראל עד דיבדוק ואם נשאת תצא אבל הראב\"ד פירש במסכת עדיות שלא אמרו אלמנת עיסה כשרה אלא כשנתערב בה ספק חלל שאינו מפסולי קהל אבל אם נתערב בה אחד מספק פסולי קהל כגון ספק ממזר ספק נתין ספק עבד אותה העיסה אינה כשרה אע\"פ שהיא ספק ספיקא והכי איתא בכתובות והתם מפרש טעמא בגמרא ע\"כ. ואני אומר שאמת הדבר דתניא בספ\"ק דכתובות (דף י\"ד) איזו היא אלמנת עיסה כל שאין בה לא משום ממזרות ולא משום נתינות ולא משום עבדי מלכים ומכל מקום אין משם ראייה שהרי העמידוה במסקנא דה\"ק איזו היא אלמנת עיסה כל שאין בה לא שיתוק ממזרת ולא שיתוק נתינות ולא שיתוק עבדי מלכים ולא שיתוק חלל: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אשה שנשאת לשני אנשים ומתו וכו' ואם נשאת לא תצא. כתב הרשב\"א [על דברי רבינו חזרתי על כל צדדים ולא מצאתי לי מקום שיסמוך עליו זולתי שאני מדמה אולי סמך] על מה ששנו סתם לא תנשא ולא סיימו בה ואם נשאת תצא או שסמך על דאביי שאע\"פ שהיה סובר דבמילה פליגי אבל לא בנישואין וע\"כ נשא מ\"מ הא שמע רב יוסף רביה ורבה רביה פסקו הלכה בנישואין ומלקיות כרבי ואפ\"ה לא גירש אחר שנשא וכן רבא דתפיס עליה ואמר מי איכא דעבד עובדא בנפשיה כי האי ואפילו הכי לא אפקוה מיניה. והריב\"ש כתב שדעת רבינו נכון והביא סעד לדבריו וכתב דאפילו אם התרו בו בית דין והמרה את פיהם אין כופין אותו להוציא. ורבינו עצמו [כתב] בתשובה שלישית קטלנית אין בו איסור אבל הוא מרוחק על צד הניחוש והפחד והתימהון שיש ברוב השעות שינזקו בהם הגופות החלשים ואין חילוק בין זה לאוכל מכישא דאסר גננא. ואף על פי שיש חכמים שסוברים שלא תנשא אומרים לה אם תמצאי מי שיקדש אותך לא נחייבנו לגרש והיו מערימין ומקדשים בפני שני עדים ואחר כך כותבין לה בית דין כתובה דמכניסין אותה לחופה ומברכין שבע ברכות הואיל ונתקדשו. כן היו עושים בית דין של רבינו יצחק בעל ההלכות ובית דין של רבינו יוסף הלוי תלמידו וכל הבאים אחריהם וכן עשינו אנחנו במצרים להתיר עכ\"ל. וכתב עוד וזה כולו בנישואין בעלמא אבל ביבמה שנפלה ליבום הלכה למעשה בכמה נשים שקידשו אותם לכתחילה ונתייבמו ולא נראה מעולם מי שחולק על זה ע\"כ: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לא תתייחד אשה אחת אפי' עם אנשים הרבה עד שתהיה אשתו של אחד מהם שם. שם במשנה רש\"א אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו וישן עמהם בפונדק מפני שאשתו משמרתו. ומשמע לרבינו דלאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי ומש\"ה פסק דבזמן שאשתו של אחד מהם שם מותר להתייחד אשה אחת עם אנשים הרבה וה\"ה לאיש אחד עם נשים הרבה ואפילו אם ת\"ל דפליג את\"ק משמע דהלכה כמותו מדמוקים סתם גמרא בריש פ\"ב דע\"ז מתניתין אליביה. ויותר נראה לומר שהוא גורס בזמן שאשתו עמו ישן עמהם בפונדק מפני שאשתו משמרתו וכן גירסת הרי\"ף והרא\"ש ולא מדברי ר\"ש הוא אלא סתם מתני' הוא דקתני הכי: ", + "והטור כתב על דברי רבינו כיון שאוסר אשה אחת עם אנשים הרבה מאי נ\"מ שאשתו של אחד מהם שם אכתי איכא למיחש לאחריני עכ\"ל וי\"ל דכיון שאשתו של זה לא תזנה מפני בעלה שהוא שם חבירתה ג\"כ לא תזנה שתירא שזאת ובעלה יגלו סודה. ואיכא למידק על מ\"ש רבינו לא תתייחד אשה עם אנשים הרבה ובפי\"ב מהלכות אבל כתב ונקבר באשה אחת ושני אנשים. וי\"ל דהכא מיירי בייחוד ממש בבית שאין הפתח פתוח לר\"ה: (א\"ה משמע אבל התם לא מיירי ביחוד ממש והוי כמו פתח פתוח לר\"ה וצ\"ע, ולפ\"ז למה סיים שם אבל לא באיש א' וב' נשים משום יחוד הא בפתח פתוח לרשות הרבים אין חוששין משום יחוד כלל כמ\"ש רבינו הי\"ב וע\"כ נלע\"ד לתרץ דהא אשה א' עם ב' כשרים מותר ביחוד אלא שרבינו החמיר דאין מחזיקין סתם בני אדם לכשרים וע\"כ התם דעוסקין במת אפילו סתמא מחזיקין אותם לכשרים ומותר אשה א' עם ב' אנשים משא\"כ ב' נשים ואיש אחד דאפילו כשרים אסור לא מהני מה שעוסקים במת וכעין זה תירץ שם בל\"מ ע\"ש): " + ], + [], + [], + [ + "אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום. תמהני דבתוספתא בפרק אחרון דבכורים תניא דאנדרוגינוס אינו מתייחד עם האנשים. ונראה שסובר רבינו שתוספתא זאת אתיא כר\"י דסוף קידושין ואנן קי\"ל כחכמים: ", + "סליקו להו הל' איסורי ביאה בס\"ד: " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Kedushah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..89a8e7a894d4f66577802c03090300947b75f59b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,1137 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שחיטה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Kedushah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול וכו'. כתב מי שירצה, לומר שאינה מצוה שחייב האדם לעשותה עכ\"פ כמו תפילין וציצית שופר סוכה ולולב. \n", + "ומ״ש רבינו ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה. יש להקשות דהא בחולין כתיב האי קרא שנאמר כי ירחיב וכו' בכל אות נפשך תאכל בשר וכו' כי ירחק ממך המקום וכו' אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכו' ופירש״י בפירוש החומש על בכל אות נפשך תאכל בשר אבל במדבר נאסר להם בשר חולין אלא א״כ מקדישה ומקריבה שלמים משמע דהאי קרא בחולין משתעי ועוד דכתיב לעיל רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת וכו' ופירש״י במה הכתוב מדבר אם בבשר תאוה להתירה להם בלא הקרבת אימורין הרי אמור במקום אחר כי ירחיב וכו' בכל אות נפשך תאכל בשר במה זה מדבר בקדשים שנפל בהם מום שיפדו ויאכלו בכל מקום יכול יפדו על מום עובר תלמוד לומר רק, משמע נמי מהכא דקרא דכי ירחיב וכו' בחולין משתעי וא״כ היאך אמר רבינו ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי וכו' דלאו בבכור בעל מום משתעי קרא אלא בחולין. ולתרץ זה נאמר שיש להקשות על רש״י ממאי דגרסינן בריש השוחט (חולין דף כ״ח) רבי אלעזר הקפר ברבי אומר מה ת״ל אך כאשר יאכל את הצבי וכו' וכי מה למדנו מצבי ואיל מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשים מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ופירש״י אך כאשר יאכל וגו' בפסולי המוקדשין שנפדו במומן קאי. מה למדנו מצבי ואיל הכי ליכתוב אך הטמא והטהור יחדיו יאכלנו. מה פסולי המוקדשין בשחיטה דלעיל מההוא קרא כתיב וזבחת מבקרך וכו' בספרי גרסינן מק ש צב וא ל לבהמה מה בהמה בשח טה וכו ולא מוק להא קרא דכי ירחיב בפסולי המוקדשין אלא בבשר תאוה של חולין ע״כ. הרי שהגמרא אמרה דכי ירחיב מיירי בפסולי המוקדשין ורש״י פירש בפירוש החומש דמיירי בחולין כמו שהוכחנו למעלה. וי״ל שמה שפירש רש״י בפירוש החומש נמשך לדעת ספרי דמוקי קרא דכי ירחיב בחולין אבל הגמרא חולק עליו ומוקי ליה בפסולי המוקדשין וא״כ אין מקום תפיסה על רבינו ממה שפירש רש״י בחומש דההיא אתיא כספרי ואיהו דאמר כגמ' דפ' השוחט. אבל לעולם קשה למה לא תפיס רבינו לשון הגמרא שאומר מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין וכתב ונאמר בבכור בעל מום הל״ל ונאמר בפסולי המוקדשין ועוד שא״א לומר כן דהא תניא בכסוי הדם (דף פ״ד) ת״ר כי ירחיב ה' את גבולך וכו' לימדה תורה ד״א שלא יאכל אדם בשר וכו' כמו שכתובה להלן הרי מפורש דס״ל לגמרא דבחולין משתעי קרא. וי״ל שפירוש פסולי המוקדשין שנאמר בגמרא ר״ל בכור בעל מום לפי שכתוב אחד אומר רק בכל אות נפשך וכו' הטמא והטהור יאכלנו וכו' וכתוב אחר אומר גבי כי ירחיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכו' ובשלמא לדעת ספרי מוקי ההיא דכי ירחיב בחולין וההיא דרק בכל אות נפשך וכו' בפסולי המוקדשין אבל בגמרא דידן דמוקי כי ירחיב בפסולי המוקדשין רק בכל אות נפשך במאי מוקי לה. ועוד קשה שא״א לומר דס״ל לגמ' דכי ירחיב משתעי בפסולי המוקדשין דהא גרסי' בריש כסוי הדם ת״ר כי ירחיב ה' את גבולך למדה תורה ד״א שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון יכול יקח אדם מן השוק ויאכל ת״ל וזבחת מבקרך וכו' יכול יזבח כל בקרו ויאכל (יזבח) כל צאנו ויאכל ת״ל מבקרך ולא כל בקרך מצאנך ולא כל צאנך נראה שבפירוש נראה מהגמרא שסובר שבבשר תאוה שיהא חולין מיירי קרא דכי ירחיב. ובריש השוחט אמרו דבפסולי המוקדשין מיירי ע״כ צריכין אנו לומר דתרי פסולי המוקדשין איכא דכל פסולי המוקדשין צריכין ליפדות אחר שנפסלו חוץ מבכור בעל מום שבמומו הוא נפדה ואינו צריך פדיון אחר וכ״כ רבינו בהלכות בכורות פ״א וז״ל הבכור אין פודין אותו אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה עכ״ל. וא״כ קרא דרק בכל אות נפשך וכו' משתעי בשאר פסולי המוקדשין הנפדין במעות וקרא דכי ירחיב מיירי ודאי בבשר תאוה כההיא דכסוי הדם ומיירי נמי בפסולי המוקדשין שנפדו במומן דהיינו בשר בכור בעל מום מיתורא דקרא דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך מאי אשר נתן ה' לך אטו אנא לא ידענא דמתנת ה' הוא אלא לומר בכור בעל מום דיהביה לך רחמנא כלומר דהוה דידיה ובההוא מומא יהביה ניהלך שתהא מותר לאוכלו בלא שום פדיון וכב״ה שאמרו ר״פ פסולי המוקדשין שמותר לישראל להמנות על הבכור ואך כאשר יאכל את הצבי וכו' קאי אבשר תאוה ואבכור בעל מום ולכך כתב רבינו ונאמר בבכור בעל מום ולא כתב ונאמר בפסולי המוקדשים לפי שאם היה כותב פסולי המוקדשים קשו הקושיות שהקשיתי ובאומרו בכור בעל מום יסתלקו: \n", + "ויש לתמוה אמאי נקט רבינו ראיה לעוף מדאיתקש לחיה ולא מפיק לה מדתני בר קפרא בראש פרק השוחט (חולין דף כ״ז:) זאת תורת הבהמה והעוף וכו' הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים לחייבו בשני סימנים א״א שכבר הוקש לדגים לפוטרו בלא כלום א״א שכבר הוקש לבהמה הא כיצד הכשרו בסימן אחד וי״ל משום דלבר קפרא בסימן אחד סגי ליה לכתחלה ורבינו סובר שגם בעוף צריך לכתחלה שני סימנים כמ״ש להלן השחיטה המעולה שיחתכו שניהם בין בבהמה בין בעוף ולזה יתכווין השוחט, וטעם סברת רבינו לפי שבריש השוחט (חולין דף כ״ז) שאלו השוחט דיעבד אין לכתחלה לא וכו' אב״א אאחד בעוף ואב״א ארוב שנים בבהמה ורבינו ז״ל תפס חומרא דתרי לישני להצריך לכתחלה שני סימנים משום דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא. אבל קשה דהאי ילפותא דיליף רבינו שחיטה לעוף מדאיתקש לחיה ליתא בגמרא אדרבא מהאי קרא יליף בגמרא דאין שחיטה לעוף מן התורה מדכתיב ושפך בשפיכה בעלמא סגי ואקשינן עליה א״ה חיה נמי ומשני איתקש לפסולי המוקדשין עוף נמי איתקש לבהמה דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף הא כתיב ושפך את דמו ומאי חזית דשדית ליה על עוף שדייה על חיה מסתברא משום דסליק מיניה. וי״ל דבגמרא מותבינן עליה ושני הוא דאמר כרבי אלעזר הקפר דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה ואמרינן מאן תנא דפליג עליה דר״א הקפר רבי הוא וידוע דהלכה כרבי מחבירו ומאחר דקי״ל כרבי דאמר יש שחיטה לעוף מן התורה ממילא משמע דושפך את דמו היינו ע״י שחיטה ואיתקש עוף לחיה: \n\n" + ], + [ + "והלכות שחיטה בכולן אחת היא לפיכך השוחט בהמה או חיה או עוף מברך תחלה אקב\"ו על השחיטה. כלומר אם היו מוחלקין בדיניהם היה צריך לברך על החיה על שחיטת חיה ובעוף על שחיטת עוף וכן בבהמה אבל לפי שהלכות שחיטה בכלן אחת הן ואין ביניהם חילוק לפיכך נוסח ברכה אחת לכלן. וא\"ת אינו כן שהרי בבהמה וחיה צריך שנים או רוב שנים ובעוף באחד או רובו סגי וא\"כ איך הלכות שחיטה בכלן אחת הן. י\"ל שכיון שבשאר הדינין כלם הם שוים וגם בזה הדין השחיטה המעולה שיתכוין לה השוחט שיחתכו שני הסימנין אע\"פ שאם עבר ולא חתכם סגי ברוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שפיר שייך לומר שהלכות שחיטה בכלן אחת הן ולא תתחלף הברכה בעד זה ועוד שגם בזה שוים הן דבכלהו בעינן דניפוק חיותיה וכך יוצא בעוף בסימן אחד כמו בבהמה בשני סימנין: \n", + "ואם לא בירך וכו'. זה פשוט דברכות אינן מעכבות וכ\"כ הרא\"ש והמרדכי בריש חולין ודלא כהלכות אלדד הדני ודלא כדכתב המרדכי בפ' כסוי הדם בשם ראבי\"ה. \n", + "ומ\"ש ואסור לאכול וכו' כלומר דלא תימא כיון ששחטה הותרה מיד קמ\"ל: \n", + "ומ״ש ואינו לוקה פי' משום דאמרינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ג) דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו וכן דקדק ז״ל בלשונו וכתב הרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם לרמוז שהוא לאו שבכללות: \n", + "ומותר לחתוך ממנה וכו' ומולחו יפה יפה ומניחו עד שתמות ואחר כך יאכלנו. פרק השוחט (חולין דף ל״ג) גמרא שחט את הושט וכו' תניא הרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו. וא״ת האי כזית בשר למאי בעי ליה אי לקדרה דבעי מליחה מאי ומניחו עד שתמות הא ודאי בשיעור מליחה ובישול כבר יצתה נשמתה ואי לאומצא או לצלי מאי מולחו יפה יפה דקאמר והא לא בעי מליחה י״ל לעולם לאומצא ולצלי ואע״ג דבעלמא לא בעי מליחה הכא בעי כיון דמבית שחיטה קא חתיך ועד שלא תצא נפשה שהדם נעקר ממקומו ומתמצה דרך שם ומש״ה קאמר נמי ומולחו יפה יפה אח״כ. וא״ת אמאי לא קאמר הגמ' מדיחו קודם מליחה. וי״ל שדרכם היה לרחוץ הבהמה קודם שימכרו הבשר כ״ש בית השחיטה שהוא מלוכלך הרבה בדם דודאי רחצוהו קודם שימכרוהו. וא״ת רבינו למה לא הזכיר הדחה לא בתחלה ולא בסוף. וי״ל משום דסתם מליחה להדחה קיימא. ומצאתי ספר מוגה שכתוב בו ומדיחו יפה יפה: \n\n" + ], + [ + "דגים וחגבים אינם וכו' אם את כל דגי הים יאסף להם. בהשוחט (דף כ\"ז:) מקשה הגמרא גבי עוף נמי הא כתיב ויאספו את השליו ומשני התם לא כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני הכא כתיבא אסיפה במקום שחיטה דאחריני ופירש\"י הכא כתיבא אסיפה דידהו אצל שחיטת בהמה ומדשני בדבוריה וכתב בהו אסיפה ש\"מ דוקא הוא. וא\"ת דחגבים דלא איתמרא אסיפה דידהו גבי שחיטה דאחריני נימא דבעו שחיטה. וי\"ל דהיכא דכתב אסיפה אע\"ג דלא הוי במקום שחיטה דאחריני משמע דבאסיפה סגי ולא אצטריך בדגים למימר אסיפה דידהו בהדי שחיטה דאחריני אלא משום דכתיב זאת תורת הבהמה וכו' וכל החיה הרומשת במים והוה ס\"ד דעופות ודגים איתקשו לבהמה לענין שחיטה אלא משום דכתיב אסיפה דידהו גבי שחיטה דאחריני. ויש מי שאומר דמדכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וכו' סמך עוף לבהמה לחייבו שחיטה וסמך חגבים לדגים לפוטרם משחיטה כדגים דוכל הנפש השורצת על הארץ היינו חגבים. וא\"ת מעיקרא מבעי ליה קראי לשחיטת חיה ועוף וא\"כ היכי הדר מבעי ליה קראי למעוטי דגים וחגבים. וי\"ל דמעיקרא הוה ס\"ל דדוקא בקר וצאן דמפורש בהו זביחה בעו שחיטה ובתר דגלי לן קרא דבקר וצאן לאו דוקא קשה לן נימא דה\"ה לכל בע\"ח ואיצטריך לן קרא למעוטי דגים וחגבים: \n", + "לפיכך אם מתו מאליהן וכו'. דדוקא היכא דאמר רחמנא דליפוק חיותא בשחיטה הוא דאי לא נפקא בשחיטה אלא במיתה הויא נבילה וכן אם אכל ממנה בעודה חיה חייב עליה משום אבר מן החי אבל הני כיון דלא בעי דליפוק חיותיה בשחיטה אם מתו מאליהם בתוך המים מותרים ומותר לאוכלם חיים. וא\"ת סוף סוף נימא דבעו אסיפה בעודם חיים. וי\"ל שאילו היה אפשר לומר כן אין הכי נמי אבל כיון דאי אפשר לאכלם בלא אסיפה שאפילו קלטן בפיו ולא אספם בידו מכל מקום בעת שהם בפיו נאספים הם אם כן אינו דבר מיוחד דמזהר עליה קרא וכדברי רבינו כתב בעל העיטור ודלא כרבינו סעדיה דאמר מתים אסורים x ורבינו האיי השיב עליו ור\"נ אייתי סייעתא דגרסינן בתוספתא דתרומה אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים ואינו חושש: \n\n" + ], + [ + "זביחה זו האמורה בתורה סתם וכו' שכל הדברים האלו ע״פ צוה בהם כשאר תורה שבע״פ שהיא הנקראת מצוה. בר״פ השוחט (חולין דף כ״ז) בעי מנין לשחיטה שהיא מן הצואר ואסיקנא שהייה דרסה וכו' מנא לן אלא גמרא שחיטה מן הצואר נמי גמרא ואמרינן תו התם (דף כ״ח) מאן תנא דפליג עליה דר״א הקפר (דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה) רבי היא דתניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה: \n\n" + ], + [ + "מקום השחיטה מן החי. נקט לישנא דמן החי לכלול בהמה וחיה בעוף וי\"א דנקט הכי לאפוקי שש נבילות מחיים שהיא חשובה מתה. \n", + "ומ\"ש וכל הצואר כשר לשחיטה. משנה בפ\"ק דחולין (דף י\"ט). \n", + "ומ״ש כיצד בושט מתחלת המקום שכשחותכין אותו מתכווץ עד המקום שישעיר, בר״פ אלו טריפות (חולין דף מ״ג:) וכתבו הרי״ף והרא״ש פירש ישעיר דקאי פרצי פרצי דדמיא לכריסא ולפי זה ישעיר הוא מלשון איש שעיר: \n\n" + ], + [ + "שחט למעלה ממקום זה והוא הנקרא תרבץ הושט. שם כל שחותכו ועומד במקומו זהו תרבץ הושט וכו' אי זהו ושט עצמו כל שחותכו וכווץ. \n", + "ומ\"ש רבינו שחיטתו פסולה משמע דנבילה הויא שהרי כתב בפרק ג' כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה נבילה ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבילה וקשה דתרבץ הושט וכרס שניקבו לא הויא אלא טריפה ולא נבילה. וי\"ל דמש\"ה לא אמר רבינו בפ\"ג הרי זה נבלה ומטמאה במשא אלא אם אכל ממנה כזית לוקה אבל לענין טומאה לא נחת ומשום דרוב הנזכרות באלו הפרקים הוו נבלות נקט לשון נבילה: \n", + "ושיעור תרבץ הושט וכו'. בר״פ אלו טריפות (חולין דף מ״ד) למעלה עד כמה אמר רב נחמן עד כדי תפיסת יד והתוס' כתבו פירש בה״ג כדי תפיסת יד כדנקיט איניש בשתי אצבעותיו ודבריהם דברי קבלה ויש לסמוך עליהם עכ״ל. וכן כתב הרי״ף ופרשי לה רבנן כדי שיתפוס בשתי אצבעות ורש״י פירש בענין אחר: \n\n" + ], + [ + "ואיזהו מקום השחיטה בקנה משיפוע כובע ולמטה. פ' הכל שוחטין (חולין דף י״ח) תנן השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשירה ר' יוסי בר יהודה אומר מלא החוט על פני רובה ומסקנא דגמרא (דף י״ט) והלכתא משיפוע כובע ולמטה כשרה והיינו שייר בחיטי וכן הוא דעת רבינו שכתב כאן משפוי כובע ולמטה ובפ״ג כתב הגרמה וכיצד וכו' וכמו שני חיטין יש בסוף הקנה וכו' שחט בתוך החיטין אם שייר מהן כל שהוא למעלה הרי זו כשרה שהרי שחט משפוי כובע ולמטה ובפירוש המשנה כתב בתוך הטבעת הגדולה יש כמו שני גרגרים מגוף שחוסי וקורין אותם חכמים חיטי. וכתב הטור משיפוע כובע ולמטה והוא קודם שיתחיל הכובע לשפע ולעלות. \n", + "ומ\"ש ולמטה עד ראש כנף הריאה וכו'. באלו טריפות (דף מ\"ה) תני ר' חייא בר יוסף קמיה דר' יוחנן כל הצואר כלו כשר לשחיטה מטבעת הגדולה עד כנפי ריאה התחתונה אמר רבא תחתונה שהיא עליונה שאני אומר כל שפושטת צוארה ורועה ובלבד שלא תיאנס ופירש\"י מטבעת הגדולה כרבי יוסי בר יהודה ומחלוקתו בפ\"ק נקט לה ומיהו אנן קי\"ל כר\"ח בן אנטיגנוס דמשפוי כובע ולמטה כשרה דהיינו למעלה מן הטבעת התחתונה כדמפרש רבא תחתונה כשהבהמה תלויה [ברגליה] דהיינו אונות קטנות שהיא עליונה כשאוחזין בקנה והריאה תלויה למטה. כנפי כמה שהם נמתחים ופורשים כנפים למעלה אע\"פ שהקנה יורד ביניהם עד מקום חיבורן. \n", + "וכתב רבינו וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ נקרא צואר, ממה ששנינו שכל הצואר כשר לשחיטה נראה שכל הכשר לשחיטה נקרא צואר: \n\n" + ], + [ + "אנסה הבהמה עצמה. שם בעי רב חנינא ואי תימא רב חנניא אנסה עצמה מהו תיקו יתיב ר' יוחנן ור\"ש בן לקיש נפק מילתא מבינייהו אנס בסימנין ושחט פסולה. ופסק רבינו בשניהם ספק נבילה לפי שענין שניהם אחד וכיון שחלוקה ראשונה נשארה בתיקו גם השניה כמוה ור\"י ור\"ל שפסקו בחלוקה השנייה פסולה נאמר דס\"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא ולכן אמרו פסולה כלומר מספק אסורה באכילה וכן כשאמר רב ובלבד שלא תאנס משום ה\"ט הוא דכל תיקו דאיסורא לחומרא ואע\"פ שנכתבו בגמרא דברי רבא קודם לבעיא זו הנשארת בתיקו לא היה סדרם כך דקודם נשאלה הבעיא ואח\"כ אמר רבא ובלבד שלא תאנס או נאמר שחולקין על סתם גמרא שנשארה אצלו הבעיא בתיקו וה\"ה לדין השני ולכן פסק רבינו כסתם גמרא א\"נ דה\"פ ובלבד שלא תאנס זהו מקום השחיטה בעי רבי חנינא האי שלא תאנס דוקא קאמרת דאם נאנסה פסולה או כשירה היא אלא לכתחלה בעי שלא תאנס וסלקא בתיקו ולא שאני לן בין אנסה עצמה לאנס השוחט בכלהו הוו ספק נבלה כסתם גמרא וטעם דין זה דכיון שאנסה הבהמה עצמה ומתחה הסימנין או שאנס השוחט את הסימנין ובשעת שחיטה במקום שחיטה שחט בסימנין אילו היו נשארים כן מתוחים אבל לפי שאחר השחיטה נתכווצו כמנהגן נמצאת השחיטה שלא במקומה לכך הויא ספק דבבחינת שעת השחיטה הוי כשרה ובבחינת אחר השחיטה וקודם לה הויא פסולה ולכן ה\"ז ספק נבלה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) וצריך השוחט וכו' ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה. משנה פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ט:) השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה וס״ל לרבינו כמו שפירשו התוס' והר״ן דדיעבד אין לכתחלה לא ואפילו החזיר הסימנין גזירה אטו לא החזיר ואע״ג דתנן השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה התם ע״כ אית לן למימר דאגב דקתני המולק דיעבד קתני נמי השוחט: \n", + "וכמה הוא שיעור השחיטה וכו'. משנה ריש השוחט (חולין דף כ״ז) השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו וכו' חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה ובגמרא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא שנים בבהמה לכתחלה לא עד כמה לשחוט וליזיל איבעית אימא אאחד בעוף ואי בעית אימא ארובו של אחד כמוהו ורבינו פסק כחומרי דתרי לישני כמש״ל וכן דעת הרשב״א והרא״ש. \n", + "ומ\"ש רבינו רובו של זה ורובו של זה וכו'. מסקנא דגמרא התם (דף כ\"ט) דכ\"ע מחצה על מחצה אינו כרוב ותניא בת\"כ להבדיל בין הטמא ובין הטהור אין צ\"ל בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים הם אלא בין נשחט רובו של סימן לנשחט חציו וכמה בין חציו לרובו כמלא חוט השערה: \n\n" + ], + [ + "שחט חציו של וכו'. ברייתא שם (דף כ\"ח:) שחט שני חצאי סימנין בעוף פסולה ואין צ\"ל בבהמה: \n", + "קנה שהיה וכו'. גם זה ברייתא שם הרי שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו שחיטתו כשרה. \n", + "ומ\"ש רבינו בין שהתחיל לשחוט במקום השלם וכו'. דבר פשוט הוא שהכל אחד: \n\n" + ], + [ + "כל השוחט וכו'. פירקא קמא דחולין (דף ט') אמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה ומדנקט הטבח סתם משמע שאפילו היה השוחט זריז ומהיר. ואמרינן תו בגמרא לא בדק מאי רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר ברבי ינאי טריפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבילה ומטמאה במשא במאי קא מיפלגי בדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ומר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן ורבינו פסק דנבלה ולחומרא ועוד דמסתבר טעמא דמתני' דבחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ולפיכך סמך לזה כל בהמה בחייה וכו' לפי שהוא טעם הדין: \n\n" + ], + [], + [ + "ובאיזה דבר שוחטין וכו'. פרק קמא דחולין (דף ט\"ז) גמרא השוחט במגל ובצור וכו'. א\"ר חסדא אר\"י ואמרי לה במתניתא תנא ה' דברים נאמרו בקרומית של קנה אין שוחטין בה וכו' ופריך הגמרא אין שוחטין בה והתניא בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה אמר רב פפא בסימונא דאגמא ופירש\"י עשב הגדל באגמי מים וכו' וכשהוא יבש חדוד וחותך ואין קיסמין נבדלין הימנו ע\"כ. ולזה כיון רבינו באומרו קנה האגם לאפוקי סתם קנה שקיסמין נבדלין הימנו ונוקבין הושט: \n", + "אבל אם היה כמו תלם בחודו וכו'. מדברי רבינו ז\"ל משמע שאין צריך שתחגור בה הצפורן אלא אפילו כל שהוא פסולה שכ\"כ ואפי' היה התלם קטן ביותר ולא הזכיר חגירת הצפורן ומפיק לה מדאמרינן פ\"ק דחולין (דף י\"ז:) גמרא הכל שוחטין ולעולם שוחטין במערבא בדקי לה בשמשא בנהרדעא בדקי לה במיא רב ששת בדיק לה בריש לישניה רב אחא בר יעקב בדיק לה בחוט השערה בסורא אמרי בישרא אכלה בישרא לבדקה ואם איתא דלא מיפסל אלא בחגירת הצפורן למה להו למבדק בשמשא ובמיא ואמאי אמרינן בשרא אכלה וכו' הא כל שאין הצפורן נחגר בה כשירה ועוד דאמרינן לעיל בגמרא אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אסי דמיא לסאסא מאי ודמיא לסאסא אינה חוגרת בה הצפורן ואפילו חוט השערה אינה חוגרת. וכתב הרשב\"א שכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף ומיהו לאו דוקא כל שהוא דהא אוגרת קרינן לה ואוגרת כשמה שאוגרת שום דבר ואפי' חוט השערה אבל כשאינה אוגרת שום דבר כשרה והיינו דמיא לסאסא וכ\"כ הר\"ן בשם הרמב\"ן. והרא\"ש פסק כדי שתחגור בה הצפורן מדאמרינן שם בגמ' אמר רב הונא בר רב קטינא אמר ר\"ל ג' פגימות הן וכו' ורב חסדא אמר אף פגימת סכין ואידך בחולין לא קא מיירי וכולן פגימתן כדי פגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן ומדקא מתמה הגמ' אדר\"ל מ\"ט לא מני איהו נמי פגימות סכין בהדי הנך ומהדרינן דבחולין לא קא מיירי הא לאו הכי הוה מני לה אלמא כולהו כר\"ח ס\"ל דאי לא מאי קא מתמהינן עליה דר\"ל כי לא מני לה והנך אמוראי דהוו בדקי במיא ובשמשא אפשר שכל אחד היד נוהג מה שהיה סבור שהיה בדיקה יותר יפה אבל אה\"נ ששיעור פגימת הסכין כדי שתחגור בה הצפורן הא לאו הכי כשירה. וכתב עוד הרי\"ף לא הביא הא דרב חסדא י\"מ דעתו שהוא סובר דהנך דבדקי בשמשא ובמיא וכו' פליגי אדר\"ח וסברי דפגימה כל שהוא טרפה ואפילו אין הצפורן חוגרת בה ול\"נ כיון דפסק דבעינן לבדוק אבישרא ואטופרא היינו כדי שתחגור בה הצפורן וכל פגימה שהוא מרגיש בה בצפורן היינו כדי שתחגור בה הצפורן הילכך לא הוצרך להזכיר ההיא דר\"ח עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(טו-יז) היה התלם מרוח אחת וכו'. שם אמר רבא ג' מדות בסכין אוגרת לא ישחוט בה ואם שחט שחיטתו פסולה מסוכסכת לא ישחוט בה לכתחילה ואם שחט שחיטתו כשרה עולה ויורד x בסכין שוחט בה לכתחלה ואמרינן התם היכי דמיא אוגרת וה\"ד מסוכסכת אמר ר' אלעזר אוגרת משתי רוחות מסוכסכת מרוח אחת מאי שנא משתי רוחות וכו' דקאים ארישא דסכינא והדר פריך סוף סוף וכו' ומשני כגון שהוליך ולא הביא וכו' א\"ל רב הונא בריה דר' נחמיה לרב אשי אמרת לן משמיה דרבא מסוכסכת פסולה והא אמר רבא מסוכסכת כשרה ל\"ק כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא ע\"כ. וי\"א דכי מכשרינן מסוכסכת ה\"מ היכא דקיימא ברישא דסכינא דההיא אוקימתא דקיימא ארישא דסכינא לא אידחיא לה אלא תרווייהו בעינן קיימא ארישא דסכינא והוליך ולא הביא. אבל רבינו והרי\"ף סוברים דבין קיימא ארישא דסכינא בין באמצע אם הוליך ולא הביא כשרה דאע\"ג דאוקימנא לה דקיימא ארישא דסכינא ה\"מ מקמי דאוקימנא בהוליך ולא הביא אבל כיון דאוקימנא לה בהוליך ולא הביא תו לא צריכין לקיימא ברישא דסכינא וראיה לדבר מדאמרינן התם א\"ל רב הונא לרב אשי וכו' כדכתבינן לעיל ל\"ק כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא ומדלא קאמר כאן שהוליך ולא הביא וקיימא ארישא דסכינא ממילא שמעינן דבהוליך ולא הביא סגי אע\"ג דלא קיימא ארישא דסכינא: \n", + "וכתבו המרדכי והגהות מיימון דכי מכשרינן במסוכסכת דוקא בשהשוחט הרגיש בה קודם שחיטה ואומר שנזהר בה והוליך ולא הביא אבל אם מצא סכינו יפה קודם שחיטה ואחר שחיטה מצא בה פגימה מסוכסכת ואומר ברי לי שלא עשיתי אלא הולכה בלבד שחיטתו פסולה דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה. ופי' עולה ויורדת כגון שנפגמה פגם גדול והוחלקו העוקצים במשחזת והוי הסכין נמוך שם: \n", + "ומ\"ש כנחש, שכשהנחש הולך על גחונו מגביה ראשו מלפניו ושדרתו היא משוקעת וזנבו גבוה וביניהם כמו גומא כך היא הסכין מצד מה שהושחזה והואיל ואין בה פגם מותר לשחוט בה: \n", + "וסכין שפיה וכו'. פרק השוחט (חולין דף ל״ב) גמרא דנפלה סכין והגביהה וכו', אמר רבא השוחט בסכין רעה אפילו כל היום כלו כשרה כלומר כיון דלא אפסיק לא שייכא ביה שהייה ולא אמרינן יצטרפו שהיות דליכא למיחש כלל לשהייה: \n\n" + ], + [ + "סכין חדה וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ז:) א״ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי דמיא לסאסא מאי א״ל מאן יהיב לן מבשריה ואכלינן ופירש״י דמיא לסאסא אריסט״א זקן השבלים שאינו חלק כך סכין שאין פיה חלק אבל פגם אין לה אשפר״א בלע״ז: \n\n" + ], + [ + "התולש קנה או שן וכו'. כבר נתבאר למעלה כשאמר בין בצור וכו'. וכפלו רבינו הנה ג\"כ להודיענו אם חברם לקרקע או אם היו מחוברין מעיקרן מה דינן. \n", + "ומ\"ש ואם נעצן בקרקע וכו', בהכל שוחטין (דף ט\"ו:) תנן השוחט במגל ובצור ובקנה שחיטתו כשרה ומקשה הגמ' השוחט בדיעבד אין לכתחלה לא וכו' ורמינהו בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית וכו'. ומסקנא דמתניתין דמכשר דיעבד בתלוש ולבסוף חברו רבי היא ופסל במחובר מעיקרו ומשמע דתלוש ולבסוף חברו אפילו בטליה כשר וכן נראה מדברי הרי\"ף ורבינו וכן דעת בעל העיטור והרשב\"א ודלא כהרא\"ש דפסל בתלוש ולבסוף חיברו אם ביטלו: \n\n" + ], + [], + [ + "לקח לחי של בהמה וכו'. שם גמרא (דף י\"ח) הכל שוחטין ולעולם שוחטין וכו', אמר רבה בר רב הונא שן תלושה וצפורן תלושה מותר לשחוט בה לכתחלה והא אנן תנן חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והצפורן מפני שהם חונקים שן אשן לא קשיא הא בחדא הא בתרתי צפורן אצפורן ל\"ק הא בתלושה הא במחוברת. \n", + "ומ\"ש רבינו אבל בשן אחת הקבועה בלחי וכו' ואע\"פ שהיא קבועה בו, הוא משום דס\"ל לרבינו דלא מיקרי מחובר אלא כשהוא מחובר לגוף אבל אם אינו מחובר לגוף אע\"פ שהוא מחובר ללחי לא מקרי מחובר דה\"ל לחי כבית יד ונראה דלפי זה ה\"ה לצפורן המחוברת ליד והיד תלושה מן הגוף דלא מקרי מחובר: \n\n" + ], + [ + "ליבן סכין באור ושחט בה שחיטתו כשרה. פ\"ק דחולין (דף ח') א\"ר זירא אמר שמואל ליבן סכין (באור) ושחט בה שחיטתו כשרה חידודה קודם לליבונה והא איכא צדדין בית השחיטה מרווח רווח. והרי\"ף השמיט הא דר' זירא וכתב הר\"ן דטעמא משום דאמרינן לקמן בפרקין (דף י\"ז:) על בדיקת הסכין צריכה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא ואמר רב יימר אתלת רוחתא לא צריכה מדר' זירא דבית השחיטה מרווח רווח ה\"נ מרווח רווח ובודאי לא קי\"ל כרב יימר וא\"כ לא קי\"ל כר' זירא. וה\"ר יונה תירץ דל\"ק דגבי דר\"ז בית השחיטה רווח עד שאין הסימנים נכוין מחמת חום הסכין אפשר דלא רווח כל כך שלא תהא מורשא של סכין שיוצאה ומתפשטת חוץ לסכין נאחזת בצידי בית השחיטה וקורעתן אע\"פ שכותלי בית השחיטה מתרחקין לכאן ולכאן. והראב\"ד ז\"ל תירץ דע\"כ לא קאמר ר\"ז אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא ומש\"ה אסיקנא דלכתחלה צריכה בדיקה אתלת רוחתא ורב יימר הוא שהיה לומד לכתחלה מדיעבד דר\"ז ואנן לא ס\"ל כוותיה: \n", + "והטור כתב סכין מלובנת לא ישחוט ואם שחט בה כתב הרמב\"ם פסולה, וכבר ראיתי נוסחא אחת מספרי רבינו שכתב בה טרפה אבל נוסחת הר\"ן כרבינו כשרה: \n", + "סכין שצדה אחת וכו'. פ' הכל שוחטין (חולין דף ט״ו:) תנן השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה ופירש״י מגל יד יש לה שתי פיות האחת חלקה כסכין והאחת יש בה פגימות ובגמרא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא דילמא אתי למעבד באידך גיסא: \n\n" + ], + [ + "השוחט צריך וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ז:) צריכה בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא מימרא דרב פפא ורב אשי, ורב אחא נמי בדקה הכי וא״ל רב אשי יישר וכן אמר רב כהנא וטעמא דצריכה בדיקה אבשרא משום דושט הוא רך ואטופרא משום דקנה הוא קשה: \n", + "וכתב הטור בודק בהולכה ובהובאה על חודו בבשר לאט ובכוונת הלב שלא יפנה לבו לדברים בטלים ואח\"כ בהולכה ובהובאה בצפורן שאינו יכול להרגיש יפה אם יבדוק בבשר ובצפורן ביחד וכן יעשה בשני הצדדין עכ\"ל. והם דברי הרא\"ש וכיוצא בזה כתב ה\"ר יונה וז\"ל צריך לכוין לבו במאד מאד הלא תראה כי יבדוק אדם פעמים ושלש ולא ירגיש בפגימה דקה ולאחר כן ימצאנה כי הכין לבו לאחרונה ובחינת חוש המישוש כפי כוונת הלב עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד שצריך לשנות הצפורן אחר קצת הבדיקות שמא נפגם הצפורן בחודו של סכין ואילו יש פגימה בצדדין לא ירגיש בה לפי שעוברת בתוך פגימות הצפורן: \n\n" + ], + [ + "וצריך לבדוק כן אחר וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף י') השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שבר בה עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ורב חסדא אמר כשרה שמא בעצם נפגמה ומסקנא והלכתא כוותיה דרב הונא בשלא שבר בה עצם והלכתא כוותיה דרב חסדא כששבר בה עצם. והנה על מ״ש רבינו וצריך לבדוק כן אחר שחיטה השיגו הראב״ד ז״ל וז״ל כבר הסכימו חכמים וכו'. מ״ש שהסכימו חכמים איני יודע היכן הסכימו כן שהרי רש״י והרשב״א כתבו כדברי רבינו. ומה שהקשה עליו שא״כ היו אומרים צריך כמ״ש צריך שיבדוק בסימנין, י״ל דלא דמו אהדדי דאילו סימנין כי לא בדק להו הוי נבלה או טרפה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולכך שייך לומר צריך דמשמע ואם לא בדק פסולה וזהו ששאל לא בדק מאי כלומר נבלה הוי או טרפה הוי דליכא למימר דאיהו הוה שאיל אי כשרה אי טרפה ותנא במתניתין נבלה ומטמאה שאין לשום הסברות כל כך מחולקות א״ו מספקא ליה אי טרפה הוי אי נבלה הוי הרי שלשון צריך משמע שאם לא בדק אסורה ולהכי לא שייך למיתני גבי סכין צריך שיבדוק דמשמע ואם לא בדק אסורה וליתא דלא מיתסרא אלא היכא דנמצאת פגומה אבל היכא דלא נמצאת כגון שפשע או שכח ולא בדק ואבדה כשרה ומדלא אמרינן צריך שיבדוק ילפינן הכי ועוד דמדפסקינן כר״ח דהיכא דשבר בה אפילו נמצאת פגומה כשרה משום דס״ל דכה״ג לא מקריא ריעותא כ״ש היכא דנאבד דליכא ריעותא כלל ולא דמי לבדיקת הסימנין דהכא סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי. \n", + "ומ\"ש רבינו הרי זו ספק נבלה ולא כתב נבלה כדאמר רב הונא פסולה י\"ל דמשום דסכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי יש לנו לומר שאפילו רב הונא לא פסל אלא מספק והראיה שאמר חיישינן שמא בעור נפגמה משמע שמן הספק הוא פוסל אותה ולכך כתב ז\"ל הרי זו ספק נבלה. \n", + "ומ\"ש לפיכך השוחט בהמות רבות וכו'. שם ג\"כ הוה עובדא וטרף רבי יוסף תליסר חיותא. \n", + "ומ\"ש או עופות רכים שלא תאמר בעור הבהמה שהוא קשה הוא דחיישינן שמא בעור נפגמה אבל בעור עוף דרכיך ליכא למיחש הכי קמ\"ל דלא שנא: \n\n" + ], + [], + [ + "כל טבח שלא בדק הסכין שלו וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ח) גמרא חוץ ממגל קציר וכו' א״ר הונא האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם משמתינן ליה ורבא אמר מעברינן ליה ומכרזינן אבשריה דטרפה הוא ול״פ כאן בשנמצאה סכינו יפה כאן בשלא נמצאה סכינו יפה: \n", + "וכתב הטור בשם הרא\"ש והאידנא נהגו שממנים אנשים ידועים על השחיטה ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זריזים וזהירים ומתוך כך נתבטל בדיקת החכם לגמרי גם למי ששוחט לביתו אף כי אינו נכון כי הרבה צריך יישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "כמה הוא אורך הסכין וכו'. משנה בהשוחט (דף ל') אפילו כל שהוא אפילו כאיזמל כשר ובגמרא אמר רב מנשיא באיזמל שאין לו קרנים ומשמע שרבינו מפרש דשאין לו קרנים דקאמר היינו שלא יהיה עוקץ בראש האיזמל. וכתב הר\"ן דכיון דלא ידעינן שיעורה השוחט בסכין צריך ליזהר ולשער לפי אומד דעתו שכשיוליך ויביא בה שלא ידרוס אבל בקטנה יותר מדאי לא ישחוט דהא במחטא דאושכפי מספקא לן בגמרא ואזלינן לחומרא: \n\n" + ], + [ + "ומתי שוחטין וכו'. משנה פ' הכל שוחטין (חולין דף י״ג) השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה ובגמ' השוחט דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהי לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה וכו' אמר ר״פ כשאבוקה כנגדו. וכך הם דברי רבינו שאם אבוקה כנגדו שוחטין לכתחלה ואם שחט באפלה שחיטתו כשרה: \n\n" + ], + [ + "השוחט ביוה״כ וכו'. משנה פ' הכל שוחטין (חולין דף י״ד) השוחט בשבת וביוה״כ אע״פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ואוקמוה בגמרא (דף ט״ו) דה״ק אע״ג דבמזיד מתחייב בנפשו הוא הכא דבשוגג שחיטתו כשרה ומשום דלשון מתחייב בנפשו דהיינו מיתת ב״ד לא שייך ביוה״כ ומתני' אגב שבת תניא תיקן רבינו וכתב היה מתחייב בנפשו או מלקות על יוה״כ שחיטתו כשרה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בכל מקום מותר לשחוט חוץ מן העזרה וכו' עד בבשר וחלב וכיוצא בו. בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״א:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אותו הבשר טהור. נראה דהיינו לומר דלא תימא דהוי כשחיטה שאינה ראויה והוי כאילו מתה מעצמה ומטמאה. \n", + "ומ\"ש וקוברין אותו, משנה בסוף תמורה (דף ל\"ג:). \n", + "ומ\"ש ואפרו אסור. שם בגמרא (דף ל\"ד). \n", + "ומ״ש אפילו שחט לרפואה. ומ״ש אבל הנוחר בעזרה וכו'. בפ' האיש מקדש (קידושין דף נ״ז:) משמע דלא מיתסר בהנאה אלא בשוחט דומיא דוזבחת וכל הני לאו שחיטה נינהו. \n", + "ומ״ש דה״ה לשוחט ונמצאת טריפה. בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״ח) ובפ' כסוי הדם (חולין דף פ״ה:) תניא השוחט את הטרפה וכן השוחט ונמצאת טריפה זה וזה חולין בעזרה ר״ש מתיר בהנאה וחכמים אוסרים ופסק כר״ש וצריך טעם למה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ולא בהמה וחיה בלבד וכו'. הכי משמע בפרק הספינה (ב\"ב פ\"א:) דאמרינן גבי ספק בכורים וקא מעייל חולין בעזרה והרשב\"א כתב בפ' הזרוע על דברי רבינו ולא נראו דבריו אא\"כ דעתו לומר לחם כלחמי תודה או פירות כפירות בכורים: \n", + "ומ״ש ואם עבר והכניסן מותרים באכילה: וכל השוחט חולין בעזרה וכו'. משמע מדברי רבינו דלא מיתסר אלא מדרבנן מאחר שלא ענש אלא מכת מרדות ויש לתמוה דבסוף פרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ה) ובפרק כיסוי הדם (דף פ״ה:) מסיק דלר״ש חולין שנשחטו בעזרה מדאורייתא מיתסר ומשמע בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״ו:) דכ״ש לחכמים דאמרי דהמקדש בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת וא״כ הא דמשמע מדברי רבינו דלא מיתסר אלא מדרבנן אתי דלא כמאן ועוד שהוא ז״ל פסק בפ״ד מהל' אישות שהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת ולא חילק בין שאר איסורי הנאה לחולין שנשחטו בעזרה ומאחר שכתב כאן שחשב״ע אסורים בהנאה א״כ אם קידש בהם אינה מקודשת ומדמשמע מדבריו כאן דלא מיתסר אלא מדרבנן אם קידש בהם מקודשת. וי״ל דלעולם אימא לך דחולין שנשחטו בעזרה מיתסרי מדאורייתא וז״ש ודברים אלו כלם דברי קבלה הם דהיינו שנאמרו מסיני. \n", + "ומ\"ש שאינו ענוש אלא מכת מרדות היינו מפני שלא נאמר בהם לאו: \n\n" + ], + [ + "האומר בהמה זו שלמים. בסוף פירקא קמא דתמורה (דף י\"א) בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) אין שוחטין וכו'. דברי רבינו מבוארים סוף השוחט (חולין דף מ״א) דתנן אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות ולא לתוך כלים אבל שוחט הוא לתוך האוגן של מים ובספינה על גבי כלים. אין שוחטין לגומא (כל עיקר) אבל עושה (אדם) גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם בתוכה ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים. ובגמרא מ״ש לתוך ימים דלא דאמרינן לשרא דימא קא שחיט לתוך אוגן של מים נמי אמרינן לבבואה קא שחיט אמר רבא בעכורין שאנו. ותו בגמרא אין שוחטין לגומא וכו' אבל עושה אדם וכו' והא אמר (רישא) אין שוחטין לגומא כלל ואוקמה רבא דה״ק אין שוחטין לגומא כל עיקר והרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ודם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים. תניא כוותיה דרבא היה מהלך בספינה ואין לו מקום בספינה לשחוט מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דפני הספינה ואין שוחטין לגומא וכו' והרוצה לנקר חצרו וכו' ובשוק לא יעשה כן משום שנאמר ובחקותיהם לא תלכו ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו פי' מפני שאין אדם חש לנקר את השוק ויחקה את המינים פירוש לשון חק כמו שאמר בברייתא ובחוקותיהם לא תלכו והטעם שכששוחט לתוך כלי מים עכורין מותר משא״כ בימים ונהרות שאע״פ שאין הצורה נראית בהם אסור לפי שבימים ונהרות החששא היא שמא יאמרו לשר הים או הנהר שוחט וא״כ ל״ש צלולין ל״ש עכורין איכא למיחש אבל לתוך כלי מלא מים החששא היא שמא יאמרו לצורה הנראית במים שוחט וכשהן עכורין ליכא למיחש למידי. \n", + "ומ\"ש רבינו ונראה כמקריב למים פי' לשר של ים או נהר: \n", + "ומה שכתב רבינו שאם שחט בגומא בשוק אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו, טעמו מדמסיים בברייתא אשוחט בגומא ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו ומדברי בעל הטור נראה שבה\"ג סובר כן: \n\n" + ], + [ + "כיצד שוחטין מותח את הצואר וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף י\"ו:) גמרא הכל שוחטין ולעולם שוחטין וכו' אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה א\"ר ענן אמר שמואל לא שאנו אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס והא קתני בין שהסכין למטה וצואר (בהמה) למעלה בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אמר רב זביד לצדדין קתני סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלושה סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחוברת. רב פפא אמר (כי תניא ההיא) בעופא דקליל ומשמע דהני תרי אוקימתי לא פליגי אלא ביישוב הברייתא אבל לא בענין דינא וכן משמע מדברי רש\"י ולפיכך פסק רבינו כשתי האוקימתות וכן פסק הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א: \n\n" + ], + [], + [ + "השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה וכו'. מתני' פרק השוחט (חולין דף ל':) השוחט שני ראשים כאחת שחיטתו כשרה וכו' התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין כמלא צואר כשרה היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר אחד כשרה ואסיקנא בגמרא (דף ל״א) מלא צואר חוץ לצואר בד״א בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל אם הוליך והביא אפילו כל שהוא אפילו באיזמל כשרה. \n", + "ומ\"ש רבינו כמלא שני צוארים מצוארי הנשחט זה הוא כשלא היה אלא ראש אחד שכך כתב והתיז את הראש אבל בשני ראשים צריך שיעור ג' צוארים וכן לכמה ראשים צריך שיעור צואר א' מצוארי הנשחט יותר ממנין הראשים ודעת רבינו כדעת הרמב\"ן דדוקא בהתיז את הראש הוא דבעינן מלא צואר חוץ לצואר לפי שא\"א להתיז הראש כולו אלא בדרסה כל היכא דליכא סכין כי האי שיעורא אבל בחתיכת הסימנין לא בעינן כולי האי דבכל שהוא הן נחתכין שכן כתב השוחט והוליך את הסכין וכו' כשרה ולא חילק בין יש בסכין מלא שני צוארים או לא: \n\n" + ], + [ + "שנים שאחזו וכו'. פרק השוחט (חולין דף ל':) שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפילו א' למעלה וא' למטה שחיטתו כשרה. ואמרינן בגמרא (דף ל') אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשרה וכו' שמואל אמר וכו' בעינן שחיטה מפורעת וליכא וכו'. (דף ל':) ההוא תורא דאישחט בשנים ושלשה מקומות עאל ר' יצחק בר שמואל בר מרתא שקל משופרי שופרי א״ל רבי זירא למדתנו רבינו משנתנו בשני סכינין ושני בני אדם ופירש״י למדתנו רבינו בלקיחה זו משנתנו (דקתני שנים אוחזין בסכין) אפילו בשני סכינים קמכשר ע״כ. כלומר וכ״ש שנים אוחזין בסכין אחד. ובהכל שוחטין (דף י״ט:) גמרא השוחט מתוך הטבעת אמר ר' אלעזר בר מניומי שחיטה העשויה כמסרק כשרה ואפשר שרבינו לא כתב דין השוחט בשנים ושלשה מקומות מפני שסמך על בבא דשנים אוחזין בשני סכינין ושחט בשני מקומות או מפני שסמך על מ״ש דין שחיטה העשויה כמסרק: \n", + "וכתבו התוס' והרא\"ש והר\"ן בשם רב אחאי דשחט בשנים ושלשה מקומות היינו ששחט בשנים ושלשה מקומות בהיקפו של סימן בין שאותן שחיטות הן זו כנגד זו בין שאחת למעלה ואחת למטה כיון שכלם בהיקפו של סימן ואילו תצרפם במקום אחד יהא בהם רוב בהיקפו של סימן כשרה. ושחיטה העשויה כקולמוס פי' באלכסון. ומה שתפס רבינו שנים אוחזים בסכין תחלה ואח\"כ כתב וכן שנים שאחזו שני סכינין כלומר לא מיבעיא כששנים אוחזים בסכין אחד כשרה דהא איכא שחיטה מפורעת ואפילו שמואל מודה בה אלא אפילו שנים שאחזו שני סכינין דליכא שחיטה מפורעת דהא פליג שמואל עלה בגמרא אפ\"ה כשרה ולא זו בלבד דהא נשחט רוב היקף הסימן והיא ביושר אלא אפילו כקולמוס שהיא באלכסון או כמסרק שהיא שחתך כאן מעט וכאן מעט אפילו הכי כשרה: \n\n" + ], + [ + "אין שחיטת החולין צריכה כוונה וכו' לפיכך חש״ו וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ב:) גמרא וכלם ששחטו כלומר חש״ו ואחרים רואים אותן שחיטתן כשרה מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה אמר רבא רבי נתן היא דתני אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה רבי נתן מכשיר וחכמים פוסלין הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן והא בעינן מוליך ומביא שהלכה ובאה כדרכה ופירש״י שהלכה ובאה כדרכה שחתכה בהליכתו והכתה בכותל וחזרה וחתכה וה״ה נמי דמצי לתרוצי בסכין שיש בה חוץ לצואר כמלא צואר דסגי ליה בהליכתו לחודה כדלקמן אלא בכל דהו מהדר לאוקמי אפילו באיזמל ע״כ. ופשוט הוא ששיכור ומי שאחזתו רוח רעה דינם שוה לחש״ו כדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "אבל סכין שנפלה ושחטה וכו'. מתניתין פרק השוחט (חולין דף ל״א) נפלה סכין ושחטה אף על פי ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ובגמרא טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה ואע״ג דלא מכוין לה מאן תנא וכו' אמר רבא ר' נתן הוא וכו' והא אמר רבא חדא זמנא דתנן וכלן ששחטו ואחרים רואין אותן וכו' כדלעיל צריכי דאי אשמעינן התם משום דקא מכוין לשום חתיכה בעולם אבל הכא דלא קא מכוין אימא לא ואי אשמעינן הכא משום דקא אתי מכח בן דעת אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא צריכא: \n\n" + ], + [ + "גלגל של אבן או של עץ וכו'. פ' הכל שוחטין (חולין ט״ו:) גמרא השוחט במגל יד וכו' (דף י״ו) אמר מר השוחט במוכני פי' גלגל שחיטתו כשרה והתניא שחיטתו פסולה לא קשיא הא בסרנא דפחרא פי' גלגל של יוצרים הא בסרנא דמיא כלומר שהמים מגלגלים אותו ואב״א הא והא בסרנא דמיא ול״ק הא בכח ראשון הא בכח שני ופירש״י בכח ראשון מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל ובתחלת גלגולו שחט הוי מכח אדם שנטל הדף. בכח שני לאחר שגלגלו המים את הגלגל פעם ראשונה ושניה ומשמע לרבינו לענין דינא פירוקא בתרא נמי קושטא הוא וכן כתב הרא״ש ז״ל: \n\n" + ], + [ + "השוחט לשם הרים לשם גבעות וכו'. משנה פרק השוחט (חולין דף ל״ט מ') השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה ובגמרא פסולה אין זבחי מתים לא ורמינהי השוחט לשם הרים וכו' לשום חמה ולבנה לשם כוכבים ומזלות לשום מיכאל השר הגדול לשום שלשול קטן הרי אלו זבחי מתים אמר אביי לא קשיא הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר דיקא נמי דקתני דומיא דמיכאל השר הגדול ש״מ ופירש רש״י מתניתין דאמר לשם הר הר אינו עושה עבודה זרה דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם במסכת עבודה זרה הילכך לשמן לא מקריא זבחי מתים ומיהו פסולה לאכול משום דדמיא לשחיטת עבודה זרה ומיחלפא בה וכו'. לגדא דהר למלאך הממונה על ההרים: \n", + "וכתב הר\"ן דלדעת רבינו ה\"פ דמתני' בשוחט לשם הר ומשום הכי לא מיתסרא בהנאה ולאו במתכוין לעבודה זרה דא\"ה אפילו בהנאה מיתסרא אלא בשוחט לשם רפואה או כשפים ודברי הבאי ומשום מראית העין בלחוד הוא דמיתסרא באכילה מפני שנראה כמתכוין לעבודה זרה אלא לפי שאין דרכן של עכו\"ם לעבוד הרים וגבעות ומדברות לא החמירו לאוסרה בהנאה וברייתא דקתני הרי אלו ז\"מ דמשמע דאפילו בהנאה מיתסרא מיתוקמא בדאמר לגדא דהר כלומר לשרו של הר שאפילו כששחט לשמו לשם רפואה כיון דדרך העכו\"ם לעובדו עשוהו מדבריהם כתקרובת עבודה זרה ממש עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו\"ם וכו'. פרק השוחט (חולין דף ל\"ט) גמרא השוחט לנכרי שחיטתו כשרה. אתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו\"ם ולהקטיר חלבה לעכו\"ם ר' יוחנן אמר פסולה ור\"ל אמר מותרת. ר\"י אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מבפנים. ופירש רש\"י מחשבין מעבודה לעבודה כשחישב בשעת עבודה זו על עבודה אחרת כגון שחישב בשחיטה על הזריקה הויא מחשבה לגבי עכו\"ם דגמרינן חוץ איסור עכו\"ם מבפנים ממחשבת פגול של פנים שהשוחט על מנת לזרוק דם למחר או להקטיר אימורין למחר זהו עיקר פגול ע\"כ. ור\"ל אמר מותרת אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן חוץ מפנים. ות\"כ דר\"י השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו\"ם ולהקטיר חלבה לעכו\"ם הרי אלו זבחי מתים שחטה ואחר כך חשב עליה זה היה מעשה בקסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ואסיקנא דלא אמרו בה היתר משום כבודו דרבן שמעון בן גמליאל דס\"ל אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ופסק רבינו כר\"י דת\"כ ובשחטה ואחר כך חשב עליה פסק דאסורה מספק כיון דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר: \n\n" + ], + [], + [ + "השוחט לשם קדשים שמתנדבים ונידרין כמותם וכו'. פרק השוחט (חולין דף מ״א:) משנה השוחט לשם עולה לשם זבחים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה וכו' השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה זה הכלל כל דבר שנידר ונידב השוחט לשמו פסול ושאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר. ופריך בגמרא פסח בר נידר ונידב הוא זמנא קביעא ליה אמר ר' אושעיא שאני פסח הואיל והפרשתו כל השנה כולה פי' שבכל יום מהשנה ראוי להפרישו ולהניחו עד זמנו. ואמרינן בגמרא על הא דאמר לשם חטאת אמר ר״י לא שאנו אלא שאינו מחוייב חטאת אבל מחוייב חטאת אימא לשום חטאתו הוא עושה ואוקמה ר' אבהו באומר לשם חטאתי ואמר על לשום תמורה אמר ר' אלעזר ל״ש אלא שאין לו זבח בתוך ביתו אבל יש לו זבח בתוך ביתו אימא אמורי אמיר ביה ואוקמא ר' אבהו באומר לשום תמורת זבחי ואמרינן תו ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת מהו דתימא ילודי יליד קמ״ל דאם איתא דאוליד קלא אית ליה, זאת עיקר הגירסא וכן הסכים רש״י ורבינו שכתב שכל המפלת קול יש לה אפשר שגירסא אחרת היתה לו ז״ל או אפשר שפירש אם איתא דאוליד פירוש מפלת שאם הוא לידה ממש פשיטא דאית ליה קלא והיכי תיסק אדעתין למימר הכי א״ו פירוש מפלת ואמרי' זה הכלל לאתויי מאי לאתויי עולת נזיר דמהו דתימא הא לא נדר אימור נדר בצנעה ופירש״י אימור נדר בצנעא זה שלשים יום שהוא סתם נזירות ובשלשים יום לא מינכרא מילתיה לשכיניו וז״ש רבינו שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים כלומר ואפשר ליעשות בצנעא ותנן על רישא דמתניתין שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה ובודאי שיותר היה ראוי להכשיר כשהאחד מתכוין לדבר כשר שהיא הפך כוונת חבירו ממה שראוי כשלא היתה לו כוונה כלל שנראה שחלה כוונת חבירו משלם ואם כשנתכוון לדבר כשר פסלה המשנה כ״ש כשלא נתכוון כלל. וז״ש רבינו והשני לא היתה לו כוונה כלל ואפי' נתכוין לשם דבר המותר וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן אם שחט זה אחר זה וכו'. פרק השוחט (חולין דף מ') גמרא השוחט לשם הרים וכו' אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עכו״ם כלומר וכ״ש עומדת דכשהגביהה להרביצה קנאה כיון ששחט בה סימן אחד אסרה כלומר ואע״פ שגמר חבירו השחיטה בהכשר (דף מ':) רב נחמן ור' עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ופסק רבינו כמותם משום דסוגיין דגמרא כוותייהו ואותבינן עליה משנים אוחזין בסכין ושחט אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר פסול ומשני התם בדאית ליה שותפות בגויה משמע דמודו דאע״ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו היכא דאית ליה שותפות אוסר ולכן פסק רבינו שאם שחט זה אחר זה ונתכוין אחד מהם וכו' פוסל כשהיתה לו בה שותפות: \n\n" + ], + [ + "ישראל ששחט לעכו״ם וכו'. פ' השוחט (חולין דף ל״ט:) משנה השוחט לעכו״ם שחיטתו כשרה ור' אליעזר פוסל וכו' א״ר יוסי ק״ו הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט. וידוע דלית הלכתא כר״א דיחידאה הוא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חמשה דברים מפסידים את השחיטה וכו'. בפרק השוחט (חולין דף ל״ט) תנן לכלהו ובהכל שוחטין אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הם הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור: \n\n" + ], + [ + "שהייה כיצד הרי שהתחיל לשחוט וכו'. משנה פרק השוחט (חולין דף ל״ב) נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן השחיז את הסכין ועף בא חבירו ושחט אם שהה כדי שחיטה פסולה ופירש״י נפלה סכין והגביהה ושהה בהגבבה זו וכו' או שהשחיז את הסכין קודם שחיטה ועף נתיגע וכשהתחיל לשחוט לא היה בו כח ופסק שחיטתו ובא חבירו ושחט ע״כ. וברור הוא דלאו דוקא בא חבירו ושחט אלא דה״ה כשחזר הוא עצמו ושחט אלא אורחא דמילתא נקט דכשהוא מתיגע בא חבירו ושוחט. ובגמרא מאי כדי שחיטה אמר רב כדי שחיטת בהמה אחרת וכו' אתמר אמר רב כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל אמר אפילו בהמה לעוף וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפילו בהמה לעוף וכו' אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה. ונראה שרבינו מפרש כמו שפירש הר״ן לדעת הרי״ף דר״י בר חנינא לא פליג אדר״י ושמואל דאינהו נמי כי אמור אפילו בהמה לעוף בהמה דקה לעוף אמרו אבל בבהמה גסה לא דברו ובא ר״י בר חנינא ואמר דבעוף הקלו לשער בו כדי שחיטת בהמה דקה אבל בבהמה דקה לא הקלו לשער ביותר מכיוצא בה ומדלא אדכר ר״י בר חנינא עוף משמע דליכא אלא הני תרי שיעורי דקה וגסה ובכלל דקה הוי שיעור עוף והרא״ש פי' דברי הרי״ף בענין אחר וכתב על דברי רבינו שהם כמו פשרה וכתב שאין דבריו נראין דכיון דמקילנן לפי דבריו לשער בהרבצת בהמה לעוף למה לא נשער בהרבצת בהמה גסה לעוף ועוד שכתב דמשערינן בהרבצת דקה לדקה ולא בהרבצת גסה לדקה וא״כ למה נקל בעוף לשער בהרבצת בהמה עכ״ל. והפירוש שפירש הר״ן בדברי הרי״ף הוא נכון ונמצאו דברי רבינו שאינן פשרה אלא שורת הדין ובשיטת הרי״ף רביה אמרה והכי מסתבר שדוחק גדול הוא לפרש כמו שפירש הרא״ש שהביא הרי״ף דברי ר״י בר חנינא דאמר כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט לפסוק כמותו בהגבהה והרבצה ולא בשחיטה. ומה שהקשה הרא״ש כיון דמקילינן לפי דבריו לשער בהרבצת בהמה לעוף למה לא נשער בהרבצת בהמה גסה לעוף דברים תמוהים הם דאטו לומר דמשערינן בבהמה דקה לעוף אנו מצטערים והבו דלא לוסיף עלה הוא ועוד שאין דבר זה תלוי בנו להקל או להחמיר שזה מכלל שעורים שהם הל״מ. ומה שהקשה עוד למה הקלו בעוף יותר ממה שהקלו בבהמה דקה יש לומר דהכי גמירי הלמ״מ וכמ״ש הרשב״א. ופסק רבינו כשמואל ור' יוחנן חדא דרב ור' יוחנן הלכה כר״י ועוד דהוו להו שמואל ור״י תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים: \n\n" + ], + [], + [ + "שחט מעט ושהה מעט וכו'. שם בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו ופירש רש\"י מהו שיצטרפו הפסיק שתים ושלש פעמים בשחיטה אחת ושהה בין שלשתן כדי שיעור שלם ע\"כ, ולא איפשיטא ולחומרא ולכך פסק הרי זו ספק נבלה: \n", + "וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכו'. הרא\"ש כתב שרבינו כתב אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה והקשה על זה כמה קושיות וגירסא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו אבל הגירסא שכתוב בנוסחי דידן כך היא אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין בלבד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה. ואף גם זאת הגירסא צריכה יישוב שמאחר שלא שהה כדי שחיטת רוב הסימנין שהוא הכשר שחיטה כשרה היא דאין כאן שיעור שהייה ולמה כתב שהיא ספק. ורבינו ירוחם כתב שרבינו מפרש בעיא דשהה במיעוט הסימנין מהו בענין זה ועלתה בתיקו וכ\"כ הרשב\"א שדעת רבינו לפרש הבעיא בענין זה וקשיא לי על דבריהם שרבינו עצמו כתב בראש הפרק שהייה כיצד וכו' אם שהה כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט פסולה ואם שהה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה ולשון וישחוט ודאי משמע שחיטת רוב הסימנין דהיינו סתם שחיטה דבציר מהכי לא מקרי שחיטה סתם ואם שהה פחות מכדי זה ר\"ל ששהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט כמו מיעוט הסימנין שחיטתו כשרה ובכאן אמר וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין לא כדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה ואם כן קשיא דידיה אדידיה: \n", + "ויש מי שפירש שכתב רבינו כאן וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכו' חוזר על מה שאמר למעלה שחט מעט וחזר ושחט מעט ושהה מעט וכו' והכי פי' וכן מי שעשה שהייה שיש בה בהגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט הסימנין וחזר ושחט מיעוט סימנין ושהה שהייה אחרת כמותה גם זו הוי ספק נבלה שלא תאמר כיון שהשהיות הקטנות מצטרפות לעשותה ספק נבלה אלו השהיות הגדולות ישימוה נבלה גמורה. ואין פי' זה נכון שאע\"פ שאמרנו שהשהיות הקצרות מצטרפות לעשותה ספק נבלה לא היינו אומרים בעד זה שהשהיות הגדולות ישימוה נבלה גמורה שהטעם שהיא ספק נבלה בשהיות הקצרות הוא משום דמספקא לן אם מצטרפות השהיות אם לאו ואם כן הספק בעצמו יפול בשהיות הגדולות. ועוד שלפי זה כך היה לרבינו לכתוב וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט מיעוט הסימנין הרי זו ספק נבלה למה לו לכתוב וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין וכתב עוד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה אטו עד השתא לא ידענא דשחיטת מיעוט הסימנין אינה שחיטה גמורה ועוד שאינו נראה מלשון רבינו שחוזר להצטרפות השהיות. והטור כתב דבעיא דשהה במיעוט הסימנין שעלתה בתיקו מפרשה רבינו ששהה במיעוט קמא ואני איני רואה בדברי רבינו שום גילוי לפירוש הזה: \n", + "לכן נראה לי לפרש שכוונת רבינו כך היא שאם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט רוב הסימנין דהיינו שחיטה גמורה ה\"ז נבלה ודאית ואם שהה פחות מכדי זה כלומר כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט מיעוט הסימנין ה\"ז כשרה ולמטה אמר שאם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה ועוד שהה כדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין כלומר ששהה כדי שישחוט פחות מעט קטן מהשחיטה הכשרה אלא שחסר דבר מעט ביותר שכמעט אינו נרגש וז\"ש וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין לא כדי שישחוט כדי שחיטה גמורה כלומר לא חסר דבר אחר מהשיעור רק שלא היתה שחיטה גמורה שבחוט השערה יותר שהיה שוהה היה שוהה שיעור שחיטה גמורה והיתה ודאי נבלה ולכן ה\"ז ספק נבלה וכתב רבינו וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין לפי שההגבהה וההרבצה שוות בכל ענין אבל השחיטה אנו מחלקים בה אם שהה כמו מיעוט או כרוב לזה תפסה רבינו בפני עצמה כאן וכתב וכדי שישחוט וכו' ולא כתב כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט מיעוט וכו'. ודין זה יצא לרבינו ממאי דאמרינן בגמרא (דף ל\"ב) בעי רב הונא בריה דרב נתן שהה במיעוט הסימנין מהו תיקו ונראה שרבינו גורס שהה כמיעוט הסימנין בכ\"ף ומשמע פירושא לרבינו שאם שהה כדי שחיטת מיעוט הסימנין ודאי שהיא כשרה שכיון שאמרה המשנה כדי שחיטה משמע כדי שחיטה כשרה ואם שהה פחות מכאן כשרה אלא הבעיא היא אם שהה פחות מהכשר שחיטה דבר מועט מי אמרינן אפשר לצמצם וכשרה או דילמא כיון שהשיעור הזה אינו במציאות שאחר מגביה ומרביץ ושוחט אלא בשיעור זמן כזה אנו משערין א\"א לצמצם והוי נבלה ועלה בתיקו ולחומרא: \n", + "והראב\"ד כתב וכן אם שהה כדי שיגביהנה א\"א זו הסברא לא טובה היא ולא נכונה וכו'. ולענין מה שהשיג על דברי רבינו כבר כתבתי. ומ\"ש שבאותן שתי בעיות תיקו ולקולא יש לתמוה למה כתב כן דהא ספיקא דאורייתא היא ולחומרא: \n\n" + ], + [ + "שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אע״פ ששהה וכו'. תוספתא שחט סימן א' או רובו בעוף ושהה בה כדי שחיטה וגמרו כשרה ובריש השוחט (חולין דף כ״ח) שחט חצי גרגרת ושהה בה וגמרה בעוף כשרה x וברור הוא דה״ה לרוב שנים בבהמה: \n\n" + ], + [ + "שחט בקנה לבדו חציו וכו'. ריש אלו טריפות (חולין דף מ״ד) פסוקת הגרגרת ברובה ופחות (מכאן כשרה) ודייק רבינו לכתוב לבדו לומר דהב״ע בשיודע בודאי שלא נגע בושט כגון שתפס בידו הקנה לבדו ושחט בו ובזאת ההקדמה הוא מ״ש שאין לעוף שהייה בקנה שאל״כ הוי דינא כמ״ש לקמן בסמוך חוזר ושוחט הקנה במקום אחר וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "שחט העוף ושהה בו וכו'. בפרק השוחט (חולין דף כ״ח) ההוא בר אווזא דהוה בי רבא אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רבא היכי נעביד נשחטיה והדר נבדקיה דילמא במקום נקב קא שחיט נבדקיה והדר נשחטיה הא אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים פי' שהוא נטרף בנקב משהו ואינה ניכרת טיפת הדם בעור החיצון שהוא אדום אבל בפנימי שהוא לבן ניכרת אמר ליה רב יוסף בריה נבדקיה לקנה ונשחטיה לקנה ולכשריה והדר לפכוה לושט ולבדקיה אמר רבא חכים יוסף ברי בטרפות כרבי יוחנן וסובר רבינו כרש״י שפירש וצריך לבדוק בסימנין שמא נפסק הקנה או ניקב הושט ומשום ספק דרוסה לא בעי למבדקיה דתלינן לקולא כדאמרינן התם וזה התיקון דוקא בעוף שהכשרו בסימן אחד אבל בבהמה דבעיא שנים לא. וא״ת ובבהמה אמאי לא ישחוט במקום אחר השני סימנין ואח״כ יהפוך הושט ויבדקנו. וי״ל דאיכא למיחש שמא יפגע במקום הנקב ולא יוכר וכדאמרי' נשחטיה והדר נבדקיה דילמא במקום נקב קא שחיט ומשמע אפי' ישחוט במקום אחר איכא האי חששא א״נ דילמא יתלכלך הושט מבפנים בדם השחיטה ואתי למתלי ביה ואפשר שמקודם היה בו טיפת דם. וא״ת ובעוף מה צריך לשחוט במקום אחר ישחוט באותו מקום הקנה לבד שאם נשחט רובו הרי מותרת היתה ואם לא נשחט רובו הוה ליה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו. וי״ל דאיכא למיחש שמא מתוך שכבר התחיל לשחוט באותו מקום יהיה נקל יותר לפגוע בושט ויבא לומר עתה נשחט ומקודם לא נגעתי בו ואפשר שכבר היה נקוב מקודם ואתי לאכשורי שלא כדין א״נ עצה טובה קמ״ל שמא מקודם לא נגע בו ועתה מתוך שהיה נקל לפגוע בו פגע בו ויפסלנה שלא כדין: \n\n" + ], + [ + "חלדה כיצד כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן וכו'. פרק השוחט (חולין דף ל') אר״י אמר רב החליד את הסכין בין סימן לסימן ופסקו פסולה (תחת העור כשרה) מאי קמ״ל תנינא או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו רבי ישבב אומר נבלה ר״ע אומר טרפה אי ממתניתין הוה אמינא ה״מ מלמטה למעלה דלא קעביד כדרך שחיטה אבל מלמעלה למטה דקא עביד כדרך שחיטה אימא שפיר דמי קמ״ל: \n\n" + ], + [ + "הכניס הסכין תחת העור וכו'. שם תחת העור כשרה בי רב אמרי תחת העור איני יודע איבעיא להו לבי רב דאמרי תחת העור איני יודע תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו תיקו ולחומרא, וכתב הר\"ן אמרי רבוותא דוקא שכרוך המטלית על צואר הבהמה אבל מטלית וצמר בעלמא לא וכ\"כ הרא\"ש תחת המטלית הקשורה סביב הצואר מהו תיקו ועבדינן לחומרא אבל אם נפל טליתו על מקום שחיטה פשיטא דלא הויא חלדה דלא בעינן אלא בבגד הקשור תמיד בצואר הבהמה דומיא דצמר וכ\"כ בה\"ג דמיירי שיש מכה בצואר הבהמה ודבק עליה מטלית בשעוה ודלא כמ\"ש הרמב\"ם אם פירש מטלית על הסכין ועל הצואר ושחט תחת המטלית הואיל ואין הסכין גלויה הרי זה ספק נבלה ודעת הרשב\"א כדעת הרא\"ש וכ\"נ מדברי רש\"י ורבינו סובר דלישנא דתחת המטלית סתמא אפילו פירש טליתו נמי על הסכין ועל המטלית משמע ויש לחוש לדבריו: \n", + "וכן אם שחט מיעוט הסימנין בהחלדה וכו'. פרק השוחט (חולין דף ל':) בעי רב פפא החליד במיעוט הסימנין מהו תיקו ופירשה רבינו כפשטה החליד במיעוט הסימנין כלומר שחט מיעוט הסימנין בהחלדה וגמר השחיטה בכשרות מהו מי אמרינן שיעור הכשר שחיטה דהיינו רוב הסימנין בעינן בהחלדה או דילמא אפילו במיעוט פסלה חלדה מהו תיקו ולחומרא והוי נבלה מספק: \n\n" + ], + [ + "דרסה כיצד וכו'. משנה פרק השוחט התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם בסכין מלא צואר כשרה מכלל שאם אין בסכין מלא צואר פסולה ומסיים בה בד\"א בזמן שהוליך ולא הביא וכו' אבל אם הוליך והביא אפילו כל שהוא אפילו באיזמל כשרה. ופירש\"י התיז את הראש בבת אחת כאדם המתיז קנה או דלעת דוחק הסכין בכח ופוסק והיא דרסה וכ\"כ הרשב\"א בתשובה דלחתוך הסימנין בלבד בלא הולכה והובאה קרי התיז הראש: \n\n" + ], + [ + "הגרמה כיצד. מסקנא דגמרא בהכל שוחטין (דף י\"ט) גמרא השוחט מתוך הטבעת והלכתא משפוי כובע ולמטה כשרה והיינו דשייר בחיטי. וכתב רבינו זה השוחט בקנה למעלה לפי שעתיד לחלק בין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש להפכו או הגרים שליש ושחט שני שלישים ואילו בושט או למטה ממקום שחיטה בקנה נקיבתן במשהו לכך כתב בקנה למעלה משפוי כובע, בקנה למעוטי בושט דבין למעלה בין למטה הוי נקיבתו במשהו, וכתב למעלה לאפוקי למטה דלמטה גם בקנה נקיבתו במשהו דבין כנפי הריאה נידון כריאה: \n\n" + ], + [ + "שחט רוב האחד או רוב השנים וכו'. תוספתא הבאתי למעלה שחט רוב הגרגרת בעוף אפילו אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה ולמד רבינו דרסה והגרמה מדין השהייה וה\"ה לחלדה שטעם אחד לכלם ומה שלא כתבו רבינו גבי חלדה ג\"כ לפי שהוא פשוט שכיון שבדרסה והגרמה שאינו שוחט כדרך שחיטה אפ\"ה כשר כשהחליד שהשחיטה כדרך ששוחטין היא אלא שהיא בהחלדה לא כ\"ש. והוצרך לכתבו בדרסה ובהגרמה ג\"כ שלא תאמר דוקא גבי שהייה שהשחיטה כדרך השחיטות היא אלא ששהה בינתים לכן לא נחשיב המיעוט לפסול השחיטה בשבילו אבל באידך פסולה קמ\"ל דלאו דוקא שהטעם אחד הוא שכיון שכבר נשחט השיעור הראוי לא נחוש למיעוט: \n", + "הגרים בתחלה שליש וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף י\"ט) גמרא השוחט מתוך הטבעת אמר רב הונא אמר רב אסי מחלוקת פי' דר' יוסי ורבנן בששחט שני שלישים והגרים שליש דרבנן סברי כולה שחיטה בעינן בטבעת הגדולה ורבי יוסי ב\"ר יהודה יהודה סבר רובו ככולו אבל הגרים שליש ושחט שני שלישים דברי הכל פסולה דכי נפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה וליכא א\"ל רב חסדא אדרבא לימא מר איפכא וכו' לישנא אחרינא וכו' אמר רב הונא אמר רב אסי מחלוקת שהגרים שליש ושחט שני שלישים דרבי יוסי ב\"ר יהודה סבר מידי דהוה אחצי קנה פגום ורבנן התם מקום שחיטה הכא לאו מקום שחיטה אבל שחט שני שלישים והגרים שליש דברי הכל כשרה דהא תנן רובו של אחד כמוהו. מתקיף לה רב חסדא מאן לימא לן דההוא רובא דהתם לאו רבי יוסי ברבי יהודה קתני לה וכו' א\"ל רב יוסף וכו' א\"ל אנא רובא דשחיטה קאמינא וכו'. ופסק רבינו כלישנא בתרא מפני כמה טעמים חדא משום דהוא לישנא בתרא ועוד משום דמסתבר טעמיה דמכשיר משום דתנן ורובו של אחד כמוהו ועוד שכשהקשה רב חסדא ללישנא בתרא אמר מתקיף לה רב חסדא מאן לימא לן דההוא רובא דהתם לאו רבי יוסי ברבי יהודה היא כלומר האמת שהסברא נותנת כדבריך אבל אני שואל לך הכרע דמאן לימא לן וכו' אבל ללישנא קמא א\"ל ר\"ח לימא מר איפכא כלומר ראוי שתאמר הפך כי הסברא נותנת הפך ממה שאמרת משום דתנן רובו של אחד כמוהו ועוד מפני שזה הלשון מוסכם עם התוספתא שהבאנו למעלה שחט רוב הגרגרת בעוף אפילו אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה אלמא שחיטת רוב הרי הוא כשחיטת כל הסימן הכא נמי לא שנא ולכן ודאי שחט שני שלישים והגרים שליש דברי הכל כשרה דתוספתא סתם מיתניא ולא כתב רבינו שחט שני שלישים והגרים שליש לפי שכבר כתב דאפילו גבי שהייה כשרה והוא הדין לגבי שאר דברים הפוסלים וכל שכן גבי הגרמה ובהגרים שליש ושחט שני שלישים דפליגי ר' יוסי ורבנן פסק כר\"י דרב ושמואל פסקו התם כוותיה דהכי אמרינן התם (דף י\"ח) רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה ופירש רש\"י כרבי יוסי ברבי יהודה (דאמר) רובה ככולה: \n", + "שחט שליש וכו' הגרים שליש וכו'. שם (דף י\"ט) הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש וכו' רב הונא אמר כשרה כי נפק חיותא בשחיטה קא נפקא רב יהודה אמר רב טרפה בעינן רובא בשחיטה וליכא שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש רב יהודה אמר רב כשרה אתו שיילוה לרב הונא אמר להו טרפה שמע רב יהודה איקפד אמר טריפנא ומכשר מכשרנא וטריף אמר רב הונא שפיר קא מיקפד חדא דאיהו שמיע ליה מיניה דרב ואנא לא שמיע לי ועוד הא איכא רובא בשחיטה א\"ל רב חסדא לא תהדר בך דא\"כ מפסדת לה לקמייתא וכו' ופסק רבינו בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כרב יהודה משום דרב הונא גופיה משמע דהדר ביה מדאמר שפיר איקפד ועוד דאמרינן לקמן בעו מרב נחמן שחט שליש וכו' מהו אמר להו ולאו היינו דרבי אליעזר בר מניומי דאמר וכו' שחיטה העשויה כמסרק כשרה ואף על גב דדחי ודילמא במקום שחיטה מכל מקום משמע דרב נחמן כרב יהודה סבירא ליה ובהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש פסק נמי כרב יהודה משום דכיון דרב הונא גופיה אמר שפיר קא מיקפד ומשמע דמודה ליה בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ממילא שמעינן דהלכתא נמי כר\"י בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש דהכי אמר ליה רב חסדא לא תהדר בך דמפסדת לקמייתא התם מאי טעמא קא מכשרת דכי נפקא חיותא בהכשירא קא נפקא הכא נמי כי נפקא חיותא בהגרמה קא נפקא וכיון שר\"ה מוכרח להודות לרב יהודה בההיא משום דמשמיה דרב קאמר לה ואיהו לא שמיע ליה ודאי הלכתא כרב יהודה בההיא וכיון דהלכתא כוותיה בההיא ממילא שמעינן דהלכתא כוותיה נמי באידך וכן כתב בעל העיטור: \n", + "ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה. וא\"ת שרבינו כתב להלן שכל מקום שאומר פסולה ר\"ל נבלה ודאית ואם כן איך אמר בכאן בהחליד בשליש ראשון הרי זו פסולה והלא כבר אמר למעלה וכן אם שחט מיעוט הסימנין בהחלדה וגמר השחיטה שלא בהחלדה הרי זו ספק נבלה, ועוד מה ענין אם דרס או החליד בשליש ראשון או אמצעי לכותבו כאן אצל דיני הגרמה. וי\"ל שמ\"ש רבינו שאם דרס או החליד בשליש ראשון פסולה כך פירושו אם דרס או החליד שליש ראשון ושחט יפה שליש שני ודרס או החליד שליש שלישי וכן אם שחט שליש ראשון ודרס או החליד שליש אמצעי ושחט יפה שליש אחרון הרי זו פסולה כלומר נבלה ודאית שלא יעלה על דעתנו לומר כשם שבהגרמה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה כן הדין בדרסה וחלדה לזה אמר דל\"ש החליד שליש ושחט שליש והחליד שליש דכה\"ג אפילו בהגרמה פסולה ל\"ש שחט שליש והחליד שליש ושחט שליש הכל פסול בדרסה והחלדה וכן הדין נותן כיון שלא ראינו שחלקו בין שחט שליש ושחט בפסול שליש ושחט שליש להיכא דעבד איפכא אלא בהגרמה לחודה שמעינן דדוקא בהגרמה הוא דמפלגינן הכי אבל בשאר פיסולים בכל ענין פסול והטעם מפני שההגרמה אינה במקום שחיטה ולכן כששחט שליש ראשון ואחרון במקום שחיטה הרי שחט שני שלישים במקום שחיטה ומה לנו באמצעי שהגרים כיון ששחט שני שלישים במקומם אבל החלדה והדרסה שהם במקום שחיטה באמצע גם כן פוסלות אבל כששחט מיעוט הסימנין בהחלדה וגמר בכשרות מספקא לן דכיון דאיכא רוב שחיטה בהכשר ועוד דבעידן מיפק חיותא היה בכשרות מכשירין או דילמא בעינן רובא קמא בשחיטה וליכא ולכן פסק ה\"ז ספק נבלה: \n", + "וראיתי מי שכתב וז\"ל ואם דרס או החליד וכו' זה הדין אמת דקי\"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ומוכח התם דפסולה אפילו דלאו טריפה היא ומיעוט סימנין היו בקנה עד חציו כיון דלא מיטרפה ובושט נמי עד שינקב בחלל של עור שני עכ\"ל. וקשה לזה הפירוש מה שהקשיתי בתחלה דכשאומר פסולה היינו נבלה ודאית. והנה מצאתי תשובת הריב\"ש בפירוש לשון זה ולשון הקודם לו ודברי ה\"ר יהודה ן' שושאן על תשובתו והעתקתי דבריהם פה: \n", + "תשובת הריב\"ש ז\"ל. לדון שלמה הלוי. בדיק לן מר במאי דאיבעיא לן בפרק השוחט החליד במיעוט סימנין מהו וסלקא בתיקו. ונראה שהרמב\"ם ז\"ל פירש שר\"ל שחט מיעוט הסימנין בחלדה וגמר השחיטה שלא בחלדה לפיכך פסק בזה בפ' ג' מהלכות שחיטה ה\"ז ספק נבלה והקשית במאי עסקינן אי בושט מ\"ש (מושט) שניקב דהוי ודאי נבלה x ואי בקנה מאי שנא מחצי קנה פגום ושחט על מקום החתוך (מעט) והשלימו לרוב דכשרה. ועוד הקשית דידיה אדידיה ממה שכתב הוא בעצמו בפרק הנזכר ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה xx (הרי שאמר הרב פסולה ודאית על שליש הראשון והיינו מיעוט הסימנין). ועוד הוספת אומץ בקושיא זו דכיון שהוא בא לחלק בין דרס או החליד להגרים משמע דבקנה איירי דאי בושט אין חילוק ואם כן מ\"ש מחצי קנה פגום עכ\"ד: \n", + "ובאמת שקושיותיך על הרב עצומות הן וצריכות נגר והולם להולמה. ומה שנ\"ל בזה דאם נאמר שמ\"ש הרב שחט מיעוט הסימנין בחלדה ר\"ל במיעוט הראשון של סימן ראשון על כרחנו יש לנו לומר שבושט הדברים אמורים דאי בקנה ודאי לא גרע מחצי קנה פגום דמצטרף לשחיטה לכ\"ע כיון דהוי במקום שחיטה. ומאי דקשה ליה למר (נמי) דאי בושט מ\"ש מניקב דהוי ודאי פסולה י\"ל דשאני ושאני התם משום דכיון דבדרך שחיטה הוא ובשעת שחיטה הוא לאו כקנה הוא דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט רובא בחלדה אבל מיעוטא ש\"ד כל היכא דלא נפקא חיותא בחלדה דהכי אמרינן נמי בהגרמה הגרים שליש ושחט שליש כשרה לרב הונא ומצטרף השליש המוגרם לשחיטה אע\"פ שאינו במקום שחיטה עד שאם הגרים רובא פסולה ואית לן למימר דהכי אגמריה רחמנא למשה דלא בעינן מקום שחיטה בכולה שחיטה אלא בכי נפקא חיותא במקום שחיטה סגי. ואע\"ג דאיכא לאיפלוגי בין הגרמה לחלדה בושט דהתם לא נעשה בה דבר שתטרף בו אבל בחלדה נעשה בה דבר שכיוצא בה טרפה היינו בעיין דהחליד במיעוט סימנין: \n", + "ומאי דק\"ל נמי למר ממ\"ש הוא בעצמו ואם דרס או החליד וכו' הרי זו פסולה דמשמע פסולה ודאית אפשר לומר דפסולה מספק קאמר אלא שלא חשש לפרש כיון שכבר ביאר זה למעלה. ועוד שכבר כלל בפיסול זה החליד בשליש האמצעי דהוי ודאי פסולה: \n", + "ומאי דק\"ל נמי למר דמשמע מדבריו דבקנה הדברים אמורים מדמפליג בין דרס או החליד להגרים י\"ל מידי איריא האי כדיניה והאי כדיניה דבהגרמה ע\"כ בקנה היא כמ\"ש הוא ז\"ל בראש דבריו הגרמה כיצד וכו' דרס והחליד בשליש ראשון מיירי בושט ובשליש האמצעי אף בקנה: \n", + "עוד אפשר לפרש דברי הר\"ם ז\"ל בדרך אחרת דודאי החליד בושט בשליש הראשון נבלה ודאית ובקנה כשרה לגמרי מידי דהוה אחצי קנה פגום כדכתב מר אבל בעיין דהחליד במיעוט סימנים מפרש אותה הרב ז\"ל כגון שהחליד בבהמה במיעוט בתרא דסימן קמא בין בושט בין בקנה דומיא דבעיא דשהה במיעוט הסימנין לפי פירוש המפרשים והספק הוא אם נאמר שכיון שכבר התחיל בשחיטה עד שאם הניח עתה מלשחוט נטרפת בכך אין לו להפסיק בכך באמצע השחיטה בשחיטה פסולה דהיינו דרסה או חלדה ואף על פי שאם היה רוצה להניח זה המיעוט האחרון מלשחוט והיה שוחט הסימן השני בהכשר שחיטתו כשרה בדיעבד האי גרע טפי שמפסיק באמצע שחיטה בשחיטה פסולה במה שהוא בשחיטה לכתחלה או שמא כיון שאם היה רוצה להניח המיעוט ההוא מלשוחטו כשרה בדיעבד דלא איכפת לן אם שחטו בפיסול ועלתה בתיקו. וזהו שהביא הרמב\"ם ז\"ל החליד במיעוט סימנין כלומר שכבר שחט רוב הסימן הראשון והחליד במיעוט בין בושט בין בקנה ואחר כך גמר השחיטה דהיינו ששחט הסימן השני. ומאי דכתב הרב ז\"ל שחט רוב אחד או רוב שנים והשלים בדרסה או בהגרמה הרי זו כשרה שהרי נשחט השיעור הראוי היינו רוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה שכבר נכשרה השחיטה לגמרי דומיא דמאי דכתב ז\"ל גבי שהייה שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה אף על פי ששהה חצי היום וכו' ומ\"ש ז\"ל ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה בשליש האמצעי מיירי בין בושט בין בקנה בין בסימן א' בין בסימן ב' ובשליש הראשון בושט מיירי בין בסימן ראשון בין בסימן שני ובקנה בסימן א' לא אפשר דהוה ליה כחצי קנה פגום אבל בסי' ב' פסולה ודאית כיון דבאמצע שחיטה הוא שוחט בשחיטה פסולה דע\"כ לא מספקא לן לאכשורי במיעוט בתרא של סימן קמא אלא משום שכבר נשחט רוב הסימן ההוא והיה יכול להניח המיעוט מלשחוט אבל בשליש הראשון שהוא מעיקר השחיטה פסולה ודאית: \n", + "וא\"ת החליד בשליש (ראשון) של קנה מאי שנא בין סימן א' לסימן ב' והלא מצא חצי קנה פגום אפילו שחט הושט א' והוסיף על הקנה הפגום כל שהוא וגמרה כשרה וא\"כ בשוחט את הושט והחליד בשליש הראשון של קנה וגמר שחיטתו הוה לן לאכשורי כדמכשרינן מה\"ט בשחט קנה ראשון והחליד בשליש הראשון, לא דמי דמצא חצי קנה פגום הוא עושה שליש שחיטה בהכשר אבל כשהחליד בשליש ראשון של קנה אחר שחיטת הושט הוא שוחט באמצע שחיטה (ובאה) (במה) שהוא מעיקר שחיטה פסולה אבל כששוחט הקנה ראשון ומחליד בשליש הא' כיון שאם מניח עתה מלשחוט לא היתה הבהמה נטרפת בכך והיה יכול לחזור ולשחוט הנשאר כראוי והיתה שחיטתו כשרה גם עתה ששוחט סמוך לחלדת השליש הא' אין לפסול שחיטתו בכך: \n", + "ואם תאמר אם הרב ז\"ל מפרש החליד במיעוט סימנין במיעוט בתרא דסימן קמא למה לא פירש כן בשהה במיעוט סימנין ודחק לפרש שהיא בעיא על שיעור שהייה אם היא כדי שיעור שחיטה שלימה או כדי שיעור שחיטת מיעוט סימנין. זה אינו קשה שנ\"ל דלשון שהה הוא שאינו שוחט כלל כגון שנפלה סכין מידו או עף דומיא דמתניתין ולא ששוחט המיעוט בסכין רעה ושוהה בשחיטה (במיעוט) שיעור שהייה כמו שפירשו המפרשים ולזה הוצרך לידחק הרב בפי' הבעיא או שלא שם אל לבו הענין ההוא. זהו הנ\"ל בדברי הר\"ם ז\"ל ומ\"מ אין נראין דבריו נכונים. והפירוש הנכון בהחליד במיעוט סימנין הוא מה שפירשו בו המפרשים שאחר ששחט רוב הסימן הא' החליד הסכין תחת המיעוט הנשאר ושחט הסימן הב' כמו שהביא הר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות. נאם דורש שלומך וטובתך לעולם ואם תדרשנו ימצא לך סתר פנים לא ישים ואין כל דבר נעלם יצחק בר ששת ז\"ל: \n", + "ואני יהודה בר יצחק ז\"ל ן' שושאן נתתי אל לבי זה ימים לעיין בפרקו של הרב ז\"ל ומצאתי בו עקומות ועקושות, גם עתה בתירוצו של הריב\"ש ז\"ל לא שקטתי ולא נחתי. והנה הרב ז\"ל מלמדנו בפרקו כי בכל מקום שאומר פסולה היא פסולה ודאית ולוקה ומעתה פירוקו ותירוצו אין ידים לו והסניפין שעשה לו ואמר ועוד שכבר כלל וכו' מי ישמע לו לדבר הזה אטו משום דבשליש האמצעי פסולה ודאית יכתוב עמה דין שליש הראשון לשבש דינו ולפוסלו בודאי אחר שאין פיסולו רק מספק והוא בעצמו מלמדנו כי בודאי לוקה ובספקו אינו לוקה. גם ביאורו השני אין לי פה ליישבו ולהקימו ולא חך לטועמו כי דברי הרמב\"ם ז\"ל בזה מפורשים ומבוררים הם שתחלתו בחלדה. ובדברי האיש הלוי השואל גם בבעיא דשהה מיעוט סימנין עם בעיא דהחליד מיעוט סימנין עמעומים וגמגומים לפי דרכו. ובכלל כבוד הרב מחול בזה המקום. כי לא זה דרך הר\"מ מיישר כל עקום: \n", + "והט אזנך ושמע דברי וישובן כפי אמתתן מבלי שנוציאם מנרתקן ואל תסתכל בקנקן אם יינו ושמנו אחור לא ישוב ריקם. והנני מתחיל בראש דברי הרמב\"ם ז\"ל על פי פרקו: \n", + "כתב הרב ז\"ל בראש דבריו שהייה כיצד התחיל לשחוט והגביה ידו ושהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט פסולה. ופירוש וישחוט היינו שיעור שחיטה. שהה פחות מכדי זה כלומר ששהה כדי הגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט הסימנין כשרה, הרי שהעלה הרב בידו הכשרה לגמרי והפסולה לגמרי. ואחרי זה כתב אותן שהם ספקות נבלה ואמר כי מי ששחט מעט ושהה מעט וחזר ושחט מעט ושהה מעט ואין בכל אחד מאלו שיעור שהייה כי אם בצירוף כלם הרי זו ספק פסולה וכן מי שעשה שהייה שיש בה בהגבהה והרבצה ומיעוט סימנין וחזר ושחט מיעוט סימנין ושהה שהייה אחרת כמותה גם זו הוי ספק נבלה שלא תאמר כיון שהשהיות הקטנות והקצרות מצטרפות לעשותה ספק נבלה אלו השהיות הגדולות ישימוה נבלה גמורה ומה שקיצר הרב בלשונו האחרונה לפי שסמך לו על שלמעלה ממנה. וההכרח הגמור מכריחנו לומר כן שאם לא כן דבריו הראשונים שכתב ואם שהה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה סותרין דבריו האחרונים שכתב וכן אם שהה וכו' וכמו שישחוט מיעוט הסימנין הרי זו ספק נבלה כי הוא הכשירה בלשון הראשון והוא הכשר שכל הפוסקים מודים בו ואומרים שיעור שהייה כהגבהה והרבצה ושחיטה ואיך ישיב אחור דבריו לדון בה שהוא ספק נבלה. ועוד תשוב ותראה כי זה דרכו גם כן למטה בדרס או החליד כמו שארחיב בביאורו. והאמת עד לעצמו דבגמרא אמר שהיות מהו שיצטרפו ובתר הכי אמרינן שהה במיעוט סימנין מהו תיקו ולחומרא ופי' שהה במיעוט סימנין היינו שהה בשהיות שאין בהם רק הגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט סימנים וגם בזה אינו אלא ספק נבלה וזה יותר מדוקדק ומחוור ממ\"ש רבינו ירוחם ז\"ל בשם רבותיו בשהה במיעוט סימנין לפרש דברי הרב שאמר שבשהייה הוי כשיעור רוב הסימנין פסול ואם הוא כשיעור מיעוט הסימנים כלומר שאחר ששהה כדי הגבהה הרבצה ושחיטת מיעוט מיד גמר שחיטתו בזה אמר הרב ספק נבלה כי איך יסתור ויאסור כאן מה שהתיר למעלה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה אלא שהם ידחקו עצמם במה שכתב פחות מכדי זה שחיטתו כשרה דהיינו פחות מכדי הגבהה והרבצה ושחיטה באחד מאלה כגון כדי הגבהה והרבצה כשרה. ואם הוא פחות מכדי הגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט אז תהיה ספק נבלה ויעלה בידם לפי זה כי שהיות כדי שלש אלו פסולה ושהייה כדי שתים אלו כשרה ושהיית ב' אלו ומיעוט שחיטה ספק נבלה היינו שהה במיעוט סימנין שהיא ספק מה שאינו במשמע לשונו וגם דינו כמו זר יחשב לכל הפוסקים המפרשים דבריו אבל מה שאנו מפרשים דבריו משהיות קטנות לגדולות יהיה לשונו ודינו מכוון והרב בעל העיטור סבר דדעת הרב בבעיא דשהה היינו ששחט מעט הושט בבהמה והגביה ידו כשיעור שהייה וכן אחר ששחט רוב הקנה בבהמה שהה כשיעור דאילו בעוף אין שהייה בקנה כלל וכמ\"ש כאן או שנקב בושט כ\"ש וכו' הרי זו פסולה וגם כתב זה דרכו בפי' הבעיא. והנה אם זה דעת הרב היל\"ל בה ספק נבלה דהא בתיקו סלקא אלא שיש לי להשיב ולומר לפי דרכם כי הרב סמך לו על התוספתא שכ\"כ בתוספתא שחט מיעוט ושט ושהה בה כדי שחיטה פסולה הרי שמה שהעלו בגמ' בתיקו וספק פסולה העלו בתוספתא בפסולה לגמרי גם הרשב\"א בת\"ה (כתב) שדעת הרב לפרש דבעיא דשהה במיעוט סימנין קאי ארישא דסיפא דבעי מאי כדי שחיטה אחרת כדי שחיטת בהמה אחרת מי בעינן כדי שחיטה גמורה או אפילו כדי מיעוט והוא ז\"ל הקשה עליו שהיה לו לומר במיעוט בבי\"ת ועוד שהיה לו להקדימו בגמרא ולא הקשה לו שהוא עצמו סותר את דבריו כי יאחז הדרך שקדם בלשון פחות מכדי זה כשירה ואם לא האריך בישובו לפי שאמר שאין דבריו מחוורים כלל אמנם הדרך שביררתי לעצמי בלשונו הוא משופה מקושיות הרשב\"א ז\"ל אמיתי ומחוור ומוסמך מסדור בעיי דגמרא ומשופה ומנוקה מבוקי סריקי: \n", + "ואחר שפירש שהייה בא לפרש חלדה וכתב בהתחלה הפסולות לגמרי והוא שאמר חלדה כיצד וכו' ואח\"כ פירש הספקות והוא אומרו הכניס הסכין וכו' או שהחליד וכו' או שפירש וכו' ה\"ז ספק נבלה ואמר עוד וכן אם שחט מיעוט הסימנים וכו' כלומר שאילו היה מחליד אחר ששחט רובן כשרה ואילו החליד ברובן היתה נבלה ודאית אבל החליד מיעוט וגמר רובן בשחיטה סלקא בתיקו ולפיכך הוי ספק נבלה דהיינו בעיא דהחליד במיעוט סימן וכמ\"ש למעלה. ואחר שפירש חלדה בא לפרש דרסה כיצד ואין בה חלוקי הכשר ופיסול כראשונות. ואחר ג' אלה בא לפרש הגרמה במינין הנכשרים בה לגמרי ובנפסלים לגמרי ואח\"כ פירש הפסולות בדרסה וחלדה והוא אמרו אם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי ה\"ז פסולה: \n", + "ועתה הט אזנך ושמע פירוש דבריו אלה. הרב קורא לנבלה פסולה וקורא לספק ספק נבלה ולכן יש לנו לפרש שמ\"ש ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי אין ענינו שדרס או החליד בשליש אחד ולשחט ב' שלישים בשחיטה יפה שזו ספק נבלה היא וכמ\"ש בחלדה אלא כך הוא הפי' שהחליד שליש ושחט שליש והחליד שליש ומ\"ש בין באמצעי ששחט שליש והחליד שליש ושחט שליש באלו פסול לגמרי. ויעיד על זה מ\"ש למעלה מזה בהגרים מפני שלא נשוה חלוקי החלדה עם חלוקי ההגרמה הוצרך לומר כן כי בהגרמה שחט והגרים ושחט כשרה וכמו שקדם אך בחלדה וכן בדרסה שחט והחליד או דרס ושחט פסולים לגמרי וההבדל הולך ואור עד נכון כי החלדה שהיא בראש או באמצע שהם במקום שחיטה פוסלת אבל הגרים באמצע הנה שחט במקומו שני שלישים ומה לנו באמצעי שהגרים כיון ששחט שני שלישים במקומם אבל הגרים בתחלה ובסוף ושחט באמצע שאין כאן רק מיעוט בשחיטה פסל לגמרי והדברים מתרחבין ורווחין עד שיהיו דבריו ודיניו משפטים צדיקים ומדוקדקים לא דברים שאין בהם טעם כחקים, כי מעתה לא יחלוק מ\"ש כאן פסול עם מ\"ש בשחט מיעוט סימנין בחלדה ספק נבלה דודאי שליש היינו מיעוט סימנין וקצר בלשונו שאמר בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי מפני שכבר הרחיב הדברים בהגרים של מעלה ממנו וכמו שיקצר בשהייה אחר שכתב ואמר שחט ושהה וחזר ושחט ושהה וכו' וסמך לו וכן וכו' מבלי שכתב שם וחזר ושהה וכו' ודבר הלמד מעניינו הוא והוא אמת ונכון מבלי קושי וגמגום ואיני רואה שיקשה על המעיין אם ישר הולך בזה רק מה שנתחבטו בו האחרונים ולא מצאו ידיהם ליישר דבריו ומקום הניחו האריות לגדיים הבאים אחריהם וכל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא בדברי רבנא ומרנא לא הביאורים הזרים הנזכרים בדברי הריב\"ש ז\"ל כי גם הוא העלה בידו ואמר ומ\"מ אין דבריו נכונים שאע\"פ שבא להלמם הוא דחאם והממם. אמנם לפי דרכנו דבריו דברי אלהים חיים וישרים למוצאי דעת עכ\"ל. ואחר כל אלה הדברים אני אומר שלפי דעתי מה שכתבתי תחלה הוא הנכון: \n\n" + ], + [ + "עיקור כיצד וכו'. רש\"י פירש על מימרא דרב יהודה שכתבתי בתחלת פרק זה דעיקור היינו פסוקת הגרגרת ופירשו התוס' דבריו כגון ששחט בסכין פגומה שהפגימה קורעת והוי כמו פסוקה. ובה\"ג פירש דהיינו שנעקר הסימן או נשמט ממקומו. וא\"ת פשיטא דלא מהניא שחיטה כיון דנשמט ונעשה טרפה. וי\"ל דשמוטה לאו טריפה היא אלא שכך הלכה למשה מסיני דאין שחיטה מועלת כשנשמט סימן אחד ממקום חבורו ואפילו עוף אם נשמט האחד אין השחיטה מועלת לשני וכן כתב הרא\"ש וכן כתב הרשב\"א בתורת הבית וכתב עוד וא\"ת וכיון דלאו טרפה ממש היא אלא אסורה ומשום דאין שחיטה בסימנין עקורים כשנעקר סימן אחד בעוף ושחט את השני אף הוא יהא כשר דאילו משום עקירת סימנין אינה טרפה כדאמרן ואילו משום שחיטה הא נשחט בסימן השני שאינו עיקור וכ\"ת ה\"נ הא תניא נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט שחיטתו פסולה י\"ל דאף על גב דהכשרו של עוף בסימן אחד בעינן שיהיו הסימנין ראויים לשחיטה עכ\"ל. והר\"ן כתב בשם הרמב\"ן דעיקור היינו סימנין שנעקרו כלם או רובן בדבר שעושה אותה טרפה והלכה למשה מסיני שאם אירע לו כן בשעת השחיטה משהתחיל בסימנין שתהא נבלה לפי שכיון שנשמטה אי אפשר שתשחט בהכשר שמחמת העיקור מתנדנדין הסימנין עכ\"ל. ודברי רבינו כדברי בה\"ג: \n", + "ומה שכתב אבל אם שחט אחד בעוף וכו'. ריש השוחט (חולין דף כ״ט) שחט את הושט פי' בעוף ואח״כ נשמטה הגרגרת כשרה נשמט גרגרת ואח״כ שחט את הושט פסולה. כלומר דלא תימא דלא מפסיל אלא בששוחט הסימן השמוט אבל כשאינו שוחט הסימן השמוט לא. שחט את הושט ונמצאת גרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה: \n\n" + ], + [], + [ + "נמצא הסימן השחוט שמוט וכו'. פ' א\"ט (דף נ\"ד) אמרו בשם רב שמוטה ושחוטה כשרה שא\"א לשמוטה שתיעשה שחוטה פירוש שהגרגרת עצמה נמצאת שמוטה ושחוטה ור' יוחנן אמר יביא x (בהמה אחרת) ויקיף אר\"נ לא שנו אלא שלא תפס בסימנין ושחט אבל תפס בסימנין ושחט טריפה אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה ורבינו נראה שמפרש דרב נחמן קאי אדרב וכל שלא תפס כשר בלא הקפה דאילו לרבי יוחנן אע\"פ שתפס בסימנין הא אפשר להקיף. ויש הוכחה לזה שאם היה חוזר אדרבי יוחנן הו\"ל לומר אמר ר\"נ xx ומדקאמר ר\"נ אמר ש\"מ אדרב קאי ופליג אדרבי יוחנן ומש\"ה אמר ר\"נ אמר והוו להו רב ור\"נ תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים וכתב שכן דעת הרז\"ה ושאר מחברי הלכות ומ\"מ יש סברות אחרות בזה. והנם כתובות על ספר ב\"י: \n\n" + ], + [], + [ + "שאין מוציא מידי נבלה אלא שחיטה כשרה כאשר צוה פירוש כמו שצוה מרע\"ה. וא\"ת נראה מדברי הרב שכל שאינה כשרה הרי היא נבלה ודאית דאנבלה ודאית קאי והלא ספק נבלה אע\"פ שאינה כשרה אינה נבלה ודאית וי\"ל שכונת רבינו כך היא לפי שנבלה יקרא הדבר המת מעצמו אבל הבהמה השחוטה לא תקרא נבלה וא\"כ כשלא נשחטה כראוי לא יתחייב האוכל אותה משום נבלה לזה אמר שכל שלא נשחטה בשחיטה כשרה תקרא נבלה כאילו מתה מעצמה ולא נשחטה כלל וז\"ש שאין מוציא מידי נבלה כלומר מידי שם נבלה כי ספק נבלה שם נבלה עליה ואם הוא משותף עם ספק: \n", + "אלא שחיטה כשרה (וכו' כמו שביארנו וכו'. ר\"ל בפ\"א): \n\n" + ], + [ + "בהמה שניטל ירך שלה וכו'. פ' הכל שוחטין (חולין דף כ':) גמרא השוחט מן הצדדין אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה ותו אמרינן (דף כ״א) אמר שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן קרעו כדג מטמא באהל אמר רב שמואל בר יצחק ומגבו אמר שמואל עשאה גיסטרא נבלה ופירש״י עשאה גיסטרא שחתכה לרחבה או בצוארה כולו או בשדרה עד החלל כל דבר החלוק לשנים קרי גיסטרא, אמר ר' אליעזר ניטל הירך וחלל שלה נבלה היכי דמי חלל שלה אמר רבא כל שרבוצה ונראית חסרה ובפ' השוחט (חולין דף ל״ב) תנן שחט את הושט ופסק את הגרגרת או פסק את הגרגרת ואחר כך שחט את הושט וכו' ר' ישבב אומר נבלה (ר״ע אומר טרפה וכו') והודה לו ר״ע ובגמרא ורמינהי אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ומסקנא אלא אמר רבא אלו אסורות קתני ויש מהם נבלות ויש מהם טרפות ור' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מסיק דלא קשיא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה פירוש ההיא דאלו טריפות מקמי דהודה לו ר' עקיבא לר' ישבב נשנית ומשנה לא זזה ממקומה אבל בתר דהודה לו ר״ע נקובת הושט ופסוקת הגרגרת נבלות הוו ופשוט הוא דנקובת הושט במשהו דהכי קאמר בריש אלו טריפות ובכמה דוכתי: \n\n" + ], + [ + "שני עורות יש לו לושט וכו'. ריש אלו טריפות (חולין דף מ״ג) אמר רבה שני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר. \n", + "ומ\"ש רבינו ניקבו שניהן בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה הרי זו נבלה כלומר דאילו שלא במקום השחיטה טריפה הויא ולא נבלה: \n", + "ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה נבלה. שם אבעיא להו ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה מהו ומסקנא ושט כיון דאכלה ביה ופעיא ביה וכו' גמדא ליה ופשטא ליה זמנין דמהנדזין בהדי הדדי פירש\"י מתרמן דמכוונין אהדדי: \n\n" + ], + [ + "ניקב הושט ועלה בו קרום וסתמו אין הקרום וכו'. שם אמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום: \n", + "נמצא קוץ עומד בושט וכו'. שם אמר עולא ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא פי' שמא נקוב היה והבריא והוה קרום שעלה מחמת מכה בושט ואינו קרום ומקשינן עלה מ\"ש מספק דרוסה ומפרקינן קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ומדאיצטרכינן לקסבר עולא אין חוששין ואנן קי\"ל דחוששין לספק דרוסה ש\"מ דליתא לדעולא ומיהו דוקא על ידי קוץ הוא דחיישינן שמא הבריא אבל ניקב פנימי ע\"י חולי לא חיישינן שמא ניקב חיצון דאם כן ניקב זה בלא זה דאמרי' לעיל דמשמע אפי' פנימי בלא חיצון היכי משכחת לה ואמרי' בתר הכי תיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא יתיב וקאמר נמצאת אתמר אבל ישב חיישינן כלומר דדוקא נמצאת בלא תחיבה הוא דאמר עולא דאין חוששין אבל ישב כלומר שנתחב שם חיישינן ואמר רב כהנא לא תציתו ליה ישב אתמר אבל נמצאת לא אצטריכא ליה לעולא (מאי טעמא) דכלהו חיוי ברייתא קוצי אכלן. ונמצאת היינו שנמצא הקוץ לאורכו דהוי דרך אכילה אבל לרחבו היינו ישב. וכתב רש\"י דעולא בשאין לו קורט דם ובכי הא הוא דשרינן הילכך לדידן דלא קי\"ל כעולא אפילו כשאין בו קורט דם אסור וכן דעת הרשב\"א ז\"ל וכ\"נ שהוא דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. שם (דף מ\"ד) אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים וכתבה רבינו לפי שכבר כתב למעלה שבודק הושט מבפנים ולא פירש למה מבפנים ולא מבחוץ וכאן כתב ששני עורות יש לושט פנימי לבן וחיצון אדום והשלים דין נקיבתן וסמך להם איך ושט אין לו בדיקה מבחוץ לפי שהעור אדום כמ\"ש ואין הדם ניכר בו אלא הופכו לפי שהעור לבן ניכר בו א\"נ כתבו כאן לפי שאמר למעלה נמצא קוץ בושט הרי זו ספק נבלה וסמך לו שושט אין בדיקתו אלא מבפנים ואם הפכו ונמצא עליו קורט דם בידוע שהיה נקוב כלומר והוי ודאי נבלה: \n\n" + ], + [ + "גרגרת שנפסק רוב חללה וכו'. ריש אלו טריפות (חולין דף מ״ד) ופסוקת הגרגרת תנא (כמה) פסוקת הגרגרת ברובה וכמה רובה רב אמר רוב עביה ואמרי לה רוב חללה פי' הקנה עב מלמעלה ודק מלמטה ומסתמא כשנפסק הקנה מלמעלה למטה הוא נפסק ולמ״ד רוב עביה מהני עובי התנוך לאשלומי לרובה אע״פ שיש במיעוט התחתון חצי חלל או רובו ולמ״ד רוב חללה אינה טרפה עד שיפסק רוב החלל ועובי התנוך אינו משלים לרוב ומייתי התם בגמ' ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב יתיב וקא בדיק לה ברוב עביה אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב למדתנו רבינו ברוב חללה שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה וכיון דחזינן דרבב״ח עבד עובדא ברוב חללה ורב דהוה ס״ד למבדקה ברוב עביה אמרו לו תלמידיו רבינו ברוב חללה ואיהו גופיה שדרה לקמיה דרבב״ח דבדקה ברוב חללה משמע דהלכתא ברוב חללה וכתב רבינו גרגרת שנפסק רוב חללה במקום הראוי לשחיטה הרי זו נבלה דאילו שלא במקום שחיטה נפסק רוב למעלה או ניקב למטה טרפה הויא דהכי תנן בהשוחט (דף ל״ב) כלל אמר ר' ישבב משום ר' יהושע כל שנפסלה שחיטתה נבלה וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה ליפסל טרפה והודה לו ר״ע וכיון דשלא במקום שחיטה נפסלה טריפה הויא קשה על זה למה לא מנה בשבעים טרפות נפסק רוב הקנה שלא במקום שחיטה למעלה. ועוד שהרי כתב בפרק זה גבי הגרמה שאם לא שייר בחיטי פסולה דהיינו נבלה וצ״ע: \n", + "וכן אם ניקבה כאיסר. משנה פ' אלו טרפות (חולין דף נ״ד) (ואלו כשרות) בבהמה ניקבה הגרגרת או שנסדקה עד כמה תחסר רשב״ג אומר עד כאיסר האיטלקי וליכא מאן דפליג עליה: \n", + "ניקבה נקבים קטנים וכו'. פ' אלו טרפות (חולין דף מ״ה) אמר ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר ושאין בהם חסרון מצטרפין לרובה פי' נקבים שיש בהם חסרון כל שיש כאיסר בין השלם והנקוב רואין אותו כאילו חסר כולו וטרפה כדתנן עד כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי ושאין בהם חסרון מצטרפין לרובה דשיעור פסיקת הגרגרת שאין בה חסרון ברובה ובתנאי שיהיו הנקבים סביב היקפו דאילו לאורכו לא גרע מנסדקה: \n", + "וכן אם ניטלה ממנה רצועה. שם אמר רבב\"ח אריב\"ל ניטלה הימנה רצועה מצטרפת לכאיסר פי' נטלה ממנה רצועה לאורכה דאיכא חסרון: \n", + "ובעוף כל שאילו מקפל וכו'. שם בעופא מאי אמר ר' יצחק בר נחמני לדידי מפרשא לי מיניה דר' אלעזר מקפלו ומניחו על פי הקנה אם חופה את רוב הקנה טרפה ואם לאו כשרה פי' בעופא נקבים דחסרון בעוף דליכא למימר בגרגרת דידיה כאיסר שכל היקף הקנה אינו כאיסר כמה שיעוריה וכתב הר\"ן ז\"ל ומהא משמע דאפילו מה שיש בין נקב לנקב הרי הוא כאילו אינו ומשלים לשיעור טרפה דאי לא הוה ליה למימר משערין החסרון של נקבים אם הוא כדי רוב הקנה ומדלא קאמר האי לישנא ואמר אם חופה רוב הקנה משמע ודאי דמאי דבין הנקבים קאמר ולא שני לן עוף מבהמה אלא שזה שיעורו ברוב הקנה וזה שיעורו בכאיסר אבל בשניהם ודאי מצטרף מה שבין הנקבים ומיהו כי אמרינן דמה שבין הנקבים מצטרף והוי כאילו אינו דוקא כשהנקבים סמוכים כ\"כ שאין בין נקב לנקב כמלא נקב אבל כל שיש בו יותר משיעור זה אין מה שביניהם מצטרף אלא הנקבים בלבד הוא שמצטרפין לכשיעור ומה שצריך לקפלו ולהניחו על פי הקנה על שורש הדין שפירשנו למעלה דמשערינן ברוב חללה: \n\n" + ], + [ + "ניקבה הגרגרת נקב מפולש משני צדדיה וכו'. שם נפחתה x כדלת אמר רב נחמן כדי שיכנס איסר לרחבו ופירש\"י נפחתה כמין דלת ולא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד זקוף שם כעין דלת במזוזתו כדי שיכנס איסר לרחבו ושיעור גדול הוא זה מאיסר דהכא בעינן נכנס ויוצא משום דאין כאן חסרון והדלת סותם הנקב עכ\"ל רש\"י. אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש פי' אחר וכ\"נ מהרי\"ף ז\"ל שכתב ואם נפחתה הגרגרת כגון שניקבה נקב מפולש שיש בו חסרון אמר רב נחמן אין אומרים אם חופה כדי שיכנס איסר לרחבו וכתב הר\"ן ז\"ל ודברי הרי\"ף ז\"ל בכאן בהלכות סתומים הרבה ולא נתבררו והרמב\"ם ז\"ל כתב כדבריו בפ\"ג מהלכות שחיטה וכבר השיגו הראב\"ד עכ\"ל. וז\"ל הראב\"ד א\"א זה פי' משובש ופירש אותו על נפחתה עכ\"ל. ויש לדקדק בלשון הרי\"ף ורבינו האי נפחתה במאי איירי אם בעוף והלא למעלה שאלנו בעופא מאי לפי שאין בכל קנה שלו כאיסר וא\"כ איך יתכן בעוף שיעור איסר כ\"ש לרחבו כפי פי' רש\"י שר\"ל נכנס ויוצא ואם בבהמה הרי אמרנו למעלה נקבים שיש בהם חסרון מצטרפים בכאיסר ואיך יתכן שנאמר שכשניקב נקב מפולש משני צדדין שצריך שיכנס איסר לרחבו דמשמע שבכל נקב מהם יכנס האיסר וא\"כ הוא שיעור שני איסרים כ\"ש כפירש\"י שהוא יותר משני איסרים והלא באיסר אחד לחוד סגי ואם נדחוק ונאמר כדי שיכנס איסר לרחבו כך פי' שיש בין שני הנקבים כדי שיכנס איסר לרחבו עדיין יקשה שנקבים שיש בהם חסרון בכאיסר ומה שבין הנקבים מצטרף לפסול כמו שכתבנו למעלה בשם הר\"ן ולמה בכאן לא נחשוב הנקבים לבדם לפסלם בכאיסר עד שיהיה בהם כדי שיכנס איסר לרחבו ועוד למה לא פי' דין העוף כמו ששאל למעלה בעופא מאי כ\"ש שמלשון הרי\"ף נראה שאינו מדבר בבהמה שכתב אין אומרים אם חופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו ולא נאמר שיעור דאם חופה אלא בעוף. ולכן נראה שודאי לדעת הרי\"ף ורבינו מדבר בעוף כמו שהוכחנו גם רבינו כתב דין זה אחר שכתב ובעוף שנראה דאעוף קאי וכן בגמרא נכתב אחר שאמר בעופא מאי וה\"פ בבהמה אין ספק שכיון שאמרנו נקבים שיש בהם חסרון וכו' שם נכללו כל משפטי הבהמה ושאלנו בעופא מאי והשיב אם חופה וחזר ושאל מה שאמרת בעוף אם חופה שהוא שיעור מועט ביותר אם כן נאמר שמה שאמרנו בעוף אם חופה דוקא כשניקב בעגול דהוי כאילו נפסק ולכן משערין בחופה רובו אבל ניקב נקב מפולש לא יפסל בחופה או דילמא לא שנא ואמר רב נחמן שלא יפסל בחופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו ולרחבו לא כמו שפירש\"י אלא כך פירושו כדי שיכנס איסר לרחבו דהיינו שיעור עובי דינר ושיעור עובי דינר בכל נקב דהיינו שיעור שני עביי דינר הוי טפי מחופה רוב קנה בעוף. וכ\"כ הטור שפי' לרחבו לדעת הרי\"ף והרמב\"ם כשיעור עובי דינר. ומה שפירשתי דכדי שיכנס איסר לרחבו שיעורו טפי מאם חופה הכי דייק לשון הרי\"ף שכתב אין אומרים אם חופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו דמשמע אין אומרים אם חופה כלומר שאינו נפסל בכך אלא שיעורו כדי שיכנס איסר לרחבו דהוי טפי דאל\"כ הל\"ל אלא מכיון שנפחת כדי שיכנס איסר לרחבו. ומדברי הטור נראה שהוא מפרש לדעת הרי\"ף ורבינו שמדבר בבהמה שהרי כתב והרמב\"ם כתב נפחתה נקב מפולש משני צדדיה כדי שיכנס איסר לרחבה טרפה וכ\"כ הרי\"ף כיון שניקבה משני צדדיה נטרף בשיעור קטן פי' בעובי דינר עכ\"ל. ומאחר שהוא כותב סתם והרמב\"ם כתב על מ\"ש למעלה פירש\"י ובודאי פירש\"י בבהמה מיירי וכיון שכן יקשה עליו מה שהקשיתי למעלה למה לא שאל בעופא מאי גם בכאן כיון שנשתנה דינו בבהמה לחומרא כ\"ש שישתנה בעוף שחיותו קל וא\"כ ה\"ל לשאול בעופא מאי. ועוד שהרי אמר הרי\"ף אין אומרים אם חופה ואם חופה בעוף הוא דאתמר ולכן כמו שכתבתי עיקר: \n", + "נסדקה לארכה וכו'. שם (דף מ\"ה) נסדקה לארכה x אמר רב אפילו לא נשתייר בה אלא חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה כשרה אמרוה קמיה דר' יוחנן אמר מה חוליא ומה חוליא דקאמר רב אלא אימא אפילו לא נשתייר בה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשרה ופרש\"י נסדקה לארכה וקילא מכלהו דהיכא דנפסק רחבה ברובה מתוך שהריאה מושכת למטה והצואר מושך למעלה ניתק והולך לגמרי ולא הדר חלים וכו' אבל לארכה כל כמה שהצואר נמשך הסדק סוגר והולך הילכך הדר חלים. וידוע דרב ור' יוחנן הלכה כר\"י: \n\n" + ], + [ + "גרגרת שניקבה ואין ידוע וכו'. פרק אלו טרפות (חולין דף נ') אביי ורבא דאמרי תרווייהו מקיפין בקנה אמר רב פפא לא אמרן אלא באותה חוליא אבל מחוליא לחוליא לא והלכתא אפי' מחוליא לחוליא ומבר חוליא לבר חוליא אבל לא מחוליא לבר חוליא ולא מבר חוליא לחוליא. ורבינו מפרש חוליא טבעת ובר חוליא מה שבין טבעת לטבעת. ורש״י פירש בענין אחר: \n", + "וכתב הרשב\"א הא דאמרינן מקיפין בקנה נראה שהוא במקום שא\"א שנגע בו סכין בשעת שחיטה שאפילו מותחין הקנה לא מתרמי כנגד חתך העור. א\"נ שיש היכר בדבר שלא נעשה בסכין אלא בחתך עץ או קנה שאל\"כ הא תלינן בסכין דדילמא בשנים ושלשה מקומות אשתחיט דכשרה בלא הקפה כלל א\"נ בנקדרה הקנה עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ישראל שאינו יודע ה' דברים וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף ט') אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהייה. דרסה. חלדה. הגרמה. ועיקור. מאי קמ״ל כלהו תנינהו לא צריכא ששחט לפנינו שתים ושלש פעמים ושחט שפיר מהו דתימא מדאידך שחט שפיר האי נמי שחט שפיר קמ״ל כיון דלא גמר זמנין דשהי ודריס ולא ידע ופשוט הוא שכיון דחיישינן דילמא שהי ודריס ולא ידע שאפילו הוא עצמו אסור לאכול משחיטתו ואפילו אם אחר שלמדוהו הלכות שחיטה אמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי אפ״ה אסור דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה וכ״כ הפוסקים וכ״נ מדברי רבינו ממ״ש רבינו שאינו יודע ה' דברים המפסידים את השחיטה וכיוצא בהם מהלכות שחיטה שביארנו משמע דס״ל מ״ש קצת הפוסקים שאין צריך שידע כל חלוקי השחיטה רק שידע ה' דברים ובדיקת הסכין ודברים כאלו שהם מצויין וכשיסתפק לו יחמיר עד שישאל פי חכם אבל צריך שידע דשהיות מצטרפות שהוא דבר הווה ורגיל. וכ״נ עוד ממ״ש להלן מי שאינו ידוע אצלנו ששחט בינו לבין עצמו שואלין אותו אם נמצא יודע עיקרי הלכות שחיטה שחיטתו כשרה דמשמע דכשידע עיקרי הלכות שחיטה סגי. ומלישנא דשמואל איכא למשמע הכי שאמר ואלו הן הלכות שחיטה וכו' והא סגי דלימא כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ולמה לו לומר הכא ואלו הן הלכות שחיטה אלא לומר לנו דדוקא אלו צריך שידע או כיוצא באלו כמו שכתבתי. \n", + "ומה שכתב רבינו והרי זו קרובה לספק נבלה, טעמו לפי שספק נבלה היא כשנולד דבר מה ואין אנו יודעים אם הדבר ההוא פוסל בה אם לאו אבל כאן לא נולד בה דבר שכבר שחט לפנינו פעמים שלש ושחט שפיר אלא שאנו חוששין דילמא שהי ודריס ולא ידע כלומר פעם אחרת ישהה או ידרוס ולא ידע כלומר אינו יודע שאסור לעשות כן ומאכילה לנו לזה כתב הרי זו קרובה לספק נבלה: \n\n" + ], + [], + [ + "ישראל שיודע הלכות שחיטה וכו'. בריש הכל שוחטין מקשה אמתני' דקתני הכל שוחטין ושחיטתן כשרה הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה דיעבד ומתרצינן בה תירוצי טובא ואמר התם (דף ג':) רבינא תרי לישני בלישנא קמא אמר דכל שאין אנו יודעים בו שיודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ובלישנא בתרא אמר דכל שאין אנו יודעים בו שאינו מתעלף מתוך רכות לבו בשעת שחיטה אסור לאכול משחיטתו ויהבי בגמרא טעמא אמאי נאדו אמוראי כל חד וחד מטעמא דחבריה ואמרינן דהנך אמוראי נאדו מהני תרתי לישני נאדו מלישנא קמא משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ונאדו מל\"ב משום דלעלפויי לא חיישינן. ורבינו ז\"ל פסק כתרי לישני דרבינא דבתרא הוא מיהו כיון דחזינן דלא אמר לשאין מצויין לא חיישינן כי היכי דאמר לעלפויי לא חיישינן ש\"מ דלאו כי הדדי נינהו אלא דלעלפויי לא חיישינן אם עבר ושחט אין אנו צריכין לבודקו אם נתעלף אם לאו אפילו איתיה קמן אע\"פ שלכתחלה לא ישחוט אבל לשאינן מומחין נהי נמי דכל היכא דליתיה קמן שרינן ואמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כל כמה דאיתיה קמן חיישינן ובדקינן ליה וז\"ש רבינו להלן מי שאינו ידוע אצלנו ששחט בינו לבין עצמו שואלין אותו אם נמצא יודע עיקרי הלכות שחיטה שחיטתו כשרה הרי שראינו ישראלי מרחוק והלך לו ולא ידענו אם יודע אם אינו יודע הרי זו מותרת ע\"כ, הרי שפסק ברוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דהיכא דאיתיה קמן בדקינן ליה כל\"ב דרבינא והיכא דליתיה קמן שחיטתו כשרה שכך אמר רבינא בעצמו דליתיה קמן דנשייליה ובלעלפויי לא חיישינן פסק דלכתחלה לא ישחוט כל\"ק דרבינא אבל אם שחט אפילו איתיה קמן לא בדקינן ליה כיון דאמרינן לעלפויי לא חיישינן ולא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מוחזקים הם כדאמרי' גבי מומחין משמע דטפי איכא למיחש למומחין ממוחזקין: \n\n" + ], + [ + "וכל המומחין שוחטין לכתחלה וכו' ואפילו נשים וכו'. רפ\"ג דזבחים (דף ל\"א:) כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים ובגמ' כל הפסולין ששחטו דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהי ושחט וכו' לימד על השחיטה וכו' ומשני ה\"ה דאפילו לכתחלה נמי ומשום דקא בעי למתני טמא (במוקדשין) דלכתחלה לא וכו' תנא (נמי) ששחטו ולא קאמר משום דבעי למתני נשים דתנא להו ברישא א\"ו משום דנשים שוחטות לכתחלה אפילו במוקדשים ועבדים כיון דחייבין במצות שהנשים חייבות דינם כנשים: \n\n" + ], + [ + "חרש שוטה וקטן ושכור וכו'. ריש פרק קמא דחולין תנן הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן וכלן ששחטו ואחרים רואים אותן שחיטתן כשרה ובפרק כיסוי הדם (דף פ״ז) מסיק גמרא דהלכה כר״מ שהיה מחייב על שחיטתן משום נבלה אם אין אחרים רואים אותם. והשוה דין השכור שנתבלבלה דעתו לחרש שוטה וקטן שטעמם אחד הוא. ואיכא למידק למה לא כתב רבינו שאם יודע לאמן את ידיו שוחט אפילו לכתחלה כשגדול עומד על גבו כדמשמע ס״פ לולב הגזול (סוכה דף מ״ב:) ונראה שרבינו מפרשה לההיא בדיעבד ולפי זה כי אינו יודע לאמן ידיו אפילו אחרים רואין אותו אסור כמ״ש התוס': \n\n" + ], + [ + "מי שאינו ידוע אצלנו וכו'. כבר פירשתיו למעלה: \n\n" + ], + [ + "וכן האומר לשלוחו וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ב) בעא מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט מהו אמר לו חזקתו שחוט: \n\n" + ], + [ + "אבד לו גדי או תרנגול וכו'. ברייתא שם הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ר' יהודה אוסר ר' חנינא בנו של ר\"י הגלילי מתיר אמר רבי נראין דבריו של ר' יהודה שמצאן באשפה ודברי ר\"ח בנו של ריה\"ג שמצאן בבית ומקשינן עלה בגמרא ואסיקנא דה\"ק נראין דברי רבי יהודה לר' חנינא בנו של ריה\"ג באשפה שבשוק שאף ר\"ח בנו של ריה\"ג לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית אבל באשפה שבשוק מודה ליה. ויש פוסקים כר' חנינא מדאמרינן בפ' אלו מציאות (ב\"מ דף כ\"ד) ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריה לצפורי והתירוהו לו אמר רבי אמי התירוהו לו משום מציאה כרשב\"א משום שחיטה כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי דתניא הרי שאבדו לו גדייו וכו' אמר רבי נראין דברי רבי יהודה כשמצאן באשפה ודברי רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי כשמצאן בבית ואוקימנא לה התם ברוב טבחי ישראל וכיון דעבדו התם עובדא כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי משמע דהלכתא כוותיה: \n", + "וכתבו הרשב\"א והר\"ן ז\"ל ויש לתמוה על הרמב\"ם שכתב בפרק רביעי מהלכות שחיטה דמצאן באשפה שבבית וכן בשוק אסורין הרי שפסק כר' יהודה וצריך טעם למה כיון דעבדו עובדא כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי ע\"כ. ואפשר לומר שרבינו סובר דלפום פלוגתא דהכא הלכה כר' יהודה חדא דר' יהודה מאריה דגמרא טפי מרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי ועוד דרבי יהודה לחומרא ורבי חנינא לקולא וההוא עובדא לא מכרעא ששם הביאו הברייתא כצורתה והכא אקשינן עלה ותריצנא לה נראין דברי ר\"י לר\"ח וכו' שאף ר\"ח לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית דמשמע דמודה שבכל החלוקות אסור חוץ מאשפה שבבית וכן פירש\"י ודברי ר\"ח וכו' כלומר שאף ר\"ח המתיר אינו אלא כשמצאן באשפה שבבית ובה חולקין אבל באשפה שבשוק מודה ר\"ח וממילא שמעינן מדאוקי פלוגתייהו באשפה שבבית מכלל שבבית ממש לכלהו שרי עכ\"ל. נראה מדבריו שבבית כ\"ע לא פליגי דשרי ובשאר כל החלוקות חוץ מאשפה שבבית כ\"ע ל\"פ דאסיר כ\"פ באשפה שבבית שר\"י אסר ור\"ח שרי ובההוא עובדא דלא נמצא בבית ולא באשפה שבבית דשריוה כמאן אלא ע\"כ הבינו הברייתא כמו שתירצנו אותה בכאן וכיון דלא הבינו הברייתא לפי האמת א\"כ ההוא עובדא לאו דסמכא הוא והדרין לכללין דהלכה כר\"י לגבי ר\"ח כדאמרן ותו דר' יהודה מחמיר טפי ובעיטור פסק כר\"י וכדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "מומחה שנשתתק וכו'. פ\"א דתרומות (מ\"ב) תנן חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר וא\"כ כששנינו חוץ מחרש וכו' היינו כשאינו שומע ואינו מדבר כדאמרן אבל כל שיש בו אחת מאלו שוחט לכתחלה: \n\n" + ], + [ + "הסומא. משנה פ' הכל שוחטין (חולין דף י״ג:) השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם אע\"פ ששחט וכו'. משנה שם (דף י\"ג) שחיטת עכו\"ם נבלה ומטמאה במשא ומדנקט סתם נבלה משמע דאפי' אחרים רואים אותו וכן פירש\"י וכ\"כ בעל העיטור: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו וגדר גדול גדרו בדבר. נראה שרבינו סובר שכל שאינו עובד ע\"ז אינו אלא מדרבנן והרא\"ש כתב בשם ר\"י דטעמא משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו: [ \n", + "ומ\"ש שאפילו נכרי שאינו עובד וכו' הוציא ממ\"ש שחיטת עכו\"ם סתם ולא אמרו שחיטת עובד ע\"ז וגם לא מצינו שחילקו בין קטן לגדול וכ\"כ הרשב\"א בת\"ה]: \n\n" + ], + [ + "התחיל העכו״ם לשחוט וכו'. פ' השוחט (חולין דף כ״ט:) גמרא מתניתין קמייתא אמר ר״ל משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אמר רבא הכל מודים היכא דשחט סימן אחד עכו״ם וסימן אחד ישראל שהיא פסולה שהרי נעשה בה מעשה טריפה ביד עכו״ם. ופירש״י פסולה ואפילו למ״ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ולא מקריא שחיטת עכו״ם מיהו שחיטת ישראל נמי לא הויא והויא לה כקוץ בעלמא ואיטרפא לה. מעשה טריפה מעשה שהיה כדי וכשיעור לטורפה בו נעשה בה ביד עכו״ם. וז״ש רבינו שבין התחיל ישראל וגמר עכו״ם או איפכא פסולה אבל אם לא נעשה ביד עכו״ם מעשה טריפה דהיינו שחט חצי הגרגרת דבר ברור דכשרה: \n\n" + ], + [ + "ישראל מומר וכו'. בפ' הכל שוחטין (חולין דף ד') אמר רבא ישראל מומר אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו ויהבי טעמא דכיון דאיכא היתרא ואיסורא קמיה לא שביק היתרא ואכיל איסורא אבל כי לא בדק לא טרח. וסובר רבינו דלרבותא נקט רבא אוכל נבלות שאפי' שהוא חשוד על אותו דבר די בבדיקת הסכין וה״ה לעבירה אחרת שצריך בדיקת הסכין. ומצאתי ראיה לדברי רבינו מדאמרינן בגמ' (שם ע״ב) אהא דאמר רבא מומר אוכל נבלות בודק סכין ונותן לו לימא מסייעא ליה הכל שוחטין ואפי' כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל מומר ומפרש דערל היינו מומר לערלות ומומר היינו אוכל נבלות לתיאבון ודחי דדילמא מומר לאכול נבלות לתיאבון אין שחיטתו כשרה וההוא מומר היינו מומר לעכו״ם וכדרב ענן דאמר דמותר לאכול משחיטתו ואסיקנא התם לרב ענן בתיובתא וממילא קם לה פירושא דברייתא דערל היינו מומר לערלות כלומר שאינו רוצה להצטער ודמי לאוכל נבלות לתיאבון ולא כמו שפירש״י מבעט במצוה זו דאם כן היינו אפיקורוס ושחיטתו נבלה קתני מיהת מומר לערלות בהדי מומר לאכול נבילות לתיאבון מה זה בעי בדיקת סכין גם זה כן. ודעת רבינו שכל שאינו עושה להכעיס כלומר כמי שאינו מאמין במצוה זו מיקרי אוכל נבלות לתיאבון ואפילו ראינוהו דשביק היתרא ואכיל איסורא יש לנו לתלות שאי זה נחת רוח יש לו באכילת נבילה מבאכילת כשרה שאל״כ לא הוה שביק היתרא ואכיל איסורא. אבל הר״ן כתב חלוקה שלישית והיא אוכל נבלות שלא לתיאבון מ״מ אינו להכעיס וכתב שצריך בזה לבדוק לו סכין ולעמוד על גביו מתחלה ועד סוף ורבינו ירוחם כתב שדעת הפוסקים דכל היכא דשביק היתרא ואכיל איסורא מקרי מומר להכעיס: \n", + "ואם היה מומר לעכו\"ם וכו'. בריש חולין אסיקנא דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה חוץ ממומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא: \n\n" + ], + [ + "מי שהוא פסול לעדות וכו'. סברת רבינו היא דע\"כ לא קאמר רבא ההיא דבודק סכין ונותן לו אלא בישראל מומר שפירוש מומר שהוא מועד לעבור על המצוה ההיא ופרק עולה מעל צוארו אבל מי שהוא פסול לעדות בשביל שפעם אחת עבר על אחת מהמצות הרי זה שוחט לעצמו ובודק לעצמו: \n\n" + ], + [ + "אלו הצדוקים והביתוסים וכו'. למדה רבינו ממאי דאוקי אביי מתניתין דהכל שוחטין ואפילו כותי ובישראל עומד על גביו ואף על גב דלא נפקא לן מידי לגבי כותיים דהא אסיקנא שעשאום כעכו\"ם גמורים לכל דבריהם מכל מקום נפקא לן לגבי צדוקים וביתוסים דצדוקים וביתוסים לדידן ככותיים קודם שעשאום כעכו\"ם דמו: \n\n" + ], + [ + "כשהיו ישראל במדבר וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף ט\"ז:) גמרא הכל שוחטין ולעולם שוחטין מאן תנא וכו' אמר רב יוסף רבי עקיבא היא דתניא כי ירחק וכו' וזבחת וכו' רבי עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה שבתחלה הותר להם בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להם בשר נחירה ועכשיו שגלו יכול יחזרו להיתרן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין ואף על גב דדחי לה רבא דלא אתיא מתניתין כרבי עקיבא מכל מקום קושטא דמילתא הכי הוא דרבי עקיבא הכי ס\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבר ביארנו בהלכות איסורי מאכלות. בפרק רביעי: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ויש שם חלאים אחרים וכו' ושמנה טרפיות נאמרו למשה מסיני ואלו הן וכו'. מימרא דעולא ריש פרק אלו טרפות (חולין דף מ״ג): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אע\"פ שכלן הל\"מ הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכו'. ומ\"ש ושאר שבעה מיני טרפיות יש בהם ספיקות מותרים כמו שיתבאר: \n\n" + ], + [ + "הדרוסה הוא שיטרוף הארי וכו'. משמע דס\"ל לרבינו שאם היתה גסה מן הזאב דינה כזאב ומשמע דס\"ל נמי שאם היא גסה מהארי דינה כארי דכיון דקאמר וכיוצא בו אם כן ארי לאו דוקא. \n", + "ומ\"ש אח\"כ ואין דריסה אלא בבהמה גסה וחיה גסה אלא לארי בלבד לאו למעוטי מינים שהם כארי אתא אלא למעוטי מינים שהם למטה מהארי אתא. ומיהו אפשר לדחות דארי דוקא ומ\"ש וכיוצא בו היינו לרבות זאב בדקה אבל בגסה ארי דוקא ולא מין אחר אפילו גדול ממנו ובדקה מן הזאב ולמעלה. \n", + "ומ״ש ואין דריסה בבהמה גסה ובחיה גסה אלא לארי בלבד. בר״פ אלו טרפות (חולין דף מ״ב) תנן ודרוסת הזאב ר' יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה ובגמ' (דף נ״ב:) אמר רב יהודה אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה ובעי בגמרא למעוטי מאי ואיכא תרי לישני בגמרא בלישנא קמא אמרינן דרב אתא לאשמועינן דזאב אפילו בגסה נמי דריס ואב״א למעוטי חתול כלומר דלא אתא רב לאשמועינן דזאב אפילו בגסה נמי דריס דליתא דזאב אין לו דריסה אלא בדקה דלא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים וכתבו הר״ן והרשב״א שדעת התוס' דכיון דספיקא דאורייתא הוא נקטינן לחומרא כל״ק אבל הרי״ף פסק כל״ב וכך הם דברי רבינו וכן פסקו הרשב״א והרא״ש והר״ן. \n", + "ומ\"ש דחיה גסה דינה כבהמה גסה לענין זה. ומ\"ש ובבהמה דקה וחיה דקה מן הזאב ולמעלה. מפורש כל\"ב שכתבתי. \n", + "ומ\"ש ובגדיים אפילו חתול ושועל ונמייה. שם אמר רב עמרם אמר רב חסדא דרוסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים עוד שם (דף נ\"ג) אמר רב כהנא משמיה דרב שימי בר אשי אין דריסה לשועל וכו' ואיכא דאמרי אמר רב כהנא משמיה דרב שימי בר אשי יש דריסה לשועל. וכתב הרי\"ף דהוה ליה ספיקא דאיסורא ולחומרא וכ\"כ הרא\"ש. וכתב עוד ודוקא בטלאים וגדיים דלא עדיף מחתול וגם למטה מהזאב הוא ואין לו דריסה בדקה וכן כתבו הרשב\"א והר\"ן וכן דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש והנץ יש לו דריסה ואפילו בעוף גדול ממנו אבל שאר עופות הדורסים יש להם דריסה בעוף שכמותן וכו'. שם (דף מ\"ב) במשנה דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס ובגמרא (דף נ\"ג) בעי רב אשי שאר עופות טמאים יש להם דריסה (או אין להם דריסה) אמר ליה רב הלל לרב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמר שאר עופות טמאים יש להם דריסה והא אנן תנן ודרוסת הנץ בעוף הדק ומשני דרוסת הנץ בדכוותיה ואידך בדזוטר מיניה וא\"ד דרוסת הנץ בדרב מיניה ואינך בדכוותייהו ופסק כל\"ב ולחומרא וכן פסקו הרי\"ף והרשב\"א ויש לתמוה למה לא הזכיר רבינו דין עוף הגס השנוי במשנתנו ואפשר שמפרש דכי אמרינן וא\"ד דרוסת הנץ בדרב מיניה ואידך בדכוותייהו ה\"ק דוקא נץ דורס בדרב מיניה ובלבד שיהא מן הדק אבל כל שאר מינין לא שנא שלמטה מן הנץ ל\"ש שלמעלה הימנו ואפילו גס לית להו דריסה בדרב מיניה ולפי זה מתני' ה\"פ דרוסת הנץ בעוף הדק ואפילו בדרב מיניה ודרוסת הגס אפילו בעוף הגס ובלבד שיהא דכוותיה: \n\n" + ], + [ + "ויש לחולדה דריסה בעופות. שם בעיא דאיפשיטא ומימרא דרב חסדא: \n", + "וכלב אין לו דריסה כל עיקר וכו'. מימרא שם: \n", + "והנץ יש לו דריסה בגדיים וטלאים וכו'. ברייתא שם (נ\"ב:) דרוסת הנץ ונמייה עד שתנקב לחלל ואוקימנא בגדיים וטלאים ומדברי רבינו והרי\"ף משמע דמשום דריסה נגעו בה דזיהרא דידיה מיקלא קלי כשהוא מטילו בפנים דוקא ונ\"ל שטעמם מדאוקימנא לה בגדיים וטלאים ואי משום ניקב לחלל הוא ולא משום דריסה מאי אירייא גדיים וטלאים אפילו שור הגדול נמי אלא ע\"כ משום דריסה הוא ומש\"ה דוקא גדיים וטלאים: \n", + "ודע דברייתא הכי מיתנייא דרוסת חתול נץ ונמייה עד שתנקב לחלל וכיון דפסקינן כוותיה בנץ קשה אמאי לא פסקינן כוותיה בחתול ונמייה דלא הויא דריסה עד שתינקב לחלל. ונראה שהטעם דכיון דרב חסדא אמר דרוסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים ולא הזכיר נקובת חלל הכי קי\"ל ודחינן ברייתא מקמי דברי רב חסדא דהוה קים ליה כברייתא וידע דלאו דסמכא היא מיהו בנץ שלא נחלק בו רב חסדא בהדיא נקטינן כברייתא: \n\n" + ], + [ + "אין דריסה אלא ביד הטורף וכו' עד אין חוששין לה. מימרא דאביי שם: \n\n" + ], + [ + "וכיצד דין הדרוסה וכו'. שם (דף נ\"ד) אמר רב נחמן האלהים מורה בה רב בדרוסה לבדוק מכפא דמוחא ועד אטמא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אי זהו רושם הדריסה שיאדים הבשר כנגד בני מעים. שם (דף נ\"ג:) ר' נחמן אמר וכו' בדרוסה משיאדים הבשר כנגד בני מעים רב זביד מתני הכי בדרוסה משיאדים בשר כנגד בני מעים בסימנים עד שיאדימו סימנין עצמן ומשמע דקי\"ל כרב זביד דהא לא פליג אדר\"נ ומשמע דדוקא בסימנין לא סגי בהאדים בשר כנגדן לפי שקשים הם אצל דריסה אבל כל שאר אברים שהבהמה נטרפת בהאדים בשר כנגדן טרפה ואע\"ג דלא אמרינן הכא אלא האדים בשר כנגד בני מעים היינו משום דהשתא ס\"ל דלא בעינן בדיקה אלא כנגד בני מעים ובסימנין אבל ה\"ה דלמאי דאסקינן דבעיא בדיקה מכפא דמוחא ועד אטמא שכל שהאדים בשר כנגד אבר שהבהמה נטרפת בו טריפה דסוף הארס לחלחל ולנקוב האבר הנטרף וכן משמע מדברי הטור אבל רבינו שלא כתב אלא עד שיאדים בשר כנגד בני מעים משמע דסבר דדוקא כנגד בני מעים אמרו אבל כנגד שאר אברים שהבהמה נטרפת בהם לא ומיהו אפשר דמשום דרוב הטריפות הם בבני מעים נקט האי לישנא דהוא הדין לשאר אברים שהבהמה נטרפת בהם: \n", + "ומ\"ש ואם נימוק הבשר כנגד וכו'. שם אמר ר\"י אמר רב וכו' נתמסמס הבשר רואים אותו כאילו אינו ה\"ד נתמסמס וכו' כל שהרופא גורדו ומעמידו בו על בשר חי ומפרש רבינו דהיינו לומר שרואין אותו בשר כאילו הוא חסר מצד הארס ששרפו ואסור לפי שסופו ליקוב בני מעים וכן דעת הרשב\"א ז\"ל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יא-יב) ספק דרוסה אסורה עד שתבדק וכו'. שם פלוגתא דרב ושמואל ואסיקנא דחוששין לספק דרוסה. \n", + "ומ\"ש כיצד ארי שנכנס לבין שוורים וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש וכן שועל או נמייה שנכנס לבין העופות וכו' עד או אינו מן הטורפין אין חוששין, שם: \n", + "ומה שכתב וכן עוף שנכנס לבין העצים וכו'. מעשה שם (דף נ\"ג): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) נקובה כיצד י״א אברים הם וכו' תרבץ הושט כבר ביארנו שיעורו אם ניקב לחללו במשהו טרפה. בר״פ אלו טרפות (חולין דף מ״ג:) תרבץ הושט רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו וידוע דהלכה כרב באיסורי והכי עבד רבא עובדא. וכתבו התוס' והרשב״א והר״ן שכל הפסולין בנקיבה ויש להם חלל לא מיפסלו עד שינקב לחלל וזה דעת רבינו שכתב אם ניקב לחללו: \n\n" + ], + [ + "שני קרומות יש למוח שבראש וכו'. בר\"פ א\"ט (דף מ\"ב) במשנה מני בהדי טרפות ניקב קרום של מוח ובגמרא (דף מ\"ה) רב ושמואל דאמרי תרווייהו קרמא עילאה אע\"ג דלא אינקיב תתאה ואמרי לה עד דאינקיב תתאה אמר רב שמואל בר נחמני וסימניך חייתא דמתנח ביה מוחא אמר רבה בר בר חנא אמר ריב\"ל כנגדו בביצים ניכר כך הוא הגירסא שלנו והרא\"ש גורס רב ושמואל דאמרי תרווייהו קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה וכתב על זה פירש\"י קרמא עילאה ואע\"ג דלא אינקיב תתאה ועל דאמרי לה קרמא תתאה לא פי' כלום ויש ספרים שכתוב בהם ואמרי לה עד דאינקיב תתאה ונראה שכך היתה גי' רש\"י ולכך לא הוצרך לפרש. ורב אלפס כתב ניקב קרום של מוח קרמא תתאה טרפה קרמא עילאה כשרה וסימניך חייתא דמתנח ביה מוחא ונראה שהוא מפרש דהני תרי לישני פליגי דלישנא קמא סבר שהטרפות תלוי בעילאה ולא בתתאה ולישנא בתרא סבר שהטריפות תלוי בתתאה ולא בעילאה ופוסק כלשון שני לפי שר\"ש בר נחמני וריב\"ל מהדרי למיתב סימנא בקרום התחתון משמע שצריך להכירו לפי שבו תלוי הטרפות. והטור כתב וז\"ל רב אלפס אוסר בתחתון ומתיר בעליון וראב\"ן כתב שמותר עד שינקבו שניהם עכ\"ל. ואע\"פ שלשון רב אלפס ולשון רבינו כמעט שוים חילק הטור ביניהם מפני שרב אלפס כתב ניקב קרמא תתאה טריפה קודם שכתב קרמא עילאה כשרה מבואר בהדיא דבקרמא תתאה לחוד טריפה אבל רבינו כתב ניקב התחתון טרפה אחר שכתב ניקב העליון ומשמע דכי קתני ניקב התחתון אניקב העליון דכתב ברישא סמך כלומר ניקב גם התחתון ועוד דמדכתב בניקב העליון בלבד ובניקב התחתון לא כתב בלבד משמע דבניקב אף התחתון קאמר דטרפה. והר\"ן כתב מדברי הרי\"ף נראה דאע\"ג דלא אינקיב אלא תתאה בלחוד טרפה וכן הם דברי הרמב\"ם בפ\"ו מהל' שחיטה. אבל בחי' הרמב\"ן כתוב שלדברי הרי\"ף לא מיטרפה עד דמינקבי תרווייהו ואינו נראה ומיהו יש נוסחאות בגמרא דגרסינן עד דמינקיב קרמא תתאה עכ\"ל. וטעמא דמשמע להר\"ן דלדעת רבינו באינקיב תתאה בלחוד טרפה משום דאם איתא שסובר דלא מיטרפא עד דמינקבי תרווייהו ה\"ל למכתב הכי בהדיא והטור סובר דבדין הוא דאיבעי ליה למכתב הכי אלא שרצה לתפוס לישנא דגמ' כמנהגו: \n", + "ומשיתחיל המוח להמשך וכו'. שם (מ\"ה:) מימרא דר' יצחק בר נחמני בשם ריב\"ל מן הפולין ולפנים כלפנים מן הפולין ולחוץ כלחוץ ופולין עצמם איני יודע ומסתברא כלפנים וביאור הענין שהעצם שהמוח מונח בתוכו יש בו חלל גדול כמו קדירה ויש על פיה כלפי הצואר כמו שני פולין ומחוץ לפולין ואילך ניקב מותר ואינו אסור עד שיפסק רובו כמו שיתבאר רפ\"ט: \n\n" + ], + [ + "המוח עצמו שנרקב או נתמעך. כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ולא כספרים דידן דגרסי שניקב במקום שנרקב והדין שם גבי חוט השדרה נתמרך פסול נתמסמס פסול אי זו המרכה ואיזוהי המסמסה המרכה כל שנשפך כקיתון המסמסה כל שאינו יכול לעמוד ופירש\"י המרכה לשון מורך שנתרכך ונעשה המוח שבתוך הקרום כמים ונשפך מראשו לסופו ומסופו לראשו ואם היו נוקבין אותו היה יוצא דרך הנקב. אינו יכול לעמוד מפני שנעשה צלול אבל לא כ\"כ שיהא נשפך כתיקון של מים אבל כשאוחזין בו ומניח קצתו למעלה מידו הוא נכפף ונופל. ולשון נתמסמס פירש הרי\"ף שנמס כדונג מפני אש וכך הם דברי רבינו. ואמרי' תו בגמרא בי רב אמרי נתמסמס [פסול נתמזמז] כשר ופירש\"י נתרוקן מהמוח מקצתו מאליו ומשמע בגמרא דדינין אלו איתנהו נמי במוח הראש מדמקשה מדתניא בהמה שנתמזמז מוחה טרפה ומשני ההוא נתמסמס אתמר וכ\"כ הרשב\"א והרא\"ש והר\"ן. וכתב הרשב\"א דטעמא דנתמסמס טריפה מפני שכל שהגיע להפסד זה עתיד הקרום לינקב וכ\"נ מדברי רש\"י: \n\n" + ], + [ + "הלב שניקב לבית חללו וכו'. ר\"פ א\"ט (דף מ\"ב) ניקב הלב לבית חללו ומפרש בגמרא (דף מ\"ה:) ל\"ש לחלל גדול ל\"ש לחלל קטן טרפה. \n", + "ומ\"ש וקנה הלב והוא המזרק הגדול וכו'. שם קנה הלב רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו וידוע דהלכתא כרב באיסורי: \n\n" + ], + [ + "מרה שניקבה וכבד וכו'. בר\"פ אלו טרפות ניקבה המרה טריפה ובגמ' (דף מ\"ח) אמר רבי יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה: \n\n" + ], + [ + "נזייה שנמצאת במרה וכו'. שם (דף מ\"ט) ההיא קשייתא דאשתכח במרה א\"ר אשי כי הוינא בי רב כהנא אמרינן הא ודאי סימפונא נקט ואתאי ואע\"ג דלא קא נפקא מירבל הוא דרביל ליה וה\"מ דדיקלא אבל דזיתא מבזע בזע. ופירש\"י מירבל הוא דרביל ע\"י נענוע שנענעה הבהמה בהליכתה ימים רבים נכנסה תמיד מעט מעט במקום דחוק שאינה יכולה עכשיו לצאת ומפרש רבינו דמבזע בזע היינו שניקבה עור המרה כשנכנסה ואע\"ג דקי\"ל במחט שנמצא בריאה כשהיא שלמה כשרה קשייתא דזיתא שאני דכיון דשני ראשיה חדים והיא נכנסת למקום דחוק ביותר חוששין שמא ניקבה דרך כניסתה: \n\n" + ], + [ + "קני הכבד והם המזרקין שבו וכו'. שם (דף מ\"ה:) קנה הלב רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו וכו' אמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קני הוו (חד פריש לליבא) וחד פריש לריאה וחד פריש לכבדא דריאה כריאה דכבדא ככבדא דליבא פליגי ופסקו הפוסקים לחומרא דשלשתן נקיבתן במשהו וכן דעת רבינו והוא ז\"ל סובר דקנה הכבד כולל גם לסמפוני הכבד כשם שקנה הריאה כולל גם לסמפוני הריאה: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א כמדומה לי שהוא סובר על הקנים דכבדא כריאה וכו' ובאמת שהרשב\"א ג\"כ הקשה על דברי רבינו והעלה בסוף דבריו ובלי ספק סמפון הכבד שניקב כשרה ואפילו נקב לחבירו ואין בזה בית מיחוש עכ\"ל. והריב\"ש ג\"כ הקשה על רבינו שלא אמרו סימפונא דאינקיב לחבריה טריפה אלא בריאה ולא בכבד אלא אפילו ניטל כל הכבד ולא נשתייר בה אלא כזית כשרה ומ\"ש תלתא קני הוו וכו' ואיכא מ\"ד התם דכבדא כריאה קודם שיכנס בבשר הכבד דהוי בכלל ניקב הקנה למטה מן החזה אבל כשיכנס לכבד לכ\"ע הוי ככבד עכ\"ל. וי\"ל לדעת רבינו דאע\"ג דר\"נ אמר סימפונא דריאה דאינקיב טרפה היינו משום דהוה סבר כלישנא קמא דריאה כריאה דכבדא ככבדא אבל לדידן דפסקינן דכבדא נמי כריאה ה\"ה לסימפונא דכבדא דאינקיב טרפה ומה ששנינו שאם ניטל כל הכבד ולא נשתייר אלא כזית כשרה היינו בדקיימא סימפונא כמ\"ש בריאה שנשפכה כקיתון. \n", + "ומ\"ש לפיכך מחט שנמצאת בחיתוך הכבד וכו'. שם (דף מ\"ח:) ההוא מחטא דאשתכח בחיתוכא דכבדא וכו' אמר רב אשי חזינן אי קופא לבר נקובי נקיב ואתאי אי קופא לגיו סמפונא נקט ואתאי וה\"מ באלימתא אבל בקלישתא x ל\"ש קופא לגיו ל\"ש קופא לבר נקובי נקיב ואתאי ופירש\"י אי קופא לגיו אם ראשה העב שהיא נקובה בו נחבא בתוך הכבד וחודה יוצא לתוך חלל הבהמה ודאי סימפונא נקט ואח\"כ ניקב חודה את הסימפון ויצא לכבד וממנו ולחוץ ואי קופא לבר לחלל הבהמה ופיה לתוך הכבד ודאי דרך הושט נכנס תחלה וניקבה הדקין ויצתה ונכנס פיה לכבד. באלימתא מחט עבה שאינה יכולה לנקוב דרך קופא שלה אבל בקטינתא כגון מחטין שלנו שמנקבין אפילו דרך קופא שלהם. והתוס' הקשו על פירש\"י וכתבו אין לפרש כשהמחט מקצתה חוץ לכבד ומקצתה בתוכו אבל כולו בתוך הכבד כשרה בכל ענין דסימפונא נקט ואתא וכו' אלא אי קופא לבר היינו שקופא לצד חוץ ואפילו כלה לתוך הכבד טרפה דנקובי נקיב ועייל וקופא לגיו היינו שהקופא לצד סימפון הכבד וכך הם דברי המפרשים והטור. ולפי פירוש זה כשהקופא פונה לצד חלל הבהמה קורא אותה לבר מפני שפונה לצאת מהכבד וכשהקופא פונה לצד הקנה קורא לגיו לפי שפונה לצד פנימי של כבד: \n", + "והשתא איכא למידק בדברי רבינו שאם הוא מפרש כפירוש הזה דבקופא לבר חיישינן שדרך הושט נכנסה ונקבה הדקים ויצתה ונתחבה בכבד היאך כתב בידוע שניקבה כשנכנסה שזו לא ניקבה כשנכנסה בכבד אלא קודם שנכנסה בו נקבה הדקין. וא\"ת דה\"ק בידוע שניקבה כבר הדקין כשנכנסה בכבד אכתי קשה היאך כתב קני הכבד וכו' אם ניקב אחד במשהו טריפה לפיכך מחט שנמצאת בחיתוך הכבד וכו' בידוע שניקבה כשנכנסה דאין טרפות קני הכבד ענין למ\"ש בידוע שניקבה כשנכנסה ומאי לפיכך. וא\"ת שרבינו מפרש שאין החשש בקופה לבר מפני שנכנסה דרך הושט ונקבה הדקין ויצתה ונתחבה בכבד שזו חששא רחוקה היא אלא משום דחיישינן כשנכנסה בקנה והלכה דרך סימפון הכבד ונכנסה בו שמא ניקבה אחד מקני הכבד וז\"ש בידוע שניקבה כשנכנסה כלומר כשנכנסה בכבד נקבה אחד מקני הכבד לא יצדק בזה לשון בידוע דמשמע שהוא ודאי שניקבה קני הכבד והלא אינו אלא ספק וכבר השיג עליו הראב\"ד וכתב א\"א אין בכאן תבלין ולא מלח וכו'. ונראה שרבינו מפרש בקופא לבר וקופא לגיו הפך ממה שפירש\"י דקופא לגיו היינו שהקופא כנגד חלל הבהמה וגיו קרי לפנימי הבהמה וקופא לבר כשהיא נגד פי הקנה וקרי ליה בר שהוא חוץ לפנימי הבהמה וסובר שאין חוששין שמא דרך ושט נכנס ונקבה הדקין ויצתה ונכנסה בכבד שחששא רחוקה היא כמו שכתבתי אלא אנו אומרים שדרך הקנה נכנס ודחק ובא הילכך כשנמצא בחיתוכא דכבדא ועדיין לא יצא לחוץ אי קופא לגיו דהיינו לצד חלל הבהמה כשרה מפני שאינה יכולה לנקוב בקופא ואע\"פ שנכנסה ע\"כ בדוחק אבל אי קופא לבר דהיינו לצד פי הקנה וחודה כלפי חלל הבהמה מסתמא נקבה דרך כניסתה קני הכבד ואע\"פ שלא היה עליו נקב א\"א שלא נקב וקרום הוא שעלה וז\"ש רבינו בידוע שניקבה כשנכנסה: \n", + "וכתב הרשב\"א בחדושיו שמדברי רבינו נראה שהוא מפרש בחיתוכא דכבדא שהיא בסמפונות הדקים שבכבד ומ\"מ עדיין לא ניקב אחד מהסמפונות או הוא בענין שתוכל המחט לצאת לבשר הכבד בלא נקיבת אחד מהסמפונות טרפה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו ואם נמצאת בסמפון הגדול שבכבד וכו' הרי זו מותרת. שם בגמרא: \n", + "ומ\"ש ובשר הכבד שהתליע מותרת. שם (דף מ\"ח) התליע כבד שלה זה היה מעשה ועלו עליה בני עסיא ג' רגלים ליבנה וברגל השלישי התירום להם ורבינו אזיל לטעמיה דסבר שאם ניקבו סמפונות שבתוך הכבד טרפה ולפיכך דקדק לכתוב בשר הכבד: \n\n" + ], + [ + "קיבה שניקבה וחלב טהור סותם את הנקב מותרת. שם (דף מ\"ט:) אמר רב חלב טהור סותם טמא אינו סותם ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה סותם ומשמע התם דהלכה כרב וכתב רבינו שהבשר סותם וטעמו דהדרא דכנתא דאינקיב חד לחבריה כשרה וכן סימפון דריאה שניקב שלא במקום פיצול כשרה. ואמרינן תו התם בר חימצא סתים חימצא לא סתים וכו' הי חימצא והי בר חימצא ת\"ש דאמר רב נחמן אינהו מיכל אכלי לדידן מסתם נמי לא סתים דאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי דאייתרא א\"ד דאייתרא כ\"ע לא פליגי דשרי כ\"פ דאקשתא. ופירש\"י חימצא ובר חימצא שניהם בחלב שעל הקיבה ולקמן מפרש להו. סתים אם ניקבה הקיבה וכו'. אינהו בני ארץ ישראל. מיכל אכלי ליה דקא סברי חלב טהור הוא. ולדידן אפילו למסתם נמי לא סתים בתמיה לדידן בני בבל נהי דלא אכלי ליה להכי מיהא מחזיקין ליה בחלב טהור להיות סותם. ש\"מ ההוא דפליגי ביה בני א\"י ובני בבל קרי (ליה ר\"נ) בר חימצא והיינו דאייתרא חלב שבמקום היתר שהקיבה עשויה כקשת ומבחוץ קרי דאקשתא ומפנים לעוגל קרי דאייתרא חבל. ופירש\"י עוד (דר\"נ כלישנא קמא) דאילו ללישנא בתרא (לא מיתוקמא מילתיה דר\"נ) כיון דבאקשתא דפליגי בה אמר ר\"נ דסתים כ\"ש דאייתרא דלכולהו שרי וא\"כ הי ניהו דלא סתים. ורבינו בפ\"ז מהל' מ\"א פסק כל\"ק דאקשתא אסיר ולפיכך כתב כאן קיבה שניקבה וחלב טהור סותם את הנקב מותרת ואתא למעוטי דאקשתא דאסיר דלא סתים וכן דעת הרי\"ף שכתב לאסור בדאקשתא וכתב חלב טהור סותם טמא אינו סותם. \n", + "ומ\"ש רבינו חוץ מחלב הלב וכו'. שם אמר ר\"נ חלב העשוי ככובע אינו סותם היכא אמרי לה חיטי דכרכשתא ואמרי לה טרפשא דליבא ופירש\"י חיטי דכרכשתא חלב שעל חלחולת המוציאה רעי שקורין טבחייא עשוי קרטים קרטים כעין חיטים ואם ניקבה ואותו חלב סותמה לא מהני וטרפה וקרטים עגולים הם כמו כובע. טרפשא דליבא שומן הלב עשוי ככובע והלב נחבא בו. ורבינו נראה שהיה גורס ודטרפשא ודליבא. ומפשטא דלישנא משמע לי דטעמא דלא סתים הוא מפני שמאחר שהוא עשוי ככובע הוא משופע ואינו מתדבק יפה על הנקב אבל רבינו מפרש שמה שאמר העשוי ככובע אינו אלא סימן אבל הטעם מפני שהם קשים ואינן מתדבקים יפה בנקב. \n", + "ומ\"ש רבינו והמקום הלבן שבאמצעה טעמו לומר שאע\"פ שהוא חלב טהור אינו סותם מהטעם שהזכיר: \n", + "ומ\"ש וחלב חיה שכנגדו בבהמה אסור אינו סותם וכו'. שם בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "כרס שניקב וכו'. משנה בראש פרק א\"ט (דף מ\"ב) הכרס הפנימי שניקבה: \n", + "ומ\"ש והמסס ובית הכוסות שניקב אחד מהם לחוץ טריפה וכו'. גם זה שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות וכו'. שם (דף נ':) ת\"ר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה משני צדדין טרפה נמצא עליה קורט דם בידוע שלפני שחיטה לא נמצא עליה קורט דם בידוע שלאחר השחיטה ופשטא דברייתא משמע דמצד אחד כשרה בלא בדיקה ומשני צדדין טריפה ולא בהחלט אלא דבעינן בדיקה אם נמצא עליה קורט דם טריפה ואם לאו כשרה אלא דאמרינן בגמרא מעשה וכו' ובא לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד והפכה ומצא עליה קורט דם ואמר אם אין שם מכה קורט דם מנין מהאי עובדא משמע דמצד אחד נמי אינו כשר בלא בדיקה וכן כתבו הרשב\"א והר\"ן וקשה על זה למה חילקה הברייתא בין מצד אחד למשני צדדין לא היה לה לחלק אלא בין נמצא עליה קורט דם ללא נמצא ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דמצד אחד כשרה בלא שום בדיקה וקשה על זה מההיא עובדא דרבי שהפכה ואפשר לומר שסובר רבינו שמה שהפכה רבי לא משום דצריך לבודקה אלא שקרה מקרה שהפכה ומצא עליה קורט דם ופסלה וכ\"נ שהוא דעת הרא\"ש. וכתבו התוס' והמפרשים דכי אמרינן מצד אחד כשרה היינו מבפנים כלפי הרעי דאי צד שבחוץ כלפי חלל הגוף אפילו לא ניקב כלל אלא שנמצא מחט בחלל הגוף טריפה דאי מגואי עייל ודאי הפנימי נקוב אלא שעלה בו קרום ואי מבראי אתא הא ודאי טריפה דחיישינן שמא ניקב א' מהאברים הפנימיים שנקובתן במשהו וא\"א לעמוד על ספיקן בבדיקה אבל מדברי רבינו נראה דמצד אחד היינו מצד חוץ שהרי במשני צדדין כתב ואם ניקבה נקב מפולש לתוך בית הכוסות ואילו היה סובר כדברי המפרשים הכי הל\"ל ואם ניקבה נקב מפולש לתוך חלל הבהמה. ונראה שהראב\"ד סובר כדברי המפרשים ולפיכך כתב על דברי רבינו אין זה מיושר. וטעמו של רבינו אפשר שהוא משום דס\"ל במחט הנמצא בגוף כשר ע\"י בדיקת החלל לראות אם ניקב אחד מהאברים שנקיבתן במשהו כמ\"ש בפי\"א וא\"כ ה\"נ בעינן בדיקה כנגד כל החלל ולא חשש רבינו לכותבו כאן מפני שסמך על מ\"ש בפי\"א ואמרינן בגמרא (דף מ\"ח:) מ\"ט מכשרינן במחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד ולא מפלגינן בה בין קופא לבר לקופא לגיו כדמפלגינן במחט דאשתכח בכבדא ומשני דהכא אימור אוכלין ומשקין דחקוה. ופירש\"י ומתוך הדחק נכנסה הקופא בבשר הילכך אע\"ג דקופא לבר כשרה: \n", + "כתב הראב\"ד ונמצאת טיפת דם במקום הנקב א\"א הטיפה צריכה שתמצא מבחוץ עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בהמה שהלעיטה דבר שנוקב בני מעיה וכו'. שם (דף נ\"ח:) אמר שמואל הלעיטה x (קורט של) חלתית טרפה משום דמנקבה להו למעיה: \n", + "כתב הטור וז\"ל. כתב הרמב\"ם הלעיטה חלתית תוך ג' ימים ספק ניקב ספק לא ניקב ותבדק ולא נהירא מדאמר שמואל הלעיטה חלתית טריפה אלמא אין לה בדיקה עכ\"ל. ונוסחת ספרי רבינו שבידנו אינה כן אלא ה\"ג בהמה שהלעיטה דבר שנוקב בני מעיה כגון קורט של חלתית וכיוצא בה טריפה שודאי נוקב ואם היה ספק נוקב ספק אינו נוקב תבדק, ולפי נוסחא זו לא קשיא מה שהקשה הטור דרבינו נמי בקורט של חלתית אמר דטריפה משום דודאי ניקב ולא אמר תבדק אלא בדבר שהוא ספק ניקב. ובלאו הכי נוסחת הטור משמע שהיא משובשת שהרי לא הוזכר בגמרא חילוק בין תוך ג' לאחר ג' ועוד שאין דברי אותה נוסחא מובנים דקאמר תוך ג' ימים ספק ניקב ותבדק משמע דאחר ג' משפט אחר יש לה ואין לומר דכשרה בלא בדיקה משום דאם היה נוקב בני מעיה לא היתה מתקיימת ג' ימים וכיון שנתקיימה ג' ימים ודאי לא ניקבה שזו מנין לנו ועוד דא\"כ לא הוה שתיק מלומר כן בפירוש. ואין לומר דאחר ג' ימים היא טריפה ולא מהני בה בדיקה שאם בדקנוה ולא מצינו נקב למה נטריפנה ואין לומר דה\"ק אחר ג' ימים א\"א שלא ניקבה ומש\"ה מחזקינן לה בטריפה דגם לזה יקשה דלא ה\"ל למשתק מלומר כן בפירוש הילכך נראה דליתא לההיא נוסחא: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א קשה בדיקת הדקין עכ\"ל. וזו אינה השגה דרבינו כתב מה שהוא כפי הדין: \n", + "כל אחד מן בני המעים. ברייתא פרק א\"ט (דף מ\"ג:): \n", + "אם ניקב אחד מהם לחבירו כשרה. מימרא שם (דף מ\"ח): \n\n" + ], + [ + "ומעים שניקבו וליחה סותמתן טריפה וכו'. שם (דף נ') אסיקנא דלית הלכתא כרשב\"ג דמכשר: \n", + "בני מעים שבא זאב או כלב וכו'. פ\"ק דחולין (דף ט'): \n", + "נמצאו נקובין וכו' ואם משמשו הידים בנקב הספק וכו'. בפרק א\"ט (דף נ'): \n\n" + ], + [ + "בני מעים שיצאו לחוץ וכו'. משנה וגמרא שם (דף נ\"ו:) מתניתין דאלו כשרות בעוף: \n\n" + ], + [ + "המעי האחרון וכו'. שם (דף נ') אמר זעירי חלחולת שניקבה כשרה הואיל ויריכים מעמידות אותה וכמה אמר ר' אלעא אמר ר' יוחנן מקום הדבק ברובו שלא במקום הדבק במשהו אמרוה רבנן קמיה דרבא משמיה דרב נחמן אמר להו ולאו אמינא לכו לא תתלו ביה בוקי סריקי הכי אמר ר\"נ מקום הדבק אפילו ניטל כולו כשר והוא שנשתייר בו כדי תפיסה וכמה אמר אביי כמלא בטדא בתורא ופסק הרי\"ף כר\"נ דהא אביי ורבא קיימי כוותיה. ומלא בטדא כתב הרי\"ף איכא מ\"ד ארבע אצבעות וכן פי' התוספות והרשב\"א: \n\n" + ], + [ + "העוף אין לו כרס וכו' וכל הטריפות שוות הן בבהמה חיה ועוף וכו'. שם (דף נ\"ו) תני לוי (כל) הטרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף. \n", + "ומ\"ש זפק שניקב גגו וכו'. שם במשנה אלו כשרות בעוף ניקב הזפק רבי אומר אפילו ניטל ופסק הרשב\"א כת\"ק וכ\"נ מדברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ובגמרא גגו של זפק נידון כושט היכא אמר רב ביבי בר אביי כל שנמתח עמו ופירש\"י נידון כושט בנקב משהו. כל שנמתח עמו ממקום שהוא מתחיל לימשך לצד הושט להיות מיצר והולך: \n\n" + ], + [ + "שני כיסים יש בקרקבן וכו' עד מותר. פשוט שם (דף מ\"ג): \n", + "וכתבו הרשב\"א והר\"ן דכי ניקב עור חיצון לבד דכשר דוקא בניקב מעצמו מחמת חולי דאי מחמת קוץ וכיוצא בו טרפה היא דהאי קוץ מהיכא אתא אי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטריפה דחיישינן שמא ניקב אחד מהאברים הפנימיים שנקובתן במשהו ואי דרך וושט אתא כיון דעור חיצון אינקב ע\"כ פנימי נמי אינקב אלא דלא מינכר או קרום עלה בו ואינו כלום: \n\n" + ], + [ + "הטחול אינו מן האברים שנקיבתן במשהו וכו' עד אבל אם ניקב הדק כשרה. מסקנא דגמ' שם (דף נ\"ה): \n", + "וכתב הטור בשם הרשב\"א עובי דינר זהב זה לא ידענו שיעורו ויראה לי שהוא פחות מחצי עוביו ולא הזכיר רבינו דין נחתך הטחול ומשמע דסבר שהיא טריפה במכ\"ש דניקב: \n\n" + ], + [ + "כל אבר שאמרו חכמים וכו'. כ\"כ התוס' והרא\"ש והר\"ן במשנת אלו טרפות: \n", + "וכתוב בהגהות אשירי בשם ר\"ת דכל מקום דטריפה ע\"י נקב אפילו לא ניקב והבשר רע סביביו כמו מוגלא טריפה וכ\"כ הרשב\"א שכל אבר שנקיבתו או נטילתו או חסרונו פוסל בו כשנתמסמס פסול וכתבו הג\"מ בפ\"ה מהל' מ\"א דאנן לא בקיאינן בשיעור נתמסמס הילכך בכל שהוא שיהא הבשר רע מטרפינן לה וגם המרדכי כתב שאין אנו בקיאין בגרידה שהרופאים גורדים לכך ראוי להחמיר כשנשתנה מראית הבשר הכל לפי הענין וכך שמעתי ממורינו ממיץ שאמר לו רבינו תם מפה אל פה עכ\"ל. ומשמע בגמרא (דף מ\"ג) דהא דאמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום לאו דוקא ושט אלא ה\"ה בכל הנקובים וכ\"כ רש\"י. \n", + "ומ\"ש וכן אם נברא בשני אברים מאותו אבר טרפה וכו'. שם (דף נ\"ח:) תני התם בעלת חמש רגלים או שאין לה אלא שלש ה\"ז בעלת מום אמר רב הונא לא שנו אלא שחסר ויתר ביד אבל חסר ויתר ברגל טריפה נמי הויא מ\"ט כל יתר כנטול דמי ומשמע דלדעת רבינו נמצאו לה שני כבדים כשרה דאע\"ג דכניטל דמי אין בכך כלום דכנטול דמי היינו לומר דכחסר מתחלת ברייתו דמי וחסר הכבד כשרה שלא אמרו דטרפה אלא בניטל כולו ויש לדחות ולומר דא\"א להבראות חסרת הכבד. והרשב\"א הביא בת\"ה לשון רבינו וכתב עליו ולא יראה לי כן שהרי הכבד אחד מהמנויים בניטלים וכל עצמנו לא אסרנו נטולת הכבד אלא מפני המרה ואם נבראת בלא כבד טריפה שגם היא חסרת המרה היא ולא מנו נטולה וחסרה אלא ללמדנו שאחד ניטל ביד ואחד שחסר מן התולדה טריפה שלא ליתן פ\"פ לבע\"ד לחלוק ולומר דדוקא שחסרה מתולדתה אבל היה לה וניטל כשרה או בהפך עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש רבינו בטחול שאם נמצאו שנים מותרת מדסתים לה סתומי משמע דאפילו דבוקים זה לזה בסומכייהו כשרה וכן דעת רש\"י והרא\"ש ודלא כדעת הרמב\"ן שחילק בכך: \n\n" + ], + [ + "המעי היתר שתטרף בו הבהמה וכו'. שם העיד נתן בר שילא רב טבחייא דצפורי לפני רבי על שני בני מעים היוצאים מן הבהמה כאחד שהיא טרפה וכנגדן בעוף כשרה בד\"א שיוצאים בשני מקומות אבל יוצאים במקום אחד וכלים עד כאצבע כשרה פליגי בה רב אמי ורב אסי חד אמר הוא דהדרי וערבי וח\"א אע\"ג דלא הדרי וערבי בשלמא למ\"ד הוא דהדרי וערבי היינו דקתני עד כאצבע אלא למ\"ד אע\"ג דלא הדרי וערבי מאי עד כאצבע עד כאצבע מלמטה. ובה\"ג גורס בשלמא למ\"ד אע\"ג דלא הדרי ערבי היינו דקתני וכלין עד כאצבע מלמעלה אלא למ\"ד והוא דהדרי ערבי מאי כלין עד כאצבע מאי כלין מלמטה וה\"פ יוצאים ממקום אחר ביציאתו מן הקיבה הם מעי אחד וכלין עד כאצבע פירוש כלה חיבורם עד סוף אצבע ר\"ל שהם מעי אחד ברוחב אצבע והל\"ל כלה עד כאצבע אלא משום דנקט יוצאים בלשון רבים נקט נמי כלים בשלמא למ\"ד אע\"ג דלא הדרי ערבי וכו' אלא למ\"ד והוא דהדרי ערבי מאי וכלים עד כאצבע והלא צריכין להתחבר יחד ומשני מאי כלין כלין מלמטה פירוש דהדרי ערבי ברוחב אצבע סמוך לבית הרעי ולמעלה אפילו אין ברוחב חיבורן אלא משהו כשרה. וז\"ל הרי\"ף העיד יונתן בן שילא ריש טבחייא דצפורי לפני רבי על שני בני מעים שיוצאין מן הבהמה כאחד טריפה וכנגדן בעוף כשרה פירוש כל הבהמה הדקים שלה חוט אחד הוא ומשוך עכשיו אם יצא ממנו מעי אחר כמו שיצא ענף בתוך הבד של עץ טריפה בד\"א בשיוצאים בשני מקומות אבל יוצאים במקום אחד וכלין עד כאצבע כשרה והוא דהדרי וערבי ונעשו שניהם חוט אחד אבל לא הדרי וערבי הרי יתר בבהמה וכל יתר כנטול דמי עכ\"ל. וכתב הר\"ן נ\"ל דבמעי שהוא יוצא מהבני מעים כענף מן הבד ואינו חוזר ומתערב ואין לו אלא פה אחד פליגי דלמ\"ד והוא דהדרי ערבי כל כה\"ג טריפה כיון דאין אותו מעי חוזר ומתערב ומ\"ד אע\"ג דלא הדרי ערבי ס\"ל שאע\"ג שאין פיסול זה חוזר ומתערב כיון שאין לו אלא פה אחד ולבני מעים הוא נשפך כשרה דמאי כלין עד כאצבע לא שמתערבין דוקא אלא שתהא שפיכתן כאחד וכל כה\"ג הוי שפיכתן כאחד ונקטינן להאי פירושא דכיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל שהוא כענף היוצא מן הבד אע\"פ שהם נשפכים כאחד טרפה אבל כל שהמעי אחד משני ראשיו כלומר שמתפצל וחוזר ומתערב אע\"פ שהוא נבדל באמצע ואפילו כמה כשרה ומדברי הרמב\"ם למדתיו ואף דברי הרי\"ף מוכיחין כן ונראה עוד מדברי הרב ז\"ל דעד כאצבע לאו דוקא אלא שחוזר ונתערב עם המעי ונעשה אחד משני ראשיו כשרה עכ\"ל. ובאמת כי דבריו נכונים מאד ליישב דברי הרי\"ף ורבינו אלא שלא יישב לדעתם מה שאמרו בגמרא בשלמא למ\"ד והוא דהדרי וערבי וכו' אלא למ\"ד אע\"ג דלא הדרי וערבי מאי עד כאצבע עד כאצבע מלמטה ונ\"ל דהכי פי' בשלמא למ\"ד והוא דהדרי וערבי היינו דקתני עד כאצבע כלומר שיחזרו ויתערבו ויהיו שניהם כאצבע אחת ולא לענין שיעור העירוב תני כאצבע דאפילו במשהו סגי אלא לענין שיתיחדו שני המעים ויהיו כאצבע אחת אלא למ\"ד אע\"ג דלא הדרי מאי עד כאצבע ומשני עד כאצבע מלמטה כלומר שיהיו שניהם כאילו הם מעורבים והם אצבע אחת והיינו שלא תשפוך כל אחת לעצמו ואלו כיון ששתיהן שופכות למקום אחד הרי למטה במקום יציאת הרעי הם כאילו היו אצבע אחת וכיון דמספקא לן כמאן מהני אמוראי הויא הלכתא בעינן דהדרי וערבי מיהו בכל דהו סגי כנ\"ל. ועל מ\"ש בגמרא וכנגדן בעוף כשרה פרש\"י דעוף זמנין דהוי הכי וכו' וי\"מ שכל עוף דרכו כן משום דמן הזפק ועד הקרקבן קנה של מעים אחד וההוא קרי בני מעים ובראש הקרקבן יוצאים בני מעים גמורים עכ\"ל. ודברי רבינו כדברי הפירוש השני: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שני קרומות יש על הריאה וכו'. פרק א\"ט (דף מ\"ו) גמרא הריאה שניקבה פשיטא אי אינקיב עילאה ולא אינקיב תתאה תתאה מגין כדרבה דאמר רבה האי ריאה דאיגליד כאהינא סומקא כשרה אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאי מגין או לא מגין פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר לא מגין וחד אמר מגין והלכתא מגין וכיון דנקט לה סתמא י\"ל דאפילו זה שלא כנגד זה טריפה שהרוח נכנסת בזה ויוצאה בזה וכ\"כ רבינו ירוחם: \n", + "והקנה שניקב מן החזה ולמטה וכו'. שם (דף מ\"ה) גמרא ופסוקת הגרגרת יתיב ר' יוחנן ור\"ל נפק מילתא מבינייהו אנס בסימנים ושחט פסולה ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה ופירש\"י למטה מן החזה למקום שאין ראוי לשחיטה נידון כריאה בנקב משהו ולא ברוב כגרגרת: \n\n" + ], + [ + "התחיל בשחיטה ושחט וכו'. פ' השוחט (חולין דף ל״ב:) גמרא שחט את הושט אמר רשב״ל שחט את הקנה ואח״כ ניקבה הריאה כשרה והרי״ף ז״ל לא הביאה בהלכות וגם רבינו פסק דלא כוותיה וכתב הר״ן ז״ל שדחו אותה מדר' זירא דפליג עליה לפי דעת קצת המפרשים וביאור דבריו דגרסינן בגמרא אמר רבא לא אמר ר״ל אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלויים בקנה אבל בבני מעים לא כלומר אם ניקבו בני מעים אחר שחיטת הקנה מתקיף לה ר' זירא מאחר שנולדו בה סימני טרפות התרתה מה לי בריאה מה לי בבני מעים והדר ביה ר״ז דבעי ר״ז ניקבו בני מעים וכו' בין סימן לסימן מהו (מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני) לטהרה מידי נבלה או לא ע״כ לא מבעיא ליה אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה א״ל רב אחא בר רב לרבינא וכו' ופירש״י וכו' וכתבו התוס' וכו' ולפי דעת רש״י הלכה כר״ל ולפי דעת התוס' לית הלכתא כוותיה ודעת הרא״ש כדעת התוס': \n\n" + ], + [ + "אחד מסימפוני ריאה שניקב וכו'. בפרק א\"ט (דף מ\"ח) גמרא ריאה שניקבה והא א\"ר נחמן האי סימפונא דריאה דאינקיב טריפה ההוא לחבירו אתמר ופירש\"י לחבירו אתמר אצל פיצולו כשמתפצל מחבירו ניקב אצל דופן של חבירו דכיון דדופן חבירו קשה הוא עומד כנגדו ואינו סותם הנקב ולא מגין עליה אבל ניקב לאחר פיצולו ברחוק בשר הריאה שהוא רך נכנס לנקב ומגין עליו וכפירש\"י משמע בגמרא דדוקא לחבירו טריפה אבל שלא לחבירו כשרה וכ\"כ הרשב\"א והתימה על רבינו שכתב אפילו לחבירו וכבר תמה עליו בעל הטורים והראב\"ד בפי\"א השיגו: \n", + "והריב\"ש כתב ליישב דברי רבינו נראה שהוא מדבר בסמפונות שבתוך הריאה אלא שמדבר בשאין בשר מגין כגון ריאה שנשפכה כקיתון דבעינן דקיימי סימפונהא וכן כשנמצא בה אבעבוע מלא ליחה שכתב הוא ז\"ל פ\"ח ופי\"א חוששין שמא ניקב הסימפון שתחתיו וצריך בדיקה וזה הוא לפי שאין בשר מגין או אינו ראוי להגין ולזה כתב אפילו לחבירו כלומר אצ\"ל כשניקב ואין שם דבר מגין אלא אפילו ניקב לחבירו אין חבירו מגין זה הוא מה שאפשר לדחוק לדברי הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל. ול\"נ ליישב דברי רבינו בענין אחר ע\"פ דברי בה\"ג שכתב ההוא מחטא דאשתכח בחתיכא בסימפונא דריאה וכו' והא אמר רב נחמן האי סימפונא דאינקיב טריפה דרב נחמן ניקב סימפון לחבירו אתמר אבל דיצא לסימפון ולא ניקב לחבירו לא עכ\"ל, דלפי זה כי אמרינן ההוא לחבירו אתמר לא באו למעט אלא כשלא ניקב כלל אבל ניקב אפילו לחבירו דסד\"א תרווייהו כחד דמו וה\"ל כאילו לא ניקב קמ\"ל דלא אלא טרפה הויא: \n", + "ריאה שניקבה ועלה קרום וכו'. שם (דף מ\"ז:) א\"ר יוסף קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום ופירש\"י אינו קרום שסופו ליסתר וכל סירכי דריאה קרום העולה מחמת מכה הן הילכך אע\"ג דלא נפיק זיקא טריפה: \n\n" + ], + [ + "(ג-ד) ניקבה האום של ריאה וכו'. שם (דף מ\"ח) אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה אמר רבינא והוא דסביך בבשרא מקמי הכי מקשה מינה ומי אמר ר\"נ הכי והאמר רב יוסף בר מניומי וכו' ואוקימנא הא דאמר ר\"נ ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה דוקא במקום רביתא והיכא מקום רביתא חיתוכא דאוני ופירש\"י במקום רביתא במקום שהריאה והדופן גדלים כאחד וסמוכים תמיד דלא מיפרקא ההוא סירכא הילכך כשרה כי אמר ר\"נ חוששין לה למעלה ברוחב החלל כנגד האומה הגדולה דכיון דרחוקה הריאה מן הדופן מיפרקא ההיא סתימא וכו' מקום חיתוכא דאוני שהם סמוך לצואר במצר החזה. ורבינו סובר שאם נסבך לעצם ולבשר כשר וטעמא דמילתא שהבשר נסבך יפה ומונע העצם מלהתפרק אבל יש מי שאוסר ורבינו גרשום ור\"ת מתירין אפילו סבך בגרמא בלחוד וכבר כתב רבינו בפ' י\"א אלו החילוקים וכתב הר\"ן ואמרינן דבמקום רביתא היינו מקום חיתוכא דאוני מסתברא דהיכא דסריכא אונא לדופן מגבה כלפי פנים כלומר לצד חלל הגוף דלאו היינו מקום חתוכא טריפה דלאו היינו רביתא והרב הנשיא אלברגילוני ז\"ל כתב שאפי' בין חיתוך ולדופן טריפה לא הכשירו אלא מגבן כלפי דופן: \n", + "כתב הראב\"ד בד\"א בשסתם מקום שבאונות בשר א\"א הנה הוא סובר וכו': \n\n" + ], + [ + "האום של ריאה שנמצאת וכו'. שם (דף מ\"ח) אמר רב יוסף בר מניומי אמר ר\"נ ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה היכי עבדינן אמר רבא רבין בר שבא אסברא לי מייתינן סכינא דחליש פומיה ומפרקינן לה אי איכא ריעותא בדופן תלינן בתר דופן ואי לא מחמת ריאה הוא וטרפה וכו' רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפשורי וכו' ומי אר\"נ הכי והאמר ר\"י בר מניומי אמר ר\"נ ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה לא קשיא התם במקום רביתא הכא שלא במקום רביתא והיכא מקום רביתא חיתוכא דאוני: \n", + "וכתב ה\"ר דוד יחיא שנראה מדברי רבינו שהוא מפרש כדברי הרבה מפרשים שפירשו הא דאמר ר\"נ ריאה הסמוכה לדופן והעלתה צמחים חוששין לה היינו שחוששין לראות אם יש בריאה נקב בפועל להיות טריפה ובא אבימי ואמר שכיון שהיא סמוכה לדופן לא שנא העלתה צמחים ול\"ש לא העלתה ראוי לחוש ולבדוק אם יש נקב טרפה ואם לאו כשרה ובא רבין והודיענו דמייתינן סכינא דחליש פומיה ואי איכא מכה בדופן אפילו שימצא נקב בריאה כשרה דתלינן שלאחר שחיטה כשנקרע מהדופן נעשה הנקב ואי ליכא מכה בדופן תלינן שזה הנקב קודם שחיטה נעשה וטרפה ובא ר' נחמיה ואמר שכאשר לא יהיה מכה ואיכא צמחים בריאה כשרה ע\"י בדיקה ולא כמאמר רבין שכאשר לא יהיה מכה ואיכא צמחים טריפה עכ\"ל. ולפי זה צ\"ל שכשכתב בדברי רבין ואי ליכא מכה בדופן תלינן שזה הנקב קודם שחיטה נעשה וטריפה לאו דוקא נקב דה\"ה לאיכא צמחים וכתב עוד ה\"ר דוד יחיא ולפי דעת אלו כשיהיה מכה בדופן ואפילו איכא צמחים ונקב בפועל בריאה כשרה שתולין הנקב לאחר שחיטה וכאשר אין מכה ואיכא צמחים כשרה ע\"י בדיקה ובזה הדעת נאספו רבינו והרמב\"ם כפי פסקיו דרך בו שכתב בפ\"ז האום של ריאה שנמצאת סמוכה לדופן וכו' נראה מדבריו שחוששין לחזור לראות אם יש נקב לא לטרפיה בהחלט וכאשר יהיה שם מכה בדופן ונקב בריאה כשרה נקב ולא מכה טרפה וכאשר לא יהיה שם נקב בפועל ולא מכה בדופן ואיכא סירכא וצמחים בריאה מהו לדעת הרב שלא הזכיר תעיין בפי\"א שכתב ריאה שהעלתה צמחים או שנמצאו סירכות כמו חוטין תלויים ממנה ולדופן ולטרפשא חוששין לה שמא ניקבה וצריכה בדיקה ומן הדין היה על זה הדרך שאם נמצאת הריאה תלויה בסירכות כמו חוטין אם היו מן האום של ריאה ולדופן או לטרפשא או ללב שחותכים את הסירכות ומוציאין אותה ונופחין אותה אם נמצאת נקובה טריפה ואם לא תבצבץ הרי היא שלימה מכל נקב ומותרת. נראה מדברי הרב שכאשר יהיה מכה בכל החלוקות כשרה וכאשר אין מכה ואיכא נקב טריפה אבל לא מכה ולא נקב אפילו באיכא צמחים בריאה כשרה וכ\"כ ה\"ר יונה דעת רוב המפרשים דרב נחמיה קאי אליכא מכה בדופן ואיכא צמחים בריאה והרמב\"ם נוטה אחר רוב המפרשים ולכן כתב (בפרק י\"א) מן הדין היה אבל המנהג שכתב שהוא פשוט בישראל והוא שאם נמצא חוט יוצא מן האום של ריאה לאי זה מקום שימשך ואפילו היה כחוט השערה אוסרים אותה נקט דרך המחמירים בכי ליכא מכה אע\"ג דלא מפקא זיקא טריפה והמנהג בנוי ע\"פ ההלכה ולא כמו שחושבין ההמון שהוא מנהג בעלמא בלא טעמא בגמרא עכ\"ל: \n", + "וקשה לי על שיטה זו דכיון דרב נחמיה פליג אדרבין היאך פסק רבינו כדברי שניהם ואפשר לומר (שהוא מפרש) דרב נחמיה מודה במה שמיקל רבין ולא נחלק עליו אלא במה שמחמיר. ול\"נ לפרש עוד שרבינו מפרש דרב נחמיה בדיק לה בפושרין קאי אמר יהודה דאמר בין העלתה צמחים בין לא העלתה חוששין לה ורבין פירש דהאי חששא היינו לפורקה מהדופן לראות אם יש נקב בריאה ומכה בדופן ואם אין נקב בריאה אע\"פ שיש בה צמחים כשרה בלא בדיקה ורב נחמיה מפרש דחוששין היינו לבודקה בפושרין מיהו משמע דהא דבעי בדיקה דוקא בדליכא מכה בדופן אבל אי איכא מכה בדופן לא בעיא בדיקה דתלינן בדופן ומשמע ליה דלא פליגי רב נחמיה ורבין אלא בפירוש דברי מר יהודה אבל לענין הדין מודים זה לזה ולפיכך פסק כדברי שניהם וכתב דברי רבין בפרק זה דברי רב נחמיה בפ' י\"א שאותה בדיקה שכתב שם היינו בדיקה דפשורי: \n", + "ויש לתמוה על הטור שכתב בשם רבינו אי איכא מכה בדופן אפילו יש ריעותא בריאה כגון שהעלתה צמחים כשרה דמשמע דוקא בהעלתה צמחים אבל אם יש בה ריעותא יותר מהעלתה צמחים טריפה והא ליתא דאפילו ביש בה נקב ממש מכשיר שהרי כתב אם נמצאת נקובה ונמצא בדופן מכה במקום הנקב תולין במכה: \n", + "והראב\"ד כתב על זה א\"א זה העיקר טעות גדולה וכו'. ויש לומר שאף רבינו לא התיר אלא בנקב דק שאפשר שנעשה כשנפרקה מהמכה ולא הרגיש אבל בנקב גדול קצת לא: \n", + "ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב בפ' י\"א הריאה שהעלתה צמחים או שנמצאו סירכות (כמו חוטין) תלויין ממנה לדופן או ללב או לטרפש הכבד חוששין לה שמא ניקבה וצריכה בדיקה דמשמע לכאורה שהעלתה צמחים אע\"פ שאינה סמוכה לדופן חוששין לה וצריכה בדיקה כאילו נמצאת סרוכה לדופן וא\"א לומר כן שהרי בעיא דאיפשיטא היא העלתה צמחים כשרה ומשמע דלכ\"ע הכי הוי דינא דאפילו ר' יוחנן דאמר התם דלא ס\"ל הכי אמרינן התם דכי אתו קמיה משדר להו קמי מאן דמורה בה להיתרא וכן פסקו כל הפוסקים ולא הצריכו שום בדיקה ורבינו עצמו פסק כן בפרק זה גבי ריאה שנמצאו בה אבעבועות. ולכן נראה לפרש שתיבת ממנה קאי נמי אהעלתה צמחים והוי כאילו אמר ריאה שהעלתה צמחים ממנה ולדופן או ללב או לטרפש או שנמצאו סירכות תלויין ממנה ולמקומות הנזכרים חוששין לה כלומר שאם היתה סמוכה לדופן על ידי צמחים או בלי צמחים חוששין לה וצריכה בדיקת פשורי וכן מ\"ש פ' י\"א בא העכו\"ם או הישראל והוציא הריאה קודם שתבדק (והרי היא קיימת) נופחים אותה אע\"פ שאין אנו יודעים אם היו שם צמחים או לא היו היינו לומר שאין ידוע שהיו בה צמחים ממנה ולדופן. והריב\"ש בתשובה תפס דברי רבינו כפשוטן דריאה שהעלתה צמחים אפילו היא נפרדת מהדופן חוששין לה וכתב עליו נראה שהוא מפרש העלתה צמחים האמור בהלכה זו דלא קאי אריאה הסמוכה לדופן לבד אלא הוא דבר בפני עצמו לומר דריאה שיש בה צמחים חוששין לה לנקב אף אם אינה סמוכה לדופן וצריכה בדיקה (וכ\"נ עוד ממ\"ש בפ' זה בפיסקא המתחלת בא העכו\"ם או הישראל והוציא הריאה וכו') ואין הפירוש הזה מתיישב כלל בסוגיית הגמ' אלא העלתה צמחים קאי אריאה הסמוכה לדופן עכ\"ל. ואני אומר דחס ליה לרבינו מלפרש כן בהעלתה צמחים האמור אצל ריאה הסמוכה לדופן (ומ\"ש הריב\"ש שכן נראה עוד ממ\"ש בפרק זה בפסקא המתחלת בא העכו\"ם או הישראל והוציא הריאה וכו' כלומר דמסיים בה נופחים אותה אע\"פ שאין אנו יודעים אם היו בה צמחים ומשמע להריב\"ש למידק מדבריו שאם היו בה צמחים אע\"פ שאינה סמוכה לדופן צריכה בדיקה ואני אומר שאין משם ראיה כלל דה\"ק אע\"פ שאין אנו יודעים אם היו בה צמחים ממנה ולדופן וא\"א לפרש כפירוש הריב\"ש בשום פנים שאם צמחים שאינם סמוכין לדופן קאמר הרי נראה אם יש בה צמחים אם לאו והיאך כתב שאין אנו יודעים אם היו בה צמחים) ולפי שיטת הריב\"ש בסברת רבינו מוטב הוה ליה למימר דרבינו פסק כר' יוחנן דסבר דריאה שהעלתה צמחים אסורה ומפרש דאסורה עד שתבדק אבל א\"א לומר כן מפני מה שכתב בפרק ז' ריאה שנמצא בה אבעבועות כשרה ומה שפירשתי בדברי רבינו הוא הנכון: \n\n" + ], + [ + "הריאה שנמצא בה מקום אטום וכו'. שם (דף ל\"ז:) אמר רבינא אטום בריאה מייתינן סכינא וקרעינן ליה אי אית ביה מוגלא ודאי מחמת מוגלא הוא וכשרה ואי לא מותבינן עלה גדפא או רוקא אי מבצבצא כשרה ואם לאו טריפה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) ריאה שתשמע בה הברה וכו'. שם אמר רב יוסף האי ריאה דאוושא אי ידעינן היכא אוושא מנחינן עלה גדפא או גילא או רוקא אי מבצבצא טרפה ואי לא כשרה ואי לא ידעינן לה מייתינן משיכותא דמיא פשורי ומתבינן לה בגווה בחמימי לא דכווצי בקרירי לא דמטרשי אלא בדקינן לה בפשורי אי מבצבצא טריפה ואי לאו כשרה תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב והאי דאוושא זיקא דביני וביני הוא: \n", + "כתב הראב\"ד זה עיקר גדול יהיה בידך וכו' א\"א זה המחבר שונה וכו'. והרשב\"א והר\"ן והמרדכי כתבו שר\"ת מפרש כפירוש רבינו. וכתב הרשב\"א שכן סובר הרז\"ה: \n\n" + ], + [ + "ריאה שנשפכה כקיתון וכו'. שם רבי חנינא חלש עול לגביה רבי נתן וכל גדולי הדור אייתו קמיה ריאה שנשפכה כקיתון ואכשרה אמר רבא והוא דקיימי סימפונא א\"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי מנא ידעינן א\"ל מייתינן צעא דקוניא ושפכינן לה בגויה אי אית ביה שוריקי חיוורי טריפה ואי לא כשרה: \n\n" + ], + [ + "ריאה שנמצאו בה אבעבועות וכו'. שם (דף מ\"ח) בעא מיניה רבה בר בר חנא משמואל העלתה (ריאה) צמחים מהו אמר ליה כשרה ואמרינן בתר הכי אמר רבא כי הוה מסגינן בתריה דר\"נ בשוקא דגלדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן חזי הנך דקיימן כנדי כנדי ולא אמר להו ולא מידי ר' אמי ור' אסי כי הוו חלפי בשוקא דטבריא חזו הנך דקיימי טינרי טינרי ולא אמרו להו ולא מידי ופירש\"י כנדי כנדי צמחים גדולים כבדים בריאה. טינרי צמחים גדולים מכנדי וכבר הוקשו כסלע ואלו הן אותן המצויים בבהמות שלנו בריאה ואין מראיהם דומה לריאה אלא דומים למראה מוגלא ולאו היינו אטום בריאה דאטום אין שם צמח ואינו משתנה מן הריאה אלא שאין עולה בנפיחה ע\"כ. \n", + "ומ\"ש רבינו או ליחה הנמשכת כדבש דאמרינן בגמרא דמאי דאמר רב מתנא מליא מוגלא טריפה הני מילי בכוליא אבל בריאה כשרה. \n", + "ומ\"ש ואם נמצאת בהם ליחה סרוחה וכו' למדה ממאי דאמרינן (דף נ\"ה:) גבי כליות ומים זכים כשרים לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טרפה וכי צילי נמי לא אמרן אלא דלא סריח אבל סריח טריפה וסובר שה\"ה לריאה וכן דעת הרי\"ף אבל הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן מכשירין. \n", + "ומ\"ש דצריך לבדוק הסימפון למדה מריאה שנשפכה כקיתון והר\"ן חילק ביניהם וכ\"כ הרשב\"א וכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף והרא\"ש שלא הזכירו בדיקת הסימפון: \n\n" + ], + [ + "ריאה שנמצאו בה שתי אבעבועות וכו'. שם (דף מ\"ז) אמר רבא הני תרתי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא חדא ומתחזיא כתרתי מייתינן סלוא ובזעינן לה אי שפכן להדדי חדא היא וכשרה ואי לא תרתי נינהו וטריפה ורבינו פירש הטעם לפי שהדבר קרוב הרבה שיש נקב ביניהם ואין להם דרך בדיקה וזה קרוב לפירוש רש\"י שכתב דקים ליה לרבא שאינן סמוכות אלא מחמת נקב שהיה בריאה והעלה את הבועות הללו סביביו והר\"ן פירש דכיון דסמוכות זו לזו מתוך שכל אחת דוחקת את חברתה סופו של עור הריאה לינקב והרי הוא כאילו ניקב מעכשיו וחדא ומתחזיא כתרתי פירש\"י אם אחת היא ונראה כמין סדק באמצעיתה ודומה לשנים: \n\n" + ], + [ + "הריאה שנתמסמסה וכו'. פ' א\"ט (דף נ\"ג:) גמרא ודרוסת הזאב נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו אינו ה\"ד נתמסמס אמר רב הונא בריה דרב יהושע כל שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אייתו קמן ההוא ריאה דכי הוו מותבי לה יתבה שפיר וכי הוו מוקמי x לה הוה תלחא ונפלה תלחי תלחי וטריפנא לה מדרב הונא בריה דר\"י: \n", + "ריאה שנמצאת נקובה במקום שיד טבח וכו'. שם (דף מ\"ט) גמרא הריאה שניקבה אינקבה ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן ומסקנא והלכתא תלינן: \n", + "נמצא הנקב במקום אחר ואין ידוע אם קודם וכו'. שם (דף נ') גמרא ניקבה הקיבה רבי יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו מקיפין בריאה אמר רבא לא אמרן אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה לא והלכתא אפילו מערוגה לערוגה מדקה לדקה ומגסה לגסה אבל לא מגסה לדקה ולא מדקה לגסה ופירש הר\"י אלפס מערוגה לערוגה מריאה של בהמה זו לריאה של בהמה אחרת ומדקה לדקה היינו מבהמה דקה לבהמה דקה וכך הם דברי רבינו והסכים הרשב\"א לפירוש זה וכתב שכן פירש רבינו חננאל ורש\"י פירש בענין אחר: \n\n" + ], + [ + "נמצא הנקב באחד מן האבעבועות הרי זו טרפה וכו'. שם (דף מ\"ו:) אמר רבא אין מקיפין בבועי ולשון מקיפין מקרבין זו לזו כמו אין מקיפין שתי חביות: \n\n" + ], + [ + "מחט שנמצאת בריאה נופחין אותה אם לא יצא וכו'. שם (דף מ\"ח:) ההוא מחטא דאשתכח בחיתוכא דריאה אתיוה לקמיה דר' אמי סבר לאכשורה איתיביה ר' ירמיה וכו' שדרוה לקמיה דר\"י נפחא וכו' הדר שדרוה לקמיה דרבי אמי וטרפה אמרי ליה והא רבנן מכשרי אמר להו הם הכשירו שיודעים מאי זה טעם הכשירו אנן מאי זה טעם נכשיר דילמא אי הוה ריאה קמן מינקבא טעמא דליתא הא איתא ולא מינקבא כשרה ופירש\"י שיודעים מאי זה טעם הכשירו שהרי באה כל הריאה לפניהם וראוה שלימה הילכך על כרחך דרך הקנה נכנסה עכ\"ל. ופשוט הוא דכי מכשרינן לה על ידי נפיחה הוא וכ\"כ הר\"י אלפס והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן והטור. וכתב הרא\"ש ולא מפלגינן השתא בין קופא לבר לקופא לגיו כדמפלגינן גבי כבד לפי שהריאה קרובה לקנה וסמפוני הריאה רחבים ואפילו קופא לבר נכנסה לתוך הסימפון ומשם דוחקת ונכנסת לתוך בשר הריאה שהוא דק וכי ליתא לריאה שלימתא קמן טרפה ולא מפלגינן בין קופא לבר לקופא לגיו משום דחיישינן שמא ניקבה הריאה לחוץ וחזרה לאחוריה וכ\"כ הרשב\"א והר\"ן והמרדכי וסמ\"ק. וא\"ת איך ידעינן שיש בה מחט בעודה שלימה י\"ל כגון שהרגיש בה במשמוש היד א\"נ שבדקוה בנפיחה ואח\"כ נמצאת בתוך הריאה ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד שכתב מחט שנמצאת בריאה נופחין אותה א\"א וכיון שנמצא המחט וכו': \n\n" + ], + [ + "תולעת שהיתה בריאה ונקבה ויצאה והרי הריאה נקובה בתולעת וכו'. שם (דף מ\"ט) מורנא פליגי בה וכו' פירוש תולעת ומסקנא והלכתא לאחר שחיטה פריש: \n\n" + ], + [ + "ריאה שנשתנו מראיה וכו'. שם (דף מ\"ו:) אמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי גילדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשרה ופירש\"י גילדי גילדי קליפות קליפות קרושטא\"ש בלעז כעין מכות. אוכמי אוכמי טייש\"א בלעז שחורות. חזותא חזותא גוונים גוונים ודוקא הנך גוונים דלא מטרפא בהו כגון אדומה ירוקה והנך דלקמן: \n", + "כתב הראב\"ד נשתנה למראה אסור אפילו כל שהוא טרפה א\"א אומר אני כל מקום שהזכירו פסול בריאה וכו'. והתוס' והרא\"ש והר\"ן דחו סברא זו משום דכיון דאמרינן שחזר אדום הוא אלא שלקה מה לי הרבה מה לי מעט כיון דכל לקותא חשיבא כאילו ניקבה הילכך מראות הפוסלות אפילו בכל שהוא פסלינן וכן דעת הרי\"ף ורש\"י ובעל ה\"ג ובעל העיטור והרשב\"א: \n\n" + ], + [], + [ + "(יז-יח) וחמש מראות אסורות וכו'. שם (דף מ\"ז:) אמר רבא ככוחלא כשרה כדיותא טרפה וכו' אדומה כשרה וכו' אמר רב כהנא ככבדא כשרה כבשר טרפה וכו' אמר רב סמא בריה דרבא האי ריאה דדמיא ככשותא וכמוריקא וכגון ביעתא טרפה אלא ירוקא דכשרה היכי דמיא ככרתי. \n", + "ומה שכתב רבינו וכל המראות האלו וכו' עד שנופחין אותה וכו'. כ\"כ הר\"ן בשם רבינו האיי וששאלתם ומראות אסורות בריאה כשנופחין אותה מתהפכת למראה בשר באי זה מראה עושין במראה ראשון או במראה שני פשיטא כי הריאה בחיי הבהמה נפוחה להניף אויר על הלב וכמו שנראית כשהיא נפוחה עושין וכ\"כ העיטור והרא\"ש והרשב\"א בשם הגאונים: \n", + "ומ\"ש וממרס בה בידו וכו'. נראה שטעמו משום דשמא שום ליחה היה על הריאה שמשנה מראיתה וכשימרס בידו עליה תעבור ותשאר הריאה בגוונה הטבעי x. \n", + "ומ\"ש נמצאת כעין חריות של דקל וכו'. אפשר שהוא פירוש למאי דאמר רבא דמיא לאופתא טריפה ואיכא דמפרשי לה בחזותא ומ\"ש שאינה טריפה אלא מספק הוא משום דאיכא פירושי אחריני בגמ' שיש אומרים כגישתא וי\"א דשיעא ומ\"מ יש לתמוה דכעין חריות של דקל הוא וירד\"י בלע\"ז והיינו ככרתי דמכשרינן בגמ' וצ\"ל דכעין חריות אינו כ\"כ וירד\"י כמו הכרתי אלא הוא נוטה קצת לאמאריליי\"ו וז\"ש שזהו קרוב למראה האיסור: \n\n" + ], + [], + [ + "עוף שנפל לאור וכו'. פא\"ט (דף נ\"ו) ואלו טרפות בעוף נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אם ירוקים פסולה ואם אדומים כשירה ובגמרא רב יצחק בר יוסף הויא ליה ההיא תרנגולתא שדרה לקמיה דר' אבהו א\"ל אדומים הוו וטריפה והא אנן תנן אדומים כשרים א\"ל אדומים שהוריקו וירוקין שהאדימו (טריפה). \n", + "ועל מ\"ש רבינו שאם הוריק כבדו בכל שהוא טרפה כתב הרשב\"א בת\"ה שאינו מחוור שלא אמרו במשהו אלא במקום שהנקב פוסל בו וכמו שאמרו שיעור ירקותן כשיעור נקיבתן. אבל כבד שאין הנקב פוסל בה אין ירקותה במשהו אלא א\"כ הוריקה כנגד מרה אבל שלא כנגד מרה ושלא כנגד בני מעים אלא כנגד מקום חיותה לא עד שהוריקה כנגד כל מקום חיותה שאם ינטל כל מקום ירקותה תהא תלושה ממקומה ואפשר שלזה נתכוון הרב ז\"ל אלא שהיה לו לפרש עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש והוא שיעמדו במראה זה וכו'. שם אמר שמואל בר חייא א\"ר מני אדומים שהוריקו ושלקן וחזרו והאדימו כשרים מ\"ט קוטרא עייל בהו ורבינו סובר שה\"ה לירוקין שהאדימו וכן דעת הרא\"ש ומפרש רבינו שליקה זו היינו בישול מועט. \n", + "ומ\"ש וממרסין בהם נראה שלמד כן מדאמרינן בפ' אלו טרפות עלה נ' הנהו בני מעים דאתו לקמיה דרבא אקפינהו ולא אידמו אתא רב משרשיא בריה ממשמש בהו ואידמו א\"ל מנא לך הא א\"ל כמה ידי משמשו בהו מקמי דליתי קמיה דמר. וכתבו הרשב\"א והר\"ן אהא דאמרינן בגמרא אין ריאה לעוף ליחמר י\"מ דהיינו לומר שאפילו נפלו לאור ונחמרה ריאה שלה כשרה וראיה מדאמרינן לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד ולא מני ריאה בהדייהו ולא מיחוור דכיון שנחמר הא חזינן שלא הגינו צלעות עליה וכן פירש\"י ודעת הרא\"ש כדעת י\"מ: \n\n" + ], + [ + "כל עוף שנמצאת הכבד שלו וכו'. שם (דף נ\"ו:) בעא מיניה רב יוסף בריה דריב\"ל מריב\"ל הוריקה כבד כנגד בני מעים מהו א\"ל טריפה ולא יהא אלא ניטלה אמר רבא כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה וטריפה ומפרש רבינו הוריקה כבד כנגד בני מעים כלומר הכבד נשתנה למראה בני מעים או בני מעים נשתנו והאדימו או אפשר שאינו גורס כנגד בני מעים וס\"ל דפשטיה כבד וה\"ה לבני מעים: \n", + "וכתב הראב\"ד זה כתב במקום הוריקה כנגד בני מעים וכו'. \n", + "ומה שכתב רבינו בידוע שנפל לאור וכו'. כך היא גירסת הגאונים והרי\"ף דמשמע דאפי' לא נודע שנפלה לאור ולא נראה בבני מעיה שינוי מראה כלל ושלקן והוריקו טריפה דכיון שהוריקו בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה והשתא הוא דאיגלי בהתייהו ותמה עליו הרשב\"א וגם הרא\"ש והר\"ן חלוקים עליו ומכל מקום כתב הרשב\"א שכיון שיש הפרש בנוסחאות נקטינן לחומרא כגירסת הרי\"ף ורבינו: \n", + "כתב הטור בשם הרשב\"א שני מיני ירקות הן יש ירוק ככרתי ויש ירוק כביצה ויראה לי שהירקות הפוסל בכבד של עוף הוא הירוק ככרתי שהכבד הוא ירוק כביצה (אם הוא שמן) וכן יראה לי שאין ירקות פוסל בעוף בייתי שיש במינו מדברי שכל המדברים כבדן ירוק ככרתי וכל שיש במינו מדברי ירוק אפשר שימצא לעתים גם בייתי ירוק כענין שהתירו יתרה שבריאה מפני שיש לעזים מדבריות כן עכ\"ל: \n", + "ולא עוד אלא בני מעים וכו'. שם (נ\"ו:) אמר רב אשי הילכך לא ליכול איניש עוף אלא בשלקא ולא היא אחזוקי ריעותא לא מחזקינן וסובר רבינו דנהי דלא מחזקינן ריעותא מיהו אי מתרמי דשליק להו וחזי ריעותא אסורין: \n", + "וכן הושט שנמצא וכו'. ריש א\"ט (דף מ\"ג) אמר רבה שני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר למה לי למימר חיצון אדום ופנימי לבן דאי חליף טריפה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חסירה כיצד וכו' וחמש אונות יש לריאה וכו'. בפ' א\"ט (דף מ\"ז) אמר רבא חמש אוני אית לה לריאה אפה כלפי גברא תלת מימינא ותרתי משמאלא חסיר או יתיר או חליף טריפה ואסיקנא דלית הלכתא כרבא ביתרת וה\"מ דקיימא בדרא דאוני אבל ביני ביני טריפה ההוא ביני ביני דאתא לקמיה דרב אשי סבר רב אשי למטרפה אמר ליה ר' הונא מר בר איויא כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו וקרו לה טבחי עינוניתא דורדא והני מילי מגואי אבל אגבה אפילו כטרפא דאסא טריפה וסובר רבינו דכיון דלא מפליג אלא בין מגואי למגבה משמע דמאי דאמרינן אבל ביני ביני טרפה אידחי ליה ולא מטרפינן אלא מגבה דוקא וכן פסק הרשב\"א וכתב הר\"ן שכן נראה מדברי הרי\"ף שכתב וה\"מ מקמה אלמא כל מקמה כשרה וי\"ח. \n", + "ומ\"ש ואם נמצאת נקובה אף על פי שהכיס שלה סותם הנקב הרי זו טריפה. \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) ומ\"ש ואם נמצאו שתים בימין וזאת הורדא הרי זו מותרת לטעמיה אזיל רבינו שהכשיר ביתרת מצד פנים אלמא צד פנים ודרא דאוני חדא מילתא היא וכתב הרשב\"א והר\"ן שכן נמצא בתשובת הגאונים להתיר וכתב הר\"ן שדעת הגאונים ורבינו דדוקא בימין משלמת אבל אם חסרה אונה מהשמאל אין הורדא משלמת שאין דרכה לעמוד בשמאל ומשמע ודאי דלדעת הרי\"ף ורבינו דמכשרי ביתרת מצד פנים אי אית לה תרתי עינוניתא או תלת כשרה ולאפוקי ממ\"ש המרדכי שהמימוני פסק כרש\"י דתרי עינוניתא טרפה. \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש והוא שתהיה כמו עלה של הדס וכו' נתבאר בסמוך וכתבו התוספות דאפילו לא הויא כטרפא דאסא אלא ע\"י נפיחה טרפה: \n\n" + ], + [ + "אזן שנמצאת דבוקה וכו'. פ' א\"ט (דף מ\"ו:) אמר רבא הני תרתי אוני דסריכי להדדי לית להו בדיקה ולא אמרן אלא שלא כסדרן אבל כסדרן היינו רביתייהו ומפשט דברי רבינו נראה דלא מקרי שלא כסדרן אלא כשנסרכה ראשונה לשלישית אבל כשנסרכה לסמוכה לה בכל ענין היא כשרה וכן פירש דבריו רבינו ירוחם והגהות מימוניות אבל מדברי הכל בו נראה שהוא מפרש דברי רבינו דאף מאונא לאונא שאצלה טרפה כל שאינה מחיתוך לחיתוך וכיוצא בזה כתב המרדכי שהוא דעת רבינו וכ\"נ שסובר הטור שכתב פירש\"י דלא מקרי שלא כסדרן אלא כשנסרכו שתים החיצונות ממעל אבל כל שאר פוסקים פסקו דלא מקרי כסדרן אלא בשתים זו אצל זו מחיתוך של זה לחיתוך של זה. והמנהג הפשוט לאסור אפילו כשנסרכה לאונא שאצלה בין מגב לגב בין מחידוד לגב או מחידוד לחידוד ואפילו מחיתוך לגב או מחיתוך לחידוד או משפולי לשפולי (או משפולי) לחיתוך ולא מכשרינן אלא במחיתוך לחיתוך: \n\n" + ], + [ + "נמצאו שתי האונות כאונה אחת וכו'. שם (דף מ\"ז) אמר רפרם האי ריאה דדמיא לאופתא כלומר בקעת של עץ טרפה ומפרש בגמרא דהיינו דשיעא דלית לה חתוכא דאוני ופירש\"י דהיכא דלא מחתכא בחיתוך גמור אלא כמין מראה הפרש ניכר בו כשרה דלא שיעא כאופתא היא וכן כתבו התוס' וכ\"כ המרדכי בשם הגאונים והכי דייק לשון רבינו שכתב ואינן נראות כשתים דבוקות משמע בהדיא שאם היו נראות כשתים דבוקות כשרה וכתב הר\"ן שהטעם משום דהני אוני נינהו אלא דסריכי כסדרן. \n", + "ומ\"ש רבינו שאם היה ביניהם כמו עלה הדס מותרת, הטעם מבואר דכיון דמיפסלא כה\"ג ביתרת ש\"מ כל כי האי שיעורא אונה הויא: \n\n" + ], + [ + "נמצאת כולה שתי ערוגות וכו'. היינו שיעא כאופתא שכתבתי בסמוך ואני תמה למה כתב זה רבינו אחר שכתב דין נמצאו שתי האונות כאונה אחת וכו' עד ה\"ז חסרה וטרפה דבמכ\"ש אתיא והיה ראוי להקדים הא דנמצא כולה ב' ערוגות ואחר כך נמצאו שתי האונות כאונה אחת: \n", + "וכן אם חסר גוף וכו'. כלומר שמתחלת ברייתה נבראת חסרה קצת ממנה והקרום קיים אלא שנראה בה כמין פגם וחסרון וטעמו מדתנן במתני' דאלו טרפות (דף מ\"ב) הריאה שניקבה או שחסרה ואע\"ג דבגמרא אותיבנא מינה לר' יוחנן דאמר חסרון מבפנים לא שמיה חסרון דהאי חסרון ה\"ד אילימא מבחוץ היינו ניקבה אלא לאו מבפנים (וש\"מ חסרון מבפנים שמיה חסרון) ושני לעולם מבחוץ ודקא אמרת היינו ניקבה לא צריכה לר\"ש דאמר עד שתנקב לבית הסימפונות ה\"מ נקב דלית ביה חסרון אבל נקב דאית ביה חסרון אפילו ר\"ש מודה וכתבו התוס' וז\"ל יש שרצו לאסור כשנראית הריאה חסרה שיש קמט וסדק וחסרון על הריאה אפילו עולה בנפיחה והעור והבשר קיים והשיב להם ריב\"א דטעות הוא בידם דא\"כ ה\"ל לשנויי הכא הכי וכדברי הכל ולא הוה ליה לאוקומי כר\"ש אלא ודאי כיון דעולה בנפיחה כשר וכן פסק רבינו קלונימוס הזקן ע\"כ. וכן כתבו המרדכי והגהות אשירי. אפשר לומר לדעת רבינו דאה\"נ דהוה מצי לשנויי הכי אלא דלפום מאי דס\"ד דמקשה דחסרון מבחוץ לא הוי אלא ע\"י נקב אהדר ליה דאיכא לאוקמה כר\"ש אבל לפום קושטא אית לן לאוקומי ככ\"ע והיינו כמין פגם וחסרון נראה בה מבחוץ ואין בה נקב ויש הוכחה לדברי רבינו מדאמרינן בריש פ' א\"ט (דף מ\"ב) דבמתני' חשיב י\"ח טרפות ומשמע דהכי הלכתא ואי מדלית ריאה שחסרה משום דלא אצטריך אלא לר' שמעון דלית הלכתא כוותיה לא פשו להו אלא י\"ז ורש\"י כתב שם שהאונות שנתחלפו בכלל חסרה הוא שחסרו ממקום שראויות להיות שם ויש להקשות עליו דא\"כ אמאי דחק בגמ' לאוקומה כר\"ש לוקמה באונות שנתחלפו וד\"ה. והתוס' כתבו שם דלמ\"ד חסרון מבפנים לא שמיה חסרון וחסרון דמתני' לר\"ש דלרבנן הוי בכלל נקובה צ\"ל דהך סוגיא כר\"ש דלרבנן ליכא אלא י\"ז ורבינו נראה לו ליישב שאותה סוגיא תהא אליבא דהלכתא ומיישב בענין שכתבתי. ויש לתמוה על רבינו היאך פסל בחסרה אע\"פ שלא ניקבה והא בנימוקה מכשרינן אפי' החסרון מחזיק רביעית י\"ל דנימוקה שאני והכא בשלא נימוקה דכיון שלא נימוקה ואפ\"ה יש בה סדק וקמט וחסרון קים להו לרבנן דסופה לינקב אבל בנימוקה כיון שנתפשט בה ההפסד כל כך אם איתא דסופה לינקב כבר היתה נקובה וכעין זה תירץ הרשב\"א גבי ריאה שנשפכה כקיתון דבדקינן אי קיימא סימפונהא. \n", + "ומ\"ש לפיכך אם נמצא ממנה מקום יבש עד שיפרך בצפורן וכו'. שם (דף מ\"ו:) אמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טרפה וכמה אמר רב פפי משמיה דרבא כדי שתיפרך בצפורן ומפרש רבינו שהטעם מפני שחסרה ויש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שאין הטעם אלא מפני שהיא כנקובה: \n\n" + ], + [ + "ריאה שנמצאת נפוחה וכו'. שם (דף מ\"ו:) אמר רפרם ריאה דדמיא לאופתא כלומר דומה לבקעת עץ טריפה איכא דאמרי בחזותא ואיכא דאמרי בגישתא וכו' וא\"ד דפחיזא וא\"ד דשיעא דלית לה חיתוכא דאוני. ופירש\"י כגישתא שקשה מישושה כעץ. דפחיזא קשה והיינו נמי כגישתא. דנפיחה נעשית לבנה כבקעת והיינו נמי כחזותא עכ\"ל. אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש דנפיחא וכגישתא ודפחיזא אחת הן וכתב שהיא ספק לפי שאפשר שרפרם לא כיון בדבריו לדברי איכא דאמרי כגישתא אלא לאיכא דאמרי כחזותא או דשיעא ובגישתא אפשר דס\"ל שהיא כשרה ומזה הטעם כתב בפ\"ז נמצאת כעין חריות של דקל אוסרין אותה מספק דהיינו כחזותא ושמא רפרם בחזותא מכשר ולא אסר אלא בשיעא או בגישתא אבל בשיעא דלית לה חתוכא דאוני כתב בפ' זה שהיא ודאי טרפה משום דאף אם דברי רפרם יתפרשו בגישתא או בחזותא אפילו הכי שיעא פסולה מדאמר רבא חמש אוני אית לה לריאה אי חסור טרפה: \n\n" + ], + [ + "הבהמה שפחדה ויראה וכו'. משנה שם (דף נ\"ד) חרותה בידי שמים (כשרה) ובגמרא (דף נ\"ה:) ת\"ר אי זו היא חרותה כל שצמקה ריאה שלה בידי שמים כשרה בידי אדם טרפה רשב\"א אומר אף ביד כל הבריות ומפרש בגמרא דה\"ק אף בידי כל הבריות דינה כבידי אדם וכתב הרשב\"א מכלל דת\"ק סבר שהיא כבידי שמים והכי קי\"ל וכ\"כ הטור וכ\"נ מדברי הרי\"ף ורבינו והרא\"ש שסתמו דבריהם כת\"ק: \n", + "ומ\"ש כיצד בודקין אותה וכו'. שם רבה בר בר חנה הוה קאזיל במדברא אשכח הנהו דיכרי דצמיק ריאה דידהו אתא שאיל בי מדרשא א\"ל בקייטא אייתי משכלי חיוורי ומלינהו מיא קרירי ואנחינהו מעת לעת אי הדרן בריין בידי שמים היא וכשרה ואי לא טרפה בסיתוא אייתי משכלי שחימי ומלינהו מיא פשורי ואנחינהו מעת לעת אי הדרא בריא כשר ואי לא טרפה. ומפרש רבינו משיכלי חיוורי היינו שהם עשויים מטיט לבן שעושין ממנו קיתונות ששותים בהם בימות החמה שהמים מתמצים מגבן וע\"י כן הם קרים: \n\n" + ], + [], + [ + "בהמה שהיא חסרת רגל וכו'. שם (דף נ\"ח:) תנן התם בעלת חמש רגלים או שאין לה אלא שלש הרי זו בעלת מום אמר רב הונא לא שנו אלא שחסר ויתר ביד אבל חסר ויתר ברגל טריפה נמי הויא מאי טעמא כל יתר כנטול דמי ופירש רש\"י לא שנו דקתני הרי זה מום לגבוה הא להדיוט שרי אלא שחיסור זה דבעלת שלש או יתור זה דבעלת חמש ביד שאין לה אלא יד אחת או שיש לה שלש ידים. כנטול דמי יתר אחת כחסר אחת והויא כבעלת רגל אחת וטרפה דהויא כשמוטת ירך בבהמה: \n", + "נחתך הרגל מן הארכובה ולמעלה טריפה וכו'. משנה פ' בהמה המקשה (חולין דף ע״ו) נחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה טריפה וכן שניטל צומת הגידים ובגמ' אמר רב יהודה וכו' למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה באי זו ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש עולא אמר ר' אושעיא כנגדו בגמל ניכר ופירש״י למטה דקתני מתני' (כשרה) למטה מן הארכובה סמוך לה מיד קאמר וכו' כדמסיים מילתיה ואזיל דארכובה הנמכרת עם הראש קאמר. למעלה למעלה מן הארכובה מיד קאמר טרפה דהיינו בצומת הגידים שהוא סמוך לה וכל שכן בגבהו וכו'. כנגדו בגמל ניכר כנגדו של אותו מקום דמתני' בגמל ניכר דקא סבר ר' אושעיא ארכובה דמתני' היא ארכובה העליונה ושם בולט עצם בירך הגמל וכו' ומשום דתנא למטה מארכובה עליונה כשרה דהיינו נחתך עצם האמצעי אצטריכא ליה למתני וכן (שניטל) דאע״ג דאם נחתך בגבהו כשרה היכא דנחתך בשיפולו במקום צומת הגידים טריפה x (שאין אומרין בטריפות זו דומה לזו) שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיה ע״כ. ובתר הכי אמרינן רב פפא מתני לדרב יהודה הכי למטה למטה מן הארכובה ומצומת הגידים למעלה למעלה מן הארכובה ומצומת הגידים וכן בשניטל צומת הגידים וארכובה גופא כדעולא אמר ר' אושעיא ופירש״י למטה דמתני' לא למטה מיד קאמר דרכובה דמתני' ברכובה עליונה מיירי הילכך למטה דידיה דהיינו עצם האמצעי זמנין דטרפה כגון בצומת הגידין אלא ה״ק למטה מאותה רכובה ומעצם האמצעי כולו דהיינו בעצם התחתון ודאי כשרה למעלה למעלה מן הארכובה דהיינו בקולית ודאי טרפה כל מקום שיחתך. וכן שניטל צומת הגידים ובעצם האמצעי יש מקום שהיא טרפה כגון בצומת הגידין ויש מקום שהיא כשרה כגון למעלה מן הצומת. ורכובה גופה אי זו היא כדעולא דהיינו עליונה ע״כ. נמצא השתא דבארכובה הנמכרת עם הראש כל מקום שיחתך כשרה לכ״ע ובעצם הנקרא קולית והוא עצם הסמוך לגוף כל מקום שיחתך טרפה לכ״ע לא נחלקו אלא בעצם האמצעי הנקרא שוק אם נחתך מצומת הגידים ומעלה ללישנא קמא טרפה וללישנא בתרא וכן לעולא כשרה וצ״מ דלל״ק אם נחתך בתוך הפרק שבין ארכובה הנמכרת עם הראש טרפה וללישנא בתרא כשרה ועוד נ״מ אם נשבר הרגל במקום צומת הגידים ואין עור ובשר חופים את רובו ובדק בצומת הגידים ונמצאו קיימים דלל״ק טרפה ולל״ב וכן לעולא כשרה לדעת רבינו והרשב״א ופסק רש״י כל״ק וכן פסקו סה״ת והרשב״א והרא״ש אבל רבינו והרי״ף פסקו כל״ב וכן דעת ריב״א והרמב״ן: \n\n" + ], + [ + "נשבר העצם למעלה מן הארכובה וכו'. משנה שם (דף ע\"ו) נשבר העצם אם רוב הבשר קיים שחיטתו מטהרתו ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו ובגמרא אמר רבי למעלה מן הארכובה אם רוב הבשר קיים זה וזה מותר כלומר בין אבר בין בהמה ואם לאו זה וזה אסור למטה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת ופירש\"י למעלה מן הארכובה אם נשבר העצם שם ורוב בשר שעל השבירה קיים עור ובשר חופין את רוב העצם וכו' ואם לאו זה וזה אסור ומתני' דקתני אם לאו אין שחיטתו מטהרתו דמשמע אבר אסור ובהמה מותרת אלמטה מן הארכובה קאמר וגרסינן תו בגמרא ת\"ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר ואם לאו אסור וכמה רובו כי אתא רב דימי א\"ר יוחנן רוב עוביו ואמרי לה רוב היקפו א\"ר פפא הילכך בעינן רוב עביו ורוב היקפו ופירש\"י רוב עביו שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוט העצם נגלה ורובו נכסה. רוב היקפו עביו של עצם זה לא מעלה ולא מוריד אם רוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים אפילו נהפך חלל העצם ויצא דרך נקב קטן כשר ואם רוב היקף העצם סביב השבירה מגולה אפילו כיוונה בליטת ראש השבירה לצד בשר הקיים והרי כל חלל העצם נכסה אפ\"ה טריפה בעינן רוב עוביו נכסה שלא יצא רוב החלל דרך נקב הבשר ושיהא רוב היקף הבשר שעל השבר קיים. וכתב הרא\"ש ולדבריו אין הדבר תלוי ברוב בשר כלל כי לפעמים יצא רוב העצם הנשבר דרך נקב קטן ועוד אין אדם יכול לעמוד על טרפות זו כי העצם לפי משמושו יצא ויחזור והטרפות תלוי במה שהוא בחיי הבהמה הילכך נראה שאין הדבר תלוי ביציאת העצם אלא ברוב בשר קיים החופה את רוב העצם אלא דפליגי אי משערינן ברוב עוביו או ברוב היקפו דלפעמים אין העצם עגול ממש אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר מצד אחר וכשהוא מיצר הרבה אז הוי רוב היקפו טפי מרוב עוביו ואז משערים ברוב היקפו וכשהוא מיצר מעט אז הוי רוב עביו טפי מרוב היקפו ואז משערים ברוב עביו וכן פירשו התוס'. וכתב רבינו אם היה הבשר או העור חופה וכו' וטעמו מדגרסינן התם אמר עולא א\"ר יוחנן עור הרי הוא כבשר א\"ל ר\"נ לעולא ולימא מר מצטרף לבשר דהא עור ובשר קתני א\"ל אנן עור או בשר תנינן א\"ד א\"ר יוחנן עור מצטרף לבשר א\"ל ר\"נ לעולא ולימא מר עור משלים לבשר לחומרא א\"ל אנא עובדא ידענא דההוא בר גוזלא דהוה בי ר' יצחק דעור מצטרף לבשר הוה ואתא לקמיה דר' יוחנן ואכשריה א\"ל בר גוזלא קאמרת בר גוזלא דרכיך שאני ופירש\"י עור הרי הוא כבשר אם ניטל הבשר מתחת העור והעור חופה את עביו והיקפו כשר. ולימא מר עור מצטרף לבשר לחומרא דלבעי חציו עור וחציו בשר. אנן עור או בשר תנינן בהך ברייתא דלעיל. ולימא מר עור משלים לבשר דלבעי רוב הכסוי בבשר ומיעוטו עור להצטרף בין שניהם לכסוי רוב העצם ע\"כ. ופסק רבינו כל\"ק דעור או בשר תנינן והרשב\"א והרא\"ש והר\"ן פסקו כל\"ב וכן דעת סה\"ת וסמ\"ג וסמ\"ק: \n", + "ומ\"ש רבינו ואפילו נפל מקצת העצם שנשבר והלך לו. שם (דף ע\"ז) ההוא נשבר העצם ויצא לחוץ דאישתקיל קורטיתא מיניה וכו' אמר (רבא) מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן מה לי נפל מה לי איתיה. וכתב הרא\"ש פי' נפל קצת מן העצם והיו עור ובשר חופים את כל רוב העצם אף כשהיה שלם ופשט רבא דמה לי איתיה מה לי נפל כיון שעור ובשר חופין את רובו מעלה ארוכה אע\"פ שחסר העצם וכך הם דברי הרשב\"א בתורת הבית וכן הם דברי רבינו: \n", + "ומ\"ש וגידים הרכים אינם חשובים כבשר. שם (דף ע\"ו:) הנהו גידים רכים דאתו לקמיה דרבה אמר רבה למאי ניחוש להו חדא דא\"ר יוחנן גידין שסופן להקשות נמנין עליהם בפסח ועוד וכו' א\"ל רב פפא לרבה ריש לקיש (דאמר אין נמנין עליהם) ואיסורא דאורייתא ואת אמר למאי ניחוש להו אישתיק ואסיקנא דטעמא דאישתיק משום דהדר ביה ר\"י לגבי דר\"ל ומשמע דדוקא בשסופן להקשות איירי אבל אין סופן להקשות נידונין כבשר ורבינו לא חילק בין סופן להקשות לאין סופן להקשות ואפשר דמשום דפשיטא היא שאם אין סופו להקשות הרי הן כבשר לא חש לפרש א\"נ כל גידין סופן להקשות הן. ומ\"ש בהן שסופן להקשות לא להבדיל בין גידים לגידין אמרו כן אלא לר\"י לרבותא נקט שאע\"פ שסופן להקשות נימנין עליהם ולר\"ל טעמא יהיה דמשום דסופן להקשות אין נימנין עליהם: \n\n" + ], + [ + "צומת הגידין הן בבהמה ובחיה וכו'. שם (רבה אמר רב אשי דאגרמא ולבר) רבה בר רב הונא אמר רב אשי דאגרמא ולגיו רבה בריה דרבא בר רב הונא אמר רב אסי דעילוי ערקומא יתיב ההוא מדרבנן קמיה דר' אבא וקאמר דערקומא גופא א\"ל ר' אבא לא תציתו ליה הכי אמר רב יהודה היכי דפרעי טבחי והיינו דרבא בריה דרבה בר רב הונא אמר רב אסי אמר רב יהודה אמר שמואל צומת הגידין שאמרו מקום שהגידים צומתין ועד כמה א\"ל ההוא מדרבנן ור' יעקב שמיה וכו' אמר ומנו שמואל צומת הגידים שאמרו מקום שהגידים צומתים בו וממקום שצומתים עד מקום שמתפשטים וכמה אמר אביי ארבעה בטדי בתורא בדקה מאי אמר אביי בליטי הוו צומת הגידים בליעי לא הוו צומת הגידים אשוני הוו צומת הגידים רכיכי לא הוו צומת הגידים אלימי הוו צומת הגידים קטיני לא הוו צומת הגידים חוורי הוו צומת הגידים (לא חוורי לא הוו צומת הגידים) מר בר רב אשי אמר כיון דזיגי אע\"ג דלא חוורי. ופירש\"י אלו הן צומת הגידים מהיכן מתחיל והיכן כלה כח חיות הגידים. דאגרמא ולבר משיוצאין צומת הגידים מן העצם ומהלכין בבשר שהעצם למעלה מן הפרק ערום בלא בשר כשתים ושלש אצבעות והגידין אדוקים בו וממקום שמתפרשים ממנו ולמעלה מתחיל וכל זמן שהם צמותין וקשורים השלשה יחד קרי צומת עד מקום שמתפשטים ומתפצלין זה מזה כדמפרש לקמן. דאגרמא ולגיו אין נקרא צומת הגידים אלא מקום אדיקתם בעצם ממקום שנאדקים בו עד הפרק. דעילוי ערקומא עצם קטן הוא המחבר את הפרקים ומה שיש מן הגידים למעלה ממנו עד מקום שמתפשטים קרי צומת הגידין וכל מקום שיחתכו שם טריפה והאי שעורא נפיש מכלהו שמתחיל מיד מן הערקום ולמעלה והוא למטה מסוף העצם ואם נחתך בין עצם האמצעי לאותו ערקום טריפה. דערקומא גופיה נחתכו גידין כנגד הערקום עצמו. לא תציתו ליה דמחמיר טפי. דפרעי טבחי במקום שפותחים הטבחים להפריש הבשר מהעצם כשמנקרים אותו צינקארו\"ן ורוצים ליטול אותם גידים והיינו מעילוי ערקומא ל\"א כשמפשיטין הבהמה משם מתחילין לפתוח ולהפשיט העור של רגלים אחרונים. צומתים מחוברין יחד ונראים כגיד אחד. ועד כמה ארכו של צומת. ארבעה בטדי ד' אצבעות. בליטי קודם שיבלעו בתוך הבשר. אשוני קשים. רכיכי לאחר שנכנסים לבשר נעשים רכים. דזיגי צלולים קלריש\"א לבנים קצת. וכתב רש\"י לקמן כיון דלא איתפרש הלכה כמאן נקטינן כדברי המחמיר שבכלן שאמר מעילוי ערקומא וכן פסק הרי\"ף וכתב רבינו ירוחם שערקום הוא עצם ששוחקים בו התינוקות. \n", + "ומ\"ש רבינו שצומת הגידים למעלה מן העקב משמע לי שהוא כדברי רש\"י והרי\"ף כי הוא ז\"ל מפרש היכא דפרעי טבחי במקום שתולים בו הטבחים הבהמה ועקב קורא לארכובה הנמכרת עם הראש ושינה לקרותה בשם עקב כדי לכלול מקום עילוי ערקומא לצד צומת הגידים. ופסק רבינו דלא כמר בר רב אשי דאמר כיון דזיגי וכו' וכן פסקו ר\"ח והרי\"ף. \n", + "ומ\"ש רבינו שהם ג' גידים לבנים אחד עבה ושנים דקים, שם: \n", + "ומ\"ש וממקום שיתחיל והם קשים ולבנים וכו' כבר נתבאר. \n", + "ומ\"ש והוא באורך ט\"ז אצבעות בשור, רבינו מפרש ד' בטדי שאמרו ט\"ז אצבעות שכל בטדא היא ארבע אצבעות כמו שפירשו הרי\"ף והרשב\"א גבי חלחולת שניקבה והתוס' גבי שיעור תרבץ הושט וכתב הרשב\"א בתשובה שנראין דברי רבינו שאילו כפירש\"י הלא נראה לעין שהם מתפשטים אפילו בדקה יותר מארבע אצבעות ואע\"פ ששיעור י\"ו אצבעות בשור נראה כשיעור ארוך אינו מוחש לעין כשיעור ארבע אצבעות ועוד שקבלת הגאונים תכריע ור\"ח כן כתב כי כך קבל מרבותיו דבטדא היא ד' אצבעות וראוי לסמוך עליהם עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומנין גידים אלו בעוף י\"ו גידין. שם בגמרא. \n", + "ומ\"ש תחלתן מן העצם של מטה מאצבע יתרה עד סוף הרגל שהוא עשוי קשקשים. כתב הראב\"ד א\"א זה חידוש גדול שלא שמעתי כמותו וכו'. ורבינו ירוחם ואורחות חיים כתבו שטעות הוא שנפל בספרים שכל טריפות שמנו בבהמה כנגדן בעוף וכן שלח הוא ז\"ל לחכמי פרובינצא מעולם לא כתבתי זה טעות בספרים הוא. והרשב\"א כתב בתשובה ששמע שרבינו חזר בו והסכים דמקום צומת הגידים בעוף כמו בבהמה וכתב עוד הרשב\"א שיעור צומת הגידין בעוף מסתברא שהסימן בהן כאותם סימנים האמורים בדקה לפי שבדקה לא נתן קצבה לשיעורין אלא נתן סימנים בגופן בעוביין ובמראיתן והם הם הסימנים בשל עוף ג\"כ: \n\n" + ], + [ + "בהמה שנחתכו רגליה במקום צומת הגידים טרפה. מבואר בגמרא שם. \n", + "ומ\"ש ואל תתמה ותאמר וכו' עד ומכאן ותמות, שם בגמרא. \n", + "ומ\"ש ולא נאסרה בהמה זו מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה וכו' נראה שזו טענה אחרת לומר שאין טרפיות אלו ממין אחד עד שיקשה לך היאך אפשר שאם תחתך למעלה מותרת ואם תחתך למטה אסורה שזו לא נאסרה מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה אלא מפני שנחתכו הגידים: \n\n" + ], + [], + [ + "(טז-יז) נטולה כיצד וכו' וכבר ביארנו שהבהמה שנחתך רגלה וכו' שהרי ניטלה צומת הגידין. בפ' בהמה המקשה שנינו שאם ניטל צומת הגידין טריפה ובגמרא אמרו שאם נחתך צומת הגידים טריפה ואע\"פ שהיה ראוי לכוללו אצל פסוקה סובר רבינו שמאחר שבמשנה לא שנו אלא שניטל משמע דכי נחתך לא נאסר אלא מטעם שניטל דכשנחתך הוי כניטל ולפיכך כללו בדיני נטולה: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זאת האומנות לא עלתה בידו כהוגן בכאן וכו'. כלומר הוא משיג על רבינו שהיה לו לכלול נחתכו צומת הגידים בדיני פסוקה ואומר שרבינו סבור שכששנינו שניטל צומת הגידים היינו שנחתך ומדאפקוה בלשון ניטל משמע דמטעם נטולה אסרוהו ומשיג עליו שלא דקדק יפה שאם רצה למנותה בנטולין היה לו לומר דניטל היינו שלא נחתכו אלא שנעקרו מן הארכובה וכו' ומשמע לי שאע\"פ שנעקרו מן הארכובה ונקפלו מעל העצם עד למעלה אם עדיין הם יונקים מהגוף כשרה לכ\"ע ולא אמר הראב\"ד דטריפה אלא לדברי רבינו שסובר שניטל היינו נחתך מוטב היה לפרש דניטל היינו שנעקרו מן הארכובה וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "(יח-יט) נחתך בבהמה האחד העבה לבדו וכו'. שם (דף ע\"ו:) אמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני איפסיק אלימא אזדא רוב בנין איפסיקו קטיני אזדא רוב מנין מר בר רב אשי מתני לקולא איפסיק אלימא הא איכא רוב מנין איפסיקו קטיני הא איכא רוב בנין ופסקו הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א הלכה כמר בר רב אשי דהא קי\"ל כמר בר רב אשי בכולי גמרא בר ממיפך שבועה ואודיתא. \n", + "ומ\"ש נחתך רובו של כל אחד מהם וכו'. שם א\"ר יהודה אמר רב צומת הגידים שאמרו ברובו מאי רובו רוב אחד מהם וכו' ופירש\"י אם נפסק רובו של אחד מהם טריפה ואיכא דאמרי מאי רובו רוב של כל אחד ואחד כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי מכדי תלתא הוו הא איכא תלתא דכל חד וחד מסייע ליה לרבנאי דאמר רבנאי אמר שמואל צומת הגידין שאמרו אפי' לא נשתייר אלא כחוט הסרבל (כשרה). ופסק רבינו כרב באיסורי וכלישנא בתרא ואע\"ג דפסק כמר בר רב אשי דמכשר אפי' בנחתך לגמרי רוב בנין או רוב מנין י\"ל דהא גריע שלא נשתייר שום אחד מהם שלם. \n", + "ומ\"ש ובעוף אפי' נחתך אחד מהששה עשר טריפה, שם בעופות שיתסר חוטי הוו אי פסיק חד מינייהו טריפה וכתב רבינו דאפי' ברובו מיטרפא דכיון דבעופא מחמרינן ולא מכשרינן אפי' ברוב מנין ורוב בנין אלא אפי' בחד טרפינן הדרינן לכללין דרובו ככולו וכתב הר\"ן שכן נראה לו: \n\n" + ], + [ + "ועוף שנשתברו אגפיו מותר וכו'. משנה פ' אלו טרפות (חולין דף נ״ו): \n\n" + ], + [ + "כבד שניטלה כולה טריפה ואם נשתייר ממנה כזית וכו'. ריש פ' א\"ט (דף מ\"ב) שנינו ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום ובגמ' (דף מ\"ו) הא נשתייר הימנה כלום כשרה אע\"ג דלא הוי כזית והא תנן ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית כשרה אמר רב יוסף הא ר' חייא הא ר\"ש בר רבי וכו' אמר (רבי זירא) וכו' כזית שאמרו במקום מרה רב אדא בר אהבה אמר במקום שהיא חיה אמר רב פפא הילכך בעינן כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה ופירש\"י דמקום שהיא חיה שהכבד חיה משם דהיינו מקום תלייתה כשהיא מעורה ודבוקה תחת הכליות: \n", + "נידלדלה הכבד והרי היא וכו'. שם בעיא דאיפשיטא ופירש\"י נדלדלה נעקרה במקומות הרבה ומעורה בטרפשין כאן מעט וכאן מעט וכולה קיימת: \n", + "ניטל ממנה מקום שהיא תלויה בו וכו'. הכי משמע ודאי דכיון דהני תרי זיתי עיקר חיותה אם ניטלו הרי ניטל חיותה ואע\"פ שנשתייר כל שאר הכבד לאו כלום הוא: \n\n" + ], + [ + "נשאר בה כזית במקום מרה וכו' אבל היה מפוזר וכו'. שם בעיי דלא איפשיטו ויש לתמוה על רבינו למה הוצרך לומר שהיא אסורה אטו עד השתא לא ידעינן דספיקא דאורייתא לחומרא ועוד למה תלה הדבר ביראה לי כאילו הוא דבר שאינו מוסכם אלא למראה עיניו ישפוט והלא אין חולק בדבר דספיקא דאורייתא לחומרא. ונ\"ל משום דמדינא לא בעינן שישתייר אלא כזית אחד ומשום דמספקא לן אי בעינן דלהוי במקום חיותא אמר רב פפא דבעינן תרווייהו וכיון שכן איכא למימר דהני בעיי לא הוו אלא כששני הזיתים מתלקטים וכו' אבל כשזית אחד קיים שלם והאחר מתלקט וכו' כשרה היא משום דהוי ספק ספיקא ספק אם הזית שצריך שישתייר הוא אותו שהוא קיים שלם ואת\"ל שאינו זה אלא האחר שמא מתלקט וכו' דינו כשלם או שמא אף שאחד מהזיתים שלם והשני מתלקט וכו' איבעיא להו ולכך כתב מפוזר מעט בכאן ומעט בכאן וכו' ה\"ז ספק כלומר עלה בתיקו. ויראה לי שהיא אסורה כלומר אפי' אחד מהזיתים שלם והאחר הוא מתלקט וכו' וטעמו משום דא\"כ לא הוו שתקי בגמ' מלפרושי דהנך בעיי לא הוו אלא כששני הזיתים מתלקטים וכו': \n\n" + ], + [ + "לחי העליון שניטל טרפה. הטור תמה על רבינו שכ\"כ וכי להוסיף על הטרפיות יש ואין לדקדק מדהכשיר בתחתון מכלל דבעליון טריפה דלגופיה איצטריך לאשמועינן אע\"פ שהסימנים מחוברים בו וכ\"ש בעליון וחכמי לוני\"ל הוקשה להם כך ושאלו לרבינו בהמה שניטל לחי העליון טריפה ואנו בעניותנו לא שמענו עד היום הזה והיה נראה בעינינו כשאומר ניטל לחי התחתון כשר רבותא אשמעינן אע\"פ שנראה כעיקור וכ\"ש לחי העליון. והשיב להם מי תלה הסימנים בלחי התחתון עד שתחוש לעיקור דע שהסימנים תלויים הם בין עיקר החיך ובין הלשון אבל המתפצל של לחי התחתון רחוק הרבה מתוך הצואר שבתוכו הסימנין וזה הלחי התחתון הוא המנדנד ברוב בעלי חיים בשעת אכילה ולפיכך המפצל של לחי התחתון רפה הרבה כדי שיהיה נע במהרה בשעת אכילה ומפני זה נשמט פעמים הרבה מרוב בני אדם לא בשעת אכילה בלבד אלא בשעת הפיהוק ואם החזירוהו במהרה יחזור ואם לאו לא יחזור אפילו ניטל המפצל ולא ימות החי אבל לחי העליון קבוע הוא והחוטם הקבוע בו הוא נשמת רוח החיים הנכנסת ללב דרך הריאה עם הנשימה שתכנס מן הפה ואותו הלחי העליון כמו גג הוא לכסות הקנה עד שלא תכנס נשמת הרוח והיא קרה לריאה וימות החי גם שני לחיים שהם כמו שני ענבים אדומים תלויים בסוף החיך מלמעלה כנגד פי הקנה מפני זה נבראו כדי שיהא הרוח שתכנס מן הפה בעת הכנסת הרוח לריאה תפגע בבשר זה תחלה ואע\"פ שנשתנית בתוך הפה ואח\"כ תכנס לריאה ואם ינטל לחי העליון יאבד הכל ונמצא פי הקנה מגולה לאויר ומיד תכנס הרוח בכל נשימה ונשימה כמו שתכנס לתוך פי האשישה והחלון וביומה תקרר הריאה ותמות הבהמה ואין לך מי שאין כמוה חיה יותר מזו ומפני זה מנו נטילת לחי התחתון דוקא בכשרות ולא העליון עכ\"ל. וכתב הרשב\"א בת\"ה שדברי רבינו נראים אלא שיש להתיישב בדבר מפני שא\"כ מפני מה לא נשנית טרפותו במשנתנו ולא נזכר בגמ' ג\"כ עכ\"ל. ורבינו בתשובתו נזהר מקושיא זו וכתב שטרפות זה בכלל מה ששנינו זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה. \n", + "ומ\"ש רבינו אבל אם ניטל התחתון. בפ' א\"ט (דף נ\"ד) במשנה מני גבי אלו כשרות ניטל לחי התחתון ופירש\"י ניטל התחתון מעל הבשר והסימנים מחוברים בבשר עכ\"ל. ובגמרא (דף נ\"ה:) א\"ר זירא לא שנו אלא שיכולה לחיות ע\"י לעיטה והמראה אבל אינה יכולה לחיות ע\"י לעיטה והמראה טריפה ונראה שאינו מעיקר הגמרא אלא הגהה היתה בחוץ וטעה הסופר וכתבו בפנים ובשם ר' זירא שהרי אינו כדברי רבינו ולא כדברי הרי\"ף, והרא\"ש והטור כתבוה בשם הגאונים: \n\n" + ], + [ + "כל אבר שנאמר בו שאם חסר טריפה וכו' שאם לא תאמר כן נמצאת החסרה והנטולה אחת. כלומר ואי אפשר לומר שהן אחת שהרי מנו החסרה והנטולה בשתים כשמנו חמש טרפיות שנאמרו למשה בסיני: \n\n" + ], + [ + "בהמה שניטל האם שלה וכו'. משנה פ' אלו טרפות (חולין דף נ״ד). \n", + "ומ\"ש או שניטלו הכליות וכו'. גם זה שם במשנה. \n", + "ומ\"ש לפיכך אם נבראת בכוליא אחת או בשלש כוליות מותרת. כ\"כ הרי\"ף שם מדתניא ואת שתי הכליות ולא בעלת כוליא אחת ולא בעלת שלש ומדפסל רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. \n", + "ומ\"ש וכן אם ניקבה הכוליא מותרת, שם והוא מדברי הגמרא בפ' א\"ט (דף נ\"ה:) נקב פסול בריאה וכשר בכוליא וכתבו הרא\"ש והר\"ן דאפילו ניקב או נחתך עד מקום חריץ כשרה: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שהכוליא שניטלה או חסרה מותרת אם נמצאת קטנה ביותר וכו'. שם כוליא שהקטינה בדקה עד כפול בגסה עד כענבה בינונית. וכתב הר\"ן כתב בה\"ג דכפול וכענבה כשר פחות מכאן טריפה והוא תימה דבגמרא אמרינן שכל שיעורי חכמים להחמיר כלומר דכי הוו חומרא עד ועד בכלל אמרינן ליה וכי הוי חומרא עד ולא עד בכלל אמרינן ליה בכל דהוי מדאורייתא הילכך אית לן למיזל לחומרא ולדון בטריפה כפול וכענבה וכ\"כ הרשב\"א בשם הרמב\"ן. וכתב הטור ודוקא שהקטינה מחמת חולי אבל אם קטנה בתולדתה כשרה ומראיתה מוכחת עליה ע\"כ. וכ\"כ הרשב\"א והרא\"ש וכן כתב הר\"ן בשם הראב\"ד וכן משמע מדברי רש\"י. וכתב הר\"ן והיכי ידעינן אי הוי מחמת חולי או לא כי חזינן שהקרום שלה כווץ בידוע שמחמת חולי הוא ואם אינו כווץ אלא שהוא עשוי כמדת כוליא מוכחא מילתא שמתחלת ברייתה היתה כך וכשרה. וכתב הכלבו דלפי דעת הראב\"ד הוצרכנו לבאר ניטלו הכליות דכשרה ר\"ל שנבראת כך חסרת הכליות שאם ניטלה ע\"י חולי כיון שהקטינה לפחות מכשיעור כבר נאסרה ואיך תחזור להכשרה כשגמרו לכלות ולהמק ולפי זה צריך לבדוק מקומן ולבדוק אם הכיס שלהם מלא חלב ואין שם כי אם החוטים בלבד אז ניכר שזה תחלת ברייתו וכשרה ואם נמצא שם חלל ומקום ריק ניכר שהיו לה כליות אלא שנימוחו וטריפה עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש וכן אם לקתה הכוליא וכו'. שם (דף נ\"ה) אמר רכיש בר פפא משמיה דרב לקתה בכוליא אחת טריפה אמרי במערבא והוא דמטא לקותא למקום חריץ והיכא מקום חריץ לחיוורא דתותי מתני ופירש\"י למקום חריץ שהגידים מעורים שם והוא אמצעית הכוליא ובדברי הרשב\"א מפורש יותר שכתב ומקום חריץ היכן לובן שתחת המתנים שנכנס בתוך הכוליא. \n", + "ומ\"ש שלקתה הוא שיעשה בשרה כבשר המת וכו', כ\"כ הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן לפי גירסת הרי\"ף שגורס כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא פסול בזה ובזה לקותא והביאו הטור. \n", + "ומ\"ש רבינו וכן אם נמצאת בכוליא ליחה אע\"פ שאינה סרוחה וכו', שם מים זכים כשרים בכוליא ובריאה ולא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טריפה וכי צילי נמי לא אמרן אלא דלא סריח אבל סריח טריפה. \n", + "ומ\"ש רבינו דליחה אע\"פ שאינה סרוחה טריפה מדאמרינן שם מוגלא כשר בריאה ופסול בכוליא ועל כרחין בדלא סריח איצטריך לאשמועינן דאי סריח מאי איריא מוגלא אפילו מים זכים נמי אסר ומשמע מדברי רבינו דבמוגלא לא בעינן שיגיע למקום חריץ אבל הרשב\"א כתב בת\"ה שאין שום דבר פוסל בכוליא אא\"כ הגיע למקום חריץ: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) פסוקה כיצד חוט השדרה שנפסק וכו'. פ' א\"ט (דף מ\"ה:) ת\"ר חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי ואסיקנא דהלכתא כוותיה ואסיקנא דרובו שאמרו רוב עורו אבל מוח זה לא מעלה ולא מוריד כלומר שאע\"פ שנפסק המוח שבפנים כיון שלא נפסק רוב עורו כשרה: \n", + "ומ\"ש אבל אם נסדק העור לארכו מותר. כ\"כ ג\"כ הרשב\"א בת\"ה ונראה לי דילפי לה מגרגרת דמיטרפא בפסיקת רוב וכשרה בנסדקה לארכה אלא שקשה לי למה לא הצריכו כאן שישתייר משהו למעלה ומשהו למטה. \n", + "ומ\"ש או ניקב מותרת. פשוט הוא דהא אמרן דלא מיטרפא עד שיפסק רובו. \n", + "ומ\"ש וכן אם נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה. שם במשנה (דף מ\"ב). \n", + "ומ\"ש שנתמעך המוח שבתוך החוט וכו'. שם (דף מ\"ה:) גבי חוט השדרה נתמרך פסול נתמסמס פסול נתמזמז כשר איזו היא המרכה כל שנשפך כקיתון מסמסה כל שאינו יכול לעמוד ופירש\"י המרכה לשון מורך שנתרכך ונעשה המוח בתוך הקרום כמים ונשפך מראשו לסופו ומסופו לראשו ואם היו נוקבין אותו היה יוצא דרך הנקב אינו יכול לעמוד מפני שנעשה צלול אבל לא כ\"כ שיהא נשפך כקיתון של מים אבל כשאוחזין אותו ומניח קצתו למעלה מידו הוא נכפף ונופל. ולשון נתמסמס פירש הרי\"ף שנמס כדונג מפני אש ואמרינן תו בגמרא בי רב וכו' אמרי נתמזמז כשר ופירש\"י נתרוקן מהמוח מקצתו מאליו ורבינו מפרש דנתמזמז היינו שנתמעך המוח שבתוך החוט ונתנדנד. \n", + "ומ\"ש ואם אינו יכול לעמוד מפני כבדו הרי זה ספק, שם בעיא ופירש\"י מפני כבדו שהוא עב וכבד אבל לא נתרכך מבפנים מהו חולי הוא זה שמכבידו או לא ולא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "עד היכן חוט השדרה תחלתו מבחוץ לפולין שבתחלת העורף. נתבאר ריש פ\"ו. \n", + "ומ\"ש עד סוף פרשה שניה וכו', שם עד היכן הוא חוט השדרה אמר רב יהודה אמר שמואל עד בין הפרשות כלומר ומשם ואילך בין נפסק בין הומרך כשרה לפי שמשם ואילך כבר תשש כח השדרה והירכים מעמידים שדרתו ואינה מתה בכך ובתר הכי אמרינן בגמ' דא\"ל רב יהודה לרב דימי תא אגמרך גמרא הכי אמר שמואל עד אחת טריפה שלישית כשרה שנייה איני יודע בעי רב הונא בריה דרב יהושע עד ועד בכלל או דילמא עד ולא עד בכלל בעי רב פפא את\"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו בעי ר' ירמיהו וכו' את\"ל עד ועד בכלל פרשה מהו הפרשה תידון כבשר מאי לאו פרשה ראשונה ושניה לא שלישית. וכתב רבינו ירוחם שהחוט היתר בשדרה שבין פיצול לפיצול נקרא בין הפרשות והחוט שבין שני הפיצולים בהתחלתן כשמושכים אילך ואילך נקרא פי פרשה וחוטין שבפיצולין עצמן נקראות פרשות. וכתב הרא\"ש וכיון דלא איפשיטו הנך בעיות כתב הרי\"ף דכולהו טריפות אבל פרשה שלישית כשרה וכ\"כ הר\"ן וז\"ל מוכח בגמרא דחוטין שבפרשות הללו עצמן של ראשונה ושנייה מספקא לן ומספיקא נידון כחוט השדרה וכן פי פרשה של שלישית (וכן כתב הרשב\"א בת\"ה הארוך דמדאמרינן הפרשה עצמה תידון כבשר מאי לאו ראשונה ושניה ודחינן לא שלישית) מדאוקימנא בשלישית ש\"מ דאפילו בשלישית הפרשה עצמה תידון כבשר אבל פי הפרשה אפילו של שלישית באיני יודע ואסורה אבל הרמב\"ם ז\"ל לא אסר אלא עד סוף השניה עכ\"ל. ויש לתמוה על רבינו למה פסק להקל ואפשר לומר דלטעמיה קא אזיל שכתב בפרק ה' דשאר מיני טרפיות חוץ מן הדרוסה יש בהם ספיקות מותרין אבל קשה דא\"כ לא הוה ליה לאסור אלא ראשונה לבד דהא אמרינן שניה איני יודע וכיון דספיקא היא הוה ליה למיפסק בה לקולא ואפשר דכיון דשמואל דהוא מרא דשמעתא דעד בין הפרשות קאמר שלישית כשרה שניה איני יודע אמרינן ודאי הלכה למעשה לאשמועינן שלא להקל בשניה. וא\"ת כיון דאיבעיא לן אי עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל הוה ליה למפסק להקל דעד ולא עד בכלל. וי\"ל דהנך בעיי ליתנהו אלא על מאי דאמרינן רב יהודה אמר עד בין הפרשיות אבל בתר דאמר ר\"י לרב דימי תא אגמרך הכי אמר שמואל וכו' תו ליכא למיבעי מידי דהא אמר שניה איני יודע ומשמע דבפרשה שניה קאמר איני יודע מדלא קאמר עד שניה איני יודע. כל זה נ\"ל לדחוק כדי ליישב דברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וחוט השדרה בעוף עד בין אגפיים. שם (דף מ\"ו) בעופא ר' ינאי אמר בין אגפים x ר\"ל אמר למטה מאגפים וכתב הרשב\"א ולא איפסיקא הלכתא כמאן והוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא והרמב\"ם פסק עד בין אגפים ולא ידעתי טעם לדבריו גם בהרבה מספק הטריפות פסק לקולא ובמקצתן לחומרא ודרכו נסתרה מעיני עכ\"ל. ואיני יודע ממה תמה על רבינו בזו דהא נימוקו עמו דר' ינאי רביה דר' יוחנן הוא דהוא רביה דר\"ל וקי\"ל אין הלכה כתלמיד במקום הרב וכן נראה דעת הרי\"ף והרא\"ש שכתבו המחלוקת סתם ולא הכריעו משום דמסתמא אין הלכה כתלמיד במקום הרב ובשאר ספקות שפסק במקצתן לקולא ובמקצתן לחומרא אתן בהם טעם לשבח בס\"ד: \n\n" + ], + [ + "קרועה כיצד בשר החופה את רוב הכרס וכו'. במשנת א\"ט (דף מ\"ב) שנינו הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה ובגמ' (דף נ':) אמרי במערבא משמיה דר\"י בר חנינא כל הכרס כולו כרס הפנימי ואיזהו כרס החיצון בשר החופה את רוב הכרס רבה בר רב הונא אמר מפרעתא מאי מפרעתא אמר רב אויא היכא דפרעי טבחי ופירש\"י בשר החופה את רוב הכרס קרום עב העובר על כל החלל וישנו מן החזה ועד הירכים והכרס קרוי פנצ\"א מיעוטו נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו קרום ורוב החיצון דקאמר מתני' רואים כמה יש מן הקרום כנגד (אותו רוב הכרס ואם נקרע שם רוב מה שיש מן הקרום כנגד) הכרס טריפה ואם ממקום שהכרס כלה ולמטה נקרע אותו קרום כשרה וכ\"כ התוס' והרשב\"א דבשר החופה את רוב הכרס אינו רוב הבשר אלא רוב ממה שכנגד הכרס ופסק רש\"י כר\"י בר חנינא וכן דעת הרשב\"א בת\"ה וכתב המרדכי שכן פסק ר\"ח ובתשובת הגאון וכתב הרא\"ש שכן עמא דבר וכתב רבינו ירוחם ונראה שזה הקרע שאמרנו שנקרע אותו בשר עד שנגלה הכרס שבפנים ר\"ל שנקרע הבשר משני עבריו וכתב שלא ירד לסוף דעת רבינו ואם נקרע אותו בשר עד שיראה הכרס כמה יהיה שיעורו לפי סברתו והרשב\"א כתב בת\"ה שהזקיקו רבינו לפרש שכיון שנקרע רוב עובי אותו בשר טריפה לפי שזה מן הקרועים ואם נקרע עד שנפסק ועבר מעבר אל עבר מה בין קרועים לפסוקים ומ\"מ כתב שלא נראו בעיניו דברי רבינו אלא לא מיטרפא עד שיקרע קרע מפולש ולי נראה שהטעם שפירש רבינו כן משום דסתמא תנן או שנקרע רוב החיצונה ולא חילק בין נקרע בסכין לנקרע מחמת חולי וכשנקרע בסכין אם נקרע לגמרי אפילו בכל שהוא טריפה דחיישינן דילמא ניקב כרס הפנימי ואינו ניכר וא\"כ צ\"ל על כרחנו דכי תנן שנקרע רוב החיצונה כשאין הקרע מפולש הוא שאם היה הנקב מפולש אם נקרע בסכין אפילו בכל שהוא טריפה: \n", + "וכמה שיעור הקרע בארכו וכו'. במשנת א\"ט (דף מ\"ב) הכרס הפנימי שניקבה או שנקרע רוב החיצונה ר' יהודה אומר בגדולה טפח והקטנה ברובה. ובגמ' (דף נ':) א\"ר בנימין בר יפת א\"ר אלעזר וכו' כל שנקרע בה טפח ולא הוי רובה זו היא ששנינו הגדולה טפח רובה ולא הוי טפח זו היא ששנינו ובקטנה ברובה וכתב הר\"ן דכל היכא דמשכחין או טפח או רובה טריפה וקי\"ל הכי דכיון דשקלינן וטרינן אמילתיה דר' יהודה הלכתא כוותיה ועוד שלא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים וזהו דעת הרי\"ף ורבינו: \n", + "ומ\"ש רבינו אם היתה בהמה קטנה ונקרע רוב אורך הבשר. נ\"ל דה\"ה לרוב רחבו דהא סתמא תנן ובקטנה רובה ומשמע דלא שאני לן בין רוב אורכה לרוב רחבה: \n\n" + ], + [ + "נקדר הבשר הזה וכו'. שם אמר גניבא אמר רב אסי נקדרה כסלע טריפה שאם תמתח תעמוד על טפח א\"ר חייא בר אבא לדידי מיפרשא לי מיניה דגניבא וכו' כסלע כשרה יותר מכסלע טריפה וכמה יותר מכסלע אמר רב יוסף כגון דעיילן תלת קשייתא בציפא בדוחקא בלא ציפא ברווחא ופירש\"י נקדרה כמין ארובה עגולה ורוחב הקדירה כסלע (מטבע רחב הוא). שאם תמתח אי הוה מושכו לכאן ולכאן שיכנס העוגל לאורך או לרוחב תמצא בו טפח באותה קדירה. תלת קשייתא גרעיני תמרה. בציפא עם אוכל הנשאר סביבותיה כשאוכלים אותה יכנסו שלש בנקב בדוחק או בלא ציפא בהרווחה. ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין בציפא לבלא ציפא ואפשר דמשום דחילוק מועט הוא סתם דבריו להחמיר. ואהא דאמרינן שאם תמתח תעמוד על טפח כתב הרא\"ש חוט המקיף את הקדירה לכשימתח יהיה טפח נמצא רוחב הסלע שליש טפח. ודע שהרב רבינו יעקב ן' חביב בפירושו לטור על מה שכתב נקדר הבשר בעיגול או באורך כתב לא ידעתי כוונתו כי אם הוא באורך אין זה קדירה ושיעורו טפח עכ\"ל, ול\"נ שהדבר פשוט שכשאמרו ששיעורו טפח הוא כשנקרע ולא חסר ונקדר היינו שחסר ולפיכך שיעורו כבסלע שהוא שליש טפח: \n\n" + ], + [ + "בהמה שנפשט העור שעליה כולו וכו'. משנה פ' א\"ט (דף נ\"ד) הגלודה ר\"מ מכשיר וחכמים פוסלין וידוע דהלכה כחכמים ופירש\"י גלודה שניטל עורה או מחמת (שחין או מחמת) מלאכה ואיתא בברייתא בגמ' (דף נ\"ה:) דאם נשתייר בו כסלע כשירה כלומר דע\"י אותו שיור מעלה ארוכה ובעי בגמרא שיור זה היכא בעינן שישתייר וכו' פריש ר' נהוראי משמיה דשמואל כרוחב סלע על פני כל השדרה כולה רבה בב\"ח אמר ראשי פרקים ופירש\"י בכל פירקי חוליותיה ועצמות השוק והירך בעינן שיור כסלע ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אליעזר ברבי ינאי אמר מקום טיבורו בעי ר' ינאי בר' ישמעאל (ניטל מקום כל השדרה וכולו קיים x) ניטל מקום טיבורו וכולו קיים ניטלו ראשי פרקים וכולו קיים מאי תיקו וסובר רבינו שמאחר שכל אחד תופס מקום מיוחד הרי הדבר ספק ואין להכשיר עד שיתקיימו דברי כלם דהיינו שישאר כסלע במקום טיבורו ועל פני כל השדרה ובראשי פרקים וכן דעת הרשב\"א והר\"ן. ועל מ\"ש \n", + "רבינו ואם ניטל כרוחב סלע מעל פני כל השדרה וכו' הרי זה ספק ויראה לי שמתירין אותה, כתב הרשב\"א לא ידעתי טעם ההיתר דהא ספיקא דאורייתא היא ולחומרא וכ\"כ הרא\"ש וי\"ל דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בפ\"ה שבספיקי טרפות זולת הדרוסה יש בהן שהולכין להקל מפני שאינן בפירוש בתורה. ועוד י\"ל שטעם רבינו שמאחר שבניטל עור מאחד מג' מקומות הללו עלה בתיקו הוה ליה ספק ספיקא ספק אם הלכה כאותו אמורא שפוסל כשלא נשתייר במקום ההוא המיוחד ואת\"ל דהלכה כמותו דילמא איהו מודה היכא דניטל העור מהמקום ההוא בלבד כיון שנשתייר כל שאר העור קיים וכיון דספק ספיקא הוא לקולא: \n\n" + ], + [ + "נפולה כיצד הרי שנפלה הבהמה וכו'. במשנת א\"ט (דף מ\"ב) נפלה מן הגג ובב\"ק פ' הפרה (דף נ':) גבי ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי דשחטיה מריה וטרפיה רב נחמן אסיקנא דאין חבט בפחות מעשרה ור\"נ דטרפיה משום דאריתא דדלאי הויא שיתא מכריסא דתורא עד ארעא ארבעה הוה ליה עשרה וכ\"כ התוס' והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן וסמ\"ג וכן דעת הה\"ג וכן פסק רבינו שאין חבט פחות מעשרה אבל יש לתמוה למה לא כתב דמשחינן מאי דאיכא מכריסא עד ארעא ואפשר שמאחר שכתב שנפלה הבהמה ממקום גבוה שגבוה י' טפחים ממילא משמע וכתבו המפרשים דהא דבעינן שתפול ממקום גבוה י' טפחים היינו דוקא בנפלה מעצמה אבל הפילוה אחרים שלא מדעתה או אפי' ידעה בכך אלא שהפילוה בבת אחת אפי' בפחות מעשרה טפחים חוששין לו וכ\"כ המפרשים וכתבו הטור. \n", + "ומ\"ש וכיצד הוא הריסוק וכו'. יתבאר בסמוך: \n", + "ומ\"ש וכן אם הכה אותה באבן או במטה וכו'. הכי משמע ודאי דכך מתרסקת בהכאת אבן או מטה כמו בנפילה והכי אמרינן (דף נ\"א) דאי שלים חוטרא אפלגיה דגבה חיישינן ואי אית ביה קיטרי חיישינן ואי מחייה אפסקיה חיישינן. \n", + "ומ\"ש באיזה אברים אמרו באברים שבחלל הגוף, יתבאר בפ' זה: \n", + "כתב הראב\"ד באיזה איברים אמרו באברים שבחלל הגוף א\"א בכל אבר שאם נשבר תהיה בו טריפה. וכתב עוד לקמן אפילו נתרסק אבר מן האברים שאם ניטלו כשרים כגון טחול וכליות א\"א זה ספק עכ\"ל. ויתבארו דברים אלו בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "בהמה שנפלה מן הגג וכו'. שם (דף נ\"א:) בגמ' א\"ר יהודה אמר רב עמדה אינה צריכה מעת לעת בדיקה ודאי בעיא הלכה אינה צריכה בדיקה וכתב הר\"ן ואע\"פ שהטריפות חיות י\"ב חדש מהלכת שאני הכא דאם איתא דמחמת החבט נטרפה לא היתה יכולה לילך וכתב עוד דעמדה דוקא אבל העמידוה אחרים לא מהני וכתבו הרשב\"א והר\"ן בד\"א כשהלכה הילוך יפה כדרכה אבל הלכה והיא צולעה צריכה בדיקה ובתר הכי אמרינן בגמרא רב חייא בר אשי אמר אחד זו ואחד זו צריכה בדיקה והרי\"ף לא כתב אלא דברי רב יהודה וכתבו הרשב\"א והרא\"ש והר\"ן דהא דלא פסק לחומרא כרב חייא בר אשי משום דבפ' התערובות (זבחים דף ע\"ד:) קאמר קסבר (ריש לקיש) עמדה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה ור' ינאי ור' ירמיה כר\"ל לא אמרי קסברי עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה ור' ינאי ור' ירמיה רבים נינהו והלכתא כוותייהו ועוד דר' ינאי רבו של ר' יוחנן הוי והלכתא כוותיה לגבי ר\"י וכ\"ש לגבי ר\"ל: \n", + "קפצה מחמת עצמה וכו'. שם גבי ההוא גדיא וכו' דחזא חושלא באיפומא דאיגרא נפל מאיגרא לארעא ושרייה רב אשי משום דכל שהוא לדעתה מסתמא קודם שתרד אמדה נפשה שלא תתרסק מאותו גובה וכתב הר\"ן ואפילו אנו רואים שאינה יכולה לילך אפילו הכי כל לדעת עצמה אינה מתרסקת כ\"כ שתטרף. \n", + "ומה שכתב הניחה למעלה ובא ומצאה למטה וכו'. מימרא דרב הונא שם: \n\n" + ], + [ + "זכרים המנגחים זה את זה וכו'. גם זה מימרא דרב הונא וכתב הר\"ן נפול לארץ חיישינן ולא משום הכאתם אלא משום החבט: \n", + "וכן בהמה שהיתה מגררת רגליה וכו'. שם ההוא אימרתא דהות בי רב חביבא דהוי שדרן כרעה בתרייתא אמר רב יימר האי שיגרונא נקטה ואסיקנא דהכי הלכתא ולא חיישינן דילמא איפסיק חוט השדרה משום דשיגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח. וכתב הטור בשם הרשב\"א במה דברים אמורים שלא נודע שנפלה אבל אם נודע חוששין שמא עם נפילתה נפסק חוט השדרה ולכן גוררת רגליה שפסיקת חוט השדרה מצוי עם נפילתה וכן כתבו התוס' והר\"ן: \n\n" + ], + [ + "גנבים שגונבים הטלאים וכו'. שם מימרא דרב מנשה: \n\n" + ], + [ + "שור שהרביצוהו וכו'. שם (דף נ\"א ע\"ב) אמר רב נחמן בית המטבחים אין בו משום ריסוק איברים ההוא תורא דנפל ואשתמע קל גניחותיה ואסיקנא דלא חיישינן לה משום ריסוק אברים דאמר רב צפרניו נועץ עד שמגיע לארץ ופירש\"י דנפל בבית המטבחים. קל גניחותיה וכו' קול יללתו כשנפל. צפרניו נועץ כשהוא שוהה ליפול כל שעה הוא מתחזק בצפרניו עד שאינו נופל מגובה. וכתבו הרשב\"א והר\"ן אע\"פ שגבוה עשרה טפחים ואע\"פ שמפילים אותו בכח וכדיהיב טעמא דמימד אמיד נפשיה ונועץ צפרניו עד שמגיע לארץ. וא\"ת מה בין זה לזכרים המנגחים זה את זה ונפול לארץ דחוששין להם י\"ל דזכרים אינם חושבין שחבריהם יפילום אדרבא כל אחד מהם מתחזק להפיל את חבירו לפיכך כשחבירו מפילו פתאום הוא מפילו ואין לו שהות אבל שוורים שמפילים בבית המטבחים כשמרגישים שבנ\"א רוצים להפילם כבר יודעים שסופם להפילם ולכן משעה ראשונה אמיד נפשיה ונועץ צפרניו עד שמגיע לארץ: \n\n" + ], + [ + "הכה הבהמה על ראשה וכו'. מימרא דרב יהודה א\"ר. ולשון ואפי' שכתב רבינו אינו נוח לי דאדרבה עיקר שריותא אינו אלא מפני שהכה אותה במטה על כל השדרה דהא בהגיע ראש המטה למקצת השדרה חוששין לה ואפשר דה\"ק הכה על ראשה והלכה כלפי זנבה לא מיבעיא אם היתה המכה על הצלעות דכשרה אלא אפילו היתה על השדרה אין חוששין לה אם היתה על פני כולה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יד-טז) עוף שנחבט על דבר קשה וכו' עד ה\"ז שט מחמת עצמו ואין חוששין לו. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "כל מקום שאמרנו אין חוששין לה מותר לשחוט מיד וכו'. זה פשוט דאין חוששין משמע דלא חיישינן לה כלל ולא בעיא ולא מידי וכן כתב הר\"ן. \n", + "ומ\"ש וכל מקום שאמרנו חוששין לה אם שחטה צריך לבדוק וכו'. שם אמר אמימר משמיה דרב דימי מנהרדעא נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעים א\"ל מר זוטרא הכי אמרינן משמיה דרב פפא (צריכה בדיקה) כנגד בית חלל כולו א\"ל הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי סימנים מאי א\"ל סימנים קשים הם אצל נפילה ומשמע לרבינו דגם המוח בכלל בית חלל שהרי לא הוציאו מן הכלל אלא סימנים בלבד. \n", + "ומ\"ש רבינו או שנתרסק אבר מהאיברים שבפנים וכו' אפילו נתרסק אבר מהאברים שאם ניטלו כשרה וכו', נראה שלמד כן ממה שאמרו בית הרחם אין בו ריסוק אברים לפי פירושו כמו שיתבאר בסמוך ואם איתא דבנתרסק אבר מהאברים שאם ניטלו כשרה למה להם לייחד בית הרחם מבין שאר האברים שאם ניטלו כשרים אלא ודאי אף בהם פוסל הריסוק ולכך הוצרכו להוציא בית הרחם מכללם: \n", + "כתבו התוס' והרשב\"א והר\"ן דתרתי בעינן שהייה מעת לעת ובדיקה והטעם שאינו מספיק בדיקה בתוך מעת לעת כתב הר\"ן משום דבנפילה חיישינן לתרתי חדא לריסוק אברים ודבר זה אינו ניכר בבדיקה כלל שאע\"פ שלא נשתנו אבריה ולא נפסד מראיתה חוששין שמא מחמת הנפילה נתרסק אע\"פ שאינו ניכר ותו איכא למיחש בה שמא נקרעו אברים או נפסקו ודבר זה אפשר לעמוד עליו בבדיקה וכל ששהתה מעת לעת או שעמדה יצאנו מידי חשש ריסוק אברים דקים להו לרבנן דכל שנתרסקו אבריה אינה עומדת ואינה שוהה מיהו אכתי איכא למיחש שמא נקרעו אבריה או נפסקו ומשום הכי בעיא בדיקה ולפי שיטה זו אין צריך לבדוק אא\"כ נפסקו אבריה או נקרעו אבל ריסוק אברים אין לו ענין בבדיקה כלל אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ט שצריך לבדוק ג\"כ אם נתרסקו אבריה כלומר אם נשתנית מראיתן פי' באותם אברים שאם ניקבו או ניטלו כשרה אם נשתנית מראיתן טריפה לפי שריסוקן מכאיב אותה יותר מנטילתן ונקיבתן ולפי זה בשני דרכים בודקין אותה אם נקרע או נפסק אחד מהאברים שהיא נטרפת בהן ואם נשתנה אחד מהאברים הפנימיים מפני חשש ריסוק אברים. וכ\"ת וכיון שהריסוק הוא דבר שאפשר לעמוד עליו בבדיקה כי לא שהתה נמי אמאי לא סגי בבדיקה, י\"ל לפי שאין הריסוק ניכר לאלתר עד שתשהה מעת לעת שאז כל אבר שיש בה מרוסק תפסד צורתו ויתגלה בהתתיה והראב\"ד מסתפק בהשגות באותם אברים שאם ניטלו או ניקבו כשרה אם ריסוקן כלומר שינוי מראיהן פוסל בהם עכ\"ל. והרשב\"א בת\"ה כתב כדברי רבינו וכתב הרב ר\"ן וא\"ת היכי מהניא בדיקה ליחוש שמא ניקב משהו דלא מינכר בבדיקה כיון שאין מקומו ידוע דמה\"ט אמרינן דקוץ שניקב לחלל טריפה י\"ל דאם איתא שמחמת נפילתה ניקבו אברים קרע גדול וניכר היה. \n", + "ומ\"ש רבינו חוץ מבית הרחם וכו'. שם אר\"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים ופירשה רבינו שאם נפלה אף אם נתרסק בית הרחם מותרת והמפרשים פירשוה לענין עובר שנולד אע\"פ שבית הרחם הוא מקום צר אין חוששין לו לריסוק אברים וכתב הרשב\"א על דברי רבינו ואיני יודע לפי פירושו היאך יתיישב ענין שמועתנו בה ומה ענין תינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה ועגל שנולד ביו\"ט לזה הענין עכ\"ל. והריב\"ש כתב ודאי שאף לפי שיטתו שחושש לריסוק בכל האברים הפנימים דינו כבית הרחם מוכרח שאם היינו חוששין בבית הרחם משום ריסוק בנפילה א\"כ כל הבהמות היולדות הן צריכות שהייה מעת לעת ובדיקה בבית הרחם שהרי הלידה כמו דרסה בכותל או שרצצתה בהמה דאמרינן בה אם שהתה מעת לעת כשרה וצריכה בדיקה ואולי מה שחשש לריסוק בכל האברים הפנימיים יצא לו ממה שאמרו בגמרא צריכה בדיקה כנגד כל החלל כולו וגם הראב\"ד נסתפק בזה ולזה פירש הרמב\"ם שבית הרחם אין חוששין לו משום ריסוק בנפילה והטעם לדבריו הוא מפני רכותו וספגיותו אינו מתרסק לא בנפילה ולא בלידה מפני טעם זה כמו שאינו מתרסק כך אינו מרסק כמו שאמרו גבי גלימא עף מיעף אין בו משום ריסוק אברים ובהנהו אחריני דאתמר בגמרא מפני רכותן אינם מרסקים לזה הביא לו רבא סיוע מהא דתינוק בן יומו ומההיא דעגל שנולד ביו\"ט כנ\"ל לפי שיטת הרמב\"ם. והר\"ם כהן דלוניל תירץ דבריו בדרך אחרת קרוב לזה וז\"ל ויש שסוברים לומר שמ\"ש בכאן הוא פירוש מ\"ש בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים וטעות הוא בידם שהוא פירש כמו שאנו רגילים לפרש ולא היה צריך להביא בכאן שהרי הביא בהלכות יו\"ט עגל שנולד ביו\"ט שוחטין אותו ביו\"ט והביא נמי במקומו בתינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה ומה שהביא בכאן הלך לשיטתו שפירש שאם נתרסק אבר מן האברים טריפה ועל זה אמרו צריכה בדיקה מכפא דמוחא ועד אטמא והוסיף הוא לפי סברתו שאם נתרסק בית הרחם לא יהיה טרפה שהרי כשהבהמה יולדת מתרסק בית הרחם ולא מיטרפא בהכי ה\"ה בנפילה וצ\"ע עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "נפלה מן הגג ולא עמדה וכו'. במשנת א\"ט בעוף (דף נ\"ו) שנינו דרסה וטרפה לכותל או שרצצתה הבהמה (והיא) מפרכסת ושהתה מעת לעת כשרה ובגמרא (שם ע\"ב) אמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס צריכה בדיקה ובפסקת נפלה מן הגג כתבו התוס' והרשב\"א והר\"ן שהייה מעת לעת ובדיקה והטעם שאינו מספיק בדיקה [מקודם] מעת לעת כתב הר\"ן שהטעם על פי דעת רבינו לפי שאין הריסוק ניכר לאלתר עד שתשהא מעת לעת שאז כל אבר שיש בה מרוסק תפסד צורתו ויתגלה בהתתיה. וכתב עוד הר\"ן כתב הרמב\"ם דבהני דאמרינן חוששין לאו למימרא דיהבינן להו דיני נפולה ודאית דמתני' וליבעי שהייה ובדיקה אלא בודקין אותה מיד בלא עמידה ושהייה כלל ולא מחוור דכי אמרינן חוששין משמע שדינה כדין נפולה גמורה ואע\"ג דאמרינן לישנא דחוששין היינו טעמא משום דכולא מילתא דריסוק אינה אלא חששא בעלמא עכ\"ל. והרשב\"א כתב על דברי רבינו נראה שחילק בין הנפולה דמתני' ובין אותן שנאמר עליהם בגמרא חוששין לה שהנפולה אם שחטה קודם ששהתה או שעמדה טריפה ואין לה בדיקה וכל הני דאמרינן עלייהו בגמרא חוששין לה חששא הוא דאמרינן הא טריפה ליתנהו והילכך לכתחלה צריך להשהותן אבל אם עבר ושחטן בבדיקה סגי להו ומשמע דלא מקילינן כולי האי דהא לא מפלגינן בהו בגמרא ועל נפלה דמתני' מייתינן כל הני בגמרא דאלמא ליכא חילוק בינייהו דבין בזו ובין בזו אם לא שהתה מעת לעת טרפה. ועוד דכיון דחיישינן לריסוק אברים לא ידיע ביומיה אא\"כ עמדה ידי חששא מאין נפקא לה דהא בבדיקה לא מינכר עכ\"ל. ורבינו סובר שאם כדברי הרשב\"א והר\"ן הוה ליה לגמרא למימר בהנהו הרי היא כנפולה ומדקאמר בהו חוששין לה משמע חששא בעלמא לכתחלה קאמר: \n\n" + ], + [], + [ + "סימנים שנדלדלו רובן וכו'. בריש פרק א\"ט (דף מ\"ד) אמר רב נחמן אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר ותנא תונא ניטל לחי התחתון כשר מתקיף לה רב פפא והא איכא עיקור סימנים ולר\"פ קשיא מתניתין ניטל לחי התחתון כשר בשלמא מתני' לר\"פ לא קשיא הא דאיעקר איעקורי הא דאיגם איגומי מעילוי סימנים אלא לשמואל קשיא לא תימא כולו אלא אימא רובו והא אמר רבה בר בר חנא אמר שמואל סימנים שנידלדלו ברובן טריפה אמר רב שישא בריה דרב אידי הא דאיקפל איקפולי הא דאיפרק איפרוקי כך היא גירסת רש\"י ופירש\"י דאיקפל איקפולי שנקלף מעל הבשר איקפל כמו נקלף וכו' דאיפרק איפרוקי כדבר הנעקר בכח שנעקר מכאן מעט ומכאן מעט עד רובו דאותו מיעוט המחובר אינו מחובר ביחד הילכך לאו חיבור הוא דלא הדר בריא עד כאן לשונו. וכתב הרשב\"א ויש לדקדק קצת כיון דאפי' נקלף רובו שרי אע\"פ שלא נשתייר אלא מיעוט ומיעוט זה לא אמרו בו שיעור היאך אפשר שתפסל יותר כשנשתייר בו מיעוט כאן ומיעוט כאן מכשנשתייר מיעוט אחד במקום אחד. ונ\"ל דכשהוא מתפרק במקומות רבים הדבר ניכר שנתפרק בכח מה שנשאר מחובר מדולדל הוא אבל כשנתפרק במקום אחד אותו המיעוט נשאר בחיבורו בחוזק כשהיה הילכך הוי חיבור והדר בריא וכן כתב הר\"ן וכן משמע מלשון הרא\"ש. והרי\"ף כתב תרבץ הושט שניטל רובו מלחי כשר ודוקא דאיפרק איפרוקי אבל אידלדל אידלדולי או איקפל איקפולי לא דאמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טריפה וכתב הר\"ן שדבריו סתומים הרבה והרא\"ש פירש דברי הרי\"ף שאם נפרקו מן הלחי בנחת הרוב במקום אחד כשר אבל אידלדל אידלדולי הושט מן הקנה או איקפל איקפולי הושט מן הלחי הנה והנה טריפה עכ\"ל. ולפי שיטה זו אין חילוק בין רש\"י והרי\"ף לענין דינא אלא שהרי\"ף חידש טריפות דנתפרקו סימנים זה מזה שלדברי רש\"י לא הוזכר בגמרא והר\"ן כתב הטרפות הנזכר בשם ר\"ח דהיינו סימנים שנדלדלו ברובן שאמרו בגמ' והטור ג\"כ כתבו בשם ר\"ח. והנה רבינו כתב בפ\"ג עיקור כיצד כגון שנעקרה הגרגרת והיא הקנה או הושט ונשמט אחד מהם או שניהם קודם גמר שחיטה עכ\"ל. ובפ\"ח כתב לחי העליון שניטל טריפה אבל אם ניטל התחתון כגון שנגמם עד מקום הסימנים ולא נעקרו ה\"ז מותרת עכ\"ל. והרשב\"א כתב בת\"ה אהא דקאמר בגמ' לא קשיא הא דאיעקר איעקורי הא דאיגם איגומי מעילוי סימנים פירוש שעיקור סימנים הוי כשנעקר הושט מן הלחי ומן הבשר ומתני' דקתני כשר דאיגם איגומי הלחי מן הסימן ומן הבשר המוטל על הסימנים דאין עיקור כל זמן שהסימנים מעורים בבשר כן פירש\"י אבל הרמב\"ם נראה שהוא מפרש שנגמם הלחי עד מקום הסימנים אבל כנגד מקום חיבורן נשאר מן הלחי ולא נעקרו הסימנים ממנו שכ\"כ הרב ז\"ל ניטל הלחי התחתון כל שנגמם עד מקום הסימנים ולא נעקרו ה\"ז מותרת ואינו מחוור דהא מתני' ניטל לחי התחתון כשר דמשמע כל הלחי ועוד דאינו מעילוי סימנים שנגמם מעליהם ממש משמע עכ\"ל. ול\"נ שרבינו מפרש דסימנים שנדלדלו היינו שנפרדו זה מזה וכפי' ר\"ח שכתב הר\"ן וקאמר דטריפה ממש היא וכן אם נתקפלו כלומר שנעקרו שניהם או רובו של אחד מהם ממקום חבורו באורך הצואר והיינו עיקור הסימנים שכתב בפ\"ג ואינה טריפה ממש אלא שמתוך שאינה ראויה לשחיטה נאסרה וכדברי בה\"ג אבל אם נתפרק רוב תרבץ הושט מן הלחי אבל הסימנים מחוברים באורך הצואר וגם מחוברים הם זה לזה כשרה שכיון שאין התרבץ ראוי לשחיטה אין כאן עיקור סימנין ומיהו בנתפרק כולו היינו עיקור דכיון דתרבץ כולו נעקר מלחי א\"א שלא נעקרו הסימנים ממקום חיבורן באורך הצואר והיינו דוקא בשאחז הסימנים ועקרם מהלחי אבל אחז בלחי ועקרו אפילו כולו כשרה וזה הוא שכתב בפ\"ח ניטל הלחי התחתון כגון שנגמם עד מקום הסימנים ולא נעקרו כלומר שניטל הלחי מהסימנים לא שנעקרו הסימנים מהלחי כשרה. ויש ידים מוכיחות לזה שכשמנה השבעים טרפיות מנה נדלדלו הסימנים ולא מנה נתקפלו משמע דנתקפלו אינה טריפה אלא שאינה ראויה לשחיטה כמו שכתבתי וכ\"נ ממ\"ש שהרי אינם ראויים לשחיטה ואנתקפלו קאי ולא אנדלדלו דאי אנדלדלו מאי איריא מפני שאינם ראויים לשחיטה תיפוק לי שהיא טריפה א\"ו אינה טריפה בנתקפלו ואין בה אלא שאינה ראויה לשחיטה ולפי שיטה זו סוגיא דגמ' הכי פירושא מתקיף לה ר\"פ והא איכא עיקור סימנים כלומר דלישנא דשמואל קשיתיה דאמר תרבץ הושט שניטל כולו מלחי דהיינו שאחז בתרבץ ועקור מהלחי וכל כה\"ג א\"א שלא נעקרו הסימנים ממקום חיבורן בצואר והיינו עיקור סימנים בשלמא מתני' לר\"פ לא קשיא הא דאיעקר איעקורי הא דאיגם איגומי מעילוי סימנים כלומר מתני' דוקא בניטל הלחי מהסימנים הוא דמכשר דכיון דאינו אוחז בסימנים אפשר לנטלו מהם ולא יעקרו ממקום חבורן בצואר והיינו איגום איגומי מעילוי סימנים אלא לשמואל קשיא דאי אפשר לאחוז בתרבץ ולעקרו כולו מהלחי אא\"כ יעקרו הם ממקום חיבורן ומשנינן לא תימא כולו אלא רובו כלומר אע\"פ שהוא אוחז בתרבץ לעקרו מהלחי כיון שלא עקרו כולו אפשר שלא יעקרו הסימנים ממקום חיבורן והא אמר רבב\"ח סימנים שנדלדלו ברובן טריפה וקס\"ד דנדלדלו היינו שנעקרו ממקום חיבורן בלחי ומשני הא דאיקפל איקפולי הא דאיפרק איפרוקי כלומר ההיא דרבב\"ח בדאיקפל איקפולי דהיינו שנתקפלו ונפרדו הסימנים ממקום חיבורן באורך הצואר והא דשמואל בדאיפרק איפרוקי כלומר שנפרקו ממקום חבורן בלחי בכלל ומה שאמר דאיקפל איקפולי הוא שנפרדו ונתקפלו הסימנים זה מזה אלא שזו אינה טריפה אלא שאינה ראויה לשחיטה וזהו עיקור הסימנים המנוי בהלכות שחיטה ונמצא דברי רבינו עולים כהוגן בסוגית הגמרא וע\"פ הדברים האלה דברי הרי\"ף אשר לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם יהיו מבוארים לפניך דרבינו בשיטת הרי\"ף רביה אמרה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שבורה כיצד הוא וכו'. במשנת אלו טרפות (חולין דף מ\"ב) נשתברו רוב צלעותיה ובגמרא (דף נ\"ב) תנו רבנן אלו הן רוב צלעותיה שש מכאן ושש מכאן או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן אמר זעירי ומחציין כלפי שדרה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ובצלעות גדולות שיש בהם מוח: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן אם נעקרו רוב צלעותיה. שם אמר עולא בן זכאי אמר נעקרו ברוב צד אחד נשתברו ברוב שני צדדין ר\"י אמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין ופסקו הרי\"ף והרא\"ש כר\"י. וכתב הר\"ן בשם הרשב\"א דאע\"ג דאמרינן בגמרא דקוץ שניקב לחלל חושבין שמא ניקב אחד מהאברים שנקיבתן במשהו בשנשתברו מיעוט צלעותיה בין שהשבר כלפי פנים או כלפי חוץ כשרה ולא חיישינן שמא ניקבו ראשי הצלעות הדקין או הכרס או הריאה וטעמא דדוקא גבי קוץ חיישינן להכי כיון שנוקב בכח מבחוץ ונכנס מדוחק אבל בראשי הצלעות דליכא למימר הכי לא חיישי' למידי הילכך בין שהשברים נוטים כלפי חוץ בין שנוטים לחלל בין שקרום ובשר שעליהם קיים בין שאינו קיים כיון שלא נשתברו אלא מיעוט צלעותיה כשרה עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש ואם נעקרה אפי' צלע אחת וחצי חוליתה עמה וכו'. שם מימרא דרב. \n", + "ומ\"ש וכן אם נעקר מן השדרה חוליא א' וכו'. שם בגמ' כמה חסרון בשדרה ב\"ש אומרים ב' חוליות וב\"ה אומרים חוליא א' וא\"ר יהודה אמר שמואל וכן לטריפה ומפרש בגמרא דהיינו חוליא בלא צלע ומשכחת לה בשילהי כפלי: \n\n" + ], + [ + "בהמה שנשמט הירך וכו'. שם (דף נ\"ד:) אמר רב מתנא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה ורבא אמר כשרה ואי איפסיק ניביה טרפה והלכתא (אפי') איפסיק נמי כשרה עד דמתעכלא איתעכולי ופירש\"י מתעכל נרקב: \n", + "כתב הראב\"ד בהמה שנשמט ירך שלה וכו' א\"א דומה שהוא סובר וכו'. ודעת רש\"י והרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן כדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן בעוף אם נשמט יריכו טריפה. שם (נ\"ז:) אסיקנא שמוטת ירך בעוף טריפה ופירש\"י והתוס' והרשב\"א דהיינו באיעכול ניביה דוקא וכ\"נ מדברי רבינו שכתב וכן בעוף משמע דעוף ובהמה שוים בזה ולא תיקשי לך א\"כ ליערבינהו וליתנינהו דמשום דגמ' נקט עוף באפי נפשיה נקטיה נמי איהו: \n", + "נשמט כנפו מעיקרו וכו'. שם (דף נ\"ז) אמר רב יהודה אמר וכו' שמוטת גף בעוף טריפה חיישינן שמא ניקבה הריאה ושמואל אמר תיבדק וכן א\"ר יוחנן תיבדק ופסקו הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א כשמואל ור' יוחנן. \n", + "ומ\"ש ובהמה שנשמטה ידה וכו'. שם אמר רב יהודה אמר רב שמוטת יד בבהמה כשרה והטעם שמתוך עובי הכתף ליכא למיחש לנקיבת הריאה. וכתב בהגהות אשירי פרק בהמה המקשה דהא דמכשרינן בנשתברו ידי הבהמה היינו דוקא בשלא עברה מעבר לצלעות שאם עברה אז יש לחוש לריאה שלא תינקב ובהגהות מימון כתוב בהמה שנשמט ידה מעיקרא מותרת מיהו כתב סמ\"ג דאם נשמט היד אצל חיבור בגוף טריפה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "גולגולת בהמה או חיה וכו'. שם (דף נ\"ד:) אמר רב נחמן כסלע כיתר מסלע ופירש\"י היכא דשעור רבנן בסלע כגון גבי פלוגתא דשדרה וגולגולת דתנן כמה חסרון בשדרה וכו' ובגולגולת ב\"ש אומרים כמלא מקדח וב\"ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות ואמר רב יהודה אמר שמואל בפרקין וכן לטריפה ואמרינן פ\"ו דבכורות כמה כדי שינטל מן החי וימות כסלע וכו' ואשמעינן ר\"נ דכי שעור רבנן כסלע סלע מצומצם קאמר דכי הוי סלע מצומצם דינו כיתר מכסלע וטריפה ולפירוש זה הסכימו הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן. \n", + "ומ\"ש ואם ניקבו נקבים שיש בהן חסרון וכו'. שם (דף מ\"ה) תניא ובגולגולת וכו' אפילו יש בה נקבים הרבה מצטרפין למלא מקדח והיינו לבית שמאי ומדב\"ש נשמע לב\"ה (דכי היכי דלב\"ש נקבים הרבה מצטרפין לשיעורא דידהו דהיינו כמלא מקדח ה\"נ לבית הלל נקבים הרבה מצטרפים) לשיעורא דידהו דהיינו כסלע ומה שהתנה שיהיו בנקבים חסרון היינו מדמדמי בגמ' צירוף נקבים דגרגרת לשיעורא דידיה דהיינו כאיסר לנקבים דגולגולת לשיעורא דידיה דהיינו כמלא מקדח לב\"ש וכסלע לב\"ה ובגרגרת אמרינן דנקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר ושאין בהם חסרון מצטרפין לרובה א\"כ בגולגולת נמי כי מצטרפין לשיעורא דידיה דוקא נקבים שיש בהם חסרון הוא דמצטרפין. ואם תאמר נימא נמי בגולגולת דנקבים שאין בהם חסרון מצטרפין לרובה דומיא דגרגרת י\"ל דכיון שלא הוזכר פיסול זה בשום מקום יש לנו לומר דקים להו לרבנן שאין להשוות גולגולת לגרגרת לענין זה ומיהו היכא דאית בהו חסרון נראה דכי היכי דבגרגרת כשאין בין נקב לנקב כמלא נקב השלם שביניהם נידון כנקוב ה\"ה נמי בגולגולת: \n\n" + ], + [ + "וכן גולגולת שנחבס רוב גבהה ורוב היקפה טריפה וכו'. שם (דף נ\"ב:) אמר שמואל וכו' גולגולת שנחבסה ברובה בעי ר' ירמיה רוב גבהה או רוב היקפה תיקו וכתב הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א דכיון דאסיקנא בתיקו בין ברוב גבהה בין ברוב היקפה טריפה ויש לתמוה על רבינו שכתב ויראה לי שאוסרין אותה דהא קי\"ל ספיקא דאיסורא לחומרא ולמה תלה הדבר ביראה לי. ונ\"ל שזה ע\"פ מה שהקדים בפ\"ה אע\"פ שכל ח' מיני טרפיות הל\"מ הואיל ואין לך בפירוש אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר שבעה מיני טרפיות יש בהם ספקות מותרים ולפי זה הוה ליה לפסוק כאן לקולא ומ\"מ כתב שיראה לו לאסור מדסתם לה שמואל ואומר ברובה משמע באיזה רוב שיהיה. ועי\"ל שהטעם שהיה נראה להקל הוא משום דהוי ספק ספיקא דהא איכא למימר דשמואל לא אסר עד שיחבס רוב גבהה ורוב היקפה ואיכא למימר דבחד מינייהו אסר ואת\"ל דבחד מינייהו אסר מספקא לן אי ברוב גבהה אי ברוב היקפה ומ\"מ כתב שאוסרין משום דכיון דלא איסתפק לר' ירמיה אלא אי ברוב גבהה או ברוב היקפה משמע דפשיטא לן דבחד גובה אסר שמואל וא\"כ ליכא אלא חד ספיקא ולחומרא: \n\n" + ], + [ + "עוף של מים כגון אווזים וכו'. שם (דף נ\"ו) גבי אלו טריפות בעוף תניא נשבר העצם אע\"פ שלא ניקב קרום של מוח ומוקי לה בעוף של מים דוקא הואיל וקרומו רך ומדקתני סתם נשבר העצם משמע דבניקב כל שהוא אסור ותו מדתלי לה בקרומו רך לומר דנשבר העצם הרי הוא כניקב הקרום דהוי בכל שהוא אמר רב שיזבי הני אווזי דידן כעוף של מים דמיין. וכתב הרא\"ש בתשובה שאווזים שלנו כאווזי דרב שיזבי וכן משמע מדברי רבינו שכתב כגון אווזים וכתב הרשב\"א הני אווזי דידן וכן האווזים הקטנים שקורין אנ\"ד: \n", + "עוף היבשה שהכתו וכו'. שם במשנה הכתה חולדה על ראשה מקום (שהוא) עושה אותה טריפה. ופירש\"י דחיישינן לנקיבת קרום הכתה נשכתה בשיניה דאילו ביד אמרינן לעיל יש דריסה לחולדה בעופות ובגמ' רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לפנים ובודק אם מבצבץ ועולה טריפה ואם לאו כשרה ופי' הרי\"ף שמניח אצבעו בצד הנקב ונועץ אצבעו שם אם ניקב קרום של מוח המוח עולה ומבצבץ מן הנקב ואם לא בצבץ המוח ולא יצא מהנקב בידוע שלא ניקב קרום של מוח. פ\"א מכניס ידו לתוך פיה ובודק אם מבצבץ ועולה טריפה (ואם לאו כשרה) ורבינו כתב שני הפירושים שבאיזה מציאות מהם נכון לבדוק: \n\n" + ], + [ + "בהמה שאחזה וכו' עד ואסורה משום סכנת נפשות. משנה וגמ' שם (דף נ\"ח:): \n\n" + ], + [ + "נמצאו כל הטריפות וכו'. הנה רבינו כתב בפ\"ה שמיני הטרפיות הם שמנה והם סוגים כוללים ותחת כל סוג כתב המינים הראויים תחתיו: \n", + "תחת סוג נקובה פרט כ\"ו טרפיות: \n", + "א ניקב קרום של מוח: \n", + "ב נתמסמס המוח עצמו: \n", + "ג ניקב תרבץ הושט: \n", + "ד נהפך הושט במראיו: \n", + "ה ניקב הלב לבית חללו: \n", + "ו ניקב קנה הלב: \n", + "ז ניקבה המרה: \n", + "ח ניקבו קני הכבד: \n", + "ט ניקבה הקיבה: \n", + "י ניקב הכרס: \n", + "יא ניקב המסס: \n", + "יב ניקב בית הכוסות: \n", + "יג ניקבו בני מעים: \n", + "יד יצאו מעיה לחוץ ונהפכו: \n", + "טו ניקב הטחול בעביו: \n", + "טז ניקב הקנה למטה במקום שאינו ראוי לשחיטה: \n", + "יז ניקבה הריאה: \n", + "יח ניקב סמפון מסמפוני הריאה: \n", + "יט נאטם מקום מהריאה: \n", + "כ נימוק סמפון מסמפוני הריאה: \n", + "כא נמצא ליחה סרוחה בריאה: \n", + "כב נמצאו בה מים סרוחים: \n", + "כג נמצאו בה מים עכורים אע\"פ שלא הסריחו: \n", + "כד נתמסמסה הריאה: \n", + "כה נשתנו מראיה: \n", + "כו נסרכה אונה לאונה שלא כסדרן. ומנה נתמסמס המוח עצמו תחת סוג נקובה משום דס\"ל ז\"ל שטעם טרפותו מפני שסוף קרום של מוח לינקב. ונמרך מוח חוט השדרה ונתמסמס מנאם תחת סוג פסוקה מפני שטעם טרפותה הוא מפני שסוף החוט ליפסק שהוא הטרפות הפוסל בחוט השדרה: \n", + "ותחת סוג חסרה פרט כ\"ג טרפיות: \n", + "א חסרה המרה: \n", + "ב חסרה הקיבה: \n", + "ג חסר הכרס: \n", + "ד חסר המסס: \n", + "ה חסר בית הכוסות: \n", + "ו חסר אחד (מהמסס) [מהמעים]: \n", + "ז חסרה הריאה ממנין האונות: \n", + "ח נתחלפו האונות: \n", + "ט נמצאת הריאה בלא חיתוך אזנים: \n", + "י חסר מקצת הריאה: \n", + "יא יבש מקצת גופה: \n", + "יב צמקה הריאה מפחד אדם: \n", + "יג חסר הרגל או ניטל: \n", + "יד חסרה הגולגולת כסלע: \n", + "טו נמצאו שתי מרות: \n", + "טז נמצאו שתי קיבות: \n", + "יז נמצאו שני כרסים: \n", + "יח נמצאו שני מססים: \n", + "יט נמצאו שני בתי כוסות: \n", + "כ נמצאו שני מעים: \n", + "כא הותירו האונות מגבה: \n", + "כב נמצאה הריאה נפוחה ועומדת: \n", + "כג היתה יתירה רגל: \n", + "ותחת סוג פסוקה פרט שתי טרפיות: \n", + "א נפסק חוט השדרה: \n", + "ב נמרך מוח חוט השדרה ונתמסמס: \n", + "ותחת סוג נטולה פרט ח' טרפיות: \n", + "א ניטל צומת הגידים: \n", + "ב ניטל הכבד: \n", + "ג ניטל לחי העליון: \n", + "ד כוליא שהקטינה ביותר: \n", + "ה כוליא שלקתה: \n", + "ו כוליא שנמצאת בה ליחה: \n", + "ז כוליא שנמצאו בה מים עכורים אע\"פ שאינם סרוחים: \n", + "ח כוליא שנמצאו בה מים סרוחים. ומנה נחתכו צומת הגידים תחת סוג נטולה לפי שנשנה במשנה בלשון ניטל והטעם ששנאו בלשון ניטל משום דקתני מתני' בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה וכן שניטל צומת הגידים ומפרש רבינו דמן הארכובה ולמטה היינו מארכובה עליונה ולמטה כשרה וכן אפילו מארכובה ולמטה אפשר להיות פסולה אם ניטל צומת הגידים כלומר אם נחתך הרגל במקום צומת הגידים, ונתבאר בגמרא דה\"ה לנחתכו צומת הגידים לבדם והרגל קיימת טריפה מ\"מ מאחר שבמשנה תני לה בלשון ניטל תני לה איהו נמי בלשון ניטל: \n", + "ותחת סוג שבורה פרט שש טרפיות: \n", + "א נשתברו רוב צלעותיה: \n", + "ב נעקרו רוב צלעותיה: \n", + "ג נעקרה צלע אחת בחוליתה: \n", + "ד נעקרה חוליא אחת: \n", + "ה נשמט הירך מעיקרו: \n", + "ו נחבס רוב הגולגולת ונתרוצץ: \n", + "ותחת סוג קרועה פרט שתי טרפיות: \n", + "א נקרע רוב הבשר החופה את הכרס: \n", + "ב נגלד העור שעליה: \n", + "ותחת סוג נפולה פרט שתי טרפיות: \n", + "א נתרסקו האברים מנפילה: \n", + "ב נדלדלו הסימנין. והטעם שמנה סימנים שנדלדלו תחת סוג זה מפני שהם עשויים לידלדל על ידי נפילה: \n", + "ותחת סוג דרוסה אין דבר ולכן אינה נמנית אלא אחת והיא הדרוסה ואין טעם איסורה מפני שסופה לינקב דא\"כ בכלל נקובה היא דמה\"ט לא תני במתני' דאלו טרפות דמיא לדיותא ולבישרא אלא טעמא דדרוסה מפני שהארס שורף וסופה למות וכ\"כ התוספות בפ' אלו טריפות. ויש להקשות על מנין שבעים טרפיות אלו שמנה רבינו כמה קושיות ובמה שאכתוב יתיישבו כלם בלי תוספת ומגרעת. והוא שיש לך לדעת ששיטת רבינו במנין טרפיות אלו שכל מה שנמנה בגמרא בפני עצמו למנותו בפני עצמו אע\"פ שאחד בכלל חבירו כגון נימוק סמפון מסמפוני הריאה שהוא בכלל ניקב סמפון מסמפוני הריאה וכגון נמצאת הריאה בלא חיתוך אזנים שהיא בכלל חסרה הריאה ממנין האונות ולפיכך כתב ניקבו קני הכבד ונכלל בזה גם ניקב קנה גדול של כבד מפני שבגמרא לא הוזכר כי אם ניקב קנה הכבד אבל ניקב הקנה למטה במקום שאינו ראוי לשחיטה דהיינו ניקב קנה הריאה וניקב סמפון מסמפוני הריאה מנאם בשתים מפני שבגמרא הוזכרו בשתים. ומנה נסרכה אונה לאונה שלא כסדרן ולא מנה נסרכה האומה לדופן משום דלטעמיה אזיל דלא מיטרפא באומה הסרוכה לדופן אא\"כ יש נקב בפועל וא\"כ היינו ניקבה הריאה וכבר מנאו ולמה לו לחזור ולשנותו ואע\"פ שהזכירוהו בגמרא לא לפסלו הזכירוהו דבכלל הריאה שניקבה הוא אלא להכשירו כשיש מכה בדופן אע\"פ שיש בריאה נקב בפועל. ומה שמנה נסרכה אונא לאונא שלא כסדרן אע\"פ דמטעם נקב מיפסלא משום דלטעמיה אזיל דס\"ל דיש סירכא בלא נקב כמו שכתב בפי\"א וכיון שכן לא מיפסלא מטעם שניקבה כבר אלא מטעם שעתידה להתפרק ולינקב לפיכך מנאה: \n", + "ואע\"פ שדעת רבינו שכל אבר שאם ניקב טריפה הוא הדין אם ניטל או חסר או נמצא יתר מכל מקום לא מנה בחסרים ונטולים ויתרים אלא אברים שאפשר לינטל או ליחסר ותחיה הבהמה קצת זמן אבל אברים שאם ינטלו א\"א לה להתקיים אפילו שעה אחת לא מנאם לפי שזו לא תקרא טריפה אלא נבילה וכן אבר שא\"א לה להבראות חסרה ממנו כגון מוח ולב וושט וקנה לא מנאם מפני שהם דברים שנמנע מציאותם: \n", + "ואע\"פ שדעת רבינו שכל אבר שאילו חסר מתחלת ברייתו טריפה ה\"ה ניטל מאחר שלא הוזכרו בגמ' בפירוש החסרים לא חזר למנותם בנטולים דבמכ\"ש אתו: \n", + "וגבי רגל כתב חסר או נחתך מה שלא כתב כן באחד מהחסרים שלא כתב בו כי אם חסר בלבד מפני שברגל דין החתך נשנה בפ' בהמה המקשה (חולין דף ע״ו) בהמה שנחתכו רגליה וכו' (מן הארכובה ולמעלה) פסולה ודין החסר אתמר לפרושי מתני' דבכורות וכיון שהוזכרו שני הפיסולים בגמרא ראה רבינו להזכירם ולא ראה למנותם בשנים כיון דנחתך אתי במכ״ש דחסר: \n", + "ומנה קצת חסרים ויתרים אע\"פ שלא נמנו בגמ' בפירוש מפני שהחסרים נלמדו מדברי הגמרא במכל שכן דניקבו ועל היתרים אמרו דרך כלל כל יתר כנטול דמי וה\"ל כאילו הוזכרו בפירוש בפרטיות: \n", + "ואכתי איכא למידק דשמנה מיני טריפות מימרא דעולא היא בר\"פ א\"ט (דף מ\"ג) והא אמרינן בגמרא דעולא מפיק לקתה הכוליא שאינו בכלל שום אחד משמנה מינים הללו ולדידיה כשרה היא ובגמרא אסיקנא דלקתה הכוליא טריפה אם הגיע לקות למקום חריץ וכ\"פ רבינו בפ\"ח וא\"כ היאך כתב דשמנה טרפיות הא ט' הוו. וי\"ל דלקתה הכוליא או הקטינה בכלל חסרה או נטולה הם ואע\"ג דעולא מפיק לקתה הכוליא מכלל ח' מיני טרפיות כיון דקי\"ל דטריפה היא ויכולים אנו להכניס טרפות זה וטרפות דהקטינה הכוליא בחשבון זה בח' מיני טרפיות נקטינן כעולא לענין שח' מיני טרפיות הן ומכניסין בכללם שתי טרפיות אלו: \n", + "ודע שאין מנין ע' טרפיות אלו מוסכם לדעת כל הפוסקים דבניקבו קני הכבד חלוקים עליו הראב\"ד והרשב\"א ולדעתם כך ראוי לכתוב ניקב קנה הכבד. ובנמצא ליחה סרוחה בריאה וכן בנמצאו בה מים סרוחים וכן בנמצאו בה מים עכורים אע\"פ שלא הסריחו, בשלש אלה חלוקים עליו הרשב\"א והרא\"ש והר\"ן וס\"ל שכולם כשרים. ובניטל לחי העליון חלוקים עליו הטור והרשב\"א אלא שכתב שיש לחוש לדבריו. ובחסרה הגולגולת חלוקים עליו ר\"ת וה\"ר יונה והרא\"ש. ובחסר מקצת הריאה חלוק עליו בעל העיטור וגם הפוסקים האחרים לא הזכירוהו: \n", + "והנה רבינו לא מנה בשבעים טרפיות אלו כי אם טרפיות של בהמה וחיה בלבד. וה' טרפיות הם בעוף: \n", + "א ניקב גג הזפק: \n", + "ב ניקב הקרקבן וכיסיו: \n", + "ג עוף של מים שניקב עצם גולגלתו: \n", + "ד נפלה לאור ונחמרו בני מעיה: \n", + "ה ניטל הזפק. ואע\"פ שרבינו כתב שהעוף יתר על הבהמה שתי טרפיות עוף של מים שניקב עצם גולגלתו. ונפלה לאור ונחמרו בני מעים. ולא מנה אותם ג' טרפיות שיתר העוף משום דס\"ל דכיון דאברי המזון בעוף זפק וקרקבן הם במקום המסס ובית הכוסות בבהמה לא מיקרו יתרים. ודע שלא נמנו כאן אלא הטריפות אבל שש נבילות מחיים כתבם רבינו בפרק ג': \n\n" + ], + [ + "אלו השבעים חליים שאוסרין את הבהמה ואת החיה וכו'. שם (דף נ\"ז) תני לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף. \n", + "ומ\"ש חוץ מטריפות שבכוליא. נראה שלמד כן מדלא נתנו שיעור בעוף לכוליא שהקטינה ומשמע לרבינו שכיון שקטנות הכוליא אינו אוסר בעוף ה\"ה לשאר דברים האוסרים כגון מים עכורים או סרוחים או ליקוי, ואין זה מוכרח שאע\"פ שקטנות לא יאסור אפשר דשאר פיסולים אוסרים ועוד דאפי' הקטנות אינו מוכרח שלא יפסול בעוף מפני שלא הזכירו שיעורו שאפשר שהכל לפי גדלו וקטנו ונראה שלזה נתכוון הרשב\"א בת\"ה שכתב אע\"פ שיש לדון ולאסור כבר הורה זקן. וכתב האגור בשם הר\"י מולין שטעם רבינו מפני שכוליות העוף הם סגורים בעצם ואין מגיעים שם בני מעים. ולא נהירא לי שהרי טרפיות הכליות [אינם] מפני המעים אלא מצד עצמם. \n", + "ומ\"ש חוץ מטריפות שבטחול. כתב הר\"ן שטעמו משום דכיון דא\"א לחלק בו בין סומכיה לקולשיה אינו בכלל מה שאמרו כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף כיון שא\"א להשוותו לבהמה ובודאי שזה מן התימה דכיון דמ\"מ עוף טחול יש בו ואע\"פ שא\"א לחלק בו נעשה הכל כסומכיה ויהא טריפה בכ\"מ אלא שאפשר לומר דכיון שטריפות ניקב הטחול חידוש הוא כיון דבניטל כשר אין לך בו אלא חידושו בלבד. והרשב\"א כתב על דברי רבינו דאדרבא ה\"ל למימר דבכל מקום שניקב טריפה דלית ביה קולשא אבל מה נעשה וכבר הורה זקן עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש רבינו וטרפות שבכוליא ושבטחול וכו', אע\"פ שנזכרו טרפיות אלו בגמ' מדייק רבינו מדלא מנו אותם במשנה ולוי כי תני טרפיות שמנו חכמים בבהמה וכו' אטריפות שמנו חכמים במשנה קאי לא אטריפות שאמרו האמוראים: \n", + "ומ\"ש שטריפות אונות הריאה וכו', ואם ימצא אין לו מנין. מסברא כתב כן: \n\n" + ], + [ + "ושתי טריפות יש בעוף וכו'. כלומר דיש אברים בעוף שאינם בבהמה דהיינו זפק וקרקבן והם במקום כרס והמסס ובית הכוסות בבהמה אבל הכא האברים עצמם שהם בבהמה הם בעוף ואוסרין בעוף ולא בבהמה: \n", + "ומ\"ש עוף שנשתנו מראיו מחמת האור, טעמו משום דבפ' א\"ט מני במתני' דאלו טריפות בעוף נפלה לאור ונחמרו בני מעיה ומשמע לרבינו דכיון שלא נזכר טריפות זה אלא בעוף ליתיה אלא בעוף ומשמע מדבריו דבהמה אפילו נפלה לאור ונשתנו בני מעיה אין חוששין לה ונראה שהטעם כמ\"ש הרא\"ש לפי שעורה קשה וגם עובי הצלעות מגינים עליה וגם בני מעיה קשים ליחמר כי בטרם יחמרו מנפילת האש ישרפו עורה ובשרה. והר\"ן כתב שדעת הרמב\"ן ג\"כ לומר שאין דין זה נוהג אלא בעוף ולא מחוור דא\"כ כי היכי דאמרי' כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהם העוף נשבר העצם אע\"פ שלא ניקב קרום של מוח ה\"נ הל\"ל נפלה לאור ונחמרו בני מעיה עכ\"ל. ונראה שאין זו קושיא דכיון דבמתני' לא הוזכר טרפות זה אלא בעוף לא איצטריכא ליה ועוד שאין טרפות זה נוסף בעוף מבבהמה שאם היה אפשר לבהמה ליחמר בני מעיה ג\"כ היתה נטרפת בכך ואין חילוק בין בהמה לעוף אלא שזו יש לה מגינים שלא תבא לידי טרפות זו וזה אין לו מגינים: \n", + "והראב\"ד כתב ואלו הן עוף שנשתנו מראה בני מעיו א\"א אין זה מחוור שיש לומר וכו', וכבר כתבתי שדעת הרמב\"ן והרא\"ש כדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואין להוסיף על טריפות אלו כלל וכו', למד כן רבינו ממאי דאיתא בפ' א\"ט (דף נ\"ד) דבי יוסף רישבא מחו בגידא דנשיא וקטלי אתו לקמיה דר' יהודה בן בתירא אמר וכי להוסיף על הטריפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים דבי פפא בר אבא רישבא מחו בכולייתא וקטלו אתו לקמיה דרבי אבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפיות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים והא קא חזינן דקא מתה גמירי דאי בדרי לה סמא חיי. ונראה שמפרש רבינו גמירי הל\"מ דאי בדרי לה סמא חיי, ואע\"פ שבספרי רפואה שבידינו כתוב שרפואות תעלה אין לה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן אלו שמנו ואמרו טריפה וכו', כן כתב הרשב\"א בתשובה: \n\n" + ], + [ + "כל טבח שהוא יודע הטריפות האלו וכו' שעד אחד נאמן באיסורין בין יש לו הנייה בעדותו וכו': וכבר ביארנו שאין לוקחין בשר מטבח ששוחט וכו', בפ\"א ממ\"א: \n", + "ומה שכתב ואם יצאה טריפה מתחת ידו וכו', פרק זה בורר ההוא טבחא דנפקא טריפה מתותי ידיה פסליה רב נחמן ועבריה אזל רבי מזייה וטופריה סבר רב נחמן לאכשוריה א\"ל רבא האי איערומי קא מערים ולית ליה תקנתא עד שילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירים אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב או יוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל בהמה או וכו' אם היה זכר ושהה י\"ב חדש וכו' ואם היתה נקבה עד שתלד ובעוף בזכר י\"ב חדש וכו'. פ' א\"ט (דף נ\"ז:) גמ' נשתברו רגליה אמר רב הונא סימן לטריפה י\"ב חדש ואמרי' נמי סימן לטריפה כל שאינה יולדת ומשמע לן דההיא די\"ב חדש מיתוקמא בזכר וההיא דאינה יולדת בנקבה, וגבי עוף נקבה אמרי' (דף נ\"ח) אמר אמימר הני ביעי דספק טריפה דשיחלא קמא משהינן להו אי הדרה וטענה שריין ואי לא אסירן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואסור למכור ספק טריפה זו (וביציה) לנכרי תוך זמן זה וכו'. שם (דף נ\"ג:) ההוא שרקפא כלומר סל מלא עופות ספק דרוסות דאתא לקמיה דרב שדרינהו לקמיה דשמואל חנקינהו ושדינהו בנהרא ופריך וליזבנינהו לנכרי ומשני אתי לזבונינהו לישראל: \n\n" + ], + [ + "כל בהמה חיה וכו'. פ' א\"ט (דף נ\"א) גמ' נפלה מן הגג ההיא אימרתא דהואי בי רב חביבא דהוו שדיין כרעא בתרייתא אמר רב יימר הא ודאי שגרונא נקטה מתקיף לה רבינא ודילמא חוט השדרה איפסיק בדקוה ואשכחוה כרבינא ואפי' הכי הילכתא כרב יימר מאי טעמא שגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח הרי דאפי' היכא דאיכא ריעותא קצת כיון דפיסולא לא שכיח לא בעי בדיקה כ\"ש היכא דליכא ריעותא כלל ובריש חולין אמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה: \n\n" + ], + [], + [ + "ומה שכתב רבינו לפיכך ריאה שעלתה צמחים או שנמצאו סירכות וכו', הכל ביארתי יפה בפרק שביעי: \n", + "ומה שכתב וכן אם נמצא בה אבעבוע מלא ליחה חוששין שמא ניקב הסמפון תחתיו וצריכה בדיקה. כתב הראב\"ד ברוב דברים לא יחדל פשע וכו'. וכבר כתבתי בפרק שביעי שרבינו למדה מריאה שנשפכה כקיתון ושהמפרשים חולקין עליו. וכתב רבינו שמן הדין היה שאם הריאה תלויה בסירכות וכו' שבודקין אותה בפושרים אלא שלא נהגו כן, והראב\"ד ז\"ל כתב בהשגות על מה שכתב רבינו ואף על פי שאלו הן הדברים הנראים מדברי חכמי הגמרא א\"א אין נראין וכו'. מה שכתב שאינן נראים הוא מפני שסובר כהרי\"ף שהשמיט ההיא (דף מ\"ח) דרב נחמיה בדיק לה בפשורי דמשמע ליה דלאיפלוגי אתא ולא קיימא לן כוותיה ורבינו סובר כשיטת ר\"ת שכתבו הרשב\"א והר\"ן והמרדכי שמפרש דרב נחמיה קאי אליכא ריעותא בדופן ואפי' העלתה צמחים ואפילו הכי מכשיר לה על ידי בדיקת פשורי והלכתא כוותיה מדקאמר בדיק ליה בפשורי משמע שהיה עושה מעשה ועוד מדשקלינן וטרינן בגמרא אהיכא אתמר משמע דהלכתא כוותיה. ומ\"ש והרי הוא חוזר ממ\"ש למעלה טעמו לומר שבפרק ז' כתב שריאה הסמוכה לדופן בין שהעלתה צמחים בין שלא העלתה צמחים חוששין לה שמא ניקבה וכיצד עושין בה מפרקין אותה וכו' וחילק בין יש מכה בדופן לאין בה מכה ולא הזכיר בדיקת פושרין וכאן לא חילק בין יש מכה בדופן לאין בה והזכיר בדיקת פושרין ובמה שכתבתי בפ\"ז לפרש דברי רבינו נתיישב זה: \n\n" + ], + [], + [ + "המנהג הפשוט בישראל וכו'. כלומר דאילו מן הדין אינה צריכה בדיקה דנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה: \n", + "ומ\"ש רבינו או שנמצאה סירכא מאזן לאזן על הסדר וכו', נתבאר בפרק שמיני: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש רבינו וחוט היוצא מאזן לאזן שלא על הסדר אפי' במקום רביצתה אוסרים אותה. הראב\"ד היה גורס בדברי רבינו או על הסדר שלא במקום רביצתה אוסרין אותה וכתב עליו א\"א זהו אומא לאונא וכו'. ובספרי רבינו שבידינו אין כתוב או על הסדר שלא במקום רביצתה: \n\n" + ], + [ + "יש מקומות שמנהגן אם מצאו סירכא מן האזן וכו'. טעם האוסרים משום דאהא (דף מ\"ח) דאמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה ואוקימנא דוקא במקום רביתא דהיינו חיתוכא דאוני אמר רבינא והוא דסביך בבישרא ומשמע להו דבעינן שכל הסיבוך יהיה בבשר שבין הצלעות שמתוך שהוא רך הויא סתימא שרירא דלא מיפרקא משא\"כ בשקצת הסיבוך הוא בעצם וכתב הרא\"ש רואה אני את דברי האוסרים כיון דבגרמא לחודיה לא חשיב סתימה ה\"ה בגרמא ובבישרא דנהי שהבשר סותם כנגדו לא מהני אותה סתימה כיון שכנגד העצם אינו סותם עכ\"ל. ולדעת רבינו י\"ל דכי סביך בעצם לבד אפשר שיתפרק דעצם קשה הוא ואין הריאה נאחזת בו יפה בענין שלא תתפרק ממנו אבל בנסרכת גם בבשר אינה עתידה להתפרק ואפי' מה שכנגד העצם סופו להעלות ארוכה ומשמע דמהאי טעמא אפי' בשרוב הסירכא בעצם כשרה. ומהר\"י ן' חביב כתב סתימת הדופן הצד שכנגדה היא סתימה חזקה מהודקת וגדול כחה כי אפילו אם ניקבה ודאי ר\"ל שראינו בעינינו נקב באונא ודופן סותמתה היא כשרה שהרי יש על הנקב תחבושת חזק שיגין על הנקב והדרא בריא ויש חילוק גדול בין ניקבה ודופן סותמתה לנסרכה בלבד כי בניקבה ר\"ל שנראה הנקב בעין צריך שתהיה סרוכה ואחוזה מסתבכת לבשר ואם נסרכה לעצם ולבשר יש מתירים ויש אוסרים אמנם בנסרכה לבד לפי דעתי כשרה אפילו לדעת הרא\"ש כיון שאין הנקב נראה לעין ובתנאי שתהיה רוב הסירכא כנגד הבשר ומיעוטה כנגד העצם עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש רבינו ומיעוט מקומות יש שמתירים אפי' נדבקה בעצם לבדו. כן דעת הראב\"ד בהשגות ונראה שטעמם משום דמשמע להו דסביך בבישרא דאמר רבינא לאו לאפוקי סביך בגרמא דהא על הצלעות יש קצת בשר ולא אתא לאפוקי אלא כי לא סביך כלל: \n\n" + ], + [ + "ויש מקומות שנופחים הריאה וכו' ודברים אלו אינם על פי הדין. כלומר אותם שנהגו לנפוח הריאה אינו מן הדין שמן הדין אין צריכים לחוש שמא יש בה נקב כמ\"ש בראש פרק זה כשישחטו שחיטה כשרה אינן צריכים בדיקה שמא יש בהן אחת מן הטריפות: \n\n" + ], + [], + [ + "מי ששחט את הבהמה וקרע את הבטן וכו'. בריש חולין (דף ט') נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה: \n", + "וכתב הראב\"ד ואין אומרים שמא נקובה היתה א\"א יש שחולקין על הריאה עכ\"ל, ואני אומר גברה יד המסכימים עם רבינו הלא הם רש\"י ובעל העיטור והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן וכן משמע בירושלמי. \n", + "ומ\"ש רבינו ואין בזה מנהג כלומר דאין לומר במקום זה נהגו איסור בדבר זה משום דבדבר שאינו מצוי לא שייך לומר מנהג הילכך בכל מקום יעמוד הדבר על הדין שהיא מותרת: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בא העכו\"ם או הישראל והוציא הריאה וכו' מפני פישוט המנהג. כלומר שנהגו לבדוק הריאה אם יש בה סירכא עכשיו שהוציאוה בלא בדיקה יבדקוה בנפיחה מאחר שהיא לפנינו: \n\n" + ], + [ + "יש מקומות שאם נמצאו סירכות מדולדלות וכו'. כתב הרא\"ש דאפילו לדברי האומרים אין סירכא בלא נקב שריא לפי שסירכא הבאה מחמת נקב היא נסרכת למקום הסמוך לה לפי שדרך הנקב יוצא המשקה ונעשה חוט עבה וחזק ונסרך אל מקום אשר יפגע בו אבל סירכא תלויה אינה אלא הפשטת לחות הריאה ולא בא ממקום נקב ורבינו הצריך לבודקה בנפיחה ודעת הרשב\"א להתירה בלא בדיקה וכתב הר\"ן שכן המנהג הפשוט: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "השוחט אותו ואת בנו ביום אחד וכו'. טעמו מדתנן (דף ע״ח) השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ שניהם כשרים ואע״ג דכתיב לא תאכל כל תועבה ודרשינן כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל הא אמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף קט״ו) אותו ואת בנו ליתסר ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי: \n", + "ומ\"ש ואינו לוקה אלא על שחיטת האחרון, פשוט במשנה פרק אותו ואת בנו ופשוט הוא דקמא לאו מידי עביד: \n", + "ומה שכתב לפיכך אם שחט אחד משניהם וכו'. קשיא מאי לפיכך דהיא היא ואפשר דאתא לאשמועינן דאפילו נשחטו על ידי שנים חייב האחרון כדיליף בגמרא מדכתיב לא תשחטו: \n\n" + ], + [ + "איסור אותו ואת בנו נוהג וכו'. משנה ר\"פ אותו ואת בנו (דף פ\"ח). \n", + "ומ\"ש בין קדשים הנאכלים בין קדשים שאינם נאכלין. מתבאר ממה שיבא בסמוך. \n", + "ומ\"ש לפיכך הראשון ששחט בעזרה והשני בחוץ וכו'. משנה בפ' אותו ואת בנו (שם): \n\n" + ], + [ + "אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בשחיטה בלבד וכו'. משנה שם (דף פ\"א:) השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו. \n", + "ומ\"ש וכן אם שחט הראשון ונחר השני וכו', פשוט הוא דבין בראשון בין בשני בעינן שחיטה דלא תשחטו אתרווייהו קאי: \n\n" + ], + [ + "חש\"ו ששחטו בינם לבין עצמם את הראשון וכו'. משנה פרק כיסוי הדם (דף פ\"ו) וחש\"ו (וכו' וכן לענין אותו ואת בנו) ששחטו ואחרים רואים אותם אסור לשחוט אחריהם בינם לבין עצמם ר\"מ מתיר לשחוט אחריהם וחכמים אוסרים ובגמרא מאי טעמא דר\"מ הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים ומסיק בגמ' דהלכתא כר\"מ: \n\n" + ], + [ + "השוחט את הראשון והרי הוא ספק נבלה וכו'. שם גבי חש\"ו ששחטו בינם לבין עצמן שחכמים אוסרים לשחוט אחריהם מסיים בה ומודים שאם שחטו שאינם סופגים את הארבעים וטעמא משום דספק נבילה הוא הילכך מספיקא לא ישחוט אחריהם אבל לענין מלקות לא לקי מספיקא. ואע\"ג דפסקינן כר\"מ דמתיר לשחוט אחריהם התם טעמא משום דכיון דרוב מעשיהם מקולקלים הוי בודאי נבילה. אבל קשה לי מ\"ש רבינו גבי שוחט אחר חש\"ו שמותר לשחוט אחריהם לפי שאין שחיטתן כשרה דמשמע דאינה בודאי פסולה וא\"כ היה לנו לאסור לשחוט אחריהם כשם שאנו אוסרים לשחוט אחר ספק נבילה וצריך לדחוק ולפרש דה\"ק לפי שהוא בודאי שאין שחיטתן כשרה: \n\n" + ], + [ + "שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה וכו'. משנה פרק אותו ואת בנו (חולין דף פ״א:) השוחט ונמצאת טריפה השוחט לע״ז השוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה ר״ש פוטר וחכמים מחייבים ואמרינן בפ' כיסוי הדם (דף פ״ה) ראה רבי דבריו של ר״מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים, ובמשנה פרק אותו ואת בנו דשוחט חולין בעזרה חייב משום אותו ואת בנו: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש שחטו לע״ז פטור משום אותו ואת בנו וכו'. בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ״א:) אהא דתנן דהשוחט לע״ז חכמים מחייבים משום אותו ואת בנו אמר ר״ל ל״ש אלא ששחט ראשון לע״ז ושני לשולחנו אבל ראשון לשולחנו ושני לע״ז פטור דקם ליה בדרבה מיניה. א״ל ר' יוחנן זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותה אלא פעמים שאפילו שחט ראשון לשולחנו ושני לע״ז חייב כגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע״ז: \n\n" + ], + [ + "אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד וכו'. ברייתא בפ' אותו ואת בנו שור ולא חיה שה ולא עופות: \n", + "ונוהג בכלאים כיצד צבי שבא על העז וכו'. שם (דף ע\"ט:) ת\"ר אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי ר' אליעזר אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו כוי אין אותו ואת בנו נוהג בו אמר רב חסדא אי זהו כוי שנחלקו בו ר' אליעזר וחכמים זה הבא מן התיש ומן הצביה [ה\"ד אילימא בתיש הבא על הצביה] וילדה וקא שחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בהיא צביה ובנה תיש שפטור שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו אלא בצבי הבא על התיישה וילדה וקא שחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי שחייב שה אמר רחמנא ובנו כל דהו לעולם בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן וקא שחיט לה ולברה רבנן סברי חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה ור' אליעזר סבר אין חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה לא אמרינן וכו' והא דתנן כוי אין שוחטין אותו ביו\"ט וכו' במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה וכו' לעולם בצבי הבא על התיישה ורבנן ספוקי מספקא להו אי חוששין לזרע האב אי אין חוששין וכו' והא דתניא הזרוע והלחיים והקיבה נוהג בכוי ובכלאים ר' אליעזר אומר וכו' כוי פטור מן המתנות במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה וכו' לעולם בצבי הבא על התיישה וילדה ור' אליעזר נמי ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא וכיון דלרבנן מספקא להו ולר\"א מספקא ליה במאי פליגי בשה ואפילו מקצת שה רבנן סברי שה ואפילו מקצת שה ור\"א סבר שה ולא מקצת שה אר\"פ הילכך וכו' לענין או\"ב משכחת לה בין בתיש הבא על הצביה בין בצבי הבא על התיישה בתיש הבא על הצביה ולאיסורא דרבנן סברי דילמא חוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה אמרינן ואסור ור' אליעזר סבר נהי נמי דחוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן בצבי הבא על התיישה ולמלקות רבנן סברי נהי נמי דחוששין לזרע האב שה ואפי' מקצת שה אמרינן ומלקינן ליה ור' אליעזר סבר איסורא איכא מלקות ליכא איסורא איכא דילמא אין חוששין לזרע האב והאי שה מעליא הוא מלקות ליכא דילמא חוששין לזרע האב ושה ואפי' מקצת שה לא אמרינן. וכתב הרשב\"א בחידושיו בתיש הבא על הצביה לאיסורא רבנן סברי כיון דאיכא למיחש דחוששין לזרע האב ואפילו מקצת שה אמרינן וכו' על כרחך צריכין אנו לפרש בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן כדאוקימנא ברישא דשמעתין דאי בתיש הבא על הצביה וילדה בן ושחט לה ולברה אפי' איסורא ליכא וכדאמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור מאי טעמא שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו וצבי הבא על התיישה למלקות בכה\"ג מיירי בצבי הבא על התיישה וילדה בת והבת ילדה בן ושחיט לה ולברה ובכה\"ג קאמר רבי אליעזר דלא לקי דדילמא חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה לא אמרינן והוה ליה צבי ובנו אבל בצבי הבא על התיישה וילדה בן ושחיט לה ולברה בהא ליכא מאן דפליג וכ\"ע מילקא לקי וכדאמר רב חסדא הכל מודים בתיישה ובנה צבי שחייב מ\"ט שה אמר רחמנא ובנה כל דהו ואע\"ג דאמרינן סתמא בתיש הבא על הצביה ובצבי הבא על התיישה וילדה בת ובת ילדה בן משום דסמיך ליה אשקלא וטריא דשקלינן וטרינן עלה בריש שמעתין ופרקינן ומוקמינן לה הכי ותמיהא לי מה שנראה מדברי הרמב\"ם שמפרש לה כצורתה בתיש הבא על הצביה ושחיט לה ולברה לאיסורא שכך כתב ונוהג בכלאים כיצד צבי שבא על העז ושחט את העז ובנה לוקה אבל עז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה ואם שחט אינו לוקה פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה ושמא הוא ז\"ל מפרש דהא דמותבינן לעיל במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה בן ושחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור משום דהוה ס\"ד דמחלוקתן דרבנן ור' אליעזר לענין מלקות הוא דפליגי הוא דמותבינן הכי והיינו דפריך מדרב חסדא דאמר הכל מודים שהוא פטור דמשמע פטור ממלקות אבל השתא דמוקמינן פלוגתייהו באיסורא אפילו בצביה ובנה תיש אסרי רבנן ואינו מחוור דכיון דאמרינן דשה אמר רחמנא ולא צבי והכא ליכא לא שה ולא מקצת שה מ\"ט מפלגינן בין איסורא למלקות אי שה ואפי' צבי אמר רחמנא מילקא נמי לא לקי ואי שה אמר רחמנא ולא צבי איסורא מנ\"ל וצ\"ע עכ\"ל בחדושיו ובת\"ה: \n\n" + ], + [], + [ + "מותר לשחוט את המעוברת וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך. \n", + "ומ\"ש ואם יצא העובר חי אחר שחיטה וכו'. בתוספתא פ' בהמה המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי אסור משום או\"ב דברי ר\"מ וחכ\"א אין אסור משום או\"ב שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו את שטעון שחיטה אסור משום או\"ב ואת שאינו טעון שחיטה מותר משום אותו ואת בנו: \n\n" + ], + [ + "איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות וכו'. בפרק אותו ואת בנו (חולין דף ע\"ח:) תניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים חנניא אומר נוהג בין בזכרים בין בנקבות ואמרינן בגמרא (דף ע\"ט) דרבי יהודה סבר [אין] חוששין לזרע האב ובסוף כתובות (דף קי\"א:) פסקינן הלכה כר' יהודה ובפרק אותו ואת בנו אסיקנא דרבי יהודה ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב ולפיכך פסק רבינו בה כדין הספיקות דאין שוחטין ואם שחט אינו לוקה: \n\n" + ], + [ + "השוחט את הפרה ואח\"כ שחט שני בניה וכו'. משנה שם (דף פ\"ב) וכתב רש\"י דטעמא דשחט שני בניה ואחר כך שחטה אינו לוקה אלא אחת משום דאין כאן שחיטת איסור אלא אחת. \n", + "ומ\"ש שחטה ואת בתה ואת בן בתה וכו'. שם במשנה. \n", + "(ומ\"ש שחטה ואת בן בתה ואח\"כ שחט את הבת וכו'. ג\"ז משנה שם) וכת\"ק ופירש\"י דטעמא דאינו לוקה אלא אחת משום דחד לאו וחדא התראה וחד מעשה: \n\n" + ], + [ + "שנים שלקחו שתי בהמות וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "בארבעה פרקים בשנה וכו'. גם זה משנה שם (דף פ\"ג ע\"א): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב במה דברים אמורים כשראה זה שלקח באחרונה נחפז לקנות וכו'. זה פירוש רבינו על מה ששנינו שם במשנה אר\"י אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל בזמן שיש לו ריוח אינו צריך להודיע וידוע שכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי אינו אלא לפרש: \n", + "וכתב הראב\"ד מעולם לא הפליג בריוח וכו'. פירושו כפירוש רש\"י שכתב בזמן שאין לו ריוח שמכר האם היום אבל בזמן שיש ריוח כגון שמכר הראשונה אתמול והשניה היום אני אומר שמאתמול שחט את הראשונה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב והמוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה וכו'. גם זה שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה וכו'. גם זה משנה שם: \n", + "ומ\"ש שחט ראשון בין השמשות של ליל חמישי וכו' אינו לוקה, פשוט הוא דכיון דבין השמשות הוא ספק מן הלילה אין מלקין מספק: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הלוקח אם על הבנים ושחטה הבשר מותר. בפ' כל הבשר (חולין דף קט״ו) אהא דאמרינן כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל פריך שילוח הקן ליתסר ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה. \n", + "ומ\"ש ולוקה על שחיטת האם וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ״ש ואם שלחה אחר שלקחה פטור וכן כל מצות ל״ת שניתקה לעשה וכו'. משנה בסוף חולין (דף קמ״א) הנוטל אם מעל הבנים ר' יהודה אומר לוקה ואינו משלח וחכ״א משלח ואינו לוקה זה הכלל כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין חייבים עליה. ובפ' אלו הן הלוקין (מכות דף ט״ו) א״ר יוחנן על לאו שניתק לעשה ביטלו חייב לא ביטלו פטור ר״ל אמר קיימו ולא קיימו ואיכא למידק על דברי רבינו למה כתב אם לא קיימו לוקה דאתי כר״ל, ועיין במה שכתבתי בפ״א מהל' נערה בתולה: \n\n" + ], + [], + [ + "בא אחד וחטף האם מידו וכו': \n\n" + ], + [ + "נטל אם על הבנים וקצץ אגפיה וכו'. בסוף חולין (דף קמ\"א:) ההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח\"כ תפסה נגדיה רב יהודה אמר ליה זיל רבי לה לגדפה ושלחה כמאן אי כר' יהודה לוקה ואינו משלח אי כרבנן משלח ואינו לוקה לעולם כרבנן ומכת מרדות מדרבנן. ואיני יודע למה x השמיט רבינו שמכין אותו מכת מרדות. \n", + "ומ\"ש ואם מתה קודם לזה או ברחה ואבדה לוקה וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "וכיצד משלח האם אוחז בכנפיה ומפריחה. שם במה משלחה רב הונא אמר ברגליה רב יהודה אמר בכנפיה ופסק כרב יהודה דגדול מרב הונא הוה ועוד דמסתבר טעמיה: \n", + "שלחה וחזרה וכו' עד פטור מלשלח. משנה שם: \n\n" + ], + [], + [ + "שלח את האם וחזר וצד אותה וכו'. שם עד כמה משלחה אמר רב יהודה כדי שתצא מתחת ידו ופירש\"י שתצא מתחת ידו ואם יכול לחזור ולתפסה מותר ואמרינן תו התם ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה תימה x מהו וכו' שלחה ואהדר ליה רבא פרסתקי ותפסה ומשמע לרבינו דלא שאני לן בין תפסה הוא לתפסה אחר: \n\n" + ], + [ + "שילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף טהור שאינו מזומן כו'. משנה (דף קל\"ח ע\"ב) וברייתא שם (דף קל\"ט ע\"ב): \n", + "ומה שכתב היו האפרוחים מפריחים וכו'. משנה שם (דף ק\"מ ע\"ב) ויליף לה מדכתיב והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא יצאו מוזרות ומה ביצים צריכים לאמן אף אפרוחים צריכין לאמן יצאו מפריחים: \n", + "ומ\"ש היו האפרוחין טריפות וכו'. ברייתא שם (דף ק\"מ) ומפרש רב כהנא טעמא משום דכתיב תקח לך ולא לכלביך: \n\n" + ], + [], + [ + "זכר שמצאו רובץ וכו'. שם (דף קל\"ח:) במשנה קורא זכר ר' אליעזר מחייב וחכמים פוטרים פירוש קורא עוף טהור xx הוא ודרכו לרבוץ על ביצי אחרים ובגמ' (דף ק\"מ:) אמר ר' אלעזר מחלוקת בקורא זכר אבל בקורא נקבה ד\"ה חייב וכו' ואמר ר' אלעזר מחלוקת בקורא זכר אבל בזכר דעלמא ד\"ה פטור ופי' רש\"י אבל בקורא נקבה אפילו אין הביצים שלה חייב לשלח דהאם קרינן ביה הואיל ומנהגו בכך. אבל זכר דעלמא ד\"ה פטור דהאם רובצת כתיב ולא האב רובץ תנ\"ה זכר דעלמא פטור קורא זכר ר' אליעזר מחייב וחכמים פוטרים וידוע דהלכה כחכמים: \n", + "עוף טמא וכו'. משנה שם (דף קל\"ח:): \n\n" + ], + [ + "היתה רובצת על ביצים שאינם מינה וכו'. שם (דף ק\"מ:) בעי ר' זירא יונה על ביצי תסיל מהו תסיל על ביצי יונה מהו אמר אביי ת\"ש עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור משילוח הא טהור וטהור חייב דילמא בקורא. ופירש\"י תסיל עוף טהור ודומה ליונה. דילמא הא דתני בטהור וטהור חייב בקורא נקבה דמנהגה בכך ומודו בקורא נקבה אפילו אין הביצים שלה הואיל ודרכה הוא לגדלן והאם רובצת קרינן בה וכו' אבל עוף אחר בטלה דעתו ואינו בשילוח וכיון דבעיין לא איפשיטא נקטינן בה לענין חיוב לשלח לחומרא דספיקא דאורייתא היא ולענין מלקות נקטינן לקולא: \n", + "ואיכא למידק דה\"ל לחיובי בקורא נקבה דהא למאי דבעי למיפשט על כל המינים הוא חייב וקורא בכלל ולמאי דדחי בקורא מיהא חייב. וי\"ל דאפשר לפרש דדילמא בקורא לאו בקורא אליבא דחכמים קאמר כדפירש\"י אלא בקורא אליבא דר\"א קאמר אבל לחכמים תבעי בכל המינים אפי' בקורא: \n", + "היתה האם טריפה חייב לשלחה. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "שחט מקצת סימנין בתוך הקן וכו'. בסוף חולין בעי רב הושעיא הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנים מהו מי אמרינן כיון דאילו שביק להו מיטרפי בעינן לך ולא לכלביך או דילמא כיון דבידו למגמר שחיטה תקח לך קרינן ביה וחייב בשילוח תיקו ופירש\"י מיעוט סימנין של אפרוחים תחת האם מהו לחייבו בשילוח האם כיון שבידו לגמור השחיטה תקח לך קרינן ביה וחייב לשלח. א\"ד השתא מיהת כל זמן שלא גמר בהם סימנין פטור מלשלח ונוטל את האם בהיתר ואח\"כ גומר השחיטה. והטור היה גורס בדברי רבינו שחט קצת סימניה משמע דאאם קאי והר\"ן ג\"כ כתב שנראה מדברי רבינו דאאם קאי. וא\"א לומר כן דא\"כ אמאי אינו לוקה מ\"ש מאם טריפה אלא ודאי שהגירסא האמיתית שחט מקצת x סימנים ואאפרוחים קאי וכפירוש רש\"י: \n\n" + ], + [ + "היתה מעופפת וכו'. משנה שם ויליף ליה בגמרא מדלא כתיב יושבת משמע אפילו מעופפת ומיהו כיון דכתיב רובצת בעינן שיהו כנפים נוגעות בקן. כתב הטור היתה מעופפת על הקן וכו' והרמב\"ם כתב שחייב אם נוגעות מן הצד עכ\"ל. וספר מוטעה נזדמן לו בדברי רבינו שהרי בגמ' רמי אמתני' מדתניא היתה מעופפת אפילו כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח ומשני אמר רבי ירמיה כי קתני מתניתא בנוגע מן הצד, ובפירוש כתב רבינו לקמן בסמוך שאם היתה בצד הקן וכנפיה נוגעות בקן מצדו פטור מלשלח: \n", + "היתה מטלית או כנפים חוצצות וכו'. שם בעי רבי ירמיה מטלית מהו שתחוץ כנפים מהו שיחוצו ביצים מוזרות מהו שני סדרי ביצים זה ע\"ג זה מהו זכר ע\"ג ביצים ונקבה ע\"ג זכר מהו תיקו. ופירש רש\"י מטלית פרוסה על הביצים והאם רובצת עליה מי הוי חציצה דלא ליבעי שילוח דלא קרינן ביה רובצת או לא. כנפים נוצה תלושה. ביצים מוזרות (שאין אפרוח בא מהן כדאמרינן במתני') דלא מחייבי בשילוח. מהו שיחוצו את\"ל ביצים מוזרות חוצצים שני סדרי ביצים בני קיימא זה ע\"ג זה מהו אם נתכוון ליטול התחתונים מי הוו אמצעיים חציצה (ופטור מלשלח) או לא עכ\"ל. ואיני יודע למה חלקן רבינו בתרי בבי ולמה שינה לשונו בזו מבזו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(טו-טז) היתה יושבת בין האפרוחים וכו' וכן אם היתה בצד הקן וכו' היתה על שני בדי אילן וכו'. שם א\"ר יהודה אמר רב היתה יושבת בין שני רובדי אילן רואין כל שאילו תשמט נופלת עליהם חייב לשלח ואם לאו פטור. מיתיבי היתה יושבת ביניהם פטור מלשלח על גביהן חייב לשלח היתה מעופפת אפי' כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח מאי לאו על גביהן דומיא דביניהם מה ביניהם דנגעה בהו אף על גביהן דנגעה בהו אבל רובדי אילן פטור לא על גביהן דומיא דביניהם מה ביניהם דלא נגעה עלייהו אף על גביהם דלא נגעה עלייהו והיינו רובדי אילן הכי נמי מסתברא דאי ס\"ד רובדי אילן פטור אדתני היתה מעופפת אפילו כנפיה נוגעת בקן פטור מלשלח ליתני רובדי אילן וכל שכן מעופפת מעופפת איצטריך ליה דאפילו כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח והא אנן תנן בזמן שכנפיה נוגעות בקן חייב לשלח אמר רבי ירמיה כי קתני מתני' בנוגע מן הצד ופירש\"י היתה יושבת בין שני רובדי אילן והביצים תחתיה אבל הענפים סומכים ומגביהים אותה באויר כל שאילו ידחו זה מזה תשמט האם ותפול עליהן חייב ואם נופלת לצדדין פטור. מה ביניהם אפילו נגעה בהם אשמעינן דפטור דעל בעינן אף על גביהן דקתני חייב בדנגעה בהו וממתני' ליכא לאותובי לרב דבעי נוגעים משום דמתניתין במעופפת הא בין שני רובדי אילן רובצת קרינן ביה. מה ביניהם דלא נגעה עלייהו אף על גביהן דלא נגעה עלייהו מלעיל ושוב אין כאן נגיעה דאי נמי נגעה מן הצדדין אינה נגיעה דעל בעינן ואפילו הכי קתני חייב הואיל ועליהן רובצת. ליתני רובדי אילן ואע\"ג דיושבת במקומה תחתיה וכל שכן מעופפת דאינה רובצת מן הצד שנוגעת בצדיהן ולא על גביהן. וכתב הר\"ן וסוגיין מוכחא שאע\"פ שנוגעת בהן מן הצד פטור ולפיכך לא נתכוונו לו דברי הרמב\"ם שכתב היתה יושבת בין האפרוחים או בין הביצים ואינה נוגעת בהם פטור מלשלח וכו' ולא ידעתי מהו דכי אמרינן בגמרא כי קתני מתניתין בנוגעת בקן מן הצד אמעופפת קאי דוק ותשכח עכ\"ל. טעמו לתמוה על רבינו במ\"ש ביושבת ביניהם ואינה נוגעת בהם פטור דמשמע הא אם נוגעת חייב והא ליתא דאפילו בנוגעת בהם אמרינן בגמרא דפטור כיון שאינה על גביהן. ועל מ\"ש רבינו פטור דנוגעת מצדו גבי היתה בצד הקן לא ידעתי מהו דהא אמעופפת הוא דאיתמר ולא גבי היתה בצד הקן ולמה השמיטה ולא כתבה גבי מעופפת וכתבה גבי היתה בצד הקן זה הוא מה שהוקשה להר\"ן על דברי רבינו וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "היתה רובצת על אפרוח אחד וכו'. משנה שם (דף ק\"מ): \n", + "המוצא קן על פני המים וכו'. שם (דף קל\"ט:) בדרך כדרב יהודה אמר רב דא\"ר יהודה אמר רב מצא קן בים חייב בשילוח שנאמר כה אמר ה' הנותן בים דרך ומשמע לרבינו דלאו דוקא ים דה\"ה לשאר מים. \n", + "ומ\"ש או על גבי בעלי חיים. שם אמרו ליה פפונאי לרב כהנא מצא קן בראשו של אדם מהו אמר להו ואדמה על ראשו ופירש\"י ואדמה על ראשו אע\"פ שיהיה בראשו לא איבדה את שמה (ש\"מ אדם גופיה אדמה הוא מדלא איבדה את שמה) דלא קרייה עפר והשתא נמי על הארץ קרינן ביה. ומשמע דה\"ה אם מצא קן על גבי שאר בעלי חיים חייב דמאי שנא. \n", + "ומ\"ש רבינו לא נאמר אפרוחים או ביצים איני יודע לו טעם x: \n\n" + ], + [ + "אסור לזכות בביצים וכו'. שם (דף קמ\"א:) ת\"ר יוני שובך ויוני עלייה חייבין בשילוח ומקשינן עלה ואם איתא להא דאמר ר\"י בר חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו קרי כאן כי יקרא פרט למזומן ואסיקנא השתא דאר\"י אמר רב אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהם שנאמר שלח תשלח את האם והדר הבנים תקח לך (אפי' תימא אע\"ג דנפל מחצרו כל היכא דאיהו מצי זכי חצרו נמי זכיא) וכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכיא ליה. וכתב הר\"ן ומיהו אי טריף אקן עד שהוגבהה האם קניא ליה חצרו לביצים והוי מזומן ופטור וכי קאמרינן דיוני שובך חייבים בשילוח היינו כגון שלא הוגבהה האם מעל הבנים כלל משהטיל הביצים דבכה\"ג לא קניא ליה חצרו עכ\"ל וכך מפורש בגמרא. ובנוסחא דידן בספרי רבינו כתוב כשם שאינו יכול לזכות בהם לאחרים ונ\"ל דהאי לאחרים ט\"ס הוא וצריך למוחקו: \n\n" + ], + [ + "אסור ליטול אם על הבנים ואפילו לטהר בהם את המצורע וכו'. משנה שם (דף קמ\"ב). \n", + "ומ\"ש שאין עשה דוחה ל\"ת ועשה וכו'. יש לתמוה דהא מעיקרא אין כאן אלא ל\"ת לבד דלא תקח ואם לקחה אין כאן אלא עשה לבד. וי\"ל דקרא הכי משמע תשלח את האם ולא תקחנה על הבנים והכי משמע מדאמרינן בגמ' (דף קמ\"א) אמר ליה ההוא מרבנן לרבא ואימא שלח חדא זימנא תשלח תרי זימנין וכו' עד קמ\"ל הרי שאמרו דשילוח עשה ול\"ת הוא ופירש\"י והא שילוח עשה ול\"ת תשלח ולא תקח. אבל אכתי קשיא דהיינו לר' יהודה דאמר שלח מעיקרא משמע ומש\"ה סבר דנוטל אם מעל הבנים לוקה ואינו משלח אבל לרבנן דסברי דמשלח ואינו לוקה קרא הכי משמע לא תקח האם ואם לקחת שלח וא\"כ מעיקרא אין כאן אלא ל\"ת וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "המקדיש עוף לבדק הבית וכו'. שם (דף קל\"ח:) במשנה שילוח הקן נוהג בחולין אבל לא במוקדשין ומפרש טעמא בגמרא דא\"ק שלח תשלח במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר וכו' הני מוקדשין היכי דמי אילימא דהוה ליה קן בתוך ביתו ואקדשיה מי מחייב וכו' רב אמר במקדיש פירות שובכו ומרדו ושמואל אמר במקדיש תרנגולתו לבדק הבית וכו' וכן א\"ר יוחנן במקדיש תרנגולת לבדק הבית ומרדה ופסק רבינו כשמואל ור' יוחנן: \n\n" + ], + [ + "עוף שהרג את הנפש פטור מלשלח וכו'. שם (דף קל\"ח:) ומפרש טעמא משום דכתיב שלח תשלח במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לבית דין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה לכסות וכו': \n\n" + ], + [ + "כיסוי הדם נוהג במזומן ובשאינו מזומן. משנה בר\"פ כיסוי הדם (דף פ\"ג:). \n", + "ומ\"ש ונוהג בחולין ולא במוקדשין. שם במשנה: \n", + "ומ\"ש בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית, הכי אסיקנא בגמ' (דף פ\"ד). \n", + "ומ\"ש ואם עבר ושחטן, אקדשי בדק הבית קאי שאין דינם לשחטם אלא לפדותם. ונ\"ל שהגירסא הנכונה שאם עבר ושחטן: \n\n" + ], + [ + "שחט חיה ועוף ואח\"כ הקדישן וכו'. בתוספתא השוחט והקדיש את הדם חייב לכסות מפני שקדמה מצות כיסוי להקדש: \n\n" + ], + [ + "כלאים הבא מבהמה וחיה וכו'. משנה בר״פ כיסוי הדם (דף פ״ג:) נוהג בכוי מפני שהוא ספק ובפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ') תניא כוי זה הבא מן התיש ומן הצבי ר״י אומר כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה וכתב רבינו דבין בזו ובין בזו חייב לכסות והטעם מבואר דתרווייהו בכלל מפני שהוא ספק הם. וכתב רבינו שאינו מברך ורבינו האריך בתשובה לחכמי לוניל בטעם הדבר וכתב בעל מ״ע בסוף הלכות מילה: \n", + "השוחט לחולה בשבת וכו'. שם (דף פ\"ד:) אסיקנא דאע\"ג דניתנה שבת לידחות אצל שחיטה לחולה לא ניתנה לידחות לכיסוי ובמשנה (דף פ\"ג:) שנינו גבי כוי אין שוחטין אותו ביו\"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ומשמע ודאי דחייב לכסות לאחר שבת ולאחר יו\"ט. ובתוספתא השוחט בשבת וביוה\"כ אע\"פ שמתחייב בנפשו כיון שחשכה אם היה הדם קיים חייב לכסות: \n\n" + ], + [ + "השוחט עופות ומיני חיה וכו'. משנה שם (דף פ\"ז ע\"ב) וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "דם שנתערב במים וכו' נתערב ביין וכו'. משנה שם (דף פ\"ז): \n\n" + ], + [ + "כסהו ונתגלה וכו'. משנה שם. \n", + "ומה שכתב כסתהו הרוח וכו'. שם במשנה כסהו הרוח חייב לכסות ובגמרא אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות: \n\n" + ], + [ + "דם הניתז ושעל הסכין וכו'. משנה שם (דף פ\"ז:) דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות א\"ר יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל אם יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות וכל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים: \n", + "והראב\"ד כתב על דברי רבינו אלו דברי הרב וכו'. וכבר כתבו התוס' והרא\"ש דלגי' רש\"י ר\"י לפרש דברי ת\"ק בא בין במתניתין בין בברייתא ואפילו לאידך גירסא נהי דר\"י דברייתא לאיפלוגי אתא ר\"י דמתני' לא אתא אלא לפרושי ולא שבקינן ת\"ק דמתני' משום ת\"ק דברייתא וכן פסקו סמ\"ג וסמ\"ק והרשב\"א: \n\n" + ], + [ + "שחט ונבלע הדם בקרקע וכו'. שם (דף פ\"ז) תניא השוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות ואוקימנא בשרישומו ניכר: \n\n" + ], + [ + "אין חייב בכיסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה וכו'. לפיכך השוחט ונמצאת טריפה וכו'. משנה שם (דף פ\"ה) השוחט ונמצאת טריפה השוחט לעכו\"ם והשוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ חיה ועוף הנסקלין ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים ובגמרא א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן ראה רבי וכו' ודבריו של ר\"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים. והשמיט רבינו מלכתוב קדשים בחוץ משום דהוה משמע דקדשים בפנים טעונים כיסוי והא ליתא כמו שנתבאר לעיל: \n", + "ומ\"ש וכן חש\"ו ששחטו וכו', משנה שם (דף פ\"ו): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יא-יג) במה מכסין וכו'. משנה שם (דף פ\"ח) מכסין בזבל דק ובחול הדק בסיד ובחרסית ובלבנה ומגופה שכתשן אבל אין מכסין לא בזבל גס ולא בחול הגס ולא בלבנה ומגופה שלא כתשן ולא יכפה עליו את הכלי ובגמרא היכי דמי חול הדק וכו' כל שאין היוצר צריך לכתשו ואיכא דמתני לה אסיפא וכו' ה\"ד חול הגס וכו' כל שהיוצר צריך לכתשו מאי בינייהו איכא בינייהו דצריך ולא צריך דמיפרך איפרוכי ופירש\"י x ללישנא קמא אין היוצר צריך לכתשו כיון דמיפרך ביד ללישנא בתרא דאמר כל שהיוצר צריך לכתשו משמע אפילו כתישה כל דהו וכתב הרא\"ש על זה ולפירושו הלכה כל\"ב לחומרא ורב אלפס לא הביא כי אם ל\"ק משמע דמפרש איפכא ע\"כ לשונו. ופירש\"י חרסית שחיקת חרסין. \n", + "ומ\"ש רבינו שמכסין בשחיקת אבנים ובנעורת של פשתן דקה ובנסורת של חרשים דקה וכן מ\"ש שאין מכסין בקמח וסובין ומורסן ושחיקת כלי מתכות, הכל שם בברייתא. \n", + "ומ\"ש חוץ משחיקת הזהב בלבד וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש מכסין בשיחור וכו'. שם (דף פ\"ח:) תנא הוסיפו עליהם השחור והכחול ונקרת פסילין ופירש\"י עפר שמנקרין מהריחיים. \n", + "ומ\"ש ובאפר. שם בברייתא דמכסין באפר אפילו באפר שריפת בגדים. \n", + "ומ\"ש אפילו אפר בשר שנשרף וכו', שם וכב\"ה: \n", + "ומותר לכסות בעפר עיר הנדחת. שם בסוף הפרק (דף פ\"ט) ומסיק רבא טעמא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו: \n\n" + ], + [ + "השוחט צריך שיתן עפר למטה וכו'. בר\"פ כיסוי הדם (דף פ\"ג:) א\"ר זירא השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר וכתבו התוספות עפר שלמטה אין צריך שיתן הוא אם יש שם עפר והא דאמרינן בפרק שני שהיה מזמן כל הבקעה לשחוט בה היינו במקום שהיה קרקע קשה היה חופר משום דבעינן עפר תיחוח ומיהו לעיל פירש בקונטרס שהיה מזמינו בפה לכך עכ\"ל. ומדברי רבינו שסיים וכתב אבל לא ישחוט בכלי ויכסה בעפר נראה שסובר כדברי התוספות: \n\n" + ], + [ + "ומי ששחט הוא יכסה וכו'. שם (דף פ\"ז) ת\"ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה. \n", + "ומה שכתב ואם לא כסהו וראהו אחר חייב לכסות, משנה שם ומייתי לה בברייתא מדכתיב בכיסוי ואומר לבני ישראל אזהרה לכל בני ישראל: \n\n" + ], + [ + "וכשמכסה לא יכסה ברגליו וכו'. ברייתא שם: \n", + "ובכאן נשלם החלק השני והלכות שחיטה. ה' לעזרתי ראה והביטה. ברוך הנותן ליעף כח: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..68966253fb041469bcdad8ac651dc435fd2d8dec --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kedushah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,1134 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Ritual_Slaughter", + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול וכו'. כתב מי שירצה, לומר שאינה מצוה שחייב האדם לעשותה עכ\"פ כמו תפילין וציצית שופר סוכה ולולב. \n", + "ומ״ש רבינו ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה. יש להקשות דהא בחולין כתיב האי קרא שנאמר כי ירחיב וכו' בכל אות נפשך תאכל בשר וכו' כי ירחק ממך המקום וכו' אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכו' ופירש״י בפירוש החומש על בכל אות נפשך תאכל בשר אבל במדבר נאסר להם בשר חולין אלא א״כ מקדישה ומקריבה שלמים משמע דהאי קרא בחולין משתעי ועוד דכתיב לעיל רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת וכו' ופירש״י במה הכתוב מדבר אם בבשר תאוה להתירה להם בלא הקרבת אימורין הרי אמור במקום אחר כי ירחיב וכו' בכל אות נפשך תאכל בשר במה זה מדבר בקדשים שנפל בהם מום שיפדו ויאכלו בכל מקום יכול יפדו על מום עובר תלמוד לומר רק, משמע נמי מהכא דקרא דכי ירחיב וכו' בחולין משתעי וא״כ היאך אמר רבינו ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי וכו' דלאו בבכור בעל מום משתעי קרא אלא בחולין. ולתרץ זה נאמר שיש להקשות על רש״י ממאי דגרסינן בריש השוחט (חולין דף כ״ח) רבי אלעזר הקפר ברבי אומר מה ת״ל אך כאשר יאכל את הצבי וכו' וכי מה למדנו מצבי ואיל מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשים מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ופירש״י אך כאשר יאכל וגו' בפסולי המוקדשין שנפדו במומן קאי. מה למדנו מצבי ואיל הכי ליכתוב אך הטמא והטהור יחדיו יאכלנו. מה פסולי המוקדשין בשחיטה דלעיל מההוא קרא כתיב וזבחת מבקרך וכו' בספרי גרסינן מק ש צב וא ל לבהמה מה בהמה בשח טה וכו ולא מוק להא קרא דכי ירחיב בפסולי המוקדשין אלא בבשר תאוה של חולין ע״כ. הרי שהגמרא אמרה דכי ירחיב מיירי בפסולי המוקדשין ורש״י פירש בפירוש החומש דמיירי בחולין כמו שהוכחנו למעלה. וי״ל שמה שפירש רש״י בפירוש החומש נמשך לדעת ספרי דמוקי קרא דכי ירחיב בחולין אבל הגמרא חולק עליו ומוקי ליה בפסולי המוקדשין וא״כ אין מקום תפיסה על רבינו ממה שפירש רש״י בחומש דההיא אתיא כספרי ואיהו דאמר כגמ' דפ' השוחט. אבל לעולם קשה למה לא תפיס רבינו לשון הגמרא שאומר מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין וכתב ונאמר בבכור בעל מום הל״ל ונאמר בפסולי המוקדשין ועוד שא״א לומר כן דהא תניא בכסוי הדם (דף פ״ד) ת״ר כי ירחיב ה' את גבולך וכו' לימדה תורה ד״א שלא יאכל אדם בשר וכו' כמו שכתובה להלן הרי מפורש דס״ל לגמרא דבחולין משתעי קרא. וי״ל שפירוש פסולי המוקדשין שנאמר בגמרא ר״ל בכור בעל מום לפי שכתוב אחד אומר רק בכל אות נפשך וכו' הטמא והטהור יאכלנו וכו' וכתוב אחר אומר גבי כי ירחיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכו' ובשלמא לדעת ספרי מוקי ההיא דכי ירחיב בחולין וההיא דרק בכל אות נפשך וכו' בפסולי המוקדשין אבל בגמרא דידן דמוקי כי ירחיב בפסולי המוקדשין רק בכל אות נפשך במאי מוקי לה. ועוד קשה שא״א לומר דס״ל לגמ' דכי ירחיב משתעי בפסולי המוקדשין דהא גרסי' בריש כסוי הדם ת״ר כי ירחיב ה' את גבולך למדה תורה ד״א שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון יכול יקח אדם מן השוק ויאכל ת״ל וזבחת מבקרך וכו' יכול יזבח כל בקרו ויאכל (יזבח) כל צאנו ויאכל ת״ל מבקרך ולא כל בקרך מצאנך ולא כל צאנך נראה שבפירוש נראה מהגמרא שסובר שבבשר תאוה שיהא חולין מיירי קרא דכי ירחיב. ובריש השוחט אמרו דבפסולי המוקדשין מיירי ע״כ צריכין אנו לומר דתרי פסולי המוקדשין איכא דכל פסולי המוקדשין צריכין ליפדות אחר שנפסלו חוץ מבכור בעל מום שבמומו הוא נפדה ואינו צריך פדיון אחר וכ״כ רבינו בהלכות בכורות פ״א וז״ל הבכור אין פודין אותו אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה עכ״ל. וא״כ קרא דרק בכל אות נפשך וכו' משתעי בשאר פסולי המוקדשין הנפדין במעות וקרא דכי ירחיב מיירי ודאי בבשר תאוה כההיא דכסוי הדם ומיירי נמי בפסולי המוקדשין שנפדו במומן דהיינו בשר בכור בעל מום מיתורא דקרא דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך מאי אשר נתן ה' לך אטו אנא לא ידענא דמתנת ה' הוא אלא לומר בכור בעל מום דיהביה לך רחמנא כלומר דהוה דידיה ובההוא מומא יהביה ניהלך שתהא מותר לאוכלו בלא שום פדיון וכב״ה שאמרו ר״פ פסולי המוקדשין שמותר לישראל להמנות על הבכור ואך כאשר יאכל את הצבי וכו' קאי אבשר תאוה ואבכור בעל מום ולכך כתב רבינו ונאמר בבכור בעל מום ולא כתב ונאמר בפסולי המוקדשים לפי שאם היה כותב פסולי המוקדשים קשו הקושיות שהקשיתי ובאומרו בכור בעל מום יסתלקו: \n", + "ויש לתמוה אמאי נקט רבינו ראיה לעוף מדאיתקש לחיה ולא מפיק לה מדתני בר קפרא בראש פרק השוחט (חולין דף כ״ז:) זאת תורת הבהמה והעוף וכו' הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים לחייבו בשני סימנים א״א שכבר הוקש לדגים לפוטרו בלא כלום א״א שכבר הוקש לבהמה הא כיצד הכשרו בסימן אחד וי״ל משום דלבר קפרא בסימן אחד סגי ליה לכתחלה ורבינו סובר שגם בעוף צריך לכתחלה שני סימנים כמ״ש להלן השחיטה המעולה שיחתכו שניהם בין בבהמה בין בעוף ולזה יתכווין השוחט, וטעם סברת רבינו לפי שבריש השוחט (חולין דף כ״ז) שאלו השוחט דיעבד אין לכתחלה לא וכו' אב״א אאחד בעוף ואב״א ארוב שנים בבהמה ורבינו ז״ל תפס חומרא דתרי לישני להצריך לכתחלה שני סימנים משום דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא. אבל קשה דהאי ילפותא דיליף רבינו שחיטה לעוף מדאיתקש לחיה ליתא בגמרא אדרבא מהאי קרא יליף בגמרא דאין שחיטה לעוף מן התורה מדכתיב ושפך בשפיכה בעלמא סגי ואקשינן עליה א״ה חיה נמי ומשני איתקש לפסולי המוקדשין עוף נמי איתקש לבהמה דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף הא כתיב ושפך את דמו ומאי חזית דשדית ליה על עוף שדייה על חיה מסתברא משום דסליק מיניה. וי״ל דבגמרא מותבינן עליה ושני הוא דאמר כרבי אלעזר הקפר דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה ואמרינן מאן תנא דפליג עליה דר״א הקפר רבי הוא וידוע דהלכה כרבי מחבירו ומאחר דקי״ל כרבי דאמר יש שחיטה לעוף מן התורה ממילא משמע דושפך את דמו היינו ע״י שחיטה ואיתקש עוף לחיה: \n\n" + ], + [ + "והלכות שחיטה בכולן אחת היא לפיכך השוחט בהמה או חיה או עוף מברך תחלה אקב\"ו על השחיטה. כלומר אם היו מוחלקין בדיניהם היה צריך לברך על החיה על שחיטת חיה ובעוף על שחיטת עוף וכן בבהמה אבל לפי שהלכות שחיטה בכלן אחת הן ואין ביניהם חילוק לפיכך נוסח ברכה אחת לכלן. וא\"ת אינו כן שהרי בבהמה וחיה צריך שנים או רוב שנים ובעוף באחד או רובו סגי וא\"כ איך הלכות שחיטה בכלן אחת הן. י\"ל שכיון שבשאר הדינין כלם הם שוים וגם בזה הדין השחיטה המעולה שיתכוין לה השוחט שיחתכו שני הסימנין אע\"פ שאם עבר ולא חתכם סגי ברוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שפיר שייך לומר שהלכות שחיטה בכלן אחת הן ולא תתחלף הברכה בעד זה ועוד שגם בזה שוים הן דבכלהו בעינן דניפוק חיותיה וכך יוצא בעוף בסימן אחד כמו בבהמה בשני סימנין: \n", + "ואם לא בירך וכו'. זה פשוט דברכות אינן מעכבות וכ\"כ הרא\"ש והמרדכי בריש חולין ודלא כהלכות אלדד הדני ודלא כדכתב המרדכי בפ' כסוי הדם בשם ראבי\"ה. \n", + "ומ\"ש ואסור לאכול וכו' כלומר דלא תימא כיון ששחטה הותרה מיד קמ\"ל: \n", + "ומ״ש ואינו לוקה פי' משום דאמרינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ג) דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו וכן דקדק ז״ל בלשונו וכתב הרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם לרמוז שהוא לאו שבכללות: \n", + "ומותר לחתוך ממנה וכו' ומולחו יפה יפה ומניחו עד שתמות ואחר כך יאכלנו. פרק השוחט (חולין דף ל״ג) גמרא שחט את הושט וכו' תניא הרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו. וא״ת האי כזית בשר למאי בעי ליה אי לקדרה דבעי מליחה מאי ומניחו עד שתמות הא ודאי בשיעור מליחה ובישול כבר יצתה נשמתה ואי לאומצא או לצלי מאי מולחו יפה יפה דקאמר והא לא בעי מליחה י״ל לעולם לאומצא ולצלי ואע״ג דבעלמא לא בעי מליחה הכא בעי כיון דמבית שחיטה קא חתיך ועד שלא תצא נפשה שהדם נעקר ממקומו ומתמצה דרך שם ומש״ה קאמר נמי ומולחו יפה יפה אח״כ. וא״ת אמאי לא קאמר הגמ' מדיחו קודם מליחה. וי״ל שדרכם היה לרחוץ הבהמה קודם שימכרו הבשר כ״ש בית השחיטה שהוא מלוכלך הרבה בדם דודאי רחצוהו קודם שימכרוהו. וא״ת רבינו למה לא הזכיר הדחה לא בתחלה ולא בסוף. וי״ל משום דסתם מליחה להדחה קיימא. ומצאתי ספר מוגה שכתוב בו ומדיחו יפה יפה: \n\n" + ], + [ + "דגים וחגבים אינם וכו' אם את כל דגי הים יאסף להם. בהשוחט (דף כ\"ז:) מקשה הגמרא גבי עוף נמי הא כתיב ויאספו את השליו ומשני התם לא כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני הכא כתיבא אסיפה במקום שחיטה דאחריני ופירש\"י הכא כתיבא אסיפה דידהו אצל שחיטת בהמה ומדשני בדבוריה וכתב בהו אסיפה ש\"מ דוקא הוא. וא\"ת דחגבים דלא איתמרא אסיפה דידהו גבי שחיטה דאחריני נימא דבעו שחיטה. וי\"ל דהיכא דכתב אסיפה אע\"ג דלא הוי במקום שחיטה דאחריני משמע דבאסיפה סגי ולא אצטריך בדגים למימר אסיפה דידהו בהדי שחיטה דאחריני אלא משום דכתיב זאת תורת הבהמה וכו' וכל החיה הרומשת במים והוה ס\"ד דעופות ודגים איתקשו לבהמה לענין שחיטה אלא משום דכתיב אסיפה דידהו גבי שחיטה דאחריני. ויש מי שאומר דמדכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וכו' סמך עוף לבהמה לחייבו שחיטה וסמך חגבים לדגים לפוטרם משחיטה כדגים דוכל הנפש השורצת על הארץ היינו חגבים. וא\"ת מעיקרא מבעי ליה קראי לשחיטת חיה ועוף וא\"כ היכי הדר מבעי ליה קראי למעוטי דגים וחגבים. וי\"ל דמעיקרא הוה ס\"ל דדוקא בקר וצאן דמפורש בהו זביחה בעו שחיטה ובתר דגלי לן קרא דבקר וצאן לאו דוקא קשה לן נימא דה\"ה לכל בע\"ח ואיצטריך לן קרא למעוטי דגים וחגבים: \n", + "לפיכך אם מתו מאליהן וכו'. דדוקא היכא דאמר רחמנא דליפוק חיותא בשחיטה הוא דאי לא נפקא בשחיטה אלא במיתה הויא נבילה וכן אם אכל ממנה בעודה חיה חייב עליה משום אבר מן החי אבל הני כיון דלא בעי דליפוק חיותיה בשחיטה אם מתו מאליהם בתוך המים מותרים ומותר לאוכלם חיים. וא\"ת סוף סוף נימא דבעו אסיפה בעודם חיים. וי\"ל שאילו היה אפשר לומר כן אין הכי נמי אבל כיון דאי אפשר לאכלם בלא אסיפה שאפילו קלטן בפיו ולא אספם בידו מכל מקום בעת שהם בפיו נאספים הם אם כן אינו דבר מיוחד דמזהר עליה קרא וכדברי רבינו כתב בעל העיטור ודלא כרבינו סעדיה דאמר מתים אסורים x ורבינו האיי השיב עליו ור\"נ אייתי סייעתא דגרסינן בתוספתא דתרומה אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים ואינו חושש: \n\n" + ], + [ + "זביחה זו האמורה בתורה סתם וכו' שכל הדברים האלו ע״פ צוה בהם כשאר תורה שבע״פ שהיא הנקראת מצוה. בר״פ השוחט (חולין דף כ״ז) בעי מנין לשחיטה שהיא מן הצואר ואסיקנא שהייה דרסה וכו' מנא לן אלא גמרא שחיטה מן הצואר נמי גמרא ואמרינן תו התם (דף כ״ח) מאן תנא דפליג עליה דר״א הקפר (דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה) רבי היא דתניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה: \n\n" + ], + [ + "מקום השחיטה מן החי. נקט לישנא דמן החי לכלול בהמה וחיה בעוף וי\"א דנקט הכי לאפוקי שש נבילות מחיים שהיא חשובה מתה. \n", + "ומ\"ש וכל הצואר כשר לשחיטה. משנה בפ\"ק דחולין (דף י\"ט). \n", + "ומ״ש כיצד בושט מתחלת המקום שכשחותכין אותו מתכווץ עד המקום שישעיר, בר״פ אלו טריפות (חולין דף מ״ג:) וכתבו הרי״ף והרא״ש פירש ישעיר דקאי פרצי פרצי דדמיא לכריסא ולפי זה ישעיר הוא מלשון איש שעיר: \n\n" + ], + [ + "שחט למעלה ממקום זה והוא הנקרא תרבץ הושט. שם כל שחותכו ועומד במקומו זהו תרבץ הושט וכו' אי זהו ושט עצמו כל שחותכו וכווץ. \n", + "ומ\"ש רבינו שחיטתו פסולה משמע דנבילה הויא שהרי כתב בפרק ג' כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה נבילה ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבילה וקשה דתרבץ הושט וכרס שניקבו לא הויא אלא טריפה ולא נבילה. וי\"ל דמש\"ה לא אמר רבינו בפ\"ג הרי זה נבלה ומטמאה במשא אלא אם אכל ממנה כזית לוקה אבל לענין טומאה לא נחת ומשום דרוב הנזכרות באלו הפרקים הוו נבלות נקט לשון נבילה: \n", + "ושיעור תרבץ הושט וכו'. בר״פ אלו טריפות (חולין דף מ״ד) למעלה עד כמה אמר רב נחמן עד כדי תפיסת יד והתוס' כתבו פירש בה״ג כדי תפיסת יד כדנקיט איניש בשתי אצבעותיו ודבריהם דברי קבלה ויש לסמוך עליהם עכ״ל. וכן כתב הרי״ף ופרשי לה רבנן כדי שיתפוס בשתי אצבעות ורש״י פירש בענין אחר: \n\n" + ], + [ + "ואיזהו מקום השחיטה בקנה משיפוע כובע ולמטה. פ' הכל שוחטין (חולין דף י״ח) תנן השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשירה ר' יוסי בר יהודה אומר מלא החוט על פני רובה ומסקנא דגמרא (דף י״ט) והלכתא משיפוע כובע ולמטה כשרה והיינו שייר בחיטי וכן הוא דעת רבינו שכתב כאן משפוי כובע ולמטה ובפ״ג כתב הגרמה וכיצד וכו' וכמו שני חיטין יש בסוף הקנה וכו' שחט בתוך החיטין אם שייר מהן כל שהוא למעלה הרי זו כשרה שהרי שחט משפוי כובע ולמטה ובפירוש המשנה כתב בתוך הטבעת הגדולה יש כמו שני גרגרים מגוף שחוסי וקורין אותם חכמים חיטי. וכתב הטור משיפוע כובע ולמטה והוא קודם שיתחיל הכובע לשפע ולעלות. \n", + "ומ\"ש ולמטה עד ראש כנף הריאה וכו'. באלו טריפות (דף מ\"ה) תני ר' חייא בר יוסף קמיה דר' יוחנן כל הצואר כלו כשר לשחיטה מטבעת הגדולה עד כנפי ריאה התחתונה אמר רבא תחתונה שהיא עליונה שאני אומר כל שפושטת צוארה ורועה ובלבד שלא תיאנס ופירש\"י מטבעת הגדולה כרבי יוסי בר יהודה ומחלוקתו בפ\"ק נקט לה ומיהו אנן קי\"ל כר\"ח בן אנטיגנוס דמשפוי כובע ולמטה כשרה דהיינו למעלה מן הטבעת התחתונה כדמפרש רבא תחתונה כשהבהמה תלויה [ברגליה] דהיינו אונות קטנות שהיא עליונה כשאוחזין בקנה והריאה תלויה למטה. כנפי כמה שהם נמתחים ופורשים כנפים למעלה אע\"פ שהקנה יורד ביניהם עד מקום חיבורן. \n", + "וכתב רבינו וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ נקרא צואר, ממה ששנינו שכל הצואר כשר לשחיטה נראה שכל הכשר לשחיטה נקרא צואר: \n\n" + ], + [ + "אנסה הבהמה עצמה. שם בעי רב חנינא ואי תימא רב חנניא אנסה עצמה מהו תיקו יתיב ר' יוחנן ור\"ש בן לקיש נפק מילתא מבינייהו אנס בסימנין ושחט פסולה. ופסק רבינו בשניהם ספק נבילה לפי שענין שניהם אחד וכיון שחלוקה ראשונה נשארה בתיקו גם השניה כמוה ור\"י ור\"ל שפסקו בחלוקה השנייה פסולה נאמר דס\"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא ולכן אמרו פסולה כלומר מספק אסורה באכילה וכן כשאמר רב ובלבד שלא תאנס משום ה\"ט הוא דכל תיקו דאיסורא לחומרא ואע\"פ שנכתבו בגמרא דברי רבא קודם לבעיא זו הנשארת בתיקו לא היה סדרם כך דקודם נשאלה הבעיא ואח\"כ אמר רבא ובלבד שלא תאנס או נאמר שחולקין על סתם גמרא שנשארה אצלו הבעיא בתיקו וה\"ה לדין השני ולכן פסק רבינו כסתם גמרא א\"נ דה\"פ ובלבד שלא תאנס זהו מקום השחיטה בעי רבי חנינא האי שלא תאנס דוקא קאמרת דאם נאנסה פסולה או כשירה היא אלא לכתחלה בעי שלא תאנס וסלקא בתיקו ולא שאני לן בין אנסה עצמה לאנס השוחט בכלהו הוו ספק נבלה כסתם גמרא וטעם דין זה דכיון שאנסה הבהמה עצמה ומתחה הסימנין או שאנס השוחט את הסימנין ובשעת שחיטה במקום שחיטה שחט בסימנין אילו היו נשארים כן מתוחים אבל לפי שאחר השחיטה נתכווצו כמנהגן נמצאת השחיטה שלא במקומה לכך הויא ספק דבבחינת שעת השחיטה הוי כשרה ובבחינת אחר השחיטה וקודם לה הויא פסולה ולכן ה\"ז ספק נבלה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) וצריך השוחט וכו' ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה. משנה פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ט:) השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה וס״ל לרבינו כמו שפירשו התוס' והר״ן דדיעבד אין לכתחלה לא ואפילו החזיר הסימנין גזירה אטו לא החזיר ואע״ג דתנן השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה התם ע״כ אית לן למימר דאגב דקתני המולק דיעבד קתני נמי השוחט: \n", + "וכמה הוא שיעור השחיטה וכו'. משנה ריש השוחט (חולין דף כ״ז) השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו וכו' חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה ובגמרא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא שנים בבהמה לכתחלה לא עד כמה לשחוט וליזיל איבעית אימא אאחד בעוף ואי בעית אימא ארובו של אחד כמוהו ורבינו פסק כחומרי דתרי לישני כמש״ל וכן דעת הרשב״א והרא״ש. \n", + "ומ\"ש רבינו רובו של זה ורובו של זה וכו'. מסקנא דגמרא התם (דף כ\"ט) דכ\"ע מחצה על מחצה אינו כרוב ותניא בת\"כ להבדיל בין הטמא ובין הטהור אין צ\"ל בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים הם אלא בין נשחט רובו של סימן לנשחט חציו וכמה בין חציו לרובו כמלא חוט השערה: \n\n" + ], + [ + "שחט חציו של וכו'. ברייתא שם (דף כ\"ח:) שחט שני חצאי סימנין בעוף פסולה ואין צ\"ל בבהמה: \n", + "קנה שהיה וכו'. גם זה ברייתא שם הרי שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו שחיטתו כשרה. \n", + "ומ\"ש רבינו בין שהתחיל לשחוט במקום השלם וכו'. דבר פשוט הוא שהכל אחד: \n\n" + ], + [ + "כל השוחט וכו'. פירקא קמא דחולין (דף ט') אמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה ומדנקט הטבח סתם משמע שאפילו היה השוחט זריז ומהיר. ואמרינן תו בגמרא לא בדק מאי רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר ברבי ינאי טריפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבילה ומטמאה במשא במאי קא מיפלגי בדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ומר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן ורבינו פסק דנבלה ולחומרא ועוד דמסתבר טעמא דמתני' דבחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ולפיכך סמך לזה כל בהמה בחייה וכו' לפי שהוא טעם הדין: \n\n" + ], + [], + [ + "ובאיזה דבר שוחטין וכו'. פרק קמא דחולין (דף ט\"ז) גמרא השוחט במגל ובצור וכו'. א\"ר חסדא אר\"י ואמרי לה במתניתא תנא ה' דברים נאמרו בקרומית של קנה אין שוחטין בה וכו' ופריך הגמרא אין שוחטין בה והתניא בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה אמר רב פפא בסימונא דאגמא ופירש\"י עשב הגדל באגמי מים וכו' וכשהוא יבש חדוד וחותך ואין קיסמין נבדלין הימנו ע\"כ. ולזה כיון רבינו באומרו קנה האגם לאפוקי סתם קנה שקיסמין נבדלין הימנו ונוקבין הושט: \n", + "אבל אם היה כמו תלם בחודו וכו'. מדברי רבינו ז\"ל משמע שאין צריך שתחגור בה הצפורן אלא אפילו כל שהוא פסולה שכ\"כ ואפי' היה התלם קטן ביותר ולא הזכיר חגירת הצפורן ומפיק לה מדאמרינן פ\"ק דחולין (דף י\"ז:) גמרא הכל שוחטין ולעולם שוחטין במערבא בדקי לה בשמשא בנהרדעא בדקי לה במיא רב ששת בדיק לה בריש לישניה רב אחא בר יעקב בדיק לה בחוט השערה בסורא אמרי בישרא אכלה בישרא לבדקה ואם איתא דלא מיפסל אלא בחגירת הצפורן למה להו למבדק בשמשא ובמיא ואמאי אמרינן בשרא אכלה וכו' הא כל שאין הצפורן נחגר בה כשירה ועוד דאמרינן לעיל בגמרא אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אסי דמיא לסאסא מאי ודמיא לסאסא אינה חוגרת בה הצפורן ואפילו חוט השערה אינה חוגרת. וכתב הרשב\"א שכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף ומיהו לאו דוקא כל שהוא דהא אוגרת קרינן לה ואוגרת כשמה שאוגרת שום דבר ואפי' חוט השערה אבל כשאינה אוגרת שום דבר כשרה והיינו דמיא לסאסא וכ\"כ הר\"ן בשם הרמב\"ן. והרא\"ש פסק כדי שתחגור בה הצפורן מדאמרינן שם בגמ' אמר רב הונא בר רב קטינא אמר ר\"ל ג' פגימות הן וכו' ורב חסדא אמר אף פגימת סכין ואידך בחולין לא קא מיירי וכולן פגימתן כדי פגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן ומדקא מתמה הגמ' אדר\"ל מ\"ט לא מני איהו נמי פגימות סכין בהדי הנך ומהדרינן דבחולין לא קא מיירי הא לאו הכי הוה מני לה אלמא כולהו כר\"ח ס\"ל דאי לא מאי קא מתמהינן עליה דר\"ל כי לא מני לה והנך אמוראי דהוו בדקי במיא ובשמשא אפשר שכל אחד היד נוהג מה שהיה סבור שהיה בדיקה יותר יפה אבל אה\"נ ששיעור פגימת הסכין כדי שתחגור בה הצפורן הא לאו הכי כשירה. וכתב עוד הרי\"ף לא הביא הא דרב חסדא י\"מ דעתו שהוא סובר דהנך דבדקי בשמשא ובמיא וכו' פליגי אדר\"ח וסברי דפגימה כל שהוא טרפה ואפילו אין הצפורן חוגרת בה ול\"נ כיון דפסק דבעינן לבדוק אבישרא ואטופרא היינו כדי שתחגור בה הצפורן וכל פגימה שהוא מרגיש בה בצפורן היינו כדי שתחגור בה הצפורן הילכך לא הוצרך להזכיר ההיא דר\"ח עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(טו-יז) היה התלם מרוח אחת וכו'. שם אמר רבא ג' מדות בסכין אוגרת לא ישחוט בה ואם שחט שחיטתו פסולה מסוכסכת לא ישחוט בה לכתחילה ואם שחט שחיטתו כשרה עולה ויורד x בסכין שוחט בה לכתחלה ואמרינן התם היכי דמיא אוגרת וה\"ד מסוכסכת אמר ר' אלעזר אוגרת משתי רוחות מסוכסכת מרוח אחת מאי שנא משתי רוחות וכו' דקאים ארישא דסכינא והדר פריך סוף סוף וכו' ומשני כגון שהוליך ולא הביא וכו' א\"ל רב הונא בריה דר' נחמיה לרב אשי אמרת לן משמיה דרבא מסוכסכת פסולה והא אמר רבא מסוכסכת כשרה ל\"ק כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא ע\"כ. וי\"א דכי מכשרינן מסוכסכת ה\"מ היכא דקיימא ברישא דסכינא דההיא אוקימתא דקיימא ארישא דסכינא לא אידחיא לה אלא תרווייהו בעינן קיימא ארישא דסכינא והוליך ולא הביא. אבל רבינו והרי\"ף סוברים דבין קיימא ארישא דסכינא בין באמצע אם הוליך ולא הביא כשרה דאע\"ג דאוקימנא לה דקיימא ארישא דסכינא ה\"מ מקמי דאוקימנא בהוליך ולא הביא אבל כיון דאוקימנא לה בהוליך ולא הביא תו לא צריכין לקיימא ברישא דסכינא וראיה לדבר מדאמרינן התם א\"ל רב הונא לרב אשי וכו' כדכתבינן לעיל ל\"ק כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא ומדלא קאמר כאן שהוליך ולא הביא וקיימא ארישא דסכינא ממילא שמעינן דבהוליך ולא הביא סגי אע\"ג דלא קיימא ארישא דסכינא: \n", + "וכתבו המרדכי והגהות מיימון דכי מכשרינן במסוכסכת דוקא בשהשוחט הרגיש בה קודם שחיטה ואומר שנזהר בה והוליך ולא הביא אבל אם מצא סכינו יפה קודם שחיטה ואחר שחיטה מצא בה פגימה מסוכסכת ואומר ברי לי שלא עשיתי אלא הולכה בלבד שחיטתו פסולה דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה. ופי' עולה ויורדת כגון שנפגמה פגם גדול והוחלקו העוקצים במשחזת והוי הסכין נמוך שם: \n", + "ומ\"ש כנחש, שכשהנחש הולך על גחונו מגביה ראשו מלפניו ושדרתו היא משוקעת וזנבו גבוה וביניהם כמו גומא כך היא הסכין מצד מה שהושחזה והואיל ואין בה פגם מותר לשחוט בה: \n", + "וסכין שפיה וכו'. פרק השוחט (חולין דף ל״ב) גמרא דנפלה סכין והגביהה וכו', אמר רבא השוחט בסכין רעה אפילו כל היום כלו כשרה כלומר כיון דלא אפסיק לא שייכא ביה שהייה ולא אמרינן יצטרפו שהיות דליכא למיחש כלל לשהייה: \n\n" + ], + [ + "סכין חדה וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ז:) א״ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי דמיא לסאסא מאי א״ל מאן יהיב לן מבשריה ואכלינן ופירש״י דמיא לסאסא אריסט״א זקן השבלים שאינו חלק כך סכין שאין פיה חלק אבל פגם אין לה אשפר״א בלע״ז: \n\n" + ], + [ + "התולש קנה או שן וכו'. כבר נתבאר למעלה כשאמר בין בצור וכו'. וכפלו רבינו הנה ג\"כ להודיענו אם חברם לקרקע או אם היו מחוברין מעיקרן מה דינן. \n", + "ומ\"ש ואם נעצן בקרקע וכו', בהכל שוחטין (דף ט\"ו:) תנן השוחט במגל ובצור ובקנה שחיטתו כשרה ומקשה הגמ' השוחט בדיעבד אין לכתחלה לא וכו' ורמינהו בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית וכו'. ומסקנא דמתניתין דמכשר דיעבד בתלוש ולבסוף חברו רבי היא ופסל במחובר מעיקרו ומשמע דתלוש ולבסוף חברו אפילו בטליה כשר וכן נראה מדברי הרי\"ף ורבינו וכן דעת בעל העיטור והרשב\"א ודלא כהרא\"ש דפסל בתלוש ולבסוף חיברו אם ביטלו: \n\n" + ], + [], + [ + "לקח לחי של בהמה וכו'. שם גמרא (דף י\"ח) הכל שוחטין ולעולם שוחטין וכו', אמר רבה בר רב הונא שן תלושה וצפורן תלושה מותר לשחוט בה לכתחלה והא אנן תנן חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והצפורן מפני שהם חונקים שן אשן לא קשיא הא בחדא הא בתרתי צפורן אצפורן ל\"ק הא בתלושה הא במחוברת. \n", + "ומ\"ש רבינו אבל בשן אחת הקבועה בלחי וכו' ואע\"פ שהיא קבועה בו, הוא משום דס\"ל לרבינו דלא מיקרי מחובר אלא כשהוא מחובר לגוף אבל אם אינו מחובר לגוף אע\"פ שהוא מחובר ללחי לא מקרי מחובר דה\"ל לחי כבית יד ונראה דלפי זה ה\"ה לצפורן המחוברת ליד והיד תלושה מן הגוף דלא מקרי מחובר: \n\n" + ], + [ + "ליבן סכין באור ושחט בה שחיטתו כשרה. פ\"ק דחולין (דף ח') א\"ר זירא אמר שמואל ליבן סכין (באור) ושחט בה שחיטתו כשרה חידודה קודם לליבונה והא איכא צדדין בית השחיטה מרווח רווח. והרי\"ף השמיט הא דר' זירא וכתב הר\"ן דטעמא משום דאמרינן לקמן בפרקין (דף י\"ז:) על בדיקת הסכין צריכה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא ואמר רב יימר אתלת רוחתא לא צריכה מדר' זירא דבית השחיטה מרווח רווח ה\"נ מרווח רווח ובודאי לא קי\"ל כרב יימר וא\"כ לא קי\"ל כר' זירא. וה\"ר יונה תירץ דל\"ק דגבי דר\"ז בית השחיטה רווח עד שאין הסימנים נכוין מחמת חום הסכין אפשר דלא רווח כל כך שלא תהא מורשא של סכין שיוצאה ומתפשטת חוץ לסכין נאחזת בצידי בית השחיטה וקורעתן אע\"פ שכותלי בית השחיטה מתרחקין לכאן ולכאן. והראב\"ד ז\"ל תירץ דע\"כ לא קאמר ר\"ז אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא ומש\"ה אסיקנא דלכתחלה צריכה בדיקה אתלת רוחתא ורב יימר הוא שהיה לומד לכתחלה מדיעבד דר\"ז ואנן לא ס\"ל כוותיה: \n", + "והטור כתב סכין מלובנת לא ישחוט ואם שחט בה כתב הרמב\"ם פסולה, וכבר ראיתי נוסחא אחת מספרי רבינו שכתב בה טרפה אבל נוסחת הר\"ן כרבינו כשרה: \n", + "סכין שצדה אחת וכו'. פ' הכל שוחטין (חולין דף ט״ו:) תנן השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה ופירש״י מגל יד יש לה שתי פיות האחת חלקה כסכין והאחת יש בה פגימות ובגמרא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא דילמא אתי למעבד באידך גיסא: \n\n" + ], + [ + "השוחט צריך וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ז:) צריכה בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא מימרא דרב פפא ורב אשי, ורב אחא נמי בדקה הכי וא״ל רב אשי יישר וכן אמר רב כהנא וטעמא דצריכה בדיקה אבשרא משום דושט הוא רך ואטופרא משום דקנה הוא קשה: \n", + "וכתב הטור בודק בהולכה ובהובאה על חודו בבשר לאט ובכוונת הלב שלא יפנה לבו לדברים בטלים ואח\"כ בהולכה ובהובאה בצפורן שאינו יכול להרגיש יפה אם יבדוק בבשר ובצפורן ביחד וכן יעשה בשני הצדדין עכ\"ל. והם דברי הרא\"ש וכיוצא בזה כתב ה\"ר יונה וז\"ל צריך לכוין לבו במאד מאד הלא תראה כי יבדוק אדם פעמים ושלש ולא ירגיש בפגימה דקה ולאחר כן ימצאנה כי הכין לבו לאחרונה ובחינת חוש המישוש כפי כוונת הלב עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד שצריך לשנות הצפורן אחר קצת הבדיקות שמא נפגם הצפורן בחודו של סכין ואילו יש פגימה בצדדין לא ירגיש בה לפי שעוברת בתוך פגימות הצפורן: \n\n" + ], + [ + "וצריך לבדוק כן אחר וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף י') השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שבר בה עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ורב חסדא אמר כשרה שמא בעצם נפגמה ומסקנא והלכתא כוותיה דרב הונא בשלא שבר בה עצם והלכתא כוותיה דרב חסדא כששבר בה עצם. והנה על מ״ש רבינו וצריך לבדוק כן אחר שחיטה השיגו הראב״ד ז״ל וז״ל כבר הסכימו חכמים וכו'. מ״ש שהסכימו חכמים איני יודע היכן הסכימו כן שהרי רש״י והרשב״א כתבו כדברי רבינו. ומה שהקשה עליו שא״כ היו אומרים צריך כמ״ש צריך שיבדוק בסימנין, י״ל דלא דמו אהדדי דאילו סימנין כי לא בדק להו הוי נבלה או טרפה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולכך שייך לומר צריך דמשמע ואם לא בדק פסולה וזהו ששאל לא בדק מאי כלומר נבלה הוי או טרפה הוי דליכא למימר דאיהו הוה שאיל אי כשרה אי טרפה ותנא במתניתין נבלה ומטמאה שאין לשום הסברות כל כך מחולקות א״ו מספקא ליה אי טרפה הוי אי נבלה הוי הרי שלשון צריך משמע שאם לא בדק אסורה ולהכי לא שייך למיתני גבי סכין צריך שיבדוק דמשמע ואם לא בדק אסורה וליתא דלא מיתסרא אלא היכא דנמצאת פגומה אבל היכא דלא נמצאת כגון שפשע או שכח ולא בדק ואבדה כשרה ומדלא אמרינן צריך שיבדוק ילפינן הכי ועוד דמדפסקינן כר״ח דהיכא דשבר בה אפילו נמצאת פגומה כשרה משום דס״ל דכה״ג לא מקריא ריעותא כ״ש היכא דנאבד דליכא ריעותא כלל ולא דמי לבדיקת הסימנין דהכא סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי. \n", + "ומ\"ש רבינו הרי זו ספק נבלה ולא כתב נבלה כדאמר רב הונא פסולה י\"ל דמשום דסכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי יש לנו לומר שאפילו רב הונא לא פסל אלא מספק והראיה שאמר חיישינן שמא בעור נפגמה משמע שמן הספק הוא פוסל אותה ולכך כתב ז\"ל הרי זו ספק נבלה. \n", + "ומ\"ש לפיכך השוחט בהמות רבות וכו'. שם ג\"כ הוה עובדא וטרף רבי יוסף תליסר חיותא. \n", + "ומ\"ש או עופות רכים שלא תאמר בעור הבהמה שהוא קשה הוא דחיישינן שמא בעור נפגמה אבל בעור עוף דרכיך ליכא למיחש הכי קמ\"ל דלא שנא: \n\n" + ], + [], + [ + "כל טבח שלא בדק הסכין שלו וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ח) גמרא חוץ ממגל קציר וכו' א״ר הונא האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם משמתינן ליה ורבא אמר מעברינן ליה ומכרזינן אבשריה דטרפה הוא ול״פ כאן בשנמצאה סכינו יפה כאן בשלא נמצאה סכינו יפה: \n", + "וכתב הטור בשם הרא\"ש והאידנא נהגו שממנים אנשים ידועים על השחיטה ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זריזים וזהירים ומתוך כך נתבטל בדיקת החכם לגמרי גם למי ששוחט לביתו אף כי אינו נכון כי הרבה צריך יישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "כמה הוא אורך הסכין וכו'. משנה בהשוחט (דף ל') אפילו כל שהוא אפילו כאיזמל כשר ובגמרא אמר רב מנשיא באיזמל שאין לו קרנים ומשמע שרבינו מפרש דשאין לו קרנים דקאמר היינו שלא יהיה עוקץ בראש האיזמל. וכתב הר\"ן דכיון דלא ידעינן שיעורה השוחט בסכין צריך ליזהר ולשער לפי אומד דעתו שכשיוליך ויביא בה שלא ידרוס אבל בקטנה יותר מדאי לא ישחוט דהא במחטא דאושכפי מספקא לן בגמרא ואזלינן לחומרא: \n\n" + ], + [ + "ומתי שוחטין וכו'. משנה פ' הכל שוחטין (חולין דף י״ג) השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה ובגמ' השוחט דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהי לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה וכו' אמר ר״פ כשאבוקה כנגדו. וכך הם דברי רבינו שאם אבוקה כנגדו שוחטין לכתחלה ואם שחט באפלה שחיטתו כשרה: \n\n" + ], + [ + "השוחט ביוה״כ וכו'. משנה פ' הכל שוחטין (חולין דף י״ד) השוחט בשבת וביוה״כ אע״פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ואוקמוה בגמרא (דף ט״ו) דה״ק אע״ג דבמזיד מתחייב בנפשו הוא הכא דבשוגג שחיטתו כשרה ומשום דלשון מתחייב בנפשו דהיינו מיתת ב״ד לא שייך ביוה״כ ומתני' אגב שבת תניא תיקן רבינו וכתב היה מתחייב בנפשו או מלקות על יוה״כ שחיטתו כשרה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בכל מקום מותר לשחוט חוץ מן העזרה וכו' עד בבשר וחלב וכיוצא בו. בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״א:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אותו הבשר טהור. נראה דהיינו לומר דלא תימא דהוי כשחיטה שאינה ראויה והוי כאילו מתה מעצמה ומטמאה. \n", + "ומ\"ש וקוברין אותו, משנה בסוף תמורה (דף ל\"ג:). \n", + "ומ\"ש ואפרו אסור. שם בגמרא (דף ל\"ד). \n", + "ומ״ש אפילו שחט לרפואה. ומ״ש אבל הנוחר בעזרה וכו'. בפ' האיש מקדש (קידושין דף נ״ז:) משמע דלא מיתסר בהנאה אלא בשוחט דומיא דוזבחת וכל הני לאו שחיטה נינהו. \n", + "ומ״ש דה״ה לשוחט ונמצאת טריפה. בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״ח) ובפ' כסוי הדם (חולין דף פ״ה:) תניא השוחט את הטרפה וכן השוחט ונמצאת טריפה זה וזה חולין בעזרה ר״ש מתיר בהנאה וחכמים אוסרים ופסק כר״ש וצריך טעם למה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ולא בהמה וחיה בלבד וכו'. הכי משמע בפרק הספינה (ב\"ב פ\"א:) דאמרינן גבי ספק בכורים וקא מעייל חולין בעזרה והרשב\"א כתב בפ' הזרוע על דברי רבינו ולא נראו דבריו אא\"כ דעתו לומר לחם כלחמי תודה או פירות כפירות בכורים: \n", + "ומ״ש ואם עבר והכניסן מותרים באכילה: וכל השוחט חולין בעזרה וכו'. משמע מדברי רבינו דלא מיתסר אלא מדרבנן מאחר שלא ענש אלא מכת מרדות ויש לתמוה דבסוף פרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ה) ובפרק כיסוי הדם (דף פ״ה:) מסיק דלר״ש חולין שנשחטו בעזרה מדאורייתא מיתסר ומשמע בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״ו:) דכ״ש לחכמים דאמרי דהמקדש בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת וא״כ הא דמשמע מדברי רבינו דלא מיתסר אלא מדרבנן אתי דלא כמאן ועוד שהוא ז״ל פסק בפ״ד מהל' אישות שהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת ולא חילק בין שאר איסורי הנאה לחולין שנשחטו בעזרה ומאחר שכתב כאן שחשב״ע אסורים בהנאה א״כ אם קידש בהם אינה מקודשת ומדמשמע מדבריו כאן דלא מיתסר אלא מדרבנן אם קידש בהם מקודשת. וי״ל דלעולם אימא לך דחולין שנשחטו בעזרה מיתסרי מדאורייתא וז״ש ודברים אלו כלם דברי קבלה הם דהיינו שנאמרו מסיני. \n", + "ומ\"ש שאינו ענוש אלא מכת מרדות היינו מפני שלא נאמר בהם לאו: \n\n" + ], + [ + "האומר בהמה זו שלמים. בסוף פירקא קמא דתמורה (דף י\"א) בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) אין שוחטין וכו'. דברי רבינו מבוארים סוף השוחט (חולין דף מ״א) דתנן אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות ולא לתוך כלים אבל שוחט הוא לתוך האוגן של מים ובספינה על גבי כלים. אין שוחטין לגומא (כל עיקר) אבל עושה (אדם) גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם בתוכה ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים. ובגמרא מ״ש לתוך ימים דלא דאמרינן לשרא דימא קא שחיט לתוך אוגן של מים נמי אמרינן לבבואה קא שחיט אמר רבא בעכורין שאנו. ותו בגמרא אין שוחטין לגומא וכו' אבל עושה אדם וכו' והא אמר (רישא) אין שוחטין לגומא כלל ואוקמה רבא דה״ק אין שוחטין לגומא כל עיקר והרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ודם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים. תניא כוותיה דרבא היה מהלך בספינה ואין לו מקום בספינה לשחוט מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דפני הספינה ואין שוחטין לגומא וכו' והרוצה לנקר חצרו וכו' ובשוק לא יעשה כן משום שנאמר ובחקותיהם לא תלכו ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו פי' מפני שאין אדם חש לנקר את השוק ויחקה את המינים פירוש לשון חק כמו שאמר בברייתא ובחוקותיהם לא תלכו והטעם שכששוחט לתוך כלי מים עכורין מותר משא״כ בימים ונהרות שאע״פ שאין הצורה נראית בהם אסור לפי שבימים ונהרות החששא היא שמא יאמרו לשר הים או הנהר שוחט וא״כ ל״ש צלולין ל״ש עכורין איכא למיחש אבל לתוך כלי מלא מים החששא היא שמא יאמרו לצורה הנראית במים שוחט וכשהן עכורין ליכא למיחש למידי. \n", + "ומ\"ש רבינו ונראה כמקריב למים פי' לשר של ים או נהר: \n", + "ומה שכתב רבינו שאם שחט בגומא בשוק אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו, טעמו מדמסיים בברייתא אשוחט בגומא ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו ומדברי בעל הטור נראה שבה\"ג סובר כן: \n\n" + ], + [ + "כיצד שוחטין מותח את הצואר וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף י\"ו:) גמרא הכל שוחטין ולעולם שוחטין וכו' אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה א\"ר ענן אמר שמואל לא שאנו אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס והא קתני בין שהסכין למטה וצואר (בהמה) למעלה בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אמר רב זביד לצדדין קתני סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלושה סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחוברת. רב פפא אמר (כי תניא ההיא) בעופא דקליל ומשמע דהני תרי אוקימתי לא פליגי אלא ביישוב הברייתא אבל לא בענין דינא וכן משמע מדברי רש\"י ולפיכך פסק רבינו כשתי האוקימתות וכן פסק הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א: \n\n" + ], + [], + [ + "השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה וכו'. מתני' פרק השוחט (חולין דף ל':) השוחט שני ראשים כאחת שחיטתו כשרה וכו' התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין כמלא צואר כשרה היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר אחד כשרה ואסיקנא בגמרא (דף ל״א) מלא צואר חוץ לצואר בד״א בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל אם הוליך והביא אפילו כל שהוא אפילו באיזמל כשרה. \n", + "ומ\"ש רבינו כמלא שני צוארים מצוארי הנשחט זה הוא כשלא היה אלא ראש אחד שכך כתב והתיז את הראש אבל בשני ראשים צריך שיעור ג' צוארים וכן לכמה ראשים צריך שיעור צואר א' מצוארי הנשחט יותר ממנין הראשים ודעת רבינו כדעת הרמב\"ן דדוקא בהתיז את הראש הוא דבעינן מלא צואר חוץ לצואר לפי שא\"א להתיז הראש כולו אלא בדרסה כל היכא דליכא סכין כי האי שיעורא אבל בחתיכת הסימנין לא בעינן כולי האי דבכל שהוא הן נחתכין שכן כתב השוחט והוליך את הסכין וכו' כשרה ולא חילק בין יש בסכין מלא שני צוארים או לא: \n\n" + ], + [ + "שנים שאחזו וכו'. פרק השוחט (חולין דף ל':) שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפילו א' למעלה וא' למטה שחיטתו כשרה. ואמרינן בגמרא (דף ל') אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשרה וכו' שמואל אמר וכו' בעינן שחיטה מפורעת וליכא וכו'. (דף ל':) ההוא תורא דאישחט בשנים ושלשה מקומות עאל ר' יצחק בר שמואל בר מרתא שקל משופרי שופרי א״ל רבי זירא למדתנו רבינו משנתנו בשני סכינין ושני בני אדם ופירש״י למדתנו רבינו בלקיחה זו משנתנו (דקתני שנים אוחזין בסכין) אפילו בשני סכינים קמכשר ע״כ. כלומר וכ״ש שנים אוחזין בסכין אחד. ובהכל שוחטין (דף י״ט:) גמרא השוחט מתוך הטבעת אמר ר' אלעזר בר מניומי שחיטה העשויה כמסרק כשרה ואפשר שרבינו לא כתב דין השוחט בשנים ושלשה מקומות מפני שסמך על בבא דשנים אוחזין בשני סכינין ושחט בשני מקומות או מפני שסמך על מ״ש דין שחיטה העשויה כמסרק: \n", + "וכתבו התוס' והרא\"ש והר\"ן בשם רב אחאי דשחט בשנים ושלשה מקומות היינו ששחט בשנים ושלשה מקומות בהיקפו של סימן בין שאותן שחיטות הן זו כנגד זו בין שאחת למעלה ואחת למטה כיון שכלם בהיקפו של סימן ואילו תצרפם במקום אחד יהא בהם רוב בהיקפו של סימן כשרה. ושחיטה העשויה כקולמוס פי' באלכסון. ומה שתפס רבינו שנים אוחזים בסכין תחלה ואח\"כ כתב וכן שנים שאחזו שני סכינין כלומר לא מיבעיא כששנים אוחזים בסכין אחד כשרה דהא איכא שחיטה מפורעת ואפילו שמואל מודה בה אלא אפילו שנים שאחזו שני סכינין דליכא שחיטה מפורעת דהא פליג שמואל עלה בגמרא אפ\"ה כשרה ולא זו בלבד דהא נשחט רוב היקף הסימן והיא ביושר אלא אפילו כקולמוס שהיא באלכסון או כמסרק שהיא שחתך כאן מעט וכאן מעט אפילו הכי כשרה: \n\n" + ], + [ + "אין שחיטת החולין צריכה כוונה וכו' לפיכך חש״ו וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ב:) גמרא וכלם ששחטו כלומר חש״ו ואחרים רואים אותן שחיטתן כשרה מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה אמר רבא רבי נתן היא דתני אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה רבי נתן מכשיר וחכמים פוסלין הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן והא בעינן מוליך ומביא שהלכה ובאה כדרכה ופירש״י שהלכה ובאה כדרכה שחתכה בהליכתו והכתה בכותל וחזרה וחתכה וה״ה נמי דמצי לתרוצי בסכין שיש בה חוץ לצואר כמלא צואר דסגי ליה בהליכתו לחודה כדלקמן אלא בכל דהו מהדר לאוקמי אפילו באיזמל ע״כ. ופשוט הוא ששיכור ומי שאחזתו רוח רעה דינם שוה לחש״ו כדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "אבל סכין שנפלה ושחטה וכו'. מתניתין פרק השוחט (חולין דף ל״א) נפלה סכין ושחטה אף על פי ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ובגמרא טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה ואע״ג דלא מכוין לה מאן תנא וכו' אמר רבא ר' נתן הוא וכו' והא אמר רבא חדא זמנא דתנן וכלן ששחטו ואחרים רואין אותן וכו' כדלעיל צריכי דאי אשמעינן התם משום דקא מכוין לשום חתיכה בעולם אבל הכא דלא קא מכוין אימא לא ואי אשמעינן הכא משום דקא אתי מכח בן דעת אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא צריכא: \n\n" + ], + [ + "גלגל של אבן או של עץ וכו'. פ' הכל שוחטין (חולין ט״ו:) גמרא השוחט במגל יד וכו' (דף י״ו) אמר מר השוחט במוכני פי' גלגל שחיטתו כשרה והתניא שחיטתו פסולה לא קשיא הא בסרנא דפחרא פי' גלגל של יוצרים הא בסרנא דמיא כלומר שהמים מגלגלים אותו ואב״א הא והא בסרנא דמיא ול״ק הא בכח ראשון הא בכח שני ופירש״י בכח ראשון מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל ובתחלת גלגולו שחט הוי מכח אדם שנטל הדף. בכח שני לאחר שגלגלו המים את הגלגל פעם ראשונה ושניה ומשמע לרבינו לענין דינא פירוקא בתרא נמי קושטא הוא וכן כתב הרא״ש ז״ל: \n\n" + ], + [ + "השוחט לשם הרים לשם גבעות וכו'. משנה פרק השוחט (חולין דף ל״ט מ') השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה ובגמרא פסולה אין זבחי מתים לא ורמינהי השוחט לשם הרים וכו' לשום חמה ולבנה לשם כוכבים ומזלות לשום מיכאל השר הגדול לשום שלשול קטן הרי אלו זבחי מתים אמר אביי לא קשיא הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר דיקא נמי דקתני דומיא דמיכאל השר הגדול ש״מ ופירש רש״י מתניתין דאמר לשם הר הר אינו עושה עבודה זרה דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם במסכת עבודה זרה הילכך לשמן לא מקריא זבחי מתים ומיהו פסולה לאכול משום דדמיא לשחיטת עבודה זרה ומיחלפא בה וכו'. לגדא דהר למלאך הממונה על ההרים: \n", + "וכתב הר\"ן דלדעת רבינו ה\"פ דמתני' בשוחט לשם הר ומשום הכי לא מיתסרא בהנאה ולאו במתכוין לעבודה זרה דא\"ה אפילו בהנאה מיתסרא אלא בשוחט לשם רפואה או כשפים ודברי הבאי ומשום מראית העין בלחוד הוא דמיתסרא באכילה מפני שנראה כמתכוין לעבודה זרה אלא לפי שאין דרכן של עכו\"ם לעבוד הרים וגבעות ומדברות לא החמירו לאוסרה בהנאה וברייתא דקתני הרי אלו ז\"מ דמשמע דאפילו בהנאה מיתסרא מיתוקמא בדאמר לגדא דהר כלומר לשרו של הר שאפילו כששחט לשמו לשם רפואה כיון דדרך העכו\"ם לעובדו עשוהו מדבריהם כתקרובת עבודה זרה ממש עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו\"ם וכו'. פרק השוחט (חולין דף ל\"ט) גמרא השוחט לנכרי שחיטתו כשרה. אתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו\"ם ולהקטיר חלבה לעכו\"ם ר' יוחנן אמר פסולה ור\"ל אמר מותרת. ר\"י אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מבפנים. ופירש רש\"י מחשבין מעבודה לעבודה כשחישב בשעת עבודה זו על עבודה אחרת כגון שחישב בשחיטה על הזריקה הויא מחשבה לגבי עכו\"ם דגמרינן חוץ איסור עכו\"ם מבפנים ממחשבת פגול של פנים שהשוחט על מנת לזרוק דם למחר או להקטיר אימורין למחר זהו עיקר פגול ע\"כ. ור\"ל אמר מותרת אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן חוץ מפנים. ות\"כ דר\"י השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו\"ם ולהקטיר חלבה לעכו\"ם הרי אלו זבחי מתים שחטה ואחר כך חשב עליה זה היה מעשה בקסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ואסיקנא דלא אמרו בה היתר משום כבודו דרבן שמעון בן גמליאל דס\"ל אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ופסק רבינו כר\"י דת\"כ ובשחטה ואחר כך חשב עליה פסק דאסורה מספק כיון דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר: \n\n" + ], + [], + [ + "השוחט לשם קדשים שמתנדבים ונידרין כמותם וכו'. פרק השוחט (חולין דף מ״א:) משנה השוחט לשם עולה לשם זבחים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה וכו' השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה זה הכלל כל דבר שנידר ונידב השוחט לשמו פסול ושאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר. ופריך בגמרא פסח בר נידר ונידב הוא זמנא קביעא ליה אמר ר' אושעיא שאני פסח הואיל והפרשתו כל השנה כולה פי' שבכל יום מהשנה ראוי להפרישו ולהניחו עד זמנו. ואמרינן בגמרא על הא דאמר לשם חטאת אמר ר״י לא שאנו אלא שאינו מחוייב חטאת אבל מחוייב חטאת אימא לשום חטאתו הוא עושה ואוקמה ר' אבהו באומר לשם חטאתי ואמר על לשום תמורה אמר ר' אלעזר ל״ש אלא שאין לו זבח בתוך ביתו אבל יש לו זבח בתוך ביתו אימא אמורי אמיר ביה ואוקמא ר' אבהו באומר לשום תמורת זבחי ואמרינן תו ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת מהו דתימא ילודי יליד קמ״ל דאם איתא דאוליד קלא אית ליה, זאת עיקר הגירסא וכן הסכים רש״י ורבינו שכתב שכל המפלת קול יש לה אפשר שגירסא אחרת היתה לו ז״ל או אפשר שפירש אם איתא דאוליד פירוש מפלת שאם הוא לידה ממש פשיטא דאית ליה קלא והיכי תיסק אדעתין למימר הכי א״ו פירוש מפלת ואמרי' זה הכלל לאתויי מאי לאתויי עולת נזיר דמהו דתימא הא לא נדר אימור נדר בצנעה ופירש״י אימור נדר בצנעא זה שלשים יום שהוא סתם נזירות ובשלשים יום לא מינכרא מילתיה לשכיניו וז״ש רבינו שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים כלומר ואפשר ליעשות בצנעא ותנן על רישא דמתניתין שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה ובודאי שיותר היה ראוי להכשיר כשהאחד מתכוין לדבר כשר שהיא הפך כוונת חבירו ממה שראוי כשלא היתה לו כוונה כלל שנראה שחלה כוונת חבירו משלם ואם כשנתכוון לדבר כשר פסלה המשנה כ״ש כשלא נתכוון כלל. וז״ש רבינו והשני לא היתה לו כוונה כלל ואפי' נתכוין לשם דבר המותר וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן אם שחט זה אחר זה וכו'. פרק השוחט (חולין דף מ') גמרא השוחט לשם הרים וכו' אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עכו״ם כלומר וכ״ש עומדת דכשהגביהה להרביצה קנאה כיון ששחט בה סימן אחד אסרה כלומר ואע״פ שגמר חבירו השחיטה בהכשר (דף מ':) רב נחמן ור' עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ופסק רבינו כמותם משום דסוגיין דגמרא כוותייהו ואותבינן עליה משנים אוחזין בסכין ושחט אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר פסול ומשני התם בדאית ליה שותפות בגויה משמע דמודו דאע״ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו היכא דאית ליה שותפות אוסר ולכן פסק רבינו שאם שחט זה אחר זה ונתכוין אחד מהם וכו' פוסל כשהיתה לו בה שותפות: \n\n" + ], + [ + "ישראל ששחט לעכו״ם וכו'. פ' השוחט (חולין דף ל״ט:) משנה השוחט לעכו״ם שחיטתו כשרה ור' אליעזר פוסל וכו' א״ר יוסי ק״ו הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט. וידוע דלית הלכתא כר״א דיחידאה הוא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חמשה דברים מפסידים את השחיטה וכו'. בפרק השוחט (חולין דף ל״ט) תנן לכלהו ובהכל שוחטין אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הם הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור: \n\n" + ], + [ + "שהייה כיצד הרי שהתחיל לשחוט וכו'. משנה פרק השוחט (חולין דף ל״ב) נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן השחיז את הסכין ועף בא חבירו ושחט אם שהה כדי שחיטה פסולה ופירש״י נפלה סכין והגביהה ושהה בהגבבה זו וכו' או שהשחיז את הסכין קודם שחיטה ועף נתיגע וכשהתחיל לשחוט לא היה בו כח ופסק שחיטתו ובא חבירו ושחט ע״כ. וברור הוא דלאו דוקא בא חבירו ושחט אלא דה״ה כשחזר הוא עצמו ושחט אלא אורחא דמילתא נקט דכשהוא מתיגע בא חבירו ושוחט. ובגמרא מאי כדי שחיטה אמר רב כדי שחיטת בהמה אחרת וכו' אתמר אמר רב כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף ושמואל אמר אפילו בהמה לעוף וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפילו בהמה לעוף וכו' אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה. ונראה שרבינו מפרש כמו שפירש הר״ן לדעת הרי״ף דר״י בר חנינא לא פליג אדר״י ושמואל דאינהו נמי כי אמור אפילו בהמה לעוף בהמה דקה לעוף אמרו אבל בבהמה גסה לא דברו ובא ר״י בר חנינא ואמר דבעוף הקלו לשער בו כדי שחיטת בהמה דקה אבל בבהמה דקה לא הקלו לשער ביותר מכיוצא בה ומדלא אדכר ר״י בר חנינא עוף משמע דליכא אלא הני תרי שיעורי דקה וגסה ובכלל דקה הוי שיעור עוף והרא״ש פי' דברי הרי״ף בענין אחר וכתב על דברי רבינו שהם כמו פשרה וכתב שאין דבריו נראין דכיון דמקילנן לפי דבריו לשער בהרבצת בהמה לעוף למה לא נשער בהרבצת בהמה גסה לעוף ועוד שכתב דמשערינן בהרבצת דקה לדקה ולא בהרבצת גסה לדקה וא״כ למה נקל בעוף לשער בהרבצת בהמה עכ״ל. והפירוש שפירש הר״ן בדברי הרי״ף הוא נכון ונמצאו דברי רבינו שאינן פשרה אלא שורת הדין ובשיטת הרי״ף רביה אמרה והכי מסתבר שדוחק גדול הוא לפרש כמו שפירש הרא״ש שהביא הרי״ף דברי ר״י בר חנינא דאמר כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט לפסוק כמותו בהגבהה והרבצה ולא בשחיטה. ומה שהקשה הרא״ש כיון דמקילינן לפי דבריו לשער בהרבצת בהמה לעוף למה לא נשער בהרבצת בהמה גסה לעוף דברים תמוהים הם דאטו לומר דמשערינן בבהמה דקה לעוף אנו מצטערים והבו דלא לוסיף עלה הוא ועוד שאין דבר זה תלוי בנו להקל או להחמיר שזה מכלל שעורים שהם הל״מ. ומה שהקשה עוד למה הקלו בעוף יותר ממה שהקלו בבהמה דקה יש לומר דהכי גמירי הלמ״מ וכמ״ש הרשב״א. ופסק רבינו כשמואל ור' יוחנן חדא דרב ור' יוחנן הלכה כר״י ועוד דהוו להו שמואל ור״י תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים: \n\n" + ], + [], + [ + "שחט מעט ושהה מעט וכו'. שם בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו ופירש רש\"י מהו שיצטרפו הפסיק שתים ושלש פעמים בשחיטה אחת ושהה בין שלשתן כדי שיעור שלם ע\"כ, ולא איפשיטא ולחומרא ולכך פסק הרי זו ספק נבלה: \n", + "וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכו'. הרא\"ש כתב שרבינו כתב אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה והקשה על זה כמה קושיות וגירסא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו אבל הגירסא שכתוב בנוסחי דידן כך היא אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין בלבד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה. ואף גם זאת הגירסא צריכה יישוב שמאחר שלא שהה כדי שחיטת רוב הסימנין שהוא הכשר שחיטה כשרה היא דאין כאן שיעור שהייה ולמה כתב שהיא ספק. ורבינו ירוחם כתב שרבינו מפרש בעיא דשהה במיעוט הסימנין מהו בענין זה ועלתה בתיקו וכ\"כ הרשב\"א שדעת רבינו לפרש הבעיא בענין זה וקשיא לי על דבריהם שרבינו עצמו כתב בראש הפרק שהייה כיצד וכו' אם שהה כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט פסולה ואם שהה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה ולשון וישחוט ודאי משמע שחיטת רוב הסימנין דהיינו סתם שחיטה דבציר מהכי לא מקרי שחיטה סתם ואם שהה פחות מכדי זה ר\"ל ששהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט כמו מיעוט הסימנין שחיטתו כשרה ובכאן אמר וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין לא כדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה ואם כן קשיא דידיה אדידיה: \n", + "ויש מי שפירש שכתב רבינו כאן וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכו' חוזר על מה שאמר למעלה שחט מעט וחזר ושחט מעט ושהה מעט וכו' והכי פי' וכן מי שעשה שהייה שיש בה בהגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט הסימנין וחזר ושחט מיעוט סימנין ושהה שהייה אחרת כמותה גם זו הוי ספק נבלה שלא תאמר כיון שהשהיות הקטנות מצטרפות לעשותה ספק נבלה אלו השהיות הגדולות ישימוה נבלה גמורה. ואין פי' זה נכון שאע\"פ שאמרנו שהשהיות הקצרות מצטרפות לעשותה ספק נבלה לא היינו אומרים בעד זה שהשהיות הגדולות ישימוה נבלה גמורה שהטעם שהיא ספק נבלה בשהיות הקצרות הוא משום דמספקא לן אם מצטרפות השהיות אם לאו ואם כן הספק בעצמו יפול בשהיות הגדולות. ועוד שלפי זה כך היה לרבינו לכתוב וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט מיעוט הסימנין הרי זו ספק נבלה למה לו לכתוב וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין וכתב עוד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה אטו עד השתא לא ידענא דשחיטת מיעוט הסימנין אינה שחיטה גמורה ועוד שאינו נראה מלשון רבינו שחוזר להצטרפות השהיות. והטור כתב דבעיא דשהה במיעוט הסימנין שעלתה בתיקו מפרשה רבינו ששהה במיעוט קמא ואני איני רואה בדברי רבינו שום גילוי לפירוש הזה: \n", + "לכן נראה לי לפרש שכוונת רבינו כך היא שאם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט רוב הסימנין דהיינו שחיטה גמורה ה\"ז נבלה ודאית ואם שהה פחות מכדי זה כלומר כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט מיעוט הסימנין ה\"ז כשרה ולמטה אמר שאם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה ועוד שהה כדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין כלומר ששהה כדי שישחוט פחות מעט קטן מהשחיטה הכשרה אלא שחסר דבר מעט ביותר שכמעט אינו נרגש וז\"ש וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין לא כדי שישחוט כדי שחיטה גמורה כלומר לא חסר דבר אחר מהשיעור רק שלא היתה שחיטה גמורה שבחוט השערה יותר שהיה שוהה היה שוהה שיעור שחיטה גמורה והיתה ודאי נבלה ולכן ה\"ז ספק נבלה וכתב רבינו וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין לפי שההגבהה וההרבצה שוות בכל ענין אבל השחיטה אנו מחלקים בה אם שהה כמו מיעוט או כרוב לזה תפסה רבינו בפני עצמה כאן וכתב וכדי שישחוט וכו' ולא כתב כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט מיעוט וכו'. ודין זה יצא לרבינו ממאי דאמרינן בגמרא (דף ל\"ב) בעי רב הונא בריה דרב נתן שהה במיעוט הסימנין מהו תיקו ונראה שרבינו גורס שהה כמיעוט הסימנין בכ\"ף ומשמע פירושא לרבינו שאם שהה כדי שחיטת מיעוט הסימנין ודאי שהיא כשרה שכיון שאמרה המשנה כדי שחיטה משמע כדי שחיטה כשרה ואם שהה פחות מכאן כשרה אלא הבעיא היא אם שהה פחות מהכשר שחיטה דבר מועט מי אמרינן אפשר לצמצם וכשרה או דילמא כיון שהשיעור הזה אינו במציאות שאחר מגביה ומרביץ ושוחט אלא בשיעור זמן כזה אנו משערין א\"א לצמצם והוי נבלה ועלה בתיקו ולחומרא: \n", + "והראב\"ד כתב וכן אם שהה כדי שיגביהנה א\"א זו הסברא לא טובה היא ולא נכונה וכו'. ולענין מה שהשיג על דברי רבינו כבר כתבתי. ומ\"ש שבאותן שתי בעיות תיקו ולקולא יש לתמוה למה כתב כן דהא ספיקא דאורייתא היא ולחומרא: \n\n" + ], + [ + "שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אע״פ ששהה וכו'. תוספתא שחט סימן א' או רובו בעוף ושהה בה כדי שחיטה וגמרו כשרה ובריש השוחט (חולין דף כ״ח) שחט חצי גרגרת ושהה בה וגמרה בעוף כשרה x וברור הוא דה״ה לרוב שנים בבהמה: \n\n" + ], + [ + "שחט בקנה לבדו חציו וכו'. ריש אלו טריפות (חולין דף מ״ד) פסוקת הגרגרת ברובה ופחות (מכאן כשרה) ודייק רבינו לכתוב לבדו לומר דהב״ע בשיודע בודאי שלא נגע בושט כגון שתפס בידו הקנה לבדו ושחט בו ובזאת ההקדמה הוא מ״ש שאין לעוף שהייה בקנה שאל״כ הוי דינא כמ״ש לקמן בסמוך חוזר ושוחט הקנה במקום אחר וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "שחט העוף ושהה בו וכו'. בפרק השוחט (חולין דף כ״ח) ההוא בר אווזא דהוה בי רבא אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רבא היכי נעביד נשחטיה והדר נבדקיה דילמא במקום נקב קא שחיט נבדקיה והדר נשחטיה הא אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים פי' שהוא נטרף בנקב משהו ואינה ניכרת טיפת הדם בעור החיצון שהוא אדום אבל בפנימי שהוא לבן ניכרת אמר ליה רב יוסף בריה נבדקיה לקנה ונשחטיה לקנה ולכשריה והדר לפכוה לושט ולבדקיה אמר רבא חכים יוסף ברי בטרפות כרבי יוחנן וסובר רבינו כרש״י שפירש וצריך לבדוק בסימנין שמא נפסק הקנה או ניקב הושט ומשום ספק דרוסה לא בעי למבדקיה דתלינן לקולא כדאמרינן התם וזה התיקון דוקא בעוף שהכשרו בסימן אחד אבל בבהמה דבעיא שנים לא. וא״ת ובבהמה אמאי לא ישחוט במקום אחר השני סימנין ואח״כ יהפוך הושט ויבדקנו. וי״ל דאיכא למיחש שמא יפגע במקום הנקב ולא יוכר וכדאמרי' נשחטיה והדר נבדקיה דילמא במקום נקב קא שחיט ומשמע אפי' ישחוט במקום אחר איכא האי חששא א״נ דילמא יתלכלך הושט מבפנים בדם השחיטה ואתי למתלי ביה ואפשר שמקודם היה בו טיפת דם. וא״ת ובעוף מה צריך לשחוט במקום אחר ישחוט באותו מקום הקנה לבד שאם נשחט רובו הרי מותרת היתה ואם לא נשחט רובו הוה ליה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו. וי״ל דאיכא למיחש שמא מתוך שכבר התחיל לשחוט באותו מקום יהיה נקל יותר לפגוע בושט ויבא לומר עתה נשחט ומקודם לא נגעתי בו ואפשר שכבר היה נקוב מקודם ואתי לאכשורי שלא כדין א״נ עצה טובה קמ״ל שמא מקודם לא נגע בו ועתה מתוך שהיה נקל לפגוע בו פגע בו ויפסלנה שלא כדין: \n\n" + ], + [ + "חלדה כיצד כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן וכו'. פרק השוחט (חולין דף ל') אר״י אמר רב החליד את הסכין בין סימן לסימן ופסקו פסולה (תחת העור כשרה) מאי קמ״ל תנינא או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו רבי ישבב אומר נבלה ר״ע אומר טרפה אי ממתניתין הוה אמינא ה״מ מלמטה למעלה דלא קעביד כדרך שחיטה אבל מלמעלה למטה דקא עביד כדרך שחיטה אימא שפיר דמי קמ״ל: \n\n" + ], + [ + "הכניס הסכין תחת העור וכו'. שם תחת העור כשרה בי רב אמרי תחת העור איני יודע איבעיא להו לבי רב דאמרי תחת העור איני יודע תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו תיקו ולחומרא, וכתב הר\"ן אמרי רבוותא דוקא שכרוך המטלית על צואר הבהמה אבל מטלית וצמר בעלמא לא וכ\"כ הרא\"ש תחת המטלית הקשורה סביב הצואר מהו תיקו ועבדינן לחומרא אבל אם נפל טליתו על מקום שחיטה פשיטא דלא הויא חלדה דלא בעינן אלא בבגד הקשור תמיד בצואר הבהמה דומיא דצמר וכ\"כ בה\"ג דמיירי שיש מכה בצואר הבהמה ודבק עליה מטלית בשעוה ודלא כמ\"ש הרמב\"ם אם פירש מטלית על הסכין ועל הצואר ושחט תחת המטלית הואיל ואין הסכין גלויה הרי זה ספק נבלה ודעת הרשב\"א כדעת הרא\"ש וכ\"נ מדברי רש\"י ורבינו סובר דלישנא דתחת המטלית סתמא אפילו פירש טליתו נמי על הסכין ועל המטלית משמע ויש לחוש לדבריו: \n", + "וכן אם שחט מיעוט הסימנין בהחלדה וכו'. פרק השוחט (חולין דף ל':) בעי רב פפא החליד במיעוט הסימנין מהו תיקו ופירשה רבינו כפשטה החליד במיעוט הסימנין כלומר שחט מיעוט הסימנין בהחלדה וגמר השחיטה בכשרות מהו מי אמרינן שיעור הכשר שחיטה דהיינו רוב הסימנין בעינן בהחלדה או דילמא אפילו במיעוט פסלה חלדה מהו תיקו ולחומרא והוי נבלה מספק: \n\n" + ], + [ + "דרסה כיצד וכו'. משנה פרק השוחט התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם בסכין מלא צואר כשרה מכלל שאם אין בסכין מלא צואר פסולה ומסיים בה בד\"א בזמן שהוליך ולא הביא וכו' אבל אם הוליך והביא אפילו כל שהוא אפילו באיזמל כשרה. ופירש\"י התיז את הראש בבת אחת כאדם המתיז קנה או דלעת דוחק הסכין בכח ופוסק והיא דרסה וכ\"כ הרשב\"א בתשובה דלחתוך הסימנין בלבד בלא הולכה והובאה קרי התיז הראש: \n\n" + ], + [ + "הגרמה כיצד. מסקנא דגמרא בהכל שוחטין (דף י\"ט) גמרא השוחט מתוך הטבעת והלכתא משפוי כובע ולמטה כשרה והיינו דשייר בחיטי. וכתב רבינו זה השוחט בקנה למעלה לפי שעתיד לחלק בין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש להפכו או הגרים שליש ושחט שני שלישים ואילו בושט או למטה ממקום שחיטה בקנה נקיבתן במשהו לכך כתב בקנה למעלה משפוי כובע, בקנה למעוטי בושט דבין למעלה בין למטה הוי נקיבתו במשהו, וכתב למעלה לאפוקי למטה דלמטה גם בקנה נקיבתו במשהו דבין כנפי הריאה נידון כריאה: \n\n" + ], + [ + "שחט רוב האחד או רוב השנים וכו'. תוספתא הבאתי למעלה שחט רוב הגרגרת בעוף אפילו אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה ולמד רבינו דרסה והגרמה מדין השהייה וה\"ה לחלדה שטעם אחד לכלם ומה שלא כתבו רבינו גבי חלדה ג\"כ לפי שהוא פשוט שכיון שבדרסה והגרמה שאינו שוחט כדרך שחיטה אפ\"ה כשר כשהחליד שהשחיטה כדרך ששוחטין היא אלא שהיא בהחלדה לא כ\"ש. והוצרך לכתבו בדרסה ובהגרמה ג\"כ שלא תאמר דוקא גבי שהייה שהשחיטה כדרך השחיטות היא אלא ששהה בינתים לכן לא נחשיב המיעוט לפסול השחיטה בשבילו אבל באידך פסולה קמ\"ל דלאו דוקא שהטעם אחד הוא שכיון שכבר נשחט השיעור הראוי לא נחוש למיעוט: \n", + "הגרים בתחלה שליש וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף י\"ט) גמרא השוחט מתוך הטבעת אמר רב הונא אמר רב אסי מחלוקת פי' דר' יוסי ורבנן בששחט שני שלישים והגרים שליש דרבנן סברי כולה שחיטה בעינן בטבעת הגדולה ורבי יוסי ב\"ר יהודה יהודה סבר רובו ככולו אבל הגרים שליש ושחט שני שלישים דברי הכל פסולה דכי נפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה וליכא א\"ל רב חסדא אדרבא לימא מר איפכא וכו' לישנא אחרינא וכו' אמר רב הונא אמר רב אסי מחלוקת שהגרים שליש ושחט שני שלישים דרבי יוסי ב\"ר יהודה סבר מידי דהוה אחצי קנה פגום ורבנן התם מקום שחיטה הכא לאו מקום שחיטה אבל שחט שני שלישים והגרים שליש דברי הכל כשרה דהא תנן רובו של אחד כמוהו. מתקיף לה רב חסדא מאן לימא לן דההוא רובא דהתם לאו רבי יוסי ברבי יהודה קתני לה וכו' א\"ל רב יוסף וכו' א\"ל אנא רובא דשחיטה קאמינא וכו'. ופסק רבינו כלישנא בתרא מפני כמה טעמים חדא משום דהוא לישנא בתרא ועוד משום דמסתבר טעמיה דמכשיר משום דתנן ורובו של אחד כמוהו ועוד שכשהקשה רב חסדא ללישנא בתרא אמר מתקיף לה רב חסדא מאן לימא לן דההוא רובא דהתם לאו רבי יוסי ברבי יהודה היא כלומר האמת שהסברא נותנת כדבריך אבל אני שואל לך הכרע דמאן לימא לן וכו' אבל ללישנא קמא א\"ל ר\"ח לימא מר איפכא כלומר ראוי שתאמר הפך כי הסברא נותנת הפך ממה שאמרת משום דתנן רובו של אחד כמוהו ועוד מפני שזה הלשון מוסכם עם התוספתא שהבאנו למעלה שחט רוב הגרגרת בעוף אפילו אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה אלמא שחיטת רוב הרי הוא כשחיטת כל הסימן הכא נמי לא שנא ולכן ודאי שחט שני שלישים והגרים שליש דברי הכל כשרה דתוספתא סתם מיתניא ולא כתב רבינו שחט שני שלישים והגרים שליש לפי שכבר כתב דאפילו גבי שהייה כשרה והוא הדין לגבי שאר דברים הפוסלים וכל שכן גבי הגרמה ובהגרים שליש ושחט שני שלישים דפליגי ר' יוסי ורבנן פסק כר\"י דרב ושמואל פסקו התם כוותיה דהכי אמרינן התם (דף י\"ח) רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה ופירש רש\"י כרבי יוסי ברבי יהודה (דאמר) רובה ככולה: \n", + "שחט שליש וכו' הגרים שליש וכו'. שם (דף י\"ט) הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש וכו' רב הונא אמר כשרה כי נפק חיותא בשחיטה קא נפקא רב יהודה אמר רב טרפה בעינן רובא בשחיטה וליכא שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש רב יהודה אמר רב כשרה אתו שיילוה לרב הונא אמר להו טרפה שמע רב יהודה איקפד אמר טריפנא ומכשר מכשרנא וטריף אמר רב הונא שפיר קא מיקפד חדא דאיהו שמיע ליה מיניה דרב ואנא לא שמיע לי ועוד הא איכא רובא בשחיטה א\"ל רב חסדא לא תהדר בך דא\"כ מפסדת לה לקמייתא וכו' ופסק רבינו בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כרב יהודה משום דרב הונא גופיה משמע דהדר ביה מדאמר שפיר איקפד ועוד דאמרינן לקמן בעו מרב נחמן שחט שליש וכו' מהו אמר להו ולאו היינו דרבי אליעזר בר מניומי דאמר וכו' שחיטה העשויה כמסרק כשרה ואף על גב דדחי ודילמא במקום שחיטה מכל מקום משמע דרב נחמן כרב יהודה סבירא ליה ובהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש פסק נמי כרב יהודה משום דכיון דרב הונא גופיה אמר שפיר קא מיקפד ומשמע דמודה ליה בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ממילא שמעינן דהלכתא נמי כר\"י בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש דהכי אמר ליה רב חסדא לא תהדר בך דמפסדת לקמייתא התם מאי טעמא קא מכשרת דכי נפקא חיותא בהכשירא קא נפקא הכא נמי כי נפקא חיותא בהגרמה קא נפקא וכיון שר\"ה מוכרח להודות לרב יהודה בההיא משום דמשמיה דרב קאמר לה ואיהו לא שמיע ליה ודאי הלכתא כרב יהודה בההיא וכיון דהלכתא כוותיה בההיא ממילא שמעינן דהלכתא כוותיה נמי באידך וכן כתב בעל העיטור: \n", + "ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה. וא\"ת שרבינו כתב להלן שכל מקום שאומר פסולה ר\"ל נבלה ודאית ואם כן איך אמר בכאן בהחליד בשליש ראשון הרי זו פסולה והלא כבר אמר למעלה וכן אם שחט מיעוט הסימנין בהחלדה וגמר השחיטה שלא בהחלדה הרי זו ספק נבלה, ועוד מה ענין אם דרס או החליד בשליש ראשון או אמצעי לכותבו כאן אצל דיני הגרמה. וי\"ל שמ\"ש רבינו שאם דרס או החליד בשליש ראשון פסולה כך פירושו אם דרס או החליד שליש ראשון ושחט יפה שליש שני ודרס או החליד שליש שלישי וכן אם שחט שליש ראשון ודרס או החליד שליש אמצעי ושחט יפה שליש אחרון הרי זו פסולה כלומר נבלה ודאית שלא יעלה על דעתנו לומר כשם שבהגרמה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה כן הדין בדרסה וחלדה לזה אמר דל\"ש החליד שליש ושחט שליש והחליד שליש דכה\"ג אפילו בהגרמה פסולה ל\"ש שחט שליש והחליד שליש ושחט שליש הכל פסול בדרסה והחלדה וכן הדין נותן כיון שלא ראינו שחלקו בין שחט שליש ושחט בפסול שליש ושחט שליש להיכא דעבד איפכא אלא בהגרמה לחודה שמעינן דדוקא בהגרמה הוא דמפלגינן הכי אבל בשאר פיסולים בכל ענין פסול והטעם מפני שההגרמה אינה במקום שחיטה ולכן כששחט שליש ראשון ואחרון במקום שחיטה הרי שחט שני שלישים במקום שחיטה ומה לנו באמצעי שהגרים כיון ששחט שני שלישים במקומם אבל החלדה והדרסה שהם במקום שחיטה באמצע גם כן פוסלות אבל כששחט מיעוט הסימנין בהחלדה וגמר בכשרות מספקא לן דכיון דאיכא רוב שחיטה בהכשר ועוד דבעידן מיפק חיותא היה בכשרות מכשירין או דילמא בעינן רובא קמא בשחיטה וליכא ולכן פסק ה\"ז ספק נבלה: \n", + "וראיתי מי שכתב וז\"ל ואם דרס או החליד וכו' זה הדין אמת דקי\"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ומוכח התם דפסולה אפילו דלאו טריפה היא ומיעוט סימנין היו בקנה עד חציו כיון דלא מיטרפה ובושט נמי עד שינקב בחלל של עור שני עכ\"ל. וקשה לזה הפירוש מה שהקשיתי בתחלה דכשאומר פסולה היינו נבלה ודאית. והנה מצאתי תשובת הריב\"ש בפירוש לשון זה ולשון הקודם לו ודברי ה\"ר יהודה ן' שושאן על תשובתו והעתקתי דבריהם פה: \n", + "תשובת הריב\"ש ז\"ל. לדון שלמה הלוי. בדיק לן מר במאי דאיבעיא לן בפרק השוחט החליד במיעוט סימנין מהו וסלקא בתיקו. ונראה שהרמב\"ם ז\"ל פירש שר\"ל שחט מיעוט הסימנין בחלדה וגמר השחיטה שלא בחלדה לפיכך פסק בזה בפ' ג' מהלכות שחיטה ה\"ז ספק נבלה והקשית במאי עסקינן אי בושט מ\"ש (מושט) שניקב דהוי ודאי נבלה x ואי בקנה מאי שנא מחצי קנה פגום ושחט על מקום החתוך (מעט) והשלימו לרוב דכשרה. ועוד הקשית דידיה אדידיה ממה שכתב הוא בעצמו בפרק הנזכר ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה xx (הרי שאמר הרב פסולה ודאית על שליש הראשון והיינו מיעוט הסימנין). ועוד הוספת אומץ בקושיא זו דכיון שהוא בא לחלק בין דרס או החליד להגרים משמע דבקנה איירי דאי בושט אין חילוק ואם כן מ\"ש מחצי קנה פגום עכ\"ד: \n", + "ובאמת שקושיותיך על הרב עצומות הן וצריכות נגר והולם להולמה. ומה שנ\"ל בזה דאם נאמר שמ\"ש הרב שחט מיעוט הסימנין בחלדה ר\"ל במיעוט הראשון של סימן ראשון על כרחנו יש לנו לומר שבושט הדברים אמורים דאי בקנה ודאי לא גרע מחצי קנה פגום דמצטרף לשחיטה לכ\"ע כיון דהוי במקום שחיטה. ומאי דקשה ליה למר (נמי) דאי בושט מ\"ש מניקב דהוי ודאי פסולה י\"ל דשאני ושאני התם משום דכיון דבדרך שחיטה הוא ובשעת שחיטה הוא לאו כקנה הוא דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט רובא בחלדה אבל מיעוטא ש\"ד כל היכא דלא נפקא חיותא בחלדה דהכי אמרינן נמי בהגרמה הגרים שליש ושחט שליש כשרה לרב הונא ומצטרף השליש המוגרם לשחיטה אע\"פ שאינו במקום שחיטה עד שאם הגרים רובא פסולה ואית לן למימר דהכי אגמריה רחמנא למשה דלא בעינן מקום שחיטה בכולה שחיטה אלא בכי נפקא חיותא במקום שחיטה סגי. ואע\"ג דאיכא לאיפלוגי בין הגרמה לחלדה בושט דהתם לא נעשה בה דבר שתטרף בו אבל בחלדה נעשה בה דבר שכיוצא בה טרפה היינו בעיין דהחליד במיעוט סימנין: \n", + "ומאי דק\"ל נמי למר ממ\"ש הוא בעצמו ואם דרס או החליד וכו' הרי זו פסולה דמשמע פסולה ודאית אפשר לומר דפסולה מספק קאמר אלא שלא חשש לפרש כיון שכבר ביאר זה למעלה. ועוד שכבר כלל בפיסול זה החליד בשליש האמצעי דהוי ודאי פסולה: \n", + "ומאי דק\"ל נמי למר דמשמע מדבריו דבקנה הדברים אמורים מדמפליג בין דרס או החליד להגרים י\"ל מידי איריא האי כדיניה והאי כדיניה דבהגרמה ע\"כ בקנה היא כמ\"ש הוא ז\"ל בראש דבריו הגרמה כיצד וכו' דרס והחליד בשליש ראשון מיירי בושט ובשליש האמצעי אף בקנה: \n", + "עוד אפשר לפרש דברי הר\"ם ז\"ל בדרך אחרת דודאי החליד בושט בשליש הראשון נבלה ודאית ובקנה כשרה לגמרי מידי דהוה אחצי קנה פגום כדכתב מר אבל בעיין דהחליד במיעוט סימנים מפרש אותה הרב ז\"ל כגון שהחליד בבהמה במיעוט בתרא דסימן קמא בין בושט בין בקנה דומיא דבעיא דשהה במיעוט הסימנין לפי פירוש המפרשים והספק הוא אם נאמר שכיון שכבר התחיל בשחיטה עד שאם הניח עתה מלשחוט נטרפת בכך אין לו להפסיק בכך באמצע השחיטה בשחיטה פסולה דהיינו דרסה או חלדה ואף על פי שאם היה רוצה להניח זה המיעוט האחרון מלשחוט והיה שוחט הסימן השני בהכשר שחיטתו כשרה בדיעבד האי גרע טפי שמפסיק באמצע שחיטה בשחיטה פסולה במה שהוא בשחיטה לכתחלה או שמא כיון שאם היה רוצה להניח המיעוט ההוא מלשוחטו כשרה בדיעבד דלא איכפת לן אם שחטו בפיסול ועלתה בתיקו. וזהו שהביא הרמב\"ם ז\"ל החליד במיעוט סימנין כלומר שכבר שחט רוב הסימן הראשון והחליד במיעוט בין בושט בין בקנה ואחר כך גמר השחיטה דהיינו ששחט הסימן השני. ומאי דכתב הרב ז\"ל שחט רוב אחד או רוב שנים והשלים בדרסה או בהגרמה הרי זו כשרה שהרי נשחט השיעור הראוי היינו רוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה שכבר נכשרה השחיטה לגמרי דומיא דמאי דכתב ז\"ל גבי שהייה שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה אף על פי ששהה חצי היום וכו' ומ\"ש ז\"ל ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה בשליש האמצעי מיירי בין בושט בין בקנה בין בסימן א' בין בסימן ב' ובשליש הראשון בושט מיירי בין בסימן ראשון בין בסימן שני ובקנה בסימן א' לא אפשר דהוה ליה כחצי קנה פגום אבל בסי' ב' פסולה ודאית כיון דבאמצע שחיטה הוא שוחט בשחיטה פסולה דע\"כ לא מספקא לן לאכשורי במיעוט בתרא של סימן קמא אלא משום שכבר נשחט רוב הסימן ההוא והיה יכול להניח המיעוט מלשחוט אבל בשליש הראשון שהוא מעיקר השחיטה פסולה ודאית: \n", + "וא\"ת החליד בשליש (ראשון) של קנה מאי שנא בין סימן א' לסימן ב' והלא מצא חצי קנה פגום אפילו שחט הושט א' והוסיף על הקנה הפגום כל שהוא וגמרה כשרה וא\"כ בשוחט את הושט והחליד בשליש הראשון של קנה וגמר שחיטתו הוה לן לאכשורי כדמכשרינן מה\"ט בשחט קנה ראשון והחליד בשליש הראשון, לא דמי דמצא חצי קנה פגום הוא עושה שליש שחיטה בהכשר אבל כשהחליד בשליש ראשון של קנה אחר שחיטת הושט הוא שוחט באמצע שחיטה (ובאה) (במה) שהוא מעיקר שחיטה פסולה אבל כששוחט הקנה ראשון ומחליד בשליש הא' כיון שאם מניח עתה מלשחוט לא היתה הבהמה נטרפת בכך והיה יכול לחזור ולשחוט הנשאר כראוי והיתה שחיטתו כשרה גם עתה ששוחט סמוך לחלדת השליש הא' אין לפסול שחיטתו בכך: \n", + "ואם תאמר אם הרב ז\"ל מפרש החליד במיעוט סימנין במיעוט בתרא דסימן קמא למה לא פירש כן בשהה במיעוט סימנין ודחק לפרש שהיא בעיא על שיעור שהייה אם היא כדי שיעור שחיטה שלימה או כדי שיעור שחיטת מיעוט סימנין. זה אינו קשה שנ\"ל דלשון שהה הוא שאינו שוחט כלל כגון שנפלה סכין מידו או עף דומיא דמתניתין ולא ששוחט המיעוט בסכין רעה ושוהה בשחיטה (במיעוט) שיעור שהייה כמו שפירשו המפרשים ולזה הוצרך לידחק הרב בפי' הבעיא או שלא שם אל לבו הענין ההוא. זהו הנ\"ל בדברי הר\"ם ז\"ל ומ\"מ אין נראין דבריו נכונים. והפירוש הנכון בהחליד במיעוט סימנין הוא מה שפירשו בו המפרשים שאחר ששחט רוב הסימן הא' החליד הסכין תחת המיעוט הנשאר ושחט הסימן הב' כמו שהביא הר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות. נאם דורש שלומך וטובתך לעולם ואם תדרשנו ימצא לך סתר פנים לא ישים ואין כל דבר נעלם יצחק בר ששת ז\"ל: \n", + "ואני יהודה בר יצחק ז\"ל ן' שושאן נתתי אל לבי זה ימים לעיין בפרקו של הרב ז\"ל ומצאתי בו עקומות ועקושות, גם עתה בתירוצו של הריב\"ש ז\"ל לא שקטתי ולא נחתי. והנה הרב ז\"ל מלמדנו בפרקו כי בכל מקום שאומר פסולה היא פסולה ודאית ולוקה ומעתה פירוקו ותירוצו אין ידים לו והסניפין שעשה לו ואמר ועוד שכבר כלל וכו' מי ישמע לו לדבר הזה אטו משום דבשליש האמצעי פסולה ודאית יכתוב עמה דין שליש הראשון לשבש דינו ולפוסלו בודאי אחר שאין פיסולו רק מספק והוא בעצמו מלמדנו כי בודאי לוקה ובספקו אינו לוקה. גם ביאורו השני אין לי פה ליישבו ולהקימו ולא חך לטועמו כי דברי הרמב\"ם ז\"ל בזה מפורשים ומבוררים הם שתחלתו בחלדה. ובדברי האיש הלוי השואל גם בבעיא דשהה מיעוט סימנין עם בעיא דהחליד מיעוט סימנין עמעומים וגמגומים לפי דרכו. ובכלל כבוד הרב מחול בזה המקום. כי לא זה דרך הר\"מ מיישר כל עקום: \n", + "והט אזנך ושמע דברי וישובן כפי אמתתן מבלי שנוציאם מנרתקן ואל תסתכל בקנקן אם יינו ושמנו אחור לא ישוב ריקם. והנני מתחיל בראש דברי הרמב\"ם ז\"ל על פי פרקו: \n", + "כתב הרב ז\"ל בראש דבריו שהייה כיצד התחיל לשחוט והגביה ידו ושהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט פסולה. ופירוש וישחוט היינו שיעור שחיטה. שהה פחות מכדי זה כלומר ששהה כדי הגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט הסימנין כשרה, הרי שהעלה הרב בידו הכשרה לגמרי והפסולה לגמרי. ואחרי זה כתב אותן שהם ספקות נבלה ואמר כי מי ששחט מעט ושהה מעט וחזר ושחט מעט ושהה מעט ואין בכל אחד מאלו שיעור שהייה כי אם בצירוף כלם הרי זו ספק פסולה וכן מי שעשה שהייה שיש בה בהגבהה והרבצה ומיעוט סימנין וחזר ושחט מיעוט סימנין ושהה שהייה אחרת כמותה גם זו הוי ספק נבלה שלא תאמר כיון שהשהיות הקטנות והקצרות מצטרפות לעשותה ספק נבלה אלו השהיות הגדולות ישימוה נבלה גמורה ומה שקיצר הרב בלשונו האחרונה לפי שסמך לו על שלמעלה ממנה. וההכרח הגמור מכריחנו לומר כן שאם לא כן דבריו הראשונים שכתב ואם שהה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה סותרין דבריו האחרונים שכתב וכן אם שהה וכו' וכמו שישחוט מיעוט הסימנין הרי זו ספק נבלה כי הוא הכשירה בלשון הראשון והוא הכשר שכל הפוסקים מודים בו ואומרים שיעור שהייה כהגבהה והרבצה ושחיטה ואיך ישיב אחור דבריו לדון בה שהוא ספק נבלה. ועוד תשוב ותראה כי זה דרכו גם כן למטה בדרס או החליד כמו שארחיב בביאורו. והאמת עד לעצמו דבגמרא אמר שהיות מהו שיצטרפו ובתר הכי אמרינן שהה במיעוט סימנין מהו תיקו ולחומרא ופי' שהה במיעוט סימנין היינו שהה בשהיות שאין בהם רק הגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט סימנים וגם בזה אינו אלא ספק נבלה וזה יותר מדוקדק ומחוור ממ\"ש רבינו ירוחם ז\"ל בשם רבותיו בשהה במיעוט סימנין לפרש דברי הרב שאמר שבשהייה הוי כשיעור רוב הסימנין פסול ואם הוא כשיעור מיעוט הסימנים כלומר שאחר ששהה כדי הגבהה הרבצה ושחיטת מיעוט מיד גמר שחיטתו בזה אמר הרב ספק נבלה כי איך יסתור ויאסור כאן מה שהתיר למעלה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה אלא שהם ידחקו עצמם במה שכתב פחות מכדי זה שחיטתו כשרה דהיינו פחות מכדי הגבהה והרבצה ושחיטה באחד מאלה כגון כדי הגבהה והרבצה כשרה. ואם הוא פחות מכדי הגבהה והרבצה ושחיטת מיעוט אז תהיה ספק נבלה ויעלה בידם לפי זה כי שהיות כדי שלש אלו פסולה ושהייה כדי שתים אלו כשרה ושהיית ב' אלו ומיעוט שחיטה ספק נבלה היינו שהה במיעוט סימנין שהיא ספק מה שאינו במשמע לשונו וגם דינו כמו זר יחשב לכל הפוסקים המפרשים דבריו אבל מה שאנו מפרשים דבריו משהיות קטנות לגדולות יהיה לשונו ודינו מכוון והרב בעל העיטור סבר דדעת הרב בבעיא דשהה היינו ששחט מעט הושט בבהמה והגביה ידו כשיעור שהייה וכן אחר ששחט רוב הקנה בבהמה שהה כשיעור דאילו בעוף אין שהייה בקנה כלל וכמ\"ש כאן או שנקב בושט כ\"ש וכו' הרי זו פסולה וגם כתב זה דרכו בפי' הבעיא. והנה אם זה דעת הרב היל\"ל בה ספק נבלה דהא בתיקו סלקא אלא שיש לי להשיב ולומר לפי דרכם כי הרב סמך לו על התוספתא שכ\"כ בתוספתא שחט מיעוט ושט ושהה בה כדי שחיטה פסולה הרי שמה שהעלו בגמ' בתיקו וספק פסולה העלו בתוספתא בפסולה לגמרי גם הרשב\"א בת\"ה (כתב) שדעת הרב לפרש דבעיא דשהה במיעוט סימנין קאי ארישא דסיפא דבעי מאי כדי שחיטה אחרת כדי שחיטת בהמה אחרת מי בעינן כדי שחיטה גמורה או אפילו כדי מיעוט והוא ז\"ל הקשה עליו שהיה לו לומר במיעוט בבי\"ת ועוד שהיה לו להקדימו בגמרא ולא הקשה לו שהוא עצמו סותר את דבריו כי יאחז הדרך שקדם בלשון פחות מכדי זה כשירה ואם לא האריך בישובו לפי שאמר שאין דבריו מחוורים כלל אמנם הדרך שביררתי לעצמי בלשונו הוא משופה מקושיות הרשב\"א ז\"ל אמיתי ומחוור ומוסמך מסדור בעיי דגמרא ומשופה ומנוקה מבוקי סריקי: \n", + "ואחר שפירש שהייה בא לפרש חלדה וכתב בהתחלה הפסולות לגמרי והוא שאמר חלדה כיצד וכו' ואח\"כ פירש הספקות והוא אומרו הכניס הסכין וכו' או שהחליד וכו' או שפירש וכו' ה\"ז ספק נבלה ואמר עוד וכן אם שחט מיעוט הסימנים וכו' כלומר שאילו היה מחליד אחר ששחט רובן כשרה ואילו החליד ברובן היתה נבלה ודאית אבל החליד מיעוט וגמר רובן בשחיטה סלקא בתיקו ולפיכך הוי ספק נבלה דהיינו בעיא דהחליד במיעוט סימן וכמ\"ש למעלה. ואחר שפירש חלדה בא לפרש דרסה כיצד ואין בה חלוקי הכשר ופיסול כראשונות. ואחר ג' אלה בא לפרש הגרמה במינין הנכשרים בה לגמרי ובנפסלים לגמרי ואח\"כ פירש הפסולות בדרסה וחלדה והוא אמרו אם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי ה\"ז פסולה: \n", + "ועתה הט אזנך ושמע פירוש דבריו אלה. הרב קורא לנבלה פסולה וקורא לספק ספק נבלה ולכן יש לנו לפרש שמ\"ש ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי אין ענינו שדרס או החליד בשליש אחד ולשחט ב' שלישים בשחיטה יפה שזו ספק נבלה היא וכמ\"ש בחלדה אלא כך הוא הפי' שהחליד שליש ושחט שליש והחליד שליש ומ\"ש בין באמצעי ששחט שליש והחליד שליש ושחט שליש באלו פסול לגמרי. ויעיד על זה מ\"ש למעלה מזה בהגרים מפני שלא נשוה חלוקי החלדה עם חלוקי ההגרמה הוצרך לומר כן כי בהגרמה שחט והגרים ושחט כשרה וכמו שקדם אך בחלדה וכן בדרסה שחט והחליד או דרס ושחט פסולים לגמרי וההבדל הולך ואור עד נכון כי החלדה שהיא בראש או באמצע שהם במקום שחיטה פוסלת אבל הגרים באמצע הנה שחט במקומו שני שלישים ומה לנו באמצעי שהגרים כיון ששחט שני שלישים במקומם אבל הגרים בתחלה ובסוף ושחט באמצע שאין כאן רק מיעוט בשחיטה פסל לגמרי והדברים מתרחבין ורווחין עד שיהיו דבריו ודיניו משפטים צדיקים ומדוקדקים לא דברים שאין בהם טעם כחקים, כי מעתה לא יחלוק מ\"ש כאן פסול עם מ\"ש בשחט מיעוט סימנין בחלדה ספק נבלה דודאי שליש היינו מיעוט סימנין וקצר בלשונו שאמר בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי מפני שכבר הרחיב הדברים בהגרים של מעלה ממנו וכמו שיקצר בשהייה אחר שכתב ואמר שחט ושהה וחזר ושחט ושהה וכו' וסמך לו וכן וכו' מבלי שכתב שם וחזר ושהה וכו' ודבר הלמד מעניינו הוא והוא אמת ונכון מבלי קושי וגמגום ואיני רואה שיקשה על המעיין אם ישר הולך בזה רק מה שנתחבטו בו האחרונים ולא מצאו ידיהם ליישר דבריו ומקום הניחו האריות לגדיים הבאים אחריהם וכל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא בדברי רבנא ומרנא לא הביאורים הזרים הנזכרים בדברי הריב\"ש ז\"ל כי גם הוא העלה בידו ואמר ומ\"מ אין דבריו נכונים שאע\"פ שבא להלמם הוא דחאם והממם. אמנם לפי דרכנו דבריו דברי אלהים חיים וישרים למוצאי דעת עכ\"ל. ואחר כל אלה הדברים אני אומר שלפי דעתי מה שכתבתי תחלה הוא הנכון: \n\n" + ], + [ + "עיקור כיצד וכו'. רש\"י פירש על מימרא דרב יהודה שכתבתי בתחלת פרק זה דעיקור היינו פסוקת הגרגרת ופירשו התוס' דבריו כגון ששחט בסכין פגומה שהפגימה קורעת והוי כמו פסוקה. ובה\"ג פירש דהיינו שנעקר הסימן או נשמט ממקומו. וא\"ת פשיטא דלא מהניא שחיטה כיון דנשמט ונעשה טרפה. וי\"ל דשמוטה לאו טריפה היא אלא שכך הלכה למשה מסיני דאין שחיטה מועלת כשנשמט סימן אחד ממקום חבורו ואפילו עוף אם נשמט האחד אין השחיטה מועלת לשני וכן כתב הרא\"ש וכן כתב הרשב\"א בתורת הבית וכתב עוד וא\"ת וכיון דלאו טרפה ממש היא אלא אסורה ומשום דאין שחיטה בסימנין עקורים כשנעקר סימן אחד בעוף ושחט את השני אף הוא יהא כשר דאילו משום עקירת סימנין אינה טרפה כדאמרן ואילו משום שחיטה הא נשחט בסימן השני שאינו עיקור וכ\"ת ה\"נ הא תניא נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט שחיטתו פסולה י\"ל דאף על גב דהכשרו של עוף בסימן אחד בעינן שיהיו הסימנין ראויים לשחיטה עכ\"ל. והר\"ן כתב בשם הרמב\"ן דעיקור היינו סימנין שנעקרו כלם או רובן בדבר שעושה אותה טרפה והלכה למשה מסיני שאם אירע לו כן בשעת השחיטה משהתחיל בסימנין שתהא נבלה לפי שכיון שנשמטה אי אפשר שתשחט בהכשר שמחמת העיקור מתנדנדין הסימנין עכ\"ל. ודברי רבינו כדברי בה\"ג: \n", + "ומה שכתב אבל אם שחט אחד בעוף וכו'. ריש השוחט (חולין דף כ״ט) שחט את הושט פי' בעוף ואח״כ נשמטה הגרגרת כשרה נשמט גרגרת ואח״כ שחט את הושט פסולה. כלומר דלא תימא דלא מפסיל אלא בששוחט הסימן השמוט אבל כשאינו שוחט הסימן השמוט לא. שחט את הושט ונמצאת גרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה: \n\n" + ], + [], + [ + "נמצא הסימן השחוט שמוט וכו'. פ' א\"ט (דף נ\"ד) אמרו בשם רב שמוטה ושחוטה כשרה שא\"א לשמוטה שתיעשה שחוטה פירוש שהגרגרת עצמה נמצאת שמוטה ושחוטה ור' יוחנן אמר יביא x (בהמה אחרת) ויקיף אר\"נ לא שנו אלא שלא תפס בסימנין ושחט אבל תפס בסימנין ושחט טריפה אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה ורבינו נראה שמפרש דרב נחמן קאי אדרב וכל שלא תפס כשר בלא הקפה דאילו לרבי יוחנן אע\"פ שתפס בסימנין הא אפשר להקיף. ויש הוכחה לזה שאם היה חוזר אדרבי יוחנן הו\"ל לומר אמר ר\"נ xx ומדקאמר ר\"נ אמר ש\"מ אדרב קאי ופליג אדרבי יוחנן ומש\"ה אמר ר\"נ אמר והוו להו רב ור\"נ תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים וכתב שכן דעת הרז\"ה ושאר מחברי הלכות ומ\"מ יש סברות אחרות בזה. והנם כתובות על ספר ב\"י: \n\n" + ], + [], + [ + "שאין מוציא מידי נבלה אלא שחיטה כשרה כאשר צוה פירוש כמו שצוה מרע\"ה. וא\"ת נראה מדברי הרב שכל שאינה כשרה הרי היא נבלה ודאית דאנבלה ודאית קאי והלא ספק נבלה אע\"פ שאינה כשרה אינה נבלה ודאית וי\"ל שכונת רבינו כך היא לפי שנבלה יקרא הדבר המת מעצמו אבל הבהמה השחוטה לא תקרא נבלה וא\"כ כשלא נשחטה כראוי לא יתחייב האוכל אותה משום נבלה לזה אמר שכל שלא נשחטה בשחיטה כשרה תקרא נבלה כאילו מתה מעצמה ולא נשחטה כלל וז\"ש שאין מוציא מידי נבלה כלומר מידי שם נבלה כי ספק נבלה שם נבלה עליה ואם הוא משותף עם ספק: \n", + "אלא שחיטה כשרה (וכו' כמו שביארנו וכו'. ר\"ל בפ\"א): \n\n" + ], + [ + "בהמה שניטל ירך שלה וכו'. פ' הכל שוחטין (חולין דף כ':) גמרא השוחט מן הצדדין אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה ותו אמרינן (דף כ״א) אמר שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן קרעו כדג מטמא באהל אמר רב שמואל בר יצחק ומגבו אמר שמואל עשאה גיסטרא נבלה ופירש״י עשאה גיסטרא שחתכה לרחבה או בצוארה כולו או בשדרה עד החלל כל דבר החלוק לשנים קרי גיסטרא, אמר ר' אליעזר ניטל הירך וחלל שלה נבלה היכי דמי חלל שלה אמר רבא כל שרבוצה ונראית חסרה ובפ' השוחט (חולין דף ל״ב) תנן שחט את הושט ופסק את הגרגרת או פסק את הגרגרת ואחר כך שחט את הושט וכו' ר' ישבב אומר נבלה (ר״ע אומר טרפה וכו') והודה לו ר״ע ובגמרא ורמינהי אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ומסקנא אלא אמר רבא אלו אסורות קתני ויש מהם נבלות ויש מהם טרפות ור' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מסיק דלא קשיא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה פירוש ההיא דאלו טריפות מקמי דהודה לו ר' עקיבא לר' ישבב נשנית ומשנה לא זזה ממקומה אבל בתר דהודה לו ר״ע נקובת הושט ופסוקת הגרגרת נבלות הוו ופשוט הוא דנקובת הושט במשהו דהכי קאמר בריש אלו טריפות ובכמה דוכתי: \n\n" + ], + [ + "שני עורות יש לו לושט וכו'. ריש אלו טריפות (חולין דף מ״ג) אמר רבה שני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר. \n", + "ומ\"ש רבינו ניקבו שניהן בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה הרי זו נבלה כלומר דאילו שלא במקום השחיטה טריפה הויא ולא נבלה: \n", + "ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה נבלה. שם אבעיא להו ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה מהו ומסקנא ושט כיון דאכלה ביה ופעיא ביה וכו' גמדא ליה ופשטא ליה זמנין דמהנדזין בהדי הדדי פירש\"י מתרמן דמכוונין אהדדי: \n\n" + ], + [ + "ניקב הושט ועלה בו קרום וסתמו אין הקרום וכו'. שם אמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום: \n", + "נמצא קוץ עומד בושט וכו'. שם אמר עולא ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא פי' שמא נקוב היה והבריא והוה קרום שעלה מחמת מכה בושט ואינו קרום ומקשינן עלה מ\"ש מספק דרוסה ומפרקינן קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ומדאיצטרכינן לקסבר עולא אין חוששין ואנן קי\"ל דחוששין לספק דרוסה ש\"מ דליתא לדעולא ומיהו דוקא על ידי קוץ הוא דחיישינן שמא הבריא אבל ניקב פנימי ע\"י חולי לא חיישינן שמא ניקב חיצון דאם כן ניקב זה בלא זה דאמרי' לעיל דמשמע אפי' פנימי בלא חיצון היכי משכחת לה ואמרי' בתר הכי תיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא יתיב וקאמר נמצאת אתמר אבל ישב חיישינן כלומר דדוקא נמצאת בלא תחיבה הוא דאמר עולא דאין חוששין אבל ישב כלומר שנתחב שם חיישינן ואמר רב כהנא לא תציתו ליה ישב אתמר אבל נמצאת לא אצטריכא ליה לעולא (מאי טעמא) דכלהו חיוי ברייתא קוצי אכלן. ונמצאת היינו שנמצא הקוץ לאורכו דהוי דרך אכילה אבל לרחבו היינו ישב. וכתב רש\"י דעולא בשאין לו קורט דם ובכי הא הוא דשרינן הילכך לדידן דלא קי\"ל כעולא אפילו כשאין בו קורט דם אסור וכן דעת הרשב\"א ז\"ל וכ\"נ שהוא דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. שם (דף מ\"ד) אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים וכתבה רבינו לפי שכבר כתב למעלה שבודק הושט מבפנים ולא פירש למה מבפנים ולא מבחוץ וכאן כתב ששני עורות יש לושט פנימי לבן וחיצון אדום והשלים דין נקיבתן וסמך להם איך ושט אין לו בדיקה מבחוץ לפי שהעור אדום כמ\"ש ואין הדם ניכר בו אלא הופכו לפי שהעור לבן ניכר בו א\"נ כתבו כאן לפי שאמר למעלה נמצא קוץ בושט הרי זו ספק נבלה וסמך לו שושט אין בדיקתו אלא מבפנים ואם הפכו ונמצא עליו קורט דם בידוע שהיה נקוב כלומר והוי ודאי נבלה: \n\n" + ], + [ + "גרגרת שנפסק רוב חללה וכו'. ריש אלו טריפות (חולין דף מ״ד) ופסוקת הגרגרת תנא (כמה) פסוקת הגרגרת ברובה וכמה רובה רב אמר רוב עביה ואמרי לה רוב חללה פי' הקנה עב מלמעלה ודק מלמטה ומסתמא כשנפסק הקנה מלמעלה למטה הוא נפסק ולמ״ד רוב עביה מהני עובי התנוך לאשלומי לרובה אע״פ שיש במיעוט התחתון חצי חלל או רובו ולמ״ד רוב חללה אינה טרפה עד שיפסק רוב החלל ועובי התנוך אינו משלים לרוב ומייתי התם בגמ' ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב יתיב וקא בדיק לה ברוב עביה אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב למדתנו רבינו ברוב חללה שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה וכיון דחזינן דרבב״ח עבד עובדא ברוב חללה ורב דהוה ס״ד למבדקה ברוב עביה אמרו לו תלמידיו רבינו ברוב חללה ואיהו גופיה שדרה לקמיה דרבב״ח דבדקה ברוב חללה משמע דהלכתא ברוב חללה וכתב רבינו גרגרת שנפסק רוב חללה במקום הראוי לשחיטה הרי זו נבלה דאילו שלא במקום שחיטה נפסק רוב למעלה או ניקב למטה טרפה הויא דהכי תנן בהשוחט (דף ל״ב) כלל אמר ר' ישבב משום ר' יהושע כל שנפסלה שחיטתה נבלה וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה ליפסל טרפה והודה לו ר״ע וכיון דשלא במקום שחיטה נפסלה טריפה הויא קשה על זה למה לא מנה בשבעים טרפות נפסק רוב הקנה שלא במקום שחיטה למעלה. ועוד שהרי כתב בפרק זה גבי הגרמה שאם לא שייר בחיטי פסולה דהיינו נבלה וצ״ע: \n", + "וכן אם ניקבה כאיסר. משנה פ' אלו טרפות (חולין דף נ״ד) (ואלו כשרות) בבהמה ניקבה הגרגרת או שנסדקה עד כמה תחסר רשב״ג אומר עד כאיסר האיטלקי וליכא מאן דפליג עליה: \n", + "ניקבה נקבים קטנים וכו'. פ' אלו טרפות (חולין דף מ״ה) אמר ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר ושאין בהם חסרון מצטרפין לרובה פי' נקבים שיש בהם חסרון כל שיש כאיסר בין השלם והנקוב רואין אותו כאילו חסר כולו וטרפה כדתנן עד כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי ושאין בהם חסרון מצטרפין לרובה דשיעור פסיקת הגרגרת שאין בה חסרון ברובה ובתנאי שיהיו הנקבים סביב היקפו דאילו לאורכו לא גרע מנסדקה: \n", + "וכן אם ניטלה ממנה רצועה. שם אמר רבב\"ח אריב\"ל ניטלה הימנה רצועה מצטרפת לכאיסר פי' נטלה ממנה רצועה לאורכה דאיכא חסרון: \n", + "ובעוף כל שאילו מקפל וכו'. שם בעופא מאי אמר ר' יצחק בר נחמני לדידי מפרשא לי מיניה דר' אלעזר מקפלו ומניחו על פי הקנה אם חופה את רוב הקנה טרפה ואם לאו כשרה פי' בעופא נקבים דחסרון בעוף דליכא למימר בגרגרת דידיה כאיסר שכל היקף הקנה אינו כאיסר כמה שיעוריה וכתב הר\"ן ז\"ל ומהא משמע דאפילו מה שיש בין נקב לנקב הרי הוא כאילו אינו ומשלים לשיעור טרפה דאי לא הוה ליה למימר משערין החסרון של נקבים אם הוא כדי רוב הקנה ומדלא קאמר האי לישנא ואמר אם חופה רוב הקנה משמע ודאי דמאי דבין הנקבים קאמר ולא שני לן עוף מבהמה אלא שזה שיעורו ברוב הקנה וזה שיעורו בכאיסר אבל בשניהם ודאי מצטרף מה שבין הנקבים ומיהו כי אמרינן דמה שבין הנקבים מצטרף והוי כאילו אינו דוקא כשהנקבים סמוכים כ\"כ שאין בין נקב לנקב כמלא נקב אבל כל שיש בו יותר משיעור זה אין מה שביניהם מצטרף אלא הנקבים בלבד הוא שמצטרפין לכשיעור ומה שצריך לקפלו ולהניחו על פי הקנה על שורש הדין שפירשנו למעלה דמשערינן ברוב חללה: \n\n" + ], + [ + "ניקבה הגרגרת נקב מפולש משני צדדיה וכו'. שם נפחתה x כדלת אמר רב נחמן כדי שיכנס איסר לרחבו ופירש\"י נפחתה כמין דלת ולא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד זקוף שם כעין דלת במזוזתו כדי שיכנס איסר לרחבו ושיעור גדול הוא זה מאיסר דהכא בעינן נכנס ויוצא משום דאין כאן חסרון והדלת סותם הנקב עכ\"ל רש\"י. אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש פי' אחר וכ\"נ מהרי\"ף ז\"ל שכתב ואם נפחתה הגרגרת כגון שניקבה נקב מפולש שיש בו חסרון אמר רב נחמן אין אומרים אם חופה כדי שיכנס איסר לרחבו וכתב הר\"ן ז\"ל ודברי הרי\"ף ז\"ל בכאן בהלכות סתומים הרבה ולא נתבררו והרמב\"ם ז\"ל כתב כדבריו בפ\"ג מהלכות שחיטה וכבר השיגו הראב\"ד עכ\"ל. וז\"ל הראב\"ד א\"א זה פי' משובש ופירש אותו על נפחתה עכ\"ל. ויש לדקדק בלשון הרי\"ף ורבינו האי נפחתה במאי איירי אם בעוף והלא למעלה שאלנו בעופא מאי לפי שאין בכל קנה שלו כאיסר וא\"כ איך יתכן בעוף שיעור איסר כ\"ש לרחבו כפי פי' רש\"י שר\"ל נכנס ויוצא ואם בבהמה הרי אמרנו למעלה נקבים שיש בהם חסרון מצטרפים בכאיסר ואיך יתכן שנאמר שכשניקב נקב מפולש משני צדדין שצריך שיכנס איסר לרחבו דמשמע שבכל נקב מהם יכנס האיסר וא\"כ הוא שיעור שני איסרים כ\"ש כפירש\"י שהוא יותר משני איסרים והלא באיסר אחד לחוד סגי ואם נדחוק ונאמר כדי שיכנס איסר לרחבו כך פי' שיש בין שני הנקבים כדי שיכנס איסר לרחבו עדיין יקשה שנקבים שיש בהם חסרון בכאיסר ומה שבין הנקבים מצטרף לפסול כמו שכתבנו למעלה בשם הר\"ן ולמה בכאן לא נחשוב הנקבים לבדם לפסלם בכאיסר עד שיהיה בהם כדי שיכנס איסר לרחבו ועוד למה לא פי' דין העוף כמו ששאל למעלה בעופא מאי כ\"ש שמלשון הרי\"ף נראה שאינו מדבר בבהמה שכתב אין אומרים אם חופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו ולא נאמר שיעור דאם חופה אלא בעוף. ולכן נראה שודאי לדעת הרי\"ף ורבינו מדבר בעוף כמו שהוכחנו גם רבינו כתב דין זה אחר שכתב ובעוף שנראה דאעוף קאי וכן בגמרא נכתב אחר שאמר בעופא מאי וה\"פ בבהמה אין ספק שכיון שאמרנו נקבים שיש בהם חסרון וכו' שם נכללו כל משפטי הבהמה ושאלנו בעופא מאי והשיב אם חופה וחזר ושאל מה שאמרת בעוף אם חופה שהוא שיעור מועט ביותר אם כן נאמר שמה שאמרנו בעוף אם חופה דוקא כשניקב בעגול דהוי כאילו נפסק ולכן משערין בחופה רובו אבל ניקב נקב מפולש לא יפסל בחופה או דילמא לא שנא ואמר רב נחמן שלא יפסל בחופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו ולרחבו לא כמו שפירש\"י אלא כך פירושו כדי שיכנס איסר לרחבו דהיינו שיעור עובי דינר ושיעור עובי דינר בכל נקב דהיינו שיעור שני עביי דינר הוי טפי מחופה רוב קנה בעוף. וכ\"כ הטור שפי' לרחבו לדעת הרי\"ף והרמב\"ם כשיעור עובי דינר. ומה שפירשתי דכדי שיכנס איסר לרחבו שיעורו טפי מאם חופה הכי דייק לשון הרי\"ף שכתב אין אומרים אם חופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו דמשמע אין אומרים אם חופה כלומר שאינו נפסל בכך אלא שיעורו כדי שיכנס איסר לרחבו דהוי טפי דאל\"כ הל\"ל אלא מכיון שנפחת כדי שיכנס איסר לרחבו. ומדברי הטור נראה שהוא מפרש לדעת הרי\"ף ורבינו שמדבר בבהמה שהרי כתב והרמב\"ם כתב נפחתה נקב מפולש משני צדדיה כדי שיכנס איסר לרחבה טרפה וכ\"כ הרי\"ף כיון שניקבה משני צדדיה נטרף בשיעור קטן פי' בעובי דינר עכ\"ל. ומאחר שהוא כותב סתם והרמב\"ם כתב על מ\"ש למעלה פירש\"י ובודאי פירש\"י בבהמה מיירי וכיון שכן יקשה עליו מה שהקשיתי למעלה למה לא שאל בעופא מאי גם בכאן כיון שנשתנה דינו בבהמה לחומרא כ\"ש שישתנה בעוף שחיותו קל וא\"כ ה\"ל לשאול בעופא מאי. ועוד שהרי אמר הרי\"ף אין אומרים אם חופה ואם חופה בעוף הוא דאתמר ולכן כמו שכתבתי עיקר: \n", + "נסדקה לארכה וכו'. שם (דף מ\"ה) נסדקה לארכה x אמר רב אפילו לא נשתייר בה אלא חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה כשרה אמרוה קמיה דר' יוחנן אמר מה חוליא ומה חוליא דקאמר רב אלא אימא אפילו לא נשתייר בה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשרה ופרש\"י נסדקה לארכה וקילא מכלהו דהיכא דנפסק רחבה ברובה מתוך שהריאה מושכת למטה והצואר מושך למעלה ניתק והולך לגמרי ולא הדר חלים וכו' אבל לארכה כל כמה שהצואר נמשך הסדק סוגר והולך הילכך הדר חלים. וידוע דרב ור' יוחנן הלכה כר\"י: \n\n" + ], + [ + "גרגרת שניקבה ואין ידוע וכו'. פרק אלו טרפות (חולין דף נ') אביי ורבא דאמרי תרווייהו מקיפין בקנה אמר רב פפא לא אמרן אלא באותה חוליא אבל מחוליא לחוליא לא והלכתא אפי' מחוליא לחוליא ומבר חוליא לבר חוליא אבל לא מחוליא לבר חוליא ולא מבר חוליא לחוליא. ורבינו מפרש חוליא טבעת ובר חוליא מה שבין טבעת לטבעת. ורש״י פירש בענין אחר: \n", + "וכתב הרשב\"א הא דאמרינן מקיפין בקנה נראה שהוא במקום שא\"א שנגע בו סכין בשעת שחיטה שאפילו מותחין הקנה לא מתרמי כנגד חתך העור. א\"נ שיש היכר בדבר שלא נעשה בסכין אלא בחתך עץ או קנה שאל\"כ הא תלינן בסכין דדילמא בשנים ושלשה מקומות אשתחיט דכשרה בלא הקפה כלל א\"נ בנקדרה הקנה עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ישראל שאינו יודע ה' דברים וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף ט') אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהייה. דרסה. חלדה. הגרמה. ועיקור. מאי קמ״ל כלהו תנינהו לא צריכא ששחט לפנינו שתים ושלש פעמים ושחט שפיר מהו דתימא מדאידך שחט שפיר האי נמי שחט שפיר קמ״ל כיון דלא גמר זמנין דשהי ודריס ולא ידע ופשוט הוא שכיון דחיישינן דילמא שהי ודריס ולא ידע שאפילו הוא עצמו אסור לאכול משחיטתו ואפילו אם אחר שלמדוהו הלכות שחיטה אמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי אפ״ה אסור דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה וכ״כ הפוסקים וכ״נ מדברי רבינו ממ״ש רבינו שאינו יודע ה' דברים המפסידים את השחיטה וכיוצא בהם מהלכות שחיטה שביארנו משמע דס״ל מ״ש קצת הפוסקים שאין צריך שידע כל חלוקי השחיטה רק שידע ה' דברים ובדיקת הסכין ודברים כאלו שהם מצויין וכשיסתפק לו יחמיר עד שישאל פי חכם אבל צריך שידע דשהיות מצטרפות שהוא דבר הווה ורגיל. וכ״נ עוד ממ״ש להלן מי שאינו ידוע אצלנו ששחט בינו לבין עצמו שואלין אותו אם נמצא יודע עיקרי הלכות שחיטה שחיטתו כשרה דמשמע דכשידע עיקרי הלכות שחיטה סגי. ומלישנא דשמואל איכא למשמע הכי שאמר ואלו הן הלכות שחיטה וכו' והא סגי דלימא כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ולמה לו לומר הכא ואלו הן הלכות שחיטה אלא לומר לנו דדוקא אלו צריך שידע או כיוצא באלו כמו שכתבתי. \n", + "ומה שכתב רבינו והרי זו קרובה לספק נבלה, טעמו לפי שספק נבלה היא כשנולד דבר מה ואין אנו יודעים אם הדבר ההוא פוסל בה אם לאו אבל כאן לא נולד בה דבר שכבר שחט לפנינו פעמים שלש ושחט שפיר אלא שאנו חוששין דילמא שהי ודריס ולא ידע כלומר פעם אחרת ישהה או ידרוס ולא ידע כלומר אינו יודע שאסור לעשות כן ומאכילה לנו לזה כתב הרי זו קרובה לספק נבלה: \n\n" + ], + [], + [ + "ישראל שיודע הלכות שחיטה וכו'. בריש הכל שוחטין מקשה אמתני' דקתני הכל שוחטין ושחיטתן כשרה הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה דיעבד ומתרצינן בה תירוצי טובא ואמר התם (דף ג':) רבינא תרי לישני בלישנא קמא אמר דכל שאין אנו יודעים בו שיודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ובלישנא בתרא אמר דכל שאין אנו יודעים בו שאינו מתעלף מתוך רכות לבו בשעת שחיטה אסור לאכול משחיטתו ויהבי בגמרא טעמא אמאי נאדו אמוראי כל חד וחד מטעמא דחבריה ואמרינן דהנך אמוראי נאדו מהני תרתי לישני נאדו מלישנא קמא משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ונאדו מל\"ב משום דלעלפויי לא חיישינן. ורבינו ז\"ל פסק כתרי לישני דרבינא דבתרא הוא מיהו כיון דחזינן דלא אמר לשאין מצויין לא חיישינן כי היכי דאמר לעלפויי לא חיישינן ש\"מ דלאו כי הדדי נינהו אלא דלעלפויי לא חיישינן אם עבר ושחט אין אנו צריכין לבודקו אם נתעלף אם לאו אפילו איתיה קמן אע\"פ שלכתחלה לא ישחוט אבל לשאינן מומחין נהי נמי דכל היכא דליתיה קמן שרינן ואמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כל כמה דאיתיה קמן חיישינן ובדקינן ליה וז\"ש רבינו להלן מי שאינו ידוע אצלנו ששחט בינו לבין עצמו שואלין אותו אם נמצא יודע עיקרי הלכות שחיטה שחיטתו כשרה הרי שראינו ישראלי מרחוק והלך לו ולא ידענו אם יודע אם אינו יודע הרי זו מותרת ע\"כ, הרי שפסק ברוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דהיכא דאיתיה קמן בדקינן ליה כל\"ב דרבינא והיכא דליתיה קמן שחיטתו כשרה שכך אמר רבינא בעצמו דליתיה קמן דנשייליה ובלעלפויי לא חיישינן פסק דלכתחלה לא ישחוט כל\"ק דרבינא אבל אם שחט אפילו איתיה קמן לא בדקינן ליה כיון דאמרינן לעלפויי לא חיישינן ולא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מוחזקים הם כדאמרי' גבי מומחין משמע דטפי איכא למיחש למומחין ממוחזקין: \n\n" + ], + [ + "וכל המומחין שוחטין לכתחלה וכו' ואפילו נשים וכו'. רפ\"ג דזבחים (דף ל\"א:) כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים ובגמ' כל הפסולין ששחטו דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהי ושחט וכו' לימד על השחיטה וכו' ומשני ה\"ה דאפילו לכתחלה נמי ומשום דקא בעי למתני טמא (במוקדשין) דלכתחלה לא וכו' תנא (נמי) ששחטו ולא קאמר משום דבעי למתני נשים דתנא להו ברישא א\"ו משום דנשים שוחטות לכתחלה אפילו במוקדשים ועבדים כיון דחייבין במצות שהנשים חייבות דינם כנשים: \n\n" + ], + [ + "חרש שוטה וקטן ושכור וכו'. ריש פרק קמא דחולין תנן הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן וכלן ששחטו ואחרים רואים אותן שחיטתן כשרה ובפרק כיסוי הדם (דף פ״ז) מסיק גמרא דהלכה כר״מ שהיה מחייב על שחיטתן משום נבלה אם אין אחרים רואים אותם. והשוה דין השכור שנתבלבלה דעתו לחרש שוטה וקטן שטעמם אחד הוא. ואיכא למידק למה לא כתב רבינו שאם יודע לאמן את ידיו שוחט אפילו לכתחלה כשגדול עומד על גבו כדמשמע ס״פ לולב הגזול (סוכה דף מ״ב:) ונראה שרבינו מפרשה לההיא בדיעבד ולפי זה כי אינו יודע לאמן ידיו אפילו אחרים רואין אותו אסור כמ״ש התוס': \n\n" + ], + [ + "מי שאינו ידוע אצלנו וכו'. כבר פירשתיו למעלה: \n\n" + ], + [ + "וכן האומר לשלוחו וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף י״ב) בעא מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט מהו אמר לו חזקתו שחוט: \n\n" + ], + [ + "אבד לו גדי או תרנגול וכו'. ברייתא שם הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ר' יהודה אוסר ר' חנינא בנו של ר\"י הגלילי מתיר אמר רבי נראין דבריו של ר' יהודה שמצאן באשפה ודברי ר\"ח בנו של ריה\"ג שמצאן בבית ומקשינן עלה בגמרא ואסיקנא דה\"ק נראין דברי רבי יהודה לר' חנינא בנו של ריה\"ג באשפה שבשוק שאף ר\"ח בנו של ריה\"ג לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית אבל באשפה שבשוק מודה ליה. ויש פוסקים כר' חנינא מדאמרינן בפ' אלו מציאות (ב\"מ דף כ\"ד) ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריה לצפורי והתירוהו לו אמר רבי אמי התירוהו לו משום מציאה כרשב\"א משום שחיטה כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי דתניא הרי שאבדו לו גדייו וכו' אמר רבי נראין דברי רבי יהודה כשמצאן באשפה ודברי רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי כשמצאן בבית ואוקימנא לה התם ברוב טבחי ישראל וכיון דעבדו התם עובדא כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי משמע דהלכתא כוותיה: \n", + "וכתבו הרשב\"א והר\"ן ז\"ל ויש לתמוה על הרמב\"ם שכתב בפרק רביעי מהלכות שחיטה דמצאן באשפה שבבית וכן בשוק אסורין הרי שפסק כר' יהודה וצריך טעם למה כיון דעבדו עובדא כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי ע\"כ. ואפשר לומר שרבינו סובר דלפום פלוגתא דהכא הלכה כר' יהודה חדא דר' יהודה מאריה דגמרא טפי מרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי ועוד דרבי יהודה לחומרא ורבי חנינא לקולא וההוא עובדא לא מכרעא ששם הביאו הברייתא כצורתה והכא אקשינן עלה ותריצנא לה נראין דברי ר\"י לר\"ח וכו' שאף ר\"ח לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית דמשמע דמודה שבכל החלוקות אסור חוץ מאשפה שבבית וכן פירש\"י ודברי ר\"ח וכו' כלומר שאף ר\"ח המתיר אינו אלא כשמצאן באשפה שבבית ובה חולקין אבל באשפה שבשוק מודה ר\"ח וממילא שמעינן מדאוקי פלוגתייהו באשפה שבבית מכלל שבבית ממש לכלהו שרי עכ\"ל. נראה מדבריו שבבית כ\"ע לא פליגי דשרי ובשאר כל החלוקות חוץ מאשפה שבבית כ\"ע ל\"פ דאסיר כ\"פ באשפה שבבית שר\"י אסר ור\"ח שרי ובההוא עובדא דלא נמצא בבית ולא באשפה שבבית דשריוה כמאן אלא ע\"כ הבינו הברייתא כמו שתירצנו אותה בכאן וכיון דלא הבינו הברייתא לפי האמת א\"כ ההוא עובדא לאו דסמכא הוא והדרין לכללין דהלכה כר\"י לגבי ר\"ח כדאמרן ותו דר' יהודה מחמיר טפי ובעיטור פסק כר\"י וכדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "מומחה שנשתתק וכו'. פ\"א דתרומות (מ\"ב) תנן חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר וא\"כ כששנינו חוץ מחרש וכו' היינו כשאינו שומע ואינו מדבר כדאמרן אבל כל שיש בו אחת מאלו שוחט לכתחלה: \n\n" + ], + [ + "הסומא. משנה פ' הכל שוחטין (חולין דף י״ג:) השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם אע\"פ ששחט וכו'. משנה שם (דף י\"ג) שחיטת עכו\"ם נבלה ומטמאה במשא ומדנקט סתם נבלה משמע דאפי' אחרים רואים אותו וכן פירש\"י וכ\"כ בעל העיטור: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו וגדר גדול גדרו בדבר. נראה שרבינו סובר שכל שאינו עובד ע\"ז אינו אלא מדרבנן והרא\"ש כתב בשם ר\"י דטעמא משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו: [ \n", + "ומ\"ש שאפילו נכרי שאינו עובד וכו' הוציא ממ\"ש שחיטת עכו\"ם סתם ולא אמרו שחיטת עובד ע\"ז וגם לא מצינו שחילקו בין קטן לגדול וכ\"כ הרשב\"א בת\"ה]: \n\n" + ], + [ + "התחיל העכו״ם לשחוט וכו'. פ' השוחט (חולין דף כ״ט:) גמרא מתניתין קמייתא אמר ר״ל משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אמר רבא הכל מודים היכא דשחט סימן אחד עכו״ם וסימן אחד ישראל שהיא פסולה שהרי נעשה בה מעשה טריפה ביד עכו״ם. ופירש״י פסולה ואפילו למ״ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ולא מקריא שחיטת עכו״ם מיהו שחיטת ישראל נמי לא הויא והויא לה כקוץ בעלמא ואיטרפא לה. מעשה טריפה מעשה שהיה כדי וכשיעור לטורפה בו נעשה בה ביד עכו״ם. וז״ש רבינו שבין התחיל ישראל וגמר עכו״ם או איפכא פסולה אבל אם לא נעשה ביד עכו״ם מעשה טריפה דהיינו שחט חצי הגרגרת דבר ברור דכשרה: \n\n" + ], + [ + "ישראל מומר וכו'. בפ' הכל שוחטין (חולין דף ד') אמר רבא ישראל מומר אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו ויהבי טעמא דכיון דאיכא היתרא ואיסורא קמיה לא שביק היתרא ואכיל איסורא אבל כי לא בדק לא טרח. וסובר רבינו דלרבותא נקט רבא אוכל נבלות שאפי' שהוא חשוד על אותו דבר די בבדיקת הסכין וה״ה לעבירה אחרת שצריך בדיקת הסכין. ומצאתי ראיה לדברי רבינו מדאמרינן בגמ' (שם ע״ב) אהא דאמר רבא מומר אוכל נבלות בודק סכין ונותן לו לימא מסייעא ליה הכל שוחטין ואפי' כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל מומר ומפרש דערל היינו מומר לערלות ומומר היינו אוכל נבלות לתיאבון ודחי דדילמא מומר לאכול נבלות לתיאבון אין שחיטתו כשרה וההוא מומר היינו מומר לעכו״ם וכדרב ענן דאמר דמותר לאכול משחיטתו ואסיקנא התם לרב ענן בתיובתא וממילא קם לה פירושא דברייתא דערל היינו מומר לערלות כלומר שאינו רוצה להצטער ודמי לאוכל נבלות לתיאבון ולא כמו שפירש״י מבעט במצוה זו דאם כן היינו אפיקורוס ושחיטתו נבלה קתני מיהת מומר לערלות בהדי מומר לאכול נבילות לתיאבון מה זה בעי בדיקת סכין גם זה כן. ודעת רבינו שכל שאינו עושה להכעיס כלומר כמי שאינו מאמין במצוה זו מיקרי אוכל נבלות לתיאבון ואפילו ראינוהו דשביק היתרא ואכיל איסורא יש לנו לתלות שאי זה נחת רוח יש לו באכילת נבילה מבאכילת כשרה שאל״כ לא הוה שביק היתרא ואכיל איסורא. אבל הר״ן כתב חלוקה שלישית והיא אוכל נבלות שלא לתיאבון מ״מ אינו להכעיס וכתב שצריך בזה לבדוק לו סכין ולעמוד על גביו מתחלה ועד סוף ורבינו ירוחם כתב שדעת הפוסקים דכל היכא דשביק היתרא ואכיל איסורא מקרי מומר להכעיס: \n", + "ואם היה מומר לעכו\"ם וכו'. בריש חולין אסיקנא דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה חוץ ממומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא: \n\n" + ], + [ + "מי שהוא פסול לעדות וכו'. סברת רבינו היא דע\"כ לא קאמר רבא ההיא דבודק סכין ונותן לו אלא בישראל מומר שפירוש מומר שהוא מועד לעבור על המצוה ההיא ופרק עולה מעל צוארו אבל מי שהוא פסול לעדות בשביל שפעם אחת עבר על אחת מהמצות הרי זה שוחט לעצמו ובודק לעצמו: \n\n" + ], + [ + "אלו הצדוקים והביתוסים וכו'. למדה רבינו ממאי דאוקי אביי מתניתין דהכל שוחטין ואפילו כותי ובישראל עומד על גביו ואף על גב דלא נפקא לן מידי לגבי כותיים דהא אסיקנא שעשאום כעכו\"ם גמורים לכל דבריהם מכל מקום נפקא לן לגבי צדוקים וביתוסים דצדוקים וביתוסים לדידן ככותיים קודם שעשאום כעכו\"ם דמו: \n\n" + ], + [ + "כשהיו ישראל במדבר וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף ט\"ז:) גמרא הכל שוחטין ולעולם שוחטין מאן תנא וכו' אמר רב יוסף רבי עקיבא היא דתניא כי ירחק וכו' וזבחת וכו' רבי עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה שבתחלה הותר להם בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להם בשר נחירה ועכשיו שגלו יכול יחזרו להיתרן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין ואף על גב דדחי לה רבא דלא אתיא מתניתין כרבי עקיבא מכל מקום קושטא דמילתא הכי הוא דרבי עקיבא הכי ס\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבר ביארנו בהלכות איסורי מאכלות. בפרק רביעי: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ויש שם חלאים אחרים וכו' ושמנה טרפיות נאמרו למשה מסיני ואלו הן וכו'. מימרא דעולא ריש פרק אלו טרפות (חולין דף מ״ג): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אע\"פ שכלן הל\"מ הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכו'. ומ\"ש ושאר שבעה מיני טרפיות יש בהם ספיקות מותרים כמו שיתבאר: \n\n" + ], + [ + "הדרוסה הוא שיטרוף הארי וכו'. משמע דס\"ל לרבינו שאם היתה גסה מן הזאב דינה כזאב ומשמע דס\"ל נמי שאם היא גסה מהארי דינה כארי דכיון דקאמר וכיוצא בו אם כן ארי לאו דוקא. \n", + "ומ\"ש אח\"כ ואין דריסה אלא בבהמה גסה וחיה גסה אלא לארי בלבד לאו למעוטי מינים שהם כארי אתא אלא למעוטי מינים שהם למטה מהארי אתא. ומיהו אפשר לדחות דארי דוקא ומ\"ש וכיוצא בו היינו לרבות זאב בדקה אבל בגסה ארי דוקא ולא מין אחר אפילו גדול ממנו ובדקה מן הזאב ולמעלה. \n", + "ומ״ש ואין דריסה בבהמה גסה ובחיה גסה אלא לארי בלבד. בר״פ אלו טרפות (חולין דף מ״ב) תנן ודרוסת הזאב ר' יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה ובגמ' (דף נ״ב:) אמר רב יהודה אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה ובעי בגמרא למעוטי מאי ואיכא תרי לישני בגמרא בלישנא קמא אמרינן דרב אתא לאשמועינן דזאב אפילו בגסה נמי דריס ואב״א למעוטי חתול כלומר דלא אתא רב לאשמועינן דזאב אפילו בגסה נמי דריס דליתא דזאב אין לו דריסה אלא בדקה דלא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים וכתבו הר״ן והרשב״א שדעת התוס' דכיון דספיקא דאורייתא הוא נקטינן לחומרא כל״ק אבל הרי״ף פסק כל״ב וכך הם דברי רבינו וכן פסקו הרשב״א והרא״ש והר״ן. \n", + "ומ\"ש דחיה גסה דינה כבהמה גסה לענין זה. ומ\"ש ובבהמה דקה וחיה דקה מן הזאב ולמעלה. מפורש כל\"ב שכתבתי. \n", + "ומ\"ש ובגדיים אפילו חתול ושועל ונמייה. שם אמר רב עמרם אמר רב חסדא דרוסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים עוד שם (דף נ\"ג) אמר רב כהנא משמיה דרב שימי בר אשי אין דריסה לשועל וכו' ואיכא דאמרי אמר רב כהנא משמיה דרב שימי בר אשי יש דריסה לשועל. וכתב הרי\"ף דהוה ליה ספיקא דאיסורא ולחומרא וכ\"כ הרא\"ש. וכתב עוד ודוקא בטלאים וגדיים דלא עדיף מחתול וגם למטה מהזאב הוא ואין לו דריסה בדקה וכן כתבו הרשב\"א והר\"ן וכן דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש והנץ יש לו דריסה ואפילו בעוף גדול ממנו אבל שאר עופות הדורסים יש להם דריסה בעוף שכמותן וכו'. שם (דף מ\"ב) במשנה דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס ובגמרא (דף נ\"ג) בעי רב אשי שאר עופות טמאים יש להם דריסה (או אין להם דריסה) אמר ליה רב הלל לרב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמר שאר עופות טמאים יש להם דריסה והא אנן תנן ודרוסת הנץ בעוף הדק ומשני דרוסת הנץ בדכוותיה ואידך בדזוטר מיניה וא\"ד דרוסת הנץ בדרב מיניה ואינך בדכוותייהו ופסק כל\"ב ולחומרא וכן פסקו הרי\"ף והרשב\"א ויש לתמוה למה לא הזכיר רבינו דין עוף הגס השנוי במשנתנו ואפשר שמפרש דכי אמרינן וא\"ד דרוסת הנץ בדרב מיניה ואידך בדכוותייהו ה\"ק דוקא נץ דורס בדרב מיניה ובלבד שיהא מן הדק אבל כל שאר מינין לא שנא שלמטה מן הנץ ל\"ש שלמעלה הימנו ואפילו גס לית להו דריסה בדרב מיניה ולפי זה מתני' ה\"פ דרוסת הנץ בעוף הדק ואפילו בדרב מיניה ודרוסת הגס אפילו בעוף הגס ובלבד שיהא דכוותיה: \n\n" + ], + [ + "ויש לחולדה דריסה בעופות. שם בעיא דאיפשיטא ומימרא דרב חסדא: \n", + "וכלב אין לו דריסה כל עיקר וכו'. מימרא שם: \n", + "והנץ יש לו דריסה בגדיים וטלאים וכו'. ברייתא שם (נ\"ב:) דרוסת הנץ ונמייה עד שתנקב לחלל ואוקימנא בגדיים וטלאים ומדברי רבינו והרי\"ף משמע דמשום דריסה נגעו בה דזיהרא דידיה מיקלא קלי כשהוא מטילו בפנים דוקא ונ\"ל שטעמם מדאוקימנא לה בגדיים וטלאים ואי משום ניקב לחלל הוא ולא משום דריסה מאי אירייא גדיים וטלאים אפילו שור הגדול נמי אלא ע\"כ משום דריסה הוא ומש\"ה דוקא גדיים וטלאים: \n", + "ודע דברייתא הכי מיתנייא דרוסת חתול נץ ונמייה עד שתנקב לחלל וכיון דפסקינן כוותיה בנץ קשה אמאי לא פסקינן כוותיה בחתול ונמייה דלא הויא דריסה עד שתינקב לחלל. ונראה שהטעם דכיון דרב חסדא אמר דרוסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים ולא הזכיר נקובת חלל הכי קי\"ל ודחינן ברייתא מקמי דברי רב חסדא דהוה קים ליה כברייתא וידע דלאו דסמכא היא מיהו בנץ שלא נחלק בו רב חסדא בהדיא נקטינן כברייתא: \n\n" + ], + [ + "אין דריסה אלא ביד הטורף וכו' עד אין חוששין לה. מימרא דאביי שם: \n\n" + ], + [ + "וכיצד דין הדרוסה וכו'. שם (דף נ\"ד) אמר רב נחמן האלהים מורה בה רב בדרוסה לבדוק מכפא דמוחא ועד אטמא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אי זהו רושם הדריסה שיאדים הבשר כנגד בני מעים. שם (דף נ\"ג:) ר' נחמן אמר וכו' בדרוסה משיאדים הבשר כנגד בני מעים רב זביד מתני הכי בדרוסה משיאדים בשר כנגד בני מעים בסימנים עד שיאדימו סימנין עצמן ומשמע דקי\"ל כרב זביד דהא לא פליג אדר\"נ ומשמע דדוקא בסימנין לא סגי בהאדים בשר כנגדן לפי שקשים הם אצל דריסה אבל כל שאר אברים שהבהמה נטרפת בהאדים בשר כנגדן טרפה ואע\"ג דלא אמרינן הכא אלא האדים בשר כנגד בני מעים היינו משום דהשתא ס\"ל דלא בעינן בדיקה אלא כנגד בני מעים ובסימנין אבל ה\"ה דלמאי דאסקינן דבעיא בדיקה מכפא דמוחא ועד אטמא שכל שהאדים בשר כנגד אבר שהבהמה נטרפת בו טריפה דסוף הארס לחלחל ולנקוב האבר הנטרף וכן משמע מדברי הטור אבל רבינו שלא כתב אלא עד שיאדים בשר כנגד בני מעים משמע דסבר דדוקא כנגד בני מעים אמרו אבל כנגד שאר אברים שהבהמה נטרפת בהם לא ומיהו אפשר דמשום דרוב הטריפות הם בבני מעים נקט האי לישנא דהוא הדין לשאר אברים שהבהמה נטרפת בהם: \n", + "ומ\"ש ואם נימוק הבשר כנגד וכו'. שם אמר ר\"י אמר רב וכו' נתמסמס הבשר רואים אותו כאילו אינו ה\"ד נתמסמס וכו' כל שהרופא גורדו ומעמידו בו על בשר חי ומפרש רבינו דהיינו לומר שרואין אותו בשר כאילו הוא חסר מצד הארס ששרפו ואסור לפי שסופו ליקוב בני מעים וכן דעת הרשב\"א ז\"ל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יא-יב) ספק דרוסה אסורה עד שתבדק וכו'. שם פלוגתא דרב ושמואל ואסיקנא דחוששין לספק דרוסה. \n", + "ומ\"ש כיצד ארי שנכנס לבין שוורים וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש וכן שועל או נמייה שנכנס לבין העופות וכו' עד או אינו מן הטורפין אין חוששין, שם: \n", + "ומה שכתב וכן עוף שנכנס לבין העצים וכו'. מעשה שם (דף נ\"ג): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) נקובה כיצד י״א אברים הם וכו' תרבץ הושט כבר ביארנו שיעורו אם ניקב לחללו במשהו טרפה. בר״פ אלו טרפות (חולין דף מ״ג:) תרבץ הושט רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו וידוע דהלכה כרב באיסורי והכי עבד רבא עובדא. וכתבו התוס' והרשב״א והר״ן שכל הפסולין בנקיבה ויש להם חלל לא מיפסלו עד שינקב לחלל וזה דעת רבינו שכתב אם ניקב לחללו: \n\n" + ], + [ + "שני קרומות יש למוח שבראש וכו'. בר\"פ א\"ט (דף מ\"ב) במשנה מני בהדי טרפות ניקב קרום של מוח ובגמרא (דף מ\"ה) רב ושמואל דאמרי תרווייהו קרמא עילאה אע\"ג דלא אינקיב תתאה ואמרי לה עד דאינקיב תתאה אמר רב שמואל בר נחמני וסימניך חייתא דמתנח ביה מוחא אמר רבה בר בר חנא אמר ריב\"ל כנגדו בביצים ניכר כך הוא הגירסא שלנו והרא\"ש גורס רב ושמואל דאמרי תרווייהו קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה וכתב על זה פירש\"י קרמא עילאה ואע\"ג דלא אינקיב תתאה ועל דאמרי לה קרמא תתאה לא פי' כלום ויש ספרים שכתוב בהם ואמרי לה עד דאינקיב תתאה ונראה שכך היתה גי' רש\"י ולכך לא הוצרך לפרש. ורב אלפס כתב ניקב קרום של מוח קרמא תתאה טרפה קרמא עילאה כשרה וסימניך חייתא דמתנח ביה מוחא ונראה שהוא מפרש דהני תרי לישני פליגי דלישנא קמא סבר שהטרפות תלוי בעילאה ולא בתתאה ולישנא בתרא סבר שהטריפות תלוי בתתאה ולא בעילאה ופוסק כלשון שני לפי שר\"ש בר נחמני וריב\"ל מהדרי למיתב סימנא בקרום התחתון משמע שצריך להכירו לפי שבו תלוי הטרפות. והטור כתב וז\"ל רב אלפס אוסר בתחתון ומתיר בעליון וראב\"ן כתב שמותר עד שינקבו שניהם עכ\"ל. ואע\"פ שלשון רב אלפס ולשון רבינו כמעט שוים חילק הטור ביניהם מפני שרב אלפס כתב ניקב קרמא תתאה טריפה קודם שכתב קרמא עילאה כשרה מבואר בהדיא דבקרמא תתאה לחוד טריפה אבל רבינו כתב ניקב התחתון טרפה אחר שכתב ניקב העליון ומשמע דכי קתני ניקב התחתון אניקב העליון דכתב ברישא סמך כלומר ניקב גם התחתון ועוד דמדכתב בניקב העליון בלבד ובניקב התחתון לא כתב בלבד משמע דבניקב אף התחתון קאמר דטרפה. והר\"ן כתב מדברי הרי\"ף נראה דאע\"ג דלא אינקיב אלא תתאה בלחוד טרפה וכן הם דברי הרמב\"ם בפ\"ו מהל' שחיטה. אבל בחי' הרמב\"ן כתוב שלדברי הרי\"ף לא מיטרפה עד דמינקבי תרווייהו ואינו נראה ומיהו יש נוסחאות בגמרא דגרסינן עד דמינקיב קרמא תתאה עכ\"ל. וטעמא דמשמע להר\"ן דלדעת רבינו באינקיב תתאה בלחוד טרפה משום דאם איתא שסובר דלא מיטרפא עד דמינקבי תרווייהו ה\"ל למכתב הכי בהדיא והטור סובר דבדין הוא דאיבעי ליה למכתב הכי אלא שרצה לתפוס לישנא דגמ' כמנהגו: \n", + "ומשיתחיל המוח להמשך וכו'. שם (מ\"ה:) מימרא דר' יצחק בר נחמני בשם ריב\"ל מן הפולין ולפנים כלפנים מן הפולין ולחוץ כלחוץ ופולין עצמם איני יודע ומסתברא כלפנים וביאור הענין שהעצם שהמוח מונח בתוכו יש בו חלל גדול כמו קדירה ויש על פיה כלפי הצואר כמו שני פולין ומחוץ לפולין ואילך ניקב מותר ואינו אסור עד שיפסק רובו כמו שיתבאר רפ\"ט: \n\n" + ], + [ + "המוח עצמו שנרקב או נתמעך. כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ולא כספרים דידן דגרסי שניקב במקום שנרקב והדין שם גבי חוט השדרה נתמרך פסול נתמסמס פסול אי זו המרכה ואיזוהי המסמסה המרכה כל שנשפך כקיתון המסמסה כל שאינו יכול לעמוד ופירש\"י המרכה לשון מורך שנתרכך ונעשה המוח שבתוך הקרום כמים ונשפך מראשו לסופו ומסופו לראשו ואם היו נוקבין אותו היה יוצא דרך הנקב. אינו יכול לעמוד מפני שנעשה צלול אבל לא כ\"כ שיהא נשפך כתיקון של מים אבל כשאוחזין בו ומניח קצתו למעלה מידו הוא נכפף ונופל. ולשון נתמסמס פירש הרי\"ף שנמס כדונג מפני אש וכך הם דברי רבינו. ואמרי' תו בגמרא בי רב אמרי נתמסמס [פסול נתמזמז] כשר ופירש\"י נתרוקן מהמוח מקצתו מאליו ומשמע בגמרא דדינין אלו איתנהו נמי במוח הראש מדמקשה מדתניא בהמה שנתמזמז מוחה טרפה ומשני ההוא נתמסמס אתמר וכ\"כ הרשב\"א והרא\"ש והר\"ן. וכתב הרשב\"א דטעמא דנתמסמס טריפה מפני שכל שהגיע להפסד זה עתיד הקרום לינקב וכ\"נ מדברי רש\"י: \n\n" + ], + [ + "הלב שניקב לבית חללו וכו'. ר\"פ א\"ט (דף מ\"ב) ניקב הלב לבית חללו ומפרש בגמרא (דף מ\"ה:) ל\"ש לחלל גדול ל\"ש לחלל קטן טרפה. \n", + "ומ\"ש וקנה הלב והוא המזרק הגדול וכו'. שם קנה הלב רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו וידוע דהלכתא כרב באיסורי: \n\n" + ], + [ + "מרה שניקבה וכבד וכו'. בר\"פ אלו טרפות ניקבה המרה טריפה ובגמ' (דף מ\"ח) אמר רבי יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה: \n\n" + ], + [ + "נזייה שנמצאת במרה וכו'. שם (דף מ\"ט) ההיא קשייתא דאשתכח במרה א\"ר אשי כי הוינא בי רב כהנא אמרינן הא ודאי סימפונא נקט ואתאי ואע\"ג דלא קא נפקא מירבל הוא דרביל ליה וה\"מ דדיקלא אבל דזיתא מבזע בזע. ופירש\"י מירבל הוא דרביל ע\"י נענוע שנענעה הבהמה בהליכתה ימים רבים נכנסה תמיד מעט מעט במקום דחוק שאינה יכולה עכשיו לצאת ומפרש רבינו דמבזע בזע היינו שניקבה עור המרה כשנכנסה ואע\"ג דקי\"ל במחט שנמצא בריאה כשהיא שלמה כשרה קשייתא דזיתא שאני דכיון דשני ראשיה חדים והיא נכנסת למקום דחוק ביותר חוששין שמא ניקבה דרך כניסתה: \n\n" + ], + [ + "קני הכבד והם המזרקין שבו וכו'. שם (דף מ\"ה:) קנה הלב רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו וכו' אמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קני הוו (חד פריש לליבא) וחד פריש לריאה וחד פריש לכבדא דריאה כריאה דכבדא ככבדא דליבא פליגי ופסקו הפוסקים לחומרא דשלשתן נקיבתן במשהו וכן דעת רבינו והוא ז\"ל סובר דקנה הכבד כולל גם לסמפוני הכבד כשם שקנה הריאה כולל גם לסמפוני הריאה: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א כמדומה לי שהוא סובר על הקנים דכבדא כריאה וכו' ובאמת שהרשב\"א ג\"כ הקשה על דברי רבינו והעלה בסוף דבריו ובלי ספק סמפון הכבד שניקב כשרה ואפילו נקב לחבירו ואין בזה בית מיחוש עכ\"ל. והריב\"ש ג\"כ הקשה על רבינו שלא אמרו סימפונא דאינקיב לחבריה טריפה אלא בריאה ולא בכבד אלא אפילו ניטל כל הכבד ולא נשתייר בה אלא כזית כשרה ומ\"ש תלתא קני הוו וכו' ואיכא מ\"ד התם דכבדא כריאה קודם שיכנס בבשר הכבד דהוי בכלל ניקב הקנה למטה מן החזה אבל כשיכנס לכבד לכ\"ע הוי ככבד עכ\"ל. וי\"ל לדעת רבינו דאע\"ג דר\"נ אמר סימפונא דריאה דאינקיב טרפה היינו משום דהוה סבר כלישנא קמא דריאה כריאה דכבדא ככבדא אבל לדידן דפסקינן דכבדא נמי כריאה ה\"ה לסימפונא דכבדא דאינקיב טרפה ומה ששנינו שאם ניטל כל הכבד ולא נשתייר אלא כזית כשרה היינו בדקיימא סימפונא כמ\"ש בריאה שנשפכה כקיתון. \n", + "ומ\"ש לפיכך מחט שנמצאת בחיתוך הכבד וכו'. שם (דף מ\"ח:) ההוא מחטא דאשתכח בחיתוכא דכבדא וכו' אמר רב אשי חזינן אי קופא לבר נקובי נקיב ואתאי אי קופא לגיו סמפונא נקט ואתאי וה\"מ באלימתא אבל בקלישתא x ל\"ש קופא לגיו ל\"ש קופא לבר נקובי נקיב ואתאי ופירש\"י אי קופא לגיו אם ראשה העב שהיא נקובה בו נחבא בתוך הכבד וחודה יוצא לתוך חלל הבהמה ודאי סימפונא נקט ואח\"כ ניקב חודה את הסימפון ויצא לכבד וממנו ולחוץ ואי קופא לבר לחלל הבהמה ופיה לתוך הכבד ודאי דרך הושט נכנס תחלה וניקבה הדקין ויצתה ונכנס פיה לכבד. באלימתא מחט עבה שאינה יכולה לנקוב דרך קופא שלה אבל בקטינתא כגון מחטין שלנו שמנקבין אפילו דרך קופא שלהם. והתוס' הקשו על פירש\"י וכתבו אין לפרש כשהמחט מקצתה חוץ לכבד ומקצתה בתוכו אבל כולו בתוך הכבד כשרה בכל ענין דסימפונא נקט ואתא וכו' אלא אי קופא לבר היינו שקופא לצד חוץ ואפילו כלה לתוך הכבד טרפה דנקובי נקיב ועייל וקופא לגיו היינו שהקופא לצד סימפון הכבד וכך הם דברי המפרשים והטור. ולפי פירוש זה כשהקופא פונה לצד חלל הבהמה קורא אותה לבר מפני שפונה לצאת מהכבד וכשהקופא פונה לצד הקנה קורא לגיו לפי שפונה לצד פנימי של כבד: \n", + "והשתא איכא למידק בדברי רבינו שאם הוא מפרש כפירוש הזה דבקופא לבר חיישינן שדרך הושט נכנסה ונקבה הדקים ויצתה ונתחבה בכבד היאך כתב בידוע שניקבה כשנכנסה שזו לא ניקבה כשנכנסה בכבד אלא קודם שנכנסה בו נקבה הדקין. וא\"ת דה\"ק בידוע שניקבה כבר הדקין כשנכנסה בכבד אכתי קשה היאך כתב קני הכבד וכו' אם ניקב אחד במשהו טריפה לפיכך מחט שנמצאת בחיתוך הכבד וכו' בידוע שניקבה כשנכנסה דאין טרפות קני הכבד ענין למ\"ש בידוע שניקבה כשנכנסה ומאי לפיכך. וא\"ת שרבינו מפרש שאין החשש בקופה לבר מפני שנכנסה דרך הושט ונקבה הדקין ויצתה ונתחבה בכבד שזו חששא רחוקה היא אלא משום דחיישינן כשנכנסה בקנה והלכה דרך סימפון הכבד ונכנסה בו שמא ניקבה אחד מקני הכבד וז\"ש בידוע שניקבה כשנכנסה כלומר כשנכנסה בכבד נקבה אחד מקני הכבד לא יצדק בזה לשון בידוע דמשמע שהוא ודאי שניקבה קני הכבד והלא אינו אלא ספק וכבר השיג עליו הראב\"ד וכתב א\"א אין בכאן תבלין ולא מלח וכו'. ונראה שרבינו מפרש בקופא לבר וקופא לגיו הפך ממה שפירש\"י דקופא לגיו היינו שהקופא כנגד חלל הבהמה וגיו קרי לפנימי הבהמה וקופא לבר כשהיא נגד פי הקנה וקרי ליה בר שהוא חוץ לפנימי הבהמה וסובר שאין חוששין שמא דרך ושט נכנס ונקבה הדקין ויצתה ונכנסה בכבד שחששא רחוקה היא כמו שכתבתי אלא אנו אומרים שדרך הקנה נכנס ודחק ובא הילכך כשנמצא בחיתוכא דכבדא ועדיין לא יצא לחוץ אי קופא לגיו דהיינו לצד חלל הבהמה כשרה מפני שאינה יכולה לנקוב בקופא ואע\"פ שנכנסה ע\"כ בדוחק אבל אי קופא לבר דהיינו לצד פי הקנה וחודה כלפי חלל הבהמה מסתמא נקבה דרך כניסתה קני הכבד ואע\"פ שלא היה עליו נקב א\"א שלא נקב וקרום הוא שעלה וז\"ש רבינו בידוע שניקבה כשנכנסה: \n", + "וכתב הרשב\"א בחדושיו שמדברי רבינו נראה שהוא מפרש בחיתוכא דכבדא שהיא בסמפונות הדקים שבכבד ומ\"מ עדיין לא ניקב אחד מהסמפונות או הוא בענין שתוכל המחט לצאת לבשר הכבד בלא נקיבת אחד מהסמפונות טרפה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו ואם נמצאת בסמפון הגדול שבכבד וכו' הרי זו מותרת. שם בגמרא: \n", + "ומ\"ש ובשר הכבד שהתליע מותרת. שם (דף מ\"ח) התליע כבד שלה זה היה מעשה ועלו עליה בני עסיא ג' רגלים ליבנה וברגל השלישי התירום להם ורבינו אזיל לטעמיה דסבר שאם ניקבו סמפונות שבתוך הכבד טרפה ולפיכך דקדק לכתוב בשר הכבד: \n\n" + ], + [ + "קיבה שניקבה וחלב טהור סותם את הנקב מותרת. שם (דף מ\"ט:) אמר רב חלב טהור סותם טמא אינו סותם ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה סותם ומשמע התם דהלכה כרב וכתב רבינו שהבשר סותם וטעמו דהדרא דכנתא דאינקיב חד לחבריה כשרה וכן סימפון דריאה שניקב שלא במקום פיצול כשרה. ואמרינן תו התם בר חימצא סתים חימצא לא סתים וכו' הי חימצא והי בר חימצא ת\"ש דאמר רב נחמן אינהו מיכל אכלי לדידן מסתם נמי לא סתים דאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי דאייתרא א\"ד דאייתרא כ\"ע לא פליגי דשרי כ\"פ דאקשתא. ופירש\"י חימצא ובר חימצא שניהם בחלב שעל הקיבה ולקמן מפרש להו. סתים אם ניקבה הקיבה וכו'. אינהו בני ארץ ישראל. מיכל אכלי ליה דקא סברי חלב טהור הוא. ולדידן אפילו למסתם נמי לא סתים בתמיה לדידן בני בבל נהי דלא אכלי ליה להכי מיהא מחזיקין ליה בחלב טהור להיות סותם. ש\"מ ההוא דפליגי ביה בני א\"י ובני בבל קרי (ליה ר\"נ) בר חימצא והיינו דאייתרא חלב שבמקום היתר שהקיבה עשויה כקשת ומבחוץ קרי דאקשתא ומפנים לעוגל קרי דאייתרא חבל. ופירש\"י עוד (דר\"נ כלישנא קמא) דאילו ללישנא בתרא (לא מיתוקמא מילתיה דר\"נ) כיון דבאקשתא דפליגי בה אמר ר\"נ דסתים כ\"ש דאייתרא דלכולהו שרי וא\"כ הי ניהו דלא סתים. ורבינו בפ\"ז מהל' מ\"א פסק כל\"ק דאקשתא אסיר ולפיכך כתב כאן קיבה שניקבה וחלב טהור סותם את הנקב מותרת ואתא למעוטי דאקשתא דאסיר דלא סתים וכן דעת הרי\"ף שכתב לאסור בדאקשתא וכתב חלב טהור סותם טמא אינו סותם. \n", + "ומ\"ש רבינו חוץ מחלב הלב וכו'. שם אמר ר\"נ חלב העשוי ככובע אינו סותם היכא אמרי לה חיטי דכרכשתא ואמרי לה טרפשא דליבא ופירש\"י חיטי דכרכשתא חלב שעל חלחולת המוציאה רעי שקורין טבחייא עשוי קרטים קרטים כעין חיטים ואם ניקבה ואותו חלב סותמה לא מהני וטרפה וקרטים עגולים הם כמו כובע. טרפשא דליבא שומן הלב עשוי ככובע והלב נחבא בו. ורבינו נראה שהיה גורס ודטרפשא ודליבא. ומפשטא דלישנא משמע לי דטעמא דלא סתים הוא מפני שמאחר שהוא עשוי ככובע הוא משופע ואינו מתדבק יפה על הנקב אבל רבינו מפרש שמה שאמר העשוי ככובע אינו אלא סימן אבל הטעם מפני שהם קשים ואינן מתדבקים יפה בנקב. \n", + "ומ\"ש רבינו והמקום הלבן שבאמצעה טעמו לומר שאע\"פ שהוא חלב טהור אינו סותם מהטעם שהזכיר: \n", + "ומ\"ש וחלב חיה שכנגדו בבהמה אסור אינו סותם וכו'. שם בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "כרס שניקב וכו'. משנה בראש פרק א\"ט (דף מ\"ב) הכרס הפנימי שניקבה: \n", + "ומ\"ש והמסס ובית הכוסות שניקב אחד מהם לחוץ טריפה וכו'. גם זה שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות וכו'. שם (דף נ':) ת\"ר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה משני צדדין טרפה נמצא עליה קורט דם בידוע שלפני שחיטה לא נמצא עליה קורט דם בידוע שלאחר השחיטה ופשטא דברייתא משמע דמצד אחד כשרה בלא בדיקה ומשני צדדין טריפה ולא בהחלט אלא דבעינן בדיקה אם נמצא עליה קורט דם טריפה ואם לאו כשרה אלא דאמרינן בגמרא מעשה וכו' ובא לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד והפכה ומצא עליה קורט דם ואמר אם אין שם מכה קורט דם מנין מהאי עובדא משמע דמצד אחד נמי אינו כשר בלא בדיקה וכן כתבו הרשב\"א והר\"ן וקשה על זה למה חילקה הברייתא בין מצד אחד למשני צדדין לא היה לה לחלק אלא בין נמצא עליה קורט דם ללא נמצא ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דמצד אחד כשרה בלא שום בדיקה וקשה על זה מההיא עובדא דרבי שהפכה ואפשר לומר שסובר רבינו שמה שהפכה רבי לא משום דצריך לבודקה אלא שקרה מקרה שהפכה ומצא עליה קורט דם ופסלה וכ\"נ שהוא דעת הרא\"ש. וכתבו התוס' והמפרשים דכי אמרינן מצד אחד כשרה היינו מבפנים כלפי הרעי דאי צד שבחוץ כלפי חלל הגוף אפילו לא ניקב כלל אלא שנמצא מחט בחלל הגוף טריפה דאי מגואי עייל ודאי הפנימי נקוב אלא שעלה בו קרום ואי מבראי אתא הא ודאי טריפה דחיישינן שמא ניקב א' מהאברים הפנימיים שנקובתן במשהו וא\"א לעמוד על ספיקן בבדיקה אבל מדברי רבינו נראה דמצד אחד היינו מצד חוץ שהרי במשני צדדין כתב ואם ניקבה נקב מפולש לתוך בית הכוסות ואילו היה סובר כדברי המפרשים הכי הל\"ל ואם ניקבה נקב מפולש לתוך חלל הבהמה. ונראה שהראב\"ד סובר כדברי המפרשים ולפיכך כתב על דברי רבינו אין זה מיושר. וטעמו של רבינו אפשר שהוא משום דס\"ל במחט הנמצא בגוף כשר ע\"י בדיקת החלל לראות אם ניקב אחד מהאברים שנקיבתן במשהו כמ\"ש בפי\"א וא\"כ ה\"נ בעינן בדיקה כנגד כל החלל ולא חשש רבינו לכותבו כאן מפני שסמך על מ\"ש בפי\"א ואמרינן בגמרא (דף מ\"ח:) מ\"ט מכשרינן במחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד ולא מפלגינן בה בין קופא לבר לקופא לגיו כדמפלגינן במחט דאשתכח בכבדא ומשני דהכא אימור אוכלין ומשקין דחקוה. ופירש\"י ומתוך הדחק נכנסה הקופא בבשר הילכך אע\"ג דקופא לבר כשרה: \n", + "כתב הראב\"ד ונמצאת טיפת דם במקום הנקב א\"א הטיפה צריכה שתמצא מבחוץ עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בהמה שהלעיטה דבר שנוקב בני מעיה וכו'. שם (דף נ\"ח:) אמר שמואל הלעיטה x (קורט של) חלתית טרפה משום דמנקבה להו למעיה: \n", + "כתב הטור וז\"ל. כתב הרמב\"ם הלעיטה חלתית תוך ג' ימים ספק ניקב ספק לא ניקב ותבדק ולא נהירא מדאמר שמואל הלעיטה חלתית טריפה אלמא אין לה בדיקה עכ\"ל. ונוסחת ספרי רבינו שבידנו אינה כן אלא ה\"ג בהמה שהלעיטה דבר שנוקב בני מעיה כגון קורט של חלתית וכיוצא בה טריפה שודאי נוקב ואם היה ספק נוקב ספק אינו נוקב תבדק, ולפי נוסחא זו לא קשיא מה שהקשה הטור דרבינו נמי בקורט של חלתית אמר דטריפה משום דודאי ניקב ולא אמר תבדק אלא בדבר שהוא ספק ניקב. ובלאו הכי נוסחת הטור משמע שהיא משובשת שהרי לא הוזכר בגמרא חילוק בין תוך ג' לאחר ג' ועוד שאין דברי אותה נוסחא מובנים דקאמר תוך ג' ימים ספק ניקב ותבדק משמע דאחר ג' משפט אחר יש לה ואין לומר דכשרה בלא בדיקה משום דאם היה נוקב בני מעיה לא היתה מתקיימת ג' ימים וכיון שנתקיימה ג' ימים ודאי לא ניקבה שזו מנין לנו ועוד דא\"כ לא הוה שתיק מלומר כן בפירוש. ואין לומר דאחר ג' ימים היא טריפה ולא מהני בה בדיקה שאם בדקנוה ולא מצינו נקב למה נטריפנה ואין לומר דה\"ק אחר ג' ימים א\"א שלא ניקבה ומש\"ה מחזקינן לה בטריפה דגם לזה יקשה דלא ה\"ל למשתק מלומר כן בפירוש הילכך נראה דליתא לההיא נוסחא: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א קשה בדיקת הדקין עכ\"ל. וזו אינה השגה דרבינו כתב מה שהוא כפי הדין: \n", + "כל אחד מן בני המעים. ברייתא פרק א\"ט (דף מ\"ג:): \n", + "אם ניקב אחד מהם לחבירו כשרה. מימרא שם (דף מ\"ח): \n\n" + ], + [ + "ומעים שניקבו וליחה סותמתן טריפה וכו'. שם (דף נ') אסיקנא דלית הלכתא כרשב\"ג דמכשר: \n", + "בני מעים שבא זאב או כלב וכו'. פ\"ק דחולין (דף ט'): \n", + "נמצאו נקובין וכו' ואם משמשו הידים בנקב הספק וכו'. בפרק א\"ט (דף נ'): \n\n" + ], + [ + "בני מעים שיצאו לחוץ וכו'. משנה וגמרא שם (דף נ\"ו:) מתניתין דאלו כשרות בעוף: \n\n" + ], + [ + "המעי האחרון וכו'. שם (דף נ') אמר זעירי חלחולת שניקבה כשרה הואיל ויריכים מעמידות אותה וכמה אמר ר' אלעא אמר ר' יוחנן מקום הדבק ברובו שלא במקום הדבק במשהו אמרוה רבנן קמיה דרבא משמיה דרב נחמן אמר להו ולאו אמינא לכו לא תתלו ביה בוקי סריקי הכי אמר ר\"נ מקום הדבק אפילו ניטל כולו כשר והוא שנשתייר בו כדי תפיסה וכמה אמר אביי כמלא בטדא בתורא ופסק הרי\"ף כר\"נ דהא אביי ורבא קיימי כוותיה. ומלא בטדא כתב הרי\"ף איכא מ\"ד ארבע אצבעות וכן פי' התוספות והרשב\"א: \n\n" + ], + [ + "העוף אין לו כרס וכו' וכל הטריפות שוות הן בבהמה חיה ועוף וכו'. שם (דף נ\"ו) תני לוי (כל) הטרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף. \n", + "ומ\"ש זפק שניקב גגו וכו'. שם במשנה אלו כשרות בעוף ניקב הזפק רבי אומר אפילו ניטל ופסק הרשב\"א כת\"ק וכ\"נ מדברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ובגמרא גגו של זפק נידון כושט היכא אמר רב ביבי בר אביי כל שנמתח עמו ופירש\"י נידון כושט בנקב משהו. כל שנמתח עמו ממקום שהוא מתחיל לימשך לצד הושט להיות מיצר והולך: \n\n" + ], + [ + "שני כיסים יש בקרקבן וכו' עד מותר. פשוט שם (דף מ\"ג): \n", + "וכתבו הרשב\"א והר\"ן דכי ניקב עור חיצון לבד דכשר דוקא בניקב מעצמו מחמת חולי דאי מחמת קוץ וכיוצא בו טרפה היא דהאי קוץ מהיכא אתא אי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטריפה דחיישינן שמא ניקב אחד מהאברים הפנימיים שנקובתן במשהו ואי דרך וושט אתא כיון דעור חיצון אינקב ע\"כ פנימי נמי אינקב אלא דלא מינכר או קרום עלה בו ואינו כלום: \n\n" + ], + [ + "הטחול אינו מן האברים שנקיבתן במשהו וכו' עד אבל אם ניקב הדק כשרה. מסקנא דגמ' שם (דף נ\"ה): \n", + "וכתב הטור בשם הרשב\"א עובי דינר זהב זה לא ידענו שיעורו ויראה לי שהוא פחות מחצי עוביו ולא הזכיר רבינו דין נחתך הטחול ומשמע דסבר שהיא טריפה במכ\"ש דניקב: \n\n" + ], + [ + "כל אבר שאמרו חכמים וכו'. כ\"כ התוס' והרא\"ש והר\"ן במשנת אלו טרפות: \n", + "וכתוב בהגהות אשירי בשם ר\"ת דכל מקום דטריפה ע\"י נקב אפילו לא ניקב והבשר רע סביביו כמו מוגלא טריפה וכ\"כ הרשב\"א שכל אבר שנקיבתו או נטילתו או חסרונו פוסל בו כשנתמסמס פסול וכתבו הג\"מ בפ\"ה מהל' מ\"א דאנן לא בקיאינן בשיעור נתמסמס הילכך בכל שהוא שיהא הבשר רע מטרפינן לה וגם המרדכי כתב שאין אנו בקיאין בגרידה שהרופאים גורדים לכך ראוי להחמיר כשנשתנה מראית הבשר הכל לפי הענין וכך שמעתי ממורינו ממיץ שאמר לו רבינו תם מפה אל פה עכ\"ל. ומשמע בגמרא (דף מ\"ג) דהא דאמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום לאו דוקא ושט אלא ה\"ה בכל הנקובים וכ\"כ רש\"י. \n", + "ומ\"ש וכן אם נברא בשני אברים מאותו אבר טרפה וכו'. שם (דף נ\"ח:) תני התם בעלת חמש רגלים או שאין לה אלא שלש ה\"ז בעלת מום אמר רב הונא לא שנו אלא שחסר ויתר ביד אבל חסר ויתר ברגל טריפה נמי הויא מ\"ט כל יתר כנטול דמי ומשמע דלדעת רבינו נמצאו לה שני כבדים כשרה דאע\"ג דכניטל דמי אין בכך כלום דכנטול דמי היינו לומר דכחסר מתחלת ברייתו דמי וחסר הכבד כשרה שלא אמרו דטרפה אלא בניטל כולו ויש לדחות ולומר דא\"א להבראות חסרת הכבד. והרשב\"א הביא בת\"ה לשון רבינו וכתב עליו ולא יראה לי כן שהרי הכבד אחד מהמנויים בניטלים וכל עצמנו לא אסרנו נטולת הכבד אלא מפני המרה ואם נבראת בלא כבד טריפה שגם היא חסרת המרה היא ולא מנו נטולה וחסרה אלא ללמדנו שאחד ניטל ביד ואחד שחסר מן התולדה טריפה שלא ליתן פ\"פ לבע\"ד לחלוק ולומר דדוקא שחסרה מתולדתה אבל היה לה וניטל כשרה או בהפך עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש רבינו בטחול שאם נמצאו שנים מותרת מדסתים לה סתומי משמע דאפילו דבוקים זה לזה בסומכייהו כשרה וכן דעת רש\"י והרא\"ש ודלא כדעת הרמב\"ן שחילק בכך: \n\n" + ], + [ + "המעי היתר שתטרף בו הבהמה וכו'. שם העיד נתן בר שילא רב טבחייא דצפורי לפני רבי על שני בני מעים היוצאים מן הבהמה כאחד שהיא טרפה וכנגדן בעוף כשרה בד\"א שיוצאים בשני מקומות אבל יוצאים במקום אחד וכלים עד כאצבע כשרה פליגי בה רב אמי ורב אסי חד אמר הוא דהדרי וערבי וח\"א אע\"ג דלא הדרי וערבי בשלמא למ\"ד הוא דהדרי וערבי היינו דקתני עד כאצבע אלא למ\"ד אע\"ג דלא הדרי וערבי מאי עד כאצבע עד כאצבע מלמטה. ובה\"ג גורס בשלמא למ\"ד אע\"ג דלא הדרי ערבי היינו דקתני וכלין עד כאצבע מלמעלה אלא למ\"ד והוא דהדרי ערבי מאי כלין עד כאצבע מאי כלין מלמטה וה\"פ יוצאים ממקום אחר ביציאתו מן הקיבה הם מעי אחד וכלין עד כאצבע פירוש כלה חיבורם עד סוף אצבע ר\"ל שהם מעי אחד ברוחב אצבע והל\"ל כלה עד כאצבע אלא משום דנקט יוצאים בלשון רבים נקט נמי כלים בשלמא למ\"ד אע\"ג דלא הדרי ערבי וכו' אלא למ\"ד והוא דהדרי ערבי מאי וכלים עד כאצבע והלא צריכין להתחבר יחד ומשני מאי כלין כלין מלמטה פירוש דהדרי ערבי ברוחב אצבע סמוך לבית הרעי ולמעלה אפילו אין ברוחב חיבורן אלא משהו כשרה. וז\"ל הרי\"ף העיד יונתן בן שילא ריש טבחייא דצפורי לפני רבי על שני בני מעים שיוצאין מן הבהמה כאחד טריפה וכנגדן בעוף כשרה פירוש כל הבהמה הדקים שלה חוט אחד הוא ומשוך עכשיו אם יצא ממנו מעי אחר כמו שיצא ענף בתוך הבד של עץ טריפה בד\"א בשיוצאים בשני מקומות אבל יוצאים במקום אחד וכלין עד כאצבע כשרה והוא דהדרי וערבי ונעשו שניהם חוט אחד אבל לא הדרי וערבי הרי יתר בבהמה וכל יתר כנטול דמי עכ\"ל. וכתב הר\"ן נ\"ל דבמעי שהוא יוצא מהבני מעים כענף מן הבד ואינו חוזר ומתערב ואין לו אלא פה אחד פליגי דלמ\"ד והוא דהדרי ערבי כל כה\"ג טריפה כיון דאין אותו מעי חוזר ומתערב ומ\"ד אע\"ג דלא הדרי ערבי ס\"ל שאע\"ג שאין פיסול זה חוזר ומתערב כיון שאין לו אלא פה אחד ולבני מעים הוא נשפך כשרה דמאי כלין עד כאצבע לא שמתערבין דוקא אלא שתהא שפיכתן כאחד וכל כה\"ג הוי שפיכתן כאחד ונקטינן להאי פירושא דכיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל שהוא כענף היוצא מן הבד אע\"פ שהם נשפכים כאחד טרפה אבל כל שהמעי אחד משני ראשיו כלומר שמתפצל וחוזר ומתערב אע\"פ שהוא נבדל באמצע ואפילו כמה כשרה ומדברי הרמב\"ם למדתיו ואף דברי הרי\"ף מוכיחין כן ונראה עוד מדברי הרב ז\"ל דעד כאצבע לאו דוקא אלא שחוזר ונתערב עם המעי ונעשה אחד משני ראשיו כשרה עכ\"ל. ובאמת כי דבריו נכונים מאד ליישב דברי הרי\"ף ורבינו אלא שלא יישב לדעתם מה שאמרו בגמרא בשלמא למ\"ד והוא דהדרי וערבי וכו' אלא למ\"ד אע\"ג דלא הדרי וערבי מאי עד כאצבע עד כאצבע מלמטה ונ\"ל דהכי פי' בשלמא למ\"ד והוא דהדרי וערבי היינו דקתני עד כאצבע כלומר שיחזרו ויתערבו ויהיו שניהם כאצבע אחת ולא לענין שיעור העירוב תני כאצבע דאפילו במשהו סגי אלא לענין שיתיחדו שני המעים ויהיו כאצבע אחת אלא למ\"ד אע\"ג דלא הדרי מאי עד כאצבע ומשני עד כאצבע מלמטה כלומר שיהיו שניהם כאילו הם מעורבים והם אצבע אחת והיינו שלא תשפוך כל אחת לעצמו ואלו כיון ששתיהן שופכות למקום אחד הרי למטה במקום יציאת הרעי הם כאילו היו אצבע אחת וכיון דמספקא לן כמאן מהני אמוראי הויא הלכתא בעינן דהדרי וערבי מיהו בכל דהו סגי כנ\"ל. ועל מ\"ש בגמרא וכנגדן בעוף כשרה פרש\"י דעוף זמנין דהוי הכי וכו' וי\"מ שכל עוף דרכו כן משום דמן הזפק ועד הקרקבן קנה של מעים אחד וההוא קרי בני מעים ובראש הקרקבן יוצאים בני מעים גמורים עכ\"ל. ודברי רבינו כדברי הפירוש השני: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שני קרומות יש על הריאה וכו'. פרק א\"ט (דף מ\"ו) גמרא הריאה שניקבה פשיטא אי אינקיב עילאה ולא אינקיב תתאה תתאה מגין כדרבה דאמר רבה האי ריאה דאיגליד כאהינא סומקא כשרה אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאי מגין או לא מגין פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר לא מגין וחד אמר מגין והלכתא מגין וכיון דנקט לה סתמא י\"ל דאפילו זה שלא כנגד זה טריפה שהרוח נכנסת בזה ויוצאה בזה וכ\"כ רבינו ירוחם: \n", + "והקנה שניקב מן החזה ולמטה וכו'. שם (דף מ\"ה) גמרא ופסוקת הגרגרת יתיב ר' יוחנן ור\"ל נפק מילתא מבינייהו אנס בסימנים ושחט פסולה ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה ופירש\"י למטה מן החזה למקום שאין ראוי לשחיטה נידון כריאה בנקב משהו ולא ברוב כגרגרת: \n\n" + ], + [ + "התחיל בשחיטה ושחט וכו'. פ' השוחט (חולין דף ל״ב:) גמרא שחט את הושט אמר רשב״ל שחט את הקנה ואח״כ ניקבה הריאה כשרה והרי״ף ז״ל לא הביאה בהלכות וגם רבינו פסק דלא כוותיה וכתב הר״ן ז״ל שדחו אותה מדר' זירא דפליג עליה לפי דעת קצת המפרשים וביאור דבריו דגרסינן בגמרא אמר רבא לא אמר ר״ל אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלויים בקנה אבל בבני מעים לא כלומר אם ניקבו בני מעים אחר שחיטת הקנה מתקיף לה ר' זירא מאחר שנולדו בה סימני טרפות התרתה מה לי בריאה מה לי בבני מעים והדר ביה ר״ז דבעי ר״ז ניקבו בני מעים וכו' בין סימן לסימן מהו (מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני) לטהרה מידי נבלה או לא ע״כ לא מבעיא ליה אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה א״ל רב אחא בר רב לרבינא וכו' ופירש״י וכו' וכתבו התוס' וכו' ולפי דעת רש״י הלכה כר״ל ולפי דעת התוס' לית הלכתא כוותיה ודעת הרא״ש כדעת התוס': \n\n" + ], + [ + "אחד מסימפוני ריאה שניקב וכו'. בפרק א\"ט (דף מ\"ח) גמרא ריאה שניקבה והא א\"ר נחמן האי סימפונא דריאה דאינקיב טריפה ההוא לחבירו אתמר ופירש\"י לחבירו אתמר אצל פיצולו כשמתפצל מחבירו ניקב אצל דופן של חבירו דכיון דדופן חבירו קשה הוא עומד כנגדו ואינו סותם הנקב ולא מגין עליה אבל ניקב לאחר פיצולו ברחוק בשר הריאה שהוא רך נכנס לנקב ומגין עליו וכפירש\"י משמע בגמרא דדוקא לחבירו טריפה אבל שלא לחבירו כשרה וכ\"כ הרשב\"א והתימה על רבינו שכתב אפילו לחבירו וכבר תמה עליו בעל הטורים והראב\"ד בפי\"א השיגו: \n", + "והריב\"ש כתב ליישב דברי רבינו נראה שהוא מדבר בסמפונות שבתוך הריאה אלא שמדבר בשאין בשר מגין כגון ריאה שנשפכה כקיתון דבעינן דקיימי סימפונהא וכן כשנמצא בה אבעבוע מלא ליחה שכתב הוא ז\"ל פ\"ח ופי\"א חוששין שמא ניקב הסימפון שתחתיו וצריך בדיקה וזה הוא לפי שאין בשר מגין או אינו ראוי להגין ולזה כתב אפילו לחבירו כלומר אצ\"ל כשניקב ואין שם דבר מגין אלא אפילו ניקב לחבירו אין חבירו מגין זה הוא מה שאפשר לדחוק לדברי הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל. ול\"נ ליישב דברי רבינו בענין אחר ע\"פ דברי בה\"ג שכתב ההוא מחטא דאשתכח בחתיכא בסימפונא דריאה וכו' והא אמר רב נחמן האי סימפונא דאינקיב טריפה דרב נחמן ניקב סימפון לחבירו אתמר אבל דיצא לסימפון ולא ניקב לחבירו לא עכ\"ל, דלפי זה כי אמרינן ההוא לחבירו אתמר לא באו למעט אלא כשלא ניקב כלל אבל ניקב אפילו לחבירו דסד\"א תרווייהו כחד דמו וה\"ל כאילו לא ניקב קמ\"ל דלא אלא טרפה הויא: \n", + "ריאה שניקבה ועלה קרום וכו'. שם (דף מ\"ז:) א\"ר יוסף קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום ופירש\"י אינו קרום שסופו ליסתר וכל סירכי דריאה קרום העולה מחמת מכה הן הילכך אע\"ג דלא נפיק זיקא טריפה: \n\n" + ], + [ + "(ג-ד) ניקבה האום של ריאה וכו'. שם (דף מ\"ח) אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה אמר רבינא והוא דסביך בבשרא מקמי הכי מקשה מינה ומי אמר ר\"נ הכי והאמר רב יוסף בר מניומי וכו' ואוקימנא הא דאמר ר\"נ ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה דוקא במקום רביתא והיכא מקום רביתא חיתוכא דאוני ופירש\"י במקום רביתא במקום שהריאה והדופן גדלים כאחד וסמוכים תמיד דלא מיפרקא ההוא סירכא הילכך כשרה כי אמר ר\"נ חוששין לה למעלה ברוחב החלל כנגד האומה הגדולה דכיון דרחוקה הריאה מן הדופן מיפרקא ההיא סתימא וכו' מקום חיתוכא דאוני שהם סמוך לצואר במצר החזה. ורבינו סובר שאם נסבך לעצם ולבשר כשר וטעמא דמילתא שהבשר נסבך יפה ומונע העצם מלהתפרק אבל יש מי שאוסר ורבינו גרשום ור\"ת מתירין אפילו סבך בגרמא בלחוד וכבר כתב רבינו בפ' י\"א אלו החילוקים וכתב הר\"ן ואמרינן דבמקום רביתא היינו מקום חיתוכא דאוני מסתברא דהיכא דסריכא אונא לדופן מגבה כלפי פנים כלומר לצד חלל הגוף דלאו היינו מקום חתוכא טריפה דלאו היינו רביתא והרב הנשיא אלברגילוני ז\"ל כתב שאפי' בין חיתוך ולדופן טריפה לא הכשירו אלא מגבן כלפי דופן: \n", + "כתב הראב\"ד בד\"א בשסתם מקום שבאונות בשר א\"א הנה הוא סובר וכו': \n\n" + ], + [ + "האום של ריאה שנמצאת וכו'. שם (דף מ\"ח) אמר רב יוסף בר מניומי אמר ר\"נ ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה היכי עבדינן אמר רבא רבין בר שבא אסברא לי מייתינן סכינא דחליש פומיה ומפרקינן לה אי איכא ריעותא בדופן תלינן בתר דופן ואי לא מחמת ריאה הוא וטרפה וכו' רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפשורי וכו' ומי אר\"נ הכי והאמר ר\"י בר מניומי אמר ר\"נ ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה לא קשיא התם במקום רביתא הכא שלא במקום רביתא והיכא מקום רביתא חיתוכא דאוני: \n", + "וכתב ה\"ר דוד יחיא שנראה מדברי רבינו שהוא מפרש כדברי הרבה מפרשים שפירשו הא דאמר ר\"נ ריאה הסמוכה לדופן והעלתה צמחים חוששין לה היינו שחוששין לראות אם יש בריאה נקב בפועל להיות טריפה ובא אבימי ואמר שכיון שהיא סמוכה לדופן לא שנא העלתה צמחים ול\"ש לא העלתה ראוי לחוש ולבדוק אם יש נקב טרפה ואם לאו כשרה ובא רבין והודיענו דמייתינן סכינא דחליש פומיה ואי איכא מכה בדופן אפילו שימצא נקב בריאה כשרה דתלינן שלאחר שחיטה כשנקרע מהדופן נעשה הנקב ואי ליכא מכה בדופן תלינן שזה הנקב קודם שחיטה נעשה וטרפה ובא ר' נחמיה ואמר שכאשר לא יהיה מכה ואיכא צמחים בריאה כשרה ע\"י בדיקה ולא כמאמר רבין שכאשר לא יהיה מכה ואיכא צמחים טריפה עכ\"ל. ולפי זה צ\"ל שכשכתב בדברי רבין ואי ליכא מכה בדופן תלינן שזה הנקב קודם שחיטה נעשה וטריפה לאו דוקא נקב דה\"ה לאיכא צמחים וכתב עוד ה\"ר דוד יחיא ולפי דעת אלו כשיהיה מכה בדופן ואפילו איכא צמחים ונקב בפועל בריאה כשרה שתולין הנקב לאחר שחיטה וכאשר אין מכה ואיכא צמחים כשרה ע\"י בדיקה ובזה הדעת נאספו רבינו והרמב\"ם כפי פסקיו דרך בו שכתב בפ\"ז האום של ריאה שנמצאת סמוכה לדופן וכו' נראה מדבריו שחוששין לחזור לראות אם יש נקב לא לטרפיה בהחלט וכאשר יהיה שם מכה בדופן ונקב בריאה כשרה נקב ולא מכה טרפה וכאשר לא יהיה שם נקב בפועל ולא מכה בדופן ואיכא סירכא וצמחים בריאה מהו לדעת הרב שלא הזכיר תעיין בפי\"א שכתב ריאה שהעלתה צמחים או שנמצאו סירכות כמו חוטין תלויים ממנה ולדופן ולטרפשא חוששין לה שמא ניקבה וצריכה בדיקה ומן הדין היה על זה הדרך שאם נמצאת הריאה תלויה בסירכות כמו חוטין אם היו מן האום של ריאה ולדופן או לטרפשא או ללב שחותכים את הסירכות ומוציאין אותה ונופחין אותה אם נמצאת נקובה טריפה ואם לא תבצבץ הרי היא שלימה מכל נקב ומותרת. נראה מדברי הרב שכאשר יהיה מכה בכל החלוקות כשרה וכאשר אין מכה ואיכא נקב טריפה אבל לא מכה ולא נקב אפילו באיכא צמחים בריאה כשרה וכ\"כ ה\"ר יונה דעת רוב המפרשים דרב נחמיה קאי אליכא מכה בדופן ואיכא צמחים בריאה והרמב\"ם נוטה אחר רוב המפרשים ולכן כתב (בפרק י\"א) מן הדין היה אבל המנהג שכתב שהוא פשוט בישראל והוא שאם נמצא חוט יוצא מן האום של ריאה לאי זה מקום שימשך ואפילו היה כחוט השערה אוסרים אותה נקט דרך המחמירים בכי ליכא מכה אע\"ג דלא מפקא זיקא טריפה והמנהג בנוי ע\"פ ההלכה ולא כמו שחושבין ההמון שהוא מנהג בעלמא בלא טעמא בגמרא עכ\"ל: \n", + "וקשה לי על שיטה זו דכיון דרב נחמיה פליג אדרבין היאך פסק רבינו כדברי שניהם ואפשר לומר (שהוא מפרש) דרב נחמיה מודה במה שמיקל רבין ולא נחלק עליו אלא במה שמחמיר. ול\"נ לפרש עוד שרבינו מפרש דרב נחמיה בדיק לה בפושרין קאי אמר יהודה דאמר בין העלתה צמחים בין לא העלתה חוששין לה ורבין פירש דהאי חששא היינו לפורקה מהדופן לראות אם יש נקב בריאה ומכה בדופן ואם אין נקב בריאה אע\"פ שיש בה צמחים כשרה בלא בדיקה ורב נחמיה מפרש דחוששין היינו לבודקה בפושרין מיהו משמע דהא דבעי בדיקה דוקא בדליכא מכה בדופן אבל אי איכא מכה בדופן לא בעיא בדיקה דתלינן בדופן ומשמע ליה דלא פליגי רב נחמיה ורבין אלא בפירוש דברי מר יהודה אבל לענין הדין מודים זה לזה ולפיכך פסק כדברי שניהם וכתב דברי רבין בפרק זה דברי רב נחמיה בפ' י\"א שאותה בדיקה שכתב שם היינו בדיקה דפשורי: \n", + "ויש לתמוה על הטור שכתב בשם רבינו אי איכא מכה בדופן אפילו יש ריעותא בריאה כגון שהעלתה צמחים כשרה דמשמע דוקא בהעלתה צמחים אבל אם יש בה ריעותא יותר מהעלתה צמחים טריפה והא ליתא דאפילו ביש בה נקב ממש מכשיר שהרי כתב אם נמצאת נקובה ונמצא בדופן מכה במקום הנקב תולין במכה: \n", + "והראב\"ד כתב על זה א\"א זה העיקר טעות גדולה וכו'. ויש לומר שאף רבינו לא התיר אלא בנקב דק שאפשר שנעשה כשנפרקה מהמכה ולא הרגיש אבל בנקב גדול קצת לא: \n", + "ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב בפ' י\"א הריאה שהעלתה צמחים או שנמצאו סירכות (כמו חוטין) תלויין ממנה לדופן או ללב או לטרפש הכבד חוששין לה שמא ניקבה וצריכה בדיקה דמשמע לכאורה שהעלתה צמחים אע\"פ שאינה סמוכה לדופן חוששין לה וצריכה בדיקה כאילו נמצאת סרוכה לדופן וא\"א לומר כן שהרי בעיא דאיפשיטא היא העלתה צמחים כשרה ומשמע דלכ\"ע הכי הוי דינא דאפילו ר' יוחנן דאמר התם דלא ס\"ל הכי אמרינן התם דכי אתו קמיה משדר להו קמי מאן דמורה בה להיתרא וכן פסקו כל הפוסקים ולא הצריכו שום בדיקה ורבינו עצמו פסק כן בפרק זה גבי ריאה שנמצאו בה אבעבועות. ולכן נראה לפרש שתיבת ממנה קאי נמי אהעלתה צמחים והוי כאילו אמר ריאה שהעלתה צמחים ממנה ולדופן או ללב או לטרפש או שנמצאו סירכות תלויין ממנה ולמקומות הנזכרים חוששין לה כלומר שאם היתה סמוכה לדופן על ידי צמחים או בלי צמחים חוששין לה וצריכה בדיקת פשורי וכן מ\"ש פ' י\"א בא העכו\"ם או הישראל והוציא הריאה קודם שתבדק (והרי היא קיימת) נופחים אותה אע\"פ שאין אנו יודעים אם היו שם צמחים או לא היו היינו לומר שאין ידוע שהיו בה צמחים ממנה ולדופן. והריב\"ש בתשובה תפס דברי רבינו כפשוטן דריאה שהעלתה צמחים אפילו היא נפרדת מהדופן חוששין לה וכתב עליו נראה שהוא מפרש העלתה צמחים האמור בהלכה זו דלא קאי אריאה הסמוכה לדופן לבד אלא הוא דבר בפני עצמו לומר דריאה שיש בה צמחים חוששין לה לנקב אף אם אינה סמוכה לדופן וצריכה בדיקה (וכ\"נ עוד ממ\"ש בפ' זה בפיסקא המתחלת בא העכו\"ם או הישראל והוציא הריאה וכו') ואין הפירוש הזה מתיישב כלל בסוגיית הגמ' אלא העלתה צמחים קאי אריאה הסמוכה לדופן עכ\"ל. ואני אומר דחס ליה לרבינו מלפרש כן בהעלתה צמחים האמור אצל ריאה הסמוכה לדופן (ומ\"ש הריב\"ש שכן נראה עוד ממ\"ש בפרק זה בפסקא המתחלת בא העכו\"ם או הישראל והוציא הריאה וכו' כלומר דמסיים בה נופחים אותה אע\"פ שאין אנו יודעים אם היו בה צמחים ומשמע להריב\"ש למידק מדבריו שאם היו בה צמחים אע\"פ שאינה סמוכה לדופן צריכה בדיקה ואני אומר שאין משם ראיה כלל דה\"ק אע\"פ שאין אנו יודעים אם היו בה צמחים ממנה ולדופן וא\"א לפרש כפירוש הריב\"ש בשום פנים שאם צמחים שאינם סמוכין לדופן קאמר הרי נראה אם יש בה צמחים אם לאו והיאך כתב שאין אנו יודעים אם היו בה צמחים) ולפי שיטת הריב\"ש בסברת רבינו מוטב הוה ליה למימר דרבינו פסק כר' יוחנן דסבר דריאה שהעלתה צמחים אסורה ומפרש דאסורה עד שתבדק אבל א\"א לומר כן מפני מה שכתב בפרק ז' ריאה שנמצא בה אבעבועות כשרה ומה שפירשתי בדברי רבינו הוא הנכון: \n\n" + ], + [ + "הריאה שנמצא בה מקום אטום וכו'. שם (דף ל\"ז:) אמר רבינא אטום בריאה מייתינן סכינא וקרעינן ליה אי אית ביה מוגלא ודאי מחמת מוגלא הוא וכשרה ואי לא מותבינן עלה גדפא או רוקא אי מבצבצא כשרה ואם לאו טריפה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) ריאה שתשמע בה הברה וכו'. שם אמר רב יוסף האי ריאה דאוושא אי ידעינן היכא אוושא מנחינן עלה גדפא או גילא או רוקא אי מבצבצא טרפה ואי לא כשרה ואי לא ידעינן לה מייתינן משיכותא דמיא פשורי ומתבינן לה בגווה בחמימי לא דכווצי בקרירי לא דמטרשי אלא בדקינן לה בפשורי אי מבצבצא טריפה ואי לאו כשרה תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב והאי דאוושא זיקא דביני וביני הוא: \n", + "כתב הראב\"ד זה עיקר גדול יהיה בידך וכו' א\"א זה המחבר שונה וכו'. והרשב\"א והר\"ן והמרדכי כתבו שר\"ת מפרש כפירוש רבינו. וכתב הרשב\"א שכן סובר הרז\"ה: \n\n" + ], + [ + "ריאה שנשפכה כקיתון וכו'. שם רבי חנינא חלש עול לגביה רבי נתן וכל גדולי הדור אייתו קמיה ריאה שנשפכה כקיתון ואכשרה אמר רבא והוא דקיימי סימפונא א\"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי מנא ידעינן א\"ל מייתינן צעא דקוניא ושפכינן לה בגויה אי אית ביה שוריקי חיוורי טריפה ואי לא כשרה: \n\n" + ], + [ + "ריאה שנמצאו בה אבעבועות וכו'. שם (דף מ\"ח) בעא מיניה רבה בר בר חנא משמואל העלתה (ריאה) צמחים מהו אמר ליה כשרה ואמרינן בתר הכי אמר רבא כי הוה מסגינן בתריה דר\"נ בשוקא דגלדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן חזי הנך דקיימן כנדי כנדי ולא אמר להו ולא מידי ר' אמי ור' אסי כי הוו חלפי בשוקא דטבריא חזו הנך דקיימי טינרי טינרי ולא אמרו להו ולא מידי ופירש\"י כנדי כנדי צמחים גדולים כבדים בריאה. טינרי צמחים גדולים מכנדי וכבר הוקשו כסלע ואלו הן אותן המצויים בבהמות שלנו בריאה ואין מראיהם דומה לריאה אלא דומים למראה מוגלא ולאו היינו אטום בריאה דאטום אין שם צמח ואינו משתנה מן הריאה אלא שאין עולה בנפיחה ע\"כ. \n", + "ומ\"ש רבינו או ליחה הנמשכת כדבש דאמרינן בגמרא דמאי דאמר רב מתנא מליא מוגלא טריפה הני מילי בכוליא אבל בריאה כשרה. \n", + "ומ\"ש ואם נמצאת בהם ליחה סרוחה וכו' למדה ממאי דאמרינן (דף נ\"ה:) גבי כליות ומים זכים כשרים לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טרפה וכי צילי נמי לא אמרן אלא דלא סריח אבל סריח טריפה וסובר שה\"ה לריאה וכן דעת הרי\"ף אבל הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן מכשירין. \n", + "ומ\"ש דצריך לבדוק הסימפון למדה מריאה שנשפכה כקיתון והר\"ן חילק ביניהם וכ\"כ הרשב\"א וכ\"נ שהוא דעת הרי\"ף והרא\"ש שלא הזכירו בדיקת הסימפון: \n\n" + ], + [ + "ריאה שנמצאו בה שתי אבעבועות וכו'. שם (דף מ\"ז) אמר רבא הני תרתי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא חדא ומתחזיא כתרתי מייתינן סלוא ובזעינן לה אי שפכן להדדי חדא היא וכשרה ואי לא תרתי נינהו וטריפה ורבינו פירש הטעם לפי שהדבר קרוב הרבה שיש נקב ביניהם ואין להם דרך בדיקה וזה קרוב לפירוש רש\"י שכתב דקים ליה לרבא שאינן סמוכות אלא מחמת נקב שהיה בריאה והעלה את הבועות הללו סביביו והר\"ן פירש דכיון דסמוכות זו לזו מתוך שכל אחת דוחקת את חברתה סופו של עור הריאה לינקב והרי הוא כאילו ניקב מעכשיו וחדא ומתחזיא כתרתי פירש\"י אם אחת היא ונראה כמין סדק באמצעיתה ודומה לשנים: \n\n" + ], + [ + "הריאה שנתמסמסה וכו'. פ' א\"ט (דף נ\"ג:) גמרא ודרוסת הזאב נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו אינו ה\"ד נתמסמס אמר רב הונא בריה דרב יהושע כל שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אייתו קמן ההוא ריאה דכי הוו מותבי לה יתבה שפיר וכי הוו מוקמי x לה הוה תלחא ונפלה תלחי תלחי וטריפנא לה מדרב הונא בריה דר\"י: \n", + "ריאה שנמצאת נקובה במקום שיד טבח וכו'. שם (דף מ\"ט) גמרא הריאה שניקבה אינקבה ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן ומסקנא והלכתא תלינן: \n", + "נמצא הנקב במקום אחר ואין ידוע אם קודם וכו'. שם (דף נ') גמרא ניקבה הקיבה רבי יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו מקיפין בריאה אמר רבא לא אמרן אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה לא והלכתא אפילו מערוגה לערוגה מדקה לדקה ומגסה לגסה אבל לא מגסה לדקה ולא מדקה לגסה ופירש הר\"י אלפס מערוגה לערוגה מריאה של בהמה זו לריאה של בהמה אחרת ומדקה לדקה היינו מבהמה דקה לבהמה דקה וכך הם דברי רבינו והסכים הרשב\"א לפירוש זה וכתב שכן פירש רבינו חננאל ורש\"י פירש בענין אחר: \n\n" + ], + [ + "נמצא הנקב באחד מן האבעבועות הרי זו טרפה וכו'. שם (דף מ\"ו:) אמר רבא אין מקיפין בבועי ולשון מקיפין מקרבין זו לזו כמו אין מקיפין שתי חביות: \n\n" + ], + [ + "מחט שנמצאת בריאה נופחין אותה אם לא יצא וכו'. שם (דף מ\"ח:) ההוא מחטא דאשתכח בחיתוכא דריאה אתיוה לקמיה דר' אמי סבר לאכשורה איתיביה ר' ירמיה וכו' שדרוה לקמיה דר\"י נפחא וכו' הדר שדרוה לקמיה דרבי אמי וטרפה אמרי ליה והא רבנן מכשרי אמר להו הם הכשירו שיודעים מאי זה טעם הכשירו אנן מאי זה טעם נכשיר דילמא אי הוה ריאה קמן מינקבא טעמא דליתא הא איתא ולא מינקבא כשרה ופירש\"י שיודעים מאי זה טעם הכשירו שהרי באה כל הריאה לפניהם וראוה שלימה הילכך על כרחך דרך הקנה נכנסה עכ\"ל. ופשוט הוא דכי מכשרינן לה על ידי נפיחה הוא וכ\"כ הר\"י אלפס והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן והטור. וכתב הרא\"ש ולא מפלגינן השתא בין קופא לבר לקופא לגיו כדמפלגינן גבי כבד לפי שהריאה קרובה לקנה וסמפוני הריאה רחבים ואפילו קופא לבר נכנסה לתוך הסימפון ומשם דוחקת ונכנסת לתוך בשר הריאה שהוא דק וכי ליתא לריאה שלימתא קמן טרפה ולא מפלגינן בין קופא לבר לקופא לגיו משום דחיישינן שמא ניקבה הריאה לחוץ וחזרה לאחוריה וכ\"כ הרשב\"א והר\"ן והמרדכי וסמ\"ק. וא\"ת איך ידעינן שיש בה מחט בעודה שלימה י\"ל כגון שהרגיש בה במשמוש היד א\"נ שבדקוה בנפיחה ואח\"כ נמצאת בתוך הריאה ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד שכתב מחט שנמצאת בריאה נופחין אותה א\"א וכיון שנמצא המחט וכו': \n\n" + ], + [ + "תולעת שהיתה בריאה ונקבה ויצאה והרי הריאה נקובה בתולעת וכו'. שם (דף מ\"ט) מורנא פליגי בה וכו' פירוש תולעת ומסקנא והלכתא לאחר שחיטה פריש: \n\n" + ], + [ + "ריאה שנשתנו מראיה וכו'. שם (דף מ\"ו:) אמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי גילדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשרה ופירש\"י גילדי גילדי קליפות קליפות קרושטא\"ש בלעז כעין מכות. אוכמי אוכמי טייש\"א בלעז שחורות. חזותא חזותא גוונים גוונים ודוקא הנך גוונים דלא מטרפא בהו כגון אדומה ירוקה והנך דלקמן: \n", + "כתב הראב\"ד נשתנה למראה אסור אפילו כל שהוא טרפה א\"א אומר אני כל מקום שהזכירו פסול בריאה וכו'. והתוס' והרא\"ש והר\"ן דחו סברא זו משום דכיון דאמרינן שחזר אדום הוא אלא שלקה מה לי הרבה מה לי מעט כיון דכל לקותא חשיבא כאילו ניקבה הילכך מראות הפוסלות אפילו בכל שהוא פסלינן וכן דעת הרי\"ף ורש\"י ובעל ה\"ג ובעל העיטור והרשב\"א: \n\n" + ], + [], + [ + "(יז-יח) וחמש מראות אסורות וכו'. שם (דף מ\"ז:) אמר רבא ככוחלא כשרה כדיותא טרפה וכו' אדומה כשרה וכו' אמר רב כהנא ככבדא כשרה כבשר טרפה וכו' אמר רב סמא בריה דרבא האי ריאה דדמיא ככשותא וכמוריקא וכגון ביעתא טרפה אלא ירוקא דכשרה היכי דמיא ככרתי. \n", + "ומה שכתב רבינו וכל המראות האלו וכו' עד שנופחין אותה וכו'. כ\"כ הר\"ן בשם רבינו האיי וששאלתם ומראות אסורות בריאה כשנופחין אותה מתהפכת למראה בשר באי זה מראה עושין במראה ראשון או במראה שני פשיטא כי הריאה בחיי הבהמה נפוחה להניף אויר על הלב וכמו שנראית כשהיא נפוחה עושין וכ\"כ העיטור והרא\"ש והרשב\"א בשם הגאונים: \n", + "ומ\"ש וממרס בה בידו וכו'. נראה שטעמו משום דשמא שום ליחה היה על הריאה שמשנה מראיתה וכשימרס בידו עליה תעבור ותשאר הריאה בגוונה הטבעי x. \n", + "ומ\"ש נמצאת כעין חריות של דקל וכו'. אפשר שהוא פירוש למאי דאמר רבא דמיא לאופתא טריפה ואיכא דמפרשי לה בחזותא ומ\"ש שאינה טריפה אלא מספק הוא משום דאיכא פירושי אחריני בגמ' שיש אומרים כגישתא וי\"א דשיעא ומ\"מ יש לתמוה דכעין חריות של דקל הוא וירד\"י בלע\"ז והיינו ככרתי דמכשרינן בגמ' וצ\"ל דכעין חריות אינו כ\"כ וירד\"י כמו הכרתי אלא הוא נוטה קצת לאמאריליי\"ו וז\"ש שזהו קרוב למראה האיסור: \n\n" + ], + [], + [ + "עוף שנפל לאור וכו'. פא\"ט (דף נ\"ו) ואלו טרפות בעוף נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אם ירוקים פסולה ואם אדומים כשירה ובגמרא רב יצחק בר יוסף הויא ליה ההיא תרנגולתא שדרה לקמיה דר' אבהו א\"ל אדומים הוו וטריפה והא אנן תנן אדומים כשרים א\"ל אדומים שהוריקו וירוקין שהאדימו (טריפה). \n", + "ועל מ\"ש רבינו שאם הוריק כבדו בכל שהוא טרפה כתב הרשב\"א בת\"ה שאינו מחוור שלא אמרו במשהו אלא במקום שהנקב פוסל בו וכמו שאמרו שיעור ירקותן כשיעור נקיבתן. אבל כבד שאין הנקב פוסל בה אין ירקותה במשהו אלא א\"כ הוריקה כנגד מרה אבל שלא כנגד מרה ושלא כנגד בני מעים אלא כנגד מקום חיותה לא עד שהוריקה כנגד כל מקום חיותה שאם ינטל כל מקום ירקותה תהא תלושה ממקומה ואפשר שלזה נתכוון הרב ז\"ל אלא שהיה לו לפרש עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש והוא שיעמדו במראה זה וכו'. שם אמר שמואל בר חייא א\"ר מני אדומים שהוריקו ושלקן וחזרו והאדימו כשרים מ\"ט קוטרא עייל בהו ורבינו סובר שה\"ה לירוקין שהאדימו וכן דעת הרא\"ש ומפרש רבינו שליקה זו היינו בישול מועט. \n", + "ומ\"ש וממרסין בהם נראה שלמד כן מדאמרינן בפ' אלו טרפות עלה נ' הנהו בני מעים דאתו לקמיה דרבא אקפינהו ולא אידמו אתא רב משרשיא בריה ממשמש בהו ואידמו א\"ל מנא לך הא א\"ל כמה ידי משמשו בהו מקמי דליתי קמיה דמר. וכתבו הרשב\"א והר\"ן אהא דאמרינן בגמרא אין ריאה לעוף ליחמר י\"מ דהיינו לומר שאפילו נפלו לאור ונחמרה ריאה שלה כשרה וראיה מדאמרינן לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד ולא מני ריאה בהדייהו ולא מיחוור דכיון שנחמר הא חזינן שלא הגינו צלעות עליה וכן פירש\"י ודעת הרא\"ש כדעת י\"מ: \n\n" + ], + [ + "כל עוף שנמצאת הכבד שלו וכו'. שם (דף נ\"ו:) בעא מיניה רב יוסף בריה דריב\"ל מריב\"ל הוריקה כבד כנגד בני מעים מהו א\"ל טריפה ולא יהא אלא ניטלה אמר רבא כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה וטריפה ומפרש רבינו הוריקה כבד כנגד בני מעים כלומר הכבד נשתנה למראה בני מעים או בני מעים נשתנו והאדימו או אפשר שאינו גורס כנגד בני מעים וס\"ל דפשטיה כבד וה\"ה לבני מעים: \n", + "וכתב הראב\"ד זה כתב במקום הוריקה כנגד בני מעים וכו'. \n", + "ומה שכתב רבינו בידוע שנפל לאור וכו'. כך היא גירסת הגאונים והרי\"ף דמשמע דאפי' לא נודע שנפלה לאור ולא נראה בבני מעיה שינוי מראה כלל ושלקן והוריקו טריפה דכיון שהוריקו בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה והשתא הוא דאיגלי בהתייהו ותמה עליו הרשב\"א וגם הרא\"ש והר\"ן חלוקים עליו ומכל מקום כתב הרשב\"א שכיון שיש הפרש בנוסחאות נקטינן לחומרא כגירסת הרי\"ף ורבינו: \n", + "כתב הטור בשם הרשב\"א שני מיני ירקות הן יש ירוק ככרתי ויש ירוק כביצה ויראה לי שהירקות הפוסל בכבד של עוף הוא הירוק ככרתי שהכבד הוא ירוק כביצה (אם הוא שמן) וכן יראה לי שאין ירקות פוסל בעוף בייתי שיש במינו מדברי שכל המדברים כבדן ירוק ככרתי וכל שיש במינו מדברי ירוק אפשר שימצא לעתים גם בייתי ירוק כענין שהתירו יתרה שבריאה מפני שיש לעזים מדבריות כן עכ\"ל: \n", + "ולא עוד אלא בני מעים וכו'. שם (נ\"ו:) אמר רב אשי הילכך לא ליכול איניש עוף אלא בשלקא ולא היא אחזוקי ריעותא לא מחזקינן וסובר רבינו דנהי דלא מחזקינן ריעותא מיהו אי מתרמי דשליק להו וחזי ריעותא אסורין: \n", + "וכן הושט שנמצא וכו'. ריש א\"ט (דף מ\"ג) אמר רבה שני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר למה לי למימר חיצון אדום ופנימי לבן דאי חליף טריפה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חסירה כיצד וכו' וחמש אונות יש לריאה וכו'. בפ' א\"ט (דף מ\"ז) אמר רבא חמש אוני אית לה לריאה אפה כלפי גברא תלת מימינא ותרתי משמאלא חסיר או יתיר או חליף טריפה ואסיקנא דלית הלכתא כרבא ביתרת וה\"מ דקיימא בדרא דאוני אבל ביני ביני טריפה ההוא ביני ביני דאתא לקמיה דרב אשי סבר רב אשי למטרפה אמר ליה ר' הונא מר בר איויא כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו וקרו לה טבחי עינוניתא דורדא והני מילי מגואי אבל אגבה אפילו כטרפא דאסא טריפה וסובר רבינו דכיון דלא מפליג אלא בין מגואי למגבה משמע דמאי דאמרינן אבל ביני ביני טרפה אידחי ליה ולא מטרפינן אלא מגבה דוקא וכן פסק הרשב\"א וכתב הר\"ן שכן נראה מדברי הרי\"ף שכתב וה\"מ מקמה אלמא כל מקמה כשרה וי\"ח. \n", + "ומ\"ש ואם נמצאת נקובה אף על פי שהכיס שלה סותם הנקב הרי זו טריפה. \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) ומ\"ש ואם נמצאו שתים בימין וזאת הורדא הרי זו מותרת לטעמיה אזיל רבינו שהכשיר ביתרת מצד פנים אלמא צד פנים ודרא דאוני חדא מילתא היא וכתב הרשב\"א והר\"ן שכן נמצא בתשובת הגאונים להתיר וכתב הר\"ן שדעת הגאונים ורבינו דדוקא בימין משלמת אבל אם חסרה אונה מהשמאל אין הורדא משלמת שאין דרכה לעמוד בשמאל ומשמע ודאי דלדעת הרי\"ף ורבינו דמכשרי ביתרת מצד פנים אי אית לה תרתי עינוניתא או תלת כשרה ולאפוקי ממ\"ש המרדכי שהמימוני פסק כרש\"י דתרי עינוניתא טרפה. \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש והוא שתהיה כמו עלה של הדס וכו' נתבאר בסמוך וכתבו התוספות דאפילו לא הויא כטרפא דאסא אלא ע\"י נפיחה טרפה: \n\n" + ], + [ + "אזן שנמצאת דבוקה וכו'. פ' א\"ט (דף מ\"ו:) אמר רבא הני תרתי אוני דסריכי להדדי לית להו בדיקה ולא אמרן אלא שלא כסדרן אבל כסדרן היינו רביתייהו ומפשט דברי רבינו נראה דלא מקרי שלא כסדרן אלא כשנסרכה ראשונה לשלישית אבל כשנסרכה לסמוכה לה בכל ענין היא כשרה וכן פירש דבריו רבינו ירוחם והגהות מימוניות אבל מדברי הכל בו נראה שהוא מפרש דברי רבינו דאף מאונא לאונא שאצלה טרפה כל שאינה מחיתוך לחיתוך וכיוצא בזה כתב המרדכי שהוא דעת רבינו וכ\"נ שסובר הטור שכתב פירש\"י דלא מקרי שלא כסדרן אלא כשנסרכו שתים החיצונות ממעל אבל כל שאר פוסקים פסקו דלא מקרי כסדרן אלא בשתים זו אצל זו מחיתוך של זה לחיתוך של זה. והמנהג הפשוט לאסור אפילו כשנסרכה לאונא שאצלה בין מגב לגב בין מחידוד לגב או מחידוד לחידוד ואפילו מחיתוך לגב או מחיתוך לחידוד או משפולי לשפולי (או משפולי) לחיתוך ולא מכשרינן אלא במחיתוך לחיתוך: \n\n" + ], + [ + "נמצאו שתי האונות כאונה אחת וכו'. שם (דף מ\"ז) אמר רפרם האי ריאה דדמיא לאופתא כלומר בקעת של עץ טרפה ומפרש בגמרא דהיינו דשיעא דלית לה חתוכא דאוני ופירש\"י דהיכא דלא מחתכא בחיתוך גמור אלא כמין מראה הפרש ניכר בו כשרה דלא שיעא כאופתא היא וכן כתבו התוס' וכ\"כ המרדכי בשם הגאונים והכי דייק לשון רבינו שכתב ואינן נראות כשתים דבוקות משמע בהדיא שאם היו נראות כשתים דבוקות כשרה וכתב הר\"ן שהטעם משום דהני אוני נינהו אלא דסריכי כסדרן. \n", + "ומ\"ש רבינו שאם היה ביניהם כמו עלה הדס מותרת, הטעם מבואר דכיון דמיפסלא כה\"ג ביתרת ש\"מ כל כי האי שיעורא אונה הויא: \n\n" + ], + [ + "נמצאת כולה שתי ערוגות וכו'. היינו שיעא כאופתא שכתבתי בסמוך ואני תמה למה כתב זה רבינו אחר שכתב דין נמצאו שתי האונות כאונה אחת וכו' עד ה\"ז חסרה וטרפה דבמכ\"ש אתיא והיה ראוי להקדים הא דנמצא כולה ב' ערוגות ואחר כך נמצאו שתי האונות כאונה אחת: \n", + "וכן אם חסר גוף וכו'. כלומר שמתחלת ברייתה נבראת חסרה קצת ממנה והקרום קיים אלא שנראה בה כמין פגם וחסרון וטעמו מדתנן במתני' דאלו טרפות (דף מ\"ב) הריאה שניקבה או שחסרה ואע\"ג דבגמרא אותיבנא מינה לר' יוחנן דאמר חסרון מבפנים לא שמיה חסרון דהאי חסרון ה\"ד אילימא מבחוץ היינו ניקבה אלא לאו מבפנים (וש\"מ חסרון מבפנים שמיה חסרון) ושני לעולם מבחוץ ודקא אמרת היינו ניקבה לא צריכה לר\"ש דאמר עד שתנקב לבית הסימפונות ה\"מ נקב דלית ביה חסרון אבל נקב דאית ביה חסרון אפילו ר\"ש מודה וכתבו התוס' וז\"ל יש שרצו לאסור כשנראית הריאה חסרה שיש קמט וסדק וחסרון על הריאה אפילו עולה בנפיחה והעור והבשר קיים והשיב להם ריב\"א דטעות הוא בידם דא\"כ ה\"ל לשנויי הכא הכי וכדברי הכל ולא הוה ליה לאוקומי כר\"ש אלא ודאי כיון דעולה בנפיחה כשר וכן פסק רבינו קלונימוס הזקן ע\"כ. וכן כתבו המרדכי והגהות אשירי. אפשר לומר לדעת רבינו דאה\"נ דהוה מצי לשנויי הכי אלא דלפום מאי דס\"ד דמקשה דחסרון מבחוץ לא הוי אלא ע\"י נקב אהדר ליה דאיכא לאוקמה כר\"ש אבל לפום קושטא אית לן לאוקומי ככ\"ע והיינו כמין פגם וחסרון נראה בה מבחוץ ואין בה נקב ויש הוכחה לדברי רבינו מדאמרינן בריש פ' א\"ט (דף מ\"ב) דבמתני' חשיב י\"ח טרפות ומשמע דהכי הלכתא ואי מדלית ריאה שחסרה משום דלא אצטריך אלא לר' שמעון דלית הלכתא כוותיה לא פשו להו אלא י\"ז ורש\"י כתב שם שהאונות שנתחלפו בכלל חסרה הוא שחסרו ממקום שראויות להיות שם ויש להקשות עליו דא\"כ אמאי דחק בגמ' לאוקומה כר\"ש לוקמה באונות שנתחלפו וד\"ה. והתוס' כתבו שם דלמ\"ד חסרון מבפנים לא שמיה חסרון וחסרון דמתני' לר\"ש דלרבנן הוי בכלל נקובה צ\"ל דהך סוגיא כר\"ש דלרבנן ליכא אלא י\"ז ורבינו נראה לו ליישב שאותה סוגיא תהא אליבא דהלכתא ומיישב בענין שכתבתי. ויש לתמוה על רבינו היאך פסל בחסרה אע\"פ שלא ניקבה והא בנימוקה מכשרינן אפי' החסרון מחזיק רביעית י\"ל דנימוקה שאני והכא בשלא נימוקה דכיון שלא נימוקה ואפ\"ה יש בה סדק וקמט וחסרון קים להו לרבנן דסופה לינקב אבל בנימוקה כיון שנתפשט בה ההפסד כל כך אם איתא דסופה לינקב כבר היתה נקובה וכעין זה תירץ הרשב\"א גבי ריאה שנשפכה כקיתון דבדקינן אי קיימא סימפונהא. \n", + "ומ\"ש לפיכך אם נמצא ממנה מקום יבש עד שיפרך בצפורן וכו'. שם (דף מ\"ו:) אמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טרפה וכמה אמר רב פפי משמיה דרבא כדי שתיפרך בצפורן ומפרש רבינו שהטעם מפני שחסרה ויש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שאין הטעם אלא מפני שהיא כנקובה: \n\n" + ], + [ + "ריאה שנמצאת נפוחה וכו'. שם (דף מ\"ו:) אמר רפרם ריאה דדמיא לאופתא כלומר דומה לבקעת עץ טריפה איכא דאמרי בחזותא ואיכא דאמרי בגישתא וכו' וא\"ד דפחיזא וא\"ד דשיעא דלית לה חיתוכא דאוני. ופירש\"י כגישתא שקשה מישושה כעץ. דפחיזא קשה והיינו נמי כגישתא. דנפיחה נעשית לבנה כבקעת והיינו נמי כחזותא עכ\"ל. אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש דנפיחא וכגישתא ודפחיזא אחת הן וכתב שהיא ספק לפי שאפשר שרפרם לא כיון בדבריו לדברי איכא דאמרי כגישתא אלא לאיכא דאמרי כחזותא או דשיעא ובגישתא אפשר דס\"ל שהיא כשרה ומזה הטעם כתב בפ\"ז נמצאת כעין חריות של דקל אוסרין אותה מספק דהיינו כחזותא ושמא רפרם בחזותא מכשר ולא אסר אלא בשיעא או בגישתא אבל בשיעא דלית לה חתוכא דאוני כתב בפ' זה שהיא ודאי טרפה משום דאף אם דברי רפרם יתפרשו בגישתא או בחזותא אפילו הכי שיעא פסולה מדאמר רבא חמש אוני אית לה לריאה אי חסור טרפה: \n\n" + ], + [ + "הבהמה שפחדה ויראה וכו'. משנה שם (דף נ\"ד) חרותה בידי שמים (כשרה) ובגמרא (דף נ\"ה:) ת\"ר אי זו היא חרותה כל שצמקה ריאה שלה בידי שמים כשרה בידי אדם טרפה רשב\"א אומר אף ביד כל הבריות ומפרש בגמרא דה\"ק אף בידי כל הבריות דינה כבידי אדם וכתב הרשב\"א מכלל דת\"ק סבר שהיא כבידי שמים והכי קי\"ל וכ\"כ הטור וכ\"נ מדברי הרי\"ף ורבינו והרא\"ש שסתמו דבריהם כת\"ק: \n", + "ומ\"ש כיצד בודקין אותה וכו'. שם רבה בר בר חנה הוה קאזיל במדברא אשכח הנהו דיכרי דצמיק ריאה דידהו אתא שאיל בי מדרשא א\"ל בקייטא אייתי משכלי חיוורי ומלינהו מיא קרירי ואנחינהו מעת לעת אי הדרן בריין בידי שמים היא וכשרה ואי לא טרפה בסיתוא אייתי משכלי שחימי ומלינהו מיא פשורי ואנחינהו מעת לעת אי הדרא בריא כשר ואי לא טרפה. ומפרש רבינו משיכלי חיוורי היינו שהם עשויים מטיט לבן שעושין ממנו קיתונות ששותים בהם בימות החמה שהמים מתמצים מגבן וע\"י כן הם קרים: \n\n" + ], + [], + [ + "בהמה שהיא חסרת רגל וכו'. שם (דף נ\"ח:) תנן התם בעלת חמש רגלים או שאין לה אלא שלש הרי זו בעלת מום אמר רב הונא לא שנו אלא שחסר ויתר ביד אבל חסר ויתר ברגל טריפה נמי הויא מאי טעמא כל יתר כנטול דמי ופירש רש\"י לא שנו דקתני הרי זה מום לגבוה הא להדיוט שרי אלא שחיסור זה דבעלת שלש או יתור זה דבעלת חמש ביד שאין לה אלא יד אחת או שיש לה שלש ידים. כנטול דמי יתר אחת כחסר אחת והויא כבעלת רגל אחת וטרפה דהויא כשמוטת ירך בבהמה: \n", + "נחתך הרגל מן הארכובה ולמעלה טריפה וכו'. משנה פ' בהמה המקשה (חולין דף ע״ו) נחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה טריפה וכן שניטל צומת הגידים ובגמ' אמר רב יהודה וכו' למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה באי זו ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש עולא אמר ר' אושעיא כנגדו בגמל ניכר ופירש״י למטה דקתני מתני' (כשרה) למטה מן הארכובה סמוך לה מיד קאמר וכו' כדמסיים מילתיה ואזיל דארכובה הנמכרת עם הראש קאמר. למעלה למעלה מן הארכובה מיד קאמר טרפה דהיינו בצומת הגידים שהוא סמוך לה וכל שכן בגבהו וכו'. כנגדו בגמל ניכר כנגדו של אותו מקום דמתני' בגמל ניכר דקא סבר ר' אושעיא ארכובה דמתני' היא ארכובה העליונה ושם בולט עצם בירך הגמל וכו' ומשום דתנא למטה מארכובה עליונה כשרה דהיינו נחתך עצם האמצעי אצטריכא ליה למתני וכן (שניטל) דאע״ג דאם נחתך בגבהו כשרה היכא דנחתך בשיפולו במקום צומת הגידים טריפה x (שאין אומרין בטריפות זו דומה לזו) שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיה ע״כ. ובתר הכי אמרינן רב פפא מתני לדרב יהודה הכי למטה למטה מן הארכובה ומצומת הגידים למעלה למעלה מן הארכובה ומצומת הגידים וכן בשניטל צומת הגידים וארכובה גופא כדעולא אמר ר' אושעיא ופירש״י למטה דמתני' לא למטה מיד קאמר דרכובה דמתני' ברכובה עליונה מיירי הילכך למטה דידיה דהיינו עצם האמצעי זמנין דטרפה כגון בצומת הגידין אלא ה״ק למטה מאותה רכובה ומעצם האמצעי כולו דהיינו בעצם התחתון ודאי כשרה למעלה למעלה מן הארכובה דהיינו בקולית ודאי טרפה כל מקום שיחתך. וכן שניטל צומת הגידים ובעצם האמצעי יש מקום שהיא טרפה כגון בצומת הגידין ויש מקום שהיא כשרה כגון למעלה מן הצומת. ורכובה גופה אי זו היא כדעולא דהיינו עליונה ע״כ. נמצא השתא דבארכובה הנמכרת עם הראש כל מקום שיחתך כשרה לכ״ע ובעצם הנקרא קולית והוא עצם הסמוך לגוף כל מקום שיחתך טרפה לכ״ע לא נחלקו אלא בעצם האמצעי הנקרא שוק אם נחתך מצומת הגידים ומעלה ללישנא קמא טרפה וללישנא בתרא וכן לעולא כשרה וצ״מ דלל״ק אם נחתך בתוך הפרק שבין ארכובה הנמכרת עם הראש טרפה וללישנא בתרא כשרה ועוד נ״מ אם נשבר הרגל במקום צומת הגידים ואין עור ובשר חופים את רובו ובדק בצומת הגידים ונמצאו קיימים דלל״ק טרפה ולל״ב וכן לעולא כשרה לדעת רבינו והרשב״א ופסק רש״י כל״ק וכן פסקו סה״ת והרשב״א והרא״ש אבל רבינו והרי״ף פסקו כל״ב וכן דעת ריב״א והרמב״ן: \n\n" + ], + [ + "נשבר העצם למעלה מן הארכובה וכו'. משנה שם (דף ע\"ו) נשבר העצם אם רוב הבשר קיים שחיטתו מטהרתו ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו ובגמרא אמר רבי למעלה מן הארכובה אם רוב הבשר קיים זה וזה מותר כלומר בין אבר בין בהמה ואם לאו זה וזה אסור למטה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת ופירש\"י למעלה מן הארכובה אם נשבר העצם שם ורוב בשר שעל השבירה קיים עור ובשר חופין את רוב העצם וכו' ואם לאו זה וזה אסור ומתני' דקתני אם לאו אין שחיטתו מטהרתו דמשמע אבר אסור ובהמה מותרת אלמטה מן הארכובה קאמר וגרסינן תו בגמרא ת\"ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר ואם לאו אסור וכמה רובו כי אתא רב דימי א\"ר יוחנן רוב עוביו ואמרי לה רוב היקפו א\"ר פפא הילכך בעינן רוב עביו ורוב היקפו ופירש\"י רוב עביו שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוט העצם נגלה ורובו נכסה. רוב היקפו עביו של עצם זה לא מעלה ולא מוריד אם רוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים אפילו נהפך חלל העצם ויצא דרך נקב קטן כשר ואם רוב היקף העצם סביב השבירה מגולה אפילו כיוונה בליטת ראש השבירה לצד בשר הקיים והרי כל חלל העצם נכסה אפ\"ה טריפה בעינן רוב עוביו נכסה שלא יצא רוב החלל דרך נקב הבשר ושיהא רוב היקף הבשר שעל השבר קיים. וכתב הרא\"ש ולדבריו אין הדבר תלוי ברוב בשר כלל כי לפעמים יצא רוב העצם הנשבר דרך נקב קטן ועוד אין אדם יכול לעמוד על טרפות זו כי העצם לפי משמושו יצא ויחזור והטרפות תלוי במה שהוא בחיי הבהמה הילכך נראה שאין הדבר תלוי ביציאת העצם אלא ברוב בשר קיים החופה את רוב העצם אלא דפליגי אי משערינן ברוב עוביו או ברוב היקפו דלפעמים אין העצם עגול ממש אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר מצד אחר וכשהוא מיצר הרבה אז הוי רוב היקפו טפי מרוב עוביו ואז משערים ברוב היקפו וכשהוא מיצר מעט אז הוי רוב עביו טפי מרוב היקפו ואז משערים ברוב עביו וכן פירשו התוס'. וכתב רבינו אם היה הבשר או העור חופה וכו' וטעמו מדגרסינן התם אמר עולא א\"ר יוחנן עור הרי הוא כבשר א\"ל ר\"נ לעולא ולימא מר מצטרף לבשר דהא עור ובשר קתני א\"ל אנן עור או בשר תנינן א\"ד א\"ר יוחנן עור מצטרף לבשר א\"ל ר\"נ לעולא ולימא מר עור משלים לבשר לחומרא א\"ל אנא עובדא ידענא דההוא בר גוזלא דהוה בי ר' יצחק דעור מצטרף לבשר הוה ואתא לקמיה דר' יוחנן ואכשריה א\"ל בר גוזלא קאמרת בר גוזלא דרכיך שאני ופירש\"י עור הרי הוא כבשר אם ניטל הבשר מתחת העור והעור חופה את עביו והיקפו כשר. ולימא מר עור מצטרף לבשר לחומרא דלבעי חציו עור וחציו בשר. אנן עור או בשר תנינן בהך ברייתא דלעיל. ולימא מר עור משלים לבשר דלבעי רוב הכסוי בבשר ומיעוטו עור להצטרף בין שניהם לכסוי רוב העצם ע\"כ. ופסק רבינו כל\"ק דעור או בשר תנינן והרשב\"א והרא\"ש והר\"ן פסקו כל\"ב וכן דעת סה\"ת וסמ\"ג וסמ\"ק: \n", + "ומ\"ש רבינו ואפילו נפל מקצת העצם שנשבר והלך לו. שם (דף ע\"ז) ההוא נשבר העצם ויצא לחוץ דאישתקיל קורטיתא מיניה וכו' אמר (רבא) מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן מה לי נפל מה לי איתיה. וכתב הרא\"ש פי' נפל קצת מן העצם והיו עור ובשר חופים את כל רוב העצם אף כשהיה שלם ופשט רבא דמה לי איתיה מה לי נפל כיון שעור ובשר חופין את רובו מעלה ארוכה אע\"פ שחסר העצם וכך הם דברי הרשב\"א בתורת הבית וכן הם דברי רבינו: \n", + "ומ\"ש וגידים הרכים אינם חשובים כבשר. שם (דף ע\"ו:) הנהו גידים רכים דאתו לקמיה דרבה אמר רבה למאי ניחוש להו חדא דא\"ר יוחנן גידין שסופן להקשות נמנין עליהם בפסח ועוד וכו' א\"ל רב פפא לרבה ריש לקיש (דאמר אין נמנין עליהם) ואיסורא דאורייתא ואת אמר למאי ניחוש להו אישתיק ואסיקנא דטעמא דאישתיק משום דהדר ביה ר\"י לגבי דר\"ל ומשמע דדוקא בשסופן להקשות איירי אבל אין סופן להקשות נידונין כבשר ורבינו לא חילק בין סופן להקשות לאין סופן להקשות ואפשר דמשום דפשיטא היא שאם אין סופו להקשות הרי הן כבשר לא חש לפרש א\"נ כל גידין סופן להקשות הן. ומ\"ש בהן שסופן להקשות לא להבדיל בין גידים לגידין אמרו כן אלא לר\"י לרבותא נקט שאע\"פ שסופן להקשות נימנין עליהם ולר\"ל טעמא יהיה דמשום דסופן להקשות אין נימנין עליהם: \n\n" + ], + [ + "צומת הגידין הן בבהמה ובחיה וכו'. שם (רבה אמר רב אשי דאגרמא ולבר) רבה בר רב הונא אמר רב אשי דאגרמא ולגיו רבה בריה דרבא בר רב הונא אמר רב אסי דעילוי ערקומא יתיב ההוא מדרבנן קמיה דר' אבא וקאמר דערקומא גופא א\"ל ר' אבא לא תציתו ליה הכי אמר רב יהודה היכי דפרעי טבחי והיינו דרבא בריה דרבה בר רב הונא אמר רב אסי אמר רב יהודה אמר שמואל צומת הגידין שאמרו מקום שהגידים צומתין ועד כמה א\"ל ההוא מדרבנן ור' יעקב שמיה וכו' אמר ומנו שמואל צומת הגידים שאמרו מקום שהגידים צומתים בו וממקום שצומתים עד מקום שמתפשטים וכמה אמר אביי ארבעה בטדי בתורא בדקה מאי אמר אביי בליטי הוו צומת הגידים בליעי לא הוו צומת הגידים אשוני הוו צומת הגידים רכיכי לא הוו צומת הגידים אלימי הוו צומת הגידים קטיני לא הוו צומת הגידים חוורי הוו צומת הגידים (לא חוורי לא הוו צומת הגידים) מר בר רב אשי אמר כיון דזיגי אע\"ג דלא חוורי. ופירש\"י אלו הן צומת הגידים מהיכן מתחיל והיכן כלה כח חיות הגידים. דאגרמא ולבר משיוצאין צומת הגידים מן העצם ומהלכין בבשר שהעצם למעלה מן הפרק ערום בלא בשר כשתים ושלש אצבעות והגידין אדוקים בו וממקום שמתפרשים ממנו ולמעלה מתחיל וכל זמן שהם צמותין וקשורים השלשה יחד קרי צומת עד מקום שמתפשטים ומתפצלין זה מזה כדמפרש לקמן. דאגרמא ולגיו אין נקרא צומת הגידים אלא מקום אדיקתם בעצם ממקום שנאדקים בו עד הפרק. דעילוי ערקומא עצם קטן הוא המחבר את הפרקים ומה שיש מן הגידים למעלה ממנו עד מקום שמתפשטים קרי צומת הגידין וכל מקום שיחתכו שם טריפה והאי שעורא נפיש מכלהו שמתחיל מיד מן הערקום ולמעלה והוא למטה מסוף העצם ואם נחתך בין עצם האמצעי לאותו ערקום טריפה. דערקומא גופיה נחתכו גידין כנגד הערקום עצמו. לא תציתו ליה דמחמיר טפי. דפרעי טבחי במקום שפותחים הטבחים להפריש הבשר מהעצם כשמנקרים אותו צינקארו\"ן ורוצים ליטול אותם גידים והיינו מעילוי ערקומא ל\"א כשמפשיטין הבהמה משם מתחילין לפתוח ולהפשיט העור של רגלים אחרונים. צומתים מחוברין יחד ונראים כגיד אחד. ועד כמה ארכו של צומת. ארבעה בטדי ד' אצבעות. בליטי קודם שיבלעו בתוך הבשר. אשוני קשים. רכיכי לאחר שנכנסים לבשר נעשים רכים. דזיגי צלולים קלריש\"א לבנים קצת. וכתב רש\"י לקמן כיון דלא איתפרש הלכה כמאן נקטינן כדברי המחמיר שבכלן שאמר מעילוי ערקומא וכן פסק הרי\"ף וכתב רבינו ירוחם שערקום הוא עצם ששוחקים בו התינוקות. \n", + "ומ\"ש רבינו שצומת הגידים למעלה מן העקב משמע לי שהוא כדברי רש\"י והרי\"ף כי הוא ז\"ל מפרש היכא דפרעי טבחי במקום שתולים בו הטבחים הבהמה ועקב קורא לארכובה הנמכרת עם הראש ושינה לקרותה בשם עקב כדי לכלול מקום עילוי ערקומא לצד צומת הגידים. ופסק רבינו דלא כמר בר רב אשי דאמר כיון דזיגי וכו' וכן פסקו ר\"ח והרי\"ף. \n", + "ומ\"ש רבינו שהם ג' גידים לבנים אחד עבה ושנים דקים, שם: \n", + "ומ\"ש וממקום שיתחיל והם קשים ולבנים וכו' כבר נתבאר. \n", + "ומ\"ש והוא באורך ט\"ז אצבעות בשור, רבינו מפרש ד' בטדי שאמרו ט\"ז אצבעות שכל בטדא היא ארבע אצבעות כמו שפירשו הרי\"ף והרשב\"א גבי חלחולת שניקבה והתוס' גבי שיעור תרבץ הושט וכתב הרשב\"א בתשובה שנראין דברי רבינו שאילו כפירש\"י הלא נראה לעין שהם מתפשטים אפילו בדקה יותר מארבע אצבעות ואע\"פ ששיעור י\"ו אצבעות בשור נראה כשיעור ארוך אינו מוחש לעין כשיעור ארבע אצבעות ועוד שקבלת הגאונים תכריע ור\"ח כן כתב כי כך קבל מרבותיו דבטדא היא ד' אצבעות וראוי לסמוך עליהם עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומנין גידים אלו בעוף י\"ו גידין. שם בגמרא. \n", + "ומ\"ש תחלתן מן העצם של מטה מאצבע יתרה עד סוף הרגל שהוא עשוי קשקשים. כתב הראב\"ד א\"א זה חידוש גדול שלא שמעתי כמותו וכו'. ורבינו ירוחם ואורחות חיים כתבו שטעות הוא שנפל בספרים שכל טריפות שמנו בבהמה כנגדן בעוף וכן שלח הוא ז\"ל לחכמי פרובינצא מעולם לא כתבתי זה טעות בספרים הוא. והרשב\"א כתב בתשובה ששמע שרבינו חזר בו והסכים דמקום צומת הגידים בעוף כמו בבהמה וכתב עוד הרשב\"א שיעור צומת הגידין בעוף מסתברא שהסימן בהן כאותם סימנים האמורים בדקה לפי שבדקה לא נתן קצבה לשיעורין אלא נתן סימנים בגופן בעוביין ובמראיתן והם הם הסימנים בשל עוף ג\"כ: \n\n" + ], + [ + "בהמה שנחתכו רגליה במקום צומת הגידים טרפה. מבואר בגמרא שם. \n", + "ומ\"ש ואל תתמה ותאמר וכו' עד ומכאן ותמות, שם בגמרא. \n", + "ומ\"ש ולא נאסרה בהמה זו מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה וכו' נראה שזו טענה אחרת לומר שאין טרפיות אלו ממין אחד עד שיקשה לך היאך אפשר שאם תחתך למעלה מותרת ואם תחתך למטה אסורה שזו לא נאסרה מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה אלא מפני שנחתכו הגידים: \n\n" + ], + [], + [ + "(טז-יז) נטולה כיצד וכו' וכבר ביארנו שהבהמה שנחתך רגלה וכו' שהרי ניטלה צומת הגידין. בפ' בהמה המקשה שנינו שאם ניטל צומת הגידין טריפה ובגמרא אמרו שאם נחתך צומת הגידים טריפה ואע\"פ שהיה ראוי לכוללו אצל פסוקה סובר רבינו שמאחר שבמשנה לא שנו אלא שניטל משמע דכי נחתך לא נאסר אלא מטעם שניטל דכשנחתך הוי כניטל ולפיכך כללו בדיני נטולה: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זאת האומנות לא עלתה בידו כהוגן בכאן וכו'. כלומר הוא משיג על רבינו שהיה לו לכלול נחתכו צומת הגידים בדיני פסוקה ואומר שרבינו סבור שכששנינו שניטל צומת הגידים היינו שנחתך ומדאפקוה בלשון ניטל משמע דמטעם נטולה אסרוהו ומשיג עליו שלא דקדק יפה שאם רצה למנותה בנטולין היה לו לומר דניטל היינו שלא נחתכו אלא שנעקרו מן הארכובה וכו' ומשמע לי שאע\"פ שנעקרו מן הארכובה ונקפלו מעל העצם עד למעלה אם עדיין הם יונקים מהגוף כשרה לכ\"ע ולא אמר הראב\"ד דטריפה אלא לדברי רבינו שסובר שניטל היינו נחתך מוטב היה לפרש דניטל היינו שנעקרו מן הארכובה וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "(יח-יט) נחתך בבהמה האחד העבה לבדו וכו'. שם (דף ע\"ו:) אמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני איפסיק אלימא אזדא רוב בנין איפסיקו קטיני אזדא רוב מנין מר בר רב אשי מתני לקולא איפסיק אלימא הא איכא רוב מנין איפסיקו קטיני הא איכא רוב בנין ופסקו הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א הלכה כמר בר רב אשי דהא קי\"ל כמר בר רב אשי בכולי גמרא בר ממיפך שבועה ואודיתא. \n", + "ומ\"ש נחתך רובו של כל אחד מהם וכו'. שם א\"ר יהודה אמר רב צומת הגידים שאמרו ברובו מאי רובו רוב אחד מהם וכו' ופירש\"י אם נפסק רובו של אחד מהם טריפה ואיכא דאמרי מאי רובו רוב של כל אחד ואחד כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי מכדי תלתא הוו הא איכא תלתא דכל חד וחד מסייע ליה לרבנאי דאמר רבנאי אמר שמואל צומת הגידין שאמרו אפי' לא נשתייר אלא כחוט הסרבל (כשרה). ופסק רבינו כרב באיסורי וכלישנא בתרא ואע\"ג דפסק כמר בר רב אשי דמכשר אפי' בנחתך לגמרי רוב בנין או רוב מנין י\"ל דהא גריע שלא נשתייר שום אחד מהם שלם. \n", + "ומ\"ש ובעוף אפי' נחתך אחד מהששה עשר טריפה, שם בעופות שיתסר חוטי הוו אי פסיק חד מינייהו טריפה וכתב רבינו דאפי' ברובו מיטרפא דכיון דבעופא מחמרינן ולא מכשרינן אפי' ברוב מנין ורוב בנין אלא אפי' בחד טרפינן הדרינן לכללין דרובו ככולו וכתב הר\"ן שכן נראה לו: \n\n" + ], + [ + "ועוף שנשתברו אגפיו מותר וכו'. משנה פ' אלו טרפות (חולין דף נ״ו): \n\n" + ], + [ + "כבד שניטלה כולה טריפה ואם נשתייר ממנה כזית וכו'. ריש פ' א\"ט (דף מ\"ב) שנינו ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום ובגמ' (דף מ\"ו) הא נשתייר הימנה כלום כשרה אע\"ג דלא הוי כזית והא תנן ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית כשרה אמר רב יוסף הא ר' חייא הא ר\"ש בר רבי וכו' אמר (רבי זירא) וכו' כזית שאמרו במקום מרה רב אדא בר אהבה אמר במקום שהיא חיה אמר רב פפא הילכך בעינן כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה ופירש\"י דמקום שהיא חיה שהכבד חיה משם דהיינו מקום תלייתה כשהיא מעורה ודבוקה תחת הכליות: \n", + "נידלדלה הכבד והרי היא וכו'. שם בעיא דאיפשיטא ופירש\"י נדלדלה נעקרה במקומות הרבה ומעורה בטרפשין כאן מעט וכאן מעט וכולה קיימת: \n", + "ניטל ממנה מקום שהיא תלויה בו וכו'. הכי משמע ודאי דכיון דהני תרי זיתי עיקר חיותה אם ניטלו הרי ניטל חיותה ואע\"פ שנשתייר כל שאר הכבד לאו כלום הוא: \n\n" + ], + [ + "נשאר בה כזית במקום מרה וכו' אבל היה מפוזר וכו'. שם בעיי דלא איפשיטו ויש לתמוה על רבינו למה הוצרך לומר שהיא אסורה אטו עד השתא לא ידעינן דספיקא דאורייתא לחומרא ועוד למה תלה הדבר ביראה לי כאילו הוא דבר שאינו מוסכם אלא למראה עיניו ישפוט והלא אין חולק בדבר דספיקא דאורייתא לחומרא. ונ\"ל משום דמדינא לא בעינן שישתייר אלא כזית אחד ומשום דמספקא לן אי בעינן דלהוי במקום חיותא אמר רב פפא דבעינן תרווייהו וכיון שכן איכא למימר דהני בעיי לא הוו אלא כששני הזיתים מתלקטים וכו' אבל כשזית אחד קיים שלם והאחר מתלקט וכו' כשרה היא משום דהוי ספק ספיקא ספק אם הזית שצריך שישתייר הוא אותו שהוא קיים שלם ואת\"ל שאינו זה אלא האחר שמא מתלקט וכו' דינו כשלם או שמא אף שאחד מהזיתים שלם והשני מתלקט וכו' איבעיא להו ולכך כתב מפוזר מעט בכאן ומעט בכאן וכו' ה\"ז ספק כלומר עלה בתיקו. ויראה לי שהיא אסורה כלומר אפי' אחד מהזיתים שלם והאחר הוא מתלקט וכו' וטעמו משום דא\"כ לא הוו שתקי בגמ' מלפרושי דהנך בעיי לא הוו אלא כששני הזיתים מתלקטים וכו': \n\n" + ], + [ + "לחי העליון שניטל טרפה. הטור תמה על רבינו שכ\"כ וכי להוסיף על הטרפיות יש ואין לדקדק מדהכשיר בתחתון מכלל דבעליון טריפה דלגופיה איצטריך לאשמועינן אע\"פ שהסימנים מחוברים בו וכ\"ש בעליון וחכמי לוני\"ל הוקשה להם כך ושאלו לרבינו בהמה שניטל לחי העליון טריפה ואנו בעניותנו לא שמענו עד היום הזה והיה נראה בעינינו כשאומר ניטל לחי התחתון כשר רבותא אשמעינן אע\"פ שנראה כעיקור וכ\"ש לחי העליון. והשיב להם מי תלה הסימנים בלחי התחתון עד שתחוש לעיקור דע שהסימנים תלויים הם בין עיקר החיך ובין הלשון אבל המתפצל של לחי התחתון רחוק הרבה מתוך הצואר שבתוכו הסימנין וזה הלחי התחתון הוא המנדנד ברוב בעלי חיים בשעת אכילה ולפיכך המפצל של לחי התחתון רפה הרבה כדי שיהיה נע במהרה בשעת אכילה ומפני זה נשמט פעמים הרבה מרוב בני אדם לא בשעת אכילה בלבד אלא בשעת הפיהוק ואם החזירוהו במהרה יחזור ואם לאו לא יחזור אפילו ניטל המפצל ולא ימות החי אבל לחי העליון קבוע הוא והחוטם הקבוע בו הוא נשמת רוח החיים הנכנסת ללב דרך הריאה עם הנשימה שתכנס מן הפה ואותו הלחי העליון כמו גג הוא לכסות הקנה עד שלא תכנס נשמת הרוח והיא קרה לריאה וימות החי גם שני לחיים שהם כמו שני ענבים אדומים תלויים בסוף החיך מלמעלה כנגד פי הקנה מפני זה נבראו כדי שיהא הרוח שתכנס מן הפה בעת הכנסת הרוח לריאה תפגע בבשר זה תחלה ואע\"פ שנשתנית בתוך הפה ואח\"כ תכנס לריאה ואם ינטל לחי העליון יאבד הכל ונמצא פי הקנה מגולה לאויר ומיד תכנס הרוח בכל נשימה ונשימה כמו שתכנס לתוך פי האשישה והחלון וביומה תקרר הריאה ותמות הבהמה ואין לך מי שאין כמוה חיה יותר מזו ומפני זה מנו נטילת לחי התחתון דוקא בכשרות ולא העליון עכ\"ל. וכתב הרשב\"א בת\"ה שדברי רבינו נראים אלא שיש להתיישב בדבר מפני שא\"כ מפני מה לא נשנית טרפותו במשנתנו ולא נזכר בגמ' ג\"כ עכ\"ל. ורבינו בתשובתו נזהר מקושיא זו וכתב שטרפות זה בכלל מה ששנינו זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה. \n", + "ומ\"ש רבינו אבל אם ניטל התחתון. בפ' א\"ט (דף נ\"ד) במשנה מני גבי אלו כשרות ניטל לחי התחתון ופירש\"י ניטל התחתון מעל הבשר והסימנים מחוברים בבשר עכ\"ל. ובגמרא (דף נ\"ה:) א\"ר זירא לא שנו אלא שיכולה לחיות ע\"י לעיטה והמראה אבל אינה יכולה לחיות ע\"י לעיטה והמראה טריפה ונראה שאינו מעיקר הגמרא אלא הגהה היתה בחוץ וטעה הסופר וכתבו בפנים ובשם ר' זירא שהרי אינו כדברי רבינו ולא כדברי הרי\"ף, והרא\"ש והטור כתבוה בשם הגאונים: \n\n" + ], + [ + "כל אבר שנאמר בו שאם חסר טריפה וכו' שאם לא תאמר כן נמצאת החסרה והנטולה אחת. כלומר ואי אפשר לומר שהן אחת שהרי מנו החסרה והנטולה בשתים כשמנו חמש טרפיות שנאמרו למשה בסיני: \n\n" + ], + [ + "בהמה שניטל האם שלה וכו'. משנה פ' אלו טרפות (חולין דף נ״ד). \n", + "ומ\"ש או שניטלו הכליות וכו'. גם זה שם במשנה. \n", + "ומ\"ש לפיכך אם נבראת בכוליא אחת או בשלש כוליות מותרת. כ\"כ הרי\"ף שם מדתניא ואת שתי הכליות ולא בעלת כוליא אחת ולא בעלת שלש ומדפסל רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. \n", + "ומ\"ש וכן אם ניקבה הכוליא מותרת, שם והוא מדברי הגמרא בפ' א\"ט (דף נ\"ה:) נקב פסול בריאה וכשר בכוליא וכתבו הרא\"ש והר\"ן דאפילו ניקב או נחתך עד מקום חריץ כשרה: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שהכוליא שניטלה או חסרה מותרת אם נמצאת קטנה ביותר וכו'. שם כוליא שהקטינה בדקה עד כפול בגסה עד כענבה בינונית. וכתב הר\"ן כתב בה\"ג דכפול וכענבה כשר פחות מכאן טריפה והוא תימה דבגמרא אמרינן שכל שיעורי חכמים להחמיר כלומר דכי הוו חומרא עד ועד בכלל אמרינן ליה וכי הוי חומרא עד ולא עד בכלל אמרינן ליה בכל דהוי מדאורייתא הילכך אית לן למיזל לחומרא ולדון בטריפה כפול וכענבה וכ\"כ הרשב\"א בשם הרמב\"ן. וכתב הטור ודוקא שהקטינה מחמת חולי אבל אם קטנה בתולדתה כשרה ומראיתה מוכחת עליה ע\"כ. וכ\"כ הרשב\"א והרא\"ש וכן כתב הר\"ן בשם הראב\"ד וכן משמע מדברי רש\"י. וכתב הר\"ן והיכי ידעינן אי הוי מחמת חולי או לא כי חזינן שהקרום שלה כווץ בידוע שמחמת חולי הוא ואם אינו כווץ אלא שהוא עשוי כמדת כוליא מוכחא מילתא שמתחלת ברייתה היתה כך וכשרה. וכתב הכלבו דלפי דעת הראב\"ד הוצרכנו לבאר ניטלו הכליות דכשרה ר\"ל שנבראת כך חסרת הכליות שאם ניטלה ע\"י חולי כיון שהקטינה לפחות מכשיעור כבר נאסרה ואיך תחזור להכשרה כשגמרו לכלות ולהמק ולפי זה צריך לבדוק מקומן ולבדוק אם הכיס שלהם מלא חלב ואין שם כי אם החוטים בלבד אז ניכר שזה תחלת ברייתו וכשרה ואם נמצא שם חלל ומקום ריק ניכר שהיו לה כליות אלא שנימוחו וטריפה עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש וכן אם לקתה הכוליא וכו'. שם (דף נ\"ה) אמר רכיש בר פפא משמיה דרב לקתה בכוליא אחת טריפה אמרי במערבא והוא דמטא לקותא למקום חריץ והיכא מקום חריץ לחיוורא דתותי מתני ופירש\"י למקום חריץ שהגידים מעורים שם והוא אמצעית הכוליא ובדברי הרשב\"א מפורש יותר שכתב ומקום חריץ היכן לובן שתחת המתנים שנכנס בתוך הכוליא. \n", + "ומ\"ש שלקתה הוא שיעשה בשרה כבשר המת וכו', כ\"כ הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן לפי גירסת הרי\"ף שגורס כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא פסול בזה ובזה לקותא והביאו הטור. \n", + "ומ\"ש רבינו וכן אם נמצאת בכוליא ליחה אע\"פ שאינה סרוחה וכו', שם מים זכים כשרים בכוליא ובריאה ולא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טריפה וכי צילי נמי לא אמרן אלא דלא סריח אבל סריח טריפה. \n", + "ומ\"ש רבינו דליחה אע\"פ שאינה סרוחה טריפה מדאמרינן שם מוגלא כשר בריאה ופסול בכוליא ועל כרחין בדלא סריח איצטריך לאשמועינן דאי סריח מאי איריא מוגלא אפילו מים זכים נמי אסר ומשמע מדברי רבינו דבמוגלא לא בעינן שיגיע למקום חריץ אבל הרשב\"א כתב בת\"ה שאין שום דבר פוסל בכוליא אא\"כ הגיע למקום חריץ: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) פסוקה כיצד חוט השדרה שנפסק וכו'. פ' א\"ט (דף מ\"ה:) ת\"ר חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי ואסיקנא דהלכתא כוותיה ואסיקנא דרובו שאמרו רוב עורו אבל מוח זה לא מעלה ולא מוריד כלומר שאע\"פ שנפסק המוח שבפנים כיון שלא נפסק רוב עורו כשרה: \n", + "ומ\"ש אבל אם נסדק העור לארכו מותר. כ\"כ ג\"כ הרשב\"א בת\"ה ונראה לי דילפי לה מגרגרת דמיטרפא בפסיקת רוב וכשרה בנסדקה לארכה אלא שקשה לי למה לא הצריכו כאן שישתייר משהו למעלה ומשהו למטה. \n", + "ומ\"ש או ניקב מותרת. פשוט הוא דהא אמרן דלא מיטרפא עד שיפסק רובו. \n", + "ומ\"ש וכן אם נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה. שם במשנה (דף מ\"ב). \n", + "ומ\"ש שנתמעך המוח שבתוך החוט וכו'. שם (דף מ\"ה:) גבי חוט השדרה נתמרך פסול נתמסמס פסול נתמזמז כשר איזו היא המרכה כל שנשפך כקיתון מסמסה כל שאינו יכול לעמוד ופירש\"י המרכה לשון מורך שנתרכך ונעשה המוח בתוך הקרום כמים ונשפך מראשו לסופו ומסופו לראשו ואם היו נוקבין אותו היה יוצא דרך הנקב אינו יכול לעמוד מפני שנעשה צלול אבל לא כ\"כ שיהא נשפך כקיתון של מים אבל כשאוחזין אותו ומניח קצתו למעלה מידו הוא נכפף ונופל. ולשון נתמסמס פירש הרי\"ף שנמס כדונג מפני אש ואמרינן תו בגמרא בי רב וכו' אמרי נתמזמז כשר ופירש\"י נתרוקן מהמוח מקצתו מאליו ורבינו מפרש דנתמזמז היינו שנתמעך המוח שבתוך החוט ונתנדנד. \n", + "ומ\"ש ואם אינו יכול לעמוד מפני כבדו הרי זה ספק, שם בעיא ופירש\"י מפני כבדו שהוא עב וכבד אבל לא נתרכך מבפנים מהו חולי הוא זה שמכבידו או לא ולא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "עד היכן חוט השדרה תחלתו מבחוץ לפולין שבתחלת העורף. נתבאר ריש פ\"ו. \n", + "ומ\"ש עד סוף פרשה שניה וכו', שם עד היכן הוא חוט השדרה אמר רב יהודה אמר שמואל עד בין הפרשות כלומר ומשם ואילך בין נפסק בין הומרך כשרה לפי שמשם ואילך כבר תשש כח השדרה והירכים מעמידים שדרתו ואינה מתה בכך ובתר הכי אמרינן בגמ' דא\"ל רב יהודה לרב דימי תא אגמרך גמרא הכי אמר שמואל עד אחת טריפה שלישית כשרה שנייה איני יודע בעי רב הונא בריה דרב יהושע עד ועד בכלל או דילמא עד ולא עד בכלל בעי רב פפא את\"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו בעי ר' ירמיהו וכו' את\"ל עד ועד בכלל פרשה מהו הפרשה תידון כבשר מאי לאו פרשה ראשונה ושניה לא שלישית. וכתב רבינו ירוחם שהחוט היתר בשדרה שבין פיצול לפיצול נקרא בין הפרשות והחוט שבין שני הפיצולים בהתחלתן כשמושכים אילך ואילך נקרא פי פרשה וחוטין שבפיצולין עצמן נקראות פרשות. וכתב הרא\"ש וכיון דלא איפשיטו הנך בעיות כתב הרי\"ף דכולהו טריפות אבל פרשה שלישית כשרה וכ\"כ הר\"ן וז\"ל מוכח בגמרא דחוטין שבפרשות הללו עצמן של ראשונה ושנייה מספקא לן ומספיקא נידון כחוט השדרה וכן פי פרשה של שלישית (וכן כתב הרשב\"א בת\"ה הארוך דמדאמרינן הפרשה עצמה תידון כבשר מאי לאו ראשונה ושניה ודחינן לא שלישית) מדאוקימנא בשלישית ש\"מ דאפילו בשלישית הפרשה עצמה תידון כבשר אבל פי הפרשה אפילו של שלישית באיני יודע ואסורה אבל הרמב\"ם ז\"ל לא אסר אלא עד סוף השניה עכ\"ל. ויש לתמוה על רבינו למה פסק להקל ואפשר לומר דלטעמיה קא אזיל שכתב בפרק ה' דשאר מיני טרפיות חוץ מן הדרוסה יש בהם ספיקות מותרין אבל קשה דא\"כ לא הוה ליה לאסור אלא ראשונה לבד דהא אמרינן שניה איני יודע וכיון דספיקא היא הוה ליה למיפסק בה לקולא ואפשר דכיון דשמואל דהוא מרא דשמעתא דעד בין הפרשות קאמר שלישית כשרה שניה איני יודע אמרינן ודאי הלכה למעשה לאשמועינן שלא להקל בשניה. וא\"ת כיון דאיבעיא לן אי עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל הוה ליה למפסק להקל דעד ולא עד בכלל. וי\"ל דהנך בעיי ליתנהו אלא על מאי דאמרינן רב יהודה אמר עד בין הפרשיות אבל בתר דאמר ר\"י לרב דימי תא אגמרך הכי אמר שמואל וכו' תו ליכא למיבעי מידי דהא אמר שניה איני יודע ומשמע דבפרשה שניה קאמר איני יודע מדלא קאמר עד שניה איני יודע. כל זה נ\"ל לדחוק כדי ליישב דברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וחוט השדרה בעוף עד בין אגפיים. שם (דף מ\"ו) בעופא ר' ינאי אמר בין אגפים x ר\"ל אמר למטה מאגפים וכתב הרשב\"א ולא איפסיקא הלכתא כמאן והוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא והרמב\"ם פסק עד בין אגפים ולא ידעתי טעם לדבריו גם בהרבה מספק הטריפות פסק לקולא ובמקצתן לחומרא ודרכו נסתרה מעיני עכ\"ל. ואיני יודע ממה תמה על רבינו בזו דהא נימוקו עמו דר' ינאי רביה דר' יוחנן הוא דהוא רביה דר\"ל וקי\"ל אין הלכה כתלמיד במקום הרב וכן נראה דעת הרי\"ף והרא\"ש שכתבו המחלוקת סתם ולא הכריעו משום דמסתמא אין הלכה כתלמיד במקום הרב ובשאר ספקות שפסק במקצתן לקולא ובמקצתן לחומרא אתן בהם טעם לשבח בס\"ד: \n\n" + ], + [ + "קרועה כיצד בשר החופה את רוב הכרס וכו'. במשנת א\"ט (דף מ\"ב) שנינו הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה ובגמ' (דף נ':) אמרי במערבא משמיה דר\"י בר חנינא כל הכרס כולו כרס הפנימי ואיזהו כרס החיצון בשר החופה את רוב הכרס רבה בר רב הונא אמר מפרעתא מאי מפרעתא אמר רב אויא היכא דפרעי טבחי ופירש\"י בשר החופה את רוב הכרס קרום עב העובר על כל החלל וישנו מן החזה ועד הירכים והכרס קרוי פנצ\"א מיעוטו נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו קרום ורוב החיצון דקאמר מתני' רואים כמה יש מן הקרום כנגד (אותו רוב הכרס ואם נקרע שם רוב מה שיש מן הקרום כנגד) הכרס טריפה ואם ממקום שהכרס כלה ולמטה נקרע אותו קרום כשרה וכ\"כ התוס' והרשב\"א דבשר החופה את רוב הכרס אינו רוב הבשר אלא רוב ממה שכנגד הכרס ופסק רש\"י כר\"י בר חנינא וכן דעת הרשב\"א בת\"ה וכתב המרדכי שכן פסק ר\"ח ובתשובת הגאון וכתב הרא\"ש שכן עמא דבר וכתב רבינו ירוחם ונראה שזה הקרע שאמרנו שנקרע אותו בשר עד שנגלה הכרס שבפנים ר\"ל שנקרע הבשר משני עבריו וכתב שלא ירד לסוף דעת רבינו ואם נקרע אותו בשר עד שיראה הכרס כמה יהיה שיעורו לפי סברתו והרשב\"א כתב בת\"ה שהזקיקו רבינו לפרש שכיון שנקרע רוב עובי אותו בשר טריפה לפי שזה מן הקרועים ואם נקרע עד שנפסק ועבר מעבר אל עבר מה בין קרועים לפסוקים ומ\"מ כתב שלא נראו בעיניו דברי רבינו אלא לא מיטרפא עד שיקרע קרע מפולש ולי נראה שהטעם שפירש רבינו כן משום דסתמא תנן או שנקרע רוב החיצונה ולא חילק בין נקרע בסכין לנקרע מחמת חולי וכשנקרע בסכין אם נקרע לגמרי אפילו בכל שהוא טריפה דחיישינן דילמא ניקב כרס הפנימי ואינו ניכר וא\"כ צ\"ל על כרחנו דכי תנן שנקרע רוב החיצונה כשאין הקרע מפולש הוא שאם היה הנקב מפולש אם נקרע בסכין אפילו בכל שהוא טריפה: \n", + "וכמה שיעור הקרע בארכו וכו'. במשנת א\"ט (דף מ\"ב) הכרס הפנימי שניקבה או שנקרע רוב החיצונה ר' יהודה אומר בגדולה טפח והקטנה ברובה. ובגמ' (דף נ':) א\"ר בנימין בר יפת א\"ר אלעזר וכו' כל שנקרע בה טפח ולא הוי רובה זו היא ששנינו הגדולה טפח רובה ולא הוי טפח זו היא ששנינו ובקטנה ברובה וכתב הר\"ן דכל היכא דמשכחין או טפח או רובה טריפה וקי\"ל הכי דכיון דשקלינן וטרינן אמילתיה דר' יהודה הלכתא כוותיה ועוד שלא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים וזהו דעת הרי\"ף ורבינו: \n", + "ומ\"ש רבינו אם היתה בהמה קטנה ונקרע רוב אורך הבשר. נ\"ל דה\"ה לרוב רחבו דהא סתמא תנן ובקטנה רובה ומשמע דלא שאני לן בין רוב אורכה לרוב רחבה: \n\n" + ], + [ + "נקדר הבשר הזה וכו'. שם אמר גניבא אמר רב אסי נקדרה כסלע טריפה שאם תמתח תעמוד על טפח א\"ר חייא בר אבא לדידי מיפרשא לי מיניה דגניבא וכו' כסלע כשרה יותר מכסלע טריפה וכמה יותר מכסלע אמר רב יוסף כגון דעיילן תלת קשייתא בציפא בדוחקא בלא ציפא ברווחא ופירש\"י נקדרה כמין ארובה עגולה ורוחב הקדירה כסלע (מטבע רחב הוא). שאם תמתח אי הוה מושכו לכאן ולכאן שיכנס העוגל לאורך או לרוחב תמצא בו טפח באותה קדירה. תלת קשייתא גרעיני תמרה. בציפא עם אוכל הנשאר סביבותיה כשאוכלים אותה יכנסו שלש בנקב בדוחק או בלא ציפא בהרווחה. ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין בציפא לבלא ציפא ואפשר דמשום דחילוק מועט הוא סתם דבריו להחמיר. ואהא דאמרינן שאם תמתח תעמוד על טפח כתב הרא\"ש חוט המקיף את הקדירה לכשימתח יהיה טפח נמצא רוחב הסלע שליש טפח. ודע שהרב רבינו יעקב ן' חביב בפירושו לטור על מה שכתב נקדר הבשר בעיגול או באורך כתב לא ידעתי כוונתו כי אם הוא באורך אין זה קדירה ושיעורו טפח עכ\"ל, ול\"נ שהדבר פשוט שכשאמרו ששיעורו טפח הוא כשנקרע ולא חסר ונקדר היינו שחסר ולפיכך שיעורו כבסלע שהוא שליש טפח: \n\n" + ], + [ + "בהמה שנפשט העור שעליה כולו וכו'. משנה פ' א\"ט (דף נ\"ד) הגלודה ר\"מ מכשיר וחכמים פוסלין וידוע דהלכה כחכמים ופירש\"י גלודה שניטל עורה או מחמת (שחין או מחמת) מלאכה ואיתא בברייתא בגמ' (דף נ\"ה:) דאם נשתייר בו כסלע כשירה כלומר דע\"י אותו שיור מעלה ארוכה ובעי בגמרא שיור זה היכא בעינן שישתייר וכו' פריש ר' נהוראי משמיה דשמואל כרוחב סלע על פני כל השדרה כולה רבה בב\"ח אמר ראשי פרקים ופירש\"י בכל פירקי חוליותיה ועצמות השוק והירך בעינן שיור כסלע ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אליעזר ברבי ינאי אמר מקום טיבורו בעי ר' ינאי בר' ישמעאל (ניטל מקום כל השדרה וכולו קיים x) ניטל מקום טיבורו וכולו קיים ניטלו ראשי פרקים וכולו קיים מאי תיקו וסובר רבינו שמאחר שכל אחד תופס מקום מיוחד הרי הדבר ספק ואין להכשיר עד שיתקיימו דברי כלם דהיינו שישאר כסלע במקום טיבורו ועל פני כל השדרה ובראשי פרקים וכן דעת הרשב\"א והר\"ן. ועל מ\"ש \n", + "רבינו ואם ניטל כרוחב סלע מעל פני כל השדרה וכו' הרי זה ספק ויראה לי שמתירין אותה, כתב הרשב\"א לא ידעתי טעם ההיתר דהא ספיקא דאורייתא היא ולחומרא וכ\"כ הרא\"ש וי\"ל דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בפ\"ה שבספיקי טרפות זולת הדרוסה יש בהן שהולכין להקל מפני שאינן בפירוש בתורה. ועוד י\"ל שטעם רבינו שמאחר שבניטל עור מאחד מג' מקומות הללו עלה בתיקו הוה ליה ספק ספיקא ספק אם הלכה כאותו אמורא שפוסל כשלא נשתייר במקום ההוא המיוחד ואת\"ל דהלכה כמותו דילמא איהו מודה היכא דניטל העור מהמקום ההוא בלבד כיון שנשתייר כל שאר העור קיים וכיון דספק ספיקא הוא לקולא: \n\n" + ], + [ + "נפולה כיצד הרי שנפלה הבהמה וכו'. במשנת א\"ט (דף מ\"ב) נפלה מן הגג ובב\"ק פ' הפרה (דף נ':) גבי ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי דשחטיה מריה וטרפיה רב נחמן אסיקנא דאין חבט בפחות מעשרה ור\"נ דטרפיה משום דאריתא דדלאי הויא שיתא מכריסא דתורא עד ארעא ארבעה הוה ליה עשרה וכ\"כ התוס' והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן וסמ\"ג וכן דעת הה\"ג וכן פסק רבינו שאין חבט פחות מעשרה אבל יש לתמוה למה לא כתב דמשחינן מאי דאיכא מכריסא עד ארעא ואפשר שמאחר שכתב שנפלה הבהמה ממקום גבוה שגבוה י' טפחים ממילא משמע וכתבו המפרשים דהא דבעינן שתפול ממקום גבוה י' טפחים היינו דוקא בנפלה מעצמה אבל הפילוה אחרים שלא מדעתה או אפי' ידעה בכך אלא שהפילוה בבת אחת אפי' בפחות מעשרה טפחים חוששין לו וכ\"כ המפרשים וכתבו הטור. \n", + "ומ\"ש וכיצד הוא הריסוק וכו'. יתבאר בסמוך: \n", + "ומ\"ש וכן אם הכה אותה באבן או במטה וכו'. הכי משמע ודאי דכך מתרסקת בהכאת אבן או מטה כמו בנפילה והכי אמרינן (דף נ\"א) דאי שלים חוטרא אפלגיה דגבה חיישינן ואי אית ביה קיטרי חיישינן ואי מחייה אפסקיה חיישינן. \n", + "ומ\"ש באיזה אברים אמרו באברים שבחלל הגוף, יתבאר בפ' זה: \n", + "כתב הראב\"ד באיזה איברים אמרו באברים שבחלל הגוף א\"א בכל אבר שאם נשבר תהיה בו טריפה. וכתב עוד לקמן אפילו נתרסק אבר מן האברים שאם ניטלו כשרים כגון טחול וכליות א\"א זה ספק עכ\"ל. ויתבארו דברים אלו בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "בהמה שנפלה מן הגג וכו'. שם (דף נ\"א:) בגמ' א\"ר יהודה אמר רב עמדה אינה צריכה מעת לעת בדיקה ודאי בעיא הלכה אינה צריכה בדיקה וכתב הר\"ן ואע\"פ שהטריפות חיות י\"ב חדש מהלכת שאני הכא דאם איתא דמחמת החבט נטרפה לא היתה יכולה לילך וכתב עוד דעמדה דוקא אבל העמידוה אחרים לא מהני וכתבו הרשב\"א והר\"ן בד\"א כשהלכה הילוך יפה כדרכה אבל הלכה והיא צולעה צריכה בדיקה ובתר הכי אמרינן בגמרא רב חייא בר אשי אמר אחד זו ואחד זו צריכה בדיקה והרי\"ף לא כתב אלא דברי רב יהודה וכתבו הרשב\"א והרא\"ש והר\"ן דהא דלא פסק לחומרא כרב חייא בר אשי משום דבפ' התערובות (זבחים דף ע\"ד:) קאמר קסבר (ריש לקיש) עמדה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה ור' ינאי ור' ירמיה כר\"ל לא אמרי קסברי עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה ור' ינאי ור' ירמיה רבים נינהו והלכתא כוותייהו ועוד דר' ינאי רבו של ר' יוחנן הוי והלכתא כוותיה לגבי ר\"י וכ\"ש לגבי ר\"ל: \n", + "קפצה מחמת עצמה וכו'. שם גבי ההוא גדיא וכו' דחזא חושלא באיפומא דאיגרא נפל מאיגרא לארעא ושרייה רב אשי משום דכל שהוא לדעתה מסתמא קודם שתרד אמדה נפשה שלא תתרסק מאותו גובה וכתב הר\"ן ואפילו אנו רואים שאינה יכולה לילך אפילו הכי כל לדעת עצמה אינה מתרסקת כ\"כ שתטרף. \n", + "ומה שכתב הניחה למעלה ובא ומצאה למטה וכו'. מימרא דרב הונא שם: \n\n" + ], + [ + "זכרים המנגחים זה את זה וכו'. גם זה מימרא דרב הונא וכתב הר\"ן נפול לארץ חיישינן ולא משום הכאתם אלא משום החבט: \n", + "וכן בהמה שהיתה מגררת רגליה וכו'. שם ההוא אימרתא דהות בי רב חביבא דהוי שדרן כרעה בתרייתא אמר רב יימר האי שיגרונא נקטה ואסיקנא דהכי הלכתא ולא חיישינן דילמא איפסיק חוט השדרה משום דשיגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח. וכתב הטור בשם הרשב\"א במה דברים אמורים שלא נודע שנפלה אבל אם נודע חוששין שמא עם נפילתה נפסק חוט השדרה ולכן גוררת רגליה שפסיקת חוט השדרה מצוי עם נפילתה וכן כתבו התוס' והר\"ן: \n\n" + ], + [ + "גנבים שגונבים הטלאים וכו'. שם מימרא דרב מנשה: \n\n" + ], + [ + "שור שהרביצוהו וכו'. שם (דף נ\"א ע\"ב) אמר רב נחמן בית המטבחים אין בו משום ריסוק איברים ההוא תורא דנפל ואשתמע קל גניחותיה ואסיקנא דלא חיישינן לה משום ריסוק אברים דאמר רב צפרניו נועץ עד שמגיע לארץ ופירש\"י דנפל בבית המטבחים. קל גניחותיה וכו' קול יללתו כשנפל. צפרניו נועץ כשהוא שוהה ליפול כל שעה הוא מתחזק בצפרניו עד שאינו נופל מגובה. וכתבו הרשב\"א והר\"ן אע\"פ שגבוה עשרה טפחים ואע\"פ שמפילים אותו בכח וכדיהיב טעמא דמימד אמיד נפשיה ונועץ צפרניו עד שמגיע לארץ. וא\"ת מה בין זה לזכרים המנגחים זה את זה ונפול לארץ דחוששין להם י\"ל דזכרים אינם חושבין שחבריהם יפילום אדרבא כל אחד מהם מתחזק להפיל את חבירו לפיכך כשחבירו מפילו פתאום הוא מפילו ואין לו שהות אבל שוורים שמפילים בבית המטבחים כשמרגישים שבנ\"א רוצים להפילם כבר יודעים שסופם להפילם ולכן משעה ראשונה אמיד נפשיה ונועץ צפרניו עד שמגיע לארץ: \n\n" + ], + [ + "הכה הבהמה על ראשה וכו'. מימרא דרב יהודה א\"ר. ולשון ואפי' שכתב רבינו אינו נוח לי דאדרבה עיקר שריותא אינו אלא מפני שהכה אותה במטה על כל השדרה דהא בהגיע ראש המטה למקצת השדרה חוששין לה ואפשר דה\"ק הכה על ראשה והלכה כלפי זנבה לא מיבעיא אם היתה המכה על הצלעות דכשרה אלא אפילו היתה על השדרה אין חוששין לה אם היתה על פני כולה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יד-טז) עוף שנחבט על דבר קשה וכו' עד ה\"ז שט מחמת עצמו ואין חוששין לו. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "כל מקום שאמרנו אין חוששין לה מותר לשחוט מיד וכו'. זה פשוט דאין חוששין משמע דלא חיישינן לה כלל ולא בעיא ולא מידי וכן כתב הר\"ן. \n", + "ומ\"ש וכל מקום שאמרנו חוששין לה אם שחטה צריך לבדוק וכו'. שם אמר אמימר משמיה דרב דימי מנהרדעא נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעים א\"ל מר זוטרא הכי אמרינן משמיה דרב פפא (צריכה בדיקה) כנגד בית חלל כולו א\"ל הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי סימנים מאי א\"ל סימנים קשים הם אצל נפילה ומשמע לרבינו דגם המוח בכלל בית חלל שהרי לא הוציאו מן הכלל אלא סימנים בלבד. \n", + "ומ\"ש רבינו או שנתרסק אבר מהאיברים שבפנים וכו' אפילו נתרסק אבר מהאברים שאם ניטלו כשרה וכו', נראה שלמד כן ממה שאמרו בית הרחם אין בו ריסוק אברים לפי פירושו כמו שיתבאר בסמוך ואם איתא דבנתרסק אבר מהאברים שאם ניטלו כשרה למה להם לייחד בית הרחם מבין שאר האברים שאם ניטלו כשרים אלא ודאי אף בהם פוסל הריסוק ולכך הוצרכו להוציא בית הרחם מכללם: \n", + "כתבו התוס' והרשב\"א והר\"ן דתרתי בעינן שהייה מעת לעת ובדיקה והטעם שאינו מספיק בדיקה בתוך מעת לעת כתב הר\"ן משום דבנפילה חיישינן לתרתי חדא לריסוק אברים ודבר זה אינו ניכר בבדיקה כלל שאע\"פ שלא נשתנו אבריה ולא נפסד מראיתה חוששין שמא מחמת הנפילה נתרסק אע\"פ שאינו ניכר ותו איכא למיחש בה שמא נקרעו אברים או נפסקו ודבר זה אפשר לעמוד עליו בבדיקה וכל ששהתה מעת לעת או שעמדה יצאנו מידי חשש ריסוק אברים דקים להו לרבנן דכל שנתרסקו אבריה אינה עומדת ואינה שוהה מיהו אכתי איכא למיחש שמא נקרעו אבריה או נפסקו ומשום הכי בעיא בדיקה ולפי שיטה זו אין צריך לבדוק אא\"כ נפסקו אבריה או נקרעו אבל ריסוק אברים אין לו ענין בבדיקה כלל אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ט שצריך לבדוק ג\"כ אם נתרסקו אבריה כלומר אם נשתנית מראיתן פי' באותם אברים שאם ניקבו או ניטלו כשרה אם נשתנית מראיתן טריפה לפי שריסוקן מכאיב אותה יותר מנטילתן ונקיבתן ולפי זה בשני דרכים בודקין אותה אם נקרע או נפסק אחד מהאברים שהיא נטרפת בהן ואם נשתנה אחד מהאברים הפנימיים מפני חשש ריסוק אברים. וכ\"ת וכיון שהריסוק הוא דבר שאפשר לעמוד עליו בבדיקה כי לא שהתה נמי אמאי לא סגי בבדיקה, י\"ל לפי שאין הריסוק ניכר לאלתר עד שתשהה מעת לעת שאז כל אבר שיש בה מרוסק תפסד צורתו ויתגלה בהתתיה והראב\"ד מסתפק בהשגות באותם אברים שאם ניטלו או ניקבו כשרה אם ריסוקן כלומר שינוי מראיהן פוסל בהם עכ\"ל. והרשב\"א בת\"ה כתב כדברי רבינו וכתב הרב ר\"ן וא\"ת היכי מהניא בדיקה ליחוש שמא ניקב משהו דלא מינכר בבדיקה כיון שאין מקומו ידוע דמה\"ט אמרינן דקוץ שניקב לחלל טריפה י\"ל דאם איתא שמחמת נפילתה ניקבו אברים קרע גדול וניכר היה. \n", + "ומ\"ש רבינו חוץ מבית הרחם וכו'. שם אר\"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים ופירשה רבינו שאם נפלה אף אם נתרסק בית הרחם מותרת והמפרשים פירשוה לענין עובר שנולד אע\"פ שבית הרחם הוא מקום צר אין חוששין לו לריסוק אברים וכתב הרשב\"א על דברי רבינו ואיני יודע לפי פירושו היאך יתיישב ענין שמועתנו בה ומה ענין תינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה ועגל שנולד ביו\"ט לזה הענין עכ\"ל. והריב\"ש כתב ודאי שאף לפי שיטתו שחושש לריסוק בכל האברים הפנימים דינו כבית הרחם מוכרח שאם היינו חוששין בבית הרחם משום ריסוק בנפילה א\"כ כל הבהמות היולדות הן צריכות שהייה מעת לעת ובדיקה בבית הרחם שהרי הלידה כמו דרסה בכותל או שרצצתה בהמה דאמרינן בה אם שהתה מעת לעת כשרה וצריכה בדיקה ואולי מה שחשש לריסוק בכל האברים הפנימיים יצא לו ממה שאמרו בגמרא צריכה בדיקה כנגד כל החלל כולו וגם הראב\"ד נסתפק בזה ולזה פירש הרמב\"ם שבית הרחם אין חוששין לו משום ריסוק בנפילה והטעם לדבריו הוא מפני רכותו וספגיותו אינו מתרסק לא בנפילה ולא בלידה מפני טעם זה כמו שאינו מתרסק כך אינו מרסק כמו שאמרו גבי גלימא עף מיעף אין בו משום ריסוק אברים ובהנהו אחריני דאתמר בגמרא מפני רכותן אינם מרסקים לזה הביא לו רבא סיוע מהא דתינוק בן יומו ומההיא דעגל שנולד ביו\"ט כנ\"ל לפי שיטת הרמב\"ם. והר\"ם כהן דלוניל תירץ דבריו בדרך אחרת קרוב לזה וז\"ל ויש שסוברים לומר שמ\"ש בכאן הוא פירוש מ\"ש בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים וטעות הוא בידם שהוא פירש כמו שאנו רגילים לפרש ולא היה צריך להביא בכאן שהרי הביא בהלכות יו\"ט עגל שנולד ביו\"ט שוחטין אותו ביו\"ט והביא נמי במקומו בתינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה ומה שהביא בכאן הלך לשיטתו שפירש שאם נתרסק אבר מן האברים טריפה ועל זה אמרו צריכה בדיקה מכפא דמוחא ועד אטמא והוסיף הוא לפי סברתו שאם נתרסק בית הרחם לא יהיה טרפה שהרי כשהבהמה יולדת מתרסק בית הרחם ולא מיטרפא בהכי ה\"ה בנפילה וצ\"ע עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "נפלה מן הגג ולא עמדה וכו'. במשנת א\"ט בעוף (דף נ\"ו) שנינו דרסה וטרפה לכותל או שרצצתה הבהמה (והיא) מפרכסת ושהתה מעת לעת כשרה ובגמרא (שם ע\"ב) אמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס צריכה בדיקה ובפסקת נפלה מן הגג כתבו התוס' והרשב\"א והר\"ן שהייה מעת לעת ובדיקה והטעם שאינו מספיק בדיקה [מקודם] מעת לעת כתב הר\"ן שהטעם על פי דעת רבינו לפי שאין הריסוק ניכר לאלתר עד שתשהא מעת לעת שאז כל אבר שיש בה מרוסק תפסד צורתו ויתגלה בהתתיה. וכתב עוד הר\"ן כתב הרמב\"ם דבהני דאמרינן חוששין לאו למימרא דיהבינן להו דיני נפולה ודאית דמתני' וליבעי שהייה ובדיקה אלא בודקין אותה מיד בלא עמידה ושהייה כלל ולא מחוור דכי אמרינן חוששין משמע שדינה כדין נפולה גמורה ואע\"ג דאמרינן לישנא דחוששין היינו טעמא משום דכולא מילתא דריסוק אינה אלא חששא בעלמא עכ\"ל. והרשב\"א כתב על דברי רבינו נראה שחילק בין הנפולה דמתני' ובין אותן שנאמר עליהם בגמרא חוששין לה שהנפולה אם שחטה קודם ששהתה או שעמדה טריפה ואין לה בדיקה וכל הני דאמרינן עלייהו בגמרא חוששין לה חששא הוא דאמרינן הא טריפה ליתנהו והילכך לכתחלה צריך להשהותן אבל אם עבר ושחטן בבדיקה סגי להו ומשמע דלא מקילינן כולי האי דהא לא מפלגינן בהו בגמרא ועל נפלה דמתני' מייתינן כל הני בגמרא דאלמא ליכא חילוק בינייהו דבין בזו ובין בזו אם לא שהתה מעת לעת טרפה. ועוד דכיון דחיישינן לריסוק אברים לא ידיע ביומיה אא\"כ עמדה ידי חששא מאין נפקא לה דהא בבדיקה לא מינכר עכ\"ל. ורבינו סובר שאם כדברי הרשב\"א והר\"ן הוה ליה לגמרא למימר בהנהו הרי היא כנפולה ומדקאמר בהו חוששין לה משמע חששא בעלמא לכתחלה קאמר: \n\n" + ], + [], + [ + "סימנים שנדלדלו רובן וכו'. בריש פרק א\"ט (דף מ\"ד) אמר רב נחמן אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר ותנא תונא ניטל לחי התחתון כשר מתקיף לה רב פפא והא איכא עיקור סימנים ולר\"פ קשיא מתניתין ניטל לחי התחתון כשר בשלמא מתני' לר\"פ לא קשיא הא דאיעקר איעקורי הא דאיגם איגומי מעילוי סימנים אלא לשמואל קשיא לא תימא כולו אלא אימא רובו והא אמר רבה בר בר חנא אמר שמואל סימנים שנידלדלו ברובן טריפה אמר רב שישא בריה דרב אידי הא דאיקפל איקפולי הא דאיפרק איפרוקי כך היא גירסת רש\"י ופירש\"י דאיקפל איקפולי שנקלף מעל הבשר איקפל כמו נקלף וכו' דאיפרק איפרוקי כדבר הנעקר בכח שנעקר מכאן מעט ומכאן מעט עד רובו דאותו מיעוט המחובר אינו מחובר ביחד הילכך לאו חיבור הוא דלא הדר בריא עד כאן לשונו. וכתב הרשב\"א ויש לדקדק קצת כיון דאפי' נקלף רובו שרי אע\"פ שלא נשתייר אלא מיעוט ומיעוט זה לא אמרו בו שיעור היאך אפשר שתפסל יותר כשנשתייר בו מיעוט כאן ומיעוט כאן מכשנשתייר מיעוט אחד במקום אחד. ונ\"ל דכשהוא מתפרק במקומות רבים הדבר ניכר שנתפרק בכח מה שנשאר מחובר מדולדל הוא אבל כשנתפרק במקום אחד אותו המיעוט נשאר בחיבורו בחוזק כשהיה הילכך הוי חיבור והדר בריא וכן כתב הר\"ן וכן משמע מלשון הרא\"ש. והרי\"ף כתב תרבץ הושט שניטל רובו מלחי כשר ודוקא דאיפרק איפרוקי אבל אידלדל אידלדולי או איקפל איקפולי לא דאמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טריפה וכתב הר\"ן שדבריו סתומים הרבה והרא\"ש פירש דברי הרי\"ף שאם נפרקו מן הלחי בנחת הרוב במקום אחד כשר אבל אידלדל אידלדולי הושט מן הקנה או איקפל איקפולי הושט מן הלחי הנה והנה טריפה עכ\"ל. ולפי שיטה זו אין חילוק בין רש\"י והרי\"ף לענין דינא אלא שהרי\"ף חידש טריפות דנתפרקו סימנים זה מזה שלדברי רש\"י לא הוזכר בגמרא והר\"ן כתב הטרפות הנזכר בשם ר\"ח דהיינו סימנים שנדלדלו ברובן שאמרו בגמ' והטור ג\"כ כתבו בשם ר\"ח. והנה רבינו כתב בפ\"ג עיקור כיצד כגון שנעקרה הגרגרת והיא הקנה או הושט ונשמט אחד מהם או שניהם קודם גמר שחיטה עכ\"ל. ובפ\"ח כתב לחי העליון שניטל טריפה אבל אם ניטל התחתון כגון שנגמם עד מקום הסימנים ולא נעקרו ה\"ז מותרת עכ\"ל. והרשב\"א כתב בת\"ה אהא דקאמר בגמ' לא קשיא הא דאיעקר איעקורי הא דאיגם איגומי מעילוי סימנים פירוש שעיקור סימנים הוי כשנעקר הושט מן הלחי ומן הבשר ומתני' דקתני כשר דאיגם איגומי הלחי מן הסימן ומן הבשר המוטל על הסימנים דאין עיקור כל זמן שהסימנים מעורים בבשר כן פירש\"י אבל הרמב\"ם נראה שהוא מפרש שנגמם הלחי עד מקום הסימנים אבל כנגד מקום חיבורן נשאר מן הלחי ולא נעקרו הסימנים ממנו שכ\"כ הרב ז\"ל ניטל הלחי התחתון כל שנגמם עד מקום הסימנים ולא נעקרו ה\"ז מותרת ואינו מחוור דהא מתני' ניטל לחי התחתון כשר דמשמע כל הלחי ועוד דאינו מעילוי סימנים שנגמם מעליהם ממש משמע עכ\"ל. ול\"נ שרבינו מפרש דסימנים שנדלדלו היינו שנפרדו זה מזה וכפי' ר\"ח שכתב הר\"ן וקאמר דטריפה ממש היא וכן אם נתקפלו כלומר שנעקרו שניהם או רובו של אחד מהם ממקום חבורו באורך הצואר והיינו עיקור הסימנים שכתב בפ\"ג ואינה טריפה ממש אלא שמתוך שאינה ראויה לשחיטה נאסרה וכדברי בה\"ג אבל אם נתפרק רוב תרבץ הושט מן הלחי אבל הסימנים מחוברים באורך הצואר וגם מחוברים הם זה לזה כשרה שכיון שאין התרבץ ראוי לשחיטה אין כאן עיקור סימנין ומיהו בנתפרק כולו היינו עיקור דכיון דתרבץ כולו נעקר מלחי א\"א שלא נעקרו הסימנים ממקום חיבורן באורך הצואר והיינו דוקא בשאחז הסימנים ועקרם מהלחי אבל אחז בלחי ועקרו אפילו כולו כשרה וזה הוא שכתב בפ\"ח ניטל הלחי התחתון כגון שנגמם עד מקום הסימנים ולא נעקרו כלומר שניטל הלחי מהסימנים לא שנעקרו הסימנים מהלחי כשרה. ויש ידים מוכיחות לזה שכשמנה השבעים טרפיות מנה נדלדלו הסימנים ולא מנה נתקפלו משמע דנתקפלו אינה טריפה אלא שאינה ראויה לשחיטה כמו שכתבתי וכ\"נ ממ\"ש שהרי אינם ראויים לשחיטה ואנתקפלו קאי ולא אנדלדלו דאי אנדלדלו מאי איריא מפני שאינם ראויים לשחיטה תיפוק לי שהיא טריפה א\"ו אינה טריפה בנתקפלו ואין בה אלא שאינה ראויה לשחיטה ולפי שיטה זו סוגיא דגמ' הכי פירושא מתקיף לה ר\"פ והא איכא עיקור סימנים כלומר דלישנא דשמואל קשיתיה דאמר תרבץ הושט שניטל כולו מלחי דהיינו שאחז בתרבץ ועקור מהלחי וכל כה\"ג א\"א שלא נעקרו הסימנים ממקום חיבורן בצואר והיינו עיקור סימנים בשלמא מתני' לר\"פ לא קשיא הא דאיעקר איעקורי הא דאיגם איגומי מעילוי סימנים כלומר מתני' דוקא בניטל הלחי מהסימנים הוא דמכשר דכיון דאינו אוחז בסימנים אפשר לנטלו מהם ולא יעקרו ממקום חבורן בצואר והיינו איגום איגומי מעילוי סימנים אלא לשמואל קשיא דאי אפשר לאחוז בתרבץ ולעקרו כולו מהלחי אא\"כ יעקרו הם ממקום חיבורן ומשנינן לא תימא כולו אלא רובו כלומר אע\"פ שהוא אוחז בתרבץ לעקרו מהלחי כיון שלא עקרו כולו אפשר שלא יעקרו הסימנים ממקום חיבורן והא אמר רבב\"ח סימנים שנדלדלו ברובן טריפה וקס\"ד דנדלדלו היינו שנעקרו ממקום חיבורן בלחי ומשני הא דאיקפל איקפולי הא דאיפרק איפרוקי כלומר ההיא דרבב\"ח בדאיקפל איקפולי דהיינו שנתקפלו ונפרדו הסימנים ממקום חיבורן באורך הצואר והא דשמואל בדאיפרק איפרוקי כלומר שנפרקו ממקום חבורן בלחי בכלל ומה שאמר דאיקפל איקפולי הוא שנפרדו ונתקפלו הסימנים זה מזה אלא שזו אינה טריפה אלא שאינה ראויה לשחיטה וזהו עיקור הסימנים המנוי בהלכות שחיטה ונמצא דברי רבינו עולים כהוגן בסוגית הגמרא וע\"פ הדברים האלה דברי הרי\"ף אשר לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם יהיו מבוארים לפניך דרבינו בשיטת הרי\"ף רביה אמרה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שבורה כיצד הוא וכו'. במשנת אלו טרפות (חולין דף מ\"ב) נשתברו רוב צלעותיה ובגמרא (דף נ\"ב) תנו רבנן אלו הן רוב צלעותיה שש מכאן ושש מכאן או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן אמר זעירי ומחציין כלפי שדרה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ובצלעות גדולות שיש בהם מוח: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן אם נעקרו רוב צלעותיה. שם אמר עולא בן זכאי אמר נעקרו ברוב צד אחד נשתברו ברוב שני צדדין ר\"י אמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין ופסקו הרי\"ף והרא\"ש כר\"י. וכתב הר\"ן בשם הרשב\"א דאע\"ג דאמרינן בגמרא דקוץ שניקב לחלל חושבין שמא ניקב אחד מהאברים שנקיבתן במשהו בשנשתברו מיעוט צלעותיה בין שהשבר כלפי פנים או כלפי חוץ כשרה ולא חיישינן שמא ניקבו ראשי הצלעות הדקין או הכרס או הריאה וטעמא דדוקא גבי קוץ חיישינן להכי כיון שנוקב בכח מבחוץ ונכנס מדוחק אבל בראשי הצלעות דליכא למימר הכי לא חיישי' למידי הילכך בין שהשברים נוטים כלפי חוץ בין שנוטים לחלל בין שקרום ובשר שעליהם קיים בין שאינו קיים כיון שלא נשתברו אלא מיעוט צלעותיה כשרה עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש ואם נעקרה אפי' צלע אחת וחצי חוליתה עמה וכו'. שם מימרא דרב. \n", + "ומ\"ש וכן אם נעקר מן השדרה חוליא א' וכו'. שם בגמ' כמה חסרון בשדרה ב\"ש אומרים ב' חוליות וב\"ה אומרים חוליא א' וא\"ר יהודה אמר שמואל וכן לטריפה ומפרש בגמרא דהיינו חוליא בלא צלע ומשכחת לה בשילהי כפלי: \n\n" + ], + [ + "בהמה שנשמט הירך וכו'. שם (דף נ\"ד:) אמר רב מתנא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה ורבא אמר כשרה ואי איפסיק ניביה טרפה והלכתא (אפי') איפסיק נמי כשרה עד דמתעכלא איתעכולי ופירש\"י מתעכל נרקב: \n", + "כתב הראב\"ד בהמה שנשמט ירך שלה וכו' א\"א דומה שהוא סובר וכו'. ודעת רש\"י והרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן כדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן בעוף אם נשמט יריכו טריפה. שם (נ\"ז:) אסיקנא שמוטת ירך בעוף טריפה ופירש\"י והתוס' והרשב\"א דהיינו באיעכול ניביה דוקא וכ\"נ מדברי רבינו שכתב וכן בעוף משמע דעוף ובהמה שוים בזה ולא תיקשי לך א\"כ ליערבינהו וליתנינהו דמשום דגמ' נקט עוף באפי נפשיה נקטיה נמי איהו: \n", + "נשמט כנפו מעיקרו וכו'. שם (דף נ\"ז) אמר רב יהודה אמר וכו' שמוטת גף בעוף טריפה חיישינן שמא ניקבה הריאה ושמואל אמר תיבדק וכן א\"ר יוחנן תיבדק ופסקו הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א כשמואל ור' יוחנן. \n", + "ומ\"ש ובהמה שנשמטה ידה וכו'. שם אמר רב יהודה אמר רב שמוטת יד בבהמה כשרה והטעם שמתוך עובי הכתף ליכא למיחש לנקיבת הריאה. וכתב בהגהות אשירי פרק בהמה המקשה דהא דמכשרינן בנשתברו ידי הבהמה היינו דוקא בשלא עברה מעבר לצלעות שאם עברה אז יש לחוש לריאה שלא תינקב ובהגהות מימון כתוב בהמה שנשמט ידה מעיקרא מותרת מיהו כתב סמ\"ג דאם נשמט היד אצל חיבור בגוף טריפה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "גולגולת בהמה או חיה וכו'. שם (דף נ\"ד:) אמר רב נחמן כסלע כיתר מסלע ופירש\"י היכא דשעור רבנן בסלע כגון גבי פלוגתא דשדרה וגולגולת דתנן כמה חסרון בשדרה וכו' ובגולגולת ב\"ש אומרים כמלא מקדח וב\"ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות ואמר רב יהודה אמר שמואל בפרקין וכן לטריפה ואמרינן פ\"ו דבכורות כמה כדי שינטל מן החי וימות כסלע וכו' ואשמעינן ר\"נ דכי שעור רבנן כסלע סלע מצומצם קאמר דכי הוי סלע מצומצם דינו כיתר מכסלע וטריפה ולפירוש זה הסכימו הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן. \n", + "ומ\"ש ואם ניקבו נקבים שיש בהן חסרון וכו'. שם (דף מ\"ה) תניא ובגולגולת וכו' אפילו יש בה נקבים הרבה מצטרפין למלא מקדח והיינו לבית שמאי ומדב\"ש נשמע לב\"ה (דכי היכי דלב\"ש נקבים הרבה מצטרפין לשיעורא דידהו דהיינו כמלא מקדח ה\"נ לבית הלל נקבים הרבה מצטרפים) לשיעורא דידהו דהיינו כסלע ומה שהתנה שיהיו בנקבים חסרון היינו מדמדמי בגמ' צירוף נקבים דגרגרת לשיעורא דידיה דהיינו כאיסר לנקבים דגולגולת לשיעורא דידיה דהיינו כמלא מקדח לב\"ש וכסלע לב\"ה ובגרגרת אמרינן דנקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר ושאין בהם חסרון מצטרפין לרובה א\"כ בגולגולת נמי כי מצטרפין לשיעורא דידיה דוקא נקבים שיש בהם חסרון הוא דמצטרפין. ואם תאמר נימא נמי בגולגולת דנקבים שאין בהם חסרון מצטרפין לרובה דומיא דגרגרת י\"ל דכיון שלא הוזכר פיסול זה בשום מקום יש לנו לומר דקים להו לרבנן שאין להשוות גולגולת לגרגרת לענין זה ומיהו היכא דאית בהו חסרון נראה דכי היכי דבגרגרת כשאין בין נקב לנקב כמלא נקב השלם שביניהם נידון כנקוב ה\"ה נמי בגולגולת: \n\n" + ], + [ + "וכן גולגולת שנחבס רוב גבהה ורוב היקפה טריפה וכו'. שם (דף נ\"ב:) אמר שמואל וכו' גולגולת שנחבסה ברובה בעי ר' ירמיה רוב גבהה או רוב היקפה תיקו וכתב הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א דכיון דאסיקנא בתיקו בין ברוב גבהה בין ברוב היקפה טריפה ויש לתמוה על רבינו שכתב ויראה לי שאוסרין אותה דהא קי\"ל ספיקא דאיסורא לחומרא ולמה תלה הדבר ביראה לי. ונ\"ל שזה ע\"פ מה שהקדים בפ\"ה אע\"פ שכל ח' מיני טרפיות הל\"מ הואיל ואין לך בפירוש אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר שבעה מיני טרפיות יש בהם ספקות מותרים ולפי זה הוה ליה לפסוק כאן לקולא ומ\"מ כתב שיראה לו לאסור מדסתם לה שמואל ואומר ברובה משמע באיזה רוב שיהיה. ועי\"ל שהטעם שהיה נראה להקל הוא משום דהוי ספק ספיקא דהא איכא למימר דשמואל לא אסר עד שיחבס רוב גבהה ורוב היקפה ואיכא למימר דבחד מינייהו אסר ואת\"ל דבחד מינייהו אסר מספקא לן אי ברוב גבהה אי ברוב היקפה ומ\"מ כתב שאוסרין משום דכיון דלא איסתפק לר' ירמיה אלא אי ברוב גבהה או ברוב היקפה משמע דפשיטא לן דבחד גובה אסר שמואל וא\"כ ליכא אלא חד ספיקא ולחומרא: \n\n" + ], + [ + "עוף של מים כגון אווזים וכו'. שם (דף נ\"ו) גבי אלו טריפות בעוף תניא נשבר העצם אע\"פ שלא ניקב קרום של מוח ומוקי לה בעוף של מים דוקא הואיל וקרומו רך ומדקתני סתם נשבר העצם משמע דבניקב כל שהוא אסור ותו מדתלי לה בקרומו רך לומר דנשבר העצם הרי הוא כניקב הקרום דהוי בכל שהוא אמר רב שיזבי הני אווזי דידן כעוף של מים דמיין. וכתב הרא\"ש בתשובה שאווזים שלנו כאווזי דרב שיזבי וכן משמע מדברי רבינו שכתב כגון אווזים וכתב הרשב\"א הני אווזי דידן וכן האווזים הקטנים שקורין אנ\"ד: \n", + "עוף היבשה שהכתו וכו'. שם במשנה הכתה חולדה על ראשה מקום (שהוא) עושה אותה טריפה. ופירש\"י דחיישינן לנקיבת קרום הכתה נשכתה בשיניה דאילו ביד אמרינן לעיל יש דריסה לחולדה בעופות ובגמ' רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לפנים ובודק אם מבצבץ ועולה טריפה ואם לאו כשרה ופי' הרי\"ף שמניח אצבעו בצד הנקב ונועץ אצבעו שם אם ניקב קרום של מוח המוח עולה ומבצבץ מן הנקב ואם לא בצבץ המוח ולא יצא מהנקב בידוע שלא ניקב קרום של מוח. פ\"א מכניס ידו לתוך פיה ובודק אם מבצבץ ועולה טריפה (ואם לאו כשרה) ורבינו כתב שני הפירושים שבאיזה מציאות מהם נכון לבדוק: \n\n" + ], + [ + "בהמה שאחזה וכו' עד ואסורה משום סכנת נפשות. משנה וגמ' שם (דף נ\"ח:): \n\n" + ], + [ + "נמצאו כל הטריפות וכו'. הנה רבינו כתב בפ\"ה שמיני הטרפיות הם שמנה והם סוגים כוללים ותחת כל סוג כתב המינים הראויים תחתיו: \n", + "תחת סוג נקובה פרט כ\"ו טרפיות: \n", + "א ניקב קרום של מוח: \n", + "ב נתמסמס המוח עצמו: \n", + "ג ניקב תרבץ הושט: \n", + "ד נהפך הושט במראיו: \n", + "ה ניקב הלב לבית חללו: \n", + "ו ניקב קנה הלב: \n", + "ז ניקבה המרה: \n", + "ח ניקבו קני הכבד: \n", + "ט ניקבה הקיבה: \n", + "י ניקב הכרס: \n", + "יא ניקב המסס: \n", + "יב ניקב בית הכוסות: \n", + "יג ניקבו בני מעים: \n", + "יד יצאו מעיה לחוץ ונהפכו: \n", + "טו ניקב הטחול בעביו: \n", + "טז ניקב הקנה למטה במקום שאינו ראוי לשחיטה: \n", + "יז ניקבה הריאה: \n", + "יח ניקב סמפון מסמפוני הריאה: \n", + "יט נאטם מקום מהריאה: \n", + "כ נימוק סמפון מסמפוני הריאה: \n", + "כא נמצא ליחה סרוחה בריאה: \n", + "כב נמצאו בה מים סרוחים: \n", + "כג נמצאו בה מים עכורים אע\"פ שלא הסריחו: \n", + "כד נתמסמסה הריאה: \n", + "כה נשתנו מראיה: \n", + "כו נסרכה אונה לאונה שלא כסדרן. ומנה נתמסמס המוח עצמו תחת סוג נקובה משום דס\"ל ז\"ל שטעם טרפותו מפני שסוף קרום של מוח לינקב. ונמרך מוח חוט השדרה ונתמסמס מנאם תחת סוג פסוקה מפני שטעם טרפותה הוא מפני שסוף החוט ליפסק שהוא הטרפות הפוסל בחוט השדרה: \n", + "ותחת סוג חסרה פרט כ\"ג טרפיות: \n", + "א חסרה המרה: \n", + "ב חסרה הקיבה: \n", + "ג חסר הכרס: \n", + "ד חסר המסס: \n", + "ה חסר בית הכוסות: \n", + "ו חסר אחד (מהמסס) [מהמעים]: \n", + "ז חסרה הריאה ממנין האונות: \n", + "ח נתחלפו האונות: \n", + "ט נמצאת הריאה בלא חיתוך אזנים: \n", + "י חסר מקצת הריאה: \n", + "יא יבש מקצת גופה: \n", + "יב צמקה הריאה מפחד אדם: \n", + "יג חסר הרגל או ניטל: \n", + "יד חסרה הגולגולת כסלע: \n", + "טו נמצאו שתי מרות: \n", + "טז נמצאו שתי קיבות: \n", + "יז נמצאו שני כרסים: \n", + "יח נמצאו שני מססים: \n", + "יט נמצאו שני בתי כוסות: \n", + "כ נמצאו שני מעים: \n", + "כא הותירו האונות מגבה: \n", + "כב נמצאה הריאה נפוחה ועומדת: \n", + "כג היתה יתירה רגל: \n", + "ותחת סוג פסוקה פרט שתי טרפיות: \n", + "א נפסק חוט השדרה: \n", + "ב נמרך מוח חוט השדרה ונתמסמס: \n", + "ותחת סוג נטולה פרט ח' טרפיות: \n", + "א ניטל צומת הגידים: \n", + "ב ניטל הכבד: \n", + "ג ניטל לחי העליון: \n", + "ד כוליא שהקטינה ביותר: \n", + "ה כוליא שלקתה: \n", + "ו כוליא שנמצאת בה ליחה: \n", + "ז כוליא שנמצאו בה מים עכורים אע\"פ שאינם סרוחים: \n", + "ח כוליא שנמצאו בה מים סרוחים. ומנה נחתכו צומת הגידים תחת סוג נטולה לפי שנשנה במשנה בלשון ניטל והטעם ששנאו בלשון ניטל משום דקתני מתני' בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה וכן שניטל צומת הגידים ומפרש רבינו דמן הארכובה ולמטה היינו מארכובה עליונה ולמטה כשרה וכן אפילו מארכובה ולמטה אפשר להיות פסולה אם ניטל צומת הגידים כלומר אם נחתך הרגל במקום צומת הגידים, ונתבאר בגמרא דה\"ה לנחתכו צומת הגידים לבדם והרגל קיימת טריפה מ\"מ מאחר שבמשנה תני לה בלשון ניטל תני לה איהו נמי בלשון ניטל: \n", + "ותחת סוג שבורה פרט שש טרפיות: \n", + "א נשתברו רוב צלעותיה: \n", + "ב נעקרו רוב צלעותיה: \n", + "ג נעקרה צלע אחת בחוליתה: \n", + "ד נעקרה חוליא אחת: \n", + "ה נשמט הירך מעיקרו: \n", + "ו נחבס רוב הגולגולת ונתרוצץ: \n", + "ותחת סוג קרועה פרט שתי טרפיות: \n", + "א נקרע רוב הבשר החופה את הכרס: \n", + "ב נגלד העור שעליה: \n", + "ותחת סוג נפולה פרט שתי טרפיות: \n", + "א נתרסקו האברים מנפילה: \n", + "ב נדלדלו הסימנין. והטעם שמנה סימנים שנדלדלו תחת סוג זה מפני שהם עשויים לידלדל על ידי נפילה: \n", + "ותחת סוג דרוסה אין דבר ולכן אינה נמנית אלא אחת והיא הדרוסה ואין טעם איסורה מפני שסופה לינקב דא\"כ בכלל נקובה היא דמה\"ט לא תני במתני' דאלו טרפות דמיא לדיותא ולבישרא אלא טעמא דדרוסה מפני שהארס שורף וסופה למות וכ\"כ התוספות בפ' אלו טריפות. ויש להקשות על מנין שבעים טרפיות אלו שמנה רבינו כמה קושיות ובמה שאכתוב יתיישבו כלם בלי תוספת ומגרעת. והוא שיש לך לדעת ששיטת רבינו במנין טרפיות אלו שכל מה שנמנה בגמרא בפני עצמו למנותו בפני עצמו אע\"פ שאחד בכלל חבירו כגון נימוק סמפון מסמפוני הריאה שהוא בכלל ניקב סמפון מסמפוני הריאה וכגון נמצאת הריאה בלא חיתוך אזנים שהיא בכלל חסרה הריאה ממנין האונות ולפיכך כתב ניקבו קני הכבד ונכלל בזה גם ניקב קנה גדול של כבד מפני שבגמרא לא הוזכר כי אם ניקב קנה הכבד אבל ניקב הקנה למטה במקום שאינו ראוי לשחיטה דהיינו ניקב קנה הריאה וניקב סמפון מסמפוני הריאה מנאם בשתים מפני שבגמרא הוזכרו בשתים. ומנה נסרכה אונה לאונה שלא כסדרן ולא מנה נסרכה האומה לדופן משום דלטעמיה אזיל דלא מיטרפא באומה הסרוכה לדופן אא\"כ יש נקב בפועל וא\"כ היינו ניקבה הריאה וכבר מנאו ולמה לו לחזור ולשנותו ואע\"פ שהזכירוהו בגמרא לא לפסלו הזכירוהו דבכלל הריאה שניקבה הוא אלא להכשירו כשיש מכה בדופן אע\"פ שיש בריאה נקב בפועל. ומה שמנה נסרכה אונא לאונא שלא כסדרן אע\"פ דמטעם נקב מיפסלא משום דלטעמיה אזיל דס\"ל דיש סירכא בלא נקב כמו שכתב בפי\"א וכיון שכן לא מיפסלא מטעם שניקבה כבר אלא מטעם שעתידה להתפרק ולינקב לפיכך מנאה: \n", + "ואע\"פ שדעת רבינו שכל אבר שאם ניקב טריפה הוא הדין אם ניטל או חסר או נמצא יתר מכל מקום לא מנה בחסרים ונטולים ויתרים אלא אברים שאפשר לינטל או ליחסר ותחיה הבהמה קצת זמן אבל אברים שאם ינטלו א\"א לה להתקיים אפילו שעה אחת לא מנאם לפי שזו לא תקרא טריפה אלא נבילה וכן אבר שא\"א לה להבראות חסרה ממנו כגון מוח ולב וושט וקנה לא מנאם מפני שהם דברים שנמנע מציאותם: \n", + "ואע\"פ שדעת רבינו שכל אבר שאילו חסר מתחלת ברייתו טריפה ה\"ה ניטל מאחר שלא הוזכרו בגמ' בפירוש החסרים לא חזר למנותם בנטולים דבמכ\"ש אתו: \n", + "וגבי רגל כתב חסר או נחתך מה שלא כתב כן באחד מהחסרים שלא כתב בו כי אם חסר בלבד מפני שברגל דין החתך נשנה בפ' בהמה המקשה (חולין דף ע״ו) בהמה שנחתכו רגליה וכו' (מן הארכובה ולמעלה) פסולה ודין החסר אתמר לפרושי מתני' דבכורות וכיון שהוזכרו שני הפיסולים בגמרא ראה רבינו להזכירם ולא ראה למנותם בשנים כיון דנחתך אתי במכ״ש דחסר: \n", + "ומנה קצת חסרים ויתרים אע\"פ שלא נמנו בגמ' בפירוש מפני שהחסרים נלמדו מדברי הגמרא במכל שכן דניקבו ועל היתרים אמרו דרך כלל כל יתר כנטול דמי וה\"ל כאילו הוזכרו בפירוש בפרטיות: \n", + "ואכתי איכא למידק דשמנה מיני טריפות מימרא דעולא היא בר\"פ א\"ט (דף מ\"ג) והא אמרינן בגמרא דעולא מפיק לקתה הכוליא שאינו בכלל שום אחד משמנה מינים הללו ולדידיה כשרה היא ובגמרא אסיקנא דלקתה הכוליא טריפה אם הגיע לקות למקום חריץ וכ\"פ רבינו בפ\"ח וא\"כ היאך כתב דשמנה טרפיות הא ט' הוו. וי\"ל דלקתה הכוליא או הקטינה בכלל חסרה או נטולה הם ואע\"ג דעולא מפיק לקתה הכוליא מכלל ח' מיני טרפיות כיון דקי\"ל דטריפה היא ויכולים אנו להכניס טרפות זה וטרפות דהקטינה הכוליא בחשבון זה בח' מיני טרפיות נקטינן כעולא לענין שח' מיני טרפיות הן ומכניסין בכללם שתי טרפיות אלו: \n", + "ודע שאין מנין ע' טרפיות אלו מוסכם לדעת כל הפוסקים דבניקבו קני הכבד חלוקים עליו הראב\"ד והרשב\"א ולדעתם כך ראוי לכתוב ניקב קנה הכבד. ובנמצא ליחה סרוחה בריאה וכן בנמצאו בה מים סרוחים וכן בנמצאו בה מים עכורים אע\"פ שלא הסריחו, בשלש אלה חלוקים עליו הרשב\"א והרא\"ש והר\"ן וס\"ל שכולם כשרים. ובניטל לחי העליון חלוקים עליו הטור והרשב\"א אלא שכתב שיש לחוש לדבריו. ובחסרה הגולגולת חלוקים עליו ר\"ת וה\"ר יונה והרא\"ש. ובחסר מקצת הריאה חלוק עליו בעל העיטור וגם הפוסקים האחרים לא הזכירוהו: \n", + "והנה רבינו לא מנה בשבעים טרפיות אלו כי אם טרפיות של בהמה וחיה בלבד. וה' טרפיות הם בעוף: \n", + "א ניקב גג הזפק: \n", + "ב ניקב הקרקבן וכיסיו: \n", + "ג עוף של מים שניקב עצם גולגלתו: \n", + "ד נפלה לאור ונחמרו בני מעיה: \n", + "ה ניטל הזפק. ואע\"פ שרבינו כתב שהעוף יתר על הבהמה שתי טרפיות עוף של מים שניקב עצם גולגלתו. ונפלה לאור ונחמרו בני מעים. ולא מנה אותם ג' טרפיות שיתר העוף משום דס\"ל דכיון דאברי המזון בעוף זפק וקרקבן הם במקום המסס ובית הכוסות בבהמה לא מיקרו יתרים. ודע שלא נמנו כאן אלא הטריפות אבל שש נבילות מחיים כתבם רבינו בפרק ג': \n\n" + ], + [ + "אלו השבעים חליים שאוסרין את הבהמה ואת החיה וכו'. שם (דף נ\"ז) תני לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף. \n", + "ומ\"ש חוץ מטריפות שבכוליא. נראה שלמד כן מדלא נתנו שיעור בעוף לכוליא שהקטינה ומשמע לרבינו שכיון שקטנות הכוליא אינו אוסר בעוף ה\"ה לשאר דברים האוסרים כגון מים עכורים או סרוחים או ליקוי, ואין זה מוכרח שאע\"פ שקטנות לא יאסור אפשר דשאר פיסולים אוסרים ועוד דאפי' הקטנות אינו מוכרח שלא יפסול בעוף מפני שלא הזכירו שיעורו שאפשר שהכל לפי גדלו וקטנו ונראה שלזה נתכוון הרשב\"א בת\"ה שכתב אע\"פ שיש לדון ולאסור כבר הורה זקן. וכתב האגור בשם הר\"י מולין שטעם רבינו מפני שכוליות העוף הם סגורים בעצם ואין מגיעים שם בני מעים. ולא נהירא לי שהרי טרפיות הכליות [אינם] מפני המעים אלא מצד עצמם. \n", + "ומ\"ש חוץ מטריפות שבטחול. כתב הר\"ן שטעמו משום דכיון דא\"א לחלק בו בין סומכיה לקולשיה אינו בכלל מה שאמרו כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף כיון שא\"א להשוותו לבהמה ובודאי שזה מן התימה דכיון דמ\"מ עוף טחול יש בו ואע\"פ שא\"א לחלק בו נעשה הכל כסומכיה ויהא טריפה בכ\"מ אלא שאפשר לומר דכיון שטריפות ניקב הטחול חידוש הוא כיון דבניטל כשר אין לך בו אלא חידושו בלבד. והרשב\"א כתב על דברי רבינו דאדרבא ה\"ל למימר דבכל מקום שניקב טריפה דלית ביה קולשא אבל מה נעשה וכבר הורה זקן עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש רבינו וטרפות שבכוליא ושבטחול וכו', אע\"פ שנזכרו טרפיות אלו בגמ' מדייק רבינו מדלא מנו אותם במשנה ולוי כי תני טרפיות שמנו חכמים בבהמה וכו' אטריפות שמנו חכמים במשנה קאי לא אטריפות שאמרו האמוראים: \n", + "ומ\"ש שטריפות אונות הריאה וכו', ואם ימצא אין לו מנין. מסברא כתב כן: \n\n" + ], + [ + "ושתי טריפות יש בעוף וכו'. כלומר דיש אברים בעוף שאינם בבהמה דהיינו זפק וקרקבן והם במקום כרס והמסס ובית הכוסות בבהמה אבל הכא האברים עצמם שהם בבהמה הם בעוף ואוסרין בעוף ולא בבהמה: \n", + "ומ\"ש עוף שנשתנו מראיו מחמת האור, טעמו משום דבפ' א\"ט מני במתני' דאלו טריפות בעוף נפלה לאור ונחמרו בני מעיה ומשמע לרבינו דכיון שלא נזכר טריפות זה אלא בעוף ליתיה אלא בעוף ומשמע מדבריו דבהמה אפילו נפלה לאור ונשתנו בני מעיה אין חוששין לה ונראה שהטעם כמ\"ש הרא\"ש לפי שעורה קשה וגם עובי הצלעות מגינים עליה וגם בני מעיה קשים ליחמר כי בטרם יחמרו מנפילת האש ישרפו עורה ובשרה. והר\"ן כתב שדעת הרמב\"ן ג\"כ לומר שאין דין זה נוהג אלא בעוף ולא מחוור דא\"כ כי היכי דאמרי' כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהם העוף נשבר העצם אע\"פ שלא ניקב קרום של מוח ה\"נ הל\"ל נפלה לאור ונחמרו בני מעיה עכ\"ל. ונראה שאין זו קושיא דכיון דבמתני' לא הוזכר טרפות זה אלא בעוף לא איצטריכא ליה ועוד שאין טרפות זה נוסף בעוף מבבהמה שאם היה אפשר לבהמה ליחמר בני מעיה ג\"כ היתה נטרפת בכך ואין חילוק בין בהמה לעוף אלא שזו יש לה מגינים שלא תבא לידי טרפות זו וזה אין לו מגינים: \n", + "והראב\"ד כתב ואלו הן עוף שנשתנו מראה בני מעיו א\"א אין זה מחוור שיש לומר וכו', וכבר כתבתי שדעת הרמב\"ן והרא\"ש כדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואין להוסיף על טריפות אלו כלל וכו', למד כן רבינו ממאי דאיתא בפ' א\"ט (דף נ\"ד) דבי יוסף רישבא מחו בגידא דנשיא וקטלי אתו לקמיה דר' יהודה בן בתירא אמר וכי להוסיף על הטריפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים דבי פפא בר אבא רישבא מחו בכולייתא וקטלו אתו לקמיה דרבי אבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפיות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים והא קא חזינן דקא מתה גמירי דאי בדרי לה סמא חיי. ונראה שמפרש רבינו גמירי הל\"מ דאי בדרי לה סמא חיי, ואע\"פ שבספרי רפואה שבידינו כתוב שרפואות תעלה אין לה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן אלו שמנו ואמרו טריפה וכו', כן כתב הרשב\"א בתשובה: \n\n" + ], + [ + "כל טבח שהוא יודע הטריפות האלו וכו' שעד אחד נאמן באיסורין בין יש לו הנייה בעדותו וכו': וכבר ביארנו שאין לוקחין בשר מטבח ששוחט וכו', בפ\"א ממ\"א: \n", + "ומה שכתב ואם יצאה טריפה מתחת ידו וכו', פרק זה בורר ההוא טבחא דנפקא טריפה מתותי ידיה פסליה רב נחמן ועבריה אזל רבי מזייה וטופריה סבר רב נחמן לאכשוריה א\"ל רבא האי איערומי קא מערים ולית ליה תקנתא עד שילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירים אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב או יוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל בהמה או וכו' אם היה זכר ושהה י\"ב חדש וכו' ואם היתה נקבה עד שתלד ובעוף בזכר י\"ב חדש וכו'. פ' א\"ט (דף נ\"ז:) גמ' נשתברו רגליה אמר רב הונא סימן לטריפה י\"ב חדש ואמרי' נמי סימן לטריפה כל שאינה יולדת ומשמע לן דההיא די\"ב חדש מיתוקמא בזכר וההיא דאינה יולדת בנקבה, וגבי עוף נקבה אמרי' (דף נ\"ח) אמר אמימר הני ביעי דספק טריפה דשיחלא קמא משהינן להו אי הדרה וטענה שריין ואי לא אסירן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואסור למכור ספק טריפה זו (וביציה) לנכרי תוך זמן זה וכו'. שם (דף נ\"ג:) ההוא שרקפא כלומר סל מלא עופות ספק דרוסות דאתא לקמיה דרב שדרינהו לקמיה דשמואל חנקינהו ושדינהו בנהרא ופריך וליזבנינהו לנכרי ומשני אתי לזבונינהו לישראל: \n\n" + ], + [ + "כל בהמה חיה וכו'. פ' א\"ט (דף נ\"א) גמ' נפלה מן הגג ההיא אימרתא דהואי בי רב חביבא דהוו שדיין כרעא בתרייתא אמר רב יימר הא ודאי שגרונא נקטה מתקיף לה רבינא ודילמא חוט השדרה איפסיק בדקוה ואשכחוה כרבינא ואפי' הכי הילכתא כרב יימר מאי טעמא שגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח הרי דאפי' היכא דאיכא ריעותא קצת כיון דפיסולא לא שכיח לא בעי בדיקה כ\"ש היכא דליכא ריעותא כלל ובריש חולין אמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה: \n\n" + ], + [], + [ + "ומה שכתב רבינו לפיכך ריאה שעלתה צמחים או שנמצאו סירכות וכו', הכל ביארתי יפה בפרק שביעי: \n", + "ומה שכתב וכן אם נמצא בה אבעבוע מלא ליחה חוששין שמא ניקב הסמפון תחתיו וצריכה בדיקה. כתב הראב\"ד ברוב דברים לא יחדל פשע וכו'. וכבר כתבתי בפרק שביעי שרבינו למדה מריאה שנשפכה כקיתון ושהמפרשים חולקין עליו. וכתב רבינו שמן הדין היה שאם הריאה תלויה בסירכות וכו' שבודקין אותה בפושרים אלא שלא נהגו כן, והראב\"ד ז\"ל כתב בהשגות על מה שכתב רבינו ואף על פי שאלו הן הדברים הנראים מדברי חכמי הגמרא א\"א אין נראין וכו'. מה שכתב שאינן נראים הוא מפני שסובר כהרי\"ף שהשמיט ההיא (דף מ\"ח) דרב נחמיה בדיק לה בפשורי דמשמע ליה דלאיפלוגי אתא ולא קיימא לן כוותיה ורבינו סובר כשיטת ר\"ת שכתבו הרשב\"א והר\"ן והמרדכי שמפרש דרב נחמיה קאי אליכא ריעותא בדופן ואפי' העלתה צמחים ואפילו הכי מכשיר לה על ידי בדיקת פשורי והלכתא כוותיה מדקאמר בדיק ליה בפשורי משמע שהיה עושה מעשה ועוד מדשקלינן וטרינן בגמרא אהיכא אתמר משמע דהלכתא כוותיה. ומ\"ש והרי הוא חוזר ממ\"ש למעלה טעמו לומר שבפרק ז' כתב שריאה הסמוכה לדופן בין שהעלתה צמחים בין שלא העלתה צמחים חוששין לה שמא ניקבה וכיצד עושין בה מפרקין אותה וכו' וחילק בין יש מכה בדופן לאין בה מכה ולא הזכיר בדיקת פושרין וכאן לא חילק בין יש מכה בדופן לאין בה והזכיר בדיקת פושרין ובמה שכתבתי בפ\"ז לפרש דברי רבינו נתיישב זה: \n\n" + ], + [], + [ + "המנהג הפשוט בישראל וכו'. כלומר דאילו מן הדין אינה צריכה בדיקה דנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה: \n", + "ומ\"ש רבינו או שנמצאה סירכא מאזן לאזן על הסדר וכו', נתבאר בפרק שמיני: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש רבינו וחוט היוצא מאזן לאזן שלא על הסדר אפי' במקום רביצתה אוסרים אותה. הראב\"ד היה גורס בדברי רבינו או על הסדר שלא במקום רביצתה אוסרין אותה וכתב עליו א\"א זהו אומא לאונא וכו'. ובספרי רבינו שבידינו אין כתוב או על הסדר שלא במקום רביצתה: \n\n" + ], + [ + "יש מקומות שמנהגן אם מצאו סירכא מן האזן וכו'. טעם האוסרים משום דאהא (דף מ\"ח) דאמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה ואוקימנא דוקא במקום רביתא דהיינו חיתוכא דאוני אמר רבינא והוא דסביך בבישרא ומשמע להו דבעינן שכל הסיבוך יהיה בבשר שבין הצלעות שמתוך שהוא רך הויא סתימא שרירא דלא מיפרקא משא\"כ בשקצת הסיבוך הוא בעצם וכתב הרא\"ש רואה אני את דברי האוסרים כיון דבגרמא לחודיה לא חשיב סתימה ה\"ה בגרמא ובבישרא דנהי שהבשר סותם כנגדו לא מהני אותה סתימה כיון שכנגד העצם אינו סותם עכ\"ל. ולדעת רבינו י\"ל דכי סביך בעצם לבד אפשר שיתפרק דעצם קשה הוא ואין הריאה נאחזת בו יפה בענין שלא תתפרק ממנו אבל בנסרכת גם בבשר אינה עתידה להתפרק ואפי' מה שכנגד העצם סופו להעלות ארוכה ומשמע דמהאי טעמא אפי' בשרוב הסירכא בעצם כשרה. ומהר\"י ן' חביב כתב סתימת הדופן הצד שכנגדה היא סתימה חזקה מהודקת וגדול כחה כי אפילו אם ניקבה ודאי ר\"ל שראינו בעינינו נקב באונא ודופן סותמתה היא כשרה שהרי יש על הנקב תחבושת חזק שיגין על הנקב והדרא בריא ויש חילוק גדול בין ניקבה ודופן סותמתה לנסרכה בלבד כי בניקבה ר\"ל שנראה הנקב בעין צריך שתהיה סרוכה ואחוזה מסתבכת לבשר ואם נסרכה לעצם ולבשר יש מתירים ויש אוסרים אמנם בנסרכה לבד לפי דעתי כשרה אפילו לדעת הרא\"ש כיון שאין הנקב נראה לעין ובתנאי שתהיה רוב הסירכא כנגד הבשר ומיעוטה כנגד העצם עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש רבינו ומיעוט מקומות יש שמתירים אפי' נדבקה בעצם לבדו. כן דעת הראב\"ד בהשגות ונראה שטעמם משום דמשמע להו דסביך בבישרא דאמר רבינא לאו לאפוקי סביך בגרמא דהא על הצלעות יש קצת בשר ולא אתא לאפוקי אלא כי לא סביך כלל: \n\n" + ], + [ + "ויש מקומות שנופחים הריאה וכו' ודברים אלו אינם על פי הדין. כלומר אותם שנהגו לנפוח הריאה אינו מן הדין שמן הדין אין צריכים לחוש שמא יש בה נקב כמ\"ש בראש פרק זה כשישחטו שחיטה כשרה אינן צריכים בדיקה שמא יש בהן אחת מן הטריפות: \n\n" + ], + [], + [ + "מי ששחט את הבהמה וקרע את הבטן וכו'. בריש חולין (דף ט') נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה: \n", + "וכתב הראב\"ד ואין אומרים שמא נקובה היתה א\"א יש שחולקין על הריאה עכ\"ל, ואני אומר גברה יד המסכימים עם רבינו הלא הם רש\"י ובעל העיטור והרא\"ש והרשב\"א והר\"ן וכן משמע בירושלמי. \n", + "ומ\"ש רבינו ואין בזה מנהג כלומר דאין לומר במקום זה נהגו איסור בדבר זה משום דבדבר שאינו מצוי לא שייך לומר מנהג הילכך בכל מקום יעמוד הדבר על הדין שהיא מותרת: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בא העכו\"ם או הישראל והוציא הריאה וכו' מפני פישוט המנהג. כלומר שנהגו לבדוק הריאה אם יש בה סירכא עכשיו שהוציאוה בלא בדיקה יבדקוה בנפיחה מאחר שהיא לפנינו: \n\n" + ], + [ + "יש מקומות שאם נמצאו סירכות מדולדלות וכו'. כתב הרא\"ש דאפילו לדברי האומרים אין סירכא בלא נקב שריא לפי שסירכא הבאה מחמת נקב היא נסרכת למקום הסמוך לה לפי שדרך הנקב יוצא המשקה ונעשה חוט עבה וחזק ונסרך אל מקום אשר יפגע בו אבל סירכא תלויה אינה אלא הפשטת לחות הריאה ולא בא ממקום נקב ורבינו הצריך לבודקה בנפיחה ודעת הרשב\"א להתירה בלא בדיקה וכתב הר\"ן שכן המנהג הפשוט: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "השוחט אותו ואת בנו ביום אחד וכו'. טעמו מדתנן (דף ע״ח) השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ שניהם כשרים ואע״ג דכתיב לא תאכל כל תועבה ודרשינן כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל הא אמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף קט״ו) אותו ואת בנו ליתסר ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי: \n", + "ומ\"ש ואינו לוקה אלא על שחיטת האחרון, פשוט במשנה פרק אותו ואת בנו ופשוט הוא דקמא לאו מידי עביד: \n", + "ומה שכתב לפיכך אם שחט אחד משניהם וכו'. קשיא מאי לפיכך דהיא היא ואפשר דאתא לאשמועינן דאפילו נשחטו על ידי שנים חייב האחרון כדיליף בגמרא מדכתיב לא תשחטו: \n\n" + ], + [ + "איסור אותו ואת בנו נוהג וכו'. משנה ר\"פ אותו ואת בנו (דף פ\"ח). \n", + "ומ\"ש בין קדשים הנאכלים בין קדשים שאינם נאכלין. מתבאר ממה שיבא בסמוך. \n", + "ומ\"ש לפיכך הראשון ששחט בעזרה והשני בחוץ וכו'. משנה בפ' אותו ואת בנו (שם): \n\n" + ], + [ + "אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בשחיטה בלבד וכו'. משנה שם (דף פ\"א:) השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו. \n", + "ומ\"ש וכן אם שחט הראשון ונחר השני וכו', פשוט הוא דבין בראשון בין בשני בעינן שחיטה דלא תשחטו אתרווייהו קאי: \n\n" + ], + [ + "חש\"ו ששחטו בינם לבין עצמם את הראשון וכו'. משנה פרק כיסוי הדם (דף פ\"ו) וחש\"ו (וכו' וכן לענין אותו ואת בנו) ששחטו ואחרים רואים אותם אסור לשחוט אחריהם בינם לבין עצמם ר\"מ מתיר לשחוט אחריהם וחכמים אוסרים ובגמרא מאי טעמא דר\"מ הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים ומסיק בגמ' דהלכתא כר\"מ: \n\n" + ], + [ + "השוחט את הראשון והרי הוא ספק נבלה וכו'. שם גבי חש\"ו ששחטו בינם לבין עצמן שחכמים אוסרים לשחוט אחריהם מסיים בה ומודים שאם שחטו שאינם סופגים את הארבעים וטעמא משום דספק נבילה הוא הילכך מספיקא לא ישחוט אחריהם אבל לענין מלקות לא לקי מספיקא. ואע\"ג דפסקינן כר\"מ דמתיר לשחוט אחריהם התם טעמא משום דכיון דרוב מעשיהם מקולקלים הוי בודאי נבילה. אבל קשה לי מ\"ש רבינו גבי שוחט אחר חש\"ו שמותר לשחוט אחריהם לפי שאין שחיטתן כשרה דמשמע דאינה בודאי פסולה וא\"כ היה לנו לאסור לשחוט אחריהם כשם שאנו אוסרים לשחוט אחר ספק נבילה וצריך לדחוק ולפרש דה\"ק לפי שהוא בודאי שאין שחיטתן כשרה: \n\n" + ], + [ + "שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה וכו'. משנה פרק אותו ואת בנו (חולין דף פ״א:) השוחט ונמצאת טריפה השוחט לע״ז השוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה ר״ש פוטר וחכמים מחייבים ואמרינן בפ' כיסוי הדם (דף פ״ה) ראה רבי דבריו של ר״מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים, ובמשנה פרק אותו ואת בנו דשוחט חולין בעזרה חייב משום אותו ואת בנו: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש שחטו לע״ז פטור משום אותו ואת בנו וכו'. בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ״א:) אהא דתנן דהשוחט לע״ז חכמים מחייבים משום אותו ואת בנו אמר ר״ל ל״ש אלא ששחט ראשון לע״ז ושני לשולחנו אבל ראשון לשולחנו ושני לע״ז פטור דקם ליה בדרבה מיניה. א״ל ר' יוחנן זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותה אלא פעמים שאפילו שחט ראשון לשולחנו ושני לע״ז חייב כגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע״ז: \n\n" + ], + [ + "אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד וכו'. ברייתא בפ' אותו ואת בנו שור ולא חיה שה ולא עופות: \n", + "ונוהג בכלאים כיצד צבי שבא על העז וכו'. שם (דף ע\"ט:) ת\"ר אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי ר' אליעזר אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו כוי אין אותו ואת בנו נוהג בו אמר רב חסדא אי זהו כוי שנחלקו בו ר' אליעזר וחכמים זה הבא מן התיש ומן הצביה [ה\"ד אילימא בתיש הבא על הצביה] וילדה וקא שחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בהיא צביה ובנה תיש שפטור שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו אלא בצבי הבא על התיישה וילדה וקא שחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי שחייב שה אמר רחמנא ובנו כל דהו לעולם בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן וקא שחיט לה ולברה רבנן סברי חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה ור' אליעזר סבר אין חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה לא אמרינן וכו' והא דתנן כוי אין שוחטין אותו ביו\"ט וכו' במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה וכו' לעולם בצבי הבא על התיישה ורבנן ספוקי מספקא להו אי חוששין לזרע האב אי אין חוששין וכו' והא דתניא הזרוע והלחיים והקיבה נוהג בכוי ובכלאים ר' אליעזר אומר וכו' כוי פטור מן המתנות במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה וכו' לעולם בצבי הבא על התיישה וילדה ור' אליעזר נמי ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא וכיון דלרבנן מספקא להו ולר\"א מספקא ליה במאי פליגי בשה ואפילו מקצת שה רבנן סברי שה ואפילו מקצת שה ור\"א סבר שה ולא מקצת שה אר\"פ הילכך וכו' לענין או\"ב משכחת לה בין בתיש הבא על הצביה בין בצבי הבא על התיישה בתיש הבא על הצביה ולאיסורא דרבנן סברי דילמא חוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה אמרינן ואסור ור' אליעזר סבר נהי נמי דחוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן בצבי הבא על התיישה ולמלקות רבנן סברי נהי נמי דחוששין לזרע האב שה ואפי' מקצת שה אמרינן ומלקינן ליה ור' אליעזר סבר איסורא איכא מלקות ליכא איסורא איכא דילמא אין חוששין לזרע האב והאי שה מעליא הוא מלקות ליכא דילמא חוששין לזרע האב ושה ואפי' מקצת שה לא אמרינן. וכתב הרשב\"א בחידושיו בתיש הבא על הצביה לאיסורא רבנן סברי כיון דאיכא למיחש דחוששין לזרע האב ואפילו מקצת שה אמרינן וכו' על כרחך צריכין אנו לפרש בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן כדאוקימנא ברישא דשמעתין דאי בתיש הבא על הצביה וילדה בן ושחט לה ולברה אפי' איסורא ליכא וכדאמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור מאי טעמא שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו וצבי הבא על התיישה למלקות בכה\"ג מיירי בצבי הבא על התיישה וילדה בת והבת ילדה בן ושחיט לה ולברה ובכה\"ג קאמר רבי אליעזר דלא לקי דדילמא חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה לא אמרינן והוה ליה צבי ובנו אבל בצבי הבא על התיישה וילדה בן ושחיט לה ולברה בהא ליכא מאן דפליג וכ\"ע מילקא לקי וכדאמר רב חסדא הכל מודים בתיישה ובנה צבי שחייב מ\"ט שה אמר רחמנא ובנה כל דהו ואע\"ג דאמרינן סתמא בתיש הבא על הצביה ובצבי הבא על התיישה וילדה בת ובת ילדה בן משום דסמיך ליה אשקלא וטריא דשקלינן וטרינן עלה בריש שמעתין ופרקינן ומוקמינן לה הכי ותמיהא לי מה שנראה מדברי הרמב\"ם שמפרש לה כצורתה בתיש הבא על הצביה ושחיט לה ולברה לאיסורא שכך כתב ונוהג בכלאים כיצד צבי שבא על העז ושחט את העז ובנה לוקה אבל עז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה ואם שחט אינו לוקה פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה ושמא הוא ז\"ל מפרש דהא דמותבינן לעיל במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה בן ושחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור משום דהוה ס\"ד דמחלוקתן דרבנן ור' אליעזר לענין מלקות הוא דפליגי הוא דמותבינן הכי והיינו דפריך מדרב חסדא דאמר הכל מודים שהוא פטור דמשמע פטור ממלקות אבל השתא דמוקמינן פלוגתייהו באיסורא אפילו בצביה ובנה תיש אסרי רבנן ואינו מחוור דכיון דאמרינן דשה אמר רחמנא ולא צבי והכא ליכא לא שה ולא מקצת שה מ\"ט מפלגינן בין איסורא למלקות אי שה ואפי' צבי אמר רחמנא מילקא נמי לא לקי ואי שה אמר רחמנא ולא צבי איסורא מנ\"ל וצ\"ע עכ\"ל בחדושיו ובת\"ה: \n\n" + ], + [], + [ + "מותר לשחוט את המעוברת וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך. \n", + "ומ\"ש ואם יצא העובר חי אחר שחיטה וכו'. בתוספתא פ' בהמה המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי אסור משום או\"ב דברי ר\"מ וחכ\"א אין אסור משום או\"ב שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו את שטעון שחיטה אסור משום או\"ב ואת שאינו טעון שחיטה מותר משום אותו ואת בנו: \n\n" + ], + [ + "איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות וכו'. בפרק אותו ואת בנו (חולין דף ע\"ח:) תניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים חנניא אומר נוהג בין בזכרים בין בנקבות ואמרינן בגמרא (דף ע\"ט) דרבי יהודה סבר [אין] חוששין לזרע האב ובסוף כתובות (דף קי\"א:) פסקינן הלכה כר' יהודה ובפרק אותו ואת בנו אסיקנא דרבי יהודה ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב ולפיכך פסק רבינו בה כדין הספיקות דאין שוחטין ואם שחט אינו לוקה: \n\n" + ], + [ + "השוחט את הפרה ואח\"כ שחט שני בניה וכו'. משנה שם (דף פ\"ב) וכתב רש\"י דטעמא דשחט שני בניה ואחר כך שחטה אינו לוקה אלא אחת משום דאין כאן שחיטת איסור אלא אחת. \n", + "ומ\"ש שחטה ואת בתה ואת בן בתה וכו'. שם במשנה. \n", + "(ומ\"ש שחטה ואת בן בתה ואח\"כ שחט את הבת וכו'. ג\"ז משנה שם) וכת\"ק ופירש\"י דטעמא דאינו לוקה אלא אחת משום דחד לאו וחדא התראה וחד מעשה: \n\n" + ], + [ + "שנים שלקחו שתי בהמות וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "בארבעה פרקים בשנה וכו'. גם זה משנה שם (דף פ\"ג ע\"א): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב במה דברים אמורים כשראה זה שלקח באחרונה נחפז לקנות וכו'. זה פירוש רבינו על מה ששנינו שם במשנה אר\"י אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל בזמן שיש לו ריוח אינו צריך להודיע וידוע שכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי אינו אלא לפרש: \n", + "וכתב הראב\"ד מעולם לא הפליג בריוח וכו'. פירושו כפירוש רש\"י שכתב בזמן שאין לו ריוח שמכר האם היום אבל בזמן שיש ריוח כגון שמכר הראשונה אתמול והשניה היום אני אומר שמאתמול שחט את הראשונה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב והמוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה וכו'. גם זה שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה וכו'. גם זה משנה שם: \n", + "ומ\"ש שחט ראשון בין השמשות של ליל חמישי וכו' אינו לוקה, פשוט הוא דכיון דבין השמשות הוא ספק מן הלילה אין מלקין מספק: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הלוקח אם על הבנים ושחטה הבשר מותר. בפ' כל הבשר (חולין דף קט״ו) אהא דאמרינן כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל פריך שילוח הקן ליתסר ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה. \n", + "ומ\"ש ולוקה על שחיטת האם וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ״ש ואם שלחה אחר שלקחה פטור וכן כל מצות ל״ת שניתקה לעשה וכו'. משנה בסוף חולין (דף קמ״א) הנוטל אם מעל הבנים ר' יהודה אומר לוקה ואינו משלח וחכ״א משלח ואינו לוקה זה הכלל כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין חייבים עליה. ובפ' אלו הן הלוקין (מכות דף ט״ו) א״ר יוחנן על לאו שניתק לעשה ביטלו חייב לא ביטלו פטור ר״ל אמר קיימו ולא קיימו ואיכא למידק על דברי רבינו למה כתב אם לא קיימו לוקה דאתי כר״ל, ועיין במה שכתבתי בפ״א מהל' נערה בתולה: \n\n" + ], + [], + [ + "בא אחד וחטף האם מידו וכו': \n\n" + ], + [ + "נטל אם על הבנים וקצץ אגפיה וכו'. בסוף חולין (דף קמ\"א:) ההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח\"כ תפסה נגדיה רב יהודה אמר ליה זיל רבי לה לגדפה ושלחה כמאן אי כר' יהודה לוקה ואינו משלח אי כרבנן משלח ואינו לוקה לעולם כרבנן ומכת מרדות מדרבנן. ואיני יודע למה x השמיט רבינו שמכין אותו מכת מרדות. \n", + "ומ\"ש ואם מתה קודם לזה או ברחה ואבדה לוקה וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "וכיצד משלח האם אוחז בכנפיה ומפריחה. שם במה משלחה רב הונא אמר ברגליה רב יהודה אמר בכנפיה ופסק כרב יהודה דגדול מרב הונא הוה ועוד דמסתבר טעמיה: \n", + "שלחה וחזרה וכו' עד פטור מלשלח. משנה שם: \n\n" + ], + [], + [ + "שלח את האם וחזר וצד אותה וכו'. שם עד כמה משלחה אמר רב יהודה כדי שתצא מתחת ידו ופירש\"י שתצא מתחת ידו ואם יכול לחזור ולתפסה מותר ואמרינן תו התם ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה תימה x מהו וכו' שלחה ואהדר ליה רבא פרסתקי ותפסה ומשמע לרבינו דלא שאני לן בין תפסה הוא לתפסה אחר: \n\n" + ], + [ + "שילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף טהור שאינו מזומן כו'. משנה (דף קל\"ח ע\"ב) וברייתא שם (דף קל\"ט ע\"ב): \n", + "ומה שכתב היו האפרוחים מפריחים וכו'. משנה שם (דף ק\"מ ע\"ב) ויליף לה מדכתיב והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא יצאו מוזרות ומה ביצים צריכים לאמן אף אפרוחים צריכין לאמן יצאו מפריחים: \n", + "ומ\"ש היו האפרוחין טריפות וכו'. ברייתא שם (דף ק\"מ) ומפרש רב כהנא טעמא משום דכתיב תקח לך ולא לכלביך: \n\n" + ], + [], + [ + "זכר שמצאו רובץ וכו'. שם (דף קל\"ח:) במשנה קורא זכר ר' אליעזר מחייב וחכמים פוטרים פירוש קורא עוף טהור xx הוא ודרכו לרבוץ על ביצי אחרים ובגמ' (דף ק\"מ:) אמר ר' אלעזר מחלוקת בקורא זכר אבל בקורא נקבה ד\"ה חייב וכו' ואמר ר' אלעזר מחלוקת בקורא זכר אבל בזכר דעלמא ד\"ה פטור ופי' רש\"י אבל בקורא נקבה אפילו אין הביצים שלה חייב לשלח דהאם קרינן ביה הואיל ומנהגו בכך. אבל זכר דעלמא ד\"ה פטור דהאם רובצת כתיב ולא האב רובץ תנ\"ה זכר דעלמא פטור קורא זכר ר' אליעזר מחייב וחכמים פוטרים וידוע דהלכה כחכמים: \n", + "עוף טמא וכו'. משנה שם (דף קל\"ח:): \n\n" + ], + [ + "היתה רובצת על ביצים שאינם מינה וכו'. שם (דף ק\"מ:) בעי ר' זירא יונה על ביצי תסיל מהו תסיל על ביצי יונה מהו אמר אביי ת\"ש עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור משילוח הא טהור וטהור חייב דילמא בקורא. ופירש\"י תסיל עוף טהור ודומה ליונה. דילמא הא דתני בטהור וטהור חייב בקורא נקבה דמנהגה בכך ומודו בקורא נקבה אפילו אין הביצים שלה הואיל ודרכה הוא לגדלן והאם רובצת קרינן בה וכו' אבל עוף אחר בטלה דעתו ואינו בשילוח וכיון דבעיין לא איפשיטא נקטינן בה לענין חיוב לשלח לחומרא דספיקא דאורייתא היא ולענין מלקות נקטינן לקולא: \n", + "ואיכא למידק דה\"ל לחיובי בקורא נקבה דהא למאי דבעי למיפשט על כל המינים הוא חייב וקורא בכלל ולמאי דדחי בקורא מיהא חייב. וי\"ל דאפשר לפרש דדילמא בקורא לאו בקורא אליבא דחכמים קאמר כדפירש\"י אלא בקורא אליבא דר\"א קאמר אבל לחכמים תבעי בכל המינים אפי' בקורא: \n", + "היתה האם טריפה חייב לשלחה. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "שחט מקצת סימנין בתוך הקן וכו'. בסוף חולין בעי רב הושעיא הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנים מהו מי אמרינן כיון דאילו שביק להו מיטרפי בעינן לך ולא לכלביך או דילמא כיון דבידו למגמר שחיטה תקח לך קרינן ביה וחייב בשילוח תיקו ופירש\"י מיעוט סימנין של אפרוחים תחת האם מהו לחייבו בשילוח האם כיון שבידו לגמור השחיטה תקח לך קרינן ביה וחייב לשלח. א\"ד השתא מיהת כל זמן שלא גמר בהם סימנין פטור מלשלח ונוטל את האם בהיתר ואח\"כ גומר השחיטה. והטור היה גורס בדברי רבינו שחט קצת סימניה משמע דאאם קאי והר\"ן ג\"כ כתב שנראה מדברי רבינו דאאם קאי. וא\"א לומר כן דא\"כ אמאי אינו לוקה מ\"ש מאם טריפה אלא ודאי שהגירסא האמיתית שחט מקצת x סימנים ואאפרוחים קאי וכפירוש רש\"י: \n\n" + ], + [ + "היתה מעופפת וכו'. משנה שם ויליף ליה בגמרא מדלא כתיב יושבת משמע אפילו מעופפת ומיהו כיון דכתיב רובצת בעינן שיהו כנפים נוגעות בקן. כתב הטור היתה מעופפת על הקן וכו' והרמב\"ם כתב שחייב אם נוגעות מן הצד עכ\"ל. וספר מוטעה נזדמן לו בדברי רבינו שהרי בגמ' רמי אמתני' מדתניא היתה מעופפת אפילו כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח ומשני אמר רבי ירמיה כי קתני מתניתא בנוגע מן הצד, ובפירוש כתב רבינו לקמן בסמוך שאם היתה בצד הקן וכנפיה נוגעות בקן מצדו פטור מלשלח: \n", + "היתה מטלית או כנפים חוצצות וכו'. שם בעי רבי ירמיה מטלית מהו שתחוץ כנפים מהו שיחוצו ביצים מוזרות מהו שני סדרי ביצים זה ע\"ג זה מהו זכר ע\"ג ביצים ונקבה ע\"ג זכר מהו תיקו. ופירש רש\"י מטלית פרוסה על הביצים והאם רובצת עליה מי הוי חציצה דלא ליבעי שילוח דלא קרינן ביה רובצת או לא. כנפים נוצה תלושה. ביצים מוזרות (שאין אפרוח בא מהן כדאמרינן במתני') דלא מחייבי בשילוח. מהו שיחוצו את\"ל ביצים מוזרות חוצצים שני סדרי ביצים בני קיימא זה ע\"ג זה מהו אם נתכוון ליטול התחתונים מי הוו אמצעיים חציצה (ופטור מלשלח) או לא עכ\"ל. ואיני יודע למה חלקן רבינו בתרי בבי ולמה שינה לשונו בזו מבזו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(טו-טז) היתה יושבת בין האפרוחים וכו' וכן אם היתה בצד הקן וכו' היתה על שני בדי אילן וכו'. שם א\"ר יהודה אמר רב היתה יושבת בין שני רובדי אילן רואין כל שאילו תשמט נופלת עליהם חייב לשלח ואם לאו פטור. מיתיבי היתה יושבת ביניהם פטור מלשלח על גביהן חייב לשלח היתה מעופפת אפי' כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח מאי לאו על גביהן דומיא דביניהם מה ביניהם דנגעה בהו אף על גביהן דנגעה בהו אבל רובדי אילן פטור לא על גביהן דומיא דביניהם מה ביניהם דלא נגעה עלייהו אף על גביהם דלא נגעה עלייהו והיינו רובדי אילן הכי נמי מסתברא דאי ס\"ד רובדי אילן פטור אדתני היתה מעופפת אפילו כנפיה נוגעת בקן פטור מלשלח ליתני רובדי אילן וכל שכן מעופפת מעופפת איצטריך ליה דאפילו כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח והא אנן תנן בזמן שכנפיה נוגעות בקן חייב לשלח אמר רבי ירמיה כי קתני מתני' בנוגע מן הצד ופירש\"י היתה יושבת בין שני רובדי אילן והביצים תחתיה אבל הענפים סומכים ומגביהים אותה באויר כל שאילו ידחו זה מזה תשמט האם ותפול עליהן חייב ואם נופלת לצדדין פטור. מה ביניהם אפילו נגעה בהם אשמעינן דפטור דעל בעינן אף על גביהן דקתני חייב בדנגעה בהו וממתני' ליכא לאותובי לרב דבעי נוגעים משום דמתניתין במעופפת הא בין שני רובדי אילן רובצת קרינן ביה. מה ביניהם דלא נגעה עלייהו אף על גביהן דלא נגעה עלייהו מלעיל ושוב אין כאן נגיעה דאי נמי נגעה מן הצדדין אינה נגיעה דעל בעינן ואפילו הכי קתני חייב הואיל ועליהן רובצת. ליתני רובדי אילן ואע\"ג דיושבת במקומה תחתיה וכל שכן מעופפת דאינה רובצת מן הצד שנוגעת בצדיהן ולא על גביהן. וכתב הר\"ן וסוגיין מוכחא שאע\"פ שנוגעת בהן מן הצד פטור ולפיכך לא נתכוונו לו דברי הרמב\"ם שכתב היתה יושבת בין האפרוחים או בין הביצים ואינה נוגעת בהם פטור מלשלח וכו' ולא ידעתי מהו דכי אמרינן בגמרא כי קתני מתניתין בנוגעת בקן מן הצד אמעופפת קאי דוק ותשכח עכ\"ל. טעמו לתמוה על רבינו במ\"ש ביושבת ביניהם ואינה נוגעת בהם פטור דמשמע הא אם נוגעת חייב והא ליתא דאפילו בנוגעת בהם אמרינן בגמרא דפטור כיון שאינה על גביהן. ועל מ\"ש רבינו פטור דנוגעת מצדו גבי היתה בצד הקן לא ידעתי מהו דהא אמעופפת הוא דאיתמר ולא גבי היתה בצד הקן ולמה השמיטה ולא כתבה גבי מעופפת וכתבה גבי היתה בצד הקן זה הוא מה שהוקשה להר\"ן על דברי רבינו וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "היתה רובצת על אפרוח אחד וכו'. משנה שם (דף ק\"מ): \n", + "המוצא קן על פני המים וכו'. שם (דף קל\"ט:) בדרך כדרב יהודה אמר רב דא\"ר יהודה אמר רב מצא קן בים חייב בשילוח שנאמר כה אמר ה' הנותן בים דרך ומשמע לרבינו דלאו דוקא ים דה\"ה לשאר מים. \n", + "ומ\"ש או על גבי בעלי חיים. שם אמרו ליה פפונאי לרב כהנא מצא קן בראשו של אדם מהו אמר להו ואדמה על ראשו ופירש\"י ואדמה על ראשו אע\"פ שיהיה בראשו לא איבדה את שמה (ש\"מ אדם גופיה אדמה הוא מדלא איבדה את שמה) דלא קרייה עפר והשתא נמי על הארץ קרינן ביה. ומשמע דה\"ה אם מצא קן על גבי שאר בעלי חיים חייב דמאי שנא. \n", + "ומ\"ש רבינו לא נאמר אפרוחים או ביצים איני יודע לו טעם x: \n\n" + ], + [ + "אסור לזכות בביצים וכו'. שם (דף קמ\"א:) ת\"ר יוני שובך ויוני עלייה חייבין בשילוח ומקשינן עלה ואם איתא להא דאמר ר\"י בר חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו קרי כאן כי יקרא פרט למזומן ואסיקנא השתא דאר\"י אמר רב אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהם שנאמר שלח תשלח את האם והדר הבנים תקח לך (אפי' תימא אע\"ג דנפל מחצרו כל היכא דאיהו מצי זכי חצרו נמי זכיא) וכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכיא ליה. וכתב הר\"ן ומיהו אי טריף אקן עד שהוגבהה האם קניא ליה חצרו לביצים והוי מזומן ופטור וכי קאמרינן דיוני שובך חייבים בשילוח היינו כגון שלא הוגבהה האם מעל הבנים כלל משהטיל הביצים דבכה\"ג לא קניא ליה חצרו עכ\"ל וכך מפורש בגמרא. ובנוסחא דידן בספרי רבינו כתוב כשם שאינו יכול לזכות בהם לאחרים ונ\"ל דהאי לאחרים ט\"ס הוא וצריך למוחקו: \n\n" + ], + [ + "אסור ליטול אם על הבנים ואפילו לטהר בהם את המצורע וכו'. משנה שם (דף קמ\"ב). \n", + "ומ\"ש שאין עשה דוחה ל\"ת ועשה וכו'. יש לתמוה דהא מעיקרא אין כאן אלא ל\"ת לבד דלא תקח ואם לקחה אין כאן אלא עשה לבד. וי\"ל דקרא הכי משמע תשלח את האם ולא תקחנה על הבנים והכי משמע מדאמרינן בגמ' (דף קמ\"א) אמר ליה ההוא מרבנן לרבא ואימא שלח חדא זימנא תשלח תרי זימנין וכו' עד קמ\"ל הרי שאמרו דשילוח עשה ול\"ת הוא ופירש\"י והא שילוח עשה ול\"ת תשלח ולא תקח. אבל אכתי קשיא דהיינו לר' יהודה דאמר שלח מעיקרא משמע ומש\"ה סבר דנוטל אם מעל הבנים לוקה ואינו משלח אבל לרבנן דסברי דמשלח ואינו לוקה קרא הכי משמע לא תקח האם ואם לקחת שלח וא\"כ מעיקרא אין כאן אלא ל\"ת וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "המקדיש עוף לבדק הבית וכו'. שם (דף קל\"ח:) במשנה שילוח הקן נוהג בחולין אבל לא במוקדשין ומפרש טעמא בגמרא דא\"ק שלח תשלח במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר וכו' הני מוקדשין היכי דמי אילימא דהוה ליה קן בתוך ביתו ואקדשיה מי מחייב וכו' רב אמר במקדיש פירות שובכו ומרדו ושמואל אמר במקדיש תרנגולתו לבדק הבית וכו' וכן א\"ר יוחנן במקדיש תרנגולת לבדק הבית ומרדה ופסק רבינו כשמואל ור' יוחנן: \n\n" + ], + [ + "עוף שהרג את הנפש פטור מלשלח וכו'. שם (דף קל\"ח:) ומפרש טעמא משום דכתיב שלח תשלח במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לבית דין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה לכסות וכו': \n\n" + ], + [ + "כיסוי הדם נוהג במזומן ובשאינו מזומן. משנה בר\"פ כיסוי הדם (דף פ\"ג:). \n", + "ומ\"ש ונוהג בחולין ולא במוקדשין. שם במשנה: \n", + "ומ\"ש בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית, הכי אסיקנא בגמ' (דף פ\"ד). \n", + "ומ\"ש ואם עבר ושחטן, אקדשי בדק הבית קאי שאין דינם לשחטם אלא לפדותם. ונ\"ל שהגירסא הנכונה שאם עבר ושחטן: \n\n" + ], + [ + "שחט חיה ועוף ואח\"כ הקדישן וכו'. בתוספתא השוחט והקדיש את הדם חייב לכסות מפני שקדמה מצות כיסוי להקדש: \n\n" + ], + [ + "כלאים הבא מבהמה וחיה וכו'. משנה בר״פ כיסוי הדם (דף פ״ג:) נוהג בכוי מפני שהוא ספק ובפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ') תניא כוי זה הבא מן התיש ומן הצבי ר״י אומר כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה וכתב רבינו דבין בזו ובין בזו חייב לכסות והטעם מבואר דתרווייהו בכלל מפני שהוא ספק הם. וכתב רבינו שאינו מברך ורבינו האריך בתשובה לחכמי לוניל בטעם הדבר וכתב בעל מ״ע בסוף הלכות מילה: \n", + "השוחט לחולה בשבת וכו'. שם (דף פ\"ד:) אסיקנא דאע\"ג דניתנה שבת לידחות אצל שחיטה לחולה לא ניתנה לידחות לכיסוי ובמשנה (דף פ\"ג:) שנינו גבי כוי אין שוחטין אותו ביו\"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ומשמע ודאי דחייב לכסות לאחר שבת ולאחר יו\"ט. ובתוספתא השוחט בשבת וביוה\"כ אע\"פ שמתחייב בנפשו כיון שחשכה אם היה הדם קיים חייב לכסות: \n\n" + ], + [ + "השוחט עופות ומיני חיה וכו'. משנה שם (דף פ\"ז ע\"ב) וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "דם שנתערב במים וכו' נתערב ביין וכו'. משנה שם (דף פ\"ז): \n\n" + ], + [ + "כסהו ונתגלה וכו'. משנה שם. \n", + "ומה שכתב כסתהו הרוח וכו'. שם במשנה כסהו הרוח חייב לכסות ובגמרא אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות: \n\n" + ], + [ + "דם הניתז ושעל הסכין וכו'. משנה שם (דף פ\"ז:) דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות א\"ר יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל אם יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות וכל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים: \n", + "והראב\"ד כתב על דברי רבינו אלו דברי הרב וכו'. וכבר כתבו התוס' והרא\"ש דלגי' רש\"י ר\"י לפרש דברי ת\"ק בא בין במתניתין בין בברייתא ואפילו לאידך גירסא נהי דר\"י דברייתא לאיפלוגי אתא ר\"י דמתני' לא אתא אלא לפרושי ולא שבקינן ת\"ק דמתני' משום ת\"ק דברייתא וכן פסקו סמ\"ג וסמ\"ק והרשב\"א: \n\n" + ], + [ + "שחט ונבלע הדם בקרקע וכו'. שם (דף פ\"ז) תניא השוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות ואוקימנא בשרישומו ניכר: \n\n" + ], + [ + "אין חייב בכיסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה וכו'. לפיכך השוחט ונמצאת טריפה וכו'. משנה שם (דף פ\"ה) השוחט ונמצאת טריפה השוחט לעכו\"ם והשוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ חיה ועוף הנסקלין ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים ובגמרא א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן ראה רבי וכו' ודבריו של ר\"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים. והשמיט רבינו מלכתוב קדשים בחוץ משום דהוה משמע דקדשים בפנים טעונים כיסוי והא ליתא כמו שנתבאר לעיל: \n", + "ומ\"ש וכן חש\"ו ששחטו וכו', משנה שם (דף פ\"ו): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יא-יג) במה מכסין וכו'. משנה שם (דף פ\"ח) מכסין בזבל דק ובחול הדק בסיד ובחרסית ובלבנה ומגופה שכתשן אבל אין מכסין לא בזבל גס ולא בחול הגס ולא בלבנה ומגופה שלא כתשן ולא יכפה עליו את הכלי ובגמרא היכי דמי חול הדק וכו' כל שאין היוצר צריך לכתשו ואיכא דמתני לה אסיפא וכו' ה\"ד חול הגס וכו' כל שהיוצר צריך לכתשו מאי בינייהו איכא בינייהו דצריך ולא צריך דמיפרך איפרוכי ופירש\"י x ללישנא קמא אין היוצר צריך לכתשו כיון דמיפרך ביד ללישנא בתרא דאמר כל שהיוצר צריך לכתשו משמע אפילו כתישה כל דהו וכתב הרא\"ש על זה ולפירושו הלכה כל\"ב לחומרא ורב אלפס לא הביא כי אם ל\"ק משמע דמפרש איפכא ע\"כ לשונו. ופירש\"י חרסית שחיקת חרסין. \n", + "ומ\"ש רבינו שמכסין בשחיקת אבנים ובנעורת של פשתן דקה ובנסורת של חרשים דקה וכן מ\"ש שאין מכסין בקמח וסובין ומורסן ושחיקת כלי מתכות, הכל שם בברייתא. \n", + "ומ\"ש חוץ משחיקת הזהב בלבד וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש מכסין בשיחור וכו'. שם (דף פ\"ח:) תנא הוסיפו עליהם השחור והכחול ונקרת פסילין ופירש\"י עפר שמנקרין מהריחיים. \n", + "ומ\"ש ובאפר. שם בברייתא דמכסין באפר אפילו באפר שריפת בגדים. \n", + "ומ\"ש אפילו אפר בשר שנשרף וכו', שם וכב\"ה: \n", + "ומותר לכסות בעפר עיר הנדחת. שם בסוף הפרק (דף פ\"ט) ומסיק רבא טעמא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו: \n\n" + ], + [ + "השוחט צריך שיתן עפר למטה וכו'. בר\"פ כיסוי הדם (דף פ\"ג:) א\"ר זירא השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר וכתבו התוספות עפר שלמטה אין צריך שיתן הוא אם יש שם עפר והא דאמרינן בפרק שני שהיה מזמן כל הבקעה לשחוט בה היינו במקום שהיה קרקע קשה היה חופר משום דבעינן עפר תיחוח ומיהו לעיל פירש בקונטרס שהיה מזמינו בפה לכך עכ\"ל. ומדברי רבינו שסיים וכתב אבל לא ישחוט בכלי ויכסה בעפר נראה שסובר כדברי התוספות: \n\n" + ], + [ + "ומי ששחט הוא יכסה וכו'. שם (דף פ\"ז) ת\"ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה. \n", + "ומה שכתב ואם לא כסהו וראהו אחר חייב לכסות, משנה שם ומייתי לה בברייתא מדכתיב בכיסוי ואומר לבני ישראל אזהרה לכל בני ישראל: \n\n" + ], + [ + "וכשמכסה לא יכסה ברגליו וכו'. ברייתא שם: \n", + "ובכאן נשלם החלק השני והלכות שחיטה. ה' לעזרתי ראה והביטה. ברוך הנותן ליעף כח: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שחיטה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Kedushah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ee0224d1a69412e3a49ddb9dc6181d272d4f5844 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,391 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Agents and Partners", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [ + [ + "האומר לשליח צא ומכור לי קרקע וכו'. בריש האיש מקדש (קידושין דף מ״א ע״ב) אמרינן ששלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה וילפינן לה מקדושין וגירושין ואתיא מבינייא: \n", + "ואין העושה שליח צריך קנין. נתבאר בסוף פ\"ה מהלכות מכירה: \n", + "ולא עדים וכו' ואין צריכים עדים וכו'. בקידושין פרק האומר (דף ס\"ה ע\"ב) מעובדא דמר זוטרא ורב אחא סבא דאמר להו רב אשי לא איברי סהדי אלא לשקרי שמעינן דבכל מידי דממון היכא דשניהם מודים שכך עבד לא בעינן עדים: \n\n" + ], + [ + "שליח שעבר על דברי משלחו וכו'. זה פשוט ומתבאר בסמוך בבא דהאומר לשלוחו מכור לו משדה שלי בית סאה ובכמה מקומות בגמרא אמרו מצי למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי: \n", + "וכן אם טעה בכל שהוא וכו'. בכתובות פרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צ״ט ע״ב) דאמרו ליה לרב נחמן אע״ג דטעה שליח [ממכרו קיים] א״ל טעה שליח לא קאמינא והא אמר מר אין אונאה לקרקעות הני מילי היכא דטעה בעל הבית אבל טעה שליח א״ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובהאיש מקדש גבי הא דאמר ר״נ האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא היכא דלא שוי שליח אבל שוי שליח א״ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי: \n\n" + ], + [ + "נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע וכו'. מעשה בבתרא בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ט ע״ב) ופירש שלא באחריות שפירש בשטר שאין לו עליו אחריות דאילו בסתם הא קי״ל אחריות ט״ס הוא וכמ״ש רבינו פי״ט מהלכות מכירה. וא״ת אם זה השליח כשקנה הקרקע פירש שקונהו למשלח למה נחייב השליח לקיים המקח נימא ביטול מקח כמו כשנתאנה שאין מחייבין לשליח ואם לא פירש שקונה אותו למשלח אלא קנה סתם והוה ליה כקונה לעצמו למה נחייב המשלח המוכר שיקבלנה נימא ליה אתה קנית לעצמך ומדברי רבינו פ״ב נראה שמעשה זה בסתם היה וכמ״ש שם דאילו הודיעו דלמשלח קונהו היה המקח בטל וקשה א״כ למה נחייב המשלח לקבלה כמ״ש. והר״ן בפרק האיש מקדש תירץ דאה״נ דאין כופין למשלח ויכול לומר לו תן לי מעותי דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי ויותר הייתי רוצה באחריות מוכר מאחריותך אלא אם הוא חפץ בקרקע יקבל השליח עליו אחריות, ולי נראה דאה״נ דמחייבין למשלח לקבלה כשיקבל עליו השליח אחריות מפני שהרי קנאה במעות המשלח ואין כאן אונאה לגבי המשלח שה״ז יקבל עליו אחריות ונראה שזו כוונת רבינו שכתב חוזר ומוכרה למשלח באחריות הואיל וקנה אותן במעותיו ובפ״ז מהלכות מכירה נראה כן. והראב״ד כתב על דברי רבינו באמת כך הוא דרך הגמ' וכו': \n", + "לפיכך אם וכו'. זה פשוט דכל דבר שבממון תנאו קיים: \n\n" + ], + [ + "האומר לשלוחו וכו'. כתובות פרק אלמנה (דף צ\"ט) איבעיא להו א\"ל (פירוש לשלוחו) זבין לי ליתכא ואזיל וזבין ליה כורא מאי ואיכא דאמרי הא לא תיבעי לך דודאי מוסיף על דבריו הוא [וליתכא מיהא קני] כי תבעי לך דא\"ל זיל זבין כורא ואזל וזבין ליתכא מאי כלומר ומשכח לזבוני האי ליתכא בתרא בדמי ליתכא קמא דאי לאו הכי פשיטא דמעביר על דבריו הוי ושקלי וטרו בגמ' למפשטה וכתב הרי\"ף וסוגיין דמעביר על דבריו הוי כלומר ולא קנה ובלאו הכי כיון דבעיא לא איפשיט להדיא אית לן לאוקומי קרקע בחזקת בעליה ולא יוציאנה מספק דדילמא מעביר על דבריו הוי והיינו בבעיא בתרייתא אבל בקמייתא נקטינן כא\"ד דפשטי' דמוסיף על דבריו הוי וקנה ודע שהנוסחא של ספרי רבינו שבידינו משובשת וכך צריך לגרוס בבבא השנית ולא קנה הלוקח וכך היא בספרים מדוייקים וכתב הר\"ן בפרק אלמנה ניזונת שאין השליח יכול לקנות אפילו באותם דמים שהרשוהו בעלים למכור לפי שכיון שהוא שליח הרי הוא ביד הבעלים וכ\"כ הטור וכ\"כ מגיד משנה פי\"ז מהלכות אישות: \n", + "אמר לו מכור לי שדה וכו'. שם פשיטא אמר לחד [קפידא] כלומר ואי זבין לתרי לא הוי זביניה זביני זו גירסת הרי\"ף והיא גירסת רבינו ופירש הרמב\"ן דאפילו מכר לשניהם בשטר אחד דליכא למימר לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי הוי קפידא משום אפושי בעלי דינין: \n", + "אמר לו מכור לי שדה וכו' שם סתמא מאי רב הונא אמר לאחד ולא לשנים רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו לאחד ואפי' לשנים לאחד ואפילו למאה אקלע ר\"נ לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא א\"ל כה\"ג מאי א\"ל לאחד ואפילו לשנים לאחד ואפילו למאה והו\"ל רב הונא יחיד ולית הלכתא כוותיה ועוד דהא קיימא לן דהלכתא כר\"נ בדיני וא\"ת לפי גירסת הרי\"ף ורבינו כי אמרו סתמא מאי היינו שא\"ל צא מכור שדה שלי ולא הזכיר לו לא אחד ולא שנים וא\"כ היאך אמר רב הונא לאחד ולא לשנים וכן בני פלוגתיה אמרו לאחד ואפילו לשנים דמשמע שהזכיר בדבריו למכור לאחד וי\"ל דה\"פ לאחד ולא לשנים כלומר כשאמר לו למכור דעתו וכוונתו למכור לאחד ולא לשנים ודפליגי עליה סברי שכוונתו שימכור כאשר ימצא בין לאחד בין לשנים בין למאה: \n\n" + ], + [ + "הנותן מעות לשלוחו וכו'. ירושלמי פרק איזהו נשך (דף י' ע\"ב) הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ולמד משם רבינו דין השליח וקשה למה לא כתב רבינו סוף הירושלמי שאומר ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו וי\"ל שדין זה לא שייך בדיני שליח אלא בדיני מקח וממכר וכבר נתבאר בדבריו פ\"ו מהלכות מכירה: ", + "נתן לו מעות ליקח בהם חטים וכו' כך העלה הרי\"ף בקמא פרק הגוזל עצים דאם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הותירו הותירו לבעל המעות: ", + "היה השער קצוב וכו'. כתובות פרק אלמנה (דף צ\"ח) כאן שנה רבי פירוש במתניתין הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר [*גירסתנו הפוכה ר\"י דברייתא קמייתא חולקין ובשניה הכל לבעל המעות:] הכל לבעל המעות והתניא רבי יוסי אומר חולקין אמר רמי בר אבא אמר רבי יצחק לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה כלומר ומתני' בדבר שאין לו קצבה ופירש\"י שיש לו קצבה כגון קטנית הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה [אם הוסיפו אחת יתירה] חולקין דמתנה הואי י\"ל לשליח ניתנה וי\"ל לבעל המעות ניתנה אבל דבר שאין לו קצבה [כגון] חלוק וטלית וירק הנמכרים באומד פעמים מוותרים למכור בזול פעמים בצמצום הכל לבעל המעות שאין כאן מתנה אלא מכר אבל הרי\"ף כתב ולמה חולקין השליח ובעה\"ב הואיל ובאת לשליח הנאה ע\"י בעל הבית חולק עמו נראה שאפילו נתן המוכר לשליח בפירוש כיון שבאת הנאה לשליח ע\"י בעל הבית חולק עמו ולזה נוטים דברי רבינו וכתבו התוספות דמי שמינה את חבירו לקבל מעותיו מן העכו\"ם וטעה העכו\"ם ונתן לו יותר שהכל לשליח ואע\"פ שטעה העכו\"ם מעצמו ור\"ת חולק בדבר ונ\"ל דלדעת הרב אלפסי ורבינו שהטעם משום דכיון שבאת לשליח הנאה ע\"י בעל הבית חולקין הוא הדין דה\"נ חולקים וכתבו עוד שאם מסר ישראל לחבירו מאתים לשלם לעכו\"ם והטעה העכו\"ם ולא שלם אלא מאה דאז ודאי המעות כל שעה ברשות המשלח: " + ], + [ + "מי שהיה חייב לחבירו ממון בין משום וכו'. כן העלה הרב אלפסי ז\"ל בכתובות פרק הכותב: \n", + "וכן אם היה החוב בשטר וכו'. שם פרק הכותב (כתובות דף פ״ה) בגמרא עובדא ואמרו לענין שלומי שליח מאי ואסיקנא דבין א״ל שקול שטרא והב זוזי או הב זוזי ושקול שטרא משלם והטעם דכיון שפרעון המעות תלויים בשטר ובהזכרת לקיחת השטר גלי דעתיה שירא לתת לו המעות בלא שיתן לו השטר אבל כשלא הזכיר לו שטר לא בתחלה ולא בסוף נראה שאינו חושש אע״פ שישאר השטר בידו: \n\n" + ], + [ + "השולח מעות שבידו ביד שלוחו וכו'. פרק האיש מקדש (קידושין דף מ״ג) אמר רבא אמר ר״נ אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בדיני ממונות כלומר אם אמר לשנים תנו מנה זה לפלוני שאני חייב לו הם אומרים נתננו והוא אומר לא נטלתי מגו דיכלי למימר ליה אהדרינהו ללוה יכלי למימר ליה פרענוהו למלוה ואסיקנא דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת כלומר דאי הוו אמרי אהדרונהו ללוה אז בעו לאשתבועי שבועת היסת כי אמרי פרענוהו למלוה מיחייבי נמי שבועת היסת דפרעינהו למלוה ולא מיקבלא עדותן דנוגעין בעדותן הן ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה כלומר דה״ל כדין חנוני על פנקסו המפורש במשנת כל הנשבעין שכתב רבינו פרק י״ו מהלכות מלוה ולוה מיהו לאו בחד גוונא משתבעי דשבועת מלוה היא שבועת המשנה בנקיטת חפץ כשבועה דפועלים שהרי הוא נשבע ונוטל כמותן אבל שבועת השלוחין אינה שבועת המשנה ששבועת המשנה אינה אלא בנשבעין ונוטלין אלא שבועת היסת כשבועת החנוני וזה דעת רבינו שכתב השליח נשבע היסת שנתן ובע״ח והפועל נשבע שלא לקח הרי שבשבועת המלוה לא הזכיר היסת אלא ודאי נשבע שבועת המשנה ולא ידעתי מניין לו להר״ן ז״ל שכתב שדעת רבינו שהמלוה נשבע שבועת היסת ותמה עליו ואולי נוסחא משובשת נזדמנה לו ובנוסחא מדוייקת כתוב בפירוש וב״ח או הפועל נשבע שבועת התורה: \n", + "כתב מהרי\"ק בשורש ק\"כ על מ\"ש רבינו שאין הלה יכול להשבע היסת מפני שאין כאן מי שטען בודאי שלקח אפשר לומר דדוקא בכה\"ג שאין הב\"ח מודה בשום פרעון אבל היכא שמודה בפרעון אלא שטוען שמצד אחר היה חייב לו חייב לישבע היסת: \n", + "בד\"א בשהיה השליח מכחיש וכו' אבל אם בא השליח וכו'. כלומר משום דאין נשבעין היסת אלא בטענת ברי ואע\"פ שכשהשליח מכחיש לבעל חוב נשבע היסת וב\"ח אינו טוען ברי שלא פרעו שאני התם שהמלוה טוען ברי שלא קבלם אבל היכא שהמלוה ליתיה קמן דנשייליה אין כאן אלא טענת ספק ואין משביעין עליה: \n", + "וכן אם מתו השלוחין או הלכו להן וכו' משום דהוה ליה איני יודע אם פרעתיך כיון דליכא מאן דמכחיש ליה ואינו יכול להשביעו אפילו שבועת היסת: \n\n" + ], + [ + "ראובן ששלח כתב לשמעון ואמר לו מנה וכו'. כך כתב הרב אלפסי ז\"ל פ' הגוזל עצים היכא דשדר [ליה לחבריה] כתבא ואמר ליה ההוא מידי דאית לי גבך שדרינהו ניהלי [בהדי פלניא ושדרינהו ניהליה] לא מיחייב באחריותו דהכי נהגו האידנא תגרי וכתב הטור ומשמע מדבריו אפילו לא ייחד לו שום אדם ובעל התרומות כתב וז\"ל אבל מדברי הרמב\"ם ז\"ל משמע דס\"ל שצריך לייחד לו שליח בפירוש עכ\"ל ונוסחא דידן בהרי\"ף ז\"ל שדרינהו לי בהדי פלניא וכך הם דברי רבינו. כתב הרא\"ש לא ידענא למה הוצרך לתלות דבר זה במנהג אם יש עדים שהוא כתב ידו או אם הוא מודה שהוא כתב ידו ואפילו רבה דאמר דשליח שעשאו בעדים לא הוי שליח בכה\"ג מודה עכ\"ל ונראה שכך הוא דעת רבינו שסתם דבריו ולא תלה הדבר במנהג וכתב עוד הרי\"ף וה\"מ מדעתיה דלוה או נפקד אבל בעל כרחיה לא וזהו שכתב רבינו אם רצה לשלחו: \n", + "ואם טען המלוה ואמר לא וכו'. משום שאומר לו מנה לי בידך והלה אומר פרעתיך שנתתיו לשלוחך לפיכך נשבע היסת ונפטר: \n", + "אפילו היו כתובים בו סימנים לא וכו'. פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ד) א״ר יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני פירוש סימנין וצורות שביניהם ור' יוחנן אמר משלחין ופסק הרי״ף כשמואל: \n", + "שמעון חייב באחריותו וכו'. נ\"ל הטעם לפי שכיון שאינו יודע שהיה כתב ידו הוה ליה כאומר לו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך שחייב: \n", + "ויש מי שהורה וכו'. נראה לי הטעם לפי שאפשר שכתב ולאו אדעתיה ורמו רבנן עליה שבועה כי היכי דלידוק כמו שאמרו בהכותב גבי פוגמת כתובתה דפרע דייק דמפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דתידוק: \n\n" + ], + [ + "לוי שבא בשליחות ראובן וכו'. באמת פשט לשון זה שכתב ראובן נשבע וכו' כדין כל מודה מקצת קשה שמודה מקצת הטענה נשבע ולא משלם וזה נשבע ונוטל והטור כתב מפני קושיא זו שאינו מבין דברי רבינו ונראה לי ליישב דברי רבינו דלצדדין קתני דכי קתני לוי שבא בשליחות ראובן ולקח נ' משמעון היינו ששלח ראובן לומר לשמעון שילוה לו כ' דינרים וישלחם לו ביד לוי ושמעון אומר נ' היו וראובן אומר לא היו אלא כ' הרי ראובן נשבע שבועה דאורייתא שלא היו אלא כ' כדין כל מודה מקצת שהוא נשבע ולא משלם ולוי נשבע היסת ונפטר זהו כששלח ראובן ללוות משמעון אותם המעות אבל אם לא שלח ראובן אלא לגבות חובו משמעון ישלם שמעון מביתו שהרי ראובן אומר ודאי לא פרעתני שמאחר שלא מניתיו שליח להביא אלא כ' מה שנתת לו יותר לא בשליחותי נתת לו [וא\"כ לא הוי כהגיע לידי וגם הוא לא הביאם לי] ושמעון אומר שמא עשיתו שליח להביא כל החוב והוה ליה כאומר שמא פרעתיך הילכך ישלם שמעון לראובן כל חובו אחר שישבע ראובן שלא קיבל אלא כ' ולא חשש רבינו לכתוב שישבע ראובן לפי שסמך לו על מ\"ש בפרק זה דבשליח אומר נתתי וב\"ח אומר לא לקחתי שישבע הב\"ח שלא לקח וישלם לו הלה חובו ולישנא דרבינו דייק הכי שכתב וישלם שמעון מביתו אם חייב לראובן משמע דעד השתא מיירי בשאינו חייב לראובן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין העכו״ם נעשה שליח וכו' וכן אין ישראל וכו'. מסקנא דגמ' במציעא פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״א ע״ב) אהא דאמר רב אשי התם דבכל התורה כולה יש שליחות לעכו״ם דלא ילפינן מתרומה ואיכא דאמרי דאמר נמי דאנן לדידהו הוינן להו שליח וקאמר גמרא עלה הא דרב אשי בדותא היא אלא ילפינן כל התורה כולה מתרומה וכי היכי דאינהו לדידן לא הוו שליח אנן לדידהו נמי לא הוינן: \n\n" + ], + [ + "עושה אדם שליח איש או אשה אפי' אשת איש וכו'. דתנן בעירובין פרק חלון (עירובין דף ע״ט) מזכה לבני המבוי העירוב על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אבל אינו מזכה ע״י בנו ובתו הקטנים [ולא על ידי] עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידם כידו והמבוי מדין שליחות שהוא כאילו אותו אחר עשאו שליח לזכות בשבילו וקתני דע״י אשתו מזכה אלמא אפילו אשת איש נעשית שליח ועבדו ושפחתו הכנענים לא ממעט להו אלא מפני שידם כידו כלומר והוה ליה כעדיין העירוב ברשותו ולא נכנס עדיין לרשות אותם שרוצה לזכות להם הא לאו הכי יכולים להיות שלוחים וטעמא לפי שישנן במקצת מצות ואינם כעכו״ם דהא קרינן בהו בני ברית ובפרק השואל (דף צ״ח ע״ב) נמי תנן השואל את הפרה ושלחה ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו וכו' ומתה פטור ואמר רב התם אפילו עבד כנעני ואפילו שמואל דאמר דוקא ע״ע לא ממעט כנעני אלא משום דידו כיד רבו הא בשליחות שאינו נוגע לרבו בר שליחות הוא ואמרינן נמי בפרק שני דגיטין (דף כ״ג ע״ב) אמר ר' חייא בר אבא א״ר יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין הא למשא ומתן דאיתיה נעשה שליח ושם בפ״ב היו רוצים לדרוש מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל להוציא עבדים ואסיקנא אמרי דבי ר' ינאי לא מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית כלומר ועבדים בני ברית הם דכתיב מחוטב עציך לעברך בברית. \n", + "ומ״ש אבל מי שאינן בני דעת וכו'. בסוף המביא תניין גבי הא דתנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש״ו אמרינן בשלמא חש״ו לאו בני דעה נינהו ופירש״י וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולם ע״כ וכיון שכן לכל מילי פסולים ובריש האיש מקדש (קידושין דף מ״ב ע״ב) מיבעי לכדרבי יצחק דא״ר יצחק איש זוכה ולא קטן זוכה ובפרק התקבל (גיטין דף ס״ד ע״ב) אמרו דקטנה זכיא בעירוב שהוא מדרבנן אבל לא בשאר דברים דהוו מדאורייתא: \n", + "לפיכך השולח בנו קטן וכו'. בבבא בתרא פרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ז ע״ב) משנה השולח בנו אצל חנוני [ופונדיון בידו] ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ושבר את הצלוחית ואבד את האיסר חנוני חייב רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו ופיר״ש השולח בנו אצל חנוני ופונדיון בידו שהם ב' איסרים להביא לו שמן באיסר ואיסר יתן לו החנוני וכן עשה מדד לו באיסר שמן ונתן לו חנוני לתינוק את האיסר להביא לאביו השמן והאיסר ואמרו בגמרא בשלמא בשמן ואיסר בהא פליגי דרבנן סברי לאודועי שדריה כלומר להודיע לחנוני שצריך לשמן שדריה האב לבנו כדי שישלח לו חנוני ע״י שלוחו פיקח ור' יהודה סבר לשדורי ליה שדריה אלא שבר צלוחית אבידה מדעת היא כלומר דאע״ג דפונדיון נמי הוי אבידה מדעת מ״מ כיון שנשאר אצלו לא מיפטר עד שיבא לידו שוה פונדיון שמן ואיסר ואם היה מחזיר אותו פונדיון ה״נ דהוה פטור ודבר פשוט דהלכה כחכמים דלאודועי שדריה ומכיון שאמרו דצלוחית אבידה מדעת היא למדנו שאם פירש וא״ל שלח לי עם הקטן שהוא פטור: \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו מנה שיש לי בידך וכו'. משנה במציעא פרק השואל (דף צ\"ח ע\"ב) ז\"ל השואל את הפרה ואמר לו השואל שלחה לי ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך או שא\"ל המשאיל הריני משלחה לך ביד בני וכו' וא\"ל השואל שלח ושלחה ומתה חייב כלומר השואל דהו\"ל כאילו הגיע לידו ובנו דקתני משמע דקטן הוא דאילו גדול היינו שלוחו ובר מן דין דין הקטן נלמד ממ\"ש בסמוך דצלוחית אבידה מדעת היא ועד השתא מיירי דשולח לקנות והכא בשולח לו חובו או פקדונו. \n", + "ומ\"ש וכן שנים שהתנו וכו'. כך העלה הרי\"ף בקמא פרק הגוזל עצים: \n", + "וכתב הראב\"ד וכן שנים שהתנו וכו' הרי המשלח פטור. א\"א ובשבועת היסת עכ\"ל ואני אומר דבודאי דבנגנב או נאבד כיון שהשליח מודה לא שייך התם שבועת היסת ולא נתכוון הראב\"ד אלא היכא דכפר בו השליח וכיון דבשאר החלוקות לא שייך לא חשש רבינו לכתוב שישבע היסת משום חלוקה אחת. או כוונת הראב\"ד ז\"ל שאפילו השליח מודה שקבלם אלא שנגנבו או אבדו צריך המשלח לישבע שבועת היסת דעד אחד לא פטריה משבועה דנוגע בדבר הוא או אפ\"ה לא קשיא שכבר נתבאר דין השליח בפרק הקודם ולא הוצרך לכפלו כאן: \n\n" + ], + [ + "השליח שקנה או שמכר וכו'. למד כן רבינו מההוא עובדא דפרק גט פשוט שכתבתי בתחלת פ\"א שאמר שהמקח קיים לגבי שליח שקנה שלא באחריות ובפרק אלמנה ניזונת אמרו שאם טעה שליח נתבטל המקח וסובר רבינו דכי אמרינן נתבטל המקח היינו כשהודיע שהוא שליח וכי אמרינן שהמקח קיים לגבי השליח היינו כשלא הודיע שהוא שליח. \n", + "ומ\"ש ויהיה דין בינו ובין זה ששלחו. כבר נתבאר בפ\"א: \n\n" + ], + [ + "ראובן שקנה שדה משמעון וכו'. ברייתא פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ב) והטעם שכתב שטרו הראשון בשם לוי כדי שלא יצאו עליה עסיקין כשידעו שהיא של לוי שהוא אדם גדול ועל החלוקה הראשונה הקשו בגמ' פשיטא ותירצו מהו דתימא יודע היית שלעצמי אני לוקחה ולא כתבתי שטר בשם לוי אלא להצילה מעסיקין וזוזי בכדי לא שדינא אלא אדעתא דכתבת לי שטר אחרינא קמ״ל גם אסיפא הקשו פשיטא ותירצו לא צריכא כגון שלא התנה עם המוכר אלא אמר לעדים בפני המוכר עוד שטר אחר תכתבו לי על שדה זו מהו דתימא יאמר המוכר אני הייתי סובר שאתה רוצה לכתוב שטר אחר בשם לוי קמ״ל שאמר לו לכך אמרתי לעדים בפניך לומר שממך אני רוצה שתכתוב שטר בשמי ורבינו סתם הדברים דמשמע ליה שבכלל הלשון הוא או לא היה בנוסחתו כן בגמרא: \n\n" + ], + [ + "הסרסור שליח הוא וכו'. נ״ל דממתניתין דכתובות פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צ״ח) אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מאה במאתים או שוה מאתים במאה נתקבלה כתובתה יש ללמוד כן שהרי הוא דומה לסרסור שנוטל שכר שגם היא נהנית במכירה זו שגובה כתובתה ואמרינן בההוא פירקא דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות וכ״כ רשב״ם והרא״ש ז״ל וכתב המרדכי שהסרסור ש״ש אפילו בשעת הליכה: \n", + "ראובן אומר במאה וכו' נשבע הסרסור שבועת התורה. שכיון שאינו מכחיש את שמעון לומר שלא נמכר אלא שאומר שא\"ל במאה ה\"ל סרסור מודה במקצת ובזה נתיישבה השגת הראב\"ד ז\"ל שכתב אין כאן שבועת התורה וכו'. \n", + "ומ\"ש ואם כבר נתן נשבע היסת הטעם משום דהו\"ל כופר בכל והוא הדין אפילו לא נתנה לו אלא שא\"ל הילך: \n", + "ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן וכו'. כלומר דעד השתא עסקינן בדין שבין המוכר והסרסור והשתא מיירינן בדין של לוקח עם המוכר והסרסור וטעם הדין דכיון שידע הלוקח שחפץ זה של ראובן דומה לדין שכתב למעלה שאם הודיע שהוא שליח אם נמצא שעבר על דעת המשלח בטל המקח ומ\"ש הראב\"ד שיאמר לו קנוניא אתם עושים עלי וכי בשביל טענה זו החלושה נפסיד למוכר שאומר שמעולם לא הסכים למכור באותו הסך והחפץ הוא שלו אלא ודאי חייב להחזיר לו החפץ אע\"פ שהסרסור מכחישו ואם מפני טענת קנוניא יחרים על מי שנתן רשות כלומר לפי שלמעלה תפס שני חלוקות אם נתן כבר הסרסור הנ' למוכר או שלא נתן כנגד אם לא נתן הדמים אבל טוען שנתן לו רשות אמר על מי שנתן לו רשות וכנגד הב' שנתן לו הדמים אמר או שרצה בנ' כלומר שקבל הנ' ונתרצה וחזר בו אח\"כ וא\"ת ולמה צריך שידע שחפץ זה של ראובן כשידע שאינו של הסרסור סגי וכמו שכתבתי י\"ל שאם לא ידע למי הוא לא יחזיר לו שיאמר לו האיש שאתה אומר שהוא בעל החפץ אינו זה והלה ישמע ולא יגיד שהוא לא נתרצה בחמשים אחר שאינו בעל החפץ א\"נ שמציאות הדבר הוא אומר שידע שחפץ זה של פלוני ונתנו לזה הסרסור: \n\n" + ], + [ + "כל סרסור שהודיע ללוקח וכו'. כתב הראב\"ד כשהפקידו לו לא א\"ל כלום וכו'. כוונת הראב\"ד במ\"ש שהפקידו אצלו היינו לומר שהפקידו אצלו למכרו דאל\"כ מי נתן לו רשות לנפקד למכור הפקדון אבל מ\"ש ואם א\"ל מכור לי חפץ זה בכמה שתמצא וכו' קשה אם היה החפץ שוה ק' והלך ומכרו בנ' וכי יעלה על הדעת שבשביל שאמר לו מכור בכמה שתמצא שהמכר יהיה קיים ודאי לא נתכוון לומר לו בכמה שתמצא אלא מעט פחות מעט יתר אבל דברי רבינו ברורים שהנותן חפץ לסרסור למכור סתם או הוא נותן לו ואחר כך בא הסרסור ואומר לבד זה מצאתי ופסק רבינו שהמוכר יכול לבטל המקח כיון שלא נתן לו רשות למכור בכך וכך ונ\"ל לדעת רבינו שאע\"פ שהמוכר יכול לבטלו אין הלוקח יכול לבטלו אם המוכר רצה לקיים המקח מאחר שקנה הלוקח באחד מדרכי הקניין אינו יכול לחזור בו: \n", + "וכן סרסור וכו'. האי וכן ט״ס הוא וצריך למחוק וכן ולכתוב במקומו כל וכן הוא בספרים המדוייקים והדין הוא משנה בבתרא פרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ז) נשברה החבית נשברה לסרסור ומפרש רבינו כתוספות שכתבו שהיה סרסור שניהם ומדד להם כדרך כל סרסורין שמודדין בשכר שנותנין להם ונשברה החבית ע״י מדידה נשברה לסרסור וכגון שלא היה מחמת אונס אלא ע״י שלא נזהר יפה במדידה: \n\n" + ], + [ + "הלוקח כלים מבית האומן וכו'. ברייתא במציעא פרק האומנין (בבא מציעא דף פ״א) כתבה הרי״ף בפרק השואל הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו ופירוש סבלונות לארוסתו וא״ל אם מקבלין אותן ממני אני נותן לך דמיהן ואם לאו אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהם כלומר שיחזיקו לי טובה שפקדתים בסבלונות ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר ופירש״י ונאנסו בהליכה חייב דהואיל וקצץ דמיהם ומשכם לשם לקיחה הרי הם כלקוחין [ודין זה] דומה לדין שכתב רבינו ספ״ד מה' מכירה נוטל כלי מן האומן ע״מ לבקרו דבקץ דמיו עסקינן ואין מדברי רבינו הכרע שהוא כתב הברייתא כלשונה אבל נראים דברי רש״י ולשון הברייתא מסייעתו דבקץ דמים עסקינן שא״ל אתן לך דמיהם משמע שכבר היו קצובין והגהות כתבו שגם ר״י הסכים לדברי רש״י. ודע דפטור דקתני היינו מאונסין אבל לעולם חייב כנושא שכר וכך מסיימת הברייתא בנוסחאותינו כמ״ש בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר כלומר ולא כשואל ופירש״י שנשיאות שכרו הוא שנהנה שנתפאר בהם וכן מוכיח שם בגמרא דאמר אמימר התם אמילתא אחריתי פטור משואל וחייב בש״ש ומייתי הך ברייתא לסיוע והכי דייק לישנא דרבינו שכתב ואם נאנסו בחזרה פטור דמשמע דפיטורא לא הוי אלא מאונסין: \n", + "נטלן על מנת למכרן וכו'. גם זה שם ובהלכות מעשה ואתא לקמיה דר\"נ וחייביה ונתן טעם משום דאילו אשכח לזבוני בחזרתו מי לא זבנה: \n\n" + ], + [ + "כל שליח וכו' ואם היה האונס במקום שאפשר להביא עליו עדים וכו'. ס״פ האומנים (בבא מציעא דף פ״ב פ״ג) הביאו מעשים משומרים ושלוחים ופסקו כאיסי דתניא איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר ופי' ר״ח דחידושיה דאיסי היינו דכי יש רואה ליכא שבועה אלא או יביא ראיה ויפטר או ישלם והכריע הרי״ף כדבריו וכ״כ הרא״ש והר״ן וזה דעת רבינו: \n", + "מעשה באחד שאמר לשלוחו וכו'. מעשה שם ואמרו כמאן כאיסי ומכאן למדו המפרשים דלאו דוקא בשבועת השומרים אמרה איסי אלא אפילו בעלמא בין בשליחות או שותפות ויש לדקדק במ\"ש רבינו ממעות שהיו לי בידו משמע הא לאו הכי אלא שא\"ל קנה ואני אשלם לך יכול לומר לו איני רוצה המקח ואין לו עליו אלא תרעומת וצ\"ע. \n", + "ומ\"ש וקול יש לו פירוש אימת החמיצו ושל מי היו ואצל מי היו שמא שלך היו או קנית חומץ בדמים פחותים ולא החמיצו אצלך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שהיתה לו קרקע וכו' או שהיו לו מטלטלין וכו'. בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא דף ע') דכתבינן אורכתא אמטלטלין דלא כפריה ללישנא בתרא שפסק כמותו הרי״ף ז״ל וכתב פקדון לאפוקי מלוה וכמ״ש בפירוש בפרק זה: \n", + "וצריך לקנות מידו וכו'. נ\"ל דמדאיפליגו בגמרא אי שליחא שוייה או שותפא אלמא דכשהקנה לו עסקינן דאי לא מהי תיתי דשותפא שוייה ועוד ממה שאמרו בגמרא וכתבו רבינו בפרק זה שאם הקנה לו שליש או רביע דן על הכל הא לאו הכי אינו דן אלמא קניין בעי: \n", + "ואם לא כתב לו. כלומר שלא כתב לו דון וזכה והוצא לעצמך וכן אמרו במרובה אמרי נהרדעי [כל] אורכתא דלא כתיב בה דון וזכה ואפיק לנפשך לית בה מששא מאי טעמא משום דא\"ל האיך לאו בעל דברים דידי את: \n", + "ואף על פי שכתב לו כן וכו'. שם אמר אמימר אם תפס לא מפקינן מיניה כלומר אם תפס שליח ממון שהוציא ועכבו לעצמו רב אשי אמר כיון דכתב ליה כל דמתענית מן דינא קבילית עלי שליח שווייה ואיכא [מאן] דאמר שותפא שווייה למאי נפקא מינה למיתפס פלגא וכתב הרי\"ף דרב יהודאי גאון פסק דשליח שוייה ונ\"ל הטעם דכרב אשי קיימא לן דבתראה הוא ולא שבקינן לישנא דאמר סתמא דגמרא אליבא דרב אשי משום דאיכא דאמרי ובנוסחאות שלנו כתוב בגמרא והלכתא שליח שווייה ונראה מכאן שאם לא כתב כל מאי דמתענית מן דינא וכו' דלא שווייה שליח ושותפא שווייה: \n", + "וכל ההוצאות וכו'. מהא דרב אשי שכתבתי בסמוך דאמר דכתב ליה כל דמתענית מן דינא עלי הדר וכתב בעל העיטור בשם הגאונים שאף על פי שלא כתב כל מאי דמתענית וכו' אינו יכול לומר נתבע לאו בעל דברים דידי את שאין זה אלא בין המורשה והמרשה כלומר שהוא לתקנת המרשה שלא יוכל המורשה להחזיק בממון כמ\"ש בסמוך: \n\n" + ], + [ + "הקנה וכו'. שם אמר אביי ואי כתב ביה למחצה לשליש ולרביע מגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולה ופירש\"י אי כתב בה למחצה ולשליש דון וזכי לנפשך והמותר שלי עכ\"ל כלומר דאע\"ג דלשאר הממון לא כתב דון וזכה לנפשך לא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את: \n", + "כתב הראב\"ד דוקא שליש או רביע עד המאה ע\"כ לשונו: \n\n" + ], + [ + "אחד מן האחין וכו'. בכתובות פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ״ד) שאין בעל דין יכול לומר לאחד מהשותפין שבא לדון עמו אם חבירו במקום אחר לאו בעל דברים דידי את אבל אם אינו במקום אחר יכול לומר לו כן ולמד רבינו שכיון שאינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את אפילו נתחייב שותף זה יש על חבירו לקבל דינו דהא בהא תליא. \n", + "ומ\"ש לפיכך אם היה במדינה אחרת. שם מבואר זה החילוק. \n", + "ומ\"ש לפיכך יש לנתבע לעכב וכו'. דהא בהא תליא כמ\"ש ובח\"מ כתב [הטור] שהרא\"ש חולק עם רבינו והוא סובר כרבינו ומשמע התם שאם היה חייב שבועה ונשבע לאחד מן השותפין שבועה לאחד שבועה למאה: \n\n" + ], + [ + "הבעל בנכסי אשתו וכו'. גיטין סוף פרק השולח (גיטין דף מ״ח ע״ב) מימרא דאביי: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה לו ביד חבירו פקדון וכו'. בב״ק פ' הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ד) איתמר שליח שעשאו בעדים רב חסדא אמר הוי שליח רבה אמר לא הוי שליח ופסק הרי״ף כרב חסדא משום דקיימי התם ר״י ור״א כוותיה וכתב דה״מ דהוי שליח לענין שאינו חייב באחריותן אבל אם לא רצה ליתנם לו אין כופין אותו עד שיביא הרשאה דדון וזכי לנפשך וכתב רבינו עד שיבא בהרשאה על הפקדון כלומר דאילו במלוה לא מהני הרשאה: \n", + "וכל הבא בהרשאה וכו'. בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א) מימרא דרב וכתבו התוספות דהני מילי כשעושה בשביל שהוא אלם ובעל טענות שמתעבר על ריב לא לו והראב״ד ז״ל כתב דוקא כשהוא עם בעל דינו וכו' ולי תרוייהו איתנהו דכללא דמילתא כל שהבעל דין אינו יכול להוציא מיד הלוה או מפני אלמותו או מפני רחוק המקום מצוה עביד להציל עשוק מיד עושקו אבל אם הלוה אינו אלם יותר מבעל דינו ושניהם בעיר אחת ואפילו הלוה בעיר אחרת ואית למלוה דרכא עליה אז לא טוב עשה: \n\n" + ], + [ + "התובע חבירו בדין וכו'. בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא דף ע') לישנא בתרא דנהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא אכל לא כפריה כתבינן ורבינו חננאל כתב דלא ידע טעמא על מה נהגו לכתוב הרשאה אמטלטלין דכפריה ורבינו תם האריך ליתן טעם למנהג ודבריו תלויין בסוגיית הגמרא ואין כאן מקום להאריך: \n", + "וכן מי שנתחייב לו חבירו שבועה וכו'. זה פשוט בטעמו: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה לו מעות פקדון וכו'. במציעא פרק הזהב (בבא מציעא דף מ״ה מ״ו) ובקמא פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ד ע״ב) דאין מטבע נקנה אלא אגב קרקע כי הא דרב פפא הוה מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אבא אגב אסיפא דביתיה ומפרש רבינו שאותם דמים בפקדון היו אצלם דאם תמצא לומר שהיו מלוה כיון דאינם בעין א״א להקנותם וכמ״ש בסמוך: \n", + "היתה לו מלוה ביד אחר וכו'. הכי משמע בבתרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ״ח) דאמרינן התם אמר רבא אמר ר״נ שכ״מ שאמר הלואתי לפלוני כלומר מלוה על פה שחייב לי פלוני הלואתו לפלוני ואע״ג דליתא בבריא ולא משכח התם שיקנה בריא מלוה אלא במעמד שלשתן וכבר נתבאר בפ״ו מהלכות מכירה דין קניית השטר שהוא בכתיבה ומסירה וא״כ מן הדין אין הרשאה במלוה אלא מתקנת הגאונים אבל בתוספות פרק מרובה הוכיחו קצת במנהג שכותבין הרשאה אף בהלואה. ולא ידעתי מה חידש הראב״ד שכתב ואפילו היה החוב בשטר וכו' א״א אם לא מסר לו שטר החוב, שהרי כתב או בהקניית שטר חוב: \n", + "ומ\"ש רבינו ודברים אלו קלים הם עד מאד וכו'. נראה דלא קאי אלא אמאי דתקון שאם לא היה למקנה קרקע מקנהו ארבע אמות מחלקו שיש לו בא\"י אבל מה שתקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה תקנה טובה היא שהרי מ\"ש שזה מי יאמר שיש לו חלק בא\"י וכו' אינו ענין לתקנה קמייתא. \n", + "ומ\"ש שזה מי יאמר שיש לו חלק בא\"י כלומר שמא הוא מזרע גרים או משוחררים שאין להם חלק בארץ. \n", + "ומ\"ש וכן הורו שאם היתה לו מלוה אצל חבירו בין בשטר וכו' מפני שהוא כפירת שעבוד קרקעות כלומר שמשעה שנטל קניין או כתב שט\"ח עליו נשתעבדו קרקעותיו למלוה ועל תביעת קרקע אע\"ג דכפריה כותבין הרשאה דכיון דקרקע אינה נגזלת כפריה כלא כפריה היא. \n", + "ומ\"ש שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חבירו וכו' ואין לו קרקע וכו' היינו לומר שאם יש לו מעות פקדון ביד חבירו וצריך להקנותם לו אגב קרקע אם אין לו קרקע מקנהו אגב ד' אמות שבא\"י. \n", + "ומ\"ש או לתבוע ממנו הלואה ולא היה למקנה קרקע מקנהו ארבע אמות מחלקו שבא\"י באמת איני יודע מה צורך להקנאת ארבע אמות להרשאת גביית מלוה שהרי אינה נקנית אגב קרקע והרשאה אינה צריכה אלא קניין סודר ושמא מתוך שהקילו מצד שתועיל הרשאה למלוה החמירו מצד להצריכה קניין אגב ד\"א קרקע ודוחק: \n\n" + ], + [ + "מי שהרשה לאחד וכו'. כך כתב הרי\"ף בקמא פרק מרובה דכיון דקיימא לן דשליח הוי אי בעי לבטולי שליחותיה ואורוכי איניש אחרינא אית ליה רשותא למעבד הכי: \n", + "ואין למורשה לכתוב הרשאה וכו'. פרק הגוזל קמא כתב הרי\"ף וגברא דמורכין ליה לית ליה רשותא לאורוכי איניש אחרינא דיכול למימר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר: \n", + "לפיכך אם התנה וכו'. זה פשוט: \n\n" + ], + [ + "הבא בהרשאה וכו'. נימוקי יוסף בפרק מרובה כתב שכך הורו הגאונים ונ\"ל הטעם שכיון שפסקנו דשליח שווייה דינו כדין השליח ואומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אם לא התנה בפירוש בין לתקן בין לעוות. \n", + "ומה שכתב לפיכך אם התנה עמו וכו' אפילו מחל לו על הכל הרי זה מחול. פשוט הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "ראובן שבא בהרשאת שמעון וכו'. אין ספק שדעת רבינו דהיכא דכפריה קודם הרשאה לא כתבינן לה אבל אם כשנכתבה ההרשאה לא נודע לנו שהיה כופר אע\"פ שכפר אח\"כ לא בטלה ההרשאה מפני זה שהרי בעת כתיבתה כדין נכתבה ואף ע\"פ שהראב\"ד כתב בדרך אפשר כן הוא האמת וטעם הדין נראה מפני שלוי יערים ויאמר יבא שמעון וישבע והדין עמו כדאמרינן בהכותב תשתבע במאתין אפשר דמכספיא ומודיא ולוי אומר כן לפי שמשער בדעתו שלא יצא שמעון ממקומו ויבא כאן להשבע וללכת עם לוי בדינא ודיינא להוציא ממנו הממון לכך נתחכמו עליו חכמים ואמרו נוציא הממון מידו ליד ב\"ד ואז יהיה הרשות ביד שמעון לבא ולהשבע וליטול מיד ממונו ואולי מצד זה יתפשר לוי עם השליח ולא יצטרך שמעון לבא כאן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כשירצו השותפין להשתתף כו' עד הרי אלו לאמצע. כל זה מפורש בדברי רבינו בטעמו. \n", + "ומ\"ש ויטילו אותם לתוך כיס אחד. נ\"ל דלאו דוקא דה\"ה אם כל אחד הגביה כיס חבירו שזכה בה ונתקיים השותפות וכן כתוב בח\"מ ומכאן ששנים שהתנו ביניהם שכל מה שירויחו אפילו ממציאות יהיה לאמצע לאו כלום הוא לדעת רבינו אם לא נשבעו על זה שאז חייב לקיים שבועתו כמבואר בדבריו פרק כ\"ב מה' מכירה ופ\"ו מהלכות ערכין ושלא כעיטור והגהות שכתבו דמהני אפילו בלא שבועה וכדבריהם הוא דעת הראב\"ד שכתב ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקניין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן עכ\"ל כוונתו לומר שכשם שהעבד משתעבד לעשות מלאכות שלא באו לעולם כיון שגופו הוא בעולם כך השותפין משתעבדים זה לזה וי\"ל דלא דמי משום דהתם משתעבד גופו בהדיא אבל כאן אין שניהם משתעבדים זה לזה בפירוש והו\"ל כמוכרים זה לזה דשלב\"ל דלא קנו ומה שרצה להשוותו ליקדשו ידי אין הנדון דומה לראיה דהתם מתורת קיום הנדר נגעו בה וכמ\"ש רבינו בהלכות מכירה והלכות ערכין פ\"ו. וכתב מהרי\"ק בשורש קפ\"ב שמודה רבינו היכא דכל בעלי אומנות אחד התנו אהדדי אפילו בלא קניין אין יכולים לחזור בהם. \n", + "ומ\"ש וכן אם עירבו פירותיהם. קשה דמה קנייה יש בעירוב הפירות דנהי שאותו שהם ברשותו קנה אבל האחר במה קנה ונ\"ל דהכי פירושה אם עירבו פירותיהם והגביהם כל אחד מהם דומיא דמעות. כתב מהרי\"ק בשורש כ' דאפילו לדברי רבינו שהצריך נתינת מעות לכיס דוקא בתחלת השותפות בעינן קניין אבל היכא שכבר היו שותפים מקודם מודה הוא דכל תנאיהם קיימים בלא קניין וכ\"ש בהיות התנאים שוים לשניהם דבההיא הנאה דסמכי אהדדי וכו' עכ\"ל ואין נ\"ל שרבינו יסבור כן: \n\n" + ], + [], + [ + "השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וכו'. כתובות פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ״ג) אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים [והותירו או פיחתו] השכר לאמצע אמר רבה מסתברא מילתיה דשמואל [בשלקחו] שור לחרישה ועומד לחרישה אבל [לקחו] שור לחרישה ועומד לטביחה פירוש כגון שנמלכו עליו להעמידו לטביחה לחלוק באיבריו ואח״כ נזדמן להם ומכרוהו חי זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ורב המנונא אמר אפילו [לקחו] שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע פירוש הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו שכיון שלא חלקו עדיין השותפות קיימת ולפיכך השכר לאמצע ופסק הרי״ף כרב המנונא משום דאותביה לרבה התם מברייתא דתניא השכר לאמצע ואע״ג דשני לא סמכינן אשינויא. וכתב הר״ן דלרב המנונא לאו דוקא לקחו מתחלה לחרישה אלא אפילו לקחו לטביחה ועומד לטביחה ונמלכו ומכרוהו חי השכר לאמצע אלא דלישנא דרבא נקט וראיה לדבר מדאותבינן עליה דשמואל אליבא דכולי עלמא מדתנן התם וכן שלשה שהטילו לכיס הותירו או פיחתו כך הם חולקים כלומר כדקתני בבבא דלעיל מינה דחולקין לפי מעות מאי לאו פיחתו פיחתו ממש הותירו הותירו ממש א״ר נחמן אמר רבה בר אבוה לא הותירו זוזי חדתי פיחתו אסתירי צינאתא כלומר המטבע בעין והיה ישן וחדשוהו או שהיה חדש ופסלוהו אז חולקין לפי המעות דכל חד מאי דיהיב שקיל אבל אם נשאו ונתנו בהם והוסיפו על החשבון או פיחתו מהחשבון חולקין לאמצע ואם איתא דאפילו רב המנונא מודה דבדבר הראוי להתחלק חולקין לפי מעות מאי דוחקייהו לשנויי הכי ולא אוקמה כגון שלקחו פירות או סחורה שהם ראויים ליחלק אלא ודאי משמע דאפילו בכה״ג השכר לאמצע וטעמא מפורש בירושלמי עכ״ל וכך הם דברי רבינו שכתב אפילו לקחו שור לטביחה ונראה עוד מדברי הרי״ף שאפילו לקחוהו מתחלה לחרישה אם אח״כ טבחו חולקין לפי מעות שנתנו ורב המנונא אמר אפילו לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו שכיון שלא חלקו השותפות קיימת ולפיכך השכר לאמצע אלמא דטעמא משום שמכרוהו חי הא אם טבחוהו חולקים לפי מעות וכך נראה ג״כ מדברי רבינו שכתב אם מכרוהו חי ואיני מבין דברי הר״ן שכתב אבל טבחוהו ד״ה השכר לאמצע מכמה פנים אחד שנראה מהרי״ף היפך כמ״ש ועוד היאך אפשר לומר שאם טבחוהו ד״ה לאמצע וכשמכרוהו יש חולק לומר שחולקין לפי מעות איפכא מסתברא לכך אני אומר דט״ס הוא גם בעיטור כתב כדעת הרי״ף כמ״ש: \n", + "כתב הראב\"ד ז\"ל על דברי רבינו א\"א לא נתחוורו דברים הללו וכו'. כבר כתבתי שדברי רבינו כדברי הרי\"ף: \n", + "במה דברים אמורים כשנשאו וכו'. כבר כתוב בסמוך: \n", + "במה דברים אמורים בסתם וכו'. זה פשוט דכל דבר שבממון תנאו קיים: \n\n" + ], + [ + "השותפין שהתנו ביניהם וכו'. במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ה) אמר רבא הני בי תרי דעבוד עסקא בהדי הדדי ורווח וא״ל חד לחבריה תא נפלוג אי א״ל אידך נירווח טפי דינא הוא דמעכב ומסיים התם דאין שום אחד מהם יכול ליטול חלקו מן הקרן ולא מן השכר וכמו שאכתוב בסמוך ומפרש רבינו דה״ה כשעשו השותפות לזמן קצוב וסובר עוד דהוא הדין אם נשתתפו במעותיהן: \n", + "נשתתפו סתם וכו'. בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ט) וכתבה הרי״ף בפרק המקבל הנהו תרי כותאי דעבוד עסקא בהדי הדדי [אזל חד מינייהו] פליג זוזי בלא דעתא דחבריה וא״ל ר״פ מאי נפקא לך מינה ומעובדא דאיסור ורב ספרא שבפרק אלו מציאות וכתבה הרי״ף גם בהמקבל שחלק רב ספרא שלא מדעת איסור וכתב כדברי רבינו ובפרק שאחר זה משמע דיכול הוא לחלוק ואין חבירו יכול לעכב עליו והיינו בשנשתתפו סתם. \n", + "ומ\"ש ואם לא היתה באותה סחורה וכו'. פשוט הוא: \n", + "היה זמן ידוע למכירת אותה סחורה וכו'. גיטין ס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א ע״ב) תניא רבי יהודה אומר בשלשה פרקים מוכרים את התבואה וכו' למאי הלכתא אמר רבא ואיתימא רב פפא לשותפין ופר״ח ור״ת דעד זה הזמן יכולים לעכב ואז ימכרו ויחלוקו וכתב רבינו ירוחם שנראה שאם מכר בלא רשות באותו זמן שאין ראוי לימכר אותה סחורה ונתייקרה חייב לשלם דה״ל פשיעה וכ״כ העיטור: \n", + "היה עליהם חוב לאחר וכו' ואם הם אחראים וכו'. מההיא דהמקבל שכתבתי לעיל דאמר רבא הנהו בי תרי דעבוד עסקא בהדי הדדי ורווח וא\"ל חד לחבריה תא ניפלוג אי א\"ל אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב ואי א\"ל הב לי פלגי דרווחא אמר ליה רווחא לקרנא משתעבד ואי א\"ל הב לי פלגי רווחאי ופלגי קרנאי א\"ל עסקא להדדי משתעבד כלומר ואם נחלוק שמא אפסיד בסחורה שאקנה וחלקך ישתכר ואנו יחד קבלנו ונשתעבדו החלקים זה לזה ואי א\"ל ניפלוג רווחא [ונפלוג קרנא] ואי מטי לך דרינא בהדך א\"ל לא מזלא דבי תרי עדיף: \n", + "כתב מהרי\"ק בשורש ק\"כ שמ\"ש רבינו אם אינם אחראים זה לזה חולקין צריך לפרש כגון שפירשו בהדיא שאינן אחראין זה לזה ולא יתחייב האחד בחלק חבירו שאם לא כן יקשה דמכל מקום הם ערבים זה לזה כמ\"ש רבינו בפרק כ\"ה מהלכות מלוה וא\"כ היאך יכול האחד לכוף חבירו לחלוק הלא יאמר לו הלה אין רצוני לחלוק פן תפסיד נכסיך או תבריחם ונמצא כל החוב מוטל עלי לפרוע: \n", + "אמר לו חבירו נחלוק וכו'. כבר נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "הנותן מעות לחבירו לילך למדינה וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המשתתף עם חבירו בסתם וכו' ולא יתעסק בסחורה אחרת. ברייתא הביאה הרי״ף אגב גררא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ט) גמרא אין מושיבין חנווני למחצית שכר: \n", + "ולא ימכור בהקפה וכו'. רבינו ירוחם כתב בשם הגאונים שאם יש קצת בני אדם מוכרים בהקפה וקצתם שלא בהקפה אין לו למכור על הספק שלא מדעת חבירו דכל אשראי ספק הוא וזהו דעת רבינו שכתב אלא דבר שדרכו לימכר תמיד בהקפה וכתב בעיטור דמדאמרינן בההיא דפרק כל הגט למאי הלכתא לשותפי ש\"מ שותף אינו יכול למכור בלא דעת חבירו אלא הכל לפי מנהג מוכרי העיר ואם שינה חייב והיכא דזבין חד מינייהו באשראי בלא רשותא דחבריה איכא פלוגתא ביני רבוואתא ומסתברא כיון דאורחא דתגרי בהכי פטור והכי נמי אי אזיל ומשדר עיסקא בימא באורחא דתגרי ופסיד פטור אבל אי אתרי ביה אף על גב דעבד בממונא דחבריה כנטירותא דידיה חייב והכי שדרו במתיבתא דמר רב כהן צדק עכ\"ל: \n", + "עבר ועשה וכו'. הטעם שכיון שא\"ל ונתרצה הרי מחל לו ומחילה אינה צריכה קניין כמפורש בדברי רבינו פרק חמישי מהלכות מכירה: \n\n" + ], + [ + "אחד מן השותפין שעבר ומכר. יתבאר בסמוך: \n", + "לפיכך הנותן מעות וכו'. כך העלה הרי\"ף בהגוזל קמא שאם לסחורה נתן לו בתורת שותפות אם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הותירו הותירו לאמצע: \n", + "וכן אם הלך ונשתתף וכו'. שזה הדין דומה ממש לדין שנזכר בסמוך שהרי שותפו לא נתן מעותיו שישתף עמו אחר: \n", + "אבל אם נשתתף עם אחר וכו'. קשה שלא ימנע או הם שותפים בכל ממון שבידם או לא אם הם שותפין בכל היאך יש לזה ממון שאינו של השותפות ואם אינם שותפים בכל פשיטא שהריוח וההפסד הוא לעצמו. ונ\"ל דבשלא נשתתפו בכל מעות שבידם עסקינן ואפ\"ה ה\"א דכיון דאין לו להתעסק בסחורה אחרת מפני שמתרשל בעסק השותפות כשנתעסק בסחורה אחרת הריוח לאמצע קמ\"ל: \n\n" + ], + [ + "הנותן מעות לחבירו ליקח וכו'. תוספתא כתבה הרא\"ש פרק איזהו נשך פירוש רשאי ליקח לעצמו מאותו המין ממעות אחרים שאינם דמי השותפין ולא חיישינן שמתוך שקנה לעצמו מאותו המין יבא הפסד למה שקנה בדמי השותפות והוא שלא ימכור שניהם כאחד שמא מה שקנה לעצמו אינו משובח כמו של השותפות ונמצא חבירו נפסד בכך: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו זו התוספתא אינה מחוורת ואין למדין ממנה עכ\"ל. ואיני יודע למה דחה תוספתא זו שאולי קצתם ימכרו ביוקר וקצתם בזול ויחשוב אותם שביוקר לעצמו ושבזול לחבירו לכך אמרו חכמים שמתחלה יברור חלקו: \n", + "ולא יקח לעצמו חטים וכו'. ג\"ז תוספתא כתבה שם הרא\"ש. ולא יקח וכו' אנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר דנקט ברישא קאי וקאמר דממעות השותפות לא יקח לעצמו חטים ולחבירו שעורים. \n", + "ופירוש כדי שיהיו מעות שניהם שוים בחבלה כלומר שאם יהיה הפסד שלא יפסיד האחד יותר מחבירו. אבל קשה אמאי נקט חבלה ולא נקט הריוח ואפשר לפרשו מענין יחד כלומר כדי שיהיה ריוח והפסד שניהם שוה ולא ישתכר בשלו יותר מבשל חבירו. וי\"ס דגרסי בקבלה והיינו לומר שיהא קבלה בריוח והפסד שוה. וגירסת רבינו ירוחם כדי שיהיו שניהם שוים בחבילה וה\"פ שכשישאו שניהם משא להביא אל העיר אם הם שני מינין אולי אחד מהם יהיה כבד יותר מחבירו ואם תחשוב לפי מדה יגיע לזה חצי השכר ואם לפי כובד המשא יגיעוהו שני שלישים ואולי המתעסק לא ידקדק בזה ואם השעורים שלו נמצאו גזל לבעל המעות: \n\n" + ], + [ + "אחד מן השותפין שאמר נוליך הסחורה למקום פלוני וכו': \n\n" + ], + [ + "אחד מן השותפים שבא וכו'. נראה שלמד כן מדתניא בסוף פרק כל הגט (גיטין דף ל״א ע״ב) רבי יהודה אומר מוכרים התבואה וכו' למאי נפקא מינה לשותפים: \n\n" + ], + [ + "שותפין ששמו פירותיהם ונשתתפו וכו': \n\n" + ], + [ + "שותפין שמחלו להם וכו'. תוספתא כתבה הרי\"ף פרק הגוזל בתרא וכתב הרא\"ש דרישא מיירי שביקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו ומחל לו הוא לאמצע כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו בלא פיוס אמר אני מוחל בשביל פלוני הוא שלו לבדו: \n", + "היו באים בדרך וכו'. בהגוזל בתרא (דף קי\"ו ע\"ב) תנו רבנן שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד והציל הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ופרכינן ה\"ד אי דיכולין להציל אפילו אמר נמי ולא כלום הוא ואי דאין יכולין להציל אפילו לא אמר נמי אמר רמי בר חמא הכא בשותפות עסקינן כגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר פליג לא אמר לא פליג: \n\n" + ], + [ + "דבר הידוע לשני שותפין וכו'. בריש בתרא (דף ד') גבי הא דתנן השותפין שבנו את הכותל לאמצע לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם פשיטא לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו אי נמי דפנינהו חד לרשותיה מהו דתימא ליהוי אידך המע\"ה קמשמע לן כתב הרי\"ף ז\"ל ש\"מ מהא דמילתא דידיעא לתרי שותפי אף ע\"ג דאיתא השתא ברשותא דחד מינייהו לא נפיק מחזקה דאידך מ\"ט משום דשותפין לא קפדי אהדדי הילכך לית להו חזקה חד אחבריה אלא בראיה א\"נ לאחר חלוקה וכ\"כ הרא\"ש וסיים ואין לו ראיה אלא בעדים. ונראה מדברי רבינו שאם חלקו השותפות אע\"פ שדבר זה ידוע לשותפות אם הוא ביד אחד מהם הוי אידך המע\"ה וטעמא משום דתלינן שנפל לחלקו כשחלקו השותפות וזהו שכתב הרי\"ף אי נמי לאחר חלוקה: \n\n" + ], + [ + "אחד מן השותפין שבא לחלוק וכו'. פרק ב' דמציעא (דף ל\"א ע\"ב) איסור ורב ספרא עבוד עסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג ליה בלא דעתיה דאיסור באפי תרי אתא לקמיה דרבה בר רב הונא א\"ל זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו [א\"נ תרי מגו תלתא] א\"נ תרי סהדי דפלגת באפי תלתא א\"ל וכו' כיון דדידי שקלי גילוי מילתא בעלמא בתרי סגיא תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בפני ב\"ד וכו' ולאו איתמר עלה וכו' אלמנה אינה צריכה ב\"ד של מומחין אבל צריכה ב\"ד של הדיוטות הרי מפורש דבשלשה הדיוטות סגי כלומר דלא גמירי ולא סבירי אבל מ\"מ בקיאי בשומא בעינן דאי לא היכי ידעי למיפלג ופשיטא דנאמנים בעינן דאי לא היכי מהימנינן להו: \n", + "בד״א בשחלקו פירות וכו'. מציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ט) הני תרי כותאי דעבוד עסקא בהדי הדדי אזל חד מינייהו פלג בלא דעתא דחבריה אתו לקמיה דרב פפא א״ל מאי נפקא לך מינה הא אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמי לשנה זבנו חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג ליה בלא דעתא דחבריה אתו לקמיה דרב פפא אמר ליה מאן פלג לך א״ל קא חזינא דבתר דידיה קא אזיל מר אמר רב פפא כי האי גוונא ודאי צריך לאודועי [אמר ליה] זוזי מי שקיל טבי ושביק חסרי [א״ל לא א״ל] חמרא כ״ע ידעי דאיכא דבסים ואיכא דלא בסים: \n", + "בד\"א כשהיו המעות כולן מטבע אחד וכו'. שם גופא א\"ר נחמן זוזי כמאן דפליגי דמו הני מילי טבי וטבי תקולי ותקולי אבל טבי ותקולי לא כלומר אי שקל טבי שהם קלים ויוצאים בהוצאה ושבק תקולי שהם צורה אחרת שאין יוצאין כל כך בהוצאה א\"נ שקל תקולי ושבק טבי שהם יותר קלים לא: \n\n" + ], + [ + "אסור להשתתף עם עכו\"ם וכו'. בסנהדרין פרק ארבע מיתות מימרא דאבוה דשמואל כתבה הרי\"ף סוף פ\"ט דעבודה זרה ואם עבר ונשתתף עמו יש מתירין לקבל שבועה ממנו ויש אוסרין: \n", + "וכבר ביארנו. בפרק ה' מהלכות מאכלות אסורות: \n\n" + ], + [ + "אחד מן השותפין וכו'. כן כתב הרא\"ש בפרק המקבל גבי ההוא שתלא וכתב שכן דעת הר\"מ והביא ראיה מהתוספתא וכתב שם נימוקי יוסף שכן דעת הרמב\"ן והרשב\"א וכ\"כ הריטב\"א בשם רבו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שנים שהם נושאין ונותנין וכו'. מפורש במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ט): \n\n" + ], + [ + "(ב-ג) תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו. במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ד ע״ב) אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון והיינו כשנתן מעות להתעסק סתם ולא התנה וכן פירש רש״י באיזהו נשך (דף ס״ח) במשנת אין מושיבין חנווני למחצית שכר וכן משמע מדברי רבינו בסמוך שכתב ועוד תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו וכו' ולא התנו ביניהם שום תנאי שיהיה שכר המתעסק באותו חצי של פקדון שליש ריוח הפקדון וכו' אלמא דע״כ לא תקנו חכמים אלא בשלא התנו ביניהם שום תנאי אבל אם התנו הכל לפי תנאם והוא שלא יהא בתנאי צד איסור רבית כמו שאמר בפרק זה. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם נגנב או אבד החצי של פקדון אין המתעסק חייב לשלם כתב עליו הראב\"ד ז\"ל ולמה לא יהיה וכו'. וטעם רבינו מפני שאינו נושא שכר על שמירת הממון אלא על שמתעסק בו והרב רבינו אברהם בר דוד ז\"ל מדמה ליה לשוכר שאע\"פ שאינו נוטל שכר על שמירתו מ\"מ בההיא הנאה דמשכח בהמה לעשות בה מלאכתו חשוב כאילו נוטל שכר על שמירתו הכא נמי בההיא הנאה דמשכח זוזי למעבד בהו עיסקא חשיב כאילו נוטל שכר על שמירתן: \n", + "והיאך יעשו וכו'. משנה במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ח) אין מושיבין חנווני למחצית שכר ולא יתן לו מעות ליקח בהם פירות למחצית שכר אלא א״כ נותן לו שכרו כפועל בטל ופירשו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה כלומר אם היה נגר או נפח כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכה כבידה כזו לעשות מלאכה אחרת קלה כך פירש״י והתוס' מפרשים כפועל בטל היינו כיושב בטל לגמרי: \n", + "ואם היה לו עסק אחר וכו' וכן אם א\"ל הריוח יהיה לך וכו'. שם (דף ס\"ט) אמר רב מותר שליש בשכרך הרי זה מותר ושמואל אמר לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר ואמרינן התם דכי אמר רב מותר שליש בשכרך מותר כגון דאית ליה בהמה לדידיה דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי וידוע דהלכה כרב באיסורי וסובר רבינו דכיון דרב מיירי בשיש לו בהמה שמואל נמי מיירי בההוא גוונא ודוקא בהכי הוא דשרי בקוצץ לו דינר אבל אין לו בהמה אחרת לא והבבא הראשונה שכתב היא דברי שמואל לאשמועינן דאפילו בכי הא בעינן יש לו בהמה אי נמי דמה שכתב אם א\"ל כל הריוח יהיה לך שלישו לא מוכח דאמותר שליש קאמר אלא מדברי התוספתא היא בבא זו כמו שאכתוב בסמוך. ובבא שנייה דברי רב ולאשמועינן היתרא מיהו הני מילי דבעינן שיהיה לו עסק אחר כשלא התנו מעיקרא אלא שבשעה שבאו לחלוק אמר לו אם כשנעשה חשבון נמצא ריוח מותר שליש יהיה בשכרך או דינר בשכרך אבל אם מתחלה התנו כן אע\"פ שאין לו עסק אחר מותר לדעת רבינו שכיון שהתנה מעיקרא תנאי ממון הוא ואיסורא ליכא כיון ששכר המתעסק יתר על שכרו אפילו כל שהו וזהו שכתב רבינו בסמוך ואם התנו שאם יהיה שכר יטול המתעסק \n", + "וכו' ומה שכתב רבינו עוד בסמוך עוד תיקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן וכו' ולא רצה ליתן שכר עמלו בכל יום וכו' כלומר כשבאו לעשות חשבון לא רצה ליתן לו שכר כל יום ויום או ליתן לו דינר לכל ימי השותפות אם היה לו עסק אחר ומתחלת השותפות לא התנו שום תנאי ואם לא תפרש כן דהכא כשלא התנו מעיקרא עסקינן קשיא לרבינו דידיה אדידיה דהכא פסק דלא שרי באומרו שליש הריוח או עשיריתו יהיה שלך אלא ביש לו עסק אחר דוקא ולקמן אמרינן וכן אם התנו שאם יהיה שכר יטול תשיעית וכו' ורבותי הורו וכו' עד ולא יראה לי זה הרי שאפילו בדלית ליה עיסקא אחרינא שרי מיהו אפשר שאף כאן לא דיבר רבינו אלא דוקא כשהתנו מעיקרא אבל לא התנו מעיקרא שוב אין תנאי מועיל וכתב כאן הדין ביש לו עסק אחר דלכולי עלמא שרי ולקמן כתב דבאין לו עסק אחר הוא מחלוקת בינו ובין רבותיו ודרך ראשון נראה יותר: \n", + "כתבו תלמידי הרשב\"א והא דאמרינן בשמעתין דאי מתנה בהדיה שקול פלגא בהפסד יהיב ליה תרי תילתי באגר שתות יותר מהראוי לו בשכר טרחו ודיו בכך אע\"ג דלא מטי ליה בכל יום כפועל בטל כיון דשקיל מיניה וביה ואפשר דהוי ביה רווחא טובא דמטי ליה כפועל בטל או טפי לא הקפידו חכמים בדבר ושרי בהכי ואפילו במושיב חנווני סגי בהכי וכדתניא בתוספתא במושיב חנווני אבל אם אמר לו בשליש אחר שותף שלי והשליש עשוי עליך בבטלה מותר והכי קאמר בשליש תהיה שותף שלי שאטול אני שליש ואתה שליש והשליש האחר יהיה בשכר בטלתך והיינו פלגא בהפסד ותלתא באגר עכ\"ל. ונראה בעיני שמה שכתב רבינו וכן אם אמר ליה כל הריוח יהיה לך שלישו וכו' היא מהתוספתא הזאת וע\"פ מה שפירשוה תלמידי הרשב\"א ז\"ל. ולפי זה דברי הרב במותר שליש בשכרך לא הזכירם רבינו וצ\"ע למה ואע\"פ שהגהות כתבו בפ\"ח דלא כשמואל אלא כרב וכו' מ\"מ רבינו לא הזכיר ההיא דמותר שליש. אח\"כ מצאתי בספר התרומות ח\"ג שמה שכתב הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות מלוה וכן אם מכרה לו בשתים ואמר ליה היתר על שתים וכו' היינו ההיא דמותר שליש: \n", + "ואם היה זה המתעסק אריסו וכו'. גם זה שם (דף ס\"ט) עובדא דר\"א מהגרוניא זבין בהמה ויהיב לאריסיה מפטים ליה ויהיב ליה רישא באגריה ויהיב פלגא רווחא אמרה ליה דביתהו אי משתתפת בהדיה יהיב לך נמי מאליתא אזל זבין בהדיה פליג ליה מאליתא אמר ליה תא נפלגיה לרישא אמר ליה השתא כמעיקרא נמי לא אמר ליה עד האידנא זוזי דידי הוו אי לא הוה יהיבנא לך טפי פורתא מיחזי כרבית השתא שותפי אנן מאי קאמרת טרחנא טפי פורתא אמרי אינשי סתם אריסא למארי ארעא משתעבד. וסובר רבינו שהוא הדין לענין העסק אם היה לו עסק אחר בדידיה קא טרח וההוא טירחא יתירא בלאו הכי משתעבד ליה וקשה שהרי בהאי עובדא אמרינן דהיכא דכולהו זוזי דר\"א דהיינו עסק בעי למיתן ליה טפי פורתא ואע\"ג שהאריס היה לו מלאכה אחרת שסתם אריס הוא לעבוד הקרקע ועוד דלא אהני ליה טעמא דאריסא למארי ארעא משתעבד אלא היכא דשותפי נינהו אבל מעיקרא דכוליה זוזי הוו דר\"א לא אהני טעמא דאריסא למארי ארעא משתעבד ורבינו כתב סתם דאריס אין צריך להעלות לו שכר וי\"ל שיש כמה ימים בשנה שהאריסים בטלים שאין האדמה צריכה עבודה ולכך הוה ליה אין לו עסק אחר וזהו שכתב רבינו אריסו והיה לו עסק אחר ואם איתא דסתם אריס עסק אחר יש לו למה ליה למימר והיה לו עסק אחר ואריסיה דר\"א לא הוה ליה עסק אחר ולהכי מעיקרא הוה יהיב ליה רישא באגריה אע\"ג דהוה אריסיה ואחר שנשתתף הרי יש לו עסק אחר שהוא מתעסק במעותיו ומש\"ה לא יהיב ליה מידי דאריסא למארי ארעא משתעבד אי נמי שרבינו סובר שמה שהיה נותן לו מתחלה טפי פורתא לאו מדינא דמדינא אריסא למארי ארעא משתעבד אלא משום דלא ליתחזי כרבית הוה יהיב ליה טפי פורתא ומשום מדת חסידות וכי בהדיה ליכא למיחש תו למיחזי כרביתא דכיון דשותפי נינהו משמע לאינשי שאין ליטול זה יותר מזה. אי נמי דכי אמרינן דביש לו עסק אחר מותר ה\"מ כשהוא ממין אותו עסק וכמו שאמרו בגמרא טעמא דגביל לתורא גביל לתורי אבל אם אין לו עסק מאותו המין אע\"פ שהוא ממין אחר לא וע\"פ מ\"ש בתירוץ ראשון וכ\"כ רבינו ירוחם בדיני שותפין ולפי תירוץ זה מ\"ש \n", + "רבינו ואם היה לו עסק אחר כל שהוא להתעסק בו עם מעותיו של זה פירושו כשזה המתעסק משים קצת מעות בעסק עם מעות חבירו אבל כשיש לו אומנות אחרת או עסק אחר לא. ולכן קודם שנשתתף האריס עם ר\"א היה נותן לו חלק יתר על החצי כדין מתעסק דלית ליה עיסקא אחריתי ולפי מ\"ש לעיל ביישוב שני גבי שלישיתו או עשיריתו בשכרך ר\"א היה מתנה עמו מעיקרא ואחר שנשתתף עמו חשיב ליה כמו אית ליה עיסקא אחריתי ואע\"פ שהיה לו לתת לו חלק יתר לא נתן לו דאריסא למארי ארעא משתעבד כנ\"ל לדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "ועוד תקנו חכמים וכו'. נראה שזה הדין הוציאו רבינו מעובדא דבני רב עיליש דמייתי פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ח ע״ב) דנפק עלייהו שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגר פלגא בהפסד ואמר רבא אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר ומפרש רבינו אי פלגא היה נוטל בעל המעות באגר ה״ל להפסיד בהפסד תרי תילתי ואי פלגא בהפסד היה מפסיד המתעסק הוה ליה ליטול בריוח תרי תילתי וכן פירש״י ומשמע לרבינו דה״פ כיון דכתיב ביה פלגא באגר פלגא בהפסד א״א לפרשו כפשוטו משום דאיסורא הוא ורב עיליש לא הוה ספי איסורא לאינשי הילכך ע״כ לפרושי בגוונא דליהוי היתרא וכתקנת חכמים דשתות כל הריוח הוי למתעסק יתר על חלקו וכן אינו פורע שתות ההפסד וכן משמע ממה שכתב רבינו בתחלת פ״ז: \n", + "וכתב הראב\"ד נראה לי שהוא שיבוש וכו'. נראה שדעת הראב\"ד לומר דהמקבל עסק סתם שקיל מקבל בהפסד פלגא כיון דפלגא מלוה צריך להפסיד פלגא דאי לא דארי מקבל בהפסד אלא תילתא לאו פלגא מלוה הוא הילכך אי הוה הפסד מפסיד פלגא ואי הוה רווחא שקיל תרי תילתי משום שכר טורחו ומש\"ה אמר רבא דאי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר משום דהכי ודאי דינא בעלמא ומאי דאמר תרי תילתי בהפסד משום תנאה הוא דקאמר הכי וכ\"כ תלמידי הרשב\"א בשם הרמב\"ן ז\"ל וכ\"כ סמ\"ג במ\"ע סימן פ\"ב ובסמוך אבאר דעת רבינו ונימוקי יוסף כתב בפרק המקבל שכך נראה מדברי רבינו אע\"פ שאין כן דעת הראב\"ד עכ\"ל ואין דברי נימוקי יוסף נראין כלל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו יש מי שטועה ואומר שהנותן עסק סתם אם יהיה שם שכר יטול המתעסק חציו וכו'. נראה שטעם סברא זו היא על פי דרך הראב\"ד שאומר שחלוקה אחת מדברי רבא היא תקנת חכמים אלא שהראב\"ד סובר שהוא פלגא בהפסד תרי תילתי באגר ובעל סברא זו סובר בהיפך במאי דאמר פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואבעל המעות קאי כמו שנתבאר וכתב רבינו שסברא זו היא טעות משום דאין לומר דחלוקה אחת מדברי רבא היא תקנת חכמים ולא האחרת אלא שתיהן תקנת חכמים כמו שנתבאר לדעתו: \n\n" + ], + [ + "הורו רבותי וכו'. דברים אלו נראין כדברי הספר החתום בלי טעם וה' האיר עיני לירד לעמקן והילך ביאורן. דעת רבותיו דכי אמר בגמרא פלגא באגר תרי תילתי בהפסד וכו' היינו לומר דבתר חלק הפקדון אזלינן לעולם שאם היה שם ריוח נוטל המתעסק שליש בריוח הנוגע לבעל הפקדון מוסף על ריוח המגיע לחלק המלוה וז\"ש בגמרא אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר נמצא שאם הפסיד ששה מפסיד בעל הפקדון ג' ואם הרויחו אינו נוטל אלא שנים והשלשה הראוי לחלקו נותנו למתעסק בשכר ואם היה שם הפסד בעל הפקדון מפסיד הפסד המגיע לחלק הפקדון ופורע יותר שליש חלק המגיע לחלקו כדי להקל מעל המתעסק וזהו שאמרו בגמרא אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד נמצא שאם הרויחו ששה נוטל המתעסק שלשה ובעל הפקדון שלשה ואם הפסידו מפסיד בעל הפקדון שלשה המגיעים לחלקו ומפסיד עוד שליש חלק הפסד המגיעו דהיינו אחד נמצא מפסיד ארבעה שהם תרי תילתי וס\"ל כמ\"ש דלעולם בתר חלק הנוגע לפקדון אזלינן ולא בתר חלק הנוגע למלוה כלל ורבינו דחה פירוש זה מטעם דלפי זה אפשר שיפחות ויטול שכר וכו' לכן הוא ז\"ל מפרש שאם היה שם הפסד לא אזלינן אלא בתר חלק המגיע למלוה שאינו פורע שליש אחד מהפסד המגיע לחלקו וזה שאמר אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד נמצא שאם הרויחו ששה נוטל המתעסק שלשה ואם הפסידו ששה אינו מפסיד אלא שנים דהיינו פחות שליש מחלק המגיעו. ולענין ריוח סובר רבינו דאזלינן בתר חלק הפקדון שהמתעסק נוטל שליש חלק המגיע לפקדון נוסף על המגיע לחלקו וזהו שאמר אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר נמצא שאם הפסידו ששה מפסיד המתעסק שלשה ואם הרויחו ששה נוטל שלשה שהם נוגעים לחלקו ושליש מחלק חבירו דהיינו ארבעה שהם שני שלישים. ולא רצה רבינו לפרש דגם לענין ריוח אזלינן בתר חלק המלוה וכמו שכתבו תלמידי הרשב\"א ז\"ל בשם הרמב\"ן ז\"ל שסובר דבין לענין הפסד בין לענין ריוח אזלינן בתר חלק המלוה והיה נמצא לפי זה שנוטל המתעסק בריוח שליש ריוח הנוגע לחלקו יותר על חלקו הראוי לו והילכך אם התנו שיפסיד המתעסק הרביע והרויחו נוטל שליש דאם ד\"מ הרויחו ארבעה ועשרים נוטל ששה הנוגעים לו ועוד שליש חלק שהם שנים הרי שמנה ואילו לדעת רבינו נוטל י\"ב ששה הראויים לו ושליש חלק חבירו שהם ששה אחרים והטעם שלא פירש רבינו כפירוש הרמב\"ן ז\"ל משום דקשיא ליה דא\"כ אפשר שיטול המתעסק כל הריוח ויטול גם מהקרן להשלים ריוח שלו כגון שהתנו שיפרע בעל המעות אחד מחמשה בהפסד והרויחו ה' הרי המתעסק נוטל ד' המגיעים לחלקו ועוד שליש דהיינו אחד ושליש נמצא שצריך ליטול מהקרן שליש דינר ואם הרויחו עשרה צריך ליטול שני שלישי דינר ואם הרויחו ט\"ו צריך ליטול דינר מהקרן להשלים הריוח וזה תימה גדול ודבר שאין הדעת סובלתו כמו שקדם לו ז\"ל ולא חשש רבינו לבאר זה לפי שממה שכתב לעיל נלמוד זה או לפי שלא ראה הוא ז\"ל מי שסבר כסברת הרמב\"ן ז\"ל לא כתב מה שקשה עליה. והוי יודע שתלמידי הרשב\"א ז\"ל כתבו סברת רבותיו של רבינו וכתבו שאם שליש חלק הפקדון נעלה יותר מחלק המלוה אינו חייב הנותן לתת לו כלום מביתו אבל כל זמן שיש על המתעסק לשלם ראוי לפוטרו עד כדי הפסד שליש הפקדון וזהו הדרך הנכון וכן כתב הרב אלפסי ז\"ל בתשובה וגם הפירוש הזה לא ישר בעיני רבינו משום דכיון שהמלוה צריך להפסיד שליש יותר המגיע לו כפי פירושם בגמרא מנא ליה לפוטרו בלא שום גילוי מהגמרא ולכן יותר נכון בעיניו לפרש כמו שכתבתי. ואל יקשה בעיניך לדעת רבינו למה לגבי ההפסד אנו הולכים אחר חלק המלוה ולגבי הריוח אנו הולכים אחר חלק הפקדון דטעם נכון יש בדבר דביש ריוח ראוי שאם טרח בפקדון מרובה יטול שכר הרבה ואם טרח בפקדון מועט יטול חלק מועט שאם תאמר ניזיל בתר מלוה לקתה מדת הדין דזימנין שחלק המלוה מועט ונמצא שטרח בפקדון מרובה בשכר מועט הילכך דינא הוא דניזיל בתר חלק הפקדון אבל לענין ההפסד הוי איפכא דאי אזלינן בתר חלק הפקדון לקתה מדת הדין דזימנין שחלק הפקדון מרובה ונמצא שהמקבל אינו מפסיד כלום ולפעמים נוטל מעות מהנותן הילכך אזלינן בתר חלק מלוה שיסייע הנותן למקבל בשליש הפסד המגיע שנמצא לפי זה שלעולם אין המקבל מפסיד אלא שני שלישים מהפסד הנוגע לחלקו והשליש האחר מסייעו בו הנותן בשכר טורחו ולעולם אין הנותן נוטל אלא שני שלישים מריוח הנוגע לו דהשליש האחר נותנו למקבל בשכר טורחו ובזה הושוו כל המדות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "לפיכך שטר עסק וכו'. בבתרא פרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע' ע״ב) כתבה הרי״ף ז״ל במציעא פרק המקבל שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרו נשבע ונוטל כולו ודייני ארץ ישראל אמרו נשבע וגובה מחצה ואסיקנא התם הילכתא כדייני ארץ ישראל שאותו חצי דמשום פקדון חיישינן שמא נאנס או שמא פרעו שהמפקיד אצל חבירו בשטר וא״ל החזרתי נאמן וטוענין ליורש: \n\n" + ], + [ + "המתעסק שהפסיד וחזר וטרח עד וכו'. במציעא פ' המקבל (בבא מציעא דף ק״ה) אמר רבא האי מאן דקביל עיסקא מן חבריה ופסיד טרח ומלייה ולא אודעיה לא מצי א״ל דאי מהאיך פסידא בהדאי משום דא״ל להכי טרחת למליותיה כי היכי דלא ליקרו לך מפסיד עסקי ופירש״י דמדלא אודעתן מעיקרא נכלם היית בדבר ואדעתא דמילוי קרנא טרחת ומשמע בהדיא דאי אודעיה בשהפסיד ואחר כך הרויח מחשב על ההפסד בפני עצמו ועל הריוח בפני עצמו ובאמת שרבינו סתם הדברים ועל כל פנים יש לנו לפרשם וכן משמע מדקדוק לשונו וקל להבין: \n\n" + ], + [ + "נתן לו מאתים יריעות וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. שם מימרא דרבא: \n\n" + ], + [ + "אין המתעסק יכול לחלוק וכו'. כך העלה הרב אלפסי ז\"ל במציעא פרק המקבל והכריע בראיות נגד החולקים בזה וכתב דמהא דאמר רבא התם להכי קרי ליה עיסקא דא\"ל לאיעסוקי ביה יהבי לך ולא שיטול חצי הממון שהוא מלוה למישתי ביה שכרא שמעינן דלית לשותף למיפלגיה לממונא בשום צד אלא להתעסק בכולו יחד ואם חלק בפני כל בית דין שבעולם לא מהני ליה ולא ירדתי לסוף דעתו של הטור מה היה דעתו בדברי רבינו שכתב עליו בטור י\"ד סימן קע\"ז ולא נהירא דדבר פשוט הוא זה עד כאן ואולי חשב שזה פי' למימרא דרבא דלהכי קרו ליה עיסקא וכו' ואינו במשמע דבריו ועוד שכתב שזה פשוט והרי הריא\"ף כתב שרבוואתא הורו היפך זה אלא דברי רבינו טובא סוכלתנו ונהירו אית בהו: \n\n" + ], + [ + "המתעסק שנתן מתנה לאחרים וכו'. כתב מ\"ע דאיתא בתשובת הגאונים ובספר מצות גדול: \n", + "ואם יש שם עדים שהמטלטלין אלו מן המעות וכו'. במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ד ע״ב) רבא אמר להכי קרו ליה עיסקא שאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו וכתב נימוקי יוסף בשם רבינו האי דכל היכא דאיתיה לההוא עיסקא בעיניה גבי מיתמי בלא שבועה וכ״כ הרא״ש: \n\n" + ], + [ + "הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר וכו' עד בעל כרחו. ירושלמי כלשון רבינו כתבו הרי\"ף ז\"ל פרק איזהו נשך וכתב הרב רבינו ניסים בקידושין ראש פרק האומר בשם בעל מתיבות דהני מילי בשלקח בזוזי משלח אבל אם לא לקח בזוזי משלח אינו מוציא ממנו והיינו דאמרינן התם דרבה בר בר חנא יהיב זוזי לרב למזבן ליה ארעא וזבנה רב לנפשיה וכן כתב ה\"ה פרק שביעי מהלכות מכירה ובאותו פרק תמצא דין זה בשלימות בענין אם שלח יד באותן המעות קודם שיקנה בהן או אמר בפני עדים שחוזר בו משליחותו שאז המקח לשליח אבל אם אין עדים בדבר אף על פי שהשליח אומר ששלח בהן יד וזקפו עליו מלוה המקח למשלח ובנימוקי יוסף פרק איזהו נשך משנת אין מושיבין חנווני וכו' כתוב שיש לחלק בין בשעשאו שליח לצורך המשלח לכשאמר לו למחצית שכר דבהאי ירושלמי אמר למחצית שכר ולכך מוציא ממנו אבל בפרק האומר עשאו שליח לצורך המשלח ולכך מה שעשה עשוי ורבינו חולק על זה בפרק שביעי מהלכות מכירה: \n\n" + ], + [ + "נתן לו מעות וכו'. גם זה ירושלמי כתבו הרב אלפסי פרק איזהו נשך ונראה לי הטעם דדוקא פירות שהזכיר לו רשאי ליקח ולא דבר שאינו נקרא פירות כגון כסות או עצים: \n", + "המושיב את חבירו בחנות וכו'. תוספתא הביאה בעל נימוקי יוסף בפרק איזהו נשך והרא\"ש כתבה גם כן בפרק הנזכר עלה קמ\"ד: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הנותן ביצים לבעל התרנגולים להושיב התרנגולים וכו'. ברייתא במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ח ע״ב): \n", + "וכן השם עגלים וכו'. משנה שם אין שמין עגלים וסייחים למחצה אא\"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו ומפרש רבינו בשכר עמלו היינו כפועל בטל: \n", + "ומגדל אותם וכו'. ג\"ז שם במשנה: \n", + "ואינו יכול למכור שלא מדעת חבירו וכו'. ברייתא שם: \n", + "ומ\"ש ואם א\"ל הרי הראש והאליה וכו'. ג\"ז שם (דף ס\"ט) ר\"א מהגרוניא זבין בהמה ויהיב לאריסיה מפטים לה ויהיב ליה רישא באגריה ויהיב פלגא רווחא: \n", + "כתב הראב\"ד ז\"ל וכן השם בהמה על המפטם וכו' עד יתר על מחצית השכר מותר א\"א דבר זה אינו מחוור וכו': \n", + "היו למפטם וכו'. ג\"ז שם אמר רב מותר שליש בשכרך מותר כלומר אע\"פ שהוא ספק משום דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי: \n", + "ואם היה אריסו. שם מסיים בעובדא דר\"א מהגרוניא דאשתתף בהדיה כלומר שנתן לו חצי המעות וחלק עמו בשוה משום דאריסא למארי ארעא משתעבד ואין ספק שרבינו בשותפות מיירי שכך כתב אפילו לא תעלה לו אלא דבר מועט בכל ימי השותפות הזאת דיו: \n\n" + ], + [ + "השם עגלים וסייחים וכו'. זה פשוט: \n\n" + ], + [ + "שמין פרה וחמור וכו'. משנה באיזהו נשך (דף ס\"ט ע\"ב): \n", + "ואין שמין עגל עם אמו וכו'. שם במשנה ובברייתא רשב\"ג אומר שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו כלומר וא\"צ להעלות מזונות לעגל ולסייח ופסק הרי\"ף דלא כרשב\"ג ואע\"ג דבכ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו נ\"ל דטעמא דהרי\"ף מדאמרינן בגמרא ורשב\"ג לא בעי שכר עמלו ומזונו איכא גללים ואידך גללים אפקורי מפקר להו ובפרק אלו מציאות גבי השבת אבידה פריך ואימא לאתויי גללים ומשני סתם גללים אפקורי מפקר להו וממילא לא קי\"ל כרשב\"ג ואע\"ג דאפשר לשנויי אליביה שינויא דחיקא הוא: \n\n" + ], + [ + "השם בהמה לחבירו וכו'. ברייתא שם: \n", + "ילדה הבהמה וכו' מקום שנהגו וכו'. משנה שם: \n", + "חייב המתעסק וכו'. ברייתא שם (דף ע') ואע\"ג דרבי יוסי פליג אהא הלכה כת\"ק: \n", + "רצה להטפל בהם וכו'. שם (דף ס\"ט) בברייתא מכאן ואילך נוטל מחצה בשלו ומחצה בשל חבירו ופירש\"י דשכר עמל ומזון ליכא וכו' דכיון דבעי למיטרח בה משום מחצה שלו שהוא קרן גמור ואינו מלוה כי טרח משום דידיה קא טרח לא מיחזי כרבית: \n", + "ואם לא התנה כן וכו'. כך כתבו קצת מפרשים ואמרו דדמיא להא דתנן בבתרא האחין שהשביחו את הנכסים השביחו לאמצע אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמם: \n", + "מקום שנהגו להעלות שכר וכו'. זהו פירוש מה ששנינו בברייתא פרק איזהו נשך מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין להעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין ואין משנין ממנהג המדינה והראב\"ד ז\"ל כתב האי פירושא לא נהיר וכו': \n\n" + ], + [ + "ראובן שהיתה לו שדה וכו'. דלא שייך צד רבית בקרקע כדשייך במטלטלין שכן מצינו חכמי הגמרא שהיו להם אריסים: \n", + "אריס אומר למחצה וכו'. פלוגתא דרב יהודה ורב נחמן במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״י) ופסק כרב נחמן בדיני: \n\n" + ], + [ + "בעל שהוריד אריסים בנכסי אשתו וכו' עד ושמין להן כאריס. בעיא דאיפשיטא בכתובות פרק האשה שנפלו (כתובות דף פ' ע״א) והטעם שאם היה הבעל אריס יודע בטיב אריסות שאם לא ירדו אלו היה יורד הוא הרי האשה אומרת להם לא הועלתוני דבר ואינה נותנת להם אלא הוצאה שיעור שבח ואם אין הבעל אריס הרי הועילוה דארעא לאריסי קיימא. \n", + "ומ\"ש ואין להם מן ההוצאה אלא שיעור השבח ובשבועה. כך מפורש שם לגבי בעל ופשיטא דלא עדיפי מיניה: \n\n" + ], + [ + "האחין או שאר היורשין וכו'. שבכ\"מ שנינו האחין השותפין ואם האחין הם שותפין למה ליה למיתניא אחים אטו משום דאחים נינהו ה\"א דגריעי אלא ודאי הכי קאמר האחין שלא חלקו או השותפים שנשתתפו וסובר רבינו דלאו דוקא אחים אלא הוא הדין שאר יורשים. \n", + "ועל מ\"ש רבינו ירושת מורישן כתב הראב\"ד א\"א לא האירו דבריו וכו'. ואיני יודע מניין לו לחלק בכך: \n", + "אחד מן האחין וכו'. משנה בבתרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ״ד ע״ב) האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו ובגמרא תנא לאומנות המלך שלח רבין משמיה דרבי אילעא לא שאנו אלא שחלה בפשיעה אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע. והוי יודע דתניא בגמרא אבבא דרישא שאם נפל לאומנות המלך מחמת האחין לאחין פירוש לאמצע ואם מחמת עצמו לעצמו וכתבה הרי״ף ואיני יודע למה השמיטה רבינו ונראה שלזה כיון הראב״ד שכתב אחד מן האחין או השותפין שנפל לאומנות המלך וכו' א״א גם בזה קיצר מאד עכ״ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "השותפין כולן וכו'. משנה בשבועות פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ״ה) ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית ופירש רבינו אפוטרופין שמינו אותם ב״ד דאילו מינם אבי היתומים לא ישבעו כמו שנתבאר בפרק זה: \n", + "כל אחד מאלו נשבע וכו'. שם (דף מ\"ח ע\"ב) בגמרא אמרינן אמתניתין דואלו נשבעין שלא בטענה אטו בשופטני עסקינן כלומר שמשביעין בלא טענה ומהדרינן ה\"ק ואלו נשבעין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא כלומר שטוענו שמא עכבת משלי: \n", + "ולמה תיקנו חכמים וכו'. מפורש שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "ואין כל אחד מאלו נשבע וכו'. שם אמר רב יוסף בר מניומי אמר ר\"נ והוא שיש טענה ביניהם שתי כסף כמאן כשמואל והא תני רבי חייא לסיועיה לרב אימא כפירת טענה שתי כסף כרב כלומר דבפרק שבועת הדיינים פליגי רב ושמואל והלכה כרב וכמו שפסק רבינו פ\"ג מטוען ונטען ופירוש דברי רב שם הם שהטענה צריכה שתהיה שתי כסף ופרוטה ויכפור בשתי כסף ויודה בפרוטה ורש\"י גבי שבועת השותפין פירש שגם שם צריך הודאה בפרוטה דקרובה היא לשבועה דאורייתא אלא שטענת שמא היא אבל דעת רבינו כדעת ר\"י ן' מיגאש דבשבועת השותפין לא בעינן הודאה ונ\"ל דהיינו טעמא דכיון דמעיקרא הוה ס\"ד דבלא שום טענה משביעים להו כשהשיבו ה\"ק נשבעין בטענת שמא די לנו שנאמר שחידש שהיה שם טענה ולא שהיה שם טענה וכפירה ועוד דאי הוה בעינן טענה וכפירה כעין דאורייתא למה ליה לר\"נ למימר דבעינן כפירת טענה שתי כסף כרב אלא ודאי לא בעינן הודאה וכיון דלא בעינן הודאה ממילא בטענת שתי כסף סגי דע\"כ לא אמרינן בשבועת הדיינים דבעינן שתי כסף ופרוטה אלא היכא דבעינן הודאה אבל היכא דלא בעינן הודאה בשיעור כפירה דהיינו שתי כסף סגי. אי נמי דנהי דבמודה במקצת בעינן הודאה היינו טעמא משום דעיקר אותה שבועה על הודאה היא באה שאילו כפר בכל פטור היה אבל שבועת השותפין כיון דכופר במה שטענו מחוייב לישבע כיון דמשום ספק הוא וכ\"נ מדברי הרי\"ף והרא\"ש:. \n\n" + ], + [ + "מכאן הורו רבותי שאם מת השותף וכו' ויש מי שהורה וכו'. איני יודע מה ראיה מביא רבינו מדמשביעין את האשה שנעשית אפוטרופא בחיי בעלה דהא איכא לאוקומה בשחושדים אותה בשתי כסף ואין לומר דמייתי ראיה מדקתני לה סתם ולא חילק בין חושדין אותה לאינם חושדים אותה דהא פשיטא דאיכא למימר דסמך על מאי דאמר ר\"נ והוא שיש טענה ביניהם שתי כסף: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שאין שם עדים וכו'. כן כתב הרא\"ש ריש שבועת הדיינים בשם הר\"י ן' מיגש ורבינו נמשך לדעת רבו: \n", + "איזהו בן הבית וכו'. ברייתא שם: \n", + "וכן אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים וכו'. בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף נ״ב) פלוגתא דאבא שאול ורבנן במתניתין ופסקו בגמרא הלכה כאבא שאול דאמר מינהו אבי היתומים לא ישבע: \n", + "וכן האשה שלא נעשת אפוטרופא וכו'. בכתובות פרק הכותב מימרא דרב מתנא ופסק הרי\"ף כן: \n\n" + ], + [ + "המשלח ביד חבירו וכו' עד שנשא ונתן. כתב מ\"ע הוא בתשובת הגאונים: \n", + "ודע שהרשב\"א בתשובה חולק שאומר לא אמרו אלא בבן הבית שמתעסק תמיד בבית כגדול האחין וכן פירש\"י וכן מסתבר שאם כדברי הרמב\"ם ליתני השליח דהוי רבותא טפי ועוד הביא ראיות לדבר. וכתב עוד שאם הוא חשוד על השבועה חזרה שבועה למקומה ואף הרמב\"ם יודה בזה וטען טענות בדבר: \n\n" + ], + [ + "השותפין שנושאין ונותנין וכו'. דין זה פשוט בטעמו: \n\n" + ], + [ + "חלקו השותפין וכו'. משנה פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ״ח) חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען וכתב הרי״ף והוא הדין לשאר ופשוט הוא: \n", + "וכתב בח\"מ בשם הרמ\"ה דמדנקט חלקו השותפין ונתגרשה האשה ונתפרדו האחין זה מזה ולא תבעו ולא נקט חלקו סתמא משמע דוקא באלו אבל באחריני אפילו חלקו נמי והשתדל לתת טעם לדבר ולפי נוסחאותינו אכולהו קאי וכסברת הרי\"ף וכמ\"ש: \n", + "אבל אם היה לו טענת ודאי וכו'. זה פשוט דהא אינש דעלמא דלאו שותף אם טענו טענת ודאי צריך לישבע ומשום דשותף הוא לא גרע. \n", + "ומ\"ש ומגלגל עליה כל מה שירצה. שם במשנה נתגלגלה עליו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל כלומר מגלגלין גם את זו עליו: \n", + "וכן אם נתחייב לו שבועה וכו' בין של דבריהם. שם איבעיא להו מגלגלין בדרבנן ואיפשיטא דמגלגלין ומפורש בדברי רבינו דגלגול שבועה אפילו בשמא על שמא איתא וכדברי הרמב\"ן ז\"ל והר\"נ בפ\"ק דקידושין: \n\n" + ], + [ + "השותפין שחלקו ונשאר להם חובות אבל וכו' עד סוף הפרק. כתב מ\"ע דאיתיה בתשובת הגאונים וספר מצות גדול. \n", + "ומ\"ש אבל אם נשאר ביניהם כל שהו מן הפירות שעדיין לא חלקו וכו'. נלמד ממה שאמר הרב אלפסי בפרק הנשבעין ואם אמר הנתבע כבר חלקנו ולא אשתייר ליה גבאי ולא מידי והוא אומר עדיין לא חלקנו ועדיין אית לי גביה כך וכך: \n\n" + ], + [ + "מי שתבע את חבירו וכו'. כך כתב הרי\"ף בס\"פ הנשבעין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שותף שטען על חבירו שכך היה תנאי ביניהם וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) התובע שותפו להשביעו שבועת וכו' טענו שעדיין שותפי אתה ונשאר לי אצלך כך וכך וכו'. כך כתב הרי\"ף בס\"פ הנשבעין: \n\n" + ], + [], + [ + "ראובן שהטיל לכיס וכו' ומ\"ש טען ראובן ששמעון יודע וכו' יגלגל על שמעון וכו'. כלומר ישבע שבועת השותפין ויגלגל עליו שאינו יודע בודאי סכום הפחת הזה וה\"ה שאם רצה משביעו היסת שאינו יודע בודאי סכום הפחת ויגלגל עליו שבועת השותפין כמ\"ש בתחלת הפרק. \n", + "ומ\"ש ואם לא נתעסק שמעון בשותפות זו כלל. כלומר דהשתא אין לו לישבע שבועת השותפין ישבע שמעון היסת שאינו יודע וכו' והטעם דברישא ישבע ראובן ויפטר אבל לא תועיל לו שבועתו לגבות משמעון עוד חמשים שהוא תשלום החלק הנוגע לו בהפסד שאינו נשבע ונוטל וכמ\"ש בסוף דבריו שאין השותף מהנשבעין ונוטלין ונראה שדקדק לכתוב ישבע ראובן שבועת השותפין שפחתו ולא כתב שפחתו לו חמש מאות מפני שכיון שאינו נוטל כל חלק הפסד המגיע לשמעון דהיינו מאתים וחמשים מיחזי כאילו נשבע לשקר ולפיכך נשבע שפחתו ולא פחתו פחות מת' וכדאמרינן בריש מציעא על זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וכשטען ראובן ששמעון יודע בודאי בפחת זה כלומר וצריך לשלם לו חמשים תשלום הנוגע לחלקו בהפסד צריך לישבע שאינו יודע ואם לא רצה לישבע ישלם ודקדק לכתוב שטען ראובן ששמעון יודע בודאי בפחת זו לפי שאם לא היה טוען אלא שמא יודע הא קי\"ל דאין משביעין על טענת שמא וכמ\"ש בפ\"א מטוען וא\"כ לא היה יכול לכתוב ואם לא נתעסק וכו' ישבע שמעון היסת אבל מ\"ש יגלגל על שמעון שאינו יודע אפילו לא טענו שיודע שמעון בודאי יכול לגלגל וכמ\"ש ה\"ה בפ\"א מטוען דאיתא בפ\"ק דקידושין והיינו לומר שישבע שבועת השותפין ויגלגל עליו. \n", + "ומ\"ש ולא עוד אלא וכו'. ארישא קאי דקתני אין אומרים ישבע ראובן וכו' וישלם שמעון חמשים מביתו אלא ישבע ראובן שבועת השותפין שפחתו וילך במנה שבידו בלבד ולא ישבע שמעון כלומר והשתא קאמר שכבר אפשר שיטול שמעון חמשים והיינו אם המנה בידו והוקשה לו כיון דראובן טען שפחתו ת\"ק ה\"ל לשמעון ליתן כל המנה שבידו לראובן וניחא ליה משום דאין השותף מהנשבעין ונוטלין הילכך שבועת ראובן אינה מעלה ולא מורדת לענין זה הילכך חולקין שניהם המנה הנשאר מאחר שהוא ביד שמעון וטעם זה עולה גם למ\"ש ברישא שלא ישלם לו כלום: \n", + "וכתב הראב\"ד מי שאמר שישלם שמעון חמשים הולך על הדרך שאמר הוא למעלה הטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר או הפחת לאמצע ונמצא ראובן מפסיד מאתים וחמשים ושמעון כמו כן מאתים וחמשים אלא שאיני מודה שישלם שמעון כלום וכן בכל גרעון שיהיה שם שלא קיבל זה אחריות לזה אלא זה מפסיד ממה שהיה לו וזה מפסיד ממה שהיה לו לפי מעותיהם וכו' נמצא לראובן בהפסד הת\"ק של\"ג דינרים בקירוב ולשמעון קס\"ז נשארו לשמעון באותו המנה ל\"ג והשאר לראובן וזהו דין אמת עכ\"ל. ומ\"ש [מ\"ש] שישלם שמעון חמשים הולך על הדרך שכתב הוא למעלה כלומר בפיסקא הטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר או הפחת לאמצע והראב\"ד חולק עליו לענין ההפסד שהוא סובר שכל אחד מפסיד לפי מעותיו ומודה בשכר שחולקין אותו לאמצע ואע\"פ שזה מעותיו מועטים נוטל בשכר כמו שנוטל מי שמעותיו מרובים: \n\n" + ], + [ + "טען שמעון שיש ללוי וכו': כתב הראב\"ד ומאחר שהשטר של לוי מפורש שהוא מן השיתוף של ראובן וכו'. ודבריו דברי טעם הם ונראה שלא יחלוק עליהם רבינו. \n", + "ומ\"ש נפטר לוי בהודאת שמעון מיירי כשהשטר ביד שמעון ולענין כל החוב א\"נ אפילו אם השטר ביד ראובן ואפ\"ה כתב שנפטר לוי לענין שיגבה ראובן משמעון תחלה מחצה ואם לא יוכל להוציא משמעון יגבה מלוי: \n", + "סליקו להו הלכות שלוחין ושותפין \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..64f560e37e535a630b834ccaafae8602449f6ce1 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,388 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Agents and Partners", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Agents_and_Partners", + "text": [ + [ + [ + "האומר לשליח צא ומכור לי קרקע וכו'. בריש האיש מקדש (קידושין דף מ״א ע״ב) אמרינן ששלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה וילפינן לה מקדושין וגירושין ואתיא מבינייא: \n", + "ואין העושה שליח צריך קנין. נתבאר בסוף פ\"ה מהלכות מכירה: \n", + "ולא עדים וכו' ואין צריכים עדים וכו'. בקידושין פרק האומר (דף ס\"ה ע\"ב) מעובדא דמר זוטרא ורב אחא סבא דאמר להו רב אשי לא איברי סהדי אלא לשקרי שמעינן דבכל מידי דממון היכא דשניהם מודים שכך עבד לא בעינן עדים: \n\n" + ], + [ + "שליח שעבר על דברי משלחו וכו'. זה פשוט ומתבאר בסמוך בבא דהאומר לשלוחו מכור לו משדה שלי בית סאה ובכמה מקומות בגמרא אמרו מצי למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי: \n", + "וכן אם טעה בכל שהוא וכו'. בכתובות פרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צ״ט ע״ב) דאמרו ליה לרב נחמן אע״ג דטעה שליח [ממכרו קיים] א״ל טעה שליח לא קאמינא והא אמר מר אין אונאה לקרקעות הני מילי היכא דטעה בעל הבית אבל טעה שליח א״ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובהאיש מקדש גבי הא דאמר ר״נ האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא היכא דלא שוי שליח אבל שוי שליח א״ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי: \n\n" + ], + [ + "נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע וכו'. מעשה בבתרא בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ט ע״ב) ופירש שלא באחריות שפירש בשטר שאין לו עליו אחריות דאילו בסתם הא קי״ל אחריות ט״ס הוא וכמ״ש רבינו פי״ט מהלכות מכירה. וא״ת אם זה השליח כשקנה הקרקע פירש שקונהו למשלח למה נחייב השליח לקיים המקח נימא ביטול מקח כמו כשנתאנה שאין מחייבין לשליח ואם לא פירש שקונה אותו למשלח אלא קנה סתם והוה ליה כקונה לעצמו למה נחייב המשלח המוכר שיקבלנה נימא ליה אתה קנית לעצמך ומדברי רבינו פ״ב נראה שמעשה זה בסתם היה וכמ״ש שם דאילו הודיעו דלמשלח קונהו היה המקח בטל וקשה א״כ למה נחייב המשלח לקבלה כמ״ש. והר״ן בפרק האיש מקדש תירץ דאה״נ דאין כופין למשלח ויכול לומר לו תן לי מעותי דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי ויותר הייתי רוצה באחריות מוכר מאחריותך אלא אם הוא חפץ בקרקע יקבל השליח עליו אחריות, ולי נראה דאה״נ דמחייבין למשלח לקבלה כשיקבל עליו השליח אחריות מפני שהרי קנאה במעות המשלח ואין כאן אונאה לגבי המשלח שה״ז יקבל עליו אחריות ונראה שזו כוונת רבינו שכתב חוזר ומוכרה למשלח באחריות הואיל וקנה אותן במעותיו ובפ״ז מהלכות מכירה נראה כן. והראב״ד כתב על דברי רבינו באמת כך הוא דרך הגמ' וכו': \n", + "לפיכך אם וכו'. זה פשוט דכל דבר שבממון תנאו קיים: \n\n" + ], + [ + "האומר לשלוחו וכו'. כתובות פרק אלמנה (דף צ\"ט) איבעיא להו א\"ל (פירוש לשלוחו) זבין לי ליתכא ואזיל וזבין ליה כורא מאי ואיכא דאמרי הא לא תיבעי לך דודאי מוסיף על דבריו הוא [וליתכא מיהא קני] כי תבעי לך דא\"ל זיל זבין כורא ואזל וזבין ליתכא מאי כלומר ומשכח לזבוני האי ליתכא בתרא בדמי ליתכא קמא דאי לאו הכי פשיטא דמעביר על דבריו הוי ושקלי וטרו בגמ' למפשטה וכתב הרי\"ף וסוגיין דמעביר על דבריו הוי כלומר ולא קנה ובלאו הכי כיון דבעיא לא איפשיט להדיא אית לן לאוקומי קרקע בחזקת בעליה ולא יוציאנה מספק דדילמא מעביר על דבריו הוי והיינו בבעיא בתרייתא אבל בקמייתא נקטינן כא\"ד דפשטי' דמוסיף על דבריו הוי וקנה ודע שהנוסחא של ספרי רבינו שבידינו משובשת וכך צריך לגרוס בבבא השנית ולא קנה הלוקח וכך היא בספרים מדוייקים וכתב הר\"ן בפרק אלמנה ניזונת שאין השליח יכול לקנות אפילו באותם דמים שהרשוהו בעלים למכור לפי שכיון שהוא שליח הרי הוא ביד הבעלים וכ\"כ הטור וכ\"כ מגיד משנה פי\"ז מהלכות אישות: \n", + "אמר לו מכור לי שדה וכו'. שם פשיטא אמר לחד [קפידא] כלומר ואי זבין לתרי לא הוי זביניה זביני זו גירסת הרי\"ף והיא גירסת רבינו ופירש הרמב\"ן דאפילו מכר לשניהם בשטר אחד דליכא למימר לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי הוי קפידא משום אפושי בעלי דינין: \n", + "אמר לו מכור לי שדה וכו' שם סתמא מאי רב הונא אמר לאחד ולא לשנים רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו לאחד ואפי' לשנים לאחד ואפילו למאה אקלע ר\"נ לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא א\"ל כה\"ג מאי א\"ל לאחד ואפילו לשנים לאחד ואפילו למאה והו\"ל רב הונא יחיד ולית הלכתא כוותיה ועוד דהא קיימא לן דהלכתא כר\"נ בדיני וא\"ת לפי גירסת הרי\"ף ורבינו כי אמרו סתמא מאי היינו שא\"ל צא מכור שדה שלי ולא הזכיר לו לא אחד ולא שנים וא\"כ היאך אמר רב הונא לאחד ולא לשנים וכן בני פלוגתיה אמרו לאחד ואפילו לשנים דמשמע שהזכיר בדבריו למכור לאחד וי\"ל דה\"פ לאחד ולא לשנים כלומר כשאמר לו למכור דעתו וכוונתו למכור לאחד ולא לשנים ודפליגי עליה סברי שכוונתו שימכור כאשר ימצא בין לאחד בין לשנים בין למאה: \n\n" + ], + [ + "הנותן מעות לשלוחו וכו'. ירושלמי פרק איזהו נשך (דף י' ע\"ב) הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ולמד משם רבינו דין השליח וקשה למה לא כתב רבינו סוף הירושלמי שאומר ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו וי\"ל שדין זה לא שייך בדיני שליח אלא בדיני מקח וממכר וכבר נתבאר בדבריו פ\"ו מהלכות מכירה: ", + "נתן לו מעות ליקח בהם חטים וכו' כך העלה הרי\"ף בקמא פרק הגוזל עצים דאם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הותירו הותירו לבעל המעות: ", + "היה השער קצוב וכו'. כתובות פרק אלמנה (דף צ\"ח) כאן שנה רבי פירוש במתניתין הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר [*גירסתנו הפוכה ר\"י דברייתא קמייתא חולקין ובשניה הכל לבעל המעות:] הכל לבעל המעות והתניא רבי יוסי אומר חולקין אמר רמי בר אבא אמר רבי יצחק לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה כלומר ומתני' בדבר שאין לו קצבה ופירש\"י שיש לו קצבה כגון קטנית הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה [אם הוסיפו אחת יתירה] חולקין דמתנה הואי י\"ל לשליח ניתנה וי\"ל לבעל המעות ניתנה אבל דבר שאין לו קצבה [כגון] חלוק וטלית וירק הנמכרים באומד פעמים מוותרים למכור בזול פעמים בצמצום הכל לבעל המעות שאין כאן מתנה אלא מכר אבל הרי\"ף כתב ולמה חולקין השליח ובעה\"ב הואיל ובאת לשליח הנאה ע\"י בעל הבית חולק עמו נראה שאפילו נתן המוכר לשליח בפירוש כיון שבאת הנאה לשליח ע\"י בעל הבית חולק עמו ולזה נוטים דברי רבינו וכתבו התוספות דמי שמינה את חבירו לקבל מעותיו מן העכו\"ם וטעה העכו\"ם ונתן לו יותר שהכל לשליח ואע\"פ שטעה העכו\"ם מעצמו ור\"ת חולק בדבר ונ\"ל דלדעת הרב אלפסי ורבינו שהטעם משום דכיון שבאת לשליח הנאה ע\"י בעל הבית חולקין הוא הדין דה\"נ חולקים וכתבו עוד שאם מסר ישראל לחבירו מאתים לשלם לעכו\"ם והטעה העכו\"ם ולא שלם אלא מאה דאז ודאי המעות כל שעה ברשות המשלח: " + ], + [ + "מי שהיה חייב לחבירו ממון בין משום וכו'. כן העלה הרב אלפסי ז\"ל בכתובות פרק הכותב: \n", + "וכן אם היה החוב בשטר וכו'. שם פרק הכותב (כתובות דף פ״ה) בגמרא עובדא ואמרו לענין שלומי שליח מאי ואסיקנא דבין א״ל שקול שטרא והב זוזי או הב זוזי ושקול שטרא משלם והטעם דכיון שפרעון המעות תלויים בשטר ובהזכרת לקיחת השטר גלי דעתיה שירא לתת לו המעות בלא שיתן לו השטר אבל כשלא הזכיר לו שטר לא בתחלה ולא בסוף נראה שאינו חושש אע״פ שישאר השטר בידו: \n\n" + ], + [ + "השולח מעות שבידו ביד שלוחו וכו'. פרק האיש מקדש (קידושין דף מ״ג) אמר רבא אמר ר״נ אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בדיני ממונות כלומר אם אמר לשנים תנו מנה זה לפלוני שאני חייב לו הם אומרים נתננו והוא אומר לא נטלתי מגו דיכלי למימר ליה אהדרינהו ללוה יכלי למימר ליה פרענוהו למלוה ואסיקנא דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת כלומר דאי הוו אמרי אהדרונהו ללוה אז בעו לאשתבועי שבועת היסת כי אמרי פרענוהו למלוה מיחייבי נמי שבועת היסת דפרעינהו למלוה ולא מיקבלא עדותן דנוגעין בעדותן הן ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה כלומר דה״ל כדין חנוני על פנקסו המפורש במשנת כל הנשבעין שכתב רבינו פרק י״ו מהלכות מלוה ולוה מיהו לאו בחד גוונא משתבעי דשבועת מלוה היא שבועת המשנה בנקיטת חפץ כשבועה דפועלים שהרי הוא נשבע ונוטל כמותן אבל שבועת השלוחין אינה שבועת המשנה ששבועת המשנה אינה אלא בנשבעין ונוטלין אלא שבועת היסת כשבועת החנוני וזה דעת רבינו שכתב השליח נשבע היסת שנתן ובע״ח והפועל נשבע שלא לקח הרי שבשבועת המלוה לא הזכיר היסת אלא ודאי נשבע שבועת המשנה ולא ידעתי מניין לו להר״ן ז״ל שכתב שדעת רבינו שהמלוה נשבע שבועת היסת ותמה עליו ואולי נוסחא משובשת נזדמנה לו ובנוסחא מדוייקת כתוב בפירוש וב״ח או הפועל נשבע שבועת התורה: \n", + "כתב מהרי\"ק בשורש ק\"כ על מ\"ש רבינו שאין הלה יכול להשבע היסת מפני שאין כאן מי שטען בודאי שלקח אפשר לומר דדוקא בכה\"ג שאין הב\"ח מודה בשום פרעון אבל היכא שמודה בפרעון אלא שטוען שמצד אחר היה חייב לו חייב לישבע היסת: \n", + "בד\"א בשהיה השליח מכחיש וכו' אבל אם בא השליח וכו'. כלומר משום דאין נשבעין היסת אלא בטענת ברי ואע\"פ שכשהשליח מכחיש לבעל חוב נשבע היסת וב\"ח אינו טוען ברי שלא פרעו שאני התם שהמלוה טוען ברי שלא קבלם אבל היכא שהמלוה ליתיה קמן דנשייליה אין כאן אלא טענת ספק ואין משביעין עליה: \n", + "וכן אם מתו השלוחין או הלכו להן וכו' משום דהוה ליה איני יודע אם פרעתיך כיון דליכא מאן דמכחיש ליה ואינו יכול להשביעו אפילו שבועת היסת: \n\n" + ], + [ + "ראובן ששלח כתב לשמעון ואמר לו מנה וכו'. כך כתב הרב אלפסי ז\"ל פ' הגוזל עצים היכא דשדר [ליה לחבריה] כתבא ואמר ליה ההוא מידי דאית לי גבך שדרינהו ניהלי [בהדי פלניא ושדרינהו ניהליה] לא מיחייב באחריותו דהכי נהגו האידנא תגרי וכתב הטור ומשמע מדבריו אפילו לא ייחד לו שום אדם ובעל התרומות כתב וז\"ל אבל מדברי הרמב\"ם ז\"ל משמע דס\"ל שצריך לייחד לו שליח בפירוש עכ\"ל ונוסחא דידן בהרי\"ף ז\"ל שדרינהו לי בהדי פלניא וכך הם דברי רבינו. כתב הרא\"ש לא ידענא למה הוצרך לתלות דבר זה במנהג אם יש עדים שהוא כתב ידו או אם הוא מודה שהוא כתב ידו ואפילו רבה דאמר דשליח שעשאו בעדים לא הוי שליח בכה\"ג מודה עכ\"ל ונראה שכך הוא דעת רבינו שסתם דבריו ולא תלה הדבר במנהג וכתב עוד הרי\"ף וה\"מ מדעתיה דלוה או נפקד אבל בעל כרחיה לא וזהו שכתב רבינו אם רצה לשלחו: \n", + "ואם טען המלוה ואמר לא וכו'. משום שאומר לו מנה לי בידך והלה אומר פרעתיך שנתתיו לשלוחך לפיכך נשבע היסת ונפטר: \n", + "אפילו היו כתובים בו סימנים לא וכו'. פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ד) א״ר יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני פירוש סימנין וצורות שביניהם ור' יוחנן אמר משלחין ופסק הרי״ף כשמואל: \n", + "שמעון חייב באחריותו וכו'. נ\"ל הטעם לפי שכיון שאינו יודע שהיה כתב ידו הוה ליה כאומר לו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך שחייב: \n", + "ויש מי שהורה וכו'. נראה לי הטעם לפי שאפשר שכתב ולאו אדעתיה ורמו רבנן עליה שבועה כי היכי דלידוק כמו שאמרו בהכותב גבי פוגמת כתובתה דפרע דייק דמפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דתידוק: \n\n" + ], + [ + "לוי שבא בשליחות ראובן וכו'. באמת פשט לשון זה שכתב ראובן נשבע וכו' כדין כל מודה מקצת קשה שמודה מקצת הטענה נשבע ולא משלם וזה נשבע ונוטל והטור כתב מפני קושיא זו שאינו מבין דברי רבינו ונראה לי ליישב דברי רבינו דלצדדין קתני דכי קתני לוי שבא בשליחות ראובן ולקח נ' משמעון היינו ששלח ראובן לומר לשמעון שילוה לו כ' דינרים וישלחם לו ביד לוי ושמעון אומר נ' היו וראובן אומר לא היו אלא כ' הרי ראובן נשבע שבועה דאורייתא שלא היו אלא כ' כדין כל מודה מקצת שהוא נשבע ולא משלם ולוי נשבע היסת ונפטר זהו כששלח ראובן ללוות משמעון אותם המעות אבל אם לא שלח ראובן אלא לגבות חובו משמעון ישלם שמעון מביתו שהרי ראובן אומר ודאי לא פרעתני שמאחר שלא מניתיו שליח להביא אלא כ' מה שנתת לו יותר לא בשליחותי נתת לו [וא\"כ לא הוי כהגיע לידי וגם הוא לא הביאם לי] ושמעון אומר שמא עשיתו שליח להביא כל החוב והוה ליה כאומר שמא פרעתיך הילכך ישלם שמעון לראובן כל חובו אחר שישבע ראובן שלא קיבל אלא כ' ולא חשש רבינו לכתוב שישבע ראובן לפי שסמך לו על מ\"ש בפרק זה דבשליח אומר נתתי וב\"ח אומר לא לקחתי שישבע הב\"ח שלא לקח וישלם לו הלה חובו ולישנא דרבינו דייק הכי שכתב וישלם שמעון מביתו אם חייב לראובן משמע דעד השתא מיירי בשאינו חייב לראובן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין העכו״ם נעשה שליח וכו' וכן אין ישראל וכו'. מסקנא דגמ' במציעא פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״א ע״ב) אהא דאמר רב אשי התם דבכל התורה כולה יש שליחות לעכו״ם דלא ילפינן מתרומה ואיכא דאמרי דאמר נמי דאנן לדידהו הוינן להו שליח וקאמר גמרא עלה הא דרב אשי בדותא היא אלא ילפינן כל התורה כולה מתרומה וכי היכי דאינהו לדידן לא הוו שליח אנן לדידהו נמי לא הוינן: \n\n" + ], + [ + "עושה אדם שליח איש או אשה אפי' אשת איש וכו'. דתנן בעירובין פרק חלון (עירובין דף ע״ט) מזכה לבני המבוי העירוב על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אבל אינו מזכה ע״י בנו ובתו הקטנים [ולא על ידי] עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידם כידו והמבוי מדין שליחות שהוא כאילו אותו אחר עשאו שליח לזכות בשבילו וקתני דע״י אשתו מזכה אלמא אפילו אשת איש נעשית שליח ועבדו ושפחתו הכנענים לא ממעט להו אלא מפני שידם כידו כלומר והוה ליה כעדיין העירוב ברשותו ולא נכנס עדיין לרשות אותם שרוצה לזכות להם הא לאו הכי יכולים להיות שלוחים וטעמא לפי שישנן במקצת מצות ואינם כעכו״ם דהא קרינן בהו בני ברית ובפרק השואל (דף צ״ח ע״ב) נמי תנן השואל את הפרה ושלחה ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו וכו' ומתה פטור ואמר רב התם אפילו עבד כנעני ואפילו שמואל דאמר דוקא ע״ע לא ממעט כנעני אלא משום דידו כיד רבו הא בשליחות שאינו נוגע לרבו בר שליחות הוא ואמרינן נמי בפרק שני דגיטין (דף כ״ג ע״ב) אמר ר' חייא בר אבא א״ר יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין הא למשא ומתן דאיתיה נעשה שליח ושם בפ״ב היו רוצים לדרוש מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל להוציא עבדים ואסיקנא אמרי דבי ר' ינאי לא מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית כלומר ועבדים בני ברית הם דכתיב מחוטב עציך לעברך בברית. \n", + "ומ״ש אבל מי שאינן בני דעת וכו'. בסוף המביא תניין גבי הא דתנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש״ו אמרינן בשלמא חש״ו לאו בני דעה נינהו ופירש״י וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולם ע״כ וכיון שכן לכל מילי פסולים ובריש האיש מקדש (קידושין דף מ״ב ע״ב) מיבעי לכדרבי יצחק דא״ר יצחק איש זוכה ולא קטן זוכה ובפרק התקבל (גיטין דף ס״ד ע״ב) אמרו דקטנה זכיא בעירוב שהוא מדרבנן אבל לא בשאר דברים דהוו מדאורייתא: \n", + "לפיכך השולח בנו קטן וכו'. בבבא בתרא פרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ז ע״ב) משנה השולח בנו אצל חנוני [ופונדיון בידו] ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ושבר את הצלוחית ואבד את האיסר חנוני חייב רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו ופיר״ש השולח בנו אצל חנוני ופונדיון בידו שהם ב' איסרים להביא לו שמן באיסר ואיסר יתן לו החנוני וכן עשה מדד לו באיסר שמן ונתן לו חנוני לתינוק את האיסר להביא לאביו השמן והאיסר ואמרו בגמרא בשלמא בשמן ואיסר בהא פליגי דרבנן סברי לאודועי שדריה כלומר להודיע לחנוני שצריך לשמן שדריה האב לבנו כדי שישלח לו חנוני ע״י שלוחו פיקח ור' יהודה סבר לשדורי ליה שדריה אלא שבר צלוחית אבידה מדעת היא כלומר דאע״ג דפונדיון נמי הוי אבידה מדעת מ״מ כיון שנשאר אצלו לא מיפטר עד שיבא לידו שוה פונדיון שמן ואיסר ואם היה מחזיר אותו פונדיון ה״נ דהוה פטור ודבר פשוט דהלכה כחכמים דלאודועי שדריה ומכיון שאמרו דצלוחית אבידה מדעת היא למדנו שאם פירש וא״ל שלח לי עם הקטן שהוא פטור: \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו מנה שיש לי בידך וכו'. משנה במציעא פרק השואל (דף צ\"ח ע\"ב) ז\"ל השואל את הפרה ואמר לו השואל שלחה לי ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך או שא\"ל המשאיל הריני משלחה לך ביד בני וכו' וא\"ל השואל שלח ושלחה ומתה חייב כלומר השואל דהו\"ל כאילו הגיע לידו ובנו דקתני משמע דקטן הוא דאילו גדול היינו שלוחו ובר מן דין דין הקטן נלמד ממ\"ש בסמוך דצלוחית אבידה מדעת היא ועד השתא מיירי דשולח לקנות והכא בשולח לו חובו או פקדונו. \n", + "ומ\"ש וכן שנים שהתנו וכו'. כך העלה הרי\"ף בקמא פרק הגוזל עצים: \n", + "וכתב הראב\"ד וכן שנים שהתנו וכו' הרי המשלח פטור. א\"א ובשבועת היסת עכ\"ל ואני אומר דבודאי דבנגנב או נאבד כיון שהשליח מודה לא שייך התם שבועת היסת ולא נתכוון הראב\"ד אלא היכא דכפר בו השליח וכיון דבשאר החלוקות לא שייך לא חשש רבינו לכתוב שישבע היסת משום חלוקה אחת. או כוונת הראב\"ד ז\"ל שאפילו השליח מודה שקבלם אלא שנגנבו או אבדו צריך המשלח לישבע שבועת היסת דעד אחד לא פטריה משבועה דנוגע בדבר הוא או אפ\"ה לא קשיא שכבר נתבאר דין השליח בפרק הקודם ולא הוצרך לכפלו כאן: \n\n" + ], + [ + "השליח שקנה או שמכר וכו'. למד כן רבינו מההוא עובדא דפרק גט פשוט שכתבתי בתחלת פ\"א שאמר שהמקח קיים לגבי שליח שקנה שלא באחריות ובפרק אלמנה ניזונת אמרו שאם טעה שליח נתבטל המקח וסובר רבינו דכי אמרינן נתבטל המקח היינו כשהודיע שהוא שליח וכי אמרינן שהמקח קיים לגבי השליח היינו כשלא הודיע שהוא שליח. \n", + "ומ\"ש ויהיה דין בינו ובין זה ששלחו. כבר נתבאר בפ\"א: \n\n" + ], + [ + "ראובן שקנה שדה משמעון וכו'. ברייתא פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ב) והטעם שכתב שטרו הראשון בשם לוי כדי שלא יצאו עליה עסיקין כשידעו שהיא של לוי שהוא אדם גדול ועל החלוקה הראשונה הקשו בגמ' פשיטא ותירצו מהו דתימא יודע היית שלעצמי אני לוקחה ולא כתבתי שטר בשם לוי אלא להצילה מעסיקין וזוזי בכדי לא שדינא אלא אדעתא דכתבת לי שטר אחרינא קמ״ל גם אסיפא הקשו פשיטא ותירצו לא צריכא כגון שלא התנה עם המוכר אלא אמר לעדים בפני המוכר עוד שטר אחר תכתבו לי על שדה זו מהו דתימא יאמר המוכר אני הייתי סובר שאתה רוצה לכתוב שטר אחר בשם לוי קמ״ל שאמר לו לכך אמרתי לעדים בפניך לומר שממך אני רוצה שתכתוב שטר בשמי ורבינו סתם הדברים דמשמע ליה שבכלל הלשון הוא או לא היה בנוסחתו כן בגמרא: \n\n" + ], + [ + "הסרסור שליח הוא וכו'. נ״ל דממתניתין דכתובות פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צ״ח) אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מאה במאתים או שוה מאתים במאה נתקבלה כתובתה יש ללמוד כן שהרי הוא דומה לסרסור שנוטל שכר שגם היא נהנית במכירה זו שגובה כתובתה ואמרינן בההוא פירקא דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות וכ״כ רשב״ם והרא״ש ז״ל וכתב המרדכי שהסרסור ש״ש אפילו בשעת הליכה: \n", + "ראובן אומר במאה וכו' נשבע הסרסור שבועת התורה. שכיון שאינו מכחיש את שמעון לומר שלא נמכר אלא שאומר שא\"ל במאה ה\"ל סרסור מודה במקצת ובזה נתיישבה השגת הראב\"ד ז\"ל שכתב אין כאן שבועת התורה וכו'. \n", + "ומ\"ש ואם כבר נתן נשבע היסת הטעם משום דהו\"ל כופר בכל והוא הדין אפילו לא נתנה לו אלא שא\"ל הילך: \n", + "ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן וכו'. כלומר דעד השתא עסקינן בדין שבין המוכר והסרסור והשתא מיירינן בדין של לוקח עם המוכר והסרסור וטעם הדין דכיון שידע הלוקח שחפץ זה של ראובן דומה לדין שכתב למעלה שאם הודיע שהוא שליח אם נמצא שעבר על דעת המשלח בטל המקח ומ\"ש הראב\"ד שיאמר לו קנוניא אתם עושים עלי וכי בשביל טענה זו החלושה נפסיד למוכר שאומר שמעולם לא הסכים למכור באותו הסך והחפץ הוא שלו אלא ודאי חייב להחזיר לו החפץ אע\"פ שהסרסור מכחישו ואם מפני טענת קנוניא יחרים על מי שנתן רשות כלומר לפי שלמעלה תפס שני חלוקות אם נתן כבר הסרסור הנ' למוכר או שלא נתן כנגד אם לא נתן הדמים אבל טוען שנתן לו רשות אמר על מי שנתן לו רשות וכנגד הב' שנתן לו הדמים אמר או שרצה בנ' כלומר שקבל הנ' ונתרצה וחזר בו אח\"כ וא\"ת ולמה צריך שידע שחפץ זה של ראובן כשידע שאינו של הסרסור סגי וכמו שכתבתי י\"ל שאם לא ידע למי הוא לא יחזיר לו שיאמר לו האיש שאתה אומר שהוא בעל החפץ אינו זה והלה ישמע ולא יגיד שהוא לא נתרצה בחמשים אחר שאינו בעל החפץ א\"נ שמציאות הדבר הוא אומר שידע שחפץ זה של פלוני ונתנו לזה הסרסור: \n\n" + ], + [ + "כל סרסור שהודיע ללוקח וכו'. כתב הראב\"ד כשהפקידו לו לא א\"ל כלום וכו'. כוונת הראב\"ד במ\"ש שהפקידו אצלו היינו לומר שהפקידו אצלו למכרו דאל\"כ מי נתן לו רשות לנפקד למכור הפקדון אבל מ\"ש ואם א\"ל מכור לי חפץ זה בכמה שתמצא וכו' קשה אם היה החפץ שוה ק' והלך ומכרו בנ' וכי יעלה על הדעת שבשביל שאמר לו מכור בכמה שתמצא שהמכר יהיה קיים ודאי לא נתכוון לומר לו בכמה שתמצא אלא מעט פחות מעט יתר אבל דברי רבינו ברורים שהנותן חפץ לסרסור למכור סתם או הוא נותן לו ואחר כך בא הסרסור ואומר לבד זה מצאתי ופסק רבינו שהמוכר יכול לבטל המקח כיון שלא נתן לו רשות למכור בכך וכך ונ\"ל לדעת רבינו שאע\"פ שהמוכר יכול לבטלו אין הלוקח יכול לבטלו אם המוכר רצה לקיים המקח מאחר שקנה הלוקח באחד מדרכי הקניין אינו יכול לחזור בו: \n", + "וכן סרסור וכו'. האי וכן ט״ס הוא וצריך למחוק וכן ולכתוב במקומו כל וכן הוא בספרים המדוייקים והדין הוא משנה בבתרא פרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ז) נשברה החבית נשברה לסרסור ומפרש רבינו כתוספות שכתבו שהיה סרסור שניהם ומדד להם כדרך כל סרסורין שמודדין בשכר שנותנין להם ונשברה החבית ע״י מדידה נשברה לסרסור וכגון שלא היה מחמת אונס אלא ע״י שלא נזהר יפה במדידה: \n\n" + ], + [ + "הלוקח כלים מבית האומן וכו'. ברייתא במציעא פרק האומנין (בבא מציעא דף פ״א) כתבה הרי״ף בפרק השואל הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו ופירוש סבלונות לארוסתו וא״ל אם מקבלין אותן ממני אני נותן לך דמיהן ואם לאו אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהם כלומר שיחזיקו לי טובה שפקדתים בסבלונות ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר ופירש״י ונאנסו בהליכה חייב דהואיל וקצץ דמיהם ומשכם לשם לקיחה הרי הם כלקוחין [ודין זה] דומה לדין שכתב רבינו ספ״ד מה' מכירה נוטל כלי מן האומן ע״מ לבקרו דבקץ דמיו עסקינן ואין מדברי רבינו הכרע שהוא כתב הברייתא כלשונה אבל נראים דברי רש״י ולשון הברייתא מסייעתו דבקץ דמים עסקינן שא״ל אתן לך דמיהם משמע שכבר היו קצובין והגהות כתבו שגם ר״י הסכים לדברי רש״י. ודע דפטור דקתני היינו מאונסין אבל לעולם חייב כנושא שכר וכך מסיימת הברייתא בנוסחאותינו כמ״ש בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר כלומר ולא כשואל ופירש״י שנשיאות שכרו הוא שנהנה שנתפאר בהם וכן מוכיח שם בגמרא דאמר אמימר התם אמילתא אחריתי פטור משואל וחייב בש״ש ומייתי הך ברייתא לסיוע והכי דייק לישנא דרבינו שכתב ואם נאנסו בחזרה פטור דמשמע דפיטורא לא הוי אלא מאונסין: \n", + "נטלן על מנת למכרן וכו'. גם זה שם ובהלכות מעשה ואתא לקמיה דר\"נ וחייביה ונתן טעם משום דאילו אשכח לזבוני בחזרתו מי לא זבנה: \n\n" + ], + [ + "כל שליח וכו' ואם היה האונס במקום שאפשר להביא עליו עדים וכו'. ס״פ האומנים (בבא מציעא דף פ״ב פ״ג) הביאו מעשים משומרים ושלוחים ופסקו כאיסי דתניא איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר ופי' ר״ח דחידושיה דאיסי היינו דכי יש רואה ליכא שבועה אלא או יביא ראיה ויפטר או ישלם והכריע הרי״ף כדבריו וכ״כ הרא״ש והר״ן וזה דעת רבינו: \n", + "מעשה באחד שאמר לשלוחו וכו'. מעשה שם ואמרו כמאן כאיסי ומכאן למדו המפרשים דלאו דוקא בשבועת השומרים אמרה איסי אלא אפילו בעלמא בין בשליחות או שותפות ויש לדקדק במ\"ש רבינו ממעות שהיו לי בידו משמע הא לאו הכי אלא שא\"ל קנה ואני אשלם לך יכול לומר לו איני רוצה המקח ואין לו עליו אלא תרעומת וצ\"ע. \n", + "ומ\"ש וקול יש לו פירוש אימת החמיצו ושל מי היו ואצל מי היו שמא שלך היו או קנית חומץ בדמים פחותים ולא החמיצו אצלך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שהיתה לו קרקע וכו' או שהיו לו מטלטלין וכו'. בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא דף ע') דכתבינן אורכתא אמטלטלין דלא כפריה ללישנא בתרא שפסק כמותו הרי״ף ז״ל וכתב פקדון לאפוקי מלוה וכמ״ש בפירוש בפרק זה: \n", + "וצריך לקנות מידו וכו'. נ\"ל דמדאיפליגו בגמרא אי שליחא שוייה או שותפא אלמא דכשהקנה לו עסקינן דאי לא מהי תיתי דשותפא שוייה ועוד ממה שאמרו בגמרא וכתבו רבינו בפרק זה שאם הקנה לו שליש או רביע דן על הכל הא לאו הכי אינו דן אלמא קניין בעי: \n", + "ואם לא כתב לו. כלומר שלא כתב לו דון וזכה והוצא לעצמך וכן אמרו במרובה אמרי נהרדעי [כל] אורכתא דלא כתיב בה דון וזכה ואפיק לנפשך לית בה מששא מאי טעמא משום דא\"ל האיך לאו בעל דברים דידי את: \n", + "ואף על פי שכתב לו כן וכו'. שם אמר אמימר אם תפס לא מפקינן מיניה כלומר אם תפס שליח ממון שהוציא ועכבו לעצמו רב אשי אמר כיון דכתב ליה כל דמתענית מן דינא קבילית עלי שליח שווייה ואיכא [מאן] דאמר שותפא שווייה למאי נפקא מינה למיתפס פלגא וכתב הרי\"ף דרב יהודאי גאון פסק דשליח שוייה ונ\"ל הטעם דכרב אשי קיימא לן דבתראה הוא ולא שבקינן לישנא דאמר סתמא דגמרא אליבא דרב אשי משום דאיכא דאמרי ובנוסחאות שלנו כתוב בגמרא והלכתא שליח שווייה ונראה מכאן שאם לא כתב כל מאי דמתענית מן דינא וכו' דלא שווייה שליח ושותפא שווייה: \n", + "וכל ההוצאות וכו'. מהא דרב אשי שכתבתי בסמוך דאמר דכתב ליה כל דמתענית מן דינא עלי הדר וכתב בעל העיטור בשם הגאונים שאף על פי שלא כתב כל מאי דמתענית וכו' אינו יכול לומר נתבע לאו בעל דברים דידי את שאין זה אלא בין המורשה והמרשה כלומר שהוא לתקנת המרשה שלא יוכל המורשה להחזיק בממון כמ\"ש בסמוך: \n\n" + ], + [ + "הקנה וכו'. שם אמר אביי ואי כתב ביה למחצה לשליש ולרביע מגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולה ופירש\"י אי כתב בה למחצה ולשליש דון וזכי לנפשך והמותר שלי עכ\"ל כלומר דאע\"ג דלשאר הממון לא כתב דון וזכה לנפשך לא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את: \n", + "כתב הראב\"ד דוקא שליש או רביע עד המאה ע\"כ לשונו: \n\n" + ], + [ + "אחד מן האחין וכו'. בכתובות פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ״ד) שאין בעל דין יכול לומר לאחד מהשותפין שבא לדון עמו אם חבירו במקום אחר לאו בעל דברים דידי את אבל אם אינו במקום אחר יכול לומר לו כן ולמד רבינו שכיון שאינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את אפילו נתחייב שותף זה יש על חבירו לקבל דינו דהא בהא תליא. \n", + "ומ\"ש לפיכך אם היה במדינה אחרת. שם מבואר זה החילוק. \n", + "ומ\"ש לפיכך יש לנתבע לעכב וכו'. דהא בהא תליא כמ\"ש ובח\"מ כתב [הטור] שהרא\"ש חולק עם רבינו והוא סובר כרבינו ומשמע התם שאם היה חייב שבועה ונשבע לאחד מן השותפין שבועה לאחד שבועה למאה: \n\n" + ], + [ + "הבעל בנכסי אשתו וכו'. גיטין סוף פרק השולח (גיטין דף מ״ח ע״ב) מימרא דאביי: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה לו ביד חבירו פקדון וכו'. בב״ק פ' הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ד) איתמר שליח שעשאו בעדים רב חסדא אמר הוי שליח רבה אמר לא הוי שליח ופסק הרי״ף כרב חסדא משום דקיימי התם ר״י ור״א כוותיה וכתב דה״מ דהוי שליח לענין שאינו חייב באחריותן אבל אם לא רצה ליתנם לו אין כופין אותו עד שיביא הרשאה דדון וזכי לנפשך וכתב רבינו עד שיבא בהרשאה על הפקדון כלומר דאילו במלוה לא מהני הרשאה: \n", + "וכל הבא בהרשאה וכו'. בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א) מימרא דרב וכתבו התוספות דהני מילי כשעושה בשביל שהוא אלם ובעל טענות שמתעבר על ריב לא לו והראב״ד ז״ל כתב דוקא כשהוא עם בעל דינו וכו' ולי תרוייהו איתנהו דכללא דמילתא כל שהבעל דין אינו יכול להוציא מיד הלוה או מפני אלמותו או מפני רחוק המקום מצוה עביד להציל עשוק מיד עושקו אבל אם הלוה אינו אלם יותר מבעל דינו ושניהם בעיר אחת ואפילו הלוה בעיר אחרת ואית למלוה דרכא עליה אז לא טוב עשה: \n\n" + ], + [ + "התובע חבירו בדין וכו'. בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא דף ע') לישנא בתרא דנהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא אכל לא כפריה כתבינן ורבינו חננאל כתב דלא ידע טעמא על מה נהגו לכתוב הרשאה אמטלטלין דכפריה ורבינו תם האריך ליתן טעם למנהג ודבריו תלויין בסוגיית הגמרא ואין כאן מקום להאריך: \n", + "וכן מי שנתחייב לו חבירו שבועה וכו'. זה פשוט בטעמו: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה לו מעות פקדון וכו'. במציעא פרק הזהב (בבא מציעא דף מ״ה מ״ו) ובקמא פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ד ע״ב) דאין מטבע נקנה אלא אגב קרקע כי הא דרב פפא הוה מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אבא אגב אסיפא דביתיה ומפרש רבינו שאותם דמים בפקדון היו אצלם דאם תמצא לומר שהיו מלוה כיון דאינם בעין א״א להקנותם וכמ״ש בסמוך: \n", + "היתה לו מלוה ביד אחר וכו'. הכי משמע בבתרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ״ח) דאמרינן התם אמר רבא אמר ר״נ שכ״מ שאמר הלואתי לפלוני כלומר מלוה על פה שחייב לי פלוני הלואתו לפלוני ואע״ג דליתא בבריא ולא משכח התם שיקנה בריא מלוה אלא במעמד שלשתן וכבר נתבאר בפ״ו מהלכות מכירה דין קניית השטר שהוא בכתיבה ומסירה וא״כ מן הדין אין הרשאה במלוה אלא מתקנת הגאונים אבל בתוספות פרק מרובה הוכיחו קצת במנהג שכותבין הרשאה אף בהלואה. ולא ידעתי מה חידש הראב״ד שכתב ואפילו היה החוב בשטר וכו' א״א אם לא מסר לו שטר החוב, שהרי כתב או בהקניית שטר חוב: \n", + "ומ\"ש רבינו ודברים אלו קלים הם עד מאד וכו'. נראה דלא קאי אלא אמאי דתקון שאם לא היה למקנה קרקע מקנהו ארבע אמות מחלקו שיש לו בא\"י אבל מה שתקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה תקנה טובה היא שהרי מ\"ש שזה מי יאמר שיש לו חלק בא\"י וכו' אינו ענין לתקנה קמייתא. \n", + "ומ\"ש שזה מי יאמר שיש לו חלק בא\"י כלומר שמא הוא מזרע גרים או משוחררים שאין להם חלק בארץ. \n", + "ומ\"ש וכן הורו שאם היתה לו מלוה אצל חבירו בין בשטר וכו' מפני שהוא כפירת שעבוד קרקעות כלומר שמשעה שנטל קניין או כתב שט\"ח עליו נשתעבדו קרקעותיו למלוה ועל תביעת קרקע אע\"ג דכפריה כותבין הרשאה דכיון דקרקע אינה נגזלת כפריה כלא כפריה היא. \n", + "ומ\"ש שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חבירו וכו' ואין לו קרקע וכו' היינו לומר שאם יש לו מעות פקדון ביד חבירו וצריך להקנותם לו אגב קרקע אם אין לו קרקע מקנהו אגב ד' אמות שבא\"י. \n", + "ומ\"ש או לתבוע ממנו הלואה ולא היה למקנה קרקע מקנהו ארבע אמות מחלקו שבא\"י באמת איני יודע מה צורך להקנאת ארבע אמות להרשאת גביית מלוה שהרי אינה נקנית אגב קרקע והרשאה אינה צריכה אלא קניין סודר ושמא מתוך שהקילו מצד שתועיל הרשאה למלוה החמירו מצד להצריכה קניין אגב ד\"א קרקע ודוחק: \n\n" + ], + [ + "מי שהרשה לאחד וכו'. כך כתב הרי\"ף בקמא פרק מרובה דכיון דקיימא לן דשליח הוי אי בעי לבטולי שליחותיה ואורוכי איניש אחרינא אית ליה רשותא למעבד הכי: \n", + "ואין למורשה לכתוב הרשאה וכו'. פרק הגוזל קמא כתב הרי\"ף וגברא דמורכין ליה לית ליה רשותא לאורוכי איניש אחרינא דיכול למימר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר: \n", + "לפיכך אם התנה וכו'. זה פשוט: \n\n" + ], + [ + "הבא בהרשאה וכו'. נימוקי יוסף בפרק מרובה כתב שכך הורו הגאונים ונ\"ל הטעם שכיון שפסקנו דשליח שווייה דינו כדין השליח ואומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אם לא התנה בפירוש בין לתקן בין לעוות. \n", + "ומה שכתב לפיכך אם התנה עמו וכו' אפילו מחל לו על הכל הרי זה מחול. פשוט הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "ראובן שבא בהרשאת שמעון וכו'. אין ספק שדעת רבינו דהיכא דכפריה קודם הרשאה לא כתבינן לה אבל אם כשנכתבה ההרשאה לא נודע לנו שהיה כופר אע\"פ שכפר אח\"כ לא בטלה ההרשאה מפני זה שהרי בעת כתיבתה כדין נכתבה ואף ע\"פ שהראב\"ד כתב בדרך אפשר כן הוא האמת וטעם הדין נראה מפני שלוי יערים ויאמר יבא שמעון וישבע והדין עמו כדאמרינן בהכותב תשתבע במאתין אפשר דמכספיא ומודיא ולוי אומר כן לפי שמשער בדעתו שלא יצא שמעון ממקומו ויבא כאן להשבע וללכת עם לוי בדינא ודיינא להוציא ממנו הממון לכך נתחכמו עליו חכמים ואמרו נוציא הממון מידו ליד ב\"ד ואז יהיה הרשות ביד שמעון לבא ולהשבע וליטול מיד ממונו ואולי מצד זה יתפשר לוי עם השליח ולא יצטרך שמעון לבא כאן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כשירצו השותפין להשתתף כו' עד הרי אלו לאמצע. כל זה מפורש בדברי רבינו בטעמו. \n", + "ומ\"ש ויטילו אותם לתוך כיס אחד. נ\"ל דלאו דוקא דה\"ה אם כל אחד הגביה כיס חבירו שזכה בה ונתקיים השותפות וכן כתוב בח\"מ ומכאן ששנים שהתנו ביניהם שכל מה שירויחו אפילו ממציאות יהיה לאמצע לאו כלום הוא לדעת רבינו אם לא נשבעו על זה שאז חייב לקיים שבועתו כמבואר בדבריו פרק כ\"ב מה' מכירה ופ\"ו מהלכות ערכין ושלא כעיטור והגהות שכתבו דמהני אפילו בלא שבועה וכדבריהם הוא דעת הראב\"ד שכתב ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקניין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן עכ\"ל כוונתו לומר שכשם שהעבד משתעבד לעשות מלאכות שלא באו לעולם כיון שגופו הוא בעולם כך השותפין משתעבדים זה לזה וי\"ל דלא דמי משום דהתם משתעבד גופו בהדיא אבל כאן אין שניהם משתעבדים זה לזה בפירוש והו\"ל כמוכרים זה לזה דשלב\"ל דלא קנו ומה שרצה להשוותו ליקדשו ידי אין הנדון דומה לראיה דהתם מתורת קיום הנדר נגעו בה וכמ\"ש רבינו בהלכות מכירה והלכות ערכין פ\"ו. וכתב מהרי\"ק בשורש קפ\"ב שמודה רבינו היכא דכל בעלי אומנות אחד התנו אהדדי אפילו בלא קניין אין יכולים לחזור בהם. \n", + "ומ\"ש וכן אם עירבו פירותיהם. קשה דמה קנייה יש בעירוב הפירות דנהי שאותו שהם ברשותו קנה אבל האחר במה קנה ונ\"ל דהכי פירושה אם עירבו פירותיהם והגביהם כל אחד מהם דומיא דמעות. כתב מהרי\"ק בשורש כ' דאפילו לדברי רבינו שהצריך נתינת מעות לכיס דוקא בתחלת השותפות בעינן קניין אבל היכא שכבר היו שותפים מקודם מודה הוא דכל תנאיהם קיימים בלא קניין וכ\"ש בהיות התנאים שוים לשניהם דבההיא הנאה דסמכי אהדדי וכו' עכ\"ל ואין נ\"ל שרבינו יסבור כן: \n\n" + ], + [], + [ + "השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וכו'. כתובות פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ״ג) אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים [והותירו או פיחתו] השכר לאמצע אמר רבה מסתברא מילתיה דשמואל [בשלקחו] שור לחרישה ועומד לחרישה אבל [לקחו] שור לחרישה ועומד לטביחה פירוש כגון שנמלכו עליו להעמידו לטביחה לחלוק באיבריו ואח״כ נזדמן להם ומכרוהו חי זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ורב המנונא אמר אפילו [לקחו] שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע פירוש הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו שכיון שלא חלקו עדיין השותפות קיימת ולפיכך השכר לאמצע ופסק הרי״ף כרב המנונא משום דאותביה לרבה התם מברייתא דתניא השכר לאמצע ואע״ג דשני לא סמכינן אשינויא. וכתב הר״ן דלרב המנונא לאו דוקא לקחו מתחלה לחרישה אלא אפילו לקחו לטביחה ועומד לטביחה ונמלכו ומכרוהו חי השכר לאמצע אלא דלישנא דרבא נקט וראיה לדבר מדאותבינן עליה דשמואל אליבא דכולי עלמא מדתנן התם וכן שלשה שהטילו לכיס הותירו או פיחתו כך הם חולקים כלומר כדקתני בבבא דלעיל מינה דחולקין לפי מעות מאי לאו פיחתו פיחתו ממש הותירו הותירו ממש א״ר נחמן אמר רבה בר אבוה לא הותירו זוזי חדתי פיחתו אסתירי צינאתא כלומר המטבע בעין והיה ישן וחדשוהו או שהיה חדש ופסלוהו אז חולקין לפי המעות דכל חד מאי דיהיב שקיל אבל אם נשאו ונתנו בהם והוסיפו על החשבון או פיחתו מהחשבון חולקין לאמצע ואם איתא דאפילו רב המנונא מודה דבדבר הראוי להתחלק חולקין לפי מעות מאי דוחקייהו לשנויי הכי ולא אוקמה כגון שלקחו פירות או סחורה שהם ראויים ליחלק אלא ודאי משמע דאפילו בכה״ג השכר לאמצע וטעמא מפורש בירושלמי עכ״ל וכך הם דברי רבינו שכתב אפילו לקחו שור לטביחה ונראה עוד מדברי הרי״ף שאפילו לקחוהו מתחלה לחרישה אם אח״כ טבחו חולקין לפי מעות שנתנו ורב המנונא אמר אפילו לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו שכיון שלא חלקו השותפות קיימת ולפיכך השכר לאמצע אלמא דטעמא משום שמכרוהו חי הא אם טבחוהו חולקים לפי מעות וכך נראה ג״כ מדברי רבינו שכתב אם מכרוהו חי ואיני מבין דברי הר״ן שכתב אבל טבחוהו ד״ה השכר לאמצע מכמה פנים אחד שנראה מהרי״ף היפך כמ״ש ועוד היאך אפשר לומר שאם טבחוהו ד״ה לאמצע וכשמכרוהו יש חולק לומר שחולקין לפי מעות איפכא מסתברא לכך אני אומר דט״ס הוא גם בעיטור כתב כדעת הרי״ף כמ״ש: \n", + "כתב הראב\"ד ז\"ל על דברי רבינו א\"א לא נתחוורו דברים הללו וכו'. כבר כתבתי שדברי רבינו כדברי הרי\"ף: \n", + "במה דברים אמורים כשנשאו וכו'. כבר כתוב בסמוך: \n", + "במה דברים אמורים בסתם וכו'. זה פשוט דכל דבר שבממון תנאו קיים: \n\n" + ], + [ + "השותפין שהתנו ביניהם וכו'. במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ה) אמר רבא הני בי תרי דעבוד עסקא בהדי הדדי ורווח וא״ל חד לחבריה תא נפלוג אי א״ל אידך נירווח טפי דינא הוא דמעכב ומסיים התם דאין שום אחד מהם יכול ליטול חלקו מן הקרן ולא מן השכר וכמו שאכתוב בסמוך ומפרש רבינו דה״ה כשעשו השותפות לזמן קצוב וסובר עוד דהוא הדין אם נשתתפו במעותיהן: \n", + "נשתתפו סתם וכו'. בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ט) וכתבה הרי״ף בפרק המקבל הנהו תרי כותאי דעבוד עסקא בהדי הדדי [אזל חד מינייהו] פליג זוזי בלא דעתא דחבריה וא״ל ר״פ מאי נפקא לך מינה ומעובדא דאיסור ורב ספרא שבפרק אלו מציאות וכתבה הרי״ף גם בהמקבל שחלק רב ספרא שלא מדעת איסור וכתב כדברי רבינו ובפרק שאחר זה משמע דיכול הוא לחלוק ואין חבירו יכול לעכב עליו והיינו בשנשתתפו סתם. \n", + "ומ\"ש ואם לא היתה באותה סחורה וכו'. פשוט הוא: \n", + "היה זמן ידוע למכירת אותה סחורה וכו'. גיטין ס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א ע״ב) תניא רבי יהודה אומר בשלשה פרקים מוכרים את התבואה וכו' למאי הלכתא אמר רבא ואיתימא רב פפא לשותפין ופר״ח ור״ת דעד זה הזמן יכולים לעכב ואז ימכרו ויחלוקו וכתב רבינו ירוחם שנראה שאם מכר בלא רשות באותו זמן שאין ראוי לימכר אותה סחורה ונתייקרה חייב לשלם דה״ל פשיעה וכ״כ העיטור: \n", + "היה עליהם חוב לאחר וכו' ואם הם אחראים וכו'. מההיא דהמקבל שכתבתי לעיל דאמר רבא הנהו בי תרי דעבוד עסקא בהדי הדדי ורווח וא\"ל חד לחבריה תא ניפלוג אי א\"ל אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב ואי א\"ל הב לי פלגי דרווחא אמר ליה רווחא לקרנא משתעבד ואי א\"ל הב לי פלגי רווחאי ופלגי קרנאי א\"ל עסקא להדדי משתעבד כלומר ואם נחלוק שמא אפסיד בסחורה שאקנה וחלקך ישתכר ואנו יחד קבלנו ונשתעבדו החלקים זה לזה ואי א\"ל ניפלוג רווחא [ונפלוג קרנא] ואי מטי לך דרינא בהדך א\"ל לא מזלא דבי תרי עדיף: \n", + "כתב מהרי\"ק בשורש ק\"כ שמ\"ש רבינו אם אינם אחראים זה לזה חולקין צריך לפרש כגון שפירשו בהדיא שאינן אחראין זה לזה ולא יתחייב האחד בחלק חבירו שאם לא כן יקשה דמכל מקום הם ערבים זה לזה כמ\"ש רבינו בפרק כ\"ה מהלכות מלוה וא\"כ היאך יכול האחד לכוף חבירו לחלוק הלא יאמר לו הלה אין רצוני לחלוק פן תפסיד נכסיך או תבריחם ונמצא כל החוב מוטל עלי לפרוע: \n", + "אמר לו חבירו נחלוק וכו'. כבר נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "הנותן מעות לחבירו לילך למדינה וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המשתתף עם חבירו בסתם וכו' ולא יתעסק בסחורה אחרת. ברייתא הביאה הרי״ף אגב גררא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ט) גמרא אין מושיבין חנווני למחצית שכר: \n", + "ולא ימכור בהקפה וכו'. רבינו ירוחם כתב בשם הגאונים שאם יש קצת בני אדם מוכרים בהקפה וקצתם שלא בהקפה אין לו למכור על הספק שלא מדעת חבירו דכל אשראי ספק הוא וזהו דעת רבינו שכתב אלא דבר שדרכו לימכר תמיד בהקפה וכתב בעיטור דמדאמרינן בההיא דפרק כל הגט למאי הלכתא לשותפי ש\"מ שותף אינו יכול למכור בלא דעת חבירו אלא הכל לפי מנהג מוכרי העיר ואם שינה חייב והיכא דזבין חד מינייהו באשראי בלא רשותא דחבריה איכא פלוגתא ביני רבוואתא ומסתברא כיון דאורחא דתגרי בהכי פטור והכי נמי אי אזיל ומשדר עיסקא בימא באורחא דתגרי ופסיד פטור אבל אי אתרי ביה אף על גב דעבד בממונא דחבריה כנטירותא דידיה חייב והכי שדרו במתיבתא דמר רב כהן צדק עכ\"ל: \n", + "עבר ועשה וכו'. הטעם שכיון שא\"ל ונתרצה הרי מחל לו ומחילה אינה צריכה קניין כמפורש בדברי רבינו פרק חמישי מהלכות מכירה: \n\n" + ], + [ + "אחד מן השותפין שעבר ומכר. יתבאר בסמוך: \n", + "לפיכך הנותן מעות וכו'. כך העלה הרי\"ף בהגוזל קמא שאם לסחורה נתן לו בתורת שותפות אם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הותירו הותירו לאמצע: \n", + "וכן אם הלך ונשתתף וכו'. שזה הדין דומה ממש לדין שנזכר בסמוך שהרי שותפו לא נתן מעותיו שישתף עמו אחר: \n", + "אבל אם נשתתף עם אחר וכו'. קשה שלא ימנע או הם שותפים בכל ממון שבידם או לא אם הם שותפין בכל היאך יש לזה ממון שאינו של השותפות ואם אינם שותפים בכל פשיטא שהריוח וההפסד הוא לעצמו. ונ\"ל דבשלא נשתתפו בכל מעות שבידם עסקינן ואפ\"ה ה\"א דכיון דאין לו להתעסק בסחורה אחרת מפני שמתרשל בעסק השותפות כשנתעסק בסחורה אחרת הריוח לאמצע קמ\"ל: \n\n" + ], + [ + "הנותן מעות לחבירו ליקח וכו'. תוספתא כתבה הרא\"ש פרק איזהו נשך פירוש רשאי ליקח לעצמו מאותו המין ממעות אחרים שאינם דמי השותפין ולא חיישינן שמתוך שקנה לעצמו מאותו המין יבא הפסד למה שקנה בדמי השותפות והוא שלא ימכור שניהם כאחד שמא מה שקנה לעצמו אינו משובח כמו של השותפות ונמצא חבירו נפסד בכך: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו זו התוספתא אינה מחוורת ואין למדין ממנה עכ\"ל. ואיני יודע למה דחה תוספתא זו שאולי קצתם ימכרו ביוקר וקצתם בזול ויחשוב אותם שביוקר לעצמו ושבזול לחבירו לכך אמרו חכמים שמתחלה יברור חלקו: \n", + "ולא יקח לעצמו חטים וכו'. ג\"ז תוספתא כתבה שם הרא\"ש. ולא יקח וכו' אנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר דנקט ברישא קאי וקאמר דממעות השותפות לא יקח לעצמו חטים ולחבירו שעורים. \n", + "ופירוש כדי שיהיו מעות שניהם שוים בחבלה כלומר שאם יהיה הפסד שלא יפסיד האחד יותר מחבירו. אבל קשה אמאי נקט חבלה ולא נקט הריוח ואפשר לפרשו מענין יחד כלומר כדי שיהיה ריוח והפסד שניהם שוה ולא ישתכר בשלו יותר מבשל חבירו. וי\"ס דגרסי בקבלה והיינו לומר שיהא קבלה בריוח והפסד שוה. וגירסת רבינו ירוחם כדי שיהיו שניהם שוים בחבילה וה\"פ שכשישאו שניהם משא להביא אל העיר אם הם שני מינין אולי אחד מהם יהיה כבד יותר מחבירו ואם תחשוב לפי מדה יגיע לזה חצי השכר ואם לפי כובד המשא יגיעוהו שני שלישים ואולי המתעסק לא ידקדק בזה ואם השעורים שלו נמצאו גזל לבעל המעות: \n\n" + ], + [ + "אחד מן השותפין שאמר נוליך הסחורה למקום פלוני וכו': \n\n" + ], + [ + "אחד מן השותפים שבא וכו'. נראה שלמד כן מדתניא בסוף פרק כל הגט (גיטין דף ל״א ע״ב) רבי יהודה אומר מוכרים התבואה וכו' למאי נפקא מינה לשותפים: \n\n" + ], + [ + "שותפין ששמו פירותיהם ונשתתפו וכו': \n\n" + ], + [ + "שותפין שמחלו להם וכו'. תוספתא כתבה הרי\"ף פרק הגוזל בתרא וכתב הרא\"ש דרישא מיירי שביקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו ומחל לו הוא לאמצע כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו בלא פיוס אמר אני מוחל בשביל פלוני הוא שלו לבדו: \n", + "היו באים בדרך וכו'. בהגוזל בתרא (דף קי\"ו ע\"ב) תנו רבנן שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד והציל הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ופרכינן ה\"ד אי דיכולין להציל אפילו אמר נמי ולא כלום הוא ואי דאין יכולין להציל אפילו לא אמר נמי אמר רמי בר חמא הכא בשותפות עסקינן כגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר פליג לא אמר לא פליג: \n\n" + ], + [ + "דבר הידוע לשני שותפין וכו'. בריש בתרא (דף ד') גבי הא דתנן השותפין שבנו את הכותל לאמצע לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם פשיטא לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו אי נמי דפנינהו חד לרשותיה מהו דתימא ליהוי אידך המע\"ה קמשמע לן כתב הרי\"ף ז\"ל ש\"מ מהא דמילתא דידיעא לתרי שותפי אף ע\"ג דאיתא השתא ברשותא דחד מינייהו לא נפיק מחזקה דאידך מ\"ט משום דשותפין לא קפדי אהדדי הילכך לית להו חזקה חד אחבריה אלא בראיה א\"נ לאחר חלוקה וכ\"כ הרא\"ש וסיים ואין לו ראיה אלא בעדים. ונראה מדברי רבינו שאם חלקו השותפות אע\"פ שדבר זה ידוע לשותפות אם הוא ביד אחד מהם הוי אידך המע\"ה וטעמא משום דתלינן שנפל לחלקו כשחלקו השותפות וזהו שכתב הרי\"ף אי נמי לאחר חלוקה: \n\n" + ], + [ + "אחד מן השותפין שבא לחלוק וכו'. פרק ב' דמציעא (דף ל\"א ע\"ב) איסור ורב ספרא עבוד עסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג ליה בלא דעתיה דאיסור באפי תרי אתא לקמיה דרבה בר רב הונא א\"ל זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו [א\"נ תרי מגו תלתא] א\"נ תרי סהדי דפלגת באפי תלתא א\"ל וכו' כיון דדידי שקלי גילוי מילתא בעלמא בתרי סגיא תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בפני ב\"ד וכו' ולאו איתמר עלה וכו' אלמנה אינה צריכה ב\"ד של מומחין אבל צריכה ב\"ד של הדיוטות הרי מפורש דבשלשה הדיוטות סגי כלומר דלא גמירי ולא סבירי אבל מ\"מ בקיאי בשומא בעינן דאי לא היכי ידעי למיפלג ופשיטא דנאמנים בעינן דאי לא היכי מהימנינן להו: \n", + "בד״א בשחלקו פירות וכו'. מציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ט) הני תרי כותאי דעבוד עסקא בהדי הדדי אזל חד מינייהו פלג בלא דעתא דחבריה אתו לקמיה דרב פפא א״ל מאי נפקא לך מינה הא אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמי לשנה זבנו חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג ליה בלא דעתא דחבריה אתו לקמיה דרב פפא אמר ליה מאן פלג לך א״ל קא חזינא דבתר דידיה קא אזיל מר אמר רב פפא כי האי גוונא ודאי צריך לאודועי [אמר ליה] זוזי מי שקיל טבי ושביק חסרי [א״ל לא א״ל] חמרא כ״ע ידעי דאיכא דבסים ואיכא דלא בסים: \n", + "בד\"א כשהיו המעות כולן מטבע אחד וכו'. שם גופא א\"ר נחמן זוזי כמאן דפליגי דמו הני מילי טבי וטבי תקולי ותקולי אבל טבי ותקולי לא כלומר אי שקל טבי שהם קלים ויוצאים בהוצאה ושבק תקולי שהם צורה אחרת שאין יוצאין כל כך בהוצאה א\"נ שקל תקולי ושבק טבי שהם יותר קלים לא: \n\n" + ], + [ + "אסור להשתתף עם עכו\"ם וכו'. בסנהדרין פרק ארבע מיתות מימרא דאבוה דשמואל כתבה הרי\"ף סוף פ\"ט דעבודה זרה ואם עבר ונשתתף עמו יש מתירין לקבל שבועה ממנו ויש אוסרין: \n", + "וכבר ביארנו. בפרק ה' מהלכות מאכלות אסורות: \n\n" + ], + [ + "אחד מן השותפין וכו'. כן כתב הרא\"ש בפרק המקבל גבי ההוא שתלא וכתב שכן דעת הר\"מ והביא ראיה מהתוספתא וכתב שם נימוקי יוסף שכן דעת הרמב\"ן והרשב\"א וכ\"כ הריטב\"א בשם רבו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שנים שהם נושאין ונותנין וכו'. מפורש במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ט): \n\n" + ], + [ + "(ב-ג) תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו. במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ד ע״ב) אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון והיינו כשנתן מעות להתעסק סתם ולא התנה וכן פירש רש״י באיזהו נשך (דף ס״ח) במשנת אין מושיבין חנווני למחצית שכר וכן משמע מדברי רבינו בסמוך שכתב ועוד תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו וכו' ולא התנו ביניהם שום תנאי שיהיה שכר המתעסק באותו חצי של פקדון שליש ריוח הפקדון וכו' אלמא דע״כ לא תקנו חכמים אלא בשלא התנו ביניהם שום תנאי אבל אם התנו הכל לפי תנאם והוא שלא יהא בתנאי צד איסור רבית כמו שאמר בפרק זה. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם נגנב או אבד החצי של פקדון אין המתעסק חייב לשלם כתב עליו הראב\"ד ז\"ל ולמה לא יהיה וכו'. וטעם רבינו מפני שאינו נושא שכר על שמירת הממון אלא על שמתעסק בו והרב רבינו אברהם בר דוד ז\"ל מדמה ליה לשוכר שאע\"פ שאינו נוטל שכר על שמירתו מ\"מ בההיא הנאה דמשכח בהמה לעשות בה מלאכתו חשוב כאילו נוטל שכר על שמירתו הכא נמי בההיא הנאה דמשכח זוזי למעבד בהו עיסקא חשיב כאילו נוטל שכר על שמירתן: \n", + "והיאך יעשו וכו'. משנה במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ח) אין מושיבין חנווני למחצית שכר ולא יתן לו מעות ליקח בהם פירות למחצית שכר אלא א״כ נותן לו שכרו כפועל בטל ופירשו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה כלומר אם היה נגר או נפח כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכה כבידה כזו לעשות מלאכה אחרת קלה כך פירש״י והתוס' מפרשים כפועל בטל היינו כיושב בטל לגמרי: \n", + "ואם היה לו עסק אחר וכו' וכן אם א\"ל הריוח יהיה לך וכו'. שם (דף ס\"ט) אמר רב מותר שליש בשכרך הרי זה מותר ושמואל אמר לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר ואמרינן התם דכי אמר רב מותר שליש בשכרך מותר כגון דאית ליה בהמה לדידיה דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי וידוע דהלכה כרב באיסורי וסובר רבינו דכיון דרב מיירי בשיש לו בהמה שמואל נמי מיירי בההוא גוונא ודוקא בהכי הוא דשרי בקוצץ לו דינר אבל אין לו בהמה אחרת לא והבבא הראשונה שכתב היא דברי שמואל לאשמועינן דאפילו בכי הא בעינן יש לו בהמה אי נמי דמה שכתב אם א\"ל כל הריוח יהיה לך שלישו לא מוכח דאמותר שליש קאמר אלא מדברי התוספתא היא בבא זו כמו שאכתוב בסמוך. ובבא שנייה דברי רב ולאשמועינן היתרא מיהו הני מילי דבעינן שיהיה לו עסק אחר כשלא התנו מעיקרא אלא שבשעה שבאו לחלוק אמר לו אם כשנעשה חשבון נמצא ריוח מותר שליש יהיה בשכרך או דינר בשכרך אבל אם מתחלה התנו כן אע\"פ שאין לו עסק אחר מותר לדעת רבינו שכיון שהתנה מעיקרא תנאי ממון הוא ואיסורא ליכא כיון ששכר המתעסק יתר על שכרו אפילו כל שהו וזהו שכתב רבינו בסמוך ואם התנו שאם יהיה שכר יטול המתעסק \n", + "וכו' ומה שכתב רבינו עוד בסמוך עוד תיקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן וכו' ולא רצה ליתן שכר עמלו בכל יום וכו' כלומר כשבאו לעשות חשבון לא רצה ליתן לו שכר כל יום ויום או ליתן לו דינר לכל ימי השותפות אם היה לו עסק אחר ומתחלת השותפות לא התנו שום תנאי ואם לא תפרש כן דהכא כשלא התנו מעיקרא עסקינן קשיא לרבינו דידיה אדידיה דהכא פסק דלא שרי באומרו שליש הריוח או עשיריתו יהיה שלך אלא ביש לו עסק אחר דוקא ולקמן אמרינן וכן אם התנו שאם יהיה שכר יטול תשיעית וכו' ורבותי הורו וכו' עד ולא יראה לי זה הרי שאפילו בדלית ליה עיסקא אחרינא שרי מיהו אפשר שאף כאן לא דיבר רבינו אלא דוקא כשהתנו מעיקרא אבל לא התנו מעיקרא שוב אין תנאי מועיל וכתב כאן הדין ביש לו עסק אחר דלכולי עלמא שרי ולקמן כתב דבאין לו עסק אחר הוא מחלוקת בינו ובין רבותיו ודרך ראשון נראה יותר: \n", + "כתבו תלמידי הרשב\"א והא דאמרינן בשמעתין דאי מתנה בהדיה שקול פלגא בהפסד יהיב ליה תרי תילתי באגר שתות יותר מהראוי לו בשכר טרחו ודיו בכך אע\"ג דלא מטי ליה בכל יום כפועל בטל כיון דשקיל מיניה וביה ואפשר דהוי ביה רווחא טובא דמטי ליה כפועל בטל או טפי לא הקפידו חכמים בדבר ושרי בהכי ואפילו במושיב חנווני סגי בהכי וכדתניא בתוספתא במושיב חנווני אבל אם אמר לו בשליש אחר שותף שלי והשליש עשוי עליך בבטלה מותר והכי קאמר בשליש תהיה שותף שלי שאטול אני שליש ואתה שליש והשליש האחר יהיה בשכר בטלתך והיינו פלגא בהפסד ותלתא באגר עכ\"ל. ונראה בעיני שמה שכתב רבינו וכן אם אמר ליה כל הריוח יהיה לך שלישו וכו' היא מהתוספתא הזאת וע\"פ מה שפירשוה תלמידי הרשב\"א ז\"ל. ולפי זה דברי הרב במותר שליש בשכרך לא הזכירם רבינו וצ\"ע למה ואע\"פ שהגהות כתבו בפ\"ח דלא כשמואל אלא כרב וכו' מ\"מ רבינו לא הזכיר ההיא דמותר שליש. אח\"כ מצאתי בספר התרומות ח\"ג שמה שכתב הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות מלוה וכן אם מכרה לו בשתים ואמר ליה היתר על שתים וכו' היינו ההיא דמותר שליש: \n", + "ואם היה זה המתעסק אריסו וכו'. גם זה שם (דף ס\"ט) עובדא דר\"א מהגרוניא זבין בהמה ויהיב לאריסיה מפטים ליה ויהיב ליה רישא באגריה ויהיב פלגא רווחא אמרה ליה דביתהו אי משתתפת בהדיה יהיב לך נמי מאליתא אזל זבין בהדיה פליג ליה מאליתא אמר ליה תא נפלגיה לרישא אמר ליה השתא כמעיקרא נמי לא אמר ליה עד האידנא זוזי דידי הוו אי לא הוה יהיבנא לך טפי פורתא מיחזי כרבית השתא שותפי אנן מאי קאמרת טרחנא טפי פורתא אמרי אינשי סתם אריסא למארי ארעא משתעבד. וסובר רבינו שהוא הדין לענין העסק אם היה לו עסק אחר בדידיה קא טרח וההוא טירחא יתירא בלאו הכי משתעבד ליה וקשה שהרי בהאי עובדא אמרינן דהיכא דכולהו זוזי דר\"א דהיינו עסק בעי למיתן ליה טפי פורתא ואע\"ג שהאריס היה לו מלאכה אחרת שסתם אריס הוא לעבוד הקרקע ועוד דלא אהני ליה טעמא דאריסא למארי ארעא משתעבד אלא היכא דשותפי נינהו אבל מעיקרא דכוליה זוזי הוו דר\"א לא אהני טעמא דאריסא למארי ארעא משתעבד ורבינו כתב סתם דאריס אין צריך להעלות לו שכר וי\"ל שיש כמה ימים בשנה שהאריסים בטלים שאין האדמה צריכה עבודה ולכך הוה ליה אין לו עסק אחר וזהו שכתב רבינו אריסו והיה לו עסק אחר ואם איתא דסתם אריס עסק אחר יש לו למה ליה למימר והיה לו עסק אחר ואריסיה דר\"א לא הוה ליה עסק אחר ולהכי מעיקרא הוה יהיב ליה רישא באגריה אע\"ג דהוה אריסיה ואחר שנשתתף הרי יש לו עסק אחר שהוא מתעסק במעותיו ומש\"ה לא יהיב ליה מידי דאריסא למארי ארעא משתעבד אי נמי שרבינו סובר שמה שהיה נותן לו מתחלה טפי פורתא לאו מדינא דמדינא אריסא למארי ארעא משתעבד אלא משום דלא ליתחזי כרבית הוה יהיב ליה טפי פורתא ומשום מדת חסידות וכי בהדיה ליכא למיחש תו למיחזי כרביתא דכיון דשותפי נינהו משמע לאינשי שאין ליטול זה יותר מזה. אי נמי דכי אמרינן דביש לו עסק אחר מותר ה\"מ כשהוא ממין אותו עסק וכמו שאמרו בגמרא טעמא דגביל לתורא גביל לתורי אבל אם אין לו עסק מאותו המין אע\"פ שהוא ממין אחר לא וע\"פ מ\"ש בתירוץ ראשון וכ\"כ רבינו ירוחם בדיני שותפין ולפי תירוץ זה מ\"ש \n", + "רבינו ואם היה לו עסק אחר כל שהוא להתעסק בו עם מעותיו של זה פירושו כשזה המתעסק משים קצת מעות בעסק עם מעות חבירו אבל כשיש לו אומנות אחרת או עסק אחר לא. ולכן קודם שנשתתף האריס עם ר\"א היה נותן לו חלק יתר על החצי כדין מתעסק דלית ליה עיסקא אחריתי ולפי מ\"ש לעיל ביישוב שני גבי שלישיתו או עשיריתו בשכרך ר\"א היה מתנה עמו מעיקרא ואחר שנשתתף עמו חשיב ליה כמו אית ליה עיסקא אחריתי ואע\"פ שהיה לו לתת לו חלק יתר לא נתן לו דאריסא למארי ארעא משתעבד כנ\"ל לדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "ועוד תקנו חכמים וכו'. נראה שזה הדין הוציאו רבינו מעובדא דבני רב עיליש דמייתי פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ח ע״ב) דנפק עלייהו שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגר פלגא בהפסד ואמר רבא אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר ומפרש רבינו אי פלגא היה נוטל בעל המעות באגר ה״ל להפסיד בהפסד תרי תילתי ואי פלגא בהפסד היה מפסיד המתעסק הוה ליה ליטול בריוח תרי תילתי וכן פירש״י ומשמע לרבינו דה״פ כיון דכתיב ביה פלגא באגר פלגא בהפסד א״א לפרשו כפשוטו משום דאיסורא הוא ורב עיליש לא הוה ספי איסורא לאינשי הילכך ע״כ לפרושי בגוונא דליהוי היתרא וכתקנת חכמים דשתות כל הריוח הוי למתעסק יתר על חלקו וכן אינו פורע שתות ההפסד וכן משמע ממה שכתב רבינו בתחלת פ״ז: \n", + "וכתב הראב\"ד נראה לי שהוא שיבוש וכו'. נראה שדעת הראב\"ד לומר דהמקבל עסק סתם שקיל מקבל בהפסד פלגא כיון דפלגא מלוה צריך להפסיד פלגא דאי לא דארי מקבל בהפסד אלא תילתא לאו פלגא מלוה הוא הילכך אי הוה הפסד מפסיד פלגא ואי הוה רווחא שקיל תרי תילתי משום שכר טורחו ומש\"ה אמר רבא דאי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר משום דהכי ודאי דינא בעלמא ומאי דאמר תרי תילתי בהפסד משום תנאה הוא דקאמר הכי וכ\"כ תלמידי הרשב\"א בשם הרמב\"ן ז\"ל וכ\"כ סמ\"ג במ\"ע סימן פ\"ב ובסמוך אבאר דעת רבינו ונימוקי יוסף כתב בפרק המקבל שכך נראה מדברי רבינו אע\"פ שאין כן דעת הראב\"ד עכ\"ל ואין דברי נימוקי יוסף נראין כלל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו יש מי שטועה ואומר שהנותן עסק סתם אם יהיה שם שכר יטול המתעסק חציו וכו'. נראה שטעם סברא זו היא על פי דרך הראב\"ד שאומר שחלוקה אחת מדברי רבא היא תקנת חכמים אלא שהראב\"ד סובר שהוא פלגא בהפסד תרי תילתי באגר ובעל סברא זו סובר בהיפך במאי דאמר פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואבעל המעות קאי כמו שנתבאר וכתב רבינו שסברא זו היא טעות משום דאין לומר דחלוקה אחת מדברי רבא היא תקנת חכמים ולא האחרת אלא שתיהן תקנת חכמים כמו שנתבאר לדעתו: \n\n" + ], + [ + "הורו רבותי וכו'. דברים אלו נראין כדברי הספר החתום בלי טעם וה' האיר עיני לירד לעמקן והילך ביאורן. דעת רבותיו דכי אמר בגמרא פלגא באגר תרי תילתי בהפסד וכו' היינו לומר דבתר חלק הפקדון אזלינן לעולם שאם היה שם ריוח נוטל המתעסק שליש בריוח הנוגע לבעל הפקדון מוסף על ריוח המגיע לחלק המלוה וז\"ש בגמרא אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר נמצא שאם הפסיד ששה מפסיד בעל הפקדון ג' ואם הרויחו אינו נוטל אלא שנים והשלשה הראוי לחלקו נותנו למתעסק בשכר ואם היה שם הפסד בעל הפקדון מפסיד הפסד המגיע לחלק הפקדון ופורע יותר שליש חלק המגיע לחלקו כדי להקל מעל המתעסק וזהו שאמרו בגמרא אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד נמצא שאם הרויחו ששה נוטל המתעסק שלשה ובעל הפקדון שלשה ואם הפסידו מפסיד בעל הפקדון שלשה המגיעים לחלקו ומפסיד עוד שליש חלק הפסד המגיעו דהיינו אחד נמצא מפסיד ארבעה שהם תרי תילתי וס\"ל כמ\"ש דלעולם בתר חלק הנוגע לפקדון אזלינן ולא בתר חלק הנוגע למלוה כלל ורבינו דחה פירוש זה מטעם דלפי זה אפשר שיפחות ויטול שכר וכו' לכן הוא ז\"ל מפרש שאם היה שם הפסד לא אזלינן אלא בתר חלק המגיע למלוה שאינו פורע שליש אחד מהפסד המגיע לחלקו וזה שאמר אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד נמצא שאם הרויחו ששה נוטל המתעסק שלשה ואם הפסידו ששה אינו מפסיד אלא שנים דהיינו פחות שליש מחלק המגיעו. ולענין ריוח סובר רבינו דאזלינן בתר חלק הפקדון שהמתעסק נוטל שליש חלק המגיע לפקדון נוסף על המגיע לחלקו וזהו שאמר אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר נמצא שאם הפסידו ששה מפסיד המתעסק שלשה ואם הרויחו ששה נוטל שלשה שהם נוגעים לחלקו ושליש מחלק חבירו דהיינו ארבעה שהם שני שלישים. ולא רצה רבינו לפרש דגם לענין ריוח אזלינן בתר חלק המלוה וכמו שכתבו תלמידי הרשב\"א ז\"ל בשם הרמב\"ן ז\"ל שסובר דבין לענין הפסד בין לענין ריוח אזלינן בתר חלק המלוה והיה נמצא לפי זה שנוטל המתעסק בריוח שליש ריוח הנוגע לחלקו יותר על חלקו הראוי לו והילכך אם התנו שיפסיד המתעסק הרביע והרויחו נוטל שליש דאם ד\"מ הרויחו ארבעה ועשרים נוטל ששה הנוגעים לו ועוד שליש חלק שהם שנים הרי שמנה ואילו לדעת רבינו נוטל י\"ב ששה הראויים לו ושליש חלק חבירו שהם ששה אחרים והטעם שלא פירש רבינו כפירוש הרמב\"ן ז\"ל משום דקשיא ליה דא\"כ אפשר שיטול המתעסק כל הריוח ויטול גם מהקרן להשלים ריוח שלו כגון שהתנו שיפרע בעל המעות אחד מחמשה בהפסד והרויחו ה' הרי המתעסק נוטל ד' המגיעים לחלקו ועוד שליש דהיינו אחד ושליש נמצא שצריך ליטול מהקרן שליש דינר ואם הרויחו עשרה צריך ליטול שני שלישי דינר ואם הרויחו ט\"ו צריך ליטול דינר מהקרן להשלים הריוח וזה תימה גדול ודבר שאין הדעת סובלתו כמו שקדם לו ז\"ל ולא חשש רבינו לבאר זה לפי שממה שכתב לעיל נלמוד זה או לפי שלא ראה הוא ז\"ל מי שסבר כסברת הרמב\"ן ז\"ל לא כתב מה שקשה עליה. והוי יודע שתלמידי הרשב\"א ז\"ל כתבו סברת רבותיו של רבינו וכתבו שאם שליש חלק הפקדון נעלה יותר מחלק המלוה אינו חייב הנותן לתת לו כלום מביתו אבל כל זמן שיש על המתעסק לשלם ראוי לפוטרו עד כדי הפסד שליש הפקדון וזהו הדרך הנכון וכן כתב הרב אלפסי ז\"ל בתשובה וגם הפירוש הזה לא ישר בעיני רבינו משום דכיון שהמלוה צריך להפסיד שליש יותר המגיע לו כפי פירושם בגמרא מנא ליה לפוטרו בלא שום גילוי מהגמרא ולכן יותר נכון בעיניו לפרש כמו שכתבתי. ואל יקשה בעיניך לדעת רבינו למה לגבי ההפסד אנו הולכים אחר חלק המלוה ולגבי הריוח אנו הולכים אחר חלק הפקדון דטעם נכון יש בדבר דביש ריוח ראוי שאם טרח בפקדון מרובה יטול שכר הרבה ואם טרח בפקדון מועט יטול חלק מועט שאם תאמר ניזיל בתר מלוה לקתה מדת הדין דזימנין שחלק המלוה מועט ונמצא שטרח בפקדון מרובה בשכר מועט הילכך דינא הוא דניזיל בתר חלק הפקדון אבל לענין ההפסד הוי איפכא דאי אזלינן בתר חלק הפקדון לקתה מדת הדין דזימנין שחלק הפקדון מרובה ונמצא שהמקבל אינו מפסיד כלום ולפעמים נוטל מעות מהנותן הילכך אזלינן בתר חלק מלוה שיסייע הנותן למקבל בשליש הפסד המגיע שנמצא לפי זה שלעולם אין המקבל מפסיד אלא שני שלישים מהפסד הנוגע לחלקו והשליש האחר מסייעו בו הנותן בשכר טורחו ולעולם אין הנותן נוטל אלא שני שלישים מריוח הנוגע לו דהשליש האחר נותנו למקבל בשכר טורחו ובזה הושוו כל המדות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "לפיכך שטר עסק וכו'. בבתרא פרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע' ע״ב) כתבה הרי״ף ז״ל במציעא פרק המקבל שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרו נשבע ונוטל כולו ודייני ארץ ישראל אמרו נשבע וגובה מחצה ואסיקנא התם הילכתא כדייני ארץ ישראל שאותו חצי דמשום פקדון חיישינן שמא נאנס או שמא פרעו שהמפקיד אצל חבירו בשטר וא״ל החזרתי נאמן וטוענין ליורש: \n\n" + ], + [ + "המתעסק שהפסיד וחזר וטרח עד וכו'. במציעא פ' המקבל (בבא מציעא דף ק״ה) אמר רבא האי מאן דקביל עיסקא מן חבריה ופסיד טרח ומלייה ולא אודעיה לא מצי א״ל דאי מהאיך פסידא בהדאי משום דא״ל להכי טרחת למליותיה כי היכי דלא ליקרו לך מפסיד עסקי ופירש״י דמדלא אודעתן מעיקרא נכלם היית בדבר ואדעתא דמילוי קרנא טרחת ומשמע בהדיא דאי אודעיה בשהפסיד ואחר כך הרויח מחשב על ההפסד בפני עצמו ועל הריוח בפני עצמו ובאמת שרבינו סתם הדברים ועל כל פנים יש לנו לפרשם וכן משמע מדקדוק לשונו וקל להבין: \n\n" + ], + [ + "נתן לו מאתים יריעות וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. שם מימרא דרבא: \n\n" + ], + [ + "אין המתעסק יכול לחלוק וכו'. כך העלה הרב אלפסי ז\"ל במציעא פרק המקבל והכריע בראיות נגד החולקים בזה וכתב דמהא דאמר רבא התם להכי קרי ליה עיסקא דא\"ל לאיעסוקי ביה יהבי לך ולא שיטול חצי הממון שהוא מלוה למישתי ביה שכרא שמעינן דלית לשותף למיפלגיה לממונא בשום צד אלא להתעסק בכולו יחד ואם חלק בפני כל בית דין שבעולם לא מהני ליה ולא ירדתי לסוף דעתו של הטור מה היה דעתו בדברי רבינו שכתב עליו בטור י\"ד סימן קע\"ז ולא נהירא דדבר פשוט הוא זה עד כאן ואולי חשב שזה פי' למימרא דרבא דלהכי קרו ליה עיסקא וכו' ואינו במשמע דבריו ועוד שכתב שזה פשוט והרי הריא\"ף כתב שרבוואתא הורו היפך זה אלא דברי רבינו טובא סוכלתנו ונהירו אית בהו: \n\n" + ], + [ + "המתעסק שנתן מתנה לאחרים וכו'. כתב מ\"ע דאיתא בתשובת הגאונים ובספר מצות גדול: \n", + "ואם יש שם עדים שהמטלטלין אלו מן המעות וכו'. במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ד ע״ב) רבא אמר להכי קרו ליה עיסקא שאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו וכתב נימוקי יוסף בשם רבינו האי דכל היכא דאיתיה לההוא עיסקא בעיניה גבי מיתמי בלא שבועה וכ״כ הרא״ש: \n\n" + ], + [ + "הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר וכו' עד בעל כרחו. ירושלמי כלשון רבינו כתבו הרי\"ף ז\"ל פרק איזהו נשך וכתב הרב רבינו ניסים בקידושין ראש פרק האומר בשם בעל מתיבות דהני מילי בשלקח בזוזי משלח אבל אם לא לקח בזוזי משלח אינו מוציא ממנו והיינו דאמרינן התם דרבה בר בר חנא יהיב זוזי לרב למזבן ליה ארעא וזבנה רב לנפשיה וכן כתב ה\"ה פרק שביעי מהלכות מכירה ובאותו פרק תמצא דין זה בשלימות בענין אם שלח יד באותן המעות קודם שיקנה בהן או אמר בפני עדים שחוזר בו משליחותו שאז המקח לשליח אבל אם אין עדים בדבר אף על פי שהשליח אומר ששלח בהן יד וזקפו עליו מלוה המקח למשלח ובנימוקי יוסף פרק איזהו נשך משנת אין מושיבין חנווני וכו' כתוב שיש לחלק בין בשעשאו שליח לצורך המשלח לכשאמר לו למחצית שכר דבהאי ירושלמי אמר למחצית שכר ולכך מוציא ממנו אבל בפרק האומר עשאו שליח לצורך המשלח ולכך מה שעשה עשוי ורבינו חולק על זה בפרק שביעי מהלכות מכירה: \n\n" + ], + [ + "נתן לו מעות וכו'. גם זה ירושלמי כתבו הרב אלפסי פרק איזהו נשך ונראה לי הטעם דדוקא פירות שהזכיר לו רשאי ליקח ולא דבר שאינו נקרא פירות כגון כסות או עצים: \n", + "המושיב את חבירו בחנות וכו'. תוספתא הביאה בעל נימוקי יוסף בפרק איזהו נשך והרא\"ש כתבה גם כן בפרק הנזכר עלה קמ\"ד: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הנותן ביצים לבעל התרנגולים להושיב התרנגולים וכו'. ברייתא במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ח ע״ב): \n", + "וכן השם עגלים וכו'. משנה שם אין שמין עגלים וסייחים למחצה אא\"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו ומפרש רבינו בשכר עמלו היינו כפועל בטל: \n", + "ומגדל אותם וכו'. ג\"ז שם במשנה: \n", + "ואינו יכול למכור שלא מדעת חבירו וכו'. ברייתא שם: \n", + "ומ\"ש ואם א\"ל הרי הראש והאליה וכו'. ג\"ז שם (דף ס\"ט) ר\"א מהגרוניא זבין בהמה ויהיב לאריסיה מפטים לה ויהיב ליה רישא באגריה ויהיב פלגא רווחא: \n", + "כתב הראב\"ד ז\"ל וכן השם בהמה על המפטם וכו' עד יתר על מחצית השכר מותר א\"א דבר זה אינו מחוור וכו': \n", + "היו למפטם וכו'. ג\"ז שם אמר רב מותר שליש בשכרך מותר כלומר אע\"פ שהוא ספק משום דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי: \n", + "ואם היה אריסו. שם מסיים בעובדא דר\"א מהגרוניא דאשתתף בהדיה כלומר שנתן לו חצי המעות וחלק עמו בשוה משום דאריסא למארי ארעא משתעבד ואין ספק שרבינו בשותפות מיירי שכך כתב אפילו לא תעלה לו אלא דבר מועט בכל ימי השותפות הזאת דיו: \n\n" + ], + [ + "השם עגלים וסייחים וכו'. זה פשוט: \n\n" + ], + [ + "שמין פרה וחמור וכו'. משנה באיזהו נשך (דף ס\"ט ע\"ב): \n", + "ואין שמין עגל עם אמו וכו'. שם במשנה ובברייתא רשב\"ג אומר שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו כלומר וא\"צ להעלות מזונות לעגל ולסייח ופסק הרי\"ף דלא כרשב\"ג ואע\"ג דבכ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו נ\"ל דטעמא דהרי\"ף מדאמרינן בגמרא ורשב\"ג לא בעי שכר עמלו ומזונו איכא גללים ואידך גללים אפקורי מפקר להו ובפרק אלו מציאות גבי השבת אבידה פריך ואימא לאתויי גללים ומשני סתם גללים אפקורי מפקר להו וממילא לא קי\"ל כרשב\"ג ואע\"ג דאפשר לשנויי אליביה שינויא דחיקא הוא: \n\n" + ], + [ + "השם בהמה לחבירו וכו'. ברייתא שם: \n", + "ילדה הבהמה וכו' מקום שנהגו וכו'. משנה שם: \n", + "חייב המתעסק וכו'. ברייתא שם (דף ע') ואע\"ג דרבי יוסי פליג אהא הלכה כת\"ק: \n", + "רצה להטפל בהם וכו'. שם (דף ס\"ט) בברייתא מכאן ואילך נוטל מחצה בשלו ומחצה בשל חבירו ופירש\"י דשכר עמל ומזון ליכא וכו' דכיון דבעי למיטרח בה משום מחצה שלו שהוא קרן גמור ואינו מלוה כי טרח משום דידיה קא טרח לא מיחזי כרבית: \n", + "ואם לא התנה כן וכו'. כך כתבו קצת מפרשים ואמרו דדמיא להא דתנן בבתרא האחין שהשביחו את הנכסים השביחו לאמצע אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמם: \n", + "מקום שנהגו להעלות שכר וכו'. זהו פירוש מה ששנינו בברייתא פרק איזהו נשך מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין להעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין ואין משנין ממנהג המדינה והראב\"ד ז\"ל כתב האי פירושא לא נהיר וכו': \n\n" + ], + [ + "ראובן שהיתה לו שדה וכו'. דלא שייך צד רבית בקרקע כדשייך במטלטלין שכן מצינו חכמי הגמרא שהיו להם אריסים: \n", + "אריס אומר למחצה וכו'. פלוגתא דרב יהודה ורב נחמן במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״י) ופסק כרב נחמן בדיני: \n\n" + ], + [ + "בעל שהוריד אריסים בנכסי אשתו וכו' עד ושמין להן כאריס. בעיא דאיפשיטא בכתובות פרק האשה שנפלו (כתובות דף פ' ע״א) והטעם שאם היה הבעל אריס יודע בטיב אריסות שאם לא ירדו אלו היה יורד הוא הרי האשה אומרת להם לא הועלתוני דבר ואינה נותנת להם אלא הוצאה שיעור שבח ואם אין הבעל אריס הרי הועילוה דארעא לאריסי קיימא. \n", + "ומ\"ש ואין להם מן ההוצאה אלא שיעור השבח ובשבועה. כך מפורש שם לגבי בעל ופשיטא דלא עדיפי מיניה: \n\n" + ], + [ + "האחין או שאר היורשין וכו'. שבכ\"מ שנינו האחין השותפין ואם האחין הם שותפין למה ליה למיתניא אחים אטו משום דאחים נינהו ה\"א דגריעי אלא ודאי הכי קאמר האחין שלא חלקו או השותפים שנשתתפו וסובר רבינו דלאו דוקא אחים אלא הוא הדין שאר יורשים. \n", + "ועל מ\"ש רבינו ירושת מורישן כתב הראב\"ד א\"א לא האירו דבריו וכו'. ואיני יודע מניין לו לחלק בכך: \n", + "אחד מן האחין וכו'. משנה בבתרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ״ד ע״ב) האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו ובגמרא תנא לאומנות המלך שלח רבין משמיה דרבי אילעא לא שאנו אלא שחלה בפשיעה אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע. והוי יודע דתניא בגמרא אבבא דרישא שאם נפל לאומנות המלך מחמת האחין לאחין פירוש לאמצע ואם מחמת עצמו לעצמו וכתבה הרי״ף ואיני יודע למה השמיטה רבינו ונראה שלזה כיון הראב״ד שכתב אחד מן האחין או השותפין שנפל לאומנות המלך וכו' א״א גם בזה קיצר מאד עכ״ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "השותפין כולן וכו'. משנה בשבועות פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ״ה) ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית ופירש רבינו אפוטרופין שמינו אותם ב״ד דאילו מינם אבי היתומים לא ישבעו כמו שנתבאר בפרק זה: \n", + "כל אחד מאלו נשבע וכו'. שם (דף מ\"ח ע\"ב) בגמרא אמרינן אמתניתין דואלו נשבעין שלא בטענה אטו בשופטני עסקינן כלומר שמשביעין בלא טענה ומהדרינן ה\"ק ואלו נשבעין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא כלומר שטוענו שמא עכבת משלי: \n", + "ולמה תיקנו חכמים וכו'. מפורש שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "ואין כל אחד מאלו נשבע וכו'. שם אמר רב יוסף בר מניומי אמר ר\"נ והוא שיש טענה ביניהם שתי כסף כמאן כשמואל והא תני רבי חייא לסיועיה לרב אימא כפירת טענה שתי כסף כרב כלומר דבפרק שבועת הדיינים פליגי רב ושמואל והלכה כרב וכמו שפסק רבינו פ\"ג מטוען ונטען ופירוש דברי רב שם הם שהטענה צריכה שתהיה שתי כסף ופרוטה ויכפור בשתי כסף ויודה בפרוטה ורש\"י גבי שבועת השותפין פירש שגם שם צריך הודאה בפרוטה דקרובה היא לשבועה דאורייתא אלא שטענת שמא היא אבל דעת רבינו כדעת ר\"י ן' מיגאש דבשבועת השותפין לא בעינן הודאה ונ\"ל דהיינו טעמא דכיון דמעיקרא הוה ס\"ד דבלא שום טענה משביעים להו כשהשיבו ה\"ק נשבעין בטענת שמא די לנו שנאמר שחידש שהיה שם טענה ולא שהיה שם טענה וכפירה ועוד דאי הוה בעינן טענה וכפירה כעין דאורייתא למה ליה לר\"נ למימר דבעינן כפירת טענה שתי כסף כרב אלא ודאי לא בעינן הודאה וכיון דלא בעינן הודאה ממילא בטענת שתי כסף סגי דע\"כ לא אמרינן בשבועת הדיינים דבעינן שתי כסף ופרוטה אלא היכא דבעינן הודאה אבל היכא דלא בעינן הודאה בשיעור כפירה דהיינו שתי כסף סגי. אי נמי דנהי דבמודה במקצת בעינן הודאה היינו טעמא משום דעיקר אותה שבועה על הודאה היא באה שאילו כפר בכל פטור היה אבל שבועת השותפין כיון דכופר במה שטענו מחוייב לישבע כיון דמשום ספק הוא וכ\"נ מדברי הרי\"ף והרא\"ש:. \n\n" + ], + [ + "מכאן הורו רבותי שאם מת השותף וכו' ויש מי שהורה וכו'. איני יודע מה ראיה מביא רבינו מדמשביעין את האשה שנעשית אפוטרופא בחיי בעלה דהא איכא לאוקומה בשחושדים אותה בשתי כסף ואין לומר דמייתי ראיה מדקתני לה סתם ולא חילק בין חושדין אותה לאינם חושדים אותה דהא פשיטא דאיכא למימר דסמך על מאי דאמר ר\"נ והוא שיש טענה ביניהם שתי כסף: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שאין שם עדים וכו'. כן כתב הרא\"ש ריש שבועת הדיינים בשם הר\"י ן' מיגש ורבינו נמשך לדעת רבו: \n", + "איזהו בן הבית וכו'. ברייתא שם: \n", + "וכן אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים וכו'. בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף נ״ב) פלוגתא דאבא שאול ורבנן במתניתין ופסקו בגמרא הלכה כאבא שאול דאמר מינהו אבי היתומים לא ישבע: \n", + "וכן האשה שלא נעשת אפוטרופא וכו'. בכתובות פרק הכותב מימרא דרב מתנא ופסק הרי\"ף כן: \n\n" + ], + [ + "המשלח ביד חבירו וכו' עד שנשא ונתן. כתב מ\"ע הוא בתשובת הגאונים: \n", + "ודע שהרשב\"א בתשובה חולק שאומר לא אמרו אלא בבן הבית שמתעסק תמיד בבית כגדול האחין וכן פירש\"י וכן מסתבר שאם כדברי הרמב\"ם ליתני השליח דהוי רבותא טפי ועוד הביא ראיות לדבר. וכתב עוד שאם הוא חשוד על השבועה חזרה שבועה למקומה ואף הרמב\"ם יודה בזה וטען טענות בדבר: \n\n" + ], + [ + "השותפין שנושאין ונותנין וכו'. דין זה פשוט בטעמו: \n\n" + ], + [ + "חלקו השותפין וכו'. משנה פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ״ח) חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען וכתב הרי״ף והוא הדין לשאר ופשוט הוא: \n", + "וכתב בח\"מ בשם הרמ\"ה דמדנקט חלקו השותפין ונתגרשה האשה ונתפרדו האחין זה מזה ולא תבעו ולא נקט חלקו סתמא משמע דוקא באלו אבל באחריני אפילו חלקו נמי והשתדל לתת טעם לדבר ולפי נוסחאותינו אכולהו קאי וכסברת הרי\"ף וכמ\"ש: \n", + "אבל אם היה לו טענת ודאי וכו'. זה פשוט דהא אינש דעלמא דלאו שותף אם טענו טענת ודאי צריך לישבע ומשום דשותף הוא לא גרע. \n", + "ומ\"ש ומגלגל עליה כל מה שירצה. שם במשנה נתגלגלה עליו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל כלומר מגלגלין גם את זו עליו: \n", + "וכן אם נתחייב לו שבועה וכו' בין של דבריהם. שם איבעיא להו מגלגלין בדרבנן ואיפשיטא דמגלגלין ומפורש בדברי רבינו דגלגול שבועה אפילו בשמא על שמא איתא וכדברי הרמב\"ן ז\"ל והר\"נ בפ\"ק דקידושין: \n\n" + ], + [ + "השותפין שחלקו ונשאר להם חובות אבל וכו' עד סוף הפרק. כתב מ\"ע דאיתיה בתשובת הגאונים וספר מצות גדול. \n", + "ומ\"ש אבל אם נשאר ביניהם כל שהו מן הפירות שעדיין לא חלקו וכו'. נלמד ממה שאמר הרב אלפסי בפרק הנשבעין ואם אמר הנתבע כבר חלקנו ולא אשתייר ליה גבאי ולא מידי והוא אומר עדיין לא חלקנו ועדיין אית לי גביה כך וכך: \n\n" + ], + [ + "מי שתבע את חבירו וכו'. כך כתב הרי\"ף בס\"פ הנשבעין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שותף שטען על חבירו שכך היה תנאי ביניהם וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) התובע שותפו להשביעו שבועת וכו' טענו שעדיין שותפי אתה ונשאר לי אצלך כך וכך וכו'. כך כתב הרי\"ף בס\"פ הנשבעין: \n\n" + ], + [], + [ + "ראובן שהטיל לכיס וכו' ומ\"ש טען ראובן ששמעון יודע וכו' יגלגל על שמעון וכו'. כלומר ישבע שבועת השותפין ויגלגל עליו שאינו יודע בודאי סכום הפחת הזה וה\"ה שאם רצה משביעו היסת שאינו יודע בודאי סכום הפחת ויגלגל עליו שבועת השותפין כמ\"ש בתחלת הפרק. \n", + "ומ\"ש ואם לא נתעסק שמעון בשותפות זו כלל. כלומר דהשתא אין לו לישבע שבועת השותפין ישבע שמעון היסת שאינו יודע וכו' והטעם דברישא ישבע ראובן ויפטר אבל לא תועיל לו שבועתו לגבות משמעון עוד חמשים שהוא תשלום החלק הנוגע לו בהפסד שאינו נשבע ונוטל וכמ\"ש בסוף דבריו שאין השותף מהנשבעין ונוטלין ונראה שדקדק לכתוב ישבע ראובן שבועת השותפין שפחתו ולא כתב שפחתו לו חמש מאות מפני שכיון שאינו נוטל כל חלק הפסד המגיע לשמעון דהיינו מאתים וחמשים מיחזי כאילו נשבע לשקר ולפיכך נשבע שפחתו ולא פחתו פחות מת' וכדאמרינן בריש מציעא על זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וכשטען ראובן ששמעון יודע בודאי בפחת זה כלומר וצריך לשלם לו חמשים תשלום הנוגע לחלקו בהפסד צריך לישבע שאינו יודע ואם לא רצה לישבע ישלם ודקדק לכתוב שטען ראובן ששמעון יודע בודאי בפחת זו לפי שאם לא היה טוען אלא שמא יודע הא קי\"ל דאין משביעין על טענת שמא וכמ\"ש בפ\"א מטוען וא\"כ לא היה יכול לכתוב ואם לא נתעסק וכו' ישבע שמעון היסת אבל מ\"ש יגלגל על שמעון שאינו יודע אפילו לא טענו שיודע שמעון בודאי יכול לגלגל וכמ\"ש ה\"ה בפ\"א מטוען דאיתא בפ\"ק דקידושין והיינו לומר שישבע שבועת השותפין ויגלגל עליו. \n", + "ומ\"ש ולא עוד אלא וכו'. ארישא קאי דקתני אין אומרים ישבע ראובן וכו' וישלם שמעון חמשים מביתו אלא ישבע ראובן שבועת השותפין שפחתו וילך במנה שבידו בלבד ולא ישבע שמעון כלומר והשתא קאמר שכבר אפשר שיטול שמעון חמשים והיינו אם המנה בידו והוקשה לו כיון דראובן טען שפחתו ת\"ק ה\"ל לשמעון ליתן כל המנה שבידו לראובן וניחא ליה משום דאין השותף מהנשבעין ונוטלין הילכך שבועת ראובן אינה מעלה ולא מורדת לענין זה הילכך חולקין שניהם המנה הנשאר מאחר שהוא ביד שמעון וטעם זה עולה גם למ\"ש ברישא שלא ישלם לו כלום: \n", + "וכתב הראב\"ד מי שאמר שישלם שמעון חמשים הולך על הדרך שאמר הוא למעלה הטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר או הפחת לאמצע ונמצא ראובן מפסיד מאתים וחמשים ושמעון כמו כן מאתים וחמשים אלא שאיני מודה שישלם שמעון כלום וכן בכל גרעון שיהיה שם שלא קיבל זה אחריות לזה אלא זה מפסיד ממה שהיה לו וזה מפסיד ממה שהיה לו לפי מעותיהם וכו' נמצא לראובן בהפסד הת\"ק של\"ג דינרים בקירוב ולשמעון קס\"ז נשארו לשמעון באותו המנה ל\"ג והשאר לראובן וזהו דין אמת עכ\"ל. ומ\"ש [מ\"ש] שישלם שמעון חמשים הולך על הדרך שכתב הוא למעלה כלומר בפיסקא הטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר או הפחת לאמצע והראב\"ד חולק עליו לענין ההפסד שהוא סובר שכל אחד מפסיד לפי מעותיו ומודה בשכר שחולקין אותו לאמצע ואע\"פ שזה מעותיו מועטים נוטל בשכר כמו שנוטל מי שמעותיו מרובים: \n\n" + ], + [ + "טען שמעון שיש ללוי וכו': כתב הראב\"ד ומאחר שהשטר של לוי מפורש שהוא מן השיתוף של ראובן וכו'. ודבריו דברי טעם הם ונראה שלא יחלוק עליהם רבינו. \n", + "ומ\"ש נפטר לוי בהודאת שמעון מיירי כשהשטר ביד שמעון ולענין כל החוב א\"נ אפילו אם השטר ביד ראובן ואפ\"ה כתב שנפטר לוי לענין שיגבה ראובן משמעון תחלה מחצה ואם לא יוכל להוציא משמעון יגבה מלוי: \n", + "סליקו להו הלכות שלוחין ושותפין \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9715805156472df19d7dd460a44a433f9cd52f0e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,274 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Neighbors", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שכנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "אחד מן השותפין שאמר לחבירו וכו'. נראה שרבינו מפרש גוד אגוד כפי' הערוך דהיינו משוך או אמשוך שהוא אומר לו אני קוצץ כך דמים בעד חלקך או תמכרהו לי בעד זה הסך או אמכור לך חלקי בזה הסך ורש\"י פירש בענין אחר: כתב ה\"ה בפ\"ב על בד\"א בכרך אחד וכו' כתבו המפרשים דבארבע אמות של פירוק משא אין בהם דין גוד או אגוד שאם אין חצר לפרק משאו אין בית: ", + "לפיכך שני אחים וכו'. כתב ה\"ה ופירוש עשאן לשכר שהם גדולים וראויים להשכירן וכו' לא שתהא כוונת האב מעלה ומוריד בזה, ואין נראה כן מדברי רבינו אלא הכל תלוי בדעת האב וכפשטא דמתני': " + ], + [], + [ + "ולא את השדה עד שיהא בה זריעת תשעה קבין וכו'. משנה בפ\"ק דב\"ב (דף י\"ב) ומסיים בה במתני' ר' יהודה אומר ט' חצאי קבין לזה וט' חצאי קבין לזה [ואמרו בגמרא] (דף י\"א) ול\"פ מר כי אתריה ומר כי אתריה ויש לתמוה למה לא כתב רבינו כן ואפשר דס\"ל דכיון דסתם מתני' היא תשעה קבין רוב המקומות נוהגין כך ואתריה דרבי יהודה מיעוטא הוא ולכן לא חשש רבינו לכתבו א\"נ ס\"ל דהלכה כסתם משנה ואפילו באתריה דר' יהודה לא הוי שדה בציר מט' קבין ורבי יהודה סבר דבאתריה מיהא בט' חצאי קבין הוי שדה ומאי דקאמר גמרא ול\"פ היינו לומר שאין מחלוקתם גמור שהרי בשאר מקומות כ\"ע לא פליגי: " + ] + ], + [ + [ + "כיצד היו שני שותפים וכו'. כתב ה\"ה רחב ארבע אמות שיש לכל פתח וכו'. אבל הרא\"ש כתב אם לא היה הפתח רחב כי אם שתי אמות מ\"מ נוטל ארבע על ארבע דלא חזי לפרק משאו בבציר מהכי כדאמרינן בפרק חזקת (דף ס') גבי הא דתנן קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים סבר רמי בר חמא למימר בר ארבע לא לשווייה תרי בר תרתי דקא שקיל שמונה אמות בחצר עכ\"ל ויש לתמוה על רבינו שהרי ראיה זו שהביא הרא\"ש ראיה חזקה היא ולכן נ\"ל לפרש דרבינו נמי סבר דבסתם פתח שהוא רחב איירי ולא חשש לפרש שאם הפתח פחות מד' אמות מ\"מ נוטל ארבע על ארבע מפני שאינו מפורש בהדיא בגמרא: " + ], + [ + "בית שיש לו פתחים הרבה וכו'. וכתב ה\"ה המחבר אינו מפרש יחוד תיקון כניסה ויציאה וכו' וכשייחד אחד מהם להכניס ולהוציא נסתלק זכות האחרים וכן הדין לבית עכ\"ל. וא\"ת הרי כתב רבינו בסמוך בית סתום יש לו ארבע אמות ומי עדיף ייחד לו פתח מפתח סתום ונ\"ל דהתם בבית שאין לו אלא פתח אחד אע\"פ שהוא סתום סופו ליפתח ומיהו כי פרץ פצימיו מוכח שאין דעתו לפתוח עוד ולפיכך אין לו אלא ארבע אמות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האחים שחלקו הרי הם כלקוחות וכו'. כתב הריב\"ש בסי' תי\"ו הסכימו כל המפרשים שאין הכוונה שיוכל האחד לכוף את האחר שיסלק ההיזק ההוא אלא שהניזק יכול לבנות בשלו בענין שיסתלק השיעבוד ההוא כגון שאם היתה אמת המים עוברת דרך שדהו יכול לסתרה לפי שכל אחד יבנה בשלו מה שירצה מבלי שיוכל חבירו לעכב עליו אבל לא שיוכל הוא לכוף את חבירו שיסתרנה הוא וכן אם היו לאחד נטפי ושופכי על חצר חבירו אין זה יכול לכופו לסלקה אבל אם יכול הוא לעשות אי זה בניין בשלו בענין שלא ירדו המים ההם בחצר הרשות בידו וזהו לשון הרמב\"ם שאם היתה אמת המים עוברת יכול זה לסתרה וכן יש מי שפירש גם כן אין להם חלונות אין להם דין חלונות זה על זה שיצטרך זה להרחיק מכנגדן ארבע אמות כדי שלא יאפיל אלא בונה בשלו כרצונו אבל אינו כופהו לסתמן מפני היזק ראייה אמנם הרמב\"ם כתב שאם היה לו חלון המשקיף על חבירו יכול לכופו לסתמה אע\"פ שלא כתב כן באמת המים והטעם לדבריו דשאני היזק ראייה דגירי דידיה הוא ויש בו קצת איסור מה שאין כן באותם השיעבודים האחרים עכ\"ל והרא\"ש כתב וז\"ל כתב הראב\"ד ז\"ל נהי דאין יכול לערער על סתימת החלונות אם רוצה לבנות לפניהם מיהו כל זמן שלא בנה לפניהם אינו יכול לומר סתום חלונותיך אע\"פ שיש בהם היזק ראייה ואין דבריו נראים כלל דכיון דאין חזקה באורה היכי מצי מיעביד ליה היזק בראייתו ועוד דאיכא למיחש דלבתר תלת שנין טעין בחזקה וכן כתב הרמב\"ם שצריך לסתום החלון עכ\"ל הרא\"ש. ולעניות דעתי נראה שאין דברי רבינו מוכרחים להתפרש כן שהרי אפשר לפרש דבריו כדברי המפרשים שאינו יכול לומר לו סתום חלונותיך. ומ\"ש ", + "סותם החלון. היינו לומר שבונה כנגדו ואע\"פ שהוא סותם חלונותיו של זה ודבריו שבפרק ז' מהלכות אלו מוכיחים שכוונתו כך וגם מדקדוק לשונו בפרק זה עצמו משמע כן שכתב בונה בצד הסולם ועל דרך זה הוא מ\"ש סותם את החלון ועוד דמדפתח יש לי להסיר אמת המים דמיירי באותו שבא לערער על חבירו א\"כ גם מ\"ש וכן סותם החלון באותו שבא לערער על חבירו מיירי שבא לבנות כותל בפני חלונותיו של זה ונמצאו נסתמות אבל כל זמן שהוא אינו בונה אינו יכול לכוף את חבירו לסתום חלונותיו וזה נכון בפירוש דברי רבינו ולא כמו שפירשם הריב\"ש ואפשר שהיה כתוב בנוסחת רבינו שביד הריב\"ש יכול לכופו לסתמו ולפיכך הוצרך לידחק בנתינת טעם לדבריו לחלק בין אמת המים לחלון אבל נוסחא דידן כמו שפירשתי דבריו להסכימם עם כל המפרשים זולת הרא\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אבל בבקעה אין צריך להבדיל בקעתו וכו'. בגמרא קאמר היכא דעבד המחיצה מהוצא מאי תקנתא ליעביד ואיני יודע למה השמיטו רבינו: " + ], + [ + "המוכר גינה לחבירו סתם וכו'. כתב ה\"ה לא ידעתי מנין לו זה למחבר וכו' עד ואפילו במקום שנהגו שלא לגדור. * ול\"נ שרבינו סובר דמאי דאוקימנא דמתני' ה\"ק סתם גינה כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו אבל סתם בקעה כמקום שלא נהגו לגדור דמי ואין מחייבין אותו ה\"פ המוכר גינה סתם מעורבת עם גנות אחרות מחייבין את הלוקח לגדור [אבל המוכר סתם בקעה אין מחייבין אותו לגדור ומ\"ש] ", + "ואפילו במקום שלא נהגו לגדור בגנות. פירושו שלא נהגו לגדור דהיינו סתם וכמקום שנהגו לגדור דמי ואע\"פ שמתוך דברי רבינו בפרק זה נראה שהוא מפרש אוקימתא זו כפשטה אפשר ששני פירושים נאמרו בה ותרווייהו איתנהו: * [עיין בתי\"ט פ\"א דב\"ב משנה ב']: ", + " \n  " + ] + ], + [ + [ + "כותל חצר וכו' אבל יתר על ארבע אמות אין מחייבין אותו. מ\"כ נ\"א ואפילו שהיה גבוה יותר מדי כשנפל שיכול לומר אם מתחלה נתרציתי לך אולי היה עשיר ועתה הוא עני או שדה אחרת יש לו עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "אבל אם היה הכותל של זה שבנה וכו'. כתב ה\"ה בהשגות א\"א זה המשפט מעוקל וכו' ודעת המחבר שאין מחייבין אותו חצי ההוצאה וכו' עד זה נ\"ל לדעתו ז\"ל. אבל הרמב\"ן כתב אם גדר במקום שלא נהגו לגדור בבקעה מגלגלין עליו את הכל ובלבד שיהא הגדר כולו בשל בונה אבל אם היה חציו בשל זה וחציו בשל זה אינו יכול לכופו ליתן לו אפילו פרוטה שהרי אם רצה אומר לו אין רצוני בגדר שקרקעי מתמעט ואנא כורכמא רישקא הייתי זורע שם ואושיב שומר וישמור שאם אין אתה אומר כן במקום שלא נהגו לגדור בבקעה יקדים אחד מהם ויגדור ויגלגל על חבירו את הכל עכ\"ל. ולי נראה דבבקעה מודה רבינו דלא שאני לן בין אם מקום הכותל של שניהם לאם מקום הכותל של הבונה או שסובר דדוקא כשמקום הכותל של הבונה מגלגלין אבל אם המקום של שניהם אין מגלגלין וכדברי הרמב\"ן דע\"כ לא קאמר רבינו דדוקא כשמקום הכותל של הבונה אלא בחורבה שדרכה ליבנות ועתיד הוא לסמוך על הכתלים וכמ\"ש מי שהיה לו חורבה בין חורבות חבירו ועמד חבירו וגדר רוח ראשונה וכו' אבל בבקעה שאינה עומדת לסמוך על הכתלים שבה אפשר דמודה וכדאמרן ואפשר שסובר שכיון שלא נהגו לגדור אין מגלגלין כלל ועובדא דרוניא חורבה היתה ולא שדה. ומ\"ש הרמב\"ן שאם אתה אומר כן וכו' זה הוא לאם עמד מקיף אבל לאם עמד ניקף אין מכאן הכרח כלל דלא הוה ליה למיגדר ואיהו דאפסיד אנפשיה וגם לעמד מקיף אין הכרח כ\"כ שלא יתרצה להוציא כל ההוצאות שלא מדעת חבירו ואח\"כ ליקום עלייהו בדינא ודיינא ועוד שהרי אם רצה ניקף עומד וגודר את הרביעית בקנים ואינו משלם אלא דמי קנים ונמצא מקיף נפסד ולפיכך לא יצא זה לגדור כדי לגלגל על חבירו ועוד כי יקדים אחד מהם מאי הוי ימחה חבירו בידו ולא ישלם לו אלא דמי נטירא: " + ], + [], + [ + "גג הסמוך לחצר חבירו וכו' שאין בני אדם דרין בגגות. כתב הריב\"ש הדין עם שמעון דבגגין האלו יש היזק ראייה מדאמר אביי שני בתים בשני צדדי ר\"ה זה עושה מעקה לחצי גגו וכו' וההיא דאמר שמואל דבין גג לגג אין היזק ראייה קצת מהמפרשים ומכללם הרמב\"ם והראב\"ד העמידוהו בגגין שאין עשויין לתשמיש כגון שהם משופעים וכדומה לזה אבל בעשויין לדירה או לתשמיש יש בהם היזק ראייה והיינו ההיא דאמר אביי זה עושה מעקה לחצי גגו וכו': " + ] + ], + [ + [ + "מי שהיה לו עלייה וכו'. טעמו מדתנן בפרק בתרא דמציעא (דף קי\"ז) הבית והעלייה של שנים שנפלו אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה לבנות הרי בעל העלייה בונה את הבית ודר בתוכו עד שיתן לו יציאותיו ומשמע לרבינו שבעה\"ב חייב לבנות כל הבית בלי שיסייעו העליון בשום דבר דאמר בעל העלייה לבעה\"ב לבנות הכי משמע וגם מדקתני עד שיתן לו יציאותיו דאי לא עד שיתן לו חצי יציאותיו מיבעי ליה וכן פירש\"י אמר בעל העלייה לבעה\"ב לבנות החומה והתקרה התחתונה המוטלים עליו לבנות והוא יבנה החומה מן התקרה ולמעלה ותקרה העליונה של גג וכתב ה\"ה לקמן גבי אמר בעל העלייה לבע\"ה לבנות הקשה הרשב\"א למה לא יכוף בעל העלייה לבעל הבית לבנותו וכתב בירושלמי העמידוה בשהלך לו בע\"ה למד\"ה ואין ב\"ד יורדין לנכסיו וכתב הרמב\"ן וזה נראה דעת המחבר עכ\"ל ולי נראה שאין דעת רבינו כן ומ\"ש בראש הפרק ", + "כופה את בעל הבית לבנותו כשהיה. היינו דוקא כשנפל כותל מכותלי הבית שע\"כ צריך לבנותו כדי שלא יפול כל הבית הילכך בעל העלייה יכול לבנותו אבל הכא שנפל כל הבית אם אין בעל הבית רוצה לבנותו אין בעל העלייה יכול לכופו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שתי גנות זו על גב זו וכו' היה מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו וכו'. גירסת רבינו כגירסת הרא\"ש ועלתה בתיקו ויש לתמוה דכיון דספיקא הוא הו\"ל לומר חולקין ואפשר שטעמו משום דתחתון הוי כמו מוחזק בו: " + ], + [ + "שטף נהר את זיתיו וכו' ואם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע. כתב ה\"ה על דברי ההשגות ואני אומר כשנעקרו בלא גושין ה\"ז אבידה המותרת וכו' א\"נ כל שנעקרו עם הגושין וכו' עד אלא שחשו ליישוב הארץ כך נ\"ל עכ\"ל. ואני אומר שעל תירוץ ראשון קשה אע\"פ שגדלו עם סיוע הגושין כיון דהוו כזוטו של ים הרי נתייאשו הבעלים ואין להם חלק בו אבל העיקר כתירוץ השני ויהיה דין זה דוקא בארץ ישראל א\"נ כדברי הראב\"ד והגמרא ורבינו קיצר במובן דפשיטא שיתן לו דמי עצים וזה נ\"ל יותר וכ\"כ הר\"ן אבל לאחר ג' הכל של בעל הקרקע ומיהו יהיב ליה לבעל הזיתים דמי זיתים כמו שהיו שוים מתחלה כששטפן נהר אבל מה שהשביחו דבעל הקרקע הוי דשבחא דאילנות אפילו תוך שלש הרי הוא כפירות דלאחר שלש דמצי א\"ל אי אנא נטעי כוליה שבחא דידי הוה עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [ + "חצר השותפין כל אחד מהם וכו'. כתב ה\"ה פסק כת\"ק. ואע\"ג דרשב\"ג פליג עליה ואמר ר\"י כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו כבר כתב הר\"ן דלא קי\"ל כההוא כללא דאמוראי נינהו ואליבא דר\"י כדאמרינן בפרק זה בורר ואיכא טובא דלית הלכתא כוותיה: ", + "עשה אחד מהם בעצמו וכו'. כתב ה\"ה אולי הוציא זה מדין בונה הכותל למעלה מד' אמות וכו'. ואפשר שלמד זה מדין המקיף את חבירו משלש רוחותיו ועמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אחד מן השותפין שביקש לפתוח לו וכו' ואם פתח יסתום. היינו כר' חייא בס\"פ חזקת (דף נ\"ט) דאמר לההוא דפתח חלונותיו לחצר השותפין יגעת ופתחת יגע וסתום וס\"ל לרבינו דמיירי כשצוח חבירו המעכב עליו כשידע דאל\"כ מחל וכמ\"ש ה\"ה בפי\"א: ", + "וכן לא יפתחו השותפין בחצר וכו'. כתב ה\"ה ולולא שאמרה הר\"ש היה נראה שצריך להרחיק וכו'. הרמב\"ן בחידושיו נתן טעם לדברי הר\"ש: ", + "אבל פותח הוא לר\"ה וכו'. כתב ה\"ה והקשו עליו מאותה דאביי הנזכרת פרק ראשון וכו' שאמרו זה עושה מעקה לחצי גגו וכו' כלומר וכ\"ש דיכול למימר בני ר\"ה כי לא דרכי גמלים לא חזו לי: " + ], + [ + "אע\"פ כן לא יפתח אדם חנות וכו'. כתב ה\"ה ודקדקו המפרשים ז\"ל במבוי שאינו מפולש וכו'. הטור כתב בסימן קנ\"ד בשם הר\"י ברצלוני שכל מבוי שאינו מפולש דינו כחצר וכ\"כ נימוקי יוסף בס\"פ חזקת בשם הרמב\"ן והריטב\"א וכ\"נ מהירושלמי: " + ], + [ + "אחד מן השותפין בחצר שלקח בית בחצר אחרת וכו'. רבינו מפרש כהרי\"ף שכתב בתשובה שמי שלקח בית בחצר אחרת יכול לפותחה לתוך ביתו אבל לא לחצר השותפין ובלבד שיסתום הפתח שהיה לו לחצר אחרת וכ\"ת כיון שאין שם דרך אלא על ביתו אמאי צריך לסתום הפתח שיש לו בחצר אחרת והא אין אדם עשוי להכניס דיורין שיעברו דרך עליו כדאמרינן גבי עלייה י\"ל דבעלי אותה חצר כשיהיה הפתח פתוח עושין משם קפנדריא דרך חצר השותפין כדי לקצר הדרך הדרך שלא מדעתו אי נמי לפעמים אפילו מדעתו כיון דבכל שעה אינם עוברים דרך שם לא קפיד כ\"כ והיינו דאמרינן התם מאי חדר שחלק ביתו לשנים ואין לו שום פתח למקום אחר אלא הפתח הראשון שהיה לו לחצר וכן נמי יכול לבנות עלייה על גבי ביתו בניין חדש ובלבד שלא תהיה פתוחה לחצר אלא שעולין לה דרך ארובה שבקרקעיתה לפי שאינה עשויה לדירה ואין עשוי להשכיר לאחרים מקום כזה שיעברו דרך עליו כמ\"ש הוא ז\"ל בפרק המוכר את הבית וכן דעת רבינו ואע\"פ שלא כתב פתח גבי בית כמו בעלייה מוכרח הוא בדבריו שלא אמר לא יפתחנה אלא לחצר הא לביתו יפתח ואי הוה ס\"ל דלא יפתח אפילו לבית הוה ליה למימר לא יפתחנה לבית דהוי רבותא דכ\"ש לחצר ועוד שכיון שסתם פתח של הצד האחר היינו חלק ביתו לשנים וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל והוא הדין ללוקח בית לפנים מביתו ופתחו לתוך ביתו ולא עשה לו פתח לחצר השותפין וסתם הפתח שהיה בחצר שהכל בכלל חלק ביתו לשנים וכפי מה שפירשתי אין מקום להשגת הראב\"ד דההיא אינה עשויה לדירה כדאמרן: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שביקש לפתוח פתח במבוי שאינו מפולש וכו' ואם היה מבוי מפולש וכו'. וכתב ה\"ה ובמפולש לר\"ה ונימוקי יוסף כתב אבל אם היה מפולש אין מעכבין עליו דהוי ליה כר\"ה אע\"פ שאין לו י\"ו אמה ונ\"ל שאין זה חולק על ה\"ה דר\"ה דקאמר לא להצריך שיהא בו י\"ו אמה אלא לאפוקי דוקא סימטא דכיון דאין רבים בוקעין בו להדיא יש להקפיד בו על דריסת הרגל אבל ר\"ה אע\"פ שאין לו ט\"ז אמה אין להקפיד בו על דריסת הרגל: " + ], + [ + "וכן אחד מבני מבוי שביקש לסתום פתחו וכו'. בפ\"ק דבתרא (דף י\"א) בעא מיניה רב הונא מרב אמי אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו או אין מעכבין עליו אכסניא לפי בני אדם מתחלקת או לפי פתחים מתחלקת א\"ל בני מבוי מעכבין עליו אכסניא לפי בני אדם מתחלקת ודעת רבינו כדעת המפרשים שכתב * הרמב\"ן ששתי השאלות אחת הן וכך שאל אחד מבני המבוי שביקש לנעול פתחו שלא יהא נכנס ויוצא דרך מבוי זה מי מעכבין עליו משום שהאכסניא שמהלך מטיל לפי בני אדם הנכנסים ויוצאים במבוי מתחלקת או לפי פתחי' מתחלקת הילכך כל זמן שלא פרץ זה פצימיו נותן חלק עמהם כמו שהיה מקודם לכן ואין בני מבוי מעכבין עליו ופשט ליה מעכבין וא\"ת הרי כתב רבינו לעיל בסמוך מי שביקש לפתוח פתח במבוי שאינו מפולש בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם את הדרך וזה הוא פירוש דברי ר\"ה לשאר מפרשים ומאחר שהוא מפרש דברי רב הונא בע\"א כמ\"ש מנין לרבינו דין זה וי\"ל דיליף לה מדתניא בההוא פירקא אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו והתימה מה\"ה שכתב על ההיא דמי שביקש לפתוח פתח במבוי שאינו מפולש שנתבאר בסוגיא ולא כתב שהיא ברייתא: (* נ\"ל דהיינו דוקא לפי גירסתם ששתי הבעיות בחדא מחתא מחתינהו אבל גירסתנו בגמרא תרי בעיות חלוקות בני מבוי מעכבין או אין מעכבין א\"ל בני מבוי מעכבין אכסניא לפי בני אדם מתחלקת או אינה מתחלקת א\"ל לפי בני אדם מתחלקת ודו\"ק): ", + " \n  " + ], + [ + "וכן בעל השנייה וכו'. כתב ה\"ה שהוא מוכרח שם ואני איני רואה הכרח וגם דברי רבינו צריכין ביאור שכתב אבל פתח בינו ולבין השלישית הפנימית מעכבת עליו משמע שאם פתח בינו ובין החיצונה אין הפנימית מעכבת עליו דאל\"כ הוה ליה למיפלג ולמיתני בדידה אין החיצונה מעכבת עליו אבל הפנימית מעכבת עליו וקשיא לן אמאי אין הפנימית מעכבת עליו הרי אמרו פנימית משתמשת עם כולן ועוד יש לדקדק למה אמר הפנימית מעכבת עליו הל\"ל הרי היא מעכבת עליה ואפשר לומר שאע\"פ שאמרו הפנימית משתמשת עם כולן כיון שהשנייה יכולה להשתמש מפתחה ולחוץ הרי היא רשאי לפתוח בינה לחיצונה שהיא והפנימית שותפות בתשמיש המקום ההוא אבל מפתחה ולפנים אין לשנייה רשות להשתמש כלל הילכך הפנימית מעכבת עליה ודקדק לומר הפנימית מעכבת עליה ללמדנו שאפילו אם השלישית מתרצה שיפתח פתח זה הרביעית שהיא פנימית ממנה מעכבת עליה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אחד מבני מבוי שאינו מפולש וכו'. כתב המגיה צ\"ע למה פרט אלו שהם רופא אומן גרדי וכו' הלא לעיל אמר שלא להושיב ביניהם וכו' ולא אחד מבעלי אומניות וכו' משמע שלכל אומנות מעכבים ואם הבבא דלעיל היתה בשיש כבר במבוי אחד מאותה אומנות הוי א\"ש אמנם לשון רבינו משמע שגם שם מיירי בשאין כבר ביניהם מאותה אומנות כמו שמפרש במ\"מ עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הרי שפתח חלון לחצר חבירו וכו'. כתב הטור בסימן קצ\"ד בשם הרי\"ף והרמב\"ן ז\"ל דחלון אם יש בו היזק ראייה לעולם אין בו חזקה ואפילו נתן לו רשות לפתחו ואפילו מחל לו הנזק [יכול לומר סבור הייתי לקבל ואי אפשי לקבל] וכו' וכ\"כ הרמב\"ם שאין חזקה להיזק ראיית חלון אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שיש לו חזקה וכ\"כ הר\"י הלוי עכ\"ל ויש לתמוה עליו שכתב כן בשם רבינו שהרי בפירוש כתב בכאן בהיפך ונראה שכתב כן מפני שראה לרבינו שכתב בפרק שני גבי חצר השותפין שהיזק ראייה היזק הוא ואין לו חזקה בחצר אלא אע\"פ שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה ואי מהא לא איריא שהרי כתב שם ה\"ה דעת המחבר כדעת רבו דבחצר בדוקא אין לו חזקה משום דממילא הם מזיקין זה את זה בלא עשיית שום מעשה ולפיכך אין להם חזקה בעמידתן כך ואפילו עמדו כן שלש שנים או יותר אבל אם עשו מעשה כגון פותח חלונות על חצר חבירו יש לו חזקה לדעתם עכ\"ל: " + ], + [ + "בד\"א בשפתחה לתשמיש וכו' אבל אם פתחה לאורה וכו'. כתב הריב\"ש פרק חזקת חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה ובגמרא א\"ר זירא למטה מד\"א יש לו חזקה ולמעלה אין לו חזקה ונחלקו המפרשים בפירוש זאת המימרא ומלשון הרמב\"ם נראה שהכל תלוי בדעת הפותח אם פתח אותו לכוונת אורה ופירש הוא טעם הדבר לפי מה שנראה מלשונו שכיון שפתחה לאורה וזה שתק [מחל על האורה] ואין יכול למנעה מעתה וצריך להרחיק כדי שלא יאפיל אבל בשלא נעשית לאורה אלא שפתחה לתשמיש או לזון עיניו ולדבר עם חבירו אע\"פ שג\"כ מוסיף אורה בבית זה יכול לומר לא הנחתיך לפתוח אלא מפני שהיתה קטנה וגבוהה אבל שתחזיק עלי שאצטרך להרחיק בנייני בזה לא הנחתיך. ומ\"ש ג\"כ בגמרא בזה החלון העשוי לאורה אפילו כל שהוא שיש לו חזקה הוכיח הרמב\"ן ז\"ל מהירושלמי ששיעורו בחזקה כשיעורו לטומאה שהוא כמלא מקדח: " + ] + ], + [ + [], + [ + "היה הזיז טפח החזיק באויר החצר כנגדו ואם רצה בעל החצר לבנות תחת הזיז וכו'. נראה שרבינו מפרש הא דתנן זיז טפח יש לו חזקה היינו לענין שיכול למחות בעל הזיז בבעל החצר מלבנות תחת אותו הזיז שמבטל תשמישו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל אם טען שכותל זה שותף אני בה וכו'. כתב הריב\"ש יש לבאר דבריו בכותל החוצץ בינו ובין חבירו שאף אם לאחד כמה תקראות סמוכות לכותל ההוא והאחר אינו סומך כי אם קורה אחת וטוען ששותף היה בכותל ההוא מעת היותו נאמן אך צ\"ע בדבריו מה צריך לקורה כלל כיון שהכותל חוצץ בין שניהם ואינו מוחזק לאחד יותר מן האחר אע\"פ שהוא סומך לו כמה קורות ותקראות והאחר לא סמך עדיין מה ראיה היא שיהיה הכותל לאחד כיון שאף אם יהיה בשיתוף כל אחד יכול לסמוך כשירצה עכ\"ל: וכתב בתשובה אחרת בנדון זה כיון שלא נודע מי בנאו תחלה והכותל מפסיק בין שניהם וזה קדם וסמך והאחר לא היה צריך אז או לא היה רוצה לסמוך לאותו רוח וכל מה ששנינו במתניתין שכותל חצר שנפל הכל הוא בשנודע שהאחד בנאו מתחלה אבל בשלא נודע ודאי כיון שהכותל מפסיק בין שניהם בחזקת שניהם הוא ואע\"פ שהאחד סומך והאחר אינו סומך ואפילו בכותל חצר שהרי זה אומר דעתי היה לסמוך לאחר זמן ומתחלה בניתיה עמו אצ\"ל בכותל המפסיק בין שני בתים. ומ\"ש הרמב\"ם ", + "אבל אם טען שכותל זה שותף אני בה הואיל והשתמש בקורה אחת נאמן ומשתמש בכולן. דמשמע שאם לא נשתמש בקורה כלל אין ראיה שהוא שותף בה יש ליישב דבריו דמיירי בכותל הידוע לאחד כמו שנראה מראש הבבא שמתחיל בה מי שהחזיק בכותל זה וכו' דמשמע דקאי על כותל שבין ראובן ושמעון והוא של ראובן לבדו דאם שמעון טוען מחמת מחילה על הכנסת הקורה אין לו לסמוך כי אם הקורה ההיא ולא יותר אבל אם טוען שפרע לו חלקו המגיעו במחצית כל הכותל נאמן כיון שהשתמש בקורה אחת דהשתא ליתיה לטעמא דמי יימר דמחייבי ליה רבנן דלא אמרי ההוא טעמא אלא בסמך כותל אחר ולא נתן עליו את התקרה דמי יימר דמחייבי ליה רבנן בגלויי דעתא בלבד אבל הנותן אפילו קורה אחת פשיטא דמחייבי ליה רבנן והו\"ל כפרעתיך לאחר זמני זה נ\"ל בביאור דברי הרב אבל אם לא נודע מי בנאו תחלה בחזקת שניהם הוא ואע\"פ שהוא מחזיק בסמיכת קורות ולא האחר ומיהו כל זה לפי דין הגמרא ובעיר שאין בה מנהג ידוע אבל בעיר שיש בה מנהג ידוע הולכים אחר המנהג דכלל גדול בדברים האלה הכל כמנהג המדינה עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [ + "מרחיקין את הזרעים וכו'. על מ\"ש מגיד משנה ופירשו בגמרא שופכין כתב המגיה לפי סוגיית הגמרא לא נאמר חילוק זה של שופכים אלא לתרץ רבה בר בר חנה אבל אחר דאיתותב אין אנו צריכים לתירוץ זה ואפשר דרבינו סובר שאחר דמתניתין סתם קתני ולא מחלק בין כותל לבנים לכותל אבנים כמו הברייתא דע\"כ בכל כותל מיירי דצריך ג\"ט דהיינו משום שופכין אכן הרי\"ף הביא המשנה והברייתא כצורתה ולא הזכיר חילוק זה עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ראובן שהיה כותלו סמוך לכותל שמעון וכו'. על מ\"ש מגיד משנה ותירצו שלא היה אלא כמין גם כתב המגיה בגמרא שלנו לא נמצא תירוץ זה רק שמוסיף רבא על המשנה ונפל עכ\"ל: " + ], + [ + "מי שבא לחפור בור בסוף שדהו וכו'. בראש פרק זה כתב רבינו לא יחפור אדם בור ולא שיח ולא מערה וכו' אלא א\"כ הרחיק מכותל שלשה טפחים ויסיד בסיד וכו' וכאן לא הזכיר אלא הרחקה ולא הצריך לסוד בסיד והטעם משום דהתם שהוא סמוך לכותל צריך לסוד בסיד מלבד ההרחקה כדי שלא יתקלקל הכותל אבל הכא דליכא כותל בנין סיד זה אינו מעלה ולא מוריד ודי בהרחקה: " + ] + ], + [ + [], + [ + "מרחיקין גורן קבוע מן העיר וכו'. כתב ה\"ה ופירוש גורן קבוע פירשו בגמרא וכו'. וא\"ת והא לא איתמר אלא אליבא דאביי ואנן לא קי\"ל אלא כרב אשי דבתרא הוא וי\"ל דנהי דלא קי\"ל כאביי מ\"מ מימרא דר\"י בר חנינא דמפרש היכי דמי גורן קבוע איתא ואע\"ג דגמרא מייתי לה על אוקימתא דאביי מימרא דרבי יוסי בר חנינא בלא מימרא דאביי [איתאמרא] אמתני' דקתני גורן קבוע דהא רבי יוסי בר חנינא קדים לאביי טובא וכוותיה נקטינן דרב אשי לא פליג עליה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שהיה אילן חבירו נוטה לתוך שדהו וכו' וכן אם היה נוטה על בית השלחין של חבירו או על בית האילן וכו'. רבינו גורס במשנה בית השלחין וכל האילן כנגד המשקולות ורש\"י גורס גירסא אחרת: " + ] + ], + [], + [ + [ + "האחין או השותפין שבאו לחלוק את השדה וכו' אם אמר אחד מהם תנו לי חלקי וכו'. בפ\"ק דב\"ב (דף י\"ב ע\"ב) ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא כי פלגי אמר להו פלוגו לי אמצראי אמר רבה כגון זה כופין אותו על מדת סדום מתקיף לה רב יוסף אמרי ליה [אחי] מעלינן ליה [עלויא כי] נכסי דבי בר מריון והלכתא כרב יוסף תרי ארעתא אתרי ניגרי אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום מתקיף לה רב יוסף זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל והלכתא כרב יוסף תרתי אחד ניגרא א\"ר יוסף כגון זה כופין על מדת סדום מתקיף לה אביי מצי אמר בעינא דאפיש אריסי והלכתא כרב יוסף אפושי לאו מילתא היא ופירש רש\"י דזבן ארעא אמצרא דבי נשא קנה קרקע אצל שדה אביו. כי מטא למפלג עם אחיו בנכסי אביו. אמרי אחי מעלינן ליה וכו' לנו היא משובחת כקרקעותיו של בר מריון שהיו מעולות וכו'. תרי ארעתא אתרי ניגרי וכו' שתי שדות לכל אחת יש לה יאור להשקות ממנו וזה קנה שדה אצל האחת מהם ורוצה שיתן אחיו זו הסמוכה לשלו וכו'. האי מדויל דרך היאורים לייבש כשהנהר שנמשכים ממנו מתמעט לפעמים שזה יבש וזה אינו יבש ואומר לו טול חלקך בשתיהן וכו' או תן לנו מעילוי בדמים. תרתי ארעתא יש לנו לחלוק על חד ניגרא ואחד מהם קנה קרקעות אצל האחת. כופין על מדת סדום דכיון דאחד ניגרא נינהו שתיהן שוות. ניחא לי לאפושי אריסי טוב לי שיהא לך שתי שדות אחת מכאן ואחת מכאן ואחת באמצע כדי שתרבה לך אריסים ותהא שדה שלי משתמרת יפה. והשתא מה שפסק רבינו ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהיה סמוך לשדה אחר שלי שומעין לו וכו' הוא כדעת רבה וקשה דהא איפסיקא הכא בהדיא הלכתא כרב יוסף וגם בפרק יש נוחלין פסקינן הלכה כרב יוסף בשדה קנין ומחצה ופירש רש\"י דשדה היינו הך דהכא וכן משמע בערוך וכבר הרגישו בקושיא זו בעלי ההגהות אלא שהניחו הדבר בצ\"ע והתימה מה\"ה שלא הרגיש בקושיא זו כלל וכתב שפסק כרב יוסף והדבר ברור שאינו כן. וליישב דברי רבינו נ\"ל שהוא מפרש כמו שכתבו הרמב\"ן והרא\"ש בשם הגאונים דמעלינן ליה בנכסי דבר מריון היינו כגון שאומרים או יטול זה העילוי או יתן לנו שאם אמרו אם רוצה ליטול יתן כך וכך ואם לאו נחלוק הכל שאין אנו רוצים ליטול אותו חלק וליתן כלום אין שומעין להם אלא שמין את הנכסים בב\"ד וא\"כ כל היכא דאמר תנו לי חלקי בצד השדה שלי ואין חבירו מעלה עליו בדמים נותנין לו וכופין אותו על כך דע\"כ לא פליג רב יוסף אלא בשהלה מעלהו בדמים אבל קשה לפירוש זה למה לא כתב רבינו שאם העלהו האחד בדמים שאין כופין זה את זה על כך לכך יש לומר שרבינו מפרש דכל היכא שהקרקעות שוים לכולי עלמא כופין על מדת סדום לתת לזה חלקו אצל מצר שלו וההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא דאמר רב יוסף מעלינן ליה וכו' מפרש גמרא דלא תימא דאפילו בקרקעות שוים כגון תרתי אחד ניגרא אמר רב יוסף מעלינן ליה וכו' אלא בתרי ארעתא אתרי ניגרי הוה עובדא ומשום [הכי אמר רב יוסף מעלינן ליה וכו' משום] דהאי מדויל אבל בתרתי ארעתא אחד ניגרא לא הוה פליג דהא הוא דאמר כגון זו כופין על מדת סדום ואהכי אתי שפיר מ\"ש רבינו ", + "ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך לשדה אחר שלי שומעין לו. היינו דוקא בשוים וכמ\"ש קודם בסמוך אם היתה כולה שוה ודין זה הוא ממה שאמרו תרתי אחד ניגרא דמודה ביה רב יוסף שכופין על מדת סדום. ומ\"ש ", + "אבל אם היה חלק אחד ממנה טוב וכו'. הוא מאי דמודו ביה כולי עלמא היכא דחלק אחד טוב מחבירו דאמרי ליה מעלינן ליה וכו' ונכלל בדבר זה פלוגתא דרבה ורב יוסף בההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא דהיינו פלוגתייהו בתרי ארעי אתרי ניגרי דכיון דאפשר להעלות על הדעת קצת עילויא דהיינו דילמא האי מדויל וכו' אע\"ג דלא ידיע לן חיישינן ליה ואמרינן מעלינן ליה וכו' וכ\"ש היכא שהעילוי מבואר וידוע דאז לכולי עלמא אמרינן מעלינן ליה וכו' וקשה כיון דתרי ארעתא אתרי ניגרי הוא פירושא דההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא למה ליה למימר והלכתא כרב יוסף בתרוייהו וי\"ל שאחר שכתב ההוא דזבן ארעא וכו' והלכתא כרב יוסף בא בעל הגמרא ופירש דפלוגתייהו בתרי ארעי אתרי ניגרי ובההוא פסק כרב יוסף דאילו בתרתי אחד ניגרא אפילו רב יוסף מודה דכופין ועי\"ל דרבינו לא גרס והלכתא כרב יוסף אלא בחד מינייהו ואם אנו מוכרחים לומר כן א\"צ לשום תירוץ רק שנאמר דלא גריס והלכתא כרב יוסף בההוא דזבן ארעא ופסק בההוא פלוגתא כרבה ומשמע שדעת רבינו לפרש דכל הני מילי [דרב יוסף] קאי אההוא דזבן ארעא וכמו שפירש\"י ודרבינו עדיפא דההיא דחדא גיסא וכו' פלגי לה בקרנזול משמע ליה דסמכוה לכאן ללמד שאם בן המצר תבע חלק שאצל שדהו כיון שהחלקים שוים שומעים לו ואפילו לאביי דהכא ליכא טענה דאפושי אריסי וזהו שכתב רבינו ארץ מרובעת שהיה הנהר מקיף וכו' ואם אמר תנו לי החצי שמצד זה שהוא בצד שדי שומעין לו: ודע שרבינו מפרש דניגרא הוא דרך כמו ניגרי ברייתא [אנקטה] שר\"ל פסיעות ועל שם הפסיעות נקרא הדרך ניגרא וזהו שכתב אבל אם היה חלק כו' טוב או קרוב לנהר יותר או קרוב לדרך ופירוש לשון הגמרא לפ\"ז כך הוא תרי ארעי אתרי ניגרי כלומר שכל אחת מהשתי שדות יש לו דרך מיוחד שעובר עליו אמר רב יוסף זימנין דהאי מדויל כלומר זימנין דבדרך זה יבואו מים ובדרך זה לא יבואו וא\"כ כשכתב רבינו או קרוב לדרך היינו לומר שקרוב לדרך זה ושדה האחרת אינה קרובה לדרך זה ואע\"פ שקרובה לדרך אחרת אבל לא שייך לפ\"ז לומר ושמו היפה כנגד הרע דכל כך יפה זה כזה אלא שאנו אומרים דילמא האי מדויל וכו' גם אם נאמר שהוא מפרש ניגרא יאור וזהו שכתב או קרוב לנהר יותר מ\"מ יקשה למה לא הזכיר היכא שכל קרקע סמוך אצל יאור אחד או אצל דרך אחד שזה הוא פלוגתא דרבה ורב יוסף בתרי ארעתא אתרי ניגרי ואם נאמר שמ\"ש או קרוב לנהר היינו שכל אחת יש לה נהר אחד יקשה מה שהקשיתי דלא שייך לפ\"ז לומר ושמו היפה כנגד הרע דכ\"כ יפה זה כמו זה וצ\"ע. והיותר נ\"ל שרבינו לא גריס הלכה כרב יוסף אלא בתרי ארעי אחד ניגרא וז\"ש אם היתה כולה שוה וכו' ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה וכו' שומעין לו וכופה אותו על זה ולא חילק בתרי ארעתא אתרי ניגרי משום דהאי מדויל וכו' אלא כל שנראה לנו שהן שוות אף ע\"ג דאפשר דזימנין מדויל האי ולא האי השתא מיהא שתיהן שוות וכופין אותו כרבה. ומ\"ש ", + "אבל אם היה חלק אחד ממנה טוב וכו'. מדברי רבה נשמע דכל כה\"ג כיון דאיכא דניחא ליה בעידית אע\"ג דהיא פורתא ואיכא דניחא ליה בזיבורית מפני ששיעורה מרובה מעידית ליכא למימר ביה כופין על מדת סדום: " + ], + [], + [], + [ + "אחד מן האחין או מן השותפין שמכר חלקו וכו'. מהרי\"ק בשורש כ' כתב דשותף שמכר חלקו שותף חבירו יכול לסלקו אפילו במטלטלין ודייק כן מדברי רבינו שכתב כאן אחד מן האחין או מן השותפין שמכר חלקו לאחר מסלקים את הלוקח וכו' עד ולא עוד אלא המוכר קרקע שלו לאחר יש לחבירו שבצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלקו ומדהזכיר קרקע גבי בן המצר ולא הזכיר גבי אחים או שותפים אלא כתב סתם שמכר חלקו לאחר וכו' דמשמע אי זה חלק שיהיה בין היה קרקע בין היה מטלטלין משמע דלגבי שותפין אין לחלק בין קרקע למטלטלין עכ\"ל. ודברי תימה הם שדקדוק זה שדקדק אינו כלום שהרי הלכות אלו הלכות שכנים קרי להו ושותפין דמטלטלים לענין מטלטלין שמכרו לאחר לאו שכנים מיקרו ועוד דבפרק זה בין לפניו בין לאחריו בדיני קרקע איירי וא\"כ מהיכא תיתי לן לומר דהכא במטלטלין עסיק ועוד שלשון של בבא זו יוכיח שכתב מסלקין את הלוקח כדי שלא יכנס זר ביניהם והאי לישנא בקרקע שייך כדכתיב להם לבדם ניתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם ואפילו אם ת\"ל דנקט לשון זה מושאל במטלטלין א\"א לומר כן דהא לא אידכר האי דינא בגמרא ומהיכא תיתי ליה לרבינו ועוד דבהדיא כתב ה\"ה דהיינו מאי דאמרינן האי דאחזיק ביני אחי ביני שותפי וכו' וההיא פשיטא דבקרקע היא ועוד דאי במטלטלין מיירי רבינו מאי ולא עוד וכו' אדרבה בבא דרישא עדיפא דאפי' במטלטלין מסלקין ללוקח אלא ודאי לא עלה על דעת רבינו לומר דין זה אלא בקרקע לבדו ומ\"ש שמכר חלקו ולא כתב שמכר חלקו בקרקע משום דבשותפין שיש להם חלק בקרקע עסיק מש\"ה לא איצטריך לפרושה הילכך לית דחש לדקדוק זה דמהרי\"ק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "השכירות אין בה משום דין בן המצר. מדברי הטור נראה שהוא מפרש דברי רבינו שאם ראובן השכיר חצר לאחר לא יאמר המצרן אני רוצה לשכרו ממך ואני קודם בו וכ\"ש שמי שיש לו חצר בשכירות וחצר שאצלו נמכר אינו יכול להוציאו מדין בן המצר וכך נראה בפירוש ממ\"ש רבינו בפרק זה לקמן וזה לשונו לפיכך אם טען הלוקח גזלן אתה לשדה זו אריס אתה או שוכר. שוכר אבל ה\"ה כתב השכירות אין בו דין המצר זה לא מצאתי מבואר אבל נ\"ל ק\"ו ממשכונא וכמו שיתבאר עכ\"ל ובדין משכונא כתב רבינו בסמוך הממשכן מקום ואח\"כ מכרו לזה שהוא ממושכן בידו אין בו משום דינא דבר מצרא וא\"כ נראה שהוא מפרש דברי רבינו דה\"ק אם השכיר ביתו לאחד ואח\"כ מכרה לו אין בן המצר יכול להוציאה מידו והק\"ו הוא ומה משכונא שאינו דר בה וגם אינה קנויה לו אם קדם וקנה זכה שכירות שהוא דר בה וגם היא קנויה לו דשכירות ליומיה ממכר הוא לא כל שכן שאם קדם וקנה זכה: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה וכו' לפיכך אם טען הלוקח ואמר גזלן אתה לשדה זו וכו' או שוכר או ממשכן צריך בעל המצר להביא ראיה. מדבריו אלה משמע בהדיא שהשוכר קרקע או שהוא ממושכן בידו ונמכר קרקע הסמוך לו אין לו דין בן המצר להוציאו מיד הלוקח ומשמע ליה דהוא הדין נמי אפילו קדם וקנה מוציא מידו בן המצר: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "היה כתוב בשטר מתנה וכו'. כתב ה\"ה מפורש בהלכות הדין והטעם וכתב הרשב\"א ואם זה עומד בטענתו וכו' תמיהני על ה\"ה שהרי חולק על רבינו שהרשב\"א ז\"ל סובר שאינו נותן לו אלא מה ששוה ורבינו סובר שנותן לו מאתים זוז והו\"ל לרב המגיד לכתוב אבל הרשב\"א כתב דלשתמע שבא לחלוק: " + ], + [ + "החליף חצר בחצר וכו'. הטור כתב אחר דברי רבינו ובתשובה לגאון ראובן שמכר שדה הסמוכה למצר שמעון ללוי והחליפה עמו בכרם ורצה שמעון המצרן לסלק ללוי ורצה ליתן לראובן גם הוא כרם שהיה לו ואמר ראובן איני חפץ בכרם שלך שאינו טוב כמו של לוי והשיב שהדין עמו ויראה מדבריו שאם היה כרמו של לוי טוב כמו של הלוקח שהוא מסלקו ואפשר שגם הרמב\"ם ז\"ל היה מודה בזה שהוא לא כתב אלא החליף חצר בחצר אבל בשדה וכרם היה מודה עכ\"ל ואני אומר שחילוק זה שחילק בין חצר לשדה וכרם אינו נראה בעיני דודאי כי היכי דאיכא קפידא בחצר איכא קפידא בשדה ובכרם שאעפ\"י שזה יפה כזה ואפילו אם של בן המצר יפה יותר לפעמים שאדם אינו חפץ ביפה מפני שהוא רחוק או מפני שאין לו שכונה טובה או מפני כמה טענות שאפשר להמצא הילכך בחליפי קרקע בקרקע לית ביה משום דינא דבר מצרא כלל ורבינו נקט חצר והוא הדין לשאר קרקעות ותדע דקתני בסיפא שאם החליף בבהמה או במטלטלין יש בו דין בן המצר ואם כדברי הטור ליפלוג בקרקע גופיה וליתני [אבל] אם החליף בשדה או בכרם יש בו דין בן המצר [ואעפ\"י שיש לדחות דעדיפא מיניה אשמעינן דא\"צ ליתן לו בהמה ומטלטלין וגם לא דמים לקצב לו עליהם אלא דמי שויים אבל בשדה ובכר' צריך המצרן ליתן לו שדה וכרם טובים כמו של לוקח מ\"מ מה שכתבתי דל\"ש לרבינו בין חצר לשדה וכרם נראה נכון בעיני וכ\"כ המפרשים דלרבינו אין חילוק אלא בהחליף קרקע בבהמה ומטלטלין] וגם מ\"ש לדקדק מדברי הגאון שאם כרמו של לוי טוב כמו של לוקח מסלקו יש לדחות שמאחר שהמוכר אומר אינו טוב בעיני כמו של לוי אעפ\"י שבעינינו הוא טוב כשל לוי או יותר טוב לא כייפינן ליה ליקח כרם שאינו טוב בעיניו מפני אי זו טענה כמו שכתבתי וטעמא דמסתבר הוא ועם זה אין חילוק בין הגאון לרבינו ז\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "הלוקח שבנה והשביח וכו' בן המצר מסלקו. כתב רבינו ירוחם דמיירי שמיחה בעל המצר וגילה בדעתו שאינו מוחל שאם שתק כשראה אותו בונה או סותר איבד זכותו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "בעל חוב של מוכר שטרף השדה וכו'. כתב ה\"ה דעת הרב שאחריות בן המצר על הלוקח וכו'. ואני אומר דדברים תמוהים הם דאתו רבנן לתקן משום הישר והטוב שיתן שדהו למצרן ושיתחייב באחריות בלא שום הנאה ומ\"ש הראב\"ד דאולי מפני שפשע וכו' לא ידענא היאך אפשר לחייבו מפני טענה זו שאם הלוקח ידע שיש שט\"ח על המוכר משום דשטרא קלא אית ליה א\"כ גם המצרן ידע ולא היה לו לסלק ללוקח דאילו היה ביד הלוקח לכוף למצרן שיקחנה היה אפשר לחייבו מפני שפשע וכו' אבל מאחר שאין בידו לכוף למצרן והמצרן הוא שסילקו מדעתו אי זה פשיעה היא זו. לכן נ\"ל לפרש דברי רבינו דביש למוכר ממה לפרוע קאמר דאין המצרן יכול לתבוע למוכר משום דא\"ל לאו בעל דברים דידי את אלא יתבע ללוקח והלוקח למוכר ואע\"פ שלפי זה הו\"ל לומר הרי בעל המצר תובע את הלוקח ולא הל\"ל חוזר וטורף מן הלוקח אפשר דה\"ק יטרוף מן הלוקח עד שיתבע את המוכר ויטול ממנו דאם לא כן לא ירצה הלוקח לתבוע מהמוכר שמאחר שזה סילקו משדה זו רוצה הוא שיפסיד מעותיו ולהכי קאמר רבינו שטורף ממנו כדי לכופו ע\"י כך לתבוע למוכר וכל זה כשיש למוכר ממה יפרע אבל אם אין לו פשיטא שלא יפסיד הלוקח ולא הוצרך רבינו לפרש כן וקרוב לזה מצאתי להרשב\"א שכתב על דברי רבינו שאף הרב לא אמר אלא בדקביל מוכר ללוקח אחריות דכי משלם איהו לבן המצר לית ליה פסידא דהא עליה דמוכר הדר אבל היכא דאית ליה פסידא כי הכא לא קאמר דועשית הישר והטוב אמר רחמנא עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [ + "הוציא בן המצר מעות וכו'. כתב הטור וז\"ל כתב הרמ\"ה ה\"ה נמי אם הקדים הלוקח וזבין בזוזי טבי לא מצי לסלוקי ליה אלא בטבי ואינו נראה כן מדברי הרמב\"ם ז\"ל שכתב החליף השדה בבהמה או במטלטלין רואין דמי אותה הבהמה או דמי המטלטלין ונותן לו בן המצר ומסלקו ואינו יכול לומר לו תן לי כמו שלקחתי שהערמה היא זו ואינה מועלת לו כלום עכ\"ל. ול\"נ שאין הכרח לומר דרבינו לא ס\"ל כהרמ\"ה דהתם איכא למימר שלא החליף עמו אלא כדי לשומם עליו ביותר מדמיהם כדי לבטל דין המצר הערמה היא ואינה מועלת לו כלום הילכך נותן לו דמיהם ואין בזה הפסד למוכר דבהמה ומטלטלין שכיחי ובמעות שבידו ימצא לקנות כמו שירצה ולפיכך כשהחליף בקרקע כיון שהקרקע כזה לא שכיח כלומר שיש אדם שחפץ בקרקע זה יותר מקרקע שבמקום פלוני נתבטל דין בן המצר ומפני כך כתב החליף חצר בחצר אין בה דין בן המצר וקפידא דזוזי טבי וזוזי תקולי ודאי הוי כמו החליף חצר בחצר דקפידא היא כמ\"ש ולעולם בטבי ותקולי דאיכא אינשי דקפדי בהו ואם יבא להחליפם יצטרך להפסיד בהם מודה רבינו להרמ\"ה: " + ], + [ + "בד\"א שצריך קניין וכו'. כתב הרא\"ש על דברי רבינו ומתוך לשונו משמע שאם לא סייע אותו ולא ראה ומשתמש יכול לסלקו אפילו לזמן מרובה ולא מסתבר כלל עכ\"ל ולי נראה שאי אפשר לפרש כן דברי רבינו שהרי מטעם שאם אתה אומר כן שיכול לסלקו לזמן מרובה לא יוכל זה למכור קרקעו כתב שאם אין בן המצר במדינה אינו יכול לסלקו אלא ודאי דרבינו הכא מיירי כשתוך זמן שיכול לסלקו דהיינו שיעור דרבינו האי והרי\"ף שכתב ה\"ה ראהו בונה או סותר וכו' ואח\"כ תבעו בדין אעפ\"י שהוא תוך זמן שיכול לסלקו איבד זכותו אבל אחר זמן שיעור רבינו האי והרי\"ף אינו יכול לסלקו אפילו לא ראהו בונה וסותר וכו' וכ\"נ מדברי ה\"ה והריב\"ש שכך פירוש דברי רבינו: " + ], + [], + [ + "טען בן המצר שעשו קנוניא ביניהם וכו'. כתב ה\"ה זה שכתב בנקיטת חפץ נראה שהוא מדמה אותה לטוען על המשכון וכו' טעמו שהוא מחשב אותו כטוען על המשכון שנשבע בנקיטת חפץ מפני שאינו טוען בגוף המשכון כמ\"ש בהלכות מלוה ולוה: ", + "סליקו להו הלכות שכנים" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..06f359470598c9cd9b9632a241e87a21d0e0cb63 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,274 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Neighbors", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Neighbors", + "text": [ + [ + [], + [ + "אחד מן השותפין שאמר לחבירו וכו'. נראה שרבינו מפרש גוד אגוד כפי' הערוך דהיינו משוך או אמשוך שהוא אומר לו אני קוצץ כך דמים בעד חלקך או תמכרהו לי בעד זה הסך או אמכור לך חלקי בזה הסך ורש\"י פירש בענין אחר: כתב ה\"ה בפ\"ב על בד\"א בכרך אחד וכו' כתבו המפרשים דבארבע אמות של פירוק משא אין בהם דין גוד או אגוד שאם אין חצר לפרק משאו אין בית: ", + "לפיכך שני אחים וכו'. כתב ה\"ה ופירוש עשאן לשכר שהם גדולים וראויים להשכירן וכו' לא שתהא כוונת האב מעלה ומוריד בזה, ואין נראה כן מדברי רבינו אלא הכל תלוי בדעת האב וכפשטא דמתני': " + ], + [], + [ + "ולא את השדה עד שיהא בה זריעת תשעה קבין וכו'. משנה בפ\"ק דב\"ב (דף י\"ב) ומסיים בה במתני' ר' יהודה אומר ט' חצאי קבין לזה וט' חצאי קבין לזה [ואמרו בגמרא] (דף י\"א) ול\"פ מר כי אתריה ומר כי אתריה ויש לתמוה למה לא כתב רבינו כן ואפשר דס\"ל דכיון דסתם מתני' היא תשעה קבין רוב המקומות נוהגין כך ואתריה דרבי יהודה מיעוטא הוא ולכן לא חשש רבינו לכתבו א\"נ ס\"ל דהלכה כסתם משנה ואפילו באתריה דר' יהודה לא הוי שדה בציר מט' קבין ורבי יהודה סבר דבאתריה מיהא בט' חצאי קבין הוי שדה ומאי דקאמר גמרא ול\"פ היינו לומר שאין מחלוקתם גמור שהרי בשאר מקומות כ\"ע לא פליגי: " + ] + ], + [ + [ + "כיצד היו שני שותפים וכו'. כתב ה\"ה רחב ארבע אמות שיש לכל פתח וכו'. אבל הרא\"ש כתב אם לא היה הפתח רחב כי אם שתי אמות מ\"מ נוטל ארבע על ארבע דלא חזי לפרק משאו בבציר מהכי כדאמרינן בפרק חזקת (דף ס') גבי הא דתנן קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים סבר רמי בר חמא למימר בר ארבע לא לשווייה תרי בר תרתי דקא שקיל שמונה אמות בחצר עכ\"ל ויש לתמוה על רבינו שהרי ראיה זו שהביא הרא\"ש ראיה חזקה היא ולכן נ\"ל לפרש דרבינו נמי סבר דבסתם פתח שהוא רחב איירי ולא חשש לפרש שאם הפתח פחות מד' אמות מ\"מ נוטל ארבע על ארבע מפני שאינו מפורש בהדיא בגמרא: " + ], + [ + "בית שיש לו פתחים הרבה וכו'. וכתב ה\"ה המחבר אינו מפרש יחוד תיקון כניסה ויציאה וכו' וכשייחד אחד מהם להכניס ולהוציא נסתלק זכות האחרים וכן הדין לבית עכ\"ל. וא\"ת הרי כתב רבינו בסמוך בית סתום יש לו ארבע אמות ומי עדיף ייחד לו פתח מפתח סתום ונ\"ל דהתם בבית שאין לו אלא פתח אחד אע\"פ שהוא סתום סופו ליפתח ומיהו כי פרץ פצימיו מוכח שאין דעתו לפתוח עוד ולפיכך אין לו אלא ארבע אמות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האחים שחלקו הרי הם כלקוחות וכו'. כתב הריב\"ש בסי' תי\"ו הסכימו כל המפרשים שאין הכוונה שיוכל האחד לכוף את האחר שיסלק ההיזק ההוא אלא שהניזק יכול לבנות בשלו בענין שיסתלק השיעבוד ההוא כגון שאם היתה אמת המים עוברת דרך שדהו יכול לסתרה לפי שכל אחד יבנה בשלו מה שירצה מבלי שיוכל חבירו לעכב עליו אבל לא שיוכל הוא לכוף את חבירו שיסתרנה הוא וכן אם היו לאחד נטפי ושופכי על חצר חבירו אין זה יכול לכופו לסלקה אבל אם יכול הוא לעשות אי זה בניין בשלו בענין שלא ירדו המים ההם בחצר הרשות בידו וזהו לשון הרמב\"ם שאם היתה אמת המים עוברת יכול זה לסתרה וכן יש מי שפירש גם כן אין להם חלונות אין להם דין חלונות זה על זה שיצטרך זה להרחיק מכנגדן ארבע אמות כדי שלא יאפיל אלא בונה בשלו כרצונו אבל אינו כופהו לסתמן מפני היזק ראייה אמנם הרמב\"ם כתב שאם היה לו חלון המשקיף על חבירו יכול לכופו לסתמה אע\"פ שלא כתב כן באמת המים והטעם לדבריו דשאני היזק ראייה דגירי דידיה הוא ויש בו קצת איסור מה שאין כן באותם השיעבודים האחרים עכ\"ל והרא\"ש כתב וז\"ל כתב הראב\"ד ז\"ל נהי דאין יכול לערער על סתימת החלונות אם רוצה לבנות לפניהם מיהו כל זמן שלא בנה לפניהם אינו יכול לומר סתום חלונותיך אע\"פ שיש בהם היזק ראייה ואין דבריו נראים כלל דכיון דאין חזקה באורה היכי מצי מיעביד ליה היזק בראייתו ועוד דאיכא למיחש דלבתר תלת שנין טעין בחזקה וכן כתב הרמב\"ם שצריך לסתום החלון עכ\"ל הרא\"ש. ולעניות דעתי נראה שאין דברי רבינו מוכרחים להתפרש כן שהרי אפשר לפרש דבריו כדברי המפרשים שאינו יכול לומר לו סתום חלונותיך. ומ\"ש ", + "סותם החלון. היינו לומר שבונה כנגדו ואע\"פ שהוא סותם חלונותיו של זה ודבריו שבפרק ז' מהלכות אלו מוכיחים שכוונתו כך וגם מדקדוק לשונו בפרק זה עצמו משמע כן שכתב בונה בצד הסולם ועל דרך זה הוא מ\"ש סותם את החלון ועוד דמדפתח יש לי להסיר אמת המים דמיירי באותו שבא לערער על חבירו א\"כ גם מ\"ש וכן סותם החלון באותו שבא לערער על חבירו מיירי שבא לבנות כותל בפני חלונותיו של זה ונמצאו נסתמות אבל כל זמן שהוא אינו בונה אינו יכול לכוף את חבירו לסתום חלונותיו וזה נכון בפירוש דברי רבינו ולא כמו שפירשם הריב\"ש ואפשר שהיה כתוב בנוסחת רבינו שביד הריב\"ש יכול לכופו לסתמו ולפיכך הוצרך לידחק בנתינת טעם לדבריו לחלק בין אמת המים לחלון אבל נוסחא דידן כמו שפירשתי דבריו להסכימם עם כל המפרשים זולת הרא\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אבל בבקעה אין צריך להבדיל בקעתו וכו'. בגמרא קאמר היכא דעבד המחיצה מהוצא מאי תקנתא ליעביד ואיני יודע למה השמיטו רבינו: " + ], + [ + "המוכר גינה לחבירו סתם וכו'. כתב ה\"ה לא ידעתי מנין לו זה למחבר וכו' עד ואפילו במקום שנהגו שלא לגדור. * ול\"נ שרבינו סובר דמאי דאוקימנא דמתני' ה\"ק סתם גינה כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו אבל סתם בקעה כמקום שלא נהגו לגדור דמי ואין מחייבין אותו ה\"פ המוכר גינה סתם מעורבת עם גנות אחרות מחייבין את הלוקח לגדור [אבל המוכר סתם בקעה אין מחייבין אותו לגדור ומ\"ש] ", + "ואפילו במקום שלא נהגו לגדור בגנות. פירושו שלא נהגו לגדור דהיינו סתם וכמקום שנהגו לגדור דמי ואע\"פ שמתוך דברי רבינו בפרק זה נראה שהוא מפרש אוקימתא זו כפשטה אפשר ששני פירושים נאמרו בה ותרווייהו איתנהו: * [עיין בתי\"ט פ\"א דב\"ב משנה ב']: ", + " \n  " + ] + ], + [ + [ + "כותל חצר וכו' אבל יתר על ארבע אמות אין מחייבין אותו. מ\"כ נ\"א ואפילו שהיה גבוה יותר מדי כשנפל שיכול לומר אם מתחלה נתרציתי לך אולי היה עשיר ועתה הוא עני או שדה אחרת יש לו עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "אבל אם היה הכותל של זה שבנה וכו'. כתב ה\"ה בהשגות א\"א זה המשפט מעוקל וכו' ודעת המחבר שאין מחייבין אותו חצי ההוצאה וכו' עד זה נ\"ל לדעתו ז\"ל. אבל הרמב\"ן כתב אם גדר במקום שלא נהגו לגדור בבקעה מגלגלין עליו את הכל ובלבד שיהא הגדר כולו בשל בונה אבל אם היה חציו בשל זה וחציו בשל זה אינו יכול לכופו ליתן לו אפילו פרוטה שהרי אם רצה אומר לו אין רצוני בגדר שקרקעי מתמעט ואנא כורכמא רישקא הייתי זורע שם ואושיב שומר וישמור שאם אין אתה אומר כן במקום שלא נהגו לגדור בבקעה יקדים אחד מהם ויגדור ויגלגל על חבירו את הכל עכ\"ל. ולי נראה דבבקעה מודה רבינו דלא שאני לן בין אם מקום הכותל של שניהם לאם מקום הכותל של הבונה או שסובר דדוקא כשמקום הכותל של הבונה מגלגלין אבל אם המקום של שניהם אין מגלגלין וכדברי הרמב\"ן דע\"כ לא קאמר רבינו דדוקא כשמקום הכותל של הבונה אלא בחורבה שדרכה ליבנות ועתיד הוא לסמוך על הכתלים וכמ\"ש מי שהיה לו חורבה בין חורבות חבירו ועמד חבירו וגדר רוח ראשונה וכו' אבל בבקעה שאינה עומדת לסמוך על הכתלים שבה אפשר דמודה וכדאמרן ואפשר שסובר שכיון שלא נהגו לגדור אין מגלגלין כלל ועובדא דרוניא חורבה היתה ולא שדה. ומ\"ש הרמב\"ן שאם אתה אומר כן וכו' זה הוא לאם עמד מקיף אבל לאם עמד ניקף אין מכאן הכרח כלל דלא הוה ליה למיגדר ואיהו דאפסיד אנפשיה וגם לעמד מקיף אין הכרח כ\"כ שלא יתרצה להוציא כל ההוצאות שלא מדעת חבירו ואח\"כ ליקום עלייהו בדינא ודיינא ועוד שהרי אם רצה ניקף עומד וגודר את הרביעית בקנים ואינו משלם אלא דמי קנים ונמצא מקיף נפסד ולפיכך לא יצא זה לגדור כדי לגלגל על חבירו ועוד כי יקדים אחד מהם מאי הוי ימחה חבירו בידו ולא ישלם לו אלא דמי נטירא: " + ], + [], + [ + "גג הסמוך לחצר חבירו וכו' שאין בני אדם דרין בגגות. כתב הריב\"ש הדין עם שמעון דבגגין האלו יש היזק ראייה מדאמר אביי שני בתים בשני צדדי ר\"ה זה עושה מעקה לחצי גגו וכו' וההיא דאמר שמואל דבין גג לגג אין היזק ראייה קצת מהמפרשים ומכללם הרמב\"ם והראב\"ד העמידוהו בגגין שאין עשויין לתשמיש כגון שהם משופעים וכדומה לזה אבל בעשויין לדירה או לתשמיש יש בהם היזק ראייה והיינו ההיא דאמר אביי זה עושה מעקה לחצי גגו וכו': " + ] + ], + [ + [ + "מי שהיה לו עלייה וכו'. טעמו מדתנן בפרק בתרא דמציעא (דף קי\"ז) הבית והעלייה של שנים שנפלו אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה לבנות הרי בעל העלייה בונה את הבית ודר בתוכו עד שיתן לו יציאותיו ומשמע לרבינו שבעה\"ב חייב לבנות כל הבית בלי שיסייעו העליון בשום דבר דאמר בעל העלייה לבעה\"ב לבנות הכי משמע וגם מדקתני עד שיתן לו יציאותיו דאי לא עד שיתן לו חצי יציאותיו מיבעי ליה וכן פירש\"י אמר בעל העלייה לבעה\"ב לבנות החומה והתקרה התחתונה המוטלים עליו לבנות והוא יבנה החומה מן התקרה ולמעלה ותקרה העליונה של גג וכתב ה\"ה לקמן גבי אמר בעל העלייה לבע\"ה לבנות הקשה הרשב\"א למה לא יכוף בעל העלייה לבעל הבית לבנותו וכתב בירושלמי העמידוה בשהלך לו בע\"ה למד\"ה ואין ב\"ד יורדין לנכסיו וכתב הרמב\"ן וזה נראה דעת המחבר עכ\"ל ולי נראה שאין דעת רבינו כן ומ\"ש בראש הפרק ", + "כופה את בעל הבית לבנותו כשהיה. היינו דוקא כשנפל כותל מכותלי הבית שע\"כ צריך לבנותו כדי שלא יפול כל הבית הילכך בעל העלייה יכול לבנותו אבל הכא שנפל כל הבית אם אין בעל הבית רוצה לבנותו אין בעל העלייה יכול לכופו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שתי גנות זו על גב זו וכו' היה מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו וכו'. גירסת רבינו כגירסת הרא\"ש ועלתה בתיקו ויש לתמוה דכיון דספיקא הוא הו\"ל לומר חולקין ואפשר שטעמו משום דתחתון הוי כמו מוחזק בו: " + ], + [ + "שטף נהר את זיתיו וכו' ואם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע. כתב ה\"ה על דברי ההשגות ואני אומר כשנעקרו בלא גושין ה\"ז אבידה המותרת וכו' א\"נ כל שנעקרו עם הגושין וכו' עד אלא שחשו ליישוב הארץ כך נ\"ל עכ\"ל. ואני אומר שעל תירוץ ראשון קשה אע\"פ שגדלו עם סיוע הגושין כיון דהוו כזוטו של ים הרי נתייאשו הבעלים ואין להם חלק בו אבל העיקר כתירוץ השני ויהיה דין זה דוקא בארץ ישראל א\"נ כדברי הראב\"ד והגמרא ורבינו קיצר במובן דפשיטא שיתן לו דמי עצים וזה נ\"ל יותר וכ\"כ הר\"ן אבל לאחר ג' הכל של בעל הקרקע ומיהו יהיב ליה לבעל הזיתים דמי זיתים כמו שהיו שוים מתחלה כששטפן נהר אבל מה שהשביחו דבעל הקרקע הוי דשבחא דאילנות אפילו תוך שלש הרי הוא כפירות דלאחר שלש דמצי א\"ל אי אנא נטעי כוליה שבחא דידי הוה עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [ + "חצר השותפין כל אחד מהם וכו'. כתב ה\"ה פסק כת\"ק. ואע\"ג דרשב\"ג פליג עליה ואמר ר\"י כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו כבר כתב הר\"ן דלא קי\"ל כההוא כללא דאמוראי נינהו ואליבא דר\"י כדאמרינן בפרק זה בורר ואיכא טובא דלית הלכתא כוותיה: ", + "עשה אחד מהם בעצמו וכו'. כתב ה\"ה אולי הוציא זה מדין בונה הכותל למעלה מד' אמות וכו'. ואפשר שלמד זה מדין המקיף את חבירו משלש רוחותיו ועמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אחד מן השותפין שביקש לפתוח לו וכו' ואם פתח יסתום. היינו כר' חייא בס\"פ חזקת (דף נ\"ט) דאמר לההוא דפתח חלונותיו לחצר השותפין יגעת ופתחת יגע וסתום וס\"ל לרבינו דמיירי כשצוח חבירו המעכב עליו כשידע דאל\"כ מחל וכמ\"ש ה\"ה בפי\"א: ", + "וכן לא יפתחו השותפין בחצר וכו'. כתב ה\"ה ולולא שאמרה הר\"ש היה נראה שצריך להרחיק וכו'. הרמב\"ן בחידושיו נתן טעם לדברי הר\"ש: ", + "אבל פותח הוא לר\"ה וכו'. כתב ה\"ה והקשו עליו מאותה דאביי הנזכרת פרק ראשון וכו' שאמרו זה עושה מעקה לחצי גגו וכו' כלומר וכ\"ש דיכול למימר בני ר\"ה כי לא דרכי גמלים לא חזו לי: " + ], + [ + "אע\"פ כן לא יפתח אדם חנות וכו'. כתב ה\"ה ודקדקו המפרשים ז\"ל במבוי שאינו מפולש וכו'. הטור כתב בסימן קנ\"ד בשם הר\"י ברצלוני שכל מבוי שאינו מפולש דינו כחצר וכ\"כ נימוקי יוסף בס\"פ חזקת בשם הרמב\"ן והריטב\"א וכ\"נ מהירושלמי: " + ], + [ + "אחד מן השותפין בחצר שלקח בית בחצר אחרת וכו'. רבינו מפרש כהרי\"ף שכתב בתשובה שמי שלקח בית בחצר אחרת יכול לפותחה לתוך ביתו אבל לא לחצר השותפין ובלבד שיסתום הפתח שהיה לו לחצר אחרת וכ\"ת כיון שאין שם דרך אלא על ביתו אמאי צריך לסתום הפתח שיש לו בחצר אחרת והא אין אדם עשוי להכניס דיורין שיעברו דרך עליו כדאמרינן גבי עלייה י\"ל דבעלי אותה חצר כשיהיה הפתח פתוח עושין משם קפנדריא דרך חצר השותפין כדי לקצר הדרך הדרך שלא מדעתו אי נמי לפעמים אפילו מדעתו כיון דבכל שעה אינם עוברים דרך שם לא קפיד כ\"כ והיינו דאמרינן התם מאי חדר שחלק ביתו לשנים ואין לו שום פתח למקום אחר אלא הפתח הראשון שהיה לו לחצר וכן נמי יכול לבנות עלייה על גבי ביתו בניין חדש ובלבד שלא תהיה פתוחה לחצר אלא שעולין לה דרך ארובה שבקרקעיתה לפי שאינה עשויה לדירה ואין עשוי להשכיר לאחרים מקום כזה שיעברו דרך עליו כמ\"ש הוא ז\"ל בפרק המוכר את הבית וכן דעת רבינו ואע\"פ שלא כתב פתח גבי בית כמו בעלייה מוכרח הוא בדבריו שלא אמר לא יפתחנה אלא לחצר הא לביתו יפתח ואי הוה ס\"ל דלא יפתח אפילו לבית הוה ליה למימר לא יפתחנה לבית דהוי רבותא דכ\"ש לחצר ועוד שכיון שסתם פתח של הצד האחר היינו חלק ביתו לשנים וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל והוא הדין ללוקח בית לפנים מביתו ופתחו לתוך ביתו ולא עשה לו פתח לחצר השותפין וסתם הפתח שהיה בחצר שהכל בכלל חלק ביתו לשנים וכפי מה שפירשתי אין מקום להשגת הראב\"ד דההיא אינה עשויה לדירה כדאמרן: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שביקש לפתוח פתח במבוי שאינו מפולש וכו' ואם היה מבוי מפולש וכו'. וכתב ה\"ה ובמפולש לר\"ה ונימוקי יוסף כתב אבל אם היה מפולש אין מעכבין עליו דהוי ליה כר\"ה אע\"פ שאין לו י\"ו אמה ונ\"ל שאין זה חולק על ה\"ה דר\"ה דקאמר לא להצריך שיהא בו י\"ו אמה אלא לאפוקי דוקא סימטא דכיון דאין רבים בוקעין בו להדיא יש להקפיד בו על דריסת הרגל אבל ר\"ה אע\"פ שאין לו ט\"ז אמה אין להקפיד בו על דריסת הרגל: " + ], + [ + "וכן אחד מבני מבוי שביקש לסתום פתחו וכו'. בפ\"ק דבתרא (דף י\"א) בעא מיניה רב הונא מרב אמי אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו או אין מעכבין עליו אכסניא לפי בני אדם מתחלקת או לפי פתחים מתחלקת א\"ל בני מבוי מעכבין עליו אכסניא לפי בני אדם מתחלקת ודעת רבינו כדעת המפרשים שכתב * הרמב\"ן ששתי השאלות אחת הן וכך שאל אחד מבני המבוי שביקש לנעול פתחו שלא יהא נכנס ויוצא דרך מבוי זה מי מעכבין עליו משום שהאכסניא שמהלך מטיל לפי בני אדם הנכנסים ויוצאים במבוי מתחלקת או לפי פתחי' מתחלקת הילכך כל זמן שלא פרץ זה פצימיו נותן חלק עמהם כמו שהיה מקודם לכן ואין בני מבוי מעכבין עליו ופשט ליה מעכבין וא\"ת הרי כתב רבינו לעיל בסמוך מי שביקש לפתוח פתח במבוי שאינו מפולש בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם את הדרך וזה הוא פירוש דברי ר\"ה לשאר מפרשים ומאחר שהוא מפרש דברי רב הונא בע\"א כמ\"ש מנין לרבינו דין זה וי\"ל דיליף לה מדתניא בההוא פירקא אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו והתימה מה\"ה שכתב על ההיא דמי שביקש לפתוח פתח במבוי שאינו מפולש שנתבאר בסוגיא ולא כתב שהיא ברייתא: (* נ\"ל דהיינו דוקא לפי גירסתם ששתי הבעיות בחדא מחתא מחתינהו אבל גירסתנו בגמרא תרי בעיות חלוקות בני מבוי מעכבין או אין מעכבין א\"ל בני מבוי מעכבין אכסניא לפי בני אדם מתחלקת או אינה מתחלקת א\"ל לפי בני אדם מתחלקת ודו\"ק): ", + " \n  " + ], + [ + "וכן בעל השנייה וכו'. כתב ה\"ה שהוא מוכרח שם ואני איני רואה הכרח וגם דברי רבינו צריכין ביאור שכתב אבל פתח בינו ולבין השלישית הפנימית מעכבת עליו משמע שאם פתח בינו ובין החיצונה אין הפנימית מעכבת עליו דאל\"כ הוה ליה למיפלג ולמיתני בדידה אין החיצונה מעכבת עליו אבל הפנימית מעכבת עליו וקשיא לן אמאי אין הפנימית מעכבת עליו הרי אמרו פנימית משתמשת עם כולן ועוד יש לדקדק למה אמר הפנימית מעכבת עליו הל\"ל הרי היא מעכבת עליה ואפשר לומר שאע\"פ שאמרו הפנימית משתמשת עם כולן כיון שהשנייה יכולה להשתמש מפתחה ולחוץ הרי היא רשאי לפתוח בינה לחיצונה שהיא והפנימית שותפות בתשמיש המקום ההוא אבל מפתחה ולפנים אין לשנייה רשות להשתמש כלל הילכך הפנימית מעכבת עליה ודקדק לומר הפנימית מעכבת עליה ללמדנו שאפילו אם השלישית מתרצה שיפתח פתח זה הרביעית שהיא פנימית ממנה מעכבת עליה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אחד מבני מבוי שאינו מפולש וכו'. כתב המגיה צ\"ע למה פרט אלו שהם רופא אומן גרדי וכו' הלא לעיל אמר שלא להושיב ביניהם וכו' ולא אחד מבעלי אומניות וכו' משמע שלכל אומנות מעכבים ואם הבבא דלעיל היתה בשיש כבר במבוי אחד מאותה אומנות הוי א\"ש אמנם לשון רבינו משמע שגם שם מיירי בשאין כבר ביניהם מאותה אומנות כמו שמפרש במ\"מ עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הרי שפתח חלון לחצר חבירו וכו'. כתב הטור בסימן קצ\"ד בשם הרי\"ף והרמב\"ן ז\"ל דחלון אם יש בו היזק ראייה לעולם אין בו חזקה ואפילו נתן לו רשות לפתחו ואפילו מחל לו הנזק [יכול לומר סבור הייתי לקבל ואי אפשי לקבל] וכו' וכ\"כ הרמב\"ם שאין חזקה להיזק ראיית חלון אבל א\"א הרא\"ש ז\"ל כתב שיש לו חזקה וכ\"כ הר\"י הלוי עכ\"ל ויש לתמוה עליו שכתב כן בשם רבינו שהרי בפירוש כתב בכאן בהיפך ונראה שכתב כן מפני שראה לרבינו שכתב בפרק שני גבי חצר השותפין שהיזק ראייה היזק הוא ואין לו חזקה בחצר אלא אע\"פ שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה ואי מהא לא איריא שהרי כתב שם ה\"ה דעת המחבר כדעת רבו דבחצר בדוקא אין לו חזקה משום דממילא הם מזיקין זה את זה בלא עשיית שום מעשה ולפיכך אין להם חזקה בעמידתן כך ואפילו עמדו כן שלש שנים או יותר אבל אם עשו מעשה כגון פותח חלונות על חצר חבירו יש לו חזקה לדעתם עכ\"ל: " + ], + [ + "בד\"א בשפתחה לתשמיש וכו' אבל אם פתחה לאורה וכו'. כתב הריב\"ש פרק חזקת חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה ובגמרא א\"ר זירא למטה מד\"א יש לו חזקה ולמעלה אין לו חזקה ונחלקו המפרשים בפירוש זאת המימרא ומלשון הרמב\"ם נראה שהכל תלוי בדעת הפותח אם פתח אותו לכוונת אורה ופירש הוא טעם הדבר לפי מה שנראה מלשונו שכיון שפתחה לאורה וזה שתק [מחל על האורה] ואין יכול למנעה מעתה וצריך להרחיק כדי שלא יאפיל אבל בשלא נעשית לאורה אלא שפתחה לתשמיש או לזון עיניו ולדבר עם חבירו אע\"פ שג\"כ מוסיף אורה בבית זה יכול לומר לא הנחתיך לפתוח אלא מפני שהיתה קטנה וגבוהה אבל שתחזיק עלי שאצטרך להרחיק בנייני בזה לא הנחתיך. ומ\"ש ג\"כ בגמרא בזה החלון העשוי לאורה אפילו כל שהוא שיש לו חזקה הוכיח הרמב\"ן ז\"ל מהירושלמי ששיעורו בחזקה כשיעורו לטומאה שהוא כמלא מקדח: " + ] + ], + [ + [], + [ + "היה הזיז טפח החזיק באויר החצר כנגדו ואם רצה בעל החצר לבנות תחת הזיז וכו'. נראה שרבינו מפרש הא דתנן זיז טפח יש לו חזקה היינו לענין שיכול למחות בעל הזיז בבעל החצר מלבנות תחת אותו הזיז שמבטל תשמישו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל אם טען שכותל זה שותף אני בה וכו'. כתב הריב\"ש יש לבאר דבריו בכותל החוצץ בינו ובין חבירו שאף אם לאחד כמה תקראות סמוכות לכותל ההוא והאחר אינו סומך כי אם קורה אחת וטוען ששותף היה בכותל ההוא מעת היותו נאמן אך צ\"ע בדבריו מה צריך לקורה כלל כיון שהכותל חוצץ בין שניהם ואינו מוחזק לאחד יותר מן האחר אע\"פ שהוא סומך לו כמה קורות ותקראות והאחר לא סמך עדיין מה ראיה היא שיהיה הכותל לאחד כיון שאף אם יהיה בשיתוף כל אחד יכול לסמוך כשירצה עכ\"ל: וכתב בתשובה אחרת בנדון זה כיון שלא נודע מי בנאו תחלה והכותל מפסיק בין שניהם וזה קדם וסמך והאחר לא היה צריך אז או לא היה רוצה לסמוך לאותו רוח וכל מה ששנינו במתניתין שכותל חצר שנפל הכל הוא בשנודע שהאחד בנאו מתחלה אבל בשלא נודע ודאי כיון שהכותל מפסיק בין שניהם בחזקת שניהם הוא ואע\"פ שהאחד סומך והאחר אינו סומך ואפילו בכותל חצר שהרי זה אומר דעתי היה לסמוך לאחר זמן ומתחלה בניתיה עמו אצ\"ל בכותל המפסיק בין שני בתים. ומ\"ש הרמב\"ם ", + "אבל אם טען שכותל זה שותף אני בה הואיל והשתמש בקורה אחת נאמן ומשתמש בכולן. דמשמע שאם לא נשתמש בקורה כלל אין ראיה שהוא שותף בה יש ליישב דבריו דמיירי בכותל הידוע לאחד כמו שנראה מראש הבבא שמתחיל בה מי שהחזיק בכותל זה וכו' דמשמע דקאי על כותל שבין ראובן ושמעון והוא של ראובן לבדו דאם שמעון טוען מחמת מחילה על הכנסת הקורה אין לו לסמוך כי אם הקורה ההיא ולא יותר אבל אם טוען שפרע לו חלקו המגיעו במחצית כל הכותל נאמן כיון שהשתמש בקורה אחת דהשתא ליתיה לטעמא דמי יימר דמחייבי ליה רבנן דלא אמרי ההוא טעמא אלא בסמך כותל אחר ולא נתן עליו את התקרה דמי יימר דמחייבי ליה רבנן בגלויי דעתא בלבד אבל הנותן אפילו קורה אחת פשיטא דמחייבי ליה רבנן והו\"ל כפרעתיך לאחר זמני זה נ\"ל בביאור דברי הרב אבל אם לא נודע מי בנאו תחלה בחזקת שניהם הוא ואע\"פ שהוא מחזיק בסמיכת קורות ולא האחר ומיהו כל זה לפי דין הגמרא ובעיר שאין בה מנהג ידוע אבל בעיר שיש בה מנהג ידוע הולכים אחר המנהג דכלל גדול בדברים האלה הכל כמנהג המדינה עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [ + "מרחיקין את הזרעים וכו'. על מ\"ש מגיד משנה ופירשו בגמרא שופכין כתב המגיה לפי סוגיית הגמרא לא נאמר חילוק זה של שופכים אלא לתרץ רבה בר בר חנה אבל אחר דאיתותב אין אנו צריכים לתירוץ זה ואפשר דרבינו סובר שאחר דמתניתין סתם קתני ולא מחלק בין כותל לבנים לכותל אבנים כמו הברייתא דע\"כ בכל כותל מיירי דצריך ג\"ט דהיינו משום שופכין אכן הרי\"ף הביא המשנה והברייתא כצורתה ולא הזכיר חילוק זה עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ראובן שהיה כותלו סמוך לכותל שמעון וכו'. על מ\"ש מגיד משנה ותירצו שלא היה אלא כמין גם כתב המגיה בגמרא שלנו לא נמצא תירוץ זה רק שמוסיף רבא על המשנה ונפל עכ\"ל: " + ], + [ + "מי שבא לחפור בור בסוף שדהו וכו'. בראש פרק זה כתב רבינו לא יחפור אדם בור ולא שיח ולא מערה וכו' אלא א\"כ הרחיק מכותל שלשה טפחים ויסיד בסיד וכו' וכאן לא הזכיר אלא הרחקה ולא הצריך לסוד בסיד והטעם משום דהתם שהוא סמוך לכותל צריך לסוד בסיד מלבד ההרחקה כדי שלא יתקלקל הכותל אבל הכא דליכא כותל בנין סיד זה אינו מעלה ולא מוריד ודי בהרחקה: " + ] + ], + [ + [], + [ + "מרחיקין גורן קבוע מן העיר וכו'. כתב ה\"ה ופירוש גורן קבוע פירשו בגמרא וכו'. וא\"ת והא לא איתמר אלא אליבא דאביי ואנן לא קי\"ל אלא כרב אשי דבתרא הוא וי\"ל דנהי דלא קי\"ל כאביי מ\"מ מימרא דר\"י בר חנינא דמפרש היכי דמי גורן קבוע איתא ואע\"ג דגמרא מייתי לה על אוקימתא דאביי מימרא דרבי יוסי בר חנינא בלא מימרא דאביי [איתאמרא] אמתני' דקתני גורן קבוע דהא רבי יוסי בר חנינא קדים לאביי טובא וכוותיה נקטינן דרב אשי לא פליג עליה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שהיה אילן חבירו נוטה לתוך שדהו וכו' וכן אם היה נוטה על בית השלחין של חבירו או על בית האילן וכו'. רבינו גורס במשנה בית השלחין וכל האילן כנגד המשקולות ורש\"י גורס גירסא אחרת: " + ] + ], + [], + [ + [ + "האחין או השותפין שבאו לחלוק את השדה וכו' אם אמר אחד מהם תנו לי חלקי וכו'. בפ\"ק דב\"ב (דף י\"ב ע\"ב) ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא כי פלגי אמר להו פלוגו לי אמצראי אמר רבה כגון זה כופין אותו על מדת סדום מתקיף לה רב יוסף אמרי ליה [אחי] מעלינן ליה [עלויא כי] נכסי דבי בר מריון והלכתא כרב יוסף תרי ארעתא אתרי ניגרי אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום מתקיף לה רב יוסף זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל והלכתא כרב יוסף תרתי אחד ניגרא א\"ר יוסף כגון זה כופין על מדת סדום מתקיף לה אביי מצי אמר בעינא דאפיש אריסי והלכתא כרב יוסף אפושי לאו מילתא היא ופירש רש\"י דזבן ארעא אמצרא דבי נשא קנה קרקע אצל שדה אביו. כי מטא למפלג עם אחיו בנכסי אביו. אמרי אחי מעלינן ליה וכו' לנו היא משובחת כקרקעותיו של בר מריון שהיו מעולות וכו'. תרי ארעתא אתרי ניגרי וכו' שתי שדות לכל אחת יש לה יאור להשקות ממנו וזה קנה שדה אצל האחת מהם ורוצה שיתן אחיו זו הסמוכה לשלו וכו'. האי מדויל דרך היאורים לייבש כשהנהר שנמשכים ממנו מתמעט לפעמים שזה יבש וזה אינו יבש ואומר לו טול חלקך בשתיהן וכו' או תן לנו מעילוי בדמים. תרתי ארעתא יש לנו לחלוק על חד ניגרא ואחד מהם קנה קרקעות אצל האחת. כופין על מדת סדום דכיון דאחד ניגרא נינהו שתיהן שוות. ניחא לי לאפושי אריסי טוב לי שיהא לך שתי שדות אחת מכאן ואחת מכאן ואחת באמצע כדי שתרבה לך אריסים ותהא שדה שלי משתמרת יפה. והשתא מה שפסק רבינו ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהיה סמוך לשדה אחר שלי שומעין לו וכו' הוא כדעת רבה וקשה דהא איפסיקא הכא בהדיא הלכתא כרב יוסף וגם בפרק יש נוחלין פסקינן הלכה כרב יוסף בשדה קנין ומחצה ופירש רש\"י דשדה היינו הך דהכא וכן משמע בערוך וכבר הרגישו בקושיא זו בעלי ההגהות אלא שהניחו הדבר בצ\"ע והתימה מה\"ה שלא הרגיש בקושיא זו כלל וכתב שפסק כרב יוסף והדבר ברור שאינו כן. וליישב דברי רבינו נ\"ל שהוא מפרש כמו שכתבו הרמב\"ן והרא\"ש בשם הגאונים דמעלינן ליה בנכסי דבר מריון היינו כגון שאומרים או יטול זה העילוי או יתן לנו שאם אמרו אם רוצה ליטול יתן כך וכך ואם לאו נחלוק הכל שאין אנו רוצים ליטול אותו חלק וליתן כלום אין שומעין להם אלא שמין את הנכסים בב\"ד וא\"כ כל היכא דאמר תנו לי חלקי בצד השדה שלי ואין חבירו מעלה עליו בדמים נותנין לו וכופין אותו על כך דע\"כ לא פליג רב יוסף אלא בשהלה מעלהו בדמים אבל קשה לפירוש זה למה לא כתב רבינו שאם העלהו האחד בדמים שאין כופין זה את זה על כך לכך יש לומר שרבינו מפרש דכל היכא שהקרקעות שוים לכולי עלמא כופין על מדת סדום לתת לזה חלקו אצל מצר שלו וההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא דאמר רב יוסף מעלינן ליה וכו' מפרש גמרא דלא תימא דאפילו בקרקעות שוים כגון תרתי אחד ניגרא אמר רב יוסף מעלינן ליה וכו' אלא בתרי ארעתא אתרי ניגרי הוה עובדא ומשום [הכי אמר רב יוסף מעלינן ליה וכו' משום] דהאי מדויל אבל בתרתי ארעתא אחד ניגרא לא הוה פליג דהא הוא דאמר כגון זו כופין על מדת סדום ואהכי אתי שפיר מ\"ש רבינו ", + "ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך לשדה אחר שלי שומעין לו. היינו דוקא בשוים וכמ\"ש קודם בסמוך אם היתה כולה שוה ודין זה הוא ממה שאמרו תרתי אחד ניגרא דמודה ביה רב יוסף שכופין על מדת סדום. ומ\"ש ", + "אבל אם היה חלק אחד ממנה טוב וכו'. הוא מאי דמודו ביה כולי עלמא היכא דחלק אחד טוב מחבירו דאמרי ליה מעלינן ליה וכו' ונכלל בדבר זה פלוגתא דרבה ורב יוסף בההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא דהיינו פלוגתייהו בתרי ארעי אתרי ניגרי דכיון דאפשר להעלות על הדעת קצת עילויא דהיינו דילמא האי מדויל וכו' אע\"ג דלא ידיע לן חיישינן ליה ואמרינן מעלינן ליה וכו' וכ\"ש היכא שהעילוי מבואר וידוע דאז לכולי עלמא אמרינן מעלינן ליה וכו' וקשה כיון דתרי ארעתא אתרי ניגרי הוא פירושא דההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא למה ליה למימר והלכתא כרב יוסף בתרוייהו וי\"ל שאחר שכתב ההוא דזבן ארעא וכו' והלכתא כרב יוסף בא בעל הגמרא ופירש דפלוגתייהו בתרי ארעי אתרי ניגרי ובההוא פסק כרב יוסף דאילו בתרתי אחד ניגרא אפילו רב יוסף מודה דכופין ועי\"ל דרבינו לא גרס והלכתא כרב יוסף אלא בחד מינייהו ואם אנו מוכרחים לומר כן א\"צ לשום תירוץ רק שנאמר דלא גריס והלכתא כרב יוסף בההוא דזבן ארעא ופסק בההוא פלוגתא כרבה ומשמע שדעת רבינו לפרש דכל הני מילי [דרב יוסף] קאי אההוא דזבן ארעא וכמו שפירש\"י ודרבינו עדיפא דההיא דחדא גיסא וכו' פלגי לה בקרנזול משמע ליה דסמכוה לכאן ללמד שאם בן המצר תבע חלק שאצל שדהו כיון שהחלקים שוים שומעים לו ואפילו לאביי דהכא ליכא טענה דאפושי אריסי וזהו שכתב רבינו ארץ מרובעת שהיה הנהר מקיף וכו' ואם אמר תנו לי החצי שמצד זה שהוא בצד שדי שומעין לו: ודע שרבינו מפרש דניגרא הוא דרך כמו ניגרי ברייתא [אנקטה] שר\"ל פסיעות ועל שם הפסיעות נקרא הדרך ניגרא וזהו שכתב אבל אם היה חלק כו' טוב או קרוב לנהר יותר או קרוב לדרך ופירוש לשון הגמרא לפ\"ז כך הוא תרי ארעי אתרי ניגרי כלומר שכל אחת מהשתי שדות יש לו דרך מיוחד שעובר עליו אמר רב יוסף זימנין דהאי מדויל כלומר זימנין דבדרך זה יבואו מים ובדרך זה לא יבואו וא\"כ כשכתב רבינו או קרוב לדרך היינו לומר שקרוב לדרך זה ושדה האחרת אינה קרובה לדרך זה ואע\"פ שקרובה לדרך אחרת אבל לא שייך לפ\"ז לומר ושמו היפה כנגד הרע דכל כך יפה זה כזה אלא שאנו אומרים דילמא האי מדויל וכו' גם אם נאמר שהוא מפרש ניגרא יאור וזהו שכתב או קרוב לנהר יותר מ\"מ יקשה למה לא הזכיר היכא שכל קרקע סמוך אצל יאור אחד או אצל דרך אחד שזה הוא פלוגתא דרבה ורב יוסף בתרי ארעתא אתרי ניגרי ואם נאמר שמ\"ש או קרוב לנהר היינו שכל אחת יש לה נהר אחד יקשה מה שהקשיתי דלא שייך לפ\"ז לומר ושמו היפה כנגד הרע דכ\"כ יפה זה כמו זה וצ\"ע. והיותר נ\"ל שרבינו לא גריס הלכה כרב יוסף אלא בתרי ארעי אחד ניגרא וז\"ש אם היתה כולה שוה וכו' ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה וכו' שומעין לו וכופה אותו על זה ולא חילק בתרי ארעתא אתרי ניגרי משום דהאי מדויל וכו' אלא כל שנראה לנו שהן שוות אף ע\"ג דאפשר דזימנין מדויל האי ולא האי השתא מיהא שתיהן שוות וכופין אותו כרבה. ומ\"ש ", + "אבל אם היה חלק אחד ממנה טוב וכו'. מדברי רבה נשמע דכל כה\"ג כיון דאיכא דניחא ליה בעידית אע\"ג דהיא פורתא ואיכא דניחא ליה בזיבורית מפני ששיעורה מרובה מעידית ליכא למימר ביה כופין על מדת סדום: " + ], + [], + [], + [ + "אחד מן האחין או מן השותפין שמכר חלקו וכו'. מהרי\"ק בשורש כ' כתב דשותף שמכר חלקו שותף חבירו יכול לסלקו אפילו במטלטלין ודייק כן מדברי רבינו שכתב כאן אחד מן האחין או מן השותפין שמכר חלקו לאחר מסלקים את הלוקח וכו' עד ולא עוד אלא המוכר קרקע שלו לאחר יש לחבירו שבצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלקו ומדהזכיר קרקע גבי בן המצר ולא הזכיר גבי אחים או שותפים אלא כתב סתם שמכר חלקו לאחר וכו' דמשמע אי זה חלק שיהיה בין היה קרקע בין היה מטלטלין משמע דלגבי שותפין אין לחלק בין קרקע למטלטלין עכ\"ל. ודברי תימה הם שדקדוק זה שדקדק אינו כלום שהרי הלכות אלו הלכות שכנים קרי להו ושותפין דמטלטלים לענין מטלטלין שמכרו לאחר לאו שכנים מיקרו ועוד דבפרק זה בין לפניו בין לאחריו בדיני קרקע איירי וא\"כ מהיכא תיתי לן לומר דהכא במטלטלין עסיק ועוד שלשון של בבא זו יוכיח שכתב מסלקין את הלוקח כדי שלא יכנס זר ביניהם והאי לישנא בקרקע שייך כדכתיב להם לבדם ניתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם ואפילו אם ת\"ל דנקט לשון זה מושאל במטלטלין א\"א לומר כן דהא לא אידכר האי דינא בגמרא ומהיכא תיתי ליה לרבינו ועוד דבהדיא כתב ה\"ה דהיינו מאי דאמרינן האי דאחזיק ביני אחי ביני שותפי וכו' וההיא פשיטא דבקרקע היא ועוד דאי במטלטלין מיירי רבינו מאי ולא עוד וכו' אדרבה בבא דרישא עדיפא דאפי' במטלטלין מסלקין ללוקח אלא ודאי לא עלה על דעת רבינו לומר דין זה אלא בקרקע לבדו ומ\"ש שמכר חלקו ולא כתב שמכר חלקו בקרקע משום דבשותפין שיש להם חלק בקרקע עסיק מש\"ה לא איצטריך לפרושה הילכך לית דחש לדקדוק זה דמהרי\"ק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "השכירות אין בה משום דין בן המצר. מדברי הטור נראה שהוא מפרש דברי רבינו שאם ראובן השכיר חצר לאחר לא יאמר המצרן אני רוצה לשכרו ממך ואני קודם בו וכ\"ש שמי שיש לו חצר בשכירות וחצר שאצלו נמכר אינו יכול להוציאו מדין בן המצר וכך נראה בפירוש ממ\"ש רבינו בפרק זה לקמן וזה לשונו לפיכך אם טען הלוקח גזלן אתה לשדה זו אריס אתה או שוכר. שוכר אבל ה\"ה כתב השכירות אין בו דין המצר זה לא מצאתי מבואר אבל נ\"ל ק\"ו ממשכונא וכמו שיתבאר עכ\"ל ובדין משכונא כתב רבינו בסמוך הממשכן מקום ואח\"כ מכרו לזה שהוא ממושכן בידו אין בו משום דינא דבר מצרא וא\"כ נראה שהוא מפרש דברי רבינו דה\"ק אם השכיר ביתו לאחד ואח\"כ מכרה לו אין בן המצר יכול להוציאה מידו והק\"ו הוא ומה משכונא שאינו דר בה וגם אינה קנויה לו אם קדם וקנה זכה שכירות שהוא דר בה וגם היא קנויה לו דשכירות ליומיה ממכר הוא לא כל שכן שאם קדם וקנה זכה: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה וכו' לפיכך אם טען הלוקח ואמר גזלן אתה לשדה זו וכו' או שוכר או ממשכן צריך בעל המצר להביא ראיה. מדבריו אלה משמע בהדיא שהשוכר קרקע או שהוא ממושכן בידו ונמכר קרקע הסמוך לו אין לו דין בן המצר להוציאו מיד הלוקח ומשמע ליה דהוא הדין נמי אפילו קדם וקנה מוציא מידו בן המצר: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "היה כתוב בשטר מתנה וכו'. כתב ה\"ה מפורש בהלכות הדין והטעם וכתב הרשב\"א ואם זה עומד בטענתו וכו' תמיהני על ה\"ה שהרי חולק על רבינו שהרשב\"א ז\"ל סובר שאינו נותן לו אלא מה ששוה ורבינו סובר שנותן לו מאתים זוז והו\"ל לרב המגיד לכתוב אבל הרשב\"א כתב דלשתמע שבא לחלוק: " + ], + [ + "החליף חצר בחצר וכו'. הטור כתב אחר דברי רבינו ובתשובה לגאון ראובן שמכר שדה הסמוכה למצר שמעון ללוי והחליפה עמו בכרם ורצה שמעון המצרן לסלק ללוי ורצה ליתן לראובן גם הוא כרם שהיה לו ואמר ראובן איני חפץ בכרם שלך שאינו טוב כמו של לוי והשיב שהדין עמו ויראה מדבריו שאם היה כרמו של לוי טוב כמו של הלוקח שהוא מסלקו ואפשר שגם הרמב\"ם ז\"ל היה מודה בזה שהוא לא כתב אלא החליף חצר בחצר אבל בשדה וכרם היה מודה עכ\"ל ואני אומר שחילוק זה שחילק בין חצר לשדה וכרם אינו נראה בעיני דודאי כי היכי דאיכא קפידא בחצר איכא קפידא בשדה ובכרם שאעפ\"י שזה יפה כזה ואפילו אם של בן המצר יפה יותר לפעמים שאדם אינו חפץ ביפה מפני שהוא רחוק או מפני שאין לו שכונה טובה או מפני כמה טענות שאפשר להמצא הילכך בחליפי קרקע בקרקע לית ביה משום דינא דבר מצרא כלל ורבינו נקט חצר והוא הדין לשאר קרקעות ותדע דקתני בסיפא שאם החליף בבהמה או במטלטלין יש בו דין בן המצר ואם כדברי הטור ליפלוג בקרקע גופיה וליתני [אבל] אם החליף בשדה או בכרם יש בו דין בן המצר [ואעפ\"י שיש לדחות דעדיפא מיניה אשמעינן דא\"צ ליתן לו בהמה ומטלטלין וגם לא דמים לקצב לו עליהם אלא דמי שויים אבל בשדה ובכר' צריך המצרן ליתן לו שדה וכרם טובים כמו של לוקח מ\"מ מה שכתבתי דל\"ש לרבינו בין חצר לשדה וכרם נראה נכון בעיני וכ\"כ המפרשים דלרבינו אין חילוק אלא בהחליף קרקע בבהמה ומטלטלין] וגם מ\"ש לדקדק מדברי הגאון שאם כרמו של לוי טוב כמו של לוקח מסלקו יש לדחות שמאחר שהמוכר אומר אינו טוב בעיני כמו של לוי אעפ\"י שבעינינו הוא טוב כשל לוי או יותר טוב לא כייפינן ליה ליקח כרם שאינו טוב בעיניו מפני אי זו טענה כמו שכתבתי וטעמא דמסתבר הוא ועם זה אין חילוק בין הגאון לרבינו ז\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "הלוקח שבנה והשביח וכו' בן המצר מסלקו. כתב רבינו ירוחם דמיירי שמיחה בעל המצר וגילה בדעתו שאינו מוחל שאם שתק כשראה אותו בונה או סותר איבד זכותו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "בעל חוב של מוכר שטרף השדה וכו'. כתב ה\"ה דעת הרב שאחריות בן המצר על הלוקח וכו'. ואני אומר דדברים תמוהים הם דאתו רבנן לתקן משום הישר והטוב שיתן שדהו למצרן ושיתחייב באחריות בלא שום הנאה ומ\"ש הראב\"ד דאולי מפני שפשע וכו' לא ידענא היאך אפשר לחייבו מפני טענה זו שאם הלוקח ידע שיש שט\"ח על המוכר משום דשטרא קלא אית ליה א\"כ גם המצרן ידע ולא היה לו לסלק ללוקח דאילו היה ביד הלוקח לכוף למצרן שיקחנה היה אפשר לחייבו מפני שפשע וכו' אבל מאחר שאין בידו לכוף למצרן והמצרן הוא שסילקו מדעתו אי זה פשיעה היא זו. לכן נ\"ל לפרש דברי רבינו דביש למוכר ממה לפרוע קאמר דאין המצרן יכול לתבוע למוכר משום דא\"ל לאו בעל דברים דידי את אלא יתבע ללוקח והלוקח למוכר ואע\"פ שלפי זה הו\"ל לומר הרי בעל המצר תובע את הלוקח ולא הל\"ל חוזר וטורף מן הלוקח אפשר דה\"ק יטרוף מן הלוקח עד שיתבע את המוכר ויטול ממנו דאם לא כן לא ירצה הלוקח לתבוע מהמוכר שמאחר שזה סילקו משדה זו רוצה הוא שיפסיד מעותיו ולהכי קאמר רבינו שטורף ממנו כדי לכופו ע\"י כך לתבוע למוכר וכל זה כשיש למוכר ממה יפרע אבל אם אין לו פשיטא שלא יפסיד הלוקח ולא הוצרך רבינו לפרש כן וקרוב לזה מצאתי להרשב\"א שכתב על דברי רבינו שאף הרב לא אמר אלא בדקביל מוכר ללוקח אחריות דכי משלם איהו לבן המצר לית ליה פסידא דהא עליה דמוכר הדר אבל היכא דאית ליה פסידא כי הכא לא קאמר דועשית הישר והטוב אמר רחמנא עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [ + "הוציא בן המצר מעות וכו'. כתב הטור וז\"ל כתב הרמ\"ה ה\"ה נמי אם הקדים הלוקח וזבין בזוזי טבי לא מצי לסלוקי ליה אלא בטבי ואינו נראה כן מדברי הרמב\"ם ז\"ל שכתב החליף השדה בבהמה או במטלטלין רואין דמי אותה הבהמה או דמי המטלטלין ונותן לו בן המצר ומסלקו ואינו יכול לומר לו תן לי כמו שלקחתי שהערמה היא זו ואינה מועלת לו כלום עכ\"ל. ול\"נ שאין הכרח לומר דרבינו לא ס\"ל כהרמ\"ה דהתם איכא למימר שלא החליף עמו אלא כדי לשומם עליו ביותר מדמיהם כדי לבטל דין המצר הערמה היא ואינה מועלת לו כלום הילכך נותן לו דמיהם ואין בזה הפסד למוכר דבהמה ומטלטלין שכיחי ובמעות שבידו ימצא לקנות כמו שירצה ולפיכך כשהחליף בקרקע כיון שהקרקע כזה לא שכיח כלומר שיש אדם שחפץ בקרקע זה יותר מקרקע שבמקום פלוני נתבטל דין בן המצר ומפני כך כתב החליף חצר בחצר אין בה דין בן המצר וקפידא דזוזי טבי וזוזי תקולי ודאי הוי כמו החליף חצר בחצר דקפידא היא כמ\"ש ולעולם בטבי ותקולי דאיכא אינשי דקפדי בהו ואם יבא להחליפם יצטרך להפסיד בהם מודה רבינו להרמ\"ה: " + ], + [ + "בד\"א שצריך קניין וכו'. כתב הרא\"ש על דברי רבינו ומתוך לשונו משמע שאם לא סייע אותו ולא ראה ומשתמש יכול לסלקו אפילו לזמן מרובה ולא מסתבר כלל עכ\"ל ולי נראה שאי אפשר לפרש כן דברי רבינו שהרי מטעם שאם אתה אומר כן שיכול לסלקו לזמן מרובה לא יוכל זה למכור קרקעו כתב שאם אין בן המצר במדינה אינו יכול לסלקו אלא ודאי דרבינו הכא מיירי כשתוך זמן שיכול לסלקו דהיינו שיעור דרבינו האי והרי\"ף שכתב ה\"ה ראהו בונה או סותר וכו' ואח\"כ תבעו בדין אעפ\"י שהוא תוך זמן שיכול לסלקו איבד זכותו אבל אחר זמן שיעור רבינו האי והרי\"ף אינו יכול לסלקו אפילו לא ראהו בונה וסותר וכו' וכ\"נ מדברי ה\"ה והריב\"ש שכך פירוש דברי רבינו: " + ], + [], + [ + "טען בן המצר שעשו קנוניא ביניהם וכו'. כתב ה\"ה זה שכתב בנקיטת חפץ נראה שהוא מדמה אותה לטוען על המשכון וכו' טעמו שהוא מחשב אותו כטוען על המשכון שנשבע בנקיטת חפץ מפני שאינו טוען בגוף המשכון כמ\"ש בהלכות מלוה ולוה: ", + "סליקו להו הלכות שכנים" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שכנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6acc40b4db55468ea4c539014e08326d16267a7e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,286 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "הפורס מצודה בשדה חבירו וכו'. כתב ה\"ה אבל כאן דין אחר הוא זה וכו' עד והענין נכון בעצמו. ואני אומר שעדיין צ\"ע מהיכן למד רבינו חילוק זה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בקעה גדולה וכו'. כתב ה\"ה ודעת המחבר נ\"ל שע\"כ לא אמרו למעלה כדאזיל תיירא דתורי והדר וכו' עד והביאו שתי המימרות. ולי נראה דאפשר עוד לחלק דהכא בשנתכוין לקנות את כולה וכמבואר בדברי רבינו וההיא דלעיל בשנתכוין לקנות סתם ולא פירש שכוונתו לקנות את כולה: " + ], + [ + "\n עכו\"ם ", + "שמכר מטלטלין לישראל וכו' ומקנה במשיכה או בדמים. פירוש האי או בדמים קאי בין לקונה בין למקנה והכי קאמר קונה ומקנה בין במשיכה בין בדמים: ", + "אבל הקרקע אינו קונה אותה מישראל וכו'. כתב ה\"ה זה נתבאר שם פ' חזקת וכו'. ונ\"ל דהיינו הא דאמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת עכו\"ם ומפרשה רבינו לענין קנין וכמ\"ש ה\"ה בפ\"א מהל' מכירה: ", + "לפיכך ישראל שלקח שדה מן העכו\"ם ונתן דמים וכו'. וכתב ה\"ה וז\"ל וכתב המחבר דדוקא כשהשני החזיק קודם חזקת הראשון הא אם החזיק הראשון וכו'. וא\"ת הרי כתב רבינו בפ\"א מהל' מכירה שהעכו\"ם אינו קונה בחזקה וישראל הבא מחמת עכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם ומשמע דהיינו לומר שישראל הקונה מן העכו\"ם אינו קונה בחזקה ובפ' זה כתב שהעכו\"ם אינו קונה קרקע מישראל אלא בשטר וא\"כ היאך דקדק ה\"ה מדבריו שאם נתן דמים והחזיק זכה וי\"ל דכיון שהעכו\"ם קבל הכסף נסתלק ולא הוי קרקע דהעכו\"ם אלא של הפקר ואע\"פ שזה אינו מתכוין לזכות מן ההפקר מ\"מ כיון שהחזיק לשם קנין עלתה לו חזקה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "יש דברים רבים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה עדיין אם החזיק באחד מהם בנכסי הגר או בנכסי הפקר קנה כיצד המוצא פלטרין גדולים וכו'. הנר את השדה בנכסי הגר קנה. יש לתמוה על זה שהרי כתב בפ\"א מהלכות מכירה המוכר קרקע לחבירו ונכנס בה וזרעה או נרה קנה. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו נשאל על זה והשיב וזה לשונו אמרו ז\"ל יש דברים דברים שאם החזיק בהם הלוקח אינו חוזר לדין הלוקח שדה מחבירו והחזיק בה בפניו כי זה יספיקהו חזקה מועטת ואמנם הוא חוזר על הלוקח שהחזיק שלא בפני המוכר ולא א\"ל לך חזק וקני כמו דין מי שאכל שדה שני חזקה כי בזה אמרה ואפילו שנה אחר שנה אינה חזקה כמו שביאר זה בהל' טוען ועל זה אמר יש דברים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה ואמנם המחזיק בנכסי הגר ואפילו נר בה דבר מועט קנה כמו שנתבאר בפ' חזקת ואם תעיין תמצא שהמחזיק בפני המוכר מועיל לו חזקה מועטת ולא תועיל בנכסי הגר כמו שיהלך בשביל הכרמים או יעמיד הבהמה בצחיח סלע ומה שדומה לזה וכיון שכן אין הכוונה אלא בחזקה שהיא חמורה מהמחזיק בנכסי הגר ולא ימצא זה אלא במי שאכל השדה שני חזקה עכ\"ל: " + ], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "יש דברים רבים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה עדיין אם החזיק באחד מהם בנכסי הגר או בנכסי הפקר קנה כיצד המוצא פלטרין גדולים וכו'. הנר את השדה בנכסי הגר קנה. יש לתמוה על זה שהרי כתב בפ\"א מהלכות מכירה המוכר קרקע לחבירו ונכנס בה וזרעה או נרה קנה. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו נשאל על זה והשיב וזה לשונו אמרו ז\"ל יש דברים דברים שאם החזיק בהם הלוקח אינו חוזר לדין הלוקח שדה מחבירו והחזיק בה בפניו כי זה יספיקהו חזקה מועטת ואמנם הוא חוזר על הלוקח שהחזיק שלא בפני המוכר ולא א\"ל לך חזק וקני כמו דין מי שאכל שדה שני חזקה כי בזה אמרה ואפילו שנה אחר שנה אינה חזקה כמו שביאר זה בהל' טוען ועל זה אמר יש דברים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה ואמנם המחזיק בנכסי הגר ואפילו נר בה דבר מועט קנה כמו שנתבאר בפ' חזקת ואם תעיין תמצא שהמחזיק בפני המוכר מועיל לו חזקה מועטת ולא תועיל בנכסי הגר כמו שיהלך בשביל הכרמים או יעמיד הבהמה בצחיח סלע ומה שדומה לזה וכיון שכן אין הכוונה אלא בחזקה שהיא חמורה מהמחזיק בנכסי הגר ולא ימצא זה אלא במי שאכל השדה שני חזקה עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הבונה פלטרין גדולים וכו'. כתב ה\"ה מימרא שם וכו' וכבר מבואר זה בדברי המחבר באומרו ואין צורת אותו בנין מועלת וכו'. לא קאי אלא למ\"ש בסוף דבריו אם הראשון עשה מהם מקום גמור ראוי להעמיד שם בהמות או תרנגולים קנה דאילו למ\"ש בתחלת דבריו דלא חפר הראשון את היסודות אין לשון זה מוכיח כלום ולא ה\"ל להביא אלא ממ\"ש הראשון לא עשה בגוף הארץ כלום. וכ\"כ הר\"ן וז\"ל דדוקא כגון שלא חפר הראשון את היסודות [הא אילו חפר הראשון את היסודות] קנה וכך נוטים דברי הרמב\"ם ז\"ל תלמידו שכתב קנה האחרון שלא עשה הראשון בגוף הארץ עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גר שמת וכו'. בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ג) ובפרק השולח (דף ל\"ט) וכאבא שאול וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר וכו'. כתב הרב המגיד על זה והאריך ובסוף הניח הדבר בצריך עיון. ואני אומר דההיא דשני דייני גזירות לא קשיא דאיכא לאוקומי כדאמר דיקלא משדה פלונית והביא דגט פשוט כשהיה לו שדה חלוק לשנים אחד גדול ואחד קטן וא\"ל שדה שבמקום פלוני מכור לך וכן ההיא דבית בביתי כשהיה לו בית חלוק לשנים אחד גדול ואחד קטן וא\"ל בית בביתי שבמקום פלוני מכור לך דהוה ליה כי סיים לו שדה ולפי שאין אלו מקומות דין זה לא חש הגמרא להאריך בכך: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל הנותן מתנה לאשה וכו'. כתב ה\"ה שפסק המחבר כשמואל דדיני נינהו. ויש לתמוה עליו דאדרבה כרב פסק וצריך טעם למה: " + ] + ], + [ + [ + "המקבל את המתנה וזכה בה וכו'. בפרק בתרא דכריתות (דף כ\"ד) ופ' השולח (דף ל\"ב). ומ\"ש ", + "לא אמר כלום. פירוש לענין שלא תחזור לבעלים הראשונים אבל לענין הפקר דבריו קיימים כדלקמן: כתב הר\"ן בר\"פ השולח על מ\"ש רבינו שאם אמר הרי היא בטלה לא אמר כלום יש לתמוה למה והראב\"ד כתב דוקא הרי היא בטילה אבל אמר בטילה היא אינה מתנה ואף זה תימה שלא הוזכר חילוק זה בגמרא בין הרי היא בטילה לבטילה היא עכ\"ל. וה\"ה כתב נראה שהמחבר לא רצה לכתוב אלא מימרא דר\"ל שאמר אי אפשי וזהו איני רוצה שכתב ולא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות וכו'. ויש לתמוה על ה\"ה שאין דרכו של רבינו להשמיט הדינים מפני חילוף הגרסאות והוה ליה לכתוב הדין היוצא כפי הגירסא היותר נכונה. ועוד ק\"ל שהיאך כתב שלא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות שהרי כתב שאם אמר איני רוצה בה לא אמר כלום וזו כגירסא שבר\"פ השולח שאילו לגירסת הספרים בכריתות דבריו קיימים מיבעי ליה. ע\"כ נראה לי לפרש בדברי רבינו שבמקום אומר תבטל או אומר מבוטלת כתב הרי היא בטילה דלרבותא נקט האי לישנא דלר\"י תבטל או מבוטלת להבא משמע אלא אפילו אומר הרי היא בטילה להבא משמע. ופירש בהשגות דמדבריו נלמוד דוקא באומר הרי היא בטילה אבל אם אמר בטילה היא אינה מתנה וכדאיתא בגיטין ובכריתות. ונראה שגירסת רבינו בשני המקומות הנזכרים במימרא דרבה בר אבוה תבטל מבוטלת אי אפשי בה לא אמר כלום בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים ובכריתות פריך לר\"ל מדאמר רבה בר אבוה דאי אפשי בה לא אמר כלום דמשמע שהיא בחזקת המקבל וקשיא לר\"ל דאמר כל המחזיק בה זכה ומשני לא אמר כלום דלא הדרא למרה קמא אבל הוא נמי לא קני לה אלא כל המחזיק בה זכה. כך נראה לגרוס לדעתו ובהכי סלקא שמעתא שפיר אליביה בלי חסרון שמה שהשמיט סוף מימרא דרבה בר אבוה דאמר בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים לאו השמטה היא לפי שסמך על מ\"ש בסוף הפרק שהאומר כתבתי ונתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא כתב ולא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ממילא משמע דהוא הדין לאומר בטילה או אינה מתנה דבריו קיימים כיון דודאי לשעבר משמע וכמו שדייקו ההשגות מדבריו הוה ליה הודאת בעל דין וכמאה עדים דמי. ומ\"מ מ\"ש רבינו ", + "שאם אמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום. איני יודע מניין לו ואין טעם בדבר דהא אפשר שמתחלה שתק מפני שחשב שלא היה בה מום ועכשיו שהכיר במום שבה צווח שמעולם לא היה בדעתו לקבלה במום ואפשר דמיירי במום הנגלה לעין דודאי הכיר בו משעה ראשונה ואע\"פ שהוא אומר מום זה נראה לי בה דהיינו לומר עכשיו נראה ולא קודם מאחר שהוא נגלה לעין כל אנן סהדי דמשקר: " + ], + [], + [], + [ + "ראובן שרצה ליתן מאה דינרים לשמעון וכו' או תן מאה זוז לשמעון. דעת רבינו דתן הוי כזכי במתנה. וטעמו דכיון דלא אשכחן שמיעטו אלא הולך דלא הוי כזכי לית לן למעוטי תן ועוד שהרי גבי האומר תן גט שחרור זה לעבדי דהוי כמתנה דתן הוי כזכי. וזה לשון הרשב\"א בתשובה על דברי רבינו סבור הרב ז\"ל דתן בכ\"מ כזכי כדאמרינן בפ\"ק דגיטין ואם תאמר משנתנו כל האומר תנו כאומר זכו דמי ודאמרינן בפ\"ק דמציעא גבי מגביה מציאה לחבירו דא\"ל תנה לי ולא אמר ליה זכה לי התם הוא דמצי המגביה לומר כשאמרת תנה לי לא היה בדעתי שאמרת שאזכה בה בשבילך אלא לאחר שאגביהנה אתננה לך ומיהו בירושלמי דגיטין פ\"ק אמרו גבי מתני' דתנו גט לעבדי דתן לאו כזכי דמי והרב פסק כדעת ר\"י דגמרין ולא חשש מההיא דירושלמי אבל מה שאמרת דבשילהי פ\"ק דגיטין משמע דבמתנה תן לאו כזכי כן האמת לפי פשטן של דברים מההיא דא\"ל לרב אדא ברדלא קבא מוריקא דאית לי גבך תנהו לפלוני וכו' ומשמע התם דמתנה הוה ואפ\"ה משום מעמד שלשתן קנה הא לאו הכי לא קנה וכבר ראית שר\"ת כן דעתו וגם ראית שדעתי נוטה כך אבל הראב\"ד נראה שהודה להרמב\"ם בהשגות ואפשר להם לפרש השמועות לדעתם עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בד\"א בחצר המשתמרת וכו'. כתב הר\"ן בפ\"ק דמציעא לדעת הרמב\"ן והרי\"ף רב אשי לאו לפרוקי אליביה בלחוד אתא אלא כי היכי דלא תיקשי לדידן גט דאפילו במשתמרת בעינן עומדת בצד ביתה ותריץ רב אשי דחצר איתרבאי משום יד הילכך בגט בעינן סמוכה לה דומיא דיד ולא גרעא משליחות כלומר נקיט ליה סתמא לרב פפא כדאית ליה אפילו באינה משתמרת ולדידן דוקא במשתמרת משום דס\"ל דאינה משתמרת לא דמיא לשליחות שהשליח משמר וזו אינה כן אבל משתמרת בשליחות היא וזכיא במתנה משום שליח ובמציאה לרב פפא מאותם הטעמים שכתבנו למעלה ולדידן מתקנת חכמים דמשום יד א\"א כיון שבמתנה אינה קונה אלא מתורת שליחות עכ\"ל: " + ], + [], + [ + "הכותב בשטר נתתי שדה פלונית לפלוני וכו' אבל אם כתב אתננה לו וכו'. ה\"ה כתב לשון רש\"י ואין דברי רבינו עולים כהוגן בפירוש זה דפשיטא שאם אמר לעדים כתבו ותנו וכתבו ונתנו לו דמהני. לכך נ\"ל שרבינו מפרש דה\"ק אם כתב בשטר אתן שדה זו לפלוני והעידו עליו עדים ונתן לו השטר לא מהני דמשמע להבא אתן ועדיין לא נתן אבל כשצוה לעדים לכתוב ולתת לו אף אם נכתב בשטר אתננו זכה דלהכי מהני מה שאמר לעדים כתבו שטר מתנה ותנו לו דהוי כאילו תלה בדעתם, וא\"ת סוף סוף להבא משמע ועדיין לא נתן לכך כתב רבינו שאין המקבל זוכה וכו' כלומר וא\"כ כשכתבו אתננו דמשמע להבא יפה כתבו שעדיין לא זכה עד שיגיע השטר לידו וכשיגיע לידו אז הוא שזכה כך נפרש דבריו כשאמר לעדים כתבו ותנו שתלה בדעתם אבל כשלא אמר לעדים אלא הוא כתב אתננו לך לא נפרשם כן ואם נפשך לומר דעד שיאמר לעדים כתבו שטר מתנה ותנו לו וכותבין ונותנים היינו לומר שכתבו שאמר נתתי שדה פלונית לפלוני האי שאין המקבל זוכה עד שיגיע השטר לידו קאי למ\"ש הרי זוכה בה כשיגיע השטר לידו וכן קאי למ\"ש ונותנים: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "בד\"א בשכתב לבן בין הבנים וכו'. כתב ה\"ה ושם בהלכות ופרשו רבנן דוקא כותב וכו' והמחבר הביא מימרא כפשטה עכ\"ל. ואני אומר דאשתמיטתיה לרב המגיד מ\"ש רבינו בפ\"ו מהל' נחלות דאם לא כן היה לו לכתוב ודעת רבינו כדעת הרי\"ף: " + ], + [ + "וכן הכותב כל נכסיו לאשתו וכו'. כתב הר\"ן מדברי הרמב\"ם שהוא מפרש לומר דלא בעי אלא מילתא דרב ולא מילתא דשמואל ולא דר' יוסי בר' חנינא אלא כיון שעשאה שותף בין הבנים ולא מיחת איבדה כתובתה והלשון הזה נוח לי דכיון דאמר ליה רבא לרב נחמן הא רב הא שמואל ואמר רבי יוסי בר' חנינא מר כמאן סבירא ליה אם איתא דס\"ל כחד מינייהו הוה ליה לומר אנא כפלוני ס\"ל מדקאמר שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים וכו' ש\"מ דלאקולי טפי מכולהו אתא עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי ששלח כלים וכו'. נראה שמפרש רבינו דהא דאמור בירושלמי בנותיו בכלל היינו לומר שאם יש בהם דברים שאינם ראויים אלא לבנות ינתנו להן אבל בדברים שאינם ראויים אלא לזכרים אין לבנות חלק בהם וכדא\"ר אמי הראוי לבנים לבנים הראוי לבנות לבנות דאל\"כ היה הירושלמי חולק עם גמרא דידן: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "השולח סבלונות לבית חמיו וכו'. נראה שרבינו מפרש דהא דתניא סבלונות העשויים ליבלות אין נגבין וכו' היינו בעשויים ליבלות ובלו. ודין כלים מועטים ששלח לה להשתמש בבית אביה וכו' שכתב היינו ייבא וסבכתא דתרגמו בגמרא אמתני' דשלח סבלונות מועטים כדי שתשתמש בבית אביה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מת ראובן ואח\"כ נשא שמעון וכו'. כתב הר\"ן דטעמא דמילתא דכיון שמת מי שנשתלחו לו מספקא מילתא אם נכסיו משועבדים לו אם לאו מכיון שאינו יכול לשמוח עם המשלח כדרך ששמח המשלח עמו ומשום דמספקא מילתא אזלינן בתר מנהגא: " + ] + ], + [ + [], + [ + "כיצד שכ\"מ שצוה ואמר ליתן לפלוני וכו' ואינו צריך קניין. ודוקא בשנתן כל נכסיו אבל אם שייר מקצת צריך קניין אא\"כ נתן אותו מקצת בפירוש בתורת מתנת שכ\"מ וכמו שביאר רבינו בפרק זה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכיב מרע שאמר כתבו ותנו לפלוני מנה וכו'. כתב ה\"ה סברת המחבר שאם כתבו ונתנו וכו' עד אין נותנין לאחר מיתה ועיקר. ואני אומר שגם הראב\"ד לא אמר אלא כשכתבו השטר מחיים ולא מסרוהו עד לאחר מיתה אבל אם מסרוהו מחיים כבר עשו שליחותן. והראב\"ד לא להשיג בא אלא לבאר וכ\"נ שהוא דעת הטור שלא הביא אלא דברי הראב\"ד לבד: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכ\"מ שנתן הנכסים שהדבר גלוי וכו'. כתב ה\"ה בשם הרשב\"א ולפי גירסא זו אדרבה יש לחוש יותר וכו'. ואני אומר שלפי מ\"ש רבינו שהם אלו אין מקום לחששא זו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכיב מרע שניתק מחולי לחולי וכו'. אע\"ג דבפ\"ט מהל' גירושין לא חילק בין הלך על משענתו להלך בלא משענת משום דאליבא דרב הונא הוא דמפלגינן הכי בפ' מי שאחזו ולא קי\"ל כוותיה אלא כרבה ורבא דלא ס\"ל כרב הונא מ\"מ לענין מתנה כתב רבינו דשאני לן בין הלך במשענת להלך בלא משענת משום דלא פליגי רבה ורבא עליה דרב הונא אלא גבי גט דוקא משום גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה אבל לענין מתנה דליתא אלא לאחר מיתה מודו לרב הונא: " + ] + ], + [ + [], + [ + "מצוה מחמת מיתה וכו'. נראה שהטעם משום דטעמא דמתנה טמירתא מפני שאינו נותן מדעתו אלא להחניף לאיש ההוא אבל במצוה מחמת מיתה ליכא למיחש להכי דהא מייתי ואזיל ליה וגם אהבתו גם שנאתו כבר אבדה. אי נמי שכשם שהיקל ר\"ש במסוכן האומר כתבו גט לאשתי שיכתבו ויתנו לפי שמתוך טרדתו אינו יכול להאריך ולומר כתבו ותנו ה\"נ לענין מתנתו אמרינן שמתוך טרדתו אינו יכול להאריך ולומר כתבוה בשוקא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכ\"מ שהודה שיש לפלוני וכו'. ומ\"ש ", + "תנוהו לו. שאל\"כ אין נותנין כלומר משום דאיכא למימר שמא שלא להשביע את בניו אמר כן ולפי אם הודאה זו היתה לפני בעל דבר שהרי אין כאן טענת שלא להשביע אפילו לא אמר תנו נותנים: " + ], + [], + [ + "אמר פלוני עבדי וכו' שעבד ישנו במקצת מצות. כלומר ולא דמי לעובד כוכבים שאסור לתת לו מתנת חנם ואע\"פ שכתב ה\"ה דאית לן למימר שעשה לו טובה וכו' ונהי דלא עבר משום משחרר עבדו סוף סוף כיון דעבדו הוא אינו חייב לו שום גמול עליה וה\"ל מתנת חנם שאסור משום לא תחנם ומש\"ה כתב רבינו דשרי בעבד משום דישנו במקצת מצות: " + ], + [], + [], + [], + [ + "שכ\"מ שכתב לזה וחזר וכתב לאחר וכו' ששכ\"מ שזיכה עדיין מתנת שכ\"מ היא. כתב הטור בסי' ר\"ן על זה ולא נהירא דמתנת שכ\"מ במקצת דינה כמתנת בריא לכל דבר ואינו יכול לחזור בו. וי\"ל דמשכחת לה מתנת שכ\"מ במקצת שיכול לחזור בו כגון שבשעה שנתן לו אותו מקצת אמר שהוא נותנו לו בתורת מתנת שכ\"מ דכל כה\"ג יכול לחזור בו כמ\"ש רבינו בפ' שמיני: " + ], + [], + [], + [ + "נתן מקצת נכסיו וקנו מידו. פי' כשנתן סתם שהיא במתנת בריא כיון שהיא במקצת בקניין כמו שנתבאר בפרק ומש\"ה קנה בין מת בין עמד: " + ], + [], + [], + [], + [ + "[שייך להלכה כב, כג]", + "מתנה שהיא סתם וכו'. אבל אם היו מטלטלין וכו'. כתב ה\"ה ונראה דאפילו ליכא למימר מגו וכו'. ול\"נ שהדבר פשוט שאם יש עדים שמחמת מתנה זו באו לידו דלא שייך מגו שנחייב למקבל להחזיר שמאחר שלא החזיק אלא מחמת מתנה זו ה\"ל כאילו לא החזיק: " + ], + [ + "[שייך להלכה כב, כג]", + "מתנה שהיא סתם וכו'. אבל אם היו מטלטלין וכו'. כתב ה\"ה ונראה דאפילו ליכא למימר מגו וכו'. ול\"נ שהדבר פשוט שאם יש עדים שמחמת מתנה זו באו לידו דלא שייך מגו שנחייב למקבל להחזיר שמאחר שלא החזיק אלא מחמת מתנה זו ה\"ל כאילו לא החזיק: " + ], + [ + "מי שמת ונמצאת מתנה קשורה על ירכו וכו'. נימוקי יוסף בספ\"ק דמציעא חולק עם ה\"ה בהבנת דברי רבינו והריב\"ש בסימן קס\"א הסכים לדברי המגיד והכריח כן ממ\"ש רבינו בפרק שקודם זה אל תטעה בשכ\"מ שכתב כל נכסיו וכו' שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל: " + ], + [], + [ + "וכן מי שכתב שט\"ח על עצמו וכו'. כתב ה\"ה שם מפורש זה ג\"כ עכ\"ל. ואני אומר שלא מצאתי דבר זה בגמרא: " + ] + ], + [ + [], + [ + "וכן אם אמר הלואה או פקדון וכו'. כתב ה\"ה וכ\"נ דעת המחבר שלא הזכיר הוא וכל שעבודו ויש לי לחלק בין זה לההיא דדירה וכו'. הר\"ן בפ' מי שמת גבי ההיא דשכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה כתב שאפשר לו לקיים דברי רבינו דכל שכ\"מ שמתחיל הדבר בדבר שיש לו להתחיל אע\"פ שלא גמרו אנו גומרין דבריו וכדאמרינן בשכיב מרע שאמר כתבו גט לאשתי כתבו ותנו קאמר שכך דרכו של שכ\"מ מתחיל בדבר ונשמט בדרך קצרה ולפיכך אימיה דרב עמרם שאמרה בהנהו שטרי להוו לעמרם ברי כבר התחילה בהקנאתן של שטרות אין לנו אלא לומר שאף השעבוד בכלל דבריה אלא שלא פירשה כל צרכה ומכיון שחלה הקנאתה בגופן של שטרות לא חלה לחצאין אבל שכ\"מ שאמר ידור פלוני בבית זה אין זה חלות לדבריו לא בכל ולא במקצת ואין לנו לחדש לשון אחר לגמרי כדי שתתקיים כוונתו. ולפ\"ז ההיא דאימיה דרב עמרם אתיא כפשטה דמכיון שאמרה להוו לעמרם הרי הכל בכלל דבריה אינו אלא פירוש שאנו עושים לדבריה עכ\"ל: " + ], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "שכ\"מ שאמר מנה לפלוני בידי וכו' לפיכך אם היה דרך הודאה ולא היה שם הערמה. כלומר שלא יהא חשש בדבר לומר שלא להשביע את בניו הודה כן כגון שהודה לפני בעל דבר או שהיה [בלא יורשים] כגון ההיא דאיסור גיורא דלא הוה שייך לומר ביה שלא להשביע את בניו שהרי לא היו לו יורשים: " + ], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "שכ\"מ שאמר מנה לפלוני בידי וכו' לפיכך אם היה דרך הודאה ולא היה שם הערמה. כלומר שלא יהא חשש בדבר לומר שלא להשביע את בניו הודה כן כגון שהודה לפני בעל דבר או שהיה [בלא יורשים] כגון ההיא דאיסור גיורא דלא הוה שייך לומר ביה שלא להשביע את בניו שהרי לא היו לו יורשים: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם אמר לה כשהיא נשואה כו' (היתה אשת איש וכו'). כתב ה\"ה ונראה שאפילו אחריך רוצה שיהיו של בעל אין בדבריו כלום, כ\"נ ממ\"ש רבינו ", + "ואין בשלשתן מי שהוציא ממון אלא לוקח וכו':. סליקו הלכות זכיה ומתנה בס\"ד: " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..681645f26ace58f3a814dafdbe195b00098a547a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,286 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Ownerless_Property_and_Gifts", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "הפורס מצודה בשדה חבירו וכו'. כתב ה\"ה אבל כאן דין אחר הוא זה וכו' עד והענין נכון בעצמו. ואני אומר שעדיין צ\"ע מהיכן למד רבינו חילוק זה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בקעה גדולה וכו'. כתב ה\"ה ודעת המחבר נ\"ל שע\"כ לא אמרו למעלה כדאזיל תיירא דתורי והדר וכו' עד והביאו שתי המימרות. ולי נראה דאפשר עוד לחלק דהכא בשנתכוין לקנות את כולה וכמבואר בדברי רבינו וההיא דלעיל בשנתכוין לקנות סתם ולא פירש שכוונתו לקנות את כולה: " + ], + [ + "\n עכו\"ם ", + "שמכר מטלטלין לישראל וכו' ומקנה במשיכה או בדמים. פירוש האי או בדמים קאי בין לקונה בין למקנה והכי קאמר קונה ומקנה בין במשיכה בין בדמים: ", + "אבל הקרקע אינו קונה אותה מישראל וכו'. כתב ה\"ה זה נתבאר שם פ' חזקת וכו'. ונ\"ל דהיינו הא דאמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת עכו\"ם ומפרשה רבינו לענין קנין וכמ\"ש ה\"ה בפ\"א מהל' מכירה: ", + "לפיכך ישראל שלקח שדה מן העכו\"ם ונתן דמים וכו'. וכתב ה\"ה וז\"ל וכתב המחבר דדוקא כשהשני החזיק קודם חזקת הראשון הא אם החזיק הראשון וכו'. וא\"ת הרי כתב רבינו בפ\"א מהל' מכירה שהעכו\"ם אינו קונה בחזקה וישראל הבא מחמת עכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם ומשמע דהיינו לומר שישראל הקונה מן העכו\"ם אינו קונה בחזקה ובפ' זה כתב שהעכו\"ם אינו קונה קרקע מישראל אלא בשטר וא\"כ היאך דקדק ה\"ה מדבריו שאם נתן דמים והחזיק זכה וי\"ל דכיון שהעכו\"ם קבל הכסף נסתלק ולא הוי קרקע דהעכו\"ם אלא של הפקר ואע\"פ שזה אינו מתכוין לזכות מן ההפקר מ\"מ כיון שהחזיק לשם קנין עלתה לו חזקה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "יש דברים רבים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה עדיין אם החזיק באחד מהם בנכסי הגר או בנכסי הפקר קנה כיצד המוצא פלטרין גדולים וכו'. הנר את השדה בנכסי הגר קנה. יש לתמוה על זה שהרי כתב בפ\"א מהלכות מכירה המוכר קרקע לחבירו ונכנס בה וזרעה או נרה קנה. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו נשאל על זה והשיב וזה לשונו אמרו ז\"ל יש דברים דברים שאם החזיק בהם הלוקח אינו חוזר לדין הלוקח שדה מחבירו והחזיק בה בפניו כי זה יספיקהו חזקה מועטת ואמנם הוא חוזר על הלוקח שהחזיק שלא בפני המוכר ולא א\"ל לך חזק וקני כמו דין מי שאכל שדה שני חזקה כי בזה אמרה ואפילו שנה אחר שנה אינה חזקה כמו שביאר זה בהל' טוען ועל זה אמר יש דברים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה ואמנם המחזיק בנכסי הגר ואפילו נר בה דבר מועט קנה כמו שנתבאר בפ' חזקת ואם תעיין תמצא שהמחזיק בפני המוכר מועיל לו חזקה מועטת ולא תועיל בנכסי הגר כמו שיהלך בשביל הכרמים או יעמיד הבהמה בצחיח סלע ומה שדומה לזה וכיון שכן אין הכוונה אלא בחזקה שהיא חמורה מהמחזיק בנכסי הגר ולא ימצא זה אלא במי שאכל השדה שני חזקה עכ\"ל: " + ], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "יש דברים רבים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה עדיין אם החזיק באחד מהם בנכסי הגר או בנכסי הפקר קנה כיצד המוצא פלטרין גדולים וכו'. הנר את השדה בנכסי הגר קנה. יש לתמוה על זה שהרי כתב בפ\"א מהלכות מכירה המוכר קרקע לחבירו ונכנס בה וזרעה או נרה קנה. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו נשאל על זה והשיב וזה לשונו אמרו ז\"ל יש דברים דברים שאם החזיק בהם הלוקח אינו חוזר לדין הלוקח שדה מחבירו והחזיק בה בפניו כי זה יספיקהו חזקה מועטת ואמנם הוא חוזר על הלוקח שהחזיק שלא בפני המוכר ולא א\"ל לך חזק וקני כמו דין מי שאכל שדה שני חזקה כי בזה אמרה ואפילו שנה אחר שנה אינה חזקה כמו שביאר זה בהל' טוען ועל זה אמר יש דברים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה ואמנם המחזיק בנכסי הגר ואפילו נר בה דבר מועט קנה כמו שנתבאר בפ' חזקת ואם תעיין תמצא שהמחזיק בפני המוכר מועיל לו חזקה מועטת ולא תועיל בנכסי הגר כמו שיהלך בשביל הכרמים או יעמיד הבהמה בצחיח סלע ומה שדומה לזה וכיון שכן אין הכוונה אלא בחזקה שהיא חמורה מהמחזיק בנכסי הגר ולא ימצא זה אלא במי שאכל השדה שני חזקה עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הבונה פלטרין גדולים וכו'. כתב ה\"ה מימרא שם וכו' וכבר מבואר זה בדברי המחבר באומרו ואין צורת אותו בנין מועלת וכו'. לא קאי אלא למ\"ש בסוף דבריו אם הראשון עשה מהם מקום גמור ראוי להעמיד שם בהמות או תרנגולים קנה דאילו למ\"ש בתחלת דבריו דלא חפר הראשון את היסודות אין לשון זה מוכיח כלום ולא ה\"ל להביא אלא ממ\"ש הראשון לא עשה בגוף הארץ כלום. וכ\"כ הר\"ן וז\"ל דדוקא כגון שלא חפר הראשון את היסודות [הא אילו חפר הראשון את היסודות] קנה וכך נוטים דברי הרמב\"ם ז\"ל תלמידו שכתב קנה האחרון שלא עשה הראשון בגוף הארץ עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גר שמת וכו'. בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ג) ובפרק השולח (דף ל\"ט) וכאבא שאול וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר וכו'. כתב הרב המגיד על זה והאריך ובסוף הניח הדבר בצריך עיון. ואני אומר דההיא דשני דייני גזירות לא קשיא דאיכא לאוקומי כדאמר דיקלא משדה פלונית והביא דגט פשוט כשהיה לו שדה חלוק לשנים אחד גדול ואחד קטן וא\"ל שדה שבמקום פלוני מכור לך וכן ההיא דבית בביתי כשהיה לו בית חלוק לשנים אחד גדול ואחד קטן וא\"ל בית בביתי שבמקום פלוני מכור לך דהוה ליה כי סיים לו שדה ולפי שאין אלו מקומות דין זה לא חש הגמרא להאריך בכך: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל הנותן מתנה לאשה וכו'. כתב ה\"ה שפסק המחבר כשמואל דדיני נינהו. ויש לתמוה עליו דאדרבה כרב פסק וצריך טעם למה: " + ] + ], + [ + [ + "המקבל את המתנה וזכה בה וכו'. בפרק בתרא דכריתות (דף כ\"ד) ופ' השולח (דף ל\"ב). ומ\"ש ", + "לא אמר כלום. פירוש לענין שלא תחזור לבעלים הראשונים אבל לענין הפקר דבריו קיימים כדלקמן: כתב הר\"ן בר\"פ השולח על מ\"ש רבינו שאם אמר הרי היא בטלה לא אמר כלום יש לתמוה למה והראב\"ד כתב דוקא הרי היא בטילה אבל אמר בטילה היא אינה מתנה ואף זה תימה שלא הוזכר חילוק זה בגמרא בין הרי היא בטילה לבטילה היא עכ\"ל. וה\"ה כתב נראה שהמחבר לא רצה לכתוב אלא מימרא דר\"ל שאמר אי אפשי וזהו איני רוצה שכתב ולא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות וכו'. ויש לתמוה על ה\"ה שאין דרכו של רבינו להשמיט הדינים מפני חילוף הגרסאות והוה ליה לכתוב הדין היוצא כפי הגירסא היותר נכונה. ועוד ק\"ל שהיאך כתב שלא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות שהרי כתב שאם אמר איני רוצה בה לא אמר כלום וזו כגירסא שבר\"פ השולח שאילו לגירסת הספרים בכריתות דבריו קיימים מיבעי ליה. ע\"כ נראה לי לפרש בדברי רבינו שבמקום אומר תבטל או אומר מבוטלת כתב הרי היא בטילה דלרבותא נקט האי לישנא דלר\"י תבטל או מבוטלת להבא משמע אלא אפילו אומר הרי היא בטילה להבא משמע. ופירש בהשגות דמדבריו נלמוד דוקא באומר הרי היא בטילה אבל אם אמר בטילה היא אינה מתנה וכדאיתא בגיטין ובכריתות. ונראה שגירסת רבינו בשני המקומות הנזכרים במימרא דרבה בר אבוה תבטל מבוטלת אי אפשי בה לא אמר כלום בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים ובכריתות פריך לר\"ל מדאמר רבה בר אבוה דאי אפשי בה לא אמר כלום דמשמע שהיא בחזקת המקבל וקשיא לר\"ל דאמר כל המחזיק בה זכה ומשני לא אמר כלום דלא הדרא למרה קמא אבל הוא נמי לא קני לה אלא כל המחזיק בה זכה. כך נראה לגרוס לדעתו ובהכי סלקא שמעתא שפיר אליביה בלי חסרון שמה שהשמיט סוף מימרא דרבה בר אבוה דאמר בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים לאו השמטה היא לפי שסמך על מ\"ש בסוף הפרק שהאומר כתבתי ונתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא כתב ולא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ממילא משמע דהוא הדין לאומר בטילה או אינה מתנה דבריו קיימים כיון דודאי לשעבר משמע וכמו שדייקו ההשגות מדבריו הוה ליה הודאת בעל דין וכמאה עדים דמי. ומ\"מ מ\"ש רבינו ", + "שאם אמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום. איני יודע מניין לו ואין טעם בדבר דהא אפשר שמתחלה שתק מפני שחשב שלא היה בה מום ועכשיו שהכיר במום שבה צווח שמעולם לא היה בדעתו לקבלה במום ואפשר דמיירי במום הנגלה לעין דודאי הכיר בו משעה ראשונה ואע\"פ שהוא אומר מום זה נראה לי בה דהיינו לומר עכשיו נראה ולא קודם מאחר שהוא נגלה לעין כל אנן סהדי דמשקר: " + ], + [], + [], + [ + "ראובן שרצה ליתן מאה דינרים לשמעון וכו' או תן מאה זוז לשמעון. דעת רבינו דתן הוי כזכי במתנה. וטעמו דכיון דלא אשכחן שמיעטו אלא הולך דלא הוי כזכי לית לן למעוטי תן ועוד שהרי גבי האומר תן גט שחרור זה לעבדי דהוי כמתנה דתן הוי כזכי. וזה לשון הרשב\"א בתשובה על דברי רבינו סבור הרב ז\"ל דתן בכ\"מ כזכי כדאמרינן בפ\"ק דגיטין ואם תאמר משנתנו כל האומר תנו כאומר זכו דמי ודאמרינן בפ\"ק דמציעא גבי מגביה מציאה לחבירו דא\"ל תנה לי ולא אמר ליה זכה לי התם הוא דמצי המגביה לומר כשאמרת תנה לי לא היה בדעתי שאמרת שאזכה בה בשבילך אלא לאחר שאגביהנה אתננה לך ומיהו בירושלמי דגיטין פ\"ק אמרו גבי מתני' דתנו גט לעבדי דתן לאו כזכי דמי והרב פסק כדעת ר\"י דגמרין ולא חשש מההיא דירושלמי אבל מה שאמרת דבשילהי פ\"ק דגיטין משמע דבמתנה תן לאו כזכי כן האמת לפי פשטן של דברים מההיא דא\"ל לרב אדא ברדלא קבא מוריקא דאית לי גבך תנהו לפלוני וכו' ומשמע התם דמתנה הוה ואפ\"ה משום מעמד שלשתן קנה הא לאו הכי לא קנה וכבר ראית שר\"ת כן דעתו וגם ראית שדעתי נוטה כך אבל הראב\"ד נראה שהודה להרמב\"ם בהשגות ואפשר להם לפרש השמועות לדעתם עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בד\"א בחצר המשתמרת וכו'. כתב הר\"ן בפ\"ק דמציעא לדעת הרמב\"ן והרי\"ף רב אשי לאו לפרוקי אליביה בלחוד אתא אלא כי היכי דלא תיקשי לדידן גט דאפילו במשתמרת בעינן עומדת בצד ביתה ותריץ רב אשי דחצר איתרבאי משום יד הילכך בגט בעינן סמוכה לה דומיא דיד ולא גרעא משליחות כלומר נקיט ליה סתמא לרב פפא כדאית ליה אפילו באינה משתמרת ולדידן דוקא במשתמרת משום דס\"ל דאינה משתמרת לא דמיא לשליחות שהשליח משמר וזו אינה כן אבל משתמרת בשליחות היא וזכיא במתנה משום שליח ובמציאה לרב פפא מאותם הטעמים שכתבנו למעלה ולדידן מתקנת חכמים דמשום יד א\"א כיון שבמתנה אינה קונה אלא מתורת שליחות עכ\"ל: " + ], + [], + [ + "הכותב בשטר נתתי שדה פלונית לפלוני וכו' אבל אם כתב אתננה לו וכו'. ה\"ה כתב לשון רש\"י ואין דברי רבינו עולים כהוגן בפירוש זה דפשיטא שאם אמר לעדים כתבו ותנו וכתבו ונתנו לו דמהני. לכך נ\"ל שרבינו מפרש דה\"ק אם כתב בשטר אתן שדה זו לפלוני והעידו עליו עדים ונתן לו השטר לא מהני דמשמע להבא אתן ועדיין לא נתן אבל כשצוה לעדים לכתוב ולתת לו אף אם נכתב בשטר אתננו זכה דלהכי מהני מה שאמר לעדים כתבו שטר מתנה ותנו לו דהוי כאילו תלה בדעתם, וא\"ת סוף סוף להבא משמע ועדיין לא נתן לכך כתב רבינו שאין המקבל זוכה וכו' כלומר וא\"כ כשכתבו אתננו דמשמע להבא יפה כתבו שעדיין לא זכה עד שיגיע השטר לידו וכשיגיע לידו אז הוא שזכה כך נפרש דבריו כשאמר לעדים כתבו ותנו שתלה בדעתם אבל כשלא אמר לעדים אלא הוא כתב אתננו לך לא נפרשם כן ואם נפשך לומר דעד שיאמר לעדים כתבו שטר מתנה ותנו לו וכותבין ונותנים היינו לומר שכתבו שאמר נתתי שדה פלונית לפלוני האי שאין המקבל זוכה עד שיגיע השטר לידו קאי למ\"ש הרי זוכה בה כשיגיע השטר לידו וכן קאי למ\"ש ונותנים: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "בד\"א בשכתב לבן בין הבנים וכו'. כתב ה\"ה ושם בהלכות ופרשו רבנן דוקא כותב וכו' והמחבר הביא מימרא כפשטה עכ\"ל. ואני אומר דאשתמיטתיה לרב המגיד מ\"ש רבינו בפ\"ו מהל' נחלות דאם לא כן היה לו לכתוב ודעת רבינו כדעת הרי\"ף: " + ], + [ + "וכן הכותב כל נכסיו לאשתו וכו'. כתב הר\"ן מדברי הרמב\"ם שהוא מפרש לומר דלא בעי אלא מילתא דרב ולא מילתא דשמואל ולא דר' יוסי בר' חנינא אלא כיון שעשאה שותף בין הבנים ולא מיחת איבדה כתובתה והלשון הזה נוח לי דכיון דאמר ליה רבא לרב נחמן הא רב הא שמואל ואמר רבי יוסי בר' חנינא מר כמאן סבירא ליה אם איתא דס\"ל כחד מינייהו הוה ליה לומר אנא כפלוני ס\"ל מדקאמר שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים וכו' ש\"מ דלאקולי טפי מכולהו אתא עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי ששלח כלים וכו'. נראה שמפרש רבינו דהא דאמור בירושלמי בנותיו בכלל היינו לומר שאם יש בהם דברים שאינם ראויים אלא לבנות ינתנו להן אבל בדברים שאינם ראויים אלא לזכרים אין לבנות חלק בהם וכדא\"ר אמי הראוי לבנים לבנים הראוי לבנות לבנות דאל\"כ היה הירושלמי חולק עם גמרא דידן: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "השולח סבלונות לבית חמיו וכו'. נראה שרבינו מפרש דהא דתניא סבלונות העשויים ליבלות אין נגבין וכו' היינו בעשויים ליבלות ובלו. ודין כלים מועטים ששלח לה להשתמש בבית אביה וכו' שכתב היינו ייבא וסבכתא דתרגמו בגמרא אמתני' דשלח סבלונות מועטים כדי שתשתמש בבית אביה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מת ראובן ואח\"כ נשא שמעון וכו'. כתב הר\"ן דטעמא דמילתא דכיון שמת מי שנשתלחו לו מספקא מילתא אם נכסיו משועבדים לו אם לאו מכיון שאינו יכול לשמוח עם המשלח כדרך ששמח המשלח עמו ומשום דמספקא מילתא אזלינן בתר מנהגא: " + ] + ], + [ + [], + [ + "כיצד שכ\"מ שצוה ואמר ליתן לפלוני וכו' ואינו צריך קניין. ודוקא בשנתן כל נכסיו אבל אם שייר מקצת צריך קניין אא\"כ נתן אותו מקצת בפירוש בתורת מתנת שכ\"מ וכמו שביאר רבינו בפרק זה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכיב מרע שאמר כתבו ותנו לפלוני מנה וכו'. כתב ה\"ה סברת המחבר שאם כתבו ונתנו וכו' עד אין נותנין לאחר מיתה ועיקר. ואני אומר שגם הראב\"ד לא אמר אלא כשכתבו השטר מחיים ולא מסרוהו עד לאחר מיתה אבל אם מסרוהו מחיים כבר עשו שליחותן. והראב\"ד לא להשיג בא אלא לבאר וכ\"נ שהוא דעת הטור שלא הביא אלא דברי הראב\"ד לבד: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכ\"מ שנתן הנכסים שהדבר גלוי וכו'. כתב ה\"ה בשם הרשב\"א ולפי גירסא זו אדרבה יש לחוש יותר וכו'. ואני אומר שלפי מ\"ש רבינו שהם אלו אין מקום לחששא זו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכיב מרע שניתק מחולי לחולי וכו'. אע\"ג דבפ\"ט מהל' גירושין לא חילק בין הלך על משענתו להלך בלא משענת משום דאליבא דרב הונא הוא דמפלגינן הכי בפ' מי שאחזו ולא קי\"ל כוותיה אלא כרבה ורבא דלא ס\"ל כרב הונא מ\"מ לענין מתנה כתב רבינו דשאני לן בין הלך במשענת להלך בלא משענת משום דלא פליגי רבה ורבא עליה דרב הונא אלא גבי גט דוקא משום גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה אבל לענין מתנה דליתא אלא לאחר מיתה מודו לרב הונא: " + ] + ], + [ + [], + [ + "מצוה מחמת מיתה וכו'. נראה שהטעם משום דטעמא דמתנה טמירתא מפני שאינו נותן מדעתו אלא להחניף לאיש ההוא אבל במצוה מחמת מיתה ליכא למיחש להכי דהא מייתי ואזיל ליה וגם אהבתו גם שנאתו כבר אבדה. אי נמי שכשם שהיקל ר\"ש במסוכן האומר כתבו גט לאשתי שיכתבו ויתנו לפי שמתוך טרדתו אינו יכול להאריך ולומר כתבו ותנו ה\"נ לענין מתנתו אמרינן שמתוך טרדתו אינו יכול להאריך ולומר כתבוה בשוקא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכ\"מ שהודה שיש לפלוני וכו'. ומ\"ש ", + "תנוהו לו. שאל\"כ אין נותנין כלומר משום דאיכא למימר שמא שלא להשביע את בניו אמר כן ולפי אם הודאה זו היתה לפני בעל דבר שהרי אין כאן טענת שלא להשביע אפילו לא אמר תנו נותנים: " + ], + [], + [ + "אמר פלוני עבדי וכו' שעבד ישנו במקצת מצות. כלומר ולא דמי לעובד כוכבים שאסור לתת לו מתנת חנם ואע\"פ שכתב ה\"ה דאית לן למימר שעשה לו טובה וכו' ונהי דלא עבר משום משחרר עבדו סוף סוף כיון דעבדו הוא אינו חייב לו שום גמול עליה וה\"ל מתנת חנם שאסור משום לא תחנם ומש\"ה כתב רבינו דשרי בעבד משום דישנו במקצת מצות: " + ], + [], + [], + [], + [ + "שכ\"מ שכתב לזה וחזר וכתב לאחר וכו' ששכ\"מ שזיכה עדיין מתנת שכ\"מ היא. כתב הטור בסי' ר\"ן על זה ולא נהירא דמתנת שכ\"מ במקצת דינה כמתנת בריא לכל דבר ואינו יכול לחזור בו. וי\"ל דמשכחת לה מתנת שכ\"מ במקצת שיכול לחזור בו כגון שבשעה שנתן לו אותו מקצת אמר שהוא נותנו לו בתורת מתנת שכ\"מ דכל כה\"ג יכול לחזור בו כמ\"ש רבינו בפ' שמיני: " + ], + [], + [], + [ + "נתן מקצת נכסיו וקנו מידו. פי' כשנתן סתם שהיא במתנת בריא כיון שהיא במקצת בקניין כמו שנתבאר בפרק ומש\"ה קנה בין מת בין עמד: " + ], + [], + [], + [], + [ + "[שייך להלכה כב, כג]", + "מתנה שהיא סתם וכו'. אבל אם היו מטלטלין וכו'. כתב ה\"ה ונראה דאפילו ליכא למימר מגו וכו'. ול\"נ שהדבר פשוט שאם יש עדים שמחמת מתנה זו באו לידו דלא שייך מגו שנחייב למקבל להחזיר שמאחר שלא החזיק אלא מחמת מתנה זו ה\"ל כאילו לא החזיק: " + ], + [ + "[שייך להלכה כב, כג]", + "מתנה שהיא סתם וכו'. אבל אם היו מטלטלין וכו'. כתב ה\"ה ונראה דאפילו ליכא למימר מגו וכו'. ול\"נ שהדבר פשוט שאם יש עדים שמחמת מתנה זו באו לידו דלא שייך מגו שנחייב למקבל להחזיר שמאחר שלא החזיק אלא מחמת מתנה זו ה\"ל כאילו לא החזיק: " + ], + [ + "מי שמת ונמצאת מתנה קשורה על ירכו וכו'. נימוקי יוסף בספ\"ק דמציעא חולק עם ה\"ה בהבנת דברי רבינו והריב\"ש בסימן קס\"א הסכים לדברי המגיד והכריח כן ממ\"ש רבינו בפרק שקודם זה אל תטעה בשכ\"מ שכתב כל נכסיו וכו' שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל: " + ], + [], + [ + "וכן מי שכתב שט\"ח על עצמו וכו'. כתב ה\"ה שם מפורש זה ג\"כ עכ\"ל. ואני אומר שלא מצאתי דבר זה בגמרא: " + ] + ], + [ + [], + [ + "וכן אם אמר הלואה או פקדון וכו'. כתב ה\"ה וכ\"נ דעת המחבר שלא הזכיר הוא וכל שעבודו ויש לי לחלק בין זה לההיא דדירה וכו'. הר\"ן בפ' מי שמת גבי ההיא דשכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה כתב שאפשר לו לקיים דברי רבינו דכל שכ\"מ שמתחיל הדבר בדבר שיש לו להתחיל אע\"פ שלא גמרו אנו גומרין דבריו וכדאמרינן בשכיב מרע שאמר כתבו גט לאשתי כתבו ותנו קאמר שכך דרכו של שכ\"מ מתחיל בדבר ונשמט בדרך קצרה ולפיכך אימיה דרב עמרם שאמרה בהנהו שטרי להוו לעמרם ברי כבר התחילה בהקנאתן של שטרות אין לנו אלא לומר שאף השעבוד בכלל דבריה אלא שלא פירשה כל צרכה ומכיון שחלה הקנאתה בגופן של שטרות לא חלה לחצאין אבל שכ\"מ שאמר ידור פלוני בבית זה אין זה חלות לדבריו לא בכל ולא במקצת ואין לנו לחדש לשון אחר לגמרי כדי שתתקיים כוונתו. ולפ\"ז ההיא דאימיה דרב עמרם אתיא כפשטה דמכיון שאמרה להוו לעמרם הרי הכל בכלל דבריה אינו אלא פירוש שאנו עושים לדבריה עכ\"ל: " + ], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "שכ\"מ שאמר מנה לפלוני בידי וכו' לפיכך אם היה דרך הודאה ולא היה שם הערמה. כלומר שלא יהא חשש בדבר לומר שלא להשביע את בניו הודה כן כגון שהודה לפני בעל דבר או שהיה [בלא יורשים] כגון ההיא דאיסור גיורא דלא הוה שייך לומר ביה שלא להשביע את בניו שהרי לא היו לו יורשים: " + ], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "שכ\"מ שאמר מנה לפלוני בידי וכו' לפיכך אם היה דרך הודאה ולא היה שם הערמה. כלומר שלא יהא חשש בדבר לומר שלא להשביע את בניו הודה כן כגון שהודה לפני בעל דבר או שהיה [בלא יורשים] כגון ההיא דאיסור גיורא דלא הוה שייך לומר ביה שלא להשביע את בניו שהרי לא היו לו יורשים: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם אמר לה כשהיא נשואה כו' (היתה אשת איש וכו'). כתב ה\"ה ונראה שאפילו אחריך רוצה שיהיו של בעל אין בדבריו כלום, כ\"נ ממ\"ש רבינו ", + "ואין בשלשתן מי שהוציא ממון אלא לוקח וכו':. סליקו הלכות זכיה ומתנה בס\"ד: " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..744205dcb61e09e257606121409b1695cbdcf032 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,765 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sales", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מכירה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "כיצד בכסף וכו'. בד\"א במקום שאין כותבין את השטר [וכו'. , ופירש\"י] דכיון דרגילים בהכי לא סמכה דעתו של לוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנותו על השטר הוא (סומך). וי\"א דמאי דאמרינן שבמקום שדרכן לכתוב השטר לא קנה עד שיכתוב היינו דוקא שטר קניין כלומר שכתב בו שדי מכורה לך והיינו טעמא דכל שיש לפניו שתי קניות אין דעתו לקנות אלא בקניין שהוא יותר מועיל ושטר הוא יותר מועיל מכסף לפי שמועיל לקניין ולראיה אבל במקום שאין כותבין שטר קניין אע\"פ שכותבין שטר ראיה שהוא להודאה על המכירה לאלתר הוא קונה בכסף. אבל רבינו סתם ולא חילק וכן דעת הרב רבינו נסים והיינו טעמא דכיון שדרכן לכתוב שטר לא סמכא דעתיה דלוקח עד שיכתוב שטר ואפילו בשטר הודאה ובשנכתב שטר קונה בכסף משעה ראשונה ושטר ראיה דאמרינן שאינו מועיל לקניין היינו בשטר הודאה בעלמא אבל בשטר מכר כי הני שטרי דידן אע\"פ שכתוב בהם ומכרתי ונתתי לשון עבר שטר קניין הוא ולחזק הדבר כותבין כך כמו נתתי כסף השדה נתתיה לך, כך כתב הר\"ן והביא ראיות על זה וכתב שזה דעת בעל העיטור והרשב\"א ז\"ל: " + ], + [], + [ + "האומר לחבירו וכו' קנה הבית מדין ערב. בריש קדושין (דף ז') אמר רבא לענין קדושין הא לך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ואמר נמי תן מנה לפלוני ואקדש לו מקודשת מדין ערב ומדין עבד כנעני ובתר כולהו אמר רבא וכן לענין ממונא וא\"כ כשם שכתב רבינו שקנה מדין ערב היה לו לכתוב שאר החלוקות וכתב הרב רבינו ניסים שאולי סובר דדוקא לגבי קידושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כהדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה אבל לענין ממון אין למדים מעבד כנעני אבל אין זה מחוור וצ\"ע עכ\"ל. ותמהני איך עלה בדעתו של הר\"ן לומר דשמא סובר רבינו דדוקא לגבי קדושין וכו' אבל לענין ממון אין למדין מעבד כנעני דאטו רבינו אמורא הוא דליפלוג על רב דאמר וכן לענין ממונא. לכן צ\"ל דרבינו הוה גריס הא דאמר רבא וכן לענין ממונא סמוך לתן לו ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב וטעמא דרבא אמרה מדין ערב ולא אמרה מדין עבד אפשר דהוי מטעמא דכתב הר\"ן: " + ], + [ + "כיצד בשטר וכו'. ואע\"פ שאין השטר שוה כלום. דסד\"א כל פחות משוה פרוטה לאו כלום הוא. אי נמי שרבינו כתב הברייתא כלשונה וברייתא איידי דגבי קדושין איצטריך למיכתב אע\"פ שאין בו שוה פרוטה תנא נמי גבי מכירה: ", + "בד\"א במוכר שדהו מפני וכו'. שם (דף כ\"ו) אמר שמואל לא שנו דקנה אלא בשטר מתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן את הדמים ואותיב עליה רב המנונא מדתניא בשטר כיצד כתב לו [על הנייר או על החרס אע\"פ שאין בהם שוה פרוטה] שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה הוא מותיב לה והוא מפרק לה במוכר שדהו מפני רעתה כלומר ומשום הכי קנה בשטר לחודיה הא לאו הכי לא קני עד שיתן הכסף רב אשי אמר במתנה בקש ליתנה לו ולמה כתב לו לשון מכר כדי לייפות את כחו. ופירש\"י דלרב אשי הך מתניתין בנותן [מתנה] מיירי וכולה חדא היא ולאו או או קתני אלא כך כתב לו שדי מכורה (לך) ונתונה לך כדי לייפות את כחו שאם יגבנה ב\"ח של נותן ממנו ישוב לתבוע דמים המפורשים. ולפי זה יש לנו לפסוק כרב אשי דבתרא הוא דלא מפליג בין מוכר שדהו מפני רעתה או לא אלא לעולם לא קנה בשטר אלא א\"כ כתב שדי מכורה לך. ונתונה לך ויש לתמוה על רבינו שפסק כרב המנונא ותירץ ה\"ה דרב אשי לאו לאיפלוגי אתא אלא ליתן טעם לדבר דמפני רעתה דין הוא שיקנה שהרי אפילו במתנה היה נותנה לו כי רעה בעיני אדוניה היא עכ\"ל. כוונתו לומר דרב אשי לא בא לחדש אוקימתא אלא לתת טעם לדברי רב המנונא ולפ\"ז אין לנו לגרוס רב אשי אמר דמשמע דאתא לאיפלוגי אלא אמר רב אשי. ול\"נ שאפשר לומר על פי הקדמה זו שרבינו מפרש דרב אשי לא לחלוק על דברי רב המנונא בא וגם לא לפרש דבריו אלא לומר דברייתא אפשר לתרוצה בגוונא אחרינא וכיון שלא הקשה על דברי רב המנונא משמע דדינא הכי הוי. ועי\"ל דאפילו נימא דסבר רבינו דרב אשי לאיפלוגי אתא וכדפירש\"י לא שבקינן פירוקיה דרב המנונא דהוא גופיה מותיב לה משום פירוקיה דרב אשי כ\"ש דמסתבר טעמיה טפי דשביק ברייתא כפשטה דאו או קתני. ועי\"ל דמטעם אחר פסק כרב המנונא משום דחילוק זה דמוכר שדהו מפני רעתה סתמא דגמרא קאמר לה בפרק האומנין (דף ע\"ח) גבי עייל ונפיק אזוזי וכיון דסתמא דגמרא קאמר לה הכי נקטינן: " + ], + [ + "כיצד בחזקה וכו'. מדברי רבינו שכתב בד\"א במקום שאין כותבין שטר קודם כיצד בחזקה משמע שסובר כדברי האומרים דחזקה לחודה קניא בלא כסף ושטר אפילו במקום שכותבין שטר: " + ], + [], + [ + "כיצד המחזיק בנעילה וכו' ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו. ה\"ה הביא ראיה לדברי רבינו מההוא שכיב מרע דפרק הזורק (דף ע\"ז:) דאמרינן ביה תיחוד ותפתח. והטור כתב בסי' קצ\"ב על דברי רבינו ואיני מבין דבריו מה צריך לפתחו אח\"כ. והרמב\"ן כתב דלרבינו בעינן שיחזור ויפתח מההיא דהזורק וליתא דהא נעל תנן עכ\"ל. ולפי זה תיחוד ותפתח לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט. ול\"נ דלרבינו נמי בנעילה לחוד קני ומ\"ש וחזר ופתחו ל\"מ קאמר ל\"מ בנעל ונשאר נעול שקנה אלא אפילו חזר ופתחו כמו שהיה מקודם דהשתא אין ניכר בו שום מעשה שעשה לקנות אפילו הכי קני. וכתב הרא\"ש דמתיחוד ותפתח דפרק הזורק אין ראיה דשאני התם דבנעילה לחודה לא מוכחא שיהא לשום קנין אלא כמו שהיתה רגילה בכל פעם לסגור בתים של בעלה כדי שיהא שמור מה שבתוכו אבל כיון שהיא פותחת מיד אחר הנעילה ניכר שהנעילה היתה לצורך קניין עכ\"ל. וע\"פ הדברים האלה אפשר לומר דבדוקא כתב רבינו ופתחו משום דאם אינו פותחו מיד לא מוכחא מילתא שנעל לשום קניין אלא שהוא נועל הבית בשליחות בעה\"ב כדי לשמור מה שבתוכו אבל כשחוזר ופתחו מיד ניכר שהנעילה היתה לצורך קניין ולפי זה נעל דמתני' לישנא קיטא הוא: " + ], + [ + "כיצד המחזיק בגדירה כל שהוא וכו' והשלימו לעשרה. מימרא דשמואל פרק חזקת הבתים (דף נ\"ג) וא\"ת למה לי דנקט והשלימו לעשרה אי סגי באין יכולין לעלות אלא ע\"י הדחק. ותירץ הנמוקי יוסף דעשרה דנקט לאו דוקא אלא כל שאין עולין לו עכשיו אלא ע\"י הדחק קנה וכ\"נ מדברי ה\"ה. ול\"נ דעשרה דנקט דוקא דכל פחות מעשרה עולין לו בריוח הוא ולכך צריך שישלימו לעשרה דכיון שהשלימו לעשרה עולין לו ע\"י הדחק: כתב הטור בסימן קצ\"ב וזה לשונו. כתב הרמב\"ם שצריך ג\"כ שמתחלה לא היה גבוה מעשרה והשלימו לעשרה וכ\"כ הרא\"ש וי\"א שאין צריך דהא דקאמר בגמרא כגון שלא היה גבוה עשרה והשלימו לעשרה אורחא דמילתא נקט דכל שהשלימו לעשרה הוי הכי וה\"ה נמי בפחות מעשרה אם הוא בזה הענין עכ\"ל. ואיני יודע מנין לו לומר דרבינו דוקא נקט שדבריו כלשון הגמרא ומה שנפרש בלשון הגמרא נפרש בדבריו: " + ], + [], + [ + "[שייך להלכה יג, יד]", + "המוכר שדה לחבירו בצד שדהו וכו' כיון שדש את המצר וכו'. פ\"ק דקמא (דף ט') ופ' מי שהיה נשוי (דף צ\"ב:) ופ\"ק דמציעא (דף י\"ד) ראובן שמכר שדה לשמעון [שלא באחריות] ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו וכו' ומאימת הויא חזקה מכי דייש אמצרי וכתב רבינו דין זה פי\"ט, ולפי שקשה אם לא החזיק בה פשיטא דיכול לחזור בו ותו מאי בעי ומאימת הויא הוי חזקה הרי החזקות שנויות בפ' חזקת פירש רבינו שם דהב\"ע בשקנה באחד מדרכי הקניות ואפילו הכי כל שלא נשתמש בה בחזקת דייש אמצרי יכול לחזור בו אבל אי דייש אמצרי אע\"פ שלא קנה בשום קניין אחר קנה ואינו יכול לחזור בו דלא גרע דש אמצרי מרפק ביה פורתא והרי כאן קניין חזקה והרי נהנה בו. ומ\"ש שם רבינו דש בו מצר שלה וערבו עם הארץ פי' כשהוא סמוך לשדהו ורוצה לחברם דאי לאו הכי אמאי דייש אמצרי ופי' מאימת הוי חזקה כלומר דלא לימצי למיהדר ומשיב מכי דייש אמצרי כלומר שנהנה בה כבר ומכיון שנהנה קנה בההיא דישה אינו יכול לחזור בו כך נ\"ל לדעת רבינו והוא יותר נכון בעיני ממ\"ש ה\"ה: ", + "ואם שביל של כרמים וכו'. וכמה שיעור רוחב הדרך וכו'. סוף פרק המוכר פירות (דף ק') ברייתא וגירסת רבינו כמו שכתב ה\"ה וכתב שאפשר דהיינו טעמא שאם יש מחיצות וכו'. ויותר נכון מה שפירשו בתוס' (בד\"ה ולא אמרן) דהב\"ע במחיצות נמוכות טפח או טפחיים להיכר השביל הילכך כשמוכר לו השביל בשדהו לא יתן לו אלא כמו שהוא עשוי אפילו לא יהא [לו אלא] כדשקיל כרעא ומנח כרעא. וכתב עוד ה\"ה שאפשר שרבינו אינו מפרש השמועה במוכר השביל סתם במה נקנה אלא במה הוא קונה בחזקת הילוך וכבר ידוע בין הקונה והמוכר כמה מכר ולזה לשונו נוטה ע\"כ. ודבריו אפשר להתפרש אם בשלא הלך רק באורך ואפילו הכי קנה השיעור הכתוב כאן אבל אם הלך ברוחב קנה כל מה שהסכימו אם הלך בו, או אפשר דמשום דקנין הילוך קליש אפילו הלך כמה לא קנה מה שהוא דרך הילוך שביל כרמים ויכול לחזור בו המוכר מהשאר. ול\"נ באומר לו שביל סתם אני מוכר לך עסקינן ואפילו הלך בו כמה אינו קונה אלא השיעור האמור כאן. ומ\"ש רבינו ", + "וכמה שיעור רוחב הדרך וכו' כדי שיגביה רגל ויניח רגל בצדה. נראה דהיינו אורך שתי רגלים וקשה דא\"כ לימא אורכא דתרי כרעי ואפשר דאי אמר הכי הוה משמע מצומצמים והשתא דאמר כי היכי דשקיל כרעא וכו' משמע שאינם מצומצמים: על מה שכתב ה\"ה ולפי גרסת רבינו נראה הטעם וכו' שלא יסתור המוכר המחיצות, קשה דא\"כ תינח היכא שאין השביל רחב יותר מכדי שיגביה רגל ויניח רגל אבל היכא שהוא רחב יותר מאי איכא למימר: ועל מ\"ש שרבינו אינו מפרש במוכר השביל בסתם וכו'. קשה דמאי שנא מסיימי מחיצתא מהיכא דלא מסיימי: " + ], + [ + "[שייך להלכה יג, יד]", + "המוכר שדה לחבירו בצד שדהו וכו' כיון שדש את המצר וכו'. פ\"ק דקמא (דף ט') ופ' מי שהיה נשוי (דף צ\"ב:) ופ\"ק דמציעא (דף י\"ד) ראובן שמכר שדה לשמעון [שלא באחריות] ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו וכו' ומאימת הויא חזקה מכי דייש אמצרי וכתב רבינו דין זה פי\"ט, ולפי שקשה אם לא החזיק בה פשיטא דיכול לחזור בו ותו מאי בעי ומאימת הויא הוי חזקה הרי החזקות שנויות בפ' חזקת פירש רבינו שם דהב\"ע בשקנה באחד מדרכי הקניות ואפילו הכי כל שלא נשתמש בה בחזקת דייש אמצרי יכול לחזור בו אבל אי דייש אמצרי אע\"פ שלא קנה בשום קניין אחר קנה ואינו יכול לחזור בו דלא גרע דש אמצרי מרפק ביה פורתא והרי כאן קניין חזקה והרי נהנה בו. ומ\"ש שם רבינו דש בו מצר שלה וערבו עם הארץ פי' כשהוא סמוך לשדהו ורוצה לחברם דאי לאו הכי אמאי דייש אמצרי ופי' מאימת הוי חזקה כלומר דלא לימצי למיהדר ומשיב מכי דייש אמצרי כלומר שנהנה בה כבר ומכיון שנהנה קנה בההיא דישה אינו יכול לחזור בו כך נ\"ל לדעת רבינו והוא יותר נכון בעיני ממ\"ש ה\"ה: ", + "ואם שביל של כרמים וכו'. וכמה שיעור רוחב הדרך וכו'. סוף פרק המוכר פירות (דף ק') ברייתא וגירסת רבינו כמו שכתב ה\"ה וכתב שאפשר דהיינו טעמא שאם יש מחיצות וכו'. ויותר נכון מה שפירשו בתוס' (בד\"ה ולא אמרן) דהב\"ע במחיצות נמוכות טפח או טפחיים להיכר השביל הילכך כשמוכר לו השביל בשדהו לא יתן לו אלא כמו שהוא עשוי אפילו לא יהא [לו אלא] כדשקיל כרעא ומנח כרעא. וכתב עוד ה\"ה שאפשר שרבינו אינו מפרש השמועה במוכר השביל סתם במה נקנה אלא במה הוא קונה בחזקת הילוך וכבר ידוע בין הקונה והמוכר כמה מכר ולזה לשונו נוטה ע\"כ. ודבריו אפשר להתפרש אם בשלא הלך רק באורך ואפילו הכי קנה השיעור הכתוב כאן אבל אם הלך ברוחב קנה כל מה שהסכימו אם הלך בו, או אפשר דמשום דקנין הילוך קליש אפילו הלך כמה לא קנה מה שהוא דרך הילוך שביל כרמים ויכול לחזור בו המוכר מהשאר. ול\"נ באומר לו שביל סתם אני מוכר לך עסקינן ואפילו הלך בו כמה אינו קונה אלא השיעור האמור כאן. ומ\"ש רבינו ", + "וכמה שיעור רוחב הדרך וכו' כדי שיגביה רגל ויניח רגל בצדה. נראה דהיינו אורך שתי רגלים וקשה דא\"כ לימא אורכא דתרי כרעי ואפשר דאי אמר הכי הוה משמע מצומצמים והשתא דאמר כי היכי דשקיל כרעא וכו' משמע שאינם מצומצמים: על מה שכתב ה\"ה ולפי גרסת רבינו נראה הטעם וכו' שלא יסתור המוכר המחיצות, קשה דא\"כ תינח היכא שאין השביל רחב יותר מכדי שיגביה רגל ויניח רגל אבל היכא שהוא רחב יותר מאי איכא למימר: ועל מ\"ש שרבינו אינו מפרש במוכר השביל בסתם וכו'. קשה דמאי שנא מסיימי מחיצתא מהיכא דלא מסיימי: " + ], + [ + "היתה הקרקע צחיח סלע וכו'. על מ\"ש כאן הרב המגיד להשוות דין לדין קרקע העבד עיין בפרק כ' כי שם חילקתי ביניהם: " + ], + [], + [ + "העכו\"ם אינו קונה בחזקה וכו' וישראל הבא מחמת עכו\"ם וכו'. פ' חזקת הבתים (דף ל\"ה:) אמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת עכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם מה עכו\"ם אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת עכו\"ם וכו', ומפרשה רבינו בין לענין חזקת ג' שנים בין לעניין קנייה לאלתר ואע\"פ שלא הוזכר במימרא אלא שטר ודאי דלא עדיף מישראל ולא קני בשטר לחודיה בלא כסף אלא במוכר שדהו מפני רעתה. ופי' ישראל הבא מחמת עכו\"ם היינו ישראל הקונה מהעכו\"ם והטעם דכי היכי שכתבנו למעלה שאפי' שטר ראיה ומקום שכותבין לא סמכא דעתיה למיקני בכסף עד דאיכא שטר וכיון שנכתב קנה למפרע בכסף ה\"נ המוכר לעכו\"ם והקונה מעכו\"ם לא סמכא דעתייהו שהמקח או המכר קיים עד שיהא שטר עם כסף ואפילו במקום שאין דרכן לכתוב משום דסתם עכו\"ם אנס ויערער עליהם לבטל המקח אבל כשנעשה בשטר אין יראים ממנו וזה טעם מספיק. ומדברי רבינו בפ\"א מהל' זכייה משמע דטעמא משום דעכו\"ם לא סמכא דעתיה אלא על השטר וטעם ה\"ה אינו מספיק לישראל הקונה מן העכו\"ם ועיין בהר\"ן בפ\"ק דקידושין, ואפשר לומר שדקדק רבינו שכתב אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף לומר דלא קני דשטר וכסף שניהם יחד צריך וג\"כ צריך שיקדים כתיבת השטר לנתינת הכסף וזהו פירוש בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף כלומר עם נתינת הכסף שאחר כתיבת השטר הא אם נתן הכסף ואח\"כ כתב לו השטר לא קני וכמ\"ש בנימוקי יוסף בשם המפרשים פ' חזקת גבי נכסי גר הרי הם כמדבר ומ\"ש תחלה נראה יותר. ומ\"ש רבינו עוד בישראל הבא מחמת העכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם ואינו קונה אלא בשטר לאו למימרא דקני בשטר לחודיה אלא בשטר עם נתינת הכסף קאמר ואמאי דאמר גבי עכו\"ם סמיך ולא הזכיר שטר אלא לומר דלא קני בחזקה דהא ודאי פשיטא דלא עדיף מישראל וכמ\"ש ה\"ה בקונה עכו\"ם והוא הדין למוכר עכו\"ם דשוים הם וכמו שאמרו ישראל הבא מחמת עכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם: ", + "כל המחובר לקרקע וכו'. בפ' שבועת הדיינין (דף מ\"ג) ר\"מ סבר (ענבים העומדים ליבצר) כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין וסובר רבינו דע\"כ לא פליגי אלא בצריכין לקרקע אבל אין צריכין לקרקע אפילו רבנן מודו דכבצורות דמיין דפרכינן בפ' נערה שנתפתתה (דף נ\"א) בפשיטות כל העומד ליגזז כגזוז דמי ופשיטא דכרבנן קי\"ל אלא ודאי דבאין צריכים אפי' רבנן מודו. והוי יודע שבענין השומרים לא שאני לן בין צריכים לקרקע לאינם צריכים אלא לעולם הם כקרקע וזהו שכתב רבינו הרי הם כמטלטלין לקניין ויש להם אונאה משמע דיש דבר שאינם לו כמטלטלין גם פ\"ח דטוען ונטען כתב טענו ענבים שעומדים ליבצר וכו' שכל העומד ליבצר הרי הוא כבצור לענין כפירה והודאה נראה ג\"כ דיש דבר שאינם לו כמטלטלין ובצריכין לקרקע כתב הרי הן כקרקע לכל דבר ובפ\"ב דהלכות שכירות כתב המוסר לחבירו דבר המחובר לקרקע לשמור אפילו היו ענבים העומדות להבצר הרי הן כקרקע בדין השומרים, נראה מלשונו שדין השומרים משונה משאר דינים דאפילו אין צריך לקרקע דינו כקרקע דעתו כדעת ר\"י הלוי ז\"ל רבו שכתב טח\"מ סי' צ\"ה כל המחובר לקרקע כקרקע דמי וכתב הר\"י הלוי דוקא לענין שומרים אבל מאן דמזבין לחבריה ענבים העומדות להבצר כיון דאדעתא למישקל זבנינהו ניהליה כבצורות דמיין ודיינינן בהו דין מטלטלין בכל מילי כגון דין אונאה ושבועה וכיוצא בהן דקי\"ל כל העומד ליבצר כבצור דמי והיינו טעמא דגבי שומר לאו כבצורות דמי כיון דלשמירה הן כשהם מחוברים לקרקע ואדעתא דהכי מסרינהו ניהליה הוה ליה כקרקע דהא לאו למתלשינהו מסרינהו ניהליה עכ\"ל: כתב ה\"ה כל המחובר לקרקע וכו' דין החזקה נתבאר בפרק הספינה על מתניתין דהלוקח פשתן מחבירו ותלש כל שהוא קנה ובסוגיא שעליה עכ\"ל. ויש לתמוה שזה ע\"פ פירוש רשב\"ם שם אבל רבינו כתב שם דהוי כאינו צריך לקרקע וכתב ה\"ה שקנה הקרקע בשכר היפוי וקנה הפשתן אגב הקרקע עכ\"ל. וא\"כ אין דין הפשתן ענין לחזקה כלל: " + ], + [], + [ + "[שייך להלכה יט, כ]", + "המוכר לחבירו י' שדות וכו'. ואם תאמר בלא חזקה קנה מטעם כסף, וי\"ל דהב\"ע במקום שכותבין שטר ואז לא קני בכספא כמפורש לעיל. ומ\"ש רבינו ", + "וכן בשכירות. נלמד מהתוספתא שכתב רבינו בסמוך, ונראה מדברי רבינו שכתב ", + "וכן בשכירות כיון שהחזיק באחת מהן וכו'. דלא משוה שכירות למכר אלא לענין זה בלבד אבל לא לענין שצריך לתת דמי כולן דבשכירות אפילו לא נתן דמים קנה בחזקה וטעמא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף: " + ], + [ + "[שייך להלכה יט, כ]", + "המוכר לחבירו י' שדות וכו'. ואם תאמר בלא חזקה קנה מטעם כסף, וי\"ל דהב\"ע במקום שכותבין שטר ואז לא קני בכספא כמפורש לעיל. ומ\"ש רבינו ", + "וכן בשכירות. נלמד מהתוספתא שכתב רבינו בסמוך, ונראה מדברי רבינו שכתב ", + "וכן בשכירות כיון שהחזיק באחת מהן וכו'. דלא משוה שכירות למכר אלא לענין זה בלבד אבל לא לענין שצריך לתת דמי כולן דבשכירות אפילו לא נתן דמים קנה בחזקה וטעמא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף: " + ] + ], + [ + [ + "עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר. כלומר במקום שכותבים שטר דומיא דקרקע או בחזקה לחודה אפי' במקום שכותבין ומכאן נראה שדעת רבינו כדעת הסוברים כן: " + ], + [ + "כיצד התיר לו מנעלו וכו'. כתב ה\"ה דסברת רבינו דכשם שקרקע נקנה באכילת פירות כן העבד נקנה באי זו מלאכה שיעשה אפילו אינה מלאכת עבדות כגון תפר לו בגד או בישל לו קדרה ושלא כדברי הרשב\"א והרמב\"ן. ואני אומר דאדרבה לשון רבינו נראה בהפך שכתב שישתמש בהן כדרך שמשתמשין בעבדים דמשמע דוקא תשמיש המיוחד לעבדות ולא דמי לאכילת פירות דקרקע דשאני התם דבעת הנאתו מינכר לכל שהוא שלו אבל כשתופר בגד במה יודע דלרבו הוא אבל מלאכת עבדות הם מעשים בגופו של אדון והוליך כליו אחריו למרחץ כיון דאחריו הוא הולך הא מינכר שהוא שלו דומיא דקרקע: " + ], + [ + "או שאמר לו רבו הראשון לך אצל וכו'. טעמו משום דהוי טעמא משום דאדעתא דנפשיה אזיל לא שאני לן בין קראו רבו השני ובא אליו לאמר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח: " + ], + [], + [ + "הבהמה בין דקה בין גסה נקנית במשיכה. כתב ה\"ה ולא במסירה דטפי עדיפא משיכה ממסירה. כך נראה שהוא דעת רבינו שכתב בפ\"ג הספינה הואיל וא\"א להגביה וכו' לא הצריכוה משיכה אלא נקנית במסירה אלמא דמשיכה עדיפא ליה ממסירה: " + ], + [ + "כיצד קונין את הבהמה במשיכה וכו' או שרכב עליה והלכה בו וכו'. עיין במ\"ש בפי\"ז מהל' גזילה: " + ], + [], + [], + [ + "האומר וכו'. כתובות פ' האשה שנפלו (דף פ\"ב) וכתבו שם התוס' בד\"ה הא דאמר לא דמי לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' דמקודשת אע\"פ שנתאכלו המעות אע\"פ שלא אמר מעכשיו כדאמרינן בפרק האומר דבכסף ודאי לא בעינן מעכשיו שאם לא תתקדש לו חייבת לשלם והוי כאילו הכסף בעין לאחר ל' יום אבל הכא גבי משיכה אם לא אמר מעכשיו לא קנה לאחר ל' יום דבשעת קנייה כבר פסקה המשיכה. וכתבו עוד דר\"י שהוא בעל המימרא ס\"ל דמעכשיו מתחיל הקניין ואינו נגמר עד לאחר ל' יום ולהכי אמרינן בהכותב (דף פ\"ו) שצריך שתהא בסוף שלשים באגם שהוא מקום הראוי למשיכה: כתב הר\"ן בפ' הכותב על הא דהאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום לא ירדתי לסוף דעתו של הרמב\"ם שכתב פ\"ט מהל' גירושין דבלא א\"ל מעכשיו מגורשת ובפ\"ג מהלכות מכירה כתב דבלא א\"ל מעכשיו לא קנה. וה\"ה בפ\"ט מהל' גירושין נתן טוב טעם ודעת לדברי רבינו: כתב ה\"ה מ\"ש אפילו אם עומדת באגם הכוונה ברשות שאינו שלו וכו'. ולא ידעתי למה כתב כן דהא בגמרא משמע דוקא בעומדת באגם אבל עומדת ברה\"ר לא: " + ] + ], + [ + [], + [ + "כיצד המקבץ עצים וכו'. כתב ה\"ה דגרסינן התם על מימרא זו וכו' שאני פשתן דמשתמיט. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש שאני פשתן שאפשר לשומטו מעט מעט ולהגביהו ומש\"ה אפילו הוא שליפי רברבי אינו נקנה אלא בהגבהה והוא הדין לכל דבר שאין טורח כל כך כשישמטנו מעט ויגביהנו אבל פירות דהיינו כגון אגוזים שקדים ופלפלין דלא משתמטי כלומר שיש טורח גדול להתירן ולהגביהן מעט מעט נקנין במשיכה: " + ], + [ + "הספינה הואיל וא\"א להגביהה וכו' ואינה נמשכת אלא לרבים. פי' ע\"י רבים: " + ], + [], + [], + [ + "לפיכך אם היה ביתו של לוקח וכו'. כתב ה\"ה ודברי רבינו צ\"ע וכו'. ואני אומר שאין נראה כן מדברי רבינו כי ביאור דבריו כך הוא לפיכך אם היה ביתו של לוקח וכו' לא תקנו לו משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח כלומר ועל כרחו טרח ומציל כדי להציל ביתו הילכך משנתן הדמים נקנה המקח בדין תורה: " + ], + [ + "וכן השוכר המקום וכו'. כתב ה\"ה זה מבואר בהרבה מקומות וכו'. הוא עובדא דר\"ג וזקנים שהיו באים בספינה ואמר עישור שאני עתיד למוד נתון לו ליהושע ומקומו מושכר לו וקתני בברייתא שקיבל שכר ממנו ובפ\"ק דמציעא איכא תרי לישני ללישנא קמא מטלטלי אגב מקרקעי הקנה לו דאילו מדין חצר לא קנה מפני שלא היה משתמר לדעתו ורב פפא אמר דעת אחרת מקנה אותן שאני כלומר דדוקא במציאה הוא דבעינן שיהא עומד בצד שדהו כשאינה חצר משתמרת אבל במתנה כיון דדעת אחרת מקנה אותה כיון שמשתמרת לדעת הנותן ואע\"פ שאינה משתמרת לדעת המקבל קנה אפילו אינו עומד בצדה. והרי\"ף נראה שפוסק כת\"ק וכן דעת רבינו בפ\"ד מהלכות זכייה ותמהני מה\"ה שהביא ראיה מהל' גזילה שהוא בענין מציאה דלכ\"ע לא קנה בחצר שאינה משתמרת אלא אם כן עומד בצדה ולא הביא ראיה מהלכות מתנה שבענין מתנה הוא פלוגתא דתרי לישני שכתבתי: " + ], + [ + "המקנה קרקע ומטלטלין כאחד וכו'. ה\"ה תמה על רבינו למה לא כתב שאם לא נתן לו דמי כל המטלטלין שלא קנה. ול\"נ דלפי גירסת ההלכות דלא גריס אמר רבא לא שאני אלא שנתן דמי כולם וכו' אלא אההיא דשמואל דמכר לו עשר שדות בעשר מדינות ולא קאי אקניית מטלטלין באגב ל\"ק מידי שהרי בפ\"א גבי מכר לו עשר שדות כתב בד\"א שנתן לו דמי כולן דאהתם קאי רבא וכאן לא כתב כן משום דלא קאי לענין מטלטלין אגב קרקע וכמ\"ש ואין ספק שגירסת הרי\"ף היא גירסת רבינו: " + ], + [ + "בד\"א כשהיו המטלטלין צבורין באותה קרקע וכו':. כתב ה\"ה החילוק שכתב רבינו וכו'. כיוצא בדברי ה\"ה כתב הר\"ן ז\"ל בדעת רבינו וכתב עליו ואין דבריו מחוורים שא\"כ ה\"ל לפרש דדוקא בחצר המשתמרת דחצר שאינה משתמרת אינה קונה אלא בעומד בצדה כדמוכח בפ\"ק דמציעא ואף הוא ז\"ל כתב כן בפ\"ד מהל' זכייה וכבר השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. ול\"נ שמלבד ההכרח שכתבו ה\"ה והר\"ן לדברי רבינו יש לו עוד הכרח אחר דאמרי' איבעיא השנית והלכתא צבורים לא בעינן אגב וקני בעינן ומאחר דפשטינן לעיל דצבורין לא בעינן למה לי למיהדר ולמימר דצבורים לא בעינן אלא ודאי היינו לומר צבורים לא בעינן ומשום דאפילו אינם צבורים מיקנו אגב קרקע מש\"ה אגב וקני בעינן לשאינן צבורים הא אילו לא הוו מיקנו שאינם צבורים לא הוה בעי אגב וקני כלל. ומה שכתב שאין דבריו מחוורים שא\"כ ה\"ל לפרש וכו' אע\"פ שה\"ל לפרש [דדוקא בחצר המשתמרת היא] לא מפני זה לא יהיה פירושו בגמרא מחוור כ\"ש שי\"ל שסמך על מ\"ש פרק ד' מהל' זכייה דבחצר שאינה משתמרת לא קנה אא\"כ עומד בצדה ומכיון דצבורין לא בעינן אגב אם כן ע\"כ מטעם חצירו קנה ופשיטא דבעינן שיהא עומד בצדה אם אינה משתמרת וכן דרכו של רבינו בכמה מקומות לסמוך כאן על מה שאמר במקום אחר. ומ\"ש וכבר השיג עליו הראב\"ד לא מטעם זה השיג עליו אלא משום דשמעתא לא מתחזיא אלא לעולם אגב וקני בעינן צבורים לא בעינן והא זימנין דצבורים בעינן אגב וקני לא בעינן מש\"ה כתב שאינו מחוור. ובמה שכתבתי לעיל נתיישב גם זה דה\"פ משום דצבורים לא בעינן אגב וקני בעינן לשאינם צבורים הא אילו לא הוה בעינן צבורים לא הוה בעינן אגב וקני. כל זה על פי דרך הרב רבינו ניסים בדברי רבינו אבל הנכון בדברי רבינו הוא דלאו מטעם חצירו הוא דלא בעינן בצבורים אגב שא\"כ לא היה לו להזכיר דין זה בהלכות אלו אלא הטעם הוא דנהי דכשאינן צבורין צ\"ל אגב להודיע שעם הקרקע הוא מקנה אותן מטלטלין אבל כשהם צבורים בתוכו אין צריך לדיבורו שהרי הענין עצמו מוכיח שאגב החצר הוא מקנה אותן מטלטלין כנ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה עציץ נקוב לאחד וכו'. כתבו התוס' דאין ה\"נ דהוה מצי לאשמועינן האי דינא בעציץ וזרעים של אחד כי היכי דנקט אידך דינא דבסמוך אלא לרבותא נקט הכי דאע\"ג דבעל עציץ קונה זרעים אפילו הכי לא קנה אע\"פ שהם בתוך העציץ שלו, והרב רבינו ניסים כתב דאפשר דבהאי גוונא אפילו עציץ לא קנה דכיון דבבת אחת מכר לו עציץ וזרעים ולא קנה זרעים אף קניית העציץ לא נגמרה דומיא דכור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך דיכול לחזור אפילו בסאה אחרונה ואע\"פ שדמי כל סאה ידועים לפי חשבון הכור וכל שכן הכא שאין דמי העציץ ידועים: " + ], + [], + [], + [ + "פשתן שהוא מחובר לקרקע וכו'. כתב בעל נימוקי יוסף דכיון שלא קנה אלא מדין שכירות קרקע יש לו להזכיר בפירוש מקום הקרקע שעומד בו הפשתן מושכר לך ביפוי זה דהא בעלמא אשכחן הכי כדאמרינן גבי עישור וכו' ומקומו מושכר לו וכך מטין דברי רבינו: " + ] + ], + [ + [], + [ + "כשם שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר וכו'. כתב ה\"ה מפורש באותה סוגיא בפ' הספינה וכו' אלא שהוא תימה שאותם סוגיות אליבא דמ\"ד כליו של לוקח קנה וכו' וכן כתב הר\"י ן' מיגאש וכו'. ואני אומר שדעת הר\"י ן' מיגאש כדעת הרא\"ש דבין כליו של מוכר ברשות לוקח בין כליו של לוקח ברשות מוכר הוי ספיקא [אי קנה לוקח] ואין כן דעת רבינו שכתב דבשניהם לא קנה ואם איתא הו\"ל לכתוב שהוא ספק וגם הרי\"ף לא הו\"ל לכתוב א\"ל לא קנה אלא כך הל\"ל ובעיין לא איפשיטא אלא ודאי הרי\"ף ורבינו ס\"ל דנקטינן כרב הונא דפשט דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח לפי גירסתם ונקטינן נמי כאוקימתא דמר בריה דרב אשי דס\"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה דתרתי בעינן. ומה שתמה ה\"ה שאותן סוגיות אליבא דמ\"ד כליו של לוקח ברשות מוכר קנה י\"ל דסבירא להו להרי\"ף ורבינו דמר בר רב אשי ס\"ל כרב הונא דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ולא דס\"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח ואי אפשר לאוקומי האי בריי' דפירות המונחים בשקים אלא במתכלי דתומי ואע\"ג דכי אוקימנא במתכלי דתומי לא מצינן לאיתויי מינה לכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה לוקח מ\"מ דינא הכי הוי ואפילו למר בר רב אשי והכי משמע מדברי הרי\"ף שכתב ואוקמה מר בר רב אשי במתכלי דתומי וכו' כלומר לא תפרש מר בר רב אשי לדחויי דינא דרבא בכליו של לוקח ברשות מוכר אתא אלא לאוקומי אוקימתא בברייתא אתא ודבריו בעיקר נקטינן להו שלא בדרך דחייה דאיהו נמי ס\"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ומה שהכריחו להרי\"ף לפרש כן הוא דמאחר דס\"ל דהלכה כרב הונא דפשט קנה דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח כל מאי דאפשר לאהדורי למימר דמר בר רב אשי דבתראה הוא לא פליג עליה אית לן לאהדורי וקשה דדילמא אע\"ג דסבירא ליה למר בר רב אשי דכליו של לוקח ברשות מוכר קני [לוקח] דחי דמהא ליכא למשמע מינה דאיכא לאוקומי במתכלי דתומי ודחייה בעלמא היא ולאו משום דפשיטא ליה דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח וא\"כ מנא להו להרי\"ף ורבינו דס\"ל למר בר רב אשי דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה [לוקח] ואפשר דכיון דחזינן דמשכן נפשיה לאוקומה במתכלי דתומי דהיא אוקמתא דחיקא טובא לאו לדחייא איכוון אלא לקושטא כי היכי דלא תפלוג אמאי דקי\"ל כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ודברי ה\"ה תמוהים בעיני שכתב ואולי כיון דחזינן אוקימתא הכי אמרינן קושטא אליבא דכולהו. ולא פירש מאיזה טעם אמרינן קושטא אליבא [דכולהו] ועוד שכתב וכן כתב הר\"י ן' מיגש דכיון דלוקח מוציא וכו' ומאי וכן דהא לר\"י ן' מיגאש ספוקי מספקא ליה וכפי מה שכתב הוא ז\"ל [כיון דחזינן אוקימתא] הכי אמרינן קושטא אליבא דכולהו לא קני בודאי: " + ], + [], + [], + [], + [ + "היו הפירות ברשות הלוקח וכו' קנה לוקח. כלומר והוא שפסק: ", + "היו ברשות המופקדים אצלו וכו'. גירסת רבינו כגירסת הרי\"ף. ומ\"ש ה\"ה וי\"ג ברשות המופקדים וכו' בודאי דסגי בכך עכ\"ל. ואני אומר דלא סגי בכך אלא לבעלי אותה גירסא אבל לדברי רבינו לא סגי בכך: " + ], + [ + "היו הפירות בסימטא או בחצר של שניהם ואפילו היו ברשות לוקח וכו'. נראה דרישא דקתני יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה קאי אכולהו אבל סיפא דקתני ראשון ראשון קנה לא קאי אלא ארשות לוקח דוקא וכדמסיים בה ומערה לתוך כליו של מוכר ואילו לא היו הפירות בכליו של מוכר כיון שהן ברשות לוקח קנה דכיון שהמודד הוא המוכר והמדה ג\"כ שלו צריך שיהיו הפירות ברשות לוקח ושהמוכר יגביה המדה ויערה אבל כשהמדה של סרסור אפילו בסימטא כיון שנתמלאת המדה קנה ואין צריך להגביה ולערות שהמדה מושאלת היא ללוקח כשתתמלא כיון שאינה של מוכר. וכל זה כשהפירות הם בתוך כליו של מוכר אבל אם הם צבורים בסימטא אע\"פ שמוכר מודד כיון שנתמלאת המדה קנה אע\"פ שלא הגביה ועירה כמו בבבא דרישא ואם היו במדה רשמים כיון שהגיע לרושם קנה ראשון ראשון ואע\"פ שהמדה של מוכר דרשמים עדיפי מנתמלאה אי נמי היתה המדה של אחד מהם היינו של לוקח דוקא ומש\"ה קנה בהגיע לרושם אבל אם היתה של סרסור לא קנה אלא בנתמלאת המדה ולא בהגיע לרושם דנתמלאת המדה עדיף מרשמים: ", + "ואם א\"ל וכו'. וא\"ת מאחר שגם אחר המדידה הם בכליו של מוכר כמבואר בדברי רבינו מאחר שהוא ז\"ל פסק דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה א\"כ היכי אמרינן דכיון שהם ברשות לוקח קנה צ\"ל דכיון שהמוכר עצמו הוא מודד ה\"ל כאילו אמר ללוקח זיל קני וס\"ל לרבינו דזיל קני מהני בכליו של מוכר ברשות לוקח: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לפיכך המושך וכו'. פירש\"י (דף פ\"ה:) משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו והתבואה על גבן. בין פסק עד שלא מדד אם באו לחזור קודם מדידה יחזרו דבמאי נקנה לא משיכת תבואה יש ולא רשות לוקח יש דעודה על צוארם ולא הונחה לרשותו ולא פירקן כדמוכח סיפא דקתני בה פירקן מכלל דרישא בלא פירקן אלא הכנסה בעלמא שמשכן והכניסן לתוך ביתו קתני והך משיכה לאו משיכה היא לקנות שהרי האדם הוא מושך ומשיכת אדם טעון פירות לא מהניא לקנות הפירות עד שימשוך הפירות עצמן. בין מדד דהונחו לרשותו עד שלא פסק אם באו לחזור קודם פיסוק חוזרין אע\"פ שהונחה עתה בשעת מדידה ברשות לוקח בכליו של לוקח דלא קניא רשותו קודם פיסוק דמים: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "דמים שאין מקפידין עליהם וכו' כיצד הרי שחפן מעות וכו'. מדברי רש\"י משמע שכיון שהמוכר לא ידע כמה הם אע\"פ שלוקח ידע כמה הם נקנה מקח. ואפשר שגם רבינו סובר כן אלא דאורחא דמילתא נקט: " + ], + [ + "אבל אם היה חוב לו עליו וכו' לא קנה. היינו לענין שיכול לחזור בו אבל מקבל עליו מי שפרע כמו שנתבאר בפ\"ז: " + ], + [ + "הקרקעות והעבדים וכו'. במציעא (דף מ\"ז) אמרינן וללוי דאמר בכליו של מקנה הא קאמר קני ארעא אגב גלימא הרי שהקרקעות נקנין בקניין סודר ובפ\"ק דקדושין (דף כ\"ב:) תנן עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה ובגמרא תנא אף בחליפין ותנא דידן מילתא דליתא במטלטלין קתני מילתא דאיתא במטלטלי לא קתני הרי דעבדים מטלטלין נמי נקנין בקניין סודר ובהמה בכלל מטלטלין הוא: " + ], + [ + "אין קונין אלא בכלים וכו'. שלל כל שאר הדברים וא\"כ למה לו לומר אחר כך ולא בפירות ולא במטבע שכבר ממועטים הם ועוד דמרישא משמע דבכלים קונין אבל לא במידי אחרינא ומסיפא משמע דדוקא בפירות ובמטבע אין קונין אבל בכל מילי אע\"ג דלא הוו כלי קונין ועוד קשה מה שתקנו לכתוב בשטרות וקנינא וכו' ואמרו בגמרא במנא לאפוקי ממ\"ד קונין בפירות ביה למעוטי מטבע שכיון שאמרו במנא נתמעטו בין מטבע בין שאר דברים דלא הוו כלי וביה למה לי למעוטי מטבע. י\"ל דכל מילי מיקרו כלי לבד מפירות לפי שאין דומים כלל לנעל שאין משתמשים בהם בשום מלאכה ונרקבין ונפסדין במעט זמן ואין מתקיימין כנעל ומטבע כעין נעל הוא דראוי להשתמש בו לתלותו בצואר הבנות ולשקול בו משקלותיו ואינו נרקב וטעמא דאינו נעשה חליפין אמרו בגמ' משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא פירוש דכיון דדעתו של מקנה חפץ ונוטל מטבע אינו על עצמו של מטבע אלא על צורתו שאינו חשוב אלא ע\"י כך ופעמים שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת הילכך הוה ליה כדבר שאינו מסויים ושלם והתם בפרק הזהב ממעטינן דבר שאינו מסויים מדכתיב נעל ולפיכך הוצרכו לכתוב וקנינא וכו' במנא למעוטי פירות וביה למעוטי מטבע דממנא לא הוה ממעטינן מטבע כך למדתי מדברי רש\"י והתוס' בפרק הזהב אי נמי דלא מיקרי כלי אלא דבר שהוא כלי לענין טומאה וטהרה אבל כל שאר הדברים פירי מיקרו וזה שכתב רבינו ריש פ\"ו לשונות של זהב ושל כסף וכו' הכל כשאר המטלטלים הם ונקנין בקנין וקונין זה את זה בהחלפה כמו שביארנו דמשמע דכל המטלטלין דוקא נקנין בקנין אבל לא קונין וזהו ממש דין הפירות שלדעת רבינו הן נקנין בקניין סודר ואינן קונין ועוד שכתב זה שכותבין בשטרות וקנינא מפלוני בכלי הכשר לקנות בו בכלי להוציא פירות וכיוצא בהן מאחר שאמר וכיוצא בהן נראה שפירות לאו דוקא אלא כל מידי דלאו כלי פירי מיקרי ועוד שכתב בראש פרק זה כיצד החליף פרה בחמור או יין בשמן מדערבינהו ותנינהו אלמא ס\"ל דב\"ח ופירות כי הדדי נינהו ואין להם קניין אלא בחליפין שהם בתורת שווי הדמים וכמ\"ש הרב המגיד. ועוד שלא אמר בו להוציא מטבע משום דלא איצטריכא ליה דמכיון דאמר מנא יצא מטבע מן הכלל. וכ\"כ בח\"מ (סימן קצ\"ה) שקונין בכלי ואין קונין בשאר כל המטלטלין שאינן כלי אבל בהמה פירש ר' יצחק שהוא כמו כלי וקונין בה, אין קונין במטבע אע\"פ שהוא כמו כלי עכ\"ל. הרי בפירוש נראה מדבריו כמ\"ש שאין קונין אלא דוקא בכלי גמור אבל שאר כל המטלטלין פירות מיקרו. ורבינו ירוחם כתב יש מי שכתב שמטבע שנפסל דקונין בו דלא מיעטו אלא מטבע היוצא כי הנפסל ראוי למשקלות ולנקבו ולתלותו בצואר בתו ונסכא שהוא חתיכת כסף יש מי שכתב דקונין בה דינה כפירות דאין עשויה לירקב. והתוספות כתבו דבעינן ראוי להשתמש בו כמו שהוא. והוי יודע שעיקר זה המחלוקת במה שאגיד לך והוא דבגמרא (דף מ\"ה:) איפליגו רב ולוי אי מטבע נעשה חליפין או לא והדר איפליגו ר\"נ ורב ששת (דף מ\"ו) אי קונין בפירות או דוקא בכלי והלכתא כמ\"ד בכלי והוקשה לרש\"י ותוספות אי ס\"ל למ\"ד אין קונין במטבע כמ\"ד קונין בכלי דוקא אדמפלגי במטבע ליפלגו בכל דבר שאינו כלי ואי לא ס\"ל כוותיה א\"כ אתו רב ולוי דלא כהלכתא לכך הוצרכו לומר דמטבע מיקרי כלי דחזי למשקלות וכו' וא\"כ מדר\"נ דאמר כלי דוקא לא הוה ממעיט מטבע אילו לא היה מחלוקתם של רב ולוי וא\"כ לדעתם כל מידי שראוי להשתמש בו וכו' מיקרי כלי וזהו דרך הראשונה שכתבתי אבל לדעת רבינו וח\"מ פלוגתייהו דרב ולוי שייכא בדרב ששת ור\"נ מאן דאמר אין קונין במטבע הוא הדין דאין קונין אלא בכלי אלא דאיפליגו במטבע והוא הדין לכל מילי לבר מכלי: כתבו הגהות דמשמע מלשון רבינו דס\"ל כר\"י דדוקא בשר הוי פרי אבל שור וחמור עצמם הוי כלי הואיל וחזו למלאכה, ומה שכתבו דמשמע להו הכי נראה שהוא מדכתב אין קונין אלא בכלים וכו' ולא בפירות ולא במטבע ואם איתא שדעתו לומר דדוקא בכלי לא היה צריך לחזור ולומר ולא בפירות שבכלל מה שאמר אין קונין אלא בכלים הוא הילכך משמע דדוקא פירות ומטבע נתמעטו ולא שאר דברים. ול\"נ דאין מכאן הכרע דרבינו לישנא דגמרא נקט ואדרבה מלישנא דרבינו איכא למידק איפכא שכתב בפ\"ו לשונות של זהב ושל כסף וכו' כשאר מטלטלין הם ונקנין בקניין וקונין זה את זה בהחלפה וזהו דין הפירות שלדעתו נקנין בקניין סודר ואינם קונין ועוד שכתב בפרק זה שכותבין בשטרות וקנינא מפלוני בכלי הכשר לקנות בכלי להוציא פירות וכיוצא בהן מאחר שכתב וכיוצא בהן משמע דפירות לאו דוקא אלא כל מידי דלא כלי פירי מיקרי ועוד דבלישנא בתרא אמרינן התם ביה למעוטי מטבע ורבינו לא כתב כן משום דסבירא ליה דמטבע לא צריך למעוטי דמכיון דאמר במנא ממילא אימעיט מטבע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "יש דברים הרבה שאינן צריכין קניין וכו'. בפ\"ז מהל' שכירות כתב רבינו שכל תנאי שבממון או בתביעות של ממון קיים ואין צריך עדים. ומ\"ש ", + "או המוחל לחבירו. בפי\"ז מהל' אישות כתב רבינו המוחלת כתובתה אינה צריכה קניין ולא עדים אלא בדברים בלבד והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהן ולא יהיה דברי שחוק והתול או דברי תימה אלא בדעת נכונה עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "כיצד הרי שכתב בשטר וקנינו וכו' או שישתתפו. כתב ה\"ה בהשגות אבל שיתוף עצמו נקנה בקניין נראה דעתו שאם נשתתפו וכו'. ויש לתמוה על מ\"ש שהטילו שניהם ממון שיתופם לכיס אחד וקנו מידם דבמעות מה מועיל קניין הא קי\"ל דמטבע אינו נקנה בחליפין. ומ\"ש ", + "שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע לא עיקר ולא פירות עיקר הידוע. פירוש שאנחנו לא נחוש שיהיה הדבר הנקנה עיקר או פירות אבל עיקר הדבר שיהיה הדבר הנקנה ידוע. ועם כל זה נראה שט\"ס יש כאן: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המטבע אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו וכו'. קשה אמאי קאמר הכי הרי יש לו דרך אחר שהרי הוא נקנה במשיכת המטלטלין. וי\"ל דה\"ק אין מטבע יכולים לקנותו לשקודם שיבא לידו יזכה בו שאם נגנב או אבד לקונה אבד אלא ע\"ג קרקע ואילו במשיכת המטלטלין נתחייב במעות ואם היה לו מעות ואבדו משלם אחרים תחתיהם. אי נמי הכי קאמר שאר מטלטלין אם רוצה לזכותם לאחר שיהיו שלו יכול לזכותם ע\"י קניין סודר אבל המטבע אין לו דרך שיזכה בו אלא על גבי קרקע: " + ], + [ + "היו עומדים וכו'. בענין זה אם יכול למחול אחר שקנה במעמד שלשתן אם לאו נחלקו הפוסקים גם נחלקו בענין הממחה את חבירו אצל אחר במעמד שלשתן אם נפטר ממי שהיה חייב לו או אם צריך שיפטרנו בפירוש. ולפי דעתי שני מחלוקות אלו תלויים זה בזה שמי שסובר שאם לא פטרו בפירוש אינו פטור כיון שעדיין יש לו תפיסת יד בזה החוב א\"כ יכול למחול ומי שסובר שאע\"פ שלא פטרו בפירוש הוא פטור כיון שאין לו בחוב זה תפיסת יד אינו יכול למחול. ודעת רבינו היא שאינו יכול למחול ממ\"ש פ\"ה מהלכות אישות שאם קדש האשה בחוב שיש לו ביד אחרים במעמד שלשתן שהיא מקודשת ואילו היה סובר שהוא יכול למחול לא היתה מקודשת וכמ\"ש שם ה\"ה. גם הר\"ן בהאיש מקדש כתב שזה דעת רבינו וכיון דס\"ל לרבינו דאינו יכול למחול ממילא ס\"ל שאע\"פ שלא פטרו כבר נפטר ממנו. גם מהבבא שכתב בסמוך יכולין אנו לדקדק כן שכתב לפיכך אם לא פרע לוי לשמעון חוזר שמעון ותובע את ראובן בשאר חובו דמשמע דוקא בכה\"ג שלא חייב לו אבל אם היה לוי חייב לראובן וא\"ל תנהו לשמעון במעמד שלשתן קנה ונפטר ראובן. גם בבבא זו בעצמה כתב בפירוש ואין אחד משלשתן יכול לחזור בו וכן דעת הרי\"ף בהמקבל. וא\"ת אילו היה כן דהא בהא תליה למה השמיט הרי\"ף ההיא סוגיא דהאיש מקדש וכמ\"ש הר\"ן דאילו היה סובר דאינו יכול למחול ה\"נ ה\"ל להביא הא דאמרינן התם במלוה על פה פליגי אי מעמד שלשתן מהני דוקא בפקדון או אפילו במלוה ולוה דכיון דקיי\"ל כרב אפילו במלוה אמר כדאיתא פ\"ק דגיטין היכא שקדשה במלוה דאחרים במעמד שלשתן מקודשת אלא ודאי ס\"ל דיכול למחול ואינה מקודשת. ואני אומר שכיון דמאן דפליג בקידושין אילו הוה ס\"ל דרב אמר אפילו במלוה לא הוה פליג א\"כ מאחר שכתב פ\"ק דגיטין דרב אפילו במלוה אמר וגם כתב בהמקבל שאע\"פ שלא פטרו בפירוש הוא פטור ממילא משמע דאינו יכול למחול ומקודשת היא וא\"כ אותה סוגיא דהאיש מקדש יפה עשה הרי\"ף שהשמיטה ואע\"פ שהרא\"ש והטור סוברים שאם לא פטרו בפירוש לא נפטר ממנו ועכ\"ז סוברים שאינו יכול למחול מ\"מ מ\"ש דהא בהא תליא טעמא דמסתבר הוא. ורבינו הביא בפי\"ו מהל' מלוה ולוה כל דיני ממחה את חבירו אצל אחר דבר ברור הוא דהרי\"ף והרמב\"ם ס\"ל דאפילו לא פטרו בפירוש הוא פטור מהירושלמי שכתב הרי\"ף בהמקבל ראובן חייב לשמעון סמכיה גבי לוי אי פרסן לוי וכו' וכתבו הרמב\"ם בפרק י\"ז מהל' מלוה: " + ], + [], + [], + [], + [ + "קנין השטרות מד\"ס. וא\"ת שהרי אנו ממעטינן בהזהב (דף נ\"ו:) שטרות מאונאה דהכי אמרינן התם וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות וכי תמכרו ממכר (מי) שגופו מכור וגופו קנוי יצאו שטרות שאין גופן מכור וקנוי אלא לראיה שבהם ונאמרו תירוצים הרבה בקושיא זו והיותר נכון הוא מ\"ש הר\"ן בהכותב דעיקר קרא למעוטי עבדים וקרקעות אתא ואפ\"ה מפקינן שטרות מאונאה לפי שאין בכלל הכתוב אלא דבר המיטלטל וגופו קנוי ומכור אבל מידי אחרינא לא הילכך שטרות למכירה דרבנן כיון שאין גופן קנוי ומכור אין להם אונאה וזהו דעת רבינו שבפי\"ג כתב אלו דברים שאין להם אונאה וכו' דבר הנקנה מיד ליד יצאו הקרקעות ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן קנוי עמיתך ולא הקדש הרי שקרקעות והקדש הוציא מייתור ושטרות לא הוציא אלא ממשמעות הפסוק תדע שכן הוא דבגמרא מרבינן שכירות לאונאה מדכתיב ממכר סתם ולא כתיב ממכר לעולם וכתבו שם התוספות דדוקא גבי אונאה הוי שכירות כמכר משום יתורא דממכר אבל לשאר דברים לא הוי כמכר וא\"כ כי ממעטינן שטרות לאו מייתורא דממכר ממעטינן להו דהא איצטריך לרבות שכירות אלא ודאי ממשמעותא דקרא ממעטינן להו ולא מייתורא: כתב הראב\"ד לא מן השם הוא זה וכו' לפיכך אם כתב לו וכו'. ול\"נ דאי כתב ליה הכי גם להרי\"ף ורבינו אינו יכול למחול: " + ], + [], + [ + "המקנה לחבירו קרקע כל שהוא וכו' עד בלי כתיבה ומסירה. והוא שיאמר לו על פה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה: ", + "וכן המוכר קרקע וכתב השטר וכו' נקנה השטר בכ\"מ שהוא. פירש\"י וכגון דא\"ל זה קני קרקע בחזקה והשטר עמה: " + ] + ], + [ + [ + "כל החוזר מקבל מי שפרע וכו'. בפ' הזהב (דף מ\"ד) משנה נתן לו מעות ולא משך יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול וכו': " + ], + [ + "וכיצד מקבל מי שפרע אוררין אותו וכו'. שם (דף מ\"ח:) בגמרא אתמר אביי אמר אודועי מודעינן ליה (אבל מילט לא לייטינן ליה) ורבא אמר מילט (נמי) לייטינן ליה משום דלאו עושה מעשה עמך הוא וידוע שהלכה כרבא. ופירוש מי שאינו עומד בדבורו דבור שבא לכלל מעשה כזה דאילו דבור לחוד אינו חייב לקבל מי שפרע כמ\"ש רבינו בסמוך: " + ], + [ + "הנותן דמי המטלטלין או מקצת הדמים וחזר בו וכו'. כתב ה\"ה בהשגות א\"א לא ידעתי מאין לו זה ההפרש וכו' כאן שהוא אומר לו טול מעותיך מיד וכו'. ואני אומר שיש מקום לבעל דין לחלוק שמאחר שהוא רוצה שיקבל מי שפרע מפני כך אין הלוקח רוצה לקבלה עד שימחול לו המי שפרע ואם לא ירצה למוחלו יקויים המקח וא\"כ דין הוא שיהא מוכר חייב באחריותם שהרי ברשותו הם עד שיעלה הלוקח או עד שיאמר לו טול מעותיך ולא תקבל מי שפרע: כתב עוד ה\"ה וחייב באחריותם ואע\"פ שחזר וכו' אחריות לפי דברי ההלכות הוא וכו'. ונראה לי לדקדק מדברי רבינו דאי א\"ל תא שקול זוזך ולא רצה ובאו לב\"ד וקבל עליו מי שפרע אכתי מחוייב הוא באונסין עד שיאמר לו תא שקול זוזך אחר קבלת מי שפרע: " + ] + ], + [ + [ + "[שייך להלכה א, ב]", + "המוכר וכו'. בפרק הזהב (דף מ\"ח:) גבי פלוגתא דרב ור\"י בערבון אי קנה כנגדו או כנגד כולו תניא דאם מכר לו בית או שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה כל הקרקע כי היכי דבמטלטלין קנה כל המטלטלין לענין מי שפרע ותמהני למה לא הזכיר רבינו דין זה מפורש גבי קרקע כמ\"ש בריש פ\"ז גבי מטלטלי וצ\"ע: ", + "המוכר שדה לחבירו באלף זוז וכו'. ואם חזר המוכר וכו' ונוטל מן היפה שבה. בגמרא (דף ע\"ז:) מהיכן מגבהו מן העידית, וכתב נ\"י פירוש אתן לי מעותי בלחוד קאי דאילו אתן לי קרקע כיון שהוא רוצה שיקנה כנגד מעותיו למה יטול מן העידית הרי דינו כדין לוקח חצי שדה דמשמנים ביניהם ונוטל כחוש אלא אמעות קאי וכן כתב הר\"ן בפ\"ק דקדושין. אבל מפשט דברי רבינו נראה דאתן לי קרקע כנגד מעותי קאי וכן כתב בפירוש המשנה פרק האומנין: " + ], + [ + "[שייך להלכה א, ב]", + "המוכר וכו'. בפרק הזהב (דף מ\"ח:) גבי פלוגתא דרב ור\"י בערבון אי קנה כנגדו או כנגד כולו תניא דאם מכר לו בית או שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה כל הקרקע כי היכי דבמטלטלין קנה כל המטלטלין לענין מי שפרע ותמהני למה לא הזכיר רבינו דין זה מפורש גבי קרקע כמ\"ש בריש פ\"ז גבי מטלטלי וצ\"ע: ", + "המוכר שדה לחבירו באלף זוז וכו'. ואם חזר המוכר וכו' ונוטל מן היפה שבה. בגמרא (דף ע\"ז:) מהיכן מגבהו מן העידית, וכתב נ\"י פירוש אתן לי מעותי בלחוד קאי דאילו אתן לי קרקע כיון שהוא רוצה שיקנה כנגד מעותיו למה יטול מן העידית הרי דינו כדין לוקח חצי שדה דמשמנים ביניהם ונוטל כחוש אלא אמעות קאי וכן כתב הר\"ן בפ\"ק דקדושין. אבל מפשט דברי רבינו נראה דאתן לי קרקע כנגד מעותי קאי וכן כתב בפירוש המשנה פרק האומנין: " + ], + [], + [], + [ + "לקח שוה מאה מאתים וכו'. חסרון לשון יש כאן וכך צריך להגיה הרי זה ספק אם הוא כמוכר שדה מפני רעתה ואינו תובע אלא מפני שמכר ביוקר או אינו כמוכר שדהו מפני רעתה וזה שתובע מפני שעדיין לא גמר להקנותו וכו'. ומה שכתב הרב המגיד שהיא גירסת רבינו אינו מכוון גם מה שכתב פירש\"י לגירסת רבינו אינו מכוון אלא גירסת * רבינו כך היתה זבין שוה מאה במאתן ועייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתו דמי או לא תיקו: (לא ירדתי לסוף דברי הכ\"מ דנראה דהיא גופה גירסת רבינו לדברי ה\"ה): " + ] + ], + [ + [ + "[שייך להלכה א, ב]", + "המוכר להקדש וכו' שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. הגזבר שקנה וכו' אם הוקרו קנה כדין תורה. וא\"ת תיפוק לי דאפילו בלא דמים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וי\"א דאמירה לבד הוא מדבריהם שאין זה כנדר גמור וכשקבל הכסף הוא דין תורה דדבר תורה מעות קונות. ויותר נכונים דברי התוס' דכששם הדבר פחות משיוויו מתכוון לוותר להקדש א\"כ שייך לומר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל בשמוכר הדבר בשוויו לא נתכוון לוותר כלל ואע\"פ שנשתנה השער אחר מכן מה בכך הרי כיון שאין הדיבור חל בשעתו אי אפשר לו לחול לאחר זמן: ", + "ואם הוזלו הפירות וכו'. הר\"ן בקדושין גם ה\"ה תמהו על רבינו והראב\"ד דהא בגמ' משמע דכל היכא דהדיוט מקבל מי שפרע הקדש אינו יכול לחזור בו ותירץ ה\"ה שיש לחלק בין אבידת הקדש כשהוא נותן יותר ממה שהוא שוה קודם משיכה שהוא מאבד ממון ממש ובין כשהוקר ממה שהיה שוה קודם משיכה שאינו הפסד ממש בעין אלא העברת ריוח. ולי נראה דכיון דבהדיוט מעות קונות מדאורייתא למה לי דכתב בהקדש ונתן הכסף אלא לומר לך דוקא קונה מן ההקדש הוי בכסף אבל לא מוכר להקדש והא דאמרינן בגמ' ה\"פ פדה הקדש במאה ונתן דמים ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מאה משום דכיון דמפרש באורייתא דקניית הקדש הוי בכסף ואפילו הוה הדיוט דתקנו ביה רבנן משיכה הוה מקבל מי שפרע וכל כה\"ג הקדש אינו יכול לחזור בו אבל כשהגזבר נתן דמים ולא משך דהוזל כיון דמדאורייתא כסף לא קני אילו הוה הדיוט בכה\"ג דלא היו קונין ממנו בכסף וכי מי שפרע בעי קבולי לפיכך יכול לחזור בו: " + ], + [ + "[שייך להלכה א, ב]", + "המוכר להקדש וכו' שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. הגזבר שקנה וכו' אם הוקרו קנה כדין תורה. וא\"ת תיפוק לי דאפילו בלא דמים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וי\"א דאמירה לבד הוא מדבריהם שאין זה כנדר גמור וכשקבל הכסף הוא דין תורה דדבר תורה מעות קונות. ויותר נכונים דברי התוס' דכששם הדבר פחות משיוויו מתכוון לוותר להקדש א\"כ שייך לומר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל בשמוכר הדבר בשוויו לא נתכוון לוותר כלל ואע\"פ שנשתנה השער אחר מכן מה בכך הרי כיון שאין הדיבור חל בשעתו אי אפשר לו לחול לאחר זמן: ", + "ואם הוזלו הפירות וכו'. הר\"ן בקדושין גם ה\"ה תמהו על רבינו והראב\"ד דהא בגמ' משמע דכל היכא דהדיוט מקבל מי שפרע הקדש אינו יכול לחזור בו ותירץ ה\"ה שיש לחלק בין אבידת הקדש כשהוא נותן יותר ממה שהוא שוה קודם משיכה שהוא מאבד ממון ממש ובין כשהוקר ממה שהיה שוה קודם משיכה שאינו הפסד ממש בעין אלא העברת ריוח. ולי נראה דכיון דבהדיוט מעות קונות מדאורייתא למה לי דכתב בהקדש ונתן הכסף אלא לומר לך דוקא קונה מן ההקדש הוי בכסף אבל לא מוכר להקדש והא דאמרינן בגמ' ה\"פ פדה הקדש במאה ונתן דמים ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מאה משום דכיון דמפרש באורייתא דקניית הקדש הוי בכסף ואפילו הוה הדיוט דתקנו ביה רבנן משיכה הוה מקבל מי שפרע וכל כה\"ג הקדש אינו יכול לחזור בו אבל כשהגזבר נתן דמים ולא משך דהוזל כיון דמדאורייתא כסף לא קני אילו הוה הדיוט בכה\"ג דלא היו קונין ממנו בכסף וכי מי שפרע בעי קבולי לפיכך יכול לחזור בו: " + ], + [ + "נכסי יתומים הרי הם כהקדש וכו' כיצד יתומים שמכרו פירות וכו' והוקרו הפירות חוזרים בהם וכו'. ואין דין היתומים חלוק מדין הדיוט אלא בחלוקה זו בלבד: " + ] + ], + [ + [ + "מי שאנסוהו וכו' שמפני אונסו גמר ומקנה אע\"פ שלא לקח הדמים בפני עדים. נ\"ל כוונת רבינו שלפי שכתב בהל' גזילה פ\"ט שהגוזל שדה וחזר ולקחה מהבעלים שכל שלא העידו שמנה המעות בפניהם והנגזל טוען מחמת יראה הודיתי שקבלתי הדמים אע\"פ שלא מסר מודעא מוציאין הקרקע מיד הגזלן בלא דמים אבל בזה שלא הוחזק גזלן על שדה זו כיון שהודה בפני עדים שקבל המעות שוב אינו יכול לומר מחמת יראה הודיתי שקבלתי הדמים אם לא שמסר מודעא על זה וכמו שנתבאר בסוף הפרק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "בד\"א באנס שהרי הוא חמסן וכו' אבל הגוזל והוחזק בגזלן ואח\"כ לקח שדה שגזל וכו'. כן כתב רבינו גם בפ\"ט מהלכות גזילה, ויש לתמוה עליו דהא אמר ר\"נ חז\"ה (דף מ\"ז:) אמר לי הונא כולם שהביאו ראיה ראייתן ראיה ומעמידים שדה בידם גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו וכו' רב ביבי מסיים בה משמיה דר\"נ קרקע אין לו אבל מעות יש לו ואמרינן בתר הכי אמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני ואותיבנא עליה מדתנן לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעה\"ב מקחו בטל ואמאי התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומקני ושני הא אתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דא\"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ולשמואל דאמר אף בשטר נמי לא קנה מאי איכא למימר מודה שמואל היכא דיהב זוזי ולרב ביבי דמסיים בה משמיה דר\"נ קרקע אין לו מעות יש לו מאי איכא למימר דרב ביבי מימרא היא ומימרא לרב הונא לא ס\"ל. ופירש\"י ולרב ביבי דמסיים ואמר בה וכו' אבל מעות יש לו לגזלן שנתן לנגזל אלמא ס\"ל לרב ביבי דאפילו נתן הגזלן מעות לנגזל לא קנה דתליוה וזבין לאו זביניה זביני ובתר הכי אסיקנא הלכתא דתליוה וזבין זביניה זביני וכיון שכן משמע דכרב הונא קיימא לן ולא כרב ביבי אלא תליוה וזבין זביניה זביני אלא א\"כ מסר מודעא ומאחר שפסק כרב הונא דתליוה וזבין זביניה זביני כמ\"ש בריש פרק זה היאך פסק כרב ביבי דלא ס\"ל לרב הונא כוותיה דאם איתא דבגזלן נמי ס\"ל לרב הונא דמקחו בטל לא הל\"ל דלא ס\"ל כרב ביבי וטפי היה עדיף למימר דרב ביבי בגזלן ומש\"ה מקחו בטל ורב הונא נמי מודה בהכי אלא ודאי רב הונא לית ליה דרב ביבי וכרב הונא קי\"ל וכבר השיגו הראב\"ד. ונ\"ל ליישב דעת רבינו שהוא ז\"ל סובר דרב הונא מודה לרב ביבי דגבי גזלן תליוה וזבין לאו זביניה זביני ורב המנונא דאותיב ליה מלקח מסקריקון וכו' הוה ס\"ד דרב הונא פליג ארב ביבי וגמרא אהדר ליה לפום שיטתיה דרב הונא לא ס\"ל דרב ביבי אבל קושטא דמילתא היא דאית ליה דרב ביבי. ועי\"ל דאה\"נ דרב הונא לית ליה דרב ביבי מיהו כיון דרב ביבי משמיה דר\"נ א\"ל ור\"נ דיינא הוא והלכתא כוותיה בדיני הכי קי\"ל. ודבר פשוט הוא דלפ\"ז אין פירוש דברי רב ביבי לדעת רבינו כמו לדעת רשב\"ם דלפירוש רשב\"ם תליוה וזבין לעולם לאו זביניה זביני לרב ביבי ולפירוש רבינו גם לרב ביבי זביניה זביני אא\"כ הוחזק גזלן על שדה זו דאע\"ג דרב הונא לית ליה דרב ביבי רב ביבי אית ליה דרב הונא: " + ], + [], + [ + "אבל אם מנה הדמים בפניהם חייב להחזיר. זה נלמד ממאי דאמר רב ביבי בפ' חזקת (דף מ\"ו:) גבי גזלן שהביא ראיה שחזר וקנה השדה שאין ראייתו ראיה קרקע אין לו אבל מעות יש לו בד\"א שאמרו עדים בפנינו מנה לו אבל אמרו בפנינו הודה לו לא כדרב כהנא דאמר אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור וכך לי מי שאנסוהו למכור ומסר מודעא כמו גזלן שחזר וקנה השדה הילכך בתרוייהו כל שלא ראו העדים שמנה לו המעות אע\"פ שהודה בפניהם שקיבלם אם המוכר אומר לא קבלתי ומחמת האונס הודיתי לאו כלום הוא שמחמת האונס הודה כן. ומיהו אם המוכר טוען לא הודיתי כן מעולם צ\"ע אי מדמינן לה לאומר לא לויתי דהוי כאומר לא פרעתי או דילמא כיון שלא קבל המעות לא מסיק אדעתיה שהודה: " + ], + [ + "העידו עליו עדי המכר וכו' הרי מכר בטל ואע\"פ שקנו לבטל המודעא וכו'. כתב ה\"ה זה פשוט והוא מבואר בערכין וכו' ולא חילק ה\"ה בין היכא שאנסוהו לבטל המודעא להיכא שנסתלק האונס וביטל המודעא מדעתו משמע דס\"ל דלדעת רבינו אם ביטל המודעא אפילו מתוך האונס היא מתבטלת וטעמא משום דלא עדיפא ביטול מודעא מתוך האונס מאונס המכר עצמו דאמרינן דאגב אונסא גמר ומקנה ה\"נ גמר ומבטל מודעא: ", + "ואע\"פ שקנו מידו לבטל המודעא על הדרך שביארנו. הוקשה לרבינו דמשמע מדבריו שהקניין מקיים ביטול המודעא והרי בדברים כיוצא באלו אין הקניין מועיל כלום וכמבואר בפ\"ה לזה תיקן ואמר שמה שכתב אע\"פ שקנו מידו דמשמע שהקניין מועיל ומקיים ביטול המודעא הוא על הדרך שביאר שם שמועיל להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל: " + ] + ], + [ + [], + [ + "בד\"א בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהם וכו'. טעמו דכיון דאמרינן בפ' איזהו נשך (דף ס\"ו) בהלוהו על שדהו וא\"ל אם אין אתה נותן לי מכאן עד ג' שנים הרי היא שלי שאם א\"ל מעכשיו וקנו מידו על כך אע\"פ שלא החזיק עדיין בקרקע קנה א\"כ צריך לומר כל שהחזיק בדבר וקנה אותו באחד מהדברים שקונין בהם לא גרע מאומר לו קנה מעכשיו וכן משמע בפ' ארבעה נדרים (דף כ\"ז) דאמר ההוא גברא דאתפיס זכוותיה וכו' ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ולא קניא שאני הכא דמיתפסן זכוותיה והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו וכו' שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה, ומפרש הוא ז\"ל שאני הכא שהוא מוחל כל כח וזכות שיש לו באותם שטרות דכיון דמחילה היא לית בה אסמכתא דמיד זוכה בה חבירו ומינה משמע שהמוסר ביד חבירו וא\"ל אם לא אעשה כך זכה במה שבידך קנה דליכא אסמכתא אלא באומר אתן או אשלם וכן כתב הר\"ן שם שזהו טעם רבינו. ולפי זה כי אמרינן בתר הכי והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב\"ד חשוב לאו אהיכא דאמר ליבטלן זכוותיה קאי דבההיא לא צריך ב\"ד ולא קניין אלא היכא דאמר אתן הוא דאסיק דבעי קניין בבית דין חשוב ואע\"פ שרבינו כתב כיצד המוכר בית לחבירו וכו' ע\"מ שילך עמו לירושלים וכו' לאו דוקא דא\"ל ע\"מ דא\"כ לא היה צריך להחזיק בבית דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ובמעכשיו סובר רבינו דאע\"ג דלא החזיק קנה אלא אשגירת לישן הוא ולאו דוקא. ודעת רבינו דהא דאוקי בגמ' מתני' בהלוהו על שדהו בשלא החזיק בה הוא ומש\"ה אוקמוה בדא\"ל מעכשיו אין ה\"נ דהו\"מ לאוקומה בשהחזיק בקרקע אלא דעדיף ליה לאוקומה בין שהחזיק בה בין שלא החזיק בה. ואפשר דס\"ל דההיא מתני' בשהחזיקו בו הוא ואפ\"ה אצרכוה דלימא מעכשיו דשאני התם שלא מסרו בידו בתורת קנין אלא למשכון שאם לא יפרענו עד ג' שנים תהיה שלו ומש\"ה בעינן דלימא קני מעכשיו כדי שתבא לידו בתורת קניין וכשהחזיקו בו בתורת קניין אלא שהתנה עמו שאם יעשה כך עד יום פלוני שיחזירנה לו קניין גמור הוא אלא שהתנה עמו כשיהיו לי מעות תחזירם לי דמכר קיים דאע\"ג דלא א\"ל מעכשיו הוי כאילו אמרו. וקרוב לזה כתב ה\"ה בפרק זה אבל מ\"ש הר\"ן בפ' איזהו נשך דאיכא למימר דלרבינו קרקע שאני דבחזקת בעליה עומדת נ\"ל שאי אפשר ליישבו לדעת רבינו שהרי רבינו בין בקרקע בין במטלטלין מיירי כמבואר בדבריו בריש פרק זה: " + ], + [], + [ + "\n ומ\"ש רבינו ", + "לפיכך הנותן ערבון לחבירו וכו'. ברייתא פ' הזהב (דף מ\"ח:) ובפ' האומנין (דף ע\"ז:) הנותן ערבון לחבירו וא\"ל אם אני חוזר בי מחול לך והלה אומר לו אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי ר' יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו. וסובר רבינו דע\"כ לא פליג ר' יהודה אלא באומר אכפול לך ערבונך אבל במחול לך דברי הכל קנה ולשון דיו שיקנה הכי משמע דלא פליג אלא שלא יכפול לו ערבונו ודלא כרש\"י שפירש דיו שיקנה כנגד ערבונו לא זה יכפול ולא זה ימחול. וכתב הר\"ן בפ' הזהב דאיכא למידק על דברי רבינו מדתנן בפ' איזהו נשך (דף ס\"ה:) הלוהו על שדהו וא\"ל אם אין אתה נותן לי מכאן עד שלש שנים הרי היא שלי הרי היא שלו ואוקימנא לה בדא\"ל מעכשיו הא לא\"ה לא אלמא אע\"פ שהקרקע ביד המלוה אסמכתא היא. ולאו קושיא היא דממאי דמלוה אוכל פירות דילמא [לוה] אוכל פירות ועוד דקרקע שאני דבחזקת בעליה עומדת אלא אי קשיא הא קשיא דתנן בפ' גט פשוט (דף קס\"ח) מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן עד יום פלוני תן לו שטרו הגיע זמן ולא נתן ר' יוסי אומר יתן ר' יהודה אומר לא יתן והתם ודאי ליכא לפרושי תן לו שטרו שאני רוצה להתחייב בדמי כל השטר אע\"פ שפרעתי מקצתו דא\"כ מה יתן דקאמר רבי יוסי והיאך הוא גובה בשטר זה והרי נמחל השעבוד מקצתו [אלא ודאי] הכי קאמר לא יהו מעות אלא מתנה וישאר שעבוד החוב כמו שהיה מתחלה ופליג ר' יהודה ואמר לא יתן אלמא במחילה נמי שייכא אסמכתא וה\"נ משמע בתוספתא דתניא הנותן דנותן ערבון לחבירו על הבית ועל השדה וא\"ל אם לא נתתי לך מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום והלה כותב לו אם אחזור בי אכפול לך ערבונך הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו אלא נותן לו ערבון שלו, ומדקאמר הגיע זמן ולא נתן משמע ודאי דאלוקח קאי שנתן ערבון ואמר ר\"י היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו כלומר המוכר אלא נותן לו מוכר ללוקח ערבון שלו אלמא אפילו במחילה איכא אסמכתא, וגרסינן תו בתוספתא המלוה את חבירו על המשכון אם א\"ל אם לא נתתיו לך מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין יפה וש\"מ מדלא פליג בה ר' יהודה דאע\"ג דכהאי גוונא במקרקעי הוי אסמכתא אלא כי א\"ל מעכשיו במטלטלי לית בהו משום אסמכתא עכ\"ל. והרשב\"א בתשובה כתב בתוספתא אחרת לסתור דברי רבינו וזה לשונו בהדיא תנינן בתוספתא דמציעא משכן לו בית משכן לו שדה וא\"ל אם לא נתתיו לך מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע הזמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלא ינתחנו מודה [ר' יהודה] בשנים שהיו מעוררים על הבית ועל השדה ואמר אחד מהם אם לא באתי מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע הזמן ולא בא באמת שאיבד את זכותו מדקתני אין לי בידך כלום וכן נמי מדקאמר ר' יהודה ינתחנו על כרחך כשהיה נתון בידו משמע ואפ\"ה לר' יהודה דאית ליה אסמכתא לא קנה עכ\"ל. ואני אומר שתוספתא זו יש ליישבה לדעת רבינו דאין לי בידך כלום ה\"ק אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אז תוכל להחזיק בשדה או בבית ולא אוכל להוציאו מידך ויהיה כאילו אין לי בידך כלום יתקיים התנאי דר' יוסי סבר דאסמכתא קניא ור' יהודה פליג ואמר אסמכתא לא קניא וכיון שכן אפילו אם כשהגיע זמן החזיק בו ינתחנו ויוציאנו מתחת ידו, א\"נ ה\"ק אין לי בידך כלום כלומר הרי זכותי מסתלק ומסור לך מהיום ההוא והלאה להחזיק בו לעצמך יתקיים התנאי וילך ויחזיק בו דר' יוסי סבר דאסמכתא קניא ור' יהודה פליג ואמר דלא קניא ולא ילך להחזיק בו אלא ינתחנו כלומר יתפוס הקרקע בצווי ב\"ד כדי להפרע מחובו אבל מכח התנאי לא דאסמכתא היא ולא קניא וכעין זה מצינו בסוף פ' המקבל שליח ב\"ד מנתח נתוחי והא דלא תני בסיפא מודה ר' יהודה שאם החזיק מיד בקרקע שנתקיים התנאי משום דההוא לאו אסמכתא הוא ופשיטא דקנה. ועוד י\"ל שהיה רבינו מפרש תוספתא זו כדברי הרשב\"א וסובר דלית הלכתא כוותיה משום דפליגא אברייתא דמייתי בגמרא. ומה שהקשה הר\"ן לרבינו מההיא דגט פשוט י\"ל שמפרש רבינו דאומר לו תן לו שטרו שאני רוצה להתחייב לו בדמי כל השטר אע\"פ שפרעתי מקצתו מתוקמא ואפ\"ה א\"ר יוסי יתן משום דאע\"ג דקי\"ל שטר שלוה בו אינו חוזר ולוה בו היינו דוקא כשאינו נותנו לו בעדי מסירה אבל כשנותנו לו בעדי מסירה חוזר ולוה בו וכמ\"ש המרדכי בפ' הכותב ואע\"ג דבמרדכי ביום החתימה איירי ומתני' אפילו תימא דלאו ביום החתימה איירי לא תקשי לרבינו דסבר דשטרי חוב המוקדמים גובים בהם מבני חורין וא\"כ שייך למימר יתן בעדי מסירה כדי לגבות מבני חורין וסיפא דתוספתא דקתני הגיעו משכון בין רע בין יפה ולא פליג ר' יהודה א\"ש לרבינו דאפילו לר\"י כיון שנתן לו המשכון או החזיקו בקרקע זכה במה שבידו ולא שאני לן בין קרקע למטלטלי ורישא דקתני הגיע זמן נתן [וקתני עלה ר\"י אומר היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו וכו' י\"ל דהגיע זמן ולא נתן] לאו דוקא אלא חדא מינייהו נקט וממילא משתמע אידך וה\"ל כאילו אמר הגיע זמן ולא נתן או חזר בו [הלה] נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי ור\"י פליג אחזר בו מוכר וקאמר היאך יזכה זה בדבר שאינו שלו כלומר דאין אדם זוכה בדבר אלא באומר מחול לך דהיינו מוכר שנתן לו לוקח הערבון שיהיה שלו אותו הוא שזכה בו כיון שבא לידו אבל באתן לך דהיינו לוקח שלא בא לידו לא זכה. א\"נ ה\"ק הגיע הזמן והביא הלוקח מעותיו ולא רצה המוכר לתת לו הקרקע אלא שחזר בו ועוד י\"ל שסובר רבינו דברייתא דגמרא דילן וההיא תוספתא פליגי בדברי ר\"י תרי תנאי ואליבא דר\"י וברייתא דאיתא בגמרא היא עיקר טפי מתוספתא וכיון דלישנא דברייתא דגמרא דילן משמע דר\"י סבר שמי שהערבון בידו קנה כמו שהוכחנו מדקתני דיו הכי נקיטינן: " + ], + [], + [ + "\n על מ\"ש רבינו ", + "שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה וכו'. כתב הטור לא חילק בין היכא שהוא בידו אם לאו וזה תימה דבגמרא מחלק בזה [י\"ל דהרמב\"ם מפרש כפירוש רבינו האיי שכתבו הר\"ן ותלמידי הרשב\"א באיזהו נשך והרמב\"ן] בפ' גט פשוט דכי אמרינן בגמרא התם בידו הכא לאו בידו לאו למימרא דמידי דלאו בידו הוי אסמכתא ומידי דבידו לא הוי אסמכתא דאדרבה פ' זה בורר משמע שכל שבידו הוי אסמכתא טפי הילכך הא מתני' דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא אסמכתא נמי היא ולאו מדינא מהני אלא מתקנתא דכיון דהאי גברא סמך עליה קנסוה לחיובי כנגד הפסדו של זה וכי אקשינן מאי שנא מהא דתנן אם אוביר וכו' היינו לומר דכי היכי דהתם תקנו רבנן שישלם כנגד הפסדו של חבירו כיון שהיה סומך עליו ה\"נ הוה להו לתקוני דלישלם ומשני התם כיון דבידו ולא עבד קנסוהו רבנן אבל הכא כיון דלאו בידו לא חזו רבנן למקנסיה עכ\"ל. ומאחר שרבינו היה מפרש כן לא שנא דבר שהוא בידו ל\"ש דבר שאינו בידו ל\"ש גזים ל\"ש לא גזים הוי אסמכתא ולא קנה אלא דכל היכא דבידו ולא גזים קנסוהו רבנן ולפיכך בפרק זה שבו נתבארו דיני אסמכתא לא חילק בין אם הוי בידו ללא הוי בידו ובין גזים ללא גזים דבכולהו הוי אסמכתא ובפ\"ה מהל' שכירות כתב דהיכא דבידו ולא גזים חייב לשלם ואע\"פ שכתב שם ומפני מה נתחייב לשלם מפני שלא פסק על עצמו דבר קצוב כדי שנאמר הרי היא כאסמכתא אלא התנה שישלם במיטבא ולפיכך גמר ושיעבד עצמו משמע דס\"ל כדברי התוס' דטעמא דמשלם לפי שאינה אסמכתא ודינא הוא ולא תקנתא, וכ\"נ שפירשו דבריו בהגהות י\"ל דה\"ק אילו היה פוסק על עצמו דבר קצוב לא היו מתקנים לו שישלם שכבר אפשר שלא יבור אלא מקצתה שאין ההפסד שוה כנגד מה שקצב על עצמו וכיון שכן כך לי פוסק על עצמו י' זוזי כמו פוסק על עצמו אלפא זוזי משום דהוי אסמכתא גמורה שהיא בדרך גוזמא שאמר אם אוביר אתן כך וכך והוא בוטח בעצמו שלא יוביר ולא גמר ומקנה אבל כשאומר אשלם במיטבא אע\"פ שהיא אסמכתא אינה כ\"כ דרך גוזמא כמו האסמכתא הגמורה ודרך בני אדם הוא דכל כה\"ג אע\"פ שהיא אסמכתא גמר ומשעבד נפשיה ולפיכך תקנו שישלם. א\"נ ה\"ק דמחייב עצמו בדבר קצוב כיון שהיא אסמכתא גמורה אע\"פ שהיו מתקנים שישלם לא הוה גמר ומשעבד נפשיה אבל באשלם במיטבא אע\"פ שהיא אסמכתא כיון שאינה כ\"כ גמורה אם יתקנו רבנן דלישלם גמר ומשעבד ולפיכך תקנו לו שישלם. כך נ\"ל לדעת רבינו: " + ], + [ + "כל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל וקנו וכו' קנה בית זה מעכשיו וקנה מידו על כך וכו'. כלומר דאי לא קנו מידו אע\"ג דאמר מעכשיו לאו כלום הוא ומאחר דקי\"ל שכל הדברים נקנין בקניין סודר וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מהלכות אלו אפילו לא אמר מעכשיו קנה לדעת רבינו שכתב בפרק זה המקנה בין קרקע בין מטלטלין והתנה וכו' בד\"א שקנה בדרך אחד מהדרכים שקונים בהם ולא הזכיר שם מעכשיו וא\"כ קשה למה הצריך שיאמר מעכשיו כדי שלא יהיה אסמכתא ואין לומר דקניין סודר גרוע משאר קניינין ומש\"ה בעינן דלימא מעכשיו (דהא ליתא) דבשלמא חזקה עדיפא מיניה מפני שהיא בגופה של קרקע אבל כסף ושטר גם הם אינם בגופה של קרקע כמו קניין ועוד שרבינו כתב בד\"א שקנה בדרך אחד מהדרכים שקונים בהם וקניין סודר בכלל דרכים שקונין בהם הוא. ואפשר לומר דכשלא אמר מעכשיו לא קנה אא\"כ החזיק אבל ע\"י כסף ושטר כיון שאינו מעשה בגוף הקרקע לא קנה וה\"ה לקניין סודר. ומ\"ש רבינו בד\"א בשקנה בדרך אחד מהדרכים שקונים בהם אין כוונתו לומר שקנה באי זה מהדרכים אלא דוקא שקנה בדרך מיוחד מהדרכים שקונה בהם דהיינו חזקה ותדע שאח\"כ כתב כיצד המוכר ביתו וכו' והחזיק זה בבית ה\"ז קנה. ועוד כתב אע\"פ שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה ומדנקט לישנא דהחזיק ולא נקט לישנא דוקנה דפתח ביה משמע דבקניין חזקה דוקא עסיק כדפרישית. ועוד י\"ל דקניין סתמא מהני להודיע שאינו אומר הדברים כמשחק וכמ\"ש רבינו בפ\"ה הילכך לא קנה בקניין לחודיה לפי שסובר שאינו נוטל קניין אלא להודיע שאינו מהתל ולא להקנות אבל שאר קנינין או כשאומר מעכשיו בקניין ידוע שהוא להקנות וגמר ומקני. ועוד י\"ל שכתב רבינו בד\"א בשקנה בדרך אחד מהדרכים שקונין בהם באיזה מהדרכים קאמר ובתר הכי מפרש ואזיל דבשאר קנינין א\"צ מעכשיו אבל בקניין סודר צ\"ל מעכשיו וטעמא דמילתא משום דכסף ושטר עדיפי מקניין סודר דכסף כיון שנתן דמי כל השדה קניין מעליא הוא ושטר נמי כיון שהוא בידו וכל שעה יכול להראותו קניין חשוב הוא אבל קנין סודר כיון שאינו שוה דמי כל הקרקע וגם אחר שנטל קניין אינו יכול להראותו כל שעה לא חשיב כולי האי ומש\"ה אי לא א\"ל מעכשיו לא קני. אבל קשה על פירוש זה דלא הול\"ל כל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל אלא הכי הל\"ל בד\"א שאין צ\"ל מעכשיו בשאר קניינים אבל בקניין סודר צ\"ל מעכשיו. ודע דהא דמהני קניין במעכשיו ולא הוי אסמכתא לדעת רבינו היינו כשייחד לו קרקע או מטלטל ידוע אבל אם אמר לתת לו מטלטל או שאמר לתת לו מעות לאו כלום הוא דאין קניין קונה אלא דבר ידוע ואינו מטבע כמבואר בפרק ולכן כשכתב רבינו דכל האומר קני מעכשיו קנה כתב כיצד אם באתי מכאן ועד יום פלוני קנה בית זה וכו' ללמדנו דדבר ידוע ומסויים בעינן. לפי מ\"ש רבינו דבאומר מעכשיו ליכא אסמכתא כלל נראה דה\"ה באומר ע\"מ דכל האומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי וכמ\"ש (בפ\"ו) מהל' אישות. מיהו כתב הרשב\"א בתשובה שלא אמרו דע\"מ הוי כמעכשיו אלא בע\"מ הבא על קיום מעשה וקיום התנאי כמו ה\"ז גיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז ע\"מ שתתני לי את הנייר ע\"מ שאתן ליך מנה ע\"מ שלא תלכי לבית אביך שכל כיוצא באלו הוא רוצה שיתקיים התנאי והיינו שתתן הנייר והמאתים זוז ושלא תלך לבית אביה ורוצה שיתקיים המעשה בכך כלומר שיהיה הגט גט והקדושין קדושין מעכשיו ע\"מ שיתקיים התנאי אבל ע\"מ הבא על מניעת מעשה כגון שהיה מתנה שלא תנשא ואומרת ע\"מ אם אנשא בכיוצא בזה לא מצאנו דאדרבה אנו רואים אותה דמחייבת עצמה דרך קנס אם אנשא וכיון דאמר אם אנשא גם ע\"מ זה אינו כאומר מעכשיו אלא באם כאילו אמרה ובתנאי זה אם אנשא וכיון שנתחייבה בלשון אם ואין כאן מעכשיו אינם קונים עכ\"ל: " + ], + [ + "מי שמכר חצירו וכו' כדי לילך למקום פלוני או מפני המטר וכו'. מלשון רבינו והמפרשים נראה שזה הדין דוקא בקרקעות אבל לא במטלטלין וכן כתב הרא\"ש בקדושין פרק האומר וז\"ל פירש\"י לנכסי מקרקעי לפי שאין דרך אדם למכור קרקעותיו שהוא מתפרנס מהם אם לא היה בדעתו לעקור דירתו מכאן אבל אם מכר כל המטלטלין שלו אפילו אומר בשעת מכירה אדעתא למיסק המכר קיים אם לא שהתנה לפי שפעמים אדם מוכר מטלטלין אפילו דעתו לישאר בכאן עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "מכר קרקע לחבירו והתנה המוכר וכו'. ברייתא פ' איזהו נשך (דף ס\"ה:) וכמ\"ש ה\"ה ורש\"י מפרש שברישא מכיון שהמוכר הוא שהתנה הלוקח ע\"כ צריך לחזור אם כן מעיקרא לאו מכר הוא אבל סיפא שמדעתו א\"ל אם ארצה אחזיר ולא שתתבעני בדין א\"כ עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה לו. ואין כן דעת רבינו שכתב מכר לו סתם וכו' הרי התנאי קיים דמשמע דחייב להחזיר ואפילו הכי הלוקח אוכל פירות ונצטרך לדעתו ז\"ל לפרש כך דבין אמר לוקח בין אמר מוכר בשעת המכר חייב להחזיר אלא שכשאמר מוכר ה\"ז כמי שרצה ללוות ברבית שלא רצה למכור אלא על תנאי זה ובדידיה תליא מילתא כשירצה יביא המעות ויקח הקרקע וכל שלא יביא מעות יאכל הלה פירות בשכר המעות אבל כשהמוכר לא התנה אע\"פ שאמר הלוקח ה\"ז כאומר לו אל תצטער בעד שאתה מוכר שדך שכשתביא מעות אני אחזירנו לך הרי מוכר לא נתכוון להלוות ברבית שהרי לא התנה וגם הלוקח אע\"פ שהתנה כדי שלא יצטער המוכר נתכוון ולא להלוות ברבית תדע שהרי ידו על התחתונה שאם יתייקר יביא המוכר מעות ויקחהו ואם יוזל יניחהו ביד הלוקח ופירוש יפה הוא לפיכך חזר המוכר ואמר בתנאי זה אני מוכר לך מותר כיון שהלוקח פתח בדבר תחלה והיינו דאמר רבא סיפא דא\"ל מדעתיה שנראה שהדבר תלוי באם הלוקח אמר מדעתו אם לאו. ואילו לפירש\"י כך היה לו לומר רישא כיון שאמר מוכר תנאו קיים סיפא דאמר לוקח אין תנאו קיים ועוד שאם כשאמר לוקח אין תנאו קיים פשיטא דלוקח אוכל פירות ולמה לה לברייתא להשמיענו כך ועוד שמה שאמר לוקח על כרחך אית לן למימר שאמרו בשעת המכר דומיא דמוכר וא\"כ ודאי שהתנאי קיים ועוד יש לפרש בענין אחר כמו שאכתוב בסמוך: ", + "מכר לו סתם ואמר לו הלוקח מדעתו כשיהיו לך מעות תביאם לי וכו'. כתב הטור ע\"ז ואיני מבין דבריו כיון שמחשיב אותו תנאי וצריך הלוקח לקיימו א\"כ היאך יאכל (הלוקח) פירות אלא ודאי אין כאן תנאי כלל עכ\"ל. ובאמת שדבריו תמוהים והתימה מה\"ה שלא ביארם ובפ\"י מהלכות מלוה כתב ה\"ה יש מי שפירש דוקא כשאמר הלוקח אחר שנגמר המכר ואם אמר קודם לכן אסור לפי שעל דרך כן י\"ל שנגמר המכר ויש מי שפירש אפילו בין התחלה לגמר כגון שנתן מעות במקום שכותבין שטר והטעם שכיון שהמוכר היה מתרצה למכור בלא תנאי וגם כשאמר לו לוקח לא חיזק הדבר לומר שיגמר המכר ע\"פ התנאי ה\"ז מותר וכזה העלה הרשב\"א עכ\"ל. ובכל זה לא עלה תירוץ למה שהקשה הטור. ונ\"ל שרבינו מפרש שמועה זו שלא כדברי רש\"י והרא\"ש אלא דס\"ד דרב אשי דרבא דאמר סיפא דא\"ל מדעתו ה\"ק אם אמר לו לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מדעתי ולא שתתבעני בדין מותר כלומר דאין תנאי זה כלום ולפיכך מותר הלוקח לאכול פירות הא אם אמר לכשיהיו לך מעות אחזירם לך ולא אמר מדעתי תנאו קיים [ומש\"ה אקשי לאמימר דכיון דבהאי עובדא לא אמר מדעתי תנאו קיים] לדעת רבא ואהדר ליה דהכי קאמר רבא אם אחר שנגמר המקח אמר הלוקח כשיהיו לך מעות אחזירם לך אע\"פ שקנו מידו שתנאו קיים אפי' הכי מותר הלוקח לאכול פירות משום דכבר נגמר המקח ולענין אכילת הפירות הוי כאילו א\"ל אחזירם לך מדעתי ולא שתתבעני בדין וכי היכי דהתם מותר הכא נמי מותר דכיון שכבר נגמר המקח הוי כאילו חוזר ומוכרו לו אבל בההיא עובדא כיון דלא התנה מוכר קודם שימכור אלא לוקח הוא שהתנה אחר גמר המקח ולא קנו מידו פטומי מילי בעלמא הוא. ומ\"ש וא\"ל הלוקח מדעתו אורחא דמלתא נקט שאחר גמר המכר אין דרך המוכר להתנות כך שכבר נסתלקו ידיו מהקרקע ודרך הלוקח להתנות כן להראות טוב לבבו למוכר שאינו רוצה להחזיק בנכסיו אלא כשיביא לו מעותיו יחזירנו לו ובהגהות אשר\"י מצאתי שפירש פירוש זה בשם ר\"ח ונכון הוא לומר שרבינו מפרש כן ואע\"פ שלא הזכיר שקנו מידו ממילא משמע דכיון שאחר גמר המכר התנה היאך יהיה התנאי קיים אם לא כשקנו מידו וכן משמע מסוף לשונו שכתב שהרי מדעתו חייב עצמו בתנאי זה ואם לא קנו מידו מהיכא תיתי ליה חיוב. ומ\"ש ", + "שהרי מדעתו חייב עצמו. היינו לומר שכיון שלא היה המכר בתנאי אלא אחרי שנגמר המכר הוא שהתנה כן ואילו לא רצה להתנות כן המכר היה קיים עכ\"פ אלא מדעתו הוא שחייב עצמו בתנאי זה הוה כאילו היה שלו מעולם והתנה עם זה בקניין למכרו לו כשיביא מעות דתנאו קיים ומותר לאכול פירות עד שיביא הלה הדמים: " + ], + [], + [ + "[שייך להלכה יג, יד]", + "אסמכתא שקנו מידו וכו'. כיצד הרי שהתפיס שטרו או שוברו וכו'. נראה שרבינו מפרש כמו שפירשו הרמב\"ן והרשב\"א דבאסמכתא דנפשיה קניין מעכשיו סגי ולא הוזכר ב\"ד חשוב אלא בדבר שב\"ד מכריחין אותו על כך וזה שכתב התפיס שטרו או שוברו ולא כתב התפיס ממון שהוא אומר לתת לחבירו משום דכה\"ג אין ב\"ד חשוב מעלה ומוריד דאי אמר מעכשיו אפילו בלא ב\"ד חשוב קנה ואם לא אמר מעכשיו אפילו בב\"ד חשוב לא קנה וזה שאמרו בנדרים שאני התם דאמר ליבטלן זכוותיה כלומר שאני הכא דאמר בב\"ד ליבטלן זכוותיה דכיון דאמר הכי בב\"ד ע\"י שהכריחוהו לכך אלימא מילתא ולא הוי אסמכתא והיינו דאסיק בתר הכי והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב\"ד חשוב כלומר כעובדא דההיא דאתפיס זכוותיה ולזה נוטין דברי ה\"ה בפ' זה דלא הוזכר ב\"ד חשוב אלא בדברים שב\"ד מכריחין אותו עליהם אבל בשאר אסמכתות אין ב\"ד חשוב מעלה ומוריד. ואפשר לפרש בענין אחר דלדעת רבינו קניין בב\"ד חשוב מהני לבטל כל מיני אסמכתות שבעולם והא דנקט התפיס שטרו או שוברו ולא נקט התפיס הערבון לישנא דגמרא נקט דאמר שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה ולישנא דליבטלן לא שייך אלא בשטרות ולא בערבון וכן משמע מלישנא דזכוותיה ומעשה שהיה כך היה אבל אין ה\"נ דבהתפסת הערבון מהני אם קנו מידו בב\"ד חשוב ולפי זה אפשר לומר דהיינו דבגמרא בתר דאמר דשאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה אמר והילכתא אסמכתא קניא והוא דקנו בבית דין חשוב והוה סגי ליה דבתר מאי דשני שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה לימא והכי הלכתא אלא משום דאי הוה אמר הכי הוה משמע דדוקא בהתפסת שטר הוא דמהני קניין בית דין חשוב אבל לא בהתפסת ערבון מש\"ה אמר והלכתא אסמכתא קניא וכו' לכלול כל מיני אסמכתות דמהני בהו קניין ב\"ד חשוב. וא\"ת כיון דאיכא קניין על כרחך במעכשיו הוא דכל קניין כמעכשיו הוא כדמוכח בנדרים וכיון דאיכא מעכשיו ליכא אסמכתא ובית דין חשוב למה לי. יש לומר שיסבור כמו שכתבו תלמידי הרשב\"א דאע\"ג דבעלמא קניין בלא מעכשיו לא מהני היינו לקנות אבל הכא לאו גבי קנייה היא אלא לסלק אסמכתא בלחוד והילכך כיון דקנו מידן אע\"ג דקנו לאחר זמן גמר בדעתיה ומהני והוא שיהיה בבית דין חשוב. ואי נמי יסבור כמ\"ש הר\"ן דאע\"ג דמי שהקנה לחבירו סתם לא בעינן דלימא מעכשיו מיהו כי אתני באם לא באתי לא משמע דליקני מעכשיו. א\"נ אע\"ג דכל קניין כמעכשיו הוא מ\"מ כולי עלמא לאו דינא גמירי וכל שקנו מידו סתם אמרינן דאסמכתא היא ולא גמר ומקני אבל כשהזכירו לו שיקנה מעכשיו [אם לא יהיה כך] אז ודאי גמר ומקני שאם לא היה גומר להקנותו לא היה מקנהו מעכשיו ואפי' במאן דבקיאי בדיני אסמכתא הוי דינא הכי דלא פלוג רבנן ולא עוד אלא דבקיאים שייך נמי למימר דלא מסקי אדעתייהו בשעת הקניין שהם מקנין במעכשיו והילכך לא גמרי ומקני עד שיאמרו מעכשיו בהדיא. א\"נ שסובר כמו שכתב ה\"ה לדעתו בפ' ראשון מהלכות אלו דיש קניין בלא מעכשיו הגם כי לדעתו זה צריך ליישב ההיא דנדרים: ", + "ואם עכבו נהר או חולי. נראה דחולי שם כולל בין לחולי גופו בין לחולי בנו וכטעמא דכתב הר\"ן ואפשר דס\"ל לרבינו דדוקא חולי גופו שאינו יכול לבא והוא חולה. והראשון נראה יותר: " + ], + [ + "[שייך להלכה יג, יד]", + "אסמכתא שקנו מידו וכו'. כיצד הרי שהתפיס שטרו או שוברו וכו'. נראה שרבינו מפרש כמו שפירשו הרמב\"ן והרשב\"א דבאסמכתא דנפשיה קניין מעכשיו סגי ולא הוזכר ב\"ד חשוב אלא בדבר שב\"ד מכריחין אותו על כך וזה שכתב התפיס שטרו או שוברו ולא כתב התפיס ממון שהוא אומר לתת לחבירו משום דכה\"ג אין ב\"ד חשוב מעלה ומוריד דאי אמר מעכשיו אפילו בלא ב\"ד חשוב קנה ואם לא אמר מעכשיו אפילו בב\"ד חשוב לא קנה וזה שאמרו בנדרים שאני התם דאמר ליבטלן זכוותיה כלומר שאני הכא דאמר בב\"ד ליבטלן זכוותיה דכיון דאמר הכי בב\"ד ע\"י שהכריחוהו לכך אלימא מילתא ולא הוי אסמכתא והיינו דאסיק בתר הכי והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב\"ד חשוב כלומר כעובדא דההיא דאתפיס זכוותיה ולזה נוטין דברי ה\"ה בפ' זה דלא הוזכר ב\"ד חשוב אלא בדברים שב\"ד מכריחין אותו עליהם אבל בשאר אסמכתות אין ב\"ד חשוב מעלה ומוריד. ואפשר לפרש בענין אחר דלדעת רבינו קניין בב\"ד חשוב מהני לבטל כל מיני אסמכתות שבעולם והא דנקט התפיס שטרו או שוברו ולא נקט התפיס הערבון לישנא דגמרא נקט דאמר שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה ולישנא דליבטלן לא שייך אלא בשטרות ולא בערבון וכן משמע מלישנא דזכוותיה ומעשה שהיה כך היה אבל אין ה\"נ דבהתפסת הערבון מהני אם קנו מידו בב\"ד חשוב ולפי זה אפשר לומר דהיינו דבגמרא בתר דאמר דשאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה אמר והילכתא אסמכתא קניא והוא דקנו בבית דין חשוב והוה סגי ליה דבתר מאי דשני שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה לימא והכי הלכתא אלא משום דאי הוה אמר הכי הוה משמע דדוקא בהתפסת שטר הוא דמהני קניין בית דין חשוב אבל לא בהתפסת ערבון מש\"ה אמר והלכתא אסמכתא קניא וכו' לכלול כל מיני אסמכתות דמהני בהו קניין ב\"ד חשוב. וא\"ת כיון דאיכא קניין על כרחך במעכשיו הוא דכל קניין כמעכשיו הוא כדמוכח בנדרים וכיון דאיכא מעכשיו ליכא אסמכתא ובית דין חשוב למה לי. יש לומר שיסבור כמו שכתבו תלמידי הרשב\"א דאע\"ג דבעלמא קניין בלא מעכשיו לא מהני היינו לקנות אבל הכא לאו גבי קנייה היא אלא לסלק אסמכתא בלחוד והילכך כיון דקנו מידן אע\"ג דקנו לאחר זמן גמר בדעתיה ומהני והוא שיהיה בבית דין חשוב. ואי נמי יסבור כמ\"ש הר\"ן דאע\"ג דמי שהקנה לחבירו סתם לא בעינן דלימא מעכשיו מיהו כי אתני באם לא באתי לא משמע דליקני מעכשיו. א\"נ אע\"ג דכל קניין כמעכשיו הוא מ\"מ כולי עלמא לאו דינא גמירי וכל שקנו מידו סתם אמרינן דאסמכתא היא ולא גמר ומקני אבל כשהזכירו לו שיקנה מעכשיו [אם לא יהיה כך] אז ודאי גמר ומקני שאם לא היה גומר להקנותו לא היה מקנהו מעכשיו ואפי' במאן דבקיאי בדיני אסמכתא הוי דינא הכי דלא פלוג רבנן ולא עוד אלא דבקיאים שייך נמי למימר דלא מסקי אדעתייהו בשעת הקניין שהם מקנין במעכשיו והילכך לא גמרי ומקני עד שיאמרו מעכשיו בהדיא. א\"נ שסובר כמו שכתב ה\"ה לדעתו בפ' ראשון מהלכות אלו דיש קניין בלא מעכשיו הגם כי לדעתו זה צריך ליישב ההיא דנדרים: ", + "ואם עכבו נהר או חולי. נראה דחולי שם כולל בין לחולי גופו בין לחולי בנו וכטעמא דכתב הר\"ן ואפשר דס\"ל לרבינו דדוקא חולי גופו שאינו יכול לבא והוא חולה. והראשון נראה יותר: " + ], + [ + "המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל וכו' כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה וכו'. זה נלמד מדאמרינן בפרק מי שמת (דף קמ\"ט) ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא: " + ], + [ + "חייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכו'. הר\"א כתב שלא ידע מאין הורו כן גם ה\"ה כתב שאינו יודע להם ראיה. ואני בעניי בינותי דנפקא לן מדאמרינן בפ' הנושא (דף ק\"ב:) דכיון דבנות לא הוו בשעת קניין אע\"פ שקנו מידו לא טרפי ממשעבדי ובעי לאשכוחי בנות בשעת קניין והיכי דמי כגון דגרשה ואהדרה כלומר דילדה לו בת וגרשה ואהדרה ופסק עמה לזון בתו ואם איתא דקניין מהני בדבר שאינו קצוב למה לי לאוקומה בגרשה לוקמה בילדה והתנה עמה לזונה וקנו מידו אלא ודאי משמע דקניין לא מהני שלא בשעת קידושין מפני שהוא דבר שאינו קצוב: ", + "חייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכו'. הר\"ן בפ' י' יוחסין כתב שהרב כתב בתשובה שלא כדעת רבינו מדאמרינן התם דבנכסים שיפלו לו לאחר מכאן אדם יכול ליתן במתנה לר\"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואע\"ג דאינו יודע כמה יפול לו ומדר\"מ נשמע לרבנן בדבר שלא בא לעולם וחיוב דבר שאינו קצוב וכתב שעוד הביא ראיות אחרות. ומראיה זו שכתב אין השגה לרבינו שסבר אפשר לו להודות שחייב לו אלף אלפי דינרי זהב ולשעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי שקנה ושעתיד לקנות ואין לומר שמא בשעת מיתתו יהיו לו נכסים יותר שא\"כ אין לדבר סוף אלא כיון שיכול לשעבד עצמו לממון רב אמרינן מגו: " + ], + [ + "\n ומ\"ש רבינו ", + "ומפני מה הפוסק דבר עם אשתו וכו' מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה. בספר התרומות כתב שרבינו דבריו סותרים את דבריו שכתב בפכ\"ג מהל' אישות כלשון הזה הנושא אשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה כך וכך שנים חייב לזון אותן שנים שקבל על עצמו והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר עכ\"ל, הרי אף שלא בשעת הקידושין אם קנו מידו חייב לזונם אע\"פ שהוא דבר שאינו קצוב וזה סותר מ\"ש כאן. וליישב בזה נ\"ל לומר שרבינו דקדק בלשונו שכתב כאן מפני שפסק בשעת נישואין ולא כתב מפני שפסק בשעת קידושין כלומר שמ\"ש שם אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו דמשמע דקניין מהני לחייבו בדבר שאינו קצוב אפי' שלא בשעת הקדושין התם שאני שהיה בשעת נישואין כלומר בין קדושין לנשואין ומפני שאינו בשעת קדושין אינו מתחייב בלא קניין ומפני שהוא בשעת נשואין מהני קניין וזהו שכתב והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה כלומר אילו היה בשעת קידושין היה נקנה באמירה לבד בלא קניין ומפני שהוא בשעת נשואין דומה לי קצת לבשעת קדושין מהני ביה קניין. זהו אמיתת כוונת רבינו למבין הדברים על בוריין: " + ], + [ + "כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא וכו'. כתב ה\"ה שדעת רבינו כדעת החכמים ההם שאפילו בקניין יש דין אסמכתא ולפיכך היה התנאי במחול לך וכו'. ואני תמה עליו שהרי כתב רבינו בפרק זה דקניין מעכשיו אין בו אסמכתא וכאן כתב שכל זמן שעשה וכו' מחול לו מעכשיו וכיון דאיכא מעכשיו למה להו התנאי במחול לך והא אפילו באתן לך קנה וא\"כ אין מכאן ראיה שיש קניין בלא מעכשיו וכמ\"ש ה\"ה בפרק זה גבי אסמכתא שקנו מידו עליה בב\"ד חשוב ועוד שאם אינו קונה עד לאחר זמן הוה ליה משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום דלא קנה אלא ודאי אין קניין בלא מעכשיו וחכמי ספרד שהיו עושין כן לא מפני מ\"ש ה\"ה היו עושין כן אלא לפי שהיו צריכין לייחד הדבר שיתן לו אם לא יהיה כך וכך שאין קניין חל אלא על דבר מיוחד ופעמים שאין מזדמן להם דבר שייחדוהו ועוד שלא היו יכולים להקנות מטבע דאין מטבע נקנה בחליפין ודרך רוב העולם לקנות בסך מעות לכך היו קונין מזה שהוא חייב לזה סך מעות ואח\"כ היו קונין מחבירו שאם יעשה כך וכך שהוא מוחלם לו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אבל המאנה אותו אינו יכול לחזור וכו'. כתב ה\"ה ואפשר שדעת המחבר כדעת קצת הראשונים וכו'. איני יודע במה הטריח עצמו ה\"ה שהרי מדברי הרי\"ף בפ' הספינה יש ללמוד כדברי רבינו וכן למד הרא\"ש מדבריו לחד לישנא וכתב שכן דעת ריב\"ם ז\"ל וכ\"כ בטור ח\"מ שהוא דעת הרי\"ף: " + ] + ], + [ + [ + "אבל המחליף פירות וכו' בין בפירות ששמו אותם קודם וכו'. נראה דמדקאמר גבי פירות בין ששמו אותם קודם מכירה בין שמו אותם אח\"כ יש להם אונאה משמע דדכוותה בכלים אין להם אונאה ומדהזכיר שומא בפירות משמע דאם לא שמו אותם לא קודם מכירה ולא אח\"כ אלא אמר צבור פירות זה בצבור פירות זה אני מחליף אין לו אונאה: כתב בשם הרמב\"ן דחליפין ומקפיד עליהן יש לו אונאה אבל תלמידי הרשב\"א כתבו שכדברי רבינו נראה עיקר שאין אונאה בחליפין לעולם אלא במכר דממכר כתיב: " + ], + [ + "הלוקח בדמים אכסרה וכו' קנה ומחזיר אונאה. הדין מחלוקת ופסק כרבה משמיה דרב הונא דאמר קנה ומחזיר אונאה וכן פסק הרי\"ף והפליא רבינו לעשות כסדרו לחלק המימרא ובפ\"ה שבו הזכיר דיני הקניין כתב קנה ובפרק זה שבו הזכיר דיני האונאה כתב שמחזיר אונאה ואמרינן בגמ' קנה אע\"ג דלא משך דכיון דלא קפיד קנה דכי חליפין דמי ומחזיר אונאה דמכור לי באלו קאמר ליה פירש לשון ממכר ולא לשון חליפין, נראה מכאן שאם לא הזכיר לשון מכירה אלא א\"ל החלף פרתך באלו אין לו עליו אונאה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכרו לזרוע לו קרקע ואמר זרעתי בה וכו'. נראה ששכרו בקבלנות ואע\"פ שכתב רבינו בסוף הפרק שקבלן יש לו אונאה ה\"מ בקבלן דמטלטלין אבל לא בקבלן דקרקע וזה ששכרו לזרוע לו קרקע מספקא לן אם הוא כקבלן דקרקע או כקבלן דמטלטלין. ופירוש השמועה לדעת זו כך היא היכי דמי אילימא דאמר שדאי בה שית ואתו סהדי ואמרי דלא שדא אלא חמש והאמר רבא כל דבר שבמדה וכו' ואפילו היה קרקע היה צריך להחזיר וכן כאן מנכה לו שכר זריעת אותה סאה ומאי תיבעי לך אלא דאמר שדאי בה כדאיבעי לה ואיגלאי מילתא דלא שדא בה כדאיבעי לה מי אמרינן דהוי כקבלן דארעא כיון שהמלאכה נעשית בגוף הקרקע או דילמא הוי כקבלן דמטלטלין כיון שהדבר הנזרע הוא מטלטל. ומ\"ש הרמב\"ן ואם לא זרע בה כראוי הפסידה והפסיד שכרו ומה מקום לאונאה. י\"ל שאין מקום להפסד שכרו שהרי עכ\"פ שבחה בזריעה אלא שלא שבחה כראוי לה ולא דמי לאם אוביר ולא אעביד שלא שבחה כלל וכיון שכן שכר יש לו ומיבעי לן אי נותן לו כל מה שפסק עמו דהוי כקבלן דקרקע או ינכה לו מה שהיה ראוי הקרקע להשביח אילו זרעה כראוי דהוי כקבלן דמטלטלין: " + ], + [ + "השוכר את הכלים או את וכו'. נראה שהוא שוה ממש למכר פחות משתות מחל שתות קנה ומחזיר אונאה יתר על שתות בטל השכירות ושניהם יכולים לחזור בהם דכיון דמפקינן לה מדכתיב ממכר סתמא ושכירות ליומיה ממכר הוי דומה הוא למכר בכל ענייניו: " + ] + ], + [ + [], + [ + "בד\"א בדברים שיש בהם חיי נפש וכו'. כתב ה\"ה זה אינו מבואר וכו'. נראה מדבריו דביצים לאו בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם. ואין דבריו נראים כלל שדבר פשוט הוא דביצים יותר חיי נפש הם מהשמנים ולא עוד אלא דמשמע שכל שהוא מאכל בכלל דברים שיש בהם חיי נפש והא דקתני בברייתא גבי דברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות לדוגמא נקטינהו [וה\"ה לכל מאכל אדם] והכי דייק לישנא דרבינו שכתב אבל העיקרים כגון הקשט והלבונה דמשמע בהדיא שלא מיעט אלא כגון הני שאינם מאכל אדם כלל [אבל כל שהם ראויים למאכל אדם בכלל דברים שיש בהן חיי נפש] והיינו דבברייתא דאין אוצרין פירות דברים שיש בהם חיי נפש קתני אבל כמון תבלין ופלפלין מותר דמשמע דלא נתמעטו אלא הני וכיוצא בהן אבל כל שאר דברים שהם מאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם. ואפשר דמדנקט רבינו אבל העיקרים כגון הקשט והלבונה שהוא סובר דדוקא הני וכיוצא בהן דאינן ענין למאכל אדם כלל אבל תבלין וכמון ופלפלין שהם מכשירי מאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם לענין שלא ישתכר בהם יותר משתות: ומה שרצה ה\"ה להכריע מדלא אמר תסתיים אינו הכרע דאיכא למימר דמשום דמילתא דפשיטא הוא דשמואל הוא דאמר תגרא בתר תגרא מש\"ה לא אמר תסתיים. ועוד י\"ל דלא הוה מצי למימר תסתיים דהא אפשר דהא דאמר על חד תרין אתי שפיר בהדי ההיא דאל ישתכר יותר על שתות כמ\"ש התוס': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בד\"א במדינה שאין בה חכם חשוב וכו' ואין יכולין לענוש ולהפסיד למי שלא קבל התנאי. איכא למידק דמלשון זה משמע שאם קבל עליו התנאי אע\"פ שלא היה בפני החכם החשוב חייב וזה הפך מאי דאתמר בגמ' בעובדא דהנהו תרי טבחי דאתנו בהדי הדדי ואסיקנא שמפני שלא היה בפני אדם חשוב לאו כלום הוא וכן מבואר בדברי רבינו בסמוך. וצ\"ל שמ\"ש אין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל עליו התנאי פירושו על מי שעבר התנאי: כתב הריב\"ש דבתקנות בני העיר אפי' בלא אדם חשוב נמי וכ\"נ מדברי הרמב\"ם שלא הזכיר דין זה של אדם חשוב רק בבני אומניות והאריך בטעם הדבר: " + ], + [], + [], + [ + "היו חמרים מבקשים תבואה וכו'. אפשר לפרש שנתכוון לבייש לבעל הבית ששלחם אצלו לומר שהוא מוכר תבואה והוא לא מכר מעולם וכ\"נ מדברי רש\"י בהזהב אי נמי שנתכוון לבייש לחמרים שישאלו תבואה מאותו בעל הבית והלה אומר להם וכי מוכר תבואה אני שבאתם אלי לשאול ונמצאו מתביישים: " + ] + ], + [ + [ + "המוכר לחבירו במדה במשקל או במנין וכו'. משמע שאין דברי רבינו אלא בדבר שאפשר להשלים אבל בדבר שא\"א להשלים בטל מקח כדעת הרמב\"ן והרא\"ש וכ\"כ הר\"ן שהוא דעת רבינו: כתב ה\"ה בהשגות א\"א פעמים שאין המקח נקנה וכו' ודברי המחבר ורבו עיקר וכו'. ויש לתמוה על ה\"ה שנראה שהראב\"ד דין אחר הוא שחידש ואפשר שרבינו ורבו יודו בו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום וכו'. כתב הטור ח\"מ סימן רל\"ב וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה [ע\"כ]. ולכאורה דבריו נכונים אלא דמסיים וכתב כמו המפרש באונאה משמע דמטעם דמיון דין האונאה נגע בה כדברי הרב המגיד: " + ], + [], + [ + "המוכר פרה לחבירו ומנה בה מומים גלויים וכו'. בגמרא אמרינן המוכר פרה לחבירו וכו' היה בה מום אחר וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות א\"ל רב אחא (בריה דרבא) לרב אשי היו בה כל המומים הללו מהו וא\"ל דאמרי משמיה דרבא אין זה מקח טעות ומפרש רבינו שרב אחא נסתפק לו פירוש הברייתא אי רישא דוקא אי סיפא דוקא אי דוקא כשהראה לו המום דהיינו מום זה אין זה מקח טעות אבל אם לא הראה המום אע\"פ שהיה בה לא הוי מקח טעות דדילמא לא דק שפיר דסבר דלאו קושטא קאמר או דילמא דוקא היכא דלא היו בה אותן מומין הוא דהוי מקח טעות אבל אם היו בה כולן או קצתן אין זה מקח טעות ומאי דנקט סיפא מום זה ומום אחר הרי זה מקח טעות לרבותא נקטיה דסד\"א חשב שאין שם מום אחר אלא אותו שראה ומום אחר שאמר לו להשביח דעתו נתכוון קמ\"ל ואהדר ליה דרישא דוקא כלומר דמשום דאין בה אחד מהמומין הנראין הוי מקח טעות אבל אם היה בה אחד מהמומין ההם לא הוי מקח טעות וסיפא לרבותא נקטיה כך נראה לי לדעת רבינו אע\"פ שרש\"י לא פירש כן: " + ], + [], + [], + [ + "וכן המוכר שפחה ואמר לו גדמת היא וכו' ולא היה בה מום מאלו המומים שמנה. כלומר לא היה מום מאלו המומים הגלויים שמנה: " + ] + ], + [ + [ + "המוכר זרעוני גינה וכו' ומחזיר לו את הדמים שלקח ממנו. בגמרא (דף צ\"ג:) ת\"ר מה הוא נותן לו דמי זרע ולא (דמי) הוצאה וי\"א אף הוצאה, וידוע דהלכה כת\"ק וכן פסק הרי\"ף וזהו שכתב רבינו מחזיר לו הדמים שלקח ממנו: " + ], + [], + [ + "מכאן אתה למד וכו' ואפילו אבד או נגנב אחר שהודיעו וכו'. פי' דוקא אבד או נגנב אחר שהודיע הלוקח למוכר שיש בו מום הוא ברשות המוכר אבל אם לא הודיעו הרי ברשות לוקח, ולפ\"ז יש להסתפק אם לא היה לו שהות להודיעו עד שנגנב או נאבד אי הוי ברשות מוכר או ברשות לוקח שהלשון מורה שכל שלא הודיעו הוא ברשות הלוקח והשכל אינו גוזר כן אי נמי אפשר לומר דמעת שנמצא בו המום הוא ברשות המוכר כיון שלא היה לו שהות להודיעו ויישוב הלשון כך הוא ואפי' אבד או נגנב הוא ברשות המוכר מאחר שהודיעו שרוצה להוליכו למדינה פלונית וצ\"ע: כתב ה\"ה מכאן אתה למד וכו'. א\"א דין אמת הוא וכו' והמחבר סובר כי הדברים ק\"ו וכו'. הר\"ן בחידושיו כתב כדברי רבינו: " + ], + [ + "הלוקח מקח ונמצא בו מום וכו'. יש לעיין כשנמצא בו מום ואח\"כ אבד שכתב שהוא ברשות לוקח במאי עסקינן אי בשהודיעו שיש בו מום מאי טעמא לא הוי ברשות מוכר ומ\"ש מהתליע ונפסד שכתב בסמוך שהוא ברשות מוכר ואי דוקא בשלא הודיעו הרי דינו שוה להתליע ונפסד ואמאי לא ערבינהו וליתני הכי הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד או נגנב או התליע ונפסד ה\"ז ברשות מוכר ואם היה לו להודיע המוכר ולא הודיעו ה\"ז ברשות לוקח וצ\"ע. ובנוסחא ישנה ואם התליע ונפסד מחמת אורך הזמן. ובטור ח\"מ סימן רל\"ב גורס אם התליע או נפסד מחמת המום: " + ], + [], + [ + "ואם שנה ועשה מום אחר וכו'. שיעור הלשון כך הוא ואם קודם שיוודע לו המום שנה ועשה מום אחר מחזיר המקח לבעליו וכו' אחר שיוודע לו המום: " + ], + [], + [], + [], + [ + "המוכר שור לחבירו שאין לו טוחנות וכו'. הטור תמה על רבינו שכתב שאם היה סרסור שנשבע שלא ידע במום זה ונפטר דהא בההוא עובדא דהמפקיד (דף מ\"ג:) אסיקנא שהמוכר חייב לשלם ליתומים ואע\"פ שהיה סרסור גם ה\"ה כתב שמעשה זה צ\"ע לדעת הרב. ועתה אני אפרש בההוא עובדא הוה סלקא דעתיה דבעו לפטור הבקרא אז [משום הכי] אקשינן דהא ש\"ש דיתמי הוא [ואמאי פטור] ופרקינן דהכא במאי עסקינן דליכא פסידא דיתמי דאשכחוה למארי תורא ושקול יתמי זוזי מיניה לא דשקלו ממש אלא היינו לומר דכיון דמוכר נמי תמן תו ליכא פסידא ליתמי דהא מצו למישקל דמי תורא מיניה אלא דאיהו טעין איבעי ליה לאודוען ומש\"ה בעי לפטור עצמו ואקשינן מאי מודעינן ליה מידע ידע דמקח טעות הוא ופשיטא דחייב ומהדרינן סרסירא הוה וכיון שהוא סרסירא פשיטא דמיפטר וא\"כ לית לן לספוקי אלא אי משלם אפוטרופוס או בקרא והיינו דאמר היכי נדיינו דייני [להאי דינא נימא לאפוטרופוס זיל שלים וכו' נימא לבקרא זיל שלים] וכו' ולא אמרינן נימא למוכר זיל שלים אלא ודאי פטור הוה הסרסירא ואסיקנא דמשתבע סרסירא דלא הוה ידע ומיפטר ומשלם בקרא ליתמי דמי בשר בזול משום דש\"ש דיתמי הוא ולפ\"ז הדבר מבואר דסרסירא משתבע ומיפטר וכדברי רבינו. אבל הטור נראה שהיה מפרש שכבר פרע סרסירא ליתמי ומשתבע למשקל מבקרא וכן משמע מפירוש רש\"י ופשטא דמילתא משמע כדברי רבינו מדמסיק דמשתבע סרסירא דלא הוה ידע ואם כדברי הטור [כיון שכבר שקלו יתמי דמי תורא מסרסירא] מאי האי דקאמר משתבע סרסירא שבועה זו מאי עבידתה ואע\"ג דאיכא למימר דמשתבע כדי להשתלם מבקרא מה שפרע ליתומים וכדמשמע מפירש\"י מ\"מ פשטן של דברים כדפרישית אליבא דרבינו דייק טפי: " + ], + [], + [], + [], + [ + "המוכר בשר לחבירו וכו' אבל המוכר דבר לחבירו שאיסור אכילתו מד\"ס וכו'. כתב הריב\"ש נראה דיליף לה ממה שלא הוזכר במשנה ובברייתא אלא איסורי תורה באכילה או איסורי הנאה של דבריהם ובהנהו מחזיר דמים אע\"פ שאכלו אבל איסורי הנאה מדרבנן כיון שאכלו ונהנה לא יחזיר להם כלום ואע\"פ שלרב ז\"ל אין לו ראיה ברורה בדין זה לא מצינו מן הבאים אחריו שחלקו עליו עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "המוכר יין לחבירו ונתנו הלוקח בקנקניו והחמיץ וכו'. לפי דברי רבינו אין חילוק בין יין לשכר דבין בזה ובין בזה אם עירהו הלוקח לתוך כליו אפילו החמיץ מיד אינו חייב באחריותו ואם לא נתנו לתוך כליו אם החמיץ בתוך ג' ימים הראשונים ה\"ז ברשות מוכר שהרי כתב גבי יין לא הוה ליה להשהותו עד שיחמיץ ואיזו שהיה תהיה פחות מג' ימים וא\"כ יש לתמוה למה ברישא כתב המוכר יין ובסיפא כתב המוכר שכר. וי\"ל דאין ה\"נ דס\"ל דאין חילוק בין יין לשכר אלא דמשום דבעי למיתני אם א\"ל למקפה אני צריך דלא שייך אלא ביין לא הוה אפשר ליה למיתני ברישא שכר ולגלויי כן דלענין החמיץ יין ושכר שוים נקט בסיפא שכר ולפ\"ז צ\"ל דלא גריס בגמרא והלכתא כשמואל ופסק כרב דכל ג' ימים הראשונים ברשות מוכר ולא נראה לו ז\"ל לפסוק הלכה כשמואל אע\"ג דהלכתא כוותיה בדיני משום דפשטא דברייתא ודברי ר\"י בה כרב. ועוד י\"ל שרבינו מפרש כפירוש רשב\"ם דשמואל סבר כרבי חייא בר יוסף וכיון שפסק הלכה כר' יוסי ברבי חנינא ולא כרבי חייא בר יוסף ממילא איבטילא לה מימרא דשמואל מהלכתא וכן איבטיל מאי דעבד רב יוסף עובדא כוותיה בחמרא וקם לה הלכתא כרב וזה כפתור ופרח. ותמהני על ה\"ה שכתב על מ\"ש רבינו ", + "המוכר חבית של שכר לחבירו והחמיצה. מימרא שם ומעשה דרב יוסף שדן הדין כן עכ\"ל. משמע מדבריו שהוא סובר שרבינו פוסק כרב יוסף שמחלק בין יין לשכר וקשה עליו מה שהקשיתי דביין בקנקני מוכר ולא א\"ל למקפה כתב שלא הו\"ל להשהותו עד שיחמיץ ואיזו שהייה תהיה פחות מג' ימים ולכך מ\"ש הוא הנכון: " + ], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "המוכר יין לחבירו ונתנו הלוקח בקנקניו והחמיץ וכו'. לפי דברי רבינו אין חילוק בין יין לשכר דבין בזה ובין בזה אם עירהו הלוקח לתוך כליו אפילו החמיץ מיד אינו חייב באחריותו ואם לא נתנו לתוך כליו אם החמיץ בתוך ג' ימים הראשונים ה\"ז ברשות מוכר שהרי כתב גבי יין לא הוה ליה להשהותו עד שיחמיץ ואיזו שהיה תהיה פחות מג' ימים וא\"כ יש לתמוה למה ברישא כתב המוכר יין ובסיפא כתב המוכר שכר. וי\"ל דאין ה\"נ דס\"ל דאין חילוק בין יין לשכר אלא דמשום דבעי למיתני אם א\"ל למקפה אני צריך דלא שייך אלא ביין לא הוה אפשר ליה למיתני ברישא שכר ולגלויי כן דלענין החמיץ יין ושכר שוים נקט בסיפא שכר ולפ\"ז צ\"ל דלא גריס בגמרא והלכתא כשמואל ופסק כרב דכל ג' ימים הראשונים ברשות מוכר ולא נראה לו ז\"ל לפסוק הלכה כשמואל אע\"ג דהלכתא כוותיה בדיני משום דפשטא דברייתא ודברי ר\"י בה כרב. ועוד י\"ל שרבינו מפרש כפירוש רשב\"ם דשמואל סבר כרבי חייא בר יוסף וכיון שפסק הלכה כר' יוסי ברבי חנינא ולא כרבי חייא בר יוסף ממילא איבטילא לה מימרא דשמואל מהלכתא וכן איבטיל מאי דעבד רב יוסף עובדא כוותיה בחמרא וקם לה הלכתא כרב וזה כפתור ופרח. ותמהני על ה\"ה שכתב על מ\"ש רבינו ", + "המוכר חבית של שכר לחבירו והחמיצה. מימרא שם ומעשה דרב יוסף שדן הדין כן עכ\"ל. משמע מדבריו שהוא סובר שרבינו פוסק כרב יוסף שמחלק בין יין לשכר וקשה עליו מה שהקשיתי דביין בקנקני מוכר ולא א\"ל למקפה כתב שלא הו\"ל להשהותו עד שיחמיץ ואיזו שהייה תהיה פחות מג' ימים ולכך מ\"ש הוא הנכון: " + ], + [ + "וכן המקבל חבית של יין מחבירו וכו'. דעת רבינו דבמקבל בתורת עסק עסקינן שבכל הבבות הללו כתב המוכר וכאן כתב המקבל: " + ], + [], + [ + "האומר לחבירו מרתף זה של יין וכו'. חילוף דינים הללו תלוי שאם אמר לו מרתף זה גרע כחו ואפילו היה חומץ דמרתף זה משמע כמות שהוא ואם א\"ל מרתף של יין אני מוכר לך למקפה ייפה כחו כיון שלא הזכיר זה וא\"ל יין למקפה וחייב ליתן לו יין שכולו יפה וראוי לתבשיל ואם א\"ל מרתף זה של יין מצד שהזכיר זה הורע כחו ומצד שאמר של יין יפה כחו לכך נותן יין הנמכר בחנות ואם א\"ל מרתף זה של יין למקפה מצד שהזכיר זה גרע כחו ומצד שאמר של יין למקפה יפה כחו והוי כאילו א\"ל מרתף של יין סתם ונותן לו עשרה קנקנים שהתחיל יינם להשתנות במאה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "אין מערבין פירות בפירות וכו'. פירוש בעל הבית האומר פירות שדה פלוני אני מוכר לך לא יערבם בפירות שדה אחר ואין צריך לומר אם פסק למכור לו חדשים שלא יערב עמהם ישנים: ", + "ואם היה טעמו ניכר וכו' ולפיכך מותר לערב אותו. קשה לי מאי ולפיכך דאי אין טעמו ניכר אסור הוא ואי טעמו ניכר כבר כתב שמותר לערבו ולמה לי למנקט לוקח. וצריך עיון: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לפיכך הבורר צרור מתוך גרנו וכו'. נ\"ל דקאי דוקא אמאי דקאמר ויש מקומות שאפילו היה בהם מחצה שמרים וכו' דאי במקום שנהגו שיהיו מנוקים מאי אפסדיה ואם נאמר דקאי היכא דלית להו מנהג קאי דוקא היכא דלא היה אלא רובא קטנית לסאה חטין כו' דאי הוה ביה יותר מאי אפסדיה הא צריך היה לברור הכל: " + ] + ], + [ + [], + [ + "\n המוכר קרקע לחבירו וכו' ואפילו דש המצר וכו'. כבר פירשתיו למעלה בפ\"א וכתוב בעיטור להרי\"ף ודוקא דאית ליה נכסי לאשתלומי מיניה הא לאו הכי יכול לחזור בו דמצי א\"ל אדהכי והכי אכלת להו לזוזי וליכא לאשתלומי מינך: " + ], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "כל המוכר קרקע או עבד וכו'. בד\"א בשהוציא המקח מיד הלוקח בב\"ד של ישראל וכו'. כתב ה\"ה שאפילו היה הטורף ישראל אם טרף שלא כדין אינו חייב לו, נראה מדבריו שהדבר תלוי באם הדין נותן שיטרפוה ממנו אם לאו ואם טרפה עכו\"ם ממנו בדיניהם וגם בדינינו היה טורף אותה שהוא חייב ודברים של טעם הם שהכל הולך אחר מה שהיה נותן דינינו. ומ\"מ נשאר לי ספק אחד שא\"כ למה כשהוציאו בדין המלך אינו חייב הא קיי\"ל דינא דמלכותא דינא אלא אם נאמר דסתם מקבל אחריות אינו מקבל אלא אם יתחייב בדין תורה לא בדינא דמלכותא אע\"ג דהוי דינא ועם כל זה אינו מספיק: " + ], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "כל המוכר קרקע או עבד וכו'. בד\"א בשהוציא המקח מיד הלוקח בב\"ד של ישראל וכו'. כתב ה\"ה שאפילו היה הטורף ישראל אם טרף שלא כדין אינו חייב לו, נראה מדבריו שהדבר תלוי באם הדין נותן שיטרפוה ממנו אם לאו ואם טרפה עכו\"ם ממנו בדיניהם וגם בדינינו היה טורף אותה שהוא חייב ודברים של טעם הם שהכל הולך אחר מה שהיה נותן דינינו. ומ\"מ נשאר לי ספק אחד שא\"כ למה כשהוציאו בדין המלך אינו חייב הא קיי\"ל דינא דמלכותא דינא אלא אם נאמר דסתם מקבל אחריות אינו מקבל אלא אם יתחייב בדין תורה לא בדינא דמלכותא אע\"ג דהוי דינא ועם כל זה אינו מספיק: " + ], + [ + "המוכר קרקע לחבירו וכו' אפילו בא העכו\"ם וגזלה מחמת המוכר חייב לשלם. פירוש דוקא אם גזלה מחמת המוכר כגון שטען שהמוכר גזלה ממנו אבל אם גזלה שלא מחמת המוכר כגון שטען שהלוקח גזלה ממנו פטור שאע\"פ שקבל עליו כל אונס שיולד לו ה\"מ אונס שיולד לו מחמתו אבל שלא מחמתו לא ואם חזר נהר לעבור בתוכה או השחיתה הזוועה כיון שאינו מחמת הלוקח הוה ליה כאילו הוא מחמת המוכר ואילולא שהוא אונס שאינו מצוי היה חייב: " + ], + [], + [], + [ + "המוכר קרקע לחבירו והתנה המוכר וכו'. דברי רבינו סותרים אלו את אלו מכאן לפ' ט\"ז מהלכות עדות ושם כתבתיו בארוכה: " + ], + [], + [ + "ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו'. ואע\"ג דאילו בא ב\"ח ומצאה ביד שמעון הוה טריף לה אי נמי מכרה לאיש אחר היה חייב שמעון ולא היה יכול לחזור על ראובן שהרי שלא באחריות לקחה השתא אינו יכול לחזור על שמעון שאע\"פ שלא קבל אחריות וכו' אבל אם בא בע\"ח של יעקב וכו' חוזר כל הדמים על שמעון דהוה ליה האי ב\"ח כב\"ח דעלמא העורר עליה מחמת מי שמכרה לראובן תחלה וכיון דראובן לא קבל אחריות ושמעון קבל חייב לראובן: " + ] + ], + [ + [], + [ + "הלוקח מאחד מחמשה בני אדם וכו' ואם הוא חסיד נותן דמים לכל אחד ואחד. למד כן מדתנן בפרק המפקיד (דף ל\"ז) אמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע אי זה מכם אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע אי זה הוא נותן לזה מנה ולזה מנה ואוקימנא לה בגמ' בבא לצאת ידי שמים: " + ], + [], + [ + "נאמן בעל המקח וכו'. פירוש אם שנים מעוררים על המקח כ\"א אומר לי נתרצה למכור נאמן בעל המקח בזמן שמקחו בידו דרמי עליה למידק שלא יחזור בו מזה ולהחזיר לו דמיו ויתן המקח למי שלא נמכר לו דקם ליה במי שפרע הילכך מידק דייק: כתב ה\"ה מתוך דברי המחבר נראה שהוא גורס ולא ידע פירוש שאף המוכר אינו יודע וכו'. ויש לדקדק על רבינו שלא כתב דבזמן שמקחו בידו ונקיט זוזי מחד נאמן לומר לא נתרציתי אלא לאחר וכדפירש\"י וגם הרי\"ף לדעת הרא\"ש סובר כן. ואפשר לומר שמאחר שסתם וכתב דכשמקחו בידו נאמן ממילא משמע דבכל גוונא נאמן אפילו אומר לא נתרציתי אלא לאחר. אבל קשה דכשאין מקחו בידו סתם וכתב אינו נאמן ומשמע דבכל גוונא אינו נאמן אפי' לא נקיט זוזי אלא מחד ואילו לפירש\"י וכן למ\"ש הרא\"ש לדעת הרי\"ף כי לא נקיט זוזי אלא מחד אפילו אין מקחו בידו נאמן לומר שלא נתרצה אלא לאחר. לכך נ\"ל שרבינו מפרש דכי לא נקיט זוזי אלא מחד אפי' מקחו בידו אינו נאמן לומר לא נתרציתי לו אלא לאחר דאנן סהדי דמשקר והא לא איצטריכא ליה לאשמועינן דמילתא דפשיטא היא וכי נקיט זוזי מתרווייהו וידע הי מדעתיה הוא דקתני דכשמקחו בידו נאמן וכשאין מקחו בידו אינו נאמן וכשמקחו בידו ולא ידע חולקין בשבועה כדקתני מתני'. ויש לתמוה על ה\"ה שלא הכניס עצמו ליישב דברי רבינו ע\"פ סוגיית הגמ' ועוד יש לתמוה עליו שכתב שלדעת רבינו עד אחד המסייעו פוטרו משבועה ואין שום גילוי בדברי רבינו לומר שיסבור כן: " + ], + [], + [], + [ + "אמר לחנוני תן וכו'. הוי יודע ששבועת המשנה היא כעין של תורה בנקיטת חפץ ושבועת היסת שנתקנה בימי ר\"נ לכופר בכל אינה בנקיטת חפץ וכשהפירות מונחים ברה\"ר תיקנו חכמי המשנה שבועה ללוקח לפי שכיון שאינם ברשות החנוני שמכרם הוה ליה כאילו הם ברשות לוקח וכשאין חנוני מודה שמכרם כיון שאינן ברשות לוקח הוה ליה כאילו הם ברשות חנוני ותקנו לו שבועה וכשהם ברשות אחד מהם הוה ליה כופר בכל ופטור אלא שחייב לישבע שבועת היסת: " + ], + [], + [], + [ + "המחליף פרה בחמור וכו' זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וכו' אפי' אמר המוכר איני יודע וכו'. לכאורה נראה שטעמו מדאמרינן בגמ' לרבא שפסקו הרי\"ף והרא\"ש כוותיה דע\"כ לא אמר סומכוס אלא בשמא ושמא אבל בברי וברי לא אמר ותני זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר שמא משלקחתי וסיימו בה הרי\"ף והרא\"ש אבל בברי וברי או ברי ושמא אע\"ג דקיימא באגם וסימטא מוקמינן לה בחזקת מרא קמא והוי אידך המע\"ה אלא דאיכא למידק דמשמע דהא ברי ושמא דאמור הרי\"ף והרא\"ש היינו במוכר אומר ברי ולוקח אומר שמא ומש\"ה מודה סומכוס אבל בלוקח אומר ברי ומוכר אומר שמא פשיטא דלא מודה בה סומכוס שהמע\"ה וק\"ו הוא משמא ושמא. וה\"ה כתב מ\"ש המחבר אפילו אומר המוכר וכו' אלא הכוונה שצריך הלוקח להביא ראיה וכו'. ואיני יודע מה תיקן במ\"ש אלא שהכוונה שצריך להביא ראיה וכו' דמ\"מ ביד המוכר מעמידים אותה כל זמן שלא הביא הלוקח ראיה והדרא קושיא לדוכתה דכ\"ש הוא משניהם אומרים שמא. ואין לומר דלמאי דס\"ד אם נשבע אפי' הביא אח\"כ הלוקח עדים אין מוציאין אותה מיד המוכר דהא בודאי לא עלה על דעת שנכחיש עדות העדים מפני שבועת המוכר. וע\"ק דשבועה זו למה היה לנו להעמידה ביד המוכר בלא שבועה וכשיביא הלוקח ראיה יוציאוה מידו וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כל מי שנולד הספק ברשותו וכו'. כתובות פרק המדיר (דף ע\"ו) אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה ואקשינן עליה מדתניא מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות אם לא הוגלד פי המכה וזה אומר שמא עד שלא לקחתי ניקב וזה אומר משמכרתי המע\"ה ואם הטבח כבר נתן דמים צריך להביא ראיה להוציא ואם לא ימצא ראיה יחזיק זה במעותיו מספק והרי בבהמתו נמצאה ריעותא דומיא דחמור דשמואל ובעל הבהמה הוה ליה להביא ראיה להעמיד המעות בידו דומיא דבעל החמור אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל הכי אמר שמואל כל שנולד ספק ברשותו עליו הראיה כלומר ועל בעל הפרה להביא ראיה שמת החמור קודם משיכה הואיל וספק ברשותו נולד שלא נמצא החמור מת עד לאחר משיכת הפרה כך פירש רש\"י וא\"כ יש לנו לפסוק כרמי דעל בעל הפרה להביא ראיה. ויש לתמוה על רבינו שפסק על בעל החמור להביא ראיה דהא איתותב ההוא לישנא גם הרי\"ף כתב לישנא קמא בהלכותיו וכדברי רבינו דעל בעל החמור הראיה ואין לנו בזה אלא מ\"ש הר\"ן בשם הר\"ז שפירש דרב יהודה ס\"ל דאותו שנולד הספק בממונו עליו הראיה וחמור ממונו של בעל החמור מיקרי שהרי בתחלה ממונו היה ואע\"פ שאפשר שקנהו בעל הפרה אין ספק מוציא מידי ודאי ואותביה עליה ממחט הנמצא בעובי בית הכוסות וכדפרישית אלא כי אתא רמי בר יחזקאל וכו' כלומר דלאו בממונו תליא מילתא כדאמר רב יהודה משמיה דשמואל אלא ברשותו תלי דכל שנמצא ספק בביתו עליו הראיה משום דאיכא למימר כאן נמצאו וכאן היו ונפקא לן בין כללא דרב יהודה לכללא דרמי דאילו לרב יהודה אפילו נמצא החמור מת ברשות בעל הפרה על בעל החמור הראיה כיון שהיה בעליו תחלה ואילו לרמי כיון שלא נולד הספק ברשותו אלא ברשות בעל הפרה על בעל הפרה להביא ראיה משום דאמרינן כאן נמצא וכאן מת ולפ\"ז הפירוש יפה עשו הרב אלפסי ז\"ל ורבינו שכתבו לישנא דרב יהודה ואע\"ג דאידחיא ליה משום דכיון שמת בבית בעל החמור כולהו מודו דעליו הראיה ולא פליגי אלא בטעמא ונפקא מינה היכא שמת בביתו של בעל הפרה וכדכתיבנא. וא\"ת מי הכניסו ברשות בעל הפרה וי\"ל כגון שהכניסו שם בעליו לשמרו ואח\"כ הסכימו להחליפו: " + ], + [ + "מחט שנמצא בעובי בית הכוסות וכו'. בסוגיא זו שכתבתי בסמוך הקשו לרמי מדתניא מחט שנמצא בעובי בית הכוסות וכלשון רבינו אלא דמסיים בה לא הוגלד פי המכה המע\"ה ואם לא נתן הטבח דמים בעל בהמה צריך להביא ראיה ולהוציא ואמאי ספיקא ברשות טבח אתייליד ומשני דיהיב טבח דמי ואפילו לא יהיב הראיה עליו הוא אלא דאורחא דמילתא נקט שקודם נותנים המעות ואחר כך לוקחין הבהמה וכיון דקיימא לן כרמי ממילא קיי\"ל דאפילו לא נתן הטבח דמים כיון שברשותו נולד הספק חייב לשלם: " + ] + ], + [ + [ + "[שייך להלכה א, ב]", + "המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים וכו'. ויש להם הונייה וכו'. יש ללמוד כן מדאמרינן בפרק הזהב (דף מ\"ו) אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ומחזיר אונאה אך קשה לי מדתניא בפרק איזהו נשך (דף ס\"ד) ההולך לחלוב עזיו וא\"ל מה שעזיי חולבות מכור לך מותר משמע דקנה אפילו יהיה יותר על דמיו מותר. ושמא י\"ל שאין דברי רבינו אלא בדברים שיש להם שער ידוע אבל חלב וגיזה שאין להם שער ידוע אין להם אונאה, וצ\"ע: " + ], + [ + "[שייך להלכה א, ב]", + "המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים וכו'. ויש להם הונייה וכו'. יש ללמוד כן מדאמרינן בפרק הזהב (דף מ\"ו) אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ומחזיר אונאה אך קשה לי מדתניא בפרק איזהו נשך (דף ס\"ד) ההולך לחלוב עזיו וא\"ל מה שעזיי חולבות מכור לך מותר משמע דקנה אפילו יהיה יותר על דמיו מותר. ושמא י\"ל שאין דברי רבינו אלא בדברים שיש להם שער ידוע אבל חלב וגיזה שאין להם שער ידוע אין להם אונאה, וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [ + "המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבורה וכו'. כתב ה\"ה ויש בזה מקום עיון עוד בדברי המחבר שלא הזכיר אלא מערה אחת וכו' [שהוא מפרש סיפא בשקיבל לעשות חצר בפירוש] וקשה לי על דבריו דמכל מקום היה לו לכתבה להשמיענו המקבל עליו בפירוש [לעשות] חצר. ולי נראה שטעם רבינו משום דסבר דההיא סיפא ליתא אלא לר\"ש ולא קי\"ל כוותיה: " + ], + [ + "המוכר לחבירו בתוך שדהו מקום אמת המים וכו' לאגפיה. פירשב\"ם לתקן מאותו קרקע אגפיה של אמת המים אם יפולו: " + ], + [ + "ואמת המים זו שכלו אגפיה וכו'. ואע\"פ שנתן לו כבר אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה כיון שכלו מתקנן עדיין מעפר השדה מיהו להכי אהני מה שנותן לו מתחלה שתי אמות שאין לבעל השדה להשתמש בהם אלא בנטיעה ולא בדבר אחר אבל בשאר השדה משתמש כרצונו אבל כשיצטרך בעל האמה ליטול עפר וכלו השתי אמות נוטל מיתר השדה כך פירשב\"ם. ול\"נ דנותן לו אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה פירוש שאמת המים צריכה כותלים לשלא יזיקו המים בקרקע המוכר וגם יפסיד הלוקח שיתפשטו לכאן ולכאן המים ולזה נותן לו אלו השתי אמות ואם קלקלו המים שתי אמות הללו נוטל עפר מהשדה וחוזר ובונה אותם: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוכר שדה לחבירו ומצר לו וכו' ואם היה של שנים וכו'. כלומר שמצר הארוך לראובן ושמעון ומצר ראובן מספיק למה שכנגד המצר הקצר קנה כנגד ראש תור שאל\"כ למה מצר לו מצר שמעון וכ\"ש אם מצר ראובן ארוך יותר מהמצר הקצר. ונראה שאם לא היה מספיק מצר ראובן כנגד המצר הקצר כגון שהמצר קצר כנגד שליש שמעון או רביעיתו לא קנה אלא כנגד הקצר שמוכרח היה להזכיר מצר שמעון להודיע שכנגד הקצר הוא מוכר: " + ], + [], + [ + "מצר לו מצר ראשון וכו'. מסקנא דגמ' בהמוכר את הבית קנה כל מה שמובלע בתוך שלשת המצרים אבל התלם עצמו של מצר רביעי לא קנה דלהכי אהני מאי דלא כתב מצר רביעי: ", + "ואם לא היה מובלע. ג\"ז מסקנא דגמ' שם ופירוש לא היה מובלע שאינו מובלע בין שני המצרים שמכאן ומכאן אלא הולך על פני שניהם: ", + "היה מובלע ויש עליו רכב דקלים וכו'. גם זה שם מסקנא דגמרא מובלע ואיכא עליה וכו' שודא דייני ופירש רבינו כפירש\"י שכתב בהכותב שאומדין דעתו של מוכר או של נותן: " + ], + [ + "סיים לו את הזויות. כלומר שהיו שדות הרבה של בני אדם מקיפין אותו ולא כתב אלא ארבע שדות של ארבע זויות השדה כלומר שדות שעומדות במצר חודן של זויות ואינם משוכות לא לצד זה ולא לצד זה כגון שחודן של שתי שדות מחוברים וגופן של שדות מרוחקות דאיכא למימר כיון דאין דרך למכור הזויות לבד כל השדה מכר ולכך סיים זויותיו ואיכא למימר לא מכר לו אלא תלם אחד באלכסון מקרן לקרן שתי וערב או שסיים לו שני מצרים כמין גא\"ם כלומר שמצר קרן דרומית מזרחית וקרן צפונית מערבית דאיכא למימר כיון שמצר תחלת כל הרוחות כמו שמצר את כולן דמי ואיכא למימר לא קנה אלא תלם אחד באלכסון מרוח לחבירו או שסיים לו חלק מכל רוח ורוח כגון שהיו מקיפין אותו שמונה בני אדם שנים לכל רוח וסיים לו שדה אחת לכל רוח דאיכא למימר כיון דאין דרך למכור בסירוגין רגלים לדבר שטורח היה לו לכתוב את כולם ודילג בסירוגין ליתן מצר בכל ארבע רוחות ואיכא למימר לא קנה אלא כנגד אותם שמצר באלכסון ודינים אלו בעיות בהמוכר את הבית ועלו בתיקו וא\"כ ה\"ל לרבינו לפסוק דבכולם לא קנה לפי שהמוכר הוא מוחזק בקרקע והלוקח הוא מוציא ממנו וע\"ה. ואפשר שבגרסתו היה כתוב שודא דדייני: " + ], + [], + [ + "האומר לחבירו שדות אני מוכר לך וכו'. אין נוסחת גמרות שלנו ונוסחת ההלכות שבידינו מסכימים לפסק רבינו אבל ה\"ה כתב שנוסחת ההלכות מסכמת לפסק רבינו וכדאי הוא לסמוך עליו: " + ], + [], + [], + [ + "האומר לחבירו שדה ראובן אני מוכר לך וכו'. מעשה ריש פ' חזקת הבתים (דף ל') ההוא דאמר לחבריה נכסי דבי סיסן מזביננא לך ופסק כר\"נ: " + ], + [], + [ + "אמר לו מצר שדה שממנה נחלקת וכו'. פי' המוכר או נותן חלק משדהו ולא פירש חלק השדה אלא כתב כך זה השדה מצר ראובן ומצר שמעון היא ארעא שלי שממנה פליגא או פסיקא החלק שאני מוכר לך או לא אמר גם שאר המצרים מצפון ודרום כיון שלא היה שום חלק מבורר לא יתן לו אלא תשעה קבין שהוא שיעור שדה ואם אמר לו אלו מצריה דהיינו שסיים לו גם מצר צפון ומצר דרום מאחר שייתר בלשונו דעתו ליתן לו יותר משיעור שדה ועל כרחו יתן לו פלגא דאין לנו אלא או חציו או שיעור שדה דהיינו ט' קבין. וזה הפירוש יותר נראה בדברי רבינו שבסוף פכ\"ה בדין מוכר בית הבד והיו חוצה לו חנויות כתב אם מצר לו מצרים החיצונים קנה הכל ואם לאו לא קנה אלא מה שבתוכה ובאותו הדין אמרו בגמ' אי אמר לו ואלין מצרנהא קני ואי לא לא קני הרי שרבינו מפרש בו אלין מצרנאה שמצר לו המצרים גם כאן כתב אם לא מצר לו מצריה וכו' אלמא ואלין מצרנהא פירושו מצר לו המצרים וע\"פ הדרך שכתבתי. אבל רשב\"ם פירש בדין זה ובדין בית הבד שכתב ואלין מצרנהא מצר פלוני מזרח וכך הולך וחושב כל המצרים האי ואלין מצרנהא ייתור לשון הוא ליפות כחו ומ\"מ פירוש ה\"ה שפירש לא מצר לו מצריה שלא מצר לו מצרים כלל איני יודע איך יתכן שהרי בתחלת דבריהם אמרו מצר ארעא דמינה פליגא וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "אבל הפוסק על שער וכו'. כתב ה\"ה מבואר בריש פרק איזהו נשך עכ\"ל. ואני אומר שמאחר דההיא דריש פרק איזהו נשך אינה שנויה אלא לענין רבית מנין לו ללמוד משם לענין קיום המקח. ונ\"ל שרבינו למד דין זה מדתניא בתוספתא דמציעא פרק ד' המוכר פירות לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לאו כל הימנו לאבד זכותו של זה ומפרשה רבינו בפוסק עמו על שער שבשוק שכבר יצא ולענין קיום מקח למי שפרע. ואם תאמר והא כיון שאינו ברשותו לא קני שכך כתב רבינו בסמוך שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו, וי\"ל דכיון שזה דבר הנמכר בשוק הוה ליה כאילו הוא ברשותו וזהו שכתב הפוסק על שער על שער שבשוק דמשמע שהוא דבר הנמכר בשוק בכל שעה ולפ\"ז מ\"ש בסמוך שמי שהקנה מטלטלין אגב קרקע שאם אינם ברשות מוכר אינם קנויים היינו דוקא מטלטלין שאין כיוצא בהם נמכר בשוק אי נמי דכשנתן דמים נמכר אע\"פ שאינו ברשותו כיון שהוא בעולם קנה לענין מי שפרע אבל בשהקנה לו מטלטלין אגב קרקע אע\"פ שהיו בעולם כיון שלא היו ברשותו ההוא קניין לא מהני מידי מדין קניין אגב קרקע: " + ], + [], + [], + [], + [ + "הבן שמכר בנכסי אביו וכו'. על מ\"ש הרב המ\"מ אלא דאב מוציא מיד הלקוחות כתב המגיה דט\"ס הוא * ואב נתחלף לו בבן: * כבר נתקן: ", + " \n  " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקנה למין ממיני חיה וכו' א\"ל קנה את ובהמה זו וכו'. נ\"ל עיקר הנוסחא אמר לו קנה את ובהמה זו או את ועובר זה קנה מחצה ע\"כ וכך אמרו בגמ' קנה את וחמור וכך מצאתי בנוסחא מדוייקת: " + ], + [], + [], + [ + "\n דין ההקדש ודין העניים. כתב הטור בסימן רי\"ב דעת א\"א ז\"ל נוטה לדברי הגאונים שכתב מי שאמר חוב שיש לי על פלונית יהיה הקדש או לעניים לאו כלום הוא שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא א\"כ אמר חוב שיש לי על פלוני כשיבא לידי אתננו לעניים או לצדקה אז חייב לקיים דבריו וצריך להקדישו או ליתנו לצדקה כשיגבנו. והראב\"ד השיג עליו ג\"כ וכתב אם חייב אדם עצמו ואמר אתן כך וכך מהפירות שיצאו מהכרם שלי וכן כל כיוצא בזה הרי זה חייב עצמו ויתן אבל אם אמר ינתן כך וכך מפירות שלא בא לעולם או שאמר לבניו תנו לא קנו עניים עכ\"ל הטור. ואני אומר שכוונת רבינו היא לומר שכשם שאין ההדיוט זוכה בדבר שלא בא לעולם כך אין העניים זוכים בו לפיכך האומר פירות דקל זה לעניים והן פירות שלא באו לעולם לא זכו בהם העניים אבל אם אמר פירות דקל זה אתן לעניים נדר הוא שנדר וחייב לקיימו מטעם נדר לא מפני שזכו בהם העניים. וכך הם דבריו ג\"כ בפרק ו' מהלכות ערכין והם הם דברי הרא\"ש שכתב הטור ולא כמו שעלה על דעתו של הטור שרבינו חולק על הרא\"ש וזה פשוט אבל אי איכא למידק על דברי רבינו אינו אלא במ\"ש שאם צוה שכ\"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בהם העניים ואף אם נאמר שכוונתו לומר שאמר כל מה שיוציא אילן זה ינתן לעניים מ\"מ מי שמחוייב לתתו לעניים דהיינו השכ\"מ ליתיה בעולם והיורשים לא נדרו ולא חל עליהם נדר מוריש וזו היא השגת הראב\"ד ז\"ל שכתב על רבינו. ונ\"ל שרבינו סובר דכיון שאמר מורישם כל מה שיוציא אילן זה לעניים והם שמעו ושתקו סבור וקבול והוה ליה כאילו נדרו הם בעצמם וחייבים לקיים נדרם: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "מכר אילן לזה ופירותיו לאחר וכו'. כלומר מקום צימוח הפירות דהיינו ענפי האילן שבו גדלים הפירות אבל אם שייר פירות לעצמו שייר גם מקום פירות דלגביה דידיה בעין יפה משייר וכיון שכן הפירות משויירים ולא הוו דבר שלא בא לעולם ומדסתם רבינו ולא פירש משמע דס\"ל דשייר לעצמו יורשי בניו או יורשיו אחריו וקשיא עליה ברייתא דבן לוי שמכר לישראל דאיתא בריש פרק המוכר את הבית (דף ס\"ג) דמשמע ממאי דאתמר עלה שאם לא אמר לי ולבני לא יתן לבניו ופסק כן רבינו בפרק ו' מהלכות מעשר ושמא י\"ל שסמך רבינו פה על מה שכתב שם: " + ], + [], + [], + [ + "[שייך להלכה ז, ח]", + "ומה הפרש יש בין המוכר וכו'. וא\"ת והלא הפרש גדול יש ביניהם דמוכר שדה לפירותיה קנה ומוכר פירות שדה זו לא קנה. וי\"ל דהכא מיירי במוכר שדה זו באופן שקנה הלוקח כגון שעשה שבועה שהוא מחוייב לקיים שבועתו וכמ\"ש רבינו סוף פרק שלפני זה א\"נ דכי אמרינן לא קנה היינו שאם אחד מהם רוצה לחזור בו הרשות בידו ועתה שואל אם שניהם רוצים לקיים תנאי מה דינם וכך פי' הלשון ומה בין המוכר שדה זו לפירותיה ובין המוכר פירות שדה זו לחבירו שאם אחד מהם אינו רוצה בתנאי שהתנו לא קנה אבל השאלה באם שניהם רוצים או שנשבעו על כך שהם מוכרחים לקיים דבריהם יש ביניהם שהמוכר פירות השדה אין ללוקח להשתמש בשדה זו כלל כיון שלא הזכיר במכירתו אלא פירות השדה אבל המוכר שדה לפירותיה גוף השדה מכר לו להשתמש בה: ", + "אבל המוכר שדה לפירותיה וכו'. ואין השוכר רשאי להשכיר. תימה שהרי בפ\"ה מהלכות שכירות כתב שלא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין אבל לא בקרקע ואין לומר דהתם בית הכא שדה דאדרבה בבית שייך קלקול בזה יותר מבזה וכמ\"ש שם הראב\"ד אבל בשדה לא שייך למימר הכי ודוחק לומר דלדברי החלוקים עליו קאמר שיש חילוק זה וצ\"ע: " + ], + [ + "[שייך להלכה ז, ח]", + "ומה הפרש יש בין המוכר וכו'. וא\"ת והלא הפרש גדול יש ביניהם דמוכר שדה לפירותיה קנה ומוכר פירות שדה זו לא קנה. וי\"ל דהכא מיירי במוכר שדה זו באופן שקנה הלוקח כגון שעשה שבועה שהוא מחוייב לקיים שבועתו וכמ\"ש רבינו סוף פרק שלפני זה א\"נ דכי אמרינן לא קנה היינו שאם אחד מהם רוצה לחזור בו הרשות בידו ועתה שואל אם שניהם רוצים לקיים תנאי מה דינם וכך פי' הלשון ומה בין המוכר שדה זו לפירותיה ובין המוכר פירות שדה זו לחבירו שאם אחד מהם אינו רוצה בתנאי שהתנו לא קנה אבל השאלה באם שניהם רוצים או שנשבעו על כך שהם מוכרחים לקיים דבריהם יש ביניהם שהמוכר פירות השדה אין ללוקח להשתמש בשדה זו כלל כיון שלא הזכיר במכירתו אלא פירות השדה אבל המוכר שדה לפירותיה גוף השדה מכר לו להשתמש בה: ", + "אבל המוכר שדה לפירותיה וכו'. ואין השוכר רשאי להשכיר. תימה שהרי בפ\"ה מהלכות שכירות כתב שלא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין אבל לא בקרקע ואין לומר דהתם בית הכא שדה דאדרבה בבית שייך קלקול בזה יותר מבזה וכמ\"ש שם הראב\"ד אבל בשדה לא שייך למימר הכי ודוחק לומר דלדברי החלוקים עליו קאמר שיש חילוק זה וצ\"ע: " + ], + [ + "המוכר פירות שובך וכו' ואין זה מוכר דבר שלא בא לעולם וכו'. כתב זה כי היכי דלא נימא דסתם מתני' בהספינה שהזכירה דינים אלו אתיא כמ\"ד אדם מקנה דבר שלב\"ל. אבל צריך לפרש כוונתו שחילק בין מוכר פירות אילן למוכר פירות שובך שהמוכר פירות שובך ה\"ל כמוכר אילן לפירותיו. ואפשר לומר דמוכר פירות אילן או פירות שדה לא משמע שמכר לו רק הפירות והראיה שאין לו רשות ליכנס בקרקע שלא ברשות בעל השדה והטעם לפי שרוב אילנות אינם צריכים שום עבודה אלא פירי ממילא רבו ואע\"פ שיש אילנות שצריכים עבודה והשדה צריכה עבודה וזריעה סתם מוכר פירות לחבירו כבר השדה נעבדה וזרועה וזהו שמוכר לו פירות לבד שאין לו ליכנס בקרקע אלא עד עת אסיפת הפירות ואפילו שנאמר שמכרה לו קודם עבודה וזריעה הרי א\"צ ליכנס לה אלא ימים מספר ואחר אותם הימים הצריכים לא יכנס לה אלא ברשותו עד עת הוצאת הפירות אבל לוקח פירות שובך פשוט הוא שבכל יום צריך ליכנס שם להאכילם ולוקח פירות כוורת גם הוא צריך לבקרם בכל יום להכניס הנחיל היוצא פן ילך לו ודומה ללוקח אמת המים שאע\"פ שכוונתו לדגים שלא בא לעולם שהמכר קיים לפי שבכל יום הולך לצוד ציד וא\"כ ה\"ל כמוכר שובך לפירותיו. ועוד י\"ל דכיון דשובך וכוורת לגבי פירותיהן טפלים הם דסתמן אינן שוים כל כך ואע\"פ שאין שובך וכוורת מרובין מ\"מ ה\"ל כמוכר שובך וכוורת לפירותיהן אבל פירות שדה שטפלים הם לגבי השדה לא ה\"ל כמוכר שדה לפירותיו כל שלא פירש: והראב\"ד כתב על מה שאמר רבינו אלא מוכר הוא שובך לפירותיו או כוורת לדבשו א\"א דוקא שא\"ל כך עכ\"ל. ואני אומר שאין זה במשמע דברי רבינו ועוד דא\"כ מאי איצטריך לאשמועינן הא כבר אשמעינן דבית לדירה ואילן לפירותיו מהני וה\"ה לשובך וכוורת: " + ], + [ + "הביצים והאפרוחים שיש בשובך לא קנה אותם וכו'. לאו למימרא שסובר רבינו שאפילו עמדה מעליהם לא זכתה לו חצרו כל זמן שלא פרחו דא\"כ אפילו שיטפח על השובך מה בכך הא אם תחזור האם עליהם נמצא שלא זכתה לו חצרו, ואף כי יש ליישב דכיון דכשהוגבהה האם מעליהם הקנה לאחרים כיון שנכנסה עליהם רשות אחרים תו לא פקע לענין דלא מצי הדר ביה אכתי קשה דבפי\"ג מהלכות שחיטה בדין שילוח הקן כתב אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם לפיכך אפילו היתה רובצת על הביצים או על האפרוחים בעלייתו וכו' אינם מזומנים ולא קנה לו חצרו ואם איתא הכי ה\"ל לומר אסור לזכות בביצים או באפרוחים כל זמן שלא פרחו לפיכך אפילו היו ביצים או אפרוחים שלא פרחו בעלייתו וכו'. א\"ו כל שעמדה האם מעליהם אפילו שעה אחת זכתה לו חצירו אבל כשלא עמדה אסור לזכות בביצים או באפרוחים אע\"פ שאינו זוכה באם והתורה לא אסרה אלא שלא ליקח האם על הבנים אבל ליקח או לזכות בביצים ושלא ליקח האם לא מיתסר מדאורייתא אבל חכמים אסרוהו גזירה שמא יבא ליקח האם על הבנים ושלא פרחו דנקט רבינו לאו דוקא דאע\"פ שלא פרחו אם עמדה מעליהם זכתה לו אלא דאורחא דמילתא נקט דכל שלא פרחו אין דרך האם לעמוד מעליהם. וה\"ה שכתב ופירש המחבר פירי חדתי שלא פרחו ורש\"י פירש שהטילה אותם האם ולא עמדה עכ\"ל דמשמע מדבריו דלרבינו אפילו עמדה האם מעליהם כל זמן שלא פרחו לא זכתה לו לא נראו דבריו בעיני מהטעם שכתבתי לעיל: " + ], + [], + [], + [ + "הלוקח פירות כוורת וכו'. דרך הדבורים להוליד נחיל אחד ולסוף תשעה ימים מולידים עוד אחר וכן מולידים עד ז' וח' פעמים והנולד אחרון יותר גרוע מחבירו ואמרו במשנה פרק הספינה שנוטל ג' נחילין ומסרג ופירש בברייתא שנוטל ג' נחילין ראשונים ומשאר הנחילין מדלג שנוטל אחד ומניח אחד כלומר שהלוקח יטול רביעי וששי ושמיני והמוכר יטול חמישי ושביעי: " + ], + [], + [ + "הלוקח זיתים מחבירו וכו' שתי גרופיות. כלומר ב' אגרופין ולא עירב זיתים בהדי סדין של שקמה דהוי נמי טפחיים משום דבשקמה איבעי ליה לפלוגי בין בתולה לסדן: " + ] + ], + [ + [], + [ + "וזה המקום שהוא מלא האורה וסלו כו'. פירשב\"ם דבעל האילן אינו זורעם משום דלא נשתעבדו לו אלא לנקיטת פירותיו לדרוס עליהם. משמע מדבריו דלכשייבשו אין לבעל האילנות זכות באותו שיעור שחוצה להן לזורעו ולא לתשמיש אחר אלא ללקיטת פירותיו לבד, גם ה\"ה נתן טעם לבעל האילן לפי שאינו שלו: " + ], + [], + [ + "ומהיכן הוא מודד מן העיקר הרחב של אילנות. דברי רבינו כדברי התוס' דמדנקט לשון עיקר מוכח שמודדין ממקום הרחב. וה\"ה כתב על דברי רבינו כפירוש רשב\"ם ולא דק: " + ], + [ + "כל מי שקונה ג' אילנות וכו' יקוץ כדי שלא ימעט הדרך. פירוש כשנתפשטו הענפים חוץ למלא אורה וסלו וממעט הדרך על בעל השדה דאילו לא נתפשטו אלא בתוך אורה וסלו לא יקוץ שהרי יכול הוא לעלות באילן וללקט: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוכר שדה לחבירו והיו בה דקלים וכו' ואם דקל רע הוא ששייר לא קנה מן הדקלים כלום. אפשר לפרש שכוונתו לא קנה מהדקלים הטובים ממנו כלום וכדברי ר\"ש אבל הוא דחוק בלשון אלא הכוונה שלא קנה כלום וכדברי ן' מיגאש והרשב\"א והטעם שכיון שלא שייר טוב רק רע ל\"ש שייר רע שברע או שיש בהם רע ממנו הכל אחד: " + ], + [], + [ + "האומר לחבירו קרקע ודקלים וכו'. בנוסחת הלכות שלנו כך כתוב בהמוכר את הבית הא דאמרינן הכא זבין [ליה] תרי דיקלי לאו חיובי מחייבנא ליה למזבן ליה תרי דיקלי דדבר שלא בא לעולם הוא אלא רשותא יהיבנא ליה למיזבן תרי דיקלי דאי א\"ל זביננא לך תרי דיקלי לא מצי אידך למימר ליה לא שקילנא אלא ארעא דאית בה תרי דיקלי אלא כדזבין ליה תרי דיקלי מיחייב לקבולה לההיא ארעא ואע\"ג דלית בה תרי דיקלי, ארעא בדיקלא כו'. והן הן דברי רבינו. וא\"ת מ\"נ אי הוו כדבר שלא בא לעולם כיון שלא היו ברשותו אי הוו דבר שבא לעולם דאע\"ג דלא היו ברשותו הרי בעולם היו אי הוו כדבר שלא בא לעולם הרי המכר היה בטל כיון שלא היה אותה שעה ברשותו לא יוכל הלוקח לחזור בו ואי הוו כדבר שבא לעולם למה לא נחייב המוכר לקנות לו דקלין. י\"ל דדין זה הוא מורכב שמצד שלא היה ברשותו אז חשיב שלא בא לעולם ומצד שאע\"פ שלא היה ברשותו כיון שהיה בעולם בא לעולם מיקרי ולגבי לוקח דנין אותו כבא לעולם ולגבי מוכר כלא בא. ואם תאמר לימא איפכא י\"ל דטעמא דמסתבר הוא דכשהמוכר נותן לו השני דקלים הרי הוא אומר לו אני מקיים כמו שהתניתי ואע\"פ שבשעת המכר לא היה ברשותי כיון שאז היה בעולם ועתה הוא ברשותי הוה ליה כאילו היה באותה שעה ברשותי ומחוייב אתה לקיים הממכר אבל כשאין לו הדקלים הרי הוא אומר בעת שעשינו המכר לא באו לרשותי וגם עתה לא באו וה\"ל דבר שלא בא לעולם וכיון שכן לא קנה ואין לנו לחייבו שיקנם לשיהיו דבר שבא לעולם: " + ], + [], + [], + [ + "המוכר וכו' ע\"מ שדיוטא עליונה שלי. צ\"ע מאין לו להראב\"ד שלא נאמר דוקא כשהיתה בנויה על גבה קודם הוא שחוזר ובונה כשנפלה אבל אם לא בנה על גבה קודם שנפלה איבד את זכותו. ואפשר דמדמי ליה קצת למדור אלמנה שנפל: " + ] + ], + [ + [ + "לא מכר את היציע. נראה מדברי ההלכות דוקא כשהוא סביבות הכותלים מחוץ או בעוביו של כותל הוא דאינו מכור אבל אם הוא בבית בפנים מכור הוא: " + ], + [ + "המוכר את הבית לא מכר את החדר. פירש רשב\"ם אע\"פ שהיא פתוחה לבית כיון דאין תשמישו בשל בית דאינו עשוי אלא להצניע שם חפציו לשמור כמין תיבה אינו בכלל בית: ", + "המוכר את הבית וכו' ולא את הגג וכו' ויש בו רוחב ד' אמות. כתב ה\"ה לא מצאתי בגמרא שיעור רוחב לגג אולי למדה הרב מיציע עכ\"ל. ואני אומר שמאחר שרבינו לא כתב בחדר שצריך שיהיה בו ד' אמות ולא יליף לה מיציע היכי נימא דיליף גג מיציע דמאי שנא גג מחדר. ואפשר לומר דכיון דטעמא דחדר אינו מכור בכלל בית הוא לפי שאין תשמיש החדר כעין תשמיש דבית אפילו שלא יהא בו שיעור מקום אינו מכור [בכלל] אבל גג דטעמא לאו משום שאין תשמישו שוה לבית הוא אלא מפני שהוא חשוב בפני עצמו כל היכא דלית ביה שיעור בית דהיינו ד' אמות לא פלג רשותא לנפשיה: " + ], + [], + [], + [ + "המוכר את הבית וכו' אבל לא את המפתח. בגמרא אמר דמפתח אפילו קבועה אינה מכורה ופירשב\"ם שיש מפתחות שאין מזיזין אותה מן הפותחת כגון של בני כפרים וטעמא דמכור לפי שתשמישו קל ונוח לטלטל ופעמים שמטלטלה אבל לא תדיר: " + ], + [], + [ + "המוכר בית הבד וכו' בין כך ובין כך לא מכר את הכובשין וכו'. יש לתמוה על רבינו למה פסק כן דהא מתניתין קתני שאם א\"ל היא וכל מה שבתוכה עכירים וגלגל וקורה מכורים ואע\"ג דברייתא דקתני בין כך ובין כך לא מכר את העכירים לא ה\"ל למיפסק אלא כסתם מתניתין ועוד דאפי' כברייתא לא אתי דהא ברייתא דלא מכר אלא עכירים ואילו גלגל וקורה לא קתני וצ\"ל שרבינו היה גורס כן במשנה ויש קצת גילוי לזה בדברי ה\"ה: " + ] + ], + [], + [ + [ + "המוכר את הספינה וכו'. אבל לא מכר את הביצית וכו' ולא מכר את הדוגית וכו'. יש לתמוה על זה דבגמרא אמרינן אמר רבא ביצית היינו דוגית רבי נתן דבבלאה הוה קרי לה ביצית סומכוס דבר ארץ ישראל קרי לה דוגית משמע דביצית ודוגית חד הוא. ואפשר דס\"ל לרבינו דה\"פ ביצית ודוגית היינו ספינה קטנה אלא דבבבל שהיו הימים והנהרות אצל שפתם נמוכים היו צריכים לספינה קטנה לעלות בה ליבשה מהספינה גדולה ובארץ ישראל שהימים שבה עמוקים אצל שפתם ועל ידי כן יכולה הספינה הגדולה להתקרב אל היבשה לא היו צריכים לספינה קטנה לעלות בה ליבשה ולא היו משתמשים ממנה אלא לצוד בה דגים על שם זה היו קורין אותה דוגית והשתא * הכי קאמר רבינו לא מכר קטנה בין שהיא עשויה לילך בה ליבשה בין שהיא עשויה לצוד בה דגים: * (ואפשר דלכך היו קורין לשל בני בבל ביצית על שם ביצה שגדלה על שפת היאור) ", + " \n  " + ], + [ + "המוכר את הקרון לא מכר וכו'. וא\"ת היינו צמד היינו עול היינו עגלה היינו קרון. י\"ל דקתני קרון של פרדות דבזמן שאינן קשורות אינם נמכרות עם הקרון כמוזכר בגמרא והדר קתני מכר העגלה מכר הבקר ואפשר שחילוף צורת קרון הפרדות מצורת עגלת הבקר מחייבת כן ועול וצמד אינה דבר אחד שהרי בפי\"ד ממסכת כלים שנינו בצורת כלי העגלה העול והקטרב ואפשר דצמד היינו קטרב ושם פירש רבינו צורת העול גם צורת הקטרב: " + ], + [ + "המוכר את העול מכר את וכו'. כתב הטור (ח\"מ סימן ר\"ב) תימה הוא היאך תמכר פרה אגב העול וכן השיג עליו הראב\"ד וכתב שאע\"פ שכתוב כך בתוספתא אין סומכים עליה עכ\"ל. ואפשר לומר שכך היה לשון בני אדם בזמנם: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוכר את הבור וכו'. בפ' הספינה (דף ע\"ח:) תנן מכר בור מכר מימיו ובגמרא אמר רבא מתני' יחידאה היא דתניא מכר בור לא מכר מימיו ר' נתן אומר מכר בור מכר מימיו. וכתב הרי\"ף וכיון דיחידאה הוא לא ס\"ל כוותיה וזה דעת רבינו אבל רשב\"ם כתב דהלכה כמתני' דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתנ' דהא דקאמר הכא יחידאה הוא לאו למימרא דמשום דיחידאה דלא ס\"ל כוותיה אלא לאשמועינן דר\"א בר\"ש כרבנן. ולקיים דברי הרי\"ף ורבינו י\"ל דא\"כ לימא מתניתין מני ר' נתן היא ומדאמר מתניתין יחידאה היא משמע ודאי דאתא למימר דמשום דיחידאה היא לא קי\"ל כוותיה: " + ] + ], + [ + [], + [ + "\n בד\"א בשלא היה בהן אלא בית ד' קבין וכו'. כפי נוסחת ספרינו בדברי רבינו נראה שהיה גורס בדברי רב עוקבא מפוזרים בתוך עשרת קבין אבל מדברי ה\"ה נראה שגם רבינו היה גורס בתוך חמשה קבין כמו שהוא בספרים דידן בגמרא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מכר לו בית כור ואמר לו בסימנים ובמצרים וכו' פחת יתר וכו'. וכתב ה\"ה לשון המחבר כלשון הגמרא וכו' וצ\"ע עכ\"ל. ול\"נ דכיון דסתם רבינו דבריו נראה שסובר שהוא שוה לההיא דלעיל וכן נראה מדברי הטור: " + ] + ], + [ + [], + [ + "חרש שאינו שומע ולא מדבר וכו'. כתב ה\"ה שיש לתמוה על רבינו למה לא השוה מדבר ואינו שומע וכו' הרי הם כפקחים לכל דבריהם עכ\"ל. ואני אומר שעוד יש לדקדק על דברי רבינו שכתב דשומע ואינו מדבר מקחו וממכרו ומתנותיו קיימים אף בקרקע ונראה שטעמו משום דחרש דתנן ביה רומז ונרמז במטלטלין אמרו דלגיטין אינו רומז ונרמז אלמא גיטין וקרקעות כי הדדי נינהו א\"כ בנשתתק דתנן דהרכנת הראש מהני לגיטין ע\"י בדיקה ג' פעמים הן הן ולאו לאו וכן כתב ידו מהני כדאמר רב כהנא בפרק מי שאחזו הוא הדין דלקרקעות מהני הנך מילי. ולענין תמיהת ה\"ה י\"ל דההיא ברייתא דקתני מדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר הרי הם כפקחים לכל דבריהם ע\"כ לא כפקחים ממש קאמר דפקחים ממש אינם צריכים בדיקה ומדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר צריך בדיקה וכיון דקתני מדבר ואינו שומע זהו חרש משמע שדינו כחרש גמור לדברים שלא נאמר בו בפירוש שאינו כחרש. ועוד י\"ל שסובר רבינו דכי תניא במדבר ואינו שומע שהוא כפקח היינו דוקא כששומע קצת וקרי ליה אינו שומע לפי שאינו שומע כמו הפקחים אבל אם אינו שומע כלל דינו כחרש גמור ולישנא דרבינו דייק הכי שכתב מדבר ואינו שומע כלום: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שמכר בין בנכסיו וכו'. בפ' מי שמת (דף קנ\"ד) מעשה בבני ברק: סליקו הלכות מכירה בס\"ד " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d8dfd34921f9d0762464d40a7baed125572d3313 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,765 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sales", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Sales", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "כיצד בכסף וכו'. בד\"א במקום שאין כותבין את השטר [וכו'. , ופירש\"י] דכיון דרגילים בהכי לא סמכה דעתו של לוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנותו על השטר הוא (סומך). וי\"א דמאי דאמרינן שבמקום שדרכן לכתוב השטר לא קנה עד שיכתוב היינו דוקא שטר קניין כלומר שכתב בו שדי מכורה לך והיינו טעמא דכל שיש לפניו שתי קניות אין דעתו לקנות אלא בקניין שהוא יותר מועיל ושטר הוא יותר מועיל מכסף לפי שמועיל לקניין ולראיה אבל במקום שאין כותבין שטר קניין אע\"פ שכותבין שטר ראיה שהוא להודאה על המכירה לאלתר הוא קונה בכסף. אבל רבינו סתם ולא חילק וכן דעת הרב רבינו נסים והיינו טעמא דכיון שדרכן לכתוב שטר לא סמכא דעתיה דלוקח עד שיכתוב שטר ואפילו בשטר הודאה ובשנכתב שטר קונה בכסף משעה ראשונה ושטר ראיה דאמרינן שאינו מועיל לקניין היינו בשטר הודאה בעלמא אבל בשטר מכר כי הני שטרי דידן אע\"פ שכתוב בהם ומכרתי ונתתי לשון עבר שטר קניין הוא ולחזק הדבר כותבין כך כמו נתתי כסף השדה נתתיה לך, כך כתב הר\"ן והביא ראיות על זה וכתב שזה דעת בעל העיטור והרשב\"א ז\"ל: " + ], + [], + [ + "האומר לחבירו וכו' קנה הבית מדין ערב. בריש קדושין (דף ז') אמר רבא לענין קדושין הא לך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ואמר נמי תן מנה לפלוני ואקדש לו מקודשת מדין ערב ומדין עבד כנעני ובתר כולהו אמר רבא וכן לענין ממונא וא\"כ כשם שכתב רבינו שקנה מדין ערב היה לו לכתוב שאר החלוקות וכתב הרב רבינו ניסים שאולי סובר דדוקא לגבי קידושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כהדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה אבל לענין ממון אין למדים מעבד כנעני אבל אין זה מחוור וצ\"ע עכ\"ל. ותמהני איך עלה בדעתו של הר\"ן לומר דשמא סובר רבינו דדוקא לגבי קדושין וכו' אבל לענין ממון אין למדין מעבד כנעני דאטו רבינו אמורא הוא דליפלוג על רב דאמר וכן לענין ממונא. לכן צ\"ל דרבינו הוה גריס הא דאמר רבא וכן לענין ממונא סמוך לתן לו ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב וטעמא דרבא אמרה מדין ערב ולא אמרה מדין עבד אפשר דהוי מטעמא דכתב הר\"ן: " + ], + [ + "כיצד בשטר וכו'. ואע\"פ שאין השטר שוה כלום. דסד\"א כל פחות משוה פרוטה לאו כלום הוא. אי נמי שרבינו כתב הברייתא כלשונה וברייתא איידי דגבי קדושין איצטריך למיכתב אע\"פ שאין בו שוה פרוטה תנא נמי גבי מכירה: ", + "בד\"א במוכר שדהו מפני וכו'. שם (דף כ\"ו) אמר שמואל לא שנו דקנה אלא בשטר מתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן את הדמים ואותיב עליה רב המנונא מדתניא בשטר כיצד כתב לו [על הנייר או על החרס אע\"פ שאין בהם שוה פרוטה] שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה הוא מותיב לה והוא מפרק לה במוכר שדהו מפני רעתה כלומר ומשום הכי קנה בשטר לחודיה הא לאו הכי לא קני עד שיתן הכסף רב אשי אמר במתנה בקש ליתנה לו ולמה כתב לו לשון מכר כדי לייפות את כחו. ופירש\"י דלרב אשי הך מתניתין בנותן [מתנה] מיירי וכולה חדא היא ולאו או או קתני אלא כך כתב לו שדי מכורה (לך) ונתונה לך כדי לייפות את כחו שאם יגבנה ב\"ח של נותן ממנו ישוב לתבוע דמים המפורשים. ולפי זה יש לנו לפסוק כרב אשי דבתרא הוא דלא מפליג בין מוכר שדהו מפני רעתה או לא אלא לעולם לא קנה בשטר אלא א\"כ כתב שדי מכורה לך. ונתונה לך ויש לתמוה על רבינו שפסק כרב המנונא ותירץ ה\"ה דרב אשי לאו לאיפלוגי אתא אלא ליתן טעם לדבר דמפני רעתה דין הוא שיקנה שהרי אפילו במתנה היה נותנה לו כי רעה בעיני אדוניה היא עכ\"ל. כוונתו לומר דרב אשי לא בא לחדש אוקימתא אלא לתת טעם לדברי רב המנונא ולפ\"ז אין לנו לגרוס רב אשי אמר דמשמע דאתא לאיפלוגי אלא אמר רב אשי. ול\"נ שאפשר לומר על פי הקדמה זו שרבינו מפרש דרב אשי לא לחלוק על דברי רב המנונא בא וגם לא לפרש דבריו אלא לומר דברייתא אפשר לתרוצה בגוונא אחרינא וכיון שלא הקשה על דברי רב המנונא משמע דדינא הכי הוי. ועי\"ל דאפילו נימא דסבר רבינו דרב אשי לאיפלוגי אתא וכדפירש\"י לא שבקינן פירוקיה דרב המנונא דהוא גופיה מותיב לה משום פירוקיה דרב אשי כ\"ש דמסתבר טעמיה טפי דשביק ברייתא כפשטה דאו או קתני. ועי\"ל דמטעם אחר פסק כרב המנונא משום דחילוק זה דמוכר שדהו מפני רעתה סתמא דגמרא קאמר לה בפרק האומנין (דף ע\"ח) גבי עייל ונפיק אזוזי וכיון דסתמא דגמרא קאמר לה הכי נקטינן: " + ], + [ + "כיצד בחזקה וכו'. מדברי רבינו שכתב בד\"א במקום שאין כותבין שטר קודם כיצד בחזקה משמע שסובר כדברי האומרים דחזקה לחודה קניא בלא כסף ושטר אפילו במקום שכותבין שטר: " + ], + [], + [ + "כיצד המחזיק בנעילה וכו' ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו. ה\"ה הביא ראיה לדברי רבינו מההוא שכיב מרע דפרק הזורק (דף ע\"ז:) דאמרינן ביה תיחוד ותפתח. והטור כתב בסי' קצ\"ב על דברי רבינו ואיני מבין דבריו מה צריך לפתחו אח\"כ. והרמב\"ן כתב דלרבינו בעינן שיחזור ויפתח מההיא דהזורק וליתא דהא נעל תנן עכ\"ל. ולפי זה תיחוד ותפתח לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט. ול\"נ דלרבינו נמי בנעילה לחוד קני ומ\"ש וחזר ופתחו ל\"מ קאמר ל\"מ בנעל ונשאר נעול שקנה אלא אפילו חזר ופתחו כמו שהיה מקודם דהשתא אין ניכר בו שום מעשה שעשה לקנות אפילו הכי קני. וכתב הרא\"ש דמתיחוד ותפתח דפרק הזורק אין ראיה דשאני התם דבנעילה לחודה לא מוכחא שיהא לשום קנין אלא כמו שהיתה רגילה בכל פעם לסגור בתים של בעלה כדי שיהא שמור מה שבתוכו אבל כיון שהיא פותחת מיד אחר הנעילה ניכר שהנעילה היתה לצורך קניין עכ\"ל. וע\"פ הדברים האלה אפשר לומר דבדוקא כתב רבינו ופתחו משום דאם אינו פותחו מיד לא מוכחא מילתא שנעל לשום קניין אלא שהוא נועל הבית בשליחות בעה\"ב כדי לשמור מה שבתוכו אבל כשחוזר ופתחו מיד ניכר שהנעילה היתה לצורך קניין ולפי זה נעל דמתני' לישנא קיטא הוא: " + ], + [ + "כיצד המחזיק בגדירה כל שהוא וכו' והשלימו לעשרה. מימרא דשמואל פרק חזקת הבתים (דף נ\"ג) וא\"ת למה לי דנקט והשלימו לעשרה אי סגי באין יכולין לעלות אלא ע\"י הדחק. ותירץ הנמוקי יוסף דעשרה דנקט לאו דוקא אלא כל שאין עולין לו עכשיו אלא ע\"י הדחק קנה וכ\"נ מדברי ה\"ה. ול\"נ דעשרה דנקט דוקא דכל פחות מעשרה עולין לו בריוח הוא ולכך צריך שישלימו לעשרה דכיון שהשלימו לעשרה עולין לו ע\"י הדחק: כתב הטור בסימן קצ\"ב וזה לשונו. כתב הרמב\"ם שצריך ג\"כ שמתחלה לא היה גבוה מעשרה והשלימו לעשרה וכ\"כ הרא\"ש וי\"א שאין צריך דהא דקאמר בגמרא כגון שלא היה גבוה עשרה והשלימו לעשרה אורחא דמילתא נקט דכל שהשלימו לעשרה הוי הכי וה\"ה נמי בפחות מעשרה אם הוא בזה הענין עכ\"ל. ואיני יודע מנין לו לומר דרבינו דוקא נקט שדבריו כלשון הגמרא ומה שנפרש בלשון הגמרא נפרש בדבריו: " + ], + [], + [ + "[שייך להלכה יג, יד]", + "המוכר שדה לחבירו בצד שדהו וכו' כיון שדש את המצר וכו'. פ\"ק דקמא (דף ט') ופ' מי שהיה נשוי (דף צ\"ב:) ופ\"ק דמציעא (דף י\"ד) ראובן שמכר שדה לשמעון [שלא באחריות] ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו וכו' ומאימת הויא חזקה מכי דייש אמצרי וכתב רבינו דין זה פי\"ט, ולפי שקשה אם לא החזיק בה פשיטא דיכול לחזור בו ותו מאי בעי ומאימת הויא הוי חזקה הרי החזקות שנויות בפ' חזקת פירש רבינו שם דהב\"ע בשקנה באחד מדרכי הקניות ואפילו הכי כל שלא נשתמש בה בחזקת דייש אמצרי יכול לחזור בו אבל אי דייש אמצרי אע\"פ שלא קנה בשום קניין אחר קנה ואינו יכול לחזור בו דלא גרע דש אמצרי מרפק ביה פורתא והרי כאן קניין חזקה והרי נהנה בו. ומ\"ש שם רבינו דש בו מצר שלה וערבו עם הארץ פי' כשהוא סמוך לשדהו ורוצה לחברם דאי לאו הכי אמאי דייש אמצרי ופי' מאימת הוי חזקה כלומר דלא לימצי למיהדר ומשיב מכי דייש אמצרי כלומר שנהנה בה כבר ומכיון שנהנה קנה בההיא דישה אינו יכול לחזור בו כך נ\"ל לדעת רבינו והוא יותר נכון בעיני ממ\"ש ה\"ה: ", + "ואם שביל של כרמים וכו'. וכמה שיעור רוחב הדרך וכו'. סוף פרק המוכר פירות (דף ק') ברייתא וגירסת רבינו כמו שכתב ה\"ה וכתב שאפשר דהיינו טעמא שאם יש מחיצות וכו'. ויותר נכון מה שפירשו בתוס' (בד\"ה ולא אמרן) דהב\"ע במחיצות נמוכות טפח או טפחיים להיכר השביל הילכך כשמוכר לו השביל בשדהו לא יתן לו אלא כמו שהוא עשוי אפילו לא יהא [לו אלא] כדשקיל כרעא ומנח כרעא. וכתב עוד ה\"ה שאפשר שרבינו אינו מפרש השמועה במוכר השביל סתם במה נקנה אלא במה הוא קונה בחזקת הילוך וכבר ידוע בין הקונה והמוכר כמה מכר ולזה לשונו נוטה ע\"כ. ודבריו אפשר להתפרש אם בשלא הלך רק באורך ואפילו הכי קנה השיעור הכתוב כאן אבל אם הלך ברוחב קנה כל מה שהסכימו אם הלך בו, או אפשר דמשום דקנין הילוך קליש אפילו הלך כמה לא קנה מה שהוא דרך הילוך שביל כרמים ויכול לחזור בו המוכר מהשאר. ול\"נ באומר לו שביל סתם אני מוכר לך עסקינן ואפילו הלך בו כמה אינו קונה אלא השיעור האמור כאן. ומ\"ש רבינו ", + "וכמה שיעור רוחב הדרך וכו' כדי שיגביה רגל ויניח רגל בצדה. נראה דהיינו אורך שתי רגלים וקשה דא\"כ לימא אורכא דתרי כרעי ואפשר דאי אמר הכי הוה משמע מצומצמים והשתא דאמר כי היכי דשקיל כרעא וכו' משמע שאינם מצומצמים: על מה שכתב ה\"ה ולפי גרסת רבינו נראה הטעם וכו' שלא יסתור המוכר המחיצות, קשה דא\"כ תינח היכא שאין השביל רחב יותר מכדי שיגביה רגל ויניח רגל אבל היכא שהוא רחב יותר מאי איכא למימר: ועל מ\"ש שרבינו אינו מפרש במוכר השביל בסתם וכו'. קשה דמאי שנא מסיימי מחיצתא מהיכא דלא מסיימי: " + ], + [ + "[שייך להלכה יג, יד]", + "המוכר שדה לחבירו בצד שדהו וכו' כיון שדש את המצר וכו'. פ\"ק דקמא (דף ט') ופ' מי שהיה נשוי (דף צ\"ב:) ופ\"ק דמציעא (דף י\"ד) ראובן שמכר שדה לשמעון [שלא באחריות] ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו וכו' ומאימת הויא חזקה מכי דייש אמצרי וכתב רבינו דין זה פי\"ט, ולפי שקשה אם לא החזיק בה פשיטא דיכול לחזור בו ותו מאי בעי ומאימת הויא הוי חזקה הרי החזקות שנויות בפ' חזקת פירש רבינו שם דהב\"ע בשקנה באחד מדרכי הקניות ואפילו הכי כל שלא נשתמש בה בחזקת דייש אמצרי יכול לחזור בו אבל אי דייש אמצרי אע\"פ שלא קנה בשום קניין אחר קנה ואינו יכול לחזור בו דלא גרע דש אמצרי מרפק ביה פורתא והרי כאן קניין חזקה והרי נהנה בו. ומ\"ש שם רבינו דש בו מצר שלה וערבו עם הארץ פי' כשהוא סמוך לשדהו ורוצה לחברם דאי לאו הכי אמאי דייש אמצרי ופי' מאימת הוי חזקה כלומר דלא לימצי למיהדר ומשיב מכי דייש אמצרי כלומר שנהנה בה כבר ומכיון שנהנה קנה בההיא דישה אינו יכול לחזור בו כך נ\"ל לדעת רבינו והוא יותר נכון בעיני ממ\"ש ה\"ה: ", + "ואם שביל של כרמים וכו'. וכמה שיעור רוחב הדרך וכו'. סוף פרק המוכר פירות (דף ק') ברייתא וגירסת רבינו כמו שכתב ה\"ה וכתב שאפשר דהיינו טעמא שאם יש מחיצות וכו'. ויותר נכון מה שפירשו בתוס' (בד\"ה ולא אמרן) דהב\"ע במחיצות נמוכות טפח או טפחיים להיכר השביל הילכך כשמוכר לו השביל בשדהו לא יתן לו אלא כמו שהוא עשוי אפילו לא יהא [לו אלא] כדשקיל כרעא ומנח כרעא. וכתב עוד ה\"ה שאפשר שרבינו אינו מפרש השמועה במוכר השביל סתם במה נקנה אלא במה הוא קונה בחזקת הילוך וכבר ידוע בין הקונה והמוכר כמה מכר ולזה לשונו נוטה ע\"כ. ודבריו אפשר להתפרש אם בשלא הלך רק באורך ואפילו הכי קנה השיעור הכתוב כאן אבל אם הלך ברוחב קנה כל מה שהסכימו אם הלך בו, או אפשר דמשום דקנין הילוך קליש אפילו הלך כמה לא קנה מה שהוא דרך הילוך שביל כרמים ויכול לחזור בו המוכר מהשאר. ול\"נ באומר לו שביל סתם אני מוכר לך עסקינן ואפילו הלך בו כמה אינו קונה אלא השיעור האמור כאן. ומ\"ש רבינו ", + "וכמה שיעור רוחב הדרך וכו' כדי שיגביה רגל ויניח רגל בצדה. נראה דהיינו אורך שתי רגלים וקשה דא\"כ לימא אורכא דתרי כרעי ואפשר דאי אמר הכי הוה משמע מצומצמים והשתא דאמר כי היכי דשקיל כרעא וכו' משמע שאינם מצומצמים: על מה שכתב ה\"ה ולפי גרסת רבינו נראה הטעם וכו' שלא יסתור המוכר המחיצות, קשה דא\"כ תינח היכא שאין השביל רחב יותר מכדי שיגביה רגל ויניח רגל אבל היכא שהוא רחב יותר מאי איכא למימר: ועל מ\"ש שרבינו אינו מפרש במוכר השביל בסתם וכו'. קשה דמאי שנא מסיימי מחיצתא מהיכא דלא מסיימי: " + ], + [ + "היתה הקרקע צחיח סלע וכו'. על מ\"ש כאן הרב המגיד להשוות דין לדין קרקע העבד עיין בפרק כ' כי שם חילקתי ביניהם: " + ], + [], + [ + "העכו\"ם אינו קונה בחזקה וכו' וישראל הבא מחמת עכו\"ם וכו'. פ' חזקת הבתים (דף ל\"ה:) אמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת עכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם מה עכו\"ם אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת עכו\"ם וכו', ומפרשה רבינו בין לענין חזקת ג' שנים בין לעניין קנייה לאלתר ואע\"פ שלא הוזכר במימרא אלא שטר ודאי דלא עדיף מישראל ולא קני בשטר לחודיה בלא כסף אלא במוכר שדהו מפני רעתה. ופי' ישראל הבא מחמת עכו\"ם היינו ישראל הקונה מהעכו\"ם והטעם דכי היכי שכתבנו למעלה שאפי' שטר ראיה ומקום שכותבין לא סמכא דעתיה למיקני בכסף עד דאיכא שטר וכיון שנכתב קנה למפרע בכסף ה\"נ המוכר לעכו\"ם והקונה מעכו\"ם לא סמכא דעתייהו שהמקח או המכר קיים עד שיהא שטר עם כסף ואפילו במקום שאין דרכן לכתוב משום דסתם עכו\"ם אנס ויערער עליהם לבטל המקח אבל כשנעשה בשטר אין יראים ממנו וזה טעם מספיק. ומדברי רבינו בפ\"א מהל' זכייה משמע דטעמא משום דעכו\"ם לא סמכא דעתיה אלא על השטר וטעם ה\"ה אינו מספיק לישראל הקונה מן העכו\"ם ועיין בהר\"ן בפ\"ק דקידושין, ואפשר לומר שדקדק רבינו שכתב אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף לומר דלא קני דשטר וכסף שניהם יחד צריך וג\"כ צריך שיקדים כתיבת השטר לנתינת הכסף וזהו פירוש בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף כלומר עם נתינת הכסף שאחר כתיבת השטר הא אם נתן הכסף ואח\"כ כתב לו השטר לא קני וכמ\"ש בנימוקי יוסף בשם המפרשים פ' חזקת גבי נכסי גר הרי הם כמדבר ומ\"ש תחלה נראה יותר. ומ\"ש רבינו עוד בישראל הבא מחמת העכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם ואינו קונה אלא בשטר לאו למימרא דקני בשטר לחודיה אלא בשטר עם נתינת הכסף קאמר ואמאי דאמר גבי עכו\"ם סמיך ולא הזכיר שטר אלא לומר דלא קני בחזקה דהא ודאי פשיטא דלא עדיף מישראל וכמ\"ש ה\"ה בקונה עכו\"ם והוא הדין למוכר עכו\"ם דשוים הם וכמו שאמרו ישראל הבא מחמת עכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם: ", + "כל המחובר לקרקע וכו'. בפ' שבועת הדיינין (דף מ\"ג) ר\"מ סבר (ענבים העומדים ליבצר) כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין וסובר רבינו דע\"כ לא פליגי אלא בצריכין לקרקע אבל אין צריכין לקרקע אפילו רבנן מודו דכבצורות דמיין דפרכינן בפ' נערה שנתפתתה (דף נ\"א) בפשיטות כל העומד ליגזז כגזוז דמי ופשיטא דכרבנן קי\"ל אלא ודאי דבאין צריכים אפי' רבנן מודו. והוי יודע שבענין השומרים לא שאני לן בין צריכים לקרקע לאינם צריכים אלא לעולם הם כקרקע וזהו שכתב רבינו הרי הם כמטלטלין לקניין ויש להם אונאה משמע דיש דבר שאינם לו כמטלטלין גם פ\"ח דטוען ונטען כתב טענו ענבים שעומדים ליבצר וכו' שכל העומד ליבצר הרי הוא כבצור לענין כפירה והודאה נראה ג\"כ דיש דבר שאינם לו כמטלטלין ובצריכין לקרקע כתב הרי הן כקרקע לכל דבר ובפ\"ב דהלכות שכירות כתב המוסר לחבירו דבר המחובר לקרקע לשמור אפילו היו ענבים העומדות להבצר הרי הן כקרקע בדין השומרים, נראה מלשונו שדין השומרים משונה משאר דינים דאפילו אין צריך לקרקע דינו כקרקע דעתו כדעת ר\"י הלוי ז\"ל רבו שכתב טח\"מ סי' צ\"ה כל המחובר לקרקע כקרקע דמי וכתב הר\"י הלוי דוקא לענין שומרים אבל מאן דמזבין לחבריה ענבים העומדות להבצר כיון דאדעתא למישקל זבנינהו ניהליה כבצורות דמיין ודיינינן בהו דין מטלטלין בכל מילי כגון דין אונאה ושבועה וכיוצא בהן דקי\"ל כל העומד ליבצר כבצור דמי והיינו טעמא דגבי שומר לאו כבצורות דמי כיון דלשמירה הן כשהם מחוברים לקרקע ואדעתא דהכי מסרינהו ניהליה הוה ליה כקרקע דהא לאו למתלשינהו מסרינהו ניהליה עכ\"ל: כתב ה\"ה כל המחובר לקרקע וכו' דין החזקה נתבאר בפרק הספינה על מתניתין דהלוקח פשתן מחבירו ותלש כל שהוא קנה ובסוגיא שעליה עכ\"ל. ויש לתמוה שזה ע\"פ פירוש רשב\"ם שם אבל רבינו כתב שם דהוי כאינו צריך לקרקע וכתב ה\"ה שקנה הקרקע בשכר היפוי וקנה הפשתן אגב הקרקע עכ\"ל. וא\"כ אין דין הפשתן ענין לחזקה כלל: " + ], + [], + [ + "[שייך להלכה יט, כ]", + "המוכר לחבירו י' שדות וכו'. ואם תאמר בלא חזקה קנה מטעם כסף, וי\"ל דהב\"ע במקום שכותבין שטר ואז לא קני בכספא כמפורש לעיל. ומ\"ש רבינו ", + "וכן בשכירות. נלמד מהתוספתא שכתב רבינו בסמוך, ונראה מדברי רבינו שכתב ", + "וכן בשכירות כיון שהחזיק באחת מהן וכו'. דלא משוה שכירות למכר אלא לענין זה בלבד אבל לא לענין שצריך לתת דמי כולן דבשכירות אפילו לא נתן דמים קנה בחזקה וטעמא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף: " + ], + [ + "[שייך להלכה יט, כ]", + "המוכר לחבירו י' שדות וכו'. ואם תאמר בלא חזקה קנה מטעם כסף, וי\"ל דהב\"ע במקום שכותבין שטר ואז לא קני בכספא כמפורש לעיל. ומ\"ש רבינו ", + "וכן בשכירות. נלמד מהתוספתא שכתב רבינו בסמוך, ונראה מדברי רבינו שכתב ", + "וכן בשכירות כיון שהחזיק באחת מהן וכו'. דלא משוה שכירות למכר אלא לענין זה בלבד אבל לא לענין שצריך לתת דמי כולן דבשכירות אפילו לא נתן דמים קנה בחזקה וטעמא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף: " + ] + ], + [ + [ + "עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר. כלומר במקום שכותבים שטר דומיא דקרקע או בחזקה לחודה אפי' במקום שכותבין ומכאן נראה שדעת רבינו כדעת הסוברים כן: " + ], + [ + "כיצד התיר לו מנעלו וכו'. כתב ה\"ה דסברת רבינו דכשם שקרקע נקנה באכילת פירות כן העבד נקנה באי זו מלאכה שיעשה אפילו אינה מלאכת עבדות כגון תפר לו בגד או בישל לו קדרה ושלא כדברי הרשב\"א והרמב\"ן. ואני אומר דאדרבה לשון רבינו נראה בהפך שכתב שישתמש בהן כדרך שמשתמשין בעבדים דמשמע דוקא תשמיש המיוחד לעבדות ולא דמי לאכילת פירות דקרקע דשאני התם דבעת הנאתו מינכר לכל שהוא שלו אבל כשתופר בגד במה יודע דלרבו הוא אבל מלאכת עבדות הם מעשים בגופו של אדון והוליך כליו אחריו למרחץ כיון דאחריו הוא הולך הא מינכר שהוא שלו דומיא דקרקע: " + ], + [ + "או שאמר לו רבו הראשון לך אצל וכו'. טעמו משום דהוי טעמא משום דאדעתא דנפשיה אזיל לא שאני לן בין קראו רבו השני ובא אליו לאמר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח: " + ], + [], + [ + "הבהמה בין דקה בין גסה נקנית במשיכה. כתב ה\"ה ולא במסירה דטפי עדיפא משיכה ממסירה. כך נראה שהוא דעת רבינו שכתב בפ\"ג הספינה הואיל וא\"א להגביה וכו' לא הצריכוה משיכה אלא נקנית במסירה אלמא דמשיכה עדיפא ליה ממסירה: " + ], + [ + "כיצד קונין את הבהמה במשיכה וכו' או שרכב עליה והלכה בו וכו'. עיין במ\"ש בפי\"ז מהל' גזילה: " + ], + [], + [], + [ + "האומר וכו'. כתובות פ' האשה שנפלו (דף פ\"ב) וכתבו שם התוס' בד\"ה הא דאמר לא דמי לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' דמקודשת אע\"פ שנתאכלו המעות אע\"פ שלא אמר מעכשיו כדאמרינן בפרק האומר דבכסף ודאי לא בעינן מעכשיו שאם לא תתקדש לו חייבת לשלם והוי כאילו הכסף בעין לאחר ל' יום אבל הכא גבי משיכה אם לא אמר מעכשיו לא קנה לאחר ל' יום דבשעת קנייה כבר פסקה המשיכה. וכתבו עוד דר\"י שהוא בעל המימרא ס\"ל דמעכשיו מתחיל הקניין ואינו נגמר עד לאחר ל' יום ולהכי אמרינן בהכותב (דף פ\"ו) שצריך שתהא בסוף שלשים באגם שהוא מקום הראוי למשיכה: כתב הר\"ן בפ' הכותב על הא דהאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום לא ירדתי לסוף דעתו של הרמב\"ם שכתב פ\"ט מהל' גירושין דבלא א\"ל מעכשיו מגורשת ובפ\"ג מהלכות מכירה כתב דבלא א\"ל מעכשיו לא קנה. וה\"ה בפ\"ט מהל' גירושין נתן טוב טעם ודעת לדברי רבינו: כתב ה\"ה מ\"ש אפילו אם עומדת באגם הכוונה ברשות שאינו שלו וכו'. ולא ידעתי למה כתב כן דהא בגמרא משמע דוקא בעומדת באגם אבל עומדת ברה\"ר לא: " + ] + ], + [ + [], + [ + "כיצד המקבץ עצים וכו'. כתב ה\"ה דגרסינן התם על מימרא זו וכו' שאני פשתן דמשתמיט. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש שאני פשתן שאפשר לשומטו מעט מעט ולהגביהו ומש\"ה אפילו הוא שליפי רברבי אינו נקנה אלא בהגבהה והוא הדין לכל דבר שאין טורח כל כך כשישמטנו מעט ויגביהנו אבל פירות דהיינו כגון אגוזים שקדים ופלפלין דלא משתמטי כלומר שיש טורח גדול להתירן ולהגביהן מעט מעט נקנין במשיכה: " + ], + [ + "הספינה הואיל וא\"א להגביהה וכו' ואינה נמשכת אלא לרבים. פי' ע\"י רבים: " + ], + [], + [], + [ + "לפיכך אם היה ביתו של לוקח וכו'. כתב ה\"ה ודברי רבינו צ\"ע וכו'. ואני אומר שאין נראה כן מדברי רבינו כי ביאור דבריו כך הוא לפיכך אם היה ביתו של לוקח וכו' לא תקנו לו משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח כלומר ועל כרחו טרח ומציל כדי להציל ביתו הילכך משנתן הדמים נקנה המקח בדין תורה: " + ], + [ + "וכן השוכר המקום וכו'. כתב ה\"ה זה מבואר בהרבה מקומות וכו'. הוא עובדא דר\"ג וזקנים שהיו באים בספינה ואמר עישור שאני עתיד למוד נתון לו ליהושע ומקומו מושכר לו וקתני בברייתא שקיבל שכר ממנו ובפ\"ק דמציעא איכא תרי לישני ללישנא קמא מטלטלי אגב מקרקעי הקנה לו דאילו מדין חצר לא קנה מפני שלא היה משתמר לדעתו ורב פפא אמר דעת אחרת מקנה אותן שאני כלומר דדוקא במציאה הוא דבעינן שיהא עומד בצד שדהו כשאינה חצר משתמרת אבל במתנה כיון דדעת אחרת מקנה אותה כיון שמשתמרת לדעת הנותן ואע\"פ שאינה משתמרת לדעת המקבל קנה אפילו אינו עומד בצדה. והרי\"ף נראה שפוסק כת\"ק וכן דעת רבינו בפ\"ד מהלכות זכייה ותמהני מה\"ה שהביא ראיה מהל' גזילה שהוא בענין מציאה דלכ\"ע לא קנה בחצר שאינה משתמרת אלא אם כן עומד בצדה ולא הביא ראיה מהלכות מתנה שבענין מתנה הוא פלוגתא דתרי לישני שכתבתי: " + ], + [ + "המקנה קרקע ומטלטלין כאחד וכו'. ה\"ה תמה על רבינו למה לא כתב שאם לא נתן לו דמי כל המטלטלין שלא קנה. ול\"נ דלפי גירסת ההלכות דלא גריס אמר רבא לא שאני אלא שנתן דמי כולם וכו' אלא אההיא דשמואל דמכר לו עשר שדות בעשר מדינות ולא קאי אקניית מטלטלין באגב ל\"ק מידי שהרי בפ\"א גבי מכר לו עשר שדות כתב בד\"א שנתן לו דמי כולן דאהתם קאי רבא וכאן לא כתב כן משום דלא קאי לענין מטלטלין אגב קרקע וכמ\"ש ואין ספק שגירסת הרי\"ף היא גירסת רבינו: " + ], + [ + "בד\"א כשהיו המטלטלין צבורין באותה קרקע וכו':. כתב ה\"ה החילוק שכתב רבינו וכו'. כיוצא בדברי ה\"ה כתב הר\"ן ז\"ל בדעת רבינו וכתב עליו ואין דבריו מחוורים שא\"כ ה\"ל לפרש דדוקא בחצר המשתמרת דחצר שאינה משתמרת אינה קונה אלא בעומד בצדה כדמוכח בפ\"ק דמציעא ואף הוא ז\"ל כתב כן בפ\"ד מהל' זכייה וכבר השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. ול\"נ שמלבד ההכרח שכתבו ה\"ה והר\"ן לדברי רבינו יש לו עוד הכרח אחר דאמרי' איבעיא השנית והלכתא צבורים לא בעינן אגב וקני בעינן ומאחר דפשטינן לעיל דצבורין לא בעינן למה לי למיהדר ולמימר דצבורים לא בעינן אלא ודאי היינו לומר צבורים לא בעינן ומשום דאפילו אינם צבורים מיקנו אגב קרקע מש\"ה אגב וקני בעינן לשאינן צבורים הא אילו לא הוו מיקנו שאינם צבורים לא הוה בעי אגב וקני כלל. ומה שכתב שאין דבריו מחוורים שא\"כ ה\"ל לפרש וכו' אע\"פ שה\"ל לפרש [דדוקא בחצר המשתמרת היא] לא מפני זה לא יהיה פירושו בגמרא מחוור כ\"ש שי\"ל שסמך על מ\"ש פרק ד' מהל' זכייה דבחצר שאינה משתמרת לא קנה אא\"כ עומד בצדה ומכיון דצבורין לא בעינן אגב אם כן ע\"כ מטעם חצירו קנה ופשיטא דבעינן שיהא עומד בצדה אם אינה משתמרת וכן דרכו של רבינו בכמה מקומות לסמוך כאן על מה שאמר במקום אחר. ומ\"ש וכבר השיג עליו הראב\"ד לא מטעם זה השיג עליו אלא משום דשמעתא לא מתחזיא אלא לעולם אגב וקני בעינן צבורים לא בעינן והא זימנין דצבורים בעינן אגב וקני לא בעינן מש\"ה כתב שאינו מחוור. ובמה שכתבתי לעיל נתיישב גם זה דה\"פ משום דצבורים לא בעינן אגב וקני בעינן לשאינם צבורים הא אילו לא הוה בעינן צבורים לא הוה בעינן אגב וקני. כל זה על פי דרך הרב רבינו ניסים בדברי רבינו אבל הנכון בדברי רבינו הוא דלאו מטעם חצירו הוא דלא בעינן בצבורים אגב שא\"כ לא היה לו להזכיר דין זה בהלכות אלו אלא הטעם הוא דנהי דכשאינן צבורין צ\"ל אגב להודיע שעם הקרקע הוא מקנה אותן מטלטלין אבל כשהם צבורים בתוכו אין צריך לדיבורו שהרי הענין עצמו מוכיח שאגב החצר הוא מקנה אותן מטלטלין כנ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה עציץ נקוב לאחד וכו'. כתבו התוס' דאין ה\"נ דהוה מצי לאשמועינן האי דינא בעציץ וזרעים של אחד כי היכי דנקט אידך דינא דבסמוך אלא לרבותא נקט הכי דאע\"ג דבעל עציץ קונה זרעים אפילו הכי לא קנה אע\"פ שהם בתוך העציץ שלו, והרב רבינו ניסים כתב דאפשר דבהאי גוונא אפילו עציץ לא קנה דכיון דבבת אחת מכר לו עציץ וזרעים ולא קנה זרעים אף קניית העציץ לא נגמרה דומיא דכור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך דיכול לחזור אפילו בסאה אחרונה ואע\"פ שדמי כל סאה ידועים לפי חשבון הכור וכל שכן הכא שאין דמי העציץ ידועים: " + ], + [], + [], + [ + "פשתן שהוא מחובר לקרקע וכו'. כתב בעל נימוקי יוסף דכיון שלא קנה אלא מדין שכירות קרקע יש לו להזכיר בפירוש מקום הקרקע שעומד בו הפשתן מושכר לך ביפוי זה דהא בעלמא אשכחן הכי כדאמרינן גבי עישור וכו' ומקומו מושכר לו וכך מטין דברי רבינו: " + ] + ], + [ + [], + [ + "כשם שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר וכו'. כתב ה\"ה מפורש באותה סוגיא בפ' הספינה וכו' אלא שהוא תימה שאותם סוגיות אליבא דמ\"ד כליו של לוקח קנה וכו' וכן כתב הר\"י ן' מיגאש וכו'. ואני אומר שדעת הר\"י ן' מיגאש כדעת הרא\"ש דבין כליו של מוכר ברשות לוקח בין כליו של לוקח ברשות מוכר הוי ספיקא [אי קנה לוקח] ואין כן דעת רבינו שכתב דבשניהם לא קנה ואם איתא הו\"ל לכתוב שהוא ספק וגם הרי\"ף לא הו\"ל לכתוב א\"ל לא קנה אלא כך הל\"ל ובעיין לא איפשיטא אלא ודאי הרי\"ף ורבינו ס\"ל דנקטינן כרב הונא דפשט דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח לפי גירסתם ונקטינן נמי כאוקימתא דמר בריה דרב אשי דס\"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה דתרתי בעינן. ומה שתמה ה\"ה שאותן סוגיות אליבא דמ\"ד כליו של לוקח ברשות מוכר קנה י\"ל דסבירא להו להרי\"ף ורבינו דמר בר רב אשי ס\"ל כרב הונא דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ולא דס\"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח ואי אפשר לאוקומי האי בריי' דפירות המונחים בשקים אלא במתכלי דתומי ואע\"ג דכי אוקימנא במתכלי דתומי לא מצינן לאיתויי מינה לכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה לוקח מ\"מ דינא הכי הוי ואפילו למר בר רב אשי והכי משמע מדברי הרי\"ף שכתב ואוקמה מר בר רב אשי במתכלי דתומי וכו' כלומר לא תפרש מר בר רב אשי לדחויי דינא דרבא בכליו של לוקח ברשות מוכר אתא אלא לאוקומי אוקימתא בברייתא אתא ודבריו בעיקר נקטינן להו שלא בדרך דחייה דאיהו נמי ס\"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ומה שהכריחו להרי\"ף לפרש כן הוא דמאחר דס\"ל דהלכה כרב הונא דפשט קנה דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח כל מאי דאפשר לאהדורי למימר דמר בר רב אשי דבתראה הוא לא פליג עליה אית לן לאהדורי וקשה דדילמא אע\"ג דסבירא ליה למר בר רב אשי דכליו של לוקח ברשות מוכר קני [לוקח] דחי דמהא ליכא למשמע מינה דאיכא לאוקומי במתכלי דתומי ודחייה בעלמא היא ולאו משום דפשיטא ליה דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח וא\"כ מנא להו להרי\"ף ורבינו דס\"ל למר בר רב אשי דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה [לוקח] ואפשר דכיון דחזינן דמשכן נפשיה לאוקומה במתכלי דתומי דהיא אוקמתא דחיקא טובא לאו לדחייא איכוון אלא לקושטא כי היכי דלא תפלוג אמאי דקי\"ל כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ודברי ה\"ה תמוהים בעיני שכתב ואולי כיון דחזינן אוקימתא הכי אמרינן קושטא אליבא דכולהו. ולא פירש מאיזה טעם אמרינן קושטא אליבא [דכולהו] ועוד שכתב וכן כתב הר\"י ן' מיגש דכיון דלוקח מוציא וכו' ומאי וכן דהא לר\"י ן' מיגאש ספוקי מספקא ליה וכפי מה שכתב הוא ז\"ל [כיון דחזינן אוקימתא] הכי אמרינן קושטא אליבא דכולהו לא קני בודאי: " + ], + [], + [], + [], + [ + "היו הפירות ברשות הלוקח וכו' קנה לוקח. כלומר והוא שפסק: ", + "היו ברשות המופקדים אצלו וכו'. גירסת רבינו כגירסת הרי\"ף. ומ\"ש ה\"ה וי\"ג ברשות המופקדים וכו' בודאי דסגי בכך עכ\"ל. ואני אומר דלא סגי בכך אלא לבעלי אותה גירסא אבל לדברי רבינו לא סגי בכך: " + ], + [ + "היו הפירות בסימטא או בחצר של שניהם ואפילו היו ברשות לוקח וכו'. נראה דרישא דקתני יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה קאי אכולהו אבל סיפא דקתני ראשון ראשון קנה לא קאי אלא ארשות לוקח דוקא וכדמסיים בה ומערה לתוך כליו של מוכר ואילו לא היו הפירות בכליו של מוכר כיון שהן ברשות לוקח קנה דכיון שהמודד הוא המוכר והמדה ג\"כ שלו צריך שיהיו הפירות ברשות לוקח ושהמוכר יגביה המדה ויערה אבל כשהמדה של סרסור אפילו בסימטא כיון שנתמלאת המדה קנה ואין צריך להגביה ולערות שהמדה מושאלת היא ללוקח כשתתמלא כיון שאינה של מוכר. וכל זה כשהפירות הם בתוך כליו של מוכר אבל אם הם צבורים בסימטא אע\"פ שמוכר מודד כיון שנתמלאת המדה קנה אע\"פ שלא הגביה ועירה כמו בבבא דרישא ואם היו במדה רשמים כיון שהגיע לרושם קנה ראשון ראשון ואע\"פ שהמדה של מוכר דרשמים עדיפי מנתמלאה אי נמי היתה המדה של אחד מהם היינו של לוקח דוקא ומש\"ה קנה בהגיע לרושם אבל אם היתה של סרסור לא קנה אלא בנתמלאת המדה ולא בהגיע לרושם דנתמלאת המדה עדיף מרשמים: ", + "ואם א\"ל וכו'. וא\"ת מאחר שגם אחר המדידה הם בכליו של מוכר כמבואר בדברי רבינו מאחר שהוא ז\"ל פסק דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה א\"כ היכי אמרינן דכיון שהם ברשות לוקח קנה צ\"ל דכיון שהמוכר עצמו הוא מודד ה\"ל כאילו אמר ללוקח זיל קני וס\"ל לרבינו דזיל קני מהני בכליו של מוכר ברשות לוקח: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לפיכך המושך וכו'. פירש\"י (דף פ\"ה:) משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו והתבואה על גבן. בין פסק עד שלא מדד אם באו לחזור קודם מדידה יחזרו דבמאי נקנה לא משיכת תבואה יש ולא רשות לוקח יש דעודה על צוארם ולא הונחה לרשותו ולא פירקן כדמוכח סיפא דקתני בה פירקן מכלל דרישא בלא פירקן אלא הכנסה בעלמא שמשכן והכניסן לתוך ביתו קתני והך משיכה לאו משיכה היא לקנות שהרי האדם הוא מושך ומשיכת אדם טעון פירות לא מהניא לקנות הפירות עד שימשוך הפירות עצמן. בין מדד דהונחו לרשותו עד שלא פסק אם באו לחזור קודם פיסוק חוזרין אע\"פ שהונחה עתה בשעת מדידה ברשות לוקח בכליו של לוקח דלא קניא רשותו קודם פיסוק דמים: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "דמים שאין מקפידין עליהם וכו' כיצד הרי שחפן מעות וכו'. מדברי רש\"י משמע שכיון שהמוכר לא ידע כמה הם אע\"פ שלוקח ידע כמה הם נקנה מקח. ואפשר שגם רבינו סובר כן אלא דאורחא דמילתא נקט: " + ], + [ + "אבל אם היה חוב לו עליו וכו' לא קנה. היינו לענין שיכול לחזור בו אבל מקבל עליו מי שפרע כמו שנתבאר בפ\"ז: " + ], + [ + "הקרקעות והעבדים וכו'. במציעא (דף מ\"ז) אמרינן וללוי דאמר בכליו של מקנה הא קאמר קני ארעא אגב גלימא הרי שהקרקעות נקנין בקניין סודר ובפ\"ק דקדושין (דף כ\"ב:) תנן עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה ובגמרא תנא אף בחליפין ותנא דידן מילתא דליתא במטלטלין קתני מילתא דאיתא במטלטלי לא קתני הרי דעבדים מטלטלין נמי נקנין בקניין סודר ובהמה בכלל מטלטלין הוא: " + ], + [ + "אין קונין אלא בכלים וכו'. שלל כל שאר הדברים וא\"כ למה לו לומר אחר כך ולא בפירות ולא במטבע שכבר ממועטים הם ועוד דמרישא משמע דבכלים קונין אבל לא במידי אחרינא ומסיפא משמע דדוקא בפירות ובמטבע אין קונין אבל בכל מילי אע\"ג דלא הוו כלי קונין ועוד קשה מה שתקנו לכתוב בשטרות וקנינא וכו' ואמרו בגמרא במנא לאפוקי ממ\"ד קונין בפירות ביה למעוטי מטבע שכיון שאמרו במנא נתמעטו בין מטבע בין שאר דברים דלא הוו כלי וביה למה לי למעוטי מטבע. י\"ל דכל מילי מיקרו כלי לבד מפירות לפי שאין דומים כלל לנעל שאין משתמשים בהם בשום מלאכה ונרקבין ונפסדין במעט זמן ואין מתקיימין כנעל ומטבע כעין נעל הוא דראוי להשתמש בו לתלותו בצואר הבנות ולשקול בו משקלותיו ואינו נרקב וטעמא דאינו נעשה חליפין אמרו בגמ' משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא פירוש דכיון דדעתו של מקנה חפץ ונוטל מטבע אינו על עצמו של מטבע אלא על צורתו שאינו חשוב אלא ע\"י כך ופעמים שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת הילכך הוה ליה כדבר שאינו מסויים ושלם והתם בפרק הזהב ממעטינן דבר שאינו מסויים מדכתיב נעל ולפיכך הוצרכו לכתוב וקנינא וכו' במנא למעוטי פירות וביה למעוטי מטבע דממנא לא הוה ממעטינן מטבע כך למדתי מדברי רש\"י והתוס' בפרק הזהב אי נמי דלא מיקרי כלי אלא דבר שהוא כלי לענין טומאה וטהרה אבל כל שאר הדברים פירי מיקרו וזה שכתב רבינו ריש פ\"ו לשונות של זהב ושל כסף וכו' הכל כשאר המטלטלים הם ונקנין בקנין וקונין זה את זה בהחלפה כמו שביארנו דמשמע דכל המטלטלין דוקא נקנין בקנין אבל לא קונין וזהו ממש דין הפירות שלדעת רבינו הן נקנין בקניין סודר ואינן קונין ועוד שכתב זה שכותבין בשטרות וקנינא מפלוני בכלי הכשר לקנות בו בכלי להוציא פירות וכיוצא בהן מאחר שאמר וכיוצא בהן נראה שפירות לאו דוקא אלא כל מידי דלאו כלי פירי מיקרי ועוד שכתב בראש פרק זה כיצד החליף פרה בחמור או יין בשמן מדערבינהו ותנינהו אלמא ס\"ל דב\"ח ופירות כי הדדי נינהו ואין להם קניין אלא בחליפין שהם בתורת שווי הדמים וכמ\"ש הרב המגיד. ועוד שלא אמר בו להוציא מטבע משום דלא איצטריכא ליה דמכיון דאמר מנא יצא מטבע מן הכלל. וכ\"כ בח\"מ (סימן קצ\"ה) שקונין בכלי ואין קונין בשאר כל המטלטלין שאינן כלי אבל בהמה פירש ר' יצחק שהוא כמו כלי וקונין בה, אין קונין במטבע אע\"פ שהוא כמו כלי עכ\"ל. הרי בפירוש נראה מדבריו כמ\"ש שאין קונין אלא דוקא בכלי גמור אבל שאר כל המטלטלין פירות מיקרו. ורבינו ירוחם כתב יש מי שכתב שמטבע שנפסל דקונין בו דלא מיעטו אלא מטבע היוצא כי הנפסל ראוי למשקלות ולנקבו ולתלותו בצואר בתו ונסכא שהוא חתיכת כסף יש מי שכתב דקונין בה דינה כפירות דאין עשויה לירקב. והתוספות כתבו דבעינן ראוי להשתמש בו כמו שהוא. והוי יודע שעיקר זה המחלוקת במה שאגיד לך והוא דבגמרא (דף מ\"ה:) איפליגו רב ולוי אי מטבע נעשה חליפין או לא והדר איפליגו ר\"נ ורב ששת (דף מ\"ו) אי קונין בפירות או דוקא בכלי והלכתא כמ\"ד בכלי והוקשה לרש\"י ותוספות אי ס\"ל למ\"ד אין קונין במטבע כמ\"ד קונין בכלי דוקא אדמפלגי במטבע ליפלגו בכל דבר שאינו כלי ואי לא ס\"ל כוותיה א\"כ אתו רב ולוי דלא כהלכתא לכך הוצרכו לומר דמטבע מיקרי כלי דחזי למשקלות וכו' וא\"כ מדר\"נ דאמר כלי דוקא לא הוה ממעיט מטבע אילו לא היה מחלוקתם של רב ולוי וא\"כ לדעתם כל מידי שראוי להשתמש בו וכו' מיקרי כלי וזהו דרך הראשונה שכתבתי אבל לדעת רבינו וח\"מ פלוגתייהו דרב ולוי שייכא בדרב ששת ור\"נ מאן דאמר אין קונין במטבע הוא הדין דאין קונין אלא בכלי אלא דאיפליגו במטבע והוא הדין לכל מילי לבר מכלי: כתבו הגהות דמשמע מלשון רבינו דס\"ל כר\"י דדוקא בשר הוי פרי אבל שור וחמור עצמם הוי כלי הואיל וחזו למלאכה, ומה שכתבו דמשמע להו הכי נראה שהוא מדכתב אין קונין אלא בכלים וכו' ולא בפירות ולא במטבע ואם איתא שדעתו לומר דדוקא בכלי לא היה צריך לחזור ולומר ולא בפירות שבכלל מה שאמר אין קונין אלא בכלים הוא הילכך משמע דדוקא פירות ומטבע נתמעטו ולא שאר דברים. ול\"נ דאין מכאן הכרע דרבינו לישנא דגמרא נקט ואדרבה מלישנא דרבינו איכא למידק איפכא שכתב בפ\"ו לשונות של זהב ושל כסף וכו' כשאר מטלטלין הם ונקנין בקניין וקונין זה את זה בהחלפה וזהו דין הפירות שלדעתו נקנין בקניין סודר ואינם קונין ועוד שכתב בפרק זה שכותבין בשטרות וקנינא מפלוני בכלי הכשר לקנות בכלי להוציא פירות וכיוצא בהן מאחר שכתב וכיוצא בהן משמע דפירות לאו דוקא אלא כל מידי דלא כלי פירי מיקרי ועוד דבלישנא בתרא אמרינן התם ביה למעוטי מטבע ורבינו לא כתב כן משום דסבירא ליה דמטבע לא צריך למעוטי דמכיון דאמר במנא ממילא אימעיט מטבע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "יש דברים הרבה שאינן צריכין קניין וכו'. בפ\"ז מהל' שכירות כתב רבינו שכל תנאי שבממון או בתביעות של ממון קיים ואין צריך עדים. ומ\"ש ", + "או המוחל לחבירו. בפי\"ז מהל' אישות כתב רבינו המוחלת כתובתה אינה צריכה קניין ולא עדים אלא בדברים בלבד והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהן ולא יהיה דברי שחוק והתול או דברי תימה אלא בדעת נכונה עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "כיצד הרי שכתב בשטר וקנינו וכו' או שישתתפו. כתב ה\"ה בהשגות אבל שיתוף עצמו נקנה בקניין נראה דעתו שאם נשתתפו וכו'. ויש לתמוה על מ\"ש שהטילו שניהם ממון שיתופם לכיס אחד וקנו מידם דבמעות מה מועיל קניין הא קי\"ל דמטבע אינו נקנה בחליפין. ומ\"ש ", + "שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע לא עיקר ולא פירות עיקר הידוע. פירוש שאנחנו לא נחוש שיהיה הדבר הנקנה עיקר או פירות אבל עיקר הדבר שיהיה הדבר הנקנה ידוע. ועם כל זה נראה שט\"ס יש כאן: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המטבע אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו וכו'. קשה אמאי קאמר הכי הרי יש לו דרך אחר שהרי הוא נקנה במשיכת המטלטלין. וי\"ל דה\"ק אין מטבע יכולים לקנותו לשקודם שיבא לידו יזכה בו שאם נגנב או אבד לקונה אבד אלא ע\"ג קרקע ואילו במשיכת המטלטלין נתחייב במעות ואם היה לו מעות ואבדו משלם אחרים תחתיהם. אי נמי הכי קאמר שאר מטלטלין אם רוצה לזכותם לאחר שיהיו שלו יכול לזכותם ע\"י קניין סודר אבל המטבע אין לו דרך שיזכה בו אלא על גבי קרקע: " + ], + [ + "היו עומדים וכו'. בענין זה אם יכול למחול אחר שקנה במעמד שלשתן אם לאו נחלקו הפוסקים גם נחלקו בענין הממחה את חבירו אצל אחר במעמד שלשתן אם נפטר ממי שהיה חייב לו או אם צריך שיפטרנו בפירוש. ולפי דעתי שני מחלוקות אלו תלויים זה בזה שמי שסובר שאם לא פטרו בפירוש אינו פטור כיון שעדיין יש לו תפיסת יד בזה החוב א\"כ יכול למחול ומי שסובר שאע\"פ שלא פטרו בפירוש הוא פטור כיון שאין לו בחוב זה תפיסת יד אינו יכול למחול. ודעת רבינו היא שאינו יכול למחול ממ\"ש פ\"ה מהלכות אישות שאם קדש האשה בחוב שיש לו ביד אחרים במעמד שלשתן שהיא מקודשת ואילו היה סובר שהוא יכול למחול לא היתה מקודשת וכמ\"ש שם ה\"ה. גם הר\"ן בהאיש מקדש כתב שזה דעת רבינו וכיון דס\"ל לרבינו דאינו יכול למחול ממילא ס\"ל שאע\"פ שלא פטרו כבר נפטר ממנו. גם מהבבא שכתב בסמוך יכולין אנו לדקדק כן שכתב לפיכך אם לא פרע לוי לשמעון חוזר שמעון ותובע את ראובן בשאר חובו דמשמע דוקא בכה\"ג שלא חייב לו אבל אם היה לוי חייב לראובן וא\"ל תנהו לשמעון במעמד שלשתן קנה ונפטר ראובן. גם בבבא זו בעצמה כתב בפירוש ואין אחד משלשתן יכול לחזור בו וכן דעת הרי\"ף בהמקבל. וא\"ת אילו היה כן דהא בהא תליה למה השמיט הרי\"ף ההיא סוגיא דהאיש מקדש וכמ\"ש הר\"ן דאילו היה סובר דאינו יכול למחול ה\"נ ה\"ל להביא הא דאמרינן התם במלוה על פה פליגי אי מעמד שלשתן מהני דוקא בפקדון או אפילו במלוה ולוה דכיון דקיי\"ל כרב אפילו במלוה אמר כדאיתא פ\"ק דגיטין היכא שקדשה במלוה דאחרים במעמד שלשתן מקודשת אלא ודאי ס\"ל דיכול למחול ואינה מקודשת. ואני אומר שכיון דמאן דפליג בקידושין אילו הוה ס\"ל דרב אמר אפילו במלוה לא הוה פליג א\"כ מאחר שכתב פ\"ק דגיטין דרב אפילו במלוה אמר וגם כתב בהמקבל שאע\"פ שלא פטרו בפירוש הוא פטור ממילא משמע דאינו יכול למחול ומקודשת היא וא\"כ אותה סוגיא דהאיש מקדש יפה עשה הרי\"ף שהשמיטה ואע\"פ שהרא\"ש והטור סוברים שאם לא פטרו בפירוש לא נפטר ממנו ועכ\"ז סוברים שאינו יכול למחול מ\"מ מ\"ש דהא בהא תליא טעמא דמסתבר הוא. ורבינו הביא בפי\"ו מהל' מלוה ולוה כל דיני ממחה את חבירו אצל אחר דבר ברור הוא דהרי\"ף והרמב\"ם ס\"ל דאפילו לא פטרו בפירוש הוא פטור מהירושלמי שכתב הרי\"ף בהמקבל ראובן חייב לשמעון סמכיה גבי לוי אי פרסן לוי וכו' וכתבו הרמב\"ם בפרק י\"ז מהל' מלוה: " + ], + [], + [], + [], + [ + "קנין השטרות מד\"ס. וא\"ת שהרי אנו ממעטינן בהזהב (דף נ\"ו:) שטרות מאונאה דהכי אמרינן התם וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות וכי תמכרו ממכר (מי) שגופו מכור וגופו קנוי יצאו שטרות שאין גופן מכור וקנוי אלא לראיה שבהם ונאמרו תירוצים הרבה בקושיא זו והיותר נכון הוא מ\"ש הר\"ן בהכותב דעיקר קרא למעוטי עבדים וקרקעות אתא ואפ\"ה מפקינן שטרות מאונאה לפי שאין בכלל הכתוב אלא דבר המיטלטל וגופו קנוי ומכור אבל מידי אחרינא לא הילכך שטרות למכירה דרבנן כיון שאין גופן קנוי ומכור אין להם אונאה וזהו דעת רבינו שבפי\"ג כתב אלו דברים שאין להם אונאה וכו' דבר הנקנה מיד ליד יצאו הקרקעות ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן קנוי עמיתך ולא הקדש הרי שקרקעות והקדש הוציא מייתור ושטרות לא הוציא אלא ממשמעות הפסוק תדע שכן הוא דבגמרא מרבינן שכירות לאונאה מדכתיב ממכר סתם ולא כתיב ממכר לעולם וכתבו שם התוספות דדוקא גבי אונאה הוי שכירות כמכר משום יתורא דממכר אבל לשאר דברים לא הוי כמכר וא\"כ כי ממעטינן שטרות לאו מייתורא דממכר ממעטינן להו דהא איצטריך לרבות שכירות אלא ודאי ממשמעותא דקרא ממעטינן להו ולא מייתורא: כתב הראב\"ד לא מן השם הוא זה וכו' לפיכך אם כתב לו וכו'. ול\"נ דאי כתב ליה הכי גם להרי\"ף ורבינו אינו יכול למחול: " + ], + [], + [ + "המקנה לחבירו קרקע כל שהוא וכו' עד בלי כתיבה ומסירה. והוא שיאמר לו על פה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה: ", + "וכן המוכר קרקע וכתב השטר וכו' נקנה השטר בכ\"מ שהוא. פירש\"י וכגון דא\"ל זה קני קרקע בחזקה והשטר עמה: " + ] + ], + [ + [ + "כל החוזר מקבל מי שפרע וכו'. בפ' הזהב (דף מ\"ד) משנה נתן לו מעות ולא משך יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול וכו': " + ], + [ + "וכיצד מקבל מי שפרע אוררין אותו וכו'. שם (דף מ\"ח:) בגמרא אתמר אביי אמר אודועי מודעינן ליה (אבל מילט לא לייטינן ליה) ורבא אמר מילט (נמי) לייטינן ליה משום דלאו עושה מעשה עמך הוא וידוע שהלכה כרבא. ופירוש מי שאינו עומד בדבורו דבור שבא לכלל מעשה כזה דאילו דבור לחוד אינו חייב לקבל מי שפרע כמ\"ש רבינו בסמוך: " + ], + [ + "הנותן דמי המטלטלין או מקצת הדמים וחזר בו וכו'. כתב ה\"ה בהשגות א\"א לא ידעתי מאין לו זה ההפרש וכו' כאן שהוא אומר לו טול מעותיך מיד וכו'. ואני אומר שיש מקום לבעל דין לחלוק שמאחר שהוא רוצה שיקבל מי שפרע מפני כך אין הלוקח רוצה לקבלה עד שימחול לו המי שפרע ואם לא ירצה למוחלו יקויים המקח וא\"כ דין הוא שיהא מוכר חייב באחריותם שהרי ברשותו הם עד שיעלה הלוקח או עד שיאמר לו טול מעותיך ולא תקבל מי שפרע: כתב עוד ה\"ה וחייב באחריותם ואע\"פ שחזר וכו' אחריות לפי דברי ההלכות הוא וכו'. ונראה לי לדקדק מדברי רבינו דאי א\"ל תא שקול זוזך ולא רצה ובאו לב\"ד וקבל עליו מי שפרע אכתי מחוייב הוא באונסין עד שיאמר לו תא שקול זוזך אחר קבלת מי שפרע: " + ] + ], + [ + [ + "[שייך להלכה א, ב]", + "המוכר וכו'. בפרק הזהב (דף מ\"ח:) גבי פלוגתא דרב ור\"י בערבון אי קנה כנגדו או כנגד כולו תניא דאם מכר לו בית או שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה כל הקרקע כי היכי דבמטלטלין קנה כל המטלטלין לענין מי שפרע ותמהני למה לא הזכיר רבינו דין זה מפורש גבי קרקע כמ\"ש בריש פ\"ז גבי מטלטלי וצ\"ע: ", + "המוכר שדה לחבירו באלף זוז וכו'. ואם חזר המוכר וכו' ונוטל מן היפה שבה. בגמרא (דף ע\"ז:) מהיכן מגבהו מן העידית, וכתב נ\"י פירוש אתן לי מעותי בלחוד קאי דאילו אתן לי קרקע כיון שהוא רוצה שיקנה כנגד מעותיו למה יטול מן העידית הרי דינו כדין לוקח חצי שדה דמשמנים ביניהם ונוטל כחוש אלא אמעות קאי וכן כתב הר\"ן בפ\"ק דקדושין. אבל מפשט דברי רבינו נראה דאתן לי קרקע כנגד מעותי קאי וכן כתב בפירוש המשנה פרק האומנין: " + ], + [ + "[שייך להלכה א, ב]", + "המוכר וכו'. בפרק הזהב (דף מ\"ח:) גבי פלוגתא דרב ור\"י בערבון אי קנה כנגדו או כנגד כולו תניא דאם מכר לו בית או שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה כל הקרקע כי היכי דבמטלטלין קנה כל המטלטלין לענין מי שפרע ותמהני למה לא הזכיר רבינו דין זה מפורש גבי קרקע כמ\"ש בריש פ\"ז גבי מטלטלי וצ\"ע: ", + "המוכר שדה לחבירו באלף זוז וכו'. ואם חזר המוכר וכו' ונוטל מן היפה שבה. בגמרא (דף ע\"ז:) מהיכן מגבהו מן העידית, וכתב נ\"י פירוש אתן לי מעותי בלחוד קאי דאילו אתן לי קרקע כיון שהוא רוצה שיקנה כנגד מעותיו למה יטול מן העידית הרי דינו כדין לוקח חצי שדה דמשמנים ביניהם ונוטל כחוש אלא אמעות קאי וכן כתב הר\"ן בפ\"ק דקדושין. אבל מפשט דברי רבינו נראה דאתן לי קרקע כנגד מעותי קאי וכן כתב בפירוש המשנה פרק האומנין: " + ], + [], + [], + [ + "לקח שוה מאה מאתים וכו'. חסרון לשון יש כאן וכך צריך להגיה הרי זה ספק אם הוא כמוכר שדה מפני רעתה ואינו תובע אלא מפני שמכר ביוקר או אינו כמוכר שדהו מפני רעתה וזה שתובע מפני שעדיין לא גמר להקנותו וכו'. ומה שכתב הרב המגיד שהיא גירסת רבינו אינו מכוון גם מה שכתב פירש\"י לגירסת רבינו אינו מכוון אלא גירסת * רבינו כך היתה זבין שוה מאה במאתן ועייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתו דמי או לא תיקו: (לא ירדתי לסוף דברי הכ\"מ דנראה דהיא גופה גירסת רבינו לדברי ה\"ה): " + ] + ], + [ + [ + "[שייך להלכה א, ב]", + "המוכר להקדש וכו' שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. הגזבר שקנה וכו' אם הוקרו קנה כדין תורה. וא\"ת תיפוק לי דאפילו בלא דמים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וי\"א דאמירה לבד הוא מדבריהם שאין זה כנדר גמור וכשקבל הכסף הוא דין תורה דדבר תורה מעות קונות. ויותר נכונים דברי התוס' דכששם הדבר פחות משיוויו מתכוון לוותר להקדש א\"כ שייך לומר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל בשמוכר הדבר בשוויו לא נתכוון לוותר כלל ואע\"פ שנשתנה השער אחר מכן מה בכך הרי כיון שאין הדיבור חל בשעתו אי אפשר לו לחול לאחר זמן: ", + "ואם הוזלו הפירות וכו'. הר\"ן בקדושין גם ה\"ה תמהו על רבינו והראב\"ד דהא בגמ' משמע דכל היכא דהדיוט מקבל מי שפרע הקדש אינו יכול לחזור בו ותירץ ה\"ה שיש לחלק בין אבידת הקדש כשהוא נותן יותר ממה שהוא שוה קודם משיכה שהוא מאבד ממון ממש ובין כשהוקר ממה שהיה שוה קודם משיכה שאינו הפסד ממש בעין אלא העברת ריוח. ולי נראה דכיון דבהדיוט מעות קונות מדאורייתא למה לי דכתב בהקדש ונתן הכסף אלא לומר לך דוקא קונה מן ההקדש הוי בכסף אבל לא מוכר להקדש והא דאמרינן בגמ' ה\"פ פדה הקדש במאה ונתן דמים ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מאה משום דכיון דמפרש באורייתא דקניית הקדש הוי בכסף ואפילו הוה הדיוט דתקנו ביה רבנן משיכה הוה מקבל מי שפרע וכל כה\"ג הקדש אינו יכול לחזור בו אבל כשהגזבר נתן דמים ולא משך דהוזל כיון דמדאורייתא כסף לא קני אילו הוה הדיוט בכה\"ג דלא היו קונין ממנו בכסף וכי מי שפרע בעי קבולי לפיכך יכול לחזור בו: " + ], + [ + "[שייך להלכה א, ב]", + "המוכר להקדש וכו' שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. הגזבר שקנה וכו' אם הוקרו קנה כדין תורה. וא\"ת תיפוק לי דאפילו בלא דמים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וי\"א דאמירה לבד הוא מדבריהם שאין זה כנדר גמור וכשקבל הכסף הוא דין תורה דדבר תורה מעות קונות. ויותר נכונים דברי התוס' דכששם הדבר פחות משיוויו מתכוון לוותר להקדש א\"כ שייך לומר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל בשמוכר הדבר בשוויו לא נתכוון לוותר כלל ואע\"פ שנשתנה השער אחר מכן מה בכך הרי כיון שאין הדיבור חל בשעתו אי אפשר לו לחול לאחר זמן: ", + "ואם הוזלו הפירות וכו'. הר\"ן בקדושין גם ה\"ה תמהו על רבינו והראב\"ד דהא בגמ' משמע דכל היכא דהדיוט מקבל מי שפרע הקדש אינו יכול לחזור בו ותירץ ה\"ה שיש לחלק בין אבידת הקדש כשהוא נותן יותר ממה שהוא שוה קודם משיכה שהוא מאבד ממון ממש ובין כשהוקר ממה שהיה שוה קודם משיכה שאינו הפסד ממש בעין אלא העברת ריוח. ולי נראה דכיון דבהדיוט מעות קונות מדאורייתא למה לי דכתב בהקדש ונתן הכסף אלא לומר לך דוקא קונה מן ההקדש הוי בכסף אבל לא מוכר להקדש והא דאמרינן בגמ' ה\"פ פדה הקדש במאה ונתן דמים ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מאה משום דכיון דמפרש באורייתא דקניית הקדש הוי בכסף ואפילו הוה הדיוט דתקנו ביה רבנן משיכה הוה מקבל מי שפרע וכל כה\"ג הקדש אינו יכול לחזור בו אבל כשהגזבר נתן דמים ולא משך דהוזל כיון דמדאורייתא כסף לא קני אילו הוה הדיוט בכה\"ג דלא היו קונין ממנו בכסף וכי מי שפרע בעי קבולי לפיכך יכול לחזור בו: " + ], + [ + "נכסי יתומים הרי הם כהקדש וכו' כיצד יתומים שמכרו פירות וכו' והוקרו הפירות חוזרים בהם וכו'. ואין דין היתומים חלוק מדין הדיוט אלא בחלוקה זו בלבד: " + ] + ], + [ + [ + "מי שאנסוהו וכו' שמפני אונסו גמר ומקנה אע\"פ שלא לקח הדמים בפני עדים. נ\"ל כוונת רבינו שלפי שכתב בהל' גזילה פ\"ט שהגוזל שדה וחזר ולקחה מהבעלים שכל שלא העידו שמנה המעות בפניהם והנגזל טוען מחמת יראה הודיתי שקבלתי הדמים אע\"פ שלא מסר מודעא מוציאין הקרקע מיד הגזלן בלא דמים אבל בזה שלא הוחזק גזלן על שדה זו כיון שהודה בפני עדים שקבל המעות שוב אינו יכול לומר מחמת יראה הודיתי שקבלתי הדמים אם לא שמסר מודעא על זה וכמו שנתבאר בסוף הפרק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "בד\"א באנס שהרי הוא חמסן וכו' אבל הגוזל והוחזק בגזלן ואח\"כ לקח שדה שגזל וכו'. כן כתב רבינו גם בפ\"ט מהלכות גזילה, ויש לתמוה עליו דהא אמר ר\"נ חז\"ה (דף מ\"ז:) אמר לי הונא כולם שהביאו ראיה ראייתן ראיה ומעמידים שדה בידם גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו וכו' רב ביבי מסיים בה משמיה דר\"נ קרקע אין לו אבל מעות יש לו ואמרינן בתר הכי אמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני ואותיבנא עליה מדתנן לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעה\"ב מקחו בטל ואמאי התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומקני ושני הא אתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דא\"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ולשמואל דאמר אף בשטר נמי לא קנה מאי איכא למימר מודה שמואל היכא דיהב זוזי ולרב ביבי דמסיים בה משמיה דר\"נ קרקע אין לו מעות יש לו מאי איכא למימר דרב ביבי מימרא היא ומימרא לרב הונא לא ס\"ל. ופירש\"י ולרב ביבי דמסיים ואמר בה וכו' אבל מעות יש לו לגזלן שנתן לנגזל אלמא ס\"ל לרב ביבי דאפילו נתן הגזלן מעות לנגזל לא קנה דתליוה וזבין לאו זביניה זביני ובתר הכי אסיקנא הלכתא דתליוה וזבין זביניה זביני וכיון שכן משמע דכרב הונא קיימא לן ולא כרב ביבי אלא תליוה וזבין זביניה זביני אלא א\"כ מסר מודעא ומאחר שפסק כרב הונא דתליוה וזבין זביניה זביני כמ\"ש בריש פרק זה היאך פסק כרב ביבי דלא ס\"ל לרב הונא כוותיה דאם איתא דבגזלן נמי ס\"ל לרב הונא דמקחו בטל לא הל\"ל דלא ס\"ל כרב ביבי וטפי היה עדיף למימר דרב ביבי בגזלן ומש\"ה מקחו בטל ורב הונא נמי מודה בהכי אלא ודאי רב הונא לית ליה דרב ביבי וכרב הונא קי\"ל וכבר השיגו הראב\"ד. ונ\"ל ליישב דעת רבינו שהוא ז\"ל סובר דרב הונא מודה לרב ביבי דגבי גזלן תליוה וזבין לאו זביניה זביני ורב המנונא דאותיב ליה מלקח מסקריקון וכו' הוה ס\"ד דרב הונא פליג ארב ביבי וגמרא אהדר ליה לפום שיטתיה דרב הונא לא ס\"ל דרב ביבי אבל קושטא דמילתא היא דאית ליה דרב ביבי. ועי\"ל דאה\"נ דרב הונא לית ליה דרב ביבי מיהו כיון דרב ביבי משמיה דר\"נ א\"ל ור\"נ דיינא הוא והלכתא כוותיה בדיני הכי קי\"ל. ודבר פשוט הוא דלפ\"ז אין פירוש דברי רב ביבי לדעת רבינו כמו לדעת רשב\"ם דלפירוש רשב\"ם תליוה וזבין לעולם לאו זביניה זביני לרב ביבי ולפירוש רבינו גם לרב ביבי זביניה זביני אא\"כ הוחזק גזלן על שדה זו דאע\"ג דרב הונא לית ליה דרב ביבי רב ביבי אית ליה דרב הונא: " + ], + [], + [ + "אבל אם מנה הדמים בפניהם חייב להחזיר. זה נלמד ממאי דאמר רב ביבי בפ' חזקת (דף מ\"ו:) גבי גזלן שהביא ראיה שחזר וקנה השדה שאין ראייתו ראיה קרקע אין לו אבל מעות יש לו בד\"א שאמרו עדים בפנינו מנה לו אבל אמרו בפנינו הודה לו לא כדרב כהנא דאמר אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור וכך לי מי שאנסוהו למכור ומסר מודעא כמו גזלן שחזר וקנה השדה הילכך בתרוייהו כל שלא ראו העדים שמנה לו המעות אע\"פ שהודה בפניהם שקיבלם אם המוכר אומר לא קבלתי ומחמת האונס הודיתי לאו כלום הוא שמחמת האונס הודה כן. ומיהו אם המוכר טוען לא הודיתי כן מעולם צ\"ע אי מדמינן לה לאומר לא לויתי דהוי כאומר לא פרעתי או דילמא כיון שלא קבל המעות לא מסיק אדעתיה שהודה: " + ], + [ + "העידו עליו עדי המכר וכו' הרי מכר בטל ואע\"פ שקנו לבטל המודעא וכו'. כתב ה\"ה זה פשוט והוא מבואר בערכין וכו' ולא חילק ה\"ה בין היכא שאנסוהו לבטל המודעא להיכא שנסתלק האונס וביטל המודעא מדעתו משמע דס\"ל דלדעת רבינו אם ביטל המודעא אפילו מתוך האונס היא מתבטלת וטעמא משום דלא עדיפא ביטול מודעא מתוך האונס מאונס המכר עצמו דאמרינן דאגב אונסא גמר ומקנה ה\"נ גמר ומבטל מודעא: ", + "ואע\"פ שקנו מידו לבטל המודעא על הדרך שביארנו. הוקשה לרבינו דמשמע מדבריו שהקניין מקיים ביטול המודעא והרי בדברים כיוצא באלו אין הקניין מועיל כלום וכמבואר בפ\"ה לזה תיקן ואמר שמה שכתב אע\"פ שקנו מידו דמשמע שהקניין מועיל ומקיים ביטול המודעא הוא על הדרך שביאר שם שמועיל להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל: " + ] + ], + [ + [], + [ + "בד\"א בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהם וכו'. טעמו דכיון דאמרינן בפ' איזהו נשך (דף ס\"ו) בהלוהו על שדהו וא\"ל אם אין אתה נותן לי מכאן עד ג' שנים הרי היא שלי שאם א\"ל מעכשיו וקנו מידו על כך אע\"פ שלא החזיק עדיין בקרקע קנה א\"כ צריך לומר כל שהחזיק בדבר וקנה אותו באחד מהדברים שקונין בהם לא גרע מאומר לו קנה מעכשיו וכן משמע בפ' ארבעה נדרים (דף כ\"ז) דאמר ההוא גברא דאתפיס זכוותיה וכו' ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ולא קניא שאני הכא דמיתפסן זכוותיה והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו וכו' שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה, ומפרש הוא ז\"ל שאני הכא שהוא מוחל כל כח וזכות שיש לו באותם שטרות דכיון דמחילה היא לית בה אסמכתא דמיד זוכה בה חבירו ומינה משמע שהמוסר ביד חבירו וא\"ל אם לא אעשה כך זכה במה שבידך קנה דליכא אסמכתא אלא באומר אתן או אשלם וכן כתב הר\"ן שם שזהו טעם רבינו. ולפי זה כי אמרינן בתר הכי והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב\"ד חשוב לאו אהיכא דאמר ליבטלן זכוותיה קאי דבההיא לא צריך ב\"ד ולא קניין אלא היכא דאמר אתן הוא דאסיק דבעי קניין בבית דין חשוב ואע\"פ שרבינו כתב כיצד המוכר בית לחבירו וכו' ע\"מ שילך עמו לירושלים וכו' לאו דוקא דא\"ל ע\"מ דא\"כ לא היה צריך להחזיק בבית דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ובמעכשיו סובר רבינו דאע\"ג דלא החזיק קנה אלא אשגירת לישן הוא ולאו דוקא. ודעת רבינו דהא דאוקי בגמ' מתני' בהלוהו על שדהו בשלא החזיק בה הוא ומש\"ה אוקמוה בדא\"ל מעכשיו אין ה\"נ דהו\"מ לאוקומה בשהחזיק בקרקע אלא דעדיף ליה לאוקומה בין שהחזיק בה בין שלא החזיק בה. ואפשר דס\"ל דההיא מתני' בשהחזיקו בו הוא ואפ\"ה אצרכוה דלימא מעכשיו דשאני התם שלא מסרו בידו בתורת קנין אלא למשכון שאם לא יפרענו עד ג' שנים תהיה שלו ומש\"ה בעינן דלימא קני מעכשיו כדי שתבא לידו בתורת קניין וכשהחזיקו בו בתורת קניין אלא שהתנה עמו שאם יעשה כך עד יום פלוני שיחזירנה לו קניין גמור הוא אלא שהתנה עמו כשיהיו לי מעות תחזירם לי דמכר קיים דאע\"ג דלא א\"ל מעכשיו הוי כאילו אמרו. וקרוב לזה כתב ה\"ה בפרק זה אבל מ\"ש הר\"ן בפ' איזהו נשך דאיכא למימר דלרבינו קרקע שאני דבחזקת בעליה עומדת נ\"ל שאי אפשר ליישבו לדעת רבינו שהרי רבינו בין בקרקע בין במטלטלין מיירי כמבואר בדבריו בריש פרק זה: " + ], + [], + [ + "\n ומ\"ש רבינו ", + "לפיכך הנותן ערבון לחבירו וכו'. ברייתא פ' הזהב (דף מ\"ח:) ובפ' האומנין (דף ע\"ז:) הנותן ערבון לחבירו וא\"ל אם אני חוזר בי מחול לך והלה אומר לו אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי ר' יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו. וסובר רבינו דע\"כ לא פליג ר' יהודה אלא באומר אכפול לך ערבונך אבל במחול לך דברי הכל קנה ולשון דיו שיקנה הכי משמע דלא פליג אלא שלא יכפול לו ערבונו ודלא כרש\"י שפירש דיו שיקנה כנגד ערבונו לא זה יכפול ולא זה ימחול. וכתב הר\"ן בפ' הזהב דאיכא למידק על דברי רבינו מדתנן בפ' איזהו נשך (דף ס\"ה:) הלוהו על שדהו וא\"ל אם אין אתה נותן לי מכאן עד שלש שנים הרי היא שלי הרי היא שלו ואוקימנא לה בדא\"ל מעכשיו הא לא\"ה לא אלמא אע\"פ שהקרקע ביד המלוה אסמכתא היא. ולאו קושיא היא דממאי דמלוה אוכל פירות דילמא [לוה] אוכל פירות ועוד דקרקע שאני דבחזקת בעליה עומדת אלא אי קשיא הא קשיא דתנן בפ' גט פשוט (דף קס\"ח) מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן עד יום פלוני תן לו שטרו הגיע זמן ולא נתן ר' יוסי אומר יתן ר' יהודה אומר לא יתן והתם ודאי ליכא לפרושי תן לו שטרו שאני רוצה להתחייב בדמי כל השטר אע\"פ שפרעתי מקצתו דא\"כ מה יתן דקאמר רבי יוסי והיאך הוא גובה בשטר זה והרי נמחל השעבוד מקצתו [אלא ודאי] הכי קאמר לא יהו מעות אלא מתנה וישאר שעבוד החוב כמו שהיה מתחלה ופליג ר' יהודה ואמר לא יתן אלמא במחילה נמי שייכא אסמכתא וה\"נ משמע בתוספתא דתניא הנותן דנותן ערבון לחבירו על הבית ועל השדה וא\"ל אם לא נתתי לך מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום והלה כותב לו אם אחזור בי אכפול לך ערבונך הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו אלא נותן לו ערבון שלו, ומדקאמר הגיע זמן ולא נתן משמע ודאי דאלוקח קאי שנתן ערבון ואמר ר\"י היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו כלומר המוכר אלא נותן לו מוכר ללוקח ערבון שלו אלמא אפילו במחילה איכא אסמכתא, וגרסינן תו בתוספתא המלוה את חבירו על המשכון אם א\"ל אם לא נתתיו לך מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין יפה וש\"מ מדלא פליג בה ר' יהודה דאע\"ג דכהאי גוונא במקרקעי הוי אסמכתא אלא כי א\"ל מעכשיו במטלטלי לית בהו משום אסמכתא עכ\"ל. והרשב\"א בתשובה כתב בתוספתא אחרת לסתור דברי רבינו וזה לשונו בהדיא תנינן בתוספתא דמציעא משכן לו בית משכן לו שדה וא\"ל אם לא נתתיו לך מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע הזמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלא ינתחנו מודה [ר' יהודה] בשנים שהיו מעוררים על הבית ועל השדה ואמר אחד מהם אם לא באתי מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע הזמן ולא בא באמת שאיבד את זכותו מדקתני אין לי בידך כלום וכן נמי מדקאמר ר' יהודה ינתחנו על כרחך כשהיה נתון בידו משמע ואפ\"ה לר' יהודה דאית ליה אסמכתא לא קנה עכ\"ל. ואני אומר שתוספתא זו יש ליישבה לדעת רבינו דאין לי בידך כלום ה\"ק אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אז תוכל להחזיק בשדה או בבית ולא אוכל להוציאו מידך ויהיה כאילו אין לי בידך כלום יתקיים התנאי דר' יוסי סבר דאסמכתא קניא ור' יהודה פליג ואמר אסמכתא לא קניא וכיון שכן אפילו אם כשהגיע זמן החזיק בו ינתחנו ויוציאנו מתחת ידו, א\"נ ה\"ק אין לי בידך כלום כלומר הרי זכותי מסתלק ומסור לך מהיום ההוא והלאה להחזיק בו לעצמך יתקיים התנאי וילך ויחזיק בו דר' יוסי סבר דאסמכתא קניא ור' יהודה פליג ואמר דלא קניא ולא ילך להחזיק בו אלא ינתחנו כלומר יתפוס הקרקע בצווי ב\"ד כדי להפרע מחובו אבל מכח התנאי לא דאסמכתא היא ולא קניא וכעין זה מצינו בסוף פ' המקבל שליח ב\"ד מנתח נתוחי והא דלא תני בסיפא מודה ר' יהודה שאם החזיק מיד בקרקע שנתקיים התנאי משום דההוא לאו אסמכתא הוא ופשיטא דקנה. ועוד י\"ל שהיה רבינו מפרש תוספתא זו כדברי הרשב\"א וסובר דלית הלכתא כוותיה משום דפליגא אברייתא דמייתי בגמרא. ומה שהקשה הר\"ן לרבינו מההיא דגט פשוט י\"ל שמפרש רבינו דאומר לו תן לו שטרו שאני רוצה להתחייב לו בדמי כל השטר אע\"פ שפרעתי מקצתו מתוקמא ואפ\"ה א\"ר יוסי יתן משום דאע\"ג דקי\"ל שטר שלוה בו אינו חוזר ולוה בו היינו דוקא כשאינו נותנו לו בעדי מסירה אבל כשנותנו לו בעדי מסירה חוזר ולוה בו וכמ\"ש המרדכי בפ' הכותב ואע\"ג דבמרדכי ביום החתימה איירי ומתני' אפילו תימא דלאו ביום החתימה איירי לא תקשי לרבינו דסבר דשטרי חוב המוקדמים גובים בהם מבני חורין וא\"כ שייך למימר יתן בעדי מסירה כדי לגבות מבני חורין וסיפא דתוספתא דקתני הגיעו משכון בין רע בין יפה ולא פליג ר' יהודה א\"ש לרבינו דאפילו לר\"י כיון שנתן לו המשכון או החזיקו בקרקע זכה במה שבידו ולא שאני לן בין קרקע למטלטלי ורישא דקתני הגיע זמן נתן [וקתני עלה ר\"י אומר היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו וכו' י\"ל דהגיע זמן ולא נתן] לאו דוקא אלא חדא מינייהו נקט וממילא משתמע אידך וה\"ל כאילו אמר הגיע זמן ולא נתן או חזר בו [הלה] נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי ור\"י פליג אחזר בו מוכר וקאמר היאך יזכה זה בדבר שאינו שלו כלומר דאין אדם זוכה בדבר אלא באומר מחול לך דהיינו מוכר שנתן לו לוקח הערבון שיהיה שלו אותו הוא שזכה בו כיון שבא לידו אבל באתן לך דהיינו לוקח שלא בא לידו לא זכה. א\"נ ה\"ק הגיע הזמן והביא הלוקח מעותיו ולא רצה המוכר לתת לו הקרקע אלא שחזר בו ועוד י\"ל שסובר רבינו דברייתא דגמרא דילן וההיא תוספתא פליגי בדברי ר\"י תרי תנאי ואליבא דר\"י וברייתא דאיתא בגמרא היא עיקר טפי מתוספתא וכיון דלישנא דברייתא דגמרא דילן משמע דר\"י סבר שמי שהערבון בידו קנה כמו שהוכחנו מדקתני דיו הכי נקיטינן: " + ], + [], + [ + "\n על מ\"ש רבינו ", + "שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה וכו'. כתב הטור לא חילק בין היכא שהוא בידו אם לאו וזה תימה דבגמרא מחלק בזה [י\"ל דהרמב\"ם מפרש כפירוש רבינו האיי שכתבו הר\"ן ותלמידי הרשב\"א באיזהו נשך והרמב\"ן] בפ' גט פשוט דכי אמרינן בגמרא התם בידו הכא לאו בידו לאו למימרא דמידי דלאו בידו הוי אסמכתא ומידי דבידו לא הוי אסמכתא דאדרבה פ' זה בורר משמע שכל שבידו הוי אסמכתא טפי הילכך הא מתני' דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא אסמכתא נמי היא ולאו מדינא מהני אלא מתקנתא דכיון דהאי גברא סמך עליה קנסוה לחיובי כנגד הפסדו של זה וכי אקשינן מאי שנא מהא דתנן אם אוביר וכו' היינו לומר דכי היכי דהתם תקנו רבנן שישלם כנגד הפסדו של חבירו כיון שהיה סומך עליו ה\"נ הוה להו לתקוני דלישלם ומשני התם כיון דבידו ולא עבד קנסוהו רבנן אבל הכא כיון דלאו בידו לא חזו רבנן למקנסיה עכ\"ל. ומאחר שרבינו היה מפרש כן לא שנא דבר שהוא בידו ל\"ש דבר שאינו בידו ל\"ש גזים ל\"ש לא גזים הוי אסמכתא ולא קנה אלא דכל היכא דבידו ולא גזים קנסוהו רבנן ולפיכך בפרק זה שבו נתבארו דיני אסמכתא לא חילק בין אם הוי בידו ללא הוי בידו ובין גזים ללא גזים דבכולהו הוי אסמכתא ובפ\"ה מהל' שכירות כתב דהיכא דבידו ולא גזים חייב לשלם ואע\"פ שכתב שם ומפני מה נתחייב לשלם מפני שלא פסק על עצמו דבר קצוב כדי שנאמר הרי היא כאסמכתא אלא התנה שישלם במיטבא ולפיכך גמר ושיעבד עצמו משמע דס\"ל כדברי התוס' דטעמא דמשלם לפי שאינה אסמכתא ודינא הוא ולא תקנתא, וכ\"נ שפירשו דבריו בהגהות י\"ל דה\"ק אילו היה פוסק על עצמו דבר קצוב לא היו מתקנים לו שישלם שכבר אפשר שלא יבור אלא מקצתה שאין ההפסד שוה כנגד מה שקצב על עצמו וכיון שכן כך לי פוסק על עצמו י' זוזי כמו פוסק על עצמו אלפא זוזי משום דהוי אסמכתא גמורה שהיא בדרך גוזמא שאמר אם אוביר אתן כך וכך והוא בוטח בעצמו שלא יוביר ולא גמר ומקנה אבל כשאומר אשלם במיטבא אע\"פ שהיא אסמכתא אינה כ\"כ דרך גוזמא כמו האסמכתא הגמורה ודרך בני אדם הוא דכל כה\"ג אע\"פ שהיא אסמכתא גמר ומשעבד נפשיה ולפיכך תקנו שישלם. א\"נ ה\"ק דמחייב עצמו בדבר קצוב כיון שהיא אסמכתא גמורה אע\"פ שהיו מתקנים שישלם לא הוה גמר ומשעבד נפשיה אבל באשלם במיטבא אע\"פ שהיא אסמכתא כיון שאינה כ\"כ גמורה אם יתקנו רבנן דלישלם גמר ומשעבד ולפיכך תקנו לו שישלם. כך נ\"ל לדעת רבינו: " + ], + [ + "כל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל וקנו וכו' קנה בית זה מעכשיו וקנה מידו על כך וכו'. כלומר דאי לא קנו מידו אע\"ג דאמר מעכשיו לאו כלום הוא ומאחר דקי\"ל שכל הדברים נקנין בקניין סודר וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מהלכות אלו אפילו לא אמר מעכשיו קנה לדעת רבינו שכתב בפרק זה המקנה בין קרקע בין מטלטלין והתנה וכו' בד\"א שקנה בדרך אחד מהדרכים שקונים בהם ולא הזכיר שם מעכשיו וא\"כ קשה למה הצריך שיאמר מעכשיו כדי שלא יהיה אסמכתא ואין לומר דקניין סודר גרוע משאר קניינין ומש\"ה בעינן דלימא מעכשיו (דהא ליתא) דבשלמא חזקה עדיפא מיניה מפני שהיא בגופה של קרקע אבל כסף ושטר גם הם אינם בגופה של קרקע כמו קניין ועוד שרבינו כתב בד\"א שקנה בדרך אחד מהדרכים שקונים בהם וקניין סודר בכלל דרכים שקונין בהם הוא. ואפשר לומר דכשלא אמר מעכשיו לא קנה אא\"כ החזיק אבל ע\"י כסף ושטר כיון שאינו מעשה בגוף הקרקע לא קנה וה\"ה לקניין סודר. ומ\"ש רבינו בד\"א בשקנה בדרך אחד מהדרכים שקונים בהם אין כוונתו לומר שקנה באי זה מהדרכים אלא דוקא שקנה בדרך מיוחד מהדרכים שקונה בהם דהיינו חזקה ותדע שאח\"כ כתב כיצד המוכר ביתו וכו' והחזיק זה בבית ה\"ז קנה. ועוד כתב אע\"פ שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה ומדנקט לישנא דהחזיק ולא נקט לישנא דוקנה דפתח ביה משמע דבקניין חזקה דוקא עסיק כדפרישית. ועוד י\"ל דקניין סתמא מהני להודיע שאינו אומר הדברים כמשחק וכמ\"ש רבינו בפ\"ה הילכך לא קנה בקניין לחודיה לפי שסובר שאינו נוטל קניין אלא להודיע שאינו מהתל ולא להקנות אבל שאר קנינין או כשאומר מעכשיו בקניין ידוע שהוא להקנות וגמר ומקני. ועוד י\"ל שכתב רבינו בד\"א בשקנה בדרך אחד מהדרכים שקונין בהם באיזה מהדרכים קאמר ובתר הכי מפרש ואזיל דבשאר קנינין א\"צ מעכשיו אבל בקניין סודר צ\"ל מעכשיו וטעמא דמילתא משום דכסף ושטר עדיפי מקניין סודר דכסף כיון שנתן דמי כל השדה קניין מעליא הוא ושטר נמי כיון שהוא בידו וכל שעה יכול להראותו קניין חשוב הוא אבל קנין סודר כיון שאינו שוה דמי כל הקרקע וגם אחר שנטל קניין אינו יכול להראותו כל שעה לא חשיב כולי האי ומש\"ה אי לא א\"ל מעכשיו לא קני. אבל קשה על פירוש זה דלא הול\"ל כל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל אלא הכי הל\"ל בד\"א שאין צ\"ל מעכשיו בשאר קניינים אבל בקניין סודר צ\"ל מעכשיו. ודע דהא דמהני קניין במעכשיו ולא הוי אסמכתא לדעת רבינו היינו כשייחד לו קרקע או מטלטל ידוע אבל אם אמר לתת לו מטלטל או שאמר לתת לו מעות לאו כלום הוא דאין קניין קונה אלא דבר ידוע ואינו מטבע כמבואר בפרק ולכן כשכתב רבינו דכל האומר קני מעכשיו קנה כתב כיצד אם באתי מכאן ועד יום פלוני קנה בית זה וכו' ללמדנו דדבר ידוע ומסויים בעינן. לפי מ\"ש רבינו דבאומר מעכשיו ליכא אסמכתא כלל נראה דה\"ה באומר ע\"מ דכל האומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי וכמ\"ש (בפ\"ו) מהל' אישות. מיהו כתב הרשב\"א בתשובה שלא אמרו דע\"מ הוי כמעכשיו אלא בע\"מ הבא על קיום מעשה וקיום התנאי כמו ה\"ז גיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז ע\"מ שתתני לי את הנייר ע\"מ שאתן ליך מנה ע\"מ שלא תלכי לבית אביך שכל כיוצא באלו הוא רוצה שיתקיים התנאי והיינו שתתן הנייר והמאתים זוז ושלא תלך לבית אביה ורוצה שיתקיים המעשה בכך כלומר שיהיה הגט גט והקדושין קדושין מעכשיו ע\"מ שיתקיים התנאי אבל ע\"מ הבא על מניעת מעשה כגון שהיה מתנה שלא תנשא ואומרת ע\"מ אם אנשא בכיוצא בזה לא מצאנו דאדרבה אנו רואים אותה דמחייבת עצמה דרך קנס אם אנשא וכיון דאמר אם אנשא גם ע\"מ זה אינו כאומר מעכשיו אלא באם כאילו אמרה ובתנאי זה אם אנשא וכיון שנתחייבה בלשון אם ואין כאן מעכשיו אינם קונים עכ\"ל: " + ], + [ + "מי שמכר חצירו וכו' כדי לילך למקום פלוני או מפני המטר וכו'. מלשון רבינו והמפרשים נראה שזה הדין דוקא בקרקעות אבל לא במטלטלין וכן כתב הרא\"ש בקדושין פרק האומר וז\"ל פירש\"י לנכסי מקרקעי לפי שאין דרך אדם למכור קרקעותיו שהוא מתפרנס מהם אם לא היה בדעתו לעקור דירתו מכאן אבל אם מכר כל המטלטלין שלו אפילו אומר בשעת מכירה אדעתא למיסק המכר קיים אם לא שהתנה לפי שפעמים אדם מוכר מטלטלין אפילו דעתו לישאר בכאן עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "מכר קרקע לחבירו והתנה המוכר וכו'. ברייתא פ' איזהו נשך (דף ס\"ה:) וכמ\"ש ה\"ה ורש\"י מפרש שברישא מכיון שהמוכר הוא שהתנה הלוקח ע\"כ צריך לחזור אם כן מעיקרא לאו מכר הוא אבל סיפא שמדעתו א\"ל אם ארצה אחזיר ולא שתתבעני בדין א\"כ עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה לו. ואין כן דעת רבינו שכתב מכר לו סתם וכו' הרי התנאי קיים דמשמע דחייב להחזיר ואפילו הכי הלוקח אוכל פירות ונצטרך לדעתו ז\"ל לפרש כך דבין אמר לוקח בין אמר מוכר בשעת המכר חייב להחזיר אלא שכשאמר מוכר ה\"ז כמי שרצה ללוות ברבית שלא רצה למכור אלא על תנאי זה ובדידיה תליא מילתא כשירצה יביא המעות ויקח הקרקע וכל שלא יביא מעות יאכל הלה פירות בשכר המעות אבל כשהמוכר לא התנה אע\"פ שאמר הלוקח ה\"ז כאומר לו אל תצטער בעד שאתה מוכר שדך שכשתביא מעות אני אחזירנו לך הרי מוכר לא נתכוון להלוות ברבית שהרי לא התנה וגם הלוקח אע\"פ שהתנה כדי שלא יצטער המוכר נתכוון ולא להלוות ברבית תדע שהרי ידו על התחתונה שאם יתייקר יביא המוכר מעות ויקחהו ואם יוזל יניחהו ביד הלוקח ופירוש יפה הוא לפיכך חזר המוכר ואמר בתנאי זה אני מוכר לך מותר כיון שהלוקח פתח בדבר תחלה והיינו דאמר רבא סיפא דא\"ל מדעתיה שנראה שהדבר תלוי באם הלוקח אמר מדעתו אם לאו. ואילו לפירש\"י כך היה לו לומר רישא כיון שאמר מוכר תנאו קיים סיפא דאמר לוקח אין תנאו קיים ועוד שאם כשאמר לוקח אין תנאו קיים פשיטא דלוקח אוכל פירות ולמה לה לברייתא להשמיענו כך ועוד שמה שאמר לוקח על כרחך אית לן למימר שאמרו בשעת המכר דומיא דמוכר וא\"כ ודאי שהתנאי קיים ועוד יש לפרש בענין אחר כמו שאכתוב בסמוך: ", + "מכר לו סתם ואמר לו הלוקח מדעתו כשיהיו לך מעות תביאם לי וכו'. כתב הטור ע\"ז ואיני מבין דבריו כיון שמחשיב אותו תנאי וצריך הלוקח לקיימו א\"כ היאך יאכל (הלוקח) פירות אלא ודאי אין כאן תנאי כלל עכ\"ל. ובאמת שדבריו תמוהים והתימה מה\"ה שלא ביארם ובפ\"י מהלכות מלוה כתב ה\"ה יש מי שפירש דוקא כשאמר הלוקח אחר שנגמר המכר ואם אמר קודם לכן אסור לפי שעל דרך כן י\"ל שנגמר המכר ויש מי שפירש אפילו בין התחלה לגמר כגון שנתן מעות במקום שכותבין שטר והטעם שכיון שהמוכר היה מתרצה למכור בלא תנאי וגם כשאמר לו לוקח לא חיזק הדבר לומר שיגמר המכר ע\"פ התנאי ה\"ז מותר וכזה העלה הרשב\"א עכ\"ל. ובכל זה לא עלה תירוץ למה שהקשה הטור. ונ\"ל שרבינו מפרש שמועה זו שלא כדברי רש\"י והרא\"ש אלא דס\"ד דרב אשי דרבא דאמר סיפא דא\"ל מדעתו ה\"ק אם אמר לו לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מדעתי ולא שתתבעני בדין מותר כלומר דאין תנאי זה כלום ולפיכך מותר הלוקח לאכול פירות הא אם אמר לכשיהיו לך מעות אחזירם לך ולא אמר מדעתי תנאו קיים [ומש\"ה אקשי לאמימר דכיון דבהאי עובדא לא אמר מדעתי תנאו קיים] לדעת רבא ואהדר ליה דהכי קאמר רבא אם אחר שנגמר המקח אמר הלוקח כשיהיו לך מעות אחזירם לך אע\"פ שקנו מידו שתנאו קיים אפי' הכי מותר הלוקח לאכול פירות משום דכבר נגמר המקח ולענין אכילת הפירות הוי כאילו א\"ל אחזירם לך מדעתי ולא שתתבעני בדין וכי היכי דהתם מותר הכא נמי מותר דכיון שכבר נגמר המקח הוי כאילו חוזר ומוכרו לו אבל בההיא עובדא כיון דלא התנה מוכר קודם שימכור אלא לוקח הוא שהתנה אחר גמר המקח ולא קנו מידו פטומי מילי בעלמא הוא. ומ\"ש וא\"ל הלוקח מדעתו אורחא דמלתא נקט שאחר גמר המכר אין דרך המוכר להתנות כך שכבר נסתלקו ידיו מהקרקע ודרך הלוקח להתנות כן להראות טוב לבבו למוכר שאינו רוצה להחזיק בנכסיו אלא כשיביא לו מעותיו יחזירנו לו ובהגהות אשר\"י מצאתי שפירש פירוש זה בשם ר\"ח ונכון הוא לומר שרבינו מפרש כן ואע\"פ שלא הזכיר שקנו מידו ממילא משמע דכיון שאחר גמר המכר התנה היאך יהיה התנאי קיים אם לא כשקנו מידו וכן משמע מסוף לשונו שכתב שהרי מדעתו חייב עצמו בתנאי זה ואם לא קנו מידו מהיכא תיתי ליה חיוב. ומ\"ש ", + "שהרי מדעתו חייב עצמו. היינו לומר שכיון שלא היה המכר בתנאי אלא אחרי שנגמר המכר הוא שהתנה כן ואילו לא רצה להתנות כן המכר היה קיים עכ\"פ אלא מדעתו הוא שחייב עצמו בתנאי זה הוה כאילו היה שלו מעולם והתנה עם זה בקניין למכרו לו כשיביא מעות דתנאו קיים ומותר לאכול פירות עד שיביא הלה הדמים: " + ], + [], + [ + "[שייך להלכה יג, יד]", + "אסמכתא שקנו מידו וכו'. כיצד הרי שהתפיס שטרו או שוברו וכו'. נראה שרבינו מפרש כמו שפירשו הרמב\"ן והרשב\"א דבאסמכתא דנפשיה קניין מעכשיו סגי ולא הוזכר ב\"ד חשוב אלא בדבר שב\"ד מכריחין אותו על כך וזה שכתב התפיס שטרו או שוברו ולא כתב התפיס ממון שהוא אומר לתת לחבירו משום דכה\"ג אין ב\"ד חשוב מעלה ומוריד דאי אמר מעכשיו אפילו בלא ב\"ד חשוב קנה ואם לא אמר מעכשיו אפילו בב\"ד חשוב לא קנה וזה שאמרו בנדרים שאני התם דאמר ליבטלן זכוותיה כלומר שאני הכא דאמר בב\"ד ליבטלן זכוותיה דכיון דאמר הכי בב\"ד ע\"י שהכריחוהו לכך אלימא מילתא ולא הוי אסמכתא והיינו דאסיק בתר הכי והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב\"ד חשוב כלומר כעובדא דההיא דאתפיס זכוותיה ולזה נוטין דברי ה\"ה בפ' זה דלא הוזכר ב\"ד חשוב אלא בדברים שב\"ד מכריחין אותו עליהם אבל בשאר אסמכתות אין ב\"ד חשוב מעלה ומוריד. ואפשר לפרש בענין אחר דלדעת רבינו קניין בב\"ד חשוב מהני לבטל כל מיני אסמכתות שבעולם והא דנקט התפיס שטרו או שוברו ולא נקט התפיס הערבון לישנא דגמרא נקט דאמר שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה ולישנא דליבטלן לא שייך אלא בשטרות ולא בערבון וכן משמע מלישנא דזכוותיה ומעשה שהיה כך היה אבל אין ה\"נ דבהתפסת הערבון מהני אם קנו מידו בב\"ד חשוב ולפי זה אפשר לומר דהיינו דבגמרא בתר דאמר דשאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה אמר והילכתא אסמכתא קניא והוא דקנו בבית דין חשוב והוה סגי ליה דבתר מאי דשני שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה לימא והכי הלכתא אלא משום דאי הוה אמר הכי הוה משמע דדוקא בהתפסת שטר הוא דמהני קניין בית דין חשוב אבל לא בהתפסת ערבון מש\"ה אמר והלכתא אסמכתא קניא וכו' לכלול כל מיני אסמכתות דמהני בהו קניין ב\"ד חשוב. וא\"ת כיון דאיכא קניין על כרחך במעכשיו הוא דכל קניין כמעכשיו הוא כדמוכח בנדרים וכיון דאיכא מעכשיו ליכא אסמכתא ובית דין חשוב למה לי. יש לומר שיסבור כמו שכתבו תלמידי הרשב\"א דאע\"ג דבעלמא קניין בלא מעכשיו לא מהני היינו לקנות אבל הכא לאו גבי קנייה היא אלא לסלק אסמכתא בלחוד והילכך כיון דקנו מידן אע\"ג דקנו לאחר זמן גמר בדעתיה ומהני והוא שיהיה בבית דין חשוב. ואי נמי יסבור כמ\"ש הר\"ן דאע\"ג דמי שהקנה לחבירו סתם לא בעינן דלימא מעכשיו מיהו כי אתני באם לא באתי לא משמע דליקני מעכשיו. א\"נ אע\"ג דכל קניין כמעכשיו הוא מ\"מ כולי עלמא לאו דינא גמירי וכל שקנו מידו סתם אמרינן דאסמכתא היא ולא גמר ומקני אבל כשהזכירו לו שיקנה מעכשיו [אם לא יהיה כך] אז ודאי גמר ומקני שאם לא היה גומר להקנותו לא היה מקנהו מעכשיו ואפי' במאן דבקיאי בדיני אסמכתא הוי דינא הכי דלא פלוג רבנן ולא עוד אלא דבקיאים שייך נמי למימר דלא מסקי אדעתייהו בשעת הקניין שהם מקנין במעכשיו והילכך לא גמרי ומקני עד שיאמרו מעכשיו בהדיא. א\"נ שסובר כמו שכתב ה\"ה לדעתו בפ' ראשון מהלכות אלו דיש קניין בלא מעכשיו הגם כי לדעתו זה צריך ליישב ההיא דנדרים: ", + "ואם עכבו נהר או חולי. נראה דחולי שם כולל בין לחולי גופו בין לחולי בנו וכטעמא דכתב הר\"ן ואפשר דס\"ל לרבינו דדוקא חולי גופו שאינו יכול לבא והוא חולה. והראשון נראה יותר: " + ], + [ + "[שייך להלכה יג, יד]", + "אסמכתא שקנו מידו וכו'. כיצד הרי שהתפיס שטרו או שוברו וכו'. נראה שרבינו מפרש כמו שפירשו הרמב\"ן והרשב\"א דבאסמכתא דנפשיה קניין מעכשיו סגי ולא הוזכר ב\"ד חשוב אלא בדבר שב\"ד מכריחין אותו על כך וזה שכתב התפיס שטרו או שוברו ולא כתב התפיס ממון שהוא אומר לתת לחבירו משום דכה\"ג אין ב\"ד חשוב מעלה ומוריד דאי אמר מעכשיו אפילו בלא ב\"ד חשוב קנה ואם לא אמר מעכשיו אפילו בב\"ד חשוב לא קנה וזה שאמרו בנדרים שאני התם דאמר ליבטלן זכוותיה כלומר שאני הכא דאמר בב\"ד ליבטלן זכוותיה דכיון דאמר הכי בב\"ד ע\"י שהכריחוהו לכך אלימא מילתא ולא הוי אסמכתא והיינו דאסיק בתר הכי והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב\"ד חשוב כלומר כעובדא דההיא דאתפיס זכוותיה ולזה נוטין דברי ה\"ה בפ' זה דלא הוזכר ב\"ד חשוב אלא בדברים שב\"ד מכריחין אותו עליהם אבל בשאר אסמכתות אין ב\"ד חשוב מעלה ומוריד. ואפשר לפרש בענין אחר דלדעת רבינו קניין בב\"ד חשוב מהני לבטל כל מיני אסמכתות שבעולם והא דנקט התפיס שטרו או שוברו ולא נקט התפיס הערבון לישנא דגמרא נקט דאמר שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה ולישנא דליבטלן לא שייך אלא בשטרות ולא בערבון וכן משמע מלישנא דזכוותיה ומעשה שהיה כך היה אבל אין ה\"נ דבהתפסת הערבון מהני אם קנו מידו בב\"ד חשוב ולפי זה אפשר לומר דהיינו דבגמרא בתר דאמר דשאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה אמר והילכתא אסמכתא קניא והוא דקנו בבית דין חשוב והוה סגי ליה דבתר מאי דשני שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה לימא והכי הלכתא אלא משום דאי הוה אמר הכי הוה משמע דדוקא בהתפסת שטר הוא דמהני קניין בית דין חשוב אבל לא בהתפסת ערבון מש\"ה אמר והלכתא אסמכתא קניא וכו' לכלול כל מיני אסמכתות דמהני בהו קניין ב\"ד חשוב. וא\"ת כיון דאיכא קניין על כרחך במעכשיו הוא דכל קניין כמעכשיו הוא כדמוכח בנדרים וכיון דאיכא מעכשיו ליכא אסמכתא ובית דין חשוב למה לי. יש לומר שיסבור כמו שכתבו תלמידי הרשב\"א דאע\"ג דבעלמא קניין בלא מעכשיו לא מהני היינו לקנות אבל הכא לאו גבי קנייה היא אלא לסלק אסמכתא בלחוד והילכך כיון דקנו מידן אע\"ג דקנו לאחר זמן גמר בדעתיה ומהני והוא שיהיה בבית דין חשוב. ואי נמי יסבור כמ\"ש הר\"ן דאע\"ג דמי שהקנה לחבירו סתם לא בעינן דלימא מעכשיו מיהו כי אתני באם לא באתי לא משמע דליקני מעכשיו. א\"נ אע\"ג דכל קניין כמעכשיו הוא מ\"מ כולי עלמא לאו דינא גמירי וכל שקנו מידו סתם אמרינן דאסמכתא היא ולא גמר ומקני אבל כשהזכירו לו שיקנה מעכשיו [אם לא יהיה כך] אז ודאי גמר ומקני שאם לא היה גומר להקנותו לא היה מקנהו מעכשיו ואפי' במאן דבקיאי בדיני אסמכתא הוי דינא הכי דלא פלוג רבנן ולא עוד אלא דבקיאים שייך נמי למימר דלא מסקי אדעתייהו בשעת הקניין שהם מקנין במעכשיו והילכך לא גמרי ומקני עד שיאמרו מעכשיו בהדיא. א\"נ שסובר כמו שכתב ה\"ה לדעתו בפ' ראשון מהלכות אלו דיש קניין בלא מעכשיו הגם כי לדעתו זה צריך ליישב ההיא דנדרים: ", + "ואם עכבו נהר או חולי. נראה דחולי שם כולל בין לחולי גופו בין לחולי בנו וכטעמא דכתב הר\"ן ואפשר דס\"ל לרבינו דדוקא חולי גופו שאינו יכול לבא והוא חולה. והראשון נראה יותר: " + ], + [ + "המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל וכו' כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה וכו'. זה נלמד מדאמרינן בפרק מי שמת (דף קמ\"ט) ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא: " + ], + [ + "חייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכו'. הר\"א כתב שלא ידע מאין הורו כן גם ה\"ה כתב שאינו יודע להם ראיה. ואני בעניי בינותי דנפקא לן מדאמרינן בפ' הנושא (דף ק\"ב:) דכיון דבנות לא הוו בשעת קניין אע\"פ שקנו מידו לא טרפי ממשעבדי ובעי לאשכוחי בנות בשעת קניין והיכי דמי כגון דגרשה ואהדרה כלומר דילדה לו בת וגרשה ואהדרה ופסק עמה לזון בתו ואם איתא דקניין מהני בדבר שאינו קצוב למה לי לאוקומה בגרשה לוקמה בילדה והתנה עמה לזונה וקנו מידו אלא ודאי משמע דקניין לא מהני שלא בשעת קידושין מפני שהוא דבר שאינו קצוב: ", + "חייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכו'. הר\"ן בפ' י' יוחסין כתב שהרב כתב בתשובה שלא כדעת רבינו מדאמרינן התם דבנכסים שיפלו לו לאחר מכאן אדם יכול ליתן במתנה לר\"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואע\"ג דאינו יודע כמה יפול לו ומדר\"מ נשמע לרבנן בדבר שלא בא לעולם וחיוב דבר שאינו קצוב וכתב שעוד הביא ראיות אחרות. ומראיה זו שכתב אין השגה לרבינו שסבר אפשר לו להודות שחייב לו אלף אלפי דינרי זהב ולשעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי שקנה ושעתיד לקנות ואין לומר שמא בשעת מיתתו יהיו לו נכסים יותר שא\"כ אין לדבר סוף אלא כיון שיכול לשעבד עצמו לממון רב אמרינן מגו: " + ], + [ + "\n ומ\"ש רבינו ", + "ומפני מה הפוסק דבר עם אשתו וכו' מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה. בספר התרומות כתב שרבינו דבריו סותרים את דבריו שכתב בפכ\"ג מהל' אישות כלשון הזה הנושא אשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה כך וכך שנים חייב לזון אותן שנים שקבל על עצמו והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר עכ\"ל, הרי אף שלא בשעת הקידושין אם קנו מידו חייב לזונם אע\"פ שהוא דבר שאינו קצוב וזה סותר מ\"ש כאן. וליישב בזה נ\"ל לומר שרבינו דקדק בלשונו שכתב כאן מפני שפסק בשעת נישואין ולא כתב מפני שפסק בשעת קידושין כלומר שמ\"ש שם אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו דמשמע דקניין מהני לחייבו בדבר שאינו קצוב אפי' שלא בשעת הקדושין התם שאני שהיה בשעת נישואין כלומר בין קדושין לנשואין ומפני שאינו בשעת קדושין אינו מתחייב בלא קניין ומפני שהוא בשעת נשואין מהני קניין וזהו שכתב והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה כלומר אילו היה בשעת קידושין היה נקנה באמירה לבד בלא קניין ומפני שהוא בשעת נשואין דומה לי קצת לבשעת קדושין מהני ביה קניין. זהו אמיתת כוונת רבינו למבין הדברים על בוריין: " + ], + [ + "כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא וכו'. כתב ה\"ה שדעת רבינו כדעת החכמים ההם שאפילו בקניין יש דין אסמכתא ולפיכך היה התנאי במחול לך וכו'. ואני תמה עליו שהרי כתב רבינו בפרק זה דקניין מעכשיו אין בו אסמכתא וכאן כתב שכל זמן שעשה וכו' מחול לו מעכשיו וכיון דאיכא מעכשיו למה להו התנאי במחול לך והא אפילו באתן לך קנה וא\"כ אין מכאן ראיה שיש קניין בלא מעכשיו וכמ\"ש ה\"ה בפרק זה גבי אסמכתא שקנו מידו עליה בב\"ד חשוב ועוד שאם אינו קונה עד לאחר זמן הוה ליה משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום דלא קנה אלא ודאי אין קניין בלא מעכשיו וחכמי ספרד שהיו עושין כן לא מפני מ\"ש ה\"ה היו עושין כן אלא לפי שהיו צריכין לייחד הדבר שיתן לו אם לא יהיה כך וכך שאין קניין חל אלא על דבר מיוחד ופעמים שאין מזדמן להם דבר שייחדוהו ועוד שלא היו יכולים להקנות מטבע דאין מטבע נקנה בחליפין ודרך רוב העולם לקנות בסך מעות לכך היו קונין מזה שהוא חייב לזה סך מעות ואח\"כ היו קונין מחבירו שאם יעשה כך וכך שהוא מוחלם לו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אבל המאנה אותו אינו יכול לחזור וכו'. כתב ה\"ה ואפשר שדעת המחבר כדעת קצת הראשונים וכו'. איני יודע במה הטריח עצמו ה\"ה שהרי מדברי הרי\"ף בפ' הספינה יש ללמוד כדברי רבינו וכן למד הרא\"ש מדבריו לחד לישנא וכתב שכן דעת ריב\"ם ז\"ל וכ\"כ בטור ח\"מ שהוא דעת הרי\"ף: " + ] + ], + [ + [ + "אבל המחליף פירות וכו' בין בפירות ששמו אותם קודם וכו'. נראה דמדקאמר גבי פירות בין ששמו אותם קודם מכירה בין שמו אותם אח\"כ יש להם אונאה משמע דדכוותה בכלים אין להם אונאה ומדהזכיר שומא בפירות משמע דאם לא שמו אותם לא קודם מכירה ולא אח\"כ אלא אמר צבור פירות זה בצבור פירות זה אני מחליף אין לו אונאה: כתב בשם הרמב\"ן דחליפין ומקפיד עליהן יש לו אונאה אבל תלמידי הרשב\"א כתבו שכדברי רבינו נראה עיקר שאין אונאה בחליפין לעולם אלא במכר דממכר כתיב: " + ], + [ + "הלוקח בדמים אכסרה וכו' קנה ומחזיר אונאה. הדין מחלוקת ופסק כרבה משמיה דרב הונא דאמר קנה ומחזיר אונאה וכן פסק הרי\"ף והפליא רבינו לעשות כסדרו לחלק המימרא ובפ\"ה שבו הזכיר דיני הקניין כתב קנה ובפרק זה שבו הזכיר דיני האונאה כתב שמחזיר אונאה ואמרינן בגמ' קנה אע\"ג דלא משך דכיון דלא קפיד קנה דכי חליפין דמי ומחזיר אונאה דמכור לי באלו קאמר ליה פירש לשון ממכר ולא לשון חליפין, נראה מכאן שאם לא הזכיר לשון מכירה אלא א\"ל החלף פרתך באלו אין לו עליו אונאה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכרו לזרוע לו קרקע ואמר זרעתי בה וכו'. נראה ששכרו בקבלנות ואע\"פ שכתב רבינו בסוף הפרק שקבלן יש לו אונאה ה\"מ בקבלן דמטלטלין אבל לא בקבלן דקרקע וזה ששכרו לזרוע לו קרקע מספקא לן אם הוא כקבלן דקרקע או כקבלן דמטלטלין. ופירוש השמועה לדעת זו כך היא היכי דמי אילימא דאמר שדאי בה שית ואתו סהדי ואמרי דלא שדא אלא חמש והאמר רבא כל דבר שבמדה וכו' ואפילו היה קרקע היה צריך להחזיר וכן כאן מנכה לו שכר זריעת אותה סאה ומאי תיבעי לך אלא דאמר שדאי בה כדאיבעי לה ואיגלאי מילתא דלא שדא בה כדאיבעי לה מי אמרינן דהוי כקבלן דארעא כיון שהמלאכה נעשית בגוף הקרקע או דילמא הוי כקבלן דמטלטלין כיון שהדבר הנזרע הוא מטלטל. ומ\"ש הרמב\"ן ואם לא זרע בה כראוי הפסידה והפסיד שכרו ומה מקום לאונאה. י\"ל שאין מקום להפסד שכרו שהרי עכ\"פ שבחה בזריעה אלא שלא שבחה כראוי לה ולא דמי לאם אוביר ולא אעביד שלא שבחה כלל וכיון שכן שכר יש לו ומיבעי לן אי נותן לו כל מה שפסק עמו דהוי כקבלן דקרקע או ינכה לו מה שהיה ראוי הקרקע להשביח אילו זרעה כראוי דהוי כקבלן דמטלטלין: " + ], + [ + "השוכר את הכלים או את וכו'. נראה שהוא שוה ממש למכר פחות משתות מחל שתות קנה ומחזיר אונאה יתר על שתות בטל השכירות ושניהם יכולים לחזור בהם דכיון דמפקינן לה מדכתיב ממכר סתמא ושכירות ליומיה ממכר הוי דומה הוא למכר בכל ענייניו: " + ] + ], + [ + [], + [ + "בד\"א בדברים שיש בהם חיי נפש וכו'. כתב ה\"ה זה אינו מבואר וכו'. נראה מדבריו דביצים לאו בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם. ואין דבריו נראים כלל שדבר פשוט הוא דביצים יותר חיי נפש הם מהשמנים ולא עוד אלא דמשמע שכל שהוא מאכל בכלל דברים שיש בהם חיי נפש והא דקתני בברייתא גבי דברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות לדוגמא נקטינהו [וה\"ה לכל מאכל אדם] והכי דייק לישנא דרבינו שכתב אבל העיקרים כגון הקשט והלבונה דמשמע בהדיא שלא מיעט אלא כגון הני שאינם מאכל אדם כלל [אבל כל שהם ראויים למאכל אדם בכלל דברים שיש בהן חיי נפש] והיינו דבברייתא דאין אוצרין פירות דברים שיש בהם חיי נפש קתני אבל כמון תבלין ופלפלין מותר דמשמע דלא נתמעטו אלא הני וכיוצא בהן אבל כל שאר דברים שהם מאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם. ואפשר דמדנקט רבינו אבל העיקרים כגון הקשט והלבונה שהוא סובר דדוקא הני וכיוצא בהן דאינן ענין למאכל אדם כלל אבל תבלין וכמון ופלפלין שהם מכשירי מאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם לענין שלא ישתכר בהם יותר משתות: ומה שרצה ה\"ה להכריע מדלא אמר תסתיים אינו הכרע דאיכא למימר דמשום דמילתא דפשיטא הוא דשמואל הוא דאמר תגרא בתר תגרא מש\"ה לא אמר תסתיים. ועוד י\"ל דלא הוה מצי למימר תסתיים דהא אפשר דהא דאמר על חד תרין אתי שפיר בהדי ההיא דאל ישתכר יותר על שתות כמ\"ש התוס': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בד\"א במדינה שאין בה חכם חשוב וכו' ואין יכולין לענוש ולהפסיד למי שלא קבל התנאי. איכא למידק דמלשון זה משמע שאם קבל עליו התנאי אע\"פ שלא היה בפני החכם החשוב חייב וזה הפך מאי דאתמר בגמ' בעובדא דהנהו תרי טבחי דאתנו בהדי הדדי ואסיקנא שמפני שלא היה בפני אדם חשוב לאו כלום הוא וכן מבואר בדברי רבינו בסמוך. וצ\"ל שמ\"ש אין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל עליו התנאי פירושו על מי שעבר התנאי: כתב הריב\"ש דבתקנות בני העיר אפי' בלא אדם חשוב נמי וכ\"נ מדברי הרמב\"ם שלא הזכיר דין זה של אדם חשוב רק בבני אומניות והאריך בטעם הדבר: " + ], + [], + [], + [ + "היו חמרים מבקשים תבואה וכו'. אפשר לפרש שנתכוון לבייש לבעל הבית ששלחם אצלו לומר שהוא מוכר תבואה והוא לא מכר מעולם וכ\"נ מדברי רש\"י בהזהב אי נמי שנתכוון לבייש לחמרים שישאלו תבואה מאותו בעל הבית והלה אומר להם וכי מוכר תבואה אני שבאתם אלי לשאול ונמצאו מתביישים: " + ] + ], + [ + [ + "המוכר לחבירו במדה במשקל או במנין וכו'. משמע שאין דברי רבינו אלא בדבר שאפשר להשלים אבל בדבר שא\"א להשלים בטל מקח כדעת הרמב\"ן והרא\"ש וכ\"כ הר\"ן שהוא דעת רבינו: כתב ה\"ה בהשגות א\"א פעמים שאין המקח נקנה וכו' ודברי המחבר ורבו עיקר וכו'. ויש לתמוה על ה\"ה שנראה שהראב\"ד דין אחר הוא שחידש ואפשר שרבינו ורבו יודו בו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום וכו'. כתב הטור ח\"מ סימן רל\"ב וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה [ע\"כ]. ולכאורה דבריו נכונים אלא דמסיים וכתב כמו המפרש באונאה משמע דמטעם דמיון דין האונאה נגע בה כדברי הרב המגיד: " + ], + [], + [ + "המוכר פרה לחבירו ומנה בה מומים גלויים וכו'. בגמרא אמרינן המוכר פרה לחבירו וכו' היה בה מום אחר וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות א\"ל רב אחא (בריה דרבא) לרב אשי היו בה כל המומים הללו מהו וא\"ל דאמרי משמיה דרבא אין זה מקח טעות ומפרש רבינו שרב אחא נסתפק לו פירוש הברייתא אי רישא דוקא אי סיפא דוקא אי דוקא כשהראה לו המום דהיינו מום זה אין זה מקח טעות אבל אם לא הראה המום אע\"פ שהיה בה לא הוי מקח טעות דדילמא לא דק שפיר דסבר דלאו קושטא קאמר או דילמא דוקא היכא דלא היו בה אותן מומין הוא דהוי מקח טעות אבל אם היו בה כולן או קצתן אין זה מקח טעות ומאי דנקט סיפא מום זה ומום אחר הרי זה מקח טעות לרבותא נקטיה דסד\"א חשב שאין שם מום אחר אלא אותו שראה ומום אחר שאמר לו להשביח דעתו נתכוון קמ\"ל ואהדר ליה דרישא דוקא כלומר דמשום דאין בה אחד מהמומין הנראין הוי מקח טעות אבל אם היה בה אחד מהמומין ההם לא הוי מקח טעות וסיפא לרבותא נקטיה כך נראה לי לדעת רבינו אע\"פ שרש\"י לא פירש כן: " + ], + [], + [], + [ + "וכן המוכר שפחה ואמר לו גדמת היא וכו' ולא היה בה מום מאלו המומים שמנה. כלומר לא היה מום מאלו המומים הגלויים שמנה: " + ] + ], + [ + [ + "המוכר זרעוני גינה וכו' ומחזיר לו את הדמים שלקח ממנו. בגמרא (דף צ\"ג:) ת\"ר מה הוא נותן לו דמי זרע ולא (דמי) הוצאה וי\"א אף הוצאה, וידוע דהלכה כת\"ק וכן פסק הרי\"ף וזהו שכתב רבינו מחזיר לו הדמים שלקח ממנו: " + ], + [], + [ + "מכאן אתה למד וכו' ואפילו אבד או נגנב אחר שהודיעו וכו'. פי' דוקא אבד או נגנב אחר שהודיע הלוקח למוכר שיש בו מום הוא ברשות המוכר אבל אם לא הודיעו הרי ברשות לוקח, ולפ\"ז יש להסתפק אם לא היה לו שהות להודיעו עד שנגנב או נאבד אי הוי ברשות מוכר או ברשות לוקח שהלשון מורה שכל שלא הודיעו הוא ברשות הלוקח והשכל אינו גוזר כן אי נמי אפשר לומר דמעת שנמצא בו המום הוא ברשות המוכר כיון שלא היה לו שהות להודיעו ויישוב הלשון כך הוא ואפי' אבד או נגנב הוא ברשות המוכר מאחר שהודיעו שרוצה להוליכו למדינה פלונית וצ\"ע: כתב ה\"ה מכאן אתה למד וכו'. א\"א דין אמת הוא וכו' והמחבר סובר כי הדברים ק\"ו וכו'. הר\"ן בחידושיו כתב כדברי רבינו: " + ], + [ + "הלוקח מקח ונמצא בו מום וכו'. יש לעיין כשנמצא בו מום ואח\"כ אבד שכתב שהוא ברשות לוקח במאי עסקינן אי בשהודיעו שיש בו מום מאי טעמא לא הוי ברשות מוכר ומ\"ש מהתליע ונפסד שכתב בסמוך שהוא ברשות מוכר ואי דוקא בשלא הודיעו הרי דינו שוה להתליע ונפסד ואמאי לא ערבינהו וליתני הכי הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד או נגנב או התליע ונפסד ה\"ז ברשות מוכר ואם היה לו להודיע המוכר ולא הודיעו ה\"ז ברשות לוקח וצ\"ע. ובנוסחא ישנה ואם התליע ונפסד מחמת אורך הזמן. ובטור ח\"מ סימן רל\"ב גורס אם התליע או נפסד מחמת המום: " + ], + [], + [ + "ואם שנה ועשה מום אחר וכו'. שיעור הלשון כך הוא ואם קודם שיוודע לו המום שנה ועשה מום אחר מחזיר המקח לבעליו וכו' אחר שיוודע לו המום: " + ], + [], + [], + [], + [ + "המוכר שור לחבירו שאין לו טוחנות וכו'. הטור תמה על רבינו שכתב שאם היה סרסור שנשבע שלא ידע במום זה ונפטר דהא בההוא עובדא דהמפקיד (דף מ\"ג:) אסיקנא שהמוכר חייב לשלם ליתומים ואע\"פ שהיה סרסור גם ה\"ה כתב שמעשה זה צ\"ע לדעת הרב. ועתה אני אפרש בההוא עובדא הוה סלקא דעתיה דבעו לפטור הבקרא אז [משום הכי] אקשינן דהא ש\"ש דיתמי הוא [ואמאי פטור] ופרקינן דהכא במאי עסקינן דליכא פסידא דיתמי דאשכחוה למארי תורא ושקול יתמי זוזי מיניה לא דשקלו ממש אלא היינו לומר דכיון דמוכר נמי תמן תו ליכא פסידא ליתמי דהא מצו למישקל דמי תורא מיניה אלא דאיהו טעין איבעי ליה לאודוען ומש\"ה בעי לפטור עצמו ואקשינן מאי מודעינן ליה מידע ידע דמקח טעות הוא ופשיטא דחייב ומהדרינן סרסירא הוה וכיון שהוא סרסירא פשיטא דמיפטר וא\"כ לית לן לספוקי אלא אי משלם אפוטרופוס או בקרא והיינו דאמר היכי נדיינו דייני [להאי דינא נימא לאפוטרופוס זיל שלים וכו' נימא לבקרא זיל שלים] וכו' ולא אמרינן נימא למוכר זיל שלים אלא ודאי פטור הוה הסרסירא ואסיקנא דמשתבע סרסירא דלא הוה ידע ומיפטר ומשלם בקרא ליתמי דמי בשר בזול משום דש\"ש דיתמי הוא ולפ\"ז הדבר מבואר דסרסירא משתבע ומיפטר וכדברי רבינו. אבל הטור נראה שהיה מפרש שכבר פרע סרסירא ליתמי ומשתבע למשקל מבקרא וכן משמע מפירוש רש\"י ופשטא דמילתא משמע כדברי רבינו מדמסיק דמשתבע סרסירא דלא הוה ידע ואם כדברי הטור [כיון שכבר שקלו יתמי דמי תורא מסרסירא] מאי האי דקאמר משתבע סרסירא שבועה זו מאי עבידתה ואע\"ג דאיכא למימר דמשתבע כדי להשתלם מבקרא מה שפרע ליתומים וכדמשמע מפירש\"י מ\"מ פשטן של דברים כדפרישית אליבא דרבינו דייק טפי: " + ], + [], + [], + [], + [ + "המוכר בשר לחבירו וכו' אבל המוכר דבר לחבירו שאיסור אכילתו מד\"ס וכו'. כתב הריב\"ש נראה דיליף לה ממה שלא הוזכר במשנה ובברייתא אלא איסורי תורה באכילה או איסורי הנאה של דבריהם ובהנהו מחזיר דמים אע\"פ שאכלו אבל איסורי הנאה מדרבנן כיון שאכלו ונהנה לא יחזיר להם כלום ואע\"פ שלרב ז\"ל אין לו ראיה ברורה בדין זה לא מצינו מן הבאים אחריו שחלקו עליו עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "המוכר יין לחבירו ונתנו הלוקח בקנקניו והחמיץ וכו'. לפי דברי רבינו אין חילוק בין יין לשכר דבין בזה ובין בזה אם עירהו הלוקח לתוך כליו אפילו החמיץ מיד אינו חייב באחריותו ואם לא נתנו לתוך כליו אם החמיץ בתוך ג' ימים הראשונים ה\"ז ברשות מוכר שהרי כתב גבי יין לא הוה ליה להשהותו עד שיחמיץ ואיזו שהיה תהיה פחות מג' ימים וא\"כ יש לתמוה למה ברישא כתב המוכר יין ובסיפא כתב המוכר שכר. וי\"ל דאין ה\"נ דס\"ל דאין חילוק בין יין לשכר אלא דמשום דבעי למיתני אם א\"ל למקפה אני צריך דלא שייך אלא ביין לא הוה אפשר ליה למיתני ברישא שכר ולגלויי כן דלענין החמיץ יין ושכר שוים נקט בסיפא שכר ולפ\"ז צ\"ל דלא גריס בגמרא והלכתא כשמואל ופסק כרב דכל ג' ימים הראשונים ברשות מוכר ולא נראה לו ז\"ל לפסוק הלכה כשמואל אע\"ג דהלכתא כוותיה בדיני משום דפשטא דברייתא ודברי ר\"י בה כרב. ועוד י\"ל שרבינו מפרש כפירוש רשב\"ם דשמואל סבר כרבי חייא בר יוסף וכיון שפסק הלכה כר' יוסי ברבי חנינא ולא כרבי חייא בר יוסף ממילא איבטילא לה מימרא דשמואל מהלכתא וכן איבטיל מאי דעבד רב יוסף עובדא כוותיה בחמרא וקם לה הלכתא כרב וזה כפתור ופרח. ותמהני על ה\"ה שכתב על מ\"ש רבינו ", + "המוכר חבית של שכר לחבירו והחמיצה. מימרא שם ומעשה דרב יוסף שדן הדין כן עכ\"ל. משמע מדבריו שהוא סובר שרבינו פוסק כרב יוסף שמחלק בין יין לשכר וקשה עליו מה שהקשיתי דביין בקנקני מוכר ולא א\"ל למקפה כתב שלא הו\"ל להשהותו עד שיחמיץ ואיזו שהייה תהיה פחות מג' ימים ולכך מ\"ש הוא הנכון: " + ], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "המוכר יין לחבירו ונתנו הלוקח בקנקניו והחמיץ וכו'. לפי דברי רבינו אין חילוק בין יין לשכר דבין בזה ובין בזה אם עירהו הלוקח לתוך כליו אפילו החמיץ מיד אינו חייב באחריותו ואם לא נתנו לתוך כליו אם החמיץ בתוך ג' ימים הראשונים ה\"ז ברשות מוכר שהרי כתב גבי יין לא הוה ליה להשהותו עד שיחמיץ ואיזו שהיה תהיה פחות מג' ימים וא\"כ יש לתמוה למה ברישא כתב המוכר יין ובסיפא כתב המוכר שכר. וי\"ל דאין ה\"נ דס\"ל דאין חילוק בין יין לשכר אלא דמשום דבעי למיתני אם א\"ל למקפה אני צריך דלא שייך אלא ביין לא הוה אפשר ליה למיתני ברישא שכר ולגלויי כן דלענין החמיץ יין ושכר שוים נקט בסיפא שכר ולפ\"ז צ\"ל דלא גריס בגמרא והלכתא כשמואל ופסק כרב דכל ג' ימים הראשונים ברשות מוכר ולא נראה לו ז\"ל לפסוק הלכה כשמואל אע\"ג דהלכתא כוותיה בדיני משום דפשטא דברייתא ודברי ר\"י בה כרב. ועוד י\"ל שרבינו מפרש כפירוש רשב\"ם דשמואל סבר כרבי חייא בר יוסף וכיון שפסק הלכה כר' יוסי ברבי חנינא ולא כרבי חייא בר יוסף ממילא איבטילא לה מימרא דשמואל מהלכתא וכן איבטיל מאי דעבד רב יוסף עובדא כוותיה בחמרא וקם לה הלכתא כרב וזה כפתור ופרח. ותמהני על ה\"ה שכתב על מ\"ש רבינו ", + "המוכר חבית של שכר לחבירו והחמיצה. מימרא שם ומעשה דרב יוסף שדן הדין כן עכ\"ל. משמע מדבריו שהוא סובר שרבינו פוסק כרב יוסף שמחלק בין יין לשכר וקשה עליו מה שהקשיתי דביין בקנקני מוכר ולא א\"ל למקפה כתב שלא הו\"ל להשהותו עד שיחמיץ ואיזו שהייה תהיה פחות מג' ימים ולכך מ\"ש הוא הנכון: " + ], + [ + "וכן המקבל חבית של יין מחבירו וכו'. דעת רבינו דבמקבל בתורת עסק עסקינן שבכל הבבות הללו כתב המוכר וכאן כתב המקבל: " + ], + [], + [ + "האומר לחבירו מרתף זה של יין וכו'. חילוף דינים הללו תלוי שאם אמר לו מרתף זה גרע כחו ואפילו היה חומץ דמרתף זה משמע כמות שהוא ואם א\"ל מרתף של יין אני מוכר לך למקפה ייפה כחו כיון שלא הזכיר זה וא\"ל יין למקפה וחייב ליתן לו יין שכולו יפה וראוי לתבשיל ואם א\"ל מרתף זה של יין מצד שהזכיר זה הורע כחו ומצד שאמר של יין יפה כחו לכך נותן יין הנמכר בחנות ואם א\"ל מרתף זה של יין למקפה מצד שהזכיר זה גרע כחו ומצד שאמר של יין למקפה יפה כחו והוי כאילו א\"ל מרתף של יין סתם ונותן לו עשרה קנקנים שהתחיל יינם להשתנות במאה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "אין מערבין פירות בפירות וכו'. פירוש בעל הבית האומר פירות שדה פלוני אני מוכר לך לא יערבם בפירות שדה אחר ואין צריך לומר אם פסק למכור לו חדשים שלא יערב עמהם ישנים: ", + "ואם היה טעמו ניכר וכו' ולפיכך מותר לערב אותו. קשה לי מאי ולפיכך דאי אין טעמו ניכר אסור הוא ואי טעמו ניכר כבר כתב שמותר לערבו ולמה לי למנקט לוקח. וצריך עיון: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לפיכך הבורר צרור מתוך גרנו וכו'. נ\"ל דקאי דוקא אמאי דקאמר ויש מקומות שאפילו היה בהם מחצה שמרים וכו' דאי במקום שנהגו שיהיו מנוקים מאי אפסדיה ואם נאמר דקאי היכא דלית להו מנהג קאי דוקא היכא דלא היה אלא רובא קטנית לסאה חטין כו' דאי הוה ביה יותר מאי אפסדיה הא צריך היה לברור הכל: " + ] + ], + [ + [], + [ + "\n המוכר קרקע לחבירו וכו' ואפילו דש המצר וכו'. כבר פירשתיו למעלה בפ\"א וכתוב בעיטור להרי\"ף ודוקא דאית ליה נכסי לאשתלומי מיניה הא לאו הכי יכול לחזור בו דמצי א\"ל אדהכי והכי אכלת להו לזוזי וליכא לאשתלומי מינך: " + ], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "כל המוכר קרקע או עבד וכו'. בד\"א בשהוציא המקח מיד הלוקח בב\"ד של ישראל וכו'. כתב ה\"ה שאפילו היה הטורף ישראל אם טרף שלא כדין אינו חייב לו, נראה מדבריו שהדבר תלוי באם הדין נותן שיטרפוה ממנו אם לאו ואם טרפה עכו\"ם ממנו בדיניהם וגם בדינינו היה טורף אותה שהוא חייב ודברים של טעם הם שהכל הולך אחר מה שהיה נותן דינינו. ומ\"מ נשאר לי ספק אחד שא\"כ למה כשהוציאו בדין המלך אינו חייב הא קיי\"ל דינא דמלכותא דינא אלא אם נאמר דסתם מקבל אחריות אינו מקבל אלא אם יתחייב בדין תורה לא בדינא דמלכותא אע\"ג דהוי דינא ועם כל זה אינו מספיק: " + ], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "כל המוכר קרקע או עבד וכו'. בד\"א בשהוציא המקח מיד הלוקח בב\"ד של ישראל וכו'. כתב ה\"ה שאפילו היה הטורף ישראל אם טרף שלא כדין אינו חייב לו, נראה מדבריו שהדבר תלוי באם הדין נותן שיטרפוה ממנו אם לאו ואם טרפה עכו\"ם ממנו בדיניהם וגם בדינינו היה טורף אותה שהוא חייב ודברים של טעם הם שהכל הולך אחר מה שהיה נותן דינינו. ומ\"מ נשאר לי ספק אחד שא\"כ למה כשהוציאו בדין המלך אינו חייב הא קיי\"ל דינא דמלכותא דינא אלא אם נאמר דסתם מקבל אחריות אינו מקבל אלא אם יתחייב בדין תורה לא בדינא דמלכותא אע\"ג דהוי דינא ועם כל זה אינו מספיק: " + ], + [ + "המוכר קרקע לחבירו וכו' אפילו בא העכו\"ם וגזלה מחמת המוכר חייב לשלם. פירוש דוקא אם גזלה מחמת המוכר כגון שטען שהמוכר גזלה ממנו אבל אם גזלה שלא מחמת המוכר כגון שטען שהלוקח גזלה ממנו פטור שאע\"פ שקבל עליו כל אונס שיולד לו ה\"מ אונס שיולד לו מחמתו אבל שלא מחמתו לא ואם חזר נהר לעבור בתוכה או השחיתה הזוועה כיון שאינו מחמת הלוקח הוה ליה כאילו הוא מחמת המוכר ואילולא שהוא אונס שאינו מצוי היה חייב: " + ], + [], + [], + [ + "המוכר קרקע לחבירו והתנה המוכר וכו'. דברי רבינו סותרים אלו את אלו מכאן לפ' ט\"ז מהלכות עדות ושם כתבתיו בארוכה: " + ], + [], + [ + "ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו'. ואע\"ג דאילו בא ב\"ח ומצאה ביד שמעון הוה טריף לה אי נמי מכרה לאיש אחר היה חייב שמעון ולא היה יכול לחזור על ראובן שהרי שלא באחריות לקחה השתא אינו יכול לחזור על שמעון שאע\"פ שלא קבל אחריות וכו' אבל אם בא בע\"ח של יעקב וכו' חוזר כל הדמים על שמעון דהוה ליה האי ב\"ח כב\"ח דעלמא העורר עליה מחמת מי שמכרה לראובן תחלה וכיון דראובן לא קבל אחריות ושמעון קבל חייב לראובן: " + ] + ], + [ + [], + [ + "הלוקח מאחד מחמשה בני אדם וכו' ואם הוא חסיד נותן דמים לכל אחד ואחד. למד כן מדתנן בפרק המפקיד (דף ל\"ז) אמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע אי זה מכם אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע אי זה הוא נותן לזה מנה ולזה מנה ואוקימנא לה בגמ' בבא לצאת ידי שמים: " + ], + [], + [ + "נאמן בעל המקח וכו'. פירוש אם שנים מעוררים על המקח כ\"א אומר לי נתרצה למכור נאמן בעל המקח בזמן שמקחו בידו דרמי עליה למידק שלא יחזור בו מזה ולהחזיר לו דמיו ויתן המקח למי שלא נמכר לו דקם ליה במי שפרע הילכך מידק דייק: כתב ה\"ה מתוך דברי המחבר נראה שהוא גורס ולא ידע פירוש שאף המוכר אינו יודע וכו'. ויש לדקדק על רבינו שלא כתב דבזמן שמקחו בידו ונקיט זוזי מחד נאמן לומר לא נתרציתי אלא לאחר וכדפירש\"י וגם הרי\"ף לדעת הרא\"ש סובר כן. ואפשר לומר שמאחר שסתם וכתב דכשמקחו בידו נאמן ממילא משמע דבכל גוונא נאמן אפילו אומר לא נתרציתי אלא לאחר. אבל קשה דכשאין מקחו בידו סתם וכתב אינו נאמן ומשמע דבכל גוונא אינו נאמן אפי' לא נקיט זוזי אלא מחד ואילו לפירש\"י וכן למ\"ש הרא\"ש לדעת הרי\"ף כי לא נקיט זוזי אלא מחד אפילו אין מקחו בידו נאמן לומר שלא נתרצה אלא לאחר. לכך נ\"ל שרבינו מפרש דכי לא נקיט זוזי אלא מחד אפי' מקחו בידו אינו נאמן לומר לא נתרציתי לו אלא לאחר דאנן סהדי דמשקר והא לא איצטריכא ליה לאשמועינן דמילתא דפשיטא היא וכי נקיט זוזי מתרווייהו וידע הי מדעתיה הוא דקתני דכשמקחו בידו נאמן וכשאין מקחו בידו אינו נאמן וכשמקחו בידו ולא ידע חולקין בשבועה כדקתני מתני'. ויש לתמוה על ה\"ה שלא הכניס עצמו ליישב דברי רבינו ע\"פ סוגיית הגמ' ועוד יש לתמוה עליו שכתב שלדעת רבינו עד אחד המסייעו פוטרו משבועה ואין שום גילוי בדברי רבינו לומר שיסבור כן: " + ], + [], + [], + [ + "אמר לחנוני תן וכו'. הוי יודע ששבועת המשנה היא כעין של תורה בנקיטת חפץ ושבועת היסת שנתקנה בימי ר\"נ לכופר בכל אינה בנקיטת חפץ וכשהפירות מונחים ברה\"ר תיקנו חכמי המשנה שבועה ללוקח לפי שכיון שאינם ברשות החנוני שמכרם הוה ליה כאילו הם ברשות לוקח וכשאין חנוני מודה שמכרם כיון שאינן ברשות לוקח הוה ליה כאילו הם ברשות חנוני ותקנו לו שבועה וכשהם ברשות אחד מהם הוה ליה כופר בכל ופטור אלא שחייב לישבע שבועת היסת: " + ], + [], + [], + [ + "המחליף פרה בחמור וכו' זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וכו' אפי' אמר המוכר איני יודע וכו'. לכאורה נראה שטעמו מדאמרינן בגמ' לרבא שפסקו הרי\"ף והרא\"ש כוותיה דע\"כ לא אמר סומכוס אלא בשמא ושמא אבל בברי וברי לא אמר ותני זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר שמא משלקחתי וסיימו בה הרי\"ף והרא\"ש אבל בברי וברי או ברי ושמא אע\"ג דקיימא באגם וסימטא מוקמינן לה בחזקת מרא קמא והוי אידך המע\"ה אלא דאיכא למידק דמשמע דהא ברי ושמא דאמור הרי\"ף והרא\"ש היינו במוכר אומר ברי ולוקח אומר שמא ומש\"ה מודה סומכוס אבל בלוקח אומר ברי ומוכר אומר שמא פשיטא דלא מודה בה סומכוס שהמע\"ה וק\"ו הוא משמא ושמא. וה\"ה כתב מ\"ש המחבר אפילו אומר המוכר וכו' אלא הכוונה שצריך הלוקח להביא ראיה וכו'. ואיני יודע מה תיקן במ\"ש אלא שהכוונה שצריך להביא ראיה וכו' דמ\"מ ביד המוכר מעמידים אותה כל זמן שלא הביא הלוקח ראיה והדרא קושיא לדוכתה דכ\"ש הוא משניהם אומרים שמא. ואין לומר דלמאי דס\"ד אם נשבע אפי' הביא אח\"כ הלוקח עדים אין מוציאין אותה מיד המוכר דהא בודאי לא עלה על דעת שנכחיש עדות העדים מפני שבועת המוכר. וע\"ק דשבועה זו למה היה לנו להעמידה ביד המוכר בלא שבועה וכשיביא הלוקח ראיה יוציאוה מידו וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כל מי שנולד הספק ברשותו וכו'. כתובות פרק המדיר (דף ע\"ו) אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה ואקשינן עליה מדתניא מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות אם לא הוגלד פי המכה וזה אומר שמא עד שלא לקחתי ניקב וזה אומר משמכרתי המע\"ה ואם הטבח כבר נתן דמים צריך להביא ראיה להוציא ואם לא ימצא ראיה יחזיק זה במעותיו מספק והרי בבהמתו נמצאה ריעותא דומיא דחמור דשמואל ובעל הבהמה הוה ליה להביא ראיה להעמיד המעות בידו דומיא דבעל החמור אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל הכי אמר שמואל כל שנולד ספק ברשותו עליו הראיה כלומר ועל בעל הפרה להביא ראיה שמת החמור קודם משיכה הואיל וספק ברשותו נולד שלא נמצא החמור מת עד לאחר משיכת הפרה כך פירש רש\"י וא\"כ יש לנו לפסוק כרמי דעל בעל הפרה להביא ראיה. ויש לתמוה על רבינו שפסק על בעל החמור להביא ראיה דהא איתותב ההוא לישנא גם הרי\"ף כתב לישנא קמא בהלכותיו וכדברי רבינו דעל בעל החמור הראיה ואין לנו בזה אלא מ\"ש הר\"ן בשם הר\"ז שפירש דרב יהודה ס\"ל דאותו שנולד הספק בממונו עליו הראיה וחמור ממונו של בעל החמור מיקרי שהרי בתחלה ממונו היה ואע\"פ שאפשר שקנהו בעל הפרה אין ספק מוציא מידי ודאי ואותביה עליה ממחט הנמצא בעובי בית הכוסות וכדפרישית אלא כי אתא רמי בר יחזקאל וכו' כלומר דלאו בממונו תליא מילתא כדאמר רב יהודה משמיה דשמואל אלא ברשותו תלי דכל שנמצא ספק בביתו עליו הראיה משום דאיכא למימר כאן נמצאו וכאן היו ונפקא לן בין כללא דרב יהודה לכללא דרמי דאילו לרב יהודה אפילו נמצא החמור מת ברשות בעל הפרה על בעל החמור הראיה כיון שהיה בעליו תחלה ואילו לרמי כיון שלא נולד הספק ברשותו אלא ברשות בעל הפרה על בעל הפרה להביא ראיה משום דאמרינן כאן נמצא וכאן מת ולפ\"ז הפירוש יפה עשו הרב אלפסי ז\"ל ורבינו שכתבו לישנא דרב יהודה ואע\"ג דאידחיא ליה משום דכיון שמת בבית בעל החמור כולהו מודו דעליו הראיה ולא פליגי אלא בטעמא ונפקא מינה היכא שמת בביתו של בעל הפרה וכדכתיבנא. וא\"ת מי הכניסו ברשות בעל הפרה וי\"ל כגון שהכניסו שם בעליו לשמרו ואח\"כ הסכימו להחליפו: " + ], + [ + "מחט שנמצא בעובי בית הכוסות וכו'. בסוגיא זו שכתבתי בסמוך הקשו לרמי מדתניא מחט שנמצא בעובי בית הכוסות וכלשון רבינו אלא דמסיים בה לא הוגלד פי המכה המע\"ה ואם לא נתן הטבח דמים בעל בהמה צריך להביא ראיה ולהוציא ואמאי ספיקא ברשות טבח אתייליד ומשני דיהיב טבח דמי ואפילו לא יהיב הראיה עליו הוא אלא דאורחא דמילתא נקט שקודם נותנים המעות ואחר כך לוקחין הבהמה וכיון דקיימא לן כרמי ממילא קיי\"ל דאפילו לא נתן הטבח דמים כיון שברשותו נולד הספק חייב לשלם: " + ] + ], + [ + [ + "[שייך להלכה א, ב]", + "המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים וכו'. ויש להם הונייה וכו'. יש ללמוד כן מדאמרינן בפרק הזהב (דף מ\"ו) אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ומחזיר אונאה אך קשה לי מדתניא בפרק איזהו נשך (דף ס\"ד) ההולך לחלוב עזיו וא\"ל מה שעזיי חולבות מכור לך מותר משמע דקנה אפילו יהיה יותר על דמיו מותר. ושמא י\"ל שאין דברי רבינו אלא בדברים שיש להם שער ידוע אבל חלב וגיזה שאין להם שער ידוע אין להם אונאה, וצ\"ע: " + ], + [ + "[שייך להלכה א, ב]", + "המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים וכו'. ויש להם הונייה וכו'. יש ללמוד כן מדאמרינן בפרק הזהב (דף מ\"ו) אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ומחזיר אונאה אך קשה לי מדתניא בפרק איזהו נשך (דף ס\"ד) ההולך לחלוב עזיו וא\"ל מה שעזיי חולבות מכור לך מותר משמע דקנה אפילו יהיה יותר על דמיו מותר. ושמא י\"ל שאין דברי רבינו אלא בדברים שיש להם שער ידוע אבל חלב וגיזה שאין להם שער ידוע אין להם אונאה, וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [ + "המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבורה וכו'. כתב ה\"ה ויש בזה מקום עיון עוד בדברי המחבר שלא הזכיר אלא מערה אחת וכו' [שהוא מפרש סיפא בשקיבל לעשות חצר בפירוש] וקשה לי על דבריו דמכל מקום היה לו לכתבה להשמיענו המקבל עליו בפירוש [לעשות] חצר. ולי נראה שטעם רבינו משום דסבר דההיא סיפא ליתא אלא לר\"ש ולא קי\"ל כוותיה: " + ], + [ + "המוכר לחבירו בתוך שדהו מקום אמת המים וכו' לאגפיה. פירשב\"ם לתקן מאותו קרקע אגפיה של אמת המים אם יפולו: " + ], + [ + "ואמת המים זו שכלו אגפיה וכו'. ואע\"פ שנתן לו כבר אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה כיון שכלו מתקנן עדיין מעפר השדה מיהו להכי אהני מה שנותן לו מתחלה שתי אמות שאין לבעל השדה להשתמש בהם אלא בנטיעה ולא בדבר אחר אבל בשאר השדה משתמש כרצונו אבל כשיצטרך בעל האמה ליטול עפר וכלו השתי אמות נוטל מיתר השדה כך פירשב\"ם. ול\"נ דנותן לו אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה פירוש שאמת המים צריכה כותלים לשלא יזיקו המים בקרקע המוכר וגם יפסיד הלוקח שיתפשטו לכאן ולכאן המים ולזה נותן לו אלו השתי אמות ואם קלקלו המים שתי אמות הללו נוטל עפר מהשדה וחוזר ובונה אותם: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוכר שדה לחבירו ומצר לו וכו' ואם היה של שנים וכו'. כלומר שמצר הארוך לראובן ושמעון ומצר ראובן מספיק למה שכנגד המצר הקצר קנה כנגד ראש תור שאל\"כ למה מצר לו מצר שמעון וכ\"ש אם מצר ראובן ארוך יותר מהמצר הקצר. ונראה שאם לא היה מספיק מצר ראובן כנגד המצר הקצר כגון שהמצר קצר כנגד שליש שמעון או רביעיתו לא קנה אלא כנגד הקצר שמוכרח היה להזכיר מצר שמעון להודיע שכנגד הקצר הוא מוכר: " + ], + [], + [ + "מצר לו מצר ראשון וכו'. מסקנא דגמ' בהמוכר את הבית קנה כל מה שמובלע בתוך שלשת המצרים אבל התלם עצמו של מצר רביעי לא קנה דלהכי אהני מאי דלא כתב מצר רביעי: ", + "ואם לא היה מובלע. ג\"ז מסקנא דגמ' שם ופירוש לא היה מובלע שאינו מובלע בין שני המצרים שמכאן ומכאן אלא הולך על פני שניהם: ", + "היה מובלע ויש עליו רכב דקלים וכו'. גם זה שם מסקנא דגמרא מובלע ואיכא עליה וכו' שודא דייני ופירש רבינו כפירש\"י שכתב בהכותב שאומדין דעתו של מוכר או של נותן: " + ], + [ + "סיים לו את הזויות. כלומר שהיו שדות הרבה של בני אדם מקיפין אותו ולא כתב אלא ארבע שדות של ארבע זויות השדה כלומר שדות שעומדות במצר חודן של זויות ואינם משוכות לא לצד זה ולא לצד זה כגון שחודן של שתי שדות מחוברים וגופן של שדות מרוחקות דאיכא למימר כיון דאין דרך למכור הזויות לבד כל השדה מכר ולכך סיים זויותיו ואיכא למימר לא מכר לו אלא תלם אחד באלכסון מקרן לקרן שתי וערב או שסיים לו שני מצרים כמין גא\"ם כלומר שמצר קרן דרומית מזרחית וקרן צפונית מערבית דאיכא למימר כיון שמצר תחלת כל הרוחות כמו שמצר את כולן דמי ואיכא למימר לא קנה אלא תלם אחד באלכסון מרוח לחבירו או שסיים לו חלק מכל רוח ורוח כגון שהיו מקיפין אותו שמונה בני אדם שנים לכל רוח וסיים לו שדה אחת לכל רוח דאיכא למימר כיון דאין דרך למכור בסירוגין רגלים לדבר שטורח היה לו לכתוב את כולם ודילג בסירוגין ליתן מצר בכל ארבע רוחות ואיכא למימר לא קנה אלא כנגד אותם שמצר באלכסון ודינים אלו בעיות בהמוכר את הבית ועלו בתיקו וא\"כ ה\"ל לרבינו לפסוק דבכולם לא קנה לפי שהמוכר הוא מוחזק בקרקע והלוקח הוא מוציא ממנו וע\"ה. ואפשר שבגרסתו היה כתוב שודא דדייני: " + ], + [], + [ + "האומר לחבירו שדות אני מוכר לך וכו'. אין נוסחת גמרות שלנו ונוסחת ההלכות שבידינו מסכימים לפסק רבינו אבל ה\"ה כתב שנוסחת ההלכות מסכמת לפסק רבינו וכדאי הוא לסמוך עליו: " + ], + [], + [], + [ + "האומר לחבירו שדה ראובן אני מוכר לך וכו'. מעשה ריש פ' חזקת הבתים (דף ל') ההוא דאמר לחבריה נכסי דבי סיסן מזביננא לך ופסק כר\"נ: " + ], + [], + [ + "אמר לו מצר שדה שממנה נחלקת וכו'. פי' המוכר או נותן חלק משדהו ולא פירש חלק השדה אלא כתב כך זה השדה מצר ראובן ומצר שמעון היא ארעא שלי שממנה פליגא או פסיקא החלק שאני מוכר לך או לא אמר גם שאר המצרים מצפון ודרום כיון שלא היה שום חלק מבורר לא יתן לו אלא תשעה קבין שהוא שיעור שדה ואם אמר לו אלו מצריה דהיינו שסיים לו גם מצר צפון ומצר דרום מאחר שייתר בלשונו דעתו ליתן לו יותר משיעור שדה ועל כרחו יתן לו פלגא דאין לנו אלא או חציו או שיעור שדה דהיינו ט' קבין. וזה הפירוש יותר נראה בדברי רבינו שבסוף פכ\"ה בדין מוכר בית הבד והיו חוצה לו חנויות כתב אם מצר לו מצרים החיצונים קנה הכל ואם לאו לא קנה אלא מה שבתוכה ובאותו הדין אמרו בגמ' אי אמר לו ואלין מצרנהא קני ואי לא לא קני הרי שרבינו מפרש בו אלין מצרנאה שמצר לו המצרים גם כאן כתב אם לא מצר לו מצריה וכו' אלמא ואלין מצרנהא פירושו מצר לו המצרים וע\"פ הדרך שכתבתי. אבל רשב\"ם פירש בדין זה ובדין בית הבד שכתב ואלין מצרנהא מצר פלוני מזרח וכך הולך וחושב כל המצרים האי ואלין מצרנהא ייתור לשון הוא ליפות כחו ומ\"מ פירוש ה\"ה שפירש לא מצר לו מצריה שלא מצר לו מצרים כלל איני יודע איך יתכן שהרי בתחלת דבריהם אמרו מצר ארעא דמינה פליגא וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "אבל הפוסק על שער וכו'. כתב ה\"ה מבואר בריש פרק איזהו נשך עכ\"ל. ואני אומר שמאחר דההיא דריש פרק איזהו נשך אינה שנויה אלא לענין רבית מנין לו ללמוד משם לענין קיום המקח. ונ\"ל שרבינו למד דין זה מדתניא בתוספתא דמציעא פרק ד' המוכר פירות לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לאו כל הימנו לאבד זכותו של זה ומפרשה רבינו בפוסק עמו על שער שבשוק שכבר יצא ולענין קיום מקח למי שפרע. ואם תאמר והא כיון שאינו ברשותו לא קני שכך כתב רבינו בסמוך שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו, וי\"ל דכיון שזה דבר הנמכר בשוק הוה ליה כאילו הוא ברשותו וזהו שכתב הפוסק על שער על שער שבשוק דמשמע שהוא דבר הנמכר בשוק בכל שעה ולפ\"ז מ\"ש בסמוך שמי שהקנה מטלטלין אגב קרקע שאם אינם ברשות מוכר אינם קנויים היינו דוקא מטלטלין שאין כיוצא בהם נמכר בשוק אי נמי דכשנתן דמים נמכר אע\"פ שאינו ברשותו כיון שהוא בעולם קנה לענין מי שפרע אבל בשהקנה לו מטלטלין אגב קרקע אע\"פ שהיו בעולם כיון שלא היו ברשותו ההוא קניין לא מהני מידי מדין קניין אגב קרקע: " + ], + [], + [], + [], + [ + "הבן שמכר בנכסי אביו וכו'. על מ\"ש הרב המ\"מ אלא דאב מוציא מיד הלקוחות כתב המגיה דט\"ס הוא * ואב נתחלף לו בבן: * כבר נתקן: ", + " \n  " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקנה למין ממיני חיה וכו' א\"ל קנה את ובהמה זו וכו'. נ\"ל עיקר הנוסחא אמר לו קנה את ובהמה זו או את ועובר זה קנה מחצה ע\"כ וכך אמרו בגמ' קנה את וחמור וכך מצאתי בנוסחא מדוייקת: " + ], + [], + [], + [ + "\n דין ההקדש ודין העניים. כתב הטור בסימן רי\"ב דעת א\"א ז\"ל נוטה לדברי הגאונים שכתב מי שאמר חוב שיש לי על פלונית יהיה הקדש או לעניים לאו כלום הוא שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא א\"כ אמר חוב שיש לי על פלוני כשיבא לידי אתננו לעניים או לצדקה אז חייב לקיים דבריו וצריך להקדישו או ליתנו לצדקה כשיגבנו. והראב\"ד השיג עליו ג\"כ וכתב אם חייב אדם עצמו ואמר אתן כך וכך מהפירות שיצאו מהכרם שלי וכן כל כיוצא בזה הרי זה חייב עצמו ויתן אבל אם אמר ינתן כך וכך מפירות שלא בא לעולם או שאמר לבניו תנו לא קנו עניים עכ\"ל הטור. ואני אומר שכוונת רבינו היא לומר שכשם שאין ההדיוט זוכה בדבר שלא בא לעולם כך אין העניים זוכים בו לפיכך האומר פירות דקל זה לעניים והן פירות שלא באו לעולם לא זכו בהם העניים אבל אם אמר פירות דקל זה אתן לעניים נדר הוא שנדר וחייב לקיימו מטעם נדר לא מפני שזכו בהם העניים. וכך הם דבריו ג\"כ בפרק ו' מהלכות ערכין והם הם דברי הרא\"ש שכתב הטור ולא כמו שעלה על דעתו של הטור שרבינו חולק על הרא\"ש וזה פשוט אבל אי איכא למידק על דברי רבינו אינו אלא במ\"ש שאם צוה שכ\"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בהם העניים ואף אם נאמר שכוונתו לומר שאמר כל מה שיוציא אילן זה ינתן לעניים מ\"מ מי שמחוייב לתתו לעניים דהיינו השכ\"מ ליתיה בעולם והיורשים לא נדרו ולא חל עליהם נדר מוריש וזו היא השגת הראב\"ד ז\"ל שכתב על רבינו. ונ\"ל שרבינו סובר דכיון שאמר מורישם כל מה שיוציא אילן זה לעניים והם שמעו ושתקו סבור וקבול והוה ליה כאילו נדרו הם בעצמם וחייבים לקיים נדרם: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "מכר אילן לזה ופירותיו לאחר וכו'. כלומר מקום צימוח הפירות דהיינו ענפי האילן שבו גדלים הפירות אבל אם שייר פירות לעצמו שייר גם מקום פירות דלגביה דידיה בעין יפה משייר וכיון שכן הפירות משויירים ולא הוו דבר שלא בא לעולם ומדסתם רבינו ולא פירש משמע דס\"ל דשייר לעצמו יורשי בניו או יורשיו אחריו וקשיא עליה ברייתא דבן לוי שמכר לישראל דאיתא בריש פרק המוכר את הבית (דף ס\"ג) דמשמע ממאי דאתמר עלה שאם לא אמר לי ולבני לא יתן לבניו ופסק כן רבינו בפרק ו' מהלכות מעשר ושמא י\"ל שסמך רבינו פה על מה שכתב שם: " + ], + [], + [], + [ + "[שייך להלכה ז, ח]", + "ומה הפרש יש בין המוכר וכו'. וא\"ת והלא הפרש גדול יש ביניהם דמוכר שדה לפירותיה קנה ומוכר פירות שדה זו לא קנה. וי\"ל דהכא מיירי במוכר שדה זו באופן שקנה הלוקח כגון שעשה שבועה שהוא מחוייב לקיים שבועתו וכמ\"ש רבינו סוף פרק שלפני זה א\"נ דכי אמרינן לא קנה היינו שאם אחד מהם רוצה לחזור בו הרשות בידו ועתה שואל אם שניהם רוצים לקיים תנאי מה דינם וכך פי' הלשון ומה בין המוכר שדה זו לפירותיה ובין המוכר פירות שדה זו לחבירו שאם אחד מהם אינו רוצה בתנאי שהתנו לא קנה אבל השאלה באם שניהם רוצים או שנשבעו על כך שהם מוכרחים לקיים דבריהם יש ביניהם שהמוכר פירות השדה אין ללוקח להשתמש בשדה זו כלל כיון שלא הזכיר במכירתו אלא פירות השדה אבל המוכר שדה לפירותיה גוף השדה מכר לו להשתמש בה: ", + "אבל המוכר שדה לפירותיה וכו'. ואין השוכר רשאי להשכיר. תימה שהרי בפ\"ה מהלכות שכירות כתב שלא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין אבל לא בקרקע ואין לומר דהתם בית הכא שדה דאדרבה בבית שייך קלקול בזה יותר מבזה וכמ\"ש שם הראב\"ד אבל בשדה לא שייך למימר הכי ודוחק לומר דלדברי החלוקים עליו קאמר שיש חילוק זה וצ\"ע: " + ], + [ + "[שייך להלכה ז, ח]", + "ומה הפרש יש בין המוכר וכו'. וא\"ת והלא הפרש גדול יש ביניהם דמוכר שדה לפירותיה קנה ומוכר פירות שדה זו לא קנה. וי\"ל דהכא מיירי במוכר שדה זו באופן שקנה הלוקח כגון שעשה שבועה שהוא מחוייב לקיים שבועתו וכמ\"ש רבינו סוף פרק שלפני זה א\"נ דכי אמרינן לא קנה היינו שאם אחד מהם רוצה לחזור בו הרשות בידו ועתה שואל אם שניהם רוצים לקיים תנאי מה דינם וכך פי' הלשון ומה בין המוכר שדה זו לפירותיה ובין המוכר פירות שדה זו לחבירו שאם אחד מהם אינו רוצה בתנאי שהתנו לא קנה אבל השאלה באם שניהם רוצים או שנשבעו על כך שהם מוכרחים לקיים דבריהם יש ביניהם שהמוכר פירות השדה אין ללוקח להשתמש בשדה זו כלל כיון שלא הזכיר במכירתו אלא פירות השדה אבל המוכר שדה לפירותיה גוף השדה מכר לו להשתמש בה: ", + "אבל המוכר שדה לפירותיה וכו'. ואין השוכר רשאי להשכיר. תימה שהרי בפ\"ה מהלכות שכירות כתב שלא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין אבל לא בקרקע ואין לומר דהתם בית הכא שדה דאדרבה בבית שייך קלקול בזה יותר מבזה וכמ\"ש שם הראב\"ד אבל בשדה לא שייך למימר הכי ודוחק לומר דלדברי החלוקים עליו קאמר שיש חילוק זה וצ\"ע: " + ], + [ + "המוכר פירות שובך וכו' ואין זה מוכר דבר שלא בא לעולם וכו'. כתב זה כי היכי דלא נימא דסתם מתני' בהספינה שהזכירה דינים אלו אתיא כמ\"ד אדם מקנה דבר שלב\"ל. אבל צריך לפרש כוונתו שחילק בין מוכר פירות אילן למוכר פירות שובך שהמוכר פירות שובך ה\"ל כמוכר אילן לפירותיו. ואפשר לומר דמוכר פירות אילן או פירות שדה לא משמע שמכר לו רק הפירות והראיה שאין לו רשות ליכנס בקרקע שלא ברשות בעל השדה והטעם לפי שרוב אילנות אינם צריכים שום עבודה אלא פירי ממילא רבו ואע\"פ שיש אילנות שצריכים עבודה והשדה צריכה עבודה וזריעה סתם מוכר פירות לחבירו כבר השדה נעבדה וזרועה וזהו שמוכר לו פירות לבד שאין לו ליכנס בקרקע אלא עד עת אסיפת הפירות ואפילו שנאמר שמכרה לו קודם עבודה וזריעה הרי א\"צ ליכנס לה אלא ימים מספר ואחר אותם הימים הצריכים לא יכנס לה אלא ברשותו עד עת הוצאת הפירות אבל לוקח פירות שובך פשוט הוא שבכל יום צריך ליכנס שם להאכילם ולוקח פירות כוורת גם הוא צריך לבקרם בכל יום להכניס הנחיל היוצא פן ילך לו ודומה ללוקח אמת המים שאע\"פ שכוונתו לדגים שלא בא לעולם שהמכר קיים לפי שבכל יום הולך לצוד ציד וא\"כ ה\"ל כמוכר שובך לפירותיו. ועוד י\"ל דכיון דשובך וכוורת לגבי פירותיהן טפלים הם דסתמן אינן שוים כל כך ואע\"פ שאין שובך וכוורת מרובין מ\"מ ה\"ל כמוכר שובך וכוורת לפירותיהן אבל פירות שדה שטפלים הם לגבי השדה לא ה\"ל כמוכר שדה לפירותיו כל שלא פירש: והראב\"ד כתב על מה שאמר רבינו אלא מוכר הוא שובך לפירותיו או כוורת לדבשו א\"א דוקא שא\"ל כך עכ\"ל. ואני אומר שאין זה במשמע דברי רבינו ועוד דא\"כ מאי איצטריך לאשמועינן הא כבר אשמעינן דבית לדירה ואילן לפירותיו מהני וה\"ה לשובך וכוורת: " + ], + [ + "הביצים והאפרוחים שיש בשובך לא קנה אותם וכו'. לאו למימרא שסובר רבינו שאפילו עמדה מעליהם לא זכתה לו חצרו כל זמן שלא פרחו דא\"כ אפילו שיטפח על השובך מה בכך הא אם תחזור האם עליהם נמצא שלא זכתה לו חצרו, ואף כי יש ליישב דכיון דכשהוגבהה האם מעליהם הקנה לאחרים כיון שנכנסה עליהם רשות אחרים תו לא פקע לענין דלא מצי הדר ביה אכתי קשה דבפי\"ג מהלכות שחיטה בדין שילוח הקן כתב אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם לפיכך אפילו היתה רובצת על הביצים או על האפרוחים בעלייתו וכו' אינם מזומנים ולא קנה לו חצרו ואם איתא הכי ה\"ל לומר אסור לזכות בביצים או באפרוחים כל זמן שלא פרחו לפיכך אפילו היו ביצים או אפרוחים שלא פרחו בעלייתו וכו'. א\"ו כל שעמדה האם מעליהם אפילו שעה אחת זכתה לו חצירו אבל כשלא עמדה אסור לזכות בביצים או באפרוחים אע\"פ שאינו זוכה באם והתורה לא אסרה אלא שלא ליקח האם על הבנים אבל ליקח או לזכות בביצים ושלא ליקח האם לא מיתסר מדאורייתא אבל חכמים אסרוהו גזירה שמא יבא ליקח האם על הבנים ושלא פרחו דנקט רבינו לאו דוקא דאע\"פ שלא פרחו אם עמדה מעליהם זכתה לו אלא דאורחא דמילתא נקט דכל שלא פרחו אין דרך האם לעמוד מעליהם. וה\"ה שכתב ופירש המחבר פירי חדתי שלא פרחו ורש\"י פירש שהטילה אותם האם ולא עמדה עכ\"ל דמשמע מדבריו דלרבינו אפילו עמדה האם מעליהם כל זמן שלא פרחו לא זכתה לו לא נראו דבריו בעיני מהטעם שכתבתי לעיל: " + ], + [], + [], + [ + "הלוקח פירות כוורת וכו'. דרך הדבורים להוליד נחיל אחד ולסוף תשעה ימים מולידים עוד אחר וכן מולידים עד ז' וח' פעמים והנולד אחרון יותר גרוע מחבירו ואמרו במשנה פרק הספינה שנוטל ג' נחילין ומסרג ופירש בברייתא שנוטל ג' נחילין ראשונים ומשאר הנחילין מדלג שנוטל אחד ומניח אחד כלומר שהלוקח יטול רביעי וששי ושמיני והמוכר יטול חמישי ושביעי: " + ], + [], + [ + "הלוקח זיתים מחבירו וכו' שתי גרופיות. כלומר ב' אגרופין ולא עירב זיתים בהדי סדין של שקמה דהוי נמי טפחיים משום דבשקמה איבעי ליה לפלוגי בין בתולה לסדן: " + ] + ], + [ + [], + [ + "וזה המקום שהוא מלא האורה וסלו כו'. פירשב\"ם דבעל האילן אינו זורעם משום דלא נשתעבדו לו אלא לנקיטת פירותיו לדרוס עליהם. משמע מדבריו דלכשייבשו אין לבעל האילנות זכות באותו שיעור שחוצה להן לזורעו ולא לתשמיש אחר אלא ללקיטת פירותיו לבד, גם ה\"ה נתן טעם לבעל האילן לפי שאינו שלו: " + ], + [], + [ + "ומהיכן הוא מודד מן העיקר הרחב של אילנות. דברי רבינו כדברי התוס' דמדנקט לשון עיקר מוכח שמודדין ממקום הרחב. וה\"ה כתב על דברי רבינו כפירוש רשב\"ם ולא דק: " + ], + [ + "כל מי שקונה ג' אילנות וכו' יקוץ כדי שלא ימעט הדרך. פירוש כשנתפשטו הענפים חוץ למלא אורה וסלו וממעט הדרך על בעל השדה דאילו לא נתפשטו אלא בתוך אורה וסלו לא יקוץ שהרי יכול הוא לעלות באילן וללקט: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוכר שדה לחבירו והיו בה דקלים וכו' ואם דקל רע הוא ששייר לא קנה מן הדקלים כלום. אפשר לפרש שכוונתו לא קנה מהדקלים הטובים ממנו כלום וכדברי ר\"ש אבל הוא דחוק בלשון אלא הכוונה שלא קנה כלום וכדברי ן' מיגאש והרשב\"א והטעם שכיון שלא שייר טוב רק רע ל\"ש שייר רע שברע או שיש בהם רע ממנו הכל אחד: " + ], + [], + [ + "האומר לחבירו קרקע ודקלים וכו'. בנוסחת הלכות שלנו כך כתוב בהמוכר את הבית הא דאמרינן הכא זבין [ליה] תרי דיקלי לאו חיובי מחייבנא ליה למזבן ליה תרי דיקלי דדבר שלא בא לעולם הוא אלא רשותא יהיבנא ליה למיזבן תרי דיקלי דאי א\"ל זביננא לך תרי דיקלי לא מצי אידך למימר ליה לא שקילנא אלא ארעא דאית בה תרי דיקלי אלא כדזבין ליה תרי דיקלי מיחייב לקבולה לההיא ארעא ואע\"ג דלית בה תרי דיקלי, ארעא בדיקלא כו'. והן הן דברי רבינו. וא\"ת מ\"נ אי הוו כדבר שלא בא לעולם כיון שלא היו ברשותו אי הוו דבר שבא לעולם דאע\"ג דלא היו ברשותו הרי בעולם היו אי הוו כדבר שלא בא לעולם הרי המכר היה בטל כיון שלא היה אותה שעה ברשותו לא יוכל הלוקח לחזור בו ואי הוו כדבר שבא לעולם למה לא נחייב המוכר לקנות לו דקלין. י\"ל דדין זה הוא מורכב שמצד שלא היה ברשותו אז חשיב שלא בא לעולם ומצד שאע\"פ שלא היה ברשותו כיון שהיה בעולם בא לעולם מיקרי ולגבי לוקח דנין אותו כבא לעולם ולגבי מוכר כלא בא. ואם תאמר לימא איפכא י\"ל דטעמא דמסתבר הוא דכשהמוכר נותן לו השני דקלים הרי הוא אומר לו אני מקיים כמו שהתניתי ואע\"פ שבשעת המכר לא היה ברשותי כיון שאז היה בעולם ועתה הוא ברשותי הוה ליה כאילו היה באותה שעה ברשותי ומחוייב אתה לקיים הממכר אבל כשאין לו הדקלים הרי הוא אומר בעת שעשינו המכר לא באו לרשותי וגם עתה לא באו וה\"ל דבר שלא בא לעולם וכיון שכן לא קנה ואין לנו לחייבו שיקנם לשיהיו דבר שבא לעולם: " + ], + [], + [], + [ + "המוכר וכו' ע\"מ שדיוטא עליונה שלי. צ\"ע מאין לו להראב\"ד שלא נאמר דוקא כשהיתה בנויה על גבה קודם הוא שחוזר ובונה כשנפלה אבל אם לא בנה על גבה קודם שנפלה איבד את זכותו. ואפשר דמדמי ליה קצת למדור אלמנה שנפל: " + ] + ], + [ + [ + "לא מכר את היציע. נראה מדברי ההלכות דוקא כשהוא סביבות הכותלים מחוץ או בעוביו של כותל הוא דאינו מכור אבל אם הוא בבית בפנים מכור הוא: " + ], + [ + "המוכר את הבית לא מכר את החדר. פירש רשב\"ם אע\"פ שהיא פתוחה לבית כיון דאין תשמישו בשל בית דאינו עשוי אלא להצניע שם חפציו לשמור כמין תיבה אינו בכלל בית: ", + "המוכר את הבית וכו' ולא את הגג וכו' ויש בו רוחב ד' אמות. כתב ה\"ה לא מצאתי בגמרא שיעור רוחב לגג אולי למדה הרב מיציע עכ\"ל. ואני אומר שמאחר שרבינו לא כתב בחדר שצריך שיהיה בו ד' אמות ולא יליף לה מיציע היכי נימא דיליף גג מיציע דמאי שנא גג מחדר. ואפשר לומר דכיון דטעמא דחדר אינו מכור בכלל בית הוא לפי שאין תשמיש החדר כעין תשמיש דבית אפילו שלא יהא בו שיעור מקום אינו מכור [בכלל] אבל גג דטעמא לאו משום שאין תשמישו שוה לבית הוא אלא מפני שהוא חשוב בפני עצמו כל היכא דלית ביה שיעור בית דהיינו ד' אמות לא פלג רשותא לנפשיה: " + ], + [], + [], + [ + "המוכר את הבית וכו' אבל לא את המפתח. בגמרא אמר דמפתח אפילו קבועה אינה מכורה ופירשב\"ם שיש מפתחות שאין מזיזין אותה מן הפותחת כגון של בני כפרים וטעמא דמכור לפי שתשמישו קל ונוח לטלטל ופעמים שמטלטלה אבל לא תדיר: " + ], + [], + [ + "המוכר בית הבד וכו' בין כך ובין כך לא מכר את הכובשין וכו'. יש לתמוה על רבינו למה פסק כן דהא מתניתין קתני שאם א\"ל היא וכל מה שבתוכה עכירים וגלגל וקורה מכורים ואע\"ג דברייתא דקתני בין כך ובין כך לא מכר את העכירים לא ה\"ל למיפסק אלא כסתם מתניתין ועוד דאפי' כברייתא לא אתי דהא ברייתא דלא מכר אלא עכירים ואילו גלגל וקורה לא קתני וצ\"ל שרבינו היה גורס כן במשנה ויש קצת גילוי לזה בדברי ה\"ה: " + ] + ], + [], + [ + [ + "המוכר את הספינה וכו'. אבל לא מכר את הביצית וכו' ולא מכר את הדוגית וכו'. יש לתמוה על זה דבגמרא אמרינן אמר רבא ביצית היינו דוגית רבי נתן דבבלאה הוה קרי לה ביצית סומכוס דבר ארץ ישראל קרי לה דוגית משמע דביצית ודוגית חד הוא. ואפשר דס\"ל לרבינו דה\"פ ביצית ודוגית היינו ספינה קטנה אלא דבבבל שהיו הימים והנהרות אצל שפתם נמוכים היו צריכים לספינה קטנה לעלות בה ליבשה מהספינה גדולה ובארץ ישראל שהימים שבה עמוקים אצל שפתם ועל ידי כן יכולה הספינה הגדולה להתקרב אל היבשה לא היו צריכים לספינה קטנה לעלות בה ליבשה ולא היו משתמשים ממנה אלא לצוד בה דגים על שם זה היו קורין אותה דוגית והשתא * הכי קאמר רבינו לא מכר קטנה בין שהיא עשויה לילך בה ליבשה בין שהיא עשויה לצוד בה דגים: * (ואפשר דלכך היו קורין לשל בני בבל ביצית על שם ביצה שגדלה על שפת היאור) ", + " \n  " + ], + [ + "המוכר את הקרון לא מכר וכו'. וא\"ת היינו צמד היינו עול היינו עגלה היינו קרון. י\"ל דקתני קרון של פרדות דבזמן שאינן קשורות אינם נמכרות עם הקרון כמוזכר בגמרא והדר קתני מכר העגלה מכר הבקר ואפשר שחילוף צורת קרון הפרדות מצורת עגלת הבקר מחייבת כן ועול וצמד אינה דבר אחד שהרי בפי\"ד ממסכת כלים שנינו בצורת כלי העגלה העול והקטרב ואפשר דצמד היינו קטרב ושם פירש רבינו צורת העול גם צורת הקטרב: " + ], + [ + "המוכר את העול מכר את וכו'. כתב הטור (ח\"מ סימן ר\"ב) תימה הוא היאך תמכר פרה אגב העול וכן השיג עליו הראב\"ד וכתב שאע\"פ שכתוב כך בתוספתא אין סומכים עליה עכ\"ל. ואפשר לומר שכך היה לשון בני אדם בזמנם: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוכר את הבור וכו'. בפ' הספינה (דף ע\"ח:) תנן מכר בור מכר מימיו ובגמרא אמר רבא מתני' יחידאה היא דתניא מכר בור לא מכר מימיו ר' נתן אומר מכר בור מכר מימיו. וכתב הרי\"ף וכיון דיחידאה הוא לא ס\"ל כוותיה וזה דעת רבינו אבל רשב\"ם כתב דהלכה כמתני' דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתנ' דהא דקאמר הכא יחידאה הוא לאו למימרא דמשום דיחידאה דלא ס\"ל כוותיה אלא לאשמועינן דר\"א בר\"ש כרבנן. ולקיים דברי הרי\"ף ורבינו י\"ל דא\"כ לימא מתניתין מני ר' נתן היא ומדאמר מתניתין יחידאה היא משמע ודאי דאתא למימר דמשום דיחידאה היא לא קי\"ל כוותיה: " + ] + ], + [ + [], + [ + "\n בד\"א בשלא היה בהן אלא בית ד' קבין וכו'. כפי נוסחת ספרינו בדברי רבינו נראה שהיה גורס בדברי רב עוקבא מפוזרים בתוך עשרת קבין אבל מדברי ה\"ה נראה שגם רבינו היה גורס בתוך חמשה קבין כמו שהוא בספרים דידן בגמרא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מכר לו בית כור ואמר לו בסימנים ובמצרים וכו' פחת יתר וכו'. וכתב ה\"ה לשון המחבר כלשון הגמרא וכו' וצ\"ע עכ\"ל. ול\"נ דכיון דסתם רבינו דבריו נראה שסובר שהוא שוה לההיא דלעיל וכן נראה מדברי הטור: " + ] + ], + [ + [], + [ + "חרש שאינו שומע ולא מדבר וכו'. כתב ה\"ה שיש לתמוה על רבינו למה לא השוה מדבר ואינו שומע וכו' הרי הם כפקחים לכל דבריהם עכ\"ל. ואני אומר שעוד יש לדקדק על דברי רבינו שכתב דשומע ואינו מדבר מקחו וממכרו ומתנותיו קיימים אף בקרקע ונראה שטעמו משום דחרש דתנן ביה רומז ונרמז במטלטלין אמרו דלגיטין אינו רומז ונרמז אלמא גיטין וקרקעות כי הדדי נינהו א\"כ בנשתתק דתנן דהרכנת הראש מהני לגיטין ע\"י בדיקה ג' פעמים הן הן ולאו לאו וכן כתב ידו מהני כדאמר רב כהנא בפרק מי שאחזו הוא הדין דלקרקעות מהני הנך מילי. ולענין תמיהת ה\"ה י\"ל דההיא ברייתא דקתני מדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר הרי הם כפקחים לכל דבריהם ע\"כ לא כפקחים ממש קאמר דפקחים ממש אינם צריכים בדיקה ומדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר צריך בדיקה וכיון דקתני מדבר ואינו שומע זהו חרש משמע שדינו כחרש גמור לדברים שלא נאמר בו בפירוש שאינו כחרש. ועוד י\"ל שסובר רבינו דכי תניא במדבר ואינו שומע שהוא כפקח היינו דוקא כששומע קצת וקרי ליה אינו שומע לפי שאינו שומע כמו הפקחים אבל אם אינו שומע כלל דינו כחרש גמור ולישנא דרבינו דייק הכי שכתב מדבר ואינו שומע כלום: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שמכר בין בנכסיו וכו'. בפ' מי שמת (דף קנ\"ד) מעשה בבני ברק: סליקו הלכות מכירה בס\"ד " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מכירה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8d038224dc3736fc0c7879286dd590db766770a8 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,548 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Slaves", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבדים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [ + [ + "ועל זה שמכרוהו בית דין הוא אומר כי תקנה עבד עברי. במכילתא: \n", + "מוכר עצמו כיצד זה ישראל שהעני ביותר וכו' ואינו רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום וכו'. בת\"כ פרשת בהר סיני מנין שאין אדם רשאי למכור עצמו ולהניח באפונדתו וליקח לו בהמה וליקח לו כלים וליקח לו בית אלא א\"כ העני תלמוד לומר וכי ימוך ונמכר הא אינו נמכר אלא אם כן העני וברייתא זו מתפרשת מתוך דברי רבינו. \n", + "ומה שכתב או ליתנם לבעל חובו: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו שאין האשה וכו'. משנה בסוטה סוף פרק היה נוטל (סוטה דף כ״ג). \n", + "ומ\"ש וכן אינה מוכרת עצמה. מבואר במכילתא: \n", + "ואינה קונה לא עבד עברי וכו'. ברייתא במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״א) פסק כת״ק דרבן שמעון בן גמליאל: \n", + "ואין הגר נקנה וכו'. גם זה ברייתא שם וכתב ספר מצות גדול ומה ששנינו במכילתין דבין לרבי ישמעאל בין לר' עקיבא גר נקנה בע\"ע לשם מדבר בגר הבא על בת ישראל שמשפחת אם היא לו משפחה כך פירש מורי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "עבד עברי שמכרוהו ב\"ד אין מוכרין אותו אלא לישראל או לגר. כך היא הגירסא הנכונה והוא מדתניא בספרי כי ימכר לך מנין כשהוא נמכר אינו נמכר אלא לך תלמוד לומר כי ימכר לך ובפרק איזהו נשך שם תניא גר צדק האמור לענין מכירה דכתיב וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ולא לך אלא לגר שנאמר לגר ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר לגר תושב משפחת גר זה עכו\"ם כשהוא אומר או לעקר זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה אמר מר ולא לך אלא לגר למימרא דגר קני ע\"ע ורמינהי אין הגר נקנה בע\"ע ואין אשה וגר קונים ע\"ע גר לא נקנה בע\"ע ושב אל משפחתו בעינן והא ליכא ואין אשה וגר קונים ע\"ע אשה לאו אורח ארעא גר נמי גמירי דמיקני קני דלא מיקני לא קני אר\"נ בר יצחק אינו קונה ודינו כישראל אבל קונה ודינו כעכו\"ם דתניא הנרצע והנמכר לעכו\"ם אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. ופירש\"י אינו עובד לא את הבן ולא את הבת ועבדו לעולם ולא לבן. והנמכר לעכו\"ם. ילפינן בקידושין וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו: \n\n" + ], + [ + "בא ואמר לך וכו'. הכי משמע פשטיה דקרא אחרי נמכר גאולה תהיה לו ואיתיה בת\"כ בא ואמר הריני נמכר יכול הוזקק לו תלמוד לומר אחרי נמכר הא אין אתה נזקק לו אלא משימכר: \n\n" + ], + [ + "אחד המוכר עצמו וכו' אינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח וכו'. בתורת כהנים פרשת בהר סיני: \n\n" + ], + [ + "כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך וכו'. שם לא תרדה בו בפרך שלא תאמר לו החם את הכוס הזה והוא אינו צריך הצן לי את הכוס והוא אינו צריך עדור תחת הגפן עד שאבא: \n", + "וכתב הראב\"ד מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו עדור וכו' עד מקום פלוני. א\"א הסברא שלו היא זו אבל חכמים לא פירשו בו טעם קצבה ולא אמרו שלא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבא משום קצבה ולא קצבה אלא שלא יאמר לו עד שאבא והוא מתעכב לבא וכו'. ואיני רואה בכל הדברים האלו השגה לדברי רבינו דמה לי אומר עד שאבא והוא מתעכב לבא עד שיצטער כדברי הראב\"ד מה לי שהטעם מפני שלא נתן קצבה כדברי רבינו שטעם הצער בלא נתן לו קצבה מפני שהוא מצטער בכל שעה כמו שאמרו דשאני בין בהבאה שיש לה קצבה לשאין לה קצבה ואם נתן לו מלאכה שאין לו קצבה כדי לצערו הדבר מסור לה' שיודע אם נתכוון לצערו. ומ\"ש ועוד העבד לא יהיה אלא כפועל וכו'. איכא לאקשויי ולדידיה מי ניחא אלא מאי אית לך למימר דמיירי בשעשה כך שאמר לו עד שאבא ונתאחר מלבא לרבינו נמי מיירי בשאמר ליה עד שאבא וטעמא משום דלא נתן לו קצבה: \n", + "ומה שכתב וכן העכו\"ם שנמכר לו וכו'. מבואר בכתוב. \n", + "ומה שכתב ואין אנו נזקקין לכנוס לרשותו של עכו\"ם וכו'. בתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "כל עבד עברי וכו' עד כשהיה עושה מקודם. הכל במכילתא ובתורת כהנים: \n", + "במה דברים אמורים וכו'. גם זה שם אבל בבנו ותלמידו רשאי וכתב רבינו שהוא הדין לשאר כל אדם שאינו עבד ונתן טעם לדבר: \n\n" + ], + [ + "אנשים שאינם נוהגים כשורה וכו' עד מותר להשתמש בו כעבד. מציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״ג ע״ב). וכתב הראב״ד ז״ל בחיי ראשי לא נאמרו דברים הללו בגמרא וכו'. ואינה השגה שהוא ז״ל מפרש משעבדי בהו טפי שפורעין עשרה ומשתמשין בהם שוה ט״ו ורבינו מפרש שמשתעבדים יותר מדאי ויש הוכחה לפירוש רבינו מדסמך לזה בגמרא ההיא דמי שאינו נוהג כשורה מותר להשתעבד בו. \n", + "ומה שכתב רבינו אבל לא כעבד כלומר כעבד כנעני: \n\n" + ], + [ + "כל עבד עברי וכו' עד כקונה אדון לעצמו. פירקא קמא דקידושין (דף כ'): \n", + "ואף על פי כן צריך העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות וכו'. בתורת כהנים כי ימכר לך אחיך שתנהוג בו באחוה יכול אף הוא ינהוג עמך באחוה ת\"ל עבד יכול אף אתה תתנהג עמו כעבד ת\"ל אחיך הא כיצד אתה נוהג באחוה והוא נוהג בעצמו בעבדות: \n\n" + ], + [ + "אין אמה העבריה נוהג וכו'. בפרק המקדיש שדהו (ערכין דף כ״ט) אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עבד עברי שמכרוהו בית דין נקנה בכסף וכו'. משנה פרק קמא דקידושין (דף י\"ד) עבד עברי נקנה בכסף ובשטר ובכל מקום הוי שוה כסף ככסף דילפינן מנזקין ועבד עברי דכתיב בהו ישיב כמו שכתבו התוספות בריש קידושין. אבל קשה שכתב רבינו עבד עברי שמכרוהו בית דין ובגמרא ילפינן מקראי דלא שנא בין מכרוהו בית דין למוכר עצמו. ומצאתי בספר מוגה שכתב כלשון הזה עבד עברי שמכרוהו בית דין והמוכר עצמו נקנה בכסף (לענין זה): \n", + "כיצד בשטר וכו'. שם (דף ט\"ז) שטר אמה העבריה מי כותבו רב הונא אמר אדון כותבו רב חסדא אמר אב כותבו ופסק כרב חסדא דאב צריך לכתוב בתי מכורה לך והוא הדין לעבד דלא ידעינן דעבד נקנה בשטר אלא מדכתיב אחיך העברי או העבריה הוקשו זה לזה ובאמה כתיב לא תצא כצאת העבדים ודרשינן אבל נקנית היא כקניין העבדים ולמדנו שקניינה יהיה בשטר ולא בחזקה מדכתיב אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת כלומר אשה הנקנית בשטר מכל מקום עיקר למידת קניינות בשטר הוי מעבד כנעני וכשם שהוא או רבו המוכרו כותבין השטר כן אמה העבריה אב כותבו והוא הדין לעבד עברי כמו שכתבתי: \n\n" + ], + [ + "מכרוהו ב\"ד עובד שש שנים. כלומר ולא יותר כמו שיתבאר בסמוך. \n", + "ומה שכתב מיום מכירתו במכילתא ובשביעית שביעית למכירה או אינו אלא לשנים ת\"ל שש שנים יעבוד הוי שביעית למכירה ולא שביעית לשנים ובפרק קמא דקידושין ירושלמי נמי שביעית של מכירה לא שביעית של עולם. \n", + "ומה שכתב ואם פגעה בו שנת השמטה כן נלמד ממה שכתבתי בסמוך בשם מכילתא והירושלמי שביעית למכירה ולא שביעית של עולם. ורבינו כתב בפירוש המשנה שזהו למאמר הכתוב שש שנים יעבוד ובשביעית דמשמע שאף בשביעית יעבוד. \n", + "ומ\"ש אבל אם פגעה בו שנת יובל וכו'. שם ושב אל משפחתו וכו' אמר ראב\"י במה הכתוב מדבר במכרוהו ב\"ד שתים ושלש שנים לפני היובל שהיובל מוציאו: \n\n" + ], + [ + "המוכר עצמו וכו'. גם זה בברייתא שם (דף י\"ד ע\"ב) המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לשש ומפרש טעמא בגמרא דכתיב ועבדך שש שנים וגו' ולא המוכר עצמו ואף על גב דרבי אליעזר פליג התם ואמר זה וזה אינו נמכר אלא לשש פסק כת\"ק: \n", + "הרי שמכר עצמו לעשר שנים וכו'. גם זה שם (דף ט\"ו) אמר רבי אליעזר בן יעקב ושב אל משפחתו במה הכתוב מדבר אם במוכר עצמו הרי כבר אמור כלומר דכתיב לעיל מיניה עד שנת היובל יעבוד עמך וכו' אלא במכרוהו בית דין שתים ושלש שנים לפני היובל שהיובל מוציאו: \n\n" + ], + [ + "אחד המוכר עצמו וכו'. שם (דף ט\"ז:) תניא מנין לבורח שחייב להשלים ת\"ל שש שנים יעבוד ומברייתא אחרת משמע שאינו חייב להשלים ואוקמה רב ששת כגון שברח ופגע בו יובל ובסמ\"ג כתב ואם פגע בו יובל יצא בד\"א בחלה אבל בברח אין היובל מוציאו כדאיתא בירושלמי דקידושין מאי טעמא זה ברשותו וזה אינו ברשותו עכ\"ל ויש לתמוה למה דחה גמ' דידן מפני הירושלמי: \n\n" + ], + [ + "חלה בין שחלה שנה אחר שנה וכו'. ברייתא שם יכול אפילו חלה חייב להשלים ת\"ל ובשביעית יצא כלומר יצא מכל מקום ורמינן עלה מדתניא חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים חלה כל שש חייב להשלים אמר רב ששת בעושה מעשה מחט כלומר הא דתניא דאינו חייב להשלים היינו בעושה מעשה מחט בחליו שהוא מעשה קל ומדהוה מצי לתרוצי כאן שחלה למקוטעים כאן שחלה רצופים משמע ליה לרבינו דלא שני לן והדר אמרינן הא גופא קשיא אמרת חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים הא ארבע חייב להשלים אימא סיפא חלה כל שש חייב להשלים הא ארבע אין חייב להשלים הכי קאמר חלה ד' נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים. \n", + "ומ\"ש ואם פגע בו יובל יצא. למדו בקל וחומר מבורח וכתבו התוספות שי\"א שדין השכיר כדין עבד עברי לענין אם חלה אבל לא נראה להם כן אלא שהשכיר חייב להשלים כל ימי החולי: \n\n" + ], + [ + "המוכר עצמו לעכו\"ם וכו'. שם (דף ט\"ו ע\"ב) אם לא יגאל באלה כלומר בקרובים דכתיב לעיל מיניה או דודו או בן דודו וגו' רבי אומר באלה הוא נגאל ואין נגאל בשש ואע\"ג דר\"י הגלילי ורבי עקיבא פליגי ארבי ומפקי להאי באלה לאם פדאוהו קרובים או אחרים אם משתעבד להם או לא פסק רבינו כמותו משום דבתר הכי אמילתייהו דרבי יוסי ורבי עקיבא אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן זו דברי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים הכל לשחרור מאן חכמים רבי היא דמפיק להאי באלה לדרשא אחרינא כלומר לומר באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש ומדאתא ר' חייא במסקנא דמילתא למימר זו דברי ר\"י וכו' ואפקיה לרבי בלשון חכמים אלמא הלכתא כוותיה ס\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וקרוב קרוב קודם. שם מימרא דרב נחמן בר יצחק ובתורת כהנים יליף לה מקרא. \n", + "ומ\"ש ובית דין כופין את קרוביו וכו'. שם ובכל וגו' גאולה תתנו לרבות בתים ועבד עברי ואוקמוה בעבד עברי הנמכר לעכו\"ם ואמרינן התם דאף על גב דהא כתיב בתריה או דודו או בן דודו וגו' איצטריך האי קרא לקובעו חובה. \n", + "ומ״ש לא פדאוהו קרוביו וכו' מצוה על כל אדם מישראל לפדותו. בגיטין פרק השולח (גיטין דף מ״ו ע״ב) תנן המוכר את עצמו ואת בניו לעכו״ם אין פודין אותם ואמרינן בגמ' והוא שמכרן ושנה ושילש משמע הא קודם לכן מצוה לפדותו. \n", + "ומ\"ש ובין שפדאוהו קרובים וכו'. כרבי דאמר התם הכל לשחרור כלומר בין קרובים בין שאר כל אדם ופסק רבינו כמותו מהטעם שכתבתי למעלה: \n", + "ויש לו ללוות ולגאול את עצמו וכו'. תמהני על פסק זה ששם בגמרא (דף כ' ע\"ב) אמרינן דבעא ר\"ה מרב ששת עבד עברי הנמכר לעכו\"ם נגאל לחצאין או לא ופשט ליה דאינו נגאל ולקמן בגמרא אמרינן עבד עברי הנמכר לעכו\"ם יוכיח שיפה כחו ליגאל בשנה שנייה ואין לוה וגואל לחצאין ולא נראה לי הכרח אחר מאותה הסוגיא אלא שאחר שפשט רב ששת אמר אביי אם תמצא לומר נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ולחומרא אלמא אביי דהוא בתראה לא ס\"ל כפשיטותיה דרב ששת ואכתי קשיא שאין זה כדאי לדחות פשיטותיה של רב ששת ומצאתי לסמ\"ג שכתב הנמכר לעכו\"ם מסיק שם רב ששת שאין לוה וגואל וגם אינו נגאל לחצאין ויש לתמוה שלא שת לבו להביא דברי רבינו כמנהגו: \n", + "אבל הנמכר לישראל אין הקרובים פודים אותו. שם (דף כ\"א) עבד עברי הנמכר לישראל נגאל לקרובים או לא אליבא דרבי לא תיבעי לך דאמר ומה מי שאינו נגאל באלה אלמא לא מיפרק כלומר דאמר בברייתא שכתבתי לעיל שיכול ומה מי שאינו נגאל באלה נגאל בשש מי שנגאל באלה אינו דין שיגאל בשש ת\"ל באלה באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש למדנו דאליבא דרבי עבד עברי הנמכר לישראל אינו נגאל לקרובים ומפרש רבינו דהיינו שאין הקרובים חייבים לפדותו וכבר פסק רבינו הלכה כרבי. \n", + "ומ\"ש ואינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין: \n\n" + ], + [ + "אחד המוכר עצמו וכו'. כך שנינו שם במשנה וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף והדרכים הללו נוהגים בכל מיני עבד עברי דסתם שנינו אותם חוץ מיוצא בשש שנים שפירש רבינו דלא הוי בנמכר לעכו\"ם: \n", + "ונותן הנשאר כסף או שוה כסף ויוצא. שם וקונה את עצמו בכסף תנא בכסף ובשוה כסף. \n", + "ומ\"ש וכן הנמכר לעכו\"ם מחשב הדמים וכו'. מבואר בכתוב: \n", + "ומ\"ש ומשיב השאר כסף לא תבואה ולא כלים וכו'. בת\"כ בכסף הוא נגאל ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים ובירושלמי פרק קמא דקידושין והיה כסף ממכרו בכסף הוא נגאל ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים בכל אתר את עביד שוה כסף ככסף והכא לית את עביד שוה כסף ככסף אמר ר' אבא מרי שניא היא ששנה עליו הכתוב כסף מכסף: \n\n" + ], + [ + "כל עבד עברי או עבריה שיצא בגרעון כסף וכו'. ברייתא בפרק קמא דקידושין עלה כ': \n\n" + ], + [ + "הנמכר לעכו\"ם וכו' פעמים יהיה להקל ופעמים להחמיר וכו'. שם (דף כ' ע\"ב) אמר אביי אם תמצא לומר נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ולחומרא וכמו שכתב רבינו: \n\n" + ], + [ + "הרב שמחל לעבד וכו'. שם אמתניתין הקונה עצמו בשטר אמרו בגמרא (דף ט\"ז) ה\"ד אילימא שיחרור לימא ליה באפי תרי או באפי בי דינא זיל אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול: \n\n" + ], + [ + "אדון שמת אם הניח בן זכר וכו'. ברייתא שם (דף י\"ז ע\"ב) עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת ובברייתא אחרת אמרו דאינו עובד את האח וכתב רבי לוי בן גרשון בפרשת משפטים שיתבאר מזה שאין האדון שליט למכור עבדו או לתתו לאחר: \n", + "והנמכר לגר צדק או לעכו״ם וכו'. דין העכו״ם מפורש באותה ברייתא הנמכר לעכו״ם אינו עובד לא [את] הבן ולא את הבת ודין הגר צדק מפורש במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״א) גר קונה עבד עברי ודינו כעכו״ם שאינו עובד לא את הבן ולא את הבת ולפי זה לא שנא אם הבן הורתו ולידתו שלא בקדושה או בקדושה ואפשר דהיינו טעמא שכיון שלא מצינו שיוכל לימכר לגר צדק אלא מדכתיב ונמכר לגר תושב הנמכר לגר הרי דינו כעכו״ם כשם שהעכו״ם אינו עובד לבנו כן אינו עובד לבן הגר ותפס רבינו גר צדק וכ״ש לגר תושב ותפס עכו״ם לומר שבענין זה שוה הוא לעכו״ם ואפשר עוד שהגר תושב בכלל עכו״ם הוא אבל קשה שהיה לנו להשוותו ג״כ לגאולת קרובים וללוה וגואל וגואל לחצאין ואפשר דהתם היינו טעמא כדי שלא יטמע בין העכו״ם מה שאין כן בגר צדק והא דאינו עובד את הבן לאו משום שלא יטמע הוא אלא גזירה היא דהא נרצע אינו עובד את הבן אע״ג שלא שייך ביה שמא יטמע הילכך יש לנו לומר שהוקשו לענין זה: \n", + "מצוה לומר לו צא בשעת יציאתו וכו': אפי' חלה והוציא עליו רבו הוצאות וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "(א-ב) כל עבד עברי הרי האדון חייב וכו'. זה שחייב לזון אשתו ובניו פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) ובמכילתא נמי דריש הכי וקאמר תו יכול יהא חייב במזונות ארוסה ושומרת יבם תלמוד לומר אשתו להוציא שומרת יבם שאינה אשתו עמו להוציא ארוסה שאינה עמו: \n", + "אבל אם היתה מאיסורי לאוין וכו'. יתבאר בסמוך: \n", + "במכרוהו בית דין נאמר וכו'. פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) ויצא מעמך הוא ובניו אם הוא נמכר בניו [ובנותיו מי] נמכרים מכאן שרבו חייב במזונות בניו כיוצא בדבר אתה אומר אם בעל אשה הוא וכו' אם הוא נמכר אשתו מי נמכרת מכאן שרבו חייב במזונות אשתו: \n", + "אחד אשה ובנים שהיו לו בשעת מכירה וכו' עד וכל שזוכה הבעל באשתו זוכה זה. הכל במכילתא דר\"ש כתבה הרמב\"ן בפרשת משפטים ז\"ל אם בעל אשה הוא מה הוא חייב במזונותיו אף אשתו ובניו חייב במזונותיהם עדיין אני אומר אשה ובנים שהיו לו עד שלא לקחו רבו רבו חייב במזונותיהן וכו' ת\"ל אם בעל אשה הוא וכו' שתי נשים כאן אחת עד שלא לקחו רבו ואחת משלקחו רבו יכול אפילו היתה אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ת\"ל ויצאה אשתו עמו אשה שראויה להתקיים עמו יצאה זו וכו' יכול אפילו נשא אשה שלא מדעת רבו תלמוד לומר הוא מה הוא מדעת רבו אף אשתו מדעת רבו יכול יהא מעשה בניו ובנותיו של רבו ת\"ל הוא מעשה ידיו של רבו ואין מעשה בניו ובנותיו של רבו עד כאן בברייתא ורבינו תפס הברייתא כפשטה אף על פי שהרמב\"ן פירש בה פירוש אחר כמבואר בפירוש התורה שלו. ומכל מקום לדברי רבינו צ\"ע אם חייב במזונות בניו כשהם יותר מבני שש או לא. עוד צריך לדקדק שכתב בראש הפרק אבל אם היתה מאיסורי לאוין אפילו שנייה אינו חייב במזונותיה ומנא לן דשנייה נמי דהא לא הזכירו בברייתא אלא חייבי לאוין לחוד ועוד שכיון שמעמו דרשינן אשה הראויה לו לא ממעט אלא איסורי תורה אבל איסורי סופרים משמע שלא נתכוונה התורה למעט ואפשר דכיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור ועוד דשניות ילפינן להו מושמרתם את משמרתי שפיר איכא למימר דמעטינהו קרא. ודע שאף על פי שבברייתא אמרו יכול יהא מעשה בניו ובנותיו של רבו וכו' ולא הזכירו מעשה ידי אשתו הוא הדין לאשתו אלא דחדא מינייהו נקט תדע מדקתני סיפא ת\"ל הוא דמשמע דוקא הוא מעשה ידיו לרבו אבל לא אשתו ולא בניו: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שהאדון וכו'. אפשר שלמד כן מהברייתא שכתבתי לעיל אם הוא נמכר אשתו ובניו מי נמכרים אלמא דאינם משועבדים לו כלל: \n\n" + ], + [ + "מי שמכרוהו בית דין וכו'. בפירקא קמא דקידושין (דף ט\"ו) ובמכילתא אם אדוניו יתן לו אשה רשות וזהו שכתב \n", + "רבינו יש לרבו כלומר הרשות ביד רבו. \n", + "ומה שכתב בין בנו של אדון אם מת אביו הרי זה נותן לו שפחה. ומה שכתב וכופהו על זה. בפירקא קמא דקידושין (דף י\"ד ע\"ב) המוכר את עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מכרוהו ב\"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית רבי אליעזר אומר זה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית וכו' מאי טעמא דתנא קמא מיעט רחמנא גבי מכרוהו בית דין אם אדוניו יתן לו אשה לו ולא למוכר עצמו ואידך לו בעל כרחו ואידך מכי משנה שכר שכיר נפקא דתניא כי משנה שכר שכיר עבדך שכיר אינו עובד אלא ביום עבד עברי בין ביום בין בלילה וכי תעלה על דעתך שעבד עברי עובד בין ביום בין בלילה והלא נאמר כי טוב לו עמך וכו' אמר רבי יצחק מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית: \n", + "והמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית וכו'. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף י\"ד) המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו ב\"ד אינו נמכר אלא לשש וכו' המוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מכרוהו ב\"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית ומפרשינן טעמא בגמ' דאמר קרא אם אדוניו יתן לו אשה לו ולא למוכר עצמו: \n\n" + ], + [ + "אין עבד עברי מותר בשפחה כנענית וכו'. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף כ') אם בגפו יבא בגפו יצא ר' אליעזר בן יעקב אומר יחידי נכנס יחידי יצא ואמר רב נחמן בר יצחק דה\"ק יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ומשנת ראב\"י קב ונקי ועוד דרב נחמן בר יצחק פירש דבריו אלמא כוותיה סבירא ליה. \n", + "ומ\"ש אפילו היה הנמכר כהן וכו'. שם (דף כ\"א) איבעיא להו עבד עברי כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית וכו' רב אמר מותר ושמואל אמר אסור וידוע דהלכתא כרב באיסורי ועוד שרב נחמן הכריע שם שא\"א לומר דאסור: \n\n" + ], + [ + "אם היו לו אשה ובנים וכו' ואינו יכול ליתן לו שתי שפחות וכו'. ומ\"ש ולא ליתן שפחה אחת לשני עבדיו העברים. במכילתא ר\"ע אומר אם אדוניו יתן לו אשה המיוחדת לו שלא תהא כשפחת הפקר: \n", + "נרצע שמסר לו רבו וכו'. בפרק המניח (דף כ\"ג): \n\n" + ], + [ + "המוכר עצמו אינו נרצע וכו'. ברייתא פירקא קמא דקידושין (דף י\"ד ע\"ב) ופסק כתנא קמא דאמר המוכר עצמו אינו נרצע מכרוהו בית דין נרצע ויליף לה מדכתיב ורצע אדוניו את אזנו אזנו שלו ולא של מוכר עצמו: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שהניח בן וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "עבד עברי כהן אינו נרצע וכו'. ברייתא שם (דף כ״א) ופרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ז): \n", + "ואינו שב לשררה שהיה בה. פלוגתא דר״מ ור' יהודה במכות סוף פרק אלו הן הגולין (מכות דף י״ג) ופסק כרבי יהודה: \n\n" + ], + [ + "מביאו לב\"ד של ג'. במכילתא והגישו אדוניו אל האלהים אצל הדיינים שימלך במוכריו. \n", + "ומ\"ש לסוף שש. יתבאר בסמוך: \n", + "ומ\"ש אל הדלת או אל המזוזה כשהם עומדים בבניין. יתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש בין דלת ומזוזה של אדון וכו': ונוקב את אזנו הימנית. במכילתא ובפ\"ק דקידושין (דף ט\"ו) נאמר כאן אזן ונאמר להלן אזן מה להלן בימין אף כאן בימין. \n", + "ומ\"ש בגופה של אזן. פירוש בתנוך ולא בבשר וזה מחלוקת בפ\"ק דקידושין ופסק כחכמים. \n", + "ומ\"ש במרצע של מתכת. פירוש בכל דבר שהוא של מתכת ובפ\"ק דקידושין (דף כ\"א ע\"ב) אמרינן דאיכא מאן דאמר דבכל דבר שהוא נוקב רוצעין ורבי סבר דדוקא בדבר של מתכת ומשום דכתב קרא ולקחת דהיינו כלל במרצע פרט באזנו ובדלת חזר וכלל אנו דנין כעין הפרט מה הפרט של מתכת אף כל של מתכת אף אם אינו מרצע וידוע דהלכה כרבי מחבירו ובמכילתא סתם כרבי: \n", + "עד שיגיע לדלת וכו'. פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) ת\"ר אילו נאמר אזנו בדלת הייתי אומר וכו' ירצענה לאזן מאבראי ויניחנה על הדלת וידקור כנגד אזנו בדלת ת\"ל באזנו ובדלת הא כיצד דוקר והולך עד שמגיע אצל דלת ובמכילתא ונתת באזנו ובדלת בדלת אתה נותן אבל אי אתה נותן במזוזה או יעבור באזנו ובדלת תלמוד לומר ורצע אדוניו את אזנו באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת: \n", + "ולא נאמר מזוזה אלא שיהיה עומד וכו': ומה מזוזה כשהיא עומדת וכו'. בפירקא קמא דקידושין שם שומע אני בין עקורה בין שאינה עקורה תלמוד לומר מזוזה מה מזוזה מעומד כלומר דבלאו הכי לא מיקרי מזוזה אף דלת נמי מעומד: \n", + "האדון הוא שרוצע וכו'. במכילתא ורצע אדוניו למה נאמר לפי שמצינו בכ\"מ ששלוחו של אדם כמותו אבל כאן הוא ולא שלוחו: \n", + "ואין רוצעין שני עבדים וכו'. פירקא קמא דסוטה עלה ח': \n\n" + ], + [ + "ואם אמר יאמר העבד וכו' עד הרי זה כאומר אחר שש. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) תניא בסיפרי פ' ראה על כן אנכי מצוך הדבר הזה היום ביום רוצעין ולא בלילה ונרמז בדברי רבינו שכתב שנשאר מן היום שוה פרוטה: \n\n" + ], + [ + "היתה לעבד וכו' עד שיהיו שניהם בטובה. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) כלשון רבינו: \n", + "ומ\"ש שניהם חולים. בעיא שם עמך בעינן והא איכא כלומר שהרי הוא שרוי כמו שרבו שרוי בין טוב ובין רע או דילמא כי טוב לו עמך בעינן והא ליכא תיקו ופסק רבינו להקל על העבד ולא יוכל להשתעבד בו אף אם העבד רוצה: \n\n" + ], + [ + "מה בין מוכר עצמו וכו' עד מעניקין לו. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף י\"ד ע\"ב) כתבתי רובה למעלה וטעמיה ואחזור לכתבה כאן הטעם שמוכר עצמו אינו נרצע למאמר הכתוב בעבד שמכרוהו ב\"ד ורצע אדוניו את אזנו אזנו ולא אזנו של מוכר עצמו ואמר הכתוב אם אדוניו יתן לו אשה לו ולא למוכר עצמו ואמר עוד ועבדך שש שנים זה ולא מוכר את עצמו שיכול לימכר יותר על שש ואמר עוד הענק תעניק לו ולא למוכר את עצמו וכבר כתבתי דר\"א פליג אכל הני ואומר ששניהם שוים וידוע דהלכה כת\"ק. \n", + "ומ\"ש מכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לישראל וכו'. בסיפרי מנין כשבית דין מוכרין אותו אינו נמכר אלא לך תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך העברי: \n\n" + ], + [ + "מפי השמועה למדו שאין האשה נרצעת וכו'. בסיפרי ואף לאמתך תעשה כן להענקה יכול אף לרציעה ת\"ל ואם אמור יאמר העבד העבד ולא אמה: \n\n" + ], + [ + "כל המשלח עבדו ואמתו ריקם עובר בל\"ת. פשוט הוא. \n", + "ומה שכתב והרי הכתוב נתקו לעשה. טעמו משום דהוי כמו שילוח הקן דכתיב לא תקח האם על הבנים שלח תשלח את האם ותנן בסוף חולין דלחכמים הוי לאו שניתק לעשה: \n", + "אחד היוצא בסוף שש וכו' עד ואח\"כ יצא. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף י\"ז) וכת\"ק ופירש הטעם בגמרא כדברי רבינו: \n", + "העניק תעניק לו וכו'. ברייתא שם יכול לא יהו מעניקין אלא מצאן גרן ויקב מנין לרבות כל דבר ת\"ל אשר ברכך וגו' א\"כ מה ת\"ל צאן גרן ויקב לומר לך מה צאן גרן ויקב מיוחדים שישנן בכלל ברכה אף כל שישנן בכלל ברכה יצאו כספים דברי ר\"ש ראב\"י אומר יצאו פרדות כלומר וכל שכן כספים ור\"ש פרדות משבחן בגופייהו ופסק רבינו כר\"ש דמסתבר טעמיה: \n", + "וכמה נותן לו. שם פלוגתא דר\"מ אמר ט\"ו סלעים ור\"ש חמשים ור\"י אמר שלשים ופסק כר\"י דה\"ל ר\"ש ור\"י תרי לגבי ר\"מ דלתרוייהו בעי טפי מט\"ו ולענין חמשים דאמר ר\"ש ה\"ל ר\"מ ור\"י תרי לגבי ר\"ש. \n", + "וכתב בין ממין אחד וכו'. לאפוקי מר\"מ שדקדקו בגמרא מדבריו שצריך ליתן לו מכל המינין ור\"י שאין לדקדק כן מדבריו משמע דבין ממין אחד בין ממינין הרבה: \n", + "בין שנתברך הבית וכו'. ברייתא שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "אם פגע בו יובל וכו'. ברייתא שם: \n", + "ענק ע\"ע לעצמו וכו'. ברייתא שם. \n", + "וענק אמה וכו'. ג\"ז שם ברייתא: \n", + "ואם מת אביה וכו'. שם תני חדא ענק אמה העבריה לעצמה ותני חדא ענק אמה העבריה לאביה וכו' ל\"ק הא דאיתיה לאב הא דליתיה לאב כו' לעצמה ולא לאחין לפי שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. ויש לדקדק על מ\"ש ואם מת האב קודם שיבא לידו משמע שאע\"פ שבא לידה אינו מורישו ובריש נערה שנתפתתה משמע שהוא מורישו וצ\"ל דבא לידה כבא לידו דמי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אמה העבריה היא הקטנה שמכרה וכו'. בפרק אלו נערות (כתובות דף מ' ע\"ב) תני קטנה מבת יום אחד עד שתביא שתי שערות יש לה מכר וכו' משתביא שתי שערות וכו' אין לה מכר ובריש פרק ט' דערכין (דף כ\"ט ע\"ב) מייתי לה מקל וחומר השתא מכורה כבר יוצאה [בסימנין] שאינה מכורה על אחת כמה וכמה שאין יכול למכרה וקרוב לזה איתא במכילתא: \n", + "אף הקטנה שהיא איילונית וכו'. בריש פירקא קמא דקידושין (דף ד') מייתי לה מדכתב רחמנא ויצאה חנם וכו' ודרשינן ויצאה חנם אלו ימי נערות אין כסף אלו ימי בגרות ופריך דלכתוב רחמנא נערות ותו לא איצטריך למכתב בגרות דכי נפקא לה מנערות בגרות מאי בעיא גביה ואמרינן דאילו לא כתב אלא נערות ה\"א דאתיא סימני נערות הוו זבינה זבינא דלא אתיא סימני נערות לא הוו זבינה זבינא לכך איצטריך לומר דיש שיוצאה בבגרות אף על פי שאין לה נערות והיינו אילונית וממילא שמעינן דזבינה זביני: \n", + "אבל הטומטום. בתוספתא דבכורים פרק בתרא: \n\n" + ], + [ + "אין האב רשאי למכור וכו'. פרק קמא דקידושין (דף כ'.) כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר מטלטליו ושדותיו ואח\"כ מוכר בתו ואמרינן התם דיוזיף ברביתא ולא ליזבון ברתיה משמע מכאן דאין לו למכרה עד בלתי השאיר לו שריד: \n", + "ואעפ\"כ כופין את האב וכו'. שם (דף י\"ח) ומפדין אותה בעל כרחו ואסיקנא דהיינו בע\"כ דאב ואיכא למידק דהא פריך לאביי א\"ה ע\"ע נמי נכפינהו לגבי משפחה משום פגם משפחה הדר אזיל ומזבין נפשיה ה\"נ הדר אזיל ומזבין לה הא קתני אינה נמכרת ונשנית ומנו ר\"ש היא ומאחר שפסק רבינו בסוף פרק זה דמוכר ושונה כתנא קמא הוה ליה למיפסק דאין מפדין אותה בע\"כ ואפשר שהוא ז\"ל סובר דלא דמי ע\"ע לאמה דבע\"ע איכא למיחש דאזיל ומזבין נפשיה ואכיל להו לדמי על דעת שבני משפחה יפדוהו והדר אזיל ומזבין נפשיה כמה פעמים על סמך זה ונמצא מפסיד לגבי משפחה אבל גבי אמה שלאב המוכר אנו כופין שיפדנה כי כייפינן ליה אפילו מאה פעמים ליכא הפסד במילתא א\"נ דגבי אמה כיון דאין האב רשאי למוכרה אלא א\"כ העני ולא נשאר לו כלום ליכא למימר הדר מזבין לה דאי אית ליה ממונא לא מצי מזבין לה ואי לית ליה ליזבין וליזבין ובדין דהוה מצי לשנויי ליה דשאני עבד עברי מאמה העבריה אלא דאהדר ליה לפום שיטתיה דמשוה להו ועי\"ל דניחא ליה לאוקומיה כר\"ש משום דסיפא דברייתא אתי כוותיה אבל אה\"נ דלתנא קמא דר' שמעון נמי מפדין אותה בע\"כ דאב: \n", + "ברח האב וכו' עובדת עד שתצא. כלומר באחד מהדרכים שנזכיר אבל אין כופין את הקרובים לפדותה שכבר נתבאר רפ\"ג שרבינו פוסק כרבי דאמר דנמכר לישראל אין כופין לקרובים לפדותו: \n\n" + ], + [ + "אמה העבריה נקנית וכו'. משנה פ\"ק דקידושין (דף י\"ד ע\"ב) ע\"ע נקנה בכסף ובשטר ובגמרא (דף י\"ו) והפדה מלמד שנקנית בכסף ושוה כסף ככסף כמ\"ש רפ\"ב ושטר ילפינן לה מדכתיב לא תצא כצאת העבדים אבל נקנית בקניין העבדים ולמדנו שיהיה בשטר ולא בחזקה לפי שכתוב אם אחרת הקישה הכתוב לאחרת הנקנית בשטר: \n", + "ואינה נקנית בפרוטה וכו'. קשה דהא לא ילפינן דנמכר לישראל נקנה בכסף אלא מדכתיב והפדה והוקש עברי לעבריה ומהאי ילפינן נמי גרעון כסף וכיון שכן היה לנו לומר דגם נמכר לישראל לא יקנה בפרוטה כמו אמה ואיני רואה דבר מתיישב בזה רק ששאלו בגמרא (דף י\"ד ע\"ב) ע\"ע נקנה בכסף מנ\"ל אמר קרא מכסף מקנתו אשכחן ע\"ע הנמכר לעכו\"ם וכו' נמכר לישראל מנ\"ל אמר קרא והפדה והוקש עברי לעבריה מדכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה אשכחן מכרוהו ב\"ד מוכר עצמו מנ\"ל יליף שכיר שכיר הניחא למאן דיליף וכו' אלא למאן דלא יליף שכיר שכיר מאי איכא למימר אמר קרא וכי תשיג וי\"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון כלומר וכי תשיג כתוב בנמכר לעכו\"ם ולעיל מיניה כתיב נמכר לישראל ואף ע\"ג דבגמרא לא אשכחן בתר הכי תנא דיליף שכיר שכיר אלא כולהו ילפי מ\"מ מדכתיב וכי תשיג מצינן למילף דכיון דאיכא כסף דהיינו פרוטה נקנה בכך: \n", + "ושטר אמה העבריה האב כותבו. כבר כתבתי רפ\"ב שהוא מחלוקת רב הונא ורב חסדא ופסק כרב חסדא דיליף דנקנית בשטר מלא תצא כצאת העבדים וא\"כ כשם שמוכר העבד או הקרקע כותב השטר ואומר שדי או עבדי מכור לך או קנוי לך ואינו נכתב בלשון הקונה לומר שדך מכורה לי [כך במוכר בתו] ומה שלמדנו מאם אחרת הקישה הכתוב אינו אלא גילוי בעלמא ובירושלמי פרק קמא דקידושין סדר מכירה כך הוא אני פלוני מכרתי בתי לפלוני: \n\n" + ], + [ + "אמה העבריה עובדת שש וכו'. משנה פרק קמא דקידושין (דף י\"ד ע\"ב) עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימנין כלומר יתירה עליו שקונה את עצמה בכל אלו ובסימנין: \n", + "מת האדון אף על פי שהניח בן וכו'. ברייתא שם (דף י\"ז ע\"ב) והקשו והרי דרשנו ואף לאמתך להענק כמוזכר בדברי רבינו פ\"ג ותירצו א\"כ נכתוב רחמנא ואף לאמתך מאי תעשה ש\"מ תרתי: \n", + "וכן מגרעת מפדיונה וכו'. זה פשוט דעיקר גרעון בה כתיב דמדכתיב והפדה דמשמע שאף האדון מסייע בפדיונה למדנו שקונה את עצמה בגרעון כסף שהוא מנכה לשני עבודתה המגיע לפי דמי קניינה. ומ\"ש \n", + "רבינו וכן קאי למה שכתב שיוצאה בתחלת שבע וביובל ובמיתת האדון: \n", + "ואם כתב לה שטר שחרור וכו'. ברייתא שם בעבד עברי כתבתיה למעלה וכיון שהוקשו עברי לעבריה למדנו שגם היא קונה את עצמה בשטר: \n\n" + ], + [ + "יתירה עליו אמה העבריה וכו'. משנה שם (דף ד') ובריש מכילתין יליף לה מדכתיב ויצאה חנם אלו ימי נערות: \n", + "היתה הבת אילונית וכו'. בריש קידושין אמרו דאע\"ג דלא הוה קרא אילו הוה ס\"ד דנמכרת ה\"א דנפקא מק\"ו ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון בגרות שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון וקרא דאין כסף אלו ימי בגרות לא איצטריך אלא לשיכול למוכרה מ\"מ השתא דכתיב קרא למדנו כן בין מק\"ו בין מקרא: \n\n" + ], + [ + "אין אמה העבריה יוצאה בראשי איברים וכו'. כך אמרו פ\"ק (דף י\"ו) והקשו והא אפיקתיה לאבל נקנית בקניין העבדים וכמו שכתבתי למעלה ותירצו א\"כ לימא קרא לא תצא כעבדים מאי כצאת שמע מינה תרתי: \n", + "וכן עבד עברי וכו'. אף על פי שלא מצאתי כן בפירוש אפשר ללמדו מדאיתקש עברי לעבריה וכמוזכר לעיל: \n", + "נמצאת למד וכו'. פשוט הוא ונתבאר במה שקדם: \n\n" + ], + [ + "יעד אותה האדון לעצמו וכו'. פרק קמא דקידושין (דף י\"ח) ברייתא ע\"ע יוצא בשנים וביובל מה שאין כן בעבריה ואוקמה רב ששת כגון שיעדה יעדה פשיטא גיטא בעיא מהו דתימא לא ליבטלא הני הלכתא מינה קמ\"ל: \n", + "ומצות יעוד קודמת וכו'. משנה ספ\"ק דבכורות (דף י\"ג): \n", + "כיצד מצות יעוד וכו' עד ואינו נוהג בה מנהג שפחות. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף י\"ט ע\"ב) כלשון רבינו. \n", + "ומ\"ש סמוך לשקיעת החמה פירוש אע\"פ שאין בנשאר מהיום שיעור ששוה עבודתו פרוטה לפי שמעות הראשונות כלומר מעות שנתן האדון לאביה לקידושין ניתנו וכל שאמר לה כן בתוך שש הוה ליה ייעוד למפרע משעת מכירה ולכך אע\"פ שהוא סמוך לשקיעת החמה אינו צריך ליתן לה כלום ואע\"פ שר' יוסי ברבי יהודה חולק שם ואומר דמעות הראשונות לא לקידושין ניתנו הלכה כת\"ק: \n", + "ואינו מייעד שתים וכו'. במכילתא: \n", + "וכיצד מיעדה לבנו אם היה בנו גדול. בפ\"ק דקידושין (דף י\"ט) בעי ר\"ל מהו שייעד לבנו קטן וכו' ת\"ש דאמר ר' ינאי אין יעוד אלא בגדול: \n\n" + ], + [ + "אין האדון מייעד וכו'. פ\"ק דקידושין שם ואמר ר\"נ בר יצחק דרשינן הכי מדכתיב יעדה שהוא לשון דיעה דרשינן שהוא צריך להודיעה והיינו כדי שתתרצה שאל\"כ מה תועלת יש בהודעתה: \n", + "אם מת האדון וכו'. זה פשוט: \n\n" + ], + [ + "הייעוד כאירוסין וכו'. בעיא דאיפשיטא פ\"ק דקידושין (דף י\"ח ע\"ב): \n", + "אם שלש אלה וכו'. איני רואה מה צורך לרבינו לכתוב דברים אלו אלא שהשלים לבאר הפסוק שהתחיל לבאר אשר לא יעדה: \n\n" + ], + [ + "אין האדון יכול למכור וכו'. במכילתא: \n", + "וכן עבד עברי. מהיקשא דכי ימכר לך אחיך העברי או העבריה: \n", + "ויראה לי וכו'. כלומר דדבר פשוט הוא שלא ימכרו ממכרת עבד כלומר לימכר ולחזור אותו האדון למוכרו אלא שהוצרך לפרש כן באמה לפי שמצינו שנתנה לו תורה רשות ליעדה לבנו סד\"א כיון שיכול ליעדה לאחר שאינו אדון מה לי בנו מה לי אחר קמ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אין האמה העבריה נמכרת וכו' עד קידושין תופסין בהם. פירקא קמא דקידושין (דף כ'): \n\n" + ], + [], + [ + "המקדש את בתו וכו' עד כמו שביארנו. ברייתא שם ופסק כת\"ק אלא דאיכא למידק דאמרינן התם (דף י\"ח ע\"ב) אפלוגתא דת\"ק ור\"ש ובפלוגתא דהני תנאי דתניא בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה דברי ר\"ע ר\"א אומר כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה כלומר ות\"ק כר\"ע ומשמע דה\"פ כיון שפירש טליתו עליה האדון לשם יעוד שוב אין האב רשאי למוכרה וא\"כ היאך פסק דאם יעד אותה האדון ומת האדון או גירשה וחזרה לרשות האב הרי האב מוכרה פעם שנייה ושמא י\"ל דרבינו היה מפרש כיון שפירש טליתו עליה היינו אם קידשה לאחר אבל אם יעדה אדון אה\"נ שרשאי למוכרה דס\"ל מוכרה לשפחות אחר שפחות: \n\n" + ], + [ + "המוכר את בתו ואח\"כ הלך וקידשה וכו'. שם (דף י\"ט ע\"ב) גבי הא דתניא דמיעדה אפילו בסוף שש סמוך לשקיעת החמה משל לאומר לאשה תתקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום שמקודשת לראשון: \n\n" + ], + [], + [ + "המוכר את בתו ופסק וכו'. ברייתא שם פירקא קמא דקידושין ופסק כחכמים דפליגי ארבי מאיר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עבד כנעני נקנה וכו' נקנה בכסף או בשטר או בחזקה. משנה פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב ע\"ב) עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. \n", + "ומ\"ש או בחליפין. שם תנא אף בחליפין. \n", + "ומה שכתב או במשיכה. שם אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה: \n", + "וקונה את עצמו וכו'. יתבאר בסמוך: \n", + "ועבד קטן וכו'. פרק קמא דקידושין שם אמר רב אשי עבד קטן כבהמה דמי: \n\n" + ], + [ + "כיצד קונה את עצמו בכסף וכו'. שם (דף כ\"ג) נתבאר בגמרא שלדעת חכמים דקיימא לן כוותייהו עבד קונה את עצמו בכסף ע\"י אחרים אפילו שלא מדעתו לפי שזכות הוא לעבד לצאת מתחת יד רבו וזכין לאדם שלא בפניו וכן נתבאר שם שאם הקנה לעבד ע\"מ שיצא בו לחירות לא קנה רבו: \n", + "ואחד הכסף או שוה וכו'. שם (דף ט\"ז) אהא דתנן דעבד עברי קונה את עצמו בכסף תנא קונה את עצמו בכסף ובשוה כסף בכסף דכתיב מכסף מקנתו שוה כסף נמי ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף דילפינן מניזקין וע\"ע דכתיב בהו ישיב כמ\"ש התוספות בריש קידושין: \n\n" + ], + [ + "כיצד בשטר וכו' הרי את בן חורין כו'. פרק המגרש (גיטין דף פ״ה ע״ב) תנן גופו של גט שחרור הרי את בן חורין הרי את של עצמך ואיבעיא לן בגמרא אמר לעבדו אין לי עסק בך מהו ופשטוה דיצא בן חורין והכי איתא נמי בריש קידושין (דף ו') ואע״פ שהאומר אין לי עסק בשדה זו לא אמר כלום וכמו שנתבאר בדברי רבינו פ' ג' מהלכות זכייה ומתנה עבד שאני שיכול לזכות בעצמו מכיון שסלק זכותו ממנו וקטן נמי זכו בו שמים משום דמייתי ליה לכלל מצות משא״כ בשדה. \n", + "ומ\"ש ומוסר לו את השטר וכו' או שהיו העדים חתומים וכו'. כמו בגט אשה. \n", + "ומ\"ש שהרי גיטו וידו באים כאחד. כך כתוב בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ג) אליבא דרבנן דקי\"ל כוותייהו דבשטר קונה עצמו אפי' על ידי עצמו משום דגיטו וידו באים כאחד: \n", + "אמר לו שלא בכתב וכו'. גיטין פרק השולח (גיטין דף מ' ע״ב) ת״ר האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין עשוי בן חורין הרי הוא בן חורין [הרי הוא בן חורין וכו'] אמר ר״י וכולן בשטר ופירש״י האי אומר דקתני כותב הוא שכתב לו אחד מן לשונות הללו ומסר לו אבל באמירה בעלמא לא הוי בן חורין: \n", + "ועל מ״ש רבינו ואעפ״י שקנו מידו. כתב הראב״ד ז״ל דבר זה אינו מחוור שהקניין הרי הוא ככסף מההוא מעשה דכומתא והלכה כר״ש שהכסף גומר בו עכ״ל וההוא מעשה דכומתא איתיה בפרק השולח (גיטין דף ל״ט ע״ב) והכי איתא התם לאפוקי מהאי תנא דתניא ר״ש אומר יכול יהא כסף גומר בה כדרך ששטר גומר בה ת״ל והפדה לא נפדתה אורעה כל הפרשה כולה ללא חופשה לומר לך שטר גומר בה ואין כסף גומר בה וכו' ההיא אמתא דהוי מרה שכיב מרע (אתיא בכיא קמיה] אמרה ליה עד אימת תשתעביד ותיזיל ההיא איתתא שקל כומתיה ושדא בה אמר לה זיל קני הא וקני נפשך אתו לקמיה דרב נחמן אמר להו לא עשה ולא כלום מאן דחזא סבר משום דהלכה כר״ש ולא היא אלא משום דהוה ליה כליו של מקנה ופירש רש״י דהוה ליה כליו של מקנה וקי״ל כרב וכו' דהלכתא בכליו של קונה עכ״ל ומשמע שאילו היה בכליו של קונה הוי שיחרור וכן כתב [הרא״ש] בשם רש״י והתוס' וכתב עוד אבל רבינו חננאל כתב שאינה קונה עצמה בחליפין אלא צריכה נמי גט חירות וכתב הרמב״ן ז״ל דלפי דברי ר״ח [כך היה מפרש כיון דהויא בכליו של מקנה] לא עשה כלום אף להוציאה מידי שיעבוד אבל בכליו של קונה יצאה מידי שיעבוד וצריכה גט שיחרור ובתוספתא כתבו שאפשר לומר דהכא לא בתורת חליפין היא אלא בתורת דמים וכיון שכן אילו היה בכליו של קונה ובתורת דמים יצאה שהרי כסף גומר בה וכן דעת הרמב״ם ז״ל דאין העבד קונה עצמו בחליפין כלל ואינו יוצא בו מידי שיעבוד עכ״ל. ומ״ש עוד הראב״ד והלכה כר״ש שהכסף גומר בו קשיא לי ר״ש סבר שאין הכסף גומר ולכן נ״ל שט״ס יש כאן וצריך להגיה שאין הלכה כר״ש: \n", + "הכותב לשפחתו הרי את מותרת וכו'. פרק המגרש (גיטין דף פ״ה ע״ב) פשיטא אמר לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום ואיתא נמי בריש קידושין (דף ו' ע״ב) ופירש״י שם דטעמא משום דאין זה לשון שחרור דשפחה דאי בת חורין משוה לה אינה מותרת לעבדים אבל לשון גט הוא לאשה שמתירה לכל שהיתה אסורה לו על ידו: \n\n" + ], + [ + "כיצד בראשי איברים המכה את עבדו בכוונה. פרק קמא דקידושין (דף כ\"ד ע\"ב) ושחתה עד שיתכוון לשחתה ואליבא דרבנן ה\"פ עד שיתכוון לעין ואע\"פ שלא נתכוין לשחתה וכמו שיתבאר אבל אם לא נתכוון לעין כלל פטור. \n", + "ומ\"ש וחסרו אחד מכ\"ד ראשי איברים יצא לחירות וצריך גט שיחרור. שם מחלוקת תנאים אם צריך גט שיחרור והכריע הרי\"ף שם כמ\"ד צריך גט שחרור בין בשן ועין בין בשאר ראשי איברים. \n", + "ומ\"ש א\"כ למה נאמר בתורה שן ועין וכו'. שם: \n", + "אבל המסרס עבדו וכו'. גם זה שם (דף כ\"ה) בכולם כלומר בראשי איברים עבד יוצא בהם לחירות בן עזאי אומר אף הלשון ואף על פי שלפעמים מתכסה חשיב גלוי רבי אומר אף הסירוס כלומר סירוס דביצים שאף על פי שטמונים בכיס חשיבי גלוי והרי\"ף כתב הלשון כך ולא הכריע ולא היה לו להביא דברי רבי ובן עזאי ומכיון שהביאם אלמא הלכתא כוותייהו ס\"ל אבל רבינו סובר דכיון דיחידאי נינהו לית הלכתא כוותייהו וכתב הרא\"ש בפסקיו והסירוס דביצים פליגי בשכרתן ועודן תלויין בכיס אבל אם נתקן מהכיס לגמרי לכ\"ע הוי מום שבגלוי ורבינו לא חילק: \n", + "וכן המפיל שן הקטן כו' סופו לחזור. מבואר שם: \n\n" + ], + [ + "אין יוצא בראשי איברים וכו' אלו הן ראשי איברים שאינן וכו'. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף כ\"ה): \n", + "אבל העינים וכו'. כלומר ואין צריך למנותם: \n\n" + ], + [ + "היתה לו אצבע יתירה וכו'. שם (דף כ\"ד ע\"ב) א\"ר חייא בר אשי היתה לו יתרת וחתכה עבד יוצא בה לחירות א\"ר חסדא והוא שנספרת על גב היד ופירש\"י נספרת על גב היד שהיתה בשורת שאר אצבעות: \n", + "היתה עינו סמויה וכו'. מימרא דרב ששת שם: \n\n" + ], + [ + "הכהו על עינו וסמאה וכו' הכהו כנגד עינו ואינו רואה וכו'. ברייתא שם וכתבו התוס' פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף צ״ח) בד״ה מתיב רבא וא״ת ואמאי עבד יוצא בהם לחירות והא בעינן מומין שבגלוי דומיא דשן ועין ובחרשו היכי הוי בגלוי וי״ל נהי שאין ניכר בו כלום כשהוא ישן או עומד במקום אחד ושותק מ״מ כיון דלפי מנהגו שמתנהג והולך ניכר שהוא חרש חשיב מום שבגלוי ועוד יש לומר דאין צריך שיהא קלקול בגלוי אלא שהאבר שיש בו קלקול יהא בגלוי עכ״ל: \n\n" + ], + [ + "הכהו על עינו וחסרה מאורה וכו'. [ברייתא שם]: \n\n" + ], + [ + "היתה עינו כהה וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "הכהו על ידו וצמתה וכו'. ברייתא שם ופירש\"י צמתה יבשה: \n", + "תלש בזקנו וכו'. תמהני על דין זה שהרי שם בגמרא אמרו אי מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר ובטל ממלאכתו אלמה תניא תלש בזקנו ודלדל בו עצם עבד יוצא בהם לחירות לחפשי ישלחנו ריבויא הוא הרי מפורש שתלישת העצם אין בה ביטול מלאכה ואפילו הכי יוצא לחירות וי\"ל שרבינו מפרש דכי אמרינן אי מה הפרט מפורש וכו' אלמה תניא תלש בזקנו וכו' היינו לומר דתלש בזקנו ודלדל בו עצם אף על פי שבטלו ממלאכתו ואין סופו לחזור כיון שאינו בגלוי שהרי העור מכסה לא היה יוצא לחירות אי לאו ריבויא דלחפשי ישלחנו ואין להקשות אם כן סירוס דביצים נמי ליתי מריבויא דלחפשי דהא בטל לגיד המחובר לו ממלאכתו ואין סופו לחזור ויש לומר שאף על פי שסרסו הביצים כיון שעדיין תלויים בכיס יכול להתקשות קצת על ידי הדחק ונמצא שלא בטלו ממלאכתו לגמרי אי נמי אינו חוזר היינו שסופו לייבש וליפול כדפרישית אבל ביצים שכרתן ועודם תלויים בכיס אין סופן לייבש וליפול: \n\n" + ], + [ + "הפיל את שינו וכו'. בסוף פרק שני דבבא קמא (דף כ\"ו ע\"ב) אמרינן שאם היתה אבן מונחת לו בחיקו [בין] שלא הכיר בה [בין שהכיר בה ושכחה] ועמד ונפלה לענין עבד פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן דתניא הרי שהיה רבו רופא ואמר ליה כחול לי עיני וסימאה חתור לי שיני והפילה שיחק באדון ויצא לחירות רבן שמעון בן גמליאל אומר ושיחתה עד שיתכוון לשחתה ופירש רש\"י לענין עבד אם נפלה על עבדו וסימאה עינו עכ\"ל ומשמע דלרבנן יצא לחירות ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק שלא יצא לחירות ולקמן בסמוך פסק כרבנן ואפשר לומר דמשום דקשיא ליה מה ענין זה לענין פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן דהתם שאני שנתכוון ליגע בעין ובשן משא\"כ בהא דהיתה אבן מונחת לו בחיקו שלא היתה לו כוונה כלל ולכן נראה שמפרש רבינו דה\"פ לענין עבד אפילו לפי פלוגתא דרשב\"ג ורבנן פטור ודוחק ועוד י\"ל שטעם רבינו מדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ד ע\"ב) על האי ברייתא דהרי שהיה רבו רופא ורבנן האי ושחתה מאי עבדי ליה מיבעי להו לכדתניא הרי שהושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה פטור מ\"ט דאמר קרא ושחתה עד שיתכוון לשחתה ופירש\"י לכדתניא הושיט ידו למעי שפחתו להוציא עוברה דלא נתכוין לעין כלל אבל כחול עיני דנתכוון לעין אע\"ג דלא נתכוון לשחתה חייב ופסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כת\"ק דרשב\"ג והא דאמר רבא היתה אבן מונחת לו בחיקו פלוגתא דרשב\"ג ורבנן פליגא אהא דאמרינן בפ\"ק דקידושין וכוותה נקטינן דהיא בדוכתה ועוד דאפשר דאף רבא דאמר לענין עבד פלוגתא דרשב\"ג ורבנן לאו לקושטא דמילתא אמרה אלא לומר דלכאורה משמע דפלוגתא דרשב\"ג ורבנן היא ולמיכלל מילי טובא כההיא דהיתה אבן מונחת בחיקו אתא למימר דנ\"מ לענין ניזקין ולענין ארבעה דברים ולעניין שבת ולענין גלות וכדאיתא התם וקאמר דאף לענין עבד משמע לכאורה דפלוגתא דרשב\"ג ורבנן היא ומיהו לפום קושטא דמילתא לרבנן נמי לא יצא לחירות מושחתה כההיא דפ\"ק דקידושין: \n\n" + ], + [ + "הושיט ידו למעי שפחתו וכו'. ברייתא פירקא קמא דקידושין שם: \n\n" + ], + [ + "הרי שהיה רבו רופא וכו'. גם זה שם ופסק כרבנן: \n\n" + ], + [ + "המפיל שן עבדו וסימא את עינו וכו'. בפרק מרובה. ודע שכתב רבינו בפ\"ד מהלכות חובל כל עבד שיצא לחירות ולא הגיע גט שיחרור לידו אין לו קנס ואחרים שחבלו בו אינו יכול להוציא מהם לעצמו ולא האדון יכול להוציא מהם לפיכך המפיל שן עבדו ואחר כך סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו עכ\"ל. וטעמא מדאיבעיא לן בפ' השולח מעוכב גט שיחרור אם יש לו קנס ובעינן למפשטה מדתניא הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ודחינן דילמא כמאן דאמר אינו צריך גט שיחרור וא\"כ כשכתב רבינו פה ונותן לו דמי עינו היינו כשכתב לו גט שיחרור בין הפיל שינו לסימא עינו א\"נ מאי נותן לו דמי עינו דקאמר לא שגוזרים ב\"ד שיתן לו אלא היינו לומר שאם תפס אין מוציאין מידו וסמך על מ\"ש בפ\"ד מהלכות חובל ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד שכתב וז\"ל דבריו סותרים זא\"ז וכו': \n\n" + ], + [ + "מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו'. ברייתא בפרק החובל (בבא קמא דף צ') ומפרש טעמא משום דאמר קרא עבדו המיוחד ואע\"ג דההיא ר\"א היא ושאר תנאי פליגי עליה משמע התם דהלכה כר\"א משום דאמוראי מפרשי טעמיה: \n\n" + ], + [ + "עבדי צאן ברזל יוצאים בראשי איברים וכו'. שם (דף פ\"ט:) תני חדא עבדי מלוג יוצאים בשן ועין לאשה אבל לא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה ומוקי לה בגמרא דכולי עלמא אית להו תקנת אושא אלא כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה כלומר דברייתא דלאשה ולא לאיש קודם תקנה וברייתא דלא לאיש ולא לאשה אחר תקנה ואי בעית אימא אידי ואידי לאחר תקנה אלא מאן דאמר לאשה ולא לאיש מאי טעמא כדרבא וכו' לימא דרבא תנאי היא לא דכ\"ע אית להו דרבא והכא אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל ואיבעית אימא דכולי עלמא לית להו להני תנאי תקנת אושא והכא בקניין פירות כקניין הגוף דמי קמיפלגי ובפלוגתא דהני תנאי וכו' כלומר ומאן דאמר לא לאיש ולא לאשה אתי כר\"א שכתבתי בסמוך דהלכתא כוותיה והשתא אי לאוקימתא קמייתא דמאן דאמר לא לאיש ולא לאשה בתר תקנתא קאמר ליכא מאן דפליג עליה ואי לאוקימתא בתרייתא כיון דאתי כר\"א והלכתא כוותיה הכי נקטינן: \n\n" + ], + [ + "יציאת העבד בראשי איברים וכו'. בפ״ק דסנהדרין (דף ח') ופ״ק דב״ק וס״פ אלו נערות (כתובות דף מ'). \n", + "ומ\"ש לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את שיני וכו'. בפרק מרובה אמרינן מעשה בר\"ג שסימא את עין עבדו והיה שמח וא\"ל ר\"ג לר' יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות א\"ל ר' יהושע אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים ודייק עלה הא יש לו עדים חייב וש\"מ מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב ומשני שאני ר\"ג דשלא בב\"ד אודי והא רבי יהושע אב ב\"ד הוה חוץ לב\"ד הוה הא קמן דאודי שלא בפני ב\"ד לא נתחייב בהודאתו וכדא\"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים ומ\"מ כיון דהודאה בב\"ד שאינו סמוך לאו הודאה היא לפוטרו בין תפס קודם הודאה בין תפס אחר הודאה לא מפקינן מיניה ועבד כיון שהוא תפוס בעצמו יצא לחירות בין הודה בין לא הודה. ולפי זה מ\"ש \n", + "רבינו ואין דנין בו אלא בב\"ד סמוכים לאו למימרא דאינו יוצא לחירות אלא בב\"ד סמוכים דהא כיון דקי\"ל דאם תפס ניזק אין מוציאין מידו וכמו שפסק רבינו בפ\"ה מהלכות סנהדרין ועבד תפוס בעצמו הוא לא מצי לאשתעבודי ביה אם העידו עליו עדים אלא היינו לומר דאין דנין בו כמשפטו שאם הודה הרב קודם שבאו עדים לא יצא העבד לחירות דהיינו דוקא כשהודה בפני ב\"ד סמוכים אבל בפני ב\"ד שאינן סמוכים אין הודאתו הודאה לפוטרו. \n", + "ובמ\"ש לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את שיני וכו' פטור פירוש אם נשבע האדון שלא הפיל שינו ולא סימא עינו פטור מקרבן דאין חייבים קרבן אלא על שבועת כפירת ממון והכא לאו כפירת ממון הוא דבהודאה נמי פטור משום דהוי מודה בקנס וא\"כ כי כפר אשתכח דלא כפר ממונא ולפיכך סיים \n", + "וכתב שכל מודה בקנס פטור מלשלמו כלומר פיטור דגבי מודה בקנס הוא פיטור מלשלמו אבל פיטור דגבי כפירת קנס הוא פיטור מקרבן וללמדנו דהא דמודה בקנס פטור מלשלם דוקא במודה בפני ב\"ד הוא ולזה כתב ואין דנין בו אלא בב\"ד סמוכים אי נמי בדין תורה קאמר עד לא תקון רבנן דאם תפס אין מוציאין מידו אבל אין לומר דה\"ק אין דנין בו לקבל עדות העדים לידע אם יניחו מה שתפס בידו או אם יוציאוהו מידו דעבד כיון שהוא תפוס בעצמו צריכין הם לקבל עדות העדים לידע אם יניחו רבו להשתעבד בו אם לא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הכותב שטר שיחרור לעבדו וזיכה לו בו ע\"י אחר וכו'. בסוף פ\"ק דגיטין (דף י\"ב ע\"ב) איפליגו ר\"מ וחכמים אי זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו או לאו והלכה כחכמים דאמרי זכות הוא לו ובפ\"ק דקידושין (דף כ\"ב ע\"ב) תנן דחכמים אומרים דעבד קונה עצמו בשטר ע\"י אחרים. \n", + "ומ\"ש אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולא יצא העבד לחירות וכו'. בפ\"ק דגיטין (דף י\"א) תנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר\"מ וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשיחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו. וכתב הרי\"ף אבל לא בשיחרורי עבדים והני מילי לחזרה דלא מצי רביה למהדר ביה אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה דתנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה ושמעת מינה דלחזרה הוא דזכין לו לעבד אבל מיפק לחירות לא נפיק עד דמטי גיטא לידיה ואשכחן זכייה כה\"ג עכ\"ל והרא\"ש תמה עליו דהחזרה והחירות דברים אחדים הם והא בהא תליא הילכך נראה כפירוש רש\"י וכפירוש ר\"ת דרש\"י פירש דל\"ג תן משום דתן משמע שנותן ליד השליח דבכה\"ג נשתחרר העבד מיד בקבלת השליח אלא גרסינן תנו דמשמע שאינו מוסר להם הגט אלא מצוה להם לכתוב וליתן ורבינו תם פירש דל\"ג זה דהוי משמע שמסרו לידם אלא גרסינן תנו גט לאשתי הילכך לא יתנו לאחר מיתה עכ\"ל וגם הר\"ן חולק על הרי\"ף. ורבינו תפס דברי הרי\"ף עיקר ופסק כמותו: \n\n" + ], + [ + "הכותב בשטר עשיתי פלוני עבדי בן חורין. ברייתא פרק השולח (גיטין דף מ'). \n", + "ומ\"ש כתב בשטר אעשנו בן חורין לא יצא לחירות. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין וכו'. גם זה שם: \n", + "אמר כתבתי גט שיחרור ונתתי לו וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "מי שצוה בשעת מיתתו וכו'. ג\"ז שם (דף מ) כי אתא רב דימי א\"ר יוחנן וכו' פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותי כופין את היורשים וכותבין לה גט שיחרור אמרו לפניו רבי אמי ור' אסי רבי אי אתה מודה שבניה עבדים ופירש\"י אי אתה מודה דאל ישתעבדו אינו לשון שיחרור ולא לשון הפקר אלא לא יטריחוה בעבודתם אבל עבדים היוצאים ממנה מעכשיו עבדים הם ואמאי כופין לשחררה ויפסידו ולדות מכאן ולהבא שלא צוה להם אביהם כן עכ\"ל ומדשתק להו ר' יוחנן אלמא הדר ביה וכתב הרא\"ש ז\"ל שלא יטריחוה במלאכות כבדות והר\"ן כתב משום מצוה לקיים דברי המת אסור להשתעבד בה ומעשה ידיה לא פקע בהכי. \n", + "ומ\"ש וכן אם אמר עשו לה קורת רוח וכו'. שם אם אמר יעשו לה קורת רוח כופין את היורשים ועושים לה קורת רוח ופירש הרי\"ף מאי קורת רוח אי אמרה האי עבידתא לא למעבד בה לא כייפינן לה ורש\"י פירש שאם לא נתקררה דעתה אלא בשיחרור כופין היורשין לשחררה והכי מסתבר להרא\"ש. \n", + "ומ\"ש צוה ואמר שחררוה כופין את היורשים וכו'. פשוט הוא דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת וכ\"כ התוס' גבי עובדא דכומתא: \n\n" + ], + [ + "בששה דרכים שוים שיחרורי עבדים לגיטי נשים וכו'. מתבארים והולכים. \n", + "ומ\"ש כיצד כל השטרות העולים בערכאות כשרים חוץ מגיטי נשים ושיחרורי עבדים. משנה פירקא קמא דגיטין (דף י' ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "כל שטר שיש עליו וכו' עד והוא שיהיה כותי חבר. משנה וגמרא פרק קמא דגיטין (דף י'). \n", + "ומ\"ש בגט אשה הוא אומר וכתב לה לשמה ובגט שיחרור הוא אומר או חופשה לא נתן לה עד שיכתוב לשמה. בתוספתא דגיטין פ\"ב. \n", + "ומ\"ש בגט אשה הוא אומר וכתב ונתן וכו' ובגט שיחרור הוא אומר וכו'. בפרק קמא דגיטין (דף ט' ע\"ב) אהא דתנו רבנן בשלשה דברים שוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים מקשו ותו ליכא והא איכא לשמה וכו' והא איכא מחובר ומשני כי קתני פסולא דרבנן דאורייתא לא קתני: \n", + "אחד גיטי נשים וכו'. בפ\"ק דגיטין: \n\n" + ], + [ + "וכיצד שוין במוליך ומביא וכו'. בפ\"ק דגיטין (דף ט') תנן אחד גיטי נשים וא' שיחרורי עבדים שוים במוליך ומביא. \n", + "ומ\"ש שהמביא גט שיחרור בארץ ישראל א\"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכו'. הכי משמע שם במשנה. \n", + "ומ\"ש כשם שהאשה עצמה מביאה את גיטה ואינה צריכה לקיימו וכו' וכשם שהאשה אומרת בפני נכתב ובפני נחתם וכו' כך העבד וכו'. משמע לרבינו שכל זה בכלל מה ששנינו אחד גיטי נשים וא' שיחרורי עבדים שוים במוליך ומביא: \n", + "כתב הראב\"ד אינו צריך לקיימו א\"א זה הדרך הולך על דרך לא טוב וכו'. וה\"ה בהל' גיטין פ\"ז ופי\"ב כתב בזה עיין עליו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כל הכשר להביא גט האשה כשר להביא גט העבד. ג\"ז בכלל מה ששנינו ששוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים במוליך ומביא: \n", + "והעבד מקבל גט חבירו וכו'. מימרא דר' יוחנן בסוף פרק ב' דגיטין (דף כ\"ג ע\"ב) ופירש\"י מיד רבו של חבירו שאין רבו שלו דכיון דעבד איתיה בתורת שיחרור שליחא נמי מצי מיהוי. אבל לא מיד רבו שלו אם שניהם של איש אחד דיד עבד כיד רבו דמי וכשמסר גט בידו לא יצא מרשותו ואף על גב דעבד מקבל גט לעצמו התם הוא דגיטו וידו באים כאחד דשיחרורא דידיה הוא אבל לאחרינא לא עכ\"ל: \n", + "הכותב שטר אירוסין לשפחתו וכו'. ברייתא בפרק השולח (גיטין דף מ') פלוגתא דרבי מאיר ורבנן והלכה כרבנן דאמרי הכי ומשמע התם דאי לא אמר לה אלא התקדשי גרידא אמרינן ודאי שיחררה מעיקרא וחלו הקידושין וכן כתב רש״י בהדיא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "גט שיחרור צריך שיהיה עניינו דבר הכורת וכו' לפיכך הכותב לעבדו וכו'. בפ״ק דגיטין (דף ח' ע״ב) מייתי הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהו לא יצא בן חורין ר״ש אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסיי נתונים לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהם ואיפסיקא הלכתא בגמרא כת״ק ואמר רב אשי דטעמא דת״ק משום דלאו כרות גיטא הוא ופירש הרי״ף דכיון דשייר ליה קרקע כל שהו וכתב הכי בגיטא ה״ל לרביה זכותא בגויה דגיטא וכגון זה אינו כריתות דבעינן דליהוי גיטא דחירותא כוליה לעבדא וליכא וכך הם דברי רבינו והתוספות והרא״ש פירשו בע״א ואמרינן בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ״ט) דשייר קרקע דתנן לאו דוקא דה״ה לשייר מטלטלין: \n\n" + ], + [ + "עבד שהביא גט וכו'. ברייתא שם (דף ח' ע\"ב) ופירש\"י עצמו קנה דנאמן הוא על שיחרורו לומר בפני נכתב ואין צריך עדים לקיימו. נכסים לא קנה דבעי עדים כשאר קיום שטרות. \n", + "ומ\"ש וכן אם היה כתוב בו כל נכסי קנויים לך וכו'. שם בעיא ופשטה רבא הכי: \n\n" + ], + [ + "המשחרר שני עבדים בשטר וכו'. בפרק השולח (גיטין דף מ״ב) תני חדא הכותב נכסיו לשני עבדיו קנו ומשחררין זה את זה ותניא אידך האומר כל נכסי נתונים לפלוני ופלוני עבדי אף עצמן לא קנו ואוקימנא הא דאמר כולו הא דאמר חצי חצי והא מדקתני סיפא אם אמר חצי חצי לא קנו מכלל דרישא דאמר כולו פרושי קא מפרש אף עצמן לא קנו כיצד כגון דאמר חצי חצי וכו' ואיבעית אימא לא קשיא כאן בשטר אחד כאן בשני שטרות בשטר אחד מאי איריא [דאמר] חצי חצי אפילו אמר כולו נמי לא קני ה״נ קאמר אף עצמן לא קנו בד״א בשטר אחד אבל בשני שטרות קנו ואם אמר חצי חצי אף בשני שטרות נמי לא קנו וכתב הר״ן דהיינו טעמא דחצי חצי לא מהני לפי שאין העבד משתחרר אלא מחמת השטר שנמסר בידו ובעינן שלא יהא בו שיור כלל ואף על פי ששטר חבירו מוכיח דליכא שיורא גבי נותן הרי הוא אינו משתחרר בשטר חבירו שלא זכה בו עכ״ל וכך הם דברי רבינו והמפרשים פירשו בענין אחר: \n\n" + ], + [ + "המשחרר חצי עבדו בשטר וכו'. שם ת\"ר המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה אמר רבה מחלוקת בשטר וכו' דרבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד חציו לא אבל בכסף ד\"ה קנה. \n", + "ומ\"ש בד\"א בששחרר חציו בשטר וכו'. שם (דף מ\"ב) אמר רבה מחלוקת בששחרר חציו והניח חציו אבל שחרר חציו ומכר או נתן במתנה חציו כיון דקא נפיק מיניה כוליה ד\"ה קנה ופירש\"י והניח חציו דבעינן דניפוק כוליה מיניה כי אשה אבל שחרר חציו ומכר תחלה חציו או בבת אחת וכ\"כ הר\"ן וכי אמרינן בשחרר חציו ונתן במתנה חציו קנה כגון שנתן תחלה דהשתא ליכא שיורא בשיחרור דיליה או כגון שהוא כותב בשטר שיחרור עצמו שהוא נותן חציו האחר לאותו אחר ומזכה השטר לאחד בשביל שניהם וכיון דליכא שיורא בשטר שיחרור קני. \n", + "ומ\"ש וכן עבד של שני שותפים וכו'. שם מימרא דרבינא ופירש\"י דכיון דאין לו בו אלא חציו אפילו רבנן מודו דקנה כי שחרריה לפלגיה דהא לא שייר מידי והוי כאשה דנפקא מיניה לגמרי: \n\n" + ], + [ + "הכותב לשפחתו מעוברת וכו'. ברייתא בתמורה בפ' כיצד מערימין (תמורה כ״ה:) ובקידושין פ' האומר (דף ס״ט) וכתבה הרי״ף בפרק השולח האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד ולדה כמותה דברי ר' יוסי הגלילי וחכ״א דבריו קיימים והלכה כחכמים. \n", + "ומ\"ש הרי את שפחה וולדך ב\"ח וכו'. שם הרי את שפחה וולדך ב\"ח אם היתה עוברה זכתה לו ומוקי לה כרבי דאמר המשחרר חצי עבדו קנה כולו ואנן קי\"ל כרבנן דפליגי עליה ואמרי לא קנה: \n", + "כתב הראב\"ד קשיא רישא אסיפא וכו'. ודבריו אינם השגה אלא פירוש וטעם ושפתים ישק: \n\n" + ], + [ + "שפחה חרופה אם רצה לשחרר וכו' ותיעשה א״א גמורה. כך היא הגירסא הנכונה והוא בפרק השולח (גיטין דף מ״ג ע״ב) איתמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף בר חמא אר״נ פקעי קידושי ראשון ר' זירא אמר ר״נ גמרו קידושי ראשון ופירש״י גמרו קידושי ראשון ע״י השיחרור גמרו ומשמע שפוסק רבינו כרבי זירא ועיין בפ״ד מהלכות קידושין בדברי רבינו ובדברי ה״ה: \n", + "כתב הראב\"ד פירוש המאורסת לע\"ע וכו': \n\n" + ], + [ + "מי שחציו עבד וכו'. משנה בפרק השולח (גיטין דף מ״א). \n", + "ומ\"ש בד\"א בעבד וכו' אבל השפחה וכו' ואם נהגו בה החוטאים מנהג הפקר וכו'. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "מי שחציו עבד וחציו ב\"ח וכו'. שם (דף מ') ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו ושחרריה לפלגיה אמר אידך השתא שמעי בי רבנן ומפסדו ליה מינאי אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו וכו' אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי מוקמינן ליה אפוטרופוס ומקרקש ליה בזוזי וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה. ופירש\"י מפסדי ליה מינאי כדאמרינן במתניתין כופין את רבו ועושה אותו ב\"ח. אקנייה לבנו קטן שאין ראוי לכופו בב\"ד. מוקמינן ליה אפוטרופוס לינוקא לברור לו דמים יפים כמו שהוא נישום בשוק שהרי צריך העבד לכתוב שטר על חצי דמיו ומקרקש ליה עבדא זוזי דבר מועט לינוקא ולא יצטרכו ב\"ד לכופו שהוא ישחררהו מדעתו בשביל זוזי ובלאו קרקושי זוזי לא אפשר דינוקא לאו בר כפייה הוא ואפוטרופסין אין רשאין להוציא עבדים לחירות ולא לחוב ליתומים כדאמרינן בהניזקין ותינוק זה מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין וכו' ואפוטרופוס מוקמינן לעיין בתקנתו ולשומו בדמים מעולים והתוספות כתבו דלא נראה לר\"ש פירש\"י דמפרש כתב ליה גיטא דחירותא על שמיה דקטן שאין מעשה קטן כלום להתירו בבת חורין אלא נ\"ל לפרש דכתב ליה גיטא על שמיה דאפוטרופוס ואע\"ג דבעלמא אין האפוטרופסין רשאים להוציאם לחירות הכא כיון שלא עשה כהוגן הפקירוהו בית דין ונתנוהו לאפוטרופוס לשחררו וכו' ובלא קרקושי זוזי לא רצו ב\"ד ליתן רשות לאפוטרופוס לשחררו דאין נכון לעבור על דעתו של תינוק ור\"ת מפרש דלאו קנסא הוא וכו' דבדין יכול האפוטרופוס לשחררו בכך כדאמרינן בהניזקין וכו' ואפילו בלא קרקושי אלא משום דמיחזי כחוכא ואיטלולא שהתינוק עומד וצווח שלא למכור לפי שאביו מלמדו לצווח ואיכא לזות שפתים אבל כי קא מקרקש ליה זוזי לא יחוש לדברי האב וגיטא דחירותא נמי לא הוה צריך דכסף גומר בלא שטר וכו' אלא שלפי שעושה בע\"כ של אב צריך גיטא דחירותא מדרבנן שלא יאמר לו עבדי אתה וגם הרשב\"א והר\"ן תמהו על פירש\"י והעלו שהאפוטרופוס כותב השטר וכן דעת הרי\"ף וכן נראה שהוא דעת הרא\"ש וכתב הרי\"ף יש שואלים וכי מאחר דמוקמינן אפוטרופוס למאי הלכתא אמרינן ידעינן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי ומהדרי רבנן משום דחיישינן דילמא מסתביך ביה ינוקא בההוא עבדא וכיון דמקרקשינן ליה בזוזי לא אתי לאיסתבוכי ביה עכ\"ל. והראב\"ד כתב על דברי רבינו נשתבש כאן שיבוש גדול וכו'. ואיני יודע למה כתב שנשתבש שיבוש גדול והרי נתבאר שהרי\"ף ורוב המפרשים סוברים כדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "שכ\"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד וכו'. מימרא פירקא קמא דגיטין (דף ט'): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המוכר את עבדו לעכו״ם יצא בן חורין. משנה פרק השולח (גיטין דף מ״ג) ופירש״י יצא בן חורין אם ברח מן העכו״ם או שקנסוהו ב״ד לפדותו כדאמרינן לקמן כשיפדנו לא ישתעבד לו וקנס חכמים הוא שהפקיעו מן המצות. \n", + "ומ\"ש וכופין את רבו לחזור ולקנותו מן העכו\"ם עד עשרה בדמיו. שם מימרא דריב\"ל וכלישנא בתרא. \n", + "ומ\"ש וכותב לו גט שיחרור ויוצא. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש וקנס זה אין גובין אותו ודנין אותו אלא בב\"ד מומחין. כן כתב הרי\"ף וז\"ל וחזינן לגאון דקאמר דלא מגבינן האי קנסא אלא בא\"י אבל בח\"ל לא דלא מגבינן קנסא בבבל עד כאן לשונו והרא\"ש כתב ותמהתי על דברי הגאון דמה ענין זה לקנסות דאין גובין בבבל דהיינו קנסות שחייבה תורה ואין גובין אותן בבבל משום דבעינן מומחין ואין סמוכים בבבל אבל אם חכמים תיקנו קנסות לעשות סייג לתורה למה לא יגבו אותם בבבל עכ\"ל ורבינו כתב כדברי הגאון והרי\"ף. \n", + "ומ\"ש ואם מת המוכר אין קונסין את היורש וכו'. שם בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "לוה על עבדו מן העכו\"ם וכו'. שם לוה עליו מן העכו\"ם כיון שעשה לו עכו\"ם נימוסו יצא לחירות מאי נימוסו וכו' אמר רב ששת זמן ופירש\"י זמן אם לא פרעתיך יהא חלוט לך ואקשינן עליה מדתניא האריסין וכו' ועכו\"ם שמשכן שדהו לישראל אע\"פ שיעשה לו נימוסו פטורה מן המעשר ומשני ל\"ק הא דמטי זימניה הא דלא מטא זימניה ומקשה אלא גבי עבד דמטא זימניה צריכא למימר ומשני אלא אידי ואידי דלא מטא זימניה ול\"ק הא לגופא הא לפירא ואיבעית אימא בשלוה ע\"מ למשכנו ולא משכנו ופירש\"י הא לגופא גבי עבד דקבע לו זמן לגופו שאם לא יתן עד אותו זמן יהא גופו חלוט לעכו\"ם ומעכשיו היה משתעבד בו וכיון דזילזל בתקנתא דרבנן דאסרו למכור עבד לעכו\"ם קנסוהו ואע\"ג דלא מטא זימניה. ואמאי דמשני ע\"מ למשכנו ולא משכנו פירש\"י דהכי קאמר לעולם בדמטא זימניה ואיצטריך לאשמועינן היכא דעדיין לא משכנו שאעפ\"כ יצא לחירות הואיל ובידו למשכנו הוא ורבינו השמיט דין זה נראה שטעמו מפני שהוא מפרש דהאי שינויא קאי למאי דאמר הא לגופא הא לפירא כלומר עבד ודאי מיירי במשכנו לגופא כלומר להיות הגוף קנוי לו וכדפרישית אבל שדה מיירי בשלא משכנו אלא לפירות ואיבעית אימא דשדה נמי במשכנו לגופא והיינו טעמא דפטור משום דלוה עליו למשכנו ולא משכנו עדיין ולפ\"ז לא נפקא לן מהאי שינויא לגבי עבד: \n", + "גבאו העכו\"ם בחובו או שבאו עליו מצירים וכו'. שם (דף מ\"ד) ת\"ר גבאו בחובו או שלקחו סקריקון לא יצא לחירות: \n\n" + ], + [ + "מכר עבדו לאחד מגדולי המלך וכו'. שם אמר רב המוכר עבדו לפרהנג עכו\"ם יצא לחירות ומפרש טעמא משום דה\"ל לפייס ולא פייס: \n\n" + ], + [ + "מכרו לעכו\"ם לשלשים יום מכרו חוץ ממלאכתו חוץ מן המצות חוץ משבתות וי\"ט. כך היא הגירסא הנכונה ופירש\"י חוץ ממלאכתו גופו קנוי לך ובלבד שלא תשתעבד בו שלא מכרו אלא להשיאו לשפחתו לולדות דהשתא לא מיפקע ממצות לחלל שבתות א\"נ מכרו למלאכתו חוץ משבתות וי\"ט ופסק רבינו הרי זה ספק משום דבפרק הנזכר הוו בעיי דלא איפשיטו. \n", + "ועל מה שכתב רבינו לפיכך אם תפס העבד כדי דמיו וכו' כתב הראב\"ד א\"א אין בקנסות תפיסה מועלת אלא במי שחסרו ממון עכ\"ל ואין בדבריו הכרע ואפילו לפי דבריו מה שהפקיעו מהמצות אין לך חסרון גדול מזה ועוד שירדה בו בפרך וכמ\"ש בעל מ\"ע: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אחד מוכר עבדו לעכו\"ם עובד ע\"ז או שמכרו לגר תושב. שם. \n", + "ומ\"ש אפילו לכותי. שם בעיא דלא איפשיטא ומשמע לרבינו דע\"כ לא איבעיא לן אלא קודם שגזרו עליהם אבל אחר שעשאום עכו\"ם לכל דבריהם כדאיתא בפ\"ק דחולין הא ודאי דין כותי כדין עכו\"ם וכ\"כ הר\"ן: \n", + "ומ\"ש מכרו לישראל מומר. שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "המוכר עבדו לח\"ל יצא בן חורין. משנה שם (דף מ\"ג): \n", + "ומ\"ש כופין את רבו וכו'. ברייתא שם. \n", + "ומ\"ש ומפני מה קנסו כאן הלוקח לבדו וכו'. שם: \n", + "המוכר עבדו לסוריא ואפילו לעכו. בפ\"ק דגיטין עלה ח' בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל וכו'. בפרק השולח (גיטין דף מ\"ד ע\"ב) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו שם וכו'. מימרא וברייתא שם. \n", + "ומ\"ש וכופין את הלוקח לשחררו. [נתבאר לעיל ה\"ו]: \n\n" + ], + [ + "עבד שאמר לעלות לא\"י כופין וכו'. בסוף כתובות (ק\"י:) הכל מעלין לא\"י ואין הכל מוציאין ובגמרא הכל לאיתויי עבדים ואע\"פ שרש\"י פירשה בע\"ע רבינו מפרש בעבד כנעני וכ\"כ בשם הראב\"ד: \n\n" + ], + [ + "עבד שברח מח״ל וכו'. בפרק השולח (גיטין דף מ״ה) ההוא עבדא דערק מח״ל לארץ אזל מאריה אבתריה אתא לקמיה דר' אמי א״ל לכתוב ליה שטרא אדמיה וכתוב ליה גיטא דחירותא ואי לא מפיקנא ליה מינך מדר' אחי בר יאשיה דאמר וכו' לא תסגיר עבד אל אדוניו בעבד שברח מח״ל לארץ הכתוב מדבר: \n\n" + ], + [ + "עבד זה שברח לארץ וכו': \n\n" + ], + [ + "הקונה עבד מן העכו״ם סתם ולא רצה למול וכו'. מימרא דריב״ל בפרק החולץ (יבמות דף מ״ח ע״ב). \n", + "ומ\"ש ואם התנה העבד עליו תחלה וכו'. שם שלח רבין משמיה דרבי אלעאי וכו' אי זהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו ע\"מ שלא למולו ואמר רב פפא דאתי אפילו כר\"ע דאמר אין מקיימין עבדים שאינם מולים דה\"מ היכא דלא אתני אבל היכא דאתני אתני ורבינו כתב בפ\"א ממילה ובפי\"ד מאיסורי ביאה כלשון הזה ואם התנה עליו מתחלה והוא אצל רבו עכו\"ם שלא ימול אותו מותר לקיימו והוא ערל ובלבד שיקבל עליו שבע מצות ויהיה כגר תושב ואין מקיימין עבד כזה אלא בזמן היובל עכ\"ל ובכאן סמך על מ\"ש שם: \n", + "וכן עבד שמל וטבל לשם עבדות וכו'. בפרק השולח (גיטין דף מ״ד) ומה שאמרו וכותב ומעלה בערכאות שלהם כתבו התוספות דהיינו לומר שאע״פ שנראה כמקיים המקח שרי: \n\n" + ], + [ + "המפקיר עבדו וכו'. מימרא דרב ור\"י שם (דף ל\"ח ע\"ב). \n", + "ומ\"ש ואם מת האדון וכו'. מסקנא שם: \n\n" + ], + [ + "עבד שברח מבית האסורים וכו' וכופין את רבו וכו'. שם מימרא דרבי יוחנן: \n\n" + ], + [ + "עבד שנשבה אם וכו'. משנה שם (דף ל\"ז ע\"ב) עבד שנשבה ופדאוהו אם לשם עבד ישתעבד אם לשם ב\"ח לא ישתעבד רשב\"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ובגמרא במאי עסקינן אילימא לפני יאוש לשם ב\"ח אמאי לא ישתעבד אלא לאחר יאוש לשם עבד אמאי ישתעבד אמר אביי לעולם לפני יאוש וכו' רבא אמר לעולם לאחר יאוש ולשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם ב\"ח לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם ב\"ח פרקיה לרבו ראשון נמי לא דהא לאחר יאוש הוה רשב\"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה דאמר חזקיה מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו וכתב הרי\"ף חזינן לגאון דפסק הלכה כרבנן ונראה ממה שכתב הרשב\"א והר\"ן בשם הרמב\"ן שהם סוברים שהרי\"ף סובר כדברי הגאון דהלכה כרבנן ואע\"פ שהרא\"ש כתב בשם הראב\"ד דהלכה כרשב\"ג והביא כמה ראיות הרשב\"א כתב בשם הרמב\"ן ז\"ל לדחות כל ראיות הראב\"ד והעלה דהלכה כרבנן וכך הם דברי רבינו. \n", + "ומ\"ש דאם לא נתייאש ממנו רבו ראשון שנוטל פדיונו מרבו תוספתא כתבוה שם הרשב\"א והר\"ן ז\"ל עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשם ב\"ח לא ישתעבד רשב\"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו וכתב הר\"ן דלפני יאוש מיתוקמא ומש\"ה לת\"ק משתעבד לרבו ראשון ומ\"מ ילפינן מינה דכשהוא משתעבד לרבו ראשון חייב ליתן דמיו לשני ופשטא דהך תוספתא משמע דאפילו לשם ב\"ח צריך ראשון ליתן דמיו אלא שהרמב\"ם כתב דלשם ב\"ח חוזר לרבו ראשון בלא כלום עכ\"ל ואני תמה על מ\"ש דפשטא דתוספתא משמע דאפילו לשם ב\"ח צריך ראשון ליתן דמיו דאדרבה פשטא משמע איפכא דלגבי לשם עבד תני ורבו נותן דמיו ולגבי לשם ב\"ח לא תני הכי ועוד דכיון דלשם ב\"ח פדאו הרי הפקיר דמיו והיאך יעלה על הדעת שיטול פדיונו מרבו ראשון: \n", + "כתב הראב\"ד עבד שנשבה וכו' א\"א זהו כרשב\"ג ואביי עכ\"ל. ביאור דבריו לומר שדין זה אינו כמ\"ש רבינו כחכמים וכדאוקי רבא דאין הלכה אלא כרשב\"ג וכמו שכתבתי שזהו דעתו של הראב\"ד וכאביי וכמ\"ש הרשב\"א דמאן דפסק כרשב\"ג היינו משום דמוקי מתניתין בלפני יאוש כאוקימתא דאביי: \n\n" + ], + [ + "עבד שעשאו רבו אפותיקי ושיחררו וכו'. משנה בפרק השולח (גיטין דף מ' ע״ב) עבד שעשאו אפותיקי לאחרים ושיחררו [שורת הדין] אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו ב״ח וכותב שטר על דמיו רשב״ג אומר אינו כותב אלא משחרר ובגמרא מי שחררו אמר רב רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כופין את רבו שני ועושה אותו ב״ח וכותב עבד שטר על דמיו רשב״ג אומר אין העבד כותב אלא המשחרר כותב במאי קא מיפלגי במזיק שעבודו של חבירו קמיפלגי דמר סבר חייב ומר סבר פטור וכתבו התוס' והרשב״א והר״ן דמתניתין באפותיקי מפורש מיירי דא״ל לא יהא לך פרעון אלא מזו דאי באפותיקי סתם למה ליה למשחרר דלכתוב השתא הא כתוב וקאי דהא משתעבד ליה כל נכסיו ופסקו הרי״ף והרא״ש כרשב״ג דדינא דגרמי הוא: \n\n" + ], + [ + "עבד שהשיאו רבו בת חורין. בפרק השולח (גיטין דף ל״ט מ') אמר ר' זירא וכו' אמר רב עבד שנשא ב״ח בפני רבו יצא לחירות ואוקימנא דהיינו כשהשיאו רבו אשה דאי לאו דשחרריה לא הוה מעביד ליה איסורא על ידיה. \n", + "ומ\"ש או שהניח לו רבו תפילין בראשו. גם זה שם. \n", + "ומ\"ש או שא\"ל רבו לקרות שלשה פסוקים וכו'. נלמד מהא דהניח לו רבו תפילין בראשו וכ\"כ הרא\"ש שם. \n", + "ומ\"ש וכופין את רבו לכתוב גט שחרור בנוסחת הרי\"ף והרא\"ש מסיים בהא דא\"ר זירא עבד שנשא בת חורין בפני רבו ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו שטר שיחרור: \n", + "וכן אם נדר נדר וכו'. בפרק בתרא דנזיר (דף ס\"ב ע\"ב) תנן הפר לעבדו יצא לחירות ומשלים נזירתו זו היא גירסת רבינו ומפרש דתרתי קתני בהפר חדא דיצא לחירות תרתי דמשלים נזירותו אבל הראב\"ד היה גורס הפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו לפיכך כתב א\"א נראה לי שיבוש הוא נשתבש בלשון המשנה וכו'. דעתו לומר שאע\"פ שהוא גורס יצא לחירות בלא וי\"ו ה\"ל לפרש מפני קושיא זו דחדא קתני עבד שנדר והפר לו רבו ואח\"כ יצא העבד לחירות משלים נזירותו ונראה שטעם רבינו שאע\"פ שבמה שהוא מפר נדרו נראה שיש לו רשות עליו מ\"מ כיון שהיה לו רשות עליו לכופו ולא כפאו גילה דעתו שהפקיר שעבודו דהפרה לגבי כפייה הפקעת שעבוד היא: \n", + "אבל אם לוה מעבדו וכו' עד ולא מיחה בו. ברייתא בפ' השולח (גיטין דף מ'): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואסור לאדם ללמד את עבדו תורה ואם למדו לא יצא לחירות. נלמד ממה שאמרו שאם קרא שלשה פסוקים בבה\"כ בפני רבו לא יצא לחירות: \n\n" + ], + [ + "הלוקח עבד מן העכו״ם וקדם וטבל וכו'. בפ' החולץ (יבמות מ״ה:) א״ר חמא בר גוריא אמר רב הלוקח עבד מן העכו״ם וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין מאי טעמא עכו״ם גופא לא קני ליה מאי דקני ליה הוא דמקני ליה לישראל וכיון דקדם וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשעבודיה וכו'. אמר שמואל וצריך לתקפו במים ופירש רש״י לתקפו במים כשמטבילו לשם יהדות לעבדות צריך שיתקפנו לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית כטבילת עבדות שאפילו יאמר הוא לשם ב״ח לא יהא ממשות בדבריו ואיתמר עלה מתיב רב חסדא מעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו קנו עצמם בני חורין טעמא דבפניה הא שלא בפניה לא אמר רבא בפניה בין בסתם בין במפרש שלא בפניה במפרש אין בסתם לא זו היא גירסת הרי״ף והיא גירסת רבינו אף על פי שרש״י והרא״ש גורסים בענין אחר: \n\n" + ], + [ + "ישראל שתקף בעכו\"ם קטן וכו'. זה פירש רבינו על מה שאמרו בפ\"ק דכתובות (דף יא) א\"ר הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין: \n\n" + ], + [ + "גר שקדמו וכו'. נראה שלמד כן מההיא דמעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה משמע דלפניה ובפניה הוה והיינו דדייק גמרא טעמא דבפניה וכתבה רבינו לעיל בסמוך וכאן כתבה לענין שטבלו לפניה ונ\"ל דגרסינן הכא בדברי רבינו וטבלו לפניו בלמ\"ד: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ישראל שבא על שפחה כנענית וכו'. בפרק שמיני דיבמות (דף ע\"ח ע\"ב) ובספ\"ג דקידושין שולד שפחה כמותה. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שהיא שפחתו. מבואר במכילתא ובתורת כהנים פרשת בהר סיני ועיין במ\"ש רבינו ובדברי מ\"מ פרק רביעי מהלכות נחלות: \n", + "כתב הראב\"ד לא נהיר ומהו לכל דבר עכ\"ל. כך מצאתי בנוסחא אחת ונראה שטעמו מפני שכתב הרי\"ף בפ\"ד דיבמות בשם קצת גאונים שאם בא על שפחתו הולד חשוב בנו וקצתם מספקא להו ומפני כך כתב דלא נהיר מה שכתב רבינו בפשיטות שאע\"פ שהיא שפחתו הוא עבד לכל דבר דספיקא הוי ואזלינן ביה לחומרא שהוא זוקק את אשת אחיו לחליצה ואינו פוטר את אשת אביו ורבינו אזיל לטעמיה שכתב בפ\"א מהלכות יבום וחליצה דפשיטא ליה שאינו זוקק ולא פוטר: \n\n" + ], + [ + "אחד הקונה עבד כנעני מישראל וכו'. בפרק החולץ (יבמות דף מ״ה ע״ב) אהא דאמר רב הלוקח עבד מן העכו״ם וקדם וטבל לשם ב״ח קנה עצמו ב״ח מ״ט עכו״ם גופא לא קני מאי דקני ליה הוא דמקני לישראל וכיון דקדם וטבל לשם ב״ח אפקעה לשעבודיה וכו' אמר רב אויא לא שאנו אלא בלוקח מן העכו״ם אבל עכו״ם גופיה קני דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה לא הם קונים מכם למאי אילימא למעשה ידיו אטו עכו״ם לא קני לישראל למעשה ידיו וכו' אלא לאו לגופיה וקאמר רחמנא אתם קונים מהם אפילו גופו ואע״ג דפריך ליה רב אחאי כתבו הרי״ף והרא״ש דהלכתא כוותיה ופירש״י אבל עכו״ם גופיה עכו״ם שמכר עצמו לישראל קנאו ישראל לגופיה ואם קדם וטבל לשם בן חורין לא קנה עצמו ב״ח. \n", + "ומ\"ש וכן מוכר בניו ובנותיו שנאמר וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם מבואר בכתוב: \n\n" + ], + [ + "אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו וכו'. בפרק הערל (יבמות דף ע\"ח ע\"ב) ובסוף פרק ג' דקידושין (דף ס\"ח ע\"ב) כי אתא רבין אמר רבי יוחנן באומות הלך אחר הזכר כדתניא מנין לאחד מן האומות שבא על הכנענית והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד שנאמר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו יכול אפילו אחד מהכנענים שבא על אחת מהאומות והוליד בן אתה רשאי לקנותו בעבד תלמוד לומר אשר הולידו בארצכם מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם ומפרש רבינו דלענין אם הולד עבד או בן חורין איתמר אבל רש\"י פירש דלענין אם יש לולד דין ז' עממין והוא בכלל לא תחיה כל נשמה או לא איתמר ומכל מקום יש לתמוה עליו שר\"י אמר הלך אחר הזכר ולפי דברי רבינו אינו הולך אלא אחר הנקבה שכתב שאם האם כנענית הבן עבד כנעני ואם האם משאר אומות אין הבן עבד והראב\"ד מפרש כפירוש רש\"י ולפיכך השיג על רבינו וכתב אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו א\"א זהו בהיפך ממה שאמרו בגמרא וכו'. ולדעת רבינו י\"ל דמשמע ליה דלא מיירי התם לענין אם הוא בכלל לא תחיה כל נשמה שאינו ענין לסוגיות דשם והוא גורס בדברי ר' יוחנן באומות הלך אחר הנקבה וגורס בשתי הבבות דמייתי לה מאשר הולידו בארצכם וה\"פ מניין לאחד מן האומות שבא על הכנענית שאתה רשאי לקנותו בעבד כלומר שהוא עבד שנאמר אשר הולידו בארצכם דהיינו שהאם היא מארצכם שהיא כנענית יכול שאפילו אחד מהכנענים שבא על אחת מהאומות שהולד עבד כלומר ולעולם נלך אחר צד העבדות בין שהאב כנעני בין שהאם כנענית וגלי קרא באם כנענית והוא הדין לאב כנעני תלמוד לומר אשר הולידו בארצכם כלומר ועבד לא אמרינן ביה הולידו דאין לו יחס והוי כאילו אמר לא אמרתי שנלך אחר צד עבדות אלא במי ששייך ביה הולדה לאפוקי עבד דלא שייך ביה הולדה שאין הולכים אחר צד עבדות שלו וסמ\"ג כתב בשם הגמרא כדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "מלך עכו״ם שעשה מלחמה והביא שביה וכו'. נראה שטעמו מדגרסינן בפרק החולץ (יבמות דף מ״ו) אמר ליה רב פפא לרבא חזי מר הני דבי פפא בר אבא דיהבי זוזי אאינשי לכרגייהו ומשתעבדי בהו וכי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא אמר ליה הכי אמר רב ששת מוהרקייהו דהני בטפסיא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למאן דיהיב כרגא ופירש רש״י והתוספות והרא״ש דעכו״ם היו הנקנים וכתבו התוספות מספקא ליה אי דינא דמלכותא דינא או לא ואף על גב דלא קני גופא הכא קני או דילמא ה״נ לא קני אלא למעשה ידיו עכ״ל וכיון דפשט ליה דצריכי גיטא דחירותא אלמא גופם קנוי משום דינא דמלכותא וזהו \n", + "שכתב והרי הוא כעבד כנעני לכל דבר כלומר שגופו קנוי לגמרי ומיהו איכא לספוקי אם היינו דוקא בישראל הקונה את העכו\"ם בדינים אלו אבל עכו\"ם שקנה עכו\"ם אחר בדינים אלו לא קנה גופו דאמרינן בפרק השולח שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו דאמר ריש לקיש מניין לעכו\"ם שקונה את העכו\"ם למעשה ידיו שנאמר וגם מבני התושבים וכו' ולא הם קונים זה את זה לגופו הרי מפורש דאין עכו\"ם קונה את עכו\"ם לגופו ואפילו לקחו בשביה ואם כן אפשר דאף בדינא דמלכותא נמי לא קני ליה דכיון דעכו\"ם לאו בר מיקני עכו\"ם אחר לגופו הוא בדינא דמלכותא נמי לא קני ליה או אפשר דאלים דינא דמלכותא לאקנויי ליה לגופיה וההיא דפרק השולח בששבאו מעצמו שלא בדינא דמלכותא דאילו בדינא דמלכותא הוה קני ליה גופיה אף על פי שהוא עכו\"ם וזה נראה יותר אבל מדברי הרשב\"א בתשובה נראה שסובר כלשון ראשון: \n\n" + ], + [ + "עכו״ם שקנה עכו״ם לעבדות לא קנה גופו וכו'. קשה שהרי בהדיא אמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ״ו) דלוקח עבד מן העכו״ם לא קנה גופו משום דעכו״ם לא מצי מקנה לישראל אלא מאי דאית ליה ביה דהיינו זכות מעשה ידיו וכתבו רבינו בפרק שקודם זה והיאך כתב כאן עכו״ם שקנה עכו״ם לעבדות וכו' אעפ״כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל וי״ל דה״ק עכו״ם שמכר עצמו לעכו״ם לא קנה העכו״ם גופו ואעפ״כ אם העכו״ם מכר עצמו לישראל הרי גופו קנוי לישראל כדאמרינן בגמרא אתם קונים מהם ויותר נ״ל דה״ק עכו״ם שקנה עכו״ם לעבדות לא קנה גופו אעפ״כ אם בא העכו״ם הקונה הזה ומכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל אחר שיטבילנו לשם עבדות דלא אמרו דאין גופו קנוי לישראל אלא קודם שיטבילנו לשם עבדות אבל אחר שהטבילו לשם עבדות קני ליה לגופיה: \n\n" + ], + [ + "האשה קונה שפחות ואינה קונה עבדים. ברייתא בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״א). \n", + "ועל מ\"ש רבינו שאינה אסורה לקנות אלא עבד בן תשע שנים וכו' כתב הטור ונראה דאין להתיר בפחות מבן תשע שמא תשהנו אף לאחר שיגדיל עכ\"ל. ויש לומר שרבינו לא חייש להכי משום דכיון דעיקרא דמילתא לא הוי אלא חששא בעלמא דיינו שנאסור לה לקנות עבד ראוי לביאה אבל שנגזור שלא תקנה שאינו ראוי משום דלכשיגדיל אתיא לידי חשד זו אין לנו: \n", + "וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני וכו'. בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ״ז ע״ב) ובפרק השולח (גיטין דף ל״ח ע״ב) מימרא דרב יהודה. ותיבת וכן שכתב אינו נוח לי שנראה שאין לו קשר עם מה שלמעלה: \n", + "ומ\"ש ומותר לדבר מצוה אפילו למצוה של דבריהם כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת וכו'. ג\"ז שם וכתב הר\"ן בפרק השולח על הא דעובר בעשה דלאו עשה גמור הוא דא\"כ היכי דחינן ליה משום מצוה דעשרה בבה\"כ ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב בעכו\"ם לא תחנם וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך והו\"ל כנותן דמי עצמו עכ\"ל. ובגמ' פרק שלשה שאכלו פריך על הא דאמרינן להשלים עשרה בבה\"כ מצוה הבאה בעבירה היא ומשני מצוה דרבים שאני. \n", + "ומ\"ש וכן שפחה שנוהגים בה העם מנהג הפקר וכו'. בפרק השולח שם פלוגתא דאביי ורבינא ופסקו הפוסקים כרבינא דאמר הכי: \n\n" + ], + [ + "יכול הרב לומר וכו'. מסקנא בגמרא פ\"ק דגיטין (דף י\"ב ע\"א). \n", + "ומ\"ש בד\"א בעבדיו וכו' אבל עבדים שהכניסה לו אשתו וכו'. דברים של טעם הם והראב\"ד כתב לא נתברר לי דבר זה וכו'. וי\"ל שאפשר שרבינו יודה בכך ולא איירי אלא באומר עשה עמי ואיני זנך כמו שכתב בתחלת הבבא: \n", + "וכתב הטור בד\"א שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך שהשנים כתקנן שימצא מרחמים שירחמו עליו אבל בשנת בצורת אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך אבל יכול לומר צא מעשה ידיך במזונותיך אע\"פ שהיא שנת בצורת ושמא לא יספיקו לו מעשה ידיו למזונותיו וטעמו מדאיתא בגמרא שם תניא רשב\"ג אומר יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות כי היכי דחזו לי אינשי ומרחמי לי ורבנן סברי מאן דמרחם אבני חרי אעבד נמי רחומי רחים ואע\"ג דהאי אוקימתא איתמרא בגמרא למימר דבין לרשב\"ג בין חכמים אין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ובמסקנא אסיקנא דיכול לומר כן מכל מקום כיון דא\"א לאוקמי ברייתא באומר לו עשה עמי ואיני זנך דמר סבר יכול ומר סבר אינו יכול דא\"כ מאי או פרנסני או הוציאני לחירות דקאמר או פרנסני או תן לי מעשה ידי בפרנסתי מיבעי ליה ועוד מ\"ש בשני בצורת דנקט כדמקשינן בגמרא ע\"כ אית לן לאוקומה באומר צא מעשה ידיך במזונותיך אבל לומר לו עשה עמי ואיני זנך בין לרשב\"ג בין לחכמים אינו יכול וכי היכי דלא תיקשי אמסקנא דגמרא אית ל\"ל דע\"כ לא אסיקנא דיכול אלא בשאר שנים אבל לא בשני בצורת וכ\"כ התוספות והרשב\"א והרא\"ש וכך הם דברי הטור ופסקו כחכמים אבל הרי\"ף כתב מסקנא דגמרא סתם ולא חילק משמע דס\"ל דכיון דלההיא אוקימתא לכ\"ע אין הרב יכול לומר עשה עמי ואיני זנך ואנן אסקינן סתמא דיכול ולא מפלגינן בין שני בצורת לשאר שנים ליתא לההיא אוקימתא וע\"כ מוקמינן לה דפליגי באי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך או לא והא דנקט או הוציאני לחירות וכן הא דנקט שני בצורת לאו דוקא וכן דעת רבינו שסתם ולא חילק: \n\n" + ], + [ + "מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. כן משמע מדלא אזהר רחמנא שלא לרדות בפרך אלא בע\"ע שהוא ישראל גמור. \n", + "ומ\"ש ואע\"פ שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן וכו' עד סוף הפרק. הם דברי רבינו ראויים אליו. \n", + "ומ״ש חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל וכו'. בירושלמי פרק החובל אהא דאמר רבי יוחנן הקוטע יד עבד חבירו רבו נוטל נזקו וצערו ריפוי שבתו ובשתו והא רבי יוחנן אכיל קופר ויהיב לעבדיה שתי חמר ויהיב לעבדיה וקרי אנפשיה הלא בבטן עושני עשהו אמרי תמן במדת הדין ברם הכא במדת רחמים ובגמרא דידן פרק אע״פ (כתובות דף ס״א) אבוה בר איהי ומנימין בר איהי חד ספי מכל מינא ומינא וחד ספי מחד מינא מר אשתעי אליהו בהדיה ומר לא משתעי אליהו בהדיה הנהו תרי חסידי וכו' מר מקדים ספי ומר מאחר ספי דקדים ספי משתעי אליהו בהדיה דמאחר ספי לא משתעי אליהו בהדיה ובס״פ הניזקין (גיטין דף ס״ב) אסור לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת: \n", + "בריך רחמנא דסייען. \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..79fc897c0fc4bb953d3c25e51555cd4f271a69f2 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Kinyan/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,545 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Slaves", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Slaves", + "text": [ + [ + [ + "ועל זה שמכרוהו בית דין הוא אומר כי תקנה עבד עברי. במכילתא: \n", + "מוכר עצמו כיצד זה ישראל שהעני ביותר וכו' ואינו רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום וכו'. בת\"כ פרשת בהר סיני מנין שאין אדם רשאי למכור עצמו ולהניח באפונדתו וליקח לו בהמה וליקח לו כלים וליקח לו בית אלא א\"כ העני תלמוד לומר וכי ימוך ונמכר הא אינו נמכר אלא אם כן העני וברייתא זו מתפרשת מתוך דברי רבינו. \n", + "ומה שכתב או ליתנם לבעל חובו: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו שאין האשה וכו'. משנה בסוטה סוף פרק היה נוטל (סוטה דף כ״ג). \n", + "ומ\"ש וכן אינה מוכרת עצמה. מבואר במכילתא: \n", + "ואינה קונה לא עבד עברי וכו'. ברייתא במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״א) פסק כת״ק דרבן שמעון בן גמליאל: \n", + "ואין הגר נקנה וכו'. גם זה ברייתא שם וכתב ספר מצות גדול ומה ששנינו במכילתין דבין לרבי ישמעאל בין לר' עקיבא גר נקנה בע\"ע לשם מדבר בגר הבא על בת ישראל שמשפחת אם היא לו משפחה כך פירש מורי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "עבד עברי שמכרוהו ב\"ד אין מוכרין אותו אלא לישראל או לגר. כך היא הגירסא הנכונה והוא מדתניא בספרי כי ימכר לך מנין כשהוא נמכר אינו נמכר אלא לך תלמוד לומר כי ימכר לך ובפרק איזהו נשך שם תניא גר צדק האמור לענין מכירה דכתיב וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ולא לך אלא לגר שנאמר לגר ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר לגר תושב משפחת גר זה עכו\"ם כשהוא אומר או לעקר זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה אמר מר ולא לך אלא לגר למימרא דגר קני ע\"ע ורמינהי אין הגר נקנה בע\"ע ואין אשה וגר קונים ע\"ע גר לא נקנה בע\"ע ושב אל משפחתו בעינן והא ליכא ואין אשה וגר קונים ע\"ע אשה לאו אורח ארעא גר נמי גמירי דמיקני קני דלא מיקני לא קני אר\"נ בר יצחק אינו קונה ודינו כישראל אבל קונה ודינו כעכו\"ם דתניא הנרצע והנמכר לעכו\"ם אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. ופירש\"י אינו עובד לא את הבן ולא את הבת ועבדו לעולם ולא לבן. והנמכר לעכו\"ם. ילפינן בקידושין וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו: \n\n" + ], + [ + "בא ואמר לך וכו'. הכי משמע פשטיה דקרא אחרי נמכר גאולה תהיה לו ואיתיה בת\"כ בא ואמר הריני נמכר יכול הוזקק לו תלמוד לומר אחרי נמכר הא אין אתה נזקק לו אלא משימכר: \n\n" + ], + [ + "אחד המוכר עצמו וכו' אינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח וכו'. בתורת כהנים פרשת בהר סיני: \n\n" + ], + [ + "כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך וכו'. שם לא תרדה בו בפרך שלא תאמר לו החם את הכוס הזה והוא אינו צריך הצן לי את הכוס והוא אינו צריך עדור תחת הגפן עד שאבא: \n", + "וכתב הראב\"ד מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו עדור וכו' עד מקום פלוני. א\"א הסברא שלו היא זו אבל חכמים לא פירשו בו טעם קצבה ולא אמרו שלא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבא משום קצבה ולא קצבה אלא שלא יאמר לו עד שאבא והוא מתעכב לבא וכו'. ואיני רואה בכל הדברים האלו השגה לדברי רבינו דמה לי אומר עד שאבא והוא מתעכב לבא עד שיצטער כדברי הראב\"ד מה לי שהטעם מפני שלא נתן קצבה כדברי רבינו שטעם הצער בלא נתן לו קצבה מפני שהוא מצטער בכל שעה כמו שאמרו דשאני בין בהבאה שיש לה קצבה לשאין לה קצבה ואם נתן לו מלאכה שאין לו קצבה כדי לצערו הדבר מסור לה' שיודע אם נתכוון לצערו. ומ\"ש ועוד העבד לא יהיה אלא כפועל וכו'. איכא לאקשויי ולדידיה מי ניחא אלא מאי אית לך למימר דמיירי בשעשה כך שאמר לו עד שאבא ונתאחר מלבא לרבינו נמי מיירי בשאמר ליה עד שאבא וטעמא משום דלא נתן לו קצבה: \n", + "ומה שכתב וכן העכו\"ם שנמכר לו וכו'. מבואר בכתוב. \n", + "ומה שכתב ואין אנו נזקקין לכנוס לרשותו של עכו\"ם וכו'. בתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "כל עבד עברי וכו' עד כשהיה עושה מקודם. הכל במכילתא ובתורת כהנים: \n", + "במה דברים אמורים וכו'. גם זה שם אבל בבנו ותלמידו רשאי וכתב רבינו שהוא הדין לשאר כל אדם שאינו עבד ונתן טעם לדבר: \n\n" + ], + [ + "אנשים שאינם נוהגים כשורה וכו' עד מותר להשתמש בו כעבד. מציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״ג ע״ב). וכתב הראב״ד ז״ל בחיי ראשי לא נאמרו דברים הללו בגמרא וכו'. ואינה השגה שהוא ז״ל מפרש משעבדי בהו טפי שפורעין עשרה ומשתמשין בהם שוה ט״ו ורבינו מפרש שמשתעבדים יותר מדאי ויש הוכחה לפירוש רבינו מדסמך לזה בגמרא ההיא דמי שאינו נוהג כשורה מותר להשתעבד בו. \n", + "ומה שכתב רבינו אבל לא כעבד כלומר כעבד כנעני: \n\n" + ], + [ + "כל עבד עברי וכו' עד כקונה אדון לעצמו. פירקא קמא דקידושין (דף כ'): \n", + "ואף על פי כן צריך העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות וכו'. בתורת כהנים כי ימכר לך אחיך שתנהוג בו באחוה יכול אף הוא ינהוג עמך באחוה ת\"ל עבד יכול אף אתה תתנהג עמו כעבד ת\"ל אחיך הא כיצד אתה נוהג באחוה והוא נוהג בעצמו בעבדות: \n\n" + ], + [ + "אין אמה העבריה נוהג וכו'. בפרק המקדיש שדהו (ערכין דף כ״ט) אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עבד עברי שמכרוהו בית דין נקנה בכסף וכו'. משנה פרק קמא דקידושין (דף י\"ד) עבד עברי נקנה בכסף ובשטר ובכל מקום הוי שוה כסף ככסף דילפינן מנזקין ועבד עברי דכתיב בהו ישיב כמו שכתבו התוספות בריש קידושין. אבל קשה שכתב רבינו עבד עברי שמכרוהו בית דין ובגמרא ילפינן מקראי דלא שנא בין מכרוהו בית דין למוכר עצמו. ומצאתי בספר מוגה שכתב כלשון הזה עבד עברי שמכרוהו בית דין והמוכר עצמו נקנה בכסף (לענין זה): \n", + "כיצד בשטר וכו'. שם (דף ט\"ז) שטר אמה העבריה מי כותבו רב הונא אמר אדון כותבו רב חסדא אמר אב כותבו ופסק כרב חסדא דאב צריך לכתוב בתי מכורה לך והוא הדין לעבד דלא ידעינן דעבד נקנה בשטר אלא מדכתיב אחיך העברי או העבריה הוקשו זה לזה ובאמה כתיב לא תצא כצאת העבדים ודרשינן אבל נקנית היא כקניין העבדים ולמדנו שקניינה יהיה בשטר ולא בחזקה מדכתיב אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת כלומר אשה הנקנית בשטר מכל מקום עיקר למידת קניינות בשטר הוי מעבד כנעני וכשם שהוא או רבו המוכרו כותבין השטר כן אמה העבריה אב כותבו והוא הדין לעבד עברי כמו שכתבתי: \n\n" + ], + [ + "מכרוהו ב\"ד עובד שש שנים. כלומר ולא יותר כמו שיתבאר בסמוך. \n", + "ומה שכתב מיום מכירתו במכילתא ובשביעית שביעית למכירה או אינו אלא לשנים ת\"ל שש שנים יעבוד הוי שביעית למכירה ולא שביעית לשנים ובפרק קמא דקידושין ירושלמי נמי שביעית של מכירה לא שביעית של עולם. \n", + "ומה שכתב ואם פגעה בו שנת השמטה כן נלמד ממה שכתבתי בסמוך בשם מכילתא והירושלמי שביעית למכירה ולא שביעית של עולם. ורבינו כתב בפירוש המשנה שזהו למאמר הכתוב שש שנים יעבוד ובשביעית דמשמע שאף בשביעית יעבוד. \n", + "ומ\"ש אבל אם פגעה בו שנת יובל וכו'. שם ושב אל משפחתו וכו' אמר ראב\"י במה הכתוב מדבר במכרוהו ב\"ד שתים ושלש שנים לפני היובל שהיובל מוציאו: \n\n" + ], + [ + "המוכר עצמו וכו'. גם זה בברייתא שם (דף י\"ד ע\"ב) המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לשש ומפרש טעמא בגמרא דכתיב ועבדך שש שנים וגו' ולא המוכר עצמו ואף על גב דרבי אליעזר פליג התם ואמר זה וזה אינו נמכר אלא לשש פסק כת\"ק: \n", + "הרי שמכר עצמו לעשר שנים וכו'. גם זה שם (דף ט\"ו) אמר רבי אליעזר בן יעקב ושב אל משפחתו במה הכתוב מדבר אם במוכר עצמו הרי כבר אמור כלומר דכתיב לעיל מיניה עד שנת היובל יעבוד עמך וכו' אלא במכרוהו בית דין שתים ושלש שנים לפני היובל שהיובל מוציאו: \n\n" + ], + [ + "אחד המוכר עצמו וכו'. שם (דף ט\"ז:) תניא מנין לבורח שחייב להשלים ת\"ל שש שנים יעבוד ומברייתא אחרת משמע שאינו חייב להשלים ואוקמה רב ששת כגון שברח ופגע בו יובל ובסמ\"ג כתב ואם פגע בו יובל יצא בד\"א בחלה אבל בברח אין היובל מוציאו כדאיתא בירושלמי דקידושין מאי טעמא זה ברשותו וזה אינו ברשותו עכ\"ל ויש לתמוה למה דחה גמ' דידן מפני הירושלמי: \n\n" + ], + [ + "חלה בין שחלה שנה אחר שנה וכו'. ברייתא שם יכול אפילו חלה חייב להשלים ת\"ל ובשביעית יצא כלומר יצא מכל מקום ורמינן עלה מדתניא חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים חלה כל שש חייב להשלים אמר רב ששת בעושה מעשה מחט כלומר הא דתניא דאינו חייב להשלים היינו בעושה מעשה מחט בחליו שהוא מעשה קל ומדהוה מצי לתרוצי כאן שחלה למקוטעים כאן שחלה רצופים משמע ליה לרבינו דלא שני לן והדר אמרינן הא גופא קשיא אמרת חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים הא ארבע חייב להשלים אימא סיפא חלה כל שש חייב להשלים הא ארבע אין חייב להשלים הכי קאמר חלה ד' נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים. \n", + "ומ\"ש ואם פגע בו יובל יצא. למדו בקל וחומר מבורח וכתבו התוספות שי\"א שדין השכיר כדין עבד עברי לענין אם חלה אבל לא נראה להם כן אלא שהשכיר חייב להשלים כל ימי החולי: \n\n" + ], + [ + "המוכר עצמו לעכו\"ם וכו'. שם (דף ט\"ו ע\"ב) אם לא יגאל באלה כלומר בקרובים דכתיב לעיל מיניה או דודו או בן דודו וגו' רבי אומר באלה הוא נגאל ואין נגאל בשש ואע\"ג דר\"י הגלילי ורבי עקיבא פליגי ארבי ומפקי להאי באלה לאם פדאוהו קרובים או אחרים אם משתעבד להם או לא פסק רבינו כמותו משום דבתר הכי אמילתייהו דרבי יוסי ורבי עקיבא אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן זו דברי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים הכל לשחרור מאן חכמים רבי היא דמפיק להאי באלה לדרשא אחרינא כלומר לומר באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש ומדאתא ר' חייא במסקנא דמילתא למימר זו דברי ר\"י וכו' ואפקיה לרבי בלשון חכמים אלמא הלכתא כוותיה ס\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וקרוב קרוב קודם. שם מימרא דרב נחמן בר יצחק ובתורת כהנים יליף לה מקרא. \n", + "ומ\"ש ובית דין כופין את קרוביו וכו'. שם ובכל וגו' גאולה תתנו לרבות בתים ועבד עברי ואוקמוה בעבד עברי הנמכר לעכו\"ם ואמרינן התם דאף על גב דהא כתיב בתריה או דודו או בן דודו וגו' איצטריך האי קרא לקובעו חובה. \n", + "ומ״ש לא פדאוהו קרוביו וכו' מצוה על כל אדם מישראל לפדותו. בגיטין פרק השולח (גיטין דף מ״ו ע״ב) תנן המוכר את עצמו ואת בניו לעכו״ם אין פודין אותם ואמרינן בגמ' והוא שמכרן ושנה ושילש משמע הא קודם לכן מצוה לפדותו. \n", + "ומ\"ש ובין שפדאוהו קרובים וכו'. כרבי דאמר התם הכל לשחרור כלומר בין קרובים בין שאר כל אדם ופסק רבינו כמותו מהטעם שכתבתי למעלה: \n", + "ויש לו ללוות ולגאול את עצמו וכו'. תמהני על פסק זה ששם בגמרא (דף כ' ע\"ב) אמרינן דבעא ר\"ה מרב ששת עבד עברי הנמכר לעכו\"ם נגאל לחצאין או לא ופשט ליה דאינו נגאל ולקמן בגמרא אמרינן עבד עברי הנמכר לעכו\"ם יוכיח שיפה כחו ליגאל בשנה שנייה ואין לוה וגואל לחצאין ולא נראה לי הכרח אחר מאותה הסוגיא אלא שאחר שפשט רב ששת אמר אביי אם תמצא לומר נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ולחומרא אלמא אביי דהוא בתראה לא ס\"ל כפשיטותיה דרב ששת ואכתי קשיא שאין זה כדאי לדחות פשיטותיה של רב ששת ומצאתי לסמ\"ג שכתב הנמכר לעכו\"ם מסיק שם רב ששת שאין לוה וגואל וגם אינו נגאל לחצאין ויש לתמוה שלא שת לבו להביא דברי רבינו כמנהגו: \n", + "אבל הנמכר לישראל אין הקרובים פודים אותו. שם (דף כ\"א) עבד עברי הנמכר לישראל נגאל לקרובים או לא אליבא דרבי לא תיבעי לך דאמר ומה מי שאינו נגאל באלה אלמא לא מיפרק כלומר דאמר בברייתא שכתבתי לעיל שיכול ומה מי שאינו נגאל באלה נגאל בשש מי שנגאל באלה אינו דין שיגאל בשש ת\"ל באלה באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש למדנו דאליבא דרבי עבד עברי הנמכר לישראל אינו נגאל לקרובים ומפרש רבינו דהיינו שאין הקרובים חייבים לפדותו וכבר פסק רבינו הלכה כרבי. \n", + "ומ\"ש ואינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין: \n\n" + ], + [ + "אחד המוכר עצמו וכו'. כך שנינו שם במשנה וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף והדרכים הללו נוהגים בכל מיני עבד עברי דסתם שנינו אותם חוץ מיוצא בשש שנים שפירש רבינו דלא הוי בנמכר לעכו\"ם: \n", + "ונותן הנשאר כסף או שוה כסף ויוצא. שם וקונה את עצמו בכסף תנא בכסף ובשוה כסף. \n", + "ומ\"ש וכן הנמכר לעכו\"ם מחשב הדמים וכו'. מבואר בכתוב: \n", + "ומ\"ש ומשיב השאר כסף לא תבואה ולא כלים וכו'. בת\"כ בכסף הוא נגאל ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים ובירושלמי פרק קמא דקידושין והיה כסף ממכרו בכסף הוא נגאל ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים בכל אתר את עביד שוה כסף ככסף והכא לית את עביד שוה כסף ככסף אמר ר' אבא מרי שניא היא ששנה עליו הכתוב כסף מכסף: \n\n" + ], + [ + "כל עבד עברי או עבריה שיצא בגרעון כסף וכו'. ברייתא בפרק קמא דקידושין עלה כ': \n\n" + ], + [ + "הנמכר לעכו\"ם וכו' פעמים יהיה להקל ופעמים להחמיר וכו'. שם (דף כ' ע\"ב) אמר אביי אם תמצא לומר נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ולחומרא וכמו שכתב רבינו: \n\n" + ], + [ + "הרב שמחל לעבד וכו'. שם אמתניתין הקונה עצמו בשטר אמרו בגמרא (דף ט\"ז) ה\"ד אילימא שיחרור לימא ליה באפי תרי או באפי בי דינא זיל אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול: \n\n" + ], + [ + "אדון שמת אם הניח בן זכר וכו'. ברייתא שם (דף י\"ז ע\"ב) עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת ובברייתא אחרת אמרו דאינו עובד את האח וכתב רבי לוי בן גרשון בפרשת משפטים שיתבאר מזה שאין האדון שליט למכור עבדו או לתתו לאחר: \n", + "והנמכר לגר צדק או לעכו״ם וכו'. דין העכו״ם מפורש באותה ברייתא הנמכר לעכו״ם אינו עובד לא [את] הבן ולא את הבת ודין הגר צדק מפורש במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״א) גר קונה עבד עברי ודינו כעכו״ם שאינו עובד לא את הבן ולא את הבת ולפי זה לא שנא אם הבן הורתו ולידתו שלא בקדושה או בקדושה ואפשר דהיינו טעמא שכיון שלא מצינו שיוכל לימכר לגר צדק אלא מדכתיב ונמכר לגר תושב הנמכר לגר הרי דינו כעכו״ם כשם שהעכו״ם אינו עובד לבנו כן אינו עובד לבן הגר ותפס רבינו גר צדק וכ״ש לגר תושב ותפס עכו״ם לומר שבענין זה שוה הוא לעכו״ם ואפשר עוד שהגר תושב בכלל עכו״ם הוא אבל קשה שהיה לנו להשוותו ג״כ לגאולת קרובים וללוה וגואל וגואל לחצאין ואפשר דהתם היינו טעמא כדי שלא יטמע בין העכו״ם מה שאין כן בגר צדק והא דאינו עובד את הבן לאו משום שלא יטמע הוא אלא גזירה היא דהא נרצע אינו עובד את הבן אע״ג שלא שייך ביה שמא יטמע הילכך יש לנו לומר שהוקשו לענין זה: \n", + "מצוה לומר לו צא בשעת יציאתו וכו': אפי' חלה והוציא עליו רבו הוצאות וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "(א-ב) כל עבד עברי הרי האדון חייב וכו'. זה שחייב לזון אשתו ובניו פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) ובמכילתא נמי דריש הכי וקאמר תו יכול יהא חייב במזונות ארוסה ושומרת יבם תלמוד לומר אשתו להוציא שומרת יבם שאינה אשתו עמו להוציא ארוסה שאינה עמו: \n", + "אבל אם היתה מאיסורי לאוין וכו'. יתבאר בסמוך: \n", + "במכרוהו בית דין נאמר וכו'. פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) ויצא מעמך הוא ובניו אם הוא נמכר בניו [ובנותיו מי] נמכרים מכאן שרבו חייב במזונות בניו כיוצא בדבר אתה אומר אם בעל אשה הוא וכו' אם הוא נמכר אשתו מי נמכרת מכאן שרבו חייב במזונות אשתו: \n", + "אחד אשה ובנים שהיו לו בשעת מכירה וכו' עד וכל שזוכה הבעל באשתו זוכה זה. הכל במכילתא דר\"ש כתבה הרמב\"ן בפרשת משפטים ז\"ל אם בעל אשה הוא מה הוא חייב במזונותיו אף אשתו ובניו חייב במזונותיהם עדיין אני אומר אשה ובנים שהיו לו עד שלא לקחו רבו רבו חייב במזונותיהן וכו' ת\"ל אם בעל אשה הוא וכו' שתי נשים כאן אחת עד שלא לקחו רבו ואחת משלקחו רבו יכול אפילו היתה אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ת\"ל ויצאה אשתו עמו אשה שראויה להתקיים עמו יצאה זו וכו' יכול אפילו נשא אשה שלא מדעת רבו תלמוד לומר הוא מה הוא מדעת רבו אף אשתו מדעת רבו יכול יהא מעשה בניו ובנותיו של רבו ת\"ל הוא מעשה ידיו של רבו ואין מעשה בניו ובנותיו של רבו עד כאן בברייתא ורבינו תפס הברייתא כפשטה אף על פי שהרמב\"ן פירש בה פירוש אחר כמבואר בפירוש התורה שלו. ומכל מקום לדברי רבינו צ\"ע אם חייב במזונות בניו כשהם יותר מבני שש או לא. עוד צריך לדקדק שכתב בראש הפרק אבל אם היתה מאיסורי לאוין אפילו שנייה אינו חייב במזונותיה ומנא לן דשנייה נמי דהא לא הזכירו בברייתא אלא חייבי לאוין לחוד ועוד שכיון שמעמו דרשינן אשה הראויה לו לא ממעט אלא איסורי תורה אבל איסורי סופרים משמע שלא נתכוונה התורה למעט ואפשר דכיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור ועוד דשניות ילפינן להו מושמרתם את משמרתי שפיר איכא למימר דמעטינהו קרא. ודע שאף על פי שבברייתא אמרו יכול יהא מעשה בניו ובנותיו של רבו וכו' ולא הזכירו מעשה ידי אשתו הוא הדין לאשתו אלא דחדא מינייהו נקט תדע מדקתני סיפא ת\"ל הוא דמשמע דוקא הוא מעשה ידיו לרבו אבל לא אשתו ולא בניו: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שהאדון וכו'. אפשר שלמד כן מהברייתא שכתבתי לעיל אם הוא נמכר אשתו ובניו מי נמכרים אלמא דאינם משועבדים לו כלל: \n\n" + ], + [ + "מי שמכרוהו בית דין וכו'. בפירקא קמא דקידושין (דף ט\"ו) ובמכילתא אם אדוניו יתן לו אשה רשות וזהו שכתב \n", + "רבינו יש לרבו כלומר הרשות ביד רבו. \n", + "ומה שכתב בין בנו של אדון אם מת אביו הרי זה נותן לו שפחה. ומה שכתב וכופהו על זה. בפירקא קמא דקידושין (דף י\"ד ע\"ב) המוכר את עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מכרוהו ב\"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית רבי אליעזר אומר זה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית וכו' מאי טעמא דתנא קמא מיעט רחמנא גבי מכרוהו בית דין אם אדוניו יתן לו אשה לו ולא למוכר עצמו ואידך לו בעל כרחו ואידך מכי משנה שכר שכיר נפקא דתניא כי משנה שכר שכיר עבדך שכיר אינו עובד אלא ביום עבד עברי בין ביום בין בלילה וכי תעלה על דעתך שעבד עברי עובד בין ביום בין בלילה והלא נאמר כי טוב לו עמך וכו' אמר רבי יצחק מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית: \n", + "והמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית וכו'. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף י\"ד) המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו ב\"ד אינו נמכר אלא לשש וכו' המוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מכרוהו ב\"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית ומפרשינן טעמא בגמ' דאמר קרא אם אדוניו יתן לו אשה לו ולא למוכר עצמו: \n\n" + ], + [ + "אין עבד עברי מותר בשפחה כנענית וכו'. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף כ') אם בגפו יבא בגפו יצא ר' אליעזר בן יעקב אומר יחידי נכנס יחידי יצא ואמר רב נחמן בר יצחק דה\"ק יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ומשנת ראב\"י קב ונקי ועוד דרב נחמן בר יצחק פירש דבריו אלמא כוותיה סבירא ליה. \n", + "ומ\"ש אפילו היה הנמכר כהן וכו'. שם (דף כ\"א) איבעיא להו עבד עברי כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית וכו' רב אמר מותר ושמואל אמר אסור וידוע דהלכתא כרב באיסורי ועוד שרב נחמן הכריע שם שא\"א לומר דאסור: \n\n" + ], + [ + "אם היו לו אשה ובנים וכו' ואינו יכול ליתן לו שתי שפחות וכו'. ומ\"ש ולא ליתן שפחה אחת לשני עבדיו העברים. במכילתא ר\"ע אומר אם אדוניו יתן לו אשה המיוחדת לו שלא תהא כשפחת הפקר: \n", + "נרצע שמסר לו רבו וכו'. בפרק המניח (דף כ\"ג): \n\n" + ], + [ + "המוכר עצמו אינו נרצע וכו'. ברייתא פירקא קמא דקידושין (דף י\"ד ע\"ב) ופסק כתנא קמא דאמר המוכר עצמו אינו נרצע מכרוהו בית דין נרצע ויליף לה מדכתיב ורצע אדוניו את אזנו אזנו שלו ולא של מוכר עצמו: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שהניח בן וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "עבד עברי כהן אינו נרצע וכו'. ברייתא שם (דף כ״א) ופרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ז): \n", + "ואינו שב לשררה שהיה בה. פלוגתא דר״מ ור' יהודה במכות סוף פרק אלו הן הגולין (מכות דף י״ג) ופסק כרבי יהודה: \n\n" + ], + [ + "מביאו לב\"ד של ג'. במכילתא והגישו אדוניו אל האלהים אצל הדיינים שימלך במוכריו. \n", + "ומ\"ש לסוף שש. יתבאר בסמוך: \n", + "ומ\"ש אל הדלת או אל המזוזה כשהם עומדים בבניין. יתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש בין דלת ומזוזה של אדון וכו': ונוקב את אזנו הימנית. במכילתא ובפ\"ק דקידושין (דף ט\"ו) נאמר כאן אזן ונאמר להלן אזן מה להלן בימין אף כאן בימין. \n", + "ומ\"ש בגופה של אזן. פירוש בתנוך ולא בבשר וזה מחלוקת בפ\"ק דקידושין ופסק כחכמים. \n", + "ומ\"ש במרצע של מתכת. פירוש בכל דבר שהוא של מתכת ובפ\"ק דקידושין (דף כ\"א ע\"ב) אמרינן דאיכא מאן דאמר דבכל דבר שהוא נוקב רוצעין ורבי סבר דדוקא בדבר של מתכת ומשום דכתב קרא ולקחת דהיינו כלל במרצע פרט באזנו ובדלת חזר וכלל אנו דנין כעין הפרט מה הפרט של מתכת אף כל של מתכת אף אם אינו מרצע וידוע דהלכה כרבי מחבירו ובמכילתא סתם כרבי: \n", + "עד שיגיע לדלת וכו'. פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) ת\"ר אילו נאמר אזנו בדלת הייתי אומר וכו' ירצענה לאזן מאבראי ויניחנה על הדלת וידקור כנגד אזנו בדלת ת\"ל באזנו ובדלת הא כיצד דוקר והולך עד שמגיע אצל דלת ובמכילתא ונתת באזנו ובדלת בדלת אתה נותן אבל אי אתה נותן במזוזה או יעבור באזנו ובדלת תלמוד לומר ורצע אדוניו את אזנו באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת: \n", + "ולא נאמר מזוזה אלא שיהיה עומד וכו': ומה מזוזה כשהיא עומדת וכו'. בפירקא קמא דקידושין שם שומע אני בין עקורה בין שאינה עקורה תלמוד לומר מזוזה מה מזוזה מעומד כלומר דבלאו הכי לא מיקרי מזוזה אף דלת נמי מעומד: \n", + "האדון הוא שרוצע וכו'. במכילתא ורצע אדוניו למה נאמר לפי שמצינו בכ\"מ ששלוחו של אדם כמותו אבל כאן הוא ולא שלוחו: \n", + "ואין רוצעין שני עבדים וכו'. פירקא קמא דסוטה עלה ח': \n\n" + ], + [ + "ואם אמר יאמר העבד וכו' עד הרי זה כאומר אחר שש. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) תניא בסיפרי פ' ראה על כן אנכי מצוך הדבר הזה היום ביום רוצעין ולא בלילה ונרמז בדברי רבינו שכתב שנשאר מן היום שוה פרוטה: \n\n" + ], + [ + "היתה לעבד וכו' עד שיהיו שניהם בטובה. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) כלשון רבינו: \n", + "ומ\"ש שניהם חולים. בעיא שם עמך בעינן והא איכא כלומר שהרי הוא שרוי כמו שרבו שרוי בין טוב ובין רע או דילמא כי טוב לו עמך בעינן והא ליכא תיקו ופסק רבינו להקל על העבד ולא יוכל להשתעבד בו אף אם העבד רוצה: \n\n" + ], + [ + "מה בין מוכר עצמו וכו' עד מעניקין לו. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף י\"ד ע\"ב) כתבתי רובה למעלה וטעמיה ואחזור לכתבה כאן הטעם שמוכר עצמו אינו נרצע למאמר הכתוב בעבד שמכרוהו ב\"ד ורצע אדוניו את אזנו אזנו ולא אזנו של מוכר עצמו ואמר הכתוב אם אדוניו יתן לו אשה לו ולא למוכר עצמו ואמר עוד ועבדך שש שנים זה ולא מוכר את עצמו שיכול לימכר יותר על שש ואמר עוד הענק תעניק לו ולא למוכר את עצמו וכבר כתבתי דר\"א פליג אכל הני ואומר ששניהם שוים וידוע דהלכה כת\"ק. \n", + "ומ\"ש מכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לישראל וכו'. בסיפרי מנין כשבית דין מוכרין אותו אינו נמכר אלא לך תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך העברי: \n\n" + ], + [ + "מפי השמועה למדו שאין האשה נרצעת וכו'. בסיפרי ואף לאמתך תעשה כן להענקה יכול אף לרציעה ת\"ל ואם אמור יאמר העבד העבד ולא אמה: \n\n" + ], + [ + "כל המשלח עבדו ואמתו ריקם עובר בל\"ת. פשוט הוא. \n", + "ומה שכתב והרי הכתוב נתקו לעשה. טעמו משום דהוי כמו שילוח הקן דכתיב לא תקח האם על הבנים שלח תשלח את האם ותנן בסוף חולין דלחכמים הוי לאו שניתק לעשה: \n", + "אחד היוצא בסוף שש וכו' עד ואח\"כ יצא. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף י\"ז) וכת\"ק ופירש הטעם בגמרא כדברי רבינו: \n", + "העניק תעניק לו וכו'. ברייתא שם יכול לא יהו מעניקין אלא מצאן גרן ויקב מנין לרבות כל דבר ת\"ל אשר ברכך וגו' א\"כ מה ת\"ל צאן גרן ויקב לומר לך מה צאן גרן ויקב מיוחדים שישנן בכלל ברכה אף כל שישנן בכלל ברכה יצאו כספים דברי ר\"ש ראב\"י אומר יצאו פרדות כלומר וכל שכן כספים ור\"ש פרדות משבחן בגופייהו ופסק רבינו כר\"ש דמסתבר טעמיה: \n", + "וכמה נותן לו. שם פלוגתא דר\"מ אמר ט\"ו סלעים ור\"ש חמשים ור\"י אמר שלשים ופסק כר\"י דה\"ל ר\"ש ור\"י תרי לגבי ר\"מ דלתרוייהו בעי טפי מט\"ו ולענין חמשים דאמר ר\"ש ה\"ל ר\"מ ור\"י תרי לגבי ר\"ש. \n", + "וכתב בין ממין אחד וכו'. לאפוקי מר\"מ שדקדקו בגמרא מדבריו שצריך ליתן לו מכל המינין ור\"י שאין לדקדק כן מדבריו משמע דבין ממין אחד בין ממינין הרבה: \n", + "בין שנתברך הבית וכו'. ברייתא שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "אם פגע בו יובל וכו'. ברייתא שם: \n", + "ענק ע\"ע לעצמו וכו'. ברייתא שם. \n", + "וענק אמה וכו'. ג\"ז שם ברייתא: \n", + "ואם מת אביה וכו'. שם תני חדא ענק אמה העבריה לעצמה ותני חדא ענק אמה העבריה לאביה וכו' ל\"ק הא דאיתיה לאב הא דליתיה לאב כו' לעצמה ולא לאחין לפי שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. ויש לדקדק על מ\"ש ואם מת האב קודם שיבא לידו משמע שאע\"פ שבא לידה אינו מורישו ובריש נערה שנתפתתה משמע שהוא מורישו וצ\"ל דבא לידה כבא לידו דמי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אמה העבריה היא הקטנה שמכרה וכו'. בפרק אלו נערות (כתובות דף מ' ע\"ב) תני קטנה מבת יום אחד עד שתביא שתי שערות יש לה מכר וכו' משתביא שתי שערות וכו' אין לה מכר ובריש פרק ט' דערכין (דף כ\"ט ע\"ב) מייתי לה מקל וחומר השתא מכורה כבר יוצאה [בסימנין] שאינה מכורה על אחת כמה וכמה שאין יכול למכרה וקרוב לזה איתא במכילתא: \n", + "אף הקטנה שהיא איילונית וכו'. בריש פירקא קמא דקידושין (דף ד') מייתי לה מדכתב רחמנא ויצאה חנם וכו' ודרשינן ויצאה חנם אלו ימי נערות אין כסף אלו ימי בגרות ופריך דלכתוב רחמנא נערות ותו לא איצטריך למכתב בגרות דכי נפקא לה מנערות בגרות מאי בעיא גביה ואמרינן דאילו לא כתב אלא נערות ה\"א דאתיא סימני נערות הוו זבינה זבינא דלא אתיא סימני נערות לא הוו זבינה זבינא לכך איצטריך לומר דיש שיוצאה בבגרות אף על פי שאין לה נערות והיינו אילונית וממילא שמעינן דזבינה זביני: \n", + "אבל הטומטום. בתוספתא דבכורים פרק בתרא: \n\n" + ], + [ + "אין האב רשאי למכור וכו'. פרק קמא דקידושין (דף כ'.) כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר מטלטליו ושדותיו ואח\"כ מוכר בתו ואמרינן התם דיוזיף ברביתא ולא ליזבון ברתיה משמע מכאן דאין לו למכרה עד בלתי השאיר לו שריד: \n", + "ואעפ\"כ כופין את האב וכו'. שם (דף י\"ח) ומפדין אותה בעל כרחו ואסיקנא דהיינו בע\"כ דאב ואיכא למידק דהא פריך לאביי א\"ה ע\"ע נמי נכפינהו לגבי משפחה משום פגם משפחה הדר אזיל ומזבין נפשיה ה\"נ הדר אזיל ומזבין לה הא קתני אינה נמכרת ונשנית ומנו ר\"ש היא ומאחר שפסק רבינו בסוף פרק זה דמוכר ושונה כתנא קמא הוה ליה למיפסק דאין מפדין אותה בע\"כ ואפשר שהוא ז\"ל סובר דלא דמי ע\"ע לאמה דבע\"ע איכא למיחש דאזיל ומזבין נפשיה ואכיל להו לדמי על דעת שבני משפחה יפדוהו והדר אזיל ומזבין נפשיה כמה פעמים על סמך זה ונמצא מפסיד לגבי משפחה אבל גבי אמה שלאב המוכר אנו כופין שיפדנה כי כייפינן ליה אפילו מאה פעמים ליכא הפסד במילתא א\"נ דגבי אמה כיון דאין האב רשאי למוכרה אלא א\"כ העני ולא נשאר לו כלום ליכא למימר הדר מזבין לה דאי אית ליה ממונא לא מצי מזבין לה ואי לית ליה ליזבין וליזבין ובדין דהוה מצי לשנויי ליה דשאני עבד עברי מאמה העבריה אלא דאהדר ליה לפום שיטתיה דמשוה להו ועי\"ל דניחא ליה לאוקומיה כר\"ש משום דסיפא דברייתא אתי כוותיה אבל אה\"נ דלתנא קמא דר' שמעון נמי מפדין אותה בע\"כ דאב: \n", + "ברח האב וכו' עובדת עד שתצא. כלומר באחד מהדרכים שנזכיר אבל אין כופין את הקרובים לפדותה שכבר נתבאר רפ\"ג שרבינו פוסק כרבי דאמר דנמכר לישראל אין כופין לקרובים לפדותו: \n\n" + ], + [ + "אמה העבריה נקנית וכו'. משנה פ\"ק דקידושין (דף י\"ד ע\"ב) ע\"ע נקנה בכסף ובשטר ובגמרא (דף י\"ו) והפדה מלמד שנקנית בכסף ושוה כסף ככסף כמ\"ש רפ\"ב ושטר ילפינן לה מדכתיב לא תצא כצאת העבדים אבל נקנית בקניין העבדים ולמדנו שיהיה בשטר ולא בחזקה לפי שכתוב אם אחרת הקישה הכתוב לאחרת הנקנית בשטר: \n", + "ואינה נקנית בפרוטה וכו'. קשה דהא לא ילפינן דנמכר לישראל נקנה בכסף אלא מדכתיב והפדה והוקש עברי לעבריה ומהאי ילפינן נמי גרעון כסף וכיון שכן היה לנו לומר דגם נמכר לישראל לא יקנה בפרוטה כמו אמה ואיני רואה דבר מתיישב בזה רק ששאלו בגמרא (דף י\"ד ע\"ב) ע\"ע נקנה בכסף מנ\"ל אמר קרא מכסף מקנתו אשכחן ע\"ע הנמכר לעכו\"ם וכו' נמכר לישראל מנ\"ל אמר קרא והפדה והוקש עברי לעבריה מדכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה אשכחן מכרוהו ב\"ד מוכר עצמו מנ\"ל יליף שכיר שכיר הניחא למאן דיליף וכו' אלא למאן דלא יליף שכיר שכיר מאי איכא למימר אמר קרא וכי תשיג וי\"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון כלומר וכי תשיג כתוב בנמכר לעכו\"ם ולעיל מיניה כתיב נמכר לישראל ואף ע\"ג דבגמרא לא אשכחן בתר הכי תנא דיליף שכיר שכיר אלא כולהו ילפי מ\"מ מדכתיב וכי תשיג מצינן למילף דכיון דאיכא כסף דהיינו פרוטה נקנה בכך: \n", + "ושטר אמה העבריה האב כותבו. כבר כתבתי רפ\"ב שהוא מחלוקת רב הונא ורב חסדא ופסק כרב חסדא דיליף דנקנית בשטר מלא תצא כצאת העבדים וא\"כ כשם שמוכר העבד או הקרקע כותב השטר ואומר שדי או עבדי מכור לך או קנוי לך ואינו נכתב בלשון הקונה לומר שדך מכורה לי [כך במוכר בתו] ומה שלמדנו מאם אחרת הקישה הכתוב אינו אלא גילוי בעלמא ובירושלמי פרק קמא דקידושין סדר מכירה כך הוא אני פלוני מכרתי בתי לפלוני: \n\n" + ], + [ + "אמה העבריה עובדת שש וכו'. משנה פרק קמא דקידושין (דף י\"ד ע\"ב) עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימנין כלומר יתירה עליו שקונה את עצמה בכל אלו ובסימנין: \n", + "מת האדון אף על פי שהניח בן וכו'. ברייתא שם (דף י\"ז ע\"ב) והקשו והרי דרשנו ואף לאמתך להענק כמוזכר בדברי רבינו פ\"ג ותירצו א\"כ נכתוב רחמנא ואף לאמתך מאי תעשה ש\"מ תרתי: \n", + "וכן מגרעת מפדיונה וכו'. זה פשוט דעיקר גרעון בה כתיב דמדכתיב והפדה דמשמע שאף האדון מסייע בפדיונה למדנו שקונה את עצמה בגרעון כסף שהוא מנכה לשני עבודתה המגיע לפי דמי קניינה. ומ\"ש \n", + "רבינו וכן קאי למה שכתב שיוצאה בתחלת שבע וביובל ובמיתת האדון: \n", + "ואם כתב לה שטר שחרור וכו'. ברייתא שם בעבד עברי כתבתיה למעלה וכיון שהוקשו עברי לעבריה למדנו שגם היא קונה את עצמה בשטר: \n\n" + ], + [ + "יתירה עליו אמה העבריה וכו'. משנה שם (דף ד') ובריש מכילתין יליף לה מדכתיב ויצאה חנם אלו ימי נערות: \n", + "היתה הבת אילונית וכו'. בריש קידושין אמרו דאע\"ג דלא הוה קרא אילו הוה ס\"ד דנמכרת ה\"א דנפקא מק\"ו ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון בגרות שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון וקרא דאין כסף אלו ימי בגרות לא איצטריך אלא לשיכול למוכרה מ\"מ השתא דכתיב קרא למדנו כן בין מק\"ו בין מקרא: \n\n" + ], + [ + "אין אמה העבריה יוצאה בראשי איברים וכו'. כך אמרו פ\"ק (דף י\"ו) והקשו והא אפיקתיה לאבל נקנית בקניין העבדים וכמו שכתבתי למעלה ותירצו א\"כ לימא קרא לא תצא כעבדים מאי כצאת שמע מינה תרתי: \n", + "וכן עבד עברי וכו'. אף על פי שלא מצאתי כן בפירוש אפשר ללמדו מדאיתקש עברי לעבריה וכמוזכר לעיל: \n", + "נמצאת למד וכו'. פשוט הוא ונתבאר במה שקדם: \n\n" + ], + [ + "יעד אותה האדון לעצמו וכו'. פרק קמא דקידושין (דף י\"ח) ברייתא ע\"ע יוצא בשנים וביובל מה שאין כן בעבריה ואוקמה רב ששת כגון שיעדה יעדה פשיטא גיטא בעיא מהו דתימא לא ליבטלא הני הלכתא מינה קמ\"ל: \n", + "ומצות יעוד קודמת וכו'. משנה ספ\"ק דבכורות (דף י\"ג): \n", + "כיצד מצות יעוד וכו' עד ואינו נוהג בה מנהג שפחות. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף י\"ט ע\"ב) כלשון רבינו. \n", + "ומ\"ש סמוך לשקיעת החמה פירוש אע\"פ שאין בנשאר מהיום שיעור ששוה עבודתו פרוטה לפי שמעות הראשונות כלומר מעות שנתן האדון לאביה לקידושין ניתנו וכל שאמר לה כן בתוך שש הוה ליה ייעוד למפרע משעת מכירה ולכך אע\"פ שהוא סמוך לשקיעת החמה אינו צריך ליתן לה כלום ואע\"פ שר' יוסי ברבי יהודה חולק שם ואומר דמעות הראשונות לא לקידושין ניתנו הלכה כת\"ק: \n", + "ואינו מייעד שתים וכו'. במכילתא: \n", + "וכיצד מיעדה לבנו אם היה בנו גדול. בפ\"ק דקידושין (דף י\"ט) בעי ר\"ל מהו שייעד לבנו קטן וכו' ת\"ש דאמר ר' ינאי אין יעוד אלא בגדול: \n\n" + ], + [ + "אין האדון מייעד וכו'. פ\"ק דקידושין שם ואמר ר\"נ בר יצחק דרשינן הכי מדכתיב יעדה שהוא לשון דיעה דרשינן שהוא צריך להודיעה והיינו כדי שתתרצה שאל\"כ מה תועלת יש בהודעתה: \n", + "אם מת האדון וכו'. זה פשוט: \n\n" + ], + [ + "הייעוד כאירוסין וכו'. בעיא דאיפשיטא פ\"ק דקידושין (דף י\"ח ע\"ב): \n", + "אם שלש אלה וכו'. איני רואה מה צורך לרבינו לכתוב דברים אלו אלא שהשלים לבאר הפסוק שהתחיל לבאר אשר לא יעדה: \n\n" + ], + [ + "אין האדון יכול למכור וכו'. במכילתא: \n", + "וכן עבד עברי. מהיקשא דכי ימכר לך אחיך העברי או העבריה: \n", + "ויראה לי וכו'. כלומר דדבר פשוט הוא שלא ימכרו ממכרת עבד כלומר לימכר ולחזור אותו האדון למוכרו אלא שהוצרך לפרש כן באמה לפי שמצינו שנתנה לו תורה רשות ליעדה לבנו סד\"א כיון שיכול ליעדה לאחר שאינו אדון מה לי בנו מה לי אחר קמ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אין האמה העבריה נמכרת וכו' עד קידושין תופסין בהם. פירקא קמא דקידושין (דף כ'): \n\n" + ], + [], + [ + "המקדש את בתו וכו' עד כמו שביארנו. ברייתא שם ופסק כת\"ק אלא דאיכא למידק דאמרינן התם (דף י\"ח ע\"ב) אפלוגתא דת\"ק ור\"ש ובפלוגתא דהני תנאי דתניא בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה דברי ר\"ע ר\"א אומר כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה כלומר ות\"ק כר\"ע ומשמע דה\"פ כיון שפירש טליתו עליה האדון לשם יעוד שוב אין האב רשאי למוכרה וא\"כ היאך פסק דאם יעד אותה האדון ומת האדון או גירשה וחזרה לרשות האב הרי האב מוכרה פעם שנייה ושמא י\"ל דרבינו היה מפרש כיון שפירש טליתו עליה היינו אם קידשה לאחר אבל אם יעדה אדון אה\"נ שרשאי למוכרה דס\"ל מוכרה לשפחות אחר שפחות: \n\n" + ], + [ + "המוכר את בתו ואח\"כ הלך וקידשה וכו'. שם (דף י\"ט ע\"ב) גבי הא דתניא דמיעדה אפילו בסוף שש סמוך לשקיעת החמה משל לאומר לאשה תתקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום שמקודשת לראשון: \n\n" + ], + [], + [ + "המוכר את בתו ופסק וכו'. ברייתא שם פירקא קמא דקידושין ופסק כחכמים דפליגי ארבי מאיר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עבד כנעני נקנה וכו' נקנה בכסף או בשטר או בחזקה. משנה פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב ע\"ב) עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. \n", + "ומ\"ש או בחליפין. שם תנא אף בחליפין. \n", + "ומה שכתב או במשיכה. שם אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה: \n", + "וקונה את עצמו וכו'. יתבאר בסמוך: \n", + "ועבד קטן וכו'. פרק קמא דקידושין שם אמר רב אשי עבד קטן כבהמה דמי: \n\n" + ], + [ + "כיצד קונה את עצמו בכסף וכו'. שם (דף כ\"ג) נתבאר בגמרא שלדעת חכמים דקיימא לן כוותייהו עבד קונה את עצמו בכסף ע\"י אחרים אפילו שלא מדעתו לפי שזכות הוא לעבד לצאת מתחת יד רבו וזכין לאדם שלא בפניו וכן נתבאר שם שאם הקנה לעבד ע\"מ שיצא בו לחירות לא קנה רבו: \n", + "ואחד הכסף או שוה וכו'. שם (דף ט\"ז) אהא דתנן דעבד עברי קונה את עצמו בכסף תנא קונה את עצמו בכסף ובשוה כסף בכסף דכתיב מכסף מקנתו שוה כסף נמי ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף דילפינן מניזקין וע\"ע דכתיב בהו ישיב כמ\"ש התוספות בריש קידושין: \n\n" + ], + [ + "כיצד בשטר וכו' הרי את בן חורין כו'. פרק המגרש (גיטין דף פ״ה ע״ב) תנן גופו של גט שחרור הרי את בן חורין הרי את של עצמך ואיבעיא לן בגמרא אמר לעבדו אין לי עסק בך מהו ופשטוה דיצא בן חורין והכי איתא נמי בריש קידושין (דף ו') ואע״פ שהאומר אין לי עסק בשדה זו לא אמר כלום וכמו שנתבאר בדברי רבינו פ' ג' מהלכות זכייה ומתנה עבד שאני שיכול לזכות בעצמו מכיון שסלק זכותו ממנו וקטן נמי זכו בו שמים משום דמייתי ליה לכלל מצות משא״כ בשדה. \n", + "ומ\"ש ומוסר לו את השטר וכו' או שהיו העדים חתומים וכו'. כמו בגט אשה. \n", + "ומ\"ש שהרי גיטו וידו באים כאחד. כך כתוב בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ג) אליבא דרבנן דקי\"ל כוותייהו דבשטר קונה עצמו אפי' על ידי עצמו משום דגיטו וידו באים כאחד: \n", + "אמר לו שלא בכתב וכו'. גיטין פרק השולח (גיטין דף מ' ע״ב) ת״ר האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין עשוי בן חורין הרי הוא בן חורין [הרי הוא בן חורין וכו'] אמר ר״י וכולן בשטר ופירש״י האי אומר דקתני כותב הוא שכתב לו אחד מן לשונות הללו ומסר לו אבל באמירה בעלמא לא הוי בן חורין: \n", + "ועל מ״ש רבינו ואעפ״י שקנו מידו. כתב הראב״ד ז״ל דבר זה אינו מחוור שהקניין הרי הוא ככסף מההוא מעשה דכומתא והלכה כר״ש שהכסף גומר בו עכ״ל וההוא מעשה דכומתא איתיה בפרק השולח (גיטין דף ל״ט ע״ב) והכי איתא התם לאפוקי מהאי תנא דתניא ר״ש אומר יכול יהא כסף גומר בה כדרך ששטר גומר בה ת״ל והפדה לא נפדתה אורעה כל הפרשה כולה ללא חופשה לומר לך שטר גומר בה ואין כסף גומר בה וכו' ההיא אמתא דהוי מרה שכיב מרע (אתיא בכיא קמיה] אמרה ליה עד אימת תשתעביד ותיזיל ההיא איתתא שקל כומתיה ושדא בה אמר לה זיל קני הא וקני נפשך אתו לקמיה דרב נחמן אמר להו לא עשה ולא כלום מאן דחזא סבר משום דהלכה כר״ש ולא היא אלא משום דהוה ליה כליו של מקנה ופירש רש״י דהוה ליה כליו של מקנה וקי״ל כרב וכו' דהלכתא בכליו של קונה עכ״ל ומשמע שאילו היה בכליו של קונה הוי שיחרור וכן כתב [הרא״ש] בשם רש״י והתוס' וכתב עוד אבל רבינו חננאל כתב שאינה קונה עצמה בחליפין אלא צריכה נמי גט חירות וכתב הרמב״ן ז״ל דלפי דברי ר״ח [כך היה מפרש כיון דהויא בכליו של מקנה] לא עשה כלום אף להוציאה מידי שיעבוד אבל בכליו של קונה יצאה מידי שיעבוד וצריכה גט שיחרור ובתוספתא כתבו שאפשר לומר דהכא לא בתורת חליפין היא אלא בתורת דמים וכיון שכן אילו היה בכליו של קונה ובתורת דמים יצאה שהרי כסף גומר בה וכן דעת הרמב״ם ז״ל דאין העבד קונה עצמו בחליפין כלל ואינו יוצא בו מידי שיעבוד עכ״ל. ומ״ש עוד הראב״ד והלכה כר״ש שהכסף גומר בו קשיא לי ר״ש סבר שאין הכסף גומר ולכן נ״ל שט״ס יש כאן וצריך להגיה שאין הלכה כר״ש: \n", + "הכותב לשפחתו הרי את מותרת וכו'. פרק המגרש (גיטין דף פ״ה ע״ב) פשיטא אמר לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום ואיתא נמי בריש קידושין (דף ו' ע״ב) ופירש״י שם דטעמא משום דאין זה לשון שחרור דשפחה דאי בת חורין משוה לה אינה מותרת לעבדים אבל לשון גט הוא לאשה שמתירה לכל שהיתה אסורה לו על ידו: \n\n" + ], + [ + "כיצד בראשי איברים המכה את עבדו בכוונה. פרק קמא דקידושין (דף כ\"ד ע\"ב) ושחתה עד שיתכוון לשחתה ואליבא דרבנן ה\"פ עד שיתכוון לעין ואע\"פ שלא נתכוין לשחתה וכמו שיתבאר אבל אם לא נתכוון לעין כלל פטור. \n", + "ומ\"ש וחסרו אחד מכ\"ד ראשי איברים יצא לחירות וצריך גט שיחרור. שם מחלוקת תנאים אם צריך גט שיחרור והכריע הרי\"ף שם כמ\"ד צריך גט שחרור בין בשן ועין בין בשאר ראשי איברים. \n", + "ומ\"ש א\"כ למה נאמר בתורה שן ועין וכו'. שם: \n", + "אבל המסרס עבדו וכו'. גם זה שם (דף כ\"ה) בכולם כלומר בראשי איברים עבד יוצא בהם לחירות בן עזאי אומר אף הלשון ואף על פי שלפעמים מתכסה חשיב גלוי רבי אומר אף הסירוס כלומר סירוס דביצים שאף על פי שטמונים בכיס חשיבי גלוי והרי\"ף כתב הלשון כך ולא הכריע ולא היה לו להביא דברי רבי ובן עזאי ומכיון שהביאם אלמא הלכתא כוותייהו ס\"ל אבל רבינו סובר דכיון דיחידאי נינהו לית הלכתא כוותייהו וכתב הרא\"ש בפסקיו והסירוס דביצים פליגי בשכרתן ועודן תלויין בכיס אבל אם נתקן מהכיס לגמרי לכ\"ע הוי מום שבגלוי ורבינו לא חילק: \n", + "וכן המפיל שן הקטן כו' סופו לחזור. מבואר שם: \n\n" + ], + [ + "אין יוצא בראשי איברים וכו' אלו הן ראשי איברים שאינן וכו'. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף כ\"ה): \n", + "אבל העינים וכו'. כלומר ואין צריך למנותם: \n\n" + ], + [ + "היתה לו אצבע יתירה וכו'. שם (דף כ\"ד ע\"ב) א\"ר חייא בר אשי היתה לו יתרת וחתכה עבד יוצא בה לחירות א\"ר חסדא והוא שנספרת על גב היד ופירש\"י נספרת על גב היד שהיתה בשורת שאר אצבעות: \n", + "היתה עינו סמויה וכו'. מימרא דרב ששת שם: \n\n" + ], + [ + "הכהו על עינו וסמאה וכו' הכהו כנגד עינו ואינו רואה וכו'. ברייתא שם וכתבו התוס' פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף צ״ח) בד״ה מתיב רבא וא״ת ואמאי עבד יוצא בהם לחירות והא בעינן מומין שבגלוי דומיא דשן ועין ובחרשו היכי הוי בגלוי וי״ל נהי שאין ניכר בו כלום כשהוא ישן או עומד במקום אחד ושותק מ״מ כיון דלפי מנהגו שמתנהג והולך ניכר שהוא חרש חשיב מום שבגלוי ועוד יש לומר דאין צריך שיהא קלקול בגלוי אלא שהאבר שיש בו קלקול יהא בגלוי עכ״ל: \n\n" + ], + [ + "הכהו על עינו וחסרה מאורה וכו'. [ברייתא שם]: \n\n" + ], + [ + "היתה עינו כהה וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "הכהו על ידו וצמתה וכו'. ברייתא שם ופירש\"י צמתה יבשה: \n", + "תלש בזקנו וכו'. תמהני על דין זה שהרי שם בגמרא אמרו אי מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר ובטל ממלאכתו אלמה תניא תלש בזקנו ודלדל בו עצם עבד יוצא בהם לחירות לחפשי ישלחנו ריבויא הוא הרי מפורש שתלישת העצם אין בה ביטול מלאכה ואפילו הכי יוצא לחירות וי\"ל שרבינו מפרש דכי אמרינן אי מה הפרט מפורש וכו' אלמה תניא תלש בזקנו וכו' היינו לומר דתלש בזקנו ודלדל בו עצם אף על פי שבטלו ממלאכתו ואין סופו לחזור כיון שאינו בגלוי שהרי העור מכסה לא היה יוצא לחירות אי לאו ריבויא דלחפשי ישלחנו ואין להקשות אם כן סירוס דביצים נמי ליתי מריבויא דלחפשי דהא בטל לגיד המחובר לו ממלאכתו ואין סופו לחזור ויש לומר שאף על פי שסרסו הביצים כיון שעדיין תלויים בכיס יכול להתקשות קצת על ידי הדחק ונמצא שלא בטלו ממלאכתו לגמרי אי נמי אינו חוזר היינו שסופו לייבש וליפול כדפרישית אבל ביצים שכרתן ועודם תלויים בכיס אין סופן לייבש וליפול: \n\n" + ], + [ + "הפיל את שינו וכו'. בסוף פרק שני דבבא קמא (דף כ\"ו ע\"ב) אמרינן שאם היתה אבן מונחת לו בחיקו [בין] שלא הכיר בה [בין שהכיר בה ושכחה] ועמד ונפלה לענין עבד פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן דתניא הרי שהיה רבו רופא ואמר ליה כחול לי עיני וסימאה חתור לי שיני והפילה שיחק באדון ויצא לחירות רבן שמעון בן גמליאל אומר ושיחתה עד שיתכוון לשחתה ופירש רש\"י לענין עבד אם נפלה על עבדו וסימאה עינו עכ\"ל ומשמע דלרבנן יצא לחירות ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק שלא יצא לחירות ולקמן בסמוך פסק כרבנן ואפשר לומר דמשום דקשיא ליה מה ענין זה לענין פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן דהתם שאני שנתכוון ליגע בעין ובשן משא\"כ בהא דהיתה אבן מונחת לו בחיקו שלא היתה לו כוונה כלל ולכן נראה שמפרש רבינו דה\"פ לענין עבד אפילו לפי פלוגתא דרשב\"ג ורבנן פטור ודוחק ועוד י\"ל שטעם רבינו מדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ד ע\"ב) על האי ברייתא דהרי שהיה רבו רופא ורבנן האי ושחתה מאי עבדי ליה מיבעי להו לכדתניא הרי שהושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה פטור מ\"ט דאמר קרא ושחתה עד שיתכוון לשחתה ופירש\"י לכדתניא הושיט ידו למעי שפחתו להוציא עוברה דלא נתכוין לעין כלל אבל כחול עיני דנתכוון לעין אע\"ג דלא נתכוון לשחתה חייב ופסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כת\"ק דרשב\"ג והא דאמר רבא היתה אבן מונחת לו בחיקו פלוגתא דרשב\"ג ורבנן פליגא אהא דאמרינן בפ\"ק דקידושין וכוותה נקטינן דהיא בדוכתה ועוד דאפשר דאף רבא דאמר לענין עבד פלוגתא דרשב\"ג ורבנן לאו לקושטא דמילתא אמרה אלא לומר דלכאורה משמע דפלוגתא דרשב\"ג ורבנן היא ולמיכלל מילי טובא כההיא דהיתה אבן מונחת בחיקו אתא למימר דנ\"מ לענין ניזקין ולענין ארבעה דברים ולעניין שבת ולענין גלות וכדאיתא התם וקאמר דאף לענין עבד משמע לכאורה דפלוגתא דרשב\"ג ורבנן היא ומיהו לפום קושטא דמילתא לרבנן נמי לא יצא לחירות מושחתה כההיא דפ\"ק דקידושין: \n\n" + ], + [ + "הושיט ידו למעי שפחתו וכו'. ברייתא פירקא קמא דקידושין שם: \n\n" + ], + [ + "הרי שהיה רבו רופא וכו'. גם זה שם ופסק כרבנן: \n\n" + ], + [ + "המפיל שן עבדו וסימא את עינו וכו'. בפרק מרובה. ודע שכתב רבינו בפ\"ד מהלכות חובל כל עבד שיצא לחירות ולא הגיע גט שיחרור לידו אין לו קנס ואחרים שחבלו בו אינו יכול להוציא מהם לעצמו ולא האדון יכול להוציא מהם לפיכך המפיל שן עבדו ואחר כך סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו עכ\"ל. וטעמא מדאיבעיא לן בפ' השולח מעוכב גט שיחרור אם יש לו קנס ובעינן למפשטה מדתניא הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ודחינן דילמא כמאן דאמר אינו צריך גט שיחרור וא\"כ כשכתב רבינו פה ונותן לו דמי עינו היינו כשכתב לו גט שיחרור בין הפיל שינו לסימא עינו א\"נ מאי נותן לו דמי עינו דקאמר לא שגוזרים ב\"ד שיתן לו אלא היינו לומר שאם תפס אין מוציאין מידו וסמך על מ\"ש בפ\"ד מהלכות חובל ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד שכתב וז\"ל דבריו סותרים זא\"ז וכו': \n\n" + ], + [ + "מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו'. ברייתא בפרק החובל (בבא קמא דף צ') ומפרש טעמא משום דאמר קרא עבדו המיוחד ואע\"ג דההיא ר\"א היא ושאר תנאי פליגי עליה משמע התם דהלכה כר\"א משום דאמוראי מפרשי טעמיה: \n\n" + ], + [ + "עבדי צאן ברזל יוצאים בראשי איברים וכו'. שם (דף פ\"ט:) תני חדא עבדי מלוג יוצאים בשן ועין לאשה אבל לא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה ומוקי לה בגמרא דכולי עלמא אית להו תקנת אושא אלא כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה כלומר דברייתא דלאשה ולא לאיש קודם תקנה וברייתא דלא לאיש ולא לאשה אחר תקנה ואי בעית אימא אידי ואידי לאחר תקנה אלא מאן דאמר לאשה ולא לאיש מאי טעמא כדרבא וכו' לימא דרבא תנאי היא לא דכ\"ע אית להו דרבא והכא אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל ואיבעית אימא דכולי עלמא לית להו להני תנאי תקנת אושא והכא בקניין פירות כקניין הגוף דמי קמיפלגי ובפלוגתא דהני תנאי וכו' כלומר ומאן דאמר לא לאיש ולא לאשה אתי כר\"א שכתבתי בסמוך דהלכתא כוותיה והשתא אי לאוקימתא קמייתא דמאן דאמר לא לאיש ולא לאשה בתר תקנתא קאמר ליכא מאן דפליג עליה ואי לאוקימתא בתרייתא כיון דאתי כר\"א והלכתא כוותיה הכי נקטינן: \n\n" + ], + [ + "יציאת העבד בראשי איברים וכו'. בפ״ק דסנהדרין (דף ח') ופ״ק דב״ק וס״פ אלו נערות (כתובות דף מ'). \n", + "ומ\"ש לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את שיני וכו'. בפרק מרובה אמרינן מעשה בר\"ג שסימא את עין עבדו והיה שמח וא\"ל ר\"ג לר' יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות א\"ל ר' יהושע אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים ודייק עלה הא יש לו עדים חייב וש\"מ מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב ומשני שאני ר\"ג דשלא בב\"ד אודי והא רבי יהושע אב ב\"ד הוה חוץ לב\"ד הוה הא קמן דאודי שלא בפני ב\"ד לא נתחייב בהודאתו וכדא\"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים ומ\"מ כיון דהודאה בב\"ד שאינו סמוך לאו הודאה היא לפוטרו בין תפס קודם הודאה בין תפס אחר הודאה לא מפקינן מיניה ועבד כיון שהוא תפוס בעצמו יצא לחירות בין הודה בין לא הודה. ולפי זה מ\"ש \n", + "רבינו ואין דנין בו אלא בב\"ד סמוכים לאו למימרא דאינו יוצא לחירות אלא בב\"ד סמוכים דהא כיון דקי\"ל דאם תפס ניזק אין מוציאין מידו וכמו שפסק רבינו בפ\"ה מהלכות סנהדרין ועבד תפוס בעצמו הוא לא מצי לאשתעבודי ביה אם העידו עליו עדים אלא היינו לומר דאין דנין בו כמשפטו שאם הודה הרב קודם שבאו עדים לא יצא העבד לחירות דהיינו דוקא כשהודה בפני ב\"ד סמוכים אבל בפני ב\"ד שאינן סמוכים אין הודאתו הודאה לפוטרו. \n", + "ובמ\"ש לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את שיני וכו' פטור פירוש אם נשבע האדון שלא הפיל שינו ולא סימא עינו פטור מקרבן דאין חייבים קרבן אלא על שבועת כפירת ממון והכא לאו כפירת ממון הוא דבהודאה נמי פטור משום דהוי מודה בקנס וא\"כ כי כפר אשתכח דלא כפר ממונא ולפיכך סיים \n", + "וכתב שכל מודה בקנס פטור מלשלמו כלומר פיטור דגבי מודה בקנס הוא פיטור מלשלמו אבל פיטור דגבי כפירת קנס הוא פיטור מקרבן וללמדנו דהא דמודה בקנס פטור מלשלם דוקא במודה בפני ב\"ד הוא ולזה כתב ואין דנין בו אלא בב\"ד סמוכים אי נמי בדין תורה קאמר עד לא תקון רבנן דאם תפס אין מוציאין מידו אבל אין לומר דה\"ק אין דנין בו לקבל עדות העדים לידע אם יניחו מה שתפס בידו או אם יוציאוהו מידו דעבד כיון שהוא תפוס בעצמו צריכין הם לקבל עדות העדים לידע אם יניחו רבו להשתעבד בו אם לא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הכותב שטר שיחרור לעבדו וזיכה לו בו ע\"י אחר וכו'. בסוף פ\"ק דגיטין (דף י\"ב ע\"ב) איפליגו ר\"מ וחכמים אי זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו או לאו והלכה כחכמים דאמרי זכות הוא לו ובפ\"ק דקידושין (דף כ\"ב ע\"ב) תנן דחכמים אומרים דעבד קונה עצמו בשטר ע\"י אחרים. \n", + "ומ\"ש אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולא יצא העבד לחירות וכו'. בפ\"ק דגיטין (דף י\"א) תנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר\"מ וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשיחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו. וכתב הרי\"ף אבל לא בשיחרורי עבדים והני מילי לחזרה דלא מצי רביה למהדר ביה אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה דתנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה ושמעת מינה דלחזרה הוא דזכין לו לעבד אבל מיפק לחירות לא נפיק עד דמטי גיטא לידיה ואשכחן זכייה כה\"ג עכ\"ל והרא\"ש תמה עליו דהחזרה והחירות דברים אחדים הם והא בהא תליא הילכך נראה כפירוש רש\"י וכפירוש ר\"ת דרש\"י פירש דל\"ג תן משום דתן משמע שנותן ליד השליח דבכה\"ג נשתחרר העבד מיד בקבלת השליח אלא גרסינן תנו דמשמע שאינו מוסר להם הגט אלא מצוה להם לכתוב וליתן ורבינו תם פירש דל\"ג זה דהוי משמע שמסרו לידם אלא גרסינן תנו גט לאשתי הילכך לא יתנו לאחר מיתה עכ\"ל וגם הר\"ן חולק על הרי\"ף. ורבינו תפס דברי הרי\"ף עיקר ופסק כמותו: \n\n" + ], + [ + "הכותב בשטר עשיתי פלוני עבדי בן חורין. ברייתא פרק השולח (גיטין דף מ'). \n", + "ומ\"ש כתב בשטר אעשנו בן חורין לא יצא לחירות. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין וכו'. גם זה שם: \n", + "אמר כתבתי גט שיחרור ונתתי לו וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "מי שצוה בשעת מיתתו וכו'. ג\"ז שם (דף מ) כי אתא רב דימי א\"ר יוחנן וכו' פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותי כופין את היורשים וכותבין לה גט שיחרור אמרו לפניו רבי אמי ור' אסי רבי אי אתה מודה שבניה עבדים ופירש\"י אי אתה מודה דאל ישתעבדו אינו לשון שיחרור ולא לשון הפקר אלא לא יטריחוה בעבודתם אבל עבדים היוצאים ממנה מעכשיו עבדים הם ואמאי כופין לשחררה ויפסידו ולדות מכאן ולהבא שלא צוה להם אביהם כן עכ\"ל ומדשתק להו ר' יוחנן אלמא הדר ביה וכתב הרא\"ש ז\"ל שלא יטריחוה במלאכות כבדות והר\"ן כתב משום מצוה לקיים דברי המת אסור להשתעבד בה ומעשה ידיה לא פקע בהכי. \n", + "ומ\"ש וכן אם אמר עשו לה קורת רוח וכו'. שם אם אמר יעשו לה קורת רוח כופין את היורשים ועושים לה קורת רוח ופירש הרי\"ף מאי קורת רוח אי אמרה האי עבידתא לא למעבד בה לא כייפינן לה ורש\"י פירש שאם לא נתקררה דעתה אלא בשיחרור כופין היורשין לשחררה והכי מסתבר להרא\"ש. \n", + "ומ\"ש צוה ואמר שחררוה כופין את היורשים וכו'. פשוט הוא דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת וכ\"כ התוס' גבי עובדא דכומתא: \n\n" + ], + [ + "בששה דרכים שוים שיחרורי עבדים לגיטי נשים וכו'. מתבארים והולכים. \n", + "ומ\"ש כיצד כל השטרות העולים בערכאות כשרים חוץ מגיטי נשים ושיחרורי עבדים. משנה פירקא קמא דגיטין (דף י' ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "כל שטר שיש עליו וכו' עד והוא שיהיה כותי חבר. משנה וגמרא פרק קמא דגיטין (דף י'). \n", + "ומ\"ש בגט אשה הוא אומר וכתב לה לשמה ובגט שיחרור הוא אומר או חופשה לא נתן לה עד שיכתוב לשמה. בתוספתא דגיטין פ\"ב. \n", + "ומ\"ש בגט אשה הוא אומר וכתב ונתן וכו' ובגט שיחרור הוא אומר וכו'. בפרק קמא דגיטין (דף ט' ע\"ב) אהא דתנו רבנן בשלשה דברים שוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים מקשו ותו ליכא והא איכא לשמה וכו' והא איכא מחובר ומשני כי קתני פסולא דרבנן דאורייתא לא קתני: \n", + "אחד גיטי נשים וכו'. בפ\"ק דגיטין: \n\n" + ], + [ + "וכיצד שוין במוליך ומביא וכו'. בפ\"ק דגיטין (דף ט') תנן אחד גיטי נשים וא' שיחרורי עבדים שוים במוליך ומביא. \n", + "ומ\"ש שהמביא גט שיחרור בארץ ישראל א\"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכו'. הכי משמע שם במשנה. \n", + "ומ\"ש כשם שהאשה עצמה מביאה את גיטה ואינה צריכה לקיימו וכו' וכשם שהאשה אומרת בפני נכתב ובפני נחתם וכו' כך העבד וכו'. משמע לרבינו שכל זה בכלל מה ששנינו אחד גיטי נשים וא' שיחרורי עבדים שוים במוליך ומביא: \n", + "כתב הראב\"ד אינו צריך לקיימו א\"א זה הדרך הולך על דרך לא טוב וכו'. וה\"ה בהל' גיטין פ\"ז ופי\"ב כתב בזה עיין עליו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כל הכשר להביא גט האשה כשר להביא גט העבד. ג\"ז בכלל מה ששנינו ששוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים במוליך ומביא: \n", + "והעבד מקבל גט חבירו וכו'. מימרא דר' יוחנן בסוף פרק ב' דגיטין (דף כ\"ג ע\"ב) ופירש\"י מיד רבו של חבירו שאין רבו שלו דכיון דעבד איתיה בתורת שיחרור שליחא נמי מצי מיהוי. אבל לא מיד רבו שלו אם שניהם של איש אחד דיד עבד כיד רבו דמי וכשמסר גט בידו לא יצא מרשותו ואף על גב דעבד מקבל גט לעצמו התם הוא דגיטו וידו באים כאחד דשיחרורא דידיה הוא אבל לאחרינא לא עכ\"ל: \n", + "הכותב שטר אירוסין לשפחתו וכו'. ברייתא בפרק השולח (גיטין דף מ') פלוגתא דרבי מאיר ורבנן והלכה כרבנן דאמרי הכי ומשמע התם דאי לא אמר לה אלא התקדשי גרידא אמרינן ודאי שיחררה מעיקרא וחלו הקידושין וכן כתב רש״י בהדיא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "גט שיחרור צריך שיהיה עניינו דבר הכורת וכו' לפיכך הכותב לעבדו וכו'. בפ״ק דגיטין (דף ח' ע״ב) מייתי הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהו לא יצא בן חורין ר״ש אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסיי נתונים לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהם ואיפסיקא הלכתא בגמרא כת״ק ואמר רב אשי דטעמא דת״ק משום דלאו כרות גיטא הוא ופירש הרי״ף דכיון דשייר ליה קרקע כל שהו וכתב הכי בגיטא ה״ל לרביה זכותא בגויה דגיטא וכגון זה אינו כריתות דבעינן דליהוי גיטא דחירותא כוליה לעבדא וליכא וכך הם דברי רבינו והתוספות והרא״ש פירשו בע״א ואמרינן בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ״ט) דשייר קרקע דתנן לאו דוקא דה״ה לשייר מטלטלין: \n\n" + ], + [ + "עבד שהביא גט וכו'. ברייתא שם (דף ח' ע\"ב) ופירש\"י עצמו קנה דנאמן הוא על שיחרורו לומר בפני נכתב ואין צריך עדים לקיימו. נכסים לא קנה דבעי עדים כשאר קיום שטרות. \n", + "ומ\"ש וכן אם היה כתוב בו כל נכסי קנויים לך וכו'. שם בעיא ופשטה רבא הכי: \n\n" + ], + [ + "המשחרר שני עבדים בשטר וכו'. בפרק השולח (גיטין דף מ״ב) תני חדא הכותב נכסיו לשני עבדיו קנו ומשחררין זה את זה ותניא אידך האומר כל נכסי נתונים לפלוני ופלוני עבדי אף עצמן לא קנו ואוקימנא הא דאמר כולו הא דאמר חצי חצי והא מדקתני סיפא אם אמר חצי חצי לא קנו מכלל דרישא דאמר כולו פרושי קא מפרש אף עצמן לא קנו כיצד כגון דאמר חצי חצי וכו' ואיבעית אימא לא קשיא כאן בשטר אחד כאן בשני שטרות בשטר אחד מאי איריא [דאמר] חצי חצי אפילו אמר כולו נמי לא קני ה״נ קאמר אף עצמן לא קנו בד״א בשטר אחד אבל בשני שטרות קנו ואם אמר חצי חצי אף בשני שטרות נמי לא קנו וכתב הר״ן דהיינו טעמא דחצי חצי לא מהני לפי שאין העבד משתחרר אלא מחמת השטר שנמסר בידו ובעינן שלא יהא בו שיור כלל ואף על פי ששטר חבירו מוכיח דליכא שיורא גבי נותן הרי הוא אינו משתחרר בשטר חבירו שלא זכה בו עכ״ל וכך הם דברי רבינו והמפרשים פירשו בענין אחר: \n\n" + ], + [ + "המשחרר חצי עבדו בשטר וכו'. שם ת\"ר המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה אמר רבה מחלוקת בשטר וכו' דרבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד חציו לא אבל בכסף ד\"ה קנה. \n", + "ומ\"ש בד\"א בששחרר חציו בשטר וכו'. שם (דף מ\"ב) אמר רבה מחלוקת בששחרר חציו והניח חציו אבל שחרר חציו ומכר או נתן במתנה חציו כיון דקא נפיק מיניה כוליה ד\"ה קנה ופירש\"י והניח חציו דבעינן דניפוק כוליה מיניה כי אשה אבל שחרר חציו ומכר תחלה חציו או בבת אחת וכ\"כ הר\"ן וכי אמרינן בשחרר חציו ונתן במתנה חציו קנה כגון שנתן תחלה דהשתא ליכא שיורא בשיחרור דיליה או כגון שהוא כותב בשטר שיחרור עצמו שהוא נותן חציו האחר לאותו אחר ומזכה השטר לאחד בשביל שניהם וכיון דליכא שיורא בשטר שיחרור קני. \n", + "ומ\"ש וכן עבד של שני שותפים וכו'. שם מימרא דרבינא ופירש\"י דכיון דאין לו בו אלא חציו אפילו רבנן מודו דקנה כי שחרריה לפלגיה דהא לא שייר מידי והוי כאשה דנפקא מיניה לגמרי: \n\n" + ], + [ + "הכותב לשפחתו מעוברת וכו'. ברייתא בתמורה בפ' כיצד מערימין (תמורה כ״ה:) ובקידושין פ' האומר (דף ס״ט) וכתבה הרי״ף בפרק השולח האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד ולדה כמותה דברי ר' יוסי הגלילי וחכ״א דבריו קיימים והלכה כחכמים. \n", + "ומ\"ש הרי את שפחה וולדך ב\"ח וכו'. שם הרי את שפחה וולדך ב\"ח אם היתה עוברה זכתה לו ומוקי לה כרבי דאמר המשחרר חצי עבדו קנה כולו ואנן קי\"ל כרבנן דפליגי עליה ואמרי לא קנה: \n", + "כתב הראב\"ד קשיא רישא אסיפא וכו'. ודבריו אינם השגה אלא פירוש וטעם ושפתים ישק: \n\n" + ], + [ + "שפחה חרופה אם רצה לשחרר וכו' ותיעשה א״א גמורה. כך היא הגירסא הנכונה והוא בפרק השולח (גיטין דף מ״ג ע״ב) איתמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף בר חמא אר״נ פקעי קידושי ראשון ר' זירא אמר ר״נ גמרו קידושי ראשון ופירש״י גמרו קידושי ראשון ע״י השיחרור גמרו ומשמע שפוסק רבינו כרבי זירא ועיין בפ״ד מהלכות קידושין בדברי רבינו ובדברי ה״ה: \n", + "כתב הראב\"ד פירוש המאורסת לע\"ע וכו': \n\n" + ], + [ + "מי שחציו עבד וכו'. משנה בפרק השולח (גיטין דף מ״א). \n", + "ומ\"ש בד\"א בעבד וכו' אבל השפחה וכו' ואם נהגו בה החוטאים מנהג הפקר וכו'. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "מי שחציו עבד וחציו ב\"ח וכו'. שם (דף מ') ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו ושחרריה לפלגיה אמר אידך השתא שמעי בי רבנן ומפסדו ליה מינאי אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו וכו' אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי מוקמינן ליה אפוטרופוס ומקרקש ליה בזוזי וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה. ופירש\"י מפסדי ליה מינאי כדאמרינן במתניתין כופין את רבו ועושה אותו ב\"ח. אקנייה לבנו קטן שאין ראוי לכופו בב\"ד. מוקמינן ליה אפוטרופוס לינוקא לברור לו דמים יפים כמו שהוא נישום בשוק שהרי צריך העבד לכתוב שטר על חצי דמיו ומקרקש ליה עבדא זוזי דבר מועט לינוקא ולא יצטרכו ב\"ד לכופו שהוא ישחררהו מדעתו בשביל זוזי ובלאו קרקושי זוזי לא אפשר דינוקא לאו בר כפייה הוא ואפוטרופסין אין רשאין להוציא עבדים לחירות ולא לחוב ליתומים כדאמרינן בהניזקין ותינוק זה מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין וכו' ואפוטרופוס מוקמינן לעיין בתקנתו ולשומו בדמים מעולים והתוספות כתבו דלא נראה לר\"ש פירש\"י דמפרש כתב ליה גיטא דחירותא על שמיה דקטן שאין מעשה קטן כלום להתירו בבת חורין אלא נ\"ל לפרש דכתב ליה גיטא על שמיה דאפוטרופוס ואע\"ג דבעלמא אין האפוטרופסין רשאים להוציאם לחירות הכא כיון שלא עשה כהוגן הפקירוהו בית דין ונתנוהו לאפוטרופוס לשחררו וכו' ובלא קרקושי זוזי לא רצו ב\"ד ליתן רשות לאפוטרופוס לשחררו דאין נכון לעבור על דעתו של תינוק ור\"ת מפרש דלאו קנסא הוא וכו' דבדין יכול האפוטרופוס לשחררו בכך כדאמרינן בהניזקין וכו' ואפילו בלא קרקושי אלא משום דמיחזי כחוכא ואיטלולא שהתינוק עומד וצווח שלא למכור לפי שאביו מלמדו לצווח ואיכא לזות שפתים אבל כי קא מקרקש ליה זוזי לא יחוש לדברי האב וגיטא דחירותא נמי לא הוה צריך דכסף גומר בלא שטר וכו' אלא שלפי שעושה בע\"כ של אב צריך גיטא דחירותא מדרבנן שלא יאמר לו עבדי אתה וגם הרשב\"א והר\"ן תמהו על פירש\"י והעלו שהאפוטרופוס כותב השטר וכן דעת הרי\"ף וכן נראה שהוא דעת הרא\"ש וכתב הרי\"ף יש שואלים וכי מאחר דמוקמינן אפוטרופוס למאי הלכתא אמרינן ידעינן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי ומהדרי רבנן משום דחיישינן דילמא מסתביך ביה ינוקא בההוא עבדא וכיון דמקרקשינן ליה בזוזי לא אתי לאיסתבוכי ביה עכ\"ל. והראב\"ד כתב על דברי רבינו נשתבש כאן שיבוש גדול וכו'. ואיני יודע למה כתב שנשתבש שיבוש גדול והרי נתבאר שהרי\"ף ורוב המפרשים סוברים כדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "שכ\"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד וכו'. מימרא פירקא קמא דגיטין (דף ט'): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המוכר את עבדו לעכו״ם יצא בן חורין. משנה פרק השולח (גיטין דף מ״ג) ופירש״י יצא בן חורין אם ברח מן העכו״ם או שקנסוהו ב״ד לפדותו כדאמרינן לקמן כשיפדנו לא ישתעבד לו וקנס חכמים הוא שהפקיעו מן המצות. \n", + "ומ\"ש וכופין את רבו לחזור ולקנותו מן העכו\"ם עד עשרה בדמיו. שם מימרא דריב\"ל וכלישנא בתרא. \n", + "ומ\"ש וכותב לו גט שיחרור ויוצא. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש וקנס זה אין גובין אותו ודנין אותו אלא בב\"ד מומחין. כן כתב הרי\"ף וז\"ל וחזינן לגאון דקאמר דלא מגבינן האי קנסא אלא בא\"י אבל בח\"ל לא דלא מגבינן קנסא בבבל עד כאן לשונו והרא\"ש כתב ותמהתי על דברי הגאון דמה ענין זה לקנסות דאין גובין בבבל דהיינו קנסות שחייבה תורה ואין גובין אותן בבבל משום דבעינן מומחין ואין סמוכים בבבל אבל אם חכמים תיקנו קנסות לעשות סייג לתורה למה לא יגבו אותם בבבל עכ\"ל ורבינו כתב כדברי הגאון והרי\"ף. \n", + "ומ\"ש ואם מת המוכר אין קונסין את היורש וכו'. שם בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "לוה על עבדו מן העכו\"ם וכו'. שם לוה עליו מן העכו\"ם כיון שעשה לו עכו\"ם נימוסו יצא לחירות מאי נימוסו וכו' אמר רב ששת זמן ופירש\"י זמן אם לא פרעתיך יהא חלוט לך ואקשינן עליה מדתניא האריסין וכו' ועכו\"ם שמשכן שדהו לישראל אע\"פ שיעשה לו נימוסו פטורה מן המעשר ומשני ל\"ק הא דמטי זימניה הא דלא מטא זימניה ומקשה אלא גבי עבד דמטא זימניה צריכא למימר ומשני אלא אידי ואידי דלא מטא זימניה ול\"ק הא לגופא הא לפירא ואיבעית אימא בשלוה ע\"מ למשכנו ולא משכנו ופירש\"י הא לגופא גבי עבד דקבע לו זמן לגופו שאם לא יתן עד אותו זמן יהא גופו חלוט לעכו\"ם ומעכשיו היה משתעבד בו וכיון דזילזל בתקנתא דרבנן דאסרו למכור עבד לעכו\"ם קנסוהו ואע\"ג דלא מטא זימניה. ואמאי דמשני ע\"מ למשכנו ולא משכנו פירש\"י דהכי קאמר לעולם בדמטא זימניה ואיצטריך לאשמועינן היכא דעדיין לא משכנו שאעפ\"כ יצא לחירות הואיל ובידו למשכנו הוא ורבינו השמיט דין זה נראה שטעמו מפני שהוא מפרש דהאי שינויא קאי למאי דאמר הא לגופא הא לפירא כלומר עבד ודאי מיירי במשכנו לגופא כלומר להיות הגוף קנוי לו וכדפרישית אבל שדה מיירי בשלא משכנו אלא לפירות ואיבעית אימא דשדה נמי במשכנו לגופא והיינו טעמא דפטור משום דלוה עליו למשכנו ולא משכנו עדיין ולפ\"ז לא נפקא לן מהאי שינויא לגבי עבד: \n", + "גבאו העכו\"ם בחובו או שבאו עליו מצירים וכו'. שם (דף מ\"ד) ת\"ר גבאו בחובו או שלקחו סקריקון לא יצא לחירות: \n\n" + ], + [ + "מכר עבדו לאחד מגדולי המלך וכו'. שם אמר רב המוכר עבדו לפרהנג עכו\"ם יצא לחירות ומפרש טעמא משום דה\"ל לפייס ולא פייס: \n\n" + ], + [ + "מכרו לעכו\"ם לשלשים יום מכרו חוץ ממלאכתו חוץ מן המצות חוץ משבתות וי\"ט. כך היא הגירסא הנכונה ופירש\"י חוץ ממלאכתו גופו קנוי לך ובלבד שלא תשתעבד בו שלא מכרו אלא להשיאו לשפחתו לולדות דהשתא לא מיפקע ממצות לחלל שבתות א\"נ מכרו למלאכתו חוץ משבתות וי\"ט ופסק רבינו הרי זה ספק משום דבפרק הנזכר הוו בעיי דלא איפשיטו. \n", + "ועל מה שכתב רבינו לפיכך אם תפס העבד כדי דמיו וכו' כתב הראב\"ד א\"א אין בקנסות תפיסה מועלת אלא במי שחסרו ממון עכ\"ל ואין בדבריו הכרע ואפילו לפי דבריו מה שהפקיעו מהמצות אין לך חסרון גדול מזה ועוד שירדה בו בפרך וכמ\"ש בעל מ\"ע: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אחד מוכר עבדו לעכו\"ם עובד ע\"ז או שמכרו לגר תושב. שם. \n", + "ומ\"ש אפילו לכותי. שם בעיא דלא איפשיטא ומשמע לרבינו דע\"כ לא איבעיא לן אלא קודם שגזרו עליהם אבל אחר שעשאום עכו\"ם לכל דבריהם כדאיתא בפ\"ק דחולין הא ודאי דין כותי כדין עכו\"ם וכ\"כ הר\"ן: \n", + "ומ\"ש מכרו לישראל מומר. שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "המוכר עבדו לח\"ל יצא בן חורין. משנה שם (דף מ\"ג): \n", + "ומ\"ש כופין את רבו וכו'. ברייתא שם. \n", + "ומ\"ש ומפני מה קנסו כאן הלוקח לבדו וכו'. שם: \n", + "המוכר עבדו לסוריא ואפילו לעכו. בפ\"ק דגיטין עלה ח' בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל וכו'. בפרק השולח (גיטין דף מ\"ד ע\"ב) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו שם וכו'. מימרא וברייתא שם. \n", + "ומ\"ש וכופין את הלוקח לשחררו. [נתבאר לעיל ה\"ו]: \n\n" + ], + [ + "עבד שאמר לעלות לא\"י כופין וכו'. בסוף כתובות (ק\"י:) הכל מעלין לא\"י ואין הכל מוציאין ובגמרא הכל לאיתויי עבדים ואע\"פ שרש\"י פירשה בע\"ע רבינו מפרש בעבד כנעני וכ\"כ בשם הראב\"ד: \n\n" + ], + [ + "עבד שברח מח״ל וכו'. בפרק השולח (גיטין דף מ״ה) ההוא עבדא דערק מח״ל לארץ אזל מאריה אבתריה אתא לקמיה דר' אמי א״ל לכתוב ליה שטרא אדמיה וכתוב ליה גיטא דחירותא ואי לא מפיקנא ליה מינך מדר' אחי בר יאשיה דאמר וכו' לא תסגיר עבד אל אדוניו בעבד שברח מח״ל לארץ הכתוב מדבר: \n\n" + ], + [ + "עבד זה שברח לארץ וכו': \n\n" + ], + [ + "הקונה עבד מן העכו״ם סתם ולא רצה למול וכו'. מימרא דריב״ל בפרק החולץ (יבמות דף מ״ח ע״ב). \n", + "ומ\"ש ואם התנה העבד עליו תחלה וכו'. שם שלח רבין משמיה דרבי אלעאי וכו' אי זהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו ע\"מ שלא למולו ואמר רב פפא דאתי אפילו כר\"ע דאמר אין מקיימין עבדים שאינם מולים דה\"מ היכא דלא אתני אבל היכא דאתני אתני ורבינו כתב בפ\"א ממילה ובפי\"ד מאיסורי ביאה כלשון הזה ואם התנה עליו מתחלה והוא אצל רבו עכו\"ם שלא ימול אותו מותר לקיימו והוא ערל ובלבד שיקבל עליו שבע מצות ויהיה כגר תושב ואין מקיימין עבד כזה אלא בזמן היובל עכ\"ל ובכאן סמך על מ\"ש שם: \n", + "וכן עבד שמל וטבל לשם עבדות וכו'. בפרק השולח (גיטין דף מ״ד) ומה שאמרו וכותב ומעלה בערכאות שלהם כתבו התוספות דהיינו לומר שאע״פ שנראה כמקיים המקח שרי: \n\n" + ], + [ + "המפקיר עבדו וכו'. מימרא דרב ור\"י שם (דף ל\"ח ע\"ב). \n", + "ומ\"ש ואם מת האדון וכו'. מסקנא שם: \n\n" + ], + [ + "עבד שברח מבית האסורים וכו' וכופין את רבו וכו'. שם מימרא דרבי יוחנן: \n\n" + ], + [ + "עבד שנשבה אם וכו'. משנה שם (דף ל\"ז ע\"ב) עבד שנשבה ופדאוהו אם לשם עבד ישתעבד אם לשם ב\"ח לא ישתעבד רשב\"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ובגמרא במאי עסקינן אילימא לפני יאוש לשם ב\"ח אמאי לא ישתעבד אלא לאחר יאוש לשם עבד אמאי ישתעבד אמר אביי לעולם לפני יאוש וכו' רבא אמר לעולם לאחר יאוש ולשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם ב\"ח לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם ב\"ח פרקיה לרבו ראשון נמי לא דהא לאחר יאוש הוה רשב\"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה דאמר חזקיה מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו וכתב הרי\"ף חזינן לגאון דפסק הלכה כרבנן ונראה ממה שכתב הרשב\"א והר\"ן בשם הרמב\"ן שהם סוברים שהרי\"ף סובר כדברי הגאון דהלכה כרבנן ואע\"פ שהרא\"ש כתב בשם הראב\"ד דהלכה כרשב\"ג והביא כמה ראיות הרשב\"א כתב בשם הרמב\"ן ז\"ל לדחות כל ראיות הראב\"ד והעלה דהלכה כרבנן וכך הם דברי רבינו. \n", + "ומ\"ש דאם לא נתייאש ממנו רבו ראשון שנוטל פדיונו מרבו תוספתא כתבוה שם הרשב\"א והר\"ן ז\"ל עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשם ב\"ח לא ישתעבד רשב\"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו וכתב הר\"ן דלפני יאוש מיתוקמא ומש\"ה לת\"ק משתעבד לרבו ראשון ומ\"מ ילפינן מינה דכשהוא משתעבד לרבו ראשון חייב ליתן דמיו לשני ופשטא דהך תוספתא משמע דאפילו לשם ב\"ח צריך ראשון ליתן דמיו אלא שהרמב\"ם כתב דלשם ב\"ח חוזר לרבו ראשון בלא כלום עכ\"ל ואני תמה על מ\"ש דפשטא דתוספתא משמע דאפילו לשם ב\"ח צריך ראשון ליתן דמיו דאדרבה פשטא משמע איפכא דלגבי לשם עבד תני ורבו נותן דמיו ולגבי לשם ב\"ח לא תני הכי ועוד דכיון דלשם ב\"ח פדאו הרי הפקיר דמיו והיאך יעלה על הדעת שיטול פדיונו מרבו ראשון: \n", + "כתב הראב\"ד עבד שנשבה וכו' א\"א זהו כרשב\"ג ואביי עכ\"ל. ביאור דבריו לומר שדין זה אינו כמ\"ש רבינו כחכמים וכדאוקי רבא דאין הלכה אלא כרשב\"ג וכמו שכתבתי שזהו דעתו של הראב\"ד וכאביי וכמ\"ש הרשב\"א דמאן דפסק כרשב\"ג היינו משום דמוקי מתניתין בלפני יאוש כאוקימתא דאביי: \n\n" + ], + [ + "עבד שעשאו רבו אפותיקי ושיחררו וכו'. משנה בפרק השולח (גיטין דף מ' ע״ב) עבד שעשאו אפותיקי לאחרים ושיחררו [שורת הדין] אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו ב״ח וכותב שטר על דמיו רשב״ג אומר אינו כותב אלא משחרר ובגמרא מי שחררו אמר רב רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כופין את רבו שני ועושה אותו ב״ח וכותב עבד שטר על דמיו רשב״ג אומר אין העבד כותב אלא המשחרר כותב במאי קא מיפלגי במזיק שעבודו של חבירו קמיפלגי דמר סבר חייב ומר סבר פטור וכתבו התוס' והרשב״א והר״ן דמתניתין באפותיקי מפורש מיירי דא״ל לא יהא לך פרעון אלא מזו דאי באפותיקי סתם למה ליה למשחרר דלכתוב השתא הא כתוב וקאי דהא משתעבד ליה כל נכסיו ופסקו הרי״ף והרא״ש כרשב״ג דדינא דגרמי הוא: \n\n" + ], + [ + "עבד שהשיאו רבו בת חורין. בפרק השולח (גיטין דף ל״ט מ') אמר ר' זירא וכו' אמר רב עבד שנשא ב״ח בפני רבו יצא לחירות ואוקימנא דהיינו כשהשיאו רבו אשה דאי לאו דשחרריה לא הוה מעביד ליה איסורא על ידיה. \n", + "ומ\"ש או שהניח לו רבו תפילין בראשו. גם זה שם. \n", + "ומ\"ש או שא\"ל רבו לקרות שלשה פסוקים וכו'. נלמד מהא דהניח לו רבו תפילין בראשו וכ\"כ הרא\"ש שם. \n", + "ומ\"ש וכופין את רבו לכתוב גט שחרור בנוסחת הרי\"ף והרא\"ש מסיים בהא דא\"ר זירא עבד שנשא בת חורין בפני רבו ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו שטר שיחרור: \n", + "וכן אם נדר נדר וכו'. בפרק בתרא דנזיר (דף ס\"ב ע\"ב) תנן הפר לעבדו יצא לחירות ומשלים נזירתו זו היא גירסת רבינו ומפרש דתרתי קתני בהפר חדא דיצא לחירות תרתי דמשלים נזירותו אבל הראב\"ד היה גורס הפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו לפיכך כתב א\"א נראה לי שיבוש הוא נשתבש בלשון המשנה וכו'. דעתו לומר שאע\"פ שהוא גורס יצא לחירות בלא וי\"ו ה\"ל לפרש מפני קושיא זו דחדא קתני עבד שנדר והפר לו רבו ואח\"כ יצא העבד לחירות משלים נזירותו ונראה שטעם רבינו שאע\"פ שבמה שהוא מפר נדרו נראה שיש לו רשות עליו מ\"מ כיון שהיה לו רשות עליו לכופו ולא כפאו גילה דעתו שהפקיר שעבודו דהפרה לגבי כפייה הפקעת שעבוד היא: \n", + "אבל אם לוה מעבדו וכו' עד ולא מיחה בו. ברייתא בפ' השולח (גיטין דף מ'): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואסור לאדם ללמד את עבדו תורה ואם למדו לא יצא לחירות. נלמד ממה שאמרו שאם קרא שלשה פסוקים בבה\"כ בפני רבו לא יצא לחירות: \n\n" + ], + [ + "הלוקח עבד מן העכו״ם וקדם וטבל וכו'. בפ' החולץ (יבמות מ״ה:) א״ר חמא בר גוריא אמר רב הלוקח עבד מן העכו״ם וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין מאי טעמא עכו״ם גופא לא קני ליה מאי דקני ליה הוא דמקני ליה לישראל וכיון דקדם וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשעבודיה וכו'. אמר שמואל וצריך לתקפו במים ופירש רש״י לתקפו במים כשמטבילו לשם יהדות לעבדות צריך שיתקפנו לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית כטבילת עבדות שאפילו יאמר הוא לשם ב״ח לא יהא ממשות בדבריו ואיתמר עלה מתיב רב חסדא מעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו קנו עצמם בני חורין טעמא דבפניה הא שלא בפניה לא אמר רבא בפניה בין בסתם בין במפרש שלא בפניה במפרש אין בסתם לא זו היא גירסת הרי״ף והיא גירסת רבינו אף על פי שרש״י והרא״ש גורסים בענין אחר: \n\n" + ], + [ + "ישראל שתקף בעכו\"ם קטן וכו'. זה פירש רבינו על מה שאמרו בפ\"ק דכתובות (דף יא) א\"ר הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין: \n\n" + ], + [ + "גר שקדמו וכו'. נראה שלמד כן מההיא דמעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה משמע דלפניה ובפניה הוה והיינו דדייק גמרא טעמא דבפניה וכתבה רבינו לעיל בסמוך וכאן כתבה לענין שטבלו לפניה ונ\"ל דגרסינן הכא בדברי רבינו וטבלו לפניו בלמ\"ד: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ישראל שבא על שפחה כנענית וכו'. בפרק שמיני דיבמות (דף ע\"ח ע\"ב) ובספ\"ג דקידושין שולד שפחה כמותה. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שהיא שפחתו. מבואר במכילתא ובתורת כהנים פרשת בהר סיני ועיין במ\"ש רבינו ובדברי מ\"מ פרק רביעי מהלכות נחלות: \n", + "כתב הראב\"ד לא נהיר ומהו לכל דבר עכ\"ל. כך מצאתי בנוסחא אחת ונראה שטעמו מפני שכתב הרי\"ף בפ\"ד דיבמות בשם קצת גאונים שאם בא על שפחתו הולד חשוב בנו וקצתם מספקא להו ומפני כך כתב דלא נהיר מה שכתב רבינו בפשיטות שאע\"פ שהיא שפחתו הוא עבד לכל דבר דספיקא הוי ואזלינן ביה לחומרא שהוא זוקק את אשת אחיו לחליצה ואינו פוטר את אשת אביו ורבינו אזיל לטעמיה שכתב בפ\"א מהלכות יבום וחליצה דפשיטא ליה שאינו זוקק ולא פוטר: \n\n" + ], + [ + "אחד הקונה עבד כנעני מישראל וכו'. בפרק החולץ (יבמות דף מ״ה ע״ב) אהא דאמר רב הלוקח עבד מן העכו״ם וקדם וטבל לשם ב״ח קנה עצמו ב״ח מ״ט עכו״ם גופא לא קני מאי דקני ליה הוא דמקני לישראל וכיון דקדם וטבל לשם ב״ח אפקעה לשעבודיה וכו' אמר רב אויא לא שאנו אלא בלוקח מן העכו״ם אבל עכו״ם גופיה קני דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה לא הם קונים מכם למאי אילימא למעשה ידיו אטו עכו״ם לא קני לישראל למעשה ידיו וכו' אלא לאו לגופיה וקאמר רחמנא אתם קונים מהם אפילו גופו ואע״ג דפריך ליה רב אחאי כתבו הרי״ף והרא״ש דהלכתא כוותיה ופירש״י אבל עכו״ם גופיה עכו״ם שמכר עצמו לישראל קנאו ישראל לגופיה ואם קדם וטבל לשם בן חורין לא קנה עצמו ב״ח. \n", + "ומ\"ש וכן מוכר בניו ובנותיו שנאמר וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם מבואר בכתוב: \n\n" + ], + [ + "אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו וכו'. בפרק הערל (יבמות דף ע\"ח ע\"ב) ובסוף פרק ג' דקידושין (דף ס\"ח ע\"ב) כי אתא רבין אמר רבי יוחנן באומות הלך אחר הזכר כדתניא מנין לאחד מן האומות שבא על הכנענית והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד שנאמר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו יכול אפילו אחד מהכנענים שבא על אחת מהאומות והוליד בן אתה רשאי לקנותו בעבד תלמוד לומר אשר הולידו בארצכם מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם ומפרש רבינו דלענין אם הולד עבד או בן חורין איתמר אבל רש\"י פירש דלענין אם יש לולד דין ז' עממין והוא בכלל לא תחיה כל נשמה או לא איתמר ומכל מקום יש לתמוה עליו שר\"י אמר הלך אחר הזכר ולפי דברי רבינו אינו הולך אלא אחר הנקבה שכתב שאם האם כנענית הבן עבד כנעני ואם האם משאר אומות אין הבן עבד והראב\"ד מפרש כפירוש רש\"י ולפיכך השיג על רבינו וכתב אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו א\"א זהו בהיפך ממה שאמרו בגמרא וכו'. ולדעת רבינו י\"ל דמשמע ליה דלא מיירי התם לענין אם הוא בכלל לא תחיה כל נשמה שאינו ענין לסוגיות דשם והוא גורס בדברי ר' יוחנן באומות הלך אחר הנקבה וגורס בשתי הבבות דמייתי לה מאשר הולידו בארצכם וה\"פ מניין לאחד מן האומות שבא על הכנענית שאתה רשאי לקנותו בעבד כלומר שהוא עבד שנאמר אשר הולידו בארצכם דהיינו שהאם היא מארצכם שהיא כנענית יכול שאפילו אחד מהכנענים שבא על אחת מהאומות שהולד עבד כלומר ולעולם נלך אחר צד העבדות בין שהאב כנעני בין שהאם כנענית וגלי קרא באם כנענית והוא הדין לאב כנעני תלמוד לומר אשר הולידו בארצכם כלומר ועבד לא אמרינן ביה הולידו דאין לו יחס והוי כאילו אמר לא אמרתי שנלך אחר צד עבדות אלא במי ששייך ביה הולדה לאפוקי עבד דלא שייך ביה הולדה שאין הולכים אחר צד עבדות שלו וסמ\"ג כתב בשם הגמרא כדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "מלך עכו״ם שעשה מלחמה והביא שביה וכו'. נראה שטעמו מדגרסינן בפרק החולץ (יבמות דף מ״ו) אמר ליה רב פפא לרבא חזי מר הני דבי פפא בר אבא דיהבי זוזי אאינשי לכרגייהו ומשתעבדי בהו וכי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא אמר ליה הכי אמר רב ששת מוהרקייהו דהני בטפסיא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למאן דיהיב כרגא ופירש רש״י והתוספות והרא״ש דעכו״ם היו הנקנים וכתבו התוספות מספקא ליה אי דינא דמלכותא דינא או לא ואף על גב דלא קני גופא הכא קני או דילמא ה״נ לא קני אלא למעשה ידיו עכ״ל וכיון דפשט ליה דצריכי גיטא דחירותא אלמא גופם קנוי משום דינא דמלכותא וזהו \n", + "שכתב והרי הוא כעבד כנעני לכל דבר כלומר שגופו קנוי לגמרי ומיהו איכא לספוקי אם היינו דוקא בישראל הקונה את העכו\"ם בדינים אלו אבל עכו\"ם שקנה עכו\"ם אחר בדינים אלו לא קנה גופו דאמרינן בפרק השולח שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו דאמר ריש לקיש מניין לעכו\"ם שקונה את העכו\"ם למעשה ידיו שנאמר וגם מבני התושבים וכו' ולא הם קונים זה את זה לגופו הרי מפורש דאין עכו\"ם קונה את עכו\"ם לגופו ואפילו לקחו בשביה ואם כן אפשר דאף בדינא דמלכותא נמי לא קני ליה דכיון דעכו\"ם לאו בר מיקני עכו\"ם אחר לגופו הוא בדינא דמלכותא נמי לא קני ליה או אפשר דאלים דינא דמלכותא לאקנויי ליה לגופיה וההיא דפרק השולח בששבאו מעצמו שלא בדינא דמלכותא דאילו בדינא דמלכותא הוה קני ליה גופיה אף על פי שהוא עכו\"ם וזה נראה יותר אבל מדברי הרשב\"א בתשובה נראה שסובר כלשון ראשון: \n\n" + ], + [ + "עכו״ם שקנה עכו״ם לעבדות לא קנה גופו וכו'. קשה שהרי בהדיא אמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ״ו) דלוקח עבד מן העכו״ם לא קנה גופו משום דעכו״ם לא מצי מקנה לישראל אלא מאי דאית ליה ביה דהיינו זכות מעשה ידיו וכתבו רבינו בפרק שקודם זה והיאך כתב כאן עכו״ם שקנה עכו״ם לעבדות וכו' אעפ״כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל וי״ל דה״ק עכו״ם שמכר עצמו לעכו״ם לא קנה העכו״ם גופו ואעפ״כ אם העכו״ם מכר עצמו לישראל הרי גופו קנוי לישראל כדאמרינן בגמרא אתם קונים מהם ויותר נ״ל דה״ק עכו״ם שקנה עכו״ם לעבדות לא קנה גופו אעפ״כ אם בא העכו״ם הקונה הזה ומכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל אחר שיטבילנו לשם עבדות דלא אמרו דאין גופו קנוי לישראל אלא קודם שיטבילנו לשם עבדות אבל אחר שהטבילו לשם עבדות קני ליה לגופיה: \n\n" + ], + [ + "האשה קונה שפחות ואינה קונה עבדים. ברייתא בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״א). \n", + "ועל מ\"ש רבינו שאינה אסורה לקנות אלא עבד בן תשע שנים וכו' כתב הטור ונראה דאין להתיר בפחות מבן תשע שמא תשהנו אף לאחר שיגדיל עכ\"ל. ויש לומר שרבינו לא חייש להכי משום דכיון דעיקרא דמילתא לא הוי אלא חששא בעלמא דיינו שנאסור לה לקנות עבד ראוי לביאה אבל שנגזור שלא תקנה שאינו ראוי משום דלכשיגדיל אתיא לידי חשד זו אין לנו: \n", + "וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני וכו'. בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ״ז ע״ב) ובפרק השולח (גיטין דף ל״ח ע״ב) מימרא דרב יהודה. ותיבת וכן שכתב אינו נוח לי שנראה שאין לו קשר עם מה שלמעלה: \n", + "ומ\"ש ומותר לדבר מצוה אפילו למצוה של דבריהם כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת וכו'. ג\"ז שם וכתב הר\"ן בפרק השולח על הא דעובר בעשה דלאו עשה גמור הוא דא\"כ היכי דחינן ליה משום מצוה דעשרה בבה\"כ ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב בעכו\"ם לא תחנם וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך והו\"ל כנותן דמי עצמו עכ\"ל. ובגמ' פרק שלשה שאכלו פריך על הא דאמרינן להשלים עשרה בבה\"כ מצוה הבאה בעבירה היא ומשני מצוה דרבים שאני. \n", + "ומ\"ש וכן שפחה שנוהגים בה העם מנהג הפקר וכו'. בפרק השולח שם פלוגתא דאביי ורבינא ופסקו הפוסקים כרבינא דאמר הכי: \n\n" + ], + [ + "יכול הרב לומר וכו'. מסקנא בגמרא פ\"ק דגיטין (דף י\"ב ע\"א). \n", + "ומ\"ש בד\"א בעבדיו וכו' אבל עבדים שהכניסה לו אשתו וכו'. דברים של טעם הם והראב\"ד כתב לא נתברר לי דבר זה וכו'. וי\"ל שאפשר שרבינו יודה בכך ולא איירי אלא באומר עשה עמי ואיני זנך כמו שכתב בתחלת הבבא: \n", + "וכתב הטור בד\"א שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך שהשנים כתקנן שימצא מרחמים שירחמו עליו אבל בשנת בצורת אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך אבל יכול לומר צא מעשה ידיך במזונותיך אע\"פ שהיא שנת בצורת ושמא לא יספיקו לו מעשה ידיו למזונותיו וטעמו מדאיתא בגמרא שם תניא רשב\"ג אומר יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות כי היכי דחזו לי אינשי ומרחמי לי ורבנן סברי מאן דמרחם אבני חרי אעבד נמי רחומי רחים ואע\"ג דהאי אוקימתא איתמרא בגמרא למימר דבין לרשב\"ג בין חכמים אין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ובמסקנא אסיקנא דיכול לומר כן מכל מקום כיון דא\"א לאוקמי ברייתא באומר לו עשה עמי ואיני זנך דמר סבר יכול ומר סבר אינו יכול דא\"כ מאי או פרנסני או הוציאני לחירות דקאמר או פרנסני או תן לי מעשה ידי בפרנסתי מיבעי ליה ועוד מ\"ש בשני בצורת דנקט כדמקשינן בגמרא ע\"כ אית לן לאוקומה באומר צא מעשה ידיך במזונותיך אבל לומר לו עשה עמי ואיני זנך בין לרשב\"ג בין לחכמים אינו יכול וכי היכי דלא תיקשי אמסקנא דגמרא אית ל\"ל דע\"כ לא אסיקנא דיכול אלא בשאר שנים אבל לא בשני בצורת וכ\"כ התוספות והרשב\"א והרא\"ש וכך הם דברי הטור ופסקו כחכמים אבל הרי\"ף כתב מסקנא דגמרא סתם ולא חילק משמע דס\"ל דכיון דלההיא אוקימתא לכ\"ע אין הרב יכול לומר עשה עמי ואיני זנך ואנן אסקינן סתמא דיכול ולא מפלגינן בין שני בצורת לשאר שנים ליתא לההיא אוקימתא וע\"כ מוקמינן לה דפליגי באי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך או לא והא דנקט או הוציאני לחירות וכן הא דנקט שני בצורת לאו דוקא וכן דעת רבינו שסתם ולא חילק: \n\n" + ], + [ + "מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. כן משמע מדלא אזהר רחמנא שלא לרדות בפרך אלא בע\"ע שהוא ישראל גמור. \n", + "ומ\"ש ואע\"פ שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן וכו' עד סוף הפרק. הם דברי רבינו ראויים אליו. \n", + "ומ״ש חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל וכו'. בירושלמי פרק החובל אהא דאמר רבי יוחנן הקוטע יד עבד חבירו רבו נוטל נזקו וצערו ריפוי שבתו ובשתו והא רבי יוחנן אכיל קופר ויהיב לעבדיה שתי חמר ויהיב לעבדיה וקרי אנפשיה הלא בבטן עושני עשהו אמרי תמן במדת הדין ברם הכא במדת רחמים ובגמרא דידן פרק אע״פ (כתובות דף ס״א) אבוה בר איהי ומנימין בר איהי חד ספי מכל מינא ומינא וחד ספי מחד מינא מר אשתעי אליהו בהדיה ומר לא משתעי אליהו בהדיה הנהו תרי חסידי וכו' מר מקדים ספי ומר מאחר ספי דקדים ספי משתעי אליהו בהדיה דמאחר ספי לא משתעי אליהו בהדיה ובס״פ הניזקין (גיטין דף ס״ב) אסור לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת: \n", + "בריך רחמנא דסייען. \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבדים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/English/Sefaria Community Translation.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ed66ec9e0908d12daf75e0371b6b99ef1af05f47 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/English/Sefaria Community Translation.json @@ -0,0 +1,68 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations", + "versionSource": "https://www.sefaria.org", + "versionTitle": "Sefaria Community Translation", + "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isBaseText": false, + "isSource": false, + "direction": "ltr", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "", + "", + "", + "", + "", + "And nevertheless the matter needs a solution, as it is impossible that these righteous ones would be divining. And so it appears to me that the divining that the Torah forbade is when one makes his actions depend upon a sign that logic does not suggest will cause benefit or injury to the thing, such as \"bread fell from his mouth,\" or \"a deer blocks him on the way.\" As these [signs] and those similar to them are from the 'ways of the Amorite.' But if one accepts signs that logically indicate a benefit to the thing or its injury; this is not divining. For all business of the world is like that. As behold, the one who says, \"If it rains, I will not go out on the road; but if not, I will go out,\" is not [practicing] divination. Rather it is the way of the world. And Eliezer and Jonathan were making their actions dependent on things similar to this... And when the Gemara cites [them] regarding the prohibition, this is what it is saying: Any divination of the things the Torah forbids, that logically has no impact - anyone who does not rely upon them like these two relied upon something that was permissible, is not [practicing] divination, and it is not forbidden..." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "Within this prohibition: At the end of the first chapter of Yevamot (13b), if you will ask how can Rambam decide like Abaye against Rava, perhaps you can answer that we only say (as a rule) that halacha is like Rava where they argue according to their own logic, but not where they argue about what someone else said or his logic. See there. And Rav David Cohen in a responsum has difficulty with the words of Our Rabbi (Rambam), because when there is in one city a difference of customs, where some have a certain custom and others have a different custom, this creates a situation of two courts. But they are not truly two courts in every matter and instance. And it is possible that for this reason he was exacting in his language. He did not say that two courts in one city should not each practice its own custom, rather he wrote that there should not be two courts in one city, because once they each practice different customs, they are akin to two courts. It is also possible that there is an error in the text, and it should read 'it should not be _like_ there are two courts', and copyists left out the 'like'." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/English/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..45f6b38432afb198e09e1ba1728700cb45510f8a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/English/merged.json @@ -0,0 +1,68 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Foreign_Worship_and_Customs_of_the_Nations", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "", + "", + "", + "", + "", + "And nevertheless the matter needs a solution, as it is impossible that these righteous ones would be divining. And so it appears to me that the divining that the Torah forbade is when one makes his actions depend upon a sign that logic does not suggest will cause benefit or injury to the thing, such as \"bread fell from his mouth,\" or \"a deer blocks him on the way.\" As these [signs] and those similar to them are from the 'ways of the Amorite.' But if one accepts signs that logically indicate a benefit to the thing or its injury; this is not divining. For all business of the world is like that. As behold, the one who says, \"If it rains, I will not go out on the road; but if not, I will go out,\" is not [practicing] divination. Rather it is the way of the world. And Eliezer and Jonathan were making their actions dependent on things similar to this... And when the Gemara cites [them] regarding the prohibition, this is what it is saying: Any divination of the things the Torah forbids, that logically has no impact - anyone who does not rely upon them like these two relied upon something that was permissible, is not [practicing] divination, and it is not forbidden..." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "Within this prohibition: At the end of the first chapter of Yevamot (13b), if you will ask how can Rambam decide like Abaye against Rava, perhaps you can answer that we only say (as a rule) that halacha is like Rava where they argue according to their own logic, but not where they argue about what someone else said or his logic. See there. And Rav David Cohen in a responsum has difficulty with the words of Our Rabbi (Rambam), because when there is in one city a difference of customs, where some have a certain custom and others have a different custom, this creates a situation of two courts. But they are not truly two courts in every matter and instance. And it is possible that for this reason he was exacting in his language. He did not say that two courts in one city should not each practice its own custom, rather he wrote that there should not be two courts in one city, because once they each practice different customs, they are akin to two courts. It is also possible that there is an error in the text, and it should read 'it should not be _like_ there are two courts', and copyists left out the 'like'." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Sefaria Community Translation", + "https://www.sefaria.org" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3b6e9ed53a8c1749ab5fd9a0aad85558d1c5118c --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,706 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כתב הראב\"ד א\"א יש אגדה וכו' מנין עק\"ב עכ\"ל. ואגדה זו היא ספ\"ג דנדרים [ל\"ב.] והגהות כתבו בשם הרמ\"ך שאפשר לקיים זה וזה דבן שלש שנים היה כשהתחיל לחשוב ולשוטט במחשבתו להכיר בוראו אבל כשהיה בן ארבעים השלים להכירו. ורבינו כתב העיקר שהוא גמר ההיכרא דהיינו כשהיה בן ארבעים. וצ\"ל שהיה גורס ר' יוחנן ורבי חנינא דאמרי תרוייהו בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו ולא בן מ\"ח כמו שהוא בספרים: \n", + "והיה מהלך וקורא וכו' עד שהגיע לארץ כנען. כתב הראב\"ד ותמה אני וכו' עד שבא אברהם ושיבר צלמי אביו עכ\"ל. מ\"ש לפי שהיו מתחבאים מהם אינה טענה שהרי נמרוד וכל מלכותו בפרהסיא היו עובדים הצלמים ובני אדם היו מוכרים צלמים בחניות כמ\"ש חז\"ל שהיה תרח מוכר צלמים. ולענין התימה שתמה יש לומר דמעיקרא ליתא שאברהם היה בבבל ושם ועבר היו בארץ כנען ושם לא שיבר אברהם הצלמים אלא שהיה קורא ומכריז אמונת היחוד ושם ועבר היו מודיעים דרך ה' לתלמידיהם אבל לא נתעוררו לקרוא ולהכריז כמו אברהם ועל כן גדלה מעלתו ביותר: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור. שבת פרק שואל (שבת דף קמ״ט) ת״ר כתב המהלך תחת הצורות ותחת הדיוקנות אסור לקרותו בשבת ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים ומפרש רבינו דהני דיוקנות של עבודת כוכבים הן, ואם תאמר הא אמרינן עלה מאי משמע אמר ר' חנן אל תפנו אל מדעתכם ואי כפירוש רבינו דהני דיוקנות של עבודת כוכבים מאי בעי מאי משמע הא פשטיה דקרא הכי משמע שלא יפנה ויביט אל האלילים. ונ״ל דמשמע ליה דאל תפנו היינו שלא יפנה ללכת בדרכיהם ולא לאסור להסתכל בצורה אתא ולהכי בעי מאי משמע ומהדר ליה דנדרוש ביה אל תפנו אל מדעתכם דהיינו בהסתכלם בצורת העבודת כוכבים: \n\n" + ], + [ + "ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור לפנות אחריה וכו'. חגיגה (דף י\"א) פ' אין דורשין כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. ויתר דבריו הם מבוארים: \n", + "כך אמרו חכמים אחרי לבבכם וכו'. בסוף פ\"ק דברכות (דף י\"ג). \n", + "ומ\"ש שאין בו מלקות, על הכלל שבידינו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו: \n\n" + ], + [ + "מצות עבודת כוכבים כנגד כל המצות וכו'. בפרק שני דהוריות (דף ח') ובספרי פרשת שלח: \n\n" + ], + [ + "ישראל שעבד עבודת כוכבים וכו'. פ\"ק דחולין (דף ד') אסיקנא דמומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה. וישוב לשון רבינו כך הוא ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו כענין שנמצא שמומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה. והוצרך לכתוב זה אע\"פ שמתחלת דבריו למדנו כן כדי לתפוס לשון האמור בגמרא מומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה: \n", + "כתב הראב\"ד ישראל כו' א\"א אף על פי כן וכו' או ליטלו מעצמו, עכ\"ל. ורבינו לא נזקק לכתוב חילוק זה מפני שאינו כתוב בגמרא: \n", + "וכן האפיקורסים מישראל. כלומר אע\"פ שאינן עובדים כוכבים אינן כישראל לכל דבר. \n", + "ומ\"ש ואין מקבלין אותם בתשובה. נלמד מדאמר אלישע אחר ששמע מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאלישע שיודע רבו ומתכוין למרוד בו. ואמרינן נמי בפ\"ק דחולין דאין מקבלין קרבן ממומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא: \n", + "ומ\"ש והאפיקורוסים הם התרים וכו'. מפני שכפי מה שכתב בהלכות תשובה אלו אינן נקראים אפיקורוסים לכך אמר והאפיקורוסים שאני מזכיר כאן אינם האפיקורוסים הנזכרים בהלכות תשובה שאותם כופרים באלהות והיינו מומר לעבודת כוכבים ואותם מקבלים אותם בתשובה כמו שנתבאר בהלכות תשובה סוף פ' שלישי אבל האפיקורוסים הנזכרים כאן הם התרים וכו': \n", + "כתב הרמ\"ך תימה הוא זה דהא מפורש בגמרא בהדיא דמקבלין אבל אינו מאריך ימים דכל דפריש ממינות מת מיד ורב חסדא היה מקבלן בתשובה ואמר להו טרחו לה בזוודתא והכי פירושא דקרא אע\"פ שישובון לא ישיגו ומי יוכל לומר שלא נקבל לכל בעלי תשובה וצ\"ע עכ\"ל. וזה שכתב הרמ\"ך הוא בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ז) ולא קאמר התם שקבלם רב חסדא: \n", + "ומ\"ש אסור לספר עמהם וכו'. הכי אמרינן (סנהדרין ל\"ח:) דהא דכתיב אל תען כסיל כאולתו היינו באפיקורוס ישראל דפקר טפי: \n\n" + ], + [ + "כל המודה וכו'. כריתות (דף ג'): \n", + "לפיכך תולין וכו' ושניהם נסקלין. כך פשוט במשנה פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה): \n\n" + ], + [ + "אין המגדף חייב וכו'. בסנהדרין פ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ה נ״ו) תנן המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם ובברייתא בגמרא יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מנין לרבות כל הכנויין ת״ל איש כי יקלל אלהיו מ״מ דברי ר״מ וחכמים אומרים על שם המיוחד בסקילה ועל הכנויין באזהרה וידוע דהלכה כחכמים. \n", + "ומ\"ש ויברך אותו בשם מן השמות וכו'. שם תנא עד שיברך שם בשם מה\"מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם ה' בנקבו שם יומת ופירש\"י להכי הדריה בהאי קרא לומר עד שיקוב שם בשם. אך ק\"ל דתנן בההוא פרקא גבי מקלל אביו ואמו קללם בכינוי ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים ואמרינן בגמרא דטעמא דרבנן משום דכתיב בנקבו שם יומת מה ת\"ל שם לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקלל בשם ופירש\"י אם אינו ענין לו דהא כתיב ונוקב שם תנהו ענין למקלל אביו ואמו והא ודאי חכמים לית להו לשמואל דאל\"כ היכי מצו ילפי מהאי קרא למקלל אביו ואמו הא לגופיה איצטריך וכ\"כ רש\"י דחכמים לא ס\"ל הא דדרשינן לעיל מהאי קרא עד שיברך שם בשם דאפי' לא ברך שם בשם מחייבי רבנן ומאחר שפסק רבנו כאן כההיא דשמואל היאך פסק בפ\"ה מהל' ממרים כחכמים שאם קלל אביו ואמו בכנוי פטור. ואפשר לומר שרבינו פוסק גבי מקלל אביו ואמו כחכמים וגבי מגדף כסתם ברייתא דתנא אינו חייב עד שיברך שם בשם דנהי דחכמים לא סבירא להו טעמא דשמואל מ\"מ כיון דחזינן דההיא ברייתא סתמא אתנייא וליכא מאן דפליג עלה כוותה נקטינן דאפשר דמקרא אחרינא מפיק לה ולא מקרא דאמר שמואל כנ\"ל. ומ\"מ צ\"ע מנ\"ל שרבינו שאם בירך שם המיוחד באחד מן הכנויים שחייב דילמא בעינן שיברך בשם המיוחד. והרמ\"ה כתב על דברי רבינו דשם אדנות אינו אלא כנוי ואינו נסקל אלא על שם ההויה והביא כמה ראיות לדבריו והשיבו לו דמשמע ליה לרבינו דכי קאמר בגמ' ש\"מ שם בן ארבע נמי שם הוא בשם אדנות קאמר ולא בעי לפרושי דהיינו שם ההוי\"ה דההוא שם העצם. וכתב עוד דמה שכתב ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים אינו כן דכי היכי דבעינן שם המתברך שם המיוחד הכי נמי בעינן שם שמברך בו שם המיוחד והביא ראיות לדבריו וחכמי לוניל טענו בעד רבינו: \n\n" + ], + [ + "אזהרה של מגדף מנין. בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ו) גבי המקלל אביו ואמו ראב״י אומר אזהרה למברך את השם מנין ת״ל אלהים לא תקלל ואמרינן התם דאפילו למ״ד דהאי אלהים חול הוא ולאזהרת דיין אתא אפילו הכי יליף אזהרה לברכת השם מהכא דגמר קדש מחול: \n", + "בכל יום ויום וכו' עד אף אני כמותו שמעתי. משנה שם סנהדרין (דף נ\"ו) כלשון רבינו, ובסוף אמרו והשלישי אומר אף אני כמוהו וזהו שאמר רבינו ואם היו עדים רבים וכו'. ופירוש המשנה כך בכל יום כל זמן שהיו נושאים ונותנין בבדיקות העדים דנין עמהם ובודקין אותו בכנוי היאך אמר כך אמר יכה יוסי את יוסי ולהכי נקט יוסי את יוסי דארבע אותיות איכא בשם המיוחד ואינו חייב עד שיברך שם המיוחד כמו שנתבאר ולהכי נקט יכה יוסי דאינו חייב עד שיברך שם בשם כמו שקדם. ואהא דתנן אומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש פריך בירושלמי ואמרינן ליה גדף ומשני אלא אותו השם שאמרתי לפניכם קלל ובו קלל כלומר מזכיר שם בן ארבע אותיות ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו כלומר יכה יוסי את יוסי. ולא ידעתי למה לא כתבו רבינו זה: \n\n" + ], + [ + "מגדף שחזר בו בתוך וכו'. בפרק בתרא דנדרים (דף פ\"ו). ובמה שכתב \n", + "רבינו אלא כיון שגדף בעדים נסקל כלל דין אחר והוא דמגדף לא בעי התראה וצ\"ע בפ' הנשרפין גבי הא דאמרינן ורבנן מגדף הוראת שעה היתה ובפ\"ק דסנהדרין (דף ח') גבי הא דתניא ושאר כל חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותם. וממ\"ש רבינו בהלכות עדות ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין להם מעשה לפיכך אין צריכין התראה משמע דכל היכא דליכא מעשה ליכא התראה. וא\"ת כיון דאמרינן דמגדף אינו יכול לחזור בו פשיטא דלא שייך התראה. וי\"ל דשייך להתרות בו כשאמר שרוצה לברך ואם אחר אותה התראה ברך אפילו שחזר בו בתוך כדי דיבור נסקל אבל אם לא התרו בו ובירך בפני עדים אע\"פ שלא חזר בו אי הוה אמרינן דבעי התראה אינו נסקל: \n", + "מי שגדף כו'. משנה פ' הנשרפין (סנהדרין דף פ״א) המקלל בקוסם קנאים פוגעים בו ומפרש רבינו דהיינו מגדף את השם בשם עבודת כוכבים ומשמע שאם לא פגעו בו קנאים שאינו נסקל כדאיתא התם גבי בועל ארמית קנאים פוגעים בו ובעי לא פגעו בו קנאים מאי יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וכו' אלמא כל היכא דאמרינן קנאים פוגעין בו אם לא פגעו בו אין ב״ד ממיתין אותו: \n", + "ומ\"ש רבינו עד שיברך בשם מן השמות המיוחדים. עניינו השמות שאינן נמחקים. ומיוחדים דנקט היינו המיוחדים שלא להמחק: \n\n" + ], + [ + "כל השומע ברכת השם וכו'. שם (דף ס') אמר רב יהודה אמר שמואל השומע אזכרה מפי העובד כוכבים אינו חייב לקרוע וא\"ת רבשקה ישראל מומר היה. ואמר רב יהודה אמר שמואל אין קורעים אלא על שם המיוחד לאפוקי כנוי דלא ופליגא דר' חייא בתרווייהו דא\"ר חייא השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן יתמלא כל הבגדים קרעים ממאן אילימא מישראל מי פקירי כולי האי אלא פשיטא מעובד כוכבים ואי שם המיוחד מי גמירי אלא לאו בכנוי וש\"מ בזמן הזה הוא דלא הא מעיקרא חייב ש\"מ. ופוסק רבינו בשומע מן העובד כוכבים כשמואל ובברכת כנוי כר' חייא. וצ\"ע למה, וכבר נשאל מהר\"י קולון על זה והשיב דהיכא דלא היה לרבינו ראיה לפסוק כשמואל פוסק כר' חייא דהא קי\"ל דעד אביי ורבא הלכה כרב נגד התלמיד וכ\"ש הכא דרבי חייא רביה דרב הוה ורב הוא גדול משמואל וא\"כ מן הראוי שיפסוק לענין ברכת כנוי כרבי חייא. ועוד שהרי הירושלמי מוכיח כן שקורעין על הכנויין דקאמר התם ר\"ש בן לוי הוה מהלך באסרטיא אזדמן ליה חד כותאי והוה מגדף והוה קורע וכו' עד הדא אמרת שקורעים על הכנויין ושקורעין בזמן הזה. ומה שפסק כשמואל בענין העובד כוכבים המברך משום דס\"ל לרבינו דסוגיא דגמרא ע\"כ כשמואל אזלא דאמר התם העדים אין חייבים לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו וכי קרעו בשעה ששמעו מאי הוי הא קא שמעי השתא לא ס\"ד דכתיב ויהי כשמוע המלך חזקיהו וכו' ויקרע את בגדיו המלך קרע והם לא קרעו והקשו בתוס' היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש הא גבי עדים תנן כל היום דנין את העדים בכנוי ולא תירצו דבר. אבל בשיטה אחת שמצאתי תירץ דרבשקה ישראל מומר היה ובאותה אמירה גמרו דינו לכשימצאוהו למדנו מתוך תירוץ זה דתלמודא סבר דרבשקה ישראל מומר הוה וא\"כ ממילא שמעינן דהלכתא כשמואל דאמר אין קורעים על ברכת העובד כוכבים דסברא הוא דאפילו רבי חייא לא דחק לומר שקורעין על ברכת העובד כוכבים אלא משום דיליף לה מההוא דרבשקה וכן משמע בהדיא מתוך הירושלמי דגרסינן התם מהו לקרוע על קללת עובד כוכבים מ\"ד רבשקה עובד כוכבים היה קורעין ומ\"ד רבשקה ישראל מומר היה אין קורעים הרי בהדיא דבההיא דרבשקה תליא מילתא וא\"כ מדחזינן דסבר תלמודא דידן דישראל מומר היה ממילא שמעינן דאידחיא ההיא דרבי חייא ואין קורעין ע\"כ תשובתו: \n", + "ול\"נ דאפשר לדחות ולומר דאדרבה דעת רבינו היתה לפסוק דלא כרבי חייא בתרוייהו משום דר' חייא ה\"ל יחיד לגבי רב יהודה ושמואל. ומה שרצה הרב לומר דהלכה כר' חייא לגבי שמואל משום דרביה דרב הוה ורב גדול משמואל הא לא מכרעא שמאחר שלא היה רבו של שמואל לא שייך למימר ביה אין הלכה כתלמיד במקום הרב דהא רב גדול מרבי יוחנן הוה דאמרינן עליה דרב תנא הוא ופליג וברבי יוחנן לא אמרינן הכי כמו שכתבו התוספות פרק קמא דכתובות ופרק כיצד צולין ואפילו הכי הלכה כר' יוחנן לגבי דרב ואם כן כבר אפשר דאפילו הוה שמואל לחודיה בהדי רבי חייא שהיה פוסק רבינו כשמואל כ\"ש השתא דאיכא נמי רב יהודה בהדיה דלא סבירא ליה כר' חייא אלא משום דאשכח רבינו ההיא דירושלמי שקורעין על הכנויים דאתיא כרבי חייא הוכרח לפסוק כר' חייא: \n", + "ומ\"ש רבינו אחד השומע מפיו ואחד השומע מפי השומע חייב לקרוע. ברייתא שם כלשון הזה בעצמו וא\"ת הא תניא בגמ' והעדים אין חייבין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו ולמה לא כתבה רבינו. וי\"ל שסמך על מה שכתב לשון המשנה דקתני והדיינים קורעין ומדלא מדכר עדים משמע דאין חייבים לקרוע. ואמרינן בירושלמי דדוקא שמעו מפי שומע אבל שומע ששמע מאדם אחר ששמע מהשומע כיון שהוא יוצא לשלישי אינו חייב לקרוע. ואמר עוד ואומר זה השם הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו כלומר יכה יוסי את יוסי וכבר כתבתי זה למעלה: \n", + "כל העדים וכו'. בספרא פ' אמור וסמכו השומעים את ידיהם אלו העדים כל השומעים אלו הדיינים את ידיהם יד כל יחיד ויחיד ידיהם על ראשו סומכים ידיהם עליו ואומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לכך עכ\"ל: \n", + "ומשמע שכל היחידים הנמצאין בשעת סקילה סומכים ידיהם עליו וצריך טעם למה השמיטו רבינו. וי\"ל משום דמשמע לרבינו דאין סברא לומר כן דהא רחמנא לא אמר אלא כל השומעים דהיינו עדים ודיינים בלבד ומאי דקאמר יד כל יחיד ויחיד היינו כדי שלא תאמר דביד אחד שיסמוך בעד כל אחד מהשומעים סגי כדאשכחן בתנופה שאחד מניף בעד כל החברים אלא צריך שכל אחד מהשומעים יסמוך שתי ידיו ודייק לה מדקאמר את ידיהם ולא קאמר את ידם: \n", + "ומ\"ש ואין בכל הרוגי ב\"ד וכו'. פשוט כיון דלא אשכחן הכי לא בקרא ולא בגמ'. \n", + "ומ\"ש שנאמר קאי אריש מילתיה כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל העובד וכו'. בריש כריתות תנן ל\"ו כריתות הן ומני בהדייהו עובד כוכבים וקתני בתר הכי על אלו חייבין על זדונם כרת ועל שגגתן חטאת ועל לא הודע שלהם אשם תלוי חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו מפני שהוא בעולה ויורד כלומר שאין חייבין על לא הודע טומאת מקדש וקדשיו אשם תלוי לפי שאינו חייב על שגגתו חטאת קבועה אלמא דכל אינך הוי בחטאת קבועה וקרא נמי בהדיא כתב חטאת בשגגת עבודת כוכבים ולא כתב ואם דל הוא: \n", + "ומ״ש ואם היו שם עדים והתראה נסקל. משנה בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס' וס״א) אלו הן הנסקלין ומני בהדייהו עובד כוכבים: \n\n" + ], + [ + "לפיכך הפוער עצמו למרקוליס וכו'. פרק ארבע מיתות (שם) אמרינן דאיכה יעבדו אתא למעוטי פוער עצמו למרקוליס וזורק אבן לפעור: \n\n" + ], + [ + "בד\"א בשאר עבודות וכו'. משנה שם אחד העובד ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואמרינן בגמרא דהכי קאמר אחד העובד כדרכה ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואפילו שלא כדרכה ולחשוב נמי זורק אמר אביי זורק היינו מנסך דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם כלומר דזריקת דם קרייה ניסוך. ותניא נמי התם זובח לאלהים יחרם בזובח לעבודת כוכבים הכתוב מדבר אין לי אלא בזובח מקטר ומנסך מנין ת\"ל בלתי לה' לבדו כל העבודות כולם לשם המיוחד לפי שיצתה זביחה לידון בעבודות פנים מנין לרבות השתחואה ת\"ל וילך ויעבוד וישתחו להם וסמיך ליה והוצאת את האיש ההוא וכו' עונש שמענו אזהרה מנין ת\"ל כי לא תשתחוה לאל אחר יכול שאני מרבה המגפף והמנשק ת\"ל זובח זביחה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים וחייבים עליה מיתה אף כל שהיא עבודת פנים חייבים עליה מיתה יצתה השתחויה לדון בעצמה יצתה זביחה לידון על הכלל כולו, ופירש\"י זובח לאלהים כל אלהים במשמע ואפילו שלא כדרכה מדלא כתביה בלשון עבודה עובד לאלהים בזביחה יחרם ש\"מ אפילו אינה עבודה שלו קאמר. בלתי לה' לבדו ונטל כל העבודות מלעבדה בהם ונתנם לשם המיוחד ומשמע דאכל עבודות הראויות לה' קאמר. לפי שיצתה זביחה ללמד על הכלל כולו ואין הכלל הזה מחייב אלא עבודה הדומה לזיבוח שהיא עבודת פנים ומהשתא לא נפקא לן דליחייב אהשתחואה שלא כדרכה דלאו עבודה היא בפנים מנין לרבות השתחואה ת\"ל וכו' יכול שאני מרבה דנימא השתחואה שיצתה מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצאה דמה השתחואה מיוחדת שהיא דרך כבוד וחייב עליה אף שלא כדרכה אף כל שהיא שהיא דרך כבוד כגון אלו חייב ת\"ל זובח ואם השתחואה ללמד על הכלל באת למה פרט לך זביחה הלא דרך כבוד היא ומהשתחואה נפקא אלא זביחה באה ללמד על כל הנכללות עמה ומה זביחה מיוחדת עבודת פנים ומשום דהשתחואה לא נפקא לן מהכא לחיובא הוצרכה השתחואה לחזור ולצאת כדי לדון בעצמה לבדה שיתחייבו עליה ואע\"פ שאין חייבים על כיוצא בה. וביאור לשון רבינו כך הוא הרי שנסך לפעור וכו' חייב שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' וכו' משמע דאכל עבודה הראויה לה' מיחייב אם עבד בה לכוכבים אע\"פ שאינה מיוחדת לה ואין אנו דורשין מבלתי לה' לחייב על כל עבודה שהיא דרך כבוד מדלא כתב עובד לאלהים יחרם וכתב זובח לומר דוקא דומיא דזביחה שהיא עבודת פנים נמצא דממלת זובח מרבינן שאר עבודות פנים וממעטינן שאינן עבודת פנים אע\"פ שהם דרך כבוד וה\"ק מכיון שלא נתרבו הזובח לאלהים אלא עבודות שהם מיוחדין להשי\"ת מנין לרבות השתחואה שאינה מעבודת פנים לכך נאמר לא תשתחוה להם וכו' וגמר מלכתוב זביחה והשתחואה היוצאות מהכלל זביחה ללמד על כל הכלל והשתחואה ללמד על עצמה וחזר ופירש הכלל הלמד מזביחה וזה שאמר וה\"ה למקטיר ומנסך ולא תקשה לך למה אינו מונה גם זורק דבכלל מנסך הוא. זה יישוב לשון רבינו וכבר נתבאר כן בגמרא שכתבתי. ודע שיש טעות בנוסחתנו שכתוב בהם וזורק ומזבח אחד הוא וטעות הוא שנפל בספרים אלא כך צריך לגרוס וזורק ומנסך אחד הוא כמו שאמרו בגמרא, וכן מצאתי בנוסחא מדוייקת. וא\"ת אמאי לא מני נמי מקבל ומולק שהם עבודות פנים י\"ל דמולק היינו זובח ומקבל לאו עבודה היא אלא אם זרק דכי מקבל הדם לא מוכח מילתא דפלח לה וזורק הא אמרינן דבכלל ניסוך הוא: \n\n" + ], + [ + "ספת לה צואה וכו'. פ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ' נ״א) אמר רב יהודה אמר רב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב זרק מקל בפניה פטור א״ל אביי לרבא מ״ש שבר דה״ל כעין זביחה זרק נמי ה״ל כעין זריקה א״ל בעינא זריקה משתברת וליכא איתיביה ספת לה צואה או שנסך לפניה עביט של מימי רגלים חייב צואה מאי זריקה משתברת איכא בצואה לחה לימא כתנאי שחט לה חגב רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים לא דכ״ע לא אמרינן כעין זביחה אלא כעין פנים בעינן ושאני חגב הואיל וצוארו דומה לבהמה וא״כ מן הראוי היה לרבינו לפסוק דלא כרב דאמר שבר מקל לפניה חייב דהא בעינן עבודה כעין פנים וליכא אלא דבתר הכי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב ונאסרת זרק מקל בפניה חייב ואינה נאסרת א״ל רבא לר״נ מ״ש שבר וכו' א״ל בעינן זריקה משתברת וליכא אלא מעתה אבני בית מרקוליס במה יאסרו אף לדידי קשיא לי ושאלתיה לרבה בר אבוה ורבה בר אבוה לחייא בר רב וחייא בר רב לרב וא״ל נעשה כמגדל לעבודת כוכבים. וכיון דחזינן דכל הני אמוראי שקלי וטרי אליבא דרב בהא שמעתתא ולא פליג חד מנייהו עליה ש״מ כוותיה ס״ל ושפיר מצי רב למיתי ככולי עלמא דההיא דחגב מיירי בשאין עובדין אותה בחגב ומשום הכי פטרי רבנן ורב דמחייב בשבר מקל לפניה דוקא היכא דעבודתה במקל ובהא אפילו רבנן מודו ובדין הוא דכי אמר לימא כתנאי דהוה מצי למימר לא דכ״ע כרב וכמו שכתבתי אלא משום דמאן דאמר לימא כתנאי לא אסיק אדעתיה לאיפלוגי בין דרך עבודתה במקל וחגב או לאין דרך עבודתה בהן ורצה לדחוק לאוקומי לרב הא מיהא כר' יהודה ואהדר ליה לפום מאי דס״ד דכ״ע לא ס״ל כוותיה אבל לפום קושטא דמלתא אתי ככולי עלמא וכדפרישית. וא״ת בשבר מקל לפניה בשאין דרך עבודתה בכך עסקינן ומיחייב משום זובח וא״כ היכי אמרת שעובדין אותה במקל דא״כ תיפוק ליה משום דרך עבודתה בכך כבר נזהר רש״י מזה ופירש שמקשקשין לפניה במקל. ופוסק רבינו בשחיטת חגב כרבנן דפטרי ואיתא נמי התם א״ר אבהו אמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודת כוכבים שהוא פטור שנאמר בלתי לה' לבדו לא אסרה תורה אלא כעין פנים ומוקי לה התם דוקא במחוסר אבר. וספת לה צואה פירש״י האכילה צואה מלשון מי ספו לך מאליה וצריך לומר לדעתו שזרקה לתוך פיה דאי לא היכי מדמה לה לזריקה והתוספות פירשו דהיינו שליכלכה בצואה לשון טבול כמו לא יספות במלח ויאכל בפ' הפועלים וזריקה המשתברת היינו דבעינן כגון זריקת דם שלפנים שאינה מחוברת אלא משתבר ונופל טיפין טיפין. והרמ״ך כתב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל וכו' ה״ל לפרש והוא שעובדין אותה בזריקת מקל אבל אי חובטין לפניה במקל וזרק לפניה במקל פטור כי היכי דלא תקשי דרב אדרב ולא נוקי לה כאמוראי אליבא דרב: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אין הדעת מקבלת כל זה וכו' הואיל ואין עבודתה בזריקה ואינה משתברת, עכ\"ל: \n", + "וכבר ביארתי דעת רבינו. ומ\"ש שאין הדעת מקבלת ששחיטת חגב וכו' אפשר לומר שיותר נראה עבודה בספיתת צואה וניסוך מי רגלים כיון שאינו דבר הנזרק בפנים משחיטת חגב ובהמה מחוסרת אבר דכיוצא בהם נשחטים בפנים ואלו מוחלקים מהן הא ודאי מוכחא מילתא דלאו כעין פנים הוא: ומ\"ש מי שפטר במחוסרת אבר וכו' אבל רב יהודה וכו' וכן הלכתא וכו'. תימה אמאי פסק כר' יהודה הא ודאי דכחכמים קי\"ל ועוד אמאי דחי ההיא דמחוסרת אבר דאמר ר' יוחנן ופסק כרב יהודה ורב נחמן אליבא דרב הא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן: ומ\"ש וכשאמר רב יהודה כו', נתכוין לומר דרבותא דרב היינו כשזרק מקל לפניה פטור אבל לדעת רבינו רבותיה בשבר דחייב וי\"ל דסבר רבינו דעדיף טפי למימר דרבותא ברישא דמלתא דהיינו שבר מלמימר דרבותא בסיפא דמלתא וכדברי הראב\"ד: \n", + "ומ\"ש רבינו זרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת. מבואר שהוא כרב נחמן אמר רב והוא ז\"ל מפרש דרב יהודה ור\"נ בזרק מקל לפניה ה\"ל תרי אמוראי ואליבא דרב פסק כרב נחמן משום דאמוראי טובא שקלו וטרו אליביה. ואפשר היה לומר דרבינו סבר דרב יהודה ורב נחמן לא פליגי ורב נחמן דמחייב בזרק מקל לפניה היינו דוקא כשעובדין אותה בזריקת מקל וכדפרישית ואשמעינן דאפילו הכי אינה נאסרת אלא דק\"ל דאם כן דלא פליגי נצטרך לפרש שעובדין אותה במקל שכתב רבינו בזריקת מקל ואם איתא ה\"ל לכתוב בהדיא שעובדין אותה בזריקת מקל: \n", + "כתב הרמ\"ך ספת לה צואה וכו'. תימה היאך פריש לה למילתה כפשטה וה\"ל לפרשה ששוחטין לפניה בהמה ועכשיו כששחט לה חגב גרעה לעבודתה אבל אם עבודתה בגפוף ונישוק ושחט לה חגב חייב דאם בשיבר מקל לפניה חייב דחשבינן ליה כעין פנים כ\"ש בשחט חגב ובהמה בעלת מום ותירץ על זה יפה פירש הרב דשחט לה חגב פטור ואדרבא כ\"ש דפטור היכא דאין דרכה בשחיטה כלל ולא איצטריך לטעם גרועי גרעה כמו שפירשו המפרשים אלא משום דבגמרא הוה מוקמינן הא דשיבר מקל בפניה כתנאי ומשום הכי אמרינן דרבנן דפטרי בשחט לה חגב לא ס\"ל הא דשיבר מקל לפניה חייב ומשום הכי דחה בגמרא, עכ\"ל: \n", + "המקבל עליו אחד מכל מיני וכו'. משנה באלו הן הנסקלין (סנהדרין ס') ומני בהדייהו העובד עבודת כוכבים וקאמר אחד העובד ואחד הזובח וכו' והמקבלו עליו באלוה והאומר אלי אתה. \n", + "ומ״ש ואפילו הגביה לבנה: ומ״ש ואפילו חזר בו תוך כדי דבור. הכי אמרינן בבתרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ״ט:) ופ' בתרא דנדרים (דף פ״ז) דעבודת כוכבים תוך כדי דבור דלא מהני מידי: \n\n" + ], + [ + "העובד עבודת כוכבים כדרכה וכו'. בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף ס') תנן הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו והזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו ובגמרא הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו אף על גב דמכוין לבזויה והזורק אבן למרקוליס אע״ג דמכוין למרגמיה. ומפרש רבינו למתני' בשוגג ולענין חיוב חטאת דאילו במזיד ולענין סקילה א״א דהא מוטעה הוא. \n", + "ומ\"ש ומביא קרבן על שגגתו אע\"פ שהוא דבר פשוט כתב כן משום דהוזכר כן בגמ' (ס\"ד.) מדאמרינן התם רב מנשה הוה קאי אזיל לבי תורתא אמר ליה עבודת כוכבים היא דקאי הכא שקל פיסא שדא ביה אמר ליה מרקוליס היא א\"ל הזורק אבן למרקוליס תנן, כלומר הזורק לפניו לכבדו ואני זרקתי להכות בגופו ואתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה הזורק אבן למרקוליס תנן אע\"ג דמכוין למרגמיה. וכיון דרב מנשה שוגג הוה ומייתי מדתנן הזורק אבן למרקוליס ודאי לענין חיוב חטאת קבעי: \n\n" + ], + [ + "העובד עבודת כוכבים מאהבה וכו'. שם (סנהדרין ס\"א) אתמר העובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה אביי אמר חייב ורבא אמר פטור אביי אמר חייב דהא פלחה ורבא אמר פטור אי קבליה עליה באלוה אין ואי לא לא. וידוע דהלכה כרבא דפטר ואפילו הכי בקבליה עליה באלוה אפילו מאהבה ומיראה חייב דהא מודה רבא בהא וכדקאמר בהדיא אי קבליה עליה באלוה אין: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א דומה שהוא וכו' מאהבת עבודת כוכבים ולא מיראתה עכ\"ל. איני מבין דבריו דהא רבינו לא השמיט מיראה שהרי כתב או שעבדה מיראתו לה. ומה שכתב ואנו מפרשים מאהבת אדם וכו' רבינו נראה לו שלא לפרש כן משום דמיראת אדם היינו באונס ואונס רחמנא פטריה והיכי אמר אביי חייב אפילו לא קבלו עליו באלוה אלא מאהבה ומיראה היינו מאהבת עבודת כוכבים ומיראתו ממנה וכמו שכתב רבינו. כתב הרמ\"ך תימה שהוא כתב בסמוך שאם זרק אבן למרקוליס חייב אף על גב דלא קבליה עליה עכ\"ל. ואין זו השגה שרבינו בזורק אבן למרקוליס לבזותו לענין חיוב חטאת קאמר ולא לענין חיוב סקילה כמו שכתבתי. וכתב עוד הרמ\"ך גבי הפירוש שפירש בעבודת כוכבים מאהבה ומיראה לא נהיר. והריב\"ש כתב השגת הרמ\"ך וכתב עוד ומה שהוקשה לך על מה שהוסיף הרמב\"ם ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה ומיראה פטור ואמרת דמה שכתב דרך עבודתה שפיר אבל מה שהוסיף ואם עבדה באחת מארבע עבודות וכו', אני אומר אדרבא איפכא הוא דאם כתב באחת מארבע עבודות לא קשיא מידי מפעור ומרקוליס דשאני התם דדרך עבודתה באותו ביזוי כמו שכתב הוא ז\"ל הואיל ועבודתה בכך חייב אבל בארבע עבודות שלא כדרכה כיון שאינו עובד אלא מאהבה ומיראה פטור אבל עתה שכתב הרב ואם עבדה דרך עבודתה או בארבע עבודות קשה מפעור ומרקוליס מדבריו לדבריו. ומה שנראה לי בזה לדעת הרמב\"ם דפלוגתא דאביי ורבא לאו במי שרואה צורה שאינה נעבדת והוא חושק בה ליפיה או שירא ממנה שמא תרע לו ומתחיל עתה לעבדה באחת מארבע עבודות דבהא לכ\"ע פטור כיון דלא קבליה עליה באלוה ואפילו לאביי כדאמרינן בסוגיא (דף ס\"א ס\"ב) אלא דחזא אנדרטא וסגיד לה אי קבלה עליה מזיד הוא ואי דלא קבלה עליה לאו כלום הוא אלא מאהבה ויראה הניחא לאביי וכו' אלמא דלכ\"ע אפילו בארבע עבודות כגון השתחואה לאו כלום הוא אלא פלוגתייהו במי שעובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה דומיא דהמן ובהא ס\"ל לרבא דפטור כיון דלא קבלה עליה אפילו עבדה בארבע עבודות כגון המן שהיו משתחוים לו והשתחואה היא מארבע עבודות וה\"ה אם היו עובדים אותה בעבודה אחרת מאהבה ומיראה וזה עבדה ג\"כ באותה עבודה, ומעתה אין קושיא מפעור ומרקוליס שהיתה עבודתה באותו בזוי והיתה עבודת כוכבים גמורה שעובדיה היו עובדים אותה בקבלת אלהות אפילו אם היא עבודה בזויה חייב לרבא עכ\"ל: \n", + "וכתב עוד וז\"ל עוד אפשר לדחוק לדעת הרמב\"ם דיותר יש לפטור עובד מאהבה ומיראה בלא קבלת אלהות משום דדמי לאנוס אע\"פ שעבדה דרך עבודתה ממי שעובד ומכוין לבזות כיון שעובד ברצון במה שדרך עבודתה באותו ביזוי אלא שעובדיה חושבים שהעבודת כוכבים ההיא חושקת באותו ביזוי וזה טועה בזה ומכוין לבזויי ולזה כתב הרב חייב ומביא קרבן על שגגתו ור\"ל שאינו מזיד ואינו בר סקילה וכרת אלא חייב חטאת בשוגג עכ\"ל, ודרך אחרון הוא הנכון בעיני לדעת רבינו: \n", + "וכתב עוד הריב\"ש ומ\"מ כבר הסכימו האחרונים שאין פירוש הרמב\"ם במאהבה ומיראה נכון שאם עובדה מפני שחושב שיש בה כח להרע או להטיב אע\"פ שאינו מקבלה באלוה חייב ובהא לא הוה פטר רבא דרוב עובדי כוכבים שבעולם כך הם שגם הם חושבים שיש אלוה למעלה מהם אלא שהם חושבים שיש כח להם להרע או להטיב או שרצון הבורא בכך ומתוך כך עובדים אותה ועל זה הזהירה תורה כי פליג רבא כגון שהוא מודה שאין בה ממש אלא שמאהבת אדם או מיראתו הוא עובדה ולא מיראתו שמא יהרגנו דבהא לא הוה מחייב אביי אלא מיראת אדם שיזיקהו קאמר ובכי הא אמר אביי שהוא חייב שהרי הוא כאילו עובדה ברצונו ורבא אמר פטור דכל שאינו מודה בה שיש בה כח לעשות כלום ואינה עובדה מרצונו אלא מאהבת אדם או מיראתו פטור, עכ\"ל: \n", + "המגפף וכו'. משנה שם (סנהדרין ס\"ג) אבל המגפף והמנשק וכו' המלביש והמנעיל עובר בל\"ת ומפרש רבינו דהיינו לא תעבדם וכן פירש\"י: \n", + "ומ\"ש אעפ\"כ אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש, כלומר דלא כתיב בהדיא לא תגפף ולא תנשק וכך אמרו דעל כל אלו אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות כלומר דכלהו משתמעי מחד קרא: \n", + "ומ\"ש ואם היתה דרך עבודתה וכו'. פשוט וכבר נתבאר: \n\n" + ], + [ + "ישב לו קוץ ברגלו לפני וכו' עד מפני שנראה כמנשק לעבודת כוכבים. ברייתא פרקא קמא דע\"ז (דף י\"ב) כלשון רבינו ובנוסחאות שלנו כתוב עוד מעין המושך לפני עבודת כוכבים לא ישחה וישתה מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים ולא כתבה רבינו וגם הרי\"ף ונראה שלא היה בנוסחאות שלהם. ודע דבישב לו קוץ ונתפזרו לו מעות קתני בגמרא ואם אינו נראה כלומר שאינו נראה כמשתחוה כגון שפנה אחוריו או צדו לעבודת כוכבים מותר ולא חשש רבינו לכתבו דמילתא דפשיטא היא: \n\n" + ], + [], + [ + "העושה עבודת כוכבים לעצמו וכו': כתב הראב\"ד א\"א קשיא לי אמאי לוקה וכו' וכל תמונת עבודת כוכבים אחת היא עכ\"ל. והתירוץ שכתב לראשונה מבואר, ומה שכתב ותו קשיא לי וכו'. יש לתמוה שמאחר שאותה תוספתא לא הוזכרה בגמרא משמע דלאו דסמכא היא ולישנא דמתני' הכי דייקא אבל המגפף וכו' עובר בל\"ת. ואם איתא הל\"ל אבל המגפף וכו' לוקה, ועי\"ל דלוקין דקתני בתוספתא היינו מכת מרדות: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) אסור לעשות צורות לנוי וכו'. בר״ה פרק שני (דף כ״ד) תנן דמות צורות לבנות היו לר״ג בעלייתו בטבלא ובכותל שבהם מראה את ההדיוטות כלומר העדים הבאים להעיד על קידוש החדש ואומר להם כזה ראיתם או כזה ראיתם כדי לבדקם אם היו דבריהם מכוונים ופריך התם ובפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ג) ומי שרי והא כתיב לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני במרום כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומשני שאני ר״ג דאחרים כלומר עובדי כוכבים עשו לו והא רב יהודה דאחרים עשו לו ואסר ליה שמואל ומפרקינן התם בחותמו בולט ומשום חשדא אי הכי דר״ג נמי ניחוש לחשדא רבים שאני וכיון דר״ג נשיא הוה שכיחי רבים גביה ואי בעית אימא דפרקים הוה כלומר של חוליות ולא היה מחברם אלא בשעת בדיקת העדים וכולי יומא לא חזו וליכא חשדא. ואי בעית אימא להתלמד שאני דתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. וסובר רבינו דקושטא דמילתא היא דלהבין ולהורות שרי מעתה לית לן למימר בדר״ג דאחרים עשו לו ומדחיין הנהו אוקימתי דאחרים עשו לו ודפרקים ולפיכך לא הזכיר רבינו חלוקים אלו. וכן נראה שהוא דעת הרי״ף ז״ל שלא כתב אלא להתלמד שאני ומיהו קשה למה לא הזכיר רבינו להתלמד שרי וצ״ע. ותניא תו התם לא תעשון אתי לא תעשו כדמות שמשי שמשמשים לפני במרום כגון אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת. ותו תניא כל הפרצופות מותרים חוץ מפרצוף אדם. ותניא תו התם טבעת שחותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה. ודעת רבינו שדמות שמשי מרום אסורים בין בולטים ובין שוקעים וזהו שכתב דאפילו על הלוח אסור ושאר כל הצורות חוץ מצורת אדם מותרים בין בולטות בין שוקעות וזה שחלקו בטבעת בין בולט לשוקע היינו דוקא בצורת אדם: \n", + "כתב הראב\"ד וכן אסור לצור צורת חמה וכו'. א\"א דומה שהוא מחלק וכו' ואחת צורת אדם וצורת שמשים שבמרום דינם שוה וכן עיקר, עכ\"ל. והר\"ן כתב בפרק כל הצלמים על דברי רבינו ולא ירדתי לסוף דעתו מנין לו לחלק בין צורת אדם לשמשי מרום וכלהו מלא תעשון אתי נפקא כדאיתא בגמ' ואף הראב\"ד ז\"ל השיב עליו אולי סובר דמלאכי השרת מפני שאינן בעלי גוף וכן חמה ולבנה כוכבים ומזלות מפני שאינם נראים בולטים ואף בגלגל אינן בולטים אלא משוקעים בתוכו ליכא לאפלוגי בהן בין בולט לשוקע אבל דמות אדם מפני שאינו נראה אלא בולט לא מיתסר אלא בכה\"ג. ואיני יודע למה כתב הר\"ן טענה זו כמסופק בה שהרי בעלי התוס' סוברים כן דבחמה ולבנה כוכבים ומזלות אין חילוק בין בולטין לשוקעין ומטעם שכתב הר\"ן וכן כתב הרא\"ש בפסקיו: \n", + "הרמ\"ך כתב שקשה על האומרים דכל שאין חותמו בולט מותר אמאי צריך לתרץ דפרקים הוה לימא על הלוח היה שלא היה בולט ומה שתירץ לעיל בשמעתא חותמו בולט הוי אינו עיקר מדמקשינן בסיפא דשמעתא והא ר\"ג יחיד הוה וצ\"ע. אי משום הא לא איריא דאפילו נימא דעיקר הוא לא קשה מידי דעיקר תירוצא דשני ליה בין שוקע לבולט לא איירי אלא לענין שמותר לקיימם אבל לעשותם אסור וזה הרב בלעשות איירי, עכ\"ל: \n", + "צורות הבהמות. כתב הרמ\"ך דהא דמות ארבע פנים בהדי הדדי אסור כדאמר אביי והא ארבע פנים הם כדמות חיות ועופות וא\"ת א\"כ תיפוק לי משום צורת אדם י\"ל שאם עשה אדם ושור בצורה אחת גריע מאדם לבדו דלא חזינן ליה מקרא דלא תעשון אתי ותימה למה לא פסק כאביי דהא ליכא מאן דפליג עליה, עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין. בפ' ארבע מיתות (סנהדרין נ') תנן אלו הן הנסקלין ומני בהדייהו המדיח ובסוף הנחנקין תניא מדיחי עיר הנדחת בסקילה ר\"ש אומר בחנק וידוע דהלכה כת\"ק: \n", + "ומה שכתב אע\"פ שלא עבדו. פשוט הוא דמשום מדיחין ממיתין אותם לא משום עובדים ועוד דאי בשעבדו עבודת כוכבים תיפוק ליה דאפילו לא הדיחו נמי נסקלין: \n", + "ואנשי העיר המודחין כו'. פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע\"ו) ואלו הן הנהרגין כלומר בסייף הרוצח ואנשי עיר הנדחת. \n", + "ומ\"ש והוא שעבדו עבודת כוכבים או שקבלו עליהם באלוה ודאי פשיטא דבלא שום אחד מאלו אינן נהרגין וכן נמי פשיטא דסגי להיות מודחין בשקבלו עליהם באלוה דהא עבודת כוכבים איקרי וכמו שבארנו בפרק שקודם זה: \n", + "ומה שכתב ואזהרה למדיח מנין וכו'. ברייתא פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ג) לא ישמע על פיך אזהרה למסית ומדיח מסית בהדיא כתיב ביה וכל ישראל ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעשות עוד אלא אזהרה למדיח: \n\n" + ], + [ + "אין העיר נעשית עיר הנדחת וכו' עד ועד שידיחו רובה. משנה וברייתא בסנהדרין סוף פרק חלק (סנהדרין דף קי״א): \n", + "ויהיו המודחין וכו'. פלוגתא דר' יאשיה ורבי יונתן פ\"ק דסנהדרין (דף ט\"ו) ופסק כרבי יונתן וטעמו משום דבירושלמי פרק חלק איפליגו ר\"מ ור' יהודה במילתא ור' יהודה כרבי יונתן. ונראה שמה שכתוב בנוסחאות ספרי רבינו אבל אם לא הודח רובו של שבט דנים אותם כיחידים שהוא טעות וצריך להגיה אבל אם הודח רובו של שבט דנין אותם כיחידים וכן נמצא בספר ישן: \n", + "וכן אם הדיחוה נשים וכו' עד כשאר הרוגי בית דין. הכל בסוף פרק חלק (סנהדרין דף קי״ב): \n", + "ומה שכתב או שהדיחה יחיד. ברייתא שם יצאו אנשים אין אנשים פחות משנים: \n", + "ומ\"ש או שהודחו מאליהם. שם איבעיא להו הודחו מאליהן מהו ת\"ש הדיחוה נשים וקטנים אמאי להוו כהודחו מאליהן הנך בתר נפשייהו גרירי הני בתר נשים וקטנים גרירי כלומר דכי גרירי בתר נפשייהו הואיל ומעצמן נדחין אדוקין ביותר אבל כי גרירי בתר נשים וקטנים אין אדוקים כ\"כ. ואע\"ג דמשמע דדחויה היא פסק רבינו כוותה משום דטעמא דמסתבר הוא. וכל יתר דברי הבבא משנה שם: \n\n" + ], + [ + "אין דנין עיר הנדחת וכו'. משנה וגמרא פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז) לשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "אין אחת מערי מקלט וכו'. כתב הראב\"ד א\"א לא ידעתי וכו' השבטים נתנו אותם מחלקיהם עכ\"ל. ודעת רבינו שמאחר שנתנו אותם מחלקיהם ואינם מיוחדים לנותנים לא קרינן בהו שעריך: \n", + "ולא ירושלים וכו'. בבא קמא פ' מרובה (בבא קמא דף פ״ב): \n", + "ואין עושין עיר הנדחת בספר. פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז). ופי' ספר כרך המבדיל בין ישראל לעובדי כוכבים. ודע שאמרו שם בגמרא מ\"ט אמר רחמנא מקרבך ולא מן הספר, ובברייתא תני טעמא שמא ישמעו עובדי כוכבים ויחריבו את ארץ ישראל. ופריך ותיפוק ליה דמקרבך אמר רחמנא ולא מן הספר ר\"ש היא דדריש טעמא דקרא. ומאחר שרבינו לא ס\"ל כר\"ש דאמר אלמנה עשירה ממשכנין אותה לא ה\"ל למכתב האי טעמא אלא לפי שאין ביניהם נפקותא לענין הדין שזה טעם מתקרב אל השכל וגם חכמים אין מכחישים אותו אלא שאומר דאפילו לא הוה האי טעמא מקרא נפיק ראה רבינו לכותבו: \n", + "ואין ב\"ד אחד עושה שלש עיירות וכו'. משנה פ\"ק דסנהדרין (דף ב') אין עושין עיר הנדחת בספר ולא שלש אבל עושין אחת או שתים, ובגמ' (דף ט\"ז:) זמנין אמר רב בב\"ד אחד הוא דאין עושין הא בשנים ושלשה ב\"ד עושין וזמנין אמר רב אפילו בשנים ושלשה בתי דינים לעולם אין עושין מ\"ט דרב משום קרחה אמר ריש לקיש לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים ושלשה מקומות עושין ור' יוחנן אמר אין עושין משום קרחה תניא כותיה דר\"י אין עושין שלש עיירות מנודחות בארץ ישראל אבל עושין אותן שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין. ולכאורה משמע שרבינו פוסק כר\"ל דאמר אבל בשנים ושלשה מקומות עושין ומן הדין כר\"י ה\"ל למפסק אי משום דהלכה כוותיה לגבי ר\"ל ואי משום דתניא כוותיה גם נראה שרבינו פסק כזמנין אמר רב דבשנים ושלשה בתי דינין עושין ומן הדין כאידך לישנא דאפילו בשנים ושלשה ב\"ד אין עושין ה\"ל למפסק דכיון דלרב מספקא ליה אית לן למתפס לקולא שלא לעשות שלש אפילו בשלשה בתי דינים וכבר השיג עליו הראב\"ד וכתב א\"א כל זה שבוש וכו' אלא יהודה וגליל עכ\"ל. וכבר נשאל על זה הגאון מהר\"י קולון והשיב שדעת רבינו הוא דלא פליגי ר\"י ור\"ל במרוחקות אלא במקורבות דר\"ל סובר דאע\"ג שהן מקורבות כיון שאינם במקום אחד כגון שלשתם ביהודה או בגליל עושין דיהודה וגליל חלוקין הם זה מזה לכל דבר כדמוכח בכמה מקומות והיינו דאמר ר\"ל ל\"ש אלא במקום אחד כלומר שהן כלם ביהודה או בגליל אבל בשתים כלומר שתים ביהודה ואחת בגליל או בשלשה מקומות כגון יהודה וגליל ועבר הירדן עושין ועלה קאתי ר\"י לפלוגי ואמר דלעולם אין עושין משום קרחה כלומר במקום דשייך לומר קרחה כגון שאינן מרוחקות ואע\"ג שאינן במקום אחד אלא עומדות על הספר שבין יהודה וגליל והאחת ביהודה והשתים בגליל או בהפך כיון שהן מקורבות אין חילוק המדינות מועיל בזה ומכל מקום יש לחוש משום קרחה אבל כשהן מרוחקות דאז לא שייך למיחש לקרחה עושין דר' יוחנן אדריש לקיש קאי ור\"ל לא דבר במרוחקות אלא בשינוי המקומות דבר וכן פירש\"י דמלתא דר\"ל דשנים או שלשה מקומות דהיינו יהודה וגליל והיינו כדפרישית. וא\"ת מי דחקו לרבינו לחלק בכך ומנ\"ל דמרוחקות עושין י\"ל דלישנא דברייתא קשיתיה דקתני אין עושין שלש עיירות מנודחות וכו' אבל עושין שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל משמע הא שתים ביהודה או בגליל אין עושין וכ\"ש שתים ביהודה ושתים בגליל והדר קתני סיפא אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין דמשמע הא שתים ביהודה ואחת בגליל עושין וכ\"ש שתים ביהודה או שתים בגליל וא\"כ קשיא רישא אסיפא אלא ע\"כ צ\"ל דהכי פירושו אין עושין שלש עיירות מקורבות מנודחות וכו' אבל עושין שתים שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל ואפילו שאין מרוחקות אלא מקורבות כגון אחת על הספר מכאן ביהודה ואחת על הספר מכאן בגליל ולעולם במקורבות ודוקא שתים אבל ג' במקורבות לא אבל במרוחקות כגון אחת בדרום יהודה ואחת בצפון יהודה ואחת בצפון גליל עושין אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין אפילו מרוחקות והיינו שכתב רבינו דאין בית דין אחד לכל הפירושים עושין שלש עיירות מנודחות ואפילו חלוקות למקומות כגון יהודה וגליל כר\"י כיון שאין מרוחקות זו מזו אבל שתים עושין אם חלוקות למקומות אבל כשהן מפוזרות דאז לא שייך משום קרחה עושין אפילו שלש מדיוקא דברייתא כדפרישית לעיל. ואין להקשות דסוף סוף מנ\"ל לרבינו דב\"ד אחד עושה שלש עיירות מנודחות במרוחקות נימא דהא דקתני בברייתא אבל אין עושין שתים ביהודה ושתים בגליל דמשמע הא ג' עושין דהיינו דוקא בשלשה בתי דינין כדמספקא ליה לרב דהא מדאמר וזמנין אמר רב דאפילו בשלשה בתי דינין אין עושין משום קרחה משמע דאי לאו טעמא דקרחה בג' ב\"ד אפילו טובא נמי, ומאחר דס\"ל לרבינו דבשלשה לא שייך קרחה אם כן ברייתא דקתני אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין ע\"כ בב\"ד אחד קא מיירי דאי דבשלשה ב\"ד עושין אפילו טובא נמי במרוחקות כדפרישית לעיל: \n\n" + ], + [ + "אין עושין עיר הנדחת עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים. משנה פ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ז) שם דקתני באלו הן הנסקלין המסית והמדיח וקתני במסית האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד אזבח אלך ואזבח וכו' והדר קתני בסמוך המדיח זה האומר נלך ונעבוד עבודת כוכבים אלמא דמדיח אינו חייב עד שיאמר בלשון רבים: \n", + "עיר הנדחת שלא נתקיימו וכו'. משנה בפרק חלק (סנהדרין דף קי\"א:): \n\n" + ], + [ + "והיאך דין עיר הנדחת וכו' שולחין להם שני תלמידי חכמים וכו'. כתב הראב\"ד א\"א טוב הדבר וכו' אחר התראה ומעשה עכ\"ל: \n", + "וי\"ל שמ\"ש רבינו ששולחים להם שני ת\"ח להזהירם וכו' אינה התראה גמורה מאחר שאינה לכל אחד בפרט. ומ\"מ צ\"ע מנין לרבינו ששולחים להם שני ת\"ח להזהירם. ואפשר שלמד כן רבינו מדאמרינן בפרק היו בודקין עדים זוממין לא דמו לעיר הנדחת ויחיד העובד עבודת כוכבים שכן אלו צריכין התראה ועדים זוממין אין צריכין התראה שאעפ\"י שאינה התראה גמורה כמו שכתבתי מ\"מ שם התראה איכא: \n", + "מיד מרבין להם בתי דינין וכו'. בפרק חלק (סנהדרין קי״ב) אהא דתנן עד שיודח רובה בעי בגמרא היכי עבדינן כלומר שאם אתה אומר דנין אותן וסוקלין אותן כדין היחיד היאך תמצא שיודח רובה וידונו בדין עיר הנדחת וכן אין לומר שדנין וחובשין שא״כ אתה מענה דינם של אלו ואסיקנא מרבין להם בתי דינין כלומר כדי שתתקבל עדות כלם ביום אחד ואם נמצאו העובדים רובה מעלין אותם לבית דין הגדול שבירושלים והורגים אותם. כתב הרמ״ה שיש לתמוה על זה דקי״ל כר״י דאמר דנין וסוקלין ואחד משלים והא דאמר לבסוף מרבין להם בתי דינין ומעיינינן בדינייהו ומסקינן להו לב״ד הגדול וגמרינן לדינייהו וקטלינן להו לטעמיה דר״ל קאמר דקס״ד דהאי דאמר ר״ל מרבים להם בתי דינין למגמרא דינייהו לאלתר קאמרינן ואקשי עליה איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא את העיר כולה לשעריך ומפרקינן דר״ל לא קאמר דגמרינן לדינייהו לאלתר אלא דמעיינינן בדינייהו ואי משתכחי עובדים רובה מסקין להו לב״ד הגדול וכו' אבל לרבי יוחנן ל״ק מידי דכי קא ממעט קרא מרובין קא ממעט והני לר״י יחידים נינהו דהא קמא קמא דמטי לידן גמרינן לדיניה כיחיד דאכתי הנך בחזקת כשרים נינהו אבל ההוא חד דמשלים לרוב מודה ר״י דמסקינן ליה לב״ד הגדול וקטלינן ליה התם וליכא למימר דגמרא דמסקינן ליה הכי דלא כר״י דהא קי״ל ר״י ור״ל הלכה כר״י בר מהנך תלת, והשיב לו הר' אהרן ב״ר משולם בכל ספרינו לא נמצא כתוב ולא נזכר שם ר' יוחנן בכולה שמעתא אלא עולא הוא דמקשה לרב יהודה דאמר דנין וחובשין א״כ נמצאת מענה את דינן אלא דנין וסוקלין ור״ל פליג עלייהו ואמר מרבין להם בתי דינין ומקשינן ליה מהא דאמרינן איש ואשה אתה מוציא לשעריך וכו' ומתרץ ליה אליבא דריש לקיש וקסבר רבינו כיון דשקיל וטרי בגמרא ומסיק לה אליבא דריש לקיש ש״מ הלכתא כוותיה ומסתבר טעמיה. \n", + "ומ\"ש כל מי שבאו עליו שני עדים וכו'. פשוט הוא דבעינן שני עדים והתראה לכל אחד וכך אמרו בפירוש המשנה שם. ודע שמומכין כל נפש אדם מתחיל ענין ואומר שאם הודח כלה מכין כל נפש אדם שבה לפי חרב ואם הודח רובה ולא כלה מכין טף ונשים של עובדים. ומ\"מ צ\"ע מנ\"ל שמכין טף ונשים דאי מדכתיב הכה תכה את יושבי העיר הא אצטריך לכמה ישהה בעיר ויצטרף עמהם ואפשר דמהחרם אותה ואת כל אשר בה נפקא, ובעל מ\"ע כתב שחכמי לוניל השיבוה לר\"מ הלוי שראיה לדברי רבינו מדגרסינן בספרי הכה תכה את יושבי העיר מכאן אמרו חכמים וכו' (עיין במגדל עוז בד\"ה וכבר תמה ר\"מ הלוי וכו') וקצת דברים אלו אינן נ\"ל: \n", + "ובין שהודחה כולה וכו'. זה פשוט דכיון שנדונית כדין עיר הנדחת מדיחיה הם בסקילה אלא שק\"ל דמשמע דאי לא הודח רובה אין סוקלין את מדיחיה ואמאי וגם בפרק שאחר זה כתב ואם הודחו רוב העיר אחריו נסקל אלמא דאם לא הודחו אינו נסקל ואמאי מי גריעי ממסית ומדיח דהוו בסקילה כיון שהורה לעבוד כמו שיתבאר בפרק שאחר זה. וצ\"ל לדעת רבינו כשאינו מתכוין אלא להסית אז מתחייב באותה שעה שהסית אבל המתכוין להדיח אינו חייב עד שתעשה כוונתו והיינו שתודח רוב העיר וכל שלא נעשה כן לא מיחייב. ומ\"ש בפרק שאחר זה ואם הודחו רוב העיר אחריו נסקל היינו לומר שאם לא הודחו אחריו רוב העיר אינו נסקל משום מדיח אבל נסקל משום מתנבא לעבודת כוכבים: \n", + "ומקבצים את כל שללה וכו' עד שנאמר אל תוך רחובה. משנה פרק חלק (סנהדרין דף קי״ב): \n", + "והורגים כל נפש חיה אשר בה. מקרא מלא הוא ואת כל בהמתה וה\"ה לשאר נפש חיה ואפשר דמכל נפקא: \n\n" + ], + [ + "נכסי הצדיקים שבתוכה וכו'. משנה פרק חלק (שם) נכסי צדיקים שבתוכה אבודים ובברייתא בגמרא מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו מי גרם להם שידורו בתוכה ממונם לפיכך ממונם אבד וזה שאמר רבינו הואיל וישבו שם ממונם אבד: \n\n" + ], + [ + "ועיר הנדחת שהוזמו עדיה וכו'. ר\"פ בתרא דכריתות (דף צ\"ו [כ\"ד:]) עיר הנדחת שהוזמו עדיה כל המחזיק בה זכה בה וטעמא דמשנגמר דינה כל חד מפקיר ממוניה: \n", + "ואינה נבנית לעולם וכו'. משנה פ' חלק (סנהדרין דף קי״ב): \n", + "ומ\"ש ומותר לעשותה גנות ופרדסים. שם במשנה לא תבנה עוד לא תעשה אותה גנות ופרדסים דברי ר\"י הגלילי ר\"ע אומר לא תבנה עוד לכמות שהיתה אינה נבנית אבל נעשית היא גנות ופרדסים ופסק כר\"ע דהלכה כר\"ע מחבירו: \n\n" + ], + [ + "שיירא העוברת וכו'. ברייתא שם ולא ידעתי למה לא כתב רבינו מה ששנינו שם החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום הרי אלו מצילין אותה ופירש\"י שיירא חמרים וגמלים שנשתהו בעיר ל' יום כדמפרש בברייתא הרי אלו מצילין אותה אם רוב אנשי העיר הודחו וחמרים וגמלים משלימים המיעוט ועושין אותם רוב מצילין עליהם שאין ממונם אבד אלא נידונין כיחידים: \n\n" + ], + [ + "נכסי אנשי מדינה וכו'. מימרא דרב חסדא שם: \n", + "נכסי הרשעים וכו'. ברייתא שם ואת כל שללה תקבוץ לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה אמר רב חסדא ובנקבצים לתוכה. ונראה שרבינו מפרש דרב חסדא הכי קאמר הא דאמרן דנשרפים וא\"כ הרי הן אסורין בהנאה ה\"מ כשנקבצו לתוכה אבל אם לא נקבצו לתוכה אלא נשארו חוץ לעיר ולא נשרפו עם השאר מותרים בהנאה ולא תימא דאסירי משום דכל העומד לישרף כשרוף דמי ומאבדין אותו אלא ינתנו ליורשיהן, ולענין ליהנות מהן קודם שישרף שלל העיר וקודם קביצת הנכסים האלו לתוכה נראה דאסורים בהנאה דהא עומדים לישרף הם אבל כיון שנשרף שלל העיר שוב אין נכסים אלו עומדים לישרף כנ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת שהיתה בתוכה הרי זו אסורה ועיסה וכו'. מימרא דרב חסדא שם ואמרו שם מאי טעמא בהמה כמאן דלא פליגא דמיא עיסה כמאן דפליגא דמיא כלומר א\"א לכזית בשר בלא שחיטה והאי לאו לשחיטה קיימא אלא למיתה וכל זית וזית מעורב בו איסור עיר הנדחת ואפילו ששחטה אחר כך שכבר אפשר לחלקה אסורה לפי שכבר נאסרה בעודה בחיים ושוב לא יצתה מידי אותו איסור אבל עיסה משעה ראשונה כמאן דפליגא דמיא לפי שמאותה שעה היה אפשר לחלקה ולא היה חלק של עיר הנדחת מעורב בה: \n\n" + ], + [ + "בהמה של עיר הנדחת שנשחטה. שם (סנהדרין קי\"ב) בעי רב חסדא בהמת עיר הנדחת מהו דתיתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבלה לפי חרב אמר רחמנא ל\"ש שחטה מישחט ל\"ש קטלה מיקטל או דילמא כיון דשחטה מהניא לה שחיטה מאי תיקו, ומשמע שאם היתה מותרת אחר שחיטה פשיטא דלא מטמאה ואין לומר דמותרת בהנאה ואסורה באכילה דהא כיון דאישתרא בהנאה אלמא פקע מעלה איסור עיר הנדחת ואפילו באכילה שריא אלא ודאי דאסורה בהנאה אפילו לאחר שחיטה ומבעיא ליה אי מטמאה או לא: \n", + "שער הראש וכו'. שם בעי רב יוסף שער נשים צדקניות מהו אמר רבא הא דרשעניות אסור תקבוץ ושרפת כתיב מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה אלא אמר רבא בפאה נכרית כלומר גידול של שערות דעלמא שעושין לנוי קא מבעי לרב יוסף אם הוא של צדקניות ואסיקנא בתיקו ותיקו דאיסורא לחומרא: \n\n" + ], + [ + "פירות המחוברין וכו'. שם ת\"ר היו בה אילנות תלושין אסורים מחוברים מותרים ומפרש רבינו הטעם משום דתקבוץ ושרפת אמר רחמנא וכן פירש\"י וכיון דמהאי טעמא הוא פירות נמי הוא הדין והוא הטעם. וא\"ת מאי קאמר רבינו וה\"ה לשער הראש והרי כבר ביאר דין זה בסמוך ועוד למה בדין השער שהוזכר בגמרא תקבוץ ושרפת לא הזכירו רבינו וכאן שלא הוזכר בגמרא הזכירו רבינו. וי\"ל לפי שרבינו רצה ללמוד לפירות מאילנות כתב דין הפירות וכתב בו הטעם כלומר זיל בתר טעמא ותראה דאילנות לאו דוקא ותדע דהא שער הראש דשרייה לעיל הוא מהאי טעמא ואין חילוק בין שער לפירות וא\"כ מ\"ש וה\"ה לשער הראש פירושו וה\"ה דמתקבוץ ושרפת נפיק היתרא לשער הראש: \n", + "ההקדשות שבתוכה תמימים הרי הם קדשי מזבח וימותו זבח רשעים תועבה וכו'. שם ת\"ר היו בה קדשי קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו ר\"ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר אמר מר קדשי מזבח ימותו ואמאי ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה רבי יוחנן אמר זבח רשעים תועבה ריש לקיש אמר ממון בעלים הוא הכא בקדשים קלים ואליבא דר\"י הגלילי וידוע דהלכה כר\"י ואמרינן תו ר\"ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור במאי עסקינן אילימא בתמימים שלל שמים הוא אלא בבעלי מומין שללה היא אמר רבינא לעולם בבעלי מומין ומי שנאכל בתורת בהמתה יצאו אלו שאין נאכלין בתורת בהמתה אלא בתורת בכור ומעשר דשלל שמים נינהו ופליגא דשמואל דאמר שמואל כל שקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בעל מום משללה אימעיט וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום מבהמתה נפקא: \n", + "והראב\"ד ז\"ל כתב א\"א דומה שהוא סבר דר\"ש חולק וקא פסק הוא כת\"ק. ולי נראה דר\"ש אינו חולק וקי\"ל כוותיה וכלהו אמוראי מפרשי למלתיה ורב פפא דהוא בתרא מפרש למלתיה אפילו בבעל מום ויותנו לכהן אחר ואין כאן זבח רשעים תועבה שאינן דורון כשאר זבחים ולא מכפרים שום כפרה עכ\"ל. ורבינו נראה דמפרש דר\"ש אתא לאפלוגי את\"ק כדמוכח לישנא דר\"ש אומר דאי לפרושי אתא הל\"ל א\"ר שמעון ואליבא דרבינא תנא קמא תני קדשי מזבח ימותו לא שנא תמימים ל\"ש בעלי מומין והבין רבי שמעון בת\"ק דהיינו באותן שאינן נאכלין במומן אבל בכור ומעשר שהם נאכלין במומן שללה נינהו ובכלל בהמתה הוו ואתא ר\"ש למימר דבכור ומעשר בעלי מומין אימעיטו מבהמתה דדרשינן לקרא הכי בהמתה מי שנאכל לבעלים בתורת בהמתה יצאו אלו שיש להם שם לווי שאין נאכלין בתורת בהמתה שאין אומרים בהמת עיר הנדחת אלא בהמת בכור ומעשר של עיר הנדחת ופליגא הא דרשא דרבינא לדרשא דשמואל דרבינא מבהמתה דריש אליבא דר\"ש דבעלי מומין דבכור ומעשר של שמים הן ושמואל דריש דבכלל בהמתה נינהו דאמר שמואל כל שהוא קרב לגבוה כשהוא תם וכשהוא בעל מום צריך פדייה כגון שאר קדשים קלים חוץ מבכור ומעשר משללה ולא שלל שמים אימעיטו דאין מחרימין אותם עמה וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום אלא נאכל במומו כגון בכור ומעשר כשהוא בעל מום מבהמתה נפקא דכיון דהשתא נאכל לבעלים בהמתה קרינן ביה ופסק רבינו כת\"ק, ודרך זה נראה שהבין הראב\"ד ברבינו. ומ\"ש דר\"ש אינו חולק כבר כתבתי דחולק הוא והבאתי ראיה לזה מדקתני ר\"ש אומר ולא קתני אר\"ש ואע\"ג דכלהו אמוראי מפרשי למלתיה משום הכי ליתא למידחי סברא דת\"ק דהני אמוראי שקלי וטרו להבין דבריו לא לפסוק הלכה כמותו ואילו הוו בעו בעיי אליביה הוה אפשר לומר דסבירא להו כוותיה אי נמי שקלי וטרו למשמע מדבריו לת\"ק. ועוד י\"ל דאפילו אם תמצא לומר דסבר רבינו דר\"ש לא פליג ופליגא הא דרבינא דאמר לר\"ש בעלי מומין לאו בכלל בהמתה נינהו אדשמואל דאמר כל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום אלא נאכל במומו כגון בכור ומעשר כשהן תמימים לאו שלל שמים מיקרו כיון שאם יארע בהם מום יאכלו לבעלים והילכך אצטריך בהמתה למעוטי בכור ומעשר תמימים דמשללה ליכא למעוטינהו אבל כשהן בעלי מומין בהמתה קרינן ביה ובסייף ואע\"ג דרבינא דבתרא הוא מפרש דברי ר\"ש דאפילו בעלי מומין לאו שללה נינהו מ\"מ כיון דשמואל פליג עלויה ותלמודא נמי מקשה בפשיטות אלא בבעלי מומין שללה נינהו סבר רבינו דהכי נקטינן: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ואח\"כ שורפין אותם. כתב הראב\"ד לא ידעתי למה שורפין אותם שלל שמים היה ולא חל עליו איסור עכ\"ל. וי\"ל דסבירא ליה לרבינו דבהמת עיר הנדחת מיקרו ואריא דהקדש הוא דרביע עלייהו וכיון דנסתלק אריא דהקדש חל עליו מיד איסור עיר הנדחת ולפי זה לא קאי ואחר כך שורפין אלא אקדשי בדק הבית. ומכל מקום נשאר מקום עיון אמאי שורפין אותם ואין נהרגין כדין בהמת עיר הנדחת. ונראה לי דאין הכי נמי דבהמת קדשי בדק הבית אחר שנפדית נהרגת אלא לפי שקדשי בדק הבית שם כולל לכל הדברים המוקדשים לבדק הבית ועוד שעל הרוב אין מקדשין לבדק הבית בעלי חיים אלא דברים אחרים משום הכי נקט שורפין. \n", + "ומ\"ש שנאמר שללה לא קאי על מה שכתב בסמוך שורפין אותן אלא אמאי דקתני ימותו או יפדו: \n\n" + ], + [ + "התרומות שבתוכה אם הגיעו ליד כהן וכו'. משנה שם (סנהדרין קי\"א) תרומות ירקבו ובגמ' אמר רב חסדא לא שנו אלא תרומה ביד כהן אבל ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת. ופירש\"י טעמא דירקבו ולא בשריפה דאע\"ג דממון כהן הוא מ\"מ קדש איקרו ולא מזלזלינן ביה כולי האי: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני וכסף מעשר שני וכתבי הקדש וכו'. משנה שם מעשר וכתבי הקדש יגנזו ופי' רש\"י מעשר שני אע\"פ שהוא נאכל לישראל הואיל וקדש איקרי לא אמרינן ישרף אלא יגנז. ובברייתא בגמרא אל רחובה את כל שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר. ונראה שלא היתה בנוסחת רבינו כסף הקדש אלא פרט לכסף מעשר ומינה נשמע לכסף הקדש: \n\n" + ], + [ + "כל העושה דין בעיר הנדחת הרי זה כמקריב עולה כליל עד סוף הפרק. משנה שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המסית אחד מישראל בין איש בין אשה וכו' אף על פי שלא עבד המסית ולא המוסת וכו'. פרק ארבע מיתות (סנהדרין ס\"ו) תנן גבי מסית אמר לשנים הם עדיו ומביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו, והא ודאי אותם שנים לא עבדו ולא קבלו לעבוד ואפילו הכי סוקלין אותו מפני שהורה לעבוד לבד: \n", + "בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה וכו'. בסוף הנחנקין (סנהדרין פ״ט) נביא שהדיח כלומר שמתנבא בשם הקדוש ברוך הוא לעבוד כוכבים בסקילה ר״ש אומר בחנק ופסק כתנא קמא: \n", + "בין שהיה המסית יחיד איש או אשה וכו'. ברייתא פרק ארבע מיתות (סנהדרין ס״א) אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים ואף על גב דפשטא דברייתא מיירי לענין דין הניסתים ה״ה לענין המסית ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח וכו'. משנה (שם ס\"ז) המדיח זה האומר נלך ונעבוד כוכבים ובגמרא מדיחי עיר הנדחת שנו כלומר ואשמעינן דמדיח לא מקרי אלא מדיח עיר הנדחת ומדיח עיר הנדחת לא מקרי מסית: \n", + "היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הם כיחידים וכו'. כלומר אע\"פ שהיה נביא זה שהדיח רוב העיר לא נשתנה דינם מאילו היה הדיוט וכיון שאינו אלא אחד דינם כיחידים וכמו שנתבאר בפרק שקודם זה: \n", + "ואם הודחו רוב אנשי העיר וכו'. כבר פירשתיו בפרק שקודם זה: \n", + "המסית שהסית בין בלשון רבים בין בלשון יחיד וכו' עד העומדים שם ברחוק מביאין אותו לב\"ד וסוקלים אותו. הכל משנה בפרק ד' מיתות שם. וא\"ת היכי קאמר שלשון שאומר המסית הוא אעבוד שאינו אומר אליו תעבוד או נעבוד. ונ\"ל שאומר אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי, או שאמר אלך ואעבוד שמחוסר הליכה אע\"ג דאיכא למימר אדהכי הדר ביה, או שאומר בלשון רבים נלך ונעבוד בכל ענין מקרי מסית: \n\n" + ], + [], + [ + "מצוה ביד המוסת להורגו שנאמר ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה עד לא תכסה עליו. בספרי פרשת ראה: \n", + "ואזהרה להדיוט המסית. כלומר דנביא בהדיא כתיב ביה: \n", + "ומה שכתב שנאמר ישמעו וכו'. בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס\"ג) לא ישמע על פיך אזהרה למסית ומדיח מסית בהדיא כתיב ביה וכל ישראל ישמעו וייראו אלא אזהרה למדיח. ופירש רש\"י דוכל ישראל ישמעו לאו דוקא דמסיפיה דקרא דכתיב ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה נפקא וכן כתב רבינו בספר המצוות אשר לו וגם במנין המצות כתב כן והכא לישנא דגמרא נקט: \n\n" + ], + [ + "המסית אחרים לעובדו וכו'. שם (ס\"א) האומר בואו ועבדוני ר\"מ מחייב ר' יהודה פוטר ואמרו שם היכא דפלחו כ\"ע לא פליגי דכתיב לא תעשה לך פסל כי פליגי בדיבורא בעלמא מר סבר מסית לעצמו שמעי ליה ואין דקאמר ליה קושטא הוא ומר סבר מסית לעצמו לא שמעי ליה מימר אמרי מאי שנא איהו מינן ואין דקאמרי אחוכי קא מחכי ליה וידוע דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י: \n", + "אבל אם הסית לעבודת איש אחר או לשאר מיני וכו'. ברייתא שם לא תאבה לו ולא תשמע אליו הא אבה ושמע חייב: \n\n" + ], + [ + "נביא המתנבא בשם עבודת כוכבים כיצד זה האומר אמר לי כוכב ומזל שמצוה לעשות כך וכך וכו' אפילו כיון את ההלכה וכו'. משנה פרק הנחנקין (סנהדרין פ\"ט). \n", + "ומ\"ש ואזהרה שלו מכלל שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו: \n\n" + ], + [ + "ואסור לערוך דין ותשובה עם המתנבא בשם וכו' וכן נביא השקר וכו' עד ומיתתו בחנק. משנה סוף פרק הנחנקין (שם): \n\n" + ], + [], + [ + "כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר וכו'. בספרי פרשת שופטים: \n", + "ואין דנין נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד וכו'. משנה פרק קמא דסנהדרין (דף ט\"ז): \n\n" + ], + [ + "הנודר בשם עבודת כוכבים והנשבע בה לוקה וכו'. משנה פרק ד' מיתות (סנהדרין ס\"ג) הנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בלא תעשה ובגמ' מנ\"ל דתניא ושם אלהים אחרים לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבים פלונית ולא ישמע על פיך שלא ידור בשמו ולא יקיים בשמו ולא יגרום לאחרים כלומר לעובדי כוכבים שידרו בשמו ויקיימו בשמו. דבר אחר לא ישמע על פיך אצטריך לאזהרת מדיח כלהו אינך נפקי מלא תזכירו. וכן הכריחו שם התוס' שכתבו קשה דלא ישמע הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין וי\"ל דמש\"ה קאמר דבר אחר לאוקומי לא ישמע למדיח ומעיקרא לא פלגינהו בתרי קראי אלא לאסמוכינהו בעלמא דעיקר מלתא דכלהו מלא תזכירו נפקא: \n", + "ומ\"ש לוקה. יתבאר בסמוך בעז\"ה: \n\n" + ], + [ + "וכל עבודת כוכבים הכתובה בכתבי הקדש מותר להזכיר וכו'. מימרא דר\"י שם: \n", + "ואסור לגרום לאחרים שידרו ושיקיימו וכו'. כלומר אע\"פ שאסור לגרום מ\"מ אינו לוקה אלא הנודר והמקיים ומקיים הוא נשבע וכן תרגם אונקלוס שבועה קיים. ועל מ\"ש \n", + "רבינו שהנודר ומקיים בשם עבודת כוכבים לוקה. כתב הראב״ד ז״ל זה לא אמרו בגמ' וכו' חוץ מנשבע ומימר עכ״ל. ביאור הדברים בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס' וס״ג) תנן המגפף ומנשק המכבד המרבץ המרחיץ הסך המלביש המנעיל עובר בלא תעשה הנודר בשמה והמקיים בשמה עובר בלא תעשה ובגמרא כי אתא רב דימי א״ר אלעזר על כולם לוקה חוץ מהנודר בשמה והמקיים בשמה מ״ש הנודר והמקיים דלא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה הני נמי לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו אלא כי אתא רבין אמר ר' אלעזר על כלן אינו לוקה חוץ מהנודר והמקיים מאי שנא אהנך דלא לקי משום דהוי ליה לאו שבכללות הני נמי לאו שאין בו מעשה הוא ההוא כר' יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו עכ״ל הגמרא. ופשטיה כדברי הראב״ד ולדעת רבינו י״ל דכיון דבין לרב דימי בין לרבין ואליבא דר״א מגפף ומנשק לא דמו לנודר ומקיים דבחד לקי ובחד לא לקי אלא דפליגי בהי מנייהו הוא דלקי והיינו דמגפף ונודר ומקיים לא ערבינהו תנא ותננהו אלא פלגינהו בתרי בבי לגלויי לן דאע״ג דמן הדין לא לקי הכא קים ליה לתנא דלקי ורב דימי סבר דהאי דלקי היינו מגפף ומנשק דכיון שיש בהם מעשה אע״ג שהם לאו שבכללות ראוי יותר לענוש מבלאו מפורש ואין בו מעשה ואקשו עליה כיון דלאו שבכללות ליכא למ״ד בעלמא דלוקין עליו ליתא למימרא דסבר תנא דבהא לוקין ואסיקנא כרבין דאמר דהאי דלקי היינו נודר ומקיים כיון שהם מפורשים בכתוב אע״פ שאין בו מעשה ראוי לומר דבהא קאמר תנא דלוקין יותר מלאו שבכללות אע״פ שיש בו מעשה משום דלאו שבכללות לא אשכחן בעלמא מאן דפליג ואמר דלוקין עליו אלמא אין שום סברא ללקות על לאו שבכללות אבל לאו שאין בו מעשה אשכחן ר״י דאמר לוקין עליו וא״כ הרי יש מקום לומר דסבר תנא דידן בהאי לאו כר״י בעלמא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אבל לעולם תנא דידן סבר בעלמא דלא כר' יהודה והכא דוקא אמר הכי אי משום חומר עבודת כוכבים או מטעמא אחרינא. ואפשר דטעמא דתנא משום דכיון דגלי קרא בנשבע לשם שהוא לוקה אע״פ שאין בו מעשה הוא הדין בנשבע לשם עבודת כוכבים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "העושה אוב וכו'. בריש כריתות מני כל הנהו דחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ומני אוב בהדייהו ואמר בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס\"ה) מ\"ט לא תנא התם ידעוני כי היכי דתנא אוב, ואמר ר' יוחנן לפי ששניהם בלאו אחד נאמרו כלומר דתרוייהו מחד קרא נפקי ואם עשה שניהם בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת וא\"כ אליבא דר' יוחנן ידעוני נמי חייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ריש לקיש אמר דהיינו טעמא דלא תני ידעוני משום דאינו חייב חטאת. וידוע דהלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש. ומה שכתב נסקל מפורש בתורה: \n", + "וכן הלוקח גולגולת המת וכו'. בפרק ארבע מיתות שם שנינו בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו ופירש רש\"י פיתום שם המכשף. ובברייתא בגמרא אמרו שבעל אוב הוא הנשאל בגולגולת: \n", + "כיצד הוא מעשה האוב זה שהוא עומד ומקטיר קטורת וכו': כתב הראב\"ד כיצד מעשה האוב וכו' א\"א בבית הקברות וכו'. משחיו של מת עכ\"ל. ואיני יודע מהיכן למד הראב\"ד כן ובעלת אוב דשאול יוכיח שלא היתה בבית הקברות: \n\n" + ], + [ + "ואזהרה שלהן מנין שנאמר אל תפנו אל האובות וכו'. בתורת כהנים פרשת קדושים: \n\n" + ], + [ + "הנותן מזרעו וכו'. בריש כריתות (דף ב') מני לה בהדי הנהו שחייב על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה: \n", + "ומ\"ש נסקל. בהדיא כתיב בקרא עם הארץ ירגמוהו וכו': \n", + "ואזהרה שלו מנין שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר וכו'. בסה\"מ שלו כתב וכבר נכפלה האזהרה מהמעשה הזה באומרו לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. וכוונת רבינו במה שכתב כאן דמקרא דלא ימצא בך ילפינן פירושא דמולך כדאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס\"ד) מסר והעביר למולך ולא באש יכול יהא חייב נאמר כאן להעביר ונאמר להלן לא ימצא בך מעביר בנו מה להלן באש אף כאן באש ומה כאן מולך אף להלן מולך, ומה שכתב בסה\"מ שנכפלה היינו בתר דידעינן פירוש דמולך שייך למימר נכפלה: \n", + "כיצד היו עושין מדליק אש גדולה ולוקח וכו'. מתבאר והולך: \n", + "ומ\"ש ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש. זה דעת רבינו ואפשר דמפיק לה מדכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש אלמא שהוא עצמו מעביר אותו, אבל אין כן דעת רש\"י בפרק ארבע מיתות אלא שכהניהם היו מעבירים אותו: \n", + "ומעבירו ברגליו מצד זה לצד זה בתוך וכו'. בפרק ארבע מיתות (שם) אמר רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה היכי דמי אמר אביי שרגא דליבני במיצעי נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא רבא אמר כמשוורתא דפורייא, תניא כוותיה דרבא אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה העבירו ברגל פטור. ופירש\"י שרגא דליבני שורת לבנים גבוה לבנה ע\"ג לבנה והאש מכאן ומכאן. כמשוורתא דפורייא אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצים בימי הפורים שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה. העבירו ברגל פטור אלמא דרך עבודתו בקפיצה עכ\"ל. ויש לתמוה היאך כתב רבינו דאינו חייב עד שיעבירנו ברגליו דאדרבא בגמרא אמרינן דהעבירו ברגל פטור, ונשאל הגאון מהר\"י קולון על זה והשיב דרבינו מפרש האי שרגא דליבני שאומר אביי היינו משום דדרך העברה היינו שהאב נושא את בנו על כתיפו ועובר עם בנו בתוך האש ואע\"ג דקרא לא משמע שיהא האב עובר בתוך האש עצמו שהרי בנו באש כתיב ולא עובר עם בנו באש מ\"מ כיון דשרגא דליבני ובמיצעי פירוש גדר לבנים מזה וגדר לבנים מזה גובהן עד כנגד גובהו של אב והאב עובר בין הגדרים האלה ואין האש נוגעת בו כלל אלא שהוא מעביר בנו על כתיפו למעלה ממחיצת הלבנים עד שהשלהבת מגעת אל הבן המורכב על כתיפו של אביו קרינן בו מעביר בנו באש ועל זה פליג רבא וס\"ל דאם העבירו האב ברגל כלומר ברגל של אב שהאב עצמו עובר בתוך האש שהוא פטור אלא צריך שיעבירנו ברגלו של בן והיינו דקאמר רבא כמשוורתא דפורייא שכן רגילות שעוברים על האש מצד לצד כמ\"ש רבינו והיינו דמייתי סיעתא לרבא מברייתא דקתני העבירו ברגל פטור כלומר ברגל של מעביר לאפוקי מדאביי. ודיקא נמי כדפרישית שרבינו כתב ומעבירו ברגלו ולקמן נמי כתב ויעבירנו באש וברגלו ובברייתא קתני העבירהו ברגל ולא קתני העבירהו ברגלו אלא ודאי דברגל משמע ברגל המעביר וברגלו משמע ברגלו של עובר עצמו כדפרישית ע\"כ. ול\"נ שרבינו מפרש דאביי דאמר שרגא דליבני היינו שהאש מכאן ומכאן ושורות הלבנים באמצע ומעביר בנו על שורות הלבנים אבל לא בתוך השלהבת ורבא פליג עליה ואמר כמשוורתא דפורייא ולא לענין הקפיצה הוא שאמר כן וכמו שפירש\"י אלא כשם שהעושים אותה משוורתא עוברים בתוך השלהבת כך זה צריך שיעבור בתוך השלהבת ולאפוקי מדאביי ותניא כותיה דרבא העבירו ברגל דהיינו שרגא דלבני שהוא עובר ברגלו כמי שמהלך בשוק פטור עד שיעבור בתוך השלהבת דאז אורחא דמילתא דאינו עובר ברגלו משום דרגליו תכוינה ולא שתחויב הקפיצה עכ\"פ וכדברי רש\"י אלא הכוונה לרבא ולברייתא העברה בתוך השלהבת לבד. וזהו שכתב רבינו ומעבירו וכו' בתוך השלהבת. \n", + "ומ\"ש רבינו ומעבירו ברגליו. ענינו שלא יעבירנו מראשו או מצדדיו כמו שעושין כשמחרכין התרנגולת אלא העברה מצד רגליו בעינן. ואפשר דס\"ל דאיתיה בכלל מאי דאמר רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה ואין דרך העברה אלא מצד רגליו: \n", + "לא שהוא שורפו וכו'. רש\"י כתב כן שם ודייק לה מדתניא המעביר עצמו פטור אלמא לאחר העברה חי הוא והא דאמרינן גבי חזקיה שסכתו אמו סלמנדרא לאו למולך היה אלא לאלהי ספרוים דהתם שריפה כתיב: \n", + "לפיכך העושה וכו'. שם באלו הן הנסקלין (סנהדרין ס\"ד) תנן העובד עבודת כוכבים והנותן מזרעו למולך ובגמרא קתני עבודת כוכבים וקתני מולך כלומר דמדפלגינהו בתרתי אלמא מולך לאו בכלל עבודת כוכבים הוא תנן כמ\"ד מולך לאו עבודת כוכבים הוא דתניא אחד למולך ואחד לשאר עבודת כוכבים חייב כלומר דקסבר מולך עבודת כוכבים הוא ולא איצטריך לאזהורי עליה בכדרכה דמאיכה יעבדו נפקא אלא לומר לך שאם עשה שלא כדרכה חייב ר\"א בר\"ש אומר למולך חייב שלא למולך פטור ובודאי דכסתם מתניתין קי\"ל. אבל ק\"ל מאי לפיכך שנראה שאין דין זה נמשך מדין של מעלה. ונ\"ל שהוא מקושר עם מ\"ש לא שהוא שורפו וכו' וקאמר השתא כיון שאינו שורפו יכולין אנו לומר דהעושה עבודה זו לעבודת כוכבים אחרת פטור אבל אילו היינו אומרים דשורפים את בניהם אפילו לעבודת כוכבים אחרת היה חייב דתיפוק ליה משום מקטר כנ\"ל. ונראה מדברי רבינו שכתב לעבודת כוכבים אחרת דמולך עבודת כוכבים הוא והעושה אחד מארבע עבודות לפניו חייב ודלא כרש\"י שכתב דפטור: \n\n" + ], + [ + "אינו חייב וכו'. משנה (שם) אינו חייב עד שימסור למולך ויעבור באש מסר למולך ולא העביר באש העביר באש ולא מסר למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעבור באש: \n", + "ומ\"ש או שמסר והעביר שלא כדרך העברה פטור. מימרא דרב יהודה וברייתא שם כתבתים בסמוך: \n", + "ואינו חייב עד שימסור וכו'. שם מימרא דרב אחא בריה דרבא וכתבו התוס' וא\"ת מקמא איחייב ליה וי\"ל כגון שאין לו אלא בן אחד או שהעבירו בבת אחת. ול\"נ דכי עבר קמא חיובו תלוי ועומד אם לא העביר יותר חייב ואם העביר יותר נפטר מחיובו: \n\n" + ], + [ + "אחד זרע כשר עד ובנותיו בניהם ובני בניהם וכו'. ברייתא שם: \n", + "אחד בניו וכו'. ברייתא שם ודריש מכי מזרעו נתן למולך בן בנו ובן בתו דכולהו זרעו נינהו וממילא שמעינן שמי שאינו זרעו פטור עליו, ועוד שם ברייתא מפורשת אינו חייב אלא על יוצאי ירכו אביו ואמו אחיו ואחותו פטור: \n", + "או שהעביר עצמו. ברייתא שם. העביר עצמו פטור ורבי אלעזר בר\"ש מחייב ופסק כת\"ק: \n", + "העביר אחד מזרעו וכו'. שם בעיא דלא איפשטא ופסק בדיני נפשות להקל: \n\n" + ], + [ + "(ו-ח) מצבה שאסרה תורה וכו' אפילו לעבוד את ה'. כן משמע בספרי פרשת שופטים דקאמר מצבה אהובה לאבות ושנואה לבנים ומצבה דאבות לה' היתה ואפ\"ה קאמר שהיא שנואה לבנים: ", + "וכן אבן משכית וכו' אע\"פ שהוא משתחוה עליה לשם לוקה. הכי משמע פ' בהר סיני ובפ' הקורא את המגילה עומד (מגילה כ\"ב) תניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה עליה אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש כדעולא דאמר לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד ופירש\"י לא אסרה תורה בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בבה\"כ דוגמא של מקדש, עכ\"ל. כלומר לא אסרה תורה כאן אבן משכית לעבודת כוכבים דא\"כ לא שייך למידק הא במקדש מותר אלא לאסור רצפת אבנים להשתחות לה' הוא דאתא. ורבינו מפרש דענינא דהכא לא משמע דאתא לאסור אבן משכית מפני שהוא דוגמת המקדש אלא מפני שהוא מנהג עובדי כוכבים אסרתו תורה להשתחוות עליה לשם ומייתי שם האי ברייתא על האי דקאמר התם רב איקלע לבבל בתענית צבור נפול כ\"ע אאנפייהו והוא לא נפל על אנפיה מאי טעמא רצפה של אבנים היתה ותניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה עליה אין אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש כדעולא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים א\"ה מאי איריא רב אפילו כלהו נמי קמי דרב הואי ואי בעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד פירוש דמעיקרא שני ליה שרצפת אבנים היתה קמיה דרב ולכך היה אסור לו שיפול אבל לפני הצבור לא היתה ולכך הותר להם ליפול על פניהם ואי בעית אימא דלפני ההיכל היתה רצפת אבנים ולאינך הוא שרי שלא היו פושטים ידיהם ורגליהם אבל לרב שמנהגו לפשוט ידיו ורגליו היה אסור. וסובר רבינו כמו שכתבו התוס' והרא\"ש דללישנא קמא אפילו בלא פישוט ידים ורגלים אסור מדרבנן ופסק כההוא לישנא מהטעם שיתבאר בסמוך ולכן כתב רבינו שבלא פישוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא מכת מרדות דהיינו מדרבנן. ", + "ומה שכתב או שוחה על צדו למדו מדאמרינן אמר רב חייא בר אבין חזינא לאביי ורבא דמצלי אצלויי כלומר שהיו מטין עצמם על צדיהן ולא נופלים על פניהם ממש מפני הרצפה וכן פירשו התוס' והרא\"ש בשם רבינו האי גאון. ומדחזינן דאביי ורבא הוו מצלי אצלויי משמע דסבירא להו כלישנא קמא דאסור אפילו בלא פישוט ידים ורגלים ומשום הכי פסק רבינו כההוא לישנא אע\"ג דלישנא קמא הוי. ונ\"ל דאינו אסור אלא נפילת אפים על הרצפה שקצת דמיון השתחואה יש בה אבל להתפלל על הרצפה מותר אע\"פ ששוחה במקומות שחייבו חכמים דהא רב דאמרינן שרצפת אבנים היתה לפניו ונפילת אפים הוא דלא עבד אבל צלותא מיהא צלי דאי לא התפלל היכי הוה בעי דלינפול אאנפוי ועוד דהל\"ל רב לא צלי אלא משמע דצלי ולא נפיל אאנפוי. ", + "והכי דייק לשון רבינו שכתב כל המשתחוה לה' על האבנים המפוצלות בלא פישוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות ומדנקט בלא פישוט ידים ורגלים משמע שאינו חסר מהשתחואה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד אבל פניו דבוקות כמו שהוא בהשתחואה. וכן כתב ריב\"ש בתשובתו וז\"ל מדברי רש\"י והרמב\"ם נראה דאין לחוש לאבן משכית אפילו מדרבנן אלא כשפניו דבוקות בארץ אע\"פ שאין בו פישוט ידים ורגלים אבל שוחה לבד אין לחוש על זה, עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "הנוטע אילן וכו'. בספרי פ' שופטים מנין לנוטע אילן ובונה בית בהר הבית שעובר בל\"ת ת\"ל כל עץ אצל מזבח ה' וכו' ראב\"י אומר מנין [שאין עושין אכסדרה בעזרה וכו' ומדלא נקט] שהעושה אכסדרה בעזרה עובר בל\"ת וכו' כדקתני גבי נוטע אילן משמע לרבינו דלא לקי עליה ומשמע דמדרבנן הוא דמיתסר וקרא אסמכתא בעלמא. ומ\"מ יש לתמוה על רבינו למה כתב גבי נוטע אילן בעזרה דמשמע דחוץ לעזרה שרי ובספרי אסר גם בהר הבית ואין לומר דהר הבית לא קאי אלא לבונה בית אבל נוטע אילן לא מתסר אלא בעזרה דמהי תיתי לן ועוד דנוטע חמור מבונה וכיון דבונה אסור בהר הבית כ\"ש נוטע. ואפשר דסבר רבינו דראב\"י פליג את\"ק וסבר דליכא איסורא אלא בעזרה בלבד ופסק כמותו משום דמשנתו קב ונקי ותו דבספ\"ק דתמיד (דף [כח:]) מקשה מיניה. ויש לתמוה עוד על רבינו למה השמיט דבונה בית בלא תעשה ואפשר דס\"ל דבהא נמי פליג דהאי בונה בית דקאמר ת\"ק של עץ הוא כעין אכסדרה ואתא ראב\"י למימר דאינו בלא תעשה אלא איסורא בעלמא הוא דאיכא. ומדברי הראב\"ד שכתב לשכת העץ בית היתה משמע דסבר דלראב\"י לא מיתסר אלא אכסדרה אבל בית אפילו כולו של עץ שרי דלא דמי לאלו כלל. ומה שהקשה מגזוזטרא שהקיפו בעזרת הנשים בשמחת בית השואבה ותירץ לשעתה היתה, בפרק ראשון מהלכות בית הבחירה תירץ בענין אחר: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) מצות עשה לאבד וכו' ובארץ ישראל וכו' אבל בח\"ל וכו': עבודת כוכבים ומשמשיה וכו'. (מכות כ\"ב) פרק אלו הן הלוקין אוקימנא הא דתניא המבשל גדי בחלב ואכלו לוקה חמש דהיינו בשבשלו בעצי אשרה ואזהרתיה מולא ידבק בידך א\"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה אל ביתך וא\"כ שלוקה שש מבעי ליה הרי דנהנה מאשרה לוקה שתים מלא ידבק ולא תביא והוא הדין לנהנה מכל מילי דעבודת כוכבים: \n\n" + ], + [ + "בהמה שהקריבוה וכו'. מדאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ד) המקדש בפרש עגלי עבודת כוכבים אינה מקודשת וכ״ש הוא לשאר דברים שהזכיר רבינו. \n", + "ומה שכתב שהקריבוה כולה נראה דהיינו לומר שאם הקריבוה לעבודת כוכבים ופירשו ואמרו חוץ מפרשה או מעצמותיה או קרניה וטלפיה ועורה אותם דברים ששיירו לא נאסרו: \n", + "לפיכך אם היה בעור סימן וכו'. משנה (שם כ\"ט) אלו דברים של עבודת כוכבים אסורים ואיסורן איסור הנאה ומני בהדייהו עורות לבובין ומסיים בה רשב\"ג אומר בזמן שהקרע שלו עגול אסור ומשוך מותר כלומר לפי שאין דרכן לעשות לעבודת כוכבים משוך ואסיקנא הלכתא בגמרא כרשב\"ג: \n\n" + ], + [ + "מה בין עבודת כוכבים וכו'. בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״א נ״ב) תנן עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד ושל ישראל משתיעבד ומייתי לה בגמרא מהני קראי דמייתי לה רבינו: \n", + "ומשמשי עבודת כוכבים וכו'. שם אבד תאבדון בכלים שנשתמש בהם לעבודת כוכבים הכתוב מדבר הביאום ולא נשתמשו בהם יכול יהו אסורין ת\"ל אשר עבדו שם שאין אסורין עד שיעבדו מכאן עבודת כוכבים של עובד כוכבים אינה אסורה עד שתיעבד ושל ישראל אסורה מיד דברי ר' ישמעאל. ר\"ע אומר חילוף הדברים עבודת כובבים של עובד כוכבים אסורה מיד של ישראל משתיעבד ואמרינן בגמרא דמשמשי עבודת כוכבים דעובד כוכבים לכ\"ע אין אסורין עד שיעבדו דר\"ע בעבודת כוכבים פליג אבל בכלים לא פליג. ומשמשי עבודת כוכבים של ישראל לר\"ע דקי\"ל כותיה אינם אסורים עד שתיעבד מק\"ו דהשתא היא גופא לא מיתסרא עד שתיעבד משמשיה מיבעיא: \n\n" + ], + [ + "העושה וכו'. פ' לפני אידיהן (עבודה זרה דף י״ט) מימרא דרבי אלעזר א״ר יוחנן ומפורש שם דאפילו עשה לעובד כוכבים שכרו מותר ומטעם שהזכיר רבינו: \n", + "הלוקח גרוטאות וכו'. בפרק בתרא (דף ע\"א) אמרינן דמשיכה בעובד כוכבים קונה מתיבי הלוקח גרוטאות כלומר שברי כספים מן העובד כוכבים ומצא בהם עבודת כוכבים אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר ואם משנתן מעות יוליך לים המלח כיון דלא מצי לאהדורי ולמשקל דמי ואי ס\"ד משיכה בעובד כוכבים קונה אמאי יחזיר אמר אביי משום דמחזי כמקח טעות כלומר דמשיכה בטעות הואי דלאו אדעתא דעבודת כוכבים זבן אמר רבא רישא מקח טעות סיפא לאו מקח טעות אלא אמר רבא רישא וסיפא מקח טעות ורישא דלא יהיב זוזי לא מתחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל סיפא דיהיב זוזי מתחזי כעבודת כוכבי' ביד ישראל כלומר דלכי הדר שקיל זוזי מתחזי כמאן דמזבן עבודת כוכבים ואסיקנא התם דמשיכה בעובד כוכבים קונה וכיון שכן טעמא דרישא דברייתא דלא קנה היינו משום דמקח טעות הואי שאם לא כן כיון שמשך דידיה היא ויוליך לים המלח ובסיפא נמי מן הדין לא קנה דמקח טעות הוא והיינו טעמא דיוליך לים המלח משום דמחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל וכיון דאפילו במשך אם לא נתן מעות יחזיר והרי הוא נותן העבודת כוכבים מידו ליד עובד כוכבים כ\"ש היכא שלא משך אע\"פ שנתן מעות דיחזיר. וכתב רבינו טעם דכשמשך ולא נתן מעות דיחזיר דהוי משום מקח טעות משום דאי לא כתב הכי הוה קשיא ליה דהא משיכה בעובד כוכבים קונה אבל בנתן מעות ומשך דלא קשיא עליה מידי לא חשש לכתוב הטעם: \n", + "וכן עובד כוכבים וגר כו'. משנה פ\"ו דדמאי: \n\n" + ], + [ + "צורות שעשאום וכו'. משנה בע\"ז (דף מ') ריש פ\"ג כל האלילים אסורים מפני שהן נעבדים פעם אחת בשנה דר\"מ וחכ\"א אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור ובגמרא אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן בעומדים על פתח המדינה שנינו כלומר דאי לאו הכי לא אסור לר\"מ כל האלילים ולרבנן כל שיש בידו מקל או צפור וכו'. ובגמרא עוד אמר רב מחלוקת בשל כרכים אבל בשל כפרים דברי הכל אסורים כלומר דבני כפר לא עבדי לנוי. ואמאי דתנן אינו אוסר אלא כל שיש בידו מקל וכו' אמרו בגמרא תנא הוסיפו עליהם סייף עטרה וטבעת. והוי יודע דקודם למימרא דר' יוחנן בעומדין על פתח המדינה שנינו איתא בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל באנדרטי של מלכים שנינו ופירש\"י כשהמלך מת עושין צורתו בפתח השער לזכרון והתם קאמר ר\"מ דאגב חביבותא פלחי ליה. ובעומדין על פתח המדינה פירש\"י ג\"כ בהנהו קאסר ר\"מ דחשיבי להו וכתב הר\"ן נראה מדבריו דהני אוקימתי אליבא דר\"מ נינהו אבל לרבנן בין עומדין על פתח המדינה בין אין עומדין הכל תלוי כשיש בידו מקל או צפור או כדור. אבל הרמב\"ם כתב והנמצאות במדינה אם היו עומדין על פתח המדינה וכו'. מכלל דס\"ל דר\"י דאמר בעומדין על פתח המדינה בין לר\"מ בין לרבנן קאמר ולא קאי אדרב יהודה אמר שמואל דאוקמה באנדרטי של מלכים אלא אוקימתא באפי נפשא היא ופסק הרב ז\"ל כר\"י עכ\"ל. ודבריו צ\"ע שמתחלת דבריו נראה שאין חילוק בין רבינו ורש\"י במימרא דר\"י דלר\"מ אתמר וא\"כ לא שייך למימר ופסק כר\"י דהא רב יהודה לא אשתעי אליבא דרבנן דקי\"ל כותייהו אלא לפרש דברי רבי מאיר אתי. ולי נראה לומר דרבינו מפרש דרב יהודה ור\"י בין לר\"מ בין לרבנן וה\"ק רב יהודה אפילו באנדרטי של מלכים דחזקתו אינו אלא לנוי לר\"מ אסור בכל ענין ולרבנן אם יש בידו מקל וכו' ואמר ר' יוחנן כי אסרי רבנן ור\"מ היינו בעומדין על פתח המדינה ושמואל ור\"י מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ורבינו רמז דברי רב יהודה בשלא חילק בין אנדרטי לשאר צורות אלא תלה הכל בעומדין על פתח המדינה ויש בידו מקל וכו': \n", + "כתב רבינו ירוחם כל הצלמים שהם כאנדרטי של מלכים ובפתח מדינה מותרים והוא שאין ידוע אם נעבדו שאם נעבדו עבודת כוכבים מיקרו פירוש אנדרטי כשימות המלך ועושים צורתו בפתח העיר פשוט פרק כל האלילים (דף מ\"א). והרמב\"ם כתב שאליל אחר אינו אסור אפילו שיהיה בידם אבל אנדרטי אם היה בידם שום דבר אסור ואם לאו מותר שאינם עשויין אלא לנוי עכ\"ל. נראה שסובר רבינו ירוחם שאע\"פ שלא הזכיר אנדרטי בכלל ועומד על פתח המדינה הוא דסתם עומד על פתח המדינה אינו אלא אנדרטי ובהני הוא דמפליג בין יש בידם לאין בידם אבל כשאינן אנדרטי בכל גוונא שרי וזה שאמר צורות שעשאום עובדי כוכבים לנוי מותרים בהנאה ולא חילק כלל: \n\n" + ], + [ + "אלילים הנמצאים וכו'. משנה (שם) המוצא שברי אלילים הרי אלו מותרים מצא תבנית יד תבנית רגל הרי אלו אסורים מפני שכיוצא בהם נעבד ובגמרא אמר שמואל אפילו שברי עבודת כוכבים והא אנן תנן שברי אלילים ה\"ה דאפילו שברי עבודת כוכבים והא דקתני שברי אלילים משום דקא בעי למתני סיפא מצא תבנית יד תבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהם נעבד אמאי והא שברים נינהו תרגמא שמואל בעומד על בסיסו. וה\"פ לדעת רבינו אפילו שברי עבודת כוכבים מותרין ולא תימא דוקא שברי אלילים שאע\"פ שהיו עומדין על פתח המדינה והיה בידם מקל וכו' מ\"מ איכא לספוקי שמא לא עבדום ואת\"ל עבדום כיון שהושלכו אימור בטלום אבל שברי עבודת כוכבים שראינו שעבדוהו דליכא אלא חד ספיקא לא קמ\"ל שמואל דשרו. משום דקא בעי למתני סיפא דאי תני עבודת כוכבים ה\"א דוקא עבודת כוכבים מצא תבנית יד או רגל אסורה אבל אלילים אפילו תבנית יד שרי להכי תנא ברישא אלילים למימר דאע\"ג דשמא לא עבדום אפילו הכי לשבר חשוב כגון תבנית יד חיישינן וכשעומדין על בסיסן כדמוקי לה לקמן. ולא רצה רבינו לפסוק כשמואל משום דאמרינן תו בגמרא אתמר עבודת כוכבים שנשתברה מאליה ר' יוחנן אמר אסורה וריש לקיש אמר מותרת ופסק רבינו בפ\"ח כר\"י ומשמע ליה דשמואל דשרי שברי עבודת כוכבים ס\"ל דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה מותרת כר\"ל ולא קיי\"ל כוותיה ולא נימא דאפשר דמודה שמואל בעבודת כוכבים שנשתברה שאסורה ולא שרי אלא במוצא מושלך דכיון דהושלך מוכח שביטלוהו דא\"כ כי אותביה ר' יוחנן לריש לקיש ממתניתין דקתני המוצא שברי אלילים מותרים הא שברי עבודת כוכבים אסורים לישני ליה דשאני. ומכיון דלא קי\"ל כשמואל צריכין אנו ליישב המשנה דקתני רישא שברי אלילים מותרים ובסיפא אסר תבנית יד. וי\"ל דרישא מיירי בשברי אלילים ומשום דהוו ספק ספיקא מותרים וסיפא דמצא תבנית יד מיירי בשברי עבודת כוכבים דליכא אלא חד ספיקא וכן כתבו התוס'. \n", + "ומ\"ש רבינו שאלילים הנמצאים מותרים אע\"ג דמתניתין לא תנן אלא שברי אלילים נראה שלמד כן מדמקשה בגמרא לר\"י דאמר שברי עבודת כוכבים [אסורים דכיון דלר\"מ צלמים אסורים שברי צלמים] מותרים לרבנן עבודת כוכבים נמי היא אסורה ושבריה מותרים. ומשני הכי השתא התם אימור עבדום אימור לא עבדום ואת\"ל עבדום אימור בטלום עבודת כוכבים ודאי עבדום מי יימר דבטלום הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. ואיכא למידק דלמה ליה למפרך דמדר\"מ נשמע לרבנן לפרוך דמדרבנן גופייהו נשמע דאלילים הנמצאים אסורים ושברים מותרים ה\"נ עבודת כוכבים אסורים ושבריה מותרים ומדלא פריך הכי אלמא דלרבנן אפילו אלילים עצמם מותרים דהא הוא ספק ספיקא ספק עבדום ספק לא עבדום ואת\"ל עבדום מכיון שמצאן מושלכין אימור בטלום ובדין הוה דהוה ליה למנקט המוצא אלילים הרי אלו מותרים אלא איידי דבעי למתני סיפא בשברי עבודת כוכבים אסורים תנא רישא בשברי אלילים מותרים והני אלילים דאמרינן דלרבנן כי מצאן מושלכים שרו משום ספק ספיקא היינו בעומדים על פתח המדינה ובידם מקל וכו' דאל\"כ מאי איריא מצאן מושלכים אפילו עומדין במקומם שרי שחזקתן לנוי וכמו שנתבאר לעיל בסמוך וה\"פ דמתניתין המוצא שברי אלילים מושלכים הרי אלו מותרים משום דהוו ספק ספקא וכיון דהוי משום ספק ספקא ה\"ה למוצא אלילים עצמם אבל מצא תבנית יד תבנית רגל דהיינו שברי עבודת כוכבים הרי אלו אסורים מפני שכיוצא בהם נעבד כלומר מפני שכשהיו אלו האברים מחוברים במקומם ודאי היו נעבדים וא\"כ אין כאן אלא ספק אחד. וזה שאמר בפ\"ח עבודת כוכבים שנשתברה מאליה שבריה אסורין בהנאה עד שיבטלוה לפיכך המוצא שברי עבודת כוכבים הרי אלו אסורין בהנאה שמא לא ביטלוה העובדי כוכבים, עכ\"ל: \n", + "כתב הרמ\"ך אלילים הנמצאים מושלכין וכו' עד שהעובדי כוכבים בטלוה מאי איריא יד עבודת כוכבים או רגלה אפילו של אלילים נמי כדקתני בגמרא ה\"ה דאפילו שברי עבודת כוכבים נמי אלא משום דבעי למתני סיפא תבנית יד ורגל דאפילו באלילים אסור ואי אמרת ה\"מ בשעומדין על בסיסן מ\"מ מאי איריא יד עבודת כוכבים או רגלה אפילו שאר שברים נמי דהא איהו גופיה פסק כר\"י וליכא חילוק בין מוצא לנשתברה מאליה וחזינן לר\"י דאפילו שאר אברים אסר דהא מקשה לר\"ל מהא דמוצא שברי צלמים מותרין הא שברי עבודת כוכבים אסורין ודאי שברי עבודת כוכבים דומיא דשברי אלילים ושברי אלילים ודאי משאר שברים קאמר מדקתני סיפא תבנית יד ורגל הרי אלו אסורין מכלל דרישא דשרי בשאר שברים מיירי, עכ\"ל. ובמה שכתבתי לדעת רבינו לא קשה מידי: \n\n" + ], + [ + "המוצא כלים וכו'. משנה שם (דף מ\"ב) המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת הדרקון יוליכם לים המלח רשב\"ג אומר שעל המכובדים אסורין שעל המבוזים מותרים ובגמרא פריך דאשכחן דלטובא אחריני פלחי ומשני אביי מיפלח לכל מאי דמשכחי פלחי מיצר ומיפלח הני תלתא דשכיחי ציירי להו ופלחי להו למידי אחרינא לנוי בעלמא עבדי להו ובעינן אי זה הן כלים מכובדים ואי זה הם מבוזים ואמר שמואל אלו הן מכובדים שעל השיראין ושעל הנזמים ושעל הטבעות כלומר הני דוקא דחשיבי שהן עשויים לתכשיט אבל כל שאר כלים מבוזים נינהו. ותניא כותיה ומפרש רבינו שיראין בגדי שני וה\"ה לכל מלבוש יקר דמיקרו מכובדין: \n\n" + ], + [ + "עבודת כוכבים ומשמשיה וכו'. משנה פרק השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ע״ד) אלו אסורים ואוסרים בכל שהן יין נסך ועבודת כוכבים ועורות לבובין. ופי' רש״י בכל שהן דאפילו חד באלף לא בטיל עבודת כוכבים צורה אחת שעבדוה שנתערבה באלף צורות שאינן עבודת כוכבים. ורבינו מפרש דבכלל עבודת כוכבים דמדכר מתניתין איתא נמי משמשיה דכשם שהיא אינה בטלה אפילו באלף ה״ה משמשיה וכן משמע מדין כוס של עבודת כוכבים שנתערב בריבוא שיבא בסמוך. ותקרובת שלה יליף מעורות לבובין דתניא בהדיא ואיסורן משום תקרובת כמו שקדם בפרק זה: \n", + "עבר ומכר וכו'. כך אמרו סוף פרק שני דקידושין (דף נ\"ח) וילפינן לה מדכתיב והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה אחריו הרי הוא כמוהו: \n\n" + ], + [ + "עבודת כוכבים או אשרה שנשרפה אפרה אסור בהנאה. ברייתא בסוף תמורה (דף ל\"ד:): \n", + "וגחלת של וכו'. ברייתא פ' בתרא דיו\"ט (דף ל\"ט): \n", + "ספק אסור ספק ספיקה מותר. ברייתא בפרק כל הזבחים שנתערבו (זבחים דף ע״ד) ואע״ג דאוקימנא לה כר״ש ור' יהודה פליג עליה פסק כר״ש משום דרב ס״ל כוותיה ואע״ג דשמואל פליג הא קי״ל הלכה כרב באיסורי: \n", + "כיצד כוס של וכו'. בברייתא הנזכרת (זבחים ע\"ד). \n", + "ומ\"ש פירש כוס אחד מן התערובת וכו'. גם זה בברייתא הנזכרת פירש אחד מהם לרבוא ומרבוא לרבוא כלם מותרים ובתר הכי תניא ר' יהודה אומר רמוני בדן אסורין בכל שהן כיצד נפל אחד מהם לתוך רבוא ומרבוא לרבוא אסורין ר\"ש בר' יהודה אומר משום ר\"ש לרבוא אסורים ומרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותר ואוקימנא ברייתא דשריא ספק ספיקא בעבודת כוכבים כר\"ש. ופירש\"י לרבוא אסורים רבוא הראשון שהאיסור עצמו נפל שם אסור אבל פירש אחד מאותו רבוא לשלשה רמונים ומהשלשה פירש אחד למקום אחר מותר אפילו השלשה אמצעיים דספק ספיקא מותר. וכבר נתבאר שרבינו פסק כר\"ש ואע\"פ שבברייתא שנו פירש אחד מהם לרבוא ומרבוא לרבוא דמשמע דכשפירש כוס אחד מהתערובת ונתערב עם אחרים עדיין כלם אסורין ולא שרי אלא כשפירש אחד מהתערובת שניה ונתערב עם אחרים דאז תערובת שלישית זו מותרת ושתי התערובות הראשונות עדיין הן אסורות וכן משמע מברייתא דרמוני בדן כתב רבינו דכשפירש אחד מהתערובת ראשונה ונתערב עם אחרים מותרת תערובת שניה משום דכיון דתלי ברייתא טעמא דהיתרא בספק ספיקא הרי בתערובת שניה יש ספק ספיקא ספק אם כוס שפירש מהראשונים של עבודת כוכבים היה או לאו ואת\"ל של עבודת כוכבים היה שמא זה שהוא נהנה בו אינו אותו שנפל וכן י\"ל בכל כוס וכוס של תערובת שניה וא\"כ ע\"כ דמאי דתני שלש תערובות היינו משום דלר\"י אפי' תערובת שלישית אסורה אבל לר\"ש ודאי תערובת שניה שרי דכל כוס מהם ספק ספיקא הוא וכדפרישית וכן כתבו שם התוספות ואע\"פ שבברייתא דרמוני בדן תני ומרבוא לשלשה כבר העמידוה בגמרא דבנפל לשנים סגי דאיכא רובא ומאי לשלשה דקתני תרתי והוא ולפיכך כתב רבינו ונפל לכוסות שנים. אבל קשה שכתב בפ' ט\"ז מהלכות מאכלות אסורות נפל רמון אחד מן התערובת הזאת לשנים רמונים אחרים וכו' ואם נפל מן התערובת הראשונה אחד לאלף וכו' הרי כלם אסורים הרי שהוא מצריך שלש תערובות בפשט הברייתא וגבי עבודת כוכבים למה הספיק בשתי תערובות שלא כפשט הברייתא. ועוד קשה דאטו עבודת כוכבים מיגרע גרע מרמוני בדן. ואפשר שהוא ז\"ל לא היה גורס בברייתא דכוס של עבודת כוכבים ומרבוא לרבוא ובברייתא דרמוני בדן היה גורס בדברי ר\"ש מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר, טעמא דמלתא משום דאע\"ג דמדינא בשתי תערובות סגי כברייתא דעבודת כוכבים ברמוני בדן החמירו להצריכן שלש תערובות מפני שהוא דבר שאפשר שיהיו לו מתירין אם יתפררו הרמונים ואע\"ג דלהרשב\"א לא חשיב בכי האי גונא דבר שיש לו מתירין כדמשמע בטור יורה דעה סימן ק\"כ לרבינו חשיב. א\"נ דברמוני בדן חיישינן דילמא אתו לזלזולי ביה ולפיכך החמירו יותר אבל בעבודת כוכבים דכולי עלמא פרשי מינה לא גזור כולי האי. אבל מדבריו בפרק ט\"ז גבי רמוני בדן משמע דשורת הדין כן וצ\"ע: \n", + "טבעת של וכו'. גם זה שם (זבחים ע\"ד) אמר רבה בר אבוה אמר רב נחמן טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כלן דאמר הך דנפל היינו דאיסורא ואוקימנא כר' אליעזר ואקשינן והאמר ר\"א לא התיר ר' אליעזר אלא שנים שנים אבל אחת אחת לא א\"ל אנא תרתי קא אמינא. ורבינו מפרש שנים דהיינו שהקריב שנים מהמעורבים שחל הספק בשניהם יחד והנשארים כשרים וכן פירש בפ' הנזכר על משנת איברים באברי בעלי מומין ר' אליעזר אומר אם קרב ראש אחד יקרבו כל הראשים ודלא כרש\"י שפירש כאן בעבודת כוכבים. ופסק רבינו כרב נחמן דסבר הכי וכן רבה בר אבוה דאמרו לה משמיה הכי ס\"ל וגם ר\"ל הכי ס\"ל דאמרינן התם בסמוך דכדר\"ל דאמר חבית תרומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהם לים המלח הותרו כלן ואמרינן הך דנפל דאיסורא נפל וכיון דכל הני אמוראי ס\"ל הכי נקטינן כוותייהו אע\"ג דאוקימנא להא דר\"נ כר' אליעזר ולא קי\"ל כוותיה וכמו שפסק בפ\"ו מהלכות פסולי המוקדשין משום דחכמים פליגי עליה ס\"ל לרבינו דהני אמוראי ס\"ל דע\"כ לא פליגי חכמים אר' אליעזר אלא בתערובת קדשים משום דס\"ל דשחוטין נדחין ור' אליעזר סבר אינן נדחין וכמו שאמרו בגמרא אבל אי הוה ס\"ל דשחוטין אינן נדחין משום תערובת לא הוו פליגי אר' אליעזר ואע\"ג דסתם מתני' דקתני אחד בריבוא ימותו כלן פליג אר' אליעזר בדין התערובת בלאו טעמא דשחוטין נדחין לענין זה כיון דס\"ל להנך אמוראי כוותיה נקטינן כוותיה אבל לענין קדשים שחוטין אינן נדחין דלא אשכחן מאן דסבר כוותיה ואדרבא לכולי עלמא נדחין כדמשמע בדף הנזכר לא קיי\"ל כוותיה והיינו דפסקה רבינו לדרב נחמן בפרק זה ולדריש לקיש בפרק ט\"ו מהלכות תרומה ובפרק ו' מהלכות פסולי המוקדשין פסק דלא כר' אליעזר. ומכל מקום איכא למידק למה בפ' ט\"ו מהלכות תרומה התיר בנפלה אחת ולא הצריך שיפלו שתים כמו בטבעת ואפשר דסבר דבטבעת דאתמר אתמר אבל בחבית תרומה דלא אתמר באחת סגי. ומיהו קשה דכי מצריך בגמרא דרב נחמן ודר\"ל ה\"ל לשנויי דלא דמו דהאי דחביות שרו בנפילת אחד ובטבעות בעינן שתים ושמא י\"ל דה\"מ לשנויי הכי אלא דעדיפא מיניה קאמר דאפילו אם היו שוים צריכי, אי נמי אע\"ג דמשמע ודאי דאפילו בנפל אחד שרי גם אטבעות אלא משום חומרא דעבודת כוכבים בעינן שתים דאע\"ג דלא שרי ר' אליעזר אלא בשתים מדר\"ל משמע דאפילו באחד שנפלה שרי וכן משמע מפשטא דמימרא דר\"נ וע\"כ צ\"ל דס\"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא דאיהו בעי שיפלו שתים ואינהו סגי להו בחדא ומכל מקום משום חומרא דעבודת כוכבים לא רצה רבינו להתיר ואע\"ג דאמר אנא נמי תרתי אמרי לאו למימרא דס\"ל הכי דהא נפלה אחת מהם קאמר אלא לפי דבריו השיב לו אי מקשת לי מר' אליעזר הרי אפשר לפרש דבריו דמאי אחד מהם זוג אחד אבל ודאי דאיהו אפי' בנפל אחד שרי אלא דמשום חומרא דעבודת כוכבים לא רצה רבינו לסמוך על פירוש זה ולפיכך לא רצה להתיר אלא בנפלו שתים. ומ\"מ יש לתמוה שפסק בפ' ט\"ו מהלכות תרומות כרבא דאמר שם בזבחים לא התיר ריש לקיש אלא בחבית הואיל ונפילתה נכרת אבל תאנה לא ולפי זה חמירא תרומה מעבודת כוכבים דטבעת אין נפילתה נכרת כדאמרינן בהדיא בגמרא ואפילו הכי הותרו ע\"י נפילתה וה\"ל למיפסק כרב יוסף דאמר אפילו תאנה נמי דאע\"ג דרבה ורב יוסף הלכה כרבה שאני הכא דכמה אמוראי מסייעי לרב יוסף ושרו בטבעת. ואפשר לומר דדוקא גבי תרומה בעי רבה מקומה ניכר כי היכי דלא ליתו לזלזולי בה ולהתירה בלא נפילה אבל גבי עבודת כוכבים דכ\"ע פרשי מינה משום חומרא דידה מודה דאע\"ג דלא מינכרא נפילתה שרי כדשרו אינך אמוראי, ועי\"ל דרבה נמי לא אסר אלא בתאנה אחת אבל בשתי תאנות שרי דמינכר נפילתייהו והנך אמוראי דשרו בטבעת לא שרו אלא בנפלו שתים כדאמרינן אנא תרתי קאמינא. והא דאמרינן ואי מדר\"ל ה\"א חבית דמינכרא נפילתה אבל טבעת דלא מינכרא נפילתה לא מאחר דבנפלו שתי טבעות קאמר ה\"ק דלא מינכרא נפילתייהו כמו נפילת חבית אבל מ\"מ מינכרא נפילתייהו ודאי. והשתא דאתינן להכי נתיישב למה גבי תרומה פסק רבינו בחבית אחת שנפלה הותרו כלן ובטבעת הצריך שתים דחבית אחת נפילתה ניכרת ובטבעת אחת לא מינכרא נפילתה כלל ולכך לא הותרו השאר אבל כשנפלו שתי טבעות דמינכרא נפילתן קצת הותר השאר. ומדברי רבינו נראה דג\"כ זה מטעם ספק ספיקא הוא ספק אם של איסור נפל לים ספק לא נפל ואת\"ל לא נפל ספק אם טבעת זאת שמשתמש בה עכשיו של איסור הוא או של היתר וכן י\"ל בכל אחת ואחת כדלעיל ולפי זה יש יותר ראיה לפסוק כדר\"נ אע\"ג דאוקימנא כרבי אליעזר משום דר\"ש שרי בהכי וגם רב נמי פסק הכי כמו שאמר בסמוך: \n", + "נתערבה במאה וכו'. גם זה שם (זבחים ע\"ד) אמר רב טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ופירשו ארבעים למקום אחד וששים למקום אחר כו' פירשו ארבעים למקום אחד אין אוסרות ששים למקום אחר אוסרות ואע\"ג דשמואל פליג עליה הלכה כרב באיסורי ופירש\"י דכי נתערבו למקום אחד ה\"ל ספק ספיקא אם טבעת של עבודת כוכבים היתה בתוך הארבעים אם לאו ואת\"ל היתה בתוך הארבעים ספק אם היא זו אם לאו וכן י\"ל בכל אחת ואחת מהם ואע\"ג דכשנפלו הששים באחרות איכא למימר הכי לא חשיב אלא ספק אחד משום דחזקה דאיסורא ברובא איתיה והא דלא שרינן הכא הארבעים אא\"כ נתערבו עם אחרות ובבבא דכוסות שרינן כלהו בנפלו שתים כבר תירץ רש\"י דשאני התם דנפלו לים ונאבדו אבל הכא כיון דלא נאבד שום אחת לא אמרינן איסורא ברובא איתיה להתיר את הארבעים וה\"ל חד ספק הילכך אסירי. ונ\"ל דהיינו דנקט רב נחמן לים הגדול ור\"ל לים המלח לומר דסתמן אבודין הם וה\"ה לכל מקום שהוא אבוד כגון נהר עמוק וכיוצא בו אבל אם נפלו למקום שאפשר להמצא לא הותרו השאר: \n", + "כתב הראב\"ד טבעת של וכו'. א\"א לפי הסוגיא וכו' שהם נקראים ספק ספיקא. וכתב עוד שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב היא. א\"א כל זו הסוגיא אינה כהלכה וכו' דשמואל ורב יהודה פליגי אדרב דס\"ל הכי עכ\"ל. ומתוך דברי הגמרא שכתבתי יתבאר לך טעמו של הראב\"ד בשתי השגות אלו וכבר כתבתי לתת טוב טעם לדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "האשרה. פרק כל האלילים (דף מ\"ח) תנן דאילן שנטעו מתחלה לשם עבודת כוכבים וכן אם העמיד תחתיה עבודת כוכבים אשרה מיקרי ובתר הכי תנן אי זו היא אשרה כלומר שנחלקו בה ר\"ש ורבנן כל שיש תחתיה עבודת כוכבים דלר\"ש מותרת ולרבנן אסורה וידוע דהלכה כרבנן: \n", + "ומ\"ש אסור לישב בצל קומתה. משנה שם לא ישב בצלה ואם ישב טהור ובגמרא לא ישב פשיטא אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן לא נצרכה אלא לצל צלה ואיכא דמתני לה אסיפא ואם ישב טהור פשיטא אמר רבה בב\"ח אר\"י לא נצרכה אלא לצל קומתה מכלל דלצל צלה אפילו לכתחילה ישב לא הא קמ\"ל דאפילו לצל קומתה אם ישב טהור. וצלה וצל צלה פירש\"י שכל שלא עברה מדת אורך הצל את מדת גובה קומת האילן היינו צלה דהצל עב וחשוך מכאן ואילך הצל דק וקלוש והיינו צל צלה וכתב הר\"ן שכן מצא בירושלמי תמן אמרי בשם רב חסדא צלה אסור וצל צלה מותר איזהו צלה ואיזהו צל צלה תמן אמרי כל שאילו תפול והיא נוגעת בו זהו צלה וכל שתפול ואינה נוגעת בו זהו צל צלה ואע\"פ שזה הירושלמי חולק עם גמרתנו דשרי צל צלה ואנן אסרינן ליה מ\"מ למדנו ממנו פירוש צל וצל צלה ותימה על רבינו שאין פירושו זו בצל וצל צלה מסכים עם הירושלמי וראוי לסמוך על הירושלמי בזה. ועוד דפסק בצל צלה דמותר ובסוגיין משמע דאסור [דאפילו בלישנא בתרא מסקינן דאפילו בצל צלה לא ישב והא קמ\"ל] דאפילו בצל קומתה אם ישב טהור וכתב שנראה שרבינו היה גורס בלישנא בתרא אמר רבב\"ח א\"ר יוחנן לא נצרכה אלא לצל קומתה מכלל דבצל צלה ישב ותו לא מידי וכתב שכן נראה דעת הרי\"ף ושכן מצא להרמ\"ה ז\"ל אבל עם כל זה הוקשה להר\"ן שלא מצא כן באחת מהנוסחאות וכתב שאם גירסתם היתה כגירסא שלנו ע\"כ צריכין אנו לומר דבלא מכוין עסקינן דלא מתסר אלא מדרבנן וכיון דבלישנא בתרא מספקא לן הם פוסקים בזה לקולא. ועדיין אין זה מחוור דאפילו הוי איסור דרבנן כיון דבלישנא קמא פשיטא לן לאיסורא ובלישנא בתרא מספקא לן לית לן לדחויי פשיטא דלישנא קמא משום ספיקא דלישנא בתרא. ועוד דמשמע דאפילו בלישנא בתרא לא מספקא לן הכי אדרבה מתמיה ואמרינן מכלל דבצל צלה לכתחילה ישב ודחי דלא והניח הר\"ן הדבר בצ\"ע: \n", + "ועל מה שכתב רבינו מותר לישב בצל השריגים והעלים שלה כתב הרמ\"ך תימה הוא זה דהא חזינן בגמרא המשתחוה לאילן תוספתו אסורה ואי משום דחשיב ליה צל צלה אכתי קשיא דלכולהו לישני דאתמרו בגמרא משמע דאסור לישב לכתחילה בצל צלה. וי\"ל דאע\"ג דתוספתו אסורה ה\"מ לשרוף או ליהנות מגופו אבל צלו מותר משום דדבר שאין בו ממש הוא מ\"מ צ\"ע איך לא הזכיר אלא צל קומתו דצל צלה נמי אסור לכתחלה עכ\"ל: \n", + "ואם יש לו דרך אחרת וכו'. ג\"ז משנה שם (דף מ\"ח) לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור ובגמרא איבעיא להו עבר או עובר ריב\"א משמיה דחזקיה אמר עובר ור' יוחנן אמר עבר ולא פליגי הא דאיכא דרכא אחרינא הא דליכא דרכא אחרינא א\"ל רב ששת לשמעיה כלומר לאותו שהיה מוליכו דרב ששת סגי נהור הוה כי מטית להתם ארהיטני כלומר כי מטית תחת האשרה מושכני במרוצה ופריך ה\"ד אי דליכא דירכא אחרינא למה לי ארהיטני מישרא שרי ואי דאיכא דירכא אחרינא כי אמר ארהיטני מי שרי לעולם דליכא דירכא אחרינא ואדם חשוב שאני. ועשה רבינו כל אדם כאדם חשוב וכן נראה דעת הרי\"ף והרא\"ש ומ\"מ כבר תמה הר\"ן על הרי\"ף גם על רבינו דדוקא באדם חשוב הוא דאתמר הכי אבל בשאר אינשי כי ליכא דירכא אחריתי מישרא שרי ולא בעי למירהט. ונראה לי דכיון דאין בדבר טורח ראו הרי\"ף ורבינו לעשות כל אדם כאדם חשוב: \n\n" + ], + [ + "אפרוחים שקננו וכו'. משנה במעילה פ' ולד חטאת (מעילה דף י״ג:) קן שבראש האילן של הקדש לא נהנין ולא מועלין שבאשרה יתיז בקנה ומייתי בפ' כל האלילים (דף מ״ב) לאותוביה לר״י דאמר שברי עבודת כוכבים אסורים וקס״ד הב״ע כגון ששיברה עצים מהאשרה וקננה בהם וקתני יתיז בקנה ומשני הכי במאי עסקינן כגון דאייתי עצים מעלמא וקננה בהם ולפיכך כתב הראב״ד ז״ל על דברי רבינו דוקא שהביא ממקום אחר עכ״ל. כלומר דכגון דאייתי עצים משמע ליה דהיינו לומר דבעינן שנדע דאייתי מעלמא אבל מן הסתם חיישינן שמא מאותו אילן הם ורבינו משמע ליה דכיון דדרך רוב העופות להביא עצי קניהם מעלמא הילכך מסתמא לא חיישינן שהביאם מאותו אילן. ואמרינן בתר הכי ורבי אבהו אמר ר״י מאי יתיז יתיז באפרוחים כלומר מהדר ר״י לתרוצי תיובתיה בשנוייא אחרינא לעולם לא תוקמה דאייתי עצים מעלמא ואפ״ה לא תילף מינה היתר שברי עבודת כוכבים דהאי דקתני יתיז בקנה אאפרוחים קאי ולא אעצים ואמרינן בתר הכי א״ר יעקב לר' ירמיה בר תחליפא אסברה לך כלומר מתניתין אליבא דהאי שנוייא דר״י באפרוחים כאן וכאן כלומר בין בהקדש בין באשרה מותרים בביצים כאן וכאן אסורים אמר רב אשי ואפרוחין שצריכין לאמן כביצים דמו. \n", + "וכתב רבינו שהרי האשרה כמו בסיס להם ואפשר שכוונתו לומר שכיון שהיא כבסיס להם גזור רבנן דאי שרית לאיתהנויי מינייהו אתי לאיתהנויי מינה. וכתב הראב\"ד הל\"ל מפני שהם כגידולי אשרה עכ\"ל, וי\"ל לדעת רבינו שאילו היה טעם איסורם מפני שהם כגידולי אשרה אטו משום שגדלו ואינן צריכין לאמן פקע מינייהו איסור גידולי אשרה: \n\n" + ], + [ + "נטל ממנה עצים וכו'. משנה שם (דף מ\"ט) נטל ממנה עצים אסורים בהנאה הסיק בהם את התנור חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת אסורה בהנאה נתערבה באחרות כלן אסורות בהנאה ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח א\"ל אין פדיון לעבודת כוכבים ואיפסקא הלכתא בגמרא כר' אליעזר. ופירוש יוליך הנאה יתבאר בבבא שאחר זו. ואמאי דתנן חדש יותץ אמרינן בפ' כל שעה (פסחים כ\"ז) דהיינו למאן דאמר זה וזה גורם אסור אבל למאן דאמר זה וזה גורם מותר חדש נמי יוצן והכא זה וזה גורם הוא דתנור שנגמר באיסור ועצים דהיתר הוא שגורמים אפיית הפת. ואסיקנא בפ' כל האלילים כמאן דאמר זה וזה גורם מותר ולפיכך לא חילק רבינו בין חדש לישן דאפילו חדש בצינון סגי ליה: \n", + "ואיכא למידק בדברי רבינו דמדכתב יוצן סתם משמע דאפילו בחדש קאמר והיינו כמ\"ד זה וזה גורם מותר דאילו למ\"ד אסור לא סגי לחדש בצינון אלא נתיצה בעי וכן פסק בסמוך גבי נטיעת ירקות תחת האשרה וכן גבי שדה שזבלה בזבל של עבודת כוכבים דזה וזה גורם מותר וא\"כ למה סתם וכתב אפה בו את הפת ולא צננו הפת אסורה בהנאה דמשמע דבין בחדש בין בישן מיירי ובישן אמאי הא זה וזה גורם הוא. וי\"ל דהתם מיירי כשאבוקה כנגדו הא לאו הכי מותר ולא חשש להאריך בכך מפני שסמך על מה שאמר בפ\"י מהל' מאכלות אסורות גבי תנור שהסיקו בקליפי ערלה ובכלאי הכרם שאם גרף כל האש ואח\"כ בישל או אפה בחומו של תנור הרי זה מותר שהרי עצי איסור הלכו להם, פת שבשלה על גבי גחלים של עצי ערלה מותרת כיון שנעשו גחלים הלך איסורן אע\"פ שהם בוערות. ומה שכתב כן גבי ערלה וכלאי הכרם ולא כתבו גבי עצי אשרה היינו משום דלגבי ערלה וכלאי הכרם אתמר בגמרא ומשם נלמוד לעצי אשרה. והרמ\"ך כתב דדילמא שאני עצי אשרה דכיון שהוא עצמו נטל העצים ה\"ל עבודת כוכבים של ישראל ואין בטלה עולמית בשום דבר בעולם עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "נטל ממנו כרכר וכו'. גם זה משנה שם ופסק כר' אליעזר ביוליך הנאה לים המלח וכמו שקדם ומפרש רבינו דכי א\"ר אליעזר יוליך הנאה לים המלח היינו שאם נתערבה באחרות יוליך דמי כל הפת או דמי הבגד ולא סגי ליה בהולכת דמי עצים או דמי כרכר וכן דעת הרי\"ף והרמב\"ן והכריע הרמב\"ן דעת זה ויש שיטות חלוקות למפרשים בפירוש יוליך הנאה לים המלח דר' אליעזר האריך בהם הר\"ן ז\"ל: \n", + "ומותר ליטע וכו'. משנה שם (דף מ\"ח) וזורעים תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה כלומר שבימות הגשמים האילן קשה להם שמעכב החמה לבא ובימות החמה הצל יפה להם ר' יוסי אומר אף לא בימות הגשמים מפני שהנביה נושרת והוה להם לזבל ופירוש נביה העלים שנושרים ואמרינן בגמרא דלר' יוסי זה וזה גורם מותר ולדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי זה וזה גורם מותר לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור אודו לי ירקות בימות הגשמים והכא הוי זה וזה גורם נביה דאיסור וקרקע עולם דהיתר ואסיקנא דזה וזה גורם מותר הילכך בין בימות החמה בין בימות הגשמים מותר לזרוע תחתיה ירקות וכן פסק הרי\"ף: \n", + "ומ\"ש לפיכך שדה וכו'. שם ההיא גנתא דאזדבלא בזבל דעבודת כוכבים ואסיקו דזה וזה גורם מותר: \n", + "כתב הרמ\"ך ומותר לזרוע תחתיה וכו'. תימה דהא חזינן בגמרא דאפילו למ\"ד זה וזה גורם מותר אסור לזרוע תחתיה בימות החמה דכחד גורם הוא והכי אית לן למימר בגמרא דהוה ס\"ד למימר (דכמו דהוה ס\"ד) [דסברי] רבנן זה וזה גורם מותר ואפ\"ה אסרי לזרוע תחתיה בימות החמה ושמא דבמסקנא דסבירא לן דר' יוסי אית ליה זה וזה גורם מותר ולטעמייהו דרבנן קאמר להו דלמא דמותר לזרוע אפילו בימות החמה וצ\"ע עכ\"ל. ובמה שכתבתי נתיישבה תמיהתו: \n\n" + ], + [ + "בשר או יין וכו'. משנה פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ט) בשר הנכנס לעבודת כוכבים מותר והיוצא אסור מפני שהם זבחי מתים. ומפרש רבינו בשר הנכנס לבית עבודת כוכבים להקריבה לפניה ולא הקריבוה כבר אע״פ שהוציאוה אסור: \n", + "וכל הנמצא בבית עבודת כוכבים וכו'. יתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "המוצא כסות וכו'. משנה בפרק רבי ישמעאל (ע\"ז דף נ\"א) מצא בראש עבודת כוכבים מעות כסות או כלים הרי אלו מותרים ואמרו בגמרא דטעמא לפי שאינן דברים של נוי ופריך דהא דברים של נוי נינהו ומשני מעות בכיס קשור תלוי לה בצוארה וכסות דקתני כשהיא מקופלת ומונחת לו על ראשו וכלי קתני בשכפוי לו על ראשו אבל אילו היו מונחים דרך כבוד אסורים הם: \n", + "מצא בראשו וכו'. סיפא דההיא מתני' (שם) פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור ובגמרא אמר רב אסי בר חייא כל שהוא לפנים מן הקילקלין אפילו מים ומלח אסור חוץ לקילקלין דבר של נוי כלומר של כבוד אסור שאינו של נוי מותר א\"ר יוסי ב\"ח נקטינן אין קילקלין לא לפעור ולא למרקוליס ומפרש רבינו קילקלין מקום מיוחד לעבודתו. ופירש\"י אין להם תורת קילקלין דאפילו חוץ כפנים דמי. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דהא דתנן פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי מזבח אסור ארישא דקתני מצא בראשו מעות וכו' קאי לומר דהא דאסר בפרכילי ענבים וכו' היינו כשמצא בראשה דמוכח דשלה הם אבל אם לא היו בראשה אע\"פ שמונחים אצלה מותרים ורב אסי בר חייא דאמר כל שהוא לפנים מן הקילקלין אפילו מים ומלח אסור אתא למימר דמתניתין דשריא במצא עליה מעות וכסות וכלים דרך בזיון כדמוקי לה בגמרא וכן שריא במצא אפילו דבר הקרב ע\"ג המזבח אצלה ולא עליה מדיוקי דלא אסרה בדבר הקרב ע\"ג המזבח אלא במצא בראשה ומשמע דאם מצא אצלה כיון דלאו בראשה הוא מותר היינו דוקא במצא חוץ לקילקלין דהיינו מקום עבודתה אבל במצא לפנים מן הקילקלין אפי' מים ומלח שאין דרך נוי ולא דרך הקרבה דאין דרך להביאם לבדם בלי דבר אחר דמלח פשיטא שאינו קרב בפנים לבדו ומים שהיו מנסכים בחג לא היו באים לבדם אלא עם ניסוך היין וכדתנן בפ' החליל שני ספלים של כסף היו שם אחד של מים ואחד של יין ואפילו הכי אסורים דכל שנמצא לפנים מן הקילקלין שהוא מקום עבודתה ודאי שלא הכניסוהו שם אלא לתקרובת או לתשמישם ואע\"פ שמצאן עליה דרך בזיון איכא למימר דאיניש אחרינא אתא ואנחינהו הכא מ\"מ תקרובת או תשמיש הם ולא פרח איסורא מנייהו בהכי וכיון דטעמא משום הכי הוא משמע דאפילו לא נמצא בראשה נמי אסור דכל שמכניסין למקום עבודתה אינו אלא לתקרובת או לתשמיש דידה ואתא רבי יוסי בר חנינא למימר דהא דשרא מתניתין מצא חוץ למקום עבודתה כל שאינו מונח בראשה אע\"פ שהוא דבר הקרב ע\"ג מזבח או שהוא מונח בראשה אלא שהוא דרך בזיון היינו דוקא בשאר עבודת כוכבים דסתמן אין מניחין חוץ למקום עבודתה דבר מתקרובתם או תשמישם אא\"כ מונחין עליה דרך כבוד אבל פעור ומרקוליס מתוך שעבודתה בדרך זלזול לא קפדי בהו שלא להקריב להן או שלא להקריב דבר מתקרובתם או תשמישן חוץ למקום עבודתן ולפיכך כל הנמצא עמהם כלומר אע\"פ שאינו עליהן וכן הנמצא עליהן אפילו דרך בזיון אע\"פ שהם חוץ למקום עבודתן אסור דחוץ למקום עבודה דהני כלפנים ממקום עבודה דאחריני דמי, כך נראה לי ליישב דברי רבינו: \n", + "כתב הרמ\"ך מצא בראשו דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח הרי זה אסור תימא דאפילו דבר שאין כיוצא בו קרב אסור כגון פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ובלבד שיהא משתבר כדמקשינן אלא עטרות של שבלים לאו כעין פנים איכא וכו' ומשני כגון שבצרן תחלה לכך. ואע\"ג דאינו כעין פנים ממש מ\"מ משתבר לשם עבודת כוכבים והוה כשיבר מקל לפניה דדמי לזביחה טפי. כתב עוד ופעור ומרקוליס אסורין בהנאה תימה דהא מצא מעות אמרקוליס קאי וכן פירש\"י ואינו אסור כיון שאינו של נוי ואינו כעין פנים מיהו אי הוה כעין פנים או דבר של נוי מיתסר אפילו בחוץ למרקוליס דכפנים דמי ומיתסר אפילו אינו של נוי אי הוי כעין פנים משא\"כ בשאר עבודת כוכבים דחוץ לקילקלין דבר שאינו של נוי מותר אפילו כעין פנים והרב הזה סבור דאי כעין פנים אפילו בחוץ מיתסר בכולהו וצריך עיון וישוב הדעת בפירוש כל זה: \n", + "וכן אבני מרקוליס וכו'. משנה שם (מ\"ט נ') ופסק כחכמים דאמרי גבי אבני מרקוליס את שהוא נראה עמו אסור: \n\n" + ], + [ + "עבודת כוכבים שהיה לה מרחץ. משנה שם (דף נ\"א) עבודת כוכבים שהיה לה גנה או מרחץ נהנין מהם שלא בטובה ואין נהנין מהם בטובה היה שלה ושל אחרים נהנין בהם בין בטובה בין שלא בטובה. ובגמרא אמר אביי בטובה בטובת כהניהם שלא בטובה שלא בטובת כהניהם לאפוקי טובת עובדיה דשרי איכא דמתני לה אסיפא היה שלה ושל אחרים נהנין מהם בין בטובה בין שלא בטובה אמר אביי בטובה בטובת אחרים שלא בטובה שלא בטובת כהניהם מאן דמתני אסיפא כל שכן ארישא ומאן דמתני ארישא אבל סיפא כיון דאיכא אחרים בהדה אפילו בטובת כהניהם שפיר דמי. ומשמע מדברי רבינו שמפרש דהאי טובה היינו טובת דברים וטעמא דאסור בטובת דברים היינו כדי שלא ימשך אחריהם ופסק רבינו כלישנא קמא וטעמא כדכתב הר\"ן דכיון דטובת דברים מדרבנן בעלמא הוא נקטינן לקולא: \n\n" + ], + [ + "מרחץ שיש בה עבודת כוכבים וכו'. משנה פרק כל האלילים (דף מ\"ד) שאל פרקולוס בן פילוסופס את ר\"ג בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי כלומר של עבודת כוכבים א\"ל מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי ואחת מהתשובות שהשיב היא שאמר ליה אם נותנין לך כל ממון שבעולם אי אתה נכנס לבית עבודת כוכבים שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה וזו עומדת על הביב וכל העם משתינין בפניה לא נאמר אלא אלהיהם את שהוא נוהג בו משום אלוה אסור ואת שאינו נוהג בו משום אלוה מותר: \n", + "ומה שאמר ואם היתה דרך עבודתה וכו'. כך מפורש בגמרא ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "סכין של וכו'. פ\"ק דחולין (דף ח') אמר רב נחמן סכין של עבודת כוכבים מותר לשחוט בו דמקלקל הוא ואסור לחתוך בה בשר דמתקן הוא אמר רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת ומחתך מותר באטמי דקיימי לקורבנא. ופירש רש\"י מפני שהוא מקלקל כלומר שאין זו הנאה שבחייה היו מרובין דמיה מלאחר שחיטה שבחייה היתה עומדת לשלשה דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה. ואע\"ג דאמרינן מותר דמשמע לכתחלה מפרש רבינו במותר לאו לכתחלה אלא דיעבד ואסור לחתוך בה בשר ואפילו אם חתך אסורה בהנאה דקא מתהני בעבודת כוכבים. ונראה שדעת רבינו לאסור כל הבהמה ואזדא לטעמיה בנטל כרכר מהאשרה וארג בו בגד דכל הבגד אסור בהנאה: \n", + "ומשמע דהא דקאמר אסור לחתוך בה בשר היינו לומר שאם חותך בה חתיכת בשר שחתך בה נאסרה וכן משמע מדסיים ואם חתך דרך הפסד והשחתה מותר כלומר הבשר הנחתך בה מותר משמע דכל שאינו דרך הפסד והשחתה אסור וכן כתב הרשב\"א והר\"ן שאם חתך בה בשר הבשר אסור דהא מתהני מעבודת כוכבים ומיהו בהולכת הנאה לים המלח סגי דקי\"ל כר' אליעזר דאמר הכי בפרק כל האלילים אבל הרא\"ש חולק בכל זה וכתב דבין מחתך בה בשר בין שוחט בהמה מסוכנת לא מתסר בהנאה והביא ראיה לדבר וכן כתב הטור בסי' קמ\"ב: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל שאין תפיסת יד אדם וכו'. משנה פרק כל האלילים (דף מ\"ה) עובדי כוכבים העובדים את ההרים ואת הגבעות הם מותרים כלומר ההרים מותרים ומה שעליהם אסור ר\"י הגלילי אומר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אלהיהם על הגבעות ולא הגבעות אלהיהם מפני מה אשרה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם וכל שיש בו תפיסת ידי אדם אסור ואמרינן בגמרא ר\"י הגלילי היינו ת\"ק ואוקי רב ששת דבאילן שנטעו ולבסוף עבדו פליגי דלת\"ק מותר ולר\"י הגלילי אסור ופסק רבינו כת\"ק ולכן כתב שאילנות הנטועים מתחלתן לפירות מותרים. \n", + "ומ\"ש ואת המעיינות, שם (דף מ\"ו) אמר ר' יוחנן משום ר\"ש בן יהוצדק מים של רבים אינן אסורים. \n", + "ומ״ש ואצ״ל הבהמה. מפורש במשנה במסכת תמורה פ' כל האסורין ובפ' כל האלילים אמרו בהמה תוכיח שאע״פ שעבדוה אינה נאסרת, ובפ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ד) א״ר יוחנן אע״פ שאמרו המשתחוה לבעלי חיים לא אסרן עשאן חליפין לעבודת כוכבים אסרן: \n", + "וכתב רבינו ומותר לאכול אותם הפירות. דלא תימא דוקא אילנות לא נאסרו לפי שאין עומדים ליתלש אבל הפירות שהם עומדים ליתלש כתלושין דמו ובהמה לא שנאה אלא לסמוך לה ואצ\"ל הבהמה שהוקצה אבל להתירה לאכילה לא היה צריך דכיון דאשמעינן דלא מתסרי משום עבודת כוכבים פשיטא שדברים הראויים לאכילה מותרים באכילה. \n", + "ומ\"ש כל שאין בו תפיסת ידי אדם ולא עשאו אדם. כיון לומר שלא הגביהו אדם וגם לא עשאו אדם, ומים של רבים הרי לא הגביהן אדם ואילן שנטעו לפירות לא מיקרי עשאו אדם שהקרקע והמים הם שמגדלים אותו: \n", + "בד\"א שאין הבהמה נאסרת וכו'. יתבאר בסמוך: \n", + "עשאה חליפין וכו'. פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ד) א״ר יוחנן אע״פ שאמרו המשתחוה לבע״ח לא אסרן עשאן חליפין לעבודת כוכבים אסרן כי אתא רבין אמר פליגי בה ר' ישמעאל ברבי יוסי ורבנן חד אמר חליפין אסורין חליפי חליפין מותרים וח״א אפי' חליפי חליפין נמי אסורים ופסק רבינו לחומרא משום דהוי ספיקא דאורייתא. ומ״מ ק״ל דאמרינן התם מ״ט דמ״ד אסורים דאמר קרא והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה אחריו הרי הוא כמוהו ואידך אמר קרא הוא ולא חליפי חליפין ואידך ההוא מבעי למעוטי ערלה וכלאי הכרם ואידך ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מיעוטא דה״ל עבודת כוכבים ושביעית שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ואידך קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין ואצטריך הוא למעוטינהו וא״כ קם ליה מ״ד אסורין כמ״ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין וסוגיא דעלמא דאין מלמדין וא״כ היאך פסק רבינו כמ״ד אסורין וצ״ע: \n", + "בד\"א בבהמת עצמו אבל אם שחט וכו'. כתב הראב\"ד א\"א אינו כן וכו' לצעורי קא מכוין עכ\"ל. כוונתו ז\"ל מדגרסינן בס\"פ השוחט (חולין מ\"א) אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא א\"ר יוחנן אע\"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בו מעשה אסרה רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ת\"ש שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה הב\"ע דאית ליה שותפות בגוה כתנאי עובד כוכבים שניסך יינו של ישראל וכו'. ורב נחמן ורב עמרם ור' יצחק אמרי אפילו למ\"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה\"מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעוריה קא מכווין ובפ' ר' ישמעאל רמי תרי מתנייתא אהדדי ומתרץ לה דחד מנייהו בשעשה בו מעשה וכי הא דכי אתא עולא אמר ר' יוחנן אע\"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה א\"ל רב נחמן פוקו אמרו לעולא כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל דאמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה בפני עבודת כוכבים כיון ששחט בה סימן אחד אסרה ומייתי לה התם מקרא וסובר הראב\"ד דכיון דחזינן כל הני אמוראי דסברי הכי ולא מייתי הא דר\"נ ורב עמרם ור' יצחק דפליגי עלייהו ועוד דמייתי לה מקרא אלמא הלכתא הכי. ומ\"ש מיהו דוקא בעובד כוכבים וכו'. הוא מה שכתבתי דאיתא בחולין פ' השוחט אלא שקשה שאותם חלוקים לא לדעת רב הונא נאמרו אלא לדעת ר\"נ ורב עמרם ורב יצחק וצ\"ע. אכן דעת רבינו דלית הלכתא כרב הונא מדאותבינן עליה בהשוחט מברייתא ואצטריך לדחוקי ולשנויי אליביה ואמרינן בתר הכי ר\"נ ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע\"כ אית לן למימר דהא דאמרינן בפ' ר' ישמעאל דא\"ל ר\"נ לעולא כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל לאו משום דס\"ל כוותיה אלא כלומר לא הודעתנו שום חדוש שכבר השמיענו זה רב הונא וכן כתבו התוס' וא\"כ גם חזקיה ורב אדא כי אוקמוה לההיא ברייתא בשעשה בה מעשה אליבא דרב הונא אוקמוה ולהו לא סבירא להו דלדידהו מתרצי לה בגווני אחריני דאיתמר התם וכיון דר\"נ ורב עמרם ור' יצחק חזו מלתייהו דקמאי ודחו לה כוותייהו קי\"ל וכן פסקו הרא\"ש והר\"ן ז\"ל. אבל קשיא לי דאמרינן התם כתנאי עובד כוכבים שניסך יינו של ישראל שלא בפני עבודת כוכבים ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא מתירין מפני שאין מנסכין יין אלא בפני עבודת כוכבים ועוד שהוא יכול לומר לו לא כל הימנך שתאסור את ייני ור\"נ ור' עמרם אמרי אפילו למ\"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה\"מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעוריה קא מכוין ואמרינן התם דישראל מומר דינו כעובד כוכבים. ופירש\"י ור\"נ ורב עמרם ור' יצחק אמרי לך הא דר' הונא תוקים כתנאי אבל מלתא דידן לא תוקים כתנאי דאנן אמרינן שפיר אפילו לת\"ק דאפילו לדידיה דאדם אוסר הני מילי עובד כוכבים וכו'. משמע דלא מיירי ר\"נ אלא בעובד כוכבים אבל לא בישראל והיה לו לרבינו לפרש כן ולא לסתום דבריו שזו היא שכיון הראב\"ד להקשות בסוף דבריו. וכן יש לתמוה למה לא חילק בישראל בין אית ליה שותפות בגוה ללית ליה כדמפליג בפרק השוחט אליבא דר\"נ ורב עמרם ור' יצחק. וצריך לומר שרבינו קצר כאן וסמך על מה שכתב בפרק ב' מהלכות שחיטה לחלק בין ישראל לעובד כוכבים ובין אית ליה שותפות בגויה ללית ליה: \n", + "המשתחוה לקרקע עולם וכו' עד אסרה. פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ד) מימרא דר' יוחנן: \n\n" + ], + [ + "מים שעקרן הגל וכו': אבני הר שנדלדלו כלומר ולא נעקרו לגמרי שהרי לא הגביהן אדם מותרות. בפ' כל האלילים (דף מ\"ו) פלוגתא דבני ר' חייא ור' יוחנן ולא מסיימי התם מאן אסר ומאן שרי וכיון שכן ה\"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וכ\"כ הר\"ן בשם הרמ\"ה ותמה על דברי רבינו. וכן נראה שהוא דעת הראב\"ד שכתב א\"א ואם מים של רבים הם אינם נאסרים ואם של יחיד הם אע\"פ שעקרן הגל אסורים דבפלוגתא דבני ר' חייא ור' יוחנן לא ידעינן בני ר' חייא מאי ס\"ל וספיקא לחומרא עכ\"ל. ואפשר שרבינו היתה לו גירסא דמסיימי דבני ר' חייא שרו והלכתא כוותייהו לגבי ר' יוחנן: \n\n" + ], + [ + "ישראל שזקף לבינה וכו'. שם מימרא דרב יהודה: \n", + "זקף ביצה וכו'. אבעיא שם ואסיקנא בתיקו ולחומרא: \n", + "חתך דלעת וכו'. בחולין פ' העור והרוטב (דף קי\"א) אמר ר' ירמיה הרי אמרו המשתחוה לחצי דלעת אסרה בעי ר' ירמיה מהו שתעשה יד לחברתה תיקו. ומפרש רבינו בעיא זו לענין איסור ולחומרא דספיקא דאורייתא הוא: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לא אמרו זה היד אלא לענין וכו' שאין איסור משום יד עכ\"ל. ואע\"פ שרש\"י מפרש כדברי הראב\"ד יש מקום לפירוש רבינו: \n", + "אילן שנטעו וכו'. משנה שם פרק כל האלילים (דף מ\"ח) אילן שנטעו מתחלה לשם עבודת כוכבים אסור גדעו ופסלו לשם עבודת כוכבים והחליף נוטל מה שהחליף ובגמרא אמרי דבי ר' ינאי אע\"ג דהבריך והרכיב בגופו של אילן לא הוי כאילן שנטעו מתחלה ליאסר כולו אלא נוטל מה שהחליף והשאר מותר: \n", + "וכן המשתחוה לאילן וכו'. כבר פסק רבינו בראש הפרק כרבנן דאמרי נטעו ולבסוף עבדו מותר ואמרינן בפרק כל הצלמים (שם) אמר שמואל המשתחוה לאילן תוספתו אסור ואותבינן עליה מדתנן גדעו ופסלו וכו' דמשמע כי לא גדעו ופסלו תוספתו שרי ואסיקנא דשמואל כרבנן ס\"ל דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר אבל תוספתו אסור והא דקתני גדעו ופסלו היינו לאשמועינן דאע\"ג דעבד ליה מעשה בגופיה אין עיקר האילן נאסר: \n", + "אילן שהיה וכו'. שם אי זו היא אשרה ואמר שמואל אפילו אמרו הני תמרי לבית נצרפו אסור דרמו ביה שיכרא ושתו ליה ביום אידם ואמרינן התם דהלכתא כוותיה. ופירש\"י אי זו היא אשרה סתם אילן שלא הוברר לנו שהיא אשרה באי זו סימן נכיר אם היא אשרה אם לאו. בי נצרפו שם עבודת כוכבים שלהם: \n\n" + ], + [ + "אילן שמעמידים וכו'. משנה שם העמיד תחתיה עבודת כוכבים וביטלה הרי זה מותר כך הגירסא בספרים שלנו. אבל רבינו נראה שגורס ונטלה וא\"ת הרי רבינו פסק בראש פרק זה כרבנן דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר והיאך כתב כאן דבשביל שהעמידו תחתיו עבודת כוכבים שאסור אטו מי חמיר העמידו תחתיו עבודת כוכבים מנעבד גופיה. וי\"ל דהכא באילן שנטעוהו מתחילה להעמיד תחתיו עבודת כוכבים עסקינן ואפ\"ה שרי לפי שאין האילן נעבד ודייק קצת הכי לישנא דקתני אילן שמעמידים תחתיו עבודת כוכבים דמשמע שרגילות הוא להעמיד מתחלת ברייתו. א\"נ אשמועינן דשרי אפילו מה שהוסיף בעוד העבודת כוכבים תחתיו ומיהו בעוד העבודת כוכבים תחתיו אסור אפילו עיקרו דמנכר מילתא טפי מכשהוא נעבד דההוא אין שנוי בין אותו אילן לאחר: \n", + "בית שבנאו וכו'. משנה (שם דף מ\"ז): \n", + "וכן המשתחוה לבית. שם מימרא דרב: \n", + "וכן אבן וכו'. משנה שם שלש אבנים הם אבן שחצבה מתחלה לבימוס אסורה ציירה וכיירה לשם עבודת כוכבים וחידש נוטל מה שחידש העמיד עליה עבודת כוכבים וסילקה הרי זה מותר ובגמרא אמר רבי אמי אע\"ג דצייר וכייר בגופה של אבן נוטל מה שחידש ושפיר דמי: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה ביתו וכו'. משנה שם מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודת כוכבים ונפל אסור לבנותו כלומר לפי שבונה כותל לעבודת כוכבים כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד\"א ובונה והקשו בגמרא והא קא מרווח לעבודת כוכבים ותירצו דעביד ליה בית הכסא לתינוקות כלומר דאילו לגדולים צניעותא בעי אי נמי דגדר ליה בהיזמי והיגי. ופירש\"י דהכא במאי עסקינן כשהבית עצמו נעבד: \n", + "היה הכותל וכו'. שם סוף המשנה הנזכרת היה שלו ושל עבודת כוכבים ידין מחצה על מחצה אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ ומפרש רבינו כמה שכתב בירושלמי ידון מחצה על מחצה דהיינו שיחלקו הכותל לחצאין וכל חלק עבודת כוכבים אסור ומטמא. אבל רש\"י פירש בענין אחר. ומיהו כתב הר\"ן דכי שרי בירושלמי ליקח הישראל חצי הכותל ה\"מ במכיר אבנים שכנגדו אבל אם אינו מכירם אסור דאין ברירה ומיהו מסתברא דמותר למכור לו חלקו בכל מקום שהוא עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "כיצד מאבד וכו'. משנה שם (דף מ״ג) ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים א״ל אף הוא נעשה זבל ונאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם כלומר שאם יזרנה לרוח יעשה זבל לגנות והרי הוא נהנה ואיפסקא הלכתא בפרקין כר' יוסי דזה וזה גורם מותר והכא הוי גורם זבל דאיסור וקרקע דהיתר מיהו מבעיא לן בפ' כל שעה (פסחים כ״ח.) היכי קאמר שוחק וזורה לרוח או שוחק ומטיל לים או דילמא שוחק וזורה אבל מטיל לים בעיניה. וכה״ג איבעיא לן גבי חמץ דקתני מפרר וזורה לרוח או מטיל לים אמר רבה מסתברא עבודת כוכבים דלים המלח אזלא לא בעיא שחיקה חמץ דלשאר נהרות אזיל בעי פירור א״ל רב יוסף אדרבא עבודת כוכבים דלא ממאיס בעי שחיקה חמץ דממאיס לא בעי פירור: \n", + "וכתב הרמ\"ך תימה היכי פסק כרב יוסף לגבי רבה ואע\"ג דתניא כוותיה דרב יוסף הא דחי ליה רבה עכ\"ל. ובהא איכא למימר דרבינו ס\"ל כמו שכתבו התוס' דליכא בין רבה ורב יוסף אלא חמץ בשאר נהרות אבל בעבודת כוכבים ליכא בינייהו מידי לענין דינא דגם לרב יוסף לא בעי שחיקה אלא בשאר נהרות כמו לרבה. ומ\"מ דברי רבינו תמוהים דאי בעי למיפסק כרבה דלים המלח לא בעי שחיקה למה כתב שורף דשריפה זו למה ואי בעי למיפסק כרב יוסף למה החליף שחיקה בשריפה ואם מפרש כפירוש התוספות יקשה למה כתב שורף כדקשיא אי בעי למיפסק כרבה וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "דבר שאין בו תפיסת יד אדם וכו'. משנה (דף מ\"ה.) העכו\"ם העובדים את ההרים ואת הגבעות הם מותרים כלומר ההרים ומה שעליהם אסורים שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכתב רש\"י דאע\"ג דאינהו לא מתסרי גזירת הכתוב היא שהרים וגבעות שהם קרקע עולם אין בהם כח לאוסרן אבל עבודת כוכבים מיהא הוי ותלוש שעליהם כתלוש של שאר עבודת כוכבים שנאמר לא תחמוד עליהם על כל שהם נעבדים משמע: \n\n" + ], + [ + "עבודת כוכבים של וכו'. בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ב:) עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו וישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים. \n", + "ומ\"ש קודם שתבא ליד ישראל. בפרק בתרא (דף ס\"ד:) ישראל שמצא עבודת כוכבים בשוק עד שלא באת לידו אומר לעובד כוכבים ומבטלה משבאת לידו אינו אומר לעובד כוכבים ומבטלה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש עבודת כוכבים של ישראל אינה בטלה לעולם אפילו היה לעובד כוכבים בה שותפות. מבואר בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ג.) דיכול לבטל חלקו ולא חלקו של ישראל דלא אמרינן ישראל אדעתא דעובד כוכבים פלח וכיון דמבטל עובד כוכבים דנפשיה דישראל נמי מצי מבטל אלא אמרינן ישראל אדעתא דנפשיה פלח וכי מבטל עובד כוכבים דנפשיה אבל דישראל לא מצי מבטל: \n", + "ומ\"ש וטעונה גניזה. (שם נ\"ב:) מנין לעבודת כוכבים שטעונה גניזה שנאמר ושם בסתר ואיכא מאן דנפקא ליה מדכתיב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח וכו' מה מזבח ה' טעון גניזה אף אשרה טעונה גניזה. ומ\"מ איני יודע גניזה זו למה ה\"ל לשרפה או לאבדה וצ\"ע: \n", + "וכן עבודת כוכבים וכו'. ברייתא בפרק רבי ישמעאל (שם) כתבתיה בסמוך: \n", + "ואין ישראל וכו'. משנה פרק ר' ישמעאל ישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים והיינו אפילו נתן לו העובד כוכבים רשות ופירש\"י משום דעובד כוכבים פוסל אלהיו ולא ישראל: \n", + "עובד כוכבים קטן וכו'. בפרק כל האלילים (דף מ\"ג.) אמר ריב\"ל פעם אחת הייתי מהלך אחר רבי אלעזר הקפר ברבי בדרך ומצא שם טבעת ועליה צורת דרקון ומצא עובד כוכבים קטן ולא א\"ל כלום מצא עובד כוכבים גדול וא\"ל בטלה ולא בטלה סטרו ובטלה ש\"מ תלת ש\"מ עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו וש\"מ יודע בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה מבטל ושאינו יודע אינו מבטל וש\"מ עובד כוכבים מבטל בע\"כ. \n", + "ומ\"ש רבינו עובד כוכבים שוטה, דכיון דשוטה הוא לא מקרי יודע בטיב עבודת כוכבים וכן כשאינו עובד עבודת כוכבים הא ודאי אינו יודע בטיב עבודת כוכבים. ומלשון רבינו שלא שלל אלא בשאינו עובד עבודת כוכבים משמע דהא דעובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים של חבירו אפילו זה לפעור וזה למרקוליס וכדאמרינן בהדיא בפ' השוכר את הפועל (ס\"ד): \n", + "המבטל וכו'. משנה בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה נ״ב:) בלשון הזה: \n", + "ותקרובת וכו'. בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נ'.) מימרא דרב גידל א״ר חייא בר יוסף א״ר: \n", + "כתב הרמ\"ך תימה איך סתם ואמר דתקרובת אינה בטלה לעולם דהא יש תקרובת דיש לה ביטול היכא דלא הוה משתבר כעין פנים וכדחזינן באבני מרקוליס שביטלן עובד כוכבים דשרו ומפרש בגמרא טעמא משום דבעינן כעין פנים וליכא דבזרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת אע\"פ שעבודתה בכך ש\"מ דליאסר בעינן כעין פנים עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "כיצד מבטלה וכו'. משנה שם (דף נ\"ג.) כיצד מבטלה קוטע ראש אזנה ראש חוטמה ראש אצבעה פחסה אע\"פ שלא חסרה בטלה. ופירש רש\"י פחסה מיעכה בקורנס ובגמרא פחסה כי לא חסרה אמאי בטלה א\"ר זירא כשפחסה בפניה ופירש\"י וקלקל צורתה: \n", + "או שמכרה לצורף וכו'. סוף משנה זו שהזכרתי מכרה או משכנה רבי (ר' מאיר) אומר בטל וחכ\"א לא בטל ובגמרא זעירי אמר רבי יוחנן ור' ירמיה בר אבא אמר רב חד אמר מחלוקת בצורף עובד כוכבים אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל וחד אמר בצורף ישראל מחלוקת וכיון דלא ידעינן מאן אמר הכי ומאן אמר הכי כיון דספיקא דסברא היא ה\"ל למינקט לחומרא כמ\"ד בצורף ישראל מחלוקת וכרבנן דאסרי. ונראה שזה דעת הרי\"ף וכן פסק הרא\"ש בהדיא אבל רבינו פוסק כמ\"ד בצורף עובד כוכבים מחלוקת אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל. וכתב הר\"ן שטעמו דאמרינן התם ת\"ר לוה עליה או שנפלה עליה מפולת או שגנבוה לסטים אינה בטלה וצריכא דאי תנא לוה עליה מדלא זבנה לא בטלה ובודאי לא משמע דסתמא דשקלא וטריא דגמרא סלקא דלא כרבנן ולכן תופס רבינו דמחלוקת בצורף עובד כוכבים אבל בצורף ישראל דברי הכל בטל וה\"ק אי תנא לוה עליה ה\"א אפילו בצורף ישראל לא ביטלה דכיון דלא זבנה לא מבטל לה מכלל דאי זבנה בטל ואילו למ\"ד דאפילו בצורף ישראל מחלוקת היכי אמרינן מדלא זבנה לא בטלה הא לרבנן אפילו זבנה לא בטלה אלא כדאמרן. ודעת רבינו דדוקא צורף אמרו וכתב הר\"ן שכן דעת הראב\"ד והרמב\"ן ז\"ל ולא כדברי רש\"י שכתב צורף לאו דוקא: \n", + "אבל אם מכרה וכו'. כבר כתבתי בסמוך (שם) פלוגתא דרבי ורבנן ובודאי דהלכה כרבנן. ודע דהאי משכנה לדעת רבינו היינו אפילו הרהינה אצלו וא\"ל אם לא באתי מכאן עד יום פלוני הרי היא שלך והגיע הזמן ולא פדאה ואפ\"ה לרבנן לא בטיל דכיון דס\"ל דצורף דוקא מפני שעתיד לשברה אי לא משכנה כה\"ג מאי רבותיה דצורף לרבי דאמר בטל וכן כתב הר\"ן ז\"ל: \n", + "או שנפלה עליה וכו' גנבוה לסטים וכו'. ברייתא (שם) כתבתיה בסמוך: \n", + "רקק בפניה וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "עבודת כוכבים שנשתברה וכו'. בפרק כל האלילים (דף מ\"א:) פלוגתא דר\"י ור\"ל ופסק כר\"י: \n", + "לפיכך המוצא שברי וכו'. פסק דלא כשמואל דאמר פרק כל האלילים דשברי עבודת כוכבים מותרים וכבר כתבתי בפרק שקודם זה מאי טעמא פסק דלא כוותיה: \n", + "כתב הרמ\"ך הרי\"ף לא פסק כן דהא מייתי מילתיה דשמואל דאמר המוצא שברי אלילים מותרים ופסק נמי כר\"י דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה ולכאורה נראה לפום ריהטא דודאי איכא לאפלוגי בין מוצא לנשתברה דהא שמואל גופיה אמר בפרק כל האלילים [מ\"ט:] דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה ואפילו הכי שרי במוצא וזה הרב נראה דפסק לגמרי כר\"י במוצא שברי עבודת כוכבים נמי אסורים עכ\"ל: \n", + "ואם היתה של פרקים וכו'. שם בס\"פ אתמר עבודת כוכבים שנשתברה רב אמר צריך לבטל כל קיסם וקיסם ושמואל אמר אין עבודת כוכבים צריכא ליבטל אלא דרך גדילתה כלומר דוקא כשהיא דרך גדילתה צריכה ליבטל אבל זו שנשתברה בטלה מעצמה דמימר אמר איהי נפשה לא מצלא לההוא גברא מצלא ליה ואוקימו התם פלוגתייהו בתרי תלת אוקמתי ואוקימתא בתרייתא אוקמה בעבודת כוכבים של חוליות והדיוט יכול להחזירה דרב סבר כיון דהדיוט יכול להחזירה אינה בטלה ושמואל סבר דכיון דלאו אורחא ליפול ולהתפרק בטלה והלכה כרב באיסורי: \n", + "וכתבו הרי\"ף והרא\"ש אוקימתא זו והקשה הר\"ן על הרי\"ף דבריש פרקין פסק כר\"י דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה והיאך פסק בסוף הפרק כאוקמתא בתרייתא דפלוגתא דרב ושמואל בהדיוט יכול להחזירה דמשמע בהדיא דאי אין הדיוט יכול להחזירה אפילו לרב מותרת ונדחק בתירוץ קושיא זו. ומתוך דברי רבינו למדנו תירוץ יפה בדבר דהא דאוקימנא פלוגתא דרב ושמואל בהדיוט יכול להחזירה לאו למימרא דאי אין הדיוט יכול להחזירה מותרת בלא ביטול כלל לדברי הכל אלא היינו לומר דכשהדיוט יכול להחזירה צריך לבטל כל קיסם וקיסם לרב וכשאין הדיוט יכול להחזירה אינו צריך לבטל כל קיסם וקיסם מ\"מ אינה מותרת בלא ביטול כלל דהא קי\"ל כר\"י דאסר אלא דמפרשי דהא דאסר ר\"י אינו אלא בלא ביטול אבל אם ביטל מותר אפילו ע\"י ביטול כל דהוא דכיון שביטל אבר אחד ממנה בטלו כל השברים דכיון דאין הדיוט יכול להחזירה בביטול כל דהו סגי ליה ומ\"מ ביטול בעיא ואי לא בטיל כלל אסור והיינו דר\"י: \n", + "והראב\"ד כתב ואם אינו יכול להחזירה וכו' א\"א לא מחוורא הא מילתא וכו'. וצריך לבטל כל קיסם וקיסם עכ\"ל. וכבר כתבתי טעם לדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "מזבח עבודת כוכבים שנפגם וכו'. פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ג:) תניא בימוס שנפגם מותר מזבח שנפגם אסור עד שינתץ רובו. ה״ד בימוס וה״ד מזבח אר״י בימוס אבן אחת מזבח אבנים הרבה. ומפרש רבינו דהאי שינתץ רובו היינו ע״י עובדי כוכבים דאי לאו הכי אסור כדין עבודת כוכבים שנשתברה מאליה: \n", + "וכיצד מבטלין וכו'. שם [נ'.] מייתי עובדא שחיפו עובדי כוכבים דרכים באבני מרקוליס ואיכא רבנן דפרשי מלילך עליהם ואיכא דלא פרשי וא\"ר יוחנן רבי מנחם ברבי סימאי בנן של קדושים מהלך עליהם ואנו נפרוש מהם ורבא בר ירמיה אייתי מתניתא בידיה עובדי כוכבים שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהם דרכים מותרים ורב ששת נמי משמע התם דהכי ס\"ל והשתא כי נוקי רבנן דפרשי בהדי רבנן דלא פרשי הא ר' יוחנן ורב ירמיה ורב ששת בהדייהו וה\"ל דלא פרשי רובא ועוד דהא מעשה דרבי מנחם ברבי סימאי ומתניתא מסייע להו והכי נקטינן: \n", + "כיצד מבטלין את האשרה וכו'. משנה בסוף כל האלילים (דף מ\"ט:) כיצד מבטלה כלומר לאשרה קירסם וזירד נטל ממנה מקל או שרביט אפילו עלה ה\"ז ביטלה שיפה לצורכה אסורה ושלא לצורכה מותרת. ופירש רש\"י קירסם קסמין יבשים שבאילן, נטל לצורכו לישרוף, זירד זרדין לחים שבה לצורכה ליפותה עכ\"ל. ובגמ' [שם] תניא עובד כוכבים ששיפה עבודת כוכבים לצורכו היא ושפאיה מותרים לצורכה היא אסורה ושפאיה מותרים וישראל ששיפה עבודת כוכבים בין לצורכה בין לצורכו היא ושפאיה אסורים. כתב הרמ\"ך היתה של ישראל וכו' תימה מאי איריא של ישראל אפילו של עובד כוכבים נמי ישראל ששפה אותה בין היא בין שפאיה אסורים כדאמרינן בגמ' [שם מ\"ב.] גזירה דילמא מגבה להו והויא לה עבודת כוכבים של ישראל ואין לה ביטול לעולם, עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שלשה ימים וכו'. משנה בריש מסכתא (דף ב'.) שלשה ימים לפני אידיהן של עובדי כוכבים אסור לשאת ולתת עמהם להשאילן ולשאול מהם להלוותם וללוות מהן לפרען וליפרע מהן. בגמ' שם (ו':) תניא כשאסרו לשאת ולתת עמהם לא אסרו אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאין מתקיים לא תני רב זביד בר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל אין לוקחין מהם. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דמתניתין בין מקח בין ממכר אסרה וברייתא דלא אסרה אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיים לא ה\"פ לא אסרו לגמרי בין למכור בין ליקח אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיים לא אסרו לגמרי שאע\"פ שאסרו ליקח לא אסרו למכור והא דתניא דבר שאינן מתקיים מוכרים להם אבל לא לוקחין מהם לפרושי מאי דקתני בהאי ברייתא אבל בדבר שאינו מתקיים לא אתיא. וטעמא דמותר למכור להם דבר שאינו מתקיים ואסור ליקח מהם אפילו דבר המתקיים היינו משום דכשמוכר לו דבר שאינו מתקיים ביום חגו אין לו לא מעות ולא חפץ שיהא מודה עליהם וליזיל ומודה מקמי יום חגו לא חיישינן אבל כשלוקח מהם בין דבר המתקיים בין דבר שאינו מתקיים הרי המעות בידו ביום חגו ומודה עליהם אע\"פ שאין בידו החפץ וכתב הר\"ן שזו היא שיטת הגאונים וכתב שדבריהם עיקר. ואהא דתנן ליפרע מהם אמרינן בגמ' [שם] מתני' דלא כריב\"ק דתניא ריב\"ק אומר מלוה בשטר אין נפרעין מהם מלוה על פה נפרעין מהם מפני שהוא כמציל מידם אמר רב יוסף הלכה כריב\"ק וכתב רבינו ירוחם דמשמע בירושלמי דמלוה על המשכון הוי כמלוה בשטר: \n", + "בד\"א בארץ ישראל וכו'. שם [י\"א:] מימרא דשמואל. \n", + "עבר ונשא וכו'. שם [ו':] איבעיא להו עבר ונשא ונתן מאי ר\"י אמר אסור ור\"ל אמר מותר ותניא כוותיה דריש לקיש ומשמע התם דע\"כ לא שרי ר\"ל אלא בשנשא ונתן באותן שלשה ימים אבל ביום חגיהם אסור אפילו לר\"ל: \n\n" + ], + [ + "ואסור לשלוח דורון וכו'. שם ההוא אפיקורוס דשדר ליה דינרא לרבי יהודה נשיאה ביום חגו יתיב ר\"ל קמיה אמר היכי אעביד אשקליה דילמא אזיל ומודה לא אשקליה הוה ליה איבה אמר ליה ריש לקיש טול וזרוק לבור בפניו אמר כ\"ש דהויא ליה איבה טפי אמר כלאחר יד הוא דקאמינא ופירש\"י כלאחר יד שלא יבין שמדעת השלכתו וכיון שרואה שאבד ממך לא ישמח. ואמרינן תו בגמרא רב יהודה משדר קורבנא לאבי דרנא ביום חגם אמר ידענא ביה דלא פלח עבודת כוכבים. בפרק בתרא (דף ס\"ה.) רבא אמטי קורבנא לבר שישך ביום חגם אמר ידענא ביה דלא פלח עכו\"ם הא אי פלח עכו\"ם אסור לשלוח להם דורון וא\"כ שליחות דורון וקבלתו שוין דבעובד כוכבים שניהם אסורים וכשאינו עובד כוכבים שניהם מותרים. ומשמע דזריקה כלאחר יד דקאמר בפניו צריך לזרוק דהא פירושה דמאי דא\"ל טול וזרוק בפניו הוא ועוד דאי לא בפניו למה ליה לזורקו כלאחר יד יזרקנו להדיא ועוד דאי שלא בפניו מה הועיל בזריקה זו דכיון דלא ידע בה אזיל ומודה דאין לומר שאח\"כ יודיענו דקודם שיודיענו אזיל ומודה ועוד דא\"כ הוה ליה לפרושי אלא ודאי כדאמרן וכן הם דברי רש\"י ולפיכך יש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שלא יהנה בו ולא פירש שצריך לאבדו בפניו: \n\n" + ], + [ + "היה אידן וכו'. יליף לה רבינו מדתנן לפני אידיהם של עובדי כוכבים שלשה ימים אסור מלשאת ולתת וכו' ותנן בסמוך (שם דף ח'.) ואלו הם אידיהן קלנדיא וסנטריא ומשמע דה\"ק ואלו אידיהן שאסורין שלשה ימים לפניהם וכן פירש\"י ואמרינן בגמרא דקלנדיא וסנטריא כל אחד מהם היו שמונה ימים הרי בהדיא דאפילו היה חגם ימים רבים אסור גם בשלשה שלפניהם: \n\n" + ], + [], + [ + "יום שמתכנסין וכו'. משנה שם ואלו אידיהן של עובדי כוכבים ומני בהדייהו יום גנוסיא של מלכים ומפרש בגמרא דהיינו יום שמעמידין בו מלך ופריך עלה מדתניא יום גינוסיא של מלכים ויום שמעמידין בו את המלך ומשני לא קשיא הא דידיה הא דבריה כלומר שמעמידין את בן המלך בחיי האב והאב שמח וזובחים זבחים. ורבינו כתב סתם יום שמתכנסין להעמיד להם מלך דל\"ש לן בין דידיה לבריה. ומפרש רבינו גינוסיא כמו כינוסיא ואפשר שכך היתה גירסתו ז\"ל: \n", + "אבל עובד כוכבים וכו': כתב הראב\"ד לפי סוגיא דגמרא וכו' ואכלהו קאי, עכ\"ל. ודין זה משנה פרק לפני אידיהן [שם] ואלו אידיהן וכו' ויום קלנדיא וסנטריא ויום הלידה ויום המיתה דר\"מ וחכ\"א כל מיתה שיש בה שריפה יש בה עבודת כוכבים ושאין בה שריפה אין בה עבודת כוכבים. יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא בו מבית האסורים אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ופירש בגמרא דאותו היום לאפוקי לפניו ואותו האיש לאפוקי משועבדיו. ומפרש הראב\"ד ז\"ל יום הלידה יום לידת המלך הויא חג ממש דבעינן שלשה ימים לפניהם אבל יום תגלחת זקנו אפילו דמלך אינו אסור אלא אותו היום ולא לפניו דלא חשיבי הני מילי ליאסר לפניו וכן אינו אסור אלא אותו האיש אבל לא משועבדיו אם אינם עובדים אותה עבודה, זהו מה שנראה מתוך דברי הראב\"ד ז\"ל: \n", + "ולדעת רבינו נ\"ל ששיעור המשנה כך היא ואלו אידיהם של עובדי כוכבים קלנדיא וסנטוריא וקרטיסים ויום גינוסיא של מלכים ובכאן נשלמו אידיהם של כלל עובדי כוכבים והשתא מתחיל למנות יום חג פרטי דהיינו יום הלידה כלומר יום שנולד בו ויום המיתה כל מיתה שתהיה לדעת ר\"מ ולדעת חכמים דוקא מיתה שיש בה שריפה ויום תגלחת זקנו וכו' אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ופסק כחכמים דדוקא מיתה שיש בה שריפה. ודין משועבדיו כתבו רבינו בסמוך \n", + "שכתב אין יום החג אסור וכו' או מפני כבוד המלך וכו' ודין המשועבדין לאיש כדין המשועבדים למלך דקרחא בביתיה פרדשכא הוי וה\"נ משמע בגמרא וא\"כ כי קתני אינו אסור אלא אותו האיש כלומר ולא משועבדיו היינו כשמשועבדיו אין מודים באותו יום אלא שומרים אותו מפני כבוד אדוניהם: \n", + "אין יום החג אסור וכו'. שם (דף ח':) עיר שעשתה קלנדא כל העיירות הסמוכות משתעבדות לה מותרות או אסורות ריב\"ל אמר קלנדא לכל אסורה ור\"י אמר אינה אסורה אלא לעובדיה ותניא כוותיה ואמר רב אשי אף אנן תנינן אינו אסור אלא אותו האיש לאפוקי משועבדיו: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) דברים שהן מיוחדין וכו'. משנה שם (עבודת כוכבים דף י\"ג) אלו דברים אסור למכור לעכו\"ם אצטרובלין וכו' ותרנגול לבן ר' יהודה אומר מוכר הוא לו תרנגול לבן בין התרנגולים ובזמן שהוא בפני עצמו קוטע את אצבעו ומוכר שאין מקריבין חסר לעבודת כוכבים ושאר כל הדברים כלומר שאין דרכן להקריבן לעבודת כוכבים סתמן מותר ופירושן אסור ואע\"ג דפשטא דמתני' משמע דרבי יהודה לפלוגי אתא ואם כן ה\"ל למיפסק כת\"ק דאסר אפילו בין התרנגולים, נראה שטעמו של רבינו שפסק כר\"י דהיינו משום דבעי רב אשי תרנגול לבן למי ויהבו ליה שחור ושקיל מהו למכור לו תרנגול לבן וכתב רש\"י דאליבא דר' יהודה בעי ולא אליבא דרבנן. ומשמע לרבינו דכיון דרב אשי בעי אליביה סבר דהלכתא כוותיה דאי לאו הכי לא הוה בעי אליביה וכיון דרב אשי דבתרא סבר כוותיה הכי נקטינן ועוד דמשמע בברייתא בגמ' דלא לחלוק בא אלא לפרש דברי תנא קמא דקתני בברייתא א\"ר יהודה אימתי וכל מקום שא\"ר יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים. \n", + "ומ\"ש שאם היו מעורבים דברים המיוחדים וכו' שמוכר הכל סתם הטעם משום דהיינו תרנגול בין התרנגולים ולא ידעתי למה לא כתב רבינו הא דאמרינן בגמ' שמותר למכור לו חבילה דהיינו שלשה מינים או יותר דמוכחא מילתא דלסחורה קא מכוין: \n", + "כתב הרמ\"ך דברים שהם מיוחדים וכו' תימא דבגמ' [שם מ\"ד] חזינן דאפילו דבר המיוחד לעבודת כוכבים מותר למכור דהא תרנגול לבן מיוחד לתקרובת עבודת כוכבים הוא ומסיק בגמרא דלכולי עלמא היכא דאמר תרנגול למי מותר למכור לו תרנגול לבן ואפילו לא יהא בין התרנגולים וכ\"פ הרי\"ף, עכ\"ל: \n", + "ואיני רואה טעם בדבריו שמ\"ש רבינו דברים שהן מיוחדים לעבודת כוכבים אסור למכור להם מתני' היא וכתבתי בסמוך. ומה שהוקשה לו מתרנגול לבן אדקשיא ליה על דברי רבינו ליקשי ליה על הגמרא. אבל לפי האמת קושיא ליתא כלל דהא ודאי חילוק יש בין שואל תרנגול סתם לשואל דבר המיוחד לעבודת כוכבים דסתם תרנגול אינו מיוחד לעכו\"ם וזה פשוט ביותר: \n\n" + ], + [ + "כשם שאין מוכרים וכו' עד ואין משחיזין להם את הזיין. הכל משנה וברייתא שם (דף ט\"ו וט\"ז): \n", + "וכל שאסור למוכרו וכו'. שם מימרא דרב נחמן: \n", + "וכן אסור למכור וכו'. שם מימרא דרב דימי ומפרש שאפילו אינו מועד להרוג אלא לגזול אין מוכרין לו כלי זיין לפי שכשרודפין אחריו נלחם ומציל עצמו ומאבד זה את ממונו: \n\n" + ], + [ + "היו ישראל שוכנים וכו'. שם והאידנא דמזבנינן אמר רב אשי לפרסאי דמגנו עלן: \n", + "עיר שיש בה וכו'. משנה שם (דף י\"א:) עיר שיש בה עבודת כוכבים חוצה לה מותר היתה חוצה לה תוכה לה מותר מהו לילך לשם בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור ואם יכול לילך בה למקום אחר מותר. ומפרש רבינו שעיר שיש בה עבודת כוכבים אסור להכנס בה ומהו לילך לשם כלומר לעבור דרך שם וקאמר דבזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום דרך העיר ההיא ואין שם דרך אחרת אסור שהרי הוא נראה כנהנה מאותו העיר שיש בה עבודת כוכבים שאלמלא הוא לא היה יכול לילך למחוז חפצו אבל כשיש דרך אחרת לא מחזי כנהנה מאותה העיר שהרי יש דרך אחרת: \n", + "כתב הראב\"ד מותר להלך חוצה לה. א\"א בתוספתא וכו' מפני חשש משא ומתן, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + " וכתב עוד הראב\"ד אבל אם יש דרך אחרת וכו'. א\"א אין דבריו מיושבים כלל וכו' שאין כאן חשד עכ\"ל. נראה שהוא ז\"ל מדקדק מלשון רבינו שכתב ונקרה והלך בזו דדוקא בשקרה מקרה שהלך בזו אבל לכתחלה לא ילך בזו ולפיכך כתב אין דבריו מיושבים וכו'. ואני אומר שגם רבינו סבר כן שמותר לכתחלה ולא כתב ונקרה לומר דדוקא בשקרה מקרה שרי ולא לכתחלה אלא אורחא דמלתא נקט: \n", + "כתב הרמ\"ך עיר שיש בה עבודת כוכבים וכו'. תימה דבגמ' [שם י\"ג.] משמע דאפילו לשאת ולתת עמהם מותר ולכאורה משמע היכא דהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור ללכת אפילו חוצה לה דלא שרי לשאת ולתת אלא היכא דעבר והלך לשם מ\"מ בזה אין ספק שמותר לשאת ולתת עמהם וכן פירש\"י וכן נראה מעיקר הגמרא, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אסור לבנות עם וכו' עד שיש בה אותה כיפה. משנה שם (דף ט\"ז). \n", + "ומ\"ש ואם בנה שכרו מותר. פשוט (שם דף י\"ט:) בגמרא: \n\n" + ], + [ + "עיר שיש בה עכו\"ם וכו'. משנה (שם דף י\"ב): \n", + "חנויות של עכו\"ם וכו'. בירו' ובתוספתא פרק ר' ישמעאל: \n\n" + ], + [ + "המוכר ביתו וכו'. בפ' השולח (גיטין דף מ״ד) המוכר ביתו לכותי דמיו אסורים וכותי שאנס ביתו של ישראל ואין בעליו יכולים להוציאו לא בדיני ישראל ולא בערכאות מותר ליטול דמיו וכותב ומעלה בערכאות מפני שהוא כמציל מידם. ומפרש רבינו דמוכר לכותי היינו לעבודת כוכבים דאם לא כן לא היו דמיו אסורים כדפירש״י: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א ואם הקדימו לו דמיו קודם שיעבדוה מותרים, עכ\"ל. ונראה דהיינו לומר שאם מכר ביתו לכותי והקדים דמיו ואחר כך נתנה הכותי לעבודת כוכבים מותר וא\"כ הוא איני יודע מה הוצרך להשמיענו שדבר פשוט הוא ועוד דמוכר לעבודת כוכבים אמר רבינו ולא מוכר לכותי שלא לעבודת כוכבים, ועוד ק\"ל דמה צורך שיקדים דמיו אפילו לא הקדימם כיון שזקפם עליו במלוה הרי הם חוב אצלו ומותר אפילו אחר שנתן הכותי הבית לעבודת כוכבים. וצ\"ל דמיירי בשמכרה לכותי לצורך עבודת כוכבים וקאמר דלא נאסרו דמים אלא בשעבדוה קודם שיתנו לו דמיה אבל אם נתנו לו דמים קודם שעבדוה מותרים וה\"ה אם זקפם עליו במלוה קודם שנתנוה: \n\n" + ], + [ + "וחלילין של וכו'. ירושלמי ותוספתא פרק רבי ישמעאל: \n", + "הולכין ליריד של וכו'. ברייתא פ\"ק (י\"ג.) ופירש\"י וכותב שטרו ומעלה שטרותיו לערכאות שלהם לחתום ואע\"פ שכבוד הוא להם ואיכא למימר דאזיל ומודה מותר מפני שהוא כמציל מידם שמתוך כך יהיו לו עדים שמסייעין אותו להציל מן העוררין עכ\"ל. וא\"כ מפני שהוא כמציל לא קאי אלא אכותב ומעלה בערכאות שלהם: \n", + "בד\"א בלוקח וכו'. שם מימרא דר' אבא בריה דר' חייא בר אבא: \n", + "עבר ולקח וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "עובד כוכבים שעשה משתה וכו'. שם (ח'.) ברייתא דרבי ישמעאל: \n", + "ומאימתי אסור לאכול וכו'. שם ומעיקרא אימת מכי רמו שערי באסינתי כלומר לעשות שכר ליום המשתה: \n", + "וכל ימי המשתה וכו'. שם כל תלתין יומין בין א\"ל מחמת הילולא ובין לא אמר אסור מכאן ואילך אי א\"ל מחמת הילולא אסור ואי לא אמר ליה מחמת הילולא שרי. וכי א\"ל מחמת הילולא עד אימת אמר רב פפא עד י\"ב ירחי שתא: \n\n" + ], + [ + "בת ישראל לא תיניק וכו'. משנה בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו.) בת ישראל לא תילד את העובדת כוכבים אבל עובדת כוכבים מילדת בת ישראל בת ישראל לא תיניק בנה של עובדת כוכבים אבל עובדת כוכבים מינקת בנה של בת ישראל ברשותה כלומר ברשות הישראלית אבל לא ברשות העובדת כוכבים שמא תהרגנו ובגמ' בברייתא מפורש הטעם שלא תילד ולא תיניק בת ישראל את העובדת כוכבים מפני שמילדת או מגדלת בן לעבודת כוכבים: \n", + "ומ\"ש שמילדת בשכר משום איבה. שם מימרא דרב יוסף ושם אמרו דמניקה אפילו בשכר לא דאי פנויה היא אמרה בעינא לאינסובי ואם אשת איש היא אמרה לה קא מזדהמנא באפי גבראי ושם אמרו עוד דבשבת אפילו בשכר אסור לילד וליכא למיחש לאיבה דיכלה למימר לה ישראלית דמינטרא שבת מחללין עלה אתון דלא מנטריתו שבת לא מחללין עלייכו ותמהני למה לא כתבו רבינו: \n\n" + ], + [ + "ההולכים לתרפות וכו'. משנה שם (דף כ\"ט:) ההולכים לתרפות שלהם אסור מלשאת ולתת עמהם והבאים מותרים ובגמרא [ל\"ג ע\"א] ארשב\"ל לא שנו אלא שאין קשורים זה בזה אבל קשורים זה בזה אסורים אימא דעתו לחזור: \n", + "ישראל ההולך וכו'. (שם ל\"ב: ל\"ג.) מימרא דשמואל: \n", + "ישראל מומר וכו'. ברייתא שם ישראל ההולך לתרפות בין בהליכה בין בחזירה אסור ואוקמוה בישראל מומר: \n\n" + ], + [ + "ישראל שהלך ליריד וכו'. ברייתא שם ואמרו שם הטעם משום דעכו״ם אימור חמרא זבין גלימא זבין ישראל אי איתא דה״ל הכא לדידן הוה מזבין ליה אלא אמרינן עכו״ם זבין ודמי עכו״ם איכא בהדיה. וכתב הרי״ף ז״ל והא דאמרינן הכא עכו״ם אימור חמרא זבין גלימא זבין לא צריכנא ליה דהא אסיקנא בפרק השוכר את הפועל (עבודה זרה ס״ד.) דדמי עכו״ם ביד עכו״ם מותר לכן כתב רבינו טעם זה: \n", + "ומפני זה נושאין וכו'. אע\"פ דבגמרא [ל\"ב:] לא יהבינן האי טעמא אלא הכי אמרינן עכו\"ם בהליכה אסור דאתי ומודה בחזירה מותר מאי דהוה הוה ישראל בחזרה אסור דאביק בה מהדר הדר ואזיל וישראל מומר בין בהליכה בין בחזרה אסור דודאי אזיל. אבל כיון שכתב הרי\"ף דלא צריכין לההוא טעמא ממילא למדנו דטעמא דכל הני משום דעכו\"ם ביד ישראל היא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין כורתין ברית וכו': לפיכך אם ראה וכו'. בפרק אין מעמידין (ע\"ז דף כ\"ו.) תני רבי אבהו קמיה דר\"י העכו\"ם לא מעלין ולא מורידין אבל האפיקורסין והמסורות והמומרין מורידין ולא מעלין: \n\n" + ], + [ + "מכאן אתה למד וכו'. פשוט הוא דרפואה היינו מעלין ובפירוש אמרו בגמרא דאסור להעלותן אפילו בשכר: \n", + "ומ\"ש ואם היה מתירא מהם וכו'. נלמד מדין ישראלית שמילדת את הנכרית ואע\"פ שאמרו שאסור להעלותם אפי' בשכר הרי שם אמרו שיבקש תואנה משמע הא אם אינו יכול לבקש תואנה המתירא מהם מעלין אותם וה\"ה שמרפאין אותם. ומדברי רבינו שהזכיר בכל זה עכו\"ם משמע שאם אינו עכו\"ם מותר לרפאתו בשכר וכן להעלותו מהבור: \n", + "ומ״ש וגר תושב וכו'. פשוט הוא שהרי אמרו בפרק השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ס״ה:) דגר תושב אתה מצווה להחיותו: \n\n" + ], + [ + "אין מוכרין להם בתים וכו'. משנה פ' לפני אידיהן (עבודה זרה דף כ': כ״א.) אין משכירין להם בתים בא״י ואין צ״ל שדות ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות ובחוצה לארץ מוכרים בתים ומשכירין שדות דברי ר' מאיר ר״י אומר בא״י משכירין להם בתים ובסוריא מוכרים בתים ומשכירין שדות ובח״ל מוכרין אלו ואלו אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר״י אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשנה שכונה וכמה שכונה תנא אין שכונה פחות משלשה בני אדם: \n", + "ומ\"ש מפני מה אמרו וכו'. כך אמרו שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "אף במקום שהתירו וכו'. משנה שם ואמרו בגמרא אף במקום שאמרו להשכיר מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי ואע\"פ שהלכה כר\"י לא נמנע רבינו מלכתוב משנה זו להשמיענו דין זה ורצה לתפוס לשון המשנה דהא ליכא למיחש דנימא הלכה כר\"מ שהרי הוא ז\"ל פסק בסמוך כר\"י: \n", + "ומ\"ש אבל משכיר להם לעשותן אוצר. כלומר שאם שלא לבית דירה אמרו א\"כ במה אמרו משכירין להם לכך כתב דהאי משכירין להם היינו אוצר: \n", + "כתב הראב\"ד אבל משכיר להם בתים לעשותן אוצר א\"א ובלבד שלא יהא אוצר של יין ואם עשה שכרו אסור עכ\"ל. ורבינו כתב אוצר ולא פירש ופשיטא דאינו יכול לעשותו אוצר דיין נסך ואם עשאו שזה אסור כדברי הראב\"ד ולא הוצרך רבינו לכתוב זה שכבר נתבאר בהלכות מאכלות אסורות שכל הנאת יין נסך אסור: \n", + "ואין מוכרין להם פירות ותבואה וכו'. משנה (דף י\"ט:) אין מוכרין להם במחובר לקרקע אבל מוכר הוא משיקצץ ר\"י אומר מוכר הוא לו ע\"מ לקוץ ובגמרא (שם דף כ':) ת\"ר מוכר לו אילן ע\"מ לקוץ וקוצץ דברי ר\"י ור\"מ אומר אין מוכר לו אלא קוצץ. וכתב הרמ\"ך הרי\"ף פסק כר\"מ משום דסתם מתניתין כוותיה ועוד דקי\"ל הלכה כר\"מ בגזרותיו ע\"כ. וי\"ל שפסק רבינו כר\"י משום דמוכח בברייתא בגמרא דמאן דפליג עליה דר\"י היינו ר\"מ ואע\"ג דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' שאני הכא דמוכח דתלמודא סבר דהלכה כר\"י דבעי בעיא אליביה. דהכי אמרינן התם איבעיא להו בהמה ע\"מ לשחוט מהו התם טעמא מאי שרי רבי יהודה דלאו ברשותיה קיימי ולא מצי משהי להו אבל בהמה כיון דברשותיה דעובד כוכבים קיימא משהי לה או דלמא ל\"ש. וז\"ל הרא\"ש תמיהא לי על הרי\"ף למה הביא בהלכותיו הך בעיא שהיא אליביה דר' יהודה והיה נראה דמדבעי סתמא דתלמודא אליבא דרבי יהודה אלמא הלכתא כוותיה והא דקתני במתני' אבל מוכר הוא משיקוץ לאו סתמא הוא כר\"מ אלא דרבי יהודה ור\"מ פליגי בדברי ת\"ק דרבי יהודה מפרש דבריו אבל מותר הוא משיתנה עמו לקוץ דלא משמע ליה דקאמר ת\"ק משיקצץ דמה חידוש הוא זה וכי בשביל שהיה מחובר לקרקע לא ימכרנו לו אחר שנקצץ ורבי מאיר פירש בברייתא משיקצוץ ממש והרמב\"ם ז\"ל פסק בחבוריו כר\"י עכ\"ל: \n", + "ומפני מה אין מוכרין להם וכו' עד ולא בנתינה. הכל ברייתא (שם דף כ'.) ומוכח בגמרא דאע\"ג דאסור לספר בשבחן אם ראה עובד כוכבים נאה יכול להודות ולומר מה רבו מעשיך ה' או ברוך שככה לו בעולמו: \n\n" + ], + [ + "מפרנסין עניי וכו'. ברייתא בגיטין פ' הנזקין (גיטין דף ס״א:): \n", + "ואין ממחין וכו'. משנה שם [נ\"ט:]: \n", + "ושואלין בשלומם וכו'. משנה שם (ס\"א). ושואלין בשלומם מפני דרכי שלום והיינו בשפה רפה ובכובד ראש וכמו שכתב רבינו בסמוך ואפ\"ה טובא אשמועינן דלא חיישינן דילמא אזיל ומודה: \n", + "ואין כופלין וכו'. שם [ס\"ב] מימרא דרב דימי בר שישנא משמיה דרב ולעולם פירושו אפילו שלא ביום חגו וכו': \n", + "לא יכנס עד ובכובד ראש. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "אין כל הדברים האלו אמורים וכו'. כתב הראב\"ד ואפילו יושב ישיבת עראי וכו'. א\"א זאת לא מצאנו וכו' ולא העברה עכ\"ל. ורבינו משמע ליה דכיון דטעמא משום פן יחטיאו אותך לי אפילו בישיבת עראי או בעובר ממקום למקום איכא למיחש להכי הילכך על כרחך לומר דישיבה דכתיבא בהו אפילו כל דהו קאסר ומשבע אומות ילפינן לשאר עובדי כוכבים דהא בהו נמי שייך פן יחטיאו: \n", + "ואין מקבלין גר תושב וכו'. בערכין פרק המקדיש (ערכין דף כ״ט): \n", + "כתב הראב\"ד אבל שלא בזמן היובל וכו'. א\"א איני משוה לו בישיבת הארץ עכ\"ל. טעמו לומר שאע\"פ שאין מקבלין גר תושב בזמן שאין היובל נוהג אם קבל שבע מצות למה ימנעו אותו מישיבת הארץ הא ליכא למיחש ביה פן יחטיאו. ולדעת רבינו נראה לומר דאין ה\"נ שאם מעצמו קיבל עליו שבע מצות שאין מונעין אותו מישיבת הארץ ולא בא לומר אלא שאין בית דין מקבלין אותו: \n", + "ודין גר תושב נתבאר בפרק י\"ד מהלכות איסורי ביאה ופרק שביעי מהלכות בית הבחירה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין הולכין בחוקות וכו'. מ\"כ דאיתא בספרא פרשת אחרי מות. ומשמע דרבינו כתב בתחלה דרך כלל אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים וכו' עד ואבדיל אתכם מן העמים והדר מפרש. לא ילבש במלבוש המיוחד להם לפרש מ\"ש לא במלבוש. לא יגדל ציצית ראשו וכו' לפרש מה שכתוב ולא בשערו. ולא יבנה מקומות לפרש מ\"ש וכיוצא בהם: \n", + "ולא ילבש במלבושים וכו'. כתב מהר\"י קולון סימן פ\"ח דאיתא בספרא שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן וכו' הואיל ויוצאין בקילוסין אף אני וכו'. וכתב הוא ז\"ל שלא נתכוון רבינו לאסור אלא מלבוש המיוחד להם ופירשו הישראלים ממנו משום צניעות או מפני ד\"א שכיון שנתייחד להם מפני פריצות ופירשו הישראלים ממנו מפני יהדותן אז כשלובשים הישראלים נראה כמודה להם ונמשך אחריהם אבל כשאינו מלבוש המיוחד להם על דרך זו אין הישראל חייב להשתנות מן העובדי כוכבים כלל ועיקר: \n", + "ולא יגדל וכו'. נ\"ל שכך צריך לגרוס ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם ולא יגלח וכו' ותני והדר מפרש לא יגדל ציצית ראשו וכו' והא כיצד באחד משני ענינים שהם עושים לא יגלח מן הצדדים וכו' ולא יגלח השער וכו'. \n", + "ומ״ש אסור לגדל בלורית. מדתני' בפ' אין מעמידין (עבודה זרה כ״ט.) וכתבה רבינו בסמוך עובד כוכבים שהיה מסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שלש אצבעות לכל רוח שומט ידו וטעמא משום דלשם עבודת כוכבים הוא מגדלה אסור הישראל להדמות להם בה: \n", + "ומ״ש ולא יגלח השער מכנגד פניו וכו'. בב״ק סוף פ' מרובה (בבא קמא דף פ״ג.) ובסוטה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ט:) תניא המספר קומי ה״ז מדרכי האמורי. ומפרש רבינו מספר קומי לצד הפנים ומניח הפרע מאחריו וכן פירשו רש״י והערוך: \n", + "ולא יבנה מקומות וכו': כתב הראב\"ד ולא יבנה מקומות וכו' א\"א לא ידעתי מה הוא זה וכו' כמו שהם עושים עכ\"ל. ונ\"ל דהיינו לומר שלא יבנה כתבנית אותם היכלות: \n", + "וכל העושה אחד מאלו לוקה. וא\"ת והא הוי לאו שבכללות והיאך לוקים עליו. וי\"ל דלאו שבכללות היינו כגון לא תאכלו על הדם שהוא כולל ענינים שונים לא תאכלו ביום שתהרגו נפש לא תאכלו אכילת בן סורר ומורה וכגון לא תעבדם שכולל עבודות שחייב עליהם סקילה ושאינו חייב אבל כל הנכללים בלאו זה כלם אסורים משם אחד דהיינו הולך בחקות העובדי כוכבים ועונשן שוה דהיינו מלקות. ומכאן תלמוד לכל הנזכר בפרק זה כיוצא בזה שאיסורים רבים נכללים בלאו אחד משם אחד ולוקים עליהם: \n\n" + ], + [ + "עובד כוכבים שהיה מסתפר וכו'. ברייתא פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ט.) עובד כוכבים המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו וכמה אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה שלש אצבעות לכל רוח: \n\n" + ], + [ + "ישראל שהיה קרוב למלכות וכו'. בסוף פ' מרובה (ב\"ק פ\"ג) ובפ' עגלה ערופה (סוטה מ\"ט) אבטולס בר ראובן התירו לו לספר קומי מפני שקרוב למלכות היה ומשם למד רבינו להתיר המלבושין וכ\"ש הוא. ועוד דאשכחן דאי אבטולס בר ראובן היה מתנכר שהוא יהודי כדאיתא במעילה [י\"ז.] וע\"י כן הציל את ישראל ודאי שלא היו מלבושיו כשל ישראל דא\"כ היו מכירים אותו. וא\"ת כיון שכתב רבינו שלוקה על כל אחד מאלו היאך היה כח ביד חכמים להתיר איסור תורה לקרובי המלכות. ויש לומר משום הצלת ישראל הוא דשרו וכשישראלים עומדים לפני המלכים הם מצילים את ישראל והני ת' ילדים שהיו לדוד נמי הצלת ישראל הוה דהוו מבעתים את האויבים. אי נמי שהתורה לא פרטה דבר אלא אמרה ובחקותיהם לא תלכו ומסרה הדבר לחכמים והם ראו שאין לגזור על הקרובים למלכות: \n\n" + ], + [ + "כיצד הוא הנחש. סנהדרין פ' ד' מיתות (ס\"ה ס\"ו) ת\"ר מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו או מקלו נפלה לו מידו בנו קורא לו מאחוריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש מימינו שועל משמאלו. ורבינו נקט תרי ותלתא מנייהו לדוגמא בעלמא ולא חש למנות את כולם. \n", + "ומה שכתב וכן אלו ששומעים צפצוף העוף וכו'. גם זה שם ת\"ר לא תנחשו כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובדגים: \n", + "וכן אלו שאומרים שחוט וכו'. ברייתא בשבת (דף ס\"ז) ס\"פ במה אשה יוצאה. ופירוש שקרא ערבית כתוב רש\"י איחר יותר משאר חביריו ולי נראה שקרא כעורב, עכ\"ל. כתב הרמ\"ך תימה דבמסכת שבת אמרינן דמותר לשוחטה לכתחלה ואין בו משום דרכי האמורי עכ\"ל. וספר מוטעה נזדמן לו דבנוסחי דידן כתוב כדברי רבינו וכך הם דברי רש\"י: \n", + "וכן המשים סימנים לעצמו. בפרק גיד הנשה (חולין צ\"ה:) אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה שיבוש גדול וכו' מפקי פולסי דנורא לאפיה, עכ\"ל: \n", + "נראה מדבריו ז\"ל שהניחוש אסור לבני נח דהא אליעזר עבד אברהם בן נח היה גם ההגהות כתבו והלא אסור לנחש אפילו לבן נח. ואני אומר דהיינו למאן דאמר בפ' ארבע מיתות דבן נח מוזהר על הכישוף אבל לפום קושטא לא קיי\"ל הכי דהא סוגיין דעלמא שבע מצוות שנצטוו בני נח וכ\"כ רבינו בפ\"ט מהל' מלכים. ולענין יונתן בן שאול רבינו לא הזכירו ואפשר שלא היה בגירסתו ואפילו את\"ל שהיה בגירסתו אפשר לומר שהוא ז\"ל מפרש המאמר באופן דלא תקשי לן הא דיונתן וה\"ק כל המנחש ואינו סומך עליו כמו שסמכו אליעזר ויונתן על סימניהם. ומיהו לא דמו דשל אליעזר ודאי הוה נחוש שמיד נתן הצמידים קודם ששאל בת מי את ולדידיה לית ביה איסור דבן נח היה, אבל יונתן בן שאול יש לנו לומר דלא הוה ניחוש דצדיק גמור היה דמסתמא לא היה מנחש ומה שעשה סימן זה היינו כדי לזרז נערו ובלא\"ה נמי היה עולה ומכל מקום הרי סמך על התשובה שהשיבוהו וסמך בכך דפשטיה דקרא הכי מוכח וכיון שהוא עצמו לא לניחוש נתכוון לא רצה רבינו לכתוב וכיונתן בן שאול. והר\"ן כתב בפ' גיד הנשה כל נחש שאינו כאליעזר וכו' כתב הרמב\"ם וכן המשים לעצמו סימנים וכו' כגון אליעזר עבד אברהם כו' הכל אסור. וכתב עליו הראב\"ד זה שבוש גדול הוא וכו' ודברי הראב\"ד תמוהים בעיני שהרי מפורש בגמרא שלענין איסור נאמר. ומ\"מ הדבר צריך תירוץ שא\"א שהצדיקים הללו יהיו מנחשים. וכך נ\"ל בתירוצן של דברים שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את מעשיו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא גורם תועלת לדבר או נזק כגון פתו נפלה לו מידו או צבי הפסיק לו בדרך שאלו וכיוצא בהן הם מדרכי האמורי אבל הלוקח סימנים בדבר שהסברא מכרעת שהם מורים תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם שהרי האומר אם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא אין זה נחש אלא מנהגו של עולם ואליעזר ויהונתן בכיוצא בזה תלו מעשיהם שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אלא הוגנת לו לפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשיה ושלימה במדותיה עד שכשיאמר לה הגמיאיני נא מעט מים תשיבהו ברוח נדיבה גם גמליך אשקה אותה היא שהזמינו מן השמים ליצחק. וכן יהונתן שבקש להכות במחנה פלשתים הוא ונושא כליו בלבד לקח סימן זה שאם יאמרו אליו עלו אלינו יהא נראה שהם יראים ממארב ובכיוצא בו בטח יונתן בגבורתו שהוא ונושא כליו יפגעו בהם שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המופחדים ואם יאמרו דומו עד הגיענו אליכם יראה מדבריהם שאינם מתפחדים ובכיוצא בזה לא היה ראוי ליהונתן שימסור עצמו לסכנה וכל כיוצא בזה מנהגו של עולם הוא. וכי מייתי לה בגמרא לענין איסור ה\"ק שכל נחש שהוא מהדברים שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת בהן כל שאינו סומך על מעשיו ממש כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור אע\"פ שהוא מדרכי הנחשים האסורים, ורב לא תלה מעשיו במברא שהרי לא אמר אי מברא אתי לאפאי איזיל ואי לא לא איזיל אלא דכי חזי מברא דאתי לאפיה אמר יומא טבא לגו וכיון שכן אמאי לא אכיל מההוא בישרא, ואי קשיא לך והא רבי יוחנן בדיק בינוקא ונראה שהיה תולה מעשיו בו דהא בעי למיזל לאקבולי אפי שמואל וכי א\"ל ושמואל מת נמנע ולא הלך, י\"ל שעניינו של תינוק אינו מצדדי הנחש אלא כעין נבואה קטנה היא כדאמרינן בפ\"ק דב\"ב [י\"ב:] ניתנה נבואה לתינוקות. ולפי זה כי אמרינן רב בדיק במברא לא שיהא תולה מעשיו עליה אלא שהיה לוקח בה קצת סימן לעצמו. אלא שאין דברי רש\"י כך שהוא כתב בדיק במברא אם מזדמנה לו אזיל ואם בקושי מוצאה לא אזיל. ואפשר שאף זה אינו סמך גמור כאליעזר וכיהונתן שתלו עליו כל מעשיהם לגמרי אבל רב מפני דברים אחרים היה נמנע אלא שהיה עושה סימן של מברא סניף להם והיינו נמי דאמרינן בית תינוק ואשה אע\"פ שאין נחש יש סימן וכתב רש\"י אע\"פ שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן שאם אינו מצליח אח\"כ אין לו לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח. זה דעתי בדברים הללו ואפשר שאף הרמב\"ם לכך נתכוון שהמשים סימנים בדבר אסור ותולה עליו מעשיו לגמרי כמו שעשה אליעזר בדבר מותר, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "מי שאמר דירה זו וכו'. שם חולין (דף צ\"ה:) תניא רשב\"א אומר בית תינוק ואשה אע\"פ שאין נחש יש סימן. והנך רואה פירוש רבינו בתינוק ורש\"י פירש תינוק היינו בן שנולד לו אע\"פ שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן סימנא בעלמא הוי דאי מצלח בסחורה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא האשה סימן הוא שהולך ומצליח ואם לאו אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח, עכ\"ל. וכך הם דברי הראב\"ד שכתב אף זאת שאמרו וכו' אחר שהוחזקו שלש פעמים, עכ\"ל: \n", + "ורבינו מפרש דסימנים אלו אינם אלא על מה שעבר לא על דבר עתיד וק״ל שפסוק לי פסוקיך נראה שהיו נמנעים לעשות מעשיהם על פיהם כדאשכחן בההוא פירקא [חולין צ״ה:] דר״י הוה בעי למיזל לאקבולי אפי שמואל לבבל וא״ל ההוא ינוקא ושמואל מת ונמנע ר״י ולא הלך לבבל, ואין לומר שכוונת רבינו שכל שאינו תולה כל הסימן בדבר שכולו עתיד כגון הנערה אשר אומר אליה וכו' אותה הוכחת אלא שלוקח ראיה מהעבר אל העתיד וכגון ההוא דפסוק לי פסוקיך דשמואל מת עבר היה וע״י כן נמנע מלילך לבבל שהרי כתב הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות ובההוא עובדא היה ר״י רוצה לירד לבבל ונמנע ע״י התינוק. וצ״ל דהתם לא היה ר״י שואל לתינוק אם ירד לבבל אם לאו אלא הוי כשואל לו לדעת אם מת שמואל שהוא דבר עבר. אך קשה מדגרסינן בר״פ מי שאחזו (גיטין ס״ח.) דרב ששת נמנע מלעשות מעשה מפני שהתינוק אמר לו נטה לך על ימינך או על שמאלך. ויש לומר דשאני התם שלא סמך על פסוק התינוק לבד אלא דנחר ליה רב חסדא ועוד דהוו חשידי עבדי דלא מעלו וכדאיתא התם דאמר איהו גופיה. זהו לדעת רבינו אבל סמ״ג כתב מצינו כמה גדולים שאמרו לינוקא פסוק לי פסוקיך ועושים מעשה ע״פ הפסוק וחושבים זה כענין נבואה עכ״ל, כלומר זה לא היה מין נחש אלא מין נבואה ומש״ה שרי ודבריו כדברי הר״ן שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "איזהו קוסם וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ח-ט) איזהו מעונן וכו'. פ' ארבע מיתות סנהדרין (דף ס״ה:) ת״ר איזהו מעונן ר' שמעון אומר זה במעביר שבעה מיני זכור על העין וחכמים אומרים זה האוחז את העינים ר״ע אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת מחר יפה לצאת למודי ערב שביעיות חיטין יפות ופירש״י למודי ערב שביעית כלומר ערב שביעית למדים ורגילים חיטים להיות יפות. ומפרש רבינו דר״ע לא פליג אחכמים אלא לאוסופי אתא ופסק כמותו דבין נותנים עתים שאומרים באצטגנינות יום פלוני יפה וכו' בין אוחז את העינים הוא בכלל מעונן, נ״ל שהוא מפרש דההיא דר״ע כ״ע מודו בה דלישנא דמעונן הכי משמע מלשון עונה אלא דחכמים מוסיפין אוחז את העינים דהוי בכלל מעונן ופסק כוותייהו והכי דייק מ״ש איזהו מעונן אלו שנותנים עתים וכו' וכן האוחז את העינים הרי זה בכלל מעונן וכו' וסובר רבינו שזה שאומר היום יפה לצאת וכו' היינו ע״פ האצטגנינות וכמו שאמרו פרק ערבי פסחים (פסחים קי״ג:) מנין שאין שואלים בכלדיים שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך וכלדיים היינו חוזים בכוכבים כדמשמע בסוף מי שהחשיך, זהו דעת רבינו ויש חולקים בזה כמה שכתבתי בספרי ב״י שעל יורה דעה בסימן \n", + "קע\"ט ומ\"ש שאוחז את העינים לוקה, יתבאר בסוף הפרק: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שנשכו נחש וכו'. ברייתא בפרק חלק (סנהדרין ק\"א.) לוחשים לחישת נחשים ועקרבים בשבת ואיתא בירושלמי פרק שמונה שרצים. ומפרש רבינו דהיינו מי שנשכו עקרב או נחש שמותר ללחוש לו כדי שלא תטרף דעתו. \n", + "ומ\"ש אפילו בשבת. היינו משום דאסור להרבות בשיחה בטילה וכמ\"ש רבינו בפ' כ\"ד מהלכות שבת ואפ\"ה לחש זה שרי כדי שלא תטרף דעתו עליו: \n\n" + ], + [ + "הלוחש על המכה וכו'. בפרק חלק (סנהדרין צ'.) אלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו' ר״ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך ואתמר עלה בגמ' [שם ק״א.] וברוקק בה לפי שאין מזכירים שם שמים על הרקיקה אתמר רב אמר אפילו בנגע צרעת ורבי חנינא אמר אפילו ויקרא אל משה. ומדלא הזכיר רבינו רוקק נראה דמשמע ליה דרב ורבי חנינא פליגי ארבי יוחנן דיהיב טעמא משום דאין מזכירין ש״ש על הרקיקה וקאמר רב דאפילו בנגע צרעת דלית בההוא קרא שם שמים אסור ורבי חנינא אומר דאפילו באין בתיבות הללו שם שמים וגם אין עניינם רפואת נגע ומכה אעפ״כ אסור וממילא משמע דאפילו שאינו רוקק נמי אסור. אבל קשה מדגרסינן בפ״ב דשבועות (דף ט״ו:) ריב״ל הוה אמר להנהו קראי וגני היכי עביד הכי והאמר ריב״ל אסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני ואלא כי אמר אסור דאיכא מכה אי דאיכא מכה אסור ותו לא והתנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעוה״ב הא אתמר עלה א״ר יוחנן ברוקק שנו שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה משמע דאוקימתא דר' יוחנן ברוקק לריב״ל נמי איתא ועוד דאפילו את״ל דרב ור' חנינא פליגי עלייהו ה״ל למפסק כריב״ל ור' יוחנן לגבייהו ועוד מדקאמר הא אתמר עלה א״ר יוחנן ברוקק שנו משמע דליכא מאן דפליג עליה בהא דאל״כ הל״ל סבר לה כר' יוחנן דאמר ברוקק שנו ועוד דבתוספתא דסנהדרין פ' י״ב מוקי לה ברוקק ועוד דבירושלמי פ' חלק משמע דלכ״ע בעינן רוקק וצ״ע: \n", + "ומ\"ש וכן הקורא על התינוק שלא יבעת או מניח ס\"ת או תפילין על הקטן וכו'. טעמו מדאמרינן בההיא דפ\"ב דשבועות (שם) שכתבתי בסמוך שאסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני וסובר רבינו דכיון דקטנים מצויים להתבעת או שלא לישן ה\"ל כחולים לענין זה ואסור להצילן מרעתם בדברי תורה וסובר ג\"כ שהמניחים ס\"ת או תפילין על החולה בכלל אסור להתרפאות בדברי תורה הוא, אבל קשה למה כלל קורא על התינוק שלא יבעת ומניח ס\"ת או תפילין על הקטן בשביל שיישן עם לוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וגזר אומר בכלם שהם בכלל הכופרים שהרי ריב\"ל אסור להתרפאות בדברי תורה אמר בלבד ולא אמר שהם בכלל הכופרים. ולכן נראה לומר שרבינו סובר דריב\"ל לטעמיה דסבר דמתניתין דלוחש על המכה ברוקק דוקא היא אבל לדידיה שפסק דאפילו בשאינו רוקק מתוקמא להתרפאות בדברי תורה היינו לוחש על המכה ואע\"ג דקי\"ל כריב\"ל במאי דשרי להגן כיון דלא חזינן מאן דפליג עליה מ\"מ במאי דאמר דלהתרפאות בד\"ת ליכא אלא איסור בעלמא לא קי\"ל כוותיה אלא הוא בכלל הכופרים וכדתנן אלו שאין להם חלק לעוה\"ב וכו' ר\"ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר כל המחלה וכו' ולפי זה מ\"ש וכן הקורא על התינוק והמניח ס\"ת או תפילין וכו' לאו מדריב\"ל יליף לה אלא ממתני' דלוחש על המכה משמע ליה דמכה לאו דוקא דכל חולי בכלל מכה הוא. אחר שכתבתי זה מצאתי בירושלמי דשבת פ' במה אשה יוצאה אין קורין פסוק על המכה והדין דקרי על יברוחא אסור בוא וקרא את הפסוק הזה על בני שהוא מתבעית תן עליו ספר תן עליו תפילין בשביל שיישן אסור והא תני היו אומרים שיר של פגעים בירושלים א\"ר יודן כאן משנפגע כאן עד שלא נפגע משמע דאתן עליו ספר תן עליו תפילין נמי קאי ואם הדבר כן נצטרך לומר שמ\"ש רבינו לאסור להניח ס\"ת או תפילין על הקטן בשביל שיישן בשנפגע דוקא הוא כלומר שאינו יכול לישן הא לאו הכי לית לן בה והכי מסתברא ודאי דבהכי עסיק דאל\"כ למה להם להניח עליו ס\"ת או תפילין כדי לישן ורבינו קצר במובן: \n\n" + ], + [ + "איזהו דורש אל המתים וכו'. ברייתא פ' ד' מיתות (סנהדרין ס\"ה:) ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה: \n", + "ומה שכתב ויש אחרים וכו': \n\n" + ], + [ + "אסור לשאול בעל אוב וכו'. משנה (שם.) פ' ד' מיתות גבי אוב וידעוני הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה. ומפרש רבינו דהיינו אזהרה דלא ימצא בך וכו' ושואל אוב. וכן כתבו התוס': \n\n" + ], + [ + "המכשף חייב סקילה וכו'. משנה שם (נ\"ג. וס\"ז.) דמני מכשף בהדי נסקלין וקאמר בתר הכי המכשף זה העושה מעשה לא האוחז את העינים ר\"ע אומר משום רבי יהושע שנים לוקטים קשואים אחד לוקט חייב ואחד לוקט פטור העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור. ופי' רבינו הטעם משום דליכא אזהרה למכשף אלא מלא ימצא בך קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף ולאו שנתן לאזהרת מיתת ב\"ד הוא שנאמר מכשפה לא תחיה ולא מצינו אזהרה אחרת אלא לא ימצא: \n", + "ואיכא למידק על מה שאמר רבינו כאן אבל האוחז את העינים וכו' ואין לוקין עליו שזה הפך מ\"ש לעיל בפרק זה האוחז את העינים לוקה. ועוד שלפי מ\"ש \n", + "רבינו שיראה שעשה והוא לא עשה נראה שהוא לאו שאין בו מעשה וא\"כ קשה למה בתחלה חייבו מלקות הא לאו שאין בו מעשה הוא ועוד כשבא בסוף דבריו למעטו ממלקות למה הוצרך לבא עליו מטעם שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד תיפוק ליה משום שהוא לאו שאין בו מעשה. ונ\"ל דכל אוחז העינים הוא עושה מעשה כדי לאחוז העינים. \n", + "ומ\"ש והוא שיראה שעשה והוא לא עשה מעשה כלל, לאו למימר שלא עשה מעשה אלא היינו לומר שאותו מעשה תמהון שנראה לבני אדם שעשה לא עשאו באמת אלא שנדמה להם כך אבל ודאי שהוא עושה שום מעשה עד שאחז עיניהם להדמות להם כך ומאחר שיש בו מעשה בדין היה ללקות עליו שתים אחת משום מעונן ואחת משום מכשף דתרווייהו איתנהו ביה דהא שנו חכמים בברייתא מעונן זה האוחז את העינים ובמתני' דס\"פ ארבע מיתות משמע שהוא מכשף אלא שנפטר ממלקות דמכשף מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד. ואין לומר דליפטר מעונן גופיה ממלקות משום דהוי לאו שבכללות דכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף דכיון דאהדרינהו קרא דכתיב לא תנחשו ולא תעוננו לומר שכל אחד מהם לאו בפני עצמו ואינו לאו שבכללות וכ\"כ רבינו בפי\"ח מהלכות סנהדרין וא\"כ לוקה משום לאו דמעונן ואינו לוקה משום לאו דמכשף ונמצאו דברי רבינו במ\"ש לוקה ובמה שכתב שאינו לוקה קיימים: \n", + "ועוד י\"ל דתרי גווני אוחז העינים הם, אחד שהוא מראה שעשה מעשה זר ותמוה חוץ מטבעו של עולם שלוקה אבל האוחז העינים שהוא טבעו של עולם כגון שמראה שנוטע קישואין וכיוצא בו מדברים שהם טבעו של עולם זה אינו לוקה. ודייק לשון רבינו שלעיל גבי לוקה כתב שמדמה בפני הרואים שעשה מעשה תמהון וכאן גבי אינו לוקה לא כתב מעשה תמהון, ודרך זה כתב מהר\"י קולון בשורש ע\"ז ליישב לשונות אלו אבל קשיא לי מנין לו לחלק בכך. וה\"ר יהושע מבני בניו של רבינו תירץ דאחיזת עינים דמעשה תמהון לחוד ואחיזת עינים דמכשף לחוד וזה לא ישיגנו אלא היודע בדברים ההם. ועוד תירץ תירוץ שני שאם התרו בו משום מעונן לוקה ואם התרו בו משום מכשף אינו לוקה וזה קרוב למה שכתבתי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "לפיכך המגלח וכו' עד הואיל וגילח הפאות. בפ' שני נזירים (נזיר דף נ\"ז:) אמרינן דקסבר שמואל הקפת כל הראש שמה הקפה וקאמר בתר הכי [נ\"ח.] למימרא הקפת כל הראש תנאי היא ואסיק רבא דכ\"ע הקפת כל הראש שמה הקפה ואמרינן התם דבין רב הונא בין רב אדא בר אהבה ס\"ל הקפת כל הראש שמה הקפה: \n", + "בד\"א באיש המגלח וכו'. [מכות כ':] תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה ואוקמה רב אשי במסייע דוקא דאם אינו מסייע פטור משום דלאו שאין בו מעשה הוא. ומסייע פירש\"י מזמין השערות למקיף: \n", + "כתב הראב\"ד אבל המתגלח אינו לוקה, א\"א אע\"פ שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו, עכ\"ל. ויותר נ\"ל דלא שייך לומר שהוא עובר בלאו כיון דלא עבד מעשה כלל ואפילו אם א\"ל להקיף לו פאת ראשו אין שליח לדבר עבירה: \n", + "והמגלח את הקטן לוקה. פלוגתא דאמוראי פרק שני נזירין (שם) [נ\"ז:] ופסק כרב הונא דמחייב וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש בסוף מכות: \n\n" + ], + [ + "האשה שגלחה וכו'. בקדושין פ\"ק (דף ל\"ה:) תנן נשים פטורות מבל תקיף ובגמ' מנ\"ל דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה ומנא לן דליתנהו בהשחתה איבעית אימא סברא דהא לית להו זקן איבע\"א קרא ולא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך מדשני קרא בדיבוריה דא\"כ נכתוב רחמנא פאת זקנכם מאי זקנך זקנך ולא זקן אשתך ולא והתניא זקן האשה והסריס שהעלו שער הרי הוא כזקן לכל דבריהם מאי לאו להשחתה אמר אביי להשחתה לא מצית אמרת דיליף פאת פאת מבני אהרן מה להלן נשים פטורות אף כאן נשים פטורות, ורבינו תפס פה הטעם דאמר מסברא ואע\"פ שאין לסברא זו העמדה כי אם ע\"י הג\"ש דיליף פאת פאת מבני אהרן קיצר רבינו ולא הזכירה. \n", + "ומ\"ש רבינו דאשה שנתגלחה פטורה, לאו דוקא דמותרת נמי היא וכ\"כ בסמוך אלא משום דעריב ותני בהדיה האי בבא האשה שגלחה פאת ראש האיש דפטורה היא אבל אינה מותרת תנא נמי בהא פטורה: \n", + "לפיכך העבדים וכו'. כלומר דאע\"ג דכל מצות שהאשה חייבת בהן עבד חייב בהן בהא עדיף מאשה משום דאשה לא אימעיטה אלא מלא תשחית את פאת זקנך הלכך עבדים כיון דאית להו זקן ליתנהו בכלל היקש זה: \n\n" + ], + [ + "כל מצות לא תעשה וכו'. משנה (שם כ\"ט:): \n", + "וכל מצות עשה וכו'. משנה שם כל מ״ע שהזמן גרמא הנשים פטורות ופריך בגמרא (דף ל״ד.) וכללא הוא והרי מצה שמחה והקהל דמ״ע שהזמן גרמא הן ונשים חייבות א״ר יוחנן אין למדים מן הכללות ופרק מי שמתו (ברכות כ':) אמרו נשים חייבות בקידוש היום ד״ת. \n", + "ומ\"ש ואכילת הפסח ושחיטתו. הכי משמע בפסחים בפרק האשה: \n\n" + ], + [ + "טומטום וכו'. פשוט בתוספתא: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שהאשה וכו'. בפרק שני נזירים (נזיר דף נ\"ז:) אמר ר\"ה המקיף את הקטן חייב א\"ל רב אדא בר אהבה לרב הונא ודידך מאן מגלח להו א\"ל חובה א\"ל תקברינהו חובה לבניה, כולהו שני דרב אדא לא איקיים זרעא לר\"ה. ופסק הרי\"ף בסוף מכות כרב הונא: \n", + "וכתב הראב\"ד האיסור הזה וכו' אלמא איסורא אית בהו, עכ\"ל. ולא ידעתי מה צורך היה לו לכתוב כן והלא רבינו לא הזכיר לוקה אלא אסור ובהדיא אמר האשה שגלחה פאת ראש האיש או שנתגלחה פטורה ואולי לא נתכוון לחדש אלא דאיסורא דרבנן הוא ולא איסורא דאורייתא. וא\"ת מנ\"ל דאיסורא דרבנן הוא דאיכא ולא איסורא דאורייתא דההוא עובדא לא מוכחא אי הוי דאורייתא או דרבנן. וי\"ל דאי הוה ביה איסורא דאורייתא מלקות נמי הוה ביה א\"נ אם היה אסור מן התורה לא היה רב הונא טועה בכך: \n\n" + ], + [ + "ופאה זו וכו'. ושמענו מזקנינו שאינו פחות מארבעים שערות. הטור כתב בשם רבינו ארבע במקום ארבעים נראה שכך היה כתוב בנוסחתו לשון רבינו. וסמ\"ג כתב על דברי רבינו שיש להתיישב בדבר משום דתניא בתוספתא דמכות יש תולש שתי שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף. ואיני יודע מה הוקשה לסמ\"ג דהא רבינו איירי בשיעור הנחת הפאה כמה שערות חייב להניח והתוספתא איירי בתולש שערות מהפאה כמה שערות יתלוש ויתחייב וקאמר דבתלישת שתי שערות חייב ואין זה ענין לדברי רבינו: \n", + "ומותר ללקט וכו'. משנה פרק בתרא דמכות (דף כ'.) פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן ופסק כרבנן: \n\n" + ], + [ + "וחמש פאות וכו'. משנה שם וחייב על הראש שתים אחת מכאן ואחת מכאן ועל הזקן חמש שתים מכאן ושתים מכאן ואחד מלמטה ר\"א אומר אם נטלן כלם כאחד אינו חייב אלא אחת ומשמע דת\"ק סבר שאפילו נטלם כלם כאחד חייב על כל אחד ואחד: \n", + "ואינו חייב עד שיגלחנו וכו' עד ואם השחיתה זקן האיש פטורה. הטעם להיות דין פאת הזקן שוה לדין פאת הראש וכבר ביארתי דינים הללו בפאת הראש ומ\"מ איכא למידק במ\"ש אם גלח זקנו במספריים פטור דמשמע איסורא איכא דמותר מבעי ליה דומיא דהקפת הראש. ונראה לומר דסירכא דלישנא דמתניתין נקט ולאו דוקא דלכתחלה נמי שרי: \n\n" + ], + [], + [ + "והעברת השיער. בפרק שני נזירים (נזיר נ\"ט.) וכתבו הרי\"ף סוף מכות אמר רב מקיף אדם כל גופו בתער מתיבי המעביר שער בית השחי ובית הערוה ה\"ז לוקה כי קאמר רב בשאר אברים ומסיק התם דאפילו העברת שער שאר הגוף דוקא במספריים שרי ורב דקאמר תער היינו במספריים כעין תער: \n", + "ומ\"ש אינו אסור מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ברייתא שם. ואע\"ג דלחד לישנא פליג ר' יוחנן עלה פסק הרי\"ף כלישנא דאתי כההיא ברייתא וכן דעת רבינו. ויש עוד טעם לדבר דלראב\"י שמשנתו קב ונקי לא מפרש קרא אלא לענין שלא תלבש האשה כלי זיין והאיש בגד אשה וכמו שאכתוב בסמוך אבל העברת שער בית השחי משמע דלית ליה: \n", + "ומ\"ש בד\"א במקום שאין מעבירים וכו'. כ\"כ נימוקי יוסף בשם רב שרירא והרי\"ף וכ\"כ הר\"ן בפרק אין מעמידין בשם הגאונים וכתב מהיכן למדו לומר כן: \n\n" + ], + [ + "לא תעדה אשה וכו'. בפ' ב' נזירים (נזיר נ״ט.) תניא לא ילבש גבר שמלת אשה מה ת״ל אם שלא ילבש איש שמלת אשה וכו' הרי נאמר תועבה היא ואין כאן תועבה אלא שלא ילבש גבר שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים ראב״י אומר מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ת״ל לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה שלא יתקן איש בתיקוני אשה ופסק רבינו כראב״י שמשנתו קב ונקי וכן תירגם אונקלוס לא יהא תיקון דגבר וכו' ולא הצריך שישב איש בין הנשים או האשה בין האנשים. ואע״פ שכתב רבינו שהעברת שער בית השחי ובית הערוה לאיש אינו אלא מד״ס כתב שתגלחת ראש האשה כאיש הוי עדי האיש וכתב שאם עדתה האשה עדי האיש לוקה. ונראה שטעמו מפני שתגלחת ראש אשה כאיש הוי דבר הניכר טובא ודמי ללובשת מלבוש האיש משא״כ בבית השחי ובבית הערוה שהם במקום מכוסה: \n", + "המלקט שערות וכו'. ברייתא פרק בתרא דמכות (כ') ושבת (צ\"ד:) פ' המצניע הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב וכמה מלא פי הזוג שתים רבי אליעזר אומר אחת ומודים חכמים לר\"א במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב ודבר זה אפילו בחול אסור משום שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לא מחוור שיהא לוקה באחת שלא אמרו אלא אסור ועוד מאי עדי אשה איכא בחדא והא לא מינכרא מילתא כלל עכ\"ל. ורבינו סובר דאפילו בחול אסור ולוקה נמי דכיון דמקרא יליף לה מהי תיתי לן למימר דלא ילקה עליה. ומ\"ש ועוד מאי עדי אשה איכא בחדא וכו' יש לתמוה דהא חזינן דבגמ' [מכות כ':] דעל אפילו אחת קאמר ודבר זה אפילו בחול אסור משום שנאמר לא ילבש גבר וכו'. וי\"ל דהראב\"ד סובר דיש לפרש דכשאמרו ודבר זה אפי' בחול אסור על מלקט לבנות מתוך שחורות קאי לא על אפילו אחת וכך פירוש דבריו ולא מחוור שיהא לוקה באחת שלא אמרו אלא אסור ולא אמרו חייב ועוד דאפשר לפרש דלא קאי אסור על אפילו אחת דמאי עדי אשה איכא בחדא וכו'. ולדעת רבינו יש לומר דבחדא נמי מינכרא מילתא ולמד רבינו לצובע בהוא הדין ואפשר דבשום דוכתא איתיה: \n", + "טומטום ואנדרוגינוס וכו'. בתוספתא דבכורים: \n\n" + ], + [ + "כתב ולא רשם וכו'. משנה פרק בתרא דמכות (דף כ\"א.): \n", + "ומ\"ש בד\"א וכו'. לא ידעתי לו מקום מפורש ואפשר שלמדה מדין הקפת הראש שכתבתי למעלה: \n\n" + ], + [ + "אחד כהן וכו'. בפ\"ק דקידושין (דף ל\"ז) יליף לה בגזירה שוה: \n", + "שרט שריטה אחת על חמשה מתים וכו'. משנה פ\"ב דמכות (דף כ'.): \n\n" + ], + [ + "גדידה ושריטה אחת היא. גם זה שם [כ\"א.] מימרא דשמואל דסבר לה כר' יוסי דאמר התם הכי. וכוונת רבינו דלא תימא דשריטה לא שייכא אלא ביד וגדידה לא שייכא אלא בכלי ואי עשה ביד והתרו עליו משום לא תתגודדו או בכלי והתרו בו משום משרט לא ליחייב קמ\"ל. א\"נ דלא תתגודדו משמע לרבינו דלא קאי אלמת אלא לחודיה והיינו לעבודת כוכבים וקמ\"ל דאע\"ג דלא כתיב במת אלא שריטה אם גדד חייב: \n", + "גם זה וכו' אלא שעל מת וכו'. בפרק בתרא דמכות (שם) תני תנא קמיה דרבי יוחנן ומשמע לי טעמא משום דאשכחן שאין דרכן לעכו\"ם אלא בכלי דכתיב ויתגודדו כמשפטם בחרבות וכו'. וכתב רבינו שהמשרט עצמו לעכו\"ם חייב מלקות, ותמיהא לי מילתא הא עבודתה בכך וסקילה נמי ליחייב, וי\"ל שלא היו עובדים אותה בכך אלא שהיו עושים כך כדי שתתעורר לענות אותם כפי מחשבתם המשובשת: \n\n" + ], + [ + "ובכלל אזהרה זו וכו'. סוף פ\"ק דיבמות (דף י\"ג:). ואם תאמר היאך פסק כאביי ודלא כרבא, ושמא י\"ל דלא אמרו הלכה כרבא אלא היכא דפליגי אליבא דנפשייהו ולא היכא דפליגי אליבא דמ\"ד עיין שם ודו\"ק. וה\"ר דוד כהן בתשובה נדחק בפירוש לשון רבינו שר\"ל שכשיש בעיר חילוק מנהגים שחלק מהם נוהגים מנהג זה וחלק מהם נוהגים מנהג אחר שבזה הדבר נעשים שני בתי דינים אבל אינם שתי בתי דינים ממש בכל דבר ובכל ענין. ואפשר שלזה דקדק בלשונו ולא כתב ששני בתי דינין בעיר אחת לא יהיו נוהגים זה שלא כמנהג זה אלא כתב שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, פירוש שכמה שנוהגים שני מנהגים הם שני בתי דינין, ואפשר נמי שנפל טעות בספרים והגירסא הנכונה היא שלא יהיו כשני בתי דינין והסופרים חסרו הכ\"ף, עכ\"ל. וא\"ת היאך לוקה המגדד עצמו דהא לאו שבכללות הוא כמו לאו דלא תאכלו על הדם. וי\"ל דלא דמי דהכא עיקר הלאו ידענו שהוא שלא נגדד עצמנו אלא שרבה הכתוב גם שלא להעשות אגודות אגודות אבל דלא תאכלו על הדם עיקר הלאו לא נודע איזהו ולהכי הוי לאו שבכללות. כך נראה לי: \n\n" + ], + [ + "אחד ישראל וכו'. כלומר דלא תימא כהן לילקי תרי משום לא יקרחו ומשום לא תשימו קרחה בין עיניכם למת וטעמא משום דבסוף פ\"ק דקידושין (דף ל\"ו:) יליף בג\"ש כמה דברים מלא יקרחו קרחה ללא תשימו קרחה וא\"כ לאו לטפויי לאו לכהן אתא לא יקרחו אלא לגלות על לא תשימו קרחה כנ\"ל: \n", + "הקורח ארבע וכו'. פ' בתרא דמכות (דף כ'.) ת\"ר לא יקרחו קרחה יכול אפילו ד' וה' קריחות לא יהא חייב אלא אחת ת\"ל קרחה ליחייב על כל קרחה וקרחה הני ד' וה' קריחות היכי דמי בזה אחר זה ובחמש התראות פשיטא אלא בבת אחת ובחדא התראה מי מיחייב לא צריכא דסך חמש אצבעותיו נשא כלומר סם המשיר את השיער ואותבינהו בבת אחת כלומר והתרו בו התראה אחת ואפ\"ה מיחייב חמש: \n", + "וחייב על כל הראש וכו'. פ\"ק דקידושין (דף ל\"ו) יליף בג\"ש דחייב על הראש כבין העינים כלומר דבין שקרח בין עיניו מן השער הנולד בפדחת בין שקרח בראש חייב: \n", + "וכמה שיעור הקרחה. בפרק בתרא דמכות (דף כ':) פלוגתא דרב הונא ור\"י ופסק כר' יוחנן: \n\n" + ], + [ + "הקורח ראשו וכו'. ברייתא שם: \n", + "הקורח קרחה בראש חבירו וכו'. בתוספתא דמכות: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a5b70cbcaaf716a1de2ce17a108754f1535bda13 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,703 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Foreign_Worship_and_Customs_of_the_Nations", + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כתב הראב\"ד א\"א יש אגדה וכו' מנין עק\"ב עכ\"ל. ואגדה זו היא ספ\"ג דנדרים [ל\"ב.] והגהות כתבו בשם הרמ\"ך שאפשר לקיים זה וזה דבן שלש שנים היה כשהתחיל לחשוב ולשוטט במחשבתו להכיר בוראו אבל כשהיה בן ארבעים השלים להכירו. ורבינו כתב העיקר שהוא גמר ההיכרא דהיינו כשהיה בן ארבעים. וצ\"ל שהיה גורס ר' יוחנן ורבי חנינא דאמרי תרוייהו בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו ולא בן מ\"ח כמו שהוא בספרים: \n", + "והיה מהלך וקורא וכו' עד שהגיע לארץ כנען. כתב הראב\"ד ותמה אני וכו' עד שבא אברהם ושיבר צלמי אביו עכ\"ל. מ\"ש לפי שהיו מתחבאים מהם אינה טענה שהרי נמרוד וכל מלכותו בפרהסיא היו עובדים הצלמים ובני אדם היו מוכרים צלמים בחניות כמ\"ש חז\"ל שהיה תרח מוכר צלמים. ולענין התימה שתמה יש לומר דמעיקרא ליתא שאברהם היה בבבל ושם ועבר היו בארץ כנען ושם לא שיבר אברהם הצלמים אלא שהיה קורא ומכריז אמונת היחוד ושם ועבר היו מודיעים דרך ה' לתלמידיהם אבל לא נתעוררו לקרוא ולהכריז כמו אברהם ועל כן גדלה מעלתו ביותר: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור. שבת פרק שואל (שבת דף קמ״ט) ת״ר כתב המהלך תחת הצורות ותחת הדיוקנות אסור לקרותו בשבת ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים ומפרש רבינו דהני דיוקנות של עבודת כוכבים הן, ואם תאמר הא אמרינן עלה מאי משמע אמר ר' חנן אל תפנו אל מדעתכם ואי כפירוש רבינו דהני דיוקנות של עבודת כוכבים מאי בעי מאי משמע הא פשטיה דקרא הכי משמע שלא יפנה ויביט אל האלילים. ונ״ל דמשמע ליה דאל תפנו היינו שלא יפנה ללכת בדרכיהם ולא לאסור להסתכל בצורה אתא ולהכי בעי מאי משמע ומהדר ליה דנדרוש ביה אל תפנו אל מדעתכם דהיינו בהסתכלם בצורת העבודת כוכבים: \n\n" + ], + [ + "ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור לפנות אחריה וכו'. חגיגה (דף י\"א) פ' אין דורשין כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. ויתר דבריו הם מבוארים: \n", + "כך אמרו חכמים אחרי לבבכם וכו'. בסוף פ\"ק דברכות (דף י\"ג). \n", + "ומ\"ש שאין בו מלקות, על הכלל שבידינו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו: \n\n" + ], + [ + "מצות עבודת כוכבים כנגד כל המצות וכו'. בפרק שני דהוריות (דף ח') ובספרי פרשת שלח: \n\n" + ], + [ + "ישראל שעבד עבודת כוכבים וכו'. פ\"ק דחולין (דף ד') אסיקנא דמומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה. וישוב לשון רבינו כך הוא ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו כענין שנמצא שמומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה. והוצרך לכתוב זה אע\"פ שמתחלת דבריו למדנו כן כדי לתפוס לשון האמור בגמרא מומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה: \n", + "כתב הראב\"ד ישראל כו' א\"א אף על פי כן וכו' או ליטלו מעצמו, עכ\"ל. ורבינו לא נזקק לכתוב חילוק זה מפני שאינו כתוב בגמרא: \n", + "וכן האפיקורסים מישראל. כלומר אע\"פ שאינן עובדים כוכבים אינן כישראל לכל דבר. \n", + "ומ\"ש ואין מקבלין אותם בתשובה. נלמד מדאמר אלישע אחר ששמע מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאלישע שיודע רבו ומתכוין למרוד בו. ואמרינן נמי בפ\"ק דחולין דאין מקבלין קרבן ממומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא: \n", + "ומ\"ש והאפיקורוסים הם התרים וכו'. מפני שכפי מה שכתב בהלכות תשובה אלו אינן נקראים אפיקורוסים לכך אמר והאפיקורוסים שאני מזכיר כאן אינם האפיקורוסים הנזכרים בהלכות תשובה שאותם כופרים באלהות והיינו מומר לעבודת כוכבים ואותם מקבלים אותם בתשובה כמו שנתבאר בהלכות תשובה סוף פ' שלישי אבל האפיקורוסים הנזכרים כאן הם התרים וכו': \n", + "כתב הרמ\"ך תימה הוא זה דהא מפורש בגמרא בהדיא דמקבלין אבל אינו מאריך ימים דכל דפריש ממינות מת מיד ורב חסדא היה מקבלן בתשובה ואמר להו טרחו לה בזוודתא והכי פירושא דקרא אע\"פ שישובון לא ישיגו ומי יוכל לומר שלא נקבל לכל בעלי תשובה וצ\"ע עכ\"ל. וזה שכתב הרמ\"ך הוא בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ז) ולא קאמר התם שקבלם רב חסדא: \n", + "ומ\"ש אסור לספר עמהם וכו'. הכי אמרינן (סנהדרין ל\"ח:) דהא דכתיב אל תען כסיל כאולתו היינו באפיקורוס ישראל דפקר טפי: \n\n" + ], + [ + "כל המודה וכו'. כריתות (דף ג'): \n", + "לפיכך תולין וכו' ושניהם נסקלין. כך פשוט במשנה פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה): \n\n" + ], + [ + "אין המגדף חייב וכו'. בסנהדרין פ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ה נ״ו) תנן המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם ובברייתא בגמרא יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מנין לרבות כל הכנויין ת״ל איש כי יקלל אלהיו מ״מ דברי ר״מ וחכמים אומרים על שם המיוחד בסקילה ועל הכנויין באזהרה וידוע דהלכה כחכמים. \n", + "ומ\"ש ויברך אותו בשם מן השמות וכו'. שם תנא עד שיברך שם בשם מה\"מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם ה' בנקבו שם יומת ופירש\"י להכי הדריה בהאי קרא לומר עד שיקוב שם בשם. אך ק\"ל דתנן בההוא פרקא גבי מקלל אביו ואמו קללם בכינוי ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים ואמרינן בגמרא דטעמא דרבנן משום דכתיב בנקבו שם יומת מה ת\"ל שם לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקלל בשם ופירש\"י אם אינו ענין לו דהא כתיב ונוקב שם תנהו ענין למקלל אביו ואמו והא ודאי חכמים לית להו לשמואל דאל\"כ היכי מצו ילפי מהאי קרא למקלל אביו ואמו הא לגופיה איצטריך וכ\"כ רש\"י דחכמים לא ס\"ל הא דדרשינן לעיל מהאי קרא עד שיברך שם בשם דאפי' לא ברך שם בשם מחייבי רבנן ומאחר שפסק רבנו כאן כההיא דשמואל היאך פסק בפ\"ה מהל' ממרים כחכמים שאם קלל אביו ואמו בכנוי פטור. ואפשר לומר שרבינו פוסק גבי מקלל אביו ואמו כחכמים וגבי מגדף כסתם ברייתא דתנא אינו חייב עד שיברך שם בשם דנהי דחכמים לא סבירא להו טעמא דשמואל מ\"מ כיון דחזינן דההיא ברייתא סתמא אתנייא וליכא מאן דפליג עלה כוותה נקטינן דאפשר דמקרא אחרינא מפיק לה ולא מקרא דאמר שמואל כנ\"ל. ומ\"מ צ\"ע מנ\"ל שרבינו שאם בירך שם המיוחד באחד מן הכנויים שחייב דילמא בעינן שיברך בשם המיוחד. והרמ\"ה כתב על דברי רבינו דשם אדנות אינו אלא כנוי ואינו נסקל אלא על שם ההויה והביא כמה ראיות לדבריו והשיבו לו דמשמע ליה לרבינו דכי קאמר בגמ' ש\"מ שם בן ארבע נמי שם הוא בשם אדנות קאמר ולא בעי לפרושי דהיינו שם ההוי\"ה דההוא שם העצם. וכתב עוד דמה שכתב ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים אינו כן דכי היכי דבעינן שם המתברך שם המיוחד הכי נמי בעינן שם שמברך בו שם המיוחד והביא ראיות לדבריו וחכמי לוניל טענו בעד רבינו: \n\n" + ], + [ + "אזהרה של מגדף מנין. בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ו) גבי המקלל אביו ואמו ראב״י אומר אזהרה למברך את השם מנין ת״ל אלהים לא תקלל ואמרינן התם דאפילו למ״ד דהאי אלהים חול הוא ולאזהרת דיין אתא אפילו הכי יליף אזהרה לברכת השם מהכא דגמר קדש מחול: \n", + "בכל יום ויום וכו' עד אף אני כמותו שמעתי. משנה שם סנהדרין (דף נ\"ו) כלשון רבינו, ובסוף אמרו והשלישי אומר אף אני כמוהו וזהו שאמר רבינו ואם היו עדים רבים וכו'. ופירוש המשנה כך בכל יום כל זמן שהיו נושאים ונותנין בבדיקות העדים דנין עמהם ובודקין אותו בכנוי היאך אמר כך אמר יכה יוסי את יוסי ולהכי נקט יוסי את יוסי דארבע אותיות איכא בשם המיוחד ואינו חייב עד שיברך שם המיוחד כמו שנתבאר ולהכי נקט יכה יוסי דאינו חייב עד שיברך שם בשם כמו שקדם. ואהא דתנן אומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש פריך בירושלמי ואמרינן ליה גדף ומשני אלא אותו השם שאמרתי לפניכם קלל ובו קלל כלומר מזכיר שם בן ארבע אותיות ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו כלומר יכה יוסי את יוסי. ולא ידעתי למה לא כתבו רבינו זה: \n\n" + ], + [ + "מגדף שחזר בו בתוך וכו'. בפרק בתרא דנדרים (דף פ\"ו). ובמה שכתב \n", + "רבינו אלא כיון שגדף בעדים נסקל כלל דין אחר והוא דמגדף לא בעי התראה וצ\"ע בפ' הנשרפין גבי הא דאמרינן ורבנן מגדף הוראת שעה היתה ובפ\"ק דסנהדרין (דף ח') גבי הא דתניא ושאר כל חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותם. וממ\"ש רבינו בהלכות עדות ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין להם מעשה לפיכך אין צריכין התראה משמע דכל היכא דליכא מעשה ליכא התראה. וא\"ת כיון דאמרינן דמגדף אינו יכול לחזור בו פשיטא דלא שייך התראה. וי\"ל דשייך להתרות בו כשאמר שרוצה לברך ואם אחר אותה התראה ברך אפילו שחזר בו בתוך כדי דיבור נסקל אבל אם לא התרו בו ובירך בפני עדים אע\"פ שלא חזר בו אי הוה אמרינן דבעי התראה אינו נסקל: \n", + "מי שגדף כו'. משנה פ' הנשרפין (סנהדרין דף פ״א) המקלל בקוסם קנאים פוגעים בו ומפרש רבינו דהיינו מגדף את השם בשם עבודת כוכבים ומשמע שאם לא פגעו בו קנאים שאינו נסקל כדאיתא התם גבי בועל ארמית קנאים פוגעים בו ובעי לא פגעו בו קנאים מאי יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וכו' אלמא כל היכא דאמרינן קנאים פוגעין בו אם לא פגעו בו אין ב״ד ממיתין אותו: \n", + "ומ\"ש רבינו עד שיברך בשם מן השמות המיוחדים. עניינו השמות שאינן נמחקים. ומיוחדים דנקט היינו המיוחדים שלא להמחק: \n\n" + ], + [ + "כל השומע ברכת השם וכו'. שם (דף ס') אמר רב יהודה אמר שמואל השומע אזכרה מפי העובד כוכבים אינו חייב לקרוע וא\"ת רבשקה ישראל מומר היה. ואמר רב יהודה אמר שמואל אין קורעים אלא על שם המיוחד לאפוקי כנוי דלא ופליגא דר' חייא בתרווייהו דא\"ר חייא השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן יתמלא כל הבגדים קרעים ממאן אילימא מישראל מי פקירי כולי האי אלא פשיטא מעובד כוכבים ואי שם המיוחד מי גמירי אלא לאו בכנוי וש\"מ בזמן הזה הוא דלא הא מעיקרא חייב ש\"מ. ופוסק רבינו בשומע מן העובד כוכבים כשמואל ובברכת כנוי כר' חייא. וצ\"ע למה, וכבר נשאל מהר\"י קולון על זה והשיב דהיכא דלא היה לרבינו ראיה לפסוק כשמואל פוסק כר' חייא דהא קי\"ל דעד אביי ורבא הלכה כרב נגד התלמיד וכ\"ש הכא דרבי חייא רביה דרב הוה ורב הוא גדול משמואל וא\"כ מן הראוי שיפסוק לענין ברכת כנוי כרבי חייא. ועוד שהרי הירושלמי מוכיח כן שקורעין על הכנויין דקאמר התם ר\"ש בן לוי הוה מהלך באסרטיא אזדמן ליה חד כותאי והוה מגדף והוה קורע וכו' עד הדא אמרת שקורעים על הכנויין ושקורעין בזמן הזה. ומה שפסק כשמואל בענין העובד כוכבים המברך משום דס\"ל לרבינו דסוגיא דגמרא ע\"כ כשמואל אזלא דאמר התם העדים אין חייבים לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו וכי קרעו בשעה ששמעו מאי הוי הא קא שמעי השתא לא ס\"ד דכתיב ויהי כשמוע המלך חזקיהו וכו' ויקרע את בגדיו המלך קרע והם לא קרעו והקשו בתוס' היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש הא גבי עדים תנן כל היום דנין את העדים בכנוי ולא תירצו דבר. אבל בשיטה אחת שמצאתי תירץ דרבשקה ישראל מומר היה ובאותה אמירה גמרו דינו לכשימצאוהו למדנו מתוך תירוץ זה דתלמודא סבר דרבשקה ישראל מומר הוה וא\"כ ממילא שמעינן דהלכתא כשמואל דאמר אין קורעים על ברכת העובד כוכבים דסברא הוא דאפילו רבי חייא לא דחק לומר שקורעין על ברכת העובד כוכבים אלא משום דיליף לה מההוא דרבשקה וכן משמע בהדיא מתוך הירושלמי דגרסינן התם מהו לקרוע על קללת עובד כוכבים מ\"ד רבשקה עובד כוכבים היה קורעין ומ\"ד רבשקה ישראל מומר היה אין קורעים הרי בהדיא דבההיא דרבשקה תליא מילתא וא\"כ מדחזינן דסבר תלמודא דידן דישראל מומר היה ממילא שמעינן דאידחיא ההיא דרבי חייא ואין קורעין ע\"כ תשובתו: \n", + "ול\"נ דאפשר לדחות ולומר דאדרבה דעת רבינו היתה לפסוק דלא כרבי חייא בתרוייהו משום דר' חייא ה\"ל יחיד לגבי רב יהודה ושמואל. ומה שרצה הרב לומר דהלכה כר' חייא לגבי שמואל משום דרביה דרב הוה ורב גדול משמואל הא לא מכרעא שמאחר שלא היה רבו של שמואל לא שייך למימר ביה אין הלכה כתלמיד במקום הרב דהא רב גדול מרבי יוחנן הוה דאמרינן עליה דרב תנא הוא ופליג וברבי יוחנן לא אמרינן הכי כמו שכתבו התוספות פרק קמא דכתובות ופרק כיצד צולין ואפילו הכי הלכה כר' יוחנן לגבי דרב ואם כן כבר אפשר דאפילו הוה שמואל לחודיה בהדי רבי חייא שהיה פוסק רבינו כשמואל כ\"ש השתא דאיכא נמי רב יהודה בהדיה דלא סבירא ליה כר' חייא אלא משום דאשכח רבינו ההיא דירושלמי שקורעין על הכנויים דאתיא כרבי חייא הוכרח לפסוק כר' חייא: \n", + "ומ\"ש רבינו אחד השומע מפיו ואחד השומע מפי השומע חייב לקרוע. ברייתא שם כלשון הזה בעצמו וא\"ת הא תניא בגמ' והעדים אין חייבין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו ולמה לא כתבה רבינו. וי\"ל שסמך על מה שכתב לשון המשנה דקתני והדיינים קורעין ומדלא מדכר עדים משמע דאין חייבים לקרוע. ואמרינן בירושלמי דדוקא שמעו מפי שומע אבל שומע ששמע מאדם אחר ששמע מהשומע כיון שהוא יוצא לשלישי אינו חייב לקרוע. ואמר עוד ואומר זה השם הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו כלומר יכה יוסי את יוסי וכבר כתבתי זה למעלה: \n", + "כל העדים וכו'. בספרא פ' אמור וסמכו השומעים את ידיהם אלו העדים כל השומעים אלו הדיינים את ידיהם יד כל יחיד ויחיד ידיהם על ראשו סומכים ידיהם עליו ואומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לכך עכ\"ל: \n", + "ומשמע שכל היחידים הנמצאין בשעת סקילה סומכים ידיהם עליו וצריך טעם למה השמיטו רבינו. וי\"ל משום דמשמע לרבינו דאין סברא לומר כן דהא רחמנא לא אמר אלא כל השומעים דהיינו עדים ודיינים בלבד ומאי דקאמר יד כל יחיד ויחיד היינו כדי שלא תאמר דביד אחד שיסמוך בעד כל אחד מהשומעים סגי כדאשכחן בתנופה שאחד מניף בעד כל החברים אלא צריך שכל אחד מהשומעים יסמוך שתי ידיו ודייק לה מדקאמר את ידיהם ולא קאמר את ידם: \n", + "ומ\"ש ואין בכל הרוגי ב\"ד וכו'. פשוט כיון דלא אשכחן הכי לא בקרא ולא בגמ'. \n", + "ומ\"ש שנאמר קאי אריש מילתיה כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל העובד וכו'. בריש כריתות תנן ל\"ו כריתות הן ומני בהדייהו עובד כוכבים וקתני בתר הכי על אלו חייבין על זדונם כרת ועל שגגתן חטאת ועל לא הודע שלהם אשם תלוי חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו מפני שהוא בעולה ויורד כלומר שאין חייבין על לא הודע טומאת מקדש וקדשיו אשם תלוי לפי שאינו חייב על שגגתו חטאת קבועה אלמא דכל אינך הוי בחטאת קבועה וקרא נמי בהדיא כתב חטאת בשגגת עבודת כוכבים ולא כתב ואם דל הוא: \n", + "ומ״ש ואם היו שם עדים והתראה נסקל. משנה בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס' וס״א) אלו הן הנסקלין ומני בהדייהו עובד כוכבים: \n\n" + ], + [ + "לפיכך הפוער עצמו למרקוליס וכו'. פרק ארבע מיתות (שם) אמרינן דאיכה יעבדו אתא למעוטי פוער עצמו למרקוליס וזורק אבן לפעור: \n\n" + ], + [ + "בד\"א בשאר עבודות וכו'. משנה שם אחד העובד ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואמרינן בגמרא דהכי קאמר אחד העובד כדרכה ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואפילו שלא כדרכה ולחשוב נמי זורק אמר אביי זורק היינו מנסך דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם כלומר דזריקת דם קרייה ניסוך. ותניא נמי התם זובח לאלהים יחרם בזובח לעבודת כוכבים הכתוב מדבר אין לי אלא בזובח מקטר ומנסך מנין ת\"ל בלתי לה' לבדו כל העבודות כולם לשם המיוחד לפי שיצתה זביחה לידון בעבודות פנים מנין לרבות השתחואה ת\"ל וילך ויעבוד וישתחו להם וסמיך ליה והוצאת את האיש ההוא וכו' עונש שמענו אזהרה מנין ת\"ל כי לא תשתחוה לאל אחר יכול שאני מרבה המגפף והמנשק ת\"ל זובח זביחה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים וחייבים עליה מיתה אף כל שהיא עבודת פנים חייבים עליה מיתה יצתה השתחויה לדון בעצמה יצתה זביחה לידון על הכלל כולו, ופירש\"י זובח לאלהים כל אלהים במשמע ואפילו שלא כדרכה מדלא כתביה בלשון עבודה עובד לאלהים בזביחה יחרם ש\"מ אפילו אינה עבודה שלו קאמר. בלתי לה' לבדו ונטל כל העבודות מלעבדה בהם ונתנם לשם המיוחד ומשמע דאכל עבודות הראויות לה' קאמר. לפי שיצתה זביחה ללמד על הכלל כולו ואין הכלל הזה מחייב אלא עבודה הדומה לזיבוח שהיא עבודת פנים ומהשתא לא נפקא לן דליחייב אהשתחואה שלא כדרכה דלאו עבודה היא בפנים מנין לרבות השתחואה ת\"ל וכו' יכול שאני מרבה דנימא השתחואה שיצתה מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצאה דמה השתחואה מיוחדת שהיא דרך כבוד וחייב עליה אף שלא כדרכה אף כל שהיא שהיא דרך כבוד כגון אלו חייב ת\"ל זובח ואם השתחואה ללמד על הכלל באת למה פרט לך זביחה הלא דרך כבוד היא ומהשתחואה נפקא אלא זביחה באה ללמד על כל הנכללות עמה ומה זביחה מיוחדת עבודת פנים ומשום דהשתחואה לא נפקא לן מהכא לחיובא הוצרכה השתחואה לחזור ולצאת כדי לדון בעצמה לבדה שיתחייבו עליה ואע\"פ שאין חייבים על כיוצא בה. וביאור לשון רבינו כך הוא הרי שנסך לפעור וכו' חייב שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' וכו' משמע דאכל עבודה הראויה לה' מיחייב אם עבד בה לכוכבים אע\"פ שאינה מיוחדת לה ואין אנו דורשין מבלתי לה' לחייב על כל עבודה שהיא דרך כבוד מדלא כתב עובד לאלהים יחרם וכתב זובח לומר דוקא דומיא דזביחה שהיא עבודת פנים נמצא דממלת זובח מרבינן שאר עבודות פנים וממעטינן שאינן עבודת פנים אע\"פ שהם דרך כבוד וה\"ק מכיון שלא נתרבו הזובח לאלהים אלא עבודות שהם מיוחדין להשי\"ת מנין לרבות השתחואה שאינה מעבודת פנים לכך נאמר לא תשתחוה להם וכו' וגמר מלכתוב זביחה והשתחואה היוצאות מהכלל זביחה ללמד על כל הכלל והשתחואה ללמד על עצמה וחזר ופירש הכלל הלמד מזביחה וזה שאמר וה\"ה למקטיר ומנסך ולא תקשה לך למה אינו מונה גם זורק דבכלל מנסך הוא. זה יישוב לשון רבינו וכבר נתבאר כן בגמרא שכתבתי. ודע שיש טעות בנוסחתנו שכתוב בהם וזורק ומזבח אחד הוא וטעות הוא שנפל בספרים אלא כך צריך לגרוס וזורק ומנסך אחד הוא כמו שאמרו בגמרא, וכן מצאתי בנוסחא מדוייקת. וא\"ת אמאי לא מני נמי מקבל ומולק שהם עבודות פנים י\"ל דמולק היינו זובח ומקבל לאו עבודה היא אלא אם זרק דכי מקבל הדם לא מוכח מילתא דפלח לה וזורק הא אמרינן דבכלל ניסוך הוא: \n\n" + ], + [ + "ספת לה צואה וכו'. פ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ' נ״א) אמר רב יהודה אמר רב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב זרק מקל בפניה פטור א״ל אביי לרבא מ״ש שבר דה״ל כעין זביחה זרק נמי ה״ל כעין זריקה א״ל בעינא זריקה משתברת וליכא איתיביה ספת לה צואה או שנסך לפניה עביט של מימי רגלים חייב צואה מאי זריקה משתברת איכא בצואה לחה לימא כתנאי שחט לה חגב רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים לא דכ״ע לא אמרינן כעין זביחה אלא כעין פנים בעינן ושאני חגב הואיל וצוארו דומה לבהמה וא״כ מן הראוי היה לרבינו לפסוק דלא כרב דאמר שבר מקל לפניה חייב דהא בעינן עבודה כעין פנים וליכא אלא דבתר הכי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב ונאסרת זרק מקל בפניה חייב ואינה נאסרת א״ל רבא לר״נ מ״ש שבר וכו' א״ל בעינן זריקה משתברת וליכא אלא מעתה אבני בית מרקוליס במה יאסרו אף לדידי קשיא לי ושאלתיה לרבה בר אבוה ורבה בר אבוה לחייא בר רב וחייא בר רב לרב וא״ל נעשה כמגדל לעבודת כוכבים. וכיון דחזינן דכל הני אמוראי שקלי וטרי אליבא דרב בהא שמעתתא ולא פליג חד מנייהו עליה ש״מ כוותיה ס״ל ושפיר מצי רב למיתי ככולי עלמא דההיא דחגב מיירי בשאין עובדין אותה בחגב ומשום הכי פטרי רבנן ורב דמחייב בשבר מקל לפניה דוקא היכא דעבודתה במקל ובהא אפילו רבנן מודו ובדין הוא דכי אמר לימא כתנאי דהוה מצי למימר לא דכ״ע כרב וכמו שכתבתי אלא משום דמאן דאמר לימא כתנאי לא אסיק אדעתיה לאיפלוגי בין דרך עבודתה במקל וחגב או לאין דרך עבודתה בהן ורצה לדחוק לאוקומי לרב הא מיהא כר' יהודה ואהדר ליה לפום מאי דס״ד דכ״ע לא ס״ל כוותיה אבל לפום קושטא דמלתא אתי ככולי עלמא וכדפרישית. וא״ת בשבר מקל לפניה בשאין דרך עבודתה בכך עסקינן ומיחייב משום זובח וא״כ היכי אמרת שעובדין אותה במקל דא״כ תיפוק ליה משום דרך עבודתה בכך כבר נזהר רש״י מזה ופירש שמקשקשין לפניה במקל. ופוסק רבינו בשחיטת חגב כרבנן דפטרי ואיתא נמי התם א״ר אבהו אמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודת כוכבים שהוא פטור שנאמר בלתי לה' לבדו לא אסרה תורה אלא כעין פנים ומוקי לה התם דוקא במחוסר אבר. וספת לה צואה פירש״י האכילה צואה מלשון מי ספו לך מאליה וצריך לומר לדעתו שזרקה לתוך פיה דאי לא היכי מדמה לה לזריקה והתוספות פירשו דהיינו שליכלכה בצואה לשון טבול כמו לא יספות במלח ויאכל בפ' הפועלים וזריקה המשתברת היינו דבעינן כגון זריקת דם שלפנים שאינה מחוברת אלא משתבר ונופל טיפין טיפין. והרמ״ך כתב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל וכו' ה״ל לפרש והוא שעובדין אותה בזריקת מקל אבל אי חובטין לפניה במקל וזרק לפניה במקל פטור כי היכי דלא תקשי דרב אדרב ולא נוקי לה כאמוראי אליבא דרב: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אין הדעת מקבלת כל זה וכו' הואיל ואין עבודתה בזריקה ואינה משתברת, עכ\"ל: \n", + "וכבר ביארתי דעת רבינו. ומ\"ש שאין הדעת מקבלת ששחיטת חגב וכו' אפשר לומר שיותר נראה עבודה בספיתת צואה וניסוך מי רגלים כיון שאינו דבר הנזרק בפנים משחיטת חגב ובהמה מחוסרת אבר דכיוצא בהם נשחטים בפנים ואלו מוחלקים מהן הא ודאי מוכחא מילתא דלאו כעין פנים הוא: ומ\"ש מי שפטר במחוסרת אבר וכו' אבל רב יהודה וכו' וכן הלכתא וכו'. תימה אמאי פסק כר' יהודה הא ודאי דכחכמים קי\"ל ועוד אמאי דחי ההיא דמחוסרת אבר דאמר ר' יוחנן ופסק כרב יהודה ורב נחמן אליבא דרב הא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן: ומ\"ש וכשאמר רב יהודה כו', נתכוין לומר דרבותא דרב היינו כשזרק מקל לפניה פטור אבל לדעת רבינו רבותיה בשבר דחייב וי\"ל דסבר רבינו דעדיף טפי למימר דרבותא ברישא דמלתא דהיינו שבר מלמימר דרבותא בסיפא דמלתא וכדברי הראב\"ד: \n", + "ומ\"ש רבינו זרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת. מבואר שהוא כרב נחמן אמר רב והוא ז\"ל מפרש דרב יהודה ור\"נ בזרק מקל לפניה ה\"ל תרי אמוראי ואליבא דרב פסק כרב נחמן משום דאמוראי טובא שקלו וטרו אליביה. ואפשר היה לומר דרבינו סבר דרב יהודה ורב נחמן לא פליגי ורב נחמן דמחייב בזרק מקל לפניה היינו דוקא כשעובדין אותה בזריקת מקל וכדפרישית ואשמעינן דאפילו הכי אינה נאסרת אלא דק\"ל דאם כן דלא פליגי נצטרך לפרש שעובדין אותה במקל שכתב רבינו בזריקת מקל ואם איתא ה\"ל לכתוב בהדיא שעובדין אותה בזריקת מקל: \n", + "כתב הרמ\"ך ספת לה צואה וכו'. תימה היאך פריש לה למילתה כפשטה וה\"ל לפרשה ששוחטין לפניה בהמה ועכשיו כששחט לה חגב גרעה לעבודתה אבל אם עבודתה בגפוף ונישוק ושחט לה חגב חייב דאם בשיבר מקל לפניה חייב דחשבינן ליה כעין פנים כ\"ש בשחט חגב ובהמה בעלת מום ותירץ על זה יפה פירש הרב דשחט לה חגב פטור ואדרבא כ\"ש דפטור היכא דאין דרכה בשחיטה כלל ולא איצטריך לטעם גרועי גרעה כמו שפירשו המפרשים אלא משום דבגמרא הוה מוקמינן הא דשיבר מקל בפניה כתנאי ומשום הכי אמרינן דרבנן דפטרי בשחט לה חגב לא ס\"ל הא דשיבר מקל לפניה חייב ומשום הכי דחה בגמרא, עכ\"ל: \n", + "המקבל עליו אחד מכל מיני וכו'. משנה באלו הן הנסקלין (סנהדרין ס') ומני בהדייהו העובד עבודת כוכבים וקאמר אחד העובד ואחד הזובח וכו' והמקבלו עליו באלוה והאומר אלי אתה. \n", + "ומ״ש ואפילו הגביה לבנה: ומ״ש ואפילו חזר בו תוך כדי דבור. הכי אמרינן בבתרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ״ט:) ופ' בתרא דנדרים (דף פ״ז) דעבודת כוכבים תוך כדי דבור דלא מהני מידי: \n\n" + ], + [ + "העובד עבודת כוכבים כדרכה וכו'. בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף ס') תנן הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו והזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו ובגמרא הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו אף על גב דמכוין לבזויה והזורק אבן למרקוליס אע״ג דמכוין למרגמיה. ומפרש רבינו למתני' בשוגג ולענין חיוב חטאת דאילו במזיד ולענין סקילה א״א דהא מוטעה הוא. \n", + "ומ\"ש ומביא קרבן על שגגתו אע\"פ שהוא דבר פשוט כתב כן משום דהוזכר כן בגמ' (ס\"ד.) מדאמרינן התם רב מנשה הוה קאי אזיל לבי תורתא אמר ליה עבודת כוכבים היא דקאי הכא שקל פיסא שדא ביה אמר ליה מרקוליס היא א\"ל הזורק אבן למרקוליס תנן, כלומר הזורק לפניו לכבדו ואני זרקתי להכות בגופו ואתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה הזורק אבן למרקוליס תנן אע\"ג דמכוין למרגמיה. וכיון דרב מנשה שוגג הוה ומייתי מדתנן הזורק אבן למרקוליס ודאי לענין חיוב חטאת קבעי: \n\n" + ], + [ + "העובד עבודת כוכבים מאהבה וכו'. שם (סנהדרין ס\"א) אתמר העובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה אביי אמר חייב ורבא אמר פטור אביי אמר חייב דהא פלחה ורבא אמר פטור אי קבליה עליה באלוה אין ואי לא לא. וידוע דהלכה כרבא דפטר ואפילו הכי בקבליה עליה באלוה אפילו מאהבה ומיראה חייב דהא מודה רבא בהא וכדקאמר בהדיא אי קבליה עליה באלוה אין: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א דומה שהוא וכו' מאהבת עבודת כוכבים ולא מיראתה עכ\"ל. איני מבין דבריו דהא רבינו לא השמיט מיראה שהרי כתב או שעבדה מיראתו לה. ומה שכתב ואנו מפרשים מאהבת אדם וכו' רבינו נראה לו שלא לפרש כן משום דמיראת אדם היינו באונס ואונס רחמנא פטריה והיכי אמר אביי חייב אפילו לא קבלו עליו באלוה אלא מאהבה ומיראה היינו מאהבת עבודת כוכבים ומיראתו ממנה וכמו שכתב רבינו. כתב הרמ\"ך תימה שהוא כתב בסמוך שאם זרק אבן למרקוליס חייב אף על גב דלא קבליה עליה עכ\"ל. ואין זו השגה שרבינו בזורק אבן למרקוליס לבזותו לענין חיוב חטאת קאמר ולא לענין חיוב סקילה כמו שכתבתי. וכתב עוד הרמ\"ך גבי הפירוש שפירש בעבודת כוכבים מאהבה ומיראה לא נהיר. והריב\"ש כתב השגת הרמ\"ך וכתב עוד ומה שהוקשה לך על מה שהוסיף הרמב\"ם ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה ומיראה פטור ואמרת דמה שכתב דרך עבודתה שפיר אבל מה שהוסיף ואם עבדה באחת מארבע עבודות וכו', אני אומר אדרבא איפכא הוא דאם כתב באחת מארבע עבודות לא קשיא מידי מפעור ומרקוליס דשאני התם דדרך עבודתה באותו ביזוי כמו שכתב הוא ז\"ל הואיל ועבודתה בכך חייב אבל בארבע עבודות שלא כדרכה כיון שאינו עובד אלא מאהבה ומיראה פטור אבל עתה שכתב הרב ואם עבדה דרך עבודתה או בארבע עבודות קשה מפעור ומרקוליס מדבריו לדבריו. ומה שנראה לי בזה לדעת הרמב\"ם דפלוגתא דאביי ורבא לאו במי שרואה צורה שאינה נעבדת והוא חושק בה ליפיה או שירא ממנה שמא תרע לו ומתחיל עתה לעבדה באחת מארבע עבודות דבהא לכ\"ע פטור כיון דלא קבליה עליה באלוה ואפילו לאביי כדאמרינן בסוגיא (דף ס\"א ס\"ב) אלא דחזא אנדרטא וסגיד לה אי קבלה עליה מזיד הוא ואי דלא קבלה עליה לאו כלום הוא אלא מאהבה ויראה הניחא לאביי וכו' אלמא דלכ\"ע אפילו בארבע עבודות כגון השתחואה לאו כלום הוא אלא פלוגתייהו במי שעובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה דומיא דהמן ובהא ס\"ל לרבא דפטור כיון דלא קבלה עליה אפילו עבדה בארבע עבודות כגון המן שהיו משתחוים לו והשתחואה היא מארבע עבודות וה\"ה אם היו עובדים אותה בעבודה אחרת מאהבה ומיראה וזה עבדה ג\"כ באותה עבודה, ומעתה אין קושיא מפעור ומרקוליס שהיתה עבודתה באותו בזוי והיתה עבודת כוכבים גמורה שעובדיה היו עובדים אותה בקבלת אלהות אפילו אם היא עבודה בזויה חייב לרבא עכ\"ל: \n", + "וכתב עוד וז\"ל עוד אפשר לדחוק לדעת הרמב\"ם דיותר יש לפטור עובד מאהבה ומיראה בלא קבלת אלהות משום דדמי לאנוס אע\"פ שעבדה דרך עבודתה ממי שעובד ומכוין לבזות כיון שעובד ברצון במה שדרך עבודתה באותו ביזוי אלא שעובדיה חושבים שהעבודת כוכבים ההיא חושקת באותו ביזוי וזה טועה בזה ומכוין לבזויי ולזה כתב הרב חייב ומביא קרבן על שגגתו ור\"ל שאינו מזיד ואינו בר סקילה וכרת אלא חייב חטאת בשוגג עכ\"ל, ודרך אחרון הוא הנכון בעיני לדעת רבינו: \n", + "וכתב עוד הריב\"ש ומ\"מ כבר הסכימו האחרונים שאין פירוש הרמב\"ם במאהבה ומיראה נכון שאם עובדה מפני שחושב שיש בה כח להרע או להטיב אע\"פ שאינו מקבלה באלוה חייב ובהא לא הוה פטר רבא דרוב עובדי כוכבים שבעולם כך הם שגם הם חושבים שיש אלוה למעלה מהם אלא שהם חושבים שיש כח להם להרע או להטיב או שרצון הבורא בכך ומתוך כך עובדים אותה ועל זה הזהירה תורה כי פליג רבא כגון שהוא מודה שאין בה ממש אלא שמאהבת אדם או מיראתו הוא עובדה ולא מיראתו שמא יהרגנו דבהא לא הוה מחייב אביי אלא מיראת אדם שיזיקהו קאמר ובכי הא אמר אביי שהוא חייב שהרי הוא כאילו עובדה ברצונו ורבא אמר פטור דכל שאינו מודה בה שיש בה כח לעשות כלום ואינה עובדה מרצונו אלא מאהבת אדם או מיראתו פטור, עכ\"ל: \n", + "המגפף וכו'. משנה שם (סנהדרין ס\"ג) אבל המגפף והמנשק וכו' המלביש והמנעיל עובר בל\"ת ומפרש רבינו דהיינו לא תעבדם וכן פירש\"י: \n", + "ומ\"ש אעפ\"כ אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש, כלומר דלא כתיב בהדיא לא תגפף ולא תנשק וכך אמרו דעל כל אלו אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות כלומר דכלהו משתמעי מחד קרא: \n", + "ומ\"ש ואם היתה דרך עבודתה וכו'. פשוט וכבר נתבאר: \n\n" + ], + [ + "ישב לו קוץ ברגלו לפני וכו' עד מפני שנראה כמנשק לעבודת כוכבים. ברייתא פרקא קמא דע\"ז (דף י\"ב) כלשון רבינו ובנוסחאות שלנו כתוב עוד מעין המושך לפני עבודת כוכבים לא ישחה וישתה מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים ולא כתבה רבינו וגם הרי\"ף ונראה שלא היה בנוסחאות שלהם. ודע דבישב לו קוץ ונתפזרו לו מעות קתני בגמרא ואם אינו נראה כלומר שאינו נראה כמשתחוה כגון שפנה אחוריו או צדו לעבודת כוכבים מותר ולא חשש רבינו לכתבו דמילתא דפשיטא היא: \n\n" + ], + [], + [ + "העושה עבודת כוכבים לעצמו וכו': כתב הראב\"ד א\"א קשיא לי אמאי לוקה וכו' וכל תמונת עבודת כוכבים אחת היא עכ\"ל. והתירוץ שכתב לראשונה מבואר, ומה שכתב ותו קשיא לי וכו'. יש לתמוה שמאחר שאותה תוספתא לא הוזכרה בגמרא משמע דלאו דסמכא היא ולישנא דמתני' הכי דייקא אבל המגפף וכו' עובר בל\"ת. ואם איתא הל\"ל אבל המגפף וכו' לוקה, ועי\"ל דלוקין דקתני בתוספתא היינו מכת מרדות: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) אסור לעשות צורות לנוי וכו'. בר״ה פרק שני (דף כ״ד) תנן דמות צורות לבנות היו לר״ג בעלייתו בטבלא ובכותל שבהם מראה את ההדיוטות כלומר העדים הבאים להעיד על קידוש החדש ואומר להם כזה ראיתם או כזה ראיתם כדי לבדקם אם היו דבריהם מכוונים ופריך התם ובפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ג) ומי שרי והא כתיב לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני במרום כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומשני שאני ר״ג דאחרים כלומר עובדי כוכבים עשו לו והא רב יהודה דאחרים עשו לו ואסר ליה שמואל ומפרקינן התם בחותמו בולט ומשום חשדא אי הכי דר״ג נמי ניחוש לחשדא רבים שאני וכיון דר״ג נשיא הוה שכיחי רבים גביה ואי בעית אימא דפרקים הוה כלומר של חוליות ולא היה מחברם אלא בשעת בדיקת העדים וכולי יומא לא חזו וליכא חשדא. ואי בעית אימא להתלמד שאני דתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. וסובר רבינו דקושטא דמילתא היא דלהבין ולהורות שרי מעתה לית לן למימר בדר״ג דאחרים עשו לו ומדחיין הנהו אוקימתי דאחרים עשו לו ודפרקים ולפיכך לא הזכיר רבינו חלוקים אלו. וכן נראה שהוא דעת הרי״ף ז״ל שלא כתב אלא להתלמד שאני ומיהו קשה למה לא הזכיר רבינו להתלמד שרי וצ״ע. ותניא תו התם לא תעשון אתי לא תעשו כדמות שמשי שמשמשים לפני במרום כגון אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת. ותו תניא כל הפרצופות מותרים חוץ מפרצוף אדם. ותניא תו התם טבעת שחותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה. ודעת רבינו שדמות שמשי מרום אסורים בין בולטים ובין שוקעים וזהו שכתב דאפילו על הלוח אסור ושאר כל הצורות חוץ מצורת אדם מותרים בין בולטות בין שוקעות וזה שחלקו בטבעת בין בולט לשוקע היינו דוקא בצורת אדם: \n", + "כתב הראב\"ד וכן אסור לצור צורת חמה וכו'. א\"א דומה שהוא מחלק וכו' ואחת צורת אדם וצורת שמשים שבמרום דינם שוה וכן עיקר, עכ\"ל. והר\"ן כתב בפרק כל הצלמים על דברי רבינו ולא ירדתי לסוף דעתו מנין לו לחלק בין צורת אדם לשמשי מרום וכלהו מלא תעשון אתי נפקא כדאיתא בגמ' ואף הראב\"ד ז\"ל השיב עליו אולי סובר דמלאכי השרת מפני שאינן בעלי גוף וכן חמה ולבנה כוכבים ומזלות מפני שאינם נראים בולטים ואף בגלגל אינן בולטים אלא משוקעים בתוכו ליכא לאפלוגי בהן בין בולט לשוקע אבל דמות אדם מפני שאינו נראה אלא בולט לא מיתסר אלא בכה\"ג. ואיני יודע למה כתב הר\"ן טענה זו כמסופק בה שהרי בעלי התוס' סוברים כן דבחמה ולבנה כוכבים ומזלות אין חילוק בין בולטין לשוקעין ומטעם שכתב הר\"ן וכן כתב הרא\"ש בפסקיו: \n", + "הרמ\"ך כתב שקשה על האומרים דכל שאין חותמו בולט מותר אמאי צריך לתרץ דפרקים הוה לימא על הלוח היה שלא היה בולט ומה שתירץ לעיל בשמעתא חותמו בולט הוי אינו עיקר מדמקשינן בסיפא דשמעתא והא ר\"ג יחיד הוה וצ\"ע. אי משום הא לא איריא דאפילו נימא דעיקר הוא לא קשה מידי דעיקר תירוצא דשני ליה בין שוקע לבולט לא איירי אלא לענין שמותר לקיימם אבל לעשותם אסור וזה הרב בלעשות איירי, עכ\"ל: \n", + "צורות הבהמות. כתב הרמ\"ך דהא דמות ארבע פנים בהדי הדדי אסור כדאמר אביי והא ארבע פנים הם כדמות חיות ועופות וא\"ת א\"כ תיפוק לי משום צורת אדם י\"ל שאם עשה אדם ושור בצורה אחת גריע מאדם לבדו דלא חזינן ליה מקרא דלא תעשון אתי ותימה למה לא פסק כאביי דהא ליכא מאן דפליג עליה, עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין. בפ' ארבע מיתות (סנהדרין נ') תנן אלו הן הנסקלין ומני בהדייהו המדיח ובסוף הנחנקין תניא מדיחי עיר הנדחת בסקילה ר\"ש אומר בחנק וידוע דהלכה כת\"ק: \n", + "ומה שכתב אע\"פ שלא עבדו. פשוט הוא דמשום מדיחין ממיתין אותם לא משום עובדים ועוד דאי בשעבדו עבודת כוכבים תיפוק ליה דאפילו לא הדיחו נמי נסקלין: \n", + "ואנשי העיר המודחין כו'. פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע\"ו) ואלו הן הנהרגין כלומר בסייף הרוצח ואנשי עיר הנדחת. \n", + "ומ\"ש והוא שעבדו עבודת כוכבים או שקבלו עליהם באלוה ודאי פשיטא דבלא שום אחד מאלו אינן נהרגין וכן נמי פשיטא דסגי להיות מודחין בשקבלו עליהם באלוה דהא עבודת כוכבים איקרי וכמו שבארנו בפרק שקודם זה: \n", + "ומה שכתב ואזהרה למדיח מנין וכו'. ברייתא פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ג) לא ישמע על פיך אזהרה למסית ומדיח מסית בהדיא כתיב ביה וכל ישראל ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעשות עוד אלא אזהרה למדיח: \n\n" + ], + [ + "אין העיר נעשית עיר הנדחת וכו' עד ועד שידיחו רובה. משנה וברייתא בסנהדרין סוף פרק חלק (סנהדרין דף קי״א): \n", + "ויהיו המודחין וכו'. פלוגתא דר' יאשיה ורבי יונתן פ\"ק דסנהדרין (דף ט\"ו) ופסק כרבי יונתן וטעמו משום דבירושלמי פרק חלק איפליגו ר\"מ ור' יהודה במילתא ור' יהודה כרבי יונתן. ונראה שמה שכתוב בנוסחאות ספרי רבינו אבל אם לא הודח רובו של שבט דנים אותם כיחידים שהוא טעות וצריך להגיה אבל אם הודח רובו של שבט דנין אותם כיחידים וכן נמצא בספר ישן: \n", + "וכן אם הדיחוה נשים וכו' עד כשאר הרוגי בית דין. הכל בסוף פרק חלק (סנהדרין דף קי״ב): \n", + "ומה שכתב או שהדיחה יחיד. ברייתא שם יצאו אנשים אין אנשים פחות משנים: \n", + "ומ\"ש או שהודחו מאליהם. שם איבעיא להו הודחו מאליהן מהו ת\"ש הדיחוה נשים וקטנים אמאי להוו כהודחו מאליהן הנך בתר נפשייהו גרירי הני בתר נשים וקטנים גרירי כלומר דכי גרירי בתר נפשייהו הואיל ומעצמן נדחין אדוקין ביותר אבל כי גרירי בתר נשים וקטנים אין אדוקים כ\"כ. ואע\"ג דמשמע דדחויה היא פסק רבינו כוותה משום דטעמא דמסתבר הוא. וכל יתר דברי הבבא משנה שם: \n\n" + ], + [ + "אין דנין עיר הנדחת וכו'. משנה וגמרא פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז) לשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "אין אחת מערי מקלט וכו'. כתב הראב\"ד א\"א לא ידעתי וכו' השבטים נתנו אותם מחלקיהם עכ\"ל. ודעת רבינו שמאחר שנתנו אותם מחלקיהם ואינם מיוחדים לנותנים לא קרינן בהו שעריך: \n", + "ולא ירושלים וכו'. בבא קמא פ' מרובה (בבא קמא דף פ״ב): \n", + "ואין עושין עיר הנדחת בספר. פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז). ופי' ספר כרך המבדיל בין ישראל לעובדי כוכבים. ודע שאמרו שם בגמרא מ\"ט אמר רחמנא מקרבך ולא מן הספר, ובברייתא תני טעמא שמא ישמעו עובדי כוכבים ויחריבו את ארץ ישראל. ופריך ותיפוק ליה דמקרבך אמר רחמנא ולא מן הספר ר\"ש היא דדריש טעמא דקרא. ומאחר שרבינו לא ס\"ל כר\"ש דאמר אלמנה עשירה ממשכנין אותה לא ה\"ל למכתב האי טעמא אלא לפי שאין ביניהם נפקותא לענין הדין שזה טעם מתקרב אל השכל וגם חכמים אין מכחישים אותו אלא שאומר דאפילו לא הוה האי טעמא מקרא נפיק ראה רבינו לכותבו: \n", + "ואין ב\"ד אחד עושה שלש עיירות וכו'. משנה פ\"ק דסנהדרין (דף ב') אין עושין עיר הנדחת בספר ולא שלש אבל עושין אחת או שתים, ובגמ' (דף ט\"ז:) זמנין אמר רב בב\"ד אחד הוא דאין עושין הא בשנים ושלשה ב\"ד עושין וזמנין אמר רב אפילו בשנים ושלשה בתי דינים לעולם אין עושין מ\"ט דרב משום קרחה אמר ריש לקיש לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים ושלשה מקומות עושין ור' יוחנן אמר אין עושין משום קרחה תניא כותיה דר\"י אין עושין שלש עיירות מנודחות בארץ ישראל אבל עושין אותן שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין. ולכאורה משמע שרבינו פוסק כר\"ל דאמר אבל בשנים ושלשה מקומות עושין ומן הדין כר\"י ה\"ל למפסק אי משום דהלכה כוותיה לגבי ר\"ל ואי משום דתניא כוותיה גם נראה שרבינו פסק כזמנין אמר רב דבשנים ושלשה בתי דינין עושין ומן הדין כאידך לישנא דאפילו בשנים ושלשה ב\"ד אין עושין ה\"ל למפסק דכיון דלרב מספקא ליה אית לן למתפס לקולא שלא לעשות שלש אפילו בשלשה בתי דינים וכבר השיג עליו הראב\"ד וכתב א\"א כל זה שבוש וכו' אלא יהודה וגליל עכ\"ל. וכבר נשאל על זה הגאון מהר\"י קולון והשיב שדעת רבינו הוא דלא פליגי ר\"י ור\"ל במרוחקות אלא במקורבות דר\"ל סובר דאע\"ג שהן מקורבות כיון שאינם במקום אחד כגון שלשתם ביהודה או בגליל עושין דיהודה וגליל חלוקין הם זה מזה לכל דבר כדמוכח בכמה מקומות והיינו דאמר ר\"ל ל\"ש אלא במקום אחד כלומר שהן כלם ביהודה או בגליל אבל בשתים כלומר שתים ביהודה ואחת בגליל או בשלשה מקומות כגון יהודה וגליל ועבר הירדן עושין ועלה קאתי ר\"י לפלוגי ואמר דלעולם אין עושין משום קרחה כלומר במקום דשייך לומר קרחה כגון שאינן מרוחקות ואע\"ג שאינן במקום אחד אלא עומדות על הספר שבין יהודה וגליל והאחת ביהודה והשתים בגליל או בהפך כיון שהן מקורבות אין חילוק המדינות מועיל בזה ומכל מקום יש לחוש משום קרחה אבל כשהן מרוחקות דאז לא שייך למיחש לקרחה עושין דר' יוחנן אדריש לקיש קאי ור\"ל לא דבר במרוחקות אלא בשינוי המקומות דבר וכן פירש\"י דמלתא דר\"ל דשנים או שלשה מקומות דהיינו יהודה וגליל והיינו כדפרישית. וא\"ת מי דחקו לרבינו לחלק בכך ומנ\"ל דמרוחקות עושין י\"ל דלישנא דברייתא קשיתיה דקתני אין עושין שלש עיירות מנודחות וכו' אבל עושין שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל משמע הא שתים ביהודה או בגליל אין עושין וכ\"ש שתים ביהודה ושתים בגליל והדר קתני סיפא אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין דמשמע הא שתים ביהודה ואחת בגליל עושין וכ\"ש שתים ביהודה או שתים בגליל וא\"כ קשיא רישא אסיפא אלא ע\"כ צ\"ל דהכי פירושו אין עושין שלש עיירות מקורבות מנודחות וכו' אבל עושין שתים שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל ואפילו שאין מרוחקות אלא מקורבות כגון אחת על הספר מכאן ביהודה ואחת על הספר מכאן בגליל ולעולם במקורבות ודוקא שתים אבל ג' במקורבות לא אבל במרוחקות כגון אחת בדרום יהודה ואחת בצפון יהודה ואחת בצפון גליל עושין אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין אפילו מרוחקות והיינו שכתב רבינו דאין בית דין אחד לכל הפירושים עושין שלש עיירות מנודחות ואפילו חלוקות למקומות כגון יהודה וגליל כר\"י כיון שאין מרוחקות זו מזו אבל שתים עושין אם חלוקות למקומות אבל כשהן מפוזרות דאז לא שייך משום קרחה עושין אפילו שלש מדיוקא דברייתא כדפרישית לעיל. ואין להקשות דסוף סוף מנ\"ל לרבינו דב\"ד אחד עושה שלש עיירות מנודחות במרוחקות נימא דהא דקתני בברייתא אבל אין עושין שתים ביהודה ושתים בגליל דמשמע הא ג' עושין דהיינו דוקא בשלשה בתי דינין כדמספקא ליה לרב דהא מדאמר וזמנין אמר רב דאפילו בשלשה בתי דינין אין עושין משום קרחה משמע דאי לאו טעמא דקרחה בג' ב\"ד אפילו טובא נמי, ומאחר דס\"ל לרבינו דבשלשה לא שייך קרחה אם כן ברייתא דקתני אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין ע\"כ בב\"ד אחד קא מיירי דאי דבשלשה ב\"ד עושין אפילו טובא נמי במרוחקות כדפרישית לעיל: \n\n" + ], + [ + "אין עושין עיר הנדחת עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים. משנה פ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ז) שם דקתני באלו הן הנסקלין המסית והמדיח וקתני במסית האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד אזבח אלך ואזבח וכו' והדר קתני בסמוך המדיח זה האומר נלך ונעבוד עבודת כוכבים אלמא דמדיח אינו חייב עד שיאמר בלשון רבים: \n", + "עיר הנדחת שלא נתקיימו וכו'. משנה בפרק חלק (סנהדרין דף קי\"א:): \n\n" + ], + [ + "והיאך דין עיר הנדחת וכו' שולחין להם שני תלמידי חכמים וכו'. כתב הראב\"ד א\"א טוב הדבר וכו' אחר התראה ומעשה עכ\"ל: \n", + "וי\"ל שמ\"ש רבינו ששולחים להם שני ת\"ח להזהירם וכו' אינה התראה גמורה מאחר שאינה לכל אחד בפרט. ומ\"מ צ\"ע מנין לרבינו ששולחים להם שני ת\"ח להזהירם. ואפשר שלמד כן רבינו מדאמרינן בפרק היו בודקין עדים זוממין לא דמו לעיר הנדחת ויחיד העובד עבודת כוכבים שכן אלו צריכין התראה ועדים זוממין אין צריכין התראה שאעפ\"י שאינה התראה גמורה כמו שכתבתי מ\"מ שם התראה איכא: \n", + "מיד מרבין להם בתי דינין וכו'. בפרק חלק (סנהדרין קי״ב) אהא דתנן עד שיודח רובה בעי בגמרא היכי עבדינן כלומר שאם אתה אומר דנין אותן וסוקלין אותן כדין היחיד היאך תמצא שיודח רובה וידונו בדין עיר הנדחת וכן אין לומר שדנין וחובשין שא״כ אתה מענה דינם של אלו ואסיקנא מרבין להם בתי דינין כלומר כדי שתתקבל עדות כלם ביום אחד ואם נמצאו העובדים רובה מעלין אותם לבית דין הגדול שבירושלים והורגים אותם. כתב הרמ״ה שיש לתמוה על זה דקי״ל כר״י דאמר דנין וסוקלין ואחד משלים והא דאמר לבסוף מרבין להם בתי דינין ומעיינינן בדינייהו ומסקינן להו לב״ד הגדול וגמרינן לדינייהו וקטלינן להו לטעמיה דר״ל קאמר דקס״ד דהאי דאמר ר״ל מרבים להם בתי דינין למגמרא דינייהו לאלתר קאמרינן ואקשי עליה איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא את העיר כולה לשעריך ומפרקינן דר״ל לא קאמר דגמרינן לדינייהו לאלתר אלא דמעיינינן בדינייהו ואי משתכחי עובדים רובה מסקין להו לב״ד הגדול וכו' אבל לרבי יוחנן ל״ק מידי דכי קא ממעט קרא מרובין קא ממעט והני לר״י יחידים נינהו דהא קמא קמא דמטי לידן גמרינן לדיניה כיחיד דאכתי הנך בחזקת כשרים נינהו אבל ההוא חד דמשלים לרוב מודה ר״י דמסקינן ליה לב״ד הגדול וקטלינן ליה התם וליכא למימר דגמרא דמסקינן ליה הכי דלא כר״י דהא קי״ל ר״י ור״ל הלכה כר״י בר מהנך תלת, והשיב לו הר' אהרן ב״ר משולם בכל ספרינו לא נמצא כתוב ולא נזכר שם ר' יוחנן בכולה שמעתא אלא עולא הוא דמקשה לרב יהודה דאמר דנין וחובשין א״כ נמצאת מענה את דינן אלא דנין וסוקלין ור״ל פליג עלייהו ואמר מרבין להם בתי דינין ומקשינן ליה מהא דאמרינן איש ואשה אתה מוציא לשעריך וכו' ומתרץ ליה אליבא דריש לקיש וקסבר רבינו כיון דשקיל וטרי בגמרא ומסיק לה אליבא דריש לקיש ש״מ הלכתא כוותיה ומסתבר טעמיה. \n", + "ומ\"ש כל מי שבאו עליו שני עדים וכו'. פשוט הוא דבעינן שני עדים והתראה לכל אחד וכך אמרו בפירוש המשנה שם. ודע שמומכין כל נפש אדם מתחיל ענין ואומר שאם הודח כלה מכין כל נפש אדם שבה לפי חרב ואם הודח רובה ולא כלה מכין טף ונשים של עובדים. ומ\"מ צ\"ע מנ\"ל שמכין טף ונשים דאי מדכתיב הכה תכה את יושבי העיר הא אצטריך לכמה ישהה בעיר ויצטרף עמהם ואפשר דמהחרם אותה ואת כל אשר בה נפקא, ובעל מ\"ע כתב שחכמי לוניל השיבוה לר\"מ הלוי שראיה לדברי רבינו מדגרסינן בספרי הכה תכה את יושבי העיר מכאן אמרו חכמים וכו' (עיין במגדל עוז בד\"ה וכבר תמה ר\"מ הלוי וכו') וקצת דברים אלו אינן נ\"ל: \n", + "ובין שהודחה כולה וכו'. זה פשוט דכיון שנדונית כדין עיר הנדחת מדיחיה הם בסקילה אלא שק\"ל דמשמע דאי לא הודח רובה אין סוקלין את מדיחיה ואמאי וגם בפרק שאחר זה כתב ואם הודחו רוב העיר אחריו נסקל אלמא דאם לא הודחו אינו נסקל ואמאי מי גריעי ממסית ומדיח דהוו בסקילה כיון שהורה לעבוד כמו שיתבאר בפרק שאחר זה. וצ\"ל לדעת רבינו כשאינו מתכוין אלא להסית אז מתחייב באותה שעה שהסית אבל המתכוין להדיח אינו חייב עד שתעשה כוונתו והיינו שתודח רוב העיר וכל שלא נעשה כן לא מיחייב. ומ\"ש בפרק שאחר זה ואם הודחו רוב העיר אחריו נסקל היינו לומר שאם לא הודחו אחריו רוב העיר אינו נסקל משום מדיח אבל נסקל משום מתנבא לעבודת כוכבים: \n", + "ומקבצים את כל שללה וכו' עד שנאמר אל תוך רחובה. משנה פרק חלק (סנהדרין דף קי״ב): \n", + "והורגים כל נפש חיה אשר בה. מקרא מלא הוא ואת כל בהמתה וה\"ה לשאר נפש חיה ואפשר דמכל נפקא: \n\n" + ], + [ + "נכסי הצדיקים שבתוכה וכו'. משנה פרק חלק (שם) נכסי צדיקים שבתוכה אבודים ובברייתא בגמרא מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו מי גרם להם שידורו בתוכה ממונם לפיכך ממונם אבד וזה שאמר רבינו הואיל וישבו שם ממונם אבד: \n\n" + ], + [ + "ועיר הנדחת שהוזמו עדיה וכו'. ר\"פ בתרא דכריתות (דף צ\"ו [כ\"ד:]) עיר הנדחת שהוזמו עדיה כל המחזיק בה זכה בה וטעמא דמשנגמר דינה כל חד מפקיר ממוניה: \n", + "ואינה נבנית לעולם וכו'. משנה פ' חלק (סנהדרין דף קי״ב): \n", + "ומ\"ש ומותר לעשותה גנות ופרדסים. שם במשנה לא תבנה עוד לא תעשה אותה גנות ופרדסים דברי ר\"י הגלילי ר\"ע אומר לא תבנה עוד לכמות שהיתה אינה נבנית אבל נעשית היא גנות ופרדסים ופסק כר\"ע דהלכה כר\"ע מחבירו: \n\n" + ], + [ + "שיירא העוברת וכו'. ברייתא שם ולא ידעתי למה לא כתב רבינו מה ששנינו שם החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום הרי אלו מצילין אותה ופירש\"י שיירא חמרים וגמלים שנשתהו בעיר ל' יום כדמפרש בברייתא הרי אלו מצילין אותה אם רוב אנשי העיר הודחו וחמרים וגמלים משלימים המיעוט ועושין אותם רוב מצילין עליהם שאין ממונם אבד אלא נידונין כיחידים: \n\n" + ], + [ + "נכסי אנשי מדינה וכו'. מימרא דרב חסדא שם: \n", + "נכסי הרשעים וכו'. ברייתא שם ואת כל שללה תקבוץ לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה אמר רב חסדא ובנקבצים לתוכה. ונראה שרבינו מפרש דרב חסדא הכי קאמר הא דאמרן דנשרפים וא\"כ הרי הן אסורין בהנאה ה\"מ כשנקבצו לתוכה אבל אם לא נקבצו לתוכה אלא נשארו חוץ לעיר ולא נשרפו עם השאר מותרים בהנאה ולא תימא דאסירי משום דכל העומד לישרף כשרוף דמי ומאבדין אותו אלא ינתנו ליורשיהן, ולענין ליהנות מהן קודם שישרף שלל העיר וקודם קביצת הנכסים האלו לתוכה נראה דאסורים בהנאה דהא עומדים לישרף הם אבל כיון שנשרף שלל העיר שוב אין נכסים אלו עומדים לישרף כנ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת שהיתה בתוכה הרי זו אסורה ועיסה וכו'. מימרא דרב חסדא שם ואמרו שם מאי טעמא בהמה כמאן דלא פליגא דמיא עיסה כמאן דפליגא דמיא כלומר א\"א לכזית בשר בלא שחיטה והאי לאו לשחיטה קיימא אלא למיתה וכל זית וזית מעורב בו איסור עיר הנדחת ואפילו ששחטה אחר כך שכבר אפשר לחלקה אסורה לפי שכבר נאסרה בעודה בחיים ושוב לא יצתה מידי אותו איסור אבל עיסה משעה ראשונה כמאן דפליגא דמיא לפי שמאותה שעה היה אפשר לחלקה ולא היה חלק של עיר הנדחת מעורב בה: \n\n" + ], + [ + "בהמה של עיר הנדחת שנשחטה. שם (סנהדרין קי\"ב) בעי רב חסדא בהמת עיר הנדחת מהו דתיתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבלה לפי חרב אמר רחמנא ל\"ש שחטה מישחט ל\"ש קטלה מיקטל או דילמא כיון דשחטה מהניא לה שחיטה מאי תיקו, ומשמע שאם היתה מותרת אחר שחיטה פשיטא דלא מטמאה ואין לומר דמותרת בהנאה ואסורה באכילה דהא כיון דאישתרא בהנאה אלמא פקע מעלה איסור עיר הנדחת ואפילו באכילה שריא אלא ודאי דאסורה בהנאה אפילו לאחר שחיטה ומבעיא ליה אי מטמאה או לא: \n", + "שער הראש וכו'. שם בעי רב יוסף שער נשים צדקניות מהו אמר רבא הא דרשעניות אסור תקבוץ ושרפת כתיב מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה אלא אמר רבא בפאה נכרית כלומר גידול של שערות דעלמא שעושין לנוי קא מבעי לרב יוסף אם הוא של צדקניות ואסיקנא בתיקו ותיקו דאיסורא לחומרא: \n\n" + ], + [ + "פירות המחוברין וכו'. שם ת\"ר היו בה אילנות תלושין אסורים מחוברים מותרים ומפרש רבינו הטעם משום דתקבוץ ושרפת אמר רחמנא וכן פירש\"י וכיון דמהאי טעמא הוא פירות נמי הוא הדין והוא הטעם. וא\"ת מאי קאמר רבינו וה\"ה לשער הראש והרי כבר ביאר דין זה בסמוך ועוד למה בדין השער שהוזכר בגמרא תקבוץ ושרפת לא הזכירו רבינו וכאן שלא הוזכר בגמרא הזכירו רבינו. וי\"ל לפי שרבינו רצה ללמוד לפירות מאילנות כתב דין הפירות וכתב בו הטעם כלומר זיל בתר טעמא ותראה דאילנות לאו דוקא ותדע דהא שער הראש דשרייה לעיל הוא מהאי טעמא ואין חילוק בין שער לפירות וא\"כ מ\"ש וה\"ה לשער הראש פירושו וה\"ה דמתקבוץ ושרפת נפיק היתרא לשער הראש: \n", + "ההקדשות שבתוכה תמימים הרי הם קדשי מזבח וימותו זבח רשעים תועבה וכו'. שם ת\"ר היו בה קדשי קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו ר\"ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר אמר מר קדשי מזבח ימותו ואמאי ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה רבי יוחנן אמר זבח רשעים תועבה ריש לקיש אמר ממון בעלים הוא הכא בקדשים קלים ואליבא דר\"י הגלילי וידוע דהלכה כר\"י ואמרינן תו ר\"ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור במאי עסקינן אילימא בתמימים שלל שמים הוא אלא בבעלי מומין שללה היא אמר רבינא לעולם בבעלי מומין ומי שנאכל בתורת בהמתה יצאו אלו שאין נאכלין בתורת בהמתה אלא בתורת בכור ומעשר דשלל שמים נינהו ופליגא דשמואל דאמר שמואל כל שקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בעל מום משללה אימעיט וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום מבהמתה נפקא: \n", + "והראב\"ד ז\"ל כתב א\"א דומה שהוא סבר דר\"ש חולק וקא פסק הוא כת\"ק. ולי נראה דר\"ש אינו חולק וקי\"ל כוותיה וכלהו אמוראי מפרשי למלתיה ורב פפא דהוא בתרא מפרש למלתיה אפילו בבעל מום ויותנו לכהן אחר ואין כאן זבח רשעים תועבה שאינן דורון כשאר זבחים ולא מכפרים שום כפרה עכ\"ל. ורבינו נראה דמפרש דר\"ש אתא לאפלוגי את\"ק כדמוכח לישנא דר\"ש אומר דאי לפרושי אתא הל\"ל א\"ר שמעון ואליבא דרבינא תנא קמא תני קדשי מזבח ימותו לא שנא תמימים ל\"ש בעלי מומין והבין רבי שמעון בת\"ק דהיינו באותן שאינן נאכלין במומן אבל בכור ומעשר שהם נאכלין במומן שללה נינהו ובכלל בהמתה הוו ואתא ר\"ש למימר דבכור ומעשר בעלי מומין אימעיטו מבהמתה דדרשינן לקרא הכי בהמתה מי שנאכל לבעלים בתורת בהמתה יצאו אלו שיש להם שם לווי שאין נאכלין בתורת בהמתה שאין אומרים בהמת עיר הנדחת אלא בהמת בכור ומעשר של עיר הנדחת ופליגא הא דרשא דרבינא לדרשא דשמואל דרבינא מבהמתה דריש אליבא דר\"ש דבעלי מומין דבכור ומעשר של שמים הן ושמואל דריש דבכלל בהמתה נינהו דאמר שמואל כל שהוא קרב לגבוה כשהוא תם וכשהוא בעל מום צריך פדייה כגון שאר קדשים קלים חוץ מבכור ומעשר משללה ולא שלל שמים אימעיטו דאין מחרימין אותם עמה וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום אלא נאכל במומו כגון בכור ומעשר כשהוא בעל מום מבהמתה נפקא דכיון דהשתא נאכל לבעלים בהמתה קרינן ביה ופסק רבינו כת\"ק, ודרך זה נראה שהבין הראב\"ד ברבינו. ומ\"ש דר\"ש אינו חולק כבר כתבתי דחולק הוא והבאתי ראיה לזה מדקתני ר\"ש אומר ולא קתני אר\"ש ואע\"ג דכלהו אמוראי מפרשי למלתיה משום הכי ליתא למידחי סברא דת\"ק דהני אמוראי שקלי וטרו להבין דבריו לא לפסוק הלכה כמותו ואילו הוו בעו בעיי אליביה הוה אפשר לומר דסבירא להו כוותיה אי נמי שקלי וטרו למשמע מדבריו לת\"ק. ועוד י\"ל דאפילו אם תמצא לומר דסבר רבינו דר\"ש לא פליג ופליגא הא דרבינא דאמר לר\"ש בעלי מומין לאו בכלל בהמתה נינהו אדשמואל דאמר כל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום אלא נאכל במומו כגון בכור ומעשר כשהן תמימים לאו שלל שמים מיקרו כיון שאם יארע בהם מום יאכלו לבעלים והילכך אצטריך בהמתה למעוטי בכור ומעשר תמימים דמשללה ליכא למעוטינהו אבל כשהן בעלי מומין בהמתה קרינן ביה ובסייף ואע\"ג דרבינא דבתרא הוא מפרש דברי ר\"ש דאפילו בעלי מומין לאו שללה נינהו מ\"מ כיון דשמואל פליג עלויה ותלמודא נמי מקשה בפשיטות אלא בבעלי מומין שללה נינהו סבר רבינו דהכי נקטינן: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ואח\"כ שורפין אותם. כתב הראב\"ד לא ידעתי למה שורפין אותם שלל שמים היה ולא חל עליו איסור עכ\"ל. וי\"ל דסבירא ליה לרבינו דבהמת עיר הנדחת מיקרו ואריא דהקדש הוא דרביע עלייהו וכיון דנסתלק אריא דהקדש חל עליו מיד איסור עיר הנדחת ולפי זה לא קאי ואחר כך שורפין אלא אקדשי בדק הבית. ומכל מקום נשאר מקום עיון אמאי שורפין אותם ואין נהרגין כדין בהמת עיר הנדחת. ונראה לי דאין הכי נמי דבהמת קדשי בדק הבית אחר שנפדית נהרגת אלא לפי שקדשי בדק הבית שם כולל לכל הדברים המוקדשים לבדק הבית ועוד שעל הרוב אין מקדשין לבדק הבית בעלי חיים אלא דברים אחרים משום הכי נקט שורפין. \n", + "ומ\"ש שנאמר שללה לא קאי על מה שכתב בסמוך שורפין אותן אלא אמאי דקתני ימותו או יפדו: \n\n" + ], + [ + "התרומות שבתוכה אם הגיעו ליד כהן וכו'. משנה שם (סנהדרין קי\"א) תרומות ירקבו ובגמ' אמר רב חסדא לא שנו אלא תרומה ביד כהן אבל ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת. ופירש\"י טעמא דירקבו ולא בשריפה דאע\"ג דממון כהן הוא מ\"מ קדש איקרו ולא מזלזלינן ביה כולי האי: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני וכסף מעשר שני וכתבי הקדש וכו'. משנה שם מעשר וכתבי הקדש יגנזו ופי' רש\"י מעשר שני אע\"פ שהוא נאכל לישראל הואיל וקדש איקרי לא אמרינן ישרף אלא יגנז. ובברייתא בגמרא אל רחובה את כל שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר. ונראה שלא היתה בנוסחת רבינו כסף הקדש אלא פרט לכסף מעשר ומינה נשמע לכסף הקדש: \n\n" + ], + [ + "כל העושה דין בעיר הנדחת הרי זה כמקריב עולה כליל עד סוף הפרק. משנה שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המסית אחד מישראל בין איש בין אשה וכו' אף על פי שלא עבד המסית ולא המוסת וכו'. פרק ארבע מיתות (סנהדרין ס\"ו) תנן גבי מסית אמר לשנים הם עדיו ומביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו, והא ודאי אותם שנים לא עבדו ולא קבלו לעבוד ואפילו הכי סוקלין אותו מפני שהורה לעבוד לבד: \n", + "בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה וכו'. בסוף הנחנקין (סנהדרין פ״ט) נביא שהדיח כלומר שמתנבא בשם הקדוש ברוך הוא לעבוד כוכבים בסקילה ר״ש אומר בחנק ופסק כתנא קמא: \n", + "בין שהיה המסית יחיד איש או אשה וכו'. ברייתא פרק ארבע מיתות (סנהדרין ס״א) אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים ואף על גב דפשטא דברייתא מיירי לענין דין הניסתים ה״ה לענין המסית ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח וכו'. משנה (שם ס\"ז) המדיח זה האומר נלך ונעבוד כוכבים ובגמרא מדיחי עיר הנדחת שנו כלומר ואשמעינן דמדיח לא מקרי אלא מדיח עיר הנדחת ומדיח עיר הנדחת לא מקרי מסית: \n", + "היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הם כיחידים וכו'. כלומר אע\"פ שהיה נביא זה שהדיח רוב העיר לא נשתנה דינם מאילו היה הדיוט וכיון שאינו אלא אחד דינם כיחידים וכמו שנתבאר בפרק שקודם זה: \n", + "ואם הודחו רוב אנשי העיר וכו'. כבר פירשתיו בפרק שקודם זה: \n", + "המסית שהסית בין בלשון רבים בין בלשון יחיד וכו' עד העומדים שם ברחוק מביאין אותו לב\"ד וסוקלים אותו. הכל משנה בפרק ד' מיתות שם. וא\"ת היכי קאמר שלשון שאומר המסית הוא אעבוד שאינו אומר אליו תעבוד או נעבוד. ונ\"ל שאומר אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי, או שאמר אלך ואעבוד שמחוסר הליכה אע\"ג דאיכא למימר אדהכי הדר ביה, או שאומר בלשון רבים נלך ונעבוד בכל ענין מקרי מסית: \n\n" + ], + [], + [ + "מצוה ביד המוסת להורגו שנאמר ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה עד לא תכסה עליו. בספרי פרשת ראה: \n", + "ואזהרה להדיוט המסית. כלומר דנביא בהדיא כתיב ביה: \n", + "ומה שכתב שנאמר ישמעו וכו'. בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס\"ג) לא ישמע על פיך אזהרה למסית ומדיח מסית בהדיא כתיב ביה וכל ישראל ישמעו וייראו אלא אזהרה למדיח. ופירש רש\"י דוכל ישראל ישמעו לאו דוקא דמסיפיה דקרא דכתיב ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה נפקא וכן כתב רבינו בספר המצוות אשר לו וגם במנין המצות כתב כן והכא לישנא דגמרא נקט: \n\n" + ], + [ + "המסית אחרים לעובדו וכו'. שם (ס\"א) האומר בואו ועבדוני ר\"מ מחייב ר' יהודה פוטר ואמרו שם היכא דפלחו כ\"ע לא פליגי דכתיב לא תעשה לך פסל כי פליגי בדיבורא בעלמא מר סבר מסית לעצמו שמעי ליה ואין דקאמר ליה קושטא הוא ומר סבר מסית לעצמו לא שמעי ליה מימר אמרי מאי שנא איהו מינן ואין דקאמרי אחוכי קא מחכי ליה וידוע דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י: \n", + "אבל אם הסית לעבודת איש אחר או לשאר מיני וכו'. ברייתא שם לא תאבה לו ולא תשמע אליו הא אבה ושמע חייב: \n\n" + ], + [ + "נביא המתנבא בשם עבודת כוכבים כיצד זה האומר אמר לי כוכב ומזל שמצוה לעשות כך וכך וכו' אפילו כיון את ההלכה וכו'. משנה פרק הנחנקין (סנהדרין פ\"ט). \n", + "ומ\"ש ואזהרה שלו מכלל שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו: \n\n" + ], + [ + "ואסור לערוך דין ותשובה עם המתנבא בשם וכו' וכן נביא השקר וכו' עד ומיתתו בחנק. משנה סוף פרק הנחנקין (שם): \n\n" + ], + [], + [ + "כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר וכו'. בספרי פרשת שופטים: \n", + "ואין דנין נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד וכו'. משנה פרק קמא דסנהדרין (דף ט\"ז): \n\n" + ], + [ + "הנודר בשם עבודת כוכבים והנשבע בה לוקה וכו'. משנה פרק ד' מיתות (סנהדרין ס\"ג) הנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בלא תעשה ובגמ' מנ\"ל דתניא ושם אלהים אחרים לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבים פלונית ולא ישמע על פיך שלא ידור בשמו ולא יקיים בשמו ולא יגרום לאחרים כלומר לעובדי כוכבים שידרו בשמו ויקיימו בשמו. דבר אחר לא ישמע על פיך אצטריך לאזהרת מדיח כלהו אינך נפקי מלא תזכירו. וכן הכריחו שם התוס' שכתבו קשה דלא ישמע הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין וי\"ל דמש\"ה קאמר דבר אחר לאוקומי לא ישמע למדיח ומעיקרא לא פלגינהו בתרי קראי אלא לאסמוכינהו בעלמא דעיקר מלתא דכלהו מלא תזכירו נפקא: \n", + "ומ\"ש לוקה. יתבאר בסמוך בעז\"ה: \n\n" + ], + [ + "וכל עבודת כוכבים הכתובה בכתבי הקדש מותר להזכיר וכו'. מימרא דר\"י שם: \n", + "ואסור לגרום לאחרים שידרו ושיקיימו וכו'. כלומר אע\"פ שאסור לגרום מ\"מ אינו לוקה אלא הנודר והמקיים ומקיים הוא נשבע וכן תרגם אונקלוס שבועה קיים. ועל מ\"ש \n", + "רבינו שהנודר ומקיים בשם עבודת כוכבים לוקה. כתב הראב״ד ז״ל זה לא אמרו בגמ' וכו' חוץ מנשבע ומימר עכ״ל. ביאור הדברים בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס' וס״ג) תנן המגפף ומנשק המכבד המרבץ המרחיץ הסך המלביש המנעיל עובר בלא תעשה הנודר בשמה והמקיים בשמה עובר בלא תעשה ובגמרא כי אתא רב דימי א״ר אלעזר על כולם לוקה חוץ מהנודר בשמה והמקיים בשמה מ״ש הנודר והמקיים דלא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה הני נמי לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו אלא כי אתא רבין אמר ר' אלעזר על כלן אינו לוקה חוץ מהנודר והמקיים מאי שנא אהנך דלא לקי משום דהוי ליה לאו שבכללות הני נמי לאו שאין בו מעשה הוא ההוא כר' יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו עכ״ל הגמרא. ופשטיה כדברי הראב״ד ולדעת רבינו י״ל דכיון דבין לרב דימי בין לרבין ואליבא דר״א מגפף ומנשק לא דמו לנודר ומקיים דבחד לקי ובחד לא לקי אלא דפליגי בהי מנייהו הוא דלקי והיינו דמגפף ונודר ומקיים לא ערבינהו תנא ותננהו אלא פלגינהו בתרי בבי לגלויי לן דאע״ג דמן הדין לא לקי הכא קים ליה לתנא דלקי ורב דימי סבר דהאי דלקי היינו מגפף ומנשק דכיון שיש בהם מעשה אע״ג שהם לאו שבכללות ראוי יותר לענוש מבלאו מפורש ואין בו מעשה ואקשו עליה כיון דלאו שבכללות ליכא למ״ד בעלמא דלוקין עליו ליתא למימרא דסבר תנא דבהא לוקין ואסיקנא כרבין דאמר דהאי דלקי היינו נודר ומקיים כיון שהם מפורשים בכתוב אע״פ שאין בו מעשה ראוי לומר דבהא קאמר תנא דלוקין יותר מלאו שבכללות אע״פ שיש בו מעשה משום דלאו שבכללות לא אשכחן בעלמא מאן דפליג ואמר דלוקין עליו אלמא אין שום סברא ללקות על לאו שבכללות אבל לאו שאין בו מעשה אשכחן ר״י דאמר לוקין עליו וא״כ הרי יש מקום לומר דסבר תנא דידן בהאי לאו כר״י בעלמא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אבל לעולם תנא דידן סבר בעלמא דלא כר' יהודה והכא דוקא אמר הכי אי משום חומר עבודת כוכבים או מטעמא אחרינא. ואפשר דטעמא דתנא משום דכיון דגלי קרא בנשבע לשם שהוא לוקה אע״פ שאין בו מעשה הוא הדין בנשבע לשם עבודת כוכבים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "העושה אוב וכו'. בריש כריתות מני כל הנהו דחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ומני אוב בהדייהו ואמר בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס\"ה) מ\"ט לא תנא התם ידעוני כי היכי דתנא אוב, ואמר ר' יוחנן לפי ששניהם בלאו אחד נאמרו כלומר דתרוייהו מחד קרא נפקי ואם עשה שניהם בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת וא\"כ אליבא דר' יוחנן ידעוני נמי חייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ריש לקיש אמר דהיינו טעמא דלא תני ידעוני משום דאינו חייב חטאת. וידוע דהלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש. ומה שכתב נסקל מפורש בתורה: \n", + "וכן הלוקח גולגולת המת וכו'. בפרק ארבע מיתות שם שנינו בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו ופירש רש\"י פיתום שם המכשף. ובברייתא בגמרא אמרו שבעל אוב הוא הנשאל בגולגולת: \n", + "כיצד הוא מעשה האוב זה שהוא עומד ומקטיר קטורת וכו': כתב הראב\"ד כיצד מעשה האוב וכו' א\"א בבית הקברות וכו'. משחיו של מת עכ\"ל. ואיני יודע מהיכן למד הראב\"ד כן ובעלת אוב דשאול יוכיח שלא היתה בבית הקברות: \n\n" + ], + [ + "ואזהרה שלהן מנין שנאמר אל תפנו אל האובות וכו'. בתורת כהנים פרשת קדושים: \n\n" + ], + [ + "הנותן מזרעו וכו'. בריש כריתות (דף ב') מני לה בהדי הנהו שחייב על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה: \n", + "ומ\"ש נסקל. בהדיא כתיב בקרא עם הארץ ירגמוהו וכו': \n", + "ואזהרה שלו מנין שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר וכו'. בסה\"מ שלו כתב וכבר נכפלה האזהרה מהמעשה הזה באומרו לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. וכוונת רבינו במה שכתב כאן דמקרא דלא ימצא בך ילפינן פירושא דמולך כדאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס\"ד) מסר והעביר למולך ולא באש יכול יהא חייב נאמר כאן להעביר ונאמר להלן לא ימצא בך מעביר בנו מה להלן באש אף כאן באש ומה כאן מולך אף להלן מולך, ומה שכתב בסה\"מ שנכפלה היינו בתר דידעינן פירוש דמולך שייך למימר נכפלה: \n", + "כיצד היו עושין מדליק אש גדולה ולוקח וכו'. מתבאר והולך: \n", + "ומ\"ש ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש. זה דעת רבינו ואפשר דמפיק לה מדכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש אלמא שהוא עצמו מעביר אותו, אבל אין כן דעת רש\"י בפרק ארבע מיתות אלא שכהניהם היו מעבירים אותו: \n", + "ומעבירו ברגליו מצד זה לצד זה בתוך וכו'. בפרק ארבע מיתות (שם) אמר רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה היכי דמי אמר אביי שרגא דליבני במיצעי נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא רבא אמר כמשוורתא דפורייא, תניא כוותיה דרבא אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה העבירו ברגל פטור. ופירש\"י שרגא דליבני שורת לבנים גבוה לבנה ע\"ג לבנה והאש מכאן ומכאן. כמשוורתא דפורייא אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצים בימי הפורים שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה. העבירו ברגל פטור אלמא דרך עבודתו בקפיצה עכ\"ל. ויש לתמוה היאך כתב רבינו דאינו חייב עד שיעבירנו ברגליו דאדרבא בגמרא אמרינן דהעבירו ברגל פטור, ונשאל הגאון מהר\"י קולון על זה והשיב דרבינו מפרש האי שרגא דליבני שאומר אביי היינו משום דדרך העברה היינו שהאב נושא את בנו על כתיפו ועובר עם בנו בתוך האש ואע\"ג דקרא לא משמע שיהא האב עובר בתוך האש עצמו שהרי בנו באש כתיב ולא עובר עם בנו באש מ\"מ כיון דשרגא דליבני ובמיצעי פירוש גדר לבנים מזה וגדר לבנים מזה גובהן עד כנגד גובהו של אב והאב עובר בין הגדרים האלה ואין האש נוגעת בו כלל אלא שהוא מעביר בנו על כתיפו למעלה ממחיצת הלבנים עד שהשלהבת מגעת אל הבן המורכב על כתיפו של אביו קרינן בו מעביר בנו באש ועל זה פליג רבא וס\"ל דאם העבירו האב ברגל כלומר ברגל של אב שהאב עצמו עובר בתוך האש שהוא פטור אלא צריך שיעבירנו ברגלו של בן והיינו דקאמר רבא כמשוורתא דפורייא שכן רגילות שעוברים על האש מצד לצד כמ\"ש רבינו והיינו דמייתי סיעתא לרבא מברייתא דקתני העבירו ברגל פטור כלומר ברגל של מעביר לאפוקי מדאביי. ודיקא נמי כדפרישית שרבינו כתב ומעבירו ברגלו ולקמן נמי כתב ויעבירנו באש וברגלו ובברייתא קתני העבירהו ברגל ולא קתני העבירהו ברגלו אלא ודאי דברגל משמע ברגל המעביר וברגלו משמע ברגלו של עובר עצמו כדפרישית ע\"כ. ול\"נ שרבינו מפרש דאביי דאמר שרגא דליבני היינו שהאש מכאן ומכאן ושורות הלבנים באמצע ומעביר בנו על שורות הלבנים אבל לא בתוך השלהבת ורבא פליג עליה ואמר כמשוורתא דפורייא ולא לענין הקפיצה הוא שאמר כן וכמו שפירש\"י אלא כשם שהעושים אותה משוורתא עוברים בתוך השלהבת כך זה צריך שיעבור בתוך השלהבת ולאפוקי מדאביי ותניא כותיה דרבא העבירו ברגל דהיינו שרגא דלבני שהוא עובר ברגלו כמי שמהלך בשוק פטור עד שיעבור בתוך השלהבת דאז אורחא דמילתא דאינו עובר ברגלו משום דרגליו תכוינה ולא שתחויב הקפיצה עכ\"פ וכדברי רש\"י אלא הכוונה לרבא ולברייתא העברה בתוך השלהבת לבד. וזהו שכתב רבינו ומעבירו וכו' בתוך השלהבת. \n", + "ומ\"ש רבינו ומעבירו ברגליו. ענינו שלא יעבירנו מראשו או מצדדיו כמו שעושין כשמחרכין התרנגולת אלא העברה מצד רגליו בעינן. ואפשר דס\"ל דאיתיה בכלל מאי דאמר רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה ואין דרך העברה אלא מצד רגליו: \n", + "לא שהוא שורפו וכו'. רש\"י כתב כן שם ודייק לה מדתניא המעביר עצמו פטור אלמא לאחר העברה חי הוא והא דאמרינן גבי חזקיה שסכתו אמו סלמנדרא לאו למולך היה אלא לאלהי ספרוים דהתם שריפה כתיב: \n", + "לפיכך העושה וכו'. שם באלו הן הנסקלין (סנהדרין ס\"ד) תנן העובד עבודת כוכבים והנותן מזרעו למולך ובגמרא קתני עבודת כוכבים וקתני מולך כלומר דמדפלגינהו בתרתי אלמא מולך לאו בכלל עבודת כוכבים הוא תנן כמ\"ד מולך לאו עבודת כוכבים הוא דתניא אחד למולך ואחד לשאר עבודת כוכבים חייב כלומר דקסבר מולך עבודת כוכבים הוא ולא איצטריך לאזהורי עליה בכדרכה דמאיכה יעבדו נפקא אלא לומר לך שאם עשה שלא כדרכה חייב ר\"א בר\"ש אומר למולך חייב שלא למולך פטור ובודאי דכסתם מתניתין קי\"ל. אבל ק\"ל מאי לפיכך שנראה שאין דין זה נמשך מדין של מעלה. ונ\"ל שהוא מקושר עם מ\"ש לא שהוא שורפו וכו' וקאמר השתא כיון שאינו שורפו יכולין אנו לומר דהעושה עבודה זו לעבודת כוכבים אחרת פטור אבל אילו היינו אומרים דשורפים את בניהם אפילו לעבודת כוכבים אחרת היה חייב דתיפוק ליה משום מקטר כנ\"ל. ונראה מדברי רבינו שכתב לעבודת כוכבים אחרת דמולך עבודת כוכבים הוא והעושה אחד מארבע עבודות לפניו חייב ודלא כרש\"י שכתב דפטור: \n\n" + ], + [ + "אינו חייב וכו'. משנה (שם) אינו חייב עד שימסור למולך ויעבור באש מסר למולך ולא העביר באש העביר באש ולא מסר למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעבור באש: \n", + "ומ\"ש או שמסר והעביר שלא כדרך העברה פטור. מימרא דרב יהודה וברייתא שם כתבתים בסמוך: \n", + "ואינו חייב עד שימסור וכו'. שם מימרא דרב אחא בריה דרבא וכתבו התוס' וא\"ת מקמא איחייב ליה וי\"ל כגון שאין לו אלא בן אחד או שהעבירו בבת אחת. ול\"נ דכי עבר קמא חיובו תלוי ועומד אם לא העביר יותר חייב ואם העביר יותר נפטר מחיובו: \n\n" + ], + [ + "אחד זרע כשר עד ובנותיו בניהם ובני בניהם וכו'. ברייתא שם: \n", + "אחד בניו וכו'. ברייתא שם ודריש מכי מזרעו נתן למולך בן בנו ובן בתו דכולהו זרעו נינהו וממילא שמעינן שמי שאינו זרעו פטור עליו, ועוד שם ברייתא מפורשת אינו חייב אלא על יוצאי ירכו אביו ואמו אחיו ואחותו פטור: \n", + "או שהעביר עצמו. ברייתא שם. העביר עצמו פטור ורבי אלעזר בר\"ש מחייב ופסק כת\"ק: \n", + "העביר אחד מזרעו וכו'. שם בעיא דלא איפשטא ופסק בדיני נפשות להקל: \n\n" + ], + [ + "(ו-ח) מצבה שאסרה תורה וכו' אפילו לעבוד את ה'. כן משמע בספרי פרשת שופטים דקאמר מצבה אהובה לאבות ושנואה לבנים ומצבה דאבות לה' היתה ואפ\"ה קאמר שהיא שנואה לבנים: ", + "וכן אבן משכית וכו' אע\"פ שהוא משתחוה עליה לשם לוקה. הכי משמע פ' בהר סיני ובפ' הקורא את המגילה עומד (מגילה כ\"ב) תניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה עליה אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש כדעולא דאמר לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד ופירש\"י לא אסרה תורה בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בבה\"כ דוגמא של מקדש, עכ\"ל. כלומר לא אסרה תורה כאן אבן משכית לעבודת כוכבים דא\"כ לא שייך למידק הא במקדש מותר אלא לאסור רצפת אבנים להשתחות לה' הוא דאתא. ורבינו מפרש דענינא דהכא לא משמע דאתא לאסור אבן משכית מפני שהוא דוגמת המקדש אלא מפני שהוא מנהג עובדי כוכבים אסרתו תורה להשתחוות עליה לשם ומייתי שם האי ברייתא על האי דקאמר התם רב איקלע לבבל בתענית צבור נפול כ\"ע אאנפייהו והוא לא נפל על אנפיה מאי טעמא רצפה של אבנים היתה ותניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה עליה אין אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש כדעולא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים א\"ה מאי איריא רב אפילו כלהו נמי קמי דרב הואי ואי בעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד פירוש דמעיקרא שני ליה שרצפת אבנים היתה קמיה דרב ולכך היה אסור לו שיפול אבל לפני הצבור לא היתה ולכך הותר להם ליפול על פניהם ואי בעית אימא דלפני ההיכל היתה רצפת אבנים ולאינך הוא שרי שלא היו פושטים ידיהם ורגליהם אבל לרב שמנהגו לפשוט ידיו ורגליו היה אסור. וסובר רבינו כמו שכתבו התוס' והרא\"ש דללישנא קמא אפילו בלא פישוט ידים ורגלים אסור מדרבנן ופסק כההוא לישנא מהטעם שיתבאר בסמוך ולכן כתב רבינו שבלא פישוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא מכת מרדות דהיינו מדרבנן. ", + "ומה שכתב או שוחה על צדו למדו מדאמרינן אמר רב חייא בר אבין חזינא לאביי ורבא דמצלי אצלויי כלומר שהיו מטין עצמם על צדיהן ולא נופלים על פניהם ממש מפני הרצפה וכן פירשו התוס' והרא\"ש בשם רבינו האי גאון. ומדחזינן דאביי ורבא הוו מצלי אצלויי משמע דסבירא להו כלישנא קמא דאסור אפילו בלא פישוט ידים ורגלים ומשום הכי פסק רבינו כההוא לישנא אע\"ג דלישנא קמא הוי. ונ\"ל דאינו אסור אלא נפילת אפים על הרצפה שקצת דמיון השתחואה יש בה אבל להתפלל על הרצפה מותר אע\"פ ששוחה במקומות שחייבו חכמים דהא רב דאמרינן שרצפת אבנים היתה לפניו ונפילת אפים הוא דלא עבד אבל צלותא מיהא צלי דאי לא התפלל היכי הוה בעי דלינפול אאנפוי ועוד דהל\"ל רב לא צלי אלא משמע דצלי ולא נפיל אאנפוי. ", + "והכי דייק לשון רבינו שכתב כל המשתחוה לה' על האבנים המפוצלות בלא פישוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות ומדנקט בלא פישוט ידים ורגלים משמע שאינו חסר מהשתחואה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד אבל פניו דבוקות כמו שהוא בהשתחואה. וכן כתב ריב\"ש בתשובתו וז\"ל מדברי רש\"י והרמב\"ם נראה דאין לחוש לאבן משכית אפילו מדרבנן אלא כשפניו דבוקות בארץ אע\"פ שאין בו פישוט ידים ורגלים אבל שוחה לבד אין לחוש על זה, עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "הנוטע אילן וכו'. בספרי פ' שופטים מנין לנוטע אילן ובונה בית בהר הבית שעובר בל\"ת ת\"ל כל עץ אצל מזבח ה' וכו' ראב\"י אומר מנין [שאין עושין אכסדרה בעזרה וכו' ומדלא נקט] שהעושה אכסדרה בעזרה עובר בל\"ת וכו' כדקתני גבי נוטע אילן משמע לרבינו דלא לקי עליה ומשמע דמדרבנן הוא דמיתסר וקרא אסמכתא בעלמא. ומ\"מ יש לתמוה על רבינו למה כתב גבי נוטע אילן בעזרה דמשמע דחוץ לעזרה שרי ובספרי אסר גם בהר הבית ואין לומר דהר הבית לא קאי אלא לבונה בית אבל נוטע אילן לא מתסר אלא בעזרה דמהי תיתי לן ועוד דנוטע חמור מבונה וכיון דבונה אסור בהר הבית כ\"ש נוטע. ואפשר דסבר רבינו דראב\"י פליג את\"ק וסבר דליכא איסורא אלא בעזרה בלבד ופסק כמותו משום דמשנתו קב ונקי ותו דבספ\"ק דתמיד (דף [כח:]) מקשה מיניה. ויש לתמוה עוד על רבינו למה השמיט דבונה בית בלא תעשה ואפשר דס\"ל דבהא נמי פליג דהאי בונה בית דקאמר ת\"ק של עץ הוא כעין אכסדרה ואתא ראב\"י למימר דאינו בלא תעשה אלא איסורא בעלמא הוא דאיכא. ומדברי הראב\"ד שכתב לשכת העץ בית היתה משמע דסבר דלראב\"י לא מיתסר אלא אכסדרה אבל בית אפילו כולו של עץ שרי דלא דמי לאלו כלל. ומה שהקשה מגזוזטרא שהקיפו בעזרת הנשים בשמחת בית השואבה ותירץ לשעתה היתה, בפרק ראשון מהלכות בית הבחירה תירץ בענין אחר: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) מצות עשה לאבד וכו' ובארץ ישראל וכו' אבל בח\"ל וכו': עבודת כוכבים ומשמשיה וכו'. (מכות כ\"ב) פרק אלו הן הלוקין אוקימנא הא דתניא המבשל גדי בחלב ואכלו לוקה חמש דהיינו בשבשלו בעצי אשרה ואזהרתיה מולא ידבק בידך א\"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה אל ביתך וא\"כ שלוקה שש מבעי ליה הרי דנהנה מאשרה לוקה שתים מלא ידבק ולא תביא והוא הדין לנהנה מכל מילי דעבודת כוכבים: \n\n" + ], + [ + "בהמה שהקריבוה וכו'. מדאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ד) המקדש בפרש עגלי עבודת כוכבים אינה מקודשת וכ״ש הוא לשאר דברים שהזכיר רבינו. \n", + "ומה שכתב שהקריבוה כולה נראה דהיינו לומר שאם הקריבוה לעבודת כוכבים ופירשו ואמרו חוץ מפרשה או מעצמותיה או קרניה וטלפיה ועורה אותם דברים ששיירו לא נאסרו: \n", + "לפיכך אם היה בעור סימן וכו'. משנה (שם כ\"ט) אלו דברים של עבודת כוכבים אסורים ואיסורן איסור הנאה ומני בהדייהו עורות לבובין ומסיים בה רשב\"ג אומר בזמן שהקרע שלו עגול אסור ומשוך מותר כלומר לפי שאין דרכן לעשות לעבודת כוכבים משוך ואסיקנא הלכתא בגמרא כרשב\"ג: \n\n" + ], + [ + "מה בין עבודת כוכבים וכו'. בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״א נ״ב) תנן עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד ושל ישראל משתיעבד ומייתי לה בגמרא מהני קראי דמייתי לה רבינו: \n", + "ומשמשי עבודת כוכבים וכו'. שם אבד תאבדון בכלים שנשתמש בהם לעבודת כוכבים הכתוב מדבר הביאום ולא נשתמשו בהם יכול יהו אסורין ת\"ל אשר עבדו שם שאין אסורין עד שיעבדו מכאן עבודת כוכבים של עובד כוכבים אינה אסורה עד שתיעבד ושל ישראל אסורה מיד דברי ר' ישמעאל. ר\"ע אומר חילוף הדברים עבודת כובבים של עובד כוכבים אסורה מיד של ישראל משתיעבד ואמרינן בגמרא דמשמשי עבודת כוכבים דעובד כוכבים לכ\"ע אין אסורין עד שיעבדו דר\"ע בעבודת כוכבים פליג אבל בכלים לא פליג. ומשמשי עבודת כוכבים של ישראל לר\"ע דקי\"ל כותיה אינם אסורים עד שתיעבד מק\"ו דהשתא היא גופא לא מיתסרא עד שתיעבד משמשיה מיבעיא: \n\n" + ], + [ + "העושה וכו'. פ' לפני אידיהן (עבודה זרה דף י״ט) מימרא דרבי אלעזר א״ר יוחנן ומפורש שם דאפילו עשה לעובד כוכבים שכרו מותר ומטעם שהזכיר רבינו: \n", + "הלוקח גרוטאות וכו'. בפרק בתרא (דף ע\"א) אמרינן דמשיכה בעובד כוכבים קונה מתיבי הלוקח גרוטאות כלומר שברי כספים מן העובד כוכבים ומצא בהם עבודת כוכבים אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר ואם משנתן מעות יוליך לים המלח כיון דלא מצי לאהדורי ולמשקל דמי ואי ס\"ד משיכה בעובד כוכבים קונה אמאי יחזיר אמר אביי משום דמחזי כמקח טעות כלומר דמשיכה בטעות הואי דלאו אדעתא דעבודת כוכבים זבן אמר רבא רישא מקח טעות סיפא לאו מקח טעות אלא אמר רבא רישא וסיפא מקח טעות ורישא דלא יהיב זוזי לא מתחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל סיפא דיהיב זוזי מתחזי כעבודת כוכבי' ביד ישראל כלומר דלכי הדר שקיל זוזי מתחזי כמאן דמזבן עבודת כוכבים ואסיקנא התם דמשיכה בעובד כוכבים קונה וכיון שכן טעמא דרישא דברייתא דלא קנה היינו משום דמקח טעות הואי שאם לא כן כיון שמשך דידיה היא ויוליך לים המלח ובסיפא נמי מן הדין לא קנה דמקח טעות הוא והיינו טעמא דיוליך לים המלח משום דמחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל וכיון דאפילו במשך אם לא נתן מעות יחזיר והרי הוא נותן העבודת כוכבים מידו ליד עובד כוכבים כ\"ש היכא שלא משך אע\"פ שנתן מעות דיחזיר. וכתב רבינו טעם דכשמשך ולא נתן מעות דיחזיר דהוי משום מקח טעות משום דאי לא כתב הכי הוה קשיא ליה דהא משיכה בעובד כוכבים קונה אבל בנתן מעות ומשך דלא קשיא עליה מידי לא חשש לכתוב הטעם: \n", + "וכן עובד כוכבים וגר כו'. משנה פ\"ו דדמאי: \n\n" + ], + [ + "צורות שעשאום וכו'. משנה בע\"ז (דף מ') ריש פ\"ג כל האלילים אסורים מפני שהן נעבדים פעם אחת בשנה דר\"מ וחכ\"א אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור ובגמרא אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן בעומדים על פתח המדינה שנינו כלומר דאי לאו הכי לא אסור לר\"מ כל האלילים ולרבנן כל שיש בידו מקל או צפור וכו'. ובגמרא עוד אמר רב מחלוקת בשל כרכים אבל בשל כפרים דברי הכל אסורים כלומר דבני כפר לא עבדי לנוי. ואמאי דתנן אינו אוסר אלא כל שיש בידו מקל וכו' אמרו בגמרא תנא הוסיפו עליהם סייף עטרה וטבעת. והוי יודע דקודם למימרא דר' יוחנן בעומדין על פתח המדינה שנינו איתא בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל באנדרטי של מלכים שנינו ופירש\"י כשהמלך מת עושין צורתו בפתח השער לזכרון והתם קאמר ר\"מ דאגב חביבותא פלחי ליה. ובעומדין על פתח המדינה פירש\"י ג\"כ בהנהו קאסר ר\"מ דחשיבי להו וכתב הר\"ן נראה מדבריו דהני אוקימתי אליבא דר\"מ נינהו אבל לרבנן בין עומדין על פתח המדינה בין אין עומדין הכל תלוי כשיש בידו מקל או צפור או כדור. אבל הרמב\"ם כתב והנמצאות במדינה אם היו עומדין על פתח המדינה וכו'. מכלל דס\"ל דר\"י דאמר בעומדין על פתח המדינה בין לר\"מ בין לרבנן קאמר ולא קאי אדרב יהודה אמר שמואל דאוקמה באנדרטי של מלכים אלא אוקימתא באפי נפשא היא ופסק הרב ז\"ל כר\"י עכ\"ל. ודבריו צ\"ע שמתחלת דבריו נראה שאין חילוק בין רבינו ורש\"י במימרא דר\"י דלר\"מ אתמר וא\"כ לא שייך למימר ופסק כר\"י דהא רב יהודה לא אשתעי אליבא דרבנן דקי\"ל כותייהו אלא לפרש דברי רבי מאיר אתי. ולי נראה לומר דרבינו מפרש דרב יהודה ור\"י בין לר\"מ בין לרבנן וה\"ק רב יהודה אפילו באנדרטי של מלכים דחזקתו אינו אלא לנוי לר\"מ אסור בכל ענין ולרבנן אם יש בידו מקל וכו' ואמר ר' יוחנן כי אסרי רבנן ור\"מ היינו בעומדין על פתח המדינה ושמואל ור\"י מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ורבינו רמז דברי רב יהודה בשלא חילק בין אנדרטי לשאר צורות אלא תלה הכל בעומדין על פתח המדינה ויש בידו מקל וכו': \n", + "כתב רבינו ירוחם כל הצלמים שהם כאנדרטי של מלכים ובפתח מדינה מותרים והוא שאין ידוע אם נעבדו שאם נעבדו עבודת כוכבים מיקרו פירוש אנדרטי כשימות המלך ועושים צורתו בפתח העיר פשוט פרק כל האלילים (דף מ\"א). והרמב\"ם כתב שאליל אחר אינו אסור אפילו שיהיה בידם אבל אנדרטי אם היה בידם שום דבר אסור ואם לאו מותר שאינם עשויין אלא לנוי עכ\"ל. נראה שסובר רבינו ירוחם שאע\"פ שלא הזכיר אנדרטי בכלל ועומד על פתח המדינה הוא דסתם עומד על פתח המדינה אינו אלא אנדרטי ובהני הוא דמפליג בין יש בידם לאין בידם אבל כשאינן אנדרטי בכל גוונא שרי וזה שאמר צורות שעשאום עובדי כוכבים לנוי מותרים בהנאה ולא חילק כלל: \n\n" + ], + [ + "אלילים הנמצאים וכו'. משנה (שם) המוצא שברי אלילים הרי אלו מותרים מצא תבנית יד תבנית רגל הרי אלו אסורים מפני שכיוצא בהם נעבד ובגמרא אמר שמואל אפילו שברי עבודת כוכבים והא אנן תנן שברי אלילים ה\"ה דאפילו שברי עבודת כוכבים והא דקתני שברי אלילים משום דקא בעי למתני סיפא מצא תבנית יד תבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהם נעבד אמאי והא שברים נינהו תרגמא שמואל בעומד על בסיסו. וה\"פ לדעת רבינו אפילו שברי עבודת כוכבים מותרין ולא תימא דוקא שברי אלילים שאע\"פ שהיו עומדין על פתח המדינה והיה בידם מקל וכו' מ\"מ איכא לספוקי שמא לא עבדום ואת\"ל עבדום כיון שהושלכו אימור בטלום אבל שברי עבודת כוכבים שראינו שעבדוהו דליכא אלא חד ספיקא לא קמ\"ל שמואל דשרו. משום דקא בעי למתני סיפא דאי תני עבודת כוכבים ה\"א דוקא עבודת כוכבים מצא תבנית יד או רגל אסורה אבל אלילים אפילו תבנית יד שרי להכי תנא ברישא אלילים למימר דאע\"ג דשמא לא עבדום אפילו הכי לשבר חשוב כגון תבנית יד חיישינן וכשעומדין על בסיסן כדמוקי לה לקמן. ולא רצה רבינו לפסוק כשמואל משום דאמרינן תו בגמרא אתמר עבודת כוכבים שנשתברה מאליה ר' יוחנן אמר אסורה וריש לקיש אמר מותרת ופסק רבינו בפ\"ח כר\"י ומשמע ליה דשמואל דשרי שברי עבודת כוכבים ס\"ל דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה מותרת כר\"ל ולא קיי\"ל כוותיה ולא נימא דאפשר דמודה שמואל בעבודת כוכבים שנשתברה שאסורה ולא שרי אלא במוצא מושלך דכיון דהושלך מוכח שביטלוהו דא\"כ כי אותביה ר' יוחנן לריש לקיש ממתניתין דקתני המוצא שברי אלילים מותרים הא שברי עבודת כוכבים אסורים לישני ליה דשאני. ומכיון דלא קי\"ל כשמואל צריכין אנו ליישב המשנה דקתני רישא שברי אלילים מותרים ובסיפא אסר תבנית יד. וי\"ל דרישא מיירי בשברי אלילים ומשום דהוו ספק ספיקא מותרים וסיפא דמצא תבנית יד מיירי בשברי עבודת כוכבים דליכא אלא חד ספיקא וכן כתבו התוס'. \n", + "ומ\"ש רבינו שאלילים הנמצאים מותרים אע\"ג דמתניתין לא תנן אלא שברי אלילים נראה שלמד כן מדמקשה בגמרא לר\"י דאמר שברי עבודת כוכבים [אסורים דכיון דלר\"מ צלמים אסורים שברי צלמים] מותרים לרבנן עבודת כוכבים נמי היא אסורה ושבריה מותרים. ומשני הכי השתא התם אימור עבדום אימור לא עבדום ואת\"ל עבדום אימור בטלום עבודת כוכבים ודאי עבדום מי יימר דבטלום הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. ואיכא למידק דלמה ליה למפרך דמדר\"מ נשמע לרבנן לפרוך דמדרבנן גופייהו נשמע דאלילים הנמצאים אסורים ושברים מותרים ה\"נ עבודת כוכבים אסורים ושבריה מותרים ומדלא פריך הכי אלמא דלרבנן אפילו אלילים עצמם מותרים דהא הוא ספק ספיקא ספק עבדום ספק לא עבדום ואת\"ל עבדום מכיון שמצאן מושלכין אימור בטלום ובדין הוה דהוה ליה למנקט המוצא אלילים הרי אלו מותרים אלא איידי דבעי למתני סיפא בשברי עבודת כוכבים אסורים תנא רישא בשברי אלילים מותרים והני אלילים דאמרינן דלרבנן כי מצאן מושלכים שרו משום ספק ספיקא היינו בעומדים על פתח המדינה ובידם מקל וכו' דאל\"כ מאי איריא מצאן מושלכים אפילו עומדין במקומם שרי שחזקתן לנוי וכמו שנתבאר לעיל בסמוך וה\"פ דמתניתין המוצא שברי אלילים מושלכים הרי אלו מותרים משום דהוו ספק ספקא וכיון דהוי משום ספק ספקא ה\"ה למוצא אלילים עצמם אבל מצא תבנית יד תבנית רגל דהיינו שברי עבודת כוכבים הרי אלו אסורים מפני שכיוצא בהם נעבד כלומר מפני שכשהיו אלו האברים מחוברים במקומם ודאי היו נעבדים וא\"כ אין כאן אלא ספק אחד. וזה שאמר בפ\"ח עבודת כוכבים שנשתברה מאליה שבריה אסורין בהנאה עד שיבטלוה לפיכך המוצא שברי עבודת כוכבים הרי אלו אסורין בהנאה שמא לא ביטלוה העובדי כוכבים, עכ\"ל: \n", + "כתב הרמ\"ך אלילים הנמצאים מושלכין וכו' עד שהעובדי כוכבים בטלוה מאי איריא יד עבודת כוכבים או רגלה אפילו של אלילים נמי כדקתני בגמרא ה\"ה דאפילו שברי עבודת כוכבים נמי אלא משום דבעי למתני סיפא תבנית יד ורגל דאפילו באלילים אסור ואי אמרת ה\"מ בשעומדין על בסיסן מ\"מ מאי איריא יד עבודת כוכבים או רגלה אפילו שאר שברים נמי דהא איהו גופיה פסק כר\"י וליכא חילוק בין מוצא לנשתברה מאליה וחזינן לר\"י דאפילו שאר אברים אסר דהא מקשה לר\"ל מהא דמוצא שברי צלמים מותרין הא שברי עבודת כוכבים אסורין ודאי שברי עבודת כוכבים דומיא דשברי אלילים ושברי אלילים ודאי משאר שברים קאמר מדקתני סיפא תבנית יד ורגל הרי אלו אסורין מכלל דרישא דשרי בשאר שברים מיירי, עכ\"ל. ובמה שכתבתי לדעת רבינו לא קשה מידי: \n\n" + ], + [ + "המוצא כלים וכו'. משנה שם (דף מ\"ב) המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת הדרקון יוליכם לים המלח רשב\"ג אומר שעל המכובדים אסורין שעל המבוזים מותרים ובגמרא פריך דאשכחן דלטובא אחריני פלחי ומשני אביי מיפלח לכל מאי דמשכחי פלחי מיצר ומיפלח הני תלתא דשכיחי ציירי להו ופלחי להו למידי אחרינא לנוי בעלמא עבדי להו ובעינן אי זה הן כלים מכובדים ואי זה הם מבוזים ואמר שמואל אלו הן מכובדים שעל השיראין ושעל הנזמים ושעל הטבעות כלומר הני דוקא דחשיבי שהן עשויים לתכשיט אבל כל שאר כלים מבוזים נינהו. ותניא כותיה ומפרש רבינו שיראין בגדי שני וה\"ה לכל מלבוש יקר דמיקרו מכובדין: \n\n" + ], + [ + "עבודת כוכבים ומשמשיה וכו'. משנה פרק השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ע״ד) אלו אסורים ואוסרים בכל שהן יין נסך ועבודת כוכבים ועורות לבובין. ופי' רש״י בכל שהן דאפילו חד באלף לא בטיל עבודת כוכבים צורה אחת שעבדוה שנתערבה באלף צורות שאינן עבודת כוכבים. ורבינו מפרש דבכלל עבודת כוכבים דמדכר מתניתין איתא נמי משמשיה דכשם שהיא אינה בטלה אפילו באלף ה״ה משמשיה וכן משמע מדין כוס של עבודת כוכבים שנתערב בריבוא שיבא בסמוך. ותקרובת שלה יליף מעורות לבובין דתניא בהדיא ואיסורן משום תקרובת כמו שקדם בפרק זה: \n", + "עבר ומכר וכו'. כך אמרו סוף פרק שני דקידושין (דף נ\"ח) וילפינן לה מדכתיב והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה אחריו הרי הוא כמוהו: \n\n" + ], + [ + "עבודת כוכבים או אשרה שנשרפה אפרה אסור בהנאה. ברייתא בסוף תמורה (דף ל\"ד:): \n", + "וגחלת של וכו'. ברייתא פ' בתרא דיו\"ט (דף ל\"ט): \n", + "ספק אסור ספק ספיקה מותר. ברייתא בפרק כל הזבחים שנתערבו (זבחים דף ע״ד) ואע״ג דאוקימנא לה כר״ש ור' יהודה פליג עליה פסק כר״ש משום דרב ס״ל כוותיה ואע״ג דשמואל פליג הא קי״ל הלכה כרב באיסורי: \n", + "כיצד כוס של וכו'. בברייתא הנזכרת (זבחים ע\"ד). \n", + "ומ\"ש פירש כוס אחד מן התערובת וכו'. גם זה בברייתא הנזכרת פירש אחד מהם לרבוא ומרבוא לרבוא כלם מותרים ובתר הכי תניא ר' יהודה אומר רמוני בדן אסורין בכל שהן כיצד נפל אחד מהם לתוך רבוא ומרבוא לרבוא אסורין ר\"ש בר' יהודה אומר משום ר\"ש לרבוא אסורים ומרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותר ואוקימנא ברייתא דשריא ספק ספיקא בעבודת כוכבים כר\"ש. ופירש\"י לרבוא אסורים רבוא הראשון שהאיסור עצמו נפל שם אסור אבל פירש אחד מאותו רבוא לשלשה רמונים ומהשלשה פירש אחד למקום אחר מותר אפילו השלשה אמצעיים דספק ספיקא מותר. וכבר נתבאר שרבינו פסק כר\"ש ואע\"פ שבברייתא שנו פירש אחד מהם לרבוא ומרבוא לרבוא דמשמע דכשפירש כוס אחד מהתערובת ונתערב עם אחרים עדיין כלם אסורין ולא שרי אלא כשפירש אחד מהתערובת שניה ונתערב עם אחרים דאז תערובת שלישית זו מותרת ושתי התערובות הראשונות עדיין הן אסורות וכן משמע מברייתא דרמוני בדן כתב רבינו דכשפירש אחד מהתערובת ראשונה ונתערב עם אחרים מותרת תערובת שניה משום דכיון דתלי ברייתא טעמא דהיתרא בספק ספיקא הרי בתערובת שניה יש ספק ספיקא ספק אם כוס שפירש מהראשונים של עבודת כוכבים היה או לאו ואת\"ל של עבודת כוכבים היה שמא זה שהוא נהנה בו אינו אותו שנפל וכן י\"ל בכל כוס וכוס של תערובת שניה וא\"כ ע\"כ דמאי דתני שלש תערובות היינו משום דלר\"י אפי' תערובת שלישית אסורה אבל לר\"ש ודאי תערובת שניה שרי דכל כוס מהם ספק ספיקא הוא וכדפרישית וכן כתבו שם התוספות ואע\"פ שבברייתא דרמוני בדן תני ומרבוא לשלשה כבר העמידוה בגמרא דבנפל לשנים סגי דאיכא רובא ומאי לשלשה דקתני תרתי והוא ולפיכך כתב רבינו ונפל לכוסות שנים. אבל קשה שכתב בפ' ט\"ז מהלכות מאכלות אסורות נפל רמון אחד מן התערובת הזאת לשנים רמונים אחרים וכו' ואם נפל מן התערובת הראשונה אחד לאלף וכו' הרי כלם אסורים הרי שהוא מצריך שלש תערובות בפשט הברייתא וגבי עבודת כוכבים למה הספיק בשתי תערובות שלא כפשט הברייתא. ועוד קשה דאטו עבודת כוכבים מיגרע גרע מרמוני בדן. ואפשר שהוא ז\"ל לא היה גורס בברייתא דכוס של עבודת כוכבים ומרבוא לרבוא ובברייתא דרמוני בדן היה גורס בדברי ר\"ש מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר, טעמא דמלתא משום דאע\"ג דמדינא בשתי תערובות סגי כברייתא דעבודת כוכבים ברמוני בדן החמירו להצריכן שלש תערובות מפני שהוא דבר שאפשר שיהיו לו מתירין אם יתפררו הרמונים ואע\"ג דלהרשב\"א לא חשיב בכי האי גונא דבר שיש לו מתירין כדמשמע בטור יורה דעה סימן ק\"כ לרבינו חשיב. א\"נ דברמוני בדן חיישינן דילמא אתו לזלזולי ביה ולפיכך החמירו יותר אבל בעבודת כוכבים דכולי עלמא פרשי מינה לא גזור כולי האי. אבל מדבריו בפרק ט\"ז גבי רמוני בדן משמע דשורת הדין כן וצ\"ע: \n", + "טבעת של וכו'. גם זה שם (זבחים ע\"ד) אמר רבה בר אבוה אמר רב נחמן טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כלן דאמר הך דנפל היינו דאיסורא ואוקימנא כר' אליעזר ואקשינן והאמר ר\"א לא התיר ר' אליעזר אלא שנים שנים אבל אחת אחת לא א\"ל אנא תרתי קא אמינא. ורבינו מפרש שנים דהיינו שהקריב שנים מהמעורבים שחל הספק בשניהם יחד והנשארים כשרים וכן פירש בפ' הנזכר על משנת איברים באברי בעלי מומין ר' אליעזר אומר אם קרב ראש אחד יקרבו כל הראשים ודלא כרש\"י שפירש כאן בעבודת כוכבים. ופסק רבינו כרב נחמן דסבר הכי וכן רבה בר אבוה דאמרו לה משמיה הכי ס\"ל וגם ר\"ל הכי ס\"ל דאמרינן התם בסמוך דכדר\"ל דאמר חבית תרומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהם לים המלח הותרו כלן ואמרינן הך דנפל דאיסורא נפל וכיון דכל הני אמוראי ס\"ל הכי נקטינן כוותייהו אע\"ג דאוקימנא להא דר\"נ כר' אליעזר ולא קי\"ל כוותיה וכמו שפסק בפ\"ו מהלכות פסולי המוקדשין משום דחכמים פליגי עליה ס\"ל לרבינו דהני אמוראי ס\"ל דע\"כ לא פליגי חכמים אר' אליעזר אלא בתערובת קדשים משום דס\"ל דשחוטין נדחין ור' אליעזר סבר אינן נדחין וכמו שאמרו בגמרא אבל אי הוה ס\"ל דשחוטין אינן נדחין משום תערובת לא הוו פליגי אר' אליעזר ואע\"ג דסתם מתני' דקתני אחד בריבוא ימותו כלן פליג אר' אליעזר בדין התערובת בלאו טעמא דשחוטין נדחין לענין זה כיון דס\"ל להנך אמוראי כוותיה נקטינן כוותיה אבל לענין קדשים שחוטין אינן נדחין דלא אשכחן מאן דסבר כוותיה ואדרבא לכולי עלמא נדחין כדמשמע בדף הנזכר לא קיי\"ל כוותיה והיינו דפסקה רבינו לדרב נחמן בפרק זה ולדריש לקיש בפרק ט\"ו מהלכות תרומה ובפרק ו' מהלכות פסולי המוקדשין פסק דלא כר' אליעזר. ומכל מקום איכא למידק למה בפ' ט\"ו מהלכות תרומה התיר בנפלה אחת ולא הצריך שיפלו שתים כמו בטבעת ואפשר דסבר דבטבעת דאתמר אתמר אבל בחבית תרומה דלא אתמר באחת סגי. ומיהו קשה דכי מצריך בגמרא דרב נחמן ודר\"ל ה\"ל לשנויי דלא דמו דהאי דחביות שרו בנפילת אחד ובטבעות בעינן שתים ושמא י\"ל דה\"מ לשנויי הכי אלא דעדיפא מיניה קאמר דאפילו אם היו שוים צריכי, אי נמי אע\"ג דמשמע ודאי דאפילו בנפל אחד שרי גם אטבעות אלא משום חומרא דעבודת כוכבים בעינן שתים דאע\"ג דלא שרי ר' אליעזר אלא בשתים מדר\"ל משמע דאפילו באחד שנפלה שרי וכן משמע מפשטא דמימרא דר\"נ וע\"כ צ\"ל דס\"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא דאיהו בעי שיפלו שתים ואינהו סגי להו בחדא ומכל מקום משום חומרא דעבודת כוכבים לא רצה רבינו להתיר ואע\"ג דאמר אנא נמי תרתי אמרי לאו למימרא דס\"ל הכי דהא נפלה אחת מהם קאמר אלא לפי דבריו השיב לו אי מקשת לי מר' אליעזר הרי אפשר לפרש דבריו דמאי אחד מהם זוג אחד אבל ודאי דאיהו אפי' בנפל אחד שרי אלא דמשום חומרא דעבודת כוכבים לא רצה רבינו לסמוך על פירוש זה ולפיכך לא רצה להתיר אלא בנפלו שתים. ומ\"מ יש לתמוה שפסק בפ' ט\"ו מהלכות תרומות כרבא דאמר שם בזבחים לא התיר ריש לקיש אלא בחבית הואיל ונפילתה נכרת אבל תאנה לא ולפי זה חמירא תרומה מעבודת כוכבים דטבעת אין נפילתה נכרת כדאמרינן בהדיא בגמרא ואפילו הכי הותרו ע\"י נפילתה וה\"ל למיפסק כרב יוסף דאמר אפילו תאנה נמי דאע\"ג דרבה ורב יוסף הלכה כרבה שאני הכא דכמה אמוראי מסייעי לרב יוסף ושרו בטבעת. ואפשר לומר דדוקא גבי תרומה בעי רבה מקומה ניכר כי היכי דלא ליתו לזלזולי בה ולהתירה בלא נפילה אבל גבי עבודת כוכבים דכ\"ע פרשי מינה משום חומרא דידה מודה דאע\"ג דלא מינכרא נפילתה שרי כדשרו אינך אמוראי, ועי\"ל דרבה נמי לא אסר אלא בתאנה אחת אבל בשתי תאנות שרי דמינכר נפילתייהו והנך אמוראי דשרו בטבעת לא שרו אלא בנפלו שתים כדאמרינן אנא תרתי קאמינא. והא דאמרינן ואי מדר\"ל ה\"א חבית דמינכרא נפילתה אבל טבעת דלא מינכרא נפילתה לא מאחר דבנפלו שתי טבעות קאמר ה\"ק דלא מינכרא נפילתייהו כמו נפילת חבית אבל מ\"מ מינכרא נפילתייהו ודאי. והשתא דאתינן להכי נתיישב למה גבי תרומה פסק רבינו בחבית אחת שנפלה הותרו כלן ובטבעת הצריך שתים דחבית אחת נפילתה ניכרת ובטבעת אחת לא מינכרא נפילתה כלל ולכך לא הותרו השאר אבל כשנפלו שתי טבעות דמינכרא נפילתן קצת הותר השאר. ומדברי רבינו נראה דג\"כ זה מטעם ספק ספיקא הוא ספק אם של איסור נפל לים ספק לא נפל ואת\"ל לא נפל ספק אם טבעת זאת שמשתמש בה עכשיו של איסור הוא או של היתר וכן י\"ל בכל אחת ואחת כדלעיל ולפי זה יש יותר ראיה לפסוק כדר\"נ אע\"ג דאוקימנא כרבי אליעזר משום דר\"ש שרי בהכי וגם רב נמי פסק הכי כמו שאמר בסמוך: \n", + "נתערבה במאה וכו'. גם זה שם (זבחים ע\"ד) אמר רב טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ופירשו ארבעים למקום אחד וששים למקום אחר כו' פירשו ארבעים למקום אחד אין אוסרות ששים למקום אחר אוסרות ואע\"ג דשמואל פליג עליה הלכה כרב באיסורי ופירש\"י דכי נתערבו למקום אחד ה\"ל ספק ספיקא אם טבעת של עבודת כוכבים היתה בתוך הארבעים אם לאו ואת\"ל היתה בתוך הארבעים ספק אם היא זו אם לאו וכן י\"ל בכל אחת ואחת מהם ואע\"ג דכשנפלו הששים באחרות איכא למימר הכי לא חשיב אלא ספק אחד משום דחזקה דאיסורא ברובא איתיה והא דלא שרינן הכא הארבעים אא\"כ נתערבו עם אחרות ובבבא דכוסות שרינן כלהו בנפלו שתים כבר תירץ רש\"י דשאני התם דנפלו לים ונאבדו אבל הכא כיון דלא נאבד שום אחת לא אמרינן איסורא ברובא איתיה להתיר את הארבעים וה\"ל חד ספק הילכך אסירי. ונ\"ל דהיינו דנקט רב נחמן לים הגדול ור\"ל לים המלח לומר דסתמן אבודין הם וה\"ה לכל מקום שהוא אבוד כגון נהר עמוק וכיוצא בו אבל אם נפלו למקום שאפשר להמצא לא הותרו השאר: \n", + "כתב הראב\"ד טבעת של וכו'. א\"א לפי הסוגיא וכו' שהם נקראים ספק ספיקא. וכתב עוד שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב היא. א\"א כל זו הסוגיא אינה כהלכה וכו' דשמואל ורב יהודה פליגי אדרב דס\"ל הכי עכ\"ל. ומתוך דברי הגמרא שכתבתי יתבאר לך טעמו של הראב\"ד בשתי השגות אלו וכבר כתבתי לתת טוב טעם לדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "האשרה. פרק כל האלילים (דף מ\"ח) תנן דאילן שנטעו מתחלה לשם עבודת כוכבים וכן אם העמיד תחתיה עבודת כוכבים אשרה מיקרי ובתר הכי תנן אי זו היא אשרה כלומר שנחלקו בה ר\"ש ורבנן כל שיש תחתיה עבודת כוכבים דלר\"ש מותרת ולרבנן אסורה וידוע דהלכה כרבנן: \n", + "ומ\"ש אסור לישב בצל קומתה. משנה שם לא ישב בצלה ואם ישב טהור ובגמרא לא ישב פשיטא אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן לא נצרכה אלא לצל צלה ואיכא דמתני לה אסיפא ואם ישב טהור פשיטא אמר רבה בב\"ח אר\"י לא נצרכה אלא לצל קומתה מכלל דלצל צלה אפילו לכתחילה ישב לא הא קמ\"ל דאפילו לצל קומתה אם ישב טהור. וצלה וצל צלה פירש\"י שכל שלא עברה מדת אורך הצל את מדת גובה קומת האילן היינו צלה דהצל עב וחשוך מכאן ואילך הצל דק וקלוש והיינו צל צלה וכתב הר\"ן שכן מצא בירושלמי תמן אמרי בשם רב חסדא צלה אסור וצל צלה מותר איזהו צלה ואיזהו צל צלה תמן אמרי כל שאילו תפול והיא נוגעת בו זהו צלה וכל שתפול ואינה נוגעת בו זהו צל צלה ואע\"פ שזה הירושלמי חולק עם גמרתנו דשרי צל צלה ואנן אסרינן ליה מ\"מ למדנו ממנו פירוש צל וצל צלה ותימה על רבינו שאין פירושו זו בצל וצל צלה מסכים עם הירושלמי וראוי לסמוך על הירושלמי בזה. ועוד דפסק בצל צלה דמותר ובסוגיין משמע דאסור [דאפילו בלישנא בתרא מסקינן דאפילו בצל צלה לא ישב והא קמ\"ל] דאפילו בצל קומתה אם ישב טהור וכתב שנראה שרבינו היה גורס בלישנא בתרא אמר רבב\"ח א\"ר יוחנן לא נצרכה אלא לצל קומתה מכלל דבצל צלה ישב ותו לא מידי וכתב שכן נראה דעת הרי\"ף ושכן מצא להרמ\"ה ז\"ל אבל עם כל זה הוקשה להר\"ן שלא מצא כן באחת מהנוסחאות וכתב שאם גירסתם היתה כגירסא שלנו ע\"כ צריכין אנו לומר דבלא מכוין עסקינן דלא מתסר אלא מדרבנן וכיון דבלישנא בתרא מספקא לן הם פוסקים בזה לקולא. ועדיין אין זה מחוור דאפילו הוי איסור דרבנן כיון דבלישנא קמא פשיטא לן לאיסורא ובלישנא בתרא מספקא לן לית לן לדחויי פשיטא דלישנא קמא משום ספיקא דלישנא בתרא. ועוד דמשמע דאפילו בלישנא בתרא לא מספקא לן הכי אדרבה מתמיה ואמרינן מכלל דבצל צלה לכתחילה ישב ודחי דלא והניח הר\"ן הדבר בצ\"ע: \n", + "ועל מה שכתב רבינו מותר לישב בצל השריגים והעלים שלה כתב הרמ\"ך תימה הוא זה דהא חזינן בגמרא המשתחוה לאילן תוספתו אסורה ואי משום דחשיב ליה צל צלה אכתי קשיא דלכולהו לישני דאתמרו בגמרא משמע דאסור לישב לכתחילה בצל צלה. וי\"ל דאע\"ג דתוספתו אסורה ה\"מ לשרוף או ליהנות מגופו אבל צלו מותר משום דדבר שאין בו ממש הוא מ\"מ צ\"ע איך לא הזכיר אלא צל קומתו דצל צלה נמי אסור לכתחלה עכ\"ל: \n", + "ואם יש לו דרך אחרת וכו'. ג\"ז משנה שם (דף מ\"ח) לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור ובגמרא איבעיא להו עבר או עובר ריב\"א משמיה דחזקיה אמר עובר ור' יוחנן אמר עבר ולא פליגי הא דאיכא דרכא אחרינא הא דליכא דרכא אחרינא א\"ל רב ששת לשמעיה כלומר לאותו שהיה מוליכו דרב ששת סגי נהור הוה כי מטית להתם ארהיטני כלומר כי מטית תחת האשרה מושכני במרוצה ופריך ה\"ד אי דליכא דירכא אחרינא למה לי ארהיטני מישרא שרי ואי דאיכא דירכא אחרינא כי אמר ארהיטני מי שרי לעולם דליכא דירכא אחרינא ואדם חשוב שאני. ועשה רבינו כל אדם כאדם חשוב וכן נראה דעת הרי\"ף והרא\"ש ומ\"מ כבר תמה הר\"ן על הרי\"ף גם על רבינו דדוקא באדם חשוב הוא דאתמר הכי אבל בשאר אינשי כי ליכא דירכא אחריתי מישרא שרי ולא בעי למירהט. ונראה לי דכיון דאין בדבר טורח ראו הרי\"ף ורבינו לעשות כל אדם כאדם חשוב: \n\n" + ], + [ + "אפרוחים שקננו וכו'. משנה במעילה פ' ולד חטאת (מעילה דף י״ג:) קן שבראש האילן של הקדש לא נהנין ולא מועלין שבאשרה יתיז בקנה ומייתי בפ' כל האלילים (דף מ״ב) לאותוביה לר״י דאמר שברי עבודת כוכבים אסורים וקס״ד הב״ע כגון ששיברה עצים מהאשרה וקננה בהם וקתני יתיז בקנה ומשני הכי במאי עסקינן כגון דאייתי עצים מעלמא וקננה בהם ולפיכך כתב הראב״ד ז״ל על דברי רבינו דוקא שהביא ממקום אחר עכ״ל. כלומר דכגון דאייתי עצים משמע ליה דהיינו לומר דבעינן שנדע דאייתי מעלמא אבל מן הסתם חיישינן שמא מאותו אילן הם ורבינו משמע ליה דכיון דדרך רוב העופות להביא עצי קניהם מעלמא הילכך מסתמא לא חיישינן שהביאם מאותו אילן. ואמרינן בתר הכי ורבי אבהו אמר ר״י מאי יתיז יתיז באפרוחים כלומר מהדר ר״י לתרוצי תיובתיה בשנוייא אחרינא לעולם לא תוקמה דאייתי עצים מעלמא ואפ״ה לא תילף מינה היתר שברי עבודת כוכבים דהאי דקתני יתיז בקנה אאפרוחים קאי ולא אעצים ואמרינן בתר הכי א״ר יעקב לר' ירמיה בר תחליפא אסברה לך כלומר מתניתין אליבא דהאי שנוייא דר״י באפרוחים כאן וכאן כלומר בין בהקדש בין באשרה מותרים בביצים כאן וכאן אסורים אמר רב אשי ואפרוחין שצריכין לאמן כביצים דמו. \n", + "וכתב רבינו שהרי האשרה כמו בסיס להם ואפשר שכוונתו לומר שכיון שהיא כבסיס להם גזור רבנן דאי שרית לאיתהנויי מינייהו אתי לאיתהנויי מינה. וכתב הראב\"ד הל\"ל מפני שהם כגידולי אשרה עכ\"ל, וי\"ל לדעת רבינו שאילו היה טעם איסורם מפני שהם כגידולי אשרה אטו משום שגדלו ואינן צריכין לאמן פקע מינייהו איסור גידולי אשרה: \n\n" + ], + [ + "נטל ממנה עצים וכו'. משנה שם (דף מ\"ט) נטל ממנה עצים אסורים בהנאה הסיק בהם את התנור חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת אסורה בהנאה נתערבה באחרות כלן אסורות בהנאה ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח א\"ל אין פדיון לעבודת כוכבים ואיפסקא הלכתא בגמרא כר' אליעזר. ופירוש יוליך הנאה יתבאר בבבא שאחר זו. ואמאי דתנן חדש יותץ אמרינן בפ' כל שעה (פסחים כ\"ז) דהיינו למאן דאמר זה וזה גורם אסור אבל למאן דאמר זה וזה גורם מותר חדש נמי יוצן והכא זה וזה גורם הוא דתנור שנגמר באיסור ועצים דהיתר הוא שגורמים אפיית הפת. ואסיקנא בפ' כל האלילים כמאן דאמר זה וזה גורם מותר ולפיכך לא חילק רבינו בין חדש לישן דאפילו חדש בצינון סגי ליה: \n", + "ואיכא למידק בדברי רבינו דמדכתב יוצן סתם משמע דאפילו בחדש קאמר והיינו כמ\"ד זה וזה גורם מותר דאילו למ\"ד אסור לא סגי לחדש בצינון אלא נתיצה בעי וכן פסק בסמוך גבי נטיעת ירקות תחת האשרה וכן גבי שדה שזבלה בזבל של עבודת כוכבים דזה וזה גורם מותר וא\"כ למה סתם וכתב אפה בו את הפת ולא צננו הפת אסורה בהנאה דמשמע דבין בחדש בין בישן מיירי ובישן אמאי הא זה וזה גורם הוא. וי\"ל דהתם מיירי כשאבוקה כנגדו הא לאו הכי מותר ולא חשש להאריך בכך מפני שסמך על מה שאמר בפ\"י מהל' מאכלות אסורות גבי תנור שהסיקו בקליפי ערלה ובכלאי הכרם שאם גרף כל האש ואח\"כ בישל או אפה בחומו של תנור הרי זה מותר שהרי עצי איסור הלכו להם, פת שבשלה על גבי גחלים של עצי ערלה מותרת כיון שנעשו גחלים הלך איסורן אע\"פ שהם בוערות. ומה שכתב כן גבי ערלה וכלאי הכרם ולא כתבו גבי עצי אשרה היינו משום דלגבי ערלה וכלאי הכרם אתמר בגמרא ומשם נלמוד לעצי אשרה. והרמ\"ך כתב דדילמא שאני עצי אשרה דכיון שהוא עצמו נטל העצים ה\"ל עבודת כוכבים של ישראל ואין בטלה עולמית בשום דבר בעולם עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "נטל ממנו כרכר וכו'. גם זה משנה שם ופסק כר' אליעזר ביוליך הנאה לים המלח וכמו שקדם ומפרש רבינו דכי א\"ר אליעזר יוליך הנאה לים המלח היינו שאם נתערבה באחרות יוליך דמי כל הפת או דמי הבגד ולא סגי ליה בהולכת דמי עצים או דמי כרכר וכן דעת הרי\"ף והרמב\"ן והכריע הרמב\"ן דעת זה ויש שיטות חלוקות למפרשים בפירוש יוליך הנאה לים המלח דר' אליעזר האריך בהם הר\"ן ז\"ל: \n", + "ומותר ליטע וכו'. משנה שם (דף מ\"ח) וזורעים תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה כלומר שבימות הגשמים האילן קשה להם שמעכב החמה לבא ובימות החמה הצל יפה להם ר' יוסי אומר אף לא בימות הגשמים מפני שהנביה נושרת והוה להם לזבל ופירוש נביה העלים שנושרים ואמרינן בגמרא דלר' יוסי זה וזה גורם מותר ולדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי זה וזה גורם מותר לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור אודו לי ירקות בימות הגשמים והכא הוי זה וזה גורם נביה דאיסור וקרקע עולם דהיתר ואסיקנא דזה וזה גורם מותר הילכך בין בימות החמה בין בימות הגשמים מותר לזרוע תחתיה ירקות וכן פסק הרי\"ף: \n", + "ומ\"ש לפיכך שדה וכו'. שם ההיא גנתא דאזדבלא בזבל דעבודת כוכבים ואסיקו דזה וזה גורם מותר: \n", + "כתב הרמ\"ך ומותר לזרוע תחתיה וכו'. תימה דהא חזינן בגמרא דאפילו למ\"ד זה וזה גורם מותר אסור לזרוע תחתיה בימות החמה דכחד גורם הוא והכי אית לן למימר בגמרא דהוה ס\"ד למימר (דכמו דהוה ס\"ד) [דסברי] רבנן זה וזה גורם מותר ואפ\"ה אסרי לזרוע תחתיה בימות החמה ושמא דבמסקנא דסבירא לן דר' יוסי אית ליה זה וזה גורם מותר ולטעמייהו דרבנן קאמר להו דלמא דמותר לזרוע אפילו בימות החמה וצ\"ע עכ\"ל. ובמה שכתבתי נתיישבה תמיהתו: \n\n" + ], + [ + "בשר או יין וכו'. משנה פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ט) בשר הנכנס לעבודת כוכבים מותר והיוצא אסור מפני שהם זבחי מתים. ומפרש רבינו בשר הנכנס לבית עבודת כוכבים להקריבה לפניה ולא הקריבוה כבר אע״פ שהוציאוה אסור: \n", + "וכל הנמצא בבית עבודת כוכבים וכו'. יתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "המוצא כסות וכו'. משנה בפרק רבי ישמעאל (ע\"ז דף נ\"א) מצא בראש עבודת כוכבים מעות כסות או כלים הרי אלו מותרים ואמרו בגמרא דטעמא לפי שאינן דברים של נוי ופריך דהא דברים של נוי נינהו ומשני מעות בכיס קשור תלוי לה בצוארה וכסות דקתני כשהיא מקופלת ומונחת לו על ראשו וכלי קתני בשכפוי לו על ראשו אבל אילו היו מונחים דרך כבוד אסורים הם: \n", + "מצא בראשו וכו'. סיפא דההיא מתני' (שם) פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור ובגמרא אמר רב אסי בר חייא כל שהוא לפנים מן הקילקלין אפילו מים ומלח אסור חוץ לקילקלין דבר של נוי כלומר של כבוד אסור שאינו של נוי מותר א\"ר יוסי ב\"ח נקטינן אין קילקלין לא לפעור ולא למרקוליס ומפרש רבינו קילקלין מקום מיוחד לעבודתו. ופירש\"י אין להם תורת קילקלין דאפילו חוץ כפנים דמי. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דהא דתנן פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי מזבח אסור ארישא דקתני מצא בראשו מעות וכו' קאי לומר דהא דאסר בפרכילי ענבים וכו' היינו כשמצא בראשה דמוכח דשלה הם אבל אם לא היו בראשה אע\"פ שמונחים אצלה מותרים ורב אסי בר חייא דאמר כל שהוא לפנים מן הקילקלין אפילו מים ומלח אסור אתא למימר דמתניתין דשריא במצא עליה מעות וכסות וכלים דרך בזיון כדמוקי לה בגמרא וכן שריא במצא אפילו דבר הקרב ע\"ג המזבח אצלה ולא עליה מדיוקי דלא אסרה בדבר הקרב ע\"ג המזבח אלא במצא בראשה ומשמע דאם מצא אצלה כיון דלאו בראשה הוא מותר היינו דוקא במצא חוץ לקילקלין דהיינו מקום עבודתה אבל במצא לפנים מן הקילקלין אפי' מים ומלח שאין דרך נוי ולא דרך הקרבה דאין דרך להביאם לבדם בלי דבר אחר דמלח פשיטא שאינו קרב בפנים לבדו ומים שהיו מנסכים בחג לא היו באים לבדם אלא עם ניסוך היין וכדתנן בפ' החליל שני ספלים של כסף היו שם אחד של מים ואחד של יין ואפילו הכי אסורים דכל שנמצא לפנים מן הקילקלין שהוא מקום עבודתה ודאי שלא הכניסוהו שם אלא לתקרובת או לתשמישם ואע\"פ שמצאן עליה דרך בזיון איכא למימר דאיניש אחרינא אתא ואנחינהו הכא מ\"מ תקרובת או תשמיש הם ולא פרח איסורא מנייהו בהכי וכיון דטעמא משום הכי הוא משמע דאפילו לא נמצא בראשה נמי אסור דכל שמכניסין למקום עבודתה אינו אלא לתקרובת או לתשמיש דידה ואתא רבי יוסי בר חנינא למימר דהא דשרא מתניתין מצא חוץ למקום עבודתה כל שאינו מונח בראשה אע\"פ שהוא דבר הקרב ע\"ג מזבח או שהוא מונח בראשה אלא שהוא דרך בזיון היינו דוקא בשאר עבודת כוכבים דסתמן אין מניחין חוץ למקום עבודתה דבר מתקרובתם או תשמישם אא\"כ מונחין עליה דרך כבוד אבל פעור ומרקוליס מתוך שעבודתה בדרך זלזול לא קפדי בהו שלא להקריב להן או שלא להקריב דבר מתקרובתם או תשמישן חוץ למקום עבודתן ולפיכך כל הנמצא עמהם כלומר אע\"פ שאינו עליהן וכן הנמצא עליהן אפילו דרך בזיון אע\"פ שהם חוץ למקום עבודתן אסור דחוץ למקום עבודה דהני כלפנים ממקום עבודה דאחריני דמי, כך נראה לי ליישב דברי רבינו: \n", + "כתב הרמ\"ך מצא בראשו דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח הרי זה אסור תימא דאפילו דבר שאין כיוצא בו קרב אסור כגון פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ובלבד שיהא משתבר כדמקשינן אלא עטרות של שבלים לאו כעין פנים איכא וכו' ומשני כגון שבצרן תחלה לכך. ואע\"ג דאינו כעין פנים ממש מ\"מ משתבר לשם עבודת כוכבים והוה כשיבר מקל לפניה דדמי לזביחה טפי. כתב עוד ופעור ומרקוליס אסורין בהנאה תימה דהא מצא מעות אמרקוליס קאי וכן פירש\"י ואינו אסור כיון שאינו של נוי ואינו כעין פנים מיהו אי הוה כעין פנים או דבר של נוי מיתסר אפילו בחוץ למרקוליס דכפנים דמי ומיתסר אפילו אינו של נוי אי הוי כעין פנים משא\"כ בשאר עבודת כוכבים דחוץ לקילקלין דבר שאינו של נוי מותר אפילו כעין פנים והרב הזה סבור דאי כעין פנים אפילו בחוץ מיתסר בכולהו וצריך עיון וישוב הדעת בפירוש כל זה: \n", + "וכן אבני מרקוליס וכו'. משנה שם (מ\"ט נ') ופסק כחכמים דאמרי גבי אבני מרקוליס את שהוא נראה עמו אסור: \n\n" + ], + [ + "עבודת כוכבים שהיה לה מרחץ. משנה שם (דף נ\"א) עבודת כוכבים שהיה לה גנה או מרחץ נהנין מהם שלא בטובה ואין נהנין מהם בטובה היה שלה ושל אחרים נהנין בהם בין בטובה בין שלא בטובה. ובגמרא אמר אביי בטובה בטובת כהניהם שלא בטובה שלא בטובת כהניהם לאפוקי טובת עובדיה דשרי איכא דמתני לה אסיפא היה שלה ושל אחרים נהנין מהם בין בטובה בין שלא בטובה אמר אביי בטובה בטובת אחרים שלא בטובה שלא בטובת כהניהם מאן דמתני אסיפא כל שכן ארישא ומאן דמתני ארישא אבל סיפא כיון דאיכא אחרים בהדה אפילו בטובת כהניהם שפיר דמי. ומשמע מדברי רבינו שמפרש דהאי טובה היינו טובת דברים וטעמא דאסור בטובת דברים היינו כדי שלא ימשך אחריהם ופסק רבינו כלישנא קמא וטעמא כדכתב הר\"ן דכיון דטובת דברים מדרבנן בעלמא הוא נקטינן לקולא: \n\n" + ], + [ + "מרחץ שיש בה עבודת כוכבים וכו'. משנה פרק כל האלילים (דף מ\"ד) שאל פרקולוס בן פילוסופס את ר\"ג בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי כלומר של עבודת כוכבים א\"ל מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי ואחת מהתשובות שהשיב היא שאמר ליה אם נותנין לך כל ממון שבעולם אי אתה נכנס לבית עבודת כוכבים שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה וזו עומדת על הביב וכל העם משתינין בפניה לא נאמר אלא אלהיהם את שהוא נוהג בו משום אלוה אסור ואת שאינו נוהג בו משום אלוה מותר: \n", + "ומה שאמר ואם היתה דרך עבודתה וכו'. כך מפורש בגמרא ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "סכין של וכו'. פ\"ק דחולין (דף ח') אמר רב נחמן סכין של עבודת כוכבים מותר לשחוט בו דמקלקל הוא ואסור לחתוך בה בשר דמתקן הוא אמר רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת ומחתך מותר באטמי דקיימי לקורבנא. ופירש רש\"י מפני שהוא מקלקל כלומר שאין זו הנאה שבחייה היו מרובין דמיה מלאחר שחיטה שבחייה היתה עומדת לשלשה דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה. ואע\"ג דאמרינן מותר דמשמע לכתחלה מפרש רבינו במותר לאו לכתחלה אלא דיעבד ואסור לחתוך בה בשר ואפילו אם חתך אסורה בהנאה דקא מתהני בעבודת כוכבים. ונראה שדעת רבינו לאסור כל הבהמה ואזדא לטעמיה בנטל כרכר מהאשרה וארג בו בגד דכל הבגד אסור בהנאה: \n", + "ומשמע דהא דקאמר אסור לחתוך בה בשר היינו לומר שאם חותך בה חתיכת בשר שחתך בה נאסרה וכן משמע מדסיים ואם חתך דרך הפסד והשחתה מותר כלומר הבשר הנחתך בה מותר משמע דכל שאינו דרך הפסד והשחתה אסור וכן כתב הרשב\"א והר\"ן שאם חתך בה בשר הבשר אסור דהא מתהני מעבודת כוכבים ומיהו בהולכת הנאה לים המלח סגי דקי\"ל כר' אליעזר דאמר הכי בפרק כל האלילים אבל הרא\"ש חולק בכל זה וכתב דבין מחתך בה בשר בין שוחט בהמה מסוכנת לא מתסר בהנאה והביא ראיה לדבר וכן כתב הטור בסי' קמ\"ב: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל שאין תפיסת יד אדם וכו'. משנה פרק כל האלילים (דף מ\"ה) עובדי כוכבים העובדים את ההרים ואת הגבעות הם מותרים כלומר ההרים מותרים ומה שעליהם אסור ר\"י הגלילי אומר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אלהיהם על הגבעות ולא הגבעות אלהיהם מפני מה אשרה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם וכל שיש בו תפיסת ידי אדם אסור ואמרינן בגמרא ר\"י הגלילי היינו ת\"ק ואוקי רב ששת דבאילן שנטעו ולבסוף עבדו פליגי דלת\"ק מותר ולר\"י הגלילי אסור ופסק רבינו כת\"ק ולכן כתב שאילנות הנטועים מתחלתן לפירות מותרים. \n", + "ומ\"ש ואת המעיינות, שם (דף מ\"ו) אמר ר' יוחנן משום ר\"ש בן יהוצדק מים של רבים אינן אסורים. \n", + "ומ״ש ואצ״ל הבהמה. מפורש במשנה במסכת תמורה פ' כל האסורין ובפ' כל האלילים אמרו בהמה תוכיח שאע״פ שעבדוה אינה נאסרת, ובפ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ד) א״ר יוחנן אע״פ שאמרו המשתחוה לבעלי חיים לא אסרן עשאן חליפין לעבודת כוכבים אסרן: \n", + "וכתב רבינו ומותר לאכול אותם הפירות. דלא תימא דוקא אילנות לא נאסרו לפי שאין עומדים ליתלש אבל הפירות שהם עומדים ליתלש כתלושין דמו ובהמה לא שנאה אלא לסמוך לה ואצ\"ל הבהמה שהוקצה אבל להתירה לאכילה לא היה צריך דכיון דאשמעינן דלא מתסרי משום עבודת כוכבים פשיטא שדברים הראויים לאכילה מותרים באכילה. \n", + "ומ\"ש כל שאין בו תפיסת ידי אדם ולא עשאו אדם. כיון לומר שלא הגביהו אדם וגם לא עשאו אדם, ומים של רבים הרי לא הגביהן אדם ואילן שנטעו לפירות לא מיקרי עשאו אדם שהקרקע והמים הם שמגדלים אותו: \n", + "בד\"א שאין הבהמה נאסרת וכו'. יתבאר בסמוך: \n", + "עשאה חליפין וכו'. פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ד) א״ר יוחנן אע״פ שאמרו המשתחוה לבע״ח לא אסרן עשאן חליפין לעבודת כוכבים אסרן כי אתא רבין אמר פליגי בה ר' ישמעאל ברבי יוסי ורבנן חד אמר חליפין אסורין חליפי חליפין מותרים וח״א אפי' חליפי חליפין נמי אסורים ופסק רבינו לחומרא משום דהוי ספיקא דאורייתא. ומ״מ ק״ל דאמרינן התם מ״ט דמ״ד אסורים דאמר קרא והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה אחריו הרי הוא כמוהו ואידך אמר קרא הוא ולא חליפי חליפין ואידך ההוא מבעי למעוטי ערלה וכלאי הכרם ואידך ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מיעוטא דה״ל עבודת כוכבים ושביעית שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ואידך קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין ואצטריך הוא למעוטינהו וא״כ קם ליה מ״ד אסורין כמ״ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין וסוגיא דעלמא דאין מלמדין וא״כ היאך פסק רבינו כמ״ד אסורין וצ״ע: \n", + "בד\"א בבהמת עצמו אבל אם שחט וכו'. כתב הראב\"ד א\"א אינו כן וכו' לצעורי קא מכוין עכ\"ל. כוונתו ז\"ל מדגרסינן בס\"פ השוחט (חולין מ\"א) אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא א\"ר יוחנן אע\"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בו מעשה אסרה רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ת\"ש שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה הב\"ע דאית ליה שותפות בגוה כתנאי עובד כוכבים שניסך יינו של ישראל וכו'. ורב נחמן ורב עמרם ור' יצחק אמרי אפילו למ\"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה\"מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעוריה קא מכווין ובפ' ר' ישמעאל רמי תרי מתנייתא אהדדי ומתרץ לה דחד מנייהו בשעשה בו מעשה וכי הא דכי אתא עולא אמר ר' יוחנן אע\"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה א\"ל רב נחמן פוקו אמרו לעולא כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל דאמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה בפני עבודת כוכבים כיון ששחט בה סימן אחד אסרה ומייתי לה התם מקרא וסובר הראב\"ד דכיון דחזינן כל הני אמוראי דסברי הכי ולא מייתי הא דר\"נ ורב עמרם ור' יצחק דפליגי עלייהו ועוד דמייתי לה מקרא אלמא הלכתא הכי. ומ\"ש מיהו דוקא בעובד כוכבים וכו'. הוא מה שכתבתי דאיתא בחולין פ' השוחט אלא שקשה שאותם חלוקים לא לדעת רב הונא נאמרו אלא לדעת ר\"נ ורב עמרם ורב יצחק וצ\"ע. אכן דעת רבינו דלית הלכתא כרב הונא מדאותבינן עליה בהשוחט מברייתא ואצטריך לדחוקי ולשנויי אליביה ואמרינן בתר הכי ר\"נ ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע\"כ אית לן למימר דהא דאמרינן בפ' ר' ישמעאל דא\"ל ר\"נ לעולא כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל לאו משום דס\"ל כוותיה אלא כלומר לא הודעתנו שום חדוש שכבר השמיענו זה רב הונא וכן כתבו התוס' וא\"כ גם חזקיה ורב אדא כי אוקמוה לההיא ברייתא בשעשה בה מעשה אליבא דרב הונא אוקמוה ולהו לא סבירא להו דלדידהו מתרצי לה בגווני אחריני דאיתמר התם וכיון דר\"נ ורב עמרם ור' יצחק חזו מלתייהו דקמאי ודחו לה כוותייהו קי\"ל וכן פסקו הרא\"ש והר\"ן ז\"ל. אבל קשיא לי דאמרינן התם כתנאי עובד כוכבים שניסך יינו של ישראל שלא בפני עבודת כוכבים ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא מתירין מפני שאין מנסכין יין אלא בפני עבודת כוכבים ועוד שהוא יכול לומר לו לא כל הימנך שתאסור את ייני ור\"נ ור' עמרם אמרי אפילו למ\"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה\"מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעוריה קא מכוין ואמרינן התם דישראל מומר דינו כעובד כוכבים. ופירש\"י ור\"נ ורב עמרם ור' יצחק אמרי לך הא דר' הונא תוקים כתנאי אבל מלתא דידן לא תוקים כתנאי דאנן אמרינן שפיר אפילו לת\"ק דאפילו לדידיה דאדם אוסר הני מילי עובד כוכבים וכו'. משמע דלא מיירי ר\"נ אלא בעובד כוכבים אבל לא בישראל והיה לו לרבינו לפרש כן ולא לסתום דבריו שזו היא שכיון הראב\"ד להקשות בסוף דבריו. וכן יש לתמוה למה לא חילק בישראל בין אית ליה שותפות בגוה ללית ליה כדמפליג בפרק השוחט אליבא דר\"נ ורב עמרם ור' יצחק. וצריך לומר שרבינו קצר כאן וסמך על מה שכתב בפרק ב' מהלכות שחיטה לחלק בין ישראל לעובד כוכבים ובין אית ליה שותפות בגויה ללית ליה: \n", + "המשתחוה לקרקע עולם וכו' עד אסרה. פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ד) מימרא דר' יוחנן: \n\n" + ], + [ + "מים שעקרן הגל וכו': אבני הר שנדלדלו כלומר ולא נעקרו לגמרי שהרי לא הגביהן אדם מותרות. בפ' כל האלילים (דף מ\"ו) פלוגתא דבני ר' חייא ור' יוחנן ולא מסיימי התם מאן אסר ומאן שרי וכיון שכן ה\"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וכ\"כ הר\"ן בשם הרמ\"ה ותמה על דברי רבינו. וכן נראה שהוא דעת הראב\"ד שכתב א\"א ואם מים של רבים הם אינם נאסרים ואם של יחיד הם אע\"פ שעקרן הגל אסורים דבפלוגתא דבני ר' חייא ור' יוחנן לא ידעינן בני ר' חייא מאי ס\"ל וספיקא לחומרא עכ\"ל. ואפשר שרבינו היתה לו גירסא דמסיימי דבני ר' חייא שרו והלכתא כוותייהו לגבי ר' יוחנן: \n\n" + ], + [ + "ישראל שזקף לבינה וכו'. שם מימרא דרב יהודה: \n", + "זקף ביצה וכו'. אבעיא שם ואסיקנא בתיקו ולחומרא: \n", + "חתך דלעת וכו'. בחולין פ' העור והרוטב (דף קי\"א) אמר ר' ירמיה הרי אמרו המשתחוה לחצי דלעת אסרה בעי ר' ירמיה מהו שתעשה יד לחברתה תיקו. ומפרש רבינו בעיא זו לענין איסור ולחומרא דספיקא דאורייתא הוא: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לא אמרו זה היד אלא לענין וכו' שאין איסור משום יד עכ\"ל. ואע\"פ שרש\"י מפרש כדברי הראב\"ד יש מקום לפירוש רבינו: \n", + "אילן שנטעו וכו'. משנה שם פרק כל האלילים (דף מ\"ח) אילן שנטעו מתחלה לשם עבודת כוכבים אסור גדעו ופסלו לשם עבודת כוכבים והחליף נוטל מה שהחליף ובגמרא אמרי דבי ר' ינאי אע\"ג דהבריך והרכיב בגופו של אילן לא הוי כאילן שנטעו מתחלה ליאסר כולו אלא נוטל מה שהחליף והשאר מותר: \n", + "וכן המשתחוה לאילן וכו'. כבר פסק רבינו בראש הפרק כרבנן דאמרי נטעו ולבסוף עבדו מותר ואמרינן בפרק כל הצלמים (שם) אמר שמואל המשתחוה לאילן תוספתו אסור ואותבינן עליה מדתנן גדעו ופסלו וכו' דמשמע כי לא גדעו ופסלו תוספתו שרי ואסיקנא דשמואל כרבנן ס\"ל דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר אבל תוספתו אסור והא דקתני גדעו ופסלו היינו לאשמועינן דאע\"ג דעבד ליה מעשה בגופיה אין עיקר האילן נאסר: \n", + "אילן שהיה וכו'. שם אי זו היא אשרה ואמר שמואל אפילו אמרו הני תמרי לבית נצרפו אסור דרמו ביה שיכרא ושתו ליה ביום אידם ואמרינן התם דהלכתא כוותיה. ופירש\"י אי זו היא אשרה סתם אילן שלא הוברר לנו שהיא אשרה באי זו סימן נכיר אם היא אשרה אם לאו. בי נצרפו שם עבודת כוכבים שלהם: \n\n" + ], + [ + "אילן שמעמידים וכו'. משנה שם העמיד תחתיה עבודת כוכבים וביטלה הרי זה מותר כך הגירסא בספרים שלנו. אבל רבינו נראה שגורס ונטלה וא\"ת הרי רבינו פסק בראש פרק זה כרבנן דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר והיאך כתב כאן דבשביל שהעמידו תחתיו עבודת כוכבים שאסור אטו מי חמיר העמידו תחתיו עבודת כוכבים מנעבד גופיה. וי\"ל דהכא באילן שנטעוהו מתחילה להעמיד תחתיו עבודת כוכבים עסקינן ואפ\"ה שרי לפי שאין האילן נעבד ודייק קצת הכי לישנא דקתני אילן שמעמידים תחתיו עבודת כוכבים דמשמע שרגילות הוא להעמיד מתחלת ברייתו. א\"נ אשמועינן דשרי אפילו מה שהוסיף בעוד העבודת כוכבים תחתיו ומיהו בעוד העבודת כוכבים תחתיו אסור אפילו עיקרו דמנכר מילתא טפי מכשהוא נעבד דההוא אין שנוי בין אותו אילן לאחר: \n", + "בית שבנאו וכו'. משנה (שם דף מ\"ז): \n", + "וכן המשתחוה לבית. שם מימרא דרב: \n", + "וכן אבן וכו'. משנה שם שלש אבנים הם אבן שחצבה מתחלה לבימוס אסורה ציירה וכיירה לשם עבודת כוכבים וחידש נוטל מה שחידש העמיד עליה עבודת כוכבים וסילקה הרי זה מותר ובגמרא אמר רבי אמי אע\"ג דצייר וכייר בגופה של אבן נוטל מה שחידש ושפיר דמי: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה ביתו וכו'. משנה שם מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודת כוכבים ונפל אסור לבנותו כלומר לפי שבונה כותל לעבודת כוכבים כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד\"א ובונה והקשו בגמרא והא קא מרווח לעבודת כוכבים ותירצו דעביד ליה בית הכסא לתינוקות כלומר דאילו לגדולים צניעותא בעי אי נמי דגדר ליה בהיזמי והיגי. ופירש\"י דהכא במאי עסקינן כשהבית עצמו נעבד: \n", + "היה הכותל וכו'. שם סוף המשנה הנזכרת היה שלו ושל עבודת כוכבים ידין מחצה על מחצה אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ ומפרש רבינו כמה שכתב בירושלמי ידון מחצה על מחצה דהיינו שיחלקו הכותל לחצאין וכל חלק עבודת כוכבים אסור ומטמא. אבל רש\"י פירש בענין אחר. ומיהו כתב הר\"ן דכי שרי בירושלמי ליקח הישראל חצי הכותל ה\"מ במכיר אבנים שכנגדו אבל אם אינו מכירם אסור דאין ברירה ומיהו מסתברא דמותר למכור לו חלקו בכל מקום שהוא עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "כיצד מאבד וכו'. משנה שם (דף מ״ג) ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים א״ל אף הוא נעשה זבל ונאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם כלומר שאם יזרנה לרוח יעשה זבל לגנות והרי הוא נהנה ואיפסקא הלכתא בפרקין כר' יוסי דזה וזה גורם מותר והכא הוי גורם זבל דאיסור וקרקע דהיתר מיהו מבעיא לן בפ' כל שעה (פסחים כ״ח.) היכי קאמר שוחק וזורה לרוח או שוחק ומטיל לים או דילמא שוחק וזורה אבל מטיל לים בעיניה. וכה״ג איבעיא לן גבי חמץ דקתני מפרר וזורה לרוח או מטיל לים אמר רבה מסתברא עבודת כוכבים דלים המלח אזלא לא בעיא שחיקה חמץ דלשאר נהרות אזיל בעי פירור א״ל רב יוסף אדרבא עבודת כוכבים דלא ממאיס בעי שחיקה חמץ דממאיס לא בעי פירור: \n", + "וכתב הרמ\"ך תימה היכי פסק כרב יוסף לגבי רבה ואע\"ג דתניא כוותיה דרב יוסף הא דחי ליה רבה עכ\"ל. ובהא איכא למימר דרבינו ס\"ל כמו שכתבו התוס' דליכא בין רבה ורב יוסף אלא חמץ בשאר נהרות אבל בעבודת כוכבים ליכא בינייהו מידי לענין דינא דגם לרב יוסף לא בעי שחיקה אלא בשאר נהרות כמו לרבה. ומ\"מ דברי רבינו תמוהים דאי בעי למיפסק כרבה דלים המלח לא בעי שחיקה למה כתב שורף דשריפה זו למה ואי בעי למיפסק כרב יוסף למה החליף שחיקה בשריפה ואם מפרש כפירוש התוספות יקשה למה כתב שורף כדקשיא אי בעי למיפסק כרבה וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "דבר שאין בו תפיסת יד אדם וכו'. משנה (דף מ\"ה.) העכו\"ם העובדים את ההרים ואת הגבעות הם מותרים כלומר ההרים ומה שעליהם אסורים שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכתב רש\"י דאע\"ג דאינהו לא מתסרי גזירת הכתוב היא שהרים וגבעות שהם קרקע עולם אין בהם כח לאוסרן אבל עבודת כוכבים מיהא הוי ותלוש שעליהם כתלוש של שאר עבודת כוכבים שנאמר לא תחמוד עליהם על כל שהם נעבדים משמע: \n\n" + ], + [ + "עבודת כוכבים של וכו'. בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ב:) עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו וישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים. \n", + "ומ\"ש קודם שתבא ליד ישראל. בפרק בתרא (דף ס\"ד:) ישראל שמצא עבודת כוכבים בשוק עד שלא באת לידו אומר לעובד כוכבים ומבטלה משבאת לידו אינו אומר לעובד כוכבים ומבטלה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש עבודת כוכבים של ישראל אינה בטלה לעולם אפילו היה לעובד כוכבים בה שותפות. מבואר בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ג.) דיכול לבטל חלקו ולא חלקו של ישראל דלא אמרינן ישראל אדעתא דעובד כוכבים פלח וכיון דמבטל עובד כוכבים דנפשיה דישראל נמי מצי מבטל אלא אמרינן ישראל אדעתא דנפשיה פלח וכי מבטל עובד כוכבים דנפשיה אבל דישראל לא מצי מבטל: \n", + "ומ\"ש וטעונה גניזה. (שם נ\"ב:) מנין לעבודת כוכבים שטעונה גניזה שנאמר ושם בסתר ואיכא מאן דנפקא ליה מדכתיב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח וכו' מה מזבח ה' טעון גניזה אף אשרה טעונה גניזה. ומ\"מ איני יודע גניזה זו למה ה\"ל לשרפה או לאבדה וצ\"ע: \n", + "וכן עבודת כוכבים וכו'. ברייתא בפרק רבי ישמעאל (שם) כתבתיה בסמוך: \n", + "ואין ישראל וכו'. משנה פרק ר' ישמעאל ישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים והיינו אפילו נתן לו העובד כוכבים רשות ופירש\"י משום דעובד כוכבים פוסל אלהיו ולא ישראל: \n", + "עובד כוכבים קטן וכו'. בפרק כל האלילים (דף מ\"ג.) אמר ריב\"ל פעם אחת הייתי מהלך אחר רבי אלעזר הקפר ברבי בדרך ומצא שם טבעת ועליה צורת דרקון ומצא עובד כוכבים קטן ולא א\"ל כלום מצא עובד כוכבים גדול וא\"ל בטלה ולא בטלה סטרו ובטלה ש\"מ תלת ש\"מ עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו וש\"מ יודע בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה מבטל ושאינו יודע אינו מבטל וש\"מ עובד כוכבים מבטל בע\"כ. \n", + "ומ\"ש רבינו עובד כוכבים שוטה, דכיון דשוטה הוא לא מקרי יודע בטיב עבודת כוכבים וכן כשאינו עובד עבודת כוכבים הא ודאי אינו יודע בטיב עבודת כוכבים. ומלשון רבינו שלא שלל אלא בשאינו עובד עבודת כוכבים משמע דהא דעובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים של חבירו אפילו זה לפעור וזה למרקוליס וכדאמרינן בהדיא בפ' השוכר את הפועל (ס\"ד): \n", + "המבטל וכו'. משנה בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה נ״ב:) בלשון הזה: \n", + "ותקרובת וכו'. בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נ'.) מימרא דרב גידל א״ר חייא בר יוסף א״ר: \n", + "כתב הרמ\"ך תימה איך סתם ואמר דתקרובת אינה בטלה לעולם דהא יש תקרובת דיש לה ביטול היכא דלא הוה משתבר כעין פנים וכדחזינן באבני מרקוליס שביטלן עובד כוכבים דשרו ומפרש בגמרא טעמא משום דבעינן כעין פנים וליכא דבזרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת אע\"פ שעבודתה בכך ש\"מ דליאסר בעינן כעין פנים עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "כיצד מבטלה וכו'. משנה שם (דף נ\"ג.) כיצד מבטלה קוטע ראש אזנה ראש חוטמה ראש אצבעה פחסה אע\"פ שלא חסרה בטלה. ופירש רש\"י פחסה מיעכה בקורנס ובגמרא פחסה כי לא חסרה אמאי בטלה א\"ר זירא כשפחסה בפניה ופירש\"י וקלקל צורתה: \n", + "או שמכרה לצורף וכו'. סוף משנה זו שהזכרתי מכרה או משכנה רבי (ר' מאיר) אומר בטל וחכ\"א לא בטל ובגמרא זעירי אמר רבי יוחנן ור' ירמיה בר אבא אמר רב חד אמר מחלוקת בצורף עובד כוכבים אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל וחד אמר בצורף ישראל מחלוקת וכיון דלא ידעינן מאן אמר הכי ומאן אמר הכי כיון דספיקא דסברא היא ה\"ל למינקט לחומרא כמ\"ד בצורף ישראל מחלוקת וכרבנן דאסרי. ונראה שזה דעת הרי\"ף וכן פסק הרא\"ש בהדיא אבל רבינו פוסק כמ\"ד בצורף עובד כוכבים מחלוקת אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל. וכתב הר\"ן שטעמו דאמרינן התם ת\"ר לוה עליה או שנפלה עליה מפולת או שגנבוה לסטים אינה בטלה וצריכא דאי תנא לוה עליה מדלא זבנה לא בטלה ובודאי לא משמע דסתמא דשקלא וטריא דגמרא סלקא דלא כרבנן ולכן תופס רבינו דמחלוקת בצורף עובד כוכבים אבל בצורף ישראל דברי הכל בטל וה\"ק אי תנא לוה עליה ה\"א אפילו בצורף ישראל לא ביטלה דכיון דלא זבנה לא מבטל לה מכלל דאי זבנה בטל ואילו למ\"ד דאפילו בצורף ישראל מחלוקת היכי אמרינן מדלא זבנה לא בטלה הא לרבנן אפילו זבנה לא בטלה אלא כדאמרן. ודעת רבינו דדוקא צורף אמרו וכתב הר\"ן שכן דעת הראב\"ד והרמב\"ן ז\"ל ולא כדברי רש\"י שכתב צורף לאו דוקא: \n", + "אבל אם מכרה וכו'. כבר כתבתי בסמוך (שם) פלוגתא דרבי ורבנן ובודאי דהלכה כרבנן. ודע דהאי משכנה לדעת רבינו היינו אפילו הרהינה אצלו וא\"ל אם לא באתי מכאן עד יום פלוני הרי היא שלך והגיע הזמן ולא פדאה ואפ\"ה לרבנן לא בטיל דכיון דס\"ל דצורף דוקא מפני שעתיד לשברה אי לא משכנה כה\"ג מאי רבותיה דצורף לרבי דאמר בטל וכן כתב הר\"ן ז\"ל: \n", + "או שנפלה עליה וכו' גנבוה לסטים וכו'. ברייתא (שם) כתבתיה בסמוך: \n", + "רקק בפניה וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "עבודת כוכבים שנשתברה וכו'. בפרק כל האלילים (דף מ\"א:) פלוגתא דר\"י ור\"ל ופסק כר\"י: \n", + "לפיכך המוצא שברי וכו'. פסק דלא כשמואל דאמר פרק כל האלילים דשברי עבודת כוכבים מותרים וכבר כתבתי בפרק שקודם זה מאי טעמא פסק דלא כוותיה: \n", + "כתב הרמ\"ך הרי\"ף לא פסק כן דהא מייתי מילתיה דשמואל דאמר המוצא שברי אלילים מותרים ופסק נמי כר\"י דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה ולכאורה נראה לפום ריהטא דודאי איכא לאפלוגי בין מוצא לנשתברה דהא שמואל גופיה אמר בפרק כל האלילים [מ\"ט:] דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה ואפילו הכי שרי במוצא וזה הרב נראה דפסק לגמרי כר\"י במוצא שברי עבודת כוכבים נמי אסורים עכ\"ל: \n", + "ואם היתה של פרקים וכו'. שם בס\"פ אתמר עבודת כוכבים שנשתברה רב אמר צריך לבטל כל קיסם וקיסם ושמואל אמר אין עבודת כוכבים צריכא ליבטל אלא דרך גדילתה כלומר דוקא כשהיא דרך גדילתה צריכה ליבטל אבל זו שנשתברה בטלה מעצמה דמימר אמר איהי נפשה לא מצלא לההוא גברא מצלא ליה ואוקימו התם פלוגתייהו בתרי תלת אוקמתי ואוקימתא בתרייתא אוקמה בעבודת כוכבים של חוליות והדיוט יכול להחזירה דרב סבר כיון דהדיוט יכול להחזירה אינה בטלה ושמואל סבר דכיון דלאו אורחא ליפול ולהתפרק בטלה והלכה כרב באיסורי: \n", + "וכתבו הרי\"ף והרא\"ש אוקימתא זו והקשה הר\"ן על הרי\"ף דבריש פרקין פסק כר\"י דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה והיאך פסק בסוף הפרק כאוקמתא בתרייתא דפלוגתא דרב ושמואל בהדיוט יכול להחזירה דמשמע בהדיא דאי אין הדיוט יכול להחזירה אפילו לרב מותרת ונדחק בתירוץ קושיא זו. ומתוך דברי רבינו למדנו תירוץ יפה בדבר דהא דאוקימנא פלוגתא דרב ושמואל בהדיוט יכול להחזירה לאו למימרא דאי אין הדיוט יכול להחזירה מותרת בלא ביטול כלל לדברי הכל אלא היינו לומר דכשהדיוט יכול להחזירה צריך לבטל כל קיסם וקיסם לרב וכשאין הדיוט יכול להחזירה אינו צריך לבטל כל קיסם וקיסם מ\"מ אינה מותרת בלא ביטול כלל דהא קי\"ל כר\"י דאסר אלא דמפרשי דהא דאסר ר\"י אינו אלא בלא ביטול אבל אם ביטל מותר אפילו ע\"י ביטול כל דהוא דכיון שביטל אבר אחד ממנה בטלו כל השברים דכיון דאין הדיוט יכול להחזירה בביטול כל דהו סגי ליה ומ\"מ ביטול בעיא ואי לא בטיל כלל אסור והיינו דר\"י: \n", + "והראב\"ד כתב ואם אינו יכול להחזירה וכו' א\"א לא מחוורא הא מילתא וכו'. וצריך לבטל כל קיסם וקיסם עכ\"ל. וכבר כתבתי טעם לדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "מזבח עבודת כוכבים שנפגם וכו'. פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ג:) תניא בימוס שנפגם מותר מזבח שנפגם אסור עד שינתץ רובו. ה״ד בימוס וה״ד מזבח אר״י בימוס אבן אחת מזבח אבנים הרבה. ומפרש רבינו דהאי שינתץ רובו היינו ע״י עובדי כוכבים דאי לאו הכי אסור כדין עבודת כוכבים שנשתברה מאליה: \n", + "וכיצד מבטלין וכו'. שם [נ'.] מייתי עובדא שחיפו עובדי כוכבים דרכים באבני מרקוליס ואיכא רבנן דפרשי מלילך עליהם ואיכא דלא פרשי וא\"ר יוחנן רבי מנחם ברבי סימאי בנן של קדושים מהלך עליהם ואנו נפרוש מהם ורבא בר ירמיה אייתי מתניתא בידיה עובדי כוכבים שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהם דרכים מותרים ורב ששת נמי משמע התם דהכי ס\"ל והשתא כי נוקי רבנן דפרשי בהדי רבנן דלא פרשי הא ר' יוחנן ורב ירמיה ורב ששת בהדייהו וה\"ל דלא פרשי רובא ועוד דהא מעשה דרבי מנחם ברבי סימאי ומתניתא מסייע להו והכי נקטינן: \n", + "כיצד מבטלין את האשרה וכו'. משנה בסוף כל האלילים (דף מ\"ט:) כיצד מבטלה כלומר לאשרה קירסם וזירד נטל ממנה מקל או שרביט אפילו עלה ה\"ז ביטלה שיפה לצורכה אסורה ושלא לצורכה מותרת. ופירש רש\"י קירסם קסמין יבשים שבאילן, נטל לצורכו לישרוף, זירד זרדין לחים שבה לצורכה ליפותה עכ\"ל. ובגמ' [שם] תניא עובד כוכבים ששיפה עבודת כוכבים לצורכו היא ושפאיה מותרים לצורכה היא אסורה ושפאיה מותרים וישראל ששיפה עבודת כוכבים בין לצורכה בין לצורכו היא ושפאיה אסורים. כתב הרמ\"ך היתה של ישראל וכו' תימה מאי איריא של ישראל אפילו של עובד כוכבים נמי ישראל ששפה אותה בין היא בין שפאיה אסורים כדאמרינן בגמ' [שם מ\"ב.] גזירה דילמא מגבה להו והויא לה עבודת כוכבים של ישראל ואין לה ביטול לעולם, עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שלשה ימים וכו'. משנה בריש מסכתא (דף ב'.) שלשה ימים לפני אידיהן של עובדי כוכבים אסור לשאת ולתת עמהם להשאילן ולשאול מהם להלוותם וללוות מהן לפרען וליפרע מהן. בגמ' שם (ו':) תניא כשאסרו לשאת ולתת עמהם לא אסרו אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאין מתקיים לא תני רב זביד בר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל אין לוקחין מהם. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דמתניתין בין מקח בין ממכר אסרה וברייתא דלא אסרה אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיים לא ה\"פ לא אסרו לגמרי בין למכור בין ליקח אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיים לא אסרו לגמרי שאע\"פ שאסרו ליקח לא אסרו למכור והא דתניא דבר שאינן מתקיים מוכרים להם אבל לא לוקחין מהם לפרושי מאי דקתני בהאי ברייתא אבל בדבר שאינו מתקיים לא אתיא. וטעמא דמותר למכור להם דבר שאינו מתקיים ואסור ליקח מהם אפילו דבר המתקיים היינו משום דכשמוכר לו דבר שאינו מתקיים ביום חגו אין לו לא מעות ולא חפץ שיהא מודה עליהם וליזיל ומודה מקמי יום חגו לא חיישינן אבל כשלוקח מהם בין דבר המתקיים בין דבר שאינו מתקיים הרי המעות בידו ביום חגו ומודה עליהם אע\"פ שאין בידו החפץ וכתב הר\"ן שזו היא שיטת הגאונים וכתב שדבריהם עיקר. ואהא דתנן ליפרע מהם אמרינן בגמ' [שם] מתני' דלא כריב\"ק דתניא ריב\"ק אומר מלוה בשטר אין נפרעין מהם מלוה על פה נפרעין מהם מפני שהוא כמציל מידם אמר רב יוסף הלכה כריב\"ק וכתב רבינו ירוחם דמשמע בירושלמי דמלוה על המשכון הוי כמלוה בשטר: \n", + "בד\"א בארץ ישראל וכו'. שם [י\"א:] מימרא דשמואל. \n", + "עבר ונשא וכו'. שם [ו':] איבעיא להו עבר ונשא ונתן מאי ר\"י אמר אסור ור\"ל אמר מותר ותניא כוותיה דריש לקיש ומשמע התם דע\"כ לא שרי ר\"ל אלא בשנשא ונתן באותן שלשה ימים אבל ביום חגיהם אסור אפילו לר\"ל: \n\n" + ], + [ + "ואסור לשלוח דורון וכו'. שם ההוא אפיקורוס דשדר ליה דינרא לרבי יהודה נשיאה ביום חגו יתיב ר\"ל קמיה אמר היכי אעביד אשקליה דילמא אזיל ומודה לא אשקליה הוה ליה איבה אמר ליה ריש לקיש טול וזרוק לבור בפניו אמר כ\"ש דהויא ליה איבה טפי אמר כלאחר יד הוא דקאמינא ופירש\"י כלאחר יד שלא יבין שמדעת השלכתו וכיון שרואה שאבד ממך לא ישמח. ואמרינן תו בגמרא רב יהודה משדר קורבנא לאבי דרנא ביום חגם אמר ידענא ביה דלא פלח עבודת כוכבים. בפרק בתרא (דף ס\"ה.) רבא אמטי קורבנא לבר שישך ביום חגם אמר ידענא ביה דלא פלח עכו\"ם הא אי פלח עכו\"ם אסור לשלוח להם דורון וא\"כ שליחות דורון וקבלתו שוין דבעובד כוכבים שניהם אסורים וכשאינו עובד כוכבים שניהם מותרים. ומשמע דזריקה כלאחר יד דקאמר בפניו צריך לזרוק דהא פירושה דמאי דא\"ל טול וזרוק בפניו הוא ועוד דאי לא בפניו למה ליה לזורקו כלאחר יד יזרקנו להדיא ועוד דאי שלא בפניו מה הועיל בזריקה זו דכיון דלא ידע בה אזיל ומודה דאין לומר שאח\"כ יודיענו דקודם שיודיענו אזיל ומודה ועוד דא\"כ הוה ליה לפרושי אלא ודאי כדאמרן וכן הם דברי רש\"י ולפיכך יש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שלא יהנה בו ולא פירש שצריך לאבדו בפניו: \n\n" + ], + [ + "היה אידן וכו'. יליף לה רבינו מדתנן לפני אידיהם של עובדי כוכבים שלשה ימים אסור מלשאת ולתת וכו' ותנן בסמוך (שם דף ח'.) ואלו הם אידיהן קלנדיא וסנטריא ומשמע דה\"ק ואלו אידיהן שאסורין שלשה ימים לפניהם וכן פירש\"י ואמרינן בגמרא דקלנדיא וסנטריא כל אחד מהם היו שמונה ימים הרי בהדיא דאפילו היה חגם ימים רבים אסור גם בשלשה שלפניהם: \n\n" + ], + [], + [ + "יום שמתכנסין וכו'. משנה שם ואלו אידיהן של עובדי כוכבים ומני בהדייהו יום גנוסיא של מלכים ומפרש בגמרא דהיינו יום שמעמידין בו מלך ופריך עלה מדתניא יום גינוסיא של מלכים ויום שמעמידין בו את המלך ומשני לא קשיא הא דידיה הא דבריה כלומר שמעמידין את בן המלך בחיי האב והאב שמח וזובחים זבחים. ורבינו כתב סתם יום שמתכנסין להעמיד להם מלך דל\"ש לן בין דידיה לבריה. ומפרש רבינו גינוסיא כמו כינוסיא ואפשר שכך היתה גירסתו ז\"ל: \n", + "אבל עובד כוכבים וכו': כתב הראב\"ד לפי סוגיא דגמרא וכו' ואכלהו קאי, עכ\"ל. ודין זה משנה פרק לפני אידיהן [שם] ואלו אידיהן וכו' ויום קלנדיא וסנטריא ויום הלידה ויום המיתה דר\"מ וחכ\"א כל מיתה שיש בה שריפה יש בה עבודת כוכבים ושאין בה שריפה אין בה עבודת כוכבים. יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא בו מבית האסורים אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ופירש בגמרא דאותו היום לאפוקי לפניו ואותו האיש לאפוקי משועבדיו. ומפרש הראב\"ד ז\"ל יום הלידה יום לידת המלך הויא חג ממש דבעינן שלשה ימים לפניהם אבל יום תגלחת זקנו אפילו דמלך אינו אסור אלא אותו היום ולא לפניו דלא חשיבי הני מילי ליאסר לפניו וכן אינו אסור אלא אותו האיש אבל לא משועבדיו אם אינם עובדים אותה עבודה, זהו מה שנראה מתוך דברי הראב\"ד ז\"ל: \n", + "ולדעת רבינו נ\"ל ששיעור המשנה כך היא ואלו אידיהם של עובדי כוכבים קלנדיא וסנטוריא וקרטיסים ויום גינוסיא של מלכים ובכאן נשלמו אידיהם של כלל עובדי כוכבים והשתא מתחיל למנות יום חג פרטי דהיינו יום הלידה כלומר יום שנולד בו ויום המיתה כל מיתה שתהיה לדעת ר\"מ ולדעת חכמים דוקא מיתה שיש בה שריפה ויום תגלחת זקנו וכו' אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ופסק כחכמים דדוקא מיתה שיש בה שריפה. ודין משועבדיו כתבו רבינו בסמוך \n", + "שכתב אין יום החג אסור וכו' או מפני כבוד המלך וכו' ודין המשועבדין לאיש כדין המשועבדים למלך דקרחא בביתיה פרדשכא הוי וה\"נ משמע בגמרא וא\"כ כי קתני אינו אסור אלא אותו האיש כלומר ולא משועבדיו היינו כשמשועבדיו אין מודים באותו יום אלא שומרים אותו מפני כבוד אדוניהם: \n", + "אין יום החג אסור וכו'. שם (דף ח':) עיר שעשתה קלנדא כל העיירות הסמוכות משתעבדות לה מותרות או אסורות ריב\"ל אמר קלנדא לכל אסורה ור\"י אמר אינה אסורה אלא לעובדיה ותניא כוותיה ואמר רב אשי אף אנן תנינן אינו אסור אלא אותו האיש לאפוקי משועבדיו: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) דברים שהן מיוחדין וכו'. משנה שם (עבודת כוכבים דף י\"ג) אלו דברים אסור למכור לעכו\"ם אצטרובלין וכו' ותרנגול לבן ר' יהודה אומר מוכר הוא לו תרנגול לבן בין התרנגולים ובזמן שהוא בפני עצמו קוטע את אצבעו ומוכר שאין מקריבין חסר לעבודת כוכבים ושאר כל הדברים כלומר שאין דרכן להקריבן לעבודת כוכבים סתמן מותר ופירושן אסור ואע\"ג דפשטא דמתני' משמע דרבי יהודה לפלוגי אתא ואם כן ה\"ל למיפסק כת\"ק דאסר אפילו בין התרנגולים, נראה שטעמו של רבינו שפסק כר\"י דהיינו משום דבעי רב אשי תרנגול לבן למי ויהבו ליה שחור ושקיל מהו למכור לו תרנגול לבן וכתב רש\"י דאליבא דר' יהודה בעי ולא אליבא דרבנן. ומשמע לרבינו דכיון דרב אשי בעי אליביה סבר דהלכתא כוותיה דאי לאו הכי לא הוה בעי אליביה וכיון דרב אשי דבתרא סבר כוותיה הכי נקטינן ועוד דמשמע בברייתא בגמ' דלא לחלוק בא אלא לפרש דברי תנא קמא דקתני בברייתא א\"ר יהודה אימתי וכל מקום שא\"ר יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים. \n", + "ומ\"ש שאם היו מעורבים דברים המיוחדים וכו' שמוכר הכל סתם הטעם משום דהיינו תרנגול בין התרנגולים ולא ידעתי למה לא כתב רבינו הא דאמרינן בגמ' שמותר למכור לו חבילה דהיינו שלשה מינים או יותר דמוכחא מילתא דלסחורה קא מכוין: \n", + "כתב הרמ\"ך דברים שהם מיוחדים וכו' תימא דבגמ' [שם מ\"ד] חזינן דאפילו דבר המיוחד לעבודת כוכבים מותר למכור דהא תרנגול לבן מיוחד לתקרובת עבודת כוכבים הוא ומסיק בגמרא דלכולי עלמא היכא דאמר תרנגול למי מותר למכור לו תרנגול לבן ואפילו לא יהא בין התרנגולים וכ\"פ הרי\"ף, עכ\"ל: \n", + "ואיני רואה טעם בדבריו שמ\"ש רבינו דברים שהן מיוחדים לעבודת כוכבים אסור למכור להם מתני' היא וכתבתי בסמוך. ומה שהוקשה לו מתרנגול לבן אדקשיא ליה על דברי רבינו ליקשי ליה על הגמרא. אבל לפי האמת קושיא ליתא כלל דהא ודאי חילוק יש בין שואל תרנגול סתם לשואל דבר המיוחד לעבודת כוכבים דסתם תרנגול אינו מיוחד לעכו\"ם וזה פשוט ביותר: \n\n" + ], + [ + "כשם שאין מוכרים וכו' עד ואין משחיזין להם את הזיין. הכל משנה וברייתא שם (דף ט\"ו וט\"ז): \n", + "וכל שאסור למוכרו וכו'. שם מימרא דרב נחמן: \n", + "וכן אסור למכור וכו'. שם מימרא דרב דימי ומפרש שאפילו אינו מועד להרוג אלא לגזול אין מוכרין לו כלי זיין לפי שכשרודפין אחריו נלחם ומציל עצמו ומאבד זה את ממונו: \n\n" + ], + [ + "היו ישראל שוכנים וכו'. שם והאידנא דמזבנינן אמר רב אשי לפרסאי דמגנו עלן: \n", + "עיר שיש בה וכו'. משנה שם (דף י\"א:) עיר שיש בה עבודת כוכבים חוצה לה מותר היתה חוצה לה תוכה לה מותר מהו לילך לשם בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור ואם יכול לילך בה למקום אחר מותר. ומפרש רבינו שעיר שיש בה עבודת כוכבים אסור להכנס בה ומהו לילך לשם כלומר לעבור דרך שם וקאמר דבזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום דרך העיר ההיא ואין שם דרך אחרת אסור שהרי הוא נראה כנהנה מאותו העיר שיש בה עבודת כוכבים שאלמלא הוא לא היה יכול לילך למחוז חפצו אבל כשיש דרך אחרת לא מחזי כנהנה מאותה העיר שהרי יש דרך אחרת: \n", + "כתב הראב\"ד מותר להלך חוצה לה. א\"א בתוספתא וכו' מפני חשש משא ומתן, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + " וכתב עוד הראב\"ד אבל אם יש דרך אחרת וכו'. א\"א אין דבריו מיושבים כלל וכו' שאין כאן חשד עכ\"ל. נראה שהוא ז\"ל מדקדק מלשון רבינו שכתב ונקרה והלך בזו דדוקא בשקרה מקרה שהלך בזו אבל לכתחלה לא ילך בזו ולפיכך כתב אין דבריו מיושבים וכו'. ואני אומר שגם רבינו סבר כן שמותר לכתחלה ולא כתב ונקרה לומר דדוקא בשקרה מקרה שרי ולא לכתחלה אלא אורחא דמלתא נקט: \n", + "כתב הרמ\"ך עיר שיש בה עבודת כוכבים וכו'. תימה דבגמ' [שם י\"ג.] משמע דאפילו לשאת ולתת עמהם מותר ולכאורה משמע היכא דהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור ללכת אפילו חוצה לה דלא שרי לשאת ולתת אלא היכא דעבר והלך לשם מ\"מ בזה אין ספק שמותר לשאת ולתת עמהם וכן פירש\"י וכן נראה מעיקר הגמרא, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אסור לבנות עם וכו' עד שיש בה אותה כיפה. משנה שם (דף ט\"ז). \n", + "ומ\"ש ואם בנה שכרו מותר. פשוט (שם דף י\"ט:) בגמרא: \n\n" + ], + [ + "עיר שיש בה עכו\"ם וכו'. משנה (שם דף י\"ב): \n", + "חנויות של עכו\"ם וכו'. בירו' ובתוספתא פרק ר' ישמעאל: \n\n" + ], + [ + "המוכר ביתו וכו'. בפ' השולח (גיטין דף מ״ד) המוכר ביתו לכותי דמיו אסורים וכותי שאנס ביתו של ישראל ואין בעליו יכולים להוציאו לא בדיני ישראל ולא בערכאות מותר ליטול דמיו וכותב ומעלה בערכאות מפני שהוא כמציל מידם. ומפרש רבינו דמוכר לכותי היינו לעבודת כוכבים דאם לא כן לא היו דמיו אסורים כדפירש״י: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א ואם הקדימו לו דמיו קודם שיעבדוה מותרים, עכ\"ל. ונראה דהיינו לומר שאם מכר ביתו לכותי והקדים דמיו ואחר כך נתנה הכותי לעבודת כוכבים מותר וא\"כ הוא איני יודע מה הוצרך להשמיענו שדבר פשוט הוא ועוד דמוכר לעבודת כוכבים אמר רבינו ולא מוכר לכותי שלא לעבודת כוכבים, ועוד ק\"ל דמה צורך שיקדים דמיו אפילו לא הקדימם כיון שזקפם עליו במלוה הרי הם חוב אצלו ומותר אפילו אחר שנתן הכותי הבית לעבודת כוכבים. וצ\"ל דמיירי בשמכרה לכותי לצורך עבודת כוכבים וקאמר דלא נאסרו דמים אלא בשעבדוה קודם שיתנו לו דמיה אבל אם נתנו לו דמים קודם שעבדוה מותרים וה\"ה אם זקפם עליו במלוה קודם שנתנוה: \n\n" + ], + [ + "וחלילין של וכו'. ירושלמי ותוספתא פרק רבי ישמעאל: \n", + "הולכין ליריד של וכו'. ברייתא פ\"ק (י\"ג.) ופירש\"י וכותב שטרו ומעלה שטרותיו לערכאות שלהם לחתום ואע\"פ שכבוד הוא להם ואיכא למימר דאזיל ומודה מותר מפני שהוא כמציל מידם שמתוך כך יהיו לו עדים שמסייעין אותו להציל מן העוררין עכ\"ל. וא\"כ מפני שהוא כמציל לא קאי אלא אכותב ומעלה בערכאות שלהם: \n", + "בד\"א בלוקח וכו'. שם מימרא דר' אבא בריה דר' חייא בר אבא: \n", + "עבר ולקח וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "עובד כוכבים שעשה משתה וכו'. שם (ח'.) ברייתא דרבי ישמעאל: \n", + "ומאימתי אסור לאכול וכו'. שם ומעיקרא אימת מכי רמו שערי באסינתי כלומר לעשות שכר ליום המשתה: \n", + "וכל ימי המשתה וכו'. שם כל תלתין יומין בין א\"ל מחמת הילולא ובין לא אמר אסור מכאן ואילך אי א\"ל מחמת הילולא אסור ואי לא אמר ליה מחמת הילולא שרי. וכי א\"ל מחמת הילולא עד אימת אמר רב פפא עד י\"ב ירחי שתא: \n\n" + ], + [ + "בת ישראל לא תיניק וכו'. משנה בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו.) בת ישראל לא תילד את העובדת כוכבים אבל עובדת כוכבים מילדת בת ישראל בת ישראל לא תיניק בנה של עובדת כוכבים אבל עובדת כוכבים מינקת בנה של בת ישראל ברשותה כלומר ברשות הישראלית אבל לא ברשות העובדת כוכבים שמא תהרגנו ובגמ' בברייתא מפורש הטעם שלא תילד ולא תיניק בת ישראל את העובדת כוכבים מפני שמילדת או מגדלת בן לעבודת כוכבים: \n", + "ומ\"ש שמילדת בשכר משום איבה. שם מימרא דרב יוסף ושם אמרו דמניקה אפילו בשכר לא דאי פנויה היא אמרה בעינא לאינסובי ואם אשת איש היא אמרה לה קא מזדהמנא באפי גבראי ושם אמרו עוד דבשבת אפילו בשכר אסור לילד וליכא למיחש לאיבה דיכלה למימר לה ישראלית דמינטרא שבת מחללין עלה אתון דלא מנטריתו שבת לא מחללין עלייכו ותמהני למה לא כתבו רבינו: \n\n" + ], + [ + "ההולכים לתרפות וכו'. משנה שם (דף כ\"ט:) ההולכים לתרפות שלהם אסור מלשאת ולתת עמהם והבאים מותרים ובגמרא [ל\"ג ע\"א] ארשב\"ל לא שנו אלא שאין קשורים זה בזה אבל קשורים זה בזה אסורים אימא דעתו לחזור: \n", + "ישראל ההולך וכו'. (שם ל\"ב: ל\"ג.) מימרא דשמואל: \n", + "ישראל מומר וכו'. ברייתא שם ישראל ההולך לתרפות בין בהליכה בין בחזירה אסור ואוקמוה בישראל מומר: \n\n" + ], + [ + "ישראל שהלך ליריד וכו'. ברייתא שם ואמרו שם הטעם משום דעכו״ם אימור חמרא זבין גלימא זבין ישראל אי איתא דה״ל הכא לדידן הוה מזבין ליה אלא אמרינן עכו״ם זבין ודמי עכו״ם איכא בהדיה. וכתב הרי״ף ז״ל והא דאמרינן הכא עכו״ם אימור חמרא זבין גלימא זבין לא צריכנא ליה דהא אסיקנא בפרק השוכר את הפועל (עבודה זרה ס״ד.) דדמי עכו״ם ביד עכו״ם מותר לכן כתב רבינו טעם זה: \n", + "ומפני זה נושאין וכו'. אע\"פ דבגמרא [ל\"ב:] לא יהבינן האי טעמא אלא הכי אמרינן עכו\"ם בהליכה אסור דאתי ומודה בחזירה מותר מאי דהוה הוה ישראל בחזרה אסור דאביק בה מהדר הדר ואזיל וישראל מומר בין בהליכה בין בחזרה אסור דודאי אזיל. אבל כיון שכתב הרי\"ף דלא צריכין לההוא טעמא ממילא למדנו דטעמא דכל הני משום דעכו\"ם ביד ישראל היא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין כורתין ברית וכו': לפיכך אם ראה וכו'. בפרק אין מעמידין (ע\"ז דף כ\"ו.) תני רבי אבהו קמיה דר\"י העכו\"ם לא מעלין ולא מורידין אבל האפיקורסין והמסורות והמומרין מורידין ולא מעלין: \n\n" + ], + [ + "מכאן אתה למד וכו'. פשוט הוא דרפואה היינו מעלין ובפירוש אמרו בגמרא דאסור להעלותן אפילו בשכר: \n", + "ומ\"ש ואם היה מתירא מהם וכו'. נלמד מדין ישראלית שמילדת את הנכרית ואע\"פ שאמרו שאסור להעלותם אפי' בשכר הרי שם אמרו שיבקש תואנה משמע הא אם אינו יכול לבקש תואנה המתירא מהם מעלין אותם וה\"ה שמרפאין אותם. ומדברי רבינו שהזכיר בכל זה עכו\"ם משמע שאם אינו עכו\"ם מותר לרפאתו בשכר וכן להעלותו מהבור: \n", + "ומ״ש וגר תושב וכו'. פשוט הוא שהרי אמרו בפרק השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ס״ה:) דגר תושב אתה מצווה להחיותו: \n\n" + ], + [ + "אין מוכרין להם בתים וכו'. משנה פ' לפני אידיהן (עבודה זרה דף כ': כ״א.) אין משכירין להם בתים בא״י ואין צ״ל שדות ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות ובחוצה לארץ מוכרים בתים ומשכירין שדות דברי ר' מאיר ר״י אומר בא״י משכירין להם בתים ובסוריא מוכרים בתים ומשכירין שדות ובח״ל מוכרין אלו ואלו אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר״י אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשנה שכונה וכמה שכונה תנא אין שכונה פחות משלשה בני אדם: \n", + "ומ\"ש מפני מה אמרו וכו'. כך אמרו שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "אף במקום שהתירו וכו'. משנה שם ואמרו בגמרא אף במקום שאמרו להשכיר מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי ואע\"פ שהלכה כר\"י לא נמנע רבינו מלכתוב משנה זו להשמיענו דין זה ורצה לתפוס לשון המשנה דהא ליכא למיחש דנימא הלכה כר\"מ שהרי הוא ז\"ל פסק בסמוך כר\"י: \n", + "ומ\"ש אבל משכיר להם לעשותן אוצר. כלומר שאם שלא לבית דירה אמרו א\"כ במה אמרו משכירין להם לכך כתב דהאי משכירין להם היינו אוצר: \n", + "כתב הראב\"ד אבל משכיר להם בתים לעשותן אוצר א\"א ובלבד שלא יהא אוצר של יין ואם עשה שכרו אסור עכ\"ל. ורבינו כתב אוצר ולא פירש ופשיטא דאינו יכול לעשותו אוצר דיין נסך ואם עשאו שזה אסור כדברי הראב\"ד ולא הוצרך רבינו לכתוב זה שכבר נתבאר בהלכות מאכלות אסורות שכל הנאת יין נסך אסור: \n", + "ואין מוכרין להם פירות ותבואה וכו'. משנה (דף י\"ט:) אין מוכרין להם במחובר לקרקע אבל מוכר הוא משיקצץ ר\"י אומר מוכר הוא לו ע\"מ לקוץ ובגמרא (שם דף כ':) ת\"ר מוכר לו אילן ע\"מ לקוץ וקוצץ דברי ר\"י ור\"מ אומר אין מוכר לו אלא קוצץ. וכתב הרמ\"ך הרי\"ף פסק כר\"מ משום דסתם מתניתין כוותיה ועוד דקי\"ל הלכה כר\"מ בגזרותיו ע\"כ. וי\"ל שפסק רבינו כר\"י משום דמוכח בברייתא בגמרא דמאן דפליג עליה דר\"י היינו ר\"מ ואע\"ג דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' שאני הכא דמוכח דתלמודא סבר דהלכה כר\"י דבעי בעיא אליביה. דהכי אמרינן התם איבעיא להו בהמה ע\"מ לשחוט מהו התם טעמא מאי שרי רבי יהודה דלאו ברשותיה קיימי ולא מצי משהי להו אבל בהמה כיון דברשותיה דעובד כוכבים קיימא משהי לה או דלמא ל\"ש. וז\"ל הרא\"ש תמיהא לי על הרי\"ף למה הביא בהלכותיו הך בעיא שהיא אליביה דר' יהודה והיה נראה דמדבעי סתמא דתלמודא אליבא דרבי יהודה אלמא הלכתא כוותיה והא דקתני במתני' אבל מוכר הוא משיקוץ לאו סתמא הוא כר\"מ אלא דרבי יהודה ור\"מ פליגי בדברי ת\"ק דרבי יהודה מפרש דבריו אבל מותר הוא משיתנה עמו לקוץ דלא משמע ליה דקאמר ת\"ק משיקצץ דמה חידוש הוא זה וכי בשביל שהיה מחובר לקרקע לא ימכרנו לו אחר שנקצץ ורבי מאיר פירש בברייתא משיקצוץ ממש והרמב\"ם ז\"ל פסק בחבוריו כר\"י עכ\"ל: \n", + "ומפני מה אין מוכרין להם וכו' עד ולא בנתינה. הכל ברייתא (שם דף כ'.) ומוכח בגמרא דאע\"ג דאסור לספר בשבחן אם ראה עובד כוכבים נאה יכול להודות ולומר מה רבו מעשיך ה' או ברוך שככה לו בעולמו: \n\n" + ], + [ + "מפרנסין עניי וכו'. ברייתא בגיטין פ' הנזקין (גיטין דף ס״א:): \n", + "ואין ממחין וכו'. משנה שם [נ\"ט:]: \n", + "ושואלין בשלומם וכו'. משנה שם (ס\"א). ושואלין בשלומם מפני דרכי שלום והיינו בשפה רפה ובכובד ראש וכמו שכתב רבינו בסמוך ואפ\"ה טובא אשמועינן דלא חיישינן דילמא אזיל ומודה: \n", + "ואין כופלין וכו'. שם [ס\"ב] מימרא דרב דימי בר שישנא משמיה דרב ולעולם פירושו אפילו שלא ביום חגו וכו': \n", + "לא יכנס עד ובכובד ראש. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "אין כל הדברים האלו אמורים וכו'. כתב הראב\"ד ואפילו יושב ישיבת עראי וכו'. א\"א זאת לא מצאנו וכו' ולא העברה עכ\"ל. ורבינו משמע ליה דכיון דטעמא משום פן יחטיאו אותך לי אפילו בישיבת עראי או בעובר ממקום למקום איכא למיחש להכי הילכך על כרחך לומר דישיבה דכתיבא בהו אפילו כל דהו קאסר ומשבע אומות ילפינן לשאר עובדי כוכבים דהא בהו נמי שייך פן יחטיאו: \n", + "ואין מקבלין גר תושב וכו'. בערכין פרק המקדיש (ערכין דף כ״ט): \n", + "כתב הראב\"ד אבל שלא בזמן היובל וכו'. א\"א איני משוה לו בישיבת הארץ עכ\"ל. טעמו לומר שאע\"פ שאין מקבלין גר תושב בזמן שאין היובל נוהג אם קבל שבע מצות למה ימנעו אותו מישיבת הארץ הא ליכא למיחש ביה פן יחטיאו. ולדעת רבינו נראה לומר דאין ה\"נ שאם מעצמו קיבל עליו שבע מצות שאין מונעין אותו מישיבת הארץ ולא בא לומר אלא שאין בית דין מקבלין אותו: \n", + "ודין גר תושב נתבאר בפרק י\"ד מהלכות איסורי ביאה ופרק שביעי מהלכות בית הבחירה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין הולכין בחוקות וכו'. מ\"כ דאיתא בספרא פרשת אחרי מות. ומשמע דרבינו כתב בתחלה דרך כלל אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים וכו' עד ואבדיל אתכם מן העמים והדר מפרש. לא ילבש במלבוש המיוחד להם לפרש מ\"ש לא במלבוש. לא יגדל ציצית ראשו וכו' לפרש מה שכתוב ולא בשערו. ולא יבנה מקומות לפרש מ\"ש וכיוצא בהם: \n", + "ולא ילבש במלבושים וכו'. כתב מהר\"י קולון סימן פ\"ח דאיתא בספרא שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן וכו' הואיל ויוצאין בקילוסין אף אני וכו'. וכתב הוא ז\"ל שלא נתכוון רבינו לאסור אלא מלבוש המיוחד להם ופירשו הישראלים ממנו משום צניעות או מפני ד\"א שכיון שנתייחד להם מפני פריצות ופירשו הישראלים ממנו מפני יהדותן אז כשלובשים הישראלים נראה כמודה להם ונמשך אחריהם אבל כשאינו מלבוש המיוחד להם על דרך זו אין הישראל חייב להשתנות מן העובדי כוכבים כלל ועיקר: \n", + "ולא יגדל וכו'. נ\"ל שכך צריך לגרוס ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם ולא יגלח וכו' ותני והדר מפרש לא יגדל ציצית ראשו וכו' והא כיצד באחד משני ענינים שהם עושים לא יגלח מן הצדדים וכו' ולא יגלח השער וכו'. \n", + "ומ״ש אסור לגדל בלורית. מדתני' בפ' אין מעמידין (עבודה זרה כ״ט.) וכתבה רבינו בסמוך עובד כוכבים שהיה מסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שלש אצבעות לכל רוח שומט ידו וטעמא משום דלשם עבודת כוכבים הוא מגדלה אסור הישראל להדמות להם בה: \n", + "ומ״ש ולא יגלח השער מכנגד פניו וכו'. בב״ק סוף פ' מרובה (בבא קמא דף פ״ג.) ובסוטה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ט:) תניא המספר קומי ה״ז מדרכי האמורי. ומפרש רבינו מספר קומי לצד הפנים ומניח הפרע מאחריו וכן פירשו רש״י והערוך: \n", + "ולא יבנה מקומות וכו': כתב הראב\"ד ולא יבנה מקומות וכו' א\"א לא ידעתי מה הוא זה וכו' כמו שהם עושים עכ\"ל. ונ\"ל דהיינו לומר שלא יבנה כתבנית אותם היכלות: \n", + "וכל העושה אחד מאלו לוקה. וא\"ת והא הוי לאו שבכללות והיאך לוקים עליו. וי\"ל דלאו שבכללות היינו כגון לא תאכלו על הדם שהוא כולל ענינים שונים לא תאכלו ביום שתהרגו נפש לא תאכלו אכילת בן סורר ומורה וכגון לא תעבדם שכולל עבודות שחייב עליהם סקילה ושאינו חייב אבל כל הנכללים בלאו זה כלם אסורים משם אחד דהיינו הולך בחקות העובדי כוכבים ועונשן שוה דהיינו מלקות. ומכאן תלמוד לכל הנזכר בפרק זה כיוצא בזה שאיסורים רבים נכללים בלאו אחד משם אחד ולוקים עליהם: \n\n" + ], + [ + "עובד כוכבים שהיה מסתפר וכו'. ברייתא פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ט.) עובד כוכבים המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו וכמה אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה שלש אצבעות לכל רוח: \n\n" + ], + [ + "ישראל שהיה קרוב למלכות וכו'. בסוף פ' מרובה (ב\"ק פ\"ג) ובפ' עגלה ערופה (סוטה מ\"ט) אבטולס בר ראובן התירו לו לספר קומי מפני שקרוב למלכות היה ומשם למד רבינו להתיר המלבושין וכ\"ש הוא. ועוד דאשכחן דאי אבטולס בר ראובן היה מתנכר שהוא יהודי כדאיתא במעילה [י\"ז.] וע\"י כן הציל את ישראל ודאי שלא היו מלבושיו כשל ישראל דא\"כ היו מכירים אותו. וא\"ת כיון שכתב רבינו שלוקה על כל אחד מאלו היאך היה כח ביד חכמים להתיר איסור תורה לקרובי המלכות. ויש לומר משום הצלת ישראל הוא דשרו וכשישראלים עומדים לפני המלכים הם מצילים את ישראל והני ת' ילדים שהיו לדוד נמי הצלת ישראל הוה דהוו מבעתים את האויבים. אי נמי שהתורה לא פרטה דבר אלא אמרה ובחקותיהם לא תלכו ומסרה הדבר לחכמים והם ראו שאין לגזור על הקרובים למלכות: \n\n" + ], + [ + "כיצד הוא הנחש. סנהדרין פ' ד' מיתות (ס\"ה ס\"ו) ת\"ר מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו או מקלו נפלה לו מידו בנו קורא לו מאחוריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש מימינו שועל משמאלו. ורבינו נקט תרי ותלתא מנייהו לדוגמא בעלמא ולא חש למנות את כולם. \n", + "ומה שכתב וכן אלו ששומעים צפצוף העוף וכו'. גם זה שם ת\"ר לא תנחשו כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובדגים: \n", + "וכן אלו שאומרים שחוט וכו'. ברייתא בשבת (דף ס\"ז) ס\"פ במה אשה יוצאה. ופירוש שקרא ערבית כתוב רש\"י איחר יותר משאר חביריו ולי נראה שקרא כעורב, עכ\"ל. כתב הרמ\"ך תימה דבמסכת שבת אמרינן דמותר לשוחטה לכתחלה ואין בו משום דרכי האמורי עכ\"ל. וספר מוטעה נזדמן לו דבנוסחי דידן כתוב כדברי רבינו וכך הם דברי רש\"י: \n", + "וכן המשים סימנים לעצמו. בפרק גיד הנשה (חולין צ\"ה:) אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה שיבוש גדול וכו' מפקי פולסי דנורא לאפיה, עכ\"ל: \n", + "נראה מדבריו ז\"ל שהניחוש אסור לבני נח דהא אליעזר עבד אברהם בן נח היה גם ההגהות כתבו והלא אסור לנחש אפילו לבן נח. ואני אומר דהיינו למאן דאמר בפ' ארבע מיתות דבן נח מוזהר על הכישוף אבל לפום קושטא לא קיי\"ל הכי דהא סוגיין דעלמא שבע מצוות שנצטוו בני נח וכ\"כ רבינו בפ\"ט מהל' מלכים. ולענין יונתן בן שאול רבינו לא הזכירו ואפשר שלא היה בגירסתו ואפילו את\"ל שהיה בגירסתו אפשר לומר שהוא ז\"ל מפרש המאמר באופן דלא תקשי לן הא דיונתן וה\"ק כל המנחש ואינו סומך עליו כמו שסמכו אליעזר ויונתן על סימניהם. ומיהו לא דמו דשל אליעזר ודאי הוה נחוש שמיד נתן הצמידים קודם ששאל בת מי את ולדידיה לית ביה איסור דבן נח היה, אבל יונתן בן שאול יש לנו לומר דלא הוה ניחוש דצדיק גמור היה דמסתמא לא היה מנחש ומה שעשה סימן זה היינו כדי לזרז נערו ובלא\"ה נמי היה עולה ומכל מקום הרי סמך על התשובה שהשיבוהו וסמך בכך דפשטיה דקרא הכי מוכח וכיון שהוא עצמו לא לניחוש נתכוון לא רצה רבינו לכתוב וכיונתן בן שאול. והר\"ן כתב בפ' גיד הנשה כל נחש שאינו כאליעזר וכו' כתב הרמב\"ם וכן המשים לעצמו סימנים וכו' כגון אליעזר עבד אברהם כו' הכל אסור. וכתב עליו הראב\"ד זה שבוש גדול הוא וכו' ודברי הראב\"ד תמוהים בעיני שהרי מפורש בגמרא שלענין איסור נאמר. ומ\"מ הדבר צריך תירוץ שא\"א שהצדיקים הללו יהיו מנחשים. וכך נ\"ל בתירוצן של דברים שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את מעשיו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא גורם תועלת לדבר או נזק כגון פתו נפלה לו מידו או צבי הפסיק לו בדרך שאלו וכיוצא בהן הם מדרכי האמורי אבל הלוקח סימנים בדבר שהסברא מכרעת שהם מורים תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם שהרי האומר אם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא אין זה נחש אלא מנהגו של עולם ואליעזר ויהונתן בכיוצא בזה תלו מעשיהם שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אלא הוגנת לו לפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשיה ושלימה במדותיה עד שכשיאמר לה הגמיאיני נא מעט מים תשיבהו ברוח נדיבה גם גמליך אשקה אותה היא שהזמינו מן השמים ליצחק. וכן יהונתן שבקש להכות במחנה פלשתים הוא ונושא כליו בלבד לקח סימן זה שאם יאמרו אליו עלו אלינו יהא נראה שהם יראים ממארב ובכיוצא בו בטח יונתן בגבורתו שהוא ונושא כליו יפגעו בהם שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המופחדים ואם יאמרו דומו עד הגיענו אליכם יראה מדבריהם שאינם מתפחדים ובכיוצא בזה לא היה ראוי ליהונתן שימסור עצמו לסכנה וכל כיוצא בזה מנהגו של עולם הוא. וכי מייתי לה בגמרא לענין איסור ה\"ק שכל נחש שהוא מהדברים שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת בהן כל שאינו סומך על מעשיו ממש כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור אע\"פ שהוא מדרכי הנחשים האסורים, ורב לא תלה מעשיו במברא שהרי לא אמר אי מברא אתי לאפאי איזיל ואי לא לא איזיל אלא דכי חזי מברא דאתי לאפיה אמר יומא טבא לגו וכיון שכן אמאי לא אכיל מההוא בישרא, ואי קשיא לך והא רבי יוחנן בדיק בינוקא ונראה שהיה תולה מעשיו בו דהא בעי למיזל לאקבולי אפי שמואל וכי א\"ל ושמואל מת נמנע ולא הלך, י\"ל שעניינו של תינוק אינו מצדדי הנחש אלא כעין נבואה קטנה היא כדאמרינן בפ\"ק דב\"ב [י\"ב:] ניתנה נבואה לתינוקות. ולפי זה כי אמרינן רב בדיק במברא לא שיהא תולה מעשיו עליה אלא שהיה לוקח בה קצת סימן לעצמו. אלא שאין דברי רש\"י כך שהוא כתב בדיק במברא אם מזדמנה לו אזיל ואם בקושי מוצאה לא אזיל. ואפשר שאף זה אינו סמך גמור כאליעזר וכיהונתן שתלו עליו כל מעשיהם לגמרי אבל רב מפני דברים אחרים היה נמנע אלא שהיה עושה סימן של מברא סניף להם והיינו נמי דאמרינן בית תינוק ואשה אע\"פ שאין נחש יש סימן וכתב רש\"י אע\"פ שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן שאם אינו מצליח אח\"כ אין לו לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח. זה דעתי בדברים הללו ואפשר שאף הרמב\"ם לכך נתכוון שהמשים סימנים בדבר אסור ותולה עליו מעשיו לגמרי כמו שעשה אליעזר בדבר מותר, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "מי שאמר דירה זו וכו'. שם חולין (דף צ\"ה:) תניא רשב\"א אומר בית תינוק ואשה אע\"פ שאין נחש יש סימן. והנך רואה פירוש רבינו בתינוק ורש\"י פירש תינוק היינו בן שנולד לו אע\"פ שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן סימנא בעלמא הוי דאי מצלח בסחורה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא האשה סימן הוא שהולך ומצליח ואם לאו אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח, עכ\"ל. וכך הם דברי הראב\"ד שכתב אף זאת שאמרו וכו' אחר שהוחזקו שלש פעמים, עכ\"ל: \n", + "ורבינו מפרש דסימנים אלו אינם אלא על מה שעבר לא על דבר עתיד וק״ל שפסוק לי פסוקיך נראה שהיו נמנעים לעשות מעשיהם על פיהם כדאשכחן בההוא פירקא [חולין צ״ה:] דר״י הוה בעי למיזל לאקבולי אפי שמואל לבבל וא״ל ההוא ינוקא ושמואל מת ונמנע ר״י ולא הלך לבבל, ואין לומר שכוונת רבינו שכל שאינו תולה כל הסימן בדבר שכולו עתיד כגון הנערה אשר אומר אליה וכו' אותה הוכחת אלא שלוקח ראיה מהעבר אל העתיד וכגון ההוא דפסוק לי פסוקיך דשמואל מת עבר היה וע״י כן נמנע מלילך לבבל שהרי כתב הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות ובההוא עובדא היה ר״י רוצה לירד לבבל ונמנע ע״י התינוק. וצ״ל דהתם לא היה ר״י שואל לתינוק אם ירד לבבל אם לאו אלא הוי כשואל לו לדעת אם מת שמואל שהוא דבר עבר. אך קשה מדגרסינן בר״פ מי שאחזו (גיטין ס״ח.) דרב ששת נמנע מלעשות מעשה מפני שהתינוק אמר לו נטה לך על ימינך או על שמאלך. ויש לומר דשאני התם שלא סמך על פסוק התינוק לבד אלא דנחר ליה רב חסדא ועוד דהוו חשידי עבדי דלא מעלו וכדאיתא התם דאמר איהו גופיה. זהו לדעת רבינו אבל סמ״ג כתב מצינו כמה גדולים שאמרו לינוקא פסוק לי פסוקיך ועושים מעשה ע״פ הפסוק וחושבים זה כענין נבואה עכ״ל, כלומר זה לא היה מין נחש אלא מין נבואה ומש״ה שרי ודבריו כדברי הר״ן שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "איזהו קוסם וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ח-ט) איזהו מעונן וכו'. פ' ארבע מיתות סנהדרין (דף ס״ה:) ת״ר איזהו מעונן ר' שמעון אומר זה במעביר שבעה מיני זכור על העין וחכמים אומרים זה האוחז את העינים ר״ע אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת מחר יפה לצאת למודי ערב שביעיות חיטין יפות ופירש״י למודי ערב שביעית כלומר ערב שביעית למדים ורגילים חיטים להיות יפות. ומפרש רבינו דר״ע לא פליג אחכמים אלא לאוסופי אתא ופסק כמותו דבין נותנים עתים שאומרים באצטגנינות יום פלוני יפה וכו' בין אוחז את העינים הוא בכלל מעונן, נ״ל שהוא מפרש דההיא דר״ע כ״ע מודו בה דלישנא דמעונן הכי משמע מלשון עונה אלא דחכמים מוסיפין אוחז את העינים דהוי בכלל מעונן ופסק כוותייהו והכי דייק מ״ש איזהו מעונן אלו שנותנים עתים וכו' וכן האוחז את העינים הרי זה בכלל מעונן וכו' וסובר רבינו שזה שאומר היום יפה לצאת וכו' היינו ע״פ האצטגנינות וכמו שאמרו פרק ערבי פסחים (פסחים קי״ג:) מנין שאין שואלים בכלדיים שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך וכלדיים היינו חוזים בכוכבים כדמשמע בסוף מי שהחשיך, זהו דעת רבינו ויש חולקים בזה כמה שכתבתי בספרי ב״י שעל יורה דעה בסימן \n", + "קע\"ט ומ\"ש שאוחז את העינים לוקה, יתבאר בסוף הפרק: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שנשכו נחש וכו'. ברייתא בפרק חלק (סנהדרין ק\"א.) לוחשים לחישת נחשים ועקרבים בשבת ואיתא בירושלמי פרק שמונה שרצים. ומפרש רבינו דהיינו מי שנשכו עקרב או נחש שמותר ללחוש לו כדי שלא תטרף דעתו. \n", + "ומ\"ש אפילו בשבת. היינו משום דאסור להרבות בשיחה בטילה וכמ\"ש רבינו בפ' כ\"ד מהלכות שבת ואפ\"ה לחש זה שרי כדי שלא תטרף דעתו עליו: \n\n" + ], + [ + "הלוחש על המכה וכו'. בפרק חלק (סנהדרין צ'.) אלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו' ר״ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך ואתמר עלה בגמ' [שם ק״א.] וברוקק בה לפי שאין מזכירים שם שמים על הרקיקה אתמר רב אמר אפילו בנגע צרעת ורבי חנינא אמר אפילו ויקרא אל משה. ומדלא הזכיר רבינו רוקק נראה דמשמע ליה דרב ורבי חנינא פליגי ארבי יוחנן דיהיב טעמא משום דאין מזכירין ש״ש על הרקיקה וקאמר רב דאפילו בנגע צרעת דלית בההוא קרא שם שמים אסור ורבי חנינא אומר דאפילו באין בתיבות הללו שם שמים וגם אין עניינם רפואת נגע ומכה אעפ״כ אסור וממילא משמע דאפילו שאינו רוקק נמי אסור. אבל קשה מדגרסינן בפ״ב דשבועות (דף ט״ו:) ריב״ל הוה אמר להנהו קראי וגני היכי עביד הכי והאמר ריב״ל אסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני ואלא כי אמר אסור דאיכא מכה אי דאיכא מכה אסור ותו לא והתנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעוה״ב הא אתמר עלה א״ר יוחנן ברוקק שנו שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה משמע דאוקימתא דר' יוחנן ברוקק לריב״ל נמי איתא ועוד דאפילו את״ל דרב ור' חנינא פליגי עלייהו ה״ל למפסק כריב״ל ור' יוחנן לגבייהו ועוד מדקאמר הא אתמר עלה א״ר יוחנן ברוקק שנו משמע דליכא מאן דפליג עליה בהא דאל״כ הל״ל סבר לה כר' יוחנן דאמר ברוקק שנו ועוד דבתוספתא דסנהדרין פ' י״ב מוקי לה ברוקק ועוד דבירושלמי פ' חלק משמע דלכ״ע בעינן רוקק וצ״ע: \n", + "ומ\"ש וכן הקורא על התינוק שלא יבעת או מניח ס\"ת או תפילין על הקטן וכו'. טעמו מדאמרינן בההיא דפ\"ב דשבועות (שם) שכתבתי בסמוך שאסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני וסובר רבינו דכיון דקטנים מצויים להתבעת או שלא לישן ה\"ל כחולים לענין זה ואסור להצילן מרעתם בדברי תורה וסובר ג\"כ שהמניחים ס\"ת או תפילין על החולה בכלל אסור להתרפאות בדברי תורה הוא, אבל קשה למה כלל קורא על התינוק שלא יבעת ומניח ס\"ת או תפילין על הקטן בשביל שיישן עם לוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וגזר אומר בכלם שהם בכלל הכופרים שהרי ריב\"ל אסור להתרפאות בדברי תורה אמר בלבד ולא אמר שהם בכלל הכופרים. ולכן נראה לומר שרבינו סובר דריב\"ל לטעמיה דסבר דמתניתין דלוחש על המכה ברוקק דוקא היא אבל לדידיה שפסק דאפילו בשאינו רוקק מתוקמא להתרפאות בדברי תורה היינו לוחש על המכה ואע\"ג דקי\"ל כריב\"ל במאי דשרי להגן כיון דלא חזינן מאן דפליג עליה מ\"מ במאי דאמר דלהתרפאות בד\"ת ליכא אלא איסור בעלמא לא קי\"ל כוותיה אלא הוא בכלל הכופרים וכדתנן אלו שאין להם חלק לעוה\"ב וכו' ר\"ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר כל המחלה וכו' ולפי זה מ\"ש וכן הקורא על התינוק והמניח ס\"ת או תפילין וכו' לאו מדריב\"ל יליף לה אלא ממתני' דלוחש על המכה משמע ליה דמכה לאו דוקא דכל חולי בכלל מכה הוא. אחר שכתבתי זה מצאתי בירושלמי דשבת פ' במה אשה יוצאה אין קורין פסוק על המכה והדין דקרי על יברוחא אסור בוא וקרא את הפסוק הזה על בני שהוא מתבעית תן עליו ספר תן עליו תפילין בשביל שיישן אסור והא תני היו אומרים שיר של פגעים בירושלים א\"ר יודן כאן משנפגע כאן עד שלא נפגע משמע דאתן עליו ספר תן עליו תפילין נמי קאי ואם הדבר כן נצטרך לומר שמ\"ש רבינו לאסור להניח ס\"ת או תפילין על הקטן בשביל שיישן בשנפגע דוקא הוא כלומר שאינו יכול לישן הא לאו הכי לית לן בה והכי מסתברא ודאי דבהכי עסיק דאל\"כ למה להם להניח עליו ס\"ת או תפילין כדי לישן ורבינו קצר במובן: \n\n" + ], + [ + "איזהו דורש אל המתים וכו'. ברייתא פ' ד' מיתות (סנהדרין ס\"ה:) ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה: \n", + "ומה שכתב ויש אחרים וכו': \n\n" + ], + [ + "אסור לשאול בעל אוב וכו'. משנה (שם.) פ' ד' מיתות גבי אוב וידעוני הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה. ומפרש רבינו דהיינו אזהרה דלא ימצא בך וכו' ושואל אוב. וכן כתבו התוס': \n\n" + ], + [ + "המכשף חייב סקילה וכו'. משנה שם (נ\"ג. וס\"ז.) דמני מכשף בהדי נסקלין וקאמר בתר הכי המכשף זה העושה מעשה לא האוחז את העינים ר\"ע אומר משום רבי יהושע שנים לוקטים קשואים אחד לוקט חייב ואחד לוקט פטור העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור. ופי' רבינו הטעם משום דליכא אזהרה למכשף אלא מלא ימצא בך קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף ולאו שנתן לאזהרת מיתת ב\"ד הוא שנאמר מכשפה לא תחיה ולא מצינו אזהרה אחרת אלא לא ימצא: \n", + "ואיכא למידק על מה שאמר רבינו כאן אבל האוחז את העינים וכו' ואין לוקין עליו שזה הפך מ\"ש לעיל בפרק זה האוחז את העינים לוקה. ועוד שלפי מ\"ש \n", + "רבינו שיראה שעשה והוא לא עשה נראה שהוא לאו שאין בו מעשה וא\"כ קשה למה בתחלה חייבו מלקות הא לאו שאין בו מעשה הוא ועוד כשבא בסוף דבריו למעטו ממלקות למה הוצרך לבא עליו מטעם שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד תיפוק ליה משום שהוא לאו שאין בו מעשה. ונ\"ל דכל אוחז העינים הוא עושה מעשה כדי לאחוז העינים. \n", + "ומ\"ש והוא שיראה שעשה והוא לא עשה מעשה כלל, לאו למימר שלא עשה מעשה אלא היינו לומר שאותו מעשה תמהון שנראה לבני אדם שעשה לא עשאו באמת אלא שנדמה להם כך אבל ודאי שהוא עושה שום מעשה עד שאחז עיניהם להדמות להם כך ומאחר שיש בו מעשה בדין היה ללקות עליו שתים אחת משום מעונן ואחת משום מכשף דתרווייהו איתנהו ביה דהא שנו חכמים בברייתא מעונן זה האוחז את העינים ובמתני' דס\"פ ארבע מיתות משמע שהוא מכשף אלא שנפטר ממלקות דמכשף מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד. ואין לומר דליפטר מעונן גופיה ממלקות משום דהוי לאו שבכללות דכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף דכיון דאהדרינהו קרא דכתיב לא תנחשו ולא תעוננו לומר שכל אחד מהם לאו בפני עצמו ואינו לאו שבכללות וכ\"כ רבינו בפי\"ח מהלכות סנהדרין וא\"כ לוקה משום לאו דמעונן ואינו לוקה משום לאו דמכשף ונמצאו דברי רבינו במ\"ש לוקה ובמה שכתב שאינו לוקה קיימים: \n", + "ועוד י\"ל דתרי גווני אוחז העינים הם, אחד שהוא מראה שעשה מעשה זר ותמוה חוץ מטבעו של עולם שלוקה אבל האוחז העינים שהוא טבעו של עולם כגון שמראה שנוטע קישואין וכיוצא בו מדברים שהם טבעו של עולם זה אינו לוקה. ודייק לשון רבינו שלעיל גבי לוקה כתב שמדמה בפני הרואים שעשה מעשה תמהון וכאן גבי אינו לוקה לא כתב מעשה תמהון, ודרך זה כתב מהר\"י קולון בשורש ע\"ז ליישב לשונות אלו אבל קשיא לי מנין לו לחלק בכך. וה\"ר יהושע מבני בניו של רבינו תירץ דאחיזת עינים דמעשה תמהון לחוד ואחיזת עינים דמכשף לחוד וזה לא ישיגנו אלא היודע בדברים ההם. ועוד תירץ תירוץ שני שאם התרו בו משום מעונן לוקה ואם התרו בו משום מכשף אינו לוקה וזה קרוב למה שכתבתי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "לפיכך המגלח וכו' עד הואיל וגילח הפאות. בפ' שני נזירים (נזיר דף נ\"ז:) אמרינן דקסבר שמואל הקפת כל הראש שמה הקפה וקאמר בתר הכי [נ\"ח.] למימרא הקפת כל הראש תנאי היא ואסיק רבא דכ\"ע הקפת כל הראש שמה הקפה ואמרינן התם דבין רב הונא בין רב אדא בר אהבה ס\"ל הקפת כל הראש שמה הקפה: \n", + "בד\"א באיש המגלח וכו'. [מכות כ':] תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה ואוקמה רב אשי במסייע דוקא דאם אינו מסייע פטור משום דלאו שאין בו מעשה הוא. ומסייע פירש\"י מזמין השערות למקיף: \n", + "כתב הראב\"ד אבל המתגלח אינו לוקה, א\"א אע\"פ שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו, עכ\"ל. ויותר נ\"ל דלא שייך לומר שהוא עובר בלאו כיון דלא עבד מעשה כלל ואפילו אם א\"ל להקיף לו פאת ראשו אין שליח לדבר עבירה: \n", + "והמגלח את הקטן לוקה. פלוגתא דאמוראי פרק שני נזירין (שם) [נ\"ז:] ופסק כרב הונא דמחייב וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש בסוף מכות: \n\n" + ], + [ + "האשה שגלחה וכו'. בקדושין פ\"ק (דף ל\"ה:) תנן נשים פטורות מבל תקיף ובגמ' מנ\"ל דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה ומנא לן דליתנהו בהשחתה איבעית אימא סברא דהא לית להו זקן איבע\"א קרא ולא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך מדשני קרא בדיבוריה דא\"כ נכתוב רחמנא פאת זקנכם מאי זקנך זקנך ולא זקן אשתך ולא והתניא זקן האשה והסריס שהעלו שער הרי הוא כזקן לכל דבריהם מאי לאו להשחתה אמר אביי להשחתה לא מצית אמרת דיליף פאת פאת מבני אהרן מה להלן נשים פטורות אף כאן נשים פטורות, ורבינו תפס פה הטעם דאמר מסברא ואע\"פ שאין לסברא זו העמדה כי אם ע\"י הג\"ש דיליף פאת פאת מבני אהרן קיצר רבינו ולא הזכירה. \n", + "ומ\"ש רבינו דאשה שנתגלחה פטורה, לאו דוקא דמותרת נמי היא וכ\"כ בסמוך אלא משום דעריב ותני בהדיה האי בבא האשה שגלחה פאת ראש האיש דפטורה היא אבל אינה מותרת תנא נמי בהא פטורה: \n", + "לפיכך העבדים וכו'. כלומר דאע\"ג דכל מצות שהאשה חייבת בהן עבד חייב בהן בהא עדיף מאשה משום דאשה לא אימעיטה אלא מלא תשחית את פאת זקנך הלכך עבדים כיון דאית להו זקן ליתנהו בכלל היקש זה: \n\n" + ], + [ + "כל מצות לא תעשה וכו'. משנה (שם כ\"ט:): \n", + "וכל מצות עשה וכו'. משנה שם כל מ״ע שהזמן גרמא הנשים פטורות ופריך בגמרא (דף ל״ד.) וכללא הוא והרי מצה שמחה והקהל דמ״ע שהזמן גרמא הן ונשים חייבות א״ר יוחנן אין למדים מן הכללות ופרק מי שמתו (ברכות כ':) אמרו נשים חייבות בקידוש היום ד״ת. \n", + "ומ\"ש ואכילת הפסח ושחיטתו. הכי משמע בפסחים בפרק האשה: \n\n" + ], + [ + "טומטום וכו'. פשוט בתוספתא: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שהאשה וכו'. בפרק שני נזירים (נזיר דף נ\"ז:) אמר ר\"ה המקיף את הקטן חייב א\"ל רב אדא בר אהבה לרב הונא ודידך מאן מגלח להו א\"ל חובה א\"ל תקברינהו חובה לבניה, כולהו שני דרב אדא לא איקיים זרעא לר\"ה. ופסק הרי\"ף בסוף מכות כרב הונא: \n", + "וכתב הראב\"ד האיסור הזה וכו' אלמא איסורא אית בהו, עכ\"ל. ולא ידעתי מה צורך היה לו לכתוב כן והלא רבינו לא הזכיר לוקה אלא אסור ובהדיא אמר האשה שגלחה פאת ראש האיש או שנתגלחה פטורה ואולי לא נתכוון לחדש אלא דאיסורא דרבנן הוא ולא איסורא דאורייתא. וא\"ת מנ\"ל דאיסורא דרבנן הוא דאיכא ולא איסורא דאורייתא דההוא עובדא לא מוכחא אי הוי דאורייתא או דרבנן. וי\"ל דאי הוה ביה איסורא דאורייתא מלקות נמי הוה ביה א\"נ אם היה אסור מן התורה לא היה רב הונא טועה בכך: \n\n" + ], + [ + "ופאה זו וכו'. ושמענו מזקנינו שאינו פחות מארבעים שערות. הטור כתב בשם רבינו ארבע במקום ארבעים נראה שכך היה כתוב בנוסחתו לשון רבינו. וסמ\"ג כתב על דברי רבינו שיש להתיישב בדבר משום דתניא בתוספתא דמכות יש תולש שתי שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף. ואיני יודע מה הוקשה לסמ\"ג דהא רבינו איירי בשיעור הנחת הפאה כמה שערות חייב להניח והתוספתא איירי בתולש שערות מהפאה כמה שערות יתלוש ויתחייב וקאמר דבתלישת שתי שערות חייב ואין זה ענין לדברי רבינו: \n", + "ומותר ללקט וכו'. משנה פרק בתרא דמכות (דף כ'.) פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן ופסק כרבנן: \n\n" + ], + [ + "וחמש פאות וכו'. משנה שם וחייב על הראש שתים אחת מכאן ואחת מכאן ועל הזקן חמש שתים מכאן ושתים מכאן ואחד מלמטה ר\"א אומר אם נטלן כלם כאחד אינו חייב אלא אחת ומשמע דת\"ק סבר שאפילו נטלם כלם כאחד חייב על כל אחד ואחד: \n", + "ואינו חייב עד שיגלחנו וכו' עד ואם השחיתה זקן האיש פטורה. הטעם להיות דין פאת הזקן שוה לדין פאת הראש וכבר ביארתי דינים הללו בפאת הראש ומ\"מ איכא למידק במ\"ש אם גלח זקנו במספריים פטור דמשמע איסורא איכא דמותר מבעי ליה דומיא דהקפת הראש. ונראה לומר דסירכא דלישנא דמתניתין נקט ולאו דוקא דלכתחלה נמי שרי: \n\n" + ], + [], + [ + "והעברת השיער. בפרק שני נזירים (נזיר נ\"ט.) וכתבו הרי\"ף סוף מכות אמר רב מקיף אדם כל גופו בתער מתיבי המעביר שער בית השחי ובית הערוה ה\"ז לוקה כי קאמר רב בשאר אברים ומסיק התם דאפילו העברת שער שאר הגוף דוקא במספריים שרי ורב דקאמר תער היינו במספריים כעין תער: \n", + "ומ\"ש אינו אסור מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ברייתא שם. ואע\"ג דלחד לישנא פליג ר' יוחנן עלה פסק הרי\"ף כלישנא דאתי כההיא ברייתא וכן דעת רבינו. ויש עוד טעם לדבר דלראב\"י שמשנתו קב ונקי לא מפרש קרא אלא לענין שלא תלבש האשה כלי זיין והאיש בגד אשה וכמו שאכתוב בסמוך אבל העברת שער בית השחי משמע דלית ליה: \n", + "ומ\"ש בד\"א במקום שאין מעבירים וכו'. כ\"כ נימוקי יוסף בשם רב שרירא והרי\"ף וכ\"כ הר\"ן בפרק אין מעמידין בשם הגאונים וכתב מהיכן למדו לומר כן: \n\n" + ], + [ + "לא תעדה אשה וכו'. בפ' ב' נזירים (נזיר נ״ט.) תניא לא ילבש גבר שמלת אשה מה ת״ל אם שלא ילבש איש שמלת אשה וכו' הרי נאמר תועבה היא ואין כאן תועבה אלא שלא ילבש גבר שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים ראב״י אומר מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ת״ל לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה שלא יתקן איש בתיקוני אשה ופסק רבינו כראב״י שמשנתו קב ונקי וכן תירגם אונקלוס לא יהא תיקון דגבר וכו' ולא הצריך שישב איש בין הנשים או האשה בין האנשים. ואע״פ שכתב רבינו שהעברת שער בית השחי ובית הערוה לאיש אינו אלא מד״ס כתב שתגלחת ראש האשה כאיש הוי עדי האיש וכתב שאם עדתה האשה עדי האיש לוקה. ונראה שטעמו מפני שתגלחת ראש אשה כאיש הוי דבר הניכר טובא ודמי ללובשת מלבוש האיש משא״כ בבית השחי ובבית הערוה שהם במקום מכוסה: \n", + "המלקט שערות וכו'. ברייתא פרק בתרא דמכות (כ') ושבת (צ\"ד:) פ' המצניע הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב וכמה מלא פי הזוג שתים רבי אליעזר אומר אחת ומודים חכמים לר\"א במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב ודבר זה אפילו בחול אסור משום שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לא מחוור שיהא לוקה באחת שלא אמרו אלא אסור ועוד מאי עדי אשה איכא בחדא והא לא מינכרא מילתא כלל עכ\"ל. ורבינו סובר דאפילו בחול אסור ולוקה נמי דכיון דמקרא יליף לה מהי תיתי לן למימר דלא ילקה עליה. ומ\"ש ועוד מאי עדי אשה איכא בחדא וכו' יש לתמוה דהא חזינן דבגמ' [מכות כ':] דעל אפילו אחת קאמר ודבר זה אפילו בחול אסור משום שנאמר לא ילבש גבר וכו'. וי\"ל דהראב\"ד סובר דיש לפרש דכשאמרו ודבר זה אפי' בחול אסור על מלקט לבנות מתוך שחורות קאי לא על אפילו אחת וכך פירוש דבריו ולא מחוור שיהא לוקה באחת שלא אמרו אלא אסור ולא אמרו חייב ועוד דאפשר לפרש דלא קאי אסור על אפילו אחת דמאי עדי אשה איכא בחדא וכו'. ולדעת רבינו יש לומר דבחדא נמי מינכרא מילתא ולמד רבינו לצובע בהוא הדין ואפשר דבשום דוכתא איתיה: \n", + "טומטום ואנדרוגינוס וכו'. בתוספתא דבכורים: \n\n" + ], + [ + "כתב ולא רשם וכו'. משנה פרק בתרא דמכות (דף כ\"א.): \n", + "ומ\"ש בד\"א וכו'. לא ידעתי לו מקום מפורש ואפשר שלמדה מדין הקפת הראש שכתבתי למעלה: \n\n" + ], + [ + "אחד כהן וכו'. בפ\"ק דקידושין (דף ל\"ז) יליף לה בגזירה שוה: \n", + "שרט שריטה אחת על חמשה מתים וכו'. משנה פ\"ב דמכות (דף כ'.): \n\n" + ], + [ + "גדידה ושריטה אחת היא. גם זה שם [כ\"א.] מימרא דשמואל דסבר לה כר' יוסי דאמר התם הכי. וכוונת רבינו דלא תימא דשריטה לא שייכא אלא ביד וגדידה לא שייכא אלא בכלי ואי עשה ביד והתרו עליו משום לא תתגודדו או בכלי והתרו בו משום משרט לא ליחייב קמ\"ל. א\"נ דלא תתגודדו משמע לרבינו דלא קאי אלמת אלא לחודיה והיינו לעבודת כוכבים וקמ\"ל דאע\"ג דלא כתיב במת אלא שריטה אם גדד חייב: \n", + "גם זה וכו' אלא שעל מת וכו'. בפרק בתרא דמכות (שם) תני תנא קמיה דרבי יוחנן ומשמע לי טעמא משום דאשכחן שאין דרכן לעכו\"ם אלא בכלי דכתיב ויתגודדו כמשפטם בחרבות וכו'. וכתב רבינו שהמשרט עצמו לעכו\"ם חייב מלקות, ותמיהא לי מילתא הא עבודתה בכך וסקילה נמי ליחייב, וי\"ל שלא היו עובדים אותה בכך אלא שהיו עושים כך כדי שתתעורר לענות אותם כפי מחשבתם המשובשת: \n\n" + ], + [ + "ובכלל אזהרה זו וכו'. סוף פ\"ק דיבמות (דף י\"ג:). ואם תאמר היאך פסק כאביי ודלא כרבא, ושמא י\"ל דלא אמרו הלכה כרבא אלא היכא דפליגי אליבא דנפשייהו ולא היכא דפליגי אליבא דמ\"ד עיין שם ודו\"ק. וה\"ר דוד כהן בתשובה נדחק בפירוש לשון רבינו שר\"ל שכשיש בעיר חילוק מנהגים שחלק מהם נוהגים מנהג זה וחלק מהם נוהגים מנהג אחר שבזה הדבר נעשים שני בתי דינים אבל אינם שתי בתי דינים ממש בכל דבר ובכל ענין. ואפשר שלזה דקדק בלשונו ולא כתב ששני בתי דינין בעיר אחת לא יהיו נוהגים זה שלא כמנהג זה אלא כתב שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, פירוש שכמה שנוהגים שני מנהגים הם שני בתי דינין, ואפשר נמי שנפל טעות בספרים והגירסא הנכונה היא שלא יהיו כשני בתי דינין והסופרים חסרו הכ\"ף, עכ\"ל. וא\"ת היאך לוקה המגדד עצמו דהא לאו שבכללות הוא כמו לאו דלא תאכלו על הדם. וי\"ל דלא דמי דהכא עיקר הלאו ידענו שהוא שלא נגדד עצמנו אלא שרבה הכתוב גם שלא להעשות אגודות אגודות אבל דלא תאכלו על הדם עיקר הלאו לא נודע איזהו ולהכי הוי לאו שבכללות. כך נראה לי: \n\n" + ], + [ + "אחד ישראל וכו'. כלומר דלא תימא כהן לילקי תרי משום לא יקרחו ומשום לא תשימו קרחה בין עיניכם למת וטעמא משום דבסוף פ\"ק דקידושין (דף ל\"ו:) יליף בג\"ש כמה דברים מלא יקרחו קרחה ללא תשימו קרחה וא\"כ לאו לטפויי לאו לכהן אתא לא יקרחו אלא לגלות על לא תשימו קרחה כנ\"ל: \n", + "הקורח ארבע וכו'. פ' בתרא דמכות (דף כ'.) ת\"ר לא יקרחו קרחה יכול אפילו ד' וה' קריחות לא יהא חייב אלא אחת ת\"ל קרחה ליחייב על כל קרחה וקרחה הני ד' וה' קריחות היכי דמי בזה אחר זה ובחמש התראות פשיטא אלא בבת אחת ובחדא התראה מי מיחייב לא צריכא דסך חמש אצבעותיו נשא כלומר סם המשיר את השיער ואותבינהו בבת אחת כלומר והתרו בו התראה אחת ואפ\"ה מיחייב חמש: \n", + "וחייב על כל הראש וכו'. פ\"ק דקידושין (דף ל\"ו) יליף בג\"ש דחייב על הראש כבין העינים כלומר דבין שקרח בין עיניו מן השער הנולד בפדחת בין שקרח בראש חייב: \n", + "וכמה שיעור הקרחה. בפרק בתרא דמכות (דף כ':) פלוגתא דרב הונא ור\"י ופסק כר' יוחנן: \n\n" + ], + [ + "הקורח ראשו וכו'. ברייתא שם: \n", + "הקורח קרחה בראש חבירו וכו'. בתוספתא דמכות: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/English/Sefaria Community Translation.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..47d8949909d6c479cf94a90d5a1ad34a0334ef18 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/English/Sefaria Community Translation.json @@ -0,0 +1,39 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah", + "versionSource": "https://www.sefaria.org", + "versionTitle": "Sefaria Community Translation", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isSource": false, + "direction": "ltr", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "He wished to know G-d’s true existence - the Ra’avad wrote: “this does not sit well in my mind, because A. Moses indeed witnessed on Mount Sinai, (during the forty days of leading up to his receiving the tablets), things which no prophet has ever seen, and even the angels were jealous of him, (to the point where they wished to push him away, causing him to hold on to the heavenly throne!)and B. if this is what he was requesting, then why did G-d need to mention in his response: “And I shall show favor to whom I wish to show favor etc.”? It therefore appears to me, that being that G-d had previously stated: “I shall no longer travel in your midst!” to which Moses responded: “If your countenance does not accompany us etc.”, to which G-d consented and responded: “This too I shall fulfill”, however regarding the people who angered me - “I shall [only] show favor to whom I choose to show favor” - and not [necessarily] to everyone”. Now in response to the Ra’avad’s first argument: The fact that the angels became jealous of Moses, is because he wished to bring the Torah down to this world, (and he therefore needed to hold on to the heavenly throne, so that he would have the power to respond), and that was the cause of their jealousy - not because he was able to grasp what they could not. And in response to the second argument , which was based on the context of G-d’s response to Moses, it would seem that according to the Rambam, it can be explained that what G-d was telling Moses was that this knowledge which he wishes to grasp, is not within the power of a human being to understand, rather I will grant it to you as a unconditional gift…" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/English/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0908c3786b4e93b7c0fa1458a22f0ce9886a84f3 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/English/merged.json @@ -0,0 +1,41 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Foundations_of_the_Torah", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "He wished to know G-d’s true existence - the Ra’avad wrote: “this does not sit well in my mind, because A. Moses indeed witnessed on Mount Sinai, (during the forty days of leading up to his receiving the tablets), things which no prophet has ever seen, and even the angels were jealous of him, (to the point where they wished to push him away, causing him to hold on to the heavenly throne!)and B. if this is what he was requesting, then why did G-d need to mention in his response: “And I shall show favor to whom I wish to show favor etc.”? It therefore appears to me, that being that G-d had previously stated: “I shall no longer travel in your midst!” to which Moses responded: “If your countenance does not accompany us etc.”, to which G-d consented and responded: “This too I shall fulfill”, however regarding the people who angered me - “I shall [only] show favor to whom I choose to show favor” - and not [necessarily] to everyone”. Now in response to the Ra’avad’s first argument: The fact that the angels became jealous of Moses, is because he wished to bring the Torah down to this world, (and he therefore needed to hold on to the heavenly throne, so that he would have the power to respond), and that was the cause of their jealousy - not because he was able to grasp what they could not. And in response to the second argument , which was based on the context of G-d’s response to Moses, it would seem that according to the Rambam, it can be explained that what G-d was telling Moses was that this knowledge which he wishes to grasp, is not within the power of a human being to understand, rather I will grant it to you as a unconditional gift…" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Sefaria Community Translation", + "https://www.sefaria.org" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1770a7d76876f7abc861232109d46e06e3928d99 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,204 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [ + [ + "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון. מלת שם שכתב כאן רבינו אינו מורה על מקום שהוא יתעלה אין לו מקום אבל מלת שם פה היא כפ\"א רפה בלשון ישמעאל. ודומה לזה מ\"ש בפרק ג' מהלכות תשובה. שלשה הם הנקראים אפיקורוסים האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע. ובפרק ה' מהלכות תעניות יש שם ימים וכו'. ועוד יש לפרש פה מלת שם לומר שהוא יתעלה נמצא בכל מקום כדכתיב מלא כל הארץ כבודו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בקש לדעת אמתת המצאו וכו'. כתב הראב\"ד א\"א אין דעתי מיושבת על זה שהרי ראה בסיני בארבעים יום של לוחות מה שלא ראה נביא מעולם עד שקנאו המלאכים בו ובקשו לדוחפו עד שאחז בכסא ומה הוצרך עוד. ועוד אם זאת היתה בקשתו מה צריך היה בתשובה לומר וחנותי את אשר אחון. ולכן נ\"ל לפי שהקב\"ה אמר לו לא אעלה בקרבך וכו' ובקש משה שישוב וא\"ל הודיעני נא את דרכיך וא\"ל פני ילכו וגו' ומשה אמר אם אין פניך הולכים וגו' אל תאמר כשנכנס לארץ אז תלך עמנו כי לא נזוז מכאן עד שתלך עמנו וא\"ל הקב\"ה גם את הדבר הזה אעשה ויאמר הראני את כבודך כלומר אני רוצה לראות ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וכו' ואודיעך בעברי, והעם אשר הכעיס אותי יהיה מי שאחון עליו ולא על כלם. ופנים ואחור סוד גדול הוא ואין ראוי לגלותו לכל אדם ואולי בעל הדברים הזה לא ידעהו עכ\"ל. וי\"ל שמה שקנאו בו הוא מפני שהיה רוצה להוריד את התורה לארץ ולכן הוצרך לאחוז בכסא להשיב להם תשובה ואין משם הכרח שהשיג אז ההשגה הגדולה הזאת. ומ\"ש ועוד אם זאת היתה בקשתו מה צורך היה בתשובה לומר וחנותי את אשר אחון י\"ל שלדעת רבינו יתפרש דהכי נאמר ליה. השגה זו שאתה שואל אין כח בבן אדם להשיגה אלא בתורת מתנת חנם אתן לך ושתשיג מה שלא ידע איש לפניך ולא ידע לאחריך: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש ברבים בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד וכו'. ריש פרק אין דורשין: \n\n" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא אעפ\"כ ראוי להקדימם וכו'. בסוכה סוף פ' הישן אמרו על ריב\"ז שלא הניח מקרא ומשנה וכו' דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא: \n", + "וכתב הר\"ן דבר קטן הוויות דאביי ורבא פי' משום דמעיקרא אמר שלא הניח מקרא ומשנה וכו' קרי להוויות דאביי ורבא דבר קטן. לפי שאין ספק שהתנאים הראשונים היו יודעים המשנה על בוריה הוויות דהוו בתר הכי אביי ורבא לדבר קטן חשבינן להו, והרמב\"ם כתב מה שרצה והלואי שלא נכתב. וכן פירש הריטב\"א וסיים אבל דבר גדול הוא מכל חכמות העולם. וזה הפירוש אמת הוא ולא כמו שפירשו אחרים והאלהים יכפר בעד עכ\"ל: \n", + "ובשם הרב אליהו מזרחי ז\"ל מצאתי כתוב וז\"ל מן המבואר ששם גדול נאמר על שני פנים. אם בכמות. אם באיכות. ושהגדול באיכות יחלק עוד לשנים. האחד מהם על גודל הדרוש ומעלתו. וזה עוד יחלק לשני פנים אם מצד גודל נושא הדרוש ואם מצד עומק מושגו. והשני על גודל שכרו. ומעתה אין טענה משם גדול הנאמר על מעשה מרכבה. כי מעשה מרכבה אם נקרא גדול מהחכמה התלמודית הנה הוא גדול מצד גודל הדרוש ומעלתו בשני האופנים יחד שהם גודל נושא הדרוש ועומק מושגו. ואולם החכמה התלמודית אע\"פ שאינה חוקרת על נושא גדול כגודל חכמת מעשה מרכבה שהרי הדרוש של מעשה מרכבה הוא הבורא יתעלה בין לדעת חכמי הקבלה בין לדעת חכמי המחקר ונושא החכמה התלמודית הם מעשה מצותיו יתברך. מ\"מ כאשר לא יודע הענין בה מצד גודל נושא הדרוש וקשיו רק מצד גודל השכר ומיעוטו הנה בלי ספק שהחכמה התלמודית היא השורש והעיקר אשר בה נזכה לחיי העוה\"ב משאר מיני החכמות והיא החכמה היותר גדולה מזה הצד מכל מה שזולתה והביא ראיות על זה: \n", + "ואני אומר שע\"פ דרך זה יתבאר הא דתנן ר\"א (בן) חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן גופי הלכות וכו' לומר שאע\"פ שתקופות וגימטריאות עסקם בדברים מעולים שהם הגרמים השמימיים וקינים הם דבר קל הערך. ופתחי נדה נושאם דבר מכוער. אעפ\"כ אלו הן גופי הלכות כלומר עיקרי תורה מצד השכר הגדול הצפון לעוסקים בהם. ותקופות וגימטריאות אע\"פ שנושאם דברים מעולים מאד אינם עיקרים אלא כמו פרפראות לחכמה התלמודית שהיא ראויה להקרא חכמה סתם להיות עסקה בפירוש מצותיו יתברך ולגודל השכר הניתן לעוסקים בה ומקיימין מצותיה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם וכו' עד בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין העובדי כוכבים. הכל בסנהדרין (דף ע\"ד) א\"ר יוחנן משום ר' שמעון בר יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים גילוי עריות ושפיכות דמים. כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת ההמרה אבל בשעת ההמרה אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפי' שלא בשעת ההמרה לא אמרו אלא בצנעה אבל בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור. אמר רב יעקב אמר ר' יוחנן אין בפרהסיא פחות מעשרה בני אדם ואמרו שם דבעינן שיהיו ישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. והקשו שם והא אסתר בפרהסיא הואי כלומר ונבעלה לאחשורוש ולא מסרה נפשה. אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה כלומר היא אינה עושה מעשה הוא עושה בה מעשה. רבא אמר הנאת עצמן שאני ואזדא לטעמיה דאמר רבא עובד כוכבים דאמר לישראל קטול אספסתא פי' קצור עשב בשבתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך, לקטול ולא לקטליה. שדי לנהרא לקטליה ולא לקטול מ\"ט לעבורי מילתא הוא דבעי. ופסק רבינו כרבא ונראה דסבירא ליה כהרמב\"ן דעובד כוכבים הבא על בת ישראל לאו בכלל ג\"ע הוא דא\"כ לרבא דאמר הנאת עצמן שאני כלומר אפילו עבדה מעשה הא אמרינן דבשלש עבירות יהרג ואל יעבור אפילו מתכוין להנאת עצמו. והיינו טעמא דלא הוי בכלל ג\"ע דאי בזנות גזירת בית דין של שם הוא ואי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא דמשאר עבירות הוא ולית ליה דרשה דאל תקרי לבת לומר דהיתה אשת איש. ואפשר שלזה כיון רש\"י שכתב על מה שהקשו והא אסתר פרהסיא הואי ונבעלה לעובד כוכבים ולא מסרה נפשה. נשמר דלא נימא דפריך דאשת איש הואי ולא מסרה נפשה דא\"כ לא הוה מתרץ רבא מידי דכיון דג\"ע היא אפי' מתכוין להנאת עצמו יהרג ואל יעבור. ועל מה שכתב הגמרא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור שאלו מאי מצוה קלה אמר רבא ב\"ר יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא ופירש\"י שרוך הנעל שאם דרך העובדי כוכבים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפי' שינוי שאין בו מצוה אלא מנהג בעלמא. והתימא על רבינו שכתב אפי' על מצוה משאר מצות דמשמע דדוקא מצוה אבל לא מנהג. ואפשר שרבינו היה מפרש ערקתא דמסאנא כמו שפי' הרי\"ף שהיו רצועות ישראל משונות כדי שלא ילבשו מלבוש כותי שזו מל\"ת היא כמ\"ש בפי\"א מהלכות עובדי כוכבים שאין מתדמין לעובדי כוכבים לא במלבוש ולא בשיער שנאמר ולא תלכו בחוקות וגו' וכתוב בנימוקי יוסף דהא דאמרינן עובד כוכבים הבא על בת ישראל לא הוי בכלל ג\"ע דוקא הוא אבל ישראל הבא [על] העובדת כוכבים בכלל עריות חמורות היא דהא זמנין דמיחייב מיתה עלה דקנאים פוגעים בו ואם לא פגעו בו קנאים חייב כרת. וכתב עוד שכל דבר שבידם להעבירו בעל כרחו אין לנו למסור נפשנו למיתה בשב ואל תעשה וכדאשכחן באסתר דקרקע עולם היתה ואפי' בשעת ההמרה כדאשכחן באלישע בעל כנפים שנטל תפילין מראשו כשראה קסדור. וכתב הר\"ן בפ' במה טומנין דלא אמרו יהרג ואל יעבור אלא לעבור על מצות ל\"ת אבל לא דגזרו לבטל מצות עשה כיון שאינו עובר בידים ועוד שהם יכולים לבטלה ממנו על כרחו שיניחוהו בבית האסורין ותבטל מאליה עכ\"ל. וקשיא לי שהרי רב חנינא בן תרדיון מסר נפשו כדי לעסוק בתורה וכן ר' יהודה בן בבא כדי לסמוך זקנים ובמדרש מה לך יוצא ליסקל על שנטלתי לולב מה לך יוצא ליצלב על שמלתי את בני ואין לומר מדת חסידות שנו כאן אלא משמע שעל פי הדין היו עושים כן וההיא דאלישע בעל כנפים לא מכרעא דכבר קיים באותו היום מצות תפילין וגם לא אמר לקסדור שמקיים גזירתם שלא להניח תפילין אבל השיב למה ששאלו מה זה בידך ואמר כנפי יונה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. סובר רבינו שכשאמרו בגמרא יעבור ואל יהרג פירוש צריך לעבור כדי שלא יהרג. אבל שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו. ונראה שמפרשים יעבור ואל יהרג הרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג. וכתב בנימוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבינו אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם: \n", + "ואעפ\"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו וכו'. כ\"כ ג\"כ התוס' בר\"פ הבא על יבמתו (יבמות נ\"ד) והביאו ראיה דקאמר בפ' רבי ישמעאל (ע\"ז נ\"ד) דנעבד באונס אסור וכו'. ודע דהא דאמרן שמפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו היינו בשאר עבירות חוץ ממי שאנסוהו לבא על הערוה מפני שאין קישוי אלא לדעת כמבואר בדברי רבינו פ\"א מהלכות איסורי ביאה: \n", + "כתב הרמ\"ך מכיון שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין וכו'. תמיהא לי דתנן ריש פרק ארבע מיתות דפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו ומפרש בגמ' אע\"ג דמכוין לבזוייה וההוא ודאי מוטעה הוא אע\"פ שקיבל עליו התראה דסבור דהתראתם בטל ואפ\"ה חייב וה\"נ אם עבד כוכבים באונס והתרו בו חייב מיתה, עכ\"ל. ואין תלונתו על רבינו אלא על חז\"ל שדרשו ההוא ולא אנוס. ומ\"ש שאם עבד כוכבים באונס והתרו בו חייב מיתה דברים תמוהים הם שהם שני הפכים בנושא אחד שאם קיבל עליו התראה הרי זה מרוצה ולא אנוס ואם אומר שאעפ\"כ הוא רוצה לעבדה מפני שאונסים אותו ה\"ז אנוס לא מרוצה. ולענין מה שהקשה מפוער עצמו לבעל פעור לאו קושיא היא שרבינו מפרש דלאו לענין חיוב סקילה אמרינן דזו היא עבודתה אלא לענין חיוב חטאת וכך מבואר בדברי רבינו פרק ג' מהלכות עבודת כוכבים שכתב וז\"ל העובד כוכבים כדרכה ואפילו עשה דרך בזיון חייב כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו, עכ\"ל: \n", + "ומה אם עבודת כוכבים שחמורה מן הכל וכו' אין חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין. כתב הרמ\"ך נראה כי זה ק\"ו פריכא הוא דכרת לא מיחייב דרחמנא לבא בעי ואי לא מקבלה עליה באלוה לאו כלום הוא אבל מיתת ב\"ד שהיא בעדים והתראה כיון שעבר אחר שהתרו בו חייב כדאמרינן הפוער עצמו לפעור זהו עבודתו ואע\"ג דמכוין לבזוייה, עכ\"ל. ואיני רואה טעם בדברים אלו דכיון שאינו עובד אלא באונס מה התראה שייך בזה וכמו שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "נשים שאמרו להם וכו'. משנה פ\"ח דתרומות כלשון רבינו. כתב הרשב\"א בתשובה בסיעה של נשים עוברת ואמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכם ונטמאה ואם לאו הרי אנו מטמאים את כלכן אפילו היתה אחת מהן מחוללת יטמאו את כולן ואל ימסרו אותה להם. ולא דמי למה שאמרו שם שאם היתה ככר של תרומה טמאה ימסרו אותה ולא יטמאו את כל הככרות של תרומה דככר תרומה טמאה שאני דטמא הוא לגמרי ומה יוסיף עוד זה אבל אשה אם חללה עצמה פעם אחת ונטמאת בעבירה כל שתעבור ותטמא את עצמה תוסיף על חטאתה פשע ובפעם הזאת אין בינה לבין הטהורה והכשרה שבהן ולא כלום ולמה יאנסוה למסרה להם שלא מדעתה ועוד שמא כבר הרהרה תשובה ושבה מדרכה הרעה: \n", + "וכן אם אמרו להם וכו'. בירושלמי על אותה משנה דבסמוך תניא סיעת בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהם עובדי כוכבים ואמרו להם תנו לנו אחד מהם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם אפילו כלם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ולא יהרגו אמר ר\"ל והוא שיהיה חייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אפילו שאינו חייב מיתה ומייתי התם עובדא בהאי בר נש תבעתיה מלכותא וערק ללוד לגבי ריב\"ל ואקיף מלכא מדינתא ויהב להו והוה אליהו רגיל דמתגלי ליה ותו לא איתגלי ליה וצם כמה צומין עד דאיתגלי ליה א\"ל לדילטור אנא מתגלי א\"ל ולא משנה עשיתי א\"ל וזו משנת חסידים היא. ופסק רבינו כר\"ל אף על גב דמן הסתם לא קיי\"ל כוותיה לגבי דר' יוחנן משום דהוי ספק נפשות ולהחמיר דלא ימסרוהו בידים ביד העובדי כוכבים ועוד דמתניתא מסייעא ליה דקתני כשבע בן בכרי משמע כשחייב מיתה כמותו דוקא ומקרא איכא למידק הכי שאל\"כ למה ליה ליואב למימר נשא יד במלך בדוד כלומר והרי הוא חייב מיתה משמע דאי לאו הכי לא היו רשאים למוסרו לו וסובר רבינו דההוא בר נש דריב\"ל היה חייב מיתה כשבע בן בכרי ואפ\"ה לא איתגלי ליה אליהו מפני שמסרו וא\"ל וזו משנת חסידים היא אלמא דלכתחילה אין מורים כן: \n", + "כתב הרמ\"ך אף על פי שנמצא בתוספתא כדבריו לא ידענא טעמא מאי דהא מסיק בגמרא (פסחים כ\"ה) דמש\"ה אמרינן בשפיכות דמים יהרג ואל יעבור דסברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי והכא ליכא האי סברא דהא יהרגו כלם והוא עצמו ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם. ואני אומר שאין טענתו טענה על התוספתא דאיכא למימר דהתם שאני שיחדו לו וא\"ל קטול לפלניא ומש\"ה אי לאו טעמא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי לא הוה אמרינן דיהרג ואל יעבור והיינו דקתני סיפא יחדוהו להם אבל ברישא שלא יחדוהו שלא אמרו אלא תנו אחד מכם ונהרוג אותו בכל אחד מהם שירצו למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותצילו את זה דמאי חזיתו דדמא דהאיך סומק טפי דלמא דמא דהאי סומק טפי וע\"פ טענה זו א\"א להם למסור שום אחד מהם אבל אי קשיא על ר\"ל קשיא דאמר שאע\"פ שיחדוהו להם אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו. ואפשר לומר דס\"ל לר\"ל שמ\"ש דבש\"ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש\"ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה\"נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור: \n\n" + ], + [ + "כענין שאמרו באונסין וכו' ומתרפאין בכל איסורין שבתורה וכו'. פסחים פרק כל שעה (פסחים דף כ״ה ע״א) כי אתא רבין א״ר יוחנן בכל מתרפאין פירוש במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים: \n\n" + ], + [ + "ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו וכו'. מבואר שם קרוב ללשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורין וכו'. פסחים שם (דף כ\"ה ע\"ב) מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה פירוש בוסר זיתים קטנים א\"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור א\"ל האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא ואיכא דאמרי הכי קאמר ליה מידי דרך הנאתן קא עבידנא כלומר שכיון שאינו דרך הנאתן לא מיתסר מדאורייתא. ופוסק רבינו כשתי הלשונות דלענין דינא תרווייהו איתנהו ובאיסורין דרבנן י\"א דכיון דלא מתסרי אלא דרבנן שרו אפילו דרך הנאתן וי\"א דאפשר דקיל טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורין של דבריהם כדרך הנאתן: \n", + "כתוב באורחות חיים על מ\"ש רבינו מותר לעשות רטיה מחמץ בפסח כיון שיש לו מכה י\"א דלא התיר אלא בחמץ דנכרי וכ\"כ הרשב\"א דחמץ דנכרי הוא והשאילה לישראל או הניחה ע\"ג מכתו ואין אחריותה על ישראל ואם אין מלוגמא לנכרי מקנה לו ישראל קמח ועושה הנכרי ממנה מלוגמא ונותנה ע\"ג מכת ישראל, עכ\"ל: \n", + "חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב וכו'. כך מתבאר שם (כ\"ד:) בגמ' דלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה וממילא שמעינן דאין מתרפאין בהם שלא במקום סכנה אפילו שלא כדרך הנאתן דדוקא בשאר איסורין דשלא כדרך הנאתן שרי מדאורייתא הוא דשריא שלא במקום הסכנה: \n\n" + ], + [ + "מי שנתן עיניו באשה וכו'. מעשה בסנהדרין סוף פרק בן סורר (סנהדרין דף ע״ה) ואיכא מ״ד התם דאשת איש היתה ואיכא מ״ד דפנויה היתה ושקלו וטרו אליביה מ״ט אסרו לו לספר עמה ואמר רב אחא כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ושם הקשו ולינסבה ותירצו דלא מייתבא דעתיה דכתיב מים גנובים ימתקו: \n\n" + ], + [], + [ + "ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם וכו'. בסוף יומא (דף פ\"ו) היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא אי שקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר אמר אביי לא שנו אלא באתרא דלא תבעי אבל באתרא דתבעי לית לן בה. זו היא גירסת רש\"י. אבל גירסת רבינו נראה שהיא בהפך לא שנו אלא באתרא דתבעי אבל באתרא דלא תבעי לית לן בה כלומר שאם תובעו והוא מקיף אז איכא חילול השם אבל אם אינו תובעו ליכא חילול השם. ורבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. וזהו שכתב רבינו הכל לפי גודלו של חכם וכו'. \n", + "ומ\"ש או שירבה בשחוק, למדו מדתנן פ\"ב דדמאי המקבל עליו להיות חבר כלומר להיות נאמן על המעשרות מה דברים יקבל עליו וא\"ר יהודה שצריך לקבל עליו שלא ירבה בשחוק ואע\"ג דרבנן פליגי עליה ואמרו דאינו צריך ע\"כ לא פליגי אלא במקבל להיות נאמן על המעשרות אבל ת\"ח אין ה\"נ שצריך שלא ירבה בשחוק. \n", + "ומ\"ש או באכילה ושתיה וכו'. ברייתא בפסחים (דף מ\"ט) סוף פרק אלו עוברין תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום מחלל שם שמים. וממה שכתב אצל ע\"ה וביניהם נראה לדקדק דדוקא כשאוכל עמהם ובביתם אבל אם הם אוכלים עמו בביתו או הוא אוכל בביתם ולא עמהם כדרך האכסנאין שרי: \n", + "או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת עד סוף הפרק. ברייתא בסוף יומא (דף פ\"ו) קרובה ללשון רבינו. ושיעור הלשון כך הוא ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין בתנאי שלא יתרחק הרבה משורת הדין לצד הטוב עד שיראה שאינו מן היישוב או עד שישתומם אלא יעשה לפנים משורת הדין באופן ממוצע עד שבעשייתו כל המעשים טובים שזכרנו ימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המאבד וכו'. כך פשוט פרק הקומץ רבה (מנחות דף ל') ובסוף מכות (דף כ\"ב) ובספרי פרשת ראה: \n\n" + ], + [ + "ושבעה שמות הם וכו'. ברייתא סוף פ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) אלו הן שמות שאין נמחקין כגון א״ל אלהי״ך אלהי״ם אלהיכ״ם אהי״ה אשר אהי״ה אדנ״י וי״ה שד״י צבאו״ת הרי אלו אין נמחקין, ונראה שגירסת רבינו א״ל אלו״ה אלה״י אלהי״ם וגירסא נכונה היא דאשמעינן דו״ה דאלו״ה וה״י דאלה״י והי״ם דאלהי״ם הוו מעצם השם ולא דמו לכ״ם דאלהיכ״ם דאינו מעצם השם אלא דהשם קדשו. ואע״ג דאשמעינן דהי״ם מאלהי״ם הוי מעצם השם מכל מקום איצטריך לאשמועינן בה״י דאלה״י דאיכא למימר כיון דאלה״י הוא סמוך לעולם הוה ה״י דידיה ככ״ם דאלהיכ״ם. וטעמא דלא דמי לכ״ם דאלהיכ״ם היינו משום דכיון דאשכחן ה״י שהוא מעצם השם באלהי״ם כל היכא דאשכחן אלה״י הוי קדוש מעצמו משא״כ בכ״ם דאלהיכ״ם. ונראה שלא היה בגירסת רבינו אהי״ה אשר אהי״ה. \n", + "ומ\"ש רבינו שהם שבעה שמות ובפרטן אתה מוצא שמונה היינו משום דאדנ\"י וי\"ה שם אחד ולא דמו לא\"ל אלו\"ה דהכא אדנ\"י הוא נקרא אף כשהוא נכתב יהו\"ה. ובנוסחא אחרת מספרי רבינו מצאתי שלא היה כתוב אלהי ולפי אותה גירסא הוו שפיר שבעה שמות אף אם נמנה שם הוי\"ה ושם אדנות בשנים. ובנוסחא שנדפסה בווניציאה כתוב ושבעה שמות הם, שהם הנכתב יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א והוא השם המפורש או הנכתב אדנ\"י ואלו\"ה ואלהי\"ם ואהי\"ה ושד\"י וצבאו\"ת. ונוסחא נכונה היא דמני שם אהי\"ה בכלל השבעה שמות ואין אנו צריכים לידחק למנות שם ההויה ושם אדנות באחד. ושפיר עבד דלא מני אל ולא אלהי משום דבכלל אלו\"ה ואלהי\"ם הוו אלא דאכתי קשה אמאי איצטריך למנות אלוה הא בכלל אלהי\"ם הוא: \n\n" + ], + [ + "כל הנטפל לשם מלפניו וכו'. שם בברייתא (שבועות ל\"ה) פלוגתא דתנאי דאיכא מ\"ד בין מלפניו בין מלאחריו נמחק ואחרים אומרים לאחריו אינו נמחק שכבר קדשו השם אמר רב הונא הלכה כאחרים: \n", + "ואע\"פ שנתקדשו ואסור למוחקם וכו'. הוא אשר דברתי דשאני לן בין האותיות שהם קדושות לפי שהם מעצם השם לאותיות שאינם מעצם השם רק שהשם קדשם: \n\n" + ], + [ + "כתב אל\"ף למ\"ד מאלהי\"ם וכו'. ברייתא שם כתב א\"ל מאלהי\"ם י\"ה מיהו\"ה אינו נמחק ש\"ד משד\"י צ\"ב מצבאות הרי זה נמחק ופסק שם שמואל הלכה כן: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה אינו כלום וכו' הרי אלו נמחקין עכ\"ל. ויש לתמוה שדברי הראב\"ד הם דברי רבינו אות באות והיאך כתב עליו זה אינו כלום. וי\"ל שכוונת הראב\"ד לומר שלא הוזכר בגמרא אלא י\"ה מיהו\"ה, כלומר דוקא כשנתכוין לכתוב השם שלם וכתב י\"ה למעלת שם המיוחד אבל כשלא נתכוין רק לכתוב י\"ה לכוונת שם בפני עצמו לא אמרו שאינו נמחק. וא\"ל מאלהי\"ם דאינו נמחק היינו משום שאף אם נתכוין לכתבו שם בפני עצמו אינו נמחק ולא גרע מפני שנתכוין לכתוב אלהי\"ם משא\"כ בשם י\"ה והביא כל לשון הברייתא כלומר אין עוד מלבדו וא\"כ מהיכא תיתי לן. והמדקדק בלשון רבינו יראה שאין מקום להשגתו שדעתו ז\"ל לומר די\"ה הוא מקצת שם המפורש ומצד זה חלה עליו הקדושה ולכן לא מנו אותו בשמות שאינן נמחקים משא\"כ באל ואלהים דאל הוי שם בפני עצמו ולא מפני שהוא מקצת שם אלהים וכיון שהכותב מקצת שם המפורש אינו נמחק כל שכן הכותב י\"ה לכוונת שם בפני עצמו שיש לו שתי קדושות קדושת שם המפורש וקדושתו שהוא שם בפני עצמו. וכן מפורש במסכת סופרים ובירושלמי פ\"ק דמגילה הכותב א\"ל מד' אותיות י\"ה מד' אותיות אינם נמחקין מפני שיש שמות כיוצא בהם, עכ\"ל. וזה מבואר בדברי רבינו שהכותב י\"ה לכוונת שם בפני עצמו אינו נמחק ודלא כדמשמע מהראב\"ד שהוא נמחק. ואפשר שנזדמנה להראב\"ד בדברי רבינו נוסחא זו ענינה. כתב אל\"ף למ\"ד מאלהי\"ם ו\"ה מיהו\"ה אינו נמחק. וכך נראה שהיתה נוסחת ההגהות שכתבו י\"ה מיהו\"ה לא דמי וכו'. ועל זה אומר דלא אמרו אלא י\"ה אבל צ\"ב וש\"ד נמחקין והוא הדין לו\"ה כיון שאינו שם בפני עצמו: \n", + "והרב הר\"ם אלשקאר ז\"ל כתב בתשובה שכוונת הראב\"ד להשיג על רבינו במ\"ש שאם כתב ש\"ד משד\"י וצ\"ב מצבאות ולא השלים השם הרי זה נמחק דמשמע שאם היה כתוב השם כולו אינו יכול למחוק ממנו לא ש\"ד ולא צ\"ב שהרי לא אמרו בברייתא כתב אלא בא\"ל מאלהי\"ם י\"ה מיהו\"ה בהני הוא שאמרו כתב ואפילו שלא היה כל השם כתוב אבל גבי ש\"ד משד\"י וצ\"ב מצבאות לא אמרו כתב אלא אפילו שיהא כל השם כתוב יכול למחוק ממנו ש\"ד וצ\"ב עכ\"ל. ודבר תימה הוא להעלות על הדעת שאחר שיהא כל השם כתוב יהיה מותר למחוק ממנו אפילו אות אחת כ\"ש רוב אותיותיו. ומה שרצה להכריע מדלא קתני בברייתא גבי ש\"ד וצ\"ב כתב אינו הכרע דהא פשיטא דאכתב דקתני ברישא קאי. ועוד שא\"א לומר שיהא זו כוונת הראב\"ד שא\"כ כך ה\"ל לכתוב לא אמרו אלא כתב א\"ל מאלהי\"ם ולא ה\"ל להשמיט תיבת כתב מהשגתו מאחר שהיא עיקר השגתו: \n\n" + ], + [ + "שאר הכנויים שמשבחים בהם את הקב\"ה וכו'. שם בברייתא: \n\n" + ], + [ + "כלי שהיה שם כתוב עליו וכו'. פ\"ק דערכין (דף ו'): \n", + "וכן אם היה שם כתוב וכו'. ברייתא פרק כל כתבי (שבת ק\"כ) הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף ופסק כתנא קמא ושם אמרו האי גמי היכי דמי אי מיהדק הוי חציצה ואי לא מיהדק עיילי ביה מיא. חציצה תיפוק ליה משום דיו בלחה מ\"מ קשיא אלא אמר רבה בר שילא היינו טעמייהו דרבנן דקא סברי אסור לעמוד לפני השם ערום כלומר דמטעם מחיקת השם אינו אסור דכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי ולא חש רבינו לכתוב דדוקא בדיו לחה לפי שזה אינו מענין הלכות אלו אלא מענין הלכות מקואות. ומה שאמר ואם לא מצא גמי וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "הסותר אפילו אבן אחת וכו'. בספרי פרשת ראה אנכי: \n", + "וכן השורף עצי הקדש וכו'. הכי מפורש בסוף מכות (דף כ\"ב): \n\n" + ], + [ + "כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן וכו'. כך פשוט בריש פרק כל כתבי (שבת דף קט\"ז): \n", + "והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות. ככל עובר על דברי חכמים: \n", + "אבל אפיקורוס שכתב ספר תורה וכו'. גיטין פרק השולח (גיטין דף מ״ה ע״ב) אמר רב נחמן נקטינן ס״ת שכתב אפיקורוס ישרף ובפ' כל כתבי (שבת שם) אמרינן אספרים שכתבם אפיקורוס א״ר טרפון אקפח את בני שאם יבאו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהם ור' ישמעאל אמר ק״ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים הללו שמטילים איבה בין ישראל לאביהם שבשמים עאכ״ו: \n", + "אבל עובד כוכבים שכתב את השם וכו'. פרק השולח (גיטין מ\"ה) ס\"ת שכתבו עובד כוכבים יגנז: \n\n" + ], + [ + "כל השמות האמורים באברהם וכו'. עד סוף הפרק. הכל סוף פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) \n", + "ומ\"ש אף זה שנאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך לפי יש אומרים שהוא חול שהיה מדבר עם המלאכים ואיפסקא הלכתא דאף זה קודש דכתיב לעיל מיניה וירא אליו ה' ואמר להקב\"ה אל נא תעבור מעל עבדך המתן לי כאן עד שאכניס האורחים: \n", + "כל השמות האמורים בלוט וכו' חוץ מזה וכו'. ונתנו טעם בגמרא משום להחיות את נפשי מי שיש בידו להמית ולהחיות זה הקב\"ה. וכתב הריטב\"א הא ודאי ליכא אלא אחד שהוא חול הנה נא אדני סורו נא והא דנקט כל שמות אגב ריהטיה נקט הכי. וכתב עוד מי שיש בידו להמית ולהחיות והא דכתיב ויאמר אליהם פירוש בפניהם: \n", + "כל השמות האמורים בגבעת בנימין וכו'. פלוגתא דר\"א ורבי יהושע ופסק כר' יהושע. \n", + "ומ\"ש האמורים במיכה חול וכו' אע\"ג דפליג התם ר\"א את\"ק דיהו\"ה קדש פסק כת\"ק. ומה שכתב בנבות קדש מוסכם: \n", + "כל שלמה האמור בשיר השירים וכו'. בגמרא הכי איתא כל שלמה האמור בשה\"ש קדש. שיר למי שהשלום שלו חוץ מזה כרמי שלי לפני האלף לך שלמה כלומר לדידיה ומאתים לנוטרים את פריו רבנן. כלומר הניחם ויעסקו בתורה אחד מששה שבהם. וי\"א אף זה הנה מטתו שלשלמה שהיה נבעת מאשמדאי כדאמרינן בגיטין. וי\"א אף זה ולא מיבעיא האיך אלא הא דאמר שמואל כל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא כלומר באנגריא לא מיענשה שנאמר האלף לך מלכותא דרקיעא ומאתים לנוטרים את פריו מלכותא דארעא כמאן לא כת\"ק ולא כי\"א אלא ה\"ק אף זה קודש וזהו חול דמטתו ושמואל דאמר כיש אומרים וכיון דשמואל כי\"א משמע דהכי אית לן למפסק. והר\"ן תמה על רבינו שפסק כת\"ק. ולי נראה דהיינו טעמא דכיון דלשמואל אנו צריכין להגיה לשון וי\"א לא נקטינן כותיה אלא נקטינן במאי דמשמע פשט לשון י\"א אף זה חול דמשמע ולא מיבעיא האיך וכיון שאנו תופשים הברייתא כפשטה פסקינן כת\"ק: \n", + "והרי הוא כשאר הכנויים. דעת רבינו לומר דכשאמרו דשלמה האמור בשה\"ש ומלך מלכיא שבדניאל הם קודש לא אמרו לענין שאין נמחקים אלא הרי הם כשאר הכנויין לכל דבריהם ונאמר דהוו קדש שאם השביע את העדים בהם וכפרו חייבים וכ\"כ הריטב\"א והר\"ן ז\"ל. וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בתשובות סוף כלל ג' וז\"ל ומ\"ש רבי מצליח דשלמה האמור בשה\"ש אינו נמחק לפי שהוא קדש לא כיון יפה וכו' עד וכ\"ש שלמה שאינו קדוש אלא בשביל שהשלום שלו והוא נמחק: \n", + "כל מלכיא האמור בדניאל וכו'. ברייתא שם כלשון רבינו (שם בשבועות) ואי אפשר לומר שהכוונה כל מקום שכתוב מלכיא שבדקו בספר דניאל ולא מצאו (כי) אלא תרי מלכיא אנת מלכא מלך מלכיא ועוד אחר וביומיהון די מלכיא אינון ולא יצדק לומר כל על שנים בלבד. ועוד שמלכיא שבאנת מלכא אינו קדוש אלא ודאי על מלך האמור במלך מלכים אמרו שהוא קדוש וכן פירש\"י כל מקום שנאמר שם מלך. ואפ\"ה קשה דהא אשכחן מלך שהוא קדש לבד מזה והוא שכתוב כען אנא נבוכדנצר משבח וכו' למלך שמיא. ולכן אני אומר דמאי דקאמר כל מלכיא האמור בדניאל אין הכוונה על ספר דניאל אלא הכונה על דברי דניאל שכל מלך שהזכיר דניאל הוא חול חוץ מזה שהוא קודש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ואין הנבואה חלה אלא על חכם וכו'. בפ\"ד דנדרים (דף ל\"ח) אמר ר' יונתן אין הקב\"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר. ומפרש רבינו גבור במדותיו כההיא דתנן איזהו גבור הכובש את יצרו. וכן אפשר לפרש עשיר השמח בחלקו אלא ששם משמע בגמרא דגבור כפשוטו שיהא בעל כח וכן עשיר כפשוטו שיהיה לו ממון הרבה. לכך נראה דרבינו סברא דנפשיה קאמר ולא מהא דר' יונתן. ומ\"מ צ\"ע למה לא כתב שיהא גבור בכח ועשיר ועניו וכהא דר' יונתן. וי\"ל שהרא\"ש פירש אהא דר' יונתן אין הקב\"ה משרה שכינתו בקביעות ומשמע מדבריו דשלא בקביעות אפשר שיתנבא אע\"פ שלא יהיה בו כל המדות הללו. ורבינו לא נחת הכא לפרש אלא תנאי הנביא להתנבאות ואפילו שלא יהא בקביעות: " + ], + [], + [], + [ + "שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת דף ל'): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה וכו'. בספר העיקרים מאמר ראשון פי\"ח ביאר יפה דברי רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ונאמר לא בשמים היא. בפ' הזהב (ב\"מ נ\"ט) גבי פלוגתא דר' אליעזר ורבנן אמרינן עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לבת קול שיצאת ופסקה הלכה כר\"א לא בשמים היא ואמרינן התם מאי לא בשמים היא אמר ר' ירמיה אין משגיחין בבת קול וכל שכן דאין משגיחין בנביא המתנבא: \n", + "הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. זה לשון ת\"כ על פסוק אלה המצות אשר צוה ה' את משה ואיתיה בריש מגילה: \n", + "לפיכך אם יעמוד איש וכו'. זה פשוט דמאחר שקבלנו שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה הא ודאי משקר הוא ועליו נאמר ומת הנביא ההוא כי דבר סרה על ה': \n\n" + ], + [ + "וכן אם צונו בדברי הרשות וכו'. משנה סוף פרק הנחנקין (סנהדרין פ\"ט) הכובש נבואתו והמוותר על דברי הנביא כלומר המפקירם שלא חשש לדבריו ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים שנאמר אנכי אדרוש מעמו ואמרו בגמרא דכלהו נפקי מהאיש אשר לא ישמע דפשטיה קאי למוותר על דברי הנביא שאינו שומע לדבריו וכן משמע מיניה נביא שהוא עצמו אינו שומע והיינו עובר על דברי עצמו וקרי ביה לא ישמיע והיינו כובש נבואתו ואכולהו קאמר אנכי אדרוש מעמו: \n\n" + ], + [ + "וכן אם יאמר לנו הנביא וכו'. יבמות פרק האשה רבה (יבמות דף צ':) ובספרי אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו. \n", + "ומ\"ש שנודע לנו שהוא נביא לומר שאם עד שלא נודע לנו מדברים אחרים שהוא נביא וזה החלו לעשות אין שומעין לו ואפילו העובר על דבריו בדברי הרשות אינו נענש עד שיוחזק וכך אמרו בפ' הנחנקין שהטעם ששמעו ישראל לאליהו בהר הכרמל לפי שהיה מוחזק בנבואה שאילו לא היה מוחזק לא היו שומעין לו: \n", + "וכן למדנו מהחכמים הראשונים וכו'. בסוף הנחנקין (סנהדרין צ') א\"ר אבהו א\"ר יוחנן אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו כלומר לפי שעה חוץ מעבודת כוכבים: \n", + "ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם וכו'. וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה כיון שתורתנו נצחית ולמדנו שלא יבא עוד נביא לחדש דבר ואמרו חז\"ל בכמה מקומות (חולין קכ\"ד.) אילו אמר לי יהושע בן נון מפומיה לא צייתנא ליה. גם אמרו (תמורה ט\"ז. וע\"ש) על אותם הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה לא רצה הקב\"ה ללמדם ליהושע וא\"ל אין נביא רשאי לחדש דבר א\"כ כשזה מתנבא בדבר תורה נתברר לנו שדבר סרה. אבל קשה לי דאמרו פ\"ק דיבמות דיצתה בת קול לומר דהלכה כב\"ה וקיי\"ל הכי בכל דוכתא והתוס' שם ובפרק הזהב נתנו טעם לדבר ואינו עולה כפי דעת רבינו וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "או שאמר בדין מדיני התורה שה' צוה לו שהדין כך וכו'. וא\"ת שנראה מדבריו כאן שאפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור יחנק ומדבריו בראש הפרק נראה דדוקא כשבא להוסיף או לגרוע או לשנות הרי זה נביא שקר ויחנק הא כשבא לומר הלכה כדברי פלוני כיון שאינו מוסיף ולא גורע ולא משנה אינו נביא שקר. ונ\"ל דבראש הפרק לא נתכוין אלא להוציא מלבן של בעלי הכתות אשר קצתם אומרים שבא להוסיף וקצתם אומרים שבא לגרוע ולשנות לפי שאין התורה נצחית ובסוף הפרק אמר הדין הנופל במתנבא שהלכה כדברי פלוני: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בשאר מצות אבל וכו'. למעלה כשאמר אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעבודת כוכבים הזכיר שם עבודת כוכבים אגב דשאר מצות שכוונתו שם היתה לומר דבשאר מצות שומעים לנביא וכאן נתכוין לדבר בעבודת כוכבים בייחוד דאין שומעין לו אפילו לפי שעה ולמד כן ממה שאמרו אם יאמר לך הנביא עבור על ד\"ת שמע והיינו דוקא לפי שעה וכמו שכתבתי למעלה וקאמר חוץ מעבודת כוכבים אלמא דבעבודת כוכבים אפילו לפי שעה אין שומעין לו: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d360df307600192f99ebd24260d402ccdaf2e7b4 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,201 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Foundations_of_the_Torah", + "text": [ + [ + [ + "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון. מלת שם שכתב כאן רבינו אינו מורה על מקום שהוא יתעלה אין לו מקום אבל מלת שם פה היא כפ\"א רפה בלשון ישמעאל. ודומה לזה מ\"ש בפרק ג' מהלכות תשובה. שלשה הם הנקראים אפיקורוסים האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע. ובפרק ה' מהלכות תעניות יש שם ימים וכו'. ועוד יש לפרש פה מלת שם לומר שהוא יתעלה נמצא בכל מקום כדכתיב מלא כל הארץ כבודו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בקש לדעת אמתת המצאו וכו'. כתב הראב\"ד א\"א אין דעתי מיושבת על זה שהרי ראה בסיני בארבעים יום של לוחות מה שלא ראה נביא מעולם עד שקנאו המלאכים בו ובקשו לדוחפו עד שאחז בכסא ומה הוצרך עוד. ועוד אם זאת היתה בקשתו מה צריך היה בתשובה לומר וחנותי את אשר אחון. ולכן נ\"ל לפי שהקב\"ה אמר לו לא אעלה בקרבך וכו' ובקש משה שישוב וא\"ל הודיעני נא את דרכיך וא\"ל פני ילכו וגו' ומשה אמר אם אין פניך הולכים וגו' אל תאמר כשנכנס לארץ אז תלך עמנו כי לא נזוז מכאן עד שתלך עמנו וא\"ל הקב\"ה גם את הדבר הזה אעשה ויאמר הראני את כבודך כלומר אני רוצה לראות ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וכו' ואודיעך בעברי, והעם אשר הכעיס אותי יהיה מי שאחון עליו ולא על כלם. ופנים ואחור סוד גדול הוא ואין ראוי לגלותו לכל אדם ואולי בעל הדברים הזה לא ידעהו עכ\"ל. וי\"ל שמה שקנאו בו הוא מפני שהיה רוצה להוריד את התורה לארץ ולכן הוצרך לאחוז בכסא להשיב להם תשובה ואין משם הכרח שהשיג אז ההשגה הגדולה הזאת. ומ\"ש ועוד אם זאת היתה בקשתו מה צורך היה בתשובה לומר וחנותי את אשר אחון י\"ל שלדעת רבינו יתפרש דהכי נאמר ליה. השגה זו שאתה שואל אין כח בבן אדם להשיגה אלא בתורת מתנת חנם אתן לך ושתשיג מה שלא ידע איש לפניך ולא ידע לאחריך: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש ברבים בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד וכו'. ריש פרק אין דורשין: \n\n" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא אעפ\"כ ראוי להקדימם וכו'. בסוכה סוף פ' הישן אמרו על ריב\"ז שלא הניח מקרא ומשנה וכו' דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא: \n", + "וכתב הר\"ן דבר קטן הוויות דאביי ורבא פי' משום דמעיקרא אמר שלא הניח מקרא ומשנה וכו' קרי להוויות דאביי ורבא דבר קטן. לפי שאין ספק שהתנאים הראשונים היו יודעים המשנה על בוריה הוויות דהוו בתר הכי אביי ורבא לדבר קטן חשבינן להו, והרמב\"ם כתב מה שרצה והלואי שלא נכתב. וכן פירש הריטב\"א וסיים אבל דבר גדול הוא מכל חכמות העולם. וזה הפירוש אמת הוא ולא כמו שפירשו אחרים והאלהים יכפר בעד עכ\"ל: \n", + "ובשם הרב אליהו מזרחי ז\"ל מצאתי כתוב וז\"ל מן המבואר ששם גדול נאמר על שני פנים. אם בכמות. אם באיכות. ושהגדול באיכות יחלק עוד לשנים. האחד מהם על גודל הדרוש ומעלתו. וזה עוד יחלק לשני פנים אם מצד גודל נושא הדרוש ואם מצד עומק מושגו. והשני על גודל שכרו. ומעתה אין טענה משם גדול הנאמר על מעשה מרכבה. כי מעשה מרכבה אם נקרא גדול מהחכמה התלמודית הנה הוא גדול מצד גודל הדרוש ומעלתו בשני האופנים יחד שהם גודל נושא הדרוש ועומק מושגו. ואולם החכמה התלמודית אע\"פ שאינה חוקרת על נושא גדול כגודל חכמת מעשה מרכבה שהרי הדרוש של מעשה מרכבה הוא הבורא יתעלה בין לדעת חכמי הקבלה בין לדעת חכמי המחקר ונושא החכמה התלמודית הם מעשה מצותיו יתברך. מ\"מ כאשר לא יודע הענין בה מצד גודל נושא הדרוש וקשיו רק מצד גודל השכר ומיעוטו הנה בלי ספק שהחכמה התלמודית היא השורש והעיקר אשר בה נזכה לחיי העוה\"ב משאר מיני החכמות והיא החכמה היותר גדולה מזה הצד מכל מה שזולתה והביא ראיות על זה: \n", + "ואני אומר שע\"פ דרך זה יתבאר הא דתנן ר\"א (בן) חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן גופי הלכות וכו' לומר שאע\"פ שתקופות וגימטריאות עסקם בדברים מעולים שהם הגרמים השמימיים וקינים הם דבר קל הערך. ופתחי נדה נושאם דבר מכוער. אעפ\"כ אלו הן גופי הלכות כלומר עיקרי תורה מצד השכר הגדול הצפון לעוסקים בהם. ותקופות וגימטריאות אע\"פ שנושאם דברים מעולים מאד אינם עיקרים אלא כמו פרפראות לחכמה התלמודית שהיא ראויה להקרא חכמה סתם להיות עסקה בפירוש מצותיו יתברך ולגודל השכר הניתן לעוסקים בה ומקיימין מצותיה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם וכו' עד בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין העובדי כוכבים. הכל בסנהדרין (דף ע\"ד) א\"ר יוחנן משום ר' שמעון בר יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים גילוי עריות ושפיכות דמים. כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת ההמרה אבל בשעת ההמרה אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפי' שלא בשעת ההמרה לא אמרו אלא בצנעה אבל בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור. אמר רב יעקב אמר ר' יוחנן אין בפרהסיא פחות מעשרה בני אדם ואמרו שם דבעינן שיהיו ישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. והקשו שם והא אסתר בפרהסיא הואי כלומר ונבעלה לאחשורוש ולא מסרה נפשה. אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה כלומר היא אינה עושה מעשה הוא עושה בה מעשה. רבא אמר הנאת עצמן שאני ואזדא לטעמיה דאמר רבא עובד כוכבים דאמר לישראל קטול אספסתא פי' קצור עשב בשבתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך, לקטול ולא לקטליה. שדי לנהרא לקטליה ולא לקטול מ\"ט לעבורי מילתא הוא דבעי. ופסק רבינו כרבא ונראה דסבירא ליה כהרמב\"ן דעובד כוכבים הבא על בת ישראל לאו בכלל ג\"ע הוא דא\"כ לרבא דאמר הנאת עצמן שאני כלומר אפילו עבדה מעשה הא אמרינן דבשלש עבירות יהרג ואל יעבור אפילו מתכוין להנאת עצמו. והיינו טעמא דלא הוי בכלל ג\"ע דאי בזנות גזירת בית דין של שם הוא ואי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא דמשאר עבירות הוא ולית ליה דרשה דאל תקרי לבת לומר דהיתה אשת איש. ואפשר שלזה כיון רש\"י שכתב על מה שהקשו והא אסתר פרהסיא הואי ונבעלה לעובד כוכבים ולא מסרה נפשה. נשמר דלא נימא דפריך דאשת איש הואי ולא מסרה נפשה דא\"כ לא הוה מתרץ רבא מידי דכיון דג\"ע היא אפי' מתכוין להנאת עצמו יהרג ואל יעבור. ועל מה שכתב הגמרא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור שאלו מאי מצוה קלה אמר רבא ב\"ר יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא ופירש\"י שרוך הנעל שאם דרך העובדי כוכבים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפי' שינוי שאין בו מצוה אלא מנהג בעלמא. והתימא על רבינו שכתב אפי' על מצוה משאר מצות דמשמע דדוקא מצוה אבל לא מנהג. ואפשר שרבינו היה מפרש ערקתא דמסאנא כמו שפי' הרי\"ף שהיו רצועות ישראל משונות כדי שלא ילבשו מלבוש כותי שזו מל\"ת היא כמ\"ש בפי\"א מהלכות עובדי כוכבים שאין מתדמין לעובדי כוכבים לא במלבוש ולא בשיער שנאמר ולא תלכו בחוקות וגו' וכתוב בנימוקי יוסף דהא דאמרינן עובד כוכבים הבא על בת ישראל לא הוי בכלל ג\"ע דוקא הוא אבל ישראל הבא [על] העובדת כוכבים בכלל עריות חמורות היא דהא זמנין דמיחייב מיתה עלה דקנאים פוגעים בו ואם לא פגעו בו קנאים חייב כרת. וכתב עוד שכל דבר שבידם להעבירו בעל כרחו אין לנו למסור נפשנו למיתה בשב ואל תעשה וכדאשכחן באסתר דקרקע עולם היתה ואפי' בשעת ההמרה כדאשכחן באלישע בעל כנפים שנטל תפילין מראשו כשראה קסדור. וכתב הר\"ן בפ' במה טומנין דלא אמרו יהרג ואל יעבור אלא לעבור על מצות ל\"ת אבל לא דגזרו לבטל מצות עשה כיון שאינו עובר בידים ועוד שהם יכולים לבטלה ממנו על כרחו שיניחוהו בבית האסורין ותבטל מאליה עכ\"ל. וקשיא לי שהרי רב חנינא בן תרדיון מסר נפשו כדי לעסוק בתורה וכן ר' יהודה בן בבא כדי לסמוך זקנים ובמדרש מה לך יוצא ליסקל על שנטלתי לולב מה לך יוצא ליצלב על שמלתי את בני ואין לומר מדת חסידות שנו כאן אלא משמע שעל פי הדין היו עושים כן וההיא דאלישע בעל כנפים לא מכרעא דכבר קיים באותו היום מצות תפילין וגם לא אמר לקסדור שמקיים גזירתם שלא להניח תפילין אבל השיב למה ששאלו מה זה בידך ואמר כנפי יונה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. סובר רבינו שכשאמרו בגמרא יעבור ואל יהרג פירוש צריך לעבור כדי שלא יהרג. אבל שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו. ונראה שמפרשים יעבור ואל יהרג הרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג. וכתב בנימוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבינו אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם: \n", + "ואעפ\"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו וכו'. כ\"כ ג\"כ התוס' בר\"פ הבא על יבמתו (יבמות נ\"ד) והביאו ראיה דקאמר בפ' רבי ישמעאל (ע\"ז נ\"ד) דנעבד באונס אסור וכו'. ודע דהא דאמרן שמפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו היינו בשאר עבירות חוץ ממי שאנסוהו לבא על הערוה מפני שאין קישוי אלא לדעת כמבואר בדברי רבינו פ\"א מהלכות איסורי ביאה: \n", + "כתב הרמ\"ך מכיון שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין וכו'. תמיהא לי דתנן ריש פרק ארבע מיתות דפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו ומפרש בגמ' אע\"ג דמכוין לבזוייה וההוא ודאי מוטעה הוא אע\"פ שקיבל עליו התראה דסבור דהתראתם בטל ואפ\"ה חייב וה\"נ אם עבד כוכבים באונס והתרו בו חייב מיתה, עכ\"ל. ואין תלונתו על רבינו אלא על חז\"ל שדרשו ההוא ולא אנוס. ומ\"ש שאם עבד כוכבים באונס והתרו בו חייב מיתה דברים תמוהים הם שהם שני הפכים בנושא אחד שאם קיבל עליו התראה הרי זה מרוצה ולא אנוס ואם אומר שאעפ\"כ הוא רוצה לעבדה מפני שאונסים אותו ה\"ז אנוס לא מרוצה. ולענין מה שהקשה מפוער עצמו לבעל פעור לאו קושיא היא שרבינו מפרש דלאו לענין חיוב סקילה אמרינן דזו היא עבודתה אלא לענין חיוב חטאת וכך מבואר בדברי רבינו פרק ג' מהלכות עבודת כוכבים שכתב וז\"ל העובד כוכבים כדרכה ואפילו עשה דרך בזיון חייב כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו, עכ\"ל: \n", + "ומה אם עבודת כוכבים שחמורה מן הכל וכו' אין חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין. כתב הרמ\"ך נראה כי זה ק\"ו פריכא הוא דכרת לא מיחייב דרחמנא לבא בעי ואי לא מקבלה עליה באלוה לאו כלום הוא אבל מיתת ב\"ד שהיא בעדים והתראה כיון שעבר אחר שהתרו בו חייב כדאמרינן הפוער עצמו לפעור זהו עבודתו ואע\"ג דמכוין לבזוייה, עכ\"ל. ואיני רואה טעם בדברים אלו דכיון שאינו עובד אלא באונס מה התראה שייך בזה וכמו שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "נשים שאמרו להם וכו'. משנה פ\"ח דתרומות כלשון רבינו. כתב הרשב\"א בתשובה בסיעה של נשים עוברת ואמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכם ונטמאה ואם לאו הרי אנו מטמאים את כלכן אפילו היתה אחת מהן מחוללת יטמאו את כולן ואל ימסרו אותה להם. ולא דמי למה שאמרו שם שאם היתה ככר של תרומה טמאה ימסרו אותה ולא יטמאו את כל הככרות של תרומה דככר תרומה טמאה שאני דטמא הוא לגמרי ומה יוסיף עוד זה אבל אשה אם חללה עצמה פעם אחת ונטמאת בעבירה כל שתעבור ותטמא את עצמה תוסיף על חטאתה פשע ובפעם הזאת אין בינה לבין הטהורה והכשרה שבהן ולא כלום ולמה יאנסוה למסרה להם שלא מדעתה ועוד שמא כבר הרהרה תשובה ושבה מדרכה הרעה: \n", + "וכן אם אמרו להם וכו'. בירושלמי על אותה משנה דבסמוך תניא סיעת בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהם עובדי כוכבים ואמרו להם תנו לנו אחד מהם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם אפילו כלם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ולא יהרגו אמר ר\"ל והוא שיהיה חייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אפילו שאינו חייב מיתה ומייתי התם עובדא בהאי בר נש תבעתיה מלכותא וערק ללוד לגבי ריב\"ל ואקיף מלכא מדינתא ויהב להו והוה אליהו רגיל דמתגלי ליה ותו לא איתגלי ליה וצם כמה צומין עד דאיתגלי ליה א\"ל לדילטור אנא מתגלי א\"ל ולא משנה עשיתי א\"ל וזו משנת חסידים היא. ופסק רבינו כר\"ל אף על גב דמן הסתם לא קיי\"ל כוותיה לגבי דר' יוחנן משום דהוי ספק נפשות ולהחמיר דלא ימסרוהו בידים ביד העובדי כוכבים ועוד דמתניתא מסייעא ליה דקתני כשבע בן בכרי משמע כשחייב מיתה כמותו דוקא ומקרא איכא למידק הכי שאל\"כ למה ליה ליואב למימר נשא יד במלך בדוד כלומר והרי הוא חייב מיתה משמע דאי לאו הכי לא היו רשאים למוסרו לו וסובר רבינו דההוא בר נש דריב\"ל היה חייב מיתה כשבע בן בכרי ואפ\"ה לא איתגלי ליה אליהו מפני שמסרו וא\"ל וזו משנת חסידים היא אלמא דלכתחילה אין מורים כן: \n", + "כתב הרמ\"ך אף על פי שנמצא בתוספתא כדבריו לא ידענא טעמא מאי דהא מסיק בגמרא (פסחים כ\"ה) דמש\"ה אמרינן בשפיכות דמים יהרג ואל יעבור דסברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי והכא ליכא האי סברא דהא יהרגו כלם והוא עצמו ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם. ואני אומר שאין טענתו טענה על התוספתא דאיכא למימר דהתם שאני שיחדו לו וא\"ל קטול לפלניא ומש\"ה אי לאו טעמא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי לא הוה אמרינן דיהרג ואל יעבור והיינו דקתני סיפא יחדוהו להם אבל ברישא שלא יחדוהו שלא אמרו אלא תנו אחד מכם ונהרוג אותו בכל אחד מהם שירצו למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותצילו את זה דמאי חזיתו דדמא דהאיך סומק טפי דלמא דמא דהאי סומק טפי וע\"פ טענה זו א\"א להם למסור שום אחד מהם אבל אי קשיא על ר\"ל קשיא דאמר שאע\"פ שיחדוהו להם אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו. ואפשר לומר דס\"ל לר\"ל שמ\"ש דבש\"ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש\"ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה\"נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור: \n\n" + ], + [ + "כענין שאמרו באונסין וכו' ומתרפאין בכל איסורין שבתורה וכו'. פסחים פרק כל שעה (פסחים דף כ״ה ע״א) כי אתא רבין א״ר יוחנן בכל מתרפאין פירוש במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים: \n\n" + ], + [ + "ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו וכו'. מבואר שם קרוב ללשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורין וכו'. פסחים שם (דף כ\"ה ע\"ב) מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה פירוש בוסר זיתים קטנים א\"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור א\"ל האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא ואיכא דאמרי הכי קאמר ליה מידי דרך הנאתן קא עבידנא כלומר שכיון שאינו דרך הנאתן לא מיתסר מדאורייתא. ופוסק רבינו כשתי הלשונות דלענין דינא תרווייהו איתנהו ובאיסורין דרבנן י\"א דכיון דלא מתסרי אלא דרבנן שרו אפילו דרך הנאתן וי\"א דאפשר דקיל טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורין של דבריהם כדרך הנאתן: \n", + "כתוב באורחות חיים על מ\"ש רבינו מותר לעשות רטיה מחמץ בפסח כיון שיש לו מכה י\"א דלא התיר אלא בחמץ דנכרי וכ\"כ הרשב\"א דחמץ דנכרי הוא והשאילה לישראל או הניחה ע\"ג מכתו ואין אחריותה על ישראל ואם אין מלוגמא לנכרי מקנה לו ישראל קמח ועושה הנכרי ממנה מלוגמא ונותנה ע\"ג מכת ישראל, עכ\"ל: \n", + "חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב וכו'. כך מתבאר שם (כ\"ד:) בגמ' דלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה וממילא שמעינן דאין מתרפאין בהם שלא במקום סכנה אפילו שלא כדרך הנאתן דדוקא בשאר איסורין דשלא כדרך הנאתן שרי מדאורייתא הוא דשריא שלא במקום הסכנה: \n\n" + ], + [ + "מי שנתן עיניו באשה וכו'. מעשה בסנהדרין סוף פרק בן סורר (סנהדרין דף ע״ה) ואיכא מ״ד התם דאשת איש היתה ואיכא מ״ד דפנויה היתה ושקלו וטרו אליביה מ״ט אסרו לו לספר עמה ואמר רב אחא כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ושם הקשו ולינסבה ותירצו דלא מייתבא דעתיה דכתיב מים גנובים ימתקו: \n\n" + ], + [], + [ + "ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם וכו'. בסוף יומא (דף פ\"ו) היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא אי שקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר אמר אביי לא שנו אלא באתרא דלא תבעי אבל באתרא דתבעי לית לן בה. זו היא גירסת רש\"י. אבל גירסת רבינו נראה שהיא בהפך לא שנו אלא באתרא דתבעי אבל באתרא דלא תבעי לית לן בה כלומר שאם תובעו והוא מקיף אז איכא חילול השם אבל אם אינו תובעו ליכא חילול השם. ורבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. וזהו שכתב רבינו הכל לפי גודלו של חכם וכו'. \n", + "ומ\"ש או שירבה בשחוק, למדו מדתנן פ\"ב דדמאי המקבל עליו להיות חבר כלומר להיות נאמן על המעשרות מה דברים יקבל עליו וא\"ר יהודה שצריך לקבל עליו שלא ירבה בשחוק ואע\"ג דרבנן פליגי עליה ואמרו דאינו צריך ע\"כ לא פליגי אלא במקבל להיות נאמן על המעשרות אבל ת\"ח אין ה\"נ שצריך שלא ירבה בשחוק. \n", + "ומ\"ש או באכילה ושתיה וכו'. ברייתא בפסחים (דף מ\"ט) סוף פרק אלו עוברין תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום מחלל שם שמים. וממה שכתב אצל ע\"ה וביניהם נראה לדקדק דדוקא כשאוכל עמהם ובביתם אבל אם הם אוכלים עמו בביתו או הוא אוכל בביתם ולא עמהם כדרך האכסנאין שרי: \n", + "או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת עד סוף הפרק. ברייתא בסוף יומא (דף פ\"ו) קרובה ללשון רבינו. ושיעור הלשון כך הוא ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין בתנאי שלא יתרחק הרבה משורת הדין לצד הטוב עד שיראה שאינו מן היישוב או עד שישתומם אלא יעשה לפנים משורת הדין באופן ממוצע עד שבעשייתו כל המעשים טובים שזכרנו ימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המאבד וכו'. כך פשוט פרק הקומץ רבה (מנחות דף ל') ובסוף מכות (דף כ\"ב) ובספרי פרשת ראה: \n\n" + ], + [ + "ושבעה שמות הם וכו'. ברייתא סוף פ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) אלו הן שמות שאין נמחקין כגון א״ל אלהי״ך אלהי״ם אלהיכ״ם אהי״ה אשר אהי״ה אדנ״י וי״ה שד״י צבאו״ת הרי אלו אין נמחקין, ונראה שגירסת רבינו א״ל אלו״ה אלה״י אלהי״ם וגירסא נכונה היא דאשמעינן דו״ה דאלו״ה וה״י דאלה״י והי״ם דאלהי״ם הוו מעצם השם ולא דמו לכ״ם דאלהיכ״ם דאינו מעצם השם אלא דהשם קדשו. ואע״ג דאשמעינן דהי״ם מאלהי״ם הוי מעצם השם מכל מקום איצטריך לאשמועינן בה״י דאלה״י דאיכא למימר כיון דאלה״י הוא סמוך לעולם הוה ה״י דידיה ככ״ם דאלהיכ״ם. וטעמא דלא דמי לכ״ם דאלהיכ״ם היינו משום דכיון דאשכחן ה״י שהוא מעצם השם באלהי״ם כל היכא דאשכחן אלה״י הוי קדוש מעצמו משא״כ בכ״ם דאלהיכ״ם. ונראה שלא היה בגירסת רבינו אהי״ה אשר אהי״ה. \n", + "ומ\"ש רבינו שהם שבעה שמות ובפרטן אתה מוצא שמונה היינו משום דאדנ\"י וי\"ה שם אחד ולא דמו לא\"ל אלו\"ה דהכא אדנ\"י הוא נקרא אף כשהוא נכתב יהו\"ה. ובנוסחא אחרת מספרי רבינו מצאתי שלא היה כתוב אלהי ולפי אותה גירסא הוו שפיר שבעה שמות אף אם נמנה שם הוי\"ה ושם אדנות בשנים. ובנוסחא שנדפסה בווניציאה כתוב ושבעה שמות הם, שהם הנכתב יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א והוא השם המפורש או הנכתב אדנ\"י ואלו\"ה ואלהי\"ם ואהי\"ה ושד\"י וצבאו\"ת. ונוסחא נכונה היא דמני שם אהי\"ה בכלל השבעה שמות ואין אנו צריכים לידחק למנות שם ההויה ושם אדנות באחד. ושפיר עבד דלא מני אל ולא אלהי משום דבכלל אלו\"ה ואלהי\"ם הוו אלא דאכתי קשה אמאי איצטריך למנות אלוה הא בכלל אלהי\"ם הוא: \n\n" + ], + [ + "כל הנטפל לשם מלפניו וכו'. שם בברייתא (שבועות ל\"ה) פלוגתא דתנאי דאיכא מ\"ד בין מלפניו בין מלאחריו נמחק ואחרים אומרים לאחריו אינו נמחק שכבר קדשו השם אמר רב הונא הלכה כאחרים: \n", + "ואע\"פ שנתקדשו ואסור למוחקם וכו'. הוא אשר דברתי דשאני לן בין האותיות שהם קדושות לפי שהם מעצם השם לאותיות שאינם מעצם השם רק שהשם קדשם: \n\n" + ], + [ + "כתב אל\"ף למ\"ד מאלהי\"ם וכו'. ברייתא שם כתב א\"ל מאלהי\"ם י\"ה מיהו\"ה אינו נמחק ש\"ד משד\"י צ\"ב מצבאות הרי זה נמחק ופסק שם שמואל הלכה כן: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה אינו כלום וכו' הרי אלו נמחקין עכ\"ל. ויש לתמוה שדברי הראב\"ד הם דברי רבינו אות באות והיאך כתב עליו זה אינו כלום. וי\"ל שכוונת הראב\"ד לומר שלא הוזכר בגמרא אלא י\"ה מיהו\"ה, כלומר דוקא כשנתכוין לכתוב השם שלם וכתב י\"ה למעלת שם המיוחד אבל כשלא נתכוין רק לכתוב י\"ה לכוונת שם בפני עצמו לא אמרו שאינו נמחק. וא\"ל מאלהי\"ם דאינו נמחק היינו משום שאף אם נתכוין לכתבו שם בפני עצמו אינו נמחק ולא גרע מפני שנתכוין לכתוב אלהי\"ם משא\"כ בשם י\"ה והביא כל לשון הברייתא כלומר אין עוד מלבדו וא\"כ מהיכא תיתי לן. והמדקדק בלשון רבינו יראה שאין מקום להשגתו שדעתו ז\"ל לומר די\"ה הוא מקצת שם המפורש ומצד זה חלה עליו הקדושה ולכן לא מנו אותו בשמות שאינן נמחקים משא\"כ באל ואלהים דאל הוי שם בפני עצמו ולא מפני שהוא מקצת שם אלהים וכיון שהכותב מקצת שם המפורש אינו נמחק כל שכן הכותב י\"ה לכוונת שם בפני עצמו שיש לו שתי קדושות קדושת שם המפורש וקדושתו שהוא שם בפני עצמו. וכן מפורש במסכת סופרים ובירושלמי פ\"ק דמגילה הכותב א\"ל מד' אותיות י\"ה מד' אותיות אינם נמחקין מפני שיש שמות כיוצא בהם, עכ\"ל. וזה מבואר בדברי רבינו שהכותב י\"ה לכוונת שם בפני עצמו אינו נמחק ודלא כדמשמע מהראב\"ד שהוא נמחק. ואפשר שנזדמנה להראב\"ד בדברי רבינו נוסחא זו ענינה. כתב אל\"ף למ\"ד מאלהי\"ם ו\"ה מיהו\"ה אינו נמחק. וכך נראה שהיתה נוסחת ההגהות שכתבו י\"ה מיהו\"ה לא דמי וכו'. ועל זה אומר דלא אמרו אלא י\"ה אבל צ\"ב וש\"ד נמחקין והוא הדין לו\"ה כיון שאינו שם בפני עצמו: \n", + "והרב הר\"ם אלשקאר ז\"ל כתב בתשובה שכוונת הראב\"ד להשיג על רבינו במ\"ש שאם כתב ש\"ד משד\"י וצ\"ב מצבאות ולא השלים השם הרי זה נמחק דמשמע שאם היה כתוב השם כולו אינו יכול למחוק ממנו לא ש\"ד ולא צ\"ב שהרי לא אמרו בברייתא כתב אלא בא\"ל מאלהי\"ם י\"ה מיהו\"ה בהני הוא שאמרו כתב ואפילו שלא היה כל השם כתוב אבל גבי ש\"ד משד\"י וצ\"ב מצבאות לא אמרו כתב אלא אפילו שיהא כל השם כתוב יכול למחוק ממנו ש\"ד וצ\"ב עכ\"ל. ודבר תימה הוא להעלות על הדעת שאחר שיהא כל השם כתוב יהיה מותר למחוק ממנו אפילו אות אחת כ\"ש רוב אותיותיו. ומה שרצה להכריע מדלא קתני בברייתא גבי ש\"ד וצ\"ב כתב אינו הכרע דהא פשיטא דאכתב דקתני ברישא קאי. ועוד שא\"א לומר שיהא זו כוונת הראב\"ד שא\"כ כך ה\"ל לכתוב לא אמרו אלא כתב א\"ל מאלהי\"ם ולא ה\"ל להשמיט תיבת כתב מהשגתו מאחר שהיא עיקר השגתו: \n\n" + ], + [ + "שאר הכנויים שמשבחים בהם את הקב\"ה וכו'. שם בברייתא: \n\n" + ], + [ + "כלי שהיה שם כתוב עליו וכו'. פ\"ק דערכין (דף ו'): \n", + "וכן אם היה שם כתוב וכו'. ברייתא פרק כל כתבי (שבת ק\"כ) הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף ופסק כתנא קמא ושם אמרו האי גמי היכי דמי אי מיהדק הוי חציצה ואי לא מיהדק עיילי ביה מיא. חציצה תיפוק ליה משום דיו בלחה מ\"מ קשיא אלא אמר רבה בר שילא היינו טעמייהו דרבנן דקא סברי אסור לעמוד לפני השם ערום כלומר דמטעם מחיקת השם אינו אסור דכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי ולא חש רבינו לכתוב דדוקא בדיו לחה לפי שזה אינו מענין הלכות אלו אלא מענין הלכות מקואות. ומה שאמר ואם לא מצא גמי וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "הסותר אפילו אבן אחת וכו'. בספרי פרשת ראה אנכי: \n", + "וכן השורף עצי הקדש וכו'. הכי מפורש בסוף מכות (דף כ\"ב): \n\n" + ], + [ + "כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן וכו'. כך פשוט בריש פרק כל כתבי (שבת דף קט\"ז): \n", + "והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות. ככל עובר על דברי חכמים: \n", + "אבל אפיקורוס שכתב ספר תורה וכו'. גיטין פרק השולח (גיטין דף מ״ה ע״ב) אמר רב נחמן נקטינן ס״ת שכתב אפיקורוס ישרף ובפ' כל כתבי (שבת שם) אמרינן אספרים שכתבם אפיקורוס א״ר טרפון אקפח את בני שאם יבאו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהם ור' ישמעאל אמר ק״ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים הללו שמטילים איבה בין ישראל לאביהם שבשמים עאכ״ו: \n", + "אבל עובד כוכבים שכתב את השם וכו'. פרק השולח (גיטין מ\"ה) ס\"ת שכתבו עובד כוכבים יגנז: \n\n" + ], + [ + "כל השמות האמורים באברהם וכו'. עד סוף הפרק. הכל סוף פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) \n", + "ומ\"ש אף זה שנאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך לפי יש אומרים שהוא חול שהיה מדבר עם המלאכים ואיפסקא הלכתא דאף זה קודש דכתיב לעיל מיניה וירא אליו ה' ואמר להקב\"ה אל נא תעבור מעל עבדך המתן לי כאן עד שאכניס האורחים: \n", + "כל השמות האמורים בלוט וכו' חוץ מזה וכו'. ונתנו טעם בגמרא משום להחיות את נפשי מי שיש בידו להמית ולהחיות זה הקב\"ה. וכתב הריטב\"א הא ודאי ליכא אלא אחד שהוא חול הנה נא אדני סורו נא והא דנקט כל שמות אגב ריהטיה נקט הכי. וכתב עוד מי שיש בידו להמית ולהחיות והא דכתיב ויאמר אליהם פירוש בפניהם: \n", + "כל השמות האמורים בגבעת בנימין וכו'. פלוגתא דר\"א ורבי יהושע ופסק כר' יהושע. \n", + "ומ\"ש האמורים במיכה חול וכו' אע\"ג דפליג התם ר\"א את\"ק דיהו\"ה קדש פסק כת\"ק. ומה שכתב בנבות קדש מוסכם: \n", + "כל שלמה האמור בשיר השירים וכו'. בגמרא הכי איתא כל שלמה האמור בשה\"ש קדש. שיר למי שהשלום שלו חוץ מזה כרמי שלי לפני האלף לך שלמה כלומר לדידיה ומאתים לנוטרים את פריו רבנן. כלומר הניחם ויעסקו בתורה אחד מששה שבהם. וי\"א אף זה הנה מטתו שלשלמה שהיה נבעת מאשמדאי כדאמרינן בגיטין. וי\"א אף זה ולא מיבעיא האיך אלא הא דאמר שמואל כל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא כלומר באנגריא לא מיענשה שנאמר האלף לך מלכותא דרקיעא ומאתים לנוטרים את פריו מלכותא דארעא כמאן לא כת\"ק ולא כי\"א אלא ה\"ק אף זה קודש וזהו חול דמטתו ושמואל דאמר כיש אומרים וכיון דשמואל כי\"א משמע דהכי אית לן למפסק. והר\"ן תמה על רבינו שפסק כת\"ק. ולי נראה דהיינו טעמא דכיון דלשמואל אנו צריכין להגיה לשון וי\"א לא נקטינן כותיה אלא נקטינן במאי דמשמע פשט לשון י\"א אף זה חול דמשמע ולא מיבעיא האיך וכיון שאנו תופשים הברייתא כפשטה פסקינן כת\"ק: \n", + "והרי הוא כשאר הכנויים. דעת רבינו לומר דכשאמרו דשלמה האמור בשה\"ש ומלך מלכיא שבדניאל הם קודש לא אמרו לענין שאין נמחקים אלא הרי הם כשאר הכנויין לכל דבריהם ונאמר דהוו קדש שאם השביע את העדים בהם וכפרו חייבים וכ\"כ הריטב\"א והר\"ן ז\"ל. וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בתשובות סוף כלל ג' וז\"ל ומ\"ש רבי מצליח דשלמה האמור בשה\"ש אינו נמחק לפי שהוא קדש לא כיון יפה וכו' עד וכ\"ש שלמה שאינו קדוש אלא בשביל שהשלום שלו והוא נמחק: \n", + "כל מלכיא האמור בדניאל וכו'. ברייתא שם כלשון רבינו (שם בשבועות) ואי אפשר לומר שהכוונה כל מקום שכתוב מלכיא שבדקו בספר דניאל ולא מצאו (כי) אלא תרי מלכיא אנת מלכא מלך מלכיא ועוד אחר וביומיהון די מלכיא אינון ולא יצדק לומר כל על שנים בלבד. ועוד שמלכיא שבאנת מלכא אינו קדוש אלא ודאי על מלך האמור במלך מלכים אמרו שהוא קדוש וכן פירש\"י כל מקום שנאמר שם מלך. ואפ\"ה קשה דהא אשכחן מלך שהוא קדש לבד מזה והוא שכתוב כען אנא נבוכדנצר משבח וכו' למלך שמיא. ולכן אני אומר דמאי דקאמר כל מלכיא האמור בדניאל אין הכוונה על ספר דניאל אלא הכונה על דברי דניאל שכל מלך שהזכיר דניאל הוא חול חוץ מזה שהוא קודש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ואין הנבואה חלה אלא על חכם וכו'. בפ\"ד דנדרים (דף ל\"ח) אמר ר' יונתן אין הקב\"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר. ומפרש רבינו גבור במדותיו כההיא דתנן איזהו גבור הכובש את יצרו. וכן אפשר לפרש עשיר השמח בחלקו אלא ששם משמע בגמרא דגבור כפשוטו שיהא בעל כח וכן עשיר כפשוטו שיהיה לו ממון הרבה. לכך נראה דרבינו סברא דנפשיה קאמר ולא מהא דר' יונתן. ומ\"מ צ\"ע למה לא כתב שיהא גבור בכח ועשיר ועניו וכהא דר' יונתן. וי\"ל שהרא\"ש פירש אהא דר' יונתן אין הקב\"ה משרה שכינתו בקביעות ומשמע מדבריו דשלא בקביעות אפשר שיתנבא אע\"פ שלא יהיה בו כל המדות הללו. ורבינו לא נחת הכא לפרש אלא תנאי הנביא להתנבאות ואפילו שלא יהא בקביעות: " + ], + [], + [], + [ + "שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת דף ל'): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה וכו'. בספר העיקרים מאמר ראשון פי\"ח ביאר יפה דברי רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ונאמר לא בשמים היא. בפ' הזהב (ב\"מ נ\"ט) גבי פלוגתא דר' אליעזר ורבנן אמרינן עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לבת קול שיצאת ופסקה הלכה כר\"א לא בשמים היא ואמרינן התם מאי לא בשמים היא אמר ר' ירמיה אין משגיחין בבת קול וכל שכן דאין משגיחין בנביא המתנבא: \n", + "הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. זה לשון ת\"כ על פסוק אלה המצות אשר צוה ה' את משה ואיתיה בריש מגילה: \n", + "לפיכך אם יעמוד איש וכו'. זה פשוט דמאחר שקבלנו שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה הא ודאי משקר הוא ועליו נאמר ומת הנביא ההוא כי דבר סרה על ה': \n\n" + ], + [ + "וכן אם צונו בדברי הרשות וכו'. משנה סוף פרק הנחנקין (סנהדרין פ\"ט) הכובש נבואתו והמוותר על דברי הנביא כלומר המפקירם שלא חשש לדבריו ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים שנאמר אנכי אדרוש מעמו ואמרו בגמרא דכלהו נפקי מהאיש אשר לא ישמע דפשטיה קאי למוותר על דברי הנביא שאינו שומע לדבריו וכן משמע מיניה נביא שהוא עצמו אינו שומע והיינו עובר על דברי עצמו וקרי ביה לא ישמיע והיינו כובש נבואתו ואכולהו קאמר אנכי אדרוש מעמו: \n\n" + ], + [ + "וכן אם יאמר לנו הנביא וכו'. יבמות פרק האשה רבה (יבמות דף צ':) ובספרי אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו. \n", + "ומ\"ש שנודע לנו שהוא נביא לומר שאם עד שלא נודע לנו מדברים אחרים שהוא נביא וזה החלו לעשות אין שומעין לו ואפילו העובר על דבריו בדברי הרשות אינו נענש עד שיוחזק וכך אמרו בפ' הנחנקין שהטעם ששמעו ישראל לאליהו בהר הכרמל לפי שהיה מוחזק בנבואה שאילו לא היה מוחזק לא היו שומעין לו: \n", + "וכן למדנו מהחכמים הראשונים וכו'. בסוף הנחנקין (סנהדרין צ') א\"ר אבהו א\"ר יוחנן אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו כלומר לפי שעה חוץ מעבודת כוכבים: \n", + "ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם וכו'. וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה כיון שתורתנו נצחית ולמדנו שלא יבא עוד נביא לחדש דבר ואמרו חז\"ל בכמה מקומות (חולין קכ\"ד.) אילו אמר לי יהושע בן נון מפומיה לא צייתנא ליה. גם אמרו (תמורה ט\"ז. וע\"ש) על אותם הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה לא רצה הקב\"ה ללמדם ליהושע וא\"ל אין נביא רשאי לחדש דבר א\"כ כשזה מתנבא בדבר תורה נתברר לנו שדבר סרה. אבל קשה לי דאמרו פ\"ק דיבמות דיצתה בת קול לומר דהלכה כב\"ה וקיי\"ל הכי בכל דוכתא והתוס' שם ובפרק הזהב נתנו טעם לדבר ואינו עולה כפי דעת רבינו וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "או שאמר בדין מדיני התורה שה' צוה לו שהדין כך וכו'. וא\"ת שנראה מדבריו כאן שאפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור יחנק ומדבריו בראש הפרק נראה דדוקא כשבא להוסיף או לגרוע או לשנות הרי זה נביא שקר ויחנק הא כשבא לומר הלכה כדברי פלוני כיון שאינו מוסיף ולא גורע ולא משנה אינו נביא שקר. ונ\"ל דבראש הפרק לא נתכוין אלא להוציא מלבן של בעלי הכתות אשר קצתם אומרים שבא להוסיף וקצתם אומרים שבא לגרוע ולשנות לפי שאין התורה נצחית ובסוף הפרק אמר הדין הנופל במתנבא שהלכה כדברי פלוני: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בשאר מצות אבל וכו'. למעלה כשאמר אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעבודת כוכבים הזכיר שם עבודת כוכבים אגב דשאר מצות שכוונתו שם היתה לומר דבשאר מצות שומעים לנביא וכאן נתכוין לדבר בעבודת כוכבים בייחוד דאין שומעין לו אפילו לפי שעה ולמד כן ממה שאמרו אם יאמר לך הנביא עבור על ד\"ת שמע והיינו דוקא לפי שעה וכמו שכתבתי למעלה וקאמר חוץ מעבודת כוכבים אלמא דבעבודת כוכבים אפילו לפי שעה אין שומעין לו: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..aee3d7ca6a9f51d79c9ce8b5d8c79e596707df6e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,221 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Human Dispositions", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות דעות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד וכו'. בפרק קמא דסוטה (דף ה'): \n\n" + ], + [], + [ + "כך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון וכו'. (שבת קל\"ג:) (ספ\"ק דסוטה): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר וכו' ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה. בריש סוטה (דף ה'): \n", + "וכן הכעס מדה רעה וכו' ואם רצה להטיל אימה וכו'. פ' ר\"א דאורג (שבת ק\"ה): \n", + "ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא וכו'. בפסחים ריש אלו דברים (פסחים דף ס״ו). \n", + "ומ\"ש ובעלי כעס אין חייהם חיים. [פסחים קי\"ג:]: \n", + "ודרך הצדיקים הם עלובים וכו'. בפ' השולח (גיטין דף ל\"ו) ובפ\"ב דיומא (דף כ\"ג): \n\n" + ], + [ + "אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח וכו'. בפרק הישן (סוכה כ\"ח) מצאתי כן על ריב\"ז אבל על רב איני יודע כעת מקומו: \n", + "אמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה. בריש פסחים (דף ג'): \n\n" + ], + [], + [ + "ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב וכו' ואסור לגנוב דעת הבריות וכו' עד אלא שפת אמת וכו'. הכל פ' גיד הנשה (חולין צ\"ד) ושם אמרו שאם היה עושה לחבירו כבודות אלו כדי להראות לבריות שחברו חשוב וחביב בעיניו מותר. ותמהני שלא הזכירו רבינו: \n\n" + ], + [ + "אלא מקבל את כל האדם בספר פנים יפות. בפ\"ק דאבות: \n", + "כך אמרו חכמים הקנאה והתאוה וכו'. בפ\"ד דאבות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המהלך בדרך זו נקרא חוטא הרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר וכו'. בפ\"ק דתעניות (דף י\"א): \n\n" + ], + [ + "צריך האדם שיכוין לבו ומעשיו כולם לידע את השם וכו' עד סוף הפרק. כלל כל זה באבות דרבי נתן ואומר שם שכל העושה כן נקרא קדוש: \n", + "ועל מה שאמר רבינו וכן כשיבעול וכו'. כתב הראב\"ד אמר אברהם וכן למצות העונה אם היא מקפדת, עכ\"ל. ולא חשש רבינו להזכיר כאן העונה שהוא חייב בה ועוד יתבאר דינם בהלכות אישות וכאן לא דיבר אלא בדברים שעושה ברצונו בלא חיוב: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולא יקיז לא בימות החמה וכו'. כתבו הגהות ענייני הקזה בפרק מפנין (שבת קכ\"ט) וכו' עד ולא כרבינו המחבר. ואין מדברים אלו קושיא על דברי רבינו שרפואת והנהגת מלכות בבל שבה היו חכמי הגמרא משונה משאר ארצות כדאשכחן שאמרו בסוף פירקא קמא דמועד קטן (דף י\"א ע\"ש בתוס') שרפואת הדג לשתות עליו מים ובשאר ארצות דרך הרפואה שלא לשתות עליו מים: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל עיר שאין בה עשרה דברים אלו וכו'. ברייתא סוף פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "ולא ירבה סעודתו בכל מקום וכו'. בסוף פ' אלו עוברין (פסחים מ\"ט): \n", + "ואין ראוי לו לאכול וכו'. נראה שזהו דרך מוסר דאילו בסוף אלו עוברין לא אמרו אלא כל סעודה שאינה של מצוה אין ת\"ח רשאי ליהנות ממנה כגון מאי א\"ר יוחנן כגון בת כהן לישראל ובת ת\"ח לעם הארץ, דמשמע דוקא הני לפי שיורדים מגדולתם אבל שוים שרי: \n", + "והצדיקים והחסידים וכו'. בפ\"ק דחולין (דף ז':) אמרו על ר' פנחס בן יאיר שמיום שעמד על דעתו לא בצע על פרוסה שאינה שלו: \n\n" + ], + [ + "כשחכם שותה יין וכו' ואסור לשתות יין בצהרים וכו'. בפרק רביעי דמסכת אבות. ומה שאמר שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת בפרק ערבי פסחים ירושלמי אמתניתין דבין שלישי לרביעי לא ישתה: \n\n" + ], + [ + "אע״פ שאשתו של אדם מותרת לו תמיד וכו' לא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול. בפ' מי שמתו (ברכות דף כ״ב) שתקנו טבילה לבעלי קריין כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים. ומה שאמר אלא מלילי שבת ללילי שבת. בפרק אע״פ (כתובות ס״ב): \n", + "וכשהוא מספר עמה וכו'. בפרק אלו מותרים (נדרים כ':) שאמרה אשתו של רבי אליעזר שהטעם שבניה יפיפין ביותר לפי שלא היה מספר עמה לא בתחילת הלילה ולא בסופה. וסובר רבינו שהטעם הוא לפי שבתחילת הלילה הוא שבע והולד יהיה נוצר מזרע הבא ממותרים עבים ויהיה עב השכל אטום הלב, ובסוף הלילה הוא רעב ויהיה הולד חלוש ביותר, מלבד שבדרך רפואה גם על הרעב גם על השבע יזיק לבועל: \n", + "ולא ינבל את פיו וכו'. אמרו חכמים ואפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו וכו'. בפ\"ק דחגיגה (דף ה'): \n", + "ולא יהיו שניהם לא שכורים וכו'. בסוף פ\"ב דנדרים (דף כ':) וברותי מכם המורדים והפושעים אמר ר' לוי אלו בני שכרות בני אנוסה. ומה שאמר אלא יספר וישחק מעט עמה. בפרק הרואה (ברכות ס\"ב) ובפ\"ק דחגיגה (דף ה'). וכתב הטור דהא דיספר דוקא בעניני תשמיש. ומה שאמר ויבעול בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד, כן כתב הטור בשם הראב\"ד על הא דאיתא בסוף פ\"ב דנדרים (דף כ':) שאמרה אשתו של רבי אליעזר שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד: \n\n" + ], + [], + [ + "צניעות גדולה נוהגים ת\"ח וכו'. סוף פ' הרואה. ומה שכתב ואם נפנה אחורי הגדר יתרחק וכו' ואם נפנה בבקעה ירחיק וכו'. שם אמר עולא אחורי הגדר יפנה מיד ובבקעה כל שמתעטש ואין חבירו שומע. ופירש\"י דבעיטוש של מטה קאמר. איסי בר נתן מתני הכי אחורי הגדר כל זמן שמתעטש ואין חבירו שומע ובבקעה כל זמן שאין חבירו רואהו. ואותבינן עליה דאיסי בר נתן מדמשמע לברייתא שאע\"פ שחבירו רואהו רשאי להפנות. ושני רב אשי מאי כל זמן שאין חבירו רואהו דקאמר איסי בר נתן כל זמן שאין חבירו רואה את פירועו אבל לדידיה רואהו. ופסקו הרי\"ף והרא\"ש בבקעה כאיסי בר נתן וכדשני רב אשי כל זמן שאין חבירו רואה את פירועו. ובאחורי הגדר פסקו כעולא משום דמאריה דתלמודא הוא טפי מאיסי בר נתן. ואע\"ג דרב אשי משני מילתיה וא\"כ משמע דסבר כוותיה במאי דגלי דעתיה פסקי כוותיה אבל באחורי הגדר דלא גלי דעתיה רב אשי כמאן סבירא ליה נקטינן כעולא לגבי איסי בר נתן. אבל רבינו פסק גם באחורי הגדר כאיסי בר נתן משמע דסבירא ליה דמאחר דחזינן דסבר רב אשי כוותיה בחדא מסתמא באידך נמי סבר כוותיה. \n", + "ומ\"ש ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות שחרית וערבית, שם (ברכות ס\"ב) ובסוף הוריות (דף י\"ג) ובריש תמיד (דף כ\"ז). ומה שאמר כדי שלא יתרחק, היינו בעיר שאין בה בתי כסאות כמו בבבל שהיו שם חכמי הגמרא וצריך להתרחק מבני אדם ליפנות ולכך קאמר שילמד עצמו ליפנות בתחלת הלילה כדי שלא יצטרך להתרחק באמצע הלילה כדי ליפנות, וכן ילמד עצמו ליפנות בתחלת היום בהשכמה שאין בני אדם מצויים כדי שלא יצטרך ליפנות ביום ויצטרך להרחיק מן הדרך שלא יהיו אחרים רואים אותו: \n\n" + ], + [ + "ת״ח לא יהא צועק וכו' אלא דיבורו בנחת עם הבריות. בסוף יומא (דף פ״ו.). ומה שאמר ומקדים שלום לכל אדם. פ״ד דאבות. ומה שאמר ודן את כל אדם לכף זכות, בפ״ק דאבות. ומה שאמר מספר בשבח חבירו. פ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע'). ומה שאמר אוהב שלום ורודף שלום. בפ״ק דאבות. ומה שכתב אם ראה שדבריו מועילים ונשמעים יאמר ואם לאו ישתוק. בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס״ה): \n", + "כיצד לא ירצה את חבירו וכו'. במסכת אבות פרק ד': \n", + "ולא ישנה בדבורו וכו' אלא בדברי שלום וכו'. בס\"פ הבע\"י שם: \n", + "ולא יספר עם אשה וכו' ולא ילך בקומה זקופה וכו'. פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ״ג): \n\n" + ], + [], + [ + "ואסור לו שימצא בבגדו כתם וכו'. שבת פרק אלו קשרים (שבת קי״ד.). ", + "ומ\"ש ולא יהא בשרו נראה מתחת בגדיו וכו'. פרק חזקת הבתים (דף נ\"ז) ודלא כפירוש רשב\"ם: ", + "ולא ישלשל טליתו. פ' אלו קשרים (שם): ", + "ולא ינעול מנעלים המטולאים וכו'. שם ופרק כיצד מברכין (ברכות מ\"ג): ", + "ולא יצא מבושם לשוק וכו' עד לצאת בו לתלמודו. פ' כיצד מברכין (שם). ואמרו שם לא אמרן דאסור לצאת מבושם אלא בגדו אבל גופו זיעא מעברא. ומספקא לן בשערו ופסק רבינו דדמי לבגדו ואסור כדי להתרחק מן החשד. ", + "ומ\"ש רבינו ולא יצא מבושם ולא בבגדים מבושמים. אפשר דתנא והדר מפרש כיצד לא יצא מבושם בבגדיו. או שכוונתו שלא יצא בבושם ממש אפילו בגופו דבושם ממש לא מעבר ליה זיעה ולא אמרו דמעברא אלא שמן הטוב וכיוצא בו: " + ], + [ + "צוו חכמים בדרך ארץ וכו' עד יותר מן הראוי לו. פרק כסוי הדם (חולין דף פ\"ד) ואמרינן התם דהני מילי למי שמזגו בריא וחזק אבל מי שאינו כן לוה ואוכל כפי הצריך להעמדת טבעו שלא יחלה: \n\n" + ], + [ + "דרך בעלי דעה וכו'. יש לתמוה על מ\"ש שנאמר מי האיש אשר נטע כרם מי האיש אשר בנה בית דקרא איפכא כתיב מי האיש אשר בנה בית חדש מי האיש אשר נטע כרם. ואפשר דמדנקט מי האיש אשר ארש אשה לבסוף יליף דלא יקח אשה תחלה כדכתיב בקללה ומינה ילפינן דאית לן ג\"כ למיעבד בבית וכרם הפך מה שכתוב בקללות, ועוד דכיון דגלי לן לאחר לקיחת אשה ממילא משמע דאית לן לאחר בנין בית לנטיעת כרם דמילתא דסברא הוא. והכי איתא בפרק משוח מלחמה (סוטה מ\"ד.) ת\"ר אשר בנה אשר נטע אשר ארש למדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה ואף שלמה אמר בחכמתו הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך הכן בחוץ מלאכתך זה בית ועתדה בשדה לך זה כרם אחר ובנית ביתך זו אשה. ומדלא נקט ואח\"כ אלא גבי ישא אשה משמע דכרם בתר בית לאו דוקא והכי איכא למידק בדברי שלמה דלא נקט אחר אלא גבי ובנית ביתך: " + ], + [ + "ואסור לאדם להפקיר או להקדיש וכו'. בפרק ח' דערכין (דף כ\"ח) תנן מחרים אדם מצאנו ומבקרו וכו' ואם החרים את כלם אינם מוחרמים דברי רבי אליעזר אמר ראב\"ע אם לגבוה אין אדם רשאי להקדיש כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו. \n", + "ומ\"ש ולא ימכור שדה ויקנה בית וכו': \n\n" + ], + [ + "משא ומתן של ת\"ח באמונה. בסוף יומא (דף פ\"ו): \n", + "מדקדק על עצמו בחשבון וכו' ונותן דמי המקח לאלתר. סוף יומא (שם) היכי דמי חילול השם כגון דשקילנא בישרא ולא יהיבנא דמי לאלתר: \n", + "ואינו נעשה לא ערב וכו' ולא יבא בהרשאה. דאמרינן פ' שבועת העדות (שבועות דף ל״א) ואשר לא טוב עשה זה הבא בהרשאה. וכבר נתבאר בפ״ג מהלכות שלוחין אימתי שפיר דמי למיתי בהרשאה: \n", + "מחייב עצמו בדברי מקח וממכר וכו'. מצאתי כתוב שיש נוסחא אחרת שכתוב בה אינו מחייב עצמו והיא יותר נכונה: \n", + "ולא ירד לתוך אומנות חבירו. דאמרינן בסוף הנשרפין (סנהדרין פ\"א) דהא דאמר יחזקאל ואת אשת רעהו לא טמא היינו שלא ירד לתוך אומנות חבירו: \n", + "כללו של דבר יהיה מן הנרדפים וכו'. [בסוף החובל (בבא קמא צ\"ג): \n", + "מן הנעלבים וכו']. ברייתא בפרק שני דיומא (דף כ') ופרק השולח (גיטין ל\"ו): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "מצות עשה להדבק בחכמים וכו' עד בכל מיני חבור. בסוף כתובות (דף קי\"א): \n\n" + ], + [ + "מצוה על כל אדם לאהוב וכו' והמתכבד בקלון חבירו וכו'. בפרק ב' דאבות: \n\n" + ], + [], + [ + "אבל המכה את חבירו אף על פי שאינו רשאי. מפני שהוא עובר משום לא יוסיף. וכן המחרפו אף על פי שאינו רשאי מאחר שאינו מכהו ומחרפו משנאתו אותו אינו עובר משום לא תשנא. וכתב רבינו כן מדתנא בתורת כהנים ולא תשנא אחיך יכול לא תקללנו לא תכנו ולא תסטרנו תלמוד לומר בלבבך לא אמרתי כי אם שנאה בלב: \n\n" + ], + [ + "כשיחטא איש לאיש וכו' ולא יהא המוחל אכזרי. משנה סוף פרק החובל (בבא קמא צ\"ב): \n\n" + ], + [ + "הרואה חבירו שחטא וכו' עד ויאמר לו איני שומע. ברייתא פ\"ג דערכין (דף י\"ז) וכתבה הרי\"ף סוף אלו מציאות ונחלקו שם עד היכן חייב להוכיחו רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. וסמ\"ג תמה על רבינו שפסק כרב במקום רבי יוחנן. ואפשר לדחוק ולומר שטעם רבינו משום דאיתא התם בגמרא כתנאי רבי אליעזר אומר עד הכאה רבי יהושע אומר עד קללה ובן עזאי אומר עד נזיפה. ופסק רבינו כרבי אליעזר משום דפשיטא דאין הלכה כבן עזאי לגבי רבי אליעזר ורבי יהושע ואם כן דל מהכא רבי יוחנן דקאי כוותיה והלכה כרב לגבי שמואל באיסורי והאי מילתא איסורא הוא ואפילו תימא דהו\"ל למפסק כרבי יוחנן מנקט לחומרא עדיף בכל מידי דספיקא וצריך להוכיחו עד שיכנו: \n", + "וכל שאפשר בידו למחות וכו'. שבת פרק במה בהמה יוצאה (שבת דף נ״ד): \n\n" + ], + [ + "כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות וכו'. פ\"ג דערכין (דף י\"ז): \n", + "המלבין פני חבירו ברבים וכו'. בפ\"ד דאבות: \n", + "ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו. פשוט פרק הזהב (בבא מציעא נ\"ט): \n", + "במה דברים אמורים וכו'. פשוט: \n\n" + ], + [ + "מי שחטא עליו חבירו וכו'. גם זה פשוט: \n\n" + ], + [ + "חייב אדם להזהר ביתומים וכו' אפילו אלמנתו של מלך וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המרגל בחבירו וכו'. דעת רבינו שרכיל היינו האומר פלוני אמר עליך כך וכך או עשה לך כך אע\"פ שאותו דבר אינו גנות למי שנאמר כמו בהלשנת דואג שאמר על אחימלך שנתן לחם וחרב גלית לדוד ואילו נשאל לאחימלך לא היה מכחיש שאין בזה גנות לו דאדרבה חשב שעושה עבודה לשאול כמו שהתנצל בדבריו. זה אע\"פ שאין בו גנות לחבירו כיון שטוען דברים מזה והולך לזה רכיל מקרי דכשמו כן הוא שהוא כרוכל המחזר בעיירות. אבל לשון הרע היינו המספר בגנות חבירו, וזה נחלק לשנים. אם הגנות שמספר עליו הוא שקר נקרא מוציא שם רע ואם הוא אמת נקרא מספר לשון הרע. \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכו'. יש לדקדק מאי אבל דקאמר והלא זהו מה שכתב שלשון הרע הוא המספר בגנות חבירו. ויש לומר דה\"ק אע\"פ שיספר אדם בגנות חבירו לא יקרא בעל לשון הרע מפני שאפשר שלא סיפר כן אלא במקרה אבל מי שמורגל תמיד לספר לשון הרע ההוא יקרא בעל לשון הרע. וזהו שכתב שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני כלומר שהוא קבוע ומורגל לדבר דברים אלו. נמצא שפרט כאן ארבעה שמות. רכיל. מספר לשון הרע. מוציא שם רע. ובעל לשון הרע: \n", + "וכתב הראב\"ד אבל בעל לשון הרע וכו' א\"א לא אלא קשה וכו' בינה זאת, עכ\"ל. כוונתו ז\"ל שכשאמרו שלשה לשון הרע הורגת היינו כשהוא ברכילות שע\"י כן השומע מה שחבירו רוצה לעשות לו קם עליו והורגו וגואלי הדם הורגים להורג ודורשי דמי שניהם הורגים לאומר שגרם מיתת קרוביהם. אבל כשמספר בגנות חבירו אין השומע נענש כי הוא לא יתפעל מגנות האחר ואין שם חשש שהנאמר עליו יהרוג למקבל. וז\"ש שהראשון הוא תליתאי כלומר אותו שהזכיר תחלה דהיינו רכיל הוא תליתאי כי גם לשלשתם תגע הרעה כמו שכתבתי והשני דהיינו בעל לשון הרע תניין כלומר לא תגע הרעה אלא בינו לאותו שנאמר עליו ואינו הורג אלא עצמו כלומר ואינו הורג לשלישי כמו הראשון. וזה הפך דברי רבינו ששם בעל לשון הרע עון גדול מרכיל. ודעת רבינו שכשאמרו שלשה לשון הרע הורגת לא אמרו על הרכילות דרכילות לחוד ולשון הרע לחוד אלא על לשון הרע אמרו ולכן הזכירו בסמוך בענין לשון הרע דבלשון הרע שייך שימותו שלשתן שהנאמר עליו יהרוג לאומר וגואלי הדם יהרגו להורג וגואלי דם שניהם יהרגו למקבלו שעל ידי שגילה הוא הדבר מתו אלו: \n\n" + ], + [ + "אמרו חכמים על שלש עבירות וכו' ג' לשון הרע הורגת וכו'. בפרק יש בערכין (ערכין דף ט״ז.): \n\n" + ], + [ + "ויש דברים שהם אבק לשון הרע וכו'. וכל המספר בטובת חבירו וכו'. פ' שלישי דערכין (שם) וכתבה הרי\"ף פרק במה מדליקין לעולם אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך שבחו יבא לידי גנותו. ומפרש רבינו דהיינו בפני שונאיו וה\"ק שמתוך שבחו בא לידי גנותו ששונאיו אומרים אינו כן אבל מדה פלונית יש בו אבל בפני אוהביו משמע מדברי רבינו שמותר. \n", + "ומה שכתב וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק וכו' וכן המספר לשון הרע דרך רמאות וכו'. בירושלמי פ\"ק דפאה: \n\n" + ], + [ + "[ה] ומה שכתב אחד המספר לשון הרע בפני חבירו וכו'. בפ\"ג דערכין (שם) אמר רבא כל מילתא דמתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא. א\"ל [אביי] כל שכן חוצפא ולישנא בישא. א\"ל כר' יוסי דאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. ויש לתמוה על רבינו למה כתב דלא כרבא. \n", + "ומה שכתב והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש וכו'. בעובדא דיהודא בן גרים בפ' במה מדליקין (שבת ל\"ג): \n", + "(ה) ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה וכו'. בפרק ג' דערכין (דף י\"ז) וכתבה הרי\"ף פרק במה מדליקין כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא מ\"ט חברך חברא אית ליה. וכתב \n", + "רבינו והוא שלא יתכוין וכו', כלומר שזה שהתרנו היינו שאם יבא במקרה לדבר בענין אינו אסור לאומרו אבל לא שיתכוין לגלות הדבר יותר, ולא הוצרך רבינו לפרש שאם האומר הזהירם מלגלותו שהם אסורים לגלותו דהא אין שם טענת חברך וכו' שכל אחד יזהר מלגלות סודו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ולא נחתם גזר דין וכו'. משנה בסוף פ\"ג דערכין (דף ט\"ז): \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) הנוקם מחבירו וכו' כיצד היא אמר לו חבירו השאילני קרדומך וכו' עד סוף הפרק. בת\"כ פ' קדושים ובריש פרק שני דיומא (דף כ\"ג.): \n", + "ומה שכתב אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו. בפ\"ק דר\"ה (דף י\"ז): \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9044b19a69f822e55fec3d2d0a62e6956b38a863 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,218 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Human Dispositions", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Human_Dispositions", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד וכו'. בפרק קמא דסוטה (דף ה'): \n\n" + ], + [], + [ + "כך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון וכו'. (שבת קל\"ג:) (ספ\"ק דסוטה): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר וכו' ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה. בריש סוטה (דף ה'): \n", + "וכן הכעס מדה רעה וכו' ואם רצה להטיל אימה וכו'. פ' ר\"א דאורג (שבת ק\"ה): \n", + "ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא וכו'. בפסחים ריש אלו דברים (פסחים דף ס״ו). \n", + "ומ\"ש ובעלי כעס אין חייהם חיים. [פסחים קי\"ג:]: \n", + "ודרך הצדיקים הם עלובים וכו'. בפ' השולח (גיטין דף ל\"ו) ובפ\"ב דיומא (דף כ\"ג): \n\n" + ], + [ + "אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח וכו'. בפרק הישן (סוכה כ\"ח) מצאתי כן על ריב\"ז אבל על רב איני יודע כעת מקומו: \n", + "אמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה. בריש פסחים (דף ג'): \n\n" + ], + [], + [ + "ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב וכו' ואסור לגנוב דעת הבריות וכו' עד אלא שפת אמת וכו'. הכל פ' גיד הנשה (חולין צ\"ד) ושם אמרו שאם היה עושה לחבירו כבודות אלו כדי להראות לבריות שחברו חשוב וחביב בעיניו מותר. ותמהני שלא הזכירו רבינו: \n\n" + ], + [ + "אלא מקבל את כל האדם בספר פנים יפות. בפ\"ק דאבות: \n", + "כך אמרו חכמים הקנאה והתאוה וכו'. בפ\"ד דאבות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המהלך בדרך זו נקרא חוטא הרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר וכו'. בפ\"ק דתעניות (דף י\"א): \n\n" + ], + [ + "צריך האדם שיכוין לבו ומעשיו כולם לידע את השם וכו' עד סוף הפרק. כלל כל זה באבות דרבי נתן ואומר שם שכל העושה כן נקרא קדוש: \n", + "ועל מה שאמר רבינו וכן כשיבעול וכו'. כתב הראב\"ד אמר אברהם וכן למצות העונה אם היא מקפדת, עכ\"ל. ולא חשש רבינו להזכיר כאן העונה שהוא חייב בה ועוד יתבאר דינם בהלכות אישות וכאן לא דיבר אלא בדברים שעושה ברצונו בלא חיוב: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולא יקיז לא בימות החמה וכו'. כתבו הגהות ענייני הקזה בפרק מפנין (שבת קכ\"ט) וכו' עד ולא כרבינו המחבר. ואין מדברים אלו קושיא על דברי רבינו שרפואת והנהגת מלכות בבל שבה היו חכמי הגמרא משונה משאר ארצות כדאשכחן שאמרו בסוף פירקא קמא דמועד קטן (דף י\"א ע\"ש בתוס') שרפואת הדג לשתות עליו מים ובשאר ארצות דרך הרפואה שלא לשתות עליו מים: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל עיר שאין בה עשרה דברים אלו וכו'. ברייתא סוף פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "ולא ירבה סעודתו בכל מקום וכו'. בסוף פ' אלו עוברין (פסחים מ\"ט): \n", + "ואין ראוי לו לאכול וכו'. נראה שזהו דרך מוסר דאילו בסוף אלו עוברין לא אמרו אלא כל סעודה שאינה של מצוה אין ת\"ח רשאי ליהנות ממנה כגון מאי א\"ר יוחנן כגון בת כהן לישראל ובת ת\"ח לעם הארץ, דמשמע דוקא הני לפי שיורדים מגדולתם אבל שוים שרי: \n", + "והצדיקים והחסידים וכו'. בפ\"ק דחולין (דף ז':) אמרו על ר' פנחס בן יאיר שמיום שעמד על דעתו לא בצע על פרוסה שאינה שלו: \n\n" + ], + [ + "כשחכם שותה יין וכו' ואסור לשתות יין בצהרים וכו'. בפרק רביעי דמסכת אבות. ומה שאמר שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת בפרק ערבי פסחים ירושלמי אמתניתין דבין שלישי לרביעי לא ישתה: \n\n" + ], + [ + "אע״פ שאשתו של אדם מותרת לו תמיד וכו' לא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול. בפ' מי שמתו (ברכות דף כ״ב) שתקנו טבילה לבעלי קריין כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים. ומה שאמר אלא מלילי שבת ללילי שבת. בפרק אע״פ (כתובות ס״ב): \n", + "וכשהוא מספר עמה וכו'. בפרק אלו מותרים (נדרים כ':) שאמרה אשתו של רבי אליעזר שהטעם שבניה יפיפין ביותר לפי שלא היה מספר עמה לא בתחילת הלילה ולא בסופה. וסובר רבינו שהטעם הוא לפי שבתחילת הלילה הוא שבע והולד יהיה נוצר מזרע הבא ממותרים עבים ויהיה עב השכל אטום הלב, ובסוף הלילה הוא רעב ויהיה הולד חלוש ביותר, מלבד שבדרך רפואה גם על הרעב גם על השבע יזיק לבועל: \n", + "ולא ינבל את פיו וכו'. אמרו חכמים ואפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו וכו'. בפ\"ק דחגיגה (דף ה'): \n", + "ולא יהיו שניהם לא שכורים וכו'. בסוף פ\"ב דנדרים (דף כ':) וברותי מכם המורדים והפושעים אמר ר' לוי אלו בני שכרות בני אנוסה. ומה שאמר אלא יספר וישחק מעט עמה. בפרק הרואה (ברכות ס\"ב) ובפ\"ק דחגיגה (דף ה'). וכתב הטור דהא דיספר דוקא בעניני תשמיש. ומה שאמר ויבעול בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד, כן כתב הטור בשם הראב\"ד על הא דאיתא בסוף פ\"ב דנדרים (דף כ':) שאמרה אשתו של רבי אליעזר שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד: \n\n" + ], + [], + [ + "צניעות גדולה נוהגים ת\"ח וכו'. סוף פ' הרואה. ומה שכתב ואם נפנה אחורי הגדר יתרחק וכו' ואם נפנה בבקעה ירחיק וכו'. שם אמר עולא אחורי הגדר יפנה מיד ובבקעה כל שמתעטש ואין חבירו שומע. ופירש\"י דבעיטוש של מטה קאמר. איסי בר נתן מתני הכי אחורי הגדר כל זמן שמתעטש ואין חבירו שומע ובבקעה כל זמן שאין חבירו רואהו. ואותבינן עליה דאיסי בר נתן מדמשמע לברייתא שאע\"פ שחבירו רואהו רשאי להפנות. ושני רב אשי מאי כל זמן שאין חבירו רואהו דקאמר איסי בר נתן כל זמן שאין חבירו רואה את פירועו אבל לדידיה רואהו. ופסקו הרי\"ף והרא\"ש בבקעה כאיסי בר נתן וכדשני רב אשי כל זמן שאין חבירו רואה את פירועו. ובאחורי הגדר פסקו כעולא משום דמאריה דתלמודא הוא טפי מאיסי בר נתן. ואע\"ג דרב אשי משני מילתיה וא\"כ משמע דסבר כוותיה במאי דגלי דעתיה פסקי כוותיה אבל באחורי הגדר דלא גלי דעתיה רב אשי כמאן סבירא ליה נקטינן כעולא לגבי איסי בר נתן. אבל רבינו פסק גם באחורי הגדר כאיסי בר נתן משמע דסבירא ליה דמאחר דחזינן דסבר רב אשי כוותיה בחדא מסתמא באידך נמי סבר כוותיה. \n", + "ומ\"ש ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות שחרית וערבית, שם (ברכות ס\"ב) ובסוף הוריות (דף י\"ג) ובריש תמיד (דף כ\"ז). ומה שאמר כדי שלא יתרחק, היינו בעיר שאין בה בתי כסאות כמו בבבל שהיו שם חכמי הגמרא וצריך להתרחק מבני אדם ליפנות ולכך קאמר שילמד עצמו ליפנות בתחלת הלילה כדי שלא יצטרך להתרחק באמצע הלילה כדי ליפנות, וכן ילמד עצמו ליפנות בתחלת היום בהשכמה שאין בני אדם מצויים כדי שלא יצטרך ליפנות ביום ויצטרך להרחיק מן הדרך שלא יהיו אחרים רואים אותו: \n\n" + ], + [ + "ת״ח לא יהא צועק וכו' אלא דיבורו בנחת עם הבריות. בסוף יומא (דף פ״ו.). ומה שאמר ומקדים שלום לכל אדם. פ״ד דאבות. ומה שאמר ודן את כל אדם לכף זכות, בפ״ק דאבות. ומה שאמר מספר בשבח חבירו. פ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע'). ומה שאמר אוהב שלום ורודף שלום. בפ״ק דאבות. ומה שכתב אם ראה שדבריו מועילים ונשמעים יאמר ואם לאו ישתוק. בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס״ה): \n", + "כיצד לא ירצה את חבירו וכו'. במסכת אבות פרק ד': \n", + "ולא ישנה בדבורו וכו' אלא בדברי שלום וכו'. בס\"פ הבע\"י שם: \n", + "ולא יספר עם אשה וכו' ולא ילך בקומה זקופה וכו'. פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ״ג): \n\n" + ], + [], + [ + "ואסור לו שימצא בבגדו כתם וכו'. שבת פרק אלו קשרים (שבת קי״ד.). ", + "ומ\"ש ולא יהא בשרו נראה מתחת בגדיו וכו'. פרק חזקת הבתים (דף נ\"ז) ודלא כפירוש רשב\"ם: ", + "ולא ישלשל טליתו. פ' אלו קשרים (שם): ", + "ולא ינעול מנעלים המטולאים וכו'. שם ופרק כיצד מברכין (ברכות מ\"ג): ", + "ולא יצא מבושם לשוק וכו' עד לצאת בו לתלמודו. פ' כיצד מברכין (שם). ואמרו שם לא אמרן דאסור לצאת מבושם אלא בגדו אבל גופו זיעא מעברא. ומספקא לן בשערו ופסק רבינו דדמי לבגדו ואסור כדי להתרחק מן החשד. ", + "ומ\"ש רבינו ולא יצא מבושם ולא בבגדים מבושמים. אפשר דתנא והדר מפרש כיצד לא יצא מבושם בבגדיו. או שכוונתו שלא יצא בבושם ממש אפילו בגופו דבושם ממש לא מעבר ליה זיעה ולא אמרו דמעברא אלא שמן הטוב וכיוצא בו: " + ], + [ + "צוו חכמים בדרך ארץ וכו' עד יותר מן הראוי לו. פרק כסוי הדם (חולין דף פ\"ד) ואמרינן התם דהני מילי למי שמזגו בריא וחזק אבל מי שאינו כן לוה ואוכל כפי הצריך להעמדת טבעו שלא יחלה: \n\n" + ], + [ + "דרך בעלי דעה וכו'. יש לתמוה על מ\"ש שנאמר מי האיש אשר נטע כרם מי האיש אשר בנה בית דקרא איפכא כתיב מי האיש אשר בנה בית חדש מי האיש אשר נטע כרם. ואפשר דמדנקט מי האיש אשר ארש אשה לבסוף יליף דלא יקח אשה תחלה כדכתיב בקללה ומינה ילפינן דאית לן ג\"כ למיעבד בבית וכרם הפך מה שכתוב בקללות, ועוד דכיון דגלי לן לאחר לקיחת אשה ממילא משמע דאית לן לאחר בנין בית לנטיעת כרם דמילתא דסברא הוא. והכי איתא בפרק משוח מלחמה (סוטה מ\"ד.) ת\"ר אשר בנה אשר נטע אשר ארש למדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה ואף שלמה אמר בחכמתו הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך הכן בחוץ מלאכתך זה בית ועתדה בשדה לך זה כרם אחר ובנית ביתך זו אשה. ומדלא נקט ואח\"כ אלא גבי ישא אשה משמע דכרם בתר בית לאו דוקא והכי איכא למידק בדברי שלמה דלא נקט אחר אלא גבי ובנית ביתך: " + ], + [ + "ואסור לאדם להפקיר או להקדיש וכו'. בפרק ח' דערכין (דף כ\"ח) תנן מחרים אדם מצאנו ומבקרו וכו' ואם החרים את כלם אינם מוחרמים דברי רבי אליעזר אמר ראב\"ע אם לגבוה אין אדם רשאי להקדיש כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו. \n", + "ומ\"ש ולא ימכור שדה ויקנה בית וכו': \n\n" + ], + [ + "משא ומתן של ת\"ח באמונה. בסוף יומא (דף פ\"ו): \n", + "מדקדק על עצמו בחשבון וכו' ונותן דמי המקח לאלתר. סוף יומא (שם) היכי דמי חילול השם כגון דשקילנא בישרא ולא יהיבנא דמי לאלתר: \n", + "ואינו נעשה לא ערב וכו' ולא יבא בהרשאה. דאמרינן פ' שבועת העדות (שבועות דף ל״א) ואשר לא טוב עשה זה הבא בהרשאה. וכבר נתבאר בפ״ג מהלכות שלוחין אימתי שפיר דמי למיתי בהרשאה: \n", + "מחייב עצמו בדברי מקח וממכר וכו'. מצאתי כתוב שיש נוסחא אחרת שכתוב בה אינו מחייב עצמו והיא יותר נכונה: \n", + "ולא ירד לתוך אומנות חבירו. דאמרינן בסוף הנשרפין (סנהדרין פ\"א) דהא דאמר יחזקאל ואת אשת רעהו לא טמא היינו שלא ירד לתוך אומנות חבירו: \n", + "כללו של דבר יהיה מן הנרדפים וכו'. [בסוף החובל (בבא קמא צ\"ג): \n", + "מן הנעלבים וכו']. ברייתא בפרק שני דיומא (דף כ') ופרק השולח (גיטין ל\"ו): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "מצות עשה להדבק בחכמים וכו' עד בכל מיני חבור. בסוף כתובות (דף קי\"א): \n\n" + ], + [ + "מצוה על כל אדם לאהוב וכו' והמתכבד בקלון חבירו וכו'. בפרק ב' דאבות: \n\n" + ], + [], + [ + "אבל המכה את חבירו אף על פי שאינו רשאי. מפני שהוא עובר משום לא יוסיף. וכן המחרפו אף על פי שאינו רשאי מאחר שאינו מכהו ומחרפו משנאתו אותו אינו עובר משום לא תשנא. וכתב רבינו כן מדתנא בתורת כהנים ולא תשנא אחיך יכול לא תקללנו לא תכנו ולא תסטרנו תלמוד לומר בלבבך לא אמרתי כי אם שנאה בלב: \n\n" + ], + [ + "כשיחטא איש לאיש וכו' ולא יהא המוחל אכזרי. משנה סוף פרק החובל (בבא קמא צ\"ב): \n\n" + ], + [ + "הרואה חבירו שחטא וכו' עד ויאמר לו איני שומע. ברייתא פ\"ג דערכין (דף י\"ז) וכתבה הרי\"ף סוף אלו מציאות ונחלקו שם עד היכן חייב להוכיחו רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. וסמ\"ג תמה על רבינו שפסק כרב במקום רבי יוחנן. ואפשר לדחוק ולומר שטעם רבינו משום דאיתא התם בגמרא כתנאי רבי אליעזר אומר עד הכאה רבי יהושע אומר עד קללה ובן עזאי אומר עד נזיפה. ופסק רבינו כרבי אליעזר משום דפשיטא דאין הלכה כבן עזאי לגבי רבי אליעזר ורבי יהושע ואם כן דל מהכא רבי יוחנן דקאי כוותיה והלכה כרב לגבי שמואל באיסורי והאי מילתא איסורא הוא ואפילו תימא דהו\"ל למפסק כרבי יוחנן מנקט לחומרא עדיף בכל מידי דספיקא וצריך להוכיחו עד שיכנו: \n", + "וכל שאפשר בידו למחות וכו'. שבת פרק במה בהמה יוצאה (שבת דף נ״ד): \n\n" + ], + [ + "כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות וכו'. פ\"ג דערכין (דף י\"ז): \n", + "המלבין פני חבירו ברבים וכו'. בפ\"ד דאבות: \n", + "ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו. פשוט פרק הזהב (בבא מציעא נ\"ט): \n", + "במה דברים אמורים וכו'. פשוט: \n\n" + ], + [ + "מי שחטא עליו חבירו וכו'. גם זה פשוט: \n\n" + ], + [ + "חייב אדם להזהר ביתומים וכו' אפילו אלמנתו של מלך וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המרגל בחבירו וכו'. דעת רבינו שרכיל היינו האומר פלוני אמר עליך כך וכך או עשה לך כך אע\"פ שאותו דבר אינו גנות למי שנאמר כמו בהלשנת דואג שאמר על אחימלך שנתן לחם וחרב גלית לדוד ואילו נשאל לאחימלך לא היה מכחיש שאין בזה גנות לו דאדרבה חשב שעושה עבודה לשאול כמו שהתנצל בדבריו. זה אע\"פ שאין בו גנות לחבירו כיון שטוען דברים מזה והולך לזה רכיל מקרי דכשמו כן הוא שהוא כרוכל המחזר בעיירות. אבל לשון הרע היינו המספר בגנות חבירו, וזה נחלק לשנים. אם הגנות שמספר עליו הוא שקר נקרא מוציא שם רע ואם הוא אמת נקרא מספר לשון הרע. \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכו'. יש לדקדק מאי אבל דקאמר והלא זהו מה שכתב שלשון הרע הוא המספר בגנות חבירו. ויש לומר דה\"ק אע\"פ שיספר אדם בגנות חבירו לא יקרא בעל לשון הרע מפני שאפשר שלא סיפר כן אלא במקרה אבל מי שמורגל תמיד לספר לשון הרע ההוא יקרא בעל לשון הרע. וזהו שכתב שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני כלומר שהוא קבוע ומורגל לדבר דברים אלו. נמצא שפרט כאן ארבעה שמות. רכיל. מספר לשון הרע. מוציא שם רע. ובעל לשון הרע: \n", + "וכתב הראב\"ד אבל בעל לשון הרע וכו' א\"א לא אלא קשה וכו' בינה זאת, עכ\"ל. כוונתו ז\"ל שכשאמרו שלשה לשון הרע הורגת היינו כשהוא ברכילות שע\"י כן השומע מה שחבירו רוצה לעשות לו קם עליו והורגו וגואלי הדם הורגים להורג ודורשי דמי שניהם הורגים לאומר שגרם מיתת קרוביהם. אבל כשמספר בגנות חבירו אין השומע נענש כי הוא לא יתפעל מגנות האחר ואין שם חשש שהנאמר עליו יהרוג למקבל. וז\"ש שהראשון הוא תליתאי כלומר אותו שהזכיר תחלה דהיינו רכיל הוא תליתאי כי גם לשלשתם תגע הרעה כמו שכתבתי והשני דהיינו בעל לשון הרע תניין כלומר לא תגע הרעה אלא בינו לאותו שנאמר עליו ואינו הורג אלא עצמו כלומר ואינו הורג לשלישי כמו הראשון. וזה הפך דברי רבינו ששם בעל לשון הרע עון גדול מרכיל. ודעת רבינו שכשאמרו שלשה לשון הרע הורגת לא אמרו על הרכילות דרכילות לחוד ולשון הרע לחוד אלא על לשון הרע אמרו ולכן הזכירו בסמוך בענין לשון הרע דבלשון הרע שייך שימותו שלשתן שהנאמר עליו יהרוג לאומר וגואלי הדם יהרגו להורג וגואלי דם שניהם יהרגו למקבלו שעל ידי שגילה הוא הדבר מתו אלו: \n\n" + ], + [ + "אמרו חכמים על שלש עבירות וכו' ג' לשון הרע הורגת וכו'. בפרק יש בערכין (ערכין דף ט״ז.): \n\n" + ], + [ + "ויש דברים שהם אבק לשון הרע וכו'. וכל המספר בטובת חבירו וכו'. פ' שלישי דערכין (שם) וכתבה הרי\"ף פרק במה מדליקין לעולם אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך שבחו יבא לידי גנותו. ומפרש רבינו דהיינו בפני שונאיו וה\"ק שמתוך שבחו בא לידי גנותו ששונאיו אומרים אינו כן אבל מדה פלונית יש בו אבל בפני אוהביו משמע מדברי רבינו שמותר. \n", + "ומה שכתב וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק וכו' וכן המספר לשון הרע דרך רמאות וכו'. בירושלמי פ\"ק דפאה: \n\n" + ], + [ + "[ה] ומה שכתב אחד המספר לשון הרע בפני חבירו וכו'. בפ\"ג דערכין (שם) אמר רבא כל מילתא דמתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא. א\"ל [אביי] כל שכן חוצפא ולישנא בישא. א\"ל כר' יוסי דאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. ויש לתמוה על רבינו למה כתב דלא כרבא. \n", + "ומה שכתב והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש וכו'. בעובדא דיהודא בן גרים בפ' במה מדליקין (שבת ל\"ג): \n", + "(ה) ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה וכו'. בפרק ג' דערכין (דף י\"ז) וכתבה הרי\"ף פרק במה מדליקין כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא מ\"ט חברך חברא אית ליה. וכתב \n", + "רבינו והוא שלא יתכוין וכו', כלומר שזה שהתרנו היינו שאם יבא במקרה לדבר בענין אינו אסור לאומרו אבל לא שיתכוין לגלות הדבר יותר, ולא הוצרך רבינו לפרש שאם האומר הזהירם מלגלותו שהם אסורים לגלותו דהא אין שם טענת חברך וכו' שכל אחד יזהר מלגלות סודו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ולא נחתם גזר דין וכו'. משנה בסוף פ\"ג דערכין (דף ט\"ז): \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) הנוקם מחבירו וכו' כיצד היא אמר לו חבירו השאילני קרדומך וכו' עד סוף הפרק. בת\"כ פ' קדושים ובריש פרק שני דיומא (דף כ\"ג.): \n", + "ומה שכתב אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו. בפ\"ק דר\"ה (דף י\"ז): \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות דעות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3e9e0bf5756279ed5349c5802e0f865216289ead --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,234 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Repentance", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תשובה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [ + [ + "איש או אשה וכו'. והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים: מצאתי כתוב דאיתא בספרא פ' אחרי מות: כיצד מתודין וכו'. יומא פ' אמר להם הממונה (יומא ל״ו:) ת״ר כיצד מתודה עויתי פשעתי חטאתי וכו' וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דברי ר״מ וחכ״א עונות אלו הזדונות פשעים אלו המרדים חטאים אלו השגגות ומאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות אלא כך היה מתודה חטאתי עויתי פשעתי וכן בדוד הוא אומר חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו וכן בשלמה הוא אומר חטאנו והרשענו ומרדנו וכן בדניאל הוא אומר חטאנו והעוינו והרשענו ומרדנו אלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כדברי חכמים: \n", + "וכן בעלי חטאות וכו'. זה פשוט שהרי מביא ראיה מהכתוב ובהדיא אמרו בפ\"ק דשבועות (דף י\"ג.) שחטאת ואשם אין אין מכפרים אלא על השבים: \n", + "וכן כל מחוייבי מיתות וכו'. משנה בסנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ג) כל המומתין מתודין שכל המתודה יש לו חלק לעוה״ב שכן מצינו בעכן שהתודה שא״ל יהושע יעכרך ה' היום הזה היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעתיד לבא: \n", + "וכן החובל כו'. משנה בב״ק סוף החובל (בבא קמא דף צ״ב.). אע״פ שנותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. ומ״מ מאי דמפיק לה רבינו מכל חטאות האדם צ״ע היכא מייתי לה [בילקוט פ' נשא איתא הכי בשם ספרי זוטא]: \n\n" + ], + [ + "שעיר המשתלח מכפר וכו'. משנה פ\"ק דשבועות (דף ב'.) ועל שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות והזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות ב\"ד שעיר המשתלח מכפר. ובגמ' (י\"ב:) היינו קלות היינו עשה ול\"ת היינו חמורות היינו כריתות ומיתות ב\"ד הודע היינו מזיד לא הודע היינו שוגג אמר רב יהודה הכי קאמר על שאר עבירות שבתורה בין קלות בין חמורות בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד אותן שעשאן בשוגג בין שנודע לו ספיקן בין שלא נודע לו ספיקן ואלו הן קלות עשה ולא תעשה אלו הן חמורות כריתות ומיתות ב\"ד ואמרינן דאליבא דרבי אפילו לא עשה תשובה שעיר המשתלח מכפר אבל אליבא דרבנן דוקא בשעשה תשובה שעיר המשתלח מכפר אבל אם לא עשה תשובה אין מכפר, וידוע דאין הלכה כרבי מחביריו ולכך כתב רבינו והוא שעשה תשובה: \n", + "ומ\"ש אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות. ק\"ל דהתם משמע דלרבנן אפילו עבר אעשה אם לא עשה תשובה אין שעיר מכפר ולרבי אפילו על החמורות מכפר בלא תשובה חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר בריתו בבשר וצ\"ע: \n", + "ומה הן הקלות וכו'. כבר נתבאר במימרא דרב יהודה שכתבתי דחמורות היינו כריתות ומיתות ב\"ד וקלות היינו עשה ולא תעשה. ובפ' בתרא דיומא (דף פ\"ה:) תניא אלו הן קלות עשה ול\"ת חוץ מלא תשא ואע\"ג דדחי התם ואוקי דכל ל\"ת שלא ניתק לעשה מהחמורות וכי קאמר חוץ מלא תשא וכל דדמי ליה הא אסיקנא תנאי היא וכיון דר' יהודה אמר בשבועות פ\"ק [י\"ב:] דחמורות היינו כריתות ומיתות ב\"ד ולא הזכיר ל\"ת שלא ניתק לעשה אלמא ס\"ל דכל לא תעשה הוי בכלל קלות ולא קיימא לן כסתם מתני' דיומא דסברה דלא תעשה שלא ניתק לעשה חמורות הן דהא ר' יהודה בפ\"ק דשבועות [שם] אליביה דנפשיה הוא דקאמר אלו הן קלות ואלו הן חמורות ולא מפליג בין ניתק לעשה ללא ניתק. וא\"ת גם לא מפליג התם בין שאר לאוין ללא תשא ולמה כתב רבינו שיש חילוק ביניהם יש לומר דמלא תשא ליכא הוכחה מהתם דכיון דאינה אלא מצוה אחת לא חש לאפוקה אבל כל מצות לא תעשה שלא ניתק לעשה דטובא נינהו אם איתא דליתנהו בכלל קלות ה\"ל לפרושי ותדע דלרב יהודה לא תשא בכלל חמורות היא דאלת\"ה רב יהודה דלא כמאן דאי כסתם מתניתין דיומא כל ל\"ת שלא ניתק לעשה בכלל חמורות היא ואי כאידך תנא הא לא תשא בכלל חמורות היא אלא ודאי כדאמרן: \n\n" + ], + [ + "בזמן שאין בית המקדש קיים התשובה מכפרת. כלומר דרך כלל וכמו שביאר הוא ז\"ל בסמוך: \n", + "ומ\"ש אפילו רשע כל ימיו וכו'. פ\"ק דקידושין (דף מ':) ברייתא דרשב\"י. ופ\"ק דר\"ה (דף י\"ח): [לא מצאתי שם]: \n", + "ועצמו של יוה\"כ מכפר וכו'. משנה פרק בתרא דיומא (דף פ\"ה:) מיתה ויוה\"כ מכפרים עם התשובה ובגמ' נימא דלא כרבי דאמר בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה\"כ מכפר ואע\"פ דדחי התם ואמר אפילו תימא רבי מ\"מ רבנן פליגי עליה כדמשמע בפ\"ק דשבועות ולא קי\"ל כרבי מחביריו לכן כתב רבינו ועצמו של יוה\"כ מכפר לשבים כלומר אבל לא לשאינם שבים: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שהתשובה מכפרת וכו' עד סוף הפרק. ברייתא שם שאל רבי מתיא בן חרש את ראב\"ע ברומי שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש אמר לי' שלשה הן ותשובה עם כל אחד מהן כלומר שלשה הם הנחלקים שיש עבירה שהיא נצרכה לכלם עבר על עשה כו' ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו וכו' ומסיים בה כלשון רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אי זו היא תשובה גמורה וכו'. בפרק בתרא דיומא (שם) [דף פ\"ו:] מימרא דרב יהודה: \n", + "אפילו עבר כל ימיו וכו'. כבר כתבתי בפרק שקודם זה דאיתא בפרק קמא דקדושין (דף מ':). אבל הא \n", + "דקאמר אפילו ביום מיתתו שנאמר עד אשר לא תחשך וכו'. (שבת פרק כ\"ג דף קנ\"א.): \n\n" + ], + [ + "ומה היא התשובה וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות וכו'. וא\"ת מה ראיה מביא מולא נאמר עוד אלהינו וכו'. ויש לומר דהכי קאמר יקח לעד להשי\"ת עליו שלא ישוב לחטוא עוד שנאמר ולא נאמר עוד וכו' כלומר שתחלת הפסוק הוא קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ומה תאמרו לא נאמר אלהינו למעשה ידינו שהיא עבודת כוכבים הרי פשטיה דקרא שלוקח לשם יתברך לעד עליו שלא ישוב עוד לאותו עון: \n\n" + ], + [ + "כל המתודה בדברים וכו'. ריש פרק ב' דתעניות (דף ט\"ז.) אמר רב אדא בר אהבה אדם שיש בו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאע\"פ שטובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה זרקו מידו כיון שטבל במ' סאה עלתה לו טבילה שנאמר ומודה ועוזב ירוחם. ומפרש רבינו האי שאינו חוזר בה שאינו גומר בלבו לשוב: \n", + "וצריך לפרט החטא וכו'. ברייתא בפ' בתרא דיומא (דף פ\"ו:) וצריך לפרוט החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב דברי רבי יהודה בן בבא ר\"ע אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אלא מה זה שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב כר' ינאי דא\"ר ינאי אמר משה לפני הקב\"ה רבש\"ע כסף וזהב שהרבית לישראל עד שאמרו די גרם להם שיעשו להם אלהי זהב. ואע\"ג דהלכה כר\"ע מחבירו לא פסק רבינו כוותיה משום דאמר התם רב יהודה רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל\"ק כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם. והא כר' יהודה בן בבא אזלא דאילו לר\"ע אפילו מפורסם נמי לא דהא חטא העגל מפורסם הוה ואפלו הכי אמר עליה אשרי נשוי פשע ודריש לויעשו להם לדרשא אחריתי אלא ודאי כר' יהודה בן בבא אתיא וכיון דסבר רב כוותיה הכי נקטינן ואע\"ג דרב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן משני האי רמיא דרמי רב כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו והאי שינויא מצי אתי כר\"ע ופסקה רבינו לההיא שנוייא סובר דמ\"מ הלכה כר' יהודה בן בבא כדמשמע מדרב יהודה אמר רב. ומיהו אין נראה כן מדברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ויש ראיה לדברי רבינו מדאיפליגו התם על עבירות שהתודה עליהם ביוה\"כ שעבר אם יכול להתודות עליהם ביוה\"כ אחר אם לאו וע\"כ במפרש חטאיו מיירי אלמא דלדברי הכל כל שלא התודה עדיין עליהם צריך לפרטם: \n\n" + ], + [ + "מדרכי התשובה וכו'. פרק קמא דראש השנה (דף ט\"ז:) אמר ר' יצחק ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם ואלו הן צדקה צעקה שנוי השם ושנוי מעשה ויש אומרים אף שנוי מקום, ואל חמשה דברים אלו רמז רבינו בדבריו אלה: \n\n" + ], + [ + "ושבח גדול לשב וכו'. פרק בתרא דיומא (דף פ\"ו:) אמר רב יהודה רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל\"ק כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א וכן עבירות המפורסמות וכו' ויתבייש ברבים, עכ\"ל. כוונתו לומר דהיינו דאמר כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם. ומדקדק בלשון רבינו ימצא דלא קאמר דעבירות שבינו למקום אינו צריך לפרסמם אלא כשאינם מפורסמים שכך כתב ועזות פנים היא לו אם גילם ואילו היו מפורסמים לא הוה שייך לומר אם גילם דהא גלויים ועומדים הם וג\"כ בסוף דבריו יוכיח דקאמר וטובה היא לו שלא נתגלה עונו ואי במפורסמים הרי אע\"פ שהוא לא גילם כבר נתגלו אלא ודאי כדאמרן. וסובר רבינו דחטא מפורסם שבינו למקום לא דמי לעבירות שבין אדם לחבירו דבעבירות שבין אדם לחבירו מצוה לפרסמם כדי שימחול לו חבירו אבל בעבירות שבינו למקום נהי דאין לו להעלימם כשיאמרו לו עברת עבירה פלונית לא יאמר לא עברתי כיון שנתפרסם אלא יאמר עברתי ואני שב בתשובה שלימה לפני המקום מ\"מ אינו מצווה לפרסמם שאולי יהיה שם אדם שלא ידע בדבר ועכשיו ידע ואיכא חילול השם ולכך לא כתב רבינו שבעבירות שבינו לבין המקום מצוה לפרסמן: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שהתשובה וכו'. פ\"ק דר\"ה (דף י\"ח.) א\"ר שמואל בר אוניא משמיה דרב מנין לגזר דין של ציבור שאפילו שנחתם מתקרע שנאמר מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו והא כתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד ויחיד אימת אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו אלו עשרה ימים שבין ר\"ה ליוה\"כ: \n\n" + ], + [ + "ומצות וידוי וכו' עד בברכה רביעית. הכל ברייתא פרק בתרא דיומא (דף פ\"ז:): \n\n" + ], + [ + "הוידוי שנהגו בו וכו'. שם נחלקו אמוראי מה אומר ובסוף כלם אמר בר המדורי הוה קאימנא קמיה דמר שמואל והוה יתיב כי מטא שליח ציבור לאבל חטאנו קם אכרעיה אמינא ש\"מ עיקר וידויא האי הוא: \n", + "עבירות שהתודה עליהם וכו'. ברייתא שם [פ\"ו:] פלוגתא דרבי אליעזר בן יעקב ות\"ק ופסק כרבי אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי: \n\n" + ], + [ + "אין התשובה וכו'. משנה שם [פ\"ה:]: \n", + "אע״פ שהחזיר לו וכו'. משנה בב״ק סוף החובל (בבא קמא דף צ״ב.): \n", + "אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים וכו' עד מניחו והולך לו. מימרא דר' יצחק פרק בתרא דיומא (דף פ\"ז:): \n", + "ואם היה רבו וכו'. כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש, ונראה שטעמם מדגרסינן בגמ' (שם) דרב הלך י\"ג פעמים לבקש מחילה מרבי חנינא והיכי עביד הכי והאמר ר\"י בר חנינא כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר מג' פעמים רב שאני. ומפרשים דה\"ק דר' חנינא הוה רבו וכשהוא רבו שאני משאר בני אדם שצריך לבקש ממנו אפילו כמה פעמים. ורש\"י לא פירש כן: \n\n" + ], + [ + "אסור לאדם להיות אכזרי וכו'. שם בההיא עובדא דר' חנינא היכי עבד הכי והאמר רבא כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו. ובסוף החובל (בבא קמא צ״ב.) תנן מנין שלא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים: \n\n" + ], + [ + "החוטא לחבירו וכו'. פ' בתרא דיומא [פ\"ו.] מימרא דר\"י בר חנינא: \n", + "ומה שאמר ואם היה חייב לו ממון. בב\"ק ק\"ג במשנה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "אדם שעונותיו מרובים וכו': כתב הראב\"ד א\"א לא כמו שהוא סובר וכו' ועיקר דבר זה ביבמות [דף נ'.] עכ\"ל. וי\"ל שטעם רבינו וראיתו מדאמרינן בסוף פ\"ק דקידושין [מ':] וכתבו רבינו בסמוך לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן יראה לכל המדינה ולכל העולם עשה מצוה אחת אשריו שהכריע לו ולכל העולם ולכל המדינה לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו וכל המדינה וכל העולם לכף חובה ולמאי אמר אם הכריע עצמו ומדינתו וכל העולם לכף חובה אלא לומר שכיון שהוכרעו לכף חובה מיד הם אובדים וכמו שהביא רבינו ראיה מסדום ועמורה. ומה שהקש' הראב\"ד כי יש רשעים חיים הרבה כבר תירץ זה רבינו במה שכתב ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות וכו' ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות. הרי שכבר אפשר שיראה לנו שהוא רשע גמור ועשה מצוה שבעבורה ראוי שיזכה כענין שנאמר באביה יען נמצא בו דבר טוב: \n\n" + ], + [ + "כל מי שניחם וכו'. סוף פ\"ק דקידושין (דף מ':) רשב\"י אומר אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנאמר וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו ופריך ונהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות כלומר ולמה איבד את הראשונות אמר ר\"ל בתוהא על הראשונות: \n", + "וכשם ששוקלים וכו'. פ\"ק דראש השנה (דף ט\"ז:) מימרא דרבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: \n\n" + ], + [ + "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו וכו' עד זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו. ברייתא ספ\"ק דקידושין (דף מ':.): \n\n" + ], + [ + "בשעה ששוקלים עונות אדם וכו'. פרק בתרא דיומא (דף פ\"ו:) תניא ר\"י בר יהודה אומר עבר אדם עבירה פעם ראשונה ושניה מוחלין לו שלישית אין מוחלין לו שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר והתניא שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו הא ביחיד הא בצבור, זו היא גירסת הרי\"ף והיא גירסת רבינו והראב\"ד לא היה גורס כן ולפיכך כתב ואין הפרש בגמרא בין יחיד לצבור ולא ידעתי מאין מצאו, ודע דגרסינן בפ\"ק דר\"ה ב\"ש אומרים שלש כיתות ליום הדין צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה בינונים יורדים לגיהנם ומצפצפים ועולים וב\"ה אומרים רב חסד מטה כלפי חסד. תנא דבי ר\"י מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עונות מיחשב בהדייהו. וא\"ת כיון שכתב ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו אשר משלישי ואילך מעבירין על כל עונותיו ראשון ראשון א\"כ מיד הוא נחתם לחיים והיאך כתב למעלה שהבנוניים תולים אותם עד יוה\"כ ואם לא עשו תשובה נחתמים למיתה. וי\"ל דלעיל מיירי בר\"ה ואז אין מעבירין ראשון ראשון אלא מונין כל עונותיו גם את הראשון גם את השני והכא מיירי בשעת מיתתו לדעת אם ילך לגן עדן או לגיהנם. וא\"ת א\"כ דבשעת מיתה מיירי היכי קאמר בד\"א ביחיד אבל בצבור תולין וכו' דהא בצבור לא שייך בשעת המיתה שכל הצבור אין מתים ביום אחד לשנאמר שנידון כאחד אם ילכו לגן עדן או לגיהנם, ועוד שאמר תולין להן ובשעת המיתה לא שייך תולין. וי\"ל דשייך לומר שהצבור נדונים כאחד אם ילכו לג\"ע או לגיהנם והא כיצד אם כל אחד מהצבור לא עשה עון בפני עצמו לשילך לגיהנם אבל הוא ראוי לילך לג\"ע והצבור בכלל חטאו חטאים הראויים בעדם ללכת לגיהנם ילכו כל אחד ואחד כשימות לגיהנם שהרי מצינו דור הפלגה אין להם חלק לעוה\"ב ולא אשכחן שמתו כלם כאחת אלא ודאי כדאמרן: \n", + "ומ\"ש תולין עניינו שתולין להם שלש עונות אלו ואין מניחין אותן במשקל עד שישקלו כל עונותיהם כיון שנשקלו עונותיהם אם נמצאו מרביעי ואילך מרובין על זכיותיהם אותם ג' עונות מצטרפין ודנים אותם על הכל ואם נמצאו זכיותיהם כנגד עונותיהם מרביעי ואילך מעבירין כל עונותיהם ראשון ראשון, מעתה לא יקשה על רבינו מה שהקשה עליו הראב\"ד וז\"ל זה מן הערבוב וכו' זו היא הצעת הדברים ועיקר עכ\"ל הראב\"ד. ולדעת רבינו ההיא דר\"י בר יהודה בשנדון אם ילך לגן עדן או לגיהנם דומיא דההיא דר' ישמעאל: \n", + "הבינונים אם היה בכלל מחצה וכו'. פ\"ק דר\"ה (דף י\"ו.) אמרינן דבינונים דאמרי ב\"ה רב חסד מטה כלפי חסד דוקא שאין בכלל עוונותיהם עון פושעי ישראל בגופן ומאי ניהו קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם. וכתב הר\"ן דה\"ה לשאר מצות עשה שלא קיימם מעולם כגון שלא קרא ק\"ש ולא בירך על המזון אחריו מעולם. וכתב ר\"ת ז\"ל דדוקא כשנמנע מלהניחם מחמת שהמצוה בזויה בעיניו אבל אם אינו נמנע מלהניחם אלא מפני שהם צריכין גוף נקי והוא ירא שמא לא יוכל ליזהר בהם אין זה בכלל פושעי ישראל בגופן עכ\"ל. ומפורש שם בגמרא דבינונים שיש בכלל עונותיהם עון פושעי ישראל בגופן מצפצפין ועולים ואם עונותיו מרובין מזכיותיו ובכלל עונותיו עון פושעי ישראל בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש ולאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים כלומר וזכות הוא להם שהם תחת רגלי הצדיקים דעל כ\"פ הצדיקים יבקשו עליהם רחמים. ומסיים בברייתא אבל האפיקורוסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי הצבור ושנתנו חתיתם בארץ חיים ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט יורדים לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וגיהנם כלה והם אינם כלים ופריש רב חסדא דשנתנו חתיתם בארץ החיים היינו פרנס שמטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. והשאר שכתב רבינו צ\"ע היכא מייתי להו: \n", + "ומ״ש וכן חסידי אומות העולם וכו'. פלוגתא דר' אליעזר ור״י בפ' חלק (סנהדרין דף ק״ב:) ופסק כר״י. וכתב רבינו בפירוש המשנה דהכי משמע מתני' דמני לבלעם בהדי ארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא: \n\n" + ], + [], + [ + "חמשה הם הנקראים מינים. בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו:) אמרינן דמין זה העובד כוכבים וסובר רבינו דכל הני מינים מיקרו: \n", + "והאומר שיש שם רבון אחד וכו'. כתב הראב\"ד ולמה קרא לזה מין וכו' המשבשות את הדיעות, עכ\"ל. ויש לתמוה על פה קדוש איך יקרא לאומרים שהוא גוף ובעל תמונה גדולים וטובים ממנו. ואפשר שעיקר הנוסחא כמו שכתוב בספר העיקרים פ\"ב ממ\"א וז\"ל. א\"א אע\"פ שעיקר האמונה כן הוא המאמין היותו גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשות כפשטן אין ראוי לקרותו מין, עכ\"ל. וגם לפי נוסחתנו זאת היתה כוונתו. וכבר הרחיב הדיבור בזה בעל ספר העיקרים בפרק הנזכר: \n", + "וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל. כלומר האומר אמת שיש אלוה יחיד ואינו בעל גוף ותמונה אבל אינו לבדו ראשון שיש חומר ראשון קדום וממנו ברא העולם אם כן אינו ראשון ויוצר הכל שהרי החומר לא בראו שהיה קדום: \n", + "כתב הראב\"ד וכן האומר שאינו לבדו ראשון א\"א כאותו שאמר וכו' ובהם עשה מה שעשה, עכ\"ל. כתב כן להבדיל בין זה לאותו שכתב תחלה האומר שאין שם אלוה: \n\n" + ], + [ + "שלשה הם הנקראים אפיקורסין. מדתנן בפרק חלק (סנהדרין דף צ') האומר אין תורה מן השמים ואפיקורוס אלמא אפיקורוס לאו היינו האומר אין תורה מן השמים. ומכל מקום ק\"ל דאמרינן התם [דף צ\"ט:] מאי אפיקורוס רב ור' חנינא אמרי זה המבזה תלמיד חכם רבי יוחנן וריב\"ל אמרי זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכם וצריך טעם למה השמיטם רבינו וכתב במקומם מה שכתב: \n", + "האומר שאין תורה מן השמים אפילו פסוק אחד. בפרק חלק (סנהדרין צ':) תנן ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ומפרש בגמרא [צ״ט:] שאפילו אומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב״ה אלא משה מפי עצמו זהו כי דבר ה' בזה ואפילו אמר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק זה מק״ו זה מג״ש זו זהו כי דבר ה' בזה ומדאמר הכא ק״ו וג״ש אלמא לא שנא כופר בתורה שבכתב לא שנא כופר בתורה שבעל פה בכלל האומר אין תורה מן השמים הוא וכל שכן האומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת שהרי זה מכחיש כמה כתובים המורים שהתורה נצחית: \n\n" + ], + [ + "שנים הם המומרים וכו'. מבואר בכמה מקומות בתלמוד מהם פ\"ק דחולין (דף ה'.): \n", + "ומ״ש הוא שיעשה להכעיס. גם זה מבואר שם דמומר אוכל נבלות לתיאבון דינו כישראל. ובפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו:) מומר פליגי ביה רב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון מומר להכעיס אפיקורוס הוי וחד אמר אפילו להכעיס נמי מומר אבל איזהו אפיקורוס העובד עבודת כוכבים ובפלוגתא דרב אחא ורבינא ק״ל לקולא ולכך פסק רבינו דלהכעיס הוי מומר ולא אפיקורוס: \n", + "המומר לכל התורה וכו'. כלומר אפילו שגזרו גזירה כיון שמעצמו הלך וחזר לדתם באומרו מה בצע לי להדבק בישראל וכו' וכ\"ש אם לא היה שם גזרה וברצון נפשו הלך וחזר וכו': \n", + "וכתב הראב\"ד והמומר לכל התורה כולה כגון החוזר לדת העובדי כוכבים א\"א ומי שחוזר לדת עבודת כוכבים הנה הוא מודה באלהיהם. טעמו להשיג על רבינו שה\"ל לקרותו מין כיון שמודה בעבודת כוכבים והוא כתב למעלה שהאומר שהוא גוף ובעל תמונה הוא מין ועוד שהם אומרים שהם הרבה והוא כתב למעלה שהאומר שיש שם מנהיג אבל הם הרבה הוא מין והיאך קראו מומר. ואני אומר אילו לא היתה אומה אחרת בעולם אלא עובדי כוכבים היה לו להשיג כן אבל כיון שיש אמונות אחרות שאינן עובדים כוכבים היאך יקרא מין לחוזר לדתם. ועוד י\"ל שהחוזר לדת ההיא שני שמות רעים נקראו לו מין ומומר. ועוד י\"ל שמין נקרא המאמין באחד מחמשה דברים הנזכרים למעלה והחוזר לדת העובדי כוכבים אע\"פ שלא יאמין בדתם אלא שחוזר לדתם כדי שלא להיות שפל ונרדף ישראל מומר מיקרי אבל מין לא מיקרי שהרי אינו מאמין בלבו שיש צור זולתי אלהינו. ובפ\"ב מהלכות עבודת כוכבים כתב רבינו ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה ומומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ויש עבירות שהם קלות וכו'. במסכת אבות פרק שלישי [משנה י\"א] רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והמלבין פני חבירו ברבים אע\"פ שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. וק\"ל למה לא מנה רבינו מפר בריתו של אברהם אבינו, ועוד מנ\"ל שאלו קלות מהראשונות דמי חמיר בעל לשון הרע ממבזה מועדות. ואפשר לומר שמפר בריתו של אברהם היינו מושך בערלתו שמנה בהדי הנך דלעיל. אבל קשה למה לא מנה גם מגלה פנים בתורה, וי\"ל דבפרק חלק (סנהדרין דף צ\"ט:) אמרינן דמגלה פנים בתורה היינו מבזה תלמיד חכם או מבזה חבירו בפני תלמיד חכם וכבר מנה רבינו מבזה תלמיד חכם דפסק כרב ורבי חנינא דאמרי התם הכי ולא כר' יוחנן וריב\"ל דאמרי דהיינו מבזה חבירו בפני תלמיד חכם דאע\"ג דהלכה כר' יוחנן לגבי רב מכל מקום ר' חנינא אפשר דעדיף מר' יוחנן וריב\"ל כיון דאיכא רב נמי בהדיה וכיון דהוא מידי דספיקא פסק לקולא: \n", + "ומכנה שם רע לחבירו. תניא בפרק הזהב [ב\"מ דף נ\"ח:] דאין לו חלק לעולם הבא ואמרו שם דאפילו דש ביה בשמיה ופירש\"י כבר הורגל בכך שמכנים אותו בכך ואין פניו מתלבנות ומכל מקום זה להכלימו מתכוין עכ\"ל. נראה מדבריו דאי דש ביה בשמיה וזה אינו מתכוין להכלימו דשרי ובוחן לבבות הוא יודע. ורבינו כתב דמכנה שם ולא כתב שם רע. ונ\"ל שכתב כן לרבות הא דדש ביה בשמיה שכבר אין נראה בעיניו שם רע ואפ\"ה אסור. ומה שמנה רבינו קורא לחבירו בכינוי ומתכבד בקלון חבירו לא ידעתי מקום שבו יאמרו שאין להם חלק לעולם הבא רק בפרק בני העיר (מגילה דף כ\"ח.) אמרו שאמר רבי נחוניא בן הקנה אחד מהדברים שבשבילם האריך ימים בעבורם הוא שלא נתכבד בקלון חבירו ורבי זירא אמר מהדברים שבשבילם האריך ימים הוא שלא קרא לחבירו בכינויו. וי\"ל לדעת רבינו היינו קורא לחבירו בכינויו היינו מכנה שם לחבירו כיון דאמרו דאפילו דש ביה בשמיה א\"כ אינו המכנה הראשון. ואפשר שמשמעות מכנה היינו המכנה הראשון. וממה שאמרו אע\"ג דדש ביה בשמיה למד רבינו לקורא לחבירו בכנוי בהוא הדין וצ\"ע: \n", + "במה דברים אמורים שכל אחד מאלו וכו'. כן כתב הרי\"ף בפרק קמא דר\"ה וכן כתבו התוס' וראיה מהא דתניא פרק קמא דקידושין [דף מ':] אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו: \n", + "כל הרשעים וכו'. פרק לפני אידיהן (ע\"ז דף ז'.) וכלן שחזרו בהם אין מקבלין אותם עולמית דברי ר\"מ ר\"י אומר חזרו בהם במטמוניות אין מקבלין אותם בפרהסיא מקבלין אותם. א\"ד עשו דבריהם במטמוניות מקבלין אותן בפרהסיא אין מקבלין אותן ר\"ש ור' יהושע בן קרחה אומרין בין כך ובין כך מקבלין שנאמר שובו בנים שובבים אמר ר' יצחק איש כפר עכו א\"ר יוחנן הלכה כאותו הזוג. ומפרש רבינו דהאי וכלן קאי אכל רשעים ופושעים וכיוצא בהם. ונראה דקאי לכל הנך שכתב בפ' זה גם לאפיקורוסין ואע\"פ שכתב בפרק ב' דעכו\"ם שהאפיקורוסין אין מקבלין אותם בתשובה לעולם כבר כתב שם והאפיקורוסין הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים גופי תורה להכעיס בשאט נפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון משמע דבהנך אפיקורסים דוקא הוא דקאמר שאין מקבלין אותם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה וכו'. ברייתא כתבה הרי\"ף בפ' בתרא דיומא. וכתב הר\"ן לא ידעתי היכן היא שנויה. ומצאתי כתוב יגענו וחפשנו ולא מצאנו בברייתות הנמצאות אצלנו שהוא הנקרא תוספתא משני חבורי רבי חייא ורבי אושעיא וזולתו אבל נמצאת במסכתות קטנות לעצמה: \n\n" + ], + [], + [ + "והאוכל שור עניים וכו': כתב הראב\"ד דומה שהוא שונה ברי\"ש וכו' ואומר שלי אני נוטל, עכ\"ל. ואני אומר שאין הכרע לגירסא זו יותר מזו. ועוד שאפשר שגם רבינו גורס שוד בדלי\"ת והיינו נכסי יתומים דלישנא דקרא נקט משוד עניים ונתן טעם רבינו למה ייחדו עניים יותר משאר בני אדם מפני שאלו אמללים הם ויוכל לאכול השוד שלהן מה שאין כן בשאר בני אדם ועוד טעם שני מפני שאינן ידועים ומפורסמים: \n", + "והמקבל שוחד וכו' שהדבר יש לו רגלים. כלומר שלא ישיב אל לבו לאמר שלא כדין דנתי שהדין תלוי בשיקול הדעת ויש לו רגלים לומר יפה דנתי וכיון שקבל השוחד לעולם לבו ודעתו נוטים לצד זכותו ולא לצד חובתו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "על מה שכתב רבינו אלא כל אדם ראוי להיות צדיק וכו' או חכם או סכל. כתבו הגהות תימא דאמרינן בפרק כל היד [נדה דף ט\"ז.] המלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל הטפה וכו' או גבור או חלש או טפש או חכם. הרי בפירוש משמע שגם דבר זה הוא בידי שמים. ואולי יש חלוק בין סכל לטפש וסכל הוא לענין יראת שמים. ומורי הר\"ם תירץ דהכא ה\"פ לאחוז בחכמה או בסכלות וההוא דפרק כל היד ר\"ל לעשות לו לב חכם או לב טפש עד כאן לשון הרמ\"ך. ומ\"ש דסכל הוא לענין יראת שמים אין לו טעם דאין ענין סכל לענין יראת שמים ועוד דאין זה מקביל לחכם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע איך ידע הקב\"ה וכו': כתב הראב\"ד א\"א לא נהג זה המחבר וכו'. וכל זה איננו שוה עכ\"ל. וי\"ל שרבינו נתכוון שאם אי זה אדם יקשה בעיניו קושיא זו יתבלבל דעתו ולכן הציע לפניו דברים אלו כדי שישוב וידע שאין מטבע שאלה זו ליישבה אלא כאמור שאין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים ומעשיהם וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "והלא כתוב בתורה ועבדום וכו'. חוזר למה שכתב למעלה שפרעה לא גזר עליו הש\"י שיחטא אלא שחטאו חייבו למנוע ממנו התשובה ועל זה מקשה והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי שגזר על המצריים שירעו לישראל: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "לעולם יראה אדם עצמו וכו'. פרק שני ממסכת אבות שוב יום אחד לפני מיתתך. ובשבת פ' שואל (שבת דף קנ״ג.) פירשו שכל יום יראה כאילו הוא יום אחד לפני מיתתו נמצאו כל ימיו בתשובה: \n\n" + ], + [], + [ + "אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים וכו'. מימרא דר' אבהו פ' אין עומדין (ברכות ל\"ד:): \n\n" + ], + [ + "ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה. בפ' יוה\"כ (דף פ\"ז:) גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "וחטא גמור הוא וכו'. משנה בסוף הזהב (מציעא נ\"ח: נ\"ט:) אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מה היו מעשיך הראשונים ובגמרא מאן דזקיף ליה זקיפא בדיוקתיה לא לימא ליה לחבריה זקוף לי בניתא, כלומר מי שיש לו תלוי במשפחתו לא יאמר לו תלה לי דג זה שכל לשון תליה גנאי הוא לו, ולמד מכאן רבינו דלבעל תשובה נמי כל שמזכיר לפניו דברים וענינים הדומים למעשיו כיון שזה מתבייש בכך אסור: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מפי השמועה למדו למען ייטב לך וכו'. בסוף פ\"ק דקידושין (דף ל\"ט: מ'. ובסוף חולין קמ\"ב.) מימרא דר' יעקב: \n", + "ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו וכו'. ממ\"ש רבינו כאן וגם ממה שכתב להלן הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה וכו' נראה שאין שום עונש וצער אחר לרשע אלא הכרת הזה בלבד. ודבר זה אינו לא כפי דברי תורה ולא כפי דברי רז\"ל שהרי לדברים אלו אין עונש האדם אלא כרת ואין התורה מחייבת כרת לכל אדם. ונמצאת פוטר בטענה זו את כל החוטאים מן העונש. ועוד לדעת זו עשית את העובר על כרת אחת ואפיקורוס הכופר בעיקר ושופך דמים שוים בדיניהם וזה דבר הפך הדעת והפך התורה. וכתב הרמב\"ן ז\"ל שח\"ו לא עלה דבר זה על דעת רבינו ז\"ל אלא דבריו ז\"ל על סוף האבדון וכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה שהוא הכרת שהוא ביטול הנפש וכלל בה שביטול זה הוא מלבד מה שנתייסרה תחלה בעונש גיהנם ביסורין גדולים והוא עונש גדול ואבדון חמור שאבדה הנפש הנועם הגדול שהיתה ראויה לו מצד שהיתה זכה שלוקחה ממקום כבוד המלאכים או למעלה מהם שהוא זכות הצדיקים ומעלתם. וכן כתב לעיל פרק ג' כל הרשעים שעונותיהם מרובים דנין אותם כפי חטאם ויש להם חלק לעולם הבא ואלו שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונדונין כפי גודל רשעם וכו', הרי שהפריש בין חייבי כריתות גמור ובין הנידון כפי רשעו ואם אין שם יסורין מה חילוק יש אלא דעתו כדפרישית, עכ\"ל: \n", + "מפי השמועה למדו הכרת בעוה\"ז וכו'. בפרק ד' מיתות (סנהדרין ס\"ד:): \n\n" + ], + [ + "העולם הבא אין בו גוף וכו': כתב הראב\"ד דברי האיש הזה בעיני וכו'. ויהיו העטרות כמשמען ולא יהיה משל, עכ\"ל: \n", + "ול\"נ שאין חילוק בין רבינו להראב\"ד אלא בשמות בלבד. דלרבינו העולם שלאחר המות נקרא העוה\"ב וכמ\"ש בסוף פרק זה ז\"ל זה שקראו אותו חכמים עוה\"ב לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואח\"כ יבא אותו העולם אין הדבר כן אלא הרי הוא מצוי ועומד שנאמר אשר צפנת ליראיך ולא קראוהו עוה\"ב אלא מפני שאותם החיים באים לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה, עכ\"ל. וכל אותם המאמרים שהביא הראב\"ד הם לעולם התחיה והראב\"ד ז\"ל קורא לעולם התחייה עוה\"ב ובכך עלו דברי שניהם כהוגן ואלו ואלו דברי אלהים חיים: \n", + "כך אמרו חכמים הראשונים העוה\"ב וכו'. מימרא דרב סוף פרק היה קורא (ברכות י\"ז.): \n\n" + ], + [], + [ + "וחכמים קראו לה וכו': כתב הראב\"ד ואם זו היא הסעודה וכו'. כלומר דאמרינן סוף פרק ערבי פסחים (פסחים דף קי\"ט:) שלעתיד לבא סעודה שהקב\"ה עושה לצדיקים נוטל כוס של ברכה ומחזר על כל האבות עד שמגיע לדוד והוא נוטל ומברך. ורבינו יסבור דהיינו לעולם התחייה אבל מה ששנינו והכל מתוקן לסעודה היינו העולם הבא אחר המות. וצריך לי יישוב לדעת הראב\"ד דעולם הבא היינו עולם שאחר התחייה היאך יתיישב מימרא דרב העוה\"ב אין בו לא אכילה וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "אמרו חכמים כל הנביאים וכו'. מימרא דרבי חייא בר אבא פרק במה אשה יוצאה (שבת דף ס\"ג.) ודע דמשמע התם דהא דרבי חייא בר אבא פליגא אדשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, ורבינו כתב כאן הא דרבי חייא בר אבא בפרק שאחר זה וגם בפרק י\"ב מהלכות מלכים כתב לדשמואל וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "זה שקראו אותם חכמים העולם הבא וכו': כתב הראב\"ד נראה כמכחיש וכו' וחד חרוב נמצא שהוא עולם חדש, עכ\"ל. וכבר כתבתי שדעת רבינו שעוה\"ב הוא עוה\"ב אחר המות והקבלה שהקב\"ה יחריב את עולמו בסוף שיתא אלפי שנים כמוזכר בפרק חלק גם רבינו לא יכחיש זה ואינו ענין למ\"ש רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "אין בין העולם הזה וכו'. מימרא דשמואל פ' במה אשה יוצאה (שבת דף ס\"ג.) כתבתי בפרק קודם זה מה שיש לספק בלשון זה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר וכו' במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו. פרק לפני אידיהן (ע\"ז דף י\"ט.) מימרא דר' אלעזר: \n", + "אל תהיו כעבדים וכו'. פ\"ק דאבות [משנה ג']. ולפי שנמשך ממאמר זה ענין צדוק ובייתוס כתב שהיו מצוים תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד, כלומר ולא לכלם: \n\n" + ], + [], + [ + "דבר ידוע וכו'. עד שישגה בה תמיד כראוי: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א זה השגיון וכו' שלא תשית עליהם לב, עכ\"ל. מ\"ש לשון שיר נראה דהיינו לומר שישמח באהבת ה' כמו שאדם שמח בשיר. השי\"ת ישים חלקנו מאוהבי שמו אמן וכן יהי רצון: \n", + "נשלם ספר המדע \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9ffbc5e5e854380669d7723ce09273146c84a7c2 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,231 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Repentance", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Repentance", + "text": [ + [ + [ + "איש או אשה וכו'. והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים: מצאתי כתוב דאיתא בספרא פ' אחרי מות: כיצד מתודין וכו'. יומא פ' אמר להם הממונה (יומא ל״ו:) ת״ר כיצד מתודה עויתי פשעתי חטאתי וכו' וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דברי ר״מ וחכ״א עונות אלו הזדונות פשעים אלו המרדים חטאים אלו השגגות ומאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות אלא כך היה מתודה חטאתי עויתי פשעתי וכן בדוד הוא אומר חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו וכן בשלמה הוא אומר חטאנו והרשענו ומרדנו וכן בדניאל הוא אומר חטאנו והעוינו והרשענו ומרדנו אלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כדברי חכמים: \n", + "וכן בעלי חטאות וכו'. זה פשוט שהרי מביא ראיה מהכתוב ובהדיא אמרו בפ\"ק דשבועות (דף י\"ג.) שחטאת ואשם אין אין מכפרים אלא על השבים: \n", + "וכן כל מחוייבי מיתות וכו'. משנה בסנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ג) כל המומתין מתודין שכל המתודה יש לו חלק לעוה״ב שכן מצינו בעכן שהתודה שא״ל יהושע יעכרך ה' היום הזה היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעתיד לבא: \n", + "וכן החובל כו'. משנה בב״ק סוף החובל (בבא קמא דף צ״ב.). אע״פ שנותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. ומ״מ מאי דמפיק לה רבינו מכל חטאות האדם צ״ע היכא מייתי לה [בילקוט פ' נשא איתא הכי בשם ספרי זוטא]: \n\n" + ], + [ + "שעיר המשתלח מכפר וכו'. משנה פ\"ק דשבועות (דף ב'.) ועל שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות והזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות ב\"ד שעיר המשתלח מכפר. ובגמ' (י\"ב:) היינו קלות היינו עשה ול\"ת היינו חמורות היינו כריתות ומיתות ב\"ד הודע היינו מזיד לא הודע היינו שוגג אמר רב יהודה הכי קאמר על שאר עבירות שבתורה בין קלות בין חמורות בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד אותן שעשאן בשוגג בין שנודע לו ספיקן בין שלא נודע לו ספיקן ואלו הן קלות עשה ולא תעשה אלו הן חמורות כריתות ומיתות ב\"ד ואמרינן דאליבא דרבי אפילו לא עשה תשובה שעיר המשתלח מכפר אבל אליבא דרבנן דוקא בשעשה תשובה שעיר המשתלח מכפר אבל אם לא עשה תשובה אין מכפר, וידוע דאין הלכה כרבי מחביריו ולכך כתב רבינו והוא שעשה תשובה: \n", + "ומ\"ש אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות. ק\"ל דהתם משמע דלרבנן אפילו עבר אעשה אם לא עשה תשובה אין שעיר מכפר ולרבי אפילו על החמורות מכפר בלא תשובה חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר בריתו בבשר וצ\"ע: \n", + "ומה הן הקלות וכו'. כבר נתבאר במימרא דרב יהודה שכתבתי דחמורות היינו כריתות ומיתות ב\"ד וקלות היינו עשה ולא תעשה. ובפ' בתרא דיומא (דף פ\"ה:) תניא אלו הן קלות עשה ול\"ת חוץ מלא תשא ואע\"ג דדחי התם ואוקי דכל ל\"ת שלא ניתק לעשה מהחמורות וכי קאמר חוץ מלא תשא וכל דדמי ליה הא אסיקנא תנאי היא וכיון דר' יהודה אמר בשבועות פ\"ק [י\"ב:] דחמורות היינו כריתות ומיתות ב\"ד ולא הזכיר ל\"ת שלא ניתק לעשה אלמא ס\"ל דכל לא תעשה הוי בכלל קלות ולא קיימא לן כסתם מתני' דיומא דסברה דלא תעשה שלא ניתק לעשה חמורות הן דהא ר' יהודה בפ\"ק דשבועות [שם] אליביה דנפשיה הוא דקאמר אלו הן קלות ואלו הן חמורות ולא מפליג בין ניתק לעשה ללא ניתק. וא\"ת גם לא מפליג התם בין שאר לאוין ללא תשא ולמה כתב רבינו שיש חילוק ביניהם יש לומר דמלא תשא ליכא הוכחה מהתם דכיון דאינה אלא מצוה אחת לא חש לאפוקה אבל כל מצות לא תעשה שלא ניתק לעשה דטובא נינהו אם איתא דליתנהו בכלל קלות ה\"ל לפרושי ותדע דלרב יהודה לא תשא בכלל חמורות היא דאלת\"ה רב יהודה דלא כמאן דאי כסתם מתניתין דיומא כל ל\"ת שלא ניתק לעשה בכלל חמורות היא ואי כאידך תנא הא לא תשא בכלל חמורות היא אלא ודאי כדאמרן: \n\n" + ], + [ + "בזמן שאין בית המקדש קיים התשובה מכפרת. כלומר דרך כלל וכמו שביאר הוא ז\"ל בסמוך: \n", + "ומ\"ש אפילו רשע כל ימיו וכו'. פ\"ק דקידושין (דף מ':) ברייתא דרשב\"י. ופ\"ק דר\"ה (דף י\"ח): [לא מצאתי שם]: \n", + "ועצמו של יוה\"כ מכפר וכו'. משנה פרק בתרא דיומא (דף פ\"ה:) מיתה ויוה\"כ מכפרים עם התשובה ובגמ' נימא דלא כרבי דאמר בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה\"כ מכפר ואע\"פ דדחי התם ואמר אפילו תימא רבי מ\"מ רבנן פליגי עליה כדמשמע בפ\"ק דשבועות ולא קי\"ל כרבי מחביריו לכן כתב רבינו ועצמו של יוה\"כ מכפר לשבים כלומר אבל לא לשאינם שבים: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שהתשובה מכפרת וכו' עד סוף הפרק. ברייתא שם שאל רבי מתיא בן חרש את ראב\"ע ברומי שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש אמר לי' שלשה הן ותשובה עם כל אחד מהן כלומר שלשה הם הנחלקים שיש עבירה שהיא נצרכה לכלם עבר על עשה כו' ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו וכו' ומסיים בה כלשון רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אי זו היא תשובה גמורה וכו'. בפרק בתרא דיומא (שם) [דף פ\"ו:] מימרא דרב יהודה: \n", + "אפילו עבר כל ימיו וכו'. כבר כתבתי בפרק שקודם זה דאיתא בפרק קמא דקדושין (דף מ':). אבל הא \n", + "דקאמר אפילו ביום מיתתו שנאמר עד אשר לא תחשך וכו'. (שבת פרק כ\"ג דף קנ\"א.): \n\n" + ], + [ + "ומה היא התשובה וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות וכו'. וא\"ת מה ראיה מביא מולא נאמר עוד אלהינו וכו'. ויש לומר דהכי קאמר יקח לעד להשי\"ת עליו שלא ישוב לחטוא עוד שנאמר ולא נאמר עוד וכו' כלומר שתחלת הפסוק הוא קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ומה תאמרו לא נאמר אלהינו למעשה ידינו שהיא עבודת כוכבים הרי פשטיה דקרא שלוקח לשם יתברך לעד עליו שלא ישוב עוד לאותו עון: \n\n" + ], + [ + "כל המתודה בדברים וכו'. ריש פרק ב' דתעניות (דף ט\"ז.) אמר רב אדא בר אהבה אדם שיש בו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאע\"פ שטובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה זרקו מידו כיון שטבל במ' סאה עלתה לו טבילה שנאמר ומודה ועוזב ירוחם. ומפרש רבינו האי שאינו חוזר בה שאינו גומר בלבו לשוב: \n", + "וצריך לפרט החטא וכו'. ברייתא בפ' בתרא דיומא (דף פ\"ו:) וצריך לפרוט החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב דברי רבי יהודה בן בבא ר\"ע אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אלא מה זה שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב כר' ינאי דא\"ר ינאי אמר משה לפני הקב\"ה רבש\"ע כסף וזהב שהרבית לישראל עד שאמרו די גרם להם שיעשו להם אלהי זהב. ואע\"ג דהלכה כר\"ע מחבירו לא פסק רבינו כוותיה משום דאמר התם רב יהודה רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל\"ק כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם. והא כר' יהודה בן בבא אזלא דאילו לר\"ע אפילו מפורסם נמי לא דהא חטא העגל מפורסם הוה ואפלו הכי אמר עליה אשרי נשוי פשע ודריש לויעשו להם לדרשא אחריתי אלא ודאי כר' יהודה בן בבא אתיא וכיון דסבר רב כוותיה הכי נקטינן ואע\"ג דרב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן משני האי רמיא דרמי רב כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו והאי שינויא מצי אתי כר\"ע ופסקה רבינו לההיא שנוייא סובר דמ\"מ הלכה כר' יהודה בן בבא כדמשמע מדרב יהודה אמר רב. ומיהו אין נראה כן מדברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ויש ראיה לדברי רבינו מדאיפליגו התם על עבירות שהתודה עליהם ביוה\"כ שעבר אם יכול להתודות עליהם ביוה\"כ אחר אם לאו וע\"כ במפרש חטאיו מיירי אלמא דלדברי הכל כל שלא התודה עדיין עליהם צריך לפרטם: \n\n" + ], + [ + "מדרכי התשובה וכו'. פרק קמא דראש השנה (דף ט\"ז:) אמר ר' יצחק ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם ואלו הן צדקה צעקה שנוי השם ושנוי מעשה ויש אומרים אף שנוי מקום, ואל חמשה דברים אלו רמז רבינו בדבריו אלה: \n\n" + ], + [ + "ושבח גדול לשב וכו'. פרק בתרא דיומא (דף פ\"ו:) אמר רב יהודה רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל\"ק כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א וכן עבירות המפורסמות וכו' ויתבייש ברבים, עכ\"ל. כוונתו לומר דהיינו דאמר כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם. ומדקדק בלשון רבינו ימצא דלא קאמר דעבירות שבינו למקום אינו צריך לפרסמם אלא כשאינם מפורסמים שכך כתב ועזות פנים היא לו אם גילם ואילו היו מפורסמים לא הוה שייך לומר אם גילם דהא גלויים ועומדים הם וג\"כ בסוף דבריו יוכיח דקאמר וטובה היא לו שלא נתגלה עונו ואי במפורסמים הרי אע\"פ שהוא לא גילם כבר נתגלו אלא ודאי כדאמרן. וסובר רבינו דחטא מפורסם שבינו למקום לא דמי לעבירות שבין אדם לחבירו דבעבירות שבין אדם לחבירו מצוה לפרסמם כדי שימחול לו חבירו אבל בעבירות שבינו למקום נהי דאין לו להעלימם כשיאמרו לו עברת עבירה פלונית לא יאמר לא עברתי כיון שנתפרסם אלא יאמר עברתי ואני שב בתשובה שלימה לפני המקום מ\"מ אינו מצווה לפרסמם שאולי יהיה שם אדם שלא ידע בדבר ועכשיו ידע ואיכא חילול השם ולכך לא כתב רבינו שבעבירות שבינו לבין המקום מצוה לפרסמן: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שהתשובה וכו'. פ\"ק דר\"ה (דף י\"ח.) א\"ר שמואל בר אוניא משמיה דרב מנין לגזר דין של ציבור שאפילו שנחתם מתקרע שנאמר מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו והא כתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד ויחיד אימת אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו אלו עשרה ימים שבין ר\"ה ליוה\"כ: \n\n" + ], + [ + "ומצות וידוי וכו' עד בברכה רביעית. הכל ברייתא פרק בתרא דיומא (דף פ\"ז:): \n\n" + ], + [ + "הוידוי שנהגו בו וכו'. שם נחלקו אמוראי מה אומר ובסוף כלם אמר בר המדורי הוה קאימנא קמיה דמר שמואל והוה יתיב כי מטא שליח ציבור לאבל חטאנו קם אכרעיה אמינא ש\"מ עיקר וידויא האי הוא: \n", + "עבירות שהתודה עליהם וכו'. ברייתא שם [פ\"ו:] פלוגתא דרבי אליעזר בן יעקב ות\"ק ופסק כרבי אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי: \n\n" + ], + [ + "אין התשובה וכו'. משנה שם [פ\"ה:]: \n", + "אע״פ שהחזיר לו וכו'. משנה בב״ק סוף החובל (בבא קמא דף צ״ב.): \n", + "אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים וכו' עד מניחו והולך לו. מימרא דר' יצחק פרק בתרא דיומא (דף פ\"ז:): \n", + "ואם היה רבו וכו'. כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש, ונראה שטעמם מדגרסינן בגמ' (שם) דרב הלך י\"ג פעמים לבקש מחילה מרבי חנינא והיכי עביד הכי והאמר ר\"י בר חנינא כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר מג' פעמים רב שאני. ומפרשים דה\"ק דר' חנינא הוה רבו וכשהוא רבו שאני משאר בני אדם שצריך לבקש ממנו אפילו כמה פעמים. ורש\"י לא פירש כן: \n\n" + ], + [ + "אסור לאדם להיות אכזרי וכו'. שם בההיא עובדא דר' חנינא היכי עבד הכי והאמר רבא כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו. ובסוף החובל (בבא קמא צ״ב.) תנן מנין שלא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים: \n\n" + ], + [ + "החוטא לחבירו וכו'. פ' בתרא דיומא [פ\"ו.] מימרא דר\"י בר חנינא: \n", + "ומה שאמר ואם היה חייב לו ממון. בב\"ק ק\"ג במשנה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "אדם שעונותיו מרובים וכו': כתב הראב\"ד א\"א לא כמו שהוא סובר וכו' ועיקר דבר זה ביבמות [דף נ'.] עכ\"ל. וי\"ל שטעם רבינו וראיתו מדאמרינן בסוף פ\"ק דקידושין [מ':] וכתבו רבינו בסמוך לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן יראה לכל המדינה ולכל העולם עשה מצוה אחת אשריו שהכריע לו ולכל העולם ולכל המדינה לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו וכל המדינה וכל העולם לכף חובה ולמאי אמר אם הכריע עצמו ומדינתו וכל העולם לכף חובה אלא לומר שכיון שהוכרעו לכף חובה מיד הם אובדים וכמו שהביא רבינו ראיה מסדום ועמורה. ומה שהקש' הראב\"ד כי יש רשעים חיים הרבה כבר תירץ זה רבינו במה שכתב ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות וכו' ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות. הרי שכבר אפשר שיראה לנו שהוא רשע גמור ועשה מצוה שבעבורה ראוי שיזכה כענין שנאמר באביה יען נמצא בו דבר טוב: \n\n" + ], + [ + "כל מי שניחם וכו'. סוף פ\"ק דקידושין (דף מ':) רשב\"י אומר אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנאמר וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו ופריך ונהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות כלומר ולמה איבד את הראשונות אמר ר\"ל בתוהא על הראשונות: \n", + "וכשם ששוקלים וכו'. פ\"ק דראש השנה (דף ט\"ז:) מימרא דרבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: \n\n" + ], + [ + "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו וכו' עד זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו. ברייתא ספ\"ק דקידושין (דף מ':.): \n\n" + ], + [ + "בשעה ששוקלים עונות אדם וכו'. פרק בתרא דיומא (דף פ\"ו:) תניא ר\"י בר יהודה אומר עבר אדם עבירה פעם ראשונה ושניה מוחלין לו שלישית אין מוחלין לו שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר והתניא שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו הא ביחיד הא בצבור, זו היא גירסת הרי\"ף והיא גירסת רבינו והראב\"ד לא היה גורס כן ולפיכך כתב ואין הפרש בגמרא בין יחיד לצבור ולא ידעתי מאין מצאו, ודע דגרסינן בפ\"ק דר\"ה ב\"ש אומרים שלש כיתות ליום הדין צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה בינונים יורדים לגיהנם ומצפצפים ועולים וב\"ה אומרים רב חסד מטה כלפי חסד. תנא דבי ר\"י מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עונות מיחשב בהדייהו. וא\"ת כיון שכתב ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו אשר משלישי ואילך מעבירין על כל עונותיו ראשון ראשון א\"כ מיד הוא נחתם לחיים והיאך כתב למעלה שהבנוניים תולים אותם עד יוה\"כ ואם לא עשו תשובה נחתמים למיתה. וי\"ל דלעיל מיירי בר\"ה ואז אין מעבירין ראשון ראשון אלא מונין כל עונותיו גם את הראשון גם את השני והכא מיירי בשעת מיתתו לדעת אם ילך לגן עדן או לגיהנם. וא\"ת א\"כ דבשעת מיתה מיירי היכי קאמר בד\"א ביחיד אבל בצבור תולין וכו' דהא בצבור לא שייך בשעת המיתה שכל הצבור אין מתים ביום אחד לשנאמר שנידון כאחד אם ילכו לגן עדן או לגיהנם, ועוד שאמר תולין להן ובשעת המיתה לא שייך תולין. וי\"ל דשייך לומר שהצבור נדונים כאחד אם ילכו לג\"ע או לגיהנם והא כיצד אם כל אחד מהצבור לא עשה עון בפני עצמו לשילך לגיהנם אבל הוא ראוי לילך לג\"ע והצבור בכלל חטאו חטאים הראויים בעדם ללכת לגיהנם ילכו כל אחד ואחד כשימות לגיהנם שהרי מצינו דור הפלגה אין להם חלק לעוה\"ב ולא אשכחן שמתו כלם כאחת אלא ודאי כדאמרן: \n", + "ומ\"ש תולין עניינו שתולין להם שלש עונות אלו ואין מניחין אותן במשקל עד שישקלו כל עונותיהם כיון שנשקלו עונותיהם אם נמצאו מרביעי ואילך מרובין על זכיותיהם אותם ג' עונות מצטרפין ודנים אותם על הכל ואם נמצאו זכיותיהם כנגד עונותיהם מרביעי ואילך מעבירין כל עונותיהם ראשון ראשון, מעתה לא יקשה על רבינו מה שהקשה עליו הראב\"ד וז\"ל זה מן הערבוב וכו' זו היא הצעת הדברים ועיקר עכ\"ל הראב\"ד. ולדעת רבינו ההיא דר\"י בר יהודה בשנדון אם ילך לגן עדן או לגיהנם דומיא דההיא דר' ישמעאל: \n", + "הבינונים אם היה בכלל מחצה וכו'. פ\"ק דר\"ה (דף י\"ו.) אמרינן דבינונים דאמרי ב\"ה רב חסד מטה כלפי חסד דוקא שאין בכלל עוונותיהם עון פושעי ישראל בגופן ומאי ניהו קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם. וכתב הר\"ן דה\"ה לשאר מצות עשה שלא קיימם מעולם כגון שלא קרא ק\"ש ולא בירך על המזון אחריו מעולם. וכתב ר\"ת ז\"ל דדוקא כשנמנע מלהניחם מחמת שהמצוה בזויה בעיניו אבל אם אינו נמנע מלהניחם אלא מפני שהם צריכין גוף נקי והוא ירא שמא לא יוכל ליזהר בהם אין זה בכלל פושעי ישראל בגופן עכ\"ל. ומפורש שם בגמרא דבינונים שיש בכלל עונותיהם עון פושעי ישראל בגופן מצפצפין ועולים ואם עונותיו מרובין מזכיותיו ובכלל עונותיו עון פושעי ישראל בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש ולאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים כלומר וזכות הוא להם שהם תחת רגלי הצדיקים דעל כ\"פ הצדיקים יבקשו עליהם רחמים. ומסיים בברייתא אבל האפיקורוסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי הצבור ושנתנו חתיתם בארץ חיים ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט יורדים לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וגיהנם כלה והם אינם כלים ופריש רב חסדא דשנתנו חתיתם בארץ החיים היינו פרנס שמטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. והשאר שכתב רבינו צ\"ע היכא מייתי להו: \n", + "ומ״ש וכן חסידי אומות העולם וכו'. פלוגתא דר' אליעזר ור״י בפ' חלק (סנהדרין דף ק״ב:) ופסק כר״י. וכתב רבינו בפירוש המשנה דהכי משמע מתני' דמני לבלעם בהדי ארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא: \n\n" + ], + [], + [ + "חמשה הם הנקראים מינים. בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו:) אמרינן דמין זה העובד כוכבים וסובר רבינו דכל הני מינים מיקרו: \n", + "והאומר שיש שם רבון אחד וכו'. כתב הראב\"ד ולמה קרא לזה מין וכו' המשבשות את הדיעות, עכ\"ל. ויש לתמוה על פה קדוש איך יקרא לאומרים שהוא גוף ובעל תמונה גדולים וטובים ממנו. ואפשר שעיקר הנוסחא כמו שכתוב בספר העיקרים פ\"ב ממ\"א וז\"ל. א\"א אע\"פ שעיקר האמונה כן הוא המאמין היותו גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשות כפשטן אין ראוי לקרותו מין, עכ\"ל. וגם לפי נוסחתנו זאת היתה כוונתו. וכבר הרחיב הדיבור בזה בעל ספר העיקרים בפרק הנזכר: \n", + "וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל. כלומר האומר אמת שיש אלוה יחיד ואינו בעל גוף ותמונה אבל אינו לבדו ראשון שיש חומר ראשון קדום וממנו ברא העולם אם כן אינו ראשון ויוצר הכל שהרי החומר לא בראו שהיה קדום: \n", + "כתב הראב\"ד וכן האומר שאינו לבדו ראשון א\"א כאותו שאמר וכו' ובהם עשה מה שעשה, עכ\"ל. כתב כן להבדיל בין זה לאותו שכתב תחלה האומר שאין שם אלוה: \n\n" + ], + [ + "שלשה הם הנקראים אפיקורסין. מדתנן בפרק חלק (סנהדרין דף צ') האומר אין תורה מן השמים ואפיקורוס אלמא אפיקורוס לאו היינו האומר אין תורה מן השמים. ומכל מקום ק\"ל דאמרינן התם [דף צ\"ט:] מאי אפיקורוס רב ור' חנינא אמרי זה המבזה תלמיד חכם רבי יוחנן וריב\"ל אמרי זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכם וצריך טעם למה השמיטם רבינו וכתב במקומם מה שכתב: \n", + "האומר שאין תורה מן השמים אפילו פסוק אחד. בפרק חלק (סנהדרין צ':) תנן ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ומפרש בגמרא [צ״ט:] שאפילו אומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב״ה אלא משה מפי עצמו זהו כי דבר ה' בזה ואפילו אמר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק זה מק״ו זה מג״ש זו זהו כי דבר ה' בזה ומדאמר הכא ק״ו וג״ש אלמא לא שנא כופר בתורה שבכתב לא שנא כופר בתורה שבעל פה בכלל האומר אין תורה מן השמים הוא וכל שכן האומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת שהרי זה מכחיש כמה כתובים המורים שהתורה נצחית: \n\n" + ], + [ + "שנים הם המומרים וכו'. מבואר בכמה מקומות בתלמוד מהם פ\"ק דחולין (דף ה'.): \n", + "ומ״ש הוא שיעשה להכעיס. גם זה מבואר שם דמומר אוכל נבלות לתיאבון דינו כישראל. ובפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו:) מומר פליגי ביה רב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון מומר להכעיס אפיקורוס הוי וחד אמר אפילו להכעיס נמי מומר אבל איזהו אפיקורוס העובד עבודת כוכבים ובפלוגתא דרב אחא ורבינא ק״ל לקולא ולכך פסק רבינו דלהכעיס הוי מומר ולא אפיקורוס: \n", + "המומר לכל התורה וכו'. כלומר אפילו שגזרו גזירה כיון שמעצמו הלך וחזר לדתם באומרו מה בצע לי להדבק בישראל וכו' וכ\"ש אם לא היה שם גזרה וברצון נפשו הלך וחזר וכו': \n", + "וכתב הראב\"ד והמומר לכל התורה כולה כגון החוזר לדת העובדי כוכבים א\"א ומי שחוזר לדת עבודת כוכבים הנה הוא מודה באלהיהם. טעמו להשיג על רבינו שה\"ל לקרותו מין כיון שמודה בעבודת כוכבים והוא כתב למעלה שהאומר שהוא גוף ובעל תמונה הוא מין ועוד שהם אומרים שהם הרבה והוא כתב למעלה שהאומר שיש שם מנהיג אבל הם הרבה הוא מין והיאך קראו מומר. ואני אומר אילו לא היתה אומה אחרת בעולם אלא עובדי כוכבים היה לו להשיג כן אבל כיון שיש אמונות אחרות שאינן עובדים כוכבים היאך יקרא מין לחוזר לדתם. ועוד י\"ל שהחוזר לדת ההיא שני שמות רעים נקראו לו מין ומומר. ועוד י\"ל שמין נקרא המאמין באחד מחמשה דברים הנזכרים למעלה והחוזר לדת העובדי כוכבים אע\"פ שלא יאמין בדתם אלא שחוזר לדתם כדי שלא להיות שפל ונרדף ישראל מומר מיקרי אבל מין לא מיקרי שהרי אינו מאמין בלבו שיש צור זולתי אלהינו. ובפ\"ב מהלכות עבודת כוכבים כתב רבינו ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה ומומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ויש עבירות שהם קלות וכו'. במסכת אבות פרק שלישי [משנה י\"א] רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והמלבין פני חבירו ברבים אע\"פ שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. וק\"ל למה לא מנה רבינו מפר בריתו של אברהם אבינו, ועוד מנ\"ל שאלו קלות מהראשונות דמי חמיר בעל לשון הרע ממבזה מועדות. ואפשר לומר שמפר בריתו של אברהם היינו מושך בערלתו שמנה בהדי הנך דלעיל. אבל קשה למה לא מנה גם מגלה פנים בתורה, וי\"ל דבפרק חלק (סנהדרין דף צ\"ט:) אמרינן דמגלה פנים בתורה היינו מבזה תלמיד חכם או מבזה חבירו בפני תלמיד חכם וכבר מנה רבינו מבזה תלמיד חכם דפסק כרב ורבי חנינא דאמרי התם הכי ולא כר' יוחנן וריב\"ל דאמרי דהיינו מבזה חבירו בפני תלמיד חכם דאע\"ג דהלכה כר' יוחנן לגבי רב מכל מקום ר' חנינא אפשר דעדיף מר' יוחנן וריב\"ל כיון דאיכא רב נמי בהדיה וכיון דהוא מידי דספיקא פסק לקולא: \n", + "ומכנה שם רע לחבירו. תניא בפרק הזהב [ב\"מ דף נ\"ח:] דאין לו חלק לעולם הבא ואמרו שם דאפילו דש ביה בשמיה ופירש\"י כבר הורגל בכך שמכנים אותו בכך ואין פניו מתלבנות ומכל מקום זה להכלימו מתכוין עכ\"ל. נראה מדבריו דאי דש ביה בשמיה וזה אינו מתכוין להכלימו דשרי ובוחן לבבות הוא יודע. ורבינו כתב דמכנה שם ולא כתב שם רע. ונ\"ל שכתב כן לרבות הא דדש ביה בשמיה שכבר אין נראה בעיניו שם רע ואפ\"ה אסור. ומה שמנה רבינו קורא לחבירו בכינוי ומתכבד בקלון חבירו לא ידעתי מקום שבו יאמרו שאין להם חלק לעולם הבא רק בפרק בני העיר (מגילה דף כ\"ח.) אמרו שאמר רבי נחוניא בן הקנה אחד מהדברים שבשבילם האריך ימים בעבורם הוא שלא נתכבד בקלון חבירו ורבי זירא אמר מהדברים שבשבילם האריך ימים הוא שלא קרא לחבירו בכינויו. וי\"ל לדעת רבינו היינו קורא לחבירו בכינויו היינו מכנה שם לחבירו כיון דאמרו דאפילו דש ביה בשמיה א\"כ אינו המכנה הראשון. ואפשר שמשמעות מכנה היינו המכנה הראשון. וממה שאמרו אע\"ג דדש ביה בשמיה למד רבינו לקורא לחבירו בכנוי בהוא הדין וצ\"ע: \n", + "במה דברים אמורים שכל אחד מאלו וכו'. כן כתב הרי\"ף בפרק קמא דר\"ה וכן כתבו התוס' וראיה מהא דתניא פרק קמא דקידושין [דף מ':] אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו: \n", + "כל הרשעים וכו'. פרק לפני אידיהן (ע\"ז דף ז'.) וכלן שחזרו בהם אין מקבלין אותם עולמית דברי ר\"מ ר\"י אומר חזרו בהם במטמוניות אין מקבלין אותם בפרהסיא מקבלין אותם. א\"ד עשו דבריהם במטמוניות מקבלין אותן בפרהסיא אין מקבלין אותן ר\"ש ור' יהושע בן קרחה אומרין בין כך ובין כך מקבלין שנאמר שובו בנים שובבים אמר ר' יצחק איש כפר עכו א\"ר יוחנן הלכה כאותו הזוג. ומפרש רבינו דהאי וכלן קאי אכל רשעים ופושעים וכיוצא בהם. ונראה דקאי לכל הנך שכתב בפ' זה גם לאפיקורוסין ואע\"פ שכתב בפרק ב' דעכו\"ם שהאפיקורוסין אין מקבלין אותם בתשובה לעולם כבר כתב שם והאפיקורוסין הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים גופי תורה להכעיס בשאט נפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון משמע דבהנך אפיקורסים דוקא הוא דקאמר שאין מקבלין אותם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה וכו'. ברייתא כתבה הרי\"ף בפ' בתרא דיומא. וכתב הר\"ן לא ידעתי היכן היא שנויה. ומצאתי כתוב יגענו וחפשנו ולא מצאנו בברייתות הנמצאות אצלנו שהוא הנקרא תוספתא משני חבורי רבי חייא ורבי אושעיא וזולתו אבל נמצאת במסכתות קטנות לעצמה: \n\n" + ], + [], + [ + "והאוכל שור עניים וכו': כתב הראב\"ד דומה שהוא שונה ברי\"ש וכו' ואומר שלי אני נוטל, עכ\"ל. ואני אומר שאין הכרע לגירסא זו יותר מזו. ועוד שאפשר שגם רבינו גורס שוד בדלי\"ת והיינו נכסי יתומים דלישנא דקרא נקט משוד עניים ונתן טעם רבינו למה ייחדו עניים יותר משאר בני אדם מפני שאלו אמללים הם ויוכל לאכול השוד שלהן מה שאין כן בשאר בני אדם ועוד טעם שני מפני שאינן ידועים ומפורסמים: \n", + "והמקבל שוחד וכו' שהדבר יש לו רגלים. כלומר שלא ישיב אל לבו לאמר שלא כדין דנתי שהדין תלוי בשיקול הדעת ויש לו רגלים לומר יפה דנתי וכיון שקבל השוחד לעולם לבו ודעתו נוטים לצד זכותו ולא לצד חובתו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "על מה שכתב רבינו אלא כל אדם ראוי להיות צדיק וכו' או חכם או סכל. כתבו הגהות תימא דאמרינן בפרק כל היד [נדה דף ט\"ז.] המלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל הטפה וכו' או גבור או חלש או טפש או חכם. הרי בפירוש משמע שגם דבר זה הוא בידי שמים. ואולי יש חלוק בין סכל לטפש וסכל הוא לענין יראת שמים. ומורי הר\"ם תירץ דהכא ה\"פ לאחוז בחכמה או בסכלות וההוא דפרק כל היד ר\"ל לעשות לו לב חכם או לב טפש עד כאן לשון הרמ\"ך. ומ\"ש דסכל הוא לענין יראת שמים אין לו טעם דאין ענין סכל לענין יראת שמים ועוד דאין זה מקביל לחכם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע איך ידע הקב\"ה וכו': כתב הראב\"ד א\"א לא נהג זה המחבר וכו'. וכל זה איננו שוה עכ\"ל. וי\"ל שרבינו נתכוון שאם אי זה אדם יקשה בעיניו קושיא זו יתבלבל דעתו ולכן הציע לפניו דברים אלו כדי שישוב וידע שאין מטבע שאלה זו ליישבה אלא כאמור שאין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים ומעשיהם וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "והלא כתוב בתורה ועבדום וכו'. חוזר למה שכתב למעלה שפרעה לא גזר עליו הש\"י שיחטא אלא שחטאו חייבו למנוע ממנו התשובה ועל זה מקשה והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי שגזר על המצריים שירעו לישראל: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "לעולם יראה אדם עצמו וכו'. פרק שני ממסכת אבות שוב יום אחד לפני מיתתך. ובשבת פ' שואל (שבת דף קנ״ג.) פירשו שכל יום יראה כאילו הוא יום אחד לפני מיתתו נמצאו כל ימיו בתשובה: \n\n" + ], + [], + [ + "אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים וכו'. מימרא דר' אבהו פ' אין עומדין (ברכות ל\"ד:): \n\n" + ], + [ + "ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה. בפ' יוה\"כ (דף פ\"ז:) גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "וחטא גמור הוא וכו'. משנה בסוף הזהב (מציעא נ\"ח: נ\"ט:) אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מה היו מעשיך הראשונים ובגמרא מאן דזקיף ליה זקיפא בדיוקתיה לא לימא ליה לחבריה זקוף לי בניתא, כלומר מי שיש לו תלוי במשפחתו לא יאמר לו תלה לי דג זה שכל לשון תליה גנאי הוא לו, ולמד מכאן רבינו דלבעל תשובה נמי כל שמזכיר לפניו דברים וענינים הדומים למעשיו כיון שזה מתבייש בכך אסור: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מפי השמועה למדו למען ייטב לך וכו'. בסוף פ\"ק דקידושין (דף ל\"ט: מ'. ובסוף חולין קמ\"ב.) מימרא דר' יעקב: \n", + "ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו וכו'. ממ\"ש רבינו כאן וגם ממה שכתב להלן הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה וכו' נראה שאין שום עונש וצער אחר לרשע אלא הכרת הזה בלבד. ודבר זה אינו לא כפי דברי תורה ולא כפי דברי רז\"ל שהרי לדברים אלו אין עונש האדם אלא כרת ואין התורה מחייבת כרת לכל אדם. ונמצאת פוטר בטענה זו את כל החוטאים מן העונש. ועוד לדעת זו עשית את העובר על כרת אחת ואפיקורוס הכופר בעיקר ושופך דמים שוים בדיניהם וזה דבר הפך הדעת והפך התורה. וכתב הרמב\"ן ז\"ל שח\"ו לא עלה דבר זה על דעת רבינו ז\"ל אלא דבריו ז\"ל על סוף האבדון וכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה שהוא הכרת שהוא ביטול הנפש וכלל בה שביטול זה הוא מלבד מה שנתייסרה תחלה בעונש גיהנם ביסורין גדולים והוא עונש גדול ואבדון חמור שאבדה הנפש הנועם הגדול שהיתה ראויה לו מצד שהיתה זכה שלוקחה ממקום כבוד המלאכים או למעלה מהם שהוא זכות הצדיקים ומעלתם. וכן כתב לעיל פרק ג' כל הרשעים שעונותיהם מרובים דנין אותם כפי חטאם ויש להם חלק לעולם הבא ואלו שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונדונין כפי גודל רשעם וכו', הרי שהפריש בין חייבי כריתות גמור ובין הנידון כפי רשעו ואם אין שם יסורין מה חילוק יש אלא דעתו כדפרישית, עכ\"ל: \n", + "מפי השמועה למדו הכרת בעוה\"ז וכו'. בפרק ד' מיתות (סנהדרין ס\"ד:): \n\n" + ], + [ + "העולם הבא אין בו גוף וכו': כתב הראב\"ד דברי האיש הזה בעיני וכו'. ויהיו העטרות כמשמען ולא יהיה משל, עכ\"ל: \n", + "ול\"נ שאין חילוק בין רבינו להראב\"ד אלא בשמות בלבד. דלרבינו העולם שלאחר המות נקרא העוה\"ב וכמ\"ש בסוף פרק זה ז\"ל זה שקראו אותו חכמים עוה\"ב לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואח\"כ יבא אותו העולם אין הדבר כן אלא הרי הוא מצוי ועומד שנאמר אשר צפנת ליראיך ולא קראוהו עוה\"ב אלא מפני שאותם החיים באים לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה, עכ\"ל. וכל אותם המאמרים שהביא הראב\"ד הם לעולם התחיה והראב\"ד ז\"ל קורא לעולם התחייה עוה\"ב ובכך עלו דברי שניהם כהוגן ואלו ואלו דברי אלהים חיים: \n", + "כך אמרו חכמים הראשונים העוה\"ב וכו'. מימרא דרב סוף פרק היה קורא (ברכות י\"ז.): \n\n" + ], + [], + [ + "וחכמים קראו לה וכו': כתב הראב\"ד ואם זו היא הסעודה וכו'. כלומר דאמרינן סוף פרק ערבי פסחים (פסחים דף קי\"ט:) שלעתיד לבא סעודה שהקב\"ה עושה לצדיקים נוטל כוס של ברכה ומחזר על כל האבות עד שמגיע לדוד והוא נוטל ומברך. ורבינו יסבור דהיינו לעולם התחייה אבל מה ששנינו והכל מתוקן לסעודה היינו העולם הבא אחר המות. וצריך לי יישוב לדעת הראב\"ד דעולם הבא היינו עולם שאחר התחייה היאך יתיישב מימרא דרב העוה\"ב אין בו לא אכילה וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "אמרו חכמים כל הנביאים וכו'. מימרא דרבי חייא בר אבא פרק במה אשה יוצאה (שבת דף ס\"ג.) ודע דמשמע התם דהא דרבי חייא בר אבא פליגא אדשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, ורבינו כתב כאן הא דרבי חייא בר אבא בפרק שאחר זה וגם בפרק י\"ב מהלכות מלכים כתב לדשמואל וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "זה שקראו אותם חכמים העולם הבא וכו': כתב הראב\"ד נראה כמכחיש וכו' וחד חרוב נמצא שהוא עולם חדש, עכ\"ל. וכבר כתבתי שדעת רבינו שעוה\"ב הוא עוה\"ב אחר המות והקבלה שהקב\"ה יחריב את עולמו בסוף שיתא אלפי שנים כמוזכר בפרק חלק גם רבינו לא יכחיש זה ואינו ענין למ\"ש רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "אין בין העולם הזה וכו'. מימרא דשמואל פ' במה אשה יוצאה (שבת דף ס\"ג.) כתבתי בפרק קודם זה מה שיש לספק בלשון זה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר וכו' במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו. פרק לפני אידיהן (ע\"ז דף י\"ט.) מימרא דר' אלעזר: \n", + "אל תהיו כעבדים וכו'. פ\"ק דאבות [משנה ג']. ולפי שנמשך ממאמר זה ענין צדוק ובייתוס כתב שהיו מצוים תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד, כלומר ולא לכלם: \n\n" + ], + [], + [ + "דבר ידוע וכו'. עד שישגה בה תמיד כראוי: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א זה השגיון וכו' שלא תשית עליהם לב, עכ\"ל. מ\"ש לשון שיר נראה דהיינו לומר שישמח באהבת ה' כמו שאדם שמח בשיר. השי\"ת ישים חלקנו מאוהבי שמו אמן וכן יהי רצון: \n", + "נשלם ספר המדע \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תשובה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/English/Sefaria Community Translation.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d55820fa0e2a339bd5eb975534360eca3158751e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/English/Sefaria Community Translation.json @@ -0,0 +1,50 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study", + "versionSource": "https://www.sefaria.org", + "versionTitle": "Sefaria Community Translation", + "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isBaseText": false, + "isSource": false, + "direction": "ltr", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(10) Anyone who believes in his mind ... Our master, z\"l, opened his mouth and his tongue in commenting on the Mishna, Avot chapter 4, regarding subsidies given to students and teachers, and even though it seems from his words that most of the great Torah sages of that time, or all of them, did that. And here also he follows his same reasoning. And there he cites a proof from Hillel the Elder (Yoma 35b), who was a wood-cutter and studied. But there is no proof from that example, because that was specifically at the beginning of his studies; because in their times there were thousands and myriads of students, perhaps they gave [subsidies] only to the famous [prominent] among them, or that anyone who was able [to get along] without benefiting [from study] did so. However, when he [Hillel] achieved wisdom and taught knowledge to the people, would you imagine that he [still] chopped wood? Likewise the example that he cited of R' Hanina ben Dosa (Ber. 17b) is no proof, for if he had wanted to become wealthy, he would not have needed to ask people, but rather Heaven would have provided for him, as is mentioned in Ta'anit (25a). But rather he, z\"l, did not want to benefit from this world, and our words apply only to those who do want to benefit from this world except not in a prohibited way. And Karna (Ket. 105a) who received compensation [for adjudicating cases], for he was an aroma-tester in a wine storage facility, determining which [barrels] were fit to maintain. That work was good and entailed little effort. And there is no doubt that one whom God, may He be blessed, has graced with the ability to sustain himself from his work is prohibited from taking compensation. And Rav Huna, who was a water drawer, Rashi z\"l has already explained that he drew water to irrigate his fields. There is no disgrace in this, and also, according to this, he had real estate and did not need to take compensation.... Even if that is not the view of our master, but rather it is as his words appear to say in his explanation of the mishnah,\nstill, we know that when the law is uncertain to you, you should follow the minhag. We have seen all sages of Israel,\nfrom before the time of our master and afterward, accept payment from the community. Even if we must admit that the\nlaw follows our master‟s words in his explantion of the mishnah, it is possible that all of the sages of the generations\nagreed to this practice, due to „It is a time to act for Gd; they have annulled Your Torah.‟ Without the available\nsupport of students and teachers, they could not work in Torah appropriately, and Torah would - Gd forbid! - be\nforgotten. When support is available, they can involve themselves in study, and Torah will grow and be strengthened.", + "(11) ... And corresponding to the intent to gain wealth it says [Avot 1:13] \"one who makes use of the crown passes away,\" and here are included all sorts of benefiting from words of Torah. This applies to one who devotes his study from the beginning to these ends, or if he can sustain himself without taking compensation for his study. But if he studies for the sake of heaven but ultimately cannot sustain himself without accepting compensation, it is permitted.... The principle that emerges is that anyone who lacks a means of sustaining himself may accept his compensation for teaching, whether from the students themselves or from the community. And it is likewise permitted to take compensation from the public for judging, or from the litigants, after observing the conditions mentioned in the laws of Sanhedrin. And since God has made all this known to us, one might say that our Master's intent here is that one must not cast off the yoke of work in order to sustain oneself from other people in order to study, but rather one should learn a trade that sustains him; if it suffices for him, well and good, and if not, he may take sufficient from the community, and there is no problem. This is why he wrote, \"Anyone who takes it into his mind, etc,\" and he cited several mishnayot showing that is proper to study a trade. And even if we do not say that this is our Master's view, but rather what appears from his words in his Mishna Commentary, we still have the principle that wherever the halacha is weak [uncertain] in your hands, go according to the practice. And we have seen that all the sages of Israel, before our Master's time and after him were accustomed to take compensation from the public, and even if we affirm that the halacha is according to our Master in the Mishna Commentary, it is possible that all the sages of the generations agreed, based on \"A time to act for God, they have overturned Your Torah\" (Ps. 119:126), for if sustenance for students and teachers were not available, they could not labor in Torah appropriately, and the Torah would be forgotten, God forbid, and it [sustenance] being available, they can engage, and \"He will magnify and glorify Torah.\" (Isa. 42:21) " + ] + ], + [], + [ + [ + "Just as a person is commanded...and afterward he returns the lost object of his teacher.: In [Bava] Metzia 43a, at the end of the 2nd chapter - It was taught: His father's lost object and his teacher's lost object - his teacher's takes precedence, since his father brings him to life in this world, but his teacher who taught him wisdom brings him to life in the world to come. And if his father is equal to his teacher [in wisdom] - his father's takes precedence. His father and his teacher were [each] carrying a burden - he lays down his teacher's, and afterward lays down his father's. His father and his teacher were in captivity - he redeems his teacher, and afterward redeems his father. But if his father is a Sage - he redeems his father, and afterward redeems his teacher. (Bava Metzia 43a) And the words of our Teacher (Rashi) who wrote here that: if his father is a Sage, even though he is not equal [in wisdom] to his teacher, he returns his [father's] lost object, and afterward returns his teacher's. It is surprising that this was taught explicitly in our Mishnah that if his father was equal [in wisdom] to his teacher, his father's [lost object] takes precedence. Therefore clearly if he is not equal, his teacher's takes precedence. Yet our Teacher himself wrote in Chapter 12 of the Laws of Robbery and Lost Property, \"If he chanced upon [both] the lost object of his teacher and the lost object of his father - if his father was equal to his teacher [in wisdom], his father's takes precedence, but if not his teacher's takes precedence. And this is characteristic of his teacher, that he learned the majority of his Torah wisdom from him.\" " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/English/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b6263e5abf5501aa5a8639e82a864036c5ba2a06 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/English/merged.json @@ -0,0 +1,50 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Torah_Study", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(10) Anyone who believes in his mind ... Our master, z\"l, opened his mouth and his tongue in commenting on the Mishna, Avot chapter 4, regarding subsidies given to students and teachers, and even though it seems from his words that most of the great Torah sages of that time, or all of them, did that. And here also he follows his same reasoning. And there he cites a proof from Hillel the Elder (Yoma 35b), who was a wood-cutter and studied. But there is no proof from that example, because that was specifically at the beginning of his studies; because in their times there were thousands and myriads of students, perhaps they gave [subsidies] only to the famous [prominent] among them, or that anyone who was able [to get along] without benefiting [from study] did so. However, when he [Hillel] achieved wisdom and taught knowledge to the people, would you imagine that he [still] chopped wood? Likewise the example that he cited of R' Hanina ben Dosa (Ber. 17b) is no proof, for if he had wanted to become wealthy, he would not have needed to ask people, but rather Heaven would have provided for him, as is mentioned in Ta'anit (25a). But rather he, z\"l, did not want to benefit from this world, and our words apply only to those who do want to benefit from this world except not in a prohibited way. And Karna (Ket. 105a) who received compensation [for adjudicating cases], for he was an aroma-tester in a wine storage facility, determining which [barrels] were fit to maintain. That work was good and entailed little effort. And there is no doubt that one whom God, may He be blessed, has graced with the ability to sustain himself from his work is prohibited from taking compensation. And Rav Huna, who was a water drawer, Rashi z\"l has already explained that he drew water to irrigate his fields. There is no disgrace in this, and also, according to this, he had real estate and did not need to take compensation.... Even if that is not the view of our master, but rather it is as his words appear to say in his explanation of the mishnah,\nstill, we know that when the law is uncertain to you, you should follow the minhag. We have seen all sages of Israel,\nfrom before the time of our master and afterward, accept payment from the community. Even if we must admit that the\nlaw follows our master‟s words in his explantion of the mishnah, it is possible that all of the sages of the generations\nagreed to this practice, due to „It is a time to act for Gd; they have annulled Your Torah.‟ Without the available\nsupport of students and teachers, they could not work in Torah appropriately, and Torah would - Gd forbid! - be\nforgotten. When support is available, they can involve themselves in study, and Torah will grow and be strengthened.", + "(11) ... And corresponding to the intent to gain wealth it says [Avot 1:13] \"one who makes use of the crown passes away,\" and here are included all sorts of benefiting from words of Torah. This applies to one who devotes his study from the beginning to these ends, or if he can sustain himself without taking compensation for his study. But if he studies for the sake of heaven but ultimately cannot sustain himself without accepting compensation, it is permitted.... The principle that emerges is that anyone who lacks a means of sustaining himself may accept his compensation for teaching, whether from the students themselves or from the community. And it is likewise permitted to take compensation from the public for judging, or from the litigants, after observing the conditions mentioned in the laws of Sanhedrin. And since God has made all this known to us, one might say that our Master's intent here is that one must not cast off the yoke of work in order to sustain oneself from other people in order to study, but rather one should learn a trade that sustains him; if it suffices for him, well and good, and if not, he may take sufficient from the community, and there is no problem. This is why he wrote, \"Anyone who takes it into his mind, etc,\" and he cited several mishnayot showing that is proper to study a trade. And even if we do not say that this is our Master's view, but rather what appears from his words in his Mishna Commentary, we still have the principle that wherever the halacha is weak [uncertain] in your hands, go according to the practice. And we have seen that all the sages of Israel, before our Master's time and after him were accustomed to take compensation from the public, and even if we affirm that the halacha is according to our Master in the Mishna Commentary, it is possible that all the sages of the generations agreed, based on \"A time to act for God, they have overturned Your Torah\" (Ps. 119:126), for if sustenance for students and teachers were not available, they could not labor in Torah appropriately, and the Torah would be forgotten, God forbid, and it [sustenance] being available, they can engage, and \"He will magnify and glorify Torah.\" (Isa. 42:21) " + ] + ], + [], + [ + [ + "Just as a person is commanded...and afterward he returns the lost object of his teacher.: In [Bava] Metzia 43a, at the end of the 2nd chapter - It was taught: His father's lost object and his teacher's lost object - his teacher's takes precedence, since his father brings him to life in this world, but his teacher who taught him wisdom brings him to life in the world to come. And if his father is equal to his teacher [in wisdom] - his father's takes precedence. His father and his teacher were [each] carrying a burden - he lays down his teacher's, and afterward lays down his father's. His father and his teacher were in captivity - he redeems his teacher, and afterward redeems his father. But if his father is a Sage - he redeems his father, and afterward redeems his teacher. (Bava Metzia 43a) And the words of our Teacher (Rashi) who wrote here that: if his father is a Sage, even though he is not equal [in wisdom] to his teacher, he returns his [father's] lost object, and afterward returns his teacher's. It is surprising that this was taught explicitly in our Mishnah that if his father was equal [in wisdom] to his teacher, his father's [lost object] takes precedence. Therefore clearly if he is not equal, his teacher's takes precedence. Yet our Teacher himself wrote in Chapter 12 of the Laws of Robbery and Lost Property, \"If he chanced upon [both] the lost object of his teacher and the lost object of his father - if his father was equal to his teacher [in wisdom], his father's takes precedence, but if not his teacher's takes precedence. And this is characteristic of his teacher, that he learned the majority of his Torah wisdom from him.\" " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Sefaria Community Translation", + "https://www.sefaria.org" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..4565de7415cd7c2bd7bf205ae74b739500064412 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,413 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [ + [ + "נשים ועבדים וכו'. פ\"ק דקידושין [כ\"ט] אמרינן דאין אדם חייב ללמד את בתו תורה מדכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם. ובסוף פרק שני דכתובות [כ\"ח.] אמרינן דאסור שילמד עבדו תורה. ואמרינן תו בפ\"ק דקדושין דמדכתיב ולמדתם אותם את בניכם וכתיב בדוכתא אחרינא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם ילפינן שכל שאחרים מצווים ללמדו מצווה ללמד עצמו וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אינו מצווה ללמד עצמו: \n", + "ואין האשה חייבת וכו'. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "כשם שחייב אדם ללמד את בנו וכו'. שם ברייתא ומימרא דריב\"ל ודלא כאידך ברייתא דפטרה מללמד את בן בנו: \n", + "ולא בנו ובן בנו בלבד וכו' מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך וכו'. בספרי: \n", + "אם כן למה נצטוה וכו'. כוונת רבינו לתת שני הבדלים בין בנו לבן חבירו, אחד דבנו קודם, שני דבנו חייב לשכור לו מלמד אם הוא אינו יכול אבל בן חבירו אינו חייב לשכור לו מלמד דדוקא בטורח גופו נתחייב אבל לא בהוצאת ממונו. ואפשר דלדעת רבינו גם לבן בנו חייב לשכור לו מלמד. ובן בן בנו נ\"ל פשוט דקודם לבן חבירו דנקט בן בנו וה\"ה לבן בן בנו ולא ה\"מ למכתב והודעתם לזרעך דהו\"א בנות בכלל. אבל הא מספקא לי אי בן בתו קודם לבן חבירו דאפשר דאין קודם לבן חבירו אלא היכא דנתחייב באביו אבל גבי בת דליכא למימר הכי לא: \n\n" + ], + [ + "מי שלא למדו אביו וכו'. פרק קמא דקידושין (דף כ\"ט:): \n", + "וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם וכו'. בסוף פ\"ק דקידושין. ותיבת וכן אינה נוחה לי ויש ליישב דה\"ק אע\"פ שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו. ותדע שהוא מצווה בכך שהרי מצינו בכל מקום קודם התלמוד למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ומאחר שהוא חייב לעשות חייב הוא ללמוד: \n\n" + ], + [ + "היה רוצה ללמוד ויש לו בן וכו'. פ\"ק דקדושין (דף כ\"ט) ת\"ר הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו ר' יהודה אומר אם בנו למודו מתקיים בידו בנו קודמו כי הא דר' יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שדריה אבוה לקמיה דאביי כי אתא חזייה דלא מחדדן שמעתתיה אמר ליה אנא עדיפנא מינך תיב את ואיזיל אנא כלומר דהכא עסקינן בשצריך אחד מהם לטרוח אחר מזונות שניהם. ופסק רבינו כר' יהודה דהא עבד רב אחא עובדא כוותיה והקדים בנו לו אי לאו דחזא דלא מחדדן שמעתתיה. וטעמא דעבד כוותיה אי משום דס\"ל דהלכה כמותו או דס\"ל דלא בא אלא לפרש דברי ת\"ק. וכתב רבינו ואע\"פ שבנו קודם לא יבטל הוא כי היכי דלא נימא הרי עוסק לפרנס בנו הלומד וליפטר איהו מת\"ת לגמרי קמ\"ל דלא כיון דתרי מצוות נינהו: \n\n" + ], + [ + "לעולם ילמוד אדם תורה וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "מאימתי אביו חייב ללמדו תורה וכו'. ברייתא סוף לולב הגזול (סוכה מ\"ג): \n", + "ומ\"ש עד שיהיה בן שש וכו'. יתבאר בפרק שאח\"ז: \n\n" + ], + [ + "היה מנהג המדינה וכו'. (פ\"ק דקדושין) [פ\"ד דנדרים דף ל\"ז] ומשמע לי דמכאן ואילך אין חייב ללמדו אפילו בחנם: \n", + "מקום שנהגו ללמוד תורה שבכתב בשכר וכו'. פ' אין בין המודר (נדרים ל\"ו) ופרק עד כמה: \n", + "ומ\"ש לא מצא מי שילמדנו בשכר וכו'. פ' עד כמה (בכורות כ\"ט): \n\n" + ], + [ + "כל איש מישראל חיב בת\"ת וכו'. מצינו בגמרא כמה חכמים שהיו חולים ועניים כמו ר' אלעזר בר\"ש בהפועלים [פ\"ד.] שהיה חולה ור' חנינא בן דוסא בתעניות [כ\"ז:] והלל בפרק אמר להם הממונה (יומא ל\"ה) שהיו עניים וכולם עוסקים בתורה: \n\n" + ], + [ + "גדולי ישראל היו מהם חוטבי עצים. כגון הלל: \n", + "ומהם שואבי מים. כגון רב הונא בפרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק\"ה): \n", + "ומהם סומין. כגון רב יוסף: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) עד אימתי חייב ללמוד תורה וכו' וחייב לשלש זמן למידתו. מימרא דרב ספרא פרק קמא דקדושין (דף כ\"ט): \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בתחלת תלמודו וכו'. זה דבר פשוט דלגמרא צריך זמן רב מה שאין צריך להמקרא ולמשנה ואהא סומכין העולם שאין משלשין: \n\n" + ], + [ + "האשה שלמדה תורה וכו'. כן משמע בפ' היה נוטל (סוטה כ\"א) דאהא דתנן אם יש זכות תולה לה ואמרינן בגמרא זכות דמאי אילימא זכות תורה הא אינה מצווה כלומר וכיון שכן אין שכרה גדול כמצווה ועושה כדאמר רבי חנינא בריש ע\"ז (דף ג') ובפ\"ק דקדושין (דף ל\"א). וכתבו התוספות דהיינו טעמא שהמצווה דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו: \n", + "ואע\"פ שיש לה שכר צוו חכמים וכו'. סוטה פרק היה נוטל פלוגתא דבן עזאי ורבי אליעזר ופסק כר\"א: \n", + "ומ\"ש בד\"א בתורה שבע\"פ וכו'. הטור כתב בשם רבינו בהפך ונראה שנוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו ונוסחא דידן עיקר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מושיבין מלמדי תינוקות וכו'. בתרא פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ״א) התקין יהושע בן גמלא שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר: \n", + "וכל עיר שאין בה תינוקות וכו'. שבת פרק כל כתבי (שבת דף קי״ט) אמר ר״ל משום ר' יהודה נשיאה כך מקובל אני מאבותי כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה ואמרי לה מחרימין אותה. ורבינו קיים שתי הלשונות דברישא מחרימין אנשיה והדר מחרימין אותה כלומר מחריבין אותה. \n", + "ומ\"ש שאין העולם מתקיים וכו', שם: \n\n" + ], + [ + "מכניסין את התינוקות להתלמד וכו'. פרק לא יחפור (בתרא כ\"א) גבי תקנת יהושע בן גמלא תניא שיהיו מכניסים אותם כבן שש כבן שבע ומשמע ליה לרבינו דהא בבריא הא בכחוש וכ\"כ התוס': \n", + "ומ\"ש ובפחות מבן שש אין מכניסין. בפ' לא יחפור ובפרק נערה (כתובות נ') דא\"ל רב לרב שמואל בר שילת שהיה מלמד תינוקות בציר מבר שית לא תקבל בר שית תקבל וספי ליה כתורא כלומר הלעיטהו תורה. והא דתנן בפ\"ה דאבות בן חמש למקרא איכא למימר דמשמע לרבינו דהיינו בן חמש שלימות שנכנס בשנת שש: \n", + "ומכה אותם המלמד וכו'. פ' לא יחפור (בתרא שם) א\"ל רב לרב שמואל בר שילת כי מחית לינוקי לא תמחי אלא בערקתא דמסאנא: \n", + "ויושב ומלמדן כל היום וכו' ולא יבטלו התינוקות וכו'. ומ\"ש אבל בשבת אין קורין בתחילה וכו'. ברייתא פרק אין בין המודר (נדרים ל\"ז) תינוקות לא קורין בתחילה בשבת אלא שונין בראשון. ופי' הר\"ן לא קוראין בתחילה מה שלא קראו בימיהם אלא שונין בראשון אם קראו כלום ראשונה לפני השבת שונין אותו בשבת אע\"פ שהיא חזרה ראשונה עכ\"ל. וכן פירשו התוספות והריב\"ש: \n", + "ואין מבטלין התינוקות ואפילו לבניין בית המקדש. מימרא כל כתבי (שבת דף קי\"ט:): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב מלמד התינוקות וכו'. למד כן מדאמרינן פ' לא יחפור דמשום דרביה דיואב לא דק בשיבושא חד דטעה יואב נאמר עליו ארור עושה מלאכת ה' רמיה וממילא שמעינן דה\"ה לכל הגורם לטעות התינוקות: \n\n" + ], + [ + "ומי שאין לו אשה וכו'. משנה בסוף קדושין (דף פ\"ב) לא ילמד רווק סופרים ולא תלמד אשה סופרים רבי אליעזר אומר אף מי שאין לו אשה לא ילמד סופרים ואמרינן בגמ' דה\"ק אפילו יש לו ואינה שרויה אצלו. ונראה מדברי רבינו שפוסק כר\"א וכן נראה עוד מדבריו פ' כ\"ב מהלכות איסורי ביאה. וטעמו משום דשקלו וטרו בגמרא אליביה. והרב המגיד דחה שם טעם זה וכתב שנראה מדברי הרי\"ף דהלכה כת\"ק ושכן נראה לו עיקר. \n", + "ומה שכתב וכל אשה, כלומר ואפילו נשואה דבשלמא גבי איש כיון שאשתו עמו היא משמרתו לפי שדרכה להיות תמיד בבית אבל אין דרך האיש להיות תמיד בביתו. וטעם האבות והאמהות מפורש שם בגמ': \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) כ\"ה תינוקות. מימרא דרבא פרק לא יחפור (בתרא כ\"א): \n", + "ומ\"ש מוליכין את הקטן וכו'. שם פלוגתא דאמוראי הי עדיף גריס ולא דייק כלומר שלמד הרבה ולא דייק בלימוד התינוקות שלא ישתבשו או דייק ולא גריס. ולא ראה רבינו להכריע משום דחדא מימרא דרבא ולא מייתי ראיה ורב דימי בר פלוגתא מייתי ראיה וכיון דרבא הוא מאריה דתלמודא טפי מרב דימי ה\"ל שקולים ויבאו שניהם ולכן תלה בדעת אביו של תינוק. או נימא דסובר ז\"ל דכיון דלא איפסיקא הלכתא אין משנין התינוק אלא למאן דגריס ודייק. ושיעור דבריו כך הם למלמד אחר שהוא מהיר ממנו בין במקרא בין בדקדוק כלומר בשניהם. וזה נראה עיקר: \n", + "במה דברים אמורים כשהיו שניהם. מימרא דרבא שם (בתרא בתרא דף כ\"א): \n\n" + ], + [ + "אחד מבני מבוי וכו'. עד סוף הפרק הכל פשוט שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בשלשה כתרים וכו'. פרק בא לו כהן גדול (יומא דף ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "אמרו חכמים ממזר תלמיד חכם וכו'. משנה סוף הוריות (דף י\"ג): \n\n" + ], + [ + "אין לך מצוה בכל המצות וכו'. בריש פאה ותלמוד תורה כנגד כלם: \n", + "שהתלמוד מביא לידי מעשה וכו'. סוף פירקא קמא דקידושין (דף מ'): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב היה לפניו עשיית מצוה וכו'. ירושלמי פרק אלו עוברין ובריש חגיגה רבי אבהו שלח בריה לטבריה וכו' המבלי אין קברים בקסרי שלחתיך לטבריה נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד התלמוד קודם למעשה רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה אבל אין שם מי שיעשה מעשה מעשה קודם: \n\n" + ], + [ + "תחלת דינו של אדם וכו'. סוף פרק קמא דקדושין (דף מ') ופרק קמא דסנהדרין (דף ז'): \n", + "לעולם יעסוק אדם בתורה וכו'. ריש פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ':): \n\n" + ], + [ + "כך היא דרכה של תורה וכו' עד שמא לא תפנה. במסכת אבות בברייתא דשנו חכמים וקצתו בפ\"ה וקצתו בפ\"ב: \n\n" + ], + [], + [ + "כתוב בתורה לא בשמים היא וכו'. עירובין פ' כיצד מעברין (עירובין נ״ה:) ויתר הדברים במס' אבות: \n\n" + ], + [ + "דברי תורה נמשלו למים וכו'. פ\"ק דתעניות (דף ז'): \n\n" + ], + [ + "כל המשים על לבו וכו'. רבינו ז\"ל הרחיב פיו ולשונו בפירוש המשנה פ\"ד דמסכת אבות על ההספקות שנותנין גם לתלמידים גם לרבנים. וגם כי נראה מדבריו שרוב חכמי התורה הגדולים שבאותו זמן או כלם היו עושים כן וגם פה אזדא לטעמיה. והנה הוא ז\"ל הביא שם ראיה מהלל הזקן [יומא ל\"ה:] שהיה חוטב עצים ולומד. ואין משם ראיה שזה היה דוקא בתחילת למודו ולפי שהיה בזמנם אלפים ורבבות תלמידים אולי לא היו נותנין אלא למפורסמים שבהם או שכל מי שהיה אפשר לו שלא ליהנות היה עושה אבל כשזכה לחכמה ולמד דעת את העם התעלה על דעתך שהיה חוטב עצים. גם מה שהביא מר' חנינא בן דוסא [ברכות י\"ז:] אינה ראיה שאם היה רוצה להתעשר לא היה צריך לשאול מבני אדם רק מן השמים היו נותנים לו כמוזכר בתעניות [כ\"ה.] אבל הוא ז\"ל לא רצה ליהנות מן העולם הזה ואין דברינו אלא ברוצים ליהנות מן העולם הזה אבל שלא באיסור. וקרנא [כתובות ק\"ה.] שהיה מרויח שהיה בודק באוצרות יין איזה ראוי להתקיים אותה אומנות יפה היא ובלא טורח גדול. ואין ספק שמי שחננו השם יתברך להתפרנס ממלאכתו אסור לו ליטול ורב הונא דהוה דלי דוולא כבר פירש\"י ז\"ל שהיה דולה להשקות שדותיו ובזה אין גנאי גם כי כפי זה כבר היו לו קרקעות ולא היה צריך ליטול. והביא עוד ראיה ממה שאמרו במי שאחזו [ס\"ז:] רב יוסף איעסק בריחייא רב ששת בכשורי אמר כמה גדולה מלאכה שמחממת את בעליה. וכבר נזהר רש\"י ז\"ל מזה וכתב דלרפואה היו עושים כן בימות השלג להתחמם ולהזיע. ואיני מבין כוונת רבינו הלא נערים בעץ כשלו אף כי סומים כי רב ששת סומא היה כנראה באותה סוגיא ואיך היה נושא קורות וא\"כ ע\"כ י\"ל כרש\"י שהיה נושא משא בתוך ביתו ממקום למקום. ודחה שם רבינו ראית אמרם היתה כאניות סוחר לומר דהיינו דוקא כשהיו חולים. ואמת הדבר שר' אלעזר בר\"ש אמרו [ב\"מ פ\"ד:] שהיה חולה אבל מ\"מ אם כוונת הכתוב לכך מה משבח התורה הרי כל בעלי מומין אע\"פ שלא יהיו בני תורה ממרחק יביאו לחמם כי הרואה עצמו בצער נודר כך לצדקה ונותנין אותו לעניים החולים וגם שר' אלעזר בידו היה לסלק היסורים מעליו כמוזכר בהפועלים וכיון שכן היה גורם לעצמו ליהנות מד\"ת וא\"כ מהו שטוען רבינו ואומר והמעשים אשר ימצאו בגמרא מאנשים בעלי מומין בגופן שאין תחבולה להם אלא לקחת ממון אחרים ואם לא מה יעשו הימותו זה לא צותה תורה אינה טענה דאיכא למימר שיסלקו יסוריהם מעליהם ולא ימותו. גם שמצינו בדברי חז\"ל [כתובות ק\"ה:] שלתת דורון לת\"ח שהוא כאילו מקריב ביכורים והביאו ראיה מאלישע כמוזכר פ' שני דייני גזירות וכן מצינו כשהיו הולכים לשאול לנביא היו נותנין לו דורון. ולפי פשט דברי רבינו גם דורון אסור לו לקבל דאל\"כ למה נדחק באותו פסוק דהיתה כאניות סוחר לימא התם בתורת דורון הוה. ומצינו בר' יוחנן שהיה מפרנסו הנשיא כדאיתא בסוטה (פרק היה נוטל דף כ\"א) גם בדברי קבלה מצינו גם ליושבים לפני ה' יהיה לאכול לשבעה וכו'. ובסוף הזרוע (חולין קל\"ד:) אמרינן ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא קדם ר' אמי וזכה בהם ופריך והיכי עביד הכי והא כתיב ונתן ולא שיטול מעצמו ומשני לעניים זכה בהם ואי בעית אימא אדם חשוב שאני כלומר ממונה ראש ישיבה דתניא והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו. ופירש\"י שקא דדינרי דינרי זהב שלחו ממקום אחר לבני הישיבה וודאי דר' אמי לא היה חולה דאי לא לשני הכי אלא בריא הוה ואפילו הכי זכה בהם ולא הוקשה להם למה נטלו אלא מפני שנטלו מעצמו הא לאו הכי שפיר דמי. ועוד דמשמע בפירוש דאדם חשוב אפילו ליטול מעצמו שרי. ומה שהביא להשתיק החולקין ממעשה דר' טרפון [נדרים ס\"ב] ודיונתן בן עמרם [ב\"ב ח'.] אדרבה משם ראיה דאמר רבינו הקדוש שלא יכנס להתפרנס משלו אלא ת\"ח ואם איתא שאסור היאך היה מכשילן לת\"ח לתת להם מה שהוא אסור ועוד דלא מן השם הוא זה דודאי כל היכא שיש לו אסור לו ליהנות מדברי תורה וגם יש לו למעבד כל טצדקי דאפשר שאם יהנה יהיה בתורת עני וכההיא דיונתן בן עמרם. ויותר נראה לומר דכל שאין לו משרא שרי ליהנות ויונתן בן עמרם לפנים משורת הדין הוא דעבד וכמו שאמרו שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה דמשמע דוקא יונתן הוא דלא הוי מתהני הא אינך הוו מתהנו דאי לאו הכי הל\"ל שמא שום בן תורה הוא שאינו נהנה בכבוד תורה. ועוד דאם איתא דאסור היאך לא נמצא שום אחד שיעמיד דבריו על דין תורה אלא יונתן בן עמרם לבדו: \n", + "ופירוש המשניות שם באבות כך הם לדעתי ר' ישמעאל אומר הלומד על מנת ללמד כלומר שאין כוונת למידתו לשמה רק להתכבד בהיותו ראש ישיבה כמו שאמרו בפ' קונם [ס\"ב.] לאהבה את ה' שלא תאמר אקרא כדי שיקראוני חכם אשנה כדי שיקראוני רבי או שאהיה זקן ויושב בישיבה, או שכוונתו ע\"מ ללמד וליטול שכר כמי שלומד איזה אומנות מספיקים בידו ללמוד וללמד כפי כוונתו ולא יותר אבל הלומד ע\"מ לעשות הוי לומד לשמה ומספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות כי כל אלה בכלל כוונתו כי לימוד התלמידים גם השמרו ממצות ל\"ת ועשותו מצות עשה מעשה יאמר לו. בא ר' צדוק ואמר אל תטעה לומר כיון שאני רואה שגם ללומד ע\"מ ללמד מספיקין בידו כפי כוונתו שאין בו עון אשר חטא אל תכוין לשום אחת מהכוונות הרמוזות בעל מנת ללמד. ובבחינת המכוין השגת הכבוד אמר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ובבחינת המכוין ללמוד כדי להתפרנס כמי שלומד אומנות אמר ולא קורדום לחפור בהם. ותדע ששתי הכוונות אסורות שכך היה הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף וכיון שהלל סתם דבריו הא למדת שכל הנהנה מדברי תורה איזה מין של הנאה שיהיה כלומר שלומד על מנת השגת כבוד או השגת פרנסתו נוטל חייו מן העולם. גם משנת הלל שהזכיר הכתובה בפ\"א כך פירושו לדעתי הוא אמר תחלה הוי מתלמידיו של אהרן ומדרך העולם שההולכים בדרכים ישרים כאלה כונתם לקנות שם או להרויח, כנגד מי שמכוין לקנות שם אמר נגד שמיה וכו'. וא\"ת מי הכניסני בתגר זה אם למדתי לא אוסיף עוד כי אם אלמוד אולי אתכוין לקנות שם ואובד שמי וכשלא אוסיף לא אענש או אם שמעתי מאמר זה קודם שאלמוד לא אלמוד אמר ודלא מוסיף יסוף אע\"פ שלמד כיון ששנה ופירש ה\"ז קשה מכולם ודאי יסוף אבל אותו שלא רצה ללמוד חייב מיתה הוא ומ\"מ אם יש לו זכות תולה לו ולכך שינה לומר בראשון יסוף ובשני חייב מיתה. וכנגד כוונת הרוחת הממון אמר ודאשתמש בתגא חלף וכאן נכללות כל הנאות ד\"ת. וה\"מ המכוין בהתחלת למודו לכוונות האלה או שאפשר לו להתפרנס בלא שיטול שכר תלמודו אבל אם למד לשם שמים ואח\"כ אי אפשר לו להתפרנס אם לא יטול שכר מותר. וזה נחלק לשלשה חלקים אם שיטול מאבות הבנים שכר ללמד בניו או ללמדו. ואם שיושב ולומד וכל הבא לקרבה אל המלאכה יקרבהו לתורה ולמצות. ואם שיושב ודן דין אמת לאמתו. וכל אלו החלקים למדנו היתרם מפרק שני דייני גזירות דאמרינן התם ת\"ח המלמדין הלכות שחיטה והלכות קמיצה לכהנים נוטלים שכרם מתרומת הלשכה וכתבו התוספות דאע\"ג דאמרינן בפ' אין בין המודר דשכר תלמוד אסור הכא שאני דכל שעה היו יושבים ולא היו עוסקין בשום מלאכה ולא היה להם במה להתפרנס והיה מוטל על הצבור לפרנסם. מדבריהם למדנו שלא אסרו שכר התלמוד אלא כשיש לו ממקום אחר כדי פרנסתו. ומכאן יש ללמוד לשני החלקים הראשונים שלפיכך היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה מלמדי הלכות שחיטה וקמיצה לכהנים לפי שהרי הם מהנים בזה לישראל עצמם שאם הכהנים לא ידעו היאך יקריבו קרבנות ישראל ה\"נ אם אין גדיים אין תיישים ומי יורה שמועה ונמצאת ח\"ו תורה בטלה מאליה וא\"כ עליהם מוטל לפרנסם דה\"ל כאילו מלמדים אותם בעצמם ושרי כמ\"ש בשם התוספות. גם החלק השלישי נלמד ממה שאמרו בפ' הנזכר גוזרי גזירות כלומר דיינין שגוזרים גזירות שבירושלים נוטלים שכרם תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה. גם שם כתבו התוספות דטעמא לפי שלא היה להם ממה להתפרנס וכשם שהיו מגבין השקלים אפילו בע\"כ כ\"ש שמגבין בזמן הגליות כל מה שצריך להעמדת ציבור ואלמלא כן ח\"ו היינו כאובדים בעניינו ואין לך צורך ציבור גדול ממה שצריכין להעמיד ביניהם מורה צדק גם תלמידים ימלאו מקומו בהפרדו מן העוה\"ז וכופין אלו לאלו על החקים הקבועים על כך. ואמרינן תו בגמרא אהא דגוזרי גזירות לא רצו מוסיפין להם לא רצו אטו ברשיעי עסקינן ומפרש רש\"י ברשיעי שנוטלים שכר לדון יותר מכדי חייהם אלא לא ספקו אע\"פ שלא רצו ליטול מוסיפין להם. הכלל העולה שכל שאין לו ממה להתפרנס מותר ליטול שכרו ללמד בין מהתלמידים עצמן בין מן הצבור. וכן מותר לו ליטול שכר מהצבור לדון או מהבעלי דינין אחר שמירת התנאים הנזכרים בהלכות סנהדרין. ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת אפשר לומר שכוונת רבינו כאן היא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד אבל שילמוד מלאכה המפרנסת אותו ואם תספיקנו מוטב ואם לא תספיקנו יטול הספקתו מהצבור ואין בכך כלום. וזהו שכתב כל המשים על לבו וכו'. והביא כמה משניות מורות על שראוי ללמוד מלאכה ואפילו נאמר שאין כן דעת רבינו אלא כנראה מדבריו בפירוש המשנה קי\"ל כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח\"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר: \n\n" + ], + [], + [ + "אדם כי ימות באהל וכו'. בסוף ברכות (ס\"ג:) ובפ' ר\"ע (שבת פ\"ג): \n", + "שכל היגע בתורה בבה\"מ וכו'. בירושלמי ריש פ' אין עומדין: \n", + "וכל היגע בתלמודו בצנעה וכו'. ג\"ז שם: \n", + "וכל המשמיע קולו וכו' אבל הקורא בלחש וכו'. עירובין פרק כיצד מעברין (עירובין דף נ״ד): \n\n" + ], + [ + "אין רנה של תורה אלא בלילה וכו'. [במדרש רבה שיר השירים על פסוק קווצותיו תלתלים]: \n", + "חוט של חסד נמשך עליו וכו'. בריש ע\"ז (דף ג':) \n", + "וכל בית שאין נשמעין בו דברי תורה וכו'. בריש פרק חלק (סנהדרין צב.) מימרא דרבי אלעזר. ובספרי רבינו כתוב שנאמר כי דבר ה' בזה וכו' והוא טעות סופר דהא בגמרא לא מפיק ליה אלא מדכתיב תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו ואין שריד אלא תלמיד חכם דכתיב ובשרידים אשר ה' קורא. לפיכך יש למחוק בדברי רבינו שנאמר ולא מייתי קרא דיליף מיניה ר' אלעזר הכי. ובספר מוגה מצאתי שנאמר כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח, ומ\"ש כי דבר ה' בזה רישא דמילתא היא, ומה שכתב זה שלא השגיח על דברי תורה וכו' גריר בתריה. והכי איתא בהגדת חלק (סנהדרין צ\"ט) גמרא האומר אין תורה מן השמים תניא כי דבר ה' בזה ר' נתן אומר כל שאינו משגיח על המשנה רבי נהוראי אומר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק ריב\"ק אומר כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. ובסוף פ\"ק דחגיגה (דף ט') תנן איזהו מעוות שאינו יכול לתקון זה ת\"ח שפירש מן התורה: \n", + "כל המבטל את התורה מעושר וכו'. במס' אבות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין מלמדין וכו' או לתם. כלומר שאין ברור לנו אם הוא טוב אם לאו. ולמד כן מדאמרינן פרק תפלת השחר (ברכות כ\"ח) שהיה ר\"ג מכריז כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש ואסיקנא התם שלא הסכימו על ידו: \n", + "כל השונה לתלמיד שאינו הגון וכו'. מימרא דרבי זירא בחולין פ' הזרוע (חולין דף קל״ג): \n", + "אם הרב דומה למלאך וכו'. פרק אלו מגלחין (מ\"ק ט\"ז) גבי ההוא צורבא מרבנן דהוו צריכי ליה רבנן והוו סנו שומעניה ושמתיה רב יהודה: \n\n" + ], + [ + "כיצד מלמדין וכו' ולא ישב הרב וכו'. פרק אלו מגלחין (שם) דוד הוה יתיב אארעא ומתני להו לרבנן, ר\"פ הקורא עומד (מגילה כא) אמר רב יהודה אמר רב מנין לרב שלא ישב ע\"ג מטה וישנה לתלמידיו ע\"ג קרקע שנאמר ואתה פה עמוד עמדי. וכתב הר\"ן ומקשו הכא והא אמרינן בפ' השוכר את הפועלים (ב\"מ פ\"ד:) דר\"ג וריב\"ק הוו יתבי אספסלי ורבי אלעזר בר\"ש ורבי הוו יתבי קמייהו אארעא. ובפ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז) נמי אמרינן ביבנה הוו ארבעה ושמעון התימני היה דן לפניהם בקרקע ואף בימי דוד אמרינן במ\"ק (דף ט\"ז:) עירא היאירי הוה מתני לישראל ע\"ג כרים וכסתות ודוד לא קביל עליה אלא אארעא. יש לומר כי היכי דמתרצינן בגמרא רכות מעומד קשות מיושב ה\"נ בשמועות קשות היו יושבין אספסלי שאם היו יושבים בקרקע עם תלמידיהם לא היו יכולין לעיין בהם היטב. אי נמי כאן קודם שהגיעו לכלל סמיכה כאן לאחר שנסמכו דהתם ראוי לרב לחלוק להם כבוד עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ולא יגביה הרב קולו וכו' ולא יגביה המתרגם קולו וכו'. ברייתא ר\"פ שלשה שאכלו (ברכות מ\"ה) אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא ימעך הקורא קולו ויקרא. ומה שכתב ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב דמשמע דבעת שהוא מדבר לעם הרשות בידו להגביהו, למד כן מדאמרינן קודם הך ברייתא מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול בקולו של משה ומשמע לרבינו דמדקאמר יעננו משמע שהיה שואל להשי\"ת והשי\"ת היה משיבו ואז דוקא קאמר שלא יגביה קולו יותר מן הקורא אבל כשהוא אומר הדברים לעם יגביה קולו כל מה שירצה כדי להשמיעם: \n", + "אין המתרגם רשאי לא לפחות ולא להוסיף וכו' אלא אם כן היה אביו או רבו. כתב הראב\"ד ז\"ל דבר זה מקרה חדש היה והוא רב שעמד תורגמן לר' שילא במסכת יומא ושינה והוסיף שהיה גדול ממנו, עכ\"ל. ואני אומר שאם רבינו הביא ראיה משם אין זו השגה שרבינו צריך לכתוב כל מה שיקרה בין חדש בין שאינו חדש, אלא אי קשיא הא קשיא לפי שאין שם מוזכר אביו ואיכא למימר דוקא מי שהוא גדול ממנו בחכמה אפשר שיפחות ויוסיף אבל אם אינו גדול ממנו בחכמה אף אם הוא אביו למה יפחות או יוסיף. ועוד קשה לי דמשמע מדברי רבינו דדוקא רבו אבל אם אינו רבו אף אם הוא גדול ממנו בחכמה אינו יכול לפחות או להוסיף ובאותו מעשה רב לא היה רבו דרבי שילא ואפי' הכי שינה. ועוד דמשמע מהתם שלא הכיר רבי שילא את רב שאילו הכירו לא היה מעמידו למתורגמן ומדברי רבינו נראה שאפילו מכירו יכול להעמידו שהרי אביו או רבו ודאי ניכרים לו הם. אבל רבינו הוציא דברים אלו מהירושלמי בפרק הקורא את המגילה עומד דהכי איתא התם תורגמן שהוא עומד לפני חכם אינו רשאי לא לשנות ולא להוסיף אלא א\"כ היה אביו או רבו. והכי איתא בתוספתא כתבה הרי\"ף בסוף מגילה ואע\"פ שממה שכתב הר\"ן שם נראה שהוא מפרש אלא א\"כ היה החכם אביו של מתורגמן או רבו משום דאין אדם מתקנא בבנו ותלמידו, רבינו לא משמע ליה הכי אלא היה המתורגמן אביו או רבו של חכם קאמר. והראב\"ד נראה שהיה מפרש הירושלמי והתוספתא כפירוש הר\"ן ולפיכך השיג על רבינו שזה מקרה חדש שהגדול יתרגם לקטן ולא נמצא אלא פעם אחת בההיא דרבי שילא ואף גם שם לא היה אביו ולא רבו אלא גדול ממנו וא\"כ לא הוה ליה להרמב\"ם לכתוב אם היה המתורגמן אביו או רבו ואפילו גדול ממנו לא הוה ליה לכתוב כיון שלא נמצא אלא פעם אחת במקרה שלא הכירוהו. ורבינו תשובתו בצדו שהוא מפרש הירושלמי והתוספתא דאם היה המתורגמן אביו או רבו של חכם קאמר: \n", + "ומה שכתב רבינו אומר הרב למתורגמן כך אמר לי רבי וכו'. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף ל\"א): \n\n" + ], + [ + "הרב שלמד וכו' אלא חוזר ושונה. ברייתא כיצד מעברין (עירובין נ\"ד:): \n\n" + ], + [ + "אין הביישן למד ולא הקפדן מלמד. פרק שני דמסכת אבות: \n", + "במה דברים אמורים וכו' עד במהרה. פשוט הוא: \n", + "ומה שכתב זרוק מרה בתלמידים. בפרק הנושא (כתובות דף ק\"ג:): \n\n" + ], + [ + "אין שואלים את הרב כשיכנס וכו'. תוספתא דסנהדרין פרק שביעי: \n", + "ואין שואלים את הרב מענין אחר. בריש שבת (דף ג') דאמר ליה ר' חייא לרב כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתא דלמא לאו אדעתיה דאי לאו דרבי גברא רבה הוא כסיפתיה דמשני לך שנויא דלאו שנויא כלומר והיית מקשה לו והוה מכסיף: \n", + "ויש לרב להטעות וכו'. בכמה מקומות בגמרא ורבה לחדודי לאביי הוא דעבד: \n\n" + ], + [ + "אין שואלים מעומד וכו'. [כ\"ז עד ולא ישאל בענין יותר מג' הלכות, בתוספתא דסנהדרין פ\"ז]: \n", + "ואין שואלים את הרב אלא בענין שהם קורין בו. כלומר דלעיל אמר שלא ישאל את הרב רק באותו נושא שלומדים שאם לומדים דיני שבת אל ישאלנו בדיני יו\"ט והשתא קאמר שאפילו באותו נושא עצמו אין שואלים אלא בענין שהם לומדים כלומר שאם עסוקים בדיני הוצאה מרשות לרשות אל ישאלנו חבית שנשברה מה תקנה יעשו בשבת אף אם הכל מדיני שבת: \n\n" + ], + [ + "על מה שאמר רבינו או בשתי תשובות כתוב בספר הבתים הרב לא הזכיר בתחלה תשובות ויראה לי שחסר מן הספר. ולשון ההלכות אחד שואל ואחד אומר שלא לשאול נזקקין לשואל והשואל מעשה צריך שיאמר מעשה אני שואל. ויראה שזה שאומר שלא לשאול רצונו שלא ישאלו אלא שרוצה להשיב במה שהם עסוקים, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אין ישנים בבית המדרש. במגלה פרק בני העיר (מגילה דף כ״ח.) שאלו את ר' זירא במה הארכת ימים ואחד מהדברים שאמר להם שלא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי: \n", + "וכל המתנמנם וכו'. מימרא דרבי זירא פרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע\"א:): \n", + "אין מסיחין וכו'. אפילו מי שנתעטש וכו'. ברכות סוף פרק אלו דברים: \n", + "וקדושת בית המדרש וכו'. פשוט פרק בני העיר (מגילה דף כ\"ו): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כשם שאדם מצווה וכו' עד ואח\"כ משיב אבידת רבו. במציעא (דף ל\"ג) סוף אלו מציאות תנן אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת שאביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבידת אביו קודמת היה אביו ורבו נושאים משאוי מניח של רבו ואח\"כ מניח של אביו היה אביו ורבו עומדים בבית השביה פודה את רבו ואח\"כ פודה את אביו ואם היה אביו ת\"ח פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו. ודברי רבינו שכתב כאן דאם היה אביו ת\"ח אע\"פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו ואח\"כ משיב אבידת רבו תמוהים דהא במתני' קתני בהדיא ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבידת אביו קודמת משמע בהדיא שאם אינו שקול אבידת רבו קודמת. ועוד שרבינו עצמו כתב פרק י\"ב מהלכות גזילה פגע באבידת רבו עם אבידת אביו אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת והוא שיהיה רבו מובהק שרוב חכמתו של תורה ממנו למד. ונשאל אחד מבני בניו של רבינו על יישוב שתי לשונות הללו של רבינו שסותרים זה את זה. והשיב דכשאינו רבו מובהק אע\"פ שאין אביו שקול כיון שהוא ת\"ח אביו קודם והיינו הא דהכא וכשהוא רבו מובהק בעינן שיהיה אביו שקול ואם לאו של רבו קודם וכמבואר בדברי רבינו שם דברבו מובהק דוקא קאמר וכעולא שפסק כן בגמרא, עכ\"ל. וקשה לי על זה שבכל זה הפרק מדבר ברבו מובהק שכן אמר בסוף בד\"א ברבו מובהק וכו' אבל אם לא למד רוב חכמתו וכו' הרי מפורש דעד השתא לא איירי כלל בדיני רבו שאינו מובהק. ועוד שלא מצינו לא במשנה ולא בגמרא שיהא לרבו שאינו מובהק שום קדימה על אביו דהא במתניתין סתם רבו אמרו והיינו ודאי רבו מובהק דאילו שאינו מובהק אינו נקרא בשם רבו סתם. ועוד דמותיב בגמרא לר' יוחנן שפסק כרבי יהודה מדתנן רבו שלמדו חכמה ושני מאי חכמה רוב חכמה. ועוד דהא על ההיא מתניתין דאבידת אביו ואבידת רבו מייתי תלמודא תנו רבנן רבו שאמרו שלמדו חכמה וכו' והיינו ודאי רבו מובהק. ועוד דגרסינן התם אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעים זה על זה ולענין אבידה במקום אביו אינם חוזרין אלא לרבו מובהק ומשמע דאביו אע\"פ שאינו חכם קודם בכל דבר לרבו שאינו מובהק. וההגהות כתבו דט\"ס יש כאן ומה שכתב בהלכות גזילה עיקר שהוא מסכים לדין הגמרא. וכדבריהם נראה לי עיקר. וטעם דין זה השנוי במשנה דבפדיון שגופם בסכנה כיון שאביו ת\"ח אף אם אינו שקול יתחייב להציל נפשו מני שחת קודם כל אדם אבל אבידתו שאינו אלא הפסד ממון כל שאינו שקול אף אם יעבור על דעת אביו מעט אין רע, ובמשא משמע לי דמדלא מפליג תלמודא דאפילו אביו שקול רבו קודם דכיון שאין שם אבידת גוף ולא אבידת ממון רק להניח לו מעצבו הוה ליה ככבוד לחוד וחייב הוא בכבוד רבו יותר מכבוד אביו. וכל דינים הללו ברבו מובהק אבל רבו שאינו מובהק אפילו אין אביו תלמיד חכם אבידת אביו קודמת דיותר חייב בכבוד אביו מכבודו דלא מקרי הביאו לחיי העולם הבא כל שלא למד ממנו רוב חכמתו: \n", + "מורא רבך וכו'. במסכת אבות: \n", + "כל החולק על רבו וכו'. פרק חלק (סנהדרין ק\"ט): \n\n" + ], + [ + "איזהו חולק על רבו. בפ״ק דסנהדרין (דף ה':) תנא תלמיד אל יורה אלא א״כ נטל רשות מרבו ותניא תו התם תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל, ואמרינן בעירובין פ' הדר (עירובין דף ס״ב ס״ג) בפניו אסור וחייב מיתה שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה ואמרינן נמי התם דרב המנונא אורי בחדתא דארגיז בשני רב חסדא ואמר רבינא אתמר אורי ואתמר לא אורי בשניה דרב הונא רביה הוא דלא אורי ואורי בשני רב חסדא דתלמיד חבר דיליה הוה. ומשמע לרבינו דחדתא דארגיז היה רחוק מפומבדיתא מקומו של רב הונא יותר משלש פרסאות ואפילו הכי אסור להורות בחיי רבו ומשמע נמי התם מתוך הסוגיא דכל תוך שלש פרסאות חשיב כבפניו וחוץ לשלש כשלא בפניו וכן כתבו התוספות. וכדי ליישב זה עם מה שאמרו התלמיד אל יורה אלא א״כ היה רחוק ממנו שלש פרסאות דמשמע בין נטל רשות בין לא נטל רשות חוץ לשלש פרסאות שרי אנו צריכין למימר דהא דמשמע דאפילו חוץ לשלש פרסאות אסור היינו בקובע עצמו ללמד ולהורות והיינו דקאמר לא אורי בחדתא דארגיז דמשמע להיות שם ראש ללמד ולהורות והא דמשמע דחוץ לשלש פרסאות מותר היינו באקראי בעלמא. ומשמע מדברי התוספות דפ״ק דסנהדרין (דף ה') דאפילו נטל רשות מרבו תוך שלש פרסאות אסור וכן משמע מדאמרינן בפרק אע״פ (כתובות ס':) דאריסיה דאביי שאל ממנו דין אחד והורה לו ובא לפני רב יוסף ונמצא דהורה שלא כדין ואמר אז אביי הא מילתא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה לאו משום דמחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעא מילתא כלומר להורות כהלכה דהא אנא הוה גמירנא אותו דין ואפ״ה לא אסתייעא לי מילתא למימרא. נראה משום שאביי היה במקום רבו וכיון שהורה אותו דין אין ספק שנטל רשות דאם לא כן היאך היה מורה הרי אסור וחייב מיתה ואפ״ה אסיק דהא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא וכו' הוי טעמא משום אפקירותא ומשנטל רשות ליכא אפקירותא והשתא אסיק דלא הוי טעמא אלא משום דלא מיסתייעא מילתא ואם כן אפילו בנטל רשות אסור אלמא דאפילו נטל רשות בפניו דהיינו תוך שלש פרסאות אסור וכך הם דברי התוס' שם ג״כ. ושיעור לשון רבינו כך הוא בד״א דביש בינו ובין רבו שנים עשר מיל מותר להשיב בדבר שנקרא מקרה וכו': \n", + "כתב הרמ\"ך על דברי רבינו אפילו יהיה כדבריו שאסור להורות אפילו נתרחק ממנו שלש פרסאות מאין לו שאסור לו לקבוע מדרש בחיי רבו בעיר רבו כל שכן אם נתרחק ממנו שלש פרסאות וצ\"ע, עכ\"ל. ונראה לי שמה שאמר רבינו שאסור לו לקבוע מדרש וכו' היינו דוקא בשקובע עצמו להורות הוראות וכמ\"ש בסוף לשונו אבל לקבוע עצמו להוראה וכו': \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ולהפריש מן האיסור. פרק הדר (עירובין ס\"ג) ההוא גברא דהוה קטר חמרא בצינתא פי' בדקל בשבתא הוה יתיב רבינא קמיה דרב אשי רמא ביה קלא לא אשגח אמר להוי ההוא גברא בשמתא א\"ל כהאי גוונא מי מחזי כאפקירותא א\"ל אין חכמה וכו' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. וכאן היו שני עניינים בראשונה חשב שעשה כן מפני שלא היה יודע רמא ביה קלא ואחר כך נדהו מפני רשעו וזהו שכתב מפני שלא ידע באיסורו או מפני רשעו: \n\n" + ], + [ + "וכל תלמיד שלא הגיע להוראה וכו' ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה וכו' וכן חכם שהגיע וכו'. פ\"ק דע\"ז (דף כ\"ב) אמר ר' אבא כי רבים חללים זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה כלומר דהוי כנפל דעדיין לא נגמר ועצומים כל הרוגיה זה שהגיע להורות ואינו מורה כלומר דהוי מלשון ועוצם עיניו והכי קאמר המתעצמים ומחרישים מלהורות הורגים אנשי דורם: \n", + "ודע דבגמרא אמרינן על האי מימרא ועד כמה עד ארבעין שנין והא רבא אורי בשוין, ופירש\"י ועד כמה הוי ראוי להוראה עד ארבעין שנין משנולד והא רבא אורי וכל ימיו לא היו אלא ארבעים שנה, התם בשוין כשאין בעירו גדול ממנו. וכתב הר\"ן וש\"מ שאין ת\"ח רשאי להורות כל זמן שיש בעיר גדול ממנו אם לא הגיע לארבעים שנה אבל אם אין בעיר גדול ממנו מורה כרבא דאורי אע\"פ שלא הגיע לארבעים. ותמהני מהרמב\"ם שכתבה לזו בפ\"ה מהלכות ת\"ת ולא חלק בין ארבעים לפחות מהם ובין שוין ליש גדול ממנו. וכן יש לתמוה על הרי\"ף שלא כתב בהלכות והא רבא אורי התם בשוין עכ\"ל. כלומר שהרי\"ף כתב ועד כמה עד ארבעין שנין והשמיט הא דפריך והא רבא אורי ושני התם בשוין ורבינו לא כתב לא זה ולא אותו ועל שניהם תמה. וליישב זה יש לומר שרבינו והרי\"ף מפרשים דעד כמה אהגיע להוראה קאי עד כמה רשאי לעכב עצמו מלהורות וקאמר דעד ארבעים רשאי לעכב ומשם ואילך אינו רשאי ופריך והא רבא אורי קודם ארבעים שנה ואם איתא שהיה רשאי לעכב עצמו מלהורות הוה ליה לנהוג מנהג חסידות ולמשוך ידו מלהורות כל זמן שהוא רשאי לעכב ושני בשוין אבל רבא לא היה שם גדול ממנו ולפיכך לא היה רשאי לעכב עצמו מלהורות. והרי\"ף כתב עד כמה עד ארבעין שנין לומר דאותו זמן הוא רשאי לעכב עצמו מלהורות ולא יותר מכאן ולא חש לכתוב הא דרבא דאורי ואוקימנא ליה בשוין משום דבמדת חסידות הוא דקאמר שראוי לו להתעכב כל זמן שהוא רשאי ובדורות הללו לא שכיח כל כך מדת חסידות ומטעם זה לא הוצרך ללמדנו שכל שאין גדול ממנו אפילו לא הגיע לארבעים שנה אינו רשאי לעכב עצמו מלהורות דבדורות הללו אין צורך להזהיר על כך. ורבינו מפני שבדורו רבו הקופצים להורות קודם זמן כמו שקרא עליהם תגר לא הוצרך לכתוב עד כמה רשאי לעכב עצמו מלהורות משהגיע להוראה דהלואי שלא יקדימו להורות קודם שיגיעו להוראה כל שכן שלא יתעכבו מלהורות אחר שיגיעו. אי נמי משום דבזמן דורו שרבו הקופצים להורות קודם זמנן מי שהגיע להוראה אינו רשאי לעכב עצמו כלל מלהורות פן יקדימנו מי שלא הגיע להוראה: \n\n" + ], + [ + "ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו. פ' חלק (סנהדרין ק\"ט) היכי דמי אפיקורוס אמר רב נחמן זה הקורא לרבו בשמו דאמר ר' יוחנן מפני מה נענש גיחזי מפני שקרא לרבו בשמו שנאמר זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע. וכתב רש\"י בשמו שאומר פלוני ואינו אומר מרי ורבי פלוני ומקרא מסייעו דקאמר יהושע אדוני משה: \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה השם וכו'. זו היא סברת רבינו וכן כתב בפ' ששי מהלכות ממרים ולא יקרא בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר אבא מארי היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם, יראה לי שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלא שאין הכל דשין בו אבל השמות שקוראין בהם את העם כגון אברהם יצחק ויעקב וכיוצא בכל לשון ובכל זמן קורא בהם לאחרים שלא בפניו עכ\"ל. אבל קשה דהתם משמע דדוקא לאחרים מותר בשאין השם פלא אבל להם אסור וגם לאחרים דמותר ה\"מ שלא בפניו אבל בפניו לא והכא משמע דאפילו להם שרי בפניהם וכל שכן לאחרים וצ\"ע. וכשהשם פלא משמע התם דאפילו שלא בפניו אסור שהרי כתב שכשאין השם פלא קורא לאחרים שלא בפניו הא שאם הוא פלא אפילו שלא בפניו אסור וכאן כתב ולא יזכיר שמו בפניו גם צריך תלמוד מנ\"ל דצריך לשנות שם האחרים: \n", + "ולא יתן שלום לרבו וכו'. פרק תפלת השחר (ברכות כ\"ח) אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יתפלל אדם לא כנגד רבו ולא אחורי רבו והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל. ופירש\"י כנגד רבו אצל רבו ומראה כאלו הם שוים. אחורי רבו נמי יוהרא הוא. שלום לרבו כשאר כל אדם שלום עליך ולא אמר ליה שלום עליך רבי: \n\n" + ], + [ + "ולא יחלוץ תפיליו וכו'. הכי איתא בפרק חלק (סנהדרין ק\"א:) אמר ר' יוחנן וירם יד במלך היינו שחלץ תפיליו בפניו ופירש\"י שהיה לו ליפנות לצד אחר מפני אימת מלכות ולחלוץ שלא בפניו. וכתב עוד דטעמא מפני שהוא מגלה הראש והוא זלזול לפני המלך: \n", + "ומה שכתב ולא יכנס עם רבו למרחץ. בפסחים פ' מקום שנהגו (פסחים דף נ״א) תנא תלמיד לא ירחץ עם רבו ואם רבו צריך לו כלומר לשמשו מותר ולא חשש רבינו לכתבו כאן לפי שסמך על מה שכתב להלן הרב המובהק שרצה למחול על כבודו וכו' הרשות בידו: \n", + "ומ\"ש ולא ישב במקום רבו וכו'. פ\"ק דקידושין (דף ל\"א) אי זהו מורא לא ישב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו כלומר לא ישב במקום מיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים לעצה. ולא מכריעו אם היה אביו ואחר חלוקים בדבר הלכה לא יכריע כדברי האחר לומר נראים דברי פלוני: \n", + "ולא ישב וכו'. במדרש רות ויאמר שבו פה וישבו מכאן שאין רשות לקטן לישב עד שיתן לו הגדול רשות: \n", + "ומ״ש ולא יעמוד וכו' ומ״ש וכשיפטר וכו'. פשוט ביומא פרק הוציאו לו (יומא דף נ״ג): \n\n" + ], + [ + "וחייב לעמוד מפני רבו וכו'. פשוט פ\"ק דקידושין (דף ל\"ב): \n", + "חייב אדם להקביל פני רבו וכו'. סוכה פרק הישן (סוכה כ״ז:) מימרא דר' יצחק ואמרינן התם שר' אליעזר היה אומר משבח אני את העצלנים שאין יוצאים מבתיהם ברגל דכתיב ושמחת אתה וביתך. ואמרו שהתלמיד אחד בא להקביל פניו ברגל ואמר לו שלא יפה עשה והקשו עליו מהא דרבי יצחק ותירצו לא קשיא הא דאזיל ואתי ביומיה כגון שהם בתוך התחום או על ידי עירוב הא דלא אזיל ואתי ביומיה. ורבינו לא כתב זה משום דמשמע התם דדוקא ר״א הוה סבירא ליה הכי ולכך כתב לדר' יצחק סתם ולא חילק: \n\n" + ], + [ + "אין חולקין כבוד לתלמיד וכו'. בבתרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קי״ט) וכתבו הרי״ף פ״ק דקדושין: \n", + "וכל מלאכות וכו' עד ופורק ממנו יראת שמים. הכל בכתובות פרק אלמנה נזונת (כתובות דף צ״ו): \n", + "וכל תלמיד שמזלזל וכו'. פרק תפלת השחר (ברכות כ\"ו:) ר' אליעזר אומר המתפלל אחורי רבו וכו' והחולק על ישיבתו של רבו וכו' גורם לשכינה שתסתלק מישראל: \n\n" + ], + [ + "ראה רבו עובר על ד\"ת וכו'. דתניא פ\"ק דקדושין (דף ל\"ב) הרי שהיה אביו עובר על ד\"ת לא יאמר לו אבא עברת על ד\"ת אלא אומר לו מקרא כתוב בתורה כך. ולמד משם רבינו לרבו וכל שכן הוא: \n", + "וכל זמן שמזכיר שמועה וכו'. ואל יאמר דבר שלא שמע וכו'. מימרא דר' אליעזר (ברכות כ\"ז:) פרק תפלת השחר ומשמע דשמועה ששמע מרבו רשאי לאומרה סתם אע\"פ שלא יזכיר שם אומרה והטעם משום דכל מה שהוא אומר מן הסתם מרבו שמע כדאיתא בפרק הישן (סוכה כ\"ז): \n", + "וכשימות רבו קורע וכו' ואינו מאחה לעולם. טעמו מדתניא בסוף מועד קטן (דף כ״ז) אלו קרעים שאינן מתאחים הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו תורה ועל נשיא ועל אב בית דין. ומשמע לרבינו דכשם שהם שוים לענין איחוי כך הם שוים בשעור הקריעה דכשם ששיעור קריעה דאביו ואמו עד שיגלה לבו כך באלו השנויים עמהם שיעור קריעה עד שיגלה את לבו. והרמב״ן ז״ל בספר תורת האדם הקשה על רבינו מדגרסינן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב:) אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן על כל המתים כלם מבפנים על אביו ועל אמו קורע מבחוץ אמר רב חסדא וכן לנשיא מתיבי לא הושוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד מאי לאו אפילו לנשיא לא לבר מנשיא. ופירש״י לא הושוו רבו ואב בית דין ונשיא וכל הנך דתניא במתניתין לאביו ולאמו אלא לאיחוי ש״מ נשיא בשאר כל חומרי אביו ואמו הרי הוא כשאר כל המתים וכן רבו שלמדו תורה אינו אלא כשאר כל המתים ואפילו בקריעה מבחוץ. ועוד שגילוי הלב דבר מיוחד הוא באביו ובאמו רמז שבטלה ממנו מצות כבוד כדאיתא בירושלמי והרי אמרו בגמ' בקריעה טפח מאי קראה דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחותה מטפח והא דוד קרע על נשיא ועל אב ב״ד ושמועות הרעות וסגי ליה בטפח, עכ״ל. וליישב דעת רבינו י״ל שהוא סובר דעד שיגלה לבו בכלל אינו מתאחה הוא דהא דאינן מתאחין נפקא לן בגמ' מדכתיב באלישע ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שהן שנים אלא מלמד שקרועים ועומדים שנים לעולם ומהתם איכא למשמע דעד שיגלה לבו קרע דבהכי מינכר שהם קרועים לשנים דאי לא קרע אלא טפח לא הוה מינכר שהם קרועים לשנים. והא דקאמר בירושלמי שגילוי הלב באביו ובאמו מפני שבטלה מצות כבוד ההוא טעמא שייך נמי בנשיא ורבו ואב ב״ד והא דגמרינן בגמ' טפח מויחזק דוד בבגדיו אסמכתא בעלמא היא ללמד על אחרים ולא על עצמו ותדע דהא אע״ג דלא כתיב בקרא דדוד שנים קרעים ואמרינן דקורע על נשיא ועל אב ב״ד אינו מתאחה משום דגמרינן מאלישע א״כ ה״ה נמי דלענין גלוי הלב ילפינן מיניה כדפרישית. אבל אי קשיא על רבינו הא קשיא לי למה לא כתב דעל הנשיא קורע מבחוץ דהא ליכא מאן דפליג עליה דרב חסדא דאמר וכן לנשיא. ועוד יש לדקדק בדבריו שכתב בפ״ט מהלכות אבל חכם שמת הכל קורעין עליו עד שמגלים את לבם ומשמע אפילו לא למד ממנו כלום וזו מנין לו וצ״ע: \n", + "ומה שכתב רבינו בד״א ברבו מובהק וכו'. במציעתא סוף אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ג) אמר עולא ת״ח שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה כלומר מפני שלומדין זה מזה. ובפ״ק דקדושין (דף ל״ד) תנא אי זו היא קימה שיש בה הידור הוי אומר זה ארבע אמות אמר אביי לא אמרן אלא ברבו שאינו מובהק אבל ברבו מובהק מלא עיניו: \n", + "ומה שכתב רבינו אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד וכו'. בסוף פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ג) שמואל קרע מאניה על ההוא מרבנן דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון: \n\n" + ], + [ + "וכל ת\"ח וכו'. באבות פ\"ה חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה: \n\n" + ], + [ + "הרב המובהק שרצה למחול וכו'. פ\"ק דקדושין (דף ל\"ב) פליגי רב חסדא ורב יוסף אי רב שמחל על כבודו כבודו מחול או לא ורב יוסף אמר דמחול ומייתי לה מוה' הולך לפניהם וכיון דיליף מהאי קרא אלמא דאפילו ברבו מובהק עסקינן ורבא ס\"ל התם כרב יוסף והוו להו תרי לגבי חד ועוד דרבא בתרא הוא לכך פסק רבינו דכבודו מחול וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל: \n", + "ומה שכתב דאפילו שמחל על כבודו הידור מיהא בעי למעבד. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "יהי כבוד תלמידך וכו'. באבות פרק ד': \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב הרבה חכמה למדתי מחברי וכו'. מימרא דרבי חנינא פרק קמא דתעניות ופרק שני דמכות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל תלמיד חכם מצוה להדרו וכו'. פרק קמא דקידושין (דף ל\"ב) ת\"ר מפני שיבה תקום יכול אפילו זקן אשמאי ת\"ל זקן ואין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל רבי יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא זה שקנה חכמה. ומפרש בגמרא דאיכא בינייהו יניק וחכים דלרבי יוסי חייב לעמוד מפניו ולתנא קמא לא. ופסק רבינו כר' יוסי משום דאיסי בן יהודה דאמר התם מפני שיבה תקום אפילו כל שיבה במשמע קאי כוותיה דכיון דדריש שיבה לרבות אפילו זקן אשמאי אלמא זקן באפי נפשיה מידרש ולא קאי אשיבה וליניק וחכים אתא דאי זקן וחכם קאמר למה לי משום חכמה תיפוק לי משום זקנה ואמר התם אביי הלכה כאיסי בן יהודה. וכתב הר\"ן שכן נראה מפירוש רש\"י ואף על פי שמדברי הרי\"ף נראה דסובר דהלכה כתנא קמא: \n", + "ומאימתי חייבין וכו'. שם אי זו היא קימה שיש בה הידור זה ארבע אמות וגרסינן תו התם חכם עובר עומד מלפניו ארבע אמות וכיון שעבר יושב: \n\n" + ], + [ + "אין עומדין מפניו וכו'. שם (קידושין ל\"ב) באותה ברייתא ואמרינן בגמרא דהני מילי דבמרחץ לא בבתי גוואי אבל במקום שמותר להרהר בד\"ת חייב לעמוד. ורבינו כתב בית המרחץ דומיא דבית הכסא ולכך לא חשש לפרש יותר: \n", + "ואין בעלי אומניות וכו'. שם אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני ת\"ח בשעה שעוסקין במלאכתן. ודעת רבינו לומר שרשאין פירוש חייבין כמו לא תהיה לו כנושה דמתרגמינן לא תהא ליה כרשיא וכן כתבו התוספות: \n", + "ומנין שלא יעצים עיניו. שם בברייתא יכול יעצים עיניו כלומר כמי שלא ראהו ת\"ל ויראת מאלהיך והקשו בגמרא אטו ברשיעי עסקינן ומשני דהכי קאמר יכול יעצים עיניו מקמי דלימטי זמן חיובא דכי מטי זמן חיובא הא לא חזי ליה. וזהו שכתב רבינו ומנין שלא יעצים עיניו מן החכם כדי שלא יראהו: \n\n" + ], + [ + "אין ראוי לחכם שיטריח וכו'. שם בברייתא ובגמרא: \n\n" + ], + [ + "רוכב הרי הוא כמהלך וכו'. ג\"ז פשוט שם: \n\n" + ], + [ + "שלשה שהיו מהלכין וכו'. יומא פרק אמר להם הממונה (יומא דף ל״ז). ודע דבגמרא הכי איתא אמר רב יהודה המהלך לימין רבו הרי זה בור. תנן הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו. ועוד תניא שלשה שהיו מהלכים בדרך הרב באמצע גדול מימינו קטן משמאלו. תרגמה רב שמואל בר פפא כדי שיתכסה בו רבו והתניא המהלך כנגד רבו ה״ז מגסי הרוח דמצדד אצדודי. ומפרש״י הרי זה בור אפילו בדרך ארץ אינו בקי. כדי שיתכסה בו רבו הא דקתני מימינו לא שילך אצלו אלא מאחוריו ומיהו גדול לימין וקטן לצד שמאל אצל גדול ושניהם אחורי הרב. דמצדד אצדודי לא אצל ממש ולא אחורי ממש אלא שיתכסה בו רבו מקצת צד רבו עכ״ל: \n", + "ורבינו כתב הא דשלשה שהיו מהלכים בדרך וכו' והשמיט מאי דאתמר עלה בגמרא ונראה שהטעם מפני שהם דברים פשוטים וכל אדם זהיר בכך מחמת דרך ארץ אבל הא דבשלשה מהלכין בדרך אצטריכא ליה לאשמועינן שלא ילכו זה אחר זה אלא בשורה אחת. ויותר נראה לומר שסמך על מה שכתב פ\"ה ולא יתפלל לפני רבו וכו' ואצ\"ל שאסור לו להלך בצדו אלא יתרחק לאחר רבו ולא יהא מכוון כנגד אחוריו ואחר כך יתפלל וס\"ל דההיא דלא יתפלל אחרי רבו מדין דרך ארץ נגעו בה ואם כן מינה נשמע למהלך: \n\n" + ], + [ + "הרואה חכם וכו'. מימרא דרבי אבהו פ\"ק דקידושין (דף ל\"ב): \n", + "והנשיא שמחל וכו'. שם ופ\"ב דכתובות (דף י\"ז): \n", + "כשהנשיא נכנס וכו' עד הופכין פניהם כלפי העם. ברייתא בהוריות פרק בתרא (דף י\"ג) וכתבה הרי\"ף פ\"ק דקידושין. וכתבו התוספות דהאי ברייתא מיירי בבית המדרש ודרבי אבהו דלעיל מיירי בשוק והלשון מוכיח כן דהכא אמרינן כשהנשיא נכנס לבית המדרש ובדר' אבהו אמרינן הרואה חכם עובר דמשמע שהוא בשוק ואע\"ג דאמרינן בגמרא דהא דיצא לצורך חוזר למקומו ה\"מ לקטנים אבל לגדולים לא דה\"ל למבדק נפשיה לא כתבו רבינו משום דבתר הכי אמר רבא האידנא דחלשא עלמא אפילו לגדולים נמי: \n\n" + ], + [], + [ + "תלמיד שהוא יושב וכו'. פ\"ק דקידושין (דף ל\"ג) מימרא דרבי איבו אמר ר' ינאי וכו' שלא יהא כבודו וכו' שאינו מקבל עול מלכות שמים אלא שחרית וערבית. וכתבו התוספות דה\"מ בבית המדרש אבל בחוץ חייב לעמוד אפילו כמה פעמים כדי שלא יראה כמזלזל בכבוד רבו: \n\n" + ], + [ + "מי שהוא זקן מופלג בזקנה וכו'. שם (דף ל\"ג) אמר ר' יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה דאמר כל שיבה במשמע ואמרינן תו בגמרא ר' יוחנן הוה קאים מקמי סבי ארמאי רבא מיקם לא קאים הידור עביד להו אביי הוה יהיב ידא לסבי. וסובר רבינו דקימה דר' יוחנן לא מלא קומתו אלא הידור הוה עביד להו וא\"כ הידור דרבא היינו בדברים ופסק כאביי ורבא דבתראי נינהו. \n", + "ומ\"ש שנאמר מפני שיבה וכו' היינו כאיסי בן יהודה וכמו שכתבתי. אבל קשה שכיון שרבינו סובר דכל שיבה ואפילו זקן אשמאי מרבה ואפילו כותי מאן פלג ליה לחלק בין זקן כותי לזקני ישראל וי\"ל דכיון דחייב אדם בכבוד ישראל יותר מכבוד הכותי כשאמרה תורה תקום אין להשוותם אלא לישראל לקום מפניו ולכותי להידור דברים וליתן יד אבל לא לקום מפניו ואפילו ר' יוחנן הוה מפליג בין סבי ארמאי לסבי יהודאי וכמו שכתבתי בסמוך דלסבי ארמאי לא היה עומד מלא קומתו ולסבי יהודאי היה עומד ואביי ורבא ס\"ל דאין להשוותם כ\"כ אלא תקום דארמאי היינו להקימם בדברים ובנתינת יד: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ואינו חייב לעמוד מלא קומתו אלא כדי להדרו כתב הטור ואיני יודע למה כתב שאינו חייב לקום מפני הזקן כדי קומתו דהא מהך קרא ילפינן זקן וחכם וכמו שצריך לקום מפני חכם מלא קומתו כך צריך מפני הזקן מלא קומתו. ואפשר שלא אמר שאין צריך לעמוד מפני הזקן מלא קומתו אלא ילד חכם שכיון שצריכין לנהוג בו ג\"כ כבוד אין לו להתבזות לקום מפני הזקן אלא יעשה לו הידור אבל כל אדם צריך לקום מפני הזקן מלא קומתו, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "תלמידי חכמים אינם יוצאים וכו'. פרק קמא דבתרא (דף י\"ח) רבנן לאו בני מיפק בכלוזא נינהו פירוש לצאת הם בעצמם לחפור ולבנות עם המון העם, שכלוזא ר\"ל המון: \n", + "ואין גובין מהם וכו'. שם רבנן לא צריכי נטירותא כלומר שתורתן משמרתן: \n", + "ולא לתשורת המלך ואין מחייבין אותם וכו'. שם רב חנן רמא כרגא ארבנן א\"ל רב נחמן בר יצחק עברת אדאורייתא דכתיב אף חובב עמים כל קדושיו בידיך דהיינו תלמידי חכמים שלא יפרעו מס, ואדנביאי דכתיב גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם כלומר אם כלם ישנו בין הגוים מיד אקבצם ואם מעט יחלו וכו', אדכתיבי דכתיב מנדה בלו והלך לא שליט למירמי עליהון כלומר לפי שהיו עסוקים בבנין בית המקדש שהיא מלאכת שמים וה\"ה לת\"ח ואמר רב יהודא מנדא זו מנת המלך בלו זה כסף גולגלתא והלך זו ארנונא וכתב הרי\"ף דהיינו תשורת המלך: \n", + "וכן אם היתה סחורה וכו'. פ' לא יחפור (ב\"ב כ\"ב) אי צורבא מדרבנן הוא נקיט ליה שוקא: \n", + "וכן אם היה לו דין וכו'. פ' שבועת העדות (שבועות כ\"ט) רב עולא בריה דרב עילאי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן שלח ליה רב יוסף עולא חבירנו עמית בתורה ובמצות ואמרי' התם דלהכי שלח ליה למשרי תגרא כלו' לפסוק דינו קודם שאר בעלי דינין: \n", + "ומושיבין אותו. כלומר אע\"פ שדינו בעמידה מושיבין אותו כדאיתא בשבועת העדות (שם) האי עשה כלומר ועמדו שני האנשים והאי עשה כלומר את ה' אלהיך תירא לרבות ת\"ח עשה דכבוד תורה עדיף. \n\n" + ], + [ + "עון גדול הוא וכו' לא חרבה ירושלים וכו'. שבת פרק כל כתבי (שבת דף קי״ט): \n", + "וכל המבזה את החכמים וכו'. פרק חלק (סנהדרין צ') ואלו שאין להם חלק לעוה\"ב וכו' ואפיקורוס. ובגמרא אפיקורוס רב ור' חנינא דאמרי תרוויהו זה המבזה ת\"ח. \n", + "ומ\"ש והרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה גם זה שם כי דבר ה' בזה זה אפיקורוס: \n", + "ומ\"ש אם בחקותי תמאסו וכו'. כך יש ללמוד ממה שכתוב בספרא: \n\n" + ], + [ + "אם באו עדים שביזהו וכו'. בפרק אלו מגלחין (מ\"ק ט\"ו) אמרינן דשמתוהו אביי ורבא לההוא טבחא דאתפקר ברב טובי, ובפ\"ה דעדיות (דף י\"א) תנן שנידו את עקביא מפני שאמר על שמעיה ואבטליון דוגמא השקוה ומינה מייתי בפרק מי שמתו לומר שמנדין למי שמספר אחר מטתן של תלמידי חכמים. ובירושלמי פ' אלו מגלחין מייתי נמי האי מתני' וקאמר עלה הדא אמרה המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נדוי. וכתב הריב\"ש שנראה שגדול עונש המבזהו בחייו מהמבזהו לאחר מותו וזהו שצריך ריבוי מהכתוב למקלל אביו ואמו לאחר מיתה שיהיה חייב כמוזכר בפרק הנחנקים עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו: \n", + "וקונסין אותו וכו'. ירושלמי כתבו הרי\"ף בקמא פ' החובל חד בר נש אפקר לר' יהודה בר חנינא אתא עובדא קמיה ריש לקיש וקנסיה ליטרא דדהבא: \n", + "והמבזה את החכם וכו' ואפילו לאחר מיתה וכו'. מפורש בירושלמי פ' אלו מגלחין ובגמרא דידן מונה בכלל דברים שב\"ד מנדין עליהם ברכות פ' מי שמתו (שם) המספר אחר מטתו של ת\"ח: \n", + "ומ״ש רבינו אבל אם היה החכם חי אין מתירין לו עד שירצה החכם שנידוהו בשבילו. נראה דשירצה גרסינן היו״ד בשב״א והרי״ש בפתח, כלומר עד שיפייס החכם שנידוהו בשבילו. והכי משמע קצת בפ' אלו מגלחין (מ״ק י״ז) בההוא טבחא דאתפקר ברב טובי בר מתנא אימנו עליה אביי ורבא ושמתוהו לסוף אזל ופייסיה לבעל דיניה משמע דאי לאו דפייסיה לא הוו שרו ליה. ותניא בסוף פ' החובל (בבא קמא דף צב) כל אלו שאמרו דמי בשתו אבל צערו כלומר שדואג על בשתו אפי' הביא כל אילי נביות אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. ולא גרסינן עד שירצה היו״ד בחיר״ק והרי״ש בשו״א דמשמע שאפילו בקש ממנו מחילה כמה פעמים ולא נתרצה לו אין מתירין לו שזה דבר תמוה מאד שמאחר שעשה מה שמוטל עליו למה לא יתירו לו. ואע״ג דבפ' בתרא דיומא (דף פ״ז) משמע דלרבו הולך לשאול מחילה אפילו אלף פעמים עד שירצה לו וכתבו רבינו בפ״ב מהלכות תשובה היינו לענין שהוא צריך לפייסו אבל לא לענין שלא יתירו לו נדויו עד שיתפייס: \n", + "וכן החכם עצמו מנדה לכבודו וכו'. במ״ק פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) תלמיד שנידה לכבודו נידויו נידוי. \n", + "ומ\"ש שאין צריך עדים אם הע\"ה מכחיש אפשר שלמד כן מדאמרינן בר\"פ הגוזל בתרא (ב\"ק קי\"ב) דשליחא דבי דינא מהימן כבי תרי לשמתא א\"כ ק\"ו לחכם עצמו שהוא נאמן כבי תרי. אבל יש לחלק דשאני התם שהשליח בית דין אינו נוגע בדבר אבל הכא שהחכם נוגע בדבר מנ\"ל שיהא נאמן בלא עדים. ובתשובות הריב\"ש כתב שהטעם מדאמרינן בפ' אלו מגלחין (מ\"ק דף טז) אמר רב יוסף האי צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה, ופי' בראב\"ד לנדותו כלומר כל היכא דידע החכם שע\"ה ביזהו אע\"פ שאין שם עדים רשאי החכם לעשות הדין לנפשו ולנדותו עכ\"ל: \n", + "ומשמע מדקדוק דברי רבינו דאין חכם מנדה לכבודו אלא לעם הארץ אבל לחכם אחר לא ואפילו אינו גדול כמוהו ואפילו אינו אלא תלמיד כיון שאינו ע\"ה ואע\"פ שנידו את עקביא מפני כבוד שמעיה ואבטליון י\"ל דכשב\"ד הם המנדים אפילו לחכם מנדים מפני כבוד חכם גדול ממנו ולא אמר רבינו שאינו מנדה אלא לע\"ה אלא כשהחכם עצמו הוא המנדה. ואע\"פ שאפשר לומר דשמעיה ואבטליון שאני שהיו נשיא ואב ב\"ד ועוד שהיו קדמונים ונמצאו כל הבאים אחריהם תלמידיהם מ\"מ התירוץ הראשון דייק לישנא דרבינו דלעיל בסמוך סתם וכתב שהמבזה את החכם מנדין אותו ולא התנה שהמבזה יהיה ע\"ה אלא גבי חכם המנדה לכבוד עצמו. ועי\"ל דגם לחכם המבזה חכם גדול ממנו יכול לנדותו וכדאיתא בירושלמי פ' אלו מגלחין גבי ר' ירמיה כו' ונדון אלין לאלין ולא הצריך רבינו שיהיה המבזה ע\"ה אלא לענין מ\"ש שאינו צריך עדים ומ\"מ אם החכם העלוב הוא גדול הדור והמבזה הוא הדיוט בערכו נראה דפשיטא דמודה רבינו שיכול לנדותו לכבודו דכיון דגדול הדור הוא ה\"ל כרבו וכמו שכתבו התוס' בפרק אין עומדין והרב פשיטא שמנדה לתלמידו אם הפקיר בו: \n", + "ומ\"ש ואם מת החכם וכו'. [מ\"ק ט\"ז.]: \n", + "ומ\"ש ואם רצה החכם וכו'. יתבאר סוף פ\"ז: \n\n" + ], + [ + "הרב שנידה לכבודו וכו'. ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ז) מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש במה דברים אמורים במי שנידה וכו'. שם מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב הא לכולי עלמא מנודה במאי אי במילי דשמיא אין חכמה ואין תבונה וכו' לנגד ה' אלא לאו לכבוד עצמו: \n", + "על כ\"ד דברים מנדין את האדם וכו'. מימרא דריב\"ל בפרק מי שמתו (ברכות י\"ט) ובירושלמי פרק אלו מגלחין: \n", + "המבזה את החכם וכו'. מימרא כלשונה בירושלמי פרק אלו מגלחין והכי אמרינן בגמרא דידן בפרק מי שמתו (ברכות י\"ט) וכמו שכתבתי למעלה: \n", + "המבזה שליח בית דין. בההוא עובדא דרב יהודה בסוף קדושין (דף ע') אמר מאי טעמא שמתיה מר אמר ליה משום דציער שליחא דרבנן: \n", + "הקורא לחבירו עבד. פ\"ק דקדושין (דף כ\"ח) הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי כלומר שב\"ד מנדין אותו: \n", + "מי ששלחו לו ב״ד וכו'. בבא קמא פרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קי״ב:) ובירושלמי פ' אלו מגלחין ואי אמר נקוטו לי זמנא נקיטינן ליה ואי לא אתא כתבינן פתיחא עליה פי' שטר שמתא: \n", + "המזלזל בדבר אחד וכו'. פ\"ה דעדיות (דף י\"א) שנידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים ומייתי לה פ' מי שמתו (ברכות י\"ט) ובפ' הדר (עירובין ס\"ג) רבינא שמית לההוא גברא דקטר חמרא בציניתא בשבת. והקשה הר\"ן בר\"פ מקום שנהגו דבקצת דוכתי אמרינן דמאן דעבר אדרבנן משמתינן ליה ובמקצת דוכתין אמרינן דלקי משמע אבל שמותי לא. ותירץ דבמילתא דעיקרה דרבנן דכי עקר לה קא עקר לכולא מצוה משמתינן ליה אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאסרו בו חכמים מכין אותו מכת מרדות. וקשיא לי [xעי' מל\"מ] דהא לנטילת ידים אין עיקר מן התורה אם לא על דרך אסמכתא. לכך נ\"ל דמפקפק בדבר מדברי סופרים חמור טפי מעובר על דבר מדבריהם ולפיכך אע\"פ שהעובר אינו חייב אלא מכת מרדות המפקפק או המזלזל חייב נידוי. וההיא דרבינא בפרק הדר לא נידהו אלא מפני שזלזל דרמא ביה קלא ולא אשגח ביה וזהו שדקדק רבינו וכתב המזלזל ולא כתב העובר: \n", + "מי שלא קיבל עליו את הדין. בפ' הגוזל ומאכיל (ב\"ק קי\"ב קי\"ג) האי מאן דכתבי עליה פתיחא על דלא ציית דינא כיון דאמר צייתנא קרעינן. ויש לתמוה על רבינו שכתב מנדין אותו עד שיתן ולא הוה ליה לכתוב אלא עד שיקבל עליו את הדין והוא עצמו כתב כן בפכ\"ה מהלכות סנהדרין. וי\"ל שמפני שאין כאן מקום דין זה לא חש למידק וסמך על מה שכתב שם. ואפשר שהשמיענו כאן שאם אחר שאמר צייתנא דינא ראינוהו נשמט מלפרוע מנדין אותו עד שיתן: \n", + "מי שיש ברשותו דבר המזיק וכו'. ספ״ק דב״ק (דף ט״ו) וכתובות ס״פ אלו נערות (כתובות דף מ״א) משמתינן ליה עד דמסלק הזיקא: \n", + "המוכר קרקע שלו וכו'. מימרא דרב אשי פ' הגוזל ומאכיל (ב\"ק קי\"ד). וכתבו התוספות דה\"מ כשישראל קונה ממנו בסך שקונה העובד כוכבים אבל אם העובד כוכבים נותן לו יותר אין לו להפסיד: \n", + "המעיד על ישראל וכו'. ג\"ז שם מימרא דרבא ואמרינן התם שאם דיניהם כדינינו להשביע על פי עד אחד מותר להעיד ואם הוא אדם חשוב דסמכי עליה כבי תרי אם מותר להעיד או לא סליק בתיקו ולחומרא ולכך סתם רבינו וכתב והוציא ממנו ממון שלא כדין ישראל: \n", + "טבח כהן וכו'. בחולין פ' הזרוע (חולין דף קל״ב) אמר רב חסדא האי כהנא דלא מפריש מתנתא להוי בשמתא אמר רבא בר שילא הני טבחי דהוצל קיימין בשמתא עשרין ותרתין שנין ואמרינן עלה למאי הלכתא כלומר למאי הלכתא אמר עשרין ותרתין שנין אילימא דתו לא משמתין להו והא תניא דבמצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו אלא לקנסן בלא התראה: \n", + "המחלל י״ט שני וכו'. פסחים פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ב) רב ושמואל דאמרי תרוייהו מנדין על יו״ט שני של גליות: \n", + "העושה מלאכה וכו'. פשוט שם: \n", + "המזכיר שם שמים וכו'. פ\"ק דנדרים (דף ז') וכתבו הרי\"ף באלו מגלחין: \n", + "המביא את הרבים לידי חלול השם. ירושלמי פ' אלו מגלחין קאמר אעובדא דחוני המעגל דשלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי תמן תנינן שלח לו שמעון בן שטח אמר לו צריך אתה להתנדות שאילו נגזרה גזרה כשם שנגזרה בימי אליהו לא נמצאת מביא את הרבים לידי חילול השם וכל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי: \n", + "המביא את הרבים לידי אכילת קדשים וכו'. פ' מי שמתו ברכות (דף כ') ובספ\"ב די\"ט ופ' מקום שנהגו תודוס איש רומי הנהיג לאכול גדיים מקולסים כלומר בליל פסח כעין הקרבן שלחו לו אילמלא תודוס אתה גוזרנו עליך נידוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ כלומר שהרואה סבור שהקדישו לשם פסח: \n", + "המחשב שנים וכו'. בסוף ברכות (דף ס\"ג) אמרינן ששלחו לו לחנינא אחי רבי יהושע שהיה מעבר שנים וקובע חדשים בח\"ל שיחזור בו ואם לאו יהא בנידוי ומפרשין התם טעמא משום כי מציון תצא תורה: \n", + "המכשיל את העור. כתב הראב\"ד כגון המכה את בנו הגדול, עכ\"ל. והוא בפ' אלו מגלחין (מ\"ק י\"ז) אמתא דרבי חזיתיה לההוא גברא דמחי בנו גדול אמרה להוי ההוא גברא בשמתא דקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול כלומר שמא יבעט באביו מתוך שהוא גדול ונמצא הוא מכשילו ואמרינן התם שלא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה. ויש לתמוה על הראב\"ד שפירש דבר זה יותר מכל הדברים המוזכרים כאן. ואפשר שטעמו לומר אע\"פ שבגמרא לא נזכר אלא המכה את בנו גדול יפה כיון רבינו לכתוב המכשיל את העור ללמדנו דמכה בנו הגדול לאו דוקא וזהו שכתב הראב\"ד כגון: \n", + "המעכב את הרבים וכו'. ירושלמי פרק אלו מגלחין תמן תנינן שלח לו ר\"ג אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעתיד לבא לא נמצאת מעכב את הרבים מלעשות מצוה שכל המעכב את הרבים מלעשות מצוה צריך נידוי: \n", + "טבח שיצאת טרפה וכו'. סנהדרין פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ה) ההוא טבחא דנפק טרפה מתותי ידיה שמתיה רב נחמן: \n", + "טבח שלא בדק וכו'. פ\"ק דחולין (דף י\"ח) ההוא טבחא דלא סר סכינא קמיה דרבא בר חנינא שמתיה. וכבר כתב הטור ביורה דעה סימן י\"ח שדין זה אינו נוהג עכשיו: \n", + "המקשה עצמו לדעת. מימרא דרב בנדה פ' כל היד (נדה דף י״ג): \n", + "מי שגירש את אשתו וכו'. פ\"ב דכתובות (דף כ\"ח) לוה ממנה כלומר מגרושתו בנכסי אביה כלומר בנכסי מלוג אינה נפרעת אלא על ידי אחר כלומר ולא ע\"י עצמה שלא יקרבו בדברים ואי אתו לקמן לדינא משמתינן להו: \n", + "חכם ששמועתו רעה. באלו מגלחין (דף י\"ז) ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה ושמתיה רב יהודה: \n", + "המנדה מי שאינו חייב נידוי. שם. שר\"ל נידה את מי שלא היה חייב נדוי וא\"ל אידך אדרבה ואמרו דנדוי האחר הוי נדוי: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א דבר זה הוציא ממעשה דר\"ל וכו', עכ\"ל. וי\"ל שסובר רבינו שאם לא היה הוא מנדה אותו אלא היה בא לב\"ד הם היו מנדין אותו דאל\"כ היאך חל נדויו. והר\"ש בר צמח בתשובה תירץ בשם ה\"ר שם טוב שרבינו מיירי במי שרגיל בכך שב\"ד נזקקין לנדותו: \n", + "כתב הרמ\"ך ובלבד שיהא זה שאינו חייב נדוי ת\"ח אבל אם אינו ת\"ח למה יהיה חייב נידוי המנדה הלא אם בזה הת\"ח לע\"ה בכל בזיונות שבעולם אין מנדין אותו. ומההיא דר\"ל אין להביא ראיה דשמא נידה ת\"ח גדול ממנו תדע שהצריכוהו ללכת לפני נשיא ואם לא היו מספקין אותו באדם גדול למה ילכו לפני נשיא יתיר אותו פחות שבהם. כן נראה עיקר וכן שמעתי שמורים חכמים לתלמידים אבל לא דרשינן ליה בפרקא, עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד ויש אחרים הרבה וכו' ואיכא טובא, עכ\"ל. ההיא דחכם שהורה להתיר במים שאין להם סוף היא בסוף יבמות (דף קכא.) וכתבה רבינו בסוף הלכות גירושין. וההיא דבית דין שנזקק לשאלה למי שעבר על נדרו היא בספ\"ב דנדרים (דף כ'.) וכתבה רבינו בפרק שני מהלכות נזירות. והטעם שלא מנאם כאן רבינו מפני שלא מנה כאן אלא הדברים שמנדים עליהם בין איש בין אשה והנך אינם אלא באיש חכם. ומצאתי כתוב בשם בעל הבתים וז\"ל נ\"ל שהרב לא הביא אלא אותם שמנדים עליהם עכ\"פ ומפני זה לא הביא חכם שהורה במים שאין להם סוף ולא בית דין שנזקקין לשאלה שסתם אלו חכמים ואין מנדין חכמים אלא נשמטים שלא לנדותם אע\"פ שחייבים נידוי ואע\"פ שהביא חכם ששמועתו רעה מפני שכיון ששמועתו רעה יצא מכלל חכם. ומפני זה הטעם שכתבנו לא הביא המארס בתוך תשעים יום שהרי אם ברח פטור מן הנדוי, עכ\"ל: \n", + "ועוד אחרת כתב רבינו ירוחם בשם הראב\"ד בני אדם העושים מלאכה בעוד שיש מת בעיר ועדיין לא נקבר חייבין נידוי אלא א\"כ יש חבורות בעיר כדאיתא בפ' אלו מגלחין (מ\"ק כ\"ז:) וי\"ל שזו בכלל מה שכתב המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים ותשובה זו שייכא גם באותה שכתבתי בסמוך בהשגה: \n", + "כתב בקונדריסין ומלבד אלו הכ״ד מצינו במקומות אחרים והם מי שעושה קלים וחמורים או ג״ש לעקור דבר מן התורה או ששואל דבר שא״א והיא בהקומץ רבה [ל״ז.] והמגיס דעתו כלפי שמים מעובדא דחוני המעגל וכן מי שיש לו ערעור עם חבירו בדבר אחד ומסר אותו דבר לשלטון או לשופט דמשמתינן ליה עד דמייתי ליה וקיימי בבי דינא והוא בהגוזל זוטא (ב״ק קי״ג:). וכן ת״ח שמחזיק במחלוקת כנגד הרבים שמנדין אותו כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל ומייתי לה פ' הזהב (מציעא נ״ט). ובספ״ק דשבת (דף י״ט:) איכא אחרינא ההוא תלמידא דאורי בחדתא דארגיז כר״ש שמתיה רב המנונא משום דבאתריה דרב הונא לא איבעי ליה למעבד הכי. ובסוף מציאת האשה (כתובות ס״ט.) איכא אחרינא בשמתא להוי מאן דלא יימר ליה ענן ענן ממקרקעי או ממטלטלי. ובפ״ק דקידושין (כ״ה) איכא אחרינא סבי דניזוניא לא אתו לפרקא דרב חסדא א״ל לרב המנונא זיל צנעינהו. ובפ' ר' אליעזר דמילה (שבת ק״ל) איכא אחרינא קריבו ליה רישא דטווסא בחלבא א״ל אמאי לא תשמתינהו. והמזלזל בנטילת ידים והיא במס' עדיות (דף י״א). ובירושלמי העושה דבר שלא כשורה צריך נידוי וכן בבבל שאין דנין דיני קנסות כתב הרי״ף מנהג בשתי ישיבות שמנדין אותו עד דמפייס לבעל דינו. והגאונים כתבו אחרת אומן המכוין מלאכתו במועד דאמרינן שתאבד ואין המלאכה שלו וממון אין לו לקונסו בכדי שוויה שקונסין אותו בשמתא ונידוי, עכ״ל. ואין מכל אלו תפיסה על רבינו דכלהו כי דייקת בהו הוו בכלל כ״ד דברים אלו שכתב רבינו. שהמגיס דעתו כלפי שמים היינו ההיא דמביא רבים לידי חילול השם. ומי שיש לו ערעור עם חבירו ומסר אותו דבר לשלטון הוי בכלל מי שלא קבל עליו את הדין. ות״ח שמחזיק במחלוקת כנגד הרבים הוא בכלל המבזה את החכם דרבים לגבי יחיד ה״ל כרב אצל תלמיד. וההיא דסוף פרק קמא דשבת וההיא דפ״ק דקידושין הוו נמי בכלל המבזה את החכם. וההיא דפרק מציאת האשה אינה ענין לכאן דהכא לא מני אלא מי שעושה דבר שב״ד מנדין אותו עליו ושם לא היה אלא שגזר עליו שמתא שילך ויאמר אותו שליחות. וההיא דפרק ר' אליעזר דמילה והמזלזל בנטילת ידים ואומן המכוין מלאכתו במועד הם בכלל מזלזל בדבר אחד מד״ס. ומי שעושה קלים וחמורים או גזרה שוה לעקור דבר אחד מן התורה או שואל דבר שאי אפשר הם בכלל מזלזל בדברי תורה או המבזה את החכם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חכם זקן בחכמה וכו'. פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף יז) אמר רב אויא באושא התקינו אב ב״ד שסרח אין מנדין אותו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך חזר וסרח מנדין אותו מפני חלול השם ופליגא דר״ל דאמר כל חכם שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא שנאמר וכשל גם נביא עמך לילה כסהו כלילה ופסק כר״ל משום דאיהו מארי דגמרא טפי מרב אויא ועוד דבירושלמי שאכתוב בסמוך משמע כוותיה. וז״ש אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם כלומר אפילו חזר וסרח כמה פעמים. \n", + "ומ\"ש אא\"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו בירושלמי פ' אלו מגלחין ר' יעקב בר אידי בשם רב ששת נמנו באושא שלא לנדות זקן ואתיא כי הא דא\"ר שמואל בשם ר' אבהו זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך ביומוי דר' ירמיה אתא עקא על טבריה שלח בעי מנרתא דכספא גבי ר' יעקב בר בון שלח א\"ל עדיין לא שב ירמיה מרעתו ובקש לנדותו והוה ר' חייא בריה דר' יצחק עטושיא יתיב תמן א\"ל שמעתי שאין מנדין זקן אא\"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו. ומיהו קשה דמסיק התם א\"ל דוגמא השקוה וכירבעם בן נבט עשה ונדון אלין לאלין וצרכון משתריא אלין מן אלין. ואפשר לומר שרבינו ז\"ל סובר דשלא כהלכה עשו דס\"ל כרב אויא ולא קי\"ל כותיה אלא כר\"ל וההיא דדוגמא השקוה לא קשיא דאיכא למימר בצנעה נידוהו ומינה איכא למשמע דהא דאין מנדין דוקא בפרהסיא אבל בצנעה מנדין ועובדא דר' אליעזר שברכוהו נמי איכא למימר דבצנעה ברכוהו. ועוד י\"ל דההיא דר' אליעזר מפני שלא ירבו מחלוקת בישראל שאני: \n", + "ומ\"ש אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה. בירושלמי פרק בתרא דהוריות ר' אחא בשם ר\"ל כהן משיח שחטא מלקין אותו בב\"ד של כ\"ג אין תימר בב\"ד של כ\"ג עלייתו ירידה היא לו כלומר שהוא בפרהסיא. רשב\"ל אומר נשיא שחטא מלקין אותו בב\"ד של שלשה. ומשמע לרבינו דדין נשיא ואב ב\"ד וחכם זקן שוה דהא בכל חד מנייהו איכא חילול השם כשמזלזלין אותו בפרהסיא והכי משמע קצת מדאמרינן על מאי דקאמר רב אויא אב ב\"ד שסרח אין מנדין אותו וכו' ופליגא דר\"ל דאמר ת\"ח שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא: \n", + "ומ\"ש ואומרין לו הכבד ושב בביתך. מפורש בירושלמי שהבאתי וגם בתלמודא דידן אמר הכי רב אויא ולא פליג עליה ר\"ל אלא במאי דאמר חזר וסרח מנדין אותו אבל לא במאי דאמר אומרים לו הכבד ושב בביתך והכי איכא לפרושי לישנא דר\"ל אין מנדין אותו בפרהסיא דהיינו לומר שאין אומרים פלוני יהא בנידוי אבל בצנעא מנדין אותו והיינו שאומרים לו הכבד ושב בביתך שמלת פרהסיא אפשר לפרשה שיש בכללה גם כן כאילו אמר בפירוש כלומר שאין מנדין אותו בפירוש אלא בצנעה כלומר בהעלם שאומרים לו הכבד ושב בביתך: \n", + "ומ\"ש וכן כל ת\"ח שנתחייב נידוי אסור לב\"ד לקפוץ ולנדותו וכו'. בפ' אלו מגלחין (מ\"ק י\"ז) מר זוטרא חסידא כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא משמית נפשיה והדר משמית לדידיה הרי שלפעמים היה מנדה לצורבא מרבנן. ורב יהודה נמי שמית לההוא צורבא מרבנן דסנו שומעניה כדאיתא בפ' אלו מגלחין (שם) , וכי היכי דלא ליפלוג אריש לקיש דאמר תלמיד חכם שסרח אין מנדין אותו ואמאי דאמרינן בירושלמי אין מנדין זקן אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו צריך לומר דההיא דר\"ל ודירושלמי בחכם זקן בחכמה כלומר שהוא מופלג בחכמה וההיא דמר זוטרא בחכם שאינו מופלג בחכמה דההוא מנדין אותו אלא שאין לקפוץ לנדותו מהרה כדאשכחן במר זוטרא שהיה מצטער על שהיה צריך לנדותו והיה מנדה עצמו תחלה להראות שהיה מצטער בצערו. ולא כתב רבינו שינדה עצמו תחלה כדמר זוטרא משום דההיא מדת חסידות הוה ומ\"מ יש ללמוד שאין לקפוץ ולנדותו מהרה: \n", + "ומ\"ש וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו לעולם לנדות ת\"ח אע\"פ שנמנין עליו להלקותו. בפרק אלו מגלחין (מ\"ק י\"ז) אמר רב פפא תיתי לי דלא שמתי צורבא מרבנן מעולם אלא כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד כי הא דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא: \n", + "ומ\"ש ואפילו מכת מרדות נמנין עליו להכותו. כלומר אפילו לא עבר אלא על דברי חכמים נמנין עליו להכותו מכת מרדות. וזה מבואר בפ' מקום שנהגו (פסחים נ\"ב) בעובדא דמר נתן אסיא אתא מבי רב לפומבדיתא ביו\"ט של עצרת: \n", + "כתב הרמ\"ך תימה א\"כ שאין מנדין בפרהסיא וכו' אמאי היה ר\"ל מנודה בשביל שנידה אדם הלא לא עשה כירבעם ואע\"פ שהירושלמי מפרש כדבריו אינו עיקר כי חולק על הגמרא שלנו ממעשה דר\"ל וממעשה דרבי אליעזר שנידוהו וצ\"ע רב פפא אמאי היה משתבח בעצמו כשלא היה מנדה תלמיד והלא נידו חכמי ישראל את רבי אליעזר בן הורקנוס שהוא מכריע את כלם, עכ\"ל. ומה שהקשה אמאי היה ר\"ל מנודה בשביל שנידה אדם אחד וכו' לא ידענא מאי קאמר שב\"ד לא נידוהו. ועוד דהתם לאו בפרהסיא היה. ועוד דלא אמרו אלא דאין מנדין לכתחלה אבל אם נידוהו מנודה הוא. ומה שהקשה מרבי אליעזר שברכוהו כבר כתבתי טעם לדבר: \n\n" + ], + [ + "וכיצד הוא הנידוי וכו'. ומה שכתוב וארור בו אלה וכו'. פרק שבועת העדות (שבועות ל\"ו): \n\n" + ], + [], + [ + "מנודה אסור לספר ולכבס. ברייתא פ' אלו מגלחין (מ\"ק ט\"ו): \n", + "כתב הרמ\"ך תימה אמאי לא הזכיר נעילת הסנדל כדאשכחן בר' אליעזר (ב\"מ נ\"ט) שחלץ מנעליו ובירושלמי מפרש בהדיא שאסור בנעילת הסנדל. ומכל מקום צ\"ע בגמרא דידן מאי טעמא לא פשט מדרבי אליעזר דמנודה אסור בנעילת הסנדל ושמא י\"ל דר' אליעזר מלתא יתירא עבד כשחלץ מנעליו תדע דהא ישב לו על גבי קרקע. ומנהג בכל ארץ ספרד שהמנודה חולץ מנעליו עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש רבינו ואין מזמנין עליו ולא כוללין אותו וכו'. כתבו ההגהות בשם הרוקח שהטעם דכיון שנידוהו מאחר שיבדל מקהל הגולה אם צרפוהו עמם היכן היא קללתן ומה הועילו בתקנתן אינו ראוי לצרפו שכבר הבדילוהו מאגודתן עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש רבינו ולא יושבין עמו בד' אמות. נלמד מעובדא דר' אליעזר בפ' הזהב (ב\"מ שם) שברכוהו וישב לו ר\"ע ברחוק ד' אמות ממנו: \n", + "ומ\"ש אבל שונה וכו'. עד ושוכר. ברייתא פרק אלו מגלחין (מ\"ק דף טז.): \n", + "ומ\"ש ואם מת בנידויו. פ' אלו מגלחין (שם) ובפ\"ה דעדיות: \n\n" + ], + [ + "יותר עליו המוחרם וכו' עד כדי פרנסתו. ברייתא פרק אלו מגלחין: \n\n" + ], + [ + "ומי שישב וכו'. שם מימרא דרבי יהודה בר שמואל בר שילת: \n\n" + ], + [ + "בכמה מתירין וכו' ויחיד מומחה וכו'. בפרק קמא דנדרים (דף ח') יחיד מומחה שרי שמתא וסובר ז\"ל דהיכא דאין יחיד מומחה מתירין שלשה הדיוטות כמו בנדר דהא נידוי נדר הוא דאמרינן בס\"פ ד' מיתות (סנהדרין סח) בעובדא דרבי אליעזר הותר הנדר: \n", + "כתב הראב\"ד בכמה מתירין הנידוי וכו' א\"א זה אינו כן וכו' או יחיד מומחה, עכ\"ל: \n", + "ויש לתלמיד וכו'. בפ״ק דנדרים (דף ח') שמע מיניה לא שרי למשרא נדרא באתרא דרביה ושמתא אפילו באתרא דרביה. כתב הרמ״ך צ״ע למה לא הזכיר דלאפקירותא אינו יכול להתיר עד לאחר שלשים יום אפילו יפייס לבעל דיניה והיה לו להזכיר נמי כי נידוי שלנו כנזיפה שלהם, עכ״ל. ויש לומר שסובר רבינו שאם פייס לבעל דינו מתירין לו מיד והכי משמע בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ז.) גבי ההוא טבחא דאתפקר בר' טובי בר מתנא: \n\n" + ], + [], + [ + "שלשה שנידו וכו'. פרק אלו מגלחין (מועד קטן ט\"ז) אמר אמימר הלכתא הני תלתא דמשמתו אתו בי תלתא אחריני ושרו ליה כלומר והוא שחזר בו מאותו דבר שנידוהו בשבילו דאם לא כן אין התרתם כלום: \n\n" + ], + [ + "מי שלא ידע וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "נידוי על תנאי וכו'. מימרא פ\"ק דמכות (דף י\"א): \n", + "תלמיד חכם שנידה וכו'. פ' אלו מגלחין (מ\"ק י\"ז) ת\"ח מנדה לעצמו ומיפר לעצמו ואיתא נמי בפ\"ק דנדרים (דף ז':) וכתב הר\"ן וז\"ל כתב הרשב\"א דוקא היכא דלא הוי בר נידוי כי ההיא דאיתא התם דמר זוטרא חסידא כי הוה מיחייב בר בי רב שמתא משמית נפשיה ברישא משום יקרא דבר בי רב אבל כשנידה עצמו על דבר שהיה חייב עליו נידוי לאו כל כמיניה להתיר עצמו והקשו עליו אם כן היכי מקשה תלמודא פשיטא מקמי דאמר כי הא דמר זוטרא אדרבא הל\"ל אמאי, לפיכך אמרו דבכל ענין שנידה לעצמו מופר לעצמו וכן דעת הרמב\"ם, וראיתי לקצת המפרשים דל\"ג פשיטא אלא ה\"ג ומיפר לעצמו כי ההיא דמר זוטרא ולמי שגורס כן דברי הרשב\"א נכונים בטעמם עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד ת\"ח שנידה עצמו א\"א זה אינו מחוור וכו' יעקב למה לא התירו עכ\"ל. נראה שטעמו מפני שהוא סובר כדעת הרשב\"א דבסמוך דלא אמרו ת\"ח מיפר לעצמו אלא כי שמית נפשיה כי ההיא דמר זוטרא דוקא ומשום הכי מקשה לרבינו. ומה שהקשה יהודה למה לא התיר לעצמו י\"ל דע\"כ לא אמר רבינו אלא כשנידה עצמו סתם לא כשנידה עצמו לעשות דבר פלוני לפלוני כההיא דיהודה דההיא אין מתירין לו אלא מדעת אותו פלוני וצריך התרת חכם כמו בשאר כל אדם: ומ\"ש ועל כל זה ק\"ל למה לא התירו יעקב. י\"ל שמאחר שקיים מה שנדר שהעלה עמו את בנימין והציגו לפני יעקב כמו שכתב רבינו בחיי היה סבור שלא היה צריך התרה: \n\n" + ], + [ + "מי שנידוהו בחלום וכו'. בפ\"ק דנדרים (דף ח') אמר ר' יוסף נידוהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתיר לו והוא דתנו הלכתא אבל מתנו ולא תנו לא ואי ליכא דתנו הלכתא אפילו מתנו ולא תנו ואי ליכא ליזיל וליתיב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה עד דמקלעי ליה עשרה דגמרי הלכתא א\"ל רבינא לרב אשי ידע מאן שמתיה מהו דלישרי ליה א\"ל לשמותיה שויוה שליח למשרי ליה לא שויוה שליח א\"ל רב אחא לרב אשי שמתוה ושרו ליה בחלמיה מאי א\"ל כשם שא\"א לבר בלא תבן כך א\"א לחלום בלא דברים בטלים. פי' והוא דתנו הלכתא כלומר גמרא אבל מתנו משנה לא, ויש בנוסחת רבינו בספרים דידן חסרון וכן צריך להגיה לא מצא מתירין לו אפילו עשרה ששונים משנה לא מצא מתירין לו עשרה שיודעים לקרוא בתורה וכן מצאתי בספר מוגה שכך כתב הטור בסימן של\"ד בשם רבינו ואף על פי שלא אמרו בגמ' שמתירים לו היודעים לקרות בתורה אפשר דמסברא אמר רבינו כן ויותר נראה שהיה כתוב כן בנוסחא שלו בגמרא, ואין לתמוה למה השמיט רבינו הא דאמר בגמרא ליתיב בפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה דהיינו שרבינו מפרש לומר שעל ידי כך יקבץ עשרה דמתנו כדי שיתירו לו ולאו למימרא שנתינת השלום מעלה ומורדת כמו שפירשו המפרשים. \n", + "ומ\"ש טורח אחריהם עד פרסא צ\"ע מנין לו ואפשר דמדקאמר ליתיב אפרשת דרכים משמע ליה דסתם פרשת דרכים לא הוי עד פרסא דתוך פרסא הוא כרמים וכיוצא בו ויש הוכחה לדבר מדאמרינן [ברכות כ\"ט:] גבי תפלת הדרך ועד כמה עד פרסא וכפי מה שפירשו בו המפרשים: \n\n" + ], + [ + "מי שנידוהו בפניו וכו'. מימרא דר' אילא פרק א' דנדרים (דף ז' ע\"ב) כתבה הרי\"ף באלו מגלחין: \n", + "ואין בין נידוי להפרה כלום וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש כשיחזור המנודה למוטב פשוט הוא: \n", + "ואם ראו בית דין וכו'. זה פשוט שב\"ד רשאין לעשות סייג לתורה: \n", + "אע\"פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו וכו' ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וכו'. בפ' בני העיר (מגילה כ\"ח) מימי לא עלתה קללת אדם על מטתי כי הא דמר זוטרא חסידא כי הוה סליק לפורייה הוה שרי ומחיל לכל דמצער ליה: \n", + "ומ\"ש וחכמים גדולים וכו'. בירושלמי פ' אלו מגלחין ריב\"ל שלח בתר חד בר נש תלתא זמנין ולא אתא שלח א\"ל אילולי דלא חרמי בר נש מן יומאי הוינא מחרם לההוא גברא שעל כ\"ד דברים מנדים וזה אחד מהם: \n", + "ומ\"ש בד\"א כשביזהו וכו'. לפי שממה שכתבתי בסמוך משמע שצריך למחול אף על גב דלא מפייסי ליה וביומא (דף כ\"ב כ\"ג) אמרינן דכל היכא דלא פייסיה כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש לאו תלמיד חכם הוא תירץ רבינו דהא בצנעה הא בפרהסיא. משום כבוד התורה: \n", + "כתב הריב\"ש בשם הראב\"ד אף על פי שאמרו בפרק קמא דקידושין (דף ל\"ב) הרב שמחל על כבודו כבודו מחול היינו מידי דלית ביה בזיון אלא שבאותם הדברים שאדם חייב לנהוג בו כבוד מחמת תורתו כגון לעמוד מפניו וכיוצא בזה אבל על בזיונו אינו יכול למחול אדרבא אסור לו למחול שהתורה מתבזית בכך ודמי למאי דאמרינן התם האב שמחל על כבודו כבודו מחול דליכא למימר שיהא האב יכול למחול לבן שיאמר לו דברי חרופין וגדופין והיינו דאמרינן בפרק שני דיומא שהתלמיד חכם צריך שיהא נוקם ונוטר כנחש, עכ\"ל: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..83594000ae1292fd67ce758b98be21514e7c49d1 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,410 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Torah_Study", + "text": [ + [ + [ + "נשים ועבדים וכו'. פ\"ק דקידושין [כ\"ט] אמרינן דאין אדם חייב ללמד את בתו תורה מדכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם. ובסוף פרק שני דכתובות [כ\"ח.] אמרינן דאסור שילמד עבדו תורה. ואמרינן תו בפ\"ק דקדושין דמדכתיב ולמדתם אותם את בניכם וכתיב בדוכתא אחרינא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם ילפינן שכל שאחרים מצווים ללמדו מצווה ללמד עצמו וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אינו מצווה ללמד עצמו: \n", + "ואין האשה חייבת וכו'. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "כשם שחייב אדם ללמד את בנו וכו'. שם ברייתא ומימרא דריב\"ל ודלא כאידך ברייתא דפטרה מללמד את בן בנו: \n", + "ולא בנו ובן בנו בלבד וכו' מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך וכו'. בספרי: \n", + "אם כן למה נצטוה וכו'. כוונת רבינו לתת שני הבדלים בין בנו לבן חבירו, אחד דבנו קודם, שני דבנו חייב לשכור לו מלמד אם הוא אינו יכול אבל בן חבירו אינו חייב לשכור לו מלמד דדוקא בטורח גופו נתחייב אבל לא בהוצאת ממונו. ואפשר דלדעת רבינו גם לבן בנו חייב לשכור לו מלמד. ובן בן בנו נ\"ל פשוט דקודם לבן חבירו דנקט בן בנו וה\"ה לבן בן בנו ולא ה\"מ למכתב והודעתם לזרעך דהו\"א בנות בכלל. אבל הא מספקא לי אי בן בתו קודם לבן חבירו דאפשר דאין קודם לבן חבירו אלא היכא דנתחייב באביו אבל גבי בת דליכא למימר הכי לא: \n\n" + ], + [ + "מי שלא למדו אביו וכו'. פרק קמא דקידושין (דף כ\"ט:): \n", + "וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם וכו'. בסוף פ\"ק דקידושין. ותיבת וכן אינה נוחה לי ויש ליישב דה\"ק אע\"פ שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו. ותדע שהוא מצווה בכך שהרי מצינו בכל מקום קודם התלמוד למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ומאחר שהוא חייב לעשות חייב הוא ללמוד: \n\n" + ], + [ + "היה רוצה ללמוד ויש לו בן וכו'. פ\"ק דקדושין (דף כ\"ט) ת\"ר הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו ר' יהודה אומר אם בנו למודו מתקיים בידו בנו קודמו כי הא דר' יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שדריה אבוה לקמיה דאביי כי אתא חזייה דלא מחדדן שמעתתיה אמר ליה אנא עדיפנא מינך תיב את ואיזיל אנא כלומר דהכא עסקינן בשצריך אחד מהם לטרוח אחר מזונות שניהם. ופסק רבינו כר' יהודה דהא עבד רב אחא עובדא כוותיה והקדים בנו לו אי לאו דחזא דלא מחדדן שמעתתיה. וטעמא דעבד כוותיה אי משום דס\"ל דהלכה כמותו או דס\"ל דלא בא אלא לפרש דברי ת\"ק. וכתב רבינו ואע\"פ שבנו קודם לא יבטל הוא כי היכי דלא נימא הרי עוסק לפרנס בנו הלומד וליפטר איהו מת\"ת לגמרי קמ\"ל דלא כיון דתרי מצוות נינהו: \n\n" + ], + [ + "לעולם ילמוד אדם תורה וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "מאימתי אביו חייב ללמדו תורה וכו'. ברייתא סוף לולב הגזול (סוכה מ\"ג): \n", + "ומ\"ש עד שיהיה בן שש וכו'. יתבאר בפרק שאח\"ז: \n\n" + ], + [ + "היה מנהג המדינה וכו'. (פ\"ק דקדושין) [פ\"ד דנדרים דף ל\"ז] ומשמע לי דמכאן ואילך אין חייב ללמדו אפילו בחנם: \n", + "מקום שנהגו ללמוד תורה שבכתב בשכר וכו'. פ' אין בין המודר (נדרים ל\"ו) ופרק עד כמה: \n", + "ומ\"ש לא מצא מי שילמדנו בשכר וכו'. פ' עד כמה (בכורות כ\"ט): \n\n" + ], + [ + "כל איש מישראל חיב בת\"ת וכו'. מצינו בגמרא כמה חכמים שהיו חולים ועניים כמו ר' אלעזר בר\"ש בהפועלים [פ\"ד.] שהיה חולה ור' חנינא בן דוסא בתעניות [כ\"ז:] והלל בפרק אמר להם הממונה (יומא ל\"ה) שהיו עניים וכולם עוסקים בתורה: \n\n" + ], + [ + "גדולי ישראל היו מהם חוטבי עצים. כגון הלל: \n", + "ומהם שואבי מים. כגון רב הונא בפרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק\"ה): \n", + "ומהם סומין. כגון רב יוסף: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) עד אימתי חייב ללמוד תורה וכו' וחייב לשלש זמן למידתו. מימרא דרב ספרא פרק קמא דקדושין (דף כ\"ט): \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בתחלת תלמודו וכו'. זה דבר פשוט דלגמרא צריך זמן רב מה שאין צריך להמקרא ולמשנה ואהא סומכין העולם שאין משלשין: \n\n" + ], + [ + "האשה שלמדה תורה וכו'. כן משמע בפ' היה נוטל (סוטה כ\"א) דאהא דתנן אם יש זכות תולה לה ואמרינן בגמרא זכות דמאי אילימא זכות תורה הא אינה מצווה כלומר וכיון שכן אין שכרה גדול כמצווה ועושה כדאמר רבי חנינא בריש ע\"ז (דף ג') ובפ\"ק דקדושין (דף ל\"א). וכתבו התוספות דהיינו טעמא שהמצווה דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו: \n", + "ואע\"פ שיש לה שכר צוו חכמים וכו'. סוטה פרק היה נוטל פלוגתא דבן עזאי ורבי אליעזר ופסק כר\"א: \n", + "ומ\"ש בד\"א בתורה שבע\"פ וכו'. הטור כתב בשם רבינו בהפך ונראה שנוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו ונוסחא דידן עיקר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מושיבין מלמדי תינוקות וכו'. בתרא פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ״א) התקין יהושע בן גמלא שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר: \n", + "וכל עיר שאין בה תינוקות וכו'. שבת פרק כל כתבי (שבת דף קי״ט) אמר ר״ל משום ר' יהודה נשיאה כך מקובל אני מאבותי כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה ואמרי לה מחרימין אותה. ורבינו קיים שתי הלשונות דברישא מחרימין אנשיה והדר מחרימין אותה כלומר מחריבין אותה. \n", + "ומ\"ש שאין העולם מתקיים וכו', שם: \n\n" + ], + [ + "מכניסין את התינוקות להתלמד וכו'. פרק לא יחפור (בתרא כ\"א) גבי תקנת יהושע בן גמלא תניא שיהיו מכניסים אותם כבן שש כבן שבע ומשמע ליה לרבינו דהא בבריא הא בכחוש וכ\"כ התוס': \n", + "ומ\"ש ובפחות מבן שש אין מכניסין. בפ' לא יחפור ובפרק נערה (כתובות נ') דא\"ל רב לרב שמואל בר שילת שהיה מלמד תינוקות בציר מבר שית לא תקבל בר שית תקבל וספי ליה כתורא כלומר הלעיטהו תורה. והא דתנן בפ\"ה דאבות בן חמש למקרא איכא למימר דמשמע לרבינו דהיינו בן חמש שלימות שנכנס בשנת שש: \n", + "ומכה אותם המלמד וכו'. פ' לא יחפור (בתרא שם) א\"ל רב לרב שמואל בר שילת כי מחית לינוקי לא תמחי אלא בערקתא דמסאנא: \n", + "ויושב ומלמדן כל היום וכו' ולא יבטלו התינוקות וכו'. ומ\"ש אבל בשבת אין קורין בתחילה וכו'. ברייתא פרק אין בין המודר (נדרים ל\"ז) תינוקות לא קורין בתחילה בשבת אלא שונין בראשון. ופי' הר\"ן לא קוראין בתחילה מה שלא קראו בימיהם אלא שונין בראשון אם קראו כלום ראשונה לפני השבת שונין אותו בשבת אע\"פ שהיא חזרה ראשונה עכ\"ל. וכן פירשו התוספות והריב\"ש: \n", + "ואין מבטלין התינוקות ואפילו לבניין בית המקדש. מימרא כל כתבי (שבת דף קי\"ט:): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב מלמד התינוקות וכו'. למד כן מדאמרינן פ' לא יחפור דמשום דרביה דיואב לא דק בשיבושא חד דטעה יואב נאמר עליו ארור עושה מלאכת ה' רמיה וממילא שמעינן דה\"ה לכל הגורם לטעות התינוקות: \n\n" + ], + [ + "ומי שאין לו אשה וכו'. משנה בסוף קדושין (דף פ\"ב) לא ילמד רווק סופרים ולא תלמד אשה סופרים רבי אליעזר אומר אף מי שאין לו אשה לא ילמד סופרים ואמרינן בגמ' דה\"ק אפילו יש לו ואינה שרויה אצלו. ונראה מדברי רבינו שפוסק כר\"א וכן נראה עוד מדבריו פ' כ\"ב מהלכות איסורי ביאה. וטעמו משום דשקלו וטרו בגמרא אליביה. והרב המגיד דחה שם טעם זה וכתב שנראה מדברי הרי\"ף דהלכה כת\"ק ושכן נראה לו עיקר. \n", + "ומה שכתב וכל אשה, כלומר ואפילו נשואה דבשלמא גבי איש כיון שאשתו עמו היא משמרתו לפי שדרכה להיות תמיד בבית אבל אין דרך האיש להיות תמיד בביתו. וטעם האבות והאמהות מפורש שם בגמ': \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) כ\"ה תינוקות. מימרא דרבא פרק לא יחפור (בתרא כ\"א): \n", + "ומ\"ש מוליכין את הקטן וכו'. שם פלוגתא דאמוראי הי עדיף גריס ולא דייק כלומר שלמד הרבה ולא דייק בלימוד התינוקות שלא ישתבשו או דייק ולא גריס. ולא ראה רבינו להכריע משום דחדא מימרא דרבא ולא מייתי ראיה ורב דימי בר פלוגתא מייתי ראיה וכיון דרבא הוא מאריה דתלמודא טפי מרב דימי ה\"ל שקולים ויבאו שניהם ולכן תלה בדעת אביו של תינוק. או נימא דסובר ז\"ל דכיון דלא איפסיקא הלכתא אין משנין התינוק אלא למאן דגריס ודייק. ושיעור דבריו כך הם למלמד אחר שהוא מהיר ממנו בין במקרא בין בדקדוק כלומר בשניהם. וזה נראה עיקר: \n", + "במה דברים אמורים כשהיו שניהם. מימרא דרבא שם (בתרא בתרא דף כ\"א): \n\n" + ], + [ + "אחד מבני מבוי וכו'. עד סוף הפרק הכל פשוט שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בשלשה כתרים וכו'. פרק בא לו כהן גדול (יומא דף ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "אמרו חכמים ממזר תלמיד חכם וכו'. משנה סוף הוריות (דף י\"ג): \n\n" + ], + [ + "אין לך מצוה בכל המצות וכו'. בריש פאה ותלמוד תורה כנגד כלם: \n", + "שהתלמוד מביא לידי מעשה וכו'. סוף פירקא קמא דקידושין (דף מ'): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב היה לפניו עשיית מצוה וכו'. ירושלמי פרק אלו עוברין ובריש חגיגה רבי אבהו שלח בריה לטבריה וכו' המבלי אין קברים בקסרי שלחתיך לטבריה נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד התלמוד קודם למעשה רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה אבל אין שם מי שיעשה מעשה מעשה קודם: \n\n" + ], + [ + "תחלת דינו של אדם וכו'. סוף פרק קמא דקדושין (דף מ') ופרק קמא דסנהדרין (דף ז'): \n", + "לעולם יעסוק אדם בתורה וכו'. ריש פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ':): \n\n" + ], + [ + "כך היא דרכה של תורה וכו' עד שמא לא תפנה. במסכת אבות בברייתא דשנו חכמים וקצתו בפ\"ה וקצתו בפ\"ב: \n\n" + ], + [], + [ + "כתוב בתורה לא בשמים היא וכו'. עירובין פ' כיצד מעברין (עירובין נ״ה:) ויתר הדברים במס' אבות: \n\n" + ], + [ + "דברי תורה נמשלו למים וכו'. פ\"ק דתעניות (דף ז'): \n\n" + ], + [ + "כל המשים על לבו וכו'. רבינו ז\"ל הרחיב פיו ולשונו בפירוש המשנה פ\"ד דמסכת אבות על ההספקות שנותנין גם לתלמידים גם לרבנים. וגם כי נראה מדבריו שרוב חכמי התורה הגדולים שבאותו זמן או כלם היו עושים כן וגם פה אזדא לטעמיה. והנה הוא ז\"ל הביא שם ראיה מהלל הזקן [יומא ל\"ה:] שהיה חוטב עצים ולומד. ואין משם ראיה שזה היה דוקא בתחילת למודו ולפי שהיה בזמנם אלפים ורבבות תלמידים אולי לא היו נותנין אלא למפורסמים שבהם או שכל מי שהיה אפשר לו שלא ליהנות היה עושה אבל כשזכה לחכמה ולמד דעת את העם התעלה על דעתך שהיה חוטב עצים. גם מה שהביא מר' חנינא בן דוסא [ברכות י\"ז:] אינה ראיה שאם היה רוצה להתעשר לא היה צריך לשאול מבני אדם רק מן השמים היו נותנים לו כמוזכר בתעניות [כ\"ה.] אבל הוא ז\"ל לא רצה ליהנות מן העולם הזה ואין דברינו אלא ברוצים ליהנות מן העולם הזה אבל שלא באיסור. וקרנא [כתובות ק\"ה.] שהיה מרויח שהיה בודק באוצרות יין איזה ראוי להתקיים אותה אומנות יפה היא ובלא טורח גדול. ואין ספק שמי שחננו השם יתברך להתפרנס ממלאכתו אסור לו ליטול ורב הונא דהוה דלי דוולא כבר פירש\"י ז\"ל שהיה דולה להשקות שדותיו ובזה אין גנאי גם כי כפי זה כבר היו לו קרקעות ולא היה צריך ליטול. והביא עוד ראיה ממה שאמרו במי שאחזו [ס\"ז:] רב יוסף איעסק בריחייא רב ששת בכשורי אמר כמה גדולה מלאכה שמחממת את בעליה. וכבר נזהר רש\"י ז\"ל מזה וכתב דלרפואה היו עושים כן בימות השלג להתחמם ולהזיע. ואיני מבין כוונת רבינו הלא נערים בעץ כשלו אף כי סומים כי רב ששת סומא היה כנראה באותה סוגיא ואיך היה נושא קורות וא\"כ ע\"כ י\"ל כרש\"י שהיה נושא משא בתוך ביתו ממקום למקום. ודחה שם רבינו ראית אמרם היתה כאניות סוחר לומר דהיינו דוקא כשהיו חולים. ואמת הדבר שר' אלעזר בר\"ש אמרו [ב\"מ פ\"ד:] שהיה חולה אבל מ\"מ אם כוונת הכתוב לכך מה משבח התורה הרי כל בעלי מומין אע\"פ שלא יהיו בני תורה ממרחק יביאו לחמם כי הרואה עצמו בצער נודר כך לצדקה ונותנין אותו לעניים החולים וגם שר' אלעזר בידו היה לסלק היסורים מעליו כמוזכר בהפועלים וכיון שכן היה גורם לעצמו ליהנות מד\"ת וא\"כ מהו שטוען רבינו ואומר והמעשים אשר ימצאו בגמרא מאנשים בעלי מומין בגופן שאין תחבולה להם אלא לקחת ממון אחרים ואם לא מה יעשו הימותו זה לא צותה תורה אינה טענה דאיכא למימר שיסלקו יסוריהם מעליהם ולא ימותו. גם שמצינו בדברי חז\"ל [כתובות ק\"ה:] שלתת דורון לת\"ח שהוא כאילו מקריב ביכורים והביאו ראיה מאלישע כמוזכר פ' שני דייני גזירות וכן מצינו כשהיו הולכים לשאול לנביא היו נותנין לו דורון. ולפי פשט דברי רבינו גם דורון אסור לו לקבל דאל\"כ למה נדחק באותו פסוק דהיתה כאניות סוחר לימא התם בתורת דורון הוה. ומצינו בר' יוחנן שהיה מפרנסו הנשיא כדאיתא בסוטה (פרק היה נוטל דף כ\"א) גם בדברי קבלה מצינו גם ליושבים לפני ה' יהיה לאכול לשבעה וכו'. ובסוף הזרוע (חולין קל\"ד:) אמרינן ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא קדם ר' אמי וזכה בהם ופריך והיכי עביד הכי והא כתיב ונתן ולא שיטול מעצמו ומשני לעניים זכה בהם ואי בעית אימא אדם חשוב שאני כלומר ממונה ראש ישיבה דתניא והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו. ופירש\"י שקא דדינרי דינרי זהב שלחו ממקום אחר לבני הישיבה וודאי דר' אמי לא היה חולה דאי לא לשני הכי אלא בריא הוה ואפילו הכי זכה בהם ולא הוקשה להם למה נטלו אלא מפני שנטלו מעצמו הא לאו הכי שפיר דמי. ועוד דמשמע בפירוש דאדם חשוב אפילו ליטול מעצמו שרי. ומה שהביא להשתיק החולקין ממעשה דר' טרפון [נדרים ס\"ב] ודיונתן בן עמרם [ב\"ב ח'.] אדרבה משם ראיה דאמר רבינו הקדוש שלא יכנס להתפרנס משלו אלא ת\"ח ואם איתא שאסור היאך היה מכשילן לת\"ח לתת להם מה שהוא אסור ועוד דלא מן השם הוא זה דודאי כל היכא שיש לו אסור לו ליהנות מדברי תורה וגם יש לו למעבד כל טצדקי דאפשר שאם יהנה יהיה בתורת עני וכההיא דיונתן בן עמרם. ויותר נראה לומר דכל שאין לו משרא שרי ליהנות ויונתן בן עמרם לפנים משורת הדין הוא דעבד וכמו שאמרו שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה דמשמע דוקא יונתן הוא דלא הוי מתהני הא אינך הוו מתהנו דאי לאו הכי הל\"ל שמא שום בן תורה הוא שאינו נהנה בכבוד תורה. ועוד דאם איתא דאסור היאך לא נמצא שום אחד שיעמיד דבריו על דין תורה אלא יונתן בן עמרם לבדו: \n", + "ופירוש המשניות שם באבות כך הם לדעתי ר' ישמעאל אומר הלומד על מנת ללמד כלומר שאין כוונת למידתו לשמה רק להתכבד בהיותו ראש ישיבה כמו שאמרו בפ' קונם [ס\"ב.] לאהבה את ה' שלא תאמר אקרא כדי שיקראוני חכם אשנה כדי שיקראוני רבי או שאהיה זקן ויושב בישיבה, או שכוונתו ע\"מ ללמד וליטול שכר כמי שלומד איזה אומנות מספיקים בידו ללמוד וללמד כפי כוונתו ולא יותר אבל הלומד ע\"מ לעשות הוי לומד לשמה ומספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות כי כל אלה בכלל כוונתו כי לימוד התלמידים גם השמרו ממצות ל\"ת ועשותו מצות עשה מעשה יאמר לו. בא ר' צדוק ואמר אל תטעה לומר כיון שאני רואה שגם ללומד ע\"מ ללמד מספיקין בידו כפי כוונתו שאין בו עון אשר חטא אל תכוין לשום אחת מהכוונות הרמוזות בעל מנת ללמד. ובבחינת המכוין השגת הכבוד אמר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ובבחינת המכוין ללמוד כדי להתפרנס כמי שלומד אומנות אמר ולא קורדום לחפור בהם. ותדע ששתי הכוונות אסורות שכך היה הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף וכיון שהלל סתם דבריו הא למדת שכל הנהנה מדברי תורה איזה מין של הנאה שיהיה כלומר שלומד על מנת השגת כבוד או השגת פרנסתו נוטל חייו מן העולם. גם משנת הלל שהזכיר הכתובה בפ\"א כך פירושו לדעתי הוא אמר תחלה הוי מתלמידיו של אהרן ומדרך העולם שההולכים בדרכים ישרים כאלה כונתם לקנות שם או להרויח, כנגד מי שמכוין לקנות שם אמר נגד שמיה וכו'. וא\"ת מי הכניסני בתגר זה אם למדתי לא אוסיף עוד כי אם אלמוד אולי אתכוין לקנות שם ואובד שמי וכשלא אוסיף לא אענש או אם שמעתי מאמר זה קודם שאלמוד לא אלמוד אמר ודלא מוסיף יסוף אע\"פ שלמד כיון ששנה ופירש ה\"ז קשה מכולם ודאי יסוף אבל אותו שלא רצה ללמוד חייב מיתה הוא ומ\"מ אם יש לו זכות תולה לו ולכך שינה לומר בראשון יסוף ובשני חייב מיתה. וכנגד כוונת הרוחת הממון אמר ודאשתמש בתגא חלף וכאן נכללות כל הנאות ד\"ת. וה\"מ המכוין בהתחלת למודו לכוונות האלה או שאפשר לו להתפרנס בלא שיטול שכר תלמודו אבל אם למד לשם שמים ואח\"כ אי אפשר לו להתפרנס אם לא יטול שכר מותר. וזה נחלק לשלשה חלקים אם שיטול מאבות הבנים שכר ללמד בניו או ללמדו. ואם שיושב ולומד וכל הבא לקרבה אל המלאכה יקרבהו לתורה ולמצות. ואם שיושב ודן דין אמת לאמתו. וכל אלו החלקים למדנו היתרם מפרק שני דייני גזירות דאמרינן התם ת\"ח המלמדין הלכות שחיטה והלכות קמיצה לכהנים נוטלים שכרם מתרומת הלשכה וכתבו התוספות דאע\"ג דאמרינן בפ' אין בין המודר דשכר תלמוד אסור הכא שאני דכל שעה היו יושבים ולא היו עוסקין בשום מלאכה ולא היה להם במה להתפרנס והיה מוטל על הצבור לפרנסם. מדבריהם למדנו שלא אסרו שכר התלמוד אלא כשיש לו ממקום אחר כדי פרנסתו. ומכאן יש ללמוד לשני החלקים הראשונים שלפיכך היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה מלמדי הלכות שחיטה וקמיצה לכהנים לפי שהרי הם מהנים בזה לישראל עצמם שאם הכהנים לא ידעו היאך יקריבו קרבנות ישראל ה\"נ אם אין גדיים אין תיישים ומי יורה שמועה ונמצאת ח\"ו תורה בטלה מאליה וא\"כ עליהם מוטל לפרנסם דה\"ל כאילו מלמדים אותם בעצמם ושרי כמ\"ש בשם התוספות. גם החלק השלישי נלמד ממה שאמרו בפ' הנזכר גוזרי גזירות כלומר דיינין שגוזרים גזירות שבירושלים נוטלים שכרם תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה. גם שם כתבו התוספות דטעמא לפי שלא היה להם ממה להתפרנס וכשם שהיו מגבין השקלים אפילו בע\"כ כ\"ש שמגבין בזמן הגליות כל מה שצריך להעמדת ציבור ואלמלא כן ח\"ו היינו כאובדים בעניינו ואין לך צורך ציבור גדול ממה שצריכין להעמיד ביניהם מורה צדק גם תלמידים ימלאו מקומו בהפרדו מן העוה\"ז וכופין אלו לאלו על החקים הקבועים על כך. ואמרינן תו בגמרא אהא דגוזרי גזירות לא רצו מוסיפין להם לא רצו אטו ברשיעי עסקינן ומפרש רש\"י ברשיעי שנוטלים שכר לדון יותר מכדי חייהם אלא לא ספקו אע\"פ שלא רצו ליטול מוסיפין להם. הכלל העולה שכל שאין לו ממה להתפרנס מותר ליטול שכרו ללמד בין מהתלמידים עצמן בין מן הצבור. וכן מותר לו ליטול שכר מהצבור לדון או מהבעלי דינין אחר שמירת התנאים הנזכרים בהלכות סנהדרין. ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת אפשר לומר שכוונת רבינו כאן היא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד אבל שילמוד מלאכה המפרנסת אותו ואם תספיקנו מוטב ואם לא תספיקנו יטול הספקתו מהצבור ואין בכך כלום. וזהו שכתב כל המשים על לבו וכו'. והביא כמה משניות מורות על שראוי ללמוד מלאכה ואפילו נאמר שאין כן דעת רבינו אלא כנראה מדבריו בפירוש המשנה קי\"ל כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח\"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר: \n\n" + ], + [], + [ + "אדם כי ימות באהל וכו'. בסוף ברכות (ס\"ג:) ובפ' ר\"ע (שבת פ\"ג): \n", + "שכל היגע בתורה בבה\"מ וכו'. בירושלמי ריש פ' אין עומדין: \n", + "וכל היגע בתלמודו בצנעה וכו'. ג\"ז שם: \n", + "וכל המשמיע קולו וכו' אבל הקורא בלחש וכו'. עירובין פרק כיצד מעברין (עירובין דף נ״ד): \n\n" + ], + [ + "אין רנה של תורה אלא בלילה וכו'. [במדרש רבה שיר השירים על פסוק קווצותיו תלתלים]: \n", + "חוט של חסד נמשך עליו וכו'. בריש ע\"ז (דף ג':) \n", + "וכל בית שאין נשמעין בו דברי תורה וכו'. בריש פרק חלק (סנהדרין צב.) מימרא דרבי אלעזר. ובספרי רבינו כתוב שנאמר כי דבר ה' בזה וכו' והוא טעות סופר דהא בגמרא לא מפיק ליה אלא מדכתיב תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו ואין שריד אלא תלמיד חכם דכתיב ובשרידים אשר ה' קורא. לפיכך יש למחוק בדברי רבינו שנאמר ולא מייתי קרא דיליף מיניה ר' אלעזר הכי. ובספר מוגה מצאתי שנאמר כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח, ומ\"ש כי דבר ה' בזה רישא דמילתא היא, ומה שכתב זה שלא השגיח על דברי תורה וכו' גריר בתריה. והכי איתא בהגדת חלק (סנהדרין צ\"ט) גמרא האומר אין תורה מן השמים תניא כי דבר ה' בזה ר' נתן אומר כל שאינו משגיח על המשנה רבי נהוראי אומר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק ריב\"ק אומר כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. ובסוף פ\"ק דחגיגה (דף ט') תנן איזהו מעוות שאינו יכול לתקון זה ת\"ח שפירש מן התורה: \n", + "כל המבטל את התורה מעושר וכו'. במס' אבות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין מלמדין וכו' או לתם. כלומר שאין ברור לנו אם הוא טוב אם לאו. ולמד כן מדאמרינן פרק תפלת השחר (ברכות כ\"ח) שהיה ר\"ג מכריז כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש ואסיקנא התם שלא הסכימו על ידו: \n", + "כל השונה לתלמיד שאינו הגון וכו'. מימרא דרבי זירא בחולין פ' הזרוע (חולין דף קל״ג): \n", + "אם הרב דומה למלאך וכו'. פרק אלו מגלחין (מ\"ק ט\"ז) גבי ההוא צורבא מרבנן דהוו צריכי ליה רבנן והוו סנו שומעניה ושמתיה רב יהודה: \n\n" + ], + [ + "כיצד מלמדין וכו' ולא ישב הרב וכו'. פרק אלו מגלחין (שם) דוד הוה יתיב אארעא ומתני להו לרבנן, ר\"פ הקורא עומד (מגילה כא) אמר רב יהודה אמר רב מנין לרב שלא ישב ע\"ג מטה וישנה לתלמידיו ע\"ג קרקע שנאמר ואתה פה עמוד עמדי. וכתב הר\"ן ומקשו הכא והא אמרינן בפ' השוכר את הפועלים (ב\"מ פ\"ד:) דר\"ג וריב\"ק הוו יתבי אספסלי ורבי אלעזר בר\"ש ורבי הוו יתבי קמייהו אארעא. ובפ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז) נמי אמרינן ביבנה הוו ארבעה ושמעון התימני היה דן לפניהם בקרקע ואף בימי דוד אמרינן במ\"ק (דף ט\"ז:) עירא היאירי הוה מתני לישראל ע\"ג כרים וכסתות ודוד לא קביל עליה אלא אארעא. יש לומר כי היכי דמתרצינן בגמרא רכות מעומד קשות מיושב ה\"נ בשמועות קשות היו יושבין אספסלי שאם היו יושבים בקרקע עם תלמידיהם לא היו יכולין לעיין בהם היטב. אי נמי כאן קודם שהגיעו לכלל סמיכה כאן לאחר שנסמכו דהתם ראוי לרב לחלוק להם כבוד עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ולא יגביה הרב קולו וכו' ולא יגביה המתרגם קולו וכו'. ברייתא ר\"פ שלשה שאכלו (ברכות מ\"ה) אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא ימעך הקורא קולו ויקרא. ומה שכתב ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב דמשמע דבעת שהוא מדבר לעם הרשות בידו להגביהו, למד כן מדאמרינן קודם הך ברייתא מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול בקולו של משה ומשמע לרבינו דמדקאמר יעננו משמע שהיה שואל להשי\"ת והשי\"ת היה משיבו ואז דוקא קאמר שלא יגביה קולו יותר מן הקורא אבל כשהוא אומר הדברים לעם יגביה קולו כל מה שירצה כדי להשמיעם: \n", + "אין המתרגם רשאי לא לפחות ולא להוסיף וכו' אלא אם כן היה אביו או רבו. כתב הראב\"ד ז\"ל דבר זה מקרה חדש היה והוא רב שעמד תורגמן לר' שילא במסכת יומא ושינה והוסיף שהיה גדול ממנו, עכ\"ל. ואני אומר שאם רבינו הביא ראיה משם אין זו השגה שרבינו צריך לכתוב כל מה שיקרה בין חדש בין שאינו חדש, אלא אי קשיא הא קשיא לפי שאין שם מוזכר אביו ואיכא למימר דוקא מי שהוא גדול ממנו בחכמה אפשר שיפחות ויוסיף אבל אם אינו גדול ממנו בחכמה אף אם הוא אביו למה יפחות או יוסיף. ועוד קשה לי דמשמע מדברי רבינו דדוקא רבו אבל אם אינו רבו אף אם הוא גדול ממנו בחכמה אינו יכול לפחות או להוסיף ובאותו מעשה רב לא היה רבו דרבי שילא ואפי' הכי שינה. ועוד דמשמע מהתם שלא הכיר רבי שילא את רב שאילו הכירו לא היה מעמידו למתורגמן ומדברי רבינו נראה שאפילו מכירו יכול להעמידו שהרי אביו או רבו ודאי ניכרים לו הם. אבל רבינו הוציא דברים אלו מהירושלמי בפרק הקורא את המגילה עומד דהכי איתא התם תורגמן שהוא עומד לפני חכם אינו רשאי לא לשנות ולא להוסיף אלא א\"כ היה אביו או רבו. והכי איתא בתוספתא כתבה הרי\"ף בסוף מגילה ואע\"פ שממה שכתב הר\"ן שם נראה שהוא מפרש אלא א\"כ היה החכם אביו של מתורגמן או רבו משום דאין אדם מתקנא בבנו ותלמידו, רבינו לא משמע ליה הכי אלא היה המתורגמן אביו או רבו של חכם קאמר. והראב\"ד נראה שהיה מפרש הירושלמי והתוספתא כפירוש הר\"ן ולפיכך השיג על רבינו שזה מקרה חדש שהגדול יתרגם לקטן ולא נמצא אלא פעם אחת בההיא דרבי שילא ואף גם שם לא היה אביו ולא רבו אלא גדול ממנו וא\"כ לא הוה ליה להרמב\"ם לכתוב אם היה המתורגמן אביו או רבו ואפילו גדול ממנו לא הוה ליה לכתוב כיון שלא נמצא אלא פעם אחת במקרה שלא הכירוהו. ורבינו תשובתו בצדו שהוא מפרש הירושלמי והתוספתא דאם היה המתורגמן אביו או רבו של חכם קאמר: \n", + "ומה שכתב רבינו אומר הרב למתורגמן כך אמר לי רבי וכו'. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף ל\"א): \n\n" + ], + [ + "הרב שלמד וכו' אלא חוזר ושונה. ברייתא כיצד מעברין (עירובין נ\"ד:): \n\n" + ], + [ + "אין הביישן למד ולא הקפדן מלמד. פרק שני דמסכת אבות: \n", + "במה דברים אמורים וכו' עד במהרה. פשוט הוא: \n", + "ומה שכתב זרוק מרה בתלמידים. בפרק הנושא (כתובות דף ק\"ג:): \n\n" + ], + [ + "אין שואלים את הרב כשיכנס וכו'. תוספתא דסנהדרין פרק שביעי: \n", + "ואין שואלים את הרב מענין אחר. בריש שבת (דף ג') דאמר ליה ר' חייא לרב כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתא דלמא לאו אדעתיה דאי לאו דרבי גברא רבה הוא כסיפתיה דמשני לך שנויא דלאו שנויא כלומר והיית מקשה לו והוה מכסיף: \n", + "ויש לרב להטעות וכו'. בכמה מקומות בגמרא ורבה לחדודי לאביי הוא דעבד: \n\n" + ], + [ + "אין שואלים מעומד וכו'. [כ\"ז עד ולא ישאל בענין יותר מג' הלכות, בתוספתא דסנהדרין פ\"ז]: \n", + "ואין שואלים את הרב אלא בענין שהם קורין בו. כלומר דלעיל אמר שלא ישאל את הרב רק באותו נושא שלומדים שאם לומדים דיני שבת אל ישאלנו בדיני יו\"ט והשתא קאמר שאפילו באותו נושא עצמו אין שואלים אלא בענין שהם לומדים כלומר שאם עסוקים בדיני הוצאה מרשות לרשות אל ישאלנו חבית שנשברה מה תקנה יעשו בשבת אף אם הכל מדיני שבת: \n\n" + ], + [ + "על מה שאמר רבינו או בשתי תשובות כתוב בספר הבתים הרב לא הזכיר בתחלה תשובות ויראה לי שחסר מן הספר. ולשון ההלכות אחד שואל ואחד אומר שלא לשאול נזקקין לשואל והשואל מעשה צריך שיאמר מעשה אני שואל. ויראה שזה שאומר שלא לשאול רצונו שלא ישאלו אלא שרוצה להשיב במה שהם עסוקים, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אין ישנים בבית המדרש. במגלה פרק בני העיר (מגילה דף כ״ח.) שאלו את ר' זירא במה הארכת ימים ואחד מהדברים שאמר להם שלא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי: \n", + "וכל המתנמנם וכו'. מימרא דרבי זירא פרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע\"א:): \n", + "אין מסיחין וכו'. אפילו מי שנתעטש וכו'. ברכות סוף פרק אלו דברים: \n", + "וקדושת בית המדרש וכו'. פשוט פרק בני העיר (מגילה דף כ\"ו): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כשם שאדם מצווה וכו' עד ואח\"כ משיב אבידת רבו. במציעא (דף ל\"ג) סוף אלו מציאות תנן אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת שאביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבידת אביו קודמת היה אביו ורבו נושאים משאוי מניח של רבו ואח\"כ מניח של אביו היה אביו ורבו עומדים בבית השביה פודה את רבו ואח\"כ פודה את אביו ואם היה אביו ת\"ח פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו. ודברי רבינו שכתב כאן דאם היה אביו ת\"ח אע\"פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו ואח\"כ משיב אבידת רבו תמוהים דהא במתני' קתני בהדיא ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבידת אביו קודמת משמע בהדיא שאם אינו שקול אבידת רבו קודמת. ועוד שרבינו עצמו כתב פרק י\"ב מהלכות גזילה פגע באבידת רבו עם אבידת אביו אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת והוא שיהיה רבו מובהק שרוב חכמתו של תורה ממנו למד. ונשאל אחד מבני בניו של רבינו על יישוב שתי לשונות הללו של רבינו שסותרים זה את זה. והשיב דכשאינו רבו מובהק אע\"פ שאין אביו שקול כיון שהוא ת\"ח אביו קודם והיינו הא דהכא וכשהוא רבו מובהק בעינן שיהיה אביו שקול ואם לאו של רבו קודם וכמבואר בדברי רבינו שם דברבו מובהק דוקא קאמר וכעולא שפסק כן בגמרא, עכ\"ל. וקשה לי על זה שבכל זה הפרק מדבר ברבו מובהק שכן אמר בסוף בד\"א ברבו מובהק וכו' אבל אם לא למד רוב חכמתו וכו' הרי מפורש דעד השתא לא איירי כלל בדיני רבו שאינו מובהק. ועוד שלא מצינו לא במשנה ולא בגמרא שיהא לרבו שאינו מובהק שום קדימה על אביו דהא במתניתין סתם רבו אמרו והיינו ודאי רבו מובהק דאילו שאינו מובהק אינו נקרא בשם רבו סתם. ועוד דמותיב בגמרא לר' יוחנן שפסק כרבי יהודה מדתנן רבו שלמדו חכמה ושני מאי חכמה רוב חכמה. ועוד דהא על ההיא מתניתין דאבידת אביו ואבידת רבו מייתי תלמודא תנו רבנן רבו שאמרו שלמדו חכמה וכו' והיינו ודאי רבו מובהק. ועוד דגרסינן התם אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעים זה על זה ולענין אבידה במקום אביו אינם חוזרין אלא לרבו מובהק ומשמע דאביו אע\"פ שאינו חכם קודם בכל דבר לרבו שאינו מובהק. וההגהות כתבו דט\"ס יש כאן ומה שכתב בהלכות גזילה עיקר שהוא מסכים לדין הגמרא. וכדבריהם נראה לי עיקר. וטעם דין זה השנוי במשנה דבפדיון שגופם בסכנה כיון שאביו ת\"ח אף אם אינו שקול יתחייב להציל נפשו מני שחת קודם כל אדם אבל אבידתו שאינו אלא הפסד ממון כל שאינו שקול אף אם יעבור על דעת אביו מעט אין רע, ובמשא משמע לי דמדלא מפליג תלמודא דאפילו אביו שקול רבו קודם דכיון שאין שם אבידת גוף ולא אבידת ממון רק להניח לו מעצבו הוה ליה ככבוד לחוד וחייב הוא בכבוד רבו יותר מכבוד אביו. וכל דינים הללו ברבו מובהק אבל רבו שאינו מובהק אפילו אין אביו תלמיד חכם אבידת אביו קודמת דיותר חייב בכבוד אביו מכבודו דלא מקרי הביאו לחיי העולם הבא כל שלא למד ממנו רוב חכמתו: \n", + "מורא רבך וכו'. במסכת אבות: \n", + "כל החולק על רבו וכו'. פרק חלק (סנהדרין ק\"ט): \n\n" + ], + [ + "איזהו חולק על רבו. בפ״ק דסנהדרין (דף ה':) תנא תלמיד אל יורה אלא א״כ נטל רשות מרבו ותניא תו התם תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל, ואמרינן בעירובין פ' הדר (עירובין דף ס״ב ס״ג) בפניו אסור וחייב מיתה שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה ואמרינן נמי התם דרב המנונא אורי בחדתא דארגיז בשני רב חסדא ואמר רבינא אתמר אורי ואתמר לא אורי בשניה דרב הונא רביה הוא דלא אורי ואורי בשני רב חסדא דתלמיד חבר דיליה הוה. ומשמע לרבינו דחדתא דארגיז היה רחוק מפומבדיתא מקומו של רב הונא יותר משלש פרסאות ואפילו הכי אסור להורות בחיי רבו ומשמע נמי התם מתוך הסוגיא דכל תוך שלש פרסאות חשיב כבפניו וחוץ לשלש כשלא בפניו וכן כתבו התוספות. וכדי ליישב זה עם מה שאמרו התלמיד אל יורה אלא א״כ היה רחוק ממנו שלש פרסאות דמשמע בין נטל רשות בין לא נטל רשות חוץ לשלש פרסאות שרי אנו צריכין למימר דהא דמשמע דאפילו חוץ לשלש פרסאות אסור היינו בקובע עצמו ללמד ולהורות והיינו דקאמר לא אורי בחדתא דארגיז דמשמע להיות שם ראש ללמד ולהורות והא דמשמע דחוץ לשלש פרסאות מותר היינו באקראי בעלמא. ומשמע מדברי התוספות דפ״ק דסנהדרין (דף ה') דאפילו נטל רשות מרבו תוך שלש פרסאות אסור וכן משמע מדאמרינן בפרק אע״פ (כתובות ס':) דאריסיה דאביי שאל ממנו דין אחד והורה לו ובא לפני רב יוסף ונמצא דהורה שלא כדין ואמר אז אביי הא מילתא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה לאו משום דמחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעא מילתא כלומר להורות כהלכה דהא אנא הוה גמירנא אותו דין ואפ״ה לא אסתייעא לי מילתא למימרא. נראה משום שאביי היה במקום רבו וכיון שהורה אותו דין אין ספק שנטל רשות דאם לא כן היאך היה מורה הרי אסור וחייב מיתה ואפ״ה אסיק דהא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא וכו' הוי טעמא משום אפקירותא ומשנטל רשות ליכא אפקירותא והשתא אסיק דלא הוי טעמא אלא משום דלא מיסתייעא מילתא ואם כן אפילו בנטל רשות אסור אלמא דאפילו נטל רשות בפניו דהיינו תוך שלש פרסאות אסור וכך הם דברי התוס' שם ג״כ. ושיעור לשון רבינו כך הוא בד״א דביש בינו ובין רבו שנים עשר מיל מותר להשיב בדבר שנקרא מקרה וכו': \n", + "כתב הרמ\"ך על דברי רבינו אפילו יהיה כדבריו שאסור להורות אפילו נתרחק ממנו שלש פרסאות מאין לו שאסור לו לקבוע מדרש בחיי רבו בעיר רבו כל שכן אם נתרחק ממנו שלש פרסאות וצ\"ע, עכ\"ל. ונראה לי שמה שאמר רבינו שאסור לו לקבוע מדרש וכו' היינו דוקא בשקובע עצמו להורות הוראות וכמ\"ש בסוף לשונו אבל לקבוע עצמו להוראה וכו': \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ולהפריש מן האיסור. פרק הדר (עירובין ס\"ג) ההוא גברא דהוה קטר חמרא בצינתא פי' בדקל בשבתא הוה יתיב רבינא קמיה דרב אשי רמא ביה קלא לא אשגח אמר להוי ההוא גברא בשמתא א\"ל כהאי גוונא מי מחזי כאפקירותא א\"ל אין חכמה וכו' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. וכאן היו שני עניינים בראשונה חשב שעשה כן מפני שלא היה יודע רמא ביה קלא ואחר כך נדהו מפני רשעו וזהו שכתב מפני שלא ידע באיסורו או מפני רשעו: \n\n" + ], + [ + "וכל תלמיד שלא הגיע להוראה וכו' ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה וכו' וכן חכם שהגיע וכו'. פ\"ק דע\"ז (דף כ\"ב) אמר ר' אבא כי רבים חללים זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה כלומר דהוי כנפל דעדיין לא נגמר ועצומים כל הרוגיה זה שהגיע להורות ואינו מורה כלומר דהוי מלשון ועוצם עיניו והכי קאמר המתעצמים ומחרישים מלהורות הורגים אנשי דורם: \n", + "ודע דבגמרא אמרינן על האי מימרא ועד כמה עד ארבעין שנין והא רבא אורי בשוין, ופירש\"י ועד כמה הוי ראוי להוראה עד ארבעין שנין משנולד והא רבא אורי וכל ימיו לא היו אלא ארבעים שנה, התם בשוין כשאין בעירו גדול ממנו. וכתב הר\"ן וש\"מ שאין ת\"ח רשאי להורות כל זמן שיש בעיר גדול ממנו אם לא הגיע לארבעים שנה אבל אם אין בעיר גדול ממנו מורה כרבא דאורי אע\"פ שלא הגיע לארבעים. ותמהני מהרמב\"ם שכתבה לזו בפ\"ה מהלכות ת\"ת ולא חלק בין ארבעים לפחות מהם ובין שוין ליש גדול ממנו. וכן יש לתמוה על הרי\"ף שלא כתב בהלכות והא רבא אורי התם בשוין עכ\"ל. כלומר שהרי\"ף כתב ועד כמה עד ארבעין שנין והשמיט הא דפריך והא רבא אורי ושני התם בשוין ורבינו לא כתב לא זה ולא אותו ועל שניהם תמה. וליישב זה יש לומר שרבינו והרי\"ף מפרשים דעד כמה אהגיע להוראה קאי עד כמה רשאי לעכב עצמו מלהורות וקאמר דעד ארבעים רשאי לעכב ומשם ואילך אינו רשאי ופריך והא רבא אורי קודם ארבעים שנה ואם איתא שהיה רשאי לעכב עצמו מלהורות הוה ליה לנהוג מנהג חסידות ולמשוך ידו מלהורות כל זמן שהוא רשאי לעכב ושני בשוין אבל רבא לא היה שם גדול ממנו ולפיכך לא היה רשאי לעכב עצמו מלהורות. והרי\"ף כתב עד כמה עד ארבעין שנין לומר דאותו זמן הוא רשאי לעכב עצמו מלהורות ולא יותר מכאן ולא חש לכתוב הא דרבא דאורי ואוקימנא ליה בשוין משום דבמדת חסידות הוא דקאמר שראוי לו להתעכב כל זמן שהוא רשאי ובדורות הללו לא שכיח כל כך מדת חסידות ומטעם זה לא הוצרך ללמדנו שכל שאין גדול ממנו אפילו לא הגיע לארבעים שנה אינו רשאי לעכב עצמו מלהורות דבדורות הללו אין צורך להזהיר על כך. ורבינו מפני שבדורו רבו הקופצים להורות קודם זמן כמו שקרא עליהם תגר לא הוצרך לכתוב עד כמה רשאי לעכב עצמו מלהורות משהגיע להוראה דהלואי שלא יקדימו להורות קודם שיגיעו להוראה כל שכן שלא יתעכבו מלהורות אחר שיגיעו. אי נמי משום דבזמן דורו שרבו הקופצים להורות קודם זמנן מי שהגיע להוראה אינו רשאי לעכב עצמו כלל מלהורות פן יקדימנו מי שלא הגיע להוראה: \n\n" + ], + [ + "ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו. פ' חלק (סנהדרין ק\"ט) היכי דמי אפיקורוס אמר רב נחמן זה הקורא לרבו בשמו דאמר ר' יוחנן מפני מה נענש גיחזי מפני שקרא לרבו בשמו שנאמר זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע. וכתב רש\"י בשמו שאומר פלוני ואינו אומר מרי ורבי פלוני ומקרא מסייעו דקאמר יהושע אדוני משה: \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה השם וכו'. זו היא סברת רבינו וכן כתב בפ' ששי מהלכות ממרים ולא יקרא בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר אבא מארי היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם, יראה לי שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלא שאין הכל דשין בו אבל השמות שקוראין בהם את העם כגון אברהם יצחק ויעקב וכיוצא בכל לשון ובכל זמן קורא בהם לאחרים שלא בפניו עכ\"ל. אבל קשה דהתם משמע דדוקא לאחרים מותר בשאין השם פלא אבל להם אסור וגם לאחרים דמותר ה\"מ שלא בפניו אבל בפניו לא והכא משמע דאפילו להם שרי בפניהם וכל שכן לאחרים וצ\"ע. וכשהשם פלא משמע התם דאפילו שלא בפניו אסור שהרי כתב שכשאין השם פלא קורא לאחרים שלא בפניו הא שאם הוא פלא אפילו שלא בפניו אסור וכאן כתב ולא יזכיר שמו בפניו גם צריך תלמוד מנ\"ל דצריך לשנות שם האחרים: \n", + "ולא יתן שלום לרבו וכו'. פרק תפלת השחר (ברכות כ\"ח) אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יתפלל אדם לא כנגד רבו ולא אחורי רבו והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל. ופירש\"י כנגד רבו אצל רבו ומראה כאלו הם שוים. אחורי רבו נמי יוהרא הוא. שלום לרבו כשאר כל אדם שלום עליך ולא אמר ליה שלום עליך רבי: \n\n" + ], + [ + "ולא יחלוץ תפיליו וכו'. הכי איתא בפרק חלק (סנהדרין ק\"א:) אמר ר' יוחנן וירם יד במלך היינו שחלץ תפיליו בפניו ופירש\"י שהיה לו ליפנות לצד אחר מפני אימת מלכות ולחלוץ שלא בפניו. וכתב עוד דטעמא מפני שהוא מגלה הראש והוא זלזול לפני המלך: \n", + "ומה שכתב ולא יכנס עם רבו למרחץ. בפסחים פ' מקום שנהגו (פסחים דף נ״א) תנא תלמיד לא ירחץ עם רבו ואם רבו צריך לו כלומר לשמשו מותר ולא חשש רבינו לכתבו כאן לפי שסמך על מה שכתב להלן הרב המובהק שרצה למחול על כבודו וכו' הרשות בידו: \n", + "ומ\"ש ולא ישב במקום רבו וכו'. פ\"ק דקידושין (דף ל\"א) אי זהו מורא לא ישב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו כלומר לא ישב במקום מיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים לעצה. ולא מכריעו אם היה אביו ואחר חלוקים בדבר הלכה לא יכריע כדברי האחר לומר נראים דברי פלוני: \n", + "ולא ישב וכו'. במדרש רות ויאמר שבו פה וישבו מכאן שאין רשות לקטן לישב עד שיתן לו הגדול רשות: \n", + "ומ״ש ולא יעמוד וכו' ומ״ש וכשיפטר וכו'. פשוט ביומא פרק הוציאו לו (יומא דף נ״ג): \n\n" + ], + [ + "וחייב לעמוד מפני רבו וכו'. פשוט פ\"ק דקידושין (דף ל\"ב): \n", + "חייב אדם להקביל פני רבו וכו'. סוכה פרק הישן (סוכה כ״ז:) מימרא דר' יצחק ואמרינן התם שר' אליעזר היה אומר משבח אני את העצלנים שאין יוצאים מבתיהם ברגל דכתיב ושמחת אתה וביתך. ואמרו שהתלמיד אחד בא להקביל פניו ברגל ואמר לו שלא יפה עשה והקשו עליו מהא דרבי יצחק ותירצו לא קשיא הא דאזיל ואתי ביומיה כגון שהם בתוך התחום או על ידי עירוב הא דלא אזיל ואתי ביומיה. ורבינו לא כתב זה משום דמשמע התם דדוקא ר״א הוה סבירא ליה הכי ולכך כתב לדר' יצחק סתם ולא חילק: \n\n" + ], + [ + "אין חולקין כבוד לתלמיד וכו'. בבתרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קי״ט) וכתבו הרי״ף פ״ק דקדושין: \n", + "וכל מלאכות וכו' עד ופורק ממנו יראת שמים. הכל בכתובות פרק אלמנה נזונת (כתובות דף צ״ו): \n", + "וכל תלמיד שמזלזל וכו'. פרק תפלת השחר (ברכות כ\"ו:) ר' אליעזר אומר המתפלל אחורי רבו וכו' והחולק על ישיבתו של רבו וכו' גורם לשכינה שתסתלק מישראל: \n\n" + ], + [ + "ראה רבו עובר על ד\"ת וכו'. דתניא פ\"ק דקדושין (דף ל\"ב) הרי שהיה אביו עובר על ד\"ת לא יאמר לו אבא עברת על ד\"ת אלא אומר לו מקרא כתוב בתורה כך. ולמד משם רבינו לרבו וכל שכן הוא: \n", + "וכל זמן שמזכיר שמועה וכו'. ואל יאמר דבר שלא שמע וכו'. מימרא דר' אליעזר (ברכות כ\"ז:) פרק תפלת השחר ומשמע דשמועה ששמע מרבו רשאי לאומרה סתם אע\"פ שלא יזכיר שם אומרה והטעם משום דכל מה שהוא אומר מן הסתם מרבו שמע כדאיתא בפרק הישן (סוכה כ\"ז): \n", + "וכשימות רבו קורע וכו' ואינו מאחה לעולם. טעמו מדתניא בסוף מועד קטן (דף כ״ז) אלו קרעים שאינן מתאחים הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו תורה ועל נשיא ועל אב בית דין. ומשמע לרבינו דכשם שהם שוים לענין איחוי כך הם שוים בשעור הקריעה דכשם ששיעור קריעה דאביו ואמו עד שיגלה לבו כך באלו השנויים עמהם שיעור קריעה עד שיגלה את לבו. והרמב״ן ז״ל בספר תורת האדם הקשה על רבינו מדגרסינן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב:) אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן על כל המתים כלם מבפנים על אביו ועל אמו קורע מבחוץ אמר רב חסדא וכן לנשיא מתיבי לא הושוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד מאי לאו אפילו לנשיא לא לבר מנשיא. ופירש״י לא הושוו רבו ואב בית דין ונשיא וכל הנך דתניא במתניתין לאביו ולאמו אלא לאיחוי ש״מ נשיא בשאר כל חומרי אביו ואמו הרי הוא כשאר כל המתים וכן רבו שלמדו תורה אינו אלא כשאר כל המתים ואפילו בקריעה מבחוץ. ועוד שגילוי הלב דבר מיוחד הוא באביו ובאמו רמז שבטלה ממנו מצות כבוד כדאיתא בירושלמי והרי אמרו בגמ' בקריעה טפח מאי קראה דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחותה מטפח והא דוד קרע על נשיא ועל אב ב״ד ושמועות הרעות וסגי ליה בטפח, עכ״ל. וליישב דעת רבינו י״ל שהוא סובר דעד שיגלה לבו בכלל אינו מתאחה הוא דהא דאינן מתאחין נפקא לן בגמ' מדכתיב באלישע ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שהן שנים אלא מלמד שקרועים ועומדים שנים לעולם ומהתם איכא למשמע דעד שיגלה לבו קרע דבהכי מינכר שהם קרועים לשנים דאי לא קרע אלא טפח לא הוה מינכר שהם קרועים לשנים. והא דקאמר בירושלמי שגילוי הלב באביו ובאמו מפני שבטלה מצות כבוד ההוא טעמא שייך נמי בנשיא ורבו ואב ב״ד והא דגמרינן בגמ' טפח מויחזק דוד בבגדיו אסמכתא בעלמא היא ללמד על אחרים ולא על עצמו ותדע דהא אע״ג דלא כתיב בקרא דדוד שנים קרעים ואמרינן דקורע על נשיא ועל אב ב״ד אינו מתאחה משום דגמרינן מאלישע א״כ ה״ה נמי דלענין גלוי הלב ילפינן מיניה כדפרישית. אבל אי קשיא על רבינו הא קשיא לי למה לא כתב דעל הנשיא קורע מבחוץ דהא ליכא מאן דפליג עליה דרב חסדא דאמר וכן לנשיא. ועוד יש לדקדק בדבריו שכתב בפ״ט מהלכות אבל חכם שמת הכל קורעין עליו עד שמגלים את לבם ומשמע אפילו לא למד ממנו כלום וזו מנין לו וצ״ע: \n", + "ומה שכתב רבינו בד״א ברבו מובהק וכו'. במציעתא סוף אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ג) אמר עולא ת״ח שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה כלומר מפני שלומדין זה מזה. ובפ״ק דקדושין (דף ל״ד) תנא אי זו היא קימה שיש בה הידור הוי אומר זה ארבע אמות אמר אביי לא אמרן אלא ברבו שאינו מובהק אבל ברבו מובהק מלא עיניו: \n", + "ומה שכתב רבינו אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד וכו'. בסוף פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ג) שמואל קרע מאניה על ההוא מרבנן דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון: \n\n" + ], + [ + "וכל ת\"ח וכו'. באבות פ\"ה חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה: \n\n" + ], + [ + "הרב המובהק שרצה למחול וכו'. פ\"ק דקדושין (דף ל\"ב) פליגי רב חסדא ורב יוסף אי רב שמחל על כבודו כבודו מחול או לא ורב יוסף אמר דמחול ומייתי לה מוה' הולך לפניהם וכיון דיליף מהאי קרא אלמא דאפילו ברבו מובהק עסקינן ורבא ס\"ל התם כרב יוסף והוו להו תרי לגבי חד ועוד דרבא בתרא הוא לכך פסק רבינו דכבודו מחול וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל: \n", + "ומה שכתב דאפילו שמחל על כבודו הידור מיהא בעי למעבד. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "יהי כבוד תלמידך וכו'. באבות פרק ד': \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב הרבה חכמה למדתי מחברי וכו'. מימרא דרבי חנינא פרק קמא דתעניות ופרק שני דמכות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל תלמיד חכם מצוה להדרו וכו'. פרק קמא דקידושין (דף ל\"ב) ת\"ר מפני שיבה תקום יכול אפילו זקן אשמאי ת\"ל זקן ואין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל רבי יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא זה שקנה חכמה. ומפרש בגמרא דאיכא בינייהו יניק וחכים דלרבי יוסי חייב לעמוד מפניו ולתנא קמא לא. ופסק רבינו כר' יוסי משום דאיסי בן יהודה דאמר התם מפני שיבה תקום אפילו כל שיבה במשמע קאי כוותיה דכיון דדריש שיבה לרבות אפילו זקן אשמאי אלמא זקן באפי נפשיה מידרש ולא קאי אשיבה וליניק וחכים אתא דאי זקן וחכם קאמר למה לי משום חכמה תיפוק לי משום זקנה ואמר התם אביי הלכה כאיסי בן יהודה. וכתב הר\"ן שכן נראה מפירוש רש\"י ואף על פי שמדברי הרי\"ף נראה דסובר דהלכה כתנא קמא: \n", + "ומאימתי חייבין וכו'. שם אי זו היא קימה שיש בה הידור זה ארבע אמות וגרסינן תו התם חכם עובר עומד מלפניו ארבע אמות וכיון שעבר יושב: \n\n" + ], + [ + "אין עומדין מפניו וכו'. שם (קידושין ל\"ב) באותה ברייתא ואמרינן בגמרא דהני מילי דבמרחץ לא בבתי גוואי אבל במקום שמותר להרהר בד\"ת חייב לעמוד. ורבינו כתב בית המרחץ דומיא דבית הכסא ולכך לא חשש לפרש יותר: \n", + "ואין בעלי אומניות וכו'. שם אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני ת\"ח בשעה שעוסקין במלאכתן. ודעת רבינו לומר שרשאין פירוש חייבין כמו לא תהיה לו כנושה דמתרגמינן לא תהא ליה כרשיא וכן כתבו התוספות: \n", + "ומנין שלא יעצים עיניו. שם בברייתא יכול יעצים עיניו כלומר כמי שלא ראהו ת\"ל ויראת מאלהיך והקשו בגמרא אטו ברשיעי עסקינן ומשני דהכי קאמר יכול יעצים עיניו מקמי דלימטי זמן חיובא דכי מטי זמן חיובא הא לא חזי ליה. וזהו שכתב רבינו ומנין שלא יעצים עיניו מן החכם כדי שלא יראהו: \n\n" + ], + [ + "אין ראוי לחכם שיטריח וכו'. שם בברייתא ובגמרא: \n\n" + ], + [ + "רוכב הרי הוא כמהלך וכו'. ג\"ז פשוט שם: \n\n" + ], + [ + "שלשה שהיו מהלכין וכו'. יומא פרק אמר להם הממונה (יומא דף ל״ז). ודע דבגמרא הכי איתא אמר רב יהודה המהלך לימין רבו הרי זה בור. תנן הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו. ועוד תניא שלשה שהיו מהלכים בדרך הרב באמצע גדול מימינו קטן משמאלו. תרגמה רב שמואל בר פפא כדי שיתכסה בו רבו והתניא המהלך כנגד רבו ה״ז מגסי הרוח דמצדד אצדודי. ומפרש״י הרי זה בור אפילו בדרך ארץ אינו בקי. כדי שיתכסה בו רבו הא דקתני מימינו לא שילך אצלו אלא מאחוריו ומיהו גדול לימין וקטן לצד שמאל אצל גדול ושניהם אחורי הרב. דמצדד אצדודי לא אצל ממש ולא אחורי ממש אלא שיתכסה בו רבו מקצת צד רבו עכ״ל: \n", + "ורבינו כתב הא דשלשה שהיו מהלכים בדרך וכו' והשמיט מאי דאתמר עלה בגמרא ונראה שהטעם מפני שהם דברים פשוטים וכל אדם זהיר בכך מחמת דרך ארץ אבל הא דבשלשה מהלכין בדרך אצטריכא ליה לאשמועינן שלא ילכו זה אחר זה אלא בשורה אחת. ויותר נראה לומר שסמך על מה שכתב פ\"ה ולא יתפלל לפני רבו וכו' ואצ\"ל שאסור לו להלך בצדו אלא יתרחק לאחר רבו ולא יהא מכוון כנגד אחוריו ואחר כך יתפלל וס\"ל דההיא דלא יתפלל אחרי רבו מדין דרך ארץ נגעו בה ואם כן מינה נשמע למהלך: \n\n" + ], + [ + "הרואה חכם וכו'. מימרא דרבי אבהו פ\"ק דקידושין (דף ל\"ב): \n", + "והנשיא שמחל וכו'. שם ופ\"ב דכתובות (דף י\"ז): \n", + "כשהנשיא נכנס וכו' עד הופכין פניהם כלפי העם. ברייתא בהוריות פרק בתרא (דף י\"ג) וכתבה הרי\"ף פ\"ק דקידושין. וכתבו התוספות דהאי ברייתא מיירי בבית המדרש ודרבי אבהו דלעיל מיירי בשוק והלשון מוכיח כן דהכא אמרינן כשהנשיא נכנס לבית המדרש ובדר' אבהו אמרינן הרואה חכם עובר דמשמע שהוא בשוק ואע\"ג דאמרינן בגמרא דהא דיצא לצורך חוזר למקומו ה\"מ לקטנים אבל לגדולים לא דה\"ל למבדק נפשיה לא כתבו רבינו משום דבתר הכי אמר רבא האידנא דחלשא עלמא אפילו לגדולים נמי: \n\n" + ], + [], + [ + "תלמיד שהוא יושב וכו'. פ\"ק דקידושין (דף ל\"ג) מימרא דרבי איבו אמר ר' ינאי וכו' שלא יהא כבודו וכו' שאינו מקבל עול מלכות שמים אלא שחרית וערבית. וכתבו התוספות דה\"מ בבית המדרש אבל בחוץ חייב לעמוד אפילו כמה פעמים כדי שלא יראה כמזלזל בכבוד רבו: \n\n" + ], + [ + "מי שהוא זקן מופלג בזקנה וכו'. שם (דף ל\"ג) אמר ר' יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה דאמר כל שיבה במשמע ואמרינן תו בגמרא ר' יוחנן הוה קאים מקמי סבי ארמאי רבא מיקם לא קאים הידור עביד להו אביי הוה יהיב ידא לסבי. וסובר רבינו דקימה דר' יוחנן לא מלא קומתו אלא הידור הוה עביד להו וא\"כ הידור דרבא היינו בדברים ופסק כאביי ורבא דבתראי נינהו. \n", + "ומ\"ש שנאמר מפני שיבה וכו' היינו כאיסי בן יהודה וכמו שכתבתי. אבל קשה שכיון שרבינו סובר דכל שיבה ואפילו זקן אשמאי מרבה ואפילו כותי מאן פלג ליה לחלק בין זקן כותי לזקני ישראל וי\"ל דכיון דחייב אדם בכבוד ישראל יותר מכבוד הכותי כשאמרה תורה תקום אין להשוותם אלא לישראל לקום מפניו ולכותי להידור דברים וליתן יד אבל לא לקום מפניו ואפילו ר' יוחנן הוה מפליג בין סבי ארמאי לסבי יהודאי וכמו שכתבתי בסמוך דלסבי ארמאי לא היה עומד מלא קומתו ולסבי יהודאי היה עומד ואביי ורבא ס\"ל דאין להשוותם כ\"כ אלא תקום דארמאי היינו להקימם בדברים ובנתינת יד: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ואינו חייב לעמוד מלא קומתו אלא כדי להדרו כתב הטור ואיני יודע למה כתב שאינו חייב לקום מפני הזקן כדי קומתו דהא מהך קרא ילפינן זקן וחכם וכמו שצריך לקום מפני חכם מלא קומתו כך צריך מפני הזקן מלא קומתו. ואפשר שלא אמר שאין צריך לעמוד מפני הזקן מלא קומתו אלא ילד חכם שכיון שצריכין לנהוג בו ג\"כ כבוד אין לו להתבזות לקום מפני הזקן אלא יעשה לו הידור אבל כל אדם צריך לקום מפני הזקן מלא קומתו, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "תלמידי חכמים אינם יוצאים וכו'. פרק קמא דבתרא (דף י\"ח) רבנן לאו בני מיפק בכלוזא נינהו פירוש לצאת הם בעצמם לחפור ולבנות עם המון העם, שכלוזא ר\"ל המון: \n", + "ואין גובין מהם וכו'. שם רבנן לא צריכי נטירותא כלומר שתורתן משמרתן: \n", + "ולא לתשורת המלך ואין מחייבין אותם וכו'. שם רב חנן רמא כרגא ארבנן א\"ל רב נחמן בר יצחק עברת אדאורייתא דכתיב אף חובב עמים כל קדושיו בידיך דהיינו תלמידי חכמים שלא יפרעו מס, ואדנביאי דכתיב גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם כלומר אם כלם ישנו בין הגוים מיד אקבצם ואם מעט יחלו וכו', אדכתיבי דכתיב מנדה בלו והלך לא שליט למירמי עליהון כלומר לפי שהיו עסוקים בבנין בית המקדש שהיא מלאכת שמים וה\"ה לת\"ח ואמר רב יהודא מנדא זו מנת המלך בלו זה כסף גולגלתא והלך זו ארנונא וכתב הרי\"ף דהיינו תשורת המלך: \n", + "וכן אם היתה סחורה וכו'. פ' לא יחפור (ב\"ב כ\"ב) אי צורבא מדרבנן הוא נקיט ליה שוקא: \n", + "וכן אם היה לו דין וכו'. פ' שבועת העדות (שבועות כ\"ט) רב עולא בריה דרב עילאי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן שלח ליה רב יוסף עולא חבירנו עמית בתורה ובמצות ואמרי' התם דלהכי שלח ליה למשרי תגרא כלו' לפסוק דינו קודם שאר בעלי דינין: \n", + "ומושיבין אותו. כלומר אע\"פ שדינו בעמידה מושיבין אותו כדאיתא בשבועת העדות (שם) האי עשה כלומר ועמדו שני האנשים והאי עשה כלומר את ה' אלהיך תירא לרבות ת\"ח עשה דכבוד תורה עדיף. \n\n" + ], + [ + "עון גדול הוא וכו' לא חרבה ירושלים וכו'. שבת פרק כל כתבי (שבת דף קי״ט): \n", + "וכל המבזה את החכמים וכו'. פרק חלק (סנהדרין צ') ואלו שאין להם חלק לעוה\"ב וכו' ואפיקורוס. ובגמרא אפיקורוס רב ור' חנינא דאמרי תרוויהו זה המבזה ת\"ח. \n", + "ומ\"ש והרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה גם זה שם כי דבר ה' בזה זה אפיקורוס: \n", + "ומ\"ש אם בחקותי תמאסו וכו'. כך יש ללמוד ממה שכתוב בספרא: \n\n" + ], + [ + "אם באו עדים שביזהו וכו'. בפרק אלו מגלחין (מ\"ק ט\"ו) אמרינן דשמתוהו אביי ורבא לההוא טבחא דאתפקר ברב טובי, ובפ\"ה דעדיות (דף י\"א) תנן שנידו את עקביא מפני שאמר על שמעיה ואבטליון דוגמא השקוה ומינה מייתי בפרק מי שמתו לומר שמנדין למי שמספר אחר מטתן של תלמידי חכמים. ובירושלמי פ' אלו מגלחין מייתי נמי האי מתני' וקאמר עלה הדא אמרה המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נדוי. וכתב הריב\"ש שנראה שגדול עונש המבזהו בחייו מהמבזהו לאחר מותו וזהו שצריך ריבוי מהכתוב למקלל אביו ואמו לאחר מיתה שיהיה חייב כמוזכר בפרק הנחנקים עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו: \n", + "וקונסין אותו וכו'. ירושלמי כתבו הרי\"ף בקמא פ' החובל חד בר נש אפקר לר' יהודה בר חנינא אתא עובדא קמיה ריש לקיש וקנסיה ליטרא דדהבא: \n", + "והמבזה את החכם וכו' ואפילו לאחר מיתה וכו'. מפורש בירושלמי פ' אלו מגלחין ובגמרא דידן מונה בכלל דברים שב\"ד מנדין עליהם ברכות פ' מי שמתו (שם) המספר אחר מטתו של ת\"ח: \n", + "ומ״ש רבינו אבל אם היה החכם חי אין מתירין לו עד שירצה החכם שנידוהו בשבילו. נראה דשירצה גרסינן היו״ד בשב״א והרי״ש בפתח, כלומר עד שיפייס החכם שנידוהו בשבילו. והכי משמע קצת בפ' אלו מגלחין (מ״ק י״ז) בההוא טבחא דאתפקר ברב טובי בר מתנא אימנו עליה אביי ורבא ושמתוהו לסוף אזל ופייסיה לבעל דיניה משמע דאי לאו דפייסיה לא הוו שרו ליה. ותניא בסוף פ' החובל (בבא קמא דף צב) כל אלו שאמרו דמי בשתו אבל צערו כלומר שדואג על בשתו אפי' הביא כל אילי נביות אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. ולא גרסינן עד שירצה היו״ד בחיר״ק והרי״ש בשו״א דמשמע שאפילו בקש ממנו מחילה כמה פעמים ולא נתרצה לו אין מתירין לו שזה דבר תמוה מאד שמאחר שעשה מה שמוטל עליו למה לא יתירו לו. ואע״ג דבפ' בתרא דיומא (דף פ״ז) משמע דלרבו הולך לשאול מחילה אפילו אלף פעמים עד שירצה לו וכתבו רבינו בפ״ב מהלכות תשובה היינו לענין שהוא צריך לפייסו אבל לא לענין שלא יתירו לו נדויו עד שיתפייס: \n", + "וכן החכם עצמו מנדה לכבודו וכו'. במ״ק פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) תלמיד שנידה לכבודו נידויו נידוי. \n", + "ומ\"ש שאין צריך עדים אם הע\"ה מכחיש אפשר שלמד כן מדאמרינן בר\"פ הגוזל בתרא (ב\"ק קי\"ב) דשליחא דבי דינא מהימן כבי תרי לשמתא א\"כ ק\"ו לחכם עצמו שהוא נאמן כבי תרי. אבל יש לחלק דשאני התם שהשליח בית דין אינו נוגע בדבר אבל הכא שהחכם נוגע בדבר מנ\"ל שיהא נאמן בלא עדים. ובתשובות הריב\"ש כתב שהטעם מדאמרינן בפ' אלו מגלחין (מ\"ק דף טז) אמר רב יוסף האי צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה, ופי' בראב\"ד לנדותו כלומר כל היכא דידע החכם שע\"ה ביזהו אע\"פ שאין שם עדים רשאי החכם לעשות הדין לנפשו ולנדותו עכ\"ל: \n", + "ומשמע מדקדוק דברי רבינו דאין חכם מנדה לכבודו אלא לעם הארץ אבל לחכם אחר לא ואפילו אינו גדול כמוהו ואפילו אינו אלא תלמיד כיון שאינו ע\"ה ואע\"פ שנידו את עקביא מפני כבוד שמעיה ואבטליון י\"ל דכשב\"ד הם המנדים אפילו לחכם מנדים מפני כבוד חכם גדול ממנו ולא אמר רבינו שאינו מנדה אלא לע\"ה אלא כשהחכם עצמו הוא המנדה. ואע\"פ שאפשר לומר דשמעיה ואבטליון שאני שהיו נשיא ואב ב\"ד ועוד שהיו קדמונים ונמצאו כל הבאים אחריהם תלמידיהם מ\"מ התירוץ הראשון דייק לישנא דרבינו דלעיל בסמוך סתם וכתב שהמבזה את החכם מנדין אותו ולא התנה שהמבזה יהיה ע\"ה אלא גבי חכם המנדה לכבוד עצמו. ועי\"ל דגם לחכם המבזה חכם גדול ממנו יכול לנדותו וכדאיתא בירושלמי פ' אלו מגלחין גבי ר' ירמיה כו' ונדון אלין לאלין ולא הצריך רבינו שיהיה המבזה ע\"ה אלא לענין מ\"ש שאינו צריך עדים ומ\"מ אם החכם העלוב הוא גדול הדור והמבזה הוא הדיוט בערכו נראה דפשיטא דמודה רבינו שיכול לנדותו לכבודו דכיון דגדול הדור הוא ה\"ל כרבו וכמו שכתבו התוס' בפרק אין עומדין והרב פשיטא שמנדה לתלמידו אם הפקיר בו: \n", + "ומ\"ש ואם מת החכם וכו'. [מ\"ק ט\"ז.]: \n", + "ומ\"ש ואם רצה החכם וכו'. יתבאר סוף פ\"ז: \n\n" + ], + [ + "הרב שנידה לכבודו וכו'. ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ז) מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש במה דברים אמורים במי שנידה וכו'. שם מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב הא לכולי עלמא מנודה במאי אי במילי דשמיא אין חכמה ואין תבונה וכו' לנגד ה' אלא לאו לכבוד עצמו: \n", + "על כ\"ד דברים מנדין את האדם וכו'. מימרא דריב\"ל בפרק מי שמתו (ברכות י\"ט) ובירושלמי פרק אלו מגלחין: \n", + "המבזה את החכם וכו'. מימרא כלשונה בירושלמי פרק אלו מגלחין והכי אמרינן בגמרא דידן בפרק מי שמתו (ברכות י\"ט) וכמו שכתבתי למעלה: \n", + "המבזה שליח בית דין. בההוא עובדא דרב יהודה בסוף קדושין (דף ע') אמר מאי טעמא שמתיה מר אמר ליה משום דציער שליחא דרבנן: \n", + "הקורא לחבירו עבד. פ\"ק דקדושין (דף כ\"ח) הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי כלומר שב\"ד מנדין אותו: \n", + "מי ששלחו לו ב״ד וכו'. בבא קמא פרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קי״ב:) ובירושלמי פ' אלו מגלחין ואי אמר נקוטו לי זמנא נקיטינן ליה ואי לא אתא כתבינן פתיחא עליה פי' שטר שמתא: \n", + "המזלזל בדבר אחד וכו'. פ\"ה דעדיות (דף י\"א) שנידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים ומייתי לה פ' מי שמתו (ברכות י\"ט) ובפ' הדר (עירובין ס\"ג) רבינא שמית לההוא גברא דקטר חמרא בציניתא בשבת. והקשה הר\"ן בר\"פ מקום שנהגו דבקצת דוכתי אמרינן דמאן דעבר אדרבנן משמתינן ליה ובמקצת דוכתין אמרינן דלקי משמע אבל שמותי לא. ותירץ דבמילתא דעיקרה דרבנן דכי עקר לה קא עקר לכולא מצוה משמתינן ליה אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאסרו בו חכמים מכין אותו מכת מרדות. וקשיא לי [xעי' מל\"מ] דהא לנטילת ידים אין עיקר מן התורה אם לא על דרך אסמכתא. לכך נ\"ל דמפקפק בדבר מדברי סופרים חמור טפי מעובר על דבר מדבריהם ולפיכך אע\"פ שהעובר אינו חייב אלא מכת מרדות המפקפק או המזלזל חייב נידוי. וההיא דרבינא בפרק הדר לא נידהו אלא מפני שזלזל דרמא ביה קלא ולא אשגח ביה וזהו שדקדק רבינו וכתב המזלזל ולא כתב העובר: \n", + "מי שלא קיבל עליו את הדין. בפ' הגוזל ומאכיל (ב\"ק קי\"ב קי\"ג) האי מאן דכתבי עליה פתיחא על דלא ציית דינא כיון דאמר צייתנא קרעינן. ויש לתמוה על רבינו שכתב מנדין אותו עד שיתן ולא הוה ליה לכתוב אלא עד שיקבל עליו את הדין והוא עצמו כתב כן בפכ\"ה מהלכות סנהדרין. וי\"ל שמפני שאין כאן מקום דין זה לא חש למידק וסמך על מה שכתב שם. ואפשר שהשמיענו כאן שאם אחר שאמר צייתנא דינא ראינוהו נשמט מלפרוע מנדין אותו עד שיתן: \n", + "מי שיש ברשותו דבר המזיק וכו'. ספ״ק דב״ק (דף ט״ו) וכתובות ס״פ אלו נערות (כתובות דף מ״א) משמתינן ליה עד דמסלק הזיקא: \n", + "המוכר קרקע שלו וכו'. מימרא דרב אשי פ' הגוזל ומאכיל (ב\"ק קי\"ד). וכתבו התוספות דה\"מ כשישראל קונה ממנו בסך שקונה העובד כוכבים אבל אם העובד כוכבים נותן לו יותר אין לו להפסיד: \n", + "המעיד על ישראל וכו'. ג\"ז שם מימרא דרבא ואמרינן התם שאם דיניהם כדינינו להשביע על פי עד אחד מותר להעיד ואם הוא אדם חשוב דסמכי עליה כבי תרי אם מותר להעיד או לא סליק בתיקו ולחומרא ולכך סתם רבינו וכתב והוציא ממנו ממון שלא כדין ישראל: \n", + "טבח כהן וכו'. בחולין פ' הזרוע (חולין דף קל״ב) אמר רב חסדא האי כהנא דלא מפריש מתנתא להוי בשמתא אמר רבא בר שילא הני טבחי דהוצל קיימין בשמתא עשרין ותרתין שנין ואמרינן עלה למאי הלכתא כלומר למאי הלכתא אמר עשרין ותרתין שנין אילימא דתו לא משמתין להו והא תניא דבמצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו אלא לקנסן בלא התראה: \n", + "המחלל י״ט שני וכו'. פסחים פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ב) רב ושמואל דאמרי תרוייהו מנדין על יו״ט שני של גליות: \n", + "העושה מלאכה וכו'. פשוט שם: \n", + "המזכיר שם שמים וכו'. פ\"ק דנדרים (דף ז') וכתבו הרי\"ף באלו מגלחין: \n", + "המביא את הרבים לידי חלול השם. ירושלמי פ' אלו מגלחין קאמר אעובדא דחוני המעגל דשלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי תמן תנינן שלח לו שמעון בן שטח אמר לו צריך אתה להתנדות שאילו נגזרה גזרה כשם שנגזרה בימי אליהו לא נמצאת מביא את הרבים לידי חילול השם וכל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי: \n", + "המביא את הרבים לידי אכילת קדשים וכו'. פ' מי שמתו ברכות (דף כ') ובספ\"ב די\"ט ופ' מקום שנהגו תודוס איש רומי הנהיג לאכול גדיים מקולסים כלומר בליל פסח כעין הקרבן שלחו לו אילמלא תודוס אתה גוזרנו עליך נידוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ כלומר שהרואה סבור שהקדישו לשם פסח: \n", + "המחשב שנים וכו'. בסוף ברכות (דף ס\"ג) אמרינן ששלחו לו לחנינא אחי רבי יהושע שהיה מעבר שנים וקובע חדשים בח\"ל שיחזור בו ואם לאו יהא בנידוי ומפרשין התם טעמא משום כי מציון תצא תורה: \n", + "המכשיל את העור. כתב הראב\"ד כגון המכה את בנו הגדול, עכ\"ל. והוא בפ' אלו מגלחין (מ\"ק י\"ז) אמתא דרבי חזיתיה לההוא גברא דמחי בנו גדול אמרה להוי ההוא גברא בשמתא דקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול כלומר שמא יבעט באביו מתוך שהוא גדול ונמצא הוא מכשילו ואמרינן התם שלא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה. ויש לתמוה על הראב\"ד שפירש דבר זה יותר מכל הדברים המוזכרים כאן. ואפשר שטעמו לומר אע\"פ שבגמרא לא נזכר אלא המכה את בנו גדול יפה כיון רבינו לכתוב המכשיל את העור ללמדנו דמכה בנו הגדול לאו דוקא וזהו שכתב הראב\"ד כגון: \n", + "המעכב את הרבים וכו'. ירושלמי פרק אלו מגלחין תמן תנינן שלח לו ר\"ג אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעתיד לבא לא נמצאת מעכב את הרבים מלעשות מצוה שכל המעכב את הרבים מלעשות מצוה צריך נידוי: \n", + "טבח שיצאת טרפה וכו'. סנהדרין פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ה) ההוא טבחא דנפק טרפה מתותי ידיה שמתיה רב נחמן: \n", + "טבח שלא בדק וכו'. פ\"ק דחולין (דף י\"ח) ההוא טבחא דלא סר סכינא קמיה דרבא בר חנינא שמתיה. וכבר כתב הטור ביורה דעה סימן י\"ח שדין זה אינו נוהג עכשיו: \n", + "המקשה עצמו לדעת. מימרא דרב בנדה פ' כל היד (נדה דף י״ג): \n", + "מי שגירש את אשתו וכו'. פ\"ב דכתובות (דף כ\"ח) לוה ממנה כלומר מגרושתו בנכסי אביה כלומר בנכסי מלוג אינה נפרעת אלא על ידי אחר כלומר ולא ע\"י עצמה שלא יקרבו בדברים ואי אתו לקמן לדינא משמתינן להו: \n", + "חכם ששמועתו רעה. באלו מגלחין (דף י\"ז) ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה ושמתיה רב יהודה: \n", + "המנדה מי שאינו חייב נידוי. שם. שר\"ל נידה את מי שלא היה חייב נדוי וא\"ל אידך אדרבה ואמרו דנדוי האחר הוי נדוי: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א דבר זה הוציא ממעשה דר\"ל וכו', עכ\"ל. וי\"ל שסובר רבינו שאם לא היה הוא מנדה אותו אלא היה בא לב\"ד הם היו מנדין אותו דאל\"כ היאך חל נדויו. והר\"ש בר צמח בתשובה תירץ בשם ה\"ר שם טוב שרבינו מיירי במי שרגיל בכך שב\"ד נזקקין לנדותו: \n", + "כתב הרמ\"ך ובלבד שיהא זה שאינו חייב נדוי ת\"ח אבל אם אינו ת\"ח למה יהיה חייב נידוי המנדה הלא אם בזה הת\"ח לע\"ה בכל בזיונות שבעולם אין מנדין אותו. ומההיא דר\"ל אין להביא ראיה דשמא נידה ת\"ח גדול ממנו תדע שהצריכוהו ללכת לפני נשיא ואם לא היו מספקין אותו באדם גדול למה ילכו לפני נשיא יתיר אותו פחות שבהם. כן נראה עיקר וכן שמעתי שמורים חכמים לתלמידים אבל לא דרשינן ליה בפרקא, עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד ויש אחרים הרבה וכו' ואיכא טובא, עכ\"ל. ההיא דחכם שהורה להתיר במים שאין להם סוף היא בסוף יבמות (דף קכא.) וכתבה רבינו בסוף הלכות גירושין. וההיא דבית דין שנזקק לשאלה למי שעבר על נדרו היא בספ\"ב דנדרים (דף כ'.) וכתבה רבינו בפרק שני מהלכות נזירות. והטעם שלא מנאם כאן רבינו מפני שלא מנה כאן אלא הדברים שמנדים עליהם בין איש בין אשה והנך אינם אלא באיש חכם. ומצאתי כתוב בשם בעל הבתים וז\"ל נ\"ל שהרב לא הביא אלא אותם שמנדים עליהם עכ\"פ ומפני זה לא הביא חכם שהורה במים שאין להם סוף ולא בית דין שנזקקין לשאלה שסתם אלו חכמים ואין מנדין חכמים אלא נשמטים שלא לנדותם אע\"פ שחייבים נידוי ואע\"פ שהביא חכם ששמועתו רעה מפני שכיון ששמועתו רעה יצא מכלל חכם. ומפני זה הטעם שכתבנו לא הביא המארס בתוך תשעים יום שהרי אם ברח פטור מן הנדוי, עכ\"ל: \n", + "ועוד אחרת כתב רבינו ירוחם בשם הראב\"ד בני אדם העושים מלאכה בעוד שיש מת בעיר ועדיין לא נקבר חייבין נידוי אלא א\"כ יש חבורות בעיר כדאיתא בפ' אלו מגלחין (מ\"ק כ\"ז:) וי\"ל שזו בכלל מה שכתב המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים ותשובה זו שייכא גם באותה שכתבתי בסמוך בהשגה: \n", + "כתב בקונדריסין ומלבד אלו הכ״ד מצינו במקומות אחרים והם מי שעושה קלים וחמורים או ג״ש לעקור דבר מן התורה או ששואל דבר שא״א והיא בהקומץ רבה [ל״ז.] והמגיס דעתו כלפי שמים מעובדא דחוני המעגל וכן מי שיש לו ערעור עם חבירו בדבר אחד ומסר אותו דבר לשלטון או לשופט דמשמתינן ליה עד דמייתי ליה וקיימי בבי דינא והוא בהגוזל זוטא (ב״ק קי״ג:). וכן ת״ח שמחזיק במחלוקת כנגד הרבים שמנדין אותו כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל ומייתי לה פ' הזהב (מציעא נ״ט). ובספ״ק דשבת (דף י״ט:) איכא אחרינא ההוא תלמידא דאורי בחדתא דארגיז כר״ש שמתיה רב המנונא משום דבאתריה דרב הונא לא איבעי ליה למעבד הכי. ובסוף מציאת האשה (כתובות ס״ט.) איכא אחרינא בשמתא להוי מאן דלא יימר ליה ענן ענן ממקרקעי או ממטלטלי. ובפ״ק דקידושין (כ״ה) איכא אחרינא סבי דניזוניא לא אתו לפרקא דרב חסדא א״ל לרב המנונא זיל צנעינהו. ובפ' ר' אליעזר דמילה (שבת ק״ל) איכא אחרינא קריבו ליה רישא דטווסא בחלבא א״ל אמאי לא תשמתינהו. והמזלזל בנטילת ידים והיא במס' עדיות (דף י״א). ובירושלמי העושה דבר שלא כשורה צריך נידוי וכן בבבל שאין דנין דיני קנסות כתב הרי״ף מנהג בשתי ישיבות שמנדין אותו עד דמפייס לבעל דינו. והגאונים כתבו אחרת אומן המכוין מלאכתו במועד דאמרינן שתאבד ואין המלאכה שלו וממון אין לו לקונסו בכדי שוויה שקונסין אותו בשמתא ונידוי, עכ״ל. ואין מכל אלו תפיסה על רבינו דכלהו כי דייקת בהו הוו בכלל כ״ד דברים אלו שכתב רבינו. שהמגיס דעתו כלפי שמים היינו ההיא דמביא רבים לידי חילול השם. ומי שיש לו ערעור עם חבירו ומסר אותו דבר לשלטון הוי בכלל מי שלא קבל עליו את הדין. ות״ח שמחזיק במחלוקת כנגד הרבים הוא בכלל המבזה את החכם דרבים לגבי יחיד ה״ל כרב אצל תלמיד. וההיא דסוף פרק קמא דשבת וההיא דפ״ק דקידושין הוו נמי בכלל המבזה את החכם. וההיא דפרק מציאת האשה אינה ענין לכאן דהכא לא מני אלא מי שעושה דבר שב״ד מנדין אותו עליו ושם לא היה אלא שגזר עליו שמתא שילך ויאמר אותו שליחות. וההיא דפרק ר' אליעזר דמילה והמזלזל בנטילת ידים ואומן המכוין מלאכתו במועד הם בכלל מזלזל בדבר אחד מד״ס. ומי שעושה קלים וחמורים או גזרה שוה לעקור דבר אחד מן התורה או שואל דבר שאי אפשר הם בכלל מזלזל בדברי תורה או המבזה את החכם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חכם זקן בחכמה וכו'. פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף יז) אמר רב אויא באושא התקינו אב ב״ד שסרח אין מנדין אותו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך חזר וסרח מנדין אותו מפני חלול השם ופליגא דר״ל דאמר כל חכם שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא שנאמר וכשל גם נביא עמך לילה כסהו כלילה ופסק כר״ל משום דאיהו מארי דגמרא טפי מרב אויא ועוד דבירושלמי שאכתוב בסמוך משמע כוותיה. וז״ש אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם כלומר אפילו חזר וסרח כמה פעמים. \n", + "ומ\"ש אא\"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו בירושלמי פ' אלו מגלחין ר' יעקב בר אידי בשם רב ששת נמנו באושא שלא לנדות זקן ואתיא כי הא דא\"ר שמואל בשם ר' אבהו זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך ביומוי דר' ירמיה אתא עקא על טבריה שלח בעי מנרתא דכספא גבי ר' יעקב בר בון שלח א\"ל עדיין לא שב ירמיה מרעתו ובקש לנדותו והוה ר' חייא בריה דר' יצחק עטושיא יתיב תמן א\"ל שמעתי שאין מנדין זקן אא\"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו. ומיהו קשה דמסיק התם א\"ל דוגמא השקוה וכירבעם בן נבט עשה ונדון אלין לאלין וצרכון משתריא אלין מן אלין. ואפשר לומר שרבינו ז\"ל סובר דשלא כהלכה עשו דס\"ל כרב אויא ולא קי\"ל כותיה אלא כר\"ל וההיא דדוגמא השקוה לא קשיא דאיכא למימר בצנעה נידוהו ומינה איכא למשמע דהא דאין מנדין דוקא בפרהסיא אבל בצנעה מנדין ועובדא דר' אליעזר שברכוהו נמי איכא למימר דבצנעה ברכוהו. ועוד י\"ל דההיא דר' אליעזר מפני שלא ירבו מחלוקת בישראל שאני: \n", + "ומ\"ש אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה. בירושלמי פרק בתרא דהוריות ר' אחא בשם ר\"ל כהן משיח שחטא מלקין אותו בב\"ד של כ\"ג אין תימר בב\"ד של כ\"ג עלייתו ירידה היא לו כלומר שהוא בפרהסיא. רשב\"ל אומר נשיא שחטא מלקין אותו בב\"ד של שלשה. ומשמע לרבינו דדין נשיא ואב ב\"ד וחכם זקן שוה דהא בכל חד מנייהו איכא חילול השם כשמזלזלין אותו בפרהסיא והכי משמע קצת מדאמרינן על מאי דקאמר רב אויא אב ב\"ד שסרח אין מנדין אותו וכו' ופליגא דר\"ל דאמר ת\"ח שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא: \n", + "ומ\"ש ואומרין לו הכבד ושב בביתך. מפורש בירושלמי שהבאתי וגם בתלמודא דידן אמר הכי רב אויא ולא פליג עליה ר\"ל אלא במאי דאמר חזר וסרח מנדין אותו אבל לא במאי דאמר אומרים לו הכבד ושב בביתך והכי איכא לפרושי לישנא דר\"ל אין מנדין אותו בפרהסיא דהיינו לומר שאין אומרים פלוני יהא בנידוי אבל בצנעא מנדין אותו והיינו שאומרים לו הכבד ושב בביתך שמלת פרהסיא אפשר לפרשה שיש בכללה גם כן כאילו אמר בפירוש כלומר שאין מנדין אותו בפירוש אלא בצנעה כלומר בהעלם שאומרים לו הכבד ושב בביתך: \n", + "ומ\"ש וכן כל ת\"ח שנתחייב נידוי אסור לב\"ד לקפוץ ולנדותו וכו'. בפ' אלו מגלחין (מ\"ק י\"ז) מר זוטרא חסידא כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא משמית נפשיה והדר משמית לדידיה הרי שלפעמים היה מנדה לצורבא מרבנן. ורב יהודה נמי שמית לההוא צורבא מרבנן דסנו שומעניה כדאיתא בפ' אלו מגלחין (שם) , וכי היכי דלא ליפלוג אריש לקיש דאמר תלמיד חכם שסרח אין מנדין אותו ואמאי דאמרינן בירושלמי אין מנדין זקן אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו צריך לומר דההיא דר\"ל ודירושלמי בחכם זקן בחכמה כלומר שהוא מופלג בחכמה וההיא דמר זוטרא בחכם שאינו מופלג בחכמה דההוא מנדין אותו אלא שאין לקפוץ לנדותו מהרה כדאשכחן במר זוטרא שהיה מצטער על שהיה צריך לנדותו והיה מנדה עצמו תחלה להראות שהיה מצטער בצערו. ולא כתב רבינו שינדה עצמו תחלה כדמר זוטרא משום דההיא מדת חסידות הוה ומ\"מ יש ללמוד שאין לקפוץ ולנדותו מהרה: \n", + "ומ\"ש וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו לעולם לנדות ת\"ח אע\"פ שנמנין עליו להלקותו. בפרק אלו מגלחין (מ\"ק י\"ז) אמר רב פפא תיתי לי דלא שמתי צורבא מרבנן מעולם אלא כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד כי הא דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא: \n", + "ומ\"ש ואפילו מכת מרדות נמנין עליו להכותו. כלומר אפילו לא עבר אלא על דברי חכמים נמנין עליו להכותו מכת מרדות. וזה מבואר בפ' מקום שנהגו (פסחים נ\"ב) בעובדא דמר נתן אסיא אתא מבי רב לפומבדיתא ביו\"ט של עצרת: \n", + "כתב הרמ\"ך תימה א\"כ שאין מנדין בפרהסיא וכו' אמאי היה ר\"ל מנודה בשביל שנידה אדם הלא לא עשה כירבעם ואע\"פ שהירושלמי מפרש כדבריו אינו עיקר כי חולק על הגמרא שלנו ממעשה דר\"ל וממעשה דרבי אליעזר שנידוהו וצ\"ע רב פפא אמאי היה משתבח בעצמו כשלא היה מנדה תלמיד והלא נידו חכמי ישראל את רבי אליעזר בן הורקנוס שהוא מכריע את כלם, עכ\"ל. ומה שהקשה אמאי היה ר\"ל מנודה בשביל שנידה אדם אחד וכו' לא ידענא מאי קאמר שב\"ד לא נידוהו. ועוד דהתם לאו בפרהסיא היה. ועוד דלא אמרו אלא דאין מנדין לכתחלה אבל אם נידוהו מנודה הוא. ומה שהקשה מרבי אליעזר שברכוהו כבר כתבתי טעם לדבר: \n\n" + ], + [ + "וכיצד הוא הנידוי וכו'. ומה שכתוב וארור בו אלה וכו'. פרק שבועת העדות (שבועות ל\"ו): \n\n" + ], + [], + [ + "מנודה אסור לספר ולכבס. ברייתא פ' אלו מגלחין (מ\"ק ט\"ו): \n", + "כתב הרמ\"ך תימה אמאי לא הזכיר נעילת הסנדל כדאשכחן בר' אליעזר (ב\"מ נ\"ט) שחלץ מנעליו ובירושלמי מפרש בהדיא שאסור בנעילת הסנדל. ומכל מקום צ\"ע בגמרא דידן מאי טעמא לא פשט מדרבי אליעזר דמנודה אסור בנעילת הסנדל ושמא י\"ל דר' אליעזר מלתא יתירא עבד כשחלץ מנעליו תדע דהא ישב לו על גבי קרקע. ומנהג בכל ארץ ספרד שהמנודה חולץ מנעליו עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש רבינו ואין מזמנין עליו ולא כוללין אותו וכו'. כתבו ההגהות בשם הרוקח שהטעם דכיון שנידוהו מאחר שיבדל מקהל הגולה אם צרפוהו עמם היכן היא קללתן ומה הועילו בתקנתן אינו ראוי לצרפו שכבר הבדילוהו מאגודתן עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש רבינו ולא יושבין עמו בד' אמות. נלמד מעובדא דר' אליעזר בפ' הזהב (ב\"מ שם) שברכוהו וישב לו ר\"ע ברחוק ד' אמות ממנו: \n", + "ומ\"ש אבל שונה וכו'. עד ושוכר. ברייתא פרק אלו מגלחין (מ\"ק דף טז.): \n", + "ומ\"ש ואם מת בנידויו. פ' אלו מגלחין (שם) ובפ\"ה דעדיות: \n\n" + ], + [ + "יותר עליו המוחרם וכו' עד כדי פרנסתו. ברייתא פרק אלו מגלחין: \n\n" + ], + [ + "ומי שישב וכו'. שם מימרא דרבי יהודה בר שמואל בר שילת: \n\n" + ], + [ + "בכמה מתירין וכו' ויחיד מומחה וכו'. בפרק קמא דנדרים (דף ח') יחיד מומחה שרי שמתא וסובר ז\"ל דהיכא דאין יחיד מומחה מתירין שלשה הדיוטות כמו בנדר דהא נידוי נדר הוא דאמרינן בס\"פ ד' מיתות (סנהדרין סח) בעובדא דרבי אליעזר הותר הנדר: \n", + "כתב הראב\"ד בכמה מתירין הנידוי וכו' א\"א זה אינו כן וכו' או יחיד מומחה, עכ\"ל: \n", + "ויש לתלמיד וכו'. בפ״ק דנדרים (דף ח') שמע מיניה לא שרי למשרא נדרא באתרא דרביה ושמתא אפילו באתרא דרביה. כתב הרמ״ך צ״ע למה לא הזכיר דלאפקירותא אינו יכול להתיר עד לאחר שלשים יום אפילו יפייס לבעל דיניה והיה לו להזכיר נמי כי נידוי שלנו כנזיפה שלהם, עכ״ל. ויש לומר שסובר רבינו שאם פייס לבעל דינו מתירין לו מיד והכי משמע בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ז.) גבי ההוא טבחא דאתפקר בר' טובי בר מתנא: \n\n" + ], + [], + [ + "שלשה שנידו וכו'. פרק אלו מגלחין (מועד קטן ט\"ז) אמר אמימר הלכתא הני תלתא דמשמתו אתו בי תלתא אחריני ושרו ליה כלומר והוא שחזר בו מאותו דבר שנידוהו בשבילו דאם לא כן אין התרתם כלום: \n\n" + ], + [ + "מי שלא ידע וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "נידוי על תנאי וכו'. מימרא פ\"ק דמכות (דף י\"א): \n", + "תלמיד חכם שנידה וכו'. פ' אלו מגלחין (מ\"ק י\"ז) ת\"ח מנדה לעצמו ומיפר לעצמו ואיתא נמי בפ\"ק דנדרים (דף ז':) וכתב הר\"ן וז\"ל כתב הרשב\"א דוקא היכא דלא הוי בר נידוי כי ההיא דאיתא התם דמר זוטרא חסידא כי הוה מיחייב בר בי רב שמתא משמית נפשיה ברישא משום יקרא דבר בי רב אבל כשנידה עצמו על דבר שהיה חייב עליו נידוי לאו כל כמיניה להתיר עצמו והקשו עליו אם כן היכי מקשה תלמודא פשיטא מקמי דאמר כי הא דמר זוטרא אדרבא הל\"ל אמאי, לפיכך אמרו דבכל ענין שנידה לעצמו מופר לעצמו וכן דעת הרמב\"ם, וראיתי לקצת המפרשים דל\"ג פשיטא אלא ה\"ג ומיפר לעצמו כי ההיא דמר זוטרא ולמי שגורס כן דברי הרשב\"א נכונים בטעמם עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד ת\"ח שנידה עצמו א\"א זה אינו מחוור וכו' יעקב למה לא התירו עכ\"ל. נראה שטעמו מפני שהוא סובר כדעת הרשב\"א דבסמוך דלא אמרו ת\"ח מיפר לעצמו אלא כי שמית נפשיה כי ההיא דמר זוטרא דוקא ומשום הכי מקשה לרבינו. ומה שהקשה יהודה למה לא התיר לעצמו י\"ל דע\"כ לא אמר רבינו אלא כשנידה עצמו סתם לא כשנידה עצמו לעשות דבר פלוני לפלוני כההיא דיהודה דההיא אין מתירין לו אלא מדעת אותו פלוני וצריך התרת חכם כמו בשאר כל אדם: ומ\"ש ועל כל זה ק\"ל למה לא התירו יעקב. י\"ל שמאחר שקיים מה שנדר שהעלה עמו את בנימין והציגו לפני יעקב כמו שכתב רבינו בחיי היה סבור שלא היה צריך התרה: \n\n" + ], + [ + "מי שנידוהו בחלום וכו'. בפ\"ק דנדרים (דף ח') אמר ר' יוסף נידוהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתיר לו והוא דתנו הלכתא אבל מתנו ולא תנו לא ואי ליכא דתנו הלכתא אפילו מתנו ולא תנו ואי ליכא ליזיל וליתיב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה עד דמקלעי ליה עשרה דגמרי הלכתא א\"ל רבינא לרב אשי ידע מאן שמתיה מהו דלישרי ליה א\"ל לשמותיה שויוה שליח למשרי ליה לא שויוה שליח א\"ל רב אחא לרב אשי שמתוה ושרו ליה בחלמיה מאי א\"ל כשם שא\"א לבר בלא תבן כך א\"א לחלום בלא דברים בטלים. פי' והוא דתנו הלכתא כלומר גמרא אבל מתנו משנה לא, ויש בנוסחת רבינו בספרים דידן חסרון וכן צריך להגיה לא מצא מתירין לו אפילו עשרה ששונים משנה לא מצא מתירין לו עשרה שיודעים לקרוא בתורה וכן מצאתי בספר מוגה שכך כתב הטור בסימן של\"ד בשם רבינו ואף על פי שלא אמרו בגמ' שמתירים לו היודעים לקרות בתורה אפשר דמסברא אמר רבינו כן ויותר נראה שהיה כתוב כן בנוסחא שלו בגמרא, ואין לתמוה למה השמיט רבינו הא דאמר בגמרא ליתיב בפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה דהיינו שרבינו מפרש לומר שעל ידי כך יקבץ עשרה דמתנו כדי שיתירו לו ולאו למימרא שנתינת השלום מעלה ומורדת כמו שפירשו המפרשים. \n", + "ומ\"ש טורח אחריהם עד פרסא צ\"ע מנין לו ואפשר דמדקאמר ליתיב אפרשת דרכים משמע ליה דסתם פרשת דרכים לא הוי עד פרסא דתוך פרסא הוא כרמים וכיוצא בו ויש הוכחה לדבר מדאמרינן [ברכות כ\"ט:] גבי תפלת הדרך ועד כמה עד פרסא וכפי מה שפירשו בו המפרשים: \n\n" + ], + [ + "מי שנידוהו בפניו וכו'. מימרא דר' אילא פרק א' דנדרים (דף ז' ע\"ב) כתבה הרי\"ף באלו מגלחין: \n", + "ואין בין נידוי להפרה כלום וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש כשיחזור המנודה למוטב פשוט הוא: \n", + "ואם ראו בית דין וכו'. זה פשוט שב\"ד רשאין לעשות סייג לתורה: \n", + "אע\"פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו וכו' ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וכו'. בפ' בני העיר (מגילה כ\"ח) מימי לא עלתה קללת אדם על מטתי כי הא דמר זוטרא חסידא כי הוה סליק לפורייה הוה שרי ומחיל לכל דמצער ליה: \n", + "ומ\"ש וחכמים גדולים וכו'. בירושלמי פ' אלו מגלחין ריב\"ל שלח בתר חד בר נש תלתא זמנין ולא אתא שלח א\"ל אילולי דלא חרמי בר נש מן יומאי הוינא מחרם לההוא גברא שעל כ\"ד דברים מנדים וזה אחד מהם: \n", + "ומ\"ש בד\"א כשביזהו וכו'. לפי שממה שכתבתי בסמוך משמע שצריך למחול אף על גב דלא מפייסי ליה וביומא (דף כ\"ב כ\"ג) אמרינן דכל היכא דלא פייסיה כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש לאו תלמיד חכם הוא תירץ רבינו דהא בצנעה הא בפרהסיא. משום כבוד התורה: \n", + "כתב הריב\"ש בשם הראב\"ד אף על פי שאמרו בפרק קמא דקידושין (דף ל\"ב) הרב שמחל על כבודו כבודו מחול היינו מידי דלית ביה בזיון אלא שבאותם הדברים שאדם חייב לנהוג בו כבוד מחמת תורתו כגון לעמוד מפניו וכיוצא בזה אבל על בזיונו אינו יכול למחול אדרבא אסור לו למחול שהתורה מתבזית בכך ודמי למאי דאמרינן התם האב שמחל על כבודו כבודו מחול דליכא למימר שיהא האב יכול למחול לבן שיאמר לו דברי חרופין וגדופין והיינו דאמרינן בפרק שני דיומא שהתלמיד חכם צריך שיהא נוקם ונוטר כנחש, עכ\"ל: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..5283f0a96810f818390a01f515735c1a678b5652 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,113 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Mishpatim" + ], + "text": [ + [ + [ + "בד\"א כשנאנס שלא וכו'. קשה לי בדברי רבינו שכתב שאם מתה קודם שיחרוש בה מאחר דשלא בשעת מלאכה חייב ומשמע דאפילו לא שינה בה ובסוף דבריו כתב שאם מתה כשהיא דשה או בשעת רכיבה שהוא חייב משמע אף כששינה בענין שתמות בעת השינוי כי היכי דליחייב: ", + "וכן השואל בהמה מחבירו וכו'. כתב הריב\"ש בסי' [תכ\"ג] הרמב\"ם ז\"ל סובר דאינו פטור השואל אלא בשמתה בשעת מלאכה ממש ומפני זה כתב בלשונו ומתה תחתיו ר\"ל בין רגליו בעוד שהוא רוכב עליה שהוא מפרש מחמת מלאכה מתה בשעת מלאכה ומ\"ש באותה הדרך לומר שלא שינה להוליכה בדרך אחרת אלא בדרך שהשאילה ללכת בה הלך ונראה שלכך פירש מחמת מלאכה בשעת מלאכה כי הוקשה לו איך נדע הבהמה מחמת מה מתה ומי מפיס ולכך פירש כן שכל שמתה בשעת מלאכה נתלה ונאמר מחמת מלאכה מתה וכשמתה שלא בשעת מלאכה נאמר שלא מחמת מלאכה מתה ואפשר ג\"כ שמ\"ש ומתה תחתיו לא שמתה ונפלה שדודה בין רגליו אלא שהתחיל לה החולי שמתה ממנו בעוד שהוא רוכב עליה כמו ומת תחת ידו שלא מת ממש בין ידיו אלא תוך יום שהוא כיומים ועדיין אין דבריו מחוורים וכבר השיגוהו הרמב\"ן ז\"ל והרשב\"א ז\"ל עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [ + "הניח להם אביהם פרה שאולה וכו' ואם הניח להם אביהם נכסים וכו'. כתב ה\"ה ולפ\"ז יש תימה בדברי רבינו למה פסק כלשון ראשון דלא כרב פפא וכו' ועוד אני רואה מקום תימה בדבריו וכו' עד וצ\"ע. ואני אומר דל\"נ דרבינו לא הוה גריס ופליגא דרב פפא ולא והיינו דרב פפא דמשמע לי' דההיא דרב פפא אינה ענין לכאן דהא דאמר רב פפא סד\"א הואיל ואמר רב וכו' קמ\"ל לאו למימרא דמשעת שאלה לא איחייב באונסיה כלל דהא ודאי משעת שאלה איחייב בהו אלא היינו לומר שחיוב זה תלוי ועומד הוא שמא לא תיאנס ואם תיאנס יתחייב נמצא כשטבחהו אז נתחייב בפועל ואותו חיוב בכח התחיל משעת שאלה וא\"כ כי אמרינן הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם אונסיה טעמא משום דמחיים נשתעבדו הנכסים משעת שאלה שאם תאנס יגבה מאותם נכסים ור\"פ מודה בהא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "או שותפין ששאלו זה מזה. כתב ה\"ה נראית הכוונה ששניהם שאלו האחד מחבירו אבל תמהתי על לשון שותפין וכו'. ואני אומר שנ\"ל דהכי פירושה שותפין ששאל אחד מחבירו הוי שאלה בבעלים שהרי בעל הדבר השאול עמו במלאכתו הוא ואם אמר השותף לחבירו השאילני היום ואשאילך למחר כלומר אם לא היה להם שותפות אלא זה שא\"ל השאילני היום ואשאילך למחר אינה שאלה בבעלים כמו שנתבאר בפ\"י מהל' שכירות. * והרב המגיה כתב שדעת רבינו אפילו שאחד שאל מחבירו קרוי שאלה בבעלים שכל אחד מהשותפים שאול לחבירו בעסק השותפות ולזה נקט שותפים דוקא ומה שכתב ואם אמר השותף לחבירו השאילני היום ואשאילך למחר אינה שאלה בבעלים י\"ל שכשאמר השותף למחר גילה בדעתו שהיום לא יהיה עמו בשום מלאכה עכ\"ל: *הוא מהר\"ם פדוואה ", + " \n  " + ] + ], + [ + [], + [ + "אמר לו השואל הכישה במקל וכו' אבל אם מתה בדרך פטור. טעמו משום דבגמרא גבי מאי דמקשה ביד עבדו חייב יד עבד כיד רבו ושני שמואל בעבד עברי דלא קני ליה גופיה אמרינן ורב אמר אפילו תימא בעבד כנעני באומר לו הכישה במקל והיא תבא ומשמע דשמואל פליג עליה מדלא אשכח גוונא לאוקמה בעבד כנעני וקי\"ל דהלכתא כשמואל בדיני ועוד דמייתי סייעתא לרב מברייתא ודחי לה רב אשי משמע קצת דלא ס\"ל כוותיה: " + ], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "השואל פרה מחבירו שאלה חצי היום עד סוף הפרק. משנה בפרק השואל (דף צ\"ז) השואל פרה [מחבירו] שאלה חצי היום ושכרה חצי היום שאלה היום ושכרה למחר שכר אחת ושאל אחת [ומתה] המשאיל אומר שאולה מתה ביום שהיתה שאולה מתה בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב ואוקמוה בגמרא דהא דקתני חייב בשיש עסק שבועה ביניהן והיינו הדין שכתב רבינו בסוף הפרק השאילו שתי פרות חצי היום בשאלה וכו' דאילו כפשטא דמתניתין הוה ליה כאומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקי\"ל כר\"נ ור\"י דאמרי פטור דאוקי ממונא בחזקה מאריה, ועוד באותה משנה השוכר אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ובגמרא (דף צ\"ח ע\"ב) הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין כלומר אבל חכ\"א המע\"ה וכ\"כ הרי\"ף, ודע ששבועה זו שכתב רבינו שישבע השומר בשלש חלוקות אלו היינו שבועת היסת: ", + "זה אומר שאולה וכו'. שם במשנה זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה ואוקמוה בגמרא ע\"י גלגול וכמ\"ש רבינו וסובר ז\"ל דאליבא דכולי עלמא אוקמוה הכי שלא כדברי רש\"י שכתב דאליבא דר\"נ ור\"י לא איצטריכו לאוקומה הכי: ", + "השאילו שתי פרות וכו'. כבר נתבאר וכתב ה\"ה ואם תשאל למעלה ג\"כ כו' י\"ל כיון שעיקר התביעה וכו' עד כך תירצו ז\"ל ול\"נ שאפשר לתרץ עוד דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בעיקר השבועה אבל אם בעיקר השבועה יכול לישבע ואינו יכול לישבע על הגלגול אינו משלם: " + ], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "השואל פרה מחבירו שאלה חצי היום עד סוף הפרק. משנה בפרק השואל (דף צ\"ז) השואל פרה [מחבירו] שאלה חצי היום ושכרה חצי היום שאלה היום ושכרה למחר שכר אחת ושאל אחת [ומתה] המשאיל אומר שאולה מתה ביום שהיתה שאולה מתה בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב ואוקמוה בגמרא דהא דקתני חייב בשיש עסק שבועה ביניהן והיינו הדין שכתב רבינו בסוף הפרק השאילו שתי פרות חצי היום בשאלה וכו' דאילו כפשטא דמתניתין הוה ליה כאומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקי\"ל כר\"נ ור\"י דאמרי פטור דאוקי ממונא בחזקה מאריה, ועוד באותה משנה השוכר אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ובגמרא (דף צ\"ח ע\"ב) הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין כלומר אבל חכ\"א המע\"ה וכ\"כ הרי\"ף, ודע ששבועה זו שכתב רבינו שישבע השומר בשלש חלוקות אלו היינו שבועת היסת: ", + "זה אומר שאולה וכו'. שם במשנה זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה ואוקמוה בגמרא ע\"י גלגול וכמ\"ש רבינו וסובר ז\"ל דאליבא דכולי עלמא אוקמוה הכי שלא כדברי רש\"י שכתב דאליבא דר\"נ ור\"י לא איצטריכו לאוקומה הכי: ", + "השאילו שתי פרות וכו'. כבר נתבאר וכתב ה\"ה ואם תשאל למעלה ג\"כ כו' י\"ל כיון שעיקר התביעה וכו' עד כך תירצו ז\"ל ול\"נ שאפשר לתרץ עוד דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בעיקר השבועה אבל אם בעיקר השבועה יכול לישבע ואינו יכול לישבע על הגלגול אינו משלם: " + ] + ], + [], + [ + [ + "אפילו באו עליו גנבים וכו'. כתב הרב המגיד מעשה פ' הגוזל ומאכיל ופירשו רבינו דוקא כשהיו מעות של שבויים שאינם ידועים עד כך נראה מתוך דבריו, יש לתמוה למה כתב שכך נראה מתוך דבריו שמבואר הוא בדבריו כן: ", + "בד\"א בשאין זה הממון וכו'. כתב ה\"ה נראה שהכוונה היא דבעינן תרתי וכו'. נ\"ל דהיינו לומר שאם אין חלק כל אחד ידוע הוי כממון שאין לו תובעים דלכל חד מצי למדחי דילמא לא היו נותנין לך אלא לחבירך ויותר נראה לומר דלדעת רבינו אפילו לא קיץ להו נמי חייב ומ\"ש והרי הוא קצוץ להם היינו שהוא מיוחד לגמרי להם שלא יהא רשות ביד הגבאים לשנות צדקה זו כולה או מקצתה לצורך עניים אחרים: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולמה נאמר שישבע כאן בעל הפקדון וכו'. כתב הרב המגיד ולא אמרו יטול בלא שבועה כמו שנזכר למעלה לפי שאין השומר מחוייב שבועה. כלומר ולא אמרו מתוך שאינו יכול לישבע משלם משום דאינו מחוייב אלא שבועת היסת: כתב עוד ה\"ה ועוד הוסיף דברים ואמר אם תשאל כיון שאילו אמר ברי לי וכו' עד ודברי תלמידו כמותן. יש לתמוה עליו איך כתב כן בשם רבינו שהרי רבינו כתב בהיפך בפ\"א מהלכות טוען גבי כור חיטים יש לי בידך בודאי והנתבע אומר איני יודע אם חיטים אם שעורים: כתב עוד ה\"ה אלא שכל הסוגיא אשר שם מראה בהיפך מזה שהשוה דינים אלו לטוענו חיטים ושעורים: אומר אני שאין בזה כדי להכריע דאיכא למימר דלפום מאי דס\"ד להשוות נזקי ממונו למה שהוא חייב מחמת עצמו שקיל וטרי בכולה סוגיא אבל קושטא דמילתא היא דאיכא לפלוגי בינייהו ועוד יש לומר דהיינו טעמא דשק צרור נשבע בעל השק ונוטל מפני שפשע בו השומר ולא דמי לההיא דשוורים ולא לההיא דרבה בר נתן דלית בהו פשיעה: " + ] + ], + [ + [], + [ + "טען השומר תנאי היה בינינו וכו'. כתב ה\"ה פירוש עדים הלו אין כוונת הרב שיעידו שבלא תנאי בא לידו וכו' ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד ז\"ל אבל יש קצת תימה בעיני בדברי רבינו וכו'. ואני אומר שלא דקדק הרב המגיד בדבריו שאין זה דומה לאותו שהביא דהתם טוען שלא נעשה לו שומר כלל כמו שמבואר בדבריו שם אבל הכא מודה שהוא שומר אלא שהתנה עמו לשמור שלא כדרך השומרים כגון שהפקיד אצלו מעות שדרך שמירתן בקרקע והתנה עמו שיניחם בזוית ביתו דכיון דשמירה כל דהו קיבל עליו שומר מיקרי וחלה עליו שבועה דאורייתא: ועל מה שכתב פירוש עדים הללו אין כוונת הרב שיעידו שבלא תנאי בא לידו וכו' ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד. הילך לשון השגת הראב\"ד זהו תימה וכי העדים לא שמעו התנאי וכו' [עיין בהשגת הר\"א] ומעתה יש לתמוה על ה\"ה איך כתב ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד שהרי ההשגה עדיין במקומה עומדת שמה שאמר אין העדים מעידים אלא שדבר הזה הוא פקדון אצל זה ולא ידעו אם בתנאי הרי על זה השיג הראב\"ד ז\"ל כיון שהפקיד סתם הרי נעשה שומר גמור והוא מודה שפשע ומה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ומה שנראה לי בתירוץ השגה זו שמה שמעידים שהפקיד סתם בפניהם אינו סותר למה שאמר זה תנאי היה בינינו שהרי אפשר שכך התנו בינים ואח\"כ מסר לו בפני עדים סתם על סמך התנאי שהיה ביניהם ואילו היו מעידים שכשמסר לו פקדון זה בפנינו אמר לו שישמרהו כדרך השומרים אם היה טוען זה תנאי היה בינינו הוה אמרינן מה לי לשקר במקום עדים הוא וכדאמרן ואפשר לזה נתכוון הרב המגיד אלא שקיצר: " + ], + [ + "שומר חנם שהביא ראיה שלא פשע וכו' ובעל הפקדון שהביא ראיה וכו'. כתב ה\"ה זה נכון וכו' ובהשגות שיטה אחרת עכ\"ל. לא הבנתי זה שכתב שבהשגות שיטה אחרת שאין זו שיטה אחרת כי השגה היא שמשיג עליו ומה שנ\"ל בתירוצה הוא שבבא זו היא סיום בבא קמייתא וברישא קתני שאם הודה השומר שפשע אלא שאמר תנאי היה בינינו נאמן במיגו והשתא קאמר דהני מילי בשאין עדים שפשע אבל אם יש עדים שפשע אינו נאמן במיגו דבמקום עדים הוא: " + ], + [ + "מעשה באחד שהפקיד שומשמין וכו' אלא ישבע השומר בנקיטת חפץ וכו'. כתב ה\"ה אלא ישבע השומר בנקיטת חפץ וכו' ובהשגות אמר אברהם וכו' ובוודאי כן הוא וכבר כתבתי כן בפ\"ב מהלכות שכריות וכו'. ואני אומר שכבר כתבתי שם טעמו של רבינו והוא דבר נכון בלי פקפוק: " + ] + ], + [], + [ + [ + "חזרה הבהמה עצמה חוזרת לבעליה וכו'. כתבו תלמידי הרשב\"א בפרק המפקיד שיש להביא ראייה לדין זה מדאמרינן בפרק הגוזל קמא (דף ק\"ח) גבי תבעוהו בעלים והודה הגנב וכו' או דילמא מצו אמרי ליה כי היכי דאת עבדת לן מילתא אנן נמי עבדינן לך טרחינן בתר גנבא ושקלינן אנן דידן ואת שקלת דידך מדקאמר שקלינן אנן דידן שמע מיניה דהכי דינא דכל היכא שהבהמה חוזרת הכי דינא: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם וכו' לפיכך חולקים הכפל וכו' ואם קידם אחד מהם ותפס הכל אין מוציאין מידו ואפילו בחוצה לארץ. כלומר דבשלמא כשודאי הוא לאחד מהם דין הוא כשתפסו אין מוציאין מידו כדאיתא בסוף פרק אלו נערות אבל השתא שמוטל בספק הוה אמינא שמוציאין מידו לפחות החצי קמ\"ל אין מוציאין מידו כלל ולא מיבעיא בא\"י שאם היה בא לבית דין היה זוכה בחצי אלא אפילו בח\"ל דהשתא הורע כחו מכמה פנים חדא שהיא בח\"ל ואפילו אם היה בארץ ישראל לא היה נותן לו אלא החצי אפילו הכי אם תפס הכל אין מוציאין מידו: ", + "או שלא הספיק וכו'. כתב ה\"ה בעיא שם וכו' וכתב הרשב\"א דנראה מתוך דבריו שאם נגנבה בחיי האב ושלם שומר לבניו פשיטא שזכה בכפל עכ\"ל. קשה לי דכיון דבנגנבה בלחוד בחיי המפקיד נקנה לו הכפל א\"כ כשנגנב ומת השומר ושלמו בנים כיון דבשעה שנגנב נקנה לו הכפל תו לא מצי למהדר ביה ועוד דהא לא מקני ליה כפילא עד שעה שמשלם כדאמר רבא לכשתרצה ותשלמני ולי נראה דמש\"ה פירש\"י בשמתו בעלים ואח\"כ נגנבה משום דאי נגנבה קודם מיתת הבעלים לא שייכא הך בעיא דהא אין אדם מוריש קנס לבניו וא\"ת היאך פירש\"י גבי שלמו בנים כשנגנבה בחיי האב י\"ל דשאני התם שבעל הפקדון קיים והגנב חייב לשלם לו הכפל ובני שומר מבעל הפקדון זכו דלגבי דידיה לאו קנס הוא ודברי הרשב\"א צ\"ע: " + ], + [ + "נגנב הפקדון וכו'. כתב הרב המגיד פסח כרבא וכו' עד וזה דעת רבינו, ואני אומר שאיני יודע מנין הכריע דעת רבינו שהרי דבריו כדברי הגמרא ממש וכל פירוש שיפורש בדברי הגמרא יתפרש ג\"כ בדבריו: ", + "סליקו להו הלכות שאלה ופקדון" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b74fbe6cf31bd7eccbdeb717177ceb5bb0666d44 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,113 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Borrowing_and_Deposit", + "text": [ + [ + [ + "בד\"א כשנאנס שלא וכו'. קשה לי בדברי רבינו שכתב שאם מתה קודם שיחרוש בה מאחר דשלא בשעת מלאכה חייב ומשמע דאפילו לא שינה בה ובסוף דבריו כתב שאם מתה כשהיא דשה או בשעת רכיבה שהוא חייב משמע אף כששינה בענין שתמות בעת השינוי כי היכי דליחייב: ", + "וכן השואל בהמה מחבירו וכו'. כתב הריב\"ש בסי' [תכ\"ג] הרמב\"ם ז\"ל סובר דאינו פטור השואל אלא בשמתה בשעת מלאכה ממש ומפני זה כתב בלשונו ומתה תחתיו ר\"ל בין רגליו בעוד שהוא רוכב עליה שהוא מפרש מחמת מלאכה מתה בשעת מלאכה ומ\"ש באותה הדרך לומר שלא שינה להוליכה בדרך אחרת אלא בדרך שהשאילה ללכת בה הלך ונראה שלכך פירש מחמת מלאכה בשעת מלאכה כי הוקשה לו איך נדע הבהמה מחמת מה מתה ומי מפיס ולכך פירש כן שכל שמתה בשעת מלאכה נתלה ונאמר מחמת מלאכה מתה וכשמתה שלא בשעת מלאכה נאמר שלא מחמת מלאכה מתה ואפשר ג\"כ שמ\"ש ומתה תחתיו לא שמתה ונפלה שדודה בין רגליו אלא שהתחיל לה החולי שמתה ממנו בעוד שהוא רוכב עליה כמו ומת תחת ידו שלא מת ממש בין ידיו אלא תוך יום שהוא כיומים ועדיין אין דבריו מחוורים וכבר השיגוהו הרמב\"ן ז\"ל והרשב\"א ז\"ל עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [ + "הניח להם אביהם פרה שאולה וכו' ואם הניח להם אביהם נכסים וכו'. כתב ה\"ה ולפ\"ז יש תימה בדברי רבינו למה פסק כלשון ראשון דלא כרב פפא וכו' ועוד אני רואה מקום תימה בדבריו וכו' עד וצ\"ע. ואני אומר דל\"נ דרבינו לא הוה גריס ופליגא דרב פפא ולא והיינו דרב פפא דמשמע לי' דההיא דרב פפא אינה ענין לכאן דהא דאמר רב פפא סד\"א הואיל ואמר רב וכו' קמ\"ל לאו למימרא דמשעת שאלה לא איחייב באונסיה כלל דהא ודאי משעת שאלה איחייב בהו אלא היינו לומר שחיוב זה תלוי ועומד הוא שמא לא תיאנס ואם תיאנס יתחייב נמצא כשטבחהו אז נתחייב בפועל ואותו חיוב בכח התחיל משעת שאלה וא\"כ כי אמרינן הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם אונסיה טעמא משום דמחיים נשתעבדו הנכסים משעת שאלה שאם תאנס יגבה מאותם נכסים ור\"פ מודה בהא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "או שותפין ששאלו זה מזה. כתב ה\"ה נראית הכוונה ששניהם שאלו האחד מחבירו אבל תמהתי על לשון שותפין וכו'. ואני אומר שנ\"ל דהכי פירושה שותפין ששאל אחד מחבירו הוי שאלה בבעלים שהרי בעל הדבר השאול עמו במלאכתו הוא ואם אמר השותף לחבירו השאילני היום ואשאילך למחר כלומר אם לא היה להם שותפות אלא זה שא\"ל השאילני היום ואשאילך למחר אינה שאלה בבעלים כמו שנתבאר בפ\"י מהל' שכירות. * והרב המגיה כתב שדעת רבינו אפילו שאחד שאל מחבירו קרוי שאלה בבעלים שכל אחד מהשותפים שאול לחבירו בעסק השותפות ולזה נקט שותפים דוקא ומה שכתב ואם אמר השותף לחבירו השאילני היום ואשאילך למחר אינה שאלה בבעלים י\"ל שכשאמר השותף למחר גילה בדעתו שהיום לא יהיה עמו בשום מלאכה עכ\"ל: *הוא מהר\"ם פדוואה ", + " \n  " + ] + ], + [ + [], + [ + "אמר לו השואל הכישה במקל וכו' אבל אם מתה בדרך פטור. טעמו משום דבגמרא גבי מאי דמקשה ביד עבדו חייב יד עבד כיד רבו ושני שמואל בעבד עברי דלא קני ליה גופיה אמרינן ורב אמר אפילו תימא בעבד כנעני באומר לו הכישה במקל והיא תבא ומשמע דשמואל פליג עליה מדלא אשכח גוונא לאוקמה בעבד כנעני וקי\"ל דהלכתא כשמואל בדיני ועוד דמייתי סייעתא לרב מברייתא ודחי לה רב אשי משמע קצת דלא ס\"ל כוותיה: " + ], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "השואל פרה מחבירו שאלה חצי היום עד סוף הפרק. משנה בפרק השואל (דף צ\"ז) השואל פרה [מחבירו] שאלה חצי היום ושכרה חצי היום שאלה היום ושכרה למחר שכר אחת ושאל אחת [ומתה] המשאיל אומר שאולה מתה ביום שהיתה שאולה מתה בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב ואוקמוה בגמרא דהא דקתני חייב בשיש עסק שבועה ביניהן והיינו הדין שכתב רבינו בסוף הפרק השאילו שתי פרות חצי היום בשאלה וכו' דאילו כפשטא דמתניתין הוה ליה כאומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקי\"ל כר\"נ ור\"י דאמרי פטור דאוקי ממונא בחזקה מאריה, ועוד באותה משנה השוכר אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ובגמרא (דף צ\"ח ע\"ב) הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין כלומר אבל חכ\"א המע\"ה וכ\"כ הרי\"ף, ודע ששבועה זו שכתב רבינו שישבע השומר בשלש חלוקות אלו היינו שבועת היסת: ", + "זה אומר שאולה וכו'. שם במשנה זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה ואוקמוה בגמרא ע\"י גלגול וכמ\"ש רבינו וסובר ז\"ל דאליבא דכולי עלמא אוקמוה הכי שלא כדברי רש\"י שכתב דאליבא דר\"נ ור\"י לא איצטריכו לאוקומה הכי: ", + "השאילו שתי פרות וכו'. כבר נתבאר וכתב ה\"ה ואם תשאל למעלה ג\"כ כו' י\"ל כיון שעיקר התביעה וכו' עד כך תירצו ז\"ל ול\"נ שאפשר לתרץ עוד דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בעיקר השבועה אבל אם בעיקר השבועה יכול לישבע ואינו יכול לישבע על הגלגול אינו משלם: " + ], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "השואל פרה מחבירו שאלה חצי היום עד סוף הפרק. משנה בפרק השואל (דף צ\"ז) השואל פרה [מחבירו] שאלה חצי היום ושכרה חצי היום שאלה היום ושכרה למחר שכר אחת ושאל אחת [ומתה] המשאיל אומר שאולה מתה ביום שהיתה שאולה מתה בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב ואוקמוה בגמרא דהא דקתני חייב בשיש עסק שבועה ביניהן והיינו הדין שכתב רבינו בסוף הפרק השאילו שתי פרות חצי היום בשאלה וכו' דאילו כפשטא דמתניתין הוה ליה כאומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דקי\"ל כר\"נ ור\"י דאמרי פטור דאוקי ממונא בחזקה מאריה, ועוד באותה משנה השוכר אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ובגמרא (דף צ\"ח ע\"ב) הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין כלומר אבל חכ\"א המע\"ה וכ\"כ הרי\"ף, ודע ששבועה זו שכתב רבינו שישבע השומר בשלש חלוקות אלו היינו שבועת היסת: ", + "זה אומר שאולה וכו'. שם במשנה זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה ואוקמוה בגמרא ע\"י גלגול וכמ\"ש רבינו וסובר ז\"ל דאליבא דכולי עלמא אוקמוה הכי שלא כדברי רש\"י שכתב דאליבא דר\"נ ור\"י לא איצטריכו לאוקומה הכי: ", + "השאילו שתי פרות וכו'. כבר נתבאר וכתב ה\"ה ואם תשאל למעלה ג\"כ כו' י\"ל כיון שעיקר התביעה וכו' עד כך תירצו ז\"ל ול\"נ שאפשר לתרץ עוד דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בעיקר השבועה אבל אם בעיקר השבועה יכול לישבע ואינו יכול לישבע על הגלגול אינו משלם: " + ] + ], + [], + [ + [ + "אפילו באו עליו גנבים וכו'. כתב הרב המגיד מעשה פ' הגוזל ומאכיל ופירשו רבינו דוקא כשהיו מעות של שבויים שאינם ידועים עד כך נראה מתוך דבריו, יש לתמוה למה כתב שכך נראה מתוך דבריו שמבואר הוא בדבריו כן: ", + "בד\"א בשאין זה הממון וכו'. כתב ה\"ה נראה שהכוונה היא דבעינן תרתי וכו'. נ\"ל דהיינו לומר שאם אין חלק כל אחד ידוע הוי כממון שאין לו תובעים דלכל חד מצי למדחי דילמא לא היו נותנין לך אלא לחבירך ויותר נראה לומר דלדעת רבינו אפילו לא קיץ להו נמי חייב ומ\"ש והרי הוא קצוץ להם היינו שהוא מיוחד לגמרי להם שלא יהא רשות ביד הגבאים לשנות צדקה זו כולה או מקצתה לצורך עניים אחרים: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולמה נאמר שישבע כאן בעל הפקדון וכו'. כתב הרב המגיד ולא אמרו יטול בלא שבועה כמו שנזכר למעלה לפי שאין השומר מחוייב שבועה. כלומר ולא אמרו מתוך שאינו יכול לישבע משלם משום דאינו מחוייב אלא שבועת היסת: כתב עוד ה\"ה ועוד הוסיף דברים ואמר אם תשאל כיון שאילו אמר ברי לי וכו' עד ודברי תלמידו כמותן. יש לתמוה עליו איך כתב כן בשם רבינו שהרי רבינו כתב בהיפך בפ\"א מהלכות טוען גבי כור חיטים יש לי בידך בודאי והנתבע אומר איני יודע אם חיטים אם שעורים: כתב עוד ה\"ה אלא שכל הסוגיא אשר שם מראה בהיפך מזה שהשוה דינים אלו לטוענו חיטים ושעורים: אומר אני שאין בזה כדי להכריע דאיכא למימר דלפום מאי דס\"ד להשוות נזקי ממונו למה שהוא חייב מחמת עצמו שקיל וטרי בכולה סוגיא אבל קושטא דמילתא היא דאיכא לפלוגי בינייהו ועוד יש לומר דהיינו טעמא דשק צרור נשבע בעל השק ונוטל מפני שפשע בו השומר ולא דמי לההיא דשוורים ולא לההיא דרבה בר נתן דלית בהו פשיעה: " + ] + ], + [ + [], + [ + "טען השומר תנאי היה בינינו וכו'. כתב ה\"ה פירוש עדים הלו אין כוונת הרב שיעידו שבלא תנאי בא לידו וכו' ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד ז\"ל אבל יש קצת תימה בעיני בדברי רבינו וכו'. ואני אומר שלא דקדק הרב המגיד בדבריו שאין זה דומה לאותו שהביא דהתם טוען שלא נעשה לו שומר כלל כמו שמבואר בדבריו שם אבל הכא מודה שהוא שומר אלא שהתנה עמו לשמור שלא כדרך השומרים כגון שהפקיד אצלו מעות שדרך שמירתן בקרקע והתנה עמו שיניחם בזוית ביתו דכיון דשמירה כל דהו קיבל עליו שומר מיקרי וחלה עליו שבועה דאורייתא: ועל מה שכתב פירוש עדים הללו אין כוונת הרב שיעידו שבלא תנאי בא לידו וכו' ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד. הילך לשון השגת הראב\"ד זהו תימה וכי העדים לא שמעו התנאי וכו' [עיין בהשגת הר\"א] ומעתה יש לתמוה על ה\"ה איך כתב ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד שהרי ההשגה עדיין במקומה עומדת שמה שאמר אין העדים מעידים אלא שדבר הזה הוא פקדון אצל זה ולא ידעו אם בתנאי הרי על זה השיג הראב\"ד ז\"ל כיון שהפקיד סתם הרי נעשה שומר גמור והוא מודה שפשע ומה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ומה שנראה לי בתירוץ השגה זו שמה שמעידים שהפקיד סתם בפניהם אינו סותר למה שאמר זה תנאי היה בינינו שהרי אפשר שכך התנו בינים ואח\"כ מסר לו בפני עדים סתם על סמך התנאי שהיה ביניהם ואילו היו מעידים שכשמסר לו פקדון זה בפנינו אמר לו שישמרהו כדרך השומרים אם היה טוען זה תנאי היה בינינו הוה אמרינן מה לי לשקר במקום עדים הוא וכדאמרן ואפשר לזה נתכוון הרב המגיד אלא שקיצר: " + ], + [ + "שומר חנם שהביא ראיה שלא פשע וכו' ובעל הפקדון שהביא ראיה וכו'. כתב ה\"ה זה נכון וכו' ובהשגות שיטה אחרת עכ\"ל. לא הבנתי זה שכתב שבהשגות שיטה אחרת שאין זו שיטה אחרת כי השגה היא שמשיג עליו ומה שנ\"ל בתירוצה הוא שבבא זו היא סיום בבא קמייתא וברישא קתני שאם הודה השומר שפשע אלא שאמר תנאי היה בינינו נאמן במיגו והשתא קאמר דהני מילי בשאין עדים שפשע אבל אם יש עדים שפשע אינו נאמן במיגו דבמקום עדים הוא: " + ], + [ + "מעשה באחד שהפקיד שומשמין וכו' אלא ישבע השומר בנקיטת חפץ וכו'. כתב ה\"ה אלא ישבע השומר בנקיטת חפץ וכו' ובהשגות אמר אברהם וכו' ובוודאי כן הוא וכבר כתבתי כן בפ\"ב מהלכות שכריות וכו'. ואני אומר שכבר כתבתי שם טעמו של רבינו והוא דבר נכון בלי פקפוק: " + ] + ], + [], + [ + [ + "חזרה הבהמה עצמה חוזרת לבעליה וכו'. כתבו תלמידי הרשב\"א בפרק המפקיד שיש להביא ראייה לדין זה מדאמרינן בפרק הגוזל קמא (דף ק\"ח) גבי תבעוהו בעלים והודה הגנב וכו' או דילמא מצו אמרי ליה כי היכי דאת עבדת לן מילתא אנן נמי עבדינן לך טרחינן בתר גנבא ושקלינן אנן דידן ואת שקלת דידך מדקאמר שקלינן אנן דידן שמע מיניה דהכי דינא דכל היכא שהבהמה חוזרת הכי דינא: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם וכו' לפיכך חולקים הכפל וכו' ואם קידם אחד מהם ותפס הכל אין מוציאין מידו ואפילו בחוצה לארץ. כלומר דבשלמא כשודאי הוא לאחד מהם דין הוא כשתפסו אין מוציאין מידו כדאיתא בסוף פרק אלו נערות אבל השתא שמוטל בספק הוה אמינא שמוציאין מידו לפחות החצי קמ\"ל אין מוציאין מידו כלל ולא מיבעיא בא\"י שאם היה בא לבית דין היה זוכה בחצי אלא אפילו בח\"ל דהשתא הורע כחו מכמה פנים חדא שהיא בח\"ל ואפילו אם היה בארץ ישראל לא היה נותן לו אלא החצי אפילו הכי אם תפס הכל אין מוציאין מידו: ", + "או שלא הספיק וכו'. כתב ה\"ה בעיא שם וכו' וכתב הרשב\"א דנראה מתוך דבריו שאם נגנבה בחיי האב ושלם שומר לבניו פשיטא שזכה בכפל עכ\"ל. קשה לי דכיון דבנגנבה בלחוד בחיי המפקיד נקנה לו הכפל א\"כ כשנגנב ומת השומר ושלמו בנים כיון דבשעה שנגנב נקנה לו הכפל תו לא מצי למהדר ביה ועוד דהא לא מקני ליה כפילא עד שעה שמשלם כדאמר רבא לכשתרצה ותשלמני ולי נראה דמש\"ה פירש\"י בשמתו בעלים ואח\"כ נגנבה משום דאי נגנבה קודם מיתת הבעלים לא שייכא הך בעיא דהא אין אדם מוריש קנס לבניו וא\"ת היאך פירש\"י גבי שלמו בנים כשנגנבה בחיי האב י\"ל דשאני התם שבעל הפקדון קיים והגנב חייב לשלם לו הכפל ובני שומר מבעל הפקדון זכו דלגבי דידיה לאו קנס הוא ודברי הרשב\"א צ\"ע: " + ], + [ + "נגנב הפקדון וכו'. כתב הרב המגיד פסח כרבא וכו' עד וזה דעת רבינו, ואני אומר שאיני יודע מנין הכריע דעת רבינו שהרי דבריו כדברי הגמרא ממש וכל פירוש שיפורש בדברי הגמרא יתפרש ג\"כ בדבריו: ", + "סליקו להו הלכות שאלה ופקדון" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Mishpatim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..18a50fa392c66923e732810daeb8173a050b8d59 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,446 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Mishpatim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי וכו'. כתב ה\"ה דין זה אינו מבואר בגמרא בפשיטות וכו'. ולי נראה שיש להביא ראיה לדין זה מדאמרינן בפ\"ב דכתובות (דף י\"ט) האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן כו' לוה כל כמיניה ומסיק לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכו': " + ], + [ + "בד\"א בבגדי החול וכו'. כתב הטור בסי' צ\"ז כל זה לא מיירי אלא בבגדים שהבעל קונה לה אבל כל מה שהכניסה לו בין נכסי מלוג בין נכסי צ\"ב אין ב\"ח גובה ממנו אם ידוע שהוא ממה שהכניסה היא ואם אינו ידוע יראה שהיא נאמנת בשבועה בבגדים ותכשיטין שדרך האשה להכניס לבעל וכ\"כ רבינו ירוחם בשם הרמ\"ה ובעל התרומות בשער ראשון וכתב עוד שם שהוא הדין לנכסים שפסק לה הוא שאין ב\"ח גובה מהם: " + ], + [], + [], + [ + "מלוה שבא להפרע שלא בפני הלוה וכו' ותפסה האשה וכו'. כתב בעל התרומות בשער ראשון דטעמא דמילתא משום דכשם שבערכין מיעט מזון אשתו ובניו אע\"פ שקדמה לחוב המעריך הוא הדין נמי לב\"ח דהא גמר קיחה קיחה מערכין: " + ] + ], + [ + [], + [ + "כשראו הגאונים וכו' התקינו שמשביעין את הלוה וכו'. כתוב בספר התרומות שער שני ששבועה זו דומה לשבועת מודה מקצת שהוא מפני שאנו אומרים שהוא נשמט משום דדחיקא ליה שעתא סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה ורמו רבנן שבועה כי היכי דלודי וכך אנו אומרים בזה. וכתב עוד שם ששבועה זו אפילו אין הלוה בא עליו בטענת ברי שיש לו במה לפורעו אלא אפילו טוען שמא יש לו משביעין אותו והראשונים קראו אותה שבועת החשד עכ\"ל: וכתב עוד על מ\"ש רבינו ", + "שמשביעין אותו שלא נתן מתנה על מנת להחזיר וכו'. למה תקנוה שאם באו להזהירו שיפרענה בשיחזירנה לו ה\"ז כלול בנשבע שכל מה שירויח יפרענו ואפילו נתנו לו במתנה בכלל זה ואם תקנוה להודיע לוה למלוה מה שמכר ונתן מזמן שלוה היכן מצינו זה בתקנת הגאונים אלא עיקר תקנה זו כפי מ\"ש הרמב\"ן דממאי דאיתמר במתנת בית חורון משמע שלא אמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה אלא בנותן סתם ומעשיו או דבריו מוכיחין עליו שאינו גומר ליתנה אבל נתן בדעת גמורה ע\"מ להחזיר הרי היה כשאר כל התנאים דעלמא מעתה הרמב\"ם לזה נתכוון שישבע שלא נתן עכשיו ע\"מ להחזיר כדי להבריח מב\"ח דלא הוי מתנה דהא חובו יוכיח שלא נתכוון אלא להבריח מב\"ח בלבד עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "[שייך להלכה ה, ו]", + "מי שנתחייב בשבועה זו וכו' וכן מי שיש עליו שט\"ח והודה לאחרים מעצמו וכו'. נ\"ל שכוונת רבינו היא שכשמחייבין אותו לתת היותר לו ממזונותיו אע\"פ שתבעוהו אחרים והביאו עדי הלואה והוא מודה שלא פרע אין מאמינים אותו שאדם עשוי בכיוצא בזה לעשות קנוניא והאחרים נראה להם שעושין מצוה שיהיה לו במה לפרנס את אשתו ובניו ואל ימותו ברעב אבל מי שיש לו נכסים לפרוע לב\"ח אלא שאינו רוצה לישאר ערום מנכסים אילו באו אחרים ותבעוהו והביאו עדי הלואה הוה מהימנינן להו ונותנין להם אם קדמו אבל אם מודה מעצמו אני חייב לאחרים בכי הא לא משגחינן ביה אע\"פ שאח\"כ באו אותם אחרים ותבעוהו כיון שהוא הודה מעצמו בתחלה וזהו שאמר רבינו גבי מי שאין לו לפרוע אלא ממה שמרויח מי שנתחייב שבועה זו מפני שט\"ח שעליו והודה לאחרים בחובות אחרים לא יטול היתר אלא בעלי השטרות בלבד דמשמע שאותם אחרים תבעוהו תחלה והודה להם וכשיש לו ממה לפרוע כתב וכן מי שיש עליו שט\"ח והודה לאחר מעצמו דוקא מפני שהודה מעצמו אבל אם תבעוהו תחלה היינו מאמינים אותם מאחר שיש לו נכסים אלא שאין בהם כדי לפרוע לזה ולזה: " + ], + [ + "[שייך להלכה ה, ו]", + "מי שנתחייב בשבועה זו וכו' וכן מי שיש עליו שט\"ח והודה לאחרים מעצמו וכו'. נ\"ל שכוונת רבינו היא שכשמחייבין אותו לתת היותר לו ממזונותיו אע\"פ שתבעוהו אחרים והביאו עדי הלואה והוא מודה שלא פרע אין מאמינים אותו שאדם עשוי בכיוצא בזה לעשות קנוניא והאחרים נראה להם שעושין מצוה שיהיה לו במה לפרנס את אשתו ובניו ואל ימותו ברעב אבל מי שיש לו נכסים לפרוע לב\"ח אלא שאינו רוצה לישאר ערום מנכסים אילו באו אחרים ותבעוהו והביאו עדי הלואה הוה מהימנינן להו ונותנין להם אם קדמו אבל אם מודה מעצמו אני חייב לאחרים בכי הא לא משגחינן ביה אע\"פ שאח\"כ באו אותם אחרים ותבעוהו כיון שהוא הודה מעצמו בתחלה וזהו שאמר רבינו גבי מי שאין לו לפרוע אלא ממה שמרויח מי שנתחייב שבועה זו מפני שט\"ח שעליו והודה לאחרים בחובות אחרים לא יטול היתר אלא בעלי השטרות בלבד דמשמע שאותם אחרים תבעוהו תחלה והודה להם וכשיש לו ממה לפרוע כתב וכן מי שיש עליו שט\"ח והודה לאחר מעצמו דוקא מפני שהודה מעצמו אבל אם תבעוהו תחלה היינו מאמינים אותם מאחר שיש לו נכסים אלא שאין בהם כדי לפרוע לזה ולזה: " + ], + [], + [ + "הרב שלוה מעבדו וכו'. כתב ה\"ה ואין זה דעת רבינו שלא חילק כ\"כ בספר התרומות בשער ל\"ז דבין טמונין בין שאינן טמונין אין להם עליו כלום דאנן סהדי שלא נשתעבד להם דלא ניחא ליה למיהוי עבד לוה: " + ] + ], + [ + [ + "אלמנה בין שהיא עניה וכו' ואם חבל מחזירין ממנו בעל כרחו. כתב הריב\"ש סי' תפ\"ח נ\"ל דאתיא כרבא דאמר בפ\"ק דתמורה (דף ד' ע\"ב) דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני אלא שבלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אם עבר מהני שאיונ חייב להחזיר אלא כסות יום ביום וכסות לילה בלילה משום דגלי ביהקרא השב תשיב לו את העבוט כבא השמש מעיקרא לא כדאיתא בפ\"ק דתמורה. ומ\"ש רבינו ", + "ואם תודה תשלם וכו'. לא בא לומר שלא יוכל לטעון בעל המשכון עד כדי דמיו במיגו דלקוח הוא בידי אם משכן אותו שלא בעדים שהרי באיש דומיא דאלמנה בחבל כלים שעושין בהם אוכל נפש יכול לטעון עד כדי דמיהם אי ליכא עדים על החבלה דהכי אמרינן בגמרא בההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שליח ב\"ד שבא למשכן וכו' ומניח מטה ומצע לעשיר וכו'. כתב הטור בסי' צ\"ז קשה כיון שצריך להניח לו בשעת משכון דברים הצריכין לו למה מחזירין והלא אין חזרה אלא בדברים הצריכין לו ואותם כבר הניח לו עכ\"ל ואני אומר דלאו קושיא היא שהרי רבינו סובר דכל כלי אומנות אפילו הצריכין לו הוא מניח וכמ\"ש ה\"ה אבל אי קשיא לדברי רבינו הא קשיא היכי תנן בפרק המקבל מחזיר את הכר בלילה והרי צריך להניח לו מטה ומצע וי\"ל דמתניתין מיירי שעבר ומשכנו או שמשכנו מדעת הלוה א\"נ דמטה ומצע לחוד וכר לחוד: ודע דבברייתא אמרינן נותן לו מטה ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני ומפרש בגמרא למאי צריכי שתי מטות חדא דאכיל עלה וחדא לישן עליה ורבינו לא חשש לומר כאן שיניח לו מטה ומטה מפני שסמך על מה שכתבה בפ\"א גבי סידור: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המלוה את חבירו על המטבע ונפסל וכו'. בגמרא אוקימנא דהא דבעי שיהא לו דרך לאותה מדינה ואם אין לו דרך לשם לא היינו דוקא כשמלכיות מקפידות זו על זו אבל אם אין מלכיות מקפידות זו על זו אפילו אין לו דרך לאותה מדינה נמי ואיני יודע למה השמיטוהו רבינו והרי\"ף: " + ] + ], + [ + [ + "ומצות עשה להשיך לעכו\"ם וכו'. כתב ה\"ה בהשגות א\"א לא מצאתי שמועה זו וכו' עד מוכחת כן והר\"ן כתב בפרק אי זה נשך ול\"נ כדברי הרמב\"ם דכיון דמסקנא דשמעתין דרבית דעכו\"ם מדאוריית' שרי הדרי' למאי דס\"ד דרבא מאי לא תשיך לא תשוך ואם איתא דקרא להתיר רביתא איצטריך מידחיא ברייתא דסיפרי לגמרי דמנ\"ל דללאו הבא מכלל עשה אתא דילמא לעשה אצטריך אלא על כרחין כי ס\"ל דרבית דעכו\"ם שרי נקטינן לנכרי תשיך כפשטיה דלמצוה הוא דאתא והיינו דתניא בסיפרי לנכרי תשיך הרי זו מצות עשה וכיון דמסקנא דסוגיין דרבית דעכו\"ם מדאורייתא שרי נקטינן ע\"כ ברייתא דסיפרי כפשטה עכ\"ל וקשיא לי על דברי רבינו שתשיך משמעותו שתלוה מהעכו\"ם ברבית דה\"ק תניח אותו שישוך אותך וזה ודאי אינו מצוה ולפי דברי רבינו כך היה לו לכתוב לנכרי תשוך דמשמע תלוה אותו כדי שתשתכר אתה בנטילתך ממנו רבית. ואפשר לדחוק ולומר דאיידי דבעינן למימר ולאחיך לא תשיך לומר שאף הלוה עובר בלאו כתב לנכרי תשיך ומכיון שלמדנו שזו מצות עשה ודאי לא צותה תורה שיהנה לעכו\"ם ואית לן לפרושי האי תשיך כמו תשוך ושביק ליה לקרא דאיהו דחיק ומוקים נפשיה: " + ], + [], + [], + [ + "ואם העמידו אצל ישראל וכו'. כתב ה\"ה זה מחלוקת בין המפרשים וכו' ומ\"מ מ\"ש שהוא רבית קצוצה אע\"פ שלא נטל הישראל ונתן ביד חלקו עליו הרמב\"ן והרשב\"א וכו' עד אלו דבריהם ותלמידי הרשב\"א כתבו ושמא רצונו לומר דהחמירו לעשות כרבית קצוצה לומר שהיא יוצאה בדיינין ולא נהיר עכ\"ל. ולי נראה דאפשר לומר דטעמא דרבינו משום דתנא בסיפא אסור כמו ברישא משמע ליה דכי הדדי נינהו וכי היכי דברישא הוי רבית קצוצה הכי נמי בסיפא: " + ], + [ + "אסור לישראל לתלות מעותיו ביד עכו\"ם. כלומר להפקיד ביד עכו\"ם ועכו\"ם מלוה אותם ברבית לישראל והכי תניא בתוספתא פרק איזהו נשך ישראל שאמר לעכו\"ם הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור ועוד תניא התם עכו\"ם שנעשה אפוטרופוס או סנטר לישראל אסור לישראל ללוות הימנו ברבית: " + ], + [], + [], + [], + [ + "ולא ביצים להושיב תחת התרנגולים שלו. במשנה פרק אי זהו נשך (דף ס\"ח) אין מושיבין תרנגולין למחצה ופירש\"י לשום ביצים בדמים לבעל התרנגולת להושיבה עליהם לגדל אפרוחין למחצית שכר מה שיהיו האפרוחין שוין יותר על דמי הביצים דהואיל וזה מקבל עליו אחריות חצי דמי הביצים אם יתקלקלו או אם ימותו הו\"ל פלגא מלוה וכו' ונמצא מגדל את חציין השני בשכר המתנת מעותיו וכך עולה מדברי רבינו פ\"ח מהלכות שלוחין ושותפין ואם אין אחריות הביצים על בעל התרנגולים יתבאר ספ\"ח: ", + "אלא א\"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו. כלומר בכל החלוקות הנזכרות בעי למיתן ליה שכר עמלו ובנותן ביצים להושיב תחת התרנגולת בעי למיתן ליה נמי שכר מזונו שהוא מוציא באפרוחין וטעמא דמילתא דכל עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון נמצא שמתעסק בפלגא דפקדון משום הנאת המתנת המלוה ולפיכך צריך שיתן לו שכר עמלו ומזונו: " + ], + [ + "המשתתף עם חבירו במעות וכו'. בפרק איזהו נשך (דף ס\"ח) אמר רבא לית הילכתא כשטרי מתוזנאי דזקפי רווחא אקרנא מי יימר דהוי רווחא: ", + "וכן לא יתן לא מעות בתורת עסקא וכו'. שם בסמוך א\"ל מר בר אמימר לרב אשי אבין עביד הכי וכי אתו לקמיה מהימן להו א\"ל תינח היכא דאיתיה לדידיה אי שכיב ונפל שטרא קמי יתמי מאי ואע\"פ שבדין הראשון כתב רבינו המשתתף במעות או בקרקע או הנותן לו עסק ובדין השני כתב וכן לא יתן לו בתורת עסק או שותפות לאו דוקא דהוא הדין קרקע נמי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן אם התנה הלוה שכל זמן שירצה מחשב וכו'. פירוש עתה בא לומר דרבית נמי שרי אפילו התנה הלוה שיוכל לסלקו תוך הזמן דכיון שאין המלוה יכול לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה שכירות הוא ואפי' בית שרי: " + ] + ], + [ + [], + [ + "וכל הממשכן סתם וכו'. פי' סתם קרי למקום שאין בו מנהג ידוע ומשכן סתם שאילו היה מנהגם לסלקו כל זמן שיביא לו מעות אפילו מיד מסלקו ואילו היה מנהגם שלא יוכל לסלקו עד סוף זמן המשכונא לאחר י\"ב חדש נמי אינו יכול לסלקו אם לא הגיע זמן המשכונא הילכך על כרחין ליכא לאוקמא אלא כדאוקימנא: " + ], + [], + [], + [ + "אע\"פ שמשכונא זו אסורה היא וכו'. נ\"ל שכ\"כ רבינו משום דרישא דקתני המלוה את חבירו וכו' אין מסלקין אותו בלא כלום וכו' א\"א לאוקומה בעכו\"ם דמאי איסור רבית איכא אלא או בטעות או במזיד ודקאמר מקום שנהגו לסלק המלוה והו' א\"א לאוקומה בשנהגו כן בטעות דהיאך אפשר שנהגו כן מימי קדם ולא מיחו בידם חכמים א\"ו במזיד היא וזו היא דרך כל מי שחוטא ומשכן או עכו\"ם והא דאמר אין הבכור נוטל בה פי שנים ושביעית משמטתה א\"א לאוקומה בעכו\"ם דמאי שביעית שייך ביה ומאי דין הבכור אית ביה אלא או בטעות או דרך כל מי שחוטא ומשכן ולכך כתב רבינו הני תלתא גווני: " + ] + ], + [ + [ + "אסור להרבות על המכר וכו'. כתב ה\"ה משנה מפורשת שם ופירוש וכו' כלומר דלא תימא דאינו אלא איסור בעלמא: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אסור לקנות פרי הפרדס וכו'. נ\"ל שיש תקנה לזה שיקנה אילנות הפרדס לפירותיהן של אותה שנה ויחזיק בהם לקנותם מיד: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מקום שנהגו לשכור הספינה וכו' וכן מותר להשכיר סיר של נחשת וכו'. אמרינן בגמרא אי אגרא לא פחתא ואי פחתא לא אגרא כלומר מאחר שמקבלים הפחת למה נותנין שכר אינו אלא משום רבית ומשני הא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא כלומר פחת דמי הנחשת דכל מאי דמקלי נחשא בצרי דמיה ולפיכך נוטלין שכר: " + ], + [], + [], + [ + "משכרת אשה וכו'. כלומר דכיון דבלשון שכירות הוא אין אחריות הביצים על בעל התרנגולת ולהכי שרי: " + ], + [ + "מי שהיה נושה בחבירו וכו'. רבינו העתיק לשון הגמרא שכשלקח הדבר ביותר משוויו איירי במטלטלי וכשלקח בפחות איירי בקרקע ומשמע דה\"ה איפכא: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים וכו'. כוונת הדברים שכשב\"ה יכול לסלקו שלוה ממנו וזורע וכשיוקירו החטים יתן לו חטים אין זה הלואה אלא לבציר מהכי נחית והרי הוא כיורד לתוכה מעכשיו ע\"מ שיטול ב\"ה הזרע תחלה מחלק המגיע לאריס והאריס יטול השאר בשכר טרחו ויטול פחות משאר אריסין שעל מנת כן ירד. ומ\"ש ", + "שבמקום שדרך בע\"ה לתת את הזרע וכו'. כלומר ושינה ממנהג העיר להטיל על האריס. ומ\"ש ", + "אבל אחר שירד וכו'. כלומר מתחלתו לא פסק עמו שיהא הזרע שלו ואח\"כ נתרצה מאליו על ידי קבלת דמים או מתנה אין ירידתו עכשיו לתוכה דנימא לבציר מהכי נחית והלואה הוא גביה ואסור כך פירש\"י ז\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [ + "ויש מן הגאונים שהורה וכו'. נראה לפרש חתמו או העידו בפני ב\"ד שמסרתיו בפניכם והכוונה שאם יודעין לחתום יחתמו ואם לאו יעידו בפני ב\"ד והב\"ד יכתבו עדותם של עדים ויגבה בו כך כתב הר\"ש בן הר\"ש צמח ול\"נ דחתמו דקתני לא שיחתמו על השטר כדרך שחותמין בשאר שטרות אלא היינו לומר. שיכתבו בו שטר זה מסרו בפנינו הלוה למלוה ויחתמו על זה וה\"ק חתמו על עדותכם שנמסר בפניכם שטר זה: " + ], + [ + "הוציא עליו כתב ידו וכו' ואינו גובה בכתב זה לא מן היורשין כו'. כלומר משום דטענינן להו שאביהם פרעו אבל אם ידוע שלא פרעו ע\"פ אחד משלשה דברים שכתב רבינו לקמן בפרק זה ודאי גובה מהיורשין דלא גרע ממלוה ע\"פ וזה פשוט: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מצוה על היתומים וכו' ואם תפס ב\"ח מחיים גובה מהם. כתב הריב\"ש אחר תקנת הגאונים אין לחלק בכך שהרי מטלטלי דיתמי משתעבדי לב\"ח וכמ\"ש רבינו בסוף הפרק: " + ], + [], + [], + [ + "אבל במערב היו כותבין בשטרי חובות וכו'. כתב הריב\"ש על זה לא שאם לא כתבו לא יהיו דנים כתקנת הגאונים שהרי כבר כתב הרב בסמוך שכן דנים ישראל בכל בית דין שבעולם אבל ר\"ל שבמערב כדי שלא יהיו צריכין לתקנת הגאונים במה שאפשר הנהיגו לכתוב בשטרות שיעבוד מטלטלין בין בחייו בין לאחר מותו ועשו כן כי חששו אולי לא ידע הלוה בתקנה זו ואין דעתו לשעבד עצמו כי אם בדין הגמרא ונמצא שנתאנה הלוה ותהיה תקנה זו נזק היתומים שלא בדין ועוד שבתנאי זה הוא גובה יותר מן התקנה לפי שבתנאי זה אף אם הניח קרקע ומטלטלין גובה מן המטלטלין אף מן היתומים מן הדין שתנאי שבממון הוא ומן התקנה לא היה גובה מן המטלטלין מאחר שיש שם קרקע וליכא פסידא למלוה מעמידין אותו על דין הגמרא לזה כיון הרמב\"ם בפרק זה. ומ\"ש בפי\"ו מהל' אישות בתקנת גביית הכתובה שאין תקנה זו כשאר תנאי כתובה שנאמר בה אעפ\"י שלא נכתב כמי שנכתב דמי נראה שלא אמר כן אלא במקום שכותבין בכתובה שיעבוד מטלטלין ובזה י\"ל כיון שמנהג המקום לכתוב וזה לא כתב בכתובה שיעבוד מטלטלין נראה שלא נשתעבד אלא כדין הגמרא אלא אם כן היה יודע תקנתם של גאונים שאז י\"ל שעל תקנתם הוא סומך ואם לא ידע בה י\"ל שלא תגבה ממטלטלי דיתמי כיון שלא כתב כמנהג המקום וכ\"נ מלשונו שכתב הרי שלא כתב כן בשטר הכתובה אלמא כתובה כתב לה אלא שלא כתב כדרך שכותבים האחרים ועוד נראה מדבריו שתקנת הכתובה לא פשטה בימיו בכל ישראל כי אם ברוב ישראל אבל תקנת המלוה בכל ישראל פשטה ועתה ג\"כ אנו רואים שדנין בה והכל יודעין שכל נכסי הלוה בין קרקעות בין מטלטלין משועבדים לב\"ח בין ממנו בין מיורשיו ודין הגמרא אינו נודע להם דלא כ\"ע דינא גמירי עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [ + "אין נפרעין מן היורשים וכו'. כפי מ\"ש ה\"ה כוונת רבינו דבמלוה על פה היכא דגובה מיורשים גדולים דהיינו היכא שהיה אחד מג' תנאים אלו הנזכרים גובה גם מיורשים קטנים וכל שאינו גובה מיורשין דהיינו היכא שלא היה אחד משלשה תנאים אלו הנזכרים אף מגדולים אינו גובה ובמלוה בשטר אם יש בו אחד משלשה תנאים אלו גובה אפילו מיורשים קטנים דלא גרע ממלוה ע\"פ אבל כשאין שום אחד משלשה תנאים אלו אע\"פ שגובה מיורשים גדולים אינו גובה מיורשים קטנים: " + ], + [], + [ + "וכן אשה שתבעה כתובתה וכו' מעמידין להם אפוטרופוס ונזקקים. כתב הרשב\"א דאפילו היא זקנה שאינה ראויה לינשא נזקקין לה. ומ\"ש רבינו ", + "ונזקקים משום חן האשה וכו'. לפי מה שאכתוב בסמוך בשם הרשב\"א ור\"י דלא נקט טעמא דמזוני משום גרושה ועוד לאשמועינן באלמנה נמי דאפילו היכא דאיכא טעמא דמזוני וכגון שלא היו הנכסים יותר מכתובתה אפ\"ה נזקקים לה משום חינא ולאפוקי מהוראת קצת הגאונים שכתב בסמוך: כתב הרשב\"א בתשובה שמדברי רבינו בפרק זה נראה שהוא סבור ששתי לשונות שנאמרו בפרק שום הדיינים בכתובת אשה משום ר\"י חד משום מזוני ומרימר מתני לה משום חינא ששניהם אמת עכ\"ל ולע\"ד נראה שרבינו מפרש דמ\"ד משום מזוני לית ליה משום חינא אבל מ\"ד משום חינא לא פליג אטעמא דמזוני אלא דאתא למימר דאפילו היכא דליכא טעמא דמזוני נזקקין לה משום חינא וכיון דמרימר עבד בה עובדא ורבינא דאקשי ליה כי א\"ל אנן משום חינא מתנינן ליה שתיק ליה והכי נקטינן: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בית דין שמכרו שלא בהכרזה וכו'. נראה דאפילו ביתומים גדולים מיירי והוא הדין לנכסי כל אדם אם מכרו בית דין שלא בהכרזה וראיה ממה שכתב רבינו והרב המגיד פי\"ב מהלכות אישות: " + ], + [ + "ובית דין שהכריזו כראוי וכו'. כתב הרב המגיד וכתב הרמב\"ן דוקא מאתים במנה אבל בפחות ממנה לא עכ\"ל איפשר שזה כדעת הסוברים דהא דבקרקעות אין להם אונאה היינו עד מחצה דוקא: ", + "אבל אם לא בדקו בשומא וכו'. כ' ה\"ה פירוש במקום שאין מכריזין וכו'. ק\"ל א\"כ מאי וכן אם מכרו קרקע בעת שאינם צריכין להכריז עליה וכו' שכתב בסמוך היא היא לכך נ\"ל שמה שכתב אבל אם לא בדקו בשומא וכו' לאו למימרא שלא הכריזו עליה אלא הכריזו עליה אבל לא דקדקו בשומא והכרזה כמשפט ודברים אלו הם מבוארים פה בדברי רבינו ובפירוש המשנה פרק אלמנה ניזונת: " + ] + ], + [ + [ + "מלוה שבא להפרע וכו' ואם א\"א להודיעו במהרה. בסמוך יתבאר כמה שיעור מהרה זה. ומ\"ש ", + "אומרים למלוה שישבע. בסמוך יתבאר דהיינו בשאין בשטר נאמנות. ומה שכתב ", + "ואין חוששין לשובר. ג\"ז יתבאר בסמוך: " + ], + [ + "שלש ראיות צריך להביא וכו'. כתוב בתשובות הרא\"ש כלל ע\"ג ילמדנו הא דאמרינן שמלוה שבא לגבות מנכסי לוה ואיננו פה שצריך להודיעו אם הוא כך טרם לכתו היה מצפה בכל יום לביאת המלוה לירד לנכסים כי לא היה לו ממה לפרוע ושוב הרחיק הלוה כ' פרסאות או שלשים ואחר זמן בא המלוה לירד לנכסיו אם בית דין צריך להודיעו בזה וכשמודיעין אותו שכר השליח על מי ורבינו עשה כתב שלש ראיות צריך להביא לבית דין וכו' ומה ראיה צריך הא ליתא קמן ומה שיעור המרחק שיהא קרוי אינו מצוי לעמוד בדין שלישית שאלו הנכסים של פלוני הלוה הם אם ראינו שהלוה דר בהם כמה שנים אמנם אין כאן עדות ברורה אם לקחם או ירשם והיאך באו לידו מה ראיה אחרת צריך כל זמן שאין מערער. תשובה ראיתי בדברי גאון אם יכולים לשלוח ללוה שילך ויחזור תוך שלשים יום על ידי יציאת הלוה והראיה שכתב רבינו משה שהב\"ח במדינה אחרת היינו כגון שטוען המלוה שאין שליח יכול לילך אליו ולחזור תוך שלשים יום אם יביא מזה ראיה יורדין לנכסיו מיד בשטר מקויים משום נעילת דלת והנכסים שהם בחזקת הלוה עד היום הזה אע\"פ שאין ידוע היאך באו לידו בית דין יורדין להם ומגבין אותם למלוה ואם יבא שום אחד אחר כך בשטר או בראיה מוקדמת לשטר המלוה יוציא הנכסים מתחת ידו וכתב עוד ראיתי הירושלמי שהביא בעל העיטור שצריך להודיעו תלתא זימני בכל תלתין יומין חדא זימנא ולפי הירושלמי אין יורדין לנכסיו שלא בפניו אא\"כ עמד בבית דין וברח הילכך מסתבר אם יכול להודיעו בתוך שלשים יום שהוא זמן בית דין יודיעוהו אבל מאי זה טעם יצטרך שיודיעו ג\"פ כיון שאין ההודעה אלא כדי שיבא מידי דהוה אחזקה למ\"ד שאם הוא באספמיא כדי שיחזיק שנה ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת אלמא כל מידי דמשום הודעה די בהודעה אחת של שלשים יום וכן ראיתי דנים ומסתבר דלא חיישינן לשובר דאם כן כל אדם יהא לוקח ממון חבירו וילך למדה\"י דכיון דחיישת לא ירדו לנכסיו לעולם ואם יש בשטר נאמנות מאחר שאם היה כאן לא היה יכול להשביעו למה ישביעוהו עתה עכ\"ל: " + ], + [ + "מלוה שבא לבית דין והביא וכו'. מדברי הטור בסימן ע\"ג נראה שסובר דרבינו מיירי אפילו אם הלוה בעיר והריב\"ש כתב בסימן שצ\"ו לדעת הרמב\"ם איפשר שאף אם הלוה בעיר אין צריך להזמינו לדין ולא להודיעו ואפשר שדבריו בשאין הלוה בעיר וזה נראה יותר עכ\"ל וכתוב בספר המקח שמי שיש בידו משכון של חבירו לא ימכרנו שלא בבית דין כדתנן ומשלשים ולהלן מוכרו בבית דין וביאר על פי זה דברי רבינו פה שכתב ומשיאין לו עצה למכרו בפני עדים שלא הוצרך רבינו להזכיר המכירה בבית דין שכבר הזכיר בפ\"ג דין משלשים יום ולהלן מוכרו בב\"ד וגם זה בב\"ד מוכרו ר\"ל בית דין הדיוטות שהם בקיאים בשומא ואפילו בשומת בית דין משיאין לו עצה למוכרו בעדים כשיבא הלוה ידע בכמה נמכר כי אע\"פ שזה מכרו ברשות בית דין ובשומתן אולי [ימכור] ביותר מהשומא וכדי שלא יתעצמו על זה בדין ולא יהיו צריכין לשבועה משיאין אותו עצה להזמין עדים על המכירה עכ\"ל ואיני יודע מי דחקו לומר כן דפשטא דמילתא היינו לומר שימכרנו ברשות בית דין אבל מנין לנו שיצטרך שישומו בשומת בית דין ועוד שומא זו מאי עבידתה הגע עצמך שישומו במנה ולא נמצא מי שיקנהו אלא בתשעים איך יעלה על הדעת שיפסיד זה עשרה אלא ודאי אין כאן שומא אלא ימכר ע\"פ ב\"ד במה שימצא מי שיקנהו כך נ\"ל והכי הוא סוגיין דעלמא ומעולם לא ראיתי מי שהצריך שומא למשכון: ", + "וכן המלוה וכו'. לשון זה צריך תיקון שאם מתו הלוה והמלוה היאך כתב שנשבע בנקיטת חפץ שהיורשין אין להם לישבע אלא שלא פקדנו אבא ונ\"ל דה\"ק המלוה על המשכון הואיל והוא נפרע ממה שתחת ידו וכו' ה\"ז נשבע בנקיטת חפץ ונוטל ואפילו מתו הלוה והמלוה ואפילו מת לוה תחלה ואח\"כ מת מלוה לא הפסיד חובו מפני שהוא על המשכון: " + ], + [], + [], + [ + "זה אומר חמשה ימים נשאר מהזמן וכו' אומרים למלוה המתן עוד וכו'. הטעם שכיון שעדיין לא הגיע זמנו ואפילו לדברי המלוה לא ישבע עכשיו: " + ], + [ + "היתה המלוה בשטר וכו'. נראה דה\"ה אם הלוה על המשכון וכן כתב בטור ח\"מ סימן ע\"ג: ומ\"ש ", + "וישבע היסת. ( * שנשאר עוד חמשה ימים) בטור ח\"מ סי' ע\"ג העתיק לשון רבינו ואין שם תיבת היסת וכן נראה לי דתיבת היסת ט\"ס היא דמה ענין היסת לכאן דאין היסת אלא בנשבע לפטור עצמו והכא במלוה על המשכון הוא נשבע שבועה כעין דאורייתא ובמלוה בשטר אם נדמהו לאומר פרעתיך היה לנו לומר פרע מיד ואם יאמר השבע לי שלא קבעת לי זמן אז ישבע לו ואיפשר לקיים הגירסא משום דאיכא למימר דלא דמי לאומר פרעתיך כיון שמודה שהוא חייב לו אלא הוי כאילו תובע הלוה למלוה חייב אתה להמתין לי כך וכך ימים ולפיכך חייב המלוה לישבע היסת: * (עי' במל\"מ) ", + " \n  " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הוציא עליו שטר מקויים וכו'. כתב ה\"ה פרק חזקת מעשה וכו' אבל דעת הרמב\"ן והרשב\"א היא ששטר זה בשעת שהודה המלוה וכו' עד אלו דבריהם. ואני אומר שאין נראה כן מפשט דברי רבינו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "הוציא עליו שט\"ח בעד אחד וכו' הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. כתב הרשב\"א בתשובה מסתברא לי שאינו נעשה כפרן ע\"פ עד אחד ואם תאמר והא כללא כייל שמואל כ\"מ ששנים מחייבים אותו ממון ע\"א מחייבו שבועה וכיון שהוחזק כפרן לאותו ממון אם כן אף ע\"א מחייבו שבועה לא היא דלא אמרו אלא כשהעדים מחייבין אותו ממון בעדותן ממש אבל כאן אין העדים מחייבין אותו שהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים אלא כפרנותו הוא שמחייבתו וכל שנעשה כפרן על פי שנים והיה חייב לפרוע ממון על פיהם הוחזק זה כפרן גמור משא\"כ כשהוחזק בע\"א שאילו רצה היה פוטר עצמו ממנו בשבועה ולפיכך אינו כפרן גמור א\"נ חזקה היא שכל שהוכחש בעדים הוחזק כפרן גמור לשלם ממון חזקה לא היה פורעו אלא בעדים משא\"כ בע\"א שאילו רצה היה עומד בכפרנותו ונשבע ונפטר וכיון שכן בוטח בעצמו לפורעו בינו לבין עצמו ולפי שאי אפשר להתקיים בממון על פה. ומ\"ש הרמב\"ם בפי\"ד מהלכות מלוה הכופר במלוה ע\"פ בבית דין ואמר שלא לוה ובא ע\"א והכחישו וחזר וטען קודם שיצא מב\"ד אין לויתי ופרעתי וכן העמידה הר\"א בהשגות שם וחזר וכתב כן בפ\"ד מהלכות טוען: " + ], + [], + [], + [ + "וכן הורו רבותי שאפילו היה השטר יוצא מתחת ידי אחר וכו'. כתב הרב המגיד בהשגות א\"א ואף זה לא נהיר וכו' והדבר אצלי בפשיטות עד שאני תמה למה תלה דין זה רבינו בהוראת רבותיו וכו'. ולי נראה שדברי רבינו ורבותיו בשאינו ידוע שנפל אלא ביוצא מתחת ידי אחר ואין אותו אחר זוכר איך בא לידו דאילו בידוע שנפל לא היה רבינו תולה הדבר בהוראת רבותיו ולא היה משיגו הראב\"ד: על מה שכתב הראב\"ד מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר וכו' והורו הגאונים שאפילו היה החוב וכו' א\"א אין דין זה מחוור ומלובן וכו'. כתב הרב המגיה מהרמ\"פ גמגום קא חזינא הכא דהא דברי הראב\"ד הם דברי רבינו עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [ + "המלוה את חבירו בעדים וכו' בין שא\"ל אחר שהלוהו וכו'. כתב הר\"ן ויש שתמהו ולאחר הלואה במה נשתעבד ונ\"ל שאין הענין מטעם שיעבוד אלא משום דכשאמר לו אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפורעו אלא בעדים ואי טען ואמר פרעתיו שלא בעדים אנן סהדי דמשקר: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "התנה המלוה שיהיה גובה בלא שבועה וכו' אבל אם בא לגבות מיורשיו וכו'. דוקא ביורשים גדולים אבל ביורשים קטנים אינו גובה מהם כלל כמבואר ריש פ\"י: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ראובן שהוציא שט\"ח וכו' טען לוי שלא מכר וכו'. נראה דשבועה שנשבע שמעון כדי לפטור עצמו מלוי דומה דין זה לדין הנזכר בפי\"ד בשם הוראת רבותיו שאפילו היה השטר יוצא מתחת יד אחד וכו' נשבע היסת ונפטר וכתב ה\"ה מה שאמר רבינו ולא נתן יראה לי שדעתו ז\"ל וכו' שאם לא תאמר כן אפילו הודה לוי שנתן לא ישלם כלום וכו' איני מבין הכרע זה שמ\"ש טען לוי שלא מכר ולא נתן היינו לומר שהוא אומר שאין שטר זה פרוע וא\"כ היאך אפשר לדייק ולומר אפילו הודה לוי שנתן לא ישלם כלום אם אנו מאמינים אותו שכבר נפרע קודם נתינה דהא כיון דבאומר שאינו פרוע עסקינן לא שייך לומר אם אנו מאמינים אותו שכבר נפרע ועוד שמאחר שרבינו לא הזכיר נתינה אצל הודה לו שפרע לו מנין לו לדייק כן: " + ], + [], + [], + [ + "נמצא השטר בין שטרות פרועים וכו'. כתב בעל התרומות בשער נ\"ג דאע\"ג דתניא אין עליו עדים פסול ה\"מ כשלא נמצא השטר בין הקרועים אבל נמצא בין הקרועים בודאי ההוא תברא דוקא היה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "אין דנין מדין זה לכל הדומה לו וכו' וגובין שאר השטר בין מן המלוה בין מיורשיו. נראה שדעת רבינו לפרש שכשאמרו הבו דלא לוסיף עלה היינו לומר דאפילו ביתומים הבאים ליפרע מיתומים כל שהשבועה שנתחייב המלוה לא היתה שבועת הבא ליפרע מהיתומים אלא שבועת פוגם שטרו אע\"פ שהיתומים אח\"כ באים ליפרע מיתמי לוה הבו דלא לוסיף עלה הוא מיהו איכא למימר דע\"כ לא קאמר רבינו אלא כשמת מלוה קודם לוה שמעולם לא נתחייב מלוה שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים אבל אם מת לוה קודם מלוה שמלבד שהיה המלוה צריך ליפרע משום פוגם שטרו חלה עליו ג\"כ שבועת הבא ליפרע אין אדם מורישה לבנו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "המוציא שט\"ח על חבירו וכו'. כתב הר\"ן משמע לי דהיינו טעמא דכיון שלא פירש מקום מסתמא נשתעבד הלוה לפורעו במטבע של מקום גוביינא אם לפחות אם להוסיף אבל הרמב\"ם כתב שאם טען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול ולפי זה משמע דהיינו טעמא משום דבמקום גוביינא היה דר מעיקרא ולפיכך כל שאינו יכול להתברר אם טען הלוה שאותו כסף היה פחות ישבע המלוה ולפי זה אם הביא ראיה המלוה או הלוה שהיה דרים בשעת הלואה במקום אחר נופל במקום הלואה ואין כל זה במשמע עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [ + "המלוה את חבירו סתם וכו'. לפיכך כשיבא לגבות תובע בעל חובו תחלה. כלומר כיון שאין הנכסים משועבדין אלא מדין ערב צריך לתבוע את הלוה תחלה וכדאמרינן בפרק גט פשוט ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דערב מקמי דליתבעיה ללוה סלקיה וכו' וכתבו רבינו בר\"פ כ\"ב: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מכר הלוה וכו'. כתב הרב המגיד פי\"ט ע\"כ נמצא במקצת ספרי הרב ז\"ל וכו' ואפשר שדעת רבינו כשביאר דבריו ואמר כל זמן שתהיה בידך. בפ\"ז מהלכות ערכין לא משמע הכי מדברי רבינו: " + ] + ], + [ + [], + [ + "לוה וכתב וכו'. לכאורה משמע מפשט לשון רבינו שאם לוה וכתב לו דאקנה וחזר ולוה מאחר ולא כתב לו דאקנה ואחר כך קנה נכסים שיחלוקו וכן כתב בספר צרור הכסף שהוא דעת רבינו אבל מדברי הרא\"ש בפ\"ק דמציעא גבי ב\"ח גובה את השבח משמע דבהא נמי לקמא משתעבד ולא לבתרא שכתב ופעמים נוטל כולו כגון שכתב למלוה דאקנה ולא כתב ללוקח דאקנה וכן כתב בספר התרומות שער ארבעים ואין לומר שרבינו חלוק בדבר דא\"כ לא הוה שתיק בעל התרומות מלהזכיר סברת רבינו כמנהגו בכ\"מ הילכך צריך לומר דסבר בעל התרומות דרבינו חדא מינייהו נקט והוא הדין לאידך: " + ] + ], + [], + [ + [ + "וכן אם אמר בתחילה כשתבעו וכו'. למד כן מדאמרינן בפרק הנושא (דף ק\"ד) אמר ליה רבא בר שילא זיל הב ליה ולא אשגח ביה ומיד כתב אדרכתא אנכסיה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד כותבין איש פלוני זכה בדין וכו' ואח\"כ משביעין את הלוה שאין לו כלום כתקנת הגאונים אם היה הלוה עמנו במדינה. כתב בעל התרומות משמע שאם אין הלוה עמו במדינה אין מעכבין פרעון החוב בשביל תקנת הגאונים ופשוט הוא: " + ], + [ + "כיצד כותבין איש פלוני זכה בדין וכו' ואח\"כ משביעין את הלוה שאין לו כלום כתקנת הגאונים אם היה הלוה עמנו במדינה. כתב בעל התרומות משמע שאם אין הלוה עמו במדינה אין מעכבין פרעון החוב בשביל תקנת הגאונים ופשוט הוא: " + ], + [ + "כיצד כותבין איש פלוני זכה בדין וכו' ואח\"כ משביעין את הלוה שאין לו כלום כתקנת הגאונים אם היה הלוה עמנו במדינה. כתב בעל התרומות משמע שאם אין הלוה עמו במדינה אין מעכבין פרעון החוב בשביל תקנת הגאונים ופשוט הוא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בית דין ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו וכו'. כתב ה\"ה כך נמצא בתשובת הרב אלפסי ז\"ל וכו' עד וכל זה איננו שוה ועדיין צ\"ע. ואני אומר אע\"פ שלא נתפייס ה\"ה בתירוצו תירוץ יפה הוא בעיני והכי דייק דברי רבינו: " + ], + [ + "ב\"ד ששמו לבעל חוב וכו' ואחר כך השיגה ידו של לוה או של נטרף וכו'. הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דמציעא דקדק מלשון רבינו שאין צורך לקניה אחרת אלא סילוק בעלמא ושלא כדברי הרב רבינו משה בר נחמן שהצריך לכתוב שטר מכר: " + ], + [ + "שמו קרקע לאשה ונשאת וכו'. כתב הרב המגיד ודין שומא שחוזרת אם שינה המלוה הבנין ולא השביח וכו'. ואני אומר דבהוקרה אין טעמו נכון בעיני דאי מטעם דמיחזי כנוטל שכר מעותיו היאך אוכל פירות אלא על כרחך מכר גמור הוא וליכא משום חשש מיחזי כנוטל שכר מעותיו כלל אלא אי איתיה להאי דינא מטעמא אחרינא הוא דכיון דמשום ועשית הישר והטוב הוא אם יצטרך לפדותה ביותר ממה ששמוה לו אין זה טוב לו: " + ] + ], + [ + [], + [ + "שטרי חוב המאוחרים כשרים וכו'. כתב ה\"ה ותמה בדברי רבינו איך לא ביאר חילוק זה במאוחרין וכו'. ולי נראה שלא הוצרך לבאר כן שמאחר שתלה כשרות המאוחרים מפני שהורע כחו של בעל השטר ממילא משמע דהיכא דייפה כחו שלא כדין פסולים: " + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן מי שנמסרה להם העדות במדינה אחת וכו'. כתב הריב\"ש בשם הרמב\"ן דכי כתבינן יומא דקנו ביה כתבי דוכתא דקנו ביה דאי כתבי דוכתא דקיימי ביה מיחזי כשיקרא וכשאמרו כתובו בשילי אע\"ג דממסרן לכו מילי בהיני בשכותבין יום הכתיבה אמרו וכתב עוד כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי אע\"ג דממסרן לכו מילי בהיני דמיפסל שטרא אי לא עבדי הכי: " + ], + [], + [], + [], + [ + "לפיכך אין כותבין שני שטרי מכר וכו'. כתב ה\"ה למדנו שהמלוה או הלוקח שטרפו ממנו מקחו והלך לו אצל הלקוחות וכו' עד בנמוקי הרמב\"ן ז\"ל. ויש לתמוה על מ\"ש שיכול לכוף ללקוחות לדון עמו וב\"ד נזקקין לטענותיהם ומחייבין אותו ואין הלקוחות יכולים לומר לך אצל הלוה וכשיתחייב בדין ויהיה בידך טירפא הרי אנו פורעין שמאחר שאינו יכול לטרוף לקוחות עד שישבע הלוה שאין לו ממה לפרוע היאך אפשר לחייבם מבלי שיהיה שם הלוה וי\"ל שאם אין הלוה עמו במדינה אין מעכבין פרעון החוב בשביל שבועה וכדמשמע מדברי רבינו בפרק זה: " + ], + [], + [], + [], + [ + "שטר חוב שנתקרע. כתב ה\"ה וכ\"נ מדברי ההלכות שהביאו שתי האוקימתות ואני אומר שלי נראה שאין זה הכרע שכבר אפשר שההלכות סמכו דמסתמא הלכה כאביי שהוא בתרא וכתבו דברי ר\"י א\"ר לגלות על דברי אביי דבכל מקום בעינן שתי וערב: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה לזה עידית ובינונית וכו'. הרב המגיד תמה על דברי רבינו שכאן פסק כרב נחמן דסוף כתובות ובפרק י\"ט פסק שמי שיש לו בינונית וזיבורית שדין בע\"ח בבינונית והניח הדבר בצריך עיון ואע\"פ שדחק עצמו לומר דרב נחמן דאמר זה גובה וזה גובה אפילו תמצא לומר דבשל עולם הם שמין יש בזה תועלת וכו' כבר כתב הר\"ן דכיון דבהדדי אתו לבית דין למיגבי יהבי ב\"ד בינונית לבעל זיבורית ברישא והדר גבו לה מיניה וא\"כ אין מקום לדבריו והרי הוא בעצמו חזר והניחה בצ\"ע ועוד קשה לדבריו דלהרי\"ף א\"א לתרץ כן שכתב בסוף כתובות דרב נחמן סבר דבשלו הם שמין ופסק כוותיה ובריש ב\"ק כתב דמאן דאמר בעל חוב בבינונית אית ליה דעולא ומשמע דקיימא לן הכי והר\"ן בכתובות הרגיש בקושיא זו בין על הרי\"ף בין על רבינו והניח הדבר בצ\"ע: ולכן נ\"ל שגירסת הרי\"ף ורבינו אינה כגירסת הר\"ן דגריס רבינא אמר בשל עולם הם שמין אלא גירסתם כגירסת ספרינו דגרסי רבינא אמר בדעולא פליגי וכו' ואם תאמר סוף סוף יקשה דמשמע דבשל עולם הם שמין כיון דאע\"ג דלית ליה אלא בינונית וזיבורית גבי בעל חוב בינונית מתוך דברי נמוקי יוסף שכתב בשם הרמ\"ה למדנו תירוץ קושיא זו שכתב על ההיא דרבינא דמסתברא דבהאי תירוצא כשהיה לו עידית ומכרה עסקינן דומיא דאינך שינויי דאיתא בגמ' וכתב בסוף דבריו ומיהו אי לא הויא ליה עידית ללוה בשעה שלוה נמצא דעידית היא לגבי בינונית דעלמא דקיימא לן בשלו הם שמין והשתא שני הפסקים אמת צדקו יחדו שבפרק זה פסק כרב נחמן ובפרק י\"ט פסק כרבינא דהיינו בשהיה לו עידית ומכרה ואזלינן בתר שיעבודא דמעיקרא דאית ליה תקנתא דעולא ותניא אידך לית ליה תקנתא דעולא אלא בתר קרא אזיל ואפילו הו\"ל עידית נמי סבירא ליה דלישקול בע\"ח מזיבורית וכן פירש\"י ורבינו כתב הברייתא כצורתה כמנהגו ועל כרחין ליישבה כמו שפירשתי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "איזהו ערב וכו' אבל אם אמר לו הלוהו ואני ערב וכו' הלוהו ואני קבלן כו' תן לו ואני ערב כולם לשון ערבנות הם ואינו תובעו תחילה. טעמא משום דכל הני לישני משמע אני אפרע לך אם לא יפרע לך הוא אבל תן לו ואני אתן לך דשניהם לשון מתנה משמע קבלנות שבאותו לשון שצוהו למכור לזה קיבל עליו לפורעו דמשמע כאילו הוא עצמו קיבל מיד המלוה: " + ], + [], + [ + "ראובן שמכר שדה לשמעון וכו'. כתב ה\"ה דין זה לא ידעתי בשום מקום וכו' עד שאפילו בקנין יש אסמכתא ולפי' זה שכתב רבינו ואם קנו מידו שהוא ערב הרי זה חייב התם לאו אסמכתא היא שהרי נתחייב לשלם כל עת שירצה שמעון לתבעו והוי מעכשיו ולי נראה שטעם רבינו דכשאדם מלוה לחבירו והלה נכנס לו ערב בשבילו כיון דמלוה להוצאה ניתנה מעת שנכנס ערב נכנס אדעתא שיוציא זה הלואתו ויפרע הוא בעדו הילכך לא הויא אסמכתא אבל בערב דשדה כיון שזה רואהו מוכר שדה זו ואין עליו ערעור כשנכנס ערב ודאי אדעתא דקים ליה שלא יוציאוהו מתחת יד זה נחית ואילו היה יודע שיוציאוהו מתחת ידו לא היה נכנס ערב הלכך הוי אסמכתא: " + ], + [], + [ + "שנים שלוו בשטר אחד וכו'. הטור בסי' ע\"ז כתב בלשון הזה הרמב\"ם ז\"ל כתב שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד וכן שני שותפין שלוה אחד מהם או שלקח בשותפות יקח ממי שירצה ואם לא היה לאחד כדי החוב חוזר ותובע מהשני השאר עכ\"ל אלמא אע\"פ שלכל אחד יש כדי החוב יכול לגבות מאחד כל החוב אם ירצה שהרי כתב ואם לא היה כל החוב לאחד מהם חוזר ותובע את השני עכ\"ל הטור. ונסחא משובשת נזדמנה לטור בדברי רבינו שהרי גירסת הספרים שלנו בדברי רבינו כך הוא שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד וכן השותפין שלוה אחד או שלקח הרי הם ערבים זה לזה אע\"פ שלא פירשו שנים שערבו לאחד כשיבא המלוה ליפרע מן הערב יפרע מאיזה מהם שירצה ואם לא יש לאחד כדי החוב חוזר ותובע מהשני בשאר החוב וכתב מהרי\"ק בשורש קפ\"ג תימה גדולה מ\"ש בטור שרבינו משה כתב שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח כאחד וכו' שיפרע מאיזה שירצה והנה בדקתי בהרבה ספרי רבינו משה ולא מצאתי שכתב סתם שנעשו ערבים זה לזה ודוקא בשנים שנעשו ערבים לאחד הוא שכתב כן ופשוט דלא דמו כלל דהתם דין הוא שיפרע ממי שירצה דכיון שאין נכסים ללוה ואינו יכול להפרע מן הלוה עצמו אלא מן הערב מה לי ערב זה מה לי ערב אחר הלא שניהם בתורת ערבות ירדו ומשום כך יפרע ממי שירצה אבל שנים שלוו בשטר אחד יש לומר שכל אחד נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי האחר בעבור חבירו כיון שלוו בשטר אחד ומשום כך לא יפרע הכל מהאחד כשיש לשני מה לפרוע דכיון דכל אחד לוה מחצית המעות למה יניח הלוה עצמו כדי להפרע מן הערב דהיינו חצי האחר שרוצה לגבות מזה הלא שנינו המלוה על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחלה זהו דעת האומרים שכשיש לשני מה לפרוע שצריך לגבות משניהם ולא מהאחד לבדו וכן יוכל רבינו משה לסבור ואדרבא כן נראה מדבריו מדכתב סתם שנעשין ערבין זה לזה ולא פירש שיכול לגבות ממי שירצה אלא דוקא גבי שנים שנעשו ערבים עכ\"ל וגם ה\"ה כתב כן בשם הרשב\"א וכ\"כ הנמוקי יוסף בשם הרשב\"א בפרק המפקיד שדעת רבינו כמו שכתבתי ושדין יפה דן הרב ומילי דסברא נינהו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "היה הלוה במדינה אחרת שאינו יכול להודיעו וכו' ה\"ז תובע את הערב תחלה. היינו דוקא במלוה בשטר אבל לא במלוה על פה כמ\"ש לקמן בסמוך: וכתב בעל תרומות בשער ל\"ה הורו המורים שלא נאמרו דברי הרמב\"ם שיתחייב הערב אם אין הלוה במדינה זו אלא בשאין ללוה נכסים ידועים במדינה זו אבל אם יש לו הרי זה יורד בב\"ד באותם נכסים כמו שאנו דנים שנפרעין מן האדם שלא בפניו ולפיכך אין לו לתבוע מהערב עד שידין בב\"ד בנכסי הלוה עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כל ערב שבא ליטול מה שפרע וכו' הרי זה צריך להביא ראיה שפרע וכו'. והא דאמרינן בפרק חזקת ההוא ערבא דאמר ללוה הב לי ק' זוזי דפרעית למלוה עילוך והא שטרא היה יכול לומר נפל ממני או היו שם עדים: " + ] + ], + [ + [ + "אבל כל השטרות שחותמיהן עכו\"ם וכו' וכן שטרי הודאות ומתנות וכו'. מ\"ש שטרי מתנות כתב הטור בסי' ס\"ח כגון שדי נתונה לך שעיקר הקנין נעשה על ידי השטר והם חתומים בו וכן משמע מפשטא דלישנא דגמרא דקאמר אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא וכן פירש\"י אלא מתנה דע\"י השטר הוא קונה במסירת השטר היכי מיקניא האי שטרא חספא בעלמא הוא עכ\"ל ומשמע שאם קנה המתנה בחזקה או בקנין סודר ולא בשטר או אם היתה מתנת שכיב מרע דדבריו ככתובים וכמסורים דבכל הני אין השטר אלא לראיה כמו שטר מכר כשר אבל קשה דא\"כ שטרי מחילות אמאי אינם כשרים הא אם מחל לו אפילו שלא בפני עדים מהני דלא איברו סהדי אלא לשקרי והשטר אינו אלא לראיה וגם על שטרי הודאות יש לדון דכיון דשטרי ראיה הם למה יפסלו ובהא יש לומר דאע\"ג דאודי ליה שחייב לו אינו כלום אא\"כ הודה בפני עדים כשרים וכיון שעכו\"ם פסולים לעדות אינו כלום ושטרי פשרות דאינם כלום ניחא משום דפשרה צריכה קנין ועכו\"ם אינם בקיאים בכך לא פלוג רבנן. ומצאתי להריב\"ש שכתב בתשובה ז\"ל אפילו לדעת הרמב\"ם ז\"ל הדבר ברור דשטרי צואה כשרים כשטרי מכר שהרי אין השטר עושה קנין דדבריו ככתובים וכמסורים דמו ואין השטר אלא לראיה בעלמא והעד כי נאמן לומר שכך צוה דהא לא מרע נפשיה דהוה ליה כשטרי מכר ובתשובה אחרת הוקשה לו מה שהקשיתי על מ\"ש רבינו לפסול בשטרי מחילות העשויים בערכאות וכתב שדברי רבינו תמוהים בפיסול זה וכתב בסוף דבריו ואולי הרב ז\"ל אגב שיטפא נקט שטרי מחילות עכ\"ל: " + ], + [ + "שטר שעדיו עכו\"ם שמסרו הלוה ליד וכו'. בפ\"ק דגיטין (דף י:) תנן כל השטרות העולים בערכאות של עכו\"ם אע\"פ שחותמיהן עכו\"ם כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ר\"ש אומר אף אלו כשרים לא הוזכרו [לפיסול] אלא בזמן שנעשו בהדיוט ופריך בגמרא והא לאו בני כריתה נינהו א\"ר זירא ירד ר\"ש לשיטתו של ר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי פירש\"י ור' שמעון נמי בהכי מכשר שימסרנו לה בפני עדי ישראל והאמר רבי אבא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שפסול כלומר שאם חתמו עדים פסולים פסול מדרבנן דילמא אתי לממסריה באפייהו ומיסמך עלייהו הב\"ע בשמות מובהקין דעכו\"ם כלומר דתו לא אתי למיסמך עלייהו דמידע ידיע דעכו\"ם הם. וסובר רבינו דכיון דאוקימנא לר\"ש כר\"א דהלכתא כוותיה הלכה כר\"ש בשאר שטרות ומשמע דבשאין שמותיהן מובהקין אף בשאר שטרות חיישינן דילמא אתי למיסמך עלייהו שיחשוב שהם ישראל ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין שמות מובהקין לשאינם מובהקין דהא מודה ר\"א במזוייף מתוכו ואין לומר דס\"ל דלא אמרינן הכי אלא בגיטי נשים דהא בפרק זה בורר גבי ההיא מתנתא דחתימי עלה תרי גיסי אמרינן דמודה ר\"א במזוייף מתוכו והתימה מה\"ה שלא נתעורר לזה ואפשר לומר שסובר רבינו דהא דמשמע בגמרא דבעדים עכו\"ם חשיב מזוייף מתוכו ה\"מ בגיטי נשים אבל בשערי מון נהי דבישראלים קרובים או פסולים חשיב מזוייף מתוכו משום דאתי לאיחלופי לאכשורי בלא עדי מסירה אבל בעדי עכו\"ם לא חיישינן להכי אפילו בשמות שאינם מובהקין בגיות: ", + "תמו נשלמו הלכות מלוה ולוה" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c036bca574a017f8650826cf28bcf3aeb8459449 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,446 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Creditor_and_Debtor", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי וכו'. כתב ה\"ה דין זה אינו מבואר בגמרא בפשיטות וכו'. ולי נראה שיש להביא ראיה לדין זה מדאמרינן בפ\"ב דכתובות (דף י\"ט) האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן כו' לוה כל כמיניה ומסיק לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכו': " + ], + [ + "בד\"א בבגדי החול וכו'. כתב הטור בסי' צ\"ז כל זה לא מיירי אלא בבגדים שהבעל קונה לה אבל כל מה שהכניסה לו בין נכסי מלוג בין נכסי צ\"ב אין ב\"ח גובה ממנו אם ידוע שהוא ממה שהכניסה היא ואם אינו ידוע יראה שהיא נאמנת בשבועה בבגדים ותכשיטין שדרך האשה להכניס לבעל וכ\"כ רבינו ירוחם בשם הרמ\"ה ובעל התרומות בשער ראשון וכתב עוד שם שהוא הדין לנכסים שפסק לה הוא שאין ב\"ח גובה מהם: " + ], + [], + [], + [ + "מלוה שבא להפרע שלא בפני הלוה וכו' ותפסה האשה וכו'. כתב בעל התרומות בשער ראשון דטעמא דמילתא משום דכשם שבערכין מיעט מזון אשתו ובניו אע\"פ שקדמה לחוב המעריך הוא הדין נמי לב\"ח דהא גמר קיחה קיחה מערכין: " + ] + ], + [ + [], + [ + "כשראו הגאונים וכו' התקינו שמשביעין את הלוה וכו'. כתוב בספר התרומות שער שני ששבועה זו דומה לשבועת מודה מקצת שהוא מפני שאנו אומרים שהוא נשמט משום דדחיקא ליה שעתא סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה ורמו רבנן שבועה כי היכי דלודי וכך אנו אומרים בזה. וכתב עוד שם ששבועה זו אפילו אין הלוה בא עליו בטענת ברי שיש לו במה לפורעו אלא אפילו טוען שמא יש לו משביעין אותו והראשונים קראו אותה שבועת החשד עכ\"ל: וכתב עוד על מ\"ש רבינו ", + "שמשביעין אותו שלא נתן מתנה על מנת להחזיר וכו'. למה תקנוה שאם באו להזהירו שיפרענה בשיחזירנה לו ה\"ז כלול בנשבע שכל מה שירויח יפרענו ואפילו נתנו לו במתנה בכלל זה ואם תקנוה להודיע לוה למלוה מה שמכר ונתן מזמן שלוה היכן מצינו זה בתקנת הגאונים אלא עיקר תקנה זו כפי מ\"ש הרמב\"ן דממאי דאיתמר במתנת בית חורון משמע שלא אמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה אלא בנותן סתם ומעשיו או דבריו מוכיחין עליו שאינו גומר ליתנה אבל נתן בדעת גמורה ע\"מ להחזיר הרי היה כשאר כל התנאים דעלמא מעתה הרמב\"ם לזה נתכוון שישבע שלא נתן עכשיו ע\"מ להחזיר כדי להבריח מב\"ח דלא הוי מתנה דהא חובו יוכיח שלא נתכוון אלא להבריח מב\"ח בלבד עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "[שייך להלכה ה, ו]", + "מי שנתחייב בשבועה זו וכו' וכן מי שיש עליו שט\"ח והודה לאחרים מעצמו וכו'. נ\"ל שכוונת רבינו היא שכשמחייבין אותו לתת היותר לו ממזונותיו אע\"פ שתבעוהו אחרים והביאו עדי הלואה והוא מודה שלא פרע אין מאמינים אותו שאדם עשוי בכיוצא בזה לעשות קנוניא והאחרים נראה להם שעושין מצוה שיהיה לו במה לפרנס את אשתו ובניו ואל ימותו ברעב אבל מי שיש לו נכסים לפרוע לב\"ח אלא שאינו רוצה לישאר ערום מנכסים אילו באו אחרים ותבעוהו והביאו עדי הלואה הוה מהימנינן להו ונותנין להם אם קדמו אבל אם מודה מעצמו אני חייב לאחרים בכי הא לא משגחינן ביה אע\"פ שאח\"כ באו אותם אחרים ותבעוהו כיון שהוא הודה מעצמו בתחלה וזהו שאמר רבינו גבי מי שאין לו לפרוע אלא ממה שמרויח מי שנתחייב שבועה זו מפני שט\"ח שעליו והודה לאחרים בחובות אחרים לא יטול היתר אלא בעלי השטרות בלבד דמשמע שאותם אחרים תבעוהו תחלה והודה להם וכשיש לו ממה לפרוע כתב וכן מי שיש עליו שט\"ח והודה לאחר מעצמו דוקא מפני שהודה מעצמו אבל אם תבעוהו תחלה היינו מאמינים אותם מאחר שיש לו נכסים אלא שאין בהם כדי לפרוע לזה ולזה: " + ], + [ + "[שייך להלכה ה, ו]", + "מי שנתחייב בשבועה זו וכו' וכן מי שיש עליו שט\"ח והודה לאחרים מעצמו וכו'. נ\"ל שכוונת רבינו היא שכשמחייבין אותו לתת היותר לו ממזונותיו אע\"פ שתבעוהו אחרים והביאו עדי הלואה והוא מודה שלא פרע אין מאמינים אותו שאדם עשוי בכיוצא בזה לעשות קנוניא והאחרים נראה להם שעושין מצוה שיהיה לו במה לפרנס את אשתו ובניו ואל ימותו ברעב אבל מי שיש לו נכסים לפרוע לב\"ח אלא שאינו רוצה לישאר ערום מנכסים אילו באו אחרים ותבעוהו והביאו עדי הלואה הוה מהימנינן להו ונותנין להם אם קדמו אבל אם מודה מעצמו אני חייב לאחרים בכי הא לא משגחינן ביה אע\"פ שאח\"כ באו אותם אחרים ותבעוהו כיון שהוא הודה מעצמו בתחלה וזהו שאמר רבינו גבי מי שאין לו לפרוע אלא ממה שמרויח מי שנתחייב שבועה זו מפני שט\"ח שעליו והודה לאחרים בחובות אחרים לא יטול היתר אלא בעלי השטרות בלבד דמשמע שאותם אחרים תבעוהו תחלה והודה להם וכשיש לו ממה לפרוע כתב וכן מי שיש עליו שט\"ח והודה לאחר מעצמו דוקא מפני שהודה מעצמו אבל אם תבעוהו תחלה היינו מאמינים אותם מאחר שיש לו נכסים אלא שאין בהם כדי לפרוע לזה ולזה: " + ], + [], + [ + "הרב שלוה מעבדו וכו'. כתב ה\"ה ואין זה דעת רבינו שלא חילק כ\"כ בספר התרומות בשער ל\"ז דבין טמונין בין שאינן טמונין אין להם עליו כלום דאנן סהדי שלא נשתעבד להם דלא ניחא ליה למיהוי עבד לוה: " + ] + ], + [ + [ + "אלמנה בין שהיא עניה וכו' ואם חבל מחזירין ממנו בעל כרחו. כתב הריב\"ש סי' תפ\"ח נ\"ל דאתיא כרבא דאמר בפ\"ק דתמורה (דף ד' ע\"ב) דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני אלא שבלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אם עבר מהני שאיונ חייב להחזיר אלא כסות יום ביום וכסות לילה בלילה משום דגלי ביהקרא השב תשיב לו את העבוט כבא השמש מעיקרא לא כדאיתא בפ\"ק דתמורה. ומ\"ש רבינו ", + "ואם תודה תשלם וכו'. לא בא לומר שלא יוכל לטעון בעל המשכון עד כדי דמיו במיגו דלקוח הוא בידי אם משכן אותו שלא בעדים שהרי באיש דומיא דאלמנה בחבל כלים שעושין בהם אוכל נפש יכול לטעון עד כדי דמיהם אי ליכא עדים על החבלה דהכי אמרינן בגמרא בההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שליח ב\"ד שבא למשכן וכו' ומניח מטה ומצע לעשיר וכו'. כתב הטור בסי' צ\"ז קשה כיון שצריך להניח לו בשעת משכון דברים הצריכין לו למה מחזירין והלא אין חזרה אלא בדברים הצריכין לו ואותם כבר הניח לו עכ\"ל ואני אומר דלאו קושיא היא שהרי רבינו סובר דכל כלי אומנות אפילו הצריכין לו הוא מניח וכמ\"ש ה\"ה אבל אי קשיא לדברי רבינו הא קשיא היכי תנן בפרק המקבל מחזיר את הכר בלילה והרי צריך להניח לו מטה ומצע וי\"ל דמתניתין מיירי שעבר ומשכנו או שמשכנו מדעת הלוה א\"נ דמטה ומצע לחוד וכר לחוד: ודע דבברייתא אמרינן נותן לו מטה ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני ומפרש בגמרא למאי צריכי שתי מטות חדא דאכיל עלה וחדא לישן עליה ורבינו לא חשש לומר כאן שיניח לו מטה ומטה מפני שסמך על מה שכתבה בפ\"א גבי סידור: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המלוה את חבירו על המטבע ונפסל וכו'. בגמרא אוקימנא דהא דבעי שיהא לו דרך לאותה מדינה ואם אין לו דרך לשם לא היינו דוקא כשמלכיות מקפידות זו על זו אבל אם אין מלכיות מקפידות זו על זו אפילו אין לו דרך לאותה מדינה נמי ואיני יודע למה השמיטוהו רבינו והרי\"ף: " + ] + ], + [ + [ + "ומצות עשה להשיך לעכו\"ם וכו'. כתב ה\"ה בהשגות א\"א לא מצאתי שמועה זו וכו' עד מוכחת כן והר\"ן כתב בפרק אי זה נשך ול\"נ כדברי הרמב\"ם דכיון דמסקנא דשמעתין דרבית דעכו\"ם מדאוריית' שרי הדרי' למאי דס\"ד דרבא מאי לא תשיך לא תשוך ואם איתא דקרא להתיר רביתא איצטריך מידחיא ברייתא דסיפרי לגמרי דמנ\"ל דללאו הבא מכלל עשה אתא דילמא לעשה אצטריך אלא על כרחין כי ס\"ל דרבית דעכו\"ם שרי נקטינן לנכרי תשיך כפשטיה דלמצוה הוא דאתא והיינו דתניא בסיפרי לנכרי תשיך הרי זו מצות עשה וכיון דמסקנא דסוגיין דרבית דעכו\"ם מדאורייתא שרי נקטינן ע\"כ ברייתא דסיפרי כפשטה עכ\"ל וקשיא לי על דברי רבינו שתשיך משמעותו שתלוה מהעכו\"ם ברבית דה\"ק תניח אותו שישוך אותך וזה ודאי אינו מצוה ולפי דברי רבינו כך היה לו לכתוב לנכרי תשוך דמשמע תלוה אותו כדי שתשתכר אתה בנטילתך ממנו רבית. ואפשר לדחוק ולומר דאיידי דבעינן למימר ולאחיך לא תשיך לומר שאף הלוה עובר בלאו כתב לנכרי תשיך ומכיון שלמדנו שזו מצות עשה ודאי לא צותה תורה שיהנה לעכו\"ם ואית לן לפרושי האי תשיך כמו תשוך ושביק ליה לקרא דאיהו דחיק ומוקים נפשיה: " + ], + [], + [], + [ + "ואם העמידו אצל ישראל וכו'. כתב ה\"ה זה מחלוקת בין המפרשים וכו' ומ\"מ מ\"ש שהוא רבית קצוצה אע\"פ שלא נטל הישראל ונתן ביד חלקו עליו הרמב\"ן והרשב\"א וכו' עד אלו דבריהם ותלמידי הרשב\"א כתבו ושמא רצונו לומר דהחמירו לעשות כרבית קצוצה לומר שהיא יוצאה בדיינין ולא נהיר עכ\"ל. ולי נראה דאפשר לומר דטעמא דרבינו משום דתנא בסיפא אסור כמו ברישא משמע ליה דכי הדדי נינהו וכי היכי דברישא הוי רבית קצוצה הכי נמי בסיפא: " + ], + [ + "אסור לישראל לתלות מעותיו ביד עכו\"ם. כלומר להפקיד ביד עכו\"ם ועכו\"ם מלוה אותם ברבית לישראל והכי תניא בתוספתא פרק איזהו נשך ישראל שאמר לעכו\"ם הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור ועוד תניא התם עכו\"ם שנעשה אפוטרופוס או סנטר לישראל אסור לישראל ללוות הימנו ברבית: " + ], + [], + [], + [], + [ + "ולא ביצים להושיב תחת התרנגולים שלו. במשנה פרק אי זהו נשך (דף ס\"ח) אין מושיבין תרנגולין למחצה ופירש\"י לשום ביצים בדמים לבעל התרנגולת להושיבה עליהם לגדל אפרוחין למחצית שכר מה שיהיו האפרוחין שוין יותר על דמי הביצים דהואיל וזה מקבל עליו אחריות חצי דמי הביצים אם יתקלקלו או אם ימותו הו\"ל פלגא מלוה וכו' ונמצא מגדל את חציין השני בשכר המתנת מעותיו וכך עולה מדברי רבינו פ\"ח מהלכות שלוחין ושותפין ואם אין אחריות הביצים על בעל התרנגולים יתבאר ספ\"ח: ", + "אלא א\"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו. כלומר בכל החלוקות הנזכרות בעי למיתן ליה שכר עמלו ובנותן ביצים להושיב תחת התרנגולת בעי למיתן ליה נמי שכר מזונו שהוא מוציא באפרוחין וטעמא דמילתא דכל עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון נמצא שמתעסק בפלגא דפקדון משום הנאת המתנת המלוה ולפיכך צריך שיתן לו שכר עמלו ומזונו: " + ], + [ + "המשתתף עם חבירו במעות וכו'. בפרק איזהו נשך (דף ס\"ח) אמר רבא לית הילכתא כשטרי מתוזנאי דזקפי רווחא אקרנא מי יימר דהוי רווחא: ", + "וכן לא יתן לא מעות בתורת עסקא וכו'. שם בסמוך א\"ל מר בר אמימר לרב אשי אבין עביד הכי וכי אתו לקמיה מהימן להו א\"ל תינח היכא דאיתיה לדידיה אי שכיב ונפל שטרא קמי יתמי מאי ואע\"פ שבדין הראשון כתב רבינו המשתתף במעות או בקרקע או הנותן לו עסק ובדין השני כתב וכן לא יתן לו בתורת עסק או שותפות לאו דוקא דהוא הדין קרקע נמי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן אם התנה הלוה שכל זמן שירצה מחשב וכו'. פירוש עתה בא לומר דרבית נמי שרי אפילו התנה הלוה שיוכל לסלקו תוך הזמן דכיון שאין המלוה יכול לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה שכירות הוא ואפי' בית שרי: " + ] + ], + [ + [], + [ + "וכל הממשכן סתם וכו'. פי' סתם קרי למקום שאין בו מנהג ידוע ומשכן סתם שאילו היה מנהגם לסלקו כל זמן שיביא לו מעות אפילו מיד מסלקו ואילו היה מנהגם שלא יוכל לסלקו עד סוף זמן המשכונא לאחר י\"ב חדש נמי אינו יכול לסלקו אם לא הגיע זמן המשכונא הילכך על כרחין ליכא לאוקמא אלא כדאוקימנא: " + ], + [], + [], + [ + "אע\"פ שמשכונא זו אסורה היא וכו'. נ\"ל שכ\"כ רבינו משום דרישא דקתני המלוה את חבירו וכו' אין מסלקין אותו בלא כלום וכו' א\"א לאוקומה בעכו\"ם דמאי איסור רבית איכא אלא או בטעות או במזיד ודקאמר מקום שנהגו לסלק המלוה והו' א\"א לאוקומה בשנהגו כן בטעות דהיאך אפשר שנהגו כן מימי קדם ולא מיחו בידם חכמים א\"ו במזיד היא וזו היא דרך כל מי שחוטא ומשכן או עכו\"ם והא דאמר אין הבכור נוטל בה פי שנים ושביעית משמטתה א\"א לאוקומה בעכו\"ם דמאי שביעית שייך ביה ומאי דין הבכור אית ביה אלא או בטעות או דרך כל מי שחוטא ומשכן ולכך כתב רבינו הני תלתא גווני: " + ] + ], + [ + [ + "אסור להרבות על המכר וכו'. כתב ה\"ה משנה מפורשת שם ופירוש וכו' כלומר דלא תימא דאינו אלא איסור בעלמא: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אסור לקנות פרי הפרדס וכו'. נ\"ל שיש תקנה לזה שיקנה אילנות הפרדס לפירותיהן של אותה שנה ויחזיק בהם לקנותם מיד: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מקום שנהגו לשכור הספינה וכו' וכן מותר להשכיר סיר של נחשת וכו'. אמרינן בגמרא אי אגרא לא פחתא ואי פחתא לא אגרא כלומר מאחר שמקבלים הפחת למה נותנין שכר אינו אלא משום רבית ומשני הא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא כלומר פחת דמי הנחשת דכל מאי דמקלי נחשא בצרי דמיה ולפיכך נוטלין שכר: " + ], + [], + [], + [ + "משכרת אשה וכו'. כלומר דכיון דבלשון שכירות הוא אין אחריות הביצים על בעל התרנגולת ולהכי שרי: " + ], + [ + "מי שהיה נושה בחבירו וכו'. רבינו העתיק לשון הגמרא שכשלקח הדבר ביותר משוויו איירי במטלטלי וכשלקח בפחות איירי בקרקע ומשמע דה\"ה איפכא: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים וכו'. כוונת הדברים שכשב\"ה יכול לסלקו שלוה ממנו וזורע וכשיוקירו החטים יתן לו חטים אין זה הלואה אלא לבציר מהכי נחית והרי הוא כיורד לתוכה מעכשיו ע\"מ שיטול ב\"ה הזרע תחלה מחלק המגיע לאריס והאריס יטול השאר בשכר טרחו ויטול פחות משאר אריסין שעל מנת כן ירד. ומ\"ש ", + "שבמקום שדרך בע\"ה לתת את הזרע וכו'. כלומר ושינה ממנהג העיר להטיל על האריס. ומ\"ש ", + "אבל אחר שירד וכו'. כלומר מתחלתו לא פסק עמו שיהא הזרע שלו ואח\"כ נתרצה מאליו על ידי קבלת דמים או מתנה אין ירידתו עכשיו לתוכה דנימא לבציר מהכי נחית והלואה הוא גביה ואסור כך פירש\"י ז\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [ + "ויש מן הגאונים שהורה וכו'. נראה לפרש חתמו או העידו בפני ב\"ד שמסרתיו בפניכם והכוונה שאם יודעין לחתום יחתמו ואם לאו יעידו בפני ב\"ד והב\"ד יכתבו עדותם של עדים ויגבה בו כך כתב הר\"ש בן הר\"ש צמח ול\"נ דחתמו דקתני לא שיחתמו על השטר כדרך שחותמין בשאר שטרות אלא היינו לומר. שיכתבו בו שטר זה מסרו בפנינו הלוה למלוה ויחתמו על זה וה\"ק חתמו על עדותכם שנמסר בפניכם שטר זה: " + ], + [ + "הוציא עליו כתב ידו וכו' ואינו גובה בכתב זה לא מן היורשין כו'. כלומר משום דטענינן להו שאביהם פרעו אבל אם ידוע שלא פרעו ע\"פ אחד משלשה דברים שכתב רבינו לקמן בפרק זה ודאי גובה מהיורשין דלא גרע ממלוה ע\"פ וזה פשוט: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מצוה על היתומים וכו' ואם תפס ב\"ח מחיים גובה מהם. כתב הריב\"ש אחר תקנת הגאונים אין לחלק בכך שהרי מטלטלי דיתמי משתעבדי לב\"ח וכמ\"ש רבינו בסוף הפרק: " + ], + [], + [], + [ + "אבל במערב היו כותבין בשטרי חובות וכו'. כתב הריב\"ש על זה לא שאם לא כתבו לא יהיו דנים כתקנת הגאונים שהרי כבר כתב הרב בסמוך שכן דנים ישראל בכל בית דין שבעולם אבל ר\"ל שבמערב כדי שלא יהיו צריכין לתקנת הגאונים במה שאפשר הנהיגו לכתוב בשטרות שיעבוד מטלטלין בין בחייו בין לאחר מותו ועשו כן כי חששו אולי לא ידע הלוה בתקנה זו ואין דעתו לשעבד עצמו כי אם בדין הגמרא ונמצא שנתאנה הלוה ותהיה תקנה זו נזק היתומים שלא בדין ועוד שבתנאי זה הוא גובה יותר מן התקנה לפי שבתנאי זה אף אם הניח קרקע ומטלטלין גובה מן המטלטלין אף מן היתומים מן הדין שתנאי שבממון הוא ומן התקנה לא היה גובה מן המטלטלין מאחר שיש שם קרקע וליכא פסידא למלוה מעמידין אותו על דין הגמרא לזה כיון הרמב\"ם בפרק זה. ומ\"ש בפי\"ו מהל' אישות בתקנת גביית הכתובה שאין תקנה זו כשאר תנאי כתובה שנאמר בה אעפ\"י שלא נכתב כמי שנכתב דמי נראה שלא אמר כן אלא במקום שכותבין בכתובה שיעבוד מטלטלין ובזה י\"ל כיון שמנהג המקום לכתוב וזה לא כתב בכתובה שיעבוד מטלטלין נראה שלא נשתעבד אלא כדין הגמרא אלא אם כן היה יודע תקנתם של גאונים שאז י\"ל שעל תקנתם הוא סומך ואם לא ידע בה י\"ל שלא תגבה ממטלטלי דיתמי כיון שלא כתב כמנהג המקום וכ\"נ מלשונו שכתב הרי שלא כתב כן בשטר הכתובה אלמא כתובה כתב לה אלא שלא כתב כדרך שכותבים האחרים ועוד נראה מדבריו שתקנת הכתובה לא פשטה בימיו בכל ישראל כי אם ברוב ישראל אבל תקנת המלוה בכל ישראל פשטה ועתה ג\"כ אנו רואים שדנין בה והכל יודעין שכל נכסי הלוה בין קרקעות בין מטלטלין משועבדים לב\"ח בין ממנו בין מיורשיו ודין הגמרא אינו נודע להם דלא כ\"ע דינא גמירי עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [ + "אין נפרעין מן היורשים וכו'. כפי מ\"ש ה\"ה כוונת רבינו דבמלוה על פה היכא דגובה מיורשים גדולים דהיינו היכא שהיה אחד מג' תנאים אלו הנזכרים גובה גם מיורשים קטנים וכל שאינו גובה מיורשין דהיינו היכא שלא היה אחד משלשה תנאים אלו הנזכרים אף מגדולים אינו גובה ובמלוה בשטר אם יש בו אחד משלשה תנאים אלו גובה אפילו מיורשים קטנים דלא גרע ממלוה ע\"פ אבל כשאין שום אחד משלשה תנאים אלו אע\"פ שגובה מיורשים גדולים אינו גובה מיורשים קטנים: " + ], + [], + [ + "וכן אשה שתבעה כתובתה וכו' מעמידין להם אפוטרופוס ונזקקים. כתב הרשב\"א דאפילו היא זקנה שאינה ראויה לינשא נזקקין לה. ומ\"ש רבינו ", + "ונזקקים משום חן האשה וכו'. לפי מה שאכתוב בסמוך בשם הרשב\"א ור\"י דלא נקט טעמא דמזוני משום גרושה ועוד לאשמועינן באלמנה נמי דאפילו היכא דאיכא טעמא דמזוני וכגון שלא היו הנכסים יותר מכתובתה אפ\"ה נזקקים לה משום חינא ולאפוקי מהוראת קצת הגאונים שכתב בסמוך: כתב הרשב\"א בתשובה שמדברי רבינו בפרק זה נראה שהוא סבור ששתי לשונות שנאמרו בפרק שום הדיינים בכתובת אשה משום ר\"י חד משום מזוני ומרימר מתני לה משום חינא ששניהם אמת עכ\"ל ולע\"ד נראה שרבינו מפרש דמ\"ד משום מזוני לית ליה משום חינא אבל מ\"ד משום חינא לא פליג אטעמא דמזוני אלא דאתא למימר דאפילו היכא דליכא טעמא דמזוני נזקקין לה משום חינא וכיון דמרימר עבד בה עובדא ורבינא דאקשי ליה כי א\"ל אנן משום חינא מתנינן ליה שתיק ליה והכי נקטינן: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בית דין שמכרו שלא בהכרזה וכו'. נראה דאפילו ביתומים גדולים מיירי והוא הדין לנכסי כל אדם אם מכרו בית דין שלא בהכרזה וראיה ממה שכתב רבינו והרב המגיד פי\"ב מהלכות אישות: " + ], + [ + "ובית דין שהכריזו כראוי וכו'. כתב הרב המגיד וכתב הרמב\"ן דוקא מאתים במנה אבל בפחות ממנה לא עכ\"ל איפשר שזה כדעת הסוברים דהא דבקרקעות אין להם אונאה היינו עד מחצה דוקא: ", + "אבל אם לא בדקו בשומא וכו'. כ' ה\"ה פירוש במקום שאין מכריזין וכו'. ק\"ל א\"כ מאי וכן אם מכרו קרקע בעת שאינם צריכין להכריז עליה וכו' שכתב בסמוך היא היא לכך נ\"ל שמה שכתב אבל אם לא בדקו בשומא וכו' לאו למימרא שלא הכריזו עליה אלא הכריזו עליה אבל לא דקדקו בשומא והכרזה כמשפט ודברים אלו הם מבוארים פה בדברי רבינו ובפירוש המשנה פרק אלמנה ניזונת: " + ] + ], + [ + [ + "מלוה שבא להפרע וכו' ואם א\"א להודיעו במהרה. בסמוך יתבאר כמה שיעור מהרה זה. ומ\"ש ", + "אומרים למלוה שישבע. בסמוך יתבאר דהיינו בשאין בשטר נאמנות. ומה שכתב ", + "ואין חוששין לשובר. ג\"ז יתבאר בסמוך: " + ], + [ + "שלש ראיות צריך להביא וכו'. כתוב בתשובות הרא\"ש כלל ע\"ג ילמדנו הא דאמרינן שמלוה שבא לגבות מנכסי לוה ואיננו פה שצריך להודיעו אם הוא כך טרם לכתו היה מצפה בכל יום לביאת המלוה לירד לנכסים כי לא היה לו ממה לפרוע ושוב הרחיק הלוה כ' פרסאות או שלשים ואחר זמן בא המלוה לירד לנכסיו אם בית דין צריך להודיעו בזה וכשמודיעין אותו שכר השליח על מי ורבינו עשה כתב שלש ראיות צריך להביא לבית דין וכו' ומה ראיה צריך הא ליתא קמן ומה שיעור המרחק שיהא קרוי אינו מצוי לעמוד בדין שלישית שאלו הנכסים של פלוני הלוה הם אם ראינו שהלוה דר בהם כמה שנים אמנם אין כאן עדות ברורה אם לקחם או ירשם והיאך באו לידו מה ראיה אחרת צריך כל זמן שאין מערער. תשובה ראיתי בדברי גאון אם יכולים לשלוח ללוה שילך ויחזור תוך שלשים יום על ידי יציאת הלוה והראיה שכתב רבינו משה שהב\"ח במדינה אחרת היינו כגון שטוען המלוה שאין שליח יכול לילך אליו ולחזור תוך שלשים יום אם יביא מזה ראיה יורדין לנכסיו מיד בשטר מקויים משום נעילת דלת והנכסים שהם בחזקת הלוה עד היום הזה אע\"פ שאין ידוע היאך באו לידו בית דין יורדין להם ומגבין אותם למלוה ואם יבא שום אחד אחר כך בשטר או בראיה מוקדמת לשטר המלוה יוציא הנכסים מתחת ידו וכתב עוד ראיתי הירושלמי שהביא בעל העיטור שצריך להודיעו תלתא זימני בכל תלתין יומין חדא זימנא ולפי הירושלמי אין יורדין לנכסיו שלא בפניו אא\"כ עמד בבית דין וברח הילכך מסתבר אם יכול להודיעו בתוך שלשים יום שהוא זמן בית דין יודיעוהו אבל מאי זה טעם יצטרך שיודיעו ג\"פ כיון שאין ההודעה אלא כדי שיבא מידי דהוה אחזקה למ\"ד שאם הוא באספמיא כדי שיחזיק שנה ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת אלמא כל מידי דמשום הודעה די בהודעה אחת של שלשים יום וכן ראיתי דנים ומסתבר דלא חיישינן לשובר דאם כן כל אדם יהא לוקח ממון חבירו וילך למדה\"י דכיון דחיישת לא ירדו לנכסיו לעולם ואם יש בשטר נאמנות מאחר שאם היה כאן לא היה יכול להשביעו למה ישביעוהו עתה עכ\"ל: " + ], + [ + "מלוה שבא לבית דין והביא וכו'. מדברי הטור בסימן ע\"ג נראה שסובר דרבינו מיירי אפילו אם הלוה בעיר והריב\"ש כתב בסימן שצ\"ו לדעת הרמב\"ם איפשר שאף אם הלוה בעיר אין צריך להזמינו לדין ולא להודיעו ואפשר שדבריו בשאין הלוה בעיר וזה נראה יותר עכ\"ל וכתוב בספר המקח שמי שיש בידו משכון של חבירו לא ימכרנו שלא בבית דין כדתנן ומשלשים ולהלן מוכרו בבית דין וביאר על פי זה דברי רבינו פה שכתב ומשיאין לו עצה למכרו בפני עדים שלא הוצרך רבינו להזכיר המכירה בבית דין שכבר הזכיר בפ\"ג דין משלשים יום ולהלן מוכרו בב\"ד וגם זה בב\"ד מוכרו ר\"ל בית דין הדיוטות שהם בקיאים בשומא ואפילו בשומת בית דין משיאין לו עצה למוכרו בעדים כשיבא הלוה ידע בכמה נמכר כי אע\"פ שזה מכרו ברשות בית דין ובשומתן אולי [ימכור] ביותר מהשומא וכדי שלא יתעצמו על זה בדין ולא יהיו צריכין לשבועה משיאין אותו עצה להזמין עדים על המכירה עכ\"ל ואיני יודע מי דחקו לומר כן דפשטא דמילתא היינו לומר שימכרנו ברשות בית דין אבל מנין לנו שיצטרך שישומו בשומת בית דין ועוד שומא זו מאי עבידתה הגע עצמך שישומו במנה ולא נמצא מי שיקנהו אלא בתשעים איך יעלה על הדעת שיפסיד זה עשרה אלא ודאי אין כאן שומא אלא ימכר ע\"פ ב\"ד במה שימצא מי שיקנהו כך נ\"ל והכי הוא סוגיין דעלמא ומעולם לא ראיתי מי שהצריך שומא למשכון: ", + "וכן המלוה וכו'. לשון זה צריך תיקון שאם מתו הלוה והמלוה היאך כתב שנשבע בנקיטת חפץ שהיורשין אין להם לישבע אלא שלא פקדנו אבא ונ\"ל דה\"ק המלוה על המשכון הואיל והוא נפרע ממה שתחת ידו וכו' ה\"ז נשבע בנקיטת חפץ ונוטל ואפילו מתו הלוה והמלוה ואפילו מת לוה תחלה ואח\"כ מת מלוה לא הפסיד חובו מפני שהוא על המשכון: " + ], + [], + [], + [ + "זה אומר חמשה ימים נשאר מהזמן וכו' אומרים למלוה המתן עוד וכו'. הטעם שכיון שעדיין לא הגיע זמנו ואפילו לדברי המלוה לא ישבע עכשיו: " + ], + [ + "היתה המלוה בשטר וכו'. נראה דה\"ה אם הלוה על המשכון וכן כתב בטור ח\"מ סימן ע\"ג: ומ\"ש ", + "וישבע היסת. ( * שנשאר עוד חמשה ימים) בטור ח\"מ סי' ע\"ג העתיק לשון רבינו ואין שם תיבת היסת וכן נראה לי דתיבת היסת ט\"ס היא דמה ענין היסת לכאן דאין היסת אלא בנשבע לפטור עצמו והכא במלוה על המשכון הוא נשבע שבועה כעין דאורייתא ובמלוה בשטר אם נדמהו לאומר פרעתיך היה לנו לומר פרע מיד ואם יאמר השבע לי שלא קבעת לי זמן אז ישבע לו ואיפשר לקיים הגירסא משום דאיכא למימר דלא דמי לאומר פרעתיך כיון שמודה שהוא חייב לו אלא הוי כאילו תובע הלוה למלוה חייב אתה להמתין לי כך וכך ימים ולפיכך חייב המלוה לישבע היסת: * (עי' במל\"מ) ", + " \n  " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הוציא עליו שטר מקויים וכו'. כתב ה\"ה פרק חזקת מעשה וכו' אבל דעת הרמב\"ן והרשב\"א היא ששטר זה בשעת שהודה המלוה וכו' עד אלו דבריהם. ואני אומר שאין נראה כן מפשט דברי רבינו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "הוציא עליו שט\"ח בעד אחד וכו' הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. כתב הרשב\"א בתשובה מסתברא לי שאינו נעשה כפרן ע\"פ עד אחד ואם תאמר והא כללא כייל שמואל כ\"מ ששנים מחייבים אותו ממון ע\"א מחייבו שבועה וכיון שהוחזק כפרן לאותו ממון אם כן אף ע\"א מחייבו שבועה לא היא דלא אמרו אלא כשהעדים מחייבין אותו ממון בעדותן ממש אבל כאן אין העדים מחייבין אותו שהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים אלא כפרנותו הוא שמחייבתו וכל שנעשה כפרן על פי שנים והיה חייב לפרוע ממון על פיהם הוחזק זה כפרן גמור משא\"כ כשהוחזק בע\"א שאילו רצה היה פוטר עצמו ממנו בשבועה ולפיכך אינו כפרן גמור א\"נ חזקה היא שכל שהוכחש בעדים הוחזק כפרן גמור לשלם ממון חזקה לא היה פורעו אלא בעדים משא\"כ בע\"א שאילו רצה היה עומד בכפרנותו ונשבע ונפטר וכיון שכן בוטח בעצמו לפורעו בינו לבין עצמו ולפי שאי אפשר להתקיים בממון על פה. ומ\"ש הרמב\"ם בפי\"ד מהלכות מלוה הכופר במלוה ע\"פ בבית דין ואמר שלא לוה ובא ע\"א והכחישו וחזר וטען קודם שיצא מב\"ד אין לויתי ופרעתי וכן העמידה הר\"א בהשגות שם וחזר וכתב כן בפ\"ד מהלכות טוען: " + ], + [], + [], + [ + "וכן הורו רבותי שאפילו היה השטר יוצא מתחת ידי אחר וכו'. כתב הרב המגיד בהשגות א\"א ואף זה לא נהיר וכו' והדבר אצלי בפשיטות עד שאני תמה למה תלה דין זה רבינו בהוראת רבותיו וכו'. ולי נראה שדברי רבינו ורבותיו בשאינו ידוע שנפל אלא ביוצא מתחת ידי אחר ואין אותו אחר זוכר איך בא לידו דאילו בידוע שנפל לא היה רבינו תולה הדבר בהוראת רבותיו ולא היה משיגו הראב\"ד: על מה שכתב הראב\"ד מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר וכו' והורו הגאונים שאפילו היה החוב וכו' א\"א אין דין זה מחוור ומלובן וכו'. כתב הרב המגיה מהרמ\"פ גמגום קא חזינא הכא דהא דברי הראב\"ד הם דברי רבינו עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [ + "המלוה את חבירו בעדים וכו' בין שא\"ל אחר שהלוהו וכו'. כתב הר\"ן ויש שתמהו ולאחר הלואה במה נשתעבד ונ\"ל שאין הענין מטעם שיעבוד אלא משום דכשאמר לו אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפורעו אלא בעדים ואי טען ואמר פרעתיו שלא בעדים אנן סהדי דמשקר: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "התנה המלוה שיהיה גובה בלא שבועה וכו' אבל אם בא לגבות מיורשיו וכו'. דוקא ביורשים גדולים אבל ביורשים קטנים אינו גובה מהם כלל כמבואר ריש פ\"י: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ראובן שהוציא שט\"ח וכו' טען לוי שלא מכר וכו'. נראה דשבועה שנשבע שמעון כדי לפטור עצמו מלוי דומה דין זה לדין הנזכר בפי\"ד בשם הוראת רבותיו שאפילו היה השטר יוצא מתחת יד אחד וכו' נשבע היסת ונפטר וכתב ה\"ה מה שאמר רבינו ולא נתן יראה לי שדעתו ז\"ל וכו' שאם לא תאמר כן אפילו הודה לוי שנתן לא ישלם כלום וכו' איני מבין הכרע זה שמ\"ש טען לוי שלא מכר ולא נתן היינו לומר שהוא אומר שאין שטר זה פרוע וא\"כ היאך אפשר לדייק ולומר אפילו הודה לוי שנתן לא ישלם כלום אם אנו מאמינים אותו שכבר נפרע קודם נתינה דהא כיון דבאומר שאינו פרוע עסקינן לא שייך לומר אם אנו מאמינים אותו שכבר נפרע ועוד שמאחר שרבינו לא הזכיר נתינה אצל הודה לו שפרע לו מנין לו לדייק כן: " + ], + [], + [], + [ + "נמצא השטר בין שטרות פרועים וכו'. כתב בעל התרומות בשער נ\"ג דאע\"ג דתניא אין עליו עדים פסול ה\"מ כשלא נמצא השטר בין הקרועים אבל נמצא בין הקרועים בודאי ההוא תברא דוקא היה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "אין דנין מדין זה לכל הדומה לו וכו' וגובין שאר השטר בין מן המלוה בין מיורשיו. נראה שדעת רבינו לפרש שכשאמרו הבו דלא לוסיף עלה היינו לומר דאפילו ביתומים הבאים ליפרע מיתומים כל שהשבועה שנתחייב המלוה לא היתה שבועת הבא ליפרע מהיתומים אלא שבועת פוגם שטרו אע\"פ שהיתומים אח\"כ באים ליפרע מיתמי לוה הבו דלא לוסיף עלה הוא מיהו איכא למימר דע\"כ לא קאמר רבינו אלא כשמת מלוה קודם לוה שמעולם לא נתחייב מלוה שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים אבל אם מת לוה קודם מלוה שמלבד שהיה המלוה צריך ליפרע משום פוגם שטרו חלה עליו ג\"כ שבועת הבא ליפרע אין אדם מורישה לבנו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "המוציא שט\"ח על חבירו וכו'. כתב הר\"ן משמע לי דהיינו טעמא דכיון שלא פירש מקום מסתמא נשתעבד הלוה לפורעו במטבע של מקום גוביינא אם לפחות אם להוסיף אבל הרמב\"ם כתב שאם טען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול ולפי זה משמע דהיינו טעמא משום דבמקום גוביינא היה דר מעיקרא ולפיכך כל שאינו יכול להתברר אם טען הלוה שאותו כסף היה פחות ישבע המלוה ולפי זה אם הביא ראיה המלוה או הלוה שהיה דרים בשעת הלואה במקום אחר נופל במקום הלואה ואין כל זה במשמע עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [ + "המלוה את חבירו סתם וכו'. לפיכך כשיבא לגבות תובע בעל חובו תחלה. כלומר כיון שאין הנכסים משועבדין אלא מדין ערב צריך לתבוע את הלוה תחלה וכדאמרינן בפרק גט פשוט ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דערב מקמי דליתבעיה ללוה סלקיה וכו' וכתבו רבינו בר\"פ כ\"ב: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מכר הלוה וכו'. כתב הרב המגיד פי\"ט ע\"כ נמצא במקצת ספרי הרב ז\"ל וכו' ואפשר שדעת רבינו כשביאר דבריו ואמר כל זמן שתהיה בידך. בפ\"ז מהלכות ערכין לא משמע הכי מדברי רבינו: " + ] + ], + [ + [], + [ + "לוה וכתב וכו'. לכאורה משמע מפשט לשון רבינו שאם לוה וכתב לו דאקנה וחזר ולוה מאחר ולא כתב לו דאקנה ואחר כך קנה נכסים שיחלוקו וכן כתב בספר צרור הכסף שהוא דעת רבינו אבל מדברי הרא\"ש בפ\"ק דמציעא גבי ב\"ח גובה את השבח משמע דבהא נמי לקמא משתעבד ולא לבתרא שכתב ופעמים נוטל כולו כגון שכתב למלוה דאקנה ולא כתב ללוקח דאקנה וכן כתב בספר התרומות שער ארבעים ואין לומר שרבינו חלוק בדבר דא\"כ לא הוה שתיק בעל התרומות מלהזכיר סברת רבינו כמנהגו בכ\"מ הילכך צריך לומר דסבר בעל התרומות דרבינו חדא מינייהו נקט והוא הדין לאידך: " + ] + ], + [], + [ + [ + "וכן אם אמר בתחילה כשתבעו וכו'. למד כן מדאמרינן בפרק הנושא (דף ק\"ד) אמר ליה רבא בר שילא זיל הב ליה ולא אשגח ביה ומיד כתב אדרכתא אנכסיה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד כותבין איש פלוני זכה בדין וכו' ואח\"כ משביעין את הלוה שאין לו כלום כתקנת הגאונים אם היה הלוה עמנו במדינה. כתב בעל התרומות משמע שאם אין הלוה עמו במדינה אין מעכבין פרעון החוב בשביל תקנת הגאונים ופשוט הוא: " + ], + [ + "כיצד כותבין איש פלוני זכה בדין וכו' ואח\"כ משביעין את הלוה שאין לו כלום כתקנת הגאונים אם היה הלוה עמנו במדינה. כתב בעל התרומות משמע שאם אין הלוה עמו במדינה אין מעכבין פרעון החוב בשביל תקנת הגאונים ופשוט הוא: " + ], + [ + "כיצד כותבין איש פלוני זכה בדין וכו' ואח\"כ משביעין את הלוה שאין לו כלום כתקנת הגאונים אם היה הלוה עמנו במדינה. כתב בעל התרומות משמע שאם אין הלוה עמו במדינה אין מעכבין פרעון החוב בשביל תקנת הגאונים ופשוט הוא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בית דין ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו וכו'. כתב ה\"ה כך נמצא בתשובת הרב אלפסי ז\"ל וכו' עד וכל זה איננו שוה ועדיין צ\"ע. ואני אומר אע\"פ שלא נתפייס ה\"ה בתירוצו תירוץ יפה הוא בעיני והכי דייק דברי רבינו: " + ], + [ + "ב\"ד ששמו לבעל חוב וכו' ואחר כך השיגה ידו של לוה או של נטרף וכו'. הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דמציעא דקדק מלשון רבינו שאין צורך לקניה אחרת אלא סילוק בעלמא ושלא כדברי הרב רבינו משה בר נחמן שהצריך לכתוב שטר מכר: " + ], + [ + "שמו קרקע לאשה ונשאת וכו'. כתב הרב המגיד ודין שומא שחוזרת אם שינה המלוה הבנין ולא השביח וכו'. ואני אומר דבהוקרה אין טעמו נכון בעיני דאי מטעם דמיחזי כנוטל שכר מעותיו היאך אוכל פירות אלא על כרחך מכר גמור הוא וליכא משום חשש מיחזי כנוטל שכר מעותיו כלל אלא אי איתיה להאי דינא מטעמא אחרינא הוא דכיון דמשום ועשית הישר והטוב הוא אם יצטרך לפדותה ביותר ממה ששמוה לו אין זה טוב לו: " + ] + ], + [ + [], + [ + "שטרי חוב המאוחרים כשרים וכו'. כתב ה\"ה ותמה בדברי רבינו איך לא ביאר חילוק זה במאוחרין וכו'. ולי נראה שלא הוצרך לבאר כן שמאחר שתלה כשרות המאוחרים מפני שהורע כחו של בעל השטר ממילא משמע דהיכא דייפה כחו שלא כדין פסולים: " + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן מי שנמסרה להם העדות במדינה אחת וכו'. כתב הריב\"ש בשם הרמב\"ן דכי כתבינן יומא דקנו ביה כתבי דוכתא דקנו ביה דאי כתבי דוכתא דקיימי ביה מיחזי כשיקרא וכשאמרו כתובו בשילי אע\"ג דממסרן לכו מילי בהיני בשכותבין יום הכתיבה אמרו וכתב עוד כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי אע\"ג דממסרן לכו מילי בהיני דמיפסל שטרא אי לא עבדי הכי: " + ], + [], + [], + [], + [ + "לפיכך אין כותבין שני שטרי מכר וכו'. כתב ה\"ה למדנו שהמלוה או הלוקח שטרפו ממנו מקחו והלך לו אצל הלקוחות וכו' עד בנמוקי הרמב\"ן ז\"ל. ויש לתמוה על מ\"ש שיכול לכוף ללקוחות לדון עמו וב\"ד נזקקין לטענותיהם ומחייבין אותו ואין הלקוחות יכולים לומר לך אצל הלוה וכשיתחייב בדין ויהיה בידך טירפא הרי אנו פורעין שמאחר שאינו יכול לטרוף לקוחות עד שישבע הלוה שאין לו ממה לפרוע היאך אפשר לחייבם מבלי שיהיה שם הלוה וי\"ל שאם אין הלוה עמו במדינה אין מעכבין פרעון החוב בשביל שבועה וכדמשמע מדברי רבינו בפרק זה: " + ], + [], + [], + [], + [ + "שטר חוב שנתקרע. כתב ה\"ה וכ\"נ מדברי ההלכות שהביאו שתי האוקימתות ואני אומר שלי נראה שאין זה הכרע שכבר אפשר שההלכות סמכו דמסתמא הלכה כאביי שהוא בתרא וכתבו דברי ר\"י א\"ר לגלות על דברי אביי דבכל מקום בעינן שתי וערב: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה לזה עידית ובינונית וכו'. הרב המגיד תמה על דברי רבינו שכאן פסק כרב נחמן דסוף כתובות ובפרק י\"ט פסק שמי שיש לו בינונית וזיבורית שדין בע\"ח בבינונית והניח הדבר בצריך עיון ואע\"פ שדחק עצמו לומר דרב נחמן דאמר זה גובה וזה גובה אפילו תמצא לומר דבשל עולם הם שמין יש בזה תועלת וכו' כבר כתב הר\"ן דכיון דבהדדי אתו לבית דין למיגבי יהבי ב\"ד בינונית לבעל זיבורית ברישא והדר גבו לה מיניה וא\"כ אין מקום לדבריו והרי הוא בעצמו חזר והניחה בצ\"ע ועוד קשה לדבריו דלהרי\"ף א\"א לתרץ כן שכתב בסוף כתובות דרב נחמן סבר דבשלו הם שמין ופסק כוותיה ובריש ב\"ק כתב דמאן דאמר בעל חוב בבינונית אית ליה דעולא ומשמע דקיימא לן הכי והר\"ן בכתובות הרגיש בקושיא זו בין על הרי\"ף בין על רבינו והניח הדבר בצ\"ע: ולכן נ\"ל שגירסת הרי\"ף ורבינו אינה כגירסת הר\"ן דגריס רבינא אמר בשל עולם הם שמין אלא גירסתם כגירסת ספרינו דגרסי רבינא אמר בדעולא פליגי וכו' ואם תאמר סוף סוף יקשה דמשמע דבשל עולם הם שמין כיון דאע\"ג דלית ליה אלא בינונית וזיבורית גבי בעל חוב בינונית מתוך דברי נמוקי יוסף שכתב בשם הרמ\"ה למדנו תירוץ קושיא זו שכתב על ההיא דרבינא דמסתברא דבהאי תירוצא כשהיה לו עידית ומכרה עסקינן דומיא דאינך שינויי דאיתא בגמ' וכתב בסוף דבריו ומיהו אי לא הויא ליה עידית ללוה בשעה שלוה נמצא דעידית היא לגבי בינונית דעלמא דקיימא לן בשלו הם שמין והשתא שני הפסקים אמת צדקו יחדו שבפרק זה פסק כרב נחמן ובפרק י\"ט פסק כרבינא דהיינו בשהיה לו עידית ומכרה ואזלינן בתר שיעבודא דמעיקרא דאית ליה תקנתא דעולא ותניא אידך לית ליה תקנתא דעולא אלא בתר קרא אזיל ואפילו הו\"ל עידית נמי סבירא ליה דלישקול בע\"ח מזיבורית וכן פירש\"י ורבינו כתב הברייתא כצורתה כמנהגו ועל כרחין ליישבה כמו שפירשתי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "איזהו ערב וכו' אבל אם אמר לו הלוהו ואני ערב וכו' הלוהו ואני קבלן כו' תן לו ואני ערב כולם לשון ערבנות הם ואינו תובעו תחילה. טעמא משום דכל הני לישני משמע אני אפרע לך אם לא יפרע לך הוא אבל תן לו ואני אתן לך דשניהם לשון מתנה משמע קבלנות שבאותו לשון שצוהו למכור לזה קיבל עליו לפורעו דמשמע כאילו הוא עצמו קיבל מיד המלוה: " + ], + [], + [ + "ראובן שמכר שדה לשמעון וכו'. כתב ה\"ה דין זה לא ידעתי בשום מקום וכו' עד שאפילו בקנין יש אסמכתא ולפי' זה שכתב רבינו ואם קנו מידו שהוא ערב הרי זה חייב התם לאו אסמכתא היא שהרי נתחייב לשלם כל עת שירצה שמעון לתבעו והוי מעכשיו ולי נראה שטעם רבינו דכשאדם מלוה לחבירו והלה נכנס לו ערב בשבילו כיון דמלוה להוצאה ניתנה מעת שנכנס ערב נכנס אדעתא שיוציא זה הלואתו ויפרע הוא בעדו הילכך לא הויא אסמכתא אבל בערב דשדה כיון שזה רואהו מוכר שדה זו ואין עליו ערעור כשנכנס ערב ודאי אדעתא דקים ליה שלא יוציאוהו מתחת יד זה נחית ואילו היה יודע שיוציאוהו מתחת ידו לא היה נכנס ערב הלכך הוי אסמכתא: " + ], + [], + [ + "שנים שלוו בשטר אחד וכו'. הטור בסי' ע\"ז כתב בלשון הזה הרמב\"ם ז\"ל כתב שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד וכן שני שותפין שלוה אחד מהם או שלקח בשותפות יקח ממי שירצה ואם לא היה לאחד כדי החוב חוזר ותובע מהשני השאר עכ\"ל אלמא אע\"פ שלכל אחד יש כדי החוב יכול לגבות מאחד כל החוב אם ירצה שהרי כתב ואם לא היה כל החוב לאחד מהם חוזר ותובע את השני עכ\"ל הטור. ונסחא משובשת נזדמנה לטור בדברי רבינו שהרי גירסת הספרים שלנו בדברי רבינו כך הוא שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד וכן השותפין שלוה אחד או שלקח הרי הם ערבים זה לזה אע\"פ שלא פירשו שנים שערבו לאחד כשיבא המלוה ליפרע מן הערב יפרע מאיזה מהם שירצה ואם לא יש לאחד כדי החוב חוזר ותובע מהשני בשאר החוב וכתב מהרי\"ק בשורש קפ\"ג תימה גדולה מ\"ש בטור שרבינו משה כתב שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח כאחד וכו' שיפרע מאיזה שירצה והנה בדקתי בהרבה ספרי רבינו משה ולא מצאתי שכתב סתם שנעשו ערבים זה לזה ודוקא בשנים שנעשו ערבים לאחד הוא שכתב כן ופשוט דלא דמו כלל דהתם דין הוא שיפרע ממי שירצה דכיון שאין נכסים ללוה ואינו יכול להפרע מן הלוה עצמו אלא מן הערב מה לי ערב זה מה לי ערב אחר הלא שניהם בתורת ערבות ירדו ומשום כך יפרע ממי שירצה אבל שנים שלוו בשטר אחד יש לומר שכל אחד נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי האחר בעבור חבירו כיון שלוו בשטר אחד ומשום כך לא יפרע הכל מהאחד כשיש לשני מה לפרוע דכיון דכל אחד לוה מחצית המעות למה יניח הלוה עצמו כדי להפרע מן הערב דהיינו חצי האחר שרוצה לגבות מזה הלא שנינו המלוה על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחלה זהו דעת האומרים שכשיש לשני מה לפרוע שצריך לגבות משניהם ולא מהאחד לבדו וכן יוכל רבינו משה לסבור ואדרבא כן נראה מדבריו מדכתב סתם שנעשין ערבין זה לזה ולא פירש שיכול לגבות ממי שירצה אלא דוקא גבי שנים שנעשו ערבים עכ\"ל וגם ה\"ה כתב כן בשם הרשב\"א וכ\"כ הנמוקי יוסף בשם הרשב\"א בפרק המפקיד שדעת רבינו כמו שכתבתי ושדין יפה דן הרב ומילי דסברא נינהו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "היה הלוה במדינה אחרת שאינו יכול להודיעו וכו' ה\"ז תובע את הערב תחלה. היינו דוקא במלוה בשטר אבל לא במלוה על פה כמ\"ש לקמן בסמוך: וכתב בעל תרומות בשער ל\"ה הורו המורים שלא נאמרו דברי הרמב\"ם שיתחייב הערב אם אין הלוה במדינה זו אלא בשאין ללוה נכסים ידועים במדינה זו אבל אם יש לו הרי זה יורד בב\"ד באותם נכסים כמו שאנו דנים שנפרעין מן האדם שלא בפניו ולפיכך אין לו לתבוע מהערב עד שידין בב\"ד בנכסי הלוה עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כל ערב שבא ליטול מה שפרע וכו' הרי זה צריך להביא ראיה שפרע וכו'. והא דאמרינן בפרק חזקת ההוא ערבא דאמר ללוה הב לי ק' זוזי דפרעית למלוה עילוך והא שטרא היה יכול לומר נפל ממני או היו שם עדים: " + ] + ], + [ + [ + "אבל כל השטרות שחותמיהן עכו\"ם וכו' וכן שטרי הודאות ומתנות וכו'. מ\"ש שטרי מתנות כתב הטור בסי' ס\"ח כגון שדי נתונה לך שעיקר הקנין נעשה על ידי השטר והם חתומים בו וכן משמע מפשטא דלישנא דגמרא דקאמר אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא וכן פירש\"י אלא מתנה דע\"י השטר הוא קונה במסירת השטר היכי מיקניא האי שטרא חספא בעלמא הוא עכ\"ל ומשמע שאם קנה המתנה בחזקה או בקנין סודר ולא בשטר או אם היתה מתנת שכיב מרע דדבריו ככתובים וכמסורים דבכל הני אין השטר אלא לראיה כמו שטר מכר כשר אבל קשה דא\"כ שטרי מחילות אמאי אינם כשרים הא אם מחל לו אפילו שלא בפני עדים מהני דלא איברו סהדי אלא לשקרי והשטר אינו אלא לראיה וגם על שטרי הודאות יש לדון דכיון דשטרי ראיה הם למה יפסלו ובהא יש לומר דאע\"ג דאודי ליה שחייב לו אינו כלום אא\"כ הודה בפני עדים כשרים וכיון שעכו\"ם פסולים לעדות אינו כלום ושטרי פשרות דאינם כלום ניחא משום דפשרה צריכה קנין ועכו\"ם אינם בקיאים בכך לא פלוג רבנן. ומצאתי להריב\"ש שכתב בתשובה ז\"ל אפילו לדעת הרמב\"ם ז\"ל הדבר ברור דשטרי צואה כשרים כשטרי מכר שהרי אין השטר עושה קנין דדבריו ככתובים וכמסורים דמו ואין השטר אלא לראיה בעלמא והעד כי נאמן לומר שכך צוה דהא לא מרע נפשיה דהוה ליה כשטרי מכר ובתשובה אחרת הוקשה לו מה שהקשיתי על מ\"ש רבינו לפסול בשטרי מחילות העשויים בערכאות וכתב שדברי רבינו תמוהים בפיסול זה וכתב בסוף דבריו ואולי הרב ז\"ל אגב שיטפא נקט שטרי מחילות עכ\"ל: " + ], + [ + "שטר שעדיו עכו\"ם שמסרו הלוה ליד וכו'. בפ\"ק דגיטין (דף י:) תנן כל השטרות העולים בערכאות של עכו\"ם אע\"פ שחותמיהן עכו\"ם כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ר\"ש אומר אף אלו כשרים לא הוזכרו [לפיסול] אלא בזמן שנעשו בהדיוט ופריך בגמרא והא לאו בני כריתה נינהו א\"ר זירא ירד ר\"ש לשיטתו של ר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי פירש\"י ור' שמעון נמי בהכי מכשר שימסרנו לה בפני עדי ישראל והאמר רבי אבא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שפסול כלומר שאם חתמו עדים פסולים פסול מדרבנן דילמא אתי לממסריה באפייהו ומיסמך עלייהו הב\"ע בשמות מובהקין דעכו\"ם כלומר דתו לא אתי למיסמך עלייהו דמידע ידיע דעכו\"ם הם. וסובר רבינו דכיון דאוקימנא לר\"ש כר\"א דהלכתא כוותיה הלכה כר\"ש בשאר שטרות ומשמע דבשאין שמותיהן מובהקין אף בשאר שטרות חיישינן דילמא אתי למיסמך עלייהו שיחשוב שהם ישראל ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין שמות מובהקין לשאינם מובהקין דהא מודה ר\"א במזוייף מתוכו ואין לומר דס\"ל דלא אמרינן הכי אלא בגיטי נשים דהא בפרק זה בורר גבי ההיא מתנתא דחתימי עלה תרי גיסי אמרינן דמודה ר\"א במזוייף מתוכו והתימה מה\"ה שלא נתעורר לזה ואפשר לומר שסובר רבינו דהא דמשמע בגמרא דבעדים עכו\"ם חשיב מזוייף מתוכו ה\"מ בגיטי נשים אבל בשערי מון נהי דבישראלים קרובים או פסולים חשיב מזוייף מתוכו משום דאתי לאיחלופי לאכשורי בלא עדי מסירה אבל בעדי עכו\"ם לא חיישינן להכי אפילו בשמות שאינם מובהקין בגיות: ", + "תמו נשלמו הלכות מלוה ולוה" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Mishpatim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ccf4d07f075aef57c66f2242c48042a9c4518f71 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,139 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Hiring", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שכירות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Mishpatim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "ואין השואל רשאי להשאיל אפילו שאל ספר תורה וכו' לא ישאילנו לאחר. משמע מדברי רבינו דלהניח לאחר לקרות בו ברשותו מותר שהרי אין פקדונו ביד אחר. בפרק חמישי כתב רבינו דהא דאין השוכר רשאי להשכיר דוקא במטלטלין שהרי אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל בקרקע או בספינה שהרי בעלה עמה אינו אומר כן: ", + "לפיכך אם היה דרך הבעלים וכו'. כתב מהר\"י ויי\"ל בתשובה וז\"ל אם לאה האמינה לו חדא זימנא או תרי זימני לפעמים האמינה לו מחמת דוחק וכיון דלא אשכחן שהורגלה תדיר מציא לאה למטען אין רצוני וכו' וכן משמע מלשון הרמב\"ם ז\"ל שכתב לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני השומר הראשון פטור ומדנקט תמיד משמע דוקא שהאמינו תמיד ולא שהאמינו לפרקים עכ\"ל. ואין דבריו נראין לי שהרי כתב רבינו בסוף דבריו שהרי הוא אומר לבעלים דבר זה שהפקדתם אצלי או השאלתם אמש הייתם מפקידים אותו אצל זה שהפקדתי אני אצלו והאי טעמא שייך אפילו במאמינו לפרקים ועוד דלפי דברי מהר\"י ויי\"ל צריך שיפקיד אצלו תמיד בכל יום ואם יחסר יום או יומים שלא הפקיד אצלו לא וזה דבר שלא עלה בדעת והוא עצמו מודה בכך דהא לא נחת בההוא עובדא אלא משום דלא הפקידה אצלו אלא חדא זימנא או תרי הא אם הפקידה אצלו יותר פעמים מודה דפטור אע\"פ שלא היתה מפקדת אצלו תדיר בכל יום והשתא נמי תיקשי ליה לפי דבריו כיון דלא בעינן שיפקיד אצלו תדיר בכל יום אי זה גבול שיעור יהיה לו להקרא מפקיד אצלו תדיר א\"ו דתמיד דנקט רבינו לישנא דגמרא נקט דאמר שאני התם דכל יומא אינהו גופייהו גבי סבתא הוו מפקדי ולאו דוקא אלא כך היה מעשה ואפשר דנקט תמיד לאפוקי אם הפקיד אצלו בשעת חירום וכיוצא בו דבאותם זמנים שהם זמני טירדא ובהלה אדם מפקיד נכסיו אפילו אצל מי שאינו נאמן אצלו לסיבות מתחדשות אצלו כפי הזמן ולכך אין לומר שהוא מחזיקו לנאמן אלא על ידי שהפקיד אצלו בשעת יישוב ושופי אי נמי י\"ל דנקט תמיד לאפוקי אם היה רגיל להפקיד אצלו ואחר כך העני הנפקד או נעשה חשוד דהא ודאי אין מה שהיה רגיל להפקיד אצלו קודם לכן הוכחה שהוא מחזיק אותו עכשיו לנאמן ועוד יש לדקדק כן ממ\"ש שהרי הוא אומר לבעלים אמש הייתם מפקידין אותו אצל זה דמשמע דומיא דאמש בעינן שאין דרך להשתנות הנפקד מיום ליום הא אם נשתנה ונעשה חשוד או עני לא: ואיכא למידק בלשון רבינו דמשמע דדוקא כשהיה זה רגיל להפקיד אצלו אותו דבר בעצמו אבל אם היה רגיל להפקיד אצלו דברים אחרים חייב והוא דבר תימה דכיון שהוא מאמינו בממון מה לי מאמינו לדבר זה מה לי מאמינו לדברים אחרים לכן נראה דדבר זה דנקט לאו דוקא דהוא הדין לדברים אחרים אלא סירכא דגמרא נקט ואתא דקאמר דמרייהו הוו מפקדי כל יומא גבי סבתא ומעשה שהיה כך היה אלא שקשה בעיני דכפל פעמים דבר זה משמע דדוקא נקט ואפשר דנקט דבר זה לומר דדוקא עד אותו שיעור שהיה דרכו להפקיד אצלו הוא דפטרינן ליה אבל יותר מכאן לא פטרינן ליה דדילמא לא היה מאמינו ביותר מאותו שיעור: ומ\"ש ", + "והוא שלא ימעט שמירתו וכו' אע\"פ ששאל או שכר בבעלים וכו'. כתב ה\"ה נ\"ל טעמו לפי שהשואל בבעלים ופשע פטור כמו שנתבאר דוקא כשמתה הבהמה או נאבדה בפשיעתו וכו'. זה נראה וצ\"ע עכ\"ל. ול\"נ שהטעם משום דפשיעה דמפטר כשבעליו עמו היינו כשהניחה ולא שמרה אבל אם הזיקה בידים פשיטא דחייב ומסרה לאחר ומיעט בשמירתו חשיב כמזיק בידים ואף ע\"פ שכתב רבינו בפרק שאחר זה דפושע הוי כמזיק בידים צריך לומר דיותר מזיק בידים הוי כשמסרה לאחר מבפשע בה: " + ] + ], + [ + [ + "ואם קנו מידו וכו'. אנושא שכר או שוכר קאי דאילו לש\"ח היאך יקנו ממנו שישבע הא קניין דברים הוא ומיהו אם קנו מידו שיתחייב כשומר שכר או כשואל חייב: " + ], + [], + [ + "יראה לי שאם פשע השומר וכו'. יש לתמוה על זה שהרי כתב בפ' ה' מהלכות טוען שטר מסרתי לך ועשרה דינרים היה לי בו ראייה וכו' ואם אמר הנתבע אמת מסרת לי ואבד ה\"ז פטור אף משבועת היסת שאפילו פשע בו ואבד פטור וה\"ה כתב שם ליישב זה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואין אחד מן השומרים צריך להודייה במקצת. ולא לכפירה במקצת. בטור ח\"מ כתוב בסימן פ\"ז וזה לשונו הרמב\"ם כתב אין אחד מהשומרים צריך להודות במקצת כיצד הפקיד כלים וטעם שנגנבו אז נשבע ונפטר אבל אם א\"ל הפקדתיך וזה אומר לא הפקדת או החזרתי ונסתלק מעלי שמירתך נשבע היסת עכ\"ל וכ\"כ גם כן בספר התרומות בשם רבינו והוא ממה שכתב בסמוך טעם שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך וכו': " + ], + [], + [], + [ + "טען שהפקיד אצלו וכו'. כתב הרב המגיד זה פשוט וכו' אבל בטוען לא הפקדתני וכו' אבל פשוט הוא שיש שם שבועת היסת עכ\"ל ויש לתמוה עליו שהרי כתב רבינו בפ\"ו מהלכות שאלה ופקדון באומר החזרתי שישבע בנקיטת חפץ אצל מעשה באחד שהפקיד שומשמין ולכן נ\"ל שאין הדבר תלוי במה שהמפקיד יודע בו כמו הנפקד או אינו יודע כמו שתלה הרב המגיד אלא שהוא מודה שנעשה שומר אלא שפוטר עצמו מצד אחר כגון שטוען החזרתי או שאמר תנאי היה שם כיון שמודה שנעשה שומר חלה עליו שבועת השומרים וצריך לישבע כעין שבועה דאורייתא אבל בשטוען שלא נעשה לו שומר כלל אין כאן מקום לשבועה דאורייתא כלל הילכך אינו נשבע אלא היסת: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "היה הרועה מזויין וכו'. כתב הרב המגיד זו בעיא דלא איפשיטא שם וכו'. בנוסחי דידן בגמרא איפשיטא דהוי אונס: " + ] + ], + [], + [ + [ + "השוכר את הבהמה וכו' אע\"פ שאין סופה לחזור. נראה מדברי רבינו שהוא מפרש דאנגריא שאינה חוזרת היינו שאין מחזירין אותה כלל: " + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה וכו'. כתב ה\"ה מיהו כתב הרשב\"א נראה לי דדוקא באומר שנה זו וכו'. זה כתב בחידושיו ואין ספק שלא בא ליד ה\"ה תשובת הרשב\"א ז\"ל שהרי כתב בה דלא אמרה אלא להלכה אבל למעשה יעשו כדברי הרמב\"ם: " + ], + [ + "תבעו המשכיר לאחר שלשים יום וכו'. בס\"פ השואל (דף ק\"ב ע\"ב) איבעיא לן אם תבעו ביום משלם זמניה אי עביד איניש דפרע ביום משלם זמניה או לא ואסיקנא דעבד דפרע ביום משלם זמניה ומהימן שוכר בשבועה: " + ], + [], + [ + "השוכר פרדס וכו' וגוף האילנות שיבשו וכו'. כלומר כשיבשו אילנות שבפרדס זה ימכרו וילקח בהם קרקע אבל לא יקח גוף האילנות לא המשכיר ולא השוכר ודין זה שנינו בברייתא פרק המקבל (דף ק\"ט ע\"ב) יבש האילן או נקצץ שניהם אסורים בו כיצד יעשה ימכרו לעצים וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ורבא דהלכתא כוותיה מוקי לה התם כשיבש או נקצץ בתוך זמן המושכר לו: " + ], + [ + "אכלה השוכר או הממשכן ג' שנים וכו'. בסוף פרק המקבל (דף ק\"י) אמר רב יהודה מלוה נאמן מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי אמר ליה רב פפא לרב אשי רב זביד ורב עוירא לא סבירא להו הא דרב יהודה מ\"ט שטרא כיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה ומכבש הוא דכבשיה לשטריה סבר אוכלה תרתין שנין יתירתא והרי\"ף והרא\"ש השמיטו הא דאמר ליה ר\"פ לרב אשי ולא כתבו אלא מילתא דרב יהודה בלבד אלמא סבירא להו דהלכתא כוותיה וכן דעת רבינו ויש לתמוה כיון דאמר ליה ר\"פ לרב אשי דרב זביד ורב עוירא לא ס\"ל הא דרב יהודה ושתיק ליה רב אשי משמע דקבלה מיניה וי\"ל כיון דאיתא בתר הכי א\"ל רבינא לרב אשי אלא מעתה האי משכנתא דסורא וכו' והם מפרשים דארב יהודה קאי וכיון דאמר סתם אלא מעתה ולא אמר אלא מעתה לרב יהודה משמע דס\"ל כרב יהודה ומסתמא ממתיבתא דרב אשי שמיע ליה והכי נקטינן ואע\"ג דשתק ליה רב אשי לרב פפא אפשר דמשום דלא חש ליה הוה משום דטעמא דרב זביד לא משמע ליה דהא כמה פעמים אדם נזהר בשטר ביותר ואפ\"ה אין בידו לשומרו מן העכברים א\"נ דאה\"נ דקבלה מיניה מיהו מדחזינן לרבינא דהוה בתר ר\"פ דא\"ל לרב אשי הכי ומסתמא מיניה שמיע ליה איכא למימר דבתר הכי הדר ביה רב אשי ומשום הכי מייתי גמרא מאי דא\"ל ר\"פ לומר דהא דרבינא בתרייתא היא: " + ] + ], + [], + [ + [ + "השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב וכו'. כתבו התוספות דהיינו בששכרן סתמא ואמר להם אחר ששכרן להשכים ולהעריב אבל אם התנה מעיקרא הכל לפי תנאו: " + ], + [], + [], + [ + "בד\"א בשלא התחילו במלאכה וכו'. כתב מהרי\"ק בשרש קפ\"ב דאפילו קיבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעה\"ב יכול לחזור והמעות חוב עליו: " + ] + ], + [ + [], + [ + "אמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר וכו'. כתב ה\"ה מדברי רבינו נראה שהוא מפרש הקושיא על כל הברייתא וכו'. ואני אומר שאפשר לומר שגם רבינו סובר דלא שייך שמירה בבעלים אלא דוקא בשמור לי ואשמור לך והיינו דגבי שמירה בבעלים לא כתב אלא שמור לי ואשמור לך והא דכתב השאילני היום ואשאילך למחר לאו למידק מינה דוקא למחר אבל אם אמר לו ואשאילך עתה ה\"ז שמירה בבעלים דא\"כ לא הוה שתיק מלמיתני בהדיא בבבא דרישא אלא היינו טעמא משום דמשמע ליה דכיון דצריכים לאוקמי ברייתא באומר לו ואשמור לך למחר ממילא משמע דכולה ברייתא מיתוקמא הכי ולא נוקים פלגא באשמור לך למחר ופלגא באשאילך עתה ולא משום דיוקא נקט הכי וכדפרישית. אח\"כ ראיתי שכתב רבינו בפרק שני מהלכות שאלה אם אמר השותף לחבירו השאילני היום ואשאילך למחר אינה שאלה בבעלים ולכאורה משמע התם דבדוקא נקט ואשאילך למחר וכדברי ה\"ה ומיהו גם שם אפשר לומר דאורחא דמילתא נקט או שנמשך אחר לישנא דאוקימתא דברייתא זו ולאו דוקא: " + ] + ], + [ + [], + [ + "כל הכובש שכר שכיר וכו' ועובר בארבע אזהרות וכו'. לדעת רבינו צ\"ל דמאי דשני רב חסדא שם שכירות אחת היא ה\"פ כיון דכולהו לאוין בשכירות כשכבשו יום ולילה עבר בכולם דבשקעה חמה עבר על לא תבא עליו השמש וביומו תתן שכרו וכשהאיר היום ועודנו בכיבושו עבר על לא תלין וזהו כשדעתו שלא לשלם לו או שרוצה לצערו וזהו הנקרא כובש אבל מי שדעתו לפרעו אלא שאינו רוצה להוציא עכשיו מעות מידו נקרא משהה ואינו עובר אלא בשל יום או בשל לילה וזהו שכתב רבינו בסמוך המשהה שכר שכיר עד אחר זמנו אע\"פ שכבר עבר בעשה ול\"ת כלומר אבל משום בל תעשוק ובל תגזול ליכא: " + ], + [ + "נתן טליתו לאומן וכו' נתנה בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר בבל תלין. כך הוא לשון הברייתא בפרק המקבל וכן כתבו כל הפוסקים ותימה דהא משום לא תבא עליו השמש מיבעי ליה דלא תלין לא שייך אלא בנתנה לו בלילה ובברייתא ה\"א דלאו דוקא ומשום דבנתנה לו בלילה שייך בל תלין נקטיה דלא נחית השתא לפרושי על איזה לאו עובר אלא ללמוד שעובר עליו ומשום הכי לא דק אבל על הפוסקים יש לתמוה: " + ], + [ + "אין השוכר עובר וכו' או שהמחהו אצל אחר וקיבל. כלומר ונתפייס לקבל שכרו מהאחר דאילו לא נתפייס השכיר עובר ויותר נראה לפרש דה\"ק וקיבל עליו אותו האחר לתתו לו אינו עובר דאי אפשר לפרש דוקיבל המעות קאמר דא\"כ פשיטא דמה לי קיבל שכרו מהשוכר מה לי קבלו מהאחר: ואיכא למידק למה לא כתב רבינו שחוזר עליו כדאמר רבה דקי\"ל כוותיה וי\"ל שזה אינו דין מיוחד בשכירות וכבר נתבארו פרטיו בפ\"ז מהלכות מכירה ופ\"ו מהלכות מלוה שאם לא היה לו ביד הלה כלום הרי זה חוזר עליו ואם היה לו ביד הלה אין זה חוזר עליו: " + ], + [], + [ + "אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל. כתב ה\"ה בהשגות א\"אנ אין הדעת מסכמת על זה וכו' ונראין דברי רבינו שהרי בגמרא אמרו דלפי התקנה וכו'. ואני אומר שכל זה לפי נוסחתם בדברי רבינו ונוסחא דידן דגריס אפילו היה השוכר קטן עיקר שהיא מסכמת עם מ\"ש בסוף פ\"ה מהלכות טוען וכך היא נוסחת הטור בספרי רבינו אפילו אם השוכר קטן כדאיתא בסימן פ\"ט: ", + "הביא ראייה שתבעו כל זמנו וכו' הרי זה נשבע ונוטל כל יום ה'. דברי רבינו אינם מובנים לי שאם כוונתו לומר שכל שהוא מתמיד והולך בתביעתו לעולם הוא בחזקת שלא פרעו הל\"ל ה\"ז נשבע ונוטל עד יום ה' וכן לעולם ואם כוונתו לומר דדוקא כל יום ה' אבל מיום ה' ואילך לא אפילו אם הוא מתמיד בתביעתו זו מנין לו כי בגמרא לא נזכר חילוק זה והיותר נ\"ל שכוונתו לומר דיום ה' לאו דוקא דה\"ה לעולם וקיצר במובן: " + ], + [], + [], + [ + "שכיר הבא לישבע אין מחמירין עליו וכו'. כתב ה\"ה מימרא שם וכו' ופירוש רבינו לפי הנראה כך הוא וכו' ופסק כרב חסדא. קשה לי על דברי ה\"ה היאך פסק רבינו כתלמיד במקום הרב ועוד דא\"כ למה כתב רבינו גם דברי ר\"ה. לפיכך נראה כמ\"ש הר\"ן בפרק הנשבעין שרבינו מפרש דרב חסדא הוסיף ואמר דאע\"ג דאסור לפתוח לבעלי דינין לומר בשבועתך תלוי או בכיוצא בזה בשכיר מותר לפתוח לו מיד ולומר לו אל תיגע עצמך וכו' ור\"ה לא מיירי בהכי ואפשר דהכי ס\"ל נמי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומאן דבעא מאי בינייהו ס\"ד דדברי רב חסדא הן הן דברי ר\"ה ולהכי בעא מה לי לכל מגלגלין מה לי לכל מקילין והשיב לו דדין חדש הוא וכמו שכתבתי: ", + "אפילו היה וכו'. וכתב ה\"ה זה פשוט וכו' ודע שרבינו נחלק על רבותיו וכו' וא\"כ מ\"ש כאן או הוא כדעת רבותיו או שהוא מחלק בין השכיר וכו'. ואני אומר שאין דבריו נראין בעיני אם התירוץ הראשון שסתם הדברים כדעת רבותיו ושלא כדעתו זה דבר זר מאד והתירוץ השני לא ידעתי איך אפשר להזכירו שהרי רבינו משוה בפירוש דין השכיר לשאר נשבעים ונוטלין. ולכך נ\"ל שלא בא רבינו פה ללמדנו על כמה נשבע ונוטל שזה בהלכות טוען יתבאר אלא בא ללמדנו שלא נאמר כיון שפרוטה דבר מועט הוא בין שכיר בין שאר נשבעין ונוטלין יטלו בלא שבועה קמשמע לן דאין נוטלין בלא ומ\"ש ", + "אלא בשבועה. דמשמע דבשבועה מיהא נוטלין אפשר לומר דהיינו לענין אם נתחייב שבועה ממקום אחר וגלגל עליו בעל דינו גם את זאת דאז יטול אע\"פ שאינו אלא שוה פרוטה אבל בפחות משוה פרוטה אינו מגלגל דלאו ממון הוא וכבר איפשר לומר שאע\"פ שלא נראה לרבינו דעת רבותיו מ\"מ לא מלאו לבו לחלוק עליהם לענין מעשה מאחר שלא היה לו ראייה ברורה ומפני כך אע\"פ שגילה דעתו בפ\"ה מהלכות טוען לא רצה לסמוך עליו לענין מעשה ולפיכך פה סתם הדברים כדעת רבותיו ואפשר שלזה נתכוון ה\"ה בתירוץ הראשון: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "הרביץ לה ארי מבחוץ וכו' אסור ואינו לוקה. יש לתמוה על זה דהא אמרינן בגמרא דחסימה מעלייתא היא ולכן נ\"ל שטעות סופר הוא וצריך להגיה ולכתוב רבץ ארי מבחוץ דומיא דישב לה קוץ וכמ\"ש ה\"ה: ", + "סליקו להו הלכות שכירות " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8c75a6b4ab504f68dfc0a4d473c50698de3f9974 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,139 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Hiring", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Hiring", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "ואין השואל רשאי להשאיל אפילו שאל ספר תורה וכו' לא ישאילנו לאחר. משמע מדברי רבינו דלהניח לאחר לקרות בו ברשותו מותר שהרי אין פקדונו ביד אחר. בפרק חמישי כתב רבינו דהא דאין השוכר רשאי להשכיר דוקא במטלטלין שהרי אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל בקרקע או בספינה שהרי בעלה עמה אינו אומר כן: ", + "לפיכך אם היה דרך הבעלים וכו'. כתב מהר\"י ויי\"ל בתשובה וז\"ל אם לאה האמינה לו חדא זימנא או תרי זימני לפעמים האמינה לו מחמת דוחק וכיון דלא אשכחן שהורגלה תדיר מציא לאה למטען אין רצוני וכו' וכן משמע מלשון הרמב\"ם ז\"ל שכתב לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני השומר הראשון פטור ומדנקט תמיד משמע דוקא שהאמינו תמיד ולא שהאמינו לפרקים עכ\"ל. ואין דבריו נראין לי שהרי כתב רבינו בסוף דבריו שהרי הוא אומר לבעלים דבר זה שהפקדתם אצלי או השאלתם אמש הייתם מפקידים אותו אצל זה שהפקדתי אני אצלו והאי טעמא שייך אפילו במאמינו לפרקים ועוד דלפי דברי מהר\"י ויי\"ל צריך שיפקיד אצלו תמיד בכל יום ואם יחסר יום או יומים שלא הפקיד אצלו לא וזה דבר שלא עלה בדעת והוא עצמו מודה בכך דהא לא נחת בההוא עובדא אלא משום דלא הפקידה אצלו אלא חדא זימנא או תרי הא אם הפקידה אצלו יותר פעמים מודה דפטור אע\"פ שלא היתה מפקדת אצלו תדיר בכל יום והשתא נמי תיקשי ליה לפי דבריו כיון דלא בעינן שיפקיד אצלו תדיר בכל יום אי זה גבול שיעור יהיה לו להקרא מפקיד אצלו תדיר א\"ו דתמיד דנקט רבינו לישנא דגמרא נקט דאמר שאני התם דכל יומא אינהו גופייהו גבי סבתא הוו מפקדי ולאו דוקא אלא כך היה מעשה ואפשר דנקט תמיד לאפוקי אם הפקיד אצלו בשעת חירום וכיוצא בו דבאותם זמנים שהם זמני טירדא ובהלה אדם מפקיד נכסיו אפילו אצל מי שאינו נאמן אצלו לסיבות מתחדשות אצלו כפי הזמן ולכך אין לומר שהוא מחזיקו לנאמן אלא על ידי שהפקיד אצלו בשעת יישוב ושופי אי נמי י\"ל דנקט תמיד לאפוקי אם היה רגיל להפקיד אצלו ואחר כך העני הנפקד או נעשה חשוד דהא ודאי אין מה שהיה רגיל להפקיד אצלו קודם לכן הוכחה שהוא מחזיק אותו עכשיו לנאמן ועוד יש לדקדק כן ממ\"ש שהרי הוא אומר לבעלים אמש הייתם מפקידין אותו אצל זה דמשמע דומיא דאמש בעינן שאין דרך להשתנות הנפקד מיום ליום הא אם נשתנה ונעשה חשוד או עני לא: ואיכא למידק בלשון רבינו דמשמע דדוקא כשהיה זה רגיל להפקיד אצלו אותו דבר בעצמו אבל אם היה רגיל להפקיד אצלו דברים אחרים חייב והוא דבר תימה דכיון שהוא מאמינו בממון מה לי מאמינו לדבר זה מה לי מאמינו לדברים אחרים לכן נראה דדבר זה דנקט לאו דוקא דהוא הדין לדברים אחרים אלא סירכא דגמרא נקט ואתא דקאמר דמרייהו הוו מפקדי כל יומא גבי סבתא ומעשה שהיה כך היה אלא שקשה בעיני דכפל פעמים דבר זה משמע דדוקא נקט ואפשר דנקט דבר זה לומר דדוקא עד אותו שיעור שהיה דרכו להפקיד אצלו הוא דפטרינן ליה אבל יותר מכאן לא פטרינן ליה דדילמא לא היה מאמינו ביותר מאותו שיעור: ומ\"ש ", + "והוא שלא ימעט שמירתו וכו' אע\"פ ששאל או שכר בבעלים וכו'. כתב ה\"ה נ\"ל טעמו לפי שהשואל בבעלים ופשע פטור כמו שנתבאר דוקא כשמתה הבהמה או נאבדה בפשיעתו וכו'. זה נראה וצ\"ע עכ\"ל. ול\"נ שהטעם משום דפשיעה דמפטר כשבעליו עמו היינו כשהניחה ולא שמרה אבל אם הזיקה בידים פשיטא דחייב ומסרה לאחר ומיעט בשמירתו חשיב כמזיק בידים ואף ע\"פ שכתב רבינו בפרק שאחר זה דפושע הוי כמזיק בידים צריך לומר דיותר מזיק בידים הוי כשמסרה לאחר מבפשע בה: " + ] + ], + [ + [ + "ואם קנו מידו וכו'. אנושא שכר או שוכר קאי דאילו לש\"ח היאך יקנו ממנו שישבע הא קניין דברים הוא ומיהו אם קנו מידו שיתחייב כשומר שכר או כשואל חייב: " + ], + [], + [ + "יראה לי שאם פשע השומר וכו'. יש לתמוה על זה שהרי כתב בפ' ה' מהלכות טוען שטר מסרתי לך ועשרה דינרים היה לי בו ראייה וכו' ואם אמר הנתבע אמת מסרת לי ואבד ה\"ז פטור אף משבועת היסת שאפילו פשע בו ואבד פטור וה\"ה כתב שם ליישב זה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואין אחד מן השומרים צריך להודייה במקצת. ולא לכפירה במקצת. בטור ח\"מ כתוב בסימן פ\"ז וזה לשונו הרמב\"ם כתב אין אחד מהשומרים צריך להודות במקצת כיצד הפקיד כלים וטעם שנגנבו אז נשבע ונפטר אבל אם א\"ל הפקדתיך וזה אומר לא הפקדת או החזרתי ונסתלק מעלי שמירתך נשבע היסת עכ\"ל וכ\"כ גם כן בספר התרומות בשם רבינו והוא ממה שכתב בסמוך טעם שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך וכו': " + ], + [], + [], + [ + "טען שהפקיד אצלו וכו'. כתב הרב המגיד זה פשוט וכו' אבל בטוען לא הפקדתני וכו' אבל פשוט הוא שיש שם שבועת היסת עכ\"ל ויש לתמוה עליו שהרי כתב רבינו בפ\"ו מהלכות שאלה ופקדון באומר החזרתי שישבע בנקיטת חפץ אצל מעשה באחד שהפקיד שומשמין ולכן נ\"ל שאין הדבר תלוי במה שהמפקיד יודע בו כמו הנפקד או אינו יודע כמו שתלה הרב המגיד אלא שהוא מודה שנעשה שומר אלא שפוטר עצמו מצד אחר כגון שטוען החזרתי או שאמר תנאי היה שם כיון שמודה שנעשה שומר חלה עליו שבועת השומרים וצריך לישבע כעין שבועה דאורייתא אבל בשטוען שלא נעשה לו שומר כלל אין כאן מקום לשבועה דאורייתא כלל הילכך אינו נשבע אלא היסת: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "היה הרועה מזויין וכו'. כתב הרב המגיד זו בעיא דלא איפשיטא שם וכו'. בנוסחי דידן בגמרא איפשיטא דהוי אונס: " + ] + ], + [], + [ + [ + "השוכר את הבהמה וכו' אע\"פ שאין סופה לחזור. נראה מדברי רבינו שהוא מפרש דאנגריא שאינה חוזרת היינו שאין מחזירין אותה כלל: " + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה וכו'. כתב ה\"ה מיהו כתב הרשב\"א נראה לי דדוקא באומר שנה זו וכו'. זה כתב בחידושיו ואין ספק שלא בא ליד ה\"ה תשובת הרשב\"א ז\"ל שהרי כתב בה דלא אמרה אלא להלכה אבל למעשה יעשו כדברי הרמב\"ם: " + ], + [ + "תבעו המשכיר לאחר שלשים יום וכו'. בס\"פ השואל (דף ק\"ב ע\"ב) איבעיא לן אם תבעו ביום משלם זמניה אי עביד איניש דפרע ביום משלם זמניה או לא ואסיקנא דעבד דפרע ביום משלם זמניה ומהימן שוכר בשבועה: " + ], + [], + [ + "השוכר פרדס וכו' וגוף האילנות שיבשו וכו'. כלומר כשיבשו אילנות שבפרדס זה ימכרו וילקח בהם קרקע אבל לא יקח גוף האילנות לא המשכיר ולא השוכר ודין זה שנינו בברייתא פרק המקבל (דף ק\"ט ע\"ב) יבש האילן או נקצץ שניהם אסורים בו כיצד יעשה ימכרו לעצים וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ורבא דהלכתא כוותיה מוקי לה התם כשיבש או נקצץ בתוך זמן המושכר לו: " + ], + [ + "אכלה השוכר או הממשכן ג' שנים וכו'. בסוף פרק המקבל (דף ק\"י) אמר רב יהודה מלוה נאמן מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי אמר ליה רב פפא לרב אשי רב זביד ורב עוירא לא סבירא להו הא דרב יהודה מ\"ט שטרא כיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה ומכבש הוא דכבשיה לשטריה סבר אוכלה תרתין שנין יתירתא והרי\"ף והרא\"ש השמיטו הא דאמר ליה ר\"פ לרב אשי ולא כתבו אלא מילתא דרב יהודה בלבד אלמא סבירא להו דהלכתא כוותיה וכן דעת רבינו ויש לתמוה כיון דאמר ליה ר\"פ לרב אשי דרב זביד ורב עוירא לא ס\"ל הא דרב יהודה ושתיק ליה רב אשי משמע דקבלה מיניה וי\"ל כיון דאיתא בתר הכי א\"ל רבינא לרב אשי אלא מעתה האי משכנתא דסורא וכו' והם מפרשים דארב יהודה קאי וכיון דאמר סתם אלא מעתה ולא אמר אלא מעתה לרב יהודה משמע דס\"ל כרב יהודה ומסתמא ממתיבתא דרב אשי שמיע ליה והכי נקטינן ואע\"ג דשתק ליה רב אשי לרב פפא אפשר דמשום דלא חש ליה הוה משום דטעמא דרב זביד לא משמע ליה דהא כמה פעמים אדם נזהר בשטר ביותר ואפ\"ה אין בידו לשומרו מן העכברים א\"נ דאה\"נ דקבלה מיניה מיהו מדחזינן לרבינא דהוה בתר ר\"פ דא\"ל לרב אשי הכי ומסתמא מיניה שמיע ליה איכא למימר דבתר הכי הדר ביה רב אשי ומשום הכי מייתי גמרא מאי דא\"ל ר\"פ לומר דהא דרבינא בתרייתא היא: " + ] + ], + [], + [ + [ + "השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב וכו'. כתבו התוספות דהיינו בששכרן סתמא ואמר להם אחר ששכרן להשכים ולהעריב אבל אם התנה מעיקרא הכל לפי תנאו: " + ], + [], + [], + [ + "בד\"א בשלא התחילו במלאכה וכו'. כתב מהרי\"ק בשרש קפ\"ב דאפילו קיבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעה\"ב יכול לחזור והמעות חוב עליו: " + ] + ], + [ + [], + [ + "אמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר וכו'. כתב ה\"ה מדברי רבינו נראה שהוא מפרש הקושיא על כל הברייתא וכו'. ואני אומר שאפשר לומר שגם רבינו סובר דלא שייך שמירה בבעלים אלא דוקא בשמור לי ואשמור לך והיינו דגבי שמירה בבעלים לא כתב אלא שמור לי ואשמור לך והא דכתב השאילני היום ואשאילך למחר לאו למידק מינה דוקא למחר אבל אם אמר לו ואשאילך עתה ה\"ז שמירה בבעלים דא\"כ לא הוה שתיק מלמיתני בהדיא בבבא דרישא אלא היינו טעמא משום דמשמע ליה דכיון דצריכים לאוקמי ברייתא באומר לו ואשמור לך למחר ממילא משמע דכולה ברייתא מיתוקמא הכי ולא נוקים פלגא באשמור לך למחר ופלגא באשאילך עתה ולא משום דיוקא נקט הכי וכדפרישית. אח\"כ ראיתי שכתב רבינו בפרק שני מהלכות שאלה אם אמר השותף לחבירו השאילני היום ואשאילך למחר אינה שאלה בבעלים ולכאורה משמע התם דבדוקא נקט ואשאילך למחר וכדברי ה\"ה ומיהו גם שם אפשר לומר דאורחא דמילתא נקט או שנמשך אחר לישנא דאוקימתא דברייתא זו ולאו דוקא: " + ] + ], + [ + [], + [ + "כל הכובש שכר שכיר וכו' ועובר בארבע אזהרות וכו'. לדעת רבינו צ\"ל דמאי דשני רב חסדא שם שכירות אחת היא ה\"פ כיון דכולהו לאוין בשכירות כשכבשו יום ולילה עבר בכולם דבשקעה חמה עבר על לא תבא עליו השמש וביומו תתן שכרו וכשהאיר היום ועודנו בכיבושו עבר על לא תלין וזהו כשדעתו שלא לשלם לו או שרוצה לצערו וזהו הנקרא כובש אבל מי שדעתו לפרעו אלא שאינו רוצה להוציא עכשיו מעות מידו נקרא משהה ואינו עובר אלא בשל יום או בשל לילה וזהו שכתב רבינו בסמוך המשהה שכר שכיר עד אחר זמנו אע\"פ שכבר עבר בעשה ול\"ת כלומר אבל משום בל תעשוק ובל תגזול ליכא: " + ], + [ + "נתן טליתו לאומן וכו' נתנה בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר בבל תלין. כך הוא לשון הברייתא בפרק המקבל וכן כתבו כל הפוסקים ותימה דהא משום לא תבא עליו השמש מיבעי ליה דלא תלין לא שייך אלא בנתנה לו בלילה ובברייתא ה\"א דלאו דוקא ומשום דבנתנה לו בלילה שייך בל תלין נקטיה דלא נחית השתא לפרושי על איזה לאו עובר אלא ללמוד שעובר עליו ומשום הכי לא דק אבל על הפוסקים יש לתמוה: " + ], + [ + "אין השוכר עובר וכו' או שהמחהו אצל אחר וקיבל. כלומר ונתפייס לקבל שכרו מהאחר דאילו לא נתפייס השכיר עובר ויותר נראה לפרש דה\"ק וקיבל עליו אותו האחר לתתו לו אינו עובר דאי אפשר לפרש דוקיבל המעות קאמר דא\"כ פשיטא דמה לי קיבל שכרו מהשוכר מה לי קבלו מהאחר: ואיכא למידק למה לא כתב רבינו שחוזר עליו כדאמר רבה דקי\"ל כוותיה וי\"ל שזה אינו דין מיוחד בשכירות וכבר נתבארו פרטיו בפ\"ז מהלכות מכירה ופ\"ו מהלכות מלוה שאם לא היה לו ביד הלה כלום הרי זה חוזר עליו ואם היה לו ביד הלה אין זה חוזר עליו: " + ], + [], + [ + "אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל. כתב ה\"ה בהשגות א\"אנ אין הדעת מסכמת על זה וכו' ונראין דברי רבינו שהרי בגמרא אמרו דלפי התקנה וכו'. ואני אומר שכל זה לפי נוסחתם בדברי רבינו ונוסחא דידן דגריס אפילו היה השוכר קטן עיקר שהיא מסכמת עם מ\"ש בסוף פ\"ה מהלכות טוען וכך היא נוסחת הטור בספרי רבינו אפילו אם השוכר קטן כדאיתא בסימן פ\"ט: ", + "הביא ראייה שתבעו כל זמנו וכו' הרי זה נשבע ונוטל כל יום ה'. דברי רבינו אינם מובנים לי שאם כוונתו לומר שכל שהוא מתמיד והולך בתביעתו לעולם הוא בחזקת שלא פרעו הל\"ל ה\"ז נשבע ונוטל עד יום ה' וכן לעולם ואם כוונתו לומר דדוקא כל יום ה' אבל מיום ה' ואילך לא אפילו אם הוא מתמיד בתביעתו זו מנין לו כי בגמרא לא נזכר חילוק זה והיותר נ\"ל שכוונתו לומר דיום ה' לאו דוקא דה\"ה לעולם וקיצר במובן: " + ], + [], + [], + [ + "שכיר הבא לישבע אין מחמירין עליו וכו'. כתב ה\"ה מימרא שם וכו' ופירוש רבינו לפי הנראה כך הוא וכו' ופסק כרב חסדא. קשה לי על דברי ה\"ה היאך פסק רבינו כתלמיד במקום הרב ועוד דא\"כ למה כתב רבינו גם דברי ר\"ה. לפיכך נראה כמ\"ש הר\"ן בפרק הנשבעין שרבינו מפרש דרב חסדא הוסיף ואמר דאע\"ג דאסור לפתוח לבעלי דינין לומר בשבועתך תלוי או בכיוצא בזה בשכיר מותר לפתוח לו מיד ולומר לו אל תיגע עצמך וכו' ור\"ה לא מיירי בהכי ואפשר דהכי ס\"ל נמי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומאן דבעא מאי בינייהו ס\"ד דדברי רב חסדא הן הן דברי ר\"ה ולהכי בעא מה לי לכל מגלגלין מה לי לכל מקילין והשיב לו דדין חדש הוא וכמו שכתבתי: ", + "אפילו היה וכו'. וכתב ה\"ה זה פשוט וכו' ודע שרבינו נחלק על רבותיו וכו' וא\"כ מ\"ש כאן או הוא כדעת רבותיו או שהוא מחלק בין השכיר וכו'. ואני אומר שאין דבריו נראין בעיני אם התירוץ הראשון שסתם הדברים כדעת רבותיו ושלא כדעתו זה דבר זר מאד והתירוץ השני לא ידעתי איך אפשר להזכירו שהרי רבינו משוה בפירוש דין השכיר לשאר נשבעים ונוטלין. ולכך נ\"ל שלא בא רבינו פה ללמדנו על כמה נשבע ונוטל שזה בהלכות טוען יתבאר אלא בא ללמדנו שלא נאמר כיון שפרוטה דבר מועט הוא בין שכיר בין שאר נשבעין ונוטלין יטלו בלא שבועה קמשמע לן דאין נוטלין בלא ומ\"ש ", + "אלא בשבועה. דמשמע דבשבועה מיהא נוטלין אפשר לומר דהיינו לענין אם נתחייב שבועה ממקום אחר וגלגל עליו בעל דינו גם את זאת דאז יטול אע\"פ שאינו אלא שוה פרוטה אבל בפחות משוה פרוטה אינו מגלגל דלאו ממון הוא וכבר איפשר לומר שאע\"פ שלא נראה לרבינו דעת רבותיו מ\"מ לא מלאו לבו לחלוק עליהם לענין מעשה מאחר שלא היה לו ראייה ברורה ומפני כך אע\"פ שגילה דעתו בפ\"ה מהלכות טוען לא רצה לסמוך עליו לענין מעשה ולפיכך פה סתם הדברים כדעת רבותיו ואפשר שלזה נתכוון ה\"ה בתירוץ הראשון: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "הרביץ לה ארי מבחוץ וכו' אסור ואינו לוקה. יש לתמוה על זה דהא אמרינן בגמרא דחסימה מעלייתא היא ולכן נ\"ל שטעות סופר הוא וצריך להגיה ולכתוב רבץ ארי מבחוץ דומיא דישב לה קוץ וכמ\"ש ה\"ה: ", + "סליקו להו הלכות שכירות " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שכירות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Mishpatim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..fdc85c54d7f9504b2a8811be820b8ae4fd9d4ae7 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,137 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Inheritances", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "versionNotes": "", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות נחלות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Mishpatim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והבעל יורש את כל נכסי אשתו מד\"ס. כתב הרב המגיד שסובר רבינו שהיא מדבריהן וכבר היה אפשר לומר שסובר רבינו שהיא מדאורייתא ומ\"ש שהיא מד\"ס לטעמיה אזיל שסובר שכל דבר שאינו מפורש בתורה נקרא ד\"ס אלא שבפ\"ו משמע בהדיא מדברי רבינו שסובר שהיא מדבריהם שכתב ירושת הבעל אע\"פ שהיא מדבריהם עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הבא אחר נפלים וכו'. כתב הרב המגיד מפורש בגמרא שאין הלכה כשמואל וכו'. ואני אומר שאין דבריו אלה מכוונים דשמואל לא אמר אלא לענין חמש סלעים אבל לענין נחלה לדידיה נמי בן תשעה שהוציא ראשו חי הבא אחריו אינו בכור וכן מבואר בגמרא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אין הבכור נוטל פי שנים בשבח וכו' והוא שישתנו הנכסים וכו'. הר\"ן כתב לענין הלכה קי\"ל כרבא בחפורי והוו שבלי שלפופי והוו תמרי דפליגי בהו רבי ורבנן אסור לעשות כדברי רבי ומיהו אם עשה עשוי וכן פסק ר\"ח דאע\"ג דאמר רב פפא לקמן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה וקי\"ל כוותיה לא פליג אדרבא ואפשר דרב פפא לא אמר אלא במלוה קסבר כיון דליתיה ברשותיה ראוי גמור הוא אבל בשלפופי והוו תמרי חפורי והוו שבלי דאיתיה ברשותיה אפשר דמודה לרבא ואם עשה עשוי אבל ראיתי להרמב\"ם בפ\"ג מהל' נחלות שכתב אין הבכור נוטל פי שנים בחפורי שנעשו שבלים וכפניות שנעשו תמרים וכיון שלא כתב יותר מכלל דס\"ל דאפי' עשה אינו עשוי וכדבריו נ\"ל דהא סוגיין רהטא דטפי מיקריא מוחזק מלוה משבח דאיפליגו ביה רבי ורבנן לפיכך נ\"ל דברי הרמב\"ם ז\"ל עיקר אע\"פ שגדולי האחרונים כתבו בהפך עכ\"ל: " + ], + [], + [ + "בד\"א כשלא מיחה אבל מיחה באחיו וכו'. כתב ה\"ה וקי\"ל דרבה ורב יוסף הלכתא כרבה עכ\"ל. ויש לתמוה עליו חדא דאנן איפכא תנינן דהלכתא כרב יוסף וכדאיתא בפרק ועוד דמשמע דליכא פלוגתא בין רבה ורב יוסף בהא דהא אסיקנא דרב יוסף לא אמר אפילו דרכום אלא ליתן לו היזק ענביו משמע בהדיא דמחאה דענבים לא מהניא [להיכא דדרכום] לכ\"ע דלא איירי רב יוסף אלא לענין אם דרכו הפשוטים הענבים שלא מדעת הבכור ונפחתו שמשלמים לו דמי היזק ענביו פי שנים ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "שומרת יבם [שמתה] אפילו עשה בה אחד וכו'. בפרק האשה שנפלו כתב הר\"ן בשם הרמב\"ן ז\"ל שרבינו מפרש דהויה דאביי ורבא לפרוקה לדב\"ש אתמר ורבא ה\"ק אי נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ\"ע עדיפא מידה דודאי ס\"ל בכל מקום דאיהו מוחזק טפי מינה הילכך לב\"ש דמספקא להו אי נשואין עושה נכסי בחזקת יורשי הבעל הן ומיהו לב\"ה פשיטא להו דאפילו אירוסין ודאי אינה עושה הילכך ל\"ש נפלו כשהיא שומרת יבם לא שנא נפלו כשהיא תחתיו דבעל לעולם נכסים בחזקת יורשי האב ולפיכך כתב דמשפחת בית אביה יורשים נכסי מלוג בסתם דמשמע אפי' נפלו תחתיו דבעל והוא ז\"ל מפרש נכסים בחזקתן נצ\"ב כפירש\"י ומאי בחזקתן יחלוקו עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "אמר עבדי וחזר ואמר בני וכו' ואם היו קורים לו עבד בן מאה וכו'. נראה שרבינו היה גורס בגמ' התם דקרו ליה עבדא בר אמה: " + ] + ], + [ + [ + "לפיכך מי שמת והניח בן וטומטום וכו'. יש לתמוה למה לא יהא נזון הטומטום דאפילו את\"ל שהיא נקבה מזונות מיהא אית לה. וי\"ל דלא איירי רבינו אלא לענין ירושה אבל אין הכי נמי שהוא נזון דממ\"נ יש לו מזונות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נפל הבית עליו ועל בן בתו וכו'. כתב ה\"ה שיש לתמוה היאך פסק רבינו כברייתא וכו' עד לא מצא בזה תירוץ. והנה הרא\"ש בכלל פ\"ד כתב לתרץ קושיא זו שיש לחלק דאם נפל הבית עליו ועל אמו שאם מת הבן תחלה ואח\"כ האם באו נכסים ליד קרוביה לכן מעמידים כל הנכסים לאלתר ביד קרוביה אבל בנפל הבית עליו ועל בן בתו ממ\"נ הנחלה ממשמשת בקבר לבת שהיא קרובה לבת וספק מת האב תחלה ותחזור ותמשמש למעלה לקרוב קרוב קודם הילכך הואיל וממ\"נ ממשמשת הנחלה מן האב לבת אע\"פ שהיא עדיין בחזקת אותו שבט הואיל ויצאה מיד מי שהיתה עד היום וספק תורידנה למטה או תעלנה למעלה יחלוקו: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "אבל היו לו סימנים מובהקין בגופו וכו' אם אבד זכרו אחר כך יורדין לנחלה בעדות זו וכו'. משמע מדבריו אלה שאין צריך שנשמע שמת. וממה שכתב לקמן בסמוך נראה שצריך שנשמע אחר כך שמת וצריך עיון: " + ], + [], + [ + "שבוי שנשבה וברח וכו'. כתב ה\"ה וממימרא זו יש ללמוד שאין מורידין קרוב למטלטלים היינו דוקא בנשבה אבל בלא נשבה מורידין קרוב למטלטלין של קטן אעפ\"י שאין מורידין אותו לקרקעות וזה מבואר בדברי רבינו ובדברי הרב המגיד פרק עשירי: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שמעו בו שמת וכו'. יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דתניא בגמרא דשמעו בו שמת שממשמשין ובאים וקדם ותלש ואכל ה\"ז זריז ונשכר: " + ] + ], + [ + [], + [ + "לעולם אין מורידין קרוב לנכסי קטן. בפרק עשירי כתב דהני מילי בקרקעות אבל במעות ממנין אפילו קרוב: " + ] + ], + [ + [ + "האחין שעדיין לא חלקו וכו' עד אבל אם שבחו נכסים מעצמן השבח לאמצע. כתב ה\"ה לפי מה שנמצא בספרי רבינו גירסתו בגמ' מוחלפת משלנו עד זה מורה לשון רבינו. ול\"נ שהיה גורס רבינו ל\"ש אלא ששבחו נכסים מחמת עצמן אבל שבחו נכסים מחמת נכסים השבח לאמצע ואסיפא דמתני' קאי דקתני אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמן קאמר דה\"מ כשהשביחו מחמת עצמן דהיינו שהוציאו הוצאות משלהם או שטרחו בגופם אבל שבחו נכסים מחמת נכסים דהיינו ששכרו פועלים מממון תפיסת הבית אפילו אמרו ראו מה שהניח לנו אבא השביחו לאמצע: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומי שנשתטה או נתחרש בית דין פוסקין עליו צדקה וכו'. הר\"ן בפרק נערה שנתפתתה כתב על דברי רבינו ולא ידעתי למה דלרב חסדא דאמר תכשיט נהי דאברייתא קאי אפשר דדבר אחר דאמר מר עוקבא גבי נשתטה הכי נמי מפרש ליה ותכשיט שמענו אבל צדקה מנין עכ\"ל. ואפשר לומר שטעם רבינו משום דמסתמא כל אדם ניחא ליה למעבד צדקה מממוניה וגם כי ממונו של אדם משועבד לעשות ממנו צדקה וכשהלך למ\"ה אין פוסקין צדקה מפני שהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא והיינו טעמא דאיפליגו רב חסדא ורב יוסף בפירוש דבר אחר דגבי מי שהלך למדינת הים ולא איפליגו בדבר אחר דגבי מי שנשתטה: " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..24c9b99e6b847cc5f43f6162e55e62897d77a52c --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,136 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Inheritances", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Inheritances", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והבעל יורש את כל נכסי אשתו מד\"ס. כתב הרב המגיד שסובר רבינו שהיא מדבריהן וכבר היה אפשר לומר שסובר רבינו שהיא מדאורייתא ומ\"ש שהיא מד\"ס לטעמיה אזיל שסובר שכל דבר שאינו מפורש בתורה נקרא ד\"ס אלא שבפ\"ו משמע בהדיא מדברי רבינו שסובר שהיא מדבריהם שכתב ירושת הבעל אע\"פ שהיא מדבריהם עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הבא אחר נפלים וכו'. כתב הרב המגיד מפורש בגמרא שאין הלכה כשמואל וכו'. ואני אומר שאין דבריו אלה מכוונים דשמואל לא אמר אלא לענין חמש סלעים אבל לענין נחלה לדידיה נמי בן תשעה שהוציא ראשו חי הבא אחריו אינו בכור וכן מבואר בגמרא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אין הבכור נוטל פי שנים בשבח וכו' והוא שישתנו הנכסים וכו'. הר\"ן כתב לענין הלכה קי\"ל כרבא בחפורי והוו שבלי שלפופי והוו תמרי דפליגי בהו רבי ורבנן אסור לעשות כדברי רבי ומיהו אם עשה עשוי וכן פסק ר\"ח דאע\"ג דאמר רב פפא לקמן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה וקי\"ל כוותיה לא פליג אדרבא ואפשר דרב פפא לא אמר אלא במלוה קסבר כיון דליתיה ברשותיה ראוי גמור הוא אבל בשלפופי והוו תמרי חפורי והוו שבלי דאיתיה ברשותיה אפשר דמודה לרבא ואם עשה עשוי אבל ראיתי להרמב\"ם בפ\"ג מהל' נחלות שכתב אין הבכור נוטל פי שנים בחפורי שנעשו שבלים וכפניות שנעשו תמרים וכיון שלא כתב יותר מכלל דס\"ל דאפי' עשה אינו עשוי וכדבריו נ\"ל דהא סוגיין רהטא דטפי מיקריא מוחזק מלוה משבח דאיפליגו ביה רבי ורבנן לפיכך נ\"ל דברי הרמב\"ם ז\"ל עיקר אע\"פ שגדולי האחרונים כתבו בהפך עכ\"ל: " + ], + [], + [ + "בד\"א כשלא מיחה אבל מיחה באחיו וכו'. כתב ה\"ה וקי\"ל דרבה ורב יוסף הלכתא כרבה עכ\"ל. ויש לתמוה עליו חדא דאנן איפכא תנינן דהלכתא כרב יוסף וכדאיתא בפרק ועוד דמשמע דליכא פלוגתא בין רבה ורב יוסף בהא דהא אסיקנא דרב יוסף לא אמר אפילו דרכום אלא ליתן לו היזק ענביו משמע בהדיא דמחאה דענבים לא מהניא [להיכא דדרכום] לכ\"ע דלא איירי רב יוסף אלא לענין אם דרכו הפשוטים הענבים שלא מדעת הבכור ונפחתו שמשלמים לו דמי היזק ענביו פי שנים ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "שומרת יבם [שמתה] אפילו עשה בה אחד וכו'. בפרק האשה שנפלו כתב הר\"ן בשם הרמב\"ן ז\"ל שרבינו מפרש דהויה דאביי ורבא לפרוקה לדב\"ש אתמר ורבא ה\"ק אי נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ\"ע עדיפא מידה דודאי ס\"ל בכל מקום דאיהו מוחזק טפי מינה הילכך לב\"ש דמספקא להו אי נשואין עושה נכסי בחזקת יורשי הבעל הן ומיהו לב\"ה פשיטא להו דאפילו אירוסין ודאי אינה עושה הילכך ל\"ש נפלו כשהיא שומרת יבם לא שנא נפלו כשהיא תחתיו דבעל לעולם נכסים בחזקת יורשי האב ולפיכך כתב דמשפחת בית אביה יורשים נכסי מלוג בסתם דמשמע אפי' נפלו תחתיו דבעל והוא ז\"ל מפרש נכסים בחזקתן נצ\"ב כפירש\"י ומאי בחזקתן יחלוקו עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "אמר עבדי וחזר ואמר בני וכו' ואם היו קורים לו עבד בן מאה וכו'. נראה שרבינו היה גורס בגמ' התם דקרו ליה עבדא בר אמה: " + ] + ], + [ + [ + "לפיכך מי שמת והניח בן וטומטום וכו'. יש לתמוה למה לא יהא נזון הטומטום דאפילו את\"ל שהיא נקבה מזונות מיהא אית לה. וי\"ל דלא איירי רבינו אלא לענין ירושה אבל אין הכי נמי שהוא נזון דממ\"נ יש לו מזונות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נפל הבית עליו ועל בן בתו וכו'. כתב ה\"ה שיש לתמוה היאך פסק רבינו כברייתא וכו' עד לא מצא בזה תירוץ. והנה הרא\"ש בכלל פ\"ד כתב לתרץ קושיא זו שיש לחלק דאם נפל הבית עליו ועל אמו שאם מת הבן תחלה ואח\"כ האם באו נכסים ליד קרוביה לכן מעמידים כל הנכסים לאלתר ביד קרוביה אבל בנפל הבית עליו ועל בן בתו ממ\"נ הנחלה ממשמשת בקבר לבת שהיא קרובה לבת וספק מת האב תחלה ותחזור ותמשמש למעלה לקרוב קרוב קודם הילכך הואיל וממ\"נ ממשמשת הנחלה מן האב לבת אע\"פ שהיא עדיין בחזקת אותו שבט הואיל ויצאה מיד מי שהיתה עד היום וספק תורידנה למטה או תעלנה למעלה יחלוקו: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "אבל היו לו סימנים מובהקין בגופו וכו' אם אבד זכרו אחר כך יורדין לנחלה בעדות זו וכו'. משמע מדבריו אלה שאין צריך שנשמע שמת. וממה שכתב לקמן בסמוך נראה שצריך שנשמע אחר כך שמת וצריך עיון: " + ], + [], + [ + "שבוי שנשבה וברח וכו'. כתב ה\"ה וממימרא זו יש ללמוד שאין מורידין קרוב למטלטלים היינו דוקא בנשבה אבל בלא נשבה מורידין קרוב למטלטלין של קטן אעפ\"י שאין מורידין אותו לקרקעות וזה מבואר בדברי רבינו ובדברי הרב המגיד פרק עשירי: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שמעו בו שמת וכו'. יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דתניא בגמרא דשמעו בו שמת שממשמשין ובאים וקדם ותלש ואכל ה\"ז זריז ונשכר: " + ] + ], + [ + [], + [ + "לעולם אין מורידין קרוב לנכסי קטן. בפרק עשירי כתב דהני מילי בקרקעות אבל במעות ממנין אפילו קרוב: " + ] + ], + [ + [ + "האחין שעדיין לא חלקו וכו' עד אבל אם שבחו נכסים מעצמן השבח לאמצע. כתב ה\"ה לפי מה שנמצא בספרי רבינו גירסתו בגמ' מוחלפת משלנו עד זה מורה לשון רבינו. ול\"נ שהיה גורס רבינו ל\"ש אלא ששבחו נכסים מחמת עצמן אבל שבחו נכסים מחמת נכסים השבח לאמצע ואסיפא דמתני' קאי דקתני אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמן קאמר דה\"מ כשהשביחו מחמת עצמן דהיינו שהוציאו הוצאות משלהם או שטרחו בגופם אבל שבחו נכסים מחמת נכסים דהיינו ששכרו פועלים מממון תפיסת הבית אפילו אמרו ראו מה שהניח לנו אבא השביחו לאמצע: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומי שנשתטה או נתחרש בית דין פוסקין עליו צדקה וכו'. הר\"ן בפרק נערה שנתפתתה כתב על דברי רבינו ולא ידעתי למה דלרב חסדא דאמר תכשיט נהי דאברייתא קאי אפשר דדבר אחר דאמר מר עוקבא גבי נשתטה הכי נמי מפרש ליה ותכשיט שמענו אבל צדקה מנין עכ\"ל. ואפשר לומר שטעם רבינו משום דמסתמא כל אדם ניחא ליה למעבד צדקה מממוניה וגם כי ממונו של אדם משועבד לעשות ממנו צדקה וכשהלך למ\"ה אין פוסקין צדקה מפני שהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא והיינו טעמא דאיפליגו רב חסדא ורב יוסף בפירוש דבר אחר דגבי מי שהלך למדינת הים ולא איפליגו בדבר אחר דגבי מי שנשתטה: " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות נחלות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Mishpatim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0370ff6e0619e847c3def40334257c4950e577d9 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,240 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות טוען ונטען", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Mishpatim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "כל מי שנתחייב שבועה מן התורה וכו' אבל מי שנתחייב שבועה מדבריהם וכו'. קשה לי דמשמע מדברי רבינו אלה דמהפכינן בקצת שבועות משבועות המשנה דהא נשבעים ונוטלים לא שייך אלא בשבועות המשנה ומשמע מדבריו דטעמא דאין מהפכין משום דנשבעין ונוטלין הא אינך דאין נשבעין ונוטלין אפילו בשבועת המשנה מהפכין והדר קתני ואין לך שבועה שתהפך אלא שבועת היסת בלבד. וי\"ל דלא מפלגינן בין נשבעין ונוטלין לנשבעין ונפטרין אלא לענין אם לא רצה לישבע דבנשבעין ונוטלין ילך לו ובנשבעין ונפטרין משמתין וכו' וכן לענין אם אמר התובע אי אפשי בתקנה זו וכו' דבנשבעין ונוטלין שייך ולא בנשבעין ונפטרין אבל לענין היפוך שבועה שום שבועה אינה נהפכת חוץ משבועת היסת: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "החשוד שבועה מדבריהם וכו' וכן פוגם שטרו וכל כיוצא בזה. כלומר כגון שאומר למלוה שטר פרוע הוא. ומ\"ש ", + "וטען הלוה ישבע לי. חוזר למה שאמר וכן כל כיוצא בזה כלומר לאומר שטר פרוע הוא שאין ב\"ד אומרין למלוה לישבע לו אא\"כ טען הלוה ישבע לי אבל אינו חוזר לפוגם שטרו דההוא אע\"פ שלא טען הלוה ישבע לי משביעין אותו כמו שנתבאר בפ' י\"ד מהל' מלוה: " + ], + [ + "היה החשוד מן הנשבעין בטענת ספק וכו' לפי שלא נתחייב זה שבועה מן התורה. ותדע למה לא נתחייב שבועה מן התורה לפי שאין התובע טוענו טענת ודאי: " + ] + ], + [ + [], + [ + "ורבותי הורו שכפירת הטענה הוא וכו'. ונ\"ל שטעמם מפני שהם מפרשים שמה שאמרו הטענה שתי כסף מכסף מדינה שהוא כסף ירושלים דהיינו שני דינרין ממטבע ששמיניתו כסף והשאר נחשת וע\"פ מ\"ש עשרים גרה השקל נמצאו שני דינרים הם עשר מעין ששמינית שלהם מעה ורביע שהם משקל עשרים שעורות כסף הוצא משקל חצי שעורה כסף שהוא שוה פרוטה להודאה נשאר בכפירת משקל י\"ט שעורים וחצי. ומ\"ש רבינו {שיש לו כמה ראיות לסתור דבריהם:. " + ], + [], + [], + [], + [ + "העיד עליו עד אחד וכו'. כתב ה\"ה נחלקו המפרשים אם ע\"א מחייב לשבועה בטענת שמא וכו' ולא נתבאר זה בדברי רבינו עכ\"ל. ואני אומר שאע\"פ שלא נתבאר בדברי רבינו כאן נתבאר בפרק ד' מהלכות גזילה דחייב במה שכתב אצל ראוהו עדים שנכנס לתוך ביתו של חבירו שלא בפני בעל הבית: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מנה וכלי יש לי בידך וכו'. כתב ה\"ה נראה מדברי רבינו שאע\"פ שהכלי שהוא טוענו הוא פקדון וכו'. ואני אומר שאין מכאן הכרע דאיכא למימר דהילך שכתב כאן רבינו לאו למימרא שמביא הכלי בידו אלא היינו לומר שהכלי בעין שלא נאבד ולא נשרף אלא שבפרק א' מהלכות טוען כתב הטוען מטלטלין על חבירו והודה במקצת ונתנו מיד ואמר לו אין לך בידי אלא זה והילך פטור משבועת התורה: כתב הטור בסימן פ\"ז וזה לשונו כתב הרמב\"ם ז\"ל מנה וכלי יש לי בידך אין לך בידי אלא הכלי והילך ואמר התובע אין זה הכלי שלי הרי זה נשבע היסת וכו' ואם הודה הנתבע שאין זה כלי שלו וכו' צריך לישבע שבועה דאורייתא עד כאן ואפשר שהוא סובר דמשכון אינו נקרא הילך עכ\"ל. ואני אומר שלא ה\"ל לכתוב כן בלשון אפשר דבהדיא כתב רבינו בפרק שאחר זה שמשכון לאו הילך הוא אצל מנה לי בידך על משכון זה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אין מודה במקצת חייב שבועה וכו'. ר\"ן ונ\"י בפ\"ק דמציעא לא ירדו לסוף דעת רבינו ולא דקדקו בדבר ולפיכך השיאו דעתו לדעת אחרת וה\"ה כיון יפה לדעתו ודקדק יפה בלשונו ושפתים ישק: " + ], + [ + "שטר שכתוב בו סלעים וכו'. נראין דברי ה\"ה דגבי שטר שכתוב בו סלעים כתב רבינו מפני שהוא כמשיב אבדה כלומר ואינו משיב אבדה גמור ובדין אמר לי אבא שיש לי בידך מנה כתב ה\"ז משיב אבדה ופטור משבועת היסת כלומר לפי שהוא משיב אבדה גמור לפיכך פטור משבועת היסת דאילו לעיל שלא היה אלא כמשיב אבידה אינו פטור משבועת היסת: " + ], + [], + [], + [ + "מנה לי בידך והרי עד אחד מעיד עליו וכו'. כתב ה\"ה וא\"א לפרש דבריו אלא באחד משני פנים וכו' כ\"פ הריב\"ש בתשובה דברי רבינו וזהו שתפס הרב בלשונו אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה ולא אמר פרעתיך וכיון שהעד העיד שעדיין חייב לו המנה אינו נאמן לפטור עצמו בטענה אחרת מחוץ במגו שיכול להכחיש העד והיה נאמן בשבועה אלא הרי האו כשנים מעידים בו שחייב לו מנה שאז אין מגו להאמינו במה שטוען אבל אתה חייב לי כנגדן וכן נראה ג\"כ ממ\"ש בסמוך וכן כפרן שבא עליו עד אחד וטען שפרע או שהחזרתי הפקדון ה\"ז מחוייב וכו' ר\"ל שטען תחלה בבית דין להד\"מ ואחר שבא העד טען שפרע וכן פירש הראב\"ד דברי הרמב\"ם בהשגתו ולכן קראו כפרן ודין זה כתבו הרמב\"ם בפי\"ד מהל' מלוה בפיסקא שהתחלתה וכן הורו רבותי שהכופר במלוה על פה וכו' ושם ביאר הראב\"ד ז\"ל טעם הדבר ביאור רחב וגם במ\"ש הרמב\"ם לפיכך שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו וכו' פירש הראב\"ד ז\"ל בשהוחזק כפרן על פי שטר זה אלא שאין נראה כן מפשט דברי הרמב\"ם שהרי כתב אח\"כ וכן כפרן מכלל דרישא לאו בכפרן אבל נראה שדעת הרמב\"ם דכיון שאם היו שנים בשטר היו מחייבים אותו ממון ולא היה נאמן לומר פרעתי ומ\"מ דבריו בדין זה מן המתמיהים דאף אם נודה בעד אחד בשטר שמחייבו שבועה מ\"מ עדיין קשה היאך שיפה כח עד אחד בשטר משנים בע\"פ ואם תאמר שאני הכא דמצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי לא היא דכיון דלא גבו בשטר זה אלא מבני חרי הו\"ל ככתב ידו שהוא נאמן לומר פרעתי כמ\"ש הרמב\"ם עצמו הילכך אין דינו ברור בעד אחד בשטר שנאמר בו מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם וכבר חלק עליו הרשב\"א בתשובה עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שטר מסרתי לך וכו' ואם אמר הנתבע מסרת לי ואבד הרי זה פטור וכו'. רבינו כתב בפ' שביעי מהלכות חובל השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטרו שאע\"פ שאין גוף השטר ממון הרי גרם לאבד הממון בלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים היה וכך וכך היה כתוב בו ומחמת ששרפו הוא אינו יכול לגבות החוב אבל אם לא האמינו אינו משלם לו אלא דמי הנייר בלבד עכ\"ל. ולפי זה מה שכתב כאן רבינו ואם אמר הנתבע אמת מסרת לי ואבד הרי זה פטור וכו' מיירי בשלא האמינו המזיק דכל כי האי גוונא אפילו שרפו בידים אינו משלם לו אלא דמי הנייר. ואם תאמר ברישא כי אמר להד\"ם אמאי נשבע היסת הרי כיון שלא האמינו אפי' איבדו בידים אינו מתחייב לו ממון וכבר כתב רבינו בפרק ראשון שכל הטוען את חבירו טענה שאם הודה אינו חייב לשלם ממון אע\"פ שכפר אין מחייבין אותו שבועת היסת. י\"ל דשאני הכא שאינו תובע ממנו ממון אלא שטר ראייתו שהוא שוה לו ממון ומאחר שהוא כופר שלא מסרו לו ישבע היסת ואם היפך שבועה על התובע הרי הוא מאמינו בשבועתו ששטר מקויים היה וכו' ומחמת שאבדו אינו יכול לגבות החוב וזה שאמרו הרי זה נשבע היסת שהיתה בו ראייה לעשרה דינרין ואיבדו באבידת השטר ויטול ואכתי קשה כי נשבעו הכי מאי הוי דילמא לא אבדו בפשיעה וכל שלא בפשיעה פטור בשמירת שטרות ויש לומר דהכא אין אנו אומרים שאבד אלא שהוא בידו ומעכב שטרו של חבירו אי נמי כיון דאמר להד\"ם אין לך פושע גדול מזה: כתב ה\"ה שטר מסרתי לך וכו' דינים אלו שהזכיר רבינו וכו' ולענין הדין הכתוב כאן שהוא פטור אף משבועת היסת הוא מפני שאין התובע יכול לטעון טענת ברי. איני מבין דברים אלו שהרי התובע טוענו ברי לי שמסרתי לך ואם לומר שאינו טוען ברי לי שפשע הא לפמ\"ש אפי' טוענו כן בברי והלה מודה לו פטור הוא: " + ], + [], + [], + [ + "אין נשבעין על טענת וכו' לפי שהמקצת הזה וכו'. ואם תאמר כשבא בטענת עצמו וטוענו ודאי והא לא הוי משיב אבידה וא\"ל דהב\"ע בטוענו טענת שמא דא\"כ ה\"ל לרבינו לפרשו וצ\"ע: " + ], + [ + "הורו רבותי וכו'. הבין הרב המגיד בדבריהם שאין נשבעין על טענת הקטן שבועת התורה ואפילו שבועת השומרים ולא הביא רבינו דבריהם אלא לומר שאע\"פ שאין משביעין הקטן שבועת התורה מכל מקום משביעין אותו היסת: " + ], + [ + "קטן שטענו הגדול וכו' אם טענו בדבר וכו'. כלומר שאם לא יעשו להם דין יתרחקו בני אדם ממנו ולא ישאו ויתנו עמו נמצא שבדין שדנין אותו אע\"פ שיחייבוהו עושין לו הנייה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "תן לי מנה שהלויתי לך והרי העדים וכו'. כתב ה\"ה דע שעל המעשה הנזכר למעלה בסמוך וכו' ונראה שהוא מחלק בין זו לההיא דלעיל בעידי הלואה וכו'. לי נראה לחלק בענין אחר דהכא מיירי דיחדו אותם לעדים דכל כה\"ג מידכר דכירי ואם באו ואמרו להד\"מ הוחזק כפרן והכי דייק לשון רבינו שכתב בבבא דלעיל שאין העדים זוכרים אלא בדבר שהוזמנו העדים בו ואפשר לומר בענין אחר שרבינו מפרש דהא דאמרינן בפ' גט פשוט לברר קאמינא הכי קאמר הא דאמינא יבאו פלוני ופלוני ויעידו לא לענין שאם לא באו או אם באו ואמרו להד\"מ תתחייב לשלם אלא לכך אני אומר יבואו פלוני ופלוני ויעידו כדי שתפטר משבועה ואין הכי נמי דאפילו לא באו או באו ואמרו להד\"מ בשבועה סגי ליה והיינו ההיא דפ' שבועת הדיינין דכי אמרו להד\"מ נאמן ובשבועה וה\"ה שכתב שנראה מדברי רבינו כדעת הרבה מהמפרשים שכתבו שאם באו אותם פלוני ופלוני והכחישוהו חייב לשלם טעמו מדנקט רבינו לא באו או שמתו או שהלכו למדינה אחרת משמע דוקא בהני גווני הוא דישבע היסת אבל אם הכחישוהו אינו נאמן דאם לא כן לישמעינן הא וכ\"ש הנך ולי נראה שאין זה הכרע דאיכא למימר דאורחא דמילתא נקט שאם הם נמצאים למה אינם באים: כתב עוד ה\"ה ולא אמרו צריך לברר אלא בדין תביעת קרקע ובבא לידון בשטר וחזקה כלומר וזה כבר כתבו רבינו ברפט\"ו: " + ], + [], + [], + [ + "אף על פי שהמטמין עדים אינה עדות וכו' אבל אם טען משטה הייתי בו וכו' או שלא להשביע עצמי נתכוונתי וכו'. ליכא למידק מהכא דסבר רבינו דמצי למיטען שלא להשביע אפילו כשהלה תובעו דאמאי דכתב ברישא וכן האומר לחבירו מנה לי בידך ואמר לו הן כתב או שלא להשביע עצמי נתכוונתי דאפשר דטענת משטה ולהד\"מ קאי אאומר לחבירו מנה לי בידך ושלא להשביע עצמי נתכוונתי לא קאי אאומר לחבירו מנה לי בידך: " + ] + ], + [ + [ + "המודה בפני עדים וכו' ואמר להם בדרך הודייה. למד כן רבינו מדתנן פרק זה בורר שאם אמרו הוא אמר לנו שהוא חייב לו מנה או איש פלוני אמר לנו שהוא חייב לו מנה לא אמרו כלום עד שיאמרו בפנינו הודה שהוא חייב לו מנה מפרש רבינו דה\"פ ואם אמרו העדים הוא אמר לנו דרך שיחה שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה כלומר בדרך הודייה ובגמרא מסייע לרב יהודה דאמר צריך שיאמר אתם עדי כלומר אם לא הזכיר לו הודייה וכן מצינו דכל היכא דקאמר התם בגמרא שיכול לומר משטה אני בך לא הוזכר לשון הודייה ויש הוכחה לזה מדגרסינן בירושלמי פ' זה בורר אהא דתנן שאם אמרו העדים הוא אמר לנו שהוא חייב לו אינו כלום כלומר עד שיאמר בפנינו הודה שהוא חייב לו מאתים זוז ר' יוסא בשם ר' יוחנן אמר אם היה מתכווין למסור לו עדות עדותו מתקיימת ומפרש רבינו דה\"ק אם כמוסר דבריו דרך הודייה לא דרך שיחה: וכתב הטור בסימן פ\"א בשם הרמ\"ה אם אמר הריני מודה בפניכם אין צריך לומר אתם עדי דע\"כ לא אמרינן דצריך לומר אתם עדי אלא כשלא אמר בלשון הודאה אבל אם אמר בלשון הודאה אין צ\"ל אתם עדי דתו לא מצי לומר משטה אני בך וכן כתב בעל התרומות בשער מ\"ב: ודע שעל מה שאמרו אדם עשוי שלא להשביע את בניו כתבו התוס' וא\"ת דאמרינן בפרק גט פשוט שכ\"מ שהודה אצ\"ל אתם עדי משום דאין אדם משטה בשעת מיתה ואמאי לא אמרינן דאמר הכי שלא להשביע את בניו ויש לומר שתבעו והודה לו דלא שייך טענת שלא להשביע וכן כתב הרא\"ש דכשתבעו לא שייך לומר שלא להשביע את עצמו וכעין זה דעת רבינו דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כשאין התובע שם אבל כשהתובע שם אינו עשוי להודות שלא להשביע את עצמו פן יתבענו זה וה\"ל כאילו תבעו והודה לו דלא שייך למימר ביה אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וההיא דפ' גט פשוט לדעת רבינו מתוקמא אפילו כשלא תבעו אלא שהתובע שם דכיון דבשעת מיתה ליכא טענת משטה הייתי בך וכיון שהתובע שם ליכא טענת שלא להשביע את בניו ויש להוכיח עוד כן מהירושלמי שכתבתי בסמוך אם היה מתכוין למסור לו עדות דמתיבת לו איכא למידק שהתובע שם והוא מודה בפניו עדותו עדות לענין שאינו יכול לטעון ולומר שלא להשביע את עצמי הודיתי: " + ], + [ + "הרי אלו כותבין ונותנין והוא שיהו ב\"ד מכירין את שניהם וכו'. זה נלמד מדתנן בפ' גט פשוט (דך קס\"ז) כותבין גט לאיש אע\"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע\"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן: " + ], + [ + "ב\"ד של שלשה שהיו יושבין מעצמן וכו'. רבינו מפרש דעד דקבעי דוכתא היינו שיהיו יושבין במקום הקבוע שלהם אפילו לא כנפינהו איהו אלא שהיו יושבים שם מעצמם וגם לא אמר הוו עלי דייני אם שלחו לו דמזמני ליה לב\"ד כותבין: " + ], + [], + [ + "\n וכן ", + "מי שנתחייב שבועה בב\"ד ויצא ואמר נשבעתי וכו'. כתב ה\"ה בשם רבינו האיי גאון שאם היה חייב שבועת התורה וכו'. ואני אומר שאין כן דעת רבינו שכתב בסוף הלכות שותפים שאין משביעין היסת אלא אם טענו דבר שאם יודה בו חייב לשלם ממון אבל דבר שאפילו הודה בו אינו חייב אלא שבועה אינו נשבע עליו אפילו על ידי גלגול: " + ], + [], + [ + "מי שהודה בב\"ד וכו' שהרי לא הכחיש עדות וכו'. כלומר ואינו דומה לדין הנזכר בפ\"ו אצל מנה הלויתיך ואמר לא היו דברים מעולם. הר\"ן בריש מציעא כתב על דין זה דדבר תימה הוא והוא ז\"ל דקדק שם מהא דאמרינן מה לפיו שאינו בהכחשה והזמה בהפך וצ\"ע: " + ], + [ + "יש לטוען בב\"ד לחזור ולטעון טענה אחרת וכו'. כתב הרשב\"א בתשובה מפני שראיתי שטען אפילו הודיתי יכול אני לחזור בי ולסתור טענותי הראשונות כל זמן שלא יכחישוני עדים וזה שבוש וכמדומה שנשתבש במה שראה בהלכות טוען להרמב\"ם ודעו שלא נאמרו דברים הללו במה שמודה הטוען לנטען ושמתחייב עצמו בב\"ד באותה טענה שא\"א לטעון ולחזור בב\"ד מחיוב לפיטור אלא מפיטור לפיטור, ומפיטור לפיטור נמי דוקא כל שלא באו עדים והכחישוהו בטענתו הראשונה כיצד מחיוב לפיטור כגון שטענו ואמר לו מנה לי בידך א\"ל הן ואח\"כ חזר ואמר להד\"מ אינו חוזר וטוען שהרי הודה במה שטענו הלה כיוצא בו מנה לי בידך בשטר זה וא\"ל מנה שבשטר זה עשרים דינרין יש בו רבית ואמר לו הטוען כן היה אם חזר ואמר לא היה בו רבית אינו נאמן ואפילו באו עדים ואמרו אנו היינו בשעת הלואה ובפנינו מנה לו כל אותו סך הכתוב בשטר ואח\"כ לא זזה ידנו מתוך ידו אפ\"ה הוא נאמן לחובתו יותר ממאה עדים וכדאמרינן בפרק שבועת הדיינים האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אבל מפיטור לפיטור יכול לטעון ולחזור ולטעון כל שלא באו עדים כיצד הרי שא\"ל מה אתה עושה בתוך שלי השיבו מפני שבית זה של אבי היה והביא הטוען עדים שמת אביו מתוכה מעתה אין הנטען נאמן לומר אין של אביך היה ולקחתיו ממנו אבל אם קודם שבאו עדים וחזר ואמר אין של אביך היה ולקחתיו ממנו נאמן וכן אם א\"ל מנה לי בידך ואמר להד\"מ ובאו עדים ואמר שלוה וחזר וטען אין לויתי ופרעתי אינו נאמן אבל אם קודם שבאו חזר וטען שלוה ופרעו וז\"ש הרב לא זולת עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "והורו הגאונים וכ'ו. בפרק שאחר זה כתב שאין דעתו נוטה לזה: " + ], + [], + [ + "אין כל הדברים האלו אמורים וכו' מפני שאין לו טוען. כלומר שאין הלה טוען הפקדתיו אצלך או השאלתיו לך והוה ליה כטוען שמא שאין זה נשבע כמו שנתבאר בפ\"א: " + ], + [ + "מכאן אתה למד וכו'. תימה דדברים פשוטים הם במ\"ש בראש הפרק ומאי קמשמע לן במה שאמר מכאן אתה למד היא היא. ואפשר שבא ללמוד מכאן דלא אמרינן מגו לאיפטורי משבועה ואם לא כן כי אמר שלך היא אבל אתה חייב לי וכו' לא היה לו לישבע אלא היסת: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ספינה וכיוצא בה וכו' תפסוה בית דין וכו' אין שומעין להם וכו'. כתב הר\"ן ז\"ל בין תפסו ברשות כגון שאמרו להם שניהם לתפסו בין תפסו שלא כדין לא מפקינן שכיון שבא ליד ב\"ד אין ראוי שיוציאוה מרשותם עד שיתברר הדבר ומי שחולק בזה ואומר דדוקא היכא דתפסי ברשות אבל שלא ברשות מפקינן דהוה ליה כטועה בדבר משנה וחוזר אין בדבריו כלום וכו': " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "הביא ראובן עדים וכו' ויראה לי שהדין הזה אינו אלא בכפרים וכו'. ותמהני על זה שיותר טירדא יש בשווקים שבעיירות ממה שיש בשווקים שבכפרים ואפשר דשווקים דקאמר היינו ירידים פיירייא\"ש בלעז דכשהם בכפרים מתאספים עם רב ביותר משום דרויח להו עלמא טובא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכיון שמיחה בשנה ראשונה וכו' אבל צריך שלא יהיה בין מחאה למחאה שלש שנים גמורות. עיין בדברי ה\"ה בפט\"ו אצל ראובן שהיה בתוך שדה וכו': " + ] + ], + [ + [ + "אבל שדה הבעל וכו' ושדה האילן אינם מיום ליום וכו'. וא\"ת הא אמרינן דטעמא דסגי בעדי חזקה משום דטפי מתלת שנין לא מזדהר איניש בשטריה וא\"כ אע\"פ שאכלה שלש תבואות כל שלא עברו שלש שנים נימא ליה אחוי שטרך. תירץ נמוקי יוסף דלאו בשנים תליא מלתא אלא באכילת הפירות שכיון שאכל שלש פעמים מפרי אחד ולא מיחה בטוח הוא שלא ימחה שוב תדע דבאכילת הפירות תליא מלתא מדאמרינן (ל\"ו) תפתיחא או אפיק כורא ועייל כורא לא הוי חזקה ומאי לא אמרינן דכיון שעברו שלש שנים לא מזדהר אלא ודאי כדאמרן: " + ], + [ + "הביא עדים שהיה דר בחצר זו שלש שנים וכו'. נראה שסובר רבינו דהא דאמרינן דמודה מר זוטרא אי לא טעין המערער לייתי סהדי דדר בה תלת שנין ביממא ובליליא לא טענינן ליה מודה שאם המחזיק או העדים שמעידים שדרו בה רוכלים אינם מצויין בעיר טענינן בשביל המערער ואמרינן למחזיק שיביא עדים שהחזיק בה שלש שנים ביום ובלילה דכיון דרוכלים הם מסתמא לא דרו בה ביום ובלילה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אכלה בפני האב וכו'. כתב הרב המגיד ומה שכתב אבל אם מכר וכו' וכ\"נ מדברי רבינו שלא הזכיר שטר עכ\"ל. אומר אני שנעלם מעיני ה\"ה מ\"ש רבינו בפרק ט\"ו גבי ראובן שהיה בתוך שדה ובא שמעון וערער עליו שנראה מדבריו שם שצריך מכירה בשטר שכתב והלא שטר מקויים בידי שאני לקחתיה מלוי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אריס של בתי אבות וכו'. כתב ה\"ה ופר\"ש שכל זמן שאריס זה מתעסק בה לא הויא חזקה וכו'. ואני אומר שזה אינו כפירוש רבינו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל אם יצא עליה קול שהיא של יתומים אינו נאמן וכו'. כתב הטור בסי' קמ\"ט שכן כתב רבינו האיי ופירש הרב רבינו יונה דבריהם שאם יצא הקול בחיי האב קודם שהחזיק בו שלש שנים שהיתה משכונא בידו לשנים ידועות וכל השנים ההם אחרי מות אביהם לא הוי חזקה שאין מחאה גדולה מזו והיה לו ליזהר בשטרו כיון שיצא הקול שבמשכונה באה לידו שמפני הקול לא הוזקק אביהם למחות אבל אם החזיק בה שלש שנים בחיי האב קודם שיצא הקול הוי חזקה ומקבלים עדי החזקה אפילו בפני הקטן וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "טען המערער ואמר וכו'. כתב הטור בסי' קמ\"ו וז\"ל וכתב הר\"י ברצלוני דוקא במזכיר היום שמכר לו אבל אם אינו מזכיר היום אינו צריך להביא ראיה שהיה כאן ביום שקנאה לפי שאינו נזכר על היום ואפי' אם יאמר המערער אמור באי זה יום קנית אותה אין מזקיקין אותו לכך וכ\"כ הרמ\"ה שצריך המחזיק להביא ראיה ודוקא בשעת חירום אבל שלא בשעת חירום אע\"ג דאמר ליה מינך זבינתה ביום פלוני אין צריך להביא ראיה דההיא יומא הוה בהדיה דמגו דאי בעי אמר ביומא אחרינא הואי בהדך או מילי מסרת לי כי אמר נמי בההוא יומא הוינא בהדך וזבינית מינך נאמן וכן כתב א\"א הרא\"ש עכ\"ל: " + ], + [ + "מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו וכו'. כתב הרב המגיד ומה שכתב ואם החזיק בדרך וכו' נראה שהוא כשמחזיק בו שיעור חזקה כדינו וכו'. אין דברי ה\"ה נראין בעיני דאם כן פשיטא אלא בשאחר שאבדה לו דרך שדהו אמר שהכירה והחזיק בה אפילו בע\"כ של זה אין מסלקין אותו ממנה וטעמא משום דודאי דרכו אצל זה היא כשמחזיק בדרך ואמר זו היא דרכי אין בידינו לסלקו ממנה אלא בראיה ברורה: ", + "סליקו הלכות טוען ונטען בס\"ד" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d17b064b783ab95b7d5ddf94b44491a6006df9c6 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Mishpatim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,240 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Plaintiff_and_Defendant", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "כל מי שנתחייב שבועה מן התורה וכו' אבל מי שנתחייב שבועה מדבריהם וכו'. קשה לי דמשמע מדברי רבינו אלה דמהפכינן בקצת שבועות משבועות המשנה דהא נשבעים ונוטלים לא שייך אלא בשבועות המשנה ומשמע מדבריו דטעמא דאין מהפכין משום דנשבעין ונוטלין הא אינך דאין נשבעין ונוטלין אפילו בשבועת המשנה מהפכין והדר קתני ואין לך שבועה שתהפך אלא שבועת היסת בלבד. וי\"ל דלא מפלגינן בין נשבעין ונוטלין לנשבעין ונפטרין אלא לענין אם לא רצה לישבע דבנשבעין ונוטלין ילך לו ובנשבעין ונפטרין משמתין וכו' וכן לענין אם אמר התובע אי אפשי בתקנה זו וכו' דבנשבעין ונוטלין שייך ולא בנשבעין ונפטרין אבל לענין היפוך שבועה שום שבועה אינה נהפכת חוץ משבועת היסת: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "החשוד שבועה מדבריהם וכו' וכן פוגם שטרו וכל כיוצא בזה. כלומר כגון שאומר למלוה שטר פרוע הוא. ומ\"ש ", + "וטען הלוה ישבע לי. חוזר למה שאמר וכן כל כיוצא בזה כלומר לאומר שטר פרוע הוא שאין ב\"ד אומרין למלוה לישבע לו אא\"כ טען הלוה ישבע לי אבל אינו חוזר לפוגם שטרו דההוא אע\"פ שלא טען הלוה ישבע לי משביעין אותו כמו שנתבאר בפ' י\"ד מהל' מלוה: " + ], + [ + "היה החשוד מן הנשבעין בטענת ספק וכו' לפי שלא נתחייב זה שבועה מן התורה. ותדע למה לא נתחייב שבועה מן התורה לפי שאין התובע טוענו טענת ודאי: " + ] + ], + [ + [], + [ + "ורבותי הורו שכפירת הטענה הוא וכו'. ונ\"ל שטעמם מפני שהם מפרשים שמה שאמרו הטענה שתי כסף מכסף מדינה שהוא כסף ירושלים דהיינו שני דינרין ממטבע ששמיניתו כסף והשאר נחשת וע\"פ מ\"ש עשרים גרה השקל נמצאו שני דינרים הם עשר מעין ששמינית שלהם מעה ורביע שהם משקל עשרים שעורות כסף הוצא משקל חצי שעורה כסף שהוא שוה פרוטה להודאה נשאר בכפירת משקל י\"ט שעורים וחצי. ומ\"ש רבינו {שיש לו כמה ראיות לסתור דבריהם:. " + ], + [], + [], + [], + [ + "העיד עליו עד אחד וכו'. כתב ה\"ה נחלקו המפרשים אם ע\"א מחייב לשבועה בטענת שמא וכו' ולא נתבאר זה בדברי רבינו עכ\"ל. ואני אומר שאע\"פ שלא נתבאר בדברי רבינו כאן נתבאר בפרק ד' מהלכות גזילה דחייב במה שכתב אצל ראוהו עדים שנכנס לתוך ביתו של חבירו שלא בפני בעל הבית: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מנה וכלי יש לי בידך וכו'. כתב ה\"ה נראה מדברי רבינו שאע\"פ שהכלי שהוא טוענו הוא פקדון וכו'. ואני אומר שאין מכאן הכרע דאיכא למימר דהילך שכתב כאן רבינו לאו למימרא שמביא הכלי בידו אלא היינו לומר שהכלי בעין שלא נאבד ולא נשרף אלא שבפרק א' מהלכות טוען כתב הטוען מטלטלין על חבירו והודה במקצת ונתנו מיד ואמר לו אין לך בידי אלא זה והילך פטור משבועת התורה: כתב הטור בסימן פ\"ז וזה לשונו כתב הרמב\"ם ז\"ל מנה וכלי יש לי בידך אין לך בידי אלא הכלי והילך ואמר התובע אין זה הכלי שלי הרי זה נשבע היסת וכו' ואם הודה הנתבע שאין זה כלי שלו וכו' צריך לישבע שבועה דאורייתא עד כאן ואפשר שהוא סובר דמשכון אינו נקרא הילך עכ\"ל. ואני אומר שלא ה\"ל לכתוב כן בלשון אפשר דבהדיא כתב רבינו בפרק שאחר זה שמשכון לאו הילך הוא אצל מנה לי בידך על משכון זה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אין מודה במקצת חייב שבועה וכו'. ר\"ן ונ\"י בפ\"ק דמציעא לא ירדו לסוף דעת רבינו ולא דקדקו בדבר ולפיכך השיאו דעתו לדעת אחרת וה\"ה כיון יפה לדעתו ודקדק יפה בלשונו ושפתים ישק: " + ], + [ + "שטר שכתוב בו סלעים וכו'. נראין דברי ה\"ה דגבי שטר שכתוב בו סלעים כתב רבינו מפני שהוא כמשיב אבדה כלומר ואינו משיב אבדה גמור ובדין אמר לי אבא שיש לי בידך מנה כתב ה\"ז משיב אבדה ופטור משבועת היסת כלומר לפי שהוא משיב אבדה גמור לפיכך פטור משבועת היסת דאילו לעיל שלא היה אלא כמשיב אבידה אינו פטור משבועת היסת: " + ], + [], + [], + [ + "מנה לי בידך והרי עד אחד מעיד עליו וכו'. כתב ה\"ה וא\"א לפרש דבריו אלא באחד משני פנים וכו' כ\"פ הריב\"ש בתשובה דברי רבינו וזהו שתפס הרב בלשונו אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה ולא אמר פרעתיך וכיון שהעד העיד שעדיין חייב לו המנה אינו נאמן לפטור עצמו בטענה אחרת מחוץ במגו שיכול להכחיש העד והיה נאמן בשבועה אלא הרי האו כשנים מעידים בו שחייב לו מנה שאז אין מגו להאמינו במה שטוען אבל אתה חייב לי כנגדן וכן נראה ג\"כ ממ\"ש בסמוך וכן כפרן שבא עליו עד אחד וטען שפרע או שהחזרתי הפקדון ה\"ז מחוייב וכו' ר\"ל שטען תחלה בבית דין להד\"מ ואחר שבא העד טען שפרע וכן פירש הראב\"ד דברי הרמב\"ם בהשגתו ולכן קראו כפרן ודין זה כתבו הרמב\"ם בפי\"ד מהל' מלוה בפיסקא שהתחלתה וכן הורו רבותי שהכופר במלוה על פה וכו' ושם ביאר הראב\"ד ז\"ל טעם הדבר ביאור רחב וגם במ\"ש הרמב\"ם לפיכך שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו וכו' פירש הראב\"ד ז\"ל בשהוחזק כפרן על פי שטר זה אלא שאין נראה כן מפשט דברי הרמב\"ם שהרי כתב אח\"כ וכן כפרן מכלל דרישא לאו בכפרן אבל נראה שדעת הרמב\"ם דכיון שאם היו שנים בשטר היו מחייבים אותו ממון ולא היה נאמן לומר פרעתי ומ\"מ דבריו בדין זה מן המתמיהים דאף אם נודה בעד אחד בשטר שמחייבו שבועה מ\"מ עדיין קשה היאך שיפה כח עד אחד בשטר משנים בע\"פ ואם תאמר שאני הכא דמצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי לא היא דכיון דלא גבו בשטר זה אלא מבני חרי הו\"ל ככתב ידו שהוא נאמן לומר פרעתי כמ\"ש הרמב\"ם עצמו הילכך אין דינו ברור בעד אחד בשטר שנאמר בו מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם וכבר חלק עליו הרשב\"א בתשובה עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שטר מסרתי לך וכו' ואם אמר הנתבע מסרת לי ואבד הרי זה פטור וכו'. רבינו כתב בפ' שביעי מהלכות חובל השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטרו שאע\"פ שאין גוף השטר ממון הרי גרם לאבד הממון בלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים היה וכך וכך היה כתוב בו ומחמת ששרפו הוא אינו יכול לגבות החוב אבל אם לא האמינו אינו משלם לו אלא דמי הנייר בלבד עכ\"ל. ולפי זה מה שכתב כאן רבינו ואם אמר הנתבע אמת מסרת לי ואבד הרי זה פטור וכו' מיירי בשלא האמינו המזיק דכל כי האי גוונא אפילו שרפו בידים אינו משלם לו אלא דמי הנייר. ואם תאמר ברישא כי אמר להד\"ם אמאי נשבע היסת הרי כיון שלא האמינו אפי' איבדו בידים אינו מתחייב לו ממון וכבר כתב רבינו בפרק ראשון שכל הטוען את חבירו טענה שאם הודה אינו חייב לשלם ממון אע\"פ שכפר אין מחייבין אותו שבועת היסת. י\"ל דשאני הכא שאינו תובע ממנו ממון אלא שטר ראייתו שהוא שוה לו ממון ומאחר שהוא כופר שלא מסרו לו ישבע היסת ואם היפך שבועה על התובע הרי הוא מאמינו בשבועתו ששטר מקויים היה וכו' ומחמת שאבדו אינו יכול לגבות החוב וזה שאמרו הרי זה נשבע היסת שהיתה בו ראייה לעשרה דינרין ואיבדו באבידת השטר ויטול ואכתי קשה כי נשבעו הכי מאי הוי דילמא לא אבדו בפשיעה וכל שלא בפשיעה פטור בשמירת שטרות ויש לומר דהכא אין אנו אומרים שאבד אלא שהוא בידו ומעכב שטרו של חבירו אי נמי כיון דאמר להד\"ם אין לך פושע גדול מזה: כתב ה\"ה שטר מסרתי לך וכו' דינים אלו שהזכיר רבינו וכו' ולענין הדין הכתוב כאן שהוא פטור אף משבועת היסת הוא מפני שאין התובע יכול לטעון טענת ברי. איני מבין דברים אלו שהרי התובע טוענו ברי לי שמסרתי לך ואם לומר שאינו טוען ברי לי שפשע הא לפמ\"ש אפי' טוענו כן בברי והלה מודה לו פטור הוא: " + ], + [], + [], + [ + "אין נשבעין על טענת וכו' לפי שהמקצת הזה וכו'. ואם תאמר כשבא בטענת עצמו וטוענו ודאי והא לא הוי משיב אבידה וא\"ל דהב\"ע בטוענו טענת שמא דא\"כ ה\"ל לרבינו לפרשו וצ\"ע: " + ], + [ + "הורו רבותי וכו'. הבין הרב המגיד בדבריהם שאין נשבעין על טענת הקטן שבועת התורה ואפילו שבועת השומרים ולא הביא רבינו דבריהם אלא לומר שאע\"פ שאין משביעין הקטן שבועת התורה מכל מקום משביעין אותו היסת: " + ], + [ + "קטן שטענו הגדול וכו' אם טענו בדבר וכו'. כלומר שאם לא יעשו להם דין יתרחקו בני אדם ממנו ולא ישאו ויתנו עמו נמצא שבדין שדנין אותו אע\"פ שיחייבוהו עושין לו הנייה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "תן לי מנה שהלויתי לך והרי העדים וכו'. כתב ה\"ה דע שעל המעשה הנזכר למעלה בסמוך וכו' ונראה שהוא מחלק בין זו לההיא דלעיל בעידי הלואה וכו'. לי נראה לחלק בענין אחר דהכא מיירי דיחדו אותם לעדים דכל כה\"ג מידכר דכירי ואם באו ואמרו להד\"מ הוחזק כפרן והכי דייק לשון רבינו שכתב בבבא דלעיל שאין העדים זוכרים אלא בדבר שהוזמנו העדים בו ואפשר לומר בענין אחר שרבינו מפרש דהא דאמרינן בפ' גט פשוט לברר קאמינא הכי קאמר הא דאמינא יבאו פלוני ופלוני ויעידו לא לענין שאם לא באו או אם באו ואמרו להד\"מ תתחייב לשלם אלא לכך אני אומר יבואו פלוני ופלוני ויעידו כדי שתפטר משבועה ואין הכי נמי דאפילו לא באו או באו ואמרו להד\"מ בשבועה סגי ליה והיינו ההיא דפ' שבועת הדיינין דכי אמרו להד\"מ נאמן ובשבועה וה\"ה שכתב שנראה מדברי רבינו כדעת הרבה מהמפרשים שכתבו שאם באו אותם פלוני ופלוני והכחישוהו חייב לשלם טעמו מדנקט רבינו לא באו או שמתו או שהלכו למדינה אחרת משמע דוקא בהני גווני הוא דישבע היסת אבל אם הכחישוהו אינו נאמן דאם לא כן לישמעינן הא וכ\"ש הנך ולי נראה שאין זה הכרע דאיכא למימר דאורחא דמילתא נקט שאם הם נמצאים למה אינם באים: כתב עוד ה\"ה ולא אמרו צריך לברר אלא בדין תביעת קרקע ובבא לידון בשטר וחזקה כלומר וזה כבר כתבו רבינו ברפט\"ו: " + ], + [], + [], + [ + "אף על פי שהמטמין עדים אינה עדות וכו' אבל אם טען משטה הייתי בו וכו' או שלא להשביע עצמי נתכוונתי וכו'. ליכא למידק מהכא דסבר רבינו דמצי למיטען שלא להשביע אפילו כשהלה תובעו דאמאי דכתב ברישא וכן האומר לחבירו מנה לי בידך ואמר לו הן כתב או שלא להשביע עצמי נתכוונתי דאפשר דטענת משטה ולהד\"מ קאי אאומר לחבירו מנה לי בידך ושלא להשביע עצמי נתכוונתי לא קאי אאומר לחבירו מנה לי בידך: " + ] + ], + [ + [ + "המודה בפני עדים וכו' ואמר להם בדרך הודייה. למד כן רבינו מדתנן פרק זה בורר שאם אמרו הוא אמר לנו שהוא חייב לו מנה או איש פלוני אמר לנו שהוא חייב לו מנה לא אמרו כלום עד שיאמרו בפנינו הודה שהוא חייב לו מנה מפרש רבינו דה\"פ ואם אמרו העדים הוא אמר לנו דרך שיחה שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה כלומר בדרך הודייה ובגמרא מסייע לרב יהודה דאמר צריך שיאמר אתם עדי כלומר אם לא הזכיר לו הודייה וכן מצינו דכל היכא דקאמר התם בגמרא שיכול לומר משטה אני בך לא הוזכר לשון הודייה ויש הוכחה לזה מדגרסינן בירושלמי פ' זה בורר אהא דתנן שאם אמרו העדים הוא אמר לנו שהוא חייב לו אינו כלום כלומר עד שיאמר בפנינו הודה שהוא חייב לו מאתים זוז ר' יוסא בשם ר' יוחנן אמר אם היה מתכווין למסור לו עדות עדותו מתקיימת ומפרש רבינו דה\"ק אם כמוסר דבריו דרך הודייה לא דרך שיחה: וכתב הטור בסימן פ\"א בשם הרמ\"ה אם אמר הריני מודה בפניכם אין צריך לומר אתם עדי דע\"כ לא אמרינן דצריך לומר אתם עדי אלא כשלא אמר בלשון הודאה אבל אם אמר בלשון הודאה אין צ\"ל אתם עדי דתו לא מצי לומר משטה אני בך וכן כתב בעל התרומות בשער מ\"ב: ודע שעל מה שאמרו אדם עשוי שלא להשביע את בניו כתבו התוס' וא\"ת דאמרינן בפרק גט פשוט שכ\"מ שהודה אצ\"ל אתם עדי משום דאין אדם משטה בשעת מיתה ואמאי לא אמרינן דאמר הכי שלא להשביע את בניו ויש לומר שתבעו והודה לו דלא שייך טענת שלא להשביע וכן כתב הרא\"ש דכשתבעו לא שייך לומר שלא להשביע את עצמו וכעין זה דעת רבינו דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כשאין התובע שם אבל כשהתובע שם אינו עשוי להודות שלא להשביע את עצמו פן יתבענו זה וה\"ל כאילו תבעו והודה לו דלא שייך למימר ביה אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וההיא דפ' גט פשוט לדעת רבינו מתוקמא אפילו כשלא תבעו אלא שהתובע שם דכיון דבשעת מיתה ליכא טענת משטה הייתי בך וכיון שהתובע שם ליכא טענת שלא להשביע את בניו ויש להוכיח עוד כן מהירושלמי שכתבתי בסמוך אם היה מתכוין למסור לו עדות דמתיבת לו איכא למידק שהתובע שם והוא מודה בפניו עדותו עדות לענין שאינו יכול לטעון ולומר שלא להשביע את עצמי הודיתי: " + ], + [ + "הרי אלו כותבין ונותנין והוא שיהו ב\"ד מכירין את שניהם וכו'. זה נלמד מדתנן בפ' גט פשוט (דך קס\"ז) כותבין גט לאיש אע\"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע\"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן: " + ], + [ + "ב\"ד של שלשה שהיו יושבין מעצמן וכו'. רבינו מפרש דעד דקבעי דוכתא היינו שיהיו יושבין במקום הקבוע שלהם אפילו לא כנפינהו איהו אלא שהיו יושבים שם מעצמם וגם לא אמר הוו עלי דייני אם שלחו לו דמזמני ליה לב\"ד כותבין: " + ], + [], + [ + "\n וכן ", + "מי שנתחייב שבועה בב\"ד ויצא ואמר נשבעתי וכו'. כתב ה\"ה בשם רבינו האיי גאון שאם היה חייב שבועת התורה וכו'. ואני אומר שאין כן דעת רבינו שכתב בסוף הלכות שותפים שאין משביעין היסת אלא אם טענו דבר שאם יודה בו חייב לשלם ממון אבל דבר שאפילו הודה בו אינו חייב אלא שבועה אינו נשבע עליו אפילו על ידי גלגול: " + ], + [], + [ + "מי שהודה בב\"ד וכו' שהרי לא הכחיש עדות וכו'. כלומר ואינו דומה לדין הנזכר בפ\"ו אצל מנה הלויתיך ואמר לא היו דברים מעולם. הר\"ן בריש מציעא כתב על דין זה דדבר תימה הוא והוא ז\"ל דקדק שם מהא דאמרינן מה לפיו שאינו בהכחשה והזמה בהפך וצ\"ע: " + ], + [ + "יש לטוען בב\"ד לחזור ולטעון טענה אחרת וכו'. כתב הרשב\"א בתשובה מפני שראיתי שטען אפילו הודיתי יכול אני לחזור בי ולסתור טענותי הראשונות כל זמן שלא יכחישוני עדים וזה שבוש וכמדומה שנשתבש במה שראה בהלכות טוען להרמב\"ם ודעו שלא נאמרו דברים הללו במה שמודה הטוען לנטען ושמתחייב עצמו בב\"ד באותה טענה שא\"א לטעון ולחזור בב\"ד מחיוב לפיטור אלא מפיטור לפיטור, ומפיטור לפיטור נמי דוקא כל שלא באו עדים והכחישוהו בטענתו הראשונה כיצד מחיוב לפיטור כגון שטענו ואמר לו מנה לי בידך א\"ל הן ואח\"כ חזר ואמר להד\"מ אינו חוזר וטוען שהרי הודה במה שטענו הלה כיוצא בו מנה לי בידך בשטר זה וא\"ל מנה שבשטר זה עשרים דינרין יש בו רבית ואמר לו הטוען כן היה אם חזר ואמר לא היה בו רבית אינו נאמן ואפילו באו עדים ואמרו אנו היינו בשעת הלואה ובפנינו מנה לו כל אותו סך הכתוב בשטר ואח\"כ לא זזה ידנו מתוך ידו אפ\"ה הוא נאמן לחובתו יותר ממאה עדים וכדאמרינן בפרק שבועת הדיינים האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אבל מפיטור לפיטור יכול לטעון ולחזור ולטעון כל שלא באו עדים כיצד הרי שא\"ל מה אתה עושה בתוך שלי השיבו מפני שבית זה של אבי היה והביא הטוען עדים שמת אביו מתוכה מעתה אין הנטען נאמן לומר אין של אביך היה ולקחתיו ממנו אבל אם קודם שבאו עדים וחזר ואמר אין של אביך היה ולקחתיו ממנו נאמן וכן אם א\"ל מנה לי בידך ואמר להד\"מ ובאו עדים ואמר שלוה וחזר וטען אין לויתי ופרעתי אינו נאמן אבל אם קודם שבאו חזר וטען שלוה ופרעו וז\"ש הרב לא זולת עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "והורו הגאונים וכ'ו. בפרק שאחר זה כתב שאין דעתו נוטה לזה: " + ], + [], + [ + "אין כל הדברים האלו אמורים וכו' מפני שאין לו טוען. כלומר שאין הלה טוען הפקדתיו אצלך או השאלתיו לך והוה ליה כטוען שמא שאין זה נשבע כמו שנתבאר בפ\"א: " + ], + [ + "מכאן אתה למד וכו'. תימה דדברים פשוטים הם במ\"ש בראש הפרק ומאי קמשמע לן במה שאמר מכאן אתה למד היא היא. ואפשר שבא ללמוד מכאן דלא אמרינן מגו לאיפטורי משבועה ואם לא כן כי אמר שלך היא אבל אתה חייב לי וכו' לא היה לו לישבע אלא היסת: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ספינה וכיוצא בה וכו' תפסוה בית דין וכו' אין שומעין להם וכו'. כתב הר\"ן ז\"ל בין תפסו ברשות כגון שאמרו להם שניהם לתפסו בין תפסו שלא כדין לא מפקינן שכיון שבא ליד ב\"ד אין ראוי שיוציאוה מרשותם עד שיתברר הדבר ומי שחולק בזה ואומר דדוקא היכא דתפסי ברשות אבל שלא ברשות מפקינן דהוה ליה כטועה בדבר משנה וחוזר אין בדבריו כלום וכו': " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "הביא ראובן עדים וכו' ויראה לי שהדין הזה אינו אלא בכפרים וכו'. ותמהני על זה שיותר טירדא יש בשווקים שבעיירות ממה שיש בשווקים שבכפרים ואפשר דשווקים דקאמר היינו ירידים פיירייא\"ש בלעז דכשהם בכפרים מתאספים עם רב ביותר משום דרויח להו עלמא טובא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכיון שמיחה בשנה ראשונה וכו' אבל צריך שלא יהיה בין מחאה למחאה שלש שנים גמורות. עיין בדברי ה\"ה בפט\"ו אצל ראובן שהיה בתוך שדה וכו': " + ] + ], + [ + [ + "אבל שדה הבעל וכו' ושדה האילן אינם מיום ליום וכו'. וא\"ת הא אמרינן דטעמא דסגי בעדי חזקה משום דטפי מתלת שנין לא מזדהר איניש בשטריה וא\"כ אע\"פ שאכלה שלש תבואות כל שלא עברו שלש שנים נימא ליה אחוי שטרך. תירץ נמוקי יוסף דלאו בשנים תליא מלתא אלא באכילת הפירות שכיון שאכל שלש פעמים מפרי אחד ולא מיחה בטוח הוא שלא ימחה שוב תדע דבאכילת הפירות תליא מלתא מדאמרינן (ל\"ו) תפתיחא או אפיק כורא ועייל כורא לא הוי חזקה ומאי לא אמרינן דכיון שעברו שלש שנים לא מזדהר אלא ודאי כדאמרן: " + ], + [ + "הביא עדים שהיה דר בחצר זו שלש שנים וכו'. נראה שסובר רבינו דהא דאמרינן דמודה מר זוטרא אי לא טעין המערער לייתי סהדי דדר בה תלת שנין ביממא ובליליא לא טענינן ליה מודה שאם המחזיק או העדים שמעידים שדרו בה רוכלים אינם מצויין בעיר טענינן בשביל המערער ואמרינן למחזיק שיביא עדים שהחזיק בה שלש שנים ביום ובלילה דכיון דרוכלים הם מסתמא לא דרו בה ביום ובלילה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אכלה בפני האב וכו'. כתב הרב המגיד ומה שכתב אבל אם מכר וכו' וכ\"נ מדברי רבינו שלא הזכיר שטר עכ\"ל. אומר אני שנעלם מעיני ה\"ה מ\"ש רבינו בפרק ט\"ו גבי ראובן שהיה בתוך שדה ובא שמעון וערער עליו שנראה מדבריו שם שצריך מכירה בשטר שכתב והלא שטר מקויים בידי שאני לקחתיה מלוי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אריס של בתי אבות וכו'. כתב ה\"ה ופר\"ש שכל זמן שאריס זה מתעסק בה לא הויא חזקה וכו'. ואני אומר שזה אינו כפירוש רבינו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל אם יצא עליה קול שהיא של יתומים אינו נאמן וכו'. כתב הטור בסי' קמ\"ט שכן כתב רבינו האיי ופירש הרב רבינו יונה דבריהם שאם יצא הקול בחיי האב קודם שהחזיק בו שלש שנים שהיתה משכונא בידו לשנים ידועות וכל השנים ההם אחרי מות אביהם לא הוי חזקה שאין מחאה גדולה מזו והיה לו ליזהר בשטרו כיון שיצא הקול שבמשכונה באה לידו שמפני הקול לא הוזקק אביהם למחות אבל אם החזיק בה שלש שנים בחיי האב קודם שיצא הקול הוי חזקה ומקבלים עדי החזקה אפילו בפני הקטן וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא\"ש ז\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "טען המערער ואמר וכו'. כתב הטור בסי' קמ\"ו וז\"ל וכתב הר\"י ברצלוני דוקא במזכיר היום שמכר לו אבל אם אינו מזכיר היום אינו צריך להביא ראיה שהיה כאן ביום שקנאה לפי שאינו נזכר על היום ואפי' אם יאמר המערער אמור באי זה יום קנית אותה אין מזקיקין אותו לכך וכ\"כ הרמ\"ה שצריך המחזיק להביא ראיה ודוקא בשעת חירום אבל שלא בשעת חירום אע\"ג דאמר ליה מינך זבינתה ביום פלוני אין צריך להביא ראיה דההיא יומא הוה בהדיה דמגו דאי בעי אמר ביומא אחרינא הואי בהדך או מילי מסרת לי כי אמר נמי בההוא יומא הוינא בהדך וזבינית מינך נאמן וכן כתב א\"א הרא\"ש עכ\"ל: " + ], + [ + "מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו וכו'. כתב הרב המגיד ומה שכתב ואם החזיק בדרך וכו' נראה שהוא כשמחזיק בו שיעור חזקה כדינו וכו'. אין דברי ה\"ה נראין בעיני דאם כן פשיטא אלא בשאחר שאבדה לו דרך שדהו אמר שהכירה והחזיק בה אפילו בע\"כ של זה אין מסלקין אותו ממנה וטעמא משום דודאי דרכו אצל זה היא כשמחזיק בדרך ואמר זו היא דרכי אין בידינו לסלקו ממנה אלא בראיה ברורה: ", + "סליקו הלכות טוען ונטען בס\"ד" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות טוען ונטען", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Mishpatim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c9b54166d8e38221b9efa21992a9bd91979d2bae --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,583 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Divorce", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionNotes": "", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות גירושין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Nashim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "וכן הכותב לאשתו הרי את בת חורין. בריש קידושין (דף ו') ובפרק בתרא דגיטין (דף פ\"ה:): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב וכו' ואם א\"ל אח\"כ הרי הוא גיטך ה\"ז גט. בפ' הזורק (גיטין דף ע\"ח): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בד\"א כשהיה הגט בכתב יד סופר וכו' הרי זה פסול ופוסל לכהונה. תמיהא לי כיון דתנן שאם נשאת הולד כשר מה היה צריך לומר שפוסל לכהונה לפיכך נראה דט\"ס הוא ובספר כתיבת יד אינו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "העדים שחותמין על הגט צריכים להיותם יודעים וכו' והוא שיכירו לשון הגט. כתב המפרש פירוש באי זה לשון נכתב אם עברית אם יונית וכו' ואין לומר שיבינו לשון הגט וכו' ואם אין יודעים לקרות איך יבינו אם אחרים קוראים לפניהם עכ\"ל. ואיני מבין דבריו שאע\"פ שאינם יודעים לקרות למה לא יבינו הלשון כשקורים לפניהם. ומ\"ש ועוד שקולא הוא שהקילו בגיטי נשים וכו' אם נאמר שצריכים שיבינו לשון הגט ומשמעות הגט חומרא הוא, גם זה איני מבין שבגט אע\"פ שאינם יודעים לקרות כיון שהם יודעים לשון הגט קורים בפניהם וחותמים אבל בשאר שטרות אין חותמים אלא אם כן יודעים לקרות השטר כתבו ולשונו. והטור כתב וז\"ל הרמב\"ם כתב והוא שיכירו לשון הגט ונראה דאפילו אין מכירים לשונו אם הקורא לפניהם מתרגמו לפניהם שפיר דמי עכ\"ל. ואפשר שגם רבינו סבור כן אלא דלא נחת למיתני אלא בשקראו בלשון שהוא כתוב. ויותר נראה לומר דבדוקא נקט רבינו שיכירו לשון הגט דאז לא הוי אלא כעין גילוי מילתא בעלמא אבל אם אינם מכירים לשון הגט הוי כעד מפי עד. וכן נראה שהבין הטור דברי רבינו וגם מדברי הרשב\"א בפרק שני דגיטין משמע שהבין כך דברי רבינו ואפשר דיליף לה רבינו מדגרסינן בפ\"ב דגיטין (דף י\"ט:) האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי והא לא ידעי למקרייה בדידעי ואם איתה לוקמה בדלא ידעי וקראו אחר לפניהם וקמ\"ל שסומכים על מה שקוראים לפניהם אע\"פ שאינם מכירים הלשון אלא ודאי צריך שיכירו הלשון: " + ], + [ + "אע״פ שחתימת העדים בגט מדבריהם וכו'. בפרק השולח (גיטין דף ל״ו) ופירש רש״י מפרשים שמותיהם ראובן או שמעון מעיקרא לא היו חותמים אלא אני פלוני חתמתי עד ולא היה נוקב שמו. מפני תיקון העולם שמאחר שיתפרשו שמותיהם יחזרו אחר יודעיהם ומכיריהם להעיד על כתב ידם. ", + "ומ\"ש וכן התקינו בעדי הגט שאין חותמין אלא זה בפני זה. הטעם ביאר רבינו בפרק ט': ", + "וכן תקנו חכמים שיכתוב זמן בגט. בפ\"ב דגיטין (דף י\"ז). ", + "ומ\"ש ומקום כתיבתו. בפרק הזורק (גיטין דף פ') תנן אם שינה שם עירו פסול אלמא צריך לכתוב שם עירו. ומה ", + "שאמר שמא תהיה אשתו קרובתו ותזנה וכו'. בפ\"ב דגיטין (דף י\"ז) וכר\"י ודבר פשוט שטעם זה לא קאי אלא למה שתיקנו לכתוב זמן ולא על מה שתיקנו לכתוב מקום: " + ], + [ + "גט שיש עליו עדים ואין בו זמן. במשנה פרק המגרש (גיטין דף פ״ו). ", + "ומ\"ש או שהיה מוקדם, דעת רבינו שמאחר שכתיבת זמן בגיטין אינו אלא מתקנת חכמים כששינה בו אינו אלא פסול ודלא כהרא\"ש שכתב שהוא בטל. ", + "ומ״ש או מאוחר פסול, טעמו מפני שתפסיד האשה פירות שמשעת נתינת הגט עד זמן הכתוב בו וגם איכא למיחש לבת אחותו שתוציא גיטה ותאמר קודם נתגרשתי ואין זמנו של גט מוכיח שהרי אנו רואים שהוא מאוחר והוי כגט שאין בו זמן וכן משמע מדאמרינן ביבמות פרק האשה שלום (יבמות דף קט״ז) ההוא גיטא דאשתכח בסורא וכתיב ביה הכי בסורא מתא אנא ענן בר חייא פטרית ותריכית פלונית אנתתי ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא הוה ענן בר חייא אחרינא לבד מענן בר חייא מחגרא דהוה בנהרדעא ואתו סהדי ואמרי דההוא יומא כד איכתב ההוא גיטא ענן בר חייא מחגרא גבן הוה (בנהרדעא) וכו' אמר רבא חיישינן דילמא בגמלא פרחא א״נ בקפיצה א״נ מילי מסר ע״כ. ואי ס״ד גט מאוחר כשר ליחוש דילמא איחרוהו וכתבוהו והבעל והעדים ביומא דאיכתיב גיטא בסורא הוו אלא שאיחרוהו וכתבוהו וכתבו אותו היום שנזדמן לו אח״כ שהיה בנהרדעא ובין לרבא דחייש בין לאביי דלא חייש ה״ל למיחש להא אלא שמע מינה גט מאוחר פסול ולפי זה הא דמשמע בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף ק״ס) x דגט מאוחר כשר ואיתיה נמי בתוספתא היינו גט חוב אבל גט אשה פסול הוא ויש חולקים על רבינו ומכשירים בגט מאוחר. ", + "ומה שכתב או שנכתב ביום ונחתם בלילה שלאחריו וכו'. בפ\"ב דגיטין (דף י\"ח) אמאי דאמרינן כתובתיה דר' חייא בר רב איכתב ביום ואיחתם בליליא כו' עסוקין באותו ענין הוו דתניא אמר ר' אלעזר בר ר' צדוק לא שנו אלא כשאין עסוקין באותו ענין אבל עסוקין באותו ענין כשר ופירשו הרשב\"א והרא\"ש דברייתא דראב\"צ אמתניתין דנכתב ביום ונחתם בלילה קאי ותמהו על רבינו. ונראה שטעמו של רבינו מפני שהוא מפרש דברייתא דראב\"צ לא קאי אגט אלא אשטרות וכדפירש רש\"י ושפיר איכא לפלוגי בינייהו דבשטרות דין הוא להכשיר בעסוקים באותו ענין משום דבקלא תלי מילתא כיון דמזומנים לחתום אית ליה קלא כאילו חתמו אבל בגיטין דאיכא למיחש משום בת אחותו חיישינן שמא יחפה על זנות דאותו יום וגם לפירות איכא למיחש דאע\"ג דכל שעסוקין באותו ענין קלא אית ליה מ\"מ לית להו ללקוחות לאימנועי מלקנות עד שידעו שנתן לה הגט דהא יש לבעל פירות עד שעת נתינה ומשום הכי חיישינן שתטרוף מלקוחות שלקחו ביום הכתיבה פירות שלקטו הבעל או שלוחו בליל החתימה קודם שנתן לה הגט: " + ], + [ + "חתך ממנו הזמן וכו'. שם (דף י\"ז:) אמר ליה אביי לרב יוסף (הא דתנן) שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתם כלומר דחד מהנך ג' גיטין הוא יש עליו עדים ואין בו זמן וכיון דאם נשאת הולד כשר מה הועילו בתקנתן אהני דלכתחלה לא תנשא, גזייה לזמן דידיה ויהביה ניהלה מאי כלומר דלאחר שכתב בו הזמן חתכו ונתן לה הגט בלא זמן א\"ל לרמאי לא חיישינן, ודעת רש\"י לפרש דכי מפרקינן אהני דלכתחלה לא תנשא היינו לומר דכיון שכן לא כתבי לה סופרי הדיינים ולא חתמי עליה סהדי ומש\"ה פרכינן גזייה לזמן כלומר תינח אי לא כתבי ביה זמן כלל דלא חתמי ביה סהדי אבל היכא דכתבי וחתמי ובתר גזייה לזמן מאי ואהדר ליה דלרמאות כזה לא חשו חכמים אבל לעולם גזייה לזמן דינו כגט שאין בו זמן שהוא פסול. ולכן כתב הטור על דברי רבינו איני יודע היאך מכשיר חתך ממנו הזמן דהיינו אין בו זמן וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. ודעת רבינו כדעת ר\"ח שפירש לרמאי לא חיישינן וכשר וכתבו הרשב\"א והר\"ן שטעם דמפרשי הכין משום דמעיקרא אמרינן אהני דלכתחלה לא תנשא פריך גזייה לזמן דנשאת לכתחלה מאי ומהדרינן דלא חשו חכמים לרמאות גדול כזה דאם איתא דכי פריך גזייה לזמן מאי לא פריך אלא מדהולד כשר מאי קשיא ליה הא אהני דלכתחלה לא תנשא כדשני גבי ג' גיטין פסולין ומ\"מ כתבו הרשב\"א והר\"ן שכדברי רש\"י הוא הנכון: ", + "ומ\"ש רבינו או שלא כתב שם היום אלא בשבת ראשונה או שנייה מחדש פלוני וכו'. שם (א\"ל אביי) כתוב בו שבוע שנה חדש שבת מאי אמר ליה כשר ומה הועילו חכמים בתקנתן אהנו לשבוע דקמיה ולשבוע דבתריה ופירש\"י כתוב בו זמנו בשבוע פלוני של יובל ולא כתב אי זו שנה או כתב שנה ולא כתב חדש או כתב חדש ולא כתב שבת או כתב שבת ולא כתב יום. לשבוע דקמיה שאם זינתה תהרג ולשבוע דבתריה לפירות שאם ימכור בהם תוציא גיטה ותגבה. ולפירוש רש\"י משמע דלכתחלה רשאי לכותבו דחשיב יש בו זמן אבל מדברי רבינו משמע דלא מכשר אלא בדיעבד: " + ], + [ + "וכן תקנו שיהו מונין בגיטין למלכות אותו הזמן וכו'. סוף פרק הזורק. ומשמע דעכשיו שאין המלכיות מקפידות בכך לשם מלכות אחרת שאין דרך למנות בו היה נראה דכשר אלא שמדברי רבינו שאחר שכתב וכבר נהגו כל ישראל למנות בגיטין ליצירה וכו' כתב ואם כתב לשם מלכות אותו זמן במדינה שיש בה רשות אותו מלכות כשר משמע דלשם מלכות אחרת פסול. ונראה שטעמו משום דאע\"פ שאין המלכיות מקפידות עכשיו בכך אולי כשיראו שכותבין לשם מלכות אחרת יקפידו ויאמרו שהם מורדים כיון שמחשיבין למלכות אחרת יותר ממלכותם ולא דמי למ\"ש שנהגו לכתוב למלכות אלכסנדרוס דשאני התם דלא שייך לומר שהם מורדים כיון דכבר עבר מלכותו ואין לו שורש וענף. ועוד דבמקום שנהגו ליכא למיחש וכמו שאמר ז\"ל לשם מלכות שאינה מלכות אותה מדינה וכו' אם דרך אנשי אותו המקום למנות בו כשר. וא\"ת אמאי פסל באם כתב בזמן לשם מלכות אחרת ומשום שלום מלכות הא כיון דאין מלכיות מקפידות עכשיו ה\"ל כמו במקום שדרך אנשי המקום למנות לשם מלכות אחרת דאפי' בזמן דקפדי מלכיות מכשרינן משום דכיון דחזינן דלא קפדא מלכות זה כשר. י\"ל דשאני התם שכיון שדרך בני אותו המקום למנות כן ודאי ידעו בני מלכות ולא קפדי אבל כשאין דרך בני אותו המקום למנות כן וזה בא עכשיו למנות לשם אותה מלכות דילמא כי שמעי בני מלכות זו יקפידו אפילו בזמן הזה להחשיבם כמורדים: " + ], + [ + "האומר לשנים כתבו וחתמו וכו' ונתאחר הדבר וכו'. כתב הטור השולח גט ממקום למקום אע\"פ שמקדים הזמן שהרי כותב הזמן מיום הכתיבה שאינו יודע מתי מגיע לידה כשר כיון דאית ליה קלא שהקול יוצא בשליחות הגט וכל אדם יודע שנכתב קודם שנמסר לה ואם תבוא לגבות הפירות שמכר הבעל משלה צריכה להביא ראיה מתי בא הגט [לידה] ופסק ר\"י דכל גט שלא נמסר ביום הכתיבה אין תקנה להכשירו אלא ע\"י שליח דבהכי אית ליה קלא וכו' ואין נראה כן מדברי הרמב\"ם שכתב הרי שאמר לשנים לכתוב גט ולחתום וכו' ונתאחר הדבר ימים או שנים וכו'. ודברי הטור בזה שלא בהשגחה דמה ענין דברי רבינו דמיירי בשלא נכתב הגט עדיין לענין דברי ר\"י דמיירי בנכתב הגט ולא נמסר ביום כתיבתו דכל שלא נכתב עדיין הגט לכולי עלמא אין כותבין יום האמירה וכדאשכחן גבי המקום (ב\"ב קע\"ב) דאמר להו רב לספרי כי יתביתו בהיני כתובו בהיני אע\"ג דמימסרן לכו מילי בשילי ובפרק ט\"ו דיבמות (דף קי\"ז) ההוא גיטא דאשתכח בסורא וכתוב ביה הכי בסורא מתא אנא ענן בר חייא פטרית וכו' ואתו סהדי ואמרי דההוא יומא דאיכתוב גיטא ענן בר חייא מחגרא גבן הוה ואמר רבא אף לדידי הכא חיישינן וכו' אי נמי מילי מסר וכדאמר ליה רב לספרי וכו' ואם איתא דכותבין יום האמירה כי מסר מילי מאי הוי נחזי יום הכתוב בגט אי הוה בסורא. ולישנא דאתו סהדי ואמרי דההוא יומא דאיכתיב ביה גיטא מפורש דאיום שנכתב בו הגט מסהדי והרי הרא\"ש שפסק כדברי ר\"י וכתב בתשובה כדברי רבינו וגם הרשב\"א כתב כדברי רבינו ודברים פשוטים הם: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "כותבין גט לאיש אע\"פ שאין אשתו עמו וכו'. ז\"ל רבינו בפרק כ\"ד מהלכות מלוה אחד השטרות הנכתבים לאחד שלא בפני חבירו ואחד השטרות שאין כותבין אותם אלא מדעת שניהם ושניהם עומדים (כגון שטר שכותבין למלוה או ללוקח) כולם צריכים שיהיו העדים מכירים השמות שבשטר שזהו פלוני בן פלוני וזהו פלוני בן פלוני שמא יבאו שנים ויעשו קנוניא וישנו (שמותיהן) בשמות אחרים ויודו זה לזה כל מי שהוחזק (שמו) בעיר ל' יום אין חוששין לו שמא שם אחר יש לו והוא שינהו כדי לרמות ולעשות קנוניא שאם אתה אומר כן אין לדבר סוף עכ\"ל. תדקדק בו ויאורו עיניך בכמה דברים. הראשון דאע\"ג דתנן (ב\"ב קס\"ז) ובלבד שיהא מכירן אכותבין גט לאיש אע\"פ שאין אשתו עמו איתניא לאו דוקא דהוא הדין כשאשתו עמו דל\"ש ורבותא אשמעינן דאע\"ג דמקילינן לכתוב גט לאיש בלא אשה וסובר לאשה בלא איש לענין ההיכר לא מקילינן דלעולם בעינן שיהא מכירן. ב' דאע\"ג דפרש\"י שיהא מכירן הסופר והעדים וגם רבינו פה הזכיר סופר לאו דוקא דקפידא ליתא אלא לעדים דסופר זה אינו מעלה ואינו מוריד ומה שהזכיר פה סופר אשגרת לישן הוא ולאו דוקא ויותר נראה שפה השמיענו אגב אורחיה דחתם סופר ועד כשר כמבואר בדבריו פ\"ט ולפי שדייק בלשונו כתב פה וכן אם אמר לסופר כתוב גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבין וחותמין שזה הוא פלוני ואשתו פלונית דברישא דלישניה נקט סופר ואח\"כ עדים ובסיפא דלישניה נקט עדים ואח\"כ סופר לסמוך סופר לחתמו דכשכתבו וחתמו בו אסופר נמי קאי אבל סופר שאינו חותם אין צריך שיהא מכיר דבעדים החותמים סגי כדמשמע בפרק כ\"ד מהלכות מלוה דכל כי האי גוונא לא שאני לן בין איסורא לממונא. עוד שלישי איכא למיגמר מלישניה דרבינו דכי אמרינן כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו היינו אפילו הוחזק על פי עצמו כדמשמע ממה שכתב והוא שינהו. עוד ד' איכא למיגמר מיניה דלא סגי בשיכירו שמו ושמה אלא גם שם אביהם צריכים להכיר ונראה דיליף לה מדאמרינן וליחוש לשני יוסף בן שמעון אלמא כי אמרינן שמו היינו שמו ושם אביו. עוד ה' שמעינן מדבריו שגם שם אביו כותבין על פיו אם הוחזק שלשים יום אע\"ג דלא עביד לאיגלויי כל כך כמו שמו משום דאם לא כן אין לדבר סוף. ", + "ומ\"ש רבינו ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים וכו' אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו וכו', בפרק גט פשוט שם (בבא בתרא דף קע\"ב): " + ], + [ + "ומה שכתב ובשעת הסכנה וכו', בפרק התקבל (גיטין דף ס\"ו) תנן מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו ופירש\"י כל השומע קולו ופירש שמו ושם עירו ובגמרא ודלמא צרה היא תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין אף על פי שאין מכירין. ופירש\"י ודילמא צרה היא שמתכוונת היא לקלקלה שתנשא בגט זה ותאסר על בעלה. בשעת הסכנה כגון זה שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי: " + ], + [], + [ + "(ה-ו) הרי שאמרו לו ב\"ד או שנים וכו'. נקט ב\"ד משום סיפא דלא תימא כיון שהם ב\"ד מסתמא לא אמר להם שיכתבו הם והוי כאילו אמר להם אמרו ולא הוי אלא פסול קמ\"ל דלא הוי כאומר אמרו והוי בטל ונקט שנים משום דלא תימא דלא מכשרינן ברישא אלא כשהם ב\"ד קמ\"ל. ", + "ומ\"ש שא\"ל כתובו, כלומר וגם א\"ל חתומו וקיצר רבינו במובן: ", + "ומ״ש ה״ז גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל. בלשון הזה נתחבטו הראשונים כי הרב רבינו דוד הכהן ז״ל כתב שמסופק הרב דשמא הלכה כההיא סוגיא דפרק מי שאחזו (גיטין דף ע״א:) דמשמע שהגט בטל ולכך כתב ומתיישבין בדבר וכו' פי' פסול הוא ודאי דהלכתא כרב ור' יוחנן ור' ירמיה אלא שיש להתיישב בדבר שמא הלכתא כההיא דמי שאחזו והרי זה גט בטל מן התורה וא״כ הויא ספק מגורשת. ואל תתמה למה לא כתב הרב ה״ז ספק מגורשת דלכך קרא הרב ספרו משנה תורה שהוא כותב בקוצר כל מה שנכתב בגמ' וכל היכא דמספקא לן לבעלי הגמרא לא מספקא להו דלדידהו מלתא ברירא באי זו סוגיא הלכה אלא אנן הוא דמספקא לן מטעם זה לא כתב הרב ספק מגורשת אלא כתב שיש להסתפק כאיזו סוגיא הלכה ומזה נבין ונאמר שהיא ספק מגורשת הואיל ומספקא לן כאיזו סוגיא הלכה. והרב רבינו משה אלשקאר ז״ל חלק עליו וכתב דהכי פי' ה״ז גט פסול והרוצה להכשיר מתיישבים בדבר שהוא קרוב להיות בטל דאת״ל שהספק אצלו אם הגט פסול או בטל הל״ל הכי ולא לפשוט שהוא פסול ולמכתב בתר כן כהאי גוונא דאחר שהוא פסול במה מתיישבין אם לא הוי פירושא דמילתא כדאמרן עכ״ל. ונסתייע ממ״ש ה״ה ואם נשאת לא תצא ולי אין משם ראיה דההיא לפרש מ״ש רבינו ה״ז גט פסול על מ״ש רב חסדא כשר ולא תעשה אתא אבל לפי מה שסיים שקרוב להיות בטל אפשר דאפילו אם נשאת תצא. גם נסתייע ממ״ש הר״ן על דברי רבינו נראה דרפויי מרפיא לכאורה משמע דהיינו לומר דמספקא ליה אי הוי כשר או אי הוי בטל. וגם זה אינו מכריח. ולענין ביאור דברי רבינו דבר קשה וזר הוא לומר כפירושו שמאחר שגזר אומר שהוא פסול שיבא להוציא מלב מי שירצה להכשיר גם לדרך ה״ר דוד הכהן קשה שאין דרכו של רבינו לכתוב כל מה שנכתב בגמרא ואינו כותב אלא מה שהוא פסק הדין לדעתו ועוד דמאחר שהוא ספק מה לי שיהיה ספק לבעלי הגמרא מה לי הספק לנו הלכה כדברי מי ועוד מי הגיד לו ז״ל שבעלי הגמרא לא נסתפקו אם הלכה כסוגיא זו או כסוגיא זו. ולכן נ״ל שגזר אומר רבינו שהוא פסול כלומר מד״ס ואם נשאת לא תצא והולד כשר וכותבין לה גט אחר כשר ונותנין לה והיא תחת בעלה ואם אי אפשר לכתוב והיה הבעל ותיק וגירש הרי זה משובח אם אין לה בנים זה הוא משפט הגט הפסול מד״ס בלבד וכמו שנתבאר בפרק עשירי אבל זה שהוא קרוב להיות בטל אע״פ שאין ב״ד מוציאין אותה מ״מ מודיעין לבעל שהוא קרוב להיות בטל ויעשו כל אדם עצמן כותיקין ויגרשו מעצמם אע״פ שיש להם בנים והולד אינו כשר לגמרי ומ״מ אינו ספק ממזר והשתא אתי שפיר שלא כתב ה״ז ספק מגורשת דהוה משמע שב״ד מוציאין אותה שהולד ספק ממזר. והטעם שהחמיר רבינו בפיסול זה יותר מבפסולים אחרים הוא משום דקתני הרי הגט בטל עד שישמיע קולו ומספקא ליה אי האי לישנא דקרי הגט בטל הוי דוקא בטל ממש הוא או דילמא מאחר דטעמא דפסלינן באומר אמרו לאו מדינא אלא משום דילמא אתי לאכשורי אפילו בלא אמר אמרו וכיון דלא מיפסיל אלא משום גזירה לישנא דה״ז בטל לאו דוקא והוה ליה כאומר הרי זה פסול ומשום האי ספיקא החמיר בפיסול זה יותר מבפיסולין אחרים: " + ], + [], + [ + "הבעל שהביא בידו גט חתום וכו'. נראה דאתא לאשמועינן דלא חיישינן שמא כתבו בפיסול כדי לקלקלה דאינו חשוד לקלקלה בידים: ", + "אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וכו' ונמצא הגט בטל או פסול וכו'. לא כתב רבינו דין אם נאבד. ונראה שהוא נלמד בקל וחומר דנמצא פסול שאע\"פ שנתנו בידה כותבין ונותנין משום דלא מקריא נתינה כ\"ש היכא דלא נתנו לה כלל דלא עשו שליחותו דכותבין ואע\"ג דרבה הוה ס\"ל (דף ס\"ג:) דנאבד עדיף מנמצא פסול לדידן דקי\"ל כר\"נ הוי איפכא דנאבד אתי בקל וחומר מנמצא פסול: " + ], + [ + "אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכו'. בפ' התקבל גבי עובדא דההיא דהוו קרו לה נפאתא בעא מיניה רבא מר\"נ כתבו ותנו לשליח מהו סלוקי סליק להו או דילמא לטירחא דידהו חייש א\"ל רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו תיקו והרי\"ף פי' בעיות אלו לענין אם יכולים העדים להיות שלוחים להולכה ואין כן דעת רש\"י שהוא ז\"ל פי' דקאי אמאי דאמרינן בסמוך אי כתוב גיטא מעליא דכותבין ונותנין משום דלא אמר להם ואנחו בכיסייכו שכך כתב כתבו ותנו לשליח שמיניתי וכן עשו ואבד בדרך מי אמרינן עשו כל שליחותן ונסתלקו או דילמא האי נמי עד שיבא לידה ותתגרש עשאם שלוחים לכתוב אלא לטירחא דידהו חש שלא להטריחם בהולכה. א\"ל רבינא לרב אשי ויוליך מהו את\"ל בהך דלא אמר אלא כתבו ותנו לשליח והם כתבו ונתנו לו ואבד דעשו שליחותן דהא כל מה שצוו כתבו ועשו הכא מאי מי אמרינן כיון דאמר כתבו ותנו לשליח ויוליך לה עשאם שלוחים לחזור ולכתוב עד שיגיע לידה לכך פי' להם כל כך או דילמא ל\"ש עכ\"ל. ודעת רבינו שלא לפרש בעיות אלו כהרי\"ף אלא דקאי אעובדא דבסמוך דכתבו תפאתה במקום נפאתא דהיינו נמצא הגט בטל או פסול ונראה מדברי רבינו דלא אמרינן אטו מי אמר להם כתובו חספא והבו לה אלא כי אמר ותנו לה דכיון שצוה לתת ליד האשה דעתו היה שתתגרש באותה נתינה אבל כשצוה לתת ביד השליח כיון שאפילו יהיה כשר אינה מתגרשת באותה נתינה כיון שנתנו גט לידו אפילו יהיה בטל עשו שליחותן משמע דלדידיה היכא דכתבו גט מעליא ונתנו לשליח אפילו אמר ויוליך פשיטא ודאי דעשו שליחותן ושוב אין כותבין ונותנין. ולא כתב רבינו אלא בעיא דויוליך משום דאפילו כי אמר ויוליך לא איפשיטא לן דכותבין כ\"ש היכא דלא אמר ויוליך אלא דאכתי קשה שה\"ל לכתוב דין היכא דלא אמר ויוליך לאשמועינן דבהא נמי אם כתבו ונתנו לשליח גט אחר הויא ספק מגורשת דהשתא דכדאמר ויוליך כתב הויא ספק מגורשת אפשר למיטעי ולמידק דכי לא אמר ויוליך (לא) הויא מגורשת משום דעשו שליחותן. ואפשר לדחוק ולומר דבעיא קמייתא לא מפרש לה לענין אם עשו עדים שליחותן כמו בעיא בתרייתא אלא לענין אם יכולים העדים להיות שלוחים להולכה וכמו שפירש הרי\"ף: " + ], + [], + [], + [], + [ + "בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכו'. משנה פרק התקבל (גיטין דף ס״ז) בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה מעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת אמר רשב״ג אם מעצמו נפל ה״ז גט ואם הרוח דחפתו אינו גט ובגמרא מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו ה״ז גט ומעשה בבריא שאמר וכו' ובתוספתא פ״ד הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה [רשב״ג אומר אם מעצמו נפל וכו'] ורבינו מפרש מתני' כשכתבו ונתנו קודם שנפל ואפשר דמתניתין [כללא קתני] דכל שנפל מעצמו הוה ליה כאומר כתבו ותנו ואם כתבו ונתנו קודם שנפל הרי זה גט x ומסיפא אשמעינן דאם לא כתבו עד שנפל כותבין ונותנין אחר נפילה כל זמן שיש בו נשמה ורבינו נקט חדא ומינה נשמע לאידך: ", + "ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח וכו'. כתב הרב רבינו שלמה בן אדרת תוספתא x ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל כותבין ונותנין שאני אומר מעצמו נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו ע\"כ. [ותימה היאך פסק הרמב\"ם] הפך התוספתא ועוד ספק איסורא הוא ולחומרא ושמא טעות ידי סופר יש בחבורו של רבינו וחסר ממנו אם מיד נפל ה\"ז גט כדברי התוספתא. אחר כך מצאתי בהגהות הראב\"ד שהגיה עליו כך ואמר זה הספק להקל בירושלמי מצאתי אותו אם על אתר נפל הרי זה גט אם לאחר זמן נפל אינו גט (והדין) [וההן] על אתר לא ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחתו ה\"ז גט עכ\"ל. והרא\"ש והטור גורסים בדברי רבינו ה\"ז ספק גט ושהראב\"ד השיג עליו וכתב שהוא ודאי גט כדאיתא בירושלמי. ונראה שהגירסא האמיתית בדברי רבינו ה\"ז גט כדגריס הרשב\"א וכך גירסת ספרים שבידינו ובנפל לאלתר מיירי ואהורג עצמו מיד דנקט ברישא סמוך למאן דגריס ה\"ז ספק גט יתפרש על דרך זו דהיינו בשלא נפל מיד אלא לאחר זמן: ", + "וכן מי שהיה מושלך בבור וכו'. ואע\"פ שהעלוהו ולא הכירוהו. למד כן מדתנן בסוף יבמות (דף קכ\"ב) מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני נשכני נחש והריני מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו. ", + "ומ\"ש רבינו שזה בשעת הסכנה הוא וכו'. שם: ", + "ודע דאמתניתין (גיטין דף ס\"ז) דמי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע את קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופריך בגמרא וליחוש דילמא שד הוא אמר ר\"י כשראו לו דמות אדם אינהו נמי אידמויי אידמו דחזו ליה בבואה (אינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה) דבבואה וכו' ודילמא צרה היא כלומר שמכוונת לקלקלה שתנשא בגט זה ותאסר על בעלה תנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע\"פ שאין מכירין ומשמע דבעינן דחזי דמות אדם ובבואה דבבואה הא לאו הכי אין כותבין וכן נראה מדברי הרי\"ף והרא\"ש וכ\"כ הטור אבל רבינו שהשמיט זה נראה דסבירא ליה דבתר דמייתי תנא דבי ר' ישמעאל לא צריכי לבבואה כלל דכי היכי דלא חיישינן לצרה משום בשעת הסכנה הכי נמי לא חיישינן לשד וכ\"כ בנמוקי יוסף בשם הריטב\"א ורבו: " + ], + [ + "וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט ואם לא הגיע ה\"ז ספק. לפי גירסא זו אם נשתכר הרבה אע\"פ שבריא לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט כלל הוי ספק. והטור גורס בדברי רבינו וכן השכור שהגיע לשכרותו של לוט ואמר כתבו אין כותבין היה הדבר ספק אם הגיע לשכרותו של לוט ה\"ז ספק. ולפי גירסא זו דוקא כשנשתכר כ\"כ עד שאנו מסופקים אם הגיע לשכרותו של לוט אז הוי ספק אבל אם ברי לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט אע\"פ שנשתכר הרבה כותבין על פיו ואפשר דלגירסא זו כל שנשתכר הרבה מספקינן ליה באם הגיע לשכרותו של לוט: " + ], + [ + "אמר כשהוא בריא וכו' ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא ה\"ז פסול. יש לתמוה דבגמרא (דף ע':) משמע דבטל הוי דאמרינן דר\"י מדמי ליה לשוטה וכל עניני שוטה לית בהו מששא, ואפשר דכיון דר\"ל אמר כותבין ונותנין משום דמדמי ליה לישן לית לן לפלוגי בינייהו כולי האי דלר\"י אם כתבו אינו כלום ולר\"ל כותבין לכתחלה (מסתיין דנימא דלר\"י אם כתבו ונתנו אינו כלום) ואכתי קשה דבגמ' אמרינן דטעמא דר\"ל באחזו קורדיקוס משום דסמיה בידן כלומר שרפואתו בידינו כדאיתא בגמרא ומשום הכי מדמה ליה לישן ולא לשוטה משמע דהיכא דלאו סמיה בידן כגון שאר אחוזי רוח רעה זולת קורדיקוס מודה ר\"ל דלשוטה מדמינן ליה וכיון שכן אפילו לר\"ל אם כתבו ונתנו קודם שיבריא אינו כלום וא\"כ ה\"ל לרבינו לפרש דבדסמיה בידן הוא אבל היכא דלאו סמיה בידן בטל נמי הוי ועוד דלא הזכיר רבינו קורדיקוס אלא מי שהיה רוח רעה מבעתת אותו ורוב המבועתים מרוח רעה לאו סמייהו בידן וצ\"ע: " + ], + [ + "מי שנשתתק וכו'. מדברי רבינו למדנו דאע\"ג דאמרינן בגמרא (דף ע') דבדקינן ליה בפירי הוא ז\"ל סובר דלאו דוקא שהרי לא הזכיר בדיקה בפירות אך יש לתמוה עליו שלא הצריך בדיקה אלא ג' פעמים בלבד ובגמרא ובירושלמי משמע דבעינן שש ואין לומר דלעולם שש פעמים בעי רבינו דג' פעמים בסירוגין הם שש דהא כיון דחזינן דאמאי דאמר ר\"נ בסירוגין אקשינן דילמא שיחיא דסירוגין נקטיה עד דשני דבדקינן ליה בתרי הן וחד לאו וכו' א\"כ משמע דשוהה בין שאלה לשאלה מיקרי נמי סירוגין ה\"ל לרבינו לפרושי דהאי סירוגין לאו בשוהה בין שאלה לשאלה היא אלא ששואל שאלה אחרת מעין הראשונה. לכך נראה לי דלדעת רבינו א\"צ לבודקו אלא ג' פעמים ומאי דאמרינן בגמרא חד לאו ותרין הן חד הן ותרין לאו וכו' וכן מ\"ש בירושלמי נכתוב לאשתך נכתוב לאמך וכו' לאו למימרא דכולהו שיתא בעינן דא\"כ ה\"ל למיתני במתניתין בודקים אותו שש פעמים אלא ודאי בג' פעמים סגי ובגמרא או או קא אמרי כלומר או חד לאו ותרין הן או חד הן ותרין לאו וכן בירושלמי או או נמי קאמר נכתוב גט לאשתך נכתוב גט לאמך או לבתך או אחותך. ואכתי איכא למידק דלא כתב שיבדקוהו בחד לאו ותרין הן כדאיתא בגמרא או בחד לאו וחד הן וחד לאו וחד הן כדאיתא בירושלמי כי היכי דלא נימא שיחיא דסירוגין נקטיה. ונ\"ל דס\"ל לרבינו דכי אמרינן בגמרא חד לאו ותרין הן דוגמא בעלמא קא אמרי וה\"ה לחד הן וחד לאו כדאיתא בירושלמי או לכל גוונא דנפקינן בה מידי ספיקא דשיחיא דסירוגין ולפיכך סתם וכלל הכל ", + "במ\"ש וצריכים לבודקו יפה יפה דהיינו לומר שמדקדקים בענין בדיקתו דלא נקטיה שיחיא דהן הן או דלאו לאו. וכ\"נ מדבריו בפירוש המשנה שכתב והרכין בראשו ר\"ל שירמוז בראשו רמיזה תורה תשובה נכונה לשאלה ויפליג בה בכל צדדי הנסיון בכל מה שאפשר עכ\"ל. הרי שלא הזכיר שיבדקוהו בחד הן ותרין לאו אלא תלה הדבר בדעת הבודקים אותו כמו שעשה פה וגם ממה שלא פירש שיבדקוהו ו' פעמים נלמוד שדעתו כמ\"ש דבג' זימני סגי כפשטא דמתניתין: ", + "ומ״ש רבינו וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי וכו' שאין דין מי שנשתתק כדין החרש. בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע״ב) כתב הסופר לשמה וכו' הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ודייקינן קולו לאפוקי מדרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו וכתבוה הרי״ף והרא״ש בסוף פרק התקבל ולפי סוגיא דשמעתין הוה משמע להכשיר בפקח שכתב בכתב ידו שיכתוב גט לאשתו דהא לא ממעטינן אלא חרש ולא ממעיט כתב ידו מדתני קולו כי היכי דלא מימעיט הרכנת ראשו בנשתתק דהא לא ממעט ברייתא אלא חרש שכתב ואפי' במדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר יש לדון ולהכשיר ע״י כתב ידם מדאיתא בפרק מי שאחזו אהא דא״ר כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אמר רב יוסף מאי קמ״ל תנינא נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג' פעמים וכו' א״ל ר' זירא אלם קא אמרת שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע זה הוא חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה כפקחין לכל דבריהם. ופי' רש״י אבל חרש דרב כהנא אינו לא שומע ולא מדבר. ואפשר שזה היה דעת רבינו במ״ש פה דמשמעות פשט דבריו דדוקא בחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא דאין סומכין על רמיזותיו ועל כתבו משום דחשבינן ליה כשוטה אבל מי שנשתתק דהיינו שומע ואינו מדבר כפקח הוא לכל דבריו וסומכין על רמיזותיו ועל כתב ידו והיינו כדשני ר' זירא אלם קא אמרת שאני אלם. ולא כתב רבינו דין המדבר ואינו שומע משום דמכלל דבריו נלמוד דכיון שאינו חרש גמור דינו כדין האלם, ויותר נראה לומר שכל שמדבר דינו כפקח גמור שהרי מתוך דבורו ניכר אם הוא בן דעת ומש״ה לא הזכירו רבינו אבל מדברי הר״ן נראה שסובר כדעת הראשון דמדבר ואינו שומע דינו שוה לשומע ואינו מדבר שכתב אבל מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר הרי הם כפקחים לכל דבריהם ובבדיקה סגי והכי אתמר בפ' מי שאחזו ומשמע עוד מדבריו דלכתיבת ידו נמי בעי בדיקה כי היכי דבעי להרכנת ראשו ומיהו איכא למידק אמאי דא״ר יוסף מאי קמ״ל תנינא נשתתק וכו' אדרבה ה״ל לאותובי ממתניתין דמצרכא בדיקה ג' פעמים ורב כהנא לא מצריך שום בדיקה ור' זירא דאהדר ליה שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע וכו' וזה וזה הרי הם כפקחים לכל דבריהם והיאך הם כפקחים הרי בפקחין לא בעינן בדיקה כלל ונשתתק בעינן בדיקה ג' פעמים. ונ״ל דלמאי דסלקא דעתין דרב יוסף דלא לפלוגי בין אלם לחרש גמור משתמע שפיר דרב כהנא דמתניתין דלהרכנת הראש הוא שהצריכה בדיקה ג' פעמים אבל לכתוב בכתב ידו לא בעי בדיקה דכיון שהיה בו דעת לכתוב כן ודאי פקח הוא ור' זירא אהדר ליה דשאני אלם כלומר מדלא משתמע ממתניתין אלא לאלם אבל חרש גמור אע״פ שעושה מעשה פקח כשוטה חשבינן ליה דשאני אלם מחרש גמור ורב כהנא אתא לאשמועינן דמתניתין דתני אלם לאו דוקא אלא משום דבעי לאשמועינן דין הרכנת הראש ע״י אמירה דלא שייך בחרש גמור דהא אינו שומע לשיאמרו לו נכתוב גט לאשתך אבל אין הכי נמי דכתב ידו דחשיב כהרכין ראשו ע״י שאמרו לו נכתוב גט לאשתך אפי' בחרש גמור מהני אשמעינן דכתב ידו עדיף מרמיזה דכתב ידו מהני כחרש גמור ולא רמיזה ובתר הכי אסיקנא דברייתא דתני עד שישמעו קולו לאפוקי מדרב כהנא ואפ״ה שפיר שמעינן ממתני' דאלם שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין גט לאשתו וא״צ בדיקה דהא לא פליג ר' זירא ארב יוסף אלא משום דמתניתין באלם ודרב כהנא בחרש הא אילו הוה מימרא דרב כהנא באלם היה מודה רבי זירא דשפיר פריך רב יוסף מאי קמ״ל תנינא ומאי דתנינא בשומע ואינו מדבר ומדבר ואינו שומע הרי הם כפקחים לכל דבריהם היינו לומר שאינם כחרשים גמורים דלא מהניא בהו בדיקה מיהו אלם בדיקה בעי ג' פעמים וכדתניא באותה ברייתא בסמוך כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ומתנות אבל מדבר ואינו שומע פשיטא דלא בעי בדיקה כלל שהרי מתוך דבורו יהא ניכר אם הוא בן דעת ואפשר דמשום דשייך למיתני במדבר ואינו שומע שהוא כפקח לכל דבריו לגמרי תנא הרי הם כפקחים לכל דבריהם אע״ג דאלם אינו כפקח לכל דבריו לגמרי שמעינן מהכא דלמאי דאסיק ר' זירא שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע וכו' אלם שהרכין ראשו בעי בדיקה ג' פעמים כדתנן במתניתין ואם כתב בכתב ידו כותבין ונותנין וא״צ בדיקה. ונראה שזו היא שיטת רבינו שכתב גבי הרכין בראשו בודקין אותו ג״פ ואח״כ כתב שאם כתב בכתב ידו הרי אלו כותבין ונותנין ואם איתא דלכתיבת ידו בעי בדיקה ג״פ לערבינהו וליתנינהו, ומ״ש גבי כתב בכתב ידו אם היתה דעתו מיושבת עליו אינו להצריך בדיקה ג״פ אלא לאפוקי שלא תהא דעתו מטורפת וקצת נראה לדייק כן מדבריו שהרי גבי הרכין בראשו דבעי בדיקה ג״פ כתב והרי דעתו נכונה וגבי כתב בכתב ידו כתב אם היתה דעתו מיושבת ומשמע דנכונה ומיושבת תרי מילי נינהו שהרי כתב אח״כ בסמוך גבי חרש גמור אע״פ שדעתו נכונה ומיושבת וכ״נ מדבריו פכ״ט מהל' מכירה שכתב אלם ששומע ואינו מדבר או מי שנשתתק מקחו מקח וכו' והוא שיבדק כדרך שבודקין לגיטין או יכתוב בכתב ידו משמע דלכתב בכתב ידו לא מצריך בדיקה. ומיהו לענין מדבר ואינו שומע שכתבתי בסמוך דפשיטא דלא בעי בדיקה כלל אע״פ שבטור חשן המשפט סי' רל״ה כתב שכך נראה לו רבינו בפ' הנזכר לא ס״ל הכי שהשוה דין המדבר ואינו שומע לדין אינו שומע ואינו מדבר. ואם נפשך לומר דבכתב ידו נמי לא מכשיר רבינו אלא בבדיקה ג״פ וכדמשמע מדברי הר״ן איכא למימר דמאי דפריך רב יוסף מאי קמ״ל תנינא משום דפשיטא ליה דרב כהנא לאו לאיפלוגי אמתניתין דבעי בדיקה ג״פ אתא דס״ל לרב יוסף דכתב ידו היינו הרכנת הראש ומש״ה אקשי ליה מאי קמ״ל תנינא ור' זירא אהדר ליה דמתניתין באלם ורב כהנא אשמעינן אף בחרש גמור ומתניתין דתני אלם משום דבעי לאשמועינן דין הרכין בראשו דלא שייכא בחרש גמור. א״נ אשמעינן דכתב ידו עדיפא מרמיזה דע״י כתב ידו בחרש גמור כותבין אבל לא ע״י רמיזתו ובתר הכי אסיקנא דברייתא דתני עד שישמעו קולו לאפוקי מדרב כהנא ומ״מ שפיר שמעינן שאלם שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין דומיא דהרכנת הראש וכדסבר רב יוסף בהא ורבי זירא נמי משמע דהכי ס״ל דהא לא אהדר ליה אלא משום דמתניתין באלם ודרב כהנא בחרש גמור הא אילו הוה מימרא דרב כהנא באלם הוה מודה דשפיר פריך מאי קא משמע לן תנינא. ודעת בעל העיטור כדעת רבינו שכתב וז״ל אלם שנשתתק מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו דהא בהרכנת הראש סגי וכל שכן בכתב ידו עכ״ל: " + ], + [], + [], + [], + [ + "ואם העכו\"ם מעצמם אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב ה\"ז גט פסול. בסוף גיטין (דף פ\"ח:) אמרינן דגט המעושה בידי עכו\"ם כדין פסול ופוסל שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו ופירש\"י פסול להתירה לינשא ופוסל מן הכהונה משום ריח הגט ומתמהינן מה נפשך אי עכו\"ם בני עשויי נינהו איתכשורי נמי ליתכשר אי לא בני עשויי נינהו מיפסל לא ליפסיל אמר רב משרשיא דבר תורה גט מעושה בעכו\"ם כשר ומה טעם אמרו פסול שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה בעכו\"ם ומפקעת עצמה מיד בעלה א\"ה שלא כדין נמי אפילו ריח גט אין בו ונהוי כשלא כדין דישראל וליפסיל אלא הא דרב משרשיא בדותא היא וטעמא כדין בכדין דישראל מיחלף שלא כדין בכדין דישראל לא מיחלף ופירש\"י בדותא היא דודאי לאו בני עשויי נינהו. כדין דעכו\"ם עכו\"ם שעישוהו להוציא וכדין תורה אף על גב דלאו גיטא הוא גזור ביה רבנן לפסול בכהונה משום דמחליף בכדין דישראל ואתו למימר ישראל נמי שיעשוהו כדין לא פסול וההוא גיטא מעליא הוא עכ\"ל. משמע בהדיא דכדין עכו\"ם מדאורייתא נמי מיפסל ולישנא דר\"נ נמי הכי דייק דקאמר פסול ופוסל דמשמע דלית ביה שום צד אלא שפוסל בכהונה. ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב דכדין עכו\"ם פסול הוא ולא בטל, ואפשר דס\"ל דאע\"ג דאמרינן הכא דהא דרב משרשיא בדותא הוא כיון דחזינן דבפרק חזקת (בבא בתרא דף מ\"ח) פריך גמרא ממתניתין דגט המעושה הא אתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תורה אפילו בעכו\"ם כשר וכו' ש\"מ קי\"ל כוותיה, אבל קשה דאמאי דאתמר הכא בדותא היא אית לן למיסמך ואפילו אי הוה בעי למיחש לההיא דפרק חזקת הל\"ל הרי זו ספק מגורשת ולא למיכתב ה\"ז פסול דמשמע פיסולא דרבנן ואם נשאת לא תצא וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [ + "כל גט שלא נכתב לשם האיש וכו'. משנה ריש פ' כל הגט (גיטין דף כ״ד) קרובה ללשון רבינו ופירשו בגמ' דרישא בסופרים העשויים להתלמד וכתבו שם אינש דעלמא. ומ״ש בכולם אינו גט שפירושו בטל לגמרי כמבואר פ״י ודאמר לסופר כתוב ואי זו שארצה אגרש בו כתב הרי זו ספק מגורשת הוא ממאי דאיפליגו בגמרא דרב סבר כולם פוסלים בכהונה חוץ מן הראשון ושמואל אמר אף ראשון נמי פוסל וכו' וזעירי ורב אסי אמרו כולם אין פוסלין חוץ מן האחרון ור״י אמר אף אחרון נמי אינו פוסל ומדחזינן לכולהו דס״ל אחרון פוסל ה״ל ר״י יחיד לגבייהו ושמואל דאמר אף ראשון פוסל יחיד הוא ולגבי אמצעיים אע״ג דרב ושמואל ס״ל דפסלי כיון דרב אסי וזעירי ור' יוחנן ס״ל דלא פסלי הלכה כרבים והילכך לא פסל אלא אחרון בלבד. וא״ת א״כ היה לרבינו לפסוק באחרון דפסול דהיינו מד״ס ואם נשאת לא תצא ושאר דינין המבוארים בפ״י ולמה פסק הרי זו ספק מגורשת דהיינו אם נשאת תצא והולד ספק ממזר ושאר דינין המבוארים בפ' הנזכר. י״ל דכיון דקי״ל דבדרבנן יש ברירה כדאיתא בפרק משילין (ביצה דף ל״ח) משמע דמאי דאמרינן דבדאורייתא אין ברירה היינו משום דלחומרא אין ברירה אבל לקולא ודאי לא אמרי' דאין ברירה לפיכך אמר לסופר לאי זו מהם שארצה אגרש בו וכתב הסופר על דעת זו וגירש אחת מהן הרי זו x ספק מגורשת ואע״ג דאמרו כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון אפ״ה אחרון לאו פסול לכהונה בלחוד הוא אלא הרי זו ספק מגורשת וכדכתבינן: " + ], + [], + [], + [ + "וכל גט שכתבו שלא לשמה וכו'. פ' המביא תניין (גיטין דף כ') א״ר חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן כלומר ולרבנן לא הוי גיטא וסובר רבינו דכרב חסדא נקיטינן ואע״ג דרב אחא בר יעקב דחי ליה דילמא הוא דקאמר ולעיל נמי אמרינן דיו על גב דיו פטור והרשב״א כתב ולענין פסק הלכה כתב ר' חננאל כיון דלא אמר בהדיא לא כשר ולא פסול חיישינן ליה. אבל הרמב״ם כתב דאינו גט לומר דאין חוששין לו ולא פסלה מן הכהונה ונראין דברי רבינו חננאל דהא לדברי רב אחא גט כשר לכולי עלמא ואע״ג דלקולא לא עבדינן כוותיה לחומרא מיהא לחוש חוששין לו ושמא הזקיקו לרב לומר כן מפני שבמקומה בפרק הבונה (שבת דף ק״ד:) גבי מתניתין כתב על גב כתב פטור אמרינן עלה מתניתין דלא כר' יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' ולא אתמר התם הא פלוגתא דפליג עליה רב אחא דאלמא הא דרב חסדא עיקר ודרב אחא דחיא בעלמא הוא עכ״ל: " + ], + [ + "מי שכתב [גט] לגרש את אשתו וכו'. משנה פרק הזורק (גיטין דף ע״ט:) בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן ובית הלל אוסרין איזהו גט ישן כל שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה ופירש בגמ' דטעמייהו דב״ה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ופירש״י שמא ישהא את הגט שנתים ושלש בין כתיבה לנתינה ויהיו לה בנים ממנו בתוך הזמן ואח״כ יגרשנה בו ולימים כשישתכח הדבר יראו זמן הגט קודם ללידת הבן ויהיו סבורין שנתן משעת כתיבה ויאמרו מן הפנויה נולד כשגירשה והוי פגם ואמרינן התם א״ר אבא אמר שמואל ואם נשאת לא תצא ואיכא דאמרי א״ר אבא אמר שמואל ואם נתגרשה תנשא לכתחלה ופסק כלישנא בתרא וכן פסק הרא״ש וכתב הטור היינו דוקא כשהגט ביד הבעל ונתנו מידו לידה אבל אם שלחו לה ע״י שליח ונתייחד עמה אחר שנתנו לשליח ונתנו לה השליח לא תנשא בו ואם נשאת לא תצא עכ״ל. ואין נראה כן מדברי רבינו שלא חילק בדבר: " + ], + [ + "אמר לסופר כתוב גט לפלונית וכו'. ביבמות פ' ר״ג (יבמות דף נ״ב) אמר רמי בר חמא הרי אמרו אמר ללבלר כתוב לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה ולאשה בעלמא אין זה גט מפני שאין בידו לגרשה בעי רמי בר חמא ליבמתו מהו כיון דאגידא ביה כארוסתו דמיא או דילמא כיון דלא עבד בה מאמר לא תיקו. וקשה דפרק כל הגט (גיטין דף כ״ו:) אמרינן האומר כתבו לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט ומפרש התם טעמא שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. וע״ק דלשון אינו גט משמע אינו גט כלל ואילו גבי גט ישן הרי כתבנו למעלה דאם נתגרשה תנשא לכתחלה ותירץ ר״ת דההיא דפרק ר״ג כשכתב בו זמן שאחר נשואין שהוא זמן הנתינה דאפילו גט ישן לא הוי שלא נתייחד עמה אחר זמן הכתוב בגט והרי זה גט לגרש בו לכתחלה, וההיא דכל הגט שכתב זמן דקודם נשואין וגרע טפי מגט ישן דבגט ישן ליכא אלא יחוד בעלמא ולכך אם נתגרשה בו תנשא לכתחלה אבל התם דכנסה ואיכא ודאי ביאה אינו גט כלל וכ״פ הרא״ש והטור אבל דעת רבינו כדעת רש״י ז״ל שכתב דההיא דפרק ר״ג הוי גט אם נתגרשה ותנשא בו אבל לא תתגרש בו לכתחלה דומיא דגט ישן דמחד טעמא נינהו והא דאמרינן פרק כל הגט אינו גט היינו לומר דלא תתגרש בו לכתחלה ולישנא דגמרא הכי מוכח דאמר עולא מה טעם גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה דמשמע דמשום גזירה הוא ולא מעיקר דינא ולזה כתב רבינו וכנסה וגירשה בו כשר ולא כתב יכול לגרשה בו: " + ], + [ + "מפני תקנת הסופר וכו'. בקצת ספרי רבינו כתוב סופר שכתב טופסי גיטין והניח מקום האיש והאשה וכו' ה״ז פסול וטעות הוא שנפל באותם ספרים, והטור כתב לא יכתוב הסופר טופסי גיטין וכו' והרמב״ם מכשיר לגרש בו לכתחלה אם כתבו וגם גירסא זו טעות היא. ועיקר הנוסחא מפני תקנת סופר התירו חכמים לסופר שיכתוב טופסי גיטין ויניח מקום האיש והאשה וכו' וכן כתב הר״ן שזה דעת רבינו וכן מוכיחים דברי רבינו סוף פ' זה שכתב מותר להניח חש״ו לכתוב טופס הגט לכתחלה וכו' אבל העבד והכותי אין כותבין הטופס לכתחלה ואפילו ישראל עומד על גביו שלא התירו לכתוב טופסי גיטין לכתחלה אלא מפני תקנת הסופר וכן נראה מדברי ה״ה ודין זה משנה פ' כל הגט (גיטין דף כ״ו) הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ואמרי' בגמ' שצריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם ודברים אלו הן הנקראים תורף. ואומר במשנה דה״ה לשטרי מקח והלואה ור״י פוסל בכולן ור״א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה כלומר וגזרינן טופס אתו תורף ופסק רב הלכה כר״א ואפ״ה פסק רבינו כת״ק דס״ל דלא קי״ל בפסקיה דרב דדחינן ליה מקמי דר״י אמר שמואל ורב חנא משמיה דעולא דאוקמוה למתניתין דהכל כשרים לכתוב את הגט ואפילו חש״ו בשייר מקום התורף כדאיתא בפרק המביא תניין (גיטין דף כ״ג) אלמא ס״ל דלא גזרינן טופס אתו תורף: " + ], + [ + "סופר שכתב הגט לשמו ולשמה וכו'. בריש גיטין (דף ד') אמרינן כי לא בעי ר\"א עדי חתימה היכא דליכא עדים כלל היכא דאיכא עדים בעי דאמר רבי אבא מודה ר\"א במזוייף מתוכו שהוא פסול ופירש רש\"י היכא דליכא עדים כלל כלומר כי לא חתימי סהדי עליה כלל שפיר טפי מהשתא דחתימי עליה ושלא לשמה דה\"ל מזוייף מתוכו. ", + "ומה שכתב ויש מי שאומר שאם חתמו העדים שלא לשמה וכו', טעם האומר כן משום דמשמע ליה שהוא מזוייף ממש וכיון דהוא מזוייף הוי בטל, ורבינו אומר שלא אמרו מזוייף אלא כמזוייף לא מזוייף והרי הוא פסול מדבריהם ואע\"פ שאם הרחיקו העדים שני שיטין פסול וכתב רבינו בפרק ראשון שאם נתנו לה בעדי מסירה כשר כבר נתבאר שם הטעם דשאני התם שפיסול הגט ניכר ע\"י חתימה אבל הכא שאין הפיסול ניכר דמנא ידעי שחתמו שלא לשמה חיישינן דילמא אתי למסמך ע\"י חתימה ולפיכך פסול מדרבנן: " + ], + [ + "המביא גט ואבד ממנו וכו'. כתב הטור הרמב\"ם חילק שבמקום שהשיירות מצויות חשיב לאלתר כל שלא שהה אדם שם אע\"פ שעבר שם ובמקום שהוחזק ושנים ששמותיהם שוים לא חשיב לאלתר אא\"כ לא עבר אדם שם ואינו נראה כן אלא אין חילוק ביניהם כדפרישית וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. והנה במה שפי' ה\"ה דברי רבינו אין מקום להשגת הראב\"ד: ", + "ודע שהרשב\"א מפרש דברי רבינו דכי קתני הוחזק באותו מקום איש אחר ששמו כשמו קאי גם להיכא שאין השיירות מצויות ותמה עליו ויש לתמוה על ה\"ה שהזכיר שהרשב\"א כתב שלא ידע טעם לדברי הרמב\"ם ולא כתב איך הרשב\"א הפליג דעת רבינו לדעת אחרת: ", + "אבד במקום שהשיירות מצויות וכו'. כתב ה\"ה ומ\"מ הרבה מהאחרונים פירשו דמתניתין תרתי קתני, והר\"ן כתב על דברי רבינו לא מחוור דכיון שיש לו סימן בחפיסה למה צריך שיכיר הגט דהא קי\"ל בפרק אלו מציאות (ב\"מ דף כ\"ז:) דחמור בסימני אוכף מהדרינן ועוד דכולהו אינשי ודאי קים להו בטביעות עינא ועדיף טפי מסימנא (וכו' וכי אמרינן בגמרא ודוקא לצורבא מרבנן לא משום דע\"ה לא קים ליה בטביעת עינא וכו'.) אבל הכא שהוא עצמו מצאו למאי ניחוש לה אלא ודאי תרתי קאמר מצאו בחפיסה ויש לו סימן בה או שמכירו לגט בטביעות עינא כשר ע\"כ, וכן כתבו התוס' והרא\"ש והרשב\"א והמרדכי: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כתב השם שאינם ידועים בו ביותר וכו'. כתב הריב\"ש בסימן מ\"ג שנראה דהיינו כשאין כותב השם העיקרי בפירוש אלא שכותב השם הטפל בפירוש והעיקרי כולל סתם בלשון וכל שום דאית ליה ולזה הוא פסול (שאין ניכר מתוך הגט שיהיה זה) אבל אם שני השמות כתובים בגט בפירוש אין הפרש בין שכותב זה ראשון או זה (וכ\"כ הרמב\"ם והרמב\"ן בההיא דרובא מרים) דאפילו שרה דמתקריא מרים כשר אפילו לכתחלה ולא פסלו אלא בשכולל מרים שהוא השם העיקרי בלשון וכל שום: " + ], + [ + "הכל כשרים לכתוב את הגט וכו'. כתב ה\"ה דלפוסקים כרב הונא איכא לספוקי אי מכשרינן בדיעבד היכא דכתב נכרי טופס ואם כתב תורף י\"ל שהוא פסול ובטל אע\"פ שישראל עומד על גביו ולפוסקים כרב ושמואל דין הנכרים כדין חש\"ו וי\"ל שהוא פסול לכתחלה אפילו טופס עכ\"ד. ואיכא למידק כי כתב נכרי תורף אמאי בטל דודאי משום דנכרי אדעתא דנפשיה עביד ולא לשמה והא איכא לספוקי דילמא כותב לשמה. ונ\"ל שלזה כיון ה\"ה שכתב ואם כתב תורף י\"ל שהוא פסול ובטל ולא כתב בטל הוא סתם משום דספוקי מספקא ליה כדפרישית ואע\"פ שרבינו כתב דבטל הוא לטעמיה אזיל דבעי בני כריתות לכתיבת גט אבל להרמב\"ן והרשב\"א דלכתוב לא בעי בני כריתות ולא מיפסיל בנכרי אלא משום דאדעתא דנפשיה עביד איכא לספוקי כדפרישית: " + ], + [], + [], + [], + [ + "הכותב גט בשבת וכו'. בנוסחת הטור היה כתוב דין זה בסגנון אחר שכתב וז\"ל כתב הרמב\"ם כתב גט בשבת או ביוה\"כ בשוגג ונתנו לו ה\"ז מגורשת כתבו וחתמו בזדון ביו\"ט אינה מגורשת שהרי העדים פסולים מן התורה. כתבו וחתמו בזדון ביו\"ט ונתנו לה בפני עדים כשרים הרי זה גט פסול עכ\"ל. ולפי זה נקט ברישא שבת ויוה\"כ לאשמועינן דאע\"ג דאילו עשה כן במזיד הוה מתחייב בנפשו וגם אם כתבו בפרהסיא הוה מיפסיל ומטעם דמחלל שבתות בפרהסיא דינו כנכרי אפ\"ה כיון שלא כתבו אלא בשוגג כשר וכ\"ש לכתבו בשוגג ביו\"ט דכשר ובבבא שניה כתב כתבו וחתמו בזדון ביו\"ט דאינה מגורשת וכל שכן בשבת וביוה\"כ, ובבבא שלישית נקט דוקא יו\"ט דמש\"ה פסול ואינו בטל ואפילו כתבו בפרהסיא אבל אילו כתבו בזדון בשבת ויוה\"כ בפרהסיא בטל היה מפני שכתבו מחלל שבתות כנ\"ל לפי נוסחא זו. אבל לפי הנוסחא הכתובה בספרי רבינו שבידינו צריך לפרש דבתרי בבי קמאי נקט שבת ויוה\"כ דבשוגג מגורשת מזיד אינה מגורשת ובבבא ג' נקט יו\"ט דוקא כמו שכתבתי לנוסחא האחרת. ומה שכפל בבבא ג' ביו\"ט נ\"ל שהוא מיותר. ומ\"מ יש לדקדק לשתי הנוסחאות דבבבא קמייתא לא נקט אלא כתב ולא נקט חתמו וכיון דבשוגג הוא אפי' חתמו נמי ואפשר דמשום דלא מתרמי להיות הסופר וגם העדים שוגגין מש\"ה לא נקט בה חתמו. אבל קשה דאי בלא עדי חתימה מיירי הל\"ל ונתנו לה בפני עדים כשרים כמ\"ש בבבא שלישי ותו איכא למידק שכתב ונתנו לה דמשמע דוקא דיעבד ולכתחלה אמאי לא והכי הל\"ל ה\"ז גט כשר ובבבא שניה ה\"ז בטל ולא ה\"ל לאדכורי נתנו לה ולא מסרו לה וצ\"ע. ודינים הללו לא כתב ה\"ה מקומם וכתב בעל מגדל עוז דאיתנהו בפ' מי שאחזו ואני חפשתי כל הפרק בבבלי ובירושלמי וגם בתוספתא בדקתי כל המסכת ולא מצאתי: " + ] + ], + [ + [ + "כתבו באבר. פרק ב' (דף י\"ט) עדים שאין יודעין לחתום רב אמר מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו וכו' ושמואל אמר באבר באבר ס\"ד והתניא ר' חייא כתבו באבר וכו' כשר ל\"ק הא באברא הא במיא דאברא ר' אבהו אמר במי מילין וכו' רב פפא אמר ברוק. ורבינו שסתם ולא חילק בכך נראה שמפרש דלא מפלגינן בין אברא למיא דאברא אלא לשמואל דאמר דאיכא גוונא דכתב אבר דלאו כלום הוא אבל אינך רבנן דלא מוקמי תקנתא לעדים שאינם יודעים לחתום באבר פליגי עליה וסברי דכי תני ר' חייא כתבו באבר ל\"ש באברא ל\"ש במיא דאברא כשר. ", + "ומ\"ש בשחור פירש\"י דהיינו ", + "פחמים ושיחור פירש\"י אדרימנ\"ט: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גט שנכתב באחד מהלשונות וכו' והוא שיהו העדים מכירים לשון הכתב והכתיבה. יש לדקדק דבשלמא לשון הכתב דין הוא שיהו מכירים ע\"פ מ\"ש בפ\"א בעדים שאין יודעין לקרות קוראין לפניהם וחותמים והוא שיכירו לשון הגט אבל מ\"ש והכתיבה איני יודע מה צורך שיכירו הכתב הא בקוראים לפניהם סגי כמו שנתבאר בפ\"א ואע\"פ שמדברי הירושלמי שהביא ה\"ה משמע כדברי רבינו גם על הירושלמי יש לתמוה: " + ], + [ + "ומ\"ש אבל אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחת וכו'. ה\"ה הליץ בעד רבינו להצילו מהשגת הראב\"ד וגם הר\"ן הליץ בעדו והרשב\"א השיג על רבינו למה הכשיר עד אחד בלשון אחד ועד שני בלשון אחר. ונ\"ל דל\"ק דכל חתימה ענין לעצמו וכיון שכל חתימת העד בלשון אחד כשר אבל הגט כולו ענין אחד וצריך שלא יהא כתוב בשתי לשונות וכמ\"ש הר\"ן: " + ], + [], + [], + [], + [ + "והעדים חותמין למטה פלוני בן פלוני עד. לרווחא דמילתא כתב כן שא״צ לכתוב עד אלא כשאינו מזכיר שם אביו אלא שמו בלבד או שמזכיר שם אביו ולא שמו ואז אם לא יכתוב עד פסול לפי שנראה שלא חתם לשם עדות אבל כשחתם שמו ושם אביו אף אם לא כתב עד כשר ומשנה שלימה שנינו בפ' המגרש (גיטין פ״ז:) איש פלוני עד כשר בן איש פלוני עד כשר פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד כשר ואף למה שהתקינו שיהו העדים מפרשים שמותיהם בגט כמ״ש רבינו בפ״א א״צ לכתוב עד: " + ], + [], + [], + [ + "גט שמחק בו אות או תיבה וכו'. כתבו בתוס' בר״פ המגרש (גיטין דף פ״ד ע״ב ד״ה אם כתבו) דמדתנן גבי תנאי דאלא מאיש פלוני ואם כתבו לתוכו אע״פ שחזר ומחקו פסול משמע [דוקא חוץ דלא הוי כריתות חזר ומחקו פסול אבל] שאר מחקים כשרים בגט רק שיעשה קיום המחק קודם שריר וקיים ע״כ, ולפי דברי רבינו שהם בתוספתא ובירושלמי כמ״ש ה״ה כי דייקינן ממתני' דשאר מחקין כשרים הוא בחד מתרי גווני או שאינם מגופו של גט או שחוזר וקיימו: " + ], + [], + [], + [ + "חמשה שכתבו גט אחד לחמש נשותיהם וכו' ואם אין שם עדי מסירה כלל כל מי שתצא מגילה מתחת ידה מגורשת. הטעם שצריך שינתן לכל אחת מהן בעדי מסירה לכתחלה מיהא לדעת רבינו ואם אין שם עדי מסירה כלל כל מי שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת כיון שעדים שחתומים בו חוזרים על כל הגיטין הרי יש בידה גט חתום ואע\"פ שלא נמסר בעדי מסירה כשר לדעת רבינו בפ\"א ובודאי שכל אחת נותנת לחבירתה כשתצטרך ונשאת בו וגובות כתובה על ידו כנ\"ל לפרש דברי רבינו. אבל מדברי הטור נראה שהוא מפרש שמ\"ש רבינו וינתן לכל אחת מהן בעדי מסירה היינו לומר שצריך שיבאו עדי מסירה לפנינו ויעידו שנמסר לכל אחת ואחת והכי מוכחי סוף דברי רבינו שכתב כל מי שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת משמע דברישא אפילו אותה שאין הגט יוצא מתחת ידה מגורשת וטעמא דעדי מסירה מעידים שנמסר ליד כל אחת ואחת: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני וכו' אבל אם אינו ניכר אע\"פ שמסרו בעדים ה\"ז ספק מגורשת. כתב הטור על זה ואיני יודע למה כיון שיש כאן עדי מסירה הם זכורים אם היה בו תנאי ואפשר שר\"ל שאנו חוששים שהסופר מעצמו עשה כן מפני שנזדמן לו הענין בכך עכ\"ל ודברים נכונים הם, וזהו נרמז בדברי ה\"ה שכתב שאין עדי מסירה מוציאין אותנו מידי ספק שני גיטין: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "היתה עומדת בראש הגג שלה וכו'. כתב הר\"ן שתמה הרמב\"ן על מ\"ש נמחק או נשרף קודם שיגיע לה וכו' הואיל ואינו הולך לנוח אינו גט שזה א\"א שאם כדבריו היכי תנן מגורשת כיון שנשרף או נמחק אינה מגורשת. וכתב הר\"ן ליישב דברי רבינו שהוא סובר דברישא דמתני' דהיתה עומדת בראש הגג איכא דרך עליה ודרך ירידה דדרך עליה היינו קודם שהגט מתחיל לירד ודרך ירידה היינו משהגט מתחיל לירד ומש\"ה לא תנא ברישא דמתני' נמחק או נשרף ה\"ז מגורשת משום דאיכא גוונא דלא הויא מגורשת דהיינו נמחק או נשרף דרך עליה אבל בסיפא דהוא למעלה והיא למטה מסתמא לעולם הוא דרך ירידה וכי אוקימנא כגון שהיו מחיצות תחתונות עודפות לאו משום דאית ביה דרך עליה אלא לפי שא\"א לצמצם אוקימנא בעודפות וכי אוקימנא ל\"ש אלא שנמחק דרך ירידה אבל דרך עליה לא הכי מפרש לה ז\"ל ל\"ש דנמחק או נשרף מגורשת אלא דרך ירידה בסיפא דמתני' אבל דרך עליה אינה מגורשת ומ\"מ לא מצי תני ברישא נמחק או נשרף הרי זו מגורשת משום דלאו מילתא פסיקתא היא שאילו נמחק קודם שירד לנוח אינה מגורשת ומיהו ודאי אם נמחק לאחר שהיה יורד לנוח מגורשת עכ\"ל. ולפי זה מ\"ש ", + "רבינו אבל אם נמחק או נשרף וכו' אף על פי שנמחק לאחר שהגיע לאויר מחיצות או אחר שהגיע לפחות מג' טפחים סמוך לגג וכו' אינו גט שכשהגיע לאויר מחיצות או לפחות מג' טפחים סמוך לגג דרך עליה הוא דאינו גט וזהו שכתב הואיל ואינו הולך לנוח כלומר לפי שהוא בדרך עליה אבל אם הגיע דרך ירידה לאויר מחיצות וכו' ונמחק או נשרף ה\"ז מגורשת. וה\"ה מיישב דברי רבינו ע\"פ דרך הר\"ן דדרך ירידה היינו סיפא דמתני' אבל בדרך עליה מפרש דהיינו רישא דמתני' דקתני הוא למעלה והיא למטה אינה מגורשת בכל גוונא בין נמחק בדרך עליה בין נמחק בדרך ירידה וטעמא דכיון שהבעל היה צריך להעלות הגט שלא כדרך תנועה הטבעית לאו למינח קאי פירוש שלא היה כח הבעל דרך הנחתו שהוא בירידה. וא\"ת א\"כ כיון דברישא כל היכא שנמחק או נשרף אינו גט ואפי' נמחק אחר שהגיע לאויר מחיצות וכו' דרך ירידה נמצא שאינו גט עד שינוח ואם כן היכי תנן ה\"ז מגורשת, כבר יישב ה\"ה דנ\"מ אם קדשה אחר משהגיע לאויר מחיצות הגג קודם שינוח א\"נ אם מת הבעל או בטלו בינתים: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כיצד שתי וכו'. רבינו מפרש כפירש\"י דלישנא דנח הוי דוקא הא לא נח ממש אף על פי שהגיע לאויר הפנימית אינה מגורשת. ומכל מקום מה שכתב הטור בשם רבינו שאינו גט עד שינוח בשוליה הוא שלא בדקדוק כמבואר בלשון רבינו: " + ], + [], + [ + "השאילה הבעל מקום בחצרו וכו'. מפשט דברי רבינו נראה שאם הפסל הוא בתוך ארבע אמותיה מגורשת דכל ארבע אמותיה חד מקום מיקרי וכ\"כ הר\"ן בהזורק שכך נראה שהוא דעת רבינו ושצ\"ע מנין לו וכבר השיגו הרמ\"ך: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(יג-טו) זרקו לה ברה\"ר וכו' עד ה\"ז גט פסול עד שיגיע הגט לידה. הרשב\"א בפ' הזורק תמה על דברי רבינו שפסק כרב יהודה שאם היתה ידה עשויה קטפרס אינה מגורשת ואם נח תוך ד' אמות דידה מגורשת דאלמא ס\"ל דרב יהודה למעשה אמרה ואע\"ג דלא מטי גיטא לידה ודוקא תוך ד' אמותיה וכ\"כ הא דאמר ר\"י הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה וכו' וכ\"כ הא דאמר לה שמואל לרב יהודה כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה דמשמע שאינה מגורשת לעולם אע\"פ שנח בתוך ד' אמותיה שלה ואפי' בתוך פישוט ידיה עד שיגיע גט לידה ממש. ולכאורה דבריו נראין כסותרים זה את זה. ונראה שהוא ז\"ל מפרש דהא דא\"ל שמואל לרב יהודה כדי שתשוח ותטלנו לא בא לפרש קרוב לה דמתני' כדפי' רש\"י ויפה פירש דאם איתא ה\"ל לשמואל למימר שיננא כדי שתשוח ותטלנו זהו קרוב לה ככולהו אינך דמפרשים למתני' וכן נמי ה\"ל לפרושי אי זהו קרוב לה ומחצה על מחצה ועוד דגבי מימריה דרב יהודה דהיתה ידה עשויה קטפרס לא הוה מקשינן וכי נפיל לתוך ד' אמות דידה קא נפיל דהא רב יהודה קיבלה מרביה דאין לה אלא כדי שתשוח ותטלנו והוה להו למימר והא כי נפיל לתוך פישוט ידיה קא נפיל דהיא היא סברתו של ר\"י שקיבל משמואל רבו ועוד כי א\"ל שמואל כדי שתשוח ותטלנו זהו קרוב לה דמשמע דחוץ משיעור זה אינה מגורשת הוה לן לאקשויי עליה מדתניא כל שקרוב לה מלו דאתיא כר\"י ודלא כוותיה דשמואל אבל לכלהו אינך ליכא לאקשויי מינה וכמו שכתבתי למעלה ומסתברא דה\"פ לפי שיטתו של רבינו ז\"ל ד\"א שלה כגון שבאה היא ועמדה זכתה בד' אמותיה ואם עמד הבעל חוץ מארבע אמותיה וזרקו לה בתוך ד' אמות שלה זהו קרוב לה וה\"ז מגורשת גמורה לכ\"ע דלא גרע גט משאר דברים ד' אמות קונות לו בכל מקום (וכ\"ש גט שהקילו בו מפני תקנת עגונות עד שאמר ר\"י דקרוב לה שנינו ואפילו ק' אמה כל שיכולה לשומרו זהו קרוב לה והכי מכרעא ברייתא ומינה דכ\"ש דד' אמות שקונות לאדם בכל מקום שקונות בגט לכ\"ע קנין גמור והיינו דאקשינן גבי היתה ידו עשויה קטפרס והא כי נפל לתוך ארבע אמות קא נפיל דבהא ליכא מאן דפליג) וכי זרק לה אפילו חוץ לארבע אמות שלה והיא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו מגורשת גמורה נמי הויא כר\"י וכר' יונתן וכדתניא כוותייהו ומשם תקנת עגונות (וכדאמר ר' אסי א\"ר יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר וא\"נ לקידושין משום לתא דגירושין דכתיב ויצאה והיתה) ובהא אפי' שמואל מודה בה (והא דפרכינן גבי היתה ידה עשויה קטפרס והא כי נפיל לתוך ד\"א דידה קא נפיל לרווחא דמלתא קאמר לומר דבתוך שיעור זה ודאי מגורשת בין שהוא יכול לשומרו בין שאינו יכול לשומרו דאילו חוץ לד' אמות אם שניהם יכולים לשומרו אינה מגורשת ודאי אלא מגורשת ואינה מגורשת) ואתא שמואל וחדית בה דאם באה היא תחלה ועמדה אע\"פ שזכתה בד' אמותיה אם בא הבעל כנגדה ונכנס בתוך אותם ד\"א שלה וזרקו לה אם נפל הגט בתוך כדי שתשוח ותטלנו הויא מגורשת אע\"פ שהגט בתוך ד' אמות שלו נמי אבל למעבד בה עובדא לא עבדי הואיל והבעל בתוך ד' אמות שלה עד שיגיע גט לידה אבל אם בא הבעל ועמד זכה בד' אמותיו ואע\"פ שבאה היא בתוך אותם ד\"א וזרקו לה אפי' בתוך כדי שתשוח ותטלנו אינה מגורשת כלל דזהו קרוב לו דכיון דקדם הוא אין לה באותם ד' אמות ולא כלום וכאילו לא יצא הגט מרשות הבעל כלל דמי ואפי' ספק מגורשת לא הויא ובזה עמדו כל דברי הרב הלכה למעשה ויצא כל סוגייתנו בשלום כנ\"ל. ובזה נסתלקה מעליו טענת הראב\"ד שכתב עליו א\"א תמה אני אחר שהסכימו בסוף שאין מתירין אותה לינשא ואם מת צריכה חליצה מכולם עד שיגיע גט לידה למה הוצרך לאלה החקירות ואולי לדעת את שאינה מגורשת כלל ע\"כ. וא\"א לומר כן שהרי הרב ז\"ל הביא כל צורתן ובנח בתוך ד' אמות שלה וכשיכולה לשמרו כתב שהיא מגורשת ובהא דשמואל אמר ה\"ז גט פסול אלא ודאי עם מ\"ש עמדו דבריו ואין בהם נפתל ועקש עכ\"ל. וה\"ה דחה שיטת הרשב\"א בדברי רבינו וקצת דחיותיו הם דחיות וקצתם הם מתיישבות מתוך דברי הרשב\"א. וה\"ה כתב דרך אחר בדעת רבינו. והר\"ן בפרק הנזכר כתב שדברי רבינו תמוהים הרבה שהוא פוסק כשמואל ואעפ\"כ אינו דוחה דברי ר\"י שהרי כתב ששניהם יכולים לשמרו מגורשת ואינה מגורשת ואם הרב סבר דשמואל לא פליג אדרבי יוחנן מדינא אלא דמחומרא בעלמא אמר כדי שתשוח ותטלנו ומחמיר עוד לומר דאפי' בכה\"ג אינה נשאת אלא לאחר שיגיע הגט לידה מ\"מ ה\"ל לכתוב דכל שהיא יכולה לשמרו שהגט פסול מדבריהם ונ\"מ שאם נשאת לא תצא ובודאי שהוא ז\"ל כך סבור דשמואל לא פליג אדרבי יוחנן וא\"נ פליג כר' יוחנן נקטינן שהרי לענין קידושין הוא פוסק כמותו בפרק ד' מהלכות אישות וכיון שכן למה לא כתב דכל שהיא יכולה לשמרו והוא אינו יכול שאינו פסול אלא מדבריהם בלבד. ונ\"ל שהוא סובר דכיון דהא דר' יוחנן לאו מדינא אלא מתקנתא שהרי אין קניה תלויה בשום מקום בשמירה הילכך אע\"ג דשמואל מודה לר' יוחנן כיון דעקר לה לתקנתא דמתני' לחומרא הדר דינא לדוכתיה דביכולה לשמרו אינה מגורשת גמורה דאורייתא ולפיכך כל שהוא מקרוב לו עד קרוב לה דהיינו כדי שתשוח ותטלנו פסק ז\"ל דהויא לה ספק מגורשת ובכלל זה קרוב לה שיכולה לשמרו והוא אינו יכול לשומרו ועולה על הדרך שכתבתי, ועדיין לפי זה היה ראוי לומר כיון דשמואל עקר לה לתקנתא דקרוב לה מגורשת ביכולה לשמרו משום חומרא דגיטין אף בקידושין היה ראוי לומר כן שהרי לא אמרו בקידושין אלא משום לתא דגיטין ולמה פסק בקידושין דבהיא יכולה לשמור והוא אינו יכול דמקודשת ודאי אבל נראה שהוא סבור דכיון דשמואל מודה לר' יוחנן אלא דבגיטין עקר לתקנתא דיכולה לשמרו לענין שתהא מגורשת גמורה דאורייתא בקידושין סמכינן אתקנתא קמייתא וכל שהיא יכולה לשמור מקודשת גמורה משום דלא חזינן דמעקרא תקנתא דקידושין כלל זה נ\"ל לדעת הרב עכ\"ל. והדרך היותר המתיישב אצלי בדעת רבינו הוא דרך הר\"ן: ", + "ועל מה שהשוה רבינו רה\"ר לרשות שאינה של שניהם כתב ה\"ה שכך הם מוקשים בדיני ממונות אבל הר\"ן בפרק הנזכר תמה עליו שהרי הוא ז\"ל כתב בפרק י\"ז מהלכות גזילה שאין ארבע אמות קונות ברשות הרבים אלא בסימטא ואם כן כשבאה היא תחלה לתוך ד' אמות למה כתב שהוא פסול דמשמע מדבריהם בלבד והרי כל שאינו בכדי שיעור שתשוח ותטלנו אינו אלא ספק מגורשת מטעם יכול לשומרו ובודאי דשיעור שתשוח פחות מד' אמות הוא כדמשמע בפרק מי שהוציאוהו וכיון שכן ביתר מכדי שתשוח ואפילו תוך ארבע אמות ברשות הרבים מגורשת ואינה מגורשת וצ\"ע עכ\"ל: " + ], + [], + [ + "נתן הגט בידה עבדה וכו'. הטור היה גורס בדברי רבינו נתן הגט ביד עבדה והוא נעור והיא משמרתו אפילו היה כפות אינו גט נתנו ביד עבדה והוא ישן והיא משמרתו ה\"ז גט פסול היה כפות ה\"ז מגורשת ולפי זה דעת רבינו כדעת המפרשים. אבל בספרים דידן גרסינן נתן הגט ביד עבדה והוא נעור אם היה כפות ה\"ז גט וכן גורסין הרשב\"א והר\"ן וה\"ה בדברי רבינו וגי' זו בדבריו נראה עיקר דבכפות סגי דומיא דנתנו ביד עבדו שכתב בסמוך דסגי בכפות אלא שלגירסא זו יש לדקדק למה חזר לכתוב ואם היה כפות הרי זו מגורשת אנתן ביד העבד והוא ישן דהא אפי' בהיה נעור הכשיר ברישא וצ\"ע. ודע שעוד חילוק אחר יש בין דברי המפרשים לדברי רבינו והוא היכא דישן ואינו כפות דלדבריהם אינו גט ולרבינו אינו פסול אלא מדרבנן וכבר תמה עליו הר\"ן וה\"ה פה יישב סוגיית הגמרא לדעתו ז\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [ + "במה דברים אמורים בשאבד או וכו'. כדברי ה\"ה נראה מדברי הרשב\"א דכי פריך מדתנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים ואמאי להימניה לשליש לא פריך אלא לר\"ח ואם כן כי שני מי נפיק גיטא מתותי ידיה דלהימניה כלומר שכבר הגט קרוע האי שינוייא ליתיה אלא לר\"ח אבל לרב הונא אפילו בדנפיק גיטא מתותי ידיה צריך שתי כתי עדים. אבל הרא\"ש כתב דכי פריך ולהימניה לשליש פריך גם לרב הונא דאמר בעל נאמן דמ\"מ מתני' איירי בגט שהוא ביד שליש ואין בעל מכחישו ולפי זה כי שני מי נפיק גיטא מתותי ידיה אפילו לרב הונא איתיה, ואפשר שרבינו מפרש כדברי הרא\"ש ודבריו הם ככ\"ע דכי נפיק גיטא מתותי ידיה שלם כל שאין הבעל מכחישו שליח נאמן אפילו לרב הונא: ", + "ודע שמ\"ש רבינו שאם יוצא מתחת ידי שליח קבלה אין צריך עדים היינו דוקא עדי קבלה אבל לעולם צריך עדי אמירה וכן כתב רש\"י והתוספות בפ' התקבל וכן משמעות דברי רבינו דבעדי קבלה דוקא הוא דאמר דא\"צ עדים: " + ], + [], + [ + "כתב רבינו לקמן בסמוך שאין שליח הולכה והובאה צריך עדים. טעמו דכיון דנפיק גיטא מתותי ידיה בדין שיהא נאמן דהא הימניה בעל וכן כתב הר\"ן בקידושין ובפרק האומר. ונתבאר בדברי רבינו פרק ט' דהיינו כשחתומים עדים בגט אבל אם אין עדים חתומים בגט והלך השליח ומסרו לה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת בין בשליח קבלה ובין בשליח הובאה ואזדא לטעמיה שכתב בפרק ראשון שאם עדים חתומים על הגט אפילו נתנו לה בינו לבינה כשר בדיעבד ושליח קבלה שהוחזק בעדים שאמרה לו קבל לי גיטי ידו כיד האשה דמי וכל שיוצא מתחת ידו חתום בחותמיו אפילו נודע לנו שנמסר לו שלא בעדים כשר בדיעבד: " + ], + [], + [], + [ + "אבל הפסולים בעבירה וכו'. כתב ה\"ה ומ\"מ לא ידעתי רבינו מאין הוציא זה הפיסול וכו' וראיתי הרבה מהמפרשים חלוקים עליו עכ\"ל. הרשב\"א תמה על רבינו בריש גיטין וגם כן תמה עליו בסוף פ\"ב דגיטין וגם הרא\"ש חולק עליו: ", + "במה דברים אמורים כשנתקיים וכו'. כתב הרב המגיד זה שכתב רבינו בכאן וכו' ובהשגות כתוב כאן וכו' ואני אומר שאף דעת רבינו כך הוא וכו' עד וזה נ\"ל מבואר בלשונו. ואני אומר שכוונת הראב\"ד לומר שלא היה לו לרבינו לגזור ולומר אינו גט דמשמע שאם נתקדשה לאחר אין קידושין תופסין בה דהא איכא למיחש שמא היום או למחר יתקיים בחותמיו אלא כך הל\"ל לא תנשא לאחר ואם נשאת תצא כל זמן שלא נתקיים בחותמיו דהשתא אין דברי הרב המגיד מעלים ארוכה להשגה. אלא כך צ\"ל שגם רבינו כשכתב אינו גט לא נתכוון אלא לומר שאינה יכולה לינשא אבל אה\"נ שאם קידשה אחר חוששין לקידושיו ולא הוצרך לפרש מפני שסמך על המבין: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וזו היא מסירת מודעא על הגט. ז\"ל הטור כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ואם מסר מודעא ואמר אף אם אבטלנה לא תבטל אם ביטל מודעא ומודעא דמודעי עד סוף כל מודעי הכל בטל כשם שמועיל ביטולו על מודעא אחת כך מועיל על כמה מודעות ועל כל תנאים שהתנה וכך עמא דבר דלא כהרמב\"ם שכתב אמר גט זה שאכתוב לאשתי בטל הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא זאת ה\"ז בטל וכו' וכתב הראש עוד על דברי רבינו ולדבריו לא הבנתי תקנתו שמא מתחלה מסר מודעא למודעא. ואולי שכך פי' דבריו מתחלה כתב אע\"פ שביטל המודעא שהגט בטל היינו שביטל המודעא בסתם אז מודעא דמודעא קיימת לפיכך אין ביטולו מועיל אבל כשא\"ל אמור בפנינו שכל דברים שמסרת שגורמים כשיתקיימו אותם הדברים לבטל זה הגט הרי הן בטלים ואמר הן אז ביטל כל מודעי דמודעי ומועיל הביטול עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [ + "לפיכך נשים שחזקתן וכו'. מה שכתב רבינו אפילו היתה צרתה נשואה לאחר. בירושלמי דיבמות מבואר כדברי רבינו וראיית הרב המגיד יש לדחות דהתם בשעת עדות הויא צרה מה שאין כן כאן: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וחתימה לא ינתן לה וכו' (עיין בפנים). כך היא הגירסא בספרים דידן והרא\"ש כתב בריש גיטין ואם נתקיים בחותמיו תו לא צריך מידי ואם אבד הגט כתב הרמב\"ם ה\"ז ספק מגורשת ואם בא הבעל וערער ה\"ז ספק ממזר עכ\"ל. והרא\"ש אפשר שהיה גורס כמ\"ש ואפשר שהיה גורס כגירסא דידן אלא דמשמע ליה שא\"א לומר שכשאבד הגט וערער הבעל שתהיה אינה מגורשת בודאי דשמא אם היה הגט בפנינו היה מתקיים ולפיכך במקום אינה מגורשת כתב ה\"ז ספק ממזר כלומר שהיא קרובה להיות אינה מגורשת אבל מ\"מ מידי ספיקא לא נפקא לענין אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ולענין שהולד אסור בממזרת כדין ספק ממזר כנ\"ל: ", + "כתב ה\"ה ואם לא נתקיים וכו' מ\"ש רבינו שאם אין הבעל מערער שהוא פסול פירוש אבל אינו בטל וכו'. לא היה צריך לכך דבהדיא תניא בריש גיטין (דף ה':) המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דר\"מ וחכמים אומרים אין הולד ממזר וידוע דהלכה כחכמים, ונתבאר שם דאפילו ר\"מ לא פסיל אלא מדרבנן: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נתנו לה ולא הספיק לומר וכו'. מדברי רבינו שכתב עד שנשתתק נראה בהדיא דאלם שכותב בפני נכתב ובפני נחתם פסול ואע\"פ שבעדות אשה מהני משום עיגונא התם שאני שאינו מצוי כ\"כ שיבאו עדים שמת בעלה ולפיכך סמכו על אלם המעיד בכתב אבל בגט שאפשר להתקיים בחותמיו או שאפשר לשלוח לומר לבעל שישלח גט אחר ע\"י שליח שיאמר בפ\"נ ובפ\"נ לא רצו להקל בו לסמוך על כתב ידו של זה טפי מבשאר עדויות ולא דמי למאי דאמרינן בשלהי פ' שני דגיטין (דף כ\"ג:) דעדיף גט ממיתה מפני שהכתב מוכיח דהתם לענין נאמנות נשים המעידות איתמר ובודאי דטפי איכא להימנינהו בגט מפני שהכתב מוכיח אבל הכא לאו משום נאמנות הוא באלם שכתב בכתב ידו שלא לחלק בין עדות זה לשאר עדויות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(כג-כד) האיש שנתן גט לאשתו וכו' בד\"א כשהתנה עליה הבעל תנאי זה וכו'. הראב\"ד השיג על רבינו לומר שאע\"פ שלא קרא עליו ערער צריך שיתקיים בחותמיו וה\"ה כתב ליישב דעת רבינו. וגם הר\"ן בריש גיטין כתב כדברי רבינו לפי שכל שהוא נותנו לידה או ליד שליח קבלה הרי בשעה שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרש וכיון שאין לחוש שמא יבא בעל ויערער הרי האשה מותרת לינשא אע\"פ שלא נתקיים הגט דכל היכא דליכא למיחש לערער דבעל אין האשה צריכה לקיומו של גט מיהו אם בא בעל וערער יתקיים בחותמיו. אבל הרשב\"א בסוף פרק כל הגט תמה על רבינו מדתנן בפ\"ב דכתובות האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיא אשת איש אינה נאמנת עכ\"ל. ואיני רואה מקום לתמיהא זו דהתם איכא למימר דמיירי בשאין גט יוצא מתחת ידה: " + ] + ], + [ + [ + "המגרש על תנאי אם נתקיים התנאי וכו' לפיכך יש לבעל וכו'. כתב ה\"ה בגמ' מחלוקת בפ' מי שאחזו באומר ה\"ז גיטך אם לא באתי וכו' וכוונתם מבוארת שאין לחוש לדברי ר' יוסי בגיטין כלל וכן הוא דעת רבינו שכתב כאן ואם מת הבעל וכו'. ואני אומר שצריך להתיישב בזה שמאחר שפסק בדיני ממונות כר' יוסי ה\"ל לחוש בגיטין לדבריו לחומרא ולפסוק שחולצת ולא מתיבמת. ואפשר דלגבי מתנה שייך לומר זמנו של שטר מוכיח עליו דאי לא הוה בעי לאקנויי עד לאחר מיתה למה כתב זמן בשטר אבל בגט ליכא למימר הכי דע\"כ היה צריך לכתוב בו הזמן דגט שאין בו זמן פסול הילכך אין זמן הוכחה שנתכוין לגרש מהיום ואפשר דאפילו ר' יוסי מודה בהכי והא דאמרינן דרבי יהודה נשיאה התירה משום דס\"ל כר' יוסי ה\"ק ר\"י נשיאה סבר בגט מאי דסבר ר' יוסי במתנה, וע\"ד זה יתפרש מאי דאמרי מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי כנ\"ל. ועל מ\"ש ה\"ה ועדיין יש לבאר דעת רבינו בפ\"ו מהלכות אישות וכן הדין בגיטין ובממונות ויש לעיין בזה וכו'. י\"ל שקושיא זו שהקשה ה\"ה ליתא דהתם לא מיירי רבינו בשטר כלל דהא לא קאמר רבינו וכן הדין בגיטין ובשטרות אלא בגיטין ובממונות: ", + "ומ\"ש רבינו ואם נשאת לא תצא. הר\"ן תמה על רבינו בדין זה וגם הר\"ש ב\"צ כתב לא נתפרש מנין לו לרב ז\"ל שאין שורש לזה בשום מקום והל\"ל ואם נשאת תצא. ונראה שסובר הרב שאם נשאת קודם קיום התנאי לא מפקינן לה מיניה אלא אמרינן לה שתקיים תנאה ותעמוד בבית בעלה אם תקיים ואם לא קיימתו ודאי תצא מיד ולא קשיא מדידיה אדידיה מקידושין לגיטין דלענין קידושין קידושי שני מבטלין קידושי ראשון לגמרי מקודם שחלו קידושי ראשון באו קידושי שני ומצאו מקום לחול דפנויה היתה לגמרי באותה שעה אבל גירושין נישואי שני אין מבטלין גירושי ראשון ואע\"פ שנשאת קודם שנתקיים התנאי יכולה לקיים תנאה ותעמוד תחת השני. ומה שכתב וכן בגירושין בא לומר שאין הגירושין מתקיימים אלא משעה שנתקיים התנאי ואילך ונפקא מינה לענין ביטול תנאי ותוספת ואבד הגט או נשרף אבל לענין אם נשאת קודם קיום התנאי אע\"ג דלכתחלה לא תנשא לא תצא ותקיים תנאה והשתא מיהא הא איגרשה זה נראה דעת הרב, ומ\"מ אין דבריו מחוורין דהשתא מיהא הא כי אינסבא אשת איש הואי ובזנות בא עליה ואם נשאת תצא דקי\"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל והנכון הוא שאם נשאת תצא עכ\"ל: ", + "ושם נתבאר שאם אמר לה הרי את מגורשת מעכשיו וכו' ויש לה להנשא לכתחלה אף על פי שעדיין לא נתקיים התנאי. כתב הרב המגיד בפרק מי שאחזו הזכירו ברייתא שאמרה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז וכו' כתב הר\"ש ב\"צ בתשובה כשכתב הרמב\"ם ויש לה להנשא לכתחלה סתם הדברים ולא פירש ומ\"מ ה\"ל לכתוב ההיא דע\"מ שתתני לי מאתים זוז דלאחר לא תנשא עד שתתן שהלכה קבועה היא וכתבוה כל המפרשים שאין לדחות ברייתא מפורשת מפני אותה סוגיא שבפ' המגרש שהרי יש לקיים שתיהן כמ\"ש למעלה ועוד שהוא כתב גבי אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חדש שלא תנשא עד אחר י\"ב חדש אע\"פ שא\"א שלא יתקיים התנאי אלא דגזר מת אטו לא מת דמשמע דכל שהוא ביד אחרים לא תנשא עד שיתקיים התנאי וא\"כ צריך טעם מה ראה להשמיט ההיא דע\"מ שתתני לי מאתים זוז וכו' והרמ\"ך תמה עליו ג\"כ בהגהותיו וחתם בצ\"ע עכ\"ל: " + ], + [], + [ + "כיצד מגרש אדם על תנאי וכו'. עיין לקמן בפרק זה בדברי הרב המגיד בבא המתחלת כל המגרש על תנאי שמבטל הגט כגון שהתנה שלא תאכל בשר וכו': " + ], + [ + "וכן אם התנה על פה קודם כתיבת התורף הרי זה ספק גירושין. כתב הרב המגיד מה שכתב רבינו כאן ולמעלה בסמוך וכו' עד זהו דעתו ז\"ל. ורבינו נשאל על זה והשיב מה שעשיתי פסלות זה ספק עיקר זה הוא מה שאפרש לכם וכו' (עיין במגיד משנה בד\"ה וכן אם התנה וכו'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "על מנת שלא תנשאי לפלוני אינו גט וכו'. הרשב\"א בתשובה תמה על דברי רבינו וגם הר\"ן בר\"פ המגרש כתב שדבריו תמוהין דהא משמע דלדברי האומרים דכי אמר ע\"מ שלא תנשאי מודו רבנן לר\"א אפילו אמר לה ע\"מ שלא תנשאי לו לעולם מגורשת כיון שאין התנאי נמשך אלא כל ימי חייו ה\"ל כע\"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני. ונראה שדעתו ז\"ל דהתם שאני מפני שהיא רשאה לשתות יין אחר מיתתו ונמצא שלא נאסרה ביין לעולם אבל זו נאסרה בנשואיו לעולם שהרי כל ימי חייו לא תנשא לו עכ\"ל: ", + "ועל מ\"ש רבינו ע\"מ שלא תנשאי לפלוני עד נ' שנה ה\"ז גט וכו'. כתב הרשב\"ץ שמ\"ש נ' שנה לאו דוקא אלא שתפס לרבותא הזמן היותר רחוק שאפשר שהם ימי שנותינו בהם שבעים שנה והאשה המתגרשת ע\"י עצמה יש לה יותר מי\"ב שנה קרובה לכ' וא\"א להיות אחר זה לפי מנהגו של עולם סכום שלם יותר מנ' שנה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז וכו' חזר ואמר לה בתוך השלשים יום הרי הם מחולים לך וכו'. עיין לקמן בפרק זה בדברי ה\"ה: " + ], + [ + "אמר לה הרי זה גיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז וכו'. כתב הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם מת בתוך ל' יום כיון ששלמו ולא נתנה לו אינה מגורשת לא קבע זמן לנתינתה ומת קודם שנתנה אינה יכולה ליתן ליורשיו שלא התנה עליה אלא שתתן לו ולא בטל התנאי שהרי לא קבע זמן לפיכך אע\"פ שאבד הגט או נקרע קודם שימות הרי זו מגורשת מספק ולא תנשא לאחר עד שתחלוץ, ואיני מבין דבריו כיון שאינה יכולה לקיים התנאי לעולם א\"כ למה לא יתבטל הגט עכ\"ל, וכתב עוד ואם לא נתנה לו בחייו שוב לא תוכל לקיים התנאי אפילו אם תתן ליורשיו דע\"מ שתתן לי משמע לי ולא ליורשי וכיון דלא תוכל לקיים התנאי בטלו הגירושין וחולצת או מתיבמת, והרמב\"ם כתב וחולצת ולא מתיבמת ולא נהירא עכ\"ל, נראה מדבריו שהוא סובר שדעת רבינו שהיא ספק מגורשת ומש\"ה כתב דלא נהירא. ולפי האמת גם לרבינו אינו גט ולא כתב דלא תנשא לזר עד שתחלוץ אלא מפני שלא קבע לו זמן ובין נתנה ליורשים ובין לא נתנה ליורשים חולצת ולא מתייבמת דנתינה ליורשים אינה מועלת כלום וזה ברור בדברי רבינו וכבר נתן ה\"ה טעם לדבריו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "הלכה והניחתו בצדי רשות הרבים וכו'. בפרק הכותב כתב הר\"ן לא ירדתי לסוף דעת הרמב\"ם שכתב בהלכות גירושין פרק תשיעי דבלא מעכשיו מגורשת ובמשוך פרה זו כתב בפרק כ' מהלכות מכירה דבלא א\"ל מעכשיו לא קנה עכ\"ל, ובמ\"ש הרב המגיד נתיישב זה, אלא שיש לגמגם במ\"ש הרב המגיד אבל הגט בכתב היא מגורשת והכתב עדיין הוא קיים ביום שלשים דהא גם בגט אינה מגורשת אלא בנתינה שיתן לה הבעל הגט ולאחר שלשים יום כבר כלתה נתינתו כשם שאתה אומר בפרה לאחר שלשים יום כבר כלתה משיכתו, וצ\"ל דבגט אף על גב דלא אמר מעכשיו אילו הניחתו ברשותה עד לאחר שלשים פשיטא לן שהיא מגורשת בקבלה ראשונה שכיון שלא יצא מרשותה לא הוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע משום דהכא הא איכא נתינה לשם גירושין אלא שאינו רוצה שיחולו הגירושין עד לאחר שלשים יום ואיבעיא לן בצדי רשות הרבים אי כרשות הרבים ממש הן שאפילו ממון גמור שלו יוצא בו מרשותו או דילמא אינו יוצא בהם מרשותה ופשטינן לה מדר\"נ דאמר משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום קנה ואפי' עומדת באגם ואף על גב דההיא בדאמר מעכשיו ובעיין בדלא א\"ל מעכשיו מכל מקום שמעינן מינה דאגם וצדי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו שאילו היו כרשות הרבים גבי משוך פרה אפילו אמר מעכשיו לא קני מטעמא דכתב הרב המגיד שכבר כלתה משיכתו ואינו קונה אלא כשלאחר שלשים יום היא ברשותו וכיון דחזינן דאגם חשוב ברשותו מינה נילף לגט שאם לאחר שלשים יום הוא בצדי רשות הרבים חשיב כאילו הוא ברשותה ואין זה כטלי גיטך מעל גבי קרקע מטעמא דאמרן ואף על גב דלא אמר מעכשיו מגורשת, כנ\"ל לדעת רבינו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "התנה עליה שתתגרש כשיעבור מכנגד פניה שלשים יום וכו'. כתב ה\"ה בפרק מי שאחזו ובגמרא תניא וכו' מאן דמתני לה אמתניתין כ\"ש אברייתא וכו'. לקמן בסמוך בבבא המתחלת הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי וכו' ביאר הרב המגיד מאי זה טעם פסק רבינו לקולא וכ\"כ הר\"ן ובזה נסתלקה מעל רבינו תמיהת הרא\"ש שתמה על רבינו למה פסק לקולא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ה״ז גיטך מעכשיו וכו'. בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע״ב:) אהא דאמר רב הונא גיטו כמתנתו פריך מדתנן ה״ז גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה״ז גט ואם לאו אינו גט ואי אמרת אם עמד חוזר למה לי אומדנא הרי עמד אמר מרי בריה דרב יוסף משמיה דרב שניתק מחולי לחולי והא עמד קתני עמד מחולי זה ונפל בחולי אחר והא הלך בשוק קתני הלך על משענתו והא קמ״ל דהלך על משענתו הוא דבעינן אומדנא אידך אומדנא נמי לא בעינן. והרי״ף לא כתב אלא משנתנו כצורתה ושרבה ורבא לא ס״ל ההיא דרב הונא והשמיט מאי דאקשיה לרב הונא ממתני' ושינויא דמר בריה דרב יוסף משמע דס״ל דלדידן דלא קי״ל כר״ה כל שמת מחולי הראשון אפילו הלך בשוק בלא משענת ה״ז גט דמתני' דקתני אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה״ז גט אעמד והלך בשוק קאי וסתם הלך בלא משענת משמע ואפילו הכי אם מחמת חולי הראשון מת ה״ז גט וכן דעת רבינו שלא חילק בין הלך במשענת להלך בלא משענת וטעמו משום דס״ל ז״ל דההוא שינויא דשני מר רביה דרב יוסף ליתיה אלא אליבא דרב הונא x דאמר גיטו כמתנתו אבל לרבה ורבא דקי״ל כוותייהו אתיא מתני' כפשטא דכל שהלך בשוק בין במשענת בין שלא במשענת אומדין אותו אם מחמת חולי ראשון מת ה״ז גט משום דההיא הליכה לאו כלום היא ובודאי לא נתרפא לגמרי כיון שמת מאותו חולי ראשון: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמר להם כתבו ותנו גט לאשתי אחר השבוע וכו'. כתב הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם אמר כתבו ותנו גט לאשתי לאחר השבוע אין כותבין אלא עד שנה שלאחר השבוע ובשנה אין כותבין ונותנין [אלא] עד אחר חדש שלאחר השנה ובחדש אין כותבין ונותנין אלא עד שבת שבחדש השני אמר כתבו ותנו לה לאחר השבת נותנין (לה) מיום שבת עד יום ג' אמר כתבו ותנו לה קודם השבת כותבין לה מיום ד' עד סוף יום ו' איחרו הזמן שאמר ואח\"כ כתבו ונתנו כגון שאמר אחר החדש וכתבו ונתנו לה אחר שתי שבתות מחדש ב' ה\"ז פסול ע\"כ, וכתב א\"א הרא\"ש על דבריו גם פי' זה אינו נכון דאם צוה לכתוב וליתן לאחר השבוע כותבין מיד אחר השבוע ע\"כ. ויראה שהוא מפרש דברי הרמב\"ם שר\"ל שלא יכתבו עד שנה אחר השבוע ואינו נראה כן מדבריו אלא אדרבה ר\"ל שיכתבו מיד אחר השבוע ואין להם זמן לכתבו אלא בתוך השנה וכן באינך עכ\"ל. ונ\"ל שנוסחא משובשת נזדמנה להרא\"ש בדברי רבינו שהיה כתוב בה אין כותבין עד לאחר שבת שניה וכן היה כתוב בכולן אין כותבין עד לאחר חדש אין כותבין עד לאחר שבת כי כן כתוב בפסקיו לגבי שנה ולפיכך פירש בו מה שפירש אבל הנוסחא האמיתית היא כמו שכתב הטור ופירושו בה ברור וכן פירש ה\"ה וגם הר\"ן בפ' מי שאחזו אלא שתמה עליו על שכתב שאם איחרו לאחר הזמן שאמר ואח\"כ כתבו שהגט פסול כלומר מד\"ס ואם נשאת לא תצא ואמאי והא מידי ספיקא לא נפיק ואפילו אם נשאת תצא. ונ\"ל שאפשר לומר שטעמו של רבינו שכל שהוא אחר שבוע אפילו מופלג לא נפיק מכלל אחר השבוע וכן באחר שנה אלא שחכמים תקנו להזהיר מלכתוב אלא בזמן דלישתמע שהוא אחר ממש סמוך לו והילכך לית ביה אלא פיסולא דרבנן. " + ], + [ + "ועל מ\"ש רבינו כגון שאמר להן לאחר החדש וכתבו ונתנו לה לאחר ב' שבתות מחדש ב' יש לתמוה שלא ה\"ל למימר אלא לאחר שבת ראשונה מחדש שני וכבר תמה עליו ה\"ה. ונ\"ל לדחוק ולומר דה\"ק וכתבו ונתנו לאחר הזמן שאמר דהיינו בשתי שבתות מחדש כלומר בשבת שניה של חדש שני: " + ], + [ + "נתייחד עמה וכו' וק\"ו הדברים וכו'. כתב הר\"ן דבריו תמוהים הרבה שאין זה ק\"ו של כלום דבשמעתין איכא למיחש לקדושין ובנדון שלו ליכא למיחש להכי ועוד היאך כתב בפירוש דאינו גט דהא בשמעתין ספוקי בעלמא מספקי להצריכה גט שני ובודאי דלשמא פייס וביטל השליחות הוא דאיכא למיחש להכי אבל אין מקום לומר שיהא הגט בטל לגמרי וכן דעת הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל וכבר הזכיר זה ה\"ה: " + ], + [], + [ + "אמר לעשרה כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי וכו' ואפילו היה הכותב אחד משני העדים שחתמו בו. בפ' התקבל (גיטין דף ס״ו:) אמרינן דמאן דס״ל דאומר אמרו כשר ס״ל דחתם סופר ועד פסול כלומר שאם הסופר עצמו חותם בגט עם אחר פסול דאי אמרת כשר נפיק מיניה חורבא דזימנין דאמר בעל אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתומו ומשום כיסופא דסופר שלא יתבייש לומר שאין מקבלין אותו בעד מחתמו ליה שאומרת לו שהבעל אמר כן ובעל לא אמר הכי ונמצא בטל הגט ולפיכך מחמת חשש חורבא זו אין להכשיר חתם סופר ועד אבל אמאן דס״ל דאומר אמרו פסול משום דמילי לא מימסרן לשליח [אפילו באומר אמרו] תו ליכא למיחש להך חורבא. ורבינו פסק בפ״ב באומר אמרו הרי זה גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות בטל. וכתב הר״ן נראה דרפויי מרפיא בידיה ותמהני א״כ למה הכשיר חתם סופר ועד דכיון שהוא מסופק באומר אמרו אף בחתם סופר ועד ה״ל לספק שכבר כתבתי דהא בהא תליא. ואפשר דכיון דבגמרא מוכח דלמאי דס״ל באומר אמרו כשר ולא תעשה זאת בישראל משום גזירה דשמא תשכור עדים כדאיתא בגמ' חתם סופר ועד כשר דליכא למיחש לחורבה כיון דלא תעשה כ״ש לדידן דפסלינן אומר אמרו מספיקא דלית לן למיחש לחורבא אבל אין דעתי מתיישבת בכך דאי אנן מסתפקין בדינא אית לן למיזל הכא והכא לחומרא ולית לן למימר כיון דאנן מספקינן לא נפק לן חורבא דדילמא איכא דאיפשיטא ליה דאומר אמרו כשר ונפיק חורבא לחתם סופר ועד ומחוורא דמילתא למיזל הכא והכא לחומרא למיפסל אומר אמרו ולמיפסל חתם סופר ועד וכן דעת ר״י ז״ל ולדבריו הסכים הרמב״ן ז״ל עכ״ל. וי״ל לדעת רבינו דליכא למיחש להכי דמאחר דבגמרא איפליגו בה לית לן למיחש דילמא איכא דפשיטא ליה דכשר. ומ״מ נראה שלא הכשיר רבינו לחתום לכתחלה ולא בא אלא לומר שאם חתם סופר כשר וינתן לה וכ״כ ההגהות: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "וכן אם גירש את אשתו בגט פסול וכו' וא\"צ לחדש הנשואין וכו'. כתב מהרי\"ק בשורש קע\"ב וז\"ל החכם אשר עיניו בראשו ידע ויבין מדברי רבינו משה שיש לחלק בין ספק קידושין לספק גירושין מדלא כלל גבי ספק קידושין דכ\"מ שאמר מקודשת מספק או צריכה גט מספק או הרי אלו קידושי ספק שאם נשאת לאחר תצא והולד ממזר כמו שכלל גבי ספק גירושין אלא ודאי פשיטא דבספק קידושין לא שייך למימר שתצא והולד ממזר ושתהיה ספק ערוה כמ\"ש בספק גירושין דהך קיימא בחזקת היתר דהיינו בחזקת פנויה והך בחזקת אשת איש, ועוד שהרי רבינו משה בפ\"ד דהל' אישות כתב המקדש בפסולי עדות של תורה וכו' עד בפסולי עדות של ד\"ס וכו' אם רצה לכנוס חוזר ומקדש בכשרים וכו' עד וכן כל קדושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי עכ\"ל, הרי לך דלא רצה לסמוך על ספק קידושין להתיר לו לכנוס על סמך הקידושין הללו ואילו בספק גירושין כתב בפ\"י מהלכות גירושין וז\"ל וכן מי שגירש את אשתו בגט פסול או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה ה\"ז מותרת לבעלה ואין צריך לחדש הנשואין ולברך שבע ברכות ולכתוב כתובה עכ\"ל. הרי לך שמחלק בין ספק קידושין לספק גירושין דבספק קידושין צריך לחזור ולקדש מפני שעדיין היא בחזקת פנויה שאינה מקודשת ולכך אין רשאי לכנסה בלא קידושין אבל בספק גירושין עדיין היא בחזקת שהיא אשתו שמספק אין להוציאה מחזקתה ומשום כך מותרת לבעלה וא\"צ לחדש הנשואין, ותדע דמזה הטעם דאוקמה בחזקת א\"א הוא דקאמר רבינו משה דא\"צ לחדש הנשואין מדכתב וז\"ל תצא והולד ממזר וכו' עד וכן מי שגירש את אשתו וכו' או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה ה\"ז מותרת לבעלה ואין צריך לחדש וכו'. ועתה יש לתמוה דמאי וכן דמה ענין לתלות קולא בחומרא ר\"ל דתלה קולא דמותרת לבעלה בחומרא דתצא והולד ממזר ומי יתן טהור מטמא אלא ודאי פשיטא ופשיטא דה\"ק דכי היכי דאמר תצא והולד ממזר משום דמוקמינן לה אחזקתה דהיינו חזקת א\"א לענין שמותרת לבעלה בלא הצרכת לחדש הנשואין אנו מעמידין אותה על חזקתה הראשונה דהיינו חזקת א\"א עכ\"ל. נראה מדבריו דמשמע ליה למהרי\"ק שכשכתב רבינו שאינו צריך לחדש הנשואין היינו לומר שא\"צ לחזור ולקדש, ואין זה במשמע דברי רבינו דא\"כ הל\"ל אינו צריך לקדשה ולא לברך ז' ברכות ומדלא נקט אלא א\"צ לחדש הנשואין משמע ודאי דאינו ממעט אלא נשואין דהיינו ז' ברכות וכתובה אבל צריך הוא לקדשה וכ\"כ ה\"ה בפשיטות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כתב הסופר וטעה וכו'. כתב ה\"ה ופסק רבינו כר' אליעזר וכפירושא דרב אדא. ולא נתן טעם למה פסק כיחידאה ולמה פסק כרב אדא לגבי שמואל, והרי\"ף נתן טעם למה פסקינן כר' אליעזר משום דמפרשי בגמ' טעמיה ומסתברא כדקא פריש רב אדא דדייק מתניתין כוותיה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "במה דברים אמורים בשלא בא עליה הבעל וכו' הרי זו אינה ממאנת. נתבאר בפרק רביעי מהלכות אישות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המגרש את אשתו ונתקדשה לאחר וכו' ואם החזיר הראשון ובעלה לוקה. בפ' עשרה יוחסין (קדושין ע\"א) אמרינן שאם קידש ולא בעל או בעל ולא קידש אינו לוקה ולזה נתכוון רבינו: " + ], + [], + [ + "ובכלל לאו זה וכו'. כתב הרב המגיד וחכ\"א אחד זה ואחד זה אסורה וכו' ומן הסוגיא הזו משמע לכאורה שאם לא נבעלה אין בה לאו אע\"פ שנסתרה אחרי קינוי ומה שאמרו במסכת סוטה שאם בא עליה בעלה בדרך לוקה פי' רבינו לוקה מכת מרדות דכל זמן שלא זינתה ודאי אינו לוקה עליה מלקות גמור מספק עכ\"ל. ויש לתמוה על זה שהרי רבינו כתב בספ\"א מהא\"ב המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאת והיה בעלה כהן ובא עליה אחר כך הרי זה לוקה עליה משום זונה אע\"פ שאין עיקר העדות בע\"א כבר הוחזקה בזונה, וכתב ה\"ה אע\"פ ששנינו ביבמות וחכ\"א מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ואמרו שם מאי נסתרה נבעלה וכו' ולמיקם עליה בלאו וכו' ואע\"פ כן סבור רבינו שאין ישראל שזינתה תחתיו לוקה על לאו (זה) מפני שעיקר הלאו הוי למחזיר גרושתו אחר שנתארסה או שנשאת לאחר וכו' ואע\"פ שחכמים דרשו בו שני דברים מניעת חזרת הגרושה ומניעה לבא אל האשה אחרי אשר הוטמאה וכו' ה\"ל לאו שבכללות וכו' ואין לוקין עליו וכו' זהו דעת רבינו ומפני כן לא מנה בכלל מצות הלאוין שלא לבא על אשתו אחר שזינתה ולא חייב עליה מלקות בספר שופטים ולא בשום מקום וכאן כתב בעלה כהן בדוקא וחייב לו מלקות משום זונה ולא משום טומאה עכ\"ל. וסתירת הדברים מכאן לשם מבוארת ששם כתב ה\"ה שדייק מלשון רבינו שאינו לוקה משום לאו דאחרי אשר הוטמאה וכתב שלא חייב עליה רבינו מלקות בשום מקום ולא זכר שפה כתב בפירוש לוקה עליה משום לאו דאחרי אשר הוטמאה. ועל רבינו קשה דידיה אדידיה שכאן כתב שלוקה עליה ומדייק דבריו בספ\"א מהא\"ב נראה שאינו לוקה עליה וכן נראה מדהשמיטה בפי\"ט מהלכות סנהדרין ולא מנאה בכלל הלאוין שלוקין עליהם וכן נראה שהוא דעתו משום דהוי [לאו] שבכללות וצריך לדחוק ולומר לוקה שכתב כאן היינו מכת מרדות, ויש מי שתירץ דברי רבינו שמ\"ש כאן רבינו שלוקה עליה היינו דוקא כשגירשה והחזירה ואחר כך בא עליה כגון מחזיר גרושתו אחר שנתקדשה לאחר וזו אם גירשה והחזירה אף על פי שלא נתקדשה לאחר לוקה עליה דכי אמרינן אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ארישא דקרא קאי וכתב לה ספר כריתות וכו' לא יוכל בעלה לשוב לקחתה אם היתה לאיש אחר וכן אע\"פ שלא היתה לאיש אחר אם הוטמאה תחתיו וגירשה לא יוכל לשוב לקחתה והשתא ניחא דאין זה לאו שבכללות שאין כאן אלא לאו אחד שלא להחזיר גרושתו אם היתה לאיש אחר או אם הוטמאה תחתיו וניחא נמי שלא מנאה בפי\"ט מהלכות סנהדרין שאין כאן אלא לאו אחד ובפ\"א מהלכות א\"ב מיירי כשבא עליה ולא החזירה ומש\"ה אינו לוקה אם אינו כהן: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה וכו' ה״ז לא תנשא וכו' להבחין בין זרעו של ראשון וכו'. בפרק החולץ (יבמות דף מ״ב) בגמ' יהיב טעמא משום דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ופי' רש״י שאין השכינה שורה אלא על הודאים שזרעו מיוחס אחריו: " + ], + [ + "ומיום כתיבת הגט מונים למגורשת. כתב הרב המגיד פסק הלכה בפרק כל הגט וטעות סופר שאינו אלא בפרק ב' דגיטין ומ\"ש שהוא פסק הלכה כך היא גירסת ספרים אבל בנוסחי דידן אין כתיב בגמרא פסק הלכה והכי איתא בגמרא (דף י\"ח) אתמר מאימתי מונין לגט רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה וכו' ת\"כ דרב ות\"כ דשמואל ואמרינן בתר הכי רב כהנא ורב פפי ורב אשי עבדי משעת כתיבה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי משעת נתינה וכתב הרא\"ש רב אלפס לא הביא אלא ת\"כ דשמואל וכתב וכן הלכתא ודבריו תמוהים למה פסק כשמואל הא קי\"ל הלכתא כרב באיסורי. ועוד דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאינון אמוראי עבדי כרב [ויש ספרים שכתוב בהם והלכתא משעת כתיבה] ומשמע דהרי\"ף אינו גורס אותו מאחר שלא כתבו בהלכותיו עכ\"ל. ונראה שטעם הרי\"ף משום דכיון דרב אשי דבתראה טובא הוא ומאריה דגמ' הוא עביד משעת כתיבה הכי נקטינן וכן פסקו סמ\"ג והרשב\"א והר\"ן והריב\"ש וספר א\"ח: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המארס בתוך צ' יום וכו'. כתב הראב״ד אומר אני מנדין אותו עד שיגרש וכו' ומתני' בבא על יבמתו בתוך שלשה חדשים וכו'. ואיני מבין זה שהרי אמרו בפרק החולץ (יבמות דף ל״ט) אהא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר לומר שמגרשה בגט ומחזירה: " + ], + [ + "וכן גזרו חכמים וכו' שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד וכו'. בפ' החולץ אמרינן דטעמא דלא ישא מעוברת חבירו משום דחסא כלומר שממעכו בשעת תשמיש א\"ה דידיה נמי דידיה חייס עילויה ה\"נ חייס עילויה ופירש\"י שאין אדם מתכוון להרוג הנפש אלא סתם מעוברות למניקה קיימא דילמא איעברה ומיעכר חלבה וקטלה ליה אי הכי דידיה נמי דידיה ממסמסא ליה בביצין וחלב דידה נמי ממסמסא ליה בביצים וחלב לא יהב לה בעל ליתבעינהו ליורשים אמר אביי אשה בושה לבא לב\"ד והורגת את בנה, ומאחר דטעמא דדחסא אידחי ואוקימנא דטעמא משום דילמא איעברא ואיעכר חלבא יש לתמוה על רבינו למה השמיט טעמא דמיעכר חלבא דקם ונקט טעמא דדחסא דאידחי וכתב מהר\"י קולון שטעמו משום דטעמא דמיעכר חלבא אינו כולל דהא כמה נשים דלא שייך בהו ההוא טעמא כגון צמוקי דדים או מת הולד ומש\"ה תלה הטעם בשמא יזיק אשר בו יספיק לכל הנשים עכ\"ל. ועדיין קשה למה לו לתפוס הטעם הדחוי אף אם יהיה כולל כיון דאידחי ליה. לכך נ\"ל דרבינו לא גריס אלא וטעמא דדחסא לעולם איתיה ואע\"ג דאקשי ליה דידה נמי חייס עליה ה\"מ לאהדורי ליה דלא חייס כולי האי על דחבריה כדחייס על דידיה וכיון דלא חייס על דחבריה כדחייס על דידיה איכא למיחש דדחיס ליה שלא במתכוין אלא דאהדר ליה לפי דרכו דאפילו תימא דחייס על דחבריה כעל דידיה איכא למיחש דילמא איעברא ומיעכר חלבא והאי טעמא היה צריך לאומרו כדי לתת טעם למינקת חבירו ומש\"ה קאמר דשייך נמי במעוברת חבירו אבל לפום קושטא עיקר טעמא דמניקת לא הוי אלא משום דחסא דהא ודאי לא חייס על דחבריה כדחייס על דידיה וכמו שכתבתי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והכל נאמנים להעיד לה וכו' שמא יתכוונו לאסרה עליו ועדיין הוא קיים. כתב רבינו ועדיין הוא קיים ללמדנו שאם מת בעלה של זו שהוא קרובם של אלו והלכה ונשאת לאחר נאמנות אלו להעיד שמת בעלה האחרון ולא חיישינן שמתוך שנאתה יעידו כדי לקלקלה שאינן חשודות להעיד שקר אלא להפריד בינו ובינה בלבד: ", + "כתב ה\"ה עוד בגמרא חמות הבאה לאחר מכאן מהו וכו'. וג\"ז לא נזכר בהלכות ובדברי רבינו ולא נתברר לי בזה טעם נכון וכו'. ולי נראה דטעמא דהרי\"ף ורבינו דהאי חששא מדרבנן היא ונקטינן דספיקא לקולא: " + ], + [], + [ + "בא עד אחד והעיד שמת בעלה וכו' ה\"ז לא תצא מהיתרה ותנשא וכו'. דוקא הכא אמרינן דלא תצא מהיתרה אבל בשנים אומרים מת והתירוה לינשא ואח\"כ באו שנים ואמרו לא מת לא אמרינן לא תצא מהיתרה ותנשא עתה לכתחלה ואפילו לאחד מעדיה ואומרת ברי לי שאין מניחין להם ב\"ד כיון שהדבר ספק אלא שאם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי אין מוציאין אותה. והטעם מבואר דשאני הכא דכיון שהתירוה לינשא הוי כאילו שנים אומרים מת וכשבא אח\"כ ע\"א ואמר לא מת אין דבריו של אחד במקום שנים: ", + "ואהא דאמרינן לא תצא מהיתרה הראשון כתב הרא\"ש מתקנה דרבנן שריא לינשא אלא דקאמר גמרא בפ\"ב דכתובות דטוב הוא שלא תנשא משום הסר ממך עקשות פה, ורבינו לא חשש לכתוב כן משום דלא איתמר התם הכי אלא למאי דפריש אביי מימרא דר' יוחנן אבל רבא מפרש לה התם בגוונא אחרינא ולפום ההוא פירושא דרבא לא צריכינן למימר הכי: " + ], + [ + "באו שנים ואמרו לא מת וכו'. כתב הריב\"ש כיון שנשאת ועבדא איסורא אף על פי שלא נבעלה תצא: " + ], + [], + [], + [], + [ + "שני עדים אומרים מת ושנים אומרים וכו'. ואם נשאת לאחד מעדיה וכו' ה\"ז לא תצא. כבר כתבתי בסמוך בזה: " + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) האשה שאמרה גירשתני בפני פלוני ופלוני וכו' עד היתה שנת רעבון ואמרה מת בעלי אינה נאמנת מת וקברתיו נאמנת. כתב הרב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל בתשובה סימן כ' הוקשה לכם תחלה איך פסק כר' חנינא שאמר טעמא דקטטה בינו לבינה דקתני במתני' שאינה נאמנת הוא משום דמשקרא ולא כרב שימי שאמר משום דאמרה בדדמי והא רב שימי לחומרא ורב חנינא לקולא כדאמרינן בפרק האשה שלום מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה. ופירשו התוס' דלמ\"ד משום דמשקרא היתה יראה כל כך לשקר כיון דרחמא ליה ולמ\"ד בדדמי כיון שיש קטטה בדבר מועט אמרה בדדמי. וא\"ת אמאי לא תשקר והלא היא משקרת שאמרה גירשתני וכו' י\"ל שזה לא היתה עושה שתשקר לומר מת בעלי ואם יבא תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה x ועוד איך סתם ואמר אינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ולא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי והלא בהדיא אמרו בגמ' מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה. ופירשו התוס' דלמאן דאמר משום דמשקרא היתה יראה כ\"כ לשקר כיון דרחמא ליה אלמא היכא דארגיל איהו לקטטה למאן דאמר משום דמשקרא הכא לא משקרא והיא נאמנת. וכן ", + "מ\"ש בא ע\"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו אנה מצא זה והלא בגמ' אמרו עד אחד בקטטה מהו טעמא דע\"א מהימן משום דעבידא לאיגלויי (הוא) ולא משקרא בה הכא נמי לא משקר או דלמא טעמא דע\"א מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא (הוא) והכא כיון דאיכא קטטה (בינו לבינה) לא דייקא ומינסבא ולא איפשיטא ואזלינן בה לחומרא דכל תיקו דאורייתא לחומרא ולא מהימן אלמא טעמא דע\"א בקטטה דלא מהימן משום דלמא טעמא דעד אחד מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא והכא לא דייקא הוא ולא משום דלמא שכרה ליה כדכתב הרמב\"ם וא\"כ היכי שביק טעמא דבגמ' וכתב טעם אחר שלא הוזכר בגמ'. וכן מ\"ש עוד שאם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו והוקשה לכם על זה וטענתם בבטולו ד' טענות. הא' מדאמר רבא מ\"ט דמלחמה משום דאמרה בדדמי דס\"ד בכל הני דאיקטול הוא פליט וכיון דטעמא דלא מהימנא אינו אלא משום דאמרה בדדמי א\"כ היכא דאמרה מת וקברתיו דלא שייך ביה בדדמי אמאי לא מהימנא והלא רעבון דטעמא דידיה נמי משום דאמרה בדדמי הוא כדאמר רבא דס\"ד בההוא פורתא דנפפיתא שראתה אותו מנופה כנפה הוה חיי וגריע נמי טפי ממלחמה כדאמר רבא בפרק האשה שלום אפ\"ה אמרו שאם אמרה מת וקברתיו מהימנינן לה וכן פסק גם הרמב\"ם עצמו במלחמה לא כל שכן. ועוד מאי שנא מת וקברתיו ממת על מטתו דבמת על מטתו נאמנת ואילו במת וקברתיו אינה נאמנת אי חיישינן בה למשקרא במת על מטתו נמי ניחוש לה. ועוד לאו ק\"ו ומה במקום שמת על מטתו לא מהימנא במת וקברתיו מהימנא במקום שמת על מטתו מהימנא אינו דין שבמת וקברתיו תהא נאמנת. ועוד דמההיא דרבא דאמר רעבון גריעא ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה לא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו משמע דגבי מלחמה אם אמרה מת וקברתיו נאמנת דאי ס\"ד דאינה נאמנת א\"כ מאי גריעותיה דרעבון טפי ממלחמה במלחמה במת על מטתו מהימנא ובקברתיו לא מהימנא וברעבון במת וקברתיו מהימנא ובמת על מטתו לא מהימנא: ", + "התשובה על הקושיא הראשונה שהוקשה לכם איך פסק כרבי חנינא שהוא לקולא ולא כרב שימי שהוא לחומרא. ועל הקושיא השניה שהוקשה לכם עוד איך סתם ואמר שאינה נאמנת מפני שהוחזקה שקרנית ולא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי והלא בגמרא אמרו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה ופי' התוס' דלמאן דאמר משום דמשקרא היתה יראה כל כך לשקר כיון דרחמא ליה. י\"ל שהרמב\"ם ז\"ל מפרש ההיא דאיכא בינייהו דארגיל איהו קטטה הפך מה שפירשו התוס' שהוא סובר דלמאן דאמר משום דמשקרא שסובר שכיון ששקרה ואמרה שנתגרשה ממנו לפני פלוני ופלוני ובאו העדים ההם והכחישוה וגלתה דעתה בזה שהיא שונאה אותו ורוצה להשמט ממנו השתא נמי יש לחוש בה דלמא משקרא ואמרה שמת בעלה כדי להנשא לאחר וכשיבא בעלה אחר זה שתאסר עליו שזהו סבה שתשמט ממנו א\"כ אין הפרש בזה בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי שמאחר שגלתה דעתה שהיא שונאה אותו ורוצה להשמט ממנו כשאמרה שנתגרשה ממנו והכחישוה השתא נמי משקרא ואמרה שמת בעלה כדי לאסור עצמה עליו שבזה הפועל תשמט ממנו. ולמ\"ד משום דאמרה בדדמי שסובר שאע\"פ ששקרה ואמרה שמתגרשת ממנו והכחישוה שגלתה דעתה בזה שהיא שונאה אותו ורוצה להשמט ממנו מ\"מ אין לחוש בה דלמא משקרא לומר שמת בעלה להנשא לאחר משום דהכא נפק מינה חורבה שאם יבא בעלה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אלא חיישינן בה דלמא אמרה בדדמי שמרוב שנאתה בו לא שמה לבה בעת הסכנה לראות שמא לא מת א\"כ הני מילי היכא דארגילה איהי לקטטה שהיא שונאה אותו שנאה טבעית אבל היכא דארגיל איהו לקטטה דאכתי רחמא ליה ואינה שונאתו כל כך ליכא למיחש בה בדדמי דבהא ודאי דייקא לתת לבה בעת הסכנה לראות שמא לא מת. ולפי הפירוש הזה הוי רב חנינא לחומרא ורב שימי לקולא ומש\"ה פסק כרב חנינא ולא כרב שימי גם לא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי משום דלפי הפירוש הזה למ\"ד דלמא משקרא אפי' ארגיל איהו לקטטה נמי משקרא אבל לא משום דלמ\"ד דלמא משקרא אם אמרה מת וקברתיו נמי חיישינן בה דלמא משקרא ולא מהימנא ולמ\"ד משום דאמרה בדדמי [אם אמרה מת וקברתיו נאמנת כיון דלא שייך ביה בדדמי] והוי ר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא כדכתב בעל המגיד משנה ז\"ל וקי\"ל לחומרא דחיישינן דמשקרא ואפילו אמרה מת וקברתיו אינה נאמנת וזה שסתם רבינו וכתב שזו הוחזקה שקרנית דא\"כ נהי דלגבי וקברתיו הוי ר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא מ\"מ לגבי ארגיל איהו לקטטה הוי ר\"ח לקולא ורב שימי לחומרא לפירוש התוס' שא\"א לומר שהוא סובר כפירוש הרמב\"ם ז\"ל דא\"כ לא היה צריך לתת הטעם שפסק רבינו כר\"ח ולא כרב שימי משום דגבי קברתיו ר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא שלא נתפרש זה בשום מקום ולהניח תלמוד ערוך שאמרו בהדיא איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה דהוי ר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא ועוד מי הגיד לבעל המ\"מ דלגבי קברתיו הוי ר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא אפי' לפירוש התוס' והא מדקאמר בגמ' מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה ולא קאמר איכא בינייהו מת וקברתיו ש\"מ במת וקברתיו לכ\"ע לא מהימנא דלמ\"ד דלמא משקרא בהא נמי משקרא ולמ\"ד משום דאמרה בדדמי כיון שחושבת ע\"פ האומדנא שבודאי מת ואינה יראה שמא יבא בעלה אחר שתנשא לאחר ותצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה חיישינן בה דלמא משקרא ואמרה וקברתיו כדי להוציא הספק מלב השומעים שלא יחשבו שע\"פ האומדנא אמרה שמת ולא ע\"פ האמת ממש שהרי היא בחזקת שקרנית שכבר שקרה ואמרה גירשתני בפני פלוני ופלוני ואתו הנהו סהדי ואכחשוה דאע\"ג דלגבי מת בעלי לא חיישינן בה דלמא משקרא אלא בדדמי היינו טעמא משום דהתם היא יריאה לשקר שמא יבא בעלה ותצא מזה ומזה וכו' [אבל גבי קברתיו שאינה יריאה שמא יבא בעלה ותצא מזה ומזה וכו'] שהרי כבר אמרה מת בדדמי שהיא סוברת שבודאי מת ולא הוסיפה לומר וקברתיו אלא כדי להוציא הספק מלב השומעים למה לא משקרא והלא מוחזקת היא בכך. ", + "וליכא למימר הוא הדין נמי דהוה קא משני איכא בינייהו מת וקברתיו [אלא דחד מינייהו נקט דא\"כ הו\"ל למנקט מת וקברתיו] דעדיפא מיניה דהא מתני' סתמא קתני קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת לא שנא ארגילה איהי לקטטה לא שנא ארגיל הוא לקטטה ועלה קאמרי מ\"ט דקטטה ר\"ח אמר משום דמשקרא ורב שימי אמר משום דאמרה בדדמי משמע דכולי עלמא מודו דבין ארגילה איהי לקטטה בין ארגיל איהו לא מהימנא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דדוחק הוא לומר דמתני' מיירי דוקא בארגילה איהי. ועוד בשלמא במה שפסק רבינו כמאן דאמר דילמא משקרא ולא כמאן דאמר דלמא אמרה בדדמי יש לו לבעל המגיד לומר הטעם מפני שר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא גבי קברתיו אף על פי שאין לו בזה ראיה ואינו מחוור כדפרישית אלא במה שסתם רבינו וכתב שאינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ולא חלק בין ארגיל איהו לקטטה בין ארגילה איהי לא תיקן כלום שהרי הוא סובר הפירוש של איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה כפי' התוס' כדאוכחנא לעיל ואם כן היה לו להרמב\"ם ז\"ל לומר במה דברים אמורים בשהרגילה היא לקטטה אבל הרגיל הוא נאמנת: ", + "ועל מה שהוקשה לכם במה שכתב הרמב\"ם ז\"ל בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו היכן מצא זה והלא בגמ' אמרו עד אחד בקטטה מהו טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי והכא נמי לא משקר או דילמא טעמא דעד אחד מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא הוא [והכא כיון דאיכא קטטה בינו לבינה לא דייקא ומינסבא ולא מהימן אלמא טעמא דעד אחד בקטטה דלא מהימן אינו אלא משום דלמא טעמא דעד אחד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא] ואשה בקטטה לא דייקא ומינסבא ולא משום דילמא שכרה ליה ואם כן הרמב\"ם ז\"ל היכי שביק טעמא דגמרא וכתב טעם שלא הוזכר בגמרא בשום מקום. זאת הקושיא כבר הקשו אותה הרשב\"א והריטב\"א תלמידו והביאה גם בעל המגיד בפירושו. ועוד הוסיפו הרשב\"א והריטב\"א להקשות שאם היא הוחזקה שקרנית כל ישראל מי הוחזקו. ", + "ונ\"ל שלא השגיחו להעמיק בדברי רבינו ז\"ל ולכן טענו מה שטענו שהרי הרמב\"ם ז\"ל כבר גילה דעתו בסוף הלכות גירושין שטעם העד אחד שהוא נאמן אינו אלא משום דעבידא לאיגלויי ולא משקרי בה אינשי וז\"ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים את הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או עכו\"ם מסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שביארנו שלא הקפידה תורה על העדאת שני עדים אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים כמו שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אינו אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר וכו' וכן כתב בפרק י\"ב מהלכות גירושין שאם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות וכו' ואף על גב דטעמא דעד אחד נאמן בעיא היא ולא איפשטא דאיבעיא להו עד אחד בקטטה מהו טעמא דעד אחד מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא והא נמי לא משקר או דלמא משום דאשה דייקא ומינסבא הוא והכא לא דייקא ומינסבא מכל מקום כיון דאיכא תרי בעיי אחריני בגמרא בכה\"ג חדא בפרק האשה שלום עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה והא נמי לא משקר או דילמא טעמא דעד אחד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא והכא לא דייקא ומינסבא ואידך בפרק האשה רבה עד אחד ביבמה מהו טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה בהא נמי לא משקר או דלמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא הוא והכא כיון דזימנין דרחמא ליה לא דייקא ומינסבא ופשיט רב ששת להא דעד אחד ביבמה מההיא דאמרה לה מת יבמיך וכו' דהוי מהימן ואידך פשטינן לה מההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושביניה ש\"מ בעד אחד במלחמה [מהימן כדכתב הרי\"ף ז\"ל וכן כתב גם הרמב\"ם ז\"ל בעד אחד במלחמה] שאם אמר ראיתיו שמת במלחמה וקברתיו נאמן ותנשא על פיו ובעד אחד ביבמה כתב נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתייבמת על פיו שמעינן מינה דפשיטא להו לרבנן דטעמא דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא (דאי ס\"ד דמספקא להו דלמא טעמא דעד אחד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא אם כן בעד אחד במלחמה ובעד אחד ביבמה אמאי מהימן הא אשה במלחמה לא דייקא ומינסבא משום דסברה ואמרה כולהו איקטול והוא פליט ואשה ביבמה נמי איכא למיחש לה דילמא רחמא ליה ולא דייקא ומינסבא אלא ע\"כ לומר דס\"ל דטעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי) ולא משקרי בה אינשי וה\"נ אשכחן בכמה דוכתין דבמלתא דעבידא לאיגלויי סמכינן עלה אף במילי דאורייתא דהא בפרק החולץ גבי ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא מאבא הוא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וחד אמר אפילו בקרוב ואשה והלכתא אפילו בקרוב ואשה דגלויי מילתא בעלמא הוא וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל בפרק רביעי מהלכות יבום וחליצה ואפילו אמה או עבד או קטן נאמנים לומר זה פלוני אחי פלוני וזו היא יבמתו מה שאין כן בשאר עדויות של תורה מפני שזה דבר העשוי להגלות הוא כענין שביארנו בסוף הלכות גירושין. ", + "ואל תתמה על שהבעיא של ע\"א בקטטה דמספקא להו בטעמא דע\"א אי משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא ולא איפשיטא ואילו בעיא דע\"א במלחמה ובעיא דע\"א ביבמה דמספקי בה בטעמא דע\"א אי משום דעבידא לאיגלויי הוא אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא איפשיטא להו דמהימן ומשמע טעמא דע\"א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא כדפרישית, דבכמה מקומות בגמ' תמצא זה וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל בספר מלחמות ה' בריש האשה שלום שמצינו בגמרא דברים רבים שלא נפשטו בגמרא ופשיטותן יוצא לנו ממקום אחר וכיוצא בזה כתב הרי\"ף ז\"ל בבעיא דע\"א במלחמה זה לשונו ואע\"ג דלא איפשיטא מיהו כיון דאמרינן בפרק דלקמן ההוא גברא דטבע בדיגלת וכו' שמעינן מינה דעד אחד במים שאין להם סוף כו' והוא הדין לעד אחד במלחמה. ", + "ומעתה מ\"ש הרמב\"ם ז\"ל בא ע\"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ולא אמר שמא טעמא דע\"א מהימן הוא [משום דאשה דייקא ומינסבא והכא לא דייקא ומינסבא שמפני זה הספק נשאר הבעיא בתיקו הוא] משום דאע\"ג דלא איפשיטא הבעיא של ע\"א בקטטה מ\"מ כיון דפשיטא ליה להרמב\"ם ז\"ל דטעמא דע\"א דמהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא x ולא משום דאשה דייקא ומינסבא כדמשמע מפשיטותא דע\"א ביבמה וע\"א במלחמה כדפרישית א\"כ מן הדין היה שיהיה גם בע\"א בקטטה נאמן להנשא על פיו כמו העד של המלחמה ושל יבמה מכיון דטעמא דכולהו משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא אלא שהרב ז\"ל החמיר בו כמנהגו להחמיר בכ\"מ ואמר אע\"פ שע\"א במלחמה וע\"א ביבמה מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי מ\"מ הכא בע\"א בקטטה אין ראוי להאמינו מפני שכבר הוחזקה האשה הזאת שקרנית שהרי אמרה שנתגרשה ממנו בפני פלוני ופלוני ובאו העדים ההם והכחישוה והוברר הדבר שהיא שונאה אותו ומחזרת עליו להשמט ממנו בכמה מיני שקרים ותחבולות ועכשיו שבא העד הזה והעיד לה שמת בעלה בזה שהוא מסייע לה לקיים רצונה להשמט מתחתיו כמו שהיתה מחזרת על זה מתחלה יש לחוש בה שמא היא שכרה אותו להעיד לה כדי להשמט [מתחת בעלה מאחר שהיא מוחזקת לשקר כדי להשמט מתחתיו] ואע\"ג דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי ה\"מ היכא דמעיד מעצמו בלא פיתוי ושכירות אבל היכא שיש לחוש לפיתוי ושכירות לא מהימנינן ליה דכה\"ג עביד לשקר. ", + "והנה גם בעל הטורים הרגיש בזה ואמר ואפילו ע\"א מסייעה אינה נאמנת ואם נשאת כתב הרמב\"ם לא תצא כיון שהעד מסייעה, ונראה שהוא סובר שמ\"ש הרמב\"ם בא ע\"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא דמיירי בשאמרה היא מתחלה מת בעלי ולא האמינוה מפני שהוחזקה שקרנית ואח\"כ בא העד הזה והעיד לה שמת בעלה שנראה כמסייע לה ויש לחוש שמא היא שכרה אותו אבל אם לא אמרה מתחלה שמת בעלה אלא העד הזה לבדו הוא שאמר שמת בעלה נאמן הוא דומיא דע\"א במלחמה וע\"א ביבמה דטעמא דכולהו משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי, אבל בעל המגיד לא הרגיש בזה וחשב שמ\"ש הרמב\"ם בא ע\"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא הוא מפני הבעיא של ע\"א בקטטה שנשארה בתיקו וכל תיקו דאורייתא לחומרא ולכן כתב עליו בא ע\"א וכו' ושם איבעיא להו עד אחד בקטטה מהו וכו' עד תיקו ובהלכות איבעיא להו ע\"א בקטטה מהו ולא איפשיטא ע\"כ ולזה פסק רבינו לא תנשא ואם נשאת לא תצא, ומחשבתו זאת הביאתו להקשות עליו מדבריו אדבריו ואמר ויש קצת תימה בזה שהרי הוא סבור דטעמא דע\"א נאמן משום מלתא דעבידא לאיגלויי הוא כמ\"ש בארוכה בסוף הלכות גירושין וא\"כ אפי' לכתחלה תנשא והוצרך להכניס עצמו בדוחק לומר ואולי שאע\"פ שהוא סובר שהטעם כן הוא לא סמכינן עלה היכא דנפקא לן מידי לענין דינא כיון דבגמ' לא איפשיטא וזה שיבוש בלי ספק שאם היה סובר הרמב\"ם ז\"ל דלא איפשיטא טעמא דע\"א מהימן אי משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא איך כתב הרמב\"ם בסוף הל' גירושין בהדיא שהטעם של ע\"א מהימן הוא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי והא בגמרא לא איפשיטא ועוד מאי דקאמר דלא סמכינן עלה היכא דנפקא לן מידי לענין דינא והא מההיא דפרק החולץ שאמרו בהדיא והלכתא אפילו קרוב או אשה מעידים על היבם שהוא אחי המת מאביו ושזו היא יבמתו אשת אחיו המת משום דגילויי מלתא בעלמא הוא פירוש דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי שמעינן דסמכינן אמילתא דעבידא לאיגלויי אפילו (שאע\"פ) שיש בעדות זה איסור כרת. אלא שעכ\"ז לא תיקן בשלימות אלא נשאר במבוכה ואמר ומ\"מ יש תימה מאין הוציא זה שכתב שמא שכרה אותו כיון שלא נזכר זה בגמרא בשום מקום ולפי מחשבתו זאת לא היה לו לתמוה על הרמב\"ם מאין הוציא זה שכתב שמא שכרה אותו אלא היה לו להקשות בדרבה מיניה לומר שאין זה הטעם שאמרו בגמרא שהרי שם אמרו טעמא דע\"א נאמן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא או דילמא משום דאשה דייקא ומינסבא הוא אלמא ע\"א בקטטה דמספקא להו [אי נאמן הוא אם לא אינו אלא משום דמספקא להו] דילמא טעמא דע\"א מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא הוא והכא דאיכא קטטה בינו לבינה ולא דייקא ומינסבא לא מהימן לא משום דלמא שכרה ליה כמ\"ש הרמב\"ם שזו היא קושיא בלי ספק לא מה שתמה הוא מאין הוציא זה כי יש כמה וכמה דברים שכתב הרב ז\"ל בחבורו הגדול הזה שלא נודע טעמם ומאין הוציאם ונבוכו בהם כל המעיינים הבאים אחריו עד היום. ", + "ונ\"ל שאשר הביא לבעל המגיד לחשוב המחשבה הזאת הוא מפני שראה להרי\"ף ז\"ל שכתב גבי ע\"א בקטטה איבעיא להו ע\"א בקטטה מהו ולא איפשיטא וחשב שפירוש ולא איפשיטא הוא על טעמא דע\"א אי משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא שכך חשבו גם הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל ולפיכך תמהו עליו מ\"ש ע\"א בקטטה מע\"א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו כי היכי דפשיטא ליה גבי מלחמה דטעמא דע\"א מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי והוי מהימן גבי קטטה נמי יהא נאמן מכיון דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי וחשבו שגם הרמב\"ם שכתב בא ע\"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא הוא מפני הספק של ע\"א בקטטה שהוא על טעמא דע\"א מהימן אי משום דעבידא לאיגלויי הוא אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא שנשאר בתיקו וכל תיקו דאורייתא לחומרא ולפיכך הוקשה להם על מ\"ש שמא שכרה אותו ואמרו והלא בגמרא לא הוזכר חשש זה כלל אלא משום דאיהי לא דייקא ומינסבא גם הוסיפו עוד להקשות שאם היא הוחזקה שקרנית כל ישראל מי הוחזקו והא ל\"ק ולא מידי דאיכא למימר ה\"מ דליכא למיחש ביה לפיתוי ושכירות אבל היכא דאיכא למיחש ביה לפיתוי ושכירות אפילו במלתא דעבידא לאיגלויי משקרי בה אינשי והכא שהאשה הזאת שהוחזקה שקרנית ומחזרת על בעלה להשמט מתחתיו בדברים שהוכחשה בהם וזה העד שבא להעיד לה שמת בעלה שהוא מסייעה בעדותו לקיים רצונה ומחשבתה יש לחוש בו שמא היא שכרה אותו כדי לאסור עצמה על בעלה בנשואי השני ותשמט מתחתיו אע\"פ שאם יבא בעלה הראשון תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה וכ\"ש לפירוש בעל הטורים שפירש דברי הרמב\"ם דמיירי בשאמרה היא מתחלה שמת בעלה ולא האמינוה מפני שהוחזקה שקרנית ואח\"כ בא העד הזה והעיד לה שמת בעלה שהדברים מורים שהיא שכרה אותו להעיד לה שמת בעלה כדי לקיים דבריה להשמט מתחת בעלה כיון שהיא מוחזקת בכך. ", + "ונ\"ל שגם דברי הרי\"ף ז\"ל אינם כמו שחשבו הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל דאיכא למימר דפירוש ולא איפשיטא אינו על טעם דע\"א נאמן אם הוא משום דעבידא לאיגלויי או משום דאשה דייקא ומינסבא שהיא הבעיא עצמה שגם ספקו בה בגמ' דהא ודאי דאיפשיטא דכיון דגבי ע\"א במלחמה וע\"א ביבמה איפשיטא שהוא נאמן בהם אע\"ג דאשה ביבמה איכא למיחש בה דלמא רחמא ליה ליבם ולא דייקא ומינסבא ואשה במלחמה איכא למיחש בה דילמא סברא בדדמי ולא דייקא ומינסבא משמע דס\"ל דטעמא דע\"א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי וה\"נ לא משקר דאי ס\"ד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא א\"כ בע\"א במלחמה ובע\"א ביבמה אמאי מהימן הא אשה לא דייקא ומינסבא בהו אלא על כרחך לומר דפי' ולא איפשיטא הוא לענין העד א' בקטטה אי מהימן הוא אי לא דדוקא גבי ע\"א במלחמה וע\"א ביבמה דאשכחן בהדיא דמהימן מהימנין ליה אבל גבי ע\"א בקטטה דלא איפשיטא אי מהימן הוא אי לא אע\"ג דבפשיטותא דע\"א במלחמה וע\"א ביבמה דאמרי' דמהימן איכא למשמע דטעמא דע\"א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משום דאשה דייקא ומינסבא כדפרישית מ\"מ אי הוי נאמן אי לא ליכא למשמע מינה דאיכא למימר אע\"ג דטעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא מ\"מ בע\"א בקטטה איכא למיחש ביה דילמא שכרה ליה כיון שהוחזקה שקרנית דכה\"ג עביד לשקר אפילו במלתא דעבידא לאיגלויי כדלעיל. ", + "וא\"ת והלא בגמרא אמרו בהדיא דאי טעמא דע\"א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי בעד אחד בקטטה נמי לא וא\"כ כיון דאיפשיטא לן דטעמא דע\"א משום דעבידא לאיגלויי הוא תו ליכא לספוקי דילמא שכרה ליה ומשקר אע\"פ שזאת הוחזקה שקרנית. י\"ל דה\"ה נמי אם היה הטעם של ע\"א משום מלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי עדיין היה מסופק הדבר לומר דכיון שהוחזקה שקרנית יש לחוש שמא שכרה אותו לשקר דכה\"ג עביד לשקר אף במילתא דעבידא לאיגלויי אלא דעדיפא מיניה קאמר דאפילו את\"ל דלא חיישינן לדלמא שכרה ליה מ\"מ איכא למיחש שמא הטעם של ע\"א אינו אלא משום דייקא ומינסבא והיכא דאיכא קטטה בינו לבינה לא דייקא ומינסבא וא\"כ אע\"ג דאיפשיטא לן דטעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי מ\"מ אכתי איכא לספוקי ביה כיון דהך אתתא הוחזקה שקרנית דלמא שכרה ליה דבכה\"ג עבידא לשקר: ", + "ועל מה שהוקשה לכם עוד במ\"ש הרמב\"ם ז\"ל שאם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אפי' אמרה מת במלחמה וקברתיו וטענתם על זה ארבע טענות. אחד ממה שאמרה מ\"ט דמלחמה אמר רבא משום דאמרה בדדמי דס\"ד בכל הני דאיקטול הוא פליט וכיון דטעמא דלא מהימנא אינו אלא משום דחיישינן דילמא אמרה בדדמי אם כן כשאמרה וקברתיו דלא שייך בה בדדמי אמאי לא מהימנא והלא אפילו ברעבון דגריע ממלחמה כדאמר רבא בפרק האשה שלום אמרו שאם אמרה מת וקברתיו דלא שייך ביה בדדמי נאמנת וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל עצמו במלחמה דעדיפא מיניה לא כ\"ש. ועוד מ\"ש מת וקברתיו ממת על מטתו דאילו במת וקברתיו לא מהימנא ואילו במת על מטתו מהימנא אי חיישת לה למשקרא במת על מטתו נמי ניחוש לה ואי לא חיישת לה למשקרא אלא בדדמי ובמת על מטתו דלא שייך ביה בדדמי מהימנא במת וקברתיו נמי דלא שייך ביה בדדמי להימנה. ועוד קל וחומר הוא אם במקום שמת על מטתו לא מהימנא במת וקברתיו מהימנא במקום שמת על מטתו מהימנא אינו דין שבמת וקברתיו מהימנא ועוד דמההיא דאמר רבא בפרק האשה שלום רעבון גריע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה לא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו. משמע דגבי מלחמה נמי אם אמרה מת וקברתיו נאמנת דאי ס\"ד דאינה נאמנת מאי גריעותיה דרעבון ממלחמה במלחמה במת על מטתו מהימנא ובמת וקברתיו לא מהימנא וברעבון במת וקברתיו מהימנא ובמת על מטתו לא מהימנא אלא על כרחך לומר דגבי מלחמה נמי גם אם אמרה מת וקברתיו נאמנת. אלו הם הטענות אשר טענו על דברי הרמב\"ם ז\"ל. (הרשב\"א) והריטב\"א תלמידו ז\"ל הטענה הראשונה (והשניה) ובעל הטורים הטענה השלישית ובעל המגיד משנה הטענה הרביעית. ", + "ונ\"ל שאין מכלם שום טענה לא על דברי הרב ולא על דברי הרי\"ף ז\"ל שסובר גם הוא כסברת הרמב\"ם ז\"ל מפני שהרי\"ף ז\"ל סובר שאפילו שני עדים שהעידו על אדם אחד שמת במלחמה ולא אמרו קברנוהו אינם נאמנים דאיכא למיחש בהו בדדמי ולפיכך פירש הבעיא של ע\"א במלחמה דאיירי כשאמר מת וקברתיו והדין עמו דאל\"כ מאי קא מיבעיא ליה הא אפילו שני עדים שבאו ואמרו מת בעלה במלחמה ולא אמרו קברנוהו לא סמכינן עלייהו דאיכא למיחש בהו בדדמי ע\"א לא כ\"ש וכיון דבעיא דע\"א במלחמה במת וקברתיו קא מיירי שמעינן מינה שהאשה עצמה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת דאי ס\"ד נאמנת א\"כ בע\"א במלחמה אמאי קא מיבעיא ליה השתא אשה גופה נאמנת על עצמה ע\"א לא כ\"ש. ", + "ואע\"פ שהרמב\"ם ז\"ל חולק עם הרי\"ף ז\"ל במה שאמר ואפילו תרי סהדי דאסהידו מת במלחמה ולא אמרו קברנוהו לא סמכינן עלייהו דדילמא אאומדנא דדעתא קא מסהדי והוא סובר דוקא בעד אחד במלחמה בלא קברתיו הוא דחיישינן בדדמי אבל בשני עדים לא חיישינן בהו בדדמי ולפיכך אפי' אמרו מת במלחמה ולא אמרו וקברנוהו הם נאמנים ומשיאים את האשה על פיהם אפ\"ה איכא למימר שבפי' הבעיא של ע\"א במלחמה סובר כהרי\"ף ז\"ל דבמת וקברתיו קא מיירי ודייק לה מלישנא דגמ' דמדקאמר עד אחד במלחמה מהו טעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי והכא נמי לא משקר ש\"מ דע\"א במלחמה במת וקברתיו קא מיירי דאל\"כ האי דקאמר והכא נמי לא משקר נהי דלא משקר מ\"מ איכא למיחש ביה בדדמי שסובר שודאי מת דכולהו איקטול והוא פליט שהרי האשה עצמה שנאמנת על עצמה לומר מת בעלי משום דהוי מלתא דעבידא לאיגלויי ולא משקרא ועוד דאשה דייקא ומינסבא גבי מלחמה אם באה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת משום דאיכא למיחש בה בדדמי דסברה ואמרה כולהו איקטול והוא פליט אלא ע\"כ לומר דבעיא דעד אחד במלחמה במת וקברתיו קא מיירי דלא שייך ביה בדדמי וכיון דבעיא דע\"א במלחמה במת וקברתיו קא מיירי ע\"כ לומר דאשה גופה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת כדלעיל ואע\"ג דמלשון הרמב\"ם שאמר אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא משמע דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל שהבעיא היא במת בלא קברתיו ולא במת וקברתיו דאי במת וקברתיו ולא במת בלא קברתיו הל\"ל גבי מת וקברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא כיון דבעיא דלא איפשיטא היא ואזלינן בה לחומרא וגבי מת בלא קברתיו הל\"ל אינו נאמן ואף אם נשאת תצא מכיון שאין בזה בעיא כלל וה\"ל דומיא דאשה שאמרה מת בעלי במלחמה דאינה נאמנת ואם נשאת תצא. מ\"מ י\"ל דהרמב\"ם ז\"ל ס\"ל שהבעיא סתמא היא לא שנא במת וקברתיו ל\"ש במת בלא קברתיו דלגבי מת וקברתיו נפל הספק בו דטעמא דע\"א אי משום דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי אי משום דאשה דייקא ומינסבא דאי משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא בעד אחד במלחמה נמי אם אמר מת וקברתיו לא משקרי ובדדמי נמי לא שייך ביה והוי נאמן ואי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא כע\"א במלחמה אע\"פ שאמר מת וקברתיו אינה נאמנת משום דאשה במלחמה לא דייקא ומינסבא דסברה בדדמי כולהו איקטול ואיהו פליט וגבי מת בלא קברתיו נופל הספק בו שאפילו את\"ל דטעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא שאני הכא דאיכא למימר נהי דלא משקר מ\"מ איכא למיחש ביה בדדמי אלא שהגמרא לא הזכיר אלא הספק הנופל בטעמא דע\"א מהו שהוא כולל את שניהם בין במת וקברתיו בין במת בלא קברתיו ועזב הספק האחר הנופל במת בלא קברתיו בלבד ולא במת וקברתיו ומפני שלגבי מת וקברתיו הספק שנופל בו הוא בטעמא דע\"א אי משום דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא וכבר נתפשט לו להרמב\"ם מפשיטותא דע\"א ביבמה ומההיא דפרק החולץ ומההיא דטבע בדיגלת וכו' ואסבא רבא לדביתהו אפומא דשושביניה שהטעם שלע\"א אינו אלא משום דהוי מלתא דעבידא לאיגלויי ולא משקרי בה אינשי כמו שגילה דעתו בפירוש בסוף הל' גירושין לפיכך כתב גבי מת וקברתיו נאמן ותנשא על פיו משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקר ולא שייך ביה נמי בדדמי וגבי מת בלא קברתיו שהספק בו הוא שאפילו את\"ל דטעמא דע\"א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרא בה היא אכתי איכא למימר נהי דלא משקר מ\"מ איכא למיחש ביה בדדמי דהכא שייך ביה בדדמי נשארה הבעיא בתיקו ופסק בו לחומרא לא תנשא ואם נשאת תצא שאם לא נפרש הבעיא הזאת דמיירי או כפירוש הרי\"ף שאמר דבמת וקברתיו בלבד קא מיירי או כפי' הרמב\"ם שפי' אותו בשניהם יחד אבל נפרש אותו במת בלא קברתיו בלבד כמו שפירשו קצת מרבוותא איתא לאקשויי דא\"כ ה\"ל לגמרא לומר ואפי' אם תמצא לומר דטעמא דע\"א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי אכתי איכא לספוקי ביה אי חיישינן ביה בדדמי דומיא דאשה אי לא חיישינן ביה בדדמי דומיא דשני עדים במלחמה אלא ע\"כ לומר שהבעיא או במת וקברתיו בלבד קא מיירי או בין במת וקברתיו בין במת בלא קברתיו (ודוקא) ומכיון שהבעיא הזאת של ע\"א במלחמה א\"א לפרשה אלא או במת וקברתיו בלבד או בין במת וקברתיו בין במת בלא קברתיו על כרחך לומר דאשה עצמה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת שאם היתה נאמנת מאי קא מיבעיא ליה גבי ע\"א במלחמה שאמר מת וקברתיו השתא אשה גופא מהימנא ע\"א מיבעיא. ", + "ומה שטענתם בטענה הראשונה דכיון דטעמא דאשה שאמרה מת בעלי במלחמה דאינה נאמנת אינו אלא משום דלמא אמרה בדדמי א\"כ אם אמרה מת וקברתיו דלא שייך ביה בדדמי אמאי לא מהימנא והלא אף רעבון דגרוע ממלחמה אם אמרה מת וקברתיו נאמנת מכיון דלא שייך בדדמי כ\"ש במלחמה, אינה טענה דאיכא למימר דדוקא גבי רעבון דעביד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה לקברו אע\"פ שהיא בהולה לברוח מפני הרעב היא נאמנת אבל גבי מלחמה דלא עבד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה במלחמה לקברו שהרי היא בהולה לברוח מפני פחד המלחמה אינה נאמנת דמחזקינן בה למשקרת. ומעתה מה שטענתם עוד מ\"ש מת וקברתיו ממת על מטתו גם מה שטענתם ק\"ו הוא אינה טענה משום דמת על מטתו גבי רעבון שייך ביה בדדמי שמתוך שהיא בהולה לברוח והניחתו חולה על מטתו סברה ואמרה דבההוא פורתא דנפפיתא דשבקא ליה לא הוי חיי ולפיכך אינה נאמנת וגבי מלחמה דלא שייך בה בדדמי אלא [בשאמרה מת במלחמה שהיא בהולה לברוח מפני פחד המלחמה אבל] כשאמרה מת על מטתו שאינה בהולה לברוח לא הרי היא נאמנת וגבי מת וקברתיו גבי רעבון דעביד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה לקברו שאינה בהולה כ\"כ לברוח כמו המלחמה היא נאמנת כיון דלא שייך בה בדדמי וגבי מלחמה דלא עביד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה במלחמה לקברו שהרי היא בהולה לברוח מפחד המלחמה אינה נאמנת דכה\"ג מחזקינן לה למשקרת וא\"כ אין כאן טענה כלל לא מק\"ו ולא ממ\"ש וכן מה שטענתם עוד מההיא דרבא דאמר רעבון גרוע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימן הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון (ס\"ד) [עד] דאמרה מת וקברתיו דמשמע דגבי מלחמה אי אמר מת וקברתיו נאמנת דאל\"כ מאי גריעותיה דרעבון ממלחמה מה שיש בזה אין בזה ומה שיש בזה אין בזה דברעבון שמת על מטתו אינה נאמנת ובמת וקברתיו נאמנת ובמלחמה במת על מטתו נאמנת ובמת וקברתיו אינה נאמנת, אינה טענה כלל שהרי כבר ביארנו דמת וקברתיו דלא מהימנא לגבי מלחמה לאו משום דשייך ביה בדדמי הוא אלא משום דכה\"ג להתעסק האשה במלחמה לקברו לא עבידא משא\"כ ברעבון ורבא שאמר רעבון גריע ממלחמה לא כיון בו רק מענין בדדמי לומר שהרעבון גרוע בענין בדדמי יותר ממלחמה דאילו במלחמה לא שייך ביה בדדמי אלא באמרה מת בעלי במלחמה אבל אם אמרה מת על מטתו [לא ואילו ברעבון אפילו אמרה מת על מטתו] שייך ביה בדדמי והיינו גריעותא דרעבון ממלחמה. תדע שהגרעון של רעבון ממלחמה אינו אלא לענין בדדמי שהרי מעיקרא סבר רבא למימר רעבון אינו כמלחמה דלא אמרי בדדמי כיון דשמע לההיא אתתא דאתא לקמיה דרבא דאמרה בדדמי הדר אמר רבא רעבון גריע ממלחמה וכו' ש\"מ דגריעותיה דרעבון במלחמה אינו אלא לענין בדדמי כדפרישית אבל לענין אחר כגון אם אמרה מת וקברתיו במלחמה שאין בזה משום דאמרה בדדמי דהא לא שייך ביה בדדמי אלא משום משקרא ולא משקרא מלחמה גריעא מרעבון דאילו ברעבון דעביד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה לקברו לא מחזקינן בה למשקרא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ועוד דאשה דייקא ומינסבא ומשום הכי מהימנינן לה אף כשאמרה מת בלא קברתיו היכא דלא שייך בה בדדמי ואילו מלחמה דלא עביד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה לקברו מחזקינן לה למשקרא אע\"ג דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא. אבל מה שתירץ בעל המגיד שהרמב\"ם [מפרש] מלתיה דרבא דאמר רעבון גריע ממלחמה וכו' דאילו מלחמה כי אמרה מת במלחמה אינה נאמנת בשום גוונא בין אמרה קברתיו בין לא אמרה הא אם אמרה מת על מטתו נאמנת אע\"פ שלא אמרה קברתיו ואילו ברעבון כי אמרה מת על מטתו ושלא מחמת רעב אינה נאמנת עד שתאמר מת וקברתיו. אינו מחוור דא\"כ מאי גריעותיה דרעבון ממלחמה הא לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה דגבי רעבון במת על מטתו אינה נאמנת ובמת וקברתיו נאמנת וגבי מלחמה במת על מטתו נאמנת ובמת וקברתיו אינה נאמנת. אבל מ\"ש עוד וי\"ל לדעתו ז\"ל שהטעם הוא דאע\"ג דאנן לא חיישינן למשקרת כי אמרה מת במלחמה אע\"ג דאמרה קברתיו חיישינן לה למשקרת הוא מסכים עם מה שכתבתי אני עכ\"ל: ", + "וה\"ר יוסף בן לב כתב בתשו' (חלק ב' תשובה י\"ו) וז\"ל. וקשה לי בדברי ה\"ה טובא. חדא דהיאך כתב דכוונת הרמב\"ם וההל' לפרש דהבעיא היא בדלא אמר קברתיו אבל באומר קברתיו לא קא מיבעיא להו ומאי מהני דקאמר העד קברתיו דהוי טעמא משום דהיא גופא דייקא ומינסבא הכא ודאי לא דייקא דקאמר בדדמי. ועוד דאיך אפשר למימר דס\"ל לרב אלפסי דפשיטא להו דבאמר קברתיו מהימן והא איהו ז\"ל כתב דלא איפשיטא בעיין אלא מיהו כיון דאמרינן בפרק דלקמן ההוא גברא דטבע בדיגלת וכו' שמעינן דע\"א במשאל\"ס נאמן ודוקא היכא דאמר דאסקוה לקמאי וכו' ואם איתא דלא קא מיבעיא להו בדאמר קברתיו דפשיטא דמהימן א\"כ מאי האי דקאמר דאיפשטא הבעיא מההוא עובדא דדיגלת וכו' ודוקא היכא דקאמר אסקוה לקמאי דהוי כעין קברתיו וכדמשמע מדבריו דכתב דה\"ה לע\"א במלחמה דבעינן קברתיו והרי במת וקברתיו לא איצטריך פשיטות בעיא דלא קא מיבעיא להו אלא היכא דלא קאמר מת וקברתיו אבל במת וקברתיו פשיטא להו. ועוד קשה במאי דכתב ה\"ה וז\"ל א\"נ דבעיין בכל גוונא היא ומיהו כי אמר מת וקברתיו לא חיישינן ליה מהנך עובדי וכו' ולכאורה נראה דלאו אורחא דגמ' היכא דדחי הפשיטות למימר צד אוחרנא אלא חדא מהנהו תרין צדדין דהוה מספקא ליה לבעיין והכא לאו הכי הוא דהרי הבעיין מספקא ליה אי טעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי ומהימן אפי' דלא אמר קברתיו או דילמא דטעמא דע\"א משום דהיא גופה דייקא ומינסבא ולא מהימן אפי' בדאמר קברתיו ודוחה הפשיטות ולא קאמר שום צד מהנך תרין צדדין אלא צד אוחרנא דדוקא היכא דקאמר אסקינהו לקמן דהוי כמו קברתיו הוא דמהימן. כבר פירשתי לך הבנת דברי ה\"ה ומה שיש לדון ולהקשות בדבריו: ", + "ועתה באתי להודיעך שעמדתי על מ\"ש הרא\"ם בפסקיו בפירושא דהך בעיא ומתוך דבריו חשבתי ללמוד ולפרש דברי ה\"ה בסגנון אחר ממאי דכתיבנא והרא\"ם ז\"ל לא כתב אותם הדברים אלא מסברא דנפשיה ולא ייחס אותם אל ה\"ה והם דברי אלהים חיים טובים ונכוחים ואני חשבתי לומר כדי לתרץ הקושיות דשמא הרב המ\"מ כיון לאותם הדברים אבל אין לשון המגיד משנה יכול לסובלו ומש\"ה אמינא לך דאין לנו בדברי ה\"ה אלא מאי דכתיבנא והקושיות שיש להקשות דכתבינן צ\"ע לתרצן. ", + "ועוד אודיעך שנתחדש לי חדוש מתוך דברי ה\"ה והוא דמתוך דבריו משמע דאפשר לומר דלסברת הרב אלפסי נמי היכא דלא אמר קברתיו הויא בעיא ולא איפשיטא ואם נשאת לא תצא דהרי השוה להרי\"ף ולהרמב\"ם בכל מילי דהך בעיא ולא כ\"כ הרב ר' יצחק בר ששת. ונ\"ל דצדקו דברי הרב המ\"מ וכמו שאוכיח לך. כבר ראית מ\"ש הר\"י בר ששת ז\"ל דהרי\"ף והרמב\"ם פליגי בתרתי חדא דהרי\"ף ס\"ל דלא קא מיבעיא להו אלא דוקא היכא דאמר קברתיו אבל היכא דלא אמר קברתיו פשיטא להו דלאו כלום הוא ואם נשאת תצא, והרמב\"ם ז\"ל שכתב דבעד אחד במלחמה אם נשאת לא תצא דעת אחרת יש לו דס\"ל דבעיין בלא קברתיו אבל בקברתיו פשיטא דמהני ולא איפשיטא בעיין וכיון דלא איפשיטא אמרי' ביה לא תנשא ואם נשאת לא תצא עכ\"ל. ", + "וקשיא לי בגווייהו טובא דמנא להו לרב הנזכר דלא ס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דהבעיין הכי מספקא ליה דהוי טעמא משום מלתא דעבידא לאיגלויי ואפילו בדלא אמר קברתיו נאמן או דלמא דהוי טעמא משום דהיא גופא דייקא ומינסבא ואפילו בדאמר קברתיו לא מהימן דודאי הכי מסתברא דאי טעמא משום דהיא גופא דייקא ומינסבא לא מהני מאי דקאמר העד קברתיו דסוף סוף היא קאמרה בדדמי וכ\"כ הרב הנזכר בעצמו בתשובותיו כשכתב סברת הרב אלפסי ז\"ל וכשכתב נמי סברת האחרונים יעויין בתשובותיו. ואם נפשך לומר דאי הכי הוה סבירא ליה להרמב\"ם ז\"ל אפי' דאמר קברתיו לא תנשא לכתחלה, לאו מילתא היא דודאי מהנהו עובדי דכרמי ודגלת שמעינן דבקברתיו ע\"א מהימן ומהנהו עובדי ודאי דלא שמעינן מינייהו דבעינן קברתיו דאע\"ג דבהנהו עובדי קאמר ואסוקינהו לקמן דהוי בקברתיו מצינו למימר דמעשה שהיה כך היה משום הכי ספיקא הוי אי בעינן קברתיו אי לאו דהכי נמי איצטריך ליה למימר למאי דקאמר דהרמב\"ם ס\"ל דבעיין בדלא אמר קברתיו ולא איפשיטא בעיין, ואמאי לא איפשיטא והא בהנהו עובדי דכרמי ודגלת קאמר ואסוקינהו קמן דהוי כמו קברתיו וכדכתבינן אלא ודאי דאית ליה למימר דדילמא מעשה שהיה כך היה. ", + "ומ\"ש נמי דהרב אלפסי ס\"ל דבעיין בדאמר קברתיו ובדלא אמר קברתיו פשיטא דלא מהימן ומנא ליה דלא נימא דמספקא להו אי אמרי' דלא מהימן אפי' בקברתיו או דלמא אפי' בדלא קברתיו מהימן ואדרבה דלישנא דרב אלפסי הכי דייקא דקאמר וז\"ל שמעינן דע\"א במים שאין להם סוף נאמן ודוקא היכא דקאמר ואסקוה לקמאי וכו' ואם איתא דהבעיין הוה פשיטא ליה דבלא אמר קברתיו לא מהימן מהיכא תיסק אדעתין למימר דאפי' במת לחוד מהימן דאיצטריך ליה לרב אלפסי למימר דדוקא באסקוה לקמאי הוא דמהימן אלא ודאי דנראים הדברים דהבעיין הוי מספקא ליה אי אמרי' דאפי' בלא קברתיו נאמן או דלמא דאפי' בקברתיו לא מהימן והשתא אתי שפיר מאי דקאמר ודוקא דאסקוה לקמאי וכו'. ", + "ואודיע לכ\"ת כי אחר שכתבתי כל זה מצאתי תשובה אחת לרב אלפסי העתיק אותה הרב בעל העיטור כתוב בסוף התשובה דאי אינסיבא לא מפקינן לה וכיון דכן אית לן למימר דס\"ל לרב אלפסי דאע\"ג דהבעיא איפשיטא דבקברתיו מהימן מהנהו עובדי דכרמי ודגלת (אפי' הכי איכא לאיסתפוקי אי נימא כיון דשמעינהו מהנהו עובדי דכרמי ודגלת) דלא הוי טעמא דמשום דהיא גופא דייקא ומינסבא אלא משום מלתא דעבידא לאיגלויי ומלתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי דילמא אפילו דלא אמר קברתיו מהימן דלא חיישינן דקאמר העד בדדמי ובהנהו עובדי דנקט ואסקוה לקמאי לאו דוקא אלא מעשה שהיה כך היה או דלמא דאע\"ג דלא הוי טעמא דע\"א משום דהיא גופא דייקא ומינסבא אלא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי אפילו הכי לא מהימן בדלא אמר קברתיו משום דחיישינן דקאמר בדדמי ומאי דקאמר הר' אלפסי ודוקא היכא דקאמר ואסקוה לקמאי כעין הנהו עובדי לאו משום דברירא ליה דהנהו עובדי דוקא משום דקאמרי ואסקוה לקמאי אנסיבן ולפי זה אפילו אם נשאת תצא אלא קאמר דאית לאסתפוקי למימר משום דקאמרי ואסקוה לקמאי אנסיבן ואי לא לא הוו מנסבן ולכתחלה לא תנשא. ", + "וא\"ת דכגון האי הוה ליה לרב אלפסי לפרושי ולאודועי דלכתחלה קא מיירי ובדיעבד אם נשאת לא תצא, אפשר לתרץ ולמימר דלא חש לפרושי משום דמלתא דפשיטא הוא דמעובדא לית לן ראיה מכרעת דאית לן למימר דדילמא מאי דנקט ואסקוה לאו דוקא נקט אלא מעשה שהיה קאמר ודוחק הוא לומר דדילמא מאי דנקט ואסקוה לאו דוקא נקט אלא מעשה שהיה קאמר ודוחק הוא לומר דס\"ל לרב אלפסי דאע\"ג דהבעיא איפשיטא וליכא לאיסתפוקי כלל דצריך שיאמר העד קברתיו אפ\"ה אם נשאת לא תצא משום דהחששא דבדדמי הויא חששא רחוקה כההיא דמים שאין להם סוף דאם נשאת לא תצא דהתם דוקא הוא דאמרינן הכי דכיון דשהה עליו כדי שתצא נפשו ולא עלה הוי מיעוטא דמיעוטא דנצולים בכה\"ג ומש\"ה אם נשאת לא תצא אבל בנדון דידן לית לן למימר הכי דודאי דחששא דבדדמי אינה חששא רחוקה כההיא דמשאל\"ס וכיון דכן הוא כדי לכוון דברי הרב אלפסי שכתב בהלכות ודברי התשובה מסתברא כדאמרינן ובמאי דפליגי הריב\"ש והרב המ\"מ נראין דברי הרב המ\"מ כדכתבינן ותו לא מידי (ע\"כ שאלה ט\"ז): ", + "והנה הרא\"ם ז\"ל (שאלה ט\"ז) כפי גודל חכמתו הפליא לדבר בהנך בעיי וכבודך יוכל לעמוד על כל דבריו ואני אגיד לך מה שנתחדש לי בהם בהיותי מעיין בשאלה אשר שאלת. כפי הנראה מדברי הרב המ\"מ פליגי חנניא ורב שימי בר אשי בתרתי בחדא חנניא לקולא ורב שימי לחומרא היכא דארגיל איהו קטטה רב חנניה לקולא ורב שימי לחומרא והיכא דאמרה מת וקברתיו חנניה לחומרא ורב שימי לקולא והקשה הרא\"ם ז\"ל עליו תרתי, חדא דא\"כ אמאי פסק הרמב\"ם כחנניא דנהי דהוי לחומרא במת וקברתיו בארגיל איהו קטטא הויא לקולא ורב שימי לחומרא ועוד הקשה דמאן לימא לן דבמת וקברתיו הוי רב שימי לקולא הרי מצינן למימר דאע\"ג דטעמא דרב שימי משום דקא אמרה בדדמי אפ\"ה לא מהימנא אפילו במת וקברתיו דכיון דחושבת ע\"פ האומדנא דודאי מת חיישינן דילמא משקרא ואמרה קברתיו כדי שלא יחשבו שע\"פ האומדנא אמרה שמת. ומחמת הקושיות הללו לקח לו הרא\"ם ז\"ל דרך אחרת וכתב דס\"ל להרמב\"ם דהיכא דארגיל איהו קטטה רב שימי לקולא וחנניא לחומרא ודלא כפי' התוס' ובמת וקברתיו לא פליגי אלא דתרוייהו ס\"ל דלא מהימנא והאריך הרבה בזה יעויין בפסקיו. ", + "ולפי דעתי הקצרה יראה לי דס\"ל להרמב\"ם דפליגי חנניא ורב שימי בתרתי כדאמרן לעיל ואיהו ז\"ל פסק בתרווייהו לחומרא בארגיל איהו קטטה פסק כרב שימי לחומרא ובקברתיו פסק כחנניא לחומרא ומש\"ה סתם הדברים וכתב בסתמא דאם היתה קטטה בינו לבינה דאינה נאמנת. ולא חילק בין היכא דארגיל איהו להיכא דארגילה איהי קטטה וכתב נמי טעמא דאינה נאמנת מפני שזו הוחזקה שקרנית כדי ללמדנו דאפילו שתאמר מת וקברתיו אינה נאמנת. וכבר עלה במחשבתי לומר דשמא שזה הדרך אשר חדשתי דפסק הרמב\"ם בהנך תרי לישני לחומרא היינו מאי דקאמר הרב המ\"מ והא דלא כתב דאיכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה משום דסמך על מה דאיתמר בגמרא ולא בא אלא ללמדנו דאע\"ג דלא אידכר בגמרא אלא איכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה דאיכא בינייהו נמי היכא דקאמר מת וקברתיו ואי קשיא לך דכיון דאיכא בינייהו תרתי אמאי לא קאמר בגמרא דאיכא בינייהו תרתי הנך דאמרן ולא קאמר אלא דאיכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה תריץ ואימא הכי דפשיטא ליה לגמרא דאיכא בינייהו היכא דאמר מת וקברתיו ומש\"ה לא קאמר לה ולא אתי אלא לאשמועינן דאיכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה (דהוה ס\"ד דאליבא דתרווייהו ל\"ש בין היכא דארגיל איהו קטטה להיכא דארגילה איהי א\"נ דהוה ס\"ד דאיכא בינייהו) היכא דארגילה איהי דיש פנים לכאן ולכאן דהרי כתבו התוס' דאיכא מאן דגריס איכא בינייהו דארגילה איהי. ואם לחשך אדם לומר דהרי כתב הרמב\"ם דבמלחמה אפילו דאמרה וקברתיו אינה נאמנת ואע\"ג דלא הוחזקה שקרנית אמרינן דקאמרה קברתיו כדי שיאמנו דבריה ולא יחשבו דקאמרה בדדמי וכיון דכן הוא היכי קאמרינן דלרב שימי דחייש דקאמרה בדדמי דאי אמרה קברתיו נאמנת ובשלמא לדעת הרא\"ם ז\"ל ניחא אבל לפי דעת הרב המ\"מ ולמאי דכתיבנא קשיא. הא ודאי לאו מילתא היא דבשלמא במלחמה כיון דהוחזקה המלחמה ומסתמא קאמרה בדדמי חיישינן נמי דמשקרא כדי שיאמנו דבריה כיון שהיא סבורה דודאי מת דקאמרה בכל הני דאיקטול איהו פליט כדקאמר בגמרא אבל בהך דקטטה כיון דלא הוחזק לן שום סכנה אלא דאנן חיישינן דילמא אתרמי ליה שום סכנה וכיון דיש קטטה ביניהם קאמרה בדדמי אין לנו לחוש נמי דדילמא משקרא דמאי דקאמרה קברתיו כדי שיאמנו דבריה קאמרה הכי. ותו לא מידי בשאלה אשר שאל כבודך: ", + "ועתה באתי להודיעך מה שחדשתי אני באלו הבעיות כפי סברת הרמב\"ם והרב אלפסי. כבר ראית מ\"ש הרא\"ם ז\"ל בפסקיו דהרשב\"א והריטב\"א והרב מ\"מ הבינו דמאי דכתב הרב אלפסי בהלכות דלא איפשיטא בעיין דע\"א בקטטה היינו דלא איפשיט אי הוי טעמא דע\"א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי ואי משום דהיא גופה דייקא ומינסבא ואליבא דידהו קשיא דהרי כתב הרב אלפסי דבעיין דע\"א במלחמה איפשיטא מהנהי עובדי דדגלת וכרמי דטעמא דע\"א לא הוי משום דהיא גופה דייקא ומינסבא וכן בע\"א ביבמה כתב דנאמן משמע דלא הוי טעמא דע\"א משום דהיא גופה דייקא ומינסבא. ותירץ הוא ז\"ל דמאי דקאמר בהלכות דבעיין לא איפשיט לאו משום דמספקא לן אי טעמא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי וכו' דהא ודאי דטעמא לאו משום דהיא גופה דייקא ומינסבא אלא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי וכו' ומאי דקאמר לא איפשיטא בעיין היינו משום דאע\"ג דטעמא דע\"א משום מילתא דעבידא לאיגלויי אפ\"ה חיישינן הכא דהוחזקה שקרנית דלמא שכרה העד להעיד שקר. והבעיין נמי מספקא ליה הכי דאפילו דאמרינן דטעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי וכו' אפ\"ה אפשר דילמא שכרה העד להעיד שקר אלא דעדיפא מינה קאמר דאפילו את\"ל דלא חיישינן דילמא שכרה העד אפ\"ה איכא לספוקי דדילמא לא מהימן דשמא דטעמא דע\"א משום דהיא גופא דייקא ומינסבא. זו היא כוונת הרא\"ם ז\"ל באותו הפסק. ", + "ולכאורה נראה דדוחק הוא לומר דהבעיין הוה מספקא ליה נמי אי חיישינן דדילמא שכרה העד להעיד כיון דלא הוזכר רמז מזה בדבריו אדרבה משמע מדבריו איפכא דאי טעמא דע\"א משום מלתא דעבידא לאיגלויי תו ליכא למיחש למידי, וע\"פ דרכו של הרא\"ם ז\"ל הוה מצינן לתרוצי שפיר ולמימר דאין ה\"נ דהבעיין לא אסיק אדעתיה דדילמא שכרה העד אבל מדחזינן הנהו תרי בעיי דע\"א במלחמה וע\"א ביבמה דאיפשיטו והך בעיא קיימא בתיקו אית לן למימר דמטעמא אחריתי דלא שייכא בהנהו לא איפשיטא וקיימא בתיקו והיינו משום דאית למימר דדילמא שכרה העד. ואל תתמה דלימא תלמודא טעמא דלא אסיק אדעתיה דבעיין דהכי אית לן למימר לעיל דקאמר אלא הכא כגון דקאמרי אסקינהו לקמן וכו' דאע\"ג דלא אסיק אדעתיה דבעיין דבעד קאמר בדדמי ומש\"ה סתמא קאמר דאי טעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי ע\"א מהימן במלחמה ולא חילק בין קברתיו ללא קברתיו משום דסבירא ליה דהעד לא קאמר בדדמי ואפילו הכי דחי גמרא פשיטות הבעיא וקאמר דדילמא דאין העד נאמן אלא דוקא כגון דקאמרי אסקינהו לקמן דהוי כמו קברתיו וכמ\"ש הר\"ן והריב\"ש, וזה הדרך הוא הגון ונכון: ", + "ועוד חשבתי דרך אחר ליישב דברי הרי\"ף ולתרץ מה שהקשו עליו הרשב\"א וריטב\"א והוא שכבר ידעת שכתבו התוס' בפ' האשה רבה דודאי הנך תרי טעמי תרווייהו איתנהו דהא בר\"פ האשה אמרינן מתוך שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלה ולא מספקא ליה לבעיין אלא הי מנייהו עיקר ועדיף ומש\"ה אע\"ג דהנהו תרי בעיי דע\"א במלחמה וע\"א ביבמה איפשיטו דנאמן עד אחד דטעמא דעד אחד משום דמילתא דעבידא לאיגלויי וכו' והך טעמא עיקר אפ\"ה בעיין דקטטה לא איפשיטא כיון דהנך תרי טעמי צריכי אלא דחד מינייהו עיקר ובעד דקטטה ס\"ל לגמ' דליתא כלל טעמא דהיא גופה דייקא ומינסבא דכיון דהוחזקה שקרנית תו ליכא למימר דהיא דייקא ומנסבא ומש\"ה לא איפשיטא הבעיא וקיימא בתיקו. ", + "ועוד כי בהיותי מעיין בשאלתך ראיתי תשובה אחת לרבינו נסים ונפלאתי הפלא ופלא שכתב וז\"ל דעד אחד בדבר לא מהימן דחיישינן דקאמר בדדמי כדחיישינן באשה גופה וכדאמרינן דבר אמרי לה הרי היא כמלחמה ואמרי לה אינה כמלחמה וכו' וכיון דלא איפשיטא נקטינן לחומרא שכן דרך הגאונים לפסוק בשתי לשונות להחמיר בשל תורה ואפילו היכא דלשון אחרון לקולא וכ\"פ הרמב\"ם בפרק אחרון מהל' גירושין שכתב שאם היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת וכו' וכיון דלגבי אשה עצמה נקטינן דדבר הרי הוא כמלחמה הכי נמי לגבי עד אחד הילכך עד דאמר וקברתיו לא מהימן ע\"כ. ואיברא דאיכא ספרי דפוס דכתיב בהם אינה נאמנת ואיכא ספרי דפוס דכתיב בהם נאמנת אבל מילתא דפשיטא היא דהנוסחא האמיתית היא נאמנת דזיל בתר טעמא דכתב וז\"ל היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת שדבר פשוט בפי כל אדם שבשנת הדבר זה חי וזה מת ואפשר שימותו בדבר נערים חזקים וינצלו הזקנים החולים ולפ\"ז אין חוששין לה שמא סמכה דעתה על רוב המתים עכ\"ל. ואין ספק דמאי דקאמר שדבר פשוט בפי כל אדם וכו' היינו מאי דקאמר בגמרא דאמרו אינשי שב שנין הוה מותנא ואיניש בלא שניה לא אזיל. וכ\"כ המגיד משנה דבר אמרי לה כמלחמה דאמרה בדדמי ואמרי לה אינה כמלחמה דאמרי אינשי שב שנין הוה מותנא ואיניש בלא שניה לא אזיל ופסק רבינו כלישנא בתרא. וכיון שכן הוא ע\"כ אית לן למימר דיש דלוג וחסרון לשון בתשובה הנזכרת מהר\"ן או דילמא דנוסחא אחרת היה לו בדברי הרמב\"ם. ", + "והוקשה בעיני נמי שלא הוזכרה סברת הרמב\"ם לא בפסקי הרא\"ש ולא בפסקי הרב בעל הטורים ורבינו ירוחם אלא כתבו סתמא להחמיר כלישנא קמא ותו לא מידי עכ\"ל: ", + "על מ\"ש הרב המגיד (לעיל בריש ההלכה) גבי בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה וכו', ויש קצת תימה בזה שהרי הוא סבור דטעמא דע\"א משום מלתא דעבידא לאיגלויי וכו'. י\"ל שאין כאן תימה כלל דכיון דאיבעיא לן ע\"א בקטטה מהו ולא איפשיט משמע דכל ע\"א בקטטה איכא למיחש דילמא לא חייש למילתא דגלויי וטעמא ע\"כ משום דחיישינן שמא היא שכחה אותו: " + ], + [ + "לא הוחזקה מלחמה בעולם וכו' ואם נשאת לא תצא. טעם רבינו דכיון דמדינא איתתא מהימנא לומר אי משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אי משום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' כי איבעיא לן בלא הוחזקה מלחמה ספיקא בדרבנן היא ונקטינן בה לקולא לענין אם נשאת לא תצא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד היה העכו\"ם מסל\"ת ואומר אוי לפלוני שמת וכו'. כתב הריב\"ש אם לא בא לב\"ד ואמר מעצמו איש פלוני מת כמספר דברים מסל\"ת נקרא ואינו צריך שיאמר בדבריו כל אותן דברים שהזכיר הרמב\"ם שהוא לא הביאם אלא לרווחא דמלתא והביא ראיה מההוא עכו\"ם דהוה אמר מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ומההוא דהוה אמר מאן איכא בי חסא שכיב חסא ועוד הביא ראיה מדתנן מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ומקשינן בגמרא ודילמא שד הוא ולא מקשינן ודילמא עכו\"ם הוא ואין זה מסל\"ת אלא ודאי כדאמרן ועוד הביא ראיות אחרות: " + ], + [], + [ + "וכן אם שמע מערכאות עכו״ם וכו'. כתב הטור על דברי רבינו יראה מדבריו שאם אמרו נהרג בדין ושלא על ידם נאמנים ומדברי א״א הרא״ש ז״ל יראה שאפילו אמרו נהרג שלא על ידם אינם נאמנים. בפרק כל הגט (גיטין דף כ״ח:) תנא שמע מקומנטריסין של עכו״ם איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו מאי מת ומאי נהרג וכו' הא קי״ל דכל מסל״ת הימוני מהימני ליה ה״מ במלתא דלא שייכי בה אבל במלתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו. ופירש״י דלא שייכי בה שאינה תפארת להם, דשייכי בה כי הכא שמתפארים שהרגו בדין עבידי לשקר ולומר נהרג אע״פ שלא ראוהו אלא יוצא לדון, ומשמע לרבינו דלא מיקרי שייכי בה אלא כשאומרים שמת או שנהרג על ידם וזהו שכתב שאמרו הרגנו את פלוני, ולפ״ז צ״ל שהוא מפרש מת על ידינו אבל אם אומרים שנהרג ע״י ערכאות אחרים לא שייכי בה מייקרי כיון שלא נהרג על ידם: " + ], + [], + [], + [ + "וכן אם השליכוהו בים וכו'. כתב ה\"ה שלא התירוה אלא לאחר י\"ב חדש וכו'. יש לגמגם על זה ממ\"ש בפ' אלו טרפות (חולין דף נ\"ז:) x דאדם טריפה חי יותר מי\"ב חדש: " + ], + [ + "נפל לחפירת נחשים וכו'. בגמרא מפרש טעמא משום איצצא ופירש\"י שדוחקן כשעומד עליהם אבל גוב אריות רחב הוא ואינו עומד עליהם ופעמים שאינם רעבים ואינם אוכלים אותו: " + ], + [ + "ראוהו צלוב וכו'. אין דברי ה\"ה נראים לי שמ\"ש שהוקשה לו מדקתני סתמא מעידין על המגוייד וגם מדלא אמר רבא בחשש סכין מלובנת הלא הגמרא מלא מדברים כאלה שהם סתמיים. ונ\"ל דמיירי בדבר פרטי והכרעת הירושלמי דלא ליפלוג אגמרא דידן הכרעה היא ודאי דכל מאי דמצינן לפרושי בגוונא דלא ליפלוג עדיף טפי ואע\"פ שהפירוש יהיה דחוק קצת. ומה שתמה על רבינו למה לא כתב מזה כלום זהו לפי מה שהוא סבור שלא הזכיר דין מגוייד כלל אבל לפי האמת כבר הזכירו במ\"ש אע\"פ שדקרוהו או ירו בו חצים. וא\"ת דמ\"מ יש לתמוה עליו למה לא ביאר דבריו אי מיירי דוקא ברומח או חץ מלובנים ואי כשאינם מלובנים מאיזה טעם אין מעידין עליו אם דקרוהו במקום דלא חיי, י\"ל דאין מקום לתמיהא זו שרבינו כתב המשנה כצורתה כמ\"ש הרי\"ף וכמו שאנו מפרשים בהרי\"ף דטעמא משום דחיישינן דילמא בסכין מלובנת נתגייד כך נפרש בדברי רבינו: " + ], + [ + "עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו'. כתב הר\"ן בתשובה דלדעת הרי\"ף ורבינו ה\"ה לע\"א אומר מת בדבר דלא מהימן עד שיאמר קברתיו. וכתב כן מפני שנזדמנה לו נוסחא בדברי רבינו שכתוב בה היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ונוסחא משובשת היא כדמוכיח סוף הלשון וצריך לגרוס נאמנת: ", + "עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו'. כתב ה\"ה בפרק האשה שלום איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו וכו'. ומתבאר מדבריו ג\"כ שמים שאין להם סוף וכו' (עיין במ\"מ). דברים אלו תמוהים דלא אמרו שצריך לעמוד עליו עד כדי שתצא נפשו אלא במים שיש להם סוף. וראיתי מי שהגיה וכתב שמים שיש להם סוף שאפשר לעמוד על בוריו של דבר. והגהה זו טעות היא דא\"כ מאי האי דקאמר מתבאר מדבריו הרי בפירוש כתבו רבינו לעיל ואם נפל למים מקובצים וכו' ועוד דאי במים שיש להם סוף קאמר היכי מסיים בה וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול. הילכך גירסא דידן עיקר וה\"ק שמים שאין להם סוף לעולם אינו מעיד העד ואומר מת אלא א\"כ שהה כדי שתצא נפשו ומש\"ה אע\"ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא. וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול ומת כך צריך לגרוס בדברי הרב המ\"מ ומייתי ראיה מדכתב שטבע בים הגדול ומת דמשמע שהוא יודע שמת והיינו לפחות ע\"י ששהה כדי שתצא נפשו הילכך אע\"ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא ובסמוך אכתוב דממקום אחר משמע כן מדברי רבינו: " + ], + [ + "וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה בים וכו' ואם נשאת לא תצא. נראה מדקדוק דברי רבינו דבעינן שיעיד העד ששהה עליו שיעור כדי שתצא ולא עלה הא לאו הכי אם נשאת תצא וכמ\"ש הרשב\"א והריב\"ש. ואע\"ג דבסיפא כתב אמר טבע פלוני בים ולא כתב ולא עלה משמע דארישא שכתב ולא עלה סמיך: " + ], + [ + "מצאוהו הרוג וכו' אע\"פ שיש להם סימנים בגופו ובכליו וכו'. רבינו כתב בפ\"ז מהל' נחלות שאם לא הכירו פניו אבל היו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם אין משיאין את אשתו משמע שבשום סימן לא מהני להשיא אשה א\"כ מ\"ש כאן אע\"פ שיש להם סימנים בגופו אע\"פ שהם סימנים מובהקים קאמר דאין מעידין עליו וא\"כ קשה מאי האי דקאמר ואפילו שומא דהא שומא סימן גרוע הוא כדמשמע בגמרא (יבמות דף ק\"כ) דהא פליגי ביה אי הוי סימן מובהק, וע\"ק שכתב בפי\"ג מהל' גזילה הסימנים המובהקין סומכים עליהם ודנים על פיהם בכ\"מ דין תורה. ואין לדחות דדוקא לענין דיני ממונות קאמר ולא לענין איסורא. חדא דא\"כ מאי בכ\"מ דקאמר. ועוד שפסק בפ\"ג מהל' אלו שמחזירין גט ע\"י סימן דנקב יש בו בצד אות פלונית. וליישב כל זה צריך לומר שג' מיני סימנים הם. סימנים מובהקין ביותר כגון נקב יש בו בצד אות פלוני וסימן כזה סומכים עליו אפילו לענין איסור א\"א. ויש סימנים גרועים ביותר כגון ארוך וגוץ וסימן כזה אין סומכין עליו אפילו לענין דיני ממונות. ויש סימנים מובהקין קצת ובהני הוא דאיבעיא לן אי הוו דאורייתא או דרבנן וחילוקים אלו הם מוכרחים בגמרא וכמ\"ש המפרשים: ", + "והשתא מ\"ש רבינו בפ\"ז מהל' נחלות שאע\"פ שיש בו סימנים מובהקין אין משיאין את אשתו היינו דוקא בסימנים מובהקין קצת אבל אם היו סימנים מובהקין ביותר משיאין את אשתו ומ\"ש כאן אע\"פ שיש סימנין בגופו היינו במובהקין קצת ומש\"ה שייך לומר ואפילו שומא דבלישנא בתרא אמרינן בגמרא דכ\"ע סימנין דרבנן כלומר סימנין מובהקין קצת ובשומא קא מיפלגי ר' אלעזר סבר סימן מובהק הוא כלומר מובהק ביותר ורבנן סברי לאו סימן מובהק הוא כלומר לאו סימן מובהק הוא ביותר. וה\"ק רבינו אע\"פ שיש בגופו סימנין מובהקין קצת אין מעידין עליו ואפילו שומא דאיכא למ\"ד שהוא סימן מובהק ביותר אין מעידין עליו משום דלא קי\"ל כוותיה אלא כרבנן דאמרי שאינה סימן מובהק ביותר ואע\"פ שהיא סימן מובהק קצת אין משיאין עליה. ועל דרך זה יש לפרש מ\"ש רבינו לקמן ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך היו סימניו אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני וכו' דבסימנין מובהקין קצת מיירי ולא הוצרך רבינו לפרש דבסימן מובהק ביותר שמשיאין עליו מפני שסמך על מ\"ש בפ\"ג דמחזירין גט ע\"פ סימן מובהק דנקב יש בו בצד אות פלוני. וכן י\"ל שסמך על מ\"ש בפרק זה אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שא\"א שינטל מן החי ויחיה ה\"ז מעידין עליו ומשיאין את אשתו וע\"כ מיירי כשיש להם סימן מובהק באותו אבר שהוא של אותו אדם דאל\"כ הא איכא למיחש דילמא אבר דאדם אחר הוא כדחיישינן בפרק האשה שלום בעובדא דחרוכא וכ\"כ נמוקי יוסף ודקדק מדכתב רבינו אבר אחד ממנו נראה שניכר להם בודאי שהוא ממנו וכ\"כ ה\"ה, והר\"ד כהן כתב שסמך על מ\"ש הנהו עובדי בסוף יבמות (דף קכ\"ב) דקולר בני אדם שיצאו ממקום למקום והסיח עכו\"ם לפ\"ת קולר בני אדם שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני מתו וקברתים והשיאו את נשותיהם ומעשה דששים בני אדם שהיו הולכים לכרכום ביתר וכו' וכיון דבהני עובדי אע\"פ שהעכו\"ם לא היה בקי בהם ולא בשמותיהם השיאו את נשותיהם ע\"י שאמר העכו\"ם שהיו הולכים למקום פלוני כ\"ש היכא דיהיב ביה סימן מובהק שמשיאין על ידו: " + ], + [ + "טבע בים וכו' ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים י\"ב שעות ונתפח אין מעידין עליו. כתב הר\"ן בתשובה שהיה כתוב בנוסחת רבינו שבידו כ\"ד שעות ושהכ\"ד ט\"ס הוא והנוסחא האמיתית היא אם שהה שעות וכתב שהטעם שכתב רבינו אם שהה שעות משום דאמרי' בגמ' דה\"מ דכי אסקוה חזיוה בשעתיה משמע דדוקא בשראו באותה שעה אבל כששהה עד שעה שניה דהיינו שעות חיישינן ולא שרינן ליה. ומה שתמהתם עליו מ\"ש ונתפח דמשמע דוקא נתפח ובגמ' לא משמע הכי יפה דקדקתם וכבר הקשה עליו הרשב\"א ואפשר שהרב ז\"ל תפס לו הלשון האמור בגמ' אבל אשתהי מתפח תפח ואף לזה כיון הרמב\"ם לומר דכיון ששהה שעות דאיתפח עכ\"ל. וכתב הריב\"ש שאע\"פ שיש לחלק ולומר דהאי דבמיא חזיוה בשעתיה בעינן לא נאמר אלא במי ששהה במים אחר מותו יותר מג' ימים לפי שכיון שעמד יותר מג' ימים כבר נפסד אלא שצמתוהו המים ומנעוהו מלהשתנות ומיד לאחר שעה שיוצא מן המים הוא משתנה אבל מי שלא עמד ג' ימים במים אחר מותו אפשר דלא אמרינן ביה מתפח תפח אלא לעולם מעידים עליו עד שימלאו לו ג' ימים מעת מותו. ואף לשון הרמב\"ם בזה אפשר לפרשו כן אלא שהרמב\"ן והרשב\"א כתבו בפשיטות דאפי' לא שהה במים ג' ימים בעינן דאסקוה וחזיוה בשעתיה דכל שמת במים משתנה אחר שעה אחת שיצא מן המים וא\"כ אין ראוי להקל וכתב עוד היכא דאשתהי אם נשאת תצא ואף אם יש ספק אי אשתהי או לא אשתהי תצא כדעת הרשב\"א בנסתפק לאחר ג' ימים אלא דבאשתהי בודאי אין כאן עדות כלל והבא עליה בחטאת קאי ובניה בחזקת ממזרים ובספק אשתהי אפשר שאינו כן אבל מ\"מ אם נשאת תצא כספיקא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאם נשאת תצא אא\"כ נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי עכ\"ל: ", + "כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו וכו'. כתב ה\"ה ורבינו לא הזכיר מדין זה כלום ולא נתבאר לי למה עכ\"ל. כלומר שהשמיט דין השנוי במשנה מי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב\"פ ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ולא כתבו כלל והיה אפשר לומר שטעמו משום דאמרינן בגמ' ודילמא שד הוא ותירצו שראו לו דמות אדם אינהו נמי דמו דחזו ליה בבואה אינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה דבבואה וס\"ל לרבינו כמ\"ש הגאון שהביא הטור דהאידנא לא בקיאינן בבבואה דבבואה הילכך לא עבדינן בה עובדא. אבל קשה דא\"כ ה\"ל להשמיט הא דתנן (גיטין דף ס\"ו) מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו דהא עלה נמי פריך בגמרא וליחוש דילמא שד הוא ומשני שראו לו דמות אדם ובבואה דבבואה. ורבינו כתב בפ\"ב הא דמי שהיה מושלך לבור ולא כתב דחזו ליה בבואה דבבואה הרי בהדיא שסובר דעבדינן בה עובדא. לכן נראה שטעם רבינו הוא משום דבתר דאוקימנא ההיא דמי שעמד על ראש ההר וההיא דמי שהיה מושלך לבור כדחזו ליה בבואה דבבואה אקשינן ודילמא צרה הואי ומשני תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע\"פ שאינם מכירים תו לא צריכינן לאוקומי דחזו ליה בבואה דבבואה ולפיכך גבי מי שהיה מושלך לבור לא כתב רבינו דחזו ליה בבואה דבבואה אלא כתב שהטעם מפני שבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע\"פ שאין מכירים מינה נשמע דה\"ה למי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב\"פ מת והלכו ולא מצאו שם שמשיאין את אשתו ולא חיישינן דילמא שד הוא ולא לדילמא צרה היא מאחר דבשעת הסכנה הוא ולפיכך השמיטו רבינו לגמרי לפי שסמך על מ\"ש גבי מי שהיה מושלך לבור: " + ], + [], + [ + "בא אחד ואמר אמרו לי ב\"ד וכו'. כתב מהרי\"ק בסי' קפ\"ה דהא דכתב רבינו דאין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת דוקא מפני שאמרו לו כשתלך למקום פלוני אמור להם שמוכיחים הדברים שאותו יצחק בן מיכאל שמת הוא העומד באותה העיר שזה הולך שם דאי לא תימא הכי למה תלוי שליחותו בהליכתו לאותו מקום ומפני כן אשתו מותרת ע\"כ. וכן נראה ממ\"ש רבינו לקמן בסמוך ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו וכו' עד שיעיד העד שהוא פלוני ויזכיר שמו ושם עירו משמע דבעינן שיזכיר שם עירו והכי תניא בתוספתא אין מעידין עליו עד שיכירו וכו' ושם עירו. מיהו כתב מהרי\"ק בסי' קע\"ז דהיינו דוקא כשאין מזכיר שם אביו אז צ\"ל יוסף שממקום פלוני וכו' אבל אם אמר יוסף בן שמעון מת אז א\"צ להכיר ולהעיד על המקום דטפי איכא היכרא בשם אביו (מבשם) מקומו. והביא ראיה ממ\"ש רבינו מצאו כתוב בשטר מת פב\"פ או נהרג פב\"פ ונודע שזה כתב ישראל ה\"ז תנשא אשתו וכתב עוד וכן מי שנשתתק ובדקו אותו וכו' וכתב שמת פב\"פ תנשא אשתו. הרי לך שלא הזכיר שם העיר מאחר שהזכיר שם האב וכו'. ומ\"ש הרמב\"ם ז\"ל ראו אחד עומד מרחוק ואומר שהוא פב\"פ ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו משיאין את אשתו עכ\"ל. אפילו נאמר דדוקא נקט ממקום פלוני ואפילו שהזכיר שם אביו פשיטא די\"ל דדוקא (נקט) התם שצריך לברר העדות יותר שהרי כשמצאוהו מת לא מצאוהו בצורת אותו האיש שהזכיר ואם לא שהזכיר שם מקומו היה לנו לתלות בתרי יוסף בן שמעון כיון שאין אנו מכירין אותו בצורתו ולא היינו תולים בהשתנות דנשיכת נחש אבל עכשיו שהזכיר שם עירו אז יש לנו לתלות יותר בהשתנות הצורה מחמת הנשיכה משנתלה בתרי יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מאחר שלא הוחזקו ואין אנו יודעים אלא זה שהוא בעלה של זו אבל היכא שהעדים הכירוהו בצורתו פשיטא דסגי בשמו ושם אביו וכן מוכיח מתוך תשובת רבינו יואל עכ\"ל. ושתי תשובות הללו כסותרות זו את זו בהבנת דברי רבינו שבאחת מצריך שיזכיר שם עירו אע\"פ שהזכיר שמו ושם אביו ובאחרת אינו מצריך שיזכיר שם עירו. ונראה דספוקי מספקא למהרי\"ק כוונת רבינו אי סגי כשיזכיר שמו ושם אביו או אי בעינן שיזכיר ג\"כ שם עירו: " + ], + [ + "יצא עכו\"ם וישראל מעמנו וכו' והוא שיאמר קברתיו. ה\"ה כתב שלא הצריך רבינו שיאמר קברתיו אלא היכא שאין העכו\"ם מזכיר שם היהודי אלא אומר איש יהודי שהיה עמי. ויש לתמוה על דבריו דבאמירתו קברתיו אינו מוציאנו מידי ספק אם הוא איש פלוני שמת או אם הוא אחר וכבר הרגיש הוא ז\"ל בחולשת דבריו וכתב ואפי' ת\"ל שיש להשיב על זה מ\"מ ודאי כך כוונתו של רבינו כמו שכתבתי כנ\"ל עכ\"ל. ומ\"מ כדברי ה\"ה כתבו הר\"ן והריב\"ש בתשובותיהם, שהר\"ן כתב אין ספק שכל שהעכו\"ם מכירו א\"צ שיאמר אלא מת בלבד והיינו עובדא דבי חיואי ובי חסא ואין בזה ספק ואפילו לדברי הרמב\"ם שכ\"כ הוא ז\"ל בכל כיוצא בזה בפ' אחרון מהלכות גירושין דכל שהוא מכירו אינו צ\"ל אלא מת בלבד אבל כשאינו מכירו הוא שסבור הרב דלא סגי עד דאמר קברתיו מפני שהמעשים שבאו בגמ' בכיוצא בזה בכולם יש בהם קברתיו כדאמרינן חבל על ס' בני אדם שהיו מהלכים לאנטוכיא וכו' וחבל על ס' בני אדם שהיו מהלכים לכרקום של ביתר וכו' וחבל על יהודי אחד שהיה עמי בדרך ומת וקברתיו ואמרינן פונדקית עכו\"ם היתה וכו' וזה קבר שקברתיו בו כלומר שאינו מכיר אותו איש שאמרה עליו שמת אלא אומר איש יהודי שהיה עמי וכיוצא בזה לא סגי עד דאמר קברתיו ואע\"ג דאיכא למימר בכל הני דמעשה שהיה כך היה ולאו דבעינן קברתיו סובר הרב ז\"ל דאם איתא א\"א דלא לישתמיט תנא ולימא בחד מינייהו מת לחוד אלא ש\"מ דנהי דבמכירו סגי במת בלחוד באינו מכירו בעינן דאמר מת וקברתיו. זה הוא דעתו של הרב ז\"ל בזה וטעמא דמלתא שיותר אדם בקי במי שהוא מכירו מבמי שאינו מכירו הילכך במכירו כל שאמר מת בלחוד סגי אע\"ג דלא אמר קברתיו ולא חיישינן דאמר בדדמי אבל כשאינו מכירו חיישינן דאמר בדדמי לפי שאין הדברים ברורים במי שאינו מכירו עד דאמר קברתיו וכבר חלקו מהאחרונים בזה על הרב ז\"ל. אבל דברי הרב נכונים כפשוטן של שמועות וכ\"כ הריב\"ש בתשובה שלא הצריך רבינו לומר קברתיו אלא כשאין העכו\"ם מזכירו בשם כי כן מזכיר בגמרא בהנהו עובדי דאבא יודן בכלהו קברתיו והנהו הכי הוו שלא היה העכו\"ם מזכיר המתים בשם אבל כשאומר העכו\"ם מסל\"ת איש פלוני מת חלילה לרב ז\"ל שיצריך קברתיו שהרי באותו פרק עצמו כתב כיצד משיאין ע\"פ עכו\"ם מסל\"ת ולא הזכיר כלל קברתיו וכן בכמה מקומות בפ' ההוא ובפרק שלפניו כי הרב ז\"ל אינו סובר שנאמר בכל הנהו תלת עובדי מעשה שהיה כך היה וכו' עכ\"ל. ולי נראה מדברי רבינו שאינו מצריך שיאמר קברתיו אלא בעכו\"ם אבל לא בישראל אא\"כ אמר מת במלחמה או טבע בים. ונמוקי יוסף כתב שהרשב\"א והריטב\"א תמהו על דברי רבינו ולתקן דבריו כתב הריטב\"א דכל היכא שהעכו\"ם מכריז ואמר מאן איכא בי פלוני בזה סגי בלא (שיאמר) קברתיו דכיון דמעייל נפשיה לאכרוזי ולמימר הכי אי לאו דקים ליה הכי דשכיב לא הוה קאמר אבל בעכו\"ם מסל\"ת בעלמא חיישינן דילמא אמר בדדמי וצריך שיאמר קברתיו וטעמא דמסתבר הוא עכ\"ל. וה\"ר אליה מזרחי ז\"ל כתב בתשובה דרבינו לא מצריך למימר קברתיו אלא היכא דשייך אומדנא דדעתא והכא גבי עכו\"ם שאמר איש שיצא עמי מכאן מת דמצריך לומר קברתיו היינו טעמא משום דגבי הליכת הדרך שייך בה אומדנא דדעתא דלפעמים בהולכי שיירות כשהולכים בדרך וקרה לאחד מהם שנשאר מן החברה ובקשוהו ולא מצאוהו חושבים באומדן דעתם ודאי מת או נהרג דאזלי בתר רוב נפסדים מהחברה שהם מתים או הרוגים דאי לא תימא הכי א\"כ הא דכתב ע\"א שאמר ראיתיו שמת במלחמה וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא מאי איריא מלחמה וכיוצא בהם אפילו בלא מלחמה וכיוצא בה אם אמר קברתיו אין ואי לא לא ועוד הרי הוא כתב בפרק הקודם מי שהוחזקה א\"א והלכה היא ובעלה למדה\"י וכו' ואפי' עכו\"ם המסל\"ת נאמן ומשיאין על פיו ובפ' הבא אחריו כתב כבר אמרנו שאם הסיח העכו\"ם לפי תומו ואמר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכו' ה\"ז נאמן ותנשא על פיו משמע דאינו מצריך לומר וקברתיו. והתימה מהטור איך נעלם ממנו זה ואמר ואיני יודע מה צריך שיאמר קברתיו עכ\"ל הרא\"מ ז\"ל. וכתב הריב\"ש דקברתיו לאו דוקא אלא כל שנתעסק בטלטולו ממקום למקום כדרך המתים ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף או שהוא לא נתעסק אלא שמעיד שנתעסקו בו אחרים בהא סגי דהשתא ליכא למיחש למידי שכיון שנתעסקו בו הכירוהו וליכא למיחש דאמר בדדמי וכן ליכא למיחש שלא מת אלא דמחו ליה ברומחא או בגירא וכן במים אפשר שהמים בלבלוהו וסבר שמת שהרי התעסקו בו וראו בטוב שמת וכ\"כ הר\"ן בתשובה וכתב עכו\"ם זה שאמר שראה אותו מת על שפת הים ושאל לצופה המגדל כמה יש שהגיע ליבשה וא\"ל כמו ששה ימים כל כה\"ג ודאי לא משמע דאיכא למיחש דאמר בדדמי עכ\"ל: ", + "סליקו הלכות גירושין " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..008ddae4beb97646469676dede6a3d5922ea46c4 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,580 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Divorce", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Divorce", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "וכן הכותב לאשתו הרי את בת חורין. בריש קידושין (דף ו') ובפרק בתרא דגיטין (דף פ\"ה:): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב וכו' ואם א\"ל אח\"כ הרי הוא גיטך ה\"ז גט. בפ' הזורק (גיטין דף ע\"ח): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בד\"א כשהיה הגט בכתב יד סופר וכו' הרי זה פסול ופוסל לכהונה. תמיהא לי כיון דתנן שאם נשאת הולד כשר מה היה צריך לומר שפוסל לכהונה לפיכך נראה דט\"ס הוא ובספר כתיבת יד אינו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "העדים שחותמין על הגט צריכים להיותם יודעים וכו' והוא שיכירו לשון הגט. כתב המפרש פירוש באי זה לשון נכתב אם עברית אם יונית וכו' ואין לומר שיבינו לשון הגט וכו' ואם אין יודעים לקרות איך יבינו אם אחרים קוראים לפניהם עכ\"ל. ואיני מבין דבריו שאע\"פ שאינם יודעים לקרות למה לא יבינו הלשון כשקורים לפניהם. ומ\"ש ועוד שקולא הוא שהקילו בגיטי נשים וכו' אם נאמר שצריכים שיבינו לשון הגט ומשמעות הגט חומרא הוא, גם זה איני מבין שבגט אע\"פ שאינם יודעים לקרות כיון שהם יודעים לשון הגט קורים בפניהם וחותמים אבל בשאר שטרות אין חותמים אלא אם כן יודעים לקרות השטר כתבו ולשונו. והטור כתב וז\"ל הרמב\"ם כתב והוא שיכירו לשון הגט ונראה דאפילו אין מכירים לשונו אם הקורא לפניהם מתרגמו לפניהם שפיר דמי עכ\"ל. ואפשר שגם רבינו סבור כן אלא דלא נחת למיתני אלא בשקראו בלשון שהוא כתוב. ויותר נראה לומר דבדוקא נקט רבינו שיכירו לשון הגט דאז לא הוי אלא כעין גילוי מילתא בעלמא אבל אם אינם מכירים לשון הגט הוי כעד מפי עד. וכן נראה שהבין הטור דברי רבינו וגם מדברי הרשב\"א בפרק שני דגיטין משמע שהבין כך דברי רבינו ואפשר דיליף לה רבינו מדגרסינן בפ\"ב דגיטין (דף י\"ט:) האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי והא לא ידעי למקרייה בדידעי ואם איתה לוקמה בדלא ידעי וקראו אחר לפניהם וקמ\"ל שסומכים על מה שקוראים לפניהם אע\"פ שאינם מכירים הלשון אלא ודאי צריך שיכירו הלשון: " + ], + [ + "אע״פ שחתימת העדים בגט מדבריהם וכו'. בפרק השולח (גיטין דף ל״ו) ופירש רש״י מפרשים שמותיהם ראובן או שמעון מעיקרא לא היו חותמים אלא אני פלוני חתמתי עד ולא היה נוקב שמו. מפני תיקון העולם שמאחר שיתפרשו שמותיהם יחזרו אחר יודעיהם ומכיריהם להעיד על כתב ידם. ", + "ומ\"ש וכן התקינו בעדי הגט שאין חותמין אלא זה בפני זה. הטעם ביאר רבינו בפרק ט': ", + "וכן תקנו חכמים שיכתוב זמן בגט. בפ\"ב דגיטין (דף י\"ז). ", + "ומ\"ש ומקום כתיבתו. בפרק הזורק (גיטין דף פ') תנן אם שינה שם עירו פסול אלמא צריך לכתוב שם עירו. ומה ", + "שאמר שמא תהיה אשתו קרובתו ותזנה וכו'. בפ\"ב דגיטין (דף י\"ז) וכר\"י ודבר פשוט שטעם זה לא קאי אלא למה שתיקנו לכתוב זמן ולא על מה שתיקנו לכתוב מקום: " + ], + [ + "גט שיש עליו עדים ואין בו זמן. במשנה פרק המגרש (גיטין דף פ״ו). ", + "ומ\"ש או שהיה מוקדם, דעת רבינו שמאחר שכתיבת זמן בגיטין אינו אלא מתקנת חכמים כששינה בו אינו אלא פסול ודלא כהרא\"ש שכתב שהוא בטל. ", + "ומ״ש או מאוחר פסול, טעמו מפני שתפסיד האשה פירות שמשעת נתינת הגט עד זמן הכתוב בו וגם איכא למיחש לבת אחותו שתוציא גיטה ותאמר קודם נתגרשתי ואין זמנו של גט מוכיח שהרי אנו רואים שהוא מאוחר והוי כגט שאין בו זמן וכן משמע מדאמרינן ביבמות פרק האשה שלום (יבמות דף קט״ז) ההוא גיטא דאשתכח בסורא וכתיב ביה הכי בסורא מתא אנא ענן בר חייא פטרית ותריכית פלונית אנתתי ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא הוה ענן בר חייא אחרינא לבד מענן בר חייא מחגרא דהוה בנהרדעא ואתו סהדי ואמרי דההוא יומא כד איכתב ההוא גיטא ענן בר חייא מחגרא גבן הוה (בנהרדעא) וכו' אמר רבא חיישינן דילמא בגמלא פרחא א״נ בקפיצה א״נ מילי מסר ע״כ. ואי ס״ד גט מאוחר כשר ליחוש דילמא איחרוהו וכתבוהו והבעל והעדים ביומא דאיכתיב גיטא בסורא הוו אלא שאיחרוהו וכתבוהו וכתבו אותו היום שנזדמן לו אח״כ שהיה בנהרדעא ובין לרבא דחייש בין לאביי דלא חייש ה״ל למיחש להא אלא שמע מינה גט מאוחר פסול ולפי זה הא דמשמע בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף ק״ס) x דגט מאוחר כשר ואיתיה נמי בתוספתא היינו גט חוב אבל גט אשה פסול הוא ויש חולקים על רבינו ומכשירים בגט מאוחר. ", + "ומה שכתב או שנכתב ביום ונחתם בלילה שלאחריו וכו'. בפ\"ב דגיטין (דף י\"ח) אמאי דאמרינן כתובתיה דר' חייא בר רב איכתב ביום ואיחתם בליליא כו' עסוקין באותו ענין הוו דתניא אמר ר' אלעזר בר ר' צדוק לא שנו אלא כשאין עסוקין באותו ענין אבל עסוקין באותו ענין כשר ופירשו הרשב\"א והרא\"ש דברייתא דראב\"צ אמתניתין דנכתב ביום ונחתם בלילה קאי ותמהו על רבינו. ונראה שטעמו של רבינו מפני שהוא מפרש דברייתא דראב\"צ לא קאי אגט אלא אשטרות וכדפירש רש\"י ושפיר איכא לפלוגי בינייהו דבשטרות דין הוא להכשיר בעסוקים באותו ענין משום דבקלא תלי מילתא כיון דמזומנים לחתום אית ליה קלא כאילו חתמו אבל בגיטין דאיכא למיחש משום בת אחותו חיישינן שמא יחפה על זנות דאותו יום וגם לפירות איכא למיחש דאע\"ג דכל שעסוקין באותו ענין קלא אית ליה מ\"מ לית להו ללקוחות לאימנועי מלקנות עד שידעו שנתן לה הגט דהא יש לבעל פירות עד שעת נתינה ומשום הכי חיישינן שתטרוף מלקוחות שלקחו ביום הכתיבה פירות שלקטו הבעל או שלוחו בליל החתימה קודם שנתן לה הגט: " + ], + [ + "חתך ממנו הזמן וכו'. שם (דף י\"ז:) אמר ליה אביי לרב יוסף (הא דתנן) שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתם כלומר דחד מהנך ג' גיטין הוא יש עליו עדים ואין בו זמן וכיון דאם נשאת הולד כשר מה הועילו בתקנתן אהני דלכתחלה לא תנשא, גזייה לזמן דידיה ויהביה ניהלה מאי כלומר דלאחר שכתב בו הזמן חתכו ונתן לה הגט בלא זמן א\"ל לרמאי לא חיישינן, ודעת רש\"י לפרש דכי מפרקינן אהני דלכתחלה לא תנשא היינו לומר דכיון שכן לא כתבי לה סופרי הדיינים ולא חתמי עליה סהדי ומש\"ה פרכינן גזייה לזמן כלומר תינח אי לא כתבי ביה זמן כלל דלא חתמי ביה סהדי אבל היכא דכתבי וחתמי ובתר גזייה לזמן מאי ואהדר ליה דלרמאות כזה לא חשו חכמים אבל לעולם גזייה לזמן דינו כגט שאין בו זמן שהוא פסול. ולכן כתב הטור על דברי רבינו איני יודע היאך מכשיר חתך ממנו הזמן דהיינו אין בו זמן וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. ודעת רבינו כדעת ר\"ח שפירש לרמאי לא חיישינן וכשר וכתבו הרשב\"א והר\"ן שטעם דמפרשי הכין משום דמעיקרא אמרינן אהני דלכתחלה לא תנשא פריך גזייה לזמן דנשאת לכתחלה מאי ומהדרינן דלא חשו חכמים לרמאות גדול כזה דאם איתא דכי פריך גזייה לזמן מאי לא פריך אלא מדהולד כשר מאי קשיא ליה הא אהני דלכתחלה לא תנשא כדשני גבי ג' גיטין פסולין ומ\"מ כתבו הרשב\"א והר\"ן שכדברי רש\"י הוא הנכון: ", + "ומ\"ש רבינו או שלא כתב שם היום אלא בשבת ראשונה או שנייה מחדש פלוני וכו'. שם (א\"ל אביי) כתוב בו שבוע שנה חדש שבת מאי אמר ליה כשר ומה הועילו חכמים בתקנתן אהנו לשבוע דקמיה ולשבוע דבתריה ופירש\"י כתוב בו זמנו בשבוע פלוני של יובל ולא כתב אי זו שנה או כתב שנה ולא כתב חדש או כתב חדש ולא כתב שבת או כתב שבת ולא כתב יום. לשבוע דקמיה שאם זינתה תהרג ולשבוע דבתריה לפירות שאם ימכור בהם תוציא גיטה ותגבה. ולפירוש רש\"י משמע דלכתחלה רשאי לכותבו דחשיב יש בו זמן אבל מדברי רבינו משמע דלא מכשר אלא בדיעבד: " + ], + [ + "וכן תקנו שיהו מונין בגיטין למלכות אותו הזמן וכו'. סוף פרק הזורק. ומשמע דעכשיו שאין המלכיות מקפידות בכך לשם מלכות אחרת שאין דרך למנות בו היה נראה דכשר אלא שמדברי רבינו שאחר שכתב וכבר נהגו כל ישראל למנות בגיטין ליצירה וכו' כתב ואם כתב לשם מלכות אותו זמן במדינה שיש בה רשות אותו מלכות כשר משמע דלשם מלכות אחרת פסול. ונראה שטעמו משום דאע\"פ שאין המלכיות מקפידות עכשיו בכך אולי כשיראו שכותבין לשם מלכות אחרת יקפידו ויאמרו שהם מורדים כיון שמחשיבין למלכות אחרת יותר ממלכותם ולא דמי למ\"ש שנהגו לכתוב למלכות אלכסנדרוס דשאני התם דלא שייך לומר שהם מורדים כיון דכבר עבר מלכותו ואין לו שורש וענף. ועוד דבמקום שנהגו ליכא למיחש וכמו שאמר ז\"ל לשם מלכות שאינה מלכות אותה מדינה וכו' אם דרך אנשי אותו המקום למנות בו כשר. וא\"ת אמאי פסל באם כתב בזמן לשם מלכות אחרת ומשום שלום מלכות הא כיון דאין מלכיות מקפידות עכשיו ה\"ל כמו במקום שדרך אנשי המקום למנות לשם מלכות אחרת דאפי' בזמן דקפדי מלכיות מכשרינן משום דכיון דחזינן דלא קפדא מלכות זה כשר. י\"ל דשאני התם שכיון שדרך בני אותו המקום למנות כן ודאי ידעו בני מלכות ולא קפדי אבל כשאין דרך בני אותו המקום למנות כן וזה בא עכשיו למנות לשם אותה מלכות דילמא כי שמעי בני מלכות זו יקפידו אפילו בזמן הזה להחשיבם כמורדים: " + ], + [ + "האומר לשנים כתבו וחתמו וכו' ונתאחר הדבר וכו'. כתב הטור השולח גט ממקום למקום אע\"פ שמקדים הזמן שהרי כותב הזמן מיום הכתיבה שאינו יודע מתי מגיע לידה כשר כיון דאית ליה קלא שהקול יוצא בשליחות הגט וכל אדם יודע שנכתב קודם שנמסר לה ואם תבוא לגבות הפירות שמכר הבעל משלה צריכה להביא ראיה מתי בא הגט [לידה] ופסק ר\"י דכל גט שלא נמסר ביום הכתיבה אין תקנה להכשירו אלא ע\"י שליח דבהכי אית ליה קלא וכו' ואין נראה כן מדברי הרמב\"ם שכתב הרי שאמר לשנים לכתוב גט ולחתום וכו' ונתאחר הדבר ימים או שנים וכו'. ודברי הטור בזה שלא בהשגחה דמה ענין דברי רבינו דמיירי בשלא נכתב הגט עדיין לענין דברי ר\"י דמיירי בנכתב הגט ולא נמסר ביום כתיבתו דכל שלא נכתב עדיין הגט לכולי עלמא אין כותבין יום האמירה וכדאשכחן גבי המקום (ב\"ב קע\"ב) דאמר להו רב לספרי כי יתביתו בהיני כתובו בהיני אע\"ג דמימסרן לכו מילי בשילי ובפרק ט\"ו דיבמות (דף קי\"ז) ההוא גיטא דאשתכח בסורא וכתוב ביה הכי בסורא מתא אנא ענן בר חייא פטרית וכו' ואתו סהדי ואמרי דההוא יומא דאיכתוב גיטא ענן בר חייא מחגרא גבן הוה ואמר רבא אף לדידי הכא חיישינן וכו' אי נמי מילי מסר וכדאמר ליה רב לספרי וכו' ואם איתא דכותבין יום האמירה כי מסר מילי מאי הוי נחזי יום הכתוב בגט אי הוה בסורא. ולישנא דאתו סהדי ואמרי דההוא יומא דאיכתיב ביה גיטא מפורש דאיום שנכתב בו הגט מסהדי והרי הרא\"ש שפסק כדברי ר\"י וכתב בתשובה כדברי רבינו וגם הרשב\"א כתב כדברי רבינו ודברים פשוטים הם: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "כותבין גט לאיש אע\"פ שאין אשתו עמו וכו'. ז\"ל רבינו בפרק כ\"ד מהלכות מלוה אחד השטרות הנכתבים לאחד שלא בפני חבירו ואחד השטרות שאין כותבין אותם אלא מדעת שניהם ושניהם עומדים (כגון שטר שכותבין למלוה או ללוקח) כולם צריכים שיהיו העדים מכירים השמות שבשטר שזהו פלוני בן פלוני וזהו פלוני בן פלוני שמא יבאו שנים ויעשו קנוניא וישנו (שמותיהן) בשמות אחרים ויודו זה לזה כל מי שהוחזק (שמו) בעיר ל' יום אין חוששין לו שמא שם אחר יש לו והוא שינהו כדי לרמות ולעשות קנוניא שאם אתה אומר כן אין לדבר סוף עכ\"ל. תדקדק בו ויאורו עיניך בכמה דברים. הראשון דאע\"ג דתנן (ב\"ב קס\"ז) ובלבד שיהא מכירן אכותבין גט לאיש אע\"פ שאין אשתו עמו איתניא לאו דוקא דהוא הדין כשאשתו עמו דל\"ש ורבותא אשמעינן דאע\"ג דמקילינן לכתוב גט לאיש בלא אשה וסובר לאשה בלא איש לענין ההיכר לא מקילינן דלעולם בעינן שיהא מכירן. ב' דאע\"ג דפרש\"י שיהא מכירן הסופר והעדים וגם רבינו פה הזכיר סופר לאו דוקא דקפידא ליתא אלא לעדים דסופר זה אינו מעלה ואינו מוריד ומה שהזכיר פה סופר אשגרת לישן הוא ולאו דוקא ויותר נראה שפה השמיענו אגב אורחיה דחתם סופר ועד כשר כמבואר בדבריו פ\"ט ולפי שדייק בלשונו כתב פה וכן אם אמר לסופר כתוב גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבין וחותמין שזה הוא פלוני ואשתו פלונית דברישא דלישניה נקט סופר ואח\"כ עדים ובסיפא דלישניה נקט עדים ואח\"כ סופר לסמוך סופר לחתמו דכשכתבו וחתמו בו אסופר נמי קאי אבל סופר שאינו חותם אין צריך שיהא מכיר דבעדים החותמים סגי כדמשמע בפרק כ\"ד מהלכות מלוה דכל כי האי גוונא לא שאני לן בין איסורא לממונא. עוד שלישי איכא למיגמר מלישניה דרבינו דכי אמרינן כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו היינו אפילו הוחזק על פי עצמו כדמשמע ממה שכתב והוא שינהו. עוד ד' איכא למיגמר מיניה דלא סגי בשיכירו שמו ושמה אלא גם שם אביהם צריכים להכיר ונראה דיליף לה מדאמרינן וליחוש לשני יוסף בן שמעון אלמא כי אמרינן שמו היינו שמו ושם אביו. עוד ה' שמעינן מדבריו שגם שם אביו כותבין על פיו אם הוחזק שלשים יום אע\"ג דלא עביד לאיגלויי כל כך כמו שמו משום דאם לא כן אין לדבר סוף. ", + "ומ\"ש רבינו ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים וכו' אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו וכו', בפרק גט פשוט שם (בבא בתרא דף קע\"ב): " + ], + [ + "ומה שכתב ובשעת הסכנה וכו', בפרק התקבל (גיטין דף ס\"ו) תנן מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו ופירש\"י כל השומע קולו ופירש שמו ושם עירו ובגמרא ודלמא צרה היא תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין אף על פי שאין מכירין. ופירש\"י ודילמא צרה היא שמתכוונת היא לקלקלה שתנשא בגט זה ותאסר על בעלה. בשעת הסכנה כגון זה שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי: " + ], + [], + [ + "(ה-ו) הרי שאמרו לו ב\"ד או שנים וכו'. נקט ב\"ד משום סיפא דלא תימא כיון שהם ב\"ד מסתמא לא אמר להם שיכתבו הם והוי כאילו אמר להם אמרו ולא הוי אלא פסול קמ\"ל דלא הוי כאומר אמרו והוי בטל ונקט שנים משום דלא תימא דלא מכשרינן ברישא אלא כשהם ב\"ד קמ\"ל. ", + "ומ\"ש שא\"ל כתובו, כלומר וגם א\"ל חתומו וקיצר רבינו במובן: ", + "ומ״ש ה״ז גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל. בלשון הזה נתחבטו הראשונים כי הרב רבינו דוד הכהן ז״ל כתב שמסופק הרב דשמא הלכה כההיא סוגיא דפרק מי שאחזו (גיטין דף ע״א:) דמשמע שהגט בטל ולכך כתב ומתיישבין בדבר וכו' פי' פסול הוא ודאי דהלכתא כרב ור' יוחנן ור' ירמיה אלא שיש להתיישב בדבר שמא הלכתא כההיא דמי שאחזו והרי זה גט בטל מן התורה וא״כ הויא ספק מגורשת. ואל תתמה למה לא כתב הרב ה״ז ספק מגורשת דלכך קרא הרב ספרו משנה תורה שהוא כותב בקוצר כל מה שנכתב בגמ' וכל היכא דמספקא לן לבעלי הגמרא לא מספקא להו דלדידהו מלתא ברירא באי זו סוגיא הלכה אלא אנן הוא דמספקא לן מטעם זה לא כתב הרב ספק מגורשת אלא כתב שיש להסתפק כאיזו סוגיא הלכה ומזה נבין ונאמר שהיא ספק מגורשת הואיל ומספקא לן כאיזו סוגיא הלכה. והרב רבינו משה אלשקאר ז״ל חלק עליו וכתב דהכי פי' ה״ז גט פסול והרוצה להכשיר מתיישבים בדבר שהוא קרוב להיות בטל דאת״ל שהספק אצלו אם הגט פסול או בטל הל״ל הכי ולא לפשוט שהוא פסול ולמכתב בתר כן כהאי גוונא דאחר שהוא פסול במה מתיישבין אם לא הוי פירושא דמילתא כדאמרן עכ״ל. ונסתייע ממ״ש ה״ה ואם נשאת לא תצא ולי אין משם ראיה דההיא לפרש מ״ש רבינו ה״ז גט פסול על מ״ש רב חסדא כשר ולא תעשה אתא אבל לפי מה שסיים שקרוב להיות בטל אפשר דאפילו אם נשאת תצא. גם נסתייע ממ״ש הר״ן על דברי רבינו נראה דרפויי מרפיא לכאורה משמע דהיינו לומר דמספקא ליה אי הוי כשר או אי הוי בטל. וגם זה אינו מכריח. ולענין ביאור דברי רבינו דבר קשה וזר הוא לומר כפירושו שמאחר שגזר אומר שהוא פסול שיבא להוציא מלב מי שירצה להכשיר גם לדרך ה״ר דוד הכהן קשה שאין דרכו של רבינו לכתוב כל מה שנכתב בגמרא ואינו כותב אלא מה שהוא פסק הדין לדעתו ועוד דמאחר שהוא ספק מה לי שיהיה ספק לבעלי הגמרא מה לי הספק לנו הלכה כדברי מי ועוד מי הגיד לו ז״ל שבעלי הגמרא לא נסתפקו אם הלכה כסוגיא זו או כסוגיא זו. ולכן נ״ל שגזר אומר רבינו שהוא פסול כלומר מד״ס ואם נשאת לא תצא והולד כשר וכותבין לה גט אחר כשר ונותנין לה והיא תחת בעלה ואם אי אפשר לכתוב והיה הבעל ותיק וגירש הרי זה משובח אם אין לה בנים זה הוא משפט הגט הפסול מד״ס בלבד וכמו שנתבאר בפרק עשירי אבל זה שהוא קרוב להיות בטל אע״פ שאין ב״ד מוציאין אותה מ״מ מודיעין לבעל שהוא קרוב להיות בטל ויעשו כל אדם עצמן כותיקין ויגרשו מעצמם אע״פ שיש להם בנים והולד אינו כשר לגמרי ומ״מ אינו ספק ממזר והשתא אתי שפיר שלא כתב ה״ז ספק מגורשת דהוה משמע שב״ד מוציאין אותה שהולד ספק ממזר. והטעם שהחמיר רבינו בפיסול זה יותר מבפסולים אחרים הוא משום דקתני הרי הגט בטל עד שישמיע קולו ומספקא ליה אי האי לישנא דקרי הגט בטל הוי דוקא בטל ממש הוא או דילמא מאחר דטעמא דפסלינן באומר אמרו לאו מדינא אלא משום דילמא אתי לאכשורי אפילו בלא אמר אמרו וכיון דלא מיפסיל אלא משום גזירה לישנא דה״ז בטל לאו דוקא והוה ליה כאומר הרי זה פסול ומשום האי ספיקא החמיר בפיסול זה יותר מבפיסולין אחרים: " + ], + [], + [ + "הבעל שהביא בידו גט חתום וכו'. נראה דאתא לאשמועינן דלא חיישינן שמא כתבו בפיסול כדי לקלקלה דאינו חשוד לקלקלה בידים: ", + "אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וכו' ונמצא הגט בטל או פסול וכו'. לא כתב רבינו דין אם נאבד. ונראה שהוא נלמד בקל וחומר דנמצא פסול שאע\"פ שנתנו בידה כותבין ונותנין משום דלא מקריא נתינה כ\"ש היכא דלא נתנו לה כלל דלא עשו שליחותו דכותבין ואע\"ג דרבה הוה ס\"ל (דף ס\"ג:) דנאבד עדיף מנמצא פסול לדידן דקי\"ל כר\"נ הוי איפכא דנאבד אתי בקל וחומר מנמצא פסול: " + ], + [ + "אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכו'. בפ' התקבל גבי עובדא דההיא דהוו קרו לה נפאתא בעא מיניה רבא מר\"נ כתבו ותנו לשליח מהו סלוקי סליק להו או דילמא לטירחא דידהו חייש א\"ל רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו תיקו והרי\"ף פי' בעיות אלו לענין אם יכולים העדים להיות שלוחים להולכה ואין כן דעת רש\"י שהוא ז\"ל פי' דקאי אמאי דאמרינן בסמוך אי כתוב גיטא מעליא דכותבין ונותנין משום דלא אמר להם ואנחו בכיסייכו שכך כתב כתבו ותנו לשליח שמיניתי וכן עשו ואבד בדרך מי אמרינן עשו כל שליחותן ונסתלקו או דילמא האי נמי עד שיבא לידה ותתגרש עשאם שלוחים לכתוב אלא לטירחא דידהו חש שלא להטריחם בהולכה. א\"ל רבינא לרב אשי ויוליך מהו את\"ל בהך דלא אמר אלא כתבו ותנו לשליח והם כתבו ונתנו לו ואבד דעשו שליחותן דהא כל מה שצוו כתבו ועשו הכא מאי מי אמרינן כיון דאמר כתבו ותנו לשליח ויוליך לה עשאם שלוחים לחזור ולכתוב עד שיגיע לידה לכך פי' להם כל כך או דילמא ל\"ש עכ\"ל. ודעת רבינו שלא לפרש בעיות אלו כהרי\"ף אלא דקאי אעובדא דבסמוך דכתבו תפאתה במקום נפאתא דהיינו נמצא הגט בטל או פסול ונראה מדברי רבינו דלא אמרינן אטו מי אמר להם כתובו חספא והבו לה אלא כי אמר ותנו לה דכיון שצוה לתת ליד האשה דעתו היה שתתגרש באותה נתינה אבל כשצוה לתת ביד השליח כיון שאפילו יהיה כשר אינה מתגרשת באותה נתינה כיון שנתנו גט לידו אפילו יהיה בטל עשו שליחותן משמע דלדידיה היכא דכתבו גט מעליא ונתנו לשליח אפילו אמר ויוליך פשיטא ודאי דעשו שליחותן ושוב אין כותבין ונותנין. ולא כתב רבינו אלא בעיא דויוליך משום דאפילו כי אמר ויוליך לא איפשיטא לן דכותבין כ\"ש היכא דלא אמר ויוליך אלא דאכתי קשה שה\"ל לכתוב דין היכא דלא אמר ויוליך לאשמועינן דבהא נמי אם כתבו ונתנו לשליח גט אחר הויא ספק מגורשת דהשתא דכדאמר ויוליך כתב הויא ספק מגורשת אפשר למיטעי ולמידק דכי לא אמר ויוליך (לא) הויא מגורשת משום דעשו שליחותן. ואפשר לדחוק ולומר דבעיא קמייתא לא מפרש לה לענין אם עשו עדים שליחותן כמו בעיא בתרייתא אלא לענין אם יכולים העדים להיות שלוחים להולכה וכמו שפירש הרי\"ף: " + ], + [], + [], + [], + [ + "בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכו'. משנה פרק התקבל (גיטין דף ס״ז) בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה מעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת אמר רשב״ג אם מעצמו נפל ה״ז גט ואם הרוח דחפתו אינו גט ובגמרא מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו ה״ז גט ומעשה בבריא שאמר וכו' ובתוספתא פ״ד הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה [רשב״ג אומר אם מעצמו נפל וכו'] ורבינו מפרש מתני' כשכתבו ונתנו קודם שנפל ואפשר דמתניתין [כללא קתני] דכל שנפל מעצמו הוה ליה כאומר כתבו ותנו ואם כתבו ונתנו קודם שנפל הרי זה גט x ומסיפא אשמעינן דאם לא כתבו עד שנפל כותבין ונותנין אחר נפילה כל זמן שיש בו נשמה ורבינו נקט חדא ומינה נשמע לאידך: ", + "ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח וכו'. כתב הרב רבינו שלמה בן אדרת תוספתא x ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל כותבין ונותנין שאני אומר מעצמו נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו ע\"כ. [ותימה היאך פסק הרמב\"ם] הפך התוספתא ועוד ספק איסורא הוא ולחומרא ושמא טעות ידי סופר יש בחבורו של רבינו וחסר ממנו אם מיד נפל ה\"ז גט כדברי התוספתא. אחר כך מצאתי בהגהות הראב\"ד שהגיה עליו כך ואמר זה הספק להקל בירושלמי מצאתי אותו אם על אתר נפל הרי זה גט אם לאחר זמן נפל אינו גט (והדין) [וההן] על אתר לא ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחתו ה\"ז גט עכ\"ל. והרא\"ש והטור גורסים בדברי רבינו ה\"ז ספק גט ושהראב\"ד השיג עליו וכתב שהוא ודאי גט כדאיתא בירושלמי. ונראה שהגירסא האמיתית בדברי רבינו ה\"ז גט כדגריס הרשב\"א וכך גירסת ספרים שבידינו ובנפל לאלתר מיירי ואהורג עצמו מיד דנקט ברישא סמוך למאן דגריס ה\"ז ספק גט יתפרש על דרך זו דהיינו בשלא נפל מיד אלא לאחר זמן: ", + "וכן מי שהיה מושלך בבור וכו'. ואע\"פ שהעלוהו ולא הכירוהו. למד כן מדתנן בסוף יבמות (דף קכ\"ב) מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני נשכני נחש והריני מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו. ", + "ומ\"ש רבינו שזה בשעת הסכנה הוא וכו'. שם: ", + "ודע דאמתניתין (גיטין דף ס\"ז) דמי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע את קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופריך בגמרא וליחוש דילמא שד הוא אמר ר\"י כשראו לו דמות אדם אינהו נמי אידמויי אידמו דחזו ליה בבואה (אינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה) דבבואה וכו' ודילמא צרה היא כלומר שמכוונת לקלקלה שתנשא בגט זה ותאסר על בעלה תנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע\"פ שאין מכירין ומשמע דבעינן דחזי דמות אדם ובבואה דבבואה הא לאו הכי אין כותבין וכן נראה מדברי הרי\"ף והרא\"ש וכ\"כ הטור אבל רבינו שהשמיט זה נראה דסבירא ליה דבתר דמייתי תנא דבי ר' ישמעאל לא צריכי לבבואה כלל דכי היכי דלא חיישינן לצרה משום בשעת הסכנה הכי נמי לא חיישינן לשד וכ\"כ בנמוקי יוסף בשם הריטב\"א ורבו: " + ], + [ + "וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט ואם לא הגיע ה\"ז ספק. לפי גירסא זו אם נשתכר הרבה אע\"פ שבריא לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט כלל הוי ספק. והטור גורס בדברי רבינו וכן השכור שהגיע לשכרותו של לוט ואמר כתבו אין כותבין היה הדבר ספק אם הגיע לשכרותו של לוט ה\"ז ספק. ולפי גירסא זו דוקא כשנשתכר כ\"כ עד שאנו מסופקים אם הגיע לשכרותו של לוט אז הוי ספק אבל אם ברי לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט אע\"פ שנשתכר הרבה כותבין על פיו ואפשר דלגירסא זו כל שנשתכר הרבה מספקינן ליה באם הגיע לשכרותו של לוט: " + ], + [ + "אמר כשהוא בריא וכו' ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא ה\"ז פסול. יש לתמוה דבגמרא (דף ע':) משמע דבטל הוי דאמרינן דר\"י מדמי ליה לשוטה וכל עניני שוטה לית בהו מששא, ואפשר דכיון דר\"ל אמר כותבין ונותנין משום דמדמי ליה לישן לית לן לפלוגי בינייהו כולי האי דלר\"י אם כתבו אינו כלום ולר\"ל כותבין לכתחלה (מסתיין דנימא דלר\"י אם כתבו ונתנו אינו כלום) ואכתי קשה דבגמ' אמרינן דטעמא דר\"ל באחזו קורדיקוס משום דסמיה בידן כלומר שרפואתו בידינו כדאיתא בגמרא ומשום הכי מדמה ליה לישן ולא לשוטה משמע דהיכא דלאו סמיה בידן כגון שאר אחוזי רוח רעה זולת קורדיקוס מודה ר\"ל דלשוטה מדמינן ליה וכיון שכן אפילו לר\"ל אם כתבו ונתנו קודם שיבריא אינו כלום וא\"כ ה\"ל לרבינו לפרש דבדסמיה בידן הוא אבל היכא דלאו סמיה בידן בטל נמי הוי ועוד דלא הזכיר רבינו קורדיקוס אלא מי שהיה רוח רעה מבעתת אותו ורוב המבועתים מרוח רעה לאו סמייהו בידן וצ\"ע: " + ], + [ + "מי שנשתתק וכו'. מדברי רבינו למדנו דאע\"ג דאמרינן בגמרא (דף ע') דבדקינן ליה בפירי הוא ז\"ל סובר דלאו דוקא שהרי לא הזכיר בדיקה בפירות אך יש לתמוה עליו שלא הצריך בדיקה אלא ג' פעמים בלבד ובגמרא ובירושלמי משמע דבעינן שש ואין לומר דלעולם שש פעמים בעי רבינו דג' פעמים בסירוגין הם שש דהא כיון דחזינן דאמאי דאמר ר\"נ בסירוגין אקשינן דילמא שיחיא דסירוגין נקטיה עד דשני דבדקינן ליה בתרי הן וחד לאו וכו' א\"כ משמע דשוהה בין שאלה לשאלה מיקרי נמי סירוגין ה\"ל לרבינו לפרושי דהאי סירוגין לאו בשוהה בין שאלה לשאלה היא אלא ששואל שאלה אחרת מעין הראשונה. לכך נראה לי דלדעת רבינו א\"צ לבודקו אלא ג' פעמים ומאי דאמרינן בגמרא חד לאו ותרין הן חד הן ותרין לאו וכו' וכן מ\"ש בירושלמי נכתוב לאשתך נכתוב לאמך וכו' לאו למימרא דכולהו שיתא בעינן דא\"כ ה\"ל למיתני במתניתין בודקים אותו שש פעמים אלא ודאי בג' פעמים סגי ובגמרא או או קא אמרי כלומר או חד לאו ותרין הן או חד הן ותרין לאו וכן בירושלמי או או נמי קאמר נכתוב גט לאשתך נכתוב גט לאמך או לבתך או אחותך. ואכתי איכא למידק דלא כתב שיבדקוהו בחד לאו ותרין הן כדאיתא בגמרא או בחד לאו וחד הן וחד לאו וחד הן כדאיתא בירושלמי כי היכי דלא נימא שיחיא דסירוגין נקטיה. ונ\"ל דס\"ל לרבינו דכי אמרינן בגמרא חד לאו ותרין הן דוגמא בעלמא קא אמרי וה\"ה לחד הן וחד לאו כדאיתא בירושלמי או לכל גוונא דנפקינן בה מידי ספיקא דשיחיא דסירוגין ולפיכך סתם וכלל הכל ", + "במ\"ש וצריכים לבודקו יפה יפה דהיינו לומר שמדקדקים בענין בדיקתו דלא נקטיה שיחיא דהן הן או דלאו לאו. וכ\"נ מדבריו בפירוש המשנה שכתב והרכין בראשו ר\"ל שירמוז בראשו רמיזה תורה תשובה נכונה לשאלה ויפליג בה בכל צדדי הנסיון בכל מה שאפשר עכ\"ל. הרי שלא הזכיר שיבדקוהו בחד הן ותרין לאו אלא תלה הדבר בדעת הבודקים אותו כמו שעשה פה וגם ממה שלא פירש שיבדקוהו ו' פעמים נלמוד שדעתו כמ\"ש דבג' זימני סגי כפשטא דמתניתין: ", + "ומ״ש רבינו וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי וכו' שאין דין מי שנשתתק כדין החרש. בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע״ב) כתב הסופר לשמה וכו' הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ודייקינן קולו לאפוקי מדרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו וכתבוה הרי״ף והרא״ש בסוף פרק התקבל ולפי סוגיא דשמעתין הוה משמע להכשיר בפקח שכתב בכתב ידו שיכתוב גט לאשתו דהא לא ממעטינן אלא חרש ולא ממעיט כתב ידו מדתני קולו כי היכי דלא מימעיט הרכנת ראשו בנשתתק דהא לא ממעט ברייתא אלא חרש שכתב ואפי' במדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר יש לדון ולהכשיר ע״י כתב ידם מדאיתא בפרק מי שאחזו אהא דא״ר כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אמר רב יוסף מאי קמ״ל תנינא נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג' פעמים וכו' א״ל ר' זירא אלם קא אמרת שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע זה הוא חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה כפקחין לכל דבריהם. ופי' רש״י אבל חרש דרב כהנא אינו לא שומע ולא מדבר. ואפשר שזה היה דעת רבינו במ״ש פה דמשמעות פשט דבריו דדוקא בחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא דאין סומכין על רמיזותיו ועל כתבו משום דחשבינן ליה כשוטה אבל מי שנשתתק דהיינו שומע ואינו מדבר כפקח הוא לכל דבריו וסומכין על רמיזותיו ועל כתב ידו והיינו כדשני ר' זירא אלם קא אמרת שאני אלם. ולא כתב רבינו דין המדבר ואינו שומע משום דמכלל דבריו נלמוד דכיון שאינו חרש גמור דינו כדין האלם, ויותר נראה לומר שכל שמדבר דינו כפקח גמור שהרי מתוך דבורו ניכר אם הוא בן דעת ומש״ה לא הזכירו רבינו אבל מדברי הר״ן נראה שסובר כדעת הראשון דמדבר ואינו שומע דינו שוה לשומע ואינו מדבר שכתב אבל מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר הרי הם כפקחים לכל דבריהם ובבדיקה סגי והכי אתמר בפ' מי שאחזו ומשמע עוד מדבריו דלכתיבת ידו נמי בעי בדיקה כי היכי דבעי להרכנת ראשו ומיהו איכא למידק אמאי דא״ר יוסף מאי קמ״ל תנינא נשתתק וכו' אדרבה ה״ל לאותובי ממתניתין דמצרכא בדיקה ג' פעמים ורב כהנא לא מצריך שום בדיקה ור' זירא דאהדר ליה שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע וכו' וזה וזה הרי הם כפקחים לכל דבריהם והיאך הם כפקחים הרי בפקחין לא בעינן בדיקה כלל ונשתתק בעינן בדיקה ג' פעמים. ונ״ל דלמאי דסלקא דעתין דרב יוסף דלא לפלוגי בין אלם לחרש גמור משתמע שפיר דרב כהנא דמתניתין דלהרכנת הראש הוא שהצריכה בדיקה ג' פעמים אבל לכתוב בכתב ידו לא בעי בדיקה דכיון שהיה בו דעת לכתוב כן ודאי פקח הוא ור' זירא אהדר ליה דשאני אלם כלומר מדלא משתמע ממתניתין אלא לאלם אבל חרש גמור אע״פ שעושה מעשה פקח כשוטה חשבינן ליה דשאני אלם מחרש גמור ורב כהנא אתא לאשמועינן דמתניתין דתני אלם לאו דוקא אלא משום דבעי לאשמועינן דין הרכנת הראש ע״י אמירה דלא שייך בחרש גמור דהא אינו שומע לשיאמרו לו נכתוב גט לאשתך אבל אין הכי נמי דכתב ידו דחשיב כהרכין ראשו ע״י שאמרו לו נכתוב גט לאשתך אפי' בחרש גמור מהני אשמעינן דכתב ידו עדיף מרמיזה דכתב ידו מהני כחרש גמור ולא רמיזה ובתר הכי אסיקנא דברייתא דתני עד שישמעו קולו לאפוקי מדרב כהנא ואפ״ה שפיר שמעינן ממתני' דאלם שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין גט לאשתו וא״צ בדיקה דהא לא פליג ר' זירא ארב יוסף אלא משום דמתניתין באלם ודרב כהנא בחרש הא אילו הוה מימרא דרב כהנא באלם היה מודה רבי זירא דשפיר פריך רב יוסף מאי קמ״ל תנינא ומאי דתנינא בשומע ואינו מדבר ומדבר ואינו שומע הרי הם כפקחים לכל דבריהם היינו לומר שאינם כחרשים גמורים דלא מהניא בהו בדיקה מיהו אלם בדיקה בעי ג' פעמים וכדתניא באותה ברייתא בסמוך כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ומתנות אבל מדבר ואינו שומע פשיטא דלא בעי בדיקה כלל שהרי מתוך דבורו יהא ניכר אם הוא בן דעת ואפשר דמשום דשייך למיתני במדבר ואינו שומע שהוא כפקח לכל דבריו לגמרי תנא הרי הם כפקחים לכל דבריהם אע״ג דאלם אינו כפקח לכל דבריו לגמרי שמעינן מהכא דלמאי דאסיק ר' זירא שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע וכו' אלם שהרכין ראשו בעי בדיקה ג' פעמים כדתנן במתניתין ואם כתב בכתב ידו כותבין ונותנין וא״צ בדיקה. ונראה שזו היא שיטת רבינו שכתב גבי הרכין בראשו בודקין אותו ג״פ ואח״כ כתב שאם כתב בכתב ידו הרי אלו כותבין ונותנין ואם איתא דלכתיבת ידו בעי בדיקה ג״פ לערבינהו וליתנינהו, ומ״ש גבי כתב בכתב ידו אם היתה דעתו מיושבת עליו אינו להצריך בדיקה ג״פ אלא לאפוקי שלא תהא דעתו מטורפת וקצת נראה לדייק כן מדבריו שהרי גבי הרכין בראשו דבעי בדיקה ג״פ כתב והרי דעתו נכונה וגבי כתב בכתב ידו כתב אם היתה דעתו מיושבת ומשמע דנכונה ומיושבת תרי מילי נינהו שהרי כתב אח״כ בסמוך גבי חרש גמור אע״פ שדעתו נכונה ומיושבת וכ״נ מדבריו פכ״ט מהל' מכירה שכתב אלם ששומע ואינו מדבר או מי שנשתתק מקחו מקח וכו' והוא שיבדק כדרך שבודקין לגיטין או יכתוב בכתב ידו משמע דלכתב בכתב ידו לא מצריך בדיקה. ומיהו לענין מדבר ואינו שומע שכתבתי בסמוך דפשיטא דלא בעי בדיקה כלל אע״פ שבטור חשן המשפט סי' רל״ה כתב שכך נראה לו רבינו בפ' הנזכר לא ס״ל הכי שהשוה דין המדבר ואינו שומע לדין אינו שומע ואינו מדבר. ואם נפשך לומר דבכתב ידו נמי לא מכשיר רבינו אלא בבדיקה ג״פ וכדמשמע מדברי הר״ן איכא למימר דמאי דפריך רב יוסף מאי קמ״ל תנינא משום דפשיטא ליה דרב כהנא לאו לאיפלוגי אמתניתין דבעי בדיקה ג״פ אתא דס״ל לרב יוסף דכתב ידו היינו הרכנת הראש ומש״ה אקשי ליה מאי קמ״ל תנינא ור' זירא אהדר ליה דמתניתין באלם ורב כהנא אשמעינן אף בחרש גמור ומתניתין דתני אלם משום דבעי לאשמועינן דין הרכין בראשו דלא שייכא בחרש גמור. א״נ אשמעינן דכתב ידו עדיפא מרמיזה דע״י כתב ידו בחרש גמור כותבין אבל לא ע״י רמיזתו ובתר הכי אסיקנא דברייתא דתני עד שישמעו קולו לאפוקי מדרב כהנא ומ״מ שפיר שמעינן שאלם שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין דומיא דהרכנת הראש וכדסבר רב יוסף בהא ורבי זירא נמי משמע דהכי ס״ל דהא לא אהדר ליה אלא משום דמתניתין באלם ודרב כהנא בחרש גמור הא אילו הוה מימרא דרב כהנא באלם הוה מודה דשפיר פריך מאי קא משמע לן תנינא. ודעת בעל העיטור כדעת רבינו שכתב וז״ל אלם שנשתתק מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו דהא בהרכנת הראש סגי וכל שכן בכתב ידו עכ״ל: " + ], + [], + [], + [], + [ + "ואם העכו\"ם מעצמם אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב ה\"ז גט פסול. בסוף גיטין (דף פ\"ח:) אמרינן דגט המעושה בידי עכו\"ם כדין פסול ופוסל שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו ופירש\"י פסול להתירה לינשא ופוסל מן הכהונה משום ריח הגט ומתמהינן מה נפשך אי עכו\"ם בני עשויי נינהו איתכשורי נמי ליתכשר אי לא בני עשויי נינהו מיפסל לא ליפסיל אמר רב משרשיא דבר תורה גט מעושה בעכו\"ם כשר ומה טעם אמרו פסול שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה בעכו\"ם ומפקעת עצמה מיד בעלה א\"ה שלא כדין נמי אפילו ריח גט אין בו ונהוי כשלא כדין דישראל וליפסיל אלא הא דרב משרשיא בדותא היא וטעמא כדין בכדין דישראל מיחלף שלא כדין בכדין דישראל לא מיחלף ופירש\"י בדותא היא דודאי לאו בני עשויי נינהו. כדין דעכו\"ם עכו\"ם שעישוהו להוציא וכדין תורה אף על גב דלאו גיטא הוא גזור ביה רבנן לפסול בכהונה משום דמחליף בכדין דישראל ואתו למימר ישראל נמי שיעשוהו כדין לא פסול וההוא גיטא מעליא הוא עכ\"ל. משמע בהדיא דכדין עכו\"ם מדאורייתא נמי מיפסל ולישנא דר\"נ נמי הכי דייק דקאמר פסול ופוסל דמשמע דלית ביה שום צד אלא שפוסל בכהונה. ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב דכדין עכו\"ם פסול הוא ולא בטל, ואפשר דס\"ל דאע\"ג דאמרינן הכא דהא דרב משרשיא בדותא הוא כיון דחזינן דבפרק חזקת (בבא בתרא דף מ\"ח) פריך גמרא ממתניתין דגט המעושה הא אתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תורה אפילו בעכו\"ם כשר וכו' ש\"מ קי\"ל כוותיה, אבל קשה דאמאי דאתמר הכא בדותא היא אית לן למיסמך ואפילו אי הוה בעי למיחש לההיא דפרק חזקת הל\"ל הרי זו ספק מגורשת ולא למיכתב ה\"ז פסול דמשמע פיסולא דרבנן ואם נשאת לא תצא וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [ + "כל גט שלא נכתב לשם האיש וכו'. משנה ריש פ' כל הגט (גיטין דף כ״ד) קרובה ללשון רבינו ופירשו בגמ' דרישא בסופרים העשויים להתלמד וכתבו שם אינש דעלמא. ומ״ש בכולם אינו גט שפירושו בטל לגמרי כמבואר פ״י ודאמר לסופר כתוב ואי זו שארצה אגרש בו כתב הרי זו ספק מגורשת הוא ממאי דאיפליגו בגמרא דרב סבר כולם פוסלים בכהונה חוץ מן הראשון ושמואל אמר אף ראשון נמי פוסל וכו' וזעירי ורב אסי אמרו כולם אין פוסלין חוץ מן האחרון ור״י אמר אף אחרון נמי אינו פוסל ומדחזינן לכולהו דס״ל אחרון פוסל ה״ל ר״י יחיד לגבייהו ושמואל דאמר אף ראשון פוסל יחיד הוא ולגבי אמצעיים אע״ג דרב ושמואל ס״ל דפסלי כיון דרב אסי וזעירי ור' יוחנן ס״ל דלא פסלי הלכה כרבים והילכך לא פסל אלא אחרון בלבד. וא״ת א״כ היה לרבינו לפסוק באחרון דפסול דהיינו מד״ס ואם נשאת לא תצא ושאר דינין המבוארים בפ״י ולמה פסק הרי זו ספק מגורשת דהיינו אם נשאת תצא והולד ספק ממזר ושאר דינין המבוארים בפ' הנזכר. י״ל דכיון דקי״ל דבדרבנן יש ברירה כדאיתא בפרק משילין (ביצה דף ל״ח) משמע דמאי דאמרינן דבדאורייתא אין ברירה היינו משום דלחומרא אין ברירה אבל לקולא ודאי לא אמרי' דאין ברירה לפיכך אמר לסופר לאי זו מהם שארצה אגרש בו וכתב הסופר על דעת זו וגירש אחת מהן הרי זו x ספק מגורשת ואע״ג דאמרו כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון אפ״ה אחרון לאו פסול לכהונה בלחוד הוא אלא הרי זו ספק מגורשת וכדכתבינן: " + ], + [], + [], + [ + "וכל גט שכתבו שלא לשמה וכו'. פ' המביא תניין (גיטין דף כ') א״ר חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן כלומר ולרבנן לא הוי גיטא וסובר רבינו דכרב חסדא נקיטינן ואע״ג דרב אחא בר יעקב דחי ליה דילמא הוא דקאמר ולעיל נמי אמרינן דיו על גב דיו פטור והרשב״א כתב ולענין פסק הלכה כתב ר' חננאל כיון דלא אמר בהדיא לא כשר ולא פסול חיישינן ליה. אבל הרמב״ם כתב דאינו גט לומר דאין חוששין לו ולא פסלה מן הכהונה ונראין דברי רבינו חננאל דהא לדברי רב אחא גט כשר לכולי עלמא ואע״ג דלקולא לא עבדינן כוותיה לחומרא מיהא לחוש חוששין לו ושמא הזקיקו לרב לומר כן מפני שבמקומה בפרק הבונה (שבת דף ק״ד:) גבי מתניתין כתב על גב כתב פטור אמרינן עלה מתניתין דלא כר' יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' ולא אתמר התם הא פלוגתא דפליג עליה רב אחא דאלמא הא דרב חסדא עיקר ודרב אחא דחיא בעלמא הוא עכ״ל: " + ], + [ + "מי שכתב [גט] לגרש את אשתו וכו'. משנה פרק הזורק (גיטין דף ע״ט:) בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן ובית הלל אוסרין איזהו גט ישן כל שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה ופירש בגמ' דטעמייהו דב״ה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ופירש״י שמא ישהא את הגט שנתים ושלש בין כתיבה לנתינה ויהיו לה בנים ממנו בתוך הזמן ואח״כ יגרשנה בו ולימים כשישתכח הדבר יראו זמן הגט קודם ללידת הבן ויהיו סבורין שנתן משעת כתיבה ויאמרו מן הפנויה נולד כשגירשה והוי פגם ואמרינן התם א״ר אבא אמר שמואל ואם נשאת לא תצא ואיכא דאמרי א״ר אבא אמר שמואל ואם נתגרשה תנשא לכתחלה ופסק כלישנא בתרא וכן פסק הרא״ש וכתב הטור היינו דוקא כשהגט ביד הבעל ונתנו מידו לידה אבל אם שלחו לה ע״י שליח ונתייחד עמה אחר שנתנו לשליח ונתנו לה השליח לא תנשא בו ואם נשאת לא תצא עכ״ל. ואין נראה כן מדברי רבינו שלא חילק בדבר: " + ], + [ + "אמר לסופר כתוב גט לפלונית וכו'. ביבמות פ' ר״ג (יבמות דף נ״ב) אמר רמי בר חמא הרי אמרו אמר ללבלר כתוב לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה ולאשה בעלמא אין זה גט מפני שאין בידו לגרשה בעי רמי בר חמא ליבמתו מהו כיון דאגידא ביה כארוסתו דמיא או דילמא כיון דלא עבד בה מאמר לא תיקו. וקשה דפרק כל הגט (גיטין דף כ״ו:) אמרינן האומר כתבו לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט ומפרש התם טעמא שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. וע״ק דלשון אינו גט משמע אינו גט כלל ואילו גבי גט ישן הרי כתבנו למעלה דאם נתגרשה תנשא לכתחלה ותירץ ר״ת דההיא דפרק ר״ג כשכתב בו זמן שאחר נשואין שהוא זמן הנתינה דאפילו גט ישן לא הוי שלא נתייחד עמה אחר זמן הכתוב בגט והרי זה גט לגרש בו לכתחלה, וההיא דכל הגט שכתב זמן דקודם נשואין וגרע טפי מגט ישן דבגט ישן ליכא אלא יחוד בעלמא ולכך אם נתגרשה בו תנשא לכתחלה אבל התם דכנסה ואיכא ודאי ביאה אינו גט כלל וכ״פ הרא״ש והטור אבל דעת רבינו כדעת רש״י ז״ל שכתב דההיא דפרק ר״ג הוי גט אם נתגרשה ותנשא בו אבל לא תתגרש בו לכתחלה דומיא דגט ישן דמחד טעמא נינהו והא דאמרינן פרק כל הגט אינו גט היינו לומר דלא תתגרש בו לכתחלה ולישנא דגמרא הכי מוכח דאמר עולא מה טעם גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה דמשמע דמשום גזירה הוא ולא מעיקר דינא ולזה כתב רבינו וכנסה וגירשה בו כשר ולא כתב יכול לגרשה בו: " + ], + [ + "מפני תקנת הסופר וכו'. בקצת ספרי רבינו כתוב סופר שכתב טופסי גיטין והניח מקום האיש והאשה וכו' ה״ז פסול וטעות הוא שנפל באותם ספרים, והטור כתב לא יכתוב הסופר טופסי גיטין וכו' והרמב״ם מכשיר לגרש בו לכתחלה אם כתבו וגם גירסא זו טעות היא. ועיקר הנוסחא מפני תקנת סופר התירו חכמים לסופר שיכתוב טופסי גיטין ויניח מקום האיש והאשה וכו' וכן כתב הר״ן שזה דעת רבינו וכן מוכיחים דברי רבינו סוף פ' זה שכתב מותר להניח חש״ו לכתוב טופס הגט לכתחלה וכו' אבל העבד והכותי אין כותבין הטופס לכתחלה ואפילו ישראל עומד על גביו שלא התירו לכתוב טופסי גיטין לכתחלה אלא מפני תקנת הסופר וכן נראה מדברי ה״ה ודין זה משנה פ' כל הגט (גיטין דף כ״ו) הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ואמרי' בגמ' שצריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם ודברים אלו הן הנקראים תורף. ואומר במשנה דה״ה לשטרי מקח והלואה ור״י פוסל בכולן ור״א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה כלומר וגזרינן טופס אתו תורף ופסק רב הלכה כר״א ואפ״ה פסק רבינו כת״ק דס״ל דלא קי״ל בפסקיה דרב דדחינן ליה מקמי דר״י אמר שמואל ורב חנא משמיה דעולא דאוקמוה למתניתין דהכל כשרים לכתוב את הגט ואפילו חש״ו בשייר מקום התורף כדאיתא בפרק המביא תניין (גיטין דף כ״ג) אלמא ס״ל דלא גזרינן טופס אתו תורף: " + ], + [ + "סופר שכתב הגט לשמו ולשמה וכו'. בריש גיטין (דף ד') אמרינן כי לא בעי ר\"א עדי חתימה היכא דליכא עדים כלל היכא דאיכא עדים בעי דאמר רבי אבא מודה ר\"א במזוייף מתוכו שהוא פסול ופירש רש\"י היכא דליכא עדים כלל כלומר כי לא חתימי סהדי עליה כלל שפיר טפי מהשתא דחתימי עליה ושלא לשמה דה\"ל מזוייף מתוכו. ", + "ומה שכתב ויש מי שאומר שאם חתמו העדים שלא לשמה וכו', טעם האומר כן משום דמשמע ליה שהוא מזוייף ממש וכיון דהוא מזוייף הוי בטל, ורבינו אומר שלא אמרו מזוייף אלא כמזוייף לא מזוייף והרי הוא פסול מדבריהם ואע\"פ שאם הרחיקו העדים שני שיטין פסול וכתב רבינו בפרק ראשון שאם נתנו לה בעדי מסירה כשר כבר נתבאר שם הטעם דשאני התם שפיסול הגט ניכר ע\"י חתימה אבל הכא שאין הפיסול ניכר דמנא ידעי שחתמו שלא לשמה חיישינן דילמא אתי למסמך ע\"י חתימה ולפיכך פסול מדרבנן: " + ], + [ + "המביא גט ואבד ממנו וכו'. כתב הטור הרמב\"ם חילק שבמקום שהשיירות מצויות חשיב לאלתר כל שלא שהה אדם שם אע\"פ שעבר שם ובמקום שהוחזק ושנים ששמותיהם שוים לא חשיב לאלתר אא\"כ לא עבר אדם שם ואינו נראה כן אלא אין חילוק ביניהם כדפרישית וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. והנה במה שפי' ה\"ה דברי רבינו אין מקום להשגת הראב\"ד: ", + "ודע שהרשב\"א מפרש דברי רבינו דכי קתני הוחזק באותו מקום איש אחר ששמו כשמו קאי גם להיכא שאין השיירות מצויות ותמה עליו ויש לתמוה על ה\"ה שהזכיר שהרשב\"א כתב שלא ידע טעם לדברי הרמב\"ם ולא כתב איך הרשב\"א הפליג דעת רבינו לדעת אחרת: ", + "אבד במקום שהשיירות מצויות וכו'. כתב ה\"ה ומ\"מ הרבה מהאחרונים פירשו דמתניתין תרתי קתני, והר\"ן כתב על דברי רבינו לא מחוור דכיון שיש לו סימן בחפיסה למה צריך שיכיר הגט דהא קי\"ל בפרק אלו מציאות (ב\"מ דף כ\"ז:) דחמור בסימני אוכף מהדרינן ועוד דכולהו אינשי ודאי קים להו בטביעות עינא ועדיף טפי מסימנא (וכו' וכי אמרינן בגמרא ודוקא לצורבא מרבנן לא משום דע\"ה לא קים ליה בטביעת עינא וכו'.) אבל הכא שהוא עצמו מצאו למאי ניחוש לה אלא ודאי תרתי קאמר מצאו בחפיסה ויש לו סימן בה או שמכירו לגט בטביעות עינא כשר ע\"כ, וכן כתבו התוס' והרא\"ש והרשב\"א והמרדכי: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כתב השם שאינם ידועים בו ביותר וכו'. כתב הריב\"ש בסימן מ\"ג שנראה דהיינו כשאין כותב השם העיקרי בפירוש אלא שכותב השם הטפל בפירוש והעיקרי כולל סתם בלשון וכל שום דאית ליה ולזה הוא פסול (שאין ניכר מתוך הגט שיהיה זה) אבל אם שני השמות כתובים בגט בפירוש אין הפרש בין שכותב זה ראשון או זה (וכ\"כ הרמב\"ם והרמב\"ן בההיא דרובא מרים) דאפילו שרה דמתקריא מרים כשר אפילו לכתחלה ולא פסלו אלא בשכולל מרים שהוא השם העיקרי בלשון וכל שום: " + ], + [ + "הכל כשרים לכתוב את הגט וכו'. כתב ה\"ה דלפוסקים כרב הונא איכא לספוקי אי מכשרינן בדיעבד היכא דכתב נכרי טופס ואם כתב תורף י\"ל שהוא פסול ובטל אע\"פ שישראל עומד על גביו ולפוסקים כרב ושמואל דין הנכרים כדין חש\"ו וי\"ל שהוא פסול לכתחלה אפילו טופס עכ\"ד. ואיכא למידק כי כתב נכרי תורף אמאי בטל דודאי משום דנכרי אדעתא דנפשיה עביד ולא לשמה והא איכא לספוקי דילמא כותב לשמה. ונ\"ל שלזה כיון ה\"ה שכתב ואם כתב תורף י\"ל שהוא פסול ובטל ולא כתב בטל הוא סתם משום דספוקי מספקא ליה כדפרישית ואע\"פ שרבינו כתב דבטל הוא לטעמיה אזיל דבעי בני כריתות לכתיבת גט אבל להרמב\"ן והרשב\"א דלכתוב לא בעי בני כריתות ולא מיפסיל בנכרי אלא משום דאדעתא דנפשיה עביד איכא לספוקי כדפרישית: " + ], + [], + [], + [], + [ + "הכותב גט בשבת וכו'. בנוסחת הטור היה כתוב דין זה בסגנון אחר שכתב וז\"ל כתב הרמב\"ם כתב גט בשבת או ביוה\"כ בשוגג ונתנו לו ה\"ז מגורשת כתבו וחתמו בזדון ביו\"ט אינה מגורשת שהרי העדים פסולים מן התורה. כתבו וחתמו בזדון ביו\"ט ונתנו לה בפני עדים כשרים הרי זה גט פסול עכ\"ל. ולפי זה נקט ברישא שבת ויוה\"כ לאשמועינן דאע\"ג דאילו עשה כן במזיד הוה מתחייב בנפשו וגם אם כתבו בפרהסיא הוה מיפסיל ומטעם דמחלל שבתות בפרהסיא דינו כנכרי אפ\"ה כיון שלא כתבו אלא בשוגג כשר וכ\"ש לכתבו בשוגג ביו\"ט דכשר ובבבא שניה כתב כתבו וחתמו בזדון ביו\"ט דאינה מגורשת וכל שכן בשבת וביוה\"כ, ובבבא שלישית נקט דוקא יו\"ט דמש\"ה פסול ואינו בטל ואפילו כתבו בפרהסיא אבל אילו כתבו בזדון בשבת ויוה\"כ בפרהסיא בטל היה מפני שכתבו מחלל שבתות כנ\"ל לפי נוסחא זו. אבל לפי הנוסחא הכתובה בספרי רבינו שבידינו צריך לפרש דבתרי בבי קמאי נקט שבת ויוה\"כ דבשוגג מגורשת מזיד אינה מגורשת ובבבא ג' נקט יו\"ט דוקא כמו שכתבתי לנוסחא האחרת. ומה שכפל בבבא ג' ביו\"ט נ\"ל שהוא מיותר. ומ\"מ יש לדקדק לשתי הנוסחאות דבבבא קמייתא לא נקט אלא כתב ולא נקט חתמו וכיון דבשוגג הוא אפי' חתמו נמי ואפשר דמשום דלא מתרמי להיות הסופר וגם העדים שוגגין מש\"ה לא נקט בה חתמו. אבל קשה דאי בלא עדי חתימה מיירי הל\"ל ונתנו לה בפני עדים כשרים כמ\"ש בבבא שלישי ותו איכא למידק שכתב ונתנו לה דמשמע דוקא דיעבד ולכתחלה אמאי לא והכי הל\"ל ה\"ז גט כשר ובבבא שניה ה\"ז בטל ולא ה\"ל לאדכורי נתנו לה ולא מסרו לה וצ\"ע. ודינים הללו לא כתב ה\"ה מקומם וכתב בעל מגדל עוז דאיתנהו בפ' מי שאחזו ואני חפשתי כל הפרק בבבלי ובירושלמי וגם בתוספתא בדקתי כל המסכת ולא מצאתי: " + ] + ], + [ + [ + "כתבו באבר. פרק ב' (דף י\"ט) עדים שאין יודעין לחתום רב אמר מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו וכו' ושמואל אמר באבר באבר ס\"ד והתניא ר' חייא כתבו באבר וכו' כשר ל\"ק הא באברא הא במיא דאברא ר' אבהו אמר במי מילין וכו' רב פפא אמר ברוק. ורבינו שסתם ולא חילק בכך נראה שמפרש דלא מפלגינן בין אברא למיא דאברא אלא לשמואל דאמר דאיכא גוונא דכתב אבר דלאו כלום הוא אבל אינך רבנן דלא מוקמי תקנתא לעדים שאינם יודעים לחתום באבר פליגי עליה וסברי דכי תני ר' חייא כתבו באבר ל\"ש באברא ל\"ש במיא דאברא כשר. ", + "ומ\"ש בשחור פירש\"י דהיינו ", + "פחמים ושיחור פירש\"י אדרימנ\"ט: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גט שנכתב באחד מהלשונות וכו' והוא שיהו העדים מכירים לשון הכתב והכתיבה. יש לדקדק דבשלמא לשון הכתב דין הוא שיהו מכירים ע\"פ מ\"ש בפ\"א בעדים שאין יודעין לקרות קוראין לפניהם וחותמים והוא שיכירו לשון הגט אבל מ\"ש והכתיבה איני יודע מה צורך שיכירו הכתב הא בקוראים לפניהם סגי כמו שנתבאר בפ\"א ואע\"פ שמדברי הירושלמי שהביא ה\"ה משמע כדברי רבינו גם על הירושלמי יש לתמוה: " + ], + [ + "ומ\"ש אבל אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחת וכו'. ה\"ה הליץ בעד רבינו להצילו מהשגת הראב\"ד וגם הר\"ן הליץ בעדו והרשב\"א השיג על רבינו למה הכשיר עד אחד בלשון אחד ועד שני בלשון אחר. ונ\"ל דל\"ק דכל חתימה ענין לעצמו וכיון שכל חתימת העד בלשון אחד כשר אבל הגט כולו ענין אחד וצריך שלא יהא כתוב בשתי לשונות וכמ\"ש הר\"ן: " + ], + [], + [], + [], + [ + "והעדים חותמין למטה פלוני בן פלוני עד. לרווחא דמילתא כתב כן שא״צ לכתוב עד אלא כשאינו מזכיר שם אביו אלא שמו בלבד או שמזכיר שם אביו ולא שמו ואז אם לא יכתוב עד פסול לפי שנראה שלא חתם לשם עדות אבל כשחתם שמו ושם אביו אף אם לא כתב עד כשר ומשנה שלימה שנינו בפ' המגרש (גיטין פ״ז:) איש פלוני עד כשר בן איש פלוני עד כשר פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד כשר ואף למה שהתקינו שיהו העדים מפרשים שמותיהם בגט כמ״ש רבינו בפ״א א״צ לכתוב עד: " + ], + [], + [], + [ + "גט שמחק בו אות או תיבה וכו'. כתבו בתוס' בר״פ המגרש (גיטין דף פ״ד ע״ב ד״ה אם כתבו) דמדתנן גבי תנאי דאלא מאיש פלוני ואם כתבו לתוכו אע״פ שחזר ומחקו פסול משמע [דוקא חוץ דלא הוי כריתות חזר ומחקו פסול אבל] שאר מחקים כשרים בגט רק שיעשה קיום המחק קודם שריר וקיים ע״כ, ולפי דברי רבינו שהם בתוספתא ובירושלמי כמ״ש ה״ה כי דייקינן ממתני' דשאר מחקין כשרים הוא בחד מתרי גווני או שאינם מגופו של גט או שחוזר וקיימו: " + ], + [], + [], + [ + "חמשה שכתבו גט אחד לחמש נשותיהם וכו' ואם אין שם עדי מסירה כלל כל מי שתצא מגילה מתחת ידה מגורשת. הטעם שצריך שינתן לכל אחת מהן בעדי מסירה לכתחלה מיהא לדעת רבינו ואם אין שם עדי מסירה כלל כל מי שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת כיון שעדים שחתומים בו חוזרים על כל הגיטין הרי יש בידה גט חתום ואע\"פ שלא נמסר בעדי מסירה כשר לדעת רבינו בפ\"א ובודאי שכל אחת נותנת לחבירתה כשתצטרך ונשאת בו וגובות כתובה על ידו כנ\"ל לפרש דברי רבינו. אבל מדברי הטור נראה שהוא מפרש שמ\"ש רבינו וינתן לכל אחת מהן בעדי מסירה היינו לומר שצריך שיבאו עדי מסירה לפנינו ויעידו שנמסר לכל אחת ואחת והכי מוכחי סוף דברי רבינו שכתב כל מי שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת משמע דברישא אפילו אותה שאין הגט יוצא מתחת ידה מגורשת וטעמא דעדי מסירה מעידים שנמסר ליד כל אחת ואחת: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני וכו' אבל אם אינו ניכר אע\"פ שמסרו בעדים ה\"ז ספק מגורשת. כתב הטור על זה ואיני יודע למה כיון שיש כאן עדי מסירה הם זכורים אם היה בו תנאי ואפשר שר\"ל שאנו חוששים שהסופר מעצמו עשה כן מפני שנזדמן לו הענין בכך עכ\"ל ודברים נכונים הם, וזהו נרמז בדברי ה\"ה שכתב שאין עדי מסירה מוציאין אותנו מידי ספק שני גיטין: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "היתה עומדת בראש הגג שלה וכו'. כתב הר\"ן שתמה הרמב\"ן על מ\"ש נמחק או נשרף קודם שיגיע לה וכו' הואיל ואינו הולך לנוח אינו גט שזה א\"א שאם כדבריו היכי תנן מגורשת כיון שנשרף או נמחק אינה מגורשת. וכתב הר\"ן ליישב דברי רבינו שהוא סובר דברישא דמתני' דהיתה עומדת בראש הגג איכא דרך עליה ודרך ירידה דדרך עליה היינו קודם שהגט מתחיל לירד ודרך ירידה היינו משהגט מתחיל לירד ומש\"ה לא תנא ברישא דמתני' נמחק או נשרף ה\"ז מגורשת משום דאיכא גוונא דלא הויא מגורשת דהיינו נמחק או נשרף דרך עליה אבל בסיפא דהוא למעלה והיא למטה מסתמא לעולם הוא דרך ירידה וכי אוקימנא כגון שהיו מחיצות תחתונות עודפות לאו משום דאית ביה דרך עליה אלא לפי שא\"א לצמצם אוקימנא בעודפות וכי אוקימנא ל\"ש אלא שנמחק דרך ירידה אבל דרך עליה לא הכי מפרש לה ז\"ל ל\"ש דנמחק או נשרף מגורשת אלא דרך ירידה בסיפא דמתני' אבל דרך עליה אינה מגורשת ומ\"מ לא מצי תני ברישא נמחק או נשרף הרי זו מגורשת משום דלאו מילתא פסיקתא היא שאילו נמחק קודם שירד לנוח אינה מגורשת ומיהו ודאי אם נמחק לאחר שהיה יורד לנוח מגורשת עכ\"ל. ולפי זה מ\"ש ", + "רבינו אבל אם נמחק או נשרף וכו' אף על פי שנמחק לאחר שהגיע לאויר מחיצות או אחר שהגיע לפחות מג' טפחים סמוך לגג וכו' אינו גט שכשהגיע לאויר מחיצות או לפחות מג' טפחים סמוך לגג דרך עליה הוא דאינו גט וזהו שכתב הואיל ואינו הולך לנוח כלומר לפי שהוא בדרך עליה אבל אם הגיע דרך ירידה לאויר מחיצות וכו' ונמחק או נשרף ה\"ז מגורשת. וה\"ה מיישב דברי רבינו ע\"פ דרך הר\"ן דדרך ירידה היינו סיפא דמתני' אבל בדרך עליה מפרש דהיינו רישא דמתני' דקתני הוא למעלה והיא למטה אינה מגורשת בכל גוונא בין נמחק בדרך עליה בין נמחק בדרך ירידה וטעמא דכיון שהבעל היה צריך להעלות הגט שלא כדרך תנועה הטבעית לאו למינח קאי פירוש שלא היה כח הבעל דרך הנחתו שהוא בירידה. וא\"ת א\"כ כיון דברישא כל היכא שנמחק או נשרף אינו גט ואפי' נמחק אחר שהגיע לאויר מחיצות וכו' דרך ירידה נמצא שאינו גט עד שינוח ואם כן היכי תנן ה\"ז מגורשת, כבר יישב ה\"ה דנ\"מ אם קדשה אחר משהגיע לאויר מחיצות הגג קודם שינוח א\"נ אם מת הבעל או בטלו בינתים: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כיצד שתי וכו'. רבינו מפרש כפירש\"י דלישנא דנח הוי דוקא הא לא נח ממש אף על פי שהגיע לאויר הפנימית אינה מגורשת. ומכל מקום מה שכתב הטור בשם רבינו שאינו גט עד שינוח בשוליה הוא שלא בדקדוק כמבואר בלשון רבינו: " + ], + [], + [ + "השאילה הבעל מקום בחצרו וכו'. מפשט דברי רבינו נראה שאם הפסל הוא בתוך ארבע אמותיה מגורשת דכל ארבע אמותיה חד מקום מיקרי וכ\"כ הר\"ן בהזורק שכך נראה שהוא דעת רבינו ושצ\"ע מנין לו וכבר השיגו הרמ\"ך: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(יג-טו) זרקו לה ברה\"ר וכו' עד ה\"ז גט פסול עד שיגיע הגט לידה. הרשב\"א בפ' הזורק תמה על דברי רבינו שפסק כרב יהודה שאם היתה ידה עשויה קטפרס אינה מגורשת ואם נח תוך ד' אמות דידה מגורשת דאלמא ס\"ל דרב יהודה למעשה אמרה ואע\"ג דלא מטי גיטא לידה ודוקא תוך ד' אמותיה וכ\"כ הא דאמר ר\"י הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה וכו' וכ\"כ הא דאמר לה שמואל לרב יהודה כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה דמשמע שאינה מגורשת לעולם אע\"פ שנח בתוך ד' אמותיה שלה ואפי' בתוך פישוט ידיה עד שיגיע גט לידה ממש. ולכאורה דבריו נראין כסותרים זה את זה. ונראה שהוא ז\"ל מפרש דהא דא\"ל שמואל לרב יהודה כדי שתשוח ותטלנו לא בא לפרש קרוב לה דמתני' כדפי' רש\"י ויפה פירש דאם איתא ה\"ל לשמואל למימר שיננא כדי שתשוח ותטלנו זהו קרוב לה ככולהו אינך דמפרשים למתני' וכן נמי ה\"ל לפרושי אי זהו קרוב לה ומחצה על מחצה ועוד דגבי מימריה דרב יהודה דהיתה ידה עשויה קטפרס לא הוה מקשינן וכי נפיל לתוך ד' אמות דידה קא נפיל דהא רב יהודה קיבלה מרביה דאין לה אלא כדי שתשוח ותטלנו והוה להו למימר והא כי נפיל לתוך פישוט ידיה קא נפיל דהיא היא סברתו של ר\"י שקיבל משמואל רבו ועוד כי א\"ל שמואל כדי שתשוח ותטלנו זהו קרוב לה דמשמע דחוץ משיעור זה אינה מגורשת הוה לן לאקשויי עליה מדתניא כל שקרוב לה מלו דאתיא כר\"י ודלא כוותיה דשמואל אבל לכלהו אינך ליכא לאקשויי מינה וכמו שכתבתי למעלה ומסתברא דה\"פ לפי שיטתו של רבינו ז\"ל ד\"א שלה כגון שבאה היא ועמדה זכתה בד' אמותיה ואם עמד הבעל חוץ מארבע אמותיה וזרקו לה בתוך ד' אמות שלה זהו קרוב לה וה\"ז מגורשת גמורה לכ\"ע דלא גרע גט משאר דברים ד' אמות קונות לו בכל מקום (וכ\"ש גט שהקילו בו מפני תקנת עגונות עד שאמר ר\"י דקרוב לה שנינו ואפילו ק' אמה כל שיכולה לשומרו זהו קרוב לה והכי מכרעא ברייתא ומינה דכ\"ש דד' אמות שקונות לאדם בכל מקום שקונות בגט לכ\"ע קנין גמור והיינו דאקשינן גבי היתה ידו עשויה קטפרס והא כי נפל לתוך ארבע אמות קא נפיל דבהא ליכא מאן דפליג) וכי זרק לה אפילו חוץ לארבע אמות שלה והיא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו מגורשת גמורה נמי הויא כר\"י וכר' יונתן וכדתניא כוותייהו ומשם תקנת עגונות (וכדאמר ר' אסי א\"ר יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר וא\"נ לקידושין משום לתא דגירושין דכתיב ויצאה והיתה) ובהא אפי' שמואל מודה בה (והא דפרכינן גבי היתה ידה עשויה קטפרס והא כי נפיל לתוך ד\"א דידה קא נפיל לרווחא דמלתא קאמר לומר דבתוך שיעור זה ודאי מגורשת בין שהוא יכול לשומרו בין שאינו יכול לשומרו דאילו חוץ לד' אמות אם שניהם יכולים לשומרו אינה מגורשת ודאי אלא מגורשת ואינה מגורשת) ואתא שמואל וחדית בה דאם באה היא תחלה ועמדה אע\"פ שזכתה בד' אמותיה אם בא הבעל כנגדה ונכנס בתוך אותם ד\"א שלה וזרקו לה אם נפל הגט בתוך כדי שתשוח ותטלנו הויא מגורשת אע\"פ שהגט בתוך ד' אמות שלו נמי אבל למעבד בה עובדא לא עבדי הואיל והבעל בתוך ד' אמות שלה עד שיגיע גט לידה אבל אם בא הבעל ועמד זכה בד' אמותיו ואע\"פ שבאה היא בתוך אותם ד\"א וזרקו לה אפי' בתוך כדי שתשוח ותטלנו אינה מגורשת כלל דזהו קרוב לו דכיון דקדם הוא אין לה באותם ד' אמות ולא כלום וכאילו לא יצא הגט מרשות הבעל כלל דמי ואפי' ספק מגורשת לא הויא ובזה עמדו כל דברי הרב הלכה למעשה ויצא כל סוגייתנו בשלום כנ\"ל. ובזה נסתלקה מעליו טענת הראב\"ד שכתב עליו א\"א תמה אני אחר שהסכימו בסוף שאין מתירין אותה לינשא ואם מת צריכה חליצה מכולם עד שיגיע גט לידה למה הוצרך לאלה החקירות ואולי לדעת את שאינה מגורשת כלל ע\"כ. וא\"א לומר כן שהרי הרב ז\"ל הביא כל צורתן ובנח בתוך ד' אמות שלה וכשיכולה לשמרו כתב שהיא מגורשת ובהא דשמואל אמר ה\"ז גט פסול אלא ודאי עם מ\"ש עמדו דבריו ואין בהם נפתל ועקש עכ\"ל. וה\"ה דחה שיטת הרשב\"א בדברי רבינו וקצת דחיותיו הם דחיות וקצתם הם מתיישבות מתוך דברי הרשב\"א. וה\"ה כתב דרך אחר בדעת רבינו. והר\"ן בפרק הנזכר כתב שדברי רבינו תמוהים הרבה שהוא פוסק כשמואל ואעפ\"כ אינו דוחה דברי ר\"י שהרי כתב ששניהם יכולים לשמרו מגורשת ואינה מגורשת ואם הרב סבר דשמואל לא פליג אדרבי יוחנן מדינא אלא דמחומרא בעלמא אמר כדי שתשוח ותטלנו ומחמיר עוד לומר דאפי' בכה\"ג אינה נשאת אלא לאחר שיגיע הגט לידה מ\"מ ה\"ל לכתוב דכל שהיא יכולה לשמרו שהגט פסול מדבריהם ונ\"מ שאם נשאת לא תצא ובודאי שהוא ז\"ל כך סבור דשמואל לא פליג אדרבי יוחנן וא\"נ פליג כר' יוחנן נקטינן שהרי לענין קידושין הוא פוסק כמותו בפרק ד' מהלכות אישות וכיון שכן למה לא כתב דכל שהיא יכולה לשמרו והוא אינו יכול שאינו פסול אלא מדבריהם בלבד. ונ\"ל שהוא סובר דכיון דהא דר' יוחנן לאו מדינא אלא מתקנתא שהרי אין קניה תלויה בשום מקום בשמירה הילכך אע\"ג דשמואל מודה לר' יוחנן כיון דעקר לה לתקנתא דמתני' לחומרא הדר דינא לדוכתיה דביכולה לשמרו אינה מגורשת גמורה דאורייתא ולפיכך כל שהוא מקרוב לו עד קרוב לה דהיינו כדי שתשוח ותטלנו פסק ז\"ל דהויא לה ספק מגורשת ובכלל זה קרוב לה שיכולה לשמרו והוא אינו יכול לשומרו ועולה על הדרך שכתבתי, ועדיין לפי זה היה ראוי לומר כיון דשמואל עקר לה לתקנתא דקרוב לה מגורשת ביכולה לשמרו משום חומרא דגיטין אף בקידושין היה ראוי לומר כן שהרי לא אמרו בקידושין אלא משום לתא דגיטין ולמה פסק בקידושין דבהיא יכולה לשמור והוא אינו יכול דמקודשת ודאי אבל נראה שהוא סבור דכיון דשמואל מודה לר' יוחנן אלא דבגיטין עקר לתקנתא דיכולה לשמרו לענין שתהא מגורשת גמורה דאורייתא בקידושין סמכינן אתקנתא קמייתא וכל שהיא יכולה לשמור מקודשת גמורה משום דלא חזינן דמעקרא תקנתא דקידושין כלל זה נ\"ל לדעת הרב עכ\"ל. והדרך היותר המתיישב אצלי בדעת רבינו הוא דרך הר\"ן: ", + "ועל מה שהשוה רבינו רה\"ר לרשות שאינה של שניהם כתב ה\"ה שכך הם מוקשים בדיני ממונות אבל הר\"ן בפרק הנזכר תמה עליו שהרי הוא ז\"ל כתב בפרק י\"ז מהלכות גזילה שאין ארבע אמות קונות ברשות הרבים אלא בסימטא ואם כן כשבאה היא תחלה לתוך ד' אמות למה כתב שהוא פסול דמשמע מדבריהם בלבד והרי כל שאינו בכדי שיעור שתשוח ותטלנו אינו אלא ספק מגורשת מטעם יכול לשומרו ובודאי דשיעור שתשוח פחות מד' אמות הוא כדמשמע בפרק מי שהוציאוהו וכיון שכן ביתר מכדי שתשוח ואפילו תוך ארבע אמות ברשות הרבים מגורשת ואינה מגורשת וצ\"ע עכ\"ל: " + ], + [], + [ + "נתן הגט בידה עבדה וכו'. הטור היה גורס בדברי רבינו נתן הגט ביד עבדה והוא נעור והיא משמרתו אפילו היה כפות אינו גט נתנו ביד עבדה והוא ישן והיא משמרתו ה\"ז גט פסול היה כפות ה\"ז מגורשת ולפי זה דעת רבינו כדעת המפרשים. אבל בספרים דידן גרסינן נתן הגט ביד עבדה והוא נעור אם היה כפות ה\"ז גט וכן גורסין הרשב\"א והר\"ן וה\"ה בדברי רבינו וגי' זו בדבריו נראה עיקר דבכפות סגי דומיא דנתנו ביד עבדו שכתב בסמוך דסגי בכפות אלא שלגירסא זו יש לדקדק למה חזר לכתוב ואם היה כפות הרי זו מגורשת אנתן ביד העבד והוא ישן דהא אפי' בהיה נעור הכשיר ברישא וצ\"ע. ודע שעוד חילוק אחר יש בין דברי המפרשים לדברי רבינו והוא היכא דישן ואינו כפות דלדבריהם אינו גט ולרבינו אינו פסול אלא מדרבנן וכבר תמה עליו הר\"ן וה\"ה פה יישב סוגיית הגמרא לדעתו ז\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [ + "במה דברים אמורים בשאבד או וכו'. כדברי ה\"ה נראה מדברי הרשב\"א דכי פריך מדתנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים ואמאי להימניה לשליש לא פריך אלא לר\"ח ואם כן כי שני מי נפיק גיטא מתותי ידיה דלהימניה כלומר שכבר הגט קרוע האי שינוייא ליתיה אלא לר\"ח אבל לרב הונא אפילו בדנפיק גיטא מתותי ידיה צריך שתי כתי עדים. אבל הרא\"ש כתב דכי פריך ולהימניה לשליש פריך גם לרב הונא דאמר בעל נאמן דמ\"מ מתני' איירי בגט שהוא ביד שליש ואין בעל מכחישו ולפי זה כי שני מי נפיק גיטא מתותי ידיה אפילו לרב הונא איתיה, ואפשר שרבינו מפרש כדברי הרא\"ש ודבריו הם ככ\"ע דכי נפיק גיטא מתותי ידיה שלם כל שאין הבעל מכחישו שליח נאמן אפילו לרב הונא: ", + "ודע שמ\"ש רבינו שאם יוצא מתחת ידי שליח קבלה אין צריך עדים היינו דוקא עדי קבלה אבל לעולם צריך עדי אמירה וכן כתב רש\"י והתוספות בפ' התקבל וכן משמעות דברי רבינו דבעדי קבלה דוקא הוא דאמר דא\"צ עדים: " + ], + [], + [ + "כתב רבינו לקמן בסמוך שאין שליח הולכה והובאה צריך עדים. טעמו דכיון דנפיק גיטא מתותי ידיה בדין שיהא נאמן דהא הימניה בעל וכן כתב הר\"ן בקידושין ובפרק האומר. ונתבאר בדברי רבינו פרק ט' דהיינו כשחתומים עדים בגט אבל אם אין עדים חתומים בגט והלך השליח ומסרו לה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת בין בשליח קבלה ובין בשליח הובאה ואזדא לטעמיה שכתב בפרק ראשון שאם עדים חתומים על הגט אפילו נתנו לה בינו לבינה כשר בדיעבד ושליח קבלה שהוחזק בעדים שאמרה לו קבל לי גיטי ידו כיד האשה דמי וכל שיוצא מתחת ידו חתום בחותמיו אפילו נודע לנו שנמסר לו שלא בעדים כשר בדיעבד: " + ], + [], + [], + [ + "אבל הפסולים בעבירה וכו'. כתב ה\"ה ומ\"מ לא ידעתי רבינו מאין הוציא זה הפיסול וכו' וראיתי הרבה מהמפרשים חלוקים עליו עכ\"ל. הרשב\"א תמה על רבינו בריש גיטין וגם כן תמה עליו בסוף פ\"ב דגיטין וגם הרא\"ש חולק עליו: ", + "במה דברים אמורים כשנתקיים וכו'. כתב הרב המגיד זה שכתב רבינו בכאן וכו' ובהשגות כתוב כאן וכו' ואני אומר שאף דעת רבינו כך הוא וכו' עד וזה נ\"ל מבואר בלשונו. ואני אומר שכוונת הראב\"ד לומר שלא היה לו לרבינו לגזור ולומר אינו גט דמשמע שאם נתקדשה לאחר אין קידושין תופסין בה דהא איכא למיחש שמא היום או למחר יתקיים בחותמיו אלא כך הל\"ל לא תנשא לאחר ואם נשאת תצא כל זמן שלא נתקיים בחותמיו דהשתא אין דברי הרב המגיד מעלים ארוכה להשגה. אלא כך צ\"ל שגם רבינו כשכתב אינו גט לא נתכוון אלא לומר שאינה יכולה לינשא אבל אה\"נ שאם קידשה אחר חוששין לקידושיו ולא הוצרך לפרש מפני שסמך על המבין: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וזו היא מסירת מודעא על הגט. ז\"ל הטור כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ואם מסר מודעא ואמר אף אם אבטלנה לא תבטל אם ביטל מודעא ומודעא דמודעי עד סוף כל מודעי הכל בטל כשם שמועיל ביטולו על מודעא אחת כך מועיל על כמה מודעות ועל כל תנאים שהתנה וכך עמא דבר דלא כהרמב\"ם שכתב אמר גט זה שאכתוב לאשתי בטל הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא זאת ה\"ז בטל וכו' וכתב הראש עוד על דברי רבינו ולדבריו לא הבנתי תקנתו שמא מתחלה מסר מודעא למודעא. ואולי שכך פי' דבריו מתחלה כתב אע\"פ שביטל המודעא שהגט בטל היינו שביטל המודעא בסתם אז מודעא דמודעא קיימת לפיכך אין ביטולו מועיל אבל כשא\"ל אמור בפנינו שכל דברים שמסרת שגורמים כשיתקיימו אותם הדברים לבטל זה הגט הרי הן בטלים ואמר הן אז ביטל כל מודעי דמודעי ומועיל הביטול עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [ + "לפיכך נשים שחזקתן וכו'. מה שכתב רבינו אפילו היתה צרתה נשואה לאחר. בירושלמי דיבמות מבואר כדברי רבינו וראיית הרב המגיד יש לדחות דהתם בשעת עדות הויא צרה מה שאין כן כאן: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וחתימה לא ינתן לה וכו' (עיין בפנים). כך היא הגירסא בספרים דידן והרא\"ש כתב בריש גיטין ואם נתקיים בחותמיו תו לא צריך מידי ואם אבד הגט כתב הרמב\"ם ה\"ז ספק מגורשת ואם בא הבעל וערער ה\"ז ספק ממזר עכ\"ל. והרא\"ש אפשר שהיה גורס כמ\"ש ואפשר שהיה גורס כגירסא דידן אלא דמשמע ליה שא\"א לומר שכשאבד הגט וערער הבעל שתהיה אינה מגורשת בודאי דשמא אם היה הגט בפנינו היה מתקיים ולפיכך במקום אינה מגורשת כתב ה\"ז ספק ממזר כלומר שהיא קרובה להיות אינה מגורשת אבל מ\"מ מידי ספיקא לא נפקא לענין אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ולענין שהולד אסור בממזרת כדין ספק ממזר כנ\"ל: ", + "כתב ה\"ה ואם לא נתקיים וכו' מ\"ש רבינו שאם אין הבעל מערער שהוא פסול פירוש אבל אינו בטל וכו'. לא היה צריך לכך דבהדיא תניא בריש גיטין (דף ה':) המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דר\"מ וחכמים אומרים אין הולד ממזר וידוע דהלכה כחכמים, ונתבאר שם דאפילו ר\"מ לא פסיל אלא מדרבנן: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נתנו לה ולא הספיק לומר וכו'. מדברי רבינו שכתב עד שנשתתק נראה בהדיא דאלם שכותב בפני נכתב ובפני נחתם פסול ואע\"פ שבעדות אשה מהני משום עיגונא התם שאני שאינו מצוי כ\"כ שיבאו עדים שמת בעלה ולפיכך סמכו על אלם המעיד בכתב אבל בגט שאפשר להתקיים בחותמיו או שאפשר לשלוח לומר לבעל שישלח גט אחר ע\"י שליח שיאמר בפ\"נ ובפ\"נ לא רצו להקל בו לסמוך על כתב ידו של זה טפי מבשאר עדויות ולא דמי למאי דאמרינן בשלהי פ' שני דגיטין (דף כ\"ג:) דעדיף גט ממיתה מפני שהכתב מוכיח דהתם לענין נאמנות נשים המעידות איתמר ובודאי דטפי איכא להימנינהו בגט מפני שהכתב מוכיח אבל הכא לאו משום נאמנות הוא באלם שכתב בכתב ידו שלא לחלק בין עדות זה לשאר עדויות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(כג-כד) האיש שנתן גט לאשתו וכו' בד\"א כשהתנה עליה הבעל תנאי זה וכו'. הראב\"ד השיג על רבינו לומר שאע\"פ שלא קרא עליו ערער צריך שיתקיים בחותמיו וה\"ה כתב ליישב דעת רבינו. וגם הר\"ן בריש גיטין כתב כדברי רבינו לפי שכל שהוא נותנו לידה או ליד שליח קבלה הרי בשעה שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרש וכיון שאין לחוש שמא יבא בעל ויערער הרי האשה מותרת לינשא אע\"פ שלא נתקיים הגט דכל היכא דליכא למיחש לערער דבעל אין האשה צריכה לקיומו של גט מיהו אם בא בעל וערער יתקיים בחותמיו. אבל הרשב\"א בסוף פרק כל הגט תמה על רבינו מדתנן בפ\"ב דכתובות האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיא אשת איש אינה נאמנת עכ\"ל. ואיני רואה מקום לתמיהא זו דהתם איכא למימר דמיירי בשאין גט יוצא מתחת ידה: " + ] + ], + [ + [ + "המגרש על תנאי אם נתקיים התנאי וכו' לפיכך יש לבעל וכו'. כתב ה\"ה בגמ' מחלוקת בפ' מי שאחזו באומר ה\"ז גיטך אם לא באתי וכו' וכוונתם מבוארת שאין לחוש לדברי ר' יוסי בגיטין כלל וכן הוא דעת רבינו שכתב כאן ואם מת הבעל וכו'. ואני אומר שצריך להתיישב בזה שמאחר שפסק בדיני ממונות כר' יוסי ה\"ל לחוש בגיטין לדבריו לחומרא ולפסוק שחולצת ולא מתיבמת. ואפשר דלגבי מתנה שייך לומר זמנו של שטר מוכיח עליו דאי לא הוה בעי לאקנויי עד לאחר מיתה למה כתב זמן בשטר אבל בגט ליכא למימר הכי דע\"כ היה צריך לכתוב בו הזמן דגט שאין בו זמן פסול הילכך אין זמן הוכחה שנתכוין לגרש מהיום ואפשר דאפילו ר' יוסי מודה בהכי והא דאמרינן דרבי יהודה נשיאה התירה משום דס\"ל כר' יוסי ה\"ק ר\"י נשיאה סבר בגט מאי דסבר ר' יוסי במתנה, וע\"ד זה יתפרש מאי דאמרי מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי כנ\"ל. ועל מ\"ש ה\"ה ועדיין יש לבאר דעת רבינו בפ\"ו מהלכות אישות וכן הדין בגיטין ובממונות ויש לעיין בזה וכו'. י\"ל שקושיא זו שהקשה ה\"ה ליתא דהתם לא מיירי רבינו בשטר כלל דהא לא קאמר רבינו וכן הדין בגיטין ובשטרות אלא בגיטין ובממונות: ", + "ומ\"ש רבינו ואם נשאת לא תצא. הר\"ן תמה על רבינו בדין זה וגם הר\"ש ב\"צ כתב לא נתפרש מנין לו לרב ז\"ל שאין שורש לזה בשום מקום והל\"ל ואם נשאת תצא. ונראה שסובר הרב שאם נשאת קודם קיום התנאי לא מפקינן לה מיניה אלא אמרינן לה שתקיים תנאה ותעמוד בבית בעלה אם תקיים ואם לא קיימתו ודאי תצא מיד ולא קשיא מדידיה אדידיה מקידושין לגיטין דלענין קידושין קידושי שני מבטלין קידושי ראשון לגמרי מקודם שחלו קידושי ראשון באו קידושי שני ומצאו מקום לחול דפנויה היתה לגמרי באותה שעה אבל גירושין נישואי שני אין מבטלין גירושי ראשון ואע\"פ שנשאת קודם שנתקיים התנאי יכולה לקיים תנאה ותעמוד תחת השני. ומה שכתב וכן בגירושין בא לומר שאין הגירושין מתקיימים אלא משעה שנתקיים התנאי ואילך ונפקא מינה לענין ביטול תנאי ותוספת ואבד הגט או נשרף אבל לענין אם נשאת קודם קיום התנאי אע\"ג דלכתחלה לא תנשא לא תצא ותקיים תנאה והשתא מיהא הא איגרשה זה נראה דעת הרב, ומ\"מ אין דבריו מחוורין דהשתא מיהא הא כי אינסבא אשת איש הואי ובזנות בא עליה ואם נשאת תצא דקי\"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל והנכון הוא שאם נשאת תצא עכ\"ל: ", + "ושם נתבאר שאם אמר לה הרי את מגורשת מעכשיו וכו' ויש לה להנשא לכתחלה אף על פי שעדיין לא נתקיים התנאי. כתב הרב המגיד בפרק מי שאחזו הזכירו ברייתא שאמרה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז וכו' כתב הר\"ש ב\"צ בתשובה כשכתב הרמב\"ם ויש לה להנשא לכתחלה סתם הדברים ולא פירש ומ\"מ ה\"ל לכתוב ההיא דע\"מ שתתני לי מאתים זוז דלאחר לא תנשא עד שתתן שהלכה קבועה היא וכתבוה כל המפרשים שאין לדחות ברייתא מפורשת מפני אותה סוגיא שבפ' המגרש שהרי יש לקיים שתיהן כמ\"ש למעלה ועוד שהוא כתב גבי אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חדש שלא תנשא עד אחר י\"ב חדש אע\"פ שא\"א שלא יתקיים התנאי אלא דגזר מת אטו לא מת דמשמע דכל שהוא ביד אחרים לא תנשא עד שיתקיים התנאי וא\"כ צריך טעם מה ראה להשמיט ההיא דע\"מ שתתני לי מאתים זוז וכו' והרמ\"ך תמה עליו ג\"כ בהגהותיו וחתם בצ\"ע עכ\"ל: " + ], + [], + [ + "כיצד מגרש אדם על תנאי וכו'. עיין לקמן בפרק זה בדברי הרב המגיד בבא המתחלת כל המגרש על תנאי שמבטל הגט כגון שהתנה שלא תאכל בשר וכו': " + ], + [ + "וכן אם התנה על פה קודם כתיבת התורף הרי זה ספק גירושין. כתב הרב המגיד מה שכתב רבינו כאן ולמעלה בסמוך וכו' עד זהו דעתו ז\"ל. ורבינו נשאל על זה והשיב מה שעשיתי פסלות זה ספק עיקר זה הוא מה שאפרש לכם וכו' (עיין במגיד משנה בד\"ה וכן אם התנה וכו'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "על מנת שלא תנשאי לפלוני אינו גט וכו'. הרשב\"א בתשובה תמה על דברי רבינו וגם הר\"ן בר\"פ המגרש כתב שדבריו תמוהין דהא משמע דלדברי האומרים דכי אמר ע\"מ שלא תנשאי מודו רבנן לר\"א אפילו אמר לה ע\"מ שלא תנשאי לו לעולם מגורשת כיון שאין התנאי נמשך אלא כל ימי חייו ה\"ל כע\"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני. ונראה שדעתו ז\"ל דהתם שאני מפני שהיא רשאה לשתות יין אחר מיתתו ונמצא שלא נאסרה ביין לעולם אבל זו נאסרה בנשואיו לעולם שהרי כל ימי חייו לא תנשא לו עכ\"ל: ", + "ועל מ\"ש רבינו ע\"מ שלא תנשאי לפלוני עד נ' שנה ה\"ז גט וכו'. כתב הרשב\"ץ שמ\"ש נ' שנה לאו דוקא אלא שתפס לרבותא הזמן היותר רחוק שאפשר שהם ימי שנותינו בהם שבעים שנה והאשה המתגרשת ע\"י עצמה יש לה יותר מי\"ב שנה קרובה לכ' וא\"א להיות אחר זה לפי מנהגו של עולם סכום שלם יותר מנ' שנה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז וכו' חזר ואמר לה בתוך השלשים יום הרי הם מחולים לך וכו'. עיין לקמן בפרק זה בדברי ה\"ה: " + ], + [ + "אמר לה הרי זה גיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז וכו'. כתב הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם מת בתוך ל' יום כיון ששלמו ולא נתנה לו אינה מגורשת לא קבע זמן לנתינתה ומת קודם שנתנה אינה יכולה ליתן ליורשיו שלא התנה עליה אלא שתתן לו ולא בטל התנאי שהרי לא קבע זמן לפיכך אע\"פ שאבד הגט או נקרע קודם שימות הרי זו מגורשת מספק ולא תנשא לאחר עד שתחלוץ, ואיני מבין דבריו כיון שאינה יכולה לקיים התנאי לעולם א\"כ למה לא יתבטל הגט עכ\"ל, וכתב עוד ואם לא נתנה לו בחייו שוב לא תוכל לקיים התנאי אפילו אם תתן ליורשיו דע\"מ שתתן לי משמע לי ולא ליורשי וכיון דלא תוכל לקיים התנאי בטלו הגירושין וחולצת או מתיבמת, והרמב\"ם כתב וחולצת ולא מתיבמת ולא נהירא עכ\"ל, נראה מדבריו שהוא סובר שדעת רבינו שהיא ספק מגורשת ומש\"ה כתב דלא נהירא. ולפי האמת גם לרבינו אינו גט ולא כתב דלא תנשא לזר עד שתחלוץ אלא מפני שלא קבע לו זמן ובין נתנה ליורשים ובין לא נתנה ליורשים חולצת ולא מתייבמת דנתינה ליורשים אינה מועלת כלום וזה ברור בדברי רבינו וכבר נתן ה\"ה טעם לדבריו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "הלכה והניחתו בצדי רשות הרבים וכו'. בפרק הכותב כתב הר\"ן לא ירדתי לסוף דעת הרמב\"ם שכתב בהלכות גירושין פרק תשיעי דבלא מעכשיו מגורשת ובמשוך פרה זו כתב בפרק כ' מהלכות מכירה דבלא א\"ל מעכשיו לא קנה עכ\"ל, ובמ\"ש הרב המגיד נתיישב זה, אלא שיש לגמגם במ\"ש הרב המגיד אבל הגט בכתב היא מגורשת והכתב עדיין הוא קיים ביום שלשים דהא גם בגט אינה מגורשת אלא בנתינה שיתן לה הבעל הגט ולאחר שלשים יום כבר כלתה נתינתו כשם שאתה אומר בפרה לאחר שלשים יום כבר כלתה משיכתו, וצ\"ל דבגט אף על גב דלא אמר מעכשיו אילו הניחתו ברשותה עד לאחר שלשים פשיטא לן שהיא מגורשת בקבלה ראשונה שכיון שלא יצא מרשותה לא הוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע משום דהכא הא איכא נתינה לשם גירושין אלא שאינו רוצה שיחולו הגירושין עד לאחר שלשים יום ואיבעיא לן בצדי רשות הרבים אי כרשות הרבים ממש הן שאפילו ממון גמור שלו יוצא בו מרשותו או דילמא אינו יוצא בהם מרשותה ופשטינן לה מדר\"נ דאמר משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום קנה ואפי' עומדת באגם ואף על גב דההיא בדאמר מעכשיו ובעיין בדלא א\"ל מעכשיו מכל מקום שמעינן מינה דאגם וצדי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו שאילו היו כרשות הרבים גבי משוך פרה אפילו אמר מעכשיו לא קני מטעמא דכתב הרב המגיד שכבר כלתה משיכתו ואינו קונה אלא כשלאחר שלשים יום היא ברשותו וכיון דחזינן דאגם חשוב ברשותו מינה נילף לגט שאם לאחר שלשים יום הוא בצדי רשות הרבים חשיב כאילו הוא ברשותה ואין זה כטלי גיטך מעל גבי קרקע מטעמא דאמרן ואף על גב דלא אמר מעכשיו מגורשת, כנ\"ל לדעת רבינו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "התנה עליה שתתגרש כשיעבור מכנגד פניה שלשים יום וכו'. כתב ה\"ה בפרק מי שאחזו ובגמרא תניא וכו' מאן דמתני לה אמתניתין כ\"ש אברייתא וכו'. לקמן בסמוך בבבא המתחלת הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי וכו' ביאר הרב המגיד מאי זה טעם פסק רבינו לקולא וכ\"כ הר\"ן ובזה נסתלקה מעל רבינו תמיהת הרא\"ש שתמה על רבינו למה פסק לקולא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ה״ז גיטך מעכשיו וכו'. בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע״ב:) אהא דאמר רב הונא גיטו כמתנתו פריך מדתנן ה״ז גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה״ז גט ואם לאו אינו גט ואי אמרת אם עמד חוזר למה לי אומדנא הרי עמד אמר מרי בריה דרב יוסף משמיה דרב שניתק מחולי לחולי והא עמד קתני עמד מחולי זה ונפל בחולי אחר והא הלך בשוק קתני הלך על משענתו והא קמ״ל דהלך על משענתו הוא דבעינן אומדנא אידך אומדנא נמי לא בעינן. והרי״ף לא כתב אלא משנתנו כצורתה ושרבה ורבא לא ס״ל ההיא דרב הונא והשמיט מאי דאקשיה לרב הונא ממתני' ושינויא דמר בריה דרב יוסף משמע דס״ל דלדידן דלא קי״ל כר״ה כל שמת מחולי הראשון אפילו הלך בשוק בלא משענת ה״ז גט דמתני' דקתני אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה״ז גט אעמד והלך בשוק קאי וסתם הלך בלא משענת משמע ואפילו הכי אם מחמת חולי הראשון מת ה״ז גט וכן דעת רבינו שלא חילק בין הלך במשענת להלך בלא משענת וטעמו משום דס״ל ז״ל דההוא שינויא דשני מר רביה דרב יוסף ליתיה אלא אליבא דרב הונא x דאמר גיטו כמתנתו אבל לרבה ורבא דקי״ל כוותייהו אתיא מתני' כפשטא דכל שהלך בשוק בין במשענת בין שלא במשענת אומדין אותו אם מחמת חולי ראשון מת ה״ז גט משום דההיא הליכה לאו כלום היא ובודאי לא נתרפא לגמרי כיון שמת מאותו חולי ראשון: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמר להם כתבו ותנו גט לאשתי אחר השבוע וכו'. כתב הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם אמר כתבו ותנו גט לאשתי לאחר השבוע אין כותבין אלא עד שנה שלאחר השבוע ובשנה אין כותבין ונותנין [אלא] עד אחר חדש שלאחר השנה ובחדש אין כותבין ונותנין אלא עד שבת שבחדש השני אמר כתבו ותנו לה לאחר השבת נותנין (לה) מיום שבת עד יום ג' אמר כתבו ותנו לה קודם השבת כותבין לה מיום ד' עד סוף יום ו' איחרו הזמן שאמר ואח\"כ כתבו ונתנו כגון שאמר אחר החדש וכתבו ונתנו לה אחר שתי שבתות מחדש ב' ה\"ז פסול ע\"כ, וכתב א\"א הרא\"ש על דבריו גם פי' זה אינו נכון דאם צוה לכתוב וליתן לאחר השבוע כותבין מיד אחר השבוע ע\"כ. ויראה שהוא מפרש דברי הרמב\"ם שר\"ל שלא יכתבו עד שנה אחר השבוע ואינו נראה כן מדבריו אלא אדרבה ר\"ל שיכתבו מיד אחר השבוע ואין להם זמן לכתבו אלא בתוך השנה וכן באינך עכ\"ל. ונ\"ל שנוסחא משובשת נזדמנה להרא\"ש בדברי רבינו שהיה כתוב בה אין כותבין עד לאחר שבת שניה וכן היה כתוב בכולן אין כותבין עד לאחר חדש אין כותבין עד לאחר שבת כי כן כתוב בפסקיו לגבי שנה ולפיכך פירש בו מה שפירש אבל הנוסחא האמיתית היא כמו שכתב הטור ופירושו בה ברור וכן פירש ה\"ה וגם הר\"ן בפ' מי שאחזו אלא שתמה עליו על שכתב שאם איחרו לאחר הזמן שאמר ואח\"כ כתבו שהגט פסול כלומר מד\"ס ואם נשאת לא תצא ואמאי והא מידי ספיקא לא נפיק ואפילו אם נשאת תצא. ונ\"ל שאפשר לומר שטעמו של רבינו שכל שהוא אחר שבוע אפילו מופלג לא נפיק מכלל אחר השבוע וכן באחר שנה אלא שחכמים תקנו להזהיר מלכתוב אלא בזמן דלישתמע שהוא אחר ממש סמוך לו והילכך לית ביה אלא פיסולא דרבנן. " + ], + [ + "ועל מ\"ש רבינו כגון שאמר להן לאחר החדש וכתבו ונתנו לה לאחר ב' שבתות מחדש ב' יש לתמוה שלא ה\"ל למימר אלא לאחר שבת ראשונה מחדש שני וכבר תמה עליו ה\"ה. ונ\"ל לדחוק ולומר דה\"ק וכתבו ונתנו לאחר הזמן שאמר דהיינו בשתי שבתות מחדש כלומר בשבת שניה של חדש שני: " + ], + [ + "נתייחד עמה וכו' וק\"ו הדברים וכו'. כתב הר\"ן דבריו תמוהים הרבה שאין זה ק\"ו של כלום דבשמעתין איכא למיחש לקדושין ובנדון שלו ליכא למיחש להכי ועוד היאך כתב בפירוש דאינו גט דהא בשמעתין ספוקי בעלמא מספקי להצריכה גט שני ובודאי דלשמא פייס וביטל השליחות הוא דאיכא למיחש להכי אבל אין מקום לומר שיהא הגט בטל לגמרי וכן דעת הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל וכבר הזכיר זה ה\"ה: " + ], + [], + [ + "אמר לעשרה כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי וכו' ואפילו היה הכותב אחד משני העדים שחתמו בו. בפ' התקבל (גיטין דף ס״ו:) אמרינן דמאן דס״ל דאומר אמרו כשר ס״ל דחתם סופר ועד פסול כלומר שאם הסופר עצמו חותם בגט עם אחר פסול דאי אמרת כשר נפיק מיניה חורבא דזימנין דאמר בעל אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתומו ומשום כיסופא דסופר שלא יתבייש לומר שאין מקבלין אותו בעד מחתמו ליה שאומרת לו שהבעל אמר כן ובעל לא אמר הכי ונמצא בטל הגט ולפיכך מחמת חשש חורבא זו אין להכשיר חתם סופר ועד אבל אמאן דס״ל דאומר אמרו פסול משום דמילי לא מימסרן לשליח [אפילו באומר אמרו] תו ליכא למיחש להך חורבא. ורבינו פסק בפ״ב באומר אמרו הרי זה גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות בטל. וכתב הר״ן נראה דרפויי מרפיא בידיה ותמהני א״כ למה הכשיר חתם סופר ועד דכיון שהוא מסופק באומר אמרו אף בחתם סופר ועד ה״ל לספק שכבר כתבתי דהא בהא תליא. ואפשר דכיון דבגמרא מוכח דלמאי דס״ל באומר אמרו כשר ולא תעשה זאת בישראל משום גזירה דשמא תשכור עדים כדאיתא בגמ' חתם סופר ועד כשר דליכא למיחש לחורבה כיון דלא תעשה כ״ש לדידן דפסלינן אומר אמרו מספיקא דלית לן למיחש לחורבא אבל אין דעתי מתיישבת בכך דאי אנן מסתפקין בדינא אית לן למיזל הכא והכא לחומרא ולית לן למימר כיון דאנן מספקינן לא נפק לן חורבא דדילמא איכא דאיפשיטא ליה דאומר אמרו כשר ונפיק חורבא לחתם סופר ועד ומחוורא דמילתא למיזל הכא והכא לחומרא למיפסל אומר אמרו ולמיפסל חתם סופר ועד וכן דעת ר״י ז״ל ולדבריו הסכים הרמב״ן ז״ל עכ״ל. וי״ל לדעת רבינו דליכא למיחש להכי דמאחר דבגמרא איפליגו בה לית לן למיחש דילמא איכא דפשיטא ליה דכשר. ומ״מ נראה שלא הכשיר רבינו לחתום לכתחלה ולא בא אלא לומר שאם חתם סופר כשר וינתן לה וכ״כ ההגהות: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "וכן אם גירש את אשתו בגט פסול וכו' וא\"צ לחדש הנשואין וכו'. כתב מהרי\"ק בשורש קע\"ב וז\"ל החכם אשר עיניו בראשו ידע ויבין מדברי רבינו משה שיש לחלק בין ספק קידושין לספק גירושין מדלא כלל גבי ספק קידושין דכ\"מ שאמר מקודשת מספק או צריכה גט מספק או הרי אלו קידושי ספק שאם נשאת לאחר תצא והולד ממזר כמו שכלל גבי ספק גירושין אלא ודאי פשיטא דבספק קידושין לא שייך למימר שתצא והולד ממזר ושתהיה ספק ערוה כמ\"ש בספק גירושין דהך קיימא בחזקת היתר דהיינו בחזקת פנויה והך בחזקת אשת איש, ועוד שהרי רבינו משה בפ\"ד דהל' אישות כתב המקדש בפסולי עדות של תורה וכו' עד בפסולי עדות של ד\"ס וכו' אם רצה לכנוס חוזר ומקדש בכשרים וכו' עד וכן כל קדושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי עכ\"ל, הרי לך דלא רצה לסמוך על ספק קידושין להתיר לו לכנוס על סמך הקידושין הללו ואילו בספק גירושין כתב בפ\"י מהלכות גירושין וז\"ל וכן מי שגירש את אשתו בגט פסול או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה ה\"ז מותרת לבעלה ואין צריך לחדש הנשואין ולברך שבע ברכות ולכתוב כתובה עכ\"ל. הרי לך שמחלק בין ספק קידושין לספק גירושין דבספק קידושין צריך לחזור ולקדש מפני שעדיין היא בחזקת פנויה שאינה מקודשת ולכך אין רשאי לכנסה בלא קידושין אבל בספק גירושין עדיין היא בחזקת שהיא אשתו שמספק אין להוציאה מחזקתה ומשום כך מותרת לבעלה וא\"צ לחדש הנשואין, ותדע דמזה הטעם דאוקמה בחזקת א\"א הוא דקאמר רבינו משה דא\"צ לחדש הנשואין מדכתב וז\"ל תצא והולד ממזר וכו' עד וכן מי שגירש את אשתו וכו' או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה ה\"ז מותרת לבעלה ואין צריך לחדש וכו'. ועתה יש לתמוה דמאי וכן דמה ענין לתלות קולא בחומרא ר\"ל דתלה קולא דמותרת לבעלה בחומרא דתצא והולד ממזר ומי יתן טהור מטמא אלא ודאי פשיטא ופשיטא דה\"ק דכי היכי דאמר תצא והולד ממזר משום דמוקמינן לה אחזקתה דהיינו חזקת א\"א לענין שמותרת לבעלה בלא הצרכת לחדש הנשואין אנו מעמידין אותה על חזקתה הראשונה דהיינו חזקת א\"א עכ\"ל. נראה מדבריו דמשמע ליה למהרי\"ק שכשכתב רבינו שאינו צריך לחדש הנשואין היינו לומר שא\"צ לחזור ולקדש, ואין זה במשמע דברי רבינו דא\"כ הל\"ל אינו צריך לקדשה ולא לברך ז' ברכות ומדלא נקט אלא א\"צ לחדש הנשואין משמע ודאי דאינו ממעט אלא נשואין דהיינו ז' ברכות וכתובה אבל צריך הוא לקדשה וכ\"כ ה\"ה בפשיטות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כתב הסופר וטעה וכו'. כתב ה\"ה ופסק רבינו כר' אליעזר וכפירושא דרב אדא. ולא נתן טעם למה פסק כיחידאה ולמה פסק כרב אדא לגבי שמואל, והרי\"ף נתן טעם למה פסקינן כר' אליעזר משום דמפרשי בגמ' טעמיה ומסתברא כדקא פריש רב אדא דדייק מתניתין כוותיה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "במה דברים אמורים בשלא בא עליה הבעל וכו' הרי זו אינה ממאנת. נתבאר בפרק רביעי מהלכות אישות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המגרש את אשתו ונתקדשה לאחר וכו' ואם החזיר הראשון ובעלה לוקה. בפ' עשרה יוחסין (קדושין ע\"א) אמרינן שאם קידש ולא בעל או בעל ולא קידש אינו לוקה ולזה נתכוון רבינו: " + ], + [], + [ + "ובכלל לאו זה וכו'. כתב הרב המגיד וחכ\"א אחד זה ואחד זה אסורה וכו' ומן הסוגיא הזו משמע לכאורה שאם לא נבעלה אין בה לאו אע\"פ שנסתרה אחרי קינוי ומה שאמרו במסכת סוטה שאם בא עליה בעלה בדרך לוקה פי' רבינו לוקה מכת מרדות דכל זמן שלא זינתה ודאי אינו לוקה עליה מלקות גמור מספק עכ\"ל. ויש לתמוה על זה שהרי רבינו כתב בספ\"א מהא\"ב המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאת והיה בעלה כהן ובא עליה אחר כך הרי זה לוקה עליה משום זונה אע\"פ שאין עיקר העדות בע\"א כבר הוחזקה בזונה, וכתב ה\"ה אע\"פ ששנינו ביבמות וחכ\"א מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ואמרו שם מאי נסתרה נבעלה וכו' ולמיקם עליה בלאו וכו' ואע\"פ כן סבור רבינו שאין ישראל שזינתה תחתיו לוקה על לאו (זה) מפני שעיקר הלאו הוי למחזיר גרושתו אחר שנתארסה או שנשאת לאחר וכו' ואע\"פ שחכמים דרשו בו שני דברים מניעת חזרת הגרושה ומניעה לבא אל האשה אחרי אשר הוטמאה וכו' ה\"ל לאו שבכללות וכו' ואין לוקין עליו וכו' זהו דעת רבינו ומפני כן לא מנה בכלל מצות הלאוין שלא לבא על אשתו אחר שזינתה ולא חייב עליה מלקות בספר שופטים ולא בשום מקום וכאן כתב בעלה כהן בדוקא וחייב לו מלקות משום זונה ולא משום טומאה עכ\"ל. וסתירת הדברים מכאן לשם מבוארת ששם כתב ה\"ה שדייק מלשון רבינו שאינו לוקה משום לאו דאחרי אשר הוטמאה וכתב שלא חייב עליה רבינו מלקות בשום מקום ולא זכר שפה כתב בפירוש לוקה עליה משום לאו דאחרי אשר הוטמאה. ועל רבינו קשה דידיה אדידיה שכאן כתב שלוקה עליה ומדייק דבריו בספ\"א מהא\"ב נראה שאינו לוקה עליה וכן נראה מדהשמיטה בפי\"ט מהלכות סנהדרין ולא מנאה בכלל הלאוין שלוקין עליהם וכן נראה שהוא דעתו משום דהוי [לאו] שבכללות וצריך לדחוק ולומר לוקה שכתב כאן היינו מכת מרדות, ויש מי שתירץ דברי רבינו שמ\"ש כאן רבינו שלוקה עליה היינו דוקא כשגירשה והחזירה ואחר כך בא עליה כגון מחזיר גרושתו אחר שנתקדשה לאחר וזו אם גירשה והחזירה אף על פי שלא נתקדשה לאחר לוקה עליה דכי אמרינן אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ארישא דקרא קאי וכתב לה ספר כריתות וכו' לא יוכל בעלה לשוב לקחתה אם היתה לאיש אחר וכן אע\"פ שלא היתה לאיש אחר אם הוטמאה תחתיו וגירשה לא יוכל לשוב לקחתה והשתא ניחא דאין זה לאו שבכללות שאין כאן אלא לאו אחד שלא להחזיר גרושתו אם היתה לאיש אחר או אם הוטמאה תחתיו וניחא נמי שלא מנאה בפי\"ט מהלכות סנהדרין שאין כאן אלא לאו אחד ובפ\"א מהלכות א\"ב מיירי כשבא עליה ולא החזירה ומש\"ה אינו לוקה אם אינו כהן: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה וכו' ה״ז לא תנשא וכו' להבחין בין זרעו של ראשון וכו'. בפרק החולץ (יבמות דף מ״ב) בגמ' יהיב טעמא משום דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ופי' רש״י שאין השכינה שורה אלא על הודאים שזרעו מיוחס אחריו: " + ], + [ + "ומיום כתיבת הגט מונים למגורשת. כתב הרב המגיד פסק הלכה בפרק כל הגט וטעות סופר שאינו אלא בפרק ב' דגיטין ומ\"ש שהוא פסק הלכה כך היא גירסת ספרים אבל בנוסחי דידן אין כתיב בגמרא פסק הלכה והכי איתא בגמרא (דף י\"ח) אתמר מאימתי מונין לגט רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה וכו' ת\"כ דרב ות\"כ דשמואל ואמרינן בתר הכי רב כהנא ורב פפי ורב אשי עבדי משעת כתיבה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי משעת נתינה וכתב הרא\"ש רב אלפס לא הביא אלא ת\"כ דשמואל וכתב וכן הלכתא ודבריו תמוהים למה פסק כשמואל הא קי\"ל הלכתא כרב באיסורי. ועוד דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאינון אמוראי עבדי כרב [ויש ספרים שכתוב בהם והלכתא משעת כתיבה] ומשמע דהרי\"ף אינו גורס אותו מאחר שלא כתבו בהלכותיו עכ\"ל. ונראה שטעם הרי\"ף משום דכיון דרב אשי דבתראה טובא הוא ומאריה דגמ' הוא עביד משעת כתיבה הכי נקטינן וכן פסקו סמ\"ג והרשב\"א והר\"ן והריב\"ש וספר א\"ח: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המארס בתוך צ' יום וכו'. כתב הראב״ד אומר אני מנדין אותו עד שיגרש וכו' ומתני' בבא על יבמתו בתוך שלשה חדשים וכו'. ואיני מבין זה שהרי אמרו בפרק החולץ (יבמות דף ל״ט) אהא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר לומר שמגרשה בגט ומחזירה: " + ], + [ + "וכן גזרו חכמים וכו' שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד וכו'. בפ' החולץ אמרינן דטעמא דלא ישא מעוברת חבירו משום דחסא כלומר שממעכו בשעת תשמיש א\"ה דידיה נמי דידיה חייס עילויה ה\"נ חייס עילויה ופירש\"י שאין אדם מתכוון להרוג הנפש אלא סתם מעוברות למניקה קיימא דילמא איעברה ומיעכר חלבה וקטלה ליה אי הכי דידיה נמי דידיה ממסמסא ליה בביצין וחלב דידה נמי ממסמסא ליה בביצים וחלב לא יהב לה בעל ליתבעינהו ליורשים אמר אביי אשה בושה לבא לב\"ד והורגת את בנה, ומאחר דטעמא דדחסא אידחי ואוקימנא דטעמא משום דילמא איעברא ואיעכר חלבא יש לתמוה על רבינו למה השמיט טעמא דמיעכר חלבא דקם ונקט טעמא דדחסא דאידחי וכתב מהר\"י קולון שטעמו משום דטעמא דמיעכר חלבא אינו כולל דהא כמה נשים דלא שייך בהו ההוא טעמא כגון צמוקי דדים או מת הולד ומש\"ה תלה הטעם בשמא יזיק אשר בו יספיק לכל הנשים עכ\"ל. ועדיין קשה למה לו לתפוס הטעם הדחוי אף אם יהיה כולל כיון דאידחי ליה. לכך נ\"ל דרבינו לא גריס אלא וטעמא דדחסא לעולם איתיה ואע\"ג דאקשי ליה דידה נמי חייס עליה ה\"מ לאהדורי ליה דלא חייס כולי האי על דחבריה כדחייס על דידיה וכיון דלא חייס על דחבריה כדחייס על דידיה איכא למיחש דדחיס ליה שלא במתכוין אלא דאהדר ליה לפי דרכו דאפילו תימא דחייס על דחבריה כעל דידיה איכא למיחש דילמא איעברא ומיעכר חלבא והאי טעמא היה צריך לאומרו כדי לתת טעם למינקת חבירו ומש\"ה קאמר דשייך נמי במעוברת חבירו אבל לפום קושטא עיקר טעמא דמניקת לא הוי אלא משום דחסא דהא ודאי לא חייס על דחבריה כדחייס על דידיה וכמו שכתבתי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והכל נאמנים להעיד לה וכו' שמא יתכוונו לאסרה עליו ועדיין הוא קיים. כתב רבינו ועדיין הוא קיים ללמדנו שאם מת בעלה של זו שהוא קרובם של אלו והלכה ונשאת לאחר נאמנות אלו להעיד שמת בעלה האחרון ולא חיישינן שמתוך שנאתה יעידו כדי לקלקלה שאינן חשודות להעיד שקר אלא להפריד בינו ובינה בלבד: ", + "כתב ה\"ה עוד בגמרא חמות הבאה לאחר מכאן מהו וכו'. וג\"ז לא נזכר בהלכות ובדברי רבינו ולא נתברר לי בזה טעם נכון וכו'. ולי נראה דטעמא דהרי\"ף ורבינו דהאי חששא מדרבנן היא ונקטינן דספיקא לקולא: " + ], + [], + [ + "בא עד אחד והעיד שמת בעלה וכו' ה\"ז לא תצא מהיתרה ותנשא וכו'. דוקא הכא אמרינן דלא תצא מהיתרה אבל בשנים אומרים מת והתירוה לינשא ואח\"כ באו שנים ואמרו לא מת לא אמרינן לא תצא מהיתרה ותנשא עתה לכתחלה ואפילו לאחד מעדיה ואומרת ברי לי שאין מניחין להם ב\"ד כיון שהדבר ספק אלא שאם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי אין מוציאין אותה. והטעם מבואר דשאני הכא דכיון שהתירוה לינשא הוי כאילו שנים אומרים מת וכשבא אח\"כ ע\"א ואמר לא מת אין דבריו של אחד במקום שנים: ", + "ואהא דאמרינן לא תצא מהיתרה הראשון כתב הרא\"ש מתקנה דרבנן שריא לינשא אלא דקאמר גמרא בפ\"ב דכתובות דטוב הוא שלא תנשא משום הסר ממך עקשות פה, ורבינו לא חשש לכתוב כן משום דלא איתמר התם הכי אלא למאי דפריש אביי מימרא דר' יוחנן אבל רבא מפרש לה התם בגוונא אחרינא ולפום ההוא פירושא דרבא לא צריכינן למימר הכי: " + ], + [ + "באו שנים ואמרו לא מת וכו'. כתב הריב\"ש כיון שנשאת ועבדא איסורא אף על פי שלא נבעלה תצא: " + ], + [], + [], + [], + [ + "שני עדים אומרים מת ושנים אומרים וכו'. ואם נשאת לאחד מעדיה וכו' ה\"ז לא תצא. כבר כתבתי בסמוך בזה: " + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) האשה שאמרה גירשתני בפני פלוני ופלוני וכו' עד היתה שנת רעבון ואמרה מת בעלי אינה נאמנת מת וקברתיו נאמנת. כתב הרב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל בתשובה סימן כ' הוקשה לכם תחלה איך פסק כר' חנינא שאמר טעמא דקטטה בינו לבינה דקתני במתני' שאינה נאמנת הוא משום דמשקרא ולא כרב שימי שאמר משום דאמרה בדדמי והא רב שימי לחומרא ורב חנינא לקולא כדאמרינן בפרק האשה שלום מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה. ופירשו התוס' דלמ\"ד משום דמשקרא היתה יראה כל כך לשקר כיון דרחמא ליה ולמ\"ד בדדמי כיון שיש קטטה בדבר מועט אמרה בדדמי. וא\"ת אמאי לא תשקר והלא היא משקרת שאמרה גירשתני וכו' י\"ל שזה לא היתה עושה שתשקר לומר מת בעלי ואם יבא תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה x ועוד איך סתם ואמר אינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ולא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי והלא בהדיא אמרו בגמ' מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה. ופירשו התוס' דלמאן דאמר משום דמשקרא היתה יראה כ\"כ לשקר כיון דרחמא ליה אלמא היכא דארגיל איהו לקטטה למאן דאמר משום דמשקרא הכא לא משקרא והיא נאמנת. וכן ", + "מ\"ש בא ע\"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו אנה מצא זה והלא בגמ' אמרו עד אחד בקטטה מהו טעמא דע\"א מהימן משום דעבידא לאיגלויי (הוא) ולא משקרא בה הכא נמי לא משקר או דלמא טעמא דע\"א מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא (הוא) והכא כיון דאיכא קטטה (בינו לבינה) לא דייקא ומינסבא ולא איפשיטא ואזלינן בה לחומרא דכל תיקו דאורייתא לחומרא ולא מהימן אלמא טעמא דע\"א בקטטה דלא מהימן משום דלמא טעמא דעד אחד מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא והכא לא דייקא הוא ולא משום דלמא שכרה ליה כדכתב הרמב\"ם וא\"כ היכי שביק טעמא דבגמ' וכתב טעם אחר שלא הוזכר בגמ'. וכן מ\"ש עוד שאם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו והוקשה לכם על זה וטענתם בבטולו ד' טענות. הא' מדאמר רבא מ\"ט דמלחמה משום דאמרה בדדמי דס\"ד בכל הני דאיקטול הוא פליט וכיון דטעמא דלא מהימנא אינו אלא משום דאמרה בדדמי א\"כ היכא דאמרה מת וקברתיו דלא שייך ביה בדדמי אמאי לא מהימנא והלא רעבון דטעמא דידיה נמי משום דאמרה בדדמי הוא כדאמר רבא דס\"ד בההוא פורתא דנפפיתא שראתה אותו מנופה כנפה הוה חיי וגריע נמי טפי ממלחמה כדאמר רבא בפרק האשה שלום אפ\"ה אמרו שאם אמרה מת וקברתיו מהימנינן לה וכן פסק גם הרמב\"ם עצמו במלחמה לא כל שכן. ועוד מאי שנא מת וקברתיו ממת על מטתו דבמת על מטתו נאמנת ואילו במת וקברתיו אינה נאמנת אי חיישינן בה למשקרא במת על מטתו נמי ניחוש לה. ועוד לאו ק\"ו ומה במקום שמת על מטתו לא מהימנא במת וקברתיו מהימנא במקום שמת על מטתו מהימנא אינו דין שבמת וקברתיו תהא נאמנת. ועוד דמההיא דרבא דאמר רעבון גריעא ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה לא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו משמע דגבי מלחמה אם אמרה מת וקברתיו נאמנת דאי ס\"ד דאינה נאמנת א\"כ מאי גריעותיה דרעבון טפי ממלחמה במלחמה במת על מטתו מהימנא ובקברתיו לא מהימנא וברעבון במת וקברתיו מהימנא ובמת על מטתו לא מהימנא: ", + "התשובה על הקושיא הראשונה שהוקשה לכם איך פסק כרבי חנינא שהוא לקולא ולא כרב שימי שהוא לחומרא. ועל הקושיא השניה שהוקשה לכם עוד איך סתם ואמר שאינה נאמנת מפני שהוחזקה שקרנית ולא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי והלא בגמרא אמרו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה ופי' התוס' דלמאן דאמר משום דמשקרא היתה יראה כל כך לשקר כיון דרחמא ליה. י\"ל שהרמב\"ם ז\"ל מפרש ההיא דאיכא בינייהו דארגיל איהו קטטה הפך מה שפירשו התוס' שהוא סובר דלמאן דאמר משום דמשקרא שסובר שכיון ששקרה ואמרה שנתגרשה ממנו לפני פלוני ופלוני ובאו העדים ההם והכחישוה וגלתה דעתה בזה שהיא שונאה אותו ורוצה להשמט ממנו השתא נמי יש לחוש בה דלמא משקרא ואמרה שמת בעלה כדי להנשא לאחר וכשיבא בעלה אחר זה שתאסר עליו שזהו סבה שתשמט ממנו א\"כ אין הפרש בזה בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי שמאחר שגלתה דעתה שהיא שונאה אותו ורוצה להשמט ממנו כשאמרה שנתגרשה ממנו והכחישוה השתא נמי משקרא ואמרה שמת בעלה כדי לאסור עצמה עליו שבזה הפועל תשמט ממנו. ולמ\"ד משום דאמרה בדדמי שסובר שאע\"פ ששקרה ואמרה שמתגרשת ממנו והכחישוה שגלתה דעתה בזה שהיא שונאה אותו ורוצה להשמט ממנו מ\"מ אין לחוש בה דלמא משקרא לומר שמת בעלה להנשא לאחר משום דהכא נפק מינה חורבה שאם יבא בעלה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אלא חיישינן בה דלמא אמרה בדדמי שמרוב שנאתה בו לא שמה לבה בעת הסכנה לראות שמא לא מת א\"כ הני מילי היכא דארגילה איהי לקטטה שהיא שונאה אותו שנאה טבעית אבל היכא דארגיל איהו לקטטה דאכתי רחמא ליה ואינה שונאתו כל כך ליכא למיחש בה בדדמי דבהא ודאי דייקא לתת לבה בעת הסכנה לראות שמא לא מת. ולפי הפירוש הזה הוי רב חנינא לחומרא ורב שימי לקולא ומש\"ה פסק כרב חנינא ולא כרב שימי גם לא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי משום דלפי הפירוש הזה למ\"ד דלמא משקרא אפי' ארגיל איהו לקטטה נמי משקרא אבל לא משום דלמ\"ד דלמא משקרא אם אמרה מת וקברתיו נמי חיישינן בה דלמא משקרא ולא מהימנא ולמ\"ד משום דאמרה בדדמי [אם אמרה מת וקברתיו נאמנת כיון דלא שייך ביה בדדמי] והוי ר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא כדכתב בעל המגיד משנה ז\"ל וקי\"ל לחומרא דחיישינן דמשקרא ואפילו אמרה מת וקברתיו אינה נאמנת וזה שסתם רבינו וכתב שזו הוחזקה שקרנית דא\"כ נהי דלגבי וקברתיו הוי ר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא מ\"מ לגבי ארגיל איהו לקטטה הוי ר\"ח לקולא ורב שימי לחומרא לפירוש התוס' שא\"א לומר שהוא סובר כפירוש הרמב\"ם ז\"ל דא\"כ לא היה צריך לתת הטעם שפסק רבינו כר\"ח ולא כרב שימי משום דגבי קברתיו ר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא שלא נתפרש זה בשום מקום ולהניח תלמוד ערוך שאמרו בהדיא איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה דהוי ר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא ועוד מי הגיד לבעל המ\"מ דלגבי קברתיו הוי ר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא אפי' לפירוש התוס' והא מדקאמר בגמ' מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה ולא קאמר איכא בינייהו מת וקברתיו ש\"מ במת וקברתיו לכ\"ע לא מהימנא דלמ\"ד דלמא משקרא בהא נמי משקרא ולמ\"ד משום דאמרה בדדמי כיון שחושבת ע\"פ האומדנא שבודאי מת ואינה יראה שמא יבא בעלה אחר שתנשא לאחר ותצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה חיישינן בה דלמא משקרא ואמרה וקברתיו כדי להוציא הספק מלב השומעים שלא יחשבו שע\"פ האומדנא אמרה שמת ולא ע\"פ האמת ממש שהרי היא בחזקת שקרנית שכבר שקרה ואמרה גירשתני בפני פלוני ופלוני ואתו הנהו סהדי ואכחשוה דאע\"ג דלגבי מת בעלי לא חיישינן בה דלמא משקרא אלא בדדמי היינו טעמא משום דהתם היא יריאה לשקר שמא יבא בעלה ותצא מזה ומזה וכו' [אבל גבי קברתיו שאינה יריאה שמא יבא בעלה ותצא מזה ומזה וכו'] שהרי כבר אמרה מת בדדמי שהיא סוברת שבודאי מת ולא הוסיפה לומר וקברתיו אלא כדי להוציא הספק מלב השומעים למה לא משקרא והלא מוחזקת היא בכך. ", + "וליכא למימר הוא הדין נמי דהוה קא משני איכא בינייהו מת וקברתיו [אלא דחד מינייהו נקט דא\"כ הו\"ל למנקט מת וקברתיו] דעדיפא מיניה דהא מתני' סתמא קתני קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת לא שנא ארגילה איהי לקטטה לא שנא ארגיל הוא לקטטה ועלה קאמרי מ\"ט דקטטה ר\"ח אמר משום דמשקרא ורב שימי אמר משום דאמרה בדדמי משמע דכולי עלמא מודו דבין ארגילה איהי לקטטה בין ארגיל איהו לא מהימנא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דדוחק הוא לומר דמתני' מיירי דוקא בארגילה איהי. ועוד בשלמא במה שפסק רבינו כמאן דאמר דילמא משקרא ולא כמאן דאמר דלמא אמרה בדדמי יש לו לבעל המגיד לומר הטעם מפני שר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא גבי קברתיו אף על פי שאין לו בזה ראיה ואינו מחוור כדפרישית אלא במה שסתם רבינו וכתב שאינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ולא חלק בין ארגיל איהו לקטטה בין ארגילה איהי לא תיקן כלום שהרי הוא סובר הפירוש של איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה כפי' התוס' כדאוכחנא לעיל ואם כן היה לו להרמב\"ם ז\"ל לומר במה דברים אמורים בשהרגילה היא לקטטה אבל הרגיל הוא נאמנת: ", + "ועל מה שהוקשה לכם במה שכתב הרמב\"ם ז\"ל בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו היכן מצא זה והלא בגמ' אמרו עד אחד בקטטה מהו טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי והכא נמי לא משקר או דילמא טעמא דעד אחד מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא הוא [והכא כיון דאיכא קטטה בינו לבינה לא דייקא ומינסבא ולא מהימן אלמא טעמא דעד אחד בקטטה דלא מהימן אינו אלא משום דלמא טעמא דעד אחד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא] ואשה בקטטה לא דייקא ומינסבא ולא משום דילמא שכרה ליה ואם כן הרמב\"ם ז\"ל היכי שביק טעמא דגמרא וכתב טעם שלא הוזכר בגמרא בשום מקום. זאת הקושיא כבר הקשו אותה הרשב\"א והריטב\"א תלמידו והביאה גם בעל המגיד בפירושו. ועוד הוסיפו הרשב\"א והריטב\"א להקשות שאם היא הוחזקה שקרנית כל ישראל מי הוחזקו. ", + "ונ\"ל שלא השגיחו להעמיק בדברי רבינו ז\"ל ולכן טענו מה שטענו שהרי הרמב\"ם ז\"ל כבר גילה דעתו בסוף הלכות גירושין שטעם העד אחד שהוא נאמן אינו אלא משום דעבידא לאיגלויי ולא משקרי בה אינשי וז\"ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים את הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או עכו\"ם מסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שביארנו שלא הקפידה תורה על העדאת שני עדים אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים כמו שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אינו אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר וכו' וכן כתב בפרק י\"ב מהלכות גירושין שאם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות וכו' ואף על גב דטעמא דעד אחד נאמן בעיא היא ולא איפשטא דאיבעיא להו עד אחד בקטטה מהו טעמא דעד אחד מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא והא נמי לא משקר או דלמא משום דאשה דייקא ומינסבא הוא והכא לא דייקא ומינסבא מכל מקום כיון דאיכא תרי בעיי אחריני בגמרא בכה\"ג חדא בפרק האשה שלום עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה והא נמי לא משקר או דילמא טעמא דעד אחד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא והכא לא דייקא ומינסבא ואידך בפרק האשה רבה עד אחד ביבמה מהו טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה בהא נמי לא משקר או דלמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא הוא והכא כיון דזימנין דרחמא ליה לא דייקא ומינסבא ופשיט רב ששת להא דעד אחד ביבמה מההיא דאמרה לה מת יבמיך וכו' דהוי מהימן ואידך פשטינן לה מההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושביניה ש\"מ בעד אחד במלחמה [מהימן כדכתב הרי\"ף ז\"ל וכן כתב גם הרמב\"ם ז\"ל בעד אחד במלחמה] שאם אמר ראיתיו שמת במלחמה וקברתיו נאמן ותנשא על פיו ובעד אחד ביבמה כתב נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתייבמת על פיו שמעינן מינה דפשיטא להו לרבנן דטעמא דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא (דאי ס\"ד דמספקא להו דלמא טעמא דעד אחד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא אם כן בעד אחד במלחמה ובעד אחד ביבמה אמאי מהימן הא אשה במלחמה לא דייקא ומינסבא משום דסברה ואמרה כולהו איקטול והוא פליט ואשה ביבמה נמי איכא למיחש לה דילמא רחמא ליה ולא דייקא ומינסבא אלא ע\"כ לומר דס\"ל דטעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי) ולא משקרי בה אינשי וה\"נ אשכחן בכמה דוכתין דבמלתא דעבידא לאיגלויי סמכינן עלה אף במילי דאורייתא דהא בפרק החולץ גבי ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא מאבא הוא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וחד אמר אפילו בקרוב ואשה והלכתא אפילו בקרוב ואשה דגלויי מילתא בעלמא הוא וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל בפרק רביעי מהלכות יבום וחליצה ואפילו אמה או עבד או קטן נאמנים לומר זה פלוני אחי פלוני וזו היא יבמתו מה שאין כן בשאר עדויות של תורה מפני שזה דבר העשוי להגלות הוא כענין שביארנו בסוף הלכות גירושין. ", + "ואל תתמה על שהבעיא של ע\"א בקטטה דמספקא להו בטעמא דע\"א אי משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא ולא איפשיטא ואילו בעיא דע\"א במלחמה ובעיא דע\"א ביבמה דמספקי בה בטעמא דע\"א אי משום דעבידא לאיגלויי הוא אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא איפשיטא להו דמהימן ומשמע טעמא דע\"א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא כדפרישית, דבכמה מקומות בגמ' תמצא זה וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל בספר מלחמות ה' בריש האשה שלום שמצינו בגמרא דברים רבים שלא נפשטו בגמרא ופשיטותן יוצא לנו ממקום אחר וכיוצא בזה כתב הרי\"ף ז\"ל בבעיא דע\"א במלחמה זה לשונו ואע\"ג דלא איפשיטא מיהו כיון דאמרינן בפרק דלקמן ההוא גברא דטבע בדיגלת וכו' שמעינן מינה דעד אחד במים שאין להם סוף כו' והוא הדין לעד אחד במלחמה. ", + "ומעתה מ\"ש הרמב\"ם ז\"ל בא ע\"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ולא אמר שמא טעמא דע\"א מהימן הוא [משום דאשה דייקא ומינסבא והכא לא דייקא ומינסבא שמפני זה הספק נשאר הבעיא בתיקו הוא] משום דאע\"ג דלא איפשיטא הבעיא של ע\"א בקטטה מ\"מ כיון דפשיטא ליה להרמב\"ם ז\"ל דטעמא דע\"א דמהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא x ולא משום דאשה דייקא ומינסבא כדמשמע מפשיטותא דע\"א ביבמה וע\"א במלחמה כדפרישית א\"כ מן הדין היה שיהיה גם בע\"א בקטטה נאמן להנשא על פיו כמו העד של המלחמה ושל יבמה מכיון דטעמא דכולהו משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא אלא שהרב ז\"ל החמיר בו כמנהגו להחמיר בכ\"מ ואמר אע\"פ שע\"א במלחמה וע\"א ביבמה מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי מ\"מ הכא בע\"א בקטטה אין ראוי להאמינו מפני שכבר הוחזקה האשה הזאת שקרנית שהרי אמרה שנתגרשה ממנו בפני פלוני ופלוני ובאו העדים ההם והכחישוה והוברר הדבר שהיא שונאה אותו ומחזרת עליו להשמט ממנו בכמה מיני שקרים ותחבולות ועכשיו שבא העד הזה והעיד לה שמת בעלה בזה שהוא מסייע לה לקיים רצונה להשמט מתחתיו כמו שהיתה מחזרת על זה מתחלה יש לחוש בה שמא היא שכרה אותו להעיד לה כדי להשמט [מתחת בעלה מאחר שהיא מוחזקת לשקר כדי להשמט מתחתיו] ואע\"ג דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי ה\"מ היכא דמעיד מעצמו בלא פיתוי ושכירות אבל היכא שיש לחוש לפיתוי ושכירות לא מהימנינן ליה דכה\"ג עביד לשקר. ", + "והנה גם בעל הטורים הרגיש בזה ואמר ואפילו ע\"א מסייעה אינה נאמנת ואם נשאת כתב הרמב\"ם לא תצא כיון שהעד מסייעה, ונראה שהוא סובר שמ\"ש הרמב\"ם בא ע\"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא דמיירי בשאמרה היא מתחלה מת בעלי ולא האמינוה מפני שהוחזקה שקרנית ואח\"כ בא העד הזה והעיד לה שמת בעלה שנראה כמסייע לה ויש לחוש שמא היא שכרה אותו אבל אם לא אמרה מתחלה שמת בעלה אלא העד הזה לבדו הוא שאמר שמת בעלה נאמן הוא דומיא דע\"א במלחמה וע\"א ביבמה דטעמא דכולהו משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי, אבל בעל המגיד לא הרגיש בזה וחשב שמ\"ש הרמב\"ם בא ע\"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא הוא מפני הבעיא של ע\"א בקטטה שנשארה בתיקו וכל תיקו דאורייתא לחומרא ולכן כתב עליו בא ע\"א וכו' ושם איבעיא להו עד אחד בקטטה מהו וכו' עד תיקו ובהלכות איבעיא להו ע\"א בקטטה מהו ולא איפשיטא ע\"כ ולזה פסק רבינו לא תנשא ואם נשאת לא תצא, ומחשבתו זאת הביאתו להקשות עליו מדבריו אדבריו ואמר ויש קצת תימה בזה שהרי הוא סבור דטעמא דע\"א נאמן משום מלתא דעבידא לאיגלויי הוא כמ\"ש בארוכה בסוף הלכות גירושין וא\"כ אפי' לכתחלה תנשא והוצרך להכניס עצמו בדוחק לומר ואולי שאע\"פ שהוא סובר שהטעם כן הוא לא סמכינן עלה היכא דנפקא לן מידי לענין דינא כיון דבגמ' לא איפשיטא וזה שיבוש בלי ספק שאם היה סובר הרמב\"ם ז\"ל דלא איפשיטא טעמא דע\"א מהימן אי משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא איך כתב הרמב\"ם בסוף הל' גירושין בהדיא שהטעם של ע\"א מהימן הוא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי והא בגמרא לא איפשיטא ועוד מאי דקאמר דלא סמכינן עלה היכא דנפקא לן מידי לענין דינא והא מההיא דפרק החולץ שאמרו בהדיא והלכתא אפילו קרוב או אשה מעידים על היבם שהוא אחי המת מאביו ושזו היא יבמתו אשת אחיו המת משום דגילויי מלתא בעלמא הוא פירוש דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי שמעינן דסמכינן אמילתא דעבידא לאיגלויי אפילו (שאע\"פ) שיש בעדות זה איסור כרת. אלא שעכ\"ז לא תיקן בשלימות אלא נשאר במבוכה ואמר ומ\"מ יש תימה מאין הוציא זה שכתב שמא שכרה אותו כיון שלא נזכר זה בגמרא בשום מקום ולפי מחשבתו זאת לא היה לו לתמוה על הרמב\"ם מאין הוציא זה שכתב שמא שכרה אותו אלא היה לו להקשות בדרבה מיניה לומר שאין זה הטעם שאמרו בגמרא שהרי שם אמרו טעמא דע\"א נאמן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא או דילמא משום דאשה דייקא ומינסבא הוא אלמא ע\"א בקטטה דמספקא להו [אי נאמן הוא אם לא אינו אלא משום דמספקא להו] דילמא טעמא דע\"א מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא הוא והכא דאיכא קטטה בינו לבינה ולא דייקא ומינסבא לא מהימן לא משום דלמא שכרה ליה כמ\"ש הרמב\"ם שזו היא קושיא בלי ספק לא מה שתמה הוא מאין הוציא זה כי יש כמה וכמה דברים שכתב הרב ז\"ל בחבורו הגדול הזה שלא נודע טעמם ומאין הוציאם ונבוכו בהם כל המעיינים הבאים אחריו עד היום. ", + "ונ\"ל שאשר הביא לבעל המגיד לחשוב המחשבה הזאת הוא מפני שראה להרי\"ף ז\"ל שכתב גבי ע\"א בקטטה איבעיא להו ע\"א בקטטה מהו ולא איפשיטא וחשב שפירוש ולא איפשיטא הוא על טעמא דע\"א אי משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא שכך חשבו גם הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל ולפיכך תמהו עליו מ\"ש ע\"א בקטטה מע\"א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו כי היכי דפשיטא ליה גבי מלחמה דטעמא דע\"א מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי והוי מהימן גבי קטטה נמי יהא נאמן מכיון דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי וחשבו שגם הרמב\"ם שכתב בא ע\"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא הוא מפני הספק של ע\"א בקטטה שהוא על טעמא דע\"א מהימן אי משום דעבידא לאיגלויי הוא אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא שנשאר בתיקו וכל תיקו דאורייתא לחומרא ולפיכך הוקשה להם על מ\"ש שמא שכרה אותו ואמרו והלא בגמרא לא הוזכר חשש זה כלל אלא משום דאיהי לא דייקא ומינסבא גם הוסיפו עוד להקשות שאם היא הוחזקה שקרנית כל ישראל מי הוחזקו והא ל\"ק ולא מידי דאיכא למימר ה\"מ דליכא למיחש ביה לפיתוי ושכירות אבל היכא דאיכא למיחש ביה לפיתוי ושכירות אפילו במלתא דעבידא לאיגלויי משקרי בה אינשי והכא שהאשה הזאת שהוחזקה שקרנית ומחזרת על בעלה להשמט מתחתיו בדברים שהוכחשה בהם וזה העד שבא להעיד לה שמת בעלה שהוא מסייעה בעדותו לקיים רצונה ומחשבתה יש לחוש בו שמא היא שכרה אותו כדי לאסור עצמה על בעלה בנשואי השני ותשמט מתחתיו אע\"פ שאם יבא בעלה הראשון תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה וכ\"ש לפירוש בעל הטורים שפירש דברי הרמב\"ם דמיירי בשאמרה היא מתחלה שמת בעלה ולא האמינוה מפני שהוחזקה שקרנית ואח\"כ בא העד הזה והעיד לה שמת בעלה שהדברים מורים שהיא שכרה אותו להעיד לה שמת בעלה כדי לקיים דבריה להשמט מתחת בעלה כיון שהיא מוחזקת בכך. ", + "ונ\"ל שגם דברי הרי\"ף ז\"ל אינם כמו שחשבו הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל דאיכא למימר דפירוש ולא איפשיטא אינו על טעם דע\"א נאמן אם הוא משום דעבידא לאיגלויי או משום דאשה דייקא ומינסבא שהיא הבעיא עצמה שגם ספקו בה בגמ' דהא ודאי דאיפשיטא דכיון דגבי ע\"א במלחמה וע\"א ביבמה איפשיטא שהוא נאמן בהם אע\"ג דאשה ביבמה איכא למיחש בה דלמא רחמא ליה ליבם ולא דייקא ומינסבא ואשה במלחמה איכא למיחש בה דילמא סברא בדדמי ולא דייקא ומינסבא משמע דס\"ל דטעמא דע\"א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי וה\"נ לא משקר דאי ס\"ד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא א\"כ בע\"א במלחמה ובע\"א ביבמה אמאי מהימן הא אשה לא דייקא ומינסבא בהו אלא על כרחך לומר דפי' ולא איפשיטא הוא לענין העד א' בקטטה אי מהימן הוא אי לא דדוקא גבי ע\"א במלחמה וע\"א ביבמה דאשכחן בהדיא דמהימן מהימנין ליה אבל גבי ע\"א בקטטה דלא איפשיטא אי מהימן הוא אי לא אע\"ג דבפשיטותא דע\"א במלחמה וע\"א ביבמה דאמרי' דמהימן איכא למשמע דטעמא דע\"א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משום דאשה דייקא ומינסבא כדפרישית מ\"מ אי הוי נאמן אי לא ליכא למשמע מינה דאיכא למימר אע\"ג דטעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא מ\"מ בע\"א בקטטה איכא למיחש ביה דילמא שכרה ליה כיון שהוחזקה שקרנית דכה\"ג עביד לשקר אפילו במלתא דעבידא לאיגלויי כדלעיל. ", + "וא\"ת והלא בגמרא אמרו בהדיא דאי טעמא דע\"א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי בעד אחד בקטטה נמי לא וא\"כ כיון דאיפשיטא לן דטעמא דע\"א משום דעבידא לאיגלויי הוא תו ליכא לספוקי דילמא שכרה ליה ומשקר אע\"פ שזאת הוחזקה שקרנית. י\"ל דה\"ה נמי אם היה הטעם של ע\"א משום מלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי עדיין היה מסופק הדבר לומר דכיון שהוחזקה שקרנית יש לחוש שמא שכרה אותו לשקר דכה\"ג עביד לשקר אף במילתא דעבידא לאיגלויי אלא דעדיפא מיניה קאמר דאפילו את\"ל דלא חיישינן לדלמא שכרה ליה מ\"מ איכא למיחש שמא הטעם של ע\"א אינו אלא משום דייקא ומינסבא והיכא דאיכא קטטה בינו לבינה לא דייקא ומינסבא וא\"כ אע\"ג דאיפשיטא לן דטעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי מ\"מ אכתי איכא לספוקי ביה כיון דהך אתתא הוחזקה שקרנית דלמא שכרה ליה דבכה\"ג עבידא לשקר: ", + "ועל מה שהוקשה לכם עוד במ\"ש הרמב\"ם ז\"ל שאם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אפי' אמרה מת במלחמה וקברתיו וטענתם על זה ארבע טענות. אחד ממה שאמרה מ\"ט דמלחמה אמר רבא משום דאמרה בדדמי דס\"ד בכל הני דאיקטול הוא פליט וכיון דטעמא דלא מהימנא אינו אלא משום דחיישינן דילמא אמרה בדדמי אם כן כשאמרה וקברתיו דלא שייך בה בדדמי אמאי לא מהימנא והלא אפילו ברעבון דגריע ממלחמה כדאמר רבא בפרק האשה שלום אמרו שאם אמרה מת וקברתיו דלא שייך ביה בדדמי נאמנת וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל עצמו במלחמה דעדיפא מיניה לא כ\"ש. ועוד מ\"ש מת וקברתיו ממת על מטתו דאילו במת וקברתיו לא מהימנא ואילו במת על מטתו מהימנא אי חיישת לה למשקרא במת על מטתו נמי ניחוש לה ואי לא חיישת לה למשקרא אלא בדדמי ובמת על מטתו דלא שייך ביה בדדמי מהימנא במת וקברתיו נמי דלא שייך ביה בדדמי להימנה. ועוד קל וחומר הוא אם במקום שמת על מטתו לא מהימנא במת וקברתיו מהימנא במקום שמת על מטתו מהימנא אינו דין שבמת וקברתיו מהימנא ועוד דמההיא דאמר רבא בפרק האשה שלום רעבון גריע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה לא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו. משמע דגבי מלחמה נמי אם אמרה מת וקברתיו נאמנת דאי ס\"ד דאינה נאמנת מאי גריעותיה דרעבון ממלחמה במלחמה במת על מטתו מהימנא ובמת וקברתיו לא מהימנא וברעבון במת וקברתיו מהימנא ובמת על מטתו לא מהימנא אלא על כרחך לומר דגבי מלחמה נמי גם אם אמרה מת וקברתיו נאמנת. אלו הם הטענות אשר טענו על דברי הרמב\"ם ז\"ל. (הרשב\"א) והריטב\"א תלמידו ז\"ל הטענה הראשונה (והשניה) ובעל הטורים הטענה השלישית ובעל המגיד משנה הטענה הרביעית. ", + "ונ\"ל שאין מכלם שום טענה לא על דברי הרב ולא על דברי הרי\"ף ז\"ל שסובר גם הוא כסברת הרמב\"ם ז\"ל מפני שהרי\"ף ז\"ל סובר שאפילו שני עדים שהעידו על אדם אחד שמת במלחמה ולא אמרו קברנוהו אינם נאמנים דאיכא למיחש בהו בדדמי ולפיכך פירש הבעיא של ע\"א במלחמה דאיירי כשאמר מת וקברתיו והדין עמו דאל\"כ מאי קא מיבעיא ליה הא אפילו שני עדים שבאו ואמרו מת בעלה במלחמה ולא אמרו קברנוהו לא סמכינן עלייהו דאיכא למיחש בהו בדדמי ע\"א לא כ\"ש וכיון דבעיא דע\"א במלחמה במת וקברתיו קא מיירי שמעינן מינה שהאשה עצמה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת דאי ס\"ד נאמנת א\"כ בע\"א במלחמה אמאי קא מיבעיא ליה השתא אשה גופה נאמנת על עצמה ע\"א לא כ\"ש. ", + "ואע\"פ שהרמב\"ם ז\"ל חולק עם הרי\"ף ז\"ל במה שאמר ואפילו תרי סהדי דאסהידו מת במלחמה ולא אמרו קברנוהו לא סמכינן עלייהו דדילמא אאומדנא דדעתא קא מסהדי והוא סובר דוקא בעד אחד במלחמה בלא קברתיו הוא דחיישינן בדדמי אבל בשני עדים לא חיישינן בהו בדדמי ולפיכך אפי' אמרו מת במלחמה ולא אמרו וקברנוהו הם נאמנים ומשיאים את האשה על פיהם אפ\"ה איכא למימר שבפי' הבעיא של ע\"א במלחמה סובר כהרי\"ף ז\"ל דבמת וקברתיו קא מיירי ודייק לה מלישנא דגמ' דמדקאמר עד אחד במלחמה מהו טעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי והכא נמי לא משקר ש\"מ דע\"א במלחמה במת וקברתיו קא מיירי דאל\"כ האי דקאמר והכא נמי לא משקר נהי דלא משקר מ\"מ איכא למיחש ביה בדדמי שסובר שודאי מת דכולהו איקטול והוא פליט שהרי האשה עצמה שנאמנת על עצמה לומר מת בעלי משום דהוי מלתא דעבידא לאיגלויי ולא משקרא ועוד דאשה דייקא ומינסבא גבי מלחמה אם באה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת משום דאיכא למיחש בה בדדמי דסברה ואמרה כולהו איקטול והוא פליט אלא ע\"כ לומר דבעיא דעד אחד במלחמה במת וקברתיו קא מיירי דלא שייך ביה בדדמי וכיון דבעיא דע\"א במלחמה במת וקברתיו קא מיירי ע\"כ לומר דאשה גופה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת כדלעיל ואע\"ג דמלשון הרמב\"ם שאמר אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא משמע דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל שהבעיא היא במת בלא קברתיו ולא במת וקברתיו דאי במת וקברתיו ולא במת בלא קברתיו הל\"ל גבי מת וקברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא כיון דבעיא דלא איפשיטא היא ואזלינן בה לחומרא וגבי מת בלא קברתיו הל\"ל אינו נאמן ואף אם נשאת תצא מכיון שאין בזה בעיא כלל וה\"ל דומיא דאשה שאמרה מת בעלי במלחמה דאינה נאמנת ואם נשאת תצא. מ\"מ י\"ל דהרמב\"ם ז\"ל ס\"ל שהבעיא סתמא היא לא שנא במת וקברתיו ל\"ש במת בלא קברתיו דלגבי מת וקברתיו נפל הספק בו דטעמא דע\"א אי משום דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי אי משום דאשה דייקא ומינסבא דאי משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא בעד אחד במלחמה נמי אם אמר מת וקברתיו לא משקרי ובדדמי נמי לא שייך ביה והוי נאמן ואי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא כע\"א במלחמה אע\"פ שאמר מת וקברתיו אינה נאמנת משום דאשה במלחמה לא דייקא ומינסבא דסברה בדדמי כולהו איקטול ואיהו פליט וגבי מת בלא קברתיו נופל הספק בו שאפילו את\"ל דטעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא שאני הכא דאיכא למימר נהי דלא משקר מ\"מ איכא למיחש ביה בדדמי אלא שהגמרא לא הזכיר אלא הספק הנופל בטעמא דע\"א מהו שהוא כולל את שניהם בין במת וקברתיו בין במת בלא קברתיו ועזב הספק האחר הנופל במת בלא קברתיו בלבד ולא במת וקברתיו ומפני שלגבי מת וקברתיו הספק שנופל בו הוא בטעמא דע\"א אי משום דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא וכבר נתפשט לו להרמב\"ם מפשיטותא דע\"א ביבמה ומההיא דפרק החולץ ומההיא דטבע בדיגלת וכו' ואסבא רבא לדביתהו אפומא דשושביניה שהטעם שלע\"א אינו אלא משום דהוי מלתא דעבידא לאיגלויי ולא משקרי בה אינשי כמו שגילה דעתו בפירוש בסוף הל' גירושין לפיכך כתב גבי מת וקברתיו נאמן ותנשא על פיו משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקר ולא שייך ביה נמי בדדמי וגבי מת בלא קברתיו שהספק בו הוא שאפילו את\"ל דטעמא דע\"א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרא בה היא אכתי איכא למימר נהי דלא משקר מ\"מ איכא למיחש ביה בדדמי דהכא שייך ביה בדדמי נשארה הבעיא בתיקו ופסק בו לחומרא לא תנשא ואם נשאת תצא שאם לא נפרש הבעיא הזאת דמיירי או כפירוש הרי\"ף שאמר דבמת וקברתיו בלבד קא מיירי או כפי' הרמב\"ם שפי' אותו בשניהם יחד אבל נפרש אותו במת בלא קברתיו בלבד כמו שפירשו קצת מרבוותא איתא לאקשויי דא\"כ ה\"ל לגמרא לומר ואפי' אם תמצא לומר דטעמא דע\"א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי אכתי איכא לספוקי ביה אי חיישינן ביה בדדמי דומיא דאשה אי לא חיישינן ביה בדדמי דומיא דשני עדים במלחמה אלא ע\"כ לומר שהבעיא או במת וקברתיו בלבד קא מיירי או בין במת וקברתיו בין במת בלא קברתיו (ודוקא) ומכיון שהבעיא הזאת של ע\"א במלחמה א\"א לפרשה אלא או במת וקברתיו בלבד או בין במת וקברתיו בין במת בלא קברתיו על כרחך לומר דאשה עצמה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת שאם היתה נאמנת מאי קא מיבעיא ליה גבי ע\"א במלחמה שאמר מת וקברתיו השתא אשה גופא מהימנא ע\"א מיבעיא. ", + "ומה שטענתם בטענה הראשונה דכיון דטעמא דאשה שאמרה מת בעלי במלחמה דאינה נאמנת אינו אלא משום דלמא אמרה בדדמי א\"כ אם אמרה מת וקברתיו דלא שייך ביה בדדמי אמאי לא מהימנא והלא אף רעבון דגרוע ממלחמה אם אמרה מת וקברתיו נאמנת מכיון דלא שייך בדדמי כ\"ש במלחמה, אינה טענה דאיכא למימר דדוקא גבי רעבון דעביד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה לקברו אע\"פ שהיא בהולה לברוח מפני הרעב היא נאמנת אבל גבי מלחמה דלא עבד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה במלחמה לקברו שהרי היא בהולה לברוח מפני פחד המלחמה אינה נאמנת דמחזקינן בה למשקרת. ומעתה מה שטענתם עוד מ\"ש מת וקברתיו ממת על מטתו גם מה שטענתם ק\"ו הוא אינה טענה משום דמת על מטתו גבי רעבון שייך ביה בדדמי שמתוך שהיא בהולה לברוח והניחתו חולה על מטתו סברה ואמרה דבההוא פורתא דנפפיתא דשבקא ליה לא הוי חיי ולפיכך אינה נאמנת וגבי מלחמה דלא שייך בה בדדמי אלא [בשאמרה מת במלחמה שהיא בהולה לברוח מפני פחד המלחמה אבל] כשאמרה מת על מטתו שאינה בהולה לברוח לא הרי היא נאמנת וגבי מת וקברתיו גבי רעבון דעביד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה לקברו שאינה בהולה כ\"כ לברוח כמו המלחמה היא נאמנת כיון דלא שייך בה בדדמי וגבי מלחמה דלא עביד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה במלחמה לקברו שהרי היא בהולה לברוח מפחד המלחמה אינה נאמנת דכה\"ג מחזקינן לה למשקרת וא\"כ אין כאן טענה כלל לא מק\"ו ולא ממ\"ש וכן מה שטענתם עוד מההיא דרבא דאמר רעבון גרוע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימן הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון (ס\"ד) [עד] דאמרה מת וקברתיו דמשמע דגבי מלחמה אי אמר מת וקברתיו נאמנת דאל\"כ מאי גריעותיה דרעבון ממלחמה מה שיש בזה אין בזה ומה שיש בזה אין בזה דברעבון שמת על מטתו אינה נאמנת ובמת וקברתיו נאמנת ובמלחמה במת על מטתו נאמנת ובמת וקברתיו אינה נאמנת, אינה טענה כלל שהרי כבר ביארנו דמת וקברתיו דלא מהימנא לגבי מלחמה לאו משום דשייך ביה בדדמי הוא אלא משום דכה\"ג להתעסק האשה במלחמה לקברו לא עבידא משא\"כ ברעבון ורבא שאמר רעבון גריע ממלחמה לא כיון בו רק מענין בדדמי לומר שהרעבון גרוע בענין בדדמי יותר ממלחמה דאילו במלחמה לא שייך ביה בדדמי אלא באמרה מת בעלי במלחמה אבל אם אמרה מת על מטתו [לא ואילו ברעבון אפילו אמרה מת על מטתו] שייך ביה בדדמי והיינו גריעותא דרעבון ממלחמה. תדע שהגרעון של רעבון ממלחמה אינו אלא לענין בדדמי שהרי מעיקרא סבר רבא למימר רעבון אינו כמלחמה דלא אמרי בדדמי כיון דשמע לההיא אתתא דאתא לקמיה דרבא דאמרה בדדמי הדר אמר רבא רעבון גריע ממלחמה וכו' ש\"מ דגריעותיה דרעבון במלחמה אינו אלא לענין בדדמי כדפרישית אבל לענין אחר כגון אם אמרה מת וקברתיו במלחמה שאין בזה משום דאמרה בדדמי דהא לא שייך ביה בדדמי אלא משום משקרא ולא משקרא מלחמה גריעא מרעבון דאילו ברעבון דעביד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה לקברו לא מחזקינן בה למשקרא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ועוד דאשה דייקא ומינסבא ומשום הכי מהימנינן לה אף כשאמרה מת בלא קברתיו היכא דלא שייך בה בדדמי ואילו מלחמה דלא עביד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה לקברו מחזקינן לה למשקרא אע\"ג דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא. אבל מה שתירץ בעל המגיד שהרמב\"ם [מפרש] מלתיה דרבא דאמר רעבון גריע ממלחמה וכו' דאילו מלחמה כי אמרה מת במלחמה אינה נאמנת בשום גוונא בין אמרה קברתיו בין לא אמרה הא אם אמרה מת על מטתו נאמנת אע\"פ שלא אמרה קברתיו ואילו ברעבון כי אמרה מת על מטתו ושלא מחמת רעב אינה נאמנת עד שתאמר מת וקברתיו. אינו מחוור דא\"כ מאי גריעותיה דרעבון ממלחמה הא לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה דגבי רעבון במת על מטתו אינה נאמנת ובמת וקברתיו נאמנת וגבי מלחמה במת על מטתו נאמנת ובמת וקברתיו אינה נאמנת. אבל מ\"ש עוד וי\"ל לדעתו ז\"ל שהטעם הוא דאע\"ג דאנן לא חיישינן למשקרת כי אמרה מת במלחמה אע\"ג דאמרה קברתיו חיישינן לה למשקרת הוא מסכים עם מה שכתבתי אני עכ\"ל: ", + "וה\"ר יוסף בן לב כתב בתשו' (חלק ב' תשובה י\"ו) וז\"ל. וקשה לי בדברי ה\"ה טובא. חדא דהיאך כתב דכוונת הרמב\"ם וההל' לפרש דהבעיא היא בדלא אמר קברתיו אבל באומר קברתיו לא קא מיבעיא להו ומאי מהני דקאמר העד קברתיו דהוי טעמא משום דהיא גופא דייקא ומינסבא הכא ודאי לא דייקא דקאמר בדדמי. ועוד דאיך אפשר למימר דס\"ל לרב אלפסי דפשיטא להו דבאמר קברתיו מהימן והא איהו ז\"ל כתב דלא איפשיטא בעיין אלא מיהו כיון דאמרינן בפרק דלקמן ההוא גברא דטבע בדיגלת וכו' שמעינן דע\"א במשאל\"ס נאמן ודוקא היכא דאמר דאסקוה לקמאי וכו' ואם איתא דלא קא מיבעיא להו בדאמר קברתיו דפשיטא דמהימן א\"כ מאי האי דקאמר דאיפשטא הבעיא מההוא עובדא דדיגלת וכו' ודוקא היכא דקאמר אסקוה לקמאי דהוי כעין קברתיו וכדמשמע מדבריו דכתב דה\"ה לע\"א במלחמה דבעינן קברתיו והרי במת וקברתיו לא איצטריך פשיטות בעיא דלא קא מיבעיא להו אלא היכא דלא קאמר מת וקברתיו אבל במת וקברתיו פשיטא להו. ועוד קשה במאי דכתב ה\"ה וז\"ל א\"נ דבעיין בכל גוונא היא ומיהו כי אמר מת וקברתיו לא חיישינן ליה מהנך עובדי וכו' ולכאורה נראה דלאו אורחא דגמ' היכא דדחי הפשיטות למימר צד אוחרנא אלא חדא מהנהו תרין צדדין דהוה מספקא ליה לבעיין והכא לאו הכי הוא דהרי הבעיין מספקא ליה אי טעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי ומהימן אפי' דלא אמר קברתיו או דילמא דטעמא דע\"א משום דהיא גופה דייקא ומינסבא ולא מהימן אפי' בדאמר קברתיו ודוחה הפשיטות ולא קאמר שום צד מהנך תרין צדדין אלא צד אוחרנא דדוקא היכא דקאמר אסקינהו לקמן דהוי כמו קברתיו הוא דמהימן. כבר פירשתי לך הבנת דברי ה\"ה ומה שיש לדון ולהקשות בדבריו: ", + "ועתה באתי להודיעך שעמדתי על מ\"ש הרא\"ם בפסקיו בפירושא דהך בעיא ומתוך דבריו חשבתי ללמוד ולפרש דברי ה\"ה בסגנון אחר ממאי דכתיבנא והרא\"ם ז\"ל לא כתב אותם הדברים אלא מסברא דנפשיה ולא ייחס אותם אל ה\"ה והם דברי אלהים חיים טובים ונכוחים ואני חשבתי לומר כדי לתרץ הקושיות דשמא הרב המ\"מ כיון לאותם הדברים אבל אין לשון המגיד משנה יכול לסובלו ומש\"ה אמינא לך דאין לנו בדברי ה\"ה אלא מאי דכתיבנא והקושיות שיש להקשות דכתבינן צ\"ע לתרצן. ", + "ועוד אודיעך שנתחדש לי חדוש מתוך דברי ה\"ה והוא דמתוך דבריו משמע דאפשר לומר דלסברת הרב אלפסי נמי היכא דלא אמר קברתיו הויא בעיא ולא איפשיטא ואם נשאת לא תצא דהרי השוה להרי\"ף ולהרמב\"ם בכל מילי דהך בעיא ולא כ\"כ הרב ר' יצחק בר ששת. ונ\"ל דצדקו דברי הרב המ\"מ וכמו שאוכיח לך. כבר ראית מ\"ש הר\"י בר ששת ז\"ל דהרי\"ף והרמב\"ם פליגי בתרתי חדא דהרי\"ף ס\"ל דלא קא מיבעיא להו אלא דוקא היכא דאמר קברתיו אבל היכא דלא אמר קברתיו פשיטא להו דלאו כלום הוא ואם נשאת תצא, והרמב\"ם ז\"ל שכתב דבעד אחד במלחמה אם נשאת לא תצא דעת אחרת יש לו דס\"ל דבעיין בלא קברתיו אבל בקברתיו פשיטא דמהני ולא איפשיטא בעיין וכיון דלא איפשיטא אמרי' ביה לא תנשא ואם נשאת לא תצא עכ\"ל. ", + "וקשיא לי בגווייהו טובא דמנא להו לרב הנזכר דלא ס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דהבעיין הכי מספקא ליה דהוי טעמא משום מלתא דעבידא לאיגלויי ואפילו בדלא אמר קברתיו נאמן או דלמא דהוי טעמא משום דהיא גופא דייקא ומינסבא ואפילו בדאמר קברתיו לא מהימן דודאי הכי מסתברא דאי טעמא משום דהיא גופא דייקא ומינסבא לא מהני מאי דקאמר העד קברתיו דסוף סוף היא קאמרה בדדמי וכ\"כ הרב הנזכר בעצמו בתשובותיו כשכתב סברת הרב אלפסי ז\"ל וכשכתב נמי סברת האחרונים יעויין בתשובותיו. ואם נפשך לומר דאי הכי הוה סבירא ליה להרמב\"ם ז\"ל אפי' דאמר קברתיו לא תנשא לכתחלה, לאו מילתא היא דודאי מהנהו עובדי דכרמי ודגלת שמעינן דבקברתיו ע\"א מהימן ומהנהו עובדי ודאי דלא שמעינן מינייהו דבעינן קברתיו דאע\"ג דבהנהו עובדי קאמר ואסוקינהו לקמן דהוי בקברתיו מצינו למימר דמעשה שהיה כך היה משום הכי ספיקא הוי אי בעינן קברתיו אי לאו דהכי נמי איצטריך ליה למימר למאי דקאמר דהרמב\"ם ס\"ל דבעיין בדלא אמר קברתיו ולא איפשיטא בעיין, ואמאי לא איפשיטא והא בהנהו עובדי דכרמי ודגלת קאמר ואסוקינהו קמן דהוי כמו קברתיו וכדכתבינן אלא ודאי דאית ליה למימר דדילמא מעשה שהיה כך היה. ", + "ומ\"ש נמי דהרב אלפסי ס\"ל דבעיין בדאמר קברתיו ובדלא אמר קברתיו פשיטא דלא מהימן ומנא ליה דלא נימא דמספקא להו אי אמרי' דלא מהימן אפי' בקברתיו או דלמא אפי' בדלא קברתיו מהימן ואדרבה דלישנא דרב אלפסי הכי דייקא דקאמר וז\"ל שמעינן דע\"א במים שאין להם סוף נאמן ודוקא היכא דקאמר ואסקוה לקמאי וכו' ואם איתא דהבעיין הוה פשיטא ליה דבלא אמר קברתיו לא מהימן מהיכא תיסק אדעתין למימר דאפי' במת לחוד מהימן דאיצטריך ליה לרב אלפסי למימר דדוקא באסקוה לקמאי הוא דמהימן אלא ודאי דנראים הדברים דהבעיין הוי מספקא ליה אי אמרי' דאפי' בלא קברתיו נאמן או דלמא דאפי' בקברתיו לא מהימן והשתא אתי שפיר מאי דקאמר ודוקא דאסקוה לקמאי וכו'. ", + "ואודיע לכ\"ת כי אחר שכתבתי כל זה מצאתי תשובה אחת לרב אלפסי העתיק אותה הרב בעל העיטור כתוב בסוף התשובה דאי אינסיבא לא מפקינן לה וכיון דכן אית לן למימר דס\"ל לרב אלפסי דאע\"ג דהבעיא איפשיטא דבקברתיו מהימן מהנהו עובדי דכרמי ודגלת (אפי' הכי איכא לאיסתפוקי אי נימא כיון דשמעינהו מהנהו עובדי דכרמי ודגלת) דלא הוי טעמא דמשום דהיא גופא דייקא ומינסבא אלא משום מלתא דעבידא לאיגלויי ומלתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי דילמא אפילו דלא אמר קברתיו מהימן דלא חיישינן דקאמר העד בדדמי ובהנהו עובדי דנקט ואסקוה לקמאי לאו דוקא אלא מעשה שהיה כך היה או דלמא דאע\"ג דלא הוי טעמא דע\"א משום דהיא גופא דייקא ומינסבא אלא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי אפילו הכי לא מהימן בדלא אמר קברתיו משום דחיישינן דקאמר בדדמי ומאי דקאמר הר' אלפסי ודוקא היכא דקאמר ואסקוה לקמאי כעין הנהו עובדי לאו משום דברירא ליה דהנהו עובדי דוקא משום דקאמרי ואסקוה לקמאי אנסיבן ולפי זה אפילו אם נשאת תצא אלא קאמר דאית לאסתפוקי למימר משום דקאמרי ואסקוה לקמאי אנסיבן ואי לא לא הוו מנסבן ולכתחלה לא תנשא. ", + "וא\"ת דכגון האי הוה ליה לרב אלפסי לפרושי ולאודועי דלכתחלה קא מיירי ובדיעבד אם נשאת לא תצא, אפשר לתרץ ולמימר דלא חש לפרושי משום דמלתא דפשיטא הוא דמעובדא לית לן ראיה מכרעת דאית לן למימר דדילמא מאי דנקט ואסקוה לאו דוקא נקט אלא מעשה שהיה קאמר ודוחק הוא לומר דדילמא מאי דנקט ואסקוה לאו דוקא נקט אלא מעשה שהיה קאמר ודוחק הוא לומר דס\"ל לרב אלפסי דאע\"ג דהבעיא איפשיטא וליכא לאיסתפוקי כלל דצריך שיאמר העד קברתיו אפ\"ה אם נשאת לא תצא משום דהחששא דבדדמי הויא חששא רחוקה כההיא דמים שאין להם סוף דאם נשאת לא תצא דהתם דוקא הוא דאמרינן הכי דכיון דשהה עליו כדי שתצא נפשו ולא עלה הוי מיעוטא דמיעוטא דנצולים בכה\"ג ומש\"ה אם נשאת לא תצא אבל בנדון דידן לית לן למימר הכי דודאי דחששא דבדדמי אינה חששא רחוקה כההיא דמשאל\"ס וכיון דכן הוא כדי לכוון דברי הרב אלפסי שכתב בהלכות ודברי התשובה מסתברא כדאמרינן ובמאי דפליגי הריב\"ש והרב המ\"מ נראין דברי הרב המ\"מ כדכתבינן ותו לא מידי (ע\"כ שאלה ט\"ז): ", + "והנה הרא\"ם ז\"ל (שאלה ט\"ז) כפי גודל חכמתו הפליא לדבר בהנך בעיי וכבודך יוכל לעמוד על כל דבריו ואני אגיד לך מה שנתחדש לי בהם בהיותי מעיין בשאלה אשר שאלת. כפי הנראה מדברי הרב המ\"מ פליגי חנניא ורב שימי בר אשי בתרתי בחדא חנניא לקולא ורב שימי לחומרא היכא דארגיל איהו קטטה רב חנניה לקולא ורב שימי לחומרא והיכא דאמרה מת וקברתיו חנניה לחומרא ורב שימי לקולא והקשה הרא\"ם ז\"ל עליו תרתי, חדא דא\"כ אמאי פסק הרמב\"ם כחנניא דנהי דהוי לחומרא במת וקברתיו בארגיל איהו קטטא הויא לקולא ורב שימי לחומרא ועוד הקשה דמאן לימא לן דבמת וקברתיו הוי רב שימי לקולא הרי מצינן למימר דאע\"ג דטעמא דרב שימי משום דקא אמרה בדדמי אפ\"ה לא מהימנא אפילו במת וקברתיו דכיון דחושבת ע\"פ האומדנא דודאי מת חיישינן דילמא משקרא ואמרה קברתיו כדי שלא יחשבו שע\"פ האומדנא אמרה שמת. ומחמת הקושיות הללו לקח לו הרא\"ם ז\"ל דרך אחרת וכתב דס\"ל להרמב\"ם דהיכא דארגיל איהו קטטה רב שימי לקולא וחנניא לחומרא ודלא כפי' התוס' ובמת וקברתיו לא פליגי אלא דתרוייהו ס\"ל דלא מהימנא והאריך הרבה בזה יעויין בפסקיו. ", + "ולפי דעתי הקצרה יראה לי דס\"ל להרמב\"ם דפליגי חנניא ורב שימי בתרתי כדאמרן לעיל ואיהו ז\"ל פסק בתרווייהו לחומרא בארגיל איהו קטטה פסק כרב שימי לחומרא ובקברתיו פסק כחנניא לחומרא ומש\"ה סתם הדברים וכתב בסתמא דאם היתה קטטה בינו לבינה דאינה נאמנת. ולא חילק בין היכא דארגיל איהו להיכא דארגילה איהי קטטה וכתב נמי טעמא דאינה נאמנת מפני שזו הוחזקה שקרנית כדי ללמדנו דאפילו שתאמר מת וקברתיו אינה נאמנת. וכבר עלה במחשבתי לומר דשמא שזה הדרך אשר חדשתי דפסק הרמב\"ם בהנך תרי לישני לחומרא היינו מאי דקאמר הרב המ\"מ והא דלא כתב דאיכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה משום דסמך על מה דאיתמר בגמרא ולא בא אלא ללמדנו דאע\"ג דלא אידכר בגמרא אלא איכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה דאיכא בינייהו נמי היכא דקאמר מת וקברתיו ואי קשיא לך דכיון דאיכא בינייהו תרתי אמאי לא קאמר בגמרא דאיכא בינייהו תרתי הנך דאמרן ולא קאמר אלא דאיכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה תריץ ואימא הכי דפשיטא ליה לגמרא דאיכא בינייהו היכא דאמר מת וקברתיו ומש\"ה לא קאמר לה ולא אתי אלא לאשמועינן דאיכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה (דהוה ס\"ד דאליבא דתרווייהו ל\"ש בין היכא דארגיל איהו קטטה להיכא דארגילה איהי א\"נ דהוה ס\"ד דאיכא בינייהו) היכא דארגילה איהי דיש פנים לכאן ולכאן דהרי כתבו התוס' דאיכא מאן דגריס איכא בינייהו דארגילה איהי. ואם לחשך אדם לומר דהרי כתב הרמב\"ם דבמלחמה אפילו דאמרה וקברתיו אינה נאמנת ואע\"ג דלא הוחזקה שקרנית אמרינן דקאמרה קברתיו כדי שיאמנו דבריה ולא יחשבו דקאמרה בדדמי וכיון דכן הוא היכי קאמרינן דלרב שימי דחייש דקאמרה בדדמי דאי אמרה קברתיו נאמנת ובשלמא לדעת הרא\"ם ז\"ל ניחא אבל לפי דעת הרב המ\"מ ולמאי דכתיבנא קשיא. הא ודאי לאו מילתא היא דבשלמא במלחמה כיון דהוחזקה המלחמה ומסתמא קאמרה בדדמי חיישינן נמי דמשקרא כדי שיאמנו דבריה כיון שהיא סבורה דודאי מת דקאמרה בכל הני דאיקטול איהו פליט כדקאמר בגמרא אבל בהך דקטטה כיון דלא הוחזק לן שום סכנה אלא דאנן חיישינן דילמא אתרמי ליה שום סכנה וכיון דיש קטטה ביניהם קאמרה בדדמי אין לנו לחוש נמי דדילמא משקרא דמאי דקאמרה קברתיו כדי שיאמנו דבריה קאמרה הכי. ותו לא מידי בשאלה אשר שאל כבודך: ", + "ועתה באתי להודיעך מה שחדשתי אני באלו הבעיות כפי סברת הרמב\"ם והרב אלפסי. כבר ראית מ\"ש הרא\"ם ז\"ל בפסקיו דהרשב\"א והריטב\"א והרב מ\"מ הבינו דמאי דכתב הרב אלפסי בהלכות דלא איפשיטא בעיין דע\"א בקטטה היינו דלא איפשיט אי הוי טעמא דע\"א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי ואי משום דהיא גופה דייקא ומינסבא ואליבא דידהו קשיא דהרי כתב הרב אלפסי דבעיין דע\"א במלחמה איפשיטא מהנהי עובדי דדגלת וכרמי דטעמא דע\"א לא הוי משום דהיא גופה דייקא ומינסבא וכן בע\"א ביבמה כתב דנאמן משמע דלא הוי טעמא דע\"א משום דהיא גופה דייקא ומינסבא. ותירץ הוא ז\"ל דמאי דקאמר בהלכות דבעיין לא איפשיט לאו משום דמספקא לן אי טעמא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי וכו' דהא ודאי דטעמא לאו משום דהיא גופה דייקא ומינסבא אלא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי וכו' ומאי דקאמר לא איפשיטא בעיין היינו משום דאע\"ג דטעמא דע\"א משום מילתא דעבידא לאיגלויי אפ\"ה חיישינן הכא דהוחזקה שקרנית דלמא שכרה העד להעיד שקר. והבעיין נמי מספקא ליה הכי דאפילו דאמרינן דטעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי וכו' אפ\"ה אפשר דילמא שכרה העד להעיד שקר אלא דעדיפא מינה קאמר דאפילו את\"ל דלא חיישינן דילמא שכרה העד אפ\"ה איכא לספוקי דדילמא לא מהימן דשמא דטעמא דע\"א משום דהיא גופא דייקא ומינסבא. זו היא כוונת הרא\"ם ז\"ל באותו הפסק. ", + "ולכאורה נראה דדוחק הוא לומר דהבעיין הוה מספקא ליה נמי אי חיישינן דדילמא שכרה העד להעיד כיון דלא הוזכר רמז מזה בדבריו אדרבה משמע מדבריו איפכא דאי טעמא דע\"א משום מלתא דעבידא לאיגלויי תו ליכא למיחש למידי, וע\"פ דרכו של הרא\"ם ז\"ל הוה מצינן לתרוצי שפיר ולמימר דאין ה\"נ דהבעיין לא אסיק אדעתיה דדילמא שכרה העד אבל מדחזינן הנהו תרי בעיי דע\"א במלחמה וע\"א ביבמה דאיפשיטו והך בעיא קיימא בתיקו אית לן למימר דמטעמא אחריתי דלא שייכא בהנהו לא איפשיטא וקיימא בתיקו והיינו משום דאית למימר דדילמא שכרה העד. ואל תתמה דלימא תלמודא טעמא דלא אסיק אדעתיה דבעיין דהכי אית לן למימר לעיל דקאמר אלא הכא כגון דקאמרי אסקינהו לקמן וכו' דאע\"ג דלא אסיק אדעתיה דבעיין דבעד קאמר בדדמי ומש\"ה סתמא קאמר דאי טעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי ע\"א מהימן במלחמה ולא חילק בין קברתיו ללא קברתיו משום דסבירא ליה דהעד לא קאמר בדדמי ואפילו הכי דחי גמרא פשיטות הבעיא וקאמר דדילמא דאין העד נאמן אלא דוקא כגון דקאמרי אסקינהו לקמן דהוי כמו קברתיו וכמ\"ש הר\"ן והריב\"ש, וזה הדרך הוא הגון ונכון: ", + "ועוד חשבתי דרך אחר ליישב דברי הרי\"ף ולתרץ מה שהקשו עליו הרשב\"א וריטב\"א והוא שכבר ידעת שכתבו התוס' בפ' האשה רבה דודאי הנך תרי טעמי תרווייהו איתנהו דהא בר\"פ האשה אמרינן מתוך שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלה ולא מספקא ליה לבעיין אלא הי מנייהו עיקר ועדיף ומש\"ה אע\"ג דהנהו תרי בעיי דע\"א במלחמה וע\"א ביבמה איפשיטו דנאמן עד אחד דטעמא דעד אחד משום דמילתא דעבידא לאיגלויי וכו' והך טעמא עיקר אפ\"ה בעיין דקטטה לא איפשיטא כיון דהנך תרי טעמי צריכי אלא דחד מינייהו עיקר ובעד דקטטה ס\"ל לגמ' דליתא כלל טעמא דהיא גופה דייקא ומינסבא דכיון דהוחזקה שקרנית תו ליכא למימר דהיא דייקא ומנסבא ומש\"ה לא איפשיטא הבעיא וקיימא בתיקו. ", + "ועוד כי בהיותי מעיין בשאלתך ראיתי תשובה אחת לרבינו נסים ונפלאתי הפלא ופלא שכתב וז\"ל דעד אחד בדבר לא מהימן דחיישינן דקאמר בדדמי כדחיישינן באשה גופה וכדאמרינן דבר אמרי לה הרי היא כמלחמה ואמרי לה אינה כמלחמה וכו' וכיון דלא איפשיטא נקטינן לחומרא שכן דרך הגאונים לפסוק בשתי לשונות להחמיר בשל תורה ואפילו היכא דלשון אחרון לקולא וכ\"פ הרמב\"ם בפרק אחרון מהל' גירושין שכתב שאם היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת וכו' וכיון דלגבי אשה עצמה נקטינן דדבר הרי הוא כמלחמה הכי נמי לגבי עד אחד הילכך עד דאמר וקברתיו לא מהימן ע\"כ. ואיברא דאיכא ספרי דפוס דכתיב בהם אינה נאמנת ואיכא ספרי דפוס דכתיב בהם נאמנת אבל מילתא דפשיטא היא דהנוסחא האמיתית היא נאמנת דזיל בתר טעמא דכתב וז\"ל היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת שדבר פשוט בפי כל אדם שבשנת הדבר זה חי וזה מת ואפשר שימותו בדבר נערים חזקים וינצלו הזקנים החולים ולפ\"ז אין חוששין לה שמא סמכה דעתה על רוב המתים עכ\"ל. ואין ספק דמאי דקאמר שדבר פשוט בפי כל אדם וכו' היינו מאי דקאמר בגמרא דאמרו אינשי שב שנין הוה מותנא ואיניש בלא שניה לא אזיל. וכ\"כ המגיד משנה דבר אמרי לה כמלחמה דאמרה בדדמי ואמרי לה אינה כמלחמה דאמרי אינשי שב שנין הוה מותנא ואיניש בלא שניה לא אזיל ופסק רבינו כלישנא בתרא. וכיון שכן הוא ע\"כ אית לן למימר דיש דלוג וחסרון לשון בתשובה הנזכרת מהר\"ן או דילמא דנוסחא אחרת היה לו בדברי הרמב\"ם. ", + "והוקשה בעיני נמי שלא הוזכרה סברת הרמב\"ם לא בפסקי הרא\"ש ולא בפסקי הרב בעל הטורים ורבינו ירוחם אלא כתבו סתמא להחמיר כלישנא קמא ותו לא מידי עכ\"ל: ", + "על מ\"ש הרב המגיד (לעיל בריש ההלכה) גבי בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה וכו', ויש קצת תימה בזה שהרי הוא סבור דטעמא דע\"א משום מלתא דעבידא לאיגלויי וכו'. י\"ל שאין כאן תימה כלל דכיון דאיבעיא לן ע\"א בקטטה מהו ולא איפשיט משמע דכל ע\"א בקטטה איכא למיחש דילמא לא חייש למילתא דגלויי וטעמא ע\"כ משום דחיישינן שמא היא שכחה אותו: " + ], + [ + "לא הוחזקה מלחמה בעולם וכו' ואם נשאת לא תצא. טעם רבינו דכיון דמדינא איתתא מהימנא לומר אי משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אי משום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' כי איבעיא לן בלא הוחזקה מלחמה ספיקא בדרבנן היא ונקטינן בה לקולא לענין אם נשאת לא תצא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד היה העכו\"ם מסל\"ת ואומר אוי לפלוני שמת וכו'. כתב הריב\"ש אם לא בא לב\"ד ואמר מעצמו איש פלוני מת כמספר דברים מסל\"ת נקרא ואינו צריך שיאמר בדבריו כל אותן דברים שהזכיר הרמב\"ם שהוא לא הביאם אלא לרווחא דמלתא והביא ראיה מההוא עכו\"ם דהוה אמר מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ומההוא דהוה אמר מאן איכא בי חסא שכיב חסא ועוד הביא ראיה מדתנן מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ומקשינן בגמרא ודילמא שד הוא ולא מקשינן ודילמא עכו\"ם הוא ואין זה מסל\"ת אלא ודאי כדאמרן ועוד הביא ראיות אחרות: " + ], + [], + [ + "וכן אם שמע מערכאות עכו״ם וכו'. כתב הטור על דברי רבינו יראה מדבריו שאם אמרו נהרג בדין ושלא על ידם נאמנים ומדברי א״א הרא״ש ז״ל יראה שאפילו אמרו נהרג שלא על ידם אינם נאמנים. בפרק כל הגט (גיטין דף כ״ח:) תנא שמע מקומנטריסין של עכו״ם איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו מאי מת ומאי נהרג וכו' הא קי״ל דכל מסל״ת הימוני מהימני ליה ה״מ במלתא דלא שייכי בה אבל במלתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו. ופירש״י דלא שייכי בה שאינה תפארת להם, דשייכי בה כי הכא שמתפארים שהרגו בדין עבידי לשקר ולומר נהרג אע״פ שלא ראוהו אלא יוצא לדון, ומשמע לרבינו דלא מיקרי שייכי בה אלא כשאומרים שמת או שנהרג על ידם וזהו שכתב שאמרו הרגנו את פלוני, ולפ״ז צ״ל שהוא מפרש מת על ידינו אבל אם אומרים שנהרג ע״י ערכאות אחרים לא שייכי בה מייקרי כיון שלא נהרג על ידם: " + ], + [], + [], + [ + "וכן אם השליכוהו בים וכו'. כתב ה\"ה שלא התירוה אלא לאחר י\"ב חדש וכו'. יש לגמגם על זה ממ\"ש בפ' אלו טרפות (חולין דף נ\"ז:) x דאדם טריפה חי יותר מי\"ב חדש: " + ], + [ + "נפל לחפירת נחשים וכו'. בגמרא מפרש טעמא משום איצצא ופירש\"י שדוחקן כשעומד עליהם אבל גוב אריות רחב הוא ואינו עומד עליהם ופעמים שאינם רעבים ואינם אוכלים אותו: " + ], + [ + "ראוהו צלוב וכו'. אין דברי ה\"ה נראים לי שמ\"ש שהוקשה לו מדקתני סתמא מעידין על המגוייד וגם מדלא אמר רבא בחשש סכין מלובנת הלא הגמרא מלא מדברים כאלה שהם סתמיים. ונ\"ל דמיירי בדבר פרטי והכרעת הירושלמי דלא ליפלוג אגמרא דידן הכרעה היא ודאי דכל מאי דמצינן לפרושי בגוונא דלא ליפלוג עדיף טפי ואע\"פ שהפירוש יהיה דחוק קצת. ומה שתמה על רבינו למה לא כתב מזה כלום זהו לפי מה שהוא סבור שלא הזכיר דין מגוייד כלל אבל לפי האמת כבר הזכירו במ\"ש אע\"פ שדקרוהו או ירו בו חצים. וא\"ת דמ\"מ יש לתמוה עליו למה לא ביאר דבריו אי מיירי דוקא ברומח או חץ מלובנים ואי כשאינם מלובנים מאיזה טעם אין מעידין עליו אם דקרוהו במקום דלא חיי, י\"ל דאין מקום לתמיהא זו שרבינו כתב המשנה כצורתה כמ\"ש הרי\"ף וכמו שאנו מפרשים בהרי\"ף דטעמא משום דחיישינן דילמא בסכין מלובנת נתגייד כך נפרש בדברי רבינו: " + ], + [ + "עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו'. כתב הר\"ן בתשובה דלדעת הרי\"ף ורבינו ה\"ה לע\"א אומר מת בדבר דלא מהימן עד שיאמר קברתיו. וכתב כן מפני שנזדמנה לו נוסחא בדברי רבינו שכתוב בה היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ונוסחא משובשת היא כדמוכיח סוף הלשון וצריך לגרוס נאמנת: ", + "עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו'. כתב ה\"ה בפרק האשה שלום איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו וכו'. ומתבאר מדבריו ג\"כ שמים שאין להם סוף וכו' (עיין במ\"מ). דברים אלו תמוהים דלא אמרו שצריך לעמוד עליו עד כדי שתצא נפשו אלא במים שיש להם סוף. וראיתי מי שהגיה וכתב שמים שיש להם סוף שאפשר לעמוד על בוריו של דבר. והגהה זו טעות היא דא\"כ מאי האי דקאמר מתבאר מדבריו הרי בפירוש כתבו רבינו לעיל ואם נפל למים מקובצים וכו' ועוד דאי במים שיש להם סוף קאמר היכי מסיים בה וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול. הילכך גירסא דידן עיקר וה\"ק שמים שאין להם סוף לעולם אינו מעיד העד ואומר מת אלא א\"כ שהה כדי שתצא נפשו ומש\"ה אע\"ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא. וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול ומת כך צריך לגרוס בדברי הרב המ\"מ ומייתי ראיה מדכתב שטבע בים הגדול ומת דמשמע שהוא יודע שמת והיינו לפחות ע\"י ששהה כדי שתצא נפשו הילכך אע\"ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא ובסמוך אכתוב דממקום אחר משמע כן מדברי רבינו: " + ], + [ + "וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה בים וכו' ואם נשאת לא תצא. נראה מדקדוק דברי רבינו דבעינן שיעיד העד ששהה עליו שיעור כדי שתצא ולא עלה הא לאו הכי אם נשאת תצא וכמ\"ש הרשב\"א והריב\"ש. ואע\"ג דבסיפא כתב אמר טבע פלוני בים ולא כתב ולא עלה משמע דארישא שכתב ולא עלה סמיך: " + ], + [ + "מצאוהו הרוג וכו' אע\"פ שיש להם סימנים בגופו ובכליו וכו'. רבינו כתב בפ\"ז מהל' נחלות שאם לא הכירו פניו אבל היו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם אין משיאין את אשתו משמע שבשום סימן לא מהני להשיא אשה א\"כ מ\"ש כאן אע\"פ שיש להם סימנים בגופו אע\"פ שהם סימנים מובהקים קאמר דאין מעידין עליו וא\"כ קשה מאי האי דקאמר ואפילו שומא דהא שומא סימן גרוע הוא כדמשמע בגמרא (יבמות דף ק\"כ) דהא פליגי ביה אי הוי סימן מובהק, וע\"ק שכתב בפי\"ג מהל' גזילה הסימנים המובהקין סומכים עליהם ודנים על פיהם בכ\"מ דין תורה. ואין לדחות דדוקא לענין דיני ממונות קאמר ולא לענין איסורא. חדא דא\"כ מאי בכ\"מ דקאמר. ועוד שפסק בפ\"ג מהל' אלו שמחזירין גט ע\"י סימן דנקב יש בו בצד אות פלונית. וליישב כל זה צריך לומר שג' מיני סימנים הם. סימנים מובהקין ביותר כגון נקב יש בו בצד אות פלוני וסימן כזה סומכים עליו אפילו לענין איסור א\"א. ויש סימנים גרועים ביותר כגון ארוך וגוץ וסימן כזה אין סומכין עליו אפילו לענין דיני ממונות. ויש סימנים מובהקין קצת ובהני הוא דאיבעיא לן אי הוו דאורייתא או דרבנן וחילוקים אלו הם מוכרחים בגמרא וכמ\"ש המפרשים: ", + "והשתא מ\"ש רבינו בפ\"ז מהל' נחלות שאע\"פ שיש בו סימנים מובהקין אין משיאין את אשתו היינו דוקא בסימנים מובהקין קצת אבל אם היו סימנים מובהקין ביותר משיאין את אשתו ומ\"ש כאן אע\"פ שיש סימנין בגופו היינו במובהקין קצת ומש\"ה שייך לומר ואפילו שומא דבלישנא בתרא אמרינן בגמרא דכ\"ע סימנין דרבנן כלומר סימנין מובהקין קצת ובשומא קא מיפלגי ר' אלעזר סבר סימן מובהק הוא כלומר מובהק ביותר ורבנן סברי לאו סימן מובהק הוא כלומר לאו סימן מובהק הוא ביותר. וה\"ק רבינו אע\"פ שיש בגופו סימנין מובהקין קצת אין מעידין עליו ואפילו שומא דאיכא למ\"ד שהוא סימן מובהק ביותר אין מעידין עליו משום דלא קי\"ל כוותיה אלא כרבנן דאמרי שאינה סימן מובהק ביותר ואע\"פ שהיא סימן מובהק קצת אין משיאין עליה. ועל דרך זה יש לפרש מ\"ש רבינו לקמן ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך היו סימניו אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני וכו' דבסימנין מובהקין קצת מיירי ולא הוצרך רבינו לפרש דבסימן מובהק ביותר שמשיאין עליו מפני שסמך על מ\"ש בפ\"ג דמחזירין גט ע\"פ סימן מובהק דנקב יש בו בצד אות פלוני. וכן י\"ל שסמך על מ\"ש בפרק זה אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שא\"א שינטל מן החי ויחיה ה\"ז מעידין עליו ומשיאין את אשתו וע\"כ מיירי כשיש להם סימן מובהק באותו אבר שהוא של אותו אדם דאל\"כ הא איכא למיחש דילמא אבר דאדם אחר הוא כדחיישינן בפרק האשה שלום בעובדא דחרוכא וכ\"כ נמוקי יוסף ודקדק מדכתב רבינו אבר אחד ממנו נראה שניכר להם בודאי שהוא ממנו וכ\"כ ה\"ה, והר\"ד כהן כתב שסמך על מ\"ש הנהו עובדי בסוף יבמות (דף קכ\"ב) דקולר בני אדם שיצאו ממקום למקום והסיח עכו\"ם לפ\"ת קולר בני אדם שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני מתו וקברתים והשיאו את נשותיהם ומעשה דששים בני אדם שהיו הולכים לכרכום ביתר וכו' וכיון דבהני עובדי אע\"פ שהעכו\"ם לא היה בקי בהם ולא בשמותיהם השיאו את נשותיהם ע\"י שאמר העכו\"ם שהיו הולכים למקום פלוני כ\"ש היכא דיהיב ביה סימן מובהק שמשיאין על ידו: " + ], + [ + "טבע בים וכו' ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים י\"ב שעות ונתפח אין מעידין עליו. כתב הר\"ן בתשובה שהיה כתוב בנוסחת רבינו שבידו כ\"ד שעות ושהכ\"ד ט\"ס הוא והנוסחא האמיתית היא אם שהה שעות וכתב שהטעם שכתב רבינו אם שהה שעות משום דאמרי' בגמ' דה\"מ דכי אסקוה חזיוה בשעתיה משמע דדוקא בשראו באותה שעה אבל כששהה עד שעה שניה דהיינו שעות חיישינן ולא שרינן ליה. ומה שתמהתם עליו מ\"ש ונתפח דמשמע דוקא נתפח ובגמ' לא משמע הכי יפה דקדקתם וכבר הקשה עליו הרשב\"א ואפשר שהרב ז\"ל תפס לו הלשון האמור בגמ' אבל אשתהי מתפח תפח ואף לזה כיון הרמב\"ם לומר דכיון ששהה שעות דאיתפח עכ\"ל. וכתב הריב\"ש שאע\"פ שיש לחלק ולומר דהאי דבמיא חזיוה בשעתיה בעינן לא נאמר אלא במי ששהה במים אחר מותו יותר מג' ימים לפי שכיון שעמד יותר מג' ימים כבר נפסד אלא שצמתוהו המים ומנעוהו מלהשתנות ומיד לאחר שעה שיוצא מן המים הוא משתנה אבל מי שלא עמד ג' ימים במים אחר מותו אפשר דלא אמרינן ביה מתפח תפח אלא לעולם מעידים עליו עד שימלאו לו ג' ימים מעת מותו. ואף לשון הרמב\"ם בזה אפשר לפרשו כן אלא שהרמב\"ן והרשב\"א כתבו בפשיטות דאפי' לא שהה במים ג' ימים בעינן דאסקוה וחזיוה בשעתיה דכל שמת במים משתנה אחר שעה אחת שיצא מן המים וא\"כ אין ראוי להקל וכתב עוד היכא דאשתהי אם נשאת תצא ואף אם יש ספק אי אשתהי או לא אשתהי תצא כדעת הרשב\"א בנסתפק לאחר ג' ימים אלא דבאשתהי בודאי אין כאן עדות כלל והבא עליה בחטאת קאי ובניה בחזקת ממזרים ובספק אשתהי אפשר שאינו כן אבל מ\"מ אם נשאת תצא כספיקא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאם נשאת תצא אא\"כ נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי עכ\"ל: ", + "כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו וכו'. כתב ה\"ה ורבינו לא הזכיר מדין זה כלום ולא נתבאר לי למה עכ\"ל. כלומר שהשמיט דין השנוי במשנה מי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב\"פ ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ולא כתבו כלל והיה אפשר לומר שטעמו משום דאמרינן בגמ' ודילמא שד הוא ותירצו שראו לו דמות אדם אינהו נמי דמו דחזו ליה בבואה אינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה דבבואה וס\"ל לרבינו כמ\"ש הגאון שהביא הטור דהאידנא לא בקיאינן בבבואה דבבואה הילכך לא עבדינן בה עובדא. אבל קשה דא\"כ ה\"ל להשמיט הא דתנן (גיטין דף ס\"ו) מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו דהא עלה נמי פריך בגמרא וליחוש דילמא שד הוא ומשני שראו לו דמות אדם ובבואה דבבואה. ורבינו כתב בפ\"ב הא דמי שהיה מושלך לבור ולא כתב דחזו ליה בבואה דבבואה הרי בהדיא שסובר דעבדינן בה עובדא. לכן נראה שטעם רבינו הוא משום דבתר דאוקימנא ההיא דמי שעמד על ראש ההר וההיא דמי שהיה מושלך לבור כדחזו ליה בבואה דבבואה אקשינן ודילמא צרה הואי ומשני תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע\"פ שאינם מכירים תו לא צריכינן לאוקומי דחזו ליה בבואה דבבואה ולפיכך גבי מי שהיה מושלך לבור לא כתב רבינו דחזו ליה בבואה דבבואה אלא כתב שהטעם מפני שבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע\"פ שאין מכירים מינה נשמע דה\"ה למי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב\"פ מת והלכו ולא מצאו שם שמשיאין את אשתו ולא חיישינן דילמא שד הוא ולא לדילמא צרה היא מאחר דבשעת הסכנה הוא ולפיכך השמיטו רבינו לגמרי לפי שסמך על מ\"ש גבי מי שהיה מושלך לבור: " + ], + [], + [ + "בא אחד ואמר אמרו לי ב\"ד וכו'. כתב מהרי\"ק בסי' קפ\"ה דהא דכתב רבינו דאין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת דוקא מפני שאמרו לו כשתלך למקום פלוני אמור להם שמוכיחים הדברים שאותו יצחק בן מיכאל שמת הוא העומד באותה העיר שזה הולך שם דאי לא תימא הכי למה תלוי שליחותו בהליכתו לאותו מקום ומפני כן אשתו מותרת ע\"כ. וכן נראה ממ\"ש רבינו לקמן בסמוך ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו וכו' עד שיעיד העד שהוא פלוני ויזכיר שמו ושם עירו משמע דבעינן שיזכיר שם עירו והכי תניא בתוספתא אין מעידין עליו עד שיכירו וכו' ושם עירו. מיהו כתב מהרי\"ק בסי' קע\"ז דהיינו דוקא כשאין מזכיר שם אביו אז צ\"ל יוסף שממקום פלוני וכו' אבל אם אמר יוסף בן שמעון מת אז א\"צ להכיר ולהעיד על המקום דטפי איכא היכרא בשם אביו (מבשם) מקומו. והביא ראיה ממ\"ש רבינו מצאו כתוב בשטר מת פב\"פ או נהרג פב\"פ ונודע שזה כתב ישראל ה\"ז תנשא אשתו וכתב עוד וכן מי שנשתתק ובדקו אותו וכו' וכתב שמת פב\"פ תנשא אשתו. הרי לך שלא הזכיר שם העיר מאחר שהזכיר שם האב וכו'. ומ\"ש הרמב\"ם ז\"ל ראו אחד עומד מרחוק ואומר שהוא פב\"פ ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו משיאין את אשתו עכ\"ל. אפילו נאמר דדוקא נקט ממקום פלוני ואפילו שהזכיר שם אביו פשיטא די\"ל דדוקא (נקט) התם שצריך לברר העדות יותר שהרי כשמצאוהו מת לא מצאוהו בצורת אותו האיש שהזכיר ואם לא שהזכיר שם מקומו היה לנו לתלות בתרי יוסף בן שמעון כיון שאין אנו מכירין אותו בצורתו ולא היינו תולים בהשתנות דנשיכת נחש אבל עכשיו שהזכיר שם עירו אז יש לנו לתלות יותר בהשתנות הצורה מחמת הנשיכה משנתלה בתרי יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מאחר שלא הוחזקו ואין אנו יודעים אלא זה שהוא בעלה של זו אבל היכא שהעדים הכירוהו בצורתו פשיטא דסגי בשמו ושם אביו וכן מוכיח מתוך תשובת רבינו יואל עכ\"ל. ושתי תשובות הללו כסותרות זו את זו בהבנת דברי רבינו שבאחת מצריך שיזכיר שם עירו אע\"פ שהזכיר שמו ושם אביו ובאחרת אינו מצריך שיזכיר שם עירו. ונראה דספוקי מספקא למהרי\"ק כוונת רבינו אי סגי כשיזכיר שמו ושם אביו או אי בעינן שיזכיר ג\"כ שם עירו: " + ], + [ + "יצא עכו\"ם וישראל מעמנו וכו' והוא שיאמר קברתיו. ה\"ה כתב שלא הצריך רבינו שיאמר קברתיו אלא היכא שאין העכו\"ם מזכיר שם היהודי אלא אומר איש יהודי שהיה עמי. ויש לתמוה על דבריו דבאמירתו קברתיו אינו מוציאנו מידי ספק אם הוא איש פלוני שמת או אם הוא אחר וכבר הרגיש הוא ז\"ל בחולשת דבריו וכתב ואפי' ת\"ל שיש להשיב על זה מ\"מ ודאי כך כוונתו של רבינו כמו שכתבתי כנ\"ל עכ\"ל. ומ\"מ כדברי ה\"ה כתבו הר\"ן והריב\"ש בתשובותיהם, שהר\"ן כתב אין ספק שכל שהעכו\"ם מכירו א\"צ שיאמר אלא מת בלבד והיינו עובדא דבי חיואי ובי חסא ואין בזה ספק ואפילו לדברי הרמב\"ם שכ\"כ הוא ז\"ל בכל כיוצא בזה בפ' אחרון מהלכות גירושין דכל שהוא מכירו אינו צ\"ל אלא מת בלבד אבל כשאינו מכירו הוא שסבור הרב דלא סגי עד דאמר קברתיו מפני שהמעשים שבאו בגמ' בכיוצא בזה בכולם יש בהם קברתיו כדאמרינן חבל על ס' בני אדם שהיו מהלכים לאנטוכיא וכו' וחבל על ס' בני אדם שהיו מהלכים לכרקום של ביתר וכו' וחבל על יהודי אחד שהיה עמי בדרך ומת וקברתיו ואמרינן פונדקית עכו\"ם היתה וכו' וזה קבר שקברתיו בו כלומר שאינו מכיר אותו איש שאמרה עליו שמת אלא אומר איש יהודי שהיה עמי וכיוצא בזה לא סגי עד דאמר קברתיו ואע\"ג דאיכא למימר בכל הני דמעשה שהיה כך היה ולאו דבעינן קברתיו סובר הרב ז\"ל דאם איתא א\"א דלא לישתמיט תנא ולימא בחד מינייהו מת לחוד אלא ש\"מ דנהי דבמכירו סגי במת בלחוד באינו מכירו בעינן דאמר מת וקברתיו. זה הוא דעתו של הרב ז\"ל בזה וטעמא דמלתא שיותר אדם בקי במי שהוא מכירו מבמי שאינו מכירו הילכך במכירו כל שאמר מת בלחוד סגי אע\"ג דלא אמר קברתיו ולא חיישינן דאמר בדדמי אבל כשאינו מכירו חיישינן דאמר בדדמי לפי שאין הדברים ברורים במי שאינו מכירו עד דאמר קברתיו וכבר חלקו מהאחרונים בזה על הרב ז\"ל. אבל דברי הרב נכונים כפשוטן של שמועות וכ\"כ הריב\"ש בתשובה שלא הצריך רבינו לומר קברתיו אלא כשאין העכו\"ם מזכירו בשם כי כן מזכיר בגמרא בהנהו עובדי דאבא יודן בכלהו קברתיו והנהו הכי הוו שלא היה העכו\"ם מזכיר המתים בשם אבל כשאומר העכו\"ם מסל\"ת איש פלוני מת חלילה לרב ז\"ל שיצריך קברתיו שהרי באותו פרק עצמו כתב כיצד משיאין ע\"פ עכו\"ם מסל\"ת ולא הזכיר כלל קברתיו וכן בכמה מקומות בפ' ההוא ובפרק שלפניו כי הרב ז\"ל אינו סובר שנאמר בכל הנהו תלת עובדי מעשה שהיה כך היה וכו' עכ\"ל. ולי נראה מדברי רבינו שאינו מצריך שיאמר קברתיו אלא בעכו\"ם אבל לא בישראל אא\"כ אמר מת במלחמה או טבע בים. ונמוקי יוסף כתב שהרשב\"א והריטב\"א תמהו על דברי רבינו ולתקן דבריו כתב הריטב\"א דכל היכא שהעכו\"ם מכריז ואמר מאן איכא בי פלוני בזה סגי בלא (שיאמר) קברתיו דכיון דמעייל נפשיה לאכרוזי ולמימר הכי אי לאו דקים ליה הכי דשכיב לא הוה קאמר אבל בעכו\"ם מסל\"ת בעלמא חיישינן דילמא אמר בדדמי וצריך שיאמר קברתיו וטעמא דמסתבר הוא עכ\"ל. וה\"ר אליה מזרחי ז\"ל כתב בתשובה דרבינו לא מצריך למימר קברתיו אלא היכא דשייך אומדנא דדעתא והכא גבי עכו\"ם שאמר איש שיצא עמי מכאן מת דמצריך לומר קברתיו היינו טעמא משום דגבי הליכת הדרך שייך בה אומדנא דדעתא דלפעמים בהולכי שיירות כשהולכים בדרך וקרה לאחד מהם שנשאר מן החברה ובקשוהו ולא מצאוהו חושבים באומדן דעתם ודאי מת או נהרג דאזלי בתר רוב נפסדים מהחברה שהם מתים או הרוגים דאי לא תימא הכי א\"כ הא דכתב ע\"א שאמר ראיתיו שמת במלחמה וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא מאי איריא מלחמה וכיוצא בהם אפילו בלא מלחמה וכיוצא בה אם אמר קברתיו אין ואי לא לא ועוד הרי הוא כתב בפרק הקודם מי שהוחזקה א\"א והלכה היא ובעלה למדה\"י וכו' ואפי' עכו\"ם המסל\"ת נאמן ומשיאין על פיו ובפ' הבא אחריו כתב כבר אמרנו שאם הסיח העכו\"ם לפי תומו ואמר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכו' ה\"ז נאמן ותנשא על פיו משמע דאינו מצריך לומר וקברתיו. והתימה מהטור איך נעלם ממנו זה ואמר ואיני יודע מה צריך שיאמר קברתיו עכ\"ל הרא\"מ ז\"ל. וכתב הריב\"ש דקברתיו לאו דוקא אלא כל שנתעסק בטלטולו ממקום למקום כדרך המתים ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף או שהוא לא נתעסק אלא שמעיד שנתעסקו בו אחרים בהא סגי דהשתא ליכא למיחש למידי שכיון שנתעסקו בו הכירוהו וליכא למיחש דאמר בדדמי וכן ליכא למיחש שלא מת אלא דמחו ליה ברומחא או בגירא וכן במים אפשר שהמים בלבלוהו וסבר שמת שהרי התעסקו בו וראו בטוב שמת וכ\"כ הר\"ן בתשובה וכתב עכו\"ם זה שאמר שראה אותו מת על שפת הים ושאל לצופה המגדל כמה יש שהגיע ליבשה וא\"ל כמו ששה ימים כל כה\"ג ודאי לא משמע דאיכא למיחש דאמר בדדמי עכ\"ל: ", + "סליקו הלכות גירושין " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות גירושין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Nashim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..79bf9a2b51d7496865ead5a48975ffb2a8718e59 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,180 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "versionNotes": "", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Nashim" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היבמה קודם שיבא עליה יבמה וכו' ואם נשאת לאחר ובעל לוקה הוא והיא ומוציאה בגט וכו'. משמע מדברי רבינו דדוקא בשבעל אבל אם לא בעל לא נאסרה עליו ויש לדחוק דלא נקט אלא משום מלקות: " + ], + [ + "נתקדשה לאחר לא נאסרה על יבמה וכו'. כתב הריב\"ש ביבמה שחלצה והלכה ונתקדשה לאחר ואחר כך נודע שיבמה מסר מודעא על החליצה שכופים ליבם שיחלוץ וכונסה המקדש: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד חולצין מביאין לו מנעל. בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק\"ב) אמר רבא אמר רב כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל ורב יוסף אמר רב כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל מאי בינייהו איכא בינייהו מנעל לכתחילה ופירש\"י דלישנא קמא אין חולצין במנעל לכתחילה מדקאמר אם יבא אליהו וכו' משמע דכל כמה דלא אתי אליהו ואמר לא חולצין ורבינו נראה שפוסק כלישנא בתרא ולא הזכיר חליצת סנדל מפני שאינו מצוי בינינו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל חש״ו שחלצו וכו' אינה חליצה. כתב הריב״ש בפ' כל הגט (גיטין דף כ״ד:) אמר שמואל כ״מ ששנו חכמים גט פסול ופוסל חליצה פסולה פסולה ופוסלתה ופרש״י פסולה להתירה לשוק אבל x פוסלת היא אותה מן האחין שלא תתייבם [להם] עוד דקמו עלה בכיון שלא בנה שוב לא יבנה עכ״ל. ואע״ג דבגט לא קי״ל כשמואל דאמוראי טובא פליגי עליה התם וה״ל איהו יחיד לגבייהו בחליצה משמע דהלכה כוותיה ואף אם נאמר דהלכה כר״א דפליג עליה לא פליג אלא בקטן ואנפילייא ובכולהו אידך מודה לשמואל ואע״ג דנקט במילתיה שמאל ולילה פסולים ופוסלים לאו דוקא הני ולדוגמא נקטינהו דהא בהנהו כשמואל ס״ל אבל בקטן ואנפילייא דפליג עליה דשמואל ודאי בדוקא נקטיה דאי הוו אחריני ה״ל למינקט להו בהדייהו וכ״נ דעת רבינו שכתב בכולן חליצה פסולה ופוסלת ובקטן ואנפילייא כתב שאינה חליצה כלל נראה שפסק כר״א ובקטן ואנפילייא דוקא פליג ובנדון זה ודאי אפילו נאמר שהמודעא קיימת מ״מ אין החליצה בטלה לגמרי אלא שהיא חליצה פסולה דומיא דחליצה מעושית דקתני עלה בפרק מצות חליצה שהיא פסולה וא״כ פסלה על האחין. ואם יחלוק חולק ויאמר זהו בחליצה מעושית שאין שם מודעא אבל המוסר מודעא על החליצה ואומר שכל חליצה שיחלוץ תהיה בטלה לגמרי הנה אם המודעא קיימת החליצה בטלה לגמרי דומיא דגט שכתב הרמב״ם בפ״ו מהלכות גירושין מי שאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכתב בפ״י שכ״מ שכתב גט בטל הוא בטל לגמרי וכו' וא״כ במוסר מודעא על החליצה נאמר שהחליצה בטלה לגמרי ולא פסלה עליו. נשיב לו הנה הרמב״ם עצמו כתב בפ״ב מהל' יבום וחליצה שהמוסר מודעא על החליצה חליצתה פסולה ושהחליצה מעושית ע״י ישראל שלא כדין או ע״י עכו״ם שאנסוהו מעצמם כדין פסולה וע״י עכו״ם שלא כדין אינה חליצה וכתב בסמוך לזה כ״מ שאמרנו אינה חליצה או לא עשה כלום או אינו כלום הרי אלו כאילו לא נחלצה לו ולא נאסרו עליו קרובותיה ולא נפסלה מן הכהונה ומותרת להתייבם וכ״מ שאמרנו חליצה פסולה נאסרו עליו קרובותיה ונפסלה מן הכהונה ונאסרה על האחים ואינה מתייבמת ואינה מותרת להנשא לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה. הנה שהרב אינו משוה דין החליצה לדין הגט בזה שאע״פ שהמוסר מודעא על הגט ורוצה שיבטל הרי הוא בטל ואינו כלום אין כן בחליצה אלא חליצה פסולה הוא ומועלת לפסלה מן האחין ולאסרו בקרובותיה ולפסלה מן הכהונה. ונ״ל שטעם החילוק שיש בין גט לחליצה לדעתו הוא זה דבגט שיכול לבטלו אחר שנכתב ולומר גט זה בטל כי דעתו ז״ל שכשהגט ביד הבעל יוכל לבטלו ואינו מגרש בו לעולם וס״ל ז״ל דה״ה נמי קודם שנכתב שיכול לבטלו אפילו בלא אונס אבל בחליצה אינו יכול לבטלה קודם חליצה בלא אונס שהרי כשאומר אני רוצה שכל חליצה שאחלוץ תהיה בטלה וידענו שאינו אנוס או שאינו מודה בזה אין בדבריו כלום דהא אתי מעשה החליצה ומבטל דבריו הראשונים ואם נאמר שדעתו לומר שהוא מבטלה מעתה לאחר שתחלוץ הרי לאחר חליצה אינו יכול לבטלה שכבר הותרה לשוק אבל מודעת החליצה היא שיאמר שהוא אנוס ואנו מאמינים אותו בזה משום דגילויי מילתא בעלמא הוא דומיא דגט או מתנה או אף אם לא יאמר שהוא אנוס אלא שהוא מבטלה סתם נאמר שאומר כן מפני שהוא אנוס שאל״כ מה לו לחלוץ ושיצטרך לבטל קודם לא יחלוץ ולא יבטל וכיון שאין מודעת החליצה אלא מחמת אונס אין החליצה בטלה מחמתה אלא שהיא חליצה פסולה ופוסלת כמו בחליצה מעושית. ואפשר לחלק עוד שבגט כשהוא מבטל קודם הכתיבה הוא מבטל שליחות הסופר והעדים או שאינו כותבו לשמה ולתורת גירושין ולכן הוא בטל לעולם וכן כשמבטל אחר כתיבה הוא מבטל גט זה מלתתו לעולם בתורת גירושין ולכן הגט בטל שאם לא נכתב לשמה או שלא נתנו בתורת גירושין אינו גט כלל אבל בחליצה החליצה עצמה אינו יכול לבטל שתהיה כאילו לא נעשתה אלא שהוא אומר שאם יתכוון בה לשם חליצה ולהתירה לשוק א״כ לו יהי כדבריו אינה חליצה בטלה אלא חליצה פסולה ופוסלת כדאמרינן התם גבי חלוץ לה ובכך אתה כונסה שאינו מתכוון להתירה שהיא חליצה ופוסלה מן האחין עכ״ל: " + ], + [ + "יבם שרגלו הימנית חתוכה וכו'. כתוב בא\"ח מכאן דקדק מורנו שדעת הרמב\"ם שאם חלצה בימין חליצתה כשרה שאל\"כ הל\"ל ואם חלץ חליצתה פסולה עכ\"ל. ואין דקדוק זה מוכרח דאיכא למימר דה\"ק בימין לא שייך חליצה כיון שרגלו חתוכה ואם חלץ בשמאל חליצתה פסולה. וכבר ביאר בסוף הפרק מה בין אמרו חליצה פסולה לאמרו אינה חליצה: " + ], + [], + [], + [ + "חלצה בסנדל המוסגר וכו'. כתב ה\"ה והוסיף רבינו של עיר הנדחת עכ\"ל. ונראה שלא היתה נוסחת ה\"ה בגמרא מכוונת דבנוסחי דידן כתוב בברייתא בגמרא של עיר הנדחת בהדי של תקרובת עכו\"ם ושל זקן העשוי לכבודו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "לחצוהו ישראלים והכוהו וכו' עד שחלץ וכו' ואם העכו\"ם אנסוהו מעצמן אם היה הדין נותן שיחלוץ חליצתו פסולה. כך היא הנוסחא האמיתית שכן דין הגט כמו שכתב רבינו בפרק ב' מהלכות גירושין ודין החליצה שוה לדין הגט לענין זה כדאיתא בפרק מצות חליצה והטור שכתב בשם רבינו שהיא כשרה ולא נהירא נוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו: " + ], + [], + [], + [ + "יבמה שגדלה בין האחין וכו' שמא נתכוונה לחליצה וכו'. בגמרא אמרינן בלישנא בתרא דאי חזינא דחלצה לאחד מהם חוששין ואע\"ג שאם לא נתכוונו הוא והיא לשם חליצה חליצתה פסולה היינו למשרייה אבל לאחין מיפסלא וא\"כ יש לתמוה על רבינו למה כתב שמא נתכוונה לחליצה דמאי איריא נתכוונה אפילו לא נתכוונה נמי מיפסלא ואפשר דלרווחא דמילתא נקט הכי ועי\"ל דכי אמרינן אבל לאחים מיפסלא טעמא משום דחיישינן שמא נתכוונה היא ואע\"פ שלא נתכוון הוא מהניא כוונה דידה למיפסלא אבל אם היה ידוע לנו שלא נתכוונה גם היא לא מיפסלא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(יא-יב) יבמות רבות הבאות מבית אחד וכו' עד או עד שתחלוץ כל אחת מהן. כתב הטור יראה מדבריו שפוסק כשמואל ויש לתמוה עליו שנראה דכרב פסק דאמר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין שהרי כתב שאין חליצה פסולה מסלקת היבום עד שתחזור על כל האחין וי\"ל דלא משמע לטור הכי משום דא\"כ אמאי כתב שאם נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה לזר הא לרב לא הותרה אפילו היא עד שיחלצו לה כל האחין אלא ודאי כשמואל ס\"ל. ", + "ומ\"ש שאין חליצה פסולה מסלקת היבום עד שתחזור על כל האחין היינו דוקא למיפטר צרה אבל למפטר נפשה אינה צריכה לחזור וכדשמואל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שני יבמים שיבמו שתי יבמות וכו' רצה האחד לחלוץ קודם שיודע מה עשה אחיו אין מונעין אותו. יש לתמוה על זה מ\"ש מהאשה שהלך בעלה וצרתה למדה\"י וא\"ל מת בעליך לא תחלוץ דחיישינן שמא תהא צרתה מעוברת ותלד ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(כז-כח) וכן הדין בקטנה וחרשת וכו' בא היבם תחלה על החרשת וכו'. כתב הרשב\"א למאן דאמר ממאנת אף לזיקתו בא היבם על החרשת וחזר ובא בין הוא בין אחיו על הקטנה מלמדין את הקטנה שתמאן בו ותשאר החרשת עמו שהרי עוקר הזיקה במיאונה לגמרי וכמו שלא היתה צרתה כלל וקי\"ל ממאנת אף לזיקתו וקי\"ל כר\"א דאמר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו אבל הרמב\"ם כתב בא היבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה מלמדין הקטנה למאן והחרשת יוצאה בגט וזה תימה שהרי עקרה זיקתה לגמרי אחר שמיאנה בביאה ובזיקה ועוד שהוא ז\"ל כתב גבי גדולה וקטנה בא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה מלמדין את הקטנה שתמאן ויקיים את הגדולה שבעילה זו קונה קנין גמור ע\"כ. ואם איתא דחרשת יוצאה בגט מפני שנפסלה תחילה בביאה דקטנה ואין יציאתה בקטנה מתירה מ\"ש והלא אפילו הגדולה נפסלה בביאת הקטנה תחלה ואם מיאוניה מתירה אף בחרשת כן וצ\"ע עכ\"ל הרשב\"א בשילהי פרק בית שמאי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ואלו מייבמין ולא חולצין וכו' וכשיבם החרש אינו מוציא לעולם וכו'. יש לתמוה על זה מהא דתנן בפרק חרש (דף קי\"ב:) כשם שהוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה והוא ז\"ל פסקה בפ\"ב מהלכות גירושין (ובפ\"ד מה\"א כתב חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנשאת לפקח אין קידושיהן גמורים מן התורה אלא מד\"ס) והשתא כיון שחרש שנשא פקחת אם רצה מגרש ברמיזה כשם שכנסה ברמיזה כשנפלה לפני אחיו החרש וכנסה אמאי לא יגרשנה ברמיזה אם ירצה כשם שכנסה אחיו והוא ברמיזה וכן יש לתמוה על מ\"ש שבעילתו עושה אותה א\"א גמורה והרי הוא ז\"ל כתב גבי חרש שנשא פקחת שאין קידושי חרש מן התורה אלא מד\"ס. ואין לומר דהא דאין קידושי חרש מן התורה ה\"מ במקדש אשה אבל בא על יבמתו אפילו נפלה לו מאחיו חרש ה\"ל קידושי תורה, דכיון שקידושי הראשון אינם מן התורה לא נפלה לפני אחין מן התורה ומה\"ת ה\"ל כנושא אשה בעלמא שלא היתה אשת אחיו. לכן נ\"ל דלא איירי רבינו אלא כשנפלה לו מאחיו פקח אבל אם נפלה לו מאחיו חרש ודאי אם רצה יגרש ברמיזה כמו שכנסה אחיו והוא והכי מפורש בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע\"א) דגרסינן התם א\"ר כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנים גט לאשתו וכו' מיתיבי חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קריצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא לגיטין תנאי היא דתניא אמר רשב\"ג בד\"א בחרש מעיקרו אבל פקח ונתחרש הוא כותב והן חותמין וחרש מעיקרו לא כשם שכנסה ברמיזה כך מוציאה ברמיזה אי באשתו ה\"נ הב\"ע ביבמתו יבמתו ממאן אילימא דנפלה ליה מאחיו חרש כשם שכניסתה ברמיזה כך יציאתה ברמיזה אלא דנפלה ליה מאחיו פקח ואיבעית אימא לעולם דנפלה מאחיו חרש וגזירה אחיו חרש אטו אחיו פקח א\"ה אשתו נמי יבמתו ביבמתו מיחלפא אשתו [ביבמתו] לא מיחלפא ומי גזרינן חרש אטו פקח והתנן שני אחים חרשים נשואין שתי אחיות פקחות וכו' ואם היו נכריות יכנסו ואם רצו להוציאן יוציאו אלא מחוורתא כדשניין מעיקרא ופירש\"י יכנסו ואם רצו להוציא אחרי כן יוציאו דאתי גט חרש ומפקע זיקת קידושי חרש אלמא היכא דנפלה ליה מאחיו חרש מפיק ולא גזרינן אטו אחיו פקח עכ\"ל, וכיון דאסיקנא דמחוורתא כדשניין מעיקרא דשאני לן בין נפלה לו מאחיו חרש לנפלה לו מאחיו פקח ע\"כ לומר דרבינו נמי מפליג בינייהו וכמו שכתבתי וסמך על מ\"ש שבעילתו עושה אותה א\"א גמורה דע\"כ בנפלה לו מאחיו פקח דוקא היא וכמו שנתבאר: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומן הדין היה וכו'. כתב ה\"ה מסקנא דגמרא שם וכו' ויש לדקדק למה לא ביאר רבינו שאפילו בלא מאמר צרתה חולצת ולא מתייבמת וכו' x האי ויש לדקדק שייך למטה בדיבור המתחיל עשה שמעון מאמר. ומ\"ש שלא נזכר זה בהלכות אומר אני דאשתמיטתיה דברי ההלכות בפרק ארבעה אחין אמתניתין דשלשה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד נשוי נכרית עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתייבמת שכתב עליה וה\"ה אע\"ג דלא עשה בה מאמר ומת נכרית מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמא דהויא [צרת] אחות אשה בזיקה והא דקתני מאמר לאפוקי מדב\"ש דאמרי מאמר קונה קנין גמור ואפילו חליצה נמי לא תיבעי קמ\"ל דצריכה חליצה עכ\"ל והם דברי הגמרא שם ומשם נלמוד לכאורה כדעת ההלכות וכן נ\"ל שרבינו העתיק פה לשון המשנה דקתני עשה בה מאמר וכו' ואין הכי נמי דבלא מאמר נמי חולצת משום דה\"ל צרת ערוה בזיקה ולא חשש לבאר זה כאן לפי שסמך על מ\"ש גבי ג' אחין שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד מהם נשוי נכרית וכו' ולא עוד אלא אפילו גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו אחר שמת הנשוי נכרית ומת המגרש הרי הנכרית חולצת ולא מתייבמת הואיל ונעשית צרת אחות אשתו בזיקה שעה אחת וכו' שהרי ביאר שם דצרת ערוה בזיקה אסורה ומינה נשמע לכל אינך: " + ], + [], + [ + "היתה היבמה ערוה על בעלה וכו' ואם היתה לה צרה חולצת ולא מתייבמת. כך כתוב בנוסחי דידן וט\"ס הוא דכיון דאין לו נשואין בה אין זו צרתה ומותר להתייבם לכך צריך להגיה ואם היה לה צרה חולצת או מתייבמת, וכן מצאתי שהוגה בספר אחר: " + ], + [ + "היתה היבמה אסורה על בעלה משום לאו וכו' חוץ ממחזיר גרושתו וכו'. כתב ה\"ה אבל לא בביאתה אם עבר ובא עליה כדין אלמנה מן הנישואין לכ\"ג וכתב הרשב\"א דממעטי לה מההיא דרב גידל דלעיל עכ\"ל. נראה מדברי ה\"ה דמחזיר גרושתו עובר בעשה ול\"ת מדמדמי לה לאלמנה לכ\"ג מן הנישואין ואיני יודע מנין זה שאיני מוצא בה אלא לאו בלבד ועוד יש לתמוה עליו שכתב וצרתה של זו נפטרת בחליצתה של זו אבל לא בביאתה שהרי כתב רבינו בפ\"ז יראה לי שכן הדין בשתי יבמות הבאות מבית אחד והאחת מהן אסורה על יבמה משום שנייה או מחייבי לאוין או מחייבי עשה שאם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה וצ\"ע: ", + "וכן יבמה שהיא ספק ערוה וכו' הרי זו חולצת ולא מתייבמת. כתב הטור ראיתי בדברי הרמב\"ם שאם היתה היבמה בספק ערוה שחולצת ולא מתייבמת ויראה שהוא ט\"ס דממ\"נ תתייבם שאם לא היתה עליו ערוה הרי היא זקוקה ליבם ואם היתה עליו ערוה לא תפסי לו בה קידושין והרי היא ליבם כאשה נכרית עכ\"ל. ויש לתמוה על הטור שהרי סיים בה רבינו לפיכך מי שקידש אשה בספק קידושין ואח\"כ מת אחיו שהיה נושא אחותה ונפלה לו ליבום שהיא ספק אחות אשתו ה\"ז חולצת ולא מתייבמת ומוציא את אשתו בגט מספק ושתיהן אסורות עליו יבמתו מפני שהיא ספק ערוה וארוסתו מפני שהיא ספק קרובת חלוצתו שהיא כשנייה כמו שביארנו דהשתא היכי שייך למימר ואם היתה עליו ערוה לא תפסי לו בה קידושין והרי היא ליבם כאשה נכרית הילכך ע\"כ לומר דלא קאי הטור אלא למ\"ש רבינו או ספק ערוה על בעלה דבהא הוא דשייך למימר הכי. ונ\"ל שמ\"ש בספרי רבינו פה או ספק ערוה על בעלה ט\"ס הוא וצריך למוחקו ואת\"ל איתיה צריך לדחוק ולומר דהאי x או ט\"ס הוא וצריך למחוק האל\"ף ולכתוב וספק ערוה על בעלה דהב\"ע בשהיתה ג\"כ ספק ערוה על בעלה כשם שהיא ספק ערוה על יבמה שנמצאת שהיא ספק ערוה על שניהם דהשתא א\"ש מ\"ש ולא מתייבמת: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אשה שזינתה תחת בעלה וכו' הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה וכו'. כך הם דברי הרי\"ף ואע\"פ שהראב\"ד סבר דסוטה ודאית בעיא חליצה או היא או צרתה משום דאילו איתיה לבעל מי לא בעיא גיטא השתא נמי בעיא חליצה וצרתה כמוה כבר סתר דבריו הרא\"ש וכתב דדוקא גבי ספק הוא דאיתמר הכי בפרק קמא דסוטה ושהראב\"ד לא עלה על לבו לחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק ולסברתו פליגי סוגיא דסוטה אסוגיא דשמעתין ופסק הלכה כסוגיא דסוטה לחומרא אבל לפי מה שחילקתי בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק אין אנו צריכים לכל זה ולא פליגי אהדדי עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [ + "שנים מן האחין נשואין לב' אחיות וכו'. בפ' ד' אחין אהא דא\"ר יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן ולימא ליה דלא ידעינן הי נפיל ברישא א\"ה היינו דקתני קדמו וכנסו יוציאו בשלמא ראשונה אמרי' ליה מאן שרא לך אלא שניה אמר חבראי שניה יבם אנא ראשונה מייבם היינו דקאמר ליה אחיות איני יודע מי שנאן משמע בהדיא דכל היכא דלא ידעינן הי נפיל ברישא חולצות ולא מתייבמות: " + ], + [], + [], + [ + "(ג-ד) מת אחד מן האחין ונפלה אשתו ליבום וכו' וכן אם קדם אחד מן האחין וכו'. משמע דדוקא בדיעבד וחלץ לאחרונה תחלה אבל לכתחלה לא שבקינן להו לחלוץ לאחרונה תחלה דילמא אתי למעבד איפכא וכן כתבו התוס' אהא דפריך על מאי דאמר אחיות איני יודע מי שנאן ולימא ליה דילמא קדים וחליץ לראשונה ברישא: " + ], + [ + "ושאר האחין אסורים בשתיהן וכו' ואם קדמו וכנסו וכו' מוציאין אותן מהן. בפ' ד' אחין תנן ד' אחין ב' מהם נשואים לב' אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו ר\"א אומר משום ב\"ש יקיימו וב\"ה אומרים יוציאו וכתב רבינו בפירוש המשנה העיקר אצלנו ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה ר\"ל כל זמן שתמצא ב\"ש מקילין וב\"ה מחמירין וזה הפך המפורסם מסברתם לפיכך תדע שהמשנה מוטעית ושהדבר המיוחס [לב\"ש] אמנם הוא [חוץ] מן המקומות המנויים שהם מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה ולפיכך פסק ההלכה בכאן יקיימו עכ\"ל. וקשה על פסק זה דהא כיון דהא דב\"ש מקילין וב\"ה מחמירין ר\"א הוא דקאמר ואילו סתם מתניתין קתני סתמא אם קדמו וכנסו יוציאו הכי איבעיא לן למיפסק כסתם מתניתין ולפיכך חזר בו כאן ופסק כסתם מתניתין: ", + "סליקו להו הלכות יבום וחליצה " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..17e2bdab2e2f1cac81f8656ff50e6e433d50f486 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,179 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Levirate_Marriage_and_Release", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היבמה קודם שיבא עליה יבמה וכו' ואם נשאת לאחר ובעל לוקה הוא והיא ומוציאה בגט וכו'. משמע מדברי רבינו דדוקא בשבעל אבל אם לא בעל לא נאסרה עליו ויש לדחוק דלא נקט אלא משום מלקות: " + ], + [ + "נתקדשה לאחר לא נאסרה על יבמה וכו'. כתב הריב\"ש ביבמה שחלצה והלכה ונתקדשה לאחר ואחר כך נודע שיבמה מסר מודעא על החליצה שכופים ליבם שיחלוץ וכונסה המקדש: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד חולצין מביאין לו מנעל. בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק\"ב) אמר רבא אמר רב כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל ורב יוסף אמר רב כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל מאי בינייהו איכא בינייהו מנעל לכתחילה ופירש\"י דלישנא קמא אין חולצין במנעל לכתחילה מדקאמר אם יבא אליהו וכו' משמע דכל כמה דלא אתי אליהו ואמר לא חולצין ורבינו נראה שפוסק כלישנא בתרא ולא הזכיר חליצת סנדל מפני שאינו מצוי בינינו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל חש״ו שחלצו וכו' אינה חליצה. כתב הריב״ש בפ' כל הגט (גיטין דף כ״ד:) אמר שמואל כ״מ ששנו חכמים גט פסול ופוסל חליצה פסולה פסולה ופוסלתה ופרש״י פסולה להתירה לשוק אבל x פוסלת היא אותה מן האחין שלא תתייבם [להם] עוד דקמו עלה בכיון שלא בנה שוב לא יבנה עכ״ל. ואע״ג דבגט לא קי״ל כשמואל דאמוראי טובא פליגי עליה התם וה״ל איהו יחיד לגבייהו בחליצה משמע דהלכה כוותיה ואף אם נאמר דהלכה כר״א דפליג עליה לא פליג אלא בקטן ואנפילייא ובכולהו אידך מודה לשמואל ואע״ג דנקט במילתיה שמאל ולילה פסולים ופוסלים לאו דוקא הני ולדוגמא נקטינהו דהא בהנהו כשמואל ס״ל אבל בקטן ואנפילייא דפליג עליה דשמואל ודאי בדוקא נקטיה דאי הוו אחריני ה״ל למינקט להו בהדייהו וכ״נ דעת רבינו שכתב בכולן חליצה פסולה ופוסלת ובקטן ואנפילייא כתב שאינה חליצה כלל נראה שפסק כר״א ובקטן ואנפילייא דוקא פליג ובנדון זה ודאי אפילו נאמר שהמודעא קיימת מ״מ אין החליצה בטלה לגמרי אלא שהיא חליצה פסולה דומיא דחליצה מעושית דקתני עלה בפרק מצות חליצה שהיא פסולה וא״כ פסלה על האחין. ואם יחלוק חולק ויאמר זהו בחליצה מעושית שאין שם מודעא אבל המוסר מודעא על החליצה ואומר שכל חליצה שיחלוץ תהיה בטלה לגמרי הנה אם המודעא קיימת החליצה בטלה לגמרי דומיא דגט שכתב הרמב״ם בפ״ו מהלכות גירושין מי שאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכתב בפ״י שכ״מ שכתב גט בטל הוא בטל לגמרי וכו' וא״כ במוסר מודעא על החליצה נאמר שהחליצה בטלה לגמרי ולא פסלה עליו. נשיב לו הנה הרמב״ם עצמו כתב בפ״ב מהל' יבום וחליצה שהמוסר מודעא על החליצה חליצתה פסולה ושהחליצה מעושית ע״י ישראל שלא כדין או ע״י עכו״ם שאנסוהו מעצמם כדין פסולה וע״י עכו״ם שלא כדין אינה חליצה וכתב בסמוך לזה כ״מ שאמרנו אינה חליצה או לא עשה כלום או אינו כלום הרי אלו כאילו לא נחלצה לו ולא נאסרו עליו קרובותיה ולא נפסלה מן הכהונה ומותרת להתייבם וכ״מ שאמרנו חליצה פסולה נאסרו עליו קרובותיה ונפסלה מן הכהונה ונאסרה על האחים ואינה מתייבמת ואינה מותרת להנשא לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה. הנה שהרב אינו משוה דין החליצה לדין הגט בזה שאע״פ שהמוסר מודעא על הגט ורוצה שיבטל הרי הוא בטל ואינו כלום אין כן בחליצה אלא חליצה פסולה הוא ומועלת לפסלה מן האחין ולאסרו בקרובותיה ולפסלה מן הכהונה. ונ״ל שטעם החילוק שיש בין גט לחליצה לדעתו הוא זה דבגט שיכול לבטלו אחר שנכתב ולומר גט זה בטל כי דעתו ז״ל שכשהגט ביד הבעל יוכל לבטלו ואינו מגרש בו לעולם וס״ל ז״ל דה״ה נמי קודם שנכתב שיכול לבטלו אפילו בלא אונס אבל בחליצה אינו יכול לבטלה קודם חליצה בלא אונס שהרי כשאומר אני רוצה שכל חליצה שאחלוץ תהיה בטלה וידענו שאינו אנוס או שאינו מודה בזה אין בדבריו כלום דהא אתי מעשה החליצה ומבטל דבריו הראשונים ואם נאמר שדעתו לומר שהוא מבטלה מעתה לאחר שתחלוץ הרי לאחר חליצה אינו יכול לבטלה שכבר הותרה לשוק אבל מודעת החליצה היא שיאמר שהוא אנוס ואנו מאמינים אותו בזה משום דגילויי מילתא בעלמא הוא דומיא דגט או מתנה או אף אם לא יאמר שהוא אנוס אלא שהוא מבטלה סתם נאמר שאומר כן מפני שהוא אנוס שאל״כ מה לו לחלוץ ושיצטרך לבטל קודם לא יחלוץ ולא יבטל וכיון שאין מודעת החליצה אלא מחמת אונס אין החליצה בטלה מחמתה אלא שהיא חליצה פסולה ופוסלת כמו בחליצה מעושית. ואפשר לחלק עוד שבגט כשהוא מבטל קודם הכתיבה הוא מבטל שליחות הסופר והעדים או שאינו כותבו לשמה ולתורת גירושין ולכן הוא בטל לעולם וכן כשמבטל אחר כתיבה הוא מבטל גט זה מלתתו לעולם בתורת גירושין ולכן הגט בטל שאם לא נכתב לשמה או שלא נתנו בתורת גירושין אינו גט כלל אבל בחליצה החליצה עצמה אינו יכול לבטל שתהיה כאילו לא נעשתה אלא שהוא אומר שאם יתכוון בה לשם חליצה ולהתירה לשוק א״כ לו יהי כדבריו אינה חליצה בטלה אלא חליצה פסולה ופוסלת כדאמרינן התם גבי חלוץ לה ובכך אתה כונסה שאינו מתכוון להתירה שהיא חליצה ופוסלה מן האחין עכ״ל: " + ], + [ + "יבם שרגלו הימנית חתוכה וכו'. כתוב בא\"ח מכאן דקדק מורנו שדעת הרמב\"ם שאם חלצה בימין חליצתה כשרה שאל\"כ הל\"ל ואם חלץ חליצתה פסולה עכ\"ל. ואין דקדוק זה מוכרח דאיכא למימר דה\"ק בימין לא שייך חליצה כיון שרגלו חתוכה ואם חלץ בשמאל חליצתה פסולה. וכבר ביאר בסוף הפרק מה בין אמרו חליצה פסולה לאמרו אינה חליצה: " + ], + [], + [], + [ + "חלצה בסנדל המוסגר וכו'. כתב ה\"ה והוסיף רבינו של עיר הנדחת עכ\"ל. ונראה שלא היתה נוסחת ה\"ה בגמרא מכוונת דבנוסחי דידן כתוב בברייתא בגמרא של עיר הנדחת בהדי של תקרובת עכו\"ם ושל זקן העשוי לכבודו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "לחצוהו ישראלים והכוהו וכו' עד שחלץ וכו' ואם העכו\"ם אנסוהו מעצמן אם היה הדין נותן שיחלוץ חליצתו פסולה. כך היא הנוסחא האמיתית שכן דין הגט כמו שכתב רבינו בפרק ב' מהלכות גירושין ודין החליצה שוה לדין הגט לענין זה כדאיתא בפרק מצות חליצה והטור שכתב בשם רבינו שהיא כשרה ולא נהירא נוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו: " + ], + [], + [], + [ + "יבמה שגדלה בין האחין וכו' שמא נתכוונה לחליצה וכו'. בגמרא אמרינן בלישנא בתרא דאי חזינא דחלצה לאחד מהם חוששין ואע\"ג שאם לא נתכוונו הוא והיא לשם חליצה חליצתה פסולה היינו למשרייה אבל לאחין מיפסלא וא\"כ יש לתמוה על רבינו למה כתב שמא נתכוונה לחליצה דמאי איריא נתכוונה אפילו לא נתכוונה נמי מיפסלא ואפשר דלרווחא דמילתא נקט הכי ועי\"ל דכי אמרינן אבל לאחים מיפסלא טעמא משום דחיישינן שמא נתכוונה היא ואע\"פ שלא נתכוון הוא מהניא כוונה דידה למיפסלא אבל אם היה ידוע לנו שלא נתכוונה גם היא לא מיפסלא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(יא-יב) יבמות רבות הבאות מבית אחד וכו' עד או עד שתחלוץ כל אחת מהן. כתב הטור יראה מדבריו שפוסק כשמואל ויש לתמוה עליו שנראה דכרב פסק דאמר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין שהרי כתב שאין חליצה פסולה מסלקת היבום עד שתחזור על כל האחין וי\"ל דלא משמע לטור הכי משום דא\"כ אמאי כתב שאם נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה לזר הא לרב לא הותרה אפילו היא עד שיחלצו לה כל האחין אלא ודאי כשמואל ס\"ל. ", + "ומ\"ש שאין חליצה פסולה מסלקת היבום עד שתחזור על כל האחין היינו דוקא למיפטר צרה אבל למפטר נפשה אינה צריכה לחזור וכדשמואל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שני יבמים שיבמו שתי יבמות וכו' רצה האחד לחלוץ קודם שיודע מה עשה אחיו אין מונעין אותו. יש לתמוה על זה מ\"ש מהאשה שהלך בעלה וצרתה למדה\"י וא\"ל מת בעליך לא תחלוץ דחיישינן שמא תהא צרתה מעוברת ותלד ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(כז-כח) וכן הדין בקטנה וחרשת וכו' בא היבם תחלה על החרשת וכו'. כתב הרשב\"א למאן דאמר ממאנת אף לזיקתו בא היבם על החרשת וחזר ובא בין הוא בין אחיו על הקטנה מלמדין את הקטנה שתמאן בו ותשאר החרשת עמו שהרי עוקר הזיקה במיאונה לגמרי וכמו שלא היתה צרתה כלל וקי\"ל ממאנת אף לזיקתו וקי\"ל כר\"א דאמר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו אבל הרמב\"ם כתב בא היבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה מלמדין הקטנה למאן והחרשת יוצאה בגט וזה תימה שהרי עקרה זיקתה לגמרי אחר שמיאנה בביאה ובזיקה ועוד שהוא ז\"ל כתב גבי גדולה וקטנה בא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה מלמדין את הקטנה שתמאן ויקיים את הגדולה שבעילה זו קונה קנין גמור ע\"כ. ואם איתא דחרשת יוצאה בגט מפני שנפסלה תחילה בביאה דקטנה ואין יציאתה בקטנה מתירה מ\"ש והלא אפילו הגדולה נפסלה בביאת הקטנה תחלה ואם מיאוניה מתירה אף בחרשת כן וצ\"ע עכ\"ל הרשב\"א בשילהי פרק בית שמאי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ואלו מייבמין ולא חולצין וכו' וכשיבם החרש אינו מוציא לעולם וכו'. יש לתמוה על זה מהא דתנן בפרק חרש (דף קי\"ב:) כשם שהוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה והוא ז\"ל פסקה בפ\"ב מהלכות גירושין (ובפ\"ד מה\"א כתב חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנשאת לפקח אין קידושיהן גמורים מן התורה אלא מד\"ס) והשתא כיון שחרש שנשא פקחת אם רצה מגרש ברמיזה כשם שכנסה ברמיזה כשנפלה לפני אחיו החרש וכנסה אמאי לא יגרשנה ברמיזה אם ירצה כשם שכנסה אחיו והוא ברמיזה וכן יש לתמוה על מ\"ש שבעילתו עושה אותה א\"א גמורה והרי הוא ז\"ל כתב גבי חרש שנשא פקחת שאין קידושי חרש מן התורה אלא מד\"ס. ואין לומר דהא דאין קידושי חרש מן התורה ה\"מ במקדש אשה אבל בא על יבמתו אפילו נפלה לו מאחיו חרש ה\"ל קידושי תורה, דכיון שקידושי הראשון אינם מן התורה לא נפלה לפני אחין מן התורה ומה\"ת ה\"ל כנושא אשה בעלמא שלא היתה אשת אחיו. לכן נ\"ל דלא איירי רבינו אלא כשנפלה לו מאחיו פקח אבל אם נפלה לו מאחיו חרש ודאי אם רצה יגרש ברמיזה כמו שכנסה אחיו והוא והכי מפורש בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע\"א) דגרסינן התם א\"ר כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנים גט לאשתו וכו' מיתיבי חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קריצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא לגיטין תנאי היא דתניא אמר רשב\"ג בד\"א בחרש מעיקרו אבל פקח ונתחרש הוא כותב והן חותמין וחרש מעיקרו לא כשם שכנסה ברמיזה כך מוציאה ברמיזה אי באשתו ה\"נ הב\"ע ביבמתו יבמתו ממאן אילימא דנפלה ליה מאחיו חרש כשם שכניסתה ברמיזה כך יציאתה ברמיזה אלא דנפלה ליה מאחיו פקח ואיבעית אימא לעולם דנפלה מאחיו חרש וגזירה אחיו חרש אטו אחיו פקח א\"ה אשתו נמי יבמתו ביבמתו מיחלפא אשתו [ביבמתו] לא מיחלפא ומי גזרינן חרש אטו פקח והתנן שני אחים חרשים נשואין שתי אחיות פקחות וכו' ואם היו נכריות יכנסו ואם רצו להוציאן יוציאו אלא מחוורתא כדשניין מעיקרא ופירש\"י יכנסו ואם רצו להוציא אחרי כן יוציאו דאתי גט חרש ומפקע זיקת קידושי חרש אלמא היכא דנפלה ליה מאחיו חרש מפיק ולא גזרינן אטו אחיו פקח עכ\"ל, וכיון דאסיקנא דמחוורתא כדשניין מעיקרא דשאני לן בין נפלה לו מאחיו חרש לנפלה לו מאחיו פקח ע\"כ לומר דרבינו נמי מפליג בינייהו וכמו שכתבתי וסמך על מ\"ש שבעילתו עושה אותה א\"א גמורה דע\"כ בנפלה לו מאחיו פקח דוקא היא וכמו שנתבאר: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומן הדין היה וכו'. כתב ה\"ה מסקנא דגמרא שם וכו' ויש לדקדק למה לא ביאר רבינו שאפילו בלא מאמר צרתה חולצת ולא מתייבמת וכו' x האי ויש לדקדק שייך למטה בדיבור המתחיל עשה שמעון מאמר. ומ\"ש שלא נזכר זה בהלכות אומר אני דאשתמיטתיה דברי ההלכות בפרק ארבעה אחין אמתניתין דשלשה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד נשוי נכרית עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתייבמת שכתב עליה וה\"ה אע\"ג דלא עשה בה מאמר ומת נכרית מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמא דהויא [צרת] אחות אשה בזיקה והא דקתני מאמר לאפוקי מדב\"ש דאמרי מאמר קונה קנין גמור ואפילו חליצה נמי לא תיבעי קמ\"ל דצריכה חליצה עכ\"ל והם דברי הגמרא שם ומשם נלמוד לכאורה כדעת ההלכות וכן נ\"ל שרבינו העתיק פה לשון המשנה דקתני עשה בה מאמר וכו' ואין הכי נמי דבלא מאמר נמי חולצת משום דה\"ל צרת ערוה בזיקה ולא חשש לבאר זה כאן לפי שסמך על מ\"ש גבי ג' אחין שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד מהם נשוי נכרית וכו' ולא עוד אלא אפילו גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו אחר שמת הנשוי נכרית ומת המגרש הרי הנכרית חולצת ולא מתייבמת הואיל ונעשית צרת אחות אשתו בזיקה שעה אחת וכו' שהרי ביאר שם דצרת ערוה בזיקה אסורה ומינה נשמע לכל אינך: " + ], + [], + [ + "היתה היבמה ערוה על בעלה וכו' ואם היתה לה צרה חולצת ולא מתייבמת. כך כתוב בנוסחי דידן וט\"ס הוא דכיון דאין לו נשואין בה אין זו צרתה ומותר להתייבם לכך צריך להגיה ואם היה לה צרה חולצת או מתייבמת, וכן מצאתי שהוגה בספר אחר: " + ], + [ + "היתה היבמה אסורה על בעלה משום לאו וכו' חוץ ממחזיר גרושתו וכו'. כתב ה\"ה אבל לא בביאתה אם עבר ובא עליה כדין אלמנה מן הנישואין לכ\"ג וכתב הרשב\"א דממעטי לה מההיא דרב גידל דלעיל עכ\"ל. נראה מדברי ה\"ה דמחזיר גרושתו עובר בעשה ול\"ת מדמדמי לה לאלמנה לכ\"ג מן הנישואין ואיני יודע מנין זה שאיני מוצא בה אלא לאו בלבד ועוד יש לתמוה עליו שכתב וצרתה של זו נפטרת בחליצתה של זו אבל לא בביאתה שהרי כתב רבינו בפ\"ז יראה לי שכן הדין בשתי יבמות הבאות מבית אחד והאחת מהן אסורה על יבמה משום שנייה או מחייבי לאוין או מחייבי עשה שאם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה וצ\"ע: ", + "וכן יבמה שהיא ספק ערוה וכו' הרי זו חולצת ולא מתייבמת. כתב הטור ראיתי בדברי הרמב\"ם שאם היתה היבמה בספק ערוה שחולצת ולא מתייבמת ויראה שהוא ט\"ס דממ\"נ תתייבם שאם לא היתה עליו ערוה הרי היא זקוקה ליבם ואם היתה עליו ערוה לא תפסי לו בה קידושין והרי היא ליבם כאשה נכרית עכ\"ל. ויש לתמוה על הטור שהרי סיים בה רבינו לפיכך מי שקידש אשה בספק קידושין ואח\"כ מת אחיו שהיה נושא אחותה ונפלה לו ליבום שהיא ספק אחות אשתו ה\"ז חולצת ולא מתייבמת ומוציא את אשתו בגט מספק ושתיהן אסורות עליו יבמתו מפני שהיא ספק ערוה וארוסתו מפני שהיא ספק קרובת חלוצתו שהיא כשנייה כמו שביארנו דהשתא היכי שייך למימר ואם היתה עליו ערוה לא תפסי לו בה קידושין והרי היא ליבם כאשה נכרית הילכך ע\"כ לומר דלא קאי הטור אלא למ\"ש רבינו או ספק ערוה על בעלה דבהא הוא דשייך למימר הכי. ונ\"ל שמ\"ש בספרי רבינו פה או ספק ערוה על בעלה ט\"ס הוא וצריך למוחקו ואת\"ל איתיה צריך לדחוק ולומר דהאי x או ט\"ס הוא וצריך למחוק האל\"ף ולכתוב וספק ערוה על בעלה דהב\"ע בשהיתה ג\"כ ספק ערוה על בעלה כשם שהיא ספק ערוה על יבמה שנמצאת שהיא ספק ערוה על שניהם דהשתא א\"ש מ\"ש ולא מתייבמת: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אשה שזינתה תחת בעלה וכו' הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה וכו'. כך הם דברי הרי\"ף ואע\"פ שהראב\"ד סבר דסוטה ודאית בעיא חליצה או היא או צרתה משום דאילו איתיה לבעל מי לא בעיא גיטא השתא נמי בעיא חליצה וצרתה כמוה כבר סתר דבריו הרא\"ש וכתב דדוקא גבי ספק הוא דאיתמר הכי בפרק קמא דסוטה ושהראב\"ד לא עלה על לבו לחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק ולסברתו פליגי סוגיא דסוטה אסוגיא דשמעתין ופסק הלכה כסוגיא דסוטה לחומרא אבל לפי מה שחילקתי בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק אין אנו צריכים לכל זה ולא פליגי אהדדי עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [ + "שנים מן האחין נשואין לב' אחיות וכו'. בפ' ד' אחין אהא דא\"ר יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן ולימא ליה דלא ידעינן הי נפיל ברישא א\"ה היינו דקתני קדמו וכנסו יוציאו בשלמא ראשונה אמרי' ליה מאן שרא לך אלא שניה אמר חבראי שניה יבם אנא ראשונה מייבם היינו דקאמר ליה אחיות איני יודע מי שנאן משמע בהדיא דכל היכא דלא ידעינן הי נפיל ברישא חולצות ולא מתייבמות: " + ], + [], + [], + [ + "(ג-ד) מת אחד מן האחין ונפלה אשתו ליבום וכו' וכן אם קדם אחד מן האחין וכו'. משמע דדוקא בדיעבד וחלץ לאחרונה תחלה אבל לכתחלה לא שבקינן להו לחלוץ לאחרונה תחלה דילמא אתי למעבד איפכא וכן כתבו התוס' אהא דפריך על מאי דאמר אחיות איני יודע מי שנאן ולימא ליה דילמא קדים וחליץ לראשונה ברישא: " + ], + [ + "ושאר האחין אסורים בשתיהן וכו' ואם קדמו וכנסו וכו' מוציאין אותן מהן. בפ' ד' אחין תנן ד' אחין ב' מהם נשואים לב' אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו ר\"א אומר משום ב\"ש יקיימו וב\"ה אומרים יוציאו וכתב רבינו בפירוש המשנה העיקר אצלנו ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה ר\"ל כל זמן שתמצא ב\"ש מקילין וב\"ה מחמירין וזה הפך המפורסם מסברתם לפיכך תדע שהמשנה מוטעית ושהדבר המיוחס [לב\"ש] אמנם הוא [חוץ] מן המקומות המנויים שהם מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה ולפיכך פסק ההלכה בכאן יקיימו עכ\"ל. וקשה על פסק זה דהא כיון דהא דב\"ש מקילין וב\"ה מחמירין ר\"א הוא דקאמר ואילו סתם מתניתין קתני סתמא אם קדמו וכנסו יוציאו הכי איבעיא לן למיפסק כסתם מתניתין ולפיכך חזר בו כאן ופסק כסתם מתניתין: ", + "סליקו להו הלכות יבום וחליצה " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Nashim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a79b815510bbc2e0da0806937a10caa392b7df3d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,847 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Marriage", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות אישות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Nashim" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "ובאחד משלשה דברים וכו' בביאה ובשטר מהתורה ובכסף מדברי סופרים. זה דבר קשה היאך כתב שהכסף מדברי סופרים שהרי למדו קידושי כסף קיחה קיחה משדה עפרון וכל דבר הנלמד באחת מי\"ג מדות הוי דבר תורה. ומצאתי כתוב שהרמ\"ך בהגהותיו העיד שרבינו עצמו הגיה בספרו ושלשתן דבר תורה וגם אני מצאתי כן בתשובות ה\"ר אברהם בנו מכל מקום לי נראה שאין עדותו נכון ממ\"ש רבינו עצמו בפ\"ג וממה שכתב בספר המצות שלו וכמו שכתב ה\"ה, ומה שכתב רבינו שהכסף הוא מדברי סופרים הוא מן השורש השני שהניח הרב בספר המצות וכו'. ודע שאני מצאתי סעד לדברי רבינו מדתנן בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פח) חומר בדברי סופרים מד\"ת האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב (ובגמרא) אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד\"ת ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע הרי דלארבע טוטפות קרי דברי סופרים אע\"פ שהם דאורייתא שהרי זקן ממרא אם הורה לעשות חמש טוטפות ממיתין אותו והא פשיטא דאין ממיתין אלא אם כן הורה לעשות הפך הדבר שהוא מדאורייתא ואם כן ע\"כ דדברי סופרים קרא לדבר שהוא דאורייתא אלא שאינו מפורש בתורה וקרינן ליה דברי סופרים כלומר דבר שאילו לא שקבלו סופרים פירושו לא היינו מבינים אותו כך. ויש עוד ראיה לדבר מדתנן בפ\"ו דמקואות (דף ק\"ל) עירוב מקואות כשפופרת הנאד ספק כשפופרת הנאד ספק שאינה כשפופרת הנאד פסולה מפני שהיא מן התורה וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ, ושנו בתוספתא כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהם כשיעור ספיקן טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא ויקשה על זה מה שאמרו בריש עירובין שיעורין הלכה למשה מסיני *הלכך ע\"כ לומר שדברי סופרים מיקרי כל דבר שאינו מפורש בתורה אע\"פ שאותו פירוש מקובל מסיני והוא דבר תורה וממיתין ועונשין עליו מיקרי דברי סופרים מהטעם שכתבתי. ועוד קצת ראיה מדתניא בפרק השולח (גיטין מב) בכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור מרבו דברי רבי ישמעאל רבי מאיר אומר אינו צריך ר\"א אומר צריך ר\"ט אומר אינו צריך ר\"ע אומר צריך המכריעין לפני חכמים אומרים נראין דברי רבי טרפון בשן ועין הואיל ותורה זכתה לו ודברי ר\"ע בשאר איברים הואיל וקנס חכמים הוא קנס הא קראי קא דרשינן אלא אימא הואיל ומדרש חכמים הוא. ופירש רש\"י בכולן כ\"ד איברים האמורים במסכת נגעים עבד יוצא בהן לחירות דמומין שבגלוי הם ואינם חוזרים כשן ועין ואיתרבו בכלל ופרט בפרק קמא דקידושין עכ\"ל. ובהכי ניחא מאי דקשיא ליה לרש\"י בריש כתובות (דף ג') על המפרשים הא דקאמר גמרא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ומקשה עליה תינח קדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר דהיינו לומר קדיש בכספא דקידושי דרבנן נינהו והקשה עליהם דאי אפשר לומר כן חדא דדבר הלמד בגזירה שוה כמו שכתוב מפורש הוא ועוד דאי דרבנן נינהו היאך סוקלין על ידו ומביאין חולין לעזרה על שגגתו ולדרך רבינו ל\"ק ולא מידי דהא דבר הנלמד בג\"ש דבר תורה ממש הוא וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל דברים המפורשים בתורה ולא קרי להו דרבנן אלא לומר שאלמלא שהם קבלוהו כן מסיני לא היינו מפרשים אותו כך ומאחר שהוא כן שייך לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו': *[עי' מ\"ש רבינו בעצמו בפירושו פי\"ז דכלים משנה ב' ע\"ש היטיב]: כתב הר\"א בנו של רבינו שהקשו לו על מה שכתב רבינו מצות עשה של תורה לקדש את האשה ממ\"ש בפרק אלו מגלחין (מ\"ק דף יח) לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לארס דלא עביד מצוה שאסור אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה נמי אסור. ותירץ שבמנין המצות בתחלת ההלכה אמר שהמצוה לישא אשה בכתובה וקידושין ולא אמר לקדש אשה וזה שאמר וליקוחין אלו מצות עשה לפי שהיא תחלת מצות הנישואין אבל אירוסין בלא נישואין ודאי לא השלים המצוה עדיין: " + ], + [], + [ + "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה וכו'. הקדים זה כדי לתת טעם למה מנגדין למקדש בשוק או בלא שידוכים: כתב הרב המגיד ולדעת רבינו ודאי כך היא הגירסא פילגשים קידושין בלא כתובה ואין דבריו מכוונים שהרי רבינו עצמו כתב בפרק ד' מהלכות מלכים אצל המלך פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא בייחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה עבריה בלבד אחר ייעוד עד כאן לשונו. והרמב\"ן בתשובה כתב דפילגש מותרת להדיוט שהרי דוד נשא אותה ולא הוזכר בכתוב ולא בגמרא הפרש בין מלך להדיוט ומצינו גדולי ישראל נושאים אותה שנאמר ועיפה פילגש כלב ילדה וכו' וגדעון שופט ישראל שדיבר בו השם כתיב בו ופילגשו אשר בשכם ילדה לו ופילגש בגבעה אילו היתה אסורה עליו לא אמר הכתוב ויקם אישה וילך וכתיב ויאמר אבי הנערה אל חתנו וגם הוא היה מתבייש בזמתו ועוד האריך בדבר ואין מכל אלה תשובה על רבינו דאיכא למימר דהנך פלגשים היו אמה העבריה אחר ייעוד. ודע שראיתי להרמב\"ן שכתב בתשובה הנזכרת לעיל וז\"ל וגם דברי הרמב\"ם אינם לאסור פילגש ולהתירה למלך אלא כך אמר וכל הבועל אשה לשם זנות לוקה מפני שבעל קדשה ולשם זנות היינו שפוגע בה ובעלה ולא יחדה לעצמו לשם פילגשות דהיינו קדשה ולא אמר כל הבועל בלא קידושין לוקה וכן בהלכות מלכים כשהזכיר פילגשים במלך לא הזכיר כלל שהוא היתר מיוחד לו עד כאן לשונו. ויש לתמוה איך העביר עיניו ממ\"ש אבל הדיוט אסור בפילגש וכו' ושמא היה זה חסר בספר שבידו. ואם היות שהרמב\"ן סובר שפילגש מותרת להדיוט כתב בסוף אותה תשובה לשואל ואתה במקומך תזהירם מן הפילגש שאם ידעו ההיתר יזנו ויפרוצו ויבואו עליהן בנדותן: " + ], + [], + [ + "ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים. קשיא לי שלשון קבלה נופל על דבר מקובל מפי משה רבינו ע\"ה או נלמד מי\"ג מדות ומאחר שאיסור שניות הוא מגזירת חכמים כדאיתא בפרק שני דיבמות (דף כ\"א) לא יצדק לומר בהן לשון קבלה: ", + "בת בן בן אשתו בת בת בת אשתו. בפרק כיצד (שם כב) תני רבי חייא שלישי שבבנו ושבבתו שבבן אשתו ושבבת אשתו שנייה, וקשיא לי מאחר שרבינו מנה בזרעו ד' בת בת בנו בת בן בנו בת בת בתו בת בן בתו למה לא מנה בזרע אשתו גם כן ד' בת בת בן אשתו בת בן בן אשתו בת בת בת אשתו בת בן בת אשתו ויעלו השניות למנין כ\"ב וא\"ת שהטעם שלא כתב בזרע אשתו כי אם שתים מפני שבכללן הן השתים האחרות אם כן גם בזרעו לא ה\"ל לכתוב כי אם השתים ולא יעלה מספר השניות כי אם י\"ח: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "היתה בת עשרים פחות שלשים יום וכו'. כתב ה\"ה אבל כל שאר מפרשים ראיתי שפירשו שיצאו כבר וכו'. הטור כתב על מה שנמצא בספרי רבינו שהוא ט\"ס וכך יש להגיה אם היא בת י\"ט שנה ושלשים יום אם לא נראו בה כל סימני אילונית עדיין קטנה היא: כתב ה\"ה בקצת ספרי רבינו יש כל סימני אילונית. ואע\"פ שיש באיש חילוק סובר רבינו דבאילונית בעינן כולהו. ול\"נ דאף לספרים דלא גרסי כל מאחר שלא כתב באילונית נראה בה אחד מסימני אילונית כמ\"ש בסריס נראו בו אחד מסימני סריס משמע דבאילונית כולהו סימנין בעינן: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום וכו' וצריכות להיות במקום אחד. איני יודע מה פי' במקום אחד דקאמר שאם לומר שיהיו במקום הערוה דוקא כמ\"ש ה\"ה שפירש מקום אחד דקאמרי רבנן [בית הערוה בדוקא] לא היה צריך לכתבו שכבר כתב צריכות שיהיו במקום הערוה ואם לומר שבמקום הערוה עצמו צריכות להיות שתיהן למעלה או שתיהן למטה או שתיהן על איברי הזרע אבל אחד למעלה ואחד למטה או אחד על איברי הזרע לא, זו מנין לו: " + ], + [], + [], + [ + "כשבודקין הבת בין בתוך הזמן וכו'. כתב הרמ\"ך לא נהירא שיהו הנשים נאמנות תוך הזמן דר' יהודה ור\"ש הלכה כר' יהודה דהתורה לא האמינה אשה לעדות אבל אחר זמן כיון דמסייע חזקה דרבא דחזקה הביאה סימנין האשה נאמנת וכ\"פ הרי\"ף וצ\"ע מה שפסק זה הרב עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמר לה או כתב לה הרי את אשתי וכו' הרי את חרופתי וכו' הרי זו מקודשת. בפרק קמא דקידושין (דף ו') איבעיא להו חרופתי מהו ת\"ש האומר חרופתי מקודשת שנאמר והיא שפחה נחרפת לאיש ועוד ביהודה קורין לארוסה חרופה ופרכינן ויהודה ועוד לקרא ומסקינן אלא ה\"ק האומר חרופה ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. וכתב הר\"ן כתב רש\"י דס\"ל כמ\"ד בשפחה כנענית הכתוב מדבר דלא תפסי בה קידושין כלל ומעיקרא דמייתי לה מקרא סבר לה כר\"ע דאמר בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר ואפילו למ\"ד בפרק השולח (גיטין מ\"ג) דלא תפסי בה קידושין כלל כיון דאשכחן לשון חרופה בענין אישות דנחרפת היינו מיועדת ואיתי ואיתיה גבי שפחה חציה בת חורין דאע\"ג דלא תפסי בה קידושין שייכי בה בצד חירות שבה כי אמר הרי את חרופתי ומכוין לשם קידושין מהני. ונראה שלפיכך כתב הרמב\"ם דהאומר חרופתי ה\"ז מקודשת סתם ומשמע בכל מקום משום דקי\"ל כר\"ע דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר [וראיתי שהקשו היאך אפשר דטפי עדיף לשון חרופה שפירושו מיועדת משום דאיתיה בחציה בת חורין מאמה העבריה דשייכי בה קידושין גמורין וכתיבא בה לשון יעוד ואפ\"ה מספקא לן מיועדת לי מהו. והא ל\"ק לי מידי דלשון יעוד דכתיב באמה העבריה לשון מושאל הוא בודאי ולא לשון מיוחד באישות כדכתיב הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו אבל חרופתי גבי אישות דחציה שפחה וחציה בת חורין אפשר שהוא מיוחד בו] אלא מיהו קשיא לי כיון דבעיא היא בגמרא חרופתי מהו ולא איפשיטא שתהא מקודשת גמורה אלא ביהודה נהי דמעיקרא הוה ס\"ל דמקודשת למ\"ד דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר [אבל] כיון דלא סליק הכי ואידחי ליה היכי נסמוך אהא ונימא דמקודשת גמורה היא ולא ניחוש לקידושי שני הא ודאי לא נהירא ומש\"ה משמע דחרופתי הויא ספק מקודשת עכ\"ל. והריטב\"א כתב בחידושיו שטעמו של רבינו משום דהאי תנא דקתני דלא הויא מקודשת אלא ביהודה משום דנחרפת דקרא [לא] הוי לשון קידושין דבשפחה כנענית הכתוב מדבר [כו'] דשייך צד קידושין בה והוי נחרפת לישנא דקידושין עכ\"ל. ועדיין קשה דהא משמע בהשולח דאפילו למ\"ד התם דתפסי בה קידושין ספק קידושין הן דתניא ואם נשתחררה קבלה קידושין מאחר מקודשת מספק. וי\"ל דאפילו למ\"ד התם דלא תפסי בה קידושין הכא ודאי מקודשת דכיון דאשכחן יחוד צד חירות בלשון זה אי מקדש בהאי לישנא מקודשת דהא שייך צד שתופסין בה קידושין ולאו משום דנחרפת מאורסת ממש היא. ותדע כי בעיא צלעתי סגורתי מהו לאו משום דויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר משמע לן דהוי לשון קידושין ממש אלא משום דנאמר בענין אישות והיינו דכתב רש\"י דשייכי בה צד קידושין ולא כתב דשייכי בה קידושין. ועי\"ל שרבינו סובר דקושיית ויהודה ועוד לקרא לאו קושיא היא דמצי לאהדורי ליה דלא מייתי מיהודה אלא לפרושי לישנא דקרא דנחרפת היינו מאורסת וכדאמרינן בעלמא לטטפת ארבע בתים שכן קורין בכתפי טט שתים ובאפריקי פת שתים אלא שרצה להשיב לו לפי דרכו שהיה אומר דקושיית ויהודה ועוד לקרא קושיא היא ואמר ה\"ק האומר חרופתי ביהודה מקודשת אבל לפום קושטא בכל דוכתא מקודשת וכדאמרינן מעיקרא דקושיית ויהודה ועוד לקרא לאו קושיא היא. והיותר נכון שרבינו לא היה גורס כל האי שקלא וטריא אלא גורס כגירסת ר\"ח שכתב איבעיא להו האומר חרופתי מהו ופשטינן מהא דתניא האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה: " + ], + [], + [ + "היה מדבר עם האשה על עסקי הקידושין ורצתה. משמע דהיינו לומר שנתרצית ונתפייסה דהיינו דאמרה אין וקמ\"ל דאע\"פ שהוא לא אמר כלום כשנתן בידה מקודשת אבל אם לא אמרה אין אלא ששתקה ואח\"כ קיבלה מידו סתם וגם הוא לא אמר כלום ליכא הוכחה דלשם קידושין קבלה. ואין לפרש דרצתה היינו ששתקה ולא מיחתה דא\"כ הל\"ל ולא מיחתה מאי ורצתה דאמרה אין וטעמא דמסתבר הוא כמ\"ש: " + ], + [], + [ + "אמר לה הרי חצייך מקודשת לי בפרוטה וכו'. כתב ה\"ה אבל הרשב\"א כתב ואינו מחוור דשתי חצייך בפרוטה טפי עדיף מכולהו וכו' וזהו דעת הראב\"ד בהשגותיו גם הרא\"ש כתב כדבריהם. והר\"ן יישב קושיא זו לדעת רבינו: " + ], + [], + [ + "וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה וכו'. בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ\"ג) תנן המארס את בתו וגירשה אירסה ונתאלמנה כתובתה שלו השיאה וגירשה השיאה ונתאלמנה כתובתה שלה ומסיים בה שמשהשיאה אין לאביה בה רשות. ובפרק האיש מקדש (קידושין מ\"ד) אמרו דהא דתנן וכולן אם מיאנו צרותיהן מותרות דקדיש איהי נפשה ומיאון מיהא בעיא דמיירי שנעשו לה מעשה יתומה בחיי האב, ופירש\"י כגון שהשיאה אביה לאחר ונתארמלה או נתגרשה בקטנותה שהרי היא בחיי אביה כיתומה דכיון שהשיאה אין לאביה רשות בה ואח\"כ קידשה היא עצמה בחיי אביה דהני קידושין בעו מיאון כי לא היה לה להמתין את דעת אביה ובמיאון סגי לה: " + ], + [ + "נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה וכו' ובין היא ובין אביה יכולים לעכב וכו'. בפרק האיש מקדש קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וכן נמי אמר רב ואמרי דטעמא שמא נתרצה האב בקידושיה ובתר הכי אמרינן אמר רבה בר שימי בפירוש אמר מר כלומר רבינא לא ס\"ל לדרב ושמואל. וכתב הרי\"ף דמדאשכחן לרבינא דהוא בתרא דלא ס\"ל לדרב ושמואל *לית הלכתא כוותייהו. והר\"ן נסתפק בכוונת הרי\"ף אם סברתו לומר שאפילו נתרצה לבסוף לא חיישינן שמא נתרצה מתחלה אבל כל שידענו שנתרצה מתחלה מקודשת הויא או אם סובר שאפילו ידוע לנו שנתרצה מתחלה אינה מקודשת וכתב שמלשון רבינו שכתב נתרצה האב אחר שנתקדשה משמע שסובר דאילו נתרצה מעיקרא הוו קידושין אבל תמה על שסיים דבריו ובין היא ובין אביה יכולים לעכב שזה אין לו ענין אא\"כ נאמר שאם נתרצה אח\"כ מקודשת ובזה יש מקום לומר שאם מיחתה היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב אבל כיון שהוא סובר שאפילו נתרצה האב אח\"כ אינה מקודשת היכי שייך למימר שהיא יכולה לעכב והניח הדבר בצ\"ע. ומהרי\"ק בשורש ל' כתב ליישב זה ולא נראו לי דבריו. ול\"נ לפרש כוונת רבינו דכשאמרו בין היא ובין אביה יכולים לעכב לא כרש\"י שפירש שהיא יכולה לעכב קודם שיתרצה האב אלא ה\"פ אפילו ידענו שנתרצה האב בשעת קידושין היא יכולה לעכב ואע\"פ שהאב יכול לקדשה בע\"כ היינו כשהוא מקדשה מדעתו אבל כשהוא לא קידשה אלא היא קידשה עצמה רק שנתרצה דמאחר שנתרצה הרי היא מקודשת אבל אם אחר כך לא נתרצית כיון שהוא לא קידשה מתחלה הרי הוא תלוי בדעתה וזה מוכרח בדברי רבינו בין אם נתקדשה בפניו דכיון דלא מיחה בה באותה שעה מסתמא נתרצה וקרוב לפי' זה כתבו התוספות וא\"כ אפילו למי שפוסק שאם נתרצה אחר כך אינה מקודשת יש ענין לבין היא בין אביה יכולים לעכב להיכא דנתרצה בשעת הקידושין. ופסק רבינו כרב דאמר בין היא ובין אביה יכולים לעכב לגבי רב אסי דאמר אביה ולא היא משום דה\"ל תלמיד במקום הרב: *[כן נראה ג\"כ בכ\"מ פי\"ב מה' פה\"מ דין ג' דהלכה כבתרא נגד רבים. ועי' בפי\"ב מה' נדרים דין ח' כתב הפך מזה] \n  " + ], + [ + "היתה הבת ספק בוגרת וכו'. כתב ה\"ה ורבינו לא הזכיר דין זה וכו' גם הרמ\"ה תמה עליו למה לא הזכירו ומ\"כ הר' ישמעאל בר אברהם בפי' לקידושין פי' הסוגיא בפירוש מתחוור לדעת רבינו וסוף דבריו כתב והר\"ם לא כתב שמועה זו כסידורה בגמ' שכבר הודיעך בפרק שני מהלכות אישות שמיום תשלום הו' חדשים תקרא בוגרת וכיון שהודיע שהיא ברשות עצמה לא הוצרך לחזור ולכתוב זאת השמועה עכ\"ל: " + ], + [ + "כל העושה שליח לקבל קידושין וכו' אבל האיש שעשה שליח לקדש אינו צריך לעשותו בעדים וכו'. כתב ה\"ה שמ\"ש רבינו ששליח קבלה צריך עדים הוא מוסכם מן המפרשים והרא\"ש פקפק בדבר וכתב צריך לדקדק מ\"ש דמהניא הודאת האיש ושלוחו לנתינת הקידושין ולא מהניא האשה ושלוחה לענין קבלת הקידושין והרמב\"ן כתב דשליח קבלת הקידושין צריך למנותו בעדים כשליח קבלת הגט ואם נוכל לחלק בין גט שבא להתיר לקידושין שבאין לאסור ונשוה שליחות האיש והאשה בקידושין צ\"ע עכ\"ל: ועל מה שכתב רבינו ששליח הולכה אינו צריך עדים, הר\"ן בפרק האומר תמה על דברי רבינו והעלה דמחוורתא דמלתא כיון דבקידושין בעינן עדים דילפינן דבר דבר מממון ולא מהניא הודאה דידהו כשם שהקידושין צריכין עדים כך שליחות צריך עדים לא שנא שליחות דידיה לא שנא שליחות דידה וכ\"כ הראב\"ד והרמ\"ך בהגהותיהם עד כאן לשונו והרא\"ש כתב (קידושין דף מה) גבי הנהו דהוו שתו חמרא תותי ציפי בבבל אהא דאמר ודילמא שליח שוייה וז\"ל מכאן נראה לדקדק שא\"צ עדים במינוי שליחות הקידושין כיון דמודה המקדש שעשאו שליח וכן כתב הרמב\"ם, והראב\"ד כתב תמיהא היא זו כיון דפסקינן המקדש בלא עדים אין חוששין לקידושיו ואפילו שניהם מודים אם כן מה מועיל הודאת השליח והמשלח כיון דהודאתם חיובא לאחריני. ויש לחלק דודאי בגמר הדבר שהיא נאסרת לכל אדם הוא דלא מהניא הודאה שאין דבר שבערוה פחות משנים אבל למיהוי שלוחו לקדשה מהניא הודאתה כמו בשאר שליחות עכ\"ל. וה\"ה כתב כבר הסכים הרשב\"א בפרק האיש מקדש לדברי רבינו וכ\"נ מהירושלמי ובגמרתנו אמרינן ודילמא שליח שוייה ולא אמרינן בעדים עכ\"ל: ואני אומר שאילו לא היה אלא כדבריו בלבד איכא למידחי דהכי קאמר דלמא שליח שוייה כדין מינוי השליח בעדים אלא כך י\"ל דע\"כ משמע הכא דשליח האיש לא בעי עדים דהיכי אמרינן דניחוש דילמא שליח שוייה אם מינהו בפירוש בפני עדים אין זו חששא אלא אמיתת הדברים ועוד היכי דחי לא חציף איניש לשוויי לאבוה שליח הא חזינן דחציף, גם אין לפרש ליחוש דילמא שליח שווייה בעדים וליתנהו קמן דכיון דעדים לא אתו קמן ה\"ל (כתובות כג) עדים בצד אסתן ותיאסר אלא ודאי דלא בעינן עדים ומש\"ה שייך למימר דדילמא שליח שווייה בינו לבינו ומהדרינן דלא חיישינן להכי דלא חציף איניש לשוויי לאבוה שליח: כתב הרמ\"ך כמו שליח הגט והוא עצמו כתב בהלכות גירושין פרק ט' שאם עשה שליח צריך עדים ונראים דבריו סותרים זה את זה: " + ], + [ + "השליח נעשה עד לפיכך אם עשה שני שלוחים לקדש לו אשה וכו'. כתב ה\"ה ומכאן למדו קצת המפרשים דה\"ה לקידושי כסף שאינן נאמנים וכו' ובירושלמי הוא מחלוקת וכו' וכן נראה עיקר עכ\"ל. ולא נתן טעם למה כדברי רבינו עיקר שמאחר שהוא מחלוקת בירושלמי היה ראוי לספק בדבר. ונראה לי דיש ליתן טעם משום דבירושלמי בתר פלוגתא דר' אבין אמר רבא אתא עובדא קמיה דרב ועשה שליח עד ומשמע דבקידושי כסף איירי ובא להכריע דהלכה כרבי יוסי דהא רב עבד עובדא כוותיה. ובגמרא דידן נמי כיון שסתמו ואמרו והלכתא שליח נעשה עד משמע דאף בקידושי כסף קאמר דאם לא כן לא הוה שתיק גמרא מלפלוגי בינייהו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "המקדש בביאה הרי אלו קידושי תורה וכן מתקדשת בשטר מן התורה. איכא למידק אמאי לא ערבינהו המקדש בביאה או בשטר הרי אלו קידושי תורה. וי\"ל משום דביאה מפורשת בתורה ובעלה אבל שטר אינו מפורש בתורה אלא שהוא נלמד מדאיתקש הויה ליציאה. ואם תאמר אם כן מה נשתנה כסף משטר שלזה קרא דבר תורה ולזה קרא דברי סופרים. ויש לומר שבתשובה לרבינו הביאה הרמב\"ן בספר השגותיו כתב שהיה ראוי לומר גם בקידושי שטר שהם מד\"ס לולא שהגמרא אמרה בפירוש שקידושי שטר דאורייתא: כתוב בספרים שבידינו אבל הכסף מדברי סופרים וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מד\"ס שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים קידושין אלו יהיו בכסף שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני ואין נוסחא זו מכוונת, ומצאתי הגהה שמחק תיבת דין וכך כתוב בה וכן הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים שנאמר וכו' וגם נוסחא זו אינה נכונה דמאי וכן הרי הכסף מוחלק מביאה ושטר שאלו דבר תורה וזה דברי סופרים. ונוסחא אחרת מצאתי שכתוב בה אבל הכסף מדבריהם שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים וכו': כתב הראב\"ד אמרו חכמים לקוחים אלו יהיו בכסף א\"א אין פרצה גדולה מזו וכו'. ובמה שנתבאר בתחלת הלכות אלו אין מקום להשגה זו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "אמר לה התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו בפניו לים וכו'. בגמרא (קידושין ח') אמרינן דאצ\"ל אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבד: " + ], + [], + [ + "היה מוכר פירות או כלים וכו' אם אמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת. יש לתמוה למה הצריך שתאמר הן דאפילו שתקה וקבלה משמע נמי דמקודשת וכ\"נ ממ\"ש הרא\"ש בשם הראב\"ד ושכך נראה לו וכ\"כ ה\"ה* בשם הרמב\"ן. ויש לתמוה עליו למה כתב דברי הרמב\"ן סתם כאילו אין רבינו חולק בדבר ומדברי הרשב\"א שכתב הר\"ן נראה שהוא סובר כדברי רבינו וטעמא משום דבלשון שאלה קאמר לה: *[במ\"מ שלפנינו אינו] \n  " + ], + [ + "המקדש בפסולי עדות של תורה וכו' ואפילו כפרה האשה וכו' כופין אותה ליקח גט. זה הלשון תמוה בעיני דמה שייך כפייה לה ליקח לא ה\"ל לכתוב אלא צריכה גט מספק וממילא משמע שאם תרצה לינשא תקח הגט ואם לא תרצה לקחתו תהא אסורה להנשא. והטור הביא לשון רבינו וכתב כופין אותו ליתן גט והיא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו. ועל מ\"ש וכן דין כל קידושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש יש לתמוה דמ\"ש ממ\"ש בפרק י' מהלכות גירושין וז\"ל וכן מי שגירש את אשתו בגט פסול או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה הרי זו מותרת לבעלה וא\"צ לחדש הנשואין ולברך ז' ברכות ולכתוב כתובה עד שתתגרש גירושין גמורין עכ\"ל. וכתב מהרי\"ק בשורש קע\"ב שהטעם משום דבספק קידושין עדיין היא בחזקת פנויה שאינה מקודשת ולכך אין רשאי לכנסה בלא קדושין אבל בספק גירושין עדיין היא בחזקת שהיא אשתו שמספק אין להוציאה מחזקתה ומש\"ה מותרת לבעלה וא\"צ לחזור ולחדש הנשואין ותדע דמזה הטעם הוא מ\"ש תצא והולד ספק ממזר וכו' וכן מי שגירש את אשתו או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה ה\"ז מותרת ואין צריך לחדש וכו'. ויש לתמוה דמאי וכן דמה ענין לתלות קולא דמותרת לבעלה וכו' בחומרא דתצא והולד ממזר ומי יתן טהור מטמא אלא ודאי פשיטא דה\"ק דכי היכי דאמרינן תצא והולד ממזר משום דמוקמינן לה אחזקתה שהיא א\"א ה\"נ לענין שמותרת לבעלה בלא הצרכה לחדש הנישואין אנו מעמידין אותה על חזקתה הראשונה דהיינו חזקת א\"א, אבל ה\"ה כתב שם דודאי צריך הוא לקדשה שנית להוציאה מספק פנויה וכ\"נ מדקדוק לשון רבינו וכמו שאכתוב שם: " + ], + [ + "אבל גדול שקידש את הקטנה היתומה וכו'. ולמה יוצאה בלא גט מפני שאין קידושיה קידושיה גמורים מן התורה אלא מד\"ס והם תלויים שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה וכו'. כתב הר\"ד כהן בבית כ\"ד שרבינו ביאר דבריו בפי\"א מהלכות גירושין ועד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה בד\"א בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת י\"ב שנה ויום אחד אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שביארנו ה\"ז אינה ממאנת (עכ\"ל. דנלע\"ד דכוונת הרמב\"ם היא כמו שגילה כוונתו בפ\"ד דהלכות קידושין וז\"ל אבל גדול שקידש את הקטנה וכו' עד ולמה יוצאה בלא גט מפני שקידושיה אינם קידושין מן התורה אלא מדברי סופרים והן תלויין וכו' והנה שכתב דאחר שגדלה נעשית אשת איש ואינו צריך לחזור ולקדשה) ואם כן נראה מ\"ש לעיל והם תלויים שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה כוונתו הוא אם ישבה עמו כבעל ואשתו דהיינו שבא עליה שאז נעשית א\"א ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים דכשבא עליה אחר שגדלה הואיל ועשתה דבר שמתקדשת בו מן התורה אע\"פ שלא היו לשם עדים הרי גמרה בלבה שהיא רוצה בקידושין הראשונים וחלו קידושי כסף. ונ\"ל דלישנא דאינו צריך לקדשה קידושין אחרים דייקא הכי דאי ס\"ד דכוונת הרמב\"ם היא שבביאה זו מתקדשת מאי אינו צריך לקדשה קידושין אחרים פשיטא דמאחר שקידשה בביאה א\"צ לחזור ולקדשה ואמאי לא אמר הכי במגרש את אשתו ובא עליה בפני עדים דקאמר התם דמקודשת היא קידושי ודאי אלא ודאי כל דחלו קידושים הראשונים א\"צ לקדשה קידושין אחרים וכ\"כ רבינו יעקב בהלכות קידושין המקדש את הקטנה אינם קידושין אבל אחר שהגדילה חלים הקידושין ואינה צריכה קידושין אחרים עכ\"ל. ועוד כתב הרמב\"ם באותו פרק וז\"ל המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים עכ\"ל. נראה דס\"ל כר\"נ דאמר בפרק השולח דבחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון דגמרי קידושי ראשון. ופירש\"י דע\"י השיחרור גמרי קידושי ראשון והבא עליה אח\"כ במיתה. והנה בקידושי קטנה נראה שסובר שקידושי קטנה אחר שגדלה ובא עליה גמרו אותם הקידושין הראשונים כקידושי שפחה שאחר שנשתחררה גמרו קידושי ראשון דאי ס\"ד דקטנה לא חלו הקידושין הראשונים אלא מתקדשת בביאה זו שבא עליה אח\"כ א\"כ מאי האי דקאמר כקידושי קטנה והא לא דמו אלא ודאי כדפירשתי עכ\"ל. (ועוד האריך שם וכתב בסוף דבריו) וא\"כ הרמב\"ם ורבינו יעקב חולקים על התוספות שכתבו בפרק המדיר דטעמיה דרב דקטנה הוא לפי שבועל לשם קידושין ולא משום שחלו קידושי כסף. ונראה שהרמב\"ם ורבינו יעקב דקדקו מפרק ב\"ש דקאמר התם דקידושי קטנה תלויים ואמרינן התם מאי תלויים לאו דכי גדלה גדלי עמה ואע\"ג דלא בעל ומפרש רבינו מילתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין לא בעל לא נראה קצת שהבעילה מעמיד הקידושין הראשונים שהיו תלויים אבל אינם נחשבים לקידושין בפני עצמם עכ\"ל. ומה שכתב דדוקא בשבעל אחר שהגדילה כ\"כ ה\"ה אבל מ\"ש דטעמא משום דכשבעל חלו קידושין הראשונים אין דעת ה\"ה כן שכתב בפי\"א מהלכות גירושין דטעמא משום דאמרינן דבעל לשם קידושין. ולישנא דרבינו שכתב שקידושין תלויים וכן הא דמדמי מקדש חציה שפחה וחציה בת חורין למקדש קטנה משמע כדברי הר\"ד כהן וכן הבין דברי רבינו מהרי\"ק בשרש ל' ולה\"ה קשיא. ואפשר לדחוק ולומר דה\"ק דבעל לשם שיחולו קידושין הראשונים. ומ\"מ דעת הטור והמפרשים דבעל השתא לשם קידושין בלי סמך קידושין הראשונים כלל קאמר וסוגיא דגמרא הכי משמע וכבר כתב מהרי\"ק שדברי רבינו תמוהים ובאמת דברי רבינו בפי\"א מהלכות גירושין נראין שהם כדברי הטור והמפרשים שבבעילה שבא עליה אחר שגדלה הוא קונה בלי סמך קידושין הראשונים שכתב הואיל והבעילה קונה מן התורה ואם איתא הכי הל\"ל מאחר שבעל אחר שגדלה גמרו קידושין הראשונים ונעשו של תורה וצ\"ע: כתב הרמ\"ך אע\"פ שהיא נבונת לחש וכו'. תימה כיון דקיימא לן כר\"ח בן אנטיגנוס דקטנה שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן הא יודעת צריכה למאן אם כן זו שהיא נבונת לחש ובודאי יודעת לשמור קידושיה אמאי אינה צריכה למאן וכשתלו חכמים הקידושין בזמן הפעוטות לא תלו כי אם בסתמא וכן פירשו רבותי כי היכי דלא תיקשי ההיא דר\"ח שתלה הכל בשמירת הקידושין וצ\"ע. גם מה שכתב דמבת עשר ולמעלה אפילו היתה סכלה ביותר מקודשת למיאון לא ידענא טעמא מאי כיון דסכלה ביותר הויא הרי היא כשוטה ואין קידושיה קידושין כלל וצ\"ע עכ\"ל: ואני אומר שאין כאן תמיהא כלל דנבונת לחש דקאמר היינו לומר שהיא חריפה כפי שנותיה ומכל מקום כיון שהיא פחותה מבת שש *חזקה על הרוב שאינה יודעת לשמור קידושיה. וסכלה ביותר דקאמר לאו למימרא שעושה מעשה שטות כלל אלא היינו לומר שאינה חריפה כלל ומכל מקום כיון שהיא בת עשר חזקה על הרוב שהיא יודעת לשמור קידושיה: ", + "בודקין את יופי דעתה אם מבחנת וכו'. כתב הרב רבי משה כהן ז\"ל לכתוב בכאן אם יודעת לשמור קידושיה צריכה למאן כר\"ח בן אנטיגנוס ומה לנו בהבחנה דנשואין ולא ידעתי מאין הוציא זה הזמן וצ\"ע עכ\"ל. ויש לתמוה עליו שדברי רבינו הם דברי רבא וכמ\"ש ה\"ה: *[עיין במ\"מ שתירץ בענין אחר]: \n  " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואין ראוי לעשות כן. כתב הרמ\"ך לא ידעתי טעמא מאי ומנהגנו לקדש אף לכנוס עכ\"ל. וכבר נתן הרב המגיד טעם לשבח: " + ], + [], + [], + [], + [ + "המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין וכו'. כתב הר\"ן על מ\"ש רבינו המקדש אשה שחציה שפחה וכו' כקידושי קטנה שגדלה וכו' *ולמאי צריכינן להכי והא כיון דמספקא לן אי גמרי קידושיה אי לא פשיטא שאינה יכולה להשמט ממנו ומה ענין זה לקטנה שגדלה ואם בא לומר דמדאורייתא גמרו קידושיה א\"כ כשבא אחר וקידשה למה כתב שה\"ז בספק קידושין וכבר השיגו הראב\"ד. וראיתי מי שרוצה לקיים דבריו ואומר דה\"ק שאם בעל לאחר שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ובעל לאחר מכן שהיא מקודשת גמורה ואין זה כלום אצלי דקטנה שגדלה ובעל לאחר זמן היינו טעמא דמקודשת גמורה היא לפי שאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום כדאיתא בכתובות וביבמות אבל בחציה שפחה וחציה בת חורין כיון דתפסי בה קידושין וכשנשתחררה מספקא לן אי פקעי קידושי היכי נימא ידוע שאין קידושיה כלום וגמר ובעל לשם קידושין ומי איכא מידי דאנן לא ידעינן והוא ידע ולפיכך אין דברי הרמב\"ם במקום הזה מחוורין עכ\"ל. ול\"נ דיש ליישב דאנן הכי קא אמרינן אדם יודע שאין קידושין תופסין בשפחה וכשהיא חציה שפחה וחציה בת חורין ספוקי מספקא ליה אי תפסי אי לא וכשנשתחררה גמר ובעל לשם קידושין. ונראה ליישב דברי רבינו כשלא בעל וה\"ק אע\"פ שקידושין אלו איפליגו בהו אמוראי אם הוא מקודשת היינו דוקא לענין אם בא אחר וקידשה אבל לענין למקדש על ידיהם לד\"ה עלו לו אותם קידושין ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים דקידושין הללו שיש בהן צד של תורה דהא לא שייר בקנינו לא גריעי מקידושי קטנה שהם דרבנן וכשגדלה עלו לו אותם קידושין וא\"צ לקדשה קידושין אחרים וה\"נ דכוותה: *[עיין בהר\"ן בפ\"ג דקידושין שיש בדבריו גמגום ותוספת בלשון רבינו]: \n  " + ], + [], + [], + [ + "המקדש (אשה) בפחות מפרוטה וכו'. כתב הרמ\"ך תימה למה לא כתב אם חוששין לסבלונות ובאיזה מקום חוששין וצ\"ע ולקמן פ\"ט כתב דין סבלונות מ\"מ לא פי' כמו שפירשו רבותי וצ\"ע עכ\"ל ואיני רואה טעם בהג\"ה זו: ", + "יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכו'. כתב מהרי\"ק בשורש פ\"ד דדוקא תבשיל או ירק שאינו יכול להגיע למקום היוקר בשום צד ע\"י שום תיקון אבל תאנה אפילו לחה מ\"מ יכול ליבשה בחמה ולהגיעה למקום היוקר ושם תשוה פרוטה: " + ], + [], + [ + "המקדש את האשה בכסף או בשטר וכו' או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה ה\"ז מקודשת. לכאורה נראה מדברי רבינו דלתוך חצרה מקודשת אפילו אינה משתמרת ואינה עומדת בצדה ואע\"ג דלענין מתנה כתב בפ\"ד מהלכות זכיה דבחצר שאינה משתמרת בעינן שיהא עומד בצד חצרו אפשר דקידושין עדיפי ממתנה וכך הם דברי הרב המגיד שם. ויותר נראה לומר שקיצר פה וסמך על מה שכתב בהלכות זכיה: " + ], + [ + "היו עומדים בר\"ה או ברשות שאינה של שניהם וכו'. כתב הרב המגיד שהטעם מפני שהם מוקשים לענין מכירה כדאיתא בפרק הספינה (בתרא פ\"ה) אבל הר\"ן תמה על רבינו מפני שהוא ז\"ל כתב בפי\"ז מהלכות גזילה שאין ארבע אמות קונות בר\"ה אלא בסימטא: ומ\"ש כיצד הוא קרוב לו וקרוב לה כל שהוא יכול לשמור אותם וכו'. מבואר שהוא כרבי יוחנן בפרק הזורק (גיטין ע\"ח) ומשמע דס\"ל דרב ור\"י פליגי לענין דינא והלכה כר\"י דקי\"ל כוותיה לגבי רב ועוד דבגמרא תניא כוותיה דר\"י ובפ\"ה מהלכות גירושין יתבאר: " + ] + ], + [ + [ + "המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה וכו' ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם וכו'. מדברי ה\"ה נראה דלדעת רבינו בכל איסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת אפילו אין בהם שום צד דאורייתא וכ\"נ מדברי הטור שהבין כן בדברי רבינו ואין נ\"ל כן משום דאי הוה ס\"ל לרבינו הכי ה\"ל לסתום ולכתוב ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם ולמה לו לפרש ולומר כגון חמץ בשעה ששית ומדכתב הכי משמע לי דהיינו לומר דדוקא איסור דרבנן כי האי דהוי חמץ דאורייתא ושעות דרבנן וה\"ה לשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אבל חמץ דרבנן ושעות דרבנן חוששין לקידושיו וכן משמע מדברי הר\"ן שזו היא דעת רבינו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היתה סחורה בינו ובין חבירו וכו'. הטור כתב וז\"ל כתב הרמב\"ם אריס שנטל מן הפירות קודם חלוקה וקידש בהם אינם קידושין ואם נטל במדה וקידש הוי קידושין היתה סחורה בינו ובין חבירו וכו'. והדין דין אמת דהכי איתא בפרק האיש מקדש ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי אתא לקמיה דרבא א\"ל מאן אחלך וה\"מ במוזא אבל כישא מצי א\"ל אנא שקלי כישא שקול את כישא כישא כי כישא. ופירש\"י מוזא דשמכי מלא יד בצלים אבל כישא אגודה שדרך הירק להיות מתחלק באגודות וכל האגודות הן שוות אני נטלתי אחת טול אתה אחת. וכתב הר\"ן יש מי שאומר שאפילו במוזא אם היא שוה שתי פרוטות מקודשת שהרי אחת מהן שלו ולא נהירא אלא שאפילו היה שוה כמה אינה מקודשת דכיון דא\"ל התקדשי לי במוזא [במוזא] קדיש בפלגא דמוזא לא קדיש עד שיאמר התקדשי לי בחלקי שבמוזא וכן דעת הרמב\"ם בפרק ה' עכ\"ל. ומתוך דבריו אלה נראה שגירסת הר\"ן ברבינו כגירסת הטור. ודעת הרמ\"ך כדעת הר\"ן. ומ\"ש רבינו היתה סחורה בינו ובין חבירו וכו' נ\"ל שלמד כן מדאמרינן בפרק איזהו נשך הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא וכו' אמר ליה מאן פלג לך כי היכי דאמרינן הכא גבי אריסא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו וכו'. בגמרא מוקי לה כר\"ש ורבינו בפ\"ז מהלכות שבועות ובפ\"ד מהלכות נדרים משמע דפסק דלא כוותיה וא\"כ יש לתמוה היאך פסק כאן כוותיה: " + ] + ], + [ + [ + "וכל תנאי שבעולם בין בקידושין בין בגירושין וכו'. כתב ה\"ה למה לא כתב שאין תנאי בדבר שא\"א לקיימו ע\"י שליח ותירץ שכבר כתב כן בפ\"ד מהלכות חליצה וכאן לא כתב אלא דברים שיש בהם תנאי מה הם הדברים שצריך שיהיו בתנאי כדי שיועיל. ול\"נ שאם היה כן דעת רבינו שמתנאי בני גד ילפי' שיהיה אפשר לקיימו ע\"י שליח היה כותבו כאן וכללו עם שאר הדברים שזכר בזה הפ' אבל דעת רבינו שכשאמרו חליצה מוטעת שאמרו לו חלוץ לה ע\"מ שתתן לך מאתים זוז שהיא חליצה כשרה אע\"פ שלא נתנה לו אין הטעם מפני שאנו לומדים מתנאי בני גד שיהא אפשר לקיימו ע\"י השליח אלא הטעם שכיון שעשה מעשה מחל התנאי וראיה לדבר שבפרק המדיר אמרו המקדש על תנאי ובעל אינה צריכה ממנו גט איתיביה רב אחא וכו' חליצה מוטעת כשרה [איזו היא חליצה מוטעת וכו' אלא אמר ר\"י כל שאומר חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז] אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה ה\"נ כיון דבעל אחולי אחליה לתנאיה א\"ל וכו' מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן תנאה דאפשר לקיומי ע\"י שליח כי התם הוי תנאה דלא אפשר לקיומי ע\"י שליח כי התם לא הוי תנאה והא ביאה דלא אפשר לקיומי ע\"י שליח והוי תנאה כלומר כדאמרינן לעיל מינה הריני בועליך ע\"מ שירצה אבא וכו' התם משום דאיתקוש הויות להדדי כלומר והיתה לאיש אחר כל הויות במשמע כסף ושטר וביאה כי היכי דמהני תנאי בקידושי כסף ושטר דאפשר לקיומינהו ע\"י שליח מהני נמי בביאה וא\"כ כשאמרו שם שהטעם שחליצה מוטעת כשרה משום דמתנאי בני גד ילפינן לה שצריך שיהא אפשר לקיימו ע\"י שליח הוא לדעת האומר דמקדש ע\"ת ובעל אינה צריכה ממנו גט אבל לדידן דלא קי\"ל כוותיה אלא כדאמר רב כהנא שצריכה ממנו גט וכ\"פ רבינו סוף פ\"ז הטעם שחליצה מוטעת כשרה אינו מפני זה אלא משום דכיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה וכך מטין דברי רבינו פ\"ד מהלכות חליצה אבל אם הטעוהו ואמרו לו חלוץ לה ע\"מ שתתן לך ק\"ק זוז וכו' חליצתה כשרה שהרי נתכוין לחלוץ לה ולא כתב שהטעם מפני שא\"א לקיימה ע\"י שליח. ועוד יש הכרע אחר לסברא זו שהרי למי שנותן טעם משום דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן צריך לחלק בין ביאה לחליצה דביאה שאני משום דאיתקוש הויות להדדי וכמבואר בלשון הגמרא שכתבתי וזה דוחק גדול ולכך לא כתב רבינו כאן שצריך שיהא אפשר לקיימו ע\"י שליח מפני שסובר שאין צריך וכמו שכתבתי: " + ], + [], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "כיצד האומר לאשה אם תתני לי מאתים זוז וכו'. אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי. כתב הטור וז\"ל מלשון הרמב\"ם יראה שאם השלים כל תנאו קודם שנתן לידה הקידושין דהוי תנאי שכתב אבל אם א\"ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים ואמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי ואם לא תתני לא תהיי מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח\"כ התנה אע\"פ שהכל היה תוך כדי דיבור הרי זו מקודשת מיד ואינה צריכה ליתן לו כלום ולא נהירא דמילתא דפשיטא היא אם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי עכ\"ל מ\"ש ול\"נ דמילתא דפשיטא היא וכו' כלומר וא\"כ לא היה צריך שיתנו חכמים ויצריכו שיהיה תנאי קודם למעשה כיון דמילתא דפשיטא היא שאם קדם המעשה סתם אין התנאי שהתנה אח\"כ כלום. ואין טענה זו כלום כיון דגמר דברי הקידושין הוא התנאי שהרי הוא אומר הרי את מקודשת לי בזה על תנאי כך וכך אע\"פ שנתן לה הקידושין קודם שיזכיר התנאי מ\"מ כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמיך והוה לן למימר דלא חלו הקידושין אלא על אותו תנאי אי לאו דגמרינן מתנאי בני גד שצריך שיהיה תנאו קודם למעשה. ולישנא דרבינו הכי דייק שכתב אם א\"ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהיי מקודשת וכו' הרי התנאי בטל ומדכתב והשלים התנאי משמע כמו שכתבתי דתנאי לאו מילתא באפי נפשה היא אלא תשלום דבריו הראשונים: כתב הר\"ן צ\"ל דהא דתנן ה\"ז גיטיך אם לא באתי ופרכינן עלה וניחוש שמא בא דאלמא התנאי קיים שהמשנה שנויה שלא בדקדוק וכן הרבה כיוצא בזה דאי לא ה\"ל מעשה בתחלתו ותנאו בטל אלא שהרמב\"ם כתב אבל אם אמר לה הרי את מקודשת בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי וכו'. ונראה מדבריו דלא מיקרי מעשה קודם לתנאי אא\"כ נעשה המעשה תחלה ולדבריו המשניות שנויות בדקדוק. אלא דלא נהיר דאי הכי היכי אמרינן בפרק מי שאחזו (גיטין ע\"ה) גבי תקנתא דשמואל בגט שכיב מרע ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה דאפילו אמר הכי כל שלא נתן הגט לא הוי מעשה קודם לתנאי וכבר השיגו עליו הראב\"ד והרמ\"ך בהגהותיהם עכ\"ל: " + ], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "כיצד האומר לאשה אם תתני לי מאתים זוז וכו'. אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי. כתב הטור וז\"ל מלשון הרמב\"ם יראה שאם השלים כל תנאו קודם שנתן לידה הקידושין דהוי תנאי שכתב אבל אם א\"ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים ואמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי ואם לא תתני לא תהיי מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח\"כ התנה אע\"פ שהכל היה תוך כדי דיבור הרי זו מקודשת מיד ואינה צריכה ליתן לו כלום ולא נהירא דמילתא דפשיטא היא אם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי עכ\"ל מ\"ש ול\"נ דמילתא דפשיטא היא וכו' כלומר וא\"כ לא היה צריך שיתנו חכמים ויצריכו שיהיה תנאי קודם למעשה כיון דמילתא דפשיטא היא שאם קדם המעשה סתם אין התנאי שהתנה אח\"כ כלום. ואין טענה זו כלום כיון דגמר דברי הקידושין הוא התנאי שהרי הוא אומר הרי את מקודשת לי בזה על תנאי כך וכך אע\"פ שנתן לה הקידושין קודם שיזכיר התנאי מ\"מ כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמיך והוה לן למימר דלא חלו הקידושין אלא על אותו תנאי אי לאו דגמרינן מתנאי בני גד שצריך שיהיה תנאו קודם למעשה. ולישנא דרבינו הכי דייק שכתב אם א\"ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהיי מקודשת וכו' הרי התנאי בטל ומדכתב והשלים התנאי משמע כמו שכתבתי דתנאי לאו מילתא באפי נפשה היא אלא תשלום דבריו הראשונים: כתב הר\"ן צ\"ל דהא דתנן ה\"ז גיטיך אם לא באתי ופרכינן עלה וניחוש שמא בא דאלמא התנאי קיים שהמשנה שנויה שלא בדקדוק וכן הרבה כיוצא בזה דאי לא ה\"ל מעשה בתחלתו ותנאו בטל אלא שהרמב\"ם כתב אבל אם אמר לה הרי את מקודשת בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי וכו'. ונראה מדבריו דלא מיקרי מעשה קודם לתנאי אא\"כ נעשה המעשה תחלה ולדבריו המשניות שנויות בדקדוק. אלא דלא נהיר דאי הכי היכי אמרינן בפרק מי שאחזו (גיטין ע\"ה) גבי תקנתא דשמואל בגט שכיב מרע ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה דאפילו אמר הכי כל שלא נתן הגט לא הוי מעשה קודם לתנאי וכבר השיגו עליו הראב\"ד והרמ\"ך בהגהותיהם עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקדש על תנאי כשיתקיים התנאי תהיה מקודשת וכו'. ומ\"ש וכן הדין בגיטין יתבאר בפ\"ו מהלכות גירושין. ומה שכתב ובממונות כתב הר\"ש בר צמח בתשובה דהיינו דוקא במתנה על פה דאילו בשטר אע\"פ שלא אמר מהיום אם נתקיים התנאי הויא משעה ראשונה דזמנו של שטר מוכיח עליו דקי\"ל כוותיה בממונא עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [ + "האומר לאשה כו' לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת. כתב הר\"ן אני תמה בדבריו וכו' שלא היה לו לערב לא רצה או ששתק עם מת דבמת מותרת לינשא ובלא רצה או שתק יש לחוש שמא יאמר אין וכדמוכח בתוספתא. וכן במ\"ש לא מיחה או שמת ה\"ז מקודשת דבמת מקודשת גמורה ובלא מיחה צריך לחוש לקידושי אחר שמא יחזור וימחה. והראב\"ד השיגו במ\"ש מת הבן ואח\"כ שמע האב מלמדין את האב שיאמר איני רוצה דמאי איריא ואחר כך שמע דאפילו שמע קודם שמת הבן מלמדין אותו בכך כיון שלא קבע זמן למחאתו עכ\"ל. ול\"נ דמשמע לרבינו דמשמע לגמרא דכי אמרינן ע\"מ שירצה אבא היינו שיאמר אין בשעת שמיעה הדבר תלוי כמו שהיא בע\"מ שישתוק דכיון דבע\"מ שישתוק ע\"כ בשעת שמיעה הדבר תלוי כדפירש\"י והתוס' מסתמא כי אמר אין נמי בשעת שמיעה הדבר תלוי דאל\"כ ה\"ל לגמרא לפרושי. וטעמא דגמרא משום דבהכי אתי שפיר מאי דקתני ואם לאו אינה מקודשת דאל\"כ לעולם היא אסורה לינשא לאחר עד שימות ומאי אינה מקודשת דקתני אלא כל ששמע פעם ראשונה ולא אמר אין בטלו הקידושין מיד וכיון דמתניתין ומשמעותא דגמרא משמע הכי לא משגחינן בתוספתא דמשמע דלא מיתנייא בי ר' חייא ור' אושעיא. וה\"ה דלא ימחה דבשעת שמיעה הדבר תלוי שאם שמע ולא מיחה הרי היא מקודשת ושוב אינו יכול למחות. ובהכי ניחא נמי מה שהשיגו הראב\"ד שאם שמע קודם שמת הבן ולא מיחה שוב אינו יכול למחות. וא\"ת א\"כ דבלא ימחה נמי בשעת שמיעה הדבר תלוי תיקשי ליה סיפא מלמדין את האב שיאמר איני רוצה ומה בכך הרי שתק י\"ל דכשאמר ע\"מ שישתוק דוקא הוא דקשיא ליה והא שתיק. ובעל מנת שלא ימחה ניחא משום דכשמודיעים אותו תנאי קידושי בנו מה נפשך או מיחה או שתק אם מיחה מאי מלמדין אותו הרי אינו צריך ללימודנו ואם שתק תיכף נתקיימו הקידושין ושוב לא יועיל ללמדו שיאמר איני רוצה אבל באומר ע\"מ שלא ימחה אע\"פ שלא מיחה תיכף לשמיעתו אם מיחה בתוך זמן שעסוקים באותו ענין או תוך כדי דיבור מהני והיינו דאיכא בין ע\"מ שישתוק לעל מנת שלא ימחה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ושומא שעל הפדחת אפילו היתה קטנה ביותר וכו' עד בין בכהנים בין בנשים. בפ\"ח מהלכות ביאת מקדש אצל מומי הכהנים כתב גם כן מי שהיתה בעור פניו שומא כאיסר או יותר. ומי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שיער אע\"פ שאינה כאיסר אלא כל שהוא עכ\"ל. ויש לתמוה דהא משמע מסוגיא דגמרא פרק המדיר (כתובות ע\"ה) דשומא גדולה או שיש בה שיער הויא טענת מום באשה אע\"פ שאינה בפנים דקאמר האי שומא היכי דמיא אי דאית בה שיער הכא והכא פסלה וכו' א\"ר יוסי בר חנינא בעומדת על פדחתה פדחתה ראה ונתפייס הוא ואם איתא דשומא לא פסלה אלא בפנים לא הל\"ל הכא והכא פסלה אלא הכי ה\"ל למיפרך שומא ראה ונתפייס הוא כי היכי דפריך גבי עומדת על פדחתה. וכתב הר\"ן לא ידעתי למה לא הזכיר הרמב\"ם הא דאוקמינא בעומדת תחת כיפה של ראשה דזימנין מתחזיא זימנין לא מתחזיא. וה\"ה כתב וז\"ל ורבינו שכתב אפילו קרובה לשער ראשה ומשמע וכ\"ש רחוקה הוא מפני שסמך לו על מה שיתבאר פכ\"ה וכו'. ואיני יודע למה הוצרך לידחק ולומר שמה שאמרו והא ראה ונתפייס הוא לענין כתובה דהא לענין קידושין נמי איכא לאוקומה גם לדעתו ז\"ל ואע\"פ שבפכ\"ה לא מיירי אלא לענין כתובה משם נלמוד לענין קידושין שאם הוא במקום שנוהגות הנשים לילך בשוק ופניהם מגולות ראה ונתפייס הוא ואם הוא במקום שדרך הנשים להטמן אפילו אם השומא בפניה אינה מקודשת: " + ], + [ + "המקדש אשה סתם ונמצא עליה א' מן המומין וכו': כתב הר\"ן קידש סתם ולא כנס ולא בעל לא אשכחן בגמרא מידי אלא שהרמב\"ם כתב בפ\"ז הרי זו מקודשת מספק. ונ\"ל שחשש הרב דילמא כי אמרינן קידשה סתם וכנסה סתם דבעיא גיטא ה\"ה לקידש סתם בלבד דכי נקטינן לה בכנסה סתם לרבותא דאין לה כתובה עבדינן אבל אה\"נ דבקידש סתם בלחוד צריכה גט ולפיכך החמיר וכתב הרי זו מקודשת מספק:" + ], + [], + [], + [], + [ + "הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום וכו'. במ\"ש ה\"ה יש כדאי להשיב על כל הספיקות שספקו המפרשים על דברי רבינו חוץ מספק אחד שסיפק הר\"ן בדברי רבינו והוא שמאחר שפירש בגמרא דטעמא דר' יוחנן הוא משום דכל חד רווחא שבק לחבריה ל\"ש קידשה מעכשיו ולאחר עשרים יום או מעכשיו ולאחר מ' יום שהוא לאחר זמנו של ראשון תפסי נמי קידושי שני דהא רווחא שבק קמא למאן דמקדש לה תוך ל' יום ורבינו כתב אפילו הן מאה על הסדר הזה דמשמע דוקא כשכלה זמנו של שני בתוך זמנו של ראשון ואם כדברי ה\"ה דנקטינן לכולהו חומרי לא ה\"ל לרבינו לכתוב כן ועוד שה\"ה אומר שסובר רבינו דכיון דהאי לישנא פליגי ביה אמוראי נקטינן חומרי דכלהו והרי רב דמספקא ליה פירש אביי דבריו דמאמצעי אינה צריכה גט ולא היה שום חולק עליו אדרבה הקשו פשיטא וא\"כ איך נפרש אנו בדברי רב פירוש שלא כיון הוא אליו ואי משום דסוגיין מכרען כרב פסק כרב ה\"ל לפסוק דמאמצעי אינה צריכה גט וכדברי אביי. לכך אני אומר שרבינו לא נסתפק בכוונת רב דודאי לא נתכוון אלא למה שפירש בו אביי אבל הוא ז\"ל פוסק כדר' יוחנן אלא שלא נראה לו ז\"ל לפרש דבריו דטעמיה משום דכל חד רווחא שבק לחבריה שהיאך יתכן דלרב אפילו בתוך שלשים מאמצעי אינה צריכה גט ולרבי יוחנן אפילו לאחר ל' צריכה גט ועוד דהא איתותב טעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה ואע\"ג דשני אשינויי לא סמכינן ובודאי דרב חנניא דאותביה הוה מפרש דהיינו טעמא דר\"י משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה והכי נקטינן ועוד דהא סוגיין דעלמא מכרען הכי דבפרק יש נוחלין (ב\"ב דף קל\"ו) גבי הכותב נכסיו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה פרכינן וכי כתב ליה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי והא תנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ופרקינן התם מספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי הכא ה\"ק ליה גופיה קני מהיום ופירא לאחר מיתה ואילו לטעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה לא הוי משום ספיקא אלא גזירה משום מהיום אם מתי כדאמרינן הכא בפירוש ובמסכת יבמות לא משכח זיקת שני יבמים אלא מדרבנן ולטעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה משכחת לה מדאורייתא כגון שקידשוה שני אחים בשטר ומתו הילכך אית לן למימר דטעמא דר' יוחנן לא משום רווחא שבק הוא אלא משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ובהכי אתי שפיר הנך סוגיי ואתי שפיר כלל שבידינו רב ור\"י הלכה כר\"י וא\"כ הוי פסק הלכתא דכל שקידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון לא הוו קידושין כלל. ואפשר שאף הרי\"ף סובר כן ומ\"ש וקי\"ל כרב לאו משום דס\"ל כרב כתב הכי אלא שאם היה כותב הלכה כר\"י הוה משמע דכפירושא דפריש גמרא קי\"ל ואפילו קידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון הויא מקודשת ולפרש שאין הפירוש כדפי' גמרא בדברי ר\"י היה צריך להאריך לכך כתב הלכה כרב ולא כתב טעמא דאביי כדי שיהיה לנו מקום לפרש דהיינו טעמא משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה וכל שקידשה מעכשיו ולתוך זמנו של ראשון מקודשת אבל אם קידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון אינה מקודשת ומכיון שעלה הפסק כהוגן אין ויכוח בשמות יעלה בשם רב או בשם ר\"י ודוגמת זה מצינו משום דס\"ל כר\"מ מפיך לה לרבנן וכן בכמה דוכתי: " + ], + [], + [ + "הנותן שתי וכו'. כתבו ה\"ה והר\"ן בשם הרשב\"א דאיפשיטא לן מדוכתא אחריתי דאמרינן בפרק אע\"פ וכו'. ל\"נ דאפשר לומר דרבינו סבר דלא איפשיטא בעיא דר' אושעיא ומאי ה\"ז מקודשת דקאמר ה\"ז מקודשת מספק והכי דייק לישניה שכתב וכשיגרש אותה תהיה מקודשת עד שיגרש אותה פעם שניה דמשמע תהיה מקודשת לענין שצריך שיגרש אותה פעם שניה מקידושי פרוטה שניה ולא לענין אחר שאם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר צריכה ממנו גט דאל\"כ כך ה\"ל לכתוב וכשיגרש אותה יחולו קידושין שניים: " + ], + [ + "האומר ליבמה הרי את מקודשת לי בזה לאחר שיחלוץ ליך יבמיך וכו'. מדברי ה\"ה נראה שהוא סובר שדעת רבינו כדעת שאר מפרשים שהם סוברים שהיא ספק מקודשת ואפשר שהיה גורס כן בדברי רבינו אבל לספרים דידן דגרסי ה\"ז מקודשת נראה דמקודשת גמורה היא משום דכיון דעכשיו נמי תפסי בה קידושין מספק לא הוי דבר שלא בא לעולם וכיון דחשיבא דבר שבא לעולם כשהוא מקדשה עכשיו שיחולו הקידושין לאחר שיחלוץ לה יבמה שפיר דמי: " + ], + [ + "ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה ה\"ז מקודשת. בפ\"ג דקידושין (דף ס\"ב) תנן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי אינה מקודשת ובגמרא ת\"כ דר\"י (דאמר כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי) אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו' יתר על כן אמר ראב\"י אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימים כלומר אע\"פ שאין בידו לתלוש ולהפריש דתבואה שלא הביאה שליש לאו תבואה היא ואיכא עלה תרי לישני בגמרא ובלישנא בתרא אמרינן אמר רבה לא אמר ראב\"י אלא בשחת דבי כיבשא אבל בשחת דבי שקיא לא כלומר דתרתי בעינן שתהא התבואה כבר שחת כלומר שיהא ראוי לקצור ולהאכיל לבהמה אבל באגם כלומר שאין התבואה עדיין אלא צמחים רכים לא דכיון דלא חשיב לא חייל שם למפרע ובעינן נמי שיהא האי שחת דבי כיבשא כלומר שדה בית הבעל ששותה ממי גשמים אבל בשחת דבי שקיא דהיינו שדה בית השלחין שצריכה להשקות לא אמר דכיון דעבידא דפסדא כי לא משקה לה כדמיבעי לה כמי שלא ב\"ל כלל הוא ורב יוסף אמר אפילו בשחת דבי שקיא כלומר הואיל והגיע לכלל שחת ואמרי עלה כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי לא אמר כלום וא\"ר חנינא ל\"ש אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים כמאן כשהוכר עוברה ודברי הכל כלומר דבין לרבה בין לרב יוסף הוכר עוברה בעינן דומיא דשחת דהאי נמי לשחת דבי כיבשא דמי שגמרו בידי שמים הוא הילכך מהני מדראב\"י ובתר הכי גרסינן אמר אביי ראב\"י ור\"מ ורבי כולהו ס\"ל אדם מקנה דשלב\"ל ואע\"ג דמוקי לראב\"י כשיטה דאלמא ס\"ל דלית הילכתא כוותיה סובר רבינו דלא פליג בהדי רבה ורב יוסף בדינא דכולהו מודו דשחת דבי כיבשא דבר שב\"ל הוא ומהני בתרומה ואשתו מעוברת נמי בשהוכר עוברה מקודשת מיהו רבה ורב יוסף מהדרי לאוקומי מילתיה דראב\"י בשחת דהוי דבר שב\"ל כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא דקי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי ואביי ס\"ל דראב\"י אפילו באגם ואפילו בפחות מכאן אמר דקסבר אדם מקנה דבר שלא ב\"ל ומש\"ה אוקמיה כשיטה ומיהו כולהו מודו דשחת והוכר עוברה ב\"ל מיקרו. וכתב הר\"ן ואע\"ג דראב\"י בעי דלימא משיביאו ויתלשו והכא לא אמר משתלד איכא למימר דכיון דאמר אם ילדה תהא מקודשת כאומר לכשתלד דמי ואחרים אומרים דר\"ח מוקי לה באומר בהדיא לכשתלד אבל הרמב\"ם כתב דאומר אם ילדה עכ\"ל: " + ], + [ + "בד\"א כשא\"ל במאה דינרים סתם וכו'. כתב ה\"ה שם פ\"ק הקשו על רבי אלעזר וכו' ופרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור וכו' ופי' סיפא דקתני נמצא מנה חסר דינר וכו' כלומר דהא בגמרא פרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור וכו' כיצד כגון דאמר לה במנה זו לאו למימרא דכולה סיפא פירושא דרישא היא אלא כיצד כגון דאמר לה במנה זו בלבד הוא דהוי פירושא דרישא ואח\"כ השמיענו הברייתא דין אחר שאם כשאמר במנה זו נמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת כלל ולא תלי מילתא ברצונם דהא במנה זו קאמר ואין שם מנה אבל ברישא אע\"ג דמיירי נמי באומר מנה זו כיון שהמנה היא שלם אם לא חזר שום אחד מהם בו ה\"ז מקודשת וכך שנוי בתוספתא שכתב הרי\"ף התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת היה מונה ומשליך לתוך ידה ראשון ראשון יכולה היא שתחזור בה עד שעה שיגמור וכך הם דברי רבינו ורש\"י פירש בענין אחר: " + ], + [ + "אמר לה הרי את מקודשת וכו'. שם ההוא גברא דקדיש בשיראי וכו' עד רבה אמר וכו'. כתוב בספרי הדפוס לא נמצא יותר בהעתק המגיד משנה וחסר עד פ\"ט. ואני מצאתי מי שבא לידו ספר מגיד משנה שלא היה בו חסרון זה והעתיקו בספרו והעתקתיו פה. *ז\"ל לא צריכי שומא וכו' עד והרבה דברים יש בגמרא מורים כן ופשוט הוא ע\"כ מה שמצאתי בשם מ\"מ: ועתה אני חוזר לכתוב מה שנ\"ל לחדש הנה בפ\"ז בבבת המקדש בבגדים של משי כתב הר\"ן אהא דאסיקנא בגמרא והלכתא שיראי לא צריכי שומא ומקשו הכא אמאי פסק כהאי לישנא הל\"ל והלכתא כרבה כי היכי דאמרינן בהדיא בגמרא והלכתא כרבא א\"ר נחמן ולפיכך נראה מדקדוק הלשון דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא אבל איכא מידי דצריך שומא, ומתוך דברי הרמב\"ם בפ\"ז מה\"א נראה דשיראי משום שהאשה מתאוה להם גמרה ומקניא נפשה כל היכא דשוה כדקאמר אבל במידי אחריני לא ולפי זה לאפוקי דברים שאין האשה מחמדתן נקט שיראי עכ\"ל. וכתב עוד ודברים שצריכים שומא כפי הסברות שכתבנו נראה מלשון רש\"י שאם קידש בהם את האשה קודם שומא אינה מקודשת שהרי כתב לרב יוסף דאמר דצריכי שומא כיון דלא שמאום תחלה אינה מקודשת ומינה לדידן במידי דצריך שומא אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב בפרק הנזכר בלשון הזה א\"ל הרי את מקודשת לי בבגדים אלו וכו'. ונראה מדקדוק לשון זה דס\"ל דאפילו רב יוסף לא פליג אלא לומר שאינה מקודשת משעה ראשונה אבל לאחר שומא מודה דמקודשת ואע\"ג דבשיראי לא נפקא לן מידי דהא איפסיק הלכתא דלא צריכי שומא נ\"מ מיהת לאותן דברים שכתבנו למעלה דצריכי שומא: *[והרי הוא לפניך בפי' הרב המגיד] \n  " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקדש ע\"ת וחזר וכו'. כתב הר\"ן בפרק האיש מקדש שלמד כן מדגרסינן בפרק המדיר (דף ע\"ג) איתמר קידשה ע\"ת וכנסה סתם רב אמר צריכה ממנו גט ושמואל אמר אינה צריכה ממנו גט אמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמא דרב משום דקא סבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו' ומדקאמר לא תימא כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה משמע שאם חזר ומחל תנאו דמהניא מחילתו ומקודשת. והראב\"ד מצריך בהשגות שיבטל התנאי בעדים והרשב\"א חולק ואומר שאין מחילת התנאי וביטולו מועילים אלא בדבר שבממון כגון ע\"מ שתתן לי מאתים זוז וכיוצא בו שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשאר תנאים לא עכ\"ל הר\"ן שם. ובפרק המדיר כתב על דברי רבינו וא\"ת והיכי מצי מחיל לתנאיה בשלמא דמתנה ואומר ע\"מ שתתני לי מאתים זוז מצי מחיל דה\"ל כאילו א\"ל הריני כאילו התקבלתי וכאילו נתקיים התנאי דמי אבל הכא כי מחיל מאי הוי ואם היו עליה נדרים נתבטלו הקידושין מיד. י\"ל כיון שלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטלו הקידושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע בנדרים או עד שיראה במומין וכל שלא הקפיד בהם מקודשת כדאמרינן לקמן גבי מומין ראה ונתפייס הוא מיהו אם הקפיד בהם אינה מקודשת אע\"פ שחזר אח\"כ ומחל. וא\"ת והא תנן בפרק האיש מקדש (דף מ\"ח) ע\"מ שאני עני ונמצא עשיר עשיר ונמצא עני כהן ונמצא לוי וכו' ובכולן אע\"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אע\"פ כן אינה מקודשת ואם איתא דיכולה היא למחול בתנאי שאינו של ממון אמאי אינה מקודשת תירצו בזה דאה\"נ שאם מחלה אח\"כ ואמרה רואה אני אותו כאילו הוא עשיר ה\"נ דמקודשת אלא התם בשלא מחלה אלא שהודית דבשעת התנאי בלבה היה להתקדש לו אע\"פ שלא יהא עשיר ואינה מקודשת משום דדברים שבלב אינן דברים כדאמר בההיא סוגיא דהתם אבל כשמחלה אותו תנאי אח\"כ ה\"נ דמקודשת. ואין דעתי נוחה בזה כלל דהא כי אמרה דעתי היתה להתקדש לו הרי בכלל דבריה מחילה של עכשיו שהרי מתחלתה ועד סופה לא הקפידה ואי במקפדת השתא עסקינן ה\"ל למיתני הכי בהדיא ולא למיתני אינה מקודשת סתמא. לפיכך נ\"ל דזו מפני שאמרה דבלבה היה להתקדש לו הורע כחה ואינה יכולה למחול ולומר הרי אתה לי כאילו היית עשיר שהקידושין היו תלוים משעה ראשונה עד שיראה אם תקפיד אם לא אבל זו שמשעה ראשונה לא היתה מקפדת ואעפ\"כ התנית כיון דדברים שבלב אינם דברים נתבטלו קידושין לאלתר שלא להנאתה התנית אלא תנאי גרידא הוה ובטלו הקידושין מיד אבל במתנה להנאתו יכול הוא שיאמר הרי את עלי כאלו אין עליך נדרים עכ\"ל: ומ\"ש רבינו המקדש ע\"ת וכנס סתם אעפ\"י שלא בעל צריכה גט אע\"ג דאביי אמר לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמיה לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא ר\"א פליג עליה ואמר המקדש על תנאי ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט ולפי דבריו פלוגתא דרב ושמואל בכנס ולא בעל הוא וקי\"ל כרב באיסורי וע\"כ הוי טעמיה משום דכיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה: ומ\"ש וכן המקדש בפחות וכו'. בפרק המדיר (כתובות ע\"ד) א\"ר עולא בר אבא אמר עולא א\"ר אלעזר המקדש במלוה ובעל ע\"ת ובעל בפחות מש\"פ ובעל ד\"ה צריכה הימנו גט כלומר משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א\"ר יוסף בר אבא א\"ר מנחם א\"ר אמי המקדש בפחות מש\"פ ובעל צריכה גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי. ופירש\"י ר' אמי פליג אר' אלעזר ואמר המקדש בפחות מש\"פ ובעל הוא דצריכה גט אבל המקדש במלוה או ע\"ת ובעל אינה צריכה ממנו גט מ\"ט בהא הוא דלא טעי להיות סבור שפחות מש\"פ יהיו קדושין אבל בהנך טעי כסבור יודעת היא שאין עליה נדרים לכן היא נשאת וכי בעיל אדעתא דקידושי קמאי בעיל במלוה אין הכל בקיאים בהלכות קידושין עכ\"ל. והרי\"ף כתב הא במקדש בפחות מש\"פ ובעל צריכה הימנו גט והשמיט דין המקדש במלוה ובעל משמע דס\"ל דאינה צריכה גט משום דאין הכל בקיאים בהלכות קידושין וכדרבי אמי אבל רבינו פסק כר\"א. וכתב הר\"ן וז\"ל הרמב\"ם השוה מקדש במלוה לפחות מש\"פ שבשניהם הוא סובר שצריכה גט בודאי ולא ידעתי למה פסק כן במלוה שאפילו הוא סומך על מימרא קמייתא דעולא א\"ר אלעזר מנ\"ל דבמלוה אמר דצריכה גט בודאי ואע\"ג דא\"ל בהדי פחות מש\"פ הא כייל נמי בהדה ע\"ת ובעל ולמסקנא דשמעתין אינה צריכה גט אלא מספק ואפילו נאמר דר\"א כאביי ס\"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה גט דקאמר בכולהו מן הודאי קאמר ואכתי היכי נסמוך עליה לקולא כו' ואמר אבל בהנך טעי ומש\"ה מחוורתא דפסקא (דפחות מש\"פ צריכה גט בודאי אבל מלוה הרי היא כע\"ת) וצריכה גט מספק עכ\"ל. ול\"נ דגם דברי רבינו יש לפרש דצריכה גט מספק דאמר מדכתב צריכה גט ואם איתא ה\"ל לכתוב הרי זו מקודשת ועוד דכיון דעל מקדש על תנאי ובעל סתם כתב וכן המקדש בפחות מש\"פ או במלוה ובעל סתם צריכה גט ובמקדש ע\"ת ובעל סתם לא הצריך גט אלא מספק [ודאי הכי משמע] וא\"ת בפחות מש\"פ ובעל סתם למה פסק שתהא מקודשת קידושין ודאי כיון דתרי לישני שוו בה י\"ל שרבינו מפרש דצריכה גט הימנו היינו מספק מדלא קתני ה\"ז מקודשת ואפילו את\"ל דצריכה גט דקאמר ר\"א היינו לומר דמקודשת קידושי ודאי מאחר דאיתא התם בגמרא א\"ר כהנא משמיה דעולא המקדש ע\"ת ובעל צריכה הימנו גט איכא למימר דמשמע לרבינו דהאי מימרא פליגא אתרי מימרי קמאי וסבר דמקדש בפחות מש\"פ או במלוה ובעל סתם אינה צריכה גט דאין לך צריכה גט אלא המקדש ע\"ת ובעל סתם וכיון דפלוגתא דאמוראי היא פסק בה להחמיר: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואם אמר על מנת שאני תנאה וכו' תוספתא דר' חייא. כתב כן משום דאמרינן בעלמא דכל ברייתא דלא מיתניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא לאו דסמכא היא ונקט דבי ר' חייא וה\"ה לדר' אושעיא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "העושה שליח לקדש לו אשה פלונית וכו' וכן אשה שעשתה שליח לקדשה וכו'. כתב ה\"ה מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו וכו' ולא הוצרך רבינו לבאר זה וכו' ל\"נ שרבינו סמך על מ\"ש בפ\"ג דין האיש עם האשה כדין שליח עם שליח או עם האב: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[שייך להלכה יח, יט]", + "העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה השליח אומר לעצמי קידשתיה וכו' עד ואחד כונס. כתב הטור שכתב הרא\"ש על דברי רבינו דברים אלו מצאתי בירושלמי ואינם מובנים לי דנהי דהוחזק השליח בעדים היאך נתקדשה לראשון הרי עומד וצווח אע\"פ שמינני שליח בעדים חזרתי משליחותי ולעצמי קידשתיה. וברישא נמי למה הותר המשלח בקרובותיה הרי הוא אומר שעשאו שליח וגם האשה אמרה שנתקדשה לו ומאי נ\"מ במה שלא הוחזק השליח בעדים הרי הודה שעשאו שליח ע\"כ וצ\"ע עכ\"ל. והר\"ן כתב דטעמא דמילתא דכשלא הוחזק בעדים מסתמא אין האשה רוצה להתקדש לראשון כיון שאינו כאן ואין שליחותו מוחזק ומשום הכי כשאומרת איני יודעת חזקה לשני אבל כשהוחזק השליח בעדים היא סומכת על השליחות ומשום הכי כשאמרה איני יודעת חוששין לראשון. ומיהו כיון שהראשון לא היה כאן והשני כאן חוששין אף לשני ושניהם נותנין גט. ומיהו כי אמרינן חזקה לראשון היינו לומר שהראשון אסור בקרובותיה שהרי אומר לה קידשתיך. וכתב הרמב\"ם (בפרק ט' מה\"א) דהוחזק היינו שעשאו שליח בעדים ולא הוחזק היינו שלא עשאו שליח בעדים והוא ז\"ל אזיל לטעמיה שכתב בפ\"ג מה\"א שהעושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים. וכתב עליו הראב\"ד בהשגות אין בלשון התוספתא אם לא עשה אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו בעדים אלא שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה וכו'. וגם הוא לטעמיה אזיל שדעתו שהעושה שליח לקדש לו אשה צריך לעשותו בעדים וכו'. ומכל מקום במה שכתבתי דבקידושי סתם עסקינן שהשליח אומר לעצמי נתכונתי והיא אומרת לראשון נתכונתי תמיהני שאם יש בידה לומר לא נתקדשתי לו כשם שהיא מותרת בקרוביו כך היה ראוי שיהא הוא מותר בקרובותיה שכיון שאין המעשה מוכיח כשהוא אומר לעצמי נתכונתי הוה ליה דברים שבלב ואם המעשה מוכיח בעצמו נלך אחר הוכחתו ואין מקום למחלוקתן וכו'. לפיכך נראה לי דהכא באומר לעצמי קידשתי בפירוש עסקינן והיא אומרת לראשון נתקדשתי בפירוש ויש כאן עדים שראו הקידושין אבל אינם זוכרים למי נתקדשה עכ\"ל: " + ], + [ + "[שייך להלכה יח, יט]", + "העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה השליח אומר לעצמי קידשתיה וכו' עד ואחד כונס. כתב הטור שכתב הרא\"ש על דברי רבינו דברים אלו מצאתי בירושלמי ואינם מובנים לי דנהי דהוחזק השליח בעדים היאך נתקדשה לראשון הרי עומד וצווח אע\"פ שמינני שליח בעדים חזרתי משליחותי ולעצמי קידשתיה. וברישא נמי למה הותר המשלח בקרובותיה הרי הוא אומר שעשאו שליח וגם האשה אמרה שנתקדשה לו ומאי נ\"מ במה שלא הוחזק השליח בעדים הרי הודה שעשאו שליח ע\"כ וצ\"ע עכ\"ל. והר\"ן כתב דטעמא דמילתא דכשלא הוחזק בעדים מסתמא אין האשה רוצה להתקדש לראשון כיון שאינו כאן ואין שליחותו מוחזק ומשום הכי כשאומרת איני יודעת חזקה לשני אבל כשהוחזק השליח בעדים היא סומכת על השליחות ומשום הכי כשאמרה איני יודעת חוששין לראשון. ומיהו כיון שהראשון לא היה כאן והשני כאן חוששין אף לשני ושניהם נותנין גט. ומיהו כי אמרינן חזקה לראשון היינו לומר שהראשון אסור בקרובותיה שהרי אומר לה קידשתיך. וכתב הרמב\"ם (בפרק ט' מה\"א) דהוחזק היינו שעשאו שליח בעדים ולא הוחזק היינו שלא עשאו שליח בעדים והוא ז\"ל אזיל לטעמיה שכתב בפ\"ג מה\"א שהעושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים. וכתב עליו הראב\"ד בהשגות אין בלשון התוספתא אם לא עשה אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו בעדים אלא שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה וכו'. וגם הוא לטעמיה אזיל שדעתו שהעושה שליח לקדש לו אשה צריך לעשותו בעדים וכו'. ומכל מקום במה שכתבתי דבקידושי סתם עסקינן שהשליח אומר לעצמי נתכונתי והיא אומרת לראשון נתכונתי תמיהני שאם יש בידה לומר לא נתקדשתי לו כשם שהיא מותרת בקרוביו כך היה ראוי שיהא הוא מותר בקרובותיה שכיון שאין המעשה מוכיח כשהוא אומר לעצמי נתכונתי הוה ליה דברים שבלב ואם המעשה מוכיח בעצמו נלך אחר הוכחתו ואין מקום למחלוקתן וכו'. לפיכך נראה לי דהכא באומר לעצמי קידשתי בפירוש עסקינן והיא אומרת לראשון נתקדשתי בפירוש ויש כאן עדים שראו הקידושין אבל אינם זוכרים למי נתקדשה עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "האשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני וכו' וכיצד הוא הקול וכו'. אמר רבי אבא א\"ר הונא א\"ר לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למ\"ה. וכתב הרא\"ש לא פליג רב אהני דאמרי לעיל נרות דולקות וכו' דשני עניינים הם ותרוייהו חשיבי קול או זה או זה וכן דעת הריטב\"א וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף ורבינו וכ\"כ הר\"ן דבדעולא דאיכא רגלים לדבר לא בעינן שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני וכו' דמשמע בגמרא דקרו ליה דבר ברור אבל כל שאין רגלים לדבר בעינן דבר ברור כה\"ג (ועוד דמילתיה דעולא לאו שייכא אלא בקידושין ומילתיה דר' אבא שייכא בין בקידושין בין בגירושין) והרמב\"ם כתב וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו קול הברה ושמענו מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני נראה מדבריו דבדעולא היינו ששמעו דקאמרי טובא פלונית נתקדשה היום ובדרבי אבא אע\"פ שלא שמעו אלא מאחד ולא אמרו גם כן נתקדשה היום אלא נתקדשה סתם סגי כיון שהקול גומר לשנים שהלכו להם אבל מה שהוא אומר דסגי בשנים מעידים ששמעו מאחד שאמר כן מפי שנים איני יכול ליישבו ללשון הגמרא אלא אם כן גורס כדי שיאמרו פלוני שמע מפלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים עכ\"ל: ודע דתניא בסוף גיטין שלא לפלוני אין חוששין לה בעיר אחרת אין חוששין לה ופירש רש\"י שלא לפלוני יצא עליה קול שמקודשת היום אבל לא הזכירו שמו לומר לפלוני אלא נתקדשה סתם אין חוששין לה. בעיר אחרת יצא כאן קול פלונית מתקדשת היום במקום פלוני ע\"כ. ואיני יודע למה השמיט רבינו זה ולא הצריך שיאמרו נתקדשה לפלוני כאן. ובתשובה אחת להריב\"ש מצאתי שהיה גורס בדברי רבינו שמענו שנתקדשה פלונית מפלוני. ולענין מה שה\"ל לכתוב כאן יש לומר דמכלל דבריו נשמע שנתקדשה במקום שנרות דולקות ומטות מוצעות: " + ], + [ + "בד\"א שלא היה אמתלא וכו'. כתב הטור אם יש להסתפק אם יש בקידושין שוה פרוטה או שמא קטן היה אין חוששין לקול והוא מדברי הגמרא שם. ויש לתמוה על רבינו למה השמיטו ואפשר דבכלל מ\"ש או קידושי ספק הוו הני מילי: " + ] + ], + [ + [ + "הארוסה אסורה לבעלה מד\"ס וכו'. זה נלמד מנוסח ברכת האירוסין ואסר לנו הארוסות כלומר מדרבנן שגזרו על יחוד פנויה ואף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה וכמו שאמרו במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה: ", + "ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבא עליה וכו'. כתב ה\"ה ואמרו נפקא מינה ליורשה וכו' ולא אמרו אם מותר לבא וכו'. אומר אני דאין זה ראיה מוכרחת דאיכא למידחי ולמימר אימא לאידך גיסא דטעמא דלא אמרו נ\"מ אם מותר לבא עליה משום דפשיטא להו דמותר: " + ], + [ + "כיון שנכנסה הארוסה לחופה וכו'. אבל אם היתה נדה אע\"פ שנכנסה לחופה וכו'. הר\"ן כתב בפרק אע\"פ על דברי רבינו והדבר תימה כיון דקי\"ל ביבמות דיש חופה לפסולות נדה למה לא יקנה לפיכך נראה כדברי האומרים דלא איבעיא לן אלא לענין תוספת כתובה אבל לשאר דברים קונה עכ\"ל וגם הרא\"ש דחה דברי רבינו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אחד הכותב את הכתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו וכו'. דברי רבינו מבוארים דבקנו מידו אע\"פ שיש לו פנאי אם רצה שלא לכתוב עכשיו אלא שביק ליה למחר וליומא אחרא שרי דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד הוי כאילו נכתב וזהו שכתב אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו ה\"ז מותרת משמע בהדיא דסתם קנין אע\"פ שלא נכתב דינו שוה לכותב ממש ובשניהם מותר לגמרי ולא כתב עד שיהא לו פנאי לכתוב אלא בנתן לה מטלטלין כנגד כתובתה ומטעמא דפרישית. וזה שלא כנראה מדברי הטור שכתב בשם רבינו על העידו עליו עדים וקנו מידו מותר עד שיהיה לו פנאי לכתוב לה. ולא דק דעד שיהא לו פנאי לכתוב לא קאי אלא למתפיס מטלטלין אבל קנו מידו מותר אע\"פ שיש לו פנאי וכמו שכתבתי ודבר פשוט הוא בעיני בדקדוק הבנת לשון רבינו ותמהני על מהרי\"ק שנמשך אחר הבנת הטור בדברי רבינו ולא דקדק בדבר: " + ], + [], + [ + "המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה וכו'. הרא\"ש כתב על דברי רבינו נראה שהוא מפרש שלא כתב לה אלא ע\"מ לכונסה שהכתובה אינה כלום כל זמן שלא כנסה ומנה או מאתים גובה כמלוה ע\"פ ומיהו אהני כתיבה דאית לה כתובה דהא איהו גופיה כתב בחיבורו דארוסה אין לה כתובה אם לא שכתב לה ואין דבריו נראין דלמה לא תהא כתובת מנה או מאתים כשאר מלוה בשטר לגבות ממשעבדי נהי דתוספת לא כתב לה אלא ע\"מ לכונסה מ\"מ שטר גמור הוי לענין מנה או מאתים ואע\"ג דאמרינן בפירקין דלעיל והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנישואין מיירי דחזר וכתב לה בשעת נישואין דאמרינן אחולי אחליה לשיעבוד קמא ונתרצית לגבות מזמן הכתוב בשטר בין עיקר בין תוספת ועוד משמע דגובה מן האירוסין ממשעבדי נמי כמו מן הנישואין עכ\"ל. והר\"ן כתב הלכה כר\"א ב\"ע דאזיל בתר אומדנא הילכך אלמנה מן האירוסין אינה גובה אלא מנה ומיהו משמע דאפילו מן המשועבדין גובה אותם אלא שהרמב\"ם כתב בפ\"י מה\"א שאינה גובה מבני חורין עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המארס את בתו קטנה וכו' ואם רצה לכנוס כונס ואין ראוי לעשות כן. נראה דמשמע לרבינו דהא דאמרינן (קידושין מ\"א) אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה איסורא לאו דוקא אלא לומר שאין ראוי לעשות כן וכדתניא בין היא ובין אביה יכולים לעכב דמשמע דאי ניחא לה ולאביה שרי וכ\"כ בפרק שלישי אע\"פ שיש רשות לאב לקדש את בתו כשהיא קטנה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם בתו קטנה וכו': " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הורו כל הגאונים שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן וכו' אבל התוספת יש לה. כתב הרי\"ף דטעמא דמסתבר הוא והרא\"ש כתב איני כחולק על דברי הגאון אבל מתוך הסברא נראה דמהימן גם לענין התוספת דדבר ידוע דלשם חיבת חופה וביאה הוסיף לה וכי היכי דאמרינן לענין מנה ומאתים חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואם היה שונאה היה מגרשה ולא היה טורח בסעודה אע\"פ שמרויח בטורח הסעודה פיטור ממאתים של כתובה גם לענין תוספת שאינו מוסיף לה אלא בשעת חופה היאך נאמר שבשעת חופה כתב לה ולמחר בבקר נתחרט ומגרשה אלא ודאי טענתו אמת ולהכי מגרשה ואדעתא דהכי לא הוסיף לה עכ\"ל. ול\"נ דל\"ק דהא בגמרא (כתובות דף י') אמרו חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה ממאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן משמע בהדיא דלא האמינוהו חכמים לומר פתח פתוח מצאתי אלא משום דהם תקנו לה כתובה והם אמרו וא\"כ בתוספת שאינו מתקנת חכמים לא האמינוהו: " + ] + ], + [ + [ + "כשנושא אדם אשה וכו'. כתב ה\"ה השלשה דברים שכתב רבינו שהם מן התורה וכו' ועוד שכל התנאים שוים. ונראה לי שהמזונות הם מדבריהם שלא כדברי האומרים בברייתא שהמזונות הם מן התורה ואע\"פ שהם שנים לגבי רבי אליעזר בן יעקב מ\"מ משנת ראב\"י קב ונקי עכ\"ל. ואני אומר שלא דקדק בדבר דהא מסיים בברייתא אליבא דראב\"י דמזונות ועונה הוו דאורייתא וכמו שכתבו התוספות בפרק נערה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם היה עני ביותר וכו' כופין אותו להוציא וכו'. כתב רבינו ירוחם שתמהו על רבינו למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה דאם אין לו אין כופין כמו ב\"ח שאין לו עכ\"ל. ויש לתמוה על תמיהתם דמה ענין זה לזה דב\"ח אין תקנה בדבר מה שאין כן בנדון זה שיש תקנה שיוציאנה ומאחר שאחד מתנאי הנישואין הם המזונות אם אין לו במה לזון יוציאה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שהלך למדינה אחרת וכו' ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבא בעלה. הרא\"ש כתב על דברי רבינו דלא מסתבר כלל שהדבר ראוי כשנפרעין מנכסי אדם שלא בפניו שיש להפך בזכותו. וגם הר\"ן כתב אע\"פ שדעת אבות העולם כך דברי תימה הם שכיון שהיא חייבת במעשה ידיה לבעל וכו' למה לא יחשבו ב\"ד עליו כשיחשבו לה מזונות והראיה שהביאו מדאמרינן אי נמי קטנה וספקה אינה מכרעת כלל וכו' וכך נ\"ל מדברי רש\"י וכו' ובסוף דבריו כתב אע\"פ שהדברים מראים כן אין לנו כח לחלוק על אבות העולם: " + ], + [], + [ + "יש מן הגאונים שהורה שאין פוסקין מזונות לאשה וכו' עד שיהא שטר כתובתה יוצא מתחת ידה וכו' ודעתי נוטה לזה במי שהלך בעלה וכו' עד ולעולם טוענין ליורש וכו'. בפי\"ח כתב רבינו דאלמנה אין לה מזונות עד שתשבע אבל אשה שהלך בעלה למדה\"י פוסקין לה מזונות ואין משביעין אותה וכתב הריטב\"א בר\"פ שני דייני והלכה כחנן ודעת הרמב\"ם דדוקא מי שהלך בעלה למדה\"י אבל אלמנה אין נותנין לה מזונות אלא בשבועה דטפי מתפיס איניש צררי לאחר מיתה כדי שלא תתבזה אצל היתומים. ואינו מחוור דהא שמואל דאמר אין פוסקים מזונות לא\"א כששמעו בו שמת מודה דפוסקין ועוד דבפרק השולח (גיטין ל\"ח) בההיא איתתא (דחשודה אשבועה ותבעה כתובתה) דאתאי לקמיה דרב הונא וכו' א\"ל מזוני נמי לית לך דאמר שמואל התובעת כתובתה בב\"ד אין לה מזונות ואם איתא ל\"ל מדשמואל תיפוק ליה דבעיא שבועה והיא חשודה א\"ו האלמנה נותנין לה מזונות בלא שבועה עכ\"ל. והרא\"ש כתב על דברי רבינו וז\"ל דבריו תמוהים דהא שמואל מוקי מילתא דחנן כששמעו בו שמת והיא ניזונת בלא שבועה ובהלך בעלה אפילו בשבועה אינה נזונת ואע\"ג דליתא לדשמואל מ\"מ בסברא זו לא מצינו חולק עליו דסברא מרווחא היא להצריכה שבועה יותר בחייו מבמותו דבמותו מסתמא עומדת לגבות כתובתה ותשבע בסוף אבל בחייו לא ניתנה כתובתה לגבות בחייו ושמא תמות בחייו ולא תבא לידי שבועה לעולם. ומ\"ש מפני שניזונת מנכסי יורשין וטוענין ליורש אמרי נואש הם דכמו שטוענין ליורש ולוקח יותר ראוי לטעון למי שיורדין ליפרע מנכסיו שלא בפניו דאין לו מי שיטעון בשבילו וכגון זה פתח פיך לאלם. ומ\"ש שבחייו ניזונת מן התורה הא ליתא דכל אמוראי סברי דמזונות האשה דרבנן אלא דפליגי אי מזוני עיקר [התקנה ותיקנו מעשה ידיה תחת מזונות או מעשה ידיה עיקר] ותיקנו מזונות תחת מעשה ידיה. ועוד דקי\"ל דגובה כתובתה בעידי מיתה אע\"פ שאין שטר כתובה בידה דהטוען אחר מעשה ב\"ד לא אמר כלום וכ\"ש דיש לה מזונות דנכסים בחזקתה הם לענין מזונות כדתני לוי אלמנה כל זמן שלא נישאת על היתומים להביא ראיה עכ\"ל. ומ\"ש שיותר ראוי לטעון למי שנפרעים מנכסיו שלא בפניו וכו' י\"ל שמי שנפרעים מנכסיו שלא בפניו שאני שהיום או מחר יבוא ויטעון ויוציא לאור משפטו מה שאין כן ביורש. ומ\"ש דכל אמוראי סברי דמזונות דרבנן י\"ל דראב\"י שמשנתו קב ונקי סובר שהם דאורייתא וכמ\"ש התוספות בפרק נערה (דף מ\"ז.) ומ\"ש דגובה כתובתה בעידי מיתה אע\"פ שאין שטר כתובה בידה וכו' אינה טענה דאיכא למימר דה\"ה דגובה בעידי גט ועוד דההיא דהטוען אחר מעשה ב\"ד במקום שאין כותבין כתובה היא ורבינו הכא במקום שכותבין כתובה מיירי. ומ\"ש דנכסים בחזקתה הן לענין מזונות וכו' י\"ל דהתם אחר שהוציאה שטר כתובתה בב\"ד אבל כל זמן שלא הוציאה בב\"ד עדיין אין לה מזונות והיאך יהיו הנכסים בחזקתה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המדיר את אשתו מליהנות לו וכו' ובאותם ל' יום תהיה היא עושה ואוכלת ויהיה אחד מחביריו מפרנס אותה וכו'. כתב הר\"ן על זה וז\"ל ודבריו תמוהים בעיני הרבה דהא בגמרא אמרינן בהדיא דלא מצי מדיר לה אלא באומר לה צאי מעשה ידייך במזונותייך אבל סתמא לא אמרינן נעשה כמי שאומר לה ומש\"ה מסקינן לה דוקא באומר לה ובמספקת לדברים גדולים ובמגלגלת בהדיה לדברים קטנים ומדבריו נראה דאפילו כשאין מעשה ידיה מספיקין ולא איתגלגלא בהדיה חייל נדרא וכל שמעשה ידיה מספיקין אפילו לא א\"ל צאי וכו' מצי מדיר לה ואילו בגמרא אמרינן דנהי דבאומר מהני כי לא אמר משועבד לה ולאו כל כמיניה למימר איני נותן מזונות ושהיא עצמה תעכב מעשה ידיה ודכותה גבי אשה אע\"פ שהיא יכולה לומר איני נזונית ואיני עושה אינה יכולה לומר איני עושה בלבד ושהוא מעצמו יעכב מזונות דהא תנן קונם שאני עושה לפיך א\"צ להפר ואין לך אומרת איני עושה גדול מזה. ונ\"ל שהביאו לומר כן משום דלא אשכחן דאלמוה רבנן לשעבודא דידה והיינו טעמא משום דלא צריך לאלומיה דע\"כ או יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה ומש\"ה ס\"ל ז\"ל דתנא דקונם שאני עושה לפיך א\"צ להפר היינו משום דס\"ל דקונמות אין מפקיעים מידי שיעבוד ולא צריך כלל לטעמא דאלמוה וכי אמרינן הכי בפרק אע\"פ היינו כר\"י בן נורי דס\"ל דהשתא לא חייל נדרא ולבתר הכי חייל ומש\"ה ע\"כ איצטריכינן לאסוקי דקונמות כקדושת הגוף דמו ואלמוה לשיעבודיה דבעל כדאיתא בסוגיא דאע\"פ דוק ותשכח. אבל לת\"ק דאמר אינו צריך להפר נקטינן מילתא כפשטא דס\"ל דקונמות אין מפקיעים מידי שיעבוד וכי פרכינן והתנן קונם וכו' הכי פרכינן לימא מתניתין דלא כת\"ק דהתם וכל הך סוגיא לפרוקי ת\"ק דהתם אמתניתין איתמרא אבל לדידן דקי\"ל כר\"י בן נורי דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד לא צריכינן לכל הני הויות ול\"ק לן מידי משום דשיעבודא דידיה הוא דאלמוה דאל\"כ יצטרך לגרש בע\"כ והאיש אינו מוציא אלא ברצונו אבל שיעבודא דידה אמאי צריכי לאלומי הא ביפר או יוציא ויתן כתובה סגי שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה ובכך עלו דברי הרמב\"ם ז\"ל כהוגן עכ\"ל: " + ], + [ + "נדרה היא שלא תאכל א' מכל מיני הפירות וכו'. כתב הר\"ן האי יוציא דתנן משמע לי יוציא בע\"כ אפילו רצה לקיימה מטעמא דמיסנא הוא דסני לה אלא שראיתי להרמב\"ם שכתב בפי\"ב מה\"א נדרה היא שלא תאכל וכו' אם רצה שתשב תחתיו וכו' ודקדק כן מדאמרינן (כתובות ע\"א) גבי האשה שנדרה בנזיר ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה וכבר כתבו דלאו דוקא אלא ה\"ק ואם אמר הבעל אי אפשי באשה נדרנית ומש\"ה לא הפר יוציא ויתן כתובה עכ\"ל: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת וכו' אם אמרה מאסתיהו וכו' ותטול בלאותיה הקיימים וכו'. כתב הר\"ן בתשובות הרמב\"ם פירש זו שאמר בפרק אע\"פ (כתובות דף ס\"ג) כלתיה דרב זביד אימרדא הוה תפיסא חד שירא דמסקינן עלה בגמרא השתא דלא אתמר הלכתא לא הכי ולא הכי דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה במורדת כפשטה וכן מוכיחים דברי הרמב\"ם שכתב זה החילוק בין תפסה ללא תפסה בדיני מורדת וסבר הרב ז\"ל דדוקא במורדת יש חילוק בין תפסה ללא תפסה דבלא תפסה הפסידה אבל האומרה מאיס עלי אפילו לא תפסה לא הפסידה וטעמו של דבר לפי שהמורדת אינה מבטלת מיד תנאי אישות שבינו לבינה אלא כל הפסדה הוא שבעה דינרים בכל שבת מעיקר התקנה ולפיכך כיון דקנסוה שתפסיד ז' בכל שבת דין הוא שיהא זה ההפסד מוטל על כל נכסיה וכאילו הבעל מרויח על נכסיה שבעה בכל שבת ולפיכך דין הוא שנאמר שבלאותיה הקיימים שאם לא תפסה אותן הפסידתן אבל האומרה מאיס עלי אין ענינה כן שאין הבעל מרויח עליה דבר קצוב כדי שנאמר שיהא ריוח הבעל והפסד האשה מוטל על כל נכסיה אלא הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד והפסידה כל שיש לה על הבעל אבל מה שהוא שלה כגון בלאותיה לא הפסידה דה\"ל כההיא דאמרינן בס\"פ אלמנה (שם דף ק\"א:) אם היא זינתה כליה מי זנו ולפיכך כתב הרמב\"ם שתטול בלאותיה ולא חילק בין תפסה ללא תפסה עכ\"ל: " + ], + [ + "ואם מרדה תחת בעלה לצערו וכו' שולחין לה מב\"ד וכו'. נראה מדברי רבינו שהוא פוסק כרבותינו וכרמי בר חמא (שם סג:) דאמר פעמיים שולחים לה מב\"ד אחד קודם הכרזה ואחד לאחר הכרזה ומפרש דהא דאמר רבא אמר רב ששת נמלכין בה הוא מלבד הפעמיים ששולחים לה. ולפי זה צריך לפרש דמאי דאמר רבא האי בורכא היינו לומר דמדאמרינן הלכה כרבותינו משמע שכיון שאחר ההכרזה שלחו לומר לה הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת אותה וכו' מיד מפסדת כתובתה והא ליתא אלא אינה מפסדת עד שנמלכין בה: ומ\"ש אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה וכו'. כתב הר\"ן לי נראה דה\"ק הלכה נמלכין בה דלא סגי בששולחין לה מבית דין לומר הוי יודעת אלא הבית דין בעצמם נמלכין בה קודם שיפסקו את הדין להפסידה כתובתה. ואפשר שזהו דעת הרמב\"ם שכתב ואחר ההכרזה שולחין לה פעם שניה ואומרים לה וכו' ואם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכים בה ותאבד כתובתה עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו וכו'. כתב הריב\"ש נראה לע\"ד דכותבין אגרת מרד על שומרת יבם אף באומרת מאיס עלי וזה נראה ברור. ומ\"ש הרמב\"ם וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו ולא נשאת הרי היא מורדת מתשמיש וכן יבמה שלא רצתה להתיבם כדי לצערו וכו' לא לומר שבאומרת מאיס עלי אין כותבין לא על ארוסה ולא על שומרת יבם אלא שלדעת הרב שבאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש לא היה צריך להשמיענו זה בארוסה ושומרת יבם דאם נשואה כבר יוצאה שאינה נשואה אינו דין שלא תנשא ושכופין לגרש או לחלוץ וכיון שכופין לגרש פשיטא שאין לה כתובה שאם תצא בכתובה תהא נותנת עיניה באחר ותאמר לבעלה מאיס עלי אבל באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה הוצרך הרב להשמיענו שאף בארוסה ובשומרת יבם עושים להם כסדר הזה: " + ], + [ + "אבל נכסים שהכניסה לו וכו' ואם תפסן הבעל אין מוציאין מידו. כתב הריב\"ש כל דתפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה. ומ\"ש הרמב\"ם ואם תפס הבעל אין מוציאין מידו לא דק ואגב שיטפא נקטיה עד כאן לשונו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "האשה שחלתה וכו'. כתב ה\"ה במשנה פרק נערה וכו'. ואני אומר שא\"כ לא היו סותמין וכו'. מ\"כ כמדומה שנדמה להרב המגיד דהאי וכ\"ש בבנות ישראל הקדושות הראב\"ד או הרשב\"א קאמר לה ואינו כי אם מלשון ספרי ותירוץ ה\"ה דחוק מאד. לזה נראה שרבינו סובר דההיא דסיפרי מיתניא אליביה דר' נתן דמפרש לקרא דושלחתה לגרשה בגט אחר קידושין וכדקאמר לעיל מהך דרשה ושלחתה בגט כדברי רבי יהונתן ומש\"ה יליף בתר הכי שאם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא ולא יגרשנה בגט וכ\"ש בנות ישראל אבל רבנן מפרשים לקרא מקמי קידושין שאם לא יחפוץ בה לקדשה ישלחנה לנפשה ולא שייכא הכא המתנה הואיל ואינה מקודשת לו הילכך ליכא למילף מהכא מידי. ורבינו מפ' קרא כרבנן דלא ליהוי בגט וכמ\"ש בפ\"ח מהלכות מלכים ומ\"מ שמעינן מיהא מסיפרי דאין אדם רשאי לעשות כן וזהו שאמר רבינו ואין ראוי לעשות כן עד כאן לשונו: " + ], + [], + [ + "היו דמיה יותר על כדי כתובתה ואמר הריני מגרשה וזו כתובתה וכו' בד\"א בפעם ראשונה וכו'. נראה מדברי רבינו דדוקא כשרצה לגרשה אבל אם אינו רוצה לגרשה אינו חייב ליתן לה כתובתה לפדות עצמה: " + ], + [], + [ + "המדיר את אשתו נדר וכו'. הרי\"ף השמיט דין זה וצריך ליתן טעם למה השמיטו. ונ\"ל דטעמא משום דמשמע ליה דבכלל דברי רבא הוא דאמר כל שאיסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה. אבל הר\"ן כתב שי\"א שכיון שהרי\"ף לא הביא מזה כלום משמע דלא ס\"ל הכי וטעמא משום דבפרק המדיר פסק בנדרה היא וקיים לה איהו כמ\"ד הוא נתן אצבע בין שיניה ובסוגייא דהכא נמי שקלינן וטרינן מעיקרא דאי איהו נתן אצבע בין שיניה פודה וכיון דאית לן לעולם בנדר אפילו נדרה היא הוא נתן אצבע בין שיניה ולענין כתובה חייב הה\"נ הכא דחייב לפדותה כיון שהוא נותן אצבע בין שיניה הילכך קי\"ל כר\"א דמחייב ולאו מטעמיה עכ\"ל. וקשה לי שרבינו בספי\"ב פסק בנדרה היא וקיים לה הוא כמ\"ד הוא נתן אצבע בין שיניה ובדין זה פסק כר' יהושע ולפי טעם זה שכתב הר\"ן דברי רבינו סותרים זה את זה ועוד דהא דאמרינן בסוגיין דאי איהו נתן אצבע בין שיניה פודה בדרך דחייה איתמר כי היכי דלא נוקי לאביי ורבא כתנאי ואם כן מהי תיתי לן לקיים ההיא דחייה וליתי ר' יהושע דלא כהלכתא מוטב דנוקי לאביי ורבא כתנאי וליתי רבא כרבי יהושע דהלכתא כוותיה ועוד דההיא אוקימתא אפילו בדרך דחייה לא קמה דהא אותבוה ואסיקו אלא לעולם בדאדרה איהו ואביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה וכו' וכיון דההיא אוקימתא אפילו בדרך דחייה לא קמה לא חיישינן לה הלכך נ\"ל שהטעם שכתבתי עיקר: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "מי שחשקה נפשו וכו' והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו וכו'. בפרק קמא דקידושין (דף כ\"ט:) ילמוד תורה ואח\"כ ישא אשה ואם א\"א לו בלא אשה ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הוא אומר הפילה וכו' ובכל זה משביעה שבועת היסת וכו'. כתב ה\"ה ז\"ל נראה לי שדעת רבינו בזה וכו'. ק\"ל על זה שסוף סוף קושיית הראב\"ד במקומה עומדת שאין ביניהם מחלוקת לענין הכתובה דהא בין הפילה בין לא הפילה יש לה כתובה וטענתם אינה אלא אם חייב לגרשה אם לאו וא\"כ אין מקום לשבועה ועוד שרבינו כתב שבטענה זו יתחייב ליתן לה כתובה משמע דבטענה דידיה אינו חייב ליתן לה כתובה ועוד שהדמיון שהביא ה\"ה מהלכות טוען ליתיה דהתם נתבע נשבע ונפטר והכא תובע נשבע ונוטל. לפיכך נ\"ל שהטע' משום דהכא מתוך טענותיה ניכר שהיא רוצה להתגרש ממנו שאומרת שכבר הגיע זמנה להתגרש וליטול כתובתה והוא אומר שלא הגיע זמנה עדיין ואילו היה כדברי הבעל שעדיין לא הגיע זמנה להתגרש אם תרצה להתגרש אינו חייב ליתן לה כתובה והרי זה דומה למוציא שטר חוב על חבירו וטען הלוה קבעת לי זמן שנשבע המלוה היסת ונוטל אף גם זאת מוציאה שטר כתובתה ואומרת שהגיע זמנה לגבות והבעל טוען שעדיין לא הגיע זמנה לפיכך נשבעת ונוטלת: " + ] + ], + [ + [ + "הנכסים שמכנסת וכו'. כתב ה\"ה מ\"ש שאין הנדוניא בכלל כתובה וכו' שדעת רבינו הוא שהנדוניא כחוב בעלמא ונגבית [היא] מן הבעל בבינונית. אבל מ\"ש רבינו בפרק זה וכן התקינו שאם היו לבעל שדות טובות ורעות וכו' כתב ה\"ה שמהירושלמי נראה כדברי רבינו: " + ], + [], + [], + [ + "וכן התקינו שכשתבוא לגבות לאחר מותו לא תגבה עד שתשבע וכו'. ואם מתה קודם שתשבע כתב לקמן בפרק זה ועיין עוד בפרק י\"ח בבא המתחלת מציאת האלמנה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה נוטלים נדוניתה אע\"פ שהם נצ\"ב: " + ], + [ + "וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובה וכו'. רבינו כתב בפירוש המשנה פרק יש בכור דהשתא דגביא ממטלטלי גובות האשה והבנות משבח ששבחו נכסים אחר מיתת הבעל וגם נוטלות בראוי כבמוחזק כמו שיתבאר בהלכות הלואה פרק י\"ז: " + ], + [], + [], + [], + [ + "הרי שלא כתב כך בשטר הכתובה אלא נשאה סתם וכו'. כתב הריב\"ש וז\"ל מ\"ש הרמב\"ם שאין תקנה זו כשאר תנאי כתובה שנאמר בה אע\"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי נראה שלא אמר כן אלא במקום שכותבין בכתובות שיעבוד מטלטלין וזה כתב כתובה ולא כתב שיעבוד מטלטלין ובזה י\"ל כיון שמנהג המקום לכתוב וזה לא כתב נראה שלא נשתעבד אלא א\"כ היה יודע בתקנתם של גאונים שאז י\"ל שעל תקנתם הוא סומך ואם לא ידע בה י\"ל שלא תגבה מטלטלי דיתמי כיון שלא כתב כמנהג המקום וכ\"נ מלשונו שכתב הרי שלא כתב כן בשטר הכתובה וכו' אלמא כתובה כתב לה אלא שלא כתב כדרך שכותבין האחרים ועוד נראה מדבריו שתקנה הכתובה לא פשטה בימיו בכל ישראל אלא ברוב ישראל אבל תקנת המלוה בכל ישראל פשטה עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "מתה האלמנה קודם שתשבע וכו'. זהו דוקא בעיקר כתובה ותוספת ואף בנכסי נדוניתה אם אינם בעין הן או חליפין וכמו שיתבאר בפרק י\"ח בבא המתחלת מציאת האלמנה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים נדוניתה אע\"פ שהיא נכסי צאן ברזל ע\"כ וזה כשאין בשטר כתובתה נאמנות הן ממנו הן מיורשיו שאם כתב כן אפילו מתה קודם שתשבע יורשיה גובים כל כתובתה אף עיקר ותוספת דליכא למימר בה אין אדם מוריש שבועה לבניו שהרי לא נתחייבה שבועה כיון שהבעל האמינה עליו ועל יורשיו: " + ], + [ + "ייחד לה קרקע וכו' וכן אם כתב לה מטלטלין וכו'. והוא הדין לנדוניא שהביאה וכ\"כ הריב\"ש דאע\"פ דבר\"פ אע\"פ (דף נ\"ה) מיירי כשייחדו לה הבעל לאחריות כתובתה כל שהן מנדונייתה הרי הם מיוחדים לה שהרי יכולה לומר כלי אני נוטלת ואין הבעל יכול לסלקה בדמים משום שבח בית אביה כר\"י דס\"ל הכי בפרק אלמנה לכה\"ג וקי\"ל כוותיה: ומ\"ש וכן אם נמכרו ונלקח בהם מטלטלין אחרים וכו'. נראה דהוא הדין אם נמכרו נכסי נדוניתה ולקחו בהם מטלטלין אחרים ונודע שאלו השניים מדמי נדונייתה הן נוטלתן בלא שבועה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ועד כמה תגבה האלמנה העיקר וכו'. כתב הטור יראה מדברי הרמב\"ם שאין הוכחת השתיקה מחילה אלא לעיקר אבל התוספת לא. ונראה שדקדק כך הטור מדברי רבינו משום דמשמע ליה דמחילה דאחר כ\"ה שנה כשהיא בבית אביה אגביית עיקר שכתב ברישא קאי ולא אתוספת. ולי נראה דאה\"נ דלתוספת נמי הויא שתיקה מחילה ומה שלא הזכיר רבינו אלא העיקר משום דבמקום שאין כותבין מיירי וכבר כתב דתוספת אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה וא\"כ בלא טענת מחילה נמי לית לה תוספת כל שאין לה ראיה ברורה אבל עיקר לעולם יש לה אלא היכא ששהתה כ\"ה שנה ומשום טענת מחילה ומטעם זה נקט עיקר אבל אה\"נ דאי אית לה ראיה ברורה על התוספת אם היא בבית אביה ושתקה כ\"ה שנה מחלה נמי תוספת וכ\"כ ה\"ה: " + ], + [], + [ + "ונאמן הקטן להעיד בגדלו וכו'. כתב הריב\"ש על זה צריך עד אחד שיעיד עמו דהא מתניתין בהדיא קתני אם יש עדים. והרמב\"ם כתב אם יש עדים שעשו לה המנהגות וכו' וכתב אח\"כ ונאמן הקטן להעיד בגודלו ומלשונו זה אין להכריח אם ר\"ל על עד אחד מן העדים אבל העד צריך שיעיד שראה בגדלו או אם כל אחד מהם יכול להעיד על מה שראה בקטנו: " + ], + [ + "האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת וכו' והוא אומר לא גירשתיך חייב ליתן לה וכו'. כתב על זה הטור ולא נהירא שאם הוא נאמן למה יתן עיקר ואם אינו נאמן יתן לה הכל שהרי כתובתה בידה וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. וי\"ל שהטעם שהוא חייב ליתן העיקר מפני מדרש כתובה לכשתינשאי לאחר תטלי מ\"ש ליכי אבל בתוספת אין מדרש וכ\"כ ה\"ה בסוף פרק זה בשם הרמב\"ן וכ\"כ הר\"ן בסוף נדרים: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "האשה נאמנת לומר מת בעלי וכו' לפיכך אם באה לב\"ד ואמרה מת בעלי התירוני לינשא וכו' ומשביעין אותה. הטור הבין בדברי רבינו דהיינו לומר שמשביעין אותה שמת בעלה וזה דבר תימה שמאחר שמתירין אותה לינשא ממילא גובה כתובתה שהרי הוא כותב לה שאם תינשאי לאחר תטלי מ\"ש ליכי וכמו ששנינו בפרק האשה שלום וא\"כ אין מקום לשבועה זו. ומ\"ש רבינו משביעין אותה שמשביעין אותה שבועת אלמנה כשאר אלמנות: ", + "באה ואמרה מת בעלי התירוני וכו'. ה\"ה כתב דבתנו לי כתובתי והתירוני לינשא פסק ככל תיקו שבממון ולא שת לבו ליישב למה מתירין אותה לינשא ה\"ל למיפסק בה ככל תיקו דאיסורא. ושמא י\"ל דסבר רבינו דכיון דמדינא איתתא מהימנא לומר מת בעלי שתינשא אי משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אי משום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' האי בעיא דסלקא בתיקו הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "שאין דין קדימה במטלטלין. כתב הר\"ן בפרק מי שהיה נשוי ומגיד משנה בפרק כ\"ב בבבת כנס את יבמתו והניח אחיו פירות ופרק כ' מהלכות מלוה ובטור אבן העזר סי' ק\"ב דה\"מ בדלא כתב ליה מטלטלי אגב שאם כתב לו כן יש בהם דין קדימה וכן מבואר בגמרא פרק חז\"ה: " + ], + [ + "[שייך להלכה ד, ה]", + "מי שגירש את אשתו וכו' וכן מי שמת והניח אשה וב\"ח וקרקע שאין בה דין קדימה האשה נדחית מפני ב\"ח וכו'. כתב הריב\"ש על זה וז\"ל כבר ביאר הוא ז\"ל למעלה בסמוך הטעם מפני שהב\"ח הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה כלום וא\"כ זה הוא בעיקר כתובה ותוספת אבל בנדוניא הרי היא כב\"ח וכן ביאר בסמוך וגם שאין זה במשועבדים אגב שהרי יש בהם דין קדימה עכ\"ל. וכבר נתבאר בסמוך דאי אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי גם במטלטלין יש דין קדימה וכמ\"ש הריב\"ש: " + ], + [ + "[שייך להלכה ד, ה]", + "מי שגירש את אשתו וכו' וכן מי שמת והניח אשה וב\"ח וקרקע שאין בה דין קדימה האשה נדחית מפני ב\"ח וכו'. כתב הריב\"ש על זה וז\"ל כבר ביאר הוא ז\"ל למעלה בסמוך הטעם מפני שהב\"ח הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה כלום וא\"כ זה הוא בעיקר כתובה ותוספת אבל בנדוניא הרי היא כב\"ח וכן ביאר בסמוך וגם שאין זה במשועבדים אגב שהרי יש בהם דין קדימה עכ\"ל. וכבר נתבאר בסמוך דאי אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי גם במטלטלין יש דין קדימה וכמ\"ש הריב\"ש: " + ], + [], + [ + "היו כתובים וכו'. אבל מ\"ש לעיל אבבת מי שגירש את אשתו וכו' קאי: " + ], + [], + [], + [], + [ + "הבעל שמכר נכסיו וכו'. וכן אם מכר הבעל וכו' ונפסד המכר. כתב ה\"ה כוונת רבינו במ\"ש ונפסד המכר צריכה תלמוד. נ\"ל שאפשר לומר שלא כתב רבינו כן אלא מפני שהיה רוצה בין אותה שדה [בין שדה אחרת] והא לא שייך אא\"כ נפסד המכר א\"נ לרבותא נקט הכי דכיון שנפסד המכר על ידה ה\"א דמסתמא היה בעלה מתקוטט עמה עד שהוצרכה להודות לו ומפני כך הקנית לשני ונמצא שבאונס הודית ולא כלום הוא קמ\"ל: " + ], + [], + [ + "אבל הגרושה לא תמכור אלא בב\"ד. כתב ה\"ה משנה שם ויש מי שהעמידה בגמ' כר\"ש אבל לרבנן אפילו גרושה מוכרת שלא בב\"ד ופוסק רבינו כמי שהעמידה אפילו כחכמים ואע\"פ שרבינו סובר טענת חן האשה וכו' עד לפיכך לא תמכור אלא בב\"ד. הר\"ן כתב על טעם זה אינו מחוור לי דבשלמא אי לא אמרה רב יהודה גופיה אלא אמורא אחרינא שפיר אבל כיון דחזינן דרב יהודה אפי' בנזקקין לא חייש לחינא משמע דהכא לטעמיה אזיל דלא חייש לחינא כלל וכיון דהתם לא קי\"ל כוותיה מאן פלג לך דלימא דבהא מיהא נקטינן כוותיה וצ\"ע עכ\"ל. ול\"נ לתרץ דשני מחלוקות הם דר' יוחנן דאמר התם משום חינא לא איפליג הכא כלל ואפשר דהכא ס\"ל כרב יהודה הילכך פסקינן כוותיה דנזקקין והכא פלוגתא אחרינא הוא ולא תליא בהדיה כלל וכיון דמתניתין דגרושה לא תמכור לרב יהודה אתיא ככ\"ע פסקינן כוותיה וזה כפי גירסת הרי\"ף דגריס בפלוגתא דהכא עולא ורב יהודה ומ\"ש הר\"ן שמדברי הרי\"ף נראה שלא פסק כר\"י דנזקקין ל\"נ דכיון דלקמן כתב עובדא דאמימר דאמר אדר\"י משום חינא מתנינן לה כוותיה קי\"ל דאל\"כ ה\"ל לפרש: " + ], + [ + "אלמנה שמכרה קרקע בכתובתה בינה לבין עצמה וכו'. בפרק אלמנה ניזונת (דף צ\"ח) איבעיא להו מוכרת שלא בב\"ד צריכה שבועה או לא ואיפשיטא דצריכה שבועה. וכתב הר\"ן שדעת רבינו כהרמב\"ן שפירש דהכי מיבעיא לן אי אמרינן תמכור ואח\"כ תשבע כדי שלא תשהה ותפסיד מזונות בינתים דלאחר מכירה ודאי דתשבע שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים שמפני שמכרה שלא בב\"ד לא הפסידו היתומים תקנת שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים: " + ], + [], + [ + "היתה כתובתה ד' מאות זוז ומכרה לזה במנה וכו'. משנה פרק אלמנה ניזונת ואמרינן בגמרא דאי היכא דאמר לשליח זבין לי כורא ואזל וזבן ליתכא מעביר על דבריו הוי משום דא\"ל לא ניחא לי דלפשו שטרי עילואי מתניתין צריך לאוקומה בשלא היו השדות הללו יחד ואין ראויים לאדם אחד דמעיקרא אדעתא דהכי נעשית שליח ורבינו אע\"פ שפסק בפכ\"א מהלכות שלוחין דמעביר על דבריו הוי כתב כאן משנתנו כצורתה ולא חילק בין שדה לארבע שדות ובין מכרה בשטר אחד למכרה בארבעה שטרות ונ\"ל משום דלא דמיא מתניתא לשליח דאלמנה לאו שליחותא דיתמי קא עבדה דהא נכסי בחזקת אלמנה קיימי כדאמרינן בפרק אלמנה ניזונת ובלאו הכי לא דמיא אלמנה לשליח שהרי אם רצתה למכור לחצי כתובתה או לשליש או לרביע הרשות בידה כדתנן בפרק אלמנה ניזונת מוכרת היא אפילו ארבע וחמש פעמים ועוד שהרי ר\"ת פירש דאפושי שטרי דלעיל לאו משום זילותא דנכסי הוא אלא משום שיצטרך לחזר בכל שטר ושטר אחר חתימת עדים וקנין וכתב הרא\"ש שרב אלפס צריך לחלק כמו שפירש ר\"ת ולפ\"ז גם כן אלמנה שמכרה ליכא למיחש לאפושי שטרי שהאלמנה היא המחתמת השטרות ואין ליתומים עסק בהם וכיון דליכא ליתמי חשש דאפושי שטרי אפילו מכרה שדה אחת לארבעה בני אדם בארבעה שטרות מכרה קיים ובגמרא ה\"מ לשנויי חד מהני שינויי אלא שרצה להשיב לו לפי דבריו: " + ], + [], + [], + [ + "המוכרת כתובתה וכו'. מכירה ומחילה זו שכתב רבינו שהיא קיימת היא בעיקר הכתובה מפני שאין לה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כדי שלא יהיה לו איבה שיאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה שהרי כיון שכל הנשים יש להן עיקר כתובה אין לה למכור ולתת לו מפחד איבה שלא יאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה דאדרבה היא יכולה לומר עיניך נתת בגירושין כשמבקש ליתן או למכור לה כתובתה ולכן מכירתה ומחילתה קיימים ולדעת רבינו ה\"ה לתוספת כמ\"ש בס\"פ י\"ח אבל הנדוניא אינה ככתובה לדעת רבינו אלא כחוב בעלמא ומ\"ש רבינו בפרק כ\"ב הם בנצ\"ב ובנכסי מלוג כמו שמבואר שם בדבריו לא בעיקר כתובה ותוספת: ", + "אבל המוחלת וכו' ואפילו מזונות אין לה עליו. כך נראה מדברי הרי\"ף והרא\"ש וגם הר\"ן כתב שכדברי רבינו נראה עיקר: כתב הרשב\"א מוחלת כתובתה לבעלה מה שעשתה עשוי ומיהו דוקא במוחלת שלא מחמת אונס ידוע אבל אם נאנסה ומחלה ויש עדים על האונס כגון זה שהיה מתקוטט עמה כדי שתמחול לו והוציאה מביתו ונתפייסה ומחלה לו כדי שתשב עמו בשלום אע\"פ שלא מסרה מודעא המחילה בטלה וכל שיש סיפק בידו לעשות ומפחידה הרי זה אונס: ", + "והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהן וכו'. מ\"ש או דברי תימה יש ללמוד כן מדאמרינן בס\"פ החובל (ב\"ק דף צ\"ג) אמתניתין דהאומר סמא את עיני וכו' יש לאו שהוא כהן ויש הן שהוא כלאו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מתה האלמנה יורשי הבעל חייבין בקבורתה. כתב הר\"ן שטעמו של רבינו דיליף לה במכ\"ש בשומרת יבם והראב\"ד השיג עליו והדין עמו עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "והנכסים עצמם שהם נדונייתה נוטלת אותם בלא שבועה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים נדוניתה אע\"פ שהוא נצ\"ב. כך הוא הגירסא הנכונה וזה ע\"פ מ\"ש ברפי\"ו שבין נכסי מלוג בין נצ\"ב נקראים נדוניא. ומ\"ש אע\"פ שהוא נצ\"ב היינו לומר שאע\"פ ששמו אותם בזוזי וקבלם עליו באותו סך שאם פחתו פחתו לו וכו' אינם חשובים כנכסיו לענין זה: " + ], + [ + "[שייך להלכה י, יא]", + "אלמנה שתפסה מטלטלין וכו'. אבל אם תפסה לאחר מותו לכתובתה אינה גובה מהם. היינו לדינא דגמרא שאין כתובה נגבית ממטלטלי אבל לדידן גובה מהם אפילו לא תפסה: " + ], + [ + "[שייך להלכה י, יא]", + "אלמנה שתפסה מטלטלין וכו'. אבל אם תפסה לאחר מותו לכתובתה אינה גובה מהם. היינו לדינא דגמרא שאין כתובה נגבית ממטלטלי אבל לדידן גובה מהם אפילו לא תפסה: " + ], + [], + [ + "אבל אם הניח קרקע יכולה היא וכו'. כתב ה\"ה ומ\"ש שאם מכרו שאינה מוציאה מיד הלקוחות משנה היא בפרק הניזקין עכ\"ל. ואני אומר אינה משנה ולא בפרק הניזקין אלא בפרק מציאת האשה (ס\"ט.) גבי הא דתלה ליה רבי לרב ביני חיטי: " + ], + [], + [ + "[שייך להלכה טו, טז]", + "אלמנה שנפלה לפני יבם וכו'. תבעה יבמה לכנוס וכו' או שהיה היבם במדה\"י הרי זו ניזונת משל יבם. כתב ה\"ה דבר פשוט הוא ומבואר בדברי רבינו שדין חלה והלך למ\"ה וכו'. ויש לתמוה על רבינו שכתב או שהיה במ\"ה ולא כתב או שהלך למ\"ה וכלשון הירושלמי ואפשר לומר דאתא לאשמועינן דהא דאינו חייב במזונותיה אחר העמדה אא\"כ ברח או חלה היינו כשהיה דר עמה במדינה אבל אם היה דר במדינה אחרת והעמידתו שם בדין היא או שלוחה מיד הוא חייב במזונותיה כיון דאינו דר במדינה עמה דינו כברח או חלה: " + ], + [ + "[שייך להלכה טו, טז]", + "אלמנה שנפלה לפני יבם וכו'. תבעה יבמה לכנוס וכו' או שהיה היבם במדה\"י הרי זו ניזונת משל יבם. כתב ה\"ה דבר פשוט הוא ומבואר בדברי רבינו שדין חלה והלך למ\"ה וכו'. ויש לתמוה על רבינו שכתב או שהיה במ\"ה ולא כתב או שהלך למ\"ה וכלשון הירושלמי ואפשר לומר דאתא לאשמועינן דהא דאינו חייב במזונותיה אחר העמדה אא\"כ ברח או חלה היינו כשהיה דר עמה במדינה אבל אם היה דר במדינה אחרת והעמידתו שם בדין היא או שלוחה מיד הוא חייב במזונותיה כיון דאינו דר במדינה עמה דינו כברח או חלה: " + ], + [], + [], + [ + "אלמנה שבאה לבית דין לתבוע מזונות יש מי שהורה וכו' עד וכן ראוי לדון. נתבאר בפרק י\"ב: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אלמנה שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות וכו'. נתבאר בפרק י\"ד ומ\"ש ואומרים לה הביאי כתובתיך או השבעי וטלי מזונותיך קשה דמשמע מהכא שאם תביא כתובתה נוטלת מזונות ואינה צריכה לישבע והרי כתב לעיל בסמוך אלמנה שבאה לב\"ד לתבוע מזונות וכו' ורבותי הורו שאין לה מזונות בבית דין עד שתשבע מפני שהיא באה להפרע מנכסי יתומים ולפי זה אפילו הביאה כתובתה אין לה מזונות עד שתשבע ויש לומר דשבועה דלעיל היינו שלא תפסה משל בעלה כלום ושבועה דהכא היינו שלא מחלה כתובתה לבעלה ולא מכרה ולא משכנה לו וה\"ק אומרים לה הביאי כתובתיך והשבעי שלא תפסת משל בעליך כלום או השבעי עוד שלא מחלת לו כתובה ולא משכנת לו וכן מפורש בא\"ה סימן צ\"ג וק\"ל דא\"כ היאך כתב בסמוך אלמנה שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות שמא מחלה כתובתה וכו' דמשמע שאין צד שתוכל ליטול מזונות אם לא תביא שטר כתובתה ולפי מ\"ש אפילו אין שטר כתובה בידה יכולה ליטול אם תשבע לכך נראה לכתוב וי\"ו במקום או וה\"ג אומרים לה הביאי כתוביתיך והשבעי וכן מצאתי בספר מוגה והיינו לומר שאע\"פ שתביא שטר כתובה דליכא למיחש שמחלה ולא שמכרה מכל מקום צריכה לישבע שלא תפסה משל בעלה כלום: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אלמנה שתבעה וכו' או תשבע שבועת היסת ותטול. כתב ה\"ה נ\"ל טעם לדבריו שהצריכה שבועת היסת וכו' וכ\"כ הר\"ן וז\"ל הרמב\"ם כתב שתשבע היסת ותטול וכתב הרשב\"א שאפשר מהסכמת הגאונים שכל שאינו טוען בגופו של דבר אע\"פ שהוא תפוס בידו כגון משכון אינו נאמן עליו אלא בשבועה כעין שבועת הנוטלין וגם זו אינה מוחזקת בגופן של נכסים שיהא לה חלק בגופן אלא מחמת שיעבוד ולפיכך אינה נוטלת אלא בשבועה ואין זה נכון דא\"כ הל\"ל שתשבע שבועת המשנה כשאר הנשבעין ונוטלין בנקיטת חפץ ולא סגי לה בשבועת היסת אלא ודאי טעמו ז\"ל דכיון דנכסי בחזקת אלמנה קיימי הרי היתומים כבאים להוציא והיא כופרת הכל ולפיכך נשבעת היסת עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [ + "מתנאי הכתובה שיהיו בנים הזכרים יורשים כתובת אמן וכו'. בפרק ט\"ז כתב שאין יורשים כתובת אמן אלא מן הקרקע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נתן כל נכסיו במתנה לאחרים וכו'. כן כתב הרא\"ש בקידושין פרק האומר מהכרח דקדוק סוגיית הגמרא: " + ], + [ + "בת הממאנת וכו'. כתב ה\"ה אחר שהממאנת אין לה עיקר כתובה מאין לו לרבינו שיהיה לבתה מזונות שהם מתנאי כתובה וצ\"ע גם הר\"ן תמה עליו כן. ועוד יש לתמוה עליו לפי פירושו דאלמנה וגרושה מן הנישואין נמי ניזונות משל אביה וא\"כ היכי שייך למימר ממאנת איכא בינייהו דהשתא נשואה גמורה שנתאלמנה או נתגרשה ניזונת מנכסי אביה לדברי הכל ממאנת דעקרתינהו לנישואה מעיקרא מיבעיא ומיהו בהא יש לומר דאלמנות וגירושין דע\"כ באים מש\"ה לד\"ה ניזונות מנכסי אביה אבל ממאנת דמדעתה הוא סבר רבי דאינה ניזונת מנכסי אביה ופליגי רבנן עליה: " + ], + [ + "המארס בת הניזונת מן האחים וכו'. כתב ה\"ה ופסקו הגאונים שיש לה. הטעם משום דפסקו כלישנא בתרא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נשאת הבת אחר שגדלה וכו' ולא תבעה פרנסתה וכו'. כתב הר\"ן יש לתמוה על הרמב\"ם שלא חילק בין מתזנא ללא מתזנא עכ\"ל. ולי נראה שרבינו סמך על מ\"ש גבי בגרה שאם האחים זנים אותה בבגר אף ע\"פ שלא מיחתה לא איבדה פרנסתה כל זמן שזנין אותה וממילא משמע דה\"ה לנשאת קודם שבגרה שאם זנין אותה אחר נישואיה לא איבדה: " + ] + ], + [ + [ + "אינו כופה אלא לטוות הצמר וכו'. יש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין כיתנא רומיתא לשאר כיתנא כדמפליג בגמרא ואפשר שטעמו משום דכיון דאין כיתנא רומיתא ידוע לנו כל כיתנא מספקינן ליה בכיתנא רומיתא להקל על האשה: " + ], + [ + "דחקה עצמה וכו'. כתב ה\"ה בפרק אע\"פ נחלקו ר\"ע ות\"ק בהעדפה וכו' ואפשר שהם סוברים דאתיין אליבא דר\"ע ואין הלכה כמותו. כלומר דאע\"פ שהם פוסקים כרבינו האיי במאי דאמר הלכה כרבנן לא סברי כוותיה במאי דאמר דהני בעיי אליבא דרבנן שייכי. ויש לתמוה על ה\"ה והר\"ן שכתבו שהרי\"ף פסק כת\"ק דלנסחי דהרי\"ף דידן כתב שתי סברות ולא הכריע לפיכך נ\"ל שמ\"ש הרא\"ש ואנן ס\"ל כרבנן מדברי הרי\"ף הוא וכך היתה נוסחת ה\"ה והר\"ן כהרי\"ף: " + ], + [], + [], + [], + [ + "הכניסה לו שתי שפחות וכו'. אע\"ג דבמתני' קתני הכניסה לו שלש שפחות אינה מצעת את המטה ואינה עושה בצמר השמיטו רבינו משום דכיון דאיפסיקא הילכתא בגמרא כר\"א דאמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר אזדא ליה הא דתנן בהכניסה לו שלש שפחות אינה עושה בצמר וכן אזדא ליה הא דקתני אינה מצעת לו את המטה מהא דא\"ר הונא אע\"פ שאמרו יושבת בקתדרא מצעת לו את המטה ולא מסתבר ליה לפלוגי בין הצעת המטה דרב הונא להצעת המטה דמתניתין: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות וכו' כופין אותה ועושה אפילו בשוט. כתב הטור על זה יראה שפוסק דמורדת ממלאכה הויא מורדת וא\"כ קשה לדבריו למה לא יפחתו מכתובתה כדין מורדת מתשמיש עכ\"ל. ואני אומר דהא ודאי פשיטא דלא ס\"ל לרבינו דמורדת ממלאכה הויא מורדת שהרי פסק בפרק י\"ב שאם אמרה האשה איני נזונית ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה ואם כן מ\"ש בפרק זה שכופין אותה ועושה כשאינה אומרת איני ניזונת אלא היא רוצה לזון ולא לעשות וכן כתב הר\"ן בפרק אע\"פ. ועי\"ל דאפי' באומרת איני ניזונת ואיני עושה איירי דעד כאן לא אמרינן דיכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה אלא לפטור עצמה מטוויית צמר בלבד אבל כל שאר מלאכות צריכה לעשות אפילו אומרת איני ניזונת וכמ\"ש ה\"ה פרק י\"ב בשם המפרשים ובשם הרשב\"א והר\"ן פרק אע\"פ ואע\"פ שהתוספות והרא\"ש שם דחו סברא זו י\"ל דהרמב\"ם סובר כדברי שאר המפרשים והכי דייק לישנא דרבינו שכתב כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת דמדנקט לישנא דכל איכא למימר דאתא לאשמועינן שכל הנשים חייבות לעשות מלאכה לבעליהן דאפי' באומרת איני ניזונת ואיני עושה אינה נפטרת אלא מטויית צמר אבל בשאר חייבת היא: " + ], + [ + "פסקו לה מזונות הראויים לה וכו' ואין הבעל יכול לעכב וכו'. ה\"ה והר\"ן והטור תמהו על דברי רבינו דהא תניא בהדיא לא תאכל דברים הרעים לחלב וה\"ה תירץ דההיא בשאינה מצטערת עליהם אבל במצטערת עליהן ודאי צערה קודם שחייה קודמים עכ\"ל. ואין לשון זה מכוון דלא שייך לומר חייה קודמים אלא בדברים הצריכים לקיום גופה אבל מאכלות רעים אינם חייה. וע\"ק על דבריו דא\"כ ה\"ל לכתוב לשון הברייתא ולחלק בה להשמיט לשון הברייתא ולכתוב בהנך. ולכן נ\"ל דמשום דברייתא הכי איתא פסקו קימעא אוכלת הרבה ולא תאכל דברים הרעים לחלב מפרש רבינו דה\"ק אם פסקו לה מזונות הראויים לה והיא רוצה לאכול יותר אוכלת ואין אבי הבן יכול לעכב עליה אע\"פ שהמאכל המרובה מזיק לולד וטעמא הוי ודאי משום דצערא דגופה עדיף א\"כ סיפא דברייתא דקתני ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב א\"א לומר דאינה רשאה לאכול דברים הרעים לחלב קאמר דהא קתני רישא דרשאה לאכול הרבה יותר מכדי צרכה ואין לך דבר שמזיק יותר מאכילה גסה הילכך על כרחך לומר דה\"ק אוכלת הרבה אם תרצה ואינו יכול לעכב עליה וכן אינו יכול לעכב עליה שלא תאכל דברים הרעים לחלב: (עיין בבית יוסף דנתן עוד טעם אחר): \n  " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק וכו' בד\"א שלא הניקה אותו עד שהכירה וכו'. כתב ה\"ה שפסק כשמואל. ויש לתמוה למה לא פסק כר\"י וכ\"ש שפסק רב שימי הלכה כמותו. ונראה שטעמו משום דבתר הכי מייתי גמרא הא דתני רמי בר יחזקאל משמיה משמע דלמיקבע הלכה כוותיה אתא ועוד דמסתבר טעמיה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "וכן הנושא את הקטנה וכו'. בפרק א' מהלכות נחלות כתב רבינו בעל שנשא קטנה שאינה צריכה מיאון אינו יורשה שאין כאן שום אישות: ", + "והחרש שנשא וכו'. כתב ה\"ה ג\"ז לא מצאתי מבואר עכ\"ל והנה הוא מבואר בירושלמי דכתובות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "האשה שכתבה כל נכסיה לאחר וכו'. בגמ' פריך ואי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל אמר אביי עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל. וכתב הר\"ן פירש\"י לשמואל דאמר לא קני בכותבת לו כל נכסיה וכו' אבל מדברי הרמב\"ם בפרק כ\"ב מה\"א נראה דלאו לשמואל פרכינן דבמברחת קנה לוקח אם תמות היא בחייו שמתוך אומדן שלה הרי היא כאילו פירשה שאם הבעל ימות בחייה לא תהא מתנה כלום ואם היא תמות בחיי בעלה שזכה בה מקבל מתנה אלא שלא רצתה לפרש כן כי היכי דלא תיהוי לה איבה וכי פרכינן ואי לא קנינהו לוקח ליקנינהו בעל אמהיום ולכשארצה פרכינן דכיון שמתה ולא אמרה אין נמצא שלא קנה לוקח מעולם וא\"ה ליקנינהו בעל ועל דרך זה הדבר ברור במברחת שאם מתה אין הבעל יורשה שהרי מקבל מתנה זוכה בנכסים אבל בכותבת לו מהיום ולכשארצה כיון שלא זכה לוקח מעולם נהי דהוו כנכסים שאינם ידועים שהוא סבור שתאמר אין תינח לענין אכילת פירות אבל לענין ירושתה למה לא יירש אותה [וכדאמרינן בנכסים שאינן ידועים שאין הבעל אוכל פירות ואעפ\"כ נראין הדברים שהבעל יורש אותם כמ\"ש במשנתנו.] והרמב\"ם כתב שאע\"פ שלא קנה מקבל עד שתרצה אין הבעל אוכל פירות אותה מתנה ואם מתה אינו יורשה ואפשר שהביאו לומר כן דכיון דאמרינן הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחר ובתר הכי אמרינן רצה משחק בה עד שתכתוב לו מהיום ולכשארצה משמע דכי היכי דבשטר פסים נעקרה ירושתה ה\"נ בכותבת מהיום ולכשארצה אבל הדבר תימה למה. ואפשר דנהי דבנכסים שאינם ידועים הבעל יורש אותם התם הוא שלא גלתה כלל להקנותם לאחר אבל זו הרי היא כמזכה יורשיה ע\"י מקבל מתנה זו שהרי כל עצמה אינה כותבת כן אלא בשבילן וכיון דירושת הבעל דרבנן לדעת הרמב\"ם כמ\"ש בפרק י\"ב מה\"א בהכי סגי לעקור ירושתה מבעל. זה נ\"ל לדעתו ז\"ל עכ\"ל: " + ], + [ + "מתה כשהיא וכו'. כתב הר\"ן בפרק האשה שנפלו בשם הרמב\"ן שרבינו מפרש דהויה דאביי ורבא לפרוקי דב\"ש איתמר ורבא ה\"ק אי נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ\"ע ידו עדיפא מידה דודאי ס\"ל בכל מקום דאיהו מוחזק טפי מינה הילכך לב\"ש דמספקא להו זיקה אי נישואין עושה נכסים בחזקת יורשי הבעל הן ומיהו לב\"ה פשיטא להו דאפי' אירוסין ודאי אינה עושה הילכך ל\"ש נפלו כשהיא שומרת יבם ול\"ש כשהיא תחתיו דבעל לעולם נכסים בחזקת יורשי האב ולפיכך כתב דמשפחת בית אביה יורשים נכסי מלוג בסתם דמשמע אפילו נפלו תחתיו דבעל והוא ז\"ל מפרש נכסים בחזקתן נכסי צ\"ב כפירוש רש\"י ומאי בחזקתן יחלוקו עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "הניח פירות תלושין וכו' ואין כח בתקנה זו למונעו מנכסי אחיו וכו'. כתב *הריב\"ש שעכשיו שנוהגים לכתוב בכתובות מטלטלי אגב מקרקעי דמטלטלי משתעבדי מן דינא ולא מן התקנה ימכרו כל מטלטלי בעלה וילקח בהם קרקע והיבם אוכל פירות ואם מכר היבם אפילו המטלטלין או חלק עם אחיו לא עשה כלום ואפילו אם הוא תפוס מטלטלין יוציאו כל הנכסים מידו וילקח בהם קרקע ואפילו אם היה חייב לאחיו חוב צריך להוציאו מידו וילקח בו קרקע: *[לשון הריב\"ש תמצא בב\"י סי' קסח] \n  " + ], + [], + [ + "האשה שמכרה או נתנה אחר שנשאת בנצ\"ב וכו' לא עשתה כלום. כתב הריב\"ש שאין בכלל זה אם נתקבלה נדונייתה ומחלה השיעבוד דהא ודאי פשיטא דמועיל: " + ], + [], + [], + [ + "כיצד האשה שמכרה וכו' או נתנה לבעלה מנצ\"ב וכו'. כתב ה\"ה יש דברים בהשגות שנראה מהם שאם מחלה כתובתה לבעלה וכו'. ואין כן דעת רבינו והרמב\"ן והרשב\"א ואין מחילתה לבעלה מועלת אלא בעיקר הכתובה והתוספת וכו'. ואני אומר שמדקדוק דברי רבינו נראה דהא דלא מהני מחילתה או מכירתה לבעלה בנצ\"ב דוקא בשטענה נחת רוח עשיתי לבעלי אבל כל זמן שלא טענה כן מחילתה ומכירתה לבעלה קיימים שהרי כתב חוזרת בכל עת שתרצה שלא נתנה ולא מכרה אלא מפני שלום ביתה משמע בהדיא דלא מהניא האי טענה אלא לענין שתחזור בכל עת שתרצה אבל כל זמן שלא חזרה מחילתה ומכירתה קיימים. ובמ\"ש ה\"ה שדעת רבינו שאם מחלה נצ\"ב לבעלה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי יש לדון דרבינו לא איירי אלא במוכרת או נותנת ולא במוחלת ואיכא לאפלוגי בינייהו כעין מאי דמפליג הרא\"ש בתשובה דמוכרת או נותנת לבעלה אינה אלא במסלקת שיעבודה מאותם קרקעות ובהא שייך איבה לומר עיניך נתת בגירושין ומיתה [אבל במוחלת לא מצי בעל לומר עיניך נתת בגירושין ומיתה] דאדרבה כל זמן שכתובתה מרובה לא תהא קלה בעיניו לגרשה ואדרבה היא תאמר לו עיניך נתת בגירושין כדי שאהא קלה בעיניך: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "נפלו לה עבדים זקנים וכו'. הטור כתב איני יודע למה פסק חד כחכמים וחד כרשב\"ג ע\"כ. וגירסתו הטעתו שהיה גורס בשניהם רשב\"ג והאמת שהיה גורס רבינו גבי זיתים ר' יהודה במקום רשב\"ג וכמ\"ש ה\"ה והר\"ן: " + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן המוכרת כתובתה בטובת הנאה וכו'. בפרק החובל (ב\"ק דף פ\"ט): " + ], + [ + "ולד בהמת מלוג שנגנב וכו'. פרק האשה שנפלו (כתובות דף ע\"ט): " + ], + [], + [ + "הרי שנמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה וכו'. כתוב בספר התרומות שהבבא הראשונה היא מדתניא בפרק חזקת (ב\"ב דף נ\"ב:) וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית וכו' עד עליה להביא ראיה ומינה שאם לא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית שהיא נאמנת לומר מבי נשא או מתנה היו וגדולה מזו אמרו אימור מעיסתה קמצה ותניא בתוספתא דבתרא פרק ט' האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית בשל בעלה והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה הרי הן של בעלה ואם אמרה ממון ירשתי מבית אבי אבא יעשה מפורש כפירושו כלומר יעשה מפורש כפירושו של דבר שהיא אומרת ולא בסתום שתהא מבררת שדבריה אמיתיים ומינה שאם לא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית תהיה נאמנת אע\"פ שאין ידוע לנו מהיכן היו לה והוכיח כן גם מהירושלמי שכתב ה\"ה וכתב ג\"כ שהיא טוענת שמא ולפיכך אין משביעין אותה אלא מחרים סתם מתקנת הגאונים. ושתי פסקות אחרונות סמכו ענין לו (דף נ\"א:) אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים וכו' וכולן שאמרו בשעת מיתתן וכו' ואם לאו יעשה פירוש לפירושן ופירש הר\"י ן' מיגש ואי לא חיישינן שמא להבריח אותו מבעלה כדי שלא יירש אותו ממנה הוא שאמרה כך. למדנו מפירושו שאינה יכולה לטעון שום טענה להוציא מה שבידה מירושת הבעל וכשהיא טוענת במתנה נתנם לי הרי הוא יורש אותה אבל אם נאמין אותה במה שטוענת שנתנו לה במתנה ע\"מ שאין לך רשות בהן אלא אעשה בהם מה שארצה לא קנה יתהון בעל לא לפירות ולא לירושה וטעמא דמילתא דלא מהימנא להוציא מה שבידה מירושת הבעל לפי שאינה נאמנת אלא למה שיכולה לעשות בחייה אבל לענין דברים שבאים לאחר מיתה אינה נאמנת משום דבההיא שעתא ליתא בעולם וחוזרים הם לאנשים אחרים. ומ\"ש הרב בפיסקא מציעתא והרי הם בחזקת הבעל שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה לדבריה אף לענין פירות קאמר וכ\"ש לענין ירושה. וכתב עוד מיהו אי הוו מטלטלין ידועים לבעל בכה\"ג לא היה אומר הרב והן כעין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר אלא מטלטלין דומיא דמעות קאמר עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הורו הגאונים שנצ\"ב אע\"פ שפחיתתן על הבעל וכו'. ומ\"ש מנהג פשוט הוא זה זה היה בדורו ובגלילותיו ולא שפשט בכל העולם כמו שראינו בעינינו וכבר כתב הוא ז\"ל בפרק שאחר זה שיש מנהגות רבות בנדוניא חלוקים זה מזה וכל הכונס סתם כונס כמנהג המדינה וכו' עד והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה הרי ביאר שאם אין המנהג פשוט בכל המדינה אין הולכים אחריו כנגד דין הגמ': והוי יודע שהמנהג הזה שכתב רבינו בשם הגאונים לא נאמר אלא במקום שנוהגים לכתוב בכתובה הכניסה לו כלי פלוני בכך וכך וכלי פלוני בכך וכך כמו שנוהגים עוד היום בני רומניא והמערב אבל כגון אנו שאין כותבין בכתובה שום כלי בפרטות אלא כוללים הכל וכותבין הכניסה לו בבגדים ותכשיטין כך וכך פרחים אין מקום לאותו מנהג כלל וזה דבר ברור: ", + "יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו וכו'. כתב הרא\"ש נראה כפר\"ש דמיירי בשהכניס צרתה לביתה והיא משמשת לכל בני הבית כבתחילה אלא שייחד אותה לצרה להיות תדירה לשימושה ולא נתמעט רווח ביתא שכן דרך [השפחות] לשמש לארחי ופרחי ולכל הנכנסים לבית עכ\"ל. והטור כתב הכניסה לו שתי שפחות יכול לייחד אחת מהן לאשה אחרת שיש לו שתשמשנה לדעת הרמב\"ם אפילו בבית אחר שכתב יש לבעל לכוף וכו' אבל לפירש\"י אינו יכול להוציאה מן הבית ליחדה שתשמש לאשתו אחרת עכ\"ל. דקדק הטור מדכתב רבינו בבית אשה אחרת משמע דאפילו היא בבית אחר רשאי וכבר היה אפשר לדחות דבייחד לה בית בתוך ביתו מיירי אלא דמדכתב בסיפא דאינו יכול להוליכה לעיר אחרת משמע הא באותה העיר אפילו בבית אחר מותר. ואפשר שטעמו מפני שהוא ז\"ל מפרש מה שאמרו והא קא רווח ביתא היינו לומר דכשהשפחה או העבד משמשים אותו בבית אשה אחרת איכא רווח ביתא של בעלת העבדים שאינה צריכה לשמשו אז ומה לה אם ישמשוהו בביתה או בבית האחרת כיון שלא נוסף לה שימוש בשביל כך וזהו שדייק רבינו לכתוב שישמשו אותו בבית אשה אחרת דמשמע דדוקא במשמשים אותו מיירי אבל אם אינם משמשים אלא לאשה האחרת לא ובעיר אחרת אפילו משמשים אותו לא משום דכשהם בעיר אחת [אע\"פ שמשמשים אותו בבית אחר] אחר שיגמרו שימושו בבית האחר אפשר לבא אצלה לשמשה לסייע לשפחות האחרות משא\"כ כשהם בעיר אחרת א\"נ דכשהוא בעיר אחרת ליכא רווח ביתא שאין שימושו מוטל עליה. וה\"ה כתב שדעת רבינו כפירש\"י ולא שת לבו לדקדק בזה ומ\"ש הוא הנכון: " + ] + ], + [ + [ + "ואם כתב לה אחר הנישואין צריך לקנות מידו. מדקדוק דברי רבינו נ\"ל דלא לענין שיועיל הקנין אחר שנשאת לענין הפירות אע\"פ שלא כתב לה אלא דין ודברים אין לי בנכסייך קאמר וכדמשמע מדברי ה\"ה דא\"כ אין בין ארוסה לנשואה כלום אלא לענין שיהיה מכרה ונתינתה קיים ע\"י שיאמר לה דין ודברים אין לי בנכסייך דאע\"ג דבכותב לה ועודה ארוסה א\"צ לקנות מידו לשיהיה מכרה ומתנתה קיים ואם קנו מידו* אינו מועיל אפילו למכרה ומתנתה ואם קנו מידו [אחר הנישואין] מועיל למכרה ומתנתה אבל לא לפירות זה נ\"ל ברור בדברי רבינו וכן ביארה הטור: *(בב\"י סי' צב מועיל אף לפירות אם לא כתב לה אלא עד אחר שנשאה) " + ], + [], + [ + "התנה עמה שלא יאכל וכו' ולוקחים בהם קרקע וכו'. בגמרא אהא דאמרינן (דף פ\"ג) ולטעמיך הא דתנן ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כו' כיון דאכלינהו לפירי פירי פירות מהיכא אלא בדשיירה ה\"נ בדשייר כתב הרא\"ש מדקאמר בשיירה משמע שהדבר תלוי בה אם תרצה תשייר אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהם קרקע והרמב\"ם ז\"ל כתב ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ונראה שסמך [לו] על התוספתא דתניא ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כיצד מוכר פירות וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וכן מצאתי בירושלמי [ר' זעירא וכו' ונראה] דירושלמי פליג אגמרא דידן וכו' דלפום גמרא דילן לא אמרינן מוכר פירות ולוקח בהם קרקע אא\"כ שיירה ולקחה בהם קרקע עכ\"ל. והר\"ן כתב כלשון הזה מדאמר בשיירה משמע דכי אמרינן לעולם הוא אוכל פירי פירות דוקא בדשיירה ממילא אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהם קרקע אלא שהרמב\"ם כתב בפרק כ\"ג מה\"א ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וסמך לו על התוספתא דתניא במכילתין עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הבעל שהוציא הוצאות על נכסי מלוג וכו'. כתוב בדפוס * קוסטנטינא במגיד משנה חסר מכאן לתשלום הלכות אלו והתחלת הלכות גירושין עד פרק ג' ולא נמצא בשום העתק עכ\"ל. ובתשובת הריב\"ש ג\"כ כתוב שלא נמצא אצלם מגיד משנה משלשה פרקים של התחלת הלכות גירושין מתחלת זה הפרק עד דיבור המתחיל אבד במקום שהשיירות מצויות שבפרק שלישי ואינו מפרישת הרב המגיד אלא דברי ** תלמיד עכ\"ל: *(גם בדפוס ויניציא שנת רפ\"ד כתוב כן) **(ואני אומר שמכאן לתשלום הלכות אלו ודאי פירוש המ\"מ הוא שנמצא אח\"כ בשום העתק ראיה לדבר שבפרק כ\"ה דין י\"א המתחיל האיש שנולדו בו מומין כתוב בפירוש ה\"ה וז\"ל בלא כתובה כנזכר פרק י\"ד וכבר כתבתי שם שאין דינו בכפיית הבעל נכון ע\"כ אולם מהתחלת הלכות גירושין עד אבד במקום שהשיירות מצויות צדקו דברי הריב\"ש כי הם דברי איזה תלמיד ושינוי לשונו מוכיח עליו): \n  " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין וכו'. משמע דאתי במכ\"ש דכמה אתה נותן לבנך דא\"ר גידל וכמ\"ש ה\"ה ועוד יש להביא ראיה מדאיתא בר\"פ הנושא איתמר האומר [לחבירו] חייב אני לך מנה [בשטר] ר\"י אמר חייב ור\"ל אמר פטור ואותבינן לר\"ל מדתנן הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים מאי לאו כה\"ג לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל ופירש\"י בשטרי פסיקתא החתן והכלה פוסקים תנאים שביניהם בפני עדים והעדים חותמים עדות גמורה וא\"ת א\"כ מאי למימרא איצטריך כגון דליכא קנין אלא דברים ואשמועינן כדרב גידל דלא בעי קנין ע\"כ. והרי נושא אשה ופסקה שיזון את בתה האיש והאשה הם שפוסקים ע\"י עצמם וקתני שפסיקתם קיימת וכדרב גידל אלמא דרב גידל אף באיש ואשה שפוסקים ע\"י עצמם היא ואע\"ג דהאי אוקימתא לר\"ל איתמרא לא משמע דניפלוג עליה בהא לענין דינא. וכתב הריב\"ש צריך שיתנו כן בשעת קידושין כלשון רב גידל עמדו וקדשו ואפשר דה\"ה בשעת נישואין אע\"פ שכבר קדשו דבההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא איקרובי דעתא ורב גידל נקט וקידשו לרבותא דבקידושין לחוד מהני אע\"פ שלא נזכר התנאי בשעת נישואין וכן נראה מלשון הרמב\"ם פרק י\"א מהלכות מכירה שלא הזכיר שם אלא שעת נישואין: " + ], + [ + "\n ומ\"ש רבינו שפסק לבתו בין קטנה בין גדולה. שם (דף ק\"ב:) האלהים אמר רב אפי' בוגרת. ומ\"ש ובנישואין ראשונים ירושלמי כתבו הרי\"ף שם ומשמע דכשפסקו האיש ואשה על עצמם אפילו בנישואין שניים לא בעי קנין וכתב הריב\"ש שכן נראה מדברי רבינו: ודע שאע\"פ שרבינו לישנא דרב גידל נקט ונאמרו בו פירושים יש לומר שסובר כפירוש רשב\"ם דדוקא עמדו וקידשו לאלתר מתוך הדברים אבל שלא בשעת קידושין אינו מתחייב עד שיקנו מידו או שיכתוב שטר וכ\"כ הטור שהוא דעת רבינו ויש ללמוד כן ממ\"ש גבי פוסק לזון את בת אשתו והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו וכו' וכתב עוד בסוף הפרק ואם פסקו בשעת הקידושין ולא היה שם קנין וכו' אלמא דלא אמר רב גידל אלא במתנה בשעת הקידושין וה\"ה לשעת הנישואין כמ\"ש הריב\"ש הא לאו הכי לא:" + ], + [], + [], + [ + "הנושא אשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה כך וכך שנים וכו' והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין וכו'. איכא למידק דהא בגמרא לא אוקימנא האי מתניתין בשטרי פסיקתא וכדרב גידל אלא לר\"ל אבל לר\"י לא צריך לאוקומי בהכי ומאחר דקי\"ל כר' יוחנן למה כתב רבינו אוקימתא דאוקימנא לבר פלוגתיה וי\"ל שרבינו סובר כרבותיו שהורו שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאזון אותך חמש שנים והיינו טעמא דמהני גבי מזונות בת אשתו לפי שנפסקו בשעת הקידושין שאז הם דברים הנקנים באמירה וכמ\"ש הוא ז\"ל בפרק י\"א מהלכות מכירה וכיון שכן אפילו לר\"י אית לן לאוקומי מתניתין בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וה\"מ למימר ר\"ל וליטעמיך דבר שאינו קצוב הוא אלא מאי אית לך למימר בשטרי פסיקתא לדידי נמי אלא דלא חש כדאשכחן בכמה דוכתי. וכ\"כ רבינו בפרק הנזכר וז\"ל חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים אע\"פ שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי. ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהא זן את בתה חייב [לזונה] מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה עכ\"ל. והראב\"ד כתב על הוראת רבותיו שלא ידע מאין הורו כן דהא בגמ' משמע איפכא וה\"ה דחה ראייתו ומ\"מ כתב שאינו יודע מקום להוראה זו ושדעת הרמב\"ן והרשב\"א בתשובותיהם כדעת הראב\"ד ואני כתבתי שם טעם להוראה זו. ומ\"מ קשה בדברי רבינו שכאן כתב והוא שיתנו על דבר זה בשעת קידושין אבל שלא בשעת קידושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר וכיוצא בו דמשמע בהדיא דכל שקנו מידו אפילו שלא בשעת קידושין חייב ובפרק י\"א מהלכות מכירה כתב שהמחייב את עצמו לזון את חבירו כך וכך שנים אע\"פ שקנו מידו אינו משתעבד וכו' אם לא שפסק בשעת נישואין. וי\"ל דכשהוא בשעת קידושין באמירה בעלמא סגי וכדרב גידל וכשהוא שלא בשעת קידושין כלומר שכבר עברו הקידושין אבל לא נשאו עדיין מתוך שהות על עסקי הנישואין מהני התנאי דכיון שעדיין לא נשאו שייך קצת לומר מיגו דמחתני אהדדי גמרי ומקנו ומתוך שכבר קידש לא דמי לענין נישואין ולכך צריך קנין או כתיבה וזהו שכתב בהלכות מכירה ומפני מה הפוסק דבר עם אשתו וכו' כלומר פוסק לזון את בת אשתו אפילו בקנין מפני מה הוא חייב לזונה מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה כלומר אע\"פ שאינם נקנים באמירה אבל הם דומים להם מתוך שעדיין לא נשאה. ועי\"ל דשלש חילוקים בדבר לחבירו אפילו בקנין לא מהני אבל לבת אשתו אם קיבל עליו [לזונה] בשעת קידושין או נישואין סגי באמירה בעלמא ושלא בשעת קידושין או נישואין בקנין מהני. ועי\"ל [דכי אמרינן] שדברים הללו נקנים באמירה היינו דוקא בשעמדו וקידשו מתוך הדברים אבל בשלא עמדו וקידשו מתוך הדברים מתוך שעסוקים בענין נישואין ועדיין לא נשאה מהני קנין: " + ], + [ + "מתו אלו שפסקו לזון אותה אם קנו מידם וכו'. הכי אוקמוה בגמרא כמו שכתב ה\"ה. ומ\"ש או שחייב עצמו בשטר כלומר אם צוה לכתוב שטר הרי הוא כשאר שטר חוב שגובה מנכסים משועבדים: " + ] + ], + [ + [], + [ + "אבל הנושא אשה ולא הכיר בה וכו' אבל תוספת יש לה. שם מימרא דשמואל וברייתא (כתובות דף ק\"א) נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה כגון ממאנת וחברותיה מנה ומאתים אין להן תוספת יש להן. ומפרש רבינו דחברותיה היינו שנייה ואילונית השנויות במשנה בהדי ממאנת וכ\"כ הרי\"ף. ותמה הראב\"ד עליהם ופירש הוא דדוקא אשנייה קאי ומשום דאיכא שניות טובא קרי להו חברותיה דאילו אילונית שלא הכיר בה כיון שהיה מקח טעות אפילו תוספת אין לה וכתב הר\"ן דלפי זה י\"ל דבשנייה נמי דוקא בהכיר בה ואין זה נכון ועוד דבירושלמי מפורש כדברי הרי\"ף עכ\"ל. ומ\"ש רבינו ואין לה מזונות ואפילו לאחר מותו כלומר דליכא למיחש דילמא תעכב גביה דהא מת הוא אפילו הכי אין לה מזונות ולמד כן מדאמרינן בפרק יש מותרות דאלמנה לכ\"ג אין לה מזונות מחיים ויש לה לאחר מיתה ותניא התם אלמנה יש לה מזונות שנייה אין לה מזונות אלמא דהיכא דאית לה לאלמנה דהיינו לאחר מיתה לית לה לשנייה: ", + "וכשכופין אותו וכו' אין מוציאין מן הבעל פירות שאכל. זהו פירוש למה שאמרו במשנה (כתובות דף ק':) ולא פירות וכך אמרו בירושלמי וטעמא משום קנסא ורש\"י פירש בע\"א: " + ], + [ + "ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת וכו'. גם רש\"י נתן טעם זה. ומ\"ש כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו היינו לומר דדוקא אם הוא מוציאה יש לה תוספת אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דאדעתא למיפק לא אקני ליה: " + ], + [ + "ולמה לא חילקו בשנייה וכו' מפני שהיא מדברי סופרים עשו בה חיזוק. לפי זה חלוצה כיון שהיא מד\"ס אין לה כתובה והא דתנן בפרק אלמנה ניזונת (דף ק':) אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה וכו' יש להן כתובה אשגרת לישן הוא שכן דרך בכל מקום לשנות חלוצה בהדי גרושה ולא משום דדינם שוה לענין זה א\"נ דאתיא כההוא לישנא (יבמות דף פ\"ה:) דקאמר זו היא מרגילתו ולא קי\"ל כוותיה משום דכיון דספיקא דלישני הוא מספיקא לא מפקינן ממונא: ", + "אבל אם נשא אחד מחייבי לאוין וכו' או אחד מחייבי עשה בין הכיר בה בין לא הכיר בה. טעמו בחייבי עשה מדתנן בפרק אלמנה ניזונת (דף ק') הממאנת והשנייה והאילונית אין להן כתובה וכו' אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר יש להן כתובה ואמרו בגמרא (דף ק\"א:) כי קתני לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי כלומר לאחר שחילק באילונית ופירש הכיר בה יש לה כתובה שנאה לאלמנה אצלה וקאמר אף לאלמנה שהכיר בה נמי ונשאה לשם אלמנה יש לה כתובה [וכן פירש רש\"י] וסובר רבינו שמאחר שלא שנו שם חייבי עשה באותה משנה בין הכיר ללא הכיר כחייבי לאוין ואיסורי דרבנן ש\"מ דחייבי עשה בין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה ואינם דומים לחייבי לאוין מפני שאיסורן קל ולא לד\"ס שצריך חיזוק וכן יש ללמוד מדאמר רב הונא דאלמנה לכ\"ג בין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה ואידחי משום דכי קתני אלמנה לכ\"ג אפלוגתא דאילונית קאי אבל חייבי עשה דליכא למידחי הכי ויש טעם בדבר אית לן למימר דבין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה: " + ], + [], + [], + [ + "והיאך דין נשים אלו בנדוניא שלהם וכו'. מ\"ש ה\"ה בתירוץ הקושיא שהקשה נתבאר יפה בדברי הר\"ן שכתב וז\"ל ולפי זה צ\"ל דהא דאמרינן דרב נחמן פליגא לאו דפליגא אעיקר מימרא דרב כהנא משמיה דשמואל אלא לומר דפליגא אמימרא דרב שימי בר אשי דאמר שמע מינה מדרב כהנא דס\"ל דרב כהנא לא השוה שנייה לשאר נשים וכו' * (דאמר דאין לה בלאות דנכסי מלוג וטעמא משום דקנסו לדידה בדידיה הא אשה כשירה גובה אותה ממנו ואע\"ג דליתנהו אלמא ס\"ל עיילא ליה גלימא קרנא הוי) אבל אנן ס\"ל דרב כהנא ור\"נ לא פליגי לפי שרב כהנא משוה שנייה לשאר נשים אלא דאי לאו משום קנסא היה ראוי שישלם הבעל כל מה שבלה בתשמישו מנכסי מלוג שלה *לפי שכיון שאין לה כתובה לא היה ראוי שיגיע לבעל שום דבר מהדברים הראויים לבעל ואין לו עסק בנכסי מלוג וראיה לפירוש זה מדפרכינן אממאנת אי דליתנהו אידי ואידי לית לה. ואי ס\"ל דנכסי מלוג קרנא הוי א\"כ שלא ברשות הוציאה ואמאי לא יחזירם אלא ודאי דסמכינן אר\"נ דאמר פירא הוי ואם כן כשהוציאם ברשות הוציאם אלמא ס\"ל לגמרא דרב כהנא ורב נחמן לא פליגי: *[מכאן ועד קרנא הוי לא נמצא בדברי הר\"ן]: *[עיין בלשון הר\"ן שהוא סיגנון אחר ולפי שהשינוי רב לא שלחתי יד לתקנו]: \n  " + ], + [ + "היתה אילונית או מחייבי לאוין ולא הכיר בה וכו'. דין האילונית נלמד ממה שאמרו שם בגמרא (כתובות דף ק\"א) גבי אילונית אי דליתנהו איפכא מיבעי ליה נכסי מלוג דברשותה קיימי אית לה נצ\"ב דלאו ברשותה קיימי לית לה והתם ארישא דמתניתין קיימי ורישא דמתניתין בלא הכיר בה מיירי דהא קתני סיפא ואם מתחלה נשאת לשם אילונית וסובר רבינו שמאחר שבמשנה נשנו חייבי לאוין עם אילונית כמו שאמר בגמרא שכתבתי לעיל דכי קתני לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי דינם שוה בכל וכיון דבאילונית אם לא הכיר אמרינן אי דליתנהו איפכא מיבעי ליה ה\"ה בחייבי לאוין שלא הכיר בהם וכ\"כ הרי\"ף: " + ], + [ + "והממאנת אין לה בלאות כלל וכו'. גם זה נלמד ממ\"ש בסמוך שאמרו בגמרא אממאנת אי דאיתנהו אידי ואידי שקלא ואי דליתנהו אידי ואידי לא שקלא ולפי הטעם שכתבתי למעלה נראה דדוקא בשבלו מחמת תשמיש אבל אם מכרם חייב לשלם: " + ], + [ + "מי שזינתה תחת בעלה וכו'. אע\"פ שכבר נתבאר למעלה חזר רבינו לשנותו לסמוך לו ענין עוברת על דת וחברותיה: ", + "ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת משה וכו'. ברייתא פרק אלמנה ניזונת נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת [משה] וחברותיה אין להן תוספת וכ\"ש מנה ומאתים והיוצאות משום ש\"ר נוטלת מה שלפניה ויוצאה. ומשמע לרבינו דכי היכי דאין לה תוספת ה\"ה לנדוניא שאינה בעין דדוקא בבלאותיה קיימים הוא דאמרינן שם (דף ע\"ב) אם היא זינתה בלאותיה לא זנו אבל נצ\"ב שאינם קיימים אף עוברת על דת מפסדת אותם ולזה הסכים הר\"ן: " + ], + [ + "והיאך יודע דבר זה וכו' ואחר שאכל או בא עליה שאל אותו פלוני וכו'. כלומר דאילו קודם לכן יכולה שתאמר משטה הייתי בך וכשהייתי רואה שהיית רוצה לאכול או לבעול לא הייתי מניחך: " + ], + [ + "או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה. כך היא הגירסא הנכונה: ", + "או שהיתה מקללת וכו'. שם (דף ע\"ב:) אמתני' דקתני מקללת יולדיו בפניו א\"ר יהודה אמר שמואל במקללת יולדיו בפני מולידיו וכו' אמר רבא דאמרה ליה ליכלי' אריה לסבא באפי בריה. ומפרש רבינו דרב יהודה ורבא פליגי דלרב יהודה אפילו קללה אבי בעלה בפני בן בעלה ולרבא עד שיקללנו בפני בעלה ופסק כרבא דבתרא הוא: " + ], + [ + "עזרא תיקן וכו'. בפרק מרובה (ב\"ק דף פ\"ב) ומ\"ש שאם לא חגרה לא עברה על דת פשוט הוא מאחר שלא הזכירוה בגמרא: " + ], + [], + [ + "כיצד היא יוצאה משום ש\"ר וכו'. קצת דברים אלו מבוארים בפרק ב' דיבמות (דף כ\"ד כ\"ה) וקצתם בירושלמי פרק המדיר. ומ\"ש שאינה צריכה התראה. פשוט הוא שכיון שעברה כבר נאסרה על בעלה ותו לא שייך התראה: " + ], + [ + "עוברת על דת וכו' אין כופין הבעל להוציאה. אע\"ג דהאי בעיא לא איפשטא כתבו ה\"ה והר\"ן בשם הרשב\"א דאיפשיטא מההוא דבעל שמחל על קינויו. ול\"נ דאפשר לומר דאיפשיטא מדאמרינן בפרק ב' דיבמות וב\"ד בעדים הוא דמפקי כלומר בעדי טומאה דוקא: " + ], + [ + "מי שראה אשתו וכו' לפיכך משביעה בנקיטת חפץ. כתב ה\"ה לא נתברר לי טעמו וכו' ובודאי אם יש שם ע\"א מן הדין הוא שתשבע להכחיש העד אבל אם אין שם עד כשר אע\"פ שהבעל אומר שראה הדבר למה תשבע כיון שאין רגלים לדבר וכבר השיג עליו הרמ\"ך עכ\"ל. ואני תמה עליו דאיפכא ממש הוי דכשהוא עצמו ראה שזינתה היא מוציאה שטר כתובה והוא טוען פרעתיך ודאי ואם תרצה להפרע אומר לה תשבע לי שלא פרעתיך שצריך לישבע בנקיטת חפץ שלא פרעו כדאיתא בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מ\"א) ונתבאר בדברי רבינו פי\"ד מהלכות מלוה אבל כשהוא לא ידע שזינתה אלא ע\"פ עד אחד הוי כאומר שמא פרעתיך שאין בעל השטר צריך לישבע והא דתנן בפרק הכותב (כתובות דף פ\"ו) עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה התם כשהבעל טוען ברי וכך הם דברי רבינו שכתב לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה אם ראה אותה בעצמו כלומר דוקא אם ראה אותה בעצמו הוא שמשביעה אבל אם לא ראה הוא בעצמו אע\"פ שהוא טוען כן ע\"פ ע\"א אינו משביעה וכדמסיים בה אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה כך היא הגירסא הנכונה וכך הוא בטור. ודייק רבינו לכתוב משביעה ולא כתב צריכה לישבע מפני שהטוען על שטר חוב פרעתיו אומרים לו זיל שלם ואם טען ישבע לי שלא פרעתיו אז אומרים לו שישבע כדאיתא בפרק שבועת הדיינין וכתבו רבינו בפרק י\"ד מהלכות מלוה: " + ], + [], + [ + "האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה וכו'. בס\"פ ד' אחים (יבמות דף ל\"ג:) שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה בזה וכו' מפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן פי' ואח\"כ מחזירים אותם. ומ\"ש או באונס ברייתא בס\"פ נערה שנתפתתה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמר לה בינו לבינה וכו' ה\"ז אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה. יש לתמוה דמאי איריא בזמן הזה אפילו בזמן דאיכא מי סוטה נמי אינו יכול להשקותה אא\"כ קינא לה בפני שנים ונסתרה בפני שנים וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהלכות סוטה. ואפשר שנגרר אחר לישנא דגמרא דאמר לא לימא איניש לאינשי ביתיה בזמן הזה אל תסתרי עם איש פלוני דילמא קי\"ל כר' יוסי בר' יהודה דאמר קינוי ע\"פ עצמו וליכא השתא מי סוטה למבדקה: " + ] + ], + [ + [], + [ + "דבר ידוע הוא וכו' ואינם גזירת הכתוב. כלומר שאילו היו גזירת הכתוב לא היינו מחלקים בין מקום למקום כיון שכך גזרה תורה: " + ], + [], + [], + [], + [ + "בא על אשתו וכו' ושהה כמה ימים. תמיהה לי מה צורך לשהות כמה ימים הא בחזקה דאין אדם שותה בכוס אא\"כ בודקו אפי' טען טענת מומין מיד אחר שבעל אין שומעין לו. וי\"ל דלרבותא נקט שהה כמה ימים אע\"ג דאיכא למימר מוכחא מילתא שלא הכיר באותו מום עד עכשיו מדלא הזכירו עד עתה קמ\"ל: א\"ה אבל בדברי ה\"ה נראה דדוקא בא עליה ושהה מדכתב שהוא דוקא כשלא בעל או שלא שהה ונ\"ל פי' או אפילו בעל אלא שלא שהה וכן מוכח מדסיים אבל אם בעל ושהה כו' ש\"מ דתרתי בעינן. וראיתי בפרישה סי' ל\"ט ס\"ק כ\"ח שכתב דבחד סגי או בעל או שהה וסיים וכן משמע לשון המ\"מ ע\"ש. ודבריו תמוהין דלפע\"ד מוכח להדיא מלשון המ\"מ להיפך וכמ\"ש]: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נעשה האיש מוכה שחין וכו'. לאו למימרא שנעשה אחר שנשאה שאפילו היה מוכה שחין מקודם שנשאה מאחר שאפילו היא רוצה אין שומעין לה: סליקו הלכות אישות בריך רחמנא דסייען: \n  " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2efdf3683a9491f255de139c016e9302ecc799e6 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,847 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Marriage", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Marriage", + "text": [ + [ + [], + [ + "ובאחד משלשה דברים וכו' בביאה ובשטר מהתורה ובכסף מדברי סופרים. זה דבר קשה היאך כתב שהכסף מדברי סופרים שהרי למדו קידושי כסף קיחה קיחה משדה עפרון וכל דבר הנלמד באחת מי\"ג מדות הוי דבר תורה. ומצאתי כתוב שהרמ\"ך בהגהותיו העיד שרבינו עצמו הגיה בספרו ושלשתן דבר תורה וגם אני מצאתי כן בתשובות ה\"ר אברהם בנו מכל מקום לי נראה שאין עדותו נכון ממ\"ש רבינו עצמו בפ\"ג וממה שכתב בספר המצות שלו וכמו שכתב ה\"ה, ומה שכתב רבינו שהכסף הוא מדברי סופרים הוא מן השורש השני שהניח הרב בספר המצות וכו'. ודע שאני מצאתי סעד לדברי רבינו מדתנן בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פח) חומר בדברי סופרים מד\"ת האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב (ובגמרא) אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד\"ת ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע הרי דלארבע טוטפות קרי דברי סופרים אע\"פ שהם דאורייתא שהרי זקן ממרא אם הורה לעשות חמש טוטפות ממיתין אותו והא פשיטא דאין ממיתין אלא אם כן הורה לעשות הפך הדבר שהוא מדאורייתא ואם כן ע\"כ דדברי סופרים קרא לדבר שהוא דאורייתא אלא שאינו מפורש בתורה וקרינן ליה דברי סופרים כלומר דבר שאילו לא שקבלו סופרים פירושו לא היינו מבינים אותו כך. ויש עוד ראיה לדבר מדתנן בפ\"ו דמקואות (דף ק\"ל) עירוב מקואות כשפופרת הנאד ספק כשפופרת הנאד ספק שאינה כשפופרת הנאד פסולה מפני שהיא מן התורה וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ, ושנו בתוספתא כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהם כשיעור ספיקן טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא ויקשה על זה מה שאמרו בריש עירובין שיעורין הלכה למשה מסיני *הלכך ע\"כ לומר שדברי סופרים מיקרי כל דבר שאינו מפורש בתורה אע\"פ שאותו פירוש מקובל מסיני והוא דבר תורה וממיתין ועונשין עליו מיקרי דברי סופרים מהטעם שכתבתי. ועוד קצת ראיה מדתניא בפרק השולח (גיטין מב) בכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור מרבו דברי רבי ישמעאל רבי מאיר אומר אינו צריך ר\"א אומר צריך ר\"ט אומר אינו צריך ר\"ע אומר צריך המכריעין לפני חכמים אומרים נראין דברי רבי טרפון בשן ועין הואיל ותורה זכתה לו ודברי ר\"ע בשאר איברים הואיל וקנס חכמים הוא קנס הא קראי קא דרשינן אלא אימא הואיל ומדרש חכמים הוא. ופירש רש\"י בכולן כ\"ד איברים האמורים במסכת נגעים עבד יוצא בהן לחירות דמומין שבגלוי הם ואינם חוזרים כשן ועין ואיתרבו בכלל ופרט בפרק קמא דקידושין עכ\"ל. ובהכי ניחא מאי דקשיא ליה לרש\"י בריש כתובות (דף ג') על המפרשים הא דקאמר גמרא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ומקשה עליה תינח קדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר דהיינו לומר קדיש בכספא דקידושי דרבנן נינהו והקשה עליהם דאי אפשר לומר כן חדא דדבר הלמד בגזירה שוה כמו שכתוב מפורש הוא ועוד דאי דרבנן נינהו היאך סוקלין על ידו ומביאין חולין לעזרה על שגגתו ולדרך רבינו ל\"ק ולא מידי דהא דבר הנלמד בג\"ש דבר תורה ממש הוא וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל דברים המפורשים בתורה ולא קרי להו דרבנן אלא לומר שאלמלא שהם קבלוהו כן מסיני לא היינו מפרשים אותו כך ומאחר שהוא כן שייך לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו': *[עי' מ\"ש רבינו בעצמו בפירושו פי\"ז דכלים משנה ב' ע\"ש היטיב]: כתב הר\"א בנו של רבינו שהקשו לו על מה שכתב רבינו מצות עשה של תורה לקדש את האשה ממ\"ש בפרק אלו מגלחין (מ\"ק דף יח) לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לארס דלא עביד מצוה שאסור אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה נמי אסור. ותירץ שבמנין המצות בתחלת ההלכה אמר שהמצוה לישא אשה בכתובה וקידושין ולא אמר לקדש אשה וזה שאמר וליקוחין אלו מצות עשה לפי שהיא תחלת מצות הנישואין אבל אירוסין בלא נישואין ודאי לא השלים המצוה עדיין: " + ], + [], + [ + "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה וכו'. הקדים זה כדי לתת טעם למה מנגדין למקדש בשוק או בלא שידוכים: כתב הרב המגיד ולדעת רבינו ודאי כך היא הגירסא פילגשים קידושין בלא כתובה ואין דבריו מכוונים שהרי רבינו עצמו כתב בפרק ד' מהלכות מלכים אצל המלך פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא בייחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה עבריה בלבד אחר ייעוד עד כאן לשונו. והרמב\"ן בתשובה כתב דפילגש מותרת להדיוט שהרי דוד נשא אותה ולא הוזכר בכתוב ולא בגמרא הפרש בין מלך להדיוט ומצינו גדולי ישראל נושאים אותה שנאמר ועיפה פילגש כלב ילדה וכו' וגדעון שופט ישראל שדיבר בו השם כתיב בו ופילגשו אשר בשכם ילדה לו ופילגש בגבעה אילו היתה אסורה עליו לא אמר הכתוב ויקם אישה וילך וכתיב ויאמר אבי הנערה אל חתנו וגם הוא היה מתבייש בזמתו ועוד האריך בדבר ואין מכל אלה תשובה על רבינו דאיכא למימר דהנך פלגשים היו אמה העבריה אחר ייעוד. ודע שראיתי להרמב\"ן שכתב בתשובה הנזכרת לעיל וז\"ל וגם דברי הרמב\"ם אינם לאסור פילגש ולהתירה למלך אלא כך אמר וכל הבועל אשה לשם זנות לוקה מפני שבעל קדשה ולשם זנות היינו שפוגע בה ובעלה ולא יחדה לעצמו לשם פילגשות דהיינו קדשה ולא אמר כל הבועל בלא קידושין לוקה וכן בהלכות מלכים כשהזכיר פילגשים במלך לא הזכיר כלל שהוא היתר מיוחד לו עד כאן לשונו. ויש לתמוה איך העביר עיניו ממ\"ש אבל הדיוט אסור בפילגש וכו' ושמא היה זה חסר בספר שבידו. ואם היות שהרמב\"ן סובר שפילגש מותרת להדיוט כתב בסוף אותה תשובה לשואל ואתה במקומך תזהירם מן הפילגש שאם ידעו ההיתר יזנו ויפרוצו ויבואו עליהן בנדותן: " + ], + [], + [ + "ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים. קשיא לי שלשון קבלה נופל על דבר מקובל מפי משה רבינו ע\"ה או נלמד מי\"ג מדות ומאחר שאיסור שניות הוא מגזירת חכמים כדאיתא בפרק שני דיבמות (דף כ\"א) לא יצדק לומר בהן לשון קבלה: ", + "בת בן בן אשתו בת בת בת אשתו. בפרק כיצד (שם כב) תני רבי חייא שלישי שבבנו ושבבתו שבבן אשתו ושבבת אשתו שנייה, וקשיא לי מאחר שרבינו מנה בזרעו ד' בת בת בנו בת בן בנו בת בת בתו בת בן בתו למה לא מנה בזרע אשתו גם כן ד' בת בת בן אשתו בת בן בן אשתו בת בת בת אשתו בת בן בת אשתו ויעלו השניות למנין כ\"ב וא\"ת שהטעם שלא כתב בזרע אשתו כי אם שתים מפני שבכללן הן השתים האחרות אם כן גם בזרעו לא ה\"ל לכתוב כי אם השתים ולא יעלה מספר השניות כי אם י\"ח: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "היתה בת עשרים פחות שלשים יום וכו'. כתב ה\"ה אבל כל שאר מפרשים ראיתי שפירשו שיצאו כבר וכו'. הטור כתב על מה שנמצא בספרי רבינו שהוא ט\"ס וכך יש להגיה אם היא בת י\"ט שנה ושלשים יום אם לא נראו בה כל סימני אילונית עדיין קטנה היא: כתב ה\"ה בקצת ספרי רבינו יש כל סימני אילונית. ואע\"פ שיש באיש חילוק סובר רבינו דבאילונית בעינן כולהו. ול\"נ דאף לספרים דלא גרסי כל מאחר שלא כתב באילונית נראה בה אחד מסימני אילונית כמ\"ש בסריס נראו בו אחד מסימני סריס משמע דבאילונית כולהו סימנין בעינן: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום וכו' וצריכות להיות במקום אחד. איני יודע מה פי' במקום אחד דקאמר שאם לומר שיהיו במקום הערוה דוקא כמ\"ש ה\"ה שפירש מקום אחד דקאמרי רבנן [בית הערוה בדוקא] לא היה צריך לכתבו שכבר כתב צריכות שיהיו במקום הערוה ואם לומר שבמקום הערוה עצמו צריכות להיות שתיהן למעלה או שתיהן למטה או שתיהן על איברי הזרע אבל אחד למעלה ואחד למטה או אחד על איברי הזרע לא, זו מנין לו: " + ], + [], + [], + [ + "כשבודקין הבת בין בתוך הזמן וכו'. כתב הרמ\"ך לא נהירא שיהו הנשים נאמנות תוך הזמן דר' יהודה ור\"ש הלכה כר' יהודה דהתורה לא האמינה אשה לעדות אבל אחר זמן כיון דמסייע חזקה דרבא דחזקה הביאה סימנין האשה נאמנת וכ\"פ הרי\"ף וצ\"ע מה שפסק זה הרב עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמר לה או כתב לה הרי את אשתי וכו' הרי את חרופתי וכו' הרי זו מקודשת. בפרק קמא דקידושין (דף ו') איבעיא להו חרופתי מהו ת\"ש האומר חרופתי מקודשת שנאמר והיא שפחה נחרפת לאיש ועוד ביהודה קורין לארוסה חרופה ופרכינן ויהודה ועוד לקרא ומסקינן אלא ה\"ק האומר חרופה ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. וכתב הר\"ן כתב רש\"י דס\"ל כמ\"ד בשפחה כנענית הכתוב מדבר דלא תפסי בה קידושין כלל ומעיקרא דמייתי לה מקרא סבר לה כר\"ע דאמר בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר ואפילו למ\"ד בפרק השולח (גיטין מ\"ג) דלא תפסי בה קידושין כלל כיון דאשכחן לשון חרופה בענין אישות דנחרפת היינו מיועדת ואיתי ואיתיה גבי שפחה חציה בת חורין דאע\"ג דלא תפסי בה קידושין שייכי בה בצד חירות שבה כי אמר הרי את חרופתי ומכוין לשם קידושין מהני. ונראה שלפיכך כתב הרמב\"ם דהאומר חרופתי ה\"ז מקודשת סתם ומשמע בכל מקום משום דקי\"ל כר\"ע דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר [וראיתי שהקשו היאך אפשר דטפי עדיף לשון חרופה שפירושו מיועדת משום דאיתיה בחציה בת חורין מאמה העבריה דשייכי בה קידושין גמורין וכתיבא בה לשון יעוד ואפ\"ה מספקא לן מיועדת לי מהו. והא ל\"ק לי מידי דלשון יעוד דכתיב באמה העבריה לשון מושאל הוא בודאי ולא לשון מיוחד באישות כדכתיב הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו אבל חרופתי גבי אישות דחציה שפחה וחציה בת חורין אפשר שהוא מיוחד בו] אלא מיהו קשיא לי כיון דבעיא היא בגמרא חרופתי מהו ולא איפשיטא שתהא מקודשת גמורה אלא ביהודה נהי דמעיקרא הוה ס\"ל דמקודשת למ\"ד דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר [אבל] כיון דלא סליק הכי ואידחי ליה היכי נסמוך אהא ונימא דמקודשת גמורה היא ולא ניחוש לקידושי שני הא ודאי לא נהירא ומש\"ה משמע דחרופתי הויא ספק מקודשת עכ\"ל. והריטב\"א כתב בחידושיו שטעמו של רבינו משום דהאי תנא דקתני דלא הויא מקודשת אלא ביהודה משום דנחרפת דקרא [לא] הוי לשון קידושין דבשפחה כנענית הכתוב מדבר [כו'] דשייך צד קידושין בה והוי נחרפת לישנא דקידושין עכ\"ל. ועדיין קשה דהא משמע בהשולח דאפילו למ\"ד התם דתפסי בה קידושין ספק קידושין הן דתניא ואם נשתחררה קבלה קידושין מאחר מקודשת מספק. וי\"ל דאפילו למ\"ד התם דלא תפסי בה קידושין הכא ודאי מקודשת דכיון דאשכחן יחוד צד חירות בלשון זה אי מקדש בהאי לישנא מקודשת דהא שייך צד שתופסין בה קידושין ולאו משום דנחרפת מאורסת ממש היא. ותדע כי בעיא צלעתי סגורתי מהו לאו משום דויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר משמע לן דהוי לשון קידושין ממש אלא משום דנאמר בענין אישות והיינו דכתב רש\"י דשייכי בה צד קידושין ולא כתב דשייכי בה קידושין. ועי\"ל שרבינו סובר דקושיית ויהודה ועוד לקרא לאו קושיא היא דמצי לאהדורי ליה דלא מייתי מיהודה אלא לפרושי לישנא דקרא דנחרפת היינו מאורסת וכדאמרינן בעלמא לטטפת ארבע בתים שכן קורין בכתפי טט שתים ובאפריקי פת שתים אלא שרצה להשיב לו לפי דרכו שהיה אומר דקושיית ויהודה ועוד לקרא קושיא היא ואמר ה\"ק האומר חרופתי ביהודה מקודשת אבל לפום קושטא בכל דוכתא מקודשת וכדאמרינן מעיקרא דקושיית ויהודה ועוד לקרא לאו קושיא היא. והיותר נכון שרבינו לא היה גורס כל האי שקלא וטריא אלא גורס כגירסת ר\"ח שכתב איבעיא להו האומר חרופתי מהו ופשטינן מהא דתניא האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה: " + ], + [], + [ + "היה מדבר עם האשה על עסקי הקידושין ורצתה. משמע דהיינו לומר שנתרצית ונתפייסה דהיינו דאמרה אין וקמ\"ל דאע\"פ שהוא לא אמר כלום כשנתן בידה מקודשת אבל אם לא אמרה אין אלא ששתקה ואח\"כ קיבלה מידו סתם וגם הוא לא אמר כלום ליכא הוכחה דלשם קידושין קבלה. ואין לפרש דרצתה היינו ששתקה ולא מיחתה דא\"כ הל\"ל ולא מיחתה מאי ורצתה דאמרה אין וטעמא דמסתבר הוא כמ\"ש: " + ], + [], + [ + "אמר לה הרי חצייך מקודשת לי בפרוטה וכו'. כתב ה\"ה אבל הרשב\"א כתב ואינו מחוור דשתי חצייך בפרוטה טפי עדיף מכולהו וכו' וזהו דעת הראב\"ד בהשגותיו גם הרא\"ש כתב כדבריהם. והר\"ן יישב קושיא זו לדעת רבינו: " + ], + [], + [ + "וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה וכו'. בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ\"ג) תנן המארס את בתו וגירשה אירסה ונתאלמנה כתובתה שלו השיאה וגירשה השיאה ונתאלמנה כתובתה שלה ומסיים בה שמשהשיאה אין לאביה בה רשות. ובפרק האיש מקדש (קידושין מ\"ד) אמרו דהא דתנן וכולן אם מיאנו צרותיהן מותרות דקדיש איהי נפשה ומיאון מיהא בעיא דמיירי שנעשו לה מעשה יתומה בחיי האב, ופירש\"י כגון שהשיאה אביה לאחר ונתארמלה או נתגרשה בקטנותה שהרי היא בחיי אביה כיתומה דכיון שהשיאה אין לאביה רשות בה ואח\"כ קידשה היא עצמה בחיי אביה דהני קידושין בעו מיאון כי לא היה לה להמתין את דעת אביה ובמיאון סגי לה: " + ], + [ + "נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה וכו' ובין היא ובין אביה יכולים לעכב וכו'. בפרק האיש מקדש קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וכן נמי אמר רב ואמרי דטעמא שמא נתרצה האב בקידושיה ובתר הכי אמרינן אמר רבה בר שימי בפירוש אמר מר כלומר רבינא לא ס\"ל לדרב ושמואל. וכתב הרי\"ף דמדאשכחן לרבינא דהוא בתרא דלא ס\"ל לדרב ושמואל *לית הלכתא כוותייהו. והר\"ן נסתפק בכוונת הרי\"ף אם סברתו לומר שאפילו נתרצה לבסוף לא חיישינן שמא נתרצה מתחלה אבל כל שידענו שנתרצה מתחלה מקודשת הויא או אם סובר שאפילו ידוע לנו שנתרצה מתחלה אינה מקודשת וכתב שמלשון רבינו שכתב נתרצה האב אחר שנתקדשה משמע שסובר דאילו נתרצה מעיקרא הוו קידושין אבל תמה על שסיים דבריו ובין היא ובין אביה יכולים לעכב שזה אין לו ענין אא\"כ נאמר שאם נתרצה אח\"כ מקודשת ובזה יש מקום לומר שאם מיחתה היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב אבל כיון שהוא סובר שאפילו נתרצה האב אח\"כ אינה מקודשת היכי שייך למימר שהיא יכולה לעכב והניח הדבר בצ\"ע. ומהרי\"ק בשורש ל' כתב ליישב זה ולא נראו לי דבריו. ול\"נ לפרש כוונת רבינו דכשאמרו בין היא ובין אביה יכולים לעכב לא כרש\"י שפירש שהיא יכולה לעכב קודם שיתרצה האב אלא ה\"פ אפילו ידענו שנתרצה האב בשעת קידושין היא יכולה לעכב ואע\"פ שהאב יכול לקדשה בע\"כ היינו כשהוא מקדשה מדעתו אבל כשהוא לא קידשה אלא היא קידשה עצמה רק שנתרצה דמאחר שנתרצה הרי היא מקודשת אבל אם אחר כך לא נתרצית כיון שהוא לא קידשה מתחלה הרי הוא תלוי בדעתה וזה מוכרח בדברי רבינו בין אם נתקדשה בפניו דכיון דלא מיחה בה באותה שעה מסתמא נתרצה וקרוב לפי' זה כתבו התוספות וא\"כ אפילו למי שפוסק שאם נתרצה אחר כך אינה מקודשת יש ענין לבין היא בין אביה יכולים לעכב להיכא דנתרצה בשעת הקידושין. ופסק רבינו כרב דאמר בין היא ובין אביה יכולים לעכב לגבי רב אסי דאמר אביה ולא היא משום דה\"ל תלמיד במקום הרב: *[כן נראה ג\"כ בכ\"מ פי\"ב מה' פה\"מ דין ג' דהלכה כבתרא נגד רבים. ועי' בפי\"ב מה' נדרים דין ח' כתב הפך מזה] \n  " + ], + [ + "היתה הבת ספק בוגרת וכו'. כתב ה\"ה ורבינו לא הזכיר דין זה וכו' גם הרמ\"ה תמה עליו למה לא הזכירו ומ\"כ הר' ישמעאל בר אברהם בפי' לקידושין פי' הסוגיא בפירוש מתחוור לדעת רבינו וסוף דבריו כתב והר\"ם לא כתב שמועה זו כסידורה בגמ' שכבר הודיעך בפרק שני מהלכות אישות שמיום תשלום הו' חדשים תקרא בוגרת וכיון שהודיע שהיא ברשות עצמה לא הוצרך לחזור ולכתוב זאת השמועה עכ\"ל: " + ], + [ + "כל העושה שליח לקבל קידושין וכו' אבל האיש שעשה שליח לקדש אינו צריך לעשותו בעדים וכו'. כתב ה\"ה שמ\"ש רבינו ששליח קבלה צריך עדים הוא מוסכם מן המפרשים והרא\"ש פקפק בדבר וכתב צריך לדקדק מ\"ש דמהניא הודאת האיש ושלוחו לנתינת הקידושין ולא מהניא האשה ושלוחה לענין קבלת הקידושין והרמב\"ן כתב דשליח קבלת הקידושין צריך למנותו בעדים כשליח קבלת הגט ואם נוכל לחלק בין גט שבא להתיר לקידושין שבאין לאסור ונשוה שליחות האיש והאשה בקידושין צ\"ע עכ\"ל: ועל מה שכתב רבינו ששליח הולכה אינו צריך עדים, הר\"ן בפרק האומר תמה על דברי רבינו והעלה דמחוורתא דמלתא כיון דבקידושין בעינן עדים דילפינן דבר דבר מממון ולא מהניא הודאה דידהו כשם שהקידושין צריכין עדים כך שליחות צריך עדים לא שנא שליחות דידיה לא שנא שליחות דידה וכ\"כ הראב\"ד והרמ\"ך בהגהותיהם עד כאן לשונו והרא\"ש כתב (קידושין דף מה) גבי הנהו דהוו שתו חמרא תותי ציפי בבבל אהא דאמר ודילמא שליח שוייה וז\"ל מכאן נראה לדקדק שא\"צ עדים במינוי שליחות הקידושין כיון דמודה המקדש שעשאו שליח וכן כתב הרמב\"ם, והראב\"ד כתב תמיהא היא זו כיון דפסקינן המקדש בלא עדים אין חוששין לקידושיו ואפילו שניהם מודים אם כן מה מועיל הודאת השליח והמשלח כיון דהודאתם חיובא לאחריני. ויש לחלק דודאי בגמר הדבר שהיא נאסרת לכל אדם הוא דלא מהניא הודאה שאין דבר שבערוה פחות משנים אבל למיהוי שלוחו לקדשה מהניא הודאתה כמו בשאר שליחות עכ\"ל. וה\"ה כתב כבר הסכים הרשב\"א בפרק האיש מקדש לדברי רבינו וכ\"נ מהירושלמי ובגמרתנו אמרינן ודילמא שליח שוייה ולא אמרינן בעדים עכ\"ל: ואני אומר שאילו לא היה אלא כדבריו בלבד איכא למידחי דהכי קאמר דלמא שליח שוייה כדין מינוי השליח בעדים אלא כך י\"ל דע\"כ משמע הכא דשליח האיש לא בעי עדים דהיכי אמרינן דניחוש דילמא שליח שוייה אם מינהו בפירוש בפני עדים אין זו חששא אלא אמיתת הדברים ועוד היכי דחי לא חציף איניש לשוויי לאבוה שליח הא חזינן דחציף, גם אין לפרש ליחוש דילמא שליח שווייה בעדים וליתנהו קמן דכיון דעדים לא אתו קמן ה\"ל (כתובות כג) עדים בצד אסתן ותיאסר אלא ודאי דלא בעינן עדים ומש\"ה שייך למימר דדילמא שליח שווייה בינו לבינו ומהדרינן דלא חיישינן להכי דלא חציף איניש לשוויי לאבוה שליח: כתב הרמ\"ך כמו שליח הגט והוא עצמו כתב בהלכות גירושין פרק ט' שאם עשה שליח צריך עדים ונראים דבריו סותרים זה את זה: " + ], + [ + "השליח נעשה עד לפיכך אם עשה שני שלוחים לקדש לו אשה וכו'. כתב ה\"ה ומכאן למדו קצת המפרשים דה\"ה לקידושי כסף שאינן נאמנים וכו' ובירושלמי הוא מחלוקת וכו' וכן נראה עיקר עכ\"ל. ולא נתן טעם למה כדברי רבינו עיקר שמאחר שהוא מחלוקת בירושלמי היה ראוי לספק בדבר. ונראה לי דיש ליתן טעם משום דבירושלמי בתר פלוגתא דר' אבין אמר רבא אתא עובדא קמיה דרב ועשה שליח עד ומשמע דבקידושי כסף איירי ובא להכריע דהלכה כרבי יוסי דהא רב עבד עובדא כוותיה. ובגמרא דידן נמי כיון שסתמו ואמרו והלכתא שליח נעשה עד משמע דאף בקידושי כסף קאמר דאם לא כן לא הוה שתיק גמרא מלפלוגי בינייהו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "המקדש בביאה הרי אלו קידושי תורה וכן מתקדשת בשטר מן התורה. איכא למידק אמאי לא ערבינהו המקדש בביאה או בשטר הרי אלו קידושי תורה. וי\"ל משום דביאה מפורשת בתורה ובעלה אבל שטר אינו מפורש בתורה אלא שהוא נלמד מדאיתקש הויה ליציאה. ואם תאמר אם כן מה נשתנה כסף משטר שלזה קרא דבר תורה ולזה קרא דברי סופרים. ויש לומר שבתשובה לרבינו הביאה הרמב\"ן בספר השגותיו כתב שהיה ראוי לומר גם בקידושי שטר שהם מד\"ס לולא שהגמרא אמרה בפירוש שקידושי שטר דאורייתא: כתוב בספרים שבידינו אבל הכסף מדברי סופרים וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מד\"ס שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים קידושין אלו יהיו בכסף שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני ואין נוסחא זו מכוונת, ומצאתי הגהה שמחק תיבת דין וכך כתוב בה וכן הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים שנאמר וכו' וגם נוסחא זו אינה נכונה דמאי וכן הרי הכסף מוחלק מביאה ושטר שאלו דבר תורה וזה דברי סופרים. ונוסחא אחרת מצאתי שכתוב בה אבל הכסף מדבריהם שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים וכו': כתב הראב\"ד אמרו חכמים לקוחים אלו יהיו בכסף א\"א אין פרצה גדולה מזו וכו'. ובמה שנתבאר בתחלת הלכות אלו אין מקום להשגה זו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "אמר לה התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו בפניו לים וכו'. בגמרא (קידושין ח') אמרינן דאצ\"ל אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבד: " + ], + [], + [ + "היה מוכר פירות או כלים וכו' אם אמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת. יש לתמוה למה הצריך שתאמר הן דאפילו שתקה וקבלה משמע נמי דמקודשת וכ\"נ ממ\"ש הרא\"ש בשם הראב\"ד ושכך נראה לו וכ\"כ ה\"ה* בשם הרמב\"ן. ויש לתמוה עליו למה כתב דברי הרמב\"ן סתם כאילו אין רבינו חולק בדבר ומדברי הרשב\"א שכתב הר\"ן נראה שהוא סובר כדברי רבינו וטעמא משום דבלשון שאלה קאמר לה: *[במ\"מ שלפנינו אינו] \n  " + ], + [ + "המקדש בפסולי עדות של תורה וכו' ואפילו כפרה האשה וכו' כופין אותה ליקח גט. זה הלשון תמוה בעיני דמה שייך כפייה לה ליקח לא ה\"ל לכתוב אלא צריכה גט מספק וממילא משמע שאם תרצה לינשא תקח הגט ואם לא תרצה לקחתו תהא אסורה להנשא. והטור הביא לשון רבינו וכתב כופין אותו ליתן גט והיא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו. ועל מ\"ש וכן דין כל קידושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש יש לתמוה דמ\"ש ממ\"ש בפרק י' מהלכות גירושין וז\"ל וכן מי שגירש את אשתו בגט פסול או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה הרי זו מותרת לבעלה וא\"צ לחדש הנשואין ולברך ז' ברכות ולכתוב כתובה עד שתתגרש גירושין גמורין עכ\"ל. וכתב מהרי\"ק בשורש קע\"ב שהטעם משום דבספק קידושין עדיין היא בחזקת פנויה שאינה מקודשת ולכך אין רשאי לכנסה בלא קדושין אבל בספק גירושין עדיין היא בחזקת שהיא אשתו שמספק אין להוציאה מחזקתה ומש\"ה מותרת לבעלה וא\"צ לחזור ולחדש הנשואין ותדע דמזה הטעם הוא מ\"ש תצא והולד ספק ממזר וכו' וכן מי שגירש את אשתו או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה ה\"ז מותרת ואין צריך לחדש וכו'. ויש לתמוה דמאי וכן דמה ענין לתלות קולא דמותרת לבעלה וכו' בחומרא דתצא והולד ממזר ומי יתן טהור מטמא אלא ודאי פשיטא דה\"ק דכי היכי דאמרינן תצא והולד ממזר משום דמוקמינן לה אחזקתה שהיא א\"א ה\"נ לענין שמותרת לבעלה בלא הצרכה לחדש הנישואין אנו מעמידין אותה על חזקתה הראשונה דהיינו חזקת א\"א, אבל ה\"ה כתב שם דודאי צריך הוא לקדשה שנית להוציאה מספק פנויה וכ\"נ מדקדוק לשון רבינו וכמו שאכתוב שם: " + ], + [ + "אבל גדול שקידש את הקטנה היתומה וכו'. ולמה יוצאה בלא גט מפני שאין קידושיה קידושיה גמורים מן התורה אלא מד\"ס והם תלויים שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה וכו'. כתב הר\"ד כהן בבית כ\"ד שרבינו ביאר דבריו בפי\"א מהלכות גירושין ועד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה בד\"א בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת י\"ב שנה ויום אחד אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שביארנו ה\"ז אינה ממאנת (עכ\"ל. דנלע\"ד דכוונת הרמב\"ם היא כמו שגילה כוונתו בפ\"ד דהלכות קידושין וז\"ל אבל גדול שקידש את הקטנה וכו' עד ולמה יוצאה בלא גט מפני שקידושיה אינם קידושין מן התורה אלא מדברי סופרים והן תלויין וכו' והנה שכתב דאחר שגדלה נעשית אשת איש ואינו צריך לחזור ולקדשה) ואם כן נראה מ\"ש לעיל והם תלויים שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה כוונתו הוא אם ישבה עמו כבעל ואשתו דהיינו שבא עליה שאז נעשית א\"א ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים דכשבא עליה אחר שגדלה הואיל ועשתה דבר שמתקדשת בו מן התורה אע\"פ שלא היו לשם עדים הרי גמרה בלבה שהיא רוצה בקידושין הראשונים וחלו קידושי כסף. ונ\"ל דלישנא דאינו צריך לקדשה קידושין אחרים דייקא הכי דאי ס\"ד דכוונת הרמב\"ם היא שבביאה זו מתקדשת מאי אינו צריך לקדשה קידושין אחרים פשיטא דמאחר שקידשה בביאה א\"צ לחזור ולקדשה ואמאי לא אמר הכי במגרש את אשתו ובא עליה בפני עדים דקאמר התם דמקודשת היא קידושי ודאי אלא ודאי כל דחלו קידושים הראשונים א\"צ לקדשה קידושין אחרים וכ\"כ רבינו יעקב בהלכות קידושין המקדש את הקטנה אינם קידושין אבל אחר שהגדילה חלים הקידושין ואינה צריכה קידושין אחרים עכ\"ל. ועוד כתב הרמב\"ם באותו פרק וז\"ל המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים עכ\"ל. נראה דס\"ל כר\"נ דאמר בפרק השולח דבחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון דגמרי קידושי ראשון. ופירש\"י דע\"י השיחרור גמרי קידושי ראשון והבא עליה אח\"כ במיתה. והנה בקידושי קטנה נראה שסובר שקידושי קטנה אחר שגדלה ובא עליה גמרו אותם הקידושין הראשונים כקידושי שפחה שאחר שנשתחררה גמרו קידושי ראשון דאי ס\"ד דקטנה לא חלו הקידושין הראשונים אלא מתקדשת בביאה זו שבא עליה אח\"כ א\"כ מאי האי דקאמר כקידושי קטנה והא לא דמו אלא ודאי כדפירשתי עכ\"ל. (ועוד האריך שם וכתב בסוף דבריו) וא\"כ הרמב\"ם ורבינו יעקב חולקים על התוספות שכתבו בפרק המדיר דטעמיה דרב דקטנה הוא לפי שבועל לשם קידושין ולא משום שחלו קידושי כסף. ונראה שהרמב\"ם ורבינו יעקב דקדקו מפרק ב\"ש דקאמר התם דקידושי קטנה תלויים ואמרינן התם מאי תלויים לאו דכי גדלה גדלי עמה ואע\"ג דלא בעל ומפרש רבינו מילתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין לא בעל לא נראה קצת שהבעילה מעמיד הקידושין הראשונים שהיו תלויים אבל אינם נחשבים לקידושין בפני עצמם עכ\"ל. ומה שכתב דדוקא בשבעל אחר שהגדילה כ\"כ ה\"ה אבל מ\"ש דטעמא משום דכשבעל חלו קידושין הראשונים אין דעת ה\"ה כן שכתב בפי\"א מהלכות גירושין דטעמא משום דאמרינן דבעל לשם קידושין. ולישנא דרבינו שכתב שקידושין תלויים וכן הא דמדמי מקדש חציה שפחה וחציה בת חורין למקדש קטנה משמע כדברי הר\"ד כהן וכן הבין דברי רבינו מהרי\"ק בשרש ל' ולה\"ה קשיא. ואפשר לדחוק ולומר דה\"ק דבעל לשם שיחולו קידושין הראשונים. ומ\"מ דעת הטור והמפרשים דבעל השתא לשם קידושין בלי סמך קידושין הראשונים כלל קאמר וסוגיא דגמרא הכי משמע וכבר כתב מהרי\"ק שדברי רבינו תמוהים ובאמת דברי רבינו בפי\"א מהלכות גירושין נראין שהם כדברי הטור והמפרשים שבבעילה שבא עליה אחר שגדלה הוא קונה בלי סמך קידושין הראשונים שכתב הואיל והבעילה קונה מן התורה ואם איתא הכי הל\"ל מאחר שבעל אחר שגדלה גמרו קידושין הראשונים ונעשו של תורה וצ\"ע: כתב הרמ\"ך אע\"פ שהיא נבונת לחש וכו'. תימה כיון דקיימא לן כר\"ח בן אנטיגנוס דקטנה שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן הא יודעת צריכה למאן אם כן זו שהיא נבונת לחש ובודאי יודעת לשמור קידושיה אמאי אינה צריכה למאן וכשתלו חכמים הקידושין בזמן הפעוטות לא תלו כי אם בסתמא וכן פירשו רבותי כי היכי דלא תיקשי ההיא דר\"ח שתלה הכל בשמירת הקידושין וצ\"ע. גם מה שכתב דמבת עשר ולמעלה אפילו היתה סכלה ביותר מקודשת למיאון לא ידענא טעמא מאי כיון דסכלה ביותר הויא הרי היא כשוטה ואין קידושיה קידושין כלל וצ\"ע עכ\"ל: ואני אומר שאין כאן תמיהא כלל דנבונת לחש דקאמר היינו לומר שהיא חריפה כפי שנותיה ומכל מקום כיון שהיא פחותה מבת שש *חזקה על הרוב שאינה יודעת לשמור קידושיה. וסכלה ביותר דקאמר לאו למימרא שעושה מעשה שטות כלל אלא היינו לומר שאינה חריפה כלל ומכל מקום כיון שהיא בת עשר חזקה על הרוב שהיא יודעת לשמור קידושיה: ", + "בודקין את יופי דעתה אם מבחנת וכו'. כתב הרב רבי משה כהן ז\"ל לכתוב בכאן אם יודעת לשמור קידושיה צריכה למאן כר\"ח בן אנטיגנוס ומה לנו בהבחנה דנשואין ולא ידעתי מאין הוציא זה הזמן וצ\"ע עכ\"ל. ויש לתמוה עליו שדברי רבינו הם דברי רבא וכמ\"ש ה\"ה: *[עיין במ\"מ שתירץ בענין אחר]: \n  " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואין ראוי לעשות כן. כתב הרמ\"ך לא ידעתי טעמא מאי ומנהגנו לקדש אף לכנוס עכ\"ל. וכבר נתן הרב המגיד טעם לשבח: " + ], + [], + [], + [], + [ + "המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין וכו'. כתב הר\"ן על מ\"ש רבינו המקדש אשה שחציה שפחה וכו' כקידושי קטנה שגדלה וכו' *ולמאי צריכינן להכי והא כיון דמספקא לן אי גמרי קידושיה אי לא פשיטא שאינה יכולה להשמט ממנו ומה ענין זה לקטנה שגדלה ואם בא לומר דמדאורייתא גמרו קידושיה א\"כ כשבא אחר וקידשה למה כתב שה\"ז בספק קידושין וכבר השיגו הראב\"ד. וראיתי מי שרוצה לקיים דבריו ואומר דה\"ק שאם בעל לאחר שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ובעל לאחר מכן שהיא מקודשת גמורה ואין זה כלום אצלי דקטנה שגדלה ובעל לאחר זמן היינו טעמא דמקודשת גמורה היא לפי שאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום כדאיתא בכתובות וביבמות אבל בחציה שפחה וחציה בת חורין כיון דתפסי בה קידושין וכשנשתחררה מספקא לן אי פקעי קידושי היכי נימא ידוע שאין קידושיה כלום וגמר ובעל לשם קידושין ומי איכא מידי דאנן לא ידעינן והוא ידע ולפיכך אין דברי הרמב\"ם במקום הזה מחוורין עכ\"ל. ול\"נ דיש ליישב דאנן הכי קא אמרינן אדם יודע שאין קידושין תופסין בשפחה וכשהיא חציה שפחה וחציה בת חורין ספוקי מספקא ליה אי תפסי אי לא וכשנשתחררה גמר ובעל לשם קידושין. ונראה ליישב דברי רבינו כשלא בעל וה\"ק אע\"פ שקידושין אלו איפליגו בהו אמוראי אם הוא מקודשת היינו דוקא לענין אם בא אחר וקידשה אבל לענין למקדש על ידיהם לד\"ה עלו לו אותם קידושין ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים דקידושין הללו שיש בהן צד של תורה דהא לא שייר בקנינו לא גריעי מקידושי קטנה שהם דרבנן וכשגדלה עלו לו אותם קידושין וא\"צ לקדשה קידושין אחרים וה\"נ דכוותה: *[עיין בהר\"ן בפ\"ג דקידושין שיש בדבריו גמגום ותוספת בלשון רבינו]: \n  " + ], + [], + [], + [ + "המקדש (אשה) בפחות מפרוטה וכו'. כתב הרמ\"ך תימה למה לא כתב אם חוששין לסבלונות ובאיזה מקום חוששין וצ\"ע ולקמן פ\"ט כתב דין סבלונות מ\"מ לא פי' כמו שפירשו רבותי וצ\"ע עכ\"ל ואיני רואה טעם בהג\"ה זו: ", + "יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכו'. כתב מהרי\"ק בשורש פ\"ד דדוקא תבשיל או ירק שאינו יכול להגיע למקום היוקר בשום צד ע\"י שום תיקון אבל תאנה אפילו לחה מ\"מ יכול ליבשה בחמה ולהגיעה למקום היוקר ושם תשוה פרוטה: " + ], + [], + [ + "המקדש את האשה בכסף או בשטר וכו' או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה ה\"ז מקודשת. לכאורה נראה מדברי רבינו דלתוך חצרה מקודשת אפילו אינה משתמרת ואינה עומדת בצדה ואע\"ג דלענין מתנה כתב בפ\"ד מהלכות זכיה דבחצר שאינה משתמרת בעינן שיהא עומד בצד חצרו אפשר דקידושין עדיפי ממתנה וכך הם דברי הרב המגיד שם. ויותר נראה לומר שקיצר פה וסמך על מה שכתב בהלכות זכיה: " + ], + [ + "היו עומדים בר\"ה או ברשות שאינה של שניהם וכו'. כתב הרב המגיד שהטעם מפני שהם מוקשים לענין מכירה כדאיתא בפרק הספינה (בתרא פ\"ה) אבל הר\"ן תמה על רבינו מפני שהוא ז\"ל כתב בפי\"ז מהלכות גזילה שאין ארבע אמות קונות בר\"ה אלא בסימטא: ומ\"ש כיצד הוא קרוב לו וקרוב לה כל שהוא יכול לשמור אותם וכו'. מבואר שהוא כרבי יוחנן בפרק הזורק (גיטין ע\"ח) ומשמע דס\"ל דרב ור\"י פליגי לענין דינא והלכה כר\"י דקי\"ל כוותיה לגבי רב ועוד דבגמרא תניא כוותיה דר\"י ובפ\"ה מהלכות גירושין יתבאר: " + ] + ], + [ + [ + "המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה וכו' ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם וכו'. מדברי ה\"ה נראה דלדעת רבינו בכל איסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת אפילו אין בהם שום צד דאורייתא וכ\"נ מדברי הטור שהבין כן בדברי רבינו ואין נ\"ל כן משום דאי הוה ס\"ל לרבינו הכי ה\"ל לסתום ולכתוב ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם ולמה לו לפרש ולומר כגון חמץ בשעה ששית ומדכתב הכי משמע לי דהיינו לומר דדוקא איסור דרבנן כי האי דהוי חמץ דאורייתא ושעות דרבנן וה\"ה לשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אבל חמץ דרבנן ושעות דרבנן חוששין לקידושיו וכן משמע מדברי הר\"ן שזו היא דעת רבינו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היתה סחורה בינו ובין חבירו וכו'. הטור כתב וז\"ל כתב הרמב\"ם אריס שנטל מן הפירות קודם חלוקה וקידש בהם אינם קידושין ואם נטל במדה וקידש הוי קידושין היתה סחורה בינו ובין חבירו וכו'. והדין דין אמת דהכי איתא בפרק האיש מקדש ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי אתא לקמיה דרבא א\"ל מאן אחלך וה\"מ במוזא אבל כישא מצי א\"ל אנא שקלי כישא שקול את כישא כישא כי כישא. ופירש\"י מוזא דשמכי מלא יד בצלים אבל כישא אגודה שדרך הירק להיות מתחלק באגודות וכל האגודות הן שוות אני נטלתי אחת טול אתה אחת. וכתב הר\"ן יש מי שאומר שאפילו במוזא אם היא שוה שתי פרוטות מקודשת שהרי אחת מהן שלו ולא נהירא אלא שאפילו היה שוה כמה אינה מקודשת דכיון דא\"ל התקדשי לי במוזא [במוזא] קדיש בפלגא דמוזא לא קדיש עד שיאמר התקדשי לי בחלקי שבמוזא וכן דעת הרמב\"ם בפרק ה' עכ\"ל. ומתוך דבריו אלה נראה שגירסת הר\"ן ברבינו כגירסת הטור. ודעת הרמ\"ך כדעת הר\"ן. ומ\"ש רבינו היתה סחורה בינו ובין חבירו וכו' נ\"ל שלמד כן מדאמרינן בפרק איזהו נשך הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא וכו' אמר ליה מאן פלג לך כי היכי דאמרינן הכא גבי אריסא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו וכו'. בגמרא מוקי לה כר\"ש ורבינו בפ\"ז מהלכות שבועות ובפ\"ד מהלכות נדרים משמע דפסק דלא כוותיה וא\"כ יש לתמוה היאך פסק כאן כוותיה: " + ] + ], + [ + [ + "וכל תנאי שבעולם בין בקידושין בין בגירושין וכו'. כתב ה\"ה למה לא כתב שאין תנאי בדבר שא\"א לקיימו ע\"י שליח ותירץ שכבר כתב כן בפ\"ד מהלכות חליצה וכאן לא כתב אלא דברים שיש בהם תנאי מה הם הדברים שצריך שיהיו בתנאי כדי שיועיל. ול\"נ שאם היה כן דעת רבינו שמתנאי בני גד ילפי' שיהיה אפשר לקיימו ע\"י שליח היה כותבו כאן וכללו עם שאר הדברים שזכר בזה הפ' אבל דעת רבינו שכשאמרו חליצה מוטעת שאמרו לו חלוץ לה ע\"מ שתתן לך מאתים זוז שהיא חליצה כשרה אע\"פ שלא נתנה לו אין הטעם מפני שאנו לומדים מתנאי בני גד שיהא אפשר לקיימו ע\"י השליח אלא הטעם שכיון שעשה מעשה מחל התנאי וראיה לדבר שבפרק המדיר אמרו המקדש על תנאי ובעל אינה צריכה ממנו גט איתיביה רב אחא וכו' חליצה מוטעת כשרה [איזו היא חליצה מוטעת וכו' אלא אמר ר\"י כל שאומר חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז] אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה ה\"נ כיון דבעל אחולי אחליה לתנאיה א\"ל וכו' מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן תנאה דאפשר לקיומי ע\"י שליח כי התם הוי תנאה דלא אפשר לקיומי ע\"י שליח כי התם לא הוי תנאה והא ביאה דלא אפשר לקיומי ע\"י שליח והוי תנאה כלומר כדאמרינן לעיל מינה הריני בועליך ע\"מ שירצה אבא וכו' התם משום דאיתקוש הויות להדדי כלומר והיתה לאיש אחר כל הויות במשמע כסף ושטר וביאה כי היכי דמהני תנאי בקידושי כסף ושטר דאפשר לקיומינהו ע\"י שליח מהני נמי בביאה וא\"כ כשאמרו שם שהטעם שחליצה מוטעת כשרה משום דמתנאי בני גד ילפינן לה שצריך שיהא אפשר לקיימו ע\"י שליח הוא לדעת האומר דמקדש ע\"ת ובעל אינה צריכה ממנו גט אבל לדידן דלא קי\"ל כוותיה אלא כדאמר רב כהנא שצריכה ממנו גט וכ\"פ רבינו סוף פ\"ז הטעם שחליצה מוטעת כשרה אינו מפני זה אלא משום דכיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה וכך מטין דברי רבינו פ\"ד מהלכות חליצה אבל אם הטעוהו ואמרו לו חלוץ לה ע\"מ שתתן לך ק\"ק זוז וכו' חליצתה כשרה שהרי נתכוין לחלוץ לה ולא כתב שהטעם מפני שא\"א לקיימה ע\"י שליח. ועוד יש הכרע אחר לסברא זו שהרי למי שנותן טעם משום דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן צריך לחלק בין ביאה לחליצה דביאה שאני משום דאיתקוש הויות להדדי וכמבואר בלשון הגמרא שכתבתי וזה דוחק גדול ולכך לא כתב רבינו כאן שצריך שיהא אפשר לקיימו ע\"י שליח מפני שסובר שאין צריך וכמו שכתבתי: " + ], + [], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "כיצד האומר לאשה אם תתני לי מאתים זוז וכו'. אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי. כתב הטור וז\"ל מלשון הרמב\"ם יראה שאם השלים כל תנאו קודם שנתן לידה הקידושין דהוי תנאי שכתב אבל אם א\"ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים ואמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי ואם לא תתני לא תהיי מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח\"כ התנה אע\"פ שהכל היה תוך כדי דיבור הרי זו מקודשת מיד ואינה צריכה ליתן לו כלום ולא נהירא דמילתא דפשיטא היא אם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי עכ\"ל מ\"ש ול\"נ דמילתא דפשיטא היא וכו' כלומר וא\"כ לא היה צריך שיתנו חכמים ויצריכו שיהיה תנאי קודם למעשה כיון דמילתא דפשיטא היא שאם קדם המעשה סתם אין התנאי שהתנה אח\"כ כלום. ואין טענה זו כלום כיון דגמר דברי הקידושין הוא התנאי שהרי הוא אומר הרי את מקודשת לי בזה על תנאי כך וכך אע\"פ שנתן לה הקידושין קודם שיזכיר התנאי מ\"מ כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמיך והוה לן למימר דלא חלו הקידושין אלא על אותו תנאי אי לאו דגמרינן מתנאי בני גד שצריך שיהיה תנאו קודם למעשה. ולישנא דרבינו הכי דייק שכתב אם א\"ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהיי מקודשת וכו' הרי התנאי בטל ומדכתב והשלים התנאי משמע כמו שכתבתי דתנאי לאו מילתא באפי נפשה היא אלא תשלום דבריו הראשונים: כתב הר\"ן צ\"ל דהא דתנן ה\"ז גיטיך אם לא באתי ופרכינן עלה וניחוש שמא בא דאלמא התנאי קיים שהמשנה שנויה שלא בדקדוק וכן הרבה כיוצא בזה דאי לא ה\"ל מעשה בתחלתו ותנאו בטל אלא שהרמב\"ם כתב אבל אם אמר לה הרי את מקודשת בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי וכו'. ונראה מדבריו דלא מיקרי מעשה קודם לתנאי אא\"כ נעשה המעשה תחלה ולדבריו המשניות שנויות בדקדוק. אלא דלא נהיר דאי הכי היכי אמרינן בפרק מי שאחזו (גיטין ע\"ה) גבי תקנתא דשמואל בגט שכיב מרע ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה דאפילו אמר הכי כל שלא נתן הגט לא הוי מעשה קודם לתנאי וכבר השיגו עליו הראב\"ד והרמ\"ך בהגהותיהם עכ\"ל: " + ], + [ + "[שייך להלכה ג, ד]", + "כיצד האומר לאשה אם תתני לי מאתים זוז וכו'. אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי. כתב הטור וז\"ל מלשון הרמב\"ם יראה שאם השלים כל תנאו קודם שנתן לידה הקידושין דהוי תנאי שכתב אבל אם א\"ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים ואמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי ואם לא תתני לא תהיי מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח\"כ התנה אע\"פ שהכל היה תוך כדי דיבור הרי זו מקודשת מיד ואינה צריכה ליתן לו כלום ולא נהירא דמילתא דפשיטא היא אם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי עכ\"ל מ\"ש ול\"נ דמילתא דפשיטא היא וכו' כלומר וא\"כ לא היה צריך שיתנו חכמים ויצריכו שיהיה תנאי קודם למעשה כיון דמילתא דפשיטא היא שאם קדם המעשה סתם אין התנאי שהתנה אח\"כ כלום. ואין טענה זו כלום כיון דגמר דברי הקידושין הוא התנאי שהרי הוא אומר הרי את מקודשת לי בזה על תנאי כך וכך אע\"פ שנתן לה הקידושין קודם שיזכיר התנאי מ\"מ כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמיך והוה לן למימר דלא חלו הקידושין אלא על אותו תנאי אי לאו דגמרינן מתנאי בני גד שצריך שיהיה תנאו קודם למעשה. ולישנא דרבינו הכי דייק שכתב אם א\"ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהיי מקודשת וכו' הרי התנאי בטל ומדכתב והשלים התנאי משמע כמו שכתבתי דתנאי לאו מילתא באפי נפשה היא אלא תשלום דבריו הראשונים: כתב הר\"ן צ\"ל דהא דתנן ה\"ז גיטיך אם לא באתי ופרכינן עלה וניחוש שמא בא דאלמא התנאי קיים שהמשנה שנויה שלא בדקדוק וכן הרבה כיוצא בזה דאי לא ה\"ל מעשה בתחלתו ותנאו בטל אלא שהרמב\"ם כתב אבל אם אמר לה הרי את מקודשת בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי וכו'. ונראה מדבריו דלא מיקרי מעשה קודם לתנאי אא\"כ נעשה המעשה תחלה ולדבריו המשניות שנויות בדקדוק. אלא דלא נהיר דאי הכי היכי אמרינן בפרק מי שאחזו (גיטין ע\"ה) גבי תקנתא דשמואל בגט שכיב מרע ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה דאפילו אמר הכי כל שלא נתן הגט לא הוי מעשה קודם לתנאי וכבר השיגו עליו הראב\"ד והרמ\"ך בהגהותיהם עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקדש על תנאי כשיתקיים התנאי תהיה מקודשת וכו'. ומ\"ש וכן הדין בגיטין יתבאר בפ\"ו מהלכות גירושין. ומה שכתב ובממונות כתב הר\"ש בר צמח בתשובה דהיינו דוקא במתנה על פה דאילו בשטר אע\"פ שלא אמר מהיום אם נתקיים התנאי הויא משעה ראשונה דזמנו של שטר מוכיח עליו דקי\"ל כוותיה בממונא עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [ + "האומר לאשה כו' לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת. כתב הר\"ן אני תמה בדבריו וכו' שלא היה לו לערב לא רצה או ששתק עם מת דבמת מותרת לינשא ובלא רצה או שתק יש לחוש שמא יאמר אין וכדמוכח בתוספתא. וכן במ\"ש לא מיחה או שמת ה\"ז מקודשת דבמת מקודשת גמורה ובלא מיחה צריך לחוש לקידושי אחר שמא יחזור וימחה. והראב\"ד השיגו במ\"ש מת הבן ואח\"כ שמע האב מלמדין את האב שיאמר איני רוצה דמאי איריא ואחר כך שמע דאפילו שמע קודם שמת הבן מלמדין אותו בכך כיון שלא קבע זמן למחאתו עכ\"ל. ול\"נ דמשמע לרבינו דמשמע לגמרא דכי אמרינן ע\"מ שירצה אבא היינו שיאמר אין בשעת שמיעה הדבר תלוי כמו שהיא בע\"מ שישתוק דכיון דבע\"מ שישתוק ע\"כ בשעת שמיעה הדבר תלוי כדפירש\"י והתוס' מסתמא כי אמר אין נמי בשעת שמיעה הדבר תלוי דאל\"כ ה\"ל לגמרא לפרושי. וטעמא דגמרא משום דבהכי אתי שפיר מאי דקתני ואם לאו אינה מקודשת דאל\"כ לעולם היא אסורה לינשא לאחר עד שימות ומאי אינה מקודשת דקתני אלא כל ששמע פעם ראשונה ולא אמר אין בטלו הקידושין מיד וכיון דמתניתין ומשמעותא דגמרא משמע הכי לא משגחינן בתוספתא דמשמע דלא מיתנייא בי ר' חייא ור' אושעיא. וה\"ה דלא ימחה דבשעת שמיעה הדבר תלוי שאם שמע ולא מיחה הרי היא מקודשת ושוב אינו יכול למחות. ובהכי ניחא נמי מה שהשיגו הראב\"ד שאם שמע קודם שמת הבן ולא מיחה שוב אינו יכול למחות. וא\"ת א\"כ דבלא ימחה נמי בשעת שמיעה הדבר תלוי תיקשי ליה סיפא מלמדין את האב שיאמר איני רוצה ומה בכך הרי שתק י\"ל דכשאמר ע\"מ שישתוק דוקא הוא דקשיא ליה והא שתיק. ובעל מנת שלא ימחה ניחא משום דכשמודיעים אותו תנאי קידושי בנו מה נפשך או מיחה או שתק אם מיחה מאי מלמדין אותו הרי אינו צריך ללימודנו ואם שתק תיכף נתקיימו הקידושין ושוב לא יועיל ללמדו שיאמר איני רוצה אבל באומר ע\"מ שלא ימחה אע\"פ שלא מיחה תיכף לשמיעתו אם מיחה בתוך זמן שעסוקים באותו ענין או תוך כדי דיבור מהני והיינו דאיכא בין ע\"מ שישתוק לעל מנת שלא ימחה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ושומא שעל הפדחת אפילו היתה קטנה ביותר וכו' עד בין בכהנים בין בנשים. בפ\"ח מהלכות ביאת מקדש אצל מומי הכהנים כתב גם כן מי שהיתה בעור פניו שומא כאיסר או יותר. ומי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שיער אע\"פ שאינה כאיסר אלא כל שהוא עכ\"ל. ויש לתמוה דהא משמע מסוגיא דגמרא פרק המדיר (כתובות ע\"ה) דשומא גדולה או שיש בה שיער הויא טענת מום באשה אע\"פ שאינה בפנים דקאמר האי שומא היכי דמיא אי דאית בה שיער הכא והכא פסלה וכו' א\"ר יוסי בר חנינא בעומדת על פדחתה פדחתה ראה ונתפייס הוא ואם איתא דשומא לא פסלה אלא בפנים לא הל\"ל הכא והכא פסלה אלא הכי ה\"ל למיפרך שומא ראה ונתפייס הוא כי היכי דפריך גבי עומדת על פדחתה. וכתב הר\"ן לא ידעתי למה לא הזכיר הרמב\"ם הא דאוקמינא בעומדת תחת כיפה של ראשה דזימנין מתחזיא זימנין לא מתחזיא. וה\"ה כתב וז\"ל ורבינו שכתב אפילו קרובה לשער ראשה ומשמע וכ\"ש רחוקה הוא מפני שסמך לו על מה שיתבאר פכ\"ה וכו'. ואיני יודע למה הוצרך לידחק ולומר שמה שאמרו והא ראה ונתפייס הוא לענין כתובה דהא לענין קידושין נמי איכא לאוקומה גם לדעתו ז\"ל ואע\"פ שבפכ\"ה לא מיירי אלא לענין כתובה משם נלמוד לענין קידושין שאם הוא במקום שנוהגות הנשים לילך בשוק ופניהם מגולות ראה ונתפייס הוא ואם הוא במקום שדרך הנשים להטמן אפילו אם השומא בפניה אינה מקודשת: " + ], + [ + "המקדש אשה סתם ונמצא עליה א' מן המומין וכו': כתב הר\"ן קידש סתם ולא כנס ולא בעל לא אשכחן בגמרא מידי אלא שהרמב\"ם כתב בפ\"ז הרי זו מקודשת מספק. ונ\"ל שחשש הרב דילמא כי אמרינן קידשה סתם וכנסה סתם דבעיא גיטא ה\"ה לקידש סתם בלבד דכי נקטינן לה בכנסה סתם לרבותא דאין לה כתובה עבדינן אבל אה\"נ דבקידש סתם בלחוד צריכה גט ולפיכך החמיר וכתב הרי זו מקודשת מספק:" + ], + [], + [], + [], + [ + "הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום וכו'. במ\"ש ה\"ה יש כדאי להשיב על כל הספיקות שספקו המפרשים על דברי רבינו חוץ מספק אחד שסיפק הר\"ן בדברי רבינו והוא שמאחר שפירש בגמרא דטעמא דר' יוחנן הוא משום דכל חד רווחא שבק לחבריה ל\"ש קידשה מעכשיו ולאחר עשרים יום או מעכשיו ולאחר מ' יום שהוא לאחר זמנו של ראשון תפסי נמי קידושי שני דהא רווחא שבק קמא למאן דמקדש לה תוך ל' יום ורבינו כתב אפילו הן מאה על הסדר הזה דמשמע דוקא כשכלה זמנו של שני בתוך זמנו של ראשון ואם כדברי ה\"ה דנקטינן לכולהו חומרי לא ה\"ל לרבינו לכתוב כן ועוד שה\"ה אומר שסובר רבינו דכיון דהאי לישנא פליגי ביה אמוראי נקטינן חומרי דכלהו והרי רב דמספקא ליה פירש אביי דבריו דמאמצעי אינה צריכה גט ולא היה שום חולק עליו אדרבה הקשו פשיטא וא\"כ איך נפרש אנו בדברי רב פירוש שלא כיון הוא אליו ואי משום דסוגיין מכרען כרב פסק כרב ה\"ל לפסוק דמאמצעי אינה צריכה גט וכדברי אביי. לכך אני אומר שרבינו לא נסתפק בכוונת רב דודאי לא נתכוון אלא למה שפירש בו אביי אבל הוא ז\"ל פוסק כדר' יוחנן אלא שלא נראה לו ז\"ל לפרש דבריו דטעמיה משום דכל חד רווחא שבק לחבריה שהיאך יתכן דלרב אפילו בתוך שלשים מאמצעי אינה צריכה גט ולרבי יוחנן אפילו לאחר ל' צריכה גט ועוד דהא איתותב טעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה ואע\"ג דשני אשינויי לא סמכינן ובודאי דרב חנניא דאותביה הוה מפרש דהיינו טעמא דר\"י משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה והכי נקטינן ועוד דהא סוגיין דעלמא מכרען הכי דבפרק יש נוחלין (ב\"ב דף קל\"ו) גבי הכותב נכסיו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה פרכינן וכי כתב ליה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי והא תנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ופרקינן התם מספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי הכא ה\"ק ליה גופיה קני מהיום ופירא לאחר מיתה ואילו לטעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה לא הוי משום ספיקא אלא גזירה משום מהיום אם מתי כדאמרינן הכא בפירוש ובמסכת יבמות לא משכח זיקת שני יבמים אלא מדרבנן ולטעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה משכחת לה מדאורייתא כגון שקידשוה שני אחים בשטר ומתו הילכך אית לן למימר דטעמא דר' יוחנן לא משום רווחא שבק הוא אלא משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ובהכי אתי שפיר הנך סוגיי ואתי שפיר כלל שבידינו רב ור\"י הלכה כר\"י וא\"כ הוי פסק הלכתא דכל שקידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון לא הוו קידושין כלל. ואפשר שאף הרי\"ף סובר כן ומ\"ש וקי\"ל כרב לאו משום דס\"ל כרב כתב הכי אלא שאם היה כותב הלכה כר\"י הוה משמע דכפירושא דפריש גמרא קי\"ל ואפילו קידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון הויא מקודשת ולפרש שאין הפירוש כדפי' גמרא בדברי ר\"י היה צריך להאריך לכך כתב הלכה כרב ולא כתב טעמא דאביי כדי שיהיה לנו מקום לפרש דהיינו טעמא משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה וכל שקידשה מעכשיו ולתוך זמנו של ראשון מקודשת אבל אם קידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון אינה מקודשת ומכיון שעלה הפסק כהוגן אין ויכוח בשמות יעלה בשם רב או בשם ר\"י ודוגמת זה מצינו משום דס\"ל כר\"מ מפיך לה לרבנן וכן בכמה דוכתי: " + ], + [], + [ + "הנותן שתי וכו'. כתבו ה\"ה והר\"ן בשם הרשב\"א דאיפשיטא לן מדוכתא אחריתי דאמרינן בפרק אע\"פ וכו'. ל\"נ דאפשר לומר דרבינו סבר דלא איפשיטא בעיא דר' אושעיא ומאי ה\"ז מקודשת דקאמר ה\"ז מקודשת מספק והכי דייק לישניה שכתב וכשיגרש אותה תהיה מקודשת עד שיגרש אותה פעם שניה דמשמע תהיה מקודשת לענין שצריך שיגרש אותה פעם שניה מקידושי פרוטה שניה ולא לענין אחר שאם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר צריכה ממנו גט דאל\"כ כך ה\"ל לכתוב וכשיגרש אותה יחולו קידושין שניים: " + ], + [ + "האומר ליבמה הרי את מקודשת לי בזה לאחר שיחלוץ ליך יבמיך וכו'. מדברי ה\"ה נראה שהוא סובר שדעת רבינו כדעת שאר מפרשים שהם סוברים שהיא ספק מקודשת ואפשר שהיה גורס כן בדברי רבינו אבל לספרים דידן דגרסי ה\"ז מקודשת נראה דמקודשת גמורה היא משום דכיון דעכשיו נמי תפסי בה קידושין מספק לא הוי דבר שלא בא לעולם וכיון דחשיבא דבר שבא לעולם כשהוא מקדשה עכשיו שיחולו הקידושין לאחר שיחלוץ לה יבמה שפיר דמי: " + ], + [ + "ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה ה\"ז מקודשת. בפ\"ג דקידושין (דף ס\"ב) תנן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי אינה מקודשת ובגמרא ת\"כ דר\"י (דאמר כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי) אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו' יתר על כן אמר ראב\"י אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימים כלומר אע\"פ שאין בידו לתלוש ולהפריש דתבואה שלא הביאה שליש לאו תבואה היא ואיכא עלה תרי לישני בגמרא ובלישנא בתרא אמרינן אמר רבה לא אמר ראב\"י אלא בשחת דבי כיבשא אבל בשחת דבי שקיא לא כלומר דתרתי בעינן שתהא התבואה כבר שחת כלומר שיהא ראוי לקצור ולהאכיל לבהמה אבל באגם כלומר שאין התבואה עדיין אלא צמחים רכים לא דכיון דלא חשיב לא חייל שם למפרע ובעינן נמי שיהא האי שחת דבי כיבשא כלומר שדה בית הבעל ששותה ממי גשמים אבל בשחת דבי שקיא דהיינו שדה בית השלחין שצריכה להשקות לא אמר דכיון דעבידא דפסדא כי לא משקה לה כדמיבעי לה כמי שלא ב\"ל כלל הוא ורב יוסף אמר אפילו בשחת דבי שקיא כלומר הואיל והגיע לכלל שחת ואמרי עלה כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי לא אמר כלום וא\"ר חנינא ל\"ש אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים כמאן כשהוכר עוברה ודברי הכל כלומר דבין לרבה בין לרב יוסף הוכר עוברה בעינן דומיא דשחת דהאי נמי לשחת דבי כיבשא דמי שגמרו בידי שמים הוא הילכך מהני מדראב\"י ובתר הכי גרסינן אמר אביי ראב\"י ור\"מ ורבי כולהו ס\"ל אדם מקנה דשלב\"ל ואע\"ג דמוקי לראב\"י כשיטה דאלמא ס\"ל דלית הילכתא כוותיה סובר רבינו דלא פליג בהדי רבה ורב יוסף בדינא דכולהו מודו דשחת דבי כיבשא דבר שב\"ל הוא ומהני בתרומה ואשתו מעוברת נמי בשהוכר עוברה מקודשת מיהו רבה ורב יוסף מהדרי לאוקומי מילתיה דראב\"י בשחת דהוי דבר שב\"ל כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא דקי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי ואביי ס\"ל דראב\"י אפילו באגם ואפילו בפחות מכאן אמר דקסבר אדם מקנה דבר שלא ב\"ל ומש\"ה אוקמיה כשיטה ומיהו כולהו מודו דשחת והוכר עוברה ב\"ל מיקרו. וכתב הר\"ן ואע\"ג דראב\"י בעי דלימא משיביאו ויתלשו והכא לא אמר משתלד איכא למימר דכיון דאמר אם ילדה תהא מקודשת כאומר לכשתלד דמי ואחרים אומרים דר\"ח מוקי לה באומר בהדיא לכשתלד אבל הרמב\"ם כתב דאומר אם ילדה עכ\"ל: " + ], + [ + "בד\"א כשא\"ל במאה דינרים סתם וכו'. כתב ה\"ה שם פ\"ק הקשו על רבי אלעזר וכו' ופרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור וכו' ופי' סיפא דקתני נמצא מנה חסר דינר וכו' כלומר דהא בגמרא פרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור וכו' כיצד כגון דאמר לה במנה זו לאו למימרא דכולה סיפא פירושא דרישא היא אלא כיצד כגון דאמר לה במנה זו בלבד הוא דהוי פירושא דרישא ואח\"כ השמיענו הברייתא דין אחר שאם כשאמר במנה זו נמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת כלל ולא תלי מילתא ברצונם דהא במנה זו קאמר ואין שם מנה אבל ברישא אע\"ג דמיירי נמי באומר מנה זו כיון שהמנה היא שלם אם לא חזר שום אחד מהם בו ה\"ז מקודשת וכך שנוי בתוספתא שכתב הרי\"ף התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת היה מונה ומשליך לתוך ידה ראשון ראשון יכולה היא שתחזור בה עד שעה שיגמור וכך הם דברי רבינו ורש\"י פירש בענין אחר: " + ], + [ + "אמר לה הרי את מקודשת וכו'. שם ההוא גברא דקדיש בשיראי וכו' עד רבה אמר וכו'. כתוב בספרי הדפוס לא נמצא יותר בהעתק המגיד משנה וחסר עד פ\"ט. ואני מצאתי מי שבא לידו ספר מגיד משנה שלא היה בו חסרון זה והעתיקו בספרו והעתקתיו פה. *ז\"ל לא צריכי שומא וכו' עד והרבה דברים יש בגמרא מורים כן ופשוט הוא ע\"כ מה שמצאתי בשם מ\"מ: ועתה אני חוזר לכתוב מה שנ\"ל לחדש הנה בפ\"ז בבבת המקדש בבגדים של משי כתב הר\"ן אהא דאסיקנא בגמרא והלכתא שיראי לא צריכי שומא ומקשו הכא אמאי פסק כהאי לישנא הל\"ל והלכתא כרבה כי היכי דאמרינן בהדיא בגמרא והלכתא כרבא א\"ר נחמן ולפיכך נראה מדקדוק הלשון דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא אבל איכא מידי דצריך שומא, ומתוך דברי הרמב\"ם בפ\"ז מה\"א נראה דשיראי משום שהאשה מתאוה להם גמרה ומקניא נפשה כל היכא דשוה כדקאמר אבל במידי אחריני לא ולפי זה לאפוקי דברים שאין האשה מחמדתן נקט שיראי עכ\"ל. וכתב עוד ודברים שצריכים שומא כפי הסברות שכתבנו נראה מלשון רש\"י שאם קידש בהם את האשה קודם שומא אינה מקודשת שהרי כתב לרב יוסף דאמר דצריכי שומא כיון דלא שמאום תחלה אינה מקודשת ומינה לדידן במידי דצריך שומא אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב בפרק הנזכר בלשון הזה א\"ל הרי את מקודשת לי בבגדים אלו וכו'. ונראה מדקדוק לשון זה דס\"ל דאפילו רב יוסף לא פליג אלא לומר שאינה מקודשת משעה ראשונה אבל לאחר שומא מודה דמקודשת ואע\"ג דבשיראי לא נפקא לן מידי דהא איפסיק הלכתא דלא צריכי שומא נ\"מ מיהת לאותן דברים שכתבנו למעלה דצריכי שומא: *[והרי הוא לפניך בפי' הרב המגיד] \n  " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקדש ע\"ת וחזר וכו'. כתב הר\"ן בפרק האיש מקדש שלמד כן מדגרסינן בפרק המדיר (דף ע\"ג) איתמר קידשה ע\"ת וכנסה סתם רב אמר צריכה ממנו גט ושמואל אמר אינה צריכה ממנו גט אמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמא דרב משום דקא סבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו' ומדקאמר לא תימא כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה משמע שאם חזר ומחל תנאו דמהניא מחילתו ומקודשת. והראב\"ד מצריך בהשגות שיבטל התנאי בעדים והרשב\"א חולק ואומר שאין מחילת התנאי וביטולו מועילים אלא בדבר שבממון כגון ע\"מ שתתן לי מאתים זוז וכיוצא בו שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשאר תנאים לא עכ\"ל הר\"ן שם. ובפרק המדיר כתב על דברי רבינו וא\"ת והיכי מצי מחיל לתנאיה בשלמא דמתנה ואומר ע\"מ שתתני לי מאתים זוז מצי מחיל דה\"ל כאילו א\"ל הריני כאילו התקבלתי וכאילו נתקיים התנאי דמי אבל הכא כי מחיל מאי הוי ואם היו עליה נדרים נתבטלו הקידושין מיד. י\"ל כיון שלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטלו הקידושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע בנדרים או עד שיראה במומין וכל שלא הקפיד בהם מקודשת כדאמרינן לקמן גבי מומין ראה ונתפייס הוא מיהו אם הקפיד בהם אינה מקודשת אע\"פ שחזר אח\"כ ומחל. וא\"ת והא תנן בפרק האיש מקדש (דף מ\"ח) ע\"מ שאני עני ונמצא עשיר עשיר ונמצא עני כהן ונמצא לוי וכו' ובכולן אע\"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אע\"פ כן אינה מקודשת ואם איתא דיכולה היא למחול בתנאי שאינו של ממון אמאי אינה מקודשת תירצו בזה דאה\"נ שאם מחלה אח\"כ ואמרה רואה אני אותו כאילו הוא עשיר ה\"נ דמקודשת אלא התם בשלא מחלה אלא שהודית דבשעת התנאי בלבה היה להתקדש לו אע\"פ שלא יהא עשיר ואינה מקודשת משום דדברים שבלב אינן דברים כדאמר בההיא סוגיא דהתם אבל כשמחלה אותו תנאי אח\"כ ה\"נ דמקודשת. ואין דעתי נוחה בזה כלל דהא כי אמרה דעתי היתה להתקדש לו הרי בכלל דבריה מחילה של עכשיו שהרי מתחלתה ועד סופה לא הקפידה ואי במקפדת השתא עסקינן ה\"ל למיתני הכי בהדיא ולא למיתני אינה מקודשת סתמא. לפיכך נ\"ל דזו מפני שאמרה דבלבה היה להתקדש לו הורע כחה ואינה יכולה למחול ולומר הרי אתה לי כאילו היית עשיר שהקידושין היו תלוים משעה ראשונה עד שיראה אם תקפיד אם לא אבל זו שמשעה ראשונה לא היתה מקפדת ואעפ\"כ התנית כיון דדברים שבלב אינם דברים נתבטלו קידושין לאלתר שלא להנאתה התנית אלא תנאי גרידא הוה ובטלו הקידושין מיד אבל במתנה להנאתו יכול הוא שיאמר הרי את עלי כאלו אין עליך נדרים עכ\"ל: ומ\"ש רבינו המקדש ע\"ת וכנס סתם אעפ\"י שלא בעל צריכה גט אע\"ג דאביי אמר לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמיה לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא ר\"א פליג עליה ואמר המקדש על תנאי ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט ולפי דבריו פלוגתא דרב ושמואל בכנס ולא בעל הוא וקי\"ל כרב באיסורי וע\"כ הוי טעמיה משום דכיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה: ומ\"ש וכן המקדש בפחות וכו'. בפרק המדיר (כתובות ע\"ד) א\"ר עולא בר אבא אמר עולא א\"ר אלעזר המקדש במלוה ובעל ע\"ת ובעל בפחות מש\"פ ובעל ד\"ה צריכה הימנו גט כלומר משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א\"ר יוסף בר אבא א\"ר מנחם א\"ר אמי המקדש בפחות מש\"פ ובעל צריכה גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי. ופירש\"י ר' אמי פליג אר' אלעזר ואמר המקדש בפחות מש\"פ ובעל הוא דצריכה גט אבל המקדש במלוה או ע\"ת ובעל אינה צריכה ממנו גט מ\"ט בהא הוא דלא טעי להיות סבור שפחות מש\"פ יהיו קדושין אבל בהנך טעי כסבור יודעת היא שאין עליה נדרים לכן היא נשאת וכי בעיל אדעתא דקידושי קמאי בעיל במלוה אין הכל בקיאים בהלכות קידושין עכ\"ל. והרי\"ף כתב הא במקדש בפחות מש\"פ ובעל צריכה הימנו גט והשמיט דין המקדש במלוה ובעל משמע דס\"ל דאינה צריכה גט משום דאין הכל בקיאים בהלכות קידושין וכדרבי אמי אבל רבינו פסק כר\"א. וכתב הר\"ן וז\"ל הרמב\"ם השוה מקדש במלוה לפחות מש\"פ שבשניהם הוא סובר שצריכה גט בודאי ולא ידעתי למה פסק כן במלוה שאפילו הוא סומך על מימרא קמייתא דעולא א\"ר אלעזר מנ\"ל דבמלוה אמר דצריכה גט בודאי ואע\"ג דא\"ל בהדי פחות מש\"פ הא כייל נמי בהדה ע\"ת ובעל ולמסקנא דשמעתין אינה צריכה גט אלא מספק ואפילו נאמר דר\"א כאביי ס\"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה גט דקאמר בכולהו מן הודאי קאמר ואכתי היכי נסמוך עליה לקולא כו' ואמר אבל בהנך טעי ומש\"ה מחוורתא דפסקא (דפחות מש\"פ צריכה גט בודאי אבל מלוה הרי היא כע\"ת) וצריכה גט מספק עכ\"ל. ול\"נ דגם דברי רבינו יש לפרש דצריכה גט מספק דאמר מדכתב צריכה גט ואם איתא ה\"ל לכתוב הרי זו מקודשת ועוד דכיון דעל מקדש על תנאי ובעל סתם כתב וכן המקדש בפחות מש\"פ או במלוה ובעל סתם צריכה גט ובמקדש ע\"ת ובעל סתם לא הצריך גט אלא מספק [ודאי הכי משמע] וא\"ת בפחות מש\"פ ובעל סתם למה פסק שתהא מקודשת קידושין ודאי כיון דתרי לישני שוו בה י\"ל שרבינו מפרש דצריכה גט הימנו היינו מספק מדלא קתני ה\"ז מקודשת ואפילו את\"ל דצריכה גט דקאמר ר\"א היינו לומר דמקודשת קידושי ודאי מאחר דאיתא התם בגמרא א\"ר כהנא משמיה דעולא המקדש ע\"ת ובעל צריכה הימנו גט איכא למימר דמשמע לרבינו דהאי מימרא פליגא אתרי מימרי קמאי וסבר דמקדש בפחות מש\"פ או במלוה ובעל סתם אינה צריכה גט דאין לך צריכה גט אלא המקדש ע\"ת ובעל סתם וכיון דפלוגתא דאמוראי היא פסק בה להחמיר: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואם אמר על מנת שאני תנאה וכו' תוספתא דר' חייא. כתב כן משום דאמרינן בעלמא דכל ברייתא דלא מיתניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא לאו דסמכא היא ונקט דבי ר' חייא וה\"ה לדר' אושעיא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "העושה שליח לקדש לו אשה פלונית וכו' וכן אשה שעשתה שליח לקדשה וכו'. כתב ה\"ה מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו וכו' ולא הוצרך רבינו לבאר זה וכו' ל\"נ שרבינו סמך על מ\"ש בפ\"ג דין האיש עם האשה כדין שליח עם שליח או עם האב: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[שייך להלכה יח, יט]", + "העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה השליח אומר לעצמי קידשתיה וכו' עד ואחד כונס. כתב הטור שכתב הרא\"ש על דברי רבינו דברים אלו מצאתי בירושלמי ואינם מובנים לי דנהי דהוחזק השליח בעדים היאך נתקדשה לראשון הרי עומד וצווח אע\"פ שמינני שליח בעדים חזרתי משליחותי ולעצמי קידשתיה. וברישא נמי למה הותר המשלח בקרובותיה הרי הוא אומר שעשאו שליח וגם האשה אמרה שנתקדשה לו ומאי נ\"מ במה שלא הוחזק השליח בעדים הרי הודה שעשאו שליח ע\"כ וצ\"ע עכ\"ל. והר\"ן כתב דטעמא דמילתא דכשלא הוחזק בעדים מסתמא אין האשה רוצה להתקדש לראשון כיון שאינו כאן ואין שליחותו מוחזק ומשום הכי כשאומרת איני יודעת חזקה לשני אבל כשהוחזק השליח בעדים היא סומכת על השליחות ומשום הכי כשאמרה איני יודעת חוששין לראשון. ומיהו כיון שהראשון לא היה כאן והשני כאן חוששין אף לשני ושניהם נותנין גט. ומיהו כי אמרינן חזקה לראשון היינו לומר שהראשון אסור בקרובותיה שהרי אומר לה קידשתיך. וכתב הרמב\"ם (בפרק ט' מה\"א) דהוחזק היינו שעשאו שליח בעדים ולא הוחזק היינו שלא עשאו שליח בעדים והוא ז\"ל אזיל לטעמיה שכתב בפ\"ג מה\"א שהעושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים. וכתב עליו הראב\"ד בהשגות אין בלשון התוספתא אם לא עשה אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו בעדים אלא שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה וכו'. וגם הוא לטעמיה אזיל שדעתו שהעושה שליח לקדש לו אשה צריך לעשותו בעדים וכו'. ומכל מקום במה שכתבתי דבקידושי סתם עסקינן שהשליח אומר לעצמי נתכונתי והיא אומרת לראשון נתכונתי תמיהני שאם יש בידה לומר לא נתקדשתי לו כשם שהיא מותרת בקרוביו כך היה ראוי שיהא הוא מותר בקרובותיה שכיון שאין המעשה מוכיח כשהוא אומר לעצמי נתכונתי הוה ליה דברים שבלב ואם המעשה מוכיח בעצמו נלך אחר הוכחתו ואין מקום למחלוקתן וכו'. לפיכך נראה לי דהכא באומר לעצמי קידשתי בפירוש עסקינן והיא אומרת לראשון נתקדשתי בפירוש ויש כאן עדים שראו הקידושין אבל אינם זוכרים למי נתקדשה עכ\"ל: " + ], + [ + "[שייך להלכה יח, יט]", + "העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה השליח אומר לעצמי קידשתיה וכו' עד ואחד כונס. כתב הטור שכתב הרא\"ש על דברי רבינו דברים אלו מצאתי בירושלמי ואינם מובנים לי דנהי דהוחזק השליח בעדים היאך נתקדשה לראשון הרי עומד וצווח אע\"פ שמינני שליח בעדים חזרתי משליחותי ולעצמי קידשתיה. וברישא נמי למה הותר המשלח בקרובותיה הרי הוא אומר שעשאו שליח וגם האשה אמרה שנתקדשה לו ומאי נ\"מ במה שלא הוחזק השליח בעדים הרי הודה שעשאו שליח ע\"כ וצ\"ע עכ\"ל. והר\"ן כתב דטעמא דמילתא דכשלא הוחזק בעדים מסתמא אין האשה רוצה להתקדש לראשון כיון שאינו כאן ואין שליחותו מוחזק ומשום הכי כשאומרת איני יודעת חזקה לשני אבל כשהוחזק השליח בעדים היא סומכת על השליחות ומשום הכי כשאמרה איני יודעת חוששין לראשון. ומיהו כיון שהראשון לא היה כאן והשני כאן חוששין אף לשני ושניהם נותנין גט. ומיהו כי אמרינן חזקה לראשון היינו לומר שהראשון אסור בקרובותיה שהרי אומר לה קידשתיך. וכתב הרמב\"ם (בפרק ט' מה\"א) דהוחזק היינו שעשאו שליח בעדים ולא הוחזק היינו שלא עשאו שליח בעדים והוא ז\"ל אזיל לטעמיה שכתב בפ\"ג מה\"א שהעושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים. וכתב עליו הראב\"ד בהשגות אין בלשון התוספתא אם לא עשה אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו בעדים אלא שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה וכו'. וגם הוא לטעמיה אזיל שדעתו שהעושה שליח לקדש לו אשה צריך לעשותו בעדים וכו'. ומכל מקום במה שכתבתי דבקידושי סתם עסקינן שהשליח אומר לעצמי נתכונתי והיא אומרת לראשון נתכונתי תמיהני שאם יש בידה לומר לא נתקדשתי לו כשם שהיא מותרת בקרוביו כך היה ראוי שיהא הוא מותר בקרובותיה שכיון שאין המעשה מוכיח כשהוא אומר לעצמי נתכונתי הוה ליה דברים שבלב ואם המעשה מוכיח בעצמו נלך אחר הוכחתו ואין מקום למחלוקתן וכו'. לפיכך נראה לי דהכא באומר לעצמי קידשתי בפירוש עסקינן והיא אומרת לראשון נתקדשתי בפירוש ויש כאן עדים שראו הקידושין אבל אינם זוכרים למי נתקדשה עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "האשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני וכו' וכיצד הוא הקול וכו'. אמר רבי אבא א\"ר הונא א\"ר לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למ\"ה. וכתב הרא\"ש לא פליג רב אהני דאמרי לעיל נרות דולקות וכו' דשני עניינים הם ותרוייהו חשיבי קול או זה או זה וכן דעת הריטב\"א וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף ורבינו וכ\"כ הר\"ן דבדעולא דאיכא רגלים לדבר לא בעינן שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני וכו' דמשמע בגמרא דקרו ליה דבר ברור אבל כל שאין רגלים לדבר בעינן דבר ברור כה\"ג (ועוד דמילתיה דעולא לאו שייכא אלא בקידושין ומילתיה דר' אבא שייכא בין בקידושין בין בגירושין) והרמב\"ם כתב וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו קול הברה ושמענו מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני נראה מדבריו דבדעולא היינו ששמעו דקאמרי טובא פלונית נתקדשה היום ובדרבי אבא אע\"פ שלא שמעו אלא מאחד ולא אמרו גם כן נתקדשה היום אלא נתקדשה סתם סגי כיון שהקול גומר לשנים שהלכו להם אבל מה שהוא אומר דסגי בשנים מעידים ששמעו מאחד שאמר כן מפי שנים איני יכול ליישבו ללשון הגמרא אלא אם כן גורס כדי שיאמרו פלוני שמע מפלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים עכ\"ל: ודע דתניא בסוף גיטין שלא לפלוני אין חוששין לה בעיר אחרת אין חוששין לה ופירש רש\"י שלא לפלוני יצא עליה קול שמקודשת היום אבל לא הזכירו שמו לומר לפלוני אלא נתקדשה סתם אין חוששין לה. בעיר אחרת יצא כאן קול פלונית מתקדשת היום במקום פלוני ע\"כ. ואיני יודע למה השמיט רבינו זה ולא הצריך שיאמרו נתקדשה לפלוני כאן. ובתשובה אחת להריב\"ש מצאתי שהיה גורס בדברי רבינו שמענו שנתקדשה פלונית מפלוני. ולענין מה שה\"ל לכתוב כאן יש לומר דמכלל דבריו נשמע שנתקדשה במקום שנרות דולקות ומטות מוצעות: " + ], + [ + "בד\"א שלא היה אמתלא וכו'. כתב הטור אם יש להסתפק אם יש בקידושין שוה פרוטה או שמא קטן היה אין חוששין לקול והוא מדברי הגמרא שם. ויש לתמוה על רבינו למה השמיטו ואפשר דבכלל מ\"ש או קידושי ספק הוו הני מילי: " + ] + ], + [ + [ + "הארוסה אסורה לבעלה מד\"ס וכו'. זה נלמד מנוסח ברכת האירוסין ואסר לנו הארוסות כלומר מדרבנן שגזרו על יחוד פנויה ואף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה וכמו שאמרו במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה: ", + "ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבא עליה וכו'. כתב ה\"ה ואמרו נפקא מינה ליורשה וכו' ולא אמרו אם מותר לבא וכו'. אומר אני דאין זה ראיה מוכרחת דאיכא למידחי ולמימר אימא לאידך גיסא דטעמא דלא אמרו נ\"מ אם מותר לבא עליה משום דפשיטא להו דמותר: " + ], + [ + "כיון שנכנסה הארוסה לחופה וכו'. אבל אם היתה נדה אע\"פ שנכנסה לחופה וכו'. הר\"ן כתב בפרק אע\"פ על דברי רבינו והדבר תימה כיון דקי\"ל ביבמות דיש חופה לפסולות נדה למה לא יקנה לפיכך נראה כדברי האומרים דלא איבעיא לן אלא לענין תוספת כתובה אבל לשאר דברים קונה עכ\"ל וגם הרא\"ש דחה דברי רבינו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אחד הכותב את הכתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו וכו'. דברי רבינו מבוארים דבקנו מידו אע\"פ שיש לו פנאי אם רצה שלא לכתוב עכשיו אלא שביק ליה למחר וליומא אחרא שרי דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד הוי כאילו נכתב וזהו שכתב אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו ה\"ז מותרת משמע בהדיא דסתם קנין אע\"פ שלא נכתב דינו שוה לכותב ממש ובשניהם מותר לגמרי ולא כתב עד שיהא לו פנאי לכתוב אלא בנתן לה מטלטלין כנגד כתובתה ומטעמא דפרישית. וזה שלא כנראה מדברי הטור שכתב בשם רבינו על העידו עליו עדים וקנו מידו מותר עד שיהיה לו פנאי לכתוב לה. ולא דק דעד שיהא לו פנאי לכתוב לא קאי אלא למתפיס מטלטלין אבל קנו מידו מותר אע\"פ שיש לו פנאי וכמו שכתבתי ודבר פשוט הוא בעיני בדקדוק הבנת לשון רבינו ותמהני על מהרי\"ק שנמשך אחר הבנת הטור בדברי רבינו ולא דקדק בדבר: " + ], + [], + [ + "המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה וכו'. הרא\"ש כתב על דברי רבינו נראה שהוא מפרש שלא כתב לה אלא ע\"מ לכונסה שהכתובה אינה כלום כל זמן שלא כנסה ומנה או מאתים גובה כמלוה ע\"פ ומיהו אהני כתיבה דאית לה כתובה דהא איהו גופיה כתב בחיבורו דארוסה אין לה כתובה אם לא שכתב לה ואין דבריו נראין דלמה לא תהא כתובת מנה או מאתים כשאר מלוה בשטר לגבות ממשעבדי נהי דתוספת לא כתב לה אלא ע\"מ לכונסה מ\"מ שטר גמור הוי לענין מנה או מאתים ואע\"ג דאמרינן בפירקין דלעיל והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנישואין מיירי דחזר וכתב לה בשעת נישואין דאמרינן אחולי אחליה לשיעבוד קמא ונתרצית לגבות מזמן הכתוב בשטר בין עיקר בין תוספת ועוד משמע דגובה מן האירוסין ממשעבדי נמי כמו מן הנישואין עכ\"ל. והר\"ן כתב הלכה כר\"א ב\"ע דאזיל בתר אומדנא הילכך אלמנה מן האירוסין אינה גובה אלא מנה ומיהו משמע דאפילו מן המשועבדין גובה אותם אלא שהרמב\"ם כתב בפ\"י מה\"א שאינה גובה מבני חורין עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המארס את בתו קטנה וכו' ואם רצה לכנוס כונס ואין ראוי לעשות כן. נראה דמשמע לרבינו דהא דאמרינן (קידושין מ\"א) אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה איסורא לאו דוקא אלא לומר שאין ראוי לעשות כן וכדתניא בין היא ובין אביה יכולים לעכב דמשמע דאי ניחא לה ולאביה שרי וכ\"כ בפרק שלישי אע\"פ שיש רשות לאב לקדש את בתו כשהיא קטנה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם בתו קטנה וכו': " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הורו כל הגאונים שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן וכו' אבל התוספת יש לה. כתב הרי\"ף דטעמא דמסתבר הוא והרא\"ש כתב איני כחולק על דברי הגאון אבל מתוך הסברא נראה דמהימן גם לענין התוספת דדבר ידוע דלשם חיבת חופה וביאה הוסיף לה וכי היכי דאמרינן לענין מנה ומאתים חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואם היה שונאה היה מגרשה ולא היה טורח בסעודה אע\"פ שמרויח בטורח הסעודה פיטור ממאתים של כתובה גם לענין תוספת שאינו מוסיף לה אלא בשעת חופה היאך נאמר שבשעת חופה כתב לה ולמחר בבקר נתחרט ומגרשה אלא ודאי טענתו אמת ולהכי מגרשה ואדעתא דהכי לא הוסיף לה עכ\"ל. ול\"נ דל\"ק דהא בגמרא (כתובות דף י') אמרו חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה ממאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן משמע בהדיא דלא האמינוהו חכמים לומר פתח פתוח מצאתי אלא משום דהם תקנו לה כתובה והם אמרו וא\"כ בתוספת שאינו מתקנת חכמים לא האמינוהו: " + ] + ], + [ + [ + "כשנושא אדם אשה וכו'. כתב ה\"ה השלשה דברים שכתב רבינו שהם מן התורה וכו' ועוד שכל התנאים שוים. ונראה לי שהמזונות הם מדבריהם שלא כדברי האומרים בברייתא שהמזונות הם מן התורה ואע\"פ שהם שנים לגבי רבי אליעזר בן יעקב מ\"מ משנת ראב\"י קב ונקי עכ\"ל. ואני אומר שלא דקדק בדבר דהא מסיים בברייתא אליבא דראב\"י דמזונות ועונה הוו דאורייתא וכמו שכתבו התוספות בפרק נערה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם היה עני ביותר וכו' כופין אותו להוציא וכו'. כתב רבינו ירוחם שתמהו על רבינו למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה דאם אין לו אין כופין כמו ב\"ח שאין לו עכ\"ל. ויש לתמוה על תמיהתם דמה ענין זה לזה דב\"ח אין תקנה בדבר מה שאין כן בנדון זה שיש תקנה שיוציאנה ומאחר שאחד מתנאי הנישואין הם המזונות אם אין לו במה לזון יוציאה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שהלך למדינה אחרת וכו' ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבא בעלה. הרא\"ש כתב על דברי רבינו דלא מסתבר כלל שהדבר ראוי כשנפרעין מנכסי אדם שלא בפניו שיש להפך בזכותו. וגם הר\"ן כתב אע\"פ שדעת אבות העולם כך דברי תימה הם שכיון שהיא חייבת במעשה ידיה לבעל וכו' למה לא יחשבו ב\"ד עליו כשיחשבו לה מזונות והראיה שהביאו מדאמרינן אי נמי קטנה וספקה אינה מכרעת כלל וכו' וכך נ\"ל מדברי רש\"י וכו' ובסוף דבריו כתב אע\"פ שהדברים מראים כן אין לנו כח לחלוק על אבות העולם: " + ], + [], + [ + "יש מן הגאונים שהורה שאין פוסקין מזונות לאשה וכו' עד שיהא שטר כתובתה יוצא מתחת ידה וכו' ודעתי נוטה לזה במי שהלך בעלה וכו' עד ולעולם טוענין ליורש וכו'. בפי\"ח כתב רבינו דאלמנה אין לה מזונות עד שתשבע אבל אשה שהלך בעלה למדה\"י פוסקין לה מזונות ואין משביעין אותה וכתב הריטב\"א בר\"פ שני דייני והלכה כחנן ודעת הרמב\"ם דדוקא מי שהלך בעלה למדה\"י אבל אלמנה אין נותנין לה מזונות אלא בשבועה דטפי מתפיס איניש צררי לאחר מיתה כדי שלא תתבזה אצל היתומים. ואינו מחוור דהא שמואל דאמר אין פוסקים מזונות לא\"א כששמעו בו שמת מודה דפוסקין ועוד דבפרק השולח (גיטין ל\"ח) בההיא איתתא (דחשודה אשבועה ותבעה כתובתה) דאתאי לקמיה דרב הונא וכו' א\"ל מזוני נמי לית לך דאמר שמואל התובעת כתובתה בב\"ד אין לה מזונות ואם איתא ל\"ל מדשמואל תיפוק ליה דבעיא שבועה והיא חשודה א\"ו האלמנה נותנין לה מזונות בלא שבועה עכ\"ל. והרא\"ש כתב על דברי רבינו וז\"ל דבריו תמוהים דהא שמואל מוקי מילתא דחנן כששמעו בו שמת והיא ניזונת בלא שבועה ובהלך בעלה אפילו בשבועה אינה נזונת ואע\"ג דליתא לדשמואל מ\"מ בסברא זו לא מצינו חולק עליו דסברא מרווחא היא להצריכה שבועה יותר בחייו מבמותו דבמותו מסתמא עומדת לגבות כתובתה ותשבע בסוף אבל בחייו לא ניתנה כתובתה לגבות בחייו ושמא תמות בחייו ולא תבא לידי שבועה לעולם. ומ\"ש מפני שניזונת מנכסי יורשין וטוענין ליורש אמרי נואש הם דכמו שטוענין ליורש ולוקח יותר ראוי לטעון למי שיורדין ליפרע מנכסיו שלא בפניו דאין לו מי שיטעון בשבילו וכגון זה פתח פיך לאלם. ומ\"ש שבחייו ניזונת מן התורה הא ליתא דכל אמוראי סברי דמזונות האשה דרבנן אלא דפליגי אי מזוני עיקר [התקנה ותיקנו מעשה ידיה תחת מזונות או מעשה ידיה עיקר] ותיקנו מזונות תחת מעשה ידיה. ועוד דקי\"ל דגובה כתובתה בעידי מיתה אע\"פ שאין שטר כתובה בידה דהטוען אחר מעשה ב\"ד לא אמר כלום וכ\"ש דיש לה מזונות דנכסים בחזקתה הם לענין מזונות כדתני לוי אלמנה כל זמן שלא נישאת על היתומים להביא ראיה עכ\"ל. ומ\"ש שיותר ראוי לטעון למי שנפרעים מנכסיו שלא בפניו וכו' י\"ל שמי שנפרעים מנכסיו שלא בפניו שאני שהיום או מחר יבוא ויטעון ויוציא לאור משפטו מה שאין כן ביורש. ומ\"ש דכל אמוראי סברי דמזונות דרבנן י\"ל דראב\"י שמשנתו קב ונקי סובר שהם דאורייתא וכמ\"ש התוספות בפרק נערה (דף מ\"ז.) ומ\"ש דגובה כתובתה בעידי מיתה אע\"פ שאין שטר כתובה בידה וכו' אינה טענה דאיכא למימר דה\"ה דגובה בעידי גט ועוד דההיא דהטוען אחר מעשה ב\"ד במקום שאין כותבין כתובה היא ורבינו הכא במקום שכותבין כתובה מיירי. ומ\"ש דנכסים בחזקתה הן לענין מזונות וכו' י\"ל דהתם אחר שהוציאה שטר כתובתה בב\"ד אבל כל זמן שלא הוציאה בב\"ד עדיין אין לה מזונות והיאך יהיו הנכסים בחזקתה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המדיר את אשתו מליהנות לו וכו' ובאותם ל' יום תהיה היא עושה ואוכלת ויהיה אחד מחביריו מפרנס אותה וכו'. כתב הר\"ן על זה וז\"ל ודבריו תמוהים בעיני הרבה דהא בגמרא אמרינן בהדיא דלא מצי מדיר לה אלא באומר לה צאי מעשה ידייך במזונותייך אבל סתמא לא אמרינן נעשה כמי שאומר לה ומש\"ה מסקינן לה דוקא באומר לה ובמספקת לדברים גדולים ובמגלגלת בהדיה לדברים קטנים ומדבריו נראה דאפילו כשאין מעשה ידיה מספיקין ולא איתגלגלא בהדיה חייל נדרא וכל שמעשה ידיה מספיקין אפילו לא א\"ל צאי וכו' מצי מדיר לה ואילו בגמרא אמרינן דנהי דבאומר מהני כי לא אמר משועבד לה ולאו כל כמיניה למימר איני נותן מזונות ושהיא עצמה תעכב מעשה ידיה ודכותה גבי אשה אע\"פ שהיא יכולה לומר איני נזונית ואיני עושה אינה יכולה לומר איני עושה בלבד ושהוא מעצמו יעכב מזונות דהא תנן קונם שאני עושה לפיך א\"צ להפר ואין לך אומרת איני עושה גדול מזה. ונ\"ל שהביאו לומר כן משום דלא אשכחן דאלמוה רבנן לשעבודא דידה והיינו טעמא משום דלא צריך לאלומיה דע\"כ או יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה ומש\"ה ס\"ל ז\"ל דתנא דקונם שאני עושה לפיך א\"צ להפר היינו משום דס\"ל דקונמות אין מפקיעים מידי שיעבוד ולא צריך כלל לטעמא דאלמוה וכי אמרינן הכי בפרק אע\"פ היינו כר\"י בן נורי דס\"ל דהשתא לא חייל נדרא ולבתר הכי חייל ומש\"ה ע\"כ איצטריכינן לאסוקי דקונמות כקדושת הגוף דמו ואלמוה לשיעבודיה דבעל כדאיתא בסוגיא דאע\"פ דוק ותשכח. אבל לת\"ק דאמר אינו צריך להפר נקטינן מילתא כפשטא דס\"ל דקונמות אין מפקיעים מידי שיעבוד וכי פרכינן והתנן קונם וכו' הכי פרכינן לימא מתניתין דלא כת\"ק דהתם וכל הך סוגיא לפרוקי ת\"ק דהתם אמתניתין איתמרא אבל לדידן דקי\"ל כר\"י בן נורי דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד לא צריכינן לכל הני הויות ול\"ק לן מידי משום דשיעבודא דידיה הוא דאלמוה דאל\"כ יצטרך לגרש בע\"כ והאיש אינו מוציא אלא ברצונו אבל שיעבודא דידה אמאי צריכי לאלומי הא ביפר או יוציא ויתן כתובה סגי שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה ובכך עלו דברי הרמב\"ם ז\"ל כהוגן עכ\"ל: " + ], + [ + "נדרה היא שלא תאכל א' מכל מיני הפירות וכו'. כתב הר\"ן האי יוציא דתנן משמע לי יוציא בע\"כ אפילו רצה לקיימה מטעמא דמיסנא הוא דסני לה אלא שראיתי להרמב\"ם שכתב בפי\"ב מה\"א נדרה היא שלא תאכל וכו' אם רצה שתשב תחתיו וכו' ודקדק כן מדאמרינן (כתובות ע\"א) גבי האשה שנדרה בנזיר ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה וכבר כתבו דלאו דוקא אלא ה\"ק ואם אמר הבעל אי אפשי באשה נדרנית ומש\"ה לא הפר יוציא ויתן כתובה עכ\"ל: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת וכו' אם אמרה מאסתיהו וכו' ותטול בלאותיה הקיימים וכו'. כתב הר\"ן בתשובות הרמב\"ם פירש זו שאמר בפרק אע\"פ (כתובות דף ס\"ג) כלתיה דרב זביד אימרדא הוה תפיסא חד שירא דמסקינן עלה בגמרא השתא דלא אתמר הלכתא לא הכי ולא הכי דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה במורדת כפשטה וכן מוכיחים דברי הרמב\"ם שכתב זה החילוק בין תפסה ללא תפסה בדיני מורדת וסבר הרב ז\"ל דדוקא במורדת יש חילוק בין תפסה ללא תפסה דבלא תפסה הפסידה אבל האומרה מאיס עלי אפילו לא תפסה לא הפסידה וטעמו של דבר לפי שהמורדת אינה מבטלת מיד תנאי אישות שבינו לבינה אלא כל הפסדה הוא שבעה דינרים בכל שבת מעיקר התקנה ולפיכך כיון דקנסוה שתפסיד ז' בכל שבת דין הוא שיהא זה ההפסד מוטל על כל נכסיה וכאילו הבעל מרויח על נכסיה שבעה בכל שבת ולפיכך דין הוא שנאמר שבלאותיה הקיימים שאם לא תפסה אותן הפסידתן אבל האומרה מאיס עלי אין ענינה כן שאין הבעל מרויח עליה דבר קצוב כדי שנאמר שיהא ריוח הבעל והפסד האשה מוטל על כל נכסיה אלא הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד והפסידה כל שיש לה על הבעל אבל מה שהוא שלה כגון בלאותיה לא הפסידה דה\"ל כההיא דאמרינן בס\"פ אלמנה (שם דף ק\"א:) אם היא זינתה כליה מי זנו ולפיכך כתב הרמב\"ם שתטול בלאותיה ולא חילק בין תפסה ללא תפסה עכ\"ל: " + ], + [ + "ואם מרדה תחת בעלה לצערו וכו' שולחין לה מב\"ד וכו'. נראה מדברי רבינו שהוא פוסק כרבותינו וכרמי בר חמא (שם סג:) דאמר פעמיים שולחים לה מב\"ד אחד קודם הכרזה ואחד לאחר הכרזה ומפרש דהא דאמר רבא אמר רב ששת נמלכין בה הוא מלבד הפעמיים ששולחים לה. ולפי זה צריך לפרש דמאי דאמר רבא האי בורכא היינו לומר דמדאמרינן הלכה כרבותינו משמע שכיון שאחר ההכרזה שלחו לומר לה הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת אותה וכו' מיד מפסדת כתובתה והא ליתא אלא אינה מפסדת עד שנמלכין בה: ומ\"ש אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה וכו'. כתב הר\"ן לי נראה דה\"ק הלכה נמלכין בה דלא סגי בששולחין לה מבית דין לומר הוי יודעת אלא הבית דין בעצמם נמלכין בה קודם שיפסקו את הדין להפסידה כתובתה. ואפשר שזהו דעת הרמב\"ם שכתב ואחר ההכרזה שולחין לה פעם שניה ואומרים לה וכו' ואם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכים בה ותאבד כתובתה עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו וכו'. כתב הריב\"ש נראה לע\"ד דכותבין אגרת מרד על שומרת יבם אף באומרת מאיס עלי וזה נראה ברור. ומ\"ש הרמב\"ם וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו ולא נשאת הרי היא מורדת מתשמיש וכן יבמה שלא רצתה להתיבם כדי לצערו וכו' לא לומר שבאומרת מאיס עלי אין כותבין לא על ארוסה ולא על שומרת יבם אלא שלדעת הרב שבאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש לא היה צריך להשמיענו זה בארוסה ושומרת יבם דאם נשואה כבר יוצאה שאינה נשואה אינו דין שלא תנשא ושכופין לגרש או לחלוץ וכיון שכופין לגרש פשיטא שאין לה כתובה שאם תצא בכתובה תהא נותנת עיניה באחר ותאמר לבעלה מאיס עלי אבל באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה הוצרך הרב להשמיענו שאף בארוסה ובשומרת יבם עושים להם כסדר הזה: " + ], + [ + "אבל נכסים שהכניסה לו וכו' ואם תפסן הבעל אין מוציאין מידו. כתב הריב\"ש כל דתפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה. ומ\"ש הרמב\"ם ואם תפס הבעל אין מוציאין מידו לא דק ואגב שיטפא נקטיה עד כאן לשונו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "האשה שחלתה וכו'. כתב ה\"ה במשנה פרק נערה וכו'. ואני אומר שא\"כ לא היו סותמין וכו'. מ\"כ כמדומה שנדמה להרב המגיד דהאי וכ\"ש בבנות ישראל הקדושות הראב\"ד או הרשב\"א קאמר לה ואינו כי אם מלשון ספרי ותירוץ ה\"ה דחוק מאד. לזה נראה שרבינו סובר דההיא דסיפרי מיתניא אליביה דר' נתן דמפרש לקרא דושלחתה לגרשה בגט אחר קידושין וכדקאמר לעיל מהך דרשה ושלחתה בגט כדברי רבי יהונתן ומש\"ה יליף בתר הכי שאם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא ולא יגרשנה בגט וכ\"ש בנות ישראל אבל רבנן מפרשים לקרא מקמי קידושין שאם לא יחפוץ בה לקדשה ישלחנה לנפשה ולא שייכא הכא המתנה הואיל ואינה מקודשת לו הילכך ליכא למילף מהכא מידי. ורבינו מפ' קרא כרבנן דלא ליהוי בגט וכמ\"ש בפ\"ח מהלכות מלכים ומ\"מ שמעינן מיהא מסיפרי דאין אדם רשאי לעשות כן וזהו שאמר רבינו ואין ראוי לעשות כן עד כאן לשונו: " + ], + [], + [ + "היו דמיה יותר על כדי כתובתה ואמר הריני מגרשה וזו כתובתה וכו' בד\"א בפעם ראשונה וכו'. נראה מדברי רבינו דדוקא כשרצה לגרשה אבל אם אינו רוצה לגרשה אינו חייב ליתן לה כתובתה לפדות עצמה: " + ], + [], + [ + "המדיר את אשתו נדר וכו'. הרי\"ף השמיט דין זה וצריך ליתן טעם למה השמיטו. ונ\"ל דטעמא משום דמשמע ליה דבכלל דברי רבא הוא דאמר כל שאיסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה. אבל הר\"ן כתב שי\"א שכיון שהרי\"ף לא הביא מזה כלום משמע דלא ס\"ל הכי וטעמא משום דבפרק המדיר פסק בנדרה היא וקיים לה איהו כמ\"ד הוא נתן אצבע בין שיניה ובסוגייא דהכא נמי שקלינן וטרינן מעיקרא דאי איהו נתן אצבע בין שיניה פודה וכיון דאית לן לעולם בנדר אפילו נדרה היא הוא נתן אצבע בין שיניה ולענין כתובה חייב הה\"נ הכא דחייב לפדותה כיון שהוא נותן אצבע בין שיניה הילכך קי\"ל כר\"א דמחייב ולאו מטעמיה עכ\"ל. וקשה לי שרבינו בספי\"ב פסק בנדרה היא וקיים לה הוא כמ\"ד הוא נתן אצבע בין שיניה ובדין זה פסק כר' יהושע ולפי טעם זה שכתב הר\"ן דברי רבינו סותרים זה את זה ועוד דהא דאמרינן בסוגיין דאי איהו נתן אצבע בין שיניה פודה בדרך דחייה איתמר כי היכי דלא נוקי לאביי ורבא כתנאי ואם כן מהי תיתי לן לקיים ההיא דחייה וליתי ר' יהושע דלא כהלכתא מוטב דנוקי לאביי ורבא כתנאי וליתי רבא כרבי יהושע דהלכתא כוותיה ועוד דההיא אוקימתא אפילו בדרך דחייה לא קמה דהא אותבוה ואסיקו אלא לעולם בדאדרה איהו ואביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה וכו' וכיון דההיא אוקימתא אפילו בדרך דחייה לא קמה לא חיישינן לה הלכך נ\"ל שהטעם שכתבתי עיקר: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "מי שחשקה נפשו וכו' והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו וכו'. בפרק קמא דקידושין (דף כ\"ט:) ילמוד תורה ואח\"כ ישא אשה ואם א\"א לו בלא אשה ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הוא אומר הפילה וכו' ובכל זה משביעה שבועת היסת וכו'. כתב ה\"ה ז\"ל נראה לי שדעת רבינו בזה וכו'. ק\"ל על זה שסוף סוף קושיית הראב\"ד במקומה עומדת שאין ביניהם מחלוקת לענין הכתובה דהא בין הפילה בין לא הפילה יש לה כתובה וטענתם אינה אלא אם חייב לגרשה אם לאו וא\"כ אין מקום לשבועה ועוד שרבינו כתב שבטענה זו יתחייב ליתן לה כתובה משמע דבטענה דידיה אינו חייב ליתן לה כתובה ועוד שהדמיון שהביא ה\"ה מהלכות טוען ליתיה דהתם נתבע נשבע ונפטר והכא תובע נשבע ונוטל. לפיכך נ\"ל שהטע' משום דהכא מתוך טענותיה ניכר שהיא רוצה להתגרש ממנו שאומרת שכבר הגיע זמנה להתגרש וליטול כתובתה והוא אומר שלא הגיע זמנה עדיין ואילו היה כדברי הבעל שעדיין לא הגיע זמנה להתגרש אם תרצה להתגרש אינו חייב ליתן לה כתובה והרי זה דומה למוציא שטר חוב על חבירו וטען הלוה קבעת לי זמן שנשבע המלוה היסת ונוטל אף גם זאת מוציאה שטר כתובתה ואומרת שהגיע זמנה לגבות והבעל טוען שעדיין לא הגיע זמנה לפיכך נשבעת ונוטלת: " + ] + ], + [ + [ + "הנכסים שמכנסת וכו'. כתב ה\"ה מ\"ש שאין הנדוניא בכלל כתובה וכו' שדעת רבינו הוא שהנדוניא כחוב בעלמא ונגבית [היא] מן הבעל בבינונית. אבל מ\"ש רבינו בפרק זה וכן התקינו שאם היו לבעל שדות טובות ורעות וכו' כתב ה\"ה שמהירושלמי נראה כדברי רבינו: " + ], + [], + [], + [ + "וכן התקינו שכשתבוא לגבות לאחר מותו לא תגבה עד שתשבע וכו'. ואם מתה קודם שתשבע כתב לקמן בפרק זה ועיין עוד בפרק י\"ח בבא המתחלת מציאת האלמנה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה נוטלים נדוניתה אע\"פ שהם נצ\"ב: " + ], + [ + "וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובה וכו'. רבינו כתב בפירוש המשנה פרק יש בכור דהשתא דגביא ממטלטלי גובות האשה והבנות משבח ששבחו נכסים אחר מיתת הבעל וגם נוטלות בראוי כבמוחזק כמו שיתבאר בהלכות הלואה פרק י\"ז: " + ], + [], + [], + [], + [ + "הרי שלא כתב כך בשטר הכתובה אלא נשאה סתם וכו'. כתב הריב\"ש וז\"ל מ\"ש הרמב\"ם שאין תקנה זו כשאר תנאי כתובה שנאמר בה אע\"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי נראה שלא אמר כן אלא במקום שכותבין בכתובות שיעבוד מטלטלין וזה כתב כתובה ולא כתב שיעבוד מטלטלין ובזה י\"ל כיון שמנהג המקום לכתוב וזה לא כתב נראה שלא נשתעבד אלא א\"כ היה יודע בתקנתם של גאונים שאז י\"ל שעל תקנתם הוא סומך ואם לא ידע בה י\"ל שלא תגבה מטלטלי דיתמי כיון שלא כתב כמנהג המקום וכ\"נ מלשונו שכתב הרי שלא כתב כן בשטר הכתובה וכו' אלמא כתובה כתב לה אלא שלא כתב כדרך שכותבין האחרים ועוד נראה מדבריו שתקנה הכתובה לא פשטה בימיו בכל ישראל אלא ברוב ישראל אבל תקנת המלוה בכל ישראל פשטה עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "מתה האלמנה קודם שתשבע וכו'. זהו דוקא בעיקר כתובה ותוספת ואף בנכסי נדוניתה אם אינם בעין הן או חליפין וכמו שיתבאר בפרק י\"ח בבא המתחלת מציאת האלמנה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים נדוניתה אע\"פ שהיא נכסי צאן ברזל ע\"כ וזה כשאין בשטר כתובתה נאמנות הן ממנו הן מיורשיו שאם כתב כן אפילו מתה קודם שתשבע יורשיה גובים כל כתובתה אף עיקר ותוספת דליכא למימר בה אין אדם מוריש שבועה לבניו שהרי לא נתחייבה שבועה כיון שהבעל האמינה עליו ועל יורשיו: " + ], + [ + "ייחד לה קרקע וכו' וכן אם כתב לה מטלטלין וכו'. והוא הדין לנדוניא שהביאה וכ\"כ הריב\"ש דאע\"פ דבר\"פ אע\"פ (דף נ\"ה) מיירי כשייחדו לה הבעל לאחריות כתובתה כל שהן מנדונייתה הרי הם מיוחדים לה שהרי יכולה לומר כלי אני נוטלת ואין הבעל יכול לסלקה בדמים משום שבח בית אביה כר\"י דס\"ל הכי בפרק אלמנה לכה\"ג וקי\"ל כוותיה: ומ\"ש וכן אם נמכרו ונלקח בהם מטלטלין אחרים וכו'. נראה דהוא הדין אם נמכרו נכסי נדוניתה ולקחו בהם מטלטלין אחרים ונודע שאלו השניים מדמי נדונייתה הן נוטלתן בלא שבועה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ועד כמה תגבה האלמנה העיקר וכו'. כתב הטור יראה מדברי הרמב\"ם שאין הוכחת השתיקה מחילה אלא לעיקר אבל התוספת לא. ונראה שדקדק כך הטור מדברי רבינו משום דמשמע ליה דמחילה דאחר כ\"ה שנה כשהיא בבית אביה אגביית עיקר שכתב ברישא קאי ולא אתוספת. ולי נראה דאה\"נ דלתוספת נמי הויא שתיקה מחילה ומה שלא הזכיר רבינו אלא העיקר משום דבמקום שאין כותבין מיירי וכבר כתב דתוספת אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה וא\"כ בלא טענת מחילה נמי לית לה תוספת כל שאין לה ראיה ברורה אבל עיקר לעולם יש לה אלא היכא ששהתה כ\"ה שנה ומשום טענת מחילה ומטעם זה נקט עיקר אבל אה\"נ דאי אית לה ראיה ברורה על התוספת אם היא בבית אביה ושתקה כ\"ה שנה מחלה נמי תוספת וכ\"כ ה\"ה: " + ], + [], + [ + "ונאמן הקטן להעיד בגדלו וכו'. כתב הריב\"ש על זה צריך עד אחד שיעיד עמו דהא מתניתין בהדיא קתני אם יש עדים. והרמב\"ם כתב אם יש עדים שעשו לה המנהגות וכו' וכתב אח\"כ ונאמן הקטן להעיד בגודלו ומלשונו זה אין להכריח אם ר\"ל על עד אחד מן העדים אבל העד צריך שיעיד שראה בגדלו או אם כל אחד מהם יכול להעיד על מה שראה בקטנו: " + ], + [ + "האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת וכו' והוא אומר לא גירשתיך חייב ליתן לה וכו'. כתב על זה הטור ולא נהירא שאם הוא נאמן למה יתן עיקר ואם אינו נאמן יתן לה הכל שהרי כתובתה בידה וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. וי\"ל שהטעם שהוא חייב ליתן העיקר מפני מדרש כתובה לכשתינשאי לאחר תטלי מ\"ש ליכי אבל בתוספת אין מדרש וכ\"כ ה\"ה בסוף פרק זה בשם הרמב\"ן וכ\"כ הר\"ן בסוף נדרים: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "האשה נאמנת לומר מת בעלי וכו' לפיכך אם באה לב\"ד ואמרה מת בעלי התירוני לינשא וכו' ומשביעין אותה. הטור הבין בדברי רבינו דהיינו לומר שמשביעין אותה שמת בעלה וזה דבר תימה שמאחר שמתירין אותה לינשא ממילא גובה כתובתה שהרי הוא כותב לה שאם תינשאי לאחר תטלי מ\"ש ליכי וכמו ששנינו בפרק האשה שלום וא\"כ אין מקום לשבועה זו. ומ\"ש רבינו משביעין אותה שמשביעין אותה שבועת אלמנה כשאר אלמנות: ", + "באה ואמרה מת בעלי התירוני וכו'. ה\"ה כתב דבתנו לי כתובתי והתירוני לינשא פסק ככל תיקו שבממון ולא שת לבו ליישב למה מתירין אותה לינשא ה\"ל למיפסק בה ככל תיקו דאיסורא. ושמא י\"ל דסבר רבינו דכיון דמדינא איתתא מהימנא לומר מת בעלי שתינשא אי משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אי משום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' האי בעיא דסלקא בתיקו הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "שאין דין קדימה במטלטלין. כתב הר\"ן בפרק מי שהיה נשוי ומגיד משנה בפרק כ\"ב בבבת כנס את יבמתו והניח אחיו פירות ופרק כ' מהלכות מלוה ובטור אבן העזר סי' ק\"ב דה\"מ בדלא כתב ליה מטלטלי אגב שאם כתב לו כן יש בהם דין קדימה וכן מבואר בגמרא פרק חז\"ה: " + ], + [ + "[שייך להלכה ד, ה]", + "מי שגירש את אשתו וכו' וכן מי שמת והניח אשה וב\"ח וקרקע שאין בה דין קדימה האשה נדחית מפני ב\"ח וכו'. כתב הריב\"ש על זה וז\"ל כבר ביאר הוא ז\"ל למעלה בסמוך הטעם מפני שהב\"ח הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה כלום וא\"כ זה הוא בעיקר כתובה ותוספת אבל בנדוניא הרי היא כב\"ח וכן ביאר בסמוך וגם שאין זה במשועבדים אגב שהרי יש בהם דין קדימה עכ\"ל. וכבר נתבאר בסמוך דאי אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי גם במטלטלין יש דין קדימה וכמ\"ש הריב\"ש: " + ], + [ + "[שייך להלכה ד, ה]", + "מי שגירש את אשתו וכו' וכן מי שמת והניח אשה וב\"ח וקרקע שאין בה דין קדימה האשה נדחית מפני ב\"ח וכו'. כתב הריב\"ש על זה וז\"ל כבר ביאר הוא ז\"ל למעלה בסמוך הטעם מפני שהב\"ח הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה כלום וא\"כ זה הוא בעיקר כתובה ותוספת אבל בנדוניא הרי היא כב\"ח וכן ביאר בסמוך וגם שאין זה במשועבדים אגב שהרי יש בהם דין קדימה עכ\"ל. וכבר נתבאר בסמוך דאי אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי גם במטלטלין יש דין קדימה וכמ\"ש הריב\"ש: " + ], + [], + [ + "היו כתובים וכו'. אבל מ\"ש לעיל אבבת מי שגירש את אשתו וכו' קאי: " + ], + [], + [], + [], + [ + "הבעל שמכר נכסיו וכו'. וכן אם מכר הבעל וכו' ונפסד המכר. כתב ה\"ה כוונת רבינו במ\"ש ונפסד המכר צריכה תלמוד. נ\"ל שאפשר לומר שלא כתב רבינו כן אלא מפני שהיה רוצה בין אותה שדה [בין שדה אחרת] והא לא שייך אא\"כ נפסד המכר א\"נ לרבותא נקט הכי דכיון שנפסד המכר על ידה ה\"א דמסתמא היה בעלה מתקוטט עמה עד שהוצרכה להודות לו ומפני כך הקנית לשני ונמצא שבאונס הודית ולא כלום הוא קמ\"ל: " + ], + [], + [ + "אבל הגרושה לא תמכור אלא בב\"ד. כתב ה\"ה משנה שם ויש מי שהעמידה בגמ' כר\"ש אבל לרבנן אפילו גרושה מוכרת שלא בב\"ד ופוסק רבינו כמי שהעמידה אפילו כחכמים ואע\"פ שרבינו סובר טענת חן האשה וכו' עד לפיכך לא תמכור אלא בב\"ד. הר\"ן כתב על טעם זה אינו מחוור לי דבשלמא אי לא אמרה רב יהודה גופיה אלא אמורא אחרינא שפיר אבל כיון דחזינן דרב יהודה אפי' בנזקקין לא חייש לחינא משמע דהכא לטעמיה אזיל דלא חייש לחינא כלל וכיון דהתם לא קי\"ל כוותיה מאן פלג לך דלימא דבהא מיהא נקטינן כוותיה וצ\"ע עכ\"ל. ול\"נ לתרץ דשני מחלוקות הם דר' יוחנן דאמר התם משום חינא לא איפליג הכא כלל ואפשר דהכא ס\"ל כרב יהודה הילכך פסקינן כוותיה דנזקקין והכא פלוגתא אחרינא הוא ולא תליא בהדיה כלל וכיון דמתניתין דגרושה לא תמכור לרב יהודה אתיא ככ\"ע פסקינן כוותיה וזה כפי גירסת הרי\"ף דגריס בפלוגתא דהכא עולא ורב יהודה ומ\"ש הר\"ן שמדברי הרי\"ף נראה שלא פסק כר\"י דנזקקין ל\"נ דכיון דלקמן כתב עובדא דאמימר דאמר אדר\"י משום חינא מתנינן לה כוותיה קי\"ל דאל\"כ ה\"ל לפרש: " + ], + [ + "אלמנה שמכרה קרקע בכתובתה בינה לבין עצמה וכו'. בפרק אלמנה ניזונת (דף צ\"ח) איבעיא להו מוכרת שלא בב\"ד צריכה שבועה או לא ואיפשיטא דצריכה שבועה. וכתב הר\"ן שדעת רבינו כהרמב\"ן שפירש דהכי מיבעיא לן אי אמרינן תמכור ואח\"כ תשבע כדי שלא תשהה ותפסיד מזונות בינתים דלאחר מכירה ודאי דתשבע שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים שמפני שמכרה שלא בב\"ד לא הפסידו היתומים תקנת שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים: " + ], + [], + [ + "היתה כתובתה ד' מאות זוז ומכרה לזה במנה וכו'. משנה פרק אלמנה ניזונת ואמרינן בגמרא דאי היכא דאמר לשליח זבין לי כורא ואזל וזבן ליתכא מעביר על דבריו הוי משום דא\"ל לא ניחא לי דלפשו שטרי עילואי מתניתין צריך לאוקומה בשלא היו השדות הללו יחד ואין ראויים לאדם אחד דמעיקרא אדעתא דהכי נעשית שליח ורבינו אע\"פ שפסק בפכ\"א מהלכות שלוחין דמעביר על דבריו הוי כתב כאן משנתנו כצורתה ולא חילק בין שדה לארבע שדות ובין מכרה בשטר אחד למכרה בארבעה שטרות ונ\"ל משום דלא דמיא מתניתא לשליח דאלמנה לאו שליחותא דיתמי קא עבדה דהא נכסי בחזקת אלמנה קיימי כדאמרינן בפרק אלמנה ניזונת ובלאו הכי לא דמיא אלמנה לשליח שהרי אם רצתה למכור לחצי כתובתה או לשליש או לרביע הרשות בידה כדתנן בפרק אלמנה ניזונת מוכרת היא אפילו ארבע וחמש פעמים ועוד שהרי ר\"ת פירש דאפושי שטרי דלעיל לאו משום זילותא דנכסי הוא אלא משום שיצטרך לחזר בכל שטר ושטר אחר חתימת עדים וקנין וכתב הרא\"ש שרב אלפס צריך לחלק כמו שפירש ר\"ת ולפ\"ז גם כן אלמנה שמכרה ליכא למיחש לאפושי שטרי שהאלמנה היא המחתמת השטרות ואין ליתומים עסק בהם וכיון דליכא ליתמי חשש דאפושי שטרי אפילו מכרה שדה אחת לארבעה בני אדם בארבעה שטרות מכרה קיים ובגמרא ה\"מ לשנויי חד מהני שינויי אלא שרצה להשיב לו לפי דבריו: " + ], + [], + [], + [ + "המוכרת כתובתה וכו'. מכירה ומחילה זו שכתב רבינו שהיא קיימת היא בעיקר הכתובה מפני שאין לה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כדי שלא יהיה לו איבה שיאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה שהרי כיון שכל הנשים יש להן עיקר כתובה אין לה למכור ולתת לו מפחד איבה שלא יאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה דאדרבה היא יכולה לומר עיניך נתת בגירושין כשמבקש ליתן או למכור לה כתובתה ולכן מכירתה ומחילתה קיימים ולדעת רבינו ה\"ה לתוספת כמ\"ש בס\"פ י\"ח אבל הנדוניא אינה ככתובה לדעת רבינו אלא כחוב בעלמא ומ\"ש רבינו בפרק כ\"ב הם בנצ\"ב ובנכסי מלוג כמו שמבואר שם בדבריו לא בעיקר כתובה ותוספת: ", + "אבל המוחלת וכו' ואפילו מזונות אין לה עליו. כך נראה מדברי הרי\"ף והרא\"ש וגם הר\"ן כתב שכדברי רבינו נראה עיקר: כתב הרשב\"א מוחלת כתובתה לבעלה מה שעשתה עשוי ומיהו דוקא במוחלת שלא מחמת אונס ידוע אבל אם נאנסה ומחלה ויש עדים על האונס כגון זה שהיה מתקוטט עמה כדי שתמחול לו והוציאה מביתו ונתפייסה ומחלה לו כדי שתשב עמו בשלום אע\"פ שלא מסרה מודעא המחילה בטלה וכל שיש סיפק בידו לעשות ומפחידה הרי זה אונס: ", + "והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהן וכו'. מ\"ש או דברי תימה יש ללמוד כן מדאמרינן בס\"פ החובל (ב\"ק דף צ\"ג) אמתניתין דהאומר סמא את עיני וכו' יש לאו שהוא כהן ויש הן שהוא כלאו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מתה האלמנה יורשי הבעל חייבין בקבורתה. כתב הר\"ן שטעמו של רבינו דיליף לה במכ\"ש בשומרת יבם והראב\"ד השיג עליו והדין עמו עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "והנכסים עצמם שהם נדונייתה נוטלת אותם בלא שבועה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים נדוניתה אע\"פ שהוא נצ\"ב. כך הוא הגירסא הנכונה וזה ע\"פ מ\"ש ברפי\"ו שבין נכסי מלוג בין נצ\"ב נקראים נדוניא. ומ\"ש אע\"פ שהוא נצ\"ב היינו לומר שאע\"פ ששמו אותם בזוזי וקבלם עליו באותו סך שאם פחתו פחתו לו וכו' אינם חשובים כנכסיו לענין זה: " + ], + [ + "[שייך להלכה י, יא]", + "אלמנה שתפסה מטלטלין וכו'. אבל אם תפסה לאחר מותו לכתובתה אינה גובה מהם. היינו לדינא דגמרא שאין כתובה נגבית ממטלטלי אבל לדידן גובה מהם אפילו לא תפסה: " + ], + [ + "[שייך להלכה י, יא]", + "אלמנה שתפסה מטלטלין וכו'. אבל אם תפסה לאחר מותו לכתובתה אינה גובה מהם. היינו לדינא דגמרא שאין כתובה נגבית ממטלטלי אבל לדידן גובה מהם אפילו לא תפסה: " + ], + [], + [ + "אבל אם הניח קרקע יכולה היא וכו'. כתב ה\"ה ומ\"ש שאם מכרו שאינה מוציאה מיד הלקוחות משנה היא בפרק הניזקין עכ\"ל. ואני אומר אינה משנה ולא בפרק הניזקין אלא בפרק מציאת האשה (ס\"ט.) גבי הא דתלה ליה רבי לרב ביני חיטי: " + ], + [], + [ + "[שייך להלכה טו, טז]", + "אלמנה שנפלה לפני יבם וכו'. תבעה יבמה לכנוס וכו' או שהיה היבם במדה\"י הרי זו ניזונת משל יבם. כתב ה\"ה דבר פשוט הוא ומבואר בדברי רבינו שדין חלה והלך למ\"ה וכו'. ויש לתמוה על רבינו שכתב או שהיה במ\"ה ולא כתב או שהלך למ\"ה וכלשון הירושלמי ואפשר לומר דאתא לאשמועינן דהא דאינו חייב במזונותיה אחר העמדה אא\"כ ברח או חלה היינו כשהיה דר עמה במדינה אבל אם היה דר במדינה אחרת והעמידתו שם בדין היא או שלוחה מיד הוא חייב במזונותיה כיון דאינו דר במדינה עמה דינו כברח או חלה: " + ], + [ + "[שייך להלכה טו, טז]", + "אלמנה שנפלה לפני יבם וכו'. תבעה יבמה לכנוס וכו' או שהיה היבם במדה\"י הרי זו ניזונת משל יבם. כתב ה\"ה דבר פשוט הוא ומבואר בדברי רבינו שדין חלה והלך למ\"ה וכו'. ויש לתמוה על רבינו שכתב או שהיה במ\"ה ולא כתב או שהלך למ\"ה וכלשון הירושלמי ואפשר לומר דאתא לאשמועינן דהא דאינו חייב במזונותיה אחר העמדה אא\"כ ברח או חלה היינו כשהיה דר עמה במדינה אבל אם היה דר במדינה אחרת והעמידתו שם בדין היא או שלוחה מיד הוא חייב במזונותיה כיון דאינו דר במדינה עמה דינו כברח או חלה: " + ], + [], + [], + [ + "אלמנה שבאה לבית דין לתבוע מזונות יש מי שהורה וכו' עד וכן ראוי לדון. נתבאר בפרק י\"ב: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אלמנה שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות וכו'. נתבאר בפרק י\"ד ומ\"ש ואומרים לה הביאי כתובתיך או השבעי וטלי מזונותיך קשה דמשמע מהכא שאם תביא כתובתה נוטלת מזונות ואינה צריכה לישבע והרי כתב לעיל בסמוך אלמנה שבאה לב\"ד לתבוע מזונות וכו' ורבותי הורו שאין לה מזונות בבית דין עד שתשבע מפני שהיא באה להפרע מנכסי יתומים ולפי זה אפילו הביאה כתובתה אין לה מזונות עד שתשבע ויש לומר דשבועה דלעיל היינו שלא תפסה משל בעלה כלום ושבועה דהכא היינו שלא מחלה כתובתה לבעלה ולא מכרה ולא משכנה לו וה\"ק אומרים לה הביאי כתובתיך והשבעי שלא תפסת משל בעליך כלום או השבעי עוד שלא מחלת לו כתובה ולא משכנת לו וכן מפורש בא\"ה סימן צ\"ג וק\"ל דא\"כ היאך כתב בסמוך אלמנה שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות שמא מחלה כתובתה וכו' דמשמע שאין צד שתוכל ליטול מזונות אם לא תביא שטר כתובתה ולפי מ\"ש אפילו אין שטר כתובה בידה יכולה ליטול אם תשבע לכך נראה לכתוב וי\"ו במקום או וה\"ג אומרים לה הביאי כתוביתיך והשבעי וכן מצאתי בספר מוגה והיינו לומר שאע\"פ שתביא שטר כתובה דליכא למיחש שמחלה ולא שמכרה מכל מקום צריכה לישבע שלא תפסה משל בעלה כלום: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אלמנה שתבעה וכו' או תשבע שבועת היסת ותטול. כתב ה\"ה נ\"ל טעם לדבריו שהצריכה שבועת היסת וכו' וכ\"כ הר\"ן וז\"ל הרמב\"ם כתב שתשבע היסת ותטול וכתב הרשב\"א שאפשר מהסכמת הגאונים שכל שאינו טוען בגופו של דבר אע\"פ שהוא תפוס בידו כגון משכון אינו נאמן עליו אלא בשבועה כעין שבועת הנוטלין וגם זו אינה מוחזקת בגופן של נכסים שיהא לה חלק בגופן אלא מחמת שיעבוד ולפיכך אינה נוטלת אלא בשבועה ואין זה נכון דא\"כ הל\"ל שתשבע שבועת המשנה כשאר הנשבעין ונוטלין בנקיטת חפץ ולא סגי לה בשבועת היסת אלא ודאי טעמו ז\"ל דכיון דנכסי בחזקת אלמנה קיימי הרי היתומים כבאים להוציא והיא כופרת הכל ולפיכך נשבעת היסת עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [ + "מתנאי הכתובה שיהיו בנים הזכרים יורשים כתובת אמן וכו'. בפרק ט\"ז כתב שאין יורשים כתובת אמן אלא מן הקרקע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נתן כל נכסיו במתנה לאחרים וכו'. כן כתב הרא\"ש בקידושין פרק האומר מהכרח דקדוק סוגיית הגמרא: " + ], + [ + "בת הממאנת וכו'. כתב ה\"ה אחר שהממאנת אין לה עיקר כתובה מאין לו לרבינו שיהיה לבתה מזונות שהם מתנאי כתובה וצ\"ע גם הר\"ן תמה עליו כן. ועוד יש לתמוה עליו לפי פירושו דאלמנה וגרושה מן הנישואין נמי ניזונות משל אביה וא\"כ היכי שייך למימר ממאנת איכא בינייהו דהשתא נשואה גמורה שנתאלמנה או נתגרשה ניזונת מנכסי אביה לדברי הכל ממאנת דעקרתינהו לנישואה מעיקרא מיבעיא ומיהו בהא יש לומר דאלמנות וגירושין דע\"כ באים מש\"ה לד\"ה ניזונות מנכסי אביה אבל ממאנת דמדעתה הוא סבר רבי דאינה ניזונת מנכסי אביה ופליגי רבנן עליה: " + ], + [ + "המארס בת הניזונת מן האחים וכו'. כתב ה\"ה ופסקו הגאונים שיש לה. הטעם משום דפסקו כלישנא בתרא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נשאת הבת אחר שגדלה וכו' ולא תבעה פרנסתה וכו'. כתב הר\"ן יש לתמוה על הרמב\"ם שלא חילק בין מתזנא ללא מתזנא עכ\"ל. ולי נראה שרבינו סמך על מ\"ש גבי בגרה שאם האחים זנים אותה בבגר אף ע\"פ שלא מיחתה לא איבדה פרנסתה כל זמן שזנין אותה וממילא משמע דה\"ה לנשאת קודם שבגרה שאם זנין אותה אחר נישואיה לא איבדה: " + ] + ], + [ + [ + "אינו כופה אלא לטוות הצמר וכו'. יש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין כיתנא רומיתא לשאר כיתנא כדמפליג בגמרא ואפשר שטעמו משום דכיון דאין כיתנא רומיתא ידוע לנו כל כיתנא מספקינן ליה בכיתנא רומיתא להקל על האשה: " + ], + [ + "דחקה עצמה וכו'. כתב ה\"ה בפרק אע\"פ נחלקו ר\"ע ות\"ק בהעדפה וכו' ואפשר שהם סוברים דאתיין אליבא דר\"ע ואין הלכה כמותו. כלומר דאע\"פ שהם פוסקים כרבינו האיי במאי דאמר הלכה כרבנן לא סברי כוותיה במאי דאמר דהני בעיי אליבא דרבנן שייכי. ויש לתמוה על ה\"ה והר\"ן שכתבו שהרי\"ף פסק כת\"ק דלנסחי דהרי\"ף דידן כתב שתי סברות ולא הכריע לפיכך נ\"ל שמ\"ש הרא\"ש ואנן ס\"ל כרבנן מדברי הרי\"ף הוא וכך היתה נוסחת ה\"ה והר\"ן כהרי\"ף: " + ], + [], + [], + [], + [ + "הכניסה לו שתי שפחות וכו'. אע\"ג דבמתני' קתני הכניסה לו שלש שפחות אינה מצעת את המטה ואינה עושה בצמר השמיטו רבינו משום דכיון דאיפסיקא הילכתא בגמרא כר\"א דאמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר אזדא ליה הא דתנן בהכניסה לו שלש שפחות אינה עושה בצמר וכן אזדא ליה הא דקתני אינה מצעת לו את המטה מהא דא\"ר הונא אע\"פ שאמרו יושבת בקתדרא מצעת לו את המטה ולא מסתבר ליה לפלוגי בין הצעת המטה דרב הונא להצעת המטה דמתניתין: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות וכו' כופין אותה ועושה אפילו בשוט. כתב הטור על זה יראה שפוסק דמורדת ממלאכה הויא מורדת וא\"כ קשה לדבריו למה לא יפחתו מכתובתה כדין מורדת מתשמיש עכ\"ל. ואני אומר דהא ודאי פשיטא דלא ס\"ל לרבינו דמורדת ממלאכה הויא מורדת שהרי פסק בפרק י\"ב שאם אמרה האשה איני נזונית ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה ואם כן מ\"ש בפרק זה שכופין אותה ועושה כשאינה אומרת איני ניזונת אלא היא רוצה לזון ולא לעשות וכן כתב הר\"ן בפרק אע\"פ. ועי\"ל דאפי' באומרת איני ניזונת ואיני עושה איירי דעד כאן לא אמרינן דיכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה אלא לפטור עצמה מטוויית צמר בלבד אבל כל שאר מלאכות צריכה לעשות אפילו אומרת איני ניזונת וכמ\"ש ה\"ה פרק י\"ב בשם המפרשים ובשם הרשב\"א והר\"ן פרק אע\"פ ואע\"פ שהתוספות והרא\"ש שם דחו סברא זו י\"ל דהרמב\"ם סובר כדברי שאר המפרשים והכי דייק לישנא דרבינו שכתב כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת דמדנקט לישנא דכל איכא למימר דאתא לאשמועינן שכל הנשים חייבות לעשות מלאכה לבעליהן דאפי' באומרת איני ניזונת ואיני עושה אינה נפטרת אלא מטויית צמר אבל בשאר חייבת היא: " + ], + [ + "פסקו לה מזונות הראויים לה וכו' ואין הבעל יכול לעכב וכו'. ה\"ה והר\"ן והטור תמהו על דברי רבינו דהא תניא בהדיא לא תאכל דברים הרעים לחלב וה\"ה תירץ דההיא בשאינה מצטערת עליהם אבל במצטערת עליהן ודאי צערה קודם שחייה קודמים עכ\"ל. ואין לשון זה מכוון דלא שייך לומר חייה קודמים אלא בדברים הצריכים לקיום גופה אבל מאכלות רעים אינם חייה. וע\"ק על דבריו דא\"כ ה\"ל לכתוב לשון הברייתא ולחלק בה להשמיט לשון הברייתא ולכתוב בהנך. ולכן נ\"ל דמשום דברייתא הכי איתא פסקו קימעא אוכלת הרבה ולא תאכל דברים הרעים לחלב מפרש רבינו דה\"ק אם פסקו לה מזונות הראויים לה והיא רוצה לאכול יותר אוכלת ואין אבי הבן יכול לעכב עליה אע\"פ שהמאכל המרובה מזיק לולד וטעמא הוי ודאי משום דצערא דגופה עדיף א\"כ סיפא דברייתא דקתני ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב א\"א לומר דאינה רשאה לאכול דברים הרעים לחלב קאמר דהא קתני רישא דרשאה לאכול הרבה יותר מכדי צרכה ואין לך דבר שמזיק יותר מאכילה גסה הילכך על כרחך לומר דה\"ק אוכלת הרבה אם תרצה ואינו יכול לעכב עליה וכן אינו יכול לעכב עליה שלא תאכל דברים הרעים לחלב: (עיין בבית יוסף דנתן עוד טעם אחר): \n  " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק וכו' בד\"א שלא הניקה אותו עד שהכירה וכו'. כתב ה\"ה שפסק כשמואל. ויש לתמוה למה לא פסק כר\"י וכ\"ש שפסק רב שימי הלכה כמותו. ונראה שטעמו משום דבתר הכי מייתי גמרא הא דתני רמי בר יחזקאל משמיה משמע דלמיקבע הלכה כוותיה אתא ועוד דמסתבר טעמיה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "וכן הנושא את הקטנה וכו'. בפרק א' מהלכות נחלות כתב רבינו בעל שנשא קטנה שאינה צריכה מיאון אינו יורשה שאין כאן שום אישות: ", + "והחרש שנשא וכו'. כתב ה\"ה ג\"ז לא מצאתי מבואר עכ\"ל והנה הוא מבואר בירושלמי דכתובות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "האשה שכתבה כל נכסיה לאחר וכו'. בגמ' פריך ואי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל אמר אביי עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל. וכתב הר\"ן פירש\"י לשמואל דאמר לא קני בכותבת לו כל נכסיה וכו' אבל מדברי הרמב\"ם בפרק כ\"ב מה\"א נראה דלאו לשמואל פרכינן דבמברחת קנה לוקח אם תמות היא בחייו שמתוך אומדן שלה הרי היא כאילו פירשה שאם הבעל ימות בחייה לא תהא מתנה כלום ואם היא תמות בחיי בעלה שזכה בה מקבל מתנה אלא שלא רצתה לפרש כן כי היכי דלא תיהוי לה איבה וכי פרכינן ואי לא קנינהו לוקח ליקנינהו בעל אמהיום ולכשארצה פרכינן דכיון שמתה ולא אמרה אין נמצא שלא קנה לוקח מעולם וא\"ה ליקנינהו בעל ועל דרך זה הדבר ברור במברחת שאם מתה אין הבעל יורשה שהרי מקבל מתנה זוכה בנכסים אבל בכותבת לו מהיום ולכשארצה כיון שלא זכה לוקח מעולם נהי דהוו כנכסים שאינם ידועים שהוא סבור שתאמר אין תינח לענין אכילת פירות אבל לענין ירושתה למה לא יירש אותה [וכדאמרינן בנכסים שאינן ידועים שאין הבעל אוכל פירות ואעפ\"כ נראין הדברים שהבעל יורש אותם כמ\"ש במשנתנו.] והרמב\"ם כתב שאע\"פ שלא קנה מקבל עד שתרצה אין הבעל אוכל פירות אותה מתנה ואם מתה אינו יורשה ואפשר שהביאו לומר כן דכיון דאמרינן הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחר ובתר הכי אמרינן רצה משחק בה עד שתכתוב לו מהיום ולכשארצה משמע דכי היכי דבשטר פסים נעקרה ירושתה ה\"נ בכותבת מהיום ולכשארצה אבל הדבר תימה למה. ואפשר דנהי דבנכסים שאינם ידועים הבעל יורש אותם התם הוא שלא גלתה כלל להקנותם לאחר אבל זו הרי היא כמזכה יורשיה ע\"י מקבל מתנה זו שהרי כל עצמה אינה כותבת כן אלא בשבילן וכיון דירושת הבעל דרבנן לדעת הרמב\"ם כמ\"ש בפרק י\"ב מה\"א בהכי סגי לעקור ירושתה מבעל. זה נ\"ל לדעתו ז\"ל עכ\"ל: " + ], + [ + "מתה כשהיא וכו'. כתב הר\"ן בפרק האשה שנפלו בשם הרמב\"ן שרבינו מפרש דהויה דאביי ורבא לפרוקי דב\"ש איתמר ורבא ה\"ק אי נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ\"ע ידו עדיפא מידה דודאי ס\"ל בכל מקום דאיהו מוחזק טפי מינה הילכך לב\"ש דמספקא להו זיקה אי נישואין עושה נכסים בחזקת יורשי הבעל הן ומיהו לב\"ה פשיטא להו דאפי' אירוסין ודאי אינה עושה הילכך ל\"ש נפלו כשהיא שומרת יבם ול\"ש כשהיא תחתיו דבעל לעולם נכסים בחזקת יורשי האב ולפיכך כתב דמשפחת בית אביה יורשים נכסי מלוג בסתם דמשמע אפילו נפלו תחתיו דבעל והוא ז\"ל מפרש נכסים בחזקתן נכסי צ\"ב כפירוש רש\"י ומאי בחזקתן יחלוקו עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "הניח פירות תלושין וכו' ואין כח בתקנה זו למונעו מנכסי אחיו וכו'. כתב *הריב\"ש שעכשיו שנוהגים לכתוב בכתובות מטלטלי אגב מקרקעי דמטלטלי משתעבדי מן דינא ולא מן התקנה ימכרו כל מטלטלי בעלה וילקח בהם קרקע והיבם אוכל פירות ואם מכר היבם אפילו המטלטלין או חלק עם אחיו לא עשה כלום ואפילו אם הוא תפוס מטלטלין יוציאו כל הנכסים מידו וילקח בהם קרקע ואפילו אם היה חייב לאחיו חוב צריך להוציאו מידו וילקח בו קרקע: *[לשון הריב\"ש תמצא בב\"י סי' קסח] \n  " + ], + [], + [ + "האשה שמכרה או נתנה אחר שנשאת בנצ\"ב וכו' לא עשתה כלום. כתב הריב\"ש שאין בכלל זה אם נתקבלה נדונייתה ומחלה השיעבוד דהא ודאי פשיטא דמועיל: " + ], + [], + [], + [ + "כיצד האשה שמכרה וכו' או נתנה לבעלה מנצ\"ב וכו'. כתב ה\"ה יש דברים בהשגות שנראה מהם שאם מחלה כתובתה לבעלה וכו'. ואין כן דעת רבינו והרמב\"ן והרשב\"א ואין מחילתה לבעלה מועלת אלא בעיקר הכתובה והתוספת וכו'. ואני אומר שמדקדוק דברי רבינו נראה דהא דלא מהני מחילתה או מכירתה לבעלה בנצ\"ב דוקא בשטענה נחת רוח עשיתי לבעלי אבל כל זמן שלא טענה כן מחילתה ומכירתה לבעלה קיימים שהרי כתב חוזרת בכל עת שתרצה שלא נתנה ולא מכרה אלא מפני שלום ביתה משמע בהדיא דלא מהניא האי טענה אלא לענין שתחזור בכל עת שתרצה אבל כל זמן שלא חזרה מחילתה ומכירתה קיימים. ובמ\"ש ה\"ה שדעת רבינו שאם מחלה נצ\"ב לבעלה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי יש לדון דרבינו לא איירי אלא במוכרת או נותנת ולא במוחלת ואיכא לאפלוגי בינייהו כעין מאי דמפליג הרא\"ש בתשובה דמוכרת או נותנת לבעלה אינה אלא במסלקת שיעבודה מאותם קרקעות ובהא שייך איבה לומר עיניך נתת בגירושין ומיתה [אבל במוחלת לא מצי בעל לומר עיניך נתת בגירושין ומיתה] דאדרבה כל זמן שכתובתה מרובה לא תהא קלה בעיניו לגרשה ואדרבה היא תאמר לו עיניך נתת בגירושין כדי שאהא קלה בעיניך: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "נפלו לה עבדים זקנים וכו'. הטור כתב איני יודע למה פסק חד כחכמים וחד כרשב\"ג ע\"כ. וגירסתו הטעתו שהיה גורס בשניהם רשב\"ג והאמת שהיה גורס רבינו גבי זיתים ר' יהודה במקום רשב\"ג וכמ\"ש ה\"ה והר\"ן: " + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן המוכרת כתובתה בטובת הנאה וכו'. בפרק החובל (ב\"ק דף פ\"ט): " + ], + [ + "ולד בהמת מלוג שנגנב וכו'. פרק האשה שנפלו (כתובות דף ע\"ט): " + ], + [], + [ + "הרי שנמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה וכו'. כתוב בספר התרומות שהבבא הראשונה היא מדתניא בפרק חזקת (ב\"ב דף נ\"ב:) וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית וכו' עד עליה להביא ראיה ומינה שאם לא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית שהיא נאמנת לומר מבי נשא או מתנה היו וגדולה מזו אמרו אימור מעיסתה קמצה ותניא בתוספתא דבתרא פרק ט' האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית בשל בעלה והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה הרי הן של בעלה ואם אמרה ממון ירשתי מבית אבי אבא יעשה מפורש כפירושו כלומר יעשה מפורש כפירושו של דבר שהיא אומרת ולא בסתום שתהא מבררת שדבריה אמיתיים ומינה שאם לא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית תהיה נאמנת אע\"פ שאין ידוע לנו מהיכן היו לה והוכיח כן גם מהירושלמי שכתב ה\"ה וכתב ג\"כ שהיא טוענת שמא ולפיכך אין משביעין אותה אלא מחרים סתם מתקנת הגאונים. ושתי פסקות אחרונות סמכו ענין לו (דף נ\"א:) אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים וכו' וכולן שאמרו בשעת מיתתן וכו' ואם לאו יעשה פירוש לפירושן ופירש הר\"י ן' מיגש ואי לא חיישינן שמא להבריח אותו מבעלה כדי שלא יירש אותו ממנה הוא שאמרה כך. למדנו מפירושו שאינה יכולה לטעון שום טענה להוציא מה שבידה מירושת הבעל וכשהיא טוענת במתנה נתנם לי הרי הוא יורש אותה אבל אם נאמין אותה במה שטוענת שנתנו לה במתנה ע\"מ שאין לך רשות בהן אלא אעשה בהם מה שארצה לא קנה יתהון בעל לא לפירות ולא לירושה וטעמא דמילתא דלא מהימנא להוציא מה שבידה מירושת הבעל לפי שאינה נאמנת אלא למה שיכולה לעשות בחייה אבל לענין דברים שבאים לאחר מיתה אינה נאמנת משום דבההיא שעתא ליתא בעולם וחוזרים הם לאנשים אחרים. ומ\"ש הרב בפיסקא מציעתא והרי הם בחזקת הבעל שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה לדבריה אף לענין פירות קאמר וכ\"ש לענין ירושה. וכתב עוד מיהו אי הוו מטלטלין ידועים לבעל בכה\"ג לא היה אומר הרב והן כעין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר אלא מטלטלין דומיא דמעות קאמר עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הורו הגאונים שנצ\"ב אע\"פ שפחיתתן על הבעל וכו'. ומ\"ש מנהג פשוט הוא זה זה היה בדורו ובגלילותיו ולא שפשט בכל העולם כמו שראינו בעינינו וכבר כתב הוא ז\"ל בפרק שאחר זה שיש מנהגות רבות בנדוניא חלוקים זה מזה וכל הכונס סתם כונס כמנהג המדינה וכו' עד והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה הרי ביאר שאם אין המנהג פשוט בכל המדינה אין הולכים אחריו כנגד דין הגמ': והוי יודע שהמנהג הזה שכתב רבינו בשם הגאונים לא נאמר אלא במקום שנוהגים לכתוב בכתובה הכניסה לו כלי פלוני בכך וכך וכלי פלוני בכך וכך כמו שנוהגים עוד היום בני רומניא והמערב אבל כגון אנו שאין כותבין בכתובה שום כלי בפרטות אלא כוללים הכל וכותבין הכניסה לו בבגדים ותכשיטין כך וכך פרחים אין מקום לאותו מנהג כלל וזה דבר ברור: ", + "יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו וכו'. כתב הרא\"ש נראה כפר\"ש דמיירי בשהכניס צרתה לביתה והיא משמשת לכל בני הבית כבתחילה אלא שייחד אותה לצרה להיות תדירה לשימושה ולא נתמעט רווח ביתא שכן דרך [השפחות] לשמש לארחי ופרחי ולכל הנכנסים לבית עכ\"ל. והטור כתב הכניסה לו שתי שפחות יכול לייחד אחת מהן לאשה אחרת שיש לו שתשמשנה לדעת הרמב\"ם אפילו בבית אחר שכתב יש לבעל לכוף וכו' אבל לפירש\"י אינו יכול להוציאה מן הבית ליחדה שתשמש לאשתו אחרת עכ\"ל. דקדק הטור מדכתב רבינו בבית אשה אחרת משמע דאפילו היא בבית אחר רשאי וכבר היה אפשר לדחות דבייחד לה בית בתוך ביתו מיירי אלא דמדכתב בסיפא דאינו יכול להוליכה לעיר אחרת משמע הא באותה העיר אפילו בבית אחר מותר. ואפשר שטעמו מפני שהוא ז\"ל מפרש מה שאמרו והא קא רווח ביתא היינו לומר דכשהשפחה או העבד משמשים אותו בבית אשה אחרת איכא רווח ביתא של בעלת העבדים שאינה צריכה לשמשו אז ומה לה אם ישמשוהו בביתה או בבית האחרת כיון שלא נוסף לה שימוש בשביל כך וזהו שדייק רבינו לכתוב שישמשו אותו בבית אשה אחרת דמשמע דדוקא במשמשים אותו מיירי אבל אם אינם משמשים אלא לאשה האחרת לא ובעיר אחרת אפילו משמשים אותו לא משום דכשהם בעיר אחת [אע\"פ שמשמשים אותו בבית אחר] אחר שיגמרו שימושו בבית האחר אפשר לבא אצלה לשמשה לסייע לשפחות האחרות משא\"כ כשהם בעיר אחרת א\"נ דכשהוא בעיר אחרת ליכא רווח ביתא שאין שימושו מוטל עליה. וה\"ה כתב שדעת רבינו כפירש\"י ולא שת לבו לדקדק בזה ומ\"ש הוא הנכון: " + ] + ], + [ + [ + "ואם כתב לה אחר הנישואין צריך לקנות מידו. מדקדוק דברי רבינו נ\"ל דלא לענין שיועיל הקנין אחר שנשאת לענין הפירות אע\"פ שלא כתב לה אלא דין ודברים אין לי בנכסייך קאמר וכדמשמע מדברי ה\"ה דא\"כ אין בין ארוסה לנשואה כלום אלא לענין שיהיה מכרה ונתינתה קיים ע\"י שיאמר לה דין ודברים אין לי בנכסייך דאע\"ג דבכותב לה ועודה ארוסה א\"צ לקנות מידו לשיהיה מכרה ומתנתה קיים ואם קנו מידו* אינו מועיל אפילו למכרה ומתנתה ואם קנו מידו [אחר הנישואין] מועיל למכרה ומתנתה אבל לא לפירות זה נ\"ל ברור בדברי רבינו וכן ביארה הטור: *(בב\"י סי' צב מועיל אף לפירות אם לא כתב לה אלא עד אחר שנשאה) " + ], + [], + [ + "התנה עמה שלא יאכל וכו' ולוקחים בהם קרקע וכו'. בגמרא אהא דאמרינן (דף פ\"ג) ולטעמיך הא דתנן ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כו' כיון דאכלינהו לפירי פירי פירות מהיכא אלא בדשיירה ה\"נ בדשייר כתב הרא\"ש מדקאמר בשיירה משמע שהדבר תלוי בה אם תרצה תשייר אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהם קרקע והרמב\"ם ז\"ל כתב ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ונראה שסמך [לו] על התוספתא דתניא ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כיצד מוכר פירות וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וכן מצאתי בירושלמי [ר' זעירא וכו' ונראה] דירושלמי פליג אגמרא דידן וכו' דלפום גמרא דילן לא אמרינן מוכר פירות ולוקח בהם קרקע אא\"כ שיירה ולקחה בהם קרקע עכ\"ל. והר\"ן כתב כלשון הזה מדאמר בשיירה משמע דכי אמרינן לעולם הוא אוכל פירי פירות דוקא בדשיירה ממילא אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהם קרקע אלא שהרמב\"ם כתב בפרק כ\"ג מה\"א ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וסמך לו על התוספתא דתניא במכילתין עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הבעל שהוציא הוצאות על נכסי מלוג וכו'. כתוב בדפוס * קוסטנטינא במגיד משנה חסר מכאן לתשלום הלכות אלו והתחלת הלכות גירושין עד פרק ג' ולא נמצא בשום העתק עכ\"ל. ובתשובת הריב\"ש ג\"כ כתוב שלא נמצא אצלם מגיד משנה משלשה פרקים של התחלת הלכות גירושין מתחלת זה הפרק עד דיבור המתחיל אבד במקום שהשיירות מצויות שבפרק שלישי ואינו מפרישת הרב המגיד אלא דברי ** תלמיד עכ\"ל: *(גם בדפוס ויניציא שנת רפ\"ד כתוב כן) **(ואני אומר שמכאן לתשלום הלכות אלו ודאי פירוש המ\"מ הוא שנמצא אח\"כ בשום העתק ראיה לדבר שבפרק כ\"ה דין י\"א המתחיל האיש שנולדו בו מומין כתוב בפירוש ה\"ה וז\"ל בלא כתובה כנזכר פרק י\"ד וכבר כתבתי שם שאין דינו בכפיית הבעל נכון ע\"כ אולם מהתחלת הלכות גירושין עד אבד במקום שהשיירות מצויות צדקו דברי הריב\"ש כי הם דברי איזה תלמיד ושינוי לשונו מוכיח עליו): \n  " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין וכו'. משמע דאתי במכ\"ש דכמה אתה נותן לבנך דא\"ר גידל וכמ\"ש ה\"ה ועוד יש להביא ראיה מדאיתא בר\"פ הנושא איתמר האומר [לחבירו] חייב אני לך מנה [בשטר] ר\"י אמר חייב ור\"ל אמר פטור ואותבינן לר\"ל מדתנן הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים מאי לאו כה\"ג לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל ופירש\"י בשטרי פסיקתא החתן והכלה פוסקים תנאים שביניהם בפני עדים והעדים חותמים עדות גמורה וא\"ת א\"כ מאי למימרא איצטריך כגון דליכא קנין אלא דברים ואשמועינן כדרב גידל דלא בעי קנין ע\"כ. והרי נושא אשה ופסקה שיזון את בתה האיש והאשה הם שפוסקים ע\"י עצמם וקתני שפסיקתם קיימת וכדרב גידל אלמא דרב גידל אף באיש ואשה שפוסקים ע\"י עצמם היא ואע\"ג דהאי אוקימתא לר\"ל איתמרא לא משמע דניפלוג עליה בהא לענין דינא. וכתב הריב\"ש צריך שיתנו כן בשעת קידושין כלשון רב גידל עמדו וקדשו ואפשר דה\"ה בשעת נישואין אע\"פ שכבר קדשו דבההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא איקרובי דעתא ורב גידל נקט וקידשו לרבותא דבקידושין לחוד מהני אע\"פ שלא נזכר התנאי בשעת נישואין וכן נראה מלשון הרמב\"ם פרק י\"א מהלכות מכירה שלא הזכיר שם אלא שעת נישואין: " + ], + [ + "\n ומ\"ש רבינו שפסק לבתו בין קטנה בין גדולה. שם (דף ק\"ב:) האלהים אמר רב אפי' בוגרת. ומ\"ש ובנישואין ראשונים ירושלמי כתבו הרי\"ף שם ומשמע דכשפסקו האיש ואשה על עצמם אפילו בנישואין שניים לא בעי קנין וכתב הריב\"ש שכן נראה מדברי רבינו: ודע שאע\"פ שרבינו לישנא דרב גידל נקט ונאמרו בו פירושים יש לומר שסובר כפירוש רשב\"ם דדוקא עמדו וקידשו לאלתר מתוך הדברים אבל שלא בשעת קידושין אינו מתחייב עד שיקנו מידו או שיכתוב שטר וכ\"כ הטור שהוא דעת רבינו ויש ללמוד כן ממ\"ש גבי פוסק לזון את בת אשתו והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו וכו' וכתב עוד בסוף הפרק ואם פסקו בשעת הקידושין ולא היה שם קנין וכו' אלמא דלא אמר רב גידל אלא במתנה בשעת הקידושין וה\"ה לשעת הנישואין כמ\"ש הריב\"ש הא לאו הכי לא:" + ], + [], + [], + [ + "הנושא אשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה כך וכך שנים וכו' והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין וכו'. איכא למידק דהא בגמרא לא אוקימנא האי מתניתין בשטרי פסיקתא וכדרב גידל אלא לר\"ל אבל לר\"י לא צריך לאוקומי בהכי ומאחר דקי\"ל כר' יוחנן למה כתב רבינו אוקימתא דאוקימנא לבר פלוגתיה וי\"ל שרבינו סובר כרבותיו שהורו שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאזון אותך חמש שנים והיינו טעמא דמהני גבי מזונות בת אשתו לפי שנפסקו בשעת הקידושין שאז הם דברים הנקנים באמירה וכמ\"ש הוא ז\"ל בפרק י\"א מהלכות מכירה וכיון שכן אפילו לר\"י אית לן לאוקומי מתניתין בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וה\"מ למימר ר\"ל וליטעמיך דבר שאינו קצוב הוא אלא מאי אית לך למימר בשטרי פסיקתא לדידי נמי אלא דלא חש כדאשכחן בכמה דוכתי. וכ\"כ רבינו בפרק הנזכר וז\"ל חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים אע\"פ שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי. ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהא זן את בתה חייב [לזונה] מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה עכ\"ל. והראב\"ד כתב על הוראת רבותיו שלא ידע מאין הורו כן דהא בגמ' משמע איפכא וה\"ה דחה ראייתו ומ\"מ כתב שאינו יודע מקום להוראה זו ושדעת הרמב\"ן והרשב\"א בתשובותיהם כדעת הראב\"ד ואני כתבתי שם טעם להוראה זו. ומ\"מ קשה בדברי רבינו שכאן כתב והוא שיתנו על דבר זה בשעת קידושין אבל שלא בשעת קידושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר וכיוצא בו דמשמע בהדיא דכל שקנו מידו אפילו שלא בשעת קידושין חייב ובפרק י\"א מהלכות מכירה כתב שהמחייב את עצמו לזון את חבירו כך וכך שנים אע\"פ שקנו מידו אינו משתעבד וכו' אם לא שפסק בשעת נישואין. וי\"ל דכשהוא בשעת קידושין באמירה בעלמא סגי וכדרב גידל וכשהוא שלא בשעת קידושין כלומר שכבר עברו הקידושין אבל לא נשאו עדיין מתוך שהות על עסקי הנישואין מהני התנאי דכיון שעדיין לא נשאו שייך קצת לומר מיגו דמחתני אהדדי גמרי ומקנו ומתוך שכבר קידש לא דמי לענין נישואין ולכך צריך קנין או כתיבה וזהו שכתב בהלכות מכירה ומפני מה הפוסק דבר עם אשתו וכו' כלומר פוסק לזון את בת אשתו אפילו בקנין מפני מה הוא חייב לזונה מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה כלומר אע\"פ שאינם נקנים באמירה אבל הם דומים להם מתוך שעדיין לא נשאה. ועי\"ל דשלש חילוקים בדבר לחבירו אפילו בקנין לא מהני אבל לבת אשתו אם קיבל עליו [לזונה] בשעת קידושין או נישואין סגי באמירה בעלמא ושלא בשעת קידושין או נישואין בקנין מהני. ועי\"ל [דכי אמרינן] שדברים הללו נקנים באמירה היינו דוקא בשעמדו וקידשו מתוך הדברים אבל בשלא עמדו וקידשו מתוך הדברים מתוך שעסוקים בענין נישואין ועדיין לא נשאה מהני קנין: " + ], + [ + "מתו אלו שפסקו לזון אותה אם קנו מידם וכו'. הכי אוקמוה בגמרא כמו שכתב ה\"ה. ומ\"ש או שחייב עצמו בשטר כלומר אם צוה לכתוב שטר הרי הוא כשאר שטר חוב שגובה מנכסים משועבדים: " + ] + ], + [ + [], + [ + "אבל הנושא אשה ולא הכיר בה וכו' אבל תוספת יש לה. שם מימרא דשמואל וברייתא (כתובות דף ק\"א) נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה כגון ממאנת וחברותיה מנה ומאתים אין להן תוספת יש להן. ומפרש רבינו דחברותיה היינו שנייה ואילונית השנויות במשנה בהדי ממאנת וכ\"כ הרי\"ף. ותמה הראב\"ד עליהם ופירש הוא דדוקא אשנייה קאי ומשום דאיכא שניות טובא קרי להו חברותיה דאילו אילונית שלא הכיר בה כיון שהיה מקח טעות אפילו תוספת אין לה וכתב הר\"ן דלפי זה י\"ל דבשנייה נמי דוקא בהכיר בה ואין זה נכון ועוד דבירושלמי מפורש כדברי הרי\"ף עכ\"ל. ומ\"ש רבינו ואין לה מזונות ואפילו לאחר מותו כלומר דליכא למיחש דילמא תעכב גביה דהא מת הוא אפילו הכי אין לה מזונות ולמד כן מדאמרינן בפרק יש מותרות דאלמנה לכ\"ג אין לה מזונות מחיים ויש לה לאחר מיתה ותניא התם אלמנה יש לה מזונות שנייה אין לה מזונות אלמא דהיכא דאית לה לאלמנה דהיינו לאחר מיתה לית לה לשנייה: ", + "וכשכופין אותו וכו' אין מוציאין מן הבעל פירות שאכל. זהו פירוש למה שאמרו במשנה (כתובות דף ק':) ולא פירות וכך אמרו בירושלמי וטעמא משום קנסא ורש\"י פירש בע\"א: " + ], + [ + "ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת וכו'. גם רש\"י נתן טעם זה. ומ\"ש כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו היינו לומר דדוקא אם הוא מוציאה יש לה תוספת אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דאדעתא למיפק לא אקני ליה: " + ], + [ + "ולמה לא חילקו בשנייה וכו' מפני שהיא מדברי סופרים עשו בה חיזוק. לפי זה חלוצה כיון שהיא מד\"ס אין לה כתובה והא דתנן בפרק אלמנה ניזונת (דף ק':) אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה וכו' יש להן כתובה אשגרת לישן הוא שכן דרך בכל מקום לשנות חלוצה בהדי גרושה ולא משום דדינם שוה לענין זה א\"נ דאתיא כההוא לישנא (יבמות דף פ\"ה:) דקאמר זו היא מרגילתו ולא קי\"ל כוותיה משום דכיון דספיקא דלישני הוא מספיקא לא מפקינן ממונא: ", + "אבל אם נשא אחד מחייבי לאוין וכו' או אחד מחייבי עשה בין הכיר בה בין לא הכיר בה. טעמו בחייבי עשה מדתנן בפרק אלמנה ניזונת (דף ק') הממאנת והשנייה והאילונית אין להן כתובה וכו' אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר יש להן כתובה ואמרו בגמרא (דף ק\"א:) כי קתני לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי כלומר לאחר שחילק באילונית ופירש הכיר בה יש לה כתובה שנאה לאלמנה אצלה וקאמר אף לאלמנה שהכיר בה נמי ונשאה לשם אלמנה יש לה כתובה [וכן פירש רש\"י] וסובר רבינו שמאחר שלא שנו שם חייבי עשה באותה משנה בין הכיר ללא הכיר כחייבי לאוין ואיסורי דרבנן ש\"מ דחייבי עשה בין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה ואינם דומים לחייבי לאוין מפני שאיסורן קל ולא לד\"ס שצריך חיזוק וכן יש ללמוד מדאמר רב הונא דאלמנה לכ\"ג בין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה ואידחי משום דכי קתני אלמנה לכ\"ג אפלוגתא דאילונית קאי אבל חייבי עשה דליכא למידחי הכי ויש טעם בדבר אית לן למימר דבין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה: " + ], + [], + [], + [ + "והיאך דין נשים אלו בנדוניא שלהם וכו'. מ\"ש ה\"ה בתירוץ הקושיא שהקשה נתבאר יפה בדברי הר\"ן שכתב וז\"ל ולפי זה צ\"ל דהא דאמרינן דרב נחמן פליגא לאו דפליגא אעיקר מימרא דרב כהנא משמיה דשמואל אלא לומר דפליגא אמימרא דרב שימי בר אשי דאמר שמע מינה מדרב כהנא דס\"ל דרב כהנא לא השוה שנייה לשאר נשים וכו' * (דאמר דאין לה בלאות דנכסי מלוג וטעמא משום דקנסו לדידה בדידיה הא אשה כשירה גובה אותה ממנו ואע\"ג דליתנהו אלמא ס\"ל עיילא ליה גלימא קרנא הוי) אבל אנן ס\"ל דרב כהנא ור\"נ לא פליגי לפי שרב כהנא משוה שנייה לשאר נשים אלא דאי לאו משום קנסא היה ראוי שישלם הבעל כל מה שבלה בתשמישו מנכסי מלוג שלה *לפי שכיון שאין לה כתובה לא היה ראוי שיגיע לבעל שום דבר מהדברים הראויים לבעל ואין לו עסק בנכסי מלוג וראיה לפירוש זה מדפרכינן אממאנת אי דליתנהו אידי ואידי לית לה. ואי ס\"ל דנכסי מלוג קרנא הוי א\"כ שלא ברשות הוציאה ואמאי לא יחזירם אלא ודאי דסמכינן אר\"נ דאמר פירא הוי ואם כן כשהוציאם ברשות הוציאם אלמא ס\"ל לגמרא דרב כהנא ורב נחמן לא פליגי: *[מכאן ועד קרנא הוי לא נמצא בדברי הר\"ן]: *[עיין בלשון הר\"ן שהוא סיגנון אחר ולפי שהשינוי רב לא שלחתי יד לתקנו]: \n  " + ], + [ + "היתה אילונית או מחייבי לאוין ולא הכיר בה וכו'. דין האילונית נלמד ממה שאמרו שם בגמרא (כתובות דף ק\"א) גבי אילונית אי דליתנהו איפכא מיבעי ליה נכסי מלוג דברשותה קיימי אית לה נצ\"ב דלאו ברשותה קיימי לית לה והתם ארישא דמתניתין קיימי ורישא דמתניתין בלא הכיר בה מיירי דהא קתני סיפא ואם מתחלה נשאת לשם אילונית וסובר רבינו שמאחר שבמשנה נשנו חייבי לאוין עם אילונית כמו שאמר בגמרא שכתבתי לעיל דכי קתני לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי דינם שוה בכל וכיון דבאילונית אם לא הכיר אמרינן אי דליתנהו איפכא מיבעי ליה ה\"ה בחייבי לאוין שלא הכיר בהם וכ\"כ הרי\"ף: " + ], + [ + "והממאנת אין לה בלאות כלל וכו'. גם זה נלמד ממ\"ש בסמוך שאמרו בגמרא אממאנת אי דאיתנהו אידי ואידי שקלא ואי דליתנהו אידי ואידי לא שקלא ולפי הטעם שכתבתי למעלה נראה דדוקא בשבלו מחמת תשמיש אבל אם מכרם חייב לשלם: " + ], + [ + "מי שזינתה תחת בעלה וכו'. אע\"פ שכבר נתבאר למעלה חזר רבינו לשנותו לסמוך לו ענין עוברת על דת וחברותיה: ", + "ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת משה וכו'. ברייתא פרק אלמנה ניזונת נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת [משה] וחברותיה אין להן תוספת וכ\"ש מנה ומאתים והיוצאות משום ש\"ר נוטלת מה שלפניה ויוצאה. ומשמע לרבינו דכי היכי דאין לה תוספת ה\"ה לנדוניא שאינה בעין דדוקא בבלאותיה קיימים הוא דאמרינן שם (דף ע\"ב) אם היא זינתה בלאותיה לא זנו אבל נצ\"ב שאינם קיימים אף עוברת על דת מפסדת אותם ולזה הסכים הר\"ן: " + ], + [ + "והיאך יודע דבר זה וכו' ואחר שאכל או בא עליה שאל אותו פלוני וכו'. כלומר דאילו קודם לכן יכולה שתאמר משטה הייתי בך וכשהייתי רואה שהיית רוצה לאכול או לבעול לא הייתי מניחך: " + ], + [ + "או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה. כך היא הגירסא הנכונה: ", + "או שהיתה מקללת וכו'. שם (דף ע\"ב:) אמתני' דקתני מקללת יולדיו בפניו א\"ר יהודה אמר שמואל במקללת יולדיו בפני מולידיו וכו' אמר רבא דאמרה ליה ליכלי' אריה לסבא באפי בריה. ומפרש רבינו דרב יהודה ורבא פליגי דלרב יהודה אפילו קללה אבי בעלה בפני בן בעלה ולרבא עד שיקללנו בפני בעלה ופסק כרבא דבתרא הוא: " + ], + [ + "עזרא תיקן וכו'. בפרק מרובה (ב\"ק דף פ\"ב) ומ\"ש שאם לא חגרה לא עברה על דת פשוט הוא מאחר שלא הזכירוה בגמרא: " + ], + [], + [ + "כיצד היא יוצאה משום ש\"ר וכו'. קצת דברים אלו מבוארים בפרק ב' דיבמות (דף כ\"ד כ\"ה) וקצתם בירושלמי פרק המדיר. ומ\"ש שאינה צריכה התראה. פשוט הוא שכיון שעברה כבר נאסרה על בעלה ותו לא שייך התראה: " + ], + [ + "עוברת על דת וכו' אין כופין הבעל להוציאה. אע\"ג דהאי בעיא לא איפשטא כתבו ה\"ה והר\"ן בשם הרשב\"א דאיפשיטא מההוא דבעל שמחל על קינויו. ול\"נ דאפשר לומר דאיפשיטא מדאמרינן בפרק ב' דיבמות וב\"ד בעדים הוא דמפקי כלומר בעדי טומאה דוקא: " + ], + [ + "מי שראה אשתו וכו' לפיכך משביעה בנקיטת חפץ. כתב ה\"ה לא נתברר לי טעמו וכו' ובודאי אם יש שם ע\"א מן הדין הוא שתשבע להכחיש העד אבל אם אין שם עד כשר אע\"פ שהבעל אומר שראה הדבר למה תשבע כיון שאין רגלים לדבר וכבר השיג עליו הרמ\"ך עכ\"ל. ואני תמה עליו דאיפכא ממש הוי דכשהוא עצמו ראה שזינתה היא מוציאה שטר כתובה והוא טוען פרעתיך ודאי ואם תרצה להפרע אומר לה תשבע לי שלא פרעתיך שצריך לישבע בנקיטת חפץ שלא פרעו כדאיתא בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מ\"א) ונתבאר בדברי רבינו פי\"ד מהלכות מלוה אבל כשהוא לא ידע שזינתה אלא ע\"פ עד אחד הוי כאומר שמא פרעתיך שאין בעל השטר צריך לישבע והא דתנן בפרק הכותב (כתובות דף פ\"ו) עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה התם כשהבעל טוען ברי וכך הם דברי רבינו שכתב לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה אם ראה אותה בעצמו כלומר דוקא אם ראה אותה בעצמו הוא שמשביעה אבל אם לא ראה הוא בעצמו אע\"פ שהוא טוען כן ע\"פ ע\"א אינו משביעה וכדמסיים בה אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה כך היא הגירסא הנכונה וכך הוא בטור. ודייק רבינו לכתוב משביעה ולא כתב צריכה לישבע מפני שהטוען על שטר חוב פרעתיו אומרים לו זיל שלם ואם טען ישבע לי שלא פרעתיו אז אומרים לו שישבע כדאיתא בפרק שבועת הדיינין וכתבו רבינו בפרק י\"ד מהלכות מלוה: " + ], + [], + [ + "האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה וכו'. בס\"פ ד' אחים (יבמות דף ל\"ג:) שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה בזה וכו' מפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן פי' ואח\"כ מחזירים אותם. ומ\"ש או באונס ברייתא בס\"פ נערה שנתפתתה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמר לה בינו לבינה וכו' ה\"ז אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה. יש לתמוה דמאי איריא בזמן הזה אפילו בזמן דאיכא מי סוטה נמי אינו יכול להשקותה אא\"כ קינא לה בפני שנים ונסתרה בפני שנים וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהלכות סוטה. ואפשר שנגרר אחר לישנא דגמרא דאמר לא לימא איניש לאינשי ביתיה בזמן הזה אל תסתרי עם איש פלוני דילמא קי\"ל כר' יוסי בר' יהודה דאמר קינוי ע\"פ עצמו וליכא השתא מי סוטה למבדקה: " + ] + ], + [ + [], + [ + "דבר ידוע הוא וכו' ואינם גזירת הכתוב. כלומר שאילו היו גזירת הכתוב לא היינו מחלקים בין מקום למקום כיון שכך גזרה תורה: " + ], + [], + [], + [], + [ + "בא על אשתו וכו' ושהה כמה ימים. תמיהה לי מה צורך לשהות כמה ימים הא בחזקה דאין אדם שותה בכוס אא\"כ בודקו אפי' טען טענת מומין מיד אחר שבעל אין שומעין לו. וי\"ל דלרבותא נקט שהה כמה ימים אע\"ג דאיכא למימר מוכחא מילתא שלא הכיר באותו מום עד עכשיו מדלא הזכירו עד עתה קמ\"ל: א\"ה אבל בדברי ה\"ה נראה דדוקא בא עליה ושהה מדכתב שהוא דוקא כשלא בעל או שלא שהה ונ\"ל פי' או אפילו בעל אלא שלא שהה וכן מוכח מדסיים אבל אם בעל ושהה כו' ש\"מ דתרתי בעינן. וראיתי בפרישה סי' ל\"ט ס\"ק כ\"ח שכתב דבחד סגי או בעל או שהה וסיים וכן משמע לשון המ\"מ ע\"ש. ודבריו תמוהין דלפע\"ד מוכח להדיא מלשון המ\"מ להיפך וכמ\"ש]: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נעשה האיש מוכה שחין וכו'. לאו למימרא שנעשה אחר שנשאה שאפילו היה מוכה שחין מקודם שנשאה מאחר שאפילו היא רוצה אין שומעין לה: סליקו הלכות אישות בריך רחמנא דסייען: \n  " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות אישות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Nashim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a83e7c3142b5cee94f2494af58bd636332914189 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,186 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Virgin Maiden", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות נערה בתולה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Nashim" + ], + "text": [ + [ + [ + "מי שהיתה בתולה וכו'. משנה בפרק יש בכור (בכורות דף מ\"ט:) חמשים של אונס ומפתה בשקל הקדש במנה צורי: \n\n" + ], + [ + "כל הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת אנוסה וכו'. כתב הראב\"ד חיי ראשי איני יודע מה תועלת יש בה אם יש שם עדים יבאו ויעידו ואם אין שם עדים קנס אין שם וכו'. י\"ל כמו שכתב בעל מגדל עוז שאם ראו העדים מרחוק ששכב עמה ולא ידעו אם באונס אם ברצון אם היה בעיר חזקה שהיא מפותה אם לא צעקה ולא העידו העדים ששלף וכו' ואם היה בשדה חזקה שהיא אנוסה: \n\n" + ], + [ + "המפותה שלא רצתה להנשא למפתה וכו'. בפרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ט) שנינו האונס נותן מיד המפתה לכשיוציא ובגמרא לכשיוציא אשתו היא אמר אביי אימא לכשלא יכנוס ופירש\"י אשתו היא וכי אשתו היא כבר דקאמר לכשיוציא, לכשלא יכנוס שתמאן היא או אביה או המפתה עצמו, תניא נ\"ה וכו' ואחד האונס ואחד המפתה בין היא ובין אביה יכולים לעכב בשלמא מפותה כתיב אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת\"ל ימאן מ\"מ אלא אונס בשלמא איהי כתיב ולו תהיה מדעתה אלא אביה מנ\"ל אמר אביי שלא יהא חוטא נשכר רבא אמר ק\"ו ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד בין היא בין אביה יכולים לעכב אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כ\"ש וכו' תניא אידך אף על פי שאמרו אונס נותן מיד כשיוציא הוא אין לה עליו כלום כשיוציא מי מצי מפיק לה אימא כשתוציא היא אין לה עליו כלום מת יצא כסף קנסה בכתובתה ר\"י בר יהודה אומר יש לה כתובה מנה במאי קא מיפלגי רבנן סברי טעמא מאי תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה ור\"י בר יהודה סבר הא נמי מצער לה עד דאמרה היא לא בעינא לך. ופירש\"י אע\"פ שאמרו אונס נותן מיד כשיוציאנה אין לה עליו כלום ולא אמרינן אין קנסה תחת כתובתה שהרי לאביה נותן מיד אלא כסף קנסה הוא כתובתה וכן אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה. מי מצי מפיק לה לא יוכל לשלחה כתיב כשתצא היא אם יצתה מאליה ותבעה הימנו גט: \n", + "ומ\"ש רצתה היא ואביה ולא רצה הוא כופין אותו וכו' אפי' היא חגרת או סומא וכו'. משנה שם (דף ל\"ט) האונס שותה בעציצו וכו' כיצד שותה בעציצו אפילו היא חגרת אפילו היא סומא ואפילו היא מוכת שחין נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה [שהיא] ראויה לו: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ״ש רבינו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה. מ״ש חייבי עשה ניחא דשפיר איכא למימר דבכלל אינה ראויה לבא בקהל היא ותניא בפרק אלו נערות (כתובות דף כ״ט:) ולו תהיה לאשה שמעון התימני אומר אשה שיש בה הויה ר״ש בן מנסיא אומר אשה הראויה לקיימה מאי בינייהו ממזרת ונתינה איכא בינייהו ומסקינן דאפילו חייבי עשה אין ראוי לקיימה אבל שניה קשה כיון דמדאורייתא שריא אשה שהיא ראויה לו היא ואפשר דכיון דמדכתיב ושמרתם את משמרתי מצאו חכמים מקום לאסור שניות שפיר איכא למימר דשניה אימעיטא מולו תהיה לאשה ובלאו הכי כיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור שפיר איכא למימר דשנייה אימעיטא מולו תהיה לאשה ודקדק רבינו לכתוב אחר שישאנה כלומר דאילו נמצא דבר ערוה קודם שישאנה אינה נאסרת עליו: \n\n" + ], + [ + "כהן גדול שאנס בתולה וכו'. בפרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ט): \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שנאמר כו'. פ' אלו הן הלוקין (מכות דף י\"ד וט\"ו) א\"ר יוחנן כל ל\"ת שקדמו עשה לוקין עליו ופירש\"י אפילו למ\"ד לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו וכו' אשמעינן ר' יוחנן דה\"מ בעשה הבא אחר הלאו שאין אתה יכול לקיימו אלא לאחר עבירת הלאו אבל עשה שקדם את הלאו ואתה יכול לקיימו קודם עבירת הלאו אין זה ניתוק הלאו ואפי' תקיימנו אחר עבירת הלאו לא נפטרת מהמלקות עכ\"ל. ומסיק בגמ' דהדר ביה משום דקשיא ליה מדתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אמאי ל\"ת שקדמו עשה הוא ולילקי ופי' רש\"י משום דקשיא ליה אונס נערה בתולה דאשכחן ביה לא תעשה שקדמו עשה דכתיב ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה ותניא עלה שיקיים את העשה אם גירשה יחזירנה ופטור אלמא לאו שניתק לעשה חשיב ליה אם ישראל הוא שיכול לקיים העשה ויחזירנה מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא שאסור בגרושה לוקה ואינו מחזיר ואמאי אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אם איתא לדרבי יוחנן הא לא תעשה שקדמו עשה הוא עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש מתה גרושתו קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר. נלמד ממה שאמרו (שם ט\"ו:) אם כהן הוא לוקה ובפרק הנזכר תני תנא קמיה דר' יוחנן מל\"ת שיש בה קום עשה קיים עשה שבה פטור ביטל עשה שבה חייב א\"ל [ר\"י] מאי קא אמרת קיים פטור לא קיים חייב ביטל חייב לא ביטל פטור תני קיימו ולא קיימו כך היא גירסת הרי\"ף כלומר אע\"פ שלא ביטלו לעשה כיון שלא קיימו לוקה על ל\"ת ופי' נמוקי יוסף כלומר תפוס רישא דוקא דאם לא קיימו חייב דמיד שהתרו בו ב\"ד לתקן הלאו ולא תיקן שוב אין לו תקנה לתקן אותו ולוקה: \n\n" + ], + [ + "ומאימתי יהיה לבת קנס וכו' עד אין לה קנס. בפרק אלו נערות (כתובות דף מ':) וכחכמים וכן פסקו הרי״ף והרא״ש והביאו ראיות לדבריהם ולאפוקי מר״ח והראב״ד שפסקו כר״מ ומפ' טעמייהו דחכמים בגמרא משום דאמר קרא אפילו קטנה במשמע כלומר דכתיב נער בלא ה״א: \n\n" + ], + [ + "ואחת שיש לה אב וכו'. משנה שם יתומה שנתארסה ונתגרשה ר' אליעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור ואיפסיקא בגמרא הלכתא כוותיה ואע\"ג דבגמרא אמרינן דמתניתין ביתומה בחיי האב מ\"מ מינה ילפינן ליתומה ממש: \n", + "ואלו שאין להם קנס הבוגרת. בס\"פ אלו נערות. \n", + "ומ\"ש והממאנת והאילונית שם (דף ל\"ה:) ת\"ר וכו' הממאנת אין לה קנס ולא פיתוי איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי ופירש\"י הממאנת בבעלה כגון יתומה שהשיאתה אמה [או אחיה] ומיאנה בבעלה אין לה קנס שאינה בחזקת בתולה ובגמרא הממאנת אין לה קנס ולא פיתוי הא קטנה בעלמא אית לה מני רבנן היא דאמרי קטנה יש לה קנס אימא סיפא איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי אתאן לר\"מ דאמר קטנה אין לה קנס והא מקטנותה יצתה לבגר רישא רבנן וסיפא ר\"מ וכ\"ת כולה ר\"מ היא ובממאנת סבר לה כר' יהודה ומי סבר לה והתניא עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות דברי ר\"מ ר' יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן וכו' האי תנא סבר לה כר\"מ בחדא ופליג עליה בחדא ופירש\"י איילונית שאין לה סימני נערות לעולם וכו' אין לה קנס לפי שאין קנס אלא לנערה וזו שלא תביא שתי שערות לעולם כל כ' שנה היא בחזקת קטנה ומשם ואילך בוגרת וכו' ובממאנת סובר לה כר' יהודה דאמר נערה ממאנת והכי תידוק מינה נערה ממאנת אין לה קנס הא נערה בעלמא יש לה קנס וכו' ופליג עליה בממאנת ואמר עד שירבה השחור וכי תנא הממאנת אין לה קנס הא הראויה למאן יש לה קנס בנערה קאמר עכ\"ל. משמע בהדיא דלרבנן דאמרי קטנה יש לה קנס אילונית יש לה קנס ולר\"מ דאמר קטנה אין לה קנס אילונית אין לה קנס ורבינו שפסק בקטנה יש לה קנס ופסק דאילונית אין לה קנס יש לתמוה עליו דהוי כמזכה שטרא לבי תרי וכבר השיגו הראב\"ד וכתב וז\"ל גם זה טעות שהאיילונית לדברי חכמים וכו'. וגם ההגהות תמהו עליו וגם הטור תמה עליו וכתב וז\"ל כתב הרמב\"ם הבוגרת האילונית והממאנת אין לה קנס שהרי הוא פסק כרבנן שקטנה יש לה קנס והאיילונית דינה כקטנה עד שתהיה בת כ' שנה ומשם ואילך דינה כבוגרת שמקטנותה יוצאה לבגר עכ\"ל. ואפשר לדחות ולומר שסובר רבינו דכיון דגבי קנס נערה כתיב אע\"ג דלחכמים קטנה בכלל כיון דמדכתיב נערה חסר ה\"א מפקינן לה כדאיתא בגמרא איכא למימר דהיינו דוקא קטנה דאתיא לידי נערות אבל אילונית דלא אתיא לידי נערות לא והיינו פשטא דברייתא דהממאנת והאיילונית אין להן קנס ואע\"ג דגמרא שני לה בגווני אחריני היינו למאי דס\"ד דמקשה דאיילונית לחכמים יש לה קנס אבל לפום קושטא לחכמים נמי לית לה קנס ומהר\"י קולון בשורש קל\"ח תירץ שרבינו מפרש דהא דמסיק האי תנא סבר לה כוותיה בחדא היינו דאילונית אין לה קנס ופליג עליה בחדא היינו דקטנה יש לה קנס: \n", + "ומ\"ש רבינו דשוטה וחרשת אין להן קנס. שם איילונית אין לה לא קנס ולא פתוי ורמינהי החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים וכו' אין להן טענת בתולים כלומר וכיון שאינן בחזקת בתולות אין להן קנס ומשני הא ר\"ג הא רבי יהושע כלומר דלר\"ג אין להן טענת בתולים ולרבי יהושע יש להן וכיון דקי\"ל כר\"ג ממילא ידעינן דאין להן קנס: \n", + "והראב\"ד כתב אף זו טעות דלהדיא לרבנן יש להן קנס ופיתוי עד כאן לשונו. טעמו מדאמרינן בגמרא שכתבתי בסמוך איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי ורמינהו החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים והא מאי רומיא הא ר\"מ והא רבנן כלומר דברייתא דאיילונית אין לה קנס כר\"מ וברייתא דאיילונית יש להן קנס [כרבנן וכיון דבההיא ברייתא דאתיא כרבנן קתני דחרשת ושוטה יש להן קנס] הכי נקטינן זהו נראה טעמו של הראב\"ד וכבר כתבתי בסמוך טעמו של רבינו שמאחר שבגמרא מוקי ההיא ברייתא כרבי יהושע אבל לר\"ג דקי\"ל כוותיה חרשת ושוטה אין להן טענת בתולים ממילא שמעינן דלית להו קנס: \n", + "ומ\"ש מי שיצא עליה שם רע בילדותה וכו'. שם מי שיצא עליה שם רע בילדותה אין לה לא קנס ולא פיתוי וכו' ה\"ד אילימא וכו' דנפק עלה קלא דזנאי והא אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה אלא דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעתינהו באיסורא: \n", + "ומ״ש והמגורשת מן הנישואין וכו'. בפ״ק דכתובות (דף י״א) תנן בתולה מן הנישואין אלמנה גרושה וחלוצה וכו' ואין להן טענת בתולים ואם היא גרושה מן האירוסין יש לה טענת בתולים [ע״כ] וכל שיש לה טענת בתולים הרי היא בחזקת בתולה ויש לה קנס וכל שאין לה טענת בתולים הרי היא בחזקת בעולה ואין לה קנס ובפרק אלו נערות (כתובות דף ל״ח) תנן נערה שנתארסה ונתגרשה ר״י הגלילי אומר אין לה קנס ר״ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה וידוע דהלכה כר״ע. \n", + "ומ\"ש ואם נתפתתה אין לה קנס זה פשוט דמאחר שקנסה לעצמה כיון שנתפתית ונתרצית לו הרי מחלה לו: \n\n" + ], + [ + "הגיורת והשבויה וכו'. זה נלמד מדתנן בפירקא קמא דכתובות (דף י\"א) הגיורת השבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים [יתירות על כן אין להן טענת בתולים] (xא\"ה משנה מפורשת היא (שם דף כ\"ט ול\"ו) לענין קנס עצמו. וכ\"ה בב\"י סי' קע\"ז): \n\n" + ], + [ + "היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה וכו'. (דף כ\"ט) ר\"פ אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה יש להן קנס אע\"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת בית דין. ובגמרא (דף ל\"א:) ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה וקי\"ל דאינו לוקה ומשלם אמר עולא ל\"ק כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת וכו' ר' יוחנן אמר אפי' תימא אחותו נערה כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו אלמא קסבר ר' יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם וידוע דהלכה כרבי יוחנן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היתה מחייבי עשה או שניות וכו'. שם (דף ל\"ה:) ת\"ר עריות ושניות לעריות אין להן לא קנס ולא פיתוי וכו' מאי עריות ומאי שניות לעריות אילימא עריות עריות ממש שניות מד\"ס כיון דמדאורייתא חזיין אמאי אין להן קנס אלא עריות חייבי מיתות בית דין שניות חייבי כריתות אבל חייבי לאוין יש להן קנס ומני שמעון התימני היא איכא דאמרי עריות חייבי מיתות ב\"ד וחייבי כריתות שניות חייבי לאוין ומני ר\"ש בן מנסיא היא ופירש\"י שמעון התימני בריש פירקין דאמר אשה שיש בה הויה ר\"ש בן מנסיא דאמר אשה שראויה לקיימה עכ\"ל. ופסק רבינו כלישנא בתרא דאמר שניות חייבי לאוין ומשמע דוקא חייבי לאוין אבל חייבי עשה לא משום דלישנא בתרא הוא ועוד דאתיא כרבי יוחנן דאמר אין אדם לוקה ומשלם אבל חייבי עשה דלית בהו מלקות לא x: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב היתה מחייבי מיתת בית דין וכו'. משנה שם (דף ל\"ב:) אלו [נערות] שאין להן קנס הבא על בתו על בת בתו על בת בנו על בת אשתו על בת בנה על בת בתה אין להן קנס מפני שמתחייב בנפשו שמיתתן בידי ב\"ד וכל המתחייב בנפשו אינו משלם ממון שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש ופירש\"י ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש. \n", + "ומה שכתב רבינו והרי הוא אומר מכה נפש בהמה ישלמנה וכו' שם עלה ל\"ח תנא דבי חזקיה: \n\n" + ], + [], + [ + "בא עליה ומתה וכו'. שם (ע\"ב) בעלה הנזכר מימרא דאביי ואף על גב דאמרינן מילתא דפשיטא ליה לאביי מיבעיא ליה לרבא סובר רבינו דלא שבקינן מאי דפשיטא לאביי משום מאי דמספקא ליה לרבא וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש. \n", + "ומה שכתב רבינו והוא שתמות קודם שתעמוד בדין כן פירש רש\"י והוא נלמד ממאי דתנן ריש פרק נערה שנתפתתה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חמשים כסף של קנס הם דמי הנאת שכיבה בלבד וכו'. משנה פרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ט) המפתה נותן בושת ופגם וקנס בגמרא (דף מ') ואימא חמשים סלעים אמר רחמנא מכל מילי רבא אמר אמר קרא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בושת ופגם. \n", + "ומ\"ש יתר עליו האונס שהוא נותן את הצער שם במשנה. \n", + "ומ\"ש שהנבעלת ברצונה אין לה צער וכו' שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב נמצא המפתה משלם שלשה דברים וכו' והאונס ארבעה וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) קנס שוה בכל וכו'. שם במשנה (דף מ') אי זהו בושת הכל לפי המבייש והמתבייש פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק כמה היתה יפה וכמה היא יפה קנס שוה בכל אדם וכל שיש לו קצבה מן התורה שוה בכל אדם ובפרק יש בערכין (ערכין דף י\"ד:) שנינו אחד שאנס ופתה את הגדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל נותן חמשים סלעים והבושת והפגם הכל לפי המבייש והמתבייש: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש רבינו שאדם רוצה לקנות שפחה בתולה ליתנה לעבדו וכו'. בפרק אלו נערות בגמרא (דף מ'): \n\n" + ], + [ + "המפתה נותן בשת ופגם מיד וכו' עד אין לה כלום. משנה שם (דף ל\"ט:): \n\n" + ], + [ + "באו עליה שנים וכו'. שם (דף מ':) אילו באו עליה שנים וכו' יאמרו בעל שלימה חמשים ובעל פגומה חמשים ומפרשה רבינו על פי דרכו שכתב בפרק ראשון: \n\n" + ], + [], + [ + "כל בת שיש לה קנס וכו' וכל בת שאין לה קנס כך אין לה לא בושת ולא פגם וכו'. כתב הטור על דברי רבינו איני מבין דבריו דמה תלוי צער ובשת ופגם בקנס דאע״פ שאין להן קנס למה לא יהא להן שאר הדברים. ובאמת גם בעיני יפלא וצריך עיון. ולענין בוגרת מפותה דאין לה בשת ופגם טעמא משום דמחלה וכ״כ מהרי״ק בשורש קס״ח וכן מפורש בגמרא ריש פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ב) בושתה ופגמה וקנסה לאביה [בגמרא] לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה מדעתה עבד וכן כתבו הרי״ף והרא״ש פרק אלו נערות אהא דתנן בוגרת לא מכר ולא קנס דייקינן מינה הא בשת ופגם אית לה ודוקא אנוסה בוגרת אבל מפותה בוגרת אין לה כלום: \n\n" + ], + [], + [ + "אין אדם משלם קנס בכל מקום בהודאת פיו וכו' לפיכך האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני וכו'. משנה פרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל\"ו:) וכת\"ק: \n", + "ומ\"ש לפיכך האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני אינו משלם קנס אבל משלם בשת ופגם וצער בהודאת פיו. יש לתמוה על זה שהרי כתב בפרק ה' מהלכות חובל שאם הודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו נשאל על זה והשיב משפט הצער בנערה אינו כמו משפטו בנחבל לפי שבנערה ענין נוסף והוא הפגם והפגם ישלם אותו על פי עצמו ושמו משפט הצער כמו הפגם לאומרם בשבועות אנסת ופיתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ר' שמעון פוטר שאינו משלם קנס ע\"פ עצמו אמרו לו אע\"פ שאינו משלם קנס ע\"פ עצמו משלם בושת ופגם ע\"פ עצמו ואילו לא יתחייב לשלם צער על פי עצמו היו חכמים אומרים לרבי שמעון אע\"פ שאינו משלם קנס וצער ע\"פ עצמו ואין לומר אילו היה מתחייב לשלם צער על פי עצמו היו אומרים משלם בשת ופגם וצער ע\"פ עצמו לפי שתחלת המשנה אנסת ופיתית והשיבוהו בענין שהוא כולל לאונס ולמפתה והוא בשת ופגם לבד עכ\"ל: \n", + "וכן בת שתבעה איש בדין וכו'. זה נלמד מהמשנה הנזכרת: \n\n" + ], + [ + "אמרה לו אנסת וכו'. כתב הראב\"ד אין כאן שבועה וכו'. ובנ\"א מצאתי דמסיים בה ואי מיירי ביתומה אין כאן מודה מקצת כלל כיון דמפותה היא לדבריו דמדעתה עבד כנ\"ל: \n", + "ואני אומר שאע\"פ שהתשלומין אינם שלה מאחר שמה שזוכה בהם האב הוא על ידה שפיר מקריא תובע ומפורש במשנה ר\"פ נערה (כתובות דף מ\"א:) שאפילו כשאביה קיים היא העומדת בדין. ומ\"ש ואי מיירי ביתומה אין כאן מודה במקצת כלל וכו' איני יודע איך כתב כן שהרי היא תובעתו בושת ופגם וצער והוא מודה בבשת ופגם וכופר בצער: \n", + "ומצאתי כתוב עוד בנ\"א בהשגות וז\"ל שהרי הודה במקצת הטענה א\"א אני אומר שהצער לעצמה כעין שאר חבלות דצער דגופה לא זכי ליה רחמנא הילכך אין כאן מודה מקצת דהנך ג' דברים דאביה נינהו מה שהודה לאביה הודה ומה שכפר לה כפר ועוד אם טען אביה טענת שמא היא עכ\"ל וכ\"כ הטור בשם הראב\"ד: \n", + "ואני תמה על מה שכתב שהצער לעצמה שהרי משנה שלימה שנינו ר\"פ נערה שנתפתתה בשתה ופגמה וקנסה לאביה והצער בתפוסה ומשמע דצער נמי לאביה דקתני ברישא וכן פרש\"י. ואפילו לפי מה שהוא ז\"ל סובר שהצער לעצמה מה שהקשה שאין כאן מודה מקצת וכו' אינו דכיון דהני ג' דברים דידה הוו אלא דרחמנא זכינהו לאב שפיר מיקריא היא בעלת דבר וכמו שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "שלשה דברים של מפתה וכו'. משנה ריש פרק נערה שנתפתתה: \n\n" + ], + [ + "מ\"ש מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה. משנה שם. \n", + "ומ\"ש או עד שנשאת. ברייתא שם (דף ל\"ט) בא עליה ונשאת לעצמה וכתבו הרי\"ף והרא\"ש והוא שלא עמדה בדין קודם נישואין. \n", + "ומ\"ש או עד שמת האב הארבעה דברים או הג' שלה. כתוב בהשגות א\"א השלשה במפותה אם מת האב למה שלה וכו'. ושותא דמרן לא ידענא שהרי משנה שלימה היא בפרק נערה שנתפתתה עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחים לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה: \n", + "עמדה בדין ותבעה אותו וכו' עד זכה בהם האב. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "הבת שנתארסה וכו'. משנה פרק אלו נערות (כתובות דף ל״ח) נערה שנתארסה ונתגרשה ר״י הגלילי אומר אין לה קנס ר״ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה וידוע דהלכה כר״ע מחבירו ואע״ג דבברייתא קתני דקנסה לאביה פסק כר״ע דמתניתין ועוד דאיפסיקא התם הלכתא כרבי אלעזר דאמר כר״ע דמתני' ומשמע לרבינו דדוקא בקנס הוא דאמר ר״ע דהוי לעצמה אבל בושת ופגם הוי לאביה וכתב הרא״ש ואפשר דטעמיה מהא דאמרינן לקמן על בושת ופגם ואימא לדידה ומסיק דבשת ופגם לאביה משום דאי בעי מסר לה למנוול ולמוכה שחין והאי טעמא שייך נמי כשנתארסה ונתגרשה וקרא דלא אורסה לא קאי אלא אקנסא דכתיב בקרא אבל בושת ופגם יליף מדכתיב ונתן האיש השוכב וכו' הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בושת ופגם כמו בשאר חבלות אבל בהאי קרא לא כתיבי ומיהו נראה דגם בשתה ופגמה לעצמה מדקאמר רבי אלעזר ביתומה שנתארסה ונתגרשה המפתה פטור ואם איתא דבשתה ופגמה לאביה לא הוה ליה למיתני דמפתה פטור בסתם כיון דחייב בבשת ופגם והיינו טעמא משום דלענין גביית האב יש לבשת ופגם דין קנס משום דאיתקש לקנס דכתיב ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה ודרשינן מהאי קרא מכלל דאיכא בשת ופגם ולענין גביית האב איתקוש דבמקום שהקנס לאב גם הוא לאב ומהאי טעמא תנן לקמן בפרק נערה לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה ואבשת ופגם נמי קאי מדקתני הרי הן אלמא בשת ופגם אף על גב דממונא הן אין מורישן לבניו משום דאיתקוש לקנס לענין גביית האב הילכך נתארסה ונתגרשה כיון שנתמעט האב מלא אורסה מדין קנס נתמעט נמי מדין בשת ופגם והכל לעצמה והא דפריך גמרא ואימא לדידה ולא אמרי' איתקוש לקנס פר״י דדוקא בתר דידעינן שהם לאב מקשינן להו לכל דינם לגביית האב אבל משום ההוא היקשא לא מפקינן מינה למיתבינהו לאב והר״ן כתב כדברי רבינו: \n", + "נאנסה או נתפתתה ואחר כך נתקדשה לאחר וכו'. פרק אלו נערות בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "אני אומר שזה שנאמר בתורה וכו' והמכין בתו לכך הרי היא קדשה. . כתב הראב\"ד אין דעתי מסכמת לזה וכו'. ואני אומר שאין הכרע מדברי ספרי שאין נקראת קדשה אא\"כ יושבת בקובה של זונות דכל שהיא מוכנת לזנות עם כל הבא אליה מיקריא קדשה שהיא לשון מזומנת לכך וזו היא שקראו בספרי מזנה שע\"י שהיא מוכנת לכך גורמת שיתעוררו בני אדם לזנות. ומה שהביא ראיה מאיה הקדשה היא בעינים אם כוונתו ז\"ל לומר דבעינים היינו קובה של זונות לע\"ד איכא למימר דאיפכא איכא למשמע מינה דאם איתא דלא מיקריא קדשה אא\"כ יושבת בקובה אמאי איצטריך למימר היא בעינים. \n", + "ועל מ\"ש רבינו ואין קונסין אותו כתב הראב\"ד ועוד שגם הוא מפותה ומדעתו עשה עכ\"ל. ומ\"מ יש לדקדק דמשמע מדברי רבינו הכא דאינו לוקה משום קדשה אא\"כ היא מוכנת לכך ובפ\"א מאישות כתב כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה וצריך לדחוק שסמך שם על מה שכתב כאן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המוציא שם רע על בת ישראל וכו' לוקה שנאמר ויסרו אותו. ברייתא פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ה:). \n", + "ומ\"ש ואזהרה שלו מלא תלך רכיל בעמך. שם ואיכא מ\"ד התם דאזהרתיה מונשמרת מכל דבר רע כלומר דהשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ורבינו עדיף ליה לאתויי מלא תלך רכיל דהוי לאו מפורש. \n", + "ומ\"ש שהמאה סלעים הם כסף מזוקק. משנה פרק יש בכור (בכורות דף מ\"ט:) מאה של מוציא שם רע בשקל הקודש במנה צורי. \n", + "ומ\"ש ואם היתה יתומה הרי הן של עצמה. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרבא דבתרא הוא: \n\n" + ], + [ + "והמוציא שם רע על הקטנה וכו'. בפרק אלו נערות (כתובות דף מ':) אמר ר\"ל המוציא ש\"ר על הקטנה פטור שנאמר ונתנו לאבי הנערה נערה מלא דבר הכתוב מתקיף לה רב אדא בר אהבה טעמא דכתב רחמנא נערה הא לאו הכי ה\"א אפילו קטנה והא כתיב ואם אמת היה הדבר הזה וכו' וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא אלא כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע ופירש\"י (דף מ\"ד:) נערה מלא דבר הכתוב כל מקום כתיב נער וכאן כתיב נערה מלא להוציא את הקטנה. ויש לתמוה על רבינו שכתב דברי ר\"ל כהוייתן דפיטורא דקטנה משום דנערה מלא דבר הכתוב ולא היה לו לתת טעם אלא משום דכתיב וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא. וי\"ל שלהיות ראיה זו יותר פשוטה וקצרה נקטה. אך קשה שכתב והוציאו את בתולי הנערה נערה מלא דבר הכתוב וזה שלא בדקדוק שנערה בפסוק זה חסר והמלא הוא ונתנו לאבי הנערה. \n", + "ומה שכתב שהמוציא שם רע על הבוגרת פטור פשוט הוא שכל מקום שנאמר נערה ממעט הבוגרת וכדאמרינן גבי אונס ומפתה והכי תניא בפרק נערה שנתפתתה גבי מוציא ש\"ר: \n\n" + ], + [ + "אין דנין דין זה אלא בפני הבית וב\"ד של כ\"ג וכו'. משנה פירקא קמא דסנהדרין האונס והמפתה והמוציא שם רע בשלשה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים המוציא שם רע בעשרים ושלשה מפני שיש בו דיני נפשות וידוע דהלכה כחכמים: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) ומצות עשה של תורה וכו' עד אשה הראויה לו. נלמד מדין אונס שנתבאר בפ\"א: \n", + "ומ״ש ולמה לא יבא עשה וידחה את ל״ת וכו'. בפרק אלו נערות (כתובות דף מ'): \n\n" + ], + [ + "כיצד הוצאת שם רע וכו'. בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ו) כיצד הוצאת ש״ר בא לב״ד ואמר פלוני לא מצאתי לבתך בתולים אם יש עדים שזינתה תחתיו וכו' בסקילה זינתה מעיקרא וכו' נמצא שש״ר אינו ש״ר הוא לוקה ונותן מאה סלע בין בעל ובין לא בעל ראב״י אומר לא נאמרו דברים הללו אלא בשבעל ופסק כראב״י שמשנתו קב ונקי ועוד דפשוטי הכתובים אתו כוותיה ועוד דבגמרא מסיק אינו חייב עד שיבעול כדרכה ויוציא שם רע בכדרכה. \n", + "ומ\"ש מפי השמועה למדו שפרשה זו יש בה עדים זוממין וזוממי זוממין, שם: \n\n" + ], + [ + "הוציא עליה שם רע והיא בוגרת וכו'. שם (כתובות דף מ\"ה) נערה המאורסה שזינתה ומשבגרה הוציא עליה שם רע הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע וכו' היא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה ותניא תו התם סרחה ולבסוף בגרה תידון בסקילה ובגמרא ואמאי נערה המאורסה אמר רחמנא והא בוגרת היא אמר רבי אלעא אמר קרא הנערה הנערה שהיתה כבר: \n\n" + ], + [ + "כל נערה שאין לה קנס אם נאנסה וכו'. . וכן הכותית שנתגיירה וכו' אפילו היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה וכו'. משנה פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ד) היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה ה״ז בסקילה ואין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלע ופירש רש״י ולא מאה סלע אם נמצא בעל שקרן ועדיו זוממין ובגמרא מנא הני מילי אמר ריש לקיש דאמר קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה א״ה מילקא נמי נילקי ומאה סלע נמי לשלם אמר קרא ומתה למיתה נתרבתה ולא לקנס: \n\n" + ], + [ + "קידש נערה וגירשה וכו'. וכן אם היתה יבמתו שכנסה וכו'. שם (דף מ\"ו) בעי רב אשי הוציא ש\"ר על נישואין [הראשונים] מהו על נשואי אחיו מהו פשוט מיהא חדא דתני רבי יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם ובעיא קמייתא דלא איפשיטא פסקה רבינו לקולא: \n", + "ומ\"ש וכל הפטור אם רצה לגרש יגרש x: \n\n" + ], + [ + "אינו חייב עד שיבעול אותה כדרכה ויוציא שם רע בכדרכה. מסקנא דגמרא שם בשם רבי יוחנן: \n\n" + ], + [ + "וכן אם אמר לא מצאתיה בתולה וכו'. ומה שכתב ולא הביא עדים אלא באו מאליהן הרי זה פטור וכו'. פרק נערה שנתפתתה לא אמר לעדים באו והעידוני והם מעידים אותו מאליהן הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע וכו' או היא או זוממיה מקדימין לבית הסקילה: \n\n" + ], + [ + "זה שנאמר בתורה ופרשו השמלה וכו'. שם אבל יש לתמוה שלא אמרו כן בגמרא אלא לרבנן דהוצאת ש\"ר הוי בין בעל בין לא בעל אבל לראב\"י דאמר אינו חייב אלא כשבעל אמרינן התם דדברים ככתבן. ומאחר שרבינו פסק כראב\"י לא ה\"ל לפרש כרבנן. ואפשר לומר דסבר רבינו דאע\"ג דלראב\"י דברים ככתבן יש במשמע לפרשם נמי כדפירשו אליבא דרבנן: \n", + "תשלום דיני מוציא ש\"ר כתב רבינו בפרק ג' מהלכות איסורי ביאה (דין ח':): \n", + "סליקו הלכות נערה בתולה \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b37f25c5bd4c82df37bcd399955f67e0be430f3b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,183 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Virgin Maiden", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Virgin_Maiden", + "text": [ + [ + [ + "מי שהיתה בתולה וכו'. משנה בפרק יש בכור (בכורות דף מ\"ט:) חמשים של אונס ומפתה בשקל הקדש במנה צורי: \n\n" + ], + [ + "כל הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת אנוסה וכו'. כתב הראב\"ד חיי ראשי איני יודע מה תועלת יש בה אם יש שם עדים יבאו ויעידו ואם אין שם עדים קנס אין שם וכו'. י\"ל כמו שכתב בעל מגדל עוז שאם ראו העדים מרחוק ששכב עמה ולא ידעו אם באונס אם ברצון אם היה בעיר חזקה שהיא מפותה אם לא צעקה ולא העידו העדים ששלף וכו' ואם היה בשדה חזקה שהיא אנוסה: \n\n" + ], + [ + "המפותה שלא רצתה להנשא למפתה וכו'. בפרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ט) שנינו האונס נותן מיד המפתה לכשיוציא ובגמרא לכשיוציא אשתו היא אמר אביי אימא לכשלא יכנוס ופירש\"י אשתו היא וכי אשתו היא כבר דקאמר לכשיוציא, לכשלא יכנוס שתמאן היא או אביה או המפתה עצמו, תניא נ\"ה וכו' ואחד האונס ואחד המפתה בין היא ובין אביה יכולים לעכב בשלמא מפותה כתיב אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת\"ל ימאן מ\"מ אלא אונס בשלמא איהי כתיב ולו תהיה מדעתה אלא אביה מנ\"ל אמר אביי שלא יהא חוטא נשכר רבא אמר ק\"ו ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד בין היא בין אביה יכולים לעכב אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כ\"ש וכו' תניא אידך אף על פי שאמרו אונס נותן מיד כשיוציא הוא אין לה עליו כלום כשיוציא מי מצי מפיק לה אימא כשתוציא היא אין לה עליו כלום מת יצא כסף קנסה בכתובתה ר\"י בר יהודה אומר יש לה כתובה מנה במאי קא מיפלגי רבנן סברי טעמא מאי תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה ור\"י בר יהודה סבר הא נמי מצער לה עד דאמרה היא לא בעינא לך. ופירש\"י אע\"פ שאמרו אונס נותן מיד כשיוציאנה אין לה עליו כלום ולא אמרינן אין קנסה תחת כתובתה שהרי לאביה נותן מיד אלא כסף קנסה הוא כתובתה וכן אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה. מי מצי מפיק לה לא יוכל לשלחה כתיב כשתצא היא אם יצתה מאליה ותבעה הימנו גט: \n", + "ומ\"ש רצתה היא ואביה ולא רצה הוא כופין אותו וכו' אפי' היא חגרת או סומא וכו'. משנה שם (דף ל\"ט) האונס שותה בעציצו וכו' כיצד שותה בעציצו אפילו היא חגרת אפילו היא סומא ואפילו היא מוכת שחין נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה [שהיא] ראויה לו: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ״ש רבינו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה. מ״ש חייבי עשה ניחא דשפיר איכא למימר דבכלל אינה ראויה לבא בקהל היא ותניא בפרק אלו נערות (כתובות דף כ״ט:) ולו תהיה לאשה שמעון התימני אומר אשה שיש בה הויה ר״ש בן מנסיא אומר אשה הראויה לקיימה מאי בינייהו ממזרת ונתינה איכא בינייהו ומסקינן דאפילו חייבי עשה אין ראוי לקיימה אבל שניה קשה כיון דמדאורייתא שריא אשה שהיא ראויה לו היא ואפשר דכיון דמדכתיב ושמרתם את משמרתי מצאו חכמים מקום לאסור שניות שפיר איכא למימר דשניה אימעיטא מולו תהיה לאשה ובלאו הכי כיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור שפיר איכא למימר דשנייה אימעיטא מולו תהיה לאשה ודקדק רבינו לכתוב אחר שישאנה כלומר דאילו נמצא דבר ערוה קודם שישאנה אינה נאסרת עליו: \n\n" + ], + [ + "כהן גדול שאנס בתולה וכו'. בפרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ט): \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שנאמר כו'. פ' אלו הן הלוקין (מכות דף י\"ד וט\"ו) א\"ר יוחנן כל ל\"ת שקדמו עשה לוקין עליו ופירש\"י אפילו למ\"ד לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו וכו' אשמעינן ר' יוחנן דה\"מ בעשה הבא אחר הלאו שאין אתה יכול לקיימו אלא לאחר עבירת הלאו אבל עשה שקדם את הלאו ואתה יכול לקיימו קודם עבירת הלאו אין זה ניתוק הלאו ואפי' תקיימנו אחר עבירת הלאו לא נפטרת מהמלקות עכ\"ל. ומסיק בגמ' דהדר ביה משום דקשיא ליה מדתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אמאי ל\"ת שקדמו עשה הוא ולילקי ופי' רש\"י משום דקשיא ליה אונס נערה בתולה דאשכחן ביה לא תעשה שקדמו עשה דכתיב ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה ותניא עלה שיקיים את העשה אם גירשה יחזירנה ופטור אלמא לאו שניתק לעשה חשיב ליה אם ישראל הוא שיכול לקיים העשה ויחזירנה מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא שאסור בגרושה לוקה ואינו מחזיר ואמאי אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אם איתא לדרבי יוחנן הא לא תעשה שקדמו עשה הוא עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש מתה גרושתו קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר. נלמד ממה שאמרו (שם ט\"ו:) אם כהן הוא לוקה ובפרק הנזכר תני תנא קמיה דר' יוחנן מל\"ת שיש בה קום עשה קיים עשה שבה פטור ביטל עשה שבה חייב א\"ל [ר\"י] מאי קא אמרת קיים פטור לא קיים חייב ביטל חייב לא ביטל פטור תני קיימו ולא קיימו כך היא גירסת הרי\"ף כלומר אע\"פ שלא ביטלו לעשה כיון שלא קיימו לוקה על ל\"ת ופי' נמוקי יוסף כלומר תפוס רישא דוקא דאם לא קיימו חייב דמיד שהתרו בו ב\"ד לתקן הלאו ולא תיקן שוב אין לו תקנה לתקן אותו ולוקה: \n\n" + ], + [ + "ומאימתי יהיה לבת קנס וכו' עד אין לה קנס. בפרק אלו נערות (כתובות דף מ':) וכחכמים וכן פסקו הרי״ף והרא״ש והביאו ראיות לדבריהם ולאפוקי מר״ח והראב״ד שפסקו כר״מ ומפ' טעמייהו דחכמים בגמרא משום דאמר קרא אפילו קטנה במשמע כלומר דכתיב נער בלא ה״א: \n\n" + ], + [ + "ואחת שיש לה אב וכו'. משנה שם יתומה שנתארסה ונתגרשה ר' אליעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור ואיפסיקא בגמרא הלכתא כוותיה ואע\"ג דבגמרא אמרינן דמתניתין ביתומה בחיי האב מ\"מ מינה ילפינן ליתומה ממש: \n", + "ואלו שאין להם קנס הבוגרת. בס\"פ אלו נערות. \n", + "ומ\"ש והממאנת והאילונית שם (דף ל\"ה:) ת\"ר וכו' הממאנת אין לה קנס ולא פיתוי איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי ופירש\"י הממאנת בבעלה כגון יתומה שהשיאתה אמה [או אחיה] ומיאנה בבעלה אין לה קנס שאינה בחזקת בתולה ובגמרא הממאנת אין לה קנס ולא פיתוי הא קטנה בעלמא אית לה מני רבנן היא דאמרי קטנה יש לה קנס אימא סיפא איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי אתאן לר\"מ דאמר קטנה אין לה קנס והא מקטנותה יצתה לבגר רישא רבנן וסיפא ר\"מ וכ\"ת כולה ר\"מ היא ובממאנת סבר לה כר' יהודה ומי סבר לה והתניא עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות דברי ר\"מ ר' יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן וכו' האי תנא סבר לה כר\"מ בחדא ופליג עליה בחדא ופירש\"י איילונית שאין לה סימני נערות לעולם וכו' אין לה קנס לפי שאין קנס אלא לנערה וזו שלא תביא שתי שערות לעולם כל כ' שנה היא בחזקת קטנה ומשם ואילך בוגרת וכו' ובממאנת סובר לה כר' יהודה דאמר נערה ממאנת והכי תידוק מינה נערה ממאנת אין לה קנס הא נערה בעלמא יש לה קנס וכו' ופליג עליה בממאנת ואמר עד שירבה השחור וכי תנא הממאנת אין לה קנס הא הראויה למאן יש לה קנס בנערה קאמר עכ\"ל. משמע בהדיא דלרבנן דאמרי קטנה יש לה קנס אילונית יש לה קנס ולר\"מ דאמר קטנה אין לה קנס אילונית אין לה קנס ורבינו שפסק בקטנה יש לה קנס ופסק דאילונית אין לה קנס יש לתמוה עליו דהוי כמזכה שטרא לבי תרי וכבר השיגו הראב\"ד וכתב וז\"ל גם זה טעות שהאיילונית לדברי חכמים וכו'. וגם ההגהות תמהו עליו וגם הטור תמה עליו וכתב וז\"ל כתב הרמב\"ם הבוגרת האילונית והממאנת אין לה קנס שהרי הוא פסק כרבנן שקטנה יש לה קנס והאיילונית דינה כקטנה עד שתהיה בת כ' שנה ומשם ואילך דינה כבוגרת שמקטנותה יוצאה לבגר עכ\"ל. ואפשר לדחות ולומר שסובר רבינו דכיון דגבי קנס נערה כתיב אע\"ג דלחכמים קטנה בכלל כיון דמדכתיב נערה חסר ה\"א מפקינן לה כדאיתא בגמרא איכא למימר דהיינו דוקא קטנה דאתיא לידי נערות אבל אילונית דלא אתיא לידי נערות לא והיינו פשטא דברייתא דהממאנת והאיילונית אין להן קנס ואע\"ג דגמרא שני לה בגווני אחריני היינו למאי דס\"ד דמקשה דאיילונית לחכמים יש לה קנס אבל לפום קושטא לחכמים נמי לית לה קנס ומהר\"י קולון בשורש קל\"ח תירץ שרבינו מפרש דהא דמסיק האי תנא סבר לה כוותיה בחדא היינו דאילונית אין לה קנס ופליג עליה בחדא היינו דקטנה יש לה קנס: \n", + "ומ\"ש רבינו דשוטה וחרשת אין להן קנס. שם איילונית אין לה לא קנס ולא פתוי ורמינהי החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים וכו' אין להן טענת בתולים כלומר וכיון שאינן בחזקת בתולות אין להן קנס ומשני הא ר\"ג הא רבי יהושע כלומר דלר\"ג אין להן טענת בתולים ולרבי יהושע יש להן וכיון דקי\"ל כר\"ג ממילא ידעינן דאין להן קנס: \n", + "והראב\"ד כתב אף זו טעות דלהדיא לרבנן יש להן קנס ופיתוי עד כאן לשונו. טעמו מדאמרינן בגמרא שכתבתי בסמוך איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי ורמינהו החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים והא מאי רומיא הא ר\"מ והא רבנן כלומר דברייתא דאיילונית אין לה קנס כר\"מ וברייתא דאיילונית יש להן קנס [כרבנן וכיון דבההיא ברייתא דאתיא כרבנן קתני דחרשת ושוטה יש להן קנס] הכי נקטינן זהו נראה טעמו של הראב\"ד וכבר כתבתי בסמוך טעמו של רבינו שמאחר שבגמרא מוקי ההיא ברייתא כרבי יהושע אבל לר\"ג דקי\"ל כוותיה חרשת ושוטה אין להן טענת בתולים ממילא שמעינן דלית להו קנס: \n", + "ומ\"ש מי שיצא עליה שם רע בילדותה וכו'. שם מי שיצא עליה שם רע בילדותה אין לה לא קנס ולא פיתוי וכו' ה\"ד אילימא וכו' דנפק עלה קלא דזנאי והא אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה אלא דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעתינהו באיסורא: \n", + "ומ״ש והמגורשת מן הנישואין וכו'. בפ״ק דכתובות (דף י״א) תנן בתולה מן הנישואין אלמנה גרושה וחלוצה וכו' ואין להן טענת בתולים ואם היא גרושה מן האירוסין יש לה טענת בתולים [ע״כ] וכל שיש לה טענת בתולים הרי היא בחזקת בתולה ויש לה קנס וכל שאין לה טענת בתולים הרי היא בחזקת בעולה ואין לה קנס ובפרק אלו נערות (כתובות דף ל״ח) תנן נערה שנתארסה ונתגרשה ר״י הגלילי אומר אין לה קנס ר״ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה וידוע דהלכה כר״ע. \n", + "ומ\"ש ואם נתפתתה אין לה קנס זה פשוט דמאחר שקנסה לעצמה כיון שנתפתית ונתרצית לו הרי מחלה לו: \n\n" + ], + [ + "הגיורת והשבויה וכו'. זה נלמד מדתנן בפירקא קמא דכתובות (דף י\"א) הגיורת השבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים [יתירות על כן אין להן טענת בתולים] (xא\"ה משנה מפורשת היא (שם דף כ\"ט ול\"ו) לענין קנס עצמו. וכ\"ה בב\"י סי' קע\"ז): \n\n" + ], + [ + "היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה וכו'. (דף כ\"ט) ר\"פ אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה יש להן קנס אע\"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת בית דין. ובגמרא (דף ל\"א:) ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה וקי\"ל דאינו לוקה ומשלם אמר עולא ל\"ק כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת וכו' ר' יוחנן אמר אפי' תימא אחותו נערה כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו אלמא קסבר ר' יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם וידוע דהלכה כרבי יוחנן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היתה מחייבי עשה או שניות וכו'. שם (דף ל\"ה:) ת\"ר עריות ושניות לעריות אין להן לא קנס ולא פיתוי וכו' מאי עריות ומאי שניות לעריות אילימא עריות עריות ממש שניות מד\"ס כיון דמדאורייתא חזיין אמאי אין להן קנס אלא עריות חייבי מיתות בית דין שניות חייבי כריתות אבל חייבי לאוין יש להן קנס ומני שמעון התימני היא איכא דאמרי עריות חייבי מיתות ב\"ד וחייבי כריתות שניות חייבי לאוין ומני ר\"ש בן מנסיא היא ופירש\"י שמעון התימני בריש פירקין דאמר אשה שיש בה הויה ר\"ש בן מנסיא דאמר אשה שראויה לקיימה עכ\"ל. ופסק רבינו כלישנא בתרא דאמר שניות חייבי לאוין ומשמע דוקא חייבי לאוין אבל חייבי עשה לא משום דלישנא בתרא הוא ועוד דאתיא כרבי יוחנן דאמר אין אדם לוקה ומשלם אבל חייבי עשה דלית בהו מלקות לא x: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב היתה מחייבי מיתת בית דין וכו'. משנה שם (דף ל\"ב:) אלו [נערות] שאין להן קנס הבא על בתו על בת בתו על בת בנו על בת אשתו על בת בנה על בת בתה אין להן קנס מפני שמתחייב בנפשו שמיתתן בידי ב\"ד וכל המתחייב בנפשו אינו משלם ממון שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש ופירש\"י ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש. \n", + "ומה שכתב רבינו והרי הוא אומר מכה נפש בהמה ישלמנה וכו' שם עלה ל\"ח תנא דבי חזקיה: \n\n" + ], + [], + [ + "בא עליה ומתה וכו'. שם (ע\"ב) בעלה הנזכר מימרא דאביי ואף על גב דאמרינן מילתא דפשיטא ליה לאביי מיבעיא ליה לרבא סובר רבינו דלא שבקינן מאי דפשיטא לאביי משום מאי דמספקא ליה לרבא וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש. \n", + "ומה שכתב רבינו והוא שתמות קודם שתעמוד בדין כן פירש רש\"י והוא נלמד ממאי דתנן ריש פרק נערה שנתפתתה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חמשים כסף של קנס הם דמי הנאת שכיבה בלבד וכו'. משנה פרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ט) המפתה נותן בושת ופגם וקנס בגמרא (דף מ') ואימא חמשים סלעים אמר רחמנא מכל מילי רבא אמר אמר קרא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בושת ופגם. \n", + "ומ\"ש יתר עליו האונס שהוא נותן את הצער שם במשנה. \n", + "ומ\"ש שהנבעלת ברצונה אין לה צער וכו' שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב נמצא המפתה משלם שלשה דברים וכו' והאונס ארבעה וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) קנס שוה בכל וכו'. שם במשנה (דף מ') אי זהו בושת הכל לפי המבייש והמתבייש פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק כמה היתה יפה וכמה היא יפה קנס שוה בכל אדם וכל שיש לו קצבה מן התורה שוה בכל אדם ובפרק יש בערכין (ערכין דף י\"ד:) שנינו אחד שאנס ופתה את הגדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל נותן חמשים סלעים והבושת והפגם הכל לפי המבייש והמתבייש: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש רבינו שאדם רוצה לקנות שפחה בתולה ליתנה לעבדו וכו'. בפרק אלו נערות בגמרא (דף מ'): \n\n" + ], + [ + "המפתה נותן בשת ופגם מיד וכו' עד אין לה כלום. משנה שם (דף ל\"ט:): \n\n" + ], + [ + "באו עליה שנים וכו'. שם (דף מ':) אילו באו עליה שנים וכו' יאמרו בעל שלימה חמשים ובעל פגומה חמשים ומפרשה רבינו על פי דרכו שכתב בפרק ראשון: \n\n" + ], + [], + [ + "כל בת שיש לה קנס וכו' וכל בת שאין לה קנס כך אין לה לא בושת ולא פגם וכו'. כתב הטור על דברי רבינו איני מבין דבריו דמה תלוי צער ובשת ופגם בקנס דאע״פ שאין להן קנס למה לא יהא להן שאר הדברים. ובאמת גם בעיני יפלא וצריך עיון. ולענין בוגרת מפותה דאין לה בשת ופגם טעמא משום דמחלה וכ״כ מהרי״ק בשורש קס״ח וכן מפורש בגמרא ריש פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ב) בושתה ופגמה וקנסה לאביה [בגמרא] לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה מדעתה עבד וכן כתבו הרי״ף והרא״ש פרק אלו נערות אהא דתנן בוגרת לא מכר ולא קנס דייקינן מינה הא בשת ופגם אית לה ודוקא אנוסה בוגרת אבל מפותה בוגרת אין לה כלום: \n\n" + ], + [], + [ + "אין אדם משלם קנס בכל מקום בהודאת פיו וכו' לפיכך האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני וכו'. משנה פרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל\"ו:) וכת\"ק: \n", + "ומ\"ש לפיכך האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני אינו משלם קנס אבל משלם בשת ופגם וצער בהודאת פיו. יש לתמוה על זה שהרי כתב בפרק ה' מהלכות חובל שאם הודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו נשאל על זה והשיב משפט הצער בנערה אינו כמו משפטו בנחבל לפי שבנערה ענין נוסף והוא הפגם והפגם ישלם אותו על פי עצמו ושמו משפט הצער כמו הפגם לאומרם בשבועות אנסת ופיתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ר' שמעון פוטר שאינו משלם קנס ע\"פ עצמו אמרו לו אע\"פ שאינו משלם קנס ע\"פ עצמו משלם בושת ופגם ע\"פ עצמו ואילו לא יתחייב לשלם צער על פי עצמו היו חכמים אומרים לרבי שמעון אע\"פ שאינו משלם קנס וצער ע\"פ עצמו ואין לומר אילו היה מתחייב לשלם צער על פי עצמו היו אומרים משלם בשת ופגם וצער ע\"פ עצמו לפי שתחלת המשנה אנסת ופיתית והשיבוהו בענין שהוא כולל לאונס ולמפתה והוא בשת ופגם לבד עכ\"ל: \n", + "וכן בת שתבעה איש בדין וכו'. זה נלמד מהמשנה הנזכרת: \n\n" + ], + [ + "אמרה לו אנסת וכו'. כתב הראב\"ד אין כאן שבועה וכו'. ובנ\"א מצאתי דמסיים בה ואי מיירי ביתומה אין כאן מודה מקצת כלל כיון דמפותה היא לדבריו דמדעתה עבד כנ\"ל: \n", + "ואני אומר שאע\"פ שהתשלומין אינם שלה מאחר שמה שזוכה בהם האב הוא על ידה שפיר מקריא תובע ומפורש במשנה ר\"פ נערה (כתובות דף מ\"א:) שאפילו כשאביה קיים היא העומדת בדין. ומ\"ש ואי מיירי ביתומה אין כאן מודה במקצת כלל וכו' איני יודע איך כתב כן שהרי היא תובעתו בושת ופגם וצער והוא מודה בבשת ופגם וכופר בצער: \n", + "ומצאתי כתוב עוד בנ\"א בהשגות וז\"ל שהרי הודה במקצת הטענה א\"א אני אומר שהצער לעצמה כעין שאר חבלות דצער דגופה לא זכי ליה רחמנא הילכך אין כאן מודה מקצת דהנך ג' דברים דאביה נינהו מה שהודה לאביה הודה ומה שכפר לה כפר ועוד אם טען אביה טענת שמא היא עכ\"ל וכ\"כ הטור בשם הראב\"ד: \n", + "ואני תמה על מה שכתב שהצער לעצמה שהרי משנה שלימה שנינו ר\"פ נערה שנתפתתה בשתה ופגמה וקנסה לאביה והצער בתפוסה ומשמע דצער נמי לאביה דקתני ברישא וכן פרש\"י. ואפילו לפי מה שהוא ז\"ל סובר שהצער לעצמה מה שהקשה שאין כאן מודה מקצת וכו' אינו דכיון דהני ג' דברים דידה הוו אלא דרחמנא זכינהו לאב שפיר מיקריא היא בעלת דבר וכמו שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "שלשה דברים של מפתה וכו'. משנה ריש פרק נערה שנתפתתה: \n\n" + ], + [ + "מ\"ש מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה. משנה שם. \n", + "ומ\"ש או עד שנשאת. ברייתא שם (דף ל\"ט) בא עליה ונשאת לעצמה וכתבו הרי\"ף והרא\"ש והוא שלא עמדה בדין קודם נישואין. \n", + "ומ\"ש או עד שמת האב הארבעה דברים או הג' שלה. כתוב בהשגות א\"א השלשה במפותה אם מת האב למה שלה וכו'. ושותא דמרן לא ידענא שהרי משנה שלימה היא בפרק נערה שנתפתתה עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחים לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה: \n", + "עמדה בדין ותבעה אותו וכו' עד זכה בהם האב. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "הבת שנתארסה וכו'. משנה פרק אלו נערות (כתובות דף ל״ח) נערה שנתארסה ונתגרשה ר״י הגלילי אומר אין לה קנס ר״ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה וידוע דהלכה כר״ע מחבירו ואע״ג דבברייתא קתני דקנסה לאביה פסק כר״ע דמתניתין ועוד דאיפסיקא התם הלכתא כרבי אלעזר דאמר כר״ע דמתני' ומשמע לרבינו דדוקא בקנס הוא דאמר ר״ע דהוי לעצמה אבל בושת ופגם הוי לאביה וכתב הרא״ש ואפשר דטעמיה מהא דאמרינן לקמן על בושת ופגם ואימא לדידה ומסיק דבשת ופגם לאביה משום דאי בעי מסר לה למנוול ולמוכה שחין והאי טעמא שייך נמי כשנתארסה ונתגרשה וקרא דלא אורסה לא קאי אלא אקנסא דכתיב בקרא אבל בושת ופגם יליף מדכתיב ונתן האיש השוכב וכו' הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בושת ופגם כמו בשאר חבלות אבל בהאי קרא לא כתיבי ומיהו נראה דגם בשתה ופגמה לעצמה מדקאמר רבי אלעזר ביתומה שנתארסה ונתגרשה המפתה פטור ואם איתא דבשתה ופגמה לאביה לא הוה ליה למיתני דמפתה פטור בסתם כיון דחייב בבשת ופגם והיינו טעמא משום דלענין גביית האב יש לבשת ופגם דין קנס משום דאיתקש לקנס דכתיב ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה ודרשינן מהאי קרא מכלל דאיכא בשת ופגם ולענין גביית האב איתקוש דבמקום שהקנס לאב גם הוא לאב ומהאי טעמא תנן לקמן בפרק נערה לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה ואבשת ופגם נמי קאי מדקתני הרי הן אלמא בשת ופגם אף על גב דממונא הן אין מורישן לבניו משום דאיתקוש לקנס לענין גביית האב הילכך נתארסה ונתגרשה כיון שנתמעט האב מלא אורסה מדין קנס נתמעט נמי מדין בשת ופגם והכל לעצמה והא דפריך גמרא ואימא לדידה ולא אמרי' איתקוש לקנס פר״י דדוקא בתר דידעינן שהם לאב מקשינן להו לכל דינם לגביית האב אבל משום ההוא היקשא לא מפקינן מינה למיתבינהו לאב והר״ן כתב כדברי רבינו: \n", + "נאנסה או נתפתתה ואחר כך נתקדשה לאחר וכו'. פרק אלו נערות בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "אני אומר שזה שנאמר בתורה וכו' והמכין בתו לכך הרי היא קדשה. . כתב הראב\"ד אין דעתי מסכמת לזה וכו'. ואני אומר שאין הכרע מדברי ספרי שאין נקראת קדשה אא\"כ יושבת בקובה של זונות דכל שהיא מוכנת לזנות עם כל הבא אליה מיקריא קדשה שהיא לשון מזומנת לכך וזו היא שקראו בספרי מזנה שע\"י שהיא מוכנת לכך גורמת שיתעוררו בני אדם לזנות. ומה שהביא ראיה מאיה הקדשה היא בעינים אם כוונתו ז\"ל לומר דבעינים היינו קובה של זונות לע\"ד איכא למימר דאיפכא איכא למשמע מינה דאם איתא דלא מיקריא קדשה אא\"כ יושבת בקובה אמאי איצטריך למימר היא בעינים. \n", + "ועל מ\"ש רבינו ואין קונסין אותו כתב הראב\"ד ועוד שגם הוא מפותה ומדעתו עשה עכ\"ל. ומ\"מ יש לדקדק דמשמע מדברי רבינו הכא דאינו לוקה משום קדשה אא\"כ היא מוכנת לכך ובפ\"א מאישות כתב כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה וצריך לדחוק שסמך שם על מה שכתב כאן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המוציא שם רע על בת ישראל וכו' לוקה שנאמר ויסרו אותו. ברייתא פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ה:). \n", + "ומ\"ש ואזהרה שלו מלא תלך רכיל בעמך. שם ואיכא מ\"ד התם דאזהרתיה מונשמרת מכל דבר רע כלומר דהשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ורבינו עדיף ליה לאתויי מלא תלך רכיל דהוי לאו מפורש. \n", + "ומ\"ש שהמאה סלעים הם כסף מזוקק. משנה פרק יש בכור (בכורות דף מ\"ט:) מאה של מוציא שם רע בשקל הקודש במנה צורי. \n", + "ומ\"ש ואם היתה יתומה הרי הן של עצמה. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרבא דבתרא הוא: \n\n" + ], + [ + "והמוציא שם רע על הקטנה וכו'. בפרק אלו נערות (כתובות דף מ':) אמר ר\"ל המוציא ש\"ר על הקטנה פטור שנאמר ונתנו לאבי הנערה נערה מלא דבר הכתוב מתקיף לה רב אדא בר אהבה טעמא דכתב רחמנא נערה הא לאו הכי ה\"א אפילו קטנה והא כתיב ואם אמת היה הדבר הזה וכו' וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא אלא כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע ופירש\"י (דף מ\"ד:) נערה מלא דבר הכתוב כל מקום כתיב נער וכאן כתיב נערה מלא להוציא את הקטנה. ויש לתמוה על רבינו שכתב דברי ר\"ל כהוייתן דפיטורא דקטנה משום דנערה מלא דבר הכתוב ולא היה לו לתת טעם אלא משום דכתיב וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא. וי\"ל שלהיות ראיה זו יותר פשוטה וקצרה נקטה. אך קשה שכתב והוציאו את בתולי הנערה נערה מלא דבר הכתוב וזה שלא בדקדוק שנערה בפסוק זה חסר והמלא הוא ונתנו לאבי הנערה. \n", + "ומה שכתב שהמוציא שם רע על הבוגרת פטור פשוט הוא שכל מקום שנאמר נערה ממעט הבוגרת וכדאמרינן גבי אונס ומפתה והכי תניא בפרק נערה שנתפתתה גבי מוציא ש\"ר: \n\n" + ], + [ + "אין דנין דין זה אלא בפני הבית וב\"ד של כ\"ג וכו'. משנה פירקא קמא דסנהדרין האונס והמפתה והמוציא שם רע בשלשה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים המוציא שם רע בעשרים ושלשה מפני שיש בו דיני נפשות וידוע דהלכה כחכמים: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) ומצות עשה של תורה וכו' עד אשה הראויה לו. נלמד מדין אונס שנתבאר בפ\"א: \n", + "ומ״ש ולמה לא יבא עשה וידחה את ל״ת וכו'. בפרק אלו נערות (כתובות דף מ'): \n\n" + ], + [ + "כיצד הוצאת שם רע וכו'. בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ו) כיצד הוצאת ש״ר בא לב״ד ואמר פלוני לא מצאתי לבתך בתולים אם יש עדים שזינתה תחתיו וכו' בסקילה זינתה מעיקרא וכו' נמצא שש״ר אינו ש״ר הוא לוקה ונותן מאה סלע בין בעל ובין לא בעל ראב״י אומר לא נאמרו דברים הללו אלא בשבעל ופסק כראב״י שמשנתו קב ונקי ועוד דפשוטי הכתובים אתו כוותיה ועוד דבגמרא מסיק אינו חייב עד שיבעול כדרכה ויוציא שם רע בכדרכה. \n", + "ומ\"ש מפי השמועה למדו שפרשה זו יש בה עדים זוממין וזוממי זוממין, שם: \n\n" + ], + [ + "הוציא עליה שם רע והיא בוגרת וכו'. שם (כתובות דף מ\"ה) נערה המאורסה שזינתה ומשבגרה הוציא עליה שם רע הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע וכו' היא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה ותניא תו התם סרחה ולבסוף בגרה תידון בסקילה ובגמרא ואמאי נערה המאורסה אמר רחמנא והא בוגרת היא אמר רבי אלעא אמר קרא הנערה הנערה שהיתה כבר: \n\n" + ], + [ + "כל נערה שאין לה קנס אם נאנסה וכו'. . וכן הכותית שנתגיירה וכו' אפילו היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה וכו'. משנה פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ד) היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה ה״ז בסקילה ואין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלע ופירש רש״י ולא מאה סלע אם נמצא בעל שקרן ועדיו זוממין ובגמרא מנא הני מילי אמר ריש לקיש דאמר קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה א״ה מילקא נמי נילקי ומאה סלע נמי לשלם אמר קרא ומתה למיתה נתרבתה ולא לקנס: \n\n" + ], + [ + "קידש נערה וגירשה וכו'. וכן אם היתה יבמתו שכנסה וכו'. שם (דף מ\"ו) בעי רב אשי הוציא ש\"ר על נישואין [הראשונים] מהו על נשואי אחיו מהו פשוט מיהא חדא דתני רבי יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם ובעיא קמייתא דלא איפשיטא פסקה רבינו לקולא: \n", + "ומ\"ש וכל הפטור אם רצה לגרש יגרש x: \n\n" + ], + [ + "אינו חייב עד שיבעול אותה כדרכה ויוציא שם רע בכדרכה. מסקנא דגמרא שם בשם רבי יוחנן: \n\n" + ], + [ + "וכן אם אמר לא מצאתיה בתולה וכו'. ומה שכתב ולא הביא עדים אלא באו מאליהן הרי זה פטור וכו'. פרק נערה שנתפתתה לא אמר לעדים באו והעידוני והם מעידים אותו מאליהן הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע וכו' או היא או זוממיה מקדימין לבית הסקילה: \n\n" + ], + [ + "זה שנאמר בתורה ופרשו השמלה וכו'. שם אבל יש לתמוה שלא אמרו כן בגמרא אלא לרבנן דהוצאת ש\"ר הוי בין בעל בין לא בעל אבל לראב\"י דאמר אינו חייב אלא כשבעל אמרינן התם דדברים ככתבן. ומאחר שרבינו פסק כראב\"י לא ה\"ל לפרש כרבנן. ואפשר לומר דסבר רבינו דאע\"ג דלראב\"י דברים ככתבן יש במשמע לפרשם נמי כדפירשו אליבא דרבנן: \n", + "תשלום דיני מוציא ש\"ר כתב רבינו בפרק ג' מהלכות איסורי ביאה (דין ח':): \n", + "סליקו הלכות נערה בתולה \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות נערה בתולה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Nashim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..797cbdd9967624f4c01af56510fcbe7a0158e588 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,324 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות סוטה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Nashim" + ], + "text": [ + [ + [ + "קינוי האמור בתורה וקנא את אשתו הוא שיאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם איש פלוני. משנה וגמרא בריש סוטה: \n", + "ומה שכתב אפילו היה אביה וכו'. ירושלמי בריש סוטה ובפרק ארוסה (סוטה דף כ\"ד) תנן על ידי כל העריות מקנין. \n", + "ומה שכתב או עכו״ם או עבד או שחוף. פרק ארוסה (סוטה דף כ״ו:) \n\n" + ], + [ + "הסתירה האמורה בתורה וכו'. בריש סוטה המקנא לאשתו ר\"א אומר מקנא לה ע\"פ שנים ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו רבי יהושע אומר מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי שנים וידוע דהלכה כרבי יהושע: \n", + "ומה שכתב אם שהתה עמו כדי טומאה. שם במשנה: \n", + "ומ\"ש שהוא כדי לצלות ביצה ולגמעה. ברייתא שם (דף ד') פלוגתא ופסק כר\"ע: \n", + "ומ\"ש ובזמן שאין שם מי סוטה וכו'. בריש סוטה (דף ב':) אמרינן דכי קני לה ונסתרה האידנא דליכא מי סוטה למבדקה אסירא עליה איסור עולם: \n", + "ומה שכתב ותצא בלא כתובה. בירושלמי ריש סוטה אמרו על עידי סתירה מכאן היא מפסדת כתובתה: \n\n" + ], + [ + "קינא לה על שנים כאחד וכו'. בירושלמי ריש סוטה מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחת רבי יודן אמר במחלוקת מאן דאמר מקנא מאביה ומבנה מקנא לה משני בני אדם כאחת רבי יוסי בעי מקנא לה ממאה בני אדם ואע\"ג דאמר רבי יודן שהיא מחלוקת פסק כמאן דאמר דמקנא לה משני בני אדם משום דמקמי הכי מיתניא בסתם דמקנא לה מאביה ומאחיה ועוד דר' יוסי סבר הכי דבעי דקאמר לשון רצון הוא ואבעל קאי והכי קאמר אם רצה מקנא לה ממאה בני אדם כאחת ובפרק שני דכריתות (דף ט':) תנן חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה וחד מינייהו המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה: \n\n" + ], + [ + "אמר לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני וכו'. וכן אם אמר לה אל תסתרי עמו וכו'. משנה וגמרא בריש סוטה. \n", + "ומה שכתב וכן אם לא קדם קינוי וכו'. בפירקא קמא דכתובות (דף ט') אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה: \n\n" + ], + [], + [ + "אמר לה אל תסתרי עם איש פלוני וכו'. משנה פרק ארוסה (סוטה דף כ\"ד) על ידי כל העריות מקנין חוץ מן הקטן וממי שאינו איש ובגמרא חוץ מן הקטן איש אמר רחמנא ולא קטן שאינו איש וכו' למעוטי בהמה דאין זנות בבהמה. ופירש רש\"י איש אמר רחמנא ושכב איש אותה. דאין זנות בבהמה אינה נעשית זונה בבעילת בהמה ואינה נאסרת על בעלה עכ\"ל. ומשמע לרבינו דלא ממעיט קטן אלא כשהוא פחות מבן ט' שאינו ראוי לשכיבה אבל בן ט' ויום אחד כיון שביאתו ביאה איש מיקרי לגבי שכיבה: \n\n" + ], + [ + "בעל שמחל על קינויו וכו'. פרק ארוסה (סוטה דף כ״ה) בעי' דאיפשיטא. \n", + "ומ\"ש אבל אם מחל לאחר שתסתר וכו'. ג\"ז שם. \n", + "ומה שכתב גירשה [הרי זה] כמי שמחל וכו'. ירושלמי פרק שני דסוטה: \n\n" + ], + [ + "קינא לה בפני שנים וראה אותה שנסתרה וכו'. כבר כתבתי בתחלת הפרק דרבי אליעזר סבר מקנא לה ע\"פ שנים ומשקה על פי אחד או ע\"פ עצמו ורבי יהושע פליג עליה והלכה כוותיה: \n", + "וכן אם שמע העם מרננים אחריה וכו'. ריש פרק מי שקינא לה (דף ל\"א) ונסתרה אפילו שמע מן העוף הפורח יוציא ויתן כתובה דברי ר\"א ורבי יהושע אומר משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה וידוע דהלכה כרבי יהושע. ויש לתמוה על רבינו שלעיל כתב דבקינוי וסתירה תצא בלא כתובה וכאן שמלבד הקינוי והסתירה שמע שהעם מרננים אחריה וכו' כתב שיוציא ויתן כתובה. ויש לומר דהכא בשלא היה בסתירה אלא עד אחד. וכן פירש\"י אפילו שמע מן העוף הפורח שנסתרה יוציא ויתן כתובה רבי אליעזר לטעמיה דאמר בפרק קמא סתירה לא בעיא עדות ואפי' עבד ואפי' שפחה נאמנים דהיינו נמי כעוף הפורח דאיתקש לטומאה דכולהו מהימני בה [הלכך נאסרה] ואם אינו רוצה להשקותה יוציא ויתן כתובה רבי יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה כלומר משום סתירה שאין בה שני עדים אינה נאסרת עליו ורבי יהושע לטעמיה דאמר משקה על פי שנים מיהו כשישאו ויתנו [מוזרות בלבנה] בפריצותה מכוער הדבר ותצא דהא אפילו מיא תו לא בדקי לה כדתניא בפרק קמא וטהורה והיא ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בא עד אחד והעיד לו שנסתרה עמו וכו'. נראה שכתב כן רבינו מדגרסינן בקידושין פרק האומר (דף ס\"ו) ההוא סמיא וכו' דאמר ליה חד אשתו זינתה ואמר ליה מר שמואל אי מהימן לך זיל אפקה ומפרש רבא דהכי קאמר ליה אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה משמע לרבינו דה\"ה לסתירה שאחר קינוי שאם דעתו סומכת על העד יוציא ומ\"מ לא הפסידה כתובתה מאחר שאין שני עדים בסתירה: \n\n" + ], + [ + "ואלו שבית דין מקנאין להן וכו'. משנה פרק ארוסה (סוטה דף כ״ד): \n", + "ומה שכתב או שהיה במדינה אחרת. ברייתא שם (דף כ\"ז:) \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואינו יכול להשקותה וכו'. שם במשנה (דף י\"ח י\"ט) וכת\"ק וכדאסיק רבא באיש אחד ובועל אחד דכולי עלמא לא פליגי דאין האשה שותה ושונה דכתיב זאת בשני אנשים ושני בועלים דכ\"ע לא פליגי דהאשה שותה ושונה דכתיב תורת כי פליגי באיש אחד ושני בועלים בשני אנשים ובועל אחד תנא קמא סבר תורת לרבויי כולהו זאת למעוטי איש אחד ובועל אחד. והלכה כתנא קמא: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "האשה שקינא לה בעלה ונסתרה וכו'. משנה ריש פרק ששי דסוטה (דף ל\"א) מי שקינא לאשתו ונסתרה אפילו שמע מן העוף הפורח יוציא ויתן כתובה דברי רבי אליעזר רבי יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה אומר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה ולא עוד אלא אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנים אף לפוסלה מכתובתה ופירש רש\"י אני ראיתיה שנטמאת באותה סתירה שהיא על פי שני עדים לרבי יהושע [ולרבי אליעזר על פי עוף הפורח] לא היתה שותה דעד אחד נאמן בה אף להפסידה כתובתה שרגלים לדבר ומקראי ילפינן לה לקמן במתניתין. הרי אלו נאמנים אף לפוסלה מכתובתה שלא תשתה ולא תטול כתובתה: \n", + "ומה שכתב ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעדי הסתירה. איני יודע מה מלמדנו רבינו בזה דמהיכא תיסק אדעתין שיגרע מפני שהוא אחד מעדי הסתירה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אפילו אשה ועבד ושפחה. משנה שם: \n", + "ומה שכתב ופסול לעדות בעבירה מדברי סופרים. בסוף פרק קמא דראש השנה (דף כ\"ב) תנן אלו הם הפסולים המשחק בקוביא וכו' זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אינם כשרים לה ובגמרא הא אשה כשרה לה אף הם כשרים לה אמר רב אשי זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה. ופירש\"י הא אשה כשרה לה כגון להעיד על מיתת אדם להשיא את אשתו ועל סוטה שנטמאת בסתירה שלא תשתה: \n", + "ומה שכתב ואפילו קרוב נאמן לעדות סוטה וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך בחמותה ובת חמותה: \n", + "ומה שכתב אף חמש נשים ששונאות זו את זו וכו'. שם במשנה (סוטה דף ל\"א) וכתבה רבינו בפרק י\"ב דגירושין: \n\n" + ], + [ + "בא עד אחד והכחישו וכו'. שם במשנה עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת אשה אומרת נטמאת ואשה אומרת לא נטמאת היתה שותה אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה שנים אומרים נטמאת ועד אומר לא נטמאת לא היתה שותה ופירש\"י עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת אוקי חד לבהדי חד והרי היא בספיקא ושותה. ושנים אומרים לא נטמאת כלומר לא נטמאת בפניך שכשבאת ומצאתה שנסתרו יחד גם אנו היינו עמך ובפנינו לא נטמאת הרי נסתלק העד הזה ובטלו דבריו מפני השנים והרי היא בספיקא אם נטמאת קודם שבאו אלו ומצאום והיתה שותה עכ\"ל. ובגמרא וכיון דמדאורייתא עד אחד מהימן אידך היכי מצי מכחיש ליה והא אמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים אמר עולא תני לא היתה שותה וכן אמר ר' יצחק [לא היתה שותה] ור' חייא אמר היתה שותה לר' חייא קשיא דעולא ל\"ק כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ופירש\"י הרי כאן שנים הרי הוא כשנים. כאן בבת אחת מתניתין כשהעידו שניהם בתוך כדי דיבור דבטלו דבריו מיד דלא נתקיימה עדותן בב\"ד והיכן האמינתו תורה כשנים כגון אם העיד עדותו ויצא דתו לא מצי חד לאכחושיה עכ\"ל. ופסק כרבי חייא משום דגדול היה מעולא ועוד דדידיה עדיפא דמוקים גירסא דמתניתין ולא משבש לה: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש רבינו בא עד אחד כשר ונשים רבות או פסולים רבים כאחד וכו'. שם תנן עד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה הא חד וחד לא היתה שותה תיובתא דרבי חייא אמר לך רבי חייא ולטעמיך אימא סיפא שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת לא היתה שותה הא חד וחד היתה שותה אלא כולה בפסולי עדות ורבי נחמיה היא דתניא רבי נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד. ואיכא דאמרי כל היכא דאתא עד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים נמי כעד אחד דמיין הב\"ע כגון דאתאי אשה מעיקרא ותרצה לדרבי נחמיה הכי ר' נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל שתי נשים באיש אחד כי פלגא ופלגא דמי ופירש\"י כל מקום שהאמינה תורה וכו' הוציאתו לעדות זה מכלל כל עדיות שבתורה לפיכך פסולים וכשרים שוים בה והלך אחר רוב דעות המעידים בדבר. ואיכא דאמרי כל היכא דאתא עד כשר מעיקרא ואמר נטמאת ונתקבלה עדותו ואח\"כ באו מאה נשים כעד אחד דמיין והוה ליה קמא שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ואינה שותה. והב\"ע דקתני עד אחד אומר נטמאת שנים אומרים לא נטמאת היתה שותה ואוקימנא בפסולי עדות ובין בבת אחת בין בזה אחר זה וכרבי נחמיה ועל כרחיה דבזה אחר זה איצטריך [עיקר] לאשמועינן דאי בבת אחת מאי הלך אחר רוב דעות איכא בחד וחד נמי היתה שותה אלא בהכי עסקינן דההוא דאתא מעיקרא ואמר נטמאת אשה הואי הילכך אפילו בזה אחר זה אתו תרתי ומבטלי לה. ותרצה לרבי נחמיה הכי וכו' דהא דאמרן לעיל ועשו שתי נשים באיש אחד וכו' לאו סיפיה דמילתיה דר' נחמיה היא אלא פירושא דמילתיה הוא דאנן מפרשינן לה הכי. כי פלגא ופלגא דמי כלומר כי חד וחד ואי בבת אחת אתו אוקי תרי לבהדי חד ואוקמה אספיקה ואי בזה אחר זה וההוא דהאמינה תורה קדים ואתא ברישא ה\"ל כשנים והנך כחד ואין דבריהם במקומו והיכא דשתים אומרות נטמאת ועד אחד כשר אומר לא נטמאת היתה שותה דכי חד וחד נינהו ומתני' דקתני לא היתה שותה כגון דההוא חד הוה פסול: \n", + "והשתא מ\"ש רבינו בא עד אחד כשר ונשים רבות או פסולים רבים כאחד היינו לומר שבאו בבת אחת העד הכשר האומר נטמאת והנשים רבות או פסולים רבים אומרים לא נטמאת דכיון דכפלגא ופלגא דמו ה\"ל כבאו שני עדים כאחד זה אומר נטמאת וזה אומר לא נטמאת דאמרי' הרי זו שותה ומשמע מדברי רבינו דטעמא משום שבאו כולם כאחד אבל אם בא העד כשר תחלה ואמר נטמאת ואחר כך באו נשים רבות או פסולים רבים ואמרו לא נטמאת לא היתה שותה וכדאמרינן בגמרא דכל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים כע\"א דמיין. ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דאע\"ג דאסיקנא אלא כולה בפסולי עדות היינו כי היכי דלא תיקשי לן דיוקא דמתני' אבל קושטא דמלתא הוי דינא כפשטא דמתניתין בעד כשר ועד כשר וכדמפליגנא בין בבת אחת בין בזה אחר זה ומפני כך כתב דין עד כשר ועד כשר וחילק בין באו בבת אחת לזה אחר זה ואחר כך כתב דין עד אחד כשר ופסולי עדות רבים בבאו בבת אחת. ומינה נשמע דבבא עד כשר תחלה ואמר נטמאת לא משגחינן בפסולים רבים שבאו אח\"כ ואמרו לא נטמאת וכמו שכתבתי דכיון דקיימא לן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ופסולים רבים לא חשיבי אלא כע\"א הרי דברי הפסולים הרבים בטלים: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב היו כולן פסולים הלך אחר הרוב וכו'. מבואר בלישנא בתרא עשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד. \n", + "ומה שכתב היו מחצה על מחצה הרי זו שותה. פשוט הוא דהוי ספיקא ומספיקא שתיא. ועיין במה שכתב רבינו בספ\"ט מהלכות רוצח: \n\n" + ], + [ + "כל סוטה שאמרנו שאינה שותה וכו'. דין זה פשוט בטעמו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אשה שקינא לה ונסתרה וכו' וכן אם אמרה איני טמאה ואיני שותה וכו'. מבואר במשנה פרק היה נוטל (סוטה דף כ'). \n", + "ומה שכתב ותצא בלא כתובה יתבאר ריש פרק ג': \n", + "ומה שכתב וכן אם אמר בעלה איני רוצה להשקותה או שבעלה בעלה אחר שנסתרה וכו'. משנה פרק ארוסה (סוטה דף כ״ד): \n\n" + ], + [ + "ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות וכו' ואלו הן ארוסה ושומרת יבם. משנה ריש פרק ארוסה: \n", + "ומה שכתב וקטנה אשת הגדול וגדולה אשת הקטן ואשת אנדרוגינוס. נראה שהטעם משום דכתיב והביא האיש את אשתו איש לאפוקי קטן אשת לאפוקי קטנה ותו דרשי' איש ודאי לאפוקי אנדרוגינוס: \n", + "ומה שכתב ואשת הסומא ואשת החגר או האלם וכו' או שהוא כרות יד וכן החגרת והאלמת והסומא וכרותת יד. בסוף פרק ארוסה (סוטה דף כ״ז): \n", + "ומה שכתב מי שאינו שומע. שם במשנה ואלו בית דין מקנים להם מי שנתחרש בעלה או נשתטה וכו' לא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה ובברייתא בגמרא מייתי לה מקראי: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב הרי הוא אומר אשה תחת אישה עד שתהיה שלימה כמוהו והוא שלם כמותה. סוף פרק ארוסה וצריך טעם למה השמיט רבינו שוטה ושוטת: \n\n" + ], + [ + "קטנה שהשיאה אביה אם זנתה ברצונה נאסרה על בעלה וכו'. . כתב הראב\"ד והלא אמרו פיתוי קטנה אונס הוא ועוד התראה לקטנה אינה התראה [שאין לה דעת אלא אם זינתה אסורה לבעלה כהן] ואין לחלק בין קטנה לקטנה לענין פיתוי וכו'. והרב המגיד בפ' ג' מאיסורי ביאה כתב ליישב זה ואח\"כ כתב שמצא בירושלמי פרק קמא דסוטה ובפ\"ב קטנה שזינתה אין לה רצון להאסר על בעלה וסיים וכתב ומעתה צריכים אנו ראיה גמורה לדברי רבינו ובקשתיה ולא מצאתיה עכ\"ל. ול\"נ שהראיה שהביא ה\"ה לדברי רבינו מההיא דפ\"ק דכתובות (דף ח' ט') ראיה טובה היא וההיא דירושלמי לא מכרעא דאיכא למימר דס\"ל לירושלמי כההיא דפ' ארבעה אחין וליתא מקמי ההיא דפרק קמא דכתובות וא\"כ על מ\"ש רבינו ממה שכתב בנדה (דף כ\"ב) והיא לא נתפשה אסורה וכו' ואיזו שקידושיה וכו' מוכח בהדיא דדוקא קידושי טעות כגון קידושי קטנה דאין מעשיה כלום שהיא בת מיאון וכדפירש\"י שם והכריחו התוס' דבקידושי קטנות נמי מיירי הא בקידושי קטנות שאינם קידושי טעות כגון שקידשה אביה אסורה וזהו שחילק רבינו בין בת מיאון ללאו בת מיאון: \n\n" + ], + [ + "קינא לארוסתו או לזקוקתו ונסתרה אחר שנשאה וכו'. ברייתא פרק ארוסה (סוטה דף כ״ה:): \n", + "נשואה שקינא לה ונסתרה קודם שיבעול אותה בעלה וכו'. בפרק ארוסה (סוטה דף כ״ד:): \n\n" + ], + [ + "הגיורת והמשוחררת וכו'. שם אשת ממזר לממזר ואשת נתין לנתין ואשת גר ועבד משוחרר ואיילונית או שותה או לא נוטלת כתובתה. ומשמע דאשת ממזר לממזר פירושו אשה שהיא ממזרת והיא נשואה לממזר שאין איסור בנישואין אבל ישראלית לממזר או ממזרת לישראל שיש איסור בנשואיה אינה שותה שהרי אין המים בודקין אותה מפני שאין האיש מנוקה מעון ולפיכך נראה שהגירסא הנכונה בדברי רבינו וממזרת אשת ממזר. \n", + "ומה שכתב ואשת סריס חמה וכו' שם (דף כ\"ד) במשנה אשת סריס שותה [ומותרת לבעלה] ופירש רש\"י בגמרא דבסריס חמה [קאמר] דמותר לקיימה ולא בסריס אדם שאסור לקיימה משום לא יבא פצוע דכא וכתבו התוספות ולא ידעינן מנא ליה דסריס אדם כגון ששתה כוס עיקרין דאסור לקיימה עכ\"ל. ואני אומר דלא איירי רש\"י בהכי דלא מיקרי סריס אדם אלא בששלטה יד אדם ממש באיברי ההולדה וכקרא דמייתי פצוע דכא וכרות שפכה ורבינו שכתב או סריס אדם המותרות לבעליהן צ\"ל דמיירי בששתה כוס של עיקרין שמותרות לו וקרי ליה סריס אדם לפי שע\"י אדם בא לו: \n\n" + ], + [ + "מעוברת ומניקה שקינא לה בעלה וכו'. ברייתא פ' ארוסה עלה כ\"ו מעוברת ומניקת עצמו או שותה או לא נוטלת כתובתה. ופרש\"י מעוברת עצמו שהיתה אשתו מעוברת וקינא לה או שותה ולא אמרינן לא לקטליה לולד: \n", + "אשה העומדת לשתות ומת בעלה וכו'. משנה פ' ארוסה (סוטה דף כ״ד) מתו בעליהן קודם שישתו ב״ש אומרים נוטלות כתובה ולא שותות וב״ה אומרים [או] שותות או לא נוטלות כתובתן ובפרק החולץ (יבמות ל״ח:) פריך או שותות והביא האיש את אשתו אמר רחמנא וליכא אלא מתוך שלא שותות לא נוטלות כתובתן וידוע דהלכה כב״ה: \n\n" + ], + [ + "כל איש שבא וכו' בזמן שהאיש מנוקה מעון וכו'. ר\"פ כשם (דף כ\"ח): \n", + "ומ״ש ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו וכו'. כתב הראב״ד הא דלא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה עכ״ל. טעמו מדאמרינן בר״פ ארוסה (סוטה דף כ״ד:) טעמא דכתיבי הני קראי הא לאו הכי ה״א ארוסה שתיא והא כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא אתא ואייתי מתניתא בידיה מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל אמר רמי בר חמא משכחת לה וכו' כגון שבא עליה ארוס בבית אביה משמע מהכא דאע״ג דבא עליה ארוס בבית אביה הואי שתיא אי לאו דמיעט קרא דלא שתיא ואם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון למה לי קרא למעט ארוסה תיפוק ליה משום דאין האיש מנוקה מעון ואפשר לדחוק ולומר דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו וכו' ואפילו שניה. נ\"ל שמאחר דמשמע דבא על ארוסתו בבית חמיו הוי אין האיש מנוקה מעון אף על פי שאינו אלא מדברי סופרים הוא הדין לשניה: \n", + "עבר ונשא מעוברת חבירו ומינקת חבירו וכו'. משנה פרק ארוסה מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותות ולא נוטלות כתובה דברי רבי וחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן ופירש רש\"י יכול הוא להפרישה עד כ\"ד חדש ולהחזירה הילכך ראויה לאישות קרינן בה: \n\n" + ], + [ + "מי שאין לו אשה הראויה לילד וכו'. משנה שם אילונית וזקנה ושאינה ראויה לילד לא נוטלות כתובה ולא שותות רבי אליעזר אומר יכול הוא לישא אשה אחרת לפרות ולרבות הימנה ובגמרא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת בעקרה וזקנה אבל אילונית ד\"ה לא שותה ולא נוטלת כתובתה ואותיבנא עליה מדתניא הרובא שנשא עקרה וזקנה ואין לו אשה ובנים מעיקרא לא שותה ולא נוטלת כתובתה רבי אליעזר אומר יכול הוא לישא אחרת לפרות ולרבות הימנה אבל וכו' הרובא שנשא עקרה וזקנה ויש לו אשה ובנים וכו' ואילונית או שותה או לא נוטלת כתובה קתני מיהת אילונית תיובתא דרב נחמן אמר לך רב נחמן תנאי היא ואנא דאמרי כי האי תנא דתניא רשב\"א אומר אילונית לא שותה ולא נוטלת כתובה שנאמר ונקתה ונזרעה זרע מי שדרכה להזריע יצתה זו שאין דרכה להזריע ורבנן האי ונקתה ונזרעה זרע מאי עבדי ליה מיבעיא להו לכדתניא ונקתה ונזרעה שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר' עקיבא [אמר לו רבי ישמעאל וכו' א\"כ מה ת\"ל ונקתה ונזרעה זרע] שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח נקבות יולדת זכרים. ופסק רבינו כחכמים דרבים נינהו ועוד דר\"ע ורבי ישמעאל סוברים כוותייהו. ופירש\"י הרובא ילד בחור כמו רביא עכ\"ל. והיינו לומר שהוא ילד שעדיין אין לו אשה ובנים הא אם היו לו אשה אחרת ובנים שותה והכי אמרינן בירושלמי מודים חכמים לרבי אליעזר שאם היו לו אשה ובנים שהיא שותה ונוטלת כתובה ומשמע דבחד מינייהו סגי באשה או בבנים. \n", + "כתב הראב\"ד ז\"ל שלא הקפידה תורה שתהא האשה ראויה לילד עכ\"ל. ופשוט הוא שזהו פירוש דברי רבי עקיבא ורבי ישמעאל: \n\n" + ], + [ + "היו לו אשה וכו' לא היו לו בנים וכו'. ירושלמי פרק ארוסה: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) כל אשה שהיה לה קינוי וסתירה וכו'. משנה רפ\"ה דסוטה (דף כ\"ז:) כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. \n", + "ומ\"ש ואם עבר ונשאה מוציאין אותה מתחתיו בגט אפילו היו לה כמה בנים ממנו וכו' אבל אם לא קדם קינוי ובאו עליה עדים שנסתרה עם איש זה וכו' בפ\"ב דיבמות (דף כ\"ד:) תנן הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו אע\"פ שכנס יוציא ובגמרא אמר רב ובעדים וכו' מיתיבי בד\"א בשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא רב מוקי לה למתניתין ביש לה בנים ויש לה עדים וכו' אמר רבא מתניתין קשיתיה מאי איריא דתני הוציאוה ליתני הוציאה אלא כל הוציאוה בב\"ד וב\"ד בעדים הוא דמפקי ואי בעית אימא הני מתניתין רבי היא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא רוק למעלה מן הכילה א\"ר הואיל ומכוער הדבר תצא וכו' אלא מקום מנעלים הפוכים תחת המטה [אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא] והלכתא כוותיה דרב [והלכתא כוותיה דרבי] קשיא הלכתא אהלכתא ל\"ק הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי קלא דפסיק ואיכא עדים כרב וקלא דלא פסק עד כמה אמר אביי וכו' יומא ופלגא ולא אמרן אלא דלא פסיק ביני וביני אבל פסק ביני וביני הא פסק ולא אמרן אלא דלא פסק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה מחמת יראה הוא ולא אמרן אלא דליכא אויבים אבל איכא אויבים אויבים הוא דאפקו ליה לקלא. וכתב הרי\"ף אמר רב ובעדים כלומר אם הוציא אותה בעלה בעידי טומאה [מחמת זה הנטען וכנסה זה הנטען] מוציאין אותה מתחת ידו אבל אם הוציא אותה בעלה בלא עדי טומאה אלא בעדי דבר מכוער בלבד וכנסה זה הנטען אין מוציאין אותה מידו [ודייק רב מדקתני הוציאוה ולא קתני הוציאה מכלל דב\"ד הוציאוה וב\"ד אין מוציאין אלא בעדים] ואותבינן עליה דרב מהא דתניא במה דברים אמורים בשאין לה בנים מן הנטען הוא שמוציאין אותה מידו אבל אם יש לה בנים מן הנטען לא תצא ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא דאלמא מפקינן לה מן הנטען בלא עדי טומאה ואוקמה רב כרבי דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר וכו' קשיא הלכתא אהלכתא דהא רב לא מפיק לה מן הנטען אלא בעדי טומאה ורבי מפיק לה בעדי דבר מכוער ל\"ק בקלא דפסיק עבדינן כרב ולא מפקינן לה אלא בעדי טומאה ובקלא דלא פסיק עבדינן כרבי ומפקינן לה בעדי דבר מכוער וכו' ושמעינן מהא דתניא במה דברים אמורים בשאין לה בנים דהיכא דאית לה בנים מן הנטען אע\"ג דאיכא עדים בדבר המכוער לא מפקינן לה מיניה אבל אי איכא עדי טומאה שזינתה עמו כשהיא תחת בעלה מפקינן לה מיניה ואפילו יש לה [כמה] בנים וה\"מ מבועל שהוא הנטען אבל מבעל עצמו לא מפקינן לה אלא בעידי טומאה בין יש לה בנים בין אין לה בנים כדגרסינן בקידושין פרק האומר לחבירו איבעיא להו זינתה אשתו בע\"א מהו אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משני עדים עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש רבינו מי שהוציאה בעלה בעידי דבר מכוער ונשאת לאחר וגירשה. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזינתה עם זה וכו'. מתבאר בסמוך [תשלום דינים אלו כתב רבינו בפכ\"ד מהל' אישות]: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(א-ו) כיצד סדר השקאת סוטה הבעל בא לבית דין שבעירו וכו'. משנה פרק קמא (דף ז') כיצד עושה לה מוליכה לבית דין שבאותו מקום ומוסרים לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך רבי יהודה אומר בעלה נאמן וידוע דהלכה כתנא קמא. \n", + "ומ\"ש ומשלחים אותו לירושלים וכו'. שם במשנה היו מעלים אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עידי נפשות ואומרים לה בתי הרבה יין עושה הרבה שחוק עושה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים הרעים עושים עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים ואומרים לפניה דברים שאינן כדאי לשמען היא וכל משפחת בית אביה ובגמרא מייתי לה מקרא שאין משקין את הסוטה אלא בבית דין של ע\"א: \n", + "ומ\"ש רבינו ומאיימין עליה שלא בפני בעלה. ומ\"ש ומגידין לה מעשה דיהודה ותמר כלתו ומעשה ראובן. שם בגמרא. \n", + "ומ\"ש על פשטו כלומר דכתיב ביה וישכב ראובן את בלהה פילגש אביו אבל לפי האמת ח\"ו מלומר כן על אותו צדיק וכדאיתא בפרק במה בהמה (שבת דף נ\"ה:): \n", + "ומ\"ש ומעשה אמנון ואחותו. ומ\"ש אם אמרה הן נטמאתי וכו'. משנה בפ\"ק דסוטה אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאת ואם אמרה טהורה אני מעלין אותה בשער המזרח שעל פתח שער נקנור ששם משקין את הסוטות ומשמע לרבינו דכל שאמרה איני שותה אע\"פ שלא אמרה בפירוש טמאה אני מפסדת כתובתה דכיון שפחדה מלשתות מוכחא מילתא ודאי שהיא טמאה שאילו היתה טהורה לא היתה נמנעת מלשתות והכי אמרינן בירושלמי פרק היה נוטל סבר ר\"ע האומרת איני שותה כאומרת אני טמאה לך וכיוצא בזה אמרינן בגמרא דידן בפרק הנזכר עלה י\"ט אמר רבי עקיבא כלום אנו צריכים אלא לבודקה והלא בדוקה ועומדת. \n", + "ומ\"ש מעלין אותה ממקום למקום ומקיפין בה כדי ליגעה וכו'. שם בגמרא (דף ח'). \n", + "ומ\"ש היתה מתכסה בלבנים עד ודעתה מתיישבת בהן משנה וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ואח״כ משביעה הכהן בלשון שהיא מכרת ומודיעה בלשונה שלא גרם לה אלא קינוי וסתירה וכו'. בר״פ אלו נאמרין בכל לשון (סוטה דף ל״ב) פרק ד' דסוטה ובגמרא מנ״ל דכתיב ואמר הכהן לאשה בכל לשון שהוא אומר ת״ר משמיעין אותה בכל לשון שהיא שומעת על מה היא שותה ובמה היא שותה על מה נטמאה ובמה היא נטמאה על מה היא שותה על עסקי קינוי וסתירה ובמה היא שותה במקידה של חרש על מה נטמאה על עסקי שחוק וילדות ובמה היא נטמאה בשוגג או במזיד באונס או ברצון וכל כך למה שלא להוציא לעז על המים המרים ופירש״י אל האשה משמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון. על מה היא שותה ובמה היא שותה כדמפרש ואזיל שאומר לה פריצות גרם ליך שתשתה. x במקידה של חרס בכלי מאוס. ועל מה נטמאה מי הביאה לידי טומאה שחוק וקלות ראש כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראשן עם האנשים שע״י כך באות לידי וצבתה בטנה. ובמה היא נטמאה משמיעין אותה הלכות המים המאררים על אי זו טומאה הן בודקין אותה שאם נטמאה היא מזידה ברצון יבדקוה ואם שוגגת כגון [אמרו לה] מת בעליך או אנוסה לא יבדקוה. וכל כך למה לנו להודיעה בהלכות המים בשלמא הנך קמייתא משום ונוסרו כל הנשים אלא הך למה שלא להוציא לעז שאם נטמאה באונס או שוגגת ולא נבדקה שלא תהא סבורה אילו נטמאתי מזידה כן לא היו בודקין אותי. ואיני יודע למה השמיט רבינו קצת מדברי ברייתא זו. \n", + "ומ\"ש ומודיעה שהבטן ילקה תחלה וכו' בפ\"ק דסוטה ור\"פ כשם (דף כ\"ח): \n\n" + ], + [ + "ואחר כך מביא מגלה של עור טהור וכו'. ירושלמי פ\"ב דסוטה תני רבי אלעזר בן שמוע אומר אין כותבין על עור בהמה טמאה אמר רבי שמעון מכיון דאת אמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב תני רבי אלעזר ברבי שמעון אומר [רואה] אני את דברי רבי אלעזר בן שמוע מדברי אבא שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור של בהמה טמאה: \n", + "ומה שכתב וכותב עליה בלשון הקודש וכו'. ומה שכתב בדיו שאין בו קנקנתום. משנה פ\"ב דסוטה (דף י\"ז:) ואינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר [שהוא] רושם אלא בדיו שנאמר ומחה כתב [שהוא] יכול למחות ובגמרא (דף כ') לכל מטילין קנקנתום [לתוך הדיו] חוץ מפרשת סוטה: \n", + "ומה שכתב לשמה של אשה כמו הגט. הכי משמע שם בגמרא (דף כ') ובפרק היה נוטל (דף י\"ח) תנן אין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת ובתוספתא פ\"ב דגיטין תניא מגילת סוטה שכתבה שלא לשמה פסולה שנאמר ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת שיהו כל מעשיה לשמה: \n", + "ומ\"ש וכותב כל הדברים שהשביע אותה וכו' ואינו כותב אמן אמן. שם (דף י\"ז) פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא דאמר כותב מאם לא שכב איש אותך וכו' ואינו כותב והשביע הכהן את האשה וכותב יתן ה' אותך לאלה ולשבועה וכו' עד ולנפיל ירך ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן: \n\n" + ], + [ + "ואחר כך מביא כלי חרס שלא נעשה בו מלאכה מעולם וכו'. שם במשנה (דף ט\"ו) היה מביא פיילי של חרס ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור ובגמרא תנא פיילי של חרס חדשה דברי ר' ישמעאל מ\"ט דרבי ישמעאל גמר כלי כלי ממצורע מה להלן חרס חדשה אף כאן חרס חדשה וכו' אמר רבא לא שאנו אלא שלא נתאכמו פניו אבל נתאכמו פניו פסול מ\"ט דומיא דמים מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה ומשמע לרבינו דהא דאמר רבא ל\"ש אלא שלא נתאכמו פניו לרבי ישמעאל קאמר שאע\"פ שהוא חדש אם נתאכמו פניו פסול ולא כדפירש\"י דלרבנן קאי ופסק רבינו כר' ישמעאל משום דרבא דבתרא הוא מפליג אליביה: ", + "ומ\"ש ואם החזירו לכבשן וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ואיני יודע למה פסק רבינו בה לקולא ואפשר שטעמו משום דכיון דלרבנן לא בעינן חדשה טפי אית לן למימר דבהחזירו לכבשן כשר כי היכי דלא נשוי כ\"כ פלוגתא בינייהו: ", + "ודע דאמרינן בגמרא מהא דר' ישמעאל גמר כלי כלי ממצורע מה להלן חרס חדשה וכו' והתם מנא לן דכתיב ושחט וכו' אל כלי חרש על מים חיים מה מים חיים שלא נעשתה בהם מלאכה אף כלי שלא נעשה בו מלאכה אי מה להלן מים חיים אף כאן מים חיים לר' ישמעאל ה\"נ דאמר רבי יוחנן מי כיור ר' ישמעאל אומר מי מעיין הן וחכמים אומרים משאר מימות הן. ויש לתמוה על רבינו שפסק כאן כר' ישמעאל דבעי חרס חדש ובפרק חמישי מהלכות ביאת המקדש פסק כחכמים דמי מקוה כשרים לקידוש וצ\"ע: ", + "ומה שכתב ובחצי לוג שהיה במקדש היה מודדו. משנה פרק שתי מדות מנחות (דף פ\"ה). ", + "ומ\"ש ונכנס בו להיכל ומקום היה שם אמה על אמה וכו' עד על פני המים. משנה פ\"ב דסוטה (דף ט\"ו:): " + ], + [ + "ומ״ש ונותן לתוכן דבר מר כגון לענה וכיוצא בה. בפרק היה נוטל (סוטה דף כ') אמר אבוה דשמואל צריך שיתן מר לתוך המים מ״ט דאמר קרא מי המרים שמרים כבר ופירש״י שמרים כבר קודם מחיקה אלמא מחמת ד״א הם מרים ואין מרירה על שם קללת בדיקתם נקרא דהא מקמי מחיקה לאו בני מיבדק נינהו: \n", + "ומ״ש ומוחק לתוכן המגילה לשמה. ומ״ש שימחוק יפה יפה עד שלא ישאר במגלה רושם הניכר כלל. בריש פרק היה נוטל (סוטה דף י״ט:) ואחר ישקה מיבעי ליה לשרישומו ניכר ופירש״י שאם היה רישומו ניכר צריך לחזור ולמחוק עד שלא יהא רישומו ניכר: \n\n" + ], + [ + "ואח\"כ כהן אחד בא אליה מכהני העזרה ואוחז בבגדיה וכו'. משנה פ\"ק דסוטה (דף י\"ז) אם אמרה טהורה אני מעלין אותה בשער המזרח וכו' וכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה וכו' ואח\"כ מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה ובגמרא בעי מיניה ר' אבא מרב הונא חבל המצרי מהו שיעכב בסוטה משום שלא ישמטו בגדיה מעליה הוא ובצלצול קטן סגי או דילמא משום דאמר מר היא חגרה לו בצלצול לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר לה למעלה מדדיה מעכב א\"ל תניתוה ואחר כך מביא חבל המצרי וקושרו לה למעלה מדדיה כדי שלא ישמטו בגדיה מעליה. ומשמע מהכא דאפילו בצלצול קטן נמי יכול לחגרה אם לא מצא חבל מצרי ומדברי רבינו משמע דלעולם אינו חוגרה אלא בחבל וצ\"ע. ומפשט דברי המשנה נראה שתיכף שמעלין אותה לשער המזרח כהן אוחז בבגדיה וכו' ואיני יודע מנין לו לרבינו שאינו עושה כן עד אחר שמחק המגילה ואפשר שטעמו משום דגרסינן בירושלמי פ\"ק דסוטה מבזין על הספק וכו' קריא אמר מקרין ואחר כך מבזין ומתניתא אמרה מבזין ואח\"כ מקרין א\"ר אילא מכיון דכתיב והעמיד והעמידה וכי יושבת היתה אלא מחמת עמידה הראשונה היה פורע את ראשה. ואיכא למידק על הירושלמי הזה מהיכא משמע ליה מקרא דמקרין ואח\"כ מבזין הא ברישא כתיב ופרע את ראש האשה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון ואח\"כ והשביע אותה הכהן וי\"ל דמדכתיב בתר ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות משמע שאחר השקאה היה נותן המנחה על כפיה וכהן לוקחה מידה דאין לומר שאחר שנתן המנחה על כפיה היה משקה וכותב המגלה ומוחקה ואח\"כ נוטל הכהן המנחה מידיה דלמה תהיה המנחה בכל המעשים האלו על ידיה אלא ודאי כדאמרן וכיון שנתן על כפיה היה אחר מחיקת המגילה ה\"ה לפרוע את ראש האשה דכתיב גביה ורבי אילא ר\"ל דמוהעמיד והעמידה משמע דברישא פרע ראשה ומשמע לרבינו שאין זה מוכרח וכיון דחזינן דהוה קשה ליה לירושלמי היאך מבזין על הספק מוטב לומר דלא היה פורע כדאמר ר' אילא ומתניתא דקתני ברישא סותר את ראשה אפשר לומר דלא נחתה לומר סדר המעשים: \n\n" + ], + [ + "ואחר כך מביא עשרון קמח וכו'. אפשר שהטעם משום דתנן בסוף נגעים (פרק ד' משנה י\"ב) שהאיש מביא על אשתו כל קרבנות שהיא חייבת ומהאי טעמא תנן בפרק ג' דסוטה (דף כ\"ג) כל הנשואות לכהנים מנחותיהם נשרפות [ובירושלמי] בפ\"ב דסוטה מצאתי והביא את קרבנה עליה בעלה [מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה וכו']. \n", + "ומ\"ש והחבל והכפיפה באים משירי הלשכה. ירושלמי פ\"ק דסוטה. \n", + "ומ\"ש ונותנו לידיה כדי ליגעה. משנה רפ\"ב דסוטה (דף י\"ד:): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ואחר כך לוקח המנחה מן הכפיפה ונותנה לכלי שרת. בריש פרק היה נוטל (סוטה דף י״ט). \n", + "ומ\"ש ואם נתן לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה. משנה בפרק חמישי דמנחות (דף נ\"ט:): \n\n" + ], + [ + "ובכל זמן שפורע ראש האשה וכו'. . \n\n" + ], + [ + "ואחר שתשתה לוקח כלי שרת שבו המנחה וכו'. רפ\"ג דסוטה (דף י\"ט) היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותנה לתוך כלי שרת ונותנה על ידיה וכהן מניח ידו מתחתיה ומניפה הניף והגיש קמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים היה משקה ואח\"כ מקריב מנחתה ר\"ש אומר מקריב את מנחתה ואח\"כ היה משקה ובגמרא מקריב מנחתה הא אקרבה ה\"ק סדר מנחות כיצד הניף והגיש קמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים ובהשקאה גופה פליגי ר\"ש ורבנן דרבנן סברי משקה ואח\"כ מקריב את מנחתה ור\"ש סבר מקריב את מנחתה ואחר כך משקה וידוע דהלכה כתנא קמא. \n", + "ומה שכתב ומניפה במזרח וכו'. בפרשת סוטה כתיב והניף את המנחה לפני ה' והקריב אותה אל המזבח ובפרק ב' דסוטה (דף י\"ד:) סדר מנחות כיצד וכו' כהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ויליף לה התם מקרא דכתיב וזאת תורת המנחה הקריב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח. \n", + "ומה שכתב מוליך ומביא מעלה ומוריד. בספרי פרשת סוטה והניף את המנחה מוליך ומביא מעלה ומוריד מנין שנאמר אשר הונף ואשר הורם מקיש הרמה לתנופה מה תנופה מוליך ומביא אף הרמה כן ומה הרמה מעלה ומוריד אף תנופה מעלה ומוריד מכאן אמרו מצות תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואם טמאה היא מיד פניה מוריקות וכו'. משנה וגמרא פרק היה נוטל (סוטה דף כ'): \n", + "ומה שכתב ובטנה צבה בתחלה וכו'. בפרק קמא דסוטה (דף ט'): \n\n" + ], + [ + "באותה שעה שתמות וכו'. ר\"פ כשם (דף כ\"ז:). \n", + "ומ\"ש וכל זה אם לא בא בעלה ביאה אסורה וכו'. ג\"ז שם. \n", + "ומ\"ש לפיכך משרבו המנאפים וכו'. משנה פרק בתרא דסוטה (דף מ\"ז): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "סוטה שיש לה זכות ת״ת וכו'. משנה וגמרא פרק היה נוטל (סוטה דף כ'): \n\n" + ], + [ + "סוטה ששתתה וכו'. משנה פ' ארוסה (סוטה דף כ״ד) אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. \n", + "ומ\"ש ואע\"פ שהתחילו החלאים לבוא עליה וכו'. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "סוטה ששתתה והיתה וכו'. פרק ארוסה (סוטה דף כ״ו:): \n\n" + ], + [ + "באו עדי טומאה אחר ששתתה וכו'. מימרא דרב ששת פרק קמא דסוטה (דף ו) ותניא כוותיה: \n\n" + ], + [ + "אשה שזינתה באונס או בשגגה וכו'. בירוש' פרק ארוסה ופרק כשם. \n", + "ומ\"ש או שבא עליה זה שקינא לה עמו דרך אברים וכו'. פרק ארוסה (כ\"ו) ופי' רש\"י דרך איברים פריצותא בעלמא הוא שוכב עמה בקירוב בשר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בט\"ו באדר נפנין ב\"ד לצרכי הרבים וכו'. בריש שקלים תנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים בט\"ו בו קורין את המגילה בכרכים וכו' ועושים כל צרכי הרבים ובפ\"ק דמועד קטן ירושלמי תניא אלו הם צרכי הרבים דנין דיני ממונות וכו' ומשקין את הסוטה ומשמע ליה לרבינו דהיינו לומר דבודקין על הראויה לשתות וכו' דאילו להשקותה לא היו מאחרים אותה עד ט\"ו באדר אלא בכל יום היו משקין אותה וזהו שכתב ובכל זמן משקין את הסוטות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואין משקין את הסוטה אלא ביום וכל היום כשר להשקות סוטה. משנה פ\"ב דמגילה (דף כ':). \n", + "ומ\"ש ואין משקין ב' סוטות כאחת וכו'. פ\"ק דסוטה עלה ח': \n\n" + ], + [ + "סוטה שאמרה איני שותה וכו'. בפרק היה נוטל עלה י\"ט: \n\n" + ], + [ + "אמרה איני שותה קודם שתמחק המגלה וכו' עד בעל כרחה. משנה פרק היה נוטל (סוטה דף כ'.). ודע דבתוספתא פרק ב' דסוטה ובירושלמי פ״ג תניא גבי מגילתה נגנזת תחת צדו של היכל ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומאיימין עליה שתשתה וכו'. פ\"ק דסוטה עלה ז': \n\n" + ], + [ + "אמרה טמאה אני אף על פי שנמחקה וכו'. משנה פרק היה נוטל (סוטה דף כ'): \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) מגילת סוטה שכתבה וכו'. בפ\"ב דסוטה (דף י\"ז) אלא דהתם מייתי לה מקרא אחרינא: \n", + "כתבה למפרע פסולה וכו' כתבה אגרת וכו' עד ולא שנים וג'. פ\"ב דסוטה ופירש\"י אגרת בלא שרטוט בספר אמר רחמנא והל\"מ שהספרים צריכים שרטוט: \n", + "ואינו כותב לא על הנייר וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ואם כתב על נייר או על דפתרא פסולה. הכי משמע דבספר לעיכובא הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) ואם כתבה ישראל או כהן קטן פסולה. משום דוכתב הכהן עיכובא הוא. אבל מה שפסל כהן קטן וכו': \n", + "אינו כותב בקומוס וכו'. משנה פרק ב' דסוטה (דף י\"ז). \n", + "ומה שכתב ואם כתב בדבר המתקיים פסולה נלמד ממה שיבא בסמוך. \n", + "ומה שכתב נשאר במגילה רושם כתב ניכר פסולה עד שימחוק יפה יפה. ריש פרק היה נוטל (סוטה דף י\"ט) ואחר ישקה מיבעי ליה לשרישומו ניכר. ופירש רש\"י לשרישומו ניכר שאם היה רישומו ניכר צריך לחזור ולמחוק שלא יהא רישומו ניכר: \n", + "כתב אות אחת וכו'. פ\"ב דסוטה (דף י\"ח) וטעמא משום דכתיב יעשה לה הכהן את כל התורה הזאת עד שתהא כולה כאחת. \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כתבה שלא לשמה פסולה. שם. \n", + "ומ\"ש או מחקה שלא לשמה. שם את\"ל בעי נמי מחיקה לשמה וכו': \n", + "כתב שתי מגילות וכו'. שם בעי רבא כתב שתי מגלות לשתי סוטות ומחקן לתוך כוס אחד מהו כתיבה [לשמה] בעינן והא איכא או דילמא בעינן נמי מחיקה לשמה ואת\"ל בעינן נמי מחיקה לשמה מחקן לשני כוסות וחזר ועירבן מהו מחיקה לשמה בעינן והא איכא או הא לאו דידה קא שתיא והא לאו דידה קא שתיא ואת\"ל הא לאו דידה קא שתיא חזר וחלקן מהו יש ברירה או אין ברירה תיקו. ופסק כמנהגו שסובר דכי אמרינן את\"ל נקטינן כאילו ההוא בעיא אפשיטא הכי ובבעיא בתרייתא פסק דבדיעבד אינה צריכה לחזור ולשתות דמספיקא לא מחייבינן לה: \n", + "ואם נשפכו וכו'. שם בעי רב אשי נשפכו מהן ונשתיירו מהן מהו תיקו ופסק גם בזה לקולא בדיעבד מהטעם שכתבתי ומשמע לרבינו דמדלא איבעיא לן אלא בנשתייר מהן משמע דפשיטא לן דהיכא דלא נשתייר מהן שכותב מגילה אחרת ומביא מים אחרים: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) מי סוטה שלנו נפסלין וכו'. ירושלמי פ\"ב דסוטה ר' פדת בשם ר' יוחנן מי סוטה נפסלין בלינה ר' אחא בשם רב אבינא כל שאין ממנו למזבח אין הלינה פוסלת בו ופסק כר\"י דהוא מאריה דגמרא טפי: \n", + "גרסינן בפ\"ב דסוטה (יז:) [מגלת סוטה שכתבה] קודם שתקבל עליה שבועה פסולה [שנא'] והשביע ואח\"כ וכתב. ואיני יודע למה השמיטו רבינו x ואע\"פ שבירושלמי פ\"ב דסוטה נחלקו אם משביע ואח\"כ כותב או אם כותב ואח\"כ משביע לא היה לו להניח מלכתוב מאי דפשיטא לגמרא דידן: \n", + "הקדים עפר למים פסולה. ברייתא פרק ב' דסוטה (דף ט\"ז:) וכת\"ק: \n", + "לא היה שם וכו' עד בקרקע המשכן. שם. \n", + "ומ\"ש ואם חפר והוציא עפר כשר. כן משמע בירושלמי פ\"ב דסוטה: \n\n" + ], + [ + "הקריב את מנחתה ואח״כ השקה כשרה. משנה פרק היה נוטל (סוטה דף י״ט): \n", + "נטמאת מנחתה וכו' עד ה״ז תשרף. משנה פרק היה נוטל (סוטה דף כ״ב:): \n", + "ומ\"ש וכן אם אמרה טמאה אני וכו' עד או שלא רצה בעלה להשקותה. ג\"ז שם במשנה. \n", + "ומ\"ש או שבאו עדי טומאה. פשוט הוא דלא גרע מאומרת טמאה אני. \n", + "ומ\"ש או שמת הוא או שמתה היא. בירושלמי פ' היה נוטל תני נטמאת מנחתה עד שלא קרב הקומץ מתה היא ומת בעלה השירים אסורין שעל ספק באת מתחלתה כפרה ספיקה והלכה לה באו לה עדים שהיא טמאה בין כך ובין כך מנחתה אסורה מהו בין כך ובין כך בין שקמץ ובין שלא קמץ בין שהקטיר בין שלא הקטיר רבי אילא אמר בין שקמץ בין שלא קמץ כשלא הקטיר אבל אם הקטיר השירים מותרים ופסק רבינו כת\"ק ובתוספתא פ\"ב דסוטה שנויה בלשון הזה קרבה מנחתה ולא הספיק לקרב הקומץ עד שמת הבעל או שמתה היא שירים אסורים שעל הספק באת מתחלתה כפרה ספיקה והלכה לה קרב הקומץ ואח\"כ מתה היא או שמת הבעל שירים מותרים שעל ספק באת מתחלתה כפרה ספיקה והלכה לה: \n\n" + ], + [ + "היה בעלה וכו'. בפרק היה נוטל (סוטה דף כ״ג) אליבא דרבנן ואיתיה בירושלמי ריש פ״ב דסוטה: \n", + "נמצאו עדיה זוממין וכו'. פ\"ק דסוטה עלה ו' ע\"ב: \n\n" + ], + [ + "המקנא לאשתו וכו'. משנה פ\"ב דכריתות (דף ט'): \n\n" + ], + [ + "יש לבעל לגלגל וכו' עד אינו מתנה עמה. משנה ספ\"ב דסוטה (דף י\"ח): \n", + "ומ\"ש לפיכך אם כנס יבמתו וכו'. מסקנא דגמרא שם: \n", + "ומ\"ש אבל מגלגל עליה שלא זינתה תחת אחיו וכו' וכן אם גירשה והחזירה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא: \n", + "ומ\"ש ויש לגלגל עליה בלהבא וכו'. שם במשנה על מה היא אומרת אמן אמן וכו' אמן על איש זה אמן מאיש אחר וכו' ר\"ע אומר אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא ובגמ' תניא לא כשאמר ר\"מ אמן שלא אטמא שאם תטמא מים בודקין אותה מעכשיו אלא לכשתטמא מים מערערים אותה ובודקין אותה בעי רב אשי מהו שיתנה אדם על נשואים האחרונים ופרש\"י על נישואים אחרונים לר\"מ דאמר מתנה על העתיד מהו שיתנה עמה בגלגול שבועה [שלא תטמא] אם יגרשנה ויחזירנה ופשטוה ממתניתין דמתנה עמה. ומשמע לרבינו דכיון דרב אשי בעי אליבא דר\"מ הלכתא כוותיה. וז\"ל הראב\"ד כל זה לדעת ר\"מ ואפשר שהלכה כמותו דסוגיין כוותיה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "מצות חכמים על וכו'. בפירקא קמא דסוטה (דף ג') אין מקנא לאשתו אלא אם כן נכנס בו רוח טהרה כרבי עקיבא דאמר וקינא את אשתו חובה איני יודע למה כתב רבינו שהיא מצות חכמים והא קרא כתיב ואפשר לומר דסבירא ליה דקרא אסמכתא בעלמא הוא. \n", + "ומה שכתב ולא יקנא לה לא מתוך שחוק וכו'. ירושלמי בריש סוטה ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו שלא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מתון אלא מתוך דבר של אימה ומשמע לי דרבינו גריס ולא מתוך דבר של אימה והא דקתני ולא מתוך מתון x צריך לי גמרא מה הוא: \n", + "ומה שכתב ואם עבר וקינא לה וכו' הרי זה קינוי. יש לתמוה דהתם בירושלמי איבעיא לן עבר וקינא לה באחד מכל הדברים הללו מה את אמרת למצוה לעיכוב אין תימר למצוה קינויו קינוי אין תימר לעיכוב אין קינויו קינוי אתיא כהדא כל מקום שנאמר חוקה תורה מעכב הקינוי ומשמע דהכי קאמר דהא דכתיב בפרשת סוטה זאת תורת הקנאות מעכב ויש לומר דמשמע לרבינו דכי כתיב זאת תורת הקנאות אמאי דכתיב בסיפא דקרא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת קאי ולא אקינוי ועי\"ל דשלא יקנא לה מתוך שחוק וכו' אינו מפורש בכתוב דנימא דקאי עליה: \n\n" + ], + [ + "אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחלה וכו'. בריש סוטה (דף ב':) א\"ר חנינא מסורא לא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה אל תסתרי בהדי פלוני דילמא קי\"ל כר\"י בר' יהודה [משום ר' אליעזר] דאמר קינוי ע\"פ עצמו [ומיסתתרא] וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה וקאסר לה עילויה איסורא דלעולם ואע\"ג דלפום דינא לא קי\"ל אלא כרבי יהושע דפליג על רבי אליעזר ואמר מקנא לה ע\"פ שנים ומשקה ע\"פ שנים למד משם רבינו מדברי רבי חנינא לדידן שלא יקפוץ לקנאות לה בפני עדים תחלה. \n", + "ומ\"ש וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו וכו'. בסנהדרין פ\"ח (דף ע\"ו) ויבמות פרק ששי (דף ס\"ב): \n", + "סליקו להו הלכות סוטה \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f625ccf599f77e16fbb10b61d6af8a7830d9630c --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,321 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Woman_Suspected_of_Infidelity", + "text": [ + [ + [ + "קינוי האמור בתורה וקנא את אשתו הוא שיאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם איש פלוני. משנה וגמרא בריש סוטה: \n", + "ומה שכתב אפילו היה אביה וכו'. ירושלמי בריש סוטה ובפרק ארוסה (סוטה דף כ\"ד) תנן על ידי כל העריות מקנין. \n", + "ומה שכתב או עכו״ם או עבד או שחוף. פרק ארוסה (סוטה דף כ״ו:) \n\n" + ], + [ + "הסתירה האמורה בתורה וכו'. בריש סוטה המקנא לאשתו ר\"א אומר מקנא לה ע\"פ שנים ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו רבי יהושע אומר מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי שנים וידוע דהלכה כרבי יהושע: \n", + "ומה שכתב אם שהתה עמו כדי טומאה. שם במשנה: \n", + "ומ\"ש שהוא כדי לצלות ביצה ולגמעה. ברייתא שם (דף ד') פלוגתא ופסק כר\"ע: \n", + "ומ\"ש ובזמן שאין שם מי סוטה וכו'. בריש סוטה (דף ב':) אמרינן דכי קני לה ונסתרה האידנא דליכא מי סוטה למבדקה אסירא עליה איסור עולם: \n", + "ומה שכתב ותצא בלא כתובה. בירושלמי ריש סוטה אמרו על עידי סתירה מכאן היא מפסדת כתובתה: \n\n" + ], + [ + "קינא לה על שנים כאחד וכו'. בירושלמי ריש סוטה מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחת רבי יודן אמר במחלוקת מאן דאמר מקנא מאביה ומבנה מקנא לה משני בני אדם כאחת רבי יוסי בעי מקנא לה ממאה בני אדם ואע\"ג דאמר רבי יודן שהיא מחלוקת פסק כמאן דאמר דמקנא לה משני בני אדם משום דמקמי הכי מיתניא בסתם דמקנא לה מאביה ומאחיה ועוד דר' יוסי סבר הכי דבעי דקאמר לשון רצון הוא ואבעל קאי והכי קאמר אם רצה מקנא לה ממאה בני אדם כאחת ובפרק שני דכריתות (דף ט':) תנן חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה וחד מינייהו המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה: \n\n" + ], + [ + "אמר לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני וכו'. וכן אם אמר לה אל תסתרי עמו וכו'. משנה וגמרא בריש סוטה. \n", + "ומה שכתב וכן אם לא קדם קינוי וכו'. בפירקא קמא דכתובות (דף ט') אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה: \n\n" + ], + [], + [ + "אמר לה אל תסתרי עם איש פלוני וכו'. משנה פרק ארוסה (סוטה דף כ\"ד) על ידי כל העריות מקנין חוץ מן הקטן וממי שאינו איש ובגמרא חוץ מן הקטן איש אמר רחמנא ולא קטן שאינו איש וכו' למעוטי בהמה דאין זנות בבהמה. ופירש רש\"י איש אמר רחמנא ושכב איש אותה. דאין זנות בבהמה אינה נעשית זונה בבעילת בהמה ואינה נאסרת על בעלה עכ\"ל. ומשמע לרבינו דלא ממעיט קטן אלא כשהוא פחות מבן ט' שאינו ראוי לשכיבה אבל בן ט' ויום אחד כיון שביאתו ביאה איש מיקרי לגבי שכיבה: \n\n" + ], + [ + "בעל שמחל על קינויו וכו'. פרק ארוסה (סוטה דף כ״ה) בעי' דאיפשיטא. \n", + "ומ\"ש אבל אם מחל לאחר שתסתר וכו'. ג\"ז שם. \n", + "ומה שכתב גירשה [הרי זה] כמי שמחל וכו'. ירושלמי פרק שני דסוטה: \n\n" + ], + [ + "קינא לה בפני שנים וראה אותה שנסתרה וכו'. כבר כתבתי בתחלת הפרק דרבי אליעזר סבר מקנא לה ע\"פ שנים ומשקה על פי אחד או ע\"פ עצמו ורבי יהושע פליג עליה והלכה כוותיה: \n", + "וכן אם שמע העם מרננים אחריה וכו'. ריש פרק מי שקינא לה (דף ל\"א) ונסתרה אפילו שמע מן העוף הפורח יוציא ויתן כתובה דברי ר\"א ורבי יהושע אומר משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה וידוע דהלכה כרבי יהושע. ויש לתמוה על רבינו שלעיל כתב דבקינוי וסתירה תצא בלא כתובה וכאן שמלבד הקינוי והסתירה שמע שהעם מרננים אחריה וכו' כתב שיוציא ויתן כתובה. ויש לומר דהכא בשלא היה בסתירה אלא עד אחד. וכן פירש\"י אפילו שמע מן העוף הפורח שנסתרה יוציא ויתן כתובה רבי אליעזר לטעמיה דאמר בפרק קמא סתירה לא בעיא עדות ואפי' עבד ואפי' שפחה נאמנים דהיינו נמי כעוף הפורח דאיתקש לטומאה דכולהו מהימני בה [הלכך נאסרה] ואם אינו רוצה להשקותה יוציא ויתן כתובה רבי יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה כלומר משום סתירה שאין בה שני עדים אינה נאסרת עליו ורבי יהושע לטעמיה דאמר משקה על פי שנים מיהו כשישאו ויתנו [מוזרות בלבנה] בפריצותה מכוער הדבר ותצא דהא אפילו מיא תו לא בדקי לה כדתניא בפרק קמא וטהורה והיא ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בא עד אחד והעיד לו שנסתרה עמו וכו'. נראה שכתב כן רבינו מדגרסינן בקידושין פרק האומר (דף ס\"ו) ההוא סמיא וכו' דאמר ליה חד אשתו זינתה ואמר ליה מר שמואל אי מהימן לך זיל אפקה ומפרש רבא דהכי קאמר ליה אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה משמע לרבינו דה\"ה לסתירה שאחר קינוי שאם דעתו סומכת על העד יוציא ומ\"מ לא הפסידה כתובתה מאחר שאין שני עדים בסתירה: \n\n" + ], + [ + "ואלו שבית דין מקנאין להן וכו'. משנה פרק ארוסה (סוטה דף כ״ד): \n", + "ומה שכתב או שהיה במדינה אחרת. ברייתא שם (דף כ\"ז:) \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואינו יכול להשקותה וכו'. שם במשנה (דף י\"ח י\"ט) וכת\"ק וכדאסיק רבא באיש אחד ובועל אחד דכולי עלמא לא פליגי דאין האשה שותה ושונה דכתיב זאת בשני אנשים ושני בועלים דכ\"ע לא פליגי דהאשה שותה ושונה דכתיב תורת כי פליגי באיש אחד ושני בועלים בשני אנשים ובועל אחד תנא קמא סבר תורת לרבויי כולהו זאת למעוטי איש אחד ובועל אחד. והלכה כתנא קמא: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "האשה שקינא לה בעלה ונסתרה וכו'. משנה ריש פרק ששי דסוטה (דף ל\"א) מי שקינא לאשתו ונסתרה אפילו שמע מן העוף הפורח יוציא ויתן כתובה דברי רבי אליעזר רבי יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה אומר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה ולא עוד אלא אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנים אף לפוסלה מכתובתה ופירש רש\"י אני ראיתיה שנטמאת באותה סתירה שהיא על פי שני עדים לרבי יהושע [ולרבי אליעזר על פי עוף הפורח] לא היתה שותה דעד אחד נאמן בה אף להפסידה כתובתה שרגלים לדבר ומקראי ילפינן לה לקמן במתניתין. הרי אלו נאמנים אף לפוסלה מכתובתה שלא תשתה ולא תטול כתובתה: \n", + "ומה שכתב ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעדי הסתירה. איני יודע מה מלמדנו רבינו בזה דמהיכא תיסק אדעתין שיגרע מפני שהוא אחד מעדי הסתירה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אפילו אשה ועבד ושפחה. משנה שם: \n", + "ומה שכתב ופסול לעדות בעבירה מדברי סופרים. בסוף פרק קמא דראש השנה (דף כ\"ב) תנן אלו הם הפסולים המשחק בקוביא וכו' זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אינם כשרים לה ובגמרא הא אשה כשרה לה אף הם כשרים לה אמר רב אשי זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה. ופירש\"י הא אשה כשרה לה כגון להעיד על מיתת אדם להשיא את אשתו ועל סוטה שנטמאת בסתירה שלא תשתה: \n", + "ומה שכתב ואפילו קרוב נאמן לעדות סוטה וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך בחמותה ובת חמותה: \n", + "ומה שכתב אף חמש נשים ששונאות זו את זו וכו'. שם במשנה (סוטה דף ל\"א) וכתבה רבינו בפרק י\"ב דגירושין: \n\n" + ], + [ + "בא עד אחד והכחישו וכו'. שם במשנה עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת אשה אומרת נטמאת ואשה אומרת לא נטמאת היתה שותה אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה שנים אומרים נטמאת ועד אומר לא נטמאת לא היתה שותה ופירש\"י עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת אוקי חד לבהדי חד והרי היא בספיקא ושותה. ושנים אומרים לא נטמאת כלומר לא נטמאת בפניך שכשבאת ומצאתה שנסתרו יחד גם אנו היינו עמך ובפנינו לא נטמאת הרי נסתלק העד הזה ובטלו דבריו מפני השנים והרי היא בספיקא אם נטמאת קודם שבאו אלו ומצאום והיתה שותה עכ\"ל. ובגמרא וכיון דמדאורייתא עד אחד מהימן אידך היכי מצי מכחיש ליה והא אמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים אמר עולא תני לא היתה שותה וכן אמר ר' יצחק [לא היתה שותה] ור' חייא אמר היתה שותה לר' חייא קשיא דעולא ל\"ק כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ופירש\"י הרי כאן שנים הרי הוא כשנים. כאן בבת אחת מתניתין כשהעידו שניהם בתוך כדי דיבור דבטלו דבריו מיד דלא נתקיימה עדותן בב\"ד והיכן האמינתו תורה כשנים כגון אם העיד עדותו ויצא דתו לא מצי חד לאכחושיה עכ\"ל. ופסק כרבי חייא משום דגדול היה מעולא ועוד דדידיה עדיפא דמוקים גירסא דמתניתין ולא משבש לה: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש רבינו בא עד אחד כשר ונשים רבות או פסולים רבים כאחד וכו'. שם תנן עד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה הא חד וחד לא היתה שותה תיובתא דרבי חייא אמר לך רבי חייא ולטעמיך אימא סיפא שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת לא היתה שותה הא חד וחד היתה שותה אלא כולה בפסולי עדות ורבי נחמיה היא דתניא רבי נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד. ואיכא דאמרי כל היכא דאתא עד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים נמי כעד אחד דמיין הב\"ע כגון דאתאי אשה מעיקרא ותרצה לדרבי נחמיה הכי ר' נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל שתי נשים באיש אחד כי פלגא ופלגא דמי ופירש\"י כל מקום שהאמינה תורה וכו' הוציאתו לעדות זה מכלל כל עדיות שבתורה לפיכך פסולים וכשרים שוים בה והלך אחר רוב דעות המעידים בדבר. ואיכא דאמרי כל היכא דאתא עד כשר מעיקרא ואמר נטמאת ונתקבלה עדותו ואח\"כ באו מאה נשים כעד אחד דמיין והוה ליה קמא שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ואינה שותה. והב\"ע דקתני עד אחד אומר נטמאת שנים אומרים לא נטמאת היתה שותה ואוקימנא בפסולי עדות ובין בבת אחת בין בזה אחר זה וכרבי נחמיה ועל כרחיה דבזה אחר זה איצטריך [עיקר] לאשמועינן דאי בבת אחת מאי הלך אחר רוב דעות איכא בחד וחד נמי היתה שותה אלא בהכי עסקינן דההוא דאתא מעיקרא ואמר נטמאת אשה הואי הילכך אפילו בזה אחר זה אתו תרתי ומבטלי לה. ותרצה לרבי נחמיה הכי וכו' דהא דאמרן לעיל ועשו שתי נשים באיש אחד וכו' לאו סיפיה דמילתיה דר' נחמיה היא אלא פירושא דמילתיה הוא דאנן מפרשינן לה הכי. כי פלגא ופלגא דמי כלומר כי חד וחד ואי בבת אחת אתו אוקי תרי לבהדי חד ואוקמה אספיקה ואי בזה אחר זה וההוא דהאמינה תורה קדים ואתא ברישא ה\"ל כשנים והנך כחד ואין דבריהם במקומו והיכא דשתים אומרות נטמאת ועד אחד כשר אומר לא נטמאת היתה שותה דכי חד וחד נינהו ומתני' דקתני לא היתה שותה כגון דההוא חד הוה פסול: \n", + "והשתא מ\"ש רבינו בא עד אחד כשר ונשים רבות או פסולים רבים כאחד היינו לומר שבאו בבת אחת העד הכשר האומר נטמאת והנשים רבות או פסולים רבים אומרים לא נטמאת דכיון דכפלגא ופלגא דמו ה\"ל כבאו שני עדים כאחד זה אומר נטמאת וזה אומר לא נטמאת דאמרי' הרי זו שותה ומשמע מדברי רבינו דטעמא משום שבאו כולם כאחד אבל אם בא העד כשר תחלה ואמר נטמאת ואחר כך באו נשים רבות או פסולים רבים ואמרו לא נטמאת לא היתה שותה וכדאמרינן בגמרא דכל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים כע\"א דמיין. ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דאע\"ג דאסיקנא אלא כולה בפסולי עדות היינו כי היכי דלא תיקשי לן דיוקא דמתני' אבל קושטא דמלתא הוי דינא כפשטא דמתניתין בעד כשר ועד כשר וכדמפליגנא בין בבת אחת בין בזה אחר זה ומפני כך כתב דין עד כשר ועד כשר וחילק בין באו בבת אחת לזה אחר זה ואחר כך כתב דין עד אחד כשר ופסולי עדות רבים בבאו בבת אחת. ומינה נשמע דבבא עד כשר תחלה ואמר נטמאת לא משגחינן בפסולים רבים שבאו אח\"כ ואמרו לא נטמאת וכמו שכתבתי דכיון דקיימא לן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ופסולים רבים לא חשיבי אלא כע\"א הרי דברי הפסולים הרבים בטלים: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב היו כולן פסולים הלך אחר הרוב וכו'. מבואר בלישנא בתרא עשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד. \n", + "ומה שכתב היו מחצה על מחצה הרי זו שותה. פשוט הוא דהוי ספיקא ומספיקא שתיא. ועיין במה שכתב רבינו בספ\"ט מהלכות רוצח: \n\n" + ], + [ + "כל סוטה שאמרנו שאינה שותה וכו'. דין זה פשוט בטעמו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אשה שקינא לה ונסתרה וכו' וכן אם אמרה איני טמאה ואיני שותה וכו'. מבואר במשנה פרק היה נוטל (סוטה דף כ'). \n", + "ומה שכתב ותצא בלא כתובה יתבאר ריש פרק ג': \n", + "ומה שכתב וכן אם אמר בעלה איני רוצה להשקותה או שבעלה בעלה אחר שנסתרה וכו'. משנה פרק ארוסה (סוטה דף כ״ד): \n\n" + ], + [ + "ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות וכו' ואלו הן ארוסה ושומרת יבם. משנה ריש פרק ארוסה: \n", + "ומה שכתב וקטנה אשת הגדול וגדולה אשת הקטן ואשת אנדרוגינוס. נראה שהטעם משום דכתיב והביא האיש את אשתו איש לאפוקי קטן אשת לאפוקי קטנה ותו דרשי' איש ודאי לאפוקי אנדרוגינוס: \n", + "ומה שכתב ואשת הסומא ואשת החגר או האלם וכו' או שהוא כרות יד וכן החגרת והאלמת והסומא וכרותת יד. בסוף פרק ארוסה (סוטה דף כ״ז): \n", + "ומה שכתב מי שאינו שומע. שם במשנה ואלו בית דין מקנים להם מי שנתחרש בעלה או נשתטה וכו' לא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה ובברייתא בגמרא מייתי לה מקראי: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב הרי הוא אומר אשה תחת אישה עד שתהיה שלימה כמוהו והוא שלם כמותה. סוף פרק ארוסה וצריך טעם למה השמיט רבינו שוטה ושוטת: \n\n" + ], + [ + "קטנה שהשיאה אביה אם זנתה ברצונה נאסרה על בעלה וכו'. . כתב הראב\"ד והלא אמרו פיתוי קטנה אונס הוא ועוד התראה לקטנה אינה התראה [שאין לה דעת אלא אם זינתה אסורה לבעלה כהן] ואין לחלק בין קטנה לקטנה לענין פיתוי וכו'. והרב המגיד בפ' ג' מאיסורי ביאה כתב ליישב זה ואח\"כ כתב שמצא בירושלמי פרק קמא דסוטה ובפ\"ב קטנה שזינתה אין לה רצון להאסר על בעלה וסיים וכתב ומעתה צריכים אנו ראיה גמורה לדברי רבינו ובקשתיה ולא מצאתיה עכ\"ל. ול\"נ שהראיה שהביא ה\"ה לדברי רבינו מההיא דפ\"ק דכתובות (דף ח' ט') ראיה טובה היא וההיא דירושלמי לא מכרעא דאיכא למימר דס\"ל לירושלמי כההיא דפ' ארבעה אחין וליתא מקמי ההיא דפרק קמא דכתובות וא\"כ על מ\"ש רבינו ממה שכתב בנדה (דף כ\"ב) והיא לא נתפשה אסורה וכו' ואיזו שקידושיה וכו' מוכח בהדיא דדוקא קידושי טעות כגון קידושי קטנה דאין מעשיה כלום שהיא בת מיאון וכדפירש\"י שם והכריחו התוס' דבקידושי קטנות נמי מיירי הא בקידושי קטנות שאינם קידושי טעות כגון שקידשה אביה אסורה וזהו שחילק רבינו בין בת מיאון ללאו בת מיאון: \n\n" + ], + [ + "קינא לארוסתו או לזקוקתו ונסתרה אחר שנשאה וכו'. ברייתא פרק ארוסה (סוטה דף כ״ה:): \n", + "נשואה שקינא לה ונסתרה קודם שיבעול אותה בעלה וכו'. בפרק ארוסה (סוטה דף כ״ד:): \n\n" + ], + [ + "הגיורת והמשוחררת וכו'. שם אשת ממזר לממזר ואשת נתין לנתין ואשת גר ועבד משוחרר ואיילונית או שותה או לא נוטלת כתובתה. ומשמע דאשת ממזר לממזר פירושו אשה שהיא ממזרת והיא נשואה לממזר שאין איסור בנישואין אבל ישראלית לממזר או ממזרת לישראל שיש איסור בנשואיה אינה שותה שהרי אין המים בודקין אותה מפני שאין האיש מנוקה מעון ולפיכך נראה שהגירסא הנכונה בדברי רבינו וממזרת אשת ממזר. \n", + "ומה שכתב ואשת סריס חמה וכו' שם (דף כ\"ד) במשנה אשת סריס שותה [ומותרת לבעלה] ופירש רש\"י בגמרא דבסריס חמה [קאמר] דמותר לקיימה ולא בסריס אדם שאסור לקיימה משום לא יבא פצוע דכא וכתבו התוספות ולא ידעינן מנא ליה דסריס אדם כגון ששתה כוס עיקרין דאסור לקיימה עכ\"ל. ואני אומר דלא איירי רש\"י בהכי דלא מיקרי סריס אדם אלא בששלטה יד אדם ממש באיברי ההולדה וכקרא דמייתי פצוע דכא וכרות שפכה ורבינו שכתב או סריס אדם המותרות לבעליהן צ\"ל דמיירי בששתה כוס של עיקרין שמותרות לו וקרי ליה סריס אדם לפי שע\"י אדם בא לו: \n\n" + ], + [ + "מעוברת ומניקה שקינא לה בעלה וכו'. ברייתא פ' ארוסה עלה כ\"ו מעוברת ומניקת עצמו או שותה או לא נוטלת כתובתה. ופרש\"י מעוברת עצמו שהיתה אשתו מעוברת וקינא לה או שותה ולא אמרינן לא לקטליה לולד: \n", + "אשה העומדת לשתות ומת בעלה וכו'. משנה פ' ארוסה (סוטה דף כ״ד) מתו בעליהן קודם שישתו ב״ש אומרים נוטלות כתובה ולא שותות וב״ה אומרים [או] שותות או לא נוטלות כתובתן ובפרק החולץ (יבמות ל״ח:) פריך או שותות והביא האיש את אשתו אמר רחמנא וליכא אלא מתוך שלא שותות לא נוטלות כתובתן וידוע דהלכה כב״ה: \n\n" + ], + [ + "כל איש שבא וכו' בזמן שהאיש מנוקה מעון וכו'. ר\"פ כשם (דף כ\"ח): \n", + "ומ״ש ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו וכו'. כתב הראב״ד הא דלא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה עכ״ל. טעמו מדאמרינן בר״פ ארוסה (סוטה דף כ״ד:) טעמא דכתיבי הני קראי הא לאו הכי ה״א ארוסה שתיא והא כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא אתא ואייתי מתניתא בידיה מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל אמר רמי בר חמא משכחת לה וכו' כגון שבא עליה ארוס בבית אביה משמע מהכא דאע״ג דבא עליה ארוס בבית אביה הואי שתיא אי לאו דמיעט קרא דלא שתיא ואם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון למה לי קרא למעט ארוסה תיפוק ליה משום דאין האיש מנוקה מעון ואפשר לדחוק ולומר דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו וכו' ואפילו שניה. נ\"ל שמאחר דמשמע דבא על ארוסתו בבית חמיו הוי אין האיש מנוקה מעון אף על פי שאינו אלא מדברי סופרים הוא הדין לשניה: \n", + "עבר ונשא מעוברת חבירו ומינקת חבירו וכו'. משנה פרק ארוסה מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותות ולא נוטלות כתובה דברי רבי וחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן ופירש רש\"י יכול הוא להפרישה עד כ\"ד חדש ולהחזירה הילכך ראויה לאישות קרינן בה: \n\n" + ], + [ + "מי שאין לו אשה הראויה לילד וכו'. משנה שם אילונית וזקנה ושאינה ראויה לילד לא נוטלות כתובה ולא שותות רבי אליעזר אומר יכול הוא לישא אשה אחרת לפרות ולרבות הימנה ובגמרא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת בעקרה וזקנה אבל אילונית ד\"ה לא שותה ולא נוטלת כתובתה ואותיבנא עליה מדתניא הרובא שנשא עקרה וזקנה ואין לו אשה ובנים מעיקרא לא שותה ולא נוטלת כתובתה רבי אליעזר אומר יכול הוא לישא אחרת לפרות ולרבות הימנה אבל וכו' הרובא שנשא עקרה וזקנה ויש לו אשה ובנים וכו' ואילונית או שותה או לא נוטלת כתובה קתני מיהת אילונית תיובתא דרב נחמן אמר לך רב נחמן תנאי היא ואנא דאמרי כי האי תנא דתניא רשב\"א אומר אילונית לא שותה ולא נוטלת כתובה שנאמר ונקתה ונזרעה זרע מי שדרכה להזריע יצתה זו שאין דרכה להזריע ורבנן האי ונקתה ונזרעה זרע מאי עבדי ליה מיבעיא להו לכדתניא ונקתה ונזרעה שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר' עקיבא [אמר לו רבי ישמעאל וכו' א\"כ מה ת\"ל ונקתה ונזרעה זרע] שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח נקבות יולדת זכרים. ופסק רבינו כחכמים דרבים נינהו ועוד דר\"ע ורבי ישמעאל סוברים כוותייהו. ופירש\"י הרובא ילד בחור כמו רביא עכ\"ל. והיינו לומר שהוא ילד שעדיין אין לו אשה ובנים הא אם היו לו אשה אחרת ובנים שותה והכי אמרינן בירושלמי מודים חכמים לרבי אליעזר שאם היו לו אשה ובנים שהיא שותה ונוטלת כתובה ומשמע דבחד מינייהו סגי באשה או בבנים. \n", + "כתב הראב\"ד ז\"ל שלא הקפידה תורה שתהא האשה ראויה לילד עכ\"ל. ופשוט הוא שזהו פירוש דברי רבי עקיבא ורבי ישמעאל: \n\n" + ], + [ + "היו לו אשה וכו' לא היו לו בנים וכו'. ירושלמי פרק ארוסה: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) כל אשה שהיה לה קינוי וסתירה וכו'. משנה רפ\"ה דסוטה (דף כ\"ז:) כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. \n", + "ומ\"ש ואם עבר ונשאה מוציאין אותה מתחתיו בגט אפילו היו לה כמה בנים ממנו וכו' אבל אם לא קדם קינוי ובאו עליה עדים שנסתרה עם איש זה וכו' בפ\"ב דיבמות (דף כ\"ד:) תנן הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו אע\"פ שכנס יוציא ובגמרא אמר רב ובעדים וכו' מיתיבי בד\"א בשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא רב מוקי לה למתניתין ביש לה בנים ויש לה עדים וכו' אמר רבא מתניתין קשיתיה מאי איריא דתני הוציאוה ליתני הוציאה אלא כל הוציאוה בב\"ד וב\"ד בעדים הוא דמפקי ואי בעית אימא הני מתניתין רבי היא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא רוק למעלה מן הכילה א\"ר הואיל ומכוער הדבר תצא וכו' אלא מקום מנעלים הפוכים תחת המטה [אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא] והלכתא כוותיה דרב [והלכתא כוותיה דרבי] קשיא הלכתא אהלכתא ל\"ק הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי קלא דפסיק ואיכא עדים כרב וקלא דלא פסק עד כמה אמר אביי וכו' יומא ופלגא ולא אמרן אלא דלא פסיק ביני וביני אבל פסק ביני וביני הא פסק ולא אמרן אלא דלא פסק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה מחמת יראה הוא ולא אמרן אלא דליכא אויבים אבל איכא אויבים אויבים הוא דאפקו ליה לקלא. וכתב הרי\"ף אמר רב ובעדים כלומר אם הוציא אותה בעלה בעידי טומאה [מחמת זה הנטען וכנסה זה הנטען] מוציאין אותה מתחת ידו אבל אם הוציא אותה בעלה בלא עדי טומאה אלא בעדי דבר מכוער בלבד וכנסה זה הנטען אין מוציאין אותה מידו [ודייק רב מדקתני הוציאוה ולא קתני הוציאה מכלל דב\"ד הוציאוה וב\"ד אין מוציאין אלא בעדים] ואותבינן עליה דרב מהא דתניא במה דברים אמורים בשאין לה בנים מן הנטען הוא שמוציאין אותה מידו אבל אם יש לה בנים מן הנטען לא תצא ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא דאלמא מפקינן לה מן הנטען בלא עדי טומאה ואוקמה רב כרבי דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר וכו' קשיא הלכתא אהלכתא דהא רב לא מפיק לה מן הנטען אלא בעדי טומאה ורבי מפיק לה בעדי דבר מכוער ל\"ק בקלא דפסיק עבדינן כרב ולא מפקינן לה אלא בעדי טומאה ובקלא דלא פסיק עבדינן כרבי ומפקינן לה בעדי דבר מכוער וכו' ושמעינן מהא דתניא במה דברים אמורים בשאין לה בנים דהיכא דאית לה בנים מן הנטען אע\"ג דאיכא עדים בדבר המכוער לא מפקינן לה מיניה אבל אי איכא עדי טומאה שזינתה עמו כשהיא תחת בעלה מפקינן לה מיניה ואפילו יש לה [כמה] בנים וה\"מ מבועל שהוא הנטען אבל מבעל עצמו לא מפקינן לה אלא בעידי טומאה בין יש לה בנים בין אין לה בנים כדגרסינן בקידושין פרק האומר לחבירו איבעיא להו זינתה אשתו בע\"א מהו אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משני עדים עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש רבינו מי שהוציאה בעלה בעידי דבר מכוער ונשאת לאחר וגירשה. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזינתה עם זה וכו'. מתבאר בסמוך [תשלום דינים אלו כתב רבינו בפכ\"ד מהל' אישות]: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(א-ו) כיצד סדר השקאת סוטה הבעל בא לבית דין שבעירו וכו'. משנה פרק קמא (דף ז') כיצד עושה לה מוליכה לבית דין שבאותו מקום ומוסרים לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך רבי יהודה אומר בעלה נאמן וידוע דהלכה כתנא קמא. \n", + "ומ\"ש ומשלחים אותו לירושלים וכו'. שם במשנה היו מעלים אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עידי נפשות ואומרים לה בתי הרבה יין עושה הרבה שחוק עושה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים הרעים עושים עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים ואומרים לפניה דברים שאינן כדאי לשמען היא וכל משפחת בית אביה ובגמרא מייתי לה מקרא שאין משקין את הסוטה אלא בבית דין של ע\"א: \n", + "ומ\"ש רבינו ומאיימין עליה שלא בפני בעלה. ומ\"ש ומגידין לה מעשה דיהודה ותמר כלתו ומעשה ראובן. שם בגמרא. \n", + "ומ\"ש על פשטו כלומר דכתיב ביה וישכב ראובן את בלהה פילגש אביו אבל לפי האמת ח\"ו מלומר כן על אותו צדיק וכדאיתא בפרק במה בהמה (שבת דף נ\"ה:): \n", + "ומ\"ש ומעשה אמנון ואחותו. ומ\"ש אם אמרה הן נטמאתי וכו'. משנה בפ\"ק דסוטה אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאת ואם אמרה טהורה אני מעלין אותה בשער המזרח שעל פתח שער נקנור ששם משקין את הסוטות ומשמע לרבינו דכל שאמרה איני שותה אע\"פ שלא אמרה בפירוש טמאה אני מפסדת כתובתה דכיון שפחדה מלשתות מוכחא מילתא ודאי שהיא טמאה שאילו היתה טהורה לא היתה נמנעת מלשתות והכי אמרינן בירושלמי פרק היה נוטל סבר ר\"ע האומרת איני שותה כאומרת אני טמאה לך וכיוצא בזה אמרינן בגמרא דידן בפרק הנזכר עלה י\"ט אמר רבי עקיבא כלום אנו צריכים אלא לבודקה והלא בדוקה ועומדת. \n", + "ומ\"ש מעלין אותה ממקום למקום ומקיפין בה כדי ליגעה וכו'. שם בגמרא (דף ח'). \n", + "ומ\"ש היתה מתכסה בלבנים עד ודעתה מתיישבת בהן משנה וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ואח״כ משביעה הכהן בלשון שהיא מכרת ומודיעה בלשונה שלא גרם לה אלא קינוי וסתירה וכו'. בר״פ אלו נאמרין בכל לשון (סוטה דף ל״ב) פרק ד' דסוטה ובגמרא מנ״ל דכתיב ואמר הכהן לאשה בכל לשון שהוא אומר ת״ר משמיעין אותה בכל לשון שהיא שומעת על מה היא שותה ובמה היא שותה על מה נטמאה ובמה היא נטמאה על מה היא שותה על עסקי קינוי וסתירה ובמה היא שותה במקידה של חרש על מה נטמאה על עסקי שחוק וילדות ובמה היא נטמאה בשוגג או במזיד באונס או ברצון וכל כך למה שלא להוציא לעז על המים המרים ופירש״י אל האשה משמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון. על מה היא שותה ובמה היא שותה כדמפרש ואזיל שאומר לה פריצות גרם ליך שתשתה. x במקידה של חרס בכלי מאוס. ועל מה נטמאה מי הביאה לידי טומאה שחוק וקלות ראש כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראשן עם האנשים שע״י כך באות לידי וצבתה בטנה. ובמה היא נטמאה משמיעין אותה הלכות המים המאררים על אי זו טומאה הן בודקין אותה שאם נטמאה היא מזידה ברצון יבדקוה ואם שוגגת כגון [אמרו לה] מת בעליך או אנוסה לא יבדקוה. וכל כך למה לנו להודיעה בהלכות המים בשלמא הנך קמייתא משום ונוסרו כל הנשים אלא הך למה שלא להוציא לעז שאם נטמאה באונס או שוגגת ולא נבדקה שלא תהא סבורה אילו נטמאתי מזידה כן לא היו בודקין אותי. ואיני יודע למה השמיט רבינו קצת מדברי ברייתא זו. \n", + "ומ\"ש ומודיעה שהבטן ילקה תחלה וכו' בפ\"ק דסוטה ור\"פ כשם (דף כ\"ח): \n\n" + ], + [ + "ואחר כך מביא מגלה של עור טהור וכו'. ירושלמי פ\"ב דסוטה תני רבי אלעזר בן שמוע אומר אין כותבין על עור בהמה טמאה אמר רבי שמעון מכיון דאת אמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב תני רבי אלעזר ברבי שמעון אומר [רואה] אני את דברי רבי אלעזר בן שמוע מדברי אבא שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור של בהמה טמאה: \n", + "ומה שכתב וכותב עליה בלשון הקודש וכו'. ומה שכתב בדיו שאין בו קנקנתום. משנה פ\"ב דסוטה (דף י\"ז:) ואינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר [שהוא] רושם אלא בדיו שנאמר ומחה כתב [שהוא] יכול למחות ובגמרא (דף כ') לכל מטילין קנקנתום [לתוך הדיו] חוץ מפרשת סוטה: \n", + "ומה שכתב לשמה של אשה כמו הגט. הכי משמע שם בגמרא (דף כ') ובפרק היה נוטל (דף י\"ח) תנן אין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת ובתוספתא פ\"ב דגיטין תניא מגילת סוטה שכתבה שלא לשמה פסולה שנאמר ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת שיהו כל מעשיה לשמה: \n", + "ומ\"ש וכותב כל הדברים שהשביע אותה וכו' ואינו כותב אמן אמן. שם (דף י\"ז) פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא דאמר כותב מאם לא שכב איש אותך וכו' ואינו כותב והשביע הכהן את האשה וכותב יתן ה' אותך לאלה ולשבועה וכו' עד ולנפיל ירך ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן: \n\n" + ], + [ + "ואחר כך מביא כלי חרס שלא נעשה בו מלאכה מעולם וכו'. שם במשנה (דף ט\"ו) היה מביא פיילי של חרס ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור ובגמרא תנא פיילי של חרס חדשה דברי ר' ישמעאל מ\"ט דרבי ישמעאל גמר כלי כלי ממצורע מה להלן חרס חדשה אף כאן חרס חדשה וכו' אמר רבא לא שאנו אלא שלא נתאכמו פניו אבל נתאכמו פניו פסול מ\"ט דומיא דמים מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה ומשמע לרבינו דהא דאמר רבא ל\"ש אלא שלא נתאכמו פניו לרבי ישמעאל קאמר שאע\"פ שהוא חדש אם נתאכמו פניו פסול ולא כדפירש\"י דלרבנן קאי ופסק רבינו כר' ישמעאל משום דרבא דבתרא הוא מפליג אליביה: ", + "ומ\"ש ואם החזירו לכבשן וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ואיני יודע למה פסק רבינו בה לקולא ואפשר שטעמו משום דכיון דלרבנן לא בעינן חדשה טפי אית לן למימר דבהחזירו לכבשן כשר כי היכי דלא נשוי כ\"כ פלוגתא בינייהו: ", + "ודע דאמרינן בגמרא מהא דר' ישמעאל גמר כלי כלי ממצורע מה להלן חרס חדשה וכו' והתם מנא לן דכתיב ושחט וכו' אל כלי חרש על מים חיים מה מים חיים שלא נעשתה בהם מלאכה אף כלי שלא נעשה בו מלאכה אי מה להלן מים חיים אף כאן מים חיים לר' ישמעאל ה\"נ דאמר רבי יוחנן מי כיור ר' ישמעאל אומר מי מעיין הן וחכמים אומרים משאר מימות הן. ויש לתמוה על רבינו שפסק כאן כר' ישמעאל דבעי חרס חדש ובפרק חמישי מהלכות ביאת המקדש פסק כחכמים דמי מקוה כשרים לקידוש וצ\"ע: ", + "ומה שכתב ובחצי לוג שהיה במקדש היה מודדו. משנה פרק שתי מדות מנחות (דף פ\"ה). ", + "ומ\"ש ונכנס בו להיכל ומקום היה שם אמה על אמה וכו' עד על פני המים. משנה פ\"ב דסוטה (דף ט\"ו:): " + ], + [ + "ומ״ש ונותן לתוכן דבר מר כגון לענה וכיוצא בה. בפרק היה נוטל (סוטה דף כ') אמר אבוה דשמואל צריך שיתן מר לתוך המים מ״ט דאמר קרא מי המרים שמרים כבר ופירש״י שמרים כבר קודם מחיקה אלמא מחמת ד״א הם מרים ואין מרירה על שם קללת בדיקתם נקרא דהא מקמי מחיקה לאו בני מיבדק נינהו: \n", + "ומ״ש ומוחק לתוכן המגילה לשמה. ומ״ש שימחוק יפה יפה עד שלא ישאר במגלה רושם הניכר כלל. בריש פרק היה נוטל (סוטה דף י״ט:) ואחר ישקה מיבעי ליה לשרישומו ניכר ופירש״י שאם היה רישומו ניכר צריך לחזור ולמחוק עד שלא יהא רישומו ניכר: \n\n" + ], + [ + "ואח\"כ כהן אחד בא אליה מכהני העזרה ואוחז בבגדיה וכו'. משנה פ\"ק דסוטה (דף י\"ז) אם אמרה טהורה אני מעלין אותה בשער המזרח וכו' וכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה וכו' ואח\"כ מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה ובגמרא בעי מיניה ר' אבא מרב הונא חבל המצרי מהו שיעכב בסוטה משום שלא ישמטו בגדיה מעליה הוא ובצלצול קטן סגי או דילמא משום דאמר מר היא חגרה לו בצלצול לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר לה למעלה מדדיה מעכב א\"ל תניתוה ואחר כך מביא חבל המצרי וקושרו לה למעלה מדדיה כדי שלא ישמטו בגדיה מעליה. ומשמע מהכא דאפילו בצלצול קטן נמי יכול לחגרה אם לא מצא חבל מצרי ומדברי רבינו משמע דלעולם אינו חוגרה אלא בחבל וצ\"ע. ומפשט דברי המשנה נראה שתיכף שמעלין אותה לשער המזרח כהן אוחז בבגדיה וכו' ואיני יודע מנין לו לרבינו שאינו עושה כן עד אחר שמחק המגילה ואפשר שטעמו משום דגרסינן בירושלמי פ\"ק דסוטה מבזין על הספק וכו' קריא אמר מקרין ואחר כך מבזין ומתניתא אמרה מבזין ואח\"כ מקרין א\"ר אילא מכיון דכתיב והעמיד והעמידה וכי יושבת היתה אלא מחמת עמידה הראשונה היה פורע את ראשה. ואיכא למידק על הירושלמי הזה מהיכא משמע ליה מקרא דמקרין ואח\"כ מבזין הא ברישא כתיב ופרע את ראש האשה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון ואח\"כ והשביע אותה הכהן וי\"ל דמדכתיב בתר ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות משמע שאחר השקאה היה נותן המנחה על כפיה וכהן לוקחה מידה דאין לומר שאחר שנתן המנחה על כפיה היה משקה וכותב המגלה ומוחקה ואח\"כ נוטל הכהן המנחה מידיה דלמה תהיה המנחה בכל המעשים האלו על ידיה אלא ודאי כדאמרן וכיון שנתן על כפיה היה אחר מחיקת המגילה ה\"ה לפרוע את ראש האשה דכתיב גביה ורבי אילא ר\"ל דמוהעמיד והעמידה משמע דברישא פרע ראשה ומשמע לרבינו שאין זה מוכרח וכיון דחזינן דהוה קשה ליה לירושלמי היאך מבזין על הספק מוטב לומר דלא היה פורע כדאמר ר' אילא ומתניתא דקתני ברישא סותר את ראשה אפשר לומר דלא נחתה לומר סדר המעשים: \n\n" + ], + [ + "ואחר כך מביא עשרון קמח וכו'. אפשר שהטעם משום דתנן בסוף נגעים (פרק ד' משנה י\"ב) שהאיש מביא על אשתו כל קרבנות שהיא חייבת ומהאי טעמא תנן בפרק ג' דסוטה (דף כ\"ג) כל הנשואות לכהנים מנחותיהם נשרפות [ובירושלמי] בפ\"ב דסוטה מצאתי והביא את קרבנה עליה בעלה [מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה וכו']. \n", + "ומ\"ש והחבל והכפיפה באים משירי הלשכה. ירושלמי פ\"ק דסוטה. \n", + "ומ\"ש ונותנו לידיה כדי ליגעה. משנה רפ\"ב דסוטה (דף י\"ד:): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ואחר כך לוקח המנחה מן הכפיפה ונותנה לכלי שרת. בריש פרק היה נוטל (סוטה דף י״ט). \n", + "ומ\"ש ואם נתן לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה. משנה בפרק חמישי דמנחות (דף נ\"ט:): \n\n" + ], + [ + "ובכל זמן שפורע ראש האשה וכו'. . \n\n" + ], + [ + "ואחר שתשתה לוקח כלי שרת שבו המנחה וכו'. רפ\"ג דסוטה (דף י\"ט) היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותנה לתוך כלי שרת ונותנה על ידיה וכהן מניח ידו מתחתיה ומניפה הניף והגיש קמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים היה משקה ואח\"כ מקריב מנחתה ר\"ש אומר מקריב את מנחתה ואח\"כ היה משקה ובגמרא מקריב מנחתה הא אקרבה ה\"ק סדר מנחות כיצד הניף והגיש קמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים ובהשקאה גופה פליגי ר\"ש ורבנן דרבנן סברי משקה ואח\"כ מקריב את מנחתה ור\"ש סבר מקריב את מנחתה ואחר כך משקה וידוע דהלכה כתנא קמא. \n", + "ומה שכתב ומניפה במזרח וכו'. בפרשת סוטה כתיב והניף את המנחה לפני ה' והקריב אותה אל המזבח ובפרק ב' דסוטה (דף י\"ד:) סדר מנחות כיצד וכו' כהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ויליף לה התם מקרא דכתיב וזאת תורת המנחה הקריב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח. \n", + "ומה שכתב מוליך ומביא מעלה ומוריד. בספרי פרשת סוטה והניף את המנחה מוליך ומביא מעלה ומוריד מנין שנאמר אשר הונף ואשר הורם מקיש הרמה לתנופה מה תנופה מוליך ומביא אף הרמה כן ומה הרמה מעלה ומוריד אף תנופה מעלה ומוריד מכאן אמרו מצות תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואם טמאה היא מיד פניה מוריקות וכו'. משנה וגמרא פרק היה נוטל (סוטה דף כ'): \n", + "ומה שכתב ובטנה צבה בתחלה וכו'. בפרק קמא דסוטה (דף ט'): \n\n" + ], + [ + "באותה שעה שתמות וכו'. ר\"פ כשם (דף כ\"ז:). \n", + "ומ\"ש וכל זה אם לא בא בעלה ביאה אסורה וכו'. ג\"ז שם. \n", + "ומ\"ש לפיכך משרבו המנאפים וכו'. משנה פרק בתרא דסוטה (דף מ\"ז): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "סוטה שיש לה זכות ת״ת וכו'. משנה וגמרא פרק היה נוטל (סוטה דף כ'): \n\n" + ], + [ + "סוטה ששתתה וכו'. משנה פ' ארוסה (סוטה דף כ״ד) אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. \n", + "ומ\"ש ואע\"פ שהתחילו החלאים לבוא עליה וכו'. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "סוטה ששתתה והיתה וכו'. פרק ארוסה (סוטה דף כ״ו:): \n\n" + ], + [ + "באו עדי טומאה אחר ששתתה וכו'. מימרא דרב ששת פרק קמא דסוטה (דף ו) ותניא כוותיה: \n\n" + ], + [ + "אשה שזינתה באונס או בשגגה וכו'. בירוש' פרק ארוסה ופרק כשם. \n", + "ומ\"ש או שבא עליה זה שקינא לה עמו דרך אברים וכו'. פרק ארוסה (כ\"ו) ופי' רש\"י דרך איברים פריצותא בעלמא הוא שוכב עמה בקירוב בשר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בט\"ו באדר נפנין ב\"ד לצרכי הרבים וכו'. בריש שקלים תנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים בט\"ו בו קורין את המגילה בכרכים וכו' ועושים כל צרכי הרבים ובפ\"ק דמועד קטן ירושלמי תניא אלו הם צרכי הרבים דנין דיני ממונות וכו' ומשקין את הסוטה ומשמע ליה לרבינו דהיינו לומר דבודקין על הראויה לשתות וכו' דאילו להשקותה לא היו מאחרים אותה עד ט\"ו באדר אלא בכל יום היו משקין אותה וזהו שכתב ובכל זמן משקין את הסוטות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואין משקין את הסוטה אלא ביום וכל היום כשר להשקות סוטה. משנה פ\"ב דמגילה (דף כ':). \n", + "ומ\"ש ואין משקין ב' סוטות כאחת וכו'. פ\"ק דסוטה עלה ח': \n\n" + ], + [ + "סוטה שאמרה איני שותה וכו'. בפרק היה נוטל עלה י\"ט: \n\n" + ], + [ + "אמרה איני שותה קודם שתמחק המגלה וכו' עד בעל כרחה. משנה פרק היה נוטל (סוטה דף כ'.). ודע דבתוספתא פרק ב' דסוטה ובירושלמי פ״ג תניא גבי מגילתה נגנזת תחת צדו של היכל ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומאיימין עליה שתשתה וכו'. פ\"ק דסוטה עלה ז': \n\n" + ], + [ + "אמרה טמאה אני אף על פי שנמחקה וכו'. משנה פרק היה נוטל (סוטה דף כ'): \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) מגילת סוטה שכתבה וכו'. בפ\"ב דסוטה (דף י\"ז) אלא דהתם מייתי לה מקרא אחרינא: \n", + "כתבה למפרע פסולה וכו' כתבה אגרת וכו' עד ולא שנים וג'. פ\"ב דסוטה ופירש\"י אגרת בלא שרטוט בספר אמר רחמנא והל\"מ שהספרים צריכים שרטוט: \n", + "ואינו כותב לא על הנייר וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ואם כתב על נייר או על דפתרא פסולה. הכי משמע דבספר לעיכובא הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) ואם כתבה ישראל או כהן קטן פסולה. משום דוכתב הכהן עיכובא הוא. אבל מה שפסל כהן קטן וכו': \n", + "אינו כותב בקומוס וכו'. משנה פרק ב' דסוטה (דף י\"ז). \n", + "ומה שכתב ואם כתב בדבר המתקיים פסולה נלמד ממה שיבא בסמוך. \n", + "ומה שכתב נשאר במגילה רושם כתב ניכר פסולה עד שימחוק יפה יפה. ריש פרק היה נוטל (סוטה דף י\"ט) ואחר ישקה מיבעי ליה לשרישומו ניכר. ופירש רש\"י לשרישומו ניכר שאם היה רישומו ניכר צריך לחזור ולמחוק שלא יהא רישומו ניכר: \n", + "כתב אות אחת וכו'. פ\"ב דסוטה (דף י\"ח) וטעמא משום דכתיב יעשה לה הכהן את כל התורה הזאת עד שתהא כולה כאחת. \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כתבה שלא לשמה פסולה. שם. \n", + "ומ\"ש או מחקה שלא לשמה. שם את\"ל בעי נמי מחיקה לשמה וכו': \n", + "כתב שתי מגילות וכו'. שם בעי רבא כתב שתי מגלות לשתי סוטות ומחקן לתוך כוס אחד מהו כתיבה [לשמה] בעינן והא איכא או דילמא בעינן נמי מחיקה לשמה ואת\"ל בעינן נמי מחיקה לשמה מחקן לשני כוסות וחזר ועירבן מהו מחיקה לשמה בעינן והא איכא או הא לאו דידה קא שתיא והא לאו דידה קא שתיא ואת\"ל הא לאו דידה קא שתיא חזר וחלקן מהו יש ברירה או אין ברירה תיקו. ופסק כמנהגו שסובר דכי אמרינן את\"ל נקטינן כאילו ההוא בעיא אפשיטא הכי ובבעיא בתרייתא פסק דבדיעבד אינה צריכה לחזור ולשתות דמספיקא לא מחייבינן לה: \n", + "ואם נשפכו וכו'. שם בעי רב אשי נשפכו מהן ונשתיירו מהן מהו תיקו ופסק גם בזה לקולא בדיעבד מהטעם שכתבתי ומשמע לרבינו דמדלא איבעיא לן אלא בנשתייר מהן משמע דפשיטא לן דהיכא דלא נשתייר מהן שכותב מגילה אחרת ומביא מים אחרים: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) מי סוטה שלנו נפסלין וכו'. ירושלמי פ\"ב דסוטה ר' פדת בשם ר' יוחנן מי סוטה נפסלין בלינה ר' אחא בשם רב אבינא כל שאין ממנו למזבח אין הלינה פוסלת בו ופסק כר\"י דהוא מאריה דגמרא טפי: \n", + "גרסינן בפ\"ב דסוטה (יז:) [מגלת סוטה שכתבה] קודם שתקבל עליה שבועה פסולה [שנא'] והשביע ואח\"כ וכתב. ואיני יודע למה השמיטו רבינו x ואע\"פ שבירושלמי פ\"ב דסוטה נחלקו אם משביע ואח\"כ כותב או אם כותב ואח\"כ משביע לא היה לו להניח מלכתוב מאי דפשיטא לגמרא דידן: \n", + "הקדים עפר למים פסולה. ברייתא פרק ב' דסוטה (דף ט\"ז:) וכת\"ק: \n", + "לא היה שם וכו' עד בקרקע המשכן. שם. \n", + "ומ\"ש ואם חפר והוציא עפר כשר. כן משמע בירושלמי פ\"ב דסוטה: \n\n" + ], + [ + "הקריב את מנחתה ואח״כ השקה כשרה. משנה פרק היה נוטל (סוטה דף י״ט): \n", + "נטמאת מנחתה וכו' עד ה״ז תשרף. משנה פרק היה נוטל (סוטה דף כ״ב:): \n", + "ומ\"ש וכן אם אמרה טמאה אני וכו' עד או שלא רצה בעלה להשקותה. ג\"ז שם במשנה. \n", + "ומ\"ש או שבאו עדי טומאה. פשוט הוא דלא גרע מאומרת טמאה אני. \n", + "ומ\"ש או שמת הוא או שמתה היא. בירושלמי פ' היה נוטל תני נטמאת מנחתה עד שלא קרב הקומץ מתה היא ומת בעלה השירים אסורין שעל ספק באת מתחלתה כפרה ספיקה והלכה לה באו לה עדים שהיא טמאה בין כך ובין כך מנחתה אסורה מהו בין כך ובין כך בין שקמץ ובין שלא קמץ בין שהקטיר בין שלא הקטיר רבי אילא אמר בין שקמץ בין שלא קמץ כשלא הקטיר אבל אם הקטיר השירים מותרים ופסק רבינו כת\"ק ובתוספתא פ\"ב דסוטה שנויה בלשון הזה קרבה מנחתה ולא הספיק לקרב הקומץ עד שמת הבעל או שמתה היא שירים אסורים שעל הספק באת מתחלתה כפרה ספיקה והלכה לה קרב הקומץ ואח\"כ מתה היא או שמת הבעל שירים מותרים שעל ספק באת מתחלתה כפרה ספיקה והלכה לה: \n\n" + ], + [ + "היה בעלה וכו'. בפרק היה נוטל (סוטה דף כ״ג) אליבא דרבנן ואיתיה בירושלמי ריש פ״ב דסוטה: \n", + "נמצאו עדיה זוממין וכו'. פ\"ק דסוטה עלה ו' ע\"ב: \n\n" + ], + [ + "המקנא לאשתו וכו'. משנה פ\"ב דכריתות (דף ט'): \n\n" + ], + [ + "יש לבעל לגלגל וכו' עד אינו מתנה עמה. משנה ספ\"ב דסוטה (דף י\"ח): \n", + "ומ\"ש לפיכך אם כנס יבמתו וכו'. מסקנא דגמרא שם: \n", + "ומ\"ש אבל מגלגל עליה שלא זינתה תחת אחיו וכו' וכן אם גירשה והחזירה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא: \n", + "ומ\"ש ויש לגלגל עליה בלהבא וכו'. שם במשנה על מה היא אומרת אמן אמן וכו' אמן על איש זה אמן מאיש אחר וכו' ר\"ע אומר אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא ובגמ' תניא לא כשאמר ר\"מ אמן שלא אטמא שאם תטמא מים בודקין אותה מעכשיו אלא לכשתטמא מים מערערים אותה ובודקין אותה בעי רב אשי מהו שיתנה אדם על נשואים האחרונים ופרש\"י על נישואים אחרונים לר\"מ דאמר מתנה על העתיד מהו שיתנה עמה בגלגול שבועה [שלא תטמא] אם יגרשנה ויחזירנה ופשטוה ממתניתין דמתנה עמה. ומשמע לרבינו דכיון דרב אשי בעי אליבא דר\"מ הלכתא כוותיה. וז\"ל הראב\"ד כל זה לדעת ר\"מ ואפשר שהלכה כמותו דסוגיין כוותיה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "מצות חכמים על וכו'. בפירקא קמא דסוטה (דף ג') אין מקנא לאשתו אלא אם כן נכנס בו רוח טהרה כרבי עקיבא דאמר וקינא את אשתו חובה איני יודע למה כתב רבינו שהיא מצות חכמים והא קרא כתיב ואפשר לומר דסבירא ליה דקרא אסמכתא בעלמא הוא. \n", + "ומה שכתב ולא יקנא לה לא מתוך שחוק וכו'. ירושלמי בריש סוטה ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו שלא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מתון אלא מתוך דבר של אימה ומשמע לי דרבינו גריס ולא מתוך דבר של אימה והא דקתני ולא מתוך מתון x צריך לי גמרא מה הוא: \n", + "ומה שכתב ואם עבר וקינא לה וכו' הרי זה קינוי. יש לתמוה דהתם בירושלמי איבעיא לן עבר וקינא לה באחד מכל הדברים הללו מה את אמרת למצוה לעיכוב אין תימר למצוה קינויו קינוי אין תימר לעיכוב אין קינויו קינוי אתיא כהדא כל מקום שנאמר חוקה תורה מעכב הקינוי ומשמע דהכי קאמר דהא דכתיב בפרשת סוטה זאת תורת הקנאות מעכב ויש לומר דמשמע לרבינו דכי כתיב זאת תורת הקנאות אמאי דכתיב בסיפא דקרא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת קאי ולא אקינוי ועי\"ל דשלא יקנא לה מתוך שחוק וכו' אינו מפורש בכתוב דנימא דקאי עליה: \n\n" + ], + [ + "אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחלה וכו'. בריש סוטה (דף ב':) א\"ר חנינא מסורא לא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה אל תסתרי בהדי פלוני דילמא קי\"ל כר\"י בר' יהודה [משום ר' אליעזר] דאמר קינוי ע\"פ עצמו [ומיסתתרא] וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה וקאסר לה עילויה איסורא דלעולם ואע\"ג דלפום דינא לא קי\"ל אלא כרבי יהושע דפליג על רבי אליעזר ואמר מקנא לה ע\"פ שנים ומשקה ע\"פ שנים למד משם רבינו מדברי רבי חנינא לדידן שלא יקפוץ לקנאות לה בפני עדים תחלה. \n", + "ומ\"ש וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו וכו'. בסנהדרין פ\"ח (דף ע\"ו) ויבמות פרק ששי (דף ס\"ב): \n", + "סליקו להו הלכות סוטה \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות סוטה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Nashim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..78a73d4e81a476af24240cb44c17275d473f667d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,224 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Damages to Property", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות נזקי ממון", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Nezikim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "והבהמה מועדת מתחלתה וכו'. רבינו וה\"ה היו גורסין לשון ראשון דספרים דידן לשון אחרון. ומ\"ש ה\"ה ותימה שאינה בהלכות אפשר שהיה גורס כספרים דידן דבלשון אחרון לא מפליג בין קטנים לגדולים: " + ] + ], + [ + [], + [ + "כל תולדה כאב שלה וכו' אע\"פ כן אינו משלם אלא ח\"נ. היינו כר\"פ בריש ב\"ק ואע\"ג דלרבא מבעי ליה עבדינן כר\"פ דפשיטא ליה ועוד דר\"פ בתרא הוא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "קפצו ממטה למעלה משלמין ח\"נ וכו' אבל נסרך הכלב ודלג הגדי וכו' משלם נזק שלם. כתב הטור ולא נהירא דהיאך יתחייבו ע\"י שינוי טפי מכי אורחא עכ\"ל. ואני אומר שדבריו שלא בדקדוק דהא משני רב פפא (דף כ\"ב) דאפיך מיפך כלב בזקירה וגדי בסריכא משמע בהדיא דאורחיה דכלב בסריכא ואורחיה דגדי בזקירה וכך הם דברי הרי\"ף והרא\"ש: " + ], + [ + "כלב שנטל את החררה וכו'. נראה מדברי ה\"ה שהוא מפרש שמ\"ש ואם היה מגרר את החררה וכו' מיירי בשהניח החררה תחלה ואח\"כ גורר. ואין נ\"ל כן אלא שמשעה ראשונה לא הניח אלא היה מגרר והולך מיירי והיינו אדייה אדויי דאמור בגמרא. ובדברי רבינו מבואר כדברי התוס' שכתבו ור\"י בדאנח אנוחי לא מצי למימר בדאדייה אדויי ועל כל הגדיש ח\"נ דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור עכ\"ל. ועל מ\"ש בד\"א כששמר בעל הגחלת את אשו. כתב הטור ולא נהירא אלא אם הניחה על הגדיש על מקום החררה משלם כל אחד החצי וכו'. וטעמו של רבינו דכיון שאמרו וליחייב נמי בעל הגחלת היינו לומר דנהי דבעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה בעל הגחלת ליחייב בשריפת כל שאר הגדיש: " + ], + [], + [ + "המשסה כלבו של חבירו וכו'. אע\"ג דפרק כיצד הרגל דחי ואמר פטור אף משסה ההוא לאוקמי דפי פרה כחצר המזיק אתמר ולא קי\"ל הכי: " + ] + ], + [ + [ + "הבהמה מועדת לאכול וכו'. כתב ה\"ה ומ\"ש בסוף ומשלם דמי עמיר וכו' ואפשר שנסתפק לו וכו'. ואני אומר שדברי ה\"ה תמוהים שלפי דבריו רבינו סתם דבריו ולא פירש. ול\"נ שרבינו מפרש דרבה ורבא לא פליגי דעמיר היינו אגודת שבלים ונמצא דעמיר היינו שעורים בשבלים אלא שכל דבר נערך כפי זמנו שבזמן הקציר דרך להאכילה שבלי שעורים ושלא בזמן הקציר דרך להאכילה שעורים שלא בשבלים ורבה ורבא לא פליגי אלא מר איירי בזמן הקציר ומר איירי שלא בזמן הקציר ואע\"ג דאמר ת\"כ דרבה ת\"כ דרבא לאו משום דפליגי אלא לומר שדבריהם שנויים בברייתא וצ\"ל דהא דקאמר בזול קאי גם לרבה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היתה מהלכת ברשות הרבים ופשטה צוארה ואכלה וכו'. כתב ה\"ה מחלוקת אילפא ור' יוחנן כו' וכן דעת ההלכות עכ\"ל. ואני שמעתי ולא אבין דר\"י מאן דכר שמיה ואפילו את\"ל שנתחלף לו ר' אושעיא בר\"י מ\"מ לא הוי כר' אושעיא דר' אושעיא לא איירי באוכלת מעל גבי חבירתה ואפילו את\"ל דכיון דאמר בהמה ברה\"ר הוי בכלל אוכלת מעל גבי חבירתה הא רב אושעיא מפליג בין הלכה לעומדה ואיהו לא מפליג ועוד שכתב וכן דעת ההלכות והרי הרי\"ף הביא דברי אילפא ודברי ר' אושעיא ומשמע דס\"ל דלא פליגי. ונ\"ל דודאי סבר רבינו דאילפא ורבי אושעיא לא פליגי וכי אוקי רבא מימרא דרבי אושעיא בקופצת היינו לומר דעמדה דקאמר היינו קופצת והלכה דקאמר ל\"ד אלא לשאינה קופצת קרי הלכה בין הולכת ובין עמדה פטורה וה\"ק בהמה ברה\"ר אם אינה קופצת פטורה ואם היתה קופצת חייבת וכ\"כ נמוק\"י וז\"ל פי' קופצת היינו שזקפה רגליה ועמדה על הבהמה ואכלה זקופה והיינו דעמדה ואכלה אבל אם עמדה מעט כדי לפשוט צוארה פטורה וטעמא דמילתא משום דבהמתו לאו ברשות הניזק גמור הוא אבל ברשות הניזק גמור חייב וכדתנן מתוך החנות משלם מה שהזיקה עכ\"ל. וקופצת היינו שקופצת ואוכלת שם אפילו יכולה לאכלם בלא קפיצה חשוב חצר הניזק ושלא כדברי הרא\"ש והיינו דקאמר אילפא בהמה ברה\"ר פשטה צוארה ואכלה מעל גבי חבירתה אם קפצה על גבי חברתה ואכלה שם חייבת משום דגבי חבירתה כחצר הניזק דמי אבל אם לא קפצה עליה אלא שפשטה צוארה ואכלה מע\"ג חבירתה בין הלכה בין עמדה פטורה דאע\"ג דגבי חבירתה כחצר הניזק דמי כיון שהיא עומדת ברה\"ר פטורה דדמיא לעומדת מתוך הרחבה ומחזרת ונוטלת מצדי הרחבה דפטורה לשמואל דקי\"ל כוותיה וכבר נתבאר דשן דפטור ברה\"ר משלם מה שנהנית. ומ\"ש שכן דרך הבהמות לאכול זו מעל גבי זו הוא ליתן טעם למה משלם מה שנהנית כדין שן ולא אמרינן דמשונה הוא ותם משלם ח\"נ ומועד נ\"ש. וכך נ\"ל דברי הרי\"ף שכתב והוא דקפצה אבל עמדה לא דהיינו אורחא דה\"ק וה\"מ דחייבת כלומר לשלם כל מה שהזיקה בדקפצה אבל לא קפצה אפילו עמדה לא מיחייבא לשלם מה שהזיקה מ\"מ אינה משונה לשלם תם ח\"נ ומועד נ\"ש אלא אורחא הוא וה\"ל שן בר\"ה דאינו משלם אלא מה שנהנית ומימרא דר' אושעיא נמי מתפרשה לדעתו כמו שפירשתי לדעת רבינו לדעת שניהם הא דאמרינן מ\"ש הלכה דאורחא הוא וכו' ה\"פ מ\"ש הלכה דפטורה מלשלם מה שהזיקה ואינה נדונית כמשונה לשלם תם ח\"נ ומועד נ\"ש עמדה נמי אורחא הוא ואין לה להתחייב כלל: " + ], + [], + [ + "הוחלקה ונפלה וכו'. איני רואה שום גילוי דעת בדברי רבינו לומר מה שפירש בו ה\"ה שדברי רבינו סתומים הם וסובלים אי זהו פירוש משני הפירושים: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "המוסר בהמתו לשומר חנם וכו' (עיין בפנים) שמרוה שמירה פחותה אם שומר חנם הוא פטור ואם שומר שכר או שוכר או שואל הוא חייבים. כך היא הנוסחא שבידינו וחכמי לוניל שאלו מרבינו על מה זה הבעלים חייבים כיון ששמרוה השומרים שמירה מעולה. והשיב להם שט\"ס הוא וכך היא הנוסחא האמיתית ויצאה והזיקה השומרים פטורים שמרוה שמירה פחותה אם ש\"ח הוא פטור והבעלים חייבים ואם ש\"ש הוא או שוכר או שואל (השומרים) חייבים ע\"כ:" + ], + [], + [], + [], + [ + "שאלו בחזקת וכו' שכ\"מ שהוא הולך הרי שם בעליו עליו וכו'. כלומר דאע\"ג דקי\"ל שאם הועד ומכרו חזר לתמותו דרשות משנה כמו שיתבאר בפ\"י שאלה לאו שינוי רשות הוא: " + ] + ], + [ + [ + "בהמה שהיתה רועה וכו'. ומ\"ש אע\"פ שלא הזיקה. איני יודע מנין לו. ומ\"ש ג' פעמים. נראה שהיה גורס כן בגמ': " + ], + [], + [ + "עשרה תנאים התנה יהושע ובית דינו וכו'. בס\"פ מרובה (דף פ\"א:) ומקשה התם והא איכא דר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לר\"ה וכו' שע\"מ כן הנחיל יהושע את הארץ והא איכא דר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא דתניא ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא אומר תנאי ב\"ד הוא שיהא זה יורד לתוך שדה חבירו וקוצץ שוכו של חבירו להציל נחיל שלו וכו' שע\"מ כן הנחיל יהושע את הארץ דיחידאי לא אמרינן. ורבינו השמיט פה הא דר' יהודה ודר' ישמעאל משום דיחידאי נינהו ובפרק ו' מהלכות גזילה פסק בהדיא דלא כר' ישמעאל ולפי זה ה\"ל לפסוק גם דלא כרבי יהודה מטעם דיחידאה הוא וכ\"כ הרי\"ף. ויש לתמוה על רבינו שפסקה לדרבי יהודה בפרק י\"ג מהלכות אלו וצ\"ל שסובר רבינו דמדחזינן בפרק המניח (דף ל') דמהדרי אמוראי לאוקומי מתני' כוותיה אלמא הלכתא כוותיה וא\"כ ע\"כ לומר דמאי דאמרינן בס\"פ מרובה דיחידאה לא קא אמרינן אע\"ג דלגבי ר' ישמעאל אתמר לדחויי מהלכה לגבי רבי יהודה לא אתמר לדחויי מהלכה אלא לדחויי דלאו מתנאים שהתנה יהושע היא ולפיכך השמיטה רבינו מפ' זה להשמיענו דלאו מתנאים שהתנה יהושע היא ופסקה בפרק י\"ג מהלכות אלו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "שור של חרש שוטה וקטן וכו'. כתב ה' המגיד ומ\"ש רבינו משלם נזק שלם מן המעולה שבנכסי אפטרופסין מחלוקת בגמ' וכו' ופסק כר' חנינא. וטעמו משום דאמר בגמ' (דף ל\"ט) דר\"י בר חנינא דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "בהמה שחבלה באדם וכו'. כתב ה\"ה נתבאר ס\"פ כיצד הרגל שהשור פטור מד' דברים. ואני אומר שמשנה שלימה היא בפ' החובל (דף פ\"ז): " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו וכו'. שאין הבעלים חייבים בכופר עד שיסקל השור. דוקא כשהוא בר סקילה דאי אינו בר סקילה כגון שהמית שלא בכוונה השור אינו נסקל והבעלים משלמים כופר אם אינו מועד כמו שיתבאר בפרק זה: ", + "או שהרג ג' בהמות וכו'. כתב ה\"ה זה באמת קשה מן הראשונות וכו'. ואני אומר איני יודע מה קושיא יש בזו יותר מבראשונות דהא ודאי גם בזו אפשר לפרש בניחותא ולומר דל\"ג אלא כמו בראשונות. ומה שהקשה מדברי רבינו פ\"ו וממאי דאמר רב פפא שור שהוא מועד למין אחד אינו מועד למין אחר לאו כלום הוא דהתם במועד להזיק והכא במועד להרוג וזה שדקדק רבינו לכתוב הרי זה מועד להריגה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין הבהמה נסקלת וכו' ואם היה מועד הבעלים חייבים בכופר או בקנס. כלומר חייבים בכופר אם המית בן חורין או בקנס אם עבד: " + ] + ], + [ + [ + "וכל המעוכב גט שחרור וכו'. כתב ה\"ה ואני תמה למה לא כתב רבינו שאם תפס אין מוציאין מידו וכו'. מ\"מ אפשר לומר דהיינו טעמא משום דלא חסריה ממון משא\"כ בדין הנזכר בפ\"ד מהלכות חובל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שור תם שהמית והזיק וכו'. כתב ה\"ה ודעת רבינו ששור המועד אחר שדנוהו דיני נפשות וכו' ואין חוששין לעינוי דינו של שור וכו'. ול\"נ דמצינן שפיר למימר דסבר רבינו דחיישינן לעינוי דינו של שור ומאי דקאמר דמשתלם מרדיא לא שמשהין אותו לרדיא אחר שנגמר דינו אלא אם ביום שנגמר דינו בלילה שאחריו השביח ברדייתו ולמחר סקלוהו או שאירע אונס לב\"ד שלא יכול לסקלו עד אחר כמה ימים לאחר שנגמר דינו והשביח ברדייתו באותם הימים והכי דייק לישניה שכתב משתלם מן השבח שהשביח ברדייתו וכו' דאל\"כ הכי הל\"ל משהין אותו עד שישביח ברדייתו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "התליע מתוכו ונפלו בו וכו'. כתב ה\"ה וכבר חילקו בין זו לתחלתה בפשיעה וכו'. עיין בדברי התוס' והרא\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חפר הראשון בור עמוק ובא האחרון והרחיבו וכו' וכן אם נפל השור מאותו הצד שהרחיב האחרון וכו'. דברי רבינו מבוארים דמיירי בשלא הרחיבו בהיקף וה\"ק אם נפל השור מאותו הצד שהרחיבו אפילו מת מחמת הבל הבור חייב שאם לא הרחיב זה האחרון את הבור לא היה נופל שם ואם נפל השור בצד האחר שלא הרחיב אם מת מחמת הבל הבור פטור שהרי זה מיעט הבלו ואם מחמת חבט האחרון חייב: וכתב הטור על דברי רבינו ותימה הוא היאך פוסק כתרי לישני דודאי פליגי אהדדי וגם ה\"ה תמה עליו היאך עירב הלשונות והניח הדבר בצ\"ע. ול\"נ שרבינו סובר שא\"א לומר דפליגי לישני אהדדי דא\"כ קשיא אלישנא קמא אמאי פטור כי מיית מחמת הבלא אפי' נפל מהצד שהרחיב הא אם לא היה מרחיבו לא היה נופל וכן קשה ללישנא בתרא כי נפל מאידך גיסא אמאי פטור אי מיית מחמת חבטא הרי כיון שעשה מעשה בבור אין ראוי ליפטר וכבר הרגישו התוס' בקושית לישנא קמא וכדי לתרץ זה מפרש רבינו דהני לישני כל חד סמיך אחבריה ולא פליגי ודברים נכונים הם: " + ], + [ + "בור שחייבה עליו תורה וכו'. כתב ה\"ה פסק כשמואל וכו'. ומ\"ש ", + "לפיכך אם היה הבור עמוק וכו'. מימרא שם וכו'. עיין בהרא\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "[שייך להלכה ה, ו]", + "המניח את הכד וכו'. הניח הכד במקום שיש רשות וכו' ואם הוזק בה המהלך בעל הכלי פטור מפני שהיה לו להסתכל. כלומר דאע\"ג דאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים במקום דשכיח להיות מלא כדים יש להם להתבונן. ומ\"ש ", + "ואם היתה אפלה וכו'. טעמו משום דאע\"ג דלא קי\"ל כשמואל דסבר דדרכן של בני אדם להתבונן בדרכים כשאינו אפלה מ\"מ מיניה נשמע לדידן דהיכא דהניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו שם שאם הוא אפילה אין דרך בני אדם להתבונן בו וחזר דינו כדין מקום שאין לו רשות להניחו שם: " + ], + [ + "[שייך להלכה ה, ו]", + "המניח את הכד וכו'. הניח הכד במקום שיש רשות וכו' ואם הוזק בה המהלך בעל הכלי פטור מפני שהיה לו להסתכל. כלומר דאע\"ג דאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים במקום דשכיח להיות מלא כדים יש להם להתבונן. ומ\"ש ", + "ואם היתה אפלה וכו'. טעמו משום דאע\"ג דלא קי\"ל כשמואל דסבר דדרכן של בני אדם להתבונן בדרכים כשאינו אפלה מ\"מ מיניה נשמע לדידן דהיכא דהניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו שם שאם הוא אפילה אין דרך בני אדם להתבונן בו וחזר דינו כדין מקום שאין לו רשות להניחו שם: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לא יוציא אדם תבנו וקשו וכו'. כתב ה\"ה פסק כרב וכו' הכי איתא בגמ' פרק המניח אהא דתנן כל הקודם בהם זכה אמר רב בין בגופן בין בשבחן וזעירי אמר בשבחן אבל לא בגופן במאי קמיפלגי רב סבר קנסו גופן אטו שבחן וזעירי סבר לא קנסו גופן אטו שבחן לימא כתנאי וכו' אמר לך רב דכולי עלמא קנסו גופן משום שבחן והכא בהלכה ואין מורין כן קמיפלגי ופירש\"י דת\"ק סבר דקנסו גופן ואין מורין כן. ולפי זה יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דאין מורין כן וי\"ל שסובר רבינו דהא דקאמר בהלכה ואין מורין כן פליגי דיחויא בעלמא הוא: " + ] + ], + [ + [], + [ + "וכן אם עברה נהר או שלולית וכו'. בברייתא בגמרא (דף ס\"א) עברה נהר או שלולית שהם רחבים שמונה אמות פטור ואהא דתנן עברה נהר פטור קאמר בגמרא רב אמר נהר ממש ושמואל אמר אריתא דדלאי ומ\"ד נהר ממש אע\"ג דליכא מיא ומ\"ד אריתא דדלאי אי אית ביה מיא אין אבל לית ביה מיא לא וידוע דהלכה כשמואל בדיני ולפיכך כתב רבינו שיש בהם מים ומדלא הזכיר אריתא דדלאי משמע דסבירא ליה דרב ושמואל בנהר הרחב שמונה פליגי דלרב אפילו לית ביה מיא מפסיק ולשמואל לא מפסיק אלא בדאית ביה מיא ולא קרי ליה אריתא דדלאי אלא למימר דאית ביה מיא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ליבה וליבתו הרוח חייב וכו'. כתב ה\"ה בהשגות א\"א ואיך לא הפליג וכו' והייתי סבור לתרץ וכו' אלא שק\"ל שרבינו עצמו פסק בפי\"א מהל' שכנים וכו'. ואני אומר מאן יהיב לן מעפרא דמרן ומלינן עיינין דדלא לן חספא ולא אשכח מרגניתא תותה שמ\"ש לדעת רבינו קושטא הוא ומה שהוקשה לו מפי\"א מהל' שכנים מתוך לשון רבינו עצמו הוא מתישב שכתב בפרק הנזכר בלשון הזה מי שעשה גרן בתוך שלו צריך להרחיק וכו' אע\"פ שהוא חייב להרחיק כל כך אם הוליך הרוח המצויה המוץ והעפר והזיקה בהם פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו עכ\"ל. הרי מבואר בדבריו שטעם הפטור הוא מפני שאין נזק זה בא מכח מזיק עצמו אבל בנדון דידן שהנזק בא מחמת מזיק עצמו שהוא מלבה נקטינן כאינך אמוראי דאמרי חייב: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גמל שהוא טעון פשתן וכו'. דין גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק כתב רבינו בהל' חובל ומזיק פ\"ו: ", + "סליקו הלכות נזקי ממון בס\"ד " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b13404f630e394a9f1b9a23590a903a5c285e89e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,224 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Damages to Property", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Damages_to_Property", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "והבהמה מועדת מתחלתה וכו'. רבינו וה\"ה היו גורסין לשון ראשון דספרים דידן לשון אחרון. ומ\"ש ה\"ה ותימה שאינה בהלכות אפשר שהיה גורס כספרים דידן דבלשון אחרון לא מפליג בין קטנים לגדולים: " + ] + ], + [ + [], + [ + "כל תולדה כאב שלה וכו' אע\"פ כן אינו משלם אלא ח\"נ. היינו כר\"פ בריש ב\"ק ואע\"ג דלרבא מבעי ליה עבדינן כר\"פ דפשיטא ליה ועוד דר\"פ בתרא הוא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "קפצו ממטה למעלה משלמין ח\"נ וכו' אבל נסרך הכלב ודלג הגדי וכו' משלם נזק שלם. כתב הטור ולא נהירא דהיאך יתחייבו ע\"י שינוי טפי מכי אורחא עכ\"ל. ואני אומר שדבריו שלא בדקדוק דהא משני רב פפא (דף כ\"ב) דאפיך מיפך כלב בזקירה וגדי בסריכא משמע בהדיא דאורחיה דכלב בסריכא ואורחיה דגדי בזקירה וכך הם דברי הרי\"ף והרא\"ש: " + ], + [ + "כלב שנטל את החררה וכו'. נראה מדברי ה\"ה שהוא מפרש שמ\"ש ואם היה מגרר את החררה וכו' מיירי בשהניח החררה תחלה ואח\"כ גורר. ואין נ\"ל כן אלא שמשעה ראשונה לא הניח אלא היה מגרר והולך מיירי והיינו אדייה אדויי דאמור בגמרא. ובדברי רבינו מבואר כדברי התוס' שכתבו ור\"י בדאנח אנוחי לא מצי למימר בדאדייה אדויי ועל כל הגדיש ח\"נ דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור עכ\"ל. ועל מ\"ש בד\"א כששמר בעל הגחלת את אשו. כתב הטור ולא נהירא אלא אם הניחה על הגדיש על מקום החררה משלם כל אחד החצי וכו'. וטעמו של רבינו דכיון שאמרו וליחייב נמי בעל הגחלת היינו לומר דנהי דבעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה בעל הגחלת ליחייב בשריפת כל שאר הגדיש: " + ], + [], + [ + "המשסה כלבו של חבירו וכו'. אע\"ג דפרק כיצד הרגל דחי ואמר פטור אף משסה ההוא לאוקמי דפי פרה כחצר המזיק אתמר ולא קי\"ל הכי: " + ] + ], + [ + [ + "הבהמה מועדת לאכול וכו'. כתב ה\"ה ומ\"ש בסוף ומשלם דמי עמיר וכו' ואפשר שנסתפק לו וכו'. ואני אומר שדברי ה\"ה תמוהים שלפי דבריו רבינו סתם דבריו ולא פירש. ול\"נ שרבינו מפרש דרבה ורבא לא פליגי דעמיר היינו אגודת שבלים ונמצא דעמיר היינו שעורים בשבלים אלא שכל דבר נערך כפי זמנו שבזמן הקציר דרך להאכילה שבלי שעורים ושלא בזמן הקציר דרך להאכילה שעורים שלא בשבלים ורבה ורבא לא פליגי אלא מר איירי בזמן הקציר ומר איירי שלא בזמן הקציר ואע\"ג דאמר ת\"כ דרבה ת\"כ דרבא לאו משום דפליגי אלא לומר שדבריהם שנויים בברייתא וצ\"ל דהא דקאמר בזול קאי גם לרבה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היתה מהלכת ברשות הרבים ופשטה צוארה ואכלה וכו'. כתב ה\"ה מחלוקת אילפא ור' יוחנן כו' וכן דעת ההלכות עכ\"ל. ואני שמעתי ולא אבין דר\"י מאן דכר שמיה ואפילו את\"ל שנתחלף לו ר' אושעיא בר\"י מ\"מ לא הוי כר' אושעיא דר' אושעיא לא איירי באוכלת מעל גבי חבירתה ואפילו את\"ל דכיון דאמר בהמה ברה\"ר הוי בכלל אוכלת מעל גבי חבירתה הא רב אושעיא מפליג בין הלכה לעומדה ואיהו לא מפליג ועוד שכתב וכן דעת ההלכות והרי הרי\"ף הביא דברי אילפא ודברי ר' אושעיא ומשמע דס\"ל דלא פליגי. ונ\"ל דודאי סבר רבינו דאילפא ורבי אושעיא לא פליגי וכי אוקי רבא מימרא דרבי אושעיא בקופצת היינו לומר דעמדה דקאמר היינו קופצת והלכה דקאמר ל\"ד אלא לשאינה קופצת קרי הלכה בין הולכת ובין עמדה פטורה וה\"ק בהמה ברה\"ר אם אינה קופצת פטורה ואם היתה קופצת חייבת וכ\"כ נמוק\"י וז\"ל פי' קופצת היינו שזקפה רגליה ועמדה על הבהמה ואכלה זקופה והיינו דעמדה ואכלה אבל אם עמדה מעט כדי לפשוט צוארה פטורה וטעמא דמילתא משום דבהמתו לאו ברשות הניזק גמור הוא אבל ברשות הניזק גמור חייב וכדתנן מתוך החנות משלם מה שהזיקה עכ\"ל. וקופצת היינו שקופצת ואוכלת שם אפילו יכולה לאכלם בלא קפיצה חשוב חצר הניזק ושלא כדברי הרא\"ש והיינו דקאמר אילפא בהמה ברה\"ר פשטה צוארה ואכלה מעל גבי חבירתה אם קפצה על גבי חברתה ואכלה שם חייבת משום דגבי חבירתה כחצר הניזק דמי אבל אם לא קפצה עליה אלא שפשטה צוארה ואכלה מע\"ג חבירתה בין הלכה בין עמדה פטורה דאע\"ג דגבי חבירתה כחצר הניזק דמי כיון שהיא עומדת ברה\"ר פטורה דדמיא לעומדת מתוך הרחבה ומחזרת ונוטלת מצדי הרחבה דפטורה לשמואל דקי\"ל כוותיה וכבר נתבאר דשן דפטור ברה\"ר משלם מה שנהנית. ומ\"ש שכן דרך הבהמות לאכול זו מעל גבי זו הוא ליתן טעם למה משלם מה שנהנית כדין שן ולא אמרינן דמשונה הוא ותם משלם ח\"נ ומועד נ\"ש. וכך נ\"ל דברי הרי\"ף שכתב והוא דקפצה אבל עמדה לא דהיינו אורחא דה\"ק וה\"מ דחייבת כלומר לשלם כל מה שהזיקה בדקפצה אבל לא קפצה אפילו עמדה לא מיחייבא לשלם מה שהזיקה מ\"מ אינה משונה לשלם תם ח\"נ ומועד נ\"ש אלא אורחא הוא וה\"ל שן בר\"ה דאינו משלם אלא מה שנהנית ומימרא דר' אושעיא נמי מתפרשה לדעתו כמו שפירשתי לדעת רבינו לדעת שניהם הא דאמרינן מ\"ש הלכה דאורחא הוא וכו' ה\"פ מ\"ש הלכה דפטורה מלשלם מה שהזיקה ואינה נדונית כמשונה לשלם תם ח\"נ ומועד נ\"ש עמדה נמי אורחא הוא ואין לה להתחייב כלל: " + ], + [], + [ + "הוחלקה ונפלה וכו'. איני רואה שום גילוי דעת בדברי רבינו לומר מה שפירש בו ה\"ה שדברי רבינו סתומים הם וסובלים אי זהו פירוש משני הפירושים: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "המוסר בהמתו לשומר חנם וכו' (עיין בפנים) שמרוה שמירה פחותה אם שומר חנם הוא פטור ואם שומר שכר או שוכר או שואל הוא חייבים. כך היא הנוסחא שבידינו וחכמי לוניל שאלו מרבינו על מה זה הבעלים חייבים כיון ששמרוה השומרים שמירה מעולה. והשיב להם שט\"ס הוא וכך היא הנוסחא האמיתית ויצאה והזיקה השומרים פטורים שמרוה שמירה פחותה אם ש\"ח הוא פטור והבעלים חייבים ואם ש\"ש הוא או שוכר או שואל (השומרים) חייבים ע\"כ:" + ], + [], + [], + [], + [ + "שאלו בחזקת וכו' שכ\"מ שהוא הולך הרי שם בעליו עליו וכו'. כלומר דאע\"ג דקי\"ל שאם הועד ומכרו חזר לתמותו דרשות משנה כמו שיתבאר בפ\"י שאלה לאו שינוי רשות הוא: " + ] + ], + [ + [ + "בהמה שהיתה רועה וכו'. ומ\"ש אע\"פ שלא הזיקה. איני יודע מנין לו. ומ\"ש ג' פעמים. נראה שהיה גורס כן בגמ': " + ], + [], + [ + "עשרה תנאים התנה יהושע ובית דינו וכו'. בס\"פ מרובה (דף פ\"א:) ומקשה התם והא איכא דר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לר\"ה וכו' שע\"מ כן הנחיל יהושע את הארץ והא איכא דר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא דתניא ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא אומר תנאי ב\"ד הוא שיהא זה יורד לתוך שדה חבירו וקוצץ שוכו של חבירו להציל נחיל שלו וכו' שע\"מ כן הנחיל יהושע את הארץ דיחידאי לא אמרינן. ורבינו השמיט פה הא דר' יהודה ודר' ישמעאל משום דיחידאי נינהו ובפרק ו' מהלכות גזילה פסק בהדיא דלא כר' ישמעאל ולפי זה ה\"ל לפסוק גם דלא כרבי יהודה מטעם דיחידאה הוא וכ\"כ הרי\"ף. ויש לתמוה על רבינו שפסקה לדרבי יהודה בפרק י\"ג מהלכות אלו וצ\"ל שסובר רבינו דמדחזינן בפרק המניח (דף ל') דמהדרי אמוראי לאוקומי מתני' כוותיה אלמא הלכתא כוותיה וא\"כ ע\"כ לומר דמאי דאמרינן בס\"פ מרובה דיחידאה לא קא אמרינן אע\"ג דלגבי ר' ישמעאל אתמר לדחויי מהלכה לגבי רבי יהודה לא אתמר לדחויי מהלכה אלא לדחויי דלאו מתנאים שהתנה יהושע היא ולפיכך השמיטה רבינו מפ' זה להשמיענו דלאו מתנאים שהתנה יהושע היא ופסקה בפרק י\"ג מהלכות אלו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "שור של חרש שוטה וקטן וכו'. כתב ה' המגיד ומ\"ש רבינו משלם נזק שלם מן המעולה שבנכסי אפטרופסין מחלוקת בגמ' וכו' ופסק כר' חנינא. וטעמו משום דאמר בגמ' (דף ל\"ט) דר\"י בר חנינא דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "בהמה שחבלה באדם וכו'. כתב ה\"ה נתבאר ס\"פ כיצד הרגל שהשור פטור מד' דברים. ואני אומר שמשנה שלימה היא בפ' החובל (דף פ\"ז): " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו וכו'. שאין הבעלים חייבים בכופר עד שיסקל השור. דוקא כשהוא בר סקילה דאי אינו בר סקילה כגון שהמית שלא בכוונה השור אינו נסקל והבעלים משלמים כופר אם אינו מועד כמו שיתבאר בפרק זה: ", + "או שהרג ג' בהמות וכו'. כתב ה\"ה זה באמת קשה מן הראשונות וכו'. ואני אומר איני יודע מה קושיא יש בזו יותר מבראשונות דהא ודאי גם בזו אפשר לפרש בניחותא ולומר דל\"ג אלא כמו בראשונות. ומה שהקשה מדברי רבינו פ\"ו וממאי דאמר רב פפא שור שהוא מועד למין אחד אינו מועד למין אחר לאו כלום הוא דהתם במועד להזיק והכא במועד להרוג וזה שדקדק רבינו לכתוב הרי זה מועד להריגה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין הבהמה נסקלת וכו' ואם היה מועד הבעלים חייבים בכופר או בקנס. כלומר חייבים בכופר אם המית בן חורין או בקנס אם עבד: " + ] + ], + [ + [ + "וכל המעוכב גט שחרור וכו'. כתב ה\"ה ואני תמה למה לא כתב רבינו שאם תפס אין מוציאין מידו וכו'. מ\"מ אפשר לומר דהיינו טעמא משום דלא חסריה ממון משא\"כ בדין הנזכר בפ\"ד מהלכות חובל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שור תם שהמית והזיק וכו'. כתב ה\"ה ודעת רבינו ששור המועד אחר שדנוהו דיני נפשות וכו' ואין חוששין לעינוי דינו של שור וכו'. ול\"נ דמצינן שפיר למימר דסבר רבינו דחיישינן לעינוי דינו של שור ומאי דקאמר דמשתלם מרדיא לא שמשהין אותו לרדיא אחר שנגמר דינו אלא אם ביום שנגמר דינו בלילה שאחריו השביח ברדייתו ולמחר סקלוהו או שאירע אונס לב\"ד שלא יכול לסקלו עד אחר כמה ימים לאחר שנגמר דינו והשביח ברדייתו באותם הימים והכי דייק לישניה שכתב משתלם מן השבח שהשביח ברדייתו וכו' דאל\"כ הכי הל\"ל משהין אותו עד שישביח ברדייתו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "התליע מתוכו ונפלו בו וכו'. כתב ה\"ה וכבר חילקו בין זו לתחלתה בפשיעה וכו'. עיין בדברי התוס' והרא\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חפר הראשון בור עמוק ובא האחרון והרחיבו וכו' וכן אם נפל השור מאותו הצד שהרחיב האחרון וכו'. דברי רבינו מבוארים דמיירי בשלא הרחיבו בהיקף וה\"ק אם נפל השור מאותו הצד שהרחיבו אפילו מת מחמת הבל הבור חייב שאם לא הרחיב זה האחרון את הבור לא היה נופל שם ואם נפל השור בצד האחר שלא הרחיב אם מת מחמת הבל הבור פטור שהרי זה מיעט הבלו ואם מחמת חבט האחרון חייב: וכתב הטור על דברי רבינו ותימה הוא היאך פוסק כתרי לישני דודאי פליגי אהדדי וגם ה\"ה תמה עליו היאך עירב הלשונות והניח הדבר בצ\"ע. ול\"נ שרבינו סובר שא\"א לומר דפליגי לישני אהדדי דא\"כ קשיא אלישנא קמא אמאי פטור כי מיית מחמת הבלא אפי' נפל מהצד שהרחיב הא אם לא היה מרחיבו לא היה נופל וכן קשה ללישנא בתרא כי נפל מאידך גיסא אמאי פטור אי מיית מחמת חבטא הרי כיון שעשה מעשה בבור אין ראוי ליפטר וכבר הרגישו התוס' בקושית לישנא קמא וכדי לתרץ זה מפרש רבינו דהני לישני כל חד סמיך אחבריה ולא פליגי ודברים נכונים הם: " + ], + [ + "בור שחייבה עליו תורה וכו'. כתב ה\"ה פסק כשמואל וכו'. ומ\"ש ", + "לפיכך אם היה הבור עמוק וכו'. מימרא שם וכו'. עיין בהרא\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "[שייך להלכה ה, ו]", + "המניח את הכד וכו'. הניח הכד במקום שיש רשות וכו' ואם הוזק בה המהלך בעל הכלי פטור מפני שהיה לו להסתכל. כלומר דאע\"ג דאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים במקום דשכיח להיות מלא כדים יש להם להתבונן. ומ\"ש ", + "ואם היתה אפלה וכו'. טעמו משום דאע\"ג דלא קי\"ל כשמואל דסבר דדרכן של בני אדם להתבונן בדרכים כשאינו אפלה מ\"מ מיניה נשמע לדידן דהיכא דהניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו שם שאם הוא אפילה אין דרך בני אדם להתבונן בו וחזר דינו כדין מקום שאין לו רשות להניחו שם: " + ], + [ + "[שייך להלכה ה, ו]", + "המניח את הכד וכו'. הניח הכד במקום שיש רשות וכו' ואם הוזק בה המהלך בעל הכלי פטור מפני שהיה לו להסתכל. כלומר דאע\"ג דאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים במקום דשכיח להיות מלא כדים יש להם להתבונן. ומ\"ש ", + "ואם היתה אפלה וכו'. טעמו משום דאע\"ג דלא קי\"ל כשמואל דסבר דדרכן של בני אדם להתבונן בדרכים כשאינו אפלה מ\"מ מיניה נשמע לדידן דהיכא דהניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו שם שאם הוא אפילה אין דרך בני אדם להתבונן בו וחזר דינו כדין מקום שאין לו רשות להניחו שם: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לא יוציא אדם תבנו וקשו וכו'. כתב ה\"ה פסק כרב וכו' הכי איתא בגמ' פרק המניח אהא דתנן כל הקודם בהם זכה אמר רב בין בגופן בין בשבחן וזעירי אמר בשבחן אבל לא בגופן במאי קמיפלגי רב סבר קנסו גופן אטו שבחן וזעירי סבר לא קנסו גופן אטו שבחן לימא כתנאי וכו' אמר לך רב דכולי עלמא קנסו גופן משום שבחן והכא בהלכה ואין מורין כן קמיפלגי ופירש\"י דת\"ק סבר דקנסו גופן ואין מורין כן. ולפי זה יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דאין מורין כן וי\"ל שסובר רבינו דהא דקאמר בהלכה ואין מורין כן פליגי דיחויא בעלמא הוא: " + ] + ], + [ + [], + [ + "וכן אם עברה נהר או שלולית וכו'. בברייתא בגמרא (דף ס\"א) עברה נהר או שלולית שהם רחבים שמונה אמות פטור ואהא דתנן עברה נהר פטור קאמר בגמרא רב אמר נהר ממש ושמואל אמר אריתא דדלאי ומ\"ד נהר ממש אע\"ג דליכא מיא ומ\"ד אריתא דדלאי אי אית ביה מיא אין אבל לית ביה מיא לא וידוע דהלכה כשמואל בדיני ולפיכך כתב רבינו שיש בהם מים ומדלא הזכיר אריתא דדלאי משמע דסבירא ליה דרב ושמואל בנהר הרחב שמונה פליגי דלרב אפילו לית ביה מיא מפסיק ולשמואל לא מפסיק אלא בדאית ביה מיא ולא קרי ליה אריתא דדלאי אלא למימר דאית ביה מיא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ליבה וליבתו הרוח חייב וכו'. כתב ה\"ה בהשגות א\"א ואיך לא הפליג וכו' והייתי סבור לתרץ וכו' אלא שק\"ל שרבינו עצמו פסק בפי\"א מהל' שכנים וכו'. ואני אומר מאן יהיב לן מעפרא דמרן ומלינן עיינין דדלא לן חספא ולא אשכח מרגניתא תותה שמ\"ש לדעת רבינו קושטא הוא ומה שהוקשה לו מפי\"א מהל' שכנים מתוך לשון רבינו עצמו הוא מתישב שכתב בפרק הנזכר בלשון הזה מי שעשה גרן בתוך שלו צריך להרחיק וכו' אע\"פ שהוא חייב להרחיק כל כך אם הוליך הרוח המצויה המוץ והעפר והזיקה בהם פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו עכ\"ל. הרי מבואר בדבריו שטעם הפטור הוא מפני שאין נזק זה בא מכח מזיק עצמו אבל בנדון דידן שהנזק בא מחמת מזיק עצמו שהוא מלבה נקטינן כאינך אמוראי דאמרי חייב: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גמל שהוא טעון פשתן וכו'. דין גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק כתב רבינו בהל' חובל ומזיק פ\"ו: ", + "סליקו הלכות נזקי ממון בס\"ד " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות נזקי ממון", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Nezikim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c4fb9503efcd0d35963a6ea63cb8ed7c270be1f4 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,667 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Nezikim" + ], + "text": [ + [ + [ + "כל הורג נפש וכו'. ומ\"ש מיתתו בסייף. בפרק אלו הנשרפין (דף ע\"ו:) במתני' מני רוצח בהדי נהרגין. \n", + "ומ״ש שנאמר נקום ינקם מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף. בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ב ע״ב). \n", + "ומ\"ש בין שהרג חבירו בברזל בין ששרפו באש מיתתו בסייף. הכי משמע במתני' פרק אלו הן הנשרפין ובסיפרי פרשת מסעי על פסוק ואם באבן יד הכהו: \n\n" + ], + [ + "מצוה ביד גואל הדם וכו' שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח. בפ' נגמר הדין (דף מ\"ה:) ובספרי פן ירדוף גואל הדם מצוה ביד גואל הדם לרדוף. ", + "ומ\"ש וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם. . לא רצה גואל הדם וכו' ב\"ד ממיתין את הרוצח בסייף. פ' נגמר הדין מצוה בגואל הדם ומנין שאם אין לו גואל שב\"ד מעמידין לו גואל שנאמר בפגעו בו מכל מקום: " + ], + [ + "האב שהרג את בנו וכו'. בסוף פ' אלו הן הגולין (מכות דף י״ב). \n", + "ומ\"ש ואחד הזכר ואחד הנקבה בגאולת הדם: \n\n" + ], + [ + "ומוזהרים ב\"ד שלא ליקח כופר מן הרוצח וכו' ואפי' רצה גואל הדם לפטרו. (בכתובות פ\"ג) (דף ל\"ז:): \n\n" + ], + [ + "רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואין אותו עד שיבוא לבית דין וכו'. בפרק אלו הן הגולין (מכות דף י״ב) ועוד תניא בסיפרי לפי שהוא אומר ורצח גואל הדם שומע אני יהרגנו בינו לבין עצמו תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה. \n", + "ומ\"ש והוא הדין לכל חייבי מיתות בית דין. שם יכול יהרוג אותו משהרג ומשנאף תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו וכו': \n\n" + ], + [ + "ומ״ש אבל הרודף אחר חבירו להרגו וכו'. שם ובפ' בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״ב:) במשנה. \n", + "ומ\"ש ואפילו היה הרודף קטן. פרק בן סורר ומורה אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו קסבר רודף א\"צ התראה לא שנא גדול ולא שנא קטן: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) ומ״ש ואם יכולין להצילו באבר מאיברי הרודף וכו'. בסוף פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ט) ובריש פ' המניח (בבא קמא דף כ״ח) ובס״פ בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״ד). \n", + "ומ\"ש אע\"פ שלא הרג. אין לשון אע\"פ נוח לי דאדרבא מפני שלא הרג עדיין הוא שהורגין כדי שלא יהרגנו דאילו כבר הרגו אינם רשאין להורגו וצ\"ל דה\"ק כיון שלא הרג לא היה ראוי להורגו ואע\"פ כן הורגין אותו כדי להציל את הנרדף. \n", + "ומ\"ש שנאמר וקצותה את כפה וכו' ואחד כל דבר שיש בו סכנת נפשות וכו'. בסיפרי: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש לפיכך הורו חכמים שהאשה שהיא מקשה וכו'. בספ״ז דאהלות האשה שהיא מקשה לילד מחתכים את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים איברים שחייה קודמין לחייו יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש ובפ' בן סורר (סנהדרין דף ע״ב) אהא דאמר רב קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו איתיביה יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש שאני התם דמשמיא קא רדפי לה וזהו שכתב רבינו וזהו טבעו של עולם: \n\n" + ], + [ + "אחד הרודף אחר חבירו להרגו וכו'. משנה בס״פ בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״ב:) אלו הם שמצילים אותם בנפשם הרודף אחר חבירו להרגו או אחר הזכור או אחר נערה המאורסה אבל הרודף אחר הבהמה והמחלל את השבת והעובד ע״ז אין מצילים אותם בנפשם ויליף בגמרא מקרא דלכל עריות בין חייבי מיתות בין חייבי כריתות מצילין אותם בנפשם: \n\n" + ], + [], + [ + "רדף אחר ערוה ותפסה ושכב עמה והערה וכו'. שם (דף ע\"ג) אחד הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכור ואחר נערה מאורסה וכו' מצילין אותם בנפשו וכו' נעבדה בה עבירה אין מצילין אותן בנפשו זה הולך על השורש שקדם שמחוייבי מיתות שעברו ועשו אין ממיתין אותם עד שיגמר דינם בב\"ד וזה כיון שהערה כבר עשה העבירה: \n", + "רדף אחר ערוה וכו'. בס\"פ בן סורר ומורה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ופסק כרבנן ודבר פשוט הוא שמ\"ש באיבריו ה\"ק ומונעים אותו בחתיכת איבריו מלבעול: \n\n" + ], + [ + "כל היכול להציל באבר מאיבריו וכו'. שם (דף ע\"ד) ר' יונתן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו באחד מאיבריו ולא הציל כלומר ולא הצילו אלא בנפשו נהרג עליו ומשמע לרבינו דאי אפשר לומר שב\"ד ממיתין אותו שמאחר שלא נתכוון אלא להציל לא שייך ביה התראה ולא נקט ר' יונתן בן שאול נהרג עליו אלא לומר שהוא חייב מיתה לשמים: \n\n" + ], + [ + "כל היכול להציל ולא הציל וכו'. בס״פ בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״ג) מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו ת״ל לא תעמוד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מנין ת״ל והשבותו לו אי מהתם ה״א ה״מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ״ל. וכתב הרא״ש והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא דאין אדם חייב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול וכתב הגהות מיימון עבר על לא תעמוד וכו' בירושלמי מסיק אפי' להכניס עצמו בספק סכנה חייב עכ״ל. ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי הוא ספק: \n\n" + ], + [ + "הרואה רודף אחר חבירו להרגו וכו'. . \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל ההורג חבירו בידו וכו' כגון שהכהו בסייף או באבן הממיתה או שחנקו וכו'. בסיפרי: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו. בפרק האיש מקדש (קידושין דף מ״ג) האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור ואע״ג דמסיים בה שמאי הזקן אומר שולחו חייב פסק כת״ק ועוד דבחד לישנא אמרינן דמאי חייב בדיני שמים ודינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו. \n", + "ומ״ש או שכפתו והניחו לפני הארי וכו'. פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ז) אמר רבא כפתו לפני ארי פטור. \n", + "ומ\"ש וכן ההורג את עצמו ומנין שכן הוא הדין שנאמר שופך דם האדם וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהם שאינם מחוייבים מיתת ב״ד אם רצה מלך ישראל ישתדל להורגם בדין המלכות וכו'. . וכן אם ראו ב״ד להרגם וכו'. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו) ב״ד מכין ועונשים שלא מן התורה וכו' ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יוונים [והביאוהו לב״ד] וסקלוהו כך היא הגירסא האמיתית וכן כתבה רבינו בפכ״ד מהל' סנהדרין ולא כגירסא דספרים דידן ופירש״י שהשעה צריכה לכך שהיו פרוצים בעבירות שהיו רואים לחצן של ישראל שהיוונים גוזרים עליהם גזרות והוי מצות בזויות בעיניהם: \n\n" + ], + [ + "הרי שלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לכך וכו'. . \n\n" + ], + [ + "אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו וכו' והוא שכלו לו חדשיו. בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ד) שנינו תינוק בן יום אחד ההורגו חייב ובגמרא דכתיב איש כי יכה כל נפש מ״מ ומסיים בה במתני' והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם ובגמ' למאי הלכתא אמר רב פפא לענין אבילות כמאן דלא כרשב״ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי הכא במאי עסקינן דקים ליה שכלו לו חדשיו ועיין במ״ש ה״ה בפי״א מהל' יבום. \n", + "ומ\"ש בין זכר בין נקיבה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) אחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות וכו'. בפרק בן סורר ומורה (דף ע\"ח) ת\"ר הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורים ר' יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב מיתתו אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור בגוסס בידי שמים שהוא חייב לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם מר מדמי לה לטריפה ומר מדמי ליה לגוסס בידי שמים ופסק רבינו כת\"ק ואע\"ג דאמרינן התם תני תנא קמיה דרב ששת ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא (את) המכה את חבירו וכו' ויש בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב וסתמא כר\"י בן בתירא לאו משום דתהוי הלכתא כוותיה אלא לאשמועינן דיחידאה הוא. \n", + "ומ\"ש וכל אדם בחזקת שלם וההורגו נהרג וכו'. נראה שלמד כן מדתנן בספ\"ק דמכות (דף ז') ר\"ט ור\"ע אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם ומפרש בגמ' דהוו שיילי לעדים ראיתם טריפה הרג או שלם ומשמע דלית הלכתא כוותייהו דמסיים בה ר\"ג אומר אף הם מרבים שופכי דמים בישראל: \n\n" + ], + [ + "אדם טריפה שהרג את הנפש נהרג וכו' עד אינה עדות. מימרא דרבה בפרק הנשרפים [סנהדרין דף ע\"ח]: \n\n" + ], + [ + "אחד ההורג את ישראל וכו'. במכילתא וכי יכה איש את עבדו אף עבדו ושפחתו בכלל שנאמר x (והמית איש או אשה) והרי הכתוב מוצאו מכללו להקל עליו שיהא נידון ביום או יומים לכך נאמרה פרשה זו ויליף התם מקרא דבעבד כנעני הכתוב מדבר ואיתיה בספרי כמו שאכתוב בסמוך. \n", + "ומה שכתב ואם הרג בשגגה גולה. ברייתא בפרק ב' דמכות (דף ח':): \n\n" + ], + [ + "ישראל שהרג גר תושב וכו'. במכילתא וכי יזיד איש על רעהו רעהו להוציא את אחרים ומשמע לרבינו דגר תושב בכלל אחרים כמו שהוא לענין גלות כמו שיתבאר. איסי בן עקיבא אומר קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים לאחר מתן תורה שהוחמרו הוקלו באמת אמרו פטור מדיני בשר ודם ודינם מסור לשמים. וזהו שכתב \n", + "רבינו אינו נהרג עליו בב\"ד כלומר אבל בדיני שמים חייב. \n", + "ומה שכתב ואחד ההורג את עבד אחרים או ההורג את עבדו וכו'. בסיפרי פרשת מסעי על פסוק אם בשנאה יהדפנו משמע דמכה עבד אחרים דינו שוה למכה ישראל. \n", + "ומה שכתב שהעבד קבל עליו מצות ונוסף על נחלת ה', בא רבינו ליתן טעם למה חייבים על העבד ולא על גר תושב מפני שהעבד קבל עליו מצות ישראל ונוסף על נחלת ה' שהם ישראל מה שאין כן בגר תושב: \n\n" + ], + [ + "מה בין עבדו לעבד אחרים וכו' שנאמר לא יוקם כי כספו הוא ומהו יום או יומים. במכילתא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(טו-טז) המוכר עבדו ופסק עמו שישמשנו שלשים יום עד סוף הפרק. בפרק החובל (בבא קמא דף צ') פלוגתא דתנאי ופסק כר' אליעזר משום דמפרשי אמוראי טעמיה ובמכילתא הא דר״א בשם רבי יצחק בלי שום פלוגתא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המכה את חבירו בזדון וכו' אומדים דבר שהכהו בו ומקום שהכהו עליו וכו'. בספרי [פ' מסעי]: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כשם שאומדים החפץ שהכה בו וכו' כך אומדים כח ההכאה. . \n\n" + ], + [], + [ + "כלי ברזל לא נתנה בו תורה שיעור וכו'. בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ו) אמר שמואל מפני מה לא נאמר יד בברזל שהברזל ממית בכל שהוא וכו' וה״מ דברזיה מיברז ופירוש רש״י לא נאמרה יד בברזל כמו שנאמרה באבן יד בכלי עץ יד משמע שיש בה מלא אחיזה דבעינן שיעורא אבל ברזל כתיב ואם בכלי ברזל הכהו. דברזיה מיברז פנוש״ט בלעז אבל הכהו לאורכו דרך הכאה שיעורא בעינן: \n\n" + ], + [ + "המכה את חבירו בלא כלי והמיתו וכו'. הכי משמע בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ח:) במתניתא דנתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו וכו' נתכוון להכות את הגדול ולא היה כדי להמית את הגדול: \n\n" + ], + [], + [ + "וכן הדוחף את חבירו מראש הגג וכו'. . \n\n" + ], + [ + "אחד המכה את חבירו וכו'. בספרי פרשת מסעי על פסוק ואם באבן אשר ימות בה הכהו: \n\n" + ], + [ + "הדוחף את חבירו וכו' וכן אם כבש עליו וכו'. משנה וגמרא פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע\"ו:). \n", + "ומה שכתב והוא הדין למניח ידו על פי חבירו וחוטמו וכו'. ומה שכתב או שכפתו והניחו בחמה או בצנה עד שמת. מימרא דרבא בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ז). \n", + "ומה שכתב או שבנה עליו מקום וכו'. נראה שפירש רבינו שזה בכלל מה שאמרו שם או באיבה לרבות המצמצם או שהוא נלמד מדין הכניסו לבית שיש דאיתיה התם וכתבו רבינו בסמוך אף על גב דהתם בעינן שהדליק עליו את הנר התם שאני שהיה פתח לביתא דשיישא אבל אם בנה לפני הפתח של ביתא דשיישא אע\"ג דלא אדליק ביה שרגא חייב. \n", + "ומה שכתב אבל הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת או שכפתו והניחו במקום שסוף החמה או הצנה לבא שם וכו'. מימרא דרבא שם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב או שכפה עליו גיגית או שפרע עליו את המעזיבה. שם אתמר כפה עליו גיגית [וכו' ופירש רש\"י] ומת בהבלא או שפרע עליו את המעזיבה והוא ישן ונכנסה שם הצנה פטור שההורג בא לאחר זמן [ע\"כ]. ופסק להקל בדיני נפשות ומ\"מ יש לתמוה מה בין כפה זה למה שכתב לעיל בסמוך שאם בנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוח שהוא חייב ושמא י\"ל שהבונה עליו מקום מכל צדדיו קודם שיסתום הכותל האחרון כבר נתמעט הרוח וכשסתם הכותל הרביעי אז כלה הרוח ונתרבה ההבל שהמיתו ולפיכך חייב משא\"כ בשכפה עליו גיגית וצ\"ע. \n", + "ומה שכתב או שהשיך עליו את הנחש. שם במשנה שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור השיך בו את הנחש ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין ובגמ' (דף ע\"ח) לדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מקיא לפיכך נחש בסקילה והמכיש פטור ופירש רש\"י מעצמו מקיא בנשיפתו וכשהשיכו זה עדיין לא היה בו כדי להמית לפיכך גרמא בעלמא הוא אע\"פ שיודע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן הדוחף את חבירו בבור וכו'. מימרא דרבא שם (דף ע\"ז:): \n\n" + ], + [ + "הזורק צרור בכותל וכו' וכן אלו שמשחקין בכדור וכו'. מימרא וברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "זרק אבן למעלה והלכה וכו'. מימרא דרב פפא שם: \n", + "הכופת את חבירו והניחו במקום וכו'. גם זה מימרא דרב פפא שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המתכוין להרוג את זה והרג את זה וכו'. בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ט) נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ור״ש פוטר מאי טעמא דר״ש אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו ורבנן אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו ופירש״י פרט לזורק אבן לגו לתוך חבורת בני אדם עכו״ם וישראלים אבל נתכוון לישראל זה והרג את חבירו לא אתא קרא למעוטי ואמרינן תו בגמ' בשלמא לרבנן וכו' (ניחא) אלא לר״ש האי ונתת נפש תחת נפש מאי עביד ליה ממון וכדרבי ובתר הכי אמר רבא האי תנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן דתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בה בין שוגג למזיד וכו' אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עליה לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון מאי שאין מתכוין אילימא שאין מתכוין כלל היינו שוגג אלא פשיטא שאין מתכוין לזה אלא לזה וכו' שמע מינה לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא ומשמע קצת דרבא דבתרא הוא סבירא ליה כתנא דבי חזקיה ועוד דגמרא נקיט לה בפ' אלו נערות (כתובות דף ל״ה) לעיקר מהטעם שכתבו התוס' ולפיכך פסק כמותו ומעתה נתיישב מה שהשיג הראב״ד על רבינו למה פסק כר״ש אבל קשה מ״ש הזורק אבן לתוך עדה מישראל וכו' והא שם אליבא דמאן דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור אמרינן קאי ראובן ושמעון ואמר לחד מינייהו או כסבור ראובן ונמצא שמעון פטור עד שיאמר לפלוני אני מתכוין וא״כ למה כתב רבינו הזורק לתוך עדה מישראל פטור הא בהני גווני דעדיפי מינה פטור לכך נ״ל שפסק כרבנן וטעמא דזורק אבן לגו פטור משום דלא שייך ביה התראה ולאפוקי ממ״ש רש״י בספ״ק דכתובות (דף ט״ו) והיינו דנקט רבינו לתוך עדה מישראל לומר דאפילו כולם ישראלים פטור מטעמא דאמרן ואע״ג דלישנא דנקט רבינו המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור הוי לישנא דר״ש אין בכך כלום דלר״ש הוי מטעם אחר ולדידן הוי מטעמא אחרינא: \n\n" + ], + [ + "נתכוין להכות את חבירו על מתניו וכו' פטור ממיתת ב\"ד. משנה שם. \n", + "ומ״ש ואינו גולה וכו'. בר״פ אלו הן הגולין (מכות דף ז':) בבלי דעת פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לעכו״ם והרג ישראל לנפל והרג בן קיימא. \n", + "ומ״ש אבל אם נתכוון להכותו על מתניו וכו' הרי זה נהרג. משנה בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ט): \n\n" + ], + [ + "המכה את חבירו באבן וכו'. ברייתא בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ח:) אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים לחיים אין אומדין אותו למיתה ופירש״י אין אומדין אותו למיתה לומר טעינו באומד ראשון לחייבו שהרי יצא מב״ד זכאי ואמרינן מחמת חולי אחר שבא עליו הכבידה המכה. \n", + "ומה שכתב ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בבית הסוהר מיד. שם אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא וכו' מלמד שחובשין אותו ופי' רש\"י דמשמע לכשיקום ונקה מכלל דעד השתא חבוש הוא והכי איתא במכילתא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש זה שנאמר בתורה על משענתו אינו שיהלך והוא נשען וכו'. כן תרגם אונקלוס על משענתו על בורייה והכי איתא במכילתא: \n\n" + ], + [ + "אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר וכו'. משנה שם (דף ע\"ח) המכה את חבירו וכו' ואמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת חייב ר' נחמיה אמר פטור שרגלים לדבר ופסק רבינו כת\"ק אלא שמה שסיים וכתב שרגלים לדבר קשה לי דבמתני' משמע שהם סיום דברי רבי נחמיה וכן פירש\"י וצ\"ל שרבינו מפרש שסיום דברי ת\"ק הם וה\"ק שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו שהרי מתחלה אמדוהו למיתה: \n\n" + ], + [ + "הכוהו עשרה בני אדם וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא. \n", + "ומ\"ש והוא הדין לשנים שדחפוהו וכו'. פשוט הוא מדאמרינן בגמרא דטעמא דת\"ק משום דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם כל נפש עד דאיכא כל נפש. \n", + "ומ\"ש או שהיו רבים יושבים ויצא חץ מביניהם וכו'. גם זה שם (דף פ'): \n\n" + ], + [ + "זרקו בו עשרה אבן זה אחר זה וכו'. כך היא הגירסא בספרי רבינו המדוייקים והדין שם (דף ע\"ח) ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא המכה את חבירו ואין בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב: \n", + "רוצח שנגמר דינו וכו'. שם (דף ע\"ט:) במשנה רוצח שנתערב באחרים כולם פטורים ר' יהודה אומר כונסין אותם לכיפה ובגמ' מאן אחרים אילימא אחרים כשרים פשיטא ותו בהא לימא רבי יהודה כונסין אותם לכיפה א\"ר אבהו אמר שמואל הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינם עסקינן רבנן סברי אין גומרים דינו של אדם שלא בפניו הילכך כלם פטורים ור\"י מיפטרינהו לגמרי נמי לא כיון דרוצחים נינהו הילכך כונסין אותם לכיפה ופסק כת\"ק. \n", + "ומ\"ש ואוסרין את כולן. זה ע\"פ מ\"ש בפרק זה שאוסרין את המכה בבית הסוהר מיד: \n\n" + ], + [ + "ההורג נפשות ולא היו שם עדים וכו'. משנה שם (דף פ\"א:) ההורג נפשות שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ ובגמ' מנא ידעינן אמר רב בעדות מיוחדת ושמואל אמר שלא בהתראה ורב חסדא אמר [אבימי כגון] דאתכחוש בבדיקות ולא בחקירות ומשמע לרבינו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ומפרש בגמ' דנותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו והדר מאכילין אותו שעורים עד שכריסו מתבקעת. ומפרש רבינו עדות מיוחדת שלא ראו אותו עדים כאחד אלא זה אחר זה ורש\"י פירש עדות מיוחדת שנים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה אבל ע\"פ עד אחד דבה בעלמא הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "האפיקורוסין והם עובדי ע\"ז וכו'. בפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ו) תני ר' אבהו קמיה דר\"י העכו\"ם ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אבל האפיקורוסים והמסורות והמומרים מורידין ולא מעלין א\"ל אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומר ואת אמרת מורידין סמי מכאן מומר ולישני ליה כאן במומר אוכל נבילות לתיאבון כאן במומר אוכל נבילות להכעיס קסבר אוכל נבילות להכעיס אפיקורוס הוא כלומר והא תנא ליה רישא אתמר מומר פליגי רב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון מומר להכעיס אפיקורוס הוי וחד אמר אפילו להכעיס נמי מומר אלא איזהו אפיקורוס זה העובד ע\"ז ומדברי רבינו נראה שהיה גורס אפיקורוס במקום המסורות אמר מר מורידין אבל לא מעלין השתא אחותי מחתינן אסוקי מבעיא אמר רב יוסף בר חמא וכו' לא נצרכה שאם היתה מעלה בבור מגררה דנקיט ליה עילא ואמר לא תיחות חיותא עלה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא נצרכה שאם היתה אבן ע\"פ הבור מכסה אמר לעבורי חיותא עליה רבינא אמר שאם היה סולם בבור מסלקו אמר בעינא לאחותי ברי מאיגרא ופי' רש\"י שאם היה מעלה בבור עשויה בקרקע ויכול לעלות מגררה והאי לא מעלין דקאמר אין מניחין לעלות קאמר עכ\"ל. ורבינו תפס ההיא דרבינא שהיא היותר מצויה ומינה נשמע לשארא: \n\n" + ], + [ + "ודקדק רבינו לכתוב העכו\"ם שאין בינינו וביניהם מלחמה כלומר דהא דתניא בסוף קדושין ובמ\"ס טוב שבעכו\"ם הרוג היינו בשעת מלחמה וכמ\"ש התוספות בשם הירושלמי ובפלוגתא דרב אחא ורבינא פסק כמאן דאמר מומר להכעיס אפיקורוס הוא משום דסברא הוא שכיון שעושה להכעיס אפיקורסות נזרקה בו ועוד דר' אבהו ור\"י סברי הכי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו בישראל בעל עבירה העומד ברשעו וכו' אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו וכו' מצוה להצילו. איכא למידק דרישא נמי עושה להנאת עצמו הוא דהא רועי בהמה דקה מחמת חמדת ממון הם עושים וי\"ל שאע\"פ שאלו ואלו עושין לתיאבון רישא עומד ברשעו תמיד וסיפא אינו עומד ברשעו תמיד והתנה בסיפא לתיאבון לאפוקי שאם אוכל נבילות להכעיס אע\"פ שאינו עומד ברשעו תמיד הרי הוא בכלל האפיקורוסים כמו שקדם ומצוה להרגו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל ההורג בשגגה גולה וכו'. . \n\n" + ], + [ + "אין הרוצח בשגגה גולה וכו' אפילו שחט בו כל שני הסימנין וכו'. בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע':) תניא שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה וכו' משום דחיישינן שמא הרוח בלבלתו א\"נ הוא קירב מיתתו מאי בינייהו איכא בינייהו דשחטיה בביתא דשיישא ופירכס א\"נ דשחטיה בברא ולא פרכס ולמד משם כל מיני רציחה במכל שכן. וכתב הראב\"ד נמצא לדבריו מה שאמרו וכו' טעמו שהוא סובר שאם אינו גולה ע\"י כך ג\"כ אינו נהרג על ידי כך ומשום הכי מקשה לרבינו ממה שאמרו חובשין אותו ולא ידעתי אמאי לא אקשי ליה ממאי דמוקי ההיא דמלמד שחובשין אותו לענין גלות ולי נראה שדעת רבינו שלא אמרו ההיא דשחט בו שנים או רוב שנים אלא לענין גלות בלבד דאם לא כן לינקוט ברייתא אינו נהרג על ידו וכן כתבו שם התוספות דוקא בגלות חיישינן להני טעמי אבל במזיד לעולם חייב ושמא יש שום דרשא גבי גלות כמו שיש חילוק בין גלות למיתה לענין ירידה ועליה וכתבו עוד והא דמשמע באלו נערות כי מוקי ונקה המכה בשוגג דחייב גלות אפילו לא מת לאלתר מיירי בביתא דשיישא וכגון דלא פרכס: \n\n" + ], + [ + "ישראל שהרג בשגגה את העבד או את גר תושב וכו'. משנה בפ' אלו הן הגולין (מכות דף ח':) הכל גולין ע״י ישראל וישראל גולין על ידיהם חוץ x מע״י גר תושב וגר תושב אינו גולה אלא ע״י גר תושב ובגמ' הכל גולין ע״י ישראל לאתויי מאי לאתויי עבד ומשמע דקאי נמי למאי דקתני וישראל גולין על ידיהם ואמרינן תו בגמ' (דף ט') חוץ מע״י גר תושב אלמא גר תושב עכו״ם הוא אימא סיפא גר תושב גולה ע״י גר תושב ל״ק כאן בגר תושב שהרג גר תושב כאן בגר תושב שהרג ישראל ופירש רש״י חוץ מגר תושב ומשמע דמתרוייהו ממעט ליה דלא הוא גולה ע״י הריגתו אלא נהרג ולא ישראל גולה עליו. ל״ק וכו' גר תושב שהרג גר תושב גולה כדקתני בהדיא ורישא כשהרג את ישראל אינו גולה דלא סגי ליה בגלות עכ״ל. וכתב הראב״ד א״א אין נ״ל כן מן ההלכה וכו'. ולי קשה דמתני' xx הוא הכל גולין ע״י ישראל וישראל גולין על ידיהם חוץ מע״י גר תושב הרי בהדיא שישראל אינו גולה ע״י גר תושב וכן העבד דינו כישראל כמו שנתבאר בפ' ב' וא״כ אינו גולה ע״י גר תושב וכן קשה על מ״ש שגר תושב שהרג את העבד גולה מאחר שעבד הוא כישראל הרי הוא בכלל מה ששנינו וישראל גולין על ידיהם חוץ מע״י גר תושב. ונ״ל שט״ס יש בכאן וכך צריך להגיה ולכתוב ישראל שהרג בשגגה את העבד גולה וצריך למחוק משם גר תושב ומ״מ מ״ש שהעבד גולה ע״י גר תושב ושגר תושב גולה ע״י העבד אפשר לקיימו מפני שהעבד אינו כישראל גמור אבל צ״ע מנין לרבינו לחלק בכך: \n\n" + ], + [ + "גר תושב שהרג את ישראל בשגגה וכו'. בסיפרי ולגר ולתושב אי כשם שגולה ע״י ישראל כך ישראל גולה על ידו אמרת אם כשהרגו ישראל פטור ק״ו שלא יגלה אלא אם הרגו ישראל הרג ואם הוא הרג את ישראל נהרג ונ״ל דהכי פירושה מדכתיב לגר ולתושב הייתי שומע שגולה ע״י ישראל וישראל גולה על ידו אבל אי אפשר לומר כן משום דאם כשהרגו ישראל במזיד פטור דוכי יזיד איש על רעהו כתיב ולא עכו״ם ק״ו שלא יגלה על ידו כשהרגו בשגגה הילכך על כרחך לומר דאין ישראל גולה ע״י גר תושב ופטור הוא ולא הוא גולה על ישראל אלא נהרג וכי כתיב לגר ולתושב לענין גר תושב שהרג גר תושב בלבד הוא דכתיב ובפרק אלו הן הגולין (מכות דף ט') רמו קראי אהדדי כתיב לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים וכתיב והיו לכם הערים למקלט לכם ולא לגרים וכו' ל״ק כאן בגר תושב שהרג ישראל כאן בגר תושב שהרג גר תושב ורמינהו לפיכך גר ועכו״ם שהרגו נהרגין קתני גר דומיא דעכו״ם מה עכו״ם ל״ש דקטל בר מיניה ל״ש דקטל דלאו בר מיניה נהרג אף גר ל״ש דקטל בר מיניה לא שנא דקטל לאו בר מיניה נהרג וכו' אמר רבא פרט לאומר מותר א״ל אביי אומר מותר אנוס הוא א״ל שאני אומר קרוב למזיד הוא ופירש״י לפיכך אשבע מצות שנצטוו בני נח קאי וקי״ל אזהרתן זו מיתתן לפיכך גר תושב או עכו״ם שהרגו נהרגין ואפילו בשוגג שאין בני נח צריכים התראה כדאמרינן בסנהדרין ופירש״י באומר מותר [נהרג] דלאו בר גלות הוא. \n", + "ומ\"ש וכן גר תושב שהרג גר תושב מפני שעלה על דעתו שמותר להרגו ה\"ז וכו'. נתבאר בסמוך לרבא דהלכתא כוותיה לגבי אביי ואע\"ג דרב חסדא סבר כאביי. \n", + "ומ\"ש עכו\"ם שהרג את העכו\"ם בשגגה אין וכו'. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "הבן שהרג את אביו וכו'. משנה פ' אלו הן הגולין (מכות דף ח':) האב גולה ע״י בן והבן גולה ע״י האב ובגמרא והא אמרת יצא האב המכה את בנו דגמיר והא אמרת אף ע״ג דגמיר מצוה קא עביד (דכתיב יסר בנך ויניחך וגו') בשוליא דנגרי שוליא דנגרי חיותיה הוא דגמיר אומנותא אחריתי. \n", + "ומ\"ש אבל אם יסר את בנו כדי ללמדו תורה וכו'. משנה שם (ע\"א) ואשר יבא את רעהו ביער מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה את בנו והרב המכה את תלמידו ושליח ב\"ד ומפרש רבינו דשליח בית דין היינו שהכה את בעל דין הנמנע מלבא לב\"ד. והראב\"ד ז\"ל כתב א\"א זו לא שמענו מעולם וכו'. ואין לו שמענו השגה: \n\n" + ], + [], + [ + "בתחלה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט וכו'. משנה שם (דף ט' ע\"ב) ופירש רש\"י בתחלה כלומר תחלת משפט כל הרוצחים ואפילו מזידים ויליף טעמא בסיפרי מוארב לו וגו' ונס אל אחת וגו': \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב כשמשיבין אותו מוסרין לו שני תלמידי חכמים וכו'. משנה וברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "רוצח בשגגה שהרגו גואל הדם חוץ וכו'. שם (דף י':) אמר רב הונא רוצח שגלה לעיר מקלט ומצאו גואל הדם והרגו פטור קסבר ולו אין משפט מות בגואל הדם הוא דכתיב ופירש\"י בגואל הדם הכתוב מדבר וה\"ק פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח והשיגו והכהו נפש ולא יתיירא מב\"ד כי לו אין משפט מות וסוף המקרא האומר כי לא שונא הוא וגו' מוסב על ראשו פן ירדוף גואל הדם אני אומר לך להכין לו הדרך כי לא שונא הוא לו ולא הרגו מדעת: \n\n" + ], + [ + "נכנס לעיר מקלטו ויצא חוץ לתחום בזדון הרי וכו'. משנה שם (דף י\"א:) רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם ר\"י הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם רשות ביד כל אדם ר\"ע אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם אין חייבים עליו בגמ' (דף י\"ב) מ\"ט דר\"י הגלילי מי כתיב אם רצח ור\"ע וכי כתיב ירצח וכו' ת\"ר אם יצוא יצא הרוצח אין לי אלא במזיד בשוגג מנין ת\"ל אם יצוא יצא מ\"מ והתניא במזיד נהרג בשוגג גולה לא קשיא הא כמאן דאמר אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם הא כמאן דאמר לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אמר אביי מסתברא כמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם שלא יהא סופו חמור מתחלתו מה תחלתו במזיד נהרג בשוגג גולה אף סופו במזיד נהרג בשוגג גולה ופירש\"י סופו צאתו חוץ לתחום תחלתו הרציחה. ופסק רבינו כר\"ע וכאביי דאמר מסתברא כמאן דאמר שאם יצא במזיד נהרג ואם יצא בשוגג אינו נהרג ואע\"ג דאיתא התם אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו כמאן לא כר\"י הגלילי ולא כר\"ע הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר\"א אומר עד עמדו לפני העדה למשפט מה ת\"ל לפי שנאמר ורצח גואל הדם את הרוצח יכול מיד ת\"ל עד עמדו לפני העדה למשפט והיה נראה לפסוק הלכתא כר\"א מאחר דרב דרבן של כל בני גולה הוא קאי כוותיה וכדאשכחן בפ' חבית ובשאר דוכתין דפסקינן כרב דפליג אסתם מתני' מ\"מ לא חש רבינו להא מכמה טעמים חדא משום דר\"א שמותי הוא ועוד דמדחזי' דרבי אייתי במתני' דר\"י הגלילי ור\"ע ולא אייתי דר\"א משמע דלא סבר לה כוותיה כלל ועוד דאביי דבתרא הוא אתי דלא כר\"א: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש הרגו בתוך תחום עיר מקלטו וכו'. זה פשוט דאל\"כ מאי אהני ליה עיר מקלט: \n\n" + ], + [ + "המזבח קולט וכו'. שם אמר רב יהודה אמר רב שתי טעיות טעה יואב באותה שעה דכתיב וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח טעה שאינו קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו טעה שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים והוא תפס במזבח של שילה אביי אמר בהא נמי מיטעא טעה טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר הוי. \n", + "ומ\"ש לפיכך ההורג בשגגה וקלטו מזבח והרגו שם ה\"ז נהרג עליו וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "וכן מי שקלטו המזבח אין מניחים אותו שם. בד״א במחוייב גלות אבל מי שפחד מן המלך וכו' וברח למזבח ונסמך לו ואפי' היה זר ה״ז ניצל וכו'. יש לתמוה שזו טענה טובה ליואב לומר שלא טעה והיאך אמרו שטעה ועוד שא״כ לא היו יכולין לקחתו משם להמיתו שהרי לא הרג בהתראה לאבנר ועמשא וצ״ע. והתוס' כתבו בס״פ נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ח:) על הא דקאמר מאי [טעמא] קטלתיה לעמשא וא״ת היאך נתחייב יואב במאי דקטליה לעמשא והא בעי התראה ואפי' למ״ד חבר אינו צריך התראה הכא לא היה חבר בדבר זה שהיה חושבו מורד במלכות וה״ל שוגג וי״ל דלא נתחייב אלא משום הוא גופיה דהוה מורד במלכות עכ״ל. ופשטא דקרא ודשמעתא לא משמע אלא שנהרג מפני שהרג ואפי' לפי דבריהם עדיין הקושיא במקומה עומדת שכיון שלא היה חייב מיתה אלא מדינא דמלכותא המזבח היה קולטו כמה שכתב רבינו ומיהו בהא אפשר לדחוק ולומר דמורד במלכות שאני שאין המזבח קולטו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שלשה הם ההורגים בלא כוונה וכו'. הקדמה זו הקדים רבינו והיא נלמדת מהדינים שיבואו בפרק זה בסותר כתלו לאשפה שהקרוב לפשיעה והקרוב לאונס אינם גולים ובפרק המניח (בבא קמא דף ל״ב:) גבי הנכנס לחנותו של נגר [שלא ברשות] ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור אמרינן מאי פטור מגלות דלא סגי ליה בגלות משום דה״ל שוגג קרוב למזיד ודן רבינו שהקרוב לאונס אם הרגו גואל הדם נהרג עליו והקרוב למזיד אם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן כל הרצחנים שהרגו בע\"א. כתב הראב\"ד תימה הוא וכו'. וי\"ל דלא בע\"א קאמר רבינו אלא היינו בעדות מיוחדת כלומר שהעיד עד אחד היום וחבירו למחר או שראהו אחד אחר האחד וכמ\"ש רבינו בפ\"ד גבי ההורג נפשות שלא בעדים שכונסין אותו לכיפה ואוקמוה בגמרא בעדות מיוחדת א\"נ שהרג בפני עדים בלא התראה או שהוכחשו בבדיקות ולא בחקירות ונראה דלרמוז להא דהוכחשו בבדיקות כתב רבינו וכיוצא בהן ונראה שרבינו כתב מסברא שלא יהיו אלו חמורים מההורג שלא בכוונה שזה נהרג ע\"י גואל הדם ואלו לא יהרגו ע\"י גואל הדם: \n\n" + ], + [ + "כיצד הזורק אבן לרה״ר וכו'. משנה פ' אלו הן הגולין (מכות דף ח') הזורק אבן לרה״ר והרג ה״ז גולה ראב״י אומר אם מכשיצאת האבן מידו הוציא הלה את ראשו ה״ז פטור וידוע דהלכה כראב״י דמשנתו קב ונקי ובגמ' לרה״ר מזיד הוא א״ר שמואל בר יצחק בסותר את כותלו איבעיא ליה לעיוני בסותר את כותלו בלילה בלילה נמי איבעיא ליה לעיוני בסותר את כתלו לאשפה האי אשפה היכי דמי אי שכיחי בה רבים פושע הוא אי לא שכיחי בה רבים אנוס הוא אמר רב פפא לא צריכא אלא באשפה העשויה ליפנות בה בלילה ואינה עשויה ליפנות בה ביום ואיכא דמיקרי ויתיב פושע לא הוי דהא אינה עשויה ליפנות בה ביום אנוס נמי לא הוי דהא איכא דמיקרי ויתיב: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש רבינו ואם אחר שנפלה האבן בא זה וישב ונפלה עליו. פירושו אם כשנעקרה האבן מהכותל קודם שתפול למטה בא זה וישב ונפלה עליו וטעמא דראב\"י מפרש בגמ' משום דכתיב ומצא פרט לממציא את עצמו: \n\n" + ], + [], + [ + "השונא שהרג בשגגה וכו'. משנה שם (דף ט':) וכת\"ק. \n", + "ומ״ש ואיזהו שונא וכו'. פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ז:). \n", + "ומ״ש וכן אם נכנס לקרן זוית וכו'. פ' אלו הן הגולין (מכות דף ז':) ת״ר אם בפתע פרט לקרן זוית בלא איבה פרט לשונא הדפו שדחפו בגופו או השליך עליו להביא ירידה שהוא צורך עלייה בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלכה לצד אחר ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ד'. ופירש״י פרט לקרן זוית שלשון פתע הוא בסמוך כדמתרגמינן בתכיף. פרט לקרן זוית שאם היה זה יוצא ממבוי זה ונכנס לזה לפנות לימין או לשמאל וסכינו בידו וזה בא כנגדו בקרן זוית ולא ראהו והרגו. שדחפו בגופו בלא מתכוין וכו'. בלא צדיה לשון צידוד שלא נתכוין לצדד לצד ב' ואשר לא צדה שלא נתכוון לזרוק בצדו ובסמוך לו אלא למקום שזרק אבל לא היה יודע שיש שם אדם. פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע וכן לזרוק ארבע וזרק שמונה. \n", + "ומ\"ש או שעלה על דעתו שמותר להרוג. שם ת\"ר בשגגה פרט לאומר מותר שהאומר מותר קרוב למזיד הוא בבלי דעת וכו' פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לעכו\"ם והרג את ישראל. ויש לתמוה על מ\"ש רבינו שאם דחפו בגופו אינו גולה דהא משמע בברייתא שכתבתי דגולה ואפשר לומר שרבינו מפרש דפרט דקתני ברישא קאי נמי אסיפא והוי כאילו אמר הדפו פרט לדחפו בגופו כלומר דהדפו משמע שהדפו במתכוין פרט לדחפו בגופו שלא במתכוין. כתב המגיה [מהר\"ם פאדווא] צ\"ע על מאי דאיתא בברייתא פרט לקרן זוית דבר\"פ המניח גבי נזיקין משמע דקרן זוית פטור משום דאנוס הוא ורש\"י פירש שם (דף כ\"ז:) דנכנס ממבוי למבוי והחזיר פניו ולא ראהו וכענין זה פירש הא דפ' הגולין ורבינו פירש משום דקרוב למזיד הוא ואולי דדעת רבינו משום דדבר הלמד מעניינו הוא בלא איבה הסמוך לו שהוא פרט לשונא דטעמו משום דקרוב למזיד לכן דחק עצמו לפרש גם קרן זוית זה ולא רצה לפרשו כההיא דפרק המניח עכ\"ל x: \n\n" + ], + [ + "הנכנס לחצר בעה\"ב שלא וכו'. משנה שם (דף ח'). \n", + "ומ״ש לפיכך הנכנס לחנות הנגר וכו'. פ' המניח (בבא קמא דף ל״ב:) ת״ר הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות וניתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב מאי חייב אמר ר״י בר חנינא חייב בארבעה דברים ופטור מגלות לפי שאין דומה ליער וכו' אמר רבא ק״ו ומה יער וכו' אלא אמר רבא מאי פטור מגלות דלא סגי ליה בגלות והיינו טעמא דר״י בר חנינא משום דהוי שוגג קרוב למזיד וכו' רב פפא משמיה דרבא מתני לה ארישא הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות וניתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור אמר ר״י בר חנינא חייב בארבעה דברים ופטור מגלות מאן דמתני לה אסיפא כ״ש ארישא ומאן דמתני לה ארישא אבל אסיפא כיון דברשות חייב גלות ופסק רבינו כמאן דמתני לה ארישא משום דרב פפא משמיה דרבא דבתרא הוא קאמר ליה ועוד דטעמיה דר״י בר חנינא לפי שאינו דומה ליער א״ש כי מתנינן ליה ארישא ומאן דמתני לה אסיפא צריך לשבושי ולומר דלא אמר טעמא דלפי שאין דומה ליער אלא טעמא משום דה״ל שוגג קרוב למזיד: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה דולה את החבית וכו'. כל דינים אלו משנה פרק שני דמכות (דף ז') ובגמרא מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא ויפל עליו וימות עד שיפול דרך נפילה ורבינו ברוחב שכלו נתן טעם לדבר. ודע דבמתניתין תנן היה מושך במעגלה ונפלה עליו והרגתו (פטור) ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ומכל מקום נלמד הוא משאר דינים שכתב: \n\n" + ], + [ + "קצב שהיה מקצב וכו'. שם קצב שהיה מקצב תני חדא לפניו חייב לאחריו פטור ותנא אידך לאחריו חייב לפניו פטור [ותניא אידך בין לפניו בין לאחריו חייב] ותניא אידך בין לפניו בין לאחריו פטור ל\"ק כאן x בירידה שלפניו כאן בירידה שלאחריו כאן בעליה שלפניו כאן בעליה שלאחריו כאן בירידה שלפניו ושלאחריו כאן בעליה שלפניו ושלאחריו ופירש\"י כל דרך עליה פטור וכל דרך ירידה חייב הילכך הא דתניא לפניו חייב לאחריו פטור בירידה שלפניו ועליה שלאחריו השפיל זרועו להרים בכח והרים מכח לפניו בהשפלתו חייב הרג בעליתו לאחריו פטור והא דתניא לאחריו חייב לפניו פטור בעליה לפניו וירידה של אחריו כגון המרים ידו בכח עד שהשפילו דרך אחוריו ממעל לכתפיו וחזר והגביהן להכות לפניו הרג בהשפלתו דרך אחוריו חייב הרג בהגבהתו פטור והא דתניא בין לפניו בין לאחריו חייב בירידה שלפניו או שלאחריו והא דתניא בין לפניו בין לאחריו פטור בעליה שלפניו ושלאחריו: \n", + "ומ\"ש זה הכלל כל שבדרך ירידתו גולה וכו'. משנה שם: \n", + "ומ\"ש ואפי' בירידה שהיא צורך עליה. שם ברייתא או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה ופירש\"י דמרבה לה לחייב גלות עליה וכן משמע לישנא דברייתא דבהא קאמר להביא ובאינך דמיתניא התם קאמר פרט לזה ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דלפיטורא מייתי לה ומ\"מ צריך ליישב לדעת רבינו הא שכתבתי בסמוך תני חדא לפניו חייב לאחריו פטור ותניא אידך וכו' עד כאן בעליה שלפניו ושלאחריו היאך יתפרש לדעתו וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב כיצד היה עולה בסולם וכו'. שם בעא מיניה רבי אבהו מר\"י היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והרגה מהו כה\"ג עליה היא או ירידה היא א\"ל כבר נגעת בירידה שהיא צורך עליה פירש\"י עליה היא או ירידה בתר דידיה אזלינן והוא היה עסוק בעליה או בתר שליבה אזלינן והעולה עליה היה דוחקה ומשפילה כלפי מטה. ובמ\"ש הרי נגעת וכו' כתב רש\"י הרי נגעת כאן בירידה שהיא צורך עליה והא רבינן לה לעיל לחיובא ורבינו מפרש איפכא דהא אייתינן לה לעיל לפיטורא: \n", + "וכן המתכוין לזרוק בצד זה והלכה לה לצד אחר וכו'. ברייתא כתבתיה בפרק זה. \n", + "ומה שכתב או שהיתה לו אבן מונחת בחיקו וכו'. סוף פרק כיצד הרגל. \n", + "ומ\"ש וכן הסומא וכו'. פלוגתא דר' יהודה ור\"מ במשנה פרק אלו הן הגולין ופסק כר\"י ומפרש בגמרא טעמיה משום דכתיב בלא ראות פרט לסומא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היתה אבן בחיקו והכיר בה וכו'. ס\"פ כיצד הרגל (דף כ\"ו:): \n", + "נשמט הברזל מן העץ המתבקע וכו'. משנה פ\"ב דמכות (דף ז':) נשמט הברזל מקתו [והרג] רבי אומר אינו גולה וחכ\"א גולה מן העץ המתבקע רבי אומר גולה וחכ\"א אינו גולה ופירש\"י מן העץ המתבקע יצא קיסם ונתז למרחוק והרג. \n", + "ומ\"ש וכן הזורק אבן לתמר וכו'. שם (דף ה') אמר רב פפא דהוי מחלוקת רבי ורבנן דהא דמי למן העץ המתבקע ורבינו נראה שאינו מפרש כן אלא מן העץ המתבקע אנשמט ברזל דרישא קאי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "תלמיד שגלה לעיר מקלט וכו' וכן הרב שגלה וכו'. בפ' אלו הן הגולין (מכות דף י'): \n\n" + ], + [ + "עבד שגלה לעיר מקלט וכו' אבל אשה שגלתה לערי מקלט וכו'. בסוף פ\"ק דגיטין (דף י\"ב): \n\n" + ], + [ + "רוצח שנגמר דינו להגלותו וכו'. בפרק אלו הן הגולין (מכות דף י״א:) אמר אביי נקיטינן נגמר דינו ומת מוליכין עצמותיו לשם דכתיב לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן ואיזוהי ישיבה שהיא בארץ הוי אומר זו קבורה. \n", + "ומה שכתב ובעת שימות הכהן הגדול וכו' נראה לי דאכל רוצח קאי והוא שם תנא מת קודם שמת הכהן הגדול מוליכין עצמותיו על קברי אבותיו דכתיב ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו אי זו היא ישיבה שהיא בארץ אחוזתו הוי אומר זו קבורה. ומצאתי מוגה בספרי רבינו ורוצח שמת בעיר מקלטו קוברים אותו שם ובעת שימות הכהן הגדול מוליכין עצמות הרוצח משם לקברי אבותיו ע\"כ. והוא מבואר כמו שכתבתי: \n\n" + ], + [ + "שאר הלוים השוכנים בערי מקלט וכו'. מימרא שם (דף י\"ב): \n\n" + ], + [ + "רוצח שהרג בשגגה וכן לוי שהרג במדינתו וכו'. משנה שם ע\"ב. \n", + "ומה שכתב ואם הרג חוץ מערי הלוים וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "עיר מקלט שרובה רצחנים וכו' וכן עיר שאין בה זקנים וכו'. שם (דף י':). וכתב הראב\"ד עיר מקלט שיש בה רוצחים א\"א שיש בה רוב רצחנים עכ\"ל. ספר מוטעה נזדמן להראב\"ד בדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "רוצח שגלה לעיר מקלט וכו'. משנה שם (דף י\"ב:): \n\n" + ], + [ + "הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם וכו'. גם זה משנה שם (דף י\"א:): \n\n" + ], + [ + "אחד כהן גדול המשוח בשמן המשחה וכו'. גם זה משנה שם ע\"א. \n", + "ומ\"ש אבל משוח מלחמה אינו מחזיר. גם זה משנה שם ודלא כר' יהודה: \n\n" + ], + [ + "רוצח שנגמר דינו לגלות וכו' עד ואין יוצאין מעיר מקלט לעולם. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [ + "נגמר דינו לגלות ואחר כך מת הכה\"ג וגו' עד שנגמר דינו בפניו. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [ + "נגמר דינו ונמצא הכהן הגדול בן גרושה או בן חלוצה וכו'. שם נגמר דינו ונעשה כהן בן גרושה או בן חלוצה פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא חד אמר מתה כהונה וחד אמר בטלה כהונה לימא בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע קא מפלגי וכו' אליבא דרבי אליעזר כולי עלמא לא פליגי כי פליגי אליבא דרבי יהושע מאן דאמר מתה כרבי יהושע ומ\"ד בטלה עד כאן לא אמר ר' יהושע התם דכתיב ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה וכו' אבל הכא אפי' ר' יהושע מודה. ופירש רש\"י מתה כהונה הרי הוא כמת ואין הרוצח גולה. בטלה כהונה איגלאי מלתא למפרע שלא היה כהן גדול והוה ליה האי רוצח נגמר דינו בלא כ\"ג ואינו חוזר לעולם וכו'. ופועל ידיו תרצה עבודותיו כשירות אבל לענין שאר דבריו אינו כהן. ופסק רבינו כמ\"ד בטלה כהונה משום דבפ\"ג דקדושין (דף ס\"ו:) אמרינן דטעמא דרבי יהושע משום דכתיב ברך ה' חילו ואתי כמ\"ד בטלה כהונה ועוד דהכי משתמע בירושלמי פרק ה' דתרומות: \n\n" + ], + [ + "רוצח ששב לעירו וכו' ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו. זה נראה שהוא פשוט: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אע״פ שנתכפר אינו חוזר לשררה שהיה בה לעולם וכו'. משנה בס״פ אלו הן הגולין (מכות דף י״ג) וכרבי יהודה לגבי ר״מ: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שהחובל באביו ובאמו וכו' אינו חייב גלות וכו'. בסיפרי פרשת מסעי מכה נפש בשגגה אי מכה נפש שומע אני אף מכה אביו ואמו במשמע ת\"ל רוצח הוא מכה נפש לא אמרתי אלא רוצח מכה נפש יצא המכה אביו ואמו שאינו גולה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה להפריש ערי מקלט וכו' ואין ערי מקלט נוהגת אלא בארץ ישראל. מפורש בכתוב פרשת מסעי את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען ומה ששנינו בסיפרי אין לי אלא שקולטות בארץ כנען בחו\"ל מנין ת\"ל תהיינה צ\"ל דה\"ק אין לי אלא שקולטות אלא לבני הארץ לבני חו\"ל מנין א\"נ חוץ לארץ קרי לעבר הירדן: \n\n" + ], + [], + [ + "אין אחת מערי מקלט קולטות עד שיובדלו כולן וכו'. משנה פ' אלו הן הגולין (מכות דף ט':). \n", + "ומ\"ש ולמה הבדילן וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "בימי מלך המשיח מוסיפין ג' אחרות וכו'. בירושלמי פרק הגולין (דף ל\"ב.) ובספרי פרשת שופטים על פסוק ואם ירחיב ה' את גבולך וכו' ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה. \n", + "ומ\"ש והיכן מוסיפין אותן בערי הקיני והקנזי והקדמוני: \n\n" + ], + [ + "וחייבים ב\"ד לכוין הדרכים לערי מקלט וכו'. זה פירוש מה שאמרו בספרי תכין לך הדרך תכוין לך סרטאות שיהיו מפולשות לתוכו: \n", + "ורוחב דרך ערי מקלט אין פחות מל\"ב אמה. בפרק המוכר פירות (דף קע\"ב) דרך הרבים ט\"ז אמה דרך ערי מקלט ל\"ב וכו'. מאי קרא תכין לך הדרך דרך הדרך: \n", + "ומקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים וכו'. פ' אלו הן הגולין (מכות דף י'): \n\n" + ], + [ + "בט\"ו באדר בכל שנה בית דין מוציאין שלוחין וכו' עד כאילו שפכו דמים. בפרק קמא דמועד קטן (דף ה'): \n\n" + ], + [ + "וכן מושחין בין כל עיר ועיר וכו'. בפרק אלו הן הגולין (מכות דף ט':). וכתב הראב״ד וכן משוין. ואיני יודע מה מלמדנו: \n\n" + ], + [ + "אין עושין אותן לא עיירות גדולות וכו' עד מצויה שם. גם זה שם (דף י') ופירש\"י אין עושין אותן טירין קטנים לפי שאין מזונות מצויים שם ולא כרכים גדולים שהכל נקבצים שם תמיד ותהא רגל גואל הדם מצויה שם ויארוב לו במקום שווקים שימצאו מזונות לקנות במקום אוכלוסים שיהיו כפרים וישוב סמוכים להם שלא יבואו גואל הדם מרובים על העיר בחיל: \n\n" + ], + [ + "כל ערי הלוים קולטות עד אינן קולטות אלא לדעת. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "ורוצח הדר בעיר מקלט וכו'. משנה בסוף פ' אלו הן הגולין (מכות דף י״ג) מעלין היו שכר דברי ר' יהודה ר״מ אומר לא היו מעלין להן שכר ובגמרא אלא אמר רבא מחלוקת במ״ב דמר סבר ועליהם תתנו כי הנך לקליטה ומר סבר ועליהם תתנו כי הנך מה הנך לכל צרכיהם אף הני נמי לכל צרכיהם אבל בשש דברי הכל לא היו מעלין להם שכר ופירש״י לכם לרוצחים נאמר והיו לכם הערים למקלט וידוע דהלכה כר' יהודה: \n\n" + ], + [ + "כל עיר הקולטת תחומה קולט כמוה. משנה שם: \n", + "אילן שהוא עומד בתוך תחום ערי מקלט וכו'. משנה שם (דף י\"ב) אילן שהוא עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום או עומד חוץ לתחום ונופו נוטה בתוך התחום הכל הולך אחר הנוף ואסיק רב אשי מאי אחר הנוף אף אחר הנוף ופירש\"י דהיינו לומר דהיכא דעיקרו בחוץ ונופו בפנים שדי עיקרו בתר נופו לחומרא ולא תימא כדקאי קאי אבל היכא דעיקרו בפנים ונופו בחוץ שדי נופו בתר עיקרו ולא מצי קטיל בנופו ומשום דבכולי גמרא שדינן נוף בתר עיקר איצטריך הכא למימר דלענין מקלט זמנין דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו אבל קשה לן דהא לא אצטריך רב אשי לשנויי הכי אלא לרבי יהודה אבל לרבנן שפיר מיפרשא מתני' כפשטה שהכל הולך אחר הנוף כדמפרש טעמייהו בגמ' ערי מקלט בדירה תלה רחמנא בנופו מתדר ליה בעיקרו לא מיתדר ליה ופירש רש\"י בדירה תלה רחמנא דכתיב כי בעיר מקלטו ישב ונופו ראוי לדירה יותר מעיקרו ולמה הניח רבנן ופסק כר' יהודה ושמא נקט להקל בדיני נפשות ואין זה כדאי וצ\"ע: \n", + "ואע\"פ שהתחום קולט אין הרוצח דר בו וכו'. . \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הרוג שנמצא נופל לארץ וכו'. ויוצאים חמשה זקנים מב\"ד שבירושלים. משנה בפרק ט' דסוטה (דף מ\"ד:) שלשה מב\"ד הגדול שבירושלים היו יוצאים רבי יהודה אומר חמשה שנאמר ויצאו זקניך ושופטיך זקניך שנים שופטיך שנים אין ב\"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד. ויש לתמוה למה פסק כר' יהודה אע\"ג דבגמ' אמרינן דת\"ק ר\"ש מ\"מ כיון דסתם לן תנא כוותיה הכי הוה ליה למיפסק ואפשר דכיון דבפ\"ק דסנהדרין (דף י\"ד) שנויה במחלוקת הוה ליה סתם ואח\"כ מחלוקת דבתרי סדרי יש סדר למשנה ואין הלכה כסתם והדרינן לכללין דר\"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה. \n", + "ומ\"ש ומודדין אל הערים. בספרי ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל מן החלל אל הערים ולא מן הערים אל החלל. \n", + "ומ\"ש אפילו נמצא בצד עיר זו שהדבר ידוע בודאי שהיא הקרובה וכו'. שם שאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדין שמצוה לעסוק במדידה ופירש\"י בעליל לעיר במגולה ופשוט שאין עיר קרובה כזו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב קוברין את הנהרג במקומו. פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה:) וסוף פרק מרובה (ב״ק דף פ״א:). \n", + "ומה שכתב וחוזרין זקני ירושלים למקומן. במשנה פרק ט' דסוטה נפטרו זקני ירושלים והלכו להן וזקני אותה העיר מביאים עגלת בקר ופירש רש\"י נפטרו זקני ירושלים שאין עליהם אלא למדוד כדכתיב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו. \n", + "ומה שכתב משל אנשי אותה העיר. ומה שכתב ומורידין אותה אל נחל ששוטף בחזקה וזהו איתן האמור בתורה. שם במשנה איתן כמשמעו קשה ובגמרא (דף מ\"ז) תנו רבנן מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושבך וכו' אחרים אומרים מנין לאיתן שהוא ישן שנאמר גוי איתן הוא גוי מעולם הוא ונראה דמשמע לרבינו דקשה היינו שהוא שוטף בחזקה ופסק כתנא קמא דאתי כסתם מתניתין. ודע ששם במשנה שנינו אף על פי שאינו איתן כשר ופירש\"י דלא כתיב ביה עיכובא ולא נאמר אלא למצוה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש עורפין אותה שם בקופיץ מאחריה. שם במשנה פי' למה שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל. \n", + "ומ\"ש של אותה עיר עם כל זקניה אפילו מאה וכו'. שם במשנה וזקני אותה העיר רוחצים במים במקום עריפתה ובגמרא (דף מ\"ו:) ת\"ר כל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל שאין ת\"ל הערופה ומה ת\"ל הערופה על מקום עריפתה של עגלה ושנינו בספרי וכל זקני העיר ההיא אפילו הם מאה: \n", + "ומ\"ש ואומרים שם בתוך הנחל. בספרי יכול יעלו מן הנחל ויאמרו ת\"ל בנחל שתהא ענייתן ואמירתן בנחל. \n", + "ומה שכתב בלשון הקדש. פרק אלו נאמרין (סוטה דף ל״ב) ופ' עגלה ערופה (סוטה דף מ״ד:) ופירש״י מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל בלשון הקדש הוזקקו מן התורה לאמרה ובגמרא יליף לה מקרא: \n", + "ומ\"ש כלומר שלא בא לידינו הנהרג הזה וכו'. שם במשנה ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי על דעתנו עלתה שזקני ב\"ד שופכי דמים הם אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא [מזון לא ראינוהו והנחנוהו] בלא לויה. \n", + "ומ\"ש הכהנים אומרים. שם במשנה וכן מפורש בדברי המתרגם פסוק כפר לעמך ישראל. \n", + "ומ\"ש בלשון הקדש. נתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש שאומרים כפר לעמך ישראל לא זה בלבד צריכים לומר אלא כל המקרא אומרים עד בקרב עמך ישראל כמו שמפורש שם במשנה ורבינו רישא דקרא נקט. \n", + "ומ\"ש והקב\"ה מכפר על הדם שנאמר ונכפר להם הדם. שם במשנה ואינם צריכים לומר ונכפר להם הדם אלא רוח הקדש מבשרתן אימתי שתעשו ככה הדם מתכפר לכם: \n\n" + ], + [ + "כשמודדין מן החלל וכו'. פרק כיצד מעברין (דף ל\"ה:) אמרינן אין מקדרין לא בערי מקלט ולא בעגלה ערופה מפני שהן של תורה ופירש רש\"י בעגלה ערופה כשבא למדוד הערים שסביבות החלל לידע אי זו היא הקרובה מכולן [וטעמא] מפני שמדידתן של תורה הילכך לא משערינן בהו מידי אלא מודדין הרים וגאיות כקרקע חלקה: \n", + "ואין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין של כ״ג. משנה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ד:) אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין ובגמרא (דף מ״ה:) משום דבעינן זקני העיר וליכא: \n", + "ואין מודדין לירושלים וכו'. משנה וגמ' שם: \n\n" + ], + [ + "נמצא קרוב לירושלים וכו'. משנה שם (דף מ\"ד:) נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו\"ם או לעיר שאין בה ב\"ד לא היו עורפין אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב\"ד ובגמרא (דף מ\"ה:) פשיטא כיון דתנא לעיר שאין בה ב\"ד אנא ידענא דאין מודדין אלא לעיר שיש בה ב\"ד הא קמ\"ל כדתניא מנין שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין שמניחין אותה ומודדין לעיר שיש בה ב\"ד ת\"ל ולקחו זקני העיר ההיא מ\"מ ופירש רש\"י דהאי העיר יתירה הוא דמצי למכתב והיתה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקניה עגלת בקר. ועל נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו\"ם אמרינן בגמרא דכתיב כי ימצא פרט למצוי ומפרש רבינו שהוא מצוי שיהרגוהו עכו\"ם וכן מפורש בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "אין העיר הקרובה מביאה וכו'. בסוף פ\"ב דבתרא (דף כ\"ג:) רוב וקרוב הולכים אחר הרוב ואע\"ג דרובא דאורייתא וקורבה דאורייתא אפילו הכי רובא עדיף מתיב ר' זירא והיה העיר הקרובה אל החלל ואע\"ג דאיכא אחריתי דנפישי מינה בדליכא וליזיל בתר רובא דעלמא ביושבת בין ההרים ופירש\"י בין ההרים שאין דרך רוצחים לבא ממקומות אחרים לכאן עכ\"ל. ויש לתמוה על רבינו למה לא כתב חילוק זה דיושבת בין ההרים ונ\"ל לדחוק ולומר שסובר רבינו דקושיא דליזיל בתר רובא דעלמא לאו קושיא הוא דפשיטא דקרובה בעינן דהא בקרובה תלה רחמנא ואי הוה אזלינן בתר רובא דעלמא לעולם היו מודדין לעיר הגדולה שבעולם ומאי דא\"ל ביושבת בין ההרים לפי דרכו השיבו אבל לקושטא דמילתא ליתיה: \n\n" + ], + [], + [ + "נמצא הנהרג מכוון בין שתי עיירות וכו'. בספ\"ב דבכורות (דף י\"ח) תנא נמצא מכוון בין שתי עיירות שתיהן מביאות שתי עגלות דברי ר\"א וחכ\"א יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו מאי קסברי רבנן אי קסברי אפשר לצמצם וקרובה ואפילו קרובות ליתי תרתי ואי קרובה ולא קרובות אפילו חדא לא לייתי אלא לאו שמע מינה קסברי רבנן אי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם ש\"מ: \n\n" + ], + [ + "מהיכן מודדין מחוטמו וכו'. משנה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ד:) מנין היו מודדין ר״א אומר מטיבורו ר״ע אומר מחוטמו ראב״י אומר ממקום שנעשה חלל מצוארו ופסק כר״ע ויש לתמוה דהא קי״ל משנת ראב״י קב ונקי וצ״ל שסובר שלא נאמר כלל זה לדחות מאי דקי״ל הלכה כר״ע מחבירו: \n", + "נמצא גופו במקום אחד וכו'. משנה שם נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש אצל הגוף דברי ר' אליעזר ר\"ע אומר הגוף אצל הראש ובגמרא במאי קא מפלגי אי לימא לענין מדידה [קמיפלגי] הא מדקתני סיפא מנין היו מודדין מכלל דרישא לאו במדידה עסקינן אמר ר' יצחק במת מצוה קנה מקומו וכו' והיכא דנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש [אצל הגוף] דברי ר\"א ר\"ע אומר הגוף אצל הראש וידוע דהלכה כר\"ע: \n\n" + ], + [ + "נמצאו מתים רבים וכו'. . נמצאו זה ע״ג זה מודדין מן העליון כמות שהן וכו'. בר״פ עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה) אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריה א״ל ההוא מרבנן [לאביי] שני חללים זה ע״ג זה מהיכן הוא מודד מין במינו הוי טמון ומין במינו לא הוי צף ומעליון מודד או דילמא מין במינו הוי צף ומין במינו לא הוי טמון ומתחתון מודד או דילמא מין במינו הוי טמון ומין במינו הוי צף ולא מתחתון [מודד] ולא מעליון מודד א״ל תניתוה עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו ע״ג חבירו ושכחו התחתון שכחה והעליון אינו שכחה ר״ש בן יהודה אומר משום (ר״ש) שניהם אינם שכחה התחתון מפני שהוא טמון והעליון מפני שהוא צף סברוה דהני תנאי כר' יהודה סבירא להו דאמר בשדה פרט לטמון וכו' לא אי כר' יהודה ס״ל דכ״ע מין במינו הוי טמון והכא בפלוגתא דר״י ורבנן קמפלגי דרבנן כרבנן ור״ש בן יהודה כר' יהודה. ופירש״י תניתוה לחדא מינייהו דפלוגתא היא בטמון אבל צף לא פשט ליה מינה דהא אוקימנא טעמא דעליון משום דאחזוק ביה וצף ולא ידעינן מאי הוי עלה עכ״ל. ומשמע דבעיא דטמון איפשיטא לסברת סברוה דלת״ק מין במינו לא הוי טמון ודחי ליה דאיפשט דלכ״ע מין במינו הוי טמון ורבינו נראה שפושט דמין במינו הוי טמון ויש לתמוה דהא מצי למימר כיון דלא איפשיטא מנין לו לפשוט כן ולכל זה נתכוון הראב״ד שכתב זה הפסק אינו מתברר מן הגמרא. ואפשר לומר שטעם רבינו משום דמלישנא דסברוה משמע דלא קאי האי סברא ומלישנא דאי כר״י ס״ל דכ״ע מין במינו הוי טמון ומדלא קאמר ליה בלשון דילמא משמע דקושטא דמילתא הכי הוא ובבעיא דצף נראה לדחוק ולומר דפשיטא לרבינו דלא מקרי צף משום דמתני' קתני צף על פני המים ומשמע דלא מיקרי צף אלא על פני המים דוקא ואע״ג דההוא מרבנן מיבעיא ליה בצף לא חש אביי למפשטה משום דמילתא דפשיטא היא ממתני' כדאמרן ואע״ג דבירושלמי פשט דאין מודדין מן התחתון משום שהוא טמון ולא מן העליון מפני שהוא צף פסק רבינו כדמשמע ליה מגמרא דידן וצ״ע: \n\n" + ], + [], + [ + "(יא-יב) נאמר כי ימצא חלל לא חנוק ולא מפרפר וכו'. פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה ע״ב) ופירש״י חלל לא מיקרי אלא בכלי ברזל כעין חרב. \n", + "ומ\"ש באדמה לא טמון בגל וכו' עד על פני המים. משנה שם (דף מ\"ד:): \n", + "לא נודע מי הכהו הא אם נודע לא היו עורפין אפילו ראה ההורג עד אחד. ברייתא שם (דף מ\"ז:). \n", + "ומ\"ש אפילו עבד או אשה או פסול לעדות בעבירה לא היו עורפין: ומ\"ש לפיכך משרבו הרצחנין בגלוי בטלה עגלה ערופה. משנה וברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "עד אחד אומר ראיתי את ההורג וכו' בד\"א בשבאו שניהם כאחד וכו'. משנה שם עד אחד אומר ראיתי (את ההורג) ועד אומר לא ראית אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראית היו עורפין עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית היו עורפין שנים אומרים ראינו ועד אחד אומר להן לא ראיתם לא היו עורפין ובגמ' עד אחד אומר ראיתי את ההורג וכו' טעמא דמכחיש ליה הא לא מכחיש ליה עד אחד מהימן וכו' השתא דאמרת עד אחד מהימן אידך חד היכי מצי מכחיש ליה והאמר עולא כ\"מ שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים אמר לך עולא תני לא היו עורפין וכן אמר רבי יצחק ור' חייא אמר תני [לא] היו עורפין וכו' ולר' חייא קשיא דעולא לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ופירש\"י (דף ל\"א:) הרי כאן שנים הרי הוא כשנים כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה [מתני'] כשהעידו שניהם בתוך כדי דיבור דבטלו דבריו מיד דלא נתקיימה עדותן בבית דין והיכן האמינתו תורה כשנים כגון אם העיד עדותו ויצא דתו לא מצי חד לאכחושי עכ\"ל. ופסק רבינו כר' חייא והטעם כתבתי בפ\"א מהל' סוטה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יד-טז) ומ\"ש באו שנים אחר שהעיד האחד וכו'. נתבאר במשנה שכתבתי בסמוך. \n", + "ומ\"ש אשה אומרת ראיתי את ההורג וכו' עד בין שבאו זו אחר זו. נתבאר במשנה שכתבתי בסמוך וע\"כ לא מפלגינן בין באו בבת אחת לבאו זה אחר זה אלא דוקא כשהעד הראשון הוא כשר ולאפוקי מהראב\"ד שכתב אשה אומרת ראיתי וכו' עד זו אחר זו נראה מהגמ' שזה שיבוש דבזה אחר זה וכו'. \n", + "ומ\"ש רבינו שנים אומרים ראינו וכו'. אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית וכו' בד\"א בשהיו שלשתן כשרים או פסולים וכו'. שם (דף מ\"ז:) תנן עד אחד אומר ראיתי את ההורג ושנים אומרים לא ראית וכו' היו עורפין הא חד וחד לא היו עורפין תיובתא דר' חייא ולטעמיך אימא סיפא שנים אומרים ראינו ועד אחד אומר לא ראיתם לא היו עורפין הא חד וחד היו עורפין אלא מתני' כולה בפסולי עדות וכדר' נחמיה דאמר כ\"מ שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות וכו' ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל שתי נשים באיש אחד כי פלגא ופלגא דמי ופירש\"י בזה כתבתי בפ\"א מהלכות סוטה וממ\"ש שם יתבארו דברי רבינו כאן. וכתב הראב\"ד שנים אומרים ראינו וכו' עד עורפין גם זה שיבוש עכ\"ל. ותמיהא לי דהא דברי רבינו משנה שלימה הם והיאך כתב שהוא שיבוש ואפשר שטעמו משום דבגמ' מקשה מהאי בבא דמשמע מינה הא חד וחד היו עורפין ותיובתא דרבי חייא ואיצטריך לשנויי אלא כולה מתני' בפסולי עדות וכרבי נחמיה וא\"כ לא היה לו לרבינו לכתוב בבא זו כי היכי דלא נידוק מינה הא חד וחד היו עורפין ותקשה לרבי חייא וי\"ל דרבינו לא לדיוקא כתביה שאי אפשר למידק מינה הכי שהרי כתב בהדיא דעד אחד ועד אחד לא היו עורפין ואם תאמר משנה שאינה צריכה היא ויש לומר שרצה להעתיק המשנה כצורתה כיון שהיא גופה אמת בלא דיוק ואי אפשר לטעות לדייק בה ומפני שכתב ה\"ז נאמן כשנים לענין זה רצה לכתוב דין השנים: \n", + "וכתב עוד הראב\"ד שתי נשים או שנים פסולים אומרים וכו' עד עורפין גם זה שיבוש שלא אמרו אלא בדאתא עד אחד כשר מעיקרא וכו'. ואיני יורד לסוף דעתו של הראב\"ד שהרי דברי רבינו מפורשים בגמרא דללישנא בתרא שתי נשים באיש אחד כי פלגא ופלגא דמי והיינו דאתא ע\"א לבסוף ולא אמרו הלך אחר רוב דעות אלא בשכולם נשים או פסולים: \n\n" + ], + [ + "ועל מ\"ש רבינו ג' נשים או ג' פסולים וכו' כתב הראב\"ד אפילו בזה אחר זה. ופשוט הוא בדברי רבינו שסתם ולא חילק: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין דין עגלה ערופה [נוהג] אלא בארץ וכן בעבר הירדן. בספרי סוף פרשת שופטים אשר ה' אלהיך נותן לך לרבות עבר הירדן: \n\n" + ], + [ + "עגלה ערופה בת שתי שנים וכו'. בריש מס' פרה וכחכמים: \n", + "ואין המומין פוסלין. משנה פ' עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה). \n", + "ומ\"ש ואעפ\"כ אם היתה טרפה פסולה וכו'. ירושלמי שם אלא שמשמע שם שלפ\"ז מחוסרת אבר פסולה ויש לתמוה למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "כל העבודות פוסלות את העגלה וכו' עד אין פוסלין אלא עד שעת מלאכה. בפרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ו): \n\n" + ], + [ + "כל מלאכה שהיא לצרכה וכו'. נלמד מדיני פרה השנויים בפ\"ב ממס' פרה: \n\n" + ], + [ + "אין עורפין את העגלה אלא ביום וכו' וכל היום כשר לעריפתה. משנה בפרק ב' דמגילה (דף כ' ע\"ב): \n", + "ואין עורפין שתי עגלות כאחת וכו'. בפירקא קמא דסוטה (דף ח') ויהיב טעמא מפני שאין עושין מצות חבילות חבילות: \n\n" + ], + [ + "עגלה ערופה אסורה בהנאה וכו'. משנה בפ' בתרא דע\"ז (דף ע\"ד): \n", + "ונקברת במקום עריפתה. בס\"פ ב\"ש (זבחים מ\"ו): \n", + "ומשתרד לנחל תיאסר וכו'. בפרק בתרא דכריתות (דף כ\"ד:) אתמר עגלה ערופה אימתי נאסרת רב המנונא אמר מחיים רבא אמר לאחר עריפה וכו' ולרב המנונא מאימתי אמר ר' ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי ונסבין חבריא למימר ירידתה לנחל איתן אוסרתה וכו' אמר רבא מנא אמינא לה דתנן עגלה ערופה וכו' (אם נמצא ההורג) עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ואי אמרת מחיים אמאי תצא ותרעה בעדר הא אתסרא לה מחיים תני עד שלא נראית לעריפה אימא סיפא משנערפה תקבר במקומה תני משנראית לעריפה א\"כ אימא סיפא שעל הספק באה מתחלה כיפרה ספיקה והלכה לה ואם מחיים עדיין לא כיפרה ספיקה תנאי היא ופסק רבינו כרב המנונא משום דרבי ינאי וחברייא הכי ס\"ל אבל קשה דלפ\"ז הוה ליה לפסוק שאם נמצא ההורג אחר ירידתה לנחל אסורה בהנאה והוא פסק לקמן בסמוך שאם נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר. והרשב\"א כתב שנשאל על זה והשיב היטבת לראות כי גם בעיני יפלא שהוא זיכה שטרא לבי תרי דפליגי בכריתות וטרחתי להעמיד דבריו ולא יכולתי אבל מה אעשה והראב\"ד לא חלק עליו בזה כלום עכ\"ל. וליישב דעת רבינו אפשר לומר שהוא סובר דהא דמקשה משנערפה העגלה תצא ותרעה בעדר לאו קושיא היא דאיכא למימר שאני עגלה דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה ואיגלאי מילתא דהקדש טעות הוה ואע\"פ שהתוס' תירצו זה ואמרו דסברא היא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג רבינו לא ניחא ליה בההוא תירוצא וסובר דגמ' לפום מאי דס\"ד דגמר ומקדיש בכל גוונא אסיק מאי דאסיק דמתני' פליגא וסברה דאינה נאסרת מחיים ולא אמרינן דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג אבל לפום קושטא איכא למימר דמתני' נמי סברה דירידתה לנחל אוסרתה ואף על פי כן אם נמצא ההורג אפילו אחר שהורידוה לנחל תצא ותרעה בעדר משום דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה שהרי דבר מצוי הוא שימצא ההורג וכל שכן לפי מה שפירשו קצת מפרשים שמתועלת המדידה והעניינים הנעשים במצוה שע\"י כך הוא קרוב שיתגלה מי הוא ההורג דהא ודאי מעיקרא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג ולא גמרי ומקדשי הילכך נקטינן דירידתה לנחל אוסרתה ונקטינן במתני' דנמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר משום דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה: \n\n" + ], + [ + "נמצאו העדים זוממין וכו'. בפרק בתרא דכריתות שם (דף כ\"ד) א\"ר יהודה אמר רב מודים חכמים לר' מאיר באשם תלוי שהוזמו עדיו שיצא וירעה בעדר ויש ללמוד משם לעגלה ערופה: \n\n" + ], + [ + "נמצא ההורג וכו' עד הרי זה יהרג. משנה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ז) ופירש״י כיפרה ספיקה היא עשתה את שלה ואם לא נמצא ההורג נתכפר מספק ולכשימצא נעשה ודאי ויהרג ומיהו באיסור הנאה קיימא דכפרה כתיב בה כקדשים: \n\n" + ], + [ + "הנחל שנערפה בו אסור בזריעה ועבודה לעולם וכו' עד אינה אלא בגופה של קרקע. משנה וברייתא שם (דף מ\"ז:): \n\n" + ], + [ + "אנשי עיר קרובה שנתאחרו וכו'. בפ' בתרא דכריתות (דף כ\"ו) אהא דאמר ר\"א שאין יוה\"כ מכפר אלא על חטא שאין מכיר בו אלא המקום פריך אלא מעתה עגלה ערופה שעבר עליה יוה\"כ לא יביא שהרי אין מכיר אלא הקב\"ה ושני ר\"פ אמר קרא כפר לעמך ישראל וכו' ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים פירש רש\"י על יוצאי מצרים דכתיב אשר פדית והרי כמה יה\"כ עבר עליהם ועדיין הם צריכין לכפרה זו אם נמצא חלל ביניהם כדכתיב קרא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מ\"ע לעשות אדם מעקה לגגו וכו'. ומ\"ש והוא שיהיה בית דירה אבל בית האוצרות וכו'. יש לתמוה על זה דהא תניא בסיפרי אין לי אלא בית מנין הבונה בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות ת\"ל לא תשים דמים בביתך יכול אף בונה בית שער אכסדרא ומרפסת ת\"ל בית בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינם בית דירה וכן כתבה ספר מצות גדול הרי דבית הבקר ובית האוצרות חייב והיאך פטר רבינו. ואפשר שטעמו משום דבפ\"ק דיומא (דף י\"א) לענין מזוזה אמרינן דהני תנאי היא ותנא בסיפרי סבר כמאן דמחייב ורבינו בהל' מזוזה פוסק כמאן דפטר: \n", + "וכל בית שאין בו ד\"א על ד\"א פטור מן המעקה. ברייתא בפ\"ק דסוכה (דף ג':): \n\n" + ], + [ + "בית של שני שותפין וכו'. שם בפ' ראשית הגז (חולין דף קל״ו) אהא דתניא בהמת השותפין חייבת בראשית הגז ור' אלעאי פוטר אמר רבא מודה ר' אלעאי בתרומה וכו' מעקה אע״ג דכתב רחמנא לגגך דידן אין דשותפות לא כתב רחמנא כי יפול הנופל ממנו אלא גגך למאי אתא למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות ופירש״י כי יפול הנופל כל שראוי ליפול הימנו ואפילו של שותפות. בתי כנסיות שאין חלק לאחד מהם בו שאף לבני עבר הים הוא ועוד שאינו בית דירה. ודע דאמרינן בגמ' בתר הכי א״ר ביבי בר אביי ליתנהו להני כללי דתניא בהמת השותפין חייבת בבכורה ור' אלעאי פוטר א״ר חנינא מסורא ליתנהו להני כללי דתניא בהמת השותפין חייבת במתנות ורבי אלעאי פוטר ופי' רש״י ליתנהו להני כללי דאמר רבא דמודה רבי אלעאי בכל הני דהא תניא דפליג ר' אלעאי בבכורה ולא מרבי לה מבקרכם וצאנכם עכ״ל. משמע שהוא מפרש דאכולהו מילי דלעיל קאי ומעקה מכללן וכ״כ סמ״ג שר' אלעאי פוטר בית דשותפין ממעקה וכתב ויכול להיות שאין הלכה כר' אלעאי אע״פ שהלכה כמותו בראשית הגז לענין פיטור חו״ל וכתב שזה טעמו של רבינו ואני אומר עוד שאפשר שרבינו מפרש דלא קאי ליתנהו להני כללי אלא לקצת דברים שאמר רבא ואין מעקה מכללן אלא אף ר' אלעאי מודה בו כדאמר רבא: \n", + "היתה רה\"ר גבוה מגגו וכו'. בפ\"ה דב\"ק (דף נ\"א) ממנו ולא לתוכו שאם היתה רה\"ר גבוה מגגו י' טפחים ונפל ממנו לתוכו פטור שנאמר ממנו ולא לתוכו: \n\n" + ], + [ + "גובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים וכו'. בסיפרי כמה הוא מקום מעגלו שלשה טפחים בית דורסו עשרה ופירש ספר מצות גדול מעגלו גובהו בבור ג' טפחים ובבית גובהו עשרה. והראב\"ד כתב על דברי רבינו גובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים א\"א דוקא ממקום דורסו והוא המקום הנמוך שבו אבל שאר צדדים ג' טפחים עכ\"ל. נראה שהיה מפרש כן הברייתא הנזכרת ונראה לי שהטעם הוא שמאחר שמצד אחד הוא גבוה י' טפחים ע\"י כך הוא נזהר משאר צדדין שאין גבהם אלא ג' טפחים: \n", + "וצריך להיות המחיצה חזקה וכו'. פשוט הוא: \n", + "כל המניח גגו בלא מעקה וכו'. בספרי ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וכו'. בסיפרי אין לי אלא גג מנין לרבות בורות שיחין ומערות חריצין ונעיצין ת\"ל לא תשים דמים בביתך: \n", + "חייב לעשות חוליא גבוה עשרה טפחים. מכאן נראה שלא היה מפרש רבינו מקום מעגלו כמו שפירש ספר מצות גדול: \n", + "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות וכו'. בפ\"ק דב\"ק (דף ט\"ו:) תניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו שנאמר ולא תשים דמים בביתך: \n\n" + ], + [ + "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכו'. . \n\n" + ], + [ + "ואלו הן לא יניח אדם פיו על הסילון וכו' ולא ישתה בלילה מן הנהרות וכו'. בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ב:): \n", + "ולא ישתה מים מגולים וכו'. . \n\n" + ], + [ + "ואלו הם המשקים האסורים משום גילוי המים והיין והחלב. פרק ח' דתרומות. \n", + "ומ\"ש ואפי' מזוג. פ\"ב דע\"ז (דף ל'). \n", + "ומ\"ש ואפי' התחיל טעמו להשתנות לחומץ. ג\"ז שם. \n", + "ומ\"ש והדבש והציר. בפרק אלו טריפות (חולין דף מ\"ט:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש השום שנתרסק. בפ\"ק דביצה (דף ז':). \n", + "ומ\"ש ואבטיח שנחתך ונתגלה אסור. בפרק ב' דע\"ז (דף ל':). \n", + "ומ\"ש יין מבושל ויין תוסס וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש ויין או מים וכו' כל זמן שההבל עולה מהן. ירושלמי בפרק ח' דתרומות. \n", + "ומה שכתב וכן משקין שהיה המשקה יורד מלמעלה לתוכן טיפה טיפה וכו'. בפ\"ב דעבודה זרה (דף ל':): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש מי כבשים ומי שלקות ומי תורמוסין וכו'. [שם בירושלמי מי כבשים ומי שלקות ומי תורמוסין הרי אלו מותרין] מים שהדיח בהם כבשים ושלקין ותורמוסים הרי אלו אסורים ומפרש רבינו דהיינו דוקא כשלא נשתנה טעמן שאם נשתנה טעמן היינו מי תורמוסין דשרו וכ\"נ מתוספתא אלא שכתובה בחילוף. \n", + "ומ\"ש וכן מים ששרה בהם פרישין וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "יין שנתחבר בו דברים חדים כפלפלים או דברים מרים וכו'. שם ובגמרא דידן בפרק ב' דעבודה זרה: \n\n" + ], + [ + "כל המשקין האסורים משום גילוי וכו'. בפרק ב' דע\"ז: \n", + "וכמה ישהו ויאסרו וכו'. משנה פרק ח' דתרומות ומייתי לה פירקא קמא דחולין (דף י'): \n\n" + ], + [ + "שיעור המים שיאסרו אם נתגלו וכו'. משנה פרק שמיני דתרומות וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "מעיין המושך כל שהוא אין בו משום וכו'. ירושלמי פ\"ח דתרומות: \n", + "לגין מגולה שהניחו וכו'. ירושלמי שם לגין שהניחו בשידה תיבה ומגדל שכחו וחזר ומצאו אסור בדק ואח\"כ הניחו מותר. \n", + "ומ\"ש או בתיק שלו או בבור וכו'. בתוספתא פ\"ו. \n", + "ומ\"ש ואם היה בהם נקב אסור כמה יהא בנקב וכו'. (שם) ובירושלמי פרק ח' דתרומות ומסיים בה עד שלא תכנס ראש אצבע קטנה של תינוק בן יומו ואיני יודע למה השמיטו רבינו וצ\"ל דמדסתם של קטן משמע היותר קטן שבכולם היינו בן x יומו: \n\n" + ], + [ + "חבית שנתגלתה וכו'. שם ובגמרא דידן פ\"ב דע\"ז: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ולא ישקה מהם לבהמתו וכו'. בפרק ב' דע\"ז. \n", + "ומ\"ש אבל משקה אותן לחתול מפרש בגמרא דה\"מ לחתול שלו אבל לא לחתול של חבירו משום דאע\"ג דלא ממית ליה ארס הנחש מכחיש ליה ואע\"ג דהדר ברייא זימנין דבעי לזבוניה ומפסיד ליה מיניה ורבינו השמיט זה משום דהשתא אין דרך למכור חתול: \n\n" + ], + [ + "עיסה שנילושה וכו'. בירושלמי פרק שמיני דתרומות מתיר רבי נחמיה ומשמע דתנא קמא אוסר. \n", + "ומה שכתב אפילו של תרומה תשרף. תוספתא פרק ו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בהמה חיה או עוף שנשכן הנחש. משנה סוף פרק אלו טריפות (חולין דף נ\"ח:). \n", + "ומה שכתב או שאכלו סם המות הממית האדם הרי אלו אסורים. שם בגמרא וכתב רבינו דהיינו דוקא קודם שישתנה בגופו כלומר שאם שהה עד שנשתנה בגופו שוב אינו מזיק. \n", + "ומה שכתב לפיכך בהמה חיה ועוף שנמצאו חתוכי רגלים וכו' עד הרי אלו מותרים. עובדא שם (דף נ\"ט): \n\n" + ], + [ + "וכן נקורי תאנים וכו'. משנה פרק ח' דתרומות. \n", + "ומ\"ש ואפילו ראה צפור וכו'. פ\"ק דחולין (דף ט'): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש תאנה או ענב וכו'. בפ\"ב דע\"ז (דף ל':) ופ\"ח דתרומות בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "אסור לאדם ליתן מעות וכו'. בירושלמי פרק ח' דתרומות א\"ר אמי צריכין למיחש למה דברייתא חששין אסור למיתן פריטין גו פומא תבשילא תותי ערסא x פיסתא תחות שיחיא מיצנע סכינא גו פוגלא סכינא גו אתרוגא א\"ר יוסי בר בון כל זיעא דנפקא מבר נש סם המות הוא חוץ מזיעת הפנים: \n\n" + ], + [ + "וכתב הראב\"ד וכן לא יתן אדם פס וכו'. א\"א בירושלמי אסור למיתן פיסתא וכו'. ועל מ\"ש רבינו וכן לא יתן התבשיל תחת המטה כתב א\"א גם זה בירושלמי ומפרשין מפני רוח רעה. \n", + "ועל מ\"ש וכן לא ינעוץ הסכין וכו'. כתב גם זה מפרשים משום בזוי שעושה מהם תיק לסכין עכ\"ל. ואין הכרח לפירוש זה יותר מזה וירא שמים יצא את כולם: \n\n" + ], + [ + "וכן אסור לעבור תחת קיר נטוי. בפ\"ק דראש השנה (דף ט\"ז:). \n", + "ומ\"ש או ליכנס לחורבה. בפ\"ק דברכות (דף ג'): \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) וכן אסור ליהודי להתייחד עם העכו\"ם וכו' עד אל אדוני שעירה. בפרק ב' דעבודה זרה (דף כ\"ה:): \n\n" + ], + [ + "אסור ליקח רפואה מן העכו\"ם וכו'. שם אמר ר\"י וכו' ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהם ודאי מת מתרפאין מהם הא איכא חיי שעה לחיי שעה לא חיישינן וכו' מיתיבי לא ישא ויתן אדם עם האפיקורוסים ואין מתרפאין מהם אפילו לחיי שעה וכו' שאני אפיקורסות דמשכא ואתי לממשך בתרייהו. \n", + "ומה שכתב ומותר ליקח רפואה מן העכו\"ם לבהמה וכו'. משנה שם מתרפאין מהם [ובגמרא] ואיכא דאמרי וכו' אמר רבי יוחנן כל מכה של חלל אין מתרפאין מהם מאי בינייהו איכא בינייהו גב היד וגב הרגל דאמר רב אדא בר מתנא אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת ופסק רבינו כלישנא קמא להחמיר בסכנת נפשות וכ\"ש דמסתבר טעמיה. ולזה נתכוון עוד במה \n", + "שכתב ואם היתה של סכנה אסור ליקח ממנו כלומר אפילו שהמכה מבחוץ אם היתה של סכנה כגון גב היד וגב הרגל אסור ליקח ממנו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ומותר לשאול לרופא עכו\"ם וכו'. גם זה שם ומפרש טעמא דסבר דמשאיל לי משאיל לאיניש אחרינא ואתי ההוא גברא לאורועי נפשיה: \n\n" + ], + [ + "ואסור להסתפר מהם. משנה שם וכחכמים ואמרינן בגמרא (דף כ\"ט) שאם ישראל רואה במראה מותר להסתפר מהם אפי' ברה\"י משום דע\"י המראה מתחזי כאדם חשוב ומתיירא להורגו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יב-יד) אסור למכור כל כלי המלחמה וכו' עד לישראל שהוא לסטים. בפירקא קמא דעבודה זרה (דף ט\"ו:): \n", + "ומה שכתב וכן כל המכשיל עור וכו'. . \n\n" + ], + [ + "ואסור להשיא עצה טובה לעכו\"ם או וכו'. בפרק קמא דבתרא (דף ד') וכשינויא בתרא דקאמר ואי בעית אימא שאני בית המקדש דאי לאו מלכותא לא מתבני: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שפגע וכו'. ומה שכתב בין שהיה עליה יותר ממשאה. בסוף פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ב) במשנה רבי יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשאו אינו זקוק לו ומשמע דרבנן פליגי עליה ופסק כוותייהו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך אלא יקום עמו וכו'. שם בגמ': \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) היה כהן וכו'. שם משנה. \n", + "ומה שכתב וכן אם היה זקן שאין דרכו לטעון ולפרוק עד פורק וטוען עמו. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "פרק וטען וחזרה ונפלה וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש לפיכך צריך להדדות עמו עד פרסה. שם (דף ל\"ג): \n\n" + ], + [ + "מאימתי יתחייב לפרוק ולטעון עמו. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "מצוה לפרוק עמו בחנם וכו'. משנה וגמרא שם (דף ל\"ב ל\"ג) וכתנא קמא. \n", + "ומה שכתב וכן בשעה שמדדה עמו וכו'. מימרא שם: \n\n" + ], + [ + "מצא בהמת חבירו רבוצה וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך אם היה זקן או חולה חייב וטעמא משום דהני כמאן דליתנהו דמי. \n", + "ומ\"ש שאם היה בעל הבהמה שם והלך וישב לו וכו' עד חייב לטעון ולפרוק לבדו. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "בהמת העכו\"ם וכו'. שם (דף ל\"ב:) בהמת עכו\"ם ומשוי ישראל וחדלת ואי אמרת צער ב\"ח דאורייתא אמאי וחדלת עזוב תעזוב מ\"מ לעולם צער ב\"ח דאורייתא והתם בטעינה א\"ה אימא סיפא בהמת ישראל ומשוי עכו\"ם עזוב תעזוב ואי בטעינה אמאי עזוב תעזוב משום צערא דישראל א\"ה אפילו רישא נמי רישא בחמר עכו\"ם סיפא בחמר ישראל מאי פסקא סתמא איניש בתר חמריה אזיל ואע\"ג דבתר הכי אמרינן והא וחדלת ועזוב תעזוב בפריקה הוא דכתיבי אלא הא מני ר\"י הגלילי היא דאמר צער ב\"ח לאו דאורייתא מ\"מ שמעינן ממאי דשקלינן וטרינן בה לדידן דקי\"ל צער ב\"ח דאורייתא והטעם משום דאמרינן שם בגמרא על רבנן ור\"ש מדברי שניהם נלמוד צער ב\"ח דאורייתא ואע\"ג דמתיב עליה הא שני כל מאי דאותביה ואע\"ג דר\"י הגלילי פליג ואמר צער ב\"ח לאו דאורייתא יחידאה הוא וכן פסקו הרי\"ף והגאונים צער ב\"ח דאורייתא והשתא מ\"ש רבינו גבי בהמת העכו\"ם אם היה העכו\"ם מחמר אחר בהמתו אינו זקוק לה היינו דוקא לטעון אבל לפרוק חייב משום צער בעלי חיים דאורייתא וכדאוקימנא וכך מתפרשים דברי רבינו משום דמסיפא שכתב ואם לאו חייב לפרוק ולטעון דמשמע אבל ברישא אינו חייב בתרוייהו אלא בחדא דהיינו לטעון וסמך עוד על מ\"ש בסוף הפרק הפוגע בשנים וכו' מצוה לפרוק בתחלה משום צער ב\"ח ואין לומר דרבינו סבר דצער ב\"ח דרבנן וכר\"י הגלילי מכמה טעמי חדא דלא הוה ליה למיפסק כיחידאה ועוד דהא תנן דלר\"י הגלילי אם היה עליו יותר ממשאו אינו זקוק לו ורבינו סתם ולא חילק בכך ועוד דתניא דלר\"י הגלילי רובץ ולא רבצן רובץ ולא עומד תחת משאו ולא מפורק ורבינו לא חילק בכך הילכך ע\"כ לומר שהוא פוסק כרבנן דצער ב\"ח דאורייתא: \n", + "כתב הטור בסימן רע\"ב על דברי רבינו ואין דבריו מובנים לי ברישא שהעכו\"ם מחמר למה אין חייב לסייעו משום איבה וכי גרע מבהמה והמשא של עכו\"ם וכן בסיפא בהמה של ישראל והמשא של עכו\"ם למה לי משום ישראל תיפוק לי משום מצות פריקה כיון שהיא בהמת ישראל עכ\"ל. וכתב על זה החכם המרשים דבריו מובנים דברישא כיון שמשוי של ישראל לא חיישינן לאיבה והיינו טעמא דמקשה בגמ' בהמת עכו\"ם ומשוי ישראל אמאי וחדלת ול\"ק ליה דילמא טעמא משום איבה אבל אם הישראל [שם] חייב אפי' לטעון ולא משום דין פריקה וטעינה דודאי תורה לא משתעי אלא בשהכל של ישראל אלא משום צערא דישראל חייב נמי משום צערא דבהמה והיינו טעמא דסיפא דכיון דאין הכל של ישראל אין כאן מצות פריקה וטעינה כלל ומשום צערא דישראל שייך אפילו בטעינה חייב דאילו בפריקה צערא דבהמה נמי איכא אי נמי נקט בסיפא טעמא דצערא דישראל משום טעינה לחוד דסליק מיניה עכ\"ל. ואין דבריו מחוורים שכתב אבל אם הישראל שם חייב אפי' לטעון ולא משום דין פריקה וטעינה וכו' אלא משום צערא דישראל וכו' ומנ\"ל דחייב משום צערא דישראל אם לא שהתורה הזהירה על פריקה וטעינה: \n", + "ועל הטור יש לתמוה למה לא הקשה על הרישא דליחייב לפרוק משום צער בע\"ח וזה בעצמו קשה גם על החכם המרשים שכתב דברישא כיון שהמשוי של ישראל לא חיישינן לאיבה והא בלא טעמא דאיבה קשה למה כתב ואינו זקוק לה דמשום צער בעלי חיים ליחייב מיהא לפרוק ול\"נ דמעיקרא לק\"מ דרבינו חיוב ופיטור מטעם טעינה ופריקה בלחוד אתא לאשמועינן דאילו חיובו משום איבה בסוף דבריו אשמעינן שכתב אינו חייב להטפל בו אלא משום איבה. \n", + "ומ\"ש רבינו אבל בהמת העכו\"ם ומשאו וכו'. שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) חמרים שרגליו של אחד מהם רעועות וכו'. תוספתא (פ\"ב דב\"ק) כתבוה הרי\"ף והרא\"ש ר\"פ אחד דיני ממונות. וכתב הראב\"ד חמרים שרגליו של אחד מהם רעועות וכו' פירוש אין חבריו רשאים לדרוס עליו וכו'. ותמיהא לי שיהיה להם רשות לדרוס על החמור שנפל שאפשר שימיתוהו בדריסתם ול\"נ דה\"פ שאינם רשאים לילך להם ולהניחו כל זמן שלא נפל: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וכן שתי ספינות וכו'. ברייתא שם (סנהדרין דף ל\"ב) ופירש רש\"י קרובה לעירה: \n\n" + ], + [ + "הפוגע בשנים וכו' עד כדי לכוף את יצרו הרע. בסוף פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ב ל״ג): \n\n" + ], + [ + "השונא שנאמר בתורה לא מאומות העולם הוא וכו'. שם (דף ל\"ב:) ת\"ש שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא אומות העולם ואי אמרת צער ב\"ח דאורייתא מה לי שונא ישראל מה לי שונא אומות העולם מי סברת אשונא דקרא קאי אשונא דמתניתין קאי ופירוש רש\"י שונא שאמרו קס\"ד שונא שאמרו לשונא דקרא קאי דמשתעי בפריקה כי תראה חמור שונאך רובץ אשונא דמתני' קאי אהך מתניתא דלעיל דשונא לטעון הוא עכ\"ל. והשתא יש לתמוה מאחר שרבינו פוסק דצער ב\"ח דאורייתא על כרחך שונא שנאמר בתורה בין שונא ישראל בין שונא א\"ה הוא וא\"כ היאך כתב השונא שנאמר בתורה לא מא\"ה הוא אלא מישראל ואפשר לדחוק ולפרש לשון רבינו דה\"ק לא שונא אומות העולם בלבד הוא אלא אף בשונא מישראל מיירי והקדים זה כדי לומר והיאך יהיה לישראל שונא מישראל ועוד י\"ל דבפרק ע\"פ (דף קי\"ג:) על הא דקאמר שהרואה דבר ערוה בחבירו לא יעיד בו יחידי אמר רב מותר לשנאתו שנאמר כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו מאי שונא אילימא שונא עכו\"ם והתניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא א\"ה אלא פשיטא שונא ישראל ומי שרי למסנייה והא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך וכו' אלא לאו כהאי גוונא וכו' הרי בהדיא דרב סבר דשונא דקרא בשונא ישראל ולא בשונא אומות העולם וא\"ת א\"כ הדרא קושיא לדוכתא אי אמרת צער ב\"ח דאורייתא מה לי שונא ישראל ומה לי שונא א\"ה י\"ל דהוה מצי לשנויי ישראל בחנם עכו\"ם בשכר כמ\"ש התוס'. ועל מ\"ש רבינו מצוה לטעון ולפרוק עמו איכא למידק דהא קרא דכי תראה חמור שונאך בפריקה מיירי כדכתיב רובץ תחת משאו ואילו קרא דטעינה דהיינו קרא דכתיב לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך דרמי טוענייהו באורחא משמע כדאמרינן בגמ' הא לא כתיב ביה שונא וי\"ל דכיון דחזינן דלגבי פריקה השוה הכתוב שונא לאוהב אית לן למימר דה\"ה לטעינה שהוא כאוהב: \n", + "סליקו להו הלכות רוצח ושמירת נפש בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..aa9656af97c97f7836afbc14e3e8f0737a7bed4a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,664 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Murderer_and_the_Preservation_of_Life", + "text": [ + [ + [ + "כל הורג נפש וכו'. ומ\"ש מיתתו בסייף. בפרק אלו הנשרפין (דף ע\"ו:) במתני' מני רוצח בהדי נהרגין. \n", + "ומ״ש שנאמר נקום ינקם מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף. בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ב ע״ב). \n", + "ומ\"ש בין שהרג חבירו בברזל בין ששרפו באש מיתתו בסייף. הכי משמע במתני' פרק אלו הן הנשרפין ובסיפרי פרשת מסעי על פסוק ואם באבן יד הכהו: \n\n" + ], + [ + "מצוה ביד גואל הדם וכו' שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח. בפ' נגמר הדין (דף מ\"ה:) ובספרי פן ירדוף גואל הדם מצוה ביד גואל הדם לרדוף. ", + "ומ\"ש וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם. . לא רצה גואל הדם וכו' ב\"ד ממיתין את הרוצח בסייף. פ' נגמר הדין מצוה בגואל הדם ומנין שאם אין לו גואל שב\"ד מעמידין לו גואל שנאמר בפגעו בו מכל מקום: " + ], + [ + "האב שהרג את בנו וכו'. בסוף פ' אלו הן הגולין (מכות דף י״ב). \n", + "ומ\"ש ואחד הזכר ואחד הנקבה בגאולת הדם: \n\n" + ], + [ + "ומוזהרים ב\"ד שלא ליקח כופר מן הרוצח וכו' ואפי' רצה גואל הדם לפטרו. (בכתובות פ\"ג) (דף ל\"ז:): \n\n" + ], + [ + "רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואין אותו עד שיבוא לבית דין וכו'. בפרק אלו הן הגולין (מכות דף י״ב) ועוד תניא בסיפרי לפי שהוא אומר ורצח גואל הדם שומע אני יהרגנו בינו לבין עצמו תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה. \n", + "ומ\"ש והוא הדין לכל חייבי מיתות בית דין. שם יכול יהרוג אותו משהרג ומשנאף תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו וכו': \n\n" + ], + [ + "ומ״ש אבל הרודף אחר חבירו להרגו וכו'. שם ובפ' בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״ב:) במשנה. \n", + "ומ\"ש ואפילו היה הרודף קטן. פרק בן סורר ומורה אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו קסבר רודף א\"צ התראה לא שנא גדול ולא שנא קטן: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) ומ״ש ואם יכולין להצילו באבר מאיברי הרודף וכו'. בסוף פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ט) ובריש פ' המניח (בבא קמא דף כ״ח) ובס״פ בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״ד). \n", + "ומ\"ש אע\"פ שלא הרג. אין לשון אע\"פ נוח לי דאדרבא מפני שלא הרג עדיין הוא שהורגין כדי שלא יהרגנו דאילו כבר הרגו אינם רשאין להורגו וצ\"ל דה\"ק כיון שלא הרג לא היה ראוי להורגו ואע\"פ כן הורגין אותו כדי להציל את הנרדף. \n", + "ומ\"ש שנאמר וקצותה את כפה וכו' ואחד כל דבר שיש בו סכנת נפשות וכו'. בסיפרי: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש לפיכך הורו חכמים שהאשה שהיא מקשה וכו'. בספ״ז דאהלות האשה שהיא מקשה לילד מחתכים את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים איברים שחייה קודמין לחייו יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש ובפ' בן סורר (סנהדרין דף ע״ב) אהא דאמר רב קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו איתיביה יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש שאני התם דמשמיא קא רדפי לה וזהו שכתב רבינו וזהו טבעו של עולם: \n\n" + ], + [ + "אחד הרודף אחר חבירו להרגו וכו'. משנה בס״פ בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״ב:) אלו הם שמצילים אותם בנפשם הרודף אחר חבירו להרגו או אחר הזכור או אחר נערה המאורסה אבל הרודף אחר הבהמה והמחלל את השבת והעובד ע״ז אין מצילים אותם בנפשם ויליף בגמרא מקרא דלכל עריות בין חייבי מיתות בין חייבי כריתות מצילין אותם בנפשם: \n\n" + ], + [], + [ + "רדף אחר ערוה ותפסה ושכב עמה והערה וכו'. שם (דף ע\"ג) אחד הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכור ואחר נערה מאורסה וכו' מצילין אותם בנפשו וכו' נעבדה בה עבירה אין מצילין אותן בנפשו זה הולך על השורש שקדם שמחוייבי מיתות שעברו ועשו אין ממיתין אותם עד שיגמר דינם בב\"ד וזה כיון שהערה כבר עשה העבירה: \n", + "רדף אחר ערוה וכו'. בס\"פ בן סורר ומורה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ופסק כרבנן ודבר פשוט הוא שמ\"ש באיבריו ה\"ק ומונעים אותו בחתיכת איבריו מלבעול: \n\n" + ], + [ + "כל היכול להציל באבר מאיבריו וכו'. שם (דף ע\"ד) ר' יונתן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו באחד מאיבריו ולא הציל כלומר ולא הצילו אלא בנפשו נהרג עליו ומשמע לרבינו דאי אפשר לומר שב\"ד ממיתין אותו שמאחר שלא נתכוון אלא להציל לא שייך ביה התראה ולא נקט ר' יונתן בן שאול נהרג עליו אלא לומר שהוא חייב מיתה לשמים: \n\n" + ], + [ + "כל היכול להציל ולא הציל וכו'. בס״פ בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״ג) מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו ת״ל לא תעמוד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מנין ת״ל והשבותו לו אי מהתם ה״א ה״מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ״ל. וכתב הרא״ש והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא דאין אדם חייב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול וכתב הגהות מיימון עבר על לא תעמוד וכו' בירושלמי מסיק אפי' להכניס עצמו בספק סכנה חייב עכ״ל. ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי הוא ספק: \n\n" + ], + [ + "הרואה רודף אחר חבירו להרגו וכו'. . \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל ההורג חבירו בידו וכו' כגון שהכהו בסייף או באבן הממיתה או שחנקו וכו'. בסיפרי: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו. בפרק האיש מקדש (קידושין דף מ״ג) האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור ואע״ג דמסיים בה שמאי הזקן אומר שולחו חייב פסק כת״ק ועוד דבחד לישנא אמרינן דמאי חייב בדיני שמים ודינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו. \n", + "ומ״ש או שכפתו והניחו לפני הארי וכו'. פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ז) אמר רבא כפתו לפני ארי פטור. \n", + "ומ\"ש וכן ההורג את עצמו ומנין שכן הוא הדין שנאמר שופך דם האדם וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהם שאינם מחוייבים מיתת ב״ד אם רצה מלך ישראל ישתדל להורגם בדין המלכות וכו'. . וכן אם ראו ב״ד להרגם וכו'. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו) ב״ד מכין ועונשים שלא מן התורה וכו' ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יוונים [והביאוהו לב״ד] וסקלוהו כך היא הגירסא האמיתית וכן כתבה רבינו בפכ״ד מהל' סנהדרין ולא כגירסא דספרים דידן ופירש״י שהשעה צריכה לכך שהיו פרוצים בעבירות שהיו רואים לחצן של ישראל שהיוונים גוזרים עליהם גזרות והוי מצות בזויות בעיניהם: \n\n" + ], + [ + "הרי שלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לכך וכו'. . \n\n" + ], + [ + "אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו וכו' והוא שכלו לו חדשיו. בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ד) שנינו תינוק בן יום אחד ההורגו חייב ובגמרא דכתיב איש כי יכה כל נפש מ״מ ומסיים בה במתני' והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם ובגמ' למאי הלכתא אמר רב פפא לענין אבילות כמאן דלא כרשב״ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי הכא במאי עסקינן דקים ליה שכלו לו חדשיו ועיין במ״ש ה״ה בפי״א מהל' יבום. \n", + "ומ\"ש בין זכר בין נקיבה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) אחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות וכו'. בפרק בן סורר ומורה (דף ע\"ח) ת\"ר הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורים ר' יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב מיתתו אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור בגוסס בידי שמים שהוא חייב לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם מר מדמי לה לטריפה ומר מדמי ליה לגוסס בידי שמים ופסק רבינו כת\"ק ואע\"ג דאמרינן התם תני תנא קמיה דרב ששת ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא (את) המכה את חבירו וכו' ויש בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב וסתמא כר\"י בן בתירא לאו משום דתהוי הלכתא כוותיה אלא לאשמועינן דיחידאה הוא. \n", + "ומ\"ש וכל אדם בחזקת שלם וההורגו נהרג וכו'. נראה שלמד כן מדתנן בספ\"ק דמכות (דף ז') ר\"ט ור\"ע אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם ומפרש בגמ' דהוו שיילי לעדים ראיתם טריפה הרג או שלם ומשמע דלית הלכתא כוותייהו דמסיים בה ר\"ג אומר אף הם מרבים שופכי דמים בישראל: \n\n" + ], + [ + "אדם טריפה שהרג את הנפש נהרג וכו' עד אינה עדות. מימרא דרבה בפרק הנשרפים [סנהדרין דף ע\"ח]: \n\n" + ], + [ + "אחד ההורג את ישראל וכו'. במכילתא וכי יכה איש את עבדו אף עבדו ושפחתו בכלל שנאמר x (והמית איש או אשה) והרי הכתוב מוצאו מכללו להקל עליו שיהא נידון ביום או יומים לכך נאמרה פרשה זו ויליף התם מקרא דבעבד כנעני הכתוב מדבר ואיתיה בספרי כמו שאכתוב בסמוך. \n", + "ומה שכתב ואם הרג בשגגה גולה. ברייתא בפרק ב' דמכות (דף ח':): \n\n" + ], + [ + "ישראל שהרג גר תושב וכו'. במכילתא וכי יזיד איש על רעהו רעהו להוציא את אחרים ומשמע לרבינו דגר תושב בכלל אחרים כמו שהוא לענין גלות כמו שיתבאר. איסי בן עקיבא אומר קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים לאחר מתן תורה שהוחמרו הוקלו באמת אמרו פטור מדיני בשר ודם ודינם מסור לשמים. וזהו שכתב \n", + "רבינו אינו נהרג עליו בב\"ד כלומר אבל בדיני שמים חייב. \n", + "ומה שכתב ואחד ההורג את עבד אחרים או ההורג את עבדו וכו'. בסיפרי פרשת מסעי על פסוק אם בשנאה יהדפנו משמע דמכה עבד אחרים דינו שוה למכה ישראל. \n", + "ומה שכתב שהעבד קבל עליו מצות ונוסף על נחלת ה', בא רבינו ליתן טעם למה חייבים על העבד ולא על גר תושב מפני שהעבד קבל עליו מצות ישראל ונוסף על נחלת ה' שהם ישראל מה שאין כן בגר תושב: \n\n" + ], + [ + "מה בין עבדו לעבד אחרים וכו' שנאמר לא יוקם כי כספו הוא ומהו יום או יומים. במכילתא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(טו-טז) המוכר עבדו ופסק עמו שישמשנו שלשים יום עד סוף הפרק. בפרק החובל (בבא קמא דף צ') פלוגתא דתנאי ופסק כר' אליעזר משום דמפרשי אמוראי טעמיה ובמכילתא הא דר״א בשם רבי יצחק בלי שום פלוגתא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המכה את חבירו בזדון וכו' אומדים דבר שהכהו בו ומקום שהכהו עליו וכו'. בספרי [פ' מסעי]: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כשם שאומדים החפץ שהכה בו וכו' כך אומדים כח ההכאה. . \n\n" + ], + [], + [ + "כלי ברזל לא נתנה בו תורה שיעור וכו'. בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ו) אמר שמואל מפני מה לא נאמר יד בברזל שהברזל ממית בכל שהוא וכו' וה״מ דברזיה מיברז ופירוש רש״י לא נאמרה יד בברזל כמו שנאמרה באבן יד בכלי עץ יד משמע שיש בה מלא אחיזה דבעינן שיעורא אבל ברזל כתיב ואם בכלי ברזל הכהו. דברזיה מיברז פנוש״ט בלעז אבל הכהו לאורכו דרך הכאה שיעורא בעינן: \n\n" + ], + [ + "המכה את חבירו בלא כלי והמיתו וכו'. הכי משמע בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ח:) במתניתא דנתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו וכו' נתכוון להכות את הגדול ולא היה כדי להמית את הגדול: \n\n" + ], + [], + [ + "וכן הדוחף את חבירו מראש הגג וכו'. . \n\n" + ], + [ + "אחד המכה את חבירו וכו'. בספרי פרשת מסעי על פסוק ואם באבן אשר ימות בה הכהו: \n\n" + ], + [ + "הדוחף את חבירו וכו' וכן אם כבש עליו וכו'. משנה וגמרא פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע\"ו:). \n", + "ומה שכתב והוא הדין למניח ידו על פי חבירו וחוטמו וכו'. ומה שכתב או שכפתו והניחו בחמה או בצנה עד שמת. מימרא דרבא בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ז). \n", + "ומה שכתב או שבנה עליו מקום וכו'. נראה שפירש רבינו שזה בכלל מה שאמרו שם או באיבה לרבות המצמצם או שהוא נלמד מדין הכניסו לבית שיש דאיתיה התם וכתבו רבינו בסמוך אף על גב דהתם בעינן שהדליק עליו את הנר התם שאני שהיה פתח לביתא דשיישא אבל אם בנה לפני הפתח של ביתא דשיישא אע\"ג דלא אדליק ביה שרגא חייב. \n", + "ומה שכתב אבל הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת או שכפתו והניחו במקום שסוף החמה או הצנה לבא שם וכו'. מימרא דרבא שם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב או שכפה עליו גיגית או שפרע עליו את המעזיבה. שם אתמר כפה עליו גיגית [וכו' ופירש רש\"י] ומת בהבלא או שפרע עליו את המעזיבה והוא ישן ונכנסה שם הצנה פטור שההורג בא לאחר זמן [ע\"כ]. ופסק להקל בדיני נפשות ומ\"מ יש לתמוה מה בין כפה זה למה שכתב לעיל בסמוך שאם בנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוח שהוא חייב ושמא י\"ל שהבונה עליו מקום מכל צדדיו קודם שיסתום הכותל האחרון כבר נתמעט הרוח וכשסתם הכותל הרביעי אז כלה הרוח ונתרבה ההבל שהמיתו ולפיכך חייב משא\"כ בשכפה עליו גיגית וצ\"ע. \n", + "ומה שכתב או שהשיך עליו את הנחש. שם במשנה שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור השיך בו את הנחש ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין ובגמ' (דף ע\"ח) לדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מקיא לפיכך נחש בסקילה והמכיש פטור ופירש רש\"י מעצמו מקיא בנשיפתו וכשהשיכו זה עדיין לא היה בו כדי להמית לפיכך גרמא בעלמא הוא אע\"פ שיודע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן הדוחף את חבירו בבור וכו'. מימרא דרבא שם (דף ע\"ז:): \n\n" + ], + [ + "הזורק צרור בכותל וכו' וכן אלו שמשחקין בכדור וכו'. מימרא וברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "זרק אבן למעלה והלכה וכו'. מימרא דרב פפא שם: \n", + "הכופת את חבירו והניחו במקום וכו'. גם זה מימרא דרב פפא שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המתכוין להרוג את זה והרג את זה וכו'. בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ט) נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ור״ש פוטר מאי טעמא דר״ש אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו ורבנן אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו ופירש״י פרט לזורק אבן לגו לתוך חבורת בני אדם עכו״ם וישראלים אבל נתכוון לישראל זה והרג את חבירו לא אתא קרא למעוטי ואמרינן תו בגמ' בשלמא לרבנן וכו' (ניחא) אלא לר״ש האי ונתת נפש תחת נפש מאי עביד ליה ממון וכדרבי ובתר הכי אמר רבא האי תנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן דתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בה בין שוגג למזיד וכו' אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עליה לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון מאי שאין מתכוין אילימא שאין מתכוין כלל היינו שוגג אלא פשיטא שאין מתכוין לזה אלא לזה וכו' שמע מינה לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא ומשמע קצת דרבא דבתרא הוא סבירא ליה כתנא דבי חזקיה ועוד דגמרא נקיט לה בפ' אלו נערות (כתובות דף ל״ה) לעיקר מהטעם שכתבו התוס' ולפיכך פסק כמותו ומעתה נתיישב מה שהשיג הראב״ד על רבינו למה פסק כר״ש אבל קשה מ״ש הזורק אבן לתוך עדה מישראל וכו' והא שם אליבא דמאן דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור אמרינן קאי ראובן ושמעון ואמר לחד מינייהו או כסבור ראובן ונמצא שמעון פטור עד שיאמר לפלוני אני מתכוין וא״כ למה כתב רבינו הזורק לתוך עדה מישראל פטור הא בהני גווני דעדיפי מינה פטור לכך נ״ל שפסק כרבנן וטעמא דזורק אבן לגו פטור משום דלא שייך ביה התראה ולאפוקי ממ״ש רש״י בספ״ק דכתובות (דף ט״ו) והיינו דנקט רבינו לתוך עדה מישראל לומר דאפילו כולם ישראלים פטור מטעמא דאמרן ואע״ג דלישנא דנקט רבינו המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור הוי לישנא דר״ש אין בכך כלום דלר״ש הוי מטעם אחר ולדידן הוי מטעמא אחרינא: \n\n" + ], + [ + "נתכוין להכות את חבירו על מתניו וכו' פטור ממיתת ב\"ד. משנה שם. \n", + "ומ״ש ואינו גולה וכו'. בר״פ אלו הן הגולין (מכות דף ז':) בבלי דעת פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לעכו״ם והרג ישראל לנפל והרג בן קיימא. \n", + "ומ״ש אבל אם נתכוון להכותו על מתניו וכו' הרי זה נהרג. משנה בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ט): \n\n" + ], + [ + "המכה את חבירו באבן וכו'. ברייתא בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ח:) אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים לחיים אין אומדין אותו למיתה ופירש״י אין אומדין אותו למיתה לומר טעינו באומד ראשון לחייבו שהרי יצא מב״ד זכאי ואמרינן מחמת חולי אחר שבא עליו הכבידה המכה. \n", + "ומה שכתב ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בבית הסוהר מיד. שם אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא וכו' מלמד שחובשין אותו ופי' רש\"י דמשמע לכשיקום ונקה מכלל דעד השתא חבוש הוא והכי איתא במכילתא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש זה שנאמר בתורה על משענתו אינו שיהלך והוא נשען וכו'. כן תרגם אונקלוס על משענתו על בורייה והכי איתא במכילתא: \n\n" + ], + [ + "אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר וכו'. משנה שם (דף ע\"ח) המכה את חבירו וכו' ואמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת חייב ר' נחמיה אמר פטור שרגלים לדבר ופסק רבינו כת\"ק אלא שמה שסיים וכתב שרגלים לדבר קשה לי דבמתני' משמע שהם סיום דברי רבי נחמיה וכן פירש\"י וצ\"ל שרבינו מפרש שסיום דברי ת\"ק הם וה\"ק שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו שהרי מתחלה אמדוהו למיתה: \n\n" + ], + [ + "הכוהו עשרה בני אדם וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא. \n", + "ומ\"ש והוא הדין לשנים שדחפוהו וכו'. פשוט הוא מדאמרינן בגמרא דטעמא דת\"ק משום דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם כל נפש עד דאיכא כל נפש. \n", + "ומ\"ש או שהיו רבים יושבים ויצא חץ מביניהם וכו'. גם זה שם (דף פ'): \n\n" + ], + [ + "זרקו בו עשרה אבן זה אחר זה וכו'. כך היא הגירסא בספרי רבינו המדוייקים והדין שם (דף ע\"ח) ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא המכה את חבירו ואין בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב: \n", + "רוצח שנגמר דינו וכו'. שם (דף ע\"ט:) במשנה רוצח שנתערב באחרים כולם פטורים ר' יהודה אומר כונסין אותם לכיפה ובגמ' מאן אחרים אילימא אחרים כשרים פשיטא ותו בהא לימא רבי יהודה כונסין אותם לכיפה א\"ר אבהו אמר שמואל הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינם עסקינן רבנן סברי אין גומרים דינו של אדם שלא בפניו הילכך כלם פטורים ור\"י מיפטרינהו לגמרי נמי לא כיון דרוצחים נינהו הילכך כונסין אותם לכיפה ופסק כת\"ק. \n", + "ומ\"ש ואוסרין את כולן. זה ע\"פ מ\"ש בפרק זה שאוסרין את המכה בבית הסוהר מיד: \n\n" + ], + [ + "ההורג נפשות ולא היו שם עדים וכו'. משנה שם (דף פ\"א:) ההורג נפשות שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ ובגמ' מנא ידעינן אמר רב בעדות מיוחדת ושמואל אמר שלא בהתראה ורב חסדא אמר [אבימי כגון] דאתכחוש בבדיקות ולא בחקירות ומשמע לרבינו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ומפרש בגמ' דנותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו והדר מאכילין אותו שעורים עד שכריסו מתבקעת. ומפרש רבינו עדות מיוחדת שלא ראו אותו עדים כאחד אלא זה אחר זה ורש\"י פירש עדות מיוחדת שנים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה אבל ע\"פ עד אחד דבה בעלמא הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "האפיקורוסין והם עובדי ע\"ז וכו'. בפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ו) תני ר' אבהו קמיה דר\"י העכו\"ם ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אבל האפיקורוסים והמסורות והמומרים מורידין ולא מעלין א\"ל אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומר ואת אמרת מורידין סמי מכאן מומר ולישני ליה כאן במומר אוכל נבילות לתיאבון כאן במומר אוכל נבילות להכעיס קסבר אוכל נבילות להכעיס אפיקורוס הוא כלומר והא תנא ליה רישא אתמר מומר פליגי רב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון מומר להכעיס אפיקורוס הוי וחד אמר אפילו להכעיס נמי מומר אלא איזהו אפיקורוס זה העובד ע\"ז ומדברי רבינו נראה שהיה גורס אפיקורוס במקום המסורות אמר מר מורידין אבל לא מעלין השתא אחותי מחתינן אסוקי מבעיא אמר רב יוסף בר חמא וכו' לא נצרכה שאם היתה מעלה בבור מגררה דנקיט ליה עילא ואמר לא תיחות חיותא עלה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא נצרכה שאם היתה אבן ע\"פ הבור מכסה אמר לעבורי חיותא עליה רבינא אמר שאם היה סולם בבור מסלקו אמר בעינא לאחותי ברי מאיגרא ופי' רש\"י שאם היה מעלה בבור עשויה בקרקע ויכול לעלות מגררה והאי לא מעלין דקאמר אין מניחין לעלות קאמר עכ\"ל. ורבינו תפס ההיא דרבינא שהיא היותר מצויה ומינה נשמע לשארא: \n\n" + ], + [ + "ודקדק רבינו לכתוב העכו\"ם שאין בינינו וביניהם מלחמה כלומר דהא דתניא בסוף קדושין ובמ\"ס טוב שבעכו\"ם הרוג היינו בשעת מלחמה וכמ\"ש התוספות בשם הירושלמי ובפלוגתא דרב אחא ורבינא פסק כמאן דאמר מומר להכעיס אפיקורוס הוא משום דסברא הוא שכיון שעושה להכעיס אפיקורסות נזרקה בו ועוד דר' אבהו ור\"י סברי הכי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו בישראל בעל עבירה העומד ברשעו וכו' אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו וכו' מצוה להצילו. איכא למידק דרישא נמי עושה להנאת עצמו הוא דהא רועי בהמה דקה מחמת חמדת ממון הם עושים וי\"ל שאע\"פ שאלו ואלו עושין לתיאבון רישא עומד ברשעו תמיד וסיפא אינו עומד ברשעו תמיד והתנה בסיפא לתיאבון לאפוקי שאם אוכל נבילות להכעיס אע\"פ שאינו עומד ברשעו תמיד הרי הוא בכלל האפיקורוסים כמו שקדם ומצוה להרגו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל ההורג בשגגה גולה וכו'. . \n\n" + ], + [ + "אין הרוצח בשגגה גולה וכו' אפילו שחט בו כל שני הסימנין וכו'. בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע':) תניא שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה וכו' משום דחיישינן שמא הרוח בלבלתו א\"נ הוא קירב מיתתו מאי בינייהו איכא בינייהו דשחטיה בביתא דשיישא ופירכס א\"נ דשחטיה בברא ולא פרכס ולמד משם כל מיני רציחה במכל שכן. וכתב הראב\"ד נמצא לדבריו מה שאמרו וכו' טעמו שהוא סובר שאם אינו גולה ע\"י כך ג\"כ אינו נהרג על ידי כך ומשום הכי מקשה לרבינו ממה שאמרו חובשין אותו ולא ידעתי אמאי לא אקשי ליה ממאי דמוקי ההיא דמלמד שחובשין אותו לענין גלות ולי נראה שדעת רבינו שלא אמרו ההיא דשחט בו שנים או רוב שנים אלא לענין גלות בלבד דאם לא כן לינקוט ברייתא אינו נהרג על ידו וכן כתבו שם התוספות דוקא בגלות חיישינן להני טעמי אבל במזיד לעולם חייב ושמא יש שום דרשא גבי גלות כמו שיש חילוק בין גלות למיתה לענין ירידה ועליה וכתבו עוד והא דמשמע באלו נערות כי מוקי ונקה המכה בשוגג דחייב גלות אפילו לא מת לאלתר מיירי בביתא דשיישא וכגון דלא פרכס: \n\n" + ], + [ + "ישראל שהרג בשגגה את העבד או את גר תושב וכו'. משנה בפ' אלו הן הגולין (מכות דף ח':) הכל גולין ע״י ישראל וישראל גולין על ידיהם חוץ x מע״י גר תושב וגר תושב אינו גולה אלא ע״י גר תושב ובגמ' הכל גולין ע״י ישראל לאתויי מאי לאתויי עבד ומשמע דקאי נמי למאי דקתני וישראל גולין על ידיהם ואמרינן תו בגמ' (דף ט') חוץ מע״י גר תושב אלמא גר תושב עכו״ם הוא אימא סיפא גר תושב גולה ע״י גר תושב ל״ק כאן בגר תושב שהרג גר תושב כאן בגר תושב שהרג ישראל ופירש רש״י חוץ מגר תושב ומשמע דמתרוייהו ממעט ליה דלא הוא גולה ע״י הריגתו אלא נהרג ולא ישראל גולה עליו. ל״ק וכו' גר תושב שהרג גר תושב גולה כדקתני בהדיא ורישא כשהרג את ישראל אינו גולה דלא סגי ליה בגלות עכ״ל. וכתב הראב״ד א״א אין נ״ל כן מן ההלכה וכו'. ולי קשה דמתני' xx הוא הכל גולין ע״י ישראל וישראל גולין על ידיהם חוץ מע״י גר תושב הרי בהדיא שישראל אינו גולה ע״י גר תושב וכן העבד דינו כישראל כמו שנתבאר בפ' ב' וא״כ אינו גולה ע״י גר תושב וכן קשה על מ״ש שגר תושב שהרג את העבד גולה מאחר שעבד הוא כישראל הרי הוא בכלל מה ששנינו וישראל גולין על ידיהם חוץ מע״י גר תושב. ונ״ל שט״ס יש בכאן וכך צריך להגיה ולכתוב ישראל שהרג בשגגה את העבד גולה וצריך למחוק משם גר תושב ומ״מ מ״ש שהעבד גולה ע״י גר תושב ושגר תושב גולה ע״י העבד אפשר לקיימו מפני שהעבד אינו כישראל גמור אבל צ״ע מנין לרבינו לחלק בכך: \n\n" + ], + [ + "גר תושב שהרג את ישראל בשגגה וכו'. בסיפרי ולגר ולתושב אי כשם שגולה ע״י ישראל כך ישראל גולה על ידו אמרת אם כשהרגו ישראל פטור ק״ו שלא יגלה אלא אם הרגו ישראל הרג ואם הוא הרג את ישראל נהרג ונ״ל דהכי פירושה מדכתיב לגר ולתושב הייתי שומע שגולה ע״י ישראל וישראל גולה על ידו אבל אי אפשר לומר כן משום דאם כשהרגו ישראל במזיד פטור דוכי יזיד איש על רעהו כתיב ולא עכו״ם ק״ו שלא יגלה על ידו כשהרגו בשגגה הילכך על כרחך לומר דאין ישראל גולה ע״י גר תושב ופטור הוא ולא הוא גולה על ישראל אלא נהרג וכי כתיב לגר ולתושב לענין גר תושב שהרג גר תושב בלבד הוא דכתיב ובפרק אלו הן הגולין (מכות דף ט') רמו קראי אהדדי כתיב לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים וכתיב והיו לכם הערים למקלט לכם ולא לגרים וכו' ל״ק כאן בגר תושב שהרג ישראל כאן בגר תושב שהרג גר תושב ורמינהו לפיכך גר ועכו״ם שהרגו נהרגין קתני גר דומיא דעכו״ם מה עכו״ם ל״ש דקטל בר מיניה ל״ש דקטל דלאו בר מיניה נהרג אף גר ל״ש דקטל בר מיניה לא שנא דקטל לאו בר מיניה נהרג וכו' אמר רבא פרט לאומר מותר א״ל אביי אומר מותר אנוס הוא א״ל שאני אומר קרוב למזיד הוא ופירש״י לפיכך אשבע מצות שנצטוו בני נח קאי וקי״ל אזהרתן זו מיתתן לפיכך גר תושב או עכו״ם שהרגו נהרגין ואפילו בשוגג שאין בני נח צריכים התראה כדאמרינן בסנהדרין ופירש״י באומר מותר [נהרג] דלאו בר גלות הוא. \n", + "ומ\"ש וכן גר תושב שהרג גר תושב מפני שעלה על דעתו שמותר להרגו ה\"ז וכו'. נתבאר בסמוך לרבא דהלכתא כוותיה לגבי אביי ואע\"ג דרב חסדא סבר כאביי. \n", + "ומ\"ש עכו\"ם שהרג את העכו\"ם בשגגה אין וכו'. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "הבן שהרג את אביו וכו'. משנה פ' אלו הן הגולין (מכות דף ח':) האב גולה ע״י בן והבן גולה ע״י האב ובגמרא והא אמרת יצא האב המכה את בנו דגמיר והא אמרת אף ע״ג דגמיר מצוה קא עביד (דכתיב יסר בנך ויניחך וגו') בשוליא דנגרי שוליא דנגרי חיותיה הוא דגמיר אומנותא אחריתי. \n", + "ומ\"ש אבל אם יסר את בנו כדי ללמדו תורה וכו'. משנה שם (ע\"א) ואשר יבא את רעהו ביער מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה את בנו והרב המכה את תלמידו ושליח ב\"ד ומפרש רבינו דשליח בית דין היינו שהכה את בעל דין הנמנע מלבא לב\"ד. והראב\"ד ז\"ל כתב א\"א זו לא שמענו מעולם וכו'. ואין לו שמענו השגה: \n\n" + ], + [], + [ + "בתחלה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט וכו'. משנה שם (דף ט' ע\"ב) ופירש רש\"י בתחלה כלומר תחלת משפט כל הרוצחים ואפילו מזידים ויליף טעמא בסיפרי מוארב לו וגו' ונס אל אחת וגו': \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב כשמשיבין אותו מוסרין לו שני תלמידי חכמים וכו'. משנה וברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "רוצח בשגגה שהרגו גואל הדם חוץ וכו'. שם (דף י':) אמר רב הונא רוצח שגלה לעיר מקלט ומצאו גואל הדם והרגו פטור קסבר ולו אין משפט מות בגואל הדם הוא דכתיב ופירש\"י בגואל הדם הכתוב מדבר וה\"ק פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח והשיגו והכהו נפש ולא יתיירא מב\"ד כי לו אין משפט מות וסוף המקרא האומר כי לא שונא הוא וגו' מוסב על ראשו פן ירדוף גואל הדם אני אומר לך להכין לו הדרך כי לא שונא הוא לו ולא הרגו מדעת: \n\n" + ], + [ + "נכנס לעיר מקלטו ויצא חוץ לתחום בזדון הרי וכו'. משנה שם (דף י\"א:) רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם ר\"י הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם רשות ביד כל אדם ר\"ע אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם אין חייבים עליו בגמ' (דף י\"ב) מ\"ט דר\"י הגלילי מי כתיב אם רצח ור\"ע וכי כתיב ירצח וכו' ת\"ר אם יצוא יצא הרוצח אין לי אלא במזיד בשוגג מנין ת\"ל אם יצוא יצא מ\"מ והתניא במזיד נהרג בשוגג גולה לא קשיא הא כמאן דאמר אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם הא כמאן דאמר לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אמר אביי מסתברא כמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם שלא יהא סופו חמור מתחלתו מה תחלתו במזיד נהרג בשוגג גולה אף סופו במזיד נהרג בשוגג גולה ופירש\"י סופו צאתו חוץ לתחום תחלתו הרציחה. ופסק רבינו כר\"ע וכאביי דאמר מסתברא כמאן דאמר שאם יצא במזיד נהרג ואם יצא בשוגג אינו נהרג ואע\"ג דאיתא התם אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו כמאן לא כר\"י הגלילי ולא כר\"ע הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר\"א אומר עד עמדו לפני העדה למשפט מה ת\"ל לפי שנאמר ורצח גואל הדם את הרוצח יכול מיד ת\"ל עד עמדו לפני העדה למשפט והיה נראה לפסוק הלכתא כר\"א מאחר דרב דרבן של כל בני גולה הוא קאי כוותיה וכדאשכחן בפ' חבית ובשאר דוכתין דפסקינן כרב דפליג אסתם מתני' מ\"מ לא חש רבינו להא מכמה טעמים חדא משום דר\"א שמותי הוא ועוד דמדחזי' דרבי אייתי במתני' דר\"י הגלילי ור\"ע ולא אייתי דר\"א משמע דלא סבר לה כוותיה כלל ועוד דאביי דבתרא הוא אתי דלא כר\"א: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש הרגו בתוך תחום עיר מקלטו וכו'. זה פשוט דאל\"כ מאי אהני ליה עיר מקלט: \n\n" + ], + [ + "המזבח קולט וכו'. שם אמר רב יהודה אמר רב שתי טעיות טעה יואב באותה שעה דכתיב וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח טעה שאינו קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו טעה שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים והוא תפס במזבח של שילה אביי אמר בהא נמי מיטעא טעה טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר הוי. \n", + "ומ\"ש לפיכך ההורג בשגגה וקלטו מזבח והרגו שם ה\"ז נהרג עליו וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "וכן מי שקלטו המזבח אין מניחים אותו שם. בד״א במחוייב גלות אבל מי שפחד מן המלך וכו' וברח למזבח ונסמך לו ואפי' היה זר ה״ז ניצל וכו'. יש לתמוה שזו טענה טובה ליואב לומר שלא טעה והיאך אמרו שטעה ועוד שא״כ לא היו יכולין לקחתו משם להמיתו שהרי לא הרג בהתראה לאבנר ועמשא וצ״ע. והתוס' כתבו בס״פ נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ח:) על הא דקאמר מאי [טעמא] קטלתיה לעמשא וא״ת היאך נתחייב יואב במאי דקטליה לעמשא והא בעי התראה ואפי' למ״ד חבר אינו צריך התראה הכא לא היה חבר בדבר זה שהיה חושבו מורד במלכות וה״ל שוגג וי״ל דלא נתחייב אלא משום הוא גופיה דהוה מורד במלכות עכ״ל. ופשטא דקרא ודשמעתא לא משמע אלא שנהרג מפני שהרג ואפי' לפי דבריהם עדיין הקושיא במקומה עומדת שכיון שלא היה חייב מיתה אלא מדינא דמלכותא המזבח היה קולטו כמה שכתב רבינו ומיהו בהא אפשר לדחוק ולומר דמורד במלכות שאני שאין המזבח קולטו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שלשה הם ההורגים בלא כוונה וכו'. הקדמה זו הקדים רבינו והיא נלמדת מהדינים שיבואו בפרק זה בסותר כתלו לאשפה שהקרוב לפשיעה והקרוב לאונס אינם גולים ובפרק המניח (בבא קמא דף ל״ב:) גבי הנכנס לחנותו של נגר [שלא ברשות] ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור אמרינן מאי פטור מגלות דלא סגי ליה בגלות משום דה״ל שוגג קרוב למזיד ודן רבינו שהקרוב לאונס אם הרגו גואל הדם נהרג עליו והקרוב למזיד אם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן כל הרצחנים שהרגו בע\"א. כתב הראב\"ד תימה הוא וכו'. וי\"ל דלא בע\"א קאמר רבינו אלא היינו בעדות מיוחדת כלומר שהעיד עד אחד היום וחבירו למחר או שראהו אחד אחר האחד וכמ\"ש רבינו בפ\"ד גבי ההורג נפשות שלא בעדים שכונסין אותו לכיפה ואוקמוה בגמרא בעדות מיוחדת א\"נ שהרג בפני עדים בלא התראה או שהוכחשו בבדיקות ולא בחקירות ונראה דלרמוז להא דהוכחשו בבדיקות כתב רבינו וכיוצא בהן ונראה שרבינו כתב מסברא שלא יהיו אלו חמורים מההורג שלא בכוונה שזה נהרג ע\"י גואל הדם ואלו לא יהרגו ע\"י גואל הדם: \n\n" + ], + [ + "כיצד הזורק אבן לרה״ר וכו'. משנה פ' אלו הן הגולין (מכות דף ח') הזורק אבן לרה״ר והרג ה״ז גולה ראב״י אומר אם מכשיצאת האבן מידו הוציא הלה את ראשו ה״ז פטור וידוע דהלכה כראב״י דמשנתו קב ונקי ובגמ' לרה״ר מזיד הוא א״ר שמואל בר יצחק בסותר את כותלו איבעיא ליה לעיוני בסותר את כותלו בלילה בלילה נמי איבעיא ליה לעיוני בסותר את כתלו לאשפה האי אשפה היכי דמי אי שכיחי בה רבים פושע הוא אי לא שכיחי בה רבים אנוס הוא אמר רב פפא לא צריכא אלא באשפה העשויה ליפנות בה בלילה ואינה עשויה ליפנות בה ביום ואיכא דמיקרי ויתיב פושע לא הוי דהא אינה עשויה ליפנות בה ביום אנוס נמי לא הוי דהא איכא דמיקרי ויתיב: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש רבינו ואם אחר שנפלה האבן בא זה וישב ונפלה עליו. פירושו אם כשנעקרה האבן מהכותל קודם שתפול למטה בא זה וישב ונפלה עליו וטעמא דראב\"י מפרש בגמ' משום דכתיב ומצא פרט לממציא את עצמו: \n\n" + ], + [], + [ + "השונא שהרג בשגגה וכו'. משנה שם (דף ט':) וכת\"ק. \n", + "ומ״ש ואיזהו שונא וכו'. פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ז:). \n", + "ומ״ש וכן אם נכנס לקרן זוית וכו'. פ' אלו הן הגולין (מכות דף ז':) ת״ר אם בפתע פרט לקרן זוית בלא איבה פרט לשונא הדפו שדחפו בגופו או השליך עליו להביא ירידה שהוא צורך עלייה בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלכה לצד אחר ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ד'. ופירש״י פרט לקרן זוית שלשון פתע הוא בסמוך כדמתרגמינן בתכיף. פרט לקרן זוית שאם היה זה יוצא ממבוי זה ונכנס לזה לפנות לימין או לשמאל וסכינו בידו וזה בא כנגדו בקרן זוית ולא ראהו והרגו. שדחפו בגופו בלא מתכוין וכו'. בלא צדיה לשון צידוד שלא נתכוין לצדד לצד ב' ואשר לא צדה שלא נתכוון לזרוק בצדו ובסמוך לו אלא למקום שזרק אבל לא היה יודע שיש שם אדם. פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע וכן לזרוק ארבע וזרק שמונה. \n", + "ומ\"ש או שעלה על דעתו שמותר להרוג. שם ת\"ר בשגגה פרט לאומר מותר שהאומר מותר קרוב למזיד הוא בבלי דעת וכו' פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לעכו\"ם והרג את ישראל. ויש לתמוה על מ\"ש רבינו שאם דחפו בגופו אינו גולה דהא משמע בברייתא שכתבתי דגולה ואפשר לומר שרבינו מפרש דפרט דקתני ברישא קאי נמי אסיפא והוי כאילו אמר הדפו פרט לדחפו בגופו כלומר דהדפו משמע שהדפו במתכוין פרט לדחפו בגופו שלא במתכוין. כתב המגיה [מהר\"ם פאדווא] צ\"ע על מאי דאיתא בברייתא פרט לקרן זוית דבר\"פ המניח גבי נזיקין משמע דקרן זוית פטור משום דאנוס הוא ורש\"י פירש שם (דף כ\"ז:) דנכנס ממבוי למבוי והחזיר פניו ולא ראהו וכענין זה פירש הא דפ' הגולין ורבינו פירש משום דקרוב למזיד הוא ואולי דדעת רבינו משום דדבר הלמד מעניינו הוא בלא איבה הסמוך לו שהוא פרט לשונא דטעמו משום דקרוב למזיד לכן דחק עצמו לפרש גם קרן זוית זה ולא רצה לפרשו כההיא דפרק המניח עכ\"ל x: \n\n" + ], + [ + "הנכנס לחצר בעה\"ב שלא וכו'. משנה שם (דף ח'). \n", + "ומ״ש לפיכך הנכנס לחנות הנגר וכו'. פ' המניח (בבא קמא דף ל״ב:) ת״ר הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות וניתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב מאי חייב אמר ר״י בר חנינא חייב בארבעה דברים ופטור מגלות לפי שאין דומה ליער וכו' אמר רבא ק״ו ומה יער וכו' אלא אמר רבא מאי פטור מגלות דלא סגי ליה בגלות והיינו טעמא דר״י בר חנינא משום דהוי שוגג קרוב למזיד וכו' רב פפא משמיה דרבא מתני לה ארישא הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות וניתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור אמר ר״י בר חנינא חייב בארבעה דברים ופטור מגלות מאן דמתני לה אסיפא כ״ש ארישא ומאן דמתני לה ארישא אבל אסיפא כיון דברשות חייב גלות ופסק רבינו כמאן דמתני לה ארישא משום דרב פפא משמיה דרבא דבתרא הוא קאמר ליה ועוד דטעמיה דר״י בר חנינא לפי שאינו דומה ליער א״ש כי מתנינן ליה ארישא ומאן דמתני לה אסיפא צריך לשבושי ולומר דלא אמר טעמא דלפי שאין דומה ליער אלא טעמא משום דה״ל שוגג קרוב למזיד: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה דולה את החבית וכו'. כל דינים אלו משנה פרק שני דמכות (דף ז') ובגמרא מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא ויפל עליו וימות עד שיפול דרך נפילה ורבינו ברוחב שכלו נתן טעם לדבר. ודע דבמתניתין תנן היה מושך במעגלה ונפלה עליו והרגתו (פטור) ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ומכל מקום נלמד הוא משאר דינים שכתב: \n\n" + ], + [ + "קצב שהיה מקצב וכו'. שם קצב שהיה מקצב תני חדא לפניו חייב לאחריו פטור ותנא אידך לאחריו חייב לפניו פטור [ותניא אידך בין לפניו בין לאחריו חייב] ותניא אידך בין לפניו בין לאחריו פטור ל\"ק כאן x בירידה שלפניו כאן בירידה שלאחריו כאן בעליה שלפניו כאן בעליה שלאחריו כאן בירידה שלפניו ושלאחריו כאן בעליה שלפניו ושלאחריו ופירש\"י כל דרך עליה פטור וכל דרך ירידה חייב הילכך הא דתניא לפניו חייב לאחריו פטור בירידה שלפניו ועליה שלאחריו השפיל זרועו להרים בכח והרים מכח לפניו בהשפלתו חייב הרג בעליתו לאחריו פטור והא דתניא לאחריו חייב לפניו פטור בעליה לפניו וירידה של אחריו כגון המרים ידו בכח עד שהשפילו דרך אחוריו ממעל לכתפיו וחזר והגביהן להכות לפניו הרג בהשפלתו דרך אחוריו חייב הרג בהגבהתו פטור והא דתניא בין לפניו בין לאחריו חייב בירידה שלפניו או שלאחריו והא דתניא בין לפניו בין לאחריו פטור בעליה שלפניו ושלאחריו: \n", + "ומ\"ש זה הכלל כל שבדרך ירידתו גולה וכו'. משנה שם: \n", + "ומ\"ש ואפי' בירידה שהיא צורך עליה. שם ברייתא או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה ופירש\"י דמרבה לה לחייב גלות עליה וכן משמע לישנא דברייתא דבהא קאמר להביא ובאינך דמיתניא התם קאמר פרט לזה ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דלפיטורא מייתי לה ומ\"מ צריך ליישב לדעת רבינו הא שכתבתי בסמוך תני חדא לפניו חייב לאחריו פטור ותניא אידך וכו' עד כאן בעליה שלפניו ושלאחריו היאך יתפרש לדעתו וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב כיצד היה עולה בסולם וכו'. שם בעא מיניה רבי אבהו מר\"י היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והרגה מהו כה\"ג עליה היא או ירידה היא א\"ל כבר נגעת בירידה שהיא צורך עליה פירש\"י עליה היא או ירידה בתר דידיה אזלינן והוא היה עסוק בעליה או בתר שליבה אזלינן והעולה עליה היה דוחקה ומשפילה כלפי מטה. ובמ\"ש הרי נגעת וכו' כתב רש\"י הרי נגעת כאן בירידה שהיא צורך עליה והא רבינן לה לעיל לחיובא ורבינו מפרש איפכא דהא אייתינן לה לעיל לפיטורא: \n", + "וכן המתכוין לזרוק בצד זה והלכה לה לצד אחר וכו'. ברייתא כתבתיה בפרק זה. \n", + "ומה שכתב או שהיתה לו אבן מונחת בחיקו וכו'. סוף פרק כיצד הרגל. \n", + "ומ\"ש וכן הסומא וכו'. פלוגתא דר' יהודה ור\"מ במשנה פרק אלו הן הגולין ופסק כר\"י ומפרש בגמרא טעמיה משום דכתיב בלא ראות פרט לסומא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היתה אבן בחיקו והכיר בה וכו'. ס\"פ כיצד הרגל (דף כ\"ו:): \n", + "נשמט הברזל מן העץ המתבקע וכו'. משנה פ\"ב דמכות (דף ז':) נשמט הברזל מקתו [והרג] רבי אומר אינו גולה וחכ\"א גולה מן העץ המתבקע רבי אומר גולה וחכ\"א אינו גולה ופירש\"י מן העץ המתבקע יצא קיסם ונתז למרחוק והרג. \n", + "ומ\"ש וכן הזורק אבן לתמר וכו'. שם (דף ה') אמר רב פפא דהוי מחלוקת רבי ורבנן דהא דמי למן העץ המתבקע ורבינו נראה שאינו מפרש כן אלא מן העץ המתבקע אנשמט ברזל דרישא קאי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "תלמיד שגלה לעיר מקלט וכו' וכן הרב שגלה וכו'. בפ' אלו הן הגולין (מכות דף י'): \n\n" + ], + [ + "עבד שגלה לעיר מקלט וכו' אבל אשה שגלתה לערי מקלט וכו'. בסוף פ\"ק דגיטין (דף י\"ב): \n\n" + ], + [ + "רוצח שנגמר דינו להגלותו וכו'. בפרק אלו הן הגולין (מכות דף י״א:) אמר אביי נקיטינן נגמר דינו ומת מוליכין עצמותיו לשם דכתיב לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן ואיזוהי ישיבה שהיא בארץ הוי אומר זו קבורה. \n", + "ומה שכתב ובעת שימות הכהן הגדול וכו' נראה לי דאכל רוצח קאי והוא שם תנא מת קודם שמת הכהן הגדול מוליכין עצמותיו על קברי אבותיו דכתיב ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו אי זו היא ישיבה שהיא בארץ אחוזתו הוי אומר זו קבורה. ומצאתי מוגה בספרי רבינו ורוצח שמת בעיר מקלטו קוברים אותו שם ובעת שימות הכהן הגדול מוליכין עצמות הרוצח משם לקברי אבותיו ע\"כ. והוא מבואר כמו שכתבתי: \n\n" + ], + [ + "שאר הלוים השוכנים בערי מקלט וכו'. מימרא שם (דף י\"ב): \n\n" + ], + [ + "רוצח שהרג בשגגה וכן לוי שהרג במדינתו וכו'. משנה שם ע\"ב. \n", + "ומה שכתב ואם הרג חוץ מערי הלוים וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "עיר מקלט שרובה רצחנים וכו' וכן עיר שאין בה זקנים וכו'. שם (דף י':). וכתב הראב\"ד עיר מקלט שיש בה רוצחים א\"א שיש בה רוב רצחנים עכ\"ל. ספר מוטעה נזדמן להראב\"ד בדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "רוצח שגלה לעיר מקלט וכו'. משנה שם (דף י\"ב:): \n\n" + ], + [ + "הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם וכו'. גם זה משנה שם (דף י\"א:): \n\n" + ], + [ + "אחד כהן גדול המשוח בשמן המשחה וכו'. גם זה משנה שם ע\"א. \n", + "ומ\"ש אבל משוח מלחמה אינו מחזיר. גם זה משנה שם ודלא כר' יהודה: \n\n" + ], + [ + "רוצח שנגמר דינו לגלות וכו' עד ואין יוצאין מעיר מקלט לעולם. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [ + "נגמר דינו לגלות ואחר כך מת הכה\"ג וגו' עד שנגמר דינו בפניו. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [ + "נגמר דינו ונמצא הכהן הגדול בן גרושה או בן חלוצה וכו'. שם נגמר דינו ונעשה כהן בן גרושה או בן חלוצה פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא חד אמר מתה כהונה וחד אמר בטלה כהונה לימא בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע קא מפלגי וכו' אליבא דרבי אליעזר כולי עלמא לא פליגי כי פליגי אליבא דרבי יהושע מאן דאמר מתה כרבי יהושע ומ\"ד בטלה עד כאן לא אמר ר' יהושע התם דכתיב ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה וכו' אבל הכא אפי' ר' יהושע מודה. ופירש רש\"י מתה כהונה הרי הוא כמת ואין הרוצח גולה. בטלה כהונה איגלאי מלתא למפרע שלא היה כהן גדול והוה ליה האי רוצח נגמר דינו בלא כ\"ג ואינו חוזר לעולם וכו'. ופועל ידיו תרצה עבודותיו כשירות אבל לענין שאר דבריו אינו כהן. ופסק רבינו כמ\"ד בטלה כהונה משום דבפ\"ג דקדושין (דף ס\"ו:) אמרינן דטעמא דרבי יהושע משום דכתיב ברך ה' חילו ואתי כמ\"ד בטלה כהונה ועוד דהכי משתמע בירושלמי פרק ה' דתרומות: \n\n" + ], + [ + "רוצח ששב לעירו וכו' ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו. זה נראה שהוא פשוט: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אע״פ שנתכפר אינו חוזר לשררה שהיה בה לעולם וכו'. משנה בס״פ אלו הן הגולין (מכות דף י״ג) וכרבי יהודה לגבי ר״מ: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שהחובל באביו ובאמו וכו' אינו חייב גלות וכו'. בסיפרי פרשת מסעי מכה נפש בשגגה אי מכה נפש שומע אני אף מכה אביו ואמו במשמע ת\"ל רוצח הוא מכה נפש לא אמרתי אלא רוצח מכה נפש יצא המכה אביו ואמו שאינו גולה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה להפריש ערי מקלט וכו' ואין ערי מקלט נוהגת אלא בארץ ישראל. מפורש בכתוב פרשת מסעי את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען ומה ששנינו בסיפרי אין לי אלא שקולטות בארץ כנען בחו\"ל מנין ת\"ל תהיינה צ\"ל דה\"ק אין לי אלא שקולטות אלא לבני הארץ לבני חו\"ל מנין א\"נ חוץ לארץ קרי לעבר הירדן: \n\n" + ], + [], + [ + "אין אחת מערי מקלט קולטות עד שיובדלו כולן וכו'. משנה פ' אלו הן הגולין (מכות דף ט':). \n", + "ומ\"ש ולמה הבדילן וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "בימי מלך המשיח מוסיפין ג' אחרות וכו'. בירושלמי פרק הגולין (דף ל\"ב.) ובספרי פרשת שופטים על פסוק ואם ירחיב ה' את גבולך וכו' ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה. \n", + "ומ\"ש והיכן מוסיפין אותן בערי הקיני והקנזי והקדמוני: \n\n" + ], + [ + "וחייבים ב\"ד לכוין הדרכים לערי מקלט וכו'. זה פירוש מה שאמרו בספרי תכין לך הדרך תכוין לך סרטאות שיהיו מפולשות לתוכו: \n", + "ורוחב דרך ערי מקלט אין פחות מל\"ב אמה. בפרק המוכר פירות (דף קע\"ב) דרך הרבים ט\"ז אמה דרך ערי מקלט ל\"ב וכו'. מאי קרא תכין לך הדרך דרך הדרך: \n", + "ומקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים וכו'. פ' אלו הן הגולין (מכות דף י'): \n\n" + ], + [ + "בט\"ו באדר בכל שנה בית דין מוציאין שלוחין וכו' עד כאילו שפכו דמים. בפרק קמא דמועד קטן (דף ה'): \n\n" + ], + [ + "וכן מושחין בין כל עיר ועיר וכו'. בפרק אלו הן הגולין (מכות דף ט':). וכתב הראב״ד וכן משוין. ואיני יודע מה מלמדנו: \n\n" + ], + [ + "אין עושין אותן לא עיירות גדולות וכו' עד מצויה שם. גם זה שם (דף י') ופירש\"י אין עושין אותן טירין קטנים לפי שאין מזונות מצויים שם ולא כרכים גדולים שהכל נקבצים שם תמיד ותהא רגל גואל הדם מצויה שם ויארוב לו במקום שווקים שימצאו מזונות לקנות במקום אוכלוסים שיהיו כפרים וישוב סמוכים להם שלא יבואו גואל הדם מרובים על העיר בחיל: \n\n" + ], + [ + "כל ערי הלוים קולטות עד אינן קולטות אלא לדעת. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "ורוצח הדר בעיר מקלט וכו'. משנה בסוף פ' אלו הן הגולין (מכות דף י״ג) מעלין היו שכר דברי ר' יהודה ר״מ אומר לא היו מעלין להן שכר ובגמרא אלא אמר רבא מחלוקת במ״ב דמר סבר ועליהם תתנו כי הנך לקליטה ומר סבר ועליהם תתנו כי הנך מה הנך לכל צרכיהם אף הני נמי לכל צרכיהם אבל בשש דברי הכל לא היו מעלין להם שכר ופירש״י לכם לרוצחים נאמר והיו לכם הערים למקלט וידוע דהלכה כר' יהודה: \n\n" + ], + [ + "כל עיר הקולטת תחומה קולט כמוה. משנה שם: \n", + "אילן שהוא עומד בתוך תחום ערי מקלט וכו'. משנה שם (דף י\"ב) אילן שהוא עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום או עומד חוץ לתחום ונופו נוטה בתוך התחום הכל הולך אחר הנוף ואסיק רב אשי מאי אחר הנוף אף אחר הנוף ופירש\"י דהיינו לומר דהיכא דעיקרו בחוץ ונופו בפנים שדי עיקרו בתר נופו לחומרא ולא תימא כדקאי קאי אבל היכא דעיקרו בפנים ונופו בחוץ שדי נופו בתר עיקרו ולא מצי קטיל בנופו ומשום דבכולי גמרא שדינן נוף בתר עיקר איצטריך הכא למימר דלענין מקלט זמנין דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו אבל קשה לן דהא לא אצטריך רב אשי לשנויי הכי אלא לרבי יהודה אבל לרבנן שפיר מיפרשא מתני' כפשטה שהכל הולך אחר הנוף כדמפרש טעמייהו בגמ' ערי מקלט בדירה תלה רחמנא בנופו מתדר ליה בעיקרו לא מיתדר ליה ופירש רש\"י בדירה תלה רחמנא דכתיב כי בעיר מקלטו ישב ונופו ראוי לדירה יותר מעיקרו ולמה הניח רבנן ופסק כר' יהודה ושמא נקט להקל בדיני נפשות ואין זה כדאי וצ\"ע: \n", + "ואע\"פ שהתחום קולט אין הרוצח דר בו וכו'. . \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הרוג שנמצא נופל לארץ וכו'. ויוצאים חמשה זקנים מב\"ד שבירושלים. משנה בפרק ט' דסוטה (דף מ\"ד:) שלשה מב\"ד הגדול שבירושלים היו יוצאים רבי יהודה אומר חמשה שנאמר ויצאו זקניך ושופטיך זקניך שנים שופטיך שנים אין ב\"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד. ויש לתמוה למה פסק כר' יהודה אע\"ג דבגמ' אמרינן דת\"ק ר\"ש מ\"מ כיון דסתם לן תנא כוותיה הכי הוה ליה למיפסק ואפשר דכיון דבפ\"ק דסנהדרין (דף י\"ד) שנויה במחלוקת הוה ליה סתם ואח\"כ מחלוקת דבתרי סדרי יש סדר למשנה ואין הלכה כסתם והדרינן לכללין דר\"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה. \n", + "ומ\"ש ומודדין אל הערים. בספרי ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל מן החלל אל הערים ולא מן הערים אל החלל. \n", + "ומ\"ש אפילו נמצא בצד עיר זו שהדבר ידוע בודאי שהיא הקרובה וכו'. שם שאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדין שמצוה לעסוק במדידה ופירש\"י בעליל לעיר במגולה ופשוט שאין עיר קרובה כזו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב קוברין את הנהרג במקומו. פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה:) וסוף פרק מרובה (ב״ק דף פ״א:). \n", + "ומה שכתב וחוזרין זקני ירושלים למקומן. במשנה פרק ט' דסוטה נפטרו זקני ירושלים והלכו להן וזקני אותה העיר מביאים עגלת בקר ופירש רש\"י נפטרו זקני ירושלים שאין עליהם אלא למדוד כדכתיב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו. \n", + "ומה שכתב משל אנשי אותה העיר. ומה שכתב ומורידין אותה אל נחל ששוטף בחזקה וזהו איתן האמור בתורה. שם במשנה איתן כמשמעו קשה ובגמרא (דף מ\"ז) תנו רבנן מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושבך וכו' אחרים אומרים מנין לאיתן שהוא ישן שנאמר גוי איתן הוא גוי מעולם הוא ונראה דמשמע לרבינו דקשה היינו שהוא שוטף בחזקה ופסק כתנא קמא דאתי כסתם מתניתין. ודע ששם במשנה שנינו אף על פי שאינו איתן כשר ופירש\"י דלא כתיב ביה עיכובא ולא נאמר אלא למצוה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש עורפין אותה שם בקופיץ מאחריה. שם במשנה פי' למה שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל. \n", + "ומ\"ש של אותה עיר עם כל זקניה אפילו מאה וכו'. שם במשנה וזקני אותה העיר רוחצים במים במקום עריפתה ובגמרא (דף מ\"ו:) ת\"ר כל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל שאין ת\"ל הערופה ומה ת\"ל הערופה על מקום עריפתה של עגלה ושנינו בספרי וכל זקני העיר ההיא אפילו הם מאה: \n", + "ומ\"ש ואומרים שם בתוך הנחל. בספרי יכול יעלו מן הנחל ויאמרו ת\"ל בנחל שתהא ענייתן ואמירתן בנחל. \n", + "ומה שכתב בלשון הקדש. פרק אלו נאמרין (סוטה דף ל״ב) ופ' עגלה ערופה (סוטה דף מ״ד:) ופירש״י מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל בלשון הקדש הוזקקו מן התורה לאמרה ובגמרא יליף לה מקרא: \n", + "ומ\"ש כלומר שלא בא לידינו הנהרג הזה וכו'. שם במשנה ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי על דעתנו עלתה שזקני ב\"ד שופכי דמים הם אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא [מזון לא ראינוהו והנחנוהו] בלא לויה. \n", + "ומ\"ש הכהנים אומרים. שם במשנה וכן מפורש בדברי המתרגם פסוק כפר לעמך ישראל. \n", + "ומ\"ש בלשון הקדש. נתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש שאומרים כפר לעמך ישראל לא זה בלבד צריכים לומר אלא כל המקרא אומרים עד בקרב עמך ישראל כמו שמפורש שם במשנה ורבינו רישא דקרא נקט. \n", + "ומ\"ש והקב\"ה מכפר על הדם שנאמר ונכפר להם הדם. שם במשנה ואינם צריכים לומר ונכפר להם הדם אלא רוח הקדש מבשרתן אימתי שתעשו ככה הדם מתכפר לכם: \n\n" + ], + [ + "כשמודדין מן החלל וכו'. פרק כיצד מעברין (דף ל\"ה:) אמרינן אין מקדרין לא בערי מקלט ולא בעגלה ערופה מפני שהן של תורה ופירש רש\"י בעגלה ערופה כשבא למדוד הערים שסביבות החלל לידע אי זו היא הקרובה מכולן [וטעמא] מפני שמדידתן של תורה הילכך לא משערינן בהו מידי אלא מודדין הרים וגאיות כקרקע חלקה: \n", + "ואין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין של כ״ג. משנה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ד:) אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין ובגמרא (דף מ״ה:) משום דבעינן זקני העיר וליכא: \n", + "ואין מודדין לירושלים וכו'. משנה וגמ' שם: \n\n" + ], + [ + "נמצא קרוב לירושלים וכו'. משנה שם (דף מ\"ד:) נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו\"ם או לעיר שאין בה ב\"ד לא היו עורפין אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב\"ד ובגמרא (דף מ\"ה:) פשיטא כיון דתנא לעיר שאין בה ב\"ד אנא ידענא דאין מודדין אלא לעיר שיש בה ב\"ד הא קמ\"ל כדתניא מנין שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין שמניחין אותה ומודדין לעיר שיש בה ב\"ד ת\"ל ולקחו זקני העיר ההיא מ\"מ ופירש רש\"י דהאי העיר יתירה הוא דמצי למכתב והיתה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקניה עגלת בקר. ועל נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו\"ם אמרינן בגמרא דכתיב כי ימצא פרט למצוי ומפרש רבינו שהוא מצוי שיהרגוהו עכו\"ם וכן מפורש בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "אין העיר הקרובה מביאה וכו'. בסוף פ\"ב דבתרא (דף כ\"ג:) רוב וקרוב הולכים אחר הרוב ואע\"ג דרובא דאורייתא וקורבה דאורייתא אפילו הכי רובא עדיף מתיב ר' זירא והיה העיר הקרובה אל החלל ואע\"ג דאיכא אחריתי דנפישי מינה בדליכא וליזיל בתר רובא דעלמא ביושבת בין ההרים ופירש\"י בין ההרים שאין דרך רוצחים לבא ממקומות אחרים לכאן עכ\"ל. ויש לתמוה על רבינו למה לא כתב חילוק זה דיושבת בין ההרים ונ\"ל לדחוק ולומר שסובר רבינו דקושיא דליזיל בתר רובא דעלמא לאו קושיא הוא דפשיטא דקרובה בעינן דהא בקרובה תלה רחמנא ואי הוה אזלינן בתר רובא דעלמא לעולם היו מודדין לעיר הגדולה שבעולם ומאי דא\"ל ביושבת בין ההרים לפי דרכו השיבו אבל לקושטא דמילתא ליתיה: \n\n" + ], + [], + [ + "נמצא הנהרג מכוון בין שתי עיירות וכו'. בספ\"ב דבכורות (דף י\"ח) תנא נמצא מכוון בין שתי עיירות שתיהן מביאות שתי עגלות דברי ר\"א וחכ\"א יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו מאי קסברי רבנן אי קסברי אפשר לצמצם וקרובה ואפילו קרובות ליתי תרתי ואי קרובה ולא קרובות אפילו חדא לא לייתי אלא לאו שמע מינה קסברי רבנן אי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם ש\"מ: \n\n" + ], + [ + "מהיכן מודדין מחוטמו וכו'. משנה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ד:) מנין היו מודדין ר״א אומר מטיבורו ר״ע אומר מחוטמו ראב״י אומר ממקום שנעשה חלל מצוארו ופסק כר״ע ויש לתמוה דהא קי״ל משנת ראב״י קב ונקי וצ״ל שסובר שלא נאמר כלל זה לדחות מאי דקי״ל הלכה כר״ע מחבירו: \n", + "נמצא גופו במקום אחד וכו'. משנה שם נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש אצל הגוף דברי ר' אליעזר ר\"ע אומר הגוף אצל הראש ובגמרא במאי קא מפלגי אי לימא לענין מדידה [קמיפלגי] הא מדקתני סיפא מנין היו מודדין מכלל דרישא לאו במדידה עסקינן אמר ר' יצחק במת מצוה קנה מקומו וכו' והיכא דנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש [אצל הגוף] דברי ר\"א ר\"ע אומר הגוף אצל הראש וידוע דהלכה כר\"ע: \n\n" + ], + [ + "נמצאו מתים רבים וכו'. . נמצאו זה ע״ג זה מודדין מן העליון כמות שהן וכו'. בר״פ עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה) אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריה א״ל ההוא מרבנן [לאביי] שני חללים זה ע״ג זה מהיכן הוא מודד מין במינו הוי טמון ומין במינו לא הוי צף ומעליון מודד או דילמא מין במינו הוי צף ומין במינו לא הוי טמון ומתחתון מודד או דילמא מין במינו הוי טמון ומין במינו הוי צף ולא מתחתון [מודד] ולא מעליון מודד א״ל תניתוה עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו ע״ג חבירו ושכחו התחתון שכחה והעליון אינו שכחה ר״ש בן יהודה אומר משום (ר״ש) שניהם אינם שכחה התחתון מפני שהוא טמון והעליון מפני שהוא צף סברוה דהני תנאי כר' יהודה סבירא להו דאמר בשדה פרט לטמון וכו' לא אי כר' יהודה ס״ל דכ״ע מין במינו הוי טמון והכא בפלוגתא דר״י ורבנן קמפלגי דרבנן כרבנן ור״ש בן יהודה כר' יהודה. ופירש״י תניתוה לחדא מינייהו דפלוגתא היא בטמון אבל צף לא פשט ליה מינה דהא אוקימנא טעמא דעליון משום דאחזוק ביה וצף ולא ידעינן מאי הוי עלה עכ״ל. ומשמע דבעיא דטמון איפשיטא לסברת סברוה דלת״ק מין במינו לא הוי טמון ודחי ליה דאיפשט דלכ״ע מין במינו הוי טמון ורבינו נראה שפושט דמין במינו הוי טמון ויש לתמוה דהא מצי למימר כיון דלא איפשיטא מנין לו לפשוט כן ולכל זה נתכוון הראב״ד שכתב זה הפסק אינו מתברר מן הגמרא. ואפשר לומר שטעם רבינו משום דמלישנא דסברוה משמע דלא קאי האי סברא ומלישנא דאי כר״י ס״ל דכ״ע מין במינו הוי טמון ומדלא קאמר ליה בלשון דילמא משמע דקושטא דמילתא הכי הוא ובבעיא דצף נראה לדחוק ולומר דפשיטא לרבינו דלא מקרי צף משום דמתני' קתני צף על פני המים ומשמע דלא מיקרי צף אלא על פני המים דוקא ואע״ג דההוא מרבנן מיבעיא ליה בצף לא חש אביי למפשטה משום דמילתא דפשיטא היא ממתני' כדאמרן ואע״ג דבירושלמי פשט דאין מודדין מן התחתון משום שהוא טמון ולא מן העליון מפני שהוא צף פסק רבינו כדמשמע ליה מגמרא דידן וצ״ע: \n\n" + ], + [], + [ + "(יא-יב) נאמר כי ימצא חלל לא חנוק ולא מפרפר וכו'. פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה ע״ב) ופירש״י חלל לא מיקרי אלא בכלי ברזל כעין חרב. \n", + "ומ\"ש באדמה לא טמון בגל וכו' עד על פני המים. משנה שם (דף מ\"ד:): \n", + "לא נודע מי הכהו הא אם נודע לא היו עורפין אפילו ראה ההורג עד אחד. ברייתא שם (דף מ\"ז:). \n", + "ומ\"ש אפילו עבד או אשה או פסול לעדות בעבירה לא היו עורפין: ומ\"ש לפיכך משרבו הרצחנין בגלוי בטלה עגלה ערופה. משנה וברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "עד אחד אומר ראיתי את ההורג וכו' בד\"א בשבאו שניהם כאחד וכו'. משנה שם עד אחד אומר ראיתי (את ההורג) ועד אומר לא ראית אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראית היו עורפין עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית היו עורפין שנים אומרים ראינו ועד אחד אומר להן לא ראיתם לא היו עורפין ובגמ' עד אחד אומר ראיתי את ההורג וכו' טעמא דמכחיש ליה הא לא מכחיש ליה עד אחד מהימן וכו' השתא דאמרת עד אחד מהימן אידך חד היכי מצי מכחיש ליה והאמר עולא כ\"מ שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים אמר לך עולא תני לא היו עורפין וכן אמר רבי יצחק ור' חייא אמר תני [לא] היו עורפין וכו' ולר' חייא קשיא דעולא לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ופירש\"י (דף ל\"א:) הרי כאן שנים הרי הוא כשנים כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה [מתני'] כשהעידו שניהם בתוך כדי דיבור דבטלו דבריו מיד דלא נתקיימה עדותן בבית דין והיכן האמינתו תורה כשנים כגון אם העיד עדותו ויצא דתו לא מצי חד לאכחושי עכ\"ל. ופסק רבינו כר' חייא והטעם כתבתי בפ\"א מהל' סוטה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יד-טז) ומ\"ש באו שנים אחר שהעיד האחד וכו'. נתבאר במשנה שכתבתי בסמוך. \n", + "ומ\"ש אשה אומרת ראיתי את ההורג וכו' עד בין שבאו זו אחר זו. נתבאר במשנה שכתבתי בסמוך וע\"כ לא מפלגינן בין באו בבת אחת לבאו זה אחר זה אלא דוקא כשהעד הראשון הוא כשר ולאפוקי מהראב\"ד שכתב אשה אומרת ראיתי וכו' עד זו אחר זו נראה מהגמ' שזה שיבוש דבזה אחר זה וכו'. \n", + "ומ\"ש רבינו שנים אומרים ראינו וכו'. אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית וכו' בד\"א בשהיו שלשתן כשרים או פסולים וכו'. שם (דף מ\"ז:) תנן עד אחד אומר ראיתי את ההורג ושנים אומרים לא ראית וכו' היו עורפין הא חד וחד לא היו עורפין תיובתא דר' חייא ולטעמיך אימא סיפא שנים אומרים ראינו ועד אחד אומר לא ראיתם לא היו עורפין הא חד וחד היו עורפין אלא מתני' כולה בפסולי עדות וכדר' נחמיה דאמר כ\"מ שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות וכו' ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל שתי נשים באיש אחד כי פלגא ופלגא דמי ופירש\"י בזה כתבתי בפ\"א מהלכות סוטה וממ\"ש שם יתבארו דברי רבינו כאן. וכתב הראב\"ד שנים אומרים ראינו וכו' עד עורפין גם זה שיבוש עכ\"ל. ותמיהא לי דהא דברי רבינו משנה שלימה הם והיאך כתב שהוא שיבוש ואפשר שטעמו משום דבגמ' מקשה מהאי בבא דמשמע מינה הא חד וחד היו עורפין ותיובתא דרבי חייא ואיצטריך לשנויי אלא כולה מתני' בפסולי עדות וכרבי נחמיה וא\"כ לא היה לו לרבינו לכתוב בבא זו כי היכי דלא נידוק מינה הא חד וחד היו עורפין ותקשה לרבי חייא וי\"ל דרבינו לא לדיוקא כתביה שאי אפשר למידק מינה הכי שהרי כתב בהדיא דעד אחד ועד אחד לא היו עורפין ואם תאמר משנה שאינה צריכה היא ויש לומר שרצה להעתיק המשנה כצורתה כיון שהיא גופה אמת בלא דיוק ואי אפשר לטעות לדייק בה ומפני שכתב ה\"ז נאמן כשנים לענין זה רצה לכתוב דין השנים: \n", + "וכתב עוד הראב\"ד שתי נשים או שנים פסולים אומרים וכו' עד עורפין גם זה שיבוש שלא אמרו אלא בדאתא עד אחד כשר מעיקרא וכו'. ואיני יורד לסוף דעתו של הראב\"ד שהרי דברי רבינו מפורשים בגמרא דללישנא בתרא שתי נשים באיש אחד כי פלגא ופלגא דמי והיינו דאתא ע\"א לבסוף ולא אמרו הלך אחר רוב דעות אלא בשכולם נשים או פסולים: \n\n" + ], + [ + "ועל מ\"ש רבינו ג' נשים או ג' פסולים וכו' כתב הראב\"ד אפילו בזה אחר זה. ופשוט הוא בדברי רבינו שסתם ולא חילק: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין דין עגלה ערופה [נוהג] אלא בארץ וכן בעבר הירדן. בספרי סוף פרשת שופטים אשר ה' אלהיך נותן לך לרבות עבר הירדן: \n\n" + ], + [ + "עגלה ערופה בת שתי שנים וכו'. בריש מס' פרה וכחכמים: \n", + "ואין המומין פוסלין. משנה פ' עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה). \n", + "ומ\"ש ואעפ\"כ אם היתה טרפה פסולה וכו'. ירושלמי שם אלא שמשמע שם שלפ\"ז מחוסרת אבר פסולה ויש לתמוה למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "כל העבודות פוסלות את העגלה וכו' עד אין פוסלין אלא עד שעת מלאכה. בפרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ו): \n\n" + ], + [ + "כל מלאכה שהיא לצרכה וכו'. נלמד מדיני פרה השנויים בפ\"ב ממס' פרה: \n\n" + ], + [ + "אין עורפין את העגלה אלא ביום וכו' וכל היום כשר לעריפתה. משנה בפרק ב' דמגילה (דף כ' ע\"ב): \n", + "ואין עורפין שתי עגלות כאחת וכו'. בפירקא קמא דסוטה (דף ח') ויהיב טעמא מפני שאין עושין מצות חבילות חבילות: \n\n" + ], + [ + "עגלה ערופה אסורה בהנאה וכו'. משנה בפ' בתרא דע\"ז (דף ע\"ד): \n", + "ונקברת במקום עריפתה. בס\"פ ב\"ש (זבחים מ\"ו): \n", + "ומשתרד לנחל תיאסר וכו'. בפרק בתרא דכריתות (דף כ\"ד:) אתמר עגלה ערופה אימתי נאסרת רב המנונא אמר מחיים רבא אמר לאחר עריפה וכו' ולרב המנונא מאימתי אמר ר' ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי ונסבין חבריא למימר ירידתה לנחל איתן אוסרתה וכו' אמר רבא מנא אמינא לה דתנן עגלה ערופה וכו' (אם נמצא ההורג) עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ואי אמרת מחיים אמאי תצא ותרעה בעדר הא אתסרא לה מחיים תני עד שלא נראית לעריפה אימא סיפא משנערפה תקבר במקומה תני משנראית לעריפה א\"כ אימא סיפא שעל הספק באה מתחלה כיפרה ספיקה והלכה לה ואם מחיים עדיין לא כיפרה ספיקה תנאי היא ופסק רבינו כרב המנונא משום דרבי ינאי וחברייא הכי ס\"ל אבל קשה דלפ\"ז הוה ליה לפסוק שאם נמצא ההורג אחר ירידתה לנחל אסורה בהנאה והוא פסק לקמן בסמוך שאם נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר. והרשב\"א כתב שנשאל על זה והשיב היטבת לראות כי גם בעיני יפלא שהוא זיכה שטרא לבי תרי דפליגי בכריתות וטרחתי להעמיד דבריו ולא יכולתי אבל מה אעשה והראב\"ד לא חלק עליו בזה כלום עכ\"ל. וליישב דעת רבינו אפשר לומר שהוא סובר דהא דמקשה משנערפה העגלה תצא ותרעה בעדר לאו קושיא היא דאיכא למימר שאני עגלה דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה ואיגלאי מילתא דהקדש טעות הוה ואע\"פ שהתוס' תירצו זה ואמרו דסברא היא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג רבינו לא ניחא ליה בההוא תירוצא וסובר דגמ' לפום מאי דס\"ד דגמר ומקדיש בכל גוונא אסיק מאי דאסיק דמתני' פליגא וסברה דאינה נאסרת מחיים ולא אמרינן דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג אבל לפום קושטא איכא למימר דמתני' נמי סברה דירידתה לנחל אוסרתה ואף על פי כן אם נמצא ההורג אפילו אחר שהורידוה לנחל תצא ותרעה בעדר משום דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה שהרי דבר מצוי הוא שימצא ההורג וכל שכן לפי מה שפירשו קצת מפרשים שמתועלת המדידה והעניינים הנעשים במצוה שע\"י כך הוא קרוב שיתגלה מי הוא ההורג דהא ודאי מעיקרא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג ולא גמרי ומקדשי הילכך נקטינן דירידתה לנחל אוסרתה ונקטינן במתני' דנמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר משום דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה: \n\n" + ], + [ + "נמצאו העדים זוממין וכו'. בפרק בתרא דכריתות שם (דף כ\"ד) א\"ר יהודה אמר רב מודים חכמים לר' מאיר באשם תלוי שהוזמו עדיו שיצא וירעה בעדר ויש ללמוד משם לעגלה ערופה: \n\n" + ], + [ + "נמצא ההורג וכו' עד הרי זה יהרג. משנה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ז) ופירש״י כיפרה ספיקה היא עשתה את שלה ואם לא נמצא ההורג נתכפר מספק ולכשימצא נעשה ודאי ויהרג ומיהו באיסור הנאה קיימא דכפרה כתיב בה כקדשים: \n\n" + ], + [ + "הנחל שנערפה בו אסור בזריעה ועבודה לעולם וכו' עד אינה אלא בגופה של קרקע. משנה וברייתא שם (דף מ\"ז:): \n\n" + ], + [ + "אנשי עיר קרובה שנתאחרו וכו'. בפ' בתרא דכריתות (דף כ\"ו) אהא דאמר ר\"א שאין יוה\"כ מכפר אלא על חטא שאין מכיר בו אלא המקום פריך אלא מעתה עגלה ערופה שעבר עליה יוה\"כ לא יביא שהרי אין מכיר אלא הקב\"ה ושני ר\"פ אמר קרא כפר לעמך ישראל וכו' ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים פירש רש\"י על יוצאי מצרים דכתיב אשר פדית והרי כמה יה\"כ עבר עליהם ועדיין הם צריכין לכפרה זו אם נמצא חלל ביניהם כדכתיב קרא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מ\"ע לעשות אדם מעקה לגגו וכו'. ומ\"ש והוא שיהיה בית דירה אבל בית האוצרות וכו'. יש לתמוה על זה דהא תניא בסיפרי אין לי אלא בית מנין הבונה בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות ת\"ל לא תשים דמים בביתך יכול אף בונה בית שער אכסדרא ומרפסת ת\"ל בית בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינם בית דירה וכן כתבה ספר מצות גדול הרי דבית הבקר ובית האוצרות חייב והיאך פטר רבינו. ואפשר שטעמו משום דבפ\"ק דיומא (דף י\"א) לענין מזוזה אמרינן דהני תנאי היא ותנא בסיפרי סבר כמאן דמחייב ורבינו בהל' מזוזה פוסק כמאן דפטר: \n", + "וכל בית שאין בו ד\"א על ד\"א פטור מן המעקה. ברייתא בפ\"ק דסוכה (דף ג':): \n\n" + ], + [ + "בית של שני שותפין וכו'. שם בפ' ראשית הגז (חולין דף קל״ו) אהא דתניא בהמת השותפין חייבת בראשית הגז ור' אלעאי פוטר אמר רבא מודה ר' אלעאי בתרומה וכו' מעקה אע״ג דכתב רחמנא לגגך דידן אין דשותפות לא כתב רחמנא כי יפול הנופל ממנו אלא גגך למאי אתא למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות ופירש״י כי יפול הנופל כל שראוי ליפול הימנו ואפילו של שותפות. בתי כנסיות שאין חלק לאחד מהם בו שאף לבני עבר הים הוא ועוד שאינו בית דירה. ודע דאמרינן בגמ' בתר הכי א״ר ביבי בר אביי ליתנהו להני כללי דתניא בהמת השותפין חייבת בבכורה ור' אלעאי פוטר א״ר חנינא מסורא ליתנהו להני כללי דתניא בהמת השותפין חייבת במתנות ורבי אלעאי פוטר ופי' רש״י ליתנהו להני כללי דאמר רבא דמודה רבי אלעאי בכל הני דהא תניא דפליג ר' אלעאי בבכורה ולא מרבי לה מבקרכם וצאנכם עכ״ל. משמע שהוא מפרש דאכולהו מילי דלעיל קאי ומעקה מכללן וכ״כ סמ״ג שר' אלעאי פוטר בית דשותפין ממעקה וכתב ויכול להיות שאין הלכה כר' אלעאי אע״פ שהלכה כמותו בראשית הגז לענין פיטור חו״ל וכתב שזה טעמו של רבינו ואני אומר עוד שאפשר שרבינו מפרש דלא קאי ליתנהו להני כללי אלא לקצת דברים שאמר רבא ואין מעקה מכללן אלא אף ר' אלעאי מודה בו כדאמר רבא: \n", + "היתה רה\"ר גבוה מגגו וכו'. בפ\"ה דב\"ק (דף נ\"א) ממנו ולא לתוכו שאם היתה רה\"ר גבוה מגגו י' טפחים ונפל ממנו לתוכו פטור שנאמר ממנו ולא לתוכו: \n\n" + ], + [ + "גובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים וכו'. בסיפרי כמה הוא מקום מעגלו שלשה טפחים בית דורסו עשרה ופירש ספר מצות גדול מעגלו גובהו בבור ג' טפחים ובבית גובהו עשרה. והראב\"ד כתב על דברי רבינו גובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים א\"א דוקא ממקום דורסו והוא המקום הנמוך שבו אבל שאר צדדים ג' טפחים עכ\"ל. נראה שהיה מפרש כן הברייתא הנזכרת ונראה לי שהטעם הוא שמאחר שמצד אחד הוא גבוה י' טפחים ע\"י כך הוא נזהר משאר צדדין שאין גבהם אלא ג' טפחים: \n", + "וצריך להיות המחיצה חזקה וכו'. פשוט הוא: \n", + "כל המניח גגו בלא מעקה וכו'. בספרי ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וכו'. בסיפרי אין לי אלא גג מנין לרבות בורות שיחין ומערות חריצין ונעיצין ת\"ל לא תשים דמים בביתך: \n", + "חייב לעשות חוליא גבוה עשרה טפחים. מכאן נראה שלא היה מפרש רבינו מקום מעגלו כמו שפירש ספר מצות גדול: \n", + "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות וכו'. בפ\"ק דב\"ק (דף ט\"ו:) תניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו שנאמר ולא תשים דמים בביתך: \n\n" + ], + [ + "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכו'. . \n\n" + ], + [ + "ואלו הן לא יניח אדם פיו על הסילון וכו' ולא ישתה בלילה מן הנהרות וכו'. בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ב:): \n", + "ולא ישתה מים מגולים וכו'. . \n\n" + ], + [ + "ואלו הם המשקים האסורים משום גילוי המים והיין והחלב. פרק ח' דתרומות. \n", + "ומ\"ש ואפי' מזוג. פ\"ב דע\"ז (דף ל'). \n", + "ומ\"ש ואפי' התחיל טעמו להשתנות לחומץ. ג\"ז שם. \n", + "ומ\"ש והדבש והציר. בפרק אלו טריפות (חולין דף מ\"ט:): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש השום שנתרסק. בפ\"ק דביצה (דף ז':). \n", + "ומ\"ש ואבטיח שנחתך ונתגלה אסור. בפרק ב' דע\"ז (דף ל':). \n", + "ומ\"ש יין מבושל ויין תוסס וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש ויין או מים וכו' כל זמן שההבל עולה מהן. ירושלמי בפרק ח' דתרומות. \n", + "ומה שכתב וכן משקין שהיה המשקה יורד מלמעלה לתוכן טיפה טיפה וכו'. בפ\"ב דעבודה זרה (דף ל':): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש מי כבשים ומי שלקות ומי תורמוסין וכו'. [שם בירושלמי מי כבשים ומי שלקות ומי תורמוסין הרי אלו מותרין] מים שהדיח בהם כבשים ושלקין ותורמוסים הרי אלו אסורים ומפרש רבינו דהיינו דוקא כשלא נשתנה טעמן שאם נשתנה טעמן היינו מי תורמוסין דשרו וכ\"נ מתוספתא אלא שכתובה בחילוף. \n", + "ומ\"ש וכן מים ששרה בהם פרישין וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "יין שנתחבר בו דברים חדים כפלפלים או דברים מרים וכו'. שם ובגמרא דידן בפרק ב' דעבודה זרה: \n\n" + ], + [ + "כל המשקין האסורים משום גילוי וכו'. בפרק ב' דע\"ז: \n", + "וכמה ישהו ויאסרו וכו'. משנה פרק ח' דתרומות ומייתי לה פירקא קמא דחולין (דף י'): \n\n" + ], + [ + "שיעור המים שיאסרו אם נתגלו וכו'. משנה פרק שמיני דתרומות וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "מעיין המושך כל שהוא אין בו משום וכו'. ירושלמי פ\"ח דתרומות: \n", + "לגין מגולה שהניחו וכו'. ירושלמי שם לגין שהניחו בשידה תיבה ומגדל שכחו וחזר ומצאו אסור בדק ואח\"כ הניחו מותר. \n", + "ומ\"ש או בתיק שלו או בבור וכו'. בתוספתא פ\"ו. \n", + "ומ\"ש ואם היה בהם נקב אסור כמה יהא בנקב וכו'. (שם) ובירושלמי פרק ח' דתרומות ומסיים בה עד שלא תכנס ראש אצבע קטנה של תינוק בן יומו ואיני יודע למה השמיטו רבינו וצ\"ל דמדסתם של קטן משמע היותר קטן שבכולם היינו בן x יומו: \n\n" + ], + [ + "חבית שנתגלתה וכו'. שם ובגמרא דידן פ\"ב דע\"ז: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ולא ישקה מהם לבהמתו וכו'. בפרק ב' דע\"ז. \n", + "ומ\"ש אבל משקה אותן לחתול מפרש בגמרא דה\"מ לחתול שלו אבל לא לחתול של חבירו משום דאע\"ג דלא ממית ליה ארס הנחש מכחיש ליה ואע\"ג דהדר ברייא זימנין דבעי לזבוניה ומפסיד ליה מיניה ורבינו השמיט זה משום דהשתא אין דרך למכור חתול: \n\n" + ], + [ + "עיסה שנילושה וכו'. בירושלמי פרק שמיני דתרומות מתיר רבי נחמיה ומשמע דתנא קמא אוסר. \n", + "ומה שכתב אפילו של תרומה תשרף. תוספתא פרק ו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בהמה חיה או עוף שנשכן הנחש. משנה סוף פרק אלו טריפות (חולין דף נ\"ח:). \n", + "ומה שכתב או שאכלו סם המות הממית האדם הרי אלו אסורים. שם בגמרא וכתב רבינו דהיינו דוקא קודם שישתנה בגופו כלומר שאם שהה עד שנשתנה בגופו שוב אינו מזיק. \n", + "ומה שכתב לפיכך בהמה חיה ועוף שנמצאו חתוכי רגלים וכו' עד הרי אלו מותרים. עובדא שם (דף נ\"ט): \n\n" + ], + [ + "וכן נקורי תאנים וכו'. משנה פרק ח' דתרומות. \n", + "ומ\"ש ואפילו ראה צפור וכו'. פ\"ק דחולין (דף ט'): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש תאנה או ענב וכו'. בפ\"ב דע\"ז (דף ל':) ופ\"ח דתרומות בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "אסור לאדם ליתן מעות וכו'. בירושלמי פרק ח' דתרומות א\"ר אמי צריכין למיחש למה דברייתא חששין אסור למיתן פריטין גו פומא תבשילא תותי ערסא x פיסתא תחות שיחיא מיצנע סכינא גו פוגלא סכינא גו אתרוגא א\"ר יוסי בר בון כל זיעא דנפקא מבר נש סם המות הוא חוץ מזיעת הפנים: \n\n" + ], + [ + "וכתב הראב\"ד וכן לא יתן אדם פס וכו'. א\"א בירושלמי אסור למיתן פיסתא וכו'. ועל מ\"ש רבינו וכן לא יתן התבשיל תחת המטה כתב א\"א גם זה בירושלמי ומפרשין מפני רוח רעה. \n", + "ועל מ\"ש וכן לא ינעוץ הסכין וכו'. כתב גם זה מפרשים משום בזוי שעושה מהם תיק לסכין עכ\"ל. ואין הכרח לפירוש זה יותר מזה וירא שמים יצא את כולם: \n\n" + ], + [ + "וכן אסור לעבור תחת קיר נטוי. בפ\"ק דראש השנה (דף ט\"ז:). \n", + "ומ\"ש או ליכנס לחורבה. בפ\"ק דברכות (דף ג'): \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) וכן אסור ליהודי להתייחד עם העכו\"ם וכו' עד אל אדוני שעירה. בפרק ב' דעבודה זרה (דף כ\"ה:): \n\n" + ], + [ + "אסור ליקח רפואה מן העכו\"ם וכו'. שם אמר ר\"י וכו' ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהם ודאי מת מתרפאין מהם הא איכא חיי שעה לחיי שעה לא חיישינן וכו' מיתיבי לא ישא ויתן אדם עם האפיקורוסים ואין מתרפאין מהם אפילו לחיי שעה וכו' שאני אפיקורסות דמשכא ואתי לממשך בתרייהו. \n", + "ומה שכתב ומותר ליקח רפואה מן העכו\"ם לבהמה וכו'. משנה שם מתרפאין מהם [ובגמרא] ואיכא דאמרי וכו' אמר רבי יוחנן כל מכה של חלל אין מתרפאין מהם מאי בינייהו איכא בינייהו גב היד וגב הרגל דאמר רב אדא בר מתנא אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת ופסק רבינו כלישנא קמא להחמיר בסכנת נפשות וכ\"ש דמסתבר טעמיה. ולזה נתכוון עוד במה \n", + "שכתב ואם היתה של סכנה אסור ליקח ממנו כלומר אפילו שהמכה מבחוץ אם היתה של סכנה כגון גב היד וגב הרגל אסור ליקח ממנו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ומותר לשאול לרופא עכו\"ם וכו'. גם זה שם ומפרש טעמא דסבר דמשאיל לי משאיל לאיניש אחרינא ואתי ההוא גברא לאורועי נפשיה: \n\n" + ], + [ + "ואסור להסתפר מהם. משנה שם וכחכמים ואמרינן בגמרא (דף כ\"ט) שאם ישראל רואה במראה מותר להסתפר מהם אפי' ברה\"י משום דע\"י המראה מתחזי כאדם חשוב ומתיירא להורגו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יב-יד) אסור למכור כל כלי המלחמה וכו' עד לישראל שהוא לסטים. בפירקא קמא דעבודה זרה (דף ט\"ו:): \n", + "ומה שכתב וכן כל המכשיל עור וכו'. . \n\n" + ], + [ + "ואסור להשיא עצה טובה לעכו\"ם או וכו'. בפרק קמא דבתרא (דף ד') וכשינויא בתרא דקאמר ואי בעית אימא שאני בית המקדש דאי לאו מלכותא לא מתבני: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שפגע וכו'. ומה שכתב בין שהיה עליה יותר ממשאה. בסוף פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ב) במשנה רבי יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשאו אינו זקוק לו ומשמע דרבנן פליגי עליה ופסק כוותייהו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך אלא יקום עמו וכו'. שם בגמ': \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) היה כהן וכו'. שם משנה. \n", + "ומה שכתב וכן אם היה זקן שאין דרכו לטעון ולפרוק עד פורק וטוען עמו. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "פרק וטען וחזרה ונפלה וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש לפיכך צריך להדדות עמו עד פרסה. שם (דף ל\"ג): \n\n" + ], + [ + "מאימתי יתחייב לפרוק ולטעון עמו. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "מצוה לפרוק עמו בחנם וכו'. משנה וגמרא שם (דף ל\"ב ל\"ג) וכתנא קמא. \n", + "ומה שכתב וכן בשעה שמדדה עמו וכו'. מימרא שם: \n\n" + ], + [ + "מצא בהמת חבירו רבוצה וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך אם היה זקן או חולה חייב וטעמא משום דהני כמאן דליתנהו דמי. \n", + "ומ\"ש שאם היה בעל הבהמה שם והלך וישב לו וכו' עד חייב לטעון ולפרוק לבדו. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "בהמת העכו\"ם וכו'. שם (דף ל\"ב:) בהמת עכו\"ם ומשוי ישראל וחדלת ואי אמרת צער ב\"ח דאורייתא אמאי וחדלת עזוב תעזוב מ\"מ לעולם צער ב\"ח דאורייתא והתם בטעינה א\"ה אימא סיפא בהמת ישראל ומשוי עכו\"ם עזוב תעזוב ואי בטעינה אמאי עזוב תעזוב משום צערא דישראל א\"ה אפילו רישא נמי רישא בחמר עכו\"ם סיפא בחמר ישראל מאי פסקא סתמא איניש בתר חמריה אזיל ואע\"ג דבתר הכי אמרינן והא וחדלת ועזוב תעזוב בפריקה הוא דכתיבי אלא הא מני ר\"י הגלילי היא דאמר צער ב\"ח לאו דאורייתא מ\"מ שמעינן ממאי דשקלינן וטרינן בה לדידן דקי\"ל צער ב\"ח דאורייתא והטעם משום דאמרינן שם בגמרא על רבנן ור\"ש מדברי שניהם נלמוד צער ב\"ח דאורייתא ואע\"ג דמתיב עליה הא שני כל מאי דאותביה ואע\"ג דר\"י הגלילי פליג ואמר צער ב\"ח לאו דאורייתא יחידאה הוא וכן פסקו הרי\"ף והגאונים צער ב\"ח דאורייתא והשתא מ\"ש רבינו גבי בהמת העכו\"ם אם היה העכו\"ם מחמר אחר בהמתו אינו זקוק לה היינו דוקא לטעון אבל לפרוק חייב משום צער בעלי חיים דאורייתא וכדאוקימנא וכך מתפרשים דברי רבינו משום דמסיפא שכתב ואם לאו חייב לפרוק ולטעון דמשמע אבל ברישא אינו חייב בתרוייהו אלא בחדא דהיינו לטעון וסמך עוד על מ\"ש בסוף הפרק הפוגע בשנים וכו' מצוה לפרוק בתחלה משום צער ב\"ח ואין לומר דרבינו סבר דצער ב\"ח דרבנן וכר\"י הגלילי מכמה טעמי חדא דלא הוה ליה למיפסק כיחידאה ועוד דהא תנן דלר\"י הגלילי אם היה עליו יותר ממשאו אינו זקוק לו ורבינו סתם ולא חילק בכך ועוד דתניא דלר\"י הגלילי רובץ ולא רבצן רובץ ולא עומד תחת משאו ולא מפורק ורבינו לא חילק בכך הילכך ע\"כ לומר שהוא פוסק כרבנן דצער ב\"ח דאורייתא: \n", + "כתב הטור בסימן רע\"ב על דברי רבינו ואין דבריו מובנים לי ברישא שהעכו\"ם מחמר למה אין חייב לסייעו משום איבה וכי גרע מבהמה והמשא של עכו\"ם וכן בסיפא בהמה של ישראל והמשא של עכו\"ם למה לי משום ישראל תיפוק לי משום מצות פריקה כיון שהיא בהמת ישראל עכ\"ל. וכתב על זה החכם המרשים דבריו מובנים דברישא כיון שמשוי של ישראל לא חיישינן לאיבה והיינו טעמא דמקשה בגמ' בהמת עכו\"ם ומשוי ישראל אמאי וחדלת ול\"ק ליה דילמא טעמא משום איבה אבל אם הישראל [שם] חייב אפי' לטעון ולא משום דין פריקה וטעינה דודאי תורה לא משתעי אלא בשהכל של ישראל אלא משום צערא דישראל חייב נמי משום צערא דבהמה והיינו טעמא דסיפא דכיון דאין הכל של ישראל אין כאן מצות פריקה וטעינה כלל ומשום צערא דישראל שייך אפילו בטעינה חייב דאילו בפריקה צערא דבהמה נמי איכא אי נמי נקט בסיפא טעמא דצערא דישראל משום טעינה לחוד דסליק מיניה עכ\"ל. ואין דבריו מחוורים שכתב אבל אם הישראל שם חייב אפי' לטעון ולא משום דין פריקה וטעינה וכו' אלא משום צערא דישראל וכו' ומנ\"ל דחייב משום צערא דישראל אם לא שהתורה הזהירה על פריקה וטעינה: \n", + "ועל הטור יש לתמוה למה לא הקשה על הרישא דליחייב לפרוק משום צער בע\"ח וזה בעצמו קשה גם על החכם המרשים שכתב דברישא כיון שהמשוי של ישראל לא חיישינן לאיבה והא בלא טעמא דאיבה קשה למה כתב ואינו זקוק לה דמשום צער בעלי חיים ליחייב מיהא לפרוק ול\"נ דמעיקרא לק\"מ דרבינו חיוב ופיטור מטעם טעינה ופריקה בלחוד אתא לאשמועינן דאילו חיובו משום איבה בסוף דבריו אשמעינן שכתב אינו חייב להטפל בו אלא משום איבה. \n", + "ומ\"ש רבינו אבל בהמת העכו\"ם ומשאו וכו'. שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) חמרים שרגליו של אחד מהם רעועות וכו'. תוספתא (פ\"ב דב\"ק) כתבוה הרי\"ף והרא\"ש ר\"פ אחד דיני ממונות. וכתב הראב\"ד חמרים שרגליו של אחד מהם רעועות וכו' פירוש אין חבריו רשאים לדרוס עליו וכו'. ותמיהא לי שיהיה להם רשות לדרוס על החמור שנפל שאפשר שימיתוהו בדריסתם ול\"נ דה\"פ שאינם רשאים לילך להם ולהניחו כל זמן שלא נפל: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וכן שתי ספינות וכו'. ברייתא שם (סנהדרין דף ל\"ב) ופירש רש\"י קרובה לעירה: \n\n" + ], + [ + "הפוגע בשנים וכו' עד כדי לכוף את יצרו הרע. בסוף פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ב ל״ג): \n\n" + ], + [ + "השונא שנאמר בתורה לא מאומות העולם הוא וכו'. שם (דף ל\"ב:) ת\"ש שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא אומות העולם ואי אמרת צער ב\"ח דאורייתא מה לי שונא ישראל מה לי שונא אומות העולם מי סברת אשונא דקרא קאי אשונא דמתניתין קאי ופירוש רש\"י שונא שאמרו קס\"ד שונא שאמרו לשונא דקרא קאי דמשתעי בפריקה כי תראה חמור שונאך רובץ אשונא דמתני' קאי אהך מתניתא דלעיל דשונא לטעון הוא עכ\"ל. והשתא יש לתמוה מאחר שרבינו פוסק דצער ב\"ח דאורייתא על כרחך שונא שנאמר בתורה בין שונא ישראל בין שונא א\"ה הוא וא\"כ היאך כתב השונא שנאמר בתורה לא מא\"ה הוא אלא מישראל ואפשר לדחוק ולפרש לשון רבינו דה\"ק לא שונא אומות העולם בלבד הוא אלא אף בשונא מישראל מיירי והקדים זה כדי לומר והיאך יהיה לישראל שונא מישראל ועוד י\"ל דבפרק ע\"פ (דף קי\"ג:) על הא דקאמר שהרואה דבר ערוה בחבירו לא יעיד בו יחידי אמר רב מותר לשנאתו שנאמר כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו מאי שונא אילימא שונא עכו\"ם והתניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא א\"ה אלא פשיטא שונא ישראל ומי שרי למסנייה והא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך וכו' אלא לאו כהאי גוונא וכו' הרי בהדיא דרב סבר דשונא דקרא בשונא ישראל ולא בשונא אומות העולם וא\"ת א\"כ הדרא קושיא לדוכתא אי אמרת צער ב\"ח דאורייתא מה לי שונא ישראל ומה לי שונא א\"ה י\"ל דהוה מצי לשנויי ישראל בחנם עכו\"ם בשכר כמ\"ש התוס'. ועל מ\"ש רבינו מצוה לטעון ולפרוק עמו איכא למידק דהא קרא דכי תראה חמור שונאך בפריקה מיירי כדכתיב רובץ תחת משאו ואילו קרא דטעינה דהיינו קרא דכתיב לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך דרמי טוענייהו באורחא משמע כדאמרינן בגמ' הא לא כתיב ביה שונא וי\"ל דכיון דחזינן דלגבי פריקה השוה הכתוב שונא לאוהב אית לן למימר דה\"ה לטעינה שהוא כאוהב: \n", + "סליקו להו הלכות רוצח ושמירת נפש בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Nezikim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a7f257bd4581e53d9c0a6bc38c272e8ec0f9fd6e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,124 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Nezikim" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עלו בו צמחים וכו'. כתב הטור על זה ולא נהירא וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. וה\"ה כתב שמה שכתוב בספרי רבינו חייב לרפאותו ט\"ס הוא שאין מי שיסבור כן עכ\"ל. ולקיים גירסת הספרים אפשר לדחוק ולומר שרבינו גורס בדברי ת\"ק שבברייתא עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ויש טעם לדבר משום דבגמ' ממעט שלא מחמת המכה מדכתיב רק וגבי שבתו הוא דכתיב רק וצ\"ל שרבינו אינו גורס בברייתא יכול יהא חייב לרפאותו אלא יכול יהא חייב ואשבת קאי ואין להקשות אי שלא מחמת המכה אמאי חייב לרפאותו דבגמ' מפרש מאי שלא מחמת המכה כגון שעבר על דברי רופא ואכל דבש או מיני מתיקה שהם קשים למכה וא\"ת והרי כתב רבינו בסמוך עבר על דברי רופא והכביד עליו חוליו אינו חייב לרפאותו וי\"ל דהתם שאני שעבר על דברי רופא אבל כשאכל מיני מתיקה שהם מאכל אדם ואין הכל יודעים שהם קשים למכה והרופא לא הזהירו לא הוי פושע ולפיכך חייב לרפאותו ולפ\"ז הא דקאמר מאי שלא מחמת מכה כדתניא הרי שעבר על דברי הרופא ואכל דבש או מיני מתיקה דהא דקאמר כדתניא לא מדמי להו אלא לאכל דבש או מיני מתיקה לא לעבר על דברי הרופא. כל זה אפשר לדחוק כדי לקיים גירסת הספרים ועוד שלמה שמגיה ה\"ה מאחר שכתב דבעלו בו צמחים שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו מה היה צריך לכתוב עבר על דברי הרופא והכביד עליו חליו אינו חייב לרפאותו ועוד שטבע הלשון מורה שאינו ט\"ס שאם כדברי ה\"ה כך הל\"ל אינו חייב לרפאותו ולא לתת לו דמי שבתו: " + ] + ], + [], + [ + [ + "[שייך להלכה א, ב]", + "הנוגף את האשה וכו' ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנים אף דמי ולדות לאשה. כתב הראב\"ד אין דבר זה מחוור מן הגמרא וההלכות וכו'. וכתב ה\"ה באמת לא מצאתי לרבינו טענה ברורה לסמוך עליה וכו'. ולי נראה שטעם רבינו משום דס\"ל דהלכה כרבה משום דברייתא קתני אין הבעל נותן ליורשיו ורב חסדא אמר ליתיה לבעל לא ואע\"פ שרש\"י פירש איתיה לבעל או ליורשין וכו' פשטא דלישנא לא משמע אלא ליתיה לבעל בלחוד וכיון דהלכה כרבה שאם חבל בה לאחר מיתת הבעל זכתה האשה בהם הוא הדין לשאר אשה דעלמא ואפי' אינה אשת גר ומשמע דטעמיה דרבה משום דכי היכי דאשכחן דקרא זכי לבעל דמי ולדות מדכתיב בעל האשה הכי אשכחן דזכי לה מדכתיב ויצאו ילדיה ולא כתיב ויצאו הילדים וע\"כ אית לן לאוקומי כשחבל בה אחר מיתת בעלה וטעמא דמסתבר הוא דבשלמא כשחבל בה בחיי הבעל זכה הבעל מיד בדמי ולדות אע\"פ שלא גבה וכשמת מוריש ליורשיו אבל כשחבל בה אחר מיתת הבעל בעל זה מוריש ליורשיו דבר שלא זכה בו הילכך על כרחך של אשה הם דקרינהו רחמנא ילדיה ולישנא דברייתא הכי דייק דקתני אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותנת ליורשיה מאי אין האשה נותנת ליורשיה לא משכחת לה אלא כשחבל בה בחייה אף אין הבעל נותן ליורשיו ליתיה אלא כשחבל בה בחיי הבעל: " + ], + [ + "[שייך להלכה א, ב]", + "הנוגף את האשה וכו' ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנים אף דמי ולדות לאשה. כתב הראב\"ד אין דבר זה מחוור מן הגמרא וההלכות וכו'. וכתב ה\"ה באמת לא מצאתי לרבינו טענה ברורה לסמוך עליה וכו'. ולי נראה שטעם רבינו משום דס\"ל דהלכה כרבה משום דברייתא קתני אין הבעל נותן ליורשיו ורב חסדא אמר ליתיה לבעל לא ואע\"פ שרש\"י פירש איתיה לבעל או ליורשין וכו' פשטא דלישנא לא משמע אלא ליתיה לבעל בלחוד וכיון דהלכה כרבה שאם חבל בה לאחר מיתת הבעל זכתה האשה בהם הוא הדין לשאר אשה דעלמא ואפי' אינה אשת גר ומשמע דטעמיה דרבה משום דכי היכי דאשכחן דקרא זכי לבעל דמי ולדות מדכתיב בעל האשה הכי אשכחן דזכי לה מדכתיב ויצאו ילדיה ולא כתיב ויצאו הילדים וע\"כ אית לן לאוקומי כשחבל בה אחר מיתת בעלה וטעמא דמסתבר הוא דבשלמא כשחבל בה בחיי הבעל זכה הבעל מיד בדמי ולדות אע\"פ שלא גבה וכשמת מוריש ליורשיו אבל כשחבל בה אחר מיתת הבעל בעל זה מוריש ליורשיו דבר שלא זכה בו הילכך על כרחך של אשה הם דקרינהו רחמנא ילדיה ולישנא דברייתא הכי דייק דקתני אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותנת ליורשיה מאי אין האשה נותנת ליורשיה לא משכחת לה אלא כשחבל בה בחייה אף אין הבעל נותן ליורשיו ליתיה אלא כשחבל בה בחיי הבעל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[שייך להלכה טו, טז]", + "החובל באשת איש וכו' והריפוי לבעלה. הרא\"ש הקשה על דברי רבינו בזה ובמ\"ש ה\"ה נתיישב. ומ\"ש ", + "הבעל שחבל באשתו וכו' ואין לבעל בהם פירות. הרב רבינו ניסים תמה על זה והאריך בזה והטור כתב בטור אבן העזר בשם הגאונים שקנסו אותו שאינו אוכל פירות: " + ], + [ + "[שייך להלכה טו, טז]", + "החובל באשת איש וכו' והריפוי לבעלה. הרא\"ש הקשה על דברי רבינו בזה ובמ\"ש ה\"ה נתיישב. ומ\"ש ", + "הבעל שחבל באשתו וכו' ואין לבעל בהם פירות. הרב רבינו ניסים תמה על זה והאריך בזה והטור כתב בטור אבן העזר בשם הגאונים שקנסו אותו שאינו אוכל פירות: " + ] + ], + [], + [ + [ + "המזיק ממון חבירו חייב וכו'. כתב ה\"ה והרב לא חילק ויש לתמוה על ה\"ה שהרי מדין היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו שכתב רבינו בסמוך משמע בהדיא שהוא פטור באונסים גמורים וכ\"כ שם ה\"ה עצמו לדעת רבינו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הזורק כלי של חבירו מראש הגג על גבי כרים וכסתות וכו'. כתב הטור ואני תמה איך מיחייב הראשון דבהדיא אמרינן בגמ' בעידנא דשדא פסוקי מיפסק גיריה אלא ודאי הזורק פטור לעולם אם סילקו אחר ואם סילקו הוא לדעת רב אלפס חייב ולדעת ר\"י ז\"ל פטור וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. וז\"ל הראב\"ד לא ראיתי שיבוש כזה והזורק לעולם פטור וכו' כדכתיבנא עכ\"ל. ואני אומר שיש לתמוה מה מקשה לו מההיא דבעידנא דשדא פסוקי מיפסק גיריה שרבינו סובר שהיא דלא כהלכתא וכמ\"ש הרי\"ף ופשט דבריו דלעולם הזורק חייב בין שקדם הוא וסילקן בין שסילקן אחר: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שנתפש על חבירו וכו' חוץ מן הנתפש מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה. נראה שרמז למה שאמרו בהגוזל בתרא בר מתא אבר מתא מיעבט וה\"מ באבילא וכרגא דההיא שתא אבל שתא דחליף כיון דאיפייס מלכא חליף: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ספינה שחשבה להשבר וכו'. כתב ה\"ה כתב הר\"א אין כאן מלח וכו' וזהו תימה איך ידחה הרב דברי רבינו בלא טעם וראיה וכו' ועתה אפרש וכו'. כתב על זה נימוקי יוסף בפרק הגוזל בתרא אמר המחבר מפני שאין דעת המחבר כמו שהגיד המגיד תפסו הרב שמתוך דבריו ניכר שאינו מדבר באחד ידוע שטוען אותה יותר מדאי ואז חשבה להשבר דמה בין זה למעשה דחמרא ועוד שהוא מבואר שאין כן דעת המחבר שאמר והקל ממשאה שלא חילק בין משא של טוען ראשונה שאינו מכביד לטוען באחרונה שמכביד יותר מדאי אלא שהגורם הוא המשא שהיה כבר בה ואין אנו יודעים מי הגורם מן הסוחרים ובין שטענוה יחד או שהחזיקו בה קודם שתלך במים שלא היה ניכר עדיין ההיזק וכשהלכה עם המים חשבה להשבר דלא מצינו למימר לשום אחד שהוא הגורם וזה כטעם נחשול שבים שכיון שאין זה גורם יותר מזה מדוע נציל לאחד בממון חבירו אלא כל אחד בממונו בחלקים שוים ולא דמי למעשה דחמרא שהיה ידוע שהוא בא וטבע כרודף ממש ולפיכך לא טעם בה הרב שום טעם עכ\"ל. ואני אומר שמה שכתב שהוא מבואר שאינו כן דעת המחבר וכו' אינו קשה כלל שמאחר שבפרק י\"ב מהלכות גזילה כתב דין ספינה שעמד עליה נחשול וכאן כתב ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ממילא משמע שצריך לפרש מ\"ש כאן כמו שכתב ה\"ה דמיירי בכעין עובדא דחמרא ועוד שכתוב סמוך לדין רודף כמו שהוא בגמרא: ", + "סליקו להו הלכות חובל ומזיק בס\"ד " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..62a9eaa2f5da54773dc52352b3b60f24011076d4 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,124 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_One_Who_Injures_a_Person_or_Property", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עלו בו צמחים וכו'. כתב הטור על זה ולא נהירא וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. וה\"ה כתב שמה שכתוב בספרי רבינו חייב לרפאותו ט\"ס הוא שאין מי שיסבור כן עכ\"ל. ולקיים גירסת הספרים אפשר לדחוק ולומר שרבינו גורס בדברי ת\"ק שבברייתא עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ויש טעם לדבר משום דבגמ' ממעט שלא מחמת המכה מדכתיב רק וגבי שבתו הוא דכתיב רק וצ\"ל שרבינו אינו גורס בברייתא יכול יהא חייב לרפאותו אלא יכול יהא חייב ואשבת קאי ואין להקשות אי שלא מחמת המכה אמאי חייב לרפאותו דבגמ' מפרש מאי שלא מחמת המכה כגון שעבר על דברי רופא ואכל דבש או מיני מתיקה שהם קשים למכה וא\"ת והרי כתב רבינו בסמוך עבר על דברי רופא והכביד עליו חוליו אינו חייב לרפאותו וי\"ל דהתם שאני שעבר על דברי רופא אבל כשאכל מיני מתיקה שהם מאכל אדם ואין הכל יודעים שהם קשים למכה והרופא לא הזהירו לא הוי פושע ולפיכך חייב לרפאותו ולפ\"ז הא דקאמר מאי שלא מחמת מכה כדתניא הרי שעבר על דברי הרופא ואכל דבש או מיני מתיקה דהא דקאמר כדתניא לא מדמי להו אלא לאכל דבש או מיני מתיקה לא לעבר על דברי הרופא. כל זה אפשר לדחוק כדי לקיים גירסת הספרים ועוד שלמה שמגיה ה\"ה מאחר שכתב דבעלו בו צמחים שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו מה היה צריך לכתוב עבר על דברי הרופא והכביד עליו חליו אינו חייב לרפאותו ועוד שטבע הלשון מורה שאינו ט\"ס שאם כדברי ה\"ה כך הל\"ל אינו חייב לרפאותו ולא לתת לו דמי שבתו: " + ] + ], + [], + [ + [ + "[שייך להלכה א, ב]", + "הנוגף את האשה וכו' ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנים אף דמי ולדות לאשה. כתב הראב\"ד אין דבר זה מחוור מן הגמרא וההלכות וכו'. וכתב ה\"ה באמת לא מצאתי לרבינו טענה ברורה לסמוך עליה וכו'. ולי נראה שטעם רבינו משום דס\"ל דהלכה כרבה משום דברייתא קתני אין הבעל נותן ליורשיו ורב חסדא אמר ליתיה לבעל לא ואע\"פ שרש\"י פירש איתיה לבעל או ליורשין וכו' פשטא דלישנא לא משמע אלא ליתיה לבעל בלחוד וכיון דהלכה כרבה שאם חבל בה לאחר מיתת הבעל זכתה האשה בהם הוא הדין לשאר אשה דעלמא ואפי' אינה אשת גר ומשמע דטעמיה דרבה משום דכי היכי דאשכחן דקרא זכי לבעל דמי ולדות מדכתיב בעל האשה הכי אשכחן דזכי לה מדכתיב ויצאו ילדיה ולא כתיב ויצאו הילדים וע\"כ אית לן לאוקומי כשחבל בה אחר מיתת בעלה וטעמא דמסתבר הוא דבשלמא כשחבל בה בחיי הבעל זכה הבעל מיד בדמי ולדות אע\"פ שלא גבה וכשמת מוריש ליורשיו אבל כשחבל בה אחר מיתת הבעל בעל זה מוריש ליורשיו דבר שלא זכה בו הילכך על כרחך של אשה הם דקרינהו רחמנא ילדיה ולישנא דברייתא הכי דייק דקתני אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותנת ליורשיה מאי אין האשה נותנת ליורשיה לא משכחת לה אלא כשחבל בה בחייה אף אין הבעל נותן ליורשיו ליתיה אלא כשחבל בה בחיי הבעל: " + ], + [ + "[שייך להלכה א, ב]", + "הנוגף את האשה וכו' ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנים אף דמי ולדות לאשה. כתב הראב\"ד אין דבר זה מחוור מן הגמרא וההלכות וכו'. וכתב ה\"ה באמת לא מצאתי לרבינו טענה ברורה לסמוך עליה וכו'. ולי נראה שטעם רבינו משום דס\"ל דהלכה כרבה משום דברייתא קתני אין הבעל נותן ליורשיו ורב חסדא אמר ליתיה לבעל לא ואע\"פ שרש\"י פירש איתיה לבעל או ליורשין וכו' פשטא דלישנא לא משמע אלא ליתיה לבעל בלחוד וכיון דהלכה כרבה שאם חבל בה לאחר מיתת הבעל זכתה האשה בהם הוא הדין לשאר אשה דעלמא ואפי' אינה אשת גר ומשמע דטעמיה דרבה משום דכי היכי דאשכחן דקרא זכי לבעל דמי ולדות מדכתיב בעל האשה הכי אשכחן דזכי לה מדכתיב ויצאו ילדיה ולא כתיב ויצאו הילדים וע\"כ אית לן לאוקומי כשחבל בה אחר מיתת בעלה וטעמא דמסתבר הוא דבשלמא כשחבל בה בחיי הבעל זכה הבעל מיד בדמי ולדות אע\"פ שלא גבה וכשמת מוריש ליורשיו אבל כשחבל בה אחר מיתת הבעל בעל זה מוריש ליורשיו דבר שלא זכה בו הילכך על כרחך של אשה הם דקרינהו רחמנא ילדיה ולישנא דברייתא הכי דייק דקתני אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותנת ליורשיה מאי אין האשה נותנת ליורשיה לא משכחת לה אלא כשחבל בה בחייה אף אין הבעל נותן ליורשיו ליתיה אלא כשחבל בה בחיי הבעל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[שייך להלכה טו, טז]", + "החובל באשת איש וכו' והריפוי לבעלה. הרא\"ש הקשה על דברי רבינו בזה ובמ\"ש ה\"ה נתיישב. ומ\"ש ", + "הבעל שחבל באשתו וכו' ואין לבעל בהם פירות. הרב רבינו ניסים תמה על זה והאריך בזה והטור כתב בטור אבן העזר בשם הגאונים שקנסו אותו שאינו אוכל פירות: " + ], + [ + "[שייך להלכה טו, טז]", + "החובל באשת איש וכו' והריפוי לבעלה. הרא\"ש הקשה על דברי רבינו בזה ובמ\"ש ה\"ה נתיישב. ומ\"ש ", + "הבעל שחבל באשתו וכו' ואין לבעל בהם פירות. הרב רבינו ניסים תמה על זה והאריך בזה והטור כתב בטור אבן העזר בשם הגאונים שקנסו אותו שאינו אוכל פירות: " + ] + ], + [], + [ + [ + "המזיק ממון חבירו חייב וכו'. כתב ה\"ה והרב לא חילק ויש לתמוה על ה\"ה שהרי מדין היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו שכתב רבינו בסמוך משמע בהדיא שהוא פטור באונסים גמורים וכ\"כ שם ה\"ה עצמו לדעת רבינו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הזורק כלי של חבירו מראש הגג על גבי כרים וכסתות וכו'. כתב הטור ואני תמה איך מיחייב הראשון דבהדיא אמרינן בגמ' בעידנא דשדא פסוקי מיפסק גיריה אלא ודאי הזורק פטור לעולם אם סילקו אחר ואם סילקו הוא לדעת רב אלפס חייב ולדעת ר\"י ז\"ל פטור וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. וז\"ל הראב\"ד לא ראיתי שיבוש כזה והזורק לעולם פטור וכו' כדכתיבנא עכ\"ל. ואני אומר שיש לתמוה מה מקשה לו מההיא דבעידנא דשדא פסוקי מיפסק גיריה שרבינו סובר שהיא דלא כהלכתא וכמ\"ש הרי\"ף ופשט דבריו דלעולם הזורק חייב בין שקדם הוא וסילקן בין שסילקן אחר: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שנתפש על חבירו וכו' חוץ מן הנתפש מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה. נראה שרמז למה שאמרו בהגוזל בתרא בר מתא אבר מתא מיעבט וה\"מ באבילא וכרגא דההיא שתא אבל שתא דחליף כיון דאיפייס מלכא חליף: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ספינה שחשבה להשבר וכו'. כתב ה\"ה כתב הר\"א אין כאן מלח וכו' וזהו תימה איך ידחה הרב דברי רבינו בלא טעם וראיה וכו' ועתה אפרש וכו'. כתב על זה נימוקי יוסף בפרק הגוזל בתרא אמר המחבר מפני שאין דעת המחבר כמו שהגיד המגיד תפסו הרב שמתוך דבריו ניכר שאינו מדבר באחד ידוע שטוען אותה יותר מדאי ואז חשבה להשבר דמה בין זה למעשה דחמרא ועוד שהוא מבואר שאין כן דעת המחבר שאמר והקל ממשאה שלא חילק בין משא של טוען ראשונה שאינו מכביד לטוען באחרונה שמכביד יותר מדאי אלא שהגורם הוא המשא שהיה כבר בה ואין אנו יודעים מי הגורם מן הסוחרים ובין שטענוה יחד או שהחזיקו בה קודם שתלך במים שלא היה ניכר עדיין ההיזק וכשהלכה עם המים חשבה להשבר דלא מצינו למימר לשום אחד שהוא הגורם וזה כטעם נחשול שבים שכיון שאין זה גורם יותר מזה מדוע נציל לאחד בממון חבירו אלא כל אחד בממונו בחלקים שוים ולא דמי למעשה דחמרא שהיה ידוע שהוא בא וטבע כרודף ממש ולפיכך לא טעם בה הרב שום טעם עכ\"ל. ואני אומר שמה שכתב שהוא מבואר שאינו כן דעת המחבר וכו' אינו קשה כלל שמאחר שבפרק י\"ב מהלכות גזילה כתב דין ספינה שעמד עליה נחשול וכאן כתב ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ממילא משמע שצריך לפרש מ\"ש כאן כמו שכתב ה\"ה דמיירי בכעין עובדא דחמרא ועוד שכתוב סמוך לדין רודף כמו שהוא בגמרא: ", + "סליקו להו הלכות חובל ומזיק בס\"ד " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Nezikim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..00813fb780bcb03defaec6f536146f12887cd7da --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,374 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Nezikim" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "אפילו עכו״ם כו'. יש לתמוה על זה שכתב שאסור לעשקו דהא קרא לא תעשוק את רעך כתיב דמשמע לאפוקי עובד כוכבים ועוד קשה דאמרינן בפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קי״ג:) דהפקעת הלואתו מותר ועושק היינו הפקעת הלואתו כמ״ש רבינו בסמוך אי זהו עושק וכו' כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או שכירות ויש לומר שרבינו סובר כדפי' רש״י הפקעת הלואתו שאין גזל ממש שרי כי ליכא חלול השם כגון היכא דטען ליה ליורש נתתיו לאביך ומת דלא ידע העכו״ם בהדיא דקא משקר וגם התוס' כתבו שם אף על גב דטעות העכו״ם מותר אסור להטעות העכו״ם כשהוא יודע שגוזל ועושה עצמו כלא יודע. ודייק רבינו לכתוב אסור לגזלו או לעשקו ולא כתב שעובר עליו בלא תעשה לומר שאין איסור זה מן התורה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "גזל שתים שוות פרוטה והחזיר אחת גזילה יש כאן מצות השבת גזלה אין כאן. בפ' הגוזל עצים בעיא ופשט גזלה אין כאן השבה אין כאן ומקשה התם אי גזלה אין כאן השבה יש כאן אמרי ה\"ק אע\"פ שגזלה אין כאן מצות השבה אין כאן וכתב הרא\"ש פירוש הרמ\"ה אע\"פ שגזלה אין כאן ואין ב\"ד כופין אותו להחזיר כיון דאין בו שוה פרוטה ודאי אם לא החזיר אחת מדעתו אלא בציווי ב\"ד כופין אותו להחזיר את השניה כההיא דתניא הוזקקו ב\"ד לשוה פרוטה גומרים אף בפחות משוה פרוטה [אלא השתא דהחזיר אחת מדעתו גזילה אין כאן דאין ב\"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה] מצות השבה אין כאן ומעצמו חייב להחזיר לקיים מצות השבה ואין ב\"ד נזקקין לכופו. עוד פירש אע\"פ שהגזילה אין כאן ואין ב\"ד נזקקין לכופו בתורת ממון מצות השבה אין כאן ומכין אותו עד שתצא נפשו לקיים מצות השבה עכ\"ל. והטור כתב פירוש שני דהרמ\"ה וכתב עליו וכ\"כ הרמב\"ם גזילה יש כאן השבה אין כאן עכ\"ל. וק\"ל על דברי רבינו דכיון דבין למאי דאמרינן מעיקרא בין למאי דאסיקנא אמרינן דגזילה אין כאן היאך פוסק בהפך דגזילה יש כאן. ומצאתי נוסחא אחרת בדברי רבינו גזילה אין כאן מצות השבת גזילה אין כאן וגם על נוסחא זו ק\"ל כיון שהקשו בגמ' על זה והעלו אע\"פ שגזלה אין כאן למה לא כתב כדברי המסקנא. ונראה ליישב נוסחא זו שרבינו מפרש דס\"ד דמקשה גזילה אין כאן ביד הגזלן כיון שלא נשאר בידו שוה פרוטה השבה אין כאן שלא קיים השבה עד שישיב הכל ומש\"ה מקשה אי גזילה אין כאן כלומר דלא מיקרי גזילה מה שבידו מפני שאין בה שוה פרוטה השבה יש כאן כלומר במה שהשיב סגי דשפיר מיקרי השבה אע\"פ שנשארה בידו אגודה כיון שאין בו שוה פרוטה ומתרץ דה\"ק אע\"פ שגזלה אין כאן כלומר אע\"פ שבמה שהשיב לא יש שיעור פרוטה והרי הוא כאילו לא החזיר דבר מצות השבה אין כאן כלומר במה שנשאר בידו שאינו שוה פרוטה אין בו מצות השבה והילכך אינו חייב להשיב. וכיון שכתב מצות השבה כמו שהוא בתירוץ לא חשש לכתוב תיבת אע\"פ. ואפשר שבגרסתו בגמ' לא היה כתוב תיבת אע\"פ. וה\"ה כתב על דברי רבינו בעיא דאיפשיטא שם בזה הלשון גזילה אין כאן מצות השבה אין כאן פירוש שלא קיים מצות השבה ואע\"פ שאין כאן גזילה חשובה במה שהוא מעכב לעצמו ואם בא לקיים מצות והשיב את הגזילה יחזיר הכל כיון שבתחלה היתה הגזילה שוה פרוטה וכן פירשו ז\"ל עכ\"ל. ותמהני עליו דהא איכא לאקשויי על זה אי גזילה אין כאן השבה יש כאן כמו שהקשו בגמרא: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "הגוזל והשביח ומכר או וכו'. כתב הטור על זה והוא הולך לשיטתו שאינו מחשיב לידה וגיזה שינוי מעשה עכ\"ל. ואני אומר שאע\"פ שכך היא סברת רבינו אינו ענין לכאן שהרי לא הזכיר כאן רבינו גיזה ולידה אלא שבח סתם ואע\"פ שסתמו כפירושו שאם הוא שבח שיש בו שינוי מעשה קנויה היא לו הגזלה אפילו בלא יאוש מ\"מ יותר נכון לומר דלשיטתיה דקודם יאוש אין לגזלן כלום אזיל וכמ\"ש ה\"ה מאחר שמפורש שתלה הדבר בלפני יאוש: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גזל לשון של מתכת וכו' או שגזל טווי ועשאו בגד וכו' ה״ז שינוי בידו. תימה דבריש פרק הגוזל (בבא קמא דף צ״ו) משמע דהאי חוזר לברייתו הוא דאמרינן התם חופיא ועבדיה שרשורא לא קנה מ״ט דהדר סתר ליה והוי חופיא וא״כ טווי ועשהו בגד נמי מצי סתר ליה והוי טווי: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "גזל בהמה והזקינה וכו' אבל אם גזל בהמות וכחשו וכו' או עבדים והזקינו וכו' אומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר הגזילה בעצמה. הטור כתב וז\"ל ובגוזל עבדים וכחשו כחשא דלא הדר כתב רב אלפס דמשלם כשעת הגזילה דעבדי כמטלטלי דמו וכ\"כ הרמב\"ם עכ\"ל. ונוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הגוזל אחד מחמשה וכו' הרי כל אחד מהם נשבע שגזלו. כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש בפרק המפקיד והטעם משום דכלל הוא לכל נוטל מעות מחבירו שהוא צריך לישבע אי נמי דכיון דמדינא פטור אלא דמשום דעבד איסורא אתה קונסו אין ראוי לקונסו לשלם בלא שבועה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מעשה באחד שחטף לשון של כסף וכו'. כתב ה\"ה נראה מדברי הרב שהגוזל את חבירו צריך להחזיר לו בעדים, ורבינו ירוחם בנל\"א ח\"ד והריב\"ש בסי' שצ\"ב כתבו כדבריו שרבינו סובר כן. ואיני יודע מהיכן למדו לומר שהוא סובר כן ומכ\"מ כתב הריב\"ש שרבו כמו רבו החולקים עליו וכתב שהרמ\"ה השיב להרמב\"ן שאינו צריך להחזיר לו בעדים וקלסו הרמב\"ן וכתב עליו הרמב\"ן שפתים ישק ובפ\"ד דטוען נסתפק ה\"ה בדעת רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "אסור ליהנות בדבר הגזול וכו'. כתב עליו הטור אינו נראה כן מהא דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא תדע דקטלי דיקלי וגשרי גשורי ועברינן עליהו ואי לאו דינא היכי עברינן עלייהו ופריך אביי ודילמא משום דאייאוש מרייהו אלמא לאחר יאוש שרי עכ\"ל. וכבר נתיישב זה בדברי ה\"ה שכתב דשאני התם דאיכא יאוש ושינוי רשות: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואסור ליהנות מן הגזלן וכו'. כתב הרב המגיד פסק כשמואל וכו' זה תימה קצת שהרי כתב בפ\"ו מהל' גניבה גבי גנב וכו'. וכבר כתבתי אני שם שאין זה ענין לזה: \n\n" + ], + [], + [ + "נטלו המוכסים כסותו והחזירו לו אחרת וכו' ואם היה ותיק ומחמיר על עצמו וכו'. טעמו מדתנן פ' הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קי״ד) נטלו מוכסים את חמורו ונתנו לו (חמור) אחר נטלו לסטים את כסותו ונתנו לו (כסות) אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם ובגמרא תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים קסבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסורא אתא לידיה ואיכא דאמרי אם בא להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים מ״ט יאוש כדי קני מיהו אי אמר אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים. ופירש״י אם בא להחזיר שחסיד הוא יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכס ופסק רבינו (כלישנא בתרא דאתי) כסתם מתניתין דקתני הרי אלו שלו מדינא ואע״ג דבעלמא קי״ל יאוש כדי לא קני ואע״ג דכי אתא לידיה הוה ליה יאוש ושינוי רשות מ״מ באיסורא אתא לידיה הכא שאני שהוא במכירה שהרי לא נתנה לו בחנם אלא תמורת חמורו ונמצא שאינו נהנה מהגזילה ואינו יודע בודאי שזו גזולה כלומר דבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה ואע״פ שחזקתה גזולה בסתמא וגם אח״כ ידע שהיא גזולה וכדקתני מחזיר לבעלים הראשונים מ״מ כיון שבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה וגם אינו נהנה ממנה שהרי תמורת חמורו נתנוה לו לא אמרי' באיסורא אתא לידיה וכיון דאיכא יאוש ושינוי רשות הרי אלו שלו מדינא ואם בא להחמיר על עצמו שלא נסמוך על דברים הללו וכיון דאיגלאי מילתא שגזולה היתה חשיב ליה דבאיסורא אתא לידיה ומש״ה הרוצה להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל מכס שפסקו המלך וכו' ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה וכו' בין שהיה המלך עכו\"ם בין שהיה המלך ישראל. נראה לכאורה שטעמו משום דאל\"כ כי אקשי בפ' הגוזל בתרא להבריח מהמכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא ה\"ל לשנויי כאן במלך ישראל כאן במלך עכו\"ם. אבל יש לגמגם בזה משום דאיתא התם בגמ' איכא דמתני' (לה) אהא נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסים וכו' שהיא של בית המלך אע\"פ שאינה של תרומה וכו' והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא וכו' רב אשי אמר במוכס עכו\"ם דתניא ישראל ועכו\"ם שבאו לדין וכו' ור\"ע טעמא דאיכא קידוש השם הא ליכא קדוש השם באים (בעקיפין) וגזל עכו\"ם מי שרי והתניא וכו' מנין לגזל עכו\"ם שהוא אסור וכו' ל\"ק כאן בגזלו כאן בהפקעת הלואתו פי' רש\"י הפקעת הלואתו שאין גוזל ממש שרי כי ליכא חילול השם כגון היכא דטען ליה ליורש נתתים לאביך ומת דלא ידע עכו\"ם דמשקר ולהבריח מכס הוי כהפקעת הלואתו. והשתא כיון דהברחה מן המכס לא הוי אלא כהפקעת הלואתו אמאי אסור להבריח מן המכס במלך עכו\"ם. ושמא י\"ל דהכא שאני שהעמיד המלך ישראל לגבות לו חלקו דהוי כאילו המלך עצמו גובהו דהשתא מלבד שאם יודע יש חילול השם בדבר אפשר שיהיה סכנת נפשות בדבר אבל עכו\"ם שחכר המכס מן המלך שאז אם יודע לא יהיה בדבר סכנת נפשות מאחר שאין המלך מפסיד בזה הוא שאמרו שמותר להבריח ממנו המכס דהוי כהפקעת הלואתו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן מלך שגזר וכו' אבל אינו עובד בו כעבד. וטעמו משום דקיימא לן דהא דאסור להעביד העבד עברי בדברים שהם מיוחדים לעשיית העבדים כגון להוליך כליו אחריו לבית המרחץ או לחלוץ לו מנעליו משום שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד ה\"מ עבד עברי שנפשו שפלה מפני שנמכר אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד וכמבואר בפרק חמישי מהלכות עבדים וקמ\"ל דהני כיון דבדינא דמלכותא משתעבדי בהו משום כרגא דיהבי עלייהו ה\"ל כמכורים ודינם כדין עבד עברי שאסור לעבוד בו עבודת עבד: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהם כו'. כתב הרב המגיד ברייתא פרק אלו מציאות וכו'. ומיהו עיקר הדין דאין יכולים להציל אע\"פ שלא נתייאשו הרי הן של מוצאן וכו' נ\"ל שגם רבינו סובר כן ממ\"ש בפרק י\"א: \n", + "ואם אינו יודע אם נתייאשו וכו'. כן יש ללמוד מפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והמשחק בקוביא עם העכו\"ם אין בו איסור גזל וכו'. כתב הטור על דברי רבינו יראה שפוסל משחק בקוביא משום גזל אפילו שיש לו מלאכה אחרת וע\"כ מחלק בין משחק בקוביא עם העכו\"ם או עם ישראל עכ\"ל. וטעמו משום דפ' זה בורר (דף פ\"ד:) אמתניתין דפסל משחק בקוביא לעדות בעי בגמרא מאי קא עביד אמר רמי בר חמא משום דהוי אסמכתא ואסמכתא לא קניא רב ששת אמר כל כה\"ג לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם מאי בינייהו איכא בינייהו דגמר אומנתא אחריתי והתנן אר\"י אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא הרי זה כשר אלמא טעמא דמתני' משום יישובו של עולם הוא וכ\"ת פליגי רבנן עליה דר\"י והאמר ריב\"ל כ\"מ שאמר ר\"י אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ר\"י וכו' גברא אגברא קא רמית מ\"ס פליגי ומ\"ס לא פליגי הא קמן דלרב ששת דמשחק בקוביא לא מיפסיל משום גזל אלא משום שאינו עוסק ביישובו של עולם, ר\"י לפרש דברי חכמים אתא ולא מקרי אינו עוסק ביישובו של עולם אלא כשאין לו אומנות אחרת וכיון דלא מתסר משום גזל לא שאני לן בין משחק עם העכו\"ם למשחק עם ישראל ומאחר שרבינו כתב דמשחק עם העכו\"ם אינו אסור משום גזל אלא משום שאינו עוסק בישובו של עולם משמע בהדיא שסובר דעם ישראל מיתסר משום גזל כרמי בר חמא וכבר נתבאר בגמרא דלרמי בר חמא פליגי רבנן עליה דר\"י וסברי דאפילו יש לו אומנות שלא הוא פסול, וכתב ה\"ה על דברי רבינו זה קצת תימה אצלי דהא משמע פ' זה בורר דההיא אוקמתא דאמר אסמכתא היא ולא קניא אידחיא וקי\"ל כרב ששת וכו' ובפי\"ב מהל' עדות כתבתי ליישב דעת רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [] + ], + [ + [], + [ + "הגוזל את אביו ונשבע לו וכו'. כתב הטור על דברי רבינו ואין זה מדרך המשנה אלא כמו שפירשתי שיתננה לאחי הגזלן או לאחי אביו אם אין לו אחים כלומר דלרש\"י שפירש יתן לבניו ולאחיו דקתני מתני' לבניו של אביו או לאחיו של אב אם אין לו בנים שפיר נקט לבניו ברישא אבל לפירוש רבינו הוה ליה למינקט תחלה לאחיו ואח\"כ לבניו. ואני אומר שאפילו היה כדבריו אין זה כדאי לומר על פירוש רבינו אין זה מדרך המשנה כל שכן שהתוספות פירשו כפירוש רבינו ונתנו טעם לשבח למה נקט לבניו ברישא: \n", + "כתב עוד הטור וגם מ\"ש שיעשה חשבון עם אחיו משמע נוטל חלק בגזילה זה אינו אלא אינו נוטל בה מאומה. פשטא דמילתא כך הוא לכאורה אבל רבינו מפרש בענין אחר וכן כתב ה\"ה וזה לשונו נראה שהרב מפרש משלם קרן וחומש ומ\"מ מעכב בידו שאר נכסים יותר מחלקו המגיעו בהם כפי מה שיהיה מגיעו בהם מקרן וחומש שנתן בהם וזהו שכתב עושה עמהם חשבון וזה אם אינו רוצה לתת חלקו עכ\"ל. ונראה שטעמו של רבינו שכיון שנתן כל הגזילה לבניו או לאחיו הרי קיים מצות השבת גזילה ומעתה למה לא יתבע חלקו בנכסי אביו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לקחה הגזלן מן הבעלים וכו'. כתב הטור (סי' שע\"ד) מלשון הרמב\"ם יראה הוא הדין נמי אם קנאה מהנגזל קודם שמכרה או נתנה לאחר ואחר שקנאה מכרה ונתנה לאחר דאמרינן נמי שלא כיון לקיימה ביד הראשון ואין נראה דמיד כשקנאה נתקיימה ביד הלוקח ואינו יכול למוכרה עוד לאחר עכ\"ל. וי\"ל לדעת רבינו דהב\"ע כגון שלקחה מיד זבנה או אורתה דהא תיכף שלקחה גלי דעתיה דלאו לאוקומה קמי לוקח ראשון לקחה וכן פירש הרב רבינו ניסים בשם הראב\"ד. ועוד י\"ל דלא אמרינן דלקחה כי היכי דליקום בהימנותיה אלא כל היכא דלא זבנה או אורתה בתר הכי דהא דאמרן דניחא ליה דליקום בהימנותיה אומדן דעתא בעלמא הוא ונ\"מ להיכא דמית גזלן בתר הכי אבל כל היכא דזבנה או אורתה הא גלי דעתיה דליתיה לאומדן דעתא דידן וכיון שהוא מוחזק בקנין השדה מבעליו זה שרוצה להוציאו מחזקתו עליו הראיה ולפי זה אפילו לא זבנה או אורתה אלא שהוא עצמו בא לערער להוציאה מיד הלוקח וטוען שלעצמו קנאה ולא כי היכי דליקום בהימנותיה מהימן: \n\n" + ], + [], + [ + "נתנוה הבעלים לגזלן מתנה קנאה הלוקח וכו'. כתב ה\"ה זה מחלוקת רב אחא ורבינא וכו' ורבינו פסק כמ\"ד כמכר ואולי משום דמסתבר טעמא דמ\"ד כמכר לדעתו ז\"ל עכ\"ל. ויותר נראה בעיני לומר דטעמו לפי שהלוקח מוחזק בקרקע ובטענה כל דהו מוקמינן ליה בידיה וכמ\"ש הטור בשם הרמ\"ה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "אמר לו בעל השדה עקור אילנך ולך וכו'. פשט דברי רבינו נראה דאכל מאי דכתב לעיל קאי בין עשויה ליטע בין אינה עשויה ליטע אלא שהרב המגיד כתב נראה שאין דעת הרב בזה אלא בשדה שאינה עשויה ליטע שאז הדין עם בעל השדה וכו' וכ\"נ מן ההלכות עכ\"ל. ואני איני רואה בדברי בעל ההלכות הוכחה בזה: \n\n" + ], + [], + [ + "ובעל בנכסי אשתו והשותף בשדה וכו' כיורד ברשות הן. בסוף הפרק כתב ה\"ה דהיינו דוקא באשתו קטנה וכ\"כ הרשב\"א שצריך להגיה כאן בעל בנכסי אשתו קטנה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [] + ], + [ + [], + [ + "אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא אפיקורוס. בפרק ב' דע\"ז (דף כ\"ו:) מומר פליגי רב אחא ורבינא חד אמר [לתיאבון] מומר להכעיס מין הוא וחד אמר אפי' להכעיס נמי מומר ופסק כמ\"ד אפיקורוס משום דאמרינן התם דר\"י ור' אבהו סברי הכי ויש לתמוה למה בפ\"ג מהל' תשובה לא מנאו בכלל אפיקורוס. \n", + "ומ\"ש והאפיקורוסים בפ' הנזכר כתב מי הם הנקראים אפיקורוסים ומשמע ודאי שדינם אחד. \n", + "ומ\"ש עכו\"ם ומחללי שבת בפרהסיא. מבואר בפ\"ק דחולין (דף ג':) שדינם כעכו\"ם: \n\n" + ], + [ + "אבידת העכו\"ם מותרת וכו' ואם החזירה לקדש את השם וכו'. בירושלמי פרק אלו מציאות. \n", + "ומ\"ש ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה ומ\"ש וחייב להחזירה. נראה דהיינו לומר דאע\"ג דלא אתאי לידיה חייב להשיבה כיון שיש חילול השם בדבר אם לא ישיבנה כגון שמצאה במקום רוב ישראל שיחשוב העכו\"ם שישראל גנבוה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו וכו' ואע\"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו וכו'. כתב הטור על זה ואין נראה כן דאבידה מדעת הוי הפקר עכ\"ל. ודעת רבינו שבשביל שזה אינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם: \n\n" + ], + [], + [ + "מצא שק או קופה וכו' ואומד את דעתו אילו היה שלו אם היה מחזירן לעצמו וכו'. בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל':) אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר: \n", + "היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה וכו' מצאן בשדה חייב להחזירן וכו'. כתב הרא\"ש ראיתי גדולים שפסקו כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא [ומיחייב להחזיר בשדה וכיון דאיחייב איחייב אף בעיר] ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל בכבוד התורה במקום שאינו חייב [ומשום ספק ממון חבירו אם הוא מחוייב בו לא זלזל בספק איסור] וחכם שבא לעשות לפנים משורת הדין יותר מממונו יעשה כמו שעשה ר' ישמעאל בר' יוסי אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו ולדעת רבינו י\"ל דלא מיקרי מזלזל בכבוד התורה בשביל כך אדרבא הוא כבוד שמים שאין דרכו בכך בשלו והוא מיטפל בשל חבירו לפנים משורת הדין: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וכן אם מצא בהמה והכישה חייב להטפל בה ולהחזירה. מימרא דרב וכו'. ומפרש טעמא בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ח) משום דאנקטה נגרי ברייתא ופיר״ש כלומר דרגילה לברוח ולילך מרחוק (ומש״ה) נתחייב בה. ולפ״ז דוקא בהמה דשייך בה ה״ט הוי דינא הכי אבל בכלים דלא שייך בהו ה״ט אע״פ שהתחיל יכול להניחם. ונמוקי יוסף כתב וז״ל הכישה נתחייב בה להחזירה הואיל והתחיל נתחייב בהשבה גמורה כך פירש״י ז״ל ולפ״ז ה״ה לכלים וכך הם דברי הרמב״ם בהלכות גזילה והרנב״ר תמה דלא משמע כן פרק הספינה דהתם קאמר טעמא משום דאנקטינהו נגרי ברייתא עכ״ל. ומלשון רבינו שכתב וכן אם מצא בהמה והכישה משמע דדוקא בבהמה הוא דהוי דינא הכי ולא בכלים אע״ג דבמצא כלים בשדה קאמר דחייב להחזירם אפילו בעיר התם שאני דכיון דדרכו להחזיר בשדה נתחייב בהם אבל בשמצאם במקום שאין דרכו להחזיר יכול להניחם אבל מדיהיב טעמא שהרי התחיל במצוה משמע דה״ה לכלים דה״ט שייך בהו ומשמע שעל זה תמה הרנב״ר ואמר דבפרק הספינה לא משמע כן וכו' ובפרק הכונס אמר הכי רבא בהדיא. ונראה לי דבבהמה דוקא קאמר רבינו והתחיל במצוה דקאמר ה״פ התחיל במצות השבה ואם לא יגמרנה הרי נמשך היזק לבעל אבידה דאנקטינהו נגרי ברייתא. ויש הוכחה לזה מדכתב אחר כך לעולם הוא חייב להטפל בה עד שיחזירנה לרשות בעליה וכו' אבל ב״ח לעולם חייב להטפל עד שיכניסה לרשות הבעלים המשתמרת כו'. \n", + "ההולך בדרך הטוב והישר וכו' ואע\"פ שאינה לפי כבודו. ודין זה דאינה לפי כבודו אין זה מקומו ואיחרו כדי לכתוב קודם לו ההיא דב\"ח לעולם חייב להטפל בה וכו' דהוי טעמא משום נגרי ברייתא דנילף מינה דהכישה מה\"ט הוא: \n\n" + ], + [ + "החזיר את האבידה בשחרית וכו'. בפ' הכונס (בבא קמא דף נ״ו:) גבי פלוגתא דרב יוסף ורבה בשומר אבידה אי כש״ח דמי או כש״ש איתיביה רב יוסף לרבה החזירה למקום שיראנה אינו חייב להטפל בה נגנבה או אבדה חייב באחריותה מאי נגנבה או אבדה לאו נגנבה מביתו או אבדה מביתו לא ממקום שהחזירה והא קתני אינו חייב ליטפל בה א״ל הב״ע כגון שהחזירה בצהרים ותרתי קתני וה״ק החזירה שחרית למקום שיראנה ושכיח דעייל ונפיק וחזי לה אינו חייב ליטפל בה החזירה בצהרים למקום שיראנה דלא שכיח דעייל ונפיק דלא חזי לה ונגנבה או אבדה חייב באחריותה איתיביה לעולם הוא חייב עד שיחזירנה לרשותו מאי לעולם לאו אפילו לביתו ש״מ כש״ש דמי א״ל מודינא לך בב״ח דכיון דנקטי להו נגרי ברייתא בעי נטירותא יתירתא ואע״ג דהא דקאמר החזיר שחרית למקום שיראנה רבה הוא דאוקי ברייתא הכי ולא קי״ל כוותיה בשומר אבידה אלא כרב יוסף דאמר כשומר שכר דמי וכמבואר פי״ג לא פליגי אלא בגנובה או אבודה מביתו אם חייב או פטור אבל אם החזירה שחרית למקום שיראנה ושכיח דעייל ונפיק וחזי לה אינו חייב ליטפל בה דהשבה מעליא היא זו: \n\n" + ], + [], + [ + "ההולך בדרך הטוב והישר וכו'. בפ' אלו מציאות (דף ל\"ז:) ר' ישמעאל בר' יוסי [הוה קאזיל באורחא] פגע ביה ההוא גברא דהוה דרי פתכא דאופי [אותבנהו וקא מיתפח] א\"ל דלי לי א\"ל כמה שוין א\"ל פלגא דזוזא יהב ליה פלגא דזוזא ואפקרה וכו' והא ר' ישמעאל בר' יוסי זקן ואינה לפי כבודו הוה לפנים משורת הדין הוא דעבד: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שאבדה לו אבידה וכו' אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת וכו'. מה שקשה על זה ממ\"ש בפ\"ה מהל' ת\"ת יישבתי שם: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [] + ], + [ + [ + "המוצא אבידה וכו' אפילו היתה שוה פרוטה בעת המציאה והוזלה חייב להכריז עליה. דברי הרב המגיד תמוהין שכתב שדעת הרב הפך מאי דאסיקנא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "הסימנים המובהקים וכו'. כתב ה\"ה דפסק רבינו כמ\"ד סימנים דאורייתא וכו'. וקשה שבפי\"ג מהלכות גירושין גבי מצאוהו הרוג או מת וכו' אע\"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו כתב ה\"ה לא נתכוון בכאן אלא לסימנים שמחזירין עליהם אבדה ואעפ\"כ אין מעידין עליהם בכאן וכתב ג\"כ שהסימנים המובהקים שהם מן התורה אף כאן מעידים עליהם וא\"כ הרי שכתב שסימנים דאבעיא לן בגמרא אם הם דאורייתא לדעת רבינו לא שרינן אשת איש אפומייהו משום דלאו דאורייתא נינהו וכאן כתב שפוסק כמ\"ד דסימנים דאורייתא וא\"כ ה\"ל למשרי אשת איש אפומייהו וה\"ל לפרש שמ\"ש שם רבינו אע\"פ שיש סימנים בגופו ובכליו היינו כגון ארוך וגוץ וכגון חיוורי וסומקי וכפי מ\"ש בשמו בפי\"ג מהל' גירושין הוה ליה לפרש כאן כשכתב הסימנין המובהקין סומכים עליהם וכו' היינו במובהקין ביותר. \n", + "ומ\"ש והמדה והמשקל וכו' סימנים מובהקים הם היינו סימנים חשובים קצת והם דאבעיא לן עלייהו בגמרא אי הוי דאורייתא ולא איפשיטא ומ\"מ לענין ממון מחזירין אבידה עליהם. ודיוק לשון רבינו כן מדלא כתב הסימנין המובהקין סומכין עליהם וכו' דין תורה ואלו הם סימנין מובהקים מדה או משקל, או ה\"ל לכתוב והמדה והמשקל סימנים מובהקים הם מן התורה: \n\n" + ], + [], + [ + "זה נתן מדת ארכה ורחבה וזה נתן מדת האמריות שבה וכו'. קשה שמדת האמריות היינו מדת ארכה וכבר כתב דין זה בסמוך ושמא י\"ל דנותן מדת האמריות שבה היינו לומר שנותן מדת אורך ורוחב האמריות שבה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אווזים ותרנגולים גדולים מיטפל בהם שלשים יום וכו'. טעמו של רבינו משום דכשהם קטנים ביותר טרחם ומזונם מרובה יותר מהגדולים שהם הולכים ומנקרים באשפות: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוצא כלי חרש וכיוצא בהם וכו'. כתב \n", + "ה\"ה ומ\"ש חייב להכריז שאם יבא תלמיד חכם וכו' פירש הר\"א דהכרזה זו x אינה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אלא מקום שת\"ח מצויים שם וכו'. ואני אומר שמפשט דברי רבינו נראה שאפילו מצא במקום שאין ת\"ח מצויין שם אם בא ת\"ח ואמר יש לי טביעות עין בכלי שאבדתי חייב להראותו לו והטעם משום דכיון שהאובד הוא ת\"ח כשמרגיש שאבד אע\"פ שאין לו סימן אינו מתייאש לפי שהוא יודע שיחזירו לו בטביעות עין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן וכו' ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו. כתב הטור על זה ולא נהירא (אלא יהא מונח עד שיבא אליהו) וגם ה״ה כתב על דברי רבינו זו באמת קשה ודאי והיאך יזכה בו ויהיה שלו וכו'. ואפשר לומר לדעת רבינו דהא דאמרינן בריש פרק אלו מציאות (בבא מציעא כ״א:) בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת הויא בדבר שאין בו סימן ואיפסיקא הלכתא כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דהא לא ידע דנפל מיניה היינו לומר שאסור לו ליטלם אבל אם עבר ונטלם זכה בהם משום דכיון שהם בידו ואינו יודע למי יחזירם שהרי אין בהם סימן ולמקום שנטלם אין לו להחזירה כמו שנתבאר ממילא זכה בהם דאין לנו לומר שיעמדו עד שיבא אליהו אלא היכא דאתמר הכי בהדיא: \n", + "כתב ה\"ה (לפי הנראה מהסוגיא האמורה על משנתנו וכו') הנ\"ל מדברי רבינו שהוא גורס כן בסוף אותה סוגיא וכו'. ואני אומר הנך רואה כמה דחוקים דבריו לחדש גירסא מדעתו ועוד שהגירסא מבואר שהיא דחוקה מאד. ולכן נ\"ל שרבינו סובר דכיון דר' אבא בר זבדא אמר סתם (דף כ\"ה:) כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן קאמר והא דקאמר גבי מצא אחר הגפה או הגדר גוזלות מקושרים מ\"ט דאמרינן הני איניש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו לאו למימרא דלא איירי מתני' אלא בשאין בו סימן דבין ביש בו סימן בין באין בו סימן מיירי והיכא דאית בהו סימן אסור ליגע בהם מפני שגורם להטריח הבעלים והיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה שגורם שיאבדו הבעלים ממונם וכי פריך ליהוי קשר סימן וליהוי מקום סימן לאו למימרא דאי הוה קשר או מקום סימן היה מותר ליטלם אלא משום דאיהו אמר עלה דמתני' דהיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה כדי שלא יפסידו הבעלים מקשי ליה דהא מתני' בשיש בה סימן דקשר או מקום מיירי ואהדר ליה דמתניתין באין בה סימן נמי מיירי דלישנא דמקושרים משתמע בין קשר שיש בו סימן בין קשר שאין בו סימן דהיינו שמקושרים בכנפיהם ומיירי בין במקום סימן בין בשאינו סימן וכגון שמדדים. כך נ\"ל ליישב דעת רבינו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מצא פירות מפוזרים וכו'. כתב הטור [סימן רס\"ב] על זה ולא נהירא דבגמרא מוקי למתני' דמצא פירות הרי אלו שלו במכנשתא דביזרי שמדעת הונחו שם ונתייאשו הבעלים וכו' הא לאו הכי אסורים מפני שלא ידעו הבעלים שנפלו שיתייאשו מהם ודאי אם דרך נפילתן מוצא שם וידוע שנתייאשו בעלים מותרים אבל סתמא לא עכ\"ל. טעמו דכי אותבינן עליה דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ממתני' דמצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו שני במכנשתא דביזרי ואם כדברי רבינו טפי הוי עדיף לאוקמה בדאשכחינהו דרך נפילה. וי\"ל לדעת רבינו דהא דאקשינן אי דרך נפילה אפילו טובא נמי וכו' גם אליבא דאביי דהלכתא כוותיה מקשינן לה דכיון דיקירי מידע ידיע כדאמרינן בעיגולי דבילה והא דמותבינן לאביי ממתנית' ומתרצינן לה במכנשתא דביזרי היינו מקמי דידעינן טעמא דיקירי אבל בתר דידעינן מתני' בכל אנפי מיתוקמא כאביי וכ\"כ הרמב\"ן לדעת הרי\"ף וכ\"כ נמוקי יוסף: \n\n" + ], + [], + [ + "מצא כריכות ברה\"י וכו'. כתב ה\"ה מ\"ש במקצת ספרי הרב וכו'. ול\"נ שאפשר לומר שמ\"ש כאן אינו סימן מובהק היינו משום דאיכא למיחש שמא עברו בני אדם באותו רה\"י וגלגלוהו ממקומו אבל היכא דידוע שלא נתגלגל כגון שהוא מונח בצד הגדר הוי מקום סימן מובהק וכמ\"ש פרק י\"ג: \n\n" + ], + [ + "מצא עיגול ובתוכו חרס וכו'. כתב הטור על זה איני יודע למה פסק כר' יהודה וא\"א הרא\"ש ז\"ל פסק כחכמים וכו' עכ\"ל. וכתב החכם המרשים דאפשר שטעם רבינו משום דאמר בגמרא דכ\"ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא אע\"ג דדנינן מיניה אי נמי משום דקי\"ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז אע\"פ שלא נעשה בכוונה וה\"ל כסימן הבא מאליו עכ\"ל. ואין דבריו נכונים כלל שמ\"ש דמשום דאמרינן דכ\"ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא וכו' סברא הפוכה היא דכיון דבגמ' אמרינן גבי סימן העשוי לידרס לימא כתנאי וכו' סברוה דכ\"ע סימן הבא מאליו הוי סימן ובסימן העשוי לידרס קמפלגי ואמר רב זביד משמיה דרבא אי ס\"ד דקסבר ת\"ק סימן העשוי לידרס לא הוי סימן וכו' אלא הכא בסימן הבא מאליו קמפלגי הרי שנדחית סברת הסברוה בטענה והיאך אפשר לפסוק הלכתא כוותיה גם מ\"ש דמשום דקי\"ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז וכו' אינו נראה דלא מיקרי סימן הבא מאליו אלא דבר שבודאי נעשה שלא בכוונה כגון ככר ובתוכו מעות עיגול ובתוכו חרס משא\"כ בחתוכא דבשרא המשונה דרובא דרובא הוא נעשה בכוונה [ומ\"ש שהרי\"ף פסק כר' יהודה לא נמצא בספרים שלנו שהרי\"ף פסק כן] אבל טעם מחלוקת רבינו והרא\"ש [תלוי בגירסת המשנה] שרבינו גורס אלו מציאות שלו וכו' מצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו דברי ר\"מ ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז וכו' וכיון דפלוגתא דר\"מ ור' יהודה היא הלכה כר' יהודה והרא\"ש לא גריס דברי ר\"מ אלא סתם מתני' היא והלכתא כוותה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המוצא מחטין וצנורות וכו'. נ\"ל שמיירי שמצא אלו על גב אלו דאל\"כ דרך נפילה הם. ונראה שרבינו ז\"ל מפרש הא דתניא אימתי מותרים בזמן שמצאן אחד אחד אבל אם מצאן שנים שנים חייב להכריז לא ברבים איירי אלא מחט אחת או שתי מחטין קאמר ויש לתמוה על פירוש זה דהא בהדיא מפרש בגמרא מאי בדי שוכי וגם על דינו יש לתמוה אמאי במצא שנים חייב להכריז מ\"ש ממצא שני מטבעות דאפילו עשויין כמגדל אינו חייב להכריז: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "המוצא מעות בחנות וכו'. כתב הטור על זה ואינו נראה כן מתוך הגמרא אלא הוא של החנוני וטעמא שדרך הבאים להחליף ליתן מעותיהם על השולחן משא\"כ בחנות שאין דרך הבאים לקנות ליתן חפציהם על התיבה. טעמו מדאמרינן בגמרא ניתני מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות וכו' אלמא בלישנא דמצא בחנות לא על גבי תיבה משמע ומשום דקשיא מ\"ש על גבי תיבה מעל גבי שולחן לכך כתב וטעמא שדרך הבאים להחליף ליתן מעותיהם על השולחן משא\"כ בחנות וכו' ול\"נ שטעמו של רבינו דכיון דמאי דאמרינן מאי איריא דתני בין הכסא לשולחני של שולחני ניתני על השולחן שייך נמי בחנות במאי איריא דתני בין תיבה לחנוני של חנוני ניתני ע\"ג תיבה לחנוני מדלא תני הכי משמע דעל גבי תיבה הרי הוא של מוצאו והא דקאמר א\"נ בשלחנות כדקתני רישא מצא בחנות הכי פירושו וא\"נ לא היה הכרח זה ה\"ל להכריח מדלא קתני מצא בשולחנות כדקתני מצא בחנות והיינו מפרשים דעל גבי שלחן לא הוי בכלל שלחנות והשתא דקתני לפני שלחני הוי שלחן בכלל ומ\"מ אע\"ג דקתני מצא בחנות הוי ע\"ג תיבה בכלל מדקתני סיפא בין תיבה לחנוני של חנוני ולא קתני על גבי תיבה נמצא דעל גבי תיבה ועל גבי שלחן דינם שוה אלא דלעיל גבי שלחן מכריעים מרישא ומסיפא דהרי אלו שלו ולע\"ג תיבה לא מכריעין ליה אלא מסיפא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מצא מטמון וכו' ואם היה תוך הכותל מלא מהם חולקין. כתב הרב המגיה x רחוק הוא שרבינו רוצה לומר על הבבא שלמעלה דמוכח בגמרא דאזלינן בתר קתא ושנציה אפילו היכא דמוכח בזה האחר הואיל וברייתא דתניא אם היה כותל ממולא מהם חולקים קאי על המשנה דמיירי באדרא ונסכיה. לכך נראה דט\"ס הוא וצ\"ל אחר הבבא של מטה דמחלק בלשונות של זהב בין חציו לחוץ לחציו לפנים. ועל זה קאי אם נמצא תוך הכותל מלאה עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "לפיכך אם היה משכיר לאחרים וכו'. כתב ה\"ה ומ\"ש ג' עכו\"ם כתב עליו הר\"א בגמ' מסקינן אפי' לג' ישראל והאמת דר\"נ הכי ס\"ל התם והלכתא כוותיה בדיני ואולי מפני שרבא חולק בההוא דר\"נ וכו'. ואני אומר שלא היה צריך ה\"ה להכריע דבר זה מדעתו ולכתבו בלשון אולי שהרי בפירוש כתב הרי\"ף ואוקמה רב מנשיא כר' יעקב בג' עכו\"ם ור\"נ אמר אפי' בג' ישראל ואזדא ר\"נ לטעמיה וכו' ורבא פליג עליה אפי' ג' חייב להכריז וכו' והלכתא כרבא דבתרא הוא עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [] + ], + [ + [ + "כל מציאה שאמרנו בה וכו' אבל אם ראה את המציאה אפילו נפל עליה וכו'. כתב הרב המגיד משנה מפורשת פרק שנים אוחזין וכו' סתם נראה שהוא סומך על האוקימתא הראשונה וכו'. אין דברי הרב המגיד נראין בכאן דא\"כ לא ה\"ל לרבינו לכתוב אפי' נפל עליה ומדכתב לשון אפילו הדבר ברור דלא תפס כאוקימתא קמייתא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "שנים שראו גמל או חמור של מציאה וכו'. כתב ה\"ה והכוונה שבגמל גופיה אם היו שני מנהיגים קנו שניהם וכו'. דעתו לומר שרבינו מפרש דכי אמרינן לערבינהו וליתנינהו שנים שהיו מושכים ומנהיגים בין בגמל בין בחמור היינו לומר דאי תנא הכי הוה משתמע דבין היו שניהם מושכים בגמל ובחמור ובין שניהם מנהיגים בגמל בין היה אחד מושך ואחד מנהיג בין בגמל בין בחמור קנו שניהם וכי מתרץ איכא חד צד דלא קני היינו לומר דנהי אם היו שניהם מושכים בגמל או בחמור וכן אם שניהם הנהיגו בגמל או בחמור קנו שניהם מיהו היכא דאחד משך ואחד הנהיג חד קני וחד לא קני איכא דאמרי מושך בחמור כלומר שאם אחד משך ואחד הנהיג החמור מנהיג קני מושך לא קני אבל בגמל אפי' אחד מושך ואחד מנהיג קנו שניהם איכא דאמרי הנהגה בגמל כלומר שאם אחד משך ואחד הנהיג הגמל מושך קני מנהיג לא קני אבל בחמור אפי' אחד מושך ואחד מנהיג קנו שניהם ופסק כלישנא בתרא. ויש לתמוה למה לא כתב רבינו בפ\"ב דמכירה שהבהמה נקנית בהנהגה ודוחק לומר שרבינו מחלק לומר דהנהגה קני דוקא במציאה והפקר דמנא ליה הא. ושמא י\"ל שסמך על מ\"ש פה ויותר נראה לומר שמ\"ש בפ\"ב מהל' מכירה או הכישה במקל ורצה לפניו היינו הנהגה: \n", + "כתב הר\"ן דלהרי\"ף רכוב לחודיה קני ורכוב ומנהיג יחלוקו כסתמא דמתני' וכ\"נ מדברי הרמב\"ם פי\"ז מהל' גזילה עכ\"ל. וגם ה\"ה כתב פה שרבינו סובר כהרי\"ף דרכוב קני אפי' אינו מנהיג ברגליו. ונראה שהבינו כן בדברי רבינו מדנקט רוכב סתם משמע אפי' אינו מנהיג ובפ\"ב מהל' מכירה כתב בהדיא כיצד קונים את הבהמה במשיכה אצ\"ל אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו ויש מקום לבעל דין לחלוק דוהלכה בו שכתב בפ\"ב מהל' מכירה היינו ע\"י שהנהיגה ברגליו ומ\"ש פה היה אחד רוכב היינו במנהיג ברגליו וסמך על מ\"ש בפ\"ב מהל' מכירה. ונראה שאפי' לדעת הר\"ן וה\"ה בדברי רבינו רוכב לא קנה אא\"כ הלכה כמ\"ש בפ\"ב מהל' מכירה והלכה ומיהו בעקירת יד ורגל סגי שכך כתב אין צ\"ל אם משכה והלכה בו שקנה אלא אפילו שקרא לה ובאה או שהכישה במקל ורצה לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה וקרא לה ובאה לא חשיב כמו רכב עליה דהא בלשון אפילו קאמר לה וכיון דבקרא לה ובאה כיון שעקרה יד ורגל קנה כ\"ש ברכב: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "חצירו של אדם קונה לו וכו'. כתב ה\"ה ופירוש דבעינן תרתי בחצר שאינה משתמרת וכו' ול\"נ דאלימא קניית הד' אמות טפי מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטלה וכן עיקר עכ\"ל. ול\"נ טעם אחר דארבע אמות שאני דכיון דמשום דלא אתי לאינצויי תקינו רבנן דליקני לא ראו לחלק בין אמר ללא אמר דא\"כ אכתי הוו אתו לאינצויי: \n", + "כתב נימוקי יוסף על מתניתין דאמר זכתה לי שדי כתב הרנב\"ר דדוקא דאמר הכי כיון דצבי וגוזלות הללו מהלכים הם כל שהוא מתעורר לקנותם משתמרים לו דאי רץ אחריהם [מגיעם] כדאיתא בגמרא ואם לא אפי' עומד בצד שדהו אינה משתמרת לו ואינו דומה ליד דידו משתמרת וזו אינה משתמרת וכך הם דברי הרמב\"ם בפרק י\"ז מהלכות גזילה. מה שכתב שכך הם דברי הרמב\"ם אינו מחוור שהרי לטעמו של הר\"ן דוקא בהני שהם מהלכים הוא דבעי דלימא זכתה לי שדי אבל במציאה שאינה מהלכת כלל אפילו לא אמר הכי קני ואילו לדברי רבינו אפילו במציאה שאינה מהלכת צריך שיאמר זכתה לי שדי שהרי סתם וכתב ואם נפלה שם מציאה הרי היא של בעל החצר ועל זה כתב שאם לא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה: \n\n" + ], + [], + [ + "כתב ה\"ה קטנה יש לה חצר וכו'. דין קטן וקטנה מפורשים הם וכו'. \n", + "ומ\"ש וארבע אמות של אדם כחצירו לענין מציאה. אפשר שרמז בזה למה שכתבו הראשונים שאין ד\"א קונות כל זמן שיש בה דעת אחרת מקנה וכו'. תמהני על ה\"ה שהרי רבינו בפ\"ד מהלכות זכיה כתב שארבע אמות קונות לענין מתנה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "מציאת בנו ובתו וכו' ומציאת בתו הנערה אע\"פ שאינה סומכת על שולחנו. בפרק נערה שנתפתתה אהא דתנן האב זכאי בבתו במציאתה יהיב טעמא בגמ' (דף מ\"ז) משום איבה ופירש\"י משום איבה דכיון דאינו חייב במזונותיה אי אמרת מציאתה שלה איכא איבה ולא זיין לה תו, וכתבו התוספות ולר\"י נראה איבה דמציאתה היינו שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין והא דאמרינן גבי מציאת בנו ובתו הקטנים לא קטן קטן ממש אלא גדול וסומך על שלחן אביו קטן הוא היינו דוקא בקטן אבל בקטנה אפי' אינה סמוכה על שלחן אביה הויא מציאה לאב משום איבה שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין עכ\"ל. ודברי רבינו כדברי ר\"י: \n", + "ומ\"ש ואפי' היתה מכורה אמה. בפ\"ק דמציעא (דף י\"ב:) גבי הא דתנן מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהם האי שפחה היכי דמיא אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה ואי דלא אייתי שתי שערות אי איתיה לאבוה דאבוה הוא לעולם דאיתיה לאב ומאי הרי הן שלהן לאפוקי דרבה ופירש\"י לאפוקי שאינו של רבה אלא של אביה וקרי ליה שלהן משום דאב מינה קזכי: \n", + "סליקו הלכות גזלה ואבדה בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..383271c4e26ac400b8cbd09d532b871cf36102c5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,371 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Robbery_and_Lost_Property", + "text": [ + [ + [], + [ + "אפילו עכו״ם כו'. יש לתמוה על זה שכתב שאסור לעשקו דהא קרא לא תעשוק את רעך כתיב דמשמע לאפוקי עובד כוכבים ועוד קשה דאמרינן בפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קי״ג:) דהפקעת הלואתו מותר ועושק היינו הפקעת הלואתו כמ״ש רבינו בסמוך אי זהו עושק וכו' כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או שכירות ויש לומר שרבינו סובר כדפי' רש״י הפקעת הלואתו שאין גזל ממש שרי כי ליכא חלול השם כגון היכא דטען ליה ליורש נתתיו לאביך ומת דלא ידע העכו״ם בהדיא דקא משקר וגם התוס' כתבו שם אף על גב דטעות העכו״ם מותר אסור להטעות העכו״ם כשהוא יודע שגוזל ועושה עצמו כלא יודע. ודייק רבינו לכתוב אסור לגזלו או לעשקו ולא כתב שעובר עליו בלא תעשה לומר שאין איסור זה מן התורה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "גזל שתים שוות פרוטה והחזיר אחת גזילה יש כאן מצות השבת גזלה אין כאן. בפ' הגוזל עצים בעיא ופשט גזלה אין כאן השבה אין כאן ומקשה התם אי גזלה אין כאן השבה יש כאן אמרי ה\"ק אע\"פ שגזלה אין כאן מצות השבה אין כאן וכתב הרא\"ש פירוש הרמ\"ה אע\"פ שגזלה אין כאן ואין ב\"ד כופין אותו להחזיר כיון דאין בו שוה פרוטה ודאי אם לא החזיר אחת מדעתו אלא בציווי ב\"ד כופין אותו להחזיר את השניה כההיא דתניא הוזקקו ב\"ד לשוה פרוטה גומרים אף בפחות משוה פרוטה [אלא השתא דהחזיר אחת מדעתו גזילה אין כאן דאין ב\"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה] מצות השבה אין כאן ומעצמו חייב להחזיר לקיים מצות השבה ואין ב\"ד נזקקין לכופו. עוד פירש אע\"פ שהגזילה אין כאן ואין ב\"ד נזקקין לכופו בתורת ממון מצות השבה אין כאן ומכין אותו עד שתצא נפשו לקיים מצות השבה עכ\"ל. והטור כתב פירוש שני דהרמ\"ה וכתב עליו וכ\"כ הרמב\"ם גזילה יש כאן השבה אין כאן עכ\"ל. וק\"ל על דברי רבינו דכיון דבין למאי דאמרינן מעיקרא בין למאי דאסיקנא אמרינן דגזילה אין כאן היאך פוסק בהפך דגזילה יש כאן. ומצאתי נוסחא אחרת בדברי רבינו גזילה אין כאן מצות השבת גזילה אין כאן וגם על נוסחא זו ק\"ל כיון שהקשו בגמ' על זה והעלו אע\"פ שגזלה אין כאן למה לא כתב כדברי המסקנא. ונראה ליישב נוסחא זו שרבינו מפרש דס\"ד דמקשה גזילה אין כאן ביד הגזלן כיון שלא נשאר בידו שוה פרוטה השבה אין כאן שלא קיים השבה עד שישיב הכל ומש\"ה מקשה אי גזילה אין כאן כלומר דלא מיקרי גזילה מה שבידו מפני שאין בה שוה פרוטה השבה יש כאן כלומר במה שהשיב סגי דשפיר מיקרי השבה אע\"פ שנשארה בידו אגודה כיון שאין בו שוה פרוטה ומתרץ דה\"ק אע\"פ שגזלה אין כאן כלומר אע\"פ שבמה שהשיב לא יש שיעור פרוטה והרי הוא כאילו לא החזיר דבר מצות השבה אין כאן כלומר במה שנשאר בידו שאינו שוה פרוטה אין בו מצות השבה והילכך אינו חייב להשיב. וכיון שכתב מצות השבה כמו שהוא בתירוץ לא חשש לכתוב תיבת אע\"פ. ואפשר שבגרסתו בגמ' לא היה כתוב תיבת אע\"פ. וה\"ה כתב על דברי רבינו בעיא דאיפשיטא שם בזה הלשון גזילה אין כאן מצות השבה אין כאן פירוש שלא קיים מצות השבה ואע\"פ שאין כאן גזילה חשובה במה שהוא מעכב לעצמו ואם בא לקיים מצות והשיב את הגזילה יחזיר הכל כיון שבתחלה היתה הגזילה שוה פרוטה וכן פירשו ז\"ל עכ\"ל. ותמהני עליו דהא איכא לאקשויי על זה אי גזילה אין כאן השבה יש כאן כמו שהקשו בגמרא: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "הגוזל והשביח ומכר או וכו'. כתב הטור על זה והוא הולך לשיטתו שאינו מחשיב לידה וגיזה שינוי מעשה עכ\"ל. ואני אומר שאע\"פ שכך היא סברת רבינו אינו ענין לכאן שהרי לא הזכיר כאן רבינו גיזה ולידה אלא שבח סתם ואע\"פ שסתמו כפירושו שאם הוא שבח שיש בו שינוי מעשה קנויה היא לו הגזלה אפילו בלא יאוש מ\"מ יותר נכון לומר דלשיטתיה דקודם יאוש אין לגזלן כלום אזיל וכמ\"ש ה\"ה מאחר שמפורש שתלה הדבר בלפני יאוש: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גזל לשון של מתכת וכו' או שגזל טווי ועשאו בגד וכו' ה״ז שינוי בידו. תימה דבריש פרק הגוזל (בבא קמא דף צ״ו) משמע דהאי חוזר לברייתו הוא דאמרינן התם חופיא ועבדיה שרשורא לא קנה מ״ט דהדר סתר ליה והוי חופיא וא״כ טווי ועשהו בגד נמי מצי סתר ליה והוי טווי: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "גזל בהמה והזקינה וכו' אבל אם גזל בהמות וכחשו וכו' או עבדים והזקינו וכו' אומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר הגזילה בעצמה. הטור כתב וז\"ל ובגוזל עבדים וכחשו כחשא דלא הדר כתב רב אלפס דמשלם כשעת הגזילה דעבדי כמטלטלי דמו וכ\"כ הרמב\"ם עכ\"ל. ונוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הגוזל אחד מחמשה וכו' הרי כל אחד מהם נשבע שגזלו. כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש בפרק המפקיד והטעם משום דכלל הוא לכל נוטל מעות מחבירו שהוא צריך לישבע אי נמי דכיון דמדינא פטור אלא דמשום דעבד איסורא אתה קונסו אין ראוי לקונסו לשלם בלא שבועה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מעשה באחד שחטף לשון של כסף וכו'. כתב ה\"ה נראה מדברי הרב שהגוזל את חבירו צריך להחזיר לו בעדים, ורבינו ירוחם בנל\"א ח\"ד והריב\"ש בסי' שצ\"ב כתבו כדבריו שרבינו סובר כן. ואיני יודע מהיכן למדו לומר שהוא סובר כן ומכ\"מ כתב הריב\"ש שרבו כמו רבו החולקים עליו וכתב שהרמ\"ה השיב להרמב\"ן שאינו צריך להחזיר לו בעדים וקלסו הרמב\"ן וכתב עליו הרמב\"ן שפתים ישק ובפ\"ד דטוען נסתפק ה\"ה בדעת רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "אסור ליהנות בדבר הגזול וכו'. כתב עליו הטור אינו נראה כן מהא דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא תדע דקטלי דיקלי וגשרי גשורי ועברינן עליהו ואי לאו דינא היכי עברינן עלייהו ופריך אביי ודילמא משום דאייאוש מרייהו אלמא לאחר יאוש שרי עכ\"ל. וכבר נתיישב זה בדברי ה\"ה שכתב דשאני התם דאיכא יאוש ושינוי רשות: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואסור ליהנות מן הגזלן וכו'. כתב הרב המגיד פסק כשמואל וכו' זה תימה קצת שהרי כתב בפ\"ו מהל' גניבה גבי גנב וכו'. וכבר כתבתי אני שם שאין זה ענין לזה: \n\n" + ], + [], + [ + "נטלו המוכסים כסותו והחזירו לו אחרת וכו' ואם היה ותיק ומחמיר על עצמו וכו'. טעמו מדתנן פ' הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קי״ד) נטלו מוכסים את חמורו ונתנו לו (חמור) אחר נטלו לסטים את כסותו ונתנו לו (כסות) אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם ובגמרא תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים קסבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסורא אתא לידיה ואיכא דאמרי אם בא להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים מ״ט יאוש כדי קני מיהו אי אמר אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים. ופירש״י אם בא להחזיר שחסיד הוא יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכס ופסק רבינו (כלישנא בתרא דאתי) כסתם מתניתין דקתני הרי אלו שלו מדינא ואע״ג דבעלמא קי״ל יאוש כדי לא קני ואע״ג דכי אתא לידיה הוה ליה יאוש ושינוי רשות מ״מ באיסורא אתא לידיה הכא שאני שהוא במכירה שהרי לא נתנה לו בחנם אלא תמורת חמורו ונמצא שאינו נהנה מהגזילה ואינו יודע בודאי שזו גזולה כלומר דבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה ואע״פ שחזקתה גזולה בסתמא וגם אח״כ ידע שהיא גזולה וכדקתני מחזיר לבעלים הראשונים מ״מ כיון שבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה וגם אינו נהנה ממנה שהרי תמורת חמורו נתנוה לו לא אמרי' באיסורא אתא לידיה וכיון דאיכא יאוש ושינוי רשות הרי אלו שלו מדינא ואם בא להחמיר על עצמו שלא נסמוך על דברים הללו וכיון דאיגלאי מילתא שגזולה היתה חשיב ליה דבאיסורא אתא לידיה ומש״ה הרוצה להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל מכס שפסקו המלך וכו' ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה וכו' בין שהיה המלך עכו\"ם בין שהיה המלך ישראל. נראה לכאורה שטעמו משום דאל\"כ כי אקשי בפ' הגוזל בתרא להבריח מהמכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא ה\"ל לשנויי כאן במלך ישראל כאן במלך עכו\"ם. אבל יש לגמגם בזה משום דאיתא התם בגמ' איכא דמתני' (לה) אהא נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסים וכו' שהיא של בית המלך אע\"פ שאינה של תרומה וכו' והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא וכו' רב אשי אמר במוכס עכו\"ם דתניא ישראל ועכו\"ם שבאו לדין וכו' ור\"ע טעמא דאיכא קידוש השם הא ליכא קדוש השם באים (בעקיפין) וגזל עכו\"ם מי שרי והתניא וכו' מנין לגזל עכו\"ם שהוא אסור וכו' ל\"ק כאן בגזלו כאן בהפקעת הלואתו פי' רש\"י הפקעת הלואתו שאין גוזל ממש שרי כי ליכא חילול השם כגון היכא דטען ליה ליורש נתתים לאביך ומת דלא ידע עכו\"ם דמשקר ולהבריח מכס הוי כהפקעת הלואתו. והשתא כיון דהברחה מן המכס לא הוי אלא כהפקעת הלואתו אמאי אסור להבריח מן המכס במלך עכו\"ם. ושמא י\"ל דהכא שאני שהעמיד המלך ישראל לגבות לו חלקו דהוי כאילו המלך עצמו גובהו דהשתא מלבד שאם יודע יש חילול השם בדבר אפשר שיהיה סכנת נפשות בדבר אבל עכו\"ם שחכר המכס מן המלך שאז אם יודע לא יהיה בדבר סכנת נפשות מאחר שאין המלך מפסיד בזה הוא שאמרו שמותר להבריח ממנו המכס דהוי כהפקעת הלואתו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן מלך שגזר וכו' אבל אינו עובד בו כעבד. וטעמו משום דקיימא לן דהא דאסור להעביד העבד עברי בדברים שהם מיוחדים לעשיית העבדים כגון להוליך כליו אחריו לבית המרחץ או לחלוץ לו מנעליו משום שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד ה\"מ עבד עברי שנפשו שפלה מפני שנמכר אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד וכמבואר בפרק חמישי מהלכות עבדים וקמ\"ל דהני כיון דבדינא דמלכותא משתעבדי בהו משום כרגא דיהבי עלייהו ה\"ל כמכורים ודינם כדין עבד עברי שאסור לעבוד בו עבודת עבד: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהם כו'. כתב הרב המגיד ברייתא פרק אלו מציאות וכו'. ומיהו עיקר הדין דאין יכולים להציל אע\"פ שלא נתייאשו הרי הן של מוצאן וכו' נ\"ל שגם רבינו סובר כן ממ\"ש בפרק י\"א: \n", + "ואם אינו יודע אם נתייאשו וכו'. כן יש ללמוד מפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והמשחק בקוביא עם העכו\"ם אין בו איסור גזל וכו'. כתב הטור על דברי רבינו יראה שפוסל משחק בקוביא משום גזל אפילו שיש לו מלאכה אחרת וע\"כ מחלק בין משחק בקוביא עם העכו\"ם או עם ישראל עכ\"ל. וטעמו משום דפ' זה בורר (דף פ\"ד:) אמתניתין דפסל משחק בקוביא לעדות בעי בגמרא מאי קא עביד אמר רמי בר חמא משום דהוי אסמכתא ואסמכתא לא קניא רב ששת אמר כל כה\"ג לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם מאי בינייהו איכא בינייהו דגמר אומנתא אחריתי והתנן אר\"י אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא הרי זה כשר אלמא טעמא דמתני' משום יישובו של עולם הוא וכ\"ת פליגי רבנן עליה דר\"י והאמר ריב\"ל כ\"מ שאמר ר\"י אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ר\"י וכו' גברא אגברא קא רמית מ\"ס פליגי ומ\"ס לא פליגי הא קמן דלרב ששת דמשחק בקוביא לא מיפסיל משום גזל אלא משום שאינו עוסק ביישובו של עולם, ר\"י לפרש דברי חכמים אתא ולא מקרי אינו עוסק ביישובו של עולם אלא כשאין לו אומנות אחרת וכיון דלא מתסר משום גזל לא שאני לן בין משחק עם העכו\"ם למשחק עם ישראל ומאחר שרבינו כתב דמשחק עם העכו\"ם אינו אסור משום גזל אלא משום שאינו עוסק בישובו של עולם משמע בהדיא שסובר דעם ישראל מיתסר משום גזל כרמי בר חמא וכבר נתבאר בגמרא דלרמי בר חמא פליגי רבנן עליה דר\"י וסברי דאפילו יש לו אומנות שלא הוא פסול, וכתב ה\"ה על דברי רבינו זה קצת תימה אצלי דהא משמע פ' זה בורר דההיא אוקמתא דאמר אסמכתא היא ולא קניא אידחיא וקי\"ל כרב ששת וכו' ובפי\"ב מהל' עדות כתבתי ליישב דעת רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [] + ], + [ + [], + [ + "הגוזל את אביו ונשבע לו וכו'. כתב הטור על דברי רבינו ואין זה מדרך המשנה אלא כמו שפירשתי שיתננה לאחי הגזלן או לאחי אביו אם אין לו אחים כלומר דלרש\"י שפירש יתן לבניו ולאחיו דקתני מתני' לבניו של אביו או לאחיו של אב אם אין לו בנים שפיר נקט לבניו ברישא אבל לפירוש רבינו הוה ליה למינקט תחלה לאחיו ואח\"כ לבניו. ואני אומר שאפילו היה כדבריו אין זה כדאי לומר על פירוש רבינו אין זה מדרך המשנה כל שכן שהתוספות פירשו כפירוש רבינו ונתנו טעם לשבח למה נקט לבניו ברישא: \n", + "כתב עוד הטור וגם מ\"ש שיעשה חשבון עם אחיו משמע נוטל חלק בגזילה זה אינו אלא אינו נוטל בה מאומה. פשטא דמילתא כך הוא לכאורה אבל רבינו מפרש בענין אחר וכן כתב ה\"ה וזה לשונו נראה שהרב מפרש משלם קרן וחומש ומ\"מ מעכב בידו שאר נכסים יותר מחלקו המגיעו בהם כפי מה שיהיה מגיעו בהם מקרן וחומש שנתן בהם וזהו שכתב עושה עמהם חשבון וזה אם אינו רוצה לתת חלקו עכ\"ל. ונראה שטעמו של רבינו שכיון שנתן כל הגזילה לבניו או לאחיו הרי קיים מצות השבת גזילה ומעתה למה לא יתבע חלקו בנכסי אביו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לקחה הגזלן מן הבעלים וכו'. כתב הטור (סי' שע\"ד) מלשון הרמב\"ם יראה הוא הדין נמי אם קנאה מהנגזל קודם שמכרה או נתנה לאחר ואחר שקנאה מכרה ונתנה לאחר דאמרינן נמי שלא כיון לקיימה ביד הראשון ואין נראה דמיד כשקנאה נתקיימה ביד הלוקח ואינו יכול למוכרה עוד לאחר עכ\"ל. וי\"ל לדעת רבינו דהב\"ע כגון שלקחה מיד זבנה או אורתה דהא תיכף שלקחה גלי דעתיה דלאו לאוקומה קמי לוקח ראשון לקחה וכן פירש הרב רבינו ניסים בשם הראב\"ד. ועוד י\"ל דלא אמרינן דלקחה כי היכי דליקום בהימנותיה אלא כל היכא דלא זבנה או אורתה בתר הכי דהא דאמרן דניחא ליה דליקום בהימנותיה אומדן דעתא בעלמא הוא ונ\"מ להיכא דמית גזלן בתר הכי אבל כל היכא דזבנה או אורתה הא גלי דעתיה דליתיה לאומדן דעתא דידן וכיון שהוא מוחזק בקנין השדה מבעליו זה שרוצה להוציאו מחזקתו עליו הראיה ולפי זה אפילו לא זבנה או אורתה אלא שהוא עצמו בא לערער להוציאה מיד הלוקח וטוען שלעצמו קנאה ולא כי היכי דליקום בהימנותיה מהימן: \n\n" + ], + [], + [ + "נתנוה הבעלים לגזלן מתנה קנאה הלוקח וכו'. כתב ה\"ה זה מחלוקת רב אחא ורבינא וכו' ורבינו פסק כמ\"ד כמכר ואולי משום דמסתבר טעמא דמ\"ד כמכר לדעתו ז\"ל עכ\"ל. ויותר נראה בעיני לומר דטעמו לפי שהלוקח מוחזק בקרקע ובטענה כל דהו מוקמינן ליה בידיה וכמ\"ש הטור בשם הרמ\"ה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "אמר לו בעל השדה עקור אילנך ולך וכו'. פשט דברי רבינו נראה דאכל מאי דכתב לעיל קאי בין עשויה ליטע בין אינה עשויה ליטע אלא שהרב המגיד כתב נראה שאין דעת הרב בזה אלא בשדה שאינה עשויה ליטע שאז הדין עם בעל השדה וכו' וכ\"נ מן ההלכות עכ\"ל. ואני איני רואה בדברי בעל ההלכות הוכחה בזה: \n\n" + ], + [], + [ + "ובעל בנכסי אשתו והשותף בשדה וכו' כיורד ברשות הן. בסוף הפרק כתב ה\"ה דהיינו דוקא באשתו קטנה וכ\"כ הרשב\"א שצריך להגיה כאן בעל בנכסי אשתו קטנה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [] + ], + [ + [], + [ + "אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא אפיקורוס. בפרק ב' דע\"ז (דף כ\"ו:) מומר פליגי רב אחא ורבינא חד אמר [לתיאבון] מומר להכעיס מין הוא וחד אמר אפי' להכעיס נמי מומר ופסק כמ\"ד אפיקורוס משום דאמרינן התם דר\"י ור' אבהו סברי הכי ויש לתמוה למה בפ\"ג מהל' תשובה לא מנאו בכלל אפיקורוס. \n", + "ומ\"ש והאפיקורוסים בפ' הנזכר כתב מי הם הנקראים אפיקורוסים ומשמע ודאי שדינם אחד. \n", + "ומ\"ש עכו\"ם ומחללי שבת בפרהסיא. מבואר בפ\"ק דחולין (דף ג':) שדינם כעכו\"ם: \n\n" + ], + [ + "אבידת העכו\"ם מותרת וכו' ואם החזירה לקדש את השם וכו'. בירושלמי פרק אלו מציאות. \n", + "ומ\"ש ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה ומ\"ש וחייב להחזירה. נראה דהיינו לומר דאע\"ג דלא אתאי לידיה חייב להשיבה כיון שיש חילול השם בדבר אם לא ישיבנה כגון שמצאה במקום רוב ישראל שיחשוב העכו\"ם שישראל גנבוה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו וכו' ואע\"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו וכו'. כתב הטור על זה ואין נראה כן דאבידה מדעת הוי הפקר עכ\"ל. ודעת רבינו שבשביל שזה אינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם: \n\n" + ], + [], + [ + "מצא שק או קופה וכו' ואומד את דעתו אילו היה שלו אם היה מחזירן לעצמו וכו'. בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל':) אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר: \n", + "היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה וכו' מצאן בשדה חייב להחזירן וכו'. כתב הרא\"ש ראיתי גדולים שפסקו כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא [ומיחייב להחזיר בשדה וכיון דאיחייב איחייב אף בעיר] ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל בכבוד התורה במקום שאינו חייב [ומשום ספק ממון חבירו אם הוא מחוייב בו לא זלזל בספק איסור] וחכם שבא לעשות לפנים משורת הדין יותר מממונו יעשה כמו שעשה ר' ישמעאל בר' יוסי אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו ולדעת רבינו י\"ל דלא מיקרי מזלזל בכבוד התורה בשביל כך אדרבא הוא כבוד שמים שאין דרכו בכך בשלו והוא מיטפל בשל חבירו לפנים משורת הדין: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש וכן אם מצא בהמה והכישה חייב להטפל בה ולהחזירה. מימרא דרב וכו'. ומפרש טעמא בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ח) משום דאנקטה נגרי ברייתא ופיר״ש כלומר דרגילה לברוח ולילך מרחוק (ומש״ה) נתחייב בה. ולפ״ז דוקא בהמה דשייך בה ה״ט הוי דינא הכי אבל בכלים דלא שייך בהו ה״ט אע״פ שהתחיל יכול להניחם. ונמוקי יוסף כתב וז״ל הכישה נתחייב בה להחזירה הואיל והתחיל נתחייב בהשבה גמורה כך פירש״י ז״ל ולפ״ז ה״ה לכלים וכך הם דברי הרמב״ם בהלכות גזילה והרנב״ר תמה דלא משמע כן פרק הספינה דהתם קאמר טעמא משום דאנקטינהו נגרי ברייתא עכ״ל. ומלשון רבינו שכתב וכן אם מצא בהמה והכישה משמע דדוקא בבהמה הוא דהוי דינא הכי ולא בכלים אע״ג דבמצא כלים בשדה קאמר דחייב להחזירם אפילו בעיר התם שאני דכיון דדרכו להחזיר בשדה נתחייב בהם אבל בשמצאם במקום שאין דרכו להחזיר יכול להניחם אבל מדיהיב טעמא שהרי התחיל במצוה משמע דה״ה לכלים דה״ט שייך בהו ומשמע שעל זה תמה הרנב״ר ואמר דבפרק הספינה לא משמע כן וכו' ובפרק הכונס אמר הכי רבא בהדיא. ונראה לי דבבהמה דוקא קאמר רבינו והתחיל במצוה דקאמר ה״פ התחיל במצות השבה ואם לא יגמרנה הרי נמשך היזק לבעל אבידה דאנקטינהו נגרי ברייתא. ויש הוכחה לזה מדכתב אחר כך לעולם הוא חייב להטפל בה עד שיחזירנה לרשות בעליה וכו' אבל ב״ח לעולם חייב להטפל עד שיכניסה לרשות הבעלים המשתמרת כו'. \n", + "ההולך בדרך הטוב והישר וכו' ואע\"פ שאינה לפי כבודו. ודין זה דאינה לפי כבודו אין זה מקומו ואיחרו כדי לכתוב קודם לו ההיא דב\"ח לעולם חייב להטפל בה וכו' דהוי טעמא משום נגרי ברייתא דנילף מינה דהכישה מה\"ט הוא: \n\n" + ], + [ + "החזיר את האבידה בשחרית וכו'. בפ' הכונס (בבא קמא דף נ״ו:) גבי פלוגתא דרב יוסף ורבה בשומר אבידה אי כש״ח דמי או כש״ש איתיביה רב יוסף לרבה החזירה למקום שיראנה אינו חייב להטפל בה נגנבה או אבדה חייב באחריותה מאי נגנבה או אבדה לאו נגנבה מביתו או אבדה מביתו לא ממקום שהחזירה והא קתני אינו חייב ליטפל בה א״ל הב״ע כגון שהחזירה בצהרים ותרתי קתני וה״ק החזירה שחרית למקום שיראנה ושכיח דעייל ונפיק וחזי לה אינו חייב ליטפל בה החזירה בצהרים למקום שיראנה דלא שכיח דעייל ונפיק דלא חזי לה ונגנבה או אבדה חייב באחריותה איתיביה לעולם הוא חייב עד שיחזירנה לרשותו מאי לעולם לאו אפילו לביתו ש״מ כש״ש דמי א״ל מודינא לך בב״ח דכיון דנקטי להו נגרי ברייתא בעי נטירותא יתירתא ואע״ג דהא דקאמר החזיר שחרית למקום שיראנה רבה הוא דאוקי ברייתא הכי ולא קי״ל כוותיה בשומר אבידה אלא כרב יוסף דאמר כשומר שכר דמי וכמבואר פי״ג לא פליגי אלא בגנובה או אבודה מביתו אם חייב או פטור אבל אם החזירה שחרית למקום שיראנה ושכיח דעייל ונפיק וחזי לה אינו חייב ליטפל בה דהשבה מעליא היא זו: \n\n" + ], + [], + [ + "ההולך בדרך הטוב והישר וכו'. בפ' אלו מציאות (דף ל\"ז:) ר' ישמעאל בר' יוסי [הוה קאזיל באורחא] פגע ביה ההוא גברא דהוה דרי פתכא דאופי [אותבנהו וקא מיתפח] א\"ל דלי לי א\"ל כמה שוין א\"ל פלגא דזוזא יהב ליה פלגא דזוזא ואפקרה וכו' והא ר' ישמעאל בר' יוסי זקן ואינה לפי כבודו הוה לפנים משורת הדין הוא דעבד: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שאבדה לו אבידה וכו' אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת וכו'. מה שקשה על זה ממ\"ש בפ\"ה מהל' ת\"ת יישבתי שם: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [] + ], + [ + [ + "המוצא אבידה וכו' אפילו היתה שוה פרוטה בעת המציאה והוזלה חייב להכריז עליה. דברי הרב המגיד תמוהין שכתב שדעת הרב הפך מאי דאסיקנא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "הסימנים המובהקים וכו'. כתב ה\"ה דפסק רבינו כמ\"ד סימנים דאורייתא וכו'. וקשה שבפי\"ג מהלכות גירושין גבי מצאוהו הרוג או מת וכו' אע\"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו כתב ה\"ה לא נתכוון בכאן אלא לסימנים שמחזירין עליהם אבדה ואעפ\"כ אין מעידין עליהם בכאן וכתב ג\"כ שהסימנים המובהקים שהם מן התורה אף כאן מעידים עליהם וא\"כ הרי שכתב שסימנים דאבעיא לן בגמרא אם הם דאורייתא לדעת רבינו לא שרינן אשת איש אפומייהו משום דלאו דאורייתא נינהו וכאן כתב שפוסק כמ\"ד דסימנים דאורייתא וא\"כ ה\"ל למשרי אשת איש אפומייהו וה\"ל לפרש שמ\"ש שם רבינו אע\"פ שיש סימנים בגופו ובכליו היינו כגון ארוך וגוץ וכגון חיוורי וסומקי וכפי מ\"ש בשמו בפי\"ג מהל' גירושין הוה ליה לפרש כאן כשכתב הסימנין המובהקין סומכים עליהם וכו' היינו במובהקין ביותר. \n", + "ומ\"ש והמדה והמשקל וכו' סימנים מובהקים הם היינו סימנים חשובים קצת והם דאבעיא לן עלייהו בגמרא אי הוי דאורייתא ולא איפשיטא ומ\"מ לענין ממון מחזירין אבידה עליהם. ודיוק לשון רבינו כן מדלא כתב הסימנין המובהקין סומכין עליהם וכו' דין תורה ואלו הם סימנין מובהקים מדה או משקל, או ה\"ל לכתוב והמדה והמשקל סימנים מובהקים הם מן התורה: \n\n" + ], + [], + [ + "זה נתן מדת ארכה ורחבה וזה נתן מדת האמריות שבה וכו'. קשה שמדת האמריות היינו מדת ארכה וכבר כתב דין זה בסמוך ושמא י\"ל דנותן מדת האמריות שבה היינו לומר שנותן מדת אורך ורוחב האמריות שבה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אווזים ותרנגולים גדולים מיטפל בהם שלשים יום וכו'. טעמו של רבינו משום דכשהם קטנים ביותר טרחם ומזונם מרובה יותר מהגדולים שהם הולכים ומנקרים באשפות: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוצא כלי חרש וכיוצא בהם וכו'. כתב \n", + "ה\"ה ומ\"ש חייב להכריז שאם יבא תלמיד חכם וכו' פירש הר\"א דהכרזה זו x אינה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אלא מקום שת\"ח מצויים שם וכו'. ואני אומר שמפשט דברי רבינו נראה שאפילו מצא במקום שאין ת\"ח מצויין שם אם בא ת\"ח ואמר יש לי טביעות עין בכלי שאבדתי חייב להראותו לו והטעם משום דכיון שהאובד הוא ת\"ח כשמרגיש שאבד אע\"פ שאין לו סימן אינו מתייאש לפי שהוא יודע שיחזירו לו בטביעות עין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן וכו' ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו. כתב הטור על זה ולא נהירא (אלא יהא מונח עד שיבא אליהו) וגם ה״ה כתב על דברי רבינו זו באמת קשה ודאי והיאך יזכה בו ויהיה שלו וכו'. ואפשר לומר לדעת רבינו דהא דאמרינן בריש פרק אלו מציאות (בבא מציעא כ״א:) בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת הויא בדבר שאין בו סימן ואיפסיקא הלכתא כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דהא לא ידע דנפל מיניה היינו לומר שאסור לו ליטלם אבל אם עבר ונטלם זכה בהם משום דכיון שהם בידו ואינו יודע למי יחזירם שהרי אין בהם סימן ולמקום שנטלם אין לו להחזירה כמו שנתבאר ממילא זכה בהם דאין לנו לומר שיעמדו עד שיבא אליהו אלא היכא דאתמר הכי בהדיא: \n", + "כתב ה\"ה (לפי הנראה מהסוגיא האמורה על משנתנו וכו') הנ\"ל מדברי רבינו שהוא גורס כן בסוף אותה סוגיא וכו'. ואני אומר הנך רואה כמה דחוקים דבריו לחדש גירסא מדעתו ועוד שהגירסא מבואר שהיא דחוקה מאד. ולכן נ\"ל שרבינו סובר דכיון דר' אבא בר זבדא אמר סתם (דף כ\"ה:) כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן קאמר והא דקאמר גבי מצא אחר הגפה או הגדר גוזלות מקושרים מ\"ט דאמרינן הני איניש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו לאו למימרא דלא איירי מתני' אלא בשאין בו סימן דבין ביש בו סימן בין באין בו סימן מיירי והיכא דאית בהו סימן אסור ליגע בהם מפני שגורם להטריח הבעלים והיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה שגורם שיאבדו הבעלים ממונם וכי פריך ליהוי קשר סימן וליהוי מקום סימן לאו למימרא דאי הוה קשר או מקום סימן היה מותר ליטלם אלא משום דאיהו אמר עלה דמתני' דהיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה כדי שלא יפסידו הבעלים מקשי ליה דהא מתני' בשיש בה סימן דקשר או מקום מיירי ואהדר ליה דמתניתין באין בה סימן נמי מיירי דלישנא דמקושרים משתמע בין קשר שיש בו סימן בין קשר שאין בו סימן דהיינו שמקושרים בכנפיהם ומיירי בין במקום סימן בין בשאינו סימן וכגון שמדדים. כך נ\"ל ליישב דעת רבינו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מצא פירות מפוזרים וכו'. כתב הטור [סימן רס\"ב] על זה ולא נהירא דבגמרא מוקי למתני' דמצא פירות הרי אלו שלו במכנשתא דביזרי שמדעת הונחו שם ונתייאשו הבעלים וכו' הא לאו הכי אסורים מפני שלא ידעו הבעלים שנפלו שיתייאשו מהם ודאי אם דרך נפילתן מוצא שם וידוע שנתייאשו בעלים מותרים אבל סתמא לא עכ\"ל. טעמו דכי אותבינן עליה דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ממתני' דמצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו שני במכנשתא דביזרי ואם כדברי רבינו טפי הוי עדיף לאוקמה בדאשכחינהו דרך נפילה. וי\"ל לדעת רבינו דהא דאקשינן אי דרך נפילה אפילו טובא נמי וכו' גם אליבא דאביי דהלכתא כוותיה מקשינן לה דכיון דיקירי מידע ידיע כדאמרינן בעיגולי דבילה והא דמותבינן לאביי ממתנית' ומתרצינן לה במכנשתא דביזרי היינו מקמי דידעינן טעמא דיקירי אבל בתר דידעינן מתני' בכל אנפי מיתוקמא כאביי וכ\"כ הרמב\"ן לדעת הרי\"ף וכ\"כ נמוקי יוסף: \n\n" + ], + [], + [ + "מצא כריכות ברה\"י וכו'. כתב ה\"ה מ\"ש במקצת ספרי הרב וכו'. ול\"נ שאפשר לומר שמ\"ש כאן אינו סימן מובהק היינו משום דאיכא למיחש שמא עברו בני אדם באותו רה\"י וגלגלוהו ממקומו אבל היכא דידוע שלא נתגלגל כגון שהוא מונח בצד הגדר הוי מקום סימן מובהק וכמ\"ש פרק י\"ג: \n\n" + ], + [ + "מצא עיגול ובתוכו חרס וכו'. כתב הטור על זה איני יודע למה פסק כר' יהודה וא\"א הרא\"ש ז\"ל פסק כחכמים וכו' עכ\"ל. וכתב החכם המרשים דאפשר שטעם רבינו משום דאמר בגמרא דכ\"ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא אע\"ג דדנינן מיניה אי נמי משום דקי\"ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז אע\"פ שלא נעשה בכוונה וה\"ל כסימן הבא מאליו עכ\"ל. ואין דבריו נכונים כלל שמ\"ש דמשום דאמרינן דכ\"ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא וכו' סברא הפוכה היא דכיון דבגמ' אמרינן גבי סימן העשוי לידרס לימא כתנאי וכו' סברוה דכ\"ע סימן הבא מאליו הוי סימן ובסימן העשוי לידרס קמפלגי ואמר רב זביד משמיה דרבא אי ס\"ד דקסבר ת\"ק סימן העשוי לידרס לא הוי סימן וכו' אלא הכא בסימן הבא מאליו קמפלגי הרי שנדחית סברת הסברוה בטענה והיאך אפשר לפסוק הלכתא כוותיה גם מ\"ש דמשום דקי\"ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז וכו' אינו נראה דלא מיקרי סימן הבא מאליו אלא דבר שבודאי נעשה שלא בכוונה כגון ככר ובתוכו מעות עיגול ובתוכו חרס משא\"כ בחתוכא דבשרא המשונה דרובא דרובא הוא נעשה בכוונה [ומ\"ש שהרי\"ף פסק כר' יהודה לא נמצא בספרים שלנו שהרי\"ף פסק כן] אבל טעם מחלוקת רבינו והרא\"ש [תלוי בגירסת המשנה] שרבינו גורס אלו מציאות שלו וכו' מצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו דברי ר\"מ ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז וכו' וכיון דפלוגתא דר\"מ ור' יהודה היא הלכה כר' יהודה והרא\"ש לא גריס דברי ר\"מ אלא סתם מתני' היא והלכתא כוותה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המוצא מחטין וצנורות וכו'. נ\"ל שמיירי שמצא אלו על גב אלו דאל\"כ דרך נפילה הם. ונראה שרבינו ז\"ל מפרש הא דתניא אימתי מותרים בזמן שמצאן אחד אחד אבל אם מצאן שנים שנים חייב להכריז לא ברבים איירי אלא מחט אחת או שתי מחטין קאמר ויש לתמוה על פירוש זה דהא בהדיא מפרש בגמרא מאי בדי שוכי וגם על דינו יש לתמוה אמאי במצא שנים חייב להכריז מ\"ש ממצא שני מטבעות דאפילו עשויין כמגדל אינו חייב להכריז: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "המוצא מעות בחנות וכו'. כתב הטור על זה ואינו נראה כן מתוך הגמרא אלא הוא של החנוני וטעמא שדרך הבאים להחליף ליתן מעותיהם על השולחן משא\"כ בחנות שאין דרך הבאים לקנות ליתן חפציהם על התיבה. טעמו מדאמרינן בגמרא ניתני מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות וכו' אלמא בלישנא דמצא בחנות לא על גבי תיבה משמע ומשום דקשיא מ\"ש על גבי תיבה מעל גבי שולחן לכך כתב וטעמא שדרך הבאים להחליף ליתן מעותיהם על השולחן משא\"כ בחנות וכו' ול\"נ שטעמו של רבינו דכיון דמאי דאמרינן מאי איריא דתני בין הכסא לשולחני של שולחני ניתני על השולחן שייך נמי בחנות במאי איריא דתני בין תיבה לחנוני של חנוני ניתני ע\"ג תיבה לחנוני מדלא תני הכי משמע דעל גבי תיבה הרי הוא של מוצאו והא דקאמר א\"נ בשלחנות כדקתני רישא מצא בחנות הכי פירושו וא\"נ לא היה הכרח זה ה\"ל להכריח מדלא קתני מצא בשולחנות כדקתני מצא בחנות והיינו מפרשים דעל גבי שלחן לא הוי בכלל שלחנות והשתא דקתני לפני שלחני הוי שלחן בכלל ומ\"מ אע\"ג דקתני מצא בחנות הוי ע\"ג תיבה בכלל מדקתני סיפא בין תיבה לחנוני של חנוני ולא קתני על גבי תיבה נמצא דעל גבי תיבה ועל גבי שלחן דינם שוה אלא דלעיל גבי שלחן מכריעים מרישא ומסיפא דהרי אלו שלו ולע\"ג תיבה לא מכריעין ליה אלא מסיפא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מצא מטמון וכו' ואם היה תוך הכותל מלא מהם חולקין. כתב הרב המגיה x רחוק הוא שרבינו רוצה לומר על הבבא שלמעלה דמוכח בגמרא דאזלינן בתר קתא ושנציה אפילו היכא דמוכח בזה האחר הואיל וברייתא דתניא אם היה כותל ממולא מהם חולקים קאי על המשנה דמיירי באדרא ונסכיה. לכך נראה דט\"ס הוא וצ\"ל אחר הבבא של מטה דמחלק בלשונות של זהב בין חציו לחוץ לחציו לפנים. ועל זה קאי אם נמצא תוך הכותל מלאה עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "לפיכך אם היה משכיר לאחרים וכו'. כתב ה\"ה ומ\"ש ג' עכו\"ם כתב עליו הר\"א בגמ' מסקינן אפי' לג' ישראל והאמת דר\"נ הכי ס\"ל התם והלכתא כוותיה בדיני ואולי מפני שרבא חולק בההוא דר\"נ וכו'. ואני אומר שלא היה צריך ה\"ה להכריע דבר זה מדעתו ולכתבו בלשון אולי שהרי בפירוש כתב הרי\"ף ואוקמה רב מנשיא כר' יעקב בג' עכו\"ם ור\"נ אמר אפי' בג' ישראל ואזדא ר\"נ לטעמיה וכו' ורבא פליג עליה אפי' ג' חייב להכריז וכו' והלכתא כרבא דבתרא הוא עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [] + ], + [ + [ + "כל מציאה שאמרנו בה וכו' אבל אם ראה את המציאה אפילו נפל עליה וכו'. כתב הרב המגיד משנה מפורשת פרק שנים אוחזין וכו' סתם נראה שהוא סומך על האוקימתא הראשונה וכו'. אין דברי הרב המגיד נראין בכאן דא\"כ לא ה\"ל לרבינו לכתוב אפי' נפל עליה ומדכתב לשון אפילו הדבר ברור דלא תפס כאוקימתא קמייתא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "שנים שראו גמל או חמור של מציאה וכו'. כתב ה\"ה והכוונה שבגמל גופיה אם היו שני מנהיגים קנו שניהם וכו'. דעתו לומר שרבינו מפרש דכי אמרינן לערבינהו וליתנינהו שנים שהיו מושכים ומנהיגים בין בגמל בין בחמור היינו לומר דאי תנא הכי הוה משתמע דבין היו שניהם מושכים בגמל ובחמור ובין שניהם מנהיגים בגמל בין היה אחד מושך ואחד מנהיג בין בגמל בין בחמור קנו שניהם וכי מתרץ איכא חד צד דלא קני היינו לומר דנהי אם היו שניהם מושכים בגמל או בחמור וכן אם שניהם הנהיגו בגמל או בחמור קנו שניהם מיהו היכא דאחד משך ואחד הנהיג חד קני וחד לא קני איכא דאמרי מושך בחמור כלומר שאם אחד משך ואחד הנהיג החמור מנהיג קני מושך לא קני אבל בגמל אפי' אחד מושך ואחד מנהיג קנו שניהם איכא דאמרי הנהגה בגמל כלומר שאם אחד משך ואחד הנהיג הגמל מושך קני מנהיג לא קני אבל בחמור אפי' אחד מושך ואחד מנהיג קנו שניהם ופסק כלישנא בתרא. ויש לתמוה למה לא כתב רבינו בפ\"ב דמכירה שהבהמה נקנית בהנהגה ודוחק לומר שרבינו מחלק לומר דהנהגה קני דוקא במציאה והפקר דמנא ליה הא. ושמא י\"ל שסמך על מ\"ש פה ויותר נראה לומר שמ\"ש בפ\"ב מהל' מכירה או הכישה במקל ורצה לפניו היינו הנהגה: \n", + "כתב הר\"ן דלהרי\"ף רכוב לחודיה קני ורכוב ומנהיג יחלוקו כסתמא דמתני' וכ\"נ מדברי הרמב\"ם פי\"ז מהל' גזילה עכ\"ל. וגם ה\"ה כתב פה שרבינו סובר כהרי\"ף דרכוב קני אפי' אינו מנהיג ברגליו. ונראה שהבינו כן בדברי רבינו מדנקט רוכב סתם משמע אפי' אינו מנהיג ובפ\"ב מהל' מכירה כתב בהדיא כיצד קונים את הבהמה במשיכה אצ\"ל אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו ויש מקום לבעל דין לחלוק דוהלכה בו שכתב בפ\"ב מהל' מכירה היינו ע\"י שהנהיגה ברגליו ומ\"ש פה היה אחד רוכב היינו במנהיג ברגליו וסמך על מ\"ש בפ\"ב מהל' מכירה. ונראה שאפי' לדעת הר\"ן וה\"ה בדברי רבינו רוכב לא קנה אא\"כ הלכה כמ\"ש בפ\"ב מהל' מכירה והלכה ומיהו בעקירת יד ורגל סגי שכך כתב אין צ\"ל אם משכה והלכה בו שקנה אלא אפילו שקרא לה ובאה או שהכישה במקל ורצה לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה וקרא לה ובאה לא חשיב כמו רכב עליה דהא בלשון אפילו קאמר לה וכיון דבקרא לה ובאה כיון שעקרה יד ורגל קנה כ\"ש ברכב: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "חצירו של אדם קונה לו וכו'. כתב ה\"ה ופירוש דבעינן תרתי בחצר שאינה משתמרת וכו' ול\"נ דאלימא קניית הד' אמות טפי מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטלה וכן עיקר עכ\"ל. ול\"נ טעם אחר דארבע אמות שאני דכיון דמשום דלא אתי לאינצויי תקינו רבנן דליקני לא ראו לחלק בין אמר ללא אמר דא\"כ אכתי הוו אתו לאינצויי: \n", + "כתב נימוקי יוסף על מתניתין דאמר זכתה לי שדי כתב הרנב\"ר דדוקא דאמר הכי כיון דצבי וגוזלות הללו מהלכים הם כל שהוא מתעורר לקנותם משתמרים לו דאי רץ אחריהם [מגיעם] כדאיתא בגמרא ואם לא אפי' עומד בצד שדהו אינה משתמרת לו ואינו דומה ליד דידו משתמרת וזו אינה משתמרת וכך הם דברי הרמב\"ם בפרק י\"ז מהלכות גזילה. מה שכתב שכך הם דברי הרמב\"ם אינו מחוור שהרי לטעמו של הר\"ן דוקא בהני שהם מהלכים הוא דבעי דלימא זכתה לי שדי אבל במציאה שאינה מהלכת כלל אפילו לא אמר הכי קני ואילו לדברי רבינו אפילו במציאה שאינה מהלכת צריך שיאמר זכתה לי שדי שהרי סתם וכתב ואם נפלה שם מציאה הרי היא של בעל החצר ועל זה כתב שאם לא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה: \n\n" + ], + [], + [ + "כתב ה\"ה קטנה יש לה חצר וכו'. דין קטן וקטנה מפורשים הם וכו'. \n", + "ומ\"ש וארבע אמות של אדם כחצירו לענין מציאה. אפשר שרמז בזה למה שכתבו הראשונים שאין ד\"א קונות כל זמן שיש בה דעת אחרת מקנה וכו'. תמהני על ה\"ה שהרי רבינו בפ\"ד מהלכות זכיה כתב שארבע אמות קונות לענין מתנה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "מציאת בנו ובתו וכו' ומציאת בתו הנערה אע\"פ שאינה סומכת על שולחנו. בפרק נערה שנתפתתה אהא דתנן האב זכאי בבתו במציאתה יהיב טעמא בגמ' (דף מ\"ז) משום איבה ופירש\"י משום איבה דכיון דאינו חייב במזונותיה אי אמרת מציאתה שלה איכא איבה ולא זיין לה תו, וכתבו התוספות ולר\"י נראה איבה דמציאתה היינו שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין והא דאמרינן גבי מציאת בנו ובתו הקטנים לא קטן קטן ממש אלא גדול וסומך על שלחן אביו קטן הוא היינו דוקא בקטן אבל בקטנה אפי' אינה סמוכה על שלחן אביה הויא מציאה לאב משום איבה שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין עכ\"ל. ודברי רבינו כדברי ר\"י: \n", + "ומ\"ש ואפי' היתה מכורה אמה. בפ\"ק דמציעא (דף י\"ב:) גבי הא דתנן מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהם האי שפחה היכי דמיא אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה ואי דלא אייתי שתי שערות אי איתיה לאבוה דאבוה הוא לעולם דאיתיה לאב ומאי הרי הן שלהן לאפוקי דרבה ופירש\"י לאפוקי שאינו של רבה אלא של אביה וקרי ליה שלהן משום דאב מינה קזכי: \n", + "סליקו הלכות גזלה ואבדה בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Nezikim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0a57408062af96077857c3c8a5c05daf56218aaa --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,118 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Theft", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות גניבה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Nezikim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "קטן שגנב וכו'. פירוש מחזירים לו לבעל הגניבה דבר הגנוב ממנו: " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מסר שורו לשנים וטענו טענת גנב וכו'. כתב הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם הפקיר שורו לשנים וטענו נגנב ונשבעו שניהם והודה האחד ועל השני באו עדים בין שניהם משלמין את הקרן ובכפל מבעיא לן ולא איפשיטא לפיכך אין מחייבין אותו ואם תפס לא מפקינן מיניה, ואין נראה כן בגמרא אלא כפל פשיטא דמשלם אותו שבאו עליו עדים ובחומש מבעיא עכ\"ל. והנה דין זה בפ' הגוזל עצים (דף ק\"ח) חומש וכפילא בתרי גברי מאי היכי דמי כגון שמסר שורו לשני בני אדם וטענו בו טענת גנב חד נשבע והודה וחד נשבע ובאו עדים מאי מי אמרינן בחד גברא קפיד רחמנא דלא משלם חומשא וכפילא האי נשלם כפילא והאי נשלם חומשא כלומר דקי\"ל דאין חומש בהודה מפי עצמו ואין כפל אלא בבאו עליו עדים או דילמא עילויה חד ממונא קפיד רחמנא דלא נשלם עליה חומשא וכפילא [וה\"נ חד ממונא הוא] תיקו. ומפרש רבינו דקרן פשיטא לן דמשלמים בין תרווייהו וחומש נמי פשיטא לן דמשלם אותו שהודה ולא מבעיא לן אלא אם זה שבאו עליו עדים משלם חומש ועלה בתיקו ולפיכך פסק רבינו שאם תפס אין מוציאין מידו ומ\"ש הטור ואינו נראה כן בגמרא הוא מדאיתא התם לעיל מההיא [בעי] רמי בר חמא ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש או דילמא שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש ופירש\"י בעי רמי בר חמא דקי\"ל בפרק מרובה ממון שאין משתלם בראש דאיכא כפל בהדיה אין מוסיף חומש עכ\"ל. ומשמע דבעיא דרבינא נמי בכה\"ג היא דכפל פשיטא ליה דמשלם אותו שבאו עליו עדים ולא מבעיא לן אלא אם משלם חומש אותו שהודה משום דממון דאיכא כפל בהדיה אין מוסיף חומש או דילמא ה\"מ בחד גברא אבל בתרי גברי חד משלם כפל וחד משלם חומש ש\"ד. ורבינו אפשר שסובר דאע\"ג דבעיא דרמי בר חמא בהאי גוונא היא בעיא דרבינא הויא בגוונא אחרינא אלא דאכתי קשיא לי דכיון דבעיא דרמי איפשיטא דממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש א\"כ בבעיא דרבינא היאך אפשר לומר דפשיטא לן דמשלם חומש ולא מספקא לן אלא אם משלם כפל דהא כפל מוציא מידי חומש שמענו בבעיא דרמי בר חמא אבל חומש מידי כפל לא שמענו וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "שומר שגנב מרשותו וכו'. כתב ה\"ה וז\"ל כתב הראב\"ד זה אינו כלום וכו' עד סוף דבר איני יודע טענה לרבינו עכ\"ל. ול\"נ שדעת רבינו דטוען טענת גנב היינו כשמניח הפקדון במקומו וטוען שנגנב כולו והכא שאני שמכלל מה שהופקד אצלו לקח קצת בדרך גניבה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "נתיאשו הבעלים מן הגניבה וכו'. כתב הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם ז\"ל נתייאשו הבעלים מהגניבה קנאו הלוקח בשינוי רשות ויאוש ואינו מחזיר הגניבה עצמו לבעלים אלא נותן להם דמיו מפני תקנת השוק אם לא היה המוכר גנב מפורסם ואם לקח מגנב מפורסם אז אינו נותן ללוקח כלום וצריך להחזיר לו הכלי בלא דמים עכ\"ל. ואני אומר שספר מוטעה נזדמן לו לטור בדברי רבינו דהיאך כתב נותן להם דמיו אם לא היה המוכר גנב מפורסם דמאחר דאינו מפורסם אין ללוקח ליתן כלום דכשלא נתייאשו הבעלים אמרו דמחזיר הגניבה ונוטל דמים מבעה\"ב מפני תקנת השוק והיכא דנתייאשו הבעלים דאינו צריך להחזיר הגניבה עצמה אי אמרת שיתן דמים בטלת תקנת השוק ועוד שנמצא חומר בנתייאשו מבלא נתייאשו דבלא נתייאשו אין לוקח מפסיד כלום ובנתייאשו הוא מפסיד דמי הגניבה שמשלם לבעה\"ב וכן מ\"ש ואם לקח מגנב מפורסם אינו נותן ללוקח כלום אין לו הבנה כלל דמדקתני אינו נותן ללוקח כלום משמע דבגנב שאינו מפורסם נותנים הבעלים שום דבר ללוקח והא ליתא דכיון דבנתייאשו מיירי אין הלוקח צריך להחזיר הגניבה לבעלים וא\"כ מה יתנו לו ועוד מה זה שכתב וצריך להחזיר לו הכלי בלא דמים דכיון שיש כאן שינוי רשות ויאוש קנה ואמאי צריך להחזיר לו הכלי אפילו קנה מגנב מפורסם. ונראה שהנוסחא שנזדמנה לטור היא שנזדמנה להראב\"ד ולכן כתב עליה כל זה אין לו שורש וענף והוא שיבוש המעתיק עכ\"ל. וכבר כתב ה\"ה שהנוסחא הבדוקה היא נותן דמים אם לקח מגנב מפורסם או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים אם לא היה זה הגנב מפורסם וכך היא גירסת ספרינו והשתא אתי שפיר דכיון דאיכא יאוש ושינוי רשות ודאי קנה מיהו אם קנה מגנב מפורסם אע\"פ שקנה לענין שאינו צריך להחזיר הכלי דמים מיהא צריך להחזיר ואם קנה מגנב שאינו מפורסם מן הדין היה צריך להחזיר לו דמים אלא שמפני תקנת השוק אפילו דמים אינו צריך להחזיר: " + ], + [], + [], + [ + "משכן הגניבה בין שמשכנה ביתר על דמיה וכו'. כתב ה\"ה על דברי הראב\"ד ובאמת שבגמרא לא הוזכר וכו' עד ויש לחלק. ול\"נ דיותר נכון לומר דטעמא דרבינו דכיון דאין דרך להלוות על המשכון שוה בשוה ואפ\"ה אסיקנא דעשו בו תקנת השוק א\"כ הוא הדין להלוות עליו יותר משיווין וטעמא דמילתא משום דאית לן למימר דמשכון לזכרון דברים נקטיה ולא דמי לדין שכתב בסמוך היה נושה בגנב מאה זוז דהכא שאני שלא הוציא מעות מידו עד שהביא לו המשכון גלי דעתיה שכל סמך שלו אינו אלא המשכון: " + ], + [], + [ + "היה נושה בגנב מאה זוז וכו'. כתב הרב המגיד ודוקא בשלא פירש וכו' ובכי הא מי שהחפץ בידו נאמן בשבועה עכ\"ל. איני יודע מה מקום לשבועה כאן שמאחר שאין הלה טוענו ברי אין כאן אלא חרם סתם: " + ], + [], + [ + "בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו וכו'. דברי רבינו מבוארים שהוא מפרש דכי אמר רבא אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו לא צריך לאהדורי עליה כולי האי היינו לומר שא\"צ שום תנאי מהתנאים האמורים דאפילו לא באו בני אדם בתוך ביתו כלל מאחר שאינו עשוי למכור כליו ועדים מכירים שאלו הם כליו ביצא לו שם גניבה סגי דרגלים לדבר שלא מכרם אלא נגנבו ממנו וכדמסיק רב אשי הרי יצא לו שם גניבה בעיר דביצא לו שם גניבה בלחוד סגי אפילו לא באו בני אדם בתוך ביתו וכו' ולא כדפירש\"י דמאי דקאמר לא צריך לאהדורי לא קאי אלא לתנאי דספר פלוני ופלוני הם דמשמע מדבריו שאין חילוק בין בעל הבית העשוי למכור כליו לשאינו עשוי למכור אלא לתנאי זה אבל כל שאר התנאים צריכים הם בשאינו עשוי למכור כשם שהם צריכים בעשוי למכור. ולפי פירוש רבינו אתיא מתני' כפשטא דסתם ותני יצא לו שם גניבה בעיר בלי שום תנאי משום דמיירי בשאינו עשוי למכור כליו. וכ\"כ בפירוש המשנה וז\"ל זה הדין כשיהיה האיש ההוא אינו ידוע למכור אותם דברים שטוען שנגנבו לו ויצא לו שם גניבה בעיר וא\"צ שנבאר שצריך ב' עדים שיעידו שאלו הכלים היו שלו ושאלו הספרים שלו היו לפי שזה מבואר אבל אם דרכו שימכור כליו וספריו לא ידונו לו זה הדין אלא אם לנו עמו בני אדם ומצאו בבקר קירו חתור ואותם אנשים שלנו בביתו יצאו על אותו המחתרת וכליו וספריו של בעל הבית בידיהם באותה שעה ידונו לו זה הדין עכ\"ל. וא\"ת וכי אקשינן מתני' והלא יצא לו שם גניבה בעיר מאי הוי ליחוש דילמא זבנינהו וכו' היכי אהדר ליה כגון שבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' דהא הנהו תנאים לא צריכי אלא בעשוי למכור כליו והכי ה\"ל לאהדורי הב\"ע בבעה\"ב שאינו עשוי למכור כליו. וי\"ל דבעי לגלויי ליה דאפילו בעשוי למכור כליו משכחת לה דישבע כמה הוציא ויטול וכיון שבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' ובתר הכי גלי ליה דה\"מ בעשוי למכור אבל בשאינו עשוי למכור לא חיישינן דילמא זבנינהו. ועי\"ל דמתני' בכל גוונא מיירי בין בבעה\"ב העשוי למכור בין בשאינו עשוי אלא דבעשוי למכור הוי יצא לו שם גניבה בכל הנך תנאים שבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' ובשאינו עשוי למכור הוי יצא לו שם גניבה יציאת שם גניבה בעלמא וא\"צ לתנאים אחרים ומשום הכי כי אקשי ליה ליחוש דילמא זבנינהו לא בעא לאהדורי ליה הב\"ע בשאינו עשוי למכור כליו משום דמתני' בכל גוונא מיתניא בין בעשוי למכור בין בשאינו עשוי למכור ולהכי אהדר ליה כגון שבאו בני אדם בתוך ביתו וכי היכי דלא ליטעי למימר דלעולם צריך הנך תנאים דבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' אתא רבא ואמר דע\"כ לא צריך לאוקומי מתני' בכל הנך אלא משום בעל הבית העשוי למכור דאילו בשאינו עשוי למכור אתיא מתניתין כפשטא בלא שום תנאי ולהיותו מפרש כן כתב בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גניבה בעיר ומכיר כליו וספריו ביד אחרים אם באו עדים שזה כליו של זה ישבע זה וכו' ויחזיר לו כליו, לומר דבאינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גניבה בעלמא סגי וא\"צ לבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו וכו' ואם באו עדים שהן כליו של זה אע\"פ שלא נזכר בגמרא הוא מבואר מעצמו שאם אין עדים שזה היו כליו של זה קודם שיצא לו שם גניבה כי יצא לו שם גניבה מאי הוי דילמא מעולם לא היו כלים אלו שלו. והטור כתב וז\"ל המכיר כליו וספריו ביד אחר והוא אינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גניבה בעיר כגון שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ובלילה עמד וצווח כלי נגנבו ועדים ראו אותם בני אדם שחתרו להם בקיר וכו' כתב הרמב\"ם כשאינו עשוי למכור כליו אם יבואו עדים שהן כליו של זה ישבע הלוקח בנקיטת חפץ בכמה לקחו ויטול מהבעל ויחזיר לו כליו ע\"כ. ור\"ל כיון שעדים מכירים שהם כליו א\"צ שיעידו שראו אותם האנשים שחתרו ויצאו וחבילות על כתפיהם והכי מסתברא עכ\"ל. ויש לתמוה על דבריו שכתב על דברי רבינו ור\"ל כיון שהעדים מכירים שהם כליו א\"צ שיעידו שראו אותם האנשים שחתרו ויצאו וכו' שנראה מדבריו שאין זה סותר למ\"ש תחלה והסתירה מבוארת שתחלת דבריו הם ע\"פ פירש\"י דכי אמרינן אבל בשאינו עשוי למכור לא צריך לאהדורי עליה כולי האי לא קאי אלא לומר דלא צריך דנימא פלוני ופלוני וכו' אבל כל שאר תנאים צריך ואילו לרבינו א\"צ שום תנאי כמו שנתבאר. ויש לתמוה * על ה\"ה שקיצר וכתב על דברי רבינו זה מבואר שם בגמרא והיה ראוי לו לכתוב פירוש הסוגיא לדעתו כיון שהוא מוחלק מפירש\"י כמו שנתבאר. וכתב עוד הטור כתב עוד (הרמב\"ם) שאם הם כלים העשויים להשאיל ולהשכיר אפילו לא יצא לו שם גניבה בעיר נאמן וישבע המחזיק בהם כמה הוציא ויטול ויחזיר לזה כליו עכ\"ל. ומ\"ש בשם רבינו אפילו לא יצא לו שם גניבה בעיר טעות הוא שהרי מבואר בלשון רבינו דאיצא לו שם גניבה בעיר שכתב ברישא קאי וכן פירשו דבריו הראב\"ד וה\"ה ז\"ל: * (עיין בב\"י סי' שנז כי שם מיישב תמיהתו על הרב המגיד): ", + " \n  " + ] + ], + [ + [ + "כל דבר שחזקתו שהוא גנוב וכו' וכן אם רוב אותו הדבר שהוא גנוב וכו'. כתב ה\"ה ויש תימה קצת בלשון הרב וכו'. ויש לתמוה על דברי ה\"ה דהא ודאי אין זו ענין לההיא דרב דהתם ליהנות מן הגזלן אסור עד שיהא רוב ממון שלו והכא לקנות מאדם שאינו מוחזק בגזלן אלא שאותו דבר שקונה ממנו יש לחוש שהוא גנוב וזה מבואר וכבר נזכר זה בסוף דברי רבינו פ\"ה מהל' גזילה: " + ], + [], + [ + "ומותר לקחת מן האריס וכו'. בפרק אלו מציאות (ב\"מ דף כ\"ב) אמימר ומר זוטרא ורב אשי איקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסיה תמרי ורמוני ושדא קמייהו אמימר ורב אשי אכלו מר זוטרא לא אכל וכתב הרא\"ש (דף קל\"ד ע\"ב) אמימר ורב אשי אכלו אע\"ג דלא ידע מרי בר איסק במאי דיהיב להו [ויאוש שלא מדעת הוי] מ\"מ היו סומכים על זה דאריסא מחלקו יהיב להו ויתן לבעלים אחרים כנגדן מר זוטרא לא אכל כיון דמן השותפות קודם החלוקה יהיב להו בלא דעת בעלים לא מצי למיכל עכ\"ל. וכיון דאמימר ורב אשי עבוד עובדא הלכתא כוותייהו דרבים נינהו ועוד דרב אשי מריה דגמרא הוא וכוותיה נקטינן: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "סלע שנפגמה וכו' אלא או ישחוק וכו'. לפי דברי ה\"ה הול\"ל או יפגמנה באמצע. ורש\"י פירש שהרמאי יקוץ אותה סביב עד שיוציא הנקב ויוציאנה בשקל ולפי זה מ\"ש רבינו ויעשנה משקל צריך לומר שהשי\"ן [משקל] נקודה בסגו\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הסיטון מקנח מדותיו אחת לשלשים יום וכו'. כתב ה\"ה פסק דלא כרשב\"ג. ויש לתמוה למה דהא קי\"ל כל מקום ששנה ר' שמעון בן גמליאל הלכה כמותו: [ועי' בב\"י ח\"מ סי' רל\"א וב\"ח ודרישה ישוב על זה וע\"ע בתויו\"ט]: ", + "סליקו הלכות גניבה בס\"ד " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..bc4dc4fe208d1a848d9083a8a7cf7263f17635b0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,118 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Theft", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Theft", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "קטן שגנב וכו'. פירוש מחזירים לו לבעל הגניבה דבר הגנוב ממנו: " + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מסר שורו לשנים וטענו טענת גנב וכו'. כתב הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם הפקיר שורו לשנים וטענו נגנב ונשבעו שניהם והודה האחד ועל השני באו עדים בין שניהם משלמין את הקרן ובכפל מבעיא לן ולא איפשיטא לפיכך אין מחייבין אותו ואם תפס לא מפקינן מיניה, ואין נראה כן בגמרא אלא כפל פשיטא דמשלם אותו שבאו עליו עדים ובחומש מבעיא עכ\"ל. והנה דין זה בפ' הגוזל עצים (דף ק\"ח) חומש וכפילא בתרי גברי מאי היכי דמי כגון שמסר שורו לשני בני אדם וטענו בו טענת גנב חד נשבע והודה וחד נשבע ובאו עדים מאי מי אמרינן בחד גברא קפיד רחמנא דלא משלם חומשא וכפילא האי נשלם כפילא והאי נשלם חומשא כלומר דקי\"ל דאין חומש בהודה מפי עצמו ואין כפל אלא בבאו עליו עדים או דילמא עילויה חד ממונא קפיד רחמנא דלא נשלם עליה חומשא וכפילא [וה\"נ חד ממונא הוא] תיקו. ומפרש רבינו דקרן פשיטא לן דמשלמים בין תרווייהו וחומש נמי פשיטא לן דמשלם אותו שהודה ולא מבעיא לן אלא אם זה שבאו עליו עדים משלם חומש ועלה בתיקו ולפיכך פסק רבינו שאם תפס אין מוציאין מידו ומ\"ש הטור ואינו נראה כן בגמרא הוא מדאיתא התם לעיל מההיא [בעי] רמי בר חמא ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש או דילמא שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש ופירש\"י בעי רמי בר חמא דקי\"ל בפרק מרובה ממון שאין משתלם בראש דאיכא כפל בהדיה אין מוסיף חומש עכ\"ל. ומשמע דבעיא דרבינא נמי בכה\"ג היא דכפל פשיטא ליה דמשלם אותו שבאו עליו עדים ולא מבעיא לן אלא אם משלם חומש אותו שהודה משום דממון דאיכא כפל בהדיה אין מוסיף חומש או דילמא ה\"מ בחד גברא אבל בתרי גברי חד משלם כפל וחד משלם חומש ש\"ד. ורבינו אפשר שסובר דאע\"ג דבעיא דרמי בר חמא בהאי גוונא היא בעיא דרבינא הויא בגוונא אחרינא אלא דאכתי קשיא לי דכיון דבעיא דרמי איפשיטא דממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש א\"כ בבעיא דרבינא היאך אפשר לומר דפשיטא לן דמשלם חומש ולא מספקא לן אלא אם משלם כפל דהא כפל מוציא מידי חומש שמענו בבעיא דרמי בר חמא אבל חומש מידי כפל לא שמענו וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "שומר שגנב מרשותו וכו'. כתב ה\"ה וז\"ל כתב הראב\"ד זה אינו כלום וכו' עד סוף דבר איני יודע טענה לרבינו עכ\"ל. ול\"נ שדעת רבינו דטוען טענת גנב היינו כשמניח הפקדון במקומו וטוען שנגנב כולו והכא שאני שמכלל מה שהופקד אצלו לקח קצת בדרך גניבה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "נתיאשו הבעלים מן הגניבה וכו'. כתב הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם ז\"ל נתייאשו הבעלים מהגניבה קנאו הלוקח בשינוי רשות ויאוש ואינו מחזיר הגניבה עצמו לבעלים אלא נותן להם דמיו מפני תקנת השוק אם לא היה המוכר גנב מפורסם ואם לקח מגנב מפורסם אז אינו נותן ללוקח כלום וצריך להחזיר לו הכלי בלא דמים עכ\"ל. ואני אומר שספר מוטעה נזדמן לו לטור בדברי רבינו דהיאך כתב נותן להם דמיו אם לא היה המוכר גנב מפורסם דמאחר דאינו מפורסם אין ללוקח ליתן כלום דכשלא נתייאשו הבעלים אמרו דמחזיר הגניבה ונוטל דמים מבעה\"ב מפני תקנת השוק והיכא דנתייאשו הבעלים דאינו צריך להחזיר הגניבה עצמה אי אמרת שיתן דמים בטלת תקנת השוק ועוד שנמצא חומר בנתייאשו מבלא נתייאשו דבלא נתייאשו אין לוקח מפסיד כלום ובנתייאשו הוא מפסיד דמי הגניבה שמשלם לבעה\"ב וכן מ\"ש ואם לקח מגנב מפורסם אינו נותן ללוקח כלום אין לו הבנה כלל דמדקתני אינו נותן ללוקח כלום משמע דבגנב שאינו מפורסם נותנים הבעלים שום דבר ללוקח והא ליתא דכיון דבנתייאשו מיירי אין הלוקח צריך להחזיר הגניבה לבעלים וא\"כ מה יתנו לו ועוד מה זה שכתב וצריך להחזיר לו הכלי בלא דמים דכיון שיש כאן שינוי רשות ויאוש קנה ואמאי צריך להחזיר לו הכלי אפילו קנה מגנב מפורסם. ונראה שהנוסחא שנזדמנה לטור היא שנזדמנה להראב\"ד ולכן כתב עליה כל זה אין לו שורש וענף והוא שיבוש המעתיק עכ\"ל. וכבר כתב ה\"ה שהנוסחא הבדוקה היא נותן דמים אם לקח מגנב מפורסם או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים אם לא היה זה הגנב מפורסם וכך היא גירסת ספרינו והשתא אתי שפיר דכיון דאיכא יאוש ושינוי רשות ודאי קנה מיהו אם קנה מגנב מפורסם אע\"פ שקנה לענין שאינו צריך להחזיר הכלי דמים מיהא צריך להחזיר ואם קנה מגנב שאינו מפורסם מן הדין היה צריך להחזיר לו דמים אלא שמפני תקנת השוק אפילו דמים אינו צריך להחזיר: " + ], + [], + [], + [ + "משכן הגניבה בין שמשכנה ביתר על דמיה וכו'. כתב ה\"ה על דברי הראב\"ד ובאמת שבגמרא לא הוזכר וכו' עד ויש לחלק. ול\"נ דיותר נכון לומר דטעמא דרבינו דכיון דאין דרך להלוות על המשכון שוה בשוה ואפ\"ה אסיקנא דעשו בו תקנת השוק א\"כ הוא הדין להלוות עליו יותר משיווין וטעמא דמילתא משום דאית לן למימר דמשכון לזכרון דברים נקטיה ולא דמי לדין שכתב בסמוך היה נושה בגנב מאה זוז דהכא שאני שלא הוציא מעות מידו עד שהביא לו המשכון גלי דעתיה שכל סמך שלו אינו אלא המשכון: " + ], + [], + [ + "היה נושה בגנב מאה זוז וכו'. כתב הרב המגיד ודוקא בשלא פירש וכו' ובכי הא מי שהחפץ בידו נאמן בשבועה עכ\"ל. איני יודע מה מקום לשבועה כאן שמאחר שאין הלה טוענו ברי אין כאן אלא חרם סתם: " + ], + [], + [ + "בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו וכו'. דברי רבינו מבוארים שהוא מפרש דכי אמר רבא אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו לא צריך לאהדורי עליה כולי האי היינו לומר שא\"צ שום תנאי מהתנאים האמורים דאפילו לא באו בני אדם בתוך ביתו כלל מאחר שאינו עשוי למכור כליו ועדים מכירים שאלו הם כליו ביצא לו שם גניבה סגי דרגלים לדבר שלא מכרם אלא נגנבו ממנו וכדמסיק רב אשי הרי יצא לו שם גניבה בעיר דביצא לו שם גניבה בלחוד סגי אפילו לא באו בני אדם בתוך ביתו וכו' ולא כדפירש\"י דמאי דקאמר לא צריך לאהדורי לא קאי אלא לתנאי דספר פלוני ופלוני הם דמשמע מדבריו שאין חילוק בין בעל הבית העשוי למכור כליו לשאינו עשוי למכור אלא לתנאי זה אבל כל שאר התנאים צריכים הם בשאינו עשוי למכור כשם שהם צריכים בעשוי למכור. ולפי פירוש רבינו אתיא מתני' כפשטא דסתם ותני יצא לו שם גניבה בעיר בלי שום תנאי משום דמיירי בשאינו עשוי למכור כליו. וכ\"כ בפירוש המשנה וז\"ל זה הדין כשיהיה האיש ההוא אינו ידוע למכור אותם דברים שטוען שנגנבו לו ויצא לו שם גניבה בעיר וא\"צ שנבאר שצריך ב' עדים שיעידו שאלו הכלים היו שלו ושאלו הספרים שלו היו לפי שזה מבואר אבל אם דרכו שימכור כליו וספריו לא ידונו לו זה הדין אלא אם לנו עמו בני אדם ומצאו בבקר קירו חתור ואותם אנשים שלנו בביתו יצאו על אותו המחתרת וכליו וספריו של בעל הבית בידיהם באותה שעה ידונו לו זה הדין עכ\"ל. וא\"ת וכי אקשינן מתני' והלא יצא לו שם גניבה בעיר מאי הוי ליחוש דילמא זבנינהו וכו' היכי אהדר ליה כגון שבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' דהא הנהו תנאים לא צריכי אלא בעשוי למכור כליו והכי ה\"ל לאהדורי הב\"ע בבעה\"ב שאינו עשוי למכור כליו. וי\"ל דבעי לגלויי ליה דאפילו בעשוי למכור כליו משכחת לה דישבע כמה הוציא ויטול וכיון שבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' ובתר הכי גלי ליה דה\"מ בעשוי למכור אבל בשאינו עשוי למכור לא חיישינן דילמא זבנינהו. ועי\"ל דמתני' בכל גוונא מיירי בין בבעה\"ב העשוי למכור בין בשאינו עשוי אלא דבעשוי למכור הוי יצא לו שם גניבה בכל הנך תנאים שבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' ובשאינו עשוי למכור הוי יצא לו שם גניבה יציאת שם גניבה בעלמא וא\"צ לתנאים אחרים ומשום הכי כי אקשי ליה ליחוש דילמא זבנינהו לא בעא לאהדורי ליה הב\"ע בשאינו עשוי למכור כליו משום דמתני' בכל גוונא מיתניא בין בעשוי למכור בין בשאינו עשוי למכור ולהכי אהדר ליה כגון שבאו בני אדם בתוך ביתו וכי היכי דלא ליטעי למימר דלעולם צריך הנך תנאים דבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' אתא רבא ואמר דע\"כ לא צריך לאוקומי מתני' בכל הנך אלא משום בעל הבית העשוי למכור דאילו בשאינו עשוי למכור אתיא מתניתין כפשטא בלא שום תנאי ולהיותו מפרש כן כתב בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גניבה בעיר ומכיר כליו וספריו ביד אחרים אם באו עדים שזה כליו של זה ישבע זה וכו' ויחזיר לו כליו, לומר דבאינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גניבה בעלמא סגי וא\"צ לבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו וכו' ואם באו עדים שהן כליו של זה אע\"פ שלא נזכר בגמרא הוא מבואר מעצמו שאם אין עדים שזה היו כליו של זה קודם שיצא לו שם גניבה כי יצא לו שם גניבה מאי הוי דילמא מעולם לא היו כלים אלו שלו. והטור כתב וז\"ל המכיר כליו וספריו ביד אחר והוא אינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גניבה בעיר כגון שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ובלילה עמד וצווח כלי נגנבו ועדים ראו אותם בני אדם שחתרו להם בקיר וכו' כתב הרמב\"ם כשאינו עשוי למכור כליו אם יבואו עדים שהן כליו של זה ישבע הלוקח בנקיטת חפץ בכמה לקחו ויטול מהבעל ויחזיר לו כליו ע\"כ. ור\"ל כיון שעדים מכירים שהם כליו א\"צ שיעידו שראו אותם האנשים שחתרו ויצאו וחבילות על כתפיהם והכי מסתברא עכ\"ל. ויש לתמוה על דבריו שכתב על דברי רבינו ור\"ל כיון שהעדים מכירים שהם כליו א\"צ שיעידו שראו אותם האנשים שחתרו ויצאו וכו' שנראה מדבריו שאין זה סותר למ\"ש תחלה והסתירה מבוארת שתחלת דבריו הם ע\"פ פירש\"י דכי אמרינן אבל בשאינו עשוי למכור לא צריך לאהדורי עליה כולי האי לא קאי אלא לומר דלא צריך דנימא פלוני ופלוני וכו' אבל כל שאר תנאים צריך ואילו לרבינו א\"צ שום תנאי כמו שנתבאר. ויש לתמוה * על ה\"ה שקיצר וכתב על דברי רבינו זה מבואר שם בגמרא והיה ראוי לו לכתוב פירוש הסוגיא לדעתו כיון שהוא מוחלק מפירש\"י כמו שנתבאר. וכתב עוד הטור כתב עוד (הרמב\"ם) שאם הם כלים העשויים להשאיל ולהשכיר אפילו לא יצא לו שם גניבה בעיר נאמן וישבע המחזיק בהם כמה הוציא ויטול ויחזיר לזה כליו עכ\"ל. ומ\"ש בשם רבינו אפילו לא יצא לו שם גניבה בעיר טעות הוא שהרי מבואר בלשון רבינו דאיצא לו שם גניבה בעיר שכתב ברישא קאי וכן פירשו דבריו הראב\"ד וה\"ה ז\"ל: * (עיין בב\"י סי' שנז כי שם מיישב תמיהתו על הרב המגיד): ", + " \n  " + ] + ], + [ + [ + "כל דבר שחזקתו שהוא גנוב וכו' וכן אם רוב אותו הדבר שהוא גנוב וכו'. כתב ה\"ה ויש תימה קצת בלשון הרב וכו'. ויש לתמוה על דברי ה\"ה דהא ודאי אין זו ענין לההיא דרב דהתם ליהנות מן הגזלן אסור עד שיהא רוב ממון שלו והכא לקנות מאדם שאינו מוחזק בגזלן אלא שאותו דבר שקונה ממנו יש לחוש שהוא גנוב וזה מבואר וכבר נזכר זה בסוף דברי רבינו פ\"ה מהל' גזילה: " + ], + [], + [ + "ומותר לקחת מן האריס וכו'. בפרק אלו מציאות (ב\"מ דף כ\"ב) אמימר ומר זוטרא ורב אשי איקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסיה תמרי ורמוני ושדא קמייהו אמימר ורב אשי אכלו מר זוטרא לא אכל וכתב הרא\"ש (דף קל\"ד ע\"ב) אמימר ורב אשי אכלו אע\"ג דלא ידע מרי בר איסק במאי דיהיב להו [ויאוש שלא מדעת הוי] מ\"מ היו סומכים על זה דאריסא מחלקו יהיב להו ויתן לבעלים אחרים כנגדן מר זוטרא לא אכל כיון דמן השותפות קודם החלוקה יהיב להו בלא דעת בעלים לא מצי למיכל עכ\"ל. וכיון דאמימר ורב אשי עבוד עובדא הלכתא כוותייהו דרבים נינהו ועוד דרב אשי מריה דגמרא הוא וכוותיה נקטינן: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "סלע שנפגמה וכו' אלא או ישחוק וכו'. לפי דברי ה\"ה הול\"ל או יפגמנה באמצע. ורש\"י פירש שהרמאי יקוץ אותה סביב עד שיוציא הנקב ויוציאנה בשקל ולפי זה מ\"ש רבינו ויעשנה משקל צריך לומר שהשי\"ן [משקל] נקודה בסגו\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הסיטון מקנח מדותיו אחת לשלשים יום וכו'. כתב ה\"ה פסק דלא כרשב\"ג. ויש לתמוה למה דהא קי\"ל כל מקום ששנה ר' שמעון בן גמליאל הלכה כמותו: [ועי' בב\"י ח\"מ סי' רל\"א וב\"ח ודרישה ישוב על זה וע\"ע בתויו\"ט]: ", + "סליקו הלכות גניבה בס\"ד " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות גניבה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Nezikim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/English/Sefaria Community Translation.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..806e61f6b07f1addacfe9e8ae17772872693ba84 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/English/Sefaria Community Translation.json @@ -0,0 +1,42 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars", + "versionSource": "https://www.sefaria.org", + "versionTitle": "Sefaria Community Translation", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isSource": false, + "direction": "ltr", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Shoftim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "Six types of forbidden relationships, etc. There it is taught (Shemot 58b): \"Therefore, a man shall leave his father and his mother\" - Rabbi Eliezer says, his father's sister and his mother's sister. In other words, and all the more so, his sister from his father's side or his mother's side. Rabbi Akiva says, his father's wife, his father's mother, his mother's mother, in the literal sense. It clings and does not include the case of a male with his wife or with another man's wife. And they will be considered one flesh, etc. Domesticated animals and wild animals that do not become one flesh, and scales and fur. In the Gemara, they explained: His father's wife - this is his father's wife, and his mother's sister - this is his mother's sister. But if we say that his mother's sister is prohibited, it implies that his father's wife is also prohibited, meaning, his own wife or another man's wife. We say that it refers to a case after his father's death, etc. His mother's mother - this is his mother's mother in the literal sense, and it does not include a case after his father's death, meaning his father's wife. And despite all this, our Rabbi rules according to Rabbi Eliezer, because he derives it from the verse, and although Rabbi Akiva disagrees, we do not seek to reconcile their opinions, as there is room for dispute. However, I still have a point of inquiry, and it is this beraita that was brought there, where Rabbi Meir taught: There, with regard to any forbidden relationship among the Jewish court, a non-Jewish son is put to death for it, but he is warned about it. And Rabbi Meir holds this way, and it was taught, etc. Rashi explains, and so does Tosafos, that he asks from what was taught in that beraita that a non-Jewish son is warned about his father's wife and his mother-in-law, and we answer that it is not difficult. This is according to Rabbi Meir, according to Rabbi Eliezer's opinion, and the other is according to Rabbi Akiva's opinion. It was taught, etc. As I wrote above, and Rashi explains that with regard to any forbidden relationship among the Jewish court, a non-Jewish son is put to death for it, and he is warned about it. It supports Rabbi Akiva's opinion, for everything that can be derived from this verse includes capital offenses, and he will derive from them to all capital offenses. And now, according to our Rabbi, we rule according to Rabbi Akiva's opinion, that with regard to any forbidden relationship among the Jewish court, a non-Jewish son is put to death for it, and he is warned about them, since we do not find who disputes Rabbi Meir's opinion, saying that Rabbi Akiva does not hold this way. And this requires further investigation." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/English/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..bb86c0625c41db21b6d5d86faffabee5ff1c600a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/English/merged.json @@ -0,0 +1,44 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Kings_and_Wars", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "Six types of forbidden relationships, etc. There it is taught (Shemot 58b): \"Therefore, a man shall leave his father and his mother\" - Rabbi Eliezer says, his father's sister and his mother's sister. In other words, and all the more so, his sister from his father's side or his mother's side. Rabbi Akiva says, his father's wife, his father's mother, his mother's mother, in the literal sense. It clings and does not include the case of a male with his wife or with another man's wife. And they will be considered one flesh, etc. Domesticated animals and wild animals that do not become one flesh, and scales and fur. In the Gemara, they explained: His father's wife - this is his father's wife, and his mother's sister - this is his mother's sister. But if we say that his mother's sister is prohibited, it implies that his father's wife is also prohibited, meaning, his own wife or another man's wife. We say that it refers to a case after his father's death, etc. His mother's mother - this is his mother's mother in the literal sense, and it does not include a case after his father's death, meaning his father's wife. And despite all this, our Rabbi rules according to Rabbi Eliezer, because he derives it from the verse, and although Rabbi Akiva disagrees, we do not seek to reconcile their opinions, as there is room for dispute. However, I still have a point of inquiry, and it is this beraita that was brought there, where Rabbi Meir taught: There, with regard to any forbidden relationship among the Jewish court, a non-Jewish son is put to death for it, but he is warned about it. And Rabbi Meir holds this way, and it was taught, etc. Rashi explains, and so does Tosafos, that he asks from what was taught in that beraita that a non-Jewish son is warned about his father's wife and his mother-in-law, and we answer that it is not difficult. This is according to Rabbi Meir, according to Rabbi Eliezer's opinion, and the other is according to Rabbi Akiva's opinion. It was taught, etc. As I wrote above, and Rashi explains that with regard to any forbidden relationship among the Jewish court, a non-Jewish son is put to death for it, and he is warned about it. It supports Rabbi Akiva's opinion, for everything that can be derived from this verse includes capital offenses, and he will derive from them to all capital offenses. And now, according to our Rabbi, we rule according to Rabbi Akiva's opinion, that with regard to any forbidden relationship among the Jewish court, a non-Jewish son is put to death for it, and he is warned about them, since we do not find who disputes Rabbi Meir's opinion, saying that Rabbi Akiva does not hold this way. And this requires further investigation." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Sefaria Community Translation", + "https://www.sefaria.org" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Shoftim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c39fe0f0c354194a8d1f76e002384b4f3747c2a0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,467 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Shoftim" + ], + "text": [ + [ + [ + "שלש מצות נצטוו ישראל וכו'. בסנהדרין פרק כה״ג (סנהדרין דף כ':) תניא רבי יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה ואיני יודע אי זה מהם תחלה כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק הוי אומר להעמיד להם מלך תחלה ואין כסא אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחלה או להכרית זרעו של עמלק תחלה כשהוא אומר והיה בהניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר ה' וגו' הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחלה וכן בדוד הוא אומר ויהי כי ישב המלך דוד בביתו וה' הניח לו מסביב וכתיב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים. ופירש״י שלש מצות שהם תלויות זו בזו לעשותן כסדרן כדמפרש לקמן. בכניסתן לארץ דבכולהו כתיב ירושה וישיבה וירשת וישבת ואמרת אשימה עלי מלך בעמלק כתיב והיה בהניח ה' וגו' ובבנין בית הבחירה כתיב וישבתם בארץ. ומ״מ צ״ע בדברי רבינו למינוי מלך קודם למלחמת עמלק לא מייתי לה מקרא דמייתי בגמרא ועוד דלהכרתת זרע עמלק קודם לבנין הבית מייתי מקרא בתרא ולא מייתי מקרא קמא דמייתי בגמרא והיה בהניח לכם וכו': \n\n" + ], + [ + "מאחר שהקמת מלך מצוה למה לא רצה וכו': \n\n" + ], + [ + "אין מעמידין מלך בתחלה אלא וכו': \n\n" + ], + [ + "אין מעמידין מלך מקהל גרים וכו'. ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ״ה:) רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל כלומר גבאים ממונים על ישראל ואע״ג דאמר מר שום תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים אל יהו אלא מקרב אחיך כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה ובפרק י' יוחסין (קידושין דף ע״ו:) אמר רב יוסף תנינא שום תשים עליך מלך מקרב אחיך כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך א״ל רב אדא בר אהבה ואפילו אמו מישראל וכו' מקרב אחיך קרינן ביה וכו' במערבא אפילו ריש כורי כלומר ממונה על המדות לשון לתך וכור לא מוקמי מינייהו כלומר מגרים שאין אמם מישראל בנהרדעא אפילו ריש גרגותא לא מוקמי מינייהו כלומר להשקות בית השלחין ופעמים שהם של רבים וממנים שוטר עליו שלא ישקה איש ביומו של חבירו וכתבו התוספות בפרק אלו נאמרים דאיתא בירושלמי דפ' י' יוחסין שום תשים עליך מלך אין לי אלא מלך מנין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינין מכין ברצועות ת״ל מקרב אחיך תשים עליך כל שתשימהו עליך לא יהא אלא מן הברורים שבאחיך ומשמע לי דלרבותא נקט אמו ומכ״ש אם היה אביו מישראל אע״פ שאין אמו מישראל כשר וכן כתבו התוספות בפרק מצות חליצה ובהכי ניחא לי היאך מלך רחבעם דלא הוה אמו מישראל דהא בן נעמה העמונית הוה: \n\n" + ], + [ + "אין מעמידין אשה וכו'. בסיפרי: \n\n" + ], + [ + "אין מעמידין מלך וכו'. בסוף קידושין (דף פ\"ב) ת\"ר כל שעסקו עם הנשים סורו רע הצורפין והסריקין והנקורות והרוכלים והגרדין והספרים והכובסים והגרע והבלן והבורסקי אין מעמידין מהם לא מלך ולא כ\"ג מ\"ט לא משום דפסילי אלא משום דזיל אומנותייהו. וסובר רבינו דהא דכל שעסקו עם הנשים לא שייך אלא עד הגרדיים ומספרים ואילך מיירי לענין שאין מעמידין מלך ולא כ\"ג ובמקום כובסין גריס קצבים ולא גריס גרע ומשמע ליה נמי שכיון שלא נתנו קצבה ביום אחד שיעשה במלאכה מאלו נפסל ונ\"ל דה\"מ כשעשה כן דרך אומנות אבל אם עשה דרך שחוק כדרך הבחורים שמספרים זה את זה אין בכך כלום והיינו דקאמ' משום דזיל אומנתייהו אלמא מתורת אומנות נגעו בה: \n\n" + ], + [ + "כשמעמידין המלך וכו'. ירושל' בשקלים פרק י\"ג שופרות: \n", + "ומאחר שמושחין המלך וכו': הניח בן קטן וכו': וכל הקודם בנחלה וכו'. דאמרינן בכתובות פרק הנושא (כתובות דף ק״ג:) שאמר אף על פי ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא לפי שהיה הגדול וגם ביהושפט כתוב ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור הרי דבן גדול קודם לקטן: \n", + "ולא המלכות בלבד וכו'. בספרי שנינו הוא ובניו שאם מת בנו עומד תחתיו ואין לי אלא זה בלבד מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדין תחתיהן תלמוד לומר בקרב ישראל כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו. ובתורת כהנים תניא ובנים לא היו להם הא אם היו להם בנים הם היו קודמים אע\"פ שלא היו שקולים כאלעזר ואיתמר ובפסיקתא והוא שיהא נוהג כמנהג אבותיו: \n", + "היה ממלא וכו'. בפרק הנושא (כתובות דף ק״ג:) אמרו שר״ג לא היה ממלא מקום אבותיו ואפ״ה מינהו תחתיו ופריך התם ורבי מ״ט עביד הכי נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה ביראת חטא ממלא מקום אבותיו היה: \n", + "וכל מי שאין בו וכו': כיון שנמשח דוד וכו': \n\n" + ], + [ + "נביא שהעמיד וכו': \n\n" + ], + [ + "מלכי בית דוד וכו'. וכתב הראב\"ד א\"א זה סותר מה שאמר למעלה וכו'. ואני אומר שאין כאן סתירה שלמעלה אמר שאי זה מינוי שיהיה ירושה לבני בניו ואין ב\"ד ממנין אחר תחתיו וכאן אמר שהקב\"ה מעמיד מלכי בית דוד לעולם אבל מלך משאר ישראל לא כרת לו ברית שיעמידנו לעולם: \n\n" + ], + [ + "אין מושחין מלכי וכו'. פ' בתרא דהוריות (דף י\"א:) מתרץ ברייתא דה\"ק מלכי בית דוד מושחין מלכי ישראל אין מושחין: \n", + "ומ\"ש אלא בשמן אפרסמון. מפרש בגמרא דהיינו דוקא היכא דאיכא מחלוקת כגון יהוא בן נמשי שמשחוהו מפני מחלוקתו של יורם אבל כשאין מחלוקת אפי' מלך שהוא ראשון אין מושחין אותו וכדתניא מלכי ישראל אין מושחין. אך ק\"ל שהרי שאול נמשח אע\"פ שלא היה שם מחלוקת דאמרינן התם לקמן רמה קרני ולא רמה פכי שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן הרי שאול לא נמשח מפני מחלוקת. וי\"ל שיש לחלק בין מלך ראשון בערך עצמו לראשון בערך כל ישראל כשאול שלא קדם לו מלך על ישראל: \n\n" + ], + [ + "כשמושחין וכו'. פרק בתרא דהוריות (דף י\"ב) ובירושלמי דשקלים תנו רבנן אין מושחין מלכים אלא על המעין כדי שתמשך מלכותן ומפרש רבינו מלכי בית דוד דוקא דבהנהו בעינן שתמשך מלכותן ולא במלכי אחריני כמבואר לעיל בדבריו: \n\n" + ], + [ + "ואין מושחין מלך בן מלך וכו' עד סוף הפרק. ברייתא שם בשני המקומות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבוד גדול נוהגין במלך וכו' שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. פ\"ב דכתובות (דף י\"ז) ופ\"ב דסנהדרין (דף י\"ט:). [וכן בסוטה מ\"א ובקדושין ל\"ב]: \n", + "אין רוכבין וכו'. משנה פ\"ב דסנהדרין (דף כ\"ב): \n", + "וכשהוא מת כולן נשרפין וכו'. ברייתא פ״ק דע״ז (דף י״א) ופרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ב:) שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי וכו' ומה הן שורפין על המלכים מטתן (וכל) כלי תשמישיהן. והוי יודע שמה שכתב רבינו כולן נשרפין על מטתו לא קאי אסוסו דסוסו אין שורפין אותו אלא עוקרין אותו כלומר הגידין שעל פרסותיו עוקר וחותך ושוב אין ראוי לרכיבה וכך נתבאר בפ״ק דע״ז: \n", + "וכן לא ישתמש וכו' לפיכך אבישג וכו'. ספ\"ב דסנהדרין (דף כ\"ב) אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן אבישג מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה מותרת לשלמה דמלך היה ומלך משתמש בשרביטו של מלך כלומר שלא בעל דוד את אבישג וכמבואר שם בגמרא ואסורה לאדוניה דהדיוט הוא וכיון דאבישג לא היה לדוד תורת אישות בה מדקאמר מותרת לשלמה שאם היה לו בה שום תורת אישות אסורה היתה לו אי משום דאבוה הוה אי משום דמלך הוה ואשתו אסורה אפילו למלך אחר וכמו שיתבאר בסמוך וא\"כ לא היתה אבישג לדוד אלא משרתת וקאמר דאסורה לאדוניה דהדיוט הוא אלמא דעבדיו ושפחותיו ושמשיו לא ישתמש בהם אלא מלך אחר: \n\n" + ], + [ + "אבל אשתו של מלך וכו'. משנה שם (דף י\"ח) ואין נושאין את אלמנתו (של מלך) ר' יהודה אומר נושא המלך אלמנתו של מלך שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך ובגמרא (דף י\"ט:) תני אמרו לו לר' יהודה נשים הראויות לו מבית המלך ומאי ניהו מירב ומיכל ופירש רש\"י הראויות המותרות לו אבל נשי שאול לא וכיון דמשום כבוד המלך הוא פשיטא דאלמנתו דתנן לאו דוקא דה\"ה גרושתו: \n\n" + ], + [ + "ואסור לראותו כשהוא ערום וכו'. משנה שם (דף כ\"ב): \n", + "ואינו חולץ וכו'. משנה שם (דף י\"ח) המלך לא חולץ ולא חולצין לאשתו לא מייבם ולא מייבמין את אשתו ר' יהודה אומר אם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב אמרו לו (אם רצה) אין שומעין לו. ומפרש רבינו שטעם שאינו חולץ משום בזיון דידיה וכיון שאינו חולץ אינו מייבם ואין מייבמין את אשתו לפי שהיא אסורה להם גם אין חולצין לה כיון שאפילו יחלצו לה היא אסורה להנשא משום דגנאי הוא למלך שתהא אלמנתו חולצת מנעל. ורש\"י (דף י\"ט:) פירש הטעם שאסור הוא לייבם בזיון הוא לו לקום על שם אחיו: \n\n" + ], + [ + "מת לו מת וכו' עד על הדרגש. משנה שם כלשון הזה ושנינו עוד שם (דף כ') ר' יהודה אומר אם רצה לצאת לאחר המטה יוצא שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר שנאמר והמלך דוד הולך אחר המטה אמרו לו לא היה הדבר אלא לפייס את העם כלומר להסיר מלבם שהיו חושבין שדוד צוה להרוג את אבנר כלומר וצורך שעה היה מפני שלום המלכות אבל בלא טענה זו אם רצה אין שומעין לו וודאי דהלכה כתנא קמא וא\"כ היה לרבינו לכתוב כאן ואם רצה אין שומעין לו כמו שכתב למעלה גבי אם רצה לחלוץ ולייבם ויש לומר דרבינו העתיק גבי חליצה וייבום לישנא דתנא קמא דאמר אם רצה אין שומעין לו וכאן שלא הזכיר תנא קמא לשון זה גם הוא לא הזכירו וממילא משמע דכל שכן הוא כיון דליכא מצוה כל כך. ודרגש פירש בגמ' שהיה מטה של עור שהיו נוהגין באותו זמן: \n", + "שאין ישיבה בעזרה וכו'. בפרק חלק (סנהדרין דף ק״א:) וביומא פ״ב: \n\n" + ], + [ + "המלך מסתפר בכל יום. ספ\"ב דסנהדרין (דף כ\"ב) תנו רבנן מלך מסתפר בכל יום שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך. \n", + "ומ״ש ומתקן עצמו ומתנאה וכו': וכן מצוה על המלך לכבד וכו'. בכתובות פרק הנושא (כתובות דף ק״ג:) אמרינן שצוה רבי לר״ג בנו נהוג נשיאותך בדמים וזרוק מורא בתלמידים כלומר שתהא אימתו מוטלת עליהם איני והא כתיב ואת יראי ה' יכבד ואמר מר זה יהושפט מלך יהודה כשהיה רואה ת״ח עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי רבי מרי מרי לא קשיא הא בצנעא הא בפרהסיא ופירש״י בצנעא מכבד את כל אחד ואחד בפרהסיא מטיל אימה להודיע נשיאותו. \n", + "ומ\"ש ולא ידבר רכות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בעת שישב על כסא מלכותו וכו'. פ\"ב דסנהדרין (דף כ\"א:) תנן שהמלך כותב ס\"ת לשמו ובגמ' תנא ובלבד שלא יתגאה בשל אבותיו כלומר שלא יאמר די לי בשל אבותי אלא צריך לכתוב אחר לשמו אמר רבא אע\"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה איתיביה אביי וכותב לו ס\"ת לשמו שלא יתגאה בשל אחרים מלך אין הדיוט לא לא צריכא לשתי תורות וכדתניא וכתב לו את משנה וכו' כותב לשמו שתי תורות אחת שהיא יוצאת ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו אותה שיוצאת ונכנסת עמו עושה אותו כמין קמיע ותולה בזרועו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט אינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא שנאמר והיתה עמו וקרא מקום הראוי לקרות בו. וצ\"ע למה לא כתב רבינו שאותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה כמין קמיע ותולה בזרוע כדאיתא בברייתא שכתבתי: \n", + "ומ\"ש ומגיהו מספר העזרה על פי ב\"ד של ע\"א. בירושלמי: \n", + "ומ\"ש בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ס\"ת לעצמו. כלומר ס\"ת שני שהמלך חייב בו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו ואפילו הניח לו אביו שני ס\"ת. ויש לתמוה על רבינו שנראה מדבריו שאם הניח לו אביו ס\"ת אינו חייב לכתוב אלא ס\"ת אחד והא אף ההדיוט אינו סומך על ס\"ת שהניח לו אביו וא\"כ המלך אע\"פ שהניח לו אביו כמה ספרי תורה חייב לכתוב לו שני ספרי תורה וכן נראה מפשט דברי הגמרא. ויש לדחוק ולומר שרבינו מפרש דכי שני לא צריכא לשתי תורות הכי קאמר הא דקתני גבי מלך שלא יתגאה בשל אחרים דמשמע דבר זה מיוחד במלך היינו דוקא בס\"ת שחייב המלך לכתוב נוסף על ההדיוט שלא יסמוך על של אביו אבל ס\"ת שהוא חייב בו מדין ההדיוט סומך הוא על של אביו ואע\"פ שהדיוט אינו סומך על של אביו הדיוט שאני שאם היה סומך על של אביו נמצא שלא היה כותב הוא ס\"ת כלל אבל המלך אע\"פ שיסמוך על של אביו בס\"ת שחייב בו מדין הדיוט כיון שבס\"ת שהוא חייב בו מדין מלך אינו סומך על של אביו הרי הוא כותב ס\"ת וסגי בהכי: \n", + "יוצא למלחמה וכו' עד וקרא בו כל ימי חייו. משנה שם בלשון הזה ומייתי לה מוקרא בו כל ימי חייו דמשמע כל עת שהוא חי וא\"כ יוצא ונכנס והיא עמו: \n\n" + ], + [ + "לא ירבה לו נשים וכו'. משנה שם (דף כ\"א) לא ירבה לו נשים אלא י\"ח. וכתב הראב\"ד א\"א זה א\"א וכו'. טעמו להקשות על רבינו שבגמרא הביאו ראיה לשאין לו להוסיף על י\"ח מדכתיב ויולדו לדוד בנים בחברון וכו' ומונה שם שש נשים וקאמר ליה נביא בעובדא דבת שבע ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה שהם י\"ח ואם כדברי רבינו שבין נשים ופלגשים הכל שמנה עשרה הרי היו לו שם בחברון שש נשים ואחר כך כתוב ויקח דוד עוד פלגשים ונשים בירושלים אחרי בואו מחברון ואחר כך היה מעשה בת שבע דקאמר ליה נביא ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה וכיון שהיו לו שש נשים ועוד פלגשים אם כן כהנה וכהנה הוו טפי מי\"ח. ואני אומר ולהראב\"ד מי ניחא דהא בקרא דכתיב שלקח פלגשים כתיב נמי שלקח נשים וא\"כ היה לו שש נשים ואותן שהוסיף וכהנה וכהנה טפי מי\"ח הוו אלא ודאי ההוא קרא דויקח עוד דוד פלגשים ונשים לא משתעי קרא שבאותו פרק לקחם אלא קרא משתעי מה שנשא דוד אחרי בואו לירושלים ומ\"מ מעשה דבת שבע קודם לו תדע דמני התם בשמות הילודים לו שלמה וודאי בתר עובדא דבת שבע ומאי דקאמר נביא ואוסיף לך כהנה וכהנה הוה אלא ודאי מעשה בת שבע קודם לקרא דויקח עוד דוד פלגשים ונשים וכך אמרו שם בגמרא והא כתיב ויקח דוד עוד פלגשים ונשים כלומר אלמא טובא נשים הוו ליה והיכי אמרת שמנה עשרה ותו לא ומשני למלויי י\"ח וע\"כ היינו בתר דא\"ל נביא ואוסיפה לך כהנה וכהנה שאם קודם לכן נסיב למלויי י\"ח היכי אמר ליה ואוסיפה לך וא\"כ מההוא קרא ל\"ק מידי לא לרבינו ולא להראב\"ד ואם נאמר דפשיטא דהראב\"ד הוה מפרש קרא דויקח עוד דוד כמו שפירשתי אלא שאומר שהיו לו פלגשים מדכתיב ויקח דוד עוד פלגשים משמע שכבר היו לו פלגשים אלא שלא הזכירם הכתוב וה\"ק ויקח דוד עוד פלגשים ונשים נוספות על פלגשים ונשים שהיו לו בחברון אין זה כדי להקשות לרבינו שכבר אפשר לפרש שלקח דוד עוד פלגשים ונשים נוספות על הנשים שהיו לו בחברון. ולדברי רבינו מצאתי ראיה מדאמרינן בההוא פירקא בוא וראה כמה קשין גירושין שהרי דוד התירו לו ליחד ולא התירו לו לגרש ופירש רש\"י ליחד עם אבישג ואע\"פ שנאסר ייחוד של פנויה ולא התירו לו לגרש אחת מי\"ח וישאנה ואם כדברי הראב\"ד ז\"ל שפלגשים יכול לישא יותר מי\"ח למה להו למשרי ייחוד נינסבה לפלגש אלא ודאי אף פלגשים אינו יכול להוסיף יתר על י\"ח וכדברי רבינו: \n", + "ואם הוסיף אחת ובעלה לוקה. ק\"ל מנא לן שצריך שיבעלנה דילמא כשקדשה לבד מיקרי מרבה ואדרבה סבירא ליה לרבינו פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין כמבואר בפרק שאחר זה אם כן מכיון דקדיש אע\"פ שלא בעל מיקריא אשה וצ\"ע אי איתיה בשום דוכתא: \n", + "ויש לו לגרש וכו'. מהא דאמרינן פרק שני דסנהדרין וכתבתיו למעלה בוא וראה כמה קשין גירושין שהרי דוד התירו לו ליחד ולא התירו לו לגרש אחת מנשיו וישא את אבישג טעמא משום דקשים גירושין לא התירו לו הא לאו הכי מותר היה לו לגרש אחת לישא את אבישג. וזהו שכתב רבינו ויש לו לגרש כלומר אם ירצה יגרש וישא אחרת תחתיה: \n\n" + ], + [ + "ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו. משנה שם (דף כ\"א) ובגמרא ת\"ר לא ירבה לו סוסים יכול אפי' כדי מרכבתו ופרשיו ת\"ל לו לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו הא מה אני מקיים סוסים סוסים הבטלנים מנין שאפילו סוס אחד והוא בטל שהוא בלא ירבה תלמוד לומר למען הרבות סוס וכי מאחר דאפילו סוס אחד והוא בטל קאי בלא ירבה סוסים למה לי לעבור בל\"ת על כל סוס וסוס. וזהו שכתב \n", + "רבינו אפילו סוס אחד פנוי דהיינו סוסים הבטלנים ומ\"מ הו\"ל לפרש שלוקה על כל סוס וסוס כמוזכר בברייתא שכתבתי: \n\n" + ], + [ + "ולא ירבה לו כסף וכו'. משנה שם וכסף וזהב לא ירבה לו אלא כדי ליתן לאכסניא שלו כלומר לחיילותיו ולעבדיו ושמשיו. \n", + "ומ\"ש רבינו וכל כסף וזהב שירבה וכו'. בדברי הימים מצינו שהכין דוד לבנין הבית שלשה אלפים ככרי זהב ושבעת אלפים ככר כסף: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כבר ביארנו וכו'. משנה פ\"ב דסנהדרין (דף י\"ח) המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו ובגמרא (דף י\"ט) אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותן שנאמר בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט ואי לא דיינינן להו אינהו היכי דייני והכתיב התקוששו וקושו ואמר ריש לקיש קשט עצמך ואח\"כ קשט את אחרים ומפרש התם דטעמא דמלכי ישראל לא משום מעשה דינאי שאמר לו שמעון בן שטח עמוד על רגליך ויעידו בך ואמר לו ינאי לא כשתאמר אתה אלא כשיאמרו חביריך נפנה שמעון בן שטח לחביריו וכבשו פניהם בקרקע לפי שהיו יראים ממנו ובא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו וקשה דהא לא תליא מילתא בבית דוד או בבית ישראל אלא בצדיקי ורשיעי תליא מילתא דהא עד זמן ינאי דנין ודנין אותם דאם לא כן היאך דנוהו ולמה הוצרכו לגזור שהמלך לא דן ולא דנין אותו ועוד מאי מייתי מקרא דבית דוד דינו לבקר משפט דמי נימא דדוקא לבית דוד דדנין דאילו לבית ישראל אין דנין ואם כן קשיא היאך דנוהו לינאי וכמו שכתב ועוד מאי האי דקאמר אבל מלכי בית דוד וכו' הא מזמן שמעון בן שטח לא מצינו מלך לבית דוד. לכך אני אומר שדברי רב יוסף שאמר לא שנו אלא מלכי ישראל וכו' כך פירושם כיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב שם דינו לבקר משפט אע\"פ שאירע תקלה על ידו לא היו גוזרים המלך לא דן ולא דנין אותו שלא לחלוק על דברי הכתוב אבל במלכי ישראל כל שאירע תקלה על ידן יש לנו רשות לגזור שלא דן ולא דנין אותו והכי קאמר כשגזרו לא גזרו אלא על מלכים העומדים מבית ישראל אבל אם יעמדו מלכים מבית דוד לא גזרו עליהם. ומה שאמר רבינו כבר בארנוהו בפ\"א מהל' סנהדרין וכתב רבינו במלכי בית \n", + "דוד ומעידין עליהם ולא כתב שהם יעידו משום דלא גרעו מכהן גדול שאינו מעיד לשום אדם אלא למלך ואני מסתפק אם מה שאינו מעיד הוא דוקא כשאינו עדות שמפריש בה מן האיסור או בעדות נפשות וכדאמרינן גבי צורבא מרבנן או אפילו בהני ומדברי רבינו פ\"א מהלכות עדות משמע דבכ\"ג לא שני לן בין עדות ממון לשאר עדויות דבכולהו אינו מעיד בשאינו למלך וכמ\"ש שם וא\"כ כ\"ש למלך: \n\n" + ], + [], + [ + "המבטל גזירת המלך וכו'. בסנהדרין סוף פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ט) על מה שכתוב וילך עמשא להזעיק את יהודה ויותר וגו' אמרו עמשא אכין ורקין דרש אשכחינהו דפתיח להו במסכתא אמר כתיב כל איש אשר ימרה את פיך וגו' יכול אפי' ד״ת ת״ל רק חזק ואמץ ופירש״י רקין מעוטין שאם בא המלך לבטל ד״ת אין שומעין לו: \n", + "ומה שכתב אפילו במצוה קלה. מהכא נמי נפיק דממעט ת\"ת כל ד\"ת במשמע אפי' מצוה קלה ואפשר דבשום דוכתא מייתי ליה בהדיא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שכל האמור בפרשת מלך וכו'. פ\"ב דסנהדרין (דף כ':) אמר רב יהודה אמר שמואל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו רב אמר לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם כתנאי ר' יוסי אומר כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו רבי יהודה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם ופירש\"י בפרשת מלך בספר שמואל בניכם ובנותיכם יקח וכיוצא בהם. רב אמר לא נאמרה פרשה דשמואל אלא לאיים עליהם שתהא אימת מלכם עליהם אבל אינו מותר לעשות. ופסק רבינו שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו משום דהלכה כשמואל בדיני וכן בפלוגתא דתנאי ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "נשים בכתובה וכו'. בפ\"ב דסנהדרין (דף כ\"א.) מאי נשים ומאי פלגשים אמר רב יהודה אמר רב נשים בכתובה ובקידושין פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין זו היא גירסת רבינו והיא גירסת ספרים שבידינו ואע\"פ שרש\"י כתב בפירוש התורה על פסוק ולבני הפלגשים שפלגש היא בקידושין בלא כתובה כבר חלק עליו שם הרמב\"ן וכתב שהגירסא האמתית היא פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין ורבינו כתב בראש הלכות אישות שקודם מתן תורה היה פוגע אדם אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה וזו היא הנקראת קדשה משנתנה תורה נאסרה הקדשה וכתב עליו הראב\"ד אין זו קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת אבל המתיחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא פלגש הכתובה בפסוק וכתב שם ה\"ה ולדעת רבינו ודאי כך היא הגירסא פלגשים קידושין בלא כתובה עכ\"ל. ולא עלה בלבו לעיין בפרק זה דה\"ק רבינו בהדיא דפלגשים בלא כתובה ובלא קידושין ומאחר שרבינו סובר שהבא על פנויה שלא לשם קידושין לוקה כמ\"ש א\"כ הדיוט אסור בפלגש: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל הרוגי המלך וכו'. בסנהדרין סוף פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ח ע״ב) תנו רבנן הרוגי המלכות נכסיהם למלך הרוגי בית דין נכסיהן ליורשין רבי יהודה אומר אף הרוגי מלכות נכסיהם ליורשים ופסק כת״ק: \n", + "וכל הממלכות וכו'. פרק שני דסנהדרין (דף כ':) תנו רבנן אוצרות מלכים למלך ושאר ביזה שבוזזין מחצה מלך מחצה לעם ועוד שם במשנה כל העם בוזזים ונותנין לפני המלך ונוטל חלק בראש ופירש\"י חלק בראש חלק היפה בורר ראשון ונוטל מחצה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ואי זו היא מלחמת מצוה וכו'. סוף פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ד ע״ב) תנן במה דברים אמורים (שחוזרין מן המערכה אותם שהזכיר) במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה ובגמ' אמר רבא מלחמת יהושע לכבש ד״ה חובה מלחמות בית דוד לרווחא ד״ה רשות כי פליגי למעוטי עכו״ם דלא ליתו עלייהו מר קרי ליה מצוה ומר קרי ליה רשות. ויש לתמוה על רבינו שקרא למלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק מצוה ולא קראה חובה: \n\n" + ], + [ + "מלחמת מצוה אינו צריך וכו'. בפ\"ק דסנהדרין (דף ב') תנן אין מוציאין למלחמת הרשות אלא ע\"פ ב\"ד של ע\"א ובפ\"ב (דף כ':) נמי תנן גבי מעלות המלך ומוציא למלחמת הרשות ע\"פ ב\"ד של ע\"א משמע אבל למלחמת מצוה אינו צריך רשות בית דין: \n\n" + ], + [ + "ופורץ לעשות לו דרך וכו'. משנה בפ\"ב דסנהדרין גבי מעלות המלך ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחה בידו דרך המלך אין לה שיעור ומפרש רבינו שפורץ לעשות לו דרך היינו שאינו מעקם הדרכים וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כל הארצות שכובשין וכו' והוא שכבשן אחר כיבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה. בספרי סוף פרשת והיה עקב: \n\n" + ], + [ + "ואלכסנדריא בכלל האיסור. בפרק בתרא דסוכה (דף נ\"א:) אמרי אאינשי אלכסנדריא דקטלינהו אלכסנדר מוקדון מ\"ט איענוש משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ואינהו הדור אתו הרי בהדיא דאלכסנדריא בכלל האיסור: \n\n" + ], + [ + "מותר לחזור לארץ מצרים וכו'. כתב סמ\"ג דגרסינן בירושלמי לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטי' ולכבש הארץ: \n\n" + ], + [ + "אסור לצאת מארץ ישראל לחו\"ל. יתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש אלא ללמוד תורה וכו'. בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ג) תניא ואם היה כהן מיטמא בחו\"ל לדון ולערער עם העכו\"ם וכו' וללמוד תורה ולישא אשה ונתבאר שם שאפילו יש בא\"י מי שילמדהו יוצא אחר רבו לחו\"ל שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד: \n", + "ומה שכתב ולהציל מן העכו\"ם. הוא לדון ולערער עם עכו\"ם שכתבתי בסמוך: \n", + "ומה שכתב ויחזור לארץ. כלומר אבל אפילו לשום אחד מאלו הדברים לא יצא לח\"ל להשתקע שם ולמד כן מדאמרינן בסוף כתובות (דף קי\"א) ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה אתא לקמיה דרבי חנינא א\"ל מהו למיחת וליבמה אמר ליה אחיו נשא עכו\"ם ומת ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו ומשמע מהאי עובדא דאפילו לישא אשה אינו יכול לצאת וקשה אהא דפ\"ק דע\"ז דיוצא לישא אשה ומתרץ רבינו דהא דשרינן בפ\"ק דע\"ז היינו כשדעתו לחזור והא דאמרינן בסוף כתובות דאסור דהיינו כשאין דעתו לחזור וכן תירצו התוספות בפ\"ק דע\"ז. \n", + "ומ\"ש אבל יוצא הוא לסחורה נתבאר בסמוך: \n", + "אבל לשכון בחו״ל וכו'. בבתרא ס״פ הספינה (בבא בתרא דף צ״א) ת״ר אין יוצאין מא״י לח״ל אא״כ עמדו סאתים בסלע ומשמע ליה לרבינו דהיינו שוה דינר חטים בשני דינרים מדאמרינן בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ב:) רבי יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע: \n", + "במה ד\"א כשהיו המעות מצויות וכו'. שם על הברייתא שכתבתי בסמוך אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא מעות בזול ופירות ביוקר אבל מעות ביוקר אפילו עמדו ד' סאין בסלע יוצאין דאמר ר' יוחנן נהירנא כלומר זכורני כד הוו קיימן ד' סאין בסלע והוו נפישי נפיחי כפן בטבריה מדלית איסר פרשב\"ם אבל מעות ביוקר שהפרקמטיא זלה מאד. והוי יודע דבברייתא שכתבתי בסמוך מסיים בה אמר רשב\"א x אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו עמדו סאה בסלע לא יצא וכיון דלא תני רשב\"א אומר משמע דלפרושי מילתיה דת\"ק אתא וא\"כ צריך טעם למה לא כתב רבינו חילוק זה ונראה לי דמדאמר רבי יוחנן לא שנו אלא מעות בזול וכו' משמע דס\"ל דליתא לדרשב\"א דאם איתא הכי הל\"ל לא שנו אלא מעות בזול ופירות ביוקר אבל מעות ביוקר אפילו עמדו ד' סאין בסלע ואפילו מוצא ליקח יוצאין ומדלא תנא הכי שמע מינה ליתא לדרשב\"א: \n", + "ואף על פי שמותר לצאת וכו'. שם בסוף הברייתא שכתבתי בסמוך וכן היה רשב\"י אומר אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו ומפני מה נענשו מפני שיצאו מא\"י לח\"ל ומשמע לרבינו דכיון דגדולי הדור היו מסתמא לא יצאו אלא כשחזק הרעב באופן שהיו יכולין לצאת כפי הדין ואפילו הכי נענשו וה\"נ אמרינן בתר הכי אמר ריב\"ק ח\"ו שאפילו מצאו סובין לא יצאו ואלא מפני מה נענשו מפני שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו: \n\n" + ], + [ + "גדולי החכמים וכו'. בסוף כתובות (דף קי\"ב) רבי אבא מנשק כיפי דעכו כלומר סלעים שבעכו שחצי העיר היתה בתחום א\"י כמו שכתבו שם התוספות וז\"ש רבינו מנשקין על תחומי א\"י היינו עכו שהיתה סוף תחום א\"י ואיתא תו התם ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרא שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו: \n\n" + ], + [ + "אמרו חכמים וכו'. שם (דף קי\"א) מימרא דר\"א ופירש\"י בל יאמר שכן חליתי כלומר אל יתרעם לומר צר לי כי כולם נשואי עון: \n", + "אפילו הלך בה וכו'. שם מימרא דר' ירמיה ברבי אבא א\"ר יוחנן: \n", + "וכן הקבור בה וכו'. שם מימרא דרב ענן: \n", + "ואינו דומה וכו'. שם עולא הוה רגיל דהוה סליק לא\"י נח נפשיה בחוצה לארץ אתו אמרו ליה לר\"א אמר אנת עולא על אדמה טמאה תמות אמרו לו ארונו בא פירוש לקברו בא\"י אמר להם אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה: \n", + "ואעפ\"כ גדולי החכמים וכו'. וכן מצינו בימי חכמי הגמרא כדאיתא בפרק ואלו מגלחין: \n\n" + ], + [ + "לעולם ידור וכו'. ברייתא כלשון רבינו שם (דף ק\"י:) ומסיים בה מי אמר ליה לדוד לך עבוד אלהים אחרים אלא לומר לך כל הדר בחו\"ל כאילו עובד ע\"ז ופירש\"י וכי מי אמר לו לדוד כן אלא מפני שהיה צריך לברוח ולצאת מארץ ישראל אל מלך מואב ואל אכיש: \n", + "ומ\"ש ובפורענות הוא אומר וכו'. איתא התם נמי דר\"א כי סליק לא\"י אמר פלטי לי מחדא כלומר מקללה אחת דכתיב והיתה ידי על הנביאים החוזים שוא וכו' ואל אדמת ישראל לא יבאו: \n", + "כשם שאסור וכו'. שם (דף קי\"א) אמר רב יהודה אמר שמואל כשם שאסור לצאת מא\"י לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות ולעיל מהא (דף ק\"י:) אמרינן דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לא\"י עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם ורבינו כתב המימרא דאסור לצאת מבבל לשאר ארצות ואף א\"י בכלל ומשמע התם בגמרא דאמוראי בתראי נמי הכי ס\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אבל שבעה עממין ועמלק וכו'. כתב הראב\"ד זה שיבוש אלא שיכול לומר השלימו לקבל המצות עכ\"ל. טעמו לומר שבעה עממין ועמלק אף ע\"פ שהשלימו ורצו לקבל עליהם מס ועבדות הורגין אותם. אלא שאפשר לטעון בעד רבינו ולומר שבכלל השלימו הוא קבלת שבע מצות שאם קבלו עליהם שבע מצות הרי יצאו מכלל שבעה עממין ומכלל עמלק והרי הם כבני נח הכשרים: \n\n" + ], + [ + "שלשה כתבים שלח יהושע וכו'. בירושלמי בפ\"ו דשביעית שלשה פרסטגיות שלח יהושע לא\"י עד שלא יכנסו לארץ מי שהוא רוצה להפנות יפנה וכו': \n", + "אם כן מפני מה הערימו וכו'. ולשון רבינו אינו מבואר יפה בנוסחת ספרינו ובסמ\"ג מצאתי ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום והיא נוסחא נכונה שחשבו שמי שלא בא להשלים בפעם ראשונה כששלח לכל השבעה עממין לא יקבלו אח\"כ שום עם מהם: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א כל זה שבוש שלא שלח להם יהושע וכו'. טעמו מפני שהוא ז\"ל סובר שמה שאמרו שלח יהושע עד שלא יכנסו לארץ היינו לומר שמשיכנסו לארץ שוב אין מקבלין אותם ורבינו סובר דלא אמרו עד שלא יכנסו לארץ אלא לומר אימתי שלח להם אבל לאו למימרא שאחר שיכנסו לארץ לא יקבלו אותם דאין טעם למה ימנעו מלקבלם אחר שיכנסו לארץ: \n", + "כתב הראב\"ד [לעיל ה\"א] א\"א אין שואלין למלחמת הרשות אלא שיהיו למס עכ\"ל. כלומר ואין צורך שיקבלו עליהם שבע מצות: \n", + "והואיל ובטעות נשבעו וכו'. הכי אמרינן בגיטין פ' השולח (גיטין דף מ״ו) דכיון דאמרו להו מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילא שבועה עילווייהו כלל והאי דלא קטלינהו משום קדושת השם ופירש״י שלא יאמרו העכו״ם עברו על שבועתן: \n\n" + ], + [ + "לפי שנאמר עמך ישב וכו'. כתבו הגהות מיימון שנאמר לא תדרוש וכו' כתב רא\"ם בד\"א בדרישת שלום דאסור אבל תשלומי שלום מותר כגון אם עשו עמך חסד מותר לפקדם לשלום שנאמר וימת מלך בני עמון וימלוך חנון בנו תחתיו ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה אביו עמדי חסד וישלח דוד לנחמו עכ\"ל. ויש לתמוה על זה שאמרו חז\"ל במדרש [שלא כהוגן עשה דוד בזה]: \n\n" + ], + [ + "כשצרין על עיר וכו'. כתב סמ\"ג דאיתא בספרי: \n\n" + ], + [ + "ולא במצור בלבד וכו'. בקמא פרק החובל (בבא קמא דף צ״א:) אמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למקצציה ושקיל וטרי אהא ומייתי ראיה מקרא דרק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אלמא דמשמע ליה לגמרא דההוא קרא אפילו שלא במצור משתעי ואמרינן נמי פירקא קמא דקידושין (דף ל״ב) רב הונא קרע שיראי באפי רבה בריה למחזי אי קפיד אי לא קפיד ומקשה התם והא עבר משום בל תשחית ובשבת פרק מפנין (שבת דף קכ״ט) אהא דאמרינן התם דאמוראי היו שורפים כסאות מעולות ביום הקזה לחממם ופריך והא עבר משום בל תשחית אלמא דשלא במצור נמי איכא לאו דבל תשחית: \n", + "אבל קוצצין אותו וכו'. שם (דף צ\"ב) שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי אכיל טעים בהו טעמא דחמרא א\"ל מאי האי א\"ל ביני גופני קיימי אמר מכחשי בגופני כולי האי למחר אייתי לי מקורייהו ופירש\"י מקור שלהם ועיקרן כלומר קצוץ אותם ומייתי נמי התם דרב חסדא נמי עבד כה\"ג: \n", + "ומה שכתב או מפני שמזיק בשדה אחרים. בפרק ב' דבתרא (דף כ\"ה:) תנן מרחיקין את האילן מן הבור חמשה ועשרים אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה וכו' אם הבור קדמה קוצץ ונותן הדמים הרי דקתני קוצץ וליכא לאוקומה באילני סרק דוקא דהא חרוב ושקמה לאו אילני סרק נינהו ואע\"ג דאמרינן בההוא פירקא (דף כ\"ו) דרבה בר רב חנן הוו להו הנהו דיקלי אמיצרא דפרדסא דרב יוסף וכו' והוו מזקי ליה וא\"ל זיל קוץ א\"ל והא ארחיקי לי וא\"ל הני מילי לאילנות אבל לגפנים בעינן טפי והא אנן תנן אחד גפנים ואחד כל אילן א\"ל הני מילי אילן לאילן וגפנים לגפנים אבל אילן לגפנים בעינן טפי א\"ל אנא לא קאיצנא דאמר רב האי דיקלא דטעון קבא אסיר למקצייה וכו' מר אי ניחא ליה ליקוץ דמשמע דאיסורא דרב אפילו במזיק בשדה אחרים הוא ל\"ק דהכי קאמר ליה לדידי דס\"ל דסגי בהאי הרחקה לא מיקרי מזיק ואסיר למקצייה מר דס\"ל דבעי הרחקה טפי שרי למקצייה ואי ניחא ליה ליקוץ: \n", + "ומה שכתב או מפני שדמיו יקרים. בפרק החובל (ב\"ק דף צ\"א:) אהא דאסרינן התם למיקץ אילן עושה פירות אמר רבינא ואם היה מעולה בדמים מותר: \n\n" + ], + [ + "כל אילן סרק וכו'. ברייתא בפרק החובל רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל כגון שהזקין וכמו שיתבאר בסמוך כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק כלומר דדריש מייתורא דהוה ליה למכתב רק עץ אשר לא עץ מאכל הוא: \n", + "וכן אילן וכו'. כבר כתבתי בסמוך הברייתא דתניא בהחובל רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל ומפרש רבינו אילן שידעת שהיה עץ מאכל מתחלה ועתה הזקין ואינו עושה אלא דבר מועט ואמרינן נמי התם אמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למקצציה מיתיבי כמה יהא בזית ולא יקצצנו רובע שאני זיתים דחשיבי: \n\n" + ], + [ + "ולא האילנות בלבד וכו'. שבת פרק רבי אליעזר דאורג (דף ק\"ה:) המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שכך אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך וכו' עד שאומר לו עבוד עבודה זרה ועובד. \n", + "ומה שכתב ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם: \n\n" + ], + [ + "צרין על עיירות של עכו\"ם וכו'. בפ\"ק דשבת (דף י\"ט) ת\"ר אין צרין על עיירות של עכו\"ם פחות מג' ימים קודם השבת ואם התחילו אין מפסיקין וכן היה שמאי אומר עד רדתה אפילו בשבת ועכ\"פ יש כאן טעות סופר וכן צריך להגיה כמו שכתב הוא עצמו ז\"ל בספ\"ב מהלכות שבת צרין על עיירות של עכו\"ם שלשה ימים קודם לשבת ועושין עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת. \n", + "ומה שכתב בין מלחמת מצוה בין מלחמת רשות. כתב שם ה\"ה שכך מפורש בספרי: \n\n" + ], + [ + "כשחונים חונים וכו'. ברייתא ספ\"ק דעירובין (דף י\"ז) ר\"י בן תימא אומר אף חונים בכל מקום ובמקום שנהרגו שם נקברים ומפרש בגמ' דהיינו אע\"ג דאית ליה קוברים דלאו מת מצוה הוא: \n\n" + ], + [ + "ארבעה דברים פטרו במחנה וכו'. משנה שם ד' דברים פטרו במחנה מביאים עצים מכל מקום ופטורים מרחיצת הידים ומדמאי ומלערב ובגמ' פריך אהא דמביאים עצים דמתקנת יהושע היא ומאי רבותיה דמחנה ומשני התם בהיזמי והיגי הכא בשאר עצים אי נמי התם במחוברים הכא בתלושים אי נמי התם בלחים הכא ביבשים וסובר רבינו דהכי פירושיה שלשה חילוקין יש בין תקנת יהושע למה שפטרו במחנה דאילו תקנת יהושע לא היתה אלא בהיזמי והיגי ומחוברים ולחים כדאיתא פרק מרובה (בבא קמא דף פ':) אבל במחנה פטרו אפילו בשאר עצים ואפילו תלושים ואפילו יבשים. ועל מה ששנינו פטורים מרחיצת ידים אמרו בגמרא לא שנו אלא מים ראשונים אבל האחרונים חובה ופירש שם הטעם לפי שמים אחרונים הם משום סכנת מלח סדומית. ועל מה ששנינו שפטורים מלערב אמרו דבי רבי ינאי לא שנו אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין לפי שהם דבר תורה ואין כח ביד חכמים לפוטרן. \n", + "ומה שכתב וכשם שפטורים וכו'. אפשר שלמדו ממאי דתנן פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ד:) כל היוצאין להציל חוזרין למקומן ואמרינן בגמרא שחוזרין בכלי זיינן למקומן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד מלחמת מצוה וכו' ממנין כהן לדבר וכו': כתב הראב\"ד א\"א אפשר להיות זה וכו'. ולא ידענא מאי אתא לאשמועינן דהא משנה שלימה היא וכתב רבינו בפרק זה בד\"א במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה: \n", + "ומ\"ש ומושחין אותו בשמן המשחה: \n\n" + ], + [ + "שתי פעמים מדבר וכו'. בסוטה פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ב) ת״ר פעמיים מדבר עמהם אחת בספר פירש״י כשיוצאין מארצם ואחת במלחמה בספר מה הוא אומר שמעו דברי מערכי המלחמה וחזרו במלחמה מה הוא אומר אל ירך לבבכם וכו' ומפרש רבינו דמאי דקאמר בספר מה הוא אומר וכו' היינו שאומר להם מי האיש אשר נטע כרם וכו' שיהו מוכנים כשישמעו דבריו שנית במלחמה יחזרו להם: \n\n" + ], + [ + "עת שעורכין המערכות וכו' עד ושוטר אחר משמיע לכל העם. שם (דף מ\"ג) ת\"ר ודברו השוטרים יכול דברים של עצמן כלו' שלא יהא כהן אומרם אלא השוטרים כשהוא אומר ויספו השוטרים דמשמע שדבר זה הם מוסיפים משלהם הרי דבר של עצמן אמור כלומר שהדבר הזה לבדו הן מוסיפין על של כהן הא מה אני מקיים ודברו השוטרים בדברי משוח מלחמה הכתוב מדבר הא כיצד כהן מדבר ושוטר משמיע ומסיק בגמרא מונגש עד ודברו כהן מדבר וכהן משמיע מודברו עד ויספו כהן מדבר ושוטר משמיע מויספו ואילך שוטר מדבר ושוטר משמיע ומפרש רבינו כהן מדבר וכהן משמיע שמשוח מלחמה מדבר וכהן אחר משמיע וכן מפרש שוטר מדבר ושוטר משמיע ששוטר אחד מדבר ושוטר אחר משמיע: \n\n" + ], + [ + "ואחר שחוזרין וכו' עד מחופתה. משנה שם (דף מ\"ד). ודע ששם במשנה אומר מעמידין זקיפין מלפניהם ואחרים מאחריהם וכשילין של ברזל בידיהם ופירש\"י מעמידין זקיפין מלפניהם בראשם של צד המלחמה מעמידין בני אדם גבורים מזומנין לכך שאם יפול אחד מן הנלחמים יעמידוהו ויזקיפוהו ויגבירו את אנשי הצבא בדברים ואם היה רבינו מפרש כן היה כותב שמעמידין אלו הזקיפין כמו בפירש\"י אלא היה מפרש זקיפין אנשים גבורים עומדים על עמדם זקיפים מצד זה ומצד זה וכשילין של ברזל בידיהם או שלא היה גורס אלא מעמידין זקיפין מאחריהם וכשילין של ברזל בידיהם ומפרש זקיפין כמ\"ש לדעתו: \n\n" + ], + [ + "אחד הבונה בית לישיבתו וכו' עד ומרפסת. משנה שם אלא שחסר בלשון רבינו בית התבן שחוזר עליה ואפשר שטעות סופר הוא: \n", + "ומה שכתב בית שאין בו ארבע אמות על ארבע. ברייתא בריש סוכה (דף ג'): \n", + "ומה שכתב או הגוזל בית. ברייתא פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג:): \n\n" + ], + [ + "אחד הנוטע כרם וכו' עד או חמשה אילני סרק. משנה שם. ודע שמה שכתב ואחד המבריך ואחד המרכיב הברכה והרכבה שהיא חייבת בערלה המשנה לא הזכירה אלא המבריך והמרכיב סתם אלא שבגמרא רמו אמתני' מדתניא שמבריך ומרכיב פטורין ותירצו כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר ומפרש רבינו דמתני' בהרכבת והברכת איסור כלומר שחייבת בערלה ואי זו חייבת ואי זו פטורה נתבאר בדברי רבינו פ\"י מהלכות מעשר שני ונטע רבעי וטעם הדבר שכיון שחייבת בערלה הוה ליה כנוטע אילן מחדש: \n", + "ומ\"ש או גזל כרם. נראה שלמד כן מהברייתא שהזכרתי בסמוך האומרת שהגוזל את הבית אינו חוזר וכן ראוי להיות הדין בכרם: \n", + "ומ\"ש וכן כרם של שני שותפין. שם מימרא דרב פפא. וא\"ת למה לא כתב רבינו שבית של שני שותפין אין חוזרין עליו וילמוד מדין כרם של שני שותפין שהזכירו בגמרא כשם שלמד דין הגוזל כרם מדין הגוזל בית. וי\"ל שנים שאמרו בגמרא דהיינו טעמא דכרם של שני שותפין אין חוזרין עליהם משום דכל חד וחד לא קרינן ביה כרמו המיוחד לו כלומר שאין לך בה גפן שאין לשנים חלק בה אבל בית של שני שותפין לא שייך ביה האי טעמא דמסתמא יש לכל אחד מקום מיוחד להשתמש בו ושפיר קרינן ביה ביתו אי נמי דעד כאן לא גמר רבינו דין גוזל כרם מדין גוזל בית אלא משום דראב\"י דייק לה מדכתיב ולא חנכו שהוא מיעוטא חנכו לזה ולא לאחר פרט לגוזל בית והדר דריש ולא חללו פרט למבריך ומרכיב כשאינו חייב בערלה ומשמע לרבינו דכיון דראב\"י מהדר למעוטי מחללו מבריך ומרכיב ולא חש למעוטי גוזל כרם דהא גלי לן דממעטינן ליה מחנכו והרי מחללו וה\"ק ראב\"י אומר חללו לזה ולא לאחר ומלבד דאית לן למעוטי שפיר גוזל כרם אית לן נמי למעוטי מבריך ומרכיב ולכך השוה רבינו דין גוזל כרם לדין גוזל בית: \n\n" + ], + [ + "אחד המארס את הבתולה וכו' עד כולן חוזרין. משנה וברייתא שם. והוי יודע שמה \n", + "שכתב ומת אחד מהם ענינו אפילו מת במלחמה וכך הוא בברייתא בנסחאות שבידינו ועכ\"פ כך היא דעת רבינו שהרי משנה שלימה שנינו אפילו שמע שמת אחיו במלחמה חוזר ובא לו: \n", + "קדש אשה מעכשיו וכו'. טעם הדבר פשוט דכיון דאמר מעכשיו איגלאי מילתא דקודם בואו במלחמה אירס אשה ולא לקחה אבל אם לא אמר מעכשיו הוה ליה כאילו עכשיו אירסה ולא כל הימנו שאחר שהוא במלחמה יארס אשה לפטור עצמו ולא דמי למת אחיו במלחמה דתנן התם שחוזר ובא לו דהתם לא עשה מעשה לפטור עצמו מהמלחמה: \n\n" + ], + [ + "המחזיר את גרושתו וכו' עד אינו חוזר. משנה וברייתא שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) כל אלו שחוזרין וכו' עד ושמח את אשתו אשר לקח. משניות שם: \n\n" + ], + [ + "ולעבור עליו בשני לאוין. בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ד) ומאחר דכתיב לא יעבור לא יצא בצבא למה לי לעבור עליו בשני לאוין: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "מי האיש וכו'. משנה שם ר\"ע אומר הירא ורך הלבב כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה ר\"י הגלילי אומר הירא ורך הלבב זה שמתירא מן העבירות שבידו וכו' ר' יוסי אומר אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' זהו הירא ורך הלבב ואמרו בגמרא דאיכא בין ר' יוסי לר\"י הגלילי עבירה דרבנן דלר\"י הגלילי חוזר עליה ולר\"י אינו חוזר ומ\"מ לדברי שניהם עבירה דאורייתא חוזר עליה ופסק רבינו כר\"ע ואמרינן נמי בגמרא דמודה ליה ר\"י הגלילי בההיא משום דכתיב ולא ימס את לבב אחיו כלבבו אלא דס\"ל דאיש הירא היינו ירא מעבירות שבידו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חלוצי צבא וכו'. בפ\"ק דחולין (דף י\"ז) ובתים מלאים כל טוב א\"ר ירמיה בר אבא אמר רב כתלי דחזירי וגירסת רבינו נראה שהיא קדלי דחזירי והם ערפי החזירים כלומר וסיפיה דקרא ואכלת ושבעת. וסובר רבינו היינו דוקא היכא דלא שכיח ליה היתרא באותה שעה אבל אי שכיח קמיה היתרא לית ליה למישבק היתרא ולמיכל איסורא ולכן \n", + "כתב אם ירעב ולא ימצא מה יאכל. ואין כוונתו במי שהוא מסוכן מחמת רעבון דהא פשיטא ואפילו אינו מחלוצי צבא נמי אלא כשתאב לאכול ולא שכיח ליה היתרא וכמו שכתבתי וסובר ג\"כ שקדלי דחזירי לאו דוקא אלא ה\"ה לכל איסור מאכלות: \n\n" + ], + [ + "וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו וכו'. כתבו התוספות בקידושין (דף כ\"ב) ד\"ה שלא ילחצנה דפלוגתא דרב ושמואל היא בירושלמי דלרב מותרת בביאה ראשונה מיד ואסורה בביאה שניה עד אחר כל המעשים ולשמואל אפילו בביאה ראשונה אסורה עד לאחר כל המעשים ופסק רבינו כרב דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל אבל כתב סמ\"ג דבירושלמי דשבת איפליגו רב ור' יוחנן דלרב יפת תאר מותרת בביאה ראשונה מיד ובביאה שנייה עד אחר כל המעשים ולר\"י אפילו ביאה ראשונה אסורה עד לאחר כל המעשים וכיון שכן ה\"ל לרבינו לפסוק כר\"י דקי\"ל כוותיה לגבי רב. וי\"ל דפסק רבינו דביאה ראשונה מותרת משום דגמ' דידן סבר הכי דאמרינן בפ\"ב דסנהדרין תמר בת יפת תאר היתה שנאמר ועתה דבר אל המלך כי לא ימנעני ממך ואי ס\"ד בת נשואין הואי אחתיה מי הות שריא ליה אלא ש\"מ בת יפת תואר היתה ואי ס\"ל לגמרא דיפת תואר אסורה עד לאחר כל המעשים היאך היתה תמר מותרת לאמנון והרי אחותו מאביו היתה שהרי אחר כל המעשים חשיבא גיורת וליקוחין יש לו בה אלא ודאי ס\"ל לגמרא דביאה ראשונה מותרת מיד ודוד בא על מעכה קודם עשיית המעשים ונתעברה מיד מתמר ולכך לא היתה חשובה בת דוד והיתה מותרת לאמנון דבנך הבא מן העכו\"ם אינו קרוי בנך וכיון דסתם גמרא דידן סבר הכי כוותיה פסקינן: \n", + "ומ\"ש אם תקפו יצרו. הכי תניא בפ\"ק דקידושין (דף כ\"א:) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע: \n", + "ומ\"ש שנאמר וראית בשביה. אריש מילתיה דשרי יפת תואר מביא ראיה מוראית בשביה: \n", + "ומ\"ש ואסור לבעול אותה ביאה שנייה. כבר נתבאר דאפילו מאן דשרי ביאה ראשונה אוסר ביאה שניה עד אחר כל המעשים: \n\n" + ], + [ + "אין אשת יפת תואר וכו' עד שנאמר והבאתה אל תוך ביתך. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) ומפרש רבינו שלא ילחצנה במלחמה היינו לבא עליה מיד אלא יכניסנה לעיר ואחר כך יבעול: \n\n" + ], + [ + "הכהן מותר וכו'. שם (דף כ\"א:) איבעיא להו כהן מהו ביפת תאר וכו' רב אמר מותר ושמואל אמר אסור בביאה ראשונה כולי עלמא לא פליגי דשרי וכו' כי פליגי בביאה שנייה וכו' איכא דאמרי בביאה שנייה כ\"ע לא פליגי דאסיר וכו' כי פליגי בביאה ראשונה ופסק רבינו כלישנא בתרא וכרב דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל. \n", + "ומ\"ש מפני שהיא גיורת. כך אמרו שם: \n\n" + ], + [ + "וכיצד דין ישראל וכו'. ברייתא ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ״ז:) ובכתה את אביה ואת אמה במה דברים אמורים שלא קבלה עליה אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד ורבינו שלא כתב כן נראה שלא היתה נסחא שלו כן ועל כל פנים אפילו לפי נסחאותינו אין פירוש הברייתא שמותר לבא עליה מיד דהא בעינן להמתין שלשה חדשים וכמו שיתבאר בסמוך: \n", + "וכן בוכה על דתה. שם (דף מ\"ח) תנו רבנן ובכתה את אביה ואת אמה ר' אליעזר אומר אביה אביה ממש אמה אמה ממש כלומר ולא ע\"ז ר' עקיבא אומר אביה ואמה זו ע\"ז וכן הוא אומר אומרים לעץ אבי אתה ופסק רבינו כרבי עקיבא: \n", + "ומגדלת את צפרניה. שם פלוגתא דר' אליעזר ורבי עקיבא בועשתה את צפרניה אם פירושו תקוץ או תגדל ופסק כר' עקיבא שמפרש דהיינו תגדיל: \n\n" + ], + [ + "וצריכה להמתין וכו'. שם ירח ימים ירח שלשים יום רשב\"א אומר צ' יום ירח ל' ימים ל' ואח\"כ ל' מתקיף לה רבינא אימא ירח ל' ימים ל' ואח\"כ כי הני קשיא ואע\"ג דלא פסקינן כרבינא משום דשום חד מהני תנאי לא ס\"ל כוותיה מכל מקום מאחר דלדידיה בעי ק\"כ יום פסקינן כרשב\"א דאמר צ' יום דהא רבינא מודה דבעינן צ' והבו דלא להוסיף עלייהו ובר מן דין שלשה חדשים צריכה להמתין כדי להבחין בין זרע קדוש לשאינו קדוש. וא\"ת הא שרינן ליה ביאה ראשונה מיד בלא הבחנה י\"ל דאותו זרע נמי אינו קדוש דבנך הבא מן העכו\"ם אינו קרוי בנך: \n\n" + ], + [ + "לא רצתה להתגייר וכו'. דימה רבינו דינה לדין העבד כדאיתא פרק החולץ (יבמות דף מ״ח:) ונתבאר בדברי רבינו פרק חמישי מהלכות עבדים: \n\n" + ], + [ + "נתעברה מביאה ראשונה וכו'. זה פשוט וכבר הזכרתיו בפרק זה. \n", + "ומ\"ש אלא ב\"ד מטבילין אותו. הוא כדאיתא פ\"ק דכתובות (דף י\"א) גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין ופירש\"י אם אין לו אב ואמו מביאתו להתגייר והא נמי הכי הוא דאין ולד זה בן הישראל כלל דבנך הבא מן העכו\"ם אינו קרוי בנך ועוד יתבאר דין זה בתשלום פ\"י מהלכות אלו בעזרת שוכן שמים: \n", + "ומה שכתב ותמר וכו'. כך אמרו בפרק שני דסנהדרין (דף כ\"א) וכתבתי המאמר בארוכה פרק זה: \n\n" + ], + [ + "יפת תואר שלא וכו' וכן עיר שהשלימה וכו' שכל עכו״ם וכו'. בסנהדרין פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ז) רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרו על שבע מצות בן נח נהרג. וצ״ע מנא ליה לרבינו דכל י״ב חדש מקיימין אותה ועודנה עובדת עבודה זרה דכי אמרינן בהחולץ דעבד שלא רצה למול מגלגלין עמו י״ב חדש היינו כשקבל עליו שבע מצות כנראה מדברי רבינו פ״א מהל' מילה: \n\n" + ], + [ + "משה רבינו לא הנחיל וכו'. בסנהדרין פ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ט) א״ר יוחנן עכו״ם שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה ולא להם. \n", + "ומ\"ש אבל אם לא רצה וכו'. הוא מאי דאמרי' בכמה דוכתי שהיו מקיימין גר תושב: \n", + "וכן צוה וכו'. כבר כתבתי בסמוך דכולהו תלמידי דרב אמרי על ז' מצות בן נח נהרג: \n", + "והמקבל אותם וכו'. ברייתא פרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ד:) אי זהו גר תושב כל שקבל עליו ז' מצות שקבלו עליהם בני נח ופסק רבינו כחכמים ומשמע ליה דע\"כ ל\"פ רבנן ור\"מ אלא אי בעי שיקבל עליו ז' מצות או סגי בשלא לעבוד ע\"ז אבל לכ\"ע צריך שיקבל בפני ג' חברים: \n", + "וכל המקבל עליו וכו'. שם (דף ס\"ג) אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן גר תושב שעברו עליו י\"ב חדש ולא מל הרי הוא כמין שבאומות לומר דהרי הוא כשאר עכו\"ם דלא מעלין ולא מורידין כדאיתא פ\"ב דע\"ז ונתבאר בדברי רבינו בפרק [ד' מהל' רוצח וריש פ\"י מהל' ע\"ז] וזה כיון שקבל עליו למול ולא מל הרי הוא כמין האומות: \n\n" + ], + [ + "כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן וכו'. פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע בפרק חלק (סנהדרין דף ק\"ה) דלרבי אליעזר אומות העולם אין להם חלק לעולם הבא ולרבי יהושע אית להו ופסק כרבי יהושע. \n", + "ומה שכתב והוא שיקבל וכו'. נראה לי שרבינו אומר כך מסברא דנפשיה ונכוחה היא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "על ששה דברים וכו'. פ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ו:) ת״ר על שבע מצות נצטוו בני נח דינין וברכת השם ע״ז וג״ע וש״ד וגזל ואבר מן החי ודריש להו התם מקרא דויצו ה' אלהים על האדם ואמרינן בתר הכי (דף נ״ט:) אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם וכשבאו בני נח התיר להם שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו ת״ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו משמע מהכא שאדם הראשון לא נצטוה על אבר מן החי שמי שמצווה על אבר מן החי משמע דכשאינו מן החי מותר לו וכיון דלאדם הראשון לא הותר לו בשר כלל לא היה צריך לצוותו על אבר מן החי וזהו שכתב \n", + "רבינו על ששה דברים נצטוה אדם וכו' הוסיף לנח אבר מן החי ואע\"ג דמייתי סתם כולהו שבע מצות מויצו ה' אלהים וההוא קרא באדם כתיב הא משמע מדברי רבינו דההוא קרא אסמכתא בעלמא ולא שבקינן מימרא דרב יהודה דמשמע מינה דאדם הראשון לא נצטוה על אבר מן החי משום אסמכתא בעלמא והא דלא מני רבינו שנצטוה אדם שלא לאכול בשר משום דמצות נוהגות לדורות קא מני שאינה נוהגת לדורות לא קא מני: \n", + "והוא התפלל שחרית וכו'. כתב הראב״ד א״א כן היה ראוי לומר וכו'. טעם הראב״ד משום דכתיב באברהם ויתן לו מעשר מכל ואפשר לומר לדעת רבינו דבאברהם לא אשכחן שעישר ממונו והתם דוקא עישר השלל הבא לידו ולא בתורת מעשר אלא לפי שכבדו מלכי צדק בהוצאת לחם ויין וברכו ורצה לתת לו מעשר השלל אבל יצחק הוא הראשון שעישר ממונו לשם מעשר כפי דרשת חכמים ז״ל בויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים. ודעת רבינו שכל אלו המצות מעצמם עשאום ולכן לא הזכיר נצטוה רק במילה. וענין התפלות האלו שתקנו האבות כך מפורש בברייתא ר״פ תפלת השחר (ברכות דף כ״ו:). אמנם \n", + "מ\"ש ובמצרים נצטוה עמרם צ\"ע היכי מייתי לה: \n\n" + ], + [ + "בן נח שעבד ע״ז וכו'. ברייתא בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ו:) בע״ז דברים שב״ד של ישראל ממיתין עליהם בן נח מוזהר עליהן אין ב״ד של ישראל ממיתין עליהם אין בן נח מוזהר עליהם וא״ר פפא דאתא למעוטי גיפוף ונישוק ופריך עלה גיפוף ונישוק דמאי אילימא כדרכה בר קטלא הוא אלא למעוטי שלא כדרכה: \n\n" + ], + [ + "בן נח שברך וכו'. בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ו) ת״ר איש מה ת״ל איש לרבות את העכו״ם וכו' והא מהכא נפקא מהתם נפקא ויצו ה' אלהים על האדם זו ברכת השם א״ר יצחק נפחא לא נצרכה אלא לרבות הכינויין ואליבא דר״מ דתניא וכו' יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מנין לרבות כל הכינויין ת״ל איש כי יקלל אלהיו מ״מ דברי ר״מ וחכ״א על שם המיוחד במיתה ועל הכינויים באזהרה ופליגא דר' מיאשא דאמר רבי מיאשא בן נח שברך את השם בכינוי לרבנן חייב. ופירש״י ואליבא דר״מ מתוקמא דמחייב ישראל על הכינויין מהאי קרא ואתי איש איש להשוות עכו״ם וישראלים בכך. ופליגא דרבי מיאשא הא דאמר ר' יצחק נפחא לרבות את הכינויין ואליבא דר״מ דמשמע הא לרבנן פטור בן נח על הכינויין פליגא דר' מיאשא דאיהו סבר אע״ג דאמרי רבנן על הכינויין באזהרה בישראל מיהו עכו״ם חייב מיתה. ופסק רבינו כר' מיאשא לגבי ר' יצחק נפחא וצ״ע למה: \n\n" + ], + [ + "בן נח שהרג וכו'. שם (דף נ\"ז:) משום רבי ישמעאל אמרו (בן נח נהרג) אף על העוברים וכו' דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך איזה אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו ופסק רבינו כרבי ישמעאל משום דתנא דפליג עליה דריש מהאי קרא שמיתת בני נח בחנק ורבינו סובר שהוא בסייף וכמו שיתבאר בהלכות וממילא קם הלכתא כרבי ישמעאל: \n", + "וכן אם הרג טריפה וכו': וכן אם הרג רודף וכו'. שם (דף נ\"ז) אהא דתניא גנב וגזל וכן יפת תואר וכן כיוצא בהם כלומר שאינו ממש גזל אלא דומה להן עכו\"ם בעכו\"ם ועכו\"ם בישראל אסור וישראל בעכו\"ם מותר אמרינן כיוצא בו דש\"ד לא תני פירש\"י משום דאין שפיכות דמים שאינו חייב לגמרי או מותר לגמרי וכו' אמר אביי אי משכחת דתניא ר' יונתן בן שאול היא דתניא ר' יונתן בן שאול אומר רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו באחד מאיבריו כלומר באחד מאיבריו של רודף כגון נקטע ידו או רגלו ולא הציל אלא הרגו נהרג עליו ומשמע לרבינו דליכא מאן דפליג על ר\"י ואביי ה\"ק אי משכחת מאן דתני כיוצא בו דשפיכת דמים רבי יונתן היא דאשכחנא ליה דאיירי בהא אבל אה\"נ דליכא מאן דפליג עליה. ועל מה שכתב \n", + "רבינו מה שאין כן בישראל כתב הראב״ד קשיא ליה אבנר. והענין הוא דאמרינן בסנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ט) ויטהו יואב אל תוך השער אמר ר״י שדנו דין סנהדרין אמר ליה מ״ט קטלתיה לעשאל עשאל רודף הוה היה לך להצילו באחד מאיבריו לא יכילי ליה ופשטו של מאמר זה מורה כדברי הראב״ד אבל רבינו נראה שסובר דלאו דין גמור קאמר ומאי דקאמר שדנו דין סנהדרין לאו דין גמור קאמר אלא מלשון שער קא דייק כמו אל שער מקומו ואסמכתא בעלמא הוא ותדע דהא לא קאמר התם דקבלו עדים בדבר ותו התראה לא אשכחן דהות ותו אטו משום אומד הדעת דבדופן חמישית כוונת ליקום בי דינא ולקטליה לאבנר אלא ע״כ לא היה מחוייב מיתה מן הדין ואע״ג דאמרינן התם דכי דייניה ליואב וטעין הני טענתא א״ל ליזיל אבנר מאי טעמא קטלתיה לעמשא לא משום שנתפייסו באותה טענה על הריגת אבנר אלא מפני שהיה להם טענות אחרות כנגדו אמרו לו כן ותדע דהא אמר קרא אשר פגע בשני אנשים צדיקים ואם אבנר היה חייב מיתה כפי הדין היכי קרי ליה צדיק. ולפי דעתי גם הראב״ד לא נעלם ממנו כל זה אלא שתפס פשט המאמר ואמר דקשיא ליה אבנר ולא אמר זה אינו שהרי אבנר נהרג מפני שהיה לו להציל ולא הציל אלא ודאי הרגיש דיכול לתרוצי כדתריצנא. ומ״מ תמהני על הראב״ד למה בפ״א מהלכות רוצח שכתב רבינו אבל אין ב״ד ממיתין אותו לא כתב הא דקשיא ליה מאבנר. וי״ל שסמך על מ״ש כאן: \n\n" + ], + [ + "שש עריות וכו'. שם (דף נ\"ח) תניא על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ר' אליעזר אומר אביו אחות אביו אמו אחות אמו כלומר וכ\"ש אחותו מאביו או מאמו ר\"ע אומר אביו אשת אביו אמו אמו ממש ודבק ולא בזכר באשתו ולא באשת חבירו והיו לבשר אחד וגו' יצאו בהמה וחיה שאין נעשים בשר אחד ושקלי וטרו בגמרא אביו זו אשת אביו ואימא אביו ממש היינו ודבק ולא בזכר אימא אשת אביו היינו באשתו ולא באשת חבירו אימא לאחר מיתה וכו' אמו אמו ממש היינו באשתו ולא באשת חבירו כלומר וליכא לאוקומה לאחר מיתת אביו דהיינו אשת אביו ומשני אמו מאנוסתו וסובר רבינו דכי אמרינן ודבק ולא בזכר לאו מודבק לחוד מפיק לה אלא מודבק באשתו כלומר מדמדבר באשה משמע דוקא אשה ולא בזכר ומדלא קאמר ודבק באשה אלא באשתו מפקינן אשתו ולא אשת חבירו ובתר הכי אמרינן לאקשויי לר' עקיבא תא שמע וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי מכלל דבת האם אסורה ותסברא אחותו הויא בת אחיו הואי וכיון דהכי הוא לא שנא מן האב ולא שנא מן האם שריא אלא התם הכי קאמר ליה קורבא דאחוה אית לי בהדה מאבא ולא מאימא ואעפ\"כ פוסק רבינו בהא כר' אליעזר משום דפשטיה דקרא מסייע ליה ואע\"ג דשני ר' עקיבא לא ניקום ונסמוך אשינויא דחיקא. ועם כל זה נשאר לי מקום עיון והוא שברייתא זו הובאה שם אהא דתני ר' מאיר התם כל ערוה שב\"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה וסבר ר\"מ הכי והתניא וכו' ופירש\"י וכן התוס' דפריך מדתניא באותה ברייתא שבן נח מוזהר על אשת אביו וחמותו ומשני לא קשיא הא ר\"מ אליבא דרבי אליעזר הא רבי מאיר אליבא דר' עקיבא דתניא על כן יעזוב איש וגו' וכמו שכתבתי למעלה ופירש\"י דהא דקתני דכל ערוה שב\"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה אתיא כר' עקיבא דכל מאי דיליף מהאי קרא היינו חייבי מיתות ומינייהו יליף לכל חייבי מיתות ומעתה ה\"ל לרבינו לפסוק כר\"מ אליבא דר' עקיבא דכל ערוה שב\"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליהם כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה דר\"מ למימר דלא סבר ר' עקיבא הכי וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "וחייב על הזכור וכו'. שם (דף נ\"ד:) ת\"ר זכור לא עשו בו קטן כגדול בהמה עשו בה קטנה כגדולה ופירש רב ותניא כוותיה דהכי קאמר זכור לא עשו ביאה פחות מבן תשע כבן תשע שאינו חייב עליו עד שיהא בן ט' ואפשר לומר שכוונת רבינו להשוות בן נח לישראל בדין הזכור כשם שהשוה אותו בדין הבהמה. \n", + "ומה שכתב וחייב על הזכור בין קטן בין גדול כלומר קטן מבן י\"ג גדול בן י\"ג או שאע\"פ שבבהמה דינו שוה לשל ישראל בזכור דינו חלוק משל ישראל ואפילו על פחות מבן תשע חייב ואם זאת כוונתו צ\"ע מהיכא מפיק לה: \n", + "ואין הורגין הבהמה וכו'. שם (דף נ\"ה:) בעיא דלא איפשיטא ופוסק רבינו דלא קטלינן לה מספיקא: \n\n" + ], + [ + "אין בן נח חייב וכו'. שם (דף נ\"ח:) מימרא דרבי אליעזר ומתרץ לה רבא דהכי קאמר עכו\"ם שהערה באשת חבירו פטור ואיתא בההוא פירקא (דף נ\"ז:) ת\"ר איש איש לרבות את עכו\"ם שמוזהרים על העריות כישראל והא מהכא נפקא מהתם נפקא ויצו ה' אלהים על האדם לאמר זה ג\"ע התם בעריות דידהו והכא בעריות דידן דקתני סיפא בא על עריות ישראל נידון בדיני ישראל וכו' למאי הלכתא אמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנערה המאורסה כלומר ישראלית לדידהו לית להו דדיינינן כדינא דידן ופריך אבל אשת איש בדינא דידהו דיינינן להו והתניא בא על נערה מאורסה נדון בסקילה על אשת איש נדון בחנק ואי בדינא דידהו סייף הוא אמר רב נחמן בר יצחק מאי א\"א דקתני כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה דלדידהו לית להו דיינינן להו בדינא דידן דתני ר' חנינא בעולת בעל יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם ופירש\"י בעולת בעל יש להם דכתיב והיא בעולת בעל ולא כתיב והיא אשת איש אלמא הנך מת משום בעילתו של בעל ולא מפני קידושין וחופתו וסובר רבינו דכיון דבא על עריות ישראל מאיש איש דכתיב גבי ישראל הוא דנפקא לן הרי הוא כישראל להתחייב על ערות ישראל ולישנא דרבא נמי דיקא דאמר בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור ולא קאמר שבא על הערוה דלשתמע אפי' ערות ישראל. אלא דקשה לי כשאמרו למאי הלכתא אמרת דאם בא על עריות ישראל נדון בדיני ישראל לישני שלא כדרכה. ויש לומר דעדיף טפי למימר דאתא להוסיף ערוה כגון נערה המאורסה או נכנסה לחופה ולא נבעלה מלאוקומי בשלא כדרכה. והוי יודע דלפום מאי דסבירא לי אין לך ערוה שלא יתחייב עליה בן נח שלא כדרכה אלא אשת חבירו לחוד והיינו דלא נקט בן נח שבא על עריות דידיה שלא כדרכה פטור אלא ודאי אשת חבירו דוקא ועוד אדמייתי התם באשתו ולא באשת חבירו ודבק ולא שלא כדרכה כלומר דכיון שאינה נהנית לא אתיא לאידבוקי ביה והשתא אינך עריות דלא סמיכי לודבק לא דרשינן בהו האי דרשא וממילא מחייב עלייהו שלא כדרכה נמי: \n\n" + ], + [ + "בן נח שייחד שפחה לעבדו וכו'. שם (דף נ\"ח:) אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה מאימת אמר רב נחמן מדקרי לה דביתא דפלניא אימת התרתה אמר רב הונא משפרעה ראשה בשוק. ופירש רש\"י מאימת חשיב מיוחדת לו מדרגיל למקרייה ליה בנות העיר. רביתא דפלניא ילדתו של פלוני עבד, מאימתי התרתה שלא תקרא מיוחדת לו אם תבא להפקיר עצמה. משתפרע ראשה בשוק שהיו רגילות אף העכו\"ם הנשואות שלא לצאת בראש פרוע: \n\n" + ], + [ + "בן נח חייב על הגזל וכו'. ברייתא שם (דף נ\"ז) על הגזל גנב וגזל וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן עכו\"ם בעכו\"ם ועכו\"ם בישראל אסור וישראל בעכו\"ם מותר ואמרו שם בגמרא דבדין הוא דליתני חייב אלא משום דבעי למיתני סיפא ישראל בעכו\"ם מותר תנא רישא אסור. ופירש\"י על הגזל כך הוא מצות בני נח גנב וגזל וכן יפת תואר דהוי נמי גזל שגוזלין את אשתו במלחמה וכן כיוצא בהם שאינן ממש גזל אלא דומין להם עכ\"ל. ומדקתני הכא וכן יפת תואר דמשמע דכי אזהר להו על הגזל אכולהו גווני אזהר בין דממון בין דנפשות בין בגזל בין גניבה ואע\"פ שכתב רבינו או גונב נפש לאו למימרא דדוקא גונב אבל לא גוזל נפש אלא לרבותא נקטה דיפת תואר מסתמא גזל היא וכמו שפירש\"י וגם שם איסור שבהם הוא גזל ולכך כתב רבינו או גונב נפש: \n", + "ומ\"ש או הכובש שכר שכיר וכו'. שם אהא דתניא וכן כיוצא בהם דבעי גמרא כיוצא בו דגזל מאי היא ואמרו דהיינו פועל בכרם ודחי אימת אי בשעת גמר מלאכה היתרא הוא אי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא כלומר וגזל הא תנא ליה רישא אלא אמר רב פפא לא נצרכה אלא לפחות משוה פרוטה ודחי עכו\"ם בעכו\"ם כיוצא בהן כיון דלאו בני מחילה נינהו גזל מעליא הוא. ופירש\"י עכו\"ם בעכו\"ם כיוצא בו בתמיה וגבי עכו\"ם בעכו\"ם מוציא פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה וקרי כיוצא בו בגזל ולאו גזל ממש עכ\"ל. אלא אמר רב לא נצרכה אלא בכובש שכר שכיר. ופירש\"י דגזל לא הוי אלא כחוטף דבר מיד חבירו כלומר ולהכי קרי להא כיוצא בו: \n", + "ומ\"ש או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו. כלומר שהוא הדין אם כבש שכר בהמתו או כליו דשכר שכיר לאו דוקא אלא כל כובש ממון שחייב גזל מיקרי בבני נח: \n", + "ומ\"ש רבינו מה שאין כן בישראל. נ\"ל דהיינו שאין חיובם משום גזלן אלא כובש שכר שכיר איכא ביה לאו דלא תעשוק שכר וגו' ופועל שלא בשעת מלאכה מוחרמש לא תניף נפקא וכמבואר בדברי רבינו פרק י\"ב מהלכות שכירות: \n", + "ובן נח שגזל פחות משוה פרוטה וכו'. מימרא דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן בפרק בתרא דע\"ז (דף ע\"א:): \n\n" + ], + [ + "ומותר הוא בדם מן החי. פרק ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ט) תנו רבנן אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו זה אבר מן החי רבי חנינא בן גמליאל אומר אף הדם מן החי מ״ט דר' חנינא בן גמליאל קרי ביה בשר בנפשו לא תאכל דמו בנפשו לא תאכל ורבנן ההוא למישרא אבר מן החי דשרצים הוא דאתא ומפרש לקמן מאי תלמודא כלומר היכי משמע מהאי קרא דממעט שרצים אמר רב הונא דמו מי שדמו חלוק מבשרו יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן כלומר דדם שרצים לא הוזהרו ישראל עליו משום דם אלא משום שרץ כדאיתא בכריתות ופוסק רבינו הלכה כת״ק דאינו חייב על דם מן החי וכיון דההוא דמו איצטריך למישרי שרצים ובן נח לא נאסר בדם ממילא מותר אפילו לכתחלה בדם מן החי: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א ומן העוף. ועל מ\"ש \n", + "רבינו אבל העוף יראה לי וכו' כתב הראב״ד נראה לי שזה טעות סופר וראוי להיות אבל השרץ. ושתי ההשגות ענין אחד הם והוא שהראב״ד סבר דלא שני לן באבר מן החי בין בהמה וחיה ועוף בבני נח כי היכי דלא שאני לן בישראל כדאיתא בפרק גיד הנשה וכמו שאבאר אבל השרץ אין חייבים על אבר מן החי ממנו כמבואר בפרק ד' מיתות וכמו שכתבתי בבבא שקודם זו ולכן לדעת הראב״ד צריך להגיה בדברי רבינו אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה או מן החיה או מן העוף אבל השרץ יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו ולפי הגהת הראב״ד קשה על דברי רבינו איך כתב אבל השרץ יראה לי דהא גמרא ערוכה היא בפרק ד' מיתות וכמו שכתבתי בבבא שקודם זו ונ״ל טעם דברי רבינו גרסינן בפרק גיד הנשה (חולין דף ק״א:) ת״ר אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאין ובין טהורים דברי רבי יהודה ורבי אלעזר וחכ״א אינו נוהג אלא בטהורים רבי מאיר אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד ואמרינן בתר הכי אמר רב גידל אמר רב מחלוקת בישראל אבל בבן נח ד״ה מוזהר על הטמאים כטהורים תניא נמי הכי אבר מן החי בן נח מוזהר על הטמאים כטהורים וישראל אינו מוזהר אלא על הטהורים בלבד וכו' אמר רב שיזבי אף אנן נמי תנינא אכל אבר מן החי ממנה אינו סופג ארבעים ואין שחיטתה מטהרתה במאי אילימא בישראל פשיטא דאין שחיטה מטהרתה אלא לאו בבני נח מכלל דאסיר. ופירש״י אף אנן נמי תנינא במס' טהרות דבן נח מוזהר [על הטמאים] דהתם קאמר י״ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור וכך וכך בנבלת עוף טמא וזו היא אחת מהן. אכל אבר מן החי מעוף טמא קמיירי אינו סופג. ודעת רבינו דרב שיזבי הכי מפרש למתני' דכולה בבן נח משתעי וה״ק אכל אבר מן החי ממנה אינו סופג את הארבעים כלומר אין עונשין אותו ב״ד אבל איסורא מיהא איכא ואם שחטה ועדיין היא מפרכסת לא יצאה עדיין מידי אבר מן החי עד שתמות ואע״ג דבבן נח ליכא ספיגת ארבעים האי אינו סופג את הארבעים דנקט אשגרת לישן הוא כלומר אין ב״ד עונשין אותו וכיון דאוקמוה למתני' דטהרות דקתני אכל אבר מן החי אינו סופג את הארבעים בבן נח משמע ליה לרבינו דבן נח בעוף איסורא הוא דאיכא אבל מיתה ליכא כדקתני אינו סופג את הארבעים כמו שכתבתי וליכא למימר דהיינו דוקא בעוף דהא לגבי בן נח לא שנא לן בין עוף טמא לטהור ומשום דר' מני בר פטיש אוקי התם מתני' דטהרות רישא דקתני אינו סופג את הארבעים בישראל וסיפא דקתני אין שחיטתה מטהרתה בבן נח ולדידיה נשאר דין העוף בבני נח על דין בהמה וחיה וכיון דליכא הכרע כמאן הלכתא לכך לא מלאו לבו של רבינו לפסוק סתם שאין בן נח נהרג על העוף אבל כתב יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו כך נ״ל להעמיד דברי רבינו. ואם תאמר והא בפרק ד' מיתות מיעטו שרצים מקרא ואם איתא עוף נמי הוה ליה למעוטי. ויש לומר דכי ממעטינן התם שרצים היינו לומר דמותרים אפילו לכתחלה אבל עופות נהי דאינו נהרג על אבר מן החי דידהו מכל מקום איסורא איכא כיון דלא אימעיטו מקרא: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה וכו'. יתבאר בסמוך מהיכא נפקא ליה ומ״מ ק״ל דבפ' גיד הנשה (חולין דף ק״ב:) איפליגו רבי יוחנן וריש לקיש דאר״י בשר מן החי אינו חייב עליו משום אבר אלא משום בשר בשדה טריפה ולריש לקיש חייב עליו משום אבר מן החי ורבינו בפרק ד' ופרק ה' מהלכות מאכלות אסורות פוסק כר״י דאינו חייב על בשר מן החי אלא משום טריפה והא ודאי בני נח לא הוזהרו על הטריפה והיאך כתב כאן דבן נח נהרג עליו וצ״ע: \n\n" + ], + [ + "השוחט את הבהמה וכו'. בחולין פרק העור והרוטב (חולין דף קכ״א) תני רב אושעיא ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי שחט בה שנים או רוב שנים ומפרכסת אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבני נח ואפשר שעל ברייתא זו סמך רבינו כשכתב בבא שקודם זו שבשר הפורש מן החי אסור לבני נח ומכל מקום צריך עיון במה שכתבתי שם: \n\n" + ], + [ + "כל שאסור וכו'. כוונת רבינו לומר דשני דברים אסורים לבני נח ומותרים לישראל, אחד שישראל אין חייבין משום אבר מן החי אלא בטהורים ובני נח בין טהורים בין טמאים, שני שישראל כיון שנשחטה בבהמה רוב שנים אין בה משום אבר מן החי ואילו לבני נח כל זמן שהיא מפרכסת יש בה משום אבר מן החי וכבר כתבתי בפרק זה פלוגתא דתנאי באם אבר מן החי נוהג אף בטמאים ורבינו פסק בפרק ה' מהלכות מאכלות אסורות כרבנן דאינו נוהג אלא בטהורים והיינו לישראל אבל לבני נח כבר כתבתי בזה הפרק מימרא דרב גידל אמר רב דאמר דלבני נח כ״ע מודו דמוזהר על הטמאים כטהורים והדין השני ג״כ כבר כתבתי בבבא שקודם זו תני רב אושעיא שאבר ובשר הפורשים ממפרכסת ששחט בה רוב שנים שאסור לבני נח משום אבר מן החי. אך ק״ל שרבינו כותב דין זה סתם ולא מפליג בין בהמה טהורה לטמאה ואילו בהעור והרוטב אמרינן בהדיא שחותך בשר מבהמה טהורה קודם שתצא נפשה שאחד עכו״ם ואחד ישראל אינו אסור עליהם משום אבר מן החי ובפרק השוחט (חולין דף ל״ג:) איכא מ״ד שכל זמן שבהמה טהורה מפרכסת אסורה לבני נח משום אבר מן החי ואסיקנא התם תניא דלא כוותיה אחד עכו״ם ואחד ישראל מותרים בו ואם כן הוה ליה לרבינו לפרש חילוק זה וצ״ע: \n", + "אחר כך מצאתי להרשב\"א שכתב בתורת הבית וז\"ל לזמן עכו\"ם על בני מעים אי נמי על בשר הפורש מן הבהמה קודם שתצא נפשה אם בהמה טהורה דבת שחיטה היא ונשחטה על ידי ישראל דבן שחיטה הוא מותר אבל בבהמה טמאה ואפילו על ידי ישראל ואי נמי בבהמה טהורה ועל ידי עכו\"ם בשר הפורש ממנה קודם שתצא נפשה אסור לזמן עליו את העכו\"ם ואפילו לאחר שתצא נפשה של בהמה ואע\"פ שהרמב\"ם לא כתב כן שהוא פסק בספר שופטים דלישראל שרי ולעכו\"ם אסור ולא ידעתי טעם לדבריו שבאותה ברייתא מפורש כן כדאיתא בפרק העור והרוטב עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "וכיצד מצווין הן על הדינין וכו'. ברייתא פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ו:) כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כך נצטוו בני נח ומפרש רבינו שאין מצות דינין בבני נח אלא להושיב דיינים לדון בשש מצות שלהם. אבל הרמב״ן בפירוש התורה בפרשת וישלח כתב שהדיינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינה להושיב דיינים בלבד אבל צוה אותם בדיני גניבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהם בענין הדינין שנצטוו ישראל ונהרג עליהם אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או הדליק גדישו וחבל בו ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינים גם בכל עיר ועיר בישראל ואם לא עשו כן אינם נהרגין שזו מצות עשה בהם ולא אמרו אלא אזהרה שלהם זו היא מיתתן ולא תקרא אזהרה אלא המניעה וכך דרך הגמרא בסנהדרין עכ״ל. ולשון הגמרא יש בו פנים גם לרבינו ואין להאריך: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם וכו' השיג הרמב\"ן בפרשה עיין שם: \n", + "ובן נח שעבר וכו'. שם (דף נ\"ז) רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרו על שבע מצות בן נח נהרג: \n", + "ומ\"ש בסייף. הוא שם פלוגתא דתנאי שברייתא אחת אומרת בסייף וברייתא אחרת אומרת בחנק ופסק רבינו כמ\"ד בסייף משום דסוגיין דגמרא כוותיה ריהטא דכי שקלינן וטרינן אבן נח שבא על עריות ישראל אמרינן אבל א\"א בדינא דידהו דיינינן להו והתניא בא על א\"א נדון בחנק ואי בדינא דידהו סייף הוא אמר רב נחמן בר יצחק מאי א\"א דקתני כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה אלמא דבין סתם גמרא בין רב נחמן בר יצחק סבירא ליה כמ\"ד בסייף ופרק ארבע מיתות בדוכתי אחריני ובפרק בן סורר נמי אוקימנא לרבי שמעון כמ\"ד בחנק ולרבנן כמ\"ד בסייף והא ודאי כדרבנן נקטינן: \n", + "ובן נח וכו'. שם אשכח רבי יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד שלא בהתראה מפי איש ולא מפי אשה ואפילו קרוב ופירש\"י מפי איש ע\"י דיין איש או עד איש עכ\"ל. ושיעור לשון הברייתא כך הוא בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד ואפילו קרוב: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בן נח ששגג וכו'. דברי רבינו תמוהים בעיני טובא \n", + "במ\"ש רוצח בשגגה אם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו ואין לו עיר מקלט אבל ב\"ד אין ממיתין אותו דאי כשהרג ישראל מיירי הרי נהרג הוא עליו כמבואר בדברי רבינו פ\"ה מהלכות רוצח ואי כשהרג את בן נח גולה הוא לערי מקלט כמבואר בפרק הנזכר וכדמשמע מאלו הן הגולין (דף ט') וצ\"ע: \n", + "במה דברים אמורים בשגג וכו' אבל אם ידע וכו'. מכות פרק אלו הן הגולין (מכות דף ט') אמר רבא דהא דתניא גר ועכו״ם שהרגו נהרגין כלומר ואין גולין היינו באומר בלבו מותר להרוג ולא נאסר מעולם וחשיב ליה רבא קרוב למזיד. ורבינו פוסק כוותיה אע״ג דרב חסדא ואביי פליגי עליה ואמרי דאומר מותר אנוס הוא אי משום דרבא בתרא הוא לגבי רב חסדא ולגבי אביי נמי הא קיימא לן כרבא ואי משום דר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן ס״ל כוותיה דאמר שבן נח נהרג שהיה לו ללמוד ולא למד: \n\n" + ], + [ + "בן נח שאנסו וכו'. סנהדרין ס״פ בן סורר (סנהדרין דף ע״ד) בעו מיניה מרבי אמי בן נח מצווה על קדושת השם או אין מצווה על קדושת השם וכו' מאי הוי עלה אמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב כתיב לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבוא אדוני בית רמון והוא נשען על ידי בהשתחויתי וכתיב ויאמר לו לך לשלום ואם איתא לימא ליה הא בצנעא הא בפרהסיא. כך נראה שהיה גירסת רבינו וגם התוס' כתבו שהיא גירסא נכונה הענין שמאחר שקבל עליו נעמן שלא לעבוד עבודה זרה א״ל לאלישע לדבר הזה יסלח ה' לעבדך שאני אנוס בדבר שאדוני נשען על ידי וכתיב ויאמר לו לך לשלום אלמא הודה לו ואם איתא דמוזהר הוה ליה למימר בצנעא מותר ובפרהסיא אסור אלא אמר ליה סתם לך לשלום אלמא דאפילו בפרהסיא אינו מוזהר: \n\n" + ], + [ + "בן נח שנתגייר וכו'. ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ״ז:) תני גבי גר טבל ועלה הרי הוא כישראל למאי הלכתא דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל ישראל מומר קרינן ביה וקדושיו קדושין וכיון דכישראל מומר הוא ודאי אם ישנו תחת ידינו או יהיה ישראל לכל דבריו או יהרג: \n", + "ואם היה קטן וכו'. בפ\"ק דכתובות (דף י\"א) אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב\"ד וכו' אמר רב יוסף הגדילו יכולים למחות ואסיקנא התם אליביה דכיון שהגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות כלומר ואם מיחה הרי הוא כישראל מומר או יהיה ישראל לכל דבר וכמו שנתבאר בסמוך. וכתבו המפרשים דרב הונא לא קאמר שיהו ב\"ד מצווים לחזר ולמול את העכו\"ם מעצמם אלא שאם בא התינוק מעצמו או שהביאתו אמו או שעשו כן ב\"ד מעצמן מהני. ועל דעת ב\"ד היינו שיהיו ג' בטבילתו כדין כל טבילת גר שצריך ג' והם נעשים לו כאב והרי הוא גר על ידם ומגעו ביין כשר. ומ\"ש רב יוסף שאם הגדילו יכולים למחות היינו אפילו נתגיירו עם אביהם יכולים למחות ולומר אי אפשנו להיות גרים וחוזרין לסורן ואין לב\"ד לענשן ואפילו ידנו תקיפה ואם קדש אשה משמיחה אינה צריכה גט להיות כישראל מומר. והקשה הר\"ן דמדאמרינן אם הגדילו יכולין למחות אלמא מחאה דקטנות לאו מחאה היא וכיון דאמרינן שאם הגדיל שעה אחת שוב אינו יכול למחות היאך אפשר לצמצם שימחה מיד שיגדיל, ותירץ דנהי דמחאה דקטנות לאו מחאה היא לענין שאם נתרצה אחר כך אין מחאתו כלום אפילו הכי מהני לענין דלאחר שיגדיל אם עמד במחאתו מהני אי נמי דכי אמרינן דכיון שהגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות היינו כשגדל בדת משה ויהודית. והוי יודע דהתם בגמרא אביי ורבא אותבוה לרב יוסף ואעפ\"כ פסק רבינו כוותיה משום דהא דאותבוה לאו משום דלא סבירא להו כוותיה אלא לברורי מתניתין דלא תקשי ליה ועוד דלאביי קושיא דרבא לאו כלום היא ולרבא קושיא דאביי לאו כלום היא כדאיתא התם בגמרא וכיון שכן נקטינן כרב יוסף: \n", + "ומ\"ש רבינו לפיכך אם בא ישראל על קטנה וכו'. כך אמרו שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "בן נח שבירך את השם. סנהדרין פ' בן סורר (סנהדרין דף ע״א:) אמר רבי חנינא בן נח שבירך את השם ואח״כ נתגייר פטור הואיל ונשתנה דינו נשתנה מיתתו ותניא נמי התם בן נח שהכה את חבירו ובא על אשת חבירו ונתגייר פטור עשה כן בישראל ונתגייר חייב ואמאי נימא הואיל ואשתני אשתני דינו ומיתתו בעינן והאי דינו אשתני מיתתו לא אשתני בשלמא רוצח מעיקרא סייף והשתא סייף אלא א״א מעיקרא סייף והשתא חנק וכו' קלה בחמורה מישך שייכא. ופירש״י הואיל ונשתנה דינו דאילו מעיקרא נידון בעד אחד ובדיין אחד ובלא התראה ואילו עביד השתא בעינן סנהדרין של כ״ג והתראה ועדים. נשתנית מיתתו דכל מיתת בני נח בסייף ואילו עביד השתא בעי למדייניה בסקילה והוא לא איחייב בהא מיתה הילכך פטור. שהכה את חבירו הרג דהוי בסייף וכן בא על אשת חבירו פטור משום דאילו עביד השתא לאו בר קטלא הוא. עשה כן בגיותו לישראל כגון שהרג את ישראל או בא על א״א ישראל ונתגייר חייב דאי עבד השתא בר קטלא הוא ואע״ג דנשתנה דינו לדון בעדה ובעדים והתראה אי הוה עביד השתא מיתתו לא אשתני דרוצח נמי השתא בסייף וכו'. קלה בחמורה מישך שייכא כלומר וכו' אין כאן שינוי מיתה דיש בכלל מיתה חמורה מיתה קלה וכיון דמעיקרא הוי סייף דחמירא והשתא מיתת חנק קלה בכלל מיתה זהו הוה ויותר היה ראוי לו מתחלה אבל ברכת השם מעיקרא הוה סייף דקל והשתא סקילה דחמירא עכ״ל: \n", + "ומה שכתב רבינו שהרי נשתנה דינו. אילו היה אפשר לפרשו דלא קאי אלא אבן נח שבירך את השם פטור וכדאמרינן בגמרא הואיל ונשתנה דינו נשתנה מיתתו הוה אתי שפיר אבל כיון שכתבו בבבא שהרג בן ישראל קשה לומר דקאי אבבא דרישא וגם א\"א לומר דקאי אבבא דהרג בן ישראל וכו' שהטעם שהוא חייב אינו מפני שנשתנה דינו אלא מפני שלא נשתנית מיתתו למיתה חמורה ממנה וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו וכו'. כל זה נתבאר בפרק הקודם ושם כתבתי מקומו בגמרא ולא שנאו רבינו אלא לחתום במחוייבי מיתה שבבני נח: \n\n" + ], + [ + "מפי הקבלה וכו'. בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ו:) גבי הא דמני ז' מצות שנצטוו בני נח רבי אליעזר אומר אף על הכלאים מותרים בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים ואין אסורים אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן ומפרש טעמא דידיה וסובר רבינו דאף ע״ג דלית הלכתא כרבי אליעזר משום דא״כ הוו להו שמונה מצות בני נח שהוא נהרג עליהם ואנן על שבע מצות בן נח נהרג אשכחן וכמ״ש בפרקים הקודמים אבל על שמונה מצות נהרג לא אשכחן מכל מקום כיון דשמואל מפרש (שם ס'.) למילתיה אלמא ס״ל דאסורין הן בכלאים אע״פ שאין נהרגין עליהם: \n", + "ועכו\"ם שהכה את ישראל וכו'. שם (דף נ\"ח:) אמר ר' חנינא עכו\"ם שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה וכו' וסובר רבינו שאע\"פ שחייב מיתה לשמים אינו נהרג וראיה מדשקלינן וטרינן באלו הן הגולין אם גר תושב שהרג את ישראל גולה או נהרג ואם איתא לשקול וליטרי בחובל בישראל אלא ודאי אע\"פ שחייב מיתה אינו נהרג וקרא דויפן כה וכה אסמכתא בעלמא הוא: \n\n" + ], + [ + "(ז-ח) המילה נצטוה בה אברהם וכו'. שם (דף נ\"ט:) מפורש דמילה לישראל נאמרה ולא לבני נח משום דמעיקרא לאברהם הוא דמזהר רחמנא ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם אתה וזרעך אין איניש אחרינא לא אלא מעתה בני ישמעאל ליחייבו כי ביצחק יקרא לך זרע בני עשו ליחייבו ביצחק ולא כל יצחק וכו' אלא מעתה בני קטורה לא ליחייבו האמר ר' יוסי בר אבין ואי תימא ר\"י בר חנינא את בריתי הפר לרבות בני קטורה ומפרש דהיינו בני קטורה וזרעם ולפיכך \n", + "כתב שהואיל ונתערבו היום וכו': \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואין נהרגין עליה. משום דאשבע מצות אשכחן שנהרגין וכמו שקדם, אשמונה לא אשכחן: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שעסק בתורה וכו'. שם (דף נ\"ט) אמר רבי יוחנן עכו\"ם שעסק בתורה חייב מיתה ואותבינן עליה מדתניא שאפילו עכו\"ם שעוסק בתורה הרי הוא ככ\"ג ומשני התם בשבע מצות דידהו: \n", + "וכן עכו\"ם ששבת וכו'. שם (דף נ\"ח:) אמר ריש לקיש עכו\"ם ששבת חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבותו ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אמר רבינא אפילו שני בשבת ופירש\"י עכו\"ם ששבת ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו וקא דריש ליה לא ישבותו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי וכו' אמר רבינא אפילו שני בשבת לא תימא שביתה לשום חובה קאמר ריש לקיש דלא ליכוון לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או בע\"ש ששובתים בו הישמעאלים אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה אפילו יום שאינו בר שביתה וכו'. \n", + "ומ\"ש אבל אינו נהרג הוא משום דסבירא ליה דאינו נהרג אלא על שבע מצות ואע\"ג דבגמרא אמרו שעוסק בתורה הוא בכלל גזל דכתיב לנו מורשה ולא להם ולמ\"ד דדריש מורשה כמו מאורשה הוי בכלל עריות סובר רבינו שהן אסמכתות בעלמא וכן גבי עכו\"ם ששבת מקשה הגמרא ולחשבה גבי שבע מצות ומשני כי חשיב שב ואל תעשה קום עשה לא קא חשיב דאלמא דהוה בעי דנימנינהי בשבע מצות ואי הוה מני לה ודאי הוה מיקטל עלה כמו באינך סובר רבינו דה\"ק לימנייה בהדייהו למימר דאסורין בה קאמר אבל לא לענין קטלא דאינו נהרג אלא על שבע מצות ואפילו בהנהו איכא מ\"ד אינו נהרג על כולם כדאיתא בפ' ד' מיתות ומסתיין דנימא דהלכה כמ\"ד על שבע מצות נהרג ולא נוסיף עלייהו אלא כל אינך דאמרינן בהו חייב מיתה היינו חיוב מיתה לשמים בעלמא אבל אינו נהרג. כנ\"ל לדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "נתן צדקה וכו'. למד רבינו שמקבלין אותה ממנו מק\"ו מהעכו\"ם שמקבלין אותה מהם כמ\"ש רבינו בסמוך. \n", + "ומ\"ש הואיל והוא נזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו. פרק שני דפסחים (דף כ\"א:) אמרינן דבין ר\"מ ובין רבי יהודה סברי דיש להקדים נתינת נבילה לגר למכירת העכו\"ם אלא דלר\"מ אתא קרא דלגר אשר בשעריך להכי ולר\"י להא לא צריך קרא דכיון דגר אתה מצווה להחיותו דכתיב גר ותושב וחי עמך והאי גר בגר תושב קאמר שקבל עליו שלא לעבוד ע\"ז ואוכל נבילות ובפירקא בתרא דע\"ז (דף ס\"ד ס\"ה) אמרינן רב יהודה שדר ליה קורבנא לאבדרנא ביום חגם אמר ידענא ביה דלא פלח לע\"ז א\"ל רב יוסף והתניא אי זהו גר תושב כל שקבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד ע\"ז כי תניא ההוא להחיותו כלומר לזונו ולפרנסו כעניי ישראל ולהצילו מכל צרה: \n", + "אבל העכו\"ם וכו'. בבתרא פ\"ק (דף י':) אמרינן דאימיה דשבור מלכא שדרא ארנקי דדינרי לקמיה דר' אמי ולא קבלינהו שדרתינהו לקמיה דרבא וקבלינהו [משום שלום מלכות] שמע ר' אמי איקפד וכו' ורבא משום שלום מלכות ור' אמי נמי משום שלום מלכות דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי אוה\"ע ורבא נמי לעניי אומות העולם יהבינהו ור' אמי דאיקפד הוא דלא סיימוה קמיה דלעניי אוה\"ע יהבינהו ומ\"מ משמע מהכא דאפילו למפלגינהו לעניי אוה\"ע לא שרי לקבל אלא משום שלום מלכות והתימה מרבינו שסתם את דבריו ואין לומר דיליף דאפילו שלא מפני השלום מותר לקבל מעובדא אחרינא דאיתא התם (דף ח') דאימיה דשבור מלכא שדרא ארנקי דדינרי לקמיה דרב יוסף א\"ל למצוה רבה ויהבינהו לפדיון שבויים שאע\"פ שהגמרא לא פירשה שם דמשום שלום מלכות קבלינהו כיון דבהאי עובדא דר' אמי פירשו דדוקא משום שלום מלכות ורב יוסף נמי לא אשכחן דקבל אלא מאימיה דשבור מלכא ודאי דמשום שלום מלכות הוא דקביל וצ\"ע: \n\n" + ], + [], + [ + "היה ישראל ועכו\"ם וכו'. ברייתא פרק בתרא דב\"ק (דף קי\"ג) ישראל ועכו\"ם שבאו לדין אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דיננו בדיני אומות העולם זכהו ואמור לו כך דיניכם: \n", + "שהרי מצווין אנו להחיותן וכו'. כבר נתבאר בסמוך: \n", + "וזה שאמרו חכמים וכו'. כך אמרו בסוף הניזקין (גיטין דף ס״ב) משמיה דרב וסובר רבינו דההוא לא איירי בגר תושב אלא בעכו״ם שלא קבל עליו שבע מצות: \n", + "אפילו עכו\"ם וכו'. ברייתא שם (דף ס\"א) ופירש\"י עם מתי ישראל לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל וכתב הר\"ן דלישנא לאו דוקא דה\"ה כשמצאו מתי עכו\"ם לבד שמתעסקים בהם מפני השלום וכן לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם וכתב דהכי משמע בתוספתא ובירושלמי וכתב עוד ומ\"מ לא שיהו קוברין אותם אצל ישראל דהא אין קוברין רשע אצל צדיק אלא לומר שמתעסקין עמהם: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "(א-ג) המלך וכו'. הפרק הזה ושאחריו אמונות טובות בביאת משיחנו ואין לי לפרש בהם דבר רק במה שכתב \n", + "רבינו אל יעלה בדעתך וכו' עד שנהרג בעונות וכו'. וכתב הראב״ד א״א והלא בן כוזיבא היה אומר וכו'. ודברי הראב״ד אמת והכי איתא בפרק חלק (סנהדרין דף צ״ג:) אבל באיכה רבתי בפסוק בלע ה' ולא חמל אומר שנהרג על ידי א״ה וסובר רבינו דהא דאמרו פרק חלק אתיא דלא כשמואל דאמר אין בין העוה״ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות ורבינו סובר כשמואל וכמבואר בפרק שאחר זה ולכן כתב סברת המדרש. ומ״מ מה שכתב שר״ע היה נושא כליו צ״ע היכא מייתי לה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "(ב-ג) אין בין העולם הזה לימות המשיח וכו'. מימרא דשמואל בפרק חלק (סנהדרין דף צ\"א:): \n", + "ואינו בא לא לטמא וכו'. בסוף עדיות איפליגו תנאי אם אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב או לא ופוסק רבינו כחכמים שאומרים שם שאינו בא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום ביניהם: \n", + "אמרו חכמים תיפח רוחם של מחשבי קצים. כך אמרו בפרק חלק (סנהדרין דף צ\"ז:): \n", + "ובני לוי מטהר תחלה וכו'. פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע\"א) מימרא דרבי חמא בר חנינא: \n", + "הרי הוא אומר ויאמר התרשתא וכו'. בתוספתא דפ\"ק דכתובות אמרו עד עמוד כהן לאורים ולתומים כאדם שאומר לחבירו עד שיבוא משיח: \n", + "סליקו הלכות מלכים בס\"ד\n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..dd11c510c56038f16d8a48f59ed0c04c6deb5677 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,464 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Kings_and_Wars", + "text": [ + [ + [ + "שלש מצות נצטוו ישראל וכו'. בסנהדרין פרק כה״ג (סנהדרין דף כ':) תניא רבי יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה ואיני יודע אי זה מהם תחלה כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק הוי אומר להעמיד להם מלך תחלה ואין כסא אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחלה או להכרית זרעו של עמלק תחלה כשהוא אומר והיה בהניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר ה' וגו' הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחלה וכן בדוד הוא אומר ויהי כי ישב המלך דוד בביתו וה' הניח לו מסביב וכתיב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים. ופירש״י שלש מצות שהם תלויות זו בזו לעשותן כסדרן כדמפרש לקמן. בכניסתן לארץ דבכולהו כתיב ירושה וישיבה וירשת וישבת ואמרת אשימה עלי מלך בעמלק כתיב והיה בהניח ה' וגו' ובבנין בית הבחירה כתיב וישבתם בארץ. ומ״מ צ״ע בדברי רבינו למינוי מלך קודם למלחמת עמלק לא מייתי לה מקרא דמייתי בגמרא ועוד דלהכרתת זרע עמלק קודם לבנין הבית מייתי מקרא בתרא ולא מייתי מקרא קמא דמייתי בגמרא והיה בהניח לכם וכו': \n\n" + ], + [ + "מאחר שהקמת מלך מצוה למה לא רצה וכו': \n\n" + ], + [ + "אין מעמידין מלך בתחלה אלא וכו': \n\n" + ], + [ + "אין מעמידין מלך מקהל גרים וכו'. ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ״ה:) רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל כלומר גבאים ממונים על ישראל ואע״ג דאמר מר שום תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים אל יהו אלא מקרב אחיך כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה ובפרק י' יוחסין (קידושין דף ע״ו:) אמר רב יוסף תנינא שום תשים עליך מלך מקרב אחיך כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך א״ל רב אדא בר אהבה ואפילו אמו מישראל וכו' מקרב אחיך קרינן ביה וכו' במערבא אפילו ריש כורי כלומר ממונה על המדות לשון לתך וכור לא מוקמי מינייהו כלומר מגרים שאין אמם מישראל בנהרדעא אפילו ריש גרגותא לא מוקמי מינייהו כלומר להשקות בית השלחין ופעמים שהם של רבים וממנים שוטר עליו שלא ישקה איש ביומו של חבירו וכתבו התוספות בפרק אלו נאמרים דאיתא בירושלמי דפ' י' יוחסין שום תשים עליך מלך אין לי אלא מלך מנין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינין מכין ברצועות ת״ל מקרב אחיך תשים עליך כל שתשימהו עליך לא יהא אלא מן הברורים שבאחיך ומשמע לי דלרבותא נקט אמו ומכ״ש אם היה אביו מישראל אע״פ שאין אמו מישראל כשר וכן כתבו התוספות בפרק מצות חליצה ובהכי ניחא לי היאך מלך רחבעם דלא הוה אמו מישראל דהא בן נעמה העמונית הוה: \n\n" + ], + [ + "אין מעמידין אשה וכו'. בסיפרי: \n\n" + ], + [ + "אין מעמידין מלך וכו'. בסוף קידושין (דף פ\"ב) ת\"ר כל שעסקו עם הנשים סורו רע הצורפין והסריקין והנקורות והרוכלים והגרדין והספרים והכובסים והגרע והבלן והבורסקי אין מעמידין מהם לא מלך ולא כ\"ג מ\"ט לא משום דפסילי אלא משום דזיל אומנותייהו. וסובר רבינו דהא דכל שעסקו עם הנשים לא שייך אלא עד הגרדיים ומספרים ואילך מיירי לענין שאין מעמידין מלך ולא כ\"ג ובמקום כובסין גריס קצבים ולא גריס גרע ומשמע ליה נמי שכיון שלא נתנו קצבה ביום אחד שיעשה במלאכה מאלו נפסל ונ\"ל דה\"מ כשעשה כן דרך אומנות אבל אם עשה דרך שחוק כדרך הבחורים שמספרים זה את זה אין בכך כלום והיינו דקאמ' משום דזיל אומנתייהו אלמא מתורת אומנות נגעו בה: \n\n" + ], + [ + "כשמעמידין המלך וכו'. ירושל' בשקלים פרק י\"ג שופרות: \n", + "ומאחר שמושחין המלך וכו': הניח בן קטן וכו': וכל הקודם בנחלה וכו'. דאמרינן בכתובות פרק הנושא (כתובות דף ק״ג:) שאמר אף על פי ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא לפי שהיה הגדול וגם ביהושפט כתוב ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור הרי דבן גדול קודם לקטן: \n", + "ולא המלכות בלבד וכו'. בספרי שנינו הוא ובניו שאם מת בנו עומד תחתיו ואין לי אלא זה בלבד מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדין תחתיהן תלמוד לומר בקרב ישראל כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו. ובתורת כהנים תניא ובנים לא היו להם הא אם היו להם בנים הם היו קודמים אע\"פ שלא היו שקולים כאלעזר ואיתמר ובפסיקתא והוא שיהא נוהג כמנהג אבותיו: \n", + "היה ממלא וכו'. בפרק הנושא (כתובות דף ק״ג:) אמרו שר״ג לא היה ממלא מקום אבותיו ואפ״ה מינהו תחתיו ופריך התם ורבי מ״ט עביד הכי נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה ביראת חטא ממלא מקום אבותיו היה: \n", + "וכל מי שאין בו וכו': כיון שנמשח דוד וכו': \n\n" + ], + [ + "נביא שהעמיד וכו': \n\n" + ], + [ + "מלכי בית דוד וכו'. וכתב הראב\"ד א\"א זה סותר מה שאמר למעלה וכו'. ואני אומר שאין כאן סתירה שלמעלה אמר שאי זה מינוי שיהיה ירושה לבני בניו ואין ב\"ד ממנין אחר תחתיו וכאן אמר שהקב\"ה מעמיד מלכי בית דוד לעולם אבל מלך משאר ישראל לא כרת לו ברית שיעמידנו לעולם: \n\n" + ], + [ + "אין מושחין מלכי וכו'. פ' בתרא דהוריות (דף י\"א:) מתרץ ברייתא דה\"ק מלכי בית דוד מושחין מלכי ישראל אין מושחין: \n", + "ומ\"ש אלא בשמן אפרסמון. מפרש בגמרא דהיינו דוקא היכא דאיכא מחלוקת כגון יהוא בן נמשי שמשחוהו מפני מחלוקתו של יורם אבל כשאין מחלוקת אפי' מלך שהוא ראשון אין מושחין אותו וכדתניא מלכי ישראל אין מושחין. אך ק\"ל שהרי שאול נמשח אע\"פ שלא היה שם מחלוקת דאמרינן התם לקמן רמה קרני ולא רמה פכי שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן הרי שאול לא נמשח מפני מחלוקת. וי\"ל שיש לחלק בין מלך ראשון בערך עצמו לראשון בערך כל ישראל כשאול שלא קדם לו מלך על ישראל: \n\n" + ], + [ + "כשמושחין וכו'. פרק בתרא דהוריות (דף י\"ב) ובירושלמי דשקלים תנו רבנן אין מושחין מלכים אלא על המעין כדי שתמשך מלכותן ומפרש רבינו מלכי בית דוד דוקא דבהנהו בעינן שתמשך מלכותן ולא במלכי אחריני כמבואר לעיל בדבריו: \n\n" + ], + [ + "ואין מושחין מלך בן מלך וכו' עד סוף הפרק. ברייתא שם בשני המקומות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבוד גדול נוהגין במלך וכו' שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. פ\"ב דכתובות (דף י\"ז) ופ\"ב דסנהדרין (דף י\"ט:). [וכן בסוטה מ\"א ובקדושין ל\"ב]: \n", + "אין רוכבין וכו'. משנה פ\"ב דסנהדרין (דף כ\"ב): \n", + "וכשהוא מת כולן נשרפין וכו'. ברייתא פ״ק דע״ז (דף י״א) ופרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ב:) שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי וכו' ומה הן שורפין על המלכים מטתן (וכל) כלי תשמישיהן. והוי יודע שמה שכתב רבינו כולן נשרפין על מטתו לא קאי אסוסו דסוסו אין שורפין אותו אלא עוקרין אותו כלומר הגידין שעל פרסותיו עוקר וחותך ושוב אין ראוי לרכיבה וכך נתבאר בפ״ק דע״ז: \n", + "וכן לא ישתמש וכו' לפיכך אבישג וכו'. ספ\"ב דסנהדרין (דף כ\"ב) אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן אבישג מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה מותרת לשלמה דמלך היה ומלך משתמש בשרביטו של מלך כלומר שלא בעל דוד את אבישג וכמבואר שם בגמרא ואסורה לאדוניה דהדיוט הוא וכיון דאבישג לא היה לדוד תורת אישות בה מדקאמר מותרת לשלמה שאם היה לו בה שום תורת אישות אסורה היתה לו אי משום דאבוה הוה אי משום דמלך הוה ואשתו אסורה אפילו למלך אחר וכמו שיתבאר בסמוך וא\"כ לא היתה אבישג לדוד אלא משרתת וקאמר דאסורה לאדוניה דהדיוט הוא אלמא דעבדיו ושפחותיו ושמשיו לא ישתמש בהם אלא מלך אחר: \n\n" + ], + [ + "אבל אשתו של מלך וכו'. משנה שם (דף י\"ח) ואין נושאין את אלמנתו (של מלך) ר' יהודה אומר נושא המלך אלמנתו של מלך שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך ובגמרא (דף י\"ט:) תני אמרו לו לר' יהודה נשים הראויות לו מבית המלך ומאי ניהו מירב ומיכל ופירש רש\"י הראויות המותרות לו אבל נשי שאול לא וכיון דמשום כבוד המלך הוא פשיטא דאלמנתו דתנן לאו דוקא דה\"ה גרושתו: \n\n" + ], + [ + "ואסור לראותו כשהוא ערום וכו'. משנה שם (דף כ\"ב): \n", + "ואינו חולץ וכו'. משנה שם (דף י\"ח) המלך לא חולץ ולא חולצין לאשתו לא מייבם ולא מייבמין את אשתו ר' יהודה אומר אם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב אמרו לו (אם רצה) אין שומעין לו. ומפרש רבינו שטעם שאינו חולץ משום בזיון דידיה וכיון שאינו חולץ אינו מייבם ואין מייבמין את אשתו לפי שהיא אסורה להם גם אין חולצין לה כיון שאפילו יחלצו לה היא אסורה להנשא משום דגנאי הוא למלך שתהא אלמנתו חולצת מנעל. ורש\"י (דף י\"ט:) פירש הטעם שאסור הוא לייבם בזיון הוא לו לקום על שם אחיו: \n\n" + ], + [ + "מת לו מת וכו' עד על הדרגש. משנה שם כלשון הזה ושנינו עוד שם (דף כ') ר' יהודה אומר אם רצה לצאת לאחר המטה יוצא שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר שנאמר והמלך דוד הולך אחר המטה אמרו לו לא היה הדבר אלא לפייס את העם כלומר להסיר מלבם שהיו חושבין שדוד צוה להרוג את אבנר כלומר וצורך שעה היה מפני שלום המלכות אבל בלא טענה זו אם רצה אין שומעין לו וודאי דהלכה כתנא קמא וא\"כ היה לרבינו לכתוב כאן ואם רצה אין שומעין לו כמו שכתב למעלה גבי אם רצה לחלוץ ולייבם ויש לומר דרבינו העתיק גבי חליצה וייבום לישנא דתנא קמא דאמר אם רצה אין שומעין לו וכאן שלא הזכיר תנא קמא לשון זה גם הוא לא הזכירו וממילא משמע דכל שכן הוא כיון דליכא מצוה כל כך. ודרגש פירש בגמ' שהיה מטה של עור שהיו נוהגין באותו זמן: \n", + "שאין ישיבה בעזרה וכו'. בפרק חלק (סנהדרין דף ק״א:) וביומא פ״ב: \n\n" + ], + [ + "המלך מסתפר בכל יום. ספ\"ב דסנהדרין (דף כ\"ב) תנו רבנן מלך מסתפר בכל יום שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך. \n", + "ומ״ש ומתקן עצמו ומתנאה וכו': וכן מצוה על המלך לכבד וכו'. בכתובות פרק הנושא (כתובות דף ק״ג:) אמרינן שצוה רבי לר״ג בנו נהוג נשיאותך בדמים וזרוק מורא בתלמידים כלומר שתהא אימתו מוטלת עליהם איני והא כתיב ואת יראי ה' יכבד ואמר מר זה יהושפט מלך יהודה כשהיה רואה ת״ח עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי רבי מרי מרי לא קשיא הא בצנעא הא בפרהסיא ופירש״י בצנעא מכבד את כל אחד ואחד בפרהסיא מטיל אימה להודיע נשיאותו. \n", + "ומ\"ש ולא ידבר רכות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בעת שישב על כסא מלכותו וכו'. פ\"ב דסנהדרין (דף כ\"א:) תנן שהמלך כותב ס\"ת לשמו ובגמ' תנא ובלבד שלא יתגאה בשל אבותיו כלומר שלא יאמר די לי בשל אבותי אלא צריך לכתוב אחר לשמו אמר רבא אע\"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה איתיביה אביי וכותב לו ס\"ת לשמו שלא יתגאה בשל אחרים מלך אין הדיוט לא לא צריכא לשתי תורות וכדתניא וכתב לו את משנה וכו' כותב לשמו שתי תורות אחת שהיא יוצאת ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו אותה שיוצאת ונכנסת עמו עושה אותו כמין קמיע ותולה בזרועו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט אינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא שנאמר והיתה עמו וקרא מקום הראוי לקרות בו. וצ\"ע למה לא כתב רבינו שאותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה כמין קמיע ותולה בזרוע כדאיתא בברייתא שכתבתי: \n", + "ומ\"ש ומגיהו מספר העזרה על פי ב\"ד של ע\"א. בירושלמי: \n", + "ומ\"ש בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ס\"ת לעצמו. כלומר ס\"ת שני שהמלך חייב בו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו ואפילו הניח לו אביו שני ס\"ת. ויש לתמוה על רבינו שנראה מדבריו שאם הניח לו אביו ס\"ת אינו חייב לכתוב אלא ס\"ת אחד והא אף ההדיוט אינו סומך על ס\"ת שהניח לו אביו וא\"כ המלך אע\"פ שהניח לו אביו כמה ספרי תורה חייב לכתוב לו שני ספרי תורה וכן נראה מפשט דברי הגמרא. ויש לדחוק ולומר שרבינו מפרש דכי שני לא צריכא לשתי תורות הכי קאמר הא דקתני גבי מלך שלא יתגאה בשל אחרים דמשמע דבר זה מיוחד במלך היינו דוקא בס\"ת שחייב המלך לכתוב נוסף על ההדיוט שלא יסמוך על של אביו אבל ס\"ת שהוא חייב בו מדין ההדיוט סומך הוא על של אביו ואע\"פ שהדיוט אינו סומך על של אביו הדיוט שאני שאם היה סומך על של אביו נמצא שלא היה כותב הוא ס\"ת כלל אבל המלך אע\"פ שיסמוך על של אביו בס\"ת שחייב בו מדין הדיוט כיון שבס\"ת שהוא חייב בו מדין מלך אינו סומך על של אביו הרי הוא כותב ס\"ת וסגי בהכי: \n", + "יוצא למלחמה וכו' עד וקרא בו כל ימי חייו. משנה שם בלשון הזה ומייתי לה מוקרא בו כל ימי חייו דמשמע כל עת שהוא חי וא\"כ יוצא ונכנס והיא עמו: \n\n" + ], + [ + "לא ירבה לו נשים וכו'. משנה שם (דף כ\"א) לא ירבה לו נשים אלא י\"ח. וכתב הראב\"ד א\"א זה א\"א וכו'. טעמו להקשות על רבינו שבגמרא הביאו ראיה לשאין לו להוסיף על י\"ח מדכתיב ויולדו לדוד בנים בחברון וכו' ומונה שם שש נשים וקאמר ליה נביא בעובדא דבת שבע ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה שהם י\"ח ואם כדברי רבינו שבין נשים ופלגשים הכל שמנה עשרה הרי היו לו שם בחברון שש נשים ואחר כך כתוב ויקח דוד עוד פלגשים ונשים בירושלים אחרי בואו מחברון ואחר כך היה מעשה בת שבע דקאמר ליה נביא ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה וכיון שהיו לו שש נשים ועוד פלגשים אם כן כהנה וכהנה הוו טפי מי\"ח. ואני אומר ולהראב\"ד מי ניחא דהא בקרא דכתיב שלקח פלגשים כתיב נמי שלקח נשים וא\"כ היה לו שש נשים ואותן שהוסיף וכהנה וכהנה טפי מי\"ח הוו אלא ודאי ההוא קרא דויקח עוד דוד פלגשים ונשים לא משתעי קרא שבאותו פרק לקחם אלא קרא משתעי מה שנשא דוד אחרי בואו לירושלים ומ\"מ מעשה דבת שבע קודם לו תדע דמני התם בשמות הילודים לו שלמה וודאי בתר עובדא דבת שבע ומאי דקאמר נביא ואוסיף לך כהנה וכהנה הוה אלא ודאי מעשה בת שבע קודם לקרא דויקח עוד דוד פלגשים ונשים וכך אמרו שם בגמרא והא כתיב ויקח דוד עוד פלגשים ונשים כלומר אלמא טובא נשים הוו ליה והיכי אמרת שמנה עשרה ותו לא ומשני למלויי י\"ח וע\"כ היינו בתר דא\"ל נביא ואוסיפה לך כהנה וכהנה שאם קודם לכן נסיב למלויי י\"ח היכי אמר ליה ואוסיפה לך וא\"כ מההוא קרא ל\"ק מידי לא לרבינו ולא להראב\"ד ואם נאמר דפשיטא דהראב\"ד הוה מפרש קרא דויקח עוד דוד כמו שפירשתי אלא שאומר שהיו לו פלגשים מדכתיב ויקח דוד עוד פלגשים משמע שכבר היו לו פלגשים אלא שלא הזכירם הכתוב וה\"ק ויקח דוד עוד פלגשים ונשים נוספות על פלגשים ונשים שהיו לו בחברון אין זה כדי להקשות לרבינו שכבר אפשר לפרש שלקח דוד עוד פלגשים ונשים נוספות על הנשים שהיו לו בחברון. ולדברי רבינו מצאתי ראיה מדאמרינן בההוא פירקא בוא וראה כמה קשין גירושין שהרי דוד התירו לו ליחד ולא התירו לו לגרש ופירש רש\"י ליחד עם אבישג ואע\"פ שנאסר ייחוד של פנויה ולא התירו לו לגרש אחת מי\"ח וישאנה ואם כדברי הראב\"ד ז\"ל שפלגשים יכול לישא יותר מי\"ח למה להו למשרי ייחוד נינסבה לפלגש אלא ודאי אף פלגשים אינו יכול להוסיף יתר על י\"ח וכדברי רבינו: \n", + "ואם הוסיף אחת ובעלה לוקה. ק\"ל מנא לן שצריך שיבעלנה דילמא כשקדשה לבד מיקרי מרבה ואדרבה סבירא ליה לרבינו פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין כמבואר בפרק שאחר זה אם כן מכיון דקדיש אע\"פ שלא בעל מיקריא אשה וצ\"ע אי איתיה בשום דוכתא: \n", + "ויש לו לגרש וכו'. מהא דאמרינן פרק שני דסנהדרין וכתבתיו למעלה בוא וראה כמה קשין גירושין שהרי דוד התירו לו ליחד ולא התירו לו לגרש אחת מנשיו וישא את אבישג טעמא משום דקשים גירושין לא התירו לו הא לאו הכי מותר היה לו לגרש אחת לישא את אבישג. וזהו שכתב רבינו ויש לו לגרש כלומר אם ירצה יגרש וישא אחרת תחתיה: \n\n" + ], + [ + "ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו. משנה שם (דף כ\"א) ובגמרא ת\"ר לא ירבה לו סוסים יכול אפי' כדי מרכבתו ופרשיו ת\"ל לו לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו הא מה אני מקיים סוסים סוסים הבטלנים מנין שאפילו סוס אחד והוא בטל שהוא בלא ירבה תלמוד לומר למען הרבות סוס וכי מאחר דאפילו סוס אחד והוא בטל קאי בלא ירבה סוסים למה לי לעבור בל\"ת על כל סוס וסוס. וזהו שכתב \n", + "רבינו אפילו סוס אחד פנוי דהיינו סוסים הבטלנים ומ\"מ הו\"ל לפרש שלוקה על כל סוס וסוס כמוזכר בברייתא שכתבתי: \n\n" + ], + [ + "ולא ירבה לו כסף וכו'. משנה שם וכסף וזהב לא ירבה לו אלא כדי ליתן לאכסניא שלו כלומר לחיילותיו ולעבדיו ושמשיו. \n", + "ומ\"ש רבינו וכל כסף וזהב שירבה וכו'. בדברי הימים מצינו שהכין דוד לבנין הבית שלשה אלפים ככרי זהב ושבעת אלפים ככר כסף: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כבר ביארנו וכו'. משנה פ\"ב דסנהדרין (דף י\"ח) המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו ובגמרא (דף י\"ט) אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותן שנאמר בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט ואי לא דיינינן להו אינהו היכי דייני והכתיב התקוששו וקושו ואמר ריש לקיש קשט עצמך ואח\"כ קשט את אחרים ומפרש התם דטעמא דמלכי ישראל לא משום מעשה דינאי שאמר לו שמעון בן שטח עמוד על רגליך ויעידו בך ואמר לו ינאי לא כשתאמר אתה אלא כשיאמרו חביריך נפנה שמעון בן שטח לחביריו וכבשו פניהם בקרקע לפי שהיו יראים ממנו ובא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו וקשה דהא לא תליא מילתא בבית דוד או בבית ישראל אלא בצדיקי ורשיעי תליא מילתא דהא עד זמן ינאי דנין ודנין אותם דאם לא כן היאך דנוהו ולמה הוצרכו לגזור שהמלך לא דן ולא דנין אותו ועוד מאי מייתי מקרא דבית דוד דינו לבקר משפט דמי נימא דדוקא לבית דוד דדנין דאילו לבית ישראל אין דנין ואם כן קשיא היאך דנוהו לינאי וכמו שכתב ועוד מאי האי דקאמר אבל מלכי בית דוד וכו' הא מזמן שמעון בן שטח לא מצינו מלך לבית דוד. לכך אני אומר שדברי רב יוסף שאמר לא שנו אלא מלכי ישראל וכו' כך פירושם כיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב שם דינו לבקר משפט אע\"פ שאירע תקלה על ידו לא היו גוזרים המלך לא דן ולא דנין אותו שלא לחלוק על דברי הכתוב אבל במלכי ישראל כל שאירע תקלה על ידן יש לנו רשות לגזור שלא דן ולא דנין אותו והכי קאמר כשגזרו לא גזרו אלא על מלכים העומדים מבית ישראל אבל אם יעמדו מלכים מבית דוד לא גזרו עליהם. ומה שאמר רבינו כבר בארנוהו בפ\"א מהל' סנהדרין וכתב רבינו במלכי בית \n", + "דוד ומעידין עליהם ולא כתב שהם יעידו משום דלא גרעו מכהן גדול שאינו מעיד לשום אדם אלא למלך ואני מסתפק אם מה שאינו מעיד הוא דוקא כשאינו עדות שמפריש בה מן האיסור או בעדות נפשות וכדאמרינן גבי צורבא מרבנן או אפילו בהני ומדברי רבינו פ\"א מהלכות עדות משמע דבכ\"ג לא שני לן בין עדות ממון לשאר עדויות דבכולהו אינו מעיד בשאינו למלך וכמ\"ש שם וא\"כ כ\"ש למלך: \n\n" + ], + [], + [ + "המבטל גזירת המלך וכו'. בסנהדרין סוף פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ט) על מה שכתוב וילך עמשא להזעיק את יהודה ויותר וגו' אמרו עמשא אכין ורקין דרש אשכחינהו דפתיח להו במסכתא אמר כתיב כל איש אשר ימרה את פיך וגו' יכול אפי' ד״ת ת״ל רק חזק ואמץ ופירש״י רקין מעוטין שאם בא המלך לבטל ד״ת אין שומעין לו: \n", + "ומה שכתב אפילו במצוה קלה. מהכא נמי נפיק דממעט ת\"ת כל ד\"ת במשמע אפי' מצוה קלה ואפשר דבשום דוכתא מייתי ליה בהדיא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שכל האמור בפרשת מלך וכו'. פ\"ב דסנהדרין (דף כ':) אמר רב יהודה אמר שמואל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו רב אמר לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם כתנאי ר' יוסי אומר כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו רבי יהודה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם ופירש\"י בפרשת מלך בספר שמואל בניכם ובנותיכם יקח וכיוצא בהם. רב אמר לא נאמרה פרשה דשמואל אלא לאיים עליהם שתהא אימת מלכם עליהם אבל אינו מותר לעשות. ופסק רבינו שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו משום דהלכה כשמואל בדיני וכן בפלוגתא דתנאי ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "נשים בכתובה וכו'. בפ\"ב דסנהדרין (דף כ\"א.) מאי נשים ומאי פלגשים אמר רב יהודה אמר רב נשים בכתובה ובקידושין פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין זו היא גירסת רבינו והיא גירסת ספרים שבידינו ואע\"פ שרש\"י כתב בפירוש התורה על פסוק ולבני הפלגשים שפלגש היא בקידושין בלא כתובה כבר חלק עליו שם הרמב\"ן וכתב שהגירסא האמתית היא פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין ורבינו כתב בראש הלכות אישות שקודם מתן תורה היה פוגע אדם אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה וזו היא הנקראת קדשה משנתנה תורה נאסרה הקדשה וכתב עליו הראב\"ד אין זו קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת אבל המתיחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא פלגש הכתובה בפסוק וכתב שם ה\"ה ולדעת רבינו ודאי כך היא הגירסא פלגשים קידושין בלא כתובה עכ\"ל. ולא עלה בלבו לעיין בפרק זה דה\"ק רבינו בהדיא דפלגשים בלא כתובה ובלא קידושין ומאחר שרבינו סובר שהבא על פנויה שלא לשם קידושין לוקה כמ\"ש א\"כ הדיוט אסור בפלגש: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל הרוגי המלך וכו'. בסנהדרין סוף פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ח ע״ב) תנו רבנן הרוגי המלכות נכסיהם למלך הרוגי בית דין נכסיהן ליורשין רבי יהודה אומר אף הרוגי מלכות נכסיהם ליורשים ופסק כת״ק: \n", + "וכל הממלכות וכו'. פרק שני דסנהדרין (דף כ':) תנו רבנן אוצרות מלכים למלך ושאר ביזה שבוזזין מחצה מלך מחצה לעם ועוד שם במשנה כל העם בוזזים ונותנין לפני המלך ונוטל חלק בראש ופירש\"י חלק בראש חלק היפה בורר ראשון ונוטל מחצה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ואי זו היא מלחמת מצוה וכו'. סוף פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ד ע״ב) תנן במה דברים אמורים (שחוזרין מן המערכה אותם שהזכיר) במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה ובגמ' אמר רבא מלחמת יהושע לכבש ד״ה חובה מלחמות בית דוד לרווחא ד״ה רשות כי פליגי למעוטי עכו״ם דלא ליתו עלייהו מר קרי ליה מצוה ומר קרי ליה רשות. ויש לתמוה על רבינו שקרא למלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק מצוה ולא קראה חובה: \n\n" + ], + [ + "מלחמת מצוה אינו צריך וכו'. בפ\"ק דסנהדרין (דף ב') תנן אין מוציאין למלחמת הרשות אלא ע\"פ ב\"ד של ע\"א ובפ\"ב (דף כ':) נמי תנן גבי מעלות המלך ומוציא למלחמת הרשות ע\"פ ב\"ד של ע\"א משמע אבל למלחמת מצוה אינו צריך רשות בית דין: \n\n" + ], + [ + "ופורץ לעשות לו דרך וכו'. משנה בפ\"ב דסנהדרין גבי מעלות המלך ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחה בידו דרך המלך אין לה שיעור ומפרש רבינו שפורץ לעשות לו דרך היינו שאינו מעקם הדרכים וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כל הארצות שכובשין וכו' והוא שכבשן אחר כיבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה. בספרי סוף פרשת והיה עקב: \n\n" + ], + [ + "ואלכסנדריא בכלל האיסור. בפרק בתרא דסוכה (דף נ\"א:) אמרי אאינשי אלכסנדריא דקטלינהו אלכסנדר מוקדון מ\"ט איענוש משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ואינהו הדור אתו הרי בהדיא דאלכסנדריא בכלל האיסור: \n\n" + ], + [ + "מותר לחזור לארץ מצרים וכו'. כתב סמ\"ג דגרסינן בירושלמי לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטי' ולכבש הארץ: \n\n" + ], + [ + "אסור לצאת מארץ ישראל לחו\"ל. יתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש אלא ללמוד תורה וכו'. בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ג) תניא ואם היה כהן מיטמא בחו\"ל לדון ולערער עם העכו\"ם וכו' וללמוד תורה ולישא אשה ונתבאר שם שאפילו יש בא\"י מי שילמדהו יוצא אחר רבו לחו\"ל שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד: \n", + "ומה שכתב ולהציל מן העכו\"ם. הוא לדון ולערער עם עכו\"ם שכתבתי בסמוך: \n", + "ומה שכתב ויחזור לארץ. כלומר אבל אפילו לשום אחד מאלו הדברים לא יצא לח\"ל להשתקע שם ולמד כן מדאמרינן בסוף כתובות (דף קי\"א) ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה אתא לקמיה דרבי חנינא א\"ל מהו למיחת וליבמה אמר ליה אחיו נשא עכו\"ם ומת ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו ומשמע מהאי עובדא דאפילו לישא אשה אינו יכול לצאת וקשה אהא דפ\"ק דע\"ז דיוצא לישא אשה ומתרץ רבינו דהא דשרינן בפ\"ק דע\"ז היינו כשדעתו לחזור והא דאמרינן בסוף כתובות דאסור דהיינו כשאין דעתו לחזור וכן תירצו התוספות בפ\"ק דע\"ז. \n", + "ומ\"ש אבל יוצא הוא לסחורה נתבאר בסמוך: \n", + "אבל לשכון בחו״ל וכו'. בבתרא ס״פ הספינה (בבא בתרא דף צ״א) ת״ר אין יוצאין מא״י לח״ל אא״כ עמדו סאתים בסלע ומשמע ליה לרבינו דהיינו שוה דינר חטים בשני דינרים מדאמרינן בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ב:) רבי יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע: \n", + "במה ד\"א כשהיו המעות מצויות וכו'. שם על הברייתא שכתבתי בסמוך אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא מעות בזול ופירות ביוקר אבל מעות ביוקר אפילו עמדו ד' סאין בסלע יוצאין דאמר ר' יוחנן נהירנא כלומר זכורני כד הוו קיימן ד' סאין בסלע והוו נפישי נפיחי כפן בטבריה מדלית איסר פרשב\"ם אבל מעות ביוקר שהפרקמטיא זלה מאד. והוי יודע דבברייתא שכתבתי בסמוך מסיים בה אמר רשב\"א x אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו עמדו סאה בסלע לא יצא וכיון דלא תני רשב\"א אומר משמע דלפרושי מילתיה דת\"ק אתא וא\"כ צריך טעם למה לא כתב רבינו חילוק זה ונראה לי דמדאמר רבי יוחנן לא שנו אלא מעות בזול וכו' משמע דס\"ל דליתא לדרשב\"א דאם איתא הכי הל\"ל לא שנו אלא מעות בזול ופירות ביוקר אבל מעות ביוקר אפילו עמדו ד' סאין בסלע ואפילו מוצא ליקח יוצאין ומדלא תנא הכי שמע מינה ליתא לדרשב\"א: \n", + "ואף על פי שמותר לצאת וכו'. שם בסוף הברייתא שכתבתי בסמוך וכן היה רשב\"י אומר אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו ומפני מה נענשו מפני שיצאו מא\"י לח\"ל ומשמע לרבינו דכיון דגדולי הדור היו מסתמא לא יצאו אלא כשחזק הרעב באופן שהיו יכולין לצאת כפי הדין ואפילו הכי נענשו וה\"נ אמרינן בתר הכי אמר ריב\"ק ח\"ו שאפילו מצאו סובין לא יצאו ואלא מפני מה נענשו מפני שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו: \n\n" + ], + [ + "גדולי החכמים וכו'. בסוף כתובות (דף קי\"ב) רבי אבא מנשק כיפי דעכו כלומר סלעים שבעכו שחצי העיר היתה בתחום א\"י כמו שכתבו שם התוספות וז\"ש רבינו מנשקין על תחומי א\"י היינו עכו שהיתה סוף תחום א\"י ואיתא תו התם ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרא שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו: \n\n" + ], + [ + "אמרו חכמים וכו'. שם (דף קי\"א) מימרא דר\"א ופירש\"י בל יאמר שכן חליתי כלומר אל יתרעם לומר צר לי כי כולם נשואי עון: \n", + "אפילו הלך בה וכו'. שם מימרא דר' ירמיה ברבי אבא א\"ר יוחנן: \n", + "וכן הקבור בה וכו'. שם מימרא דרב ענן: \n", + "ואינו דומה וכו'. שם עולא הוה רגיל דהוה סליק לא\"י נח נפשיה בחוצה לארץ אתו אמרו ליה לר\"א אמר אנת עולא על אדמה טמאה תמות אמרו לו ארונו בא פירוש לקברו בא\"י אמר להם אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה: \n", + "ואעפ\"כ גדולי החכמים וכו'. וכן מצינו בימי חכמי הגמרא כדאיתא בפרק ואלו מגלחין: \n\n" + ], + [ + "לעולם ידור וכו'. ברייתא כלשון רבינו שם (דף ק\"י:) ומסיים בה מי אמר ליה לדוד לך עבוד אלהים אחרים אלא לומר לך כל הדר בחו\"ל כאילו עובד ע\"ז ופירש\"י וכי מי אמר לו לדוד כן אלא מפני שהיה צריך לברוח ולצאת מארץ ישראל אל מלך מואב ואל אכיש: \n", + "ומ\"ש ובפורענות הוא אומר וכו'. איתא התם נמי דר\"א כי סליק לא\"י אמר פלטי לי מחדא כלומר מקללה אחת דכתיב והיתה ידי על הנביאים החוזים שוא וכו' ואל אדמת ישראל לא יבאו: \n", + "כשם שאסור וכו'. שם (דף קי\"א) אמר רב יהודה אמר שמואל כשם שאסור לצאת מא\"י לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות ולעיל מהא (דף ק\"י:) אמרינן דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לא\"י עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם ורבינו כתב המימרא דאסור לצאת מבבל לשאר ארצות ואף א\"י בכלל ומשמע התם בגמרא דאמוראי בתראי נמי הכי ס\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אבל שבעה עממין ועמלק וכו'. כתב הראב\"ד זה שיבוש אלא שיכול לומר השלימו לקבל המצות עכ\"ל. טעמו לומר שבעה עממין ועמלק אף ע\"פ שהשלימו ורצו לקבל עליהם מס ועבדות הורגין אותם. אלא שאפשר לטעון בעד רבינו ולומר שבכלל השלימו הוא קבלת שבע מצות שאם קבלו עליהם שבע מצות הרי יצאו מכלל שבעה עממין ומכלל עמלק והרי הם כבני נח הכשרים: \n\n" + ], + [ + "שלשה כתבים שלח יהושע וכו'. בירושלמי בפ\"ו דשביעית שלשה פרסטגיות שלח יהושע לא\"י עד שלא יכנסו לארץ מי שהוא רוצה להפנות יפנה וכו': \n", + "אם כן מפני מה הערימו וכו'. ולשון רבינו אינו מבואר יפה בנוסחת ספרינו ובסמ\"ג מצאתי ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום והיא נוסחא נכונה שחשבו שמי שלא בא להשלים בפעם ראשונה כששלח לכל השבעה עממין לא יקבלו אח\"כ שום עם מהם: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א כל זה שבוש שלא שלח להם יהושע וכו'. טעמו מפני שהוא ז\"ל סובר שמה שאמרו שלח יהושע עד שלא יכנסו לארץ היינו לומר שמשיכנסו לארץ שוב אין מקבלין אותם ורבינו סובר דלא אמרו עד שלא יכנסו לארץ אלא לומר אימתי שלח להם אבל לאו למימרא שאחר שיכנסו לארץ לא יקבלו אותם דאין טעם למה ימנעו מלקבלם אחר שיכנסו לארץ: \n", + "כתב הראב\"ד [לעיל ה\"א] א\"א אין שואלין למלחמת הרשות אלא שיהיו למס עכ\"ל. כלומר ואין צורך שיקבלו עליהם שבע מצות: \n", + "והואיל ובטעות נשבעו וכו'. הכי אמרינן בגיטין פ' השולח (גיטין דף מ״ו) דכיון דאמרו להו מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילא שבועה עילווייהו כלל והאי דלא קטלינהו משום קדושת השם ופירש״י שלא יאמרו העכו״ם עברו על שבועתן: \n\n" + ], + [ + "לפי שנאמר עמך ישב וכו'. כתבו הגהות מיימון שנאמר לא תדרוש וכו' כתב רא\"ם בד\"א בדרישת שלום דאסור אבל תשלומי שלום מותר כגון אם עשו עמך חסד מותר לפקדם לשלום שנאמר וימת מלך בני עמון וימלוך חנון בנו תחתיו ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה אביו עמדי חסד וישלח דוד לנחמו עכ\"ל. ויש לתמוה על זה שאמרו חז\"ל במדרש [שלא כהוגן עשה דוד בזה]: \n\n" + ], + [ + "כשצרין על עיר וכו'. כתב סמ\"ג דאיתא בספרי: \n\n" + ], + [ + "ולא במצור בלבד וכו'. בקמא פרק החובל (בבא קמא דף צ״א:) אמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למקצציה ושקיל וטרי אהא ומייתי ראיה מקרא דרק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אלמא דמשמע ליה לגמרא דההוא קרא אפילו שלא במצור משתעי ואמרינן נמי פירקא קמא דקידושין (דף ל״ב) רב הונא קרע שיראי באפי רבה בריה למחזי אי קפיד אי לא קפיד ומקשה התם והא עבר משום בל תשחית ובשבת פרק מפנין (שבת דף קכ״ט) אהא דאמרינן התם דאמוראי היו שורפים כסאות מעולות ביום הקזה לחממם ופריך והא עבר משום בל תשחית אלמא דשלא במצור נמי איכא לאו דבל תשחית: \n", + "אבל קוצצין אותו וכו'. שם (דף צ\"ב) שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי אכיל טעים בהו טעמא דחמרא א\"ל מאי האי א\"ל ביני גופני קיימי אמר מכחשי בגופני כולי האי למחר אייתי לי מקורייהו ופירש\"י מקור שלהם ועיקרן כלומר קצוץ אותם ומייתי נמי התם דרב חסדא נמי עבד כה\"ג: \n", + "ומה שכתב או מפני שמזיק בשדה אחרים. בפרק ב' דבתרא (דף כ\"ה:) תנן מרחיקין את האילן מן הבור חמשה ועשרים אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה וכו' אם הבור קדמה קוצץ ונותן הדמים הרי דקתני קוצץ וליכא לאוקומה באילני סרק דוקא דהא חרוב ושקמה לאו אילני סרק נינהו ואע\"ג דאמרינן בההוא פירקא (דף כ\"ו) דרבה בר רב חנן הוו להו הנהו דיקלי אמיצרא דפרדסא דרב יוסף וכו' והוו מזקי ליה וא\"ל זיל קוץ א\"ל והא ארחיקי לי וא\"ל הני מילי לאילנות אבל לגפנים בעינן טפי והא אנן תנן אחד גפנים ואחד כל אילן א\"ל הני מילי אילן לאילן וגפנים לגפנים אבל אילן לגפנים בעינן טפי א\"ל אנא לא קאיצנא דאמר רב האי דיקלא דטעון קבא אסיר למקצייה וכו' מר אי ניחא ליה ליקוץ דמשמע דאיסורא דרב אפילו במזיק בשדה אחרים הוא ל\"ק דהכי קאמר ליה לדידי דס\"ל דסגי בהאי הרחקה לא מיקרי מזיק ואסיר למקצייה מר דס\"ל דבעי הרחקה טפי שרי למקצייה ואי ניחא ליה ליקוץ: \n", + "ומה שכתב או מפני שדמיו יקרים. בפרק החובל (ב\"ק דף צ\"א:) אהא דאסרינן התם למיקץ אילן עושה פירות אמר רבינא ואם היה מעולה בדמים מותר: \n\n" + ], + [ + "כל אילן סרק וכו'. ברייתא בפרק החובל רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל כגון שהזקין וכמו שיתבאר בסמוך כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק כלומר דדריש מייתורא דהוה ליה למכתב רק עץ אשר לא עץ מאכל הוא: \n", + "וכן אילן וכו'. כבר כתבתי בסמוך הברייתא דתניא בהחובל רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל ומפרש רבינו אילן שידעת שהיה עץ מאכל מתחלה ועתה הזקין ואינו עושה אלא דבר מועט ואמרינן נמי התם אמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למקצציה מיתיבי כמה יהא בזית ולא יקצצנו רובע שאני זיתים דחשיבי: \n\n" + ], + [ + "ולא האילנות בלבד וכו'. שבת פרק רבי אליעזר דאורג (דף ק\"ה:) המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שכך אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך וכו' עד שאומר לו עבוד עבודה זרה ועובד. \n", + "ומה שכתב ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם: \n\n" + ], + [ + "צרין על עיירות של עכו\"ם וכו'. בפ\"ק דשבת (דף י\"ט) ת\"ר אין צרין על עיירות של עכו\"ם פחות מג' ימים קודם השבת ואם התחילו אין מפסיקין וכן היה שמאי אומר עד רדתה אפילו בשבת ועכ\"פ יש כאן טעות סופר וכן צריך להגיה כמו שכתב הוא עצמו ז\"ל בספ\"ב מהלכות שבת צרין על עיירות של עכו\"ם שלשה ימים קודם לשבת ועושין עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת. \n", + "ומה שכתב בין מלחמת מצוה בין מלחמת רשות. כתב שם ה\"ה שכך מפורש בספרי: \n\n" + ], + [ + "כשחונים חונים וכו'. ברייתא ספ\"ק דעירובין (דף י\"ז) ר\"י בן תימא אומר אף חונים בכל מקום ובמקום שנהרגו שם נקברים ומפרש בגמ' דהיינו אע\"ג דאית ליה קוברים דלאו מת מצוה הוא: \n\n" + ], + [ + "ארבעה דברים פטרו במחנה וכו'. משנה שם ד' דברים פטרו במחנה מביאים עצים מכל מקום ופטורים מרחיצת הידים ומדמאי ומלערב ובגמ' פריך אהא דמביאים עצים דמתקנת יהושע היא ומאי רבותיה דמחנה ומשני התם בהיזמי והיגי הכא בשאר עצים אי נמי התם במחוברים הכא בתלושים אי נמי התם בלחים הכא ביבשים וסובר רבינו דהכי פירושיה שלשה חילוקין יש בין תקנת יהושע למה שפטרו במחנה דאילו תקנת יהושע לא היתה אלא בהיזמי והיגי ומחוברים ולחים כדאיתא פרק מרובה (בבא קמא דף פ':) אבל במחנה פטרו אפילו בשאר עצים ואפילו תלושים ואפילו יבשים. ועל מה ששנינו פטורים מרחיצת ידים אמרו בגמרא לא שנו אלא מים ראשונים אבל האחרונים חובה ופירש שם הטעם לפי שמים אחרונים הם משום סכנת מלח סדומית. ועל מה ששנינו שפטורים מלערב אמרו דבי רבי ינאי לא שנו אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין לפי שהם דבר תורה ואין כח ביד חכמים לפוטרן. \n", + "ומה שכתב וכשם שפטורים וכו'. אפשר שלמדו ממאי דתנן פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ד:) כל היוצאין להציל חוזרין למקומן ואמרינן בגמרא שחוזרין בכלי זיינן למקומן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד מלחמת מצוה וכו' ממנין כהן לדבר וכו': כתב הראב\"ד א\"א אפשר להיות זה וכו'. ולא ידענא מאי אתא לאשמועינן דהא משנה שלימה היא וכתב רבינו בפרק זה בד\"א במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה: \n", + "ומ\"ש ומושחין אותו בשמן המשחה: \n\n" + ], + [ + "שתי פעמים מדבר וכו'. בסוטה פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ב) ת״ר פעמיים מדבר עמהם אחת בספר פירש״י כשיוצאין מארצם ואחת במלחמה בספר מה הוא אומר שמעו דברי מערכי המלחמה וחזרו במלחמה מה הוא אומר אל ירך לבבכם וכו' ומפרש רבינו דמאי דקאמר בספר מה הוא אומר וכו' היינו שאומר להם מי האיש אשר נטע כרם וכו' שיהו מוכנים כשישמעו דבריו שנית במלחמה יחזרו להם: \n\n" + ], + [ + "עת שעורכין המערכות וכו' עד ושוטר אחר משמיע לכל העם. שם (דף מ\"ג) ת\"ר ודברו השוטרים יכול דברים של עצמן כלו' שלא יהא כהן אומרם אלא השוטרים כשהוא אומר ויספו השוטרים דמשמע שדבר זה הם מוסיפים משלהם הרי דבר של עצמן אמור כלומר שהדבר הזה לבדו הן מוסיפין על של כהן הא מה אני מקיים ודברו השוטרים בדברי משוח מלחמה הכתוב מדבר הא כיצד כהן מדבר ושוטר משמיע ומסיק בגמרא מונגש עד ודברו כהן מדבר וכהן משמיע מודברו עד ויספו כהן מדבר ושוטר משמיע מויספו ואילך שוטר מדבר ושוטר משמיע ומפרש רבינו כהן מדבר וכהן משמיע שמשוח מלחמה מדבר וכהן אחר משמיע וכן מפרש שוטר מדבר ושוטר משמיע ששוטר אחד מדבר ושוטר אחר משמיע: \n\n" + ], + [ + "ואחר שחוזרין וכו' עד מחופתה. משנה שם (דף מ\"ד). ודע ששם במשנה אומר מעמידין זקיפין מלפניהם ואחרים מאחריהם וכשילין של ברזל בידיהם ופירש\"י מעמידין זקיפין מלפניהם בראשם של צד המלחמה מעמידין בני אדם גבורים מזומנין לכך שאם יפול אחד מן הנלחמים יעמידוהו ויזקיפוהו ויגבירו את אנשי הצבא בדברים ואם היה רבינו מפרש כן היה כותב שמעמידין אלו הזקיפין כמו בפירש\"י אלא היה מפרש זקיפין אנשים גבורים עומדים על עמדם זקיפים מצד זה ומצד זה וכשילין של ברזל בידיהם או שלא היה גורס אלא מעמידין זקיפין מאחריהם וכשילין של ברזל בידיהם ומפרש זקיפין כמ\"ש לדעתו: \n\n" + ], + [ + "אחד הבונה בית לישיבתו וכו' עד ומרפסת. משנה שם אלא שחסר בלשון רבינו בית התבן שחוזר עליה ואפשר שטעות סופר הוא: \n", + "ומה שכתב בית שאין בו ארבע אמות על ארבע. ברייתא בריש סוכה (דף ג'): \n", + "ומה שכתב או הגוזל בית. ברייתא פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג:): \n\n" + ], + [ + "אחד הנוטע כרם וכו' עד או חמשה אילני סרק. משנה שם. ודע שמה שכתב ואחד המבריך ואחד המרכיב הברכה והרכבה שהיא חייבת בערלה המשנה לא הזכירה אלא המבריך והמרכיב סתם אלא שבגמרא רמו אמתני' מדתניא שמבריך ומרכיב פטורין ותירצו כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר ומפרש רבינו דמתני' בהרכבת והברכת איסור כלומר שחייבת בערלה ואי זו חייבת ואי זו פטורה נתבאר בדברי רבינו פ\"י מהלכות מעשר שני ונטע רבעי וטעם הדבר שכיון שחייבת בערלה הוה ליה כנוטע אילן מחדש: \n", + "ומ\"ש או גזל כרם. נראה שלמד כן מהברייתא שהזכרתי בסמוך האומרת שהגוזל את הבית אינו חוזר וכן ראוי להיות הדין בכרם: \n", + "ומ\"ש וכן כרם של שני שותפין. שם מימרא דרב פפא. וא\"ת למה לא כתב רבינו שבית של שני שותפין אין חוזרין עליו וילמוד מדין כרם של שני שותפין שהזכירו בגמרא כשם שלמד דין הגוזל כרם מדין הגוזל בית. וי\"ל שנים שאמרו בגמרא דהיינו טעמא דכרם של שני שותפין אין חוזרין עליהם משום דכל חד וחד לא קרינן ביה כרמו המיוחד לו כלומר שאין לך בה גפן שאין לשנים חלק בה אבל בית של שני שותפין לא שייך ביה האי טעמא דמסתמא יש לכל אחד מקום מיוחד להשתמש בו ושפיר קרינן ביה ביתו אי נמי דעד כאן לא גמר רבינו דין גוזל כרם מדין גוזל בית אלא משום דראב\"י דייק לה מדכתיב ולא חנכו שהוא מיעוטא חנכו לזה ולא לאחר פרט לגוזל בית והדר דריש ולא חללו פרט למבריך ומרכיב כשאינו חייב בערלה ומשמע לרבינו דכיון דראב\"י מהדר למעוטי מחללו מבריך ומרכיב ולא חש למעוטי גוזל כרם דהא גלי לן דממעטינן ליה מחנכו והרי מחללו וה\"ק ראב\"י אומר חללו לזה ולא לאחר ומלבד דאית לן למעוטי שפיר גוזל כרם אית לן נמי למעוטי מבריך ומרכיב ולכך השוה רבינו דין גוזל כרם לדין גוזל בית: \n\n" + ], + [ + "אחד המארס את הבתולה וכו' עד כולן חוזרין. משנה וברייתא שם. והוי יודע שמה \n", + "שכתב ומת אחד מהם ענינו אפילו מת במלחמה וכך הוא בברייתא בנסחאות שבידינו ועכ\"פ כך היא דעת רבינו שהרי משנה שלימה שנינו אפילו שמע שמת אחיו במלחמה חוזר ובא לו: \n", + "קדש אשה מעכשיו וכו'. טעם הדבר פשוט דכיון דאמר מעכשיו איגלאי מילתא דקודם בואו במלחמה אירס אשה ולא לקחה אבל אם לא אמר מעכשיו הוה ליה כאילו עכשיו אירסה ולא כל הימנו שאחר שהוא במלחמה יארס אשה לפטור עצמו ולא דמי למת אחיו במלחמה דתנן התם שחוזר ובא לו דהתם לא עשה מעשה לפטור עצמו מהמלחמה: \n\n" + ], + [ + "המחזיר את גרושתו וכו' עד אינו חוזר. משנה וברייתא שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) כל אלו שחוזרין וכו' עד ושמח את אשתו אשר לקח. משניות שם: \n\n" + ], + [ + "ולעבור עליו בשני לאוין. בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ד) ומאחר דכתיב לא יעבור לא יצא בצבא למה לי לעבור עליו בשני לאוין: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "מי האיש וכו'. משנה שם ר\"ע אומר הירא ורך הלבב כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה ר\"י הגלילי אומר הירא ורך הלבב זה שמתירא מן העבירות שבידו וכו' ר' יוסי אומר אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' זהו הירא ורך הלבב ואמרו בגמרא דאיכא בין ר' יוסי לר\"י הגלילי עבירה דרבנן דלר\"י הגלילי חוזר עליה ולר\"י אינו חוזר ומ\"מ לדברי שניהם עבירה דאורייתא חוזר עליה ופסק רבינו כר\"ע ואמרינן נמי בגמרא דמודה ליה ר\"י הגלילי בההיא משום דכתיב ולא ימס את לבב אחיו כלבבו אלא דס\"ל דאיש הירא היינו ירא מעבירות שבידו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חלוצי צבא וכו'. בפ\"ק דחולין (דף י\"ז) ובתים מלאים כל טוב א\"ר ירמיה בר אבא אמר רב כתלי דחזירי וגירסת רבינו נראה שהיא קדלי דחזירי והם ערפי החזירים כלומר וסיפיה דקרא ואכלת ושבעת. וסובר רבינו היינו דוקא היכא דלא שכיח ליה היתרא באותה שעה אבל אי שכיח קמיה היתרא לית ליה למישבק היתרא ולמיכל איסורא ולכן \n", + "כתב אם ירעב ולא ימצא מה יאכל. ואין כוונתו במי שהוא מסוכן מחמת רעבון דהא פשיטא ואפילו אינו מחלוצי צבא נמי אלא כשתאב לאכול ולא שכיח ליה היתרא וכמו שכתבתי וסובר ג\"כ שקדלי דחזירי לאו דוקא אלא ה\"ה לכל איסור מאכלות: \n\n" + ], + [ + "וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו וכו'. כתבו התוספות בקידושין (דף כ\"ב) ד\"ה שלא ילחצנה דפלוגתא דרב ושמואל היא בירושלמי דלרב מותרת בביאה ראשונה מיד ואסורה בביאה שניה עד אחר כל המעשים ולשמואל אפילו בביאה ראשונה אסורה עד לאחר כל המעשים ופסק רבינו כרב דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל אבל כתב סמ\"ג דבירושלמי דשבת איפליגו רב ור' יוחנן דלרב יפת תאר מותרת בביאה ראשונה מיד ובביאה שנייה עד אחר כל המעשים ולר\"י אפילו ביאה ראשונה אסורה עד לאחר כל המעשים וכיון שכן ה\"ל לרבינו לפסוק כר\"י דקי\"ל כוותיה לגבי רב. וי\"ל דפסק רבינו דביאה ראשונה מותרת משום דגמ' דידן סבר הכי דאמרינן בפ\"ב דסנהדרין תמר בת יפת תאר היתה שנאמר ועתה דבר אל המלך כי לא ימנעני ממך ואי ס\"ד בת נשואין הואי אחתיה מי הות שריא ליה אלא ש\"מ בת יפת תואר היתה ואי ס\"ל לגמרא דיפת תואר אסורה עד לאחר כל המעשים היאך היתה תמר מותרת לאמנון והרי אחותו מאביו היתה שהרי אחר כל המעשים חשיבא גיורת וליקוחין יש לו בה אלא ודאי ס\"ל לגמרא דביאה ראשונה מותרת מיד ודוד בא על מעכה קודם עשיית המעשים ונתעברה מיד מתמר ולכך לא היתה חשובה בת דוד והיתה מותרת לאמנון דבנך הבא מן העכו\"ם אינו קרוי בנך וכיון דסתם גמרא דידן סבר הכי כוותיה פסקינן: \n", + "ומ\"ש אם תקפו יצרו. הכי תניא בפ\"ק דקידושין (דף כ\"א:) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע: \n", + "ומ\"ש שנאמר וראית בשביה. אריש מילתיה דשרי יפת תואר מביא ראיה מוראית בשביה: \n", + "ומ\"ש ואסור לבעול אותה ביאה שנייה. כבר נתבאר דאפילו מאן דשרי ביאה ראשונה אוסר ביאה שניה עד אחר כל המעשים: \n\n" + ], + [ + "אין אשת יפת תואר וכו' עד שנאמר והבאתה אל תוך ביתך. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) ומפרש רבינו שלא ילחצנה במלחמה היינו לבא עליה מיד אלא יכניסנה לעיר ואחר כך יבעול: \n\n" + ], + [ + "הכהן מותר וכו'. שם (דף כ\"א:) איבעיא להו כהן מהו ביפת תאר וכו' רב אמר מותר ושמואל אמר אסור בביאה ראשונה כולי עלמא לא פליגי דשרי וכו' כי פליגי בביאה שנייה וכו' איכא דאמרי בביאה שנייה כ\"ע לא פליגי דאסיר וכו' כי פליגי בביאה ראשונה ופסק רבינו כלישנא בתרא וכרב דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל. \n", + "ומ\"ש מפני שהיא גיורת. כך אמרו שם: \n\n" + ], + [ + "וכיצד דין ישראל וכו'. ברייתא ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ״ז:) ובכתה את אביה ואת אמה במה דברים אמורים שלא קבלה עליה אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד ורבינו שלא כתב כן נראה שלא היתה נסחא שלו כן ועל כל פנים אפילו לפי נסחאותינו אין פירוש הברייתא שמותר לבא עליה מיד דהא בעינן להמתין שלשה חדשים וכמו שיתבאר בסמוך: \n", + "וכן בוכה על דתה. שם (דף מ\"ח) תנו רבנן ובכתה את אביה ואת אמה ר' אליעזר אומר אביה אביה ממש אמה אמה ממש כלומר ולא ע\"ז ר' עקיבא אומר אביה ואמה זו ע\"ז וכן הוא אומר אומרים לעץ אבי אתה ופסק רבינו כרבי עקיבא: \n", + "ומגדלת את צפרניה. שם פלוגתא דר' אליעזר ורבי עקיבא בועשתה את צפרניה אם פירושו תקוץ או תגדל ופסק כר' עקיבא שמפרש דהיינו תגדיל: \n\n" + ], + [ + "וצריכה להמתין וכו'. שם ירח ימים ירח שלשים יום רשב\"א אומר צ' יום ירח ל' ימים ל' ואח\"כ ל' מתקיף לה רבינא אימא ירח ל' ימים ל' ואח\"כ כי הני קשיא ואע\"ג דלא פסקינן כרבינא משום דשום חד מהני תנאי לא ס\"ל כוותיה מכל מקום מאחר דלדידיה בעי ק\"כ יום פסקינן כרשב\"א דאמר צ' יום דהא רבינא מודה דבעינן צ' והבו דלא להוסיף עלייהו ובר מן דין שלשה חדשים צריכה להמתין כדי להבחין בין זרע קדוש לשאינו קדוש. וא\"ת הא שרינן ליה ביאה ראשונה מיד בלא הבחנה י\"ל דאותו זרע נמי אינו קדוש דבנך הבא מן העכו\"ם אינו קרוי בנך: \n\n" + ], + [ + "לא רצתה להתגייר וכו'. דימה רבינו דינה לדין העבד כדאיתא פרק החולץ (יבמות דף מ״ח:) ונתבאר בדברי רבינו פרק חמישי מהלכות עבדים: \n\n" + ], + [ + "נתעברה מביאה ראשונה וכו'. זה פשוט וכבר הזכרתיו בפרק זה. \n", + "ומ\"ש אלא ב\"ד מטבילין אותו. הוא כדאיתא פ\"ק דכתובות (דף י\"א) גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין ופירש\"י אם אין לו אב ואמו מביאתו להתגייר והא נמי הכי הוא דאין ולד זה בן הישראל כלל דבנך הבא מן העכו\"ם אינו קרוי בנך ועוד יתבאר דין זה בתשלום פ\"י מהלכות אלו בעזרת שוכן שמים: \n", + "ומה שכתב ותמר וכו'. כך אמרו בפרק שני דסנהדרין (דף כ\"א) וכתבתי המאמר בארוכה פרק זה: \n\n" + ], + [ + "יפת תואר שלא וכו' וכן עיר שהשלימה וכו' שכל עכו״ם וכו'. בסנהדרין פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ז) רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרו על שבע מצות בן נח נהרג. וצ״ע מנא ליה לרבינו דכל י״ב חדש מקיימין אותה ועודנה עובדת עבודה זרה דכי אמרינן בהחולץ דעבד שלא רצה למול מגלגלין עמו י״ב חדש היינו כשקבל עליו שבע מצות כנראה מדברי רבינו פ״א מהל' מילה: \n\n" + ], + [ + "משה רבינו לא הנחיל וכו'. בסנהדרין פ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ט) א״ר יוחנן עכו״ם שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה ולא להם. \n", + "ומ\"ש אבל אם לא רצה וכו'. הוא מאי דאמרי' בכמה דוכתי שהיו מקיימין גר תושב: \n", + "וכן צוה וכו'. כבר כתבתי בסמוך דכולהו תלמידי דרב אמרי על ז' מצות בן נח נהרג: \n", + "והמקבל אותם וכו'. ברייתא פרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ד:) אי זהו גר תושב כל שקבל עליו ז' מצות שקבלו עליהם בני נח ופסק רבינו כחכמים ומשמע ליה דע\"כ ל\"פ רבנן ור\"מ אלא אי בעי שיקבל עליו ז' מצות או סגי בשלא לעבוד ע\"ז אבל לכ\"ע צריך שיקבל בפני ג' חברים: \n", + "וכל המקבל עליו וכו'. שם (דף ס\"ג) אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן גר תושב שעברו עליו י\"ב חדש ולא מל הרי הוא כמין שבאומות לומר דהרי הוא כשאר עכו\"ם דלא מעלין ולא מורידין כדאיתא פ\"ב דע\"ז ונתבאר בדברי רבינו בפרק [ד' מהל' רוצח וריש פ\"י מהל' ע\"ז] וזה כיון שקבל עליו למול ולא מל הרי הוא כמין האומות: \n\n" + ], + [ + "כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן וכו'. פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע בפרק חלק (סנהדרין דף ק\"ה) דלרבי אליעזר אומות העולם אין להם חלק לעולם הבא ולרבי יהושע אית להו ופסק כרבי יהושע. \n", + "ומה שכתב והוא שיקבל וכו'. נראה לי שרבינו אומר כך מסברא דנפשיה ונכוחה היא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "על ששה דברים וכו'. פ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ו:) ת״ר על שבע מצות נצטוו בני נח דינין וברכת השם ע״ז וג״ע וש״ד וגזל ואבר מן החי ודריש להו התם מקרא דויצו ה' אלהים על האדם ואמרינן בתר הכי (דף נ״ט:) אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם וכשבאו בני נח התיר להם שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו ת״ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו משמע מהכא שאדם הראשון לא נצטוה על אבר מן החי שמי שמצווה על אבר מן החי משמע דכשאינו מן החי מותר לו וכיון דלאדם הראשון לא הותר לו בשר כלל לא היה צריך לצוותו על אבר מן החי וזהו שכתב \n", + "רבינו על ששה דברים נצטוה אדם וכו' הוסיף לנח אבר מן החי ואע\"ג דמייתי סתם כולהו שבע מצות מויצו ה' אלהים וההוא קרא באדם כתיב הא משמע מדברי רבינו דההוא קרא אסמכתא בעלמא ולא שבקינן מימרא דרב יהודה דמשמע מינה דאדם הראשון לא נצטוה על אבר מן החי משום אסמכתא בעלמא והא דלא מני רבינו שנצטוה אדם שלא לאכול בשר משום דמצות נוהגות לדורות קא מני שאינה נוהגת לדורות לא קא מני: \n", + "והוא התפלל שחרית וכו'. כתב הראב״ד א״א כן היה ראוי לומר וכו'. טעם הראב״ד משום דכתיב באברהם ויתן לו מעשר מכל ואפשר לומר לדעת רבינו דבאברהם לא אשכחן שעישר ממונו והתם דוקא עישר השלל הבא לידו ולא בתורת מעשר אלא לפי שכבדו מלכי צדק בהוצאת לחם ויין וברכו ורצה לתת לו מעשר השלל אבל יצחק הוא הראשון שעישר ממונו לשם מעשר כפי דרשת חכמים ז״ל בויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים. ודעת רבינו שכל אלו המצות מעצמם עשאום ולכן לא הזכיר נצטוה רק במילה. וענין התפלות האלו שתקנו האבות כך מפורש בברייתא ר״פ תפלת השחר (ברכות דף כ״ו:). אמנם \n", + "מ\"ש ובמצרים נצטוה עמרם צ\"ע היכי מייתי לה: \n\n" + ], + [ + "בן נח שעבד ע״ז וכו'. ברייתא בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ו:) בע״ז דברים שב״ד של ישראל ממיתין עליהם בן נח מוזהר עליהן אין ב״ד של ישראל ממיתין עליהם אין בן נח מוזהר עליהם וא״ר פפא דאתא למעוטי גיפוף ונישוק ופריך עלה גיפוף ונישוק דמאי אילימא כדרכה בר קטלא הוא אלא למעוטי שלא כדרכה: \n\n" + ], + [ + "בן נח שברך וכו'. בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ו) ת״ר איש מה ת״ל איש לרבות את העכו״ם וכו' והא מהכא נפקא מהתם נפקא ויצו ה' אלהים על האדם זו ברכת השם א״ר יצחק נפחא לא נצרכה אלא לרבות הכינויין ואליבא דר״מ דתניא וכו' יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מנין לרבות כל הכינויין ת״ל איש כי יקלל אלהיו מ״מ דברי ר״מ וחכ״א על שם המיוחד במיתה ועל הכינויים באזהרה ופליגא דר' מיאשא דאמר רבי מיאשא בן נח שברך את השם בכינוי לרבנן חייב. ופירש״י ואליבא דר״מ מתוקמא דמחייב ישראל על הכינויין מהאי קרא ואתי איש איש להשוות עכו״ם וישראלים בכך. ופליגא דרבי מיאשא הא דאמר ר' יצחק נפחא לרבות את הכינויין ואליבא דר״מ דמשמע הא לרבנן פטור בן נח על הכינויין פליגא דר' מיאשא דאיהו סבר אע״ג דאמרי רבנן על הכינויין באזהרה בישראל מיהו עכו״ם חייב מיתה. ופסק רבינו כר' מיאשא לגבי ר' יצחק נפחא וצ״ע למה: \n\n" + ], + [ + "בן נח שהרג וכו'. שם (דף נ\"ז:) משום רבי ישמעאל אמרו (בן נח נהרג) אף על העוברים וכו' דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך איזה אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו ופסק רבינו כרבי ישמעאל משום דתנא דפליג עליה דריש מהאי קרא שמיתת בני נח בחנק ורבינו סובר שהוא בסייף וכמו שיתבאר בהלכות וממילא קם הלכתא כרבי ישמעאל: \n", + "וכן אם הרג טריפה וכו': וכן אם הרג רודף וכו'. שם (דף נ\"ז) אהא דתניא גנב וגזל וכן יפת תואר וכן כיוצא בהם כלומר שאינו ממש גזל אלא דומה להן עכו\"ם בעכו\"ם ועכו\"ם בישראל אסור וישראל בעכו\"ם מותר אמרינן כיוצא בו דש\"ד לא תני פירש\"י משום דאין שפיכות דמים שאינו חייב לגמרי או מותר לגמרי וכו' אמר אביי אי משכחת דתניא ר' יונתן בן שאול היא דתניא ר' יונתן בן שאול אומר רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו באחד מאיבריו כלומר באחד מאיבריו של רודף כגון נקטע ידו או רגלו ולא הציל אלא הרגו נהרג עליו ומשמע לרבינו דליכא מאן דפליג על ר\"י ואביי ה\"ק אי משכחת מאן דתני כיוצא בו דשפיכת דמים רבי יונתן היא דאשכחנא ליה דאיירי בהא אבל אה\"נ דליכא מאן דפליג עליה. ועל מה שכתב \n", + "רבינו מה שאין כן בישראל כתב הראב״ד קשיא ליה אבנר. והענין הוא דאמרינן בסנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ט) ויטהו יואב אל תוך השער אמר ר״י שדנו דין סנהדרין אמר ליה מ״ט קטלתיה לעשאל עשאל רודף הוה היה לך להצילו באחד מאיבריו לא יכילי ליה ופשטו של מאמר זה מורה כדברי הראב״ד אבל רבינו נראה שסובר דלאו דין גמור קאמר ומאי דקאמר שדנו דין סנהדרין לאו דין גמור קאמר אלא מלשון שער קא דייק כמו אל שער מקומו ואסמכתא בעלמא הוא ותדע דהא לא קאמר התם דקבלו עדים בדבר ותו התראה לא אשכחן דהות ותו אטו משום אומד הדעת דבדופן חמישית כוונת ליקום בי דינא ולקטליה לאבנר אלא ע״כ לא היה מחוייב מיתה מן הדין ואע״ג דאמרינן התם דכי דייניה ליואב וטעין הני טענתא א״ל ליזיל אבנר מאי טעמא קטלתיה לעמשא לא משום שנתפייסו באותה טענה על הריגת אבנר אלא מפני שהיה להם טענות אחרות כנגדו אמרו לו כן ותדע דהא אמר קרא אשר פגע בשני אנשים צדיקים ואם אבנר היה חייב מיתה כפי הדין היכי קרי ליה צדיק. ולפי דעתי גם הראב״ד לא נעלם ממנו כל זה אלא שתפס פשט המאמר ואמר דקשיא ליה אבנר ולא אמר זה אינו שהרי אבנר נהרג מפני שהיה לו להציל ולא הציל אלא ודאי הרגיש דיכול לתרוצי כדתריצנא. ומ״מ תמהני על הראב״ד למה בפ״א מהלכות רוצח שכתב רבינו אבל אין ב״ד ממיתין אותו לא כתב הא דקשיא ליה מאבנר. וי״ל שסמך על מ״ש כאן: \n\n" + ], + [ + "שש עריות וכו'. שם (דף נ\"ח) תניא על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ר' אליעזר אומר אביו אחות אביו אמו אחות אמו כלומר וכ\"ש אחותו מאביו או מאמו ר\"ע אומר אביו אשת אביו אמו אמו ממש ודבק ולא בזכר באשתו ולא באשת חבירו והיו לבשר אחד וגו' יצאו בהמה וחיה שאין נעשים בשר אחד ושקלי וטרו בגמרא אביו זו אשת אביו ואימא אביו ממש היינו ודבק ולא בזכר אימא אשת אביו היינו באשתו ולא באשת חבירו אימא לאחר מיתה וכו' אמו אמו ממש היינו באשתו ולא באשת חבירו כלומר וליכא לאוקומה לאחר מיתת אביו דהיינו אשת אביו ומשני אמו מאנוסתו וסובר רבינו דכי אמרינן ודבק ולא בזכר לאו מודבק לחוד מפיק לה אלא מודבק באשתו כלומר מדמדבר באשה משמע דוקא אשה ולא בזכר ומדלא קאמר ודבק באשה אלא באשתו מפקינן אשתו ולא אשת חבירו ובתר הכי אמרינן לאקשויי לר' עקיבא תא שמע וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי מכלל דבת האם אסורה ותסברא אחותו הויא בת אחיו הואי וכיון דהכי הוא לא שנא מן האב ולא שנא מן האם שריא אלא התם הכי קאמר ליה קורבא דאחוה אית לי בהדה מאבא ולא מאימא ואעפ\"כ פוסק רבינו בהא כר' אליעזר משום דפשטיה דקרא מסייע ליה ואע\"ג דשני ר' עקיבא לא ניקום ונסמוך אשינויא דחיקא. ועם כל זה נשאר לי מקום עיון והוא שברייתא זו הובאה שם אהא דתני ר' מאיר התם כל ערוה שב\"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה וסבר ר\"מ הכי והתניא וכו' ופירש\"י וכן התוס' דפריך מדתניא באותה ברייתא שבן נח מוזהר על אשת אביו וחמותו ומשני לא קשיא הא ר\"מ אליבא דרבי אליעזר הא רבי מאיר אליבא דר' עקיבא דתניא על כן יעזוב איש וגו' וכמו שכתבתי למעלה ופירש\"י דהא דקתני דכל ערוה שב\"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה אתיא כר' עקיבא דכל מאי דיליף מהאי קרא היינו חייבי מיתות ומינייהו יליף לכל חייבי מיתות ומעתה ה\"ל לרבינו לפסוק כר\"מ אליבא דר' עקיבא דכל ערוה שב\"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליהם כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה דר\"מ למימר דלא סבר ר' עקיבא הכי וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "וחייב על הזכור וכו'. שם (דף נ\"ד:) ת\"ר זכור לא עשו בו קטן כגדול בהמה עשו בה קטנה כגדולה ופירש רב ותניא כוותיה דהכי קאמר זכור לא עשו ביאה פחות מבן תשע כבן תשע שאינו חייב עליו עד שיהא בן ט' ואפשר לומר שכוונת רבינו להשוות בן נח לישראל בדין הזכור כשם שהשוה אותו בדין הבהמה. \n", + "ומה שכתב וחייב על הזכור בין קטן בין גדול כלומר קטן מבן י\"ג גדול בן י\"ג או שאע\"פ שבבהמה דינו שוה לשל ישראל בזכור דינו חלוק משל ישראל ואפילו על פחות מבן תשע חייב ואם זאת כוונתו צ\"ע מהיכא מפיק לה: \n", + "ואין הורגין הבהמה וכו'. שם (דף נ\"ה:) בעיא דלא איפשיטא ופוסק רבינו דלא קטלינן לה מספיקא: \n\n" + ], + [ + "אין בן נח חייב וכו'. שם (דף נ\"ח:) מימרא דרבי אליעזר ומתרץ לה רבא דהכי קאמר עכו\"ם שהערה באשת חבירו פטור ואיתא בההוא פירקא (דף נ\"ז:) ת\"ר איש איש לרבות את עכו\"ם שמוזהרים על העריות כישראל והא מהכא נפקא מהתם נפקא ויצו ה' אלהים על האדם לאמר זה ג\"ע התם בעריות דידהו והכא בעריות דידן דקתני סיפא בא על עריות ישראל נידון בדיני ישראל וכו' למאי הלכתא אמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנערה המאורסה כלומר ישראלית לדידהו לית להו דדיינינן כדינא דידן ופריך אבל אשת איש בדינא דידהו דיינינן להו והתניא בא על נערה מאורסה נדון בסקילה על אשת איש נדון בחנק ואי בדינא דידהו סייף הוא אמר רב נחמן בר יצחק מאי א\"א דקתני כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה דלדידהו לית להו דיינינן להו בדינא דידן דתני ר' חנינא בעולת בעל יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם ופירש\"י בעולת בעל יש להם דכתיב והיא בעולת בעל ולא כתיב והיא אשת איש אלמא הנך מת משום בעילתו של בעל ולא מפני קידושין וחופתו וסובר רבינו דכיון דבא על עריות ישראל מאיש איש דכתיב גבי ישראל הוא דנפקא לן הרי הוא כישראל להתחייב על ערות ישראל ולישנא דרבא נמי דיקא דאמר בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור ולא קאמר שבא על הערוה דלשתמע אפי' ערות ישראל. אלא דקשה לי כשאמרו למאי הלכתא אמרת דאם בא על עריות ישראל נדון בדיני ישראל לישני שלא כדרכה. ויש לומר דעדיף טפי למימר דאתא להוסיף ערוה כגון נערה המאורסה או נכנסה לחופה ולא נבעלה מלאוקומי בשלא כדרכה. והוי יודע דלפום מאי דסבירא לי אין לך ערוה שלא יתחייב עליה בן נח שלא כדרכה אלא אשת חבירו לחוד והיינו דלא נקט בן נח שבא על עריות דידיה שלא כדרכה פטור אלא ודאי אשת חבירו דוקא ועוד אדמייתי התם באשתו ולא באשת חבירו ודבק ולא שלא כדרכה כלומר דכיון שאינה נהנית לא אתיא לאידבוקי ביה והשתא אינך עריות דלא סמיכי לודבק לא דרשינן בהו האי דרשא וממילא מחייב עלייהו שלא כדרכה נמי: \n\n" + ], + [ + "בן נח שייחד שפחה לעבדו וכו'. שם (דף נ\"ח:) אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה מאימת אמר רב נחמן מדקרי לה דביתא דפלניא אימת התרתה אמר רב הונא משפרעה ראשה בשוק. ופירש רש\"י מאימת חשיב מיוחדת לו מדרגיל למקרייה ליה בנות העיר. רביתא דפלניא ילדתו של פלוני עבד, מאימתי התרתה שלא תקרא מיוחדת לו אם תבא להפקיר עצמה. משתפרע ראשה בשוק שהיו רגילות אף העכו\"ם הנשואות שלא לצאת בראש פרוע: \n\n" + ], + [ + "בן נח חייב על הגזל וכו'. ברייתא שם (דף נ\"ז) על הגזל גנב וגזל וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן עכו\"ם בעכו\"ם ועכו\"ם בישראל אסור וישראל בעכו\"ם מותר ואמרו שם בגמרא דבדין הוא דליתני חייב אלא משום דבעי למיתני סיפא ישראל בעכו\"ם מותר תנא רישא אסור. ופירש\"י על הגזל כך הוא מצות בני נח גנב וגזל וכן יפת תואר דהוי נמי גזל שגוזלין את אשתו במלחמה וכן כיוצא בהם שאינן ממש גזל אלא דומין להם עכ\"ל. ומדקתני הכא וכן יפת תואר דמשמע דכי אזהר להו על הגזל אכולהו גווני אזהר בין דממון בין דנפשות בין בגזל בין גניבה ואע\"פ שכתב רבינו או גונב נפש לאו למימרא דדוקא גונב אבל לא גוזל נפש אלא לרבותא נקטה דיפת תואר מסתמא גזל היא וכמו שפירש\"י וגם שם איסור שבהם הוא גזל ולכך כתב רבינו או גונב נפש: \n", + "ומ\"ש או הכובש שכר שכיר וכו'. שם אהא דתניא וכן כיוצא בהם דבעי גמרא כיוצא בו דגזל מאי היא ואמרו דהיינו פועל בכרם ודחי אימת אי בשעת גמר מלאכה היתרא הוא אי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא כלומר וגזל הא תנא ליה רישא אלא אמר רב פפא לא נצרכה אלא לפחות משוה פרוטה ודחי עכו\"ם בעכו\"ם כיוצא בהן כיון דלאו בני מחילה נינהו גזל מעליא הוא. ופירש\"י עכו\"ם בעכו\"ם כיוצא בו בתמיה וגבי עכו\"ם בעכו\"ם מוציא פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה וקרי כיוצא בו בגזל ולאו גזל ממש עכ\"ל. אלא אמר רב לא נצרכה אלא בכובש שכר שכיר. ופירש\"י דגזל לא הוי אלא כחוטף דבר מיד חבירו כלומר ולהכי קרי להא כיוצא בו: \n", + "ומ\"ש או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו. כלומר שהוא הדין אם כבש שכר בהמתו או כליו דשכר שכיר לאו דוקא אלא כל כובש ממון שחייב גזל מיקרי בבני נח: \n", + "ומ\"ש רבינו מה שאין כן בישראל. נ\"ל דהיינו שאין חיובם משום גזלן אלא כובש שכר שכיר איכא ביה לאו דלא תעשוק שכר וגו' ופועל שלא בשעת מלאכה מוחרמש לא תניף נפקא וכמבואר בדברי רבינו פרק י\"ב מהלכות שכירות: \n", + "ובן נח שגזל פחות משוה פרוטה וכו'. מימרא דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן בפרק בתרא דע\"ז (דף ע\"א:): \n\n" + ], + [ + "ומותר הוא בדם מן החי. פרק ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ט) תנו רבנן אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו זה אבר מן החי רבי חנינא בן גמליאל אומר אף הדם מן החי מ״ט דר' חנינא בן גמליאל קרי ביה בשר בנפשו לא תאכל דמו בנפשו לא תאכל ורבנן ההוא למישרא אבר מן החי דשרצים הוא דאתא ומפרש לקמן מאי תלמודא כלומר היכי משמע מהאי קרא דממעט שרצים אמר רב הונא דמו מי שדמו חלוק מבשרו יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן כלומר דדם שרצים לא הוזהרו ישראל עליו משום דם אלא משום שרץ כדאיתא בכריתות ופוסק רבינו הלכה כת״ק דאינו חייב על דם מן החי וכיון דההוא דמו איצטריך למישרי שרצים ובן נח לא נאסר בדם ממילא מותר אפילו לכתחלה בדם מן החי: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א ומן העוף. ועל מ\"ש \n", + "רבינו אבל העוף יראה לי וכו' כתב הראב״ד נראה לי שזה טעות סופר וראוי להיות אבל השרץ. ושתי ההשגות ענין אחד הם והוא שהראב״ד סבר דלא שני לן באבר מן החי בין בהמה וחיה ועוף בבני נח כי היכי דלא שאני לן בישראל כדאיתא בפרק גיד הנשה וכמו שאבאר אבל השרץ אין חייבים על אבר מן החי ממנו כמבואר בפרק ד' מיתות וכמו שכתבתי בבבא שקודם זו ולכן לדעת הראב״ד צריך להגיה בדברי רבינו אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה או מן החיה או מן העוף אבל השרץ יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו ולפי הגהת הראב״ד קשה על דברי רבינו איך כתב אבל השרץ יראה לי דהא גמרא ערוכה היא בפרק ד' מיתות וכמו שכתבתי בבבא שקודם זו ונ״ל טעם דברי רבינו גרסינן בפרק גיד הנשה (חולין דף ק״א:) ת״ר אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאין ובין טהורים דברי רבי יהודה ורבי אלעזר וחכ״א אינו נוהג אלא בטהורים רבי מאיר אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד ואמרינן בתר הכי אמר רב גידל אמר רב מחלוקת בישראל אבל בבן נח ד״ה מוזהר על הטמאים כטהורים תניא נמי הכי אבר מן החי בן נח מוזהר על הטמאים כטהורים וישראל אינו מוזהר אלא על הטהורים בלבד וכו' אמר רב שיזבי אף אנן נמי תנינא אכל אבר מן החי ממנה אינו סופג ארבעים ואין שחיטתה מטהרתה במאי אילימא בישראל פשיטא דאין שחיטה מטהרתה אלא לאו בבני נח מכלל דאסיר. ופירש״י אף אנן נמי תנינא במס' טהרות דבן נח מוזהר [על הטמאים] דהתם קאמר י״ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור וכך וכך בנבלת עוף טמא וזו היא אחת מהן. אכל אבר מן החי מעוף טמא קמיירי אינו סופג. ודעת רבינו דרב שיזבי הכי מפרש למתני' דכולה בבן נח משתעי וה״ק אכל אבר מן החי ממנה אינו סופג את הארבעים כלומר אין עונשין אותו ב״ד אבל איסורא מיהא איכא ואם שחטה ועדיין היא מפרכסת לא יצאה עדיין מידי אבר מן החי עד שתמות ואע״ג דבבן נח ליכא ספיגת ארבעים האי אינו סופג את הארבעים דנקט אשגרת לישן הוא כלומר אין ב״ד עונשין אותו וכיון דאוקמוה למתני' דטהרות דקתני אכל אבר מן החי אינו סופג את הארבעים בבן נח משמע ליה לרבינו דבן נח בעוף איסורא הוא דאיכא אבל מיתה ליכא כדקתני אינו סופג את הארבעים כמו שכתבתי וליכא למימר דהיינו דוקא בעוף דהא לגבי בן נח לא שנא לן בין עוף טמא לטהור ומשום דר' מני בר פטיש אוקי התם מתני' דטהרות רישא דקתני אינו סופג את הארבעים בישראל וסיפא דקתני אין שחיטתה מטהרתה בבן נח ולדידיה נשאר דין העוף בבני נח על דין בהמה וחיה וכיון דליכא הכרע כמאן הלכתא לכך לא מלאו לבו של רבינו לפסוק סתם שאין בן נח נהרג על העוף אבל כתב יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו כך נ״ל להעמיד דברי רבינו. ואם תאמר והא בפרק ד' מיתות מיעטו שרצים מקרא ואם איתא עוף נמי הוה ליה למעוטי. ויש לומר דכי ממעטינן התם שרצים היינו לומר דמותרים אפילו לכתחלה אבל עופות נהי דאינו נהרג על אבר מן החי דידהו מכל מקום איסורא איכא כיון דלא אימעיטו מקרא: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה וכו'. יתבאר בסמוך מהיכא נפקא ליה ומ״מ ק״ל דבפ' גיד הנשה (חולין דף ק״ב:) איפליגו רבי יוחנן וריש לקיש דאר״י בשר מן החי אינו חייב עליו משום אבר אלא משום בשר בשדה טריפה ולריש לקיש חייב עליו משום אבר מן החי ורבינו בפרק ד' ופרק ה' מהלכות מאכלות אסורות פוסק כר״י דאינו חייב על בשר מן החי אלא משום טריפה והא ודאי בני נח לא הוזהרו על הטריפה והיאך כתב כאן דבן נח נהרג עליו וצ״ע: \n\n" + ], + [ + "השוחט את הבהמה וכו'. בחולין פרק העור והרוטב (חולין דף קכ״א) תני רב אושעיא ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי שחט בה שנים או רוב שנים ומפרכסת אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבני נח ואפשר שעל ברייתא זו סמך רבינו כשכתב בבא שקודם זו שבשר הפורש מן החי אסור לבני נח ומכל מקום צריך עיון במה שכתבתי שם: \n\n" + ], + [ + "כל שאסור וכו'. כוונת רבינו לומר דשני דברים אסורים לבני נח ומותרים לישראל, אחד שישראל אין חייבין משום אבר מן החי אלא בטהורים ובני נח בין טהורים בין טמאים, שני שישראל כיון שנשחטה בבהמה רוב שנים אין בה משום אבר מן החי ואילו לבני נח כל זמן שהיא מפרכסת יש בה משום אבר מן החי וכבר כתבתי בפרק זה פלוגתא דתנאי באם אבר מן החי נוהג אף בטמאים ורבינו פסק בפרק ה' מהלכות מאכלות אסורות כרבנן דאינו נוהג אלא בטהורים והיינו לישראל אבל לבני נח כבר כתבתי בזה הפרק מימרא דרב גידל אמר רב דאמר דלבני נח כ״ע מודו דמוזהר על הטמאים כטהורים והדין השני ג״כ כבר כתבתי בבבא שקודם זו תני רב אושעיא שאבר ובשר הפורשים ממפרכסת ששחט בה רוב שנים שאסור לבני נח משום אבר מן החי. אך ק״ל שרבינו כותב דין זה סתם ולא מפליג בין בהמה טהורה לטמאה ואילו בהעור והרוטב אמרינן בהדיא שחותך בשר מבהמה טהורה קודם שתצא נפשה שאחד עכו״ם ואחד ישראל אינו אסור עליהם משום אבר מן החי ובפרק השוחט (חולין דף ל״ג:) איכא מ״ד שכל זמן שבהמה טהורה מפרכסת אסורה לבני נח משום אבר מן החי ואסיקנא התם תניא דלא כוותיה אחד עכו״ם ואחד ישראל מותרים בו ואם כן הוה ליה לרבינו לפרש חילוק זה וצ״ע: \n", + "אחר כך מצאתי להרשב\"א שכתב בתורת הבית וז\"ל לזמן עכו\"ם על בני מעים אי נמי על בשר הפורש מן הבהמה קודם שתצא נפשה אם בהמה טהורה דבת שחיטה היא ונשחטה על ידי ישראל דבן שחיטה הוא מותר אבל בבהמה טמאה ואפילו על ידי ישראל ואי נמי בבהמה טהורה ועל ידי עכו\"ם בשר הפורש ממנה קודם שתצא נפשה אסור לזמן עליו את העכו\"ם ואפילו לאחר שתצא נפשה של בהמה ואע\"פ שהרמב\"ם לא כתב כן שהוא פסק בספר שופטים דלישראל שרי ולעכו\"ם אסור ולא ידעתי טעם לדבריו שבאותה ברייתא מפורש כן כדאיתא בפרק העור והרוטב עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "וכיצד מצווין הן על הדינין וכו'. ברייתא פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ו:) כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כך נצטוו בני נח ומפרש רבינו שאין מצות דינין בבני נח אלא להושיב דיינים לדון בשש מצות שלהם. אבל הרמב״ן בפירוש התורה בפרשת וישלח כתב שהדיינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינה להושיב דיינים בלבד אבל צוה אותם בדיני גניבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהם בענין הדינין שנצטוו ישראל ונהרג עליהם אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או הדליק גדישו וחבל בו ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינים גם בכל עיר ועיר בישראל ואם לא עשו כן אינם נהרגין שזו מצות עשה בהם ולא אמרו אלא אזהרה שלהם זו היא מיתתן ולא תקרא אזהרה אלא המניעה וכך דרך הגמרא בסנהדרין עכ״ל. ולשון הגמרא יש בו פנים גם לרבינו ואין להאריך: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם וכו' השיג הרמב\"ן בפרשה עיין שם: \n", + "ובן נח שעבר וכו'. שם (דף נ\"ז) רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרו על שבע מצות בן נח נהרג: \n", + "ומ\"ש בסייף. הוא שם פלוגתא דתנאי שברייתא אחת אומרת בסייף וברייתא אחרת אומרת בחנק ופסק רבינו כמ\"ד בסייף משום דסוגיין דגמרא כוותיה ריהטא דכי שקלינן וטרינן אבן נח שבא על עריות ישראל אמרינן אבל א\"א בדינא דידהו דיינינן להו והתניא בא על א\"א נדון בחנק ואי בדינא דידהו סייף הוא אמר רב נחמן בר יצחק מאי א\"א דקתני כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה אלמא דבין סתם גמרא בין רב נחמן בר יצחק סבירא ליה כמ\"ד בסייף ופרק ארבע מיתות בדוכתי אחריני ובפרק בן סורר נמי אוקימנא לרבי שמעון כמ\"ד בחנק ולרבנן כמ\"ד בסייף והא ודאי כדרבנן נקטינן: \n", + "ובן נח וכו'. שם אשכח רבי יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד שלא בהתראה מפי איש ולא מפי אשה ואפילו קרוב ופירש\"י מפי איש ע\"י דיין איש או עד איש עכ\"ל. ושיעור לשון הברייתא כך הוא בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד ואפילו קרוב: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בן נח ששגג וכו'. דברי רבינו תמוהים בעיני טובא \n", + "במ\"ש רוצח בשגגה אם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו ואין לו עיר מקלט אבל ב\"ד אין ממיתין אותו דאי כשהרג ישראל מיירי הרי נהרג הוא עליו כמבואר בדברי רבינו פ\"ה מהלכות רוצח ואי כשהרג את בן נח גולה הוא לערי מקלט כמבואר בפרק הנזכר וכדמשמע מאלו הן הגולין (דף ט') וצ\"ע: \n", + "במה דברים אמורים בשגג וכו' אבל אם ידע וכו'. מכות פרק אלו הן הגולין (מכות דף ט') אמר רבא דהא דתניא גר ועכו״ם שהרגו נהרגין כלומר ואין גולין היינו באומר בלבו מותר להרוג ולא נאסר מעולם וחשיב ליה רבא קרוב למזיד. ורבינו פוסק כוותיה אע״ג דרב חסדא ואביי פליגי עליה ואמרי דאומר מותר אנוס הוא אי משום דרבא בתרא הוא לגבי רב חסדא ולגבי אביי נמי הא קיימא לן כרבא ואי משום דר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן ס״ל כוותיה דאמר שבן נח נהרג שהיה לו ללמוד ולא למד: \n\n" + ], + [ + "בן נח שאנסו וכו'. סנהדרין ס״פ בן סורר (סנהדרין דף ע״ד) בעו מיניה מרבי אמי בן נח מצווה על קדושת השם או אין מצווה על קדושת השם וכו' מאי הוי עלה אמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב כתיב לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבוא אדוני בית רמון והוא נשען על ידי בהשתחויתי וכתיב ויאמר לו לך לשלום ואם איתא לימא ליה הא בצנעא הא בפרהסיא. כך נראה שהיה גירסת רבינו וגם התוס' כתבו שהיא גירסא נכונה הענין שמאחר שקבל עליו נעמן שלא לעבוד עבודה זרה א״ל לאלישע לדבר הזה יסלח ה' לעבדך שאני אנוס בדבר שאדוני נשען על ידי וכתיב ויאמר לו לך לשלום אלמא הודה לו ואם איתא דמוזהר הוה ליה למימר בצנעא מותר ובפרהסיא אסור אלא אמר ליה סתם לך לשלום אלמא דאפילו בפרהסיא אינו מוזהר: \n\n" + ], + [ + "בן נח שנתגייר וכו'. ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ״ז:) תני גבי גר טבל ועלה הרי הוא כישראל למאי הלכתא דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל ישראל מומר קרינן ביה וקדושיו קדושין וכיון דכישראל מומר הוא ודאי אם ישנו תחת ידינו או יהיה ישראל לכל דבריו או יהרג: \n", + "ואם היה קטן וכו'. בפ\"ק דכתובות (דף י\"א) אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב\"ד וכו' אמר רב יוסף הגדילו יכולים למחות ואסיקנא התם אליביה דכיון שהגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות כלומר ואם מיחה הרי הוא כישראל מומר או יהיה ישראל לכל דבר וכמו שנתבאר בסמוך. וכתבו המפרשים דרב הונא לא קאמר שיהו ב\"ד מצווים לחזר ולמול את העכו\"ם מעצמם אלא שאם בא התינוק מעצמו או שהביאתו אמו או שעשו כן ב\"ד מעצמן מהני. ועל דעת ב\"ד היינו שיהיו ג' בטבילתו כדין כל טבילת גר שצריך ג' והם נעשים לו כאב והרי הוא גר על ידם ומגעו ביין כשר. ומ\"ש רב יוסף שאם הגדילו יכולים למחות היינו אפילו נתגיירו עם אביהם יכולים למחות ולומר אי אפשנו להיות גרים וחוזרין לסורן ואין לב\"ד לענשן ואפילו ידנו תקיפה ואם קדש אשה משמיחה אינה צריכה גט להיות כישראל מומר. והקשה הר\"ן דמדאמרינן אם הגדילו יכולין למחות אלמא מחאה דקטנות לאו מחאה היא וכיון דאמרינן שאם הגדיל שעה אחת שוב אינו יכול למחות היאך אפשר לצמצם שימחה מיד שיגדיל, ותירץ דנהי דמחאה דקטנות לאו מחאה היא לענין שאם נתרצה אחר כך אין מחאתו כלום אפילו הכי מהני לענין דלאחר שיגדיל אם עמד במחאתו מהני אי נמי דכי אמרינן דכיון שהגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות היינו כשגדל בדת משה ויהודית. והוי יודע דהתם בגמרא אביי ורבא אותבוה לרב יוסף ואעפ\"כ פסק רבינו כוותיה משום דהא דאותבוה לאו משום דלא סבירא להו כוותיה אלא לברורי מתניתין דלא תקשי ליה ועוד דלאביי קושיא דרבא לאו כלום היא ולרבא קושיא דאביי לאו כלום היא כדאיתא התם בגמרא וכיון שכן נקטינן כרב יוסף: \n", + "ומ\"ש רבינו לפיכך אם בא ישראל על קטנה וכו'. כך אמרו שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "בן נח שבירך את השם. סנהדרין פ' בן סורר (סנהדרין דף ע״א:) אמר רבי חנינא בן נח שבירך את השם ואח״כ נתגייר פטור הואיל ונשתנה דינו נשתנה מיתתו ותניא נמי התם בן נח שהכה את חבירו ובא על אשת חבירו ונתגייר פטור עשה כן בישראל ונתגייר חייב ואמאי נימא הואיל ואשתני אשתני דינו ומיתתו בעינן והאי דינו אשתני מיתתו לא אשתני בשלמא רוצח מעיקרא סייף והשתא סייף אלא א״א מעיקרא סייף והשתא חנק וכו' קלה בחמורה מישך שייכא. ופירש״י הואיל ונשתנה דינו דאילו מעיקרא נידון בעד אחד ובדיין אחד ובלא התראה ואילו עביד השתא בעינן סנהדרין של כ״ג והתראה ועדים. נשתנית מיתתו דכל מיתת בני נח בסייף ואילו עביד השתא בעי למדייניה בסקילה והוא לא איחייב בהא מיתה הילכך פטור. שהכה את חבירו הרג דהוי בסייף וכן בא על אשת חבירו פטור משום דאילו עביד השתא לאו בר קטלא הוא. עשה כן בגיותו לישראל כגון שהרג את ישראל או בא על א״א ישראל ונתגייר חייב דאי עבד השתא בר קטלא הוא ואע״ג דנשתנה דינו לדון בעדה ובעדים והתראה אי הוה עביד השתא מיתתו לא אשתני דרוצח נמי השתא בסייף וכו'. קלה בחמורה מישך שייכא כלומר וכו' אין כאן שינוי מיתה דיש בכלל מיתה חמורה מיתה קלה וכיון דמעיקרא הוי סייף דחמירא והשתא מיתת חנק קלה בכלל מיתה זהו הוה ויותר היה ראוי לו מתחלה אבל ברכת השם מעיקרא הוה סייף דקל והשתא סקילה דחמירא עכ״ל: \n", + "ומה שכתב רבינו שהרי נשתנה דינו. אילו היה אפשר לפרשו דלא קאי אלא אבן נח שבירך את השם פטור וכדאמרינן בגמרא הואיל ונשתנה דינו נשתנה מיתתו הוה אתי שפיר אבל כיון שכתבו בבבא שהרג בן ישראל קשה לומר דקאי אבבא דרישא וגם א\"א לומר דקאי אבבא דהרג בן ישראל וכו' שהטעם שהוא חייב אינו מפני שנשתנה דינו אלא מפני שלא נשתנית מיתתו למיתה חמורה ממנה וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו וכו'. כל זה נתבאר בפרק הקודם ושם כתבתי מקומו בגמרא ולא שנאו רבינו אלא לחתום במחוייבי מיתה שבבני נח: \n\n" + ], + [ + "מפי הקבלה וכו'. בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ו:) גבי הא דמני ז' מצות שנצטוו בני נח רבי אליעזר אומר אף על הכלאים מותרים בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים ואין אסורים אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן ומפרש טעמא דידיה וסובר רבינו דאף ע״ג דלית הלכתא כרבי אליעזר משום דא״כ הוו להו שמונה מצות בני נח שהוא נהרג עליהם ואנן על שבע מצות בן נח נהרג אשכחן וכמ״ש בפרקים הקודמים אבל על שמונה מצות נהרג לא אשכחן מכל מקום כיון דשמואל מפרש (שם ס'.) למילתיה אלמא ס״ל דאסורין הן בכלאים אע״פ שאין נהרגין עליהם: \n", + "ועכו\"ם שהכה את ישראל וכו'. שם (דף נ\"ח:) אמר ר' חנינא עכו\"ם שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה וכו' וסובר רבינו שאע\"פ שחייב מיתה לשמים אינו נהרג וראיה מדשקלינן וטרינן באלו הן הגולין אם גר תושב שהרג את ישראל גולה או נהרג ואם איתא לשקול וליטרי בחובל בישראל אלא ודאי אע\"פ שחייב מיתה אינו נהרג וקרא דויפן כה וכה אסמכתא בעלמא הוא: \n\n" + ], + [ + "(ז-ח) המילה נצטוה בה אברהם וכו'. שם (דף נ\"ט:) מפורש דמילה לישראל נאמרה ולא לבני נח משום דמעיקרא לאברהם הוא דמזהר רחמנא ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם אתה וזרעך אין איניש אחרינא לא אלא מעתה בני ישמעאל ליחייבו כי ביצחק יקרא לך זרע בני עשו ליחייבו ביצחק ולא כל יצחק וכו' אלא מעתה בני קטורה לא ליחייבו האמר ר' יוסי בר אבין ואי תימא ר\"י בר חנינא את בריתי הפר לרבות בני קטורה ומפרש דהיינו בני קטורה וזרעם ולפיכך \n", + "כתב שהואיל ונתערבו היום וכו': \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואין נהרגין עליה. משום דאשבע מצות אשכחן שנהרגין וכמו שקדם, אשמונה לא אשכחן: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שעסק בתורה וכו'. שם (דף נ\"ט) אמר רבי יוחנן עכו\"ם שעסק בתורה חייב מיתה ואותבינן עליה מדתניא שאפילו עכו\"ם שעוסק בתורה הרי הוא ככ\"ג ומשני התם בשבע מצות דידהו: \n", + "וכן עכו\"ם ששבת וכו'. שם (דף נ\"ח:) אמר ריש לקיש עכו\"ם ששבת חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבותו ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אמר רבינא אפילו שני בשבת ופירש\"י עכו\"ם ששבת ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו וקא דריש ליה לא ישבותו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי וכו' אמר רבינא אפילו שני בשבת לא תימא שביתה לשום חובה קאמר ריש לקיש דלא ליכוון לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או בע\"ש ששובתים בו הישמעאלים אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה אפילו יום שאינו בר שביתה וכו'. \n", + "ומ\"ש אבל אינו נהרג הוא משום דסבירא ליה דאינו נהרג אלא על שבע מצות ואע\"ג דבגמרא אמרו שעוסק בתורה הוא בכלל גזל דכתיב לנו מורשה ולא להם ולמ\"ד דדריש מורשה כמו מאורשה הוי בכלל עריות סובר רבינו שהן אסמכתות בעלמא וכן גבי עכו\"ם ששבת מקשה הגמרא ולחשבה גבי שבע מצות ומשני כי חשיב שב ואל תעשה קום עשה לא קא חשיב דאלמא דהוה בעי דנימנינהי בשבע מצות ואי הוה מני לה ודאי הוה מיקטל עלה כמו באינך סובר רבינו דה\"ק לימנייה בהדייהו למימר דאסורין בה קאמר אבל לא לענין קטלא דאינו נהרג אלא על שבע מצות ואפילו בהנהו איכא מ\"ד אינו נהרג על כולם כדאיתא בפ' ד' מיתות ומסתיין דנימא דהלכה כמ\"ד על שבע מצות נהרג ולא נוסיף עלייהו אלא כל אינך דאמרינן בהו חייב מיתה היינו חיוב מיתה לשמים בעלמא אבל אינו נהרג. כנ\"ל לדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "נתן צדקה וכו'. למד רבינו שמקבלין אותה ממנו מק\"ו מהעכו\"ם שמקבלין אותה מהם כמ\"ש רבינו בסמוך. \n", + "ומ\"ש הואיל והוא נזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו. פרק שני דפסחים (דף כ\"א:) אמרינן דבין ר\"מ ובין רבי יהודה סברי דיש להקדים נתינת נבילה לגר למכירת העכו\"ם אלא דלר\"מ אתא קרא דלגר אשר בשעריך להכי ולר\"י להא לא צריך קרא דכיון דגר אתה מצווה להחיותו דכתיב גר ותושב וחי עמך והאי גר בגר תושב קאמר שקבל עליו שלא לעבוד ע\"ז ואוכל נבילות ובפירקא בתרא דע\"ז (דף ס\"ד ס\"ה) אמרינן רב יהודה שדר ליה קורבנא לאבדרנא ביום חגם אמר ידענא ביה דלא פלח לע\"ז א\"ל רב יוסף והתניא אי זהו גר תושב כל שקבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד ע\"ז כי תניא ההוא להחיותו כלומר לזונו ולפרנסו כעניי ישראל ולהצילו מכל צרה: \n", + "אבל העכו\"ם וכו'. בבתרא פ\"ק (דף י':) אמרינן דאימיה דשבור מלכא שדרא ארנקי דדינרי לקמיה דר' אמי ולא קבלינהו שדרתינהו לקמיה דרבא וקבלינהו [משום שלום מלכות] שמע ר' אמי איקפד וכו' ורבא משום שלום מלכות ור' אמי נמי משום שלום מלכות דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי אוה\"ע ורבא נמי לעניי אומות העולם יהבינהו ור' אמי דאיקפד הוא דלא סיימוה קמיה דלעניי אוה\"ע יהבינהו ומ\"מ משמע מהכא דאפילו למפלגינהו לעניי אוה\"ע לא שרי לקבל אלא משום שלום מלכות והתימה מרבינו שסתם את דבריו ואין לומר דיליף דאפילו שלא מפני השלום מותר לקבל מעובדא אחרינא דאיתא התם (דף ח') דאימיה דשבור מלכא שדרא ארנקי דדינרי לקמיה דרב יוסף א\"ל למצוה רבה ויהבינהו לפדיון שבויים שאע\"פ שהגמרא לא פירשה שם דמשום שלום מלכות קבלינהו כיון דבהאי עובדא דר' אמי פירשו דדוקא משום שלום מלכות ורב יוסף נמי לא אשכחן דקבל אלא מאימיה דשבור מלכא ודאי דמשום שלום מלכות הוא דקביל וצ\"ע: \n\n" + ], + [], + [ + "היה ישראל ועכו\"ם וכו'. ברייתא פרק בתרא דב\"ק (דף קי\"ג) ישראל ועכו\"ם שבאו לדין אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דיננו בדיני אומות העולם זכהו ואמור לו כך דיניכם: \n", + "שהרי מצווין אנו להחיותן וכו'. כבר נתבאר בסמוך: \n", + "וזה שאמרו חכמים וכו'. כך אמרו בסוף הניזקין (גיטין דף ס״ב) משמיה דרב וסובר רבינו דההוא לא איירי בגר תושב אלא בעכו״ם שלא קבל עליו שבע מצות: \n", + "אפילו עכו\"ם וכו'. ברייתא שם (דף ס\"א) ופירש\"י עם מתי ישראל לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל וכתב הר\"ן דלישנא לאו דוקא דה\"ה כשמצאו מתי עכו\"ם לבד שמתעסקים בהם מפני השלום וכן לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם וכתב דהכי משמע בתוספתא ובירושלמי וכתב עוד ומ\"מ לא שיהו קוברין אותם אצל ישראל דהא אין קוברין רשע אצל צדיק אלא לומר שמתעסקין עמהם: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "(א-ג) המלך וכו'. הפרק הזה ושאחריו אמונות טובות בביאת משיחנו ואין לי לפרש בהם דבר רק במה שכתב \n", + "רבינו אל יעלה בדעתך וכו' עד שנהרג בעונות וכו'. וכתב הראב״ד א״א והלא בן כוזיבא היה אומר וכו'. ודברי הראב״ד אמת והכי איתא בפרק חלק (סנהדרין דף צ״ג:) אבל באיכה רבתי בפסוק בלע ה' ולא חמל אומר שנהרג על ידי א״ה וסובר רבינו דהא דאמרו פרק חלק אתיא דלא כשמואל דאמר אין בין העוה״ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות ורבינו סובר כשמואל וכמבואר בפרק שאחר זה ולכן כתב סברת המדרש. ומ״מ מה שכתב שר״ע היה נושא כליו צ״ע היכא מייתי לה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "(ב-ג) אין בין העולם הזה לימות המשיח וכו'. מימרא דשמואל בפרק חלק (סנהדרין דף צ\"א:): \n", + "ואינו בא לא לטמא וכו'. בסוף עדיות איפליגו תנאי אם אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב או לא ופוסק רבינו כחכמים שאומרים שם שאינו בא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום ביניהם: \n", + "אמרו חכמים תיפח רוחם של מחשבי קצים. כך אמרו בפרק חלק (סנהדרין דף צ\"ז:): \n", + "ובני לוי מטהר תחלה וכו'. פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע\"א) מימרא דרבי חמא בר חנינא: \n", + "הרי הוא אומר ויאמר התרשתא וכו'. בתוספתא דפ\"ק דכתובות אמרו עד עמוד כהן לאורים ולתומים כאדם שאומר לחבירו עד שיבוא משיח: \n", + "סליקו הלכות מלכים בס\"ד\n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Shoftim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..5dfb470b27b56b5cad4b80d3147c1312c70aaed8 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,759 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Mourning", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות אבל", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Shoftim" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה להתאבל על הקרובים. דעת הגאונים כדעת רבינו וכן דעת הרי\"ף והרמב\"ן אע\"פ שר\"ת ור\"י חולקין ומ\"מ הראיה שהביא רבינו ממה שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' יש לתמוה עליה שבמקרא לא צוה שיתאבלו אלא שאמר אהרן שלא ייטב בעיני ה' שיאכל חטאת באותו יום ובספר המצות שלו כתב המצוה ל\"ז היא שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים וזה בעצמו הוא מצות איבול כלומר כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו כלומר ששה מתי מצוה ולחזק חיוב זה ביאר אותו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא יחלש דין אבילות וכבר התבאר שאבילות יום ראשון דאורייתא ובביאור אמרו במועד קטן אינו נוהג אבילות ברגל אי אבילות דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד הנה כבר התבאר שחיוב אבילות הוא מ\"ע אמנם ביום ראשון לבד והשאר דרבנן ואפילו הכהן חייב לנהוג ביום ראשון ויטמא לקרוביו והבן זה עכ\"ל. וגם על ראיה זו יש לתמוה שטומאה ענין אחד ואבילות ענין אחר ואם צוה שיטמא לקרוביו אין במשמע זה שיתאבל עליהם: \n", + "ואין אבילות מן התורה וכו'. כ\"כ הרי\"ף והרמב\"ן וכן הרשב\"א דלא אמרו הגאונים אלא ביום מיתה והוא עצמו יום הקבורה. \n", + "ומ\"ש אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה אע\"פ שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ומרע\"ה תיקן להם לישראל וכו': \n\n" + ], + [ + "מאימתי יתחייב אדם באבל וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ז) ת״ר מאימתי כופין המטות משיצא מפתח ביתו דברי ר״א ר' יהושע אומר משיסתם הגולל וידוע דהלכה כר' יהושע וסתימת הגולל היינו לאחר שיתנו המת בקבר וימלאו הקבר עפר. \n", + "ומ\"ש אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מהדברים שאבל אסור בהם ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר. כתב הטור שכ\"כ הרי\"ץ בן גיאת ושהרמב\"ן חלוק עליו: \n\n" + ], + [ + "הרוגי מלכות וכו'. באבל רבתי פ' שני וכתב הרמב\"ן ז\"ל והר' יונה והרא\"ש והמרדכי בשם ר\"י דה\"מ כגון הרוגי ביתר שהיתה גזירת מלכות עליהם מחמת שנאה ולא מחמת ממון וכיון שכן אינה עשויה להבטל ומפני כך חל עליהם אבילות מיד שנתיאשו מלבקש אבל מי שלא הניחו השלטון לקבור עד שיפדוהו בממון הרבה לא חל עליהן אבילות דכיון דבממון הדבר תלוי אפשר שאח\"כ יתפייס בדמים מועטים ומפני כך לא חל עליהם אבילות ואפשר שלזה נתכוון רבינו במ\"ש הרוגי מלכות שאין מניחין אותם להקבר דמשמע שכן משפטי המלכות שאין מניחין אותם להקבר ואינו הדבר התלוי בממון אלא בחסדי המלך שיתן רשות: \n\n" + ], + [ + "מי שטבע בנהר וכו'. ג\"ז באבל רבתי (שם) כתוב בעיטור בשם תשובת הרי\"ף מי שטבע במים שאין להם סוף אין היתר לאשתו וכיון דבחזקת קיים מסתברא דלא נהיג אבילותא והא דתניא באבל רבתי טבע בנהר או שנפל בים מאימתי מונין לו משנתייאשו לבקש איכא למימר שנפל ומת או שנפל למים שיש להם סוף עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "מי שדרכן לשלוח המת וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב) אמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו ומנו: \n\n" + ], + [ + "הנפלים אין מתאבלין עליהן. מתבאר ממה שיבא בסמוך. \n", + "ומ״ש וכל שלא שהה ל' יום באדם ה״ז נפל. בפ' ר״א דמילה (שבת דף קל״ה) אמר רשב״ג כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל וכו' הא לא שהה ספיקא הוי ואיפסיקא התם בגמ' הלכתא כוותיה הילכך לגבי אבילות דרבנן הוא הוי ספיקא לקולא. \n", + "ומ״ש אפילו מת ביום ל' וכו'. הכי אסיק רב אשי בפ' יש בכור (בכורות דף מ״ט): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ואם נודע בודאי שנולד לתשעה חדשים גמורים אפילו מת ביום שנולד מתאבלים עליו. הכי אמרינן בפ' ר״א דמילה ובפ' יוצא דופן (נדה דף מ״ד:) וכתבו הגהות בשם רש״י דלא קים לן בדבר זה כלל אלא שלא שמשה עם בעלה כל ימי עיבורה: \n", + "ומ\"ש בן ט' שנולד מת ובן ח' שמת וכו'. באבל רבתי פ\"ק מחותך מרוסס נפלים ובן ח' חי בן ט' מת אין מתעסקין עמו בכל דבר. ומשמע לרבינו דבכלל אין מתעסקין עמהם בכל דבר הוי שאין מתאבלים עליהן: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ובן ח' שמת אפילו לאחר ל' יום. כתב הראב\"ד זה אינו מחוור וכו'. וה\"ה בפ\"א מהל' יבום כתב טעם לדברי רבינו: \n\n" + ], + [], + [ + "כל הרוגי מלכות אף על פי שנהרגו בדין המלך וכו' הרי אלו מתאבלין עליהם. ומ״ש ממונם למלך. בסוף פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ח:): \n", + "ומ\"ש אבל כל הרוגי ב\"ד וכו' עד שיתעכל הבשר. משנה שם: \n", + "ומ\"ש ממונם ליורשיהם. שם: \n\n" + ], + [ + "כל הפורשים מדרכי צבור וכו'. באבל רבתי פרק שני. \n", + "ומ\"ש וכן האפיקורסין והמוסרים. כל אלו בכלל פורשים מדרכי צבור: \n\n" + ], + [ + "המאבד עצמו לדעת וכו'. באבל רבתי בפרק ב' המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר וכו' אין קורעין עליו ואין חולצין ולא מספידין עליו אבל עומדים עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד החיים וכללו של דבר כל שהוא כבוד חיים מתעסקין בו כל שאינו כבוד של חיים אין הרבים מתעסקין עמו לכל דבר וסובר רבינו דאבילות אינו מדברים של כבוד החיים והרמב\"ן חולק בדבר: \n", + "ואיזהו המאבד עצמו לדעת וכו' עד סוף הפרק. שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אלו שאדם חייב להתאבל עליהם דין תורה. בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף כ' ע״ב) ת״ר כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להם אבל מתאבל עליהם ואלו הן אשתו אביו ואמו אחיו ואחותו בנו ובתו הוסיפו עליהם אחיו ואחותו הבתולה מאמו ואחותו הנשואה בין מאביו בין מאמו. וא״ת מאחר שרבינו סובר דמדין קרובים שהכהן מיטמא להם למדנו שמתאבלים עליהם כמ״ש בתחלת הלכות אלו ואשתו כתובה באורייתא לענין טומאת כהן דכתיב כ״א לשארו הקרוב אליו ואמרינן בפ' האשה רבה (יבמות דף צ') ובפרק כיצד (דף כ״ב) שארו זו אשתו ובר״פ טבול יום אמרו שמתה אשתו של יוסף הכהן וטמאוהו על כרחו וכ״כ רבינו לקמן בפרק זה אשתו של כהן מתטמא לה והיינו ודאי מדאורייתא וכן משמע עוד מדבריו רפ״ג וא״כ למה כתב שאינו מתאבל עליה מן התורה ואפשר לומר דרבינו אזיל לטעמיה שסובר שכל דבר שאינו מפורש בתורה ממש אע״פ שדינו דין תורה מיקרי מד״ס ואשתו אינה מפורש בתורה דשארו אינו מוכרח שיהא פירוש אשתו שהרי אונקלוס תרגם לשארו לקריביה דקריב ליה: \n", + "ומ\"ש וכן האשה על בעלה. כך כתבו הרמב\"ן והרא\"ש וטעמא דכיון דאבלות כטומאה כשם שהאשה מטמאה לבעלה כך היא מתאבלת עליו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואם היתה אחותו וכו'. כתב הרמב\"ן על זה בתורת הבית זה לא ידענו לו צד סמך ומקום טענה: \n\n" + ], + [ + "בנו או אחיו הבא מן השפחה ומן הנכרית. כ\"כ הרמב\"ן והרא\"ש וטעמא מפני שכך הדין לענין טומאה כתב אינו מתאבל עליהם כלל כלומר אפילו מדבריהם: \n", + "ומ\"ש וכן מי שנתגייר וכו'. הוא נלמד מדין בנו מן השפחה ומן העכו\"ם ועוד דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי: \n", + "וכן אשתו ארוסה אינו מתאבל עליה וכו'. בפ' ד' אחין (יבמות דף כ״ט:) אשתו ארוסה אינו אונן עליה ואינה אוננת עליו ומשמע לרבינו דה״ה לאבילות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) כל קרובים שהוא חייב להתאבל עליהם וכו' עד אין מתאבלין זה על זה. בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ':) ובפ״ק דכתובות (דף ד':). \n", + "ומ\"ש וכן יראה לי שאם מתה אשת קרובו וכו'. כך כתבו הגהות בשם רש\"י ז\"ל: \n", + "כתב הרמב\"ן והרא\"ש והגהות דהאידנא נהגו להקל באבילות של המתאבלים עליהם וסומכים על זה שאינו אלא בשביל כבוד האבל ואם רצה האבל למחול על כבודו אינו צריך להתאבל עמו והאידנא כל האבלים נוהגין למחול על כבודם: \n\n" + ], + [ + "כמה חמורה מצות אבילות וכו'. לטעמיה שכתב בספר המצות שלו שכתבתי בתחלת הלכות אלו אזיל: \n", + "לה יטמא מצות עשה שאם לא רצה להיטמא וכו'. בריש פרק טבול יום (זבחים דף ק'): \n", + "ומה שכתב במה דברים אמורים בזכרים וכו': כתב הראב\"ד קשיא הא דתניא וכו'. והרמב\"ן כתב על דברי רבינו ולפי זה הא דתניא לא מטמאה לו לאו דוקא בארוסה אלא שיטפיה נקט אבל לא נתברר לי מהיכן יצאה לרב זאת הסברא ושמא הוא דורש בזה כל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא והני נשי הואיל וליתנהו בלא יטמא ליתנהו במצות יטמא א\"נ כי כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אכוליה עניינא כתיב ובסוף דבריו כתב והדברים צריכין לימוד והרא\"ש כתב שלא נתיישבו לו דברי הרמב\"ם כי הרבה צריך ראיה לפטור נשים מהמצוה זאת: \n\n" + ], + [ + "אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו וכו'. בר\"פ טבול יום: \n", + "ומ\"ש ואינו מטמא לה אלא מד\"ס. אזדא לטעמיה שכתבתי בתחלת פרק זה אצל מ\"ש ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה: \n", + "ומ״ש עשאוה כמת מצוה שאין לה יורש אלא הוא וכו'. בר״פ האשה רבה (יבמות דף פ״ט:) מאימתי יורש אדם את אשתו קטנה וכו' ויורשה ומטמאה לה וכו'. והא הכא דמדאורייתא אביה מטמא לה ומדרבנן מטמא לה בעל משום דה״ל מת מצוה ומי הויא מת מצוה והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברים קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה ה״נ כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה ומשמע שלא הוצרכו לכן אלא באשתו קטנה אבל בגדולה מדינא מטמא לה דכתיב כ״א לשארו וי״ל דכיון דקריא ולא ענו לה שייך נמי בגדולה נקט טעמא דשויא בכולהו: \n", + "ומ״ש ואינו מטמא אלא לנשואה בלבד וכו'. בפרק ארבעה אחין (יבמות דף כ״ט:) אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה: \n\n" + ], + [ + "וכן כל אותן שאמרו וכו'. ברייתא בת\"כ כתבוה הרי\"ף והרא\"ש בעמיו בזמן שהם עושין מעשה עמיו ולא שפירשו מדרכי צבור: \n", + "ומ\"ש והנפלים. בתורת כהנים ולבנו ולבתו יכול אפילו נפלים תלמוד לומר לאביו ולאמו מה אביו ואמו של קיימא אף בנו ובתו של קיימא יצאו נפלים: \n", + "ומ\"ש והמאבד עצמו לדעת. נראה שהטעם שמאחר שנדחית הטומאה כדי שיתאבל כיון שסובר רבינו שאין מתאבלים עליו ממילא משמע שאין מטמא לו וזה טעם שייך גם בהרוגי ב\"ד: \n", + "ועד מתי מצווה להתטמא לקרוביו וכו'. באבל רבתי פרק עד אימתי מטמא להם ר\"מ אומר כל אותו היום ר\"ש אומר עד שלשה ימים ר' יהודה אומר משום ר' טרפון עד שיסתם הגולל מעשה שמת ר\"ש בן יהוצדק בלוד ובא רבי יוחנן אחיו מהגליל וכו' ובאו ושאלו את ר' טרפון וחכמים אמרו להם יטמא ומשמע דהלכה כרבי יהודה משום רבי טרפון דהלכה כרבי יהודה לגבי ר\"מ ולגבי ר\"ש וכל שכן הכא דמשום ר' טרפון קאמר לה ועוד דחכמים סברי כר' טרפון וכן פסקו הרמב\"ן והרא\"ש: \n\n" + ], + [ + "אשתו הפסולה אינו מטמא לה. בפרק האשה רבה (יבמות דף צ':) ובפ״ב דיבמות (דף כ״ב:) יליף לה מקרא: \n", + "ומ״ש לפיכך מי ששמעה שמועה שמת בעלה וכו'. משנה בפרק האשה רבה (יבמות דף פ״ז:): \n", + "ומ\"ש אבל מטמא לאמו אע\"פ שהיא חללה. בת\"כ דריש לה מקרא: \n", + "ומ\"ש וכן מטמא לבנו ולבתו וכו' אע\"פ שהם פסולים אפילו היו ממזרים וכו'. בפ\"ב דיבמות (דף כ\"ב:): \n\n" + ], + [ + "אחותו הנשואה אינו מטמא לה וכו'. איכא למידק מאחר דאפילו לארוסה אינו מטמא כמ\"ש רבינו לקמן בסמוך אמאי איצטריך למיכתב דאינו מטמא לנשואה. וי\"ל דמשום דארוסה אם נתגרשה מטמא לה קאמר דבנשואה לעולם אינו מטמא לה אפילו נתגרשה: \n", + "ומ״ש הבתולה פרט לאנוסה ומפותה וכו'. בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף ס') תנו רבנן אחותו ארוסה ר״מ ורבי יהודה אומרים מטמא לה ר' יוסי ור״ש אומרים אינו מטמא לה אנוסה ומפותה ד״ה אינו מטמא לה ומוכת עץ אינו מטמא לה דברי ר״ש וכו' מ״ט דר״מ ור' יהודה דדרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה יכול שאני מוציא אף מוכת עץ ת״ל אשר לא היתה לאיש מי שהוויתה על ידי איש יצתה זו שאין הוויתה ע״י איש הקרובה לרבות את הארוסה אליו לרבות את הבוגרת ור״ש ורבי יוסי וכו' דדרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ אשר לא היתה פרט לארוסה שהיתה הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה אליו לרבות את הבוגרת ופסקו הפוסקים כרבי יוסי ור״ש לגבי ר״מ ור' יהודה ובמוכת עץ פסקו דלית הלכתא כר״ש לגבי ר' יוסי ור' יהודה ור״מ. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שהיא ארוסה לכהן: \n\n" + ], + [], + [ + "אחיו ואחותו מאמו וכו'. בתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "הספיקות אינו מטמא להם שנאמר לה יטמא וכו'. ברייתא בת\"כ וכתבוה הרי\"ף והרמב\"ן והרא\"ש: \n\n" + ], + [ + "אין הכהן מיטמא לאבר מן החי מאביו וכו': כתב הראב״ד א״א הרב אינו פוסק כן עכ״ל. ועתה אבאר הנה כתב הרי״ף בהלכות טומאה לה יטמא ואינו מטמא על איבריה שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו אבל מטמא על עצם כשעורה מאביו וכתב עליו הרמב״ן ולא מחוורא שמעתתיה דגרסינן בפ' ג' מינין (נזיר דף מ״ג:) א״ר חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מיטמא לו מ״ט דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר פירוש ואע״פ שמצא ראשו כיון שאינו כברייתו אינו מטמא [לו ואקשינן עלה דרב מהא מתניתא לה יטמא לה הוא מיטמא ואינו מיטמא לאיבריה] שאינו מיטמא על אבר מן החי של אביו אבל מטמא על עצם כשעורה מן המת של אביו קשיא לרב ומסקנא דרב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו של רבי צדוק בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר ג' שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר וקי״ל מעשה רב [ועוד דרבים נינהו] ועוד כיון דלא אשכחן אמורא דפליג עליה דרב חסדא אמר רב קי״ל הלכה כבתראי עכ״ל. והרא״ש כתב שמ״ש הרי״ף אבל מטמא הוא על עצם כשעורה של אביו ע״כ לומר דהיינו דוקא ע״י חזרה שאם כבר נטמא לקבור את אביו ונחסר עצם כשעורה חוזר עליו ומטמא לו לקברו ואתי כר״י דפליג התם אר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים דאל״כ אתי דלא כמאן והקשה עליו למה פסק כיחידאה נגד ר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ועוד כי עשו מעשה ומעשה רב ועוד כי שיטת הגמרא בכל מקום דהלכה כאמוראי גם כי יפסוק דלא כסתם מתניתין כ״ש הכא דרב חסדא ס״ל כרבים ועוד דבדאורייתא אזלינן לחומרא ולא יטמא לו עכ״ל. ודעת רבינו כהרמב״ן והרא״ש והלכה כרב חסדא אמר רב: \n", + "ודע דסוגיא דפ' ג' מינים הכי איתא אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו מ\"ט דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר וכו' מיתיבי לה יטמא לה הוא מטמא ואינו מטמא לאיבריה לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה לאו למימרא דאי מחסר פורתא לא ההיא ר\"י היא דתניא ר' יהודה אומר לה הוא מטמא ואינו מיטמא לאיבריה שאינו מטמא על אבר מן החי של אביו אבל מטמא הוא לאבר מן המת של אביו והתניא וכו' כראב\"י לה מטמא ואינו מטמא לאיבריה פרט לכזית מן המת וכזית נצל ומלא תרווד רקב יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת ולרוב בנינה ולרוב מניינה כתיב ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת וכו' ההיא נמי ר\"י היא ורב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו של רבי צדוק בגינזק וכו' ובא ושאל את רבי יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. ופירש\"י נקטע ראשו של אביו אע\"פ שהראש בצד הגוף הואיל וכבר נקטע אינו מטמא וכו' בזמן שהוא שלם שלא נתפרדו איבריו זה מזה ולא בזמן שהוא חסר כגון זה שנקטע ראשו. מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה דאילו מחסר פורתא כלומר דבשעה שנגע בה ברישא הוה חסר להך עצם פורתא [כשעורה] ואפילו הכי היה מותר ליטמא בה וקשיא לרב חסדא דהא סתמא לדברי הכל היא. לא ההיא רבי יהודה היא דתניא הכי גרסינן רבי יהודה אומר לה יטמא ואינו מטמא לאיבריה לפי שאין אדם מטמא על עצם כשעורה מאביו וכו' כלומר לאיברים הוא דאינו מטמא בין בחייו בין במותו לפי שאין אדם מטמא תחלה על עצם כשעורה מאביו לפי שלא התירה תורה ליטמא אלא בדבר שעיקר הגוף בו אבל מטמא הוא לעיקר הגוף לכתחלה ואם נחסר הוא הולך ובודק אחריו ואפילו על עצם כשעורה ואנא אמינא כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה וכו' וספרים שכתוב בהם לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו אבל מיטמא לאבר מן המת של אביו שבשתא היא וכו' והתני רב כהנא כראב\"י כלומר בברייתא דראב\"י וכו' הוסיף לך טומאה אחרת דבשדרה ורוב בניינה כגון שתי שוקים וירך אחת וברוב מנינה כגון קכ\"ה איברים הימנה שיכול ליטמא וכו'. ובא ושאל את ר' יהושע וכו' מהו ליטמא ולהביאו בקברי אבותיו וכו' ולא בזמן שהוא חסר ולאחר שלש שנים א\"א לו שאינו חסר עכ\"ל. כתבתי כל זה לשתי תועליות. האחת כדי שיתבארו דברי רבינו ויובנו יפה. השנית להתבונן מתוך סוגיא זו שיש מקום להשיב בעד הרי\"ף ממה שהשיגו עליו לומר דפסק כיחידאה דהיינו רבי יהודה דאיכא למימר דלאו יחידאה הוא דהא ראב\"י סבר כוותיה ואע\"ג דהכא הוו תרי ורבי יהושע בן אלישע וארבעה זקנים הוה ליה חמשה הני תרי עדיפי משום דהוו מרי גמרא טפי מאינך ועוד דמשנת ראב\"י קב ונקי ומה שכתבנו דלא אשכחן אמורא דפליג עליה דרב חסדא איכא למימר דרב כהנא פליג עליה דמאחר דהוה תני כדראב\"י משמע דהכי ס\"ל ואע\"ג דרב חסדא משמיה דרב קאמר לה אפשר שהרי\"ף לא היה גורס אמר רב ואפילו אי גריס ליה אפשר דאליבא דההוא תנא דגינזק קאמר וליה לא סבירא ליה ואשכחן דכוותה בריש שבועות גבי פלוגתא דר\"י ור\"ל ומ\"מ לענין מעשה מאחר שרבינו והרמב\"ן והרא\"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן וכ\"ש שהם מחמירין בשל תורה. ונשאר לדקדק בדברי רבינו שכתב וכן שאר קרובים דהא כ\"ש הוא ואיך כתבו בלשון וכן ודוחק לומר דסד\"א שהיה שום מיעוט באביו דוקא וגזירת הכתוב הוא קמ\"ל: \n\n" + ], + [ + "הטומאה לקרובים דחויה היא וכו' לפיכך אסור לכהן זה להתטמא למת ואפילו בעת שמתטמא לקרוביו וכו'. בפ' ג' מינים (נזיר דף מ״ב:) כהן שהיה לו מת מונח על כתפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת״ל להחלו מי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד והוינן בה מדתנן היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי והא מיטמא וקאי ואמר ר״ה נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב אמאי הא מיטמא וקאי ומפרקינן לה דכי אמרי' הושיטו לו מתו ומת אחר ונגע פטור בחיבורי אדם במת אבל פירש ממתו ונגע במת אחר חייב וטעמא משום דמוסיף טומאה על עצמו שאדם כשהוא תפוס במת הנוגע בו כנוגע במת עצמו ונעשה אב הטומאה וכשפירש מן המת הוא עצמו אב הטומאה והנוגע בו ראשון לטומאה וכתבו הרמב״ן והרא״ש ולא תימא הא דקתני יכול יהא חייב ת״ל להחלו חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא דתניא באבל רבתי היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום רבי טרפון מחייב ורבי עקיבא פוטר נטמא לאחר אותו יום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד והלכה כרבי טרפון דקי״ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם ותנן אמרו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת אע״ג דמיטמא וקאי ועוד דרב הונא דהוא אמורא קאי כוותיה ואף ר' עקיבא מודה דאסור דקתני רישא פירש הרי זה לא יטמא ולא פליג אלא בחיובא דפטר בו ביום ועוד דבמסכת נזיר שנו מחלוקתם להפך יצא ונכנס ר' טרפון פוטר ור' עקיבא מחייב א״ל ר' טרפון וכי מה הוסיף זה חילול על חילולו אמר ר' עקיבא בשעה שהיה הוא שם טמא טומאת שבעה פירש טמא טומאת ערב חזר ונכנס טמא טומאת שבעה פירוש הנוגע בו א״ל ר' טרפון כל הפורש ממך כפורש מחייו והרי לפי זה הלשון כ״ש שהדבר פשוט שהלכה כדברי המחייב הילכך אין הכהנים נכנסים לבית הקברות לקבור מתי מצוה שלהם שאפילו היה תפוס בהן בכניסה ובחיבורין מותר בהן להטמא לאחרים כשהוא פורש מהן לאחר קבורה נמצא מטמא לאחרים ואסור לפיכך משפחות כהונה עושים שכונת קבורה שלהם בסוף בית הקברות וכל שמת לו מת קובר בסוף השכונה כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יטמא בקברות אחרים ואע״פ שר״ת כתב דהלכה כר' עקיבא בההיא דאבל רבתי דנטמא בו ביום פטור ומותר הכהן להכניס מתו לבית הקברות ולקברו ואפילו ר״ע אוסר טומאה בו ביום מדבריהם גדול כבוד מתו שדוחה ל״ת דדבריהם והביא ראיה מפרק דם הנדה, הרמב״ן והרא״ש דחו ראייתו והעלו כדברי רבינו וכך נראה שהוא דעת התוספות בפרק דם הנדה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל כהן שנטמא למת וכו' הרי זה לוקה שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו. פשוט הוא: \n", + "ומה שכתב ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא. . ואחד המת ואחד שאר טומאות הפורשות מן המת וכו'. בת\"כ אין לי אלא המת מנין לרבות את הדם ת\"ל לנפש ואומר כי הדם הוא הנפש מנין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת ת\"ל ואמרת אליהם לרבות הטומאות הפורשות מן המת. ורבינו נראה שסובר דכיון דילפינן לדם ה\"ה לשאר טומאות הפורשות מן המת דמאי שנא ולא הוה צריך קרא למילף שאר טומאות הפורשות אלא אסמכתא בעלמא הוא: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "נכנס ויצא וחזר ונכנס וכו' וכן אם נגע במת והתרו בו וכו'. משנה פ' ג' מינין (נזיר דף מ״ב) ופ' בתרא דמכות (דף כ״א) היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת: \n", + "ומה שכתב היה נוגע ולא פירש וכו'. שם בגמרא וכתבתיה בספ\"ב: \n\n" + ], + [], + [ + "כהן גדול אינו מטמא לקרובים וכו'. בפ' ג' מינין (נזיר דף מ״ב:) אתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ורב יוסף אמר וכו' אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה איתיביה אביי נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מת ונגע בו יכול יהא חייב ת״ל להחלו במי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד א״ל ותיקשי לך מתני' דתנן אמרו אל תטמא אל תטמא והוא מיטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי הא מיטמא וקאי אלא קשיא אהדדי ל״ק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין פי' בעודו מחובר למת אם נגע במת אחר פטור משום דכתיב להחלו יצא זה שמחולל ועומד אבל אם פירש ממת זה ונגע במת אחר חייב ואמרינן בתר הכי אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי וכו' אמר רבא הכניס גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין והא א״א דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחית להו טומאה ואסיקנא אלא אמר רב פפא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין מר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמה אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין וה״פ מ״ש טומאה וטומאה דהיינו אם בעודו נוגע במת זה נגע במת אחר פטור על השני משום דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי דהיינו בעוד שהיה מת על כתפו באהל המת פטור על הביאה משום דהא מיטמא וקאי דאי בנוגע במת ופירש ונכנס לאהל הא אפילו טומאה וטומאה לוקה שתים שהרי אין כאן מחולל ועומד וכך פירשו התוספות: \n", + "והשתא ה\"ק \n", + "רבינו נגע או נשא לוקה אחת וה\"ה אם נכנס לאהל אינו לוקה אלא אחת משום דכיון דהכניס ראשי אצבעות רגליו הוי כנוגע במת וביאה לא הוי עד דעייל גופיה נמצא שאחר שנגע במת בעודו נוגע בו בא אל האהל הוי מחולל ועומד ופטור על השני אבל אם נכנס לאהל וישב שם עד שמת וכו' ה\"ז לוקה שתים ודוקא בכה\"ג דטומאה וביאה באין כאחד הוא דלוקה שתים ואם נטמא מקודם ופירש ואחר כך נכנס לאהל חייב אף משום לא יבא דהא אפילו בטומאה וטומאה אם פירש בינתיים חייב אף על השני: \n\n" + ], + [ + "והראב\"ד כתב על מ\"ש רבינו נטמא מקודם וכו' א\"א הא לא מיחוור וכו'. נראה שהוא ז\"ל סבור דהא דאוקימנא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין אליבא דרב יוסף הוא דאוקימנא הכי אבל לרבה שלא בחיבורין נמי פטר ורבינא סבור דאליבא דכ\"ע אוקימנא הכי ואני בעניי לא ירדתי לעומק דברי הראב\"ד דהא מגו דקשיין מתני' וברייתא אנו צריכין לחלק בין בחיבורין לשלא בחיבורין ואין רבה ולא שום אמורא יכול להכחיש זה x: \n", + "ויש לדקדק למה באוקימתא דרב פפא ומר בר רב אשי הקדים רבינו האוקימתא המאוחרת וי\"ל משום דהיא מילתא דשכיח טפי. וא\"ת אמאי לוקה הרי כשנכנס לאהל לא נטמא ואחר כך כשמת המת או כשפרע עליו את גג השידה לא עשה מעשה ולמה ילקה והתוספות תירצו דהב\"ע כשסייע הוא לפרוע גג השידה וצ\"ל שהתרו בו כשסייע לפרוע המעזיבה ולפי זה נצטרך לומר דאוקימתא דעייל כשהוא גוסס בשתיכף שנכנס לשם מת הגוסס והתרו בו כשנכנס אל תכנס שהרי זה גוסס ומיד ימות ואפשר דמש\"ה כתב רבינו עד שמת המת ולא כתב עד שמת הגוסס לרמוז על תכיפות מיתתו שכבר היה קרוב להקרא מת כשנכנס זה שם ועי\"ל דכשנכנס באהל התרו בו הזהר מליכנס שמא ימות זה בעודך שם ובנכנס והוא בשידה תיבה ומגדל התרו בו אל תכנס שמא יבא אחר ויפרע עליך את המעזיבה ואע\"ג דהתראת ספק היא רבינו פסק בפי\"ו מהל' סנהדרין דשמה התראה: \n\n" + ], + [ + "כהן שפגע במת מצוה וכו' אפילו כהן גדול חייב להטמא לו לקברו. ריש פרק כהן גדול ונזיר (דף מ\"ז) ובגמרא יליף לה מקרא: \n", + "ומה שכתב ואי זהו מת מצוה אחד מישראל שהיה מושלך בדרך וכו' בד״א בשהיה הכהן לבדו וכו'. בפרק האשה רבה (יבמות דף פ״ט ע״ב): \n", + "ומה שכתב ודבר זה הלכה מפי הקבלה: \n\n" + ], + [ + "היו כהן ונזיר וכו'. משנה ברפ\"ז דנזיר (דף מ\"ז) פלוגתא ופסק כחכמים: \n", + "ומה שכתב היה כ\"ג וכהן הדיוט וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש וסגן עם משוח מלחמה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "נשיא שמת הכל מיטמאין לו אפילו כהנים וכו'. בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף ע':) בירושלמי פרק כהן גדול מהו שיטמא [כהן] לכבוד הנשיא כד דמך רבי יודן נשיאה וכו' אכריז רבי ינאי ואמר אין כהונה היום וטעמא מפרש התם עשו אותו כמת מצוה לפי שאין כבוד הנשיא ביורשים וקרובים אלא לכל אדם שיתעסקו בו הכל כקרובים ויטמאו לו והיינו דאמרינן בגמרא דידן פרק הנושא (כתובות ק״ג:) אותו היום שמת רבי בטלה כהונה ואמרינן נמי בפסחים פרק אלו דברים כגון שמת נשיא (ואיטמו ליה רוב ציבור). \n", + "ומה שכתב רבינו אפילו כהנים נראה דהיינו לומר לא מיבעיא נזירים אלא אפילו כהנים: \n\n" + ], + [ + "בנות אהרן לא הוזהרו על טומאת מת וכו' וכן החללים מותרין להטמא וכו'. בתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאו. בפ' חרש (קי\"ד) אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. \n", + "ומ״ש ואם בא להטמא מעצמו וכו'. שם ובפרק כל כתבי (שבת דף קכ״א) קטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין עליו להפרישו: \n", + "ומה שכתב אבל אביו צריך לחנכו בקדושה: \n\n" + ], + [ + "מת תופס ארבע אמות שלו לטומאה. בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג מ״ד) אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב מת תופס ארבע אמות לטומאה וסובר רבינו שאין זה אלא מדרבנן. \n", + "ומה שכתב אבל אם נכנס לבית הקברות לוקה מן התורה: \n\n" + ], + [ + "מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בח\"ל לדבר מצוה וכו'. בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ג): \n", + "ומ״ש וכן מיטמא בטומאה של דבריהם וכו'. בפרק מי שמתו (ברכות דף י״ט): \n", + "ומ\"ש וכן מדלגין על ארונות של מתים וכו'. ג\"ז שם ומפרש טעמא כדרבא דאמר ד\"ת אהל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ ורוב ארונות יש בהם חלל טפח וגזרו על שיש בהם משום שאין בהם ומשום כבוד מלכים לא גזרו וכתבו התוספות והרמב\"ן והרא\"ש רוב ארונות יש בהם פותח טפח צ\"ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום אדרבא כי יש פותח טפח טמא אפילו בצד הריקן שבו כדתנן פ\"ז דאהלות נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור פירוש בצד הריקן מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה טפח על טפח ברום טפח הנוגע בם מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום: \n", + "וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם העכו\"ם וכו'. ברייתא פרק קמא דע\"ז (דף י\"ג): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מנהג כל ישראל במתים ובקבורה כך הוא וכו': ומ\"ש ולא יהיו דמיהם וכו' ומכסין פני המת וכו'. בסוף מ\"ק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואסור לקבור בתכריכין של משי וכו'. כן משמע באבל רבתי ובמ\"ק: \n", + "ומ\"ש אפילו לנשיא שבישראל. הכי משמע בסוף מ\"ק (דף כ\"ז): \n", + "ומ\"ש וסובלין את המת על הכתף. אורחא דעלמא נקט אבל אם ירצו לנשאו בידיהם נושאין: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ונושאי המטה וכו'. ירושלמי. ונ\"ל דהיינו דוקא בזמנם שהיו להם אנשים מיוחדים לשאת את המטה אבל האידנא שאין לנו כתפים מיוחדים אלא הכל מסייעים לישא לית לן בה ומיהו מדיהיב טעמא משום דנמצא מתעכב מן המצוה משמע דאף לדידן נמי אבל מתוך שלא נהגו להקפיד בכך נראה כלשון ראשון: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וחופרין בעפר מערות. בירושלמי פ\"ק דמ\"ק בראשונה היו קוברין אותם במהמורות: \n", + "ומ״ש ועושין כוך בצד המערה. בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף ק':). \n", + "ומ״ש ופניו למעלה. בפ' הספינה (בבא בתרא דף ע״ג ע״ד) אמרינן דמתי מדבר הוו גנו אפרקיד ובירושלמי סוף נזיר (פ״ט הלכה ג') איזהו מושכב כדרכו רגליו מפושטות וידיו על לבו: \n", + "ומ״ש ויש להם לקבור בארון של עץ. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ה) משמע שהיו קוברין בארונות ובירושלמי פירקא בתרא דכלאים (פ״ט ה״א) שצוה רבי תהא ארוני נקובה לארץ: \n", + "והמלוים אותו אומרים לו לך בשלום וכו'. בסוף מ\"ק (דף כ\"ט) וברכות ס\"ד. \n", + "ומ\"ש ומציינין את בית הקברות. בריש שקלים ובפרק קמא דמועד קטן (דף ה'). \n", + "ומ\"ש ובונין נפש על הקבר. בסוף פ' שני דשקלים. \n", + "ומ\"ש והצדיקים אין בונין להם נפש וכו'. [שם]. \n", + "ומ\"ש ולא יפנה אדם לבקר הקברות. זה סיום מ\"ש שדבריהם הם זכרונם ולא יפנה אדם לבקר נפש שע\"ג קברותיהם ועל ידי כן יהיו נזכרים שאינם צריכים שעל ידי דבריהם ומעשיהם הטובים הם נזכרים כך פירש הריב\"ש לשון זה: \n\n" + ], + [ + "הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר אין קושרין לחייו וכו' עד שימות. באבל רבתי פרק קמא: \n", + "ומה שכתב וכל המאמץ עיניו עם יציאת נפש וכו'. בסוף פרק שואל (שבת דף קנ״א:): \n\n" + ], + [ + "מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית חבירו וכו' עד וחייב בכל מצות האמורות בתורה. פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ג:) ור״פ מי שמתו. \n", + "ומה שכתב חוץ מתשמיש המטה. שם פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש: \n", + "נקבר המת הרי זה מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט. בפירקא קמא דכתובות (דף ח':): \n\n" + ], + [ + "אין משהין את המת וכו' עד אלא לכבוד אביו. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב.). \n", + "ומ״ש וכל המלין את מתו וכו'. משנה בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו): \n", + "דיני אנינות כתב רבינו בהלכות מעשר שני פרק שלישי: \n\n" + ], + [], + [ + "האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין. בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א) פלוגתא דר״א ור' יהושע וידוע דהלכה כרבי יהושע. \n", + "ומ\"ש ולאכול משלו. בסוף מ\"ק (דף כ\"ו:) וכתב הרא\"ש פירוש יום ראשון סעודה ראשונה וכ\"כ הגהות בשם סמ\"ג והתוס' כתבו דכל יום ראשון אסור לאכול משלו אפילו אוכל ב' פעמים ביום אחד: \n", + "ומ״ש וחייב לישב על מטה כפויה. בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א) אמרינן דאבל חייב בכפיית המטה ותניא היה ישן ע״ג כסא ע״ג קרקע לא יצא י״ח א״ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה ומשמע לרבינו דברייתא בשכפה מטתו ובא לישן ע״ג קרקע היא וא״ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה כיון שאינו שוכב עליה ומ״מ איני יודע מנין לו לחלק בין יום ראשון לשאר ימים. והראב״ד כתב על מ״ש רבינו וחייב לישב על מטה כפויה לא ראיתי שורש לזה. וכבר כתבתי טעם רבינו: \n", + "ומנין שהוא אסור וכו' עד סוף הפרק. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אלו דברים שהאבל אסור בהם ביום ראשון מן התורה. לטעמיה אזיל שכתב בפ\"א שאבילות יום ראשון מן התורה: \n", + "ומ\"ש אסור לספר ולכבס וכו' הכל י\"א דבר. מתבאר והולך: \n\n" + ], + [ + "ומנין שהאבל אסור בתספורת שהרי הזהיר בני אהרן וכו'. בר״פ אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו): \n", + "ומ״ש כשם שאסור לגלח שער ראשו וכו'. באבל רבתי (פרק שביעי) לתספורת כיצד אסור בנטילת שער אחד ראשו [ואחד שפמו] ואחד זקנו ואחד כל שער שבו. ויש מתירין ליטול כל שער שעל השפה ומהצדדין כל שמעכב האכילה ולמדו כן מדברי הגמרא בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ח) ורבינו סובר שלא התירו כן אלא בחול המועד אבל באבילות אסור וכדתניא באבל רבתי וכן דעת הראב״ד: \n", + "ומ\"ש אחד המגלח ואחד המתגלח. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n", + "היה מגלח ושמע שמת אביו וכו' עד ואחד המתגלח. באבל רבתי וירושלמי בפ\"ק דשבת (דף ג'.) וכתבוהו הרי\"ף והרא\"ש בסוף מ\"ק וכתב המרדכי ושמא היינו טעמא דגדול כבוד הבריות וכו' ומה שהספר גומר היינו בדליכא ספר אחר במתא. \n", + "ומ\"ש וכן אסור לגלח שפה. נתבאר בסמוך: \n", + "ומה שכתב וליטול צפרניו בכלי. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ז:) איפסיק הלכתא כר״י דמתיר ליטול צפרנים בשינוי ואמרינן בגמרא (דף י״ח) דבין ביד בין ברגל אסור ואמר רב ובנגוסטרי אסור וכתב סמ״ג בנגוסטרי במספרים והוא הדין בתער: \n\n" + ], + [ + "ומנין שהאבל אסור לכבס בגדיו וכו'. בר״פ ואלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו): \n", + "ומה שכתב וכשם שאבל אסור בכיבוס בגדים כו'. בפ' ואלו מגלחין פלוגתא דתנאי ומשמע בגמרא דהלכתא כר\"א בן שמעון דאמר הכי: \n\n" + ], + [ + "אסור לסוך מקצת גופו וכו' וכן אסור ברחיצת מקצת גופו בחמין וכו' עד אבל לא כל גופו. הכי אסיקנא בפירקא קמא דתעניות (דף י\"ג:): \n\n" + ], + [ + "מנין לאבל שהוא אסור בתשמיש המטה וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו:). \n", + "ומה שכתב וכן לא ישא האבל אשה ולא תנשא אשה וכו'. שם (דף כ\"ג) תנו רבנן כל שלשים יום לנישואין: \n", + "ומה שכתב ומותר להתייחד עם אשתו וכו'. בפירקא קמא דכתובות (דף ד'): \n\n" + ], + [ + "מנין שהאבל אסור בנעילת הסנדל וכו'. בפרק אלו מגלחין שם וכתבו הרמב\"ן והרא\"ש ודוקא בשל עור כמו ביוה\"כ ואם הוא של עץ ומחופה עור אסור: \n", + "היה בא בדרך נועל וכו'. באבל רבתי: \n\n" + ], + [ + "רמז לאבל שאסור בעשיית מלאכה וכו'. ודקדק רבינו לכתוב בזה רמז ולא כתב מנין משום דזו אינה ראיה אלא רמז בעלמא: \n", + "ומה שכתב וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה וכו'. הכי משמע מההיא דשני אחין או שני שותפין שהיו בחנות אחת שכתב רבינו לקמן בפרק זה: \n", + "ומה שכתב ולילך ממדינה למדינה בסחורה. בפרק ו' יתבאר שכל שלשים יום הוא אסור בכך: \n\n" + ], + [ + "כל שלשה ימים ראשונים אסור בעשיית מלאכה וכו' עד בתוך ביתה. פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו:) ומסיים בה בירושלמי אבל אמרו חכמים תבא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך ומפרש התם בירושלמי דטעמא דשלשה ימים חמירי משאר ימים משום דתלתא יומי נפשא טייסא על גופא סברא דאיהי חזרה גביה דכיון דאיהו חזיא דאשתני זיויהון דאפוי היא שבקא ואזלה לה ורבינו ירוחם כתב בשם הראב״ד הטעם שאפילו העני אסור במלאכה בשלשה ימים הראשונים משום דאחז״ל שלשה לבכי ואם יעסוק במלאכה נמצא מתעצל בבכי: \n\n" + ], + [ + "שני אחין או שני שותפין שהיו בחנות אחת וכו'. ירושלמי כתבו הרי\"ף בפרק מי שהפך וגרסינן בגמרא דידן (דף י\"א:) בההוא פירקא מריון בריה דרבין ומר בריה דרב אחא בריה דרבא הוה להו גמלא דתורא בהדי הדדי איתרע ביה מילתא במר בריה דרב אחא ופסקיה לגמליה אמר רב אשי גברא רבה כמר בריה דרב אחא עביד הכי נהי דלפסידא דידיה לא חייש (לפסידא) דאחרינא לא חייש והא תניא אם היו מושכרים או מוחכרים אצל אחרים הרי אלו יעשו והוא סבר אדם חשוב שאני וכתב הרא\"ש הרי\"ף לא הביא הך עובדא והביא הירושלמי שני אחין או שני שותפין. ולכאורה נראה דפליג אגמרא דידן דלגרסת הירושלמי יפה עשה דפסק לגמליה דמלאכת שניהם בטילה. והראב\"ד הקשה מהירושלמי אגמרא דידן ותירץ דודאי נועלין חנותן ואין השותף מתעסק בעסק השותפות בפרהסיא אבל בביתו מתעסק בעסק השותפות ואע\"פ שחולקין בשכר כמו חמור גמל וספינה שמוחכרין ביד אחר הילכך לא הוה ליה למפסקיה לגמליה ומסיק אדם חשוב שאני ואית ליה קלא ואמרי בהמתו של פלוני עושה מלאכה בימי אבלו והוה ליה פרהסיא עכ\"ל. והרמב\"ן בת\"ה תמה על הרי\"ף שהשמיט המעשה הזה וכתב הירושלמי שאם עלה על דעתו שהגמרות חלוקות בזה היאך הניח גמרא ערוכה וסמך על הירושלמי ושמא סובר הרב שהשותפין ודאי מבטלין מלאכה המשותפת להם כשאירע דבר באחד מהם כדרך הירושלמי אבל מריון ומר בריה דרב אחא איטדא כתבו אגמלא מעיקרא והשבוע הזה שאירע בו האבל למר בריה דרב אחא שבת של מריון היתה והיינו ברייתא מוחכרין או מושכרין אצל אחרים לפיכך היה ראוי לחוש לפסידא דמריון שלא לבטלו אלא שהוא סבר אדם חשוב שאני וכיון שכתב רבינו ופסקה בהלכות לא הוצרך למעשה הזה וכתב הירושלמי שהוא כהלכה ולשון שאמר נהי דלפסידא דידיה לא חייש משמע דשבת של שניהם היתה ושניהם מפסידים בביטולו עכ\"ל. ותירוצו של הראב\"ד עולה יפה לדברי רבינו והרי\"ף שכתבו הירושלמי דשני אחין או שותפין שהיו בחנות אחת דהוי פרהסיא הא היכי דלא הוי פרהסיא מותר לשותף להתעסק בעסק השותפות וכתב דאם היתה בהמתו מוחכרת או מושכרת אצל אחרים מותר הרי אלו יעשה דלא הוי פרהסיא שאין העולם יודעים שזו בהמתו של אבל ולא הוצרכו לכתוב שאם הוא אדם חשוב אסור משום דהוי פרהסיא דקלא אית ליה שזו בהמתו דממ\"ש בשני אחין או שותפין בחנות משמע: \n\n" + ], + [ + "אפילו דברים שמותר לעשותן בחולו של מועד וכו'. בפרק מי שהפך (מועד קטן דף י״א:) דייק הכי רב שישא בריה דרב אידי ממתני' ואע״ג דרב אשי פליג עליה פסקו הפוסקים כרב שישא דתניא כוותיה: \n", + "ומה שכתב אבל אחרים עושין לו וכו'. שם ובאבל רבתי והא דאמרינן מרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים כתב הטור פירש הרמב\"ן דהך השקאה מיירי בהשקאה מועטת שעושים לשדה הלבן קודם זריעה לזרעה מיד בזמנה ודבר האבד הוא שאם אין מרביצים אותה בעונתה באים ימות הגשמים ושוב אינה נזרעת בשנה זו אבל אם היא זרועה אסור להשקותה אלא א\"כ היא בית השלחין והיינו דקתני מרביצין דלשון ריבוץ דבר מועט כגון ריבוץ הבית ורש\"י פירש השקאה מועטת לירקות ור\"י פירש דאיירי אפילו שדה זרועה ולא מפני פסידא דזרעים דלא שריא להשקות אלא בית השלחין אלא משום פסידא דמים שהמים חלוקים לבני הבקעה לכל אחד יומו ואם יגיע עונת מים בימי אבלו ולא ישקו לו עתה הוי פסידא דלא הדר עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "האריסין והחכירין שלו וכו' עד הרי אלו יעשו. ברייתא ר\"פ מי שהפך שם. וכתב הרא\"ש שפירש הראב\"ד החמרים והגמלים והספנים ובעל החמור והגמל והספינה הוא אבל הרי אלו לא יעשו בתחילה כיון שלא שכרו ממנו קודם שנעשה אבל ואף על פי ששכרו כבר לשבוע או לחדש כפי הרגילות וכלה הזמן קודם האבילות לא יעשו בתחלה אבל אם היו מוחכרים או מושכרים אצל אחרים מעיקרא ואירע אבל לבעליהן בתוך זמן השכירות הרי אלו יעשו וכך הם דברי רבינו שלא התיר אלא במוחכרין או מושכרין מקודם לזמן קצוב כלומר ואירע האבל בתוך הזמן וכתב עוד הרא\"ש והא דאמרינן אריסין וחכירין וקבלנין הרי אלו עושין דמשמע לכתחלה ובחמור ובגמל ובספינה אסור פירש הראב\"ד הטעם משום דארעא לאריסות קיימא ומנהג האריסות ידוע הוא במקום וכיון שזה היה אריס מקודם לכן מסתמא לא מסלק ליה וה\"ל כמי שהיתה מושכרת אצלו מעיקרא משא\"כ בחמור וגמל וספינה שדרך בני אדם להחליפו מזה לזה וכל המרבה בשכרו קודם והזמנים כמו כן מתחלפין עליהם פעמים נשכרים בזול ופעמים ביוקר ומש\"ה אסור לכתחלה עכ\"ל: \n", + "כתב הטור בשם הרמב\"ן אם היה החמור והספינה ביד אחרים למחצה לשליש ולרביע שרי כמו שהיו מוחכרים ויש אוסרים שלא התירו אריסות אלא בקרקע דלאריסותא קיימא אבל כלים ובהמה לא משום דלעולם נקראים על שם הבעלים עכ\"ל. וסיים בה הרמב\"ן בת\"ה שיש לדברי האוסרים פנים ממה שאמרו בפ\"ק דע\"ז אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי: \n\n" + ], + [ + "שכיר יום אפילו בעיר אחרת וכו'. שם בברייתא: \n\n" + ], + [ + "האבל שהיתה מלאכת אחרים בידו וכו'. שם בברייתא: \n", + "היתה מלאכתו ביד אחרים וכו'. שם בברייתא וכתב רבינו ירוחם ודוקא שנתן להם המלאכה קודם ימי אבלו ולישנא דהיתה מלאכתו הכי משמע: \n\n" + ], + [ + "היה לו דין עם אדם וכו'. גם הרמב\"ן והרא\"ש והטור כתבו שכך הורו הגאונים: \n\n" + ], + [], + [ + "אסור לקרות בתורה וכו' עד והתורגמן משמיע לרבים. ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א): \n\n" + ], + [ + "ומנין שאין האבל יושב על המטה וכו': \n\n" + ], + [ + "וחייב לכפות המטה כל שבעה. כלומר אע\"פ שאינו חייב לישב על מטה כפויה אלא יום ראשון כמ\"ש בסוף פרק רביעי מ\"מ חייב להיות המטה כפויה כל שבעה: \n", + "ולא מטתו בלבד הוא כופה וכו'. ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ז): \n", + "ומ\"ש אפילו עשר מטות בעשרה בתים וכו': המטה המיוחדת לכלים וכו' עד ודיו. פרק אלו מגלחין שם. ופירוש דרגש מטה שאינה סרוגה בחבלים אלא של עור שקושרין אותו ברצועות בארוכות המטה מתיר הרצועות שהעור קשור בהם והוא נופל לארץ: \n", + "הפך כל מטותיו והוא ישן על מטות אחרים וכו'. בפרק אלו מגלחין שם ת\"ר היה ישן על גבי כסא על גבי אודייני ע\"ג קרקע לא יצא י\"ח אמר ר' יוחנן שלא קיים מצות כפיית המטה ומשמע לרבינו דברייתא בשכפה מטתו ואפ\"ה לא יצא עד שיישן ע\"ג מטה כפויה והכי דייק מאי דקתני היה ישן ע\"ג המטה דהיינו לומר שכפה מטתו והוא ישן על מטה של אחרים ובספ\"ד כתב רבינו שאינו חייב לישב ע\"ג מטה כפויה אלא ביום ראשון בלבד אבל הרא\"ש כתב אם כפה מטותיו וישן על גבי קרקע יצא י\"ח שאין החובה לישן על המטה כפויה אלא כפיית המטה היא החובה כדאמרינן לעיל (דף ט\"ו:) תני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה יהפכו הכל מטתן עליה ואם הפך מטתו וישן ע\"ג קרקע כ\"ש דמילתא יתירתא הוא דעבד והא דקתני ברישא היה ישן על גב המטה פירוש שלא הציע על המטה כר וכסת ולא מפץ ומחצלת אלא ישן על גב החבלים ומתכוין לצער עצמו דומיא דאחריני והוא סבור שזה עומד במקום הכפיה קמ\"ל דלא יצא ידי מצות כפייה וכן דעת הראב\"ד וכן דעת הרמב\"ן בת\"ה והביא ראיה מהירושלמי: \n", + "גרסינן בירושלמי פרק אלו מגלחין הדר בפונדק אין מחייבין אותו לכפות דלא יהוון אמרין חרש הוא. וכתב הטור פירוש פונדק רבים נכנסים בו ואם יראוהו כופה יאמרו שהוא מכשף וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ועל זה אנו סומכין באשכנז וצרפת שאין נוהגין בכפיית המטה לפי שדרין בין העמים וכל היום נכנסים ויוצאים בבתיהם וכ\"כ סמ\"ג: \n\n" + ], + [ + "מנין לאבל שאסור בפריעת הראש וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) ואע״ג דמקרא לא משמע עיטוף הראש אלא עיטוי שפם בלבד משמע לרבינו דהיינו לומר שסודר שמכסה בו ראשו יעטה מקצתו על שפם ואיתא התם אמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה ואמר רב נחמן על גבי דיקנא וכתב הטור בשם רב האיי האי דיקנא הוא שער שעל הלסתות ועטיפה זו למעלה מן החוטם וישמעאלים עדיין שמחזירים קצת המצנפת על פניהם על ראש החוטם שלהם: \n\n" + ], + [ + "ומנין שהאבל אסור בשאלת שלום וכו'. בפרק אלו מגלחין שם: \n", + "ומ\"ש כל שלשה ימים הראשונים וכו' עד לאחר י\"ב חדש. שם ומפרש התם טעמא דמשבעה ועד שלשים הוא שואל בשלום אחרים מפני שהם שרויים בשלום: \n", + "ומ\"ש אם בשאלת שלום נאסר האבל ק\"ו שהוא אסור להרבות דברים וכו'. הם דברי רבינו ראויים אליו: \n", + "ומ\"ש ולא יאחוז תינוק בידו וכו'. בסוף מ\"ק (דף כ\"ו:) אמר רב פפא תניא באבל רבתי אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות. ומדנקט אבל משמע דדוקא תוך שבעה קאמר. \n", + "ומ\"ש ולא יכנס למקום שמחה וכו'. נלמד ממה שנתבאר בסמוך: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "ואלו דברים וכו' אסור בתספורת וכו'. דברים אלו מתבארים והולכין לקמן: \n\n" + ], + [ + "בתספורת כיצד וכו' כך אסור כל שלשים יום. כן דעת הרי\"ף והרמב\"ן: \n", + "ומ\"ש בד\"א באיש וכו'. באבל רבתי תניא וכתב הרי\"ף בפ' אלו מגלחין גרסי' בפרק החולץ בענין ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלשים יום א\"ר חסדא ק\"ו ומה במקום שאסרו לספר ולכבס מותר לארס שלשים של איבול שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר לארס וש\"מ שהאשה מותרת בנטילת שער כדקתני באבל רבתי עכ\"ל. ואע\"פ שרש\"י אינו גורס לספר וכן התוספות והרא\"ש וכתבו דההיא דאבל רבתי אינה אלא בהעברת שער פניה של מטה דוקא היא נקטינן כרבינו שהרי\"ף מסכים עמו: \n", + "ומ״ש ועל אביו ועל אמו חייב לגדל שערו עד שיגדל פרע או עד שיגערו בו חביריו. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב:) תניא על כל המתים מגלח לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו וגרסינן בירושלמי עד שיגדל פרע ויגערו בו חביריו וי״ס דגרסי או יגערו בו חביריו והיא גירסת רבינו ונראה שמפרש רבינו דשילוח פרע היינו גדול שער ימים הרבה מאד דאז מותר אפילו לא יגערו בו חביריו ואם גערו בו חביריו קודם שגידל שער כ״כ שרי והוא שגערו בו לאחר שלשים יום אבל אם גערו בו תוך שלשים יום לאו כלום הוא: \n\n" + ], + [ + "וכן אסור ללבוש כלים לבנים וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ג) תניא כל שלשים יום לגיהוץ אחד כלים חדשים ואחד ישנים שיוצאים מתחת המכבש רבי אומר לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים וכתבו הרי״ף והרמב״ן והרא״ש והלכתא כרבי אלעזר ברבי שמעון דהא רבא נפק בחימוצתא רומיתא סומקתא חדתא כרבי אלעזר ברבי שמעון וכתב הרמב״ן בת״ה בשם רבינו האיי גיהוץ היינו עבורי חומרתא ובלשון ישמעאל צקאל וחומרתא מצקאלה: \n", + "ומ\"ש אחד האיש ואחד האשה. נראה שכתב כן לאפוקי מבעל הלכות שכתב שהאשה מותרת ללבוש כלים חדשים מגוהצים לאחר שבעה ואינה בגזירת שלשים של גיהוץ והרמב\"ן בת\"ה הקשה עליו שהרי כל עיקר לא למדנו בגמרא לגיהוץ אלא מן האשה התקועית ואולי נאמר דה\"ק התם באשה שנהגה אבילות ימים רבים כאיש אלא שאין הטעם נכון להתיר לה וכי אם לא תתקשט בלבנים חדשים תתגנה על בעלה תכבס ותתקשט בבגדי צבעונים חדשים ובמכילתא אחריתי דאבל תניא כל מה שיש באיש יש באשה חוץ מתספורת ולא הזכיר גיהוץ כלל. \n", + "ומש״כ היו צבועים ומגוהצים מותרים וכן אם לא היו חדשים וכו'. ומ״ש וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ. אמרינן גבי ט״ב כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ ואע״פ שהרמב״ן והרא״ש כתבו דההוא דט״ב דוקא לגהצן ולהניח אבל אסור ללבוש המגוהצין סמ״ג כתב על דברי רבינו הכי אמרינן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ח) כלי פשתן משום שמתקלקלין מותר לכבסן במועד והוא הדין באבל עכ״ל ומכל מקום אין זו ראיה גמורה דכיבוס לחוד וגיהוץ לחוד: \n", + "ומ\"ש ולאחר שלשים יום מותר בגיהוץ אפי' על אביו ועל אמו. אע\"ג דבירושלמי קאמר דבאביו ואמו אסור בגיהוץ עד י\"ב חדש ובאבל רבתי תניא עד שיגיע הרגל ויגערו בו חביריו סובר רבינו דגמרא דידן פליגא דלא שויא חילוק בין גיהוץ דאביו ואמו לשאר קרובים: \n", + "כתב הטור אנו דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם הכל מותר לאחר שבעה: \n\n" + ], + [ + "בנשואין כיצד וכו'. בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ג) ת״ר כל שלשים יום לנשואין. וכתב הרא״ש הא דקתני נשואין לאו משום דליארס שרי דהא תנן בפרק החולץ (יבמות דף מ״א) רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול שלשים יום אלא משום רבותא דנשואין נקטיה לאשמועינן דנשואין שרי לאחר שלשים יום וכ״כ הרמב״ן בת״ה דאפילו אירוסין בלא סעודה אסור כל שלשים יום כדתנן ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה וכו' עכ״ל. וטעמו של רבינו משום דאיכא למימר דהא דקתני חוץ מן האלמנה מפני האיבול ר' יוסי אמרה ולא קי״ל כוותיה אי נמי דאף ר' יוסי לא אסר ליארס אלא בסעודה אבל בלא סעודה מישרא שרי וה״ק כל הנשים יתארסו בכל גוונא אפילו בסעודה חוץ מן האלמנה דאיכא בה צד דאיסורא ליארס מפני האיבול כגון בסעודה טעמא דמפרש הכי מדשרי בירושלמי ליארס אפילו בט״ב שמא יקדמנו אחר אית לן למימר דכי תניא כל שלשים יום לנישואין דוקא לנישואין אמרו ולא לאירוסין והרמב״ן והרא״ש לא ילפי מהתם משום דאבילות ישנה שאני ורבינו סובר דבחששא דשמא יקדמנו אחר ברחמים לית לן לפלוגי בין ישנה לחדשה: \n", + "ומי שמתה אשתו וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ו) מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים רבי יהודה אומר ראשון ושני אסור שלישי מותר ופסקו הרי״ץ גיאת והרמב״ן והרא״ש כר״י דהלכה כדברי המיקל באבל ורבינו פסק כת״ק: \n", + "ומ\"ש אבל מי שלא קיים מצות פריה ורביה או שקיים ויש לו בנים קטנים. שם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום ביטול פריה ורביה הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר מפני פרנסתן מעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי את בני אחותך ואעפ\"כ לא בא עליה וכו' עד לאחר שלשים יום ומפרש רבינו כפשטה דלישנא דמותר x לכנוס מיד אפילו תוך שבעה ודלא כהרמב\"ן שכתב דלעולם אסור ל' יום וקורא אותו לאלתר משום דזמן נישואין שלשה רגלים וגם דלא כר\"ת שכתב בתוך שבעה אסור: \n", + "ומ\"ש או שאין לו מי שישמשנו. ירושלמי בפרק החולץ: \n", + "כתב הטור בשם רבינו תם דמי שאין לו בנים מותר לכנוס ולבעול אחר שבעה וכ\"כ הרא\"ש גם בשם הראב\"ד וכתב שכן נראה מדברי הרי\"ף: \n", + "וכן האשה שהיתה אבילה לא תבעל עד שלשים יום. כתב הרמב\"ן על זה משמע דנשאת היא מיד ולא דק דאנן אפילו באירוסין תנן חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה שלשים יום עכ\"ל. ואני אומר דהא ל\"ק דאיכא למימר דכיון דסבר רבינו דמותר ליארס אפי' ביום המיתה כמו שנתבאר ממילא לא קי\"ל כרבי יוסי דחייש לאיבול. וא\"נ קי\"ל כר' יוסי למי שיש לו בנים קטנים מותרת לינשא כההיא דיוסף הכהן אבל אי קשיא הא קשיא דמשמע ודאי דלא מיירי כשהיא אבלה משאר קרובים דכיון דהאיש אינו אסור בתשמיש המטה אלא תוך שבעה למה תיאסר האשה אחר שבעה אלא באשה שהיתה אבילה על בעלה מיירי וקאמר דכשם שהאיש שמתה אשתו ולא קיים מצות פריה ורביה או שיש לו בנים קטנים או אין לו מי שישמשנו אע\"פ שמותר לכנוס מיד אסור לו לבא עליה עד שלשים יום כן האשה שמת בעלה ונשאת מיד לא תבעל עד שלשים יום וכיון דקי\"ל דכל הנשים אסורות אפילו ליארס עד צ' יום משום הבחנה אפילו אם אינן ראויות לילד או שהיה בעלה במדינת הים או שהיה חבוש בבית האסורים וכמבואר בפרק י\"א מהלכות גירושין היכי משכחת אלמנה נשאת תוך שלשים יום ואפילו אם עברה ונשאת אסורה היא לבעל עד שיעברו צ' יום והיאך התיר להבעל אחר שלשים ואפשר לומר דה\"ק מתורת איבול על בעלה אסורה להבעל כל שלשים יום ואילו לא היה אלא משום איבול בלבד היתה מותרת להבעל אחר ל' יום אבל משום הבחנה אסורה להבעל עד שיעברו תשעים יום וסמך על מה שכתב בהל' גירושין: \n\n" + ], + [ + "שמחת מרעות שהיה חייב וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב:) על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום על אביו ואמו לאחר י״ב חדש אמר ר״ה ולשמחת מרעות מותר מיד ואסיקנא ה״מ בפורענותא אבל בארישייתא אסור עד לאחר שלשים יום: \n\n" + ], + [], + [ + "על כל המתים כולן מותר לילך בסחורה וכו'. ירושלמי בסוף מועד קטן. וכתב הטור פירוש בהולכים לסחורה למרחוק איירי ואיכא פרסום גדול ודומה לשמחה שהולך בשיירא גדולה אבל שאר כל משא ומתן מותר לאחר שבעה ימים: \n\n" + ], + [ + "על כל המתים רצה ממעט בעסקו וכו'. ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב) ופירש״י ממעט בעסקו כגון סחורה וכתבו התוספות דבדבר האבד קאמר ולפי זה תוך שבעה מיירי דאז אסור במלאכה אם אינה דבר האבד ואף היא אינה נעשית אלא ע״י אחרים ותמיהא לי מילתא היאך אפשר דעל אביו ואמו חייבוהו חכמים לאבד נכסיו שלא תיעשה מלאכת דבר האבד אפילו על ידי אחרים ותו דלישנא דימעט משמע שיעשה העסק אלא שימעט בו. לכך נ״ל דהיינו דומיא דמאי דתנן בפ״ק דתעניות (דף י״ב:) גבי תעניות שגוזרים על הגשמים עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן והשתא אתי שפיר דאחר שבעה מיירי שהוא מותר בעשיית מלאכה וקאמר דעל אביו ואמו ממעט במשא ומתן כל שלשים יום וכן נראה שהוא דעת רבינו שלא כתב זה אצל דברים הנוהגים תוך שבעה שנתבארו בפ״ה וכתבו בפרק זה שנתבארו בו דברים הנוהגים תוך שלשים: \n\n" + ], + [ + "ההולך ממקום למקום וכו'. שם (דף כ\"ו כ\"ז) ת\"ר ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט ואם לא יגלגל עמהם ופירש\"י יגלגל עמהם ואינו עושה סחורה בפני עצמו אלא עם חבורה והרמב\"ן כ' בשם ר\"ח גבי יגלגל עמהם יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהם חיי\"נ וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש ומשמע לי דקאי אמאי דתניא בסמוך על אביו ואמו ממעט בעסקו וקאמר שאם היה הולך ממקום למקום ואינו יכול למעט בעסקו שאין לו מי שיקנה לו וצריך הוא בעצמו לקנות ואם לא יקנה באותה העיר לא ימצא לקנות יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהם חיי\"נ אע\"פ שקונה הרבה וקונה ע\"י עצמו: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה בעלה צלוב בעיר וכו' עד שאינם צלובים בו. באבל רבתי פרק ב' ופירש נמוקי יוסף בסוף מ\"ק שהטעם לפי שהוא גורם לבזות המת שאומרים אותו האיש הצלוב הוא אביו של פלוני וכו'. \n", + "גדולה כאנטוכיא שאין אלו מכירים את אלו. \n", + "עד שיכלה הבשר דכיון שאין הצורה קיימת לא יזכרוהו לרעה עוד: \n\n" + ], + [ + "יום שביעי מקצתו ככולו. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ט:) איפסיקא הלכתא כאבא שאול דאמר הכי: \n\n" + ], + [ + "מי שתכפוהו אבליו וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ז:) ת״ר כל אלו שאמרו מותרים לגלח במועד מותרים לגלח בימי אבלם והתניא אסורים אמר רב חסדא כי תניא ההיא בשתכפוהו אבליו אי בשתכפוהו אבליו מאי איריא כל אלו שאמרו אפילו כ״ע נמי דתניא תכפוהו אבליו זה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים הא אתמר עלה אמר רב חסדא בתער ולא במספרים במים ולא בנתר ולא באהל ורבינו גריס ולא בחול כלומר מי שתכפוהו אבליו דעלמא מיקל בתער ומי שבא ממדינת הים וחבריו שלא הספיקו לגלח במועד עד שתכפוהו מגלחין כדרכן ואע״פ כן לא נמנע רבינו מלכתוב וכו' שהם שוים שהקילו בהם משאר אבלים אע״פ שבזה הקילו יותר מבזה: \n", + "ומה שכתב רבינו וכן מי שתכפוהו אבליו ובא ממדינת הים היינו לומר שתכפוהו אבליו אחר שבא ממדינת הים וכו' וכן מוכיח סוף לשונו. וכתב הרמב\"ן דילפינן דין כיבוס מדין גילוח וכ\"כ הטור וכן בדין דמאי שנא ופירש הרמב\"ן מיקל בתער היינו שמיקל משער ראשו ומספר ממנו קצת והדבר ידוע שהחותך מן השיער קצתו אין דרכו בתער וא\"א לגלחו כהוגן אלא בזוג של מספרים. וכתבו הרמב\"ן והמרדכי בשם התוספתא ובלבד שיעשנו בצינעא בתוך ביתו וכ\"כ הטור: \n", + "ומ\"ש ורוחץ כל גופו בצונן וכו'. בפ\"ק דתעניות (דף י\"ג): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שבאה לו שמועה וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ') תנו רבנן שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים וכתב הרא״ש ונוהג בה הבראה וכל דיני אבילות כיום קבורה: \n", + "ומה שכתב רבינו ואפילו יום שלשים. כך העלה הרי\"ף וכן הכריע הרמב\"ן בת\"ה: \n", + "ומה שכתב אבל אם הגיעה לו השמועה אחר שלשים יום וכו'. שם פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא כר\"ע דאמר שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד ואמרינן בגמרא דרבי חייא אתא ליה שמועה רחוקה אמר ליה לשמעיה חלוץ מנעלי והולך כלי אחרי לבית המרחץ ש\"מ תלת ש\"מ אסור בנעילת הסנדל וש\"מ אינה נוהגת אלא יום אחד וש\"מ מקצת היום ככולו וכתב הרמב\"ן שדיו מכל גזירות אבילות בחליצת הסנדל בלבד ואם אין לו מנעלים ברגליו צריך שיכפה מטתו או יעטוף ראשו שצריך שיעשה מעשה שניכר שעשה משום אבילות ומיהו בחדא סגי ואמרינן בגמרא דשמועה רחוקה אפילו על אביו ואמו אינו נוהג אלא יום אחד וכתב הרמב\"ן ה\"מ לענין גזירת שבעה אבל לענין גזירת שלשים נוהג על אביו ואמו בתספורת עד שיגערו בו חבריו ולשאילת שלום וליכנס לבית המשתה עד י\"ב חדש ומונה מיום מיתה ולא מיום שמועה: \n", + "ומ\"ש רבינו דבשמועה רחוקה אינו קורע משמע דאפילו על אביו ואמו קאמר דסתם ולא חילק וגם מדכתב בפ\"ח שמי שלא היה לו חלוק בשעה שמתו אביו ואמו ואח\"כ נזדמן לו אינו קורע אלא עד שלשים יום והרמב\"ן והרא\"ש חולקים ואומרים דבשמועה רחוקה על אביו ואמו קורע לעולם וכן נראה מדברי הרי\"ף: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שבאה לו שמועה קרובה בתוך הרגל או ביום שבת וכו'. ברייתא פרק אלו מגלחין שם. וכתב הרמב\"ן דבשבת ורגל אסור בדברים שבצנעה והשומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו נוהג אפי' דברים שבצנעה ולמוצאי שבת ורגל נוהג שעה אחת ודיו והביאו דבריו הרא\"ש והטור: \n", + "השומע שמועה קרובה בשבת. כתב הטור בשם ספר מצות שבת עולה לו ליום אחד ולמחר קורע וה\"ל יום ששי שביעי לאבילות וכ\"כ בה\"ג וה\"ר יחיאל כתב שאין שבת עולה לו בתחלת המנין אלא יתחיל למנות מיום ראשון: \n\n" + ], + [ + "מי שמת לו קרוב וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א:) ת״ר אבל שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם בא ממקום רחוק מונה לעצמו מכאן ואילך אפילו בא ממקום קרוב מונה לעצמו ר״ש אומר אפי' בא ביום השביעי ממקום קרוב מונה עמהם וכו' א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן והוא שיש גדול הבית ופסק ר' יוחנן הלכה כר״ש ואתמר בגמרא (דף כ״ב) אהא דר״ש והוא שבא ומצא מנחמים אצלו בעי רב ענן ננערו לעמוד ולא עמדו מהו ותיקו וכיון דתיקו במידי דרבנן הוא נקטינן לקולא: \n", + "וכתב הרא\"ש ומקום קרוב דאמרן פירשו הגאונים דהיינו עשרה פרסי סוגיא דחד יומי כיון דאי שמע הוה מטי הכא בחד יומא כמאן דאיתיה בהדייהו דמי: \n", + "ואיתא תו בגמרא איבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברות מהו וכו' [וא\"ר יוחנן וכו'] מונה עמהם והתניא מונה לעצמו ל\"ק הא דאתא בגו תלתא הא דלא אתא בגו תלתא והרי\"ף השמיט זאת הבעיא ופשיטותה לפי שהסוגיא נפשטה הא דאתא בגו תלתא וכו' כת\"ק אתיא (וכתב הרמב\"ן) והשיבו עליו שזו סוגיתו של ר' יוחנן ור' יוחנן הוא שפסק הלכה כר\"ש ואנו כך דעתנו כדברי רבינו דר\"ש לא קפיד ביומי ושלישי כשביעי דמי ליה [ל\"ש גדול ול\"ש קטן] אלא רבי יוחנן תרוצי הוא דמתרץ ליה לברייתא דקתני מונה לעצמו ומוקים לה לאחר שלשה כרבנן אלא איהו כר\"ש ס\"ל [ביומי] דלית ליה שלשה כלל אלא כל זמן שבא ומצא מנחמין אצלו הרי הוא כיום השלישי בלא ספק יתד היא שלא תמוט עכ\"ל. וזה הוא דעת רבינו ולפי דבריהם נראה דגדול הבית שהלך לבית הקברות אינו מונה אלא משיסתם הגולל ואפילו חזר אצל בני הבית ביום השלישי והם מונין משיחזירו פניהם והבא ממקום קרוב מונה עם גדול הבית דאחריו הוא נגרר לא אחר שאר בני הבית: \n\n" + ], + [ + "אבל בשלשה ימים הראשונים וכו' עד הרי הוא ככל אדם. בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א): \n\n" + ], + [ + "כהן גדול חייב בכל דברי אבילות וכו'. דכתיב בכהן גדול את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ותנן בפרקא בתרא דהוריות (דף י\"ב:) כה\"ג פורם מלמטה וההדיוט מלמעלה ומפרש טעמא ר' ישמעאל בברייתא דלא יפרום היינו לומר לא יפרום כדרך שבני אדם פורמין ואמרינן בגמרא אמר רב למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש ושמואל אמר למטה למטה מקמי שפה למעלה למעלה מקמי שפה וזה וזה בצואר ופירש\"י למטה ממש דהיינו בשפת חלוקו ורבינו כתב סתם אסור לו לקרוע בגדיו למעלה דמשמע דכל למעלה אסור וכרב משום דהלכתא כוותיה באיסורי ועוד דאמר בגמרא דשמואל סבר כר' יהודה דאמר כל קרע שאינו מבדיל קומי שפה אינו קרע ואנן קי\"ל דלית הלכתא כר' יהודה בהא: \n", + "ומה שכתב רבינו ולצאת אחר המטה. בפרק ב' דסנהדרין (דף י\"ח) תנן גבי כהן גדול מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הם נגלין והוא נכסה הן נכסין והוא נגלה ויוצא עמהם עד פתח שער העיר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש שנאמר ומן המקדש לא יצא ומשמע לי שרבינו מפרש דשלש מחלוקות הן ופסק כתנא קמא אלא דהוה ליה לרבינו לסיומי ביה הן נגלין והוא נכסה וכו' כדסיים ת\"ק. ונ\"ל דרבינו מפרש דהן נגלין והוא נכסה וכו' אינם דברי ת\"ק אלא מדברי ר' מאיר הם. \n", + "ומ\"ש וכל העם באים לנחמו לביתו. ומ\"ש וכשמברין אותו וכו' עד ואומר להם תנוחמו. משנה בפרק ב' דסנהדרין: \n\n" + ], + [ + "וכן המלך חייב בכל דברי אבילות וכו' ולא יצא דוד וכו'. משנה שם (דף כ'): \n", + "ומה שכתב ואינו מנחם אבלים: \n\n" + ], + [ + "ואין אדם נכנס למלך לנחמו וכו': וכשמברין אותו וכו'. שם במשנה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אבל חייב לקרוע וכו'. פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ד) אמר שמואל אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ולא פרם חייב מיתה וכתב הרמב״ן דקריעה דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא ומיתה זו שאמרו הוא כענין העובר על דברי חכמים חייב מיתה עכ״ל וכן נראה מדברי רבינו: \n", + "ומ\"ש ואין קריעה אלא מעומד וכו'. שם אמר רמי בר חמא (מנין) לקריעה שהיא מעומד שנאמר ויקם איוב ויקרע דילמא מילתא יתירתא הוא דעבד דאי לא תימא הכי ויגז את ראשו ה\"נ אלא מהכא דכתיב ויקם דוד ויקרע את בגדיו ואמרינן תו בגמרא (דף כ\"א:) אמימר קרע אידכר דקרע מיושב קם קרע מעומד. וכתב הרא\"ש וז\"ל כתב הראב\"ד נהי דלכתחלה בעינן מעומד מנא לן דבדיעבד לא יצא מיושב ותירץ מדתנא ביה באיוב ודוד א\"נ איכא למימר דאמימר אחמיר אנפשיה ע\"כ. וכן נראה שסובר הרי\"ף שאם קרע מיושב יצא מדהשמיט עובדא דאמימר והר\"י גיאת כתב שאם קרע מיושב לא יצא ויחזור ויקרע מעומד וכן נראה מדברי רבינו שכתב אין קריעה אלא מעומד דמשמע דכל שאינה מעומד אינה קריעה וכן פירשו ההגהות: \n", + "ומהיכן קורע וכו'. בסוף מ\"ק (דף כ':) תניא הקורע למטה ומן הצדדין לא יצא ומפרש רבינו מן הצדדין מצדדי בית הצואר מכאן ומכאן וכ\"ש מאחריו וכתב הטור שכן כתב הרמב\"ן אין מקום קריעה אלא שלפני בית הצואר אבל לא מן הצדדין של בית הצואר מכאן ומכאן ואם קרע שם לא יצא: \n", + "ומ\"ש אלא כ\"ג שהוא פורם מלמטה. נתבאר בפרק שקודם זה: \n\n" + ], + [ + "כמה שיעור הקרע טפח. ברייתא שם (דף כ\"ב:) ומייתי לה בגמרא מדכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחות מטפח: \n", + "ומ\"ש ואין צריך להבדיל שפת הבגד. ברייתא שם על כל המתים רצה מבדיל קמי שפה רצה אינו מבדיל על אביו ואמו מבדיל ואע\"ג דר' יהודה פליג התם פסקו הפוסקים כת\"ק ופירש הטור על כל המתים רצה מניח שפת הבגד שלימה וקורע מהשפה ולמטה על אביו ואמו צריך לקרוע כל השפה וכן פירש נמוקי יוסף וכך הם דברי רבינו: \n", + "ומותר לקרוע בכלי. שם כי אתא רבין אמר ר' יוחנן על כל המתים רצה קורע ביד רצה קורע בכלי על אביו ואמו ביד: \n", + "ויש לו לקרוע בפנים וכו'. שם בברייתא על כל המתים רצה קורע מבפנים רצה קורע מבחוץ על אביו ואמו קורע מבחוץ וכתב הטור פירש\"י בפנים בחדר מבחוץ בפני העם והרי\"ץ גיאת פירש בפנים מכניס ידו תחת חלוקו וקורע וכן פירש הרמב\"ן עכ\"ל. ורבינו נראה שתופס בשני הפירושים דתרווייהו בכלל פנים וחוץ הם: \n", + "ואינו חייב לקרוע אלא הבגד העליון בלבד: \n\n" + ], + [ + "כל שבעת ימי אבילות הקרע לפנים וכו' עד חייב לקרוע כל שבעה. הכל שם. \n", + "ומ\"ש ובגד זיעה סמוך לבשרו אינו מעכב. שם אפרקסותו אינה מעכבת ופירש הערוך שהוא לבוש התחתון ופתוח בכתפיו וכשהוא לובשו קושרו ולפי שאין עושין אותו ללבוש אלא לקבל הזיעה אינו מעכב הקריעה: \n", + "ומ\"ש וכן על אביו ואמו חולץ כתפו וכו'. גם זה שם: \n", + "ומה שכתב ואחר שיקבר אביו ואמו אינו חייב לחלוץ. לישנא דברייתא הכי מוכח דקתני בספ\"ק דב\"ק (דף ט\"ז:) וכבוד עשו לו במותו זה חזקיהו מלך יהודה שיצאו לפניו ל\"ו אלף חלוצי כתף משמע דחליצת כתף אינה אלא לצאת כך לפני המטה: \n\n" + ], + [ + "קורעין לקטן מפני עגמת נפש. ברייתא פ' אלו מגלחין: \n", + "חולה שמת לו מת אין מקרעין לו וכו' עד מפניו. באבל רבתי: \n\n" + ], + [ + "וקורע אדם על חמיו ועל חמותו וכו'. ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ו ע״ב). \n", + "ומה שכתב וכן האשה קורעת על חמיה ועל חמותה, ק\"ו הוא: \n\n" + ], + [ + "מי שאין לו חלוק לקרוע וכו' עד אפילו לאחר שבעה קורע. גם זה שם: \n", + "ומה שכתב כל שלשים יום. בה\"ג חולק ואומר שקורע לעולם וכתב הרמב\"ן שכן עיקר והביא ראיה לדבריו: \n", + "וכל היוצא בבגד קרוע לפני המתים וכו'. ברייתא בסוף מועד קטן שם: \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו השאילני חלוקך וכו'. גם זה שם וכתב נמוקי יוסף אף על פי ששאר קרעים של אב אינם מתאחים זה מתאחה שאם נתן לו רשות לקרוע שלא יתבייש שם לא הקנהו: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה לו חולה בתוך ביתו וכו'. בפירקא בתרא דנדרים (דף פ\"ז) ברייתא וגמרא: \n", + "וכן מי שאמרו לו מת אביו וקרע וכו'. שם אהא דתנן נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו יחזור ויפר דייק עלה בגמרא (דף פ\"ו:) למימרא דיניא אותה דוקא הוא והא גבי קרעים דכתיב על על דכתיב על שאול ועל יונתן בנו ותניא אמרו לו מת אביו וקרע ואח\"כ נמצא בנו יצא ידי קריעה ל\"ק הא בסתם הא במפרש פירוש בסתם שאמרו לו מת וסבור שהוא אביו ונמצא שהוא בנו והתניא אמרו לו מת אביו וקרע ואח\"כ נמצא בנו לא יצא ידי קריעה אמרו לו מת לו מת וסובר שהוא אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה רב אשי אמר כאן תוך כדי דיבור כאן לאחר כדי דיבור וכתב הר\"ן דרב אשי לא אתא לאיפלוגי אהאי ברייתא דבסתם דהא ברייתא מוכחא הכי בהדיא אלא דכי היכי דלא נדחוק נפשין דברייתא דקתני אמרו לו מת אביו לאו דוקא פריק שנויא אחרינא עכ\"ל. ולפי זה אם אמרו לו סתם מת לו מת וסבור שהוא אביו וקרע ואחר כדי דיבור נודע לו שהוא בנו יצא וכן נראה מדברי הרי\"ף והרא\"ש בסוף פרק אלו מגלחין שכתבו אמרו לו מת אביך וקרע ואחר כך נמצא שהוא בנו יצא ידי קריעה ותניא אמרו לו מת בנו וקרע ואחר כך נמצא אביו לא יצא אמרו לו מת לך מת וכסבור אביו הוא וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה ופריק רב אשי כאן תוך כדי דיבור כאן לאחר כדי דיבור עכ\"ל. וכיון דברייתא דקתני לא יצא ידי קריעה איירי לאחר כדי דיבור א\"כ סיפא דקתני אמרו לו מת לו מת וכו' לאחר כדי דיבור נמי היא ואפילו הכי קתני דיצא אבל רבינו שכתב דאף באמרו לו מת וכו' לא יצא ידי קריעה אלא אם כן נודע לו תוך כדי דיבור וכן נראה מדברי הרמב\"ן בת\"ה שלא הזכיר ההיא דאמרו לו מת לו מת משמע דסבר שאין חילוק בין סתם למפרש ונ\"ל דס\"ל ז\"ל דרב אשי לאיפלוגי אתא למימר דל\"ש לן בין סתם למפרש אלא בין תוך כדי דיבור לאחר כדי דיבור תלוי הדבר הילכך אע\"ג דרישא דברייתא דקתני א\"ל מת אביו וכו' לא יצא מוקי לה רב אשי בלאחר כדי דיבור סיפא דקתני אמרו לו מת לו מת וכו' ע\"כ אית לן לאוקמה בתוך כדי דיבור ואפשר שהיו גורסים גם בסיפא לא יצא: \n\n" + ], + [ + "מי שמתו לו מתים הרבה וכו'. ברייתא בסוף מ\"ק (דף כ\"ו:) מת אביו מתה אמו מת אחיו מתה אחותו קורע קרע אחד לכלם ר' יהודה בן בתירא אומר על כלם קרע אחד על אביו ועל אמו קרע אחר [לפי שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו וכו'] לפי שאינם בתוספת אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא: \n\n" + ], + [ + "מי שמת לו מת וקרע עליו וכו'. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כמ\"ד כל שבעה קורע לאחר שבעה מוסיף וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש: \n", + "ומה שכתב מת לו שלישי וכו' עד הופכו למטה. ברייתא שם ואע\"ג די\"א עד לבו פסק כת\"ק דאמר עד טבורו וכן פסקו הרי\"ף והרמב\"ן והרא\"ש ותניא ר' יוסי אומר תחלת קריעה טפח תוספת כל שהוא איפסיקא הלכתא בגמרא כוותיה וכתב הטור דהא דתוך שבעה קורע קרע אחר היינו שבאותו קרע מוסיף וקורע עוד טפח או מרחיק שלש אצבעות וקורע טפח: \n", + "אמרו לו מת אביו וקרע וכו'. שם ת\"ר א\"ל מת אביו וקרע מת בנו והוסיף תחתון מתאחה עליון אינו מתאחה מת בנו וקרע מת אביו והוסיף עליון מתאחה תחתון אינו מתאחה מת אביו מתה אמו מת אחיו מתה אחותו קורע קרע אחד לכולן ר' יהודה בן בתירא אומר על כולן קרע אחד על אביו ואמו קרע אחר לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ואמו מ\"ט אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאינם בתוספת אמר שמואל הלכה כר\"י בן בתירא ומפרש רבינו דר\"י בן בתירא פליג ארישא דרישא ולא אסיפא דרישא ולישנא דברייתא דקתני לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו הכי דייקא וכתב הרמב\"ן על דברי רבינו שיפה כיון וגם רבינו ירוחם כתב שכן עיקר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הקרעים וכו' עד מפני הצניעות. ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ\"ב ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "כדרך שקורע אדם על אביו ועל אמו וכו' עד ועל המקדש. ברייתא שם אלו קרעים שאינם מתאחים הקורע על אביו ואמו ועל רבו שלמדו תורה וכו': \n\n" + ], + [ + "כל אלו הקרעים קורע עד שמגלה את לבו. טעמו דכשם שהם שוין לענין איחוי כך הם שוים בשיעור הקריעה דכשם ששיעור הקריעה דאביו ואמו עד שיגלה את לבו כך באלו השנויים עמהם שיעור קריעה עד שיגלה את לבו. והרמב״ן בת״ה הקשה עליו מדגרסינן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב:) אמר ר' חייא בר אבא א״ר יוחנן על כל המתים כולם קורע מבפנים על אביו ואמו קורע מבחוץ אמר רב חסדא וכן לנשיא מיתיבי לא הושוו לאביו ואמו אלא לאיחוי בלבד מאי לאו אפילו לנשיא לא לבר מנשיא ופירש״י לא הושוו רבו ואב בית דין ונשיא וכל הנך דתני במתניתין לאביו ואמו אלא לאיחוי ש״מ נשיא בשאר כל חומרי אביו ואמו הרי הוא כשאר כל המתים וכן רבו שלמדו חכמה אינו אלא כשאר כל המתים ואפילו בקריעה מבחוץ ועוד שגילוי הלב דבר מיוחד הוא באביו ואמו רמז שבטלה ממנו מצות כיבוד כדאיתא בירושלמי והרי אמרו בקריעה טפח מאי קראה דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחותה מטפח והא דוד קורע על נשיא ואב בית דין ושמועות הרעות וסגי ליה בטפח עכ״ל. וליישב דעת רבינו נ״ל לומר שהוא ז״ל סובר דעד שיגלה את לבו בכלל אינו מתאחה הוא דהא דאינם מתאחים נפקא לן בגמרא מדכתיב באלישע ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע ששנים אלא מלמד שקרועין ועומדים שנים לעולם ומהתם איכא למשמע דעד שיגלה את לבו קרע דבהכי מינכר שהם קרועים לשנים דאי לא קרע אלא טפח לא הוה מינכר שהם קרועים לשנים והא דקאמר בירושלמי דגילוי הלב באביו ואמו מפני שניטלה ממנו מצות כיבוד ההוא טעמא שייך נמי בנשיא ורבו ואב בית דין והא דקאמר בגמרא קריעה טפח מדכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם אסמכתא בעלמא ללמד על אחרים ולא על עצמו ותדע דהא אע״ג דלא כתיב בקרא דדוד לשנים קרעים אמרינן דקורע על נשיא ואב ב״ד ואינו מתאחה משום דגמרינן מאלישע א״כ ה״ה דלענין גילוי הלב ילפינן מיניה כדפרישית. אבל אי קשיא על רבינו הא קשיא ליה למה לא כתב דעל הנשיא קורע מבחוץ דהא ליכא מאן דפליג על רב חסדא דאמר וכן לנשיא ועוד יש לדקדק שכתב דחכם שמת הכל קורעים עליו עד שמגלים את לבם ומשמע אפילו לא למד ממנו כלום וזו מנין לו ואפשר שטעמו מדתניא בפרק ר' אליעזר דאורג חכם שמת הכל חולצין עליו וא״א לחליצת כתף אא״כ יקרע עד שיגלה לבו: \n", + "ואף על פי שאינם מתאחין מותר לשוללן וכו' עד מתוך איחוי האלכסנדרי בלבד. הכל בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ו:) וכתב הטור איחוי אלכסנדרי פירש הראב״ד דהיינו תפירה שהיא שוה למעלה ובולטת מלמטה והרמב״ן פירש דסתם תפירה שוה למעלה ובולטת מלמטה ואיחוי אלכסנדרי שוה מלמעלה ומלמטה וכעין אריגה עכ״ל: \n", + "אפילו הפך הכלי וכו'. שם ת\"ר רשאי להפכו למטה ולאחותו רשב\"א אוסר לאחותו ופסקו הרי\"ף והרא\"ש כרשב\"א וכתב הרמב\"ן שכן פסק בה\"ג והכי איתא בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וכשם שהמוכר אסור לאחותו כך הלוקח לפיכך המוכר צריך להודיע וכו'. שם: \n", + "כתב הטור מכרו לו סתם ולא הודיעו אסור לו לאחותו עד שידע שאינן מקרעים שאינן מתאחים ואסור למכרו לעכו\"ם עכ\"ל. והוא ברייתא באבל רבתי: \n\n" + ], + [ + "(ה-י) ומנין שקורע על רבו וכו' עד וקרועי בגדים. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ו): \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל מי שעמד על המת וכו'. בר״פ רבי אליעזר דאורג (דף ק״ה) ופרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ה) וכתב הטור שה״ר יונה כתב דוקא בשאינו רשע והר״מ מרוטנבורג כתב שעל הכל חייבים לקרוע חוץ מעל מומר עובד ע״ז או עובר אחת מכל מצות התורה להכעיס שאותו חשיב כמומר. וכתב עוד והטעם שקורעים קאמר רשב״א מפני שדומה לס״ת שנשרף ופירש״י שעדיין היה יכול ללמוד ודומה לס״ת וכתב הרמב״ן ולפי זה אין לקרוע על אשה ופירש הוא אלא דמיון בעלמא שהוא הפסד גדול וחרדה רבה ועל כן כתב שקורעים גם על אשה עכ״ל ובפירוש רש״י שבידינו כתוב לס״ת שנשרף הרואה חייב אף נשמת ישראל הניטלת דומה לו שאין לך ריק שבישראל שאין בו תורה ומצות ובפרק אלו מגלחין כתב לס״ת דתורה קרויה נר דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ונשמה נקראה נר דכתיב נר ה' נשמת אדם עכ״ל וא״כ גם לדעת רש״י צריך לקרוע על אשה: \n", + "ומה שכתב חכם שמת הכל קרוביו והכל קורעים עליו. שם חכם שמת הכל קרוביו הכל קרוביו ס\"ד אלא אימא הכל כקרוביו הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו ואיני יודע למה לא כתב רבינו הכל כקרוביו: \n", + "ומ\"ש עד שמגלים את לבם. כבר נתבאר טעמו בפרק זה: \n", + "ומ״ש שחליצה על החכם היא מימין. ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב:) ופירש״י חכם ממונה על העיר שמבקשים ממנו הוראה. ולשון אבל שכתב רבינו קאי למה שכתב באדם כשר קורעין טפח אבל על חכם שמת קורעין עד שמגלים את לבם: \n", + "ומ\"ש ובית מדרשו של אותו חכם בטל כל שבעה. בפרק אלו מגלחין שם ת\"ר חכם שמת בית מדרשו בטל ופירש הרמב\"ן בת\"ה בטל כל ז' לפי שמספידים אותו ואין עוסקין בבית מדרשו כלל שלא יתעצלו מהספדו אבל שאר בתי מדרשות עוסקין בתורה אפילו בשעת הספד שאין מבטלין ת\"ת להספד. וכתב הטור ואחר ההספד אין תלמידיו מתקבצים בבית מדרשו אלא מתחברים שנים שנים ולומדים בבתיהם והם דברי הרא\"ש ונמוקי יוסף שכתבו בשם הראב\"ד: \n", + "ומ\"ש וכבר נהגו ת\"ח וכו'. משמע דמיירי בשוים דוקא אבל גדול על הקטן לא אא\"כ למד ממנו שום דבר וכ\"כ הרמב\"ן בת\"ה והר\"ן בפ\"ק דקידושין: \n", + "ואיכא למידק למה תלה הדבר במנהג והלא מן הדין חייבים לקרוע וכדתניא חכם שמת הכל קורעין עליו ומשמע דאפילו לא למדו ממנו וכמו שדקדק הרא\"ש בפרק אלו מגלחין ואפשר לומר דההיא באותם שאינם שוים לחכם שמת אבל בשוים לו לא מחייבי מדינא אלא שנהגו כך אי נמי על חכם שמת חייבים לקרוע מן הדין אפילו שוים לו אבל על ת\"ח אין חייבים לקרוע השוים לו מן הדין אלא שנהגו כך. אי נמי דהכל חייבים לקרוע על חכם כדאיתא בברייתא ומיהו האי קריעה לא אתפרש בברייתא שיעורא ומשמע ליה ז\"ל דשיעורא עד שיגלה את לבו ומיהו נהגו תלמידי חכמים לקרוע טפח בלבד שמאחר שהם עדיין תלמידי חכמים די להם שיקרעו טפח כשאר קריעה דעלמא וכתבו הגהות על דברי רבינו שכתב וכבר נהגו וכו' פירש ראבי\"ה קרע שאינו מתאחה אבל הר\"מ כתב שאינו אלא חומרא בעלמא והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג ואין מורין כן. וכן כתב המרדכי במועד קטן: \n\n" + ], + [ + "כל הקורעים על החכם שמת וכו'. ברייתא פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ה). ועל מ״ש \n", + "רבינו שנ\"ל שמאחה למחר כתב הרב רבינו משה בן נחמן שאינו יודע למה יאסר בו ביום. ולי נראה שטעמו של רבינו מדקתני כיון שהחזירו פניהם מאחרי המטה שוללין משמע דלא התירו אלא לשלול ולא לאחות דאל\"כ ליתני מאחין דהוי רבותא טפי ואע\"ג דאיכא למימר דמשום דקודם קבורה הוא לא התירו אלא לשלול ולא לאחות מ\"מ אם איתא לא הוה שתיק גמרא מלאשמועינן דמותר לאחות בו ביום: \n", + "ומ״ש על רבו אינו מתאבל אלא יום אחד. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ה:) כי נח נפשיה דר' יוחנן יתיב עליה רבי אמי שבעה ושלשים א״ר אבא בריה דר' חייא בר אבא ר' אמי דעבד לגרמיה הוא דעבד דהכי א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן אפילו רבו שלמדו חכמה אינו יושב עליו אלא יום אחד וכתב הרמב״ן שמתאבל עליו בחליצת מנעל ושאר דיני אבילות והרא״ש כתב שנוהג עליו כל דיני אבילות מקצת יום אחד: \n\n" + ], + [ + "חכם שבאה שמועתו וכו'. בפרק אלו מגלחין תניא x חכם כבודו בהספדו: \n\n" + ], + [ + "אב ב\"ד שמת הכל קורעין עליו וחולצין משמאל. ברייתא שם (דף כ\"ב:): \n", + "ומ\"ש וכל בתי מדרשות שבעירו בטלים וכו' עד ישבו בדרום. ברייתא שם ופירש הרמב\"ן בת\"ה כל בתי מדרשות בטלי ומבטלין ת\"ת כל שבעה כדי שיהיו כולם פנויים ומתעסקים בהספדו והרגילין להתפלל בבהכ\"נ משנים מקומם בקר וערב כשהם נכנסים שם להתפלל: \n\n" + ], + [ + "נשיא שמת הכל קורעים עליו. (שם) נשיא שכיב א\"ל רב חסדא לרב חנן בר רבא כפי אסיתא וקום עלה ואחוי קריעה לעלמא: \n", + "ומ\"ש וחולצין שתי ידים מכאן ומכאן. שם: \n", + "ומ\"ש וכל בתי מדרשות בטלין. ופירש הרמב\"ן בת\"ה כל בתי מדרשות אף אותם שחוץ לעיר כל אותם שיכולים לבא ביום שבת שאין מתפללין בעשרה אלא בביתו חוץ מקריאת התורה בשבת שבעה והוא הדין בשני וחמישי שלשה וזה אינו בחכם ואב ב\"ד שאין מבטלין בה אלא מקצתן מתפללין בביהכ\"נ ומקצתן בבית האבל: \n", + "ומ\"ש ולא יטיילו בשוק אלא יושבים משפחות משפחות דוים כל היום. הם דברי ר\"י בן קרחה שם בברייתא (דף כ\"ג): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "השבת עולה למנין אבילות וכו'. משנה בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ט) שבת עולה ואינה מפסקת וכתב הטור הטעם שאינו מפסיק מפני שא״א לז' ימים בלא שבת ואם היה מפסיק א״כ לא יהיו לעולם שבעה ימים והוא מדברי הרמב״ן בת״ה והכי איתא בירושלמי: \n", + "ואין אבילות בשבת אלא בדברים שבצנעה כגון עטיפת הראש וכו'. שם (דף כ\"ד) אמר שמואל פח\"ז חובה נת\"ר רשות פריעת הראש חזרת קרע לאחוריו זקיפת המטה חובה נעילת הסנדל תשמיש המטה רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות רב אמר אף פריעת הראש רשות ושמואל מ\"ש נעילת הסנדל דרשות דלאו כ\"ע עבידי דסיימו מסנייהו פריעת הראש נמי לאו כ\"ע עבידי דמגלו רישייהו שמואל לטעמיה דאמר שמואל וכו' כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה כלומר וכ\"ע לא נהגו בעטיפה זו אלא אבלים. וכתב הטור נת\"ר רשות וחייב לנהוג בהם אבילות הילכך חייב לנהוג בהם כמו בחול כיון שאינו נראה כאבילות וכ\"כ הרי\"ף והרמב\"ן והרא\"ש וטעמא מדאמרינן התם אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס ליה סודרא ארישיה ואזיל ואתי בביתיה א\"ל לא סבר ליה מר אין אבילות בשבת א\"ל הכי א\"ר יוחנן דברים שבצנעה נוהג: \n", + "ומ\"ש רבינו שעטיפת הראש הוי מדברים שבצנעה. נראה דהיינו לומר דבצנעה דוקא נוהג וכעובדא דרב יוסף דמשמע דלא הוה פריס סודרא ארישיה אלא בגו ביתיה דוקא ולא בפני רבים אלא דא\"כ קשה דהל\"ל גם בנעילת הסנדל שינהוג בצינעה מ\"ש מעטיפת הראש ושמא יש לומר דכיון דלא אשכחן בגמרא מאן דחלץ מנעליו בצינעא לית לן למימר שיחלוץ מנעליו אפילו בצינעא ויותר נראה לומר דאף בפני רבים קאמר שיעטוף ראשו וקרי ליה דברים שבצינעה משום דיש לו מנעלים ברגליו וכמו שאמרו לובש מנעליו מנעליו מוכיחין עליו וכדרבי יוחנן ועי\"ל שטעמו משום דפסק כרב דאמר אף פריעת הראש רשות וא\"כ חייב לנהוג בה כמו בחול כיון שאינו נראה כאבילות ואע\"ג דמשמע בגמרא דטעמא דרב משום דלית ליה דשמואל דאמר כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה ורבינו פסק בפ\"ה כשמואל דמצריך עטיפת ישמעאלים וטעמא דאמר פריעת הראש רשות משום דקא סבר דאיכא אינשי דמכסו פומייהו בלא אבילות אבל קשה דמאי כתב דלובש מנעליו הא אמרינן דנעילת הסנדל רשות וא\"כ חייב הוא לחלוץ ואפשר דמשום דבהאי זמנא אין רגילות לילך יחף פסק כן וגם הרא\"ש כתב כן דהאידנא שאין רגילות לילך יחף הוי נעילת הסנדל חובה: \n", + "ומ\"ש דנותן שלום לכל אדם. טעמו משום דהוי מדברים שבפרהסיא ולא הוזכר בגמרא משום דמילתא דפשיטא הוא: \n", + "ומ\"ש ואם יש לו בגד מחליף ולא ילבש בגד קרוע בשבת אפילו על אביו ועל אמו ואם אין לו להחליף מחזיר את הקרע לאחוריו. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "מאימתי זוקפין את המטות בע״ש וכו' עד חוזר וכופה אותן במוצאי שבת. בסוף פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ו): \n\n" + ], + [ + "הרגלים וכן ר״ה ויום הכפורים אין דבר מדברי אבילות נוהג בהם. . כתב הרמב״ן שיש כת מן החכמים כדברי רבינו וטעמם משום דהא דקאמר בריש כתובות (דף ד') מסייע לרבי יוחנן דאמר אע״פ שאין אבילות במועד אבל דברים שבצינעא נוהג היא השמועה האמורה בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ד) אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס סודרא ארישיה בשבת אמר ליה לא סבר לה מר אין אבילות בשבת אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן דברים שבצינעא נוהג והם מפרשים דדוקא בשבת לפי שהיא עולה הנהיגו בה בצנעא אבל ברגלים שמפסיקין ואינם עולים לדברי הכל אינו נוהג לא בצנעא ולא בפרהסיא עכ״ל. ונראה מדבריו שהיו גורסים בההיא דרבי יוחנן דריש כתובות דשבת במקום דמועד והרמב״ן חולק על סברא זו והאריך לטעון עליה והעלה דדברים שבצינעא נוהגים במועד וכן פסקו התוס' והרא״ש בריש כתובות וכתבו שכן פסק בה״ג והיה נראה לומר דלאו בהכי מיירי רבינו אלא היינו לומר שאם קברו קודם הרגל אפילו שעה אחת בטלה ממנו גזירת שבעה כדמפרש ואזיל והוא משנה שם הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שבעה ובגמרא (דף כ') ת״ר קיים כפיית המטה שלשה ימים קודם לרגל אינו צריך לכפותה אחר הרגל דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת ואסיקנא בגמרא דהלכה כחכמים אלא שמתוך שלא הזכיר רבינו דברגל נוהגים דברים שבצנעא אדרבא כתב לקמן דקובר מתו ברגל לא חלה עליו אבילות כלל י״ל שמ״ש אין דבר מדברי אבילות נוהגים בהם מילתא באפי נפשה היא לומר דאפילו דברים שבצנעא אין נוהגים בהם וכמו שפירשם הרמב״ן. והא דאסיקנא דאפילו שעה קודם לרגל מבטל גזירת שבעה. \n", + "ומ\"ש שר\"ה ויוה\"כ דינם כרגל. שם פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא כר\"ג דאמר ראש השנה ויוה\"כ כרגלים וכחכמים דאמרי עצרת כרגלים: \n", + "ומ\"ש נמצא מונה לאחר ר\"ה ויוה\"כ כ\"ג יום ולאחר הפסח ט\"ז יום וכו'. שם (דף כ\"ד) דרש רב ענני בר ששון וכו' יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן י\"ד וכו' דאמר רבי אלעזר אמר ר' אושעיא מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה שנאמר בחג המצות ובחג השבועות וכו' אדבריה רב פפא לרב אויא סבא ודרש יום אחד ור\"ה הרי כאן י\"ד אמר רבינא הילכך יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן כ\"א יום. וא\"ת למה ר\"ה עצמו חשוב שבעה שהרי אין לו תשלומין כמו העצרת תירץ הרמב\"ן כיון דהוי כרגל לגזירת שבעה חשוב כרגל שלם לגזירת שלשים מפני שהוקשו כל המועדים זה לזה שנאמר אלה מועדי ה'. וכתב הרא\"ש וז\"ל הקשה הראב\"ד רב פפא כר\"ג ס\"ל דאמר ר\"ה ויוה\"כ כרגלים וכיון דיוה\"כ רגל הוא ומפסיק למה לי חושבנא דיליה בין דלחשביה לר\"ה שבעה בין דלא לחשביה אלא חד יומא כי מטי ר\"ה בטלי גזירות שבעה וכי מטי יוה\"כ בטלי גזירות שלשים ותירץ דבכה\"ג לא בטלי גזירות שלשים כיון דלא הוי אבילות שבעה כאורחייהו דתרתי הפסקות בהדי הדדי בחדא אבילות לא עבדינן אלא שבעה כי אורחייהו או שלשים כי אורחייהו וכיון דר\"ה חשבינן במקום שבעה ויוה\"כ אפילו במקום שבעה לא חשבינן ליה וכי מטי סוכות הוא דבטלה ממנו אבילות ומעיקרא לא דתרי עילויי בחדא אבילות לא עבדינן ולהכי קאמר הרי כאן י\"ד ולא קאמר בטלה ממנו גזירת שבעה במתניתין לאשמועינן דבעי אשלומי ומיזל עד הרגל וליכא הפסקה כלל מהנך עד דמטי לעיקר הרגל משום דחשיבי כרגלים גמורים ומיהו אם קובר מתו שבעה ימים קודם ר\"ה בטלי ממנו גזירת שלשים כרגל גמור וכ\"כ בה\"ג היכא דמית ליה מת קודם ר\"ה יום אחד עולה למנין שבעה ור\"ה שבעה הרי י\"ד ושבעה ימים שבין ר\"ה ליוה\"כ הרי כ\"א יום ויוה\"כ שהוא כרגל שבעה ונקיט ליה תרי יומי בתר יוה\"כ למשלם תלתין יומין עכ\"ל. ונתבארו דברי רבינו זולת \n", + "מ\"ש נמצא מונה לאחר ר\"ה ויוה\"כ כ\"ג יום שיש לתמוה עליו שהרי אמרו בגמ' בפירוש יום אחד לפני ר\"ה ור\"ה הרי כאן י\"ד ונמצא שאינו צריך למנות אחר ר\"ה אלא י\"ו יום והיאך כתב שהוא צריך למנות כ\"ג וכבר השיגו הראב\"ד וכתב א\"א יש כאן שבוש וכו' נראה שטעמו מדאמרינן בגמרא רבינא איקלע לסורא דפרת א\"ל רב חביבא אמר מר יום אחד לפני ראש השנה ור\"ה הרי כאן י\"ד א\"ל אנא מסתברא כר\"ג הוא דאמינא ומפרש רבינו דרבינא לא אודי במנין ר\"ה שיהא עולה שבעה מפני שאינו רגל והיינו דאמר מסתברא כר\"ג אמרי להפסיק כרגלים אבל לא למנות יומי שבעה ועוד סובר שאין יום הכפורים מבטל גזרת שלשים מהקובר את מתו קודם ר\"ה שכל שלא הפסיקו רגל ראשון שפגע בו תחלה אין רגל מפסיקו כפי הסברא הנזכרת למעלה כ\"כ הרמב\"ן ליישב דברי רבינו מ\"מ כתב שאין דבריו נראין שאין הפרש בין ר\"ה לשמיני של חג שנמנה שבעה ואע\"פ שזה מכלל הרגל וזה אינו רגל אנו אין לנו בגמרא שיהא מנין זה תלוי ברגל ולא רגל אלא או שנתלה הדבר במי שיש לו תשלומין שבעה או שנאמר שכל המפסיקין עולין כמימריה דרב פפא דאמר אפילו ר\"ה וכיון דאוסיף רבינא אפילו שמיני של חג שמע מינה דכל המפסיקין נמנין שבעה ליומי עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "הקובר את מתו שבעת ימים קודם רגל וכו'. שם איפליגו תנאי בחל יום שביעי בערב הרגל ואיפסיקא הלכתא בגמרא כאבא שאול דאמר מצות שבעה מבטלת גזירת שלשים כלומר שאם חל יום שביעי שלו בערב הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים דמקצת היום ככולו וים שבעה עולה לכאן ולכאן: \n", + "ומה שכתב ואם על אביו ואמו הוא מתאבל וכו' עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו. כן כתב הרא\"ש וכן דעת סמ\"ג שכתב אהא דתניא דעל אביו ואמו אינו נכנס לבית המשתה עד שנים עשר חדש מכאן למדנו דדבר שאינו תלוי בשבעה ושלשים אין רגל מפסיק וכן פוסק בירושלמי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "חל ששי שלו בערב הרגל וכו'. שם (דף י\"ט:) אמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים שאם חל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב וכתבו הרי\"ף והרא\"ש וה\"ה אפילו יום ששי מ\"ט דאכתי לא שלים אבילות דידיה אלא לרגל הוא מפסיק ליה אבילות הילכך אין מותר לרחוץ עד ערב הרגל וקי\"ל כוותיה עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש רבינו ולאחר יו\"ט משלים מיום המיתה ואסור בהם בכל חמשה דברים. הם גזירות הנוהגים בשלשים: \n\n" + ], + [ + "חל שביעי שלו להיות בערב הרגל והרי הוא שבת וכו'. שם (דף י\"ז:) אמתני' דאלו מגלחין במועד תנא האבל וכו' מותר בגילוח האי אבל ה\"ד אילימא שחל שמיני שלו בערב הרגל איבעי ליה לגלוחי בערב הרגל אלא שחל שמיני שלו בשבת ערב הרגל איבעי ליה לגלוחי בע\"ש וכו' לא צריכא שחל שביעי שלו להיות שבת ערב הרגל ותנא ברא סבר לה כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו ויום שבעה עולה לכאן ולכאן וכיון דשבת הוי אנוס הוא: \n", + "ומ\"ש וכן מגלח אחר עצרת וכו'. אחל שביעי שלו בערב הרגל והרי הוא שבת קאי ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "הקובר את מתו בתוך הרגל וכו'. כבר נתבאר בפרק זה: \n", + "ומ״ש ומונה שלשים מיום הקבורה וכו'. מבואר בברייתא פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ט:): \n\n" + ], + [ + "המקומות שעושין שני ימים טובים וכו'. כן פסק הרי\"ף שם וכן פסקו הרמב\"ן והרא\"ש בשם בה\"ג: \n\n" + ], + [ + "הקובר את מתו ביו\"ט שני וכו'. כ\"כ הרא\"ש בפרק אלו מגלחין בשם בה\"ג וכ\"כ הרי\"ף שם והוא ע\"פ מה שנתבאר ברפ\"א שדעת הגאונים והרי\"ף והרמב\"ן דאבילות יום ראשון דאורייתא וכתב הרמב\"ן שאין דבריהם אלא בשבעה מתי מצוה המפורשין בתורה אבל באותם שהוסיפו עליהם מד\"ס אין מתאבלים עליהם ביו\"ט ופשוט הוא: \n", + "ומ\"ש אבל אם קבר ביו\"ט השני של ר\"ה וכו'. הרמב\"ן כתב שהוא חלוק בזה דסוף סוף מדרבנן הוא וכיון שהוא דרבנן אתי אבילות יום ראשון שהוא דאורייתא ודחי ליה ורבינו סובר דכיון דכיומא אריכתא נינהו הוי כאילו גם יום שני חשיב דאורייתא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אע״פ שאין אבילות במועד וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ד:) תנן לגבי חול המועד אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת: \n", + "ומ\"ש אבל ביו\"ט אפילו ביו\"ט שני אין קורעין וכו'. כן כתב הרמב\"ן בת\"ה דאפילו קרוביו של מת אין קורעין והר\"ן כתב בפ\"ק דיו\"ט איכא מ\"ד כיון דיו\"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן קורעין בו שאף זה כבודו של מת הוא ואינו נראה שאין אלו עסקיו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אין קורעין במועד וכו' עד שהכל אבלים עליו. משנה וגמרא פרק אלו מגלחין: \n\n" + ], + [ + "כשמברין את האבלים וכו' עד שלא להרגיל את ההספד. משנה שם (דף כ\"ז): \n", + "וכן אין מלקט עצמות אביו ואמו במועד וכו'. במשנה פ\"ק דמ\"ק (דף ח') פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי ופסק כר' יוסי: \n", + "וכן אין מספידין את המת בחנוכה ובפורים ולא בראשי חדשים. משנה בסוף מ\"ק (דף כ\"ח:) שאינן מקוננות בהם: \n", + "ומ\"ש אבל נוהגים בהם כל דברי אבילות. כ\"כ המרדכי בשם רבינו גרשום והטעם משום שלא אמרו שמפסיקין אלא רגלים והני לא איקרו רגלים. והטור כתב בשם שאלתות שפורים מבטל אבילות אבל לא חנוכה ור\"ח ולא ידענא מאן פליג ליה וכתב הטור בשם מהר\"מ שגם פורים אינו מבטל אבילות אלא שכתב שאין נוהגין בו לא בי\"ד ולא בט\"ו אלא דברים שבצנעא וגם עליו אני תמה מנין לו לחלק בין פורים לחנוכה ור\"ח: \n", + "ומותר לספוד לפני חנוכה ופורים ולאחריהן. אף על גב דגרסינן במגלת תענית יומי פוריא דלא למספד בהון ואיפסיקא הלכתא בפ\"ב דתעניות כרבי יוסי דאמר כל הכתוב במגלת תענית דלא למספד לפניו ולאחריו אסור ואף על גב דאמרינן בסוף פרקא קמא דראש השנה (דף י\"ט:) דאף על גב דבטלה מגלת תענית חנוכה ופורים לא בטלו היינו לענין חנוכה ופורים עצמם אבל לפניהם ולאחריהם מותר דלא עדיפי לפניהם ולאחריהם בחנוכה ופורים משאר ימי מגילה עצמה וכ\"כ הטור: \n\n" + ], + [ + "הנשים במועד מענות וכו' עד ואשה רעותה קינה. משנה בסוף מ\"ק (דף כ\"ח): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש במה ד\"א בשאר העם וכו' עד וסופדין אותו. מימרא שם: [לא מצאתי אלא במגילה ג': ובמ\"ק כ\"ז:]: \n", + "ומ\"ש אבל לא ביו\"ט שני. טעמא דמסתבר הוא כיון שהוא במקום יו\"ט דאורייתא: \n\n" + ], + [ + "לא תעורר אשה על מת שלה וכו'. משנה פ\"ק דמ\"ק (דף ח') לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום ואתמר עלה בגמרא דרב אמר דלא מיתסר אלא אם מספידין בשכר כדי שלא יתן לספדן מעות שהם מוכנין לו לשמחת הרגל אבל בחנם שרי ושמואל אמר דאפילו בחנם אסור לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום ואי הספידו פחות משלשים לפני הרגל אתי למיספד ברגל דעדיין לא שכחו ויש פוסקים כרב ורבינו פסק כשמואל וכן דעת הראב\"ד והרא\"ש משום דירושלמי סבר כוותיה: \n", + "ומ\"ש רבינו במה דברים אמורים במת ישן וכו'. ירושלמי שם והטעם משום דכשמת תוך שלשים יום המרירות כבר הוא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספת מפני ההספד ונראה דהוא הדין אם באה לו בתוך שלשים לרגל שמועה אפילו רחוקה. ונ\"ל דלא מיתסר במת ישן אלא לפי מנהגם שהיו נוהגין להספיד כדי לעורר בכי ויללה אבל מה שאנו נוהגים שבתשלום השנה מספידין המת ומזכירין נשמתו לשמואל נמי שרי שאין זה עירור שלא ישכח מן הלב עד שלשים יום אדרבה דעתם להפסיק ע\"י כך אבילותם: \n\n" + ], + [ + "שבעת ימי חתנות הרי הם כרגל. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n", + "ומ\"ש ומונה השלשים מאחר ימי השמחה. כ\"כ הטור בשם הרמב\"ן מנין שלשים אינו מונה אלא משבעת ימי האבילות ואילך ואינו דומה לקובר מתו ברגל שהרגל עולה לו למנין שלשים אע\"פ שאינו מונה שבעה אלא לאחר הרגל דהתם נוהג מצות שלשים ברגל אבל הכא כל שבעת ימי החופה מותרין בגיהוץ ותספורת הילכך לא סלקי כלל וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל ע\"כ: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב הכין כל צרכי הסעודה וכו' עד סוף הפרק. בריש כתובות (דף ג' ד') ופירש רש\"י מכניסין את המת לחדר שלא יקברוהו דאם כן חלה אבילות על האבל בסתימת הגולל ושוב לא יוכל לכנוס עד שיעבור האבל ופורש ויקברו המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחיילא ואמאי דקאמר נוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות כתב הר\"ן דלדברי הגאונים דיום מיתה וקבורה חייב באבילות מדאורייתא טעמא דנוהג ימי המשתה ברישא הוי משום דבית דין מתנים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה לפי זה אינו ראוי להתעסק בדברים של שמחה כל אותו היום אלא שאינו חייב לעשות מעשה של אבילות והיינו שב ואל תעשה עכ\"ל. ואהא דאמרינן ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה פירש רש\"י אביו של חתן הוא הטורח בצרכי סעודה ואמה של כלה היא המכינה תכשיטין ואם לא יכנוס עכשיו שוב אין מכין להם. וכתב הר\"ן ואמה של כלה וכגון דאיכא תמרוקי נשים וקשוטין שאין מתקיימין דאי לא באותם תכשיטין שהכינה לה תנשא לאחר שבעת ימי האבילות ולא צריכה למיטרח עלה. ומדברי רבינו נראה שגם אמה של כלה מטעם הכנת צרכי סעודה הוא: \n", + "ומה שכתב רבינו אבל אם מת אביה של כלה נוהגים שבעת ימי האבל תחלה ואחר כך תכנס לחופה. משמע מדבריו שמיד אחר שבעת ימי האבל תכנס לחופה וכן כתב הרמב\"ן שאין מאחרים החופה שלשים יום כיון דטריחא ליה וקאי עליה מילתא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ההספד כבוד המת הוא וכו'. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו:) איבעיא להו הספדא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי למאי נ״מ דאמר לא תספדוהו לההוא גברא אי נמי לאפוקי מיורשים ופשטינן דיקרא דשכבא הוא: \n", + "ומה שכתב אבל אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו. גם זה שם בעיא ולא איפשיטא וכתב הרמב\"ן הילכך קוברין אותו דספק איסורא הוא אפילו בעו יורשים נמי דלא ליקברוה מוציאים מהם בע\"כ ואפילו במת בעלמא דלית ליה קוברים ואמר אל תקברוני אין שומעין לו דבזיונא דכולהו חיי קא אמרינן ולא משום בני משפחה בלחוד וכ\"כ רבינו בפי\"א מהלכות זכייה שאסור להניחו בלא קבורה: \n", + "ומה שכתב רבינו שהקבורה מ\"ע כו'. ג\"ז בפרק נגמר הדין שם: \n\n" + ], + [ + "כל המתעצל בהספדו של חכם וכו' עד אצל הקב\"ה. בפרק ר' אליעזר דאורג (דף ק\"ה:): \n\n" + ], + [ + "אין מניחין ספר תורה על מטתו של חכם וכו' עד דרך גגות. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ה): \n\n" + ], + [ + "אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת. בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף ק') וקאמר שהם כנגד שבעת הבלים שבקהלת: \n", + "ומה שכתב ואין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה. משנה פרק הקורא עומד (מגילה דף כ״ג:) ומפרש טעמא בגמרא דכיון דבעי למימר עמדו יקרים עמודו בבציר מעשרה לאו אורח ארעא: \n", + "ומ״ש ואין עושין אלא בקרובים וכו' עד ובמקום שנהגו. בס״פ המוכר פירות (בבא בתרא דף ק'): \n", + "כיצד עושין במקום שנהגו וכו' עד שבע פעמים. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [ + "כדרך שעושים מעמד ומושב לאנשים כך עושים לנשים. שם משמע הכי: \n", + "ומספידים הנשים וכו'. בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ח:) רפרם ספדה לכלתיה ובספ״ב דר״ה ספדה רבן גמליאל לאמו של בן זזא הספד גדול: \n", + "ומ\"ש אבל אין מניחין מטת האשה וכו'. משנה וגמרא בסוף מ\"ק (דף כ\"ז): \n\n" + ], + [ + "המלקט עצמות וכו'. ירושלמי: \n\n" + ], + [ + "המפנה ארונו של מת וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ז): \n\n" + ], + [ + "המלקט עצמות אביו ואמו וכו' עד אפילו צרורים בסדינו. בפ\"ק דמ\"ק ופירש\"י אפילו צרורין לו בסדינו שאינו מלקטן ואינו רואה אותן ה\"ז מתאבל עליהן כל זמן שלא נקברו והתוספות כתבו דיותר נראה לפרש דה\"ק דאפילו צרורים לו בסדינו אינו מתאבל לערב וכתב רבינו ירוחם אותו יום נוהג באבל בעטיפת ראש וכפיית המטה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ורחיצת וסיכה וכל מה שאסור באבל. וכתב הטור ולאו דוקא עצמות אביו אלא על כל הקרובים נמי מתאבל עליהם שיום ליקוט עצמות הם בכל הדברים הנוהגים באבל בקריעה ובכל דיני אבילות כל שקורעין עליו בשעת ליקוט עצמות והם דברי הרמב\"ן והרא\"ש. וכתב עוד הטור כתב מהר\"מ כל זמן שלא נקברו חל עליו כל דין אנינות ליאסר בשתיית יין ואכילת בשר ואחר שנקבר חל עליו כל דין אבילות עד הערב וא\"א הרא\"ש כתב שאין עליו דין אנינות כלל אלא מיד חל עליו דין אבילות אפילו קודם שקברום. וכתב עוד הטור היה עומד ומלקט וחשכה מותר ביום שלאחריו לפיכך אין מלקטין אותם סמוך לחשכה כלומר כדי שלא יהא נמצא שלא נתאבל על ליקוט עצמות אביו והיא ברייתא באבל רבתי וכתבוה הרמב\"ן והרא\"ש ולא ידעתי למה השמיטה רבינו ואפשר דס\"ל דלאו דסמכא היא מפני כשהתחיל ללקט חל עליו אבילות מיד וכיון שנתאבל עליו שעה אחת אע\"פ שמיד חשכה מה בכך הרי נתאבל: \n", + "ומה שכתב רבינו ואין אומרים עליהם קינות. אע\"פ שכבר כתב כן לעיל חזר לכתבו ללמדנו דאפילו על עצמות אביו ואמו אין אומרין קינות: \n\n" + ], + [ + "אין מספידין את הקטנים ובן כמה שנים וכו' עד בני שש. בפרק אלו מגלחין ופירש\"י שהעני מצטער על בניו יותר מהעשיר לפי שאין לו שמחה אחרת: \n\n" + ], + [ + "תינוק שמת וכו' עד אין רבים חייבים להתעסק בו. הכל פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ד): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כל היוצא במטה רבים מצהיבים עליו וכו'. הם דברי רבן שמעון בן גמליאל שם: \n", + "ומ\"ש כל הניכר לרבים וכו'. הם דברי רבי אלעזר בן עזריה ומפרש רבינו דמצהיבין לחוד ומתעסקין עמו לחוד ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: \n\n" + ], + [ + "העבדים והשפחות וכו'. ס״פ היה קורא (ברכות דף ט״ז:): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד מנחמין את האבלים וכו': ומה שכתב ואין שורה פחותה מעשרה. סנהדרין פרק כהן גדול (דף י\"ט): " + ], + [], + [ + "האבל מיסב בראש. בסוף מ״ק (דף כ״ח) ובפרק מציאת האשה (כתובות דף ס״ט:): \n", + "ואין המנחמין רשאים לישב אלא על גבי קרקע וכו': ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו תחלה וכו'. בסוף מועד קטן (דף כ\"ח): \n", + "וכיון שנענע בראשו וכו'. בסוף מועד קטן (דף כ\"ז:). וכתב הטור דכיון שהוא אסור בשאילת שלום בזמן שפוטר המנחמים שוחה בראשו כתלמיד השוחה לפני רבו ליתן שלום והם דברי הרמב\"ן בשם הר\"י בן גיאת: \n\n" + ], + [ + "מת שאין לו אבלים וכו'. בסוף פרק שואל (שבת דף קנ״ב) ופירש״י במקומו במקום שמת שם ועכשיו נוהגים לישב במקום האבלים ומשכיבים עליו: \n\n" + ], + [ + "הכל חייבים לעמוד בפני נשיא חוץ מאבל וחולה. בסוף מועד קטן (דף כ\"ז:): \n", + "ולכל העומד מפניו אומר לו שב וכו'. שם בסמוך לכל אומרים שבו חוץ מאבל וחולה וסובר רבינו דקאי לנשיא דסמיך ליה שאע\"פ שאינם חייבים לעמוד אם רצו לעמוד עומדים: \n\n" + ], + [ + "מכבדין ומרבצין וכו' עד שלא לבייש את העניים. ג\"ז שם (דף כ\"ז): \n\n" + ], + [], + [ + "אין שותין בבית האבל וכו'. בפירקא קמא דכתובות (דף ח' ע\"ב) תניא עשרה כוסות התקינו בבית האבל שלשה לפני סעודה וכו' ושלשה תוך הסעודה וכו' וארבעה לאחר הסעודה וכו' הוסיפו עליהם עוד ארבעה וכו' התחילו שותים ומשתכרים החזירו הדבר ליושנו ופירש רש\"י לעשרה והרמב\"ן פירש שלא ישתו אלא תוך הסעודה דיין שבתוך הסעודה אינו משכר ודברי רבינו כפירוש רש\"י אבל לא נהגו כן ואף רבינו לא כתבה דרך חיוב אלא דרך שלילה. ובפרק רביעי כתב נקבר המת מותר לאכול בשר ולשתות יין כדי לשרות אכילה שבמעיו אבל לא לרוות: \n\n" + ], + [ + "אין אומרים שמועה וכו'. ברייתא בסוף מ\"ק: \n", + "וכן אין אומרים בפני המת וכו'. בפרק מי שמתו אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת ואיכא התם תרי לישני ופסקו הפוסקין כלישנא דאמר לא נצרכה אלא לדברי תורה אבל מילי דעלמא לית לן בה וכתב הרמב\"ן ומה הן דבריו של מת הלכות הספד והוצאת המת וקבורה. והא דאמרינן בספ\"ק דבבא קמא מאי וכבוד עשו לו במותו שהושיבו ישיבה על קברו כתבו התוספות לא על קברו ממש אלא ברחוק ארבע אמות דליכא לועג לרש וכ\"כ נמוקי יוסף בשם הרא\"ש וכתב עוד בשם הרמ\"ה דכיון דלכבוד שיכבא הוא דעביד שרי ורבינו הגדול מהר\"י אבוהב ז\"ל בביאורו לטור אורח חיים הביא דברי נמוקי יוסף וכתב על דברי הרמ\"ה שעל זה סמכו לומר פסוקים בבית הקברות ודרשא למתים עכ\"ל וכך הוא מנהג פשוט היום: \n\n" + ], + [ + "אין בוכין וכו' ואין מספידין וכו'. בסוף מ\"ק (דף כ\"ז:): \n", + "ומ\"ש בד\"א בשאר העם וכו'. כן נראה ממה שיבא בסמוך: \n", + "ומ״ש ואין בוכין עליהם יותר מל' יום וכן אין מספידין עליהם יתר מי״ב וכו'. בפרק הנושא (כתובות דף ק״ג:): \n", + "ומ״ש וכן חכם שבאה שמועתו וכו'. בפרק הערל (יבמות דף ע״ט) גבי שאול שלא נספד כהלכה אמר דוד שאול נפקו ליה תריסר ירחי שתא ולאו דרכיה למספדיה: \n\n" + ], + [ + "אל יתקשה אדם על מתו וכו'. בסוף מועד קטן: \n\n" + ], + [ + "כל מי שאינו מתאבל וכו'. דברי רבינו ראויים אליו: \n", + "ואחד מבני חבורה שמת וכו'. בפרק רבי אליעזר דאורג (שבת דף ק\"ו): \n", + "כל שלשה ימים וכו'. בסוף מועד קטן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מ\"ע של דבריהם: \n\n" + ], + [ + "וגדולה הכנסת אורחים וכו'. בפרק מפנין (שבת דף קכ״ז): \n", + "כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים. בריש פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ\"ז:): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב כופין ללויה וכו'. גם זה שם. \n", + "ומה שכתב ובית דין היו מתקנין שלוחין וכו': אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות וכו' עד שלש פרסאות. בר״פ עגלה ערופה (סוטה דף מ״ו:): \n\n" + ], + [ + "ביקור חולים מצוה על הכל וכו' עד כמה פעמים ביום. בפרק אין בין המודר (נדרים דף ל״ט). \n", + "ומ\"ש וכל המבקר את החולה וכו' עד כאילו שופך דמים. שם (דף מ'): \n\n" + ], + [ + "אין מבקרין את החולה וכו' עד מיד. במסכת שמחות ובירושלמי פ\"ג דפאה ואמרינן התם שקרובים והחברים נכנסים מיד ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n", + "אין מבקרין לא בשלש שעות ראשונות ביום וכו'. בפרק אין בין המודר (נדרים דף מ') ויהיב טעמא בגמרא כי היכי דלא ליסח דעתיה מן רחמי תלת שעי קמייתא רווחא דעתיה בתרייתא תקיף חולשיה ולא ידעתי למה השמיט טעם הגמרא ואפשר שלא היה בגירסתו: \n\n" + ], + [ + "הנכנס לבקר את החולה לא ישב וכו'. בפרק קמא דשבת (דף י\"ב:) וכתבו התוספות נראה דדוקא כשהחולה שוכב בנמוך שלא ישב בגבוה מראשותיו של חולה ופירש\"י מתעטף מאימת שכינה כאדם היושב באימה ואינו פונה לצדדין: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שהיו לפניו מת וכלה וכו'. באבל רבתי לבית האבל ולבית המשתה בית האבל קודם והרמב\"ן כתב על דברי רבינו ולא נהירא וההיא דאבל רבתי לאו בשעת הכנסת כלה לחופה אלא כל שבעה דהבראת האבל קודם לאכילת בית המשתה: \n", + "מת וכלה וכו' עד חייבים להתעסק עמו. בפ\"ב דכתובות (דף י\"ז): \n\n" + ], + [], + [ + "מת אחד בעיר וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ז:): \n\n" + ], + [ + "ת\"ח שמת וכו' עד להוצאתו. פרק ב' דכתובות: \n\n" + ], + [ + "קוברים מתי עכו״ם וכו'. בס״פ הניזקין (גיטין דף ס״א): \n\n" + ], + [ + "בתי הקברות אסורים בהנאה. . ומ״ש ולא נוהגין בהם קלות ראש. בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ט) תנו רבנן בתי הקברות אין נוהגין בהם קלות ראש אין מרעין בהם בהמה ואין מוליכין בהם אמת המים ואין מלקטין בהם עשבים ואם לקטן שורפן במקומן ולא ידעתי למה השמיט רבינו כל זה: \n", + "לא ילך אדם וכו'. ברייתא פרק מי שמת (דף י\"ח) ובנוסחי דידן גבי ספר תורה לא יהלך אדם בביה\"ק וס\"ת בזרועו ויקרא בו והכי מסתבר דבלא קריאה בו מאי לועג לרש איכא: \n\n" + ], + [ + "המוליך עצמות וכו'. ברייתא פרק מי שמתו (ברכות דף י״ח:): \n\n" + ], + [ + "אין מפנין את המת וכו' עד אפילו ממכובד לבזוי. ירושלמי בסוף פ\"ב דמ\"ק ויהיב טעמא התם למה בתוך שלו מותר מפני שערב לו לאדם שיהיה נוח אצל אבותיו וכתב הרמב\"ן דהוא הדין דלהעלותו לארץ ישראל שרי וכתב עוד שאם מתחלה היה דעתם לפנותו מותר: \n\n" + ], + [ + "אין קוברין מת על גבי מת. באבל רבתי. וכתב הטור ודוקא שאין ביניהם עפר ששה טפחים: \n", + "ומה שכתב ולא שני מתים כאחד וכו'. גם זה שם ואע\"ג דר' יהודה הוא דקאמר האיש נקבר עם בתו הקטנה והאשה עם בנה הקטן ועם בן בנה הקטן זה הכלל כל שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו כתב הטור שנהגו עכשיו כר' יהודה והוא מדברי הרמב\"ן. ובנוסחא דידן יש ט\"ס בדבר שכתב היוצא במקום הישן: \n\n" + ], + [ + "עפר הקבר וכו'. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ז:): \n\n" + ], + [ + "הבונה קבר למת וכו'. שם וכרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא: \n", + "ומ\"ש אפילו הטיל בו נפל נאסר בהנאה. שם: \n\n" + ], + [ + "נפש שנעשה לשם חי וכו' עד אף על פי שפנהו. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "הבונה קבר לאביו וכו'. גם זה שם והטור כתב לא יקבר בו הוא עולמית מפני כבוד אביו אבל אחר מותר לקבור בו: \n\n" + ], + [ + "המת אסור בהנאה כולו. בכמה דוכתי אמרו דמת אסור דגמר שם שם מעגלה ערופה: \n", + "ומה שכתב חוץ משערו איני יודע מנין לו דהא בסוף פרק קמא אמרינן דאסור ודוחק לומר דבפאה נכרית דתלי בסיכתא דמשמע בגמרא דשרי דא\"כ הי\"ל לפרש: \n", + "ומ\"ש וכן ארון וכל תכריכיו וכו'. יתבאר במה שיבא בסמוך: \n", + "ומ״ש אבל כלים המוכנים לתכריך וכו'. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ח) וכרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא: \n\n" + ], + [ + "כל הכלים שזורקין על המת וכו' עד אין מצילין אותן. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ח ע\"ב) וכרבן שמעון בן גמליאל דמפרש דברי תנא קמא הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "מלמדין את האדם וכו' עד בלא תשחית. באבל רבתי (פרק שמיני): \n\n" + ], + [ + "מלך שמת עוקרין סוס שהיה רוכב וכו': ומה שכתב מקום שאינו עושה אותה טריפה. הוא כי היכי דלא לעבור בבל תשחית [והברייתא משובשת שם וצריך תיקון]: \n", + "ומושיבין ישיבה על קברו וכו'. בסוף פרק קמא דבבא קמא (דף ט\"ז:) אמרינן שעשו כן לחזקיה מלך יהודה ומשמע לי שלא עשו כן לשום מלך כי אם לו מפני שהעמיד תורה הרבה בישראל כדאמרינן בפרק [חלק] (דף צ\"ד ע\"ב) ויש לתמוה על רבינו שסתם דבריו דמשמע דסבירא ליה דלכל מלך עושין כן וקשה דא\"כ מאי רבותיה דחזקיה דמשבח קרא שהושיבו ישיבה על קברו: \n", + "ונשיא שמת אין מבטלין ישיבתו וכו'. בסוף פרק הנושא (כתובות דף ק\"ג:): \n\n" + ], + [ + "מלך או נשיא שמת וכו'. בפ\"ק דע\"ז (דף י\"א): \n", + "סליקו הלכות אבל בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..dff0e75846a21c59600a735c875312afe9b274a0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,756 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Mourning", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Mourning", + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה להתאבל על הקרובים. דעת הגאונים כדעת רבינו וכן דעת הרי\"ף והרמב\"ן אע\"פ שר\"ת ור\"י חולקין ומ\"מ הראיה שהביא רבינו ממה שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' יש לתמוה עליה שבמקרא לא צוה שיתאבלו אלא שאמר אהרן שלא ייטב בעיני ה' שיאכל חטאת באותו יום ובספר המצות שלו כתב המצוה ל\"ז היא שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים וזה בעצמו הוא מצות איבול כלומר כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו כלומר ששה מתי מצוה ולחזק חיוב זה ביאר אותו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא יחלש דין אבילות וכבר התבאר שאבילות יום ראשון דאורייתא ובביאור אמרו במועד קטן אינו נוהג אבילות ברגל אי אבילות דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד הנה כבר התבאר שחיוב אבילות הוא מ\"ע אמנם ביום ראשון לבד והשאר דרבנן ואפילו הכהן חייב לנהוג ביום ראשון ויטמא לקרוביו והבן זה עכ\"ל. וגם על ראיה זו יש לתמוה שטומאה ענין אחד ואבילות ענין אחר ואם צוה שיטמא לקרוביו אין במשמע זה שיתאבל עליהם: \n", + "ואין אבילות מן התורה וכו'. כ\"כ הרי\"ף והרמב\"ן וכן הרשב\"א דלא אמרו הגאונים אלא ביום מיתה והוא עצמו יום הקבורה. \n", + "ומ\"ש אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה אע\"פ שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ומרע\"ה תיקן להם לישראל וכו': \n\n" + ], + [ + "מאימתי יתחייב אדם באבל וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ז) ת״ר מאימתי כופין המטות משיצא מפתח ביתו דברי ר״א ר' יהושע אומר משיסתם הגולל וידוע דהלכה כר' יהושע וסתימת הגולל היינו לאחר שיתנו המת בקבר וימלאו הקבר עפר. \n", + "ומ\"ש אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מהדברים שאבל אסור בהם ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר. כתב הטור שכ\"כ הרי\"ץ בן גיאת ושהרמב\"ן חלוק עליו: \n\n" + ], + [ + "הרוגי מלכות וכו'. באבל רבתי פ' שני וכתב הרמב\"ן ז\"ל והר' יונה והרא\"ש והמרדכי בשם ר\"י דה\"מ כגון הרוגי ביתר שהיתה גזירת מלכות עליהם מחמת שנאה ולא מחמת ממון וכיון שכן אינה עשויה להבטל ומפני כך חל עליהם אבילות מיד שנתיאשו מלבקש אבל מי שלא הניחו השלטון לקבור עד שיפדוהו בממון הרבה לא חל עליהן אבילות דכיון דבממון הדבר תלוי אפשר שאח\"כ יתפייס בדמים מועטים ומפני כך לא חל עליהם אבילות ואפשר שלזה נתכוון רבינו במ\"ש הרוגי מלכות שאין מניחין אותם להקבר דמשמע שכן משפטי המלכות שאין מניחין אותם להקבר ואינו הדבר התלוי בממון אלא בחסדי המלך שיתן רשות: \n\n" + ], + [ + "מי שטבע בנהר וכו'. ג\"ז באבל רבתי (שם) כתוב בעיטור בשם תשובת הרי\"ף מי שטבע במים שאין להם סוף אין היתר לאשתו וכיון דבחזקת קיים מסתברא דלא נהיג אבילותא והא דתניא באבל רבתי טבע בנהר או שנפל בים מאימתי מונין לו משנתייאשו לבקש איכא למימר שנפל ומת או שנפל למים שיש להם סוף עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "מי שדרכן לשלוח המת וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב) אמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו ומנו: \n\n" + ], + [ + "הנפלים אין מתאבלין עליהן. מתבאר ממה שיבא בסמוך. \n", + "ומ״ש וכל שלא שהה ל' יום באדם ה״ז נפל. בפ' ר״א דמילה (שבת דף קל״ה) אמר רשב״ג כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל וכו' הא לא שהה ספיקא הוי ואיפסיקא התם בגמ' הלכתא כוותיה הילכך לגבי אבילות דרבנן הוא הוי ספיקא לקולא. \n", + "ומ״ש אפילו מת ביום ל' וכו'. הכי אסיק רב אשי בפ' יש בכור (בכורות דף מ״ט): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ואם נודע בודאי שנולד לתשעה חדשים גמורים אפילו מת ביום שנולד מתאבלים עליו. הכי אמרינן בפ' ר״א דמילה ובפ' יוצא דופן (נדה דף מ״ד:) וכתבו הגהות בשם רש״י דלא קים לן בדבר זה כלל אלא שלא שמשה עם בעלה כל ימי עיבורה: \n", + "ומ\"ש בן ט' שנולד מת ובן ח' שמת וכו'. באבל רבתי פ\"ק מחותך מרוסס נפלים ובן ח' חי בן ט' מת אין מתעסקין עמו בכל דבר. ומשמע לרבינו דבכלל אין מתעסקין עמהם בכל דבר הוי שאין מתאבלים עליהן: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ובן ח' שמת אפילו לאחר ל' יום. כתב הראב\"ד זה אינו מחוור וכו'. וה\"ה בפ\"א מהל' יבום כתב טעם לדברי רבינו: \n\n" + ], + [], + [ + "כל הרוגי מלכות אף על פי שנהרגו בדין המלך וכו' הרי אלו מתאבלין עליהם. ומ״ש ממונם למלך. בסוף פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ח:): \n", + "ומ\"ש אבל כל הרוגי ב\"ד וכו' עד שיתעכל הבשר. משנה שם: \n", + "ומ\"ש ממונם ליורשיהם. שם: \n\n" + ], + [ + "כל הפורשים מדרכי צבור וכו'. באבל רבתי פרק שני. \n", + "ומ\"ש וכן האפיקורסין והמוסרים. כל אלו בכלל פורשים מדרכי צבור: \n\n" + ], + [ + "המאבד עצמו לדעת וכו'. באבל רבתי בפרק ב' המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר וכו' אין קורעין עליו ואין חולצין ולא מספידין עליו אבל עומדים עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד החיים וכללו של דבר כל שהוא כבוד חיים מתעסקין בו כל שאינו כבוד של חיים אין הרבים מתעסקין עמו לכל דבר וסובר רבינו דאבילות אינו מדברים של כבוד החיים והרמב\"ן חולק בדבר: \n", + "ואיזהו המאבד עצמו לדעת וכו' עד סוף הפרק. שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אלו שאדם חייב להתאבל עליהם דין תורה. בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף כ' ע״ב) ת״ר כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להם אבל מתאבל עליהם ואלו הן אשתו אביו ואמו אחיו ואחותו בנו ובתו הוסיפו עליהם אחיו ואחותו הבתולה מאמו ואחותו הנשואה בין מאביו בין מאמו. וא״ת מאחר שרבינו סובר דמדין קרובים שהכהן מיטמא להם למדנו שמתאבלים עליהם כמ״ש בתחלת הלכות אלו ואשתו כתובה באורייתא לענין טומאת כהן דכתיב כ״א לשארו הקרוב אליו ואמרינן בפ' האשה רבה (יבמות דף צ') ובפרק כיצד (דף כ״ב) שארו זו אשתו ובר״פ טבול יום אמרו שמתה אשתו של יוסף הכהן וטמאוהו על כרחו וכ״כ רבינו לקמן בפרק זה אשתו של כהן מתטמא לה והיינו ודאי מדאורייתא וכן משמע עוד מדבריו רפ״ג וא״כ למה כתב שאינו מתאבל עליה מן התורה ואפשר לומר דרבינו אזיל לטעמיה שסובר שכל דבר שאינו מפורש בתורה ממש אע״פ שדינו דין תורה מיקרי מד״ס ואשתו אינה מפורש בתורה דשארו אינו מוכרח שיהא פירוש אשתו שהרי אונקלוס תרגם לשארו לקריביה דקריב ליה: \n", + "ומ\"ש וכן האשה על בעלה. כך כתבו הרמב\"ן והרא\"ש וטעמא דכיון דאבלות כטומאה כשם שהאשה מטמאה לבעלה כך היא מתאבלת עליו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואם היתה אחותו וכו'. כתב הרמב\"ן על זה בתורת הבית זה לא ידענו לו צד סמך ומקום טענה: \n\n" + ], + [ + "בנו או אחיו הבא מן השפחה ומן הנכרית. כ\"כ הרמב\"ן והרא\"ש וטעמא מפני שכך הדין לענין טומאה כתב אינו מתאבל עליהם כלל כלומר אפילו מדבריהם: \n", + "ומ\"ש וכן מי שנתגייר וכו'. הוא נלמד מדין בנו מן השפחה ומן העכו\"ם ועוד דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי: \n", + "וכן אשתו ארוסה אינו מתאבל עליה וכו'. בפ' ד' אחין (יבמות דף כ״ט:) אשתו ארוסה אינו אונן עליה ואינה אוננת עליו ומשמע לרבינו דה״ה לאבילות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) כל קרובים שהוא חייב להתאבל עליהם וכו' עד אין מתאבלין זה על זה. בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ':) ובפ״ק דכתובות (דף ד':). \n", + "ומ\"ש וכן יראה לי שאם מתה אשת קרובו וכו'. כך כתבו הגהות בשם רש\"י ז\"ל: \n", + "כתב הרמב\"ן והרא\"ש והגהות דהאידנא נהגו להקל באבילות של המתאבלים עליהם וסומכים על זה שאינו אלא בשביל כבוד האבל ואם רצה האבל למחול על כבודו אינו צריך להתאבל עמו והאידנא כל האבלים נוהגין למחול על כבודם: \n\n" + ], + [ + "כמה חמורה מצות אבילות וכו'. לטעמיה שכתב בספר המצות שלו שכתבתי בתחלת הלכות אלו אזיל: \n", + "לה יטמא מצות עשה שאם לא רצה להיטמא וכו'. בריש פרק טבול יום (זבחים דף ק'): \n", + "ומה שכתב במה דברים אמורים בזכרים וכו': כתב הראב\"ד קשיא הא דתניא וכו'. והרמב\"ן כתב על דברי רבינו ולפי זה הא דתניא לא מטמאה לו לאו דוקא בארוסה אלא שיטפיה נקט אבל לא נתברר לי מהיכן יצאה לרב זאת הסברא ושמא הוא דורש בזה כל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא והני נשי הואיל וליתנהו בלא יטמא ליתנהו במצות יטמא א\"נ כי כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אכוליה עניינא כתיב ובסוף דבריו כתב והדברים צריכין לימוד והרא\"ש כתב שלא נתיישבו לו דברי הרמב\"ם כי הרבה צריך ראיה לפטור נשים מהמצוה זאת: \n\n" + ], + [ + "אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו וכו'. בר\"פ טבול יום: \n", + "ומ\"ש ואינו מטמא לה אלא מד\"ס. אזדא לטעמיה שכתבתי בתחלת פרק זה אצל מ\"ש ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה: \n", + "ומ״ש עשאוה כמת מצוה שאין לה יורש אלא הוא וכו'. בר״פ האשה רבה (יבמות דף פ״ט:) מאימתי יורש אדם את אשתו קטנה וכו' ויורשה ומטמאה לה וכו'. והא הכא דמדאורייתא אביה מטמא לה ומדרבנן מטמא לה בעל משום דה״ל מת מצוה ומי הויא מת מצוה והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברים קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה ה״נ כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה ומשמע שלא הוצרכו לכן אלא באשתו קטנה אבל בגדולה מדינא מטמא לה דכתיב כ״א לשארו וי״ל דכיון דקריא ולא ענו לה שייך נמי בגדולה נקט טעמא דשויא בכולהו: \n", + "ומ״ש ואינו מטמא אלא לנשואה בלבד וכו'. בפרק ארבעה אחין (יבמות דף כ״ט:) אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה: \n\n" + ], + [ + "וכן כל אותן שאמרו וכו'. ברייתא בת\"כ כתבוה הרי\"ף והרא\"ש בעמיו בזמן שהם עושין מעשה עמיו ולא שפירשו מדרכי צבור: \n", + "ומ\"ש והנפלים. בתורת כהנים ולבנו ולבתו יכול אפילו נפלים תלמוד לומר לאביו ולאמו מה אביו ואמו של קיימא אף בנו ובתו של קיימא יצאו נפלים: \n", + "ומ\"ש והמאבד עצמו לדעת. נראה שהטעם שמאחר שנדחית הטומאה כדי שיתאבל כיון שסובר רבינו שאין מתאבלים עליו ממילא משמע שאין מטמא לו וזה טעם שייך גם בהרוגי ב\"ד: \n", + "ועד מתי מצווה להתטמא לקרוביו וכו'. באבל רבתי פרק עד אימתי מטמא להם ר\"מ אומר כל אותו היום ר\"ש אומר עד שלשה ימים ר' יהודה אומר משום ר' טרפון עד שיסתם הגולל מעשה שמת ר\"ש בן יהוצדק בלוד ובא רבי יוחנן אחיו מהגליל וכו' ובאו ושאלו את ר' טרפון וחכמים אמרו להם יטמא ומשמע דהלכה כרבי יהודה משום רבי טרפון דהלכה כרבי יהודה לגבי ר\"מ ולגבי ר\"ש וכל שכן הכא דמשום ר' טרפון קאמר לה ועוד דחכמים סברי כר' טרפון וכן פסקו הרמב\"ן והרא\"ש: \n\n" + ], + [ + "אשתו הפסולה אינו מטמא לה. בפרק האשה רבה (יבמות דף צ':) ובפ״ב דיבמות (דף כ״ב:) יליף לה מקרא: \n", + "ומ״ש לפיכך מי ששמעה שמועה שמת בעלה וכו'. משנה בפרק האשה רבה (יבמות דף פ״ז:): \n", + "ומ\"ש אבל מטמא לאמו אע\"פ שהיא חללה. בת\"כ דריש לה מקרא: \n", + "ומ\"ש וכן מטמא לבנו ולבתו וכו' אע\"פ שהם פסולים אפילו היו ממזרים וכו'. בפ\"ב דיבמות (דף כ\"ב:): \n\n" + ], + [ + "אחותו הנשואה אינו מטמא לה וכו'. איכא למידק מאחר דאפילו לארוסה אינו מטמא כמ\"ש רבינו לקמן בסמוך אמאי איצטריך למיכתב דאינו מטמא לנשואה. וי\"ל דמשום דארוסה אם נתגרשה מטמא לה קאמר דבנשואה לעולם אינו מטמא לה אפילו נתגרשה: \n", + "ומ״ש הבתולה פרט לאנוסה ומפותה וכו'. בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף ס') תנו רבנן אחותו ארוסה ר״מ ורבי יהודה אומרים מטמא לה ר' יוסי ור״ש אומרים אינו מטמא לה אנוסה ומפותה ד״ה אינו מטמא לה ומוכת עץ אינו מטמא לה דברי ר״ש וכו' מ״ט דר״מ ור' יהודה דדרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה יכול שאני מוציא אף מוכת עץ ת״ל אשר לא היתה לאיש מי שהוויתה על ידי איש יצתה זו שאין הוויתה ע״י איש הקרובה לרבות את הארוסה אליו לרבות את הבוגרת ור״ש ורבי יוסי וכו' דדרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ אשר לא היתה פרט לארוסה שהיתה הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה אליו לרבות את הבוגרת ופסקו הפוסקים כרבי יוסי ור״ש לגבי ר״מ ור' יהודה ובמוכת עץ פסקו דלית הלכתא כר״ש לגבי ר' יוסי ור' יהודה ור״מ. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שהיא ארוסה לכהן: \n\n" + ], + [], + [ + "אחיו ואחותו מאמו וכו'. בתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "הספיקות אינו מטמא להם שנאמר לה יטמא וכו'. ברייתא בת\"כ וכתבוה הרי\"ף והרמב\"ן והרא\"ש: \n\n" + ], + [ + "אין הכהן מיטמא לאבר מן החי מאביו וכו': כתב הראב״ד א״א הרב אינו פוסק כן עכ״ל. ועתה אבאר הנה כתב הרי״ף בהלכות טומאה לה יטמא ואינו מטמא על איבריה שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו אבל מטמא על עצם כשעורה מאביו וכתב עליו הרמב״ן ולא מחוורא שמעתתיה דגרסינן בפ' ג' מינין (נזיר דף מ״ג:) א״ר חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מיטמא לו מ״ט דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר פירוש ואע״פ שמצא ראשו כיון שאינו כברייתו אינו מטמא [לו ואקשינן עלה דרב מהא מתניתא לה יטמא לה הוא מיטמא ואינו מיטמא לאיבריה] שאינו מיטמא על אבר מן החי של אביו אבל מטמא על עצם כשעורה מן המת של אביו קשיא לרב ומסקנא דרב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו של רבי צדוק בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר ג' שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר וקי״ל מעשה רב [ועוד דרבים נינהו] ועוד כיון דלא אשכחן אמורא דפליג עליה דרב חסדא אמר רב קי״ל הלכה כבתראי עכ״ל. והרא״ש כתב שמ״ש הרי״ף אבל מטמא הוא על עצם כשעורה של אביו ע״כ לומר דהיינו דוקא ע״י חזרה שאם כבר נטמא לקבור את אביו ונחסר עצם כשעורה חוזר עליו ומטמא לו לקברו ואתי כר״י דפליג התם אר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים דאל״כ אתי דלא כמאן והקשה עליו למה פסק כיחידאה נגד ר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ועוד כי עשו מעשה ומעשה רב ועוד כי שיטת הגמרא בכל מקום דהלכה כאמוראי גם כי יפסוק דלא כסתם מתניתין כ״ש הכא דרב חסדא ס״ל כרבים ועוד דבדאורייתא אזלינן לחומרא ולא יטמא לו עכ״ל. ודעת רבינו כהרמב״ן והרא״ש והלכה כרב חסדא אמר רב: \n", + "ודע דסוגיא דפ' ג' מינים הכי איתא אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו מ\"ט דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר וכו' מיתיבי לה יטמא לה הוא מטמא ואינו מטמא לאיבריה לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה לאו למימרא דאי מחסר פורתא לא ההיא ר\"י היא דתניא ר' יהודה אומר לה הוא מטמא ואינו מיטמא לאיבריה שאינו מטמא על אבר מן החי של אביו אבל מטמא הוא לאבר מן המת של אביו והתניא וכו' כראב\"י לה מטמא ואינו מטמא לאיבריה פרט לכזית מן המת וכזית נצל ומלא תרווד רקב יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת ולרוב בנינה ולרוב מניינה כתיב ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת וכו' ההיא נמי ר\"י היא ורב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו של רבי צדוק בגינזק וכו' ובא ושאל את רבי יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. ופירש\"י נקטע ראשו של אביו אע\"פ שהראש בצד הגוף הואיל וכבר נקטע אינו מטמא וכו' בזמן שהוא שלם שלא נתפרדו איבריו זה מזה ולא בזמן שהוא חסר כגון זה שנקטע ראשו. מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה דאילו מחסר פורתא כלומר דבשעה שנגע בה ברישא הוה חסר להך עצם פורתא [כשעורה] ואפילו הכי היה מותר ליטמא בה וקשיא לרב חסדא דהא סתמא לדברי הכל היא. לא ההיא רבי יהודה היא דתניא הכי גרסינן רבי יהודה אומר לה יטמא ואינו מטמא לאיבריה לפי שאין אדם מטמא על עצם כשעורה מאביו וכו' כלומר לאיברים הוא דאינו מטמא בין בחייו בין במותו לפי שאין אדם מטמא תחלה על עצם כשעורה מאביו לפי שלא התירה תורה ליטמא אלא בדבר שעיקר הגוף בו אבל מטמא הוא לעיקר הגוף לכתחלה ואם נחסר הוא הולך ובודק אחריו ואפילו על עצם כשעורה ואנא אמינא כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה וכו' וספרים שכתוב בהם לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו אבל מיטמא לאבר מן המת של אביו שבשתא היא וכו' והתני רב כהנא כראב\"י כלומר בברייתא דראב\"י וכו' הוסיף לך טומאה אחרת דבשדרה ורוב בניינה כגון שתי שוקים וירך אחת וברוב מנינה כגון קכ\"ה איברים הימנה שיכול ליטמא וכו'. ובא ושאל את ר' יהושע וכו' מהו ליטמא ולהביאו בקברי אבותיו וכו' ולא בזמן שהוא חסר ולאחר שלש שנים א\"א לו שאינו חסר עכ\"ל. כתבתי כל זה לשתי תועליות. האחת כדי שיתבארו דברי רבינו ויובנו יפה. השנית להתבונן מתוך סוגיא זו שיש מקום להשיב בעד הרי\"ף ממה שהשיגו עליו לומר דפסק כיחידאה דהיינו רבי יהודה דאיכא למימר דלאו יחידאה הוא דהא ראב\"י סבר כוותיה ואע\"ג דהכא הוו תרי ורבי יהושע בן אלישע וארבעה זקנים הוה ליה חמשה הני תרי עדיפי משום דהוו מרי גמרא טפי מאינך ועוד דמשנת ראב\"י קב ונקי ומה שכתבנו דלא אשכחן אמורא דפליג עליה דרב חסדא איכא למימר דרב כהנא פליג עליה דמאחר דהוה תני כדראב\"י משמע דהכי ס\"ל ואע\"ג דרב חסדא משמיה דרב קאמר לה אפשר שהרי\"ף לא היה גורס אמר רב ואפילו אי גריס ליה אפשר דאליבא דההוא תנא דגינזק קאמר וליה לא סבירא ליה ואשכחן דכוותה בריש שבועות גבי פלוגתא דר\"י ור\"ל ומ\"מ לענין מעשה מאחר שרבינו והרמב\"ן והרא\"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן וכ\"ש שהם מחמירין בשל תורה. ונשאר לדקדק בדברי רבינו שכתב וכן שאר קרובים דהא כ\"ש הוא ואיך כתבו בלשון וכן ודוחק לומר דסד\"א שהיה שום מיעוט באביו דוקא וגזירת הכתוב הוא קמ\"ל: \n\n" + ], + [ + "הטומאה לקרובים דחויה היא וכו' לפיכך אסור לכהן זה להתטמא למת ואפילו בעת שמתטמא לקרוביו וכו'. בפ' ג' מינים (נזיר דף מ״ב:) כהן שהיה לו מת מונח על כתפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת״ל להחלו מי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד והוינן בה מדתנן היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי והא מיטמא וקאי ואמר ר״ה נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב אמאי הא מיטמא וקאי ומפרקינן לה דכי אמרי' הושיטו לו מתו ומת אחר ונגע פטור בחיבורי אדם במת אבל פירש ממתו ונגע במת אחר חייב וטעמא משום דמוסיף טומאה על עצמו שאדם כשהוא תפוס במת הנוגע בו כנוגע במת עצמו ונעשה אב הטומאה וכשפירש מן המת הוא עצמו אב הטומאה והנוגע בו ראשון לטומאה וכתבו הרמב״ן והרא״ש ולא תימא הא דקתני יכול יהא חייב ת״ל להחלו חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא דתניא באבל רבתי היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום רבי טרפון מחייב ורבי עקיבא פוטר נטמא לאחר אותו יום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד והלכה כרבי טרפון דקי״ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם ותנן אמרו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת אע״ג דמיטמא וקאי ועוד דרב הונא דהוא אמורא קאי כוותיה ואף ר' עקיבא מודה דאסור דקתני רישא פירש הרי זה לא יטמא ולא פליג אלא בחיובא דפטר בו ביום ועוד דבמסכת נזיר שנו מחלוקתם להפך יצא ונכנס ר' טרפון פוטר ור' עקיבא מחייב א״ל ר' טרפון וכי מה הוסיף זה חילול על חילולו אמר ר' עקיבא בשעה שהיה הוא שם טמא טומאת שבעה פירש טמא טומאת ערב חזר ונכנס טמא טומאת שבעה פירוש הנוגע בו א״ל ר' טרפון כל הפורש ממך כפורש מחייו והרי לפי זה הלשון כ״ש שהדבר פשוט שהלכה כדברי המחייב הילכך אין הכהנים נכנסים לבית הקברות לקבור מתי מצוה שלהם שאפילו היה תפוס בהן בכניסה ובחיבורין מותר בהן להטמא לאחרים כשהוא פורש מהן לאחר קבורה נמצא מטמא לאחרים ואסור לפיכך משפחות כהונה עושים שכונת קבורה שלהם בסוף בית הקברות וכל שמת לו מת קובר בסוף השכונה כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יטמא בקברות אחרים ואע״פ שר״ת כתב דהלכה כר' עקיבא בההיא דאבל רבתי דנטמא בו ביום פטור ומותר הכהן להכניס מתו לבית הקברות ולקברו ואפילו ר״ע אוסר טומאה בו ביום מדבריהם גדול כבוד מתו שדוחה ל״ת דדבריהם והביא ראיה מפרק דם הנדה, הרמב״ן והרא״ש דחו ראייתו והעלו כדברי רבינו וכך נראה שהוא דעת התוספות בפרק דם הנדה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל כהן שנטמא למת וכו' הרי זה לוקה שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו. פשוט הוא: \n", + "ומה שכתב ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא. . ואחד המת ואחד שאר טומאות הפורשות מן המת וכו'. בת\"כ אין לי אלא המת מנין לרבות את הדם ת\"ל לנפש ואומר כי הדם הוא הנפש מנין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת ת\"ל ואמרת אליהם לרבות הטומאות הפורשות מן המת. ורבינו נראה שסובר דכיון דילפינן לדם ה\"ה לשאר טומאות הפורשות מן המת דמאי שנא ולא הוה צריך קרא למילף שאר טומאות הפורשות אלא אסמכתא בעלמא הוא: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "נכנס ויצא וחזר ונכנס וכו' וכן אם נגע במת והתרו בו וכו'. משנה פ' ג' מינין (נזיר דף מ״ב) ופ' בתרא דמכות (דף כ״א) היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת: \n", + "ומה שכתב היה נוגע ולא פירש וכו'. שם בגמרא וכתבתיה בספ\"ב: \n\n" + ], + [], + [ + "כהן גדול אינו מטמא לקרובים וכו'. בפ' ג' מינין (נזיר דף מ״ב:) אתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ורב יוסף אמר וכו' אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה איתיביה אביי נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מת ונגע בו יכול יהא חייב ת״ל להחלו במי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד א״ל ותיקשי לך מתני' דתנן אמרו אל תטמא אל תטמא והוא מיטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי הא מיטמא וקאי אלא קשיא אהדדי ל״ק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין פי' בעודו מחובר למת אם נגע במת אחר פטור משום דכתיב להחלו יצא זה שמחולל ועומד אבל אם פירש ממת זה ונגע במת אחר חייב ואמרינן בתר הכי אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי וכו' אמר רבא הכניס גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין והא א״א דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחית להו טומאה ואסיקנא אלא אמר רב פפא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין מר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמה אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין וה״פ מ״ש טומאה וטומאה דהיינו אם בעודו נוגע במת זה נגע במת אחר פטור על השני משום דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי דהיינו בעוד שהיה מת על כתפו באהל המת פטור על הביאה משום דהא מיטמא וקאי דאי בנוגע במת ופירש ונכנס לאהל הא אפילו טומאה וטומאה לוקה שתים שהרי אין כאן מחולל ועומד וכך פירשו התוספות: \n", + "והשתא ה\"ק \n", + "רבינו נגע או נשא לוקה אחת וה\"ה אם נכנס לאהל אינו לוקה אלא אחת משום דכיון דהכניס ראשי אצבעות רגליו הוי כנוגע במת וביאה לא הוי עד דעייל גופיה נמצא שאחר שנגע במת בעודו נוגע בו בא אל האהל הוי מחולל ועומד ופטור על השני אבל אם נכנס לאהל וישב שם עד שמת וכו' ה\"ז לוקה שתים ודוקא בכה\"ג דטומאה וביאה באין כאחד הוא דלוקה שתים ואם נטמא מקודם ופירש ואחר כך נכנס לאהל חייב אף משום לא יבא דהא אפילו בטומאה וטומאה אם פירש בינתיים חייב אף על השני: \n\n" + ], + [ + "והראב\"ד כתב על מ\"ש רבינו נטמא מקודם וכו' א\"א הא לא מיחוור וכו'. נראה שהוא ז\"ל סבור דהא דאוקימנא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין אליבא דרב יוסף הוא דאוקימנא הכי אבל לרבה שלא בחיבורין נמי פטר ורבינא סבור דאליבא דכ\"ע אוקימנא הכי ואני בעניי לא ירדתי לעומק דברי הראב\"ד דהא מגו דקשיין מתני' וברייתא אנו צריכין לחלק בין בחיבורין לשלא בחיבורין ואין רבה ולא שום אמורא יכול להכחיש זה x: \n", + "ויש לדקדק למה באוקימתא דרב פפא ומר בר רב אשי הקדים רבינו האוקימתא המאוחרת וי\"ל משום דהיא מילתא דשכיח טפי. וא\"ת אמאי לוקה הרי כשנכנס לאהל לא נטמא ואחר כך כשמת המת או כשפרע עליו את גג השידה לא עשה מעשה ולמה ילקה והתוספות תירצו דהב\"ע כשסייע הוא לפרוע גג השידה וצ\"ל שהתרו בו כשסייע לפרוע המעזיבה ולפי זה נצטרך לומר דאוקימתא דעייל כשהוא גוסס בשתיכף שנכנס לשם מת הגוסס והתרו בו כשנכנס אל תכנס שהרי זה גוסס ומיד ימות ואפשר דמש\"ה כתב רבינו עד שמת המת ולא כתב עד שמת הגוסס לרמוז על תכיפות מיתתו שכבר היה קרוב להקרא מת כשנכנס זה שם ועי\"ל דכשנכנס באהל התרו בו הזהר מליכנס שמא ימות זה בעודך שם ובנכנס והוא בשידה תיבה ומגדל התרו בו אל תכנס שמא יבא אחר ויפרע עליך את המעזיבה ואע\"ג דהתראת ספק היא רבינו פסק בפי\"ו מהל' סנהדרין דשמה התראה: \n\n" + ], + [ + "כהן שפגע במת מצוה וכו' אפילו כהן גדול חייב להטמא לו לקברו. ריש פרק כהן גדול ונזיר (דף מ\"ז) ובגמרא יליף לה מקרא: \n", + "ומה שכתב ואי זהו מת מצוה אחד מישראל שהיה מושלך בדרך וכו' בד״א בשהיה הכהן לבדו וכו'. בפרק האשה רבה (יבמות דף פ״ט ע״ב): \n", + "ומה שכתב ודבר זה הלכה מפי הקבלה: \n\n" + ], + [ + "היו כהן ונזיר וכו'. משנה ברפ\"ז דנזיר (דף מ\"ז) פלוגתא ופסק כחכמים: \n", + "ומה שכתב היה כ\"ג וכהן הדיוט וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש וסגן עם משוח מלחמה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "נשיא שמת הכל מיטמאין לו אפילו כהנים וכו'. בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף ע':) בירושלמי פרק כהן גדול מהו שיטמא [כהן] לכבוד הנשיא כד דמך רבי יודן נשיאה וכו' אכריז רבי ינאי ואמר אין כהונה היום וטעמא מפרש התם עשו אותו כמת מצוה לפי שאין כבוד הנשיא ביורשים וקרובים אלא לכל אדם שיתעסקו בו הכל כקרובים ויטמאו לו והיינו דאמרינן בגמרא דידן פרק הנושא (כתובות ק״ג:) אותו היום שמת רבי בטלה כהונה ואמרינן נמי בפסחים פרק אלו דברים כגון שמת נשיא (ואיטמו ליה רוב ציבור). \n", + "ומה שכתב רבינו אפילו כהנים נראה דהיינו לומר לא מיבעיא נזירים אלא אפילו כהנים: \n\n" + ], + [ + "בנות אהרן לא הוזהרו על טומאת מת וכו' וכן החללים מותרין להטמא וכו'. בתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאו. בפ' חרש (קי\"ד) אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. \n", + "ומ״ש ואם בא להטמא מעצמו וכו'. שם ובפרק כל כתבי (שבת דף קכ״א) קטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין עליו להפרישו: \n", + "ומה שכתב אבל אביו צריך לחנכו בקדושה: \n\n" + ], + [ + "מת תופס ארבע אמות שלו לטומאה. בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג מ״ד) אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב מת תופס ארבע אמות לטומאה וסובר רבינו שאין זה אלא מדרבנן. \n", + "ומה שכתב אבל אם נכנס לבית הקברות לוקה מן התורה: \n\n" + ], + [ + "מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בח\"ל לדבר מצוה וכו'. בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ג): \n", + "ומ״ש וכן מיטמא בטומאה של דבריהם וכו'. בפרק מי שמתו (ברכות דף י״ט): \n", + "ומ\"ש וכן מדלגין על ארונות של מתים וכו'. ג\"ז שם ומפרש טעמא כדרבא דאמר ד\"ת אהל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ ורוב ארונות יש בהם חלל טפח וגזרו על שיש בהם משום שאין בהם ומשום כבוד מלכים לא גזרו וכתבו התוספות והרמב\"ן והרא\"ש רוב ארונות יש בהם פותח טפח צ\"ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום אדרבא כי יש פותח טפח טמא אפילו בצד הריקן שבו כדתנן פ\"ז דאהלות נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור פירוש בצד הריקן מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה טפח על טפח ברום טפח הנוגע בם מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום: \n", + "וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם העכו\"ם וכו'. ברייתא פרק קמא דע\"ז (דף י\"ג): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מנהג כל ישראל במתים ובקבורה כך הוא וכו': ומ\"ש ולא יהיו דמיהם וכו' ומכסין פני המת וכו'. בסוף מ\"ק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואסור לקבור בתכריכין של משי וכו'. כן משמע באבל רבתי ובמ\"ק: \n", + "ומ\"ש אפילו לנשיא שבישראל. הכי משמע בסוף מ\"ק (דף כ\"ז): \n", + "ומ\"ש וסובלין את המת על הכתף. אורחא דעלמא נקט אבל אם ירצו לנשאו בידיהם נושאין: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ונושאי המטה וכו'. ירושלמי. ונ\"ל דהיינו דוקא בזמנם שהיו להם אנשים מיוחדים לשאת את המטה אבל האידנא שאין לנו כתפים מיוחדים אלא הכל מסייעים לישא לית לן בה ומיהו מדיהיב טעמא משום דנמצא מתעכב מן המצוה משמע דאף לדידן נמי אבל מתוך שלא נהגו להקפיד בכך נראה כלשון ראשון: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וחופרין בעפר מערות. בירושלמי פ\"ק דמ\"ק בראשונה היו קוברין אותם במהמורות: \n", + "ומ״ש ועושין כוך בצד המערה. בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף ק':). \n", + "ומ״ש ופניו למעלה. בפ' הספינה (בבא בתרא דף ע״ג ע״ד) אמרינן דמתי מדבר הוו גנו אפרקיד ובירושלמי סוף נזיר (פ״ט הלכה ג') איזהו מושכב כדרכו רגליו מפושטות וידיו על לבו: \n", + "ומ״ש ויש להם לקבור בארון של עץ. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ה) משמע שהיו קוברין בארונות ובירושלמי פירקא בתרא דכלאים (פ״ט ה״א) שצוה רבי תהא ארוני נקובה לארץ: \n", + "והמלוים אותו אומרים לו לך בשלום וכו'. בסוף מ\"ק (דף כ\"ט) וברכות ס\"ד. \n", + "ומ\"ש ומציינין את בית הקברות. בריש שקלים ובפרק קמא דמועד קטן (דף ה'). \n", + "ומ\"ש ובונין נפש על הקבר. בסוף פ' שני דשקלים. \n", + "ומ\"ש והצדיקים אין בונין להם נפש וכו'. [שם]. \n", + "ומ\"ש ולא יפנה אדם לבקר הקברות. זה סיום מ\"ש שדבריהם הם זכרונם ולא יפנה אדם לבקר נפש שע\"ג קברותיהם ועל ידי כן יהיו נזכרים שאינם צריכים שעל ידי דבריהם ומעשיהם הטובים הם נזכרים כך פירש הריב\"ש לשון זה: \n\n" + ], + [ + "הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר אין קושרין לחייו וכו' עד שימות. באבל רבתי פרק קמא: \n", + "ומה שכתב וכל המאמץ עיניו עם יציאת נפש וכו'. בסוף פרק שואל (שבת דף קנ״א:): \n\n" + ], + [ + "מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית חבירו וכו' עד וחייב בכל מצות האמורות בתורה. פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ג:) ור״פ מי שמתו. \n", + "ומה שכתב חוץ מתשמיש המטה. שם פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש: \n", + "נקבר המת הרי זה מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט. בפירקא קמא דכתובות (דף ח':): \n\n" + ], + [ + "אין משהין את המת וכו' עד אלא לכבוד אביו. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב.). \n", + "ומ״ש וכל המלין את מתו וכו'. משנה בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו): \n", + "דיני אנינות כתב רבינו בהלכות מעשר שני פרק שלישי: \n\n" + ], + [], + [ + "האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין. בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א) פלוגתא דר״א ור' יהושע וידוע דהלכה כרבי יהושע. \n", + "ומ\"ש ולאכול משלו. בסוף מ\"ק (דף כ\"ו:) וכתב הרא\"ש פירוש יום ראשון סעודה ראשונה וכ\"כ הגהות בשם סמ\"ג והתוס' כתבו דכל יום ראשון אסור לאכול משלו אפילו אוכל ב' פעמים ביום אחד: \n", + "ומ״ש וחייב לישב על מטה כפויה. בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א) אמרינן דאבל חייב בכפיית המטה ותניא היה ישן ע״ג כסא ע״ג קרקע לא יצא י״ח א״ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה ומשמע לרבינו דברייתא בשכפה מטתו ובא לישן ע״ג קרקע היא וא״ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה כיון שאינו שוכב עליה ומ״מ איני יודע מנין לו לחלק בין יום ראשון לשאר ימים. והראב״ד כתב על מ״ש רבינו וחייב לישב על מטה כפויה לא ראיתי שורש לזה. וכבר כתבתי טעם רבינו: \n", + "ומנין שהוא אסור וכו' עד סוף הפרק. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אלו דברים שהאבל אסור בהם ביום ראשון מן התורה. לטעמיה אזיל שכתב בפ\"א שאבילות יום ראשון מן התורה: \n", + "ומ\"ש אסור לספר ולכבס וכו' הכל י\"א דבר. מתבאר והולך: \n\n" + ], + [ + "ומנין שהאבל אסור בתספורת שהרי הזהיר בני אהרן וכו'. בר״פ אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו): \n", + "ומ״ש כשם שאסור לגלח שער ראשו וכו'. באבל רבתי (פרק שביעי) לתספורת כיצד אסור בנטילת שער אחד ראשו [ואחד שפמו] ואחד זקנו ואחד כל שער שבו. ויש מתירין ליטול כל שער שעל השפה ומהצדדין כל שמעכב האכילה ולמדו כן מדברי הגמרא בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ח) ורבינו סובר שלא התירו כן אלא בחול המועד אבל באבילות אסור וכדתניא באבל רבתי וכן דעת הראב״ד: \n", + "ומ\"ש אחד המגלח ואחד המתגלח. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n", + "היה מגלח ושמע שמת אביו וכו' עד ואחד המתגלח. באבל רבתי וירושלמי בפ\"ק דשבת (דף ג'.) וכתבוהו הרי\"ף והרא\"ש בסוף מ\"ק וכתב המרדכי ושמא היינו טעמא דגדול כבוד הבריות וכו' ומה שהספר גומר היינו בדליכא ספר אחר במתא. \n", + "ומ\"ש וכן אסור לגלח שפה. נתבאר בסמוך: \n", + "ומה שכתב וליטול צפרניו בכלי. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ז:) איפסיק הלכתא כר״י דמתיר ליטול צפרנים בשינוי ואמרינן בגמרא (דף י״ח) דבין ביד בין ברגל אסור ואמר רב ובנגוסטרי אסור וכתב סמ״ג בנגוסטרי במספרים והוא הדין בתער: \n\n" + ], + [ + "ומנין שהאבל אסור לכבס בגדיו וכו'. בר״פ ואלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו): \n", + "ומה שכתב וכשם שאבל אסור בכיבוס בגדים כו'. בפ' ואלו מגלחין פלוגתא דתנאי ומשמע בגמרא דהלכתא כר\"א בן שמעון דאמר הכי: \n\n" + ], + [ + "אסור לסוך מקצת גופו וכו' וכן אסור ברחיצת מקצת גופו בחמין וכו' עד אבל לא כל גופו. הכי אסיקנא בפירקא קמא דתעניות (דף י\"ג:): \n\n" + ], + [ + "מנין לאבל שהוא אסור בתשמיש המטה וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו:). \n", + "ומה שכתב וכן לא ישא האבל אשה ולא תנשא אשה וכו'. שם (דף כ\"ג) תנו רבנן כל שלשים יום לנישואין: \n", + "ומה שכתב ומותר להתייחד עם אשתו וכו'. בפירקא קמא דכתובות (דף ד'): \n\n" + ], + [ + "מנין שהאבל אסור בנעילת הסנדל וכו'. בפרק אלו מגלחין שם וכתבו הרמב\"ן והרא\"ש ודוקא בשל עור כמו ביוה\"כ ואם הוא של עץ ומחופה עור אסור: \n", + "היה בא בדרך נועל וכו'. באבל רבתי: \n\n" + ], + [ + "רמז לאבל שאסור בעשיית מלאכה וכו'. ודקדק רבינו לכתוב בזה רמז ולא כתב מנין משום דזו אינה ראיה אלא רמז בעלמא: \n", + "ומה שכתב וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה וכו'. הכי משמע מההיא דשני אחין או שני שותפין שהיו בחנות אחת שכתב רבינו לקמן בפרק זה: \n", + "ומה שכתב ולילך ממדינה למדינה בסחורה. בפרק ו' יתבאר שכל שלשים יום הוא אסור בכך: \n\n" + ], + [ + "כל שלשה ימים ראשונים אסור בעשיית מלאכה וכו' עד בתוך ביתה. פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו:) ומסיים בה בירושלמי אבל אמרו חכמים תבא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך ומפרש התם בירושלמי דטעמא דשלשה ימים חמירי משאר ימים משום דתלתא יומי נפשא טייסא על גופא סברא דאיהי חזרה גביה דכיון דאיהו חזיא דאשתני זיויהון דאפוי היא שבקא ואזלה לה ורבינו ירוחם כתב בשם הראב״ד הטעם שאפילו העני אסור במלאכה בשלשה ימים הראשונים משום דאחז״ל שלשה לבכי ואם יעסוק במלאכה נמצא מתעצל בבכי: \n\n" + ], + [ + "שני אחין או שני שותפין שהיו בחנות אחת וכו'. ירושלמי כתבו הרי\"ף בפרק מי שהפך וגרסינן בגמרא דידן (דף י\"א:) בההוא פירקא מריון בריה דרבין ומר בריה דרב אחא בריה דרבא הוה להו גמלא דתורא בהדי הדדי איתרע ביה מילתא במר בריה דרב אחא ופסקיה לגמליה אמר רב אשי גברא רבה כמר בריה דרב אחא עביד הכי נהי דלפסידא דידיה לא חייש (לפסידא) דאחרינא לא חייש והא תניא אם היו מושכרים או מוחכרים אצל אחרים הרי אלו יעשו והוא סבר אדם חשוב שאני וכתב הרא\"ש הרי\"ף לא הביא הך עובדא והביא הירושלמי שני אחין או שני שותפין. ולכאורה נראה דפליג אגמרא דידן דלגרסת הירושלמי יפה עשה דפסק לגמליה דמלאכת שניהם בטילה. והראב\"ד הקשה מהירושלמי אגמרא דידן ותירץ דודאי נועלין חנותן ואין השותף מתעסק בעסק השותפות בפרהסיא אבל בביתו מתעסק בעסק השותפות ואע\"פ שחולקין בשכר כמו חמור גמל וספינה שמוחכרין ביד אחר הילכך לא הוה ליה למפסקיה לגמליה ומסיק אדם חשוב שאני ואית ליה קלא ואמרי בהמתו של פלוני עושה מלאכה בימי אבלו והוה ליה פרהסיא עכ\"ל. והרמב\"ן בת\"ה תמה על הרי\"ף שהשמיט המעשה הזה וכתב הירושלמי שאם עלה על דעתו שהגמרות חלוקות בזה היאך הניח גמרא ערוכה וסמך על הירושלמי ושמא סובר הרב שהשותפין ודאי מבטלין מלאכה המשותפת להם כשאירע דבר באחד מהם כדרך הירושלמי אבל מריון ומר בריה דרב אחא איטדא כתבו אגמלא מעיקרא והשבוע הזה שאירע בו האבל למר בריה דרב אחא שבת של מריון היתה והיינו ברייתא מוחכרין או מושכרין אצל אחרים לפיכך היה ראוי לחוש לפסידא דמריון שלא לבטלו אלא שהוא סבר אדם חשוב שאני וכיון שכתב רבינו ופסקה בהלכות לא הוצרך למעשה הזה וכתב הירושלמי שהוא כהלכה ולשון שאמר נהי דלפסידא דידיה לא חייש משמע דשבת של שניהם היתה ושניהם מפסידים בביטולו עכ\"ל. ותירוצו של הראב\"ד עולה יפה לדברי רבינו והרי\"ף שכתבו הירושלמי דשני אחין או שותפין שהיו בחנות אחת דהוי פרהסיא הא היכי דלא הוי פרהסיא מותר לשותף להתעסק בעסק השותפות וכתב דאם היתה בהמתו מוחכרת או מושכרת אצל אחרים מותר הרי אלו יעשה דלא הוי פרהסיא שאין העולם יודעים שזו בהמתו של אבל ולא הוצרכו לכתוב שאם הוא אדם חשוב אסור משום דהוי פרהסיא דקלא אית ליה שזו בהמתו דממ\"ש בשני אחין או שותפין בחנות משמע: \n\n" + ], + [ + "אפילו דברים שמותר לעשותן בחולו של מועד וכו'. בפרק מי שהפך (מועד קטן דף י״א:) דייק הכי רב שישא בריה דרב אידי ממתני' ואע״ג דרב אשי פליג עליה פסקו הפוסקים כרב שישא דתניא כוותיה: \n", + "ומה שכתב אבל אחרים עושין לו וכו'. שם ובאבל רבתי והא דאמרינן מרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים כתב הטור פירש הרמב\"ן דהך השקאה מיירי בהשקאה מועטת שעושים לשדה הלבן קודם זריעה לזרעה מיד בזמנה ודבר האבד הוא שאם אין מרביצים אותה בעונתה באים ימות הגשמים ושוב אינה נזרעת בשנה זו אבל אם היא זרועה אסור להשקותה אלא א\"כ היא בית השלחין והיינו דקתני מרביצין דלשון ריבוץ דבר מועט כגון ריבוץ הבית ורש\"י פירש השקאה מועטת לירקות ור\"י פירש דאיירי אפילו שדה זרועה ולא מפני פסידא דזרעים דלא שריא להשקות אלא בית השלחין אלא משום פסידא דמים שהמים חלוקים לבני הבקעה לכל אחד יומו ואם יגיע עונת מים בימי אבלו ולא ישקו לו עתה הוי פסידא דלא הדר עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "האריסין והחכירין שלו וכו' עד הרי אלו יעשו. ברייתא ר\"פ מי שהפך שם. וכתב הרא\"ש שפירש הראב\"ד החמרים והגמלים והספנים ובעל החמור והגמל והספינה הוא אבל הרי אלו לא יעשו בתחילה כיון שלא שכרו ממנו קודם שנעשה אבל ואף על פי ששכרו כבר לשבוע או לחדש כפי הרגילות וכלה הזמן קודם האבילות לא יעשו בתחלה אבל אם היו מוחכרים או מושכרים אצל אחרים מעיקרא ואירע אבל לבעליהן בתוך זמן השכירות הרי אלו יעשו וכך הם דברי רבינו שלא התיר אלא במוחכרין או מושכרין מקודם לזמן קצוב כלומר ואירע האבל בתוך הזמן וכתב עוד הרא\"ש והא דאמרינן אריסין וחכירין וקבלנין הרי אלו עושין דמשמע לכתחלה ובחמור ובגמל ובספינה אסור פירש הראב\"ד הטעם משום דארעא לאריסות קיימא ומנהג האריסות ידוע הוא במקום וכיון שזה היה אריס מקודם לכן מסתמא לא מסלק ליה וה\"ל כמי שהיתה מושכרת אצלו מעיקרא משא\"כ בחמור וגמל וספינה שדרך בני אדם להחליפו מזה לזה וכל המרבה בשכרו קודם והזמנים כמו כן מתחלפין עליהם פעמים נשכרים בזול ופעמים ביוקר ומש\"ה אסור לכתחלה עכ\"ל: \n", + "כתב הטור בשם הרמב\"ן אם היה החמור והספינה ביד אחרים למחצה לשליש ולרביע שרי כמו שהיו מוחכרים ויש אוסרים שלא התירו אריסות אלא בקרקע דלאריסותא קיימא אבל כלים ובהמה לא משום דלעולם נקראים על שם הבעלים עכ\"ל. וסיים בה הרמב\"ן בת\"ה שיש לדברי האוסרים פנים ממה שאמרו בפ\"ק דע\"ז אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי: \n\n" + ], + [ + "שכיר יום אפילו בעיר אחרת וכו'. שם בברייתא: \n\n" + ], + [ + "האבל שהיתה מלאכת אחרים בידו וכו'. שם בברייתא: \n", + "היתה מלאכתו ביד אחרים וכו'. שם בברייתא וכתב רבינו ירוחם ודוקא שנתן להם המלאכה קודם ימי אבלו ולישנא דהיתה מלאכתו הכי משמע: \n\n" + ], + [ + "היה לו דין עם אדם וכו'. גם הרמב\"ן והרא\"ש והטור כתבו שכך הורו הגאונים: \n\n" + ], + [], + [ + "אסור לקרות בתורה וכו' עד והתורגמן משמיע לרבים. ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א): \n\n" + ], + [ + "ומנין שאין האבל יושב על המטה וכו': \n\n" + ], + [ + "וחייב לכפות המטה כל שבעה. כלומר אע\"פ שאינו חייב לישב על מטה כפויה אלא יום ראשון כמ\"ש בסוף פרק רביעי מ\"מ חייב להיות המטה כפויה כל שבעה: \n", + "ולא מטתו בלבד הוא כופה וכו'. ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ז): \n", + "ומ\"ש אפילו עשר מטות בעשרה בתים וכו': המטה המיוחדת לכלים וכו' עד ודיו. פרק אלו מגלחין שם. ופירוש דרגש מטה שאינה סרוגה בחבלים אלא של עור שקושרין אותו ברצועות בארוכות המטה מתיר הרצועות שהעור קשור בהם והוא נופל לארץ: \n", + "הפך כל מטותיו והוא ישן על מטות אחרים וכו'. בפרק אלו מגלחין שם ת\"ר היה ישן על גבי כסא על גבי אודייני ע\"ג קרקע לא יצא י\"ח אמר ר' יוחנן שלא קיים מצות כפיית המטה ומשמע לרבינו דברייתא בשכפה מטתו ואפ\"ה לא יצא עד שיישן ע\"ג מטה כפויה והכי דייק מאי דקתני היה ישן ע\"ג המטה דהיינו לומר שכפה מטתו והוא ישן על מטה של אחרים ובספ\"ד כתב רבינו שאינו חייב לישב ע\"ג מטה כפויה אלא ביום ראשון בלבד אבל הרא\"ש כתב אם כפה מטותיו וישן על גבי קרקע יצא י\"ח שאין החובה לישן על המטה כפויה אלא כפיית המטה היא החובה כדאמרינן לעיל (דף ט\"ו:) תני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה יהפכו הכל מטתן עליה ואם הפך מטתו וישן ע\"ג קרקע כ\"ש דמילתא יתירתא הוא דעבד והא דקתני ברישא היה ישן על גב המטה פירוש שלא הציע על המטה כר וכסת ולא מפץ ומחצלת אלא ישן על גב החבלים ומתכוין לצער עצמו דומיא דאחריני והוא סבור שזה עומד במקום הכפיה קמ\"ל דלא יצא ידי מצות כפייה וכן דעת הראב\"ד וכן דעת הרמב\"ן בת\"ה והביא ראיה מהירושלמי: \n", + "גרסינן בירושלמי פרק אלו מגלחין הדר בפונדק אין מחייבין אותו לכפות דלא יהוון אמרין חרש הוא. וכתב הטור פירוש פונדק רבים נכנסים בו ואם יראוהו כופה יאמרו שהוא מכשף וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ועל זה אנו סומכין באשכנז וצרפת שאין נוהגין בכפיית המטה לפי שדרין בין העמים וכל היום נכנסים ויוצאים בבתיהם וכ\"כ סמ\"ג: \n\n" + ], + [ + "מנין לאבל שאסור בפריעת הראש וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) ואע״ג דמקרא לא משמע עיטוף הראש אלא עיטוי שפם בלבד משמע לרבינו דהיינו לומר שסודר שמכסה בו ראשו יעטה מקצתו על שפם ואיתא התם אמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה ואמר רב נחמן על גבי דיקנא וכתב הטור בשם רב האיי האי דיקנא הוא שער שעל הלסתות ועטיפה זו למעלה מן החוטם וישמעאלים עדיין שמחזירים קצת המצנפת על פניהם על ראש החוטם שלהם: \n\n" + ], + [ + "ומנין שהאבל אסור בשאלת שלום וכו'. בפרק אלו מגלחין שם: \n", + "ומ\"ש כל שלשה ימים הראשונים וכו' עד לאחר י\"ב חדש. שם ומפרש התם טעמא דמשבעה ועד שלשים הוא שואל בשלום אחרים מפני שהם שרויים בשלום: \n", + "ומ\"ש אם בשאלת שלום נאסר האבל ק\"ו שהוא אסור להרבות דברים וכו'. הם דברי רבינו ראויים אליו: \n", + "ומ\"ש ולא יאחוז תינוק בידו וכו'. בסוף מ\"ק (דף כ\"ו:) אמר רב פפא תניא באבל רבתי אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות. ומדנקט אבל משמע דדוקא תוך שבעה קאמר. \n", + "ומ\"ש ולא יכנס למקום שמחה וכו'. נלמד ממה שנתבאר בסמוך: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "ואלו דברים וכו' אסור בתספורת וכו'. דברים אלו מתבארים והולכין לקמן: \n\n" + ], + [ + "בתספורת כיצד וכו' כך אסור כל שלשים יום. כן דעת הרי\"ף והרמב\"ן: \n", + "ומ\"ש בד\"א באיש וכו'. באבל רבתי תניא וכתב הרי\"ף בפ' אלו מגלחין גרסי' בפרק החולץ בענין ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלשים יום א\"ר חסדא ק\"ו ומה במקום שאסרו לספר ולכבס מותר לארס שלשים של איבול שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר לארס וש\"מ שהאשה מותרת בנטילת שער כדקתני באבל רבתי עכ\"ל. ואע\"פ שרש\"י אינו גורס לספר וכן התוספות והרא\"ש וכתבו דההיא דאבל רבתי אינה אלא בהעברת שער פניה של מטה דוקא היא נקטינן כרבינו שהרי\"ף מסכים עמו: \n", + "ומ״ש ועל אביו ועל אמו חייב לגדל שערו עד שיגדל פרע או עד שיגערו בו חביריו. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב:) תניא על כל המתים מגלח לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו וגרסינן בירושלמי עד שיגדל פרע ויגערו בו חביריו וי״ס דגרסי או יגערו בו חביריו והיא גירסת רבינו ונראה שמפרש רבינו דשילוח פרע היינו גדול שער ימים הרבה מאד דאז מותר אפילו לא יגערו בו חביריו ואם גערו בו חביריו קודם שגידל שער כ״כ שרי והוא שגערו בו לאחר שלשים יום אבל אם גערו בו תוך שלשים יום לאו כלום הוא: \n\n" + ], + [ + "וכן אסור ללבוש כלים לבנים וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ג) תניא כל שלשים יום לגיהוץ אחד כלים חדשים ואחד ישנים שיוצאים מתחת המכבש רבי אומר לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים וכתבו הרי״ף והרמב״ן והרא״ש והלכתא כרבי אלעזר ברבי שמעון דהא רבא נפק בחימוצתא רומיתא סומקתא חדתא כרבי אלעזר ברבי שמעון וכתב הרמב״ן בת״ה בשם רבינו האיי גיהוץ היינו עבורי חומרתא ובלשון ישמעאל צקאל וחומרתא מצקאלה: \n", + "ומ\"ש אחד האיש ואחד האשה. נראה שכתב כן לאפוקי מבעל הלכות שכתב שהאשה מותרת ללבוש כלים חדשים מגוהצים לאחר שבעה ואינה בגזירת שלשים של גיהוץ והרמב\"ן בת\"ה הקשה עליו שהרי כל עיקר לא למדנו בגמרא לגיהוץ אלא מן האשה התקועית ואולי נאמר דה\"ק התם באשה שנהגה אבילות ימים רבים כאיש אלא שאין הטעם נכון להתיר לה וכי אם לא תתקשט בלבנים חדשים תתגנה על בעלה תכבס ותתקשט בבגדי צבעונים חדשים ובמכילתא אחריתי דאבל תניא כל מה שיש באיש יש באשה חוץ מתספורת ולא הזכיר גיהוץ כלל. \n", + "ומש״כ היו צבועים ומגוהצים מותרים וכן אם לא היו חדשים וכו'. ומ״ש וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ. אמרינן גבי ט״ב כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ ואע״פ שהרמב״ן והרא״ש כתבו דההוא דט״ב דוקא לגהצן ולהניח אבל אסור ללבוש המגוהצין סמ״ג כתב על דברי רבינו הכי אמרינן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ח) כלי פשתן משום שמתקלקלין מותר לכבסן במועד והוא הדין באבל עכ״ל ומכל מקום אין זו ראיה גמורה דכיבוס לחוד וגיהוץ לחוד: \n", + "ומ\"ש ולאחר שלשים יום מותר בגיהוץ אפי' על אביו ועל אמו. אע\"ג דבירושלמי קאמר דבאביו ואמו אסור בגיהוץ עד י\"ב חדש ובאבל רבתי תניא עד שיגיע הרגל ויגערו בו חביריו סובר רבינו דגמרא דידן פליגא דלא שויא חילוק בין גיהוץ דאביו ואמו לשאר קרובים: \n", + "כתב הטור אנו דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם הכל מותר לאחר שבעה: \n\n" + ], + [ + "בנשואין כיצד וכו'. בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ג) ת״ר כל שלשים יום לנשואין. וכתב הרא״ש הא דקתני נשואין לאו משום דליארס שרי דהא תנן בפרק החולץ (יבמות דף מ״א) רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול שלשים יום אלא משום רבותא דנשואין נקטיה לאשמועינן דנשואין שרי לאחר שלשים יום וכ״כ הרמב״ן בת״ה דאפילו אירוסין בלא סעודה אסור כל שלשים יום כדתנן ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה וכו' עכ״ל. וטעמו של רבינו משום דאיכא למימר דהא דקתני חוץ מן האלמנה מפני האיבול ר' יוסי אמרה ולא קי״ל כוותיה אי נמי דאף ר' יוסי לא אסר ליארס אלא בסעודה אבל בלא סעודה מישרא שרי וה״ק כל הנשים יתארסו בכל גוונא אפילו בסעודה חוץ מן האלמנה דאיכא בה צד דאיסורא ליארס מפני האיבול כגון בסעודה טעמא דמפרש הכי מדשרי בירושלמי ליארס אפילו בט״ב שמא יקדמנו אחר אית לן למימר דכי תניא כל שלשים יום לנישואין דוקא לנישואין אמרו ולא לאירוסין והרמב״ן והרא״ש לא ילפי מהתם משום דאבילות ישנה שאני ורבינו סובר דבחששא דשמא יקדמנו אחר ברחמים לית לן לפלוגי בין ישנה לחדשה: \n", + "ומי שמתה אשתו וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ו) מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים רבי יהודה אומר ראשון ושני אסור שלישי מותר ופסקו הרי״ץ גיאת והרמב״ן והרא״ש כר״י דהלכה כדברי המיקל באבל ורבינו פסק כת״ק: \n", + "ומ\"ש אבל מי שלא קיים מצות פריה ורביה או שקיים ויש לו בנים קטנים. שם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום ביטול פריה ורביה הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר מפני פרנסתן מעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי את בני אחותך ואעפ\"כ לא בא עליה וכו' עד לאחר שלשים יום ומפרש רבינו כפשטה דלישנא דמותר x לכנוס מיד אפילו תוך שבעה ודלא כהרמב\"ן שכתב דלעולם אסור ל' יום וקורא אותו לאלתר משום דזמן נישואין שלשה רגלים וגם דלא כר\"ת שכתב בתוך שבעה אסור: \n", + "ומ\"ש או שאין לו מי שישמשנו. ירושלמי בפרק החולץ: \n", + "כתב הטור בשם רבינו תם דמי שאין לו בנים מותר לכנוס ולבעול אחר שבעה וכ\"כ הרא\"ש גם בשם הראב\"ד וכתב שכן נראה מדברי הרי\"ף: \n", + "וכן האשה שהיתה אבילה לא תבעל עד שלשים יום. כתב הרמב\"ן על זה משמע דנשאת היא מיד ולא דק דאנן אפילו באירוסין תנן חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה שלשים יום עכ\"ל. ואני אומר דהא ל\"ק דאיכא למימר דכיון דסבר רבינו דמותר ליארס אפי' ביום המיתה כמו שנתבאר ממילא לא קי\"ל כרבי יוסי דחייש לאיבול. וא\"נ קי\"ל כר' יוסי למי שיש לו בנים קטנים מותרת לינשא כההיא דיוסף הכהן אבל אי קשיא הא קשיא דמשמע ודאי דלא מיירי כשהיא אבלה משאר קרובים דכיון דהאיש אינו אסור בתשמיש המטה אלא תוך שבעה למה תיאסר האשה אחר שבעה אלא באשה שהיתה אבילה על בעלה מיירי וקאמר דכשם שהאיש שמתה אשתו ולא קיים מצות פריה ורביה או שיש לו בנים קטנים או אין לו מי שישמשנו אע\"פ שמותר לכנוס מיד אסור לו לבא עליה עד שלשים יום כן האשה שמת בעלה ונשאת מיד לא תבעל עד שלשים יום וכיון דקי\"ל דכל הנשים אסורות אפילו ליארס עד צ' יום משום הבחנה אפילו אם אינן ראויות לילד או שהיה בעלה במדינת הים או שהיה חבוש בבית האסורים וכמבואר בפרק י\"א מהלכות גירושין היכי משכחת אלמנה נשאת תוך שלשים יום ואפילו אם עברה ונשאת אסורה היא לבעל עד שיעברו צ' יום והיאך התיר להבעל אחר שלשים ואפשר לומר דה\"ק מתורת איבול על בעלה אסורה להבעל כל שלשים יום ואילו לא היה אלא משום איבול בלבד היתה מותרת להבעל אחר ל' יום אבל משום הבחנה אסורה להבעל עד שיעברו תשעים יום וסמך על מה שכתב בהל' גירושין: \n\n" + ], + [ + "שמחת מרעות שהיה חייב וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב:) על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום על אביו ואמו לאחר י״ב חדש אמר ר״ה ולשמחת מרעות מותר מיד ואסיקנא ה״מ בפורענותא אבל בארישייתא אסור עד לאחר שלשים יום: \n\n" + ], + [], + [ + "על כל המתים כולן מותר לילך בסחורה וכו'. ירושלמי בסוף מועד קטן. וכתב הטור פירוש בהולכים לסחורה למרחוק איירי ואיכא פרסום גדול ודומה לשמחה שהולך בשיירא גדולה אבל שאר כל משא ומתן מותר לאחר שבעה ימים: \n\n" + ], + [ + "על כל המתים רצה ממעט בעסקו וכו'. ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב) ופירש״י ממעט בעסקו כגון סחורה וכתבו התוספות דבדבר האבד קאמר ולפי זה תוך שבעה מיירי דאז אסור במלאכה אם אינה דבר האבד ואף היא אינה נעשית אלא ע״י אחרים ותמיהא לי מילתא היאך אפשר דעל אביו ואמו חייבוהו חכמים לאבד נכסיו שלא תיעשה מלאכת דבר האבד אפילו על ידי אחרים ותו דלישנא דימעט משמע שיעשה העסק אלא שימעט בו. לכך נ״ל דהיינו דומיא דמאי דתנן בפ״ק דתעניות (דף י״ב:) גבי תעניות שגוזרים על הגשמים עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן והשתא אתי שפיר דאחר שבעה מיירי שהוא מותר בעשיית מלאכה וקאמר דעל אביו ואמו ממעט במשא ומתן כל שלשים יום וכן נראה שהוא דעת רבינו שלא כתב זה אצל דברים הנוהגים תוך שבעה שנתבארו בפ״ה וכתבו בפרק זה שנתבארו בו דברים הנוהגים תוך שלשים: \n\n" + ], + [ + "ההולך ממקום למקום וכו'. שם (דף כ\"ו כ\"ז) ת\"ר ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט ואם לא יגלגל עמהם ופירש\"י יגלגל עמהם ואינו עושה סחורה בפני עצמו אלא עם חבורה והרמב\"ן כ' בשם ר\"ח גבי יגלגל עמהם יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהם חיי\"נ וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש ומשמע לי דקאי אמאי דתניא בסמוך על אביו ואמו ממעט בעסקו וקאמר שאם היה הולך ממקום למקום ואינו יכול למעט בעסקו שאין לו מי שיקנה לו וצריך הוא בעצמו לקנות ואם לא יקנה באותה העיר לא ימצא לקנות יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהם חיי\"נ אע\"פ שקונה הרבה וקונה ע\"י עצמו: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה בעלה צלוב בעיר וכו' עד שאינם צלובים בו. באבל רבתי פרק ב' ופירש נמוקי יוסף בסוף מ\"ק שהטעם לפי שהוא גורם לבזות המת שאומרים אותו האיש הצלוב הוא אביו של פלוני וכו'. \n", + "גדולה כאנטוכיא שאין אלו מכירים את אלו. \n", + "עד שיכלה הבשר דכיון שאין הצורה קיימת לא יזכרוהו לרעה עוד: \n\n" + ], + [ + "יום שביעי מקצתו ככולו. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ט:) איפסיקא הלכתא כאבא שאול דאמר הכי: \n\n" + ], + [ + "מי שתכפוהו אבליו וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ז:) ת״ר כל אלו שאמרו מותרים לגלח במועד מותרים לגלח בימי אבלם והתניא אסורים אמר רב חסדא כי תניא ההיא בשתכפוהו אבליו אי בשתכפוהו אבליו מאי איריא כל אלו שאמרו אפילו כ״ע נמי דתניא תכפוהו אבליו זה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים הא אתמר עלה אמר רב חסדא בתער ולא במספרים במים ולא בנתר ולא באהל ורבינו גריס ולא בחול כלומר מי שתכפוהו אבליו דעלמא מיקל בתער ומי שבא ממדינת הים וחבריו שלא הספיקו לגלח במועד עד שתכפוהו מגלחין כדרכן ואע״פ כן לא נמנע רבינו מלכתוב וכו' שהם שוים שהקילו בהם משאר אבלים אע״פ שבזה הקילו יותר מבזה: \n", + "ומה שכתב רבינו וכן מי שתכפוהו אבליו ובא ממדינת הים היינו לומר שתכפוהו אבליו אחר שבא ממדינת הים וכו' וכן מוכיח סוף לשונו. וכתב הרמב\"ן דילפינן דין כיבוס מדין גילוח וכ\"כ הטור וכן בדין דמאי שנא ופירש הרמב\"ן מיקל בתער היינו שמיקל משער ראשו ומספר ממנו קצת והדבר ידוע שהחותך מן השיער קצתו אין דרכו בתער וא\"א לגלחו כהוגן אלא בזוג של מספרים. וכתבו הרמב\"ן והמרדכי בשם התוספתא ובלבד שיעשנו בצינעא בתוך ביתו וכ\"כ הטור: \n", + "ומ\"ש ורוחץ כל גופו בצונן וכו'. בפ\"ק דתעניות (דף י\"ג): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שבאה לו שמועה וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ') תנו רבנן שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים וכתב הרא״ש ונוהג בה הבראה וכל דיני אבילות כיום קבורה: \n", + "ומה שכתב רבינו ואפילו יום שלשים. כך העלה הרי\"ף וכן הכריע הרמב\"ן בת\"ה: \n", + "ומה שכתב אבל אם הגיעה לו השמועה אחר שלשים יום וכו'. שם פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא כר\"ע דאמר שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד ואמרינן בגמרא דרבי חייא אתא ליה שמועה רחוקה אמר ליה לשמעיה חלוץ מנעלי והולך כלי אחרי לבית המרחץ ש\"מ תלת ש\"מ אסור בנעילת הסנדל וש\"מ אינה נוהגת אלא יום אחד וש\"מ מקצת היום ככולו וכתב הרמב\"ן שדיו מכל גזירות אבילות בחליצת הסנדל בלבד ואם אין לו מנעלים ברגליו צריך שיכפה מטתו או יעטוף ראשו שצריך שיעשה מעשה שניכר שעשה משום אבילות ומיהו בחדא סגי ואמרינן בגמרא דשמועה רחוקה אפילו על אביו ואמו אינו נוהג אלא יום אחד וכתב הרמב\"ן ה\"מ לענין גזירת שבעה אבל לענין גזירת שלשים נוהג על אביו ואמו בתספורת עד שיגערו בו חבריו ולשאילת שלום וליכנס לבית המשתה עד י\"ב חדש ומונה מיום מיתה ולא מיום שמועה: \n", + "ומ\"ש רבינו דבשמועה רחוקה אינו קורע משמע דאפילו על אביו ואמו קאמר דסתם ולא חילק וגם מדכתב בפ\"ח שמי שלא היה לו חלוק בשעה שמתו אביו ואמו ואח\"כ נזדמן לו אינו קורע אלא עד שלשים יום והרמב\"ן והרא\"ש חולקים ואומרים דבשמועה רחוקה על אביו ואמו קורע לעולם וכן נראה מדברי הרי\"ף: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שבאה לו שמועה קרובה בתוך הרגל או ביום שבת וכו'. ברייתא פרק אלו מגלחין שם. וכתב הרמב\"ן דבשבת ורגל אסור בדברים שבצנעה והשומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו נוהג אפי' דברים שבצנעה ולמוצאי שבת ורגל נוהג שעה אחת ודיו והביאו דבריו הרא\"ש והטור: \n", + "השומע שמועה קרובה בשבת. כתב הטור בשם ספר מצות שבת עולה לו ליום אחד ולמחר קורע וה\"ל יום ששי שביעי לאבילות וכ\"כ בה\"ג וה\"ר יחיאל כתב שאין שבת עולה לו בתחלת המנין אלא יתחיל למנות מיום ראשון: \n\n" + ], + [ + "מי שמת לו קרוב וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א:) ת״ר אבל שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם בא ממקום רחוק מונה לעצמו מכאן ואילך אפילו בא ממקום קרוב מונה לעצמו ר״ש אומר אפי' בא ביום השביעי ממקום קרוב מונה עמהם וכו' א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן והוא שיש גדול הבית ופסק ר' יוחנן הלכה כר״ש ואתמר בגמרא (דף כ״ב) אהא דר״ש והוא שבא ומצא מנחמים אצלו בעי רב ענן ננערו לעמוד ולא עמדו מהו ותיקו וכיון דתיקו במידי דרבנן הוא נקטינן לקולא: \n", + "וכתב הרא\"ש ומקום קרוב דאמרן פירשו הגאונים דהיינו עשרה פרסי סוגיא דחד יומי כיון דאי שמע הוה מטי הכא בחד יומא כמאן דאיתיה בהדייהו דמי: \n", + "ואיתא תו בגמרא איבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברות מהו וכו' [וא\"ר יוחנן וכו'] מונה עמהם והתניא מונה לעצמו ל\"ק הא דאתא בגו תלתא הא דלא אתא בגו תלתא והרי\"ף השמיט זאת הבעיא ופשיטותה לפי שהסוגיא נפשטה הא דאתא בגו תלתא וכו' כת\"ק אתיא (וכתב הרמב\"ן) והשיבו עליו שזו סוגיתו של ר' יוחנן ור' יוחנן הוא שפסק הלכה כר\"ש ואנו כך דעתנו כדברי רבינו דר\"ש לא קפיד ביומי ושלישי כשביעי דמי ליה [ל\"ש גדול ול\"ש קטן] אלא רבי יוחנן תרוצי הוא דמתרץ ליה לברייתא דקתני מונה לעצמו ומוקים לה לאחר שלשה כרבנן אלא איהו כר\"ש ס\"ל [ביומי] דלית ליה שלשה כלל אלא כל זמן שבא ומצא מנחמין אצלו הרי הוא כיום השלישי בלא ספק יתד היא שלא תמוט עכ\"ל. וזה הוא דעת רבינו ולפי דבריהם נראה דגדול הבית שהלך לבית הקברות אינו מונה אלא משיסתם הגולל ואפילו חזר אצל בני הבית ביום השלישי והם מונין משיחזירו פניהם והבא ממקום קרוב מונה עם גדול הבית דאחריו הוא נגרר לא אחר שאר בני הבית: \n\n" + ], + [ + "אבל בשלשה ימים הראשונים וכו' עד הרי הוא ככל אדם. בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א): \n\n" + ], + [ + "כהן גדול חייב בכל דברי אבילות וכו'. דכתיב בכהן גדול את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ותנן בפרקא בתרא דהוריות (דף י\"ב:) כה\"ג פורם מלמטה וההדיוט מלמעלה ומפרש טעמא ר' ישמעאל בברייתא דלא יפרום היינו לומר לא יפרום כדרך שבני אדם פורמין ואמרינן בגמרא אמר רב למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש ושמואל אמר למטה למטה מקמי שפה למעלה למעלה מקמי שפה וזה וזה בצואר ופירש\"י למטה ממש דהיינו בשפת חלוקו ורבינו כתב סתם אסור לו לקרוע בגדיו למעלה דמשמע דכל למעלה אסור וכרב משום דהלכתא כוותיה באיסורי ועוד דאמר בגמרא דשמואל סבר כר' יהודה דאמר כל קרע שאינו מבדיל קומי שפה אינו קרע ואנן קי\"ל דלית הלכתא כר' יהודה בהא: \n", + "ומה שכתב רבינו ולצאת אחר המטה. בפרק ב' דסנהדרין (דף י\"ח) תנן גבי כהן גדול מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הם נגלין והוא נכסה הן נכסין והוא נגלה ויוצא עמהם עד פתח שער העיר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש שנאמר ומן המקדש לא יצא ומשמע לי שרבינו מפרש דשלש מחלוקות הן ופסק כתנא קמא אלא דהוה ליה לרבינו לסיומי ביה הן נגלין והוא נכסה וכו' כדסיים ת\"ק. ונ\"ל דרבינו מפרש דהן נגלין והוא נכסה וכו' אינם דברי ת\"ק אלא מדברי ר' מאיר הם. \n", + "ומ\"ש וכל העם באים לנחמו לביתו. ומ\"ש וכשמברין אותו וכו' עד ואומר להם תנוחמו. משנה בפרק ב' דסנהדרין: \n\n" + ], + [ + "וכן המלך חייב בכל דברי אבילות וכו' ולא יצא דוד וכו'. משנה שם (דף כ'): \n", + "ומה שכתב ואינו מנחם אבלים: \n\n" + ], + [ + "ואין אדם נכנס למלך לנחמו וכו': וכשמברין אותו וכו'. שם במשנה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אבל חייב לקרוע וכו'. פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ד) אמר שמואל אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ולא פרם חייב מיתה וכתב הרמב״ן דקריעה דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא ומיתה זו שאמרו הוא כענין העובר על דברי חכמים חייב מיתה עכ״ל וכן נראה מדברי רבינו: \n", + "ומ\"ש ואין קריעה אלא מעומד וכו'. שם אמר רמי בר חמא (מנין) לקריעה שהיא מעומד שנאמר ויקם איוב ויקרע דילמא מילתא יתירתא הוא דעבד דאי לא תימא הכי ויגז את ראשו ה\"נ אלא מהכא דכתיב ויקם דוד ויקרע את בגדיו ואמרינן תו בגמרא (דף כ\"א:) אמימר קרע אידכר דקרע מיושב קם קרע מעומד. וכתב הרא\"ש וז\"ל כתב הראב\"ד נהי דלכתחלה בעינן מעומד מנא לן דבדיעבד לא יצא מיושב ותירץ מדתנא ביה באיוב ודוד א\"נ איכא למימר דאמימר אחמיר אנפשיה ע\"כ. וכן נראה שסובר הרי\"ף שאם קרע מיושב יצא מדהשמיט עובדא דאמימר והר\"י גיאת כתב שאם קרע מיושב לא יצא ויחזור ויקרע מעומד וכן נראה מדברי רבינו שכתב אין קריעה אלא מעומד דמשמע דכל שאינה מעומד אינה קריעה וכן פירשו ההגהות: \n", + "ומהיכן קורע וכו'. בסוף מ\"ק (דף כ':) תניא הקורע למטה ומן הצדדין לא יצא ומפרש רבינו מן הצדדין מצדדי בית הצואר מכאן ומכאן וכ\"ש מאחריו וכתב הטור שכן כתב הרמב\"ן אין מקום קריעה אלא שלפני בית הצואר אבל לא מן הצדדין של בית הצואר מכאן ומכאן ואם קרע שם לא יצא: \n", + "ומ\"ש אלא כ\"ג שהוא פורם מלמטה. נתבאר בפרק שקודם זה: \n\n" + ], + [ + "כמה שיעור הקרע טפח. ברייתא שם (דף כ\"ב:) ומייתי לה בגמרא מדכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחות מטפח: \n", + "ומ\"ש ואין צריך להבדיל שפת הבגד. ברייתא שם על כל המתים רצה מבדיל קמי שפה רצה אינו מבדיל על אביו ואמו מבדיל ואע\"ג דר' יהודה פליג התם פסקו הפוסקים כת\"ק ופירש הטור על כל המתים רצה מניח שפת הבגד שלימה וקורע מהשפה ולמטה על אביו ואמו צריך לקרוע כל השפה וכן פירש נמוקי יוסף וכך הם דברי רבינו: \n", + "ומותר לקרוע בכלי. שם כי אתא רבין אמר ר' יוחנן על כל המתים רצה קורע ביד רצה קורע בכלי על אביו ואמו ביד: \n", + "ויש לו לקרוע בפנים וכו'. שם בברייתא על כל המתים רצה קורע מבפנים רצה קורע מבחוץ על אביו ואמו קורע מבחוץ וכתב הטור פירש\"י בפנים בחדר מבחוץ בפני העם והרי\"ץ גיאת פירש בפנים מכניס ידו תחת חלוקו וקורע וכן פירש הרמב\"ן עכ\"ל. ורבינו נראה שתופס בשני הפירושים דתרווייהו בכלל פנים וחוץ הם: \n", + "ואינו חייב לקרוע אלא הבגד העליון בלבד: \n\n" + ], + [ + "כל שבעת ימי אבילות הקרע לפנים וכו' עד חייב לקרוע כל שבעה. הכל שם. \n", + "ומ\"ש ובגד זיעה סמוך לבשרו אינו מעכב. שם אפרקסותו אינה מעכבת ופירש הערוך שהוא לבוש התחתון ופתוח בכתפיו וכשהוא לובשו קושרו ולפי שאין עושין אותו ללבוש אלא לקבל הזיעה אינו מעכב הקריעה: \n", + "ומ\"ש וכן על אביו ואמו חולץ כתפו וכו'. גם זה שם: \n", + "ומה שכתב ואחר שיקבר אביו ואמו אינו חייב לחלוץ. לישנא דברייתא הכי מוכח דקתני בספ\"ק דב\"ק (דף ט\"ז:) וכבוד עשו לו במותו זה חזקיהו מלך יהודה שיצאו לפניו ל\"ו אלף חלוצי כתף משמע דחליצת כתף אינה אלא לצאת כך לפני המטה: \n\n" + ], + [ + "קורעין לקטן מפני עגמת נפש. ברייתא פ' אלו מגלחין: \n", + "חולה שמת לו מת אין מקרעין לו וכו' עד מפניו. באבל רבתי: \n\n" + ], + [ + "וקורע אדם על חמיו ועל חמותו וכו'. ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ו ע״ב). \n", + "ומה שכתב וכן האשה קורעת על חמיה ועל חמותה, ק\"ו הוא: \n\n" + ], + [ + "מי שאין לו חלוק לקרוע וכו' עד אפילו לאחר שבעה קורע. גם זה שם: \n", + "ומה שכתב כל שלשים יום. בה\"ג חולק ואומר שקורע לעולם וכתב הרמב\"ן שכן עיקר והביא ראיה לדבריו: \n", + "וכל היוצא בבגד קרוע לפני המתים וכו'. ברייתא בסוף מועד קטן שם: \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו השאילני חלוקך וכו'. גם זה שם וכתב נמוקי יוסף אף על פי ששאר קרעים של אב אינם מתאחים זה מתאחה שאם נתן לו רשות לקרוע שלא יתבייש שם לא הקנהו: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה לו חולה בתוך ביתו וכו'. בפירקא בתרא דנדרים (דף פ\"ז) ברייתא וגמרא: \n", + "וכן מי שאמרו לו מת אביו וקרע וכו'. שם אהא דתנן נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו יחזור ויפר דייק עלה בגמרא (דף פ\"ו:) למימרא דיניא אותה דוקא הוא והא גבי קרעים דכתיב על על דכתיב על שאול ועל יונתן בנו ותניא אמרו לו מת אביו וקרע ואח\"כ נמצא בנו יצא ידי קריעה ל\"ק הא בסתם הא במפרש פירוש בסתם שאמרו לו מת וסבור שהוא אביו ונמצא שהוא בנו והתניא אמרו לו מת אביו וקרע ואח\"כ נמצא בנו לא יצא ידי קריעה אמרו לו מת לו מת וסובר שהוא אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה רב אשי אמר כאן תוך כדי דיבור כאן לאחר כדי דיבור וכתב הר\"ן דרב אשי לא אתא לאיפלוגי אהאי ברייתא דבסתם דהא ברייתא מוכחא הכי בהדיא אלא דכי היכי דלא נדחוק נפשין דברייתא דקתני אמרו לו מת אביו לאו דוקא פריק שנויא אחרינא עכ\"ל. ולפי זה אם אמרו לו סתם מת לו מת וסבור שהוא אביו וקרע ואחר כדי דיבור נודע לו שהוא בנו יצא וכן נראה מדברי הרי\"ף והרא\"ש בסוף פרק אלו מגלחין שכתבו אמרו לו מת אביך וקרע ואחר כך נמצא שהוא בנו יצא ידי קריעה ותניא אמרו לו מת בנו וקרע ואחר כך נמצא אביו לא יצא אמרו לו מת לך מת וכסבור אביו הוא וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה ופריק רב אשי כאן תוך כדי דיבור כאן לאחר כדי דיבור עכ\"ל. וכיון דברייתא דקתני לא יצא ידי קריעה איירי לאחר כדי דיבור א\"כ סיפא דקתני אמרו לו מת לו מת וכו' לאחר כדי דיבור נמי היא ואפילו הכי קתני דיצא אבל רבינו שכתב דאף באמרו לו מת וכו' לא יצא ידי קריעה אלא אם כן נודע לו תוך כדי דיבור וכן נראה מדברי הרמב\"ן בת\"ה שלא הזכיר ההיא דאמרו לו מת לו מת משמע דסבר שאין חילוק בין סתם למפרש ונ\"ל דס\"ל ז\"ל דרב אשי לאיפלוגי אתא למימר דל\"ש לן בין סתם למפרש אלא בין תוך כדי דיבור לאחר כדי דיבור תלוי הדבר הילכך אע\"ג דרישא דברייתא דקתני א\"ל מת אביו וכו' לא יצא מוקי לה רב אשי בלאחר כדי דיבור סיפא דקתני אמרו לו מת לו מת וכו' ע\"כ אית לן לאוקמה בתוך כדי דיבור ואפשר שהיו גורסים גם בסיפא לא יצא: \n\n" + ], + [ + "מי שמתו לו מתים הרבה וכו'. ברייתא בסוף מ\"ק (דף כ\"ו:) מת אביו מתה אמו מת אחיו מתה אחותו קורע קרע אחד לכלם ר' יהודה בן בתירא אומר על כלם קרע אחד על אביו ועל אמו קרע אחר [לפי שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו וכו'] לפי שאינם בתוספת אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא: \n\n" + ], + [ + "מי שמת לו מת וקרע עליו וכו'. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כמ\"ד כל שבעה קורע לאחר שבעה מוסיף וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש: \n", + "ומה שכתב מת לו שלישי וכו' עד הופכו למטה. ברייתא שם ואע\"ג די\"א עד לבו פסק כת\"ק דאמר עד טבורו וכן פסקו הרי\"ף והרמב\"ן והרא\"ש ותניא ר' יוסי אומר תחלת קריעה טפח תוספת כל שהוא איפסיקא הלכתא בגמרא כוותיה וכתב הטור דהא דתוך שבעה קורע קרע אחר היינו שבאותו קרע מוסיף וקורע עוד טפח או מרחיק שלש אצבעות וקורע טפח: \n", + "אמרו לו מת אביו וקרע וכו'. שם ת\"ר א\"ל מת אביו וקרע מת בנו והוסיף תחתון מתאחה עליון אינו מתאחה מת בנו וקרע מת אביו והוסיף עליון מתאחה תחתון אינו מתאחה מת אביו מתה אמו מת אחיו מתה אחותו קורע קרע אחד לכולן ר' יהודה בן בתירא אומר על כולן קרע אחד על אביו ואמו קרע אחר לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ואמו מ\"ט אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאינם בתוספת אמר שמואל הלכה כר\"י בן בתירא ומפרש רבינו דר\"י בן בתירא פליג ארישא דרישא ולא אסיפא דרישא ולישנא דברייתא דקתני לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו הכי דייקא וכתב הרמב\"ן על דברי רבינו שיפה כיון וגם רבינו ירוחם כתב שכן עיקר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הקרעים וכו' עד מפני הצניעות. ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ\"ב ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "כדרך שקורע אדם על אביו ועל אמו וכו' עד ועל המקדש. ברייתא שם אלו קרעים שאינם מתאחים הקורע על אביו ואמו ועל רבו שלמדו תורה וכו': \n\n" + ], + [ + "כל אלו הקרעים קורע עד שמגלה את לבו. טעמו דכשם שהם שוין לענין איחוי כך הם שוים בשיעור הקריעה דכשם ששיעור הקריעה דאביו ואמו עד שיגלה את לבו כך באלו השנויים עמהם שיעור קריעה עד שיגלה את לבו. והרמב״ן בת״ה הקשה עליו מדגרסינן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב:) אמר ר' חייא בר אבא א״ר יוחנן על כל המתים כולם קורע מבפנים על אביו ואמו קורע מבחוץ אמר רב חסדא וכן לנשיא מיתיבי לא הושוו לאביו ואמו אלא לאיחוי בלבד מאי לאו אפילו לנשיא לא לבר מנשיא ופירש״י לא הושוו רבו ואב בית דין ונשיא וכל הנך דתני במתניתין לאביו ואמו אלא לאיחוי ש״מ נשיא בשאר כל חומרי אביו ואמו הרי הוא כשאר כל המתים וכן רבו שלמדו חכמה אינו אלא כשאר כל המתים ואפילו בקריעה מבחוץ ועוד שגילוי הלב דבר מיוחד הוא באביו ואמו רמז שבטלה ממנו מצות כיבוד כדאיתא בירושלמי והרי אמרו בקריעה טפח מאי קראה דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחותה מטפח והא דוד קורע על נשיא ואב בית דין ושמועות הרעות וסגי ליה בטפח עכ״ל. וליישב דעת רבינו נ״ל לומר שהוא ז״ל סובר דעד שיגלה את לבו בכלל אינו מתאחה הוא דהא דאינם מתאחים נפקא לן בגמרא מדכתיב באלישע ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע ששנים אלא מלמד שקרועין ועומדים שנים לעולם ומהתם איכא למשמע דעד שיגלה את לבו קרע דבהכי מינכר שהם קרועים לשנים דאי לא קרע אלא טפח לא הוה מינכר שהם קרועים לשנים והא דקאמר בירושלמי דגילוי הלב באביו ואמו מפני שניטלה ממנו מצות כיבוד ההוא טעמא שייך נמי בנשיא ורבו ואב בית דין והא דקאמר בגמרא קריעה טפח מדכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם אסמכתא בעלמא ללמד על אחרים ולא על עצמו ותדע דהא אע״ג דלא כתיב בקרא דדוד לשנים קרעים אמרינן דקורע על נשיא ואב ב״ד ואינו מתאחה משום דגמרינן מאלישע א״כ ה״ה דלענין גילוי הלב ילפינן מיניה כדפרישית. אבל אי קשיא על רבינו הא קשיא ליה למה לא כתב דעל הנשיא קורע מבחוץ דהא ליכא מאן דפליג על רב חסדא דאמר וכן לנשיא ועוד יש לדקדק שכתב דחכם שמת הכל קורעים עליו עד שמגלים את לבם ומשמע אפילו לא למד ממנו כלום וזו מנין לו ואפשר שטעמו מדתניא בפרק ר' אליעזר דאורג חכם שמת הכל חולצין עליו וא״א לחליצת כתף אא״כ יקרע עד שיגלה לבו: \n", + "ואף על פי שאינם מתאחין מותר לשוללן וכו' עד מתוך איחוי האלכסנדרי בלבד. הכל בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ו:) וכתב הטור איחוי אלכסנדרי פירש הראב״ד דהיינו תפירה שהיא שוה למעלה ובולטת מלמטה והרמב״ן פירש דסתם תפירה שוה למעלה ובולטת מלמטה ואיחוי אלכסנדרי שוה מלמעלה ומלמטה וכעין אריגה עכ״ל: \n", + "אפילו הפך הכלי וכו'. שם ת\"ר רשאי להפכו למטה ולאחותו רשב\"א אוסר לאחותו ופסקו הרי\"ף והרא\"ש כרשב\"א וכתב הרמב\"ן שכן פסק בה\"ג והכי איתא בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וכשם שהמוכר אסור לאחותו כך הלוקח לפיכך המוכר צריך להודיע וכו'. שם: \n", + "כתב הטור מכרו לו סתם ולא הודיעו אסור לו לאחותו עד שידע שאינן מקרעים שאינן מתאחים ואסור למכרו לעכו\"ם עכ\"ל. והוא ברייתא באבל רבתי: \n\n" + ], + [ + "(ה-י) ומנין שקורע על רבו וכו' עד וקרועי בגדים. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ו): \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל מי שעמד על המת וכו'. בר״פ רבי אליעזר דאורג (דף ק״ה) ופרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ה) וכתב הטור שה״ר יונה כתב דוקא בשאינו רשע והר״מ מרוטנבורג כתב שעל הכל חייבים לקרוע חוץ מעל מומר עובד ע״ז או עובר אחת מכל מצות התורה להכעיס שאותו חשיב כמומר. וכתב עוד והטעם שקורעים קאמר רשב״א מפני שדומה לס״ת שנשרף ופירש״י שעדיין היה יכול ללמוד ודומה לס״ת וכתב הרמב״ן ולפי זה אין לקרוע על אשה ופירש הוא אלא דמיון בעלמא שהוא הפסד גדול וחרדה רבה ועל כן כתב שקורעים גם על אשה עכ״ל ובפירוש רש״י שבידינו כתוב לס״ת שנשרף הרואה חייב אף נשמת ישראל הניטלת דומה לו שאין לך ריק שבישראל שאין בו תורה ומצות ובפרק אלו מגלחין כתב לס״ת דתורה קרויה נר דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ונשמה נקראה נר דכתיב נר ה' נשמת אדם עכ״ל וא״כ גם לדעת רש״י צריך לקרוע על אשה: \n", + "ומה שכתב חכם שמת הכל קרוביו והכל קורעים עליו. שם חכם שמת הכל קרוביו הכל קרוביו ס\"ד אלא אימא הכל כקרוביו הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו ואיני יודע למה לא כתב רבינו הכל כקרוביו: \n", + "ומ\"ש עד שמגלים את לבם. כבר נתבאר טעמו בפרק זה: \n", + "ומ״ש שחליצה על החכם היא מימין. ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב:) ופירש״י חכם ממונה על העיר שמבקשים ממנו הוראה. ולשון אבל שכתב רבינו קאי למה שכתב באדם כשר קורעין טפח אבל על חכם שמת קורעין עד שמגלים את לבם: \n", + "ומ\"ש ובית מדרשו של אותו חכם בטל כל שבעה. בפרק אלו מגלחין שם ת\"ר חכם שמת בית מדרשו בטל ופירש הרמב\"ן בת\"ה בטל כל ז' לפי שמספידים אותו ואין עוסקין בבית מדרשו כלל שלא יתעצלו מהספדו אבל שאר בתי מדרשות עוסקין בתורה אפילו בשעת הספד שאין מבטלין ת\"ת להספד. וכתב הטור ואחר ההספד אין תלמידיו מתקבצים בבית מדרשו אלא מתחברים שנים שנים ולומדים בבתיהם והם דברי הרא\"ש ונמוקי יוסף שכתבו בשם הראב\"ד: \n", + "ומ\"ש וכבר נהגו ת\"ח וכו'. משמע דמיירי בשוים דוקא אבל גדול על הקטן לא אא\"כ למד ממנו שום דבר וכ\"כ הרמב\"ן בת\"ה והר\"ן בפ\"ק דקידושין: \n", + "ואיכא למידק למה תלה הדבר במנהג והלא מן הדין חייבים לקרוע וכדתניא חכם שמת הכל קורעין עליו ומשמע דאפילו לא למדו ממנו וכמו שדקדק הרא\"ש בפרק אלו מגלחין ואפשר לומר דההיא באותם שאינם שוים לחכם שמת אבל בשוים לו לא מחייבי מדינא אלא שנהגו כך אי נמי על חכם שמת חייבים לקרוע מן הדין אפילו שוים לו אבל על ת\"ח אין חייבים לקרוע השוים לו מן הדין אלא שנהגו כך. אי נמי דהכל חייבים לקרוע על חכם כדאיתא בברייתא ומיהו האי קריעה לא אתפרש בברייתא שיעורא ומשמע ליה ז\"ל דשיעורא עד שיגלה את לבו ומיהו נהגו תלמידי חכמים לקרוע טפח בלבד שמאחר שהם עדיין תלמידי חכמים די להם שיקרעו טפח כשאר קריעה דעלמא וכתבו הגהות על דברי רבינו שכתב וכבר נהגו וכו' פירש ראבי\"ה קרע שאינו מתאחה אבל הר\"מ כתב שאינו אלא חומרא בעלמא והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג ואין מורין כן. וכן כתב המרדכי במועד קטן: \n\n" + ], + [ + "כל הקורעים על החכם שמת וכו'. ברייתא פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ה). ועל מ״ש \n", + "רבינו שנ\"ל שמאחה למחר כתב הרב רבינו משה בן נחמן שאינו יודע למה יאסר בו ביום. ולי נראה שטעמו של רבינו מדקתני כיון שהחזירו פניהם מאחרי המטה שוללין משמע דלא התירו אלא לשלול ולא לאחות דאל\"כ ליתני מאחין דהוי רבותא טפי ואע\"ג דאיכא למימר דמשום דקודם קבורה הוא לא התירו אלא לשלול ולא לאחות מ\"מ אם איתא לא הוה שתיק גמרא מלאשמועינן דמותר לאחות בו ביום: \n", + "ומ״ש על רבו אינו מתאבל אלא יום אחד. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ה:) כי נח נפשיה דר' יוחנן יתיב עליה רבי אמי שבעה ושלשים א״ר אבא בריה דר' חייא בר אבא ר' אמי דעבד לגרמיה הוא דעבד דהכי א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן אפילו רבו שלמדו חכמה אינו יושב עליו אלא יום אחד וכתב הרמב״ן שמתאבל עליו בחליצת מנעל ושאר דיני אבילות והרא״ש כתב שנוהג עליו כל דיני אבילות מקצת יום אחד: \n\n" + ], + [ + "חכם שבאה שמועתו וכו'. בפרק אלו מגלחין תניא x חכם כבודו בהספדו: \n\n" + ], + [ + "אב ב\"ד שמת הכל קורעין עליו וחולצין משמאל. ברייתא שם (דף כ\"ב:): \n", + "ומ\"ש וכל בתי מדרשות שבעירו בטלים וכו' עד ישבו בדרום. ברייתא שם ופירש הרמב\"ן בת\"ה כל בתי מדרשות בטלי ומבטלין ת\"ת כל שבעה כדי שיהיו כולם פנויים ומתעסקים בהספדו והרגילין להתפלל בבהכ\"נ משנים מקומם בקר וערב כשהם נכנסים שם להתפלל: \n\n" + ], + [ + "נשיא שמת הכל קורעים עליו. (שם) נשיא שכיב א\"ל רב חסדא לרב חנן בר רבא כפי אסיתא וקום עלה ואחוי קריעה לעלמא: \n", + "ומ\"ש וחולצין שתי ידים מכאן ומכאן. שם: \n", + "ומ\"ש וכל בתי מדרשות בטלין. ופירש הרמב\"ן בת\"ה כל בתי מדרשות אף אותם שחוץ לעיר כל אותם שיכולים לבא ביום שבת שאין מתפללין בעשרה אלא בביתו חוץ מקריאת התורה בשבת שבעה והוא הדין בשני וחמישי שלשה וזה אינו בחכם ואב ב\"ד שאין מבטלין בה אלא מקצתן מתפללין בביהכ\"נ ומקצתן בבית האבל: \n", + "ומ\"ש ולא יטיילו בשוק אלא יושבים משפחות משפחות דוים כל היום. הם דברי ר\"י בן קרחה שם בברייתא (דף כ\"ג): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "השבת עולה למנין אבילות וכו'. משנה בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ט) שבת עולה ואינה מפסקת וכתב הטור הטעם שאינו מפסיק מפני שא״א לז' ימים בלא שבת ואם היה מפסיק א״כ לא יהיו לעולם שבעה ימים והוא מדברי הרמב״ן בת״ה והכי איתא בירושלמי: \n", + "ואין אבילות בשבת אלא בדברים שבצנעה כגון עטיפת הראש וכו'. שם (דף כ\"ד) אמר שמואל פח\"ז חובה נת\"ר רשות פריעת הראש חזרת קרע לאחוריו זקיפת המטה חובה נעילת הסנדל תשמיש המטה רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות רב אמר אף פריעת הראש רשות ושמואל מ\"ש נעילת הסנדל דרשות דלאו כ\"ע עבידי דסיימו מסנייהו פריעת הראש נמי לאו כ\"ע עבידי דמגלו רישייהו שמואל לטעמיה דאמר שמואל וכו' כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה כלומר וכ\"ע לא נהגו בעטיפה זו אלא אבלים. וכתב הטור נת\"ר רשות וחייב לנהוג בהם אבילות הילכך חייב לנהוג בהם כמו בחול כיון שאינו נראה כאבילות וכ\"כ הרי\"ף והרמב\"ן והרא\"ש וטעמא מדאמרינן התם אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס ליה סודרא ארישיה ואזיל ואתי בביתיה א\"ל לא סבר ליה מר אין אבילות בשבת א\"ל הכי א\"ר יוחנן דברים שבצנעה נוהג: \n", + "ומ\"ש רבינו שעטיפת הראש הוי מדברים שבצנעה. נראה דהיינו לומר דבצנעה דוקא נוהג וכעובדא דרב יוסף דמשמע דלא הוה פריס סודרא ארישיה אלא בגו ביתיה דוקא ולא בפני רבים אלא דא\"כ קשה דהל\"ל גם בנעילת הסנדל שינהוג בצינעה מ\"ש מעטיפת הראש ושמא יש לומר דכיון דלא אשכחן בגמרא מאן דחלץ מנעליו בצינעא לית לן למימר שיחלוץ מנעליו אפילו בצינעא ויותר נראה לומר דאף בפני רבים קאמר שיעטוף ראשו וקרי ליה דברים שבצינעה משום דיש לו מנעלים ברגליו וכמו שאמרו לובש מנעליו מנעליו מוכיחין עליו וכדרבי יוחנן ועי\"ל שטעמו משום דפסק כרב דאמר אף פריעת הראש רשות וא\"כ חייב לנהוג בה כמו בחול כיון שאינו נראה כאבילות ואע\"ג דמשמע בגמרא דטעמא דרב משום דלית ליה דשמואל דאמר כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה ורבינו פסק בפ\"ה כשמואל דמצריך עטיפת ישמעאלים וטעמא דאמר פריעת הראש רשות משום דקא סבר דאיכא אינשי דמכסו פומייהו בלא אבילות אבל קשה דמאי כתב דלובש מנעליו הא אמרינן דנעילת הסנדל רשות וא\"כ חייב הוא לחלוץ ואפשר דמשום דבהאי זמנא אין רגילות לילך יחף פסק כן וגם הרא\"ש כתב כן דהאידנא שאין רגילות לילך יחף הוי נעילת הסנדל חובה: \n", + "ומ\"ש דנותן שלום לכל אדם. טעמו משום דהוי מדברים שבפרהסיא ולא הוזכר בגמרא משום דמילתא דפשיטא הוא: \n", + "ומ\"ש ואם יש לו בגד מחליף ולא ילבש בגד קרוע בשבת אפילו על אביו ועל אמו ואם אין לו להחליף מחזיר את הקרע לאחוריו. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "מאימתי זוקפין את המטות בע״ש וכו' עד חוזר וכופה אותן במוצאי שבת. בסוף פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ו): \n\n" + ], + [ + "הרגלים וכן ר״ה ויום הכפורים אין דבר מדברי אבילות נוהג בהם. . כתב הרמב״ן שיש כת מן החכמים כדברי רבינו וטעמם משום דהא דקאמר בריש כתובות (דף ד') מסייע לרבי יוחנן דאמר אע״פ שאין אבילות במועד אבל דברים שבצינעא נוהג היא השמועה האמורה בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ד) אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס סודרא ארישיה בשבת אמר ליה לא סבר לה מר אין אבילות בשבת אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן דברים שבצינעא נוהג והם מפרשים דדוקא בשבת לפי שהיא עולה הנהיגו בה בצנעא אבל ברגלים שמפסיקין ואינם עולים לדברי הכל אינו נוהג לא בצנעא ולא בפרהסיא עכ״ל. ונראה מדבריו שהיו גורסים בההיא דרבי יוחנן דריש כתובות דשבת במקום דמועד והרמב״ן חולק על סברא זו והאריך לטעון עליה והעלה דדברים שבצינעא נוהגים במועד וכן פסקו התוס' והרא״ש בריש כתובות וכתבו שכן פסק בה״ג והיה נראה לומר דלאו בהכי מיירי רבינו אלא היינו לומר שאם קברו קודם הרגל אפילו שעה אחת בטלה ממנו גזירת שבעה כדמפרש ואזיל והוא משנה שם הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שבעה ובגמרא (דף כ') ת״ר קיים כפיית המטה שלשה ימים קודם לרגל אינו צריך לכפותה אחר הרגל דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת ואסיקנא בגמרא דהלכה כחכמים אלא שמתוך שלא הזכיר רבינו דברגל נוהגים דברים שבצנעא אדרבא כתב לקמן דקובר מתו ברגל לא חלה עליו אבילות כלל י״ל שמ״ש אין דבר מדברי אבילות נוהגים בהם מילתא באפי נפשה היא לומר דאפילו דברים שבצנעא אין נוהגים בהם וכמו שפירשם הרמב״ן. והא דאסיקנא דאפילו שעה קודם לרגל מבטל גזירת שבעה. \n", + "ומ\"ש שר\"ה ויוה\"כ דינם כרגל. שם פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא כר\"ג דאמר ראש השנה ויוה\"כ כרגלים וכחכמים דאמרי עצרת כרגלים: \n", + "ומ\"ש נמצא מונה לאחר ר\"ה ויוה\"כ כ\"ג יום ולאחר הפסח ט\"ז יום וכו'. שם (דף כ\"ד) דרש רב ענני בר ששון וכו' יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן י\"ד וכו' דאמר רבי אלעזר אמר ר' אושעיא מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה שנאמר בחג המצות ובחג השבועות וכו' אדבריה רב פפא לרב אויא סבא ודרש יום אחד ור\"ה הרי כאן י\"ד אמר רבינא הילכך יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן כ\"א יום. וא\"ת למה ר\"ה עצמו חשוב שבעה שהרי אין לו תשלומין כמו העצרת תירץ הרמב\"ן כיון דהוי כרגל לגזירת שבעה חשוב כרגל שלם לגזירת שלשים מפני שהוקשו כל המועדים זה לזה שנאמר אלה מועדי ה'. וכתב הרא\"ש וז\"ל הקשה הראב\"ד רב פפא כר\"ג ס\"ל דאמר ר\"ה ויוה\"כ כרגלים וכיון דיוה\"כ רגל הוא ומפסיק למה לי חושבנא דיליה בין דלחשביה לר\"ה שבעה בין דלא לחשביה אלא חד יומא כי מטי ר\"ה בטלי גזירות שבעה וכי מטי יוה\"כ בטלי גזירות שלשים ותירץ דבכה\"ג לא בטלי גזירות שלשים כיון דלא הוי אבילות שבעה כאורחייהו דתרתי הפסקות בהדי הדדי בחדא אבילות לא עבדינן אלא שבעה כי אורחייהו או שלשים כי אורחייהו וכיון דר\"ה חשבינן במקום שבעה ויוה\"כ אפילו במקום שבעה לא חשבינן ליה וכי מטי סוכות הוא דבטלה ממנו אבילות ומעיקרא לא דתרי עילויי בחדא אבילות לא עבדינן ולהכי קאמר הרי כאן י\"ד ולא קאמר בטלה ממנו גזירת שבעה במתניתין לאשמועינן דבעי אשלומי ומיזל עד הרגל וליכא הפסקה כלל מהנך עד דמטי לעיקר הרגל משום דחשיבי כרגלים גמורים ומיהו אם קובר מתו שבעה ימים קודם ר\"ה בטלי ממנו גזירת שלשים כרגל גמור וכ\"כ בה\"ג היכא דמית ליה מת קודם ר\"ה יום אחד עולה למנין שבעה ור\"ה שבעה הרי י\"ד ושבעה ימים שבין ר\"ה ליוה\"כ הרי כ\"א יום ויוה\"כ שהוא כרגל שבעה ונקיט ליה תרי יומי בתר יוה\"כ למשלם תלתין יומין עכ\"ל. ונתבארו דברי רבינו זולת \n", + "מ\"ש נמצא מונה לאחר ר\"ה ויוה\"כ כ\"ג יום שיש לתמוה עליו שהרי אמרו בגמ' בפירוש יום אחד לפני ר\"ה ור\"ה הרי כאן י\"ד ונמצא שאינו צריך למנות אחר ר\"ה אלא י\"ו יום והיאך כתב שהוא צריך למנות כ\"ג וכבר השיגו הראב\"ד וכתב א\"א יש כאן שבוש וכו' נראה שטעמו מדאמרינן בגמרא רבינא איקלע לסורא דפרת א\"ל רב חביבא אמר מר יום אחד לפני ראש השנה ור\"ה הרי כאן י\"ד א\"ל אנא מסתברא כר\"ג הוא דאמינא ומפרש רבינו דרבינא לא אודי במנין ר\"ה שיהא עולה שבעה מפני שאינו רגל והיינו דאמר מסתברא כר\"ג אמרי להפסיק כרגלים אבל לא למנות יומי שבעה ועוד סובר שאין יום הכפורים מבטל גזרת שלשים מהקובר את מתו קודם ר\"ה שכל שלא הפסיקו רגל ראשון שפגע בו תחלה אין רגל מפסיקו כפי הסברא הנזכרת למעלה כ\"כ הרמב\"ן ליישב דברי רבינו מ\"מ כתב שאין דבריו נראין שאין הפרש בין ר\"ה לשמיני של חג שנמנה שבעה ואע\"פ שזה מכלל הרגל וזה אינו רגל אנו אין לנו בגמרא שיהא מנין זה תלוי ברגל ולא רגל אלא או שנתלה הדבר במי שיש לו תשלומין שבעה או שנאמר שכל המפסיקין עולין כמימריה דרב פפא דאמר אפילו ר\"ה וכיון דאוסיף רבינא אפילו שמיני של חג שמע מינה דכל המפסיקין נמנין שבעה ליומי עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "הקובר את מתו שבעת ימים קודם רגל וכו'. שם איפליגו תנאי בחל יום שביעי בערב הרגל ואיפסיקא הלכתא בגמרא כאבא שאול דאמר מצות שבעה מבטלת גזירת שלשים כלומר שאם חל יום שביעי שלו בערב הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים דמקצת היום ככולו וים שבעה עולה לכאן ולכאן: \n", + "ומה שכתב ואם על אביו ואמו הוא מתאבל וכו' עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו. כן כתב הרא\"ש וכן דעת סמ\"ג שכתב אהא דתניא דעל אביו ואמו אינו נכנס לבית המשתה עד שנים עשר חדש מכאן למדנו דדבר שאינו תלוי בשבעה ושלשים אין רגל מפסיק וכן פוסק בירושלמי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "חל ששי שלו בערב הרגל וכו'. שם (דף י\"ט:) אמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים שאם חל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב וכתבו הרי\"ף והרא\"ש וה\"ה אפילו יום ששי מ\"ט דאכתי לא שלים אבילות דידיה אלא לרגל הוא מפסיק ליה אבילות הילכך אין מותר לרחוץ עד ערב הרגל וקי\"ל כוותיה עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש רבינו ולאחר יו\"ט משלים מיום המיתה ואסור בהם בכל חמשה דברים. הם גזירות הנוהגים בשלשים: \n\n" + ], + [ + "חל שביעי שלו להיות בערב הרגל והרי הוא שבת וכו'. שם (דף י\"ז:) אמתני' דאלו מגלחין במועד תנא האבל וכו' מותר בגילוח האי אבל ה\"ד אילימא שחל שמיני שלו בערב הרגל איבעי ליה לגלוחי בערב הרגל אלא שחל שמיני שלו בשבת ערב הרגל איבעי ליה לגלוחי בע\"ש וכו' לא צריכא שחל שביעי שלו להיות שבת ערב הרגל ותנא ברא סבר לה כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו ויום שבעה עולה לכאן ולכאן וכיון דשבת הוי אנוס הוא: \n", + "ומ\"ש וכן מגלח אחר עצרת וכו'. אחל שביעי שלו בערב הרגל והרי הוא שבת קאי ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "הקובר את מתו בתוך הרגל וכו'. כבר נתבאר בפרק זה: \n", + "ומ״ש ומונה שלשים מיום הקבורה וכו'. מבואר בברייתא פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ט:): \n\n" + ], + [ + "המקומות שעושין שני ימים טובים וכו'. כן פסק הרי\"ף שם וכן פסקו הרמב\"ן והרא\"ש בשם בה\"ג: \n\n" + ], + [ + "הקובר את מתו ביו\"ט שני וכו'. כ\"כ הרא\"ש בפרק אלו מגלחין בשם בה\"ג וכ\"כ הרי\"ף שם והוא ע\"פ מה שנתבאר ברפ\"א שדעת הגאונים והרי\"ף והרמב\"ן דאבילות יום ראשון דאורייתא וכתב הרמב\"ן שאין דבריהם אלא בשבעה מתי מצוה המפורשין בתורה אבל באותם שהוסיפו עליהם מד\"ס אין מתאבלים עליהם ביו\"ט ופשוט הוא: \n", + "ומ\"ש אבל אם קבר ביו\"ט השני של ר\"ה וכו'. הרמב\"ן כתב שהוא חלוק בזה דסוף סוף מדרבנן הוא וכיון שהוא דרבנן אתי אבילות יום ראשון שהוא דאורייתא ודחי ליה ורבינו סובר דכיון דכיומא אריכתא נינהו הוי כאילו גם יום שני חשיב דאורייתא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אע״פ שאין אבילות במועד וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ד:) תנן לגבי חול המועד אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת: \n", + "ומ\"ש אבל ביו\"ט אפילו ביו\"ט שני אין קורעין וכו'. כן כתב הרמב\"ן בת\"ה דאפילו קרוביו של מת אין קורעין והר\"ן כתב בפ\"ק דיו\"ט איכא מ\"ד כיון דיו\"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן קורעין בו שאף זה כבודו של מת הוא ואינו נראה שאין אלו עסקיו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אין קורעין במועד וכו' עד שהכל אבלים עליו. משנה וגמרא פרק אלו מגלחין: \n\n" + ], + [ + "כשמברין את האבלים וכו' עד שלא להרגיל את ההספד. משנה שם (דף כ\"ז): \n", + "וכן אין מלקט עצמות אביו ואמו במועד וכו'. במשנה פ\"ק דמ\"ק (דף ח') פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי ופסק כר' יוסי: \n", + "וכן אין מספידין את המת בחנוכה ובפורים ולא בראשי חדשים. משנה בסוף מ\"ק (דף כ\"ח:) שאינן מקוננות בהם: \n", + "ומ\"ש אבל נוהגים בהם כל דברי אבילות. כ\"כ המרדכי בשם רבינו גרשום והטעם משום שלא אמרו שמפסיקין אלא רגלים והני לא איקרו רגלים. והטור כתב בשם שאלתות שפורים מבטל אבילות אבל לא חנוכה ור\"ח ולא ידענא מאן פליג ליה וכתב הטור בשם מהר\"מ שגם פורים אינו מבטל אבילות אלא שכתב שאין נוהגין בו לא בי\"ד ולא בט\"ו אלא דברים שבצנעא וגם עליו אני תמה מנין לו לחלק בין פורים לחנוכה ור\"ח: \n", + "ומותר לספוד לפני חנוכה ופורים ולאחריהן. אף על גב דגרסינן במגלת תענית יומי פוריא דלא למספד בהון ואיפסיקא הלכתא בפ\"ב דתעניות כרבי יוסי דאמר כל הכתוב במגלת תענית דלא למספד לפניו ולאחריו אסור ואף על גב דאמרינן בסוף פרקא קמא דראש השנה (דף י\"ט:) דאף על גב דבטלה מגלת תענית חנוכה ופורים לא בטלו היינו לענין חנוכה ופורים עצמם אבל לפניהם ולאחריהם מותר דלא עדיפי לפניהם ולאחריהם בחנוכה ופורים משאר ימי מגילה עצמה וכ\"כ הטור: \n\n" + ], + [ + "הנשים במועד מענות וכו' עד ואשה רעותה קינה. משנה בסוף מ\"ק (דף כ\"ח): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש במה ד\"א בשאר העם וכו' עד וסופדין אותו. מימרא שם: [לא מצאתי אלא במגילה ג': ובמ\"ק כ\"ז:]: \n", + "ומ\"ש אבל לא ביו\"ט שני. טעמא דמסתבר הוא כיון שהוא במקום יו\"ט דאורייתא: \n\n" + ], + [ + "לא תעורר אשה על מת שלה וכו'. משנה פ\"ק דמ\"ק (דף ח') לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום ואתמר עלה בגמרא דרב אמר דלא מיתסר אלא אם מספידין בשכר כדי שלא יתן לספדן מעות שהם מוכנין לו לשמחת הרגל אבל בחנם שרי ושמואל אמר דאפילו בחנם אסור לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום ואי הספידו פחות משלשים לפני הרגל אתי למיספד ברגל דעדיין לא שכחו ויש פוסקים כרב ורבינו פסק כשמואל וכן דעת הראב\"ד והרא\"ש משום דירושלמי סבר כוותיה: \n", + "ומ\"ש רבינו במה דברים אמורים במת ישן וכו'. ירושלמי שם והטעם משום דכשמת תוך שלשים יום המרירות כבר הוא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספת מפני ההספד ונראה דהוא הדין אם באה לו בתוך שלשים לרגל שמועה אפילו רחוקה. ונ\"ל דלא מיתסר במת ישן אלא לפי מנהגם שהיו נוהגין להספיד כדי לעורר בכי ויללה אבל מה שאנו נוהגים שבתשלום השנה מספידין המת ומזכירין נשמתו לשמואל נמי שרי שאין זה עירור שלא ישכח מן הלב עד שלשים יום אדרבה דעתם להפסיק ע\"י כך אבילותם: \n\n" + ], + [ + "שבעת ימי חתנות הרי הם כרגל. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n", + "ומ\"ש ומונה השלשים מאחר ימי השמחה. כ\"כ הטור בשם הרמב\"ן מנין שלשים אינו מונה אלא משבעת ימי האבילות ואילך ואינו דומה לקובר מתו ברגל שהרגל עולה לו למנין שלשים אע\"פ שאינו מונה שבעה אלא לאחר הרגל דהתם נוהג מצות שלשים ברגל אבל הכא כל שבעת ימי החופה מותרין בגיהוץ ותספורת הילכך לא סלקי כלל וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל ע\"כ: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב הכין כל צרכי הסעודה וכו' עד סוף הפרק. בריש כתובות (דף ג' ד') ופירש רש\"י מכניסין את המת לחדר שלא יקברוהו דאם כן חלה אבילות על האבל בסתימת הגולל ושוב לא יוכל לכנוס עד שיעבור האבל ופורש ויקברו המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחיילא ואמאי דקאמר נוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות כתב הר\"ן דלדברי הגאונים דיום מיתה וקבורה חייב באבילות מדאורייתא טעמא דנוהג ימי המשתה ברישא הוי משום דבית דין מתנים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה לפי זה אינו ראוי להתעסק בדברים של שמחה כל אותו היום אלא שאינו חייב לעשות מעשה של אבילות והיינו שב ואל תעשה עכ\"ל. ואהא דאמרינן ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה פירש רש\"י אביו של חתן הוא הטורח בצרכי סעודה ואמה של כלה היא המכינה תכשיטין ואם לא יכנוס עכשיו שוב אין מכין להם. וכתב הר\"ן ואמה של כלה וכגון דאיכא תמרוקי נשים וקשוטין שאין מתקיימין דאי לא באותם תכשיטין שהכינה לה תנשא לאחר שבעת ימי האבילות ולא צריכה למיטרח עלה. ומדברי רבינו נראה שגם אמה של כלה מטעם הכנת צרכי סעודה הוא: \n", + "ומה שכתב רבינו אבל אם מת אביה של כלה נוהגים שבעת ימי האבל תחלה ואחר כך תכנס לחופה. משמע מדבריו שמיד אחר שבעת ימי האבל תכנס לחופה וכן כתב הרמב\"ן שאין מאחרים החופה שלשים יום כיון דטריחא ליה וקאי עליה מילתא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ההספד כבוד המת הוא וכו'. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו:) איבעיא להו הספדא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי למאי נ״מ דאמר לא תספדוהו לההוא גברא אי נמי לאפוקי מיורשים ופשטינן דיקרא דשכבא הוא: \n", + "ומה שכתב אבל אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו. גם זה שם בעיא ולא איפשיטא וכתב הרמב\"ן הילכך קוברין אותו דספק איסורא הוא אפילו בעו יורשים נמי דלא ליקברוה מוציאים מהם בע\"כ ואפילו במת בעלמא דלית ליה קוברים ואמר אל תקברוני אין שומעין לו דבזיונא דכולהו חיי קא אמרינן ולא משום בני משפחה בלחוד וכ\"כ רבינו בפי\"א מהלכות זכייה שאסור להניחו בלא קבורה: \n", + "ומה שכתב רבינו שהקבורה מ\"ע כו'. ג\"ז בפרק נגמר הדין שם: \n\n" + ], + [ + "כל המתעצל בהספדו של חכם וכו' עד אצל הקב\"ה. בפרק ר' אליעזר דאורג (דף ק\"ה:): \n\n" + ], + [ + "אין מניחין ספר תורה על מטתו של חכם וכו' עד דרך גגות. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ה): \n\n" + ], + [ + "אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת. בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף ק') וקאמר שהם כנגד שבעת הבלים שבקהלת: \n", + "ומה שכתב ואין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה. משנה פרק הקורא עומד (מגילה דף כ״ג:) ומפרש טעמא בגמרא דכיון דבעי למימר עמדו יקרים עמודו בבציר מעשרה לאו אורח ארעא: \n", + "ומ״ש ואין עושין אלא בקרובים וכו' עד ובמקום שנהגו. בס״פ המוכר פירות (בבא בתרא דף ק'): \n", + "כיצד עושין במקום שנהגו וכו' עד שבע פעמים. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [ + "כדרך שעושים מעמד ומושב לאנשים כך עושים לנשים. שם משמע הכי: \n", + "ומספידים הנשים וכו'. בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ח:) רפרם ספדה לכלתיה ובספ״ב דר״ה ספדה רבן גמליאל לאמו של בן זזא הספד גדול: \n", + "ומ\"ש אבל אין מניחין מטת האשה וכו'. משנה וגמרא בסוף מ\"ק (דף כ\"ז): \n\n" + ], + [ + "המלקט עצמות וכו'. ירושלמי: \n\n" + ], + [ + "המפנה ארונו של מת וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ז): \n\n" + ], + [ + "המלקט עצמות אביו ואמו וכו' עד אפילו צרורים בסדינו. בפ\"ק דמ\"ק ופירש\"י אפילו צרורין לו בסדינו שאינו מלקטן ואינו רואה אותן ה\"ז מתאבל עליהן כל זמן שלא נקברו והתוספות כתבו דיותר נראה לפרש דה\"ק דאפילו צרורים לו בסדינו אינו מתאבל לערב וכתב רבינו ירוחם אותו יום נוהג באבל בעטיפת ראש וכפיית המטה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ורחיצת וסיכה וכל מה שאסור באבל. וכתב הטור ולאו דוקא עצמות אביו אלא על כל הקרובים נמי מתאבל עליהם שיום ליקוט עצמות הם בכל הדברים הנוהגים באבל בקריעה ובכל דיני אבילות כל שקורעין עליו בשעת ליקוט עצמות והם דברי הרמב\"ן והרא\"ש. וכתב עוד הטור כתב מהר\"מ כל זמן שלא נקברו חל עליו כל דין אנינות ליאסר בשתיית יין ואכילת בשר ואחר שנקבר חל עליו כל דין אבילות עד הערב וא\"א הרא\"ש כתב שאין עליו דין אנינות כלל אלא מיד חל עליו דין אבילות אפילו קודם שקברום. וכתב עוד הטור היה עומד ומלקט וחשכה מותר ביום שלאחריו לפיכך אין מלקטין אותם סמוך לחשכה כלומר כדי שלא יהא נמצא שלא נתאבל על ליקוט עצמות אביו והיא ברייתא באבל רבתי וכתבוה הרמב\"ן והרא\"ש ולא ידעתי למה השמיטה רבינו ואפשר דס\"ל דלאו דסמכא היא מפני כשהתחיל ללקט חל עליו אבילות מיד וכיון שנתאבל עליו שעה אחת אע\"פ שמיד חשכה מה בכך הרי נתאבל: \n", + "ומה שכתב רבינו ואין אומרים עליהם קינות. אע\"פ שכבר כתב כן לעיל חזר לכתבו ללמדנו דאפילו על עצמות אביו ואמו אין אומרין קינות: \n\n" + ], + [ + "אין מספידין את הקטנים ובן כמה שנים וכו' עד בני שש. בפרק אלו מגלחין ופירש\"י שהעני מצטער על בניו יותר מהעשיר לפי שאין לו שמחה אחרת: \n\n" + ], + [ + "תינוק שמת וכו' עד אין רבים חייבים להתעסק בו. הכל פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ד): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כל היוצא במטה רבים מצהיבים עליו וכו'. הם דברי רבן שמעון בן גמליאל שם: \n", + "ומ\"ש כל הניכר לרבים וכו'. הם דברי רבי אלעזר בן עזריה ומפרש רבינו דמצהיבין לחוד ומתעסקין עמו לחוד ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: \n\n" + ], + [ + "העבדים והשפחות וכו'. ס״פ היה קורא (ברכות דף ט״ז:): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד מנחמין את האבלים וכו': ומה שכתב ואין שורה פחותה מעשרה. סנהדרין פרק כהן גדול (דף י\"ט): " + ], + [], + [ + "האבל מיסב בראש. בסוף מ״ק (דף כ״ח) ובפרק מציאת האשה (כתובות דף ס״ט:): \n", + "ואין המנחמין רשאים לישב אלא על גבי קרקע וכו': ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו תחלה וכו'. בסוף מועד קטן (דף כ\"ח): \n", + "וכיון שנענע בראשו וכו'. בסוף מועד קטן (דף כ\"ז:). וכתב הטור דכיון שהוא אסור בשאילת שלום בזמן שפוטר המנחמים שוחה בראשו כתלמיד השוחה לפני רבו ליתן שלום והם דברי הרמב\"ן בשם הר\"י בן גיאת: \n\n" + ], + [ + "מת שאין לו אבלים וכו'. בסוף פרק שואל (שבת דף קנ״ב) ופירש״י במקומו במקום שמת שם ועכשיו נוהגים לישב במקום האבלים ומשכיבים עליו: \n\n" + ], + [ + "הכל חייבים לעמוד בפני נשיא חוץ מאבל וחולה. בסוף מועד קטן (דף כ\"ז:): \n", + "ולכל העומד מפניו אומר לו שב וכו'. שם בסמוך לכל אומרים שבו חוץ מאבל וחולה וסובר רבינו דקאי לנשיא דסמיך ליה שאע\"פ שאינם חייבים לעמוד אם רצו לעמוד עומדים: \n\n" + ], + [ + "מכבדין ומרבצין וכו' עד שלא לבייש את העניים. ג\"ז שם (דף כ\"ז): \n\n" + ], + [], + [ + "אין שותין בבית האבל וכו'. בפירקא קמא דכתובות (דף ח' ע\"ב) תניא עשרה כוסות התקינו בבית האבל שלשה לפני סעודה וכו' ושלשה תוך הסעודה וכו' וארבעה לאחר הסעודה וכו' הוסיפו עליהם עוד ארבעה וכו' התחילו שותים ומשתכרים החזירו הדבר ליושנו ופירש רש\"י לעשרה והרמב\"ן פירש שלא ישתו אלא תוך הסעודה דיין שבתוך הסעודה אינו משכר ודברי רבינו כפירוש רש\"י אבל לא נהגו כן ואף רבינו לא כתבה דרך חיוב אלא דרך שלילה. ובפרק רביעי כתב נקבר המת מותר לאכול בשר ולשתות יין כדי לשרות אכילה שבמעיו אבל לא לרוות: \n\n" + ], + [ + "אין אומרים שמועה וכו'. ברייתא בסוף מ\"ק: \n", + "וכן אין אומרים בפני המת וכו'. בפרק מי שמתו אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת ואיכא התם תרי לישני ופסקו הפוסקין כלישנא דאמר לא נצרכה אלא לדברי תורה אבל מילי דעלמא לית לן בה וכתב הרמב\"ן ומה הן דבריו של מת הלכות הספד והוצאת המת וקבורה. והא דאמרינן בספ\"ק דבבא קמא מאי וכבוד עשו לו במותו שהושיבו ישיבה על קברו כתבו התוספות לא על קברו ממש אלא ברחוק ארבע אמות דליכא לועג לרש וכ\"כ נמוקי יוסף בשם הרא\"ש וכתב עוד בשם הרמ\"ה דכיון דלכבוד שיכבא הוא דעביד שרי ורבינו הגדול מהר\"י אבוהב ז\"ל בביאורו לטור אורח חיים הביא דברי נמוקי יוסף וכתב על דברי הרמ\"ה שעל זה סמכו לומר פסוקים בבית הקברות ודרשא למתים עכ\"ל וכך הוא מנהג פשוט היום: \n\n" + ], + [ + "אין בוכין וכו' ואין מספידין וכו'. בסוף מ\"ק (דף כ\"ז:): \n", + "ומ\"ש בד\"א בשאר העם וכו'. כן נראה ממה שיבא בסמוך: \n", + "ומ״ש ואין בוכין עליהם יותר מל' יום וכן אין מספידין עליהם יתר מי״ב וכו'. בפרק הנושא (כתובות דף ק״ג:): \n", + "ומ״ש וכן חכם שבאה שמועתו וכו'. בפרק הערל (יבמות דף ע״ט) גבי שאול שלא נספד כהלכה אמר דוד שאול נפקו ליה תריסר ירחי שתא ולאו דרכיה למספדיה: \n\n" + ], + [ + "אל יתקשה אדם על מתו וכו'. בסוף מועד קטן: \n\n" + ], + [ + "כל מי שאינו מתאבל וכו'. דברי רבינו ראויים אליו: \n", + "ואחד מבני חבורה שמת וכו'. בפרק רבי אליעזר דאורג (שבת דף ק\"ו): \n", + "כל שלשה ימים וכו'. בסוף מועד קטן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מ\"ע של דבריהם: \n\n" + ], + [ + "וגדולה הכנסת אורחים וכו'. בפרק מפנין (שבת דף קכ״ז): \n", + "כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים. בריש פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ\"ז:): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב כופין ללויה וכו'. גם זה שם. \n", + "ומה שכתב ובית דין היו מתקנין שלוחין וכו': אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות וכו' עד שלש פרסאות. בר״פ עגלה ערופה (סוטה דף מ״ו:): \n\n" + ], + [ + "ביקור חולים מצוה על הכל וכו' עד כמה פעמים ביום. בפרק אין בין המודר (נדרים דף ל״ט). \n", + "ומ\"ש וכל המבקר את החולה וכו' עד כאילו שופך דמים. שם (דף מ'): \n\n" + ], + [ + "אין מבקרין את החולה וכו' עד מיד. במסכת שמחות ובירושלמי פ\"ג דפאה ואמרינן התם שקרובים והחברים נכנסים מיד ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n", + "אין מבקרין לא בשלש שעות ראשונות ביום וכו'. בפרק אין בין המודר (נדרים דף מ') ויהיב טעמא בגמרא כי היכי דלא ליסח דעתיה מן רחמי תלת שעי קמייתא רווחא דעתיה בתרייתא תקיף חולשיה ולא ידעתי למה השמיט טעם הגמרא ואפשר שלא היה בגירסתו: \n\n" + ], + [ + "הנכנס לבקר את החולה לא ישב וכו'. בפרק קמא דשבת (דף י\"ב:) וכתבו התוספות נראה דדוקא כשהחולה שוכב בנמוך שלא ישב בגבוה מראשותיו של חולה ופירש\"י מתעטף מאימת שכינה כאדם היושב באימה ואינו פונה לצדדין: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שהיו לפניו מת וכלה וכו'. באבל רבתי לבית האבל ולבית המשתה בית האבל קודם והרמב\"ן כתב על דברי רבינו ולא נהירא וההיא דאבל רבתי לאו בשעת הכנסת כלה לחופה אלא כל שבעה דהבראת האבל קודם לאכילת בית המשתה: \n", + "מת וכלה וכו' עד חייבים להתעסק עמו. בפ\"ב דכתובות (דף י\"ז): \n\n" + ], + [], + [ + "מת אחד בעיר וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ז:): \n\n" + ], + [ + "ת\"ח שמת וכו' עד להוצאתו. פרק ב' דכתובות: \n\n" + ], + [ + "קוברים מתי עכו״ם וכו'. בס״פ הניזקין (גיטין דף ס״א): \n\n" + ], + [ + "בתי הקברות אסורים בהנאה. . ומ״ש ולא נוהגין בהם קלות ראש. בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ט) תנו רבנן בתי הקברות אין נוהגין בהם קלות ראש אין מרעין בהם בהמה ואין מוליכין בהם אמת המים ואין מלקטין בהם עשבים ואם לקטן שורפן במקומן ולא ידעתי למה השמיט רבינו כל זה: \n", + "לא ילך אדם וכו'. ברייתא פרק מי שמת (דף י\"ח) ובנוסחי דידן גבי ספר תורה לא יהלך אדם בביה\"ק וס\"ת בזרועו ויקרא בו והכי מסתבר דבלא קריאה בו מאי לועג לרש איכא: \n\n" + ], + [ + "המוליך עצמות וכו'. ברייתא פרק מי שמתו (ברכות דף י״ח:): \n\n" + ], + [ + "אין מפנין את המת וכו' עד אפילו ממכובד לבזוי. ירושלמי בסוף פ\"ב דמ\"ק ויהיב טעמא התם למה בתוך שלו מותר מפני שערב לו לאדם שיהיה נוח אצל אבותיו וכתב הרמב\"ן דהוא הדין דלהעלותו לארץ ישראל שרי וכתב עוד שאם מתחלה היה דעתם לפנותו מותר: \n\n" + ], + [ + "אין קוברין מת על גבי מת. באבל רבתי. וכתב הטור ודוקא שאין ביניהם עפר ששה טפחים: \n", + "ומה שכתב ולא שני מתים כאחד וכו'. גם זה שם ואע\"ג דר' יהודה הוא דקאמר האיש נקבר עם בתו הקטנה והאשה עם בנה הקטן ועם בן בנה הקטן זה הכלל כל שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו כתב הטור שנהגו עכשיו כר' יהודה והוא מדברי הרמב\"ן. ובנוסחא דידן יש ט\"ס בדבר שכתב היוצא במקום הישן: \n\n" + ], + [ + "עפר הקבר וכו'. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ז:): \n\n" + ], + [ + "הבונה קבר למת וכו'. שם וכרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא: \n", + "ומ\"ש אפילו הטיל בו נפל נאסר בהנאה. שם: \n\n" + ], + [ + "נפש שנעשה לשם חי וכו' עד אף על פי שפנהו. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "הבונה קבר לאביו וכו'. גם זה שם והטור כתב לא יקבר בו הוא עולמית מפני כבוד אביו אבל אחר מותר לקבור בו: \n\n" + ], + [ + "המת אסור בהנאה כולו. בכמה דוכתי אמרו דמת אסור דגמר שם שם מעגלה ערופה: \n", + "ומה שכתב חוץ משערו איני יודע מנין לו דהא בסוף פרק קמא אמרינן דאסור ודוחק לומר דבפאה נכרית דתלי בסיכתא דמשמע בגמרא דשרי דא\"כ הי\"ל לפרש: \n", + "ומ\"ש וכן ארון וכל תכריכיו וכו'. יתבאר במה שיבא בסמוך: \n", + "ומ״ש אבל כלים המוכנים לתכריך וכו'. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ח) וכרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא: \n\n" + ], + [ + "כל הכלים שזורקין על המת וכו' עד אין מצילין אותן. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ח ע\"ב) וכרבן שמעון בן גמליאל דמפרש דברי תנא קמא הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "מלמדין את האדם וכו' עד בלא תשחית. באבל רבתי (פרק שמיני): \n\n" + ], + [ + "מלך שמת עוקרין סוס שהיה רוכב וכו': ומה שכתב מקום שאינו עושה אותה טריפה. הוא כי היכי דלא לעבור בבל תשחית [והברייתא משובשת שם וצריך תיקון]: \n", + "ומושיבין ישיבה על קברו וכו'. בסוף פרק קמא דבבא קמא (דף ט\"ז:) אמרינן שעשו כן לחזקיה מלך יהודה ומשמע לי שלא עשו כן לשום מלך כי אם לו מפני שהעמיד תורה הרבה בישראל כדאמרינן בפרק [חלק] (דף צ\"ד ע\"ב) ויש לתמוה על רבינו שסתם דבריו דמשמע דסבירא ליה דלכל מלך עושין כן וקשה דא\"כ מאי רבותיה דחזקיה דמשבח קרא שהושיבו ישיבה על קברו: \n", + "ונשיא שמת אין מבטלין ישיבתו וכו'. בסוף פרק הנושא (כתובות דף ק\"ג:): \n\n" + ], + [ + "מלך או נשיא שמת וכו'. בפ\"ק דע\"ז (דף י\"א): \n", + "סליקו הלכות אבל בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות אבל", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Shoftim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1803c49fb259b4762828bd9f7e6f51eb65c8eace --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,311 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rebels", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ממרים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Shoftim" + ], + "text": [ + [ + [ + "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כשהיה ב״ד הגדול קיים וכו' עד זה אוסר וזה מתיר. ברייתא בסנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ח:) תניא אמר ר' יוסי מתחלה לא היו מרבים מחלוקות בישראל וכו' עד ונעשית תורה כשתי תורות. ומה שלא כתב רבינו שבאים לב״ד שסמוך לעירו כמו שכתוב בברייתא הנזכרת לפי שכיון שאנו מחזרים לאי זה בית דין שיודיעם האמת ממילא משמע שילכו לב״ד שסמוך לעירו קודם שיעלו לירושלים או שלא היה בגירסתו של רבינו וזה נראה יותר: \n\n" + ], + [ + "שני חכמים וכו'. בפ\"ק דע\"ז (דף ז') תניא היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר ר' יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל אמר רב יוסף הלכה כר' יהושע בן קרחה ומדת\"ק מפליג בין גדול בחכמה ובמנין לאינו גדול משמע דריב\"ק אפילו אחד גדול מחבירו בחכמה ובמנין בשל תורה הלך אחר המחמיר וכו' ולכך סתם רבינו ולא חילק. \n", + "ומ\"ש רבינו שלא בזמן הסנהדרין כלומר דאילו בזמן הסנהדרין לא היינו צריכים לכך שעכ\"פ היה מתברר הדין כמ\"ש לעיל בסמוך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בית דין הגדול שדרשו וכו'. למד כן רבינו ממאי דאשכחן תנאי בתראי דפליגי אקמאי וכן אמוראי בתראי פליגי אקמאי והא דתנן בפ\"ק דעדיות (משנה ה') שאם יראה ב\"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין מוקי לה רבינו בשאותו יחיד ואותם רבים נחלקו בגזירה או תקנה כלומר שאם ב\"ד פסק כדעת היחיד אין ב\"ד אחר יכול לחלוק ולפסוק כדעת הרבים אלא אם היה גדול וכו' וכמו שיתבאר בסמוך אבל אם נחלקו בשזה דורש באחת מן המדות וזה באחרת אה\"נ שיכול לבטל דבריו אפילו שאינו גדול כמוהו בחכמה ובמנין. ואם תאמר אם כן אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי דהא בכל דוכתא מקשינן לאמורא ממתניתין או מברייתא וצ\"ל אנא דאמרי כי האי תנא ואם לא יאמר כן קשיא ליה וכפי דברי רבינו הרשות נתונה להם לחלוק על דברי התנאים. ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמ' שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה: \n", + "שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם וכו'. בר\"ה סוף פרק שני (דף כ\"ה:) אמרו שיפתח בדורו כשמואל בדורו ומייתי התם קרא דובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו הא אין לך לילך אלא אצל שופט שיהיה בימיך: \n\n" + ], + [ + "ב״ד שגזרו גזירה או תקנו וכו'. נראה שרבינו מפרש הא דתנן פ״ק דעדיות שאין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין היינו כשנחלקו בגזירה או תקנה וב״ד של ראשונים ראו לגזור או לתקן כך וב״ד שאחריהם ראו לתקן בענין אחר אינם יכולים לבטל דברי הראשונים עד שיהיו גדולים מהם בחכמה ובמנין אבל דברים שראו ב״ד לגזור ולאסור לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ישראל אין ב״ד הגדול אחר יכול לעקרן אפילו היה גדול מהראשונים. וא״ת הא אמרינן בגיטין פרק השולח (גיטין דף ל״ו:) גבי התקין הלל פרוזבול אמר שמואל אי איישר חילי יותר מהלל אבטליניה ואמרינן נמי התם דאי לדרי עלמא תקין הלל פרוזבול אין בידינו כח לבטל דאין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו וכו' משמע הא גדול בחכמה ובמנין יכול לבטלן. י״ל דפרוזבול לאו גדר הוא פן יפרצו על דברי תורה דאדרבה דין תורה הוא שישמט והלל הפקיע הממון ותיקן דלא לישמיט ואע״ג דאמרינן התם שהתקין פרוזבול לפי שראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאו איסורא לגמרי הוו עבדי כשנמנעין מלהלוות דהא שב ואל תעשה הוא ודרך כלל עיקר תקנת הפרוזבול לא היה סייג לתורה אלא מפני תקנת העניים שלא תנעול דלת בפניהם ומפני תקנת העשירים שלא יפסידו וכן פירש״י שם על הא דבעי מאי פרוזבול אמר רב חסדא פרוס בולי ובוטי כלומר עשירים ועניים ובהא ניחא לי למה פירש בו רב חסדא שהוא פרוז בוטי דאנן פרוזבול קרינן דהיינו תקנת העשירים שלא יעברו על ד״ת ומנ״ל לפרושי דהוא נמי תקנת העניים אלא משום דמשמע דלאו סייג לתורה עבד אלא תיקון לעשירים שלא יפסידו ותיקון לעניים שלא תנעול דלת בפניהם וכמו שכתבתי ובריש מגילה נמי דאמרינן ואי ס״ד אנשי כנסת הגדולה י״ד וט״ו הוא דתקון אתו רבנן ועקרו תקנתא דתקינו אנשי כנסת הגדולה הא אין ב״ד יכול לבטל דברי חבירו אא״כ היה גדול וכו' התם ודאי לאו סייג לתורה הוא ומש״ה אי איכא גדולים מהם בחכמה ובמנין יכולין לעקור תקנתם. אך קשה מדפריך בע״ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ז) אהא דאמרינן דר' יהודה נשיאה התיר את השמן של עכו״ם דהיכי מצי למישבק תקנתא דהלל ושמאי והתנן אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו וכו' והא ודאי גזרת שמן משום סייג הוא כדאמרינן פ״ק דשבת (דף י״ז:) גזרו על שמנן משום יינן וא״כ היכי פריך מדתנן אין ב״ד יכול לבטל אא״כ היה גדול וכו' דמשמע הא אם היה גדול יכול לבטל והרי רבינו כתב בסמוך דבדבר שהוא סייג אפי' גדול אין יכול לבטל. לכך י״ל דהכי פריך היאך ביטל תקנת הראשונים הא אפילו היתה מאותם שיכול ב״ד אחר לבטלם כגון שלא היתה לסייג ולגדר לא היה יכול לבטלה דהא אין ב״ד יכול וכו' ומ״ש הראב״ד ולא אפילו אליהו וב״ד וכו' יתבאר בסמוך: \n", + "היה גדול בחכמה וכו' עד לבטל דבריו. ג״ז שם באותה משנה. וכתב הראב״ד עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה וכו' מפני שנתבטל הטעם של ראשונים ולא היה גדול כראשונים עכ״ל. פירוש דבריו דאמרינן בפ״ק דביצה (דף ה') שתיקנו חכמים שמהלך יום אחד לכל צד לא יפדו פירות נטע רבעי אלא יעלו ויאכלום בירושלים ומפרש התם טעמא כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ואמרינן נמי התם דר' יוחנן בן זכאי נמנה עליהם והתיר שלא יעלו הפירות לירושלים אלא יפדו ויאכלום במקומם משום דבתר חרבן מה לנו לעטר את שוקי ירושלים לצורך העכו״ם ומ״מ קושית הראב״ד איני מכיר דמי אמר לו שריב״ז לא היה גדול כראשונים וא״ת מדאמרינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל״ד) וכן בסוכה (דף כ״ח) פ' תלמידים היו לו להלל גדול שבכלן יונתן בן עוזיאל קטן שבכלן ריב״ז דילמא קטן שבכלם לא בחכמת התורה קאמר אלא בשאר חכמות הוא שהיו גדולים ממנו תדע דהא קאמר התם שלא הניח ממשלות כובסים משלות שועלים שיחת שדים ושיחת מלאכי השרת ומעשה מרכבה ובאותן חכמות אפשר שהיו גדולים ממנו אבל לא בחכמת התורה וראיה לדבר שנתמנה נשיא וראש ישיבה במקום הלל ואם היה קטן שבתלמידים היאך היו ממנים אותו ולא היו ממנים לאחד מהגדולים אלא ודאי בחכמת התורה גדול כמותם ואפשר גדול מהם היה ועוד דאפילו נימא שגם בחכמת התורה היה קטן מכולם כבר אפשר שהיה גדול ממתקני התקנה ההיא ואל יקשה בעיניך היאך אחרונים גדולים מהראשונים דהא אשכחן רבה דהוה גדול מרב יהודה כדאמרינן (תענית כ״ד וע״ע ברכות כ') רב יהודה כי הוה מטי להאשה שהיא כובשת ירק הוה אמר הוייות דרב ושמואל חזינא הכא ואילו אנן מתנינן תליסר מתיבתא ומאי דאמרינן בפ״ק דביצה (דף ד':) והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם שבידכם זמנין דגזרי המלכות גזירה ואתי לאיקלקולי משמע דאי לא משום חששא דגזירה לא עבדינן תרי יומי והא ודאי אין ב״ד שבימי האמוראים גדול כשל המתקנים שני ימים אלמא שאע״פ שאינו גדול ממנו כיון דאיבטיל טעמא יכול לבטלו יש לומר דהתם ה״ק כיון דבקיאינן בקיבועא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי היה להם לחכמים שבאותו זמן שהיו מהקובעים שני ימים לתקן דלא נעביד תרי יומי אי נמי דהוה קים להו שהמתקנים אמרו בפירוש אם יבא זמן שיעמדו על החשבון ולא על פי הראיה לא נעביד תרי יומי ולדעת הראב״ד ה״ל לגמ' לאקשויי עליה מדתנן אין ב״ד יכול לבטל דברי בית דין חבירו וכו' ולתרוצי דהיינו במידי דלא נתבטל הטעם אבל היכא שנתבטל הטעם יכול לבטל אפילו אינו גדול כמוהו: \n", + "אפילו בטל הטעם וכו'. בפרק קמא דביצה (דף ה') אמרינן דדבר שנאסר במנין אע\"פ שנתבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו ומשמע לרבינו דהיינו מנין גדול ממנו וה\"ה דבעינן שיהיה חכם ממנו וחדא מינייהו נקט: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בדברים שלא אסרה אותם וכו'. נ״ל שלמד כן רבינו מדאמרינן בע״ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ו) בכל בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו חוץ מי״ח דבר שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו ומשמע לרבינו דה״פ בכל תקנות בית דין יכול בית דין אחר לבטל דבריו חוץ מי״ח דבר וכיוצא בהם שהם דברים שנעשו סייג לתורה דמאי רבותא די״ח דבר משאר תקנות דהנהו דפרק קמא דביצה דביצה שנולדה ביום ראש השנה אסורה ביום שני אין שם סייג לאסור ביום שני של ראש השנה יותר משני ימים של שאר ימים טובים וההיא דעיטור שוקי ירושלים בפירות ודאי דאין שם משום סייג וכן בההיא דפרוזבול דאמר שמואל אי איישר חילי (מהלל) אבטליניה אין בו סייג לתורה כמו שהוכחתי למעלה. \n", + "ומה שכתב רבינו אם פשט איסורן בכל ישראל. כך אמרו שם בפרק אין מעמידין אהא דבכל בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו חוץ מי\"ח דבר אמר רב משרשיא מה טעם הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל וכתב רבינו בכל ישראל על סמך מאי דקי\"ל רובו ככולו וכיון ששיטה זו אפשרית אין כח ביד הראב\"ד לדחותה מפני שיטתו דלא שני ליה בין תקנות שהם לסייג לתקנות שאינם לסייג וכולי טעמא תלי בפשט איסורן או לא פשט ולפיכך כתב למעלה א\"א לא אפילו אליהו ובית דינו הואיל ופשט איסורן בכל ישראל כדאיתא בע\"ז עכ\"ל. וכבר יישבתי ההיא דע\"ז לדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "ויש לבית דין לעקור וכו'. זה פשוט בעצמו ולא הוצרך לכתבו אלא דלא נימא חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אפילו בכי הא קמ\"ל דלא. \n", + "ומ״ש דאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו. הכי תניא בסנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו) אראב״י שמעתי שב״ד מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על ד״ת כלומר לקבוע הלכה כן אלא לעשות סייג לתורה כלומר לפי שעה וכבר נתבאר זה בדברי רבינו פ' (ארבעה ועשרים) מהלכות סנהדרין: \n\n" + ], + [ + "בית דין שנראה להם לגזור וכו'. פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל\"ז) וסמכו רבותינו על דברי רשב\"ג ורבי אליעזר ברבי צדוק שהיו אומרין אין אנו גוזרין גזירה על הצבור אלא א\"כ רוב הצבור יכולים לעמוד בה: \n\n" + ], + [ + "הרי שגזרו בית דין גזירה ודימו וכו'. נ\"ל שלמדה מדאמרינן באין מעמידין (דף ל\"ה) אהא דשאל ר' ישמעאל את ר' יהושע מפני מה אסרו גבינת העכו\"ם אמר עולא כי גזרי גזירה במערבא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא דילמא איכא איניש דלא ס\"ל ואתו לזלזולי בה ואם איתא שבית דין יכולים לכוף שתתפשט מאי איכפת לן דמאן דמזלזל בה יכפוהו בית דין אלא משמע שאם יפקפקו בה ולא פשטה אינן רשאין לכוף את העם ללכת בה ועוד דקל וחומר הוא מהדין שכתב רבינו בסמוך גזרו ודימו שפשטה וכו' שאם אפילו אחר כמה שנים בית דין קטן מהם יכול לבטלה כל שכן שהן עצמם אינם יכולים לכוף את העם ללכת בה: \n\n" + ], + [ + "גזרו ודימו שפשטה וכו'. בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ז) כי פרכינן רבי יהודה נשיאה היכי שרי מישחא דהא לא היה גדול כתלמידי שמאי והלל שאסרוהו ועוד שהוא מי״ח דבר ואפילו אליהו ובית דינו אינו יכול לבטלן מהדרינן דשמן לא פשט איסורו ברוב ישראל דאמר רבי שמואל בר אבא אמר רבי יוחנן ישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל וסמכו רבותינו על דברי רשב״ג ורבי אלעזר ברבי צדוק שהיו אומרים אין גוזרים גזירה על הצבור אלא א״כ רוב הצבור יכולים לעמוד בה וה״פ לדעת רבינו כיון שמצאו שלא פשט איסורו אמרו להתירו שהרי מצינו שאין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה וכיון דכן אפילו גזרו לא הויא גזירה הרי כאן מפורש דרבי יהודה נשיאה לא היה גדול כראשונים וגם היה דבר שהוא סייג לתורה כדאמרינן בפ״ק דשבת גזרו על שמנן משום יינן ואפ״ה התירו לפי שלא פשט איסורו בכל ישראל. וא״ת והיכי סמך רבי יהודה נשיאה על מה שבדק דילמא בימי הראשונים נתפשט ואח״כ פקפקו בה ומתוך כך היה נ״ל לומר שאפילו נתפשטה בתחלה כיון שעכשיו אין רוב ישראל נוהגין בה מתירין אותה אלא שראיתי שכתב רש״י לא פשט עדיין לא החזיקו רובן באותה גזירה לנהוג בה איסור משמע מלשונו שבדק רבי יהודה נשיאה אם מיום שנגזרה גזירה עד היום פשט איסורו באיזה זמן ומצא שבשום זמן לא פשט איסורו בכל ישראל: \n\n" + ], + [ + "וכל בית דין שהתיר וכו'. שם (דף ל\"ז) אמרו דר' יהודה נשיאה התיר שני דברים ואמרו לו שיתיר גם את הפת ולא רצה דאם כן קרו לן בי דינא שריא דתנן בסוף עדיות (פ\"ח מ\"ד) שהעיד יוסי בן יועזר על שלשה דברים להתיר וקרו ליה יוסי שריא: \n\n" + ], + [ + "הואיל ויש רשות לגזור וכו'. כתב הראב\"ד א\"א את כל אלה ישא רוח וכו'. ואני אומר שמ\"ש הראב\"ד שכל דבר שגזרו עליו ואסרוהו וכו' וכי רבינו אינו אומר כן שהוא משיג עליו שהרי בשר עוף בחלב שהביא רבינו לדמיון ודאי שלעולם אסור וגם בתחלת דבריו כתב כן בפירוש הואיל ויש רשות לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות ואם סמך השגתו במה שאמר וסמכוהו למקרא וכו' והלא רבינו אינו אומר שאסור אלא כשאומרים שהוא של תורה ממש אבל כשאומרים קרא אסמכתא בעלמא הרי הם אומרים שאינו של תורה ושאין הפסוק ההוא מורה עליו אלא שהוא אסמכתא בעלמא. ומ\"ש ואם גרע לפי צורך שעה וכו' כבר כתב רבינו בפרק זה וכן אם ראו לבטל מצות עשה או לעבור על מל\"ת כדי להחזיר רבים לדת וכו' עושין לפי מה שצריכה השעה. ומ\"ש ולא תמצא איסור מוסיף וכו' נראה שזה עיקר השגתו ולא ידעתי טעם לסברתו וכי האומר שבשר עוף בחלב אסור מן התורה שהתורה אסרה מין אחד של בשר וה\"ה לכל מידי דמיקרי בשר לא יקרא מוסיף הא ודאי מוסיף נקרא: \n", + "על מ\"ש רבינו \n", + "פה מפי השמועה למדו שזה שאסר הכתוב וכו' בין בשר בהמה בין בשר חיה. קשה ממ\"ש בפרק תשיעי מהלכות מאכלות אסורות דבשר חיה אינה אלא מד\"ס וי\"ל דהתם קושטא דמילתא קאמר שפסק כר\"ע אבל מ\"מ כיון דחזינן בגמרא (חולין קט\"ז) דלוי איקלע לבי (יוסף רישבא) ואמר אתריה דר\"י בן בתירא הוה ואמינא דילמא דרש להו כר\"י הגלילי מעתה כשיעמוד ב\"ד ויאמר בשר חיה מותר מן התורה אלא שאנו נאסור אותו מפני סייג כבר אפשר שיהיה גורע אם יהיה במקום שנוהגין כרבי יוסי הגלילי וכדי ליקח משל בדבר דשייך ביה גורע ושייך ביה מוסיף נקטה בענין זה ולא חשש שנבוא לטעות מכאן לענין הדין מאחר שבמקומו (פסק) כר' עקיבא דחיה אינה מן התורה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שאינו מודה בתורה שבעל פה וכו'. זה דעת רבינו וכ\"כ בפירוש המשנה בסנהדרין פרק הנחנקין: \n\n" + ], + [ + "ולא מעלין אותו והרי הוא כשאר וכו'. ברייתא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו) האפיקורסים והמסורות והנהפכים לע״ז מורידין ולא מעלין אותן כלומר מן הבור מסורות המוסרים ממון חבריהם לאנס ומשמע בגמרא דהיינו להכעיס דשביק היתרא ואכיל איסורא אבל לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו וכ״כ רבינו פרק רביעי מהלכות רוצח ושמירת נפש. ועל מ״ש ולא מעלין הקשו בגמרא השתא (אחותי אחתינן) אסוקי מבעיא ותירצו שאם היה סולם בבור מסלקו ואמר בעינא לאחותי ברי מאיגרא ועוד תירצו תירוצים בתחבולות כיוצא בזו נאמרו שם: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה וכו'. זה דעת רבינו וכ\"כ בפירוש המשנה בפ\"ק דחולין: \n\n" + ], + [ + "אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי וכו'. מפורש בסנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ז) כמו שיתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש שיש בידו קבלה ודן פירוש שיש בידו קבלה ואומר כך קבלתי או שהוא דן באחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן: \n", + "ומ״ש מתודה ויש לו חלק לעוה״ב. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ג) שנינו שכל מי שיוצא ליהרג אומרין לו התודה לפי שכל המתודה יש לו חלק לעוה״ב וכתב רבינו בזקן ממרא שמתודה ויש לו חלק לעוה״ב לאפוקי ממי שאינו מודה בתורה שבע״פ שאותו אין לו חלק לעוה״ב: \n", + "אף על פי שהוא דן והם דנין הוא קבל והם קבלו הרי וכו'. שם (דף פ\"ח) אמר רב כהנא וכו' אינו נהרג עד שיאמר כך הוא בעיני והן אומרים מפי השמועה וכו' ור' אלעזר אמר אפילו הוא אומר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו נהרג כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל ואסיקנא לדרב כהנא בתיובתא וקם ליה הלכה כרבי אלעזר וזהו שכתב רבינו אע\"פ שהוא דן והן דנים דהיינו הוא אומר כך נראה בעיני והם אומרים כך נראה בעינינו הוא קבל והם קבלו ר\"ל דהיינו הוא אומר מפי השמועה והם אומרין מפי השמועה והיינו דלא כרב כהנא וממילא משמע דה\"ה לאם הוא קבל והם דנין שנידון בזקן ממרא ובפ' ד' כתב רבינו כן בפירוש וכאן כתב כללי הדין ולא חשש לפרטיו: \n", + "ואם רצו ב\"ד למחול על כבודן וכו'. שם אמר ר' יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קנויו קנויו מחול בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו זקן ממרא שרצו בית דין למחול לו מוחלין לו וכשבאתי אצל חברי שבדרום על שנים הודו לי על זקן ממרא לא הודו לי כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ה-ז) אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא וכו'. ברייתא שם (דף פ\"ו:) כי יפלא במופלא שבבית דין הכתוב מדבר וכתב רבינו בפירוש המשנה דה\"פ מי שלא יפלא ממנו אלא הדבר הנפלא הקשה אבל תלמיד שלא הגיע להוראה הכל אצלו פלא: \n", + "ויחלוק על ב\"ד בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או בתפילין. שם (דף פ\"ז) תנו רבנן זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דברי ר\"מ רבי יהודה אומר על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ר' שמעון אומר אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים ופסק רבינו כר\"מ משום דאיתא התם ברייתא ז\"ל כי יפלא במופלא שבב\"ד הכתוב מדבר ממך זה יועץ כלומר שנחלק בעיבור השנה הקרוי סוד ועצה וכן הוא אומר ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל דבר זו הלכה כלומר הל\"מ וכו' בין דם לדם בין דם נדה או דם לידה או דם זיבה בין דין לדין בין דיני נפשות או דיני ממונות או דיני מכות בין נגע לנגע בין נגעי אדם או נגעי בתים או נגעי בגדים דברי אלו הערכין והחרמים וההקדשות ריבות זו השקאת סוטה ועריפת העגלה וטהרת המצורע בשעריך זו לקט שכחה ופאה ואמרינן התם אמר ליה רב הונא בר חיננא לרבא תרגמה לי להא מתניתא אליבא דר\"מ אמר ליה רבא לרב פפא פוק תרגימה ליה ותרגמה לו דמכל הני שהוזכרו בברייתא נפיק מינייהו דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת וכמו שנתבאר בדברי רבינו בפרק שאחר זה הברייתא ותרגומה וכיון דחזינן הני אמוראי בתראי דמהדרי לאוקומי ברייתא אליבא דר\"מ אלמא כוותיה קי\"ל דאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ולקמן בגמ' (דף פ\"ח:) אמרינן אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין אליבא דרבי יהודה ופירש\"י ויש בו להוסיף על מה שפירשו חכמים ואם הוסיף גורע ופוסל הראשון בתוספתו ואין לנו אלא תפילין שעיקרן בתורה ופירושן מדברי סופרים שהם ארבעה בתים ויש להוסיף חמשה או יותר ואם הוסיף גורע דקא עבר בבל תוסיף ולא עבד מצוה עכ\"ל. ומעתה כיון שרבינו פוסק כר\"מ דאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת לא היה לו לכתוב או בתפילין דכיון דתפילין לא נפיק מינייהו דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת אינו נעשה זקן ממרא כשנחלק בהם וכבר השיגו הראב\"ד ז\"ל בפרק שאחר זה שכתב חוץ ממצות תפילין בלבד וכו' א\"א זה שבוש דלדעת ר\"מ הוא דבעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ובתפילין פטור ולדעת ר' יהודה הוא שחייב בתפילין עכ\"ל. ונראה לי דסבירא ליה לרבינו דר' אלעזר א\"ר אושעיא לפרושי מילתיה דר' יהודה אתא והכי קאמר אע\"פ שר' יהודה לא הזכיר אלא דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים עוד צריך לדעתו תנאי אחר שיש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע וכפי התנאים האלו נמצא שאין שם דבר שיתחייב עליו זקן ממרא אלא על תפילין לפי שאין דבר שיתקבצו בו התנאים האלה אלא תפילין אליבא דר' יהודה כלומר האי מימרא דר' אושעיא פירוש מילתא דר' יהודה היא וכיון שבא לפרש דברי ר' יהודה אלמא כוותיה קיימא לן ועוד דהא כלל בידינו ר\"מ ור\"י הלכה כר' יהודה ולדחוייה לדר\"מ א\"א דהא אמוראי בתראי מהדרי לאוקומי ברייתא אליביה כמו שכתבתי הילכך כתרוייהו קי\"ל דבדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת או בתפילין הוא נעשה זקן ממרא ושאר דברי הראב\"ד באותה השגה אפרשם ואיישבם בפרק הבא בסייעתא דשמיא. והרמ\"ה הקשה על דברי רבינו מאי קסבר אי סבר כר\"מ אתפילין נמי לא לחייב ואי סבר כסתם משנה דמחייבא אתפילין ההיא ודאי דלא כר\"מ ותירצו לו דר\"י מוסיף הוא על דברי ר\"מ לחייב אפילו על דבר שאין זדונו כרת ושגגתו חטאת אי איכא תורה ויורוך: \n", + "ויורה לעשות כהוראתו. משנה שם (דף פ\"ו:) אינו חייב עד שיורה לעשות שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון. \n", + "ומה שכתב או יעשה הוא על פי הוראתו. ברייתא שם ואפרשנה בסוף פרק זה בעזרת שדי: \n", + "ויחלוק עליהן והן יושבים בלשכת הגזית. ברייתא שם (דף פ\"ז) ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם והיינו לאפוקי אם מצאם חוץ למקומם והמרה עליהם ובהדיא תניא בפ\"ק (דף י\"ד:) מצאן זקן ממרא לב\"ד אבית פאגי והוא מקום לפנים מחומת ירושלים והמרה עליהם יכול תהא המראתו המראה ת\"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם ופירש\"י והתוספות דבית פאגי לאו דוקא אלא כ\"מ חוץ ללשכת הגזית אינו מקומן: \n", + "אבל אם היה תלמיד וכו'. משנה בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ו:). \n", + "ומ\"ש שנאמר כי יפלא וכו' עד מלמד שהמקום גורם לו מיתה. כבר נתבאר מתוך מה שכתבתי בסמוך: \n", + "וכל אלו וכיוצא בהן שהן וכו': \n\n" + ], + [ + "וכיצד דנין זקן ממרא וכו' עד ה\"ז פטור. משנה בהנחנקין שם. אך \n", + "במ\"ש אם שמע וקבל מהן מוטב. כתוב במשנה אם שמעו אמרו להם ומפשט הדברים נראה דה\"ק אם אותו ב\"ד ששמעו אותו דין אמרו להם הדין ומדברי רבינו נראה שהוא מפרשה כך אם שמעו זקן ממרא וקבלו לעשות כדברי אותו ב\"ד אמרו להם סברתם: \n", + "הורה לעשות או שעשה וכו'. משנה שם כתבתיה למעלה אינו חייב עד שיורה לעשות ובברייתא (דף פ\"ח:) ת\"ר אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו ופריך בגמ' בשלמא יורה לאחרים ויעשו כהוראתו מעיקרא כלומר קודם שיבא לבית דין שבלשכת הגזית לישאל לאו בר קטלא הוא והשתא בר קטלא אלא שיעשה כהוראתו מעיקרא נמי בר קטלא הוה התינח היכא דאורי בחלב ודם דמעיקרא לאו בר קטלא והשתא בר קטלא אלא היכא דאורי בחייבי מיתת ב\"ד מעיקרא נמי בר קטלא הוא מעיקרא בעי התראה השתא לא בעי התראה מסית דלא בעי התראה כלומר אם היה מסית ומורה טעם היתר לומר אין בלשון זה הסתה מאי איכא למימר הא מעיקרא נמי מיקטיל בלא התראה מעיקרא אי אמר טעמא לזכותא לאצוליה מקבלינן מיניה השתא אי אמר טעמא לא מקבלינן מיניה שהרי שמע מפי ב\"ד שלא לעשות והמרה: \n", + "גומרין דינו למיתה בב\"ד שבעירו. בפ\"ק דסנהדרין (דף ט\"ז) תנן דאין דנין נביא שקר אלא בב\"ד של ע\"א ואמרינן בגמ' מה\"מ אר\"י בר חנינא אתיא הזדה הזדה מזקן ממרא מה להלן בשבעים ואחד אף כאן בע\"א והא הזדה כי כתיבא בקטלא הוא דכתיב וקטלא בכ\"ג הוא הרי מפורש דקטלא דזקן ממרא הוי בכ\"ג וא\"א דאקטלא ממש דהא בהדיא תנן דאינו אלא בב\"ד הגדול כמו שאכתוב בסמוך אלא על גמר דינו קאמר שהוא בכ\"ג וכן משמע מתוך פירש\"י וזהו שכתב רבינו גומרין דינו למיתה בב\"ד שבעירו: \n", + "ואין ממיתין אותו בב״ד שבעירו וכו'. משנה בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט) אין ממיתין אותו לא בב״ד שבעירו ולא בב״ד שביבנה אלא מעלין אותו לב״ד הגדול שבירושלים ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל שנאמר וכל העם ישמעו וייראו דברי ר״ע רבי יהודה אומר אין מענין דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחים בכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בב״ד ומפרש רבינו דולא בבית דין שביבנה היינו אם ב״ד הגדול יצא חוץ לירושלים. \n", + "ומ\"ש ועד הרגל משמרין אותו. פסק כר\"ע לגבי רבי יהודה דהלכה כר\"ע מחבירו: \n", + "וארבעה צריכין הכרזה זקן ממרא ועדים וכו'. ברייתא שם. והוי יודע שאין הכרזת אלו הארבעה שוה שזקן ממרא משמרין אותו עד הרגל כמ\"ש רבינו בסמוך והשלשה האחרים ממיתין אותם מיד והכרזתם היא ששולחים בכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בב\"ד וכן כתב רבינו בסוף הלכות אלו על בן סורר ומורה ובפרק י\"ח מהל' עדות גבי עדים זוממים והיינו טעמא דכיון דלא אשכחן לר\"ע דפליג אלא בזקן ממרא אלמא באינך כרבי יהודה סבירא ליה וכבר כתבתי זה שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "זה שחלק על בית דין הגדול בדבר וכו' אפילו היה הוא מפי הקבלה וכו'. כבר כתבתי פרק שלפני זה דפלוגתא דרב כהנא ור\"א היא בפרק הנחנקין ואיתותב רב כהנא וקיימא לן כר\"א דאמר אפילו הוא אומר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו נהרג: \n", + "וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזירות וכו'. דבר זה פשוט בעצמו שכיון שהמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו כדאיתא בפירקא קמא דפסחים ונתבאר בדברי רבינו בהלכות אישות הרי מחלוקת זה בדבר שחייבים על זדונו כרת ושגגתו חטאת: \n\n" + ], + [ + "אחד דבר שחייבין על זדונו כרת וכו' עד בין הוא מחמיר והם מקילין חייב ואם לא תבא המחלוקת לידי כך פטור. הכל ברייתא בהנחנקין כתבתיה בפרק שלפני זה וגם שם כתבתי שתרגמוה אליבא דרבי מאיר וכמ\"ש רבינו. אך קשה \n", + "במ\"ש וכן אם נחלקו בהשקאת סוטה וכו' הרי זו אסורה ליבמה וכו' שאין איסור הסוטה על יבמה להתחייב עליה כרת וצ\"ע מנ\"ל הא ורש\"י פירש בע\"א דוק ותשכח: \n\n" + ], + [ + "חוץ ממצות תפילין בלבד וכו': כתב הראב\"ד זה שבוש דלדעת ר\"מ הוא דבעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכו'. וכבר השבתי לתחלת דבריו בפרק שקודם זה ולהשיב ליתר דבריו אכתוב לשון הגמרא ואוכיח דעת רבינו. בסנהדרין (דף פ\"ח:) גרסינן אמר ר\"א א\"ר הושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין אליבא דרבי יהודה והא איכא לולב דעיקרו מדברי תורה ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע בלולב מאי סבירא לן אי ס\"ל דלולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כלומר ואין זה גורע ואי סבירא לן דצריך אגד (מעיקרא) גרוע ועומד הוא כלומר דמתחלתו לא עשה כהוגן שאגד שם תוספת מצוה ואנן בעינן גורע דהשתא שהיה כשר מתחלתו ופוסלו בתוספתו והאיכא ציצית דעיקרו מדברי תורה ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע בציצית מאי סבירא לן אי ס\"ל דקשר העליון לאו דאורייתא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כלומר דכיון דלא נקשר אינו חיבור עם השאר והראוי למצוה היא המצוה והעודף כמי שאינו ואי סבירא לן דקשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא אי הכי תפילין נמי אי עביד ד' בתי ואייתי אחרינא ואנח גבייהו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי עביד ה' בתי גרוע ועומד הוא הא אמר רבי זירא בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול. והראב\"ד ז\"ל הוקשה לו שאם הדברים כפשוטן דלא מחייב רבי יהודה אלא בתפילין לבד כשהזכירו בברייתא שכתבתי בפרק שקודם זה מחלוקת ר\"מ ורבי יהודה ור\"ש הו\"ל להזכיר דברי רבי יהודה ברישא דכל תנא בתרא לטפויי אתא ורבי יהודה אינו מחייב אלא בתפילין לבד ור\"מ מחייב בכל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ור\"ש מחייב על כל הדברים אף על דקדוק אחד מדקדוקי סופרים ומכח קושיא זו רוצה לפרש דר' יהודה לאו אתפילין בלחוד מחייב אלא אף אלולב וציצית ואפשר לדעת הראב\"ד ז\"ל שהוא הדין לכל מצות שעיקרן מדברי תורה ופירושן מדברי סופרים אלא שתפס לולב וציצית משום דבהנהו משמע דקאמר גמרא דלא מחייב והראב\"ד ז\"ל נראה שמפרש דר\"א אמר רבי אושעיא אילו תניח בדעתך שיצטרף תנאי אחר והוא שצריך שיהיה בו להוסיף ואם הוסיף גורע לא תמצא שיהיה מתחייב אלא בתפילין שאין מי שסובר כן אלא ר' יהודה ולא בעל המאמר ואהא הוא דשקיל וטרי גמרא אם כשנניח התנאי הזה אם יכנסו לולב וציצית בכלל או לא אבל ע\"פ האמת אע\"פ שאין בו להוסיף אם הוא דבר שעיקרו מד\"ת ופירושו מדברי סופרים חייב אליבא דרבי יהודה ושיעור לשון הראב\"ד כך הוא והוא הדין שחייב אם הוסיף בלולב וציצית אם התוספת פוסל את העיקר דהיינו למ\"ד לולב צריך אגד אי למ\"ד קשר העליון דאורייתא שאם הוסיף ולא פסל כלומר למאן דאמר לולב אין צריך אגד וקשר העליון לאו דאורייתא אע\"פ שהעביר אותם בבל תוסיף כיון שלא נתקיים העשה אינו חייב ומ\"ש בלולב וציצית נמי משכחת לה וכו' מקשה נגד הגמרא אמאי לא משכח בלולב יש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ועד השתא לאו גרוע ועומד היה הא משכחת לה למאן דאמר לולב צריך אגד ולמאן דאמר קשר העליון דאורייתא כגון שאגד ארבעה מינין והוסיף החמישי וקשר שמונה חוטין והוסיף התשיעי ותירץ דזה אינו כלום וכו' ודבריו אינם מובנים לי דהא תעשה ולא מן העשוי ליתיה אלא בציצית ולא בלולב ובציצית (ו) מתוך דבריו נלמד דהיינו טעמא משום דלהוסיף חוט תשיעי צריך להתירו ולחזור ולקשור ואם כן פנים חדשות באו לכאן דמעת שנקשרו פעם שנית עם החוט התשיעי גרוע ועומד הוא אבל טעם הלולב אמאי לא שייך בזה יש בו להוסיף וכו' לא יכולתי ללמוד מתוך דבריו אבל התוס' תירצו דכיון דקודם נפסל הו\"ל גרוע ועומד אבל תפילין אם הניחן בראשו בכשרות והניח גבייהו בית חמישי ה\"ז מוסיף גורע שפוסלן ומבטל מצוה שעל ראשו ולא דמי ללולב דאם נטלו ובעודו בידו הוסיף מין חמישי אין זה מבטל מצותו דמדאגבהיה נפיק ביה עכ\"ל. ומ\"ש וי\"א דוקא בתפילין וכו' ואומר אני דמודה ר' יהודה וכו' אמר כן כי היכי דלא תיקשי לשיטה זו הקושיא שהקשיתי לעיל דר' יהודה לא אתא אלא לגרועי וארישא הוה ליה לברייתא להזכיר דברי רבי יהודה וכמה שכתבתי לבאר שהוא מוסיף על דברי רבי מאיר שהוא סובר שחייב על תפילין מוסף על חייבי כריתות דקאמר ר' מאיר וק\"ל למה הראב\"ד פתח דבריו זה שבוש דלדעת רבי מאיר וכו' דילמא רבינו סובר כי\"א וכסברת הראב\"ד [גופיה] שכתב ואומר אני דמודה רבי יהודה וכו' ופסק כר' יהודה דדוקא בחייבי כריתות ותפילין הוא דחייב ואפשר לומר שלפי שיטת י\"א תפילין דמחייב בהו מקרא ילפינן להו ורבינו כתב שהוא הלכה מפי הקבלה וא\"כ ודאי לא סבירא ליה כאותה שיטה. כך נ\"ל פירוש דברי הראב\"ד ורבינו תופס השמועה כפשטה ומפרש דהא דאמר ר\"א היא פירוש דברי ר' יהודה וא\"כ לרבי יהודה אין חיוב אלא בתפילין וכמו שהוכחתי בפ' הקודם לזה. \n", + "ומ\"ש רבינו זה אומר טהור וזה אומר שני לטומאה הרי זה פטור מהמיתה הוא ממה שנתבאר בדברי ר. בינו פ' שלישי מהל' ביאת המקדש ששני לטומאה שנכנס למקדש אין חייבין עליו כרת: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המקלל אביו ואמו נסקל וכו'. משנה בסנהדרין פ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ג ס״ו) ובגמ' ומקלל אביו ואמו וכו' מות יומת בסקילה אתה אומר בסקילה או אינו אלא אחת מכל מיתות האמורות [בתורה] נאמר כאן אביו ואמו קלל דמיו בו ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם מה להלן בסקילה דבהדיא כתיב באבן ירגמו אותם אף כאן בסקילה: \n", + "ואחד המקלל בחייהן או לאחר מיתתן. משנה בפ' הנחנקין (סנהדרין דף פ״ה:): \n", + "וצריך עדים וכו'. ונראה לי שהוצרך לכתוב כן במקלל ובמכה אביו משום דסלקא דעתך אמינא דהכאת אביו ואמו וקללתן על הרוב היא בתוך הבית ואין נמצאים שם עדים כשרים וא\"כ לא ניבעי עדים והתראה קמשמע לן: \n", + "ואחד האיש ואחד האשה וכן הטומטום וכו'. בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ו) ת״ר איש (אשר יקלל את אביו וכו') מה תלמוד לומר איש איש לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס. \n", + "ומ\"ש והוא שיהו גדולים וכו'. פשוט בעצמו: \n\n" + ], + [ + "אינו חייב סקילה וכו'. משנה שם ובסוף שבועת העדות (שבועות דף ל״ו) המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם (קללם) ובמשנה (דף ל״ה) המקלל אביו ואמו בכולן כלומר בכנויין חייב דברי ר״מ וחכמים פוטרים ופסק כחכמים. \n", + "ומ\"ש ולוקה כדרך שלוקה וכו'. הוא סומך על מה שפסק בפכ\"ו מהל' סנהדרין שהמקלל את חבירו אפילו בכנוי לוקה וכבר כתבתי שם מנא לן הא ומ\"מ צ\"ע בדברי רבינו שפסק כאן כחכמים ובגמ' (דף ל\"ו) אמרו דטעמייהו משום דכתיב בנקבו שם יומת מה תלמוד לומר שם לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם ופירש\"י (אם אינו ענין לו דהא כתיב ונוקב שם) תנהו ענין למקלל אביו ואמו ובפ' ד' מיתות לעיל מהא מתניתין אמברך את השם אמרינן תנא עד שיברך שם בשם מנה\"מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם בנקבו שם יומת והא ודאי חכמים לית להו הא דשמואל דאי איתא דאית להו הא תו לא מצו ילפי האי קרא דמקלל אביו ואמו צריך שיקלל בשם דהא לגופיה איצטריך וכ\"כ רש\"י דחכמים לא ס\"ל הא דדרשינן לעיל מהאי קרא עד שיברך שם בשם דאפילו לא ברך שם בשם מחייבי רבנן ומאחר שפסק כאן כחכמים היאך פסק בפ\"ב מהל' ע\"ז כדשמואל דבעינן שיברך שם בשם ובפ\"ב דהל' ע\"ז יישבתיו: \n\n" + ], + [ + "וכן המקלל וכו'. נראה שלמד כן ממאי דאיתא במכות פרק אלו הן הגולין (מכות דף י״ב) תני חדא אב שהרג בנו נעשה לו גואל הדם ותניא אידך אין בנו נעשה לו גואל הדם ל״ק הא בבנו הא בבן בנו פירש״י הא דתניא אין בנו נעשה לו גואל הדם בבנו של רוצח קאמר והא דתני בנו נעשה לו גואל הדם בבנו של הרוג קאמר שהוא בן בנו של רוצח ואינו מוזהר על כבודו: \n\n" + ], + [ + "אזהרה של מקלל אביו וכו' עד הרי אביו בכלל ישראל. בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ו) אסיקנא דאתיא מדכתב רחמנא אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור וכתב נמי לא תקלל חרש דליכתוב קרא או אלהים וחרש או נשיא וחרש אלהים למה לי אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו וא״כ היאך כתב רבינו דמלא תקלל חרש לחוד אתיא. ונ״ל דרבינו סומך אמאי דאמרינן תו התם הניחא למ״ד אלהים חול אלא למ״ד אלהים קדש כלומר וכאן הזהיר על ברכת השם מאי איכא למימר הא אין כאן קרא יתירא ופריך דליכא למימר דגמר חול מקדש דדילמא קרא אקדש אזהר אחול לא אזהר ומשני א״כ ליכתוב קרא לא תקל מאי לא תקלל ש״מ תרתי ורבינו סובר כמ״ד אלהים קדש דהא ר״ע הוא דאמר הכי התם ור' ישמעאל פליג עליה והלכה כר״ע מחבירו ומשמע ליה שכשאמרו א״כ ליכתוב קרא לא תקל חוזר ממ״ש למעלה ומייתי ליה מלא תקלל חרש וכ״ת מה לחרש שכן חרישותו גרמה לו כלומר לפי שהוא שפל הזהיר עליו הכתוב שלא תבזהו א״כ ליכתוב רחמנא לא תקל מאי לא תקלל ש״מ תרתי חדא אזהרה לחרש וחדא אזהרה לאב וכנ״ל לדעת רבינו או שנאמר דס״ל לרבינו דכיון דאמרינן בשבועת העדות (דף ל״ו) דמקלל חבירו מנ״ל דחייב ומהדרינן דכתיב לא תקלל חרש ולא מפליג התם בין חרש לשאר כל אדם והטעם שנאמר חרש כבר נתבאר בדברי רבינו פכ״ו מהל' סנהדרין והא סוגיא דפ' ד' מיתות פליגא עלה דההיא דמפליג בין חרש לשאר כל אדם וכההיא דשבועת העדות קי״ל כיון דאיכא טעמא למה נאמר חרש: \n\n" + ], + [ + "המכה אביו וכו'. משנה ריש הנחנקין בסנהדרין (דף פ\"ד:) אלו הן הנחנקין המכה אביו ואמו: \n", + "ואחד האיש וכו' וכן טומטום וכו'. נ\"ל שלמדה מדאמרינן הכי במקלל כמו שכתבתי למעלה ורבינו סובר דמקשינן הכאה לקללה כמו שאבאר בפרק זה בס\"ד: \n", + "אינו חייב חנק וכו'. משנה בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ה:): \n\n" + ], + [ + "מי שהכה את אביו על אזנו וכו'. בב״ק פרק החובל (בבא קמא דף פ״ו:) אמר רבא החורש את אביו נהרג לפי שאי אפשר בלא חבורה טיפתא דדמא נפלה באודניה: \n\n" + ], + [ + "המקיז דם לאביו או שהיה רופא וחתך וכו'. בריש הנחנקין (סנהדרין דף פ״ד:) בעיא דאיפשיטא ואכתבנה בסמוך: \n", + "אף על פי שהוא פטור לכתחלה לא יעשה וכו'. שם רב לא שביק לבריה למשקל ליה סילוא כלומר אם נתחב לו קוץ בבשרו לא היה מניח בנו להוציאו מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למפתח ליה כוותא כלומר כויה להוציא ליחה ממנה דילמא חביל והוה ליה שגגת חנק. \n", + "ומה שכתב אבל אם אין שם מי שיעשה אלא הוא וכו'. נראה לי שלמד כן מדאיבעיא לן בן מהו שיקיז לאביו ופשטיה מואהבת לרעך כמוך כלומר ולא הוזהרו ישראל לעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו ורב דימי פשט ממכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור ומדיליף לה ממכה בהמה ודאי פטור ומותר קאמר אלא דרב פפא ורבינא כיון שהיו מוצאים מי שירפאם לא הוו שבקי לבנייהו משום דדילמא הוו חבלי בהו טפי ממה שהוא כדרך הרפואה וכ\"כ נמוק\"י בשם הרמב\"ן: \n\n" + ], + [ + "אזהרה של מכה וכו'. משמע לי שלמדה ממאי דאתמר באזהרת מכה אביו וכמו שכתבתי בסמוך. ובסנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ה) בעו מרב ששת בן מהו שיעשה שליח ב״ד לאביו להכותו ולקללו כלומר אם נתחייב אביו מלקות או נידוי ופשט דשרי ואותבוה מדתניא ומה מי שמצווה להכותו מצוה שלא להכותו מי שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו מאי לאו אידי ואידי במקום מצוה הא בבנו הא באחר לא אידי ואידי לא שנא בנו לא שנא אחר ולא קשיא כאן במקום מצוה כאן שלא במקום מצוה והכי קתני ומה במקום מצוה שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו שלא במקום מצוה שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו ופירש״י ומה מי שמצוה להכותו ברייתא תניא הכי במכילתא מאי לאו אידי ואידי מצוה ואינו מצוה תרווייהו במקום מצוה והא בבנו והא באחר וה״ק ויליף אזהרה למכה אביו ומה אחר שמצוה להכותו במקום מצוה דכתיב יכנו מצוה שלא להכותו יותר מארבעים דכתיב לא יוסיף פן יוסיף בנו שאינו מצוה להכותו אפילו במקום מצוה אלמא אינו נעשה שליח לכך אינו דין שמוזהר שלא להכותו שלא במקום מצוה ומה במקום מצוה שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו יותר מארבעים שלא במקום מצוה לא כל שכן ויליף אזהרה למכה אביו או חבירו מהכא: \n\n" + ], + [ + "שתוקי חייב על אמו וכו': אבל בנו מן השפחה וכו'. משנה ביבמות פרק כיצד (דף כ\"ב) מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן הייבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית: \n", + "ומה שכתב רבינו שאינו חייב על אמו הוא לפי שאם עדיין לא נשתחררה אין דינה כישראלית ואם נשתחררה והוא לא נשתחרר היא הויא לה כקטן שנולד והוא לא חשיב בנה ובין נשתחררה או לא נשתחררה אם הוא נשתחרר הוה ליה כקטן שנולד ופטור עליה כמו הגר שכתב רבינו בסמוך אי נמי דיליף לה ממ\"ש רבינו בסמוך מי שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו: \n", + "וכן גר שהורתו שלא בקדושה וכו'. זה פשוט דכיון שהיתה הורתו שלא בקדושה וכו' דינו כגר גמור שאינו יורש אביו כדאשכחן ברב מרי כדאיתא בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ״ט:): \n\n" + ], + [ + "כשם שאינו חייב וכו'. כלומר מי שאביו ידוע ואפילו הכי אינו חייב עליו אינו חייב על אמו לאפוקי שתוקי דטעמא דלא מחייב אאבוה הוא משום דלא ידעינן מנו: \n\n" + ], + [ + "הגר אסור לקלל וכו'. קצת ראיה מצאתי לזה מדאמרינן ביבמות פרק כיצד (דף כ\"ב) ואיתיה בדברי רבינו פרק י\"ד מהל' איסורי ביאה שלא אסרו ערוה לגר אלא כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה: \n", + "אבל העבד וכו': \n\n" + ], + [ + "מי שהיו וכו'. ברייתא סנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ה) היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב בא אחר והכהו וקללו פטור והקשו שם מ״ש בנו ומ״ש אחר ותירצו אחר היינו טעמא דפטור דאמר קרא ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כלומר וזה שעבר עבירה שחייב עליה מיתה לאו עושה מעשה עמך התינח קללה הכאה מנ״ל דמקשינן הכאה לקללה א״ה בנו נמי וכו' הב״ע כשעשה תשובה א״ה אחר נמי אמר רב מרי בעמך במקויים שבעמך כלומר בראוי להתקיים ולא זה שנגמר דינו א״ה בנו נמי מידי דהוה לאחר מיתה ופירש״י דילפינן לקמן מקלל לאחר מיתה חייב וא״ת והא תנן המכה לאחר מיתה פטור והכא מחייב ליה אהכאה דקתני הכהו וקללו היינו טעמא דפטור מכה לאחר מיתה משום דבעינן חבורה ולאחר מיתה ליכא חבורה וכו' ויוצא ליהרג איכא חבורה דחי הוא אלא דסופו למות עכ״ל. מדאוקימנא להא דיוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב ואחר פטור כשעשה תשובה שמעינן בהדיא דכל שלא עשה תשובה אפילו בנו פטור ואם עשה תשובה דוקא בנו חייב אבל אחר אפילו עשה תשובה פטור וגם בפרק כיצד (דף כ״ב:) על אותה משנה שכתבתי בפרק זה מי שיש לו בן מ״מ וכו' וחייב על מכתו ועל קללתו אמרו בגמרא מ״מ לאיתויי מאי אמר רב יהודה לאיתויי ממזר ואמאי קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך הב״ע כשעשה תשובה. \n", + "ומ\"ש רבינו שאע\"פ שלא עשו תשובה אסור להכותן ולקללן. נלמד מהדין שכתב בסמוך עבר אביו ואמו על עבירה שלוקין עליה וכו' לא יכה אותם: \n", + "ואם ביישו חייב בקנס המבייש. כלומר מי שהוא המבייש בין שהוא בנו או אחר שאם יש לו בנים אחרים חייב זה לתת להם הקנס וכן איתא בהנחנקין דקודם דאוקימנא ברייתא (דף פ\"ה) שכתבתי בסמוך היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו וכו' כשעשה תשובה אמר התם רב ששת דהיינו טעמא דאחר פטור משום דגברא קטילא הוא ופריך עליה והאמר רב ששת ביישו ישן ומת כלומר תוך שינתו חייב ופירש\"י טעמא דהא מתביישים בניו והאי נמי ל\"ש ומדפריך מהא דרב ששת אהא ממילא משמע דאם ביישו להאי חייב: \n\n" + ], + [], + [ + "(יג-יד) עבר אביו ואמו וכו' עד ולא תכסה עליו. שם בעו מיניה מרב ששת בן מהו שיעשה שליח בית דין לאביו להכותו ולקללו ופירש\"י אם נתחייב אביו נידוי או מלקות ואמרינן בתר הכי מאי הוי עלה אמר רבה בר רב הונא וכן תנא דבי ר' ישמעאל לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו: \n\n" + ], + [ + "מי שנתחייב שבועה לבנו וכו'. כתב סמ\"ג שכך הורו הגאונים ופירש הוא ששבועת האלה היינו כמו שרגילים להחרים בנדוי ושמתא וכיוצא בזה: \n", + "וכבר בארנו וכו'. בפרק ראשון מהלכות רוצח: \n", + "ולא על ההכאה בלבד וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבוד אב ואם מצות וכו' עד הנה השוה אותם בעונש. ברייתא בפ\"ק דקידושין (דף ל':) קרובה ללשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "הקדים אב לאם לכבוד וכו'. שם תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים הקב\"ה כבוד אב לכבוד אם וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה לפיכך הקדים הכתוב מורא האם למורא האב ומשמע מהכא ששניהם שוים בין לכבוד בין למורא: \n\n" + ], + [ + "אי זהו מורא וכו'. שם (דף ל\"א:) ת\"ר אי זהו מורא ואי זהו כבוד מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו ופירש\"י לא עומד במקומו במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו בעצה ולא מכריעו אם היה אביו וחכם אחר חלוקים בדבר הלכה לא יאמר נראים דברי פלוני. ורבינו ירוחם כתב בשם הרמ\"ה דלא ישב אפילו במקום המיוחד לו לישב בביתו וגם על מה שפירש\"י ולא מכריעו הקשה הרמ\"ה אם כן היינו סותר דבריו אלא אפילו נראין לו דברי אביו אינו יכול לומר נראין לי דברי אבי שנראה כמכריע את דבריו אלא אם יש לו תשובה להשיב על דברי החולקים משיב עכ\"ל. ואפשר שרש\"י כשכתב לא יאמר נראין דברי פלוני על אי זה מהם שיאמר נתכוון שאפילו כשיאמר שנראין דברי אביו נראה כמכריע את דבריו: \n", + "ולא יקרא בשמו וכו'. ברייתא שם משנה שם אביו כלומר שיאמר כך אמר אבא מארי ולא יזכיר את שם אביו ומדקאמר משנה שם אביו סתם משמע ליה לרבינו דל\"ש בחייו ל\"ש לאחר מותו צריך לשנות: \n", + "היה שם אביו וכו'. צ\"ע מהיכן מוצאו וכל הלשון עד אין בכך כלום נסתפקתי בו והעירותי עליו בפ\"ה מהלכות ת\"ת: \n", + "איזהו כבוד מאכיל וכו'. ברייתא שם כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה ומכניס ומוציא איבעיא להו משל מי כלומר מאכיל ומשקה משלו או משל אביו רב יהודה אמר משל בן רב נתן בר אושעיא אמר משל אב אורו ליה רבנן לרב ירמיה וכו' כמ\"ד משל אב ופסק רבינו כאותה הוראה חדא דרבים נינהו ועוד דהלכה למעשה היא וכן פסקו הרי\"ף והתוספות: \n", + "ואם אין ממון לאב וכו'. כך פסק הרי\"ף שם וז\"ל והיכא דרויח הבן והאב לית ליה כייפינן לבן ושקלינן מיניה בתורת צדקה ויהבינן לאבוה כי הא דרבה כפה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ת' זוזי לצדקה וכן שדרו ממתיבתא. וכתב סמ\"ג דאיתא בירושלמי דפאה דבכבוד אב ואם אין כתוב כבד מהונך שאפילו אין לך כלום אתה צריך לטחון ברחיים בשבילם וכתב הוא ז\"ל דהיינו כשאין לאביו והתוספות כתבו דאיתא בירושלמי אמר ר' יוסי הלואי דהוויין כל שמעתתי ברירן לי כי האי שכופין את הבן לזון את אביו ועוד הביא ראיה ממקום אחר מהירושלמי דמשמע בהדיא דכופין. \n", + "ומ\"ש ומכניס ומוציא. כבר נתבאר בלשון הברייתא שכתבתי בבבא שקודם זו: \n", + "ועומד מפניו וכו'. בפ\"ק דקידושין שם רב יוסף כד שמע קל כרעא דאימיה אמר איקום מקמי שכינה דאתיא וגם מדאיבעיא לן בבנו והוא רבו כדבסמוך משמע דבאינו רבו פשיטא דחייב לעמוד מפניו: \n\n" + ], + [ + "והאב שהיה תלמיד וכו'. שם (דף ל\"ג ע\"ב) איבעיא להו בבנו והוא רבו מהו לעמוד מפני אביו ובעי למפשטה מדא\"ל שמואל לרב יהודה קום מקמי אבוך ורב יהודה רבו של אביו היה ודחו התם דשאני יחזקאל אביו של רב יהודה דבעל מעשים הוה דאפילו מר שמואל נמי קאים מקמיה ובתר הכי איבעיא לן בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו מפניו והא נמי לא איפשיטא ורבינו פסק בחדא לקולא ובחדא לחומרא וצריך טעם. ומצאתי שכתב הרב רבינו נסים וכתב רבינו חננאל שאע\"פ שהוא רבו חייב לעמוד מפני אביו אבל אביו אינו חייב לעמוד לפניו ואף הרב רבינו משה בר מיימון ז\"ל כתב כן בפ\"ו מהלכות ממרים וצריך עיון למה ונראה לי דאע\"ג דלא מיפשיט בגמרא דילן ילפי לה מדגרסינן בירושלמי (פ\"ק דקדושין) אמו של רבי טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת ונפסק קורדיקין שלה והלך רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והיתה מהלכת עליהם עד שהגיעה למטתה פעם אחת חלה ר' טרפון ונכנסו חכמים לבקרו ואמרה להם התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי כבוד יותר מדאי אמרון לה מאי עביד לה יותר מדאי ותנית להון עובדא אמרון אפילו הוא עושה כן אלף אלפים עדיין לא הגיע לכבוד שאמרה תורה ע\"כ בירושלמי. ובודאי דקימה דרבו אינה אלא מדין חכם ואם איתא שאין הבן חייב לעמוד מפני אביו כשהבן רבו לא היתה רשאה אמו של רבי טרפון לקבל הימנו כך הילכך אע\"ג דבגמרא דילן מספקא לן שבקינן ספקינן ונקטינן פשטייהו ולא משמע משום דבעלת מעשים הוות מדאמרינן סתמא עדיין לא הגיע לכבוד שאמרה תורה עכ\"ל. ותמהני דהא בגמרא דידן נמי מייתי דומיא דההוא עובדא דירושלמי דר' טרפון כל אימת דהות בעיא אימא למיסלק לפוריא גחין וסלקא עליה ואפילו הכי איבעיא להו אלמא דגמרא דידן סבר דההוא עובדא לא מכרעא ואפשר שטעמו לומר דכיון דבירושלמי לא איבעיא להו משמע דמיפשט פשיטא להו מההוא עובדא ואע\"ג דגמרא דידן לא משמע ליה למיפשט מההוא עובדא לא שבק פשיטותא דידיה משום ספיקא דגמרא דידן: \n", + "וחייב לכבדו בשאר דרכיו וכו' עד זכרונו לחיי העולם הבא. ברייתא בפ\"ק דקידושין (דף ל\"א:) כלשון רבינו ופירש\"י הנשמע בדבר אביו למקום אם מכיר באנשי המקום שמכבדים אביו לחלוק לו כבוד לקבל דברים שיאמר בשמו אל יתלה הכבוד בעצמו ואפילו יודע שכבדוהו כאביו יתלה הכבוד באביו שלחוני בשביל אבא שהוא צריך לי אבל אם אינו נשמע למקום בדבר אביו אל יתלה באביו שאינו לו אלא גנאי: \n\n" + ], + [ + "הריני כפרת משכבו. עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו מכאן ואילך כבר קבל מה שקבל שאין משפט רשעי ישראל בגיהנם אלא שנים עשר חדש: \n\n" + ], + [ + "אחד האיש וכו'. ברייתא שם (דף ל':) איש אמו ואביו תיראו אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים אם כן מה ת\"ל איש איש ספק בידו לעשות אשה אין ספק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עליה אמר רב אידי בר אבין אמר רב נתגרשה שניהן שוין ופירש\"י ספק יכולת שאין מוחה בידו רשות אחרים בעלה. נתגרשה מבעלה הרי היא כאחיה במצות כיבוד: \n\n" + ], + [ + "עד היכן הוא כיבוד אב ואם וכו'. שם (דף ל\"ב) אהא דאיבעיא לן מאכיל את אביו משל מי אמרינן ת\"ש שאלו את רבי אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו ואי אמרת משל אביו מאי נפקא לן מינה כלומר ואי אמרת כבוד האב על הבן בחסרון כיס אינו אלא משל אב אם כן האי ארנקי דקאמר רבי אליעזר משל אב הוא ומאי נפקא מינה להכלימו ואוקמוה בראוי ליורשו ומאחר שרבינו פסק לעיל שאינו מאכיל אלא משל אב אם כן האי ארנקי היינו כשהוא של אב דוקא וכמו שנתבאר ואם כן היאך כתב ואפילו נטלו כיס של זהובים שלו. ויש לומר דסבירא ליה דכי אמרינן דוקא משל אב הני מילי לכבדו אבל כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם ועי\"ל דהא דאמרינן דמשל אב דוקא היינו מדינא דאינו חייב לחסר כיסו בשבילו אבל מ\"מ אם יחסר כיסו בשבילו בכלל מצות כיבוד הוא ולישנא דעד היכן כיבוד אב ואם הכי דייק. ואם תאמר א\"כ מאי מותיב מינה למאן דאמר משל אב יש לומר דאין הכי נמי דמאן דמותיב לא אסיק אדעתיה לפלוגי בהכי ומאן דתריץ הוה מצי לשנויי הכי אלא דאהדר ליה לפום שיטתיה דלא הוה מפליג בינייהו: \n", + "ועד היכן מוראן וכו'. שם (דף ל\"א) בעו מיניה מרב עולא עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם בואו וראו מה עשה עכו\"ם אחד באשקלון וכו' כי אתא רב דימי אמר פעם אחת היה לבוש סריקון של זהב והיה יושב בין גדולי עירו ובאת אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו ולא הכלימה: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שבכך וכו'. דברי רבינו ראויים אליו ונלמד מהדין שכתב בסמוך שהמכה בנו גדול מנדין אותו. \n", + "ומה שכתב שהאב שמחל וכו'. מימרא דרב חסדא פרק קמא דקידושין (דף ל\"ב): \n\n" + ], + [ + "והמכה בנו גדול וכו'. פרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף י״ז): \n\n" + ], + [ + "מי שנטרפה דעתו של אביו וכו'. בפ\"ק דקידושין (דף ל\"א:) אמרי' רב אסי הוה ליה ההיא אימא זקנה אמרה ליה בעינא תכשיטין עבד לה בעינא גברא נעיין לך בעינא גברא דשפיר כוותך שבקה ואזל לארעא דישראל. \n", + "ומ\"ש ויצוה אחרים להנהיגם כראוי. עצה טובה קמשמע לן ואין ספק שכן עשה רב אסי. וכתב הראב\"ד ז\"ל אין זו הוראה נכונה וכו'. ואילו היה רבינו מוציא דין זה מדעתו היה השגתו השגה אבל אחר שהוא מוציא אותו מעובדא דרב אסי שכתבתי אין מקום להשגתו והר\"ן כתב על השגה זו ולא ידעתי למה דהא דרב אסי הכי מוכח אולי הוא ז\"ל סובר דדוקא למיסק לא\"י ואינו מחוור עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "הממזר חייב בכבוד אביו וכו'. טעמו מדתנן בפ\"ב דיבמות (דף כ\"ב) מי שיש לו בן מ\"מ פוטר את אשת אביו מהיבום וחייב על מכתו ועל קללתו חוץ ממי שיש לו בן מהשפחה ומהנכרית ובגמרא מ\"מ לאיתויי מאי וכו' לאיתויי ממזר וכו' אמאי (חייב על מכתו ועל קללתו) קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ואוקימנא בשעשה תשובה וכתב הרי\"ף על זה ה\"מ לענין חיובא אבל לענין איסורא אפילו לא עשה תשובה אסור לבן להכותו ולקללו דגרסינן בפרק הנחנקין לכל אין הבן נעשה שליח לא להכות אביו ולא לקללו חוץ ממסית ומדיח שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו וכ\"כ הרא\"ש ולאפוקי מהתוס' שכתבו דההיא דהנחנקין בשעשה תשובה היא: \n", + "ודע שעל מ\"ש רבינו שהממזר חייב בכבוד אביו כתב הטור רסי' ר\"מ וז\"ל נ\"ל כיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו כדאמרינן גבי הניח להם פרה גזולה חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם ופריך והא לאו עושה מעשה עמך הוא פירוש ואין חייבין בכבודו ומשני בשעשה תשובה אלמא כל זמן שלא עשה תשובה אינם חייבים בכבודו עכ\"ל. גם הגהות מיימון כתבו כן בשם ספר המצות אלא שהטור הוסיף תיבת גזולה ואינו כן דבנטלה ברבית מיירי כמבואר בריש פרק איזהו נשך ואין משם ראיה לסתור דברי רבינו דמדינא אינם חייבים להחזיר דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר אלא דמשום כבוד אביהם חייבים להחזיר ודוקא בדעבד תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת דהוה לה ההיא פרה כאילו לא הורישה לבניו מאחר שהיה בדעתו להחזירה והוא דבר המסויים הילכך אע\"פ שעדיין לא הוציאה מרשותו חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם אבל כי לא עבד תשובה בניו ירשוה והתורה לא חייבתם להחזיר דלדידיה אזהר לבריה לא אזהר הילכך הוי לגמרי ממונא דידהו ואינם חייבין לכבד את האב בממונם דהא איפסיקא הלכתא כמאן דאמר משל אב אבל בשאר כבוד דלית ביה חסרון כיס אין הכי נמי דמחייבי אע\"פ שהוא רשע כדמשמע מההיא דפרק הנחנקין: \n", + "ראהו עובר על דברי תורה וכו'. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף ל\"ב) ובסנהדרין פרק הנשרפין: \n\n" + ], + [ + "מי שאמר לו אביו וכו'. ברייתא בריש יבמות (דף ו') ובסוף אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ב) יכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבידה ישמע לו תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' כלכם חייבים בכבודי. \n", + "ומ\"ש רבינו אפילו של דבריהם. נראה שהטעם משום דכיון דקי\"ל דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור הרי הוא ככל דברי תורה: \n\n" + ], + [ + "אמר לו אביו השקני מים וכו'. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף ל\"ב) אלעזר בן מתיא אומר אבא אומר השקני מים ומצוה לעשות מניח אני כבוד אבא ועושה אני את המצוה שאני ואבא חייבין במצות איסי בן יהודה אומר אם אפשר למצוה שתעשה ע\"י אחרים תעשה ע\"י אחרים וילך הוא בכבוד אביו אמר רב מתנה הלכה כאיסי בן יהודה ופירש\"י אבא אומר השקני מים ויש מצוה אחרת לפניו לעשות כגון לקבור את המת או לויה. על כרחך לומר דהיינו דוקא במצוה עוברת שאילו אין זמנה עובר אפילו א\"א לעשות ע\"י אחרים עוסק בכבוד אביו ואח\"כ במצוה וכ\"כ רבינו ירוחם בשם הרא\"ש. וכתב הר\"ן והלכה כאיסי בן יהודה מיהו ה\"מ כששתיהן לפניו אבל כשהתחיל במצוה אע\"פ שאפשר לעשותה ע\"י אחרים אם נזדמנה לו מצוה שא\"א לעשותה ע\"י אחרים לא יניח את הראשונה דהא קי\"ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מפלגינן בין מצוה למצוה וגם לזה כיון רש\"י כשכתב ויש מצוה אחרת לפניו: \n", + "וגדול ת\"ת וכו'. מימרא דרבא במגילה (דף ט\"ז ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "אמר לו אביו השקני מים וכו'. ברייתא בפ\"ק דקידושין: \n\n" + ], + [ + "חייב אדם לכבד וכו' עד סוף הפרק. בכתובות פרק הנושא (כתובות דף ק״ג) ת״ר בשעת פטירתו של רבי אמר לבני אני צריך נכנסו בניו אצלו אמר להם הזהרו בכבוד אמכם והקשו בגמרא דאורייתא היא דכתיב כבד את אביך ואת אמך אשת אב הואי אשת אב נמי דאורייתא היא דתניא כבד את אביך ואת אמך את אביך זו אשת אביך ואת אמך זה בעל אמך וי״ו יתירה כלומר דואת אמך לרבות אחיך הגדול ה״מ כלומר דחייב בכבוד אשת אביו בחיים אבל לאחר מיתתו לא כלומר ולהכי מזהר להו עילוה ומשמע ליה לרבינו דכי היכי דאינו חייב בכבוד אשת אב אלא בחיי אב ה״נ לא מיחייב בכבוד בעל אמו אלא בחיי אמו וכן משמע ליה דאשת אביו ובעל אמו כיון דמאת מרבינן להו ככתובים מפורשים דמו אבל אח גדול דלא מייתינן לה אלא מדרשה דוי״ו לא חשיב ככתוב מפורש בתורה אלא מד״ס: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בן סורר ומורה וכו' והיכן הזהיר וכו'. בסנהדרין פרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ג) א״ר יוחנן אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת״ל לא תאכלו על הדם ופירש״י לא תאכלו אכילה שתהרגו עליה. ואף על פי שהוא לאו שבכללות כתב רבינו בספר המצות במצוה קצ״ה שאחר שהעונש מפורש אין לחוש על האזהרה אם היא מן הדין או מלאו שבכללות: \n", + "ודע שבמנין המצות כתב כלשון הזה קצ\"ה שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא שנאמר בננו זה זולל וסובא. ויש לתמוה שאין בפסוק זה אזהרה ואינו אלא סיפור דברים שאומרים אביו ואמו ובספר המצות כתב בלשון הזה קצ\"ה הזהירנו מהיות זולל וסובא בימי הנערות ובתנאים מתוארים בדין סורר ומורה והוא אמרו לא תאכלו על הדם וביאור זה שבן סורר ומורה מכלל חייבי מיתות ב\"ד ולשון התורה בו בסקילה וכבר התבאר שכל מי שחייב כרת או מיתת ב\"ד הוא מצות ל\"ת זולת הפסח והמילה א\"כ אחר שנדון בן זולל וסובא על התנאים הנזכרים בסקילה ידענו זה המעשה שהוא מוזהר ממנו בהכרח ונתבאר העונש אם כן צריך שנחקור על האזהרה לפי שלא ענש הכתוב אא\"כ הזהיר ולשון גמרת סנהדרין אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת\"ל לא תאכלו על הדם עכ\"ל. וברמזים הלכות ממרים כתב שלא יהיה הבן סורר ומורה על קול אביו ואמו: \n\n" + ], + [ + "אינו חייב סקילה עד שיגנוב משל אביו וכו'. בסנהדרין פרק בן סורר (סנהדרין דף ע״א) תנן גנב משל אביו ואכל ברשות אביו משל אחרים ואכל ברשות אחרים משל אחרים ואכל ברשות אביו אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים ובגמרא משל אביו ואכל ברשות אביו בעית כלומר מתפחד מאביו שלא יבין הילכך לא מימשיך משל אחרים ואכל ברשות אחרים אע״ג דלא בעית לא שכיח ליה וכ״ש משל אחרים ואכל ברשות אביו דלא שכיח ליה ובעית עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים דשכיח ליה לגנוב משל אביו ולא בעית מאביו שאינו רואהו וכה״ג מימשיך. \n", + "ומ\"ש ויקנה בשר ויין. משנה שם (דף ע'). \n", + "ומ\"ש בזול שם מימרא דרב הונא וטעמא דאם אינם בזול לא מימשיך: \n", + "בחבורה שכולן רקנין ופחותים. שם (דף ע' ע\"ב) א\"ר אבהו אינו חייב עד שיאכל בחבורה שכולן סריקין פירוש ריקים תרגומה סריקין: \n", + "ויאכל הבשר חי ואינו חי וכו'. שם אמר רב חנין בר מולדא אמר רב הונא אינו חייב עד שיאכל בשר חי וישתה יין חי ופירשו התם יין חי מזיג ולא מזיג בשר חי בשיל ולא בשיל ופירש\"י יין חי דקאמר רב הונא מזיג ולא מזיג לאפוקי היכא דנתן בו מים הרבה ואע\"פ שרוב בני אדם שותים כן (דבתר יין מזיג לא מימשיך) בשיל ולא בשיל דזו היא מדת גנב למהר אבל בשיל שפיר לא מימשיך למעבד כה\"ג לפי שמתוך שהוא גנב ועושה בסתר אין לו שהות: \n", + "והוא שיאכל משקל חמשים דינרים וכו'. משנה שם מאימתי הוא חייב משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי, ואמרו בגמרא שתרטימר בשר הוא משקל חצי מנה ופירש\"י יין האיטלקי טוב ומעולה הוא ומימשיך בתריה אבל בחמרא אחרינא אינו חייב בחצי לוג. אבל מדברי רבינו שלא כתב יין האיטלקי משמע דאיטלקי לאו דוקא אלא תנא יין משובח שבארצו נקט וה\"ה לשאר יינות, ומשמע ליה לרבינו דעד שיאכל תרטימר בשר היינו במלוגמא אחת וישתה חצי לוג יין היינו בבת אחת: \n", + "גנב משל אביו וכו' עד הרי זה פטור. משנה שם כתבתיה לעיל היא וגמרא שעליה: \n", + "וכן אם גנב משל אביו וכו'. נ\"ל שטעות סופר יש כאן וכן צריך להגיה והיתה אכילת עבירה אפילו מדבריהם פטור והדין משנה שם (דף ע') אכל בחבורת מצוה אכל בעיבור החדש אכל מעשר שני בירושלים אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים וכו' אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה ובגמרא אכל בחבורת מצוה וכו' הא קמ\"ל דאע\"ג דכולה סריקין כיון דבמצוה קא עסיק לא מימשיך וכו' אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה דבר שהוא מצוה תנחומי אבלים דבר עבירה תענית צבור וטעמא מאי כלומר אמאי מיפטר אדבר עבירה אמר קרא איננו שומע בקולנו ולא בקולו של מקום ופירש\"י דאיננו שומע בקולנו מיעוטא הוא ולאפוקי האי דאף בקולו של מקום אינו שומע: \n\n" + ], + [ + "אכל כל מאכל וכו'. משנה שם (דף ע') אכל כל מאכל ולא אכל בשר שתה כל משקה ולא שתה יין אינו נעשה בן סורר ומורה ואיתא נמי התם אמר רבא אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה ופירש רש\"י אכל בשר עוף טהור דלא חשיב ולא מימשיך בתריה והא אנן תנן אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים אינו נעשה בן סורר ומורה הא טהורים נעשה בן סורר ומורה כי תנן נמי מתניתין להשלים ופירש רש\"י כי תנן במתניתין דאיצטריך לאשמועינן דפטור אשקצים להשלים שאפילו אכל תרטימר בשר חסר כזית מבהמה טהורה והשלימו לתרטימר מבשר עופות טמאים פטור דאינו שומע בקולו של מקום דכוותה בטהורים מחייב: \n\n" + ], + [ + "אכל בשר חי ושתה וכו'. שם מימרא דרבה ורב יוסף: \n\n" + ], + [ + "לא ענש הכתוב וכו'. שם בראש הפרק (דף ס\"ח:) מאימתי נעשה סורר ומורה משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון וכו' שנאמר כי יהיה לאיש בן בן ולא איש כלומר וזה משהקיף זקן התחתון איש הוא קטן פטור שלא בא לכלל מצות כלומר ולפיכך אין לחייבו קודם שיביא שתי שערות וידוע דלא קרינן ביה הביא שתי שערות אלא בתר י\"ג שנה אבל מקמי הכי שומא נינהו כדאיתא בפ' יוצא דופן ונתבאר בדברי רבינו פ\"ב מהל' אישות ובגמ' תני ר' חייא עד שיקיף עטרה כי אתא רב דימי אמר הקפת גיד ולא הקפת ביצים ופירש\"י תני רבי חייא במתניתיה הכי משיביא שתי שערות עד שיקיף עטרה וכי אתא רב דימי פירשה דהא דתנא עד שיקיף עטרה לאשמועינן דהקפת זקן התחתון דמתני' הקפת גיד קאמר סמוך לביצים ולא הכיס של ביצים דהוי לבתר הכי טובא: \n\n" + ], + [ + "וכל ימיו של בן סורר ומורה וכו'. שם (דף ס\"ט) א\"ר כרוספדאי וכו' כל ימיו של בן סורר ומורה אינם אלא ג' חדשים בלבד ואיתא נמי התם תנא דבי ר' ישמעאל בן ולא אב ואמרינן התם דה\"ק בן ולא הראוי לקרותו אב ופירש\"י והיינו לאחר ג' חדשים אחר שהביא שתי שערות שראוי להיות העובר ניכר אם היה בא על האשה משהביא שתי שערות והיא מתעברת: \n", + "הא למדת וכו'. כלומר ממ\"ש שאם הקיף שיער פטור משמע אפילו קודם שישלים ג' חדשים והדין איתיה בגמרא שם א\"ר כרוספדאי כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ג' חדשים בלבד והא אנן תנן משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון הקיף זקן אע\"ג דלא מלו ג' חדשים מלו ג' חדשים ואף על גב דלא הקיף: \n\n" + ], + [ + "כיצד דנין וכו'. משנה שם (דף ע') מתרין בו בפני ג' ומלקין אותו חזר וקלקל נדון בעשרים ושלשה ואינו נסקל עד שיהיו שם שלשה הראשונים שנאמר בננו זה זהו שלקה בפניכם ובגמרא מתרין בפני ג' למה לי בתרי סגי אמר אביי ה\"ק מתרין בו בפני ב' ומלקין אותו בפני ג' מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא כדרבי אבהו דאמר רבי אבהו למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן ובן מבן והיה אם בן הכות הרשע ופירש\"י כדר' אבהו בכתובות גבי מוציא שם רע מנ\"ל דלקי דכתיב ולקחו זקני עירו את האיש ויסרו אותו. למדנו ויסרו דמוציא שם רע מויסרו אותו דבן סורר ומורה וההוא ויסרו דבן סורר ומורה למדנו מבן שכתוב בו וההוא בן למדנו מבן והיה אם בן הכות הרשע. וזהו שכתב \n", + "רבינו שנאמר ויסרו אותו והא דלא ילפינן מלקות בבן סורר ומורה מקרא דאייתינן לעיל לא תאכלו על הדם משום דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו כדאיתא בפרק ארבע מיתות. \n", + "ומ\"ש אפילו היו שנים הראשונים הן האחרונים. אפשר שלמד כן מדתנן במרובה (דף ע') גנב ע\"פ שנים וטבח על פיהם או ע\"פ שנים אחרים משלם תשלומי ארבעה וחמשה ומ\"מ צ\"ע במה שלא הצריך לבדוק אם הקיף זקן אלא בעת שרוצים לגמור דינו למיתה למה לא הצריך לבדקו קודם שילקוהו שאם הוא גדול כיון דאינו נעשה בן סורר ומורה לאו בר מלקות הוא: \n\n" + ], + [ + "ואם מחלו לו וכו'. בסנהדרין פ' הנחנקין (סנהדרין דף פ״ח) א״ר יאשיה ג' דברים שח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קינויו קינויו מחול בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו זקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו מוחלין לו וכשבאתי אצל חבירי שבדרום על שנים הודו לי ועל זקן ממרא לא הודו לי כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל ומפרש רבינו דה״מ דאביו ואמו יכולים למחול קודם שנגמר דינו דאילו משנגמר דינו גברא קטילא הוא: \n\n" + ], + [ + "ברח עד שלא נגמר דינו וכו'. משנה פרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״א:): \n\n" + ], + [ + "היה אביו רוצה וכו' עד ולא חרשים. הכל משנה שם כלשון רבינו ופירש\"י בננו זה משמע שרואים אותו. חרשים אינם יודעים אם קבל דבריהם אם לאו שאם אמר להם איני מקבל אינו שומע לו ואע\"פ שרואים שאין מקיים מצותן מיהו איננו שומע בקולנו כתיב ואיכא להפוכי בזכותיה ולמדרש דבשעת הקול קאמרי דלא שמע: \n\n" + ], + [ + "גזירת הכתוב הוא וכו'. שם (דף ס\"ט ע') תניא אמר ר' שמעון בדין הוא שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה שהכל מצויים אצלה בעבירה כלומר וכשהיא זוללה וסובאה בקטנותה סופה כשלא תמצא למודה עומדת בפרשת דרכים ומרגלת הבריות לעבירה בשביל אתנן אלא גזירת הכתוב הוא בן ולא בת: \n\n" + ], + [ + "טומטום שנקרע ונמצא זכר וכו'. מימרא פ' יש נוחלין: \n\n" + ], + [ + "בן סורר ומורה צריך הכרזה. ברייתא בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט): \n", + "ומה שכתב כיצד מכריזין עליו וכו': \n\n" + ], + [ + "בן סורר ומורה הרי הוא ככל הרוגי בית דין שממונם ליורשיהן וכו': סליקו הלכות ממרים בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..482dda6152f4f597f953395ec66c73db87f82a99 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,308 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rebels", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Rebels", + "text": [ + [ + [ + "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כשהיה ב״ד הגדול קיים וכו' עד זה אוסר וזה מתיר. ברייתא בסנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ח:) תניא אמר ר' יוסי מתחלה לא היו מרבים מחלוקות בישראל וכו' עד ונעשית תורה כשתי תורות. ומה שלא כתב רבינו שבאים לב״ד שסמוך לעירו כמו שכתוב בברייתא הנזכרת לפי שכיון שאנו מחזרים לאי זה בית דין שיודיעם האמת ממילא משמע שילכו לב״ד שסמוך לעירו קודם שיעלו לירושלים או שלא היה בגירסתו של רבינו וזה נראה יותר: \n\n" + ], + [ + "שני חכמים וכו'. בפ\"ק דע\"ז (דף ז') תניא היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר ר' יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל אמר רב יוסף הלכה כר' יהושע בן קרחה ומדת\"ק מפליג בין גדול בחכמה ובמנין לאינו גדול משמע דריב\"ק אפילו אחד גדול מחבירו בחכמה ובמנין בשל תורה הלך אחר המחמיר וכו' ולכך סתם רבינו ולא חילק. \n", + "ומ\"ש רבינו שלא בזמן הסנהדרין כלומר דאילו בזמן הסנהדרין לא היינו צריכים לכך שעכ\"פ היה מתברר הדין כמ\"ש לעיל בסמוך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בית דין הגדול שדרשו וכו'. למד כן רבינו ממאי דאשכחן תנאי בתראי דפליגי אקמאי וכן אמוראי בתראי פליגי אקמאי והא דתנן בפ\"ק דעדיות (משנה ה') שאם יראה ב\"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין מוקי לה רבינו בשאותו יחיד ואותם רבים נחלקו בגזירה או תקנה כלומר שאם ב\"ד פסק כדעת היחיד אין ב\"ד אחר יכול לחלוק ולפסוק כדעת הרבים אלא אם היה גדול וכו' וכמו שיתבאר בסמוך אבל אם נחלקו בשזה דורש באחת מן המדות וזה באחרת אה\"נ שיכול לבטל דבריו אפילו שאינו גדול כמוהו בחכמה ובמנין. ואם תאמר אם כן אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי דהא בכל דוכתא מקשינן לאמורא ממתניתין או מברייתא וצ\"ל אנא דאמרי כי האי תנא ואם לא יאמר כן קשיא ליה וכפי דברי רבינו הרשות נתונה להם לחלוק על דברי התנאים. ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמ' שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה: \n", + "שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם וכו'. בר\"ה סוף פרק שני (דף כ\"ה:) אמרו שיפתח בדורו כשמואל בדורו ומייתי התם קרא דובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו הא אין לך לילך אלא אצל שופט שיהיה בימיך: \n\n" + ], + [ + "ב״ד שגזרו גזירה או תקנו וכו'. נראה שרבינו מפרש הא דתנן פ״ק דעדיות שאין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין היינו כשנחלקו בגזירה או תקנה וב״ד של ראשונים ראו לגזור או לתקן כך וב״ד שאחריהם ראו לתקן בענין אחר אינם יכולים לבטל דברי הראשונים עד שיהיו גדולים מהם בחכמה ובמנין אבל דברים שראו ב״ד לגזור ולאסור לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ישראל אין ב״ד הגדול אחר יכול לעקרן אפילו היה גדול מהראשונים. וא״ת הא אמרינן בגיטין פרק השולח (גיטין דף ל״ו:) גבי התקין הלל פרוזבול אמר שמואל אי איישר חילי יותר מהלל אבטליניה ואמרינן נמי התם דאי לדרי עלמא תקין הלל פרוזבול אין בידינו כח לבטל דאין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו וכו' משמע הא גדול בחכמה ובמנין יכול לבטלן. י״ל דפרוזבול לאו גדר הוא פן יפרצו על דברי תורה דאדרבה דין תורה הוא שישמט והלל הפקיע הממון ותיקן דלא לישמיט ואע״ג דאמרינן התם שהתקין פרוזבול לפי שראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאו איסורא לגמרי הוו עבדי כשנמנעין מלהלוות דהא שב ואל תעשה הוא ודרך כלל עיקר תקנת הפרוזבול לא היה סייג לתורה אלא מפני תקנת העניים שלא תנעול דלת בפניהם ומפני תקנת העשירים שלא יפסידו וכן פירש״י שם על הא דבעי מאי פרוזבול אמר רב חסדא פרוס בולי ובוטי כלומר עשירים ועניים ובהא ניחא לי למה פירש בו רב חסדא שהוא פרוז בוטי דאנן פרוזבול קרינן דהיינו תקנת העשירים שלא יעברו על ד״ת ומנ״ל לפרושי דהוא נמי תקנת העניים אלא משום דמשמע דלאו סייג לתורה עבד אלא תיקון לעשירים שלא יפסידו ותיקון לעניים שלא תנעול דלת בפניהם וכמו שכתבתי ובריש מגילה נמי דאמרינן ואי ס״ד אנשי כנסת הגדולה י״ד וט״ו הוא דתקון אתו רבנן ועקרו תקנתא דתקינו אנשי כנסת הגדולה הא אין ב״ד יכול לבטל דברי חבירו אא״כ היה גדול וכו' התם ודאי לאו סייג לתורה הוא ומש״ה אי איכא גדולים מהם בחכמה ובמנין יכולין לעקור תקנתם. אך קשה מדפריך בע״ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ז) אהא דאמרינן דר' יהודה נשיאה התיר את השמן של עכו״ם דהיכי מצי למישבק תקנתא דהלל ושמאי והתנן אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו וכו' והא ודאי גזרת שמן משום סייג הוא כדאמרינן פ״ק דשבת (דף י״ז:) גזרו על שמנן משום יינן וא״כ היכי פריך מדתנן אין ב״ד יכול לבטל אא״כ היה גדול וכו' דמשמע הא אם היה גדול יכול לבטל והרי רבינו כתב בסמוך דבדבר שהוא סייג אפי' גדול אין יכול לבטל. לכך י״ל דהכי פריך היאך ביטל תקנת הראשונים הא אפילו היתה מאותם שיכול ב״ד אחר לבטלם כגון שלא היתה לסייג ולגדר לא היה יכול לבטלה דהא אין ב״ד יכול וכו' ומ״ש הראב״ד ולא אפילו אליהו וב״ד וכו' יתבאר בסמוך: \n", + "היה גדול בחכמה וכו' עד לבטל דבריו. ג״ז שם באותה משנה. וכתב הראב״ד עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה וכו' מפני שנתבטל הטעם של ראשונים ולא היה גדול כראשונים עכ״ל. פירוש דבריו דאמרינן בפ״ק דביצה (דף ה') שתיקנו חכמים שמהלך יום אחד לכל צד לא יפדו פירות נטע רבעי אלא יעלו ויאכלום בירושלים ומפרש התם טעמא כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ואמרינן נמי התם דר' יוחנן בן זכאי נמנה עליהם והתיר שלא יעלו הפירות לירושלים אלא יפדו ויאכלום במקומם משום דבתר חרבן מה לנו לעטר את שוקי ירושלים לצורך העכו״ם ומ״מ קושית הראב״ד איני מכיר דמי אמר לו שריב״ז לא היה גדול כראשונים וא״ת מדאמרינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל״ד) וכן בסוכה (דף כ״ח) פ' תלמידים היו לו להלל גדול שבכלן יונתן בן עוזיאל קטן שבכלן ריב״ז דילמא קטן שבכלם לא בחכמת התורה קאמר אלא בשאר חכמות הוא שהיו גדולים ממנו תדע דהא קאמר התם שלא הניח ממשלות כובסים משלות שועלים שיחת שדים ושיחת מלאכי השרת ומעשה מרכבה ובאותן חכמות אפשר שהיו גדולים ממנו אבל לא בחכמת התורה וראיה לדבר שנתמנה נשיא וראש ישיבה במקום הלל ואם היה קטן שבתלמידים היאך היו ממנים אותו ולא היו ממנים לאחד מהגדולים אלא ודאי בחכמת התורה גדול כמותם ואפשר גדול מהם היה ועוד דאפילו נימא שגם בחכמת התורה היה קטן מכולם כבר אפשר שהיה גדול ממתקני התקנה ההיא ואל יקשה בעיניך היאך אחרונים גדולים מהראשונים דהא אשכחן רבה דהוה גדול מרב יהודה כדאמרינן (תענית כ״ד וע״ע ברכות כ') רב יהודה כי הוה מטי להאשה שהיא כובשת ירק הוה אמר הוייות דרב ושמואל חזינא הכא ואילו אנן מתנינן תליסר מתיבתא ומאי דאמרינן בפ״ק דביצה (דף ד':) והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם שבידכם זמנין דגזרי המלכות גזירה ואתי לאיקלקולי משמע דאי לא משום חששא דגזירה לא עבדינן תרי יומי והא ודאי אין ב״ד שבימי האמוראים גדול כשל המתקנים שני ימים אלמא שאע״פ שאינו גדול ממנו כיון דאיבטיל טעמא יכול לבטלו יש לומר דהתם ה״ק כיון דבקיאינן בקיבועא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי היה להם לחכמים שבאותו זמן שהיו מהקובעים שני ימים לתקן דלא נעביד תרי יומי אי נמי דהוה קים להו שהמתקנים אמרו בפירוש אם יבא זמן שיעמדו על החשבון ולא על פי הראיה לא נעביד תרי יומי ולדעת הראב״ד ה״ל לגמ' לאקשויי עליה מדתנן אין ב״ד יכול לבטל דברי בית דין חבירו וכו' ולתרוצי דהיינו במידי דלא נתבטל הטעם אבל היכא שנתבטל הטעם יכול לבטל אפילו אינו גדול כמוהו: \n", + "אפילו בטל הטעם וכו'. בפרק קמא דביצה (דף ה') אמרינן דדבר שנאסר במנין אע\"פ שנתבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו ומשמע לרבינו דהיינו מנין גדול ממנו וה\"ה דבעינן שיהיה חכם ממנו וחדא מינייהו נקט: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בדברים שלא אסרה אותם וכו'. נ״ל שלמד כן רבינו מדאמרינן בע״ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ו) בכל בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו חוץ מי״ח דבר שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו ומשמע לרבינו דה״פ בכל תקנות בית דין יכול בית דין אחר לבטל דבריו חוץ מי״ח דבר וכיוצא בהם שהם דברים שנעשו סייג לתורה דמאי רבותא די״ח דבר משאר תקנות דהנהו דפרק קמא דביצה דביצה שנולדה ביום ראש השנה אסורה ביום שני אין שם סייג לאסור ביום שני של ראש השנה יותר משני ימים של שאר ימים טובים וההיא דעיטור שוקי ירושלים בפירות ודאי דאין שם משום סייג וכן בההיא דפרוזבול דאמר שמואל אי איישר חילי (מהלל) אבטליניה אין בו סייג לתורה כמו שהוכחתי למעלה. \n", + "ומה שכתב רבינו אם פשט איסורן בכל ישראל. כך אמרו שם בפרק אין מעמידין אהא דבכל בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו חוץ מי\"ח דבר אמר רב משרשיא מה טעם הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל וכתב רבינו בכל ישראל על סמך מאי דקי\"ל רובו ככולו וכיון ששיטה זו אפשרית אין כח ביד הראב\"ד לדחותה מפני שיטתו דלא שני ליה בין תקנות שהם לסייג לתקנות שאינם לסייג וכולי טעמא תלי בפשט איסורן או לא פשט ולפיכך כתב למעלה א\"א לא אפילו אליהו ובית דינו הואיל ופשט איסורן בכל ישראל כדאיתא בע\"ז עכ\"ל. וכבר יישבתי ההיא דע\"ז לדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "ויש לבית דין לעקור וכו'. זה פשוט בעצמו ולא הוצרך לכתבו אלא דלא נימא חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אפילו בכי הא קמ\"ל דלא. \n", + "ומ״ש דאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו. הכי תניא בסנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו) אראב״י שמעתי שב״ד מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על ד״ת כלומר לקבוע הלכה כן אלא לעשות סייג לתורה כלומר לפי שעה וכבר נתבאר זה בדברי רבינו פ' (ארבעה ועשרים) מהלכות סנהדרין: \n\n" + ], + [ + "בית דין שנראה להם לגזור וכו'. פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל\"ז) וסמכו רבותינו על דברי רשב\"ג ורבי אליעזר ברבי צדוק שהיו אומרין אין אנו גוזרין גזירה על הצבור אלא א\"כ רוב הצבור יכולים לעמוד בה: \n\n" + ], + [ + "הרי שגזרו בית דין גזירה ודימו וכו'. נ\"ל שלמדה מדאמרינן באין מעמידין (דף ל\"ה) אהא דשאל ר' ישמעאל את ר' יהושע מפני מה אסרו גבינת העכו\"ם אמר עולא כי גזרי גזירה במערבא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא דילמא איכא איניש דלא ס\"ל ואתו לזלזולי בה ואם איתא שבית דין יכולים לכוף שתתפשט מאי איכפת לן דמאן דמזלזל בה יכפוהו בית דין אלא משמע שאם יפקפקו בה ולא פשטה אינן רשאין לכוף את העם ללכת בה ועוד דקל וחומר הוא מהדין שכתב רבינו בסמוך גזרו ודימו שפשטה וכו' שאם אפילו אחר כמה שנים בית דין קטן מהם יכול לבטלה כל שכן שהן עצמם אינם יכולים לכוף את העם ללכת בה: \n\n" + ], + [ + "גזרו ודימו שפשטה וכו'. בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ז) כי פרכינן רבי יהודה נשיאה היכי שרי מישחא דהא לא היה גדול כתלמידי שמאי והלל שאסרוהו ועוד שהוא מי״ח דבר ואפילו אליהו ובית דינו אינו יכול לבטלן מהדרינן דשמן לא פשט איסורו ברוב ישראל דאמר רבי שמואל בר אבא אמר רבי יוחנן ישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל וסמכו רבותינו על דברי רשב״ג ורבי אלעזר ברבי צדוק שהיו אומרים אין גוזרים גזירה על הצבור אלא א״כ רוב הצבור יכולים לעמוד בה וה״פ לדעת רבינו כיון שמצאו שלא פשט איסורו אמרו להתירו שהרי מצינו שאין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה וכיון דכן אפילו גזרו לא הויא גזירה הרי כאן מפורש דרבי יהודה נשיאה לא היה גדול כראשונים וגם היה דבר שהוא סייג לתורה כדאמרינן בפ״ק דשבת גזרו על שמנן משום יינן ואפ״ה התירו לפי שלא פשט איסורו בכל ישראל. וא״ת והיכי סמך רבי יהודה נשיאה על מה שבדק דילמא בימי הראשונים נתפשט ואח״כ פקפקו בה ומתוך כך היה נ״ל לומר שאפילו נתפשטה בתחלה כיון שעכשיו אין רוב ישראל נוהגין בה מתירין אותה אלא שראיתי שכתב רש״י לא פשט עדיין לא החזיקו רובן באותה גזירה לנהוג בה איסור משמע מלשונו שבדק רבי יהודה נשיאה אם מיום שנגזרה גזירה עד היום פשט איסורו באיזה זמן ומצא שבשום זמן לא פשט איסורו בכל ישראל: \n\n" + ], + [ + "וכל בית דין שהתיר וכו'. שם (דף ל\"ז) אמרו דר' יהודה נשיאה התיר שני דברים ואמרו לו שיתיר גם את הפת ולא רצה דאם כן קרו לן בי דינא שריא דתנן בסוף עדיות (פ\"ח מ\"ד) שהעיד יוסי בן יועזר על שלשה דברים להתיר וקרו ליה יוסי שריא: \n\n" + ], + [ + "הואיל ויש רשות לגזור וכו'. כתב הראב\"ד א\"א את כל אלה ישא רוח וכו'. ואני אומר שמ\"ש הראב\"ד שכל דבר שגזרו עליו ואסרוהו וכו' וכי רבינו אינו אומר כן שהוא משיג עליו שהרי בשר עוף בחלב שהביא רבינו לדמיון ודאי שלעולם אסור וגם בתחלת דבריו כתב כן בפירוש הואיל ויש רשות לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות ואם סמך השגתו במה שאמר וסמכוהו למקרא וכו' והלא רבינו אינו אומר שאסור אלא כשאומרים שהוא של תורה ממש אבל כשאומרים קרא אסמכתא בעלמא הרי הם אומרים שאינו של תורה ושאין הפסוק ההוא מורה עליו אלא שהוא אסמכתא בעלמא. ומ\"ש ואם גרע לפי צורך שעה וכו' כבר כתב רבינו בפרק זה וכן אם ראו לבטל מצות עשה או לעבור על מל\"ת כדי להחזיר רבים לדת וכו' עושין לפי מה שצריכה השעה. ומ\"ש ולא תמצא איסור מוסיף וכו' נראה שזה עיקר השגתו ולא ידעתי טעם לסברתו וכי האומר שבשר עוף בחלב אסור מן התורה שהתורה אסרה מין אחד של בשר וה\"ה לכל מידי דמיקרי בשר לא יקרא מוסיף הא ודאי מוסיף נקרא: \n", + "על מ\"ש רבינו \n", + "פה מפי השמועה למדו שזה שאסר הכתוב וכו' בין בשר בהמה בין בשר חיה. קשה ממ\"ש בפרק תשיעי מהלכות מאכלות אסורות דבשר חיה אינה אלא מד\"ס וי\"ל דהתם קושטא דמילתא קאמר שפסק כר\"ע אבל מ\"מ כיון דחזינן בגמרא (חולין קט\"ז) דלוי איקלע לבי (יוסף רישבא) ואמר אתריה דר\"י בן בתירא הוה ואמינא דילמא דרש להו כר\"י הגלילי מעתה כשיעמוד ב\"ד ויאמר בשר חיה מותר מן התורה אלא שאנו נאסור אותו מפני סייג כבר אפשר שיהיה גורע אם יהיה במקום שנוהגין כרבי יוסי הגלילי וכדי ליקח משל בדבר דשייך ביה גורע ושייך ביה מוסיף נקטה בענין זה ולא חשש שנבוא לטעות מכאן לענין הדין מאחר שבמקומו (פסק) כר' עקיבא דחיה אינה מן התורה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שאינו מודה בתורה שבעל פה וכו'. זה דעת רבינו וכ\"כ בפירוש המשנה בסנהדרין פרק הנחנקין: \n\n" + ], + [ + "ולא מעלין אותו והרי הוא כשאר וכו'. ברייתא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו) האפיקורסים והמסורות והנהפכים לע״ז מורידין ולא מעלין אותן כלומר מן הבור מסורות המוסרים ממון חבריהם לאנס ומשמע בגמרא דהיינו להכעיס דשביק היתרא ואכיל איסורא אבל לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו וכ״כ רבינו פרק רביעי מהלכות רוצח ושמירת נפש. ועל מ״ש ולא מעלין הקשו בגמרא השתא (אחותי אחתינן) אסוקי מבעיא ותירצו שאם היה סולם בבור מסלקו ואמר בעינא לאחותי ברי מאיגרא ועוד תירצו תירוצים בתחבולות כיוצא בזו נאמרו שם: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה וכו'. זה דעת רבינו וכ\"כ בפירוש המשנה בפ\"ק דחולין: \n\n" + ], + [ + "אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי וכו'. מפורש בסנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ז) כמו שיתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש שיש בידו קבלה ודן פירוש שיש בידו קבלה ואומר כך קבלתי או שהוא דן באחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן: \n", + "ומ״ש מתודה ויש לו חלק לעוה״ב. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ג) שנינו שכל מי שיוצא ליהרג אומרין לו התודה לפי שכל המתודה יש לו חלק לעוה״ב וכתב רבינו בזקן ממרא שמתודה ויש לו חלק לעוה״ב לאפוקי ממי שאינו מודה בתורה שבע״פ שאותו אין לו חלק לעוה״ב: \n", + "אף על פי שהוא דן והם דנין הוא קבל והם קבלו הרי וכו'. שם (דף פ\"ח) אמר רב כהנא וכו' אינו נהרג עד שיאמר כך הוא בעיני והן אומרים מפי השמועה וכו' ור' אלעזר אמר אפילו הוא אומר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו נהרג כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל ואסיקנא לדרב כהנא בתיובתא וקם ליה הלכה כרבי אלעזר וזהו שכתב רבינו אע\"פ שהוא דן והן דנים דהיינו הוא אומר כך נראה בעיני והם אומרים כך נראה בעינינו הוא קבל והם קבלו ר\"ל דהיינו הוא אומר מפי השמועה והם אומרין מפי השמועה והיינו דלא כרב כהנא וממילא משמע דה\"ה לאם הוא קבל והם דנין שנידון בזקן ממרא ובפ' ד' כתב רבינו כן בפירוש וכאן כתב כללי הדין ולא חשש לפרטיו: \n", + "ואם רצו ב\"ד למחול על כבודן וכו'. שם אמר ר' יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קנויו קנויו מחול בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו זקן ממרא שרצו בית דין למחול לו מוחלין לו וכשבאתי אצל חברי שבדרום על שנים הודו לי על זקן ממרא לא הודו לי כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ה-ז) אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא וכו'. ברייתא שם (דף פ\"ו:) כי יפלא במופלא שבבית דין הכתוב מדבר וכתב רבינו בפירוש המשנה דה\"פ מי שלא יפלא ממנו אלא הדבר הנפלא הקשה אבל תלמיד שלא הגיע להוראה הכל אצלו פלא: \n", + "ויחלוק על ב\"ד בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או בתפילין. שם (דף פ\"ז) תנו רבנן זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דברי ר\"מ רבי יהודה אומר על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ר' שמעון אומר אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים ופסק רבינו כר\"מ משום דאיתא התם ברייתא ז\"ל כי יפלא במופלא שבב\"ד הכתוב מדבר ממך זה יועץ כלומר שנחלק בעיבור השנה הקרוי סוד ועצה וכן הוא אומר ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל דבר זו הלכה כלומר הל\"מ וכו' בין דם לדם בין דם נדה או דם לידה או דם זיבה בין דין לדין בין דיני נפשות או דיני ממונות או דיני מכות בין נגע לנגע בין נגעי אדם או נגעי בתים או נגעי בגדים דברי אלו הערכין והחרמים וההקדשות ריבות זו השקאת סוטה ועריפת העגלה וטהרת המצורע בשעריך זו לקט שכחה ופאה ואמרינן התם אמר ליה רב הונא בר חיננא לרבא תרגמה לי להא מתניתא אליבא דר\"מ אמר ליה רבא לרב פפא פוק תרגימה ליה ותרגמה לו דמכל הני שהוזכרו בברייתא נפיק מינייהו דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת וכמו שנתבאר בדברי רבינו בפרק שאחר זה הברייתא ותרגומה וכיון דחזינן הני אמוראי בתראי דמהדרי לאוקומי ברייתא אליבא דר\"מ אלמא כוותיה קי\"ל דאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ולקמן בגמ' (דף פ\"ח:) אמרינן אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין אליבא דרבי יהודה ופירש\"י ויש בו להוסיף על מה שפירשו חכמים ואם הוסיף גורע ופוסל הראשון בתוספתו ואין לנו אלא תפילין שעיקרן בתורה ופירושן מדברי סופרים שהם ארבעה בתים ויש להוסיף חמשה או יותר ואם הוסיף גורע דקא עבר בבל תוסיף ולא עבד מצוה עכ\"ל. ומעתה כיון שרבינו פוסק כר\"מ דאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת לא היה לו לכתוב או בתפילין דכיון דתפילין לא נפיק מינייהו דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת אינו נעשה זקן ממרא כשנחלק בהם וכבר השיגו הראב\"ד ז\"ל בפרק שאחר זה שכתב חוץ ממצות תפילין בלבד וכו' א\"א זה שבוש דלדעת ר\"מ הוא דבעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ובתפילין פטור ולדעת ר' יהודה הוא שחייב בתפילין עכ\"ל. ונראה לי דסבירא ליה לרבינו דר' אלעזר א\"ר אושעיא לפרושי מילתיה דר' יהודה אתא והכי קאמר אע\"פ שר' יהודה לא הזכיר אלא דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים עוד צריך לדעתו תנאי אחר שיש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע וכפי התנאים האלו נמצא שאין שם דבר שיתחייב עליו זקן ממרא אלא על תפילין לפי שאין דבר שיתקבצו בו התנאים האלה אלא תפילין אליבא דר' יהודה כלומר האי מימרא דר' אושעיא פירוש מילתא דר' יהודה היא וכיון שבא לפרש דברי ר' יהודה אלמא כוותיה קיימא לן ועוד דהא כלל בידינו ר\"מ ור\"י הלכה כר' יהודה ולדחוייה לדר\"מ א\"א דהא אמוראי בתראי מהדרי לאוקומי ברייתא אליביה כמו שכתבתי הילכך כתרוייהו קי\"ל דבדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת או בתפילין הוא נעשה זקן ממרא ושאר דברי הראב\"ד באותה השגה אפרשם ואיישבם בפרק הבא בסייעתא דשמיא. והרמ\"ה הקשה על דברי רבינו מאי קסבר אי סבר כר\"מ אתפילין נמי לא לחייב ואי סבר כסתם משנה דמחייבא אתפילין ההיא ודאי דלא כר\"מ ותירצו לו דר\"י מוסיף הוא על דברי ר\"מ לחייב אפילו על דבר שאין זדונו כרת ושגגתו חטאת אי איכא תורה ויורוך: \n", + "ויורה לעשות כהוראתו. משנה שם (דף פ\"ו:) אינו חייב עד שיורה לעשות שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון. \n", + "ומה שכתב או יעשה הוא על פי הוראתו. ברייתא שם ואפרשנה בסוף פרק זה בעזרת שדי: \n", + "ויחלוק עליהן והן יושבים בלשכת הגזית. ברייתא שם (דף פ\"ז) ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם והיינו לאפוקי אם מצאם חוץ למקומם והמרה עליהם ובהדיא תניא בפ\"ק (דף י\"ד:) מצאן זקן ממרא לב\"ד אבית פאגי והוא מקום לפנים מחומת ירושלים והמרה עליהם יכול תהא המראתו המראה ת\"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם ופירש\"י והתוספות דבית פאגי לאו דוקא אלא כ\"מ חוץ ללשכת הגזית אינו מקומן: \n", + "אבל אם היה תלמיד וכו'. משנה בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ו:). \n", + "ומ\"ש שנאמר כי יפלא וכו' עד מלמד שהמקום גורם לו מיתה. כבר נתבאר מתוך מה שכתבתי בסמוך: \n", + "וכל אלו וכיוצא בהן שהן וכו': \n\n" + ], + [ + "וכיצד דנין זקן ממרא וכו' עד ה\"ז פטור. משנה בהנחנקין שם. אך \n", + "במ\"ש אם שמע וקבל מהן מוטב. כתוב במשנה אם שמעו אמרו להם ומפשט הדברים נראה דה\"ק אם אותו ב\"ד ששמעו אותו דין אמרו להם הדין ומדברי רבינו נראה שהוא מפרשה כך אם שמעו זקן ממרא וקבלו לעשות כדברי אותו ב\"ד אמרו להם סברתם: \n", + "הורה לעשות או שעשה וכו'. משנה שם כתבתיה למעלה אינו חייב עד שיורה לעשות ובברייתא (דף פ\"ח:) ת\"ר אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו ופריך בגמ' בשלמא יורה לאחרים ויעשו כהוראתו מעיקרא כלומר קודם שיבא לבית דין שבלשכת הגזית לישאל לאו בר קטלא הוא והשתא בר קטלא אלא שיעשה כהוראתו מעיקרא נמי בר קטלא הוה התינח היכא דאורי בחלב ודם דמעיקרא לאו בר קטלא והשתא בר קטלא אלא היכא דאורי בחייבי מיתת ב\"ד מעיקרא נמי בר קטלא הוא מעיקרא בעי התראה השתא לא בעי התראה מסית דלא בעי התראה כלומר אם היה מסית ומורה טעם היתר לומר אין בלשון זה הסתה מאי איכא למימר הא מעיקרא נמי מיקטיל בלא התראה מעיקרא אי אמר טעמא לזכותא לאצוליה מקבלינן מיניה השתא אי אמר טעמא לא מקבלינן מיניה שהרי שמע מפי ב\"ד שלא לעשות והמרה: \n", + "גומרין דינו למיתה בב\"ד שבעירו. בפ\"ק דסנהדרין (דף ט\"ז) תנן דאין דנין נביא שקר אלא בב\"ד של ע\"א ואמרינן בגמ' מה\"מ אר\"י בר חנינא אתיא הזדה הזדה מזקן ממרא מה להלן בשבעים ואחד אף כאן בע\"א והא הזדה כי כתיבא בקטלא הוא דכתיב וקטלא בכ\"ג הוא הרי מפורש דקטלא דזקן ממרא הוי בכ\"ג וא\"א דאקטלא ממש דהא בהדיא תנן דאינו אלא בב\"ד הגדול כמו שאכתוב בסמוך אלא על גמר דינו קאמר שהוא בכ\"ג וכן משמע מתוך פירש\"י וזהו שכתב רבינו גומרין דינו למיתה בב\"ד שבעירו: \n", + "ואין ממיתין אותו בב״ד שבעירו וכו'. משנה בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט) אין ממיתין אותו לא בב״ד שבעירו ולא בב״ד שביבנה אלא מעלין אותו לב״ד הגדול שבירושלים ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל שנאמר וכל העם ישמעו וייראו דברי ר״ע רבי יהודה אומר אין מענין דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחים בכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בב״ד ומפרש רבינו דולא בבית דין שביבנה היינו אם ב״ד הגדול יצא חוץ לירושלים. \n", + "ומ\"ש ועד הרגל משמרין אותו. פסק כר\"ע לגבי רבי יהודה דהלכה כר\"ע מחבירו: \n", + "וארבעה צריכין הכרזה זקן ממרא ועדים וכו'. ברייתא שם. והוי יודע שאין הכרזת אלו הארבעה שוה שזקן ממרא משמרין אותו עד הרגל כמ\"ש רבינו בסמוך והשלשה האחרים ממיתין אותם מיד והכרזתם היא ששולחים בכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בב\"ד וכן כתב רבינו בסוף הלכות אלו על בן סורר ומורה ובפרק י\"ח מהל' עדות גבי עדים זוממים והיינו טעמא דכיון דלא אשכחן לר\"ע דפליג אלא בזקן ממרא אלמא באינך כרבי יהודה סבירא ליה וכבר כתבתי זה שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "זה שחלק על בית דין הגדול בדבר וכו' אפילו היה הוא מפי הקבלה וכו'. כבר כתבתי פרק שלפני זה דפלוגתא דרב כהנא ור\"א היא בפרק הנחנקין ואיתותב רב כהנא וקיימא לן כר\"א דאמר אפילו הוא אומר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו נהרג: \n", + "וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזירות וכו'. דבר זה פשוט בעצמו שכיון שהמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו כדאיתא בפירקא קמא דפסחים ונתבאר בדברי רבינו בהלכות אישות הרי מחלוקת זה בדבר שחייבים על זדונו כרת ושגגתו חטאת: \n\n" + ], + [ + "אחד דבר שחייבין על זדונו כרת וכו' עד בין הוא מחמיר והם מקילין חייב ואם לא תבא המחלוקת לידי כך פטור. הכל ברייתא בהנחנקין כתבתיה בפרק שלפני זה וגם שם כתבתי שתרגמוה אליבא דרבי מאיר וכמ\"ש רבינו. אך קשה \n", + "במ\"ש וכן אם נחלקו בהשקאת סוטה וכו' הרי זו אסורה ליבמה וכו' שאין איסור הסוטה על יבמה להתחייב עליה כרת וצ\"ע מנ\"ל הא ורש\"י פירש בע\"א דוק ותשכח: \n\n" + ], + [ + "חוץ ממצות תפילין בלבד וכו': כתב הראב\"ד זה שבוש דלדעת ר\"מ הוא דבעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכו'. וכבר השבתי לתחלת דבריו בפרק שקודם זה ולהשיב ליתר דבריו אכתוב לשון הגמרא ואוכיח דעת רבינו. בסנהדרין (דף פ\"ח:) גרסינן אמר ר\"א א\"ר הושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין אליבא דרבי יהודה והא איכא לולב דעיקרו מדברי תורה ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע בלולב מאי סבירא לן אי ס\"ל דלולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כלומר ואין זה גורע ואי סבירא לן דצריך אגד (מעיקרא) גרוע ועומד הוא כלומר דמתחלתו לא עשה כהוגן שאגד שם תוספת מצוה ואנן בעינן גורע דהשתא שהיה כשר מתחלתו ופוסלו בתוספתו והאיכא ציצית דעיקרו מדברי תורה ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע בציצית מאי סבירא לן אי ס\"ל דקשר העליון לאו דאורייתא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כלומר דכיון דלא נקשר אינו חיבור עם השאר והראוי למצוה היא המצוה והעודף כמי שאינו ואי סבירא לן דקשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא אי הכי תפילין נמי אי עביד ד' בתי ואייתי אחרינא ואנח גבייהו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי עביד ה' בתי גרוע ועומד הוא הא אמר רבי זירא בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול. והראב\"ד ז\"ל הוקשה לו שאם הדברים כפשוטן דלא מחייב רבי יהודה אלא בתפילין לבד כשהזכירו בברייתא שכתבתי בפרק שקודם זה מחלוקת ר\"מ ורבי יהודה ור\"ש הו\"ל להזכיר דברי רבי יהודה ברישא דכל תנא בתרא לטפויי אתא ורבי יהודה אינו מחייב אלא בתפילין לבד ור\"מ מחייב בכל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ור\"ש מחייב על כל הדברים אף על דקדוק אחד מדקדוקי סופרים ומכח קושיא זו רוצה לפרש דר' יהודה לאו אתפילין בלחוד מחייב אלא אף אלולב וציצית ואפשר לדעת הראב\"ד ז\"ל שהוא הדין לכל מצות שעיקרן מדברי תורה ופירושן מדברי סופרים אלא שתפס לולב וציצית משום דבהנהו משמע דקאמר גמרא דלא מחייב והראב\"ד ז\"ל נראה שמפרש דר\"א אמר רבי אושעיא אילו תניח בדעתך שיצטרף תנאי אחר והוא שצריך שיהיה בו להוסיף ואם הוסיף גורע לא תמצא שיהיה מתחייב אלא בתפילין שאין מי שסובר כן אלא ר' יהודה ולא בעל המאמר ואהא הוא דשקיל וטרי גמרא אם כשנניח התנאי הזה אם יכנסו לולב וציצית בכלל או לא אבל ע\"פ האמת אע\"פ שאין בו להוסיף אם הוא דבר שעיקרו מד\"ת ופירושו מדברי סופרים חייב אליבא דרבי יהודה ושיעור לשון הראב\"ד כך הוא והוא הדין שחייב אם הוסיף בלולב וציצית אם התוספת פוסל את העיקר דהיינו למ\"ד לולב צריך אגד אי למ\"ד קשר העליון דאורייתא שאם הוסיף ולא פסל כלומר למאן דאמר לולב אין צריך אגד וקשר העליון לאו דאורייתא אע\"פ שהעביר אותם בבל תוסיף כיון שלא נתקיים העשה אינו חייב ומ\"ש בלולב וציצית נמי משכחת לה וכו' מקשה נגד הגמרא אמאי לא משכח בלולב יש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ועד השתא לאו גרוע ועומד היה הא משכחת לה למאן דאמר לולב צריך אגד ולמאן דאמר קשר העליון דאורייתא כגון שאגד ארבעה מינין והוסיף החמישי וקשר שמונה חוטין והוסיף התשיעי ותירץ דזה אינו כלום וכו' ודבריו אינם מובנים לי דהא תעשה ולא מן העשוי ליתיה אלא בציצית ולא בלולב ובציצית (ו) מתוך דבריו נלמד דהיינו טעמא משום דלהוסיף חוט תשיעי צריך להתירו ולחזור ולקשור ואם כן פנים חדשות באו לכאן דמעת שנקשרו פעם שנית עם החוט התשיעי גרוע ועומד הוא אבל טעם הלולב אמאי לא שייך בזה יש בו להוסיף וכו' לא יכולתי ללמוד מתוך דבריו אבל התוס' תירצו דכיון דקודם נפסל הו\"ל גרוע ועומד אבל תפילין אם הניחן בראשו בכשרות והניח גבייהו בית חמישי ה\"ז מוסיף גורע שפוסלן ומבטל מצוה שעל ראשו ולא דמי ללולב דאם נטלו ובעודו בידו הוסיף מין חמישי אין זה מבטל מצותו דמדאגבהיה נפיק ביה עכ\"ל. ומ\"ש וי\"א דוקא בתפילין וכו' ואומר אני דמודה ר' יהודה וכו' אמר כן כי היכי דלא תיקשי לשיטה זו הקושיא שהקשיתי לעיל דר' יהודה לא אתא אלא לגרועי וארישא הוה ליה לברייתא להזכיר דברי רבי יהודה וכמה שכתבתי לבאר שהוא מוסיף על דברי רבי מאיר שהוא סובר שחייב על תפילין מוסף על חייבי כריתות דקאמר ר' מאיר וק\"ל למה הראב\"ד פתח דבריו זה שבוש דלדעת רבי מאיר וכו' דילמא רבינו סובר כי\"א וכסברת הראב\"ד [גופיה] שכתב ואומר אני דמודה רבי יהודה וכו' ופסק כר' יהודה דדוקא בחייבי כריתות ותפילין הוא דחייב ואפשר לומר שלפי שיטת י\"א תפילין דמחייב בהו מקרא ילפינן להו ורבינו כתב שהוא הלכה מפי הקבלה וא\"כ ודאי לא סבירא ליה כאותה שיטה. כך נ\"ל פירוש דברי הראב\"ד ורבינו תופס השמועה כפשטה ומפרש דהא דאמר ר\"א היא פירוש דברי ר' יהודה וא\"כ לרבי יהודה אין חיוב אלא בתפילין וכמו שהוכחתי בפ' הקודם לזה. \n", + "ומ\"ש רבינו זה אומר טהור וזה אומר שני לטומאה הרי זה פטור מהמיתה הוא ממה שנתבאר בדברי ר. בינו פ' שלישי מהל' ביאת המקדש ששני לטומאה שנכנס למקדש אין חייבין עליו כרת: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המקלל אביו ואמו נסקל וכו'. משנה בסנהדרין פ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ג ס״ו) ובגמ' ומקלל אביו ואמו וכו' מות יומת בסקילה אתה אומר בסקילה או אינו אלא אחת מכל מיתות האמורות [בתורה] נאמר כאן אביו ואמו קלל דמיו בו ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם מה להלן בסקילה דבהדיא כתיב באבן ירגמו אותם אף כאן בסקילה: \n", + "ואחד המקלל בחייהן או לאחר מיתתן. משנה בפ' הנחנקין (סנהדרין דף פ״ה:): \n", + "וצריך עדים וכו'. ונראה לי שהוצרך לכתוב כן במקלל ובמכה אביו משום דסלקא דעתך אמינא דהכאת אביו ואמו וקללתן על הרוב היא בתוך הבית ואין נמצאים שם עדים כשרים וא\"כ לא ניבעי עדים והתראה קמשמע לן: \n", + "ואחד האיש ואחד האשה וכן הטומטום וכו'. בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ו) ת״ר איש (אשר יקלל את אביו וכו') מה תלמוד לומר איש איש לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס. \n", + "ומ\"ש והוא שיהו גדולים וכו'. פשוט בעצמו: \n\n" + ], + [ + "אינו חייב סקילה וכו'. משנה שם ובסוף שבועת העדות (שבועות דף ל״ו) המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם (קללם) ובמשנה (דף ל״ה) המקלל אביו ואמו בכולן כלומר בכנויין חייב דברי ר״מ וחכמים פוטרים ופסק כחכמים. \n", + "ומ\"ש ולוקה כדרך שלוקה וכו'. הוא סומך על מה שפסק בפכ\"ו מהל' סנהדרין שהמקלל את חבירו אפילו בכנוי לוקה וכבר כתבתי שם מנא לן הא ומ\"מ צ\"ע בדברי רבינו שפסק כאן כחכמים ובגמ' (דף ל\"ו) אמרו דטעמייהו משום דכתיב בנקבו שם יומת מה תלמוד לומר שם לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם ופירש\"י (אם אינו ענין לו דהא כתיב ונוקב שם) תנהו ענין למקלל אביו ואמו ובפ' ד' מיתות לעיל מהא מתניתין אמברך את השם אמרינן תנא עד שיברך שם בשם מנה\"מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם בנקבו שם יומת והא ודאי חכמים לית להו הא דשמואל דאי איתא דאית להו הא תו לא מצו ילפי האי קרא דמקלל אביו ואמו צריך שיקלל בשם דהא לגופיה איצטריך וכ\"כ רש\"י דחכמים לא ס\"ל הא דדרשינן לעיל מהאי קרא עד שיברך שם בשם דאפילו לא ברך שם בשם מחייבי רבנן ומאחר שפסק כאן כחכמים היאך פסק בפ\"ב מהל' ע\"ז כדשמואל דבעינן שיברך שם בשם ובפ\"ב דהל' ע\"ז יישבתיו: \n\n" + ], + [ + "וכן המקלל וכו'. נראה שלמד כן ממאי דאיתא במכות פרק אלו הן הגולין (מכות דף י״ב) תני חדא אב שהרג בנו נעשה לו גואל הדם ותניא אידך אין בנו נעשה לו גואל הדם ל״ק הא בבנו הא בבן בנו פירש״י הא דתניא אין בנו נעשה לו גואל הדם בבנו של רוצח קאמר והא דתני בנו נעשה לו גואל הדם בבנו של הרוג קאמר שהוא בן בנו של רוצח ואינו מוזהר על כבודו: \n\n" + ], + [ + "אזהרה של מקלל אביו וכו' עד הרי אביו בכלל ישראל. בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ו) אסיקנא דאתיא מדכתב רחמנא אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור וכתב נמי לא תקלל חרש דליכתוב קרא או אלהים וחרש או נשיא וחרש אלהים למה לי אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו וא״כ היאך כתב רבינו דמלא תקלל חרש לחוד אתיא. ונ״ל דרבינו סומך אמאי דאמרינן תו התם הניחא למ״ד אלהים חול אלא למ״ד אלהים קדש כלומר וכאן הזהיר על ברכת השם מאי איכא למימר הא אין כאן קרא יתירא ופריך דליכא למימר דגמר חול מקדש דדילמא קרא אקדש אזהר אחול לא אזהר ומשני א״כ ליכתוב קרא לא תקל מאי לא תקלל ש״מ תרתי ורבינו סובר כמ״ד אלהים קדש דהא ר״ע הוא דאמר הכי התם ור' ישמעאל פליג עליה והלכה כר״ע מחבירו ומשמע ליה שכשאמרו א״כ ליכתוב קרא לא תקל חוזר ממ״ש למעלה ומייתי ליה מלא תקלל חרש וכ״ת מה לחרש שכן חרישותו גרמה לו כלומר לפי שהוא שפל הזהיר עליו הכתוב שלא תבזהו א״כ ליכתוב רחמנא לא תקל מאי לא תקלל ש״מ תרתי חדא אזהרה לחרש וחדא אזהרה לאב וכנ״ל לדעת רבינו או שנאמר דס״ל לרבינו דכיון דאמרינן בשבועת העדות (דף ל״ו) דמקלל חבירו מנ״ל דחייב ומהדרינן דכתיב לא תקלל חרש ולא מפליג התם בין חרש לשאר כל אדם והטעם שנאמר חרש כבר נתבאר בדברי רבינו פכ״ו מהל' סנהדרין והא סוגיא דפ' ד' מיתות פליגא עלה דההיא דמפליג בין חרש לשאר כל אדם וכההיא דשבועת העדות קי״ל כיון דאיכא טעמא למה נאמר חרש: \n\n" + ], + [ + "המכה אביו וכו'. משנה ריש הנחנקין בסנהדרין (דף פ\"ד:) אלו הן הנחנקין המכה אביו ואמו: \n", + "ואחד האיש וכו' וכן טומטום וכו'. נ\"ל שלמדה מדאמרינן הכי במקלל כמו שכתבתי למעלה ורבינו סובר דמקשינן הכאה לקללה כמו שאבאר בפרק זה בס\"ד: \n", + "אינו חייב חנק וכו'. משנה בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ה:): \n\n" + ], + [ + "מי שהכה את אביו על אזנו וכו'. בב״ק פרק החובל (בבא קמא דף פ״ו:) אמר רבא החורש את אביו נהרג לפי שאי אפשר בלא חבורה טיפתא דדמא נפלה באודניה: \n\n" + ], + [ + "המקיז דם לאביו או שהיה רופא וחתך וכו'. בריש הנחנקין (סנהדרין דף פ״ד:) בעיא דאיפשיטא ואכתבנה בסמוך: \n", + "אף על פי שהוא פטור לכתחלה לא יעשה וכו'. שם רב לא שביק לבריה למשקל ליה סילוא כלומר אם נתחב לו קוץ בבשרו לא היה מניח בנו להוציאו מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למפתח ליה כוותא כלומר כויה להוציא ליחה ממנה דילמא חביל והוה ליה שגגת חנק. \n", + "ומה שכתב אבל אם אין שם מי שיעשה אלא הוא וכו'. נראה לי שלמד כן מדאיבעיא לן בן מהו שיקיז לאביו ופשטיה מואהבת לרעך כמוך כלומר ולא הוזהרו ישראל לעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו ורב דימי פשט ממכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור ומדיליף לה ממכה בהמה ודאי פטור ומותר קאמר אלא דרב פפא ורבינא כיון שהיו מוצאים מי שירפאם לא הוו שבקי לבנייהו משום דדילמא הוו חבלי בהו טפי ממה שהוא כדרך הרפואה וכ\"כ נמוק\"י בשם הרמב\"ן: \n\n" + ], + [ + "אזהרה של מכה וכו'. משמע לי שלמדה ממאי דאתמר באזהרת מכה אביו וכמו שכתבתי בסמוך. ובסנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ה) בעו מרב ששת בן מהו שיעשה שליח ב״ד לאביו להכותו ולקללו כלומר אם נתחייב אביו מלקות או נידוי ופשט דשרי ואותבוה מדתניא ומה מי שמצווה להכותו מצוה שלא להכותו מי שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו מאי לאו אידי ואידי במקום מצוה הא בבנו הא באחר לא אידי ואידי לא שנא בנו לא שנא אחר ולא קשיא כאן במקום מצוה כאן שלא במקום מצוה והכי קתני ומה במקום מצוה שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו שלא במקום מצוה שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו ופירש״י ומה מי שמצוה להכותו ברייתא תניא הכי במכילתא מאי לאו אידי ואידי מצוה ואינו מצוה תרווייהו במקום מצוה והא בבנו והא באחר וה״ק ויליף אזהרה למכה אביו ומה אחר שמצוה להכותו במקום מצוה דכתיב יכנו מצוה שלא להכותו יותר מארבעים דכתיב לא יוסיף פן יוסיף בנו שאינו מצוה להכותו אפילו במקום מצוה אלמא אינו נעשה שליח לכך אינו דין שמוזהר שלא להכותו שלא במקום מצוה ומה במקום מצוה שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו יותר מארבעים שלא במקום מצוה לא כל שכן ויליף אזהרה למכה אביו או חבירו מהכא: \n\n" + ], + [ + "שתוקי חייב על אמו וכו': אבל בנו מן השפחה וכו'. משנה ביבמות פרק כיצד (דף כ\"ב) מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן הייבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית: \n", + "ומה שכתב רבינו שאינו חייב על אמו הוא לפי שאם עדיין לא נשתחררה אין דינה כישראלית ואם נשתחררה והוא לא נשתחרר היא הויא לה כקטן שנולד והוא לא חשיב בנה ובין נשתחררה או לא נשתחררה אם הוא נשתחרר הוה ליה כקטן שנולד ופטור עליה כמו הגר שכתב רבינו בסמוך אי נמי דיליף לה ממ\"ש רבינו בסמוך מי שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו: \n", + "וכן גר שהורתו שלא בקדושה וכו'. זה פשוט דכיון שהיתה הורתו שלא בקדושה וכו' דינו כגר גמור שאינו יורש אביו כדאשכחן ברב מרי כדאיתא בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ״ט:): \n\n" + ], + [ + "כשם שאינו חייב וכו'. כלומר מי שאביו ידוע ואפילו הכי אינו חייב עליו אינו חייב על אמו לאפוקי שתוקי דטעמא דלא מחייב אאבוה הוא משום דלא ידעינן מנו: \n\n" + ], + [ + "הגר אסור לקלל וכו'. קצת ראיה מצאתי לזה מדאמרינן ביבמות פרק כיצד (דף כ\"ב) ואיתיה בדברי רבינו פרק י\"ד מהל' איסורי ביאה שלא אסרו ערוה לגר אלא כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה: \n", + "אבל העבד וכו': \n\n" + ], + [ + "מי שהיו וכו'. ברייתא סנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ה) היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב בא אחר והכהו וקללו פטור והקשו שם מ״ש בנו ומ״ש אחר ותירצו אחר היינו טעמא דפטור דאמר קרא ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כלומר וזה שעבר עבירה שחייב עליה מיתה לאו עושה מעשה עמך התינח קללה הכאה מנ״ל דמקשינן הכאה לקללה א״ה בנו נמי וכו' הב״ע כשעשה תשובה א״ה אחר נמי אמר רב מרי בעמך במקויים שבעמך כלומר בראוי להתקיים ולא זה שנגמר דינו א״ה בנו נמי מידי דהוה לאחר מיתה ופירש״י דילפינן לקמן מקלל לאחר מיתה חייב וא״ת והא תנן המכה לאחר מיתה פטור והכא מחייב ליה אהכאה דקתני הכהו וקללו היינו טעמא דפטור מכה לאחר מיתה משום דבעינן חבורה ולאחר מיתה ליכא חבורה וכו' ויוצא ליהרג איכא חבורה דחי הוא אלא דסופו למות עכ״ל. מדאוקימנא להא דיוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב ואחר פטור כשעשה תשובה שמעינן בהדיא דכל שלא עשה תשובה אפילו בנו פטור ואם עשה תשובה דוקא בנו חייב אבל אחר אפילו עשה תשובה פטור וגם בפרק כיצד (דף כ״ב:) על אותה משנה שכתבתי בפרק זה מי שיש לו בן מ״מ וכו' וחייב על מכתו ועל קללתו אמרו בגמרא מ״מ לאיתויי מאי אמר רב יהודה לאיתויי ממזר ואמאי קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך הב״ע כשעשה תשובה. \n", + "ומ\"ש רבינו שאע\"פ שלא עשו תשובה אסור להכותן ולקללן. נלמד מהדין שכתב בסמוך עבר אביו ואמו על עבירה שלוקין עליה וכו' לא יכה אותם: \n", + "ואם ביישו חייב בקנס המבייש. כלומר מי שהוא המבייש בין שהוא בנו או אחר שאם יש לו בנים אחרים חייב זה לתת להם הקנס וכן איתא בהנחנקין דקודם דאוקימנא ברייתא (דף פ\"ה) שכתבתי בסמוך היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו וכו' כשעשה תשובה אמר התם רב ששת דהיינו טעמא דאחר פטור משום דגברא קטילא הוא ופריך עליה והאמר רב ששת ביישו ישן ומת כלומר תוך שינתו חייב ופירש\"י טעמא דהא מתביישים בניו והאי נמי ל\"ש ומדפריך מהא דרב ששת אהא ממילא משמע דאם ביישו להאי חייב: \n\n" + ], + [], + [ + "(יג-יד) עבר אביו ואמו וכו' עד ולא תכסה עליו. שם בעו מיניה מרב ששת בן מהו שיעשה שליח בית דין לאביו להכותו ולקללו ופירש\"י אם נתחייב אביו נידוי או מלקות ואמרינן בתר הכי מאי הוי עלה אמר רבה בר רב הונא וכן תנא דבי ר' ישמעאל לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו: \n\n" + ], + [ + "מי שנתחייב שבועה לבנו וכו'. כתב סמ\"ג שכך הורו הגאונים ופירש הוא ששבועת האלה היינו כמו שרגילים להחרים בנדוי ושמתא וכיוצא בזה: \n", + "וכבר בארנו וכו'. בפרק ראשון מהלכות רוצח: \n", + "ולא על ההכאה בלבד וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבוד אב ואם מצות וכו' עד הנה השוה אותם בעונש. ברייתא בפ\"ק דקידושין (דף ל':) קרובה ללשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "הקדים אב לאם לכבוד וכו'. שם תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים הקב\"ה כבוד אב לכבוד אם וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה לפיכך הקדים הכתוב מורא האם למורא האב ומשמע מהכא ששניהם שוים בין לכבוד בין למורא: \n\n" + ], + [ + "אי זהו מורא וכו'. שם (דף ל\"א:) ת\"ר אי זהו מורא ואי זהו כבוד מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו ופירש\"י לא עומד במקומו במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו בעצה ולא מכריעו אם היה אביו וחכם אחר חלוקים בדבר הלכה לא יאמר נראים דברי פלוני. ורבינו ירוחם כתב בשם הרמ\"ה דלא ישב אפילו במקום המיוחד לו לישב בביתו וגם על מה שפירש\"י ולא מכריעו הקשה הרמ\"ה אם כן היינו סותר דבריו אלא אפילו נראין לו דברי אביו אינו יכול לומר נראין לי דברי אבי שנראה כמכריע את דבריו אלא אם יש לו תשובה להשיב על דברי החולקים משיב עכ\"ל. ואפשר שרש\"י כשכתב לא יאמר נראין דברי פלוני על אי זה מהם שיאמר נתכוון שאפילו כשיאמר שנראין דברי אביו נראה כמכריע את דבריו: \n", + "ולא יקרא בשמו וכו'. ברייתא שם משנה שם אביו כלומר שיאמר כך אמר אבא מארי ולא יזכיר את שם אביו ומדקאמר משנה שם אביו סתם משמע ליה לרבינו דל\"ש בחייו ל\"ש לאחר מותו צריך לשנות: \n", + "היה שם אביו וכו'. צ\"ע מהיכן מוצאו וכל הלשון עד אין בכך כלום נסתפקתי בו והעירותי עליו בפ\"ה מהלכות ת\"ת: \n", + "איזהו כבוד מאכיל וכו'. ברייתא שם כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה ומכניס ומוציא איבעיא להו משל מי כלומר מאכיל ומשקה משלו או משל אביו רב יהודה אמר משל בן רב נתן בר אושעיא אמר משל אב אורו ליה רבנן לרב ירמיה וכו' כמ\"ד משל אב ופסק רבינו כאותה הוראה חדא דרבים נינהו ועוד דהלכה למעשה היא וכן פסקו הרי\"ף והתוספות: \n", + "ואם אין ממון לאב וכו'. כך פסק הרי\"ף שם וז\"ל והיכא דרויח הבן והאב לית ליה כייפינן לבן ושקלינן מיניה בתורת צדקה ויהבינן לאבוה כי הא דרבה כפה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ת' זוזי לצדקה וכן שדרו ממתיבתא. וכתב סמ\"ג דאיתא בירושלמי דפאה דבכבוד אב ואם אין כתוב כבד מהונך שאפילו אין לך כלום אתה צריך לטחון ברחיים בשבילם וכתב הוא ז\"ל דהיינו כשאין לאביו והתוספות כתבו דאיתא בירושלמי אמר ר' יוסי הלואי דהוויין כל שמעתתי ברירן לי כי האי שכופין את הבן לזון את אביו ועוד הביא ראיה ממקום אחר מהירושלמי דמשמע בהדיא דכופין. \n", + "ומ\"ש ומכניס ומוציא. כבר נתבאר בלשון הברייתא שכתבתי בבבא שקודם זו: \n", + "ועומד מפניו וכו'. בפ\"ק דקידושין שם רב יוסף כד שמע קל כרעא דאימיה אמר איקום מקמי שכינה דאתיא וגם מדאיבעיא לן בבנו והוא רבו כדבסמוך משמע דבאינו רבו פשיטא דחייב לעמוד מפניו: \n\n" + ], + [ + "והאב שהיה תלמיד וכו'. שם (דף ל\"ג ע\"ב) איבעיא להו בבנו והוא רבו מהו לעמוד מפני אביו ובעי למפשטה מדא\"ל שמואל לרב יהודה קום מקמי אבוך ורב יהודה רבו של אביו היה ודחו התם דשאני יחזקאל אביו של רב יהודה דבעל מעשים הוה דאפילו מר שמואל נמי קאים מקמיה ובתר הכי איבעיא לן בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו מפניו והא נמי לא איפשיטא ורבינו פסק בחדא לקולא ובחדא לחומרא וצריך טעם. ומצאתי שכתב הרב רבינו נסים וכתב רבינו חננאל שאע\"פ שהוא רבו חייב לעמוד מפני אביו אבל אביו אינו חייב לעמוד לפניו ואף הרב רבינו משה בר מיימון ז\"ל כתב כן בפ\"ו מהלכות ממרים וצריך עיון למה ונראה לי דאע\"ג דלא מיפשיט בגמרא דילן ילפי לה מדגרסינן בירושלמי (פ\"ק דקדושין) אמו של רבי טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת ונפסק קורדיקין שלה והלך רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והיתה מהלכת עליהם עד שהגיעה למטתה פעם אחת חלה ר' טרפון ונכנסו חכמים לבקרו ואמרה להם התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי כבוד יותר מדאי אמרון לה מאי עביד לה יותר מדאי ותנית להון עובדא אמרון אפילו הוא עושה כן אלף אלפים עדיין לא הגיע לכבוד שאמרה תורה ע\"כ בירושלמי. ובודאי דקימה דרבו אינה אלא מדין חכם ואם איתא שאין הבן חייב לעמוד מפני אביו כשהבן רבו לא היתה רשאה אמו של רבי טרפון לקבל הימנו כך הילכך אע\"ג דבגמרא דילן מספקא לן שבקינן ספקינן ונקטינן פשטייהו ולא משמע משום דבעלת מעשים הוות מדאמרינן סתמא עדיין לא הגיע לכבוד שאמרה תורה עכ\"ל. ותמהני דהא בגמרא דידן נמי מייתי דומיא דההוא עובדא דירושלמי דר' טרפון כל אימת דהות בעיא אימא למיסלק לפוריא גחין וסלקא עליה ואפילו הכי איבעיא להו אלמא דגמרא דידן סבר דההוא עובדא לא מכרעא ואפשר שטעמו לומר דכיון דבירושלמי לא איבעיא להו משמע דמיפשט פשיטא להו מההוא עובדא ואע\"ג דגמרא דידן לא משמע ליה למיפשט מההוא עובדא לא שבק פשיטותא דידיה משום ספיקא דגמרא דידן: \n", + "וחייב לכבדו בשאר דרכיו וכו' עד זכרונו לחיי העולם הבא. ברייתא בפ\"ק דקידושין (דף ל\"א:) כלשון רבינו ופירש\"י הנשמע בדבר אביו למקום אם מכיר באנשי המקום שמכבדים אביו לחלוק לו כבוד לקבל דברים שיאמר בשמו אל יתלה הכבוד בעצמו ואפילו יודע שכבדוהו כאביו יתלה הכבוד באביו שלחוני בשביל אבא שהוא צריך לי אבל אם אינו נשמע למקום בדבר אביו אל יתלה באביו שאינו לו אלא גנאי: \n\n" + ], + [ + "הריני כפרת משכבו. עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו מכאן ואילך כבר קבל מה שקבל שאין משפט רשעי ישראל בגיהנם אלא שנים עשר חדש: \n\n" + ], + [ + "אחד האיש וכו'. ברייתא שם (דף ל':) איש אמו ואביו תיראו אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים אם כן מה ת\"ל איש איש ספק בידו לעשות אשה אין ספק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עליה אמר רב אידי בר אבין אמר רב נתגרשה שניהן שוין ופירש\"י ספק יכולת שאין מוחה בידו רשות אחרים בעלה. נתגרשה מבעלה הרי היא כאחיה במצות כיבוד: \n\n" + ], + [ + "עד היכן הוא כיבוד אב ואם וכו'. שם (דף ל\"ב) אהא דאיבעיא לן מאכיל את אביו משל מי אמרינן ת\"ש שאלו את רבי אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו ואי אמרת משל אביו מאי נפקא לן מינה כלומר ואי אמרת כבוד האב על הבן בחסרון כיס אינו אלא משל אב אם כן האי ארנקי דקאמר רבי אליעזר משל אב הוא ומאי נפקא מינה להכלימו ואוקמוה בראוי ליורשו ומאחר שרבינו פסק לעיל שאינו מאכיל אלא משל אב אם כן האי ארנקי היינו כשהוא של אב דוקא וכמו שנתבאר ואם כן היאך כתב ואפילו נטלו כיס של זהובים שלו. ויש לומר דסבירא ליה דכי אמרינן דוקא משל אב הני מילי לכבדו אבל כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם ועי\"ל דהא דאמרינן דמשל אב דוקא היינו מדינא דאינו חייב לחסר כיסו בשבילו אבל מ\"מ אם יחסר כיסו בשבילו בכלל מצות כיבוד הוא ולישנא דעד היכן כיבוד אב ואם הכי דייק. ואם תאמר א\"כ מאי מותיב מינה למאן דאמר משל אב יש לומר דאין הכי נמי דמאן דמותיב לא אסיק אדעתיה לפלוגי בהכי ומאן דתריץ הוה מצי לשנויי הכי אלא דאהדר ליה לפום שיטתיה דלא הוה מפליג בינייהו: \n", + "ועד היכן מוראן וכו'. שם (דף ל\"א) בעו מיניה מרב עולא עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם בואו וראו מה עשה עכו\"ם אחד באשקלון וכו' כי אתא רב דימי אמר פעם אחת היה לבוש סריקון של זהב והיה יושב בין גדולי עירו ובאת אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו ולא הכלימה: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שבכך וכו'. דברי רבינו ראויים אליו ונלמד מהדין שכתב בסמוך שהמכה בנו גדול מנדין אותו. \n", + "ומה שכתב שהאב שמחל וכו'. מימרא דרב חסדא פרק קמא דקידושין (דף ל\"ב): \n\n" + ], + [ + "והמכה בנו גדול וכו'. פרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף י״ז): \n\n" + ], + [ + "מי שנטרפה דעתו של אביו וכו'. בפ\"ק דקידושין (דף ל\"א:) אמרי' רב אסי הוה ליה ההיא אימא זקנה אמרה ליה בעינא תכשיטין עבד לה בעינא גברא נעיין לך בעינא גברא דשפיר כוותך שבקה ואזל לארעא דישראל. \n", + "ומ\"ש ויצוה אחרים להנהיגם כראוי. עצה טובה קמשמע לן ואין ספק שכן עשה רב אסי. וכתב הראב\"ד ז\"ל אין זו הוראה נכונה וכו'. ואילו היה רבינו מוציא דין זה מדעתו היה השגתו השגה אבל אחר שהוא מוציא אותו מעובדא דרב אסי שכתבתי אין מקום להשגתו והר\"ן כתב על השגה זו ולא ידעתי למה דהא דרב אסי הכי מוכח אולי הוא ז\"ל סובר דדוקא למיסק לא\"י ואינו מחוור עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "הממזר חייב בכבוד אביו וכו'. טעמו מדתנן בפ\"ב דיבמות (דף כ\"ב) מי שיש לו בן מ\"מ פוטר את אשת אביו מהיבום וחייב על מכתו ועל קללתו חוץ ממי שיש לו בן מהשפחה ומהנכרית ובגמרא מ\"מ לאיתויי מאי וכו' לאיתויי ממזר וכו' אמאי (חייב על מכתו ועל קללתו) קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ואוקימנא בשעשה תשובה וכתב הרי\"ף על זה ה\"מ לענין חיובא אבל לענין איסורא אפילו לא עשה תשובה אסור לבן להכותו ולקללו דגרסינן בפרק הנחנקין לכל אין הבן נעשה שליח לא להכות אביו ולא לקללו חוץ ממסית ומדיח שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו וכ\"כ הרא\"ש ולאפוקי מהתוס' שכתבו דההיא דהנחנקין בשעשה תשובה היא: \n", + "ודע שעל מ\"ש רבינו שהממזר חייב בכבוד אביו כתב הטור רסי' ר\"מ וז\"ל נ\"ל כיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו כדאמרינן גבי הניח להם פרה גזולה חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם ופריך והא לאו עושה מעשה עמך הוא פירוש ואין חייבין בכבודו ומשני בשעשה תשובה אלמא כל זמן שלא עשה תשובה אינם חייבים בכבודו עכ\"ל. גם הגהות מיימון כתבו כן בשם ספר המצות אלא שהטור הוסיף תיבת גזולה ואינו כן דבנטלה ברבית מיירי כמבואר בריש פרק איזהו נשך ואין משם ראיה לסתור דברי רבינו דמדינא אינם חייבים להחזיר דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר אלא דמשום כבוד אביהם חייבים להחזיר ודוקא בדעבד תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת דהוה לה ההיא פרה כאילו לא הורישה לבניו מאחר שהיה בדעתו להחזירה והוא דבר המסויים הילכך אע\"פ שעדיין לא הוציאה מרשותו חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם אבל כי לא עבד תשובה בניו ירשוה והתורה לא חייבתם להחזיר דלדידיה אזהר לבריה לא אזהר הילכך הוי לגמרי ממונא דידהו ואינם חייבין לכבד את האב בממונם דהא איפסיקא הלכתא כמאן דאמר משל אב אבל בשאר כבוד דלית ביה חסרון כיס אין הכי נמי דמחייבי אע\"פ שהוא רשע כדמשמע מההיא דפרק הנחנקין: \n", + "ראהו עובר על דברי תורה וכו'. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף ל\"ב) ובסנהדרין פרק הנשרפין: \n\n" + ], + [ + "מי שאמר לו אביו וכו'. ברייתא בריש יבמות (דף ו') ובסוף אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ב) יכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבידה ישמע לו תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' כלכם חייבים בכבודי. \n", + "ומ\"ש רבינו אפילו של דבריהם. נראה שהטעם משום דכיון דקי\"ל דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור הרי הוא ככל דברי תורה: \n\n" + ], + [ + "אמר לו אביו השקני מים וכו'. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף ל\"ב) אלעזר בן מתיא אומר אבא אומר השקני מים ומצוה לעשות מניח אני כבוד אבא ועושה אני את המצוה שאני ואבא חייבין במצות איסי בן יהודה אומר אם אפשר למצוה שתעשה ע\"י אחרים תעשה ע\"י אחרים וילך הוא בכבוד אביו אמר רב מתנה הלכה כאיסי בן יהודה ופירש\"י אבא אומר השקני מים ויש מצוה אחרת לפניו לעשות כגון לקבור את המת או לויה. על כרחך לומר דהיינו דוקא במצוה עוברת שאילו אין זמנה עובר אפילו א\"א לעשות ע\"י אחרים עוסק בכבוד אביו ואח\"כ במצוה וכ\"כ רבינו ירוחם בשם הרא\"ש. וכתב הר\"ן והלכה כאיסי בן יהודה מיהו ה\"מ כששתיהן לפניו אבל כשהתחיל במצוה אע\"פ שאפשר לעשותה ע\"י אחרים אם נזדמנה לו מצוה שא\"א לעשותה ע\"י אחרים לא יניח את הראשונה דהא קי\"ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מפלגינן בין מצוה למצוה וגם לזה כיון רש\"י כשכתב ויש מצוה אחרת לפניו: \n", + "וגדול ת\"ת וכו'. מימרא דרבא במגילה (דף ט\"ז ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "אמר לו אביו השקני מים וכו'. ברייתא בפ\"ק דקידושין: \n\n" + ], + [ + "חייב אדם לכבד וכו' עד סוף הפרק. בכתובות פרק הנושא (כתובות דף ק״ג) ת״ר בשעת פטירתו של רבי אמר לבני אני צריך נכנסו בניו אצלו אמר להם הזהרו בכבוד אמכם והקשו בגמרא דאורייתא היא דכתיב כבד את אביך ואת אמך אשת אב הואי אשת אב נמי דאורייתא היא דתניא כבד את אביך ואת אמך את אביך זו אשת אביך ואת אמך זה בעל אמך וי״ו יתירה כלומר דואת אמך לרבות אחיך הגדול ה״מ כלומר דחייב בכבוד אשת אביו בחיים אבל לאחר מיתתו לא כלומר ולהכי מזהר להו עילוה ומשמע ליה לרבינו דכי היכי דאינו חייב בכבוד אשת אב אלא בחיי אב ה״נ לא מיחייב בכבוד בעל אמו אלא בחיי אמו וכן משמע ליה דאשת אביו ובעל אמו כיון דמאת מרבינן להו ככתובים מפורשים דמו אבל אח גדול דלא מייתינן לה אלא מדרשה דוי״ו לא חשיב ככתוב מפורש בתורה אלא מד״ס: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בן סורר ומורה וכו' והיכן הזהיר וכו'. בסנהדרין פרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ג) א״ר יוחנן אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת״ל לא תאכלו על הדם ופירש״י לא תאכלו אכילה שתהרגו עליה. ואף על פי שהוא לאו שבכללות כתב רבינו בספר המצות במצוה קצ״ה שאחר שהעונש מפורש אין לחוש על האזהרה אם היא מן הדין או מלאו שבכללות: \n", + "ודע שבמנין המצות כתב כלשון הזה קצ\"ה שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא שנאמר בננו זה זולל וסובא. ויש לתמוה שאין בפסוק זה אזהרה ואינו אלא סיפור דברים שאומרים אביו ואמו ובספר המצות כתב בלשון הזה קצ\"ה הזהירנו מהיות זולל וסובא בימי הנערות ובתנאים מתוארים בדין סורר ומורה והוא אמרו לא תאכלו על הדם וביאור זה שבן סורר ומורה מכלל חייבי מיתות ב\"ד ולשון התורה בו בסקילה וכבר התבאר שכל מי שחייב כרת או מיתת ב\"ד הוא מצות ל\"ת זולת הפסח והמילה א\"כ אחר שנדון בן זולל וסובא על התנאים הנזכרים בסקילה ידענו זה המעשה שהוא מוזהר ממנו בהכרח ונתבאר העונש אם כן צריך שנחקור על האזהרה לפי שלא ענש הכתוב אא\"כ הזהיר ולשון גמרת סנהדרין אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת\"ל לא תאכלו על הדם עכ\"ל. וברמזים הלכות ממרים כתב שלא יהיה הבן סורר ומורה על קול אביו ואמו: \n\n" + ], + [ + "אינו חייב סקילה עד שיגנוב משל אביו וכו'. בסנהדרין פרק בן סורר (סנהדרין דף ע״א) תנן גנב משל אביו ואכל ברשות אביו משל אחרים ואכל ברשות אחרים משל אחרים ואכל ברשות אביו אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים ובגמרא משל אביו ואכל ברשות אביו בעית כלומר מתפחד מאביו שלא יבין הילכך לא מימשיך משל אחרים ואכל ברשות אחרים אע״ג דלא בעית לא שכיח ליה וכ״ש משל אחרים ואכל ברשות אביו דלא שכיח ליה ובעית עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים דשכיח ליה לגנוב משל אביו ולא בעית מאביו שאינו רואהו וכה״ג מימשיך. \n", + "ומ\"ש ויקנה בשר ויין. משנה שם (דף ע'). \n", + "ומ\"ש בזול שם מימרא דרב הונא וטעמא דאם אינם בזול לא מימשיך: \n", + "בחבורה שכולן רקנין ופחותים. שם (דף ע' ע\"ב) א\"ר אבהו אינו חייב עד שיאכל בחבורה שכולן סריקין פירוש ריקים תרגומה סריקין: \n", + "ויאכל הבשר חי ואינו חי וכו'. שם אמר רב חנין בר מולדא אמר רב הונא אינו חייב עד שיאכל בשר חי וישתה יין חי ופירשו התם יין חי מזיג ולא מזיג בשר חי בשיל ולא בשיל ופירש\"י יין חי דקאמר רב הונא מזיג ולא מזיג לאפוקי היכא דנתן בו מים הרבה ואע\"פ שרוב בני אדם שותים כן (דבתר יין מזיג לא מימשיך) בשיל ולא בשיל דזו היא מדת גנב למהר אבל בשיל שפיר לא מימשיך למעבד כה\"ג לפי שמתוך שהוא גנב ועושה בסתר אין לו שהות: \n", + "והוא שיאכל משקל חמשים דינרים וכו'. משנה שם מאימתי הוא חייב משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי, ואמרו בגמרא שתרטימר בשר הוא משקל חצי מנה ופירש\"י יין האיטלקי טוב ומעולה הוא ומימשיך בתריה אבל בחמרא אחרינא אינו חייב בחצי לוג. אבל מדברי רבינו שלא כתב יין האיטלקי משמע דאיטלקי לאו דוקא אלא תנא יין משובח שבארצו נקט וה\"ה לשאר יינות, ומשמע ליה לרבינו דעד שיאכל תרטימר בשר היינו במלוגמא אחת וישתה חצי לוג יין היינו בבת אחת: \n", + "גנב משל אביו וכו' עד הרי זה פטור. משנה שם כתבתיה לעיל היא וגמרא שעליה: \n", + "וכן אם גנב משל אביו וכו'. נ\"ל שטעות סופר יש כאן וכן צריך להגיה והיתה אכילת עבירה אפילו מדבריהם פטור והדין משנה שם (דף ע') אכל בחבורת מצוה אכל בעיבור החדש אכל מעשר שני בירושלים אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים וכו' אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה ובגמרא אכל בחבורת מצוה וכו' הא קמ\"ל דאע\"ג דכולה סריקין כיון דבמצוה קא עסיק לא מימשיך וכו' אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה דבר שהוא מצוה תנחומי אבלים דבר עבירה תענית צבור וטעמא מאי כלומר אמאי מיפטר אדבר עבירה אמר קרא איננו שומע בקולנו ולא בקולו של מקום ופירש\"י דאיננו שומע בקולנו מיעוטא הוא ולאפוקי האי דאף בקולו של מקום אינו שומע: \n\n" + ], + [ + "אכל כל מאכל וכו'. משנה שם (דף ע') אכל כל מאכל ולא אכל בשר שתה כל משקה ולא שתה יין אינו נעשה בן סורר ומורה ואיתא נמי התם אמר רבא אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה ופירש רש\"י אכל בשר עוף טהור דלא חשיב ולא מימשיך בתריה והא אנן תנן אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים אינו נעשה בן סורר ומורה הא טהורים נעשה בן סורר ומורה כי תנן נמי מתניתין להשלים ופירש רש\"י כי תנן במתניתין דאיצטריך לאשמועינן דפטור אשקצים להשלים שאפילו אכל תרטימר בשר חסר כזית מבהמה טהורה והשלימו לתרטימר מבשר עופות טמאים פטור דאינו שומע בקולו של מקום דכוותה בטהורים מחייב: \n\n" + ], + [ + "אכל בשר חי ושתה וכו'. שם מימרא דרבה ורב יוסף: \n\n" + ], + [ + "לא ענש הכתוב וכו'. שם בראש הפרק (דף ס\"ח:) מאימתי נעשה סורר ומורה משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון וכו' שנאמר כי יהיה לאיש בן בן ולא איש כלומר וזה משהקיף זקן התחתון איש הוא קטן פטור שלא בא לכלל מצות כלומר ולפיכך אין לחייבו קודם שיביא שתי שערות וידוע דלא קרינן ביה הביא שתי שערות אלא בתר י\"ג שנה אבל מקמי הכי שומא נינהו כדאיתא בפ' יוצא דופן ונתבאר בדברי רבינו פ\"ב מהל' אישות ובגמ' תני ר' חייא עד שיקיף עטרה כי אתא רב דימי אמר הקפת גיד ולא הקפת ביצים ופירש\"י תני רבי חייא במתניתיה הכי משיביא שתי שערות עד שיקיף עטרה וכי אתא רב דימי פירשה דהא דתנא עד שיקיף עטרה לאשמועינן דהקפת זקן התחתון דמתני' הקפת גיד קאמר סמוך לביצים ולא הכיס של ביצים דהוי לבתר הכי טובא: \n\n" + ], + [ + "וכל ימיו של בן סורר ומורה וכו'. שם (דף ס\"ט) א\"ר כרוספדאי וכו' כל ימיו של בן סורר ומורה אינם אלא ג' חדשים בלבד ואיתא נמי התם תנא דבי ר' ישמעאל בן ולא אב ואמרינן התם דה\"ק בן ולא הראוי לקרותו אב ופירש\"י והיינו לאחר ג' חדשים אחר שהביא שתי שערות שראוי להיות העובר ניכר אם היה בא על האשה משהביא שתי שערות והיא מתעברת: \n", + "הא למדת וכו'. כלומר ממ\"ש שאם הקיף שיער פטור משמע אפילו קודם שישלים ג' חדשים והדין איתיה בגמרא שם א\"ר כרוספדאי כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ג' חדשים בלבד והא אנן תנן משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון הקיף זקן אע\"ג דלא מלו ג' חדשים מלו ג' חדשים ואף על גב דלא הקיף: \n\n" + ], + [ + "כיצד דנין וכו'. משנה שם (דף ע') מתרין בו בפני ג' ומלקין אותו חזר וקלקל נדון בעשרים ושלשה ואינו נסקל עד שיהיו שם שלשה הראשונים שנאמר בננו זה זהו שלקה בפניכם ובגמרא מתרין בפני ג' למה לי בתרי סגי אמר אביי ה\"ק מתרין בו בפני ב' ומלקין אותו בפני ג' מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא כדרבי אבהו דאמר רבי אבהו למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן ובן מבן והיה אם בן הכות הרשע ופירש\"י כדר' אבהו בכתובות גבי מוציא שם רע מנ\"ל דלקי דכתיב ולקחו זקני עירו את האיש ויסרו אותו. למדנו ויסרו דמוציא שם רע מויסרו אותו דבן סורר ומורה וההוא ויסרו דבן סורר ומורה למדנו מבן שכתוב בו וההוא בן למדנו מבן והיה אם בן הכות הרשע. וזהו שכתב \n", + "רבינו שנאמר ויסרו אותו והא דלא ילפינן מלקות בבן סורר ומורה מקרא דאייתינן לעיל לא תאכלו על הדם משום דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו כדאיתא בפרק ארבע מיתות. \n", + "ומ\"ש אפילו היו שנים הראשונים הן האחרונים. אפשר שלמד כן מדתנן במרובה (דף ע') גנב ע\"פ שנים וטבח על פיהם או ע\"פ שנים אחרים משלם תשלומי ארבעה וחמשה ומ\"מ צ\"ע במה שלא הצריך לבדוק אם הקיף זקן אלא בעת שרוצים לגמור דינו למיתה למה לא הצריך לבדקו קודם שילקוהו שאם הוא גדול כיון דאינו נעשה בן סורר ומורה לאו בר מלקות הוא: \n\n" + ], + [ + "ואם מחלו לו וכו'. בסנהדרין פ' הנחנקין (סנהדרין דף פ״ח) א״ר יאשיה ג' דברים שח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קינויו קינויו מחול בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו זקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו מוחלין לו וכשבאתי אצל חבירי שבדרום על שנים הודו לי ועל זקן ממרא לא הודו לי כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל ומפרש רבינו דה״מ דאביו ואמו יכולים למחול קודם שנגמר דינו דאילו משנגמר דינו גברא קטילא הוא: \n\n" + ], + [ + "ברח עד שלא נגמר דינו וכו'. משנה פרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״א:): \n\n" + ], + [ + "היה אביו רוצה וכו' עד ולא חרשים. הכל משנה שם כלשון רבינו ופירש\"י בננו זה משמע שרואים אותו. חרשים אינם יודעים אם קבל דבריהם אם לאו שאם אמר להם איני מקבל אינו שומע לו ואע\"פ שרואים שאין מקיים מצותן מיהו איננו שומע בקולנו כתיב ואיכא להפוכי בזכותיה ולמדרש דבשעת הקול קאמרי דלא שמע: \n\n" + ], + [ + "גזירת הכתוב הוא וכו'. שם (דף ס\"ט ע') תניא אמר ר' שמעון בדין הוא שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה שהכל מצויים אצלה בעבירה כלומר וכשהיא זוללה וסובאה בקטנותה סופה כשלא תמצא למודה עומדת בפרשת דרכים ומרגלת הבריות לעבירה בשביל אתנן אלא גזירת הכתוב הוא בן ולא בת: \n\n" + ], + [ + "טומטום שנקרע ונמצא זכר וכו'. מימרא פ' יש נוחלין: \n\n" + ], + [ + "בן סורר ומורה צריך הכרזה. ברייתא בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט): \n", + "ומה שכתב כיצד מכריזין עליו וכו': \n\n" + ], + [ + "בן סורר ומורה הרי הוא ככל הרוגי בית דין שממונם ליורשיהן וכו': סליקו הלכות ממרים בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ממרים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Shoftim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a522e29909587942c71c43dd7b94c24c2baa5a1e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,707 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Testimony", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עדות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Shoftim" + ], + "text": [ + [ + [ + "העד מצווה להעיד וכו'. בבא קמא ריש הכונס (בבא קמא דף נ״ה:) תניא היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ופריך בגמרא (דף נ״ו) במאי עסקינן אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו אלא בחד. ואיכא למידק דמנא ליה לגמרא דתרי מיחייב דאורייתא מאם לא יגיד וכו' אימא הני מילי כשעבר על השבועה כדכתיב ושמעה קול אלה ותירצו התוספות דהכי קאמר קרא כשעובר בדבר אם לא יגיד היה נושא עון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאות עון כדתנן בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות שהיו אומרים לעדים שמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת כלומר מה לנו להכניס ראשנו בדאגה זאת אפילו על האמת לפי שהיו מאיימין עליהם כמה איומים והלא כבר נאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וכו'. וכתב \n", + "רבינו להעיד בבית דין לומר דדוקא בבית דין הוא שחייב להעיד שאם אמר אינו יודע שוב אינו יכול להעיד אבל חוץ לבית דין אין לחוש כיון שיכול להגיד ולהעיד וכן דעת התוספות והרא\"ש אי נמי מדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו במקום שאילו היה מגיד היה מחייב ממון לאפוקי חוץ לבית דין דאפילו היה מגיד לא היה מחייב ממון. ויש לדקדק בלשון רבינו שכתב העד מצווה להעיד בבית דין דמשמע עד יחידי ומסיק שנאמר אם לא יגיד וכו' ובפרק הכונס לא מייתי קרא אלא לשני עדים דקרא לא משמע אלא לשנים וכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד שנאמר לא יקום עד אחד באיש אבל לעד אחד ליכא קרא. ויש לומר דרבינו גם כן לא מיירי אלא כשיש שני עדים בדבר וקאמר דמצוה על כל אחד מהם להעיד מאם לא יגיד דאילו היכא דליכא אלא עד אחד כבר כתב רבינו סוף פרק י\"ז דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכדברי הגמרא בפרק הכונס. \n", + "ומה שכתב בין בעדות שיחייב בו את חבירו בין בעדות שיזכהו בו מדלא מפליג קרא וסתם וכתב ואם לא יגיד ועוד דדומיא דמחייב קרבן שבועה אם נשבע נושא עון כשלא נשבע וקרבן שבועה ודאי מיחייב בין בעדות שיחייב בו את חבירו בין בעדות שיזכהו בו. \n", + "ומה שכתב והוא שיתבענו. בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל\"א:) דכל שלא שמעו מפיו שאמר להם בואו והעידוני אינם חייבים קרבן שבועה ובפקדון חייבים ומשמע דהוא הדין נמי בנשיאות עון בלא שבועה בעינן שישמעו מפיו דאי לא תימא הכי ליפלוג בעדות גופה בין היכא דאיכא שבועה להיכא דליכא ועוד דהא אמרינן דכל היכא דמחייב קרבן שבועה אם לא נשבע נשיאות עון מיהא איכא מכלל דכי לא מחייב קרבן שבועה אפילו נשבע כי לא נשבע ליכא נשיאות עון. \n", + "ומה שכתב רבינו והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות. נראה מדבריו דבדיני נפשות אפילו לא תבעוהו חייב ואפשר דטעמא משום דחייבים העדים לינקם ממנו וסמך לדבר מצאתי שכתב הרא\"ש ז\"ל פירקא קמא דמכות שכל הרואה דבר ערוה חייב להעיד לקיים מה שנאמר ובערת הרע בקרבך. \n", + "ומה שכתב שנאמר והוא עד וכו'. לא קאי למאי דסליק מיניה אלא למאי דפתח ביה העד מצווה להעיד בבית דין שנאמר והוא עד וכו': \n\n" + ], + [ + "היה העד חכם גדול וכו'. פ' שבועת העדות (שבועות דף ל':) אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל וכו' ה״מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה וכו' כ״מ שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב ופירש״י אבל באיסורא כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי אין חכמה לפני ה' נראה מדבריו דדוקא כשרוצים להתיר את האסור אבל אם רוצים לאסור את המותר לא ליזיל ומדנקט גמרא כ״מ שיש חילול השם וכו' משמע הכי דאילו באיסור המותר ליכא חילול השם יתברך טפי מהוצאת ממון שלא כדין אבל מדברי רבינו שאחר \n", + "שכתב אבל בעדות שמפריש בה מן האיסור חזר \n", + "וכתב וכן בעדות נפשות או מכות נראה דסבירא ליה דדיני נפשות אע\"ג דאי ליכא עדים פוטרין אותו וליכא איסורא דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות מ\"מ חילול השם איכא דיש עדים בדבר ולא יתברר דין מדיני נפשות ודיני מכות במילי טובא בתר דיני נפשות גרירין אי נמי דכשם שאילו היו רוצים להרגו וזה יודע לו זכות היה חייב להעיד להצילו כדי שלא ישפך דם נקי הוא הדין נמי אם רוצים לפוטרו לפי שאין עדים וזה יודע לו חובה שהוא כאילו הרגו לאחר כיון שיודע עדות לנקום נקמתו ואינו נוקם וכמ\"ש הרא\"ש פ\"ק דמכות שכל הרואה דבר ערוה חייב להעיד לקיים ובערת הרע מקרבך ודיני מכות כבר כתבתי דבמילי טובא בתר דיני נפשות גרירן אי נמי דכיון דחד ממחוייבי מלקות הוא המכה את חבירו ושייך ביה זה הטעם השני של דיני נפשות שכשם שהוא חייב להציל לזה אם הדין עמו כך הוא חייב לנקום נקמתו של זה וכיון דבחד ממחייבי מלקות שייך למימר הכי לא פלוג רבנן: \n\n" + ], + [ + "כהן גדול וכו'. בסנהדרין פ\"ב (דף י\"ח) תנן כ\"ג דן ודנין אותו מעיד ומעידין אותו וכו' המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו וגרסינן בגמרא עלה דמתני' כ\"ג מעיד והתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכו' כגון זקן ואינו לפי כבודו (והכא נמי זילותא הוא לכהן גדול לאסהודי) אמר רב יוסף מעיד למלך והתנן לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו אלא אמר ר' זירא מעיד לבן מלך בן מלך הדיוט הוא אלא מעיד בפני המלך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין משום יקרא דכ\"ג אתי ויתיב מקבלין ניהליה לסהדותיה קאי הוא ואזיל ומעיינינן ליה אנן בדיניה ע\"כ. נראה דלמסקנא דאמרינן אלא מעיד בפני המלך לאו בעדות שנוגע למלך עסקינן דהא לעיל דאמרי' דמעיד למלך מקשינן עליה מדתנן המלך לא דן ולא דנין אותו ואם כן היכי מהדר לאוקומי בנוגע למלך הא תיקשי ליה אלא ודאי באינו נוגע למלך עסקינן ואם כן היאך כתב רבינו אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד הא בגמ' לא קיימינן הכי וצ\"ע x. ומדברי רבינו שכתב דין כ\"ג סמוך לדין צורבא מרבנן דמפלגינן ביה בין עדות ממון לעדות שמפריש בה מן האיסור וסתם דבריו בכ\"ג משמע דבכ\"ג לא שני לן בין עדות ממון לעדות שמפריש בה מאיסור: \n\n" + ], + [ + "מצות עשה וכו' ומסיעין אותם מענין לענין. בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב:) פותחין בזכות וכו' מי לא תניא רשב״א אומר מסיעין את העדים ממקום למקום כדי שתטרף דעתם ויחזרו בהם ומפרש רבינו ממקום למקום מענין לענין. \n", + "ומה שכתב שמ״ע לדרוש את העדים וכו' ולהרבות בשאלתם וכו' איתא בפרק היו בודקין (סנהדרין דף מ') ובפרק זה יתבאר: \n", + "וצריכין הדיינין וכו'. משנה בסנהדרין פרק ה' שם היו בודקין אותם בשבע חקירות באי זה שבוע ובאי זו שנה וכו' העובד ע\"ז את מה עבד ובמה עבד. \n", + "ומה שכתב אפילו אמר היום הרגו וכו' או אמש הרגו. פלוגתא דרבי יוסי ותנא קמא שם בברייתא ופסק כת\"ק: \n\n" + ], + [ + "החקירות והדרישות וכו'. משנה שם מה בין חקירות לבדיקות חקירות אחד אומר איני יודע עדותן בטלה בדיקות אחד אומר איני יודע אפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת ואמרינן בגמ' (דף מ\"א:) דהיינו טעמא דבחקירות אמר אחד אינו יודע עדותן בטלה דהוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה וכל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות אבל בדיקות אפילו אמרו כולן אין אנו יודעים עדות שאתה יכול להזימה היא שהזמה אינה תלויה בכך אלא הכחשה דמאי שייך עמנו הייתם גבי בדיקות ועוד שם במשנה כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מה בין חקירות וכו'. כבר נתבאר בסוף פ\"א: \n", + "ובזמן שהם מכחישין זא״ז אפילו בבדיקות עדותן בטלה. משנה שם אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה ואע״ג דאמר רב חסדא אחד אומר כליו לבנים ואחד אומר כליו שחורים הרי זה נכון הא איתותב ואע״ג דשני לא שבקינן פשטא דמתניתין וניקום ונסמוך אשינויי ועוד דהא אמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין דף ל':) דרבא פליג עליה דרב חסדא וודאי דהלכתא כוותיה לגבי רב חסדא דהא בתרא הוא. וכתב הראב״ד וכן העד השני וכו' עד הרי עדותן בטלה א״א טעה בזה כי הבדיקות אם אמר איני יודע אין עדותן בטלה עכ״ל. ואני אומר שלא טעה בכך אלא שהוא ז״ל סובר שהכוונה בכלי שבידו הוא מכלל החקירות וכמבואר בדבריו בפרק שקודם זה. אבל אי קשיא על דברי רבינו הא קשיא שכתב בפ״א ומכלל החקירות יתר על השבע השוות בכל שאם העידו עליו שעבד ע״ז וכו' ומנ״ל הא דהא בין חקירות בין בדיקות מדאורייתא נינהו וטעמא דחקירות פסלי כשאומר איני יודע נתבאר בפרק היו בודקין משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ובשלמא בשבע חקירות השוות בכל העדים נזומין על ידן אבל במ״ש רבינו שהם מכלל החקירות אם אמר איני יודע למה עדותו בטלה הא אין העדים נזומין על ידן וצ״ע. ותמהני על סמ״ג שכתב יתר על השבע היו חוקרין אותן וכו' הדברים האלה נקראים בדיקות ולא הזכיר סברת רבינו: \n\n" + ], + [], + [ + "היו העדים מרובים וכו'. משנה שם (דף מ') מה בין חקירות לבדיקות חקירות אמר אחד איני יודע עדותן בטלה בדיקות אמר עד אחד איני יודע אפילו שנים אומרים אין אנו יודעים עדותן קיימת ואמר בגמ' (דף מ\"א:) מאי אפילו שנים אומרים פשיטא כי אמר אחד איני יודע עדותן קיימת כי אמרי בי תרי נמי עדותן קיימת ואסיק רבא דהכי קאמר אפי' בחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדותן קיימת פירוש אם יש שלשה עדים. \n", + "ומה שכתב אבל אם הכחיש וכו', מדקתני סיפא דמתני' אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטילה ומשמע דקאי אכל מאי דאתמר ברישא דהיינו כשהם שלשה עדים: \n\n" + ], + [ + "עד אחד אומר ברביעי בשבת וכו'. משנה שם אחד אמר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת שזה ידע בעיבורו של חדש וזה לא ידע בעיבורו של חדש אחד אומר בג' ואחד אומר בה' עדותן בטילה והא דעדותן קיימת דוקא בשכיוונו ביום מימי השבוע שאל\"כ הא מתכחיש ביומי השבוע ופשוט הוא: \n", + "בד\"א עד חצות וכו'. מימרא דרב אסי אמר ר' יוחנן שם (דף מ\"א:): \n\n" + ], + [ + "אמר האחד בשלשה והשני וכו'. משנה שם: \n", + "אמר עד אחד בשתי שעות ביום וכו' עד עדותן בטלה. גם זה משנה שם ואע״ג דפלוגתא דרבי יהודה ורבנן היא הלכה כתנא קמא דאמר הכי. ומיהו איכא למידק דאמרינן בפרק אור לארבעה עשר (פסחים דף י״ב) דלת״ק אדם טועה בשתי שעות חסר משהו והיאך כתב רבינו שדרך האדם לטעות שעה אחת שהוא דלא כמסקנא דגמ' ועוד דקשיא דידיה אדידיה דמתחלת דבריו משמע שאין אדם עשוי לטעות יותר משעה אחת וממ״ש בסוף שאם הוא אמר בשלשה והשני אמר בה' עדותן בטלה משמע הא אם השני אמר בד' וחצי עדותן קיימת וי״ל שמה שכתב שדרך האדם לטעות שעה אחת רוצה לומר בין השעה השניה לשלישית או בין שעה ג' לד' פירוש שדרך אדם לטעות כשעומדין בשעה שלישית קורין אותה שניה וטועין מתחלת השניה עד סוף השלישית וכן בין ג' לד' שטועה משניה לג' ואפי' שהראשון יאמר שעה שניה והשני אמר שעה שלישית נאמן שהראשון כוונתו היתה על תחלת שעה שניה והשני לסוף שלישית אפילו הכי עדותן קיימת דעביד איניש למיטעי בין שעה אחת לחבירתה ואפילו בכל הכמות של השתי שעות ומפני שאין הטעות אלא בשעה אחת שהשניה קורא ג' או הג' שניה מפני זה קורא אותה רבינו טעות שעה אחת ואף אם הזמן טעות ב' שעות חסר משהו כמו שהעלו בגמ' ולפיכך דקדק רבינו בלשונו ולא כתב שדרך העם לטעות שעה אחת אלא כתב שדרך העם לטעות בשעה אחת שר״ל הוא טועה בשם השעה וזה הטעות יפול מתחלת שעה אחת עד סוף שעה אחרת. והרב הדיין ה״ר משה ן' אלאשקאר ז״ל כתב רבא אית ליה בפרק אור לי״ד דלדברי ר״מ אדם טועה שתי שעות חסר משהו ולדברי ר' יהודה אדם טועה ג' שעות חסר משהו וידוע שהרמב״ם פסק כר״מ משום דסתם מתניתין כוותיה וא״כ צריך ליישב לשון הרמב״ם דהא דקאמר שדרך העם לטעות בשעה רוצה לומר שיעמוד בשעה אחת ויטעה בשעה שלפניה או שלאחריה דקרי לשניה שלישית או איפכא והיינו טעות שעה אחת אלא דכי דייקינן אפשר שיהיה הטעות שתי שעות כדאיתא התם והרב ז״ל סתים לה סתומי דכפשטה טעות שעה אחת היא וקושטא דמילתא דלא דייקינן בהו בסהדי בכמה בשעה בתחלתה או בסופה כדמסיק בפרק היו בודקין וזה דרך הרב לסתום הדברים ולקרבם אל המושכל עכ״ל: \n", + "אמר עד אחד קודם הנץ החמה וכו'. מימרא דרב שימי בר אשי שם (דף מ\"ב): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד דיני ממונות וכו'. סנהדרין (דף ל\"ב) ריש פרק אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישות וחקירות ורמינן עלה מדתניא דדיני ממונות לא בעו דרישה וחקירה ואמר רב חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין כלומר ומתני' דאורייתא קמי תקנתא וברייתא דרבנן בתר תקנתא ורבא אמר מתני' דהכא בדיני קנסות ואידך בהודאות והלואות כלומר תרווייהו בתר תקנתא דרבנן ומתני' בדיני קנסות דליכא למיחש לנעילת דלת ורב פפא אמר אידי ואידי בהודאות והלואות כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה פירוש לא בשיודעים בו שהוא מרומה דא\"כ חייב לסלק עצמו ממנו וכמו שכתב רבינו פרק כ\"ד מהלכות סנהדרין וזה \n", + "שכתב וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וחשש לו כלומר חששא בעלמא לא שיודע כן בודאי וסובר רבינו דהני תלתא אמוראי מר אמר חדא ומר אמר חדא ובענין דינא לא פליגי וכמו שפירשתי דכולהו סברי דהודאות והלוואות לא בעו דרישה וחקירה ודיני קנסות בעו דרישה וחקירה ובדין מרומה כ\"ע מודו דברייתא הוא פרק שבועת העדות: \n\n" + ], + [], + [ + "ואם הכחישו העדים זה את זה בבדיקות וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף ל':) אמר רב יהודה עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשירה בדיני ממונות משמע הא בחקירות עדותן בטלה ומפרשי נהרדעי הכחשה דבדיקות אפילו אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן מצטרפי ואוקימנא כר״ש בן אלעזר דאמר לא נחלקו ב״ש וב״ה על שתי כיתי עדים שאחת אומרת מאתים ואחת אומרת מנה שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת אחת שב״ש אומרים נחלקה עדות וב״ה אומרים יש בכלל מאתים מנה וידוע דהלכה כב״ה ובפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ״א:) עבד רב יהודה עובדא כב״ה ואליבא דרשב״א ואמרינן נמי בפ' זה בורר (סנהדרין דף ל״א) אחד אומר חבית של יין ואחד אומר חבית של שמן הוה עובדא ואתא לקמיה דרבי אמי וחייביה רבי אמי לשלומי ליה חביתא דחמרא מגו חביתא דמשחא כמאן כרשב״א אימור דאמר רשב״א היכא דיש בכלל מאתים מנה כה״ג מי אמר לא צריכא לדמי כלומר דזה אומר בפני הודה לו דמי חבית יין וזה אומר דמי חבית שמן דתרווייהו מסהדי אדמי חבית יין אחד אומר בדיוטא העליונה ואחד אומר בדיוטא התחתונה א״ר חנינא מעשה בא לפני רבי וצירף עדותן. וי״ל דהב״ע כגון שאדם יכול לראות שתי הדיוטות הא לאו הכי אין מצטרפין דהוה ליה מכחישין זה את זה בחקירות ואפי' בדיני ממונות פסילי וכמו שנתבאר בסמוך וכ״כ הפוסקים: \n\n" + ], + [ + "דין תורה שאין מקבלין עדות וכו'. בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ח) תנן מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים וכו' והם עושין לו קיומו ובב״ק פרק הגוזל קמא (דף פ״ח) גבי שורף שטרותיו של חבירו פרכינן אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה (כתיב) בשטרא ליכתבו ליה שטרא מעליא וקשה היכי מצו כתבי הא ביבמות פ' ד' אחין (יבמות דף ל״א:) אמרינן דהיינו טעמא דלא כתבינן זמן כשמקדש בשטר משום דאית לן לאנוחי גבי סהדי וזמנין דלא דכירי וחזו בכתבא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והתוספות האריכו בישוב קושיא זאת בפ״ב דכתובות ופ״ג דבתרא ופרק ארבעה אחין ועיין בהרי״ף פ' ד' אחין ומדברי רבינו למדנו תירוץ יפה דאה״נ דדין תורה מפיהם ולא מפי כתבם בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות ורבנן הקילו בדיני ממונות כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וההיא דפ' ד' אחין דהוי דיני נפשות לא מצו מסהדי דאוקמוה אדין תורה וההיא דהגוזל דמצו מסהדי בדיני ממונות היינו מדרבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ולכן בקנסות ומכות וגלות דלא שייך נעילת דלת אין דנין על פי כתב ידן והר״ש בר צמח כתב שאין דברי רבינו מכוונים דודאי עדים החתומים בשטר כשרין ומקרא מלא דבר הכתוב (ירמיהו ל״ב:מ״ד) שדות בכסף יקנו וחתום עכ״ל. ואני אומר דאי מהא לא קשיא דהאי קרא דברי קבלה הוא ולא דבר תורה אך קשה לי דאמרינן בכמה דוכתי מהם סוף פרק ב' דכתובות (דף כ״א) כיון דקיום שטרות דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן אלמא דמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד ולא בעי קיום וצ״ע: \n\n" + ], + [ + "כל עד שנחקרה עדותו וכו'. בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א:) משנה השביע עליהם חמש פעמים לפני ב״ד וכפרו אינם חייבים אלא אחת אמר רבי שמעון מה טעם הואיל ואינם יכולים לחזור ולהודות ובכל דוכתא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ובתוספתא דסנהדרין יכולים לחזור בהם עד שיחקר עדותם בב״ד נחקרה אין יכולים לחזור בהם ובתוספתא ריש פרק שני דכתובות ובירושלמי פ״ב דכתובות עדים שהעידו לטמא ולטהר לרחק ולקרב לאסור ולהתיר לפטור ולחייב עד שלא נחקרה עדותן בב״ד אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנין משנחקרה עדותן בב״ד אמרו מבודין היינו אינן נאמנים. \n", + "ומ\"ש אפילו נתן טעם לדבריו. מפורש בפרק נגמר הדין דאי הדרי בהו סהדי אע\"ג דקא יהבי טעמא למלתייהו קרינן בהו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. \n", + "ומ״ש רבינו כל עד שנחקרה עדותו וכו' אינו יכול לחזור בו כללו של דבר וכו'. נראה דדוקא כשהעיד בב״ד אינו יכול לחזור אבל אם שאלוהו על עדותו ואמר איני יודע יכול לחזור ולהעיד ולישנא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הכי דייק דהיכא דהגיד בתחלה כלומר שאמר עדותו אינו חוזר ומגיד אבל כל שאמר שאינו יודע לא מיקרי מגיד ואם נתן אמתלא למה אמר בתחלה איני יודע נאמן ועוד דכשהעיד כבר אם עתה חוזר בו אע״פ שיטעון מפני פחדו עשיתי או משום טענה אחרת אינו נאמן דהא משוי נפשיה רשיעא דאסהיד שקרא והיינו טעמא דכשהשביעם בפני ב״ד אינם יכולים לחזור ולהעיד דמשוו נפשייהו רשיעי אבל כי אמר איני יודע לא משוי נפשיה רשיעא דיכול לומר מפני הפחד אמרתי איני יודע דהיינו שב ואל תעשה וראיה מדאמרינן בפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל״ט:) ובפרק שני דכתובות (דף כ״ז:) מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאה א״ל פלוג לי בנכסי דאבא א״ל לא ידענא לך אתו לקמיה דרב חסדא וכו' א״ל לההוא דאתא אייתי סהדי דאחוה את א״ל אית לי סהדי ומסתפו מיניה דגברא אלמא הוא א״ל לדידיה זיל אייתינהו את דלאו אחוך הוא א״ל דינא הכי המע״ה א״ל הכי דאיננא לך ולכל אלמי חבירך השתא נמי אתו ומשקרי תרתי לא עבדי ומשמע מפירש״י דהכי קאמר חדא דשתקי מלהעיד האמת וחדא דמסהדי שיקרא לא עבדי הרי שאמרו שם דאשמא לא יעידו מפני פחדו של זה חיישינן אבל לשמא יעידו שקר לא חיישינן וטעמא כדפרישית ועוד דאם לא כן למה ליה למתני' למינקט השביע עליהם חמש פעמים בפני ב״ד וכפרו אינם חייבים אלא אחת דמשמע דאפילו בפעם ראשונה השביעם ופטור דקתני חוץ משבועה ראשונה לינקוט תבעם בפני ב״ד וכפרו וחזר ותבעם חמש פעמים והשביעם פטור אפילו משבועה ראשונה דהא אינו יכול לחזור ולהודות אלא ודאי כדאמרן ולזה נוטה דעת הר״ן בפרק שבועת העדות. ואין להקשות ממה שדקדקתי בראש הלכות אלו מלשון רבינו דהעד מצווה להעיד בב״ד דוקא משום דכיון שאמר איני יודע שוב אינו יכול להעיד דהתם בשאינו נותן אמתלא אלא אומר אז לא רציתי להעיד ועכשיו אני רוצה והכא כשנותן אמתלא לדבריו וכמו שכתבתי. \n", + "ומה שכתב וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי הוא ממאי דאמרינן בפ\"ב דכתובות דעדים האומרים תנאי היו דברינו למעקר סהדותייהו קמא אתו כלומר וכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אלא דהתם מהימני משום דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר והוה ליה כאילו עדיין לא השלימו עדותן וכיון שאין דברים אחרונים סותרים לראשונים לגמרי נאמנים אבל הכא שכבר נחקרה עדותן וגמרו דבריהם ועתה באים לחזור ולומר תנאי היה הוו להו חוזרים ומגידים ולא מהימני: \n\n" + ], + [ + "עדים החתומים על השטר וכו'. פרק שני דכתובות (דף י\"ח:) משנה העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין ואמרינן בגמ' דאם כתב ידן יוצא ממקום אחר אפי' אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אין נאמנים משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואמר רמי בר חמא לא שנו היכא דאין כתב ידן יוצא נאמנים אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים מאי טעמא לפי שאין [אדם] משים עצמו רשע: \n\n" + ], + [ + "וכן אם אמרו אמנה היו דברינו וכו'. שם (דף י\"ט) א\"ר יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן פירש\"י לא לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלוה שאם יצטרך ללוות ילוה והאמינו שלא יתבענו אא\"כ מלוהו ואוקמה רב אשי בדקאמרי עדים ודאין כתב ידם יוצא ממקום אחר והיינו טעמא דלא מהימני כדרב הונא דאמר אסור לאדם שישהא שטר פרוע בתוך ביתו משום שנא' ואל תשכן באהליך עולה ואמר רב ששת בריה דרב אידי שמע מינה עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין מאי טעמא כיון דעולה הוא אעולה לא חתימי: \n\n" + ], + [ + "אמרו העדים שטר מכר זה וכו'. שם אמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו נאמנין מאי טעמא האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב ופסק רבינו כמר בר רב אשי דבתרא הוא וכן פסק הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ופירוש ניתן ליכתב לדעת רבינו דשטרא מיהא מהני דכי מבטלי זביני מחמת מודעא צריך המוכר להחזיר הדמים שקבל כמ\"ש בשטר וא\"כ אפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין דלא עקרי סהדותייהו לגמרי דאכתי מהני לאהדורי זוזי אפומא דההוא שטרא אי נמי דהאי ניתן ליכתב קאי אמודעא שבידם לכתבה ולכתוב זמנה קודם שטר המכר דאותו יום עצמו ואם כן אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין שאין אנו חוזרים ומגידים שעדיין לא הגידו כיון שבידם לפסול הגדת המכר משעה ראשונה ולא דמי לאנוסים היינו מחמת נפשות אבל לרש\"י שפירש דניתן ליכתב להציל אנוס מיד אונסו צריך לומר דדוקא בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל בשכתב ידם יוצא ממקום אחר לא דאע\"ג דניתן ליכתב מהאי טעמא כי אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות כל שכן דניתן ליכתב ואפי' הכי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אינם נאמנים משום דעקרי לסהדותייהו והוו להו חוזרים ומגידים: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) אמרו על תנאי היה וכו'. שם בעא מיניה רבא מרב נחמן עדים שאמרו תנאי היו דברינו פירש\"י על תנאי מכרה לו שיעשה לו כך וכך ולא ראינו שקיים לו תנאו וזה אומר לא קיים לי ואינו מכר מהו אמר ליה כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא. עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי א\"ר פפא תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי והאי דקאמר תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע א\"ה אפי' תרווייהו נמי אלא אמרינן הנך למעקר סהדותייהו אתו האי נמי למעקר סהדותיה אתי פירש\"י למעקר סהדותייהו אתו לומר לא חתמנו אלא על מנת שיתקיים התנאי וכיון דתנאי מילתא אחריתי היא מהימני דעדות בפני עצמו הוא חד נמי כיון דאית לן למימר דמילתא אחריתי היא ושטרא ממילא מיעקר אשתכח דאין בשטר חתום אלא עד אחד. ודע שרבינו האי ז\"ל וכת אחת של ראשונים פירשו דאפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר עסקינן וכת אחת מן האחרונים כתבו כדברי רבינו והכריע הרמב\"ן כדבריהם וטענת שתי הכתות הלא הם כתובים על פירוש הר\"ן פ\"ב דכתובות: \n\n" + ], + [ + "גם בדיני ממונות אין מקבלים עדות אלא בפני בעל דין וכו'. לפי שלמעלה חילק בין דיני ממונות לדיני נפשות אמר שבדין זה אין חילוק שגם בדיני ממונות אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ודין זה הנה הוא בבבא קמא פרק בתרא (דף קי\"ב:) אמר רב אסי אמר רבי שבתי מקבלים עדים שלא בפני בעל דין תהי בה רבי יוחנן וכי מקבלים עדים שלא בפני בעל דין פירוש משום דאמר קרא והועד בבעליו אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו קבלה מיניה רבי יוסי בר חנינא כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא וכו'. אמר רבא הלכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו (הלה) עומד וצווח ואי אמר קבעו לי זמנא עד דמייתינא סהדי ומרענא לשטרא קבעינן ליה וכתוב בגי' דאם עברו וקבלו עדים שלא בפני בעל דין לא עשו כלום דהוו להו טועים בדבר משנה דחוזר וכן נראה מדקדוק דברי רבינו שכתב גם בדיני ממונות משמע שבדיני ממונות נמי אם קבלו עדות שלא בפני בעל דין לא עשו כלום כמו בדיני נפשות וכתבו התוספות (בד\"ה ושלחו לו) דמשמע דבעינן שלחו לו ולא בא בהדי עדיו חולים או מבקשים לילך למדינת הים מדלא קאמר או שלחו לו כדקאמר או שהיו עדיו חולים אבל בעל נמוקי יוסף כתב מדלא קאמר או ששלחו לו דקדקו המפרשים ז\"ל דקאי אדסליק מיניה שאם היו עדיו מבקשים לילך צריך להודיע לו שיבא קודם שיקבלו כיון שיש שהות ואם לא בא מקבלין עדותן שלא בפניו ואין סברא לומר דקאי נמי אהוא חולה או עדיו חולים דכיון שהדבר נחוץ ודאי מקבלים ואין צריך לשלוח לו דאם לא עכשיו אימתי דסתם חולים לסכנה חיישינן להו עכ\"ל. ולפי דבריו אפשר לומר נמי דהוא הדין אם היה במקום רחוק והיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים דאין אומרין נמתין עד שישלחו לו דהא בין כך ובין כך ילכו העדים וכתב הר\"ן ז\"ל פרק אלמנה נזונת גבי מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה דנתבע המביא עדים לפטור עצמו מקבלים אותן שלא בפני בעל דין ורבינו כתב הדברים כמו שכתובים בגמרא ואין בדבריו הכרע והא דמקיימין השטר שלא בפני בעל דין פירשה רש\"י ז\"ל דמיירי בגוונא דההיא דלעיל דהיינו כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים וכו' הא לאו הכי אין מקיימין אבל דעת התוספות והרא\"ש ז\"ל כדעת רבינו לומר דאפילו בדליכא חדא מהני גווני מקיימין והיינו טעמא דכיון דקיום שטרות דרבנן משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין לא החמירו חכמים בו כמו בקבלת עדות שהוא של תורה דבעינן בפני בעל דין ואם יש לו עדים שיעידו שהוא מזוייף או שיעידו שהעדים פסולים היו קודם שחתמו בשטר יפסול ואין מבטלין השטר וקיומו: \n\n" + ], + [ + "כל מי שיש לו ראיה בעדים וכו'. מההיא דמרי בר איסק (בכתובות דף כ\"ז:) שהבאתי לעיל בפ' זה אגב גררא דאמר ליה רב חסדא לאיתויי סהדי וא\"ל איהו דינא הכי המע\"ה ואמר ליה הכי דאיננא לך ולכל אלמי דחברך וכתבו התוספות דהכא ב\"ע שאמרו לו אותם עדים לא נאמר לך דבר על עדות זו שרגלים לדבר דמסתפו מיניה ומש\"ה אמר ליה אייתינהו את ויעידוך שאינו בן אביך או שאין יודעים לך עדות וקאמר אי מסתפו מיניה השתא נמי מסהדי שיקרא או שאינו אחיו או שאין יודעים לו עדות ומשני תרתי לא עבדי חדא שישתקו מלהעיד וחדא שישקרו ויאמרו אין אנו יודעים שהוא אחיו ולפי זה אם אמרו אין אנו יודעים היה מרי בר איסק פטור והכריחם לפרש כן משום דאל\"כ לא שבקת חיי דכל אדם שיהיה חייב לחבירו עשיר יאמר עליו שהוא אלמא ואם לא יביא עדים יפסיד אבל מדברי רש\"י נראה שאע\"פ שהיו אומרים אין אנו יודעים היה מרי בר איסק חייב דאיכא למימר דמסתפו מיניה עד שיעידו כדבריו שכן פירש בהמפקיד (דף ל\"ט:) זיל אנת אייתי סהדי דלאו אחוך הוא אותם עדים שיש לו לזה שבאו משם ומכירים בו מי הוא הביאם אתה ויעידו שאינו בן אביך או בקש עדים אחרים א\"ל מרי לרב חסדא אי מינאי דחלי מה הועלת סוף סוף אתו סהדי ולא מסהדי אלא כמותי ולא כמותך. תרתי לא עבדי מיראתך יעשו אחת שישתקו אבל שתים לא יעשו לא דיין שישתקו ולא יעידו האמת אלא גם שיעידו שקר עכ\"ל. הרי מפורש בדבריו שלא היה מרי בר איסק נפטר עד שהיו מעידים העדים כדבריו לפ\"ז אפשר לומר שאפילו אין רגלים לדבר שלא אמרו העדים לא נאמר לך דבר מעדות זו אלא שטוען התובע שבעל דינו אלם ויראים העדים ממנו נחייב לאלם שיביאם הוא ומה שהקשו התוס' דא\"כ לא שבקת חיי וכו' אפשר לומר שאין זה דבר המסור לטענת בעל דין לבד אלא גם לראות עיני ב\"ד אם הוא אלם כדי שייראו העדים ממנו אם לאו ואפשר שדעת רבינו כן \n", + "שכתב ואם ידעו ב\"ד שבעל דינו אלם וטען התובע שהעדים מפחדים וכו' כלומר דתרתי בעינן שידעו ב\"ד שהוא אלם ושיטעון התובע שהעדים מפחדים ממנו ואם תאמר סוף סוף לא שבקת חיי לאלמי שמאחר שמוחזק באלם יטעון בעל דינו שהעדים יראים ממנו ונמצא האלם מפסיד כל אשר לו יש לומר דכיון דאלמי נינהו יפסידו כל אשר להם וכה\"ג דיינינן להו עד שישובו בתשובה ויהיו כשאר כל אדם ואז דיינינן להו כשאר אינשי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עדי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואין וכו' עד לפיכך אם נמצאת כת אחת מהן זוממין וכו' שהרי הוא נהרג בעדות הכת השניה. בפ\"ק דמכות (דף ו':) היו שנים רואים אותו מחלון זה ושנים רואים אותו מחלון זה ואחד מתרה בו באמצע בזמן שמקצתם רואים אלו את אלו הרי אלו עדות אחת כלומר וכל עוד שלא הוזמו כולן אין נהרגין ואם לאו הרי אלו שתי עדיות לפיכך אם נמצא אחת מהם זוממין הוא והן נהרגין והשניה פטורה פירוש ההורג נהרג בעדות כת שניה שלא הוזמה והכת שהוזמה נהרגת ע\"פ המזימין ואם הוזמה כת שניה אחר שנהרג הרוצח פטורה היא דהא קי\"ל הרגו אין נהרגין ואמרינן בגמ' משמיה דרב דעדות מיוחדת פירוש אחד רואהו מחלון זה ואחד מחלון זה ואינם רואים זה את זה פסולה ותניא נמי הכי לא יומת על פי עד אחד להביא שנים שרואים אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואים זה את זה שאין מצטרפין ולא עוד אלא אפילו בזה אחר זה בחלון אחד אין מצטרפין אמר ליה רב פפא לאביי השתא ומה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה דהאי קא חזי כולי מעשה והאי קא חזי כולי מעשה אמרת לא מצטרפי בזה אחר זה דהאי חזא פלגא דמעשה והאי חזא פלגא דמעשה מיבעיא אמר ליה לא נצרכה אלא לבועל את הערוה שכמה שרואה כל אחד די ואפי' הכי לא מצטרפי ולכך כתב \n", + "רבינו שראהו זה שעשה מלאכה בשבת כלומר שאף ע\"פ שיש די בראיית כל אחד לא מצטרפי ואמרינן תו בגמ' אמר רבא אם היו רואים את המתרה או המתרה רואה אותן מצטרפין כך היא גירסת ספרינו אבל מדברי רבינו נראה שהיה גורס היו רואים את המתרה והמתרה רואה אותן מצטרפין וכך הוא גירסת סמ\"ג. \n", + "ומ״ש צריכין להעיד כאחד ובב״ד אחד אפשר שהוציאו מדאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין דף ל') ר' נתן אומר (בדיני ממונות) שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר (שומעין את דבריו) משמע דבדיני נפשות כולי עלמא מודו דצריכים להעיד כאחד. ומכל מקום נראה לי דגירסת רבינו כך וצריכים להעיד כאחד בבית דין אחד בלא וא״ו ולא כספרינו שכתוב ובבית דין בוא״ו דכיון דמעידים כאחד משום דמקישין הגדה לראיה פשיטא דהוי בבית דין אחד דדוחק לומר דאתו לאפוקי שלא יהיו שני בתי דינין בבית אחד והם שומעים דבריהם כאחד. אחר כך נתיישבתי בדבר ונראה לי לקיים הנוסחא דאתא לאפוקי ממה שכתב לקמן וכן אם העידו שני העדים בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין אחר יבא אחד מכל ב״ד ויצטרפו וס״ל לרבינו דהיינו בדיני ממונות אבל בדיני נפשות לא יבא אחד מכל ב״ד ויצטרפו אלא צריך מלבד שצריך שיעידו שני העדים כאחד עוד צריך שאותם שלשה ועשרים שהיו ביחד כששמעו דברי שני העדים שידונו אותם לא שיצטרפו קצת מב״ד זה וקצת מב״ד זה וידונו אותם וסוגיא דשמעתא מוכחא דבדיני ממונות עסקינן דאמרינן (בבא בתרא דף קס״ה:) אליבא דר' נתן לא תיבעי לך וכו' והא ר״נ ות״ק לא איירו אלא בד״מ כמו שיתבאר: \n\n" + ], + [ + "אבל בדיני ממונות אף על פי שלא ראו אלו את אלו וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף ל') תניא אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד רבי יהושע בן קרחא אומר אפי' בזה אחר זה ואמרינן התם דהלכה כרבי יהושע בן קרחא. וכתב סמ״ג אמנם בפרק השולח משמע דרב אשי סובר כרבנן שמקשה מדבריהם על מחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל עד כאן לשונו. ואני אומר שרב אשי לא אמר כן אלא בני הישיבה אמרו על דברי רב אשי הכי נמי מסתברא ונדחו דדילמא כריב״ק ס״ל וא״כ לא משמע מהכא דרב אשי סבר כרבנן ואפי' אי הוה משמע דסבר כרבנן לא הוה שבקינן פסק מפורש דאתמר הכא דהוא דוכתיה משום דיוקא דדוכתא אחרינא ואין לפקפק בזה: \n\n" + ], + [ + "וכן אם אמר האחד בפני הלוהו וכו'. שם בפלוגתא דאמוראי ואמרינן בסיפא דמילתא נהרדעי אמרי בין הודאה אחר הודאה בין הודאה אחר הלואה בין הלואה אחר הלואה בין הלואה אחר הודאה מצטרפין כמאן כר' יהושע בן קרחא ורב דאמר הודאה אחר הלואה הלואה אחר הודאה לא מצטרפי הא איפריך ונראה מלשון רבינו שכתב והשני שהעיד אחר זמן דמשמע העדות היה אחר זמן עדות חבירו אבל הראיה שהלוהו קודם לו היתה שאם עד הודאה אומר שקדם זמן שהודה לו לזמן שאומר העד שהלוהו אין מצטרפין דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי וק\"ל מהא דלעיל ואף על גב דבאחד אומר דמי חבית של יין ואחד אומר דמי חבית של שמן שמצטרפין התם איכא למימר דאמנה חד הוא דמסהדי אלא שהעדים עשויין לטעות בין דמי חבית של יין לדמי חבית של שמן אבל הכא אין אדם עשוי להודות קודם שילוה וכיון שעד אחד אומר שלוה ביום פלוני ועד זה אומר שהודה מקודם הא ודאי שיקרא קאמר. ודע דבהלואה אחר הלואה כתבו האחרונים והביאו הרא\"ש בפסקיו דהא דמצטרפין היינו כשזה תובע שני מנים אחד מניסן ואחד מתשרי ויש לו עד אחד על כל אחד מהמנים שאין ביניהם הכחשה אבל אם אינו תובע אלא מנה אחד והם מעידים על שני מנים על כרחך אחד מהם שקר לפי דברי התובע והוא נאמן על עצמו: \n\n" + ], + [ + "וכן בעת שמעידין בב\"ד וכו'. ג\"ז שם ואין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד רבי נתן אומר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו ואמרי' התם דמודה רבי יהושע בן קרחא לרבי נתן וא\"כ כיון דקי\"ל כר\"י בן קרחה ממילא הויא לה הלכה כרבי נתן ועוד דהתם באותו פרק גמ' גמרו את הדבר מכניסין אותן וכו' דחיקנא לאוקומי מתניתין כר' נתן אלמא כוותיה קי\"ל ועוד דהא רשב\"ג דמתני' דכתובות פ\"ב (דף כ\"ז:) סובר כר' נתן כדאיתא התם וכן פסק הרי\"ף: \n\n" + ], + [ + "וכן אם היה עד אחד בכתב ועד אחד ע״פ וכו'. בתרא פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ה:) שלחו ליה חברייא לר' ירמיה עד אחד בכתב ועד אחד על פה אליבא דר' יהושע בן קרחה מהו שיצטרפו ושלח להו יצטרפו ומפרש רבינו שהנפקותא היא לשווייה עדות בשטר דאילו למלוה על פה כיון דמכשרינן הלואה אחר הודאה פשיטא דכשרים דמה לי שניהם ע״פ מה לי אחד בכתב ואחד על פה ופירוש ברור הוא ומדקדוק לשון רבינו שכתב שניהם מצטרפין לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי משמע דלא אמרינן שנעשית מלוה בשטר אלא לענין שלא יוכל לומר פרעתי אבל לא לטרוף לקוחות דאע״ג דסתם קנין לכתיבה עומד הני מילי כשנטל קנין בפני שנים אבל הכא שלא נטל קנין אלא בפני אחד לא. והטור כתב בסימן נ״א בשם רבינו שנעשה מלוה בשטר גמור ומה שכתבתי נראה יותר: \n\n" + ], + [ + "העיד האחד בב\"ד זה וכו'. שאלו שם לר' ירמיה אליבא דרבי נתן ושלח להו דמצטרפין: \n", + "וכן אם העידו שני העדים בב\"ד זה וכו'. גם זה שם שלחו ליה חברייא לר' ירמיה שנים שהעידו בב\"ד זה וחזרו והעידו בב\"ד זה מהו שיבא אחד מכל ב\"ד ויצטרפו ושלח להו דמצטרפין ופי' רשב\"ם x שנים שהעידו בב\"ד על חתימת יד שני עדים והלכו להם שנים מאותם ג' ב\"ד למדה\"י דהשתא לא מצו הוו חד ב\"ד וחזרו והעידו בב\"ד אחר והלכו להם שנים וחזרו העדים בב\"ד אחר והלכו שנים ונשתייר אחד מכל ב\"ד וב\"ד מהו שיבא אותו אחד שנשתייר מכל בית דין ובית דין דהויין שלשה ב\"ד ויצטרפו שלשה לקיים השטר בעדותן עד כאן לשונו. \n", + "ומ\"ש אבל העד עם הדיין שהעידו שני העדים בפניו אין מצטרפין. בכתובות פ\"ב ומפרשים התם טעמא משום דמאי דמסהיד סהדא לא אסהיד דיינא ומאי דמסהיד דיינא לא מסהיד סהדא פירוש שהעד מעיד על ההודאה או על הלואה והדיין מעיד שהעידו בפניו שהודאה או הלואה זו אמת או שקיימו השטר בפניו. וה\"ר שלמה בר\"ש בר צמח ז\"ל כתב בתשובה על זה שכתב רבינו אבל עד ודיין שהעידו שני עדים בפניו אין מצטרפין שהמפרשים פירשו ההיא דפ\"ב דכתובות (דף כ\"א) בשטר שיש בו קיום ולא הכירו כ\"א עד אחד וחתימת דיין אחד שאין לצרף עדותן משום דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי וע\"פ דרך זה למדו מכאן דקיום שטרות צריך קיום אבל הרי\"ף בפ' גט פשוט פירש בדרך אחר כגון שיש עד בהלואה זו ודיין אחד מעיד שבמושב ב\"ד של ג' שהיה הוא אחד מהם באו שני עדים והעידו שזה חייב לזה מנה שאין לצרף עדותן דמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא משמע מפירושו ז\"ל דדוקא בעדות ע\"פ היא זו ולא בקיום השטר אבל אם היה השטר מקויים שוב אינו צריך קיום והרמב\"ם כתבה ע\"פ דרכו של הרי\"ף א\"כ הרי גילה דעתו כאן הרמב\"ם שאין קיום ב\"ד צריך קיום לפי שהוא בשיטת הרי\"ף רבו אמרה ומ\"מ כתב דלענין מעשה כיון שר\"ח והרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל סוברים דמעשה ב\"ד צריך קיום הכי נקטינן לענין ממון להקל על הנתבע וכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא נקטינן הכי להקל על הנתבע כמו שכתבו המפרשים בפ\"ק דע\"ז וכ\"כ הרמב\"ן והר\"ן בפ' אלו טרפות עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אע״פ שמצטרפין העדות בדיני ממונות וכו'. בבא קמא פרק מרובה (בבא קמא דף ע':) ובבא בתרא פ' חזקת (בבא בתרא דף נ״ו:) אמרי דרבנן דרשי יקום דבר ולא חצי דבר למעוטי שנים אומרים שערה אחת בגבה ואחת בכריסה ומפרש רבינו גבה וכריסה צד ימין וצד שמאל ואמרינן נמי התם דאחד אומר אחת בגבה ואחד אומר אחת בכריסה הוי חצי דבר וחצי עדות וה״ה לאחד מעיד שאכלה שנה אחת ואחד מעיד שאכלה שנה שנייה ואחד מעיד שאכלה שנה ג' אבל היו שנים מעידים על שנה אחת ושנים על שנה שניה ושנים על שנה ג' משנה שלימה היא בפ' חזקת הבתים דמצטרפין וא״ת מ״ש משנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה ותירץ הרי״ף משום דגבי שלש שנים מגו דמהני סהדותייהו לענין פירות שאכל בשנה ראשונה שחייב לשלם אם לא ימצא עדים יותר מהני להיכא דמצא עדים יותר והוא חזקה והתוס' תירצו דגבי ג' שנים ראו כל מה שהיו יכולים לראות באותה שנה. ומכל מקום מה שכתב \n", + "רבינו אבל אם העידה האחת שראתה שתי שערות בצד ימין והעידה שניה וכו' קשיא למאי נפקא מינה דמצטרפין הא כל כת מהן מעידים על דבר שלם ומה הם צריכים לכת השניה דאין לומר דלא סגי בשתי שערות בגבה או בכריסה עד שיהיו שתי שערות בשני המקומות. ולכן אני אומר שהנסחא האמיתית בדברי רבינו היא כמו שמצאתי בספר ישן וז\"ל אבל אם העיד האחד שראה שתי שערות בצד ימין והעד השני שראה שתי שערות בצד שמאל מצטרפין וכן כל כיוצא בזה עכ\"ל כך היא נוסחת דפוס וויניציא. ועכ\"ז צריך עיון מנא לן דמצטרפין הא הויא לה עדות מיוחדת ונהי דלדיני ממונות כשר לדיני נפשות פסול כדאיתא פרק קמא דמכות ונתבאר בראש פרק זה ודין זה דשתי שערות בדיני נפשות שייך דהיינו לענין עונשין ולענין גיטין וקדושין א\"כ אמאי מצטרפין. ונ\"ל דנ\"מ לענין אי חשבינן ליה כגדול לענין מקח וממכר או לענין אם עדותו עדות אבל לענין דיני נפשות בעינן ששני העדים יראו השתי שערות עצמם שבצד אחד שראה חבירו והכי מוכח לשון רבינו דבדיני ממונות עסיק שתחלת דבריו אע\"פ שמצטרפין העדים בדיני ממונות ולמד רבינו כן מכיון דקי\"ל דעדותן מצטרפין אע\"ג דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כמו שנתבאר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין חותכין דין מן הדינין וכו'. פשוט בהרבה מקומות בגמרא מהם שבועות פרק שבועות הדיינין לא יקום עד אחד באיש (אין לי אלא בדיני נפשות בדיני ממונות מנין ת\"ל לכל חטאת): " + ], + [ + "בשני מקומות האמינה תורה עד אחד בסוטה וכו'. משנה פ' מי שקנא לה (דף ל\"א) אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה: \n", + "ובעגלה ערופה וכו'. פרק בתרא דסוטה (דף מ\"ז) עד אומר ראיתי את ההורג ועד אומר לא ראית היו עורפין ואמרינן בגמ' דאי לא הוה מכחיש ליה הוה מהימן ומייתי לה מקרא: \n", + "וכן מדבריהם בעדות אשה וכו'. יבמות פרק האשה שלום (יבמות דף קי״ז:) משנה עד אחד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא ופירש בגמ' דה״ק עד אומר מת והתירוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתרה הראשון אלמא דע״פ עד אחד מתירין אותה ובהדיא תנן בסוף שהוחזקו להיות משיאין ע״פ עד אחד: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכל מקום שעד אחד מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים. בסוף יבמות (דף קכ\"ב) תנן שהוחזקו להיות משיאים ע\"פ ע\"א ע\"פ עבד או ע\"פ שפחה ובפרק בתרא דסוטה (דף מ\"ז) תנן אשה אומרת ראיתי את ההורג ואשה אומרת לא ראית היו עורפין והא אוקמוה דאילו לא הוות מכחשא לה לא היו עורפין: \n", + "חוץ מעד אחד של שבועה וכו'. איני יודע מהיכן הוציא רבינו דין זה אם לא מדאמרינן לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה משמע דבראוי לעדות עון וחטאת בצירוף אחר עסקינן: \n", + "ע\"פ שנים עדים וכו' עד או כשחטף חפץ מידו. משנה פ\"ק דמכות (דף ה:) קרובה ללשון רבינו: \n", + "ומ\"ש בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות. באותה משנה סובר רבי כך ור' יוסי פליג עליה ופסק שמואל כר' יוסי ור\"נ כרבי וידוע דהלכתא כוותיה בדיני ואע\"ג דשמואל רביה הוה מ\"מ הלכה כר\"נ דהא רבינא דהוא בתרא מוקי בפ\"ק דסנהדרין (דף ט':) ר\"מ כרבי יוסי ורבנן כרבי אלמא הלכה כרבי ס\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "וכיצד בודקין את הדבר וכו'. שם (דף ו') היכי אמרינן להו פירוש לקרוב ופסול למבדקינהו אם מתחלה לעדות נתכוונו למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו אי אמרי לאסהודי אתו נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אי אמרי למחזי אתו מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש ודעת רבינו לפרשה כפשטה דהיינו דאמרינן להו מתחלה כשראיתם העדות נתכוונתם להעיד או לראות הדבר וכפירש\"י ורשב\"ם. \n", + "ומ\"ש במה דברים אמורים ופה יש חסרון לשון בספר הדפוס וכ\"כ בספר מוגה אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדותן כולה בטלה בד\"א כשהיה בהן קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוון להעיד או שלא נתכוון להעיד וראה הדבר וכיון עדותו והיה שם התראה חותכין הדין על פיו בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות, וכן דעת הרא\"ש בתשובה: \n\n" + ], + [ + "שטר שהיו עדיו מרובים וכו'. דעת רבינו בזה כדעת הרי״ף בשם גאון פ״ק דמכות (דף ו') ופרק ב' דגיטין (דף י״ח:) אמרינן חתום בתחילה פי' בשנים הראשונים קרוב או פסול אמרי לה כשר דתנאי הוא ואמרי לה פסול משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ופסק רבינו בפ' תשיעי מהל' גירושין כלישנא בתרא דפסול ונתן ז״ל שם טעם למה בשטרות פסול ובגיטין היה כשר אילולי שגזרו משום שאר שטרות משום דבגיטין עיקר הדבר בהם עדי מסירה שאפילו חתום בעדים צריך ליתנו לה בפני עדים וכיון דאיכא עדי מסירה לא נחוש לעדי חתימה אבל השטרות אע״פ שכשרים בעדי מסירה מכל מקום אין כ״כ עיקר בהם עדי מסירה כמו בגיטין והא דתניא בבתרא ריש פ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ב:) היו ארבעה או חמשה חתומים על השטר ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר מפרשה רבינו כשאין שם עדים שישבו כלם לחתום וההיא דגיטין בשיש עדים שישבו כלם לחתום וסובר רבינו דשנים ראשונים לרבותא נקטיה אע״פ שנראה יותר שהם עיקר העדות וכל שכן אם נמצאו אמצעים או אחרונים קרובים או פסולים דתתקיים העדות בשאר. ואם תאמר כיון דלא פסלינן בגיטין משום שאר שטרות אלא כשהפסול חתום בתחלה משמע דבאמצע או בסוף כשר בין בגיטין בין בשאר שטרות ואם כן כך היה לו לרבינו לכתוב שטר שהיו עדיו מרובין ונמצא אחד משנים הראשונים קרוב או פסול יש לומר דלעולם בשטרות בין בתחלה בין באמצע בין בסוף פסולים אם ישבו כולם לחתום אבל בגיטין כיון דמשום גזירה דשטרות הוא דוקא כשחתומים בתחלה פסלינן להו משום דאתו לאחלופי שנראה שהם היו עיקר החתימה אבל כשהם באמצע או בסוף מימר אמרי שנים הראשונים חתמו לשם עדים והשאר למלויי בעלמא ולא אתו לאיחלופי ואע״ג דקי״ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב״ד דמי ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין לומר אנוסים היינו הכא אם היו קיימים היו נאמנים לומר אם כולם ישבו לחתום אם לאו משום דאתרע שטרא שחתומים בו קרובים או פסולים: \n\n" + ], + [], + [ + "כל עד שהעיד בדיני נפשות וכו'. פרק היו בודקין תנן אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות וכו' משתקין אותו ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ג:) דרשי ליה מועד אחד לא יענה בנפש למות ומשמע לרבינו ששיעור הכתוב כך הוא ועד המעיד למות לא יענה בנפש ואפשר דבשום מקום דרשו ליה הכי ואף על גב דשיעור הכתוב כך הוא סוף סוף אייתר למות דמועד לא יענה בנפש שמעינן דבדיני נפשות איירי דוקא ולמות אייתר לכדתניא התם מנין לאחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו זכות שומעין לו ואם אמר יש לי ללמד עליו חובה אין שומעין לו: \n", + "שאין עד נעשה דיין אפילו בדיני ממונות. בבא קמא פרק החובל (בבא קמא דף צ' ע״ב) אמרינן ההוא גברא דתקע לחבריה אתא לקמיה דרבי יהודה נשיאה אמר ליה הא אנא הא רבי יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי ושיילינן התם מאי הא אנא הא רבי יוסי הגלילי אילימא הא אנא דחזיתיך הא רבי יוסי הגלילי דאמר מנה צורי וכו' למימרא דעד נעשה דיין והתניא סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש מקצתם נעשים עדים ומקצתם נעשים דיינים דברי רבי טרפון רבי עקיבא אומר כלם עדים הם ואין עד נעשה דיין עד כאן לא קאמר רבי טרפון אלא דמקצתם נעשים עדים ומקצתם נעשים דיינים אבל עד נעשה דיין פירוש לדון על פי ראייתו לא קאמר כי תניא ההיא כגון שראהו בלילה פירש״י ולמחרת כשבאים לדין אין דנין אלא על פי שמועה לפיכך צריך למקצתו להעיד ואם אין שם אלא שלשה צריך להושיב אחרים ולהעיד בפניהם אבל ראו ביום עושין על פי הראיה לרבי טרפון מיד ורבי יהודה נשיאה כרבי טרפון סבירא ליה ואיבעית אימא הכי קאמר ליה הא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי דאמר מנה צורי הא סהדי דמסהדי בך זיל הב ליה ומכיון שהביאו ראיה מפלוגתא דרבי טרפון ורבי עקיבא לההוא גברא דהוה חייב מנה צורי שמע מינה דלא שאני לן בין דיני נפשות לדיני ממונות דבכולהו אין עד נעשה דיין פירוש עד שהעיד כבר אבל אם לא העיד מעידין בפניו ודן אפילו בדיני נפשות וכרבי טרפון ופוסק רבינו כרבי טרפון אי משום דכי אמרינן הלכה כרבי עקיבא מחבירו אבל לא מרבו ורבי טרפון רבו היה וכמאן דאמר הכי בהכותב ועוד דלחד תירוצא רבי יהודה נשיאה כרבי טרפון סבירא ליה וכיון דקיימא לן כרבי טרפון לא תיקשי לן מההיא דבפרק שני דמכות שכתבו המפרשים דההיא רבי עקיבא אמרה אבל אנן דקיימא לן כרבי טרפון אפילו בדיני נפשות עד שראה ולא העיד דן וכמו שכתבתי והראיה שרבינו סובר דדוקא אם העיד אינו דן אבל אם לא העיד דן שכתב בתחלת הבבא כל דיין שהעיד בדיני נפשות וכו' אבל לא ימנה וכו' משמע דוקא העיד אבל לא העיד לא: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בדבר שצריך עדים מן התורה וכו'. פרק שני דכתובות (דף כ\"א:) עד נעשה דיין בדרבנן ובפ\"ק דגיטין (דף ה':) בפני כמה נותנו רבי יוחנן אמר בפני שנים דסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם וכו'. בסוף פרק שני דכתובות (דף כ\"ח) כיון דקיום שטרות מדרבנן הימנוה רבנן בדרבנן: \n", + "אף על פי כן אין מקיימין שטרות אלא בשלשה. מימרא דרב נחמן פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל״ט מ'). \n", + "ומ\"ש ואפילו שלשתן הדיוטות פשוט דהא כתב רבינו בפ\"ה מהלכות סנהדרין דלהודאות והלואות סגי בשלשה הדיוטות. \n", + "ומ\"ש אין מקיימין שטרות בלילה. נתבאר בפ\"ג מהלכות סנהדרין: \n\n" + ], + [ + "באחד מחמשה דרכים וכו'. כל דרכי הקיום הם בכתובות בפרק שני (דף כ' כ\"א) ואמרינן התם ש\"מ דיינין המכירים חתימת ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם ואע\"ג דדחי התם רב אשי ואמר דילמא לעולם אימא לך צריכין לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לגמרא משום דחיה דרב אשי וכן פסק הרי\"ף: \n", + "הדרך השני וכו'. זו בכלל הראשונה היא שאם כשמכירין חתימתן יכולים לקיים כ\"ש כשחתמו בפניהם: \n", + "הדרך השלישי. משנה שם (דף כ':) זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכין שיצטרף עמהם אחר דברי רבי וחכמים אומרים אין צריכין שיצטרף עמהם אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי וידוע שאין הלכה כרבי מחבריו: \n", + "הדרך הרביעי וכו'. בההוא פירקא בכמה דוכתי במשנה ובגמ' (דף כ\"ה) מהם אמר רב יהודה אמר רב שנים החתומים על השטר ומת אחד מהם צריכים שנים מן השוק להעיד עליו. \n", + "ומ\"ש רבינו שאם מתו או שהיו במדינה אחרת. אורחא דמילתא נקט שאם היו שם הם עצמם היו מעידים אבל אה\"נ שאם רצו לקיים השטר ע\"פ עדים אחרים אע\"פ שהם במדינה יכולים והראיה ממ\"ש רבינו פ\"ג עדים החתומים על השטר וכו' בד\"א כשאפשר לקיים השטר שלא מפיהם כגון שהיו שם עדים שזה כתב ידן ונתבאר בגמ' וכמ\"ש שם אלמא שאע\"פ שהם במדינה שהרי אומרים אנוסים היינו וכו' יכולים לקיים השטר ע\"פ עדים אחרים וכ\"ש היכא דלא אמרי מידי: \n", + "החמישי שיהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר וכו'. משנה שם (דף י\"ח:) כתבתיה בפ\"ג העדים שאמרו כתב ידינו הוא אבל אנוסים היינו וכו' אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין פירוש במה שאמרו אנוסים היינו ואם אפי' כשאומרים אנוסים היינו בכתב ידם יוצא סגי כל שכן באינם אומרים: \n\n" + ], + [ + "אין מקיימין את השטר משטרות אחרים. כלומר היינו דוקא כשמקיימין אותו ע״י דמיון החתימה לחתימה אבל היכא דמקיימין החתימה בטביעות עין ליכא למיחש שמא זייף דאם איתא דזייף ניכר היה וכן כתבו התוספות (דף כ' בד״ה דילמא) וכתבו בסמ״ג וק״ל שהרי רבא טעה בחתימתו בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ז) ואני אומר שאין זו קושיא דאנן הכי אמרינן דלא שכיח למטעי כשמקיים החתימה בטביעות עין וכשמקיימין ע״י דמיון חתימה לחתימה שכיח למיטעי ולישנא דגמרא הכי מוכח דלא עסקינן אלא במקיים מתוך שטר אחר דאמרינן בפרק שני דכתובות (דף כ') א״ר אסי אין מקיימין את השטר משטר שקראו עליו ערער אא״כ הוחזק בב״ד אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא (משטר) שתי שדות או משתי כתובות והוא שאכלום שלש שנים ובשופי כלומר בלא ערעור (אמר רב שימי בר אשי) וביוצא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידי עצמו לא חיישינן דילמא זיופי זייף זאת היא גירסת הרי״ף והיא גירסת רבינו כפי מ״ש הר״ן וה״פ דר' אסי אמר דשטר שקרא עליו ערער אע״פ ששתק הערער אין מקיימין ממנו אלא א״כ הוחזק בב״ד אבל כל שלא קרא עליו ערער אע״פ שלא הוחזק מקיימין ממנו ואתו נהרדעי לפרושי דכי אמרינן דמקיימין משטר שלא קרא עליו ערער אע״פ שלא הוחזק דוקא בשני שטרות של שתי שדות או שתי כתובות וכו' אבל משטר אחד שלא הוחזק אין מקיימין ונמצינו למדין דבין קרא עליו ערער או לא קרא אם הוא מוחזק בב״ד מקיימין ממנו ובשטר אחד סגי ואם לא הוחזק צריך שני שטרות משתי שדות שאכלום בעליהם שלש שנים בלא ערעור. ולהראב״ד גירסא אחרת וכלל סברתו דלעולם בעינן שני שטרות או שהוחזקו שניהם בב״ד או שאכלום בעליהן שלש שנים בלא ערעור אע״פ שהוחזק בב״ד אי לא x קרא עליו ערער אין מקיימין ממנו דאין מקיימין אלא משטר אחד שהוחזק אחר שקרא עליו ערער או משני שטרות אפילו שלא הוחזקו אם אכלום בעליהם שלש שנים בלא ערעור ומה שאמרו נהרדעי שתי שדות או שתי כתובות היינו לאפוקי שטרי הודאות והלואות דאפשר דמזוייפות נינהו ולוה לא ידע בהו כלל אבל משתי שדות כיון שהלוקח אוכל פירותיהם והאחר לא ערער ליכא למיחש למידי וכן שתי כתובות כיון שנשים הללו יושבות תחת בעליהן ולא ידעינן שיש להן כתובות אחרות אלמא לאו שטרי זייפי נינהו. ודע דלרבינו שהטעם שאין מקיימין משטר שיוצא מתחת ידו דחיישינן שמא הוא זייף הכל אם השטר מקויים מקיימין ממנו ואפילו משטר אחד אבל לרש״י שפירש דחיישינן שמא נסתכל בכתב ידן של עדים וכיון וזייף השלישי אפילו אם הם מקויימין כיון שיוצאים מתחת ידו אין מקיימין מהם: \n\n" + ], + [ + "ב\"ד שכתבו במושב שלשה היינו וכו'. נ\"ל שהוציאו מדפרכינן בגמ' (דף כ\"א) לרב יהודה אמר שמואל דאמר הלכה כחכמים מההוא שטרא שנתקיים בבי דינא דמר שמואל והוה כתיב ביה מדאתא רב ענן ואסהיד אחתימת ידיה ואדחד דעמיה ומנו רב חנן ומדאתא רב חנן ואסהיד על חתימת ידיה ואדחד דעמיה ומנו רב ענן אשרנוהי וקיימנוהי כדחזי ואסיקנא דההוא שטרא דיתמי הוה וחש שמואל לב\"ד טועים וסבר שמואל דילמא איכא דס\"ל כרבי וכו' סבר אעביד רווחא כי היכי דלא מפסדי יתמי ונראה שמפרש רבינו שמן הדין לא היה צריך לכתוב הדרך שבה נתקיים אלא שחשש שמואל שמא הב\"ד שיבא לפניו שטר זה יאמר דילמא ב\"ד שקיימוהו טועים היו ולא אחזיקנו במקויים אחר שלא נתברר בו הדרך שבה נתקיים לכן כתב בו הדרך שבה נתקיים וסבר אם אכתוב כרבנן דילמא איכא דס\"ל הלכה כרבי וסובר רבינו דמדאמרי' וחש שמואל לב\"ד טועים חששא בעלמא היתה ולא מן הדין: \n\n" + ], + [ + "ולעולם אין ב״ד בודקין וכו'. פ' מצות חליצה (יבמות דף ק״ו) ובתרא סוף יש נוחלין (בבא בתרא דף קל״ח:) בי דינא בתר בי דינא לא דייקי בתר עדים דייקי: \n\n" + ], + [ + "שלשה שישבו לקיים את השטר וכו'. מימרא דר' זירא בפ\"ב דכתובות (דף כ\"ב) ג' שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם צריכין למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי ואמר רב נחמן בר יצחק ואי כתיב ביה [שטרא דנן נפק לקדמנא] בי דינא תו לא צריך ודילמא ב\"ד חצוף הוא כשמואל דאמר דשנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא ב\"ד חצוף ואסיקנא דכתיב ביה ואמר לנא רבנא אשי (לאזדקוקי ליה ולקיומיה) וכו' דואמר לנא רבנא אשי תלתא נינהו ואע\"פ שלא נראה פירוש זה בעיני רש\"י מ\"מ כך נראה מדברי רבינו וכתב הר\"ן בשם הרא\"ה דחד ליתוהי לאו דוקא ולא גרע במותב תלתא מבי דינא ועיקר חידושא דרבי זירא דכיון דלא חתימי ביה אלא תרי צריכי למכתב תלתא דאילו הוו חתימי ביה תלתא לא הוה צריך אבל חד ליתוהי לא מעלה ולא מוריד: \n\n" + ], + [ + "שלשה שישבו לקיים את השטר וכו'. שם (דף כ\"א:) אמר רבי אבא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהם פירוש לומר שהוא פסול עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם ואסיקנא דבערער דגזלנותא עסקינן וקאמרי הני ידעינן ביה דעבד תשובה אבל ערער דפגם משפחה גילוי מילתא בעלמא הוא כלומר ומעולם לא נפסל זה והרי שלשה היו אבל כשמעידים שעשה תשובה הרי פסול היה עד שעה זו שהעידו שעשה תשובה כך פירשו ר\"ח והרי\"ף שמועה זו גם רבינו נלוה עמם ומשמע מדבריהם שגזלן שעשה תשובה לא מתכשר אלא מעת שהעידו עליו בב\"ד שעשה תשובה ולשון רבינו שלא כתב אלא ערער משפחה להכשיר נוטה לדברי הרי\"ף שסובר דשנים אומרים לא גזל לא מחתמינן ליה ולא מפקינן ממונא אפומיה וכן כתב בפירוש בפי\"ב מאלו ההלכות ושלא כדברי ר\"ח שכתב דמוקמינן גברא אחזקתיה. ודע שרש\"י מפרש עד שלא חתמו מעידין חביריו על זה שהוא כשר משחתמו אין מעידין עליו דנוגעים בעדות נינהו שגנאי להם שישבו עם פסול בדין: \n\n" + ], + [ + "מותר לכתוב הקיום בשטר וכו'. בכתובות פ' הכותב (כתובות דף פ״ה) אמר רב פפי וכו' האי אשרתא דדייני פירוש קיום השטר דמיכתבא מקמי דנחוו סהדי אחתימות ידייהו פסולה משום דמיחזי כשיקרא ואסיקנא התם דליתא אלא כתבינן לה דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן ואע״ג דפ״ב דכתובות (דף כ״א:) מותבינן מדרב פפי דרך הגמ' להקשות אפי' מדבר דלא הוי הלכתא הכי: \n", + "ואין הדיינים צריכים לקרות השטר וכו'. כתובות פ' שני דייני גזילות (דף ק\"ט) תני ר' חייא אין העדים חותמים על השטר אא\"כ קראוהו אבל הדיינים חותמים אע\"פ שלא קראוהו וכתב הר\"ן דדוקא מה שיש בגוף השטר הוא דאין צריכין לקרות אבל מ\"מ צריכים הם לראות מי הם המלוה והלוה כדי שלא יהיו קרובים לדיינים ולא לעדים המעידים בפניהם אבל הרשב\"א מכשיר בעדי קיום קרובים לדייני קיום ולא נתחוורו דבריו להר\"ן בכתובות סוף פרק האשה שנתארמלה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) מעיד אדם על כתב קרובו וכו' ואלו מדברים שנאמנים הגדולים להעיד בגדלם מה שראו בקטנם. פ\"ב דכתובות משנה (דף כ\"ח) ואלו נאמנים להעיד בגדלן מה שראו בקטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי ואמרינן בגמ' והוא שיש גדול עמו כלומר מעיד עמו דכיון דקיום שטרות דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן: \n\n" + ], + [ + "שטר שעדיו ראובן ושמעון וכו'. כתובות פ\"ב (דף י\"ט:) ת\"ר שנים שהיו חתומים על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו וכו' הרי אלו נאמנים הא אילו לא אמרו אנוסים היו בשנים שאמרו כתב ידם הוא סגי. \n", + "ומה שכתב אבל אם העיד זה על כתב ידי ראובן וכו'. נלמד מדאמרינן התם (דף כ\"א) אמר רב יהודה אמר רב שנים החתומים על השטר ומת אחד מהן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו אלמא דלא סגי בחד. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם יש שלישי מעיד על כתב ראובן וכו' פשוט הוא דכיון דשנים יכולים להעיד על חתימות ידי שנים הרי יש כאן שנים מעידים על שתי החתימות: \n\n" + ], + [ + "אמר הראשון זה כתב ידי וכו'. שם אליבא דרבנן וקי\"ל כוותייהו עדים המעידים על חתימת עצמן על מנה שבשטר הם מעידים כלומר שהם כאילו אומרים אנו ראינו המלוה וחתמנו וא\"כ כשזה אומר זה כתב ידי יוצא על פיו חצי הממון שאותו המעיד עמו אינו מעלה ואינו מוריד שהרי הוא לבדו נאמן על חתימתו וכשנצטרף עם האחר להעיד על חתימת חבירו חוזר ויוצא רביע הממון על פיו נמצאו שלשת רבעי הממון יוצאין על פי עד אחד ואנן על פי שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחציו על פיו של זה. \n", + "ומ״ש וכן אם העיד אחיו או בנו וכו' מעשה בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ״ז) ופסק כן רב אשי מהטעם שכתב רבינו: \n\n" + ], + [ + "שנים שחתומים על השטר ומת אחד מהן וכו'. מימרא דרב יהודה אמר רב שכתבתי בסמוך: \n", + "ומ\"ש ואם לא נמצא אלא עד אחד. שם ואי ליכא אלא חד אמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא ומקיימי ליה ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך ופירש רבינו לכתוב חתימת ידיה אחספא בפני עדים והדין עמו דאל\"כ היאך יכירו שזאת חתימת ידו לשיקיימו השטר ממנו: \n\n" + ], + [ + "שלשה שישבו לקיים את השטר וכו'. שם (דף כ\"א:) מימרא דרב הונא כלשון רבינו ואע\"ג דלקבלת עדות בעינן שלשה ואלו השנים בעת שמעידין אין שם אלא דיין אחד אפילו הכי בדרבנן אפי' בשעה שמעידין נעשים דיינים: \n\n" + ], + [ + "שנים שהיו חתומים על השטר וכו'. ברייתא שם (דף י\"ט:) כלשון רבינו. \n", + "ומ\"ש אלא שמעידים השנים שבשטר וכו'. מסקנא דגמ' שם אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שחתם על השטר וכו'. למד רבינו דין זה ממה שאמרו בכתובות פ\"ב (דף כ') תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו ורבי יוחנן אמר אע\"פ שאינו זוכרה מעצמו ואמרו בירושלמי רב הונא כרבי דאמר עדים המעידים חתימתם צריכין לצרף עמהם אחר ור' יוחנן כרבנן דאמרי אין צריכין פירוש כשהעדים באים לקיים חתימתן אם זוכרים המלוה ולא השטר אפי' לרבי אין צריך לצרף עמהם אחר ועל מנה שבשטר הן מעידים וכשאין זוכרים המלוה אפי' על ידי השטר אפי' רבנן מודו דצריכין לצרף דאין מעידין אלא על כתב ידם וכי פליגי היינו כשזוכרים המלוה על ידי השטר דלרבנן חשיב זכירה ועל מנה הם מעידים ולרבי לא חשיב זכירה הרי דאליבא דכ\"ע כל שלא נזכר על ידי השטר אינו יכול להעיד וגם הרא\"ש כתב בפ' הנזכר שמתוך הירושלמי הזה משמע שאם העדים שכחו לגמרי המלוה דאף מתוך ראיית השטר אין זוכרים אותו מודו רבנן דצריכין לצרף עמהם אחר ואין ספק שמ\"ש רבינו הרי הן כחרשים וכו' דהיינו דוקא כל זמן שאין עדים אחרים שאם יש שם עד אחד שמעיד על שתי החתימות ודאי דמהני כדמשמע בירושלמי ובזה נסתלקה קושיית הראב\"ד: \n\n" + ], + [ + "אחד הזוכר את העדות וכו'. שם אמאי דאמר רבי יוחנן והוא שזוכרה מעצמו אמר רבא ש\"מ מדרבי יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מינייהו מדכר חד לחבריה אבעיא להו עצמו מאי ואסיקנא עצמו לא ואי צורבא מרבנן הוא אפי' עצמו ופירש\"י עצמו מאי אם בעל דין עצמו מזכירו עד שנזכר מאי ואי צורבא מרבנן הוא העד אפי' עצמו של בעל דין דצורבא מרבנן אי לאו דכי רמי אנפשיה מדכר שפיר לא הוה סמיך אספיקא למיקם ואסהודי אבל רבינו מפרש אי צורבא מרבנן הוא התובע וקשה דבשלמא לרש\"י כיון דהעד צורבא מרבנן אי לאו דרמא אנפשיה ואידכר לא הוה מסהיד אבל אם העד אינו תלמיד חכם אף אם התובע תלמיד חכם מאן לימא לן שהעד רמא אנפשיה ואידכר דילמא סמך על דברי התובע והנתבע יחשוב כך והטור כתב לשון זה בשם רבינו ובמקום התובע כתב בעל דין והשתא אפשר ליישבו דאנתבע קאמר שאם היה תלמיד חכם הוא יודע שאין העד מעיד אא\"כ זכר ולא יחשוד לעד שאינו זוכר: \n\n" + ], + [ + "וקל הוא שהקילו וכו'. נראה שיצא זה לרבינו מדאמרי' ביבמות פ' ד' אחין (יבמות דף ל״א:) מפני מה לא תקנו זמן בקידושין אמרינן היכי לינחיה גבי עדים אי דכירי ליתו ולסהדו ואי לא זמנין דחזו כתבא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ומשמע ליה דאפי' בזוכרה ע״י הכתב עסקינן התם ומשני דהאי בדיני נפשות הוא דלא מהני ובדיני ממונות הקילו כמו שהקילו לדון דיני ממונות על פי השטר וכמבואר בדברי רבינו פ״ג מהלכות אלו: \n\n" + ], + [ + "הואיל והדבר כן וכו'. לעיל קאי שכתב שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה אלא על הממון הואיל וכן שטר שיצא לב\"ד וכו'. וכתב מהר\"י קולון בסוף שורש ע\"ד שכ\"כ בה\"ג משמיה דרב יהודאי סהדא דחתים על השטר ואמר אין חתימתי היא אי לא קים ליה ממאי דכתב מהימן ומקשו רבנן קמיה אלא מעתה האי שטרא דקא אתי מעלמא ואוקמו ליה בחתימת ידי סהדי דחתימי עליה היכי מוקמי ליה דילמא אי הוו סהדי הוו אמרי לא קים לן במאי דכתיב ביה והדר להו לכתחלה לא אמרינן אי אמרי אינהו דלא קים להו מהימני עכ\"ל: \n", + "והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א יש מי שאין מורין כן וכו'. ואני אומר דאדרבה כי אמרי אמנה היו דברינו שבאים לסתור השטר אינם נאמנים אבל כשאומרים אין אנו זוכרים עדות זו כיון שאינם באים לסתור השטר איכא למימר אפומא דמאן בעית למיגבא האי מנה אפומא דהני סהדי הא לא דכירי וא\"כ אפומא דמאן מגבית להו: \n\n" + ], + [ + "אחד הכותב וכו'. רש\"י והרי\"ף פירשו ההיא (דף כ') דכותב אדם עדותו על השטר אם עשאוהו עד בדבר וירא לשוכחו כותבו על פנקסו ומצניעו ומעיד על פיו אפי' לאחר כמה שנים וסובר רבינו דבין היתה אותה כתיבה בשטר או על פנקסו כיון שנזכר אחר שראה הכתב מעיד עליה ואם לא נזכר אע\"פ שהעדות כתובה בשטר אינו מעיד עליה ולדידיה לישנא דברייתא דייקא דקתני כותב אדם עדותו על השטר דהיינו שטר ממש ובשאין כתב ידו יוצא ממקום אחר ואין עדים מצויים לקיימו והוא הדין אם נמצא כתוב בפנקסו ונזכר שמעיד אפילו אחר כמה שנים וכו': \n", + "וכתב הראב\"ד אחד הכותב עדותו על השטר א\"א זה אינו ואחר זה כתב א\"א אפשר לקיימו וכו'. ואזדא לטעמיה שכתב קודם זה העדים החתומים על השטר אע\"פ שאינם זוכרים עדותם דנים על פי השטר וא\"כ אם היתה עדותו כתובה בשטר מה לנו ולזכירתו הא בלא זכירתו גובין בשטר לכך כתב א\"א זה אינו וחזר לבקש מציאות שיהא אפשר לקיימו וכתב על מ\"ש זה אפשר לקיימו וכו' יש לתמוה איך על ידי שיראה השטר יזכור שנצטווה לתתו למלוה ומפני כך כתב ואין הדעת נוחה בכל זה וכל זה על פי סברתו. אבל לדעת רבינו שאם אין עדי השטר זוכרים עדותם אין גובין על פי השטר אם אין שם עדי קיום כמו שנתבאר בסמוך שפיר שייך למימר אחד כותב עדותו על השטר שהרי צריכין אנו לזכירת העדים אף על פי שיש למלוה שטר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עשרה מיני פסלות הם וכו'. פסול נשים ועבדים וקטנים בפרק החובל (בבא קמא דף פ\"ח) ובסוף פירקא קמא דראש השנה (דף כ\"ב) תנן גבי פסולים לעדות דמני התם כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אין כשרים לה ובפרק שבועת העדות (שבועות דף ל') יליף מקרא דנשים פסולות לעדות בגיטין פרק ב' (דף כ\"ג) משנה הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ועכו\"ם. \n", + "ומ\"ש והרשעים. בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ\"ד:) תנן אלו הן הפסולים המשחק בקוביא ומלוי ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית. \n", + "ומ\"ש והבזויין. בסוף פירקא קמא דקידושין (דף מ':) אמרו האוכל בשוק וכו' ויש אומרים פסול לעדות אמר רב אידי בר אבין והלכה כיש אומרים. \n", + "ומ\"ש והקרובים. בפרק זה בורר (סנהדרין דף נ\"ג). \n", + "ומ״ש והנוגעים בעדותן. פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ״ב מ״ג) פרכינן דאמר השותפין מעידים זה על זה אמאי נוגעים בעדותן הם: \n\n" + ], + [ + "הנשים פסולות לעדות וכו'. בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל') אמרינן ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר כלומר ללמד שאין עדות בנשים ובסיפרי ועמדו שני האנשים נאמר כאן שני ונאמר בעדות על פי שנים עדים מה כאן אנשים אף להלן אנשים מכאן שאין האשה כשרה להעיד. ואיני יודע למה הניח רבינו מלכתוב ראיה זו. והראיה שהביא אינה נוחה לי שהרי כל התורה בלשון זכר נאמרה: \n\n" + ], + [ + "ואין מוציאין ממון מספק וכו'. מוסכם בכל הגמ' דמספיקא לא מפקינן ממונא וכ\"ש דאין עונשין: \n\n" + ], + [ + "העבדים פסולים וכו'. בפ' החובל (בבא קמא דף פ״ח) מייתי לה מגזלן וקטן או אשה בהצד השוה ואיכא מאן דמייתי לה מדרשה דלא יומתו ודרשה זו שכתב רבינו ליתא התם וצ״ע היכא איתא: \n\n" + ], + [ + "מי שחציו עבד. זה דבר פשוט דכיון דחציו אינו כשר פסול הוא: \n\n" + ], + [ + "כל מי שנשתחרר וכו'. גיטין פרק השולח (גיטין דף ל״ט) אמר עולא אמר ר' יוחנן המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור כלומר יצא לחירות משום דזכה בעצמו וצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל וא״כ כיון דאינו בן ברית גמור אין ראוי להעיד: \n\n" + ], + [ + "הקטנים פסולים וכו'. בבתרא פרק מי שמת (דף קכ\"ה:) אמרינן דפחות מבן שלש עשרה אין עדותו עדות משום דבעינן ועמדו שני האנשים וליכא: \n", + "ואם הגיע לעשרים שנה וכו'. למד כן ממה שאמרו בפ' יוצא דופן (נדה דף מ״ז) נתבאר בדברי רבינו פ״ב מהלכות אישות וסובר שהוא הדין לענין עדות: \n\n" + ], + [ + "קטן שהגיע לכלל שנותיו וכו'. דעת רבינו שיש לאיש סימנין מלמעלה וכתב בפ\"ב מהל' אישות והשיג עליו הראב\"ד וה\"ה הניח הדבר בצ\"ע: \n", + "ובן שלש עשרה וכו'. כתב רבינו ירוחם שכן כתוב בירושלמי ומפרש רבינו דהיינו כשהביא שתי שערות דאי לאו הכי דינו כקטן לכל מילי ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ״ה:) אמר רב הונא בריה דרב יהושע ולעדות עדותו עדות אמר מר זוטרא לא אמרן אלא במטלטלי אבל למקרקעי אין עדותן עדות וכתבו המפרשים דקאי אמאי דאמרינן התם לעיל מהאי מימרא דפחות מבן עשרים אע״פ שהוא בן י״ג שאינו בקי בטיב מקח וממכר אינו מוכר בנכסי אביו וקאמר דלענין עדות עדותו עדות למטלטלים והם הם דברי רבינו ולמדנו מכאן שבן י״ג שהביא שתי שערות ובקי בטיב משא ומתן עדותו עדות אף לקרקע: \n\n" + ], + [ + "השוטה פסול לעדות וכו'. שהשוטה פסול זה פשוט ומבואר בכמה מקומות. \n", + "ומ\"ש לפי שאינו בן מצות. צ\"ע היכא איתא שהטעם שהוא פסול לפי שאינו בן מצות דבפ\"ק דחגיגה תנן הכל חייבים בראיה חוץ מחש\"ו ושם (דף ג':) אמרו אי זהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו איתמר אמר רב הונא עד שיהו כולן בבת אחת ור' יוחנן אמר אפילו באחת מהן וקי\"ל כר' יוחנן וכן פסק הרא\"ש בריש חולין וז\"ש \n", + "רבינו בדבר מן הדברים לומר דאפילו בדבר אחד ונתברר שם דדוקא בדעביד להו דרך שטות ואין הכוונה שבפעם אחת שיעשה אחד מאלו דרך שטות מיקרי שוטה אלא כשדרכו בכך וז\"ש \n", + "רבינו ונמצאת דעתו משובשת תמיד וכו' ותניא תו התם (דף ד') אי זהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנין לו ומשמע מדברי רבינו דס\"ל דהני מילי דקתני בברייתא לאו דוקא אלא ה\"ה לכל דבר שדרך השוטה לעשות אותם והנך לדוגמא נקטינהו ומפני כך לא הזכיר רבינו אותם דברים השנויים שם בברייתא אלא סתם וכתב כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים וכו' לכלול גם שאר דברים שלא נזכרו בברייתא ומה שהכריחו לפרש כן כתבתי בטור אבן העזר סי' קכ\"א: \n", + "הנכפה בעת כפייתו פסול וכו'. ברייתא פ' ראוהו ב״ד (ראש השנה דף כ״ח) עתים חלים עתים שוטה כשהוא שוטה כשוטה לכל דבריו וה״נ משמע בפ״ב דכתובות (דף כ') גבי ההוא עובדא דבר שטיא זבין נכסי: \n\n" + ], + [ + "הפתאים וכו'. כן כתב בעל העיטור באות קו\"ף שכן כתב הרי\"ף בתשובה: \n\n" + ], + [ + "חרש מדבר ואינו שומע וכו'. בגיטין ר״פ מי שאחזו (גיטין דף ע״א) תניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד ואמרינן התם שאע״פ שיכול להגיד מתוך הכתב פסול דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ואפשר דמשמע ליה לרבינו דה״ה למדבר ואינו שומע דכתיב ושמעה קול אלה פרט למי שאינו יכול לשמוע: \n", + "וכן אם נשתתק וכו'. שם כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין וכו' לעדיות ואסיקנא דדוקא בעדות אשה דאקילו בה רבנן אבל בשאר עדויות לא ופירש\"י בעדות אשה להשיאה דאקילו בה בעד אחד קרוב ושפחה. \n", + "וממ\"ש רבינו או שיהא ראוי להעיד בפיו וכו' נראה דס\"ל דפקח ששלח כתב ידו לב\"ד כיון שראוי להגיד ולשמוע כשר הוא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו ולסברת התוספות ביבמות פ' ד' אחין ולא כפירש\"י בפירוש החומש שכתב על פי שנים עדים פרט לשלא ישלחו כתב ידם לב\"ד ועכ\"פ דברי רבינו צ\"ע אבל הטור כתב לשון רבינו וכך כתב צריך להעיד בבית דין בפיו ויהיה ראוי לשמוע הדיינים וכו' ואם כן לא סבירא ליה אלא כרש\"י דאינו יכול לשלוח עדותו לבית דין וקצת משמע כן ממה שכתב פ' ג' מהלכות אלו דין תורה שאין מקבלין וכו' הרי שלא התיר אלא לחתום בשטר וכן נראה מתשובת רב שרירא שכתב הטור בסי' ס\"ט: \n\n" + ], + [ + "הסומים אע\"פ שמכירים הקול וכו'. הכי אמרינן בפ\"ב דגיטין (דף כ\"ג) דאע\"ג דידעי בטביעות עינא דקלא הם פסולים אך הראיה שהביא מאו ראה צ\"ע היכא x איתא: \n", + "הסומא באחת מעיניו וכו'. זה פשוט דכיון דכשר לדון דיני ממונות וכמו שכתב רבינו פ״ב דהל' סנהדרין כ״ש דכשר להעיד דאפי' מאן דאמר אינו כשר לדון מודה דכשר להעיד וכדתנן בנדה פ' בא סימן (נדה דף מ״ט:) יש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרינן בגמרא דהיינו לאיתויי סומא באחת מעיניו לר״מ דכשר להעיד ואין כשר לדון וכתב רש״י אבל בשתי עיניו אפילו לעדות פסול דכתיב או ראה משמע דסומא באחת מעיניו כיון דלא אימעיט כשר אפי' לד״נ: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הרשעים פסולים וכו'. בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ה) ובפרק מרובה (בבא קמא דף ע״ב:) אמרינן גבי עד זומם רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע אל תשת רשע עד כלומר מה שאמרה תורה אל תשת ידך עם רשע עניינו אל תשת רשע להיות עד: \n", + "ואפילו עד כשר שיודע בחבירו וכו'. בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל' ע״ב) מנין לעד שיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו ת״ל מדבר שקר תרחק כלומר אפילו שהעדות אמת משום שגורם לפסוק הדין על פי שנים ואין כאן אלא עד אחד ואצ״ל היכא דעד שעמו עד שקר ולא ראה דבר זה מעולם שאסור לו להעיד עמו וצריך עיון אמאי לא מייתי רבינו הא דיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו מהיכא דמייתי ליה בגמרא דהיינו ממדבר שקר תרחק: \n\n" + ], + [ + "אי זהו רשע וכו': \n\n" + ], + [ + "עבר עבירה שחייבין עליה מלקות וכו'. בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ה) ובספ״ק דר״ה (דף כ״ב) מוכח בהדיא דאיכא פסולי עדות דאורייתא ופסולי עדות דרבנן: \n", + "כיצד אכל בשר בהמה בחלב וכו'. בסנהדרין פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ז) מומר אוכל נבילות לתיאבון ד״ה פסול כלומר דמשום ממון קא עביד דהא שכיח בזול טפי מדהיתרא ה״ל כרשע דחמס ופסול לעדות להכעיס אביי אמר פסול דהוה ליה רשע ורחמנא אמר אל תשת רשע עד ורבא אמר כשר רשע דחמס בעינן כלומר דכתיב להיות עד חמס רשע בדבר ממון בעינן ואסיקנא התם דהלכתא כאביי ולכן כתב כאן רבינו אלו העבירות דלאו דחמס נינהו ולא חילק בין אם עושה כן לתיאבון או להכעיס: \n\n" + ], + [ + "ועוד יש שם רשעים שהם פסולים וכו'. פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ה:). ויש לדקדק בדברי רבינו מאי האי קרא דנקט לא יקום עד חמס דלא אמרינן במרובה (דף ע״ב) בגמרא דעד דחמס בעינן אלא אליבא דרבא דאמר עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל ולית הלכתא כוותיה. וי״ל דנקט האי קרא משום דהני בני תשלומין נינהו ואינם בני מלקות וקאמר שאע״פ שהחזירו ממון האיסור עדיין הם בפיסולם עד שיעשו תשובה. ויש לדקדק עוד דמשמע מדברי רבינו דחמסן מדאורייתא פסול ואע״פ שרבינו ירוחם כתב שיש מי שסובר כן דבר תמוה הוא דבהדיא אמרי' בפ' זה בורר שם דמדרבנן הוא דפסול דאהא דהוסיפו עליהם החמסנים אמרינן מעיקרא סבור דמי קא יהיב אקראי בעלמא הוא כיון דחזו דחטפי כלומר בע״כ של בעלים גזרו בהו רבנן ולכן נ״ל דחמסנים הכתוב בספרי רבינו ט״ס הוא וצריך להגיה גזלנים במקום חמסנים ולגירסת ספרינו צ״ל דחמסנים דקאמר הכא רבינו לישנא דקרא נקט והרצון בו גזלנין תדע דקתני סיפא מעת שגנב וגזל ואם איתא דדוקא נקט או חמס מבעי ליה ועוד דלקמן בסמוך כתב דחמסנים פסולים מדבריהם: \n", + "ומ\"ש וכן עד זומם וכו'. פיסול עד זומם יתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שהוזם בעדות ממון ושלם פירושו שאילו הוזם בעדות שאינו של ממון שהרי הוא חייב מלקות כיון שלקה חזר לכשרותו כמבואר פרק י\"ב וכל שלא לקה ודאי שאינו נכשר אפילו נתן כמה ממון אבל כשהוזם בעדות ממון שהוא משלם ואינו לוקה סד\"א כיון ששלם הממון הוכשר קמ\"ל דלא דומיא דגנב וחמסן וכמו שיתבאר פי\"ב מהלכות אלו מאימתי חזרת מלוי ברבית וכו' והתם כשהחזירו ממון האיסור ואפ\"ה לא מתכשרי כיון דעדים דחמס נינהו עד שיעשו תשובה: \n", + "ומאימתי הוא נפסל וכו'. בב״ק פ' מרובה (בבא קמא דף ע״ב:) ובסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז) פלוגתא דאביי ורבא ואיפסיקא הלכתא כאביי שזו אחת משמועות יע״ל קג״ם וטעמא דלמפרע הוא נפסל מפרש התם דמההוא שעתא דאסהיד ה״ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד: \n", + "וכן המלוה ברבית וכו'. משנה בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ד:) דמני מלוה ברבית בכלל הפסולים ואמר רבא (דף כ״ה) לוה ברבית פסול לעדות ומתני' ה״ק מלוה הבאה ברבית ופסולין דקתני אתרווייהו. וכתב רבינו ירוחם שרבינו לא מנה עדים בפסולי עדות שכתב בפ״ד מהלכות מלוה ולוה שהערב והעדים והסופרים עוברים על לא תשימון עליו נשך ונראה מדבריו שהם פסולים עכ״ל. ואני אומר שזה משנה שלמה בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״ה:) ואינו מיוחד לרבינו אבל אין משם ראיה שהם פסולים שאע״פ שעוברין בלא תשימון כיון דאינם בני מלקות וגם כן לא נטלו ממון דלהוו עדים דחמסן לא מיפסלי וכן כתב רבינו בראש פרק זה שמי שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות או מיתת ב״ד הוא שנקרא רשע הא לאו הכי לא אלא אם הוא עד דחמס כמו שכתב ועוד יש שם רשעים וכו' וזה נראה ברור. והרב המגיד כתב בפ״ד מהל' מלוה גבי שטר שיש בו רבית שיש מי שפירש שאע״פ שהרבית מפורש בשטר אין העדים נפסלים בכך לפי שלאו זה אינו ידוע לכל וסוברים שלא תשימון אינו אלא למלוים עכ״ל: \n", + "וכן כל העובר על גזל של דבריהם וכו' כיצד החמסנים וכו'. שם (דף כ\"ה:) תנא הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנין ומקשה גזלן דאורייתא הוא ומוקי לה בגזלן דרבנן ומדפרכינן הכי בגזלן ולא בחמסן משמע דמדרבנן הוא דפסילי ואע\"ג דבפרק קמא דמציעא (דף ה':) אמרינן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו דמשמע דלאינשי משמע אבל קושטא לא הוי כבר כתבו התוספות די\"ל דה\"פ דמשמע להו וקושטא הכי הוי נמי: \n", + "וכן הרועים וכו'. שם עוד הוסיפו עליהן הרועים והגבאים והמוכסים וכו' אמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה ובפ\"ק דמציעא (דף ה') בעובדא דההוא רעיא אמרינן דה\"מ ברועה בהמות שלו אבל רועה בהמות דעלמא כשר דאין אדם חוטא לרעותן בשדות אחרים ולא לו: \n", + "ולפיכך סתם רועה פסול וכו'. פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ה:) אמר רב יהודה סתם רועה פסול: \n", + "ומגדלי בהמה דקה בא\"י פסולין וכו'. שם אהא דאמר רבא אחד רועה בהמה דקה וכו' מקשינן והאמר רבא רועי בהמה דקה בא\"י פסולין בחו\"ל כשרים רועי בהמה גסה אפילו בא\"י כשרים ומהדרינן ההוא במגדלי אתמר ופירש\"י במגדלי אתמר שמגדלין אותה בבתיהם ואפילו הכי בארץ ישראל פסולין מגדלי בהמה דקה דעבידא דמשמטא ורהטא לתוך השדות אבל גסה לא משתמטא ואפשר לנטורה אבל רועה שמרען בחוץ באפר של ישוב אפי' בהמה גסה פסול שנכנס בשדה של אחרים עכ\"ל. וטעמא דמחמרינן טפי בא\"י היינו משום יישוב א\"י וכן כתבו התוס': \n", + "וכן המוכסין וכו'. שם א״ר יהודה סתם גבאי כשר פירוש גובה מנת המלך ושכרו קצוב וידוע וסתמו כשר עד דחזינן שלוקח יותר מוכס היינו שקונה מנת המלך בכך וכך לשנה והוא גובה לעצמו חשוד ליקח יותר ממה שצוה המלך ליטול והכי אמרינן נמי בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ט) דאמרי' אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולם מוכסין ושיש בה לסטים שאין כולם לסטים מפני שמחפין עליו ואילו משפחה שיש בה גבאי לא קאמר. ואני אומר שבזמן הזה סתם גבאי נמי פסול שגם הוא ידוע שלוקח יותר: \n", + "ואם נודע וכו'. זה פשוט דהא גזלן הוא. וצריך עיון אם הוא פסול מדאורייתא מכיון שנודע שגזל ואע\"פ שכתב רבינו בסוף דבריו שכל אלו פסלום משום גזל לא קאי אהא דאם נודע שלקחו וכו' ואגב גררא נסביה, או אי לא מיפסיל אלא מדרבנן משום דמורי היתרא שהוא עסוק במלאכת המלך וראוי לו ליטול שכר מעבדיו, והדעת נוטה דמדאורייתא מיפסיל: \n", + "וכן מפריחי יונים וכו'. משנה פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ד:) דמני גבי פסולין מפריחי יונים וטעמייהו משום גזל אבל במדבר שרי וזהו שכתב \n", + "רבינו ביישוב. ודע ששם (דף כ\"ה) אמרו מאי מפריחי יונים הכא תרגימו אי תקדמיה יונך ליון (אתן לך כך וכך) ר' חמא בר אושעיא אמר ארא (כלומר מלומד להביא יונים ממקומם לבית בעלים על כרחן) מאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון מאי טעמא לא אמר ארא אמר לך ארא מפני דרכי שלום בעלמא ומ\"ד ארא מאי טעמא לא אמר אי תקדמיה יונך ליון אמר לך היינו משחק בקוביא. ומעתה כיון שכתב רבינו מפריחי יונים ביישוב משמע דסבירא ליה דארא פסול ויש לתמוה שהרי בסוף פרק זה כתב וכן לא יונים בלבד אמרו וכו' אלמא דס\"ל כמ\"ד אי תקדמיה יונך ליון וא\"כ היאך פסל ארא דהא מדקאמר משום דרכי שלום בעלמא הוא משמע דלא מיפסיל. וי\"ל דס\"ל דהיינו ארא וכמו שכתב כאן וכיון דארא פסול כל שכן אי תקדמיה יונך ליון ומשום דפיסולא אי תקדמיה יונך ליון הוי משום משחק בקוביא כמו שאמרו בגמרא סמכו למשחק בקוביא וכתבו בסוף פרק זה ואע\"פ שהלשון דחוק קצת שכתב ולא יונים בלבד אמרו דמשמע שהזכיר כבר למעלה יונים בההוא גוונא דאי תקדמיה יונך ליון יש לומר שתפס לשון הברייתא ולא קאי למה שהזכיר כך נ\"ל: \n", + "וכן סוחרי שביעית וכו'. שם באותה משנה וסוחרי שביעית אמר רבי יהודה מתחלה לא היו קורין אותן אלא אוספי שביעית משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית א\"ר יהודה אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא הוא אבל אם יש להן אומנות שלא הוא כשר וכו' ומפרש בגמ' דבתחלה היו אומרים אחד זה ואחד זה פסולים משרבו האנסין וכו' חזרו לומר אוספין כשרים סוחרים פסולים וידוע דכל היכא דא\"ר יהודה אימתי אינו אלא מפרש דברי חכמים והלכה כמותו וכך פוסק שם הגמ' בפירוש. \n", + "ומ\"ש רבינו והם בני אדם שיושבים בטלים לפי שאם אינן יושבין בטלים כשנושאין ונותנין בפירות לא נאמר שהן אוספין פירות שביעית אבל נאמר שהן פירות שלפני שביעית אבל כשהם יושבים בטלים וכיון שבאה שביעית פושטים ידם ונושאים ונותנים בפירות אז נחזיקם שהם אוספים פירות שביעית ועושין בהם סחורה אורחא דמילתא נקט אבל אה\"נ דאוספים או סוחרים פסולים אם אין שם אונס: \n", + "וכן משחק בקוביא וכו'. גם זה באותה משנה דמני בהדי הנהו דפסולי משחק בקוביא ואמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות. וא״ת והרי פסול הוא משום גזל שכן כתב רבינו בהל' גזילה פ״ו שאסור לשחק בקוביא משום גזל וכיון שכן אפילו יש לו אומנות אחרת פסול וי״ל דהב״ע במשחק עם העכו״ם שאין בו משום גזל וכמ״ש רבינו שם ואפ״ה אם אין לו אומנות אחרת פסול משום שאינו עוסק ביישובו של עולם. וא״ת הרי רבינו כתב הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא גזל ואי במשחק עם העכו״ם אין כאן גזל י״ל דלעולם במשחק עם העכו״ם וסובר רבינו שאינו עוסק ביישובו של עולם פי' שכיון שאין לו אומנות אחרת הרי הוא בחזקת שמשחק עם ישראל והוא גזל ואע״פ שלא ראינוהו סתמו כודאי אי נמי דהכא אפילו במשחק עם ישראל עסקינן אלא שאינו משחק במעות ואם היה לו אומנות להתפרנס לא היינו חושדים אותו שדרך העשירים שבגמר מלאכתן שוחקים להעביר השעה אבל כיון שאין לו אומנות סתמו שמשחק במעות ואע״פ שלא ראינו מעולם שמשחק במעות סתמו כודאי תדע שאילו היה פסולו משום ודאי גזל מאי איריא אין לו אומנות אפילו בפעם אחת לבד נפסל משום גזלן וכך אמרו בפרק זה בורר בפירוש דלמ״ד דאיסורא דמשחק בקוביא משום גזל אפי' יש לו אומנות אחרת הוא פסול גם רבינו כתב כאן הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא גזל ואי במשחק עם ישראל במעות מאי בחזקת הרי אני רואה אותו משחק במעות וגוזל ואוכל אלא ודאי דהכא לאו במשחק עם ישראל במעות עסקינן. ולפי שהרב המגיד נתקשה בדברי רבינו פרק ששי מהל' גזילה והניחה בצ״ע אני אהיה מובין לפניך ואכתוב לך כאן לשון הגמרא ואפרשה לפי דעת רבינו. בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ד:) אמרו משחק בקוביא מאי קאי עביד אמר רמי בר חמא משום דהוה אסמכתא ואסמכתא לא קניא רב ששת אמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עוסקין בישובו של עולם מאי בינייהו איכא בינייהו דגמר אומנותא אחריתי תנן אמר ר״י אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל אם יש לו אומנות שלא הוא הרי זה כשר אלמא סתמא דמתני' משום יישובו של עולם קשיא לרמי בר חמא וכ״ת פליגי רבנן עליה דר' יהודה והאמר ריב״ל כל מקום שא״ר יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים ר' יוחנן אמר אימתי לפרש ובמה לחלוק גברא אגברא קא רמית פי' ריב״ל ור' יוחנן ארמי בר חמא מר סבר פליגי ומר סבר לא פליגי ולא פליגי והתניא בין שיש לו אומנות שלא הוא בין שאין לו אומנות אלא הוא הרי זה פסול ההיא ר' יהודה משום ר' טרפון היא ע״כ לשון הגמ' וסובר רבינו דהלכה כרמי בר חמא מדאמרינן בשבת פרק שואל (שבת דף קמ״ט) מנה גדולה כנגד קטנה אף בחול אסור משום x קוביא אלמא סתמא דגמרא סבירא ליה כרמי דהוי אסמכתא ושם נדחקו התוס' לומר דאתי כר' יהודה משום דר' טרפון וקשה דא״כ למה כשפסקו בסנהדרין הלכה כר״י דמתניתין לא היה שם פוצה פה לחלוק ועוד שבספ״ק דר״ה (דף כ״ב) אמתניתין דאלו הם הפסולין המשחק בקוביא וכו' זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אינם כשרים לה אמר רב מנשיא זאת אומרת גזלן [של] דבריהם כשר לעדות אשה אלמא דמשחק בקוביא משום גזל מיפסיל וכרמי בר חמא משום דהוי גזלן ועוד דמדאמרי' פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו:) אמר ר' אבהו א״ר אלעזר הלכה כרבי יהודה ומדקאמר הלכה מכלל דפליגי אלמא כרמי ס״ל ועוד דבפ' זה בורר שאלו על המשנה מאי מפריחי יונים איכא מ״ד אם יקדמו יונך ליון אתן לך כך וכך והקשו עליו היינו משחק בקוביא ותירץ תנא תולה בדעת עצמו דהוי אסמכתא והדר תנא תולה בדעת יונו וצריכא דאי תנא [תולה] בדעת עצמו התם הוא דלא גמר ומקני דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי אבל תולה בדעת יונו אימא לא ואי תנא תולה בדעת יונו דאמרו [בנקשא תליא מילתא] אנא ידענא לנקושי טפי פי' להשמיע קול להפריחם אבל תולה בדעת עצמו אימא לא צריכא ומוקי התם לבר פלוגתיה כרבי יוסי דפליג ארבנן ואילו מאן דאמר אי תקדמך יונך ליון אתי ככ״ע משמע מכל הני דכרמי בר חמא קי״ל ומאחר שלא מצינו מי שנחלק בפירוש על מאמר ריב״ל ור״י יש לנו ליישב מתני' אליבא דרמי בר חמא ולומר דמתניתין מיירי בין במשחק עם ישראל במעות בין עם העכו״ם או עם ישראל בחנם ור' יהודה לא בא אלא לפרש דברי חכמים ולומר דמשחק עם העכו״ם או עם ישראל בחנם לא מיפסל אלא אם אין לו אומנות אחרת לפי שאינו עוסק בישובו של עולם והשתא אתי שפיר דלא פליג רמי אריב״ל ורבי יוחנן ואתיא נמי ברייתא דבין יש לו אומנות בין אין לו ככ״ע דמיירי במשחק עם ישראל במעות ורמי בר חמא נתן טעם למשחק בקוביא דרך כלל משום גזל שגם משחק עם העכו״ם טעם פסולו הוא לפי שאינו עוסק בישובו של עולם והוא חשוד שמשחק עם ישראל במעות שהוא גזל וכמו שכתבתי לדעת רבינו אי נמי שהתחיל לתת טעם למשחק עם ישראל במעות משום גזל ודעתו היה לתת טעם למשחק עם העכו״ם לפי שאינו עוסק ביישוב העולם אלא דלא שבקיה רב ששת למגמר למילתיה עד שנחלק עליו ואמר דאפילו משחק עם ישראל במעות לא הוי אסמכתא וכשהשיב איכא בינייהו דגמר אומנותא אחריתי לא השיב אלא במשחק עם ישראל במעות אבל עם העכו״ם לפי שאינם עוסקים ביישוב העולם הוי לתרווייהו אלא שהמקשה לא הבין דבריו וס״ד דמתניתין לא מיירי אלא במשחק עם ישראל במעות ולכך הקשה לו דמתניתין משמע דטעמא לפי שאינם עוסקים ביישוב העולם והשיבו לפי דרכו מה תעלה על דעתך להקשות ממאמר ריב״ל לרמי וכי גברא אגברא קא רמית אבל קושטא דמילתא דרמי מודה לריב״ל ור' יוחנן וכמו שכתבתי וא״ת א״כ דכ״ע מודו דר' יהודה לא בא אלא לפרש למה ליה לגמרא התם למיפסק הלכתא כוותיה י״ל משום דס״ד דרמי סבר דפליגי ולא אתברר התם דלא פליגי לפום הכי איצטריך למיפסק הלכתא כוותיה אבל לפום קושטא לא הוה צריך וכיון שכן הדין עם רבינו לפסוק כרמי בר חמא וכפי מה שפירשתי ודבריו נכונים וברורים. ודע שבנוסחא אחרת כתוב ה״ז בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל וכתב הטור שכיון שכתב רבינו ה״ז בחזקת שאוכל מן הקוביא אלמא דאם יש לו ממון אחר שאוכל ממנו אינו פסול עכ״ל. ואיני מבין דבריו שרבינו אומר שאף על פי שיש לו ממון אחר מכל מקום חזקתו שאוכל מן הקוביא ג״כ: \n", + "ולא בקוביא בלבד וכו'. ברייתא שם כלשון רבינו. \n", + "ומה שכתב והוא שלא תהיה לו אומנות וכו'. כבר נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "אריס שלקח וכו'. שם בסנהדרין (דף כ\"ו) אמר רב נחמן גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב ה\"מ באריס בדבר מועט ובדבר שנגמרה מלאכתו ופירש\"י ניסן זמן קציר תשרי זמן בציר ואסיף באריסא דטרח בה ומורי היתרא ליטול דבר מועט יותר על חלקו מפני טורחו דבר שנגמר מלאכתו דמשוי נפשיה כפועל ומורי בה היתרא וסבר לא קפיד ע\"כ. אבל גירסת רבינו נראה שהיתה ובדבר שלא נגמרה מלאכתו וכן מצאתי בהלכות הרי\"ף ז\"ל ואפשר דהיינו טעמא שכל שלא נגמרה מלאכתו מורה ואמר כיון שאני עוסק במלאכה מותר אני ליקח דבר מועט אבל כל שנגמרה מלאכתו אינו מורה אלא דרך גניבה הוא נוטל ודוקא באריס שיש לו חלק בגוף הפירות אבל אם אין לו חלק בגוף הפירות פסול בכל שהוא והכי משמע בגמ': הולך ובונה במה לעצמו וכו' א\"ר פפא כמאן מקבלין האידנא סהדותא מע\"ה כרבי יוסי וסובר רבינו דבחגיגה מיירי בע\"ה שיש לו דרך ארץ ומצות אבל אינו לא במקרא ולא במשנה ובפסחים מיירי בסתם ע\"ה דסתמו הוא דליתיה לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן הבזויין וכו' ואוכלים בשוק בפני כל העם. ספ\"ק דקידושין (דף מ':) ת\"ר האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב וי\"א פסול לעדות אמר רב אידי בר אבין הלכה כי\"א וכתבו בתוס' דדוקא אוכל פת פסול אבל לא אוכל פירות א\"נ ל\"ש פת ל\"ש פירות אלא אם חוטף ואוכל הוא דמיפסיל וכגון שאין בו שוה פרוטה או שאינו מקפיד עליו דאי לא תיפוק לי משום גזל והכריחם בזה הא דאמרינן בירושלמי ר\"ש ברבי הוה אכיל בשוק חזייה ר\"מ (אמר לו) אין שבח לתלמיד לאכול בשוק משמע דלאחר אין קפידא והיינו באוכל פירות או באינו חוטף ואפ\"ה אין שבח לת\"ח ורבינו סתם דבריו ואין בהם הכרע א\"נ שרבינו סובר דהא דאמרינן פסול לעדות היינו באוכל בפני כל העם אבל אם אוכל בשוק שאין בו רוב עם אלא קצת עוברים ושבים לא מיפסיל מש\"ה והיינו ההיא דירושלמי מ\"מ אינו שבח לת\"ח: \n", + "וכגון אלו שהולכים וכו'. . ומכלל אלו האוכלים וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו:) אמר ר״נ אוכלי x צדקה של העכו״ם בפרהסיא פסולים לעדות והוא דאפשר ליה לאיתזוני בצנעה ומבזי נפשיה: \n\n" + ], + [ + "מה בין וכו'. שם א\"ר אלעזר כולן פי' כל הפסולין לעדות צריכין הכרזה בב\"ד ואסיקנא דה\"מ פסולים דרבנן אבל פסולים דאורייתא לא בעו הכרזה: \n\n" + ], + [ + "עד אחד נאמן וכו'. איתא בדוכתי טובא: \n", + "שהרי רשע בעבירה ששחט וכו'. פ\"ק דחולין ונתבאר בדברי רבינו פ\"ד מהלכות שחיטה: \n", + "אבל החשוד וכו'. פ\"ה דבכורות (דף ל\"ה) פלוגתא ופשטו בפרק בתרא דיומא (דף ע\"ח) אין הלכה כר\"מ דאמר החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו אלא כרשב\"ג דאמר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו והכי אמרינן בריש מציעא ובכמה דוכתי חזקה אין אדם חוטא ולא לו: \n\n" + ], + [ + "וכתב הראב\"ד לפיכך וכו' א\"א זה אינו כן וכו'. ואני אומר דמה שהביא הראב\"ד והעתיק מפ\"ד דדמאי אינו ענין לנדון שלנו דהתם על של עצמו הוא ואינו נאמן עליו אלא בשבת בלבד משום דאימת שבת על ע\"ה ולא נתכוון להשיג אלא מסיפא דההיא דמסיים בה לא מצאו אמר לו אחר שאינו נאמן על המעשרות מעושרין הם אוכל על פיו חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר והרי בבא זו הוא מעיד על של חבירו ואפ\"ה משחשכה מוצאי שבת אינו נאמן וי\"ל דשאני ההיא דאיכא למיחש שמא אמר לו כך כדי שלא ימנע מלאכול בשבת. ומ\"ש ואי קשיא לך פיסקא אחריתי הנכנס לעיר וכו' הא אמרינן בירושלמי אכסנאי שאני י\"ל שהוצרכו לומר כן בירושלמי משום דאומר על עצמו שאינו נאמן ואין דרך בני אדם לומר כן על עצמן והוה לן למיחש לגומלין ומש\"ה לא הוה לן להימוניה ואפי' לגירסא דידן במתני' ואמר לו אני (איני) [אינו] נאמן איש פלוני נאמן אכתי הוה לן למיחש לגומלין אלא משום דבאכסנאי הקילו. ומ\"ש ועוד משנה שלימה החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו אינה ראיה דההוא סתמא היא בפ\"ד דבכורות ובפ\"ה שנויה במחלוקת דר\"מ אמר הכי ורשב\"ג פליג עליה ואמר נאמן הוא על של חבירו וסתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם ובפ' בתרא דיומא איפסיקא הלכתא כרשב\"ג. ומ\"ש ומומי בכור שאני וכו' י\"ל דכיון דגמ' לא מפליג הכי גם רבינו לא מפליג וכבר כתבתי בזה בפ' י\"ב מהל' מעשרות: \n", + "וכן כל כיוצא בזה משאר איסורים [על] הרשעים ואין אימת בעל הממון עליהן. אין נסחא זו מכוונת ומצאתי נסחא אחרת וכ\"כ בה ונאמן הנחשד למכור בשר בכור לומר בשר זה שמוכר פלוני חולין וכן כל כיוצא בזה משאר האיסורין לפי שאימת האיסורין על הרשעים ואין אימת הממון עליהם עכ\"ל וכך היא נסחת ויניציא: \n\n" + ], + [ + "מלכי ישראל לא וכו'. סנהדרין פ' כה״ג (סנהדרין דף י״ח) דתנן המלך לא דן ולא דנין אותו א״ר יוסף (דף י״ט) ל״ש אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דנין ומעידין אותם. וזהו שכיון רבינו באומרו מלכי ישראל וטעם הדבר ועניינו כתבתי בארוכה פ״ג מהל' מלכים ומלחמותיהם: \n", + "אבל כ\"ג וכו'. משנה שם וכבר נתבאר בהל' סנהדרין פ\"ב ובפ\"ה מהלכות אלו ושם הארכתי: \n\n" + ], + [ + "שהעכו״ם לא מורידין וכו'. פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו) תני ר' אבהו קמיה דרבי יוחנן העכו״ם ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אבל האפיקורוסים והמסורות והנהפכים לע״ז מורידין ולא מעלין ואוקמוה התם דוקא במומר לע״ז להכעיס: \n", + "ויש לחסידיהם וכו'. פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בפ' חלק תפס רבינו סברת ר\"י דהלכתא כוותיה לגבי ר' אליעזר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הנפסל וכו'. כל זה נלמד מדאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו) הנהו קבוראי דקברו נפשא ביו״ט ראשון של עצרת שמתינהו רב פפא ופסלינהו לעדות אכשרינהו רב הונא בריה דר' יהושע א״ל רב פפא והא רשעים נינהו סברי מצוה עבדינן והא קא משמתינן להו כלומר וחוזרין ושונין בעבירה סברי כפרה עבדי לן רבנן כלומר מותר לחלל יו״ט בשביל המצות ונשב בנדוי משום כפרה. נראה מכאן שאע״פ שלא התרו בהם פסולין דהא הנהו קבוראי לא אתרו בהו דאי אתרו בהו לא שייך למימר דסברי מצוה עבדינן ואפ״ה פסלינהו רב פפא וע״כ לא אכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע אלא משום דסברי מצוה עבדינן הא לאו הכי אע״ג דלא אתרו בהו פסילי ומשמע נמי דכל היכא דאיכא למיתלי דילמא לא ידעו שהיה אסור לא מיפסלי: \n\n" + ], + [ + "אין אדם נפסל בעבירה ע\"פ עצמו וכו'. בפירקא קמא דסנהדרין (דף ט':) מימרא דרבא: \n", + "לפיכך ראובן שהעיד עליו וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ה) מעשה בר ביניתוס אסהידו ביה תרי סהדי חד סהדא אמר קמאי דידי אוזיף ברביתא וחד סהדא אמר לדידי אוזפן ברביתא פסליה רבא וכו' משום דפלגינן דיבורא וכמו שנפרש בסמוך: \n", + "וכן מי שהעיד וכו'. פ\"ק דסנהדרין (דף ט':) אמר רב יוסף רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להרגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע שהרי התורה פסלה קרוב לעדות ואדם קרוב אצל עצמו ופלגינן דיבורא ונהרג הרובע על פיו והוא אינו פסול לעדות ופסק כרבא. וא\"ת הרי כתב רבינו פ\"ג מהלכות אלו ומייתי לה פ\"ב דכתובות (דף י\"ח:) שהעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת שוחד שלקחנו על עדות זו אינם נאמנים לפסול השטר משום דאין אדם משים עצמו רשע ואמאי לא פלגינן דיבורא נהימנינהו במאי דאמרי פסולים היינו ולא מחמת ממון והתוס' תירצו תירוצים הרבה על קושיא זו בפ\"ק דסנהדרין ובסוף פ\"ב דיבמות ובפרק ב' דכתובות ולדעתי המחוור שבהם דהתם עיקר העדות אנוסים היינו שבאו לומר שלא ראו המלוה אם כן מיד עושים עצמם רשעים כיון שחתמו אם לא יעשו פירוש לדבריהם הלכך לא שייך פלגינן דיבורא אבל הכא עיקר העדות להרוג את פלוני הילכך פלגינן דיבורא ולגבי להשים עצמו רשע אינו נאמן. וכתב המרדכי פ' זה בורר דקרובי הנרצח כשרים להעיד על הרוצח ואפילו הנרצח עצמו כל זמן שהוא חי ואינו טריפה יכול להעיד כדמשמע מפלוני רבעני לאונסי וסברא דנאמנים להעיד כיון דכבר מת אחיו ונ\"מ ליורשיו וכן נמצא בספר החכמה דקרובי הנרצח יכולים להעיד עכ\"ל: \n", + "פלוני בא על אשתי וכו'. פ\"ק דנסהדרין (דף י\"ט) מימרא דרבא כלשון הזה: \n", + "פלוני רבע את שורי וכו'. שם (דף י') בעיא ופשטה דאין אדם קרוב אצל ממונו ומפרש רבינו כרש\"י שפירש דכיון דאין אדם קרוב אצל ממונו לא פלגינן דיבורא והשור יסקל וי\"מ דכיון דאין אדם קרוב אצל ממונו גם על השור נתכוון להעיד ומתוך שאינו נאמן על השור שהוא ממונו אינו נאמן על הרובע דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וזהו שכתב הראב\"ד א\"א מן המפרשים הטובים וכו': \n\n" + ], + [ + "שנים שהעידו על אחד שהוא פסול וכו'. פ\"ב דכתובות (דף כ\"א:) מימרא כתבתיה פרק ו' א\"ר אבא אמר רב הונא אמר רב ג' שישבו לקיים השטר וקרא ערער על אחד מהם פירוש לומר שהוא פסול עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם ערער דמאי אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו וכו' לעולם אימא לך ערער דגזלנותא וקאמרי הני ידעינן ביה דעבד תשובה ומפרש רבינו כרש\"י דכי אמרינן ערער דמאי אעד שלא חתמו וכו' קאי ואמאי מעידין עליו וחותם דהא אמר ליה אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואע\"ג דאיכא למימר נמי אוקי גברא אחזקתיה חזקה דממונא אלימא טפי והרי\"ף האריך שם והביא ראיה בדין זה כדעת רבינו ודלא כר\"ח שפירש דאמאי דאמרינן משחתמו אין מעידין עליו קאי וה\"ק ואמאי תרי ותרי נינהו ואוקי גברא אחזקתיה: \n\n" + ], + [ + "כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה. כלומר אם לא היתה שם התראה או שחסר דבר מהדברים שצריך לחייבו מלקות בין שלקה בב\"ד כלומר שנתחייב כפי הדין מלקות ולקה חוזר לכשרותו ולמדו כן ממאי דתנן בסוף מכות (דף כ\"ג) ונקלה אחיך לעיניך משנקלה הרי הוא אחיך ומצאתי בנוסחת רבינו בספרים ישנים מאד שגורסים כך כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה בבית דין חזר לכשרותו וכן היא גירסת ספר מצות גדול ומ\"מ נראה לי שגירסתנו יותר אמיתית שביאר רבינו משפט הנפסל מחמת עבירה שחייבין עליה מלקות בין אם הדין נותן להלקותו או שלא להלקותו ולפי הגירסא האחרת לא ביאר דין הנפסל בעבירה שחייבין מלקות ואין הדין נותן להלקותו ובפרק שני מהל' טוען ונטען כתב דאם היו עליו עדים שלקה ועשה תשובה יחזור לכשרותו בין לעדות בין לשבועה וביאור דבריו שאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו לא חזר לכשרותו עד שתצטרף תשובה עם המלקות ולפי זה גם אותה גירסא נפרש דוקא נתחייב מלקות אלא עבר עבירה שאילו נתקיימו בה התנאים הצריכים היה חייב מלקות. \n", + "ומ\"ש אבל שאר פסולי עדות שהם פסולים משום ממון שחמסו או שגזלו אע\"פ ששלמו צריכין תשובה והרי הן פסולים עד שיודע שחזרו בהם מדרכם הרעה לומר דלא תימא כשם שהמחוייב מלקות כיון שלקה הוכשר כך המחוייב ממון גזל או חמס כיון ששלם הוכשר אלא הרי הוא בפסלותו עד שיודע ששב מדרכו הרעה בלי ערמה וכמו שנתבאר פרק י' מהלכות אלו: \n", + "כתב הטור בסי' ל\"ד וז\"ל כתב הרמב\"ם אע\"פ שהחזירו הגנב והגזלן הממון שגנבו וגזלו ושילם העד זומם הממון שהוזם עליו פסולים ואיני יודע למה לא יוכשרו אחר שהחזירו הממון ואפשר שר\"ל אע\"פ ששלמו כיון דבכפיית ב\"ד שילמו פסולים עד שישובו מעצמם עכ\"ל. ולי נראה שזה דבר פשוט הוא ולא היה צריך רבינו להזכירו אלא אפי' החזיר ברצונו נמי ונפקא ליה מדאמרינן מאימתי חזרת מלוי ברבית וכו' ומשמע דכשהחזיר ממון האיסור ברצונו עסקינן ואפי' הכי לא מתכשרי עד שיעשו תשובה וכן בדין שאע\"פ שהחזירו הממון מכל מקום עבירה דעבוד עבוד וצריכים תשובה ממנה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ה-ז) ומה שכתב רבינו בחזרת מלוי ברבית ומשחקי בקוביא ומפריחי יונים וסוחרי שביעית. ברייתא פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ה:) כלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב בסוחרי שביעית ולא חזרת דברים וכו'. שם בסוף הברייתא אמר רבי נחמיה לא חזרת דברים בלבד אמרו וכו' ומשמע דלפרש דברי תנא קמא אתא: \n\n" + ], + [ + "מאימתי חזרת המועל וכו'. ירושלמי כתבו סמ\"ג. \n", + "ומ\"ש או יתחייב בב\"ד וכו'. נ\"ל שלמדה רבינו מההיא דטבח שכתב בסמוך: \n", + "ומ\"ש וכן הטבח וכו'. שם (דף כ\"ה) ההוא טבח דאישתכח דנפיק טרפה מתותי ידיה פסליה ר\"נ ועבריה אזל ורבי מזייה וטופריה ואסיקנא התם שאינו כשר עד שילבש שחורים וכו' ויחזיר אבדה וכו' אי נמי יוציא טרפה בדבר חשוב וסובר רבינו דהא עובדא בשוחד ובודק לעצמו ומוכר לאחרים מיירי ומשום הכי לא הכשירוהו עד שילבש שחורים וכו' דכיון דהוי מילתא דממון מצריכין ביה הני מילי לאכשורי לשיתברר לנו שחזר בו מחמדת ממון אבל השוחט לאחרים ויצאה טרפה מתחת ידו כיון דלאו מידי דממון הוא כיון שעשה תשובה מתכשר אבל תשובה מיהא בעי וכן נראה מדברי רבינו שכתב שהרי הוא בכלל אוכלי טרפה שהם פסולים לעדות נראה שטעם הפסול ביוצא טרפה מתחת ידו לפי שכיון שהוא מאכיל הטריפות חזקה שגם הוא אוכל והוה ליה עובר על לאו דובשר בשדה טרפה שא\"ת שאינו נפסל אלא מפני שהוא מאכיל טרפות ועבר על ולפני עור וכו' הא לא מיפסיל בהכי דאינו נפסל אלא כשעבר עבירה שחייבין עליה מלקות וכמ\"ש רבינו בפרק עשירי ואלפני עור לא לקי אלא ודאי מש\"ה מיפסיל דחשיד הוא שגם הוא אוכל וזהו שכתב \n", + "רבינו שהרי הוא בכלל אוכלי טרפות שהם פסולים לעדות כלומר שכל מאכילי או אוכלי טרפה בין של עצמם בין של אחרים פסולים הם ומטעמא דכתיבנא לא נשתנה דינם אלא שהמאכילים משל אחרים בתשובה כשרים ומאכילים משל עצמם אינם כשרים עד שילבש שחורים וכו' ויחזיר אבידה או יוציא טריפה וכו'. זה נ\"ל שהוא מבואר בדברי רבינו אבל הוצרכתי להאריך לפי שמצאתי כתוב בח\"מ סי' ל\"ד ז\"ל לשון הרמב\"ם טבח שבודק לעצמו ומכר לאחרים ויצאה טריפה מתחת ידו יראה מלשונו שהבודק לאחר אינו נפסל אם יצאה טריפה מתחת ידו ע\"כ ויש לתמוה עליו שמאחר שהיה מפרש כן בדברי רבינו למה לא כתב כן בשם אביו הרא\"ש שגם הוא ס\"ל דההוא דטבח שיצתה טרפה מתותי ידיה ביש לו בה הנאת ממון הוא שכך כתב בפסקיו ובשאר כל ממון אם בא לידו באיסור ורוצה לעשות תשובה צריך להוציא הממון מתחת ידו כדחזינן לעיל גבי חשוד על הטריפה דאין מקבלין תשובתו עד שיתברר על ידי ממון אחר ששב בתשובה שלימה כ\"ש שבאותו ממון של איסור צריך להוציא מתחת ידו עכ\"ל אלמא דבההיא דחשוד על הטרפה בשיש לו בה הנאת ממון עסקינן. ולי נראה שאין הדברים אמורים אלא לענין חזרה דביוצא טרפה מתחת ידו והיה מוכר לאחרים אינו חוזר לכשרותו עד שילבש וכו' אבל היוצא מתחת ידו טרפה ואינו שלו נהי דמיפסיל אבל בתשובה מתכשר וכמ\"ש. ומיהו אפשר לקיים דברי הטור בסברת רבינו דטבח שיצתה טרפה מתחת ידו אם אין לו בה הנאת ממון לא מיפסל משום דאין לו בה הנאה לא חשדינן ליה במזיד אלא בשוגג ומאי דאמרינן או יוציא טריפה בדבר חשוב היינו לעצמו דאילו לאחרים מאי איכפת ליה אי הוי דבר חשוב או לא ועוד שהרי העבירוהו והוא הלך שם לשוב בתשובה ואיך יעבור גזירתם. \n", + "ומ\"ש רבינו שיקרעו שטרותיהן מעצמן כלומר שאם ב\"ד כפו אותם על כך לא עלתה להם תשובה כיון שבאונס עשו וביאר רבינו במלוי ברבית שצריך שיהיו מעצמן לכולם: \n\n" + ], + [ + "וכן עד זומם וכו'. נ\"ל שגם זה למד ממעשה דטבחא שכתבתי בסמוך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הקרובים פסולים וכו' עד כולן פסולים מדבריהם. פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז:) אמתניתין דואלו הן הקרובין שיילינן מה״מ דת״ר לא יומתו אבות על בנים וכו' בעדות בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות וכו' אשכחן אבות לבנים ובנים לאבות וכל שכן אבות להדדי בנים לבנים מנלן א״כ לכתוב קרא לא יומתו אבות על בן מאי בנים דאפי' בנים להדדי וכו' אשכחן קרובי האב קרובי האם מנלן אמר קרא אבות אבות תרי זימני אם אינו ענין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם ע״כ בגמרא, ופירש״י לא יומתו שני אבות בעדות בניהם ועל כרחיך הני שני אבות באחין קא משתעי שהן קרובים מן הכל דבאב ובנו לא מצי למימר דאם כן לא הוה קרי להו אבות דחד אב וחד בן נינהו וכו' אשכחן אבות לבנים ראובן לבן שמעון דהיינו אחי אביו ובנים לאבות בן שמעון לראובן דהיינו בן אחיו וכל שכן אבות להדדי דהא בנים מכח דידהו קא אתו עכ״ל. וסובר רבינו שכל מה שאנו דורשים בפירוש הכתוב הוא מדאורייתא ומה שנדרש באם אינו ענין כיון שפשט הכתוב אינו מורה עליו מיקרי דברי סופרים ואם תאמר והלא גם שם מסיים בברייתא אשכחן לחובה לזכות מנלן א״ק יומתו יומתו תרי זימני אם אינו ענין לחובה תנהו ענין לזכות אשכחן בדיני נפשות בדיני ממונות מנא לן א״ק משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכם וא״כ נאמר דדוקא עדות לחובה ובדיני נפשות הוא דפסיל מדאורייתא אבל לזכות ובדיני ממונות לא מיפסלי אלא מדרבנן כיון שלא למדום אלא באם אינו ענין. וי״ל דבשלמא קרובי האם פשט הכתוב אינו מורה על פסולם כלל דלא פסל אלא קרובי האב דוקא אבל גבי זכות אע״ג דנקט לחובה לית לן למימר דדוקא נקט פיסולא לחובה ולא לזכות דמ״ט איכא לפלוגי בינייהו אלא ודאי נקט חובה וה״ה לזכות ואדרבה אית לן למימר השתא לחובה דיש ידים מוכיחות דקושטא קאמרי דהא קרובים רחמי להדדי ואי לאו קושטא לא הוו מסהדי אפילו הכי לא מהימני לזכות דיש לומר דמשקרי כדי להיטיב לקרובים לא כל שכן דלא מהימני ולגבי דיני ממונות כיון דודאי לא מהימני לזכות ה״ה לחובה ולא מפלגינן בינייהו כי היכי דלא מפלגינן בדיני נפשות בין זכות לחובה אי נמי דאית לן למימר השתא ומה כשהקרוב בא לחייב מיתה לקרובו שהשכל גוזר דקושטא קאמר שאפילו כשהוא אמת דרכו להעלימה כדי להצילו השתא דמסהיד למקטליה בצדק כל אמרי פיו אפי' הכי אשמעינן קרא דלא מהימן לשאר עדיות לא כל שכן דלא מהימן וקרוב לזה כתב הרב בספר מצות אשר לו מצוה רפ״ח וא״כ בלאו דרשא דאם אינו ענין הוה אמרינן דפסילי לנפשות וממונות בין לזכות בין לחובה ולא איצטריך להו למידרש לזכות אלא משום דאייתר להו יומתו וכדאמרי' בעלמא מילתא דאתיא בק״ו טרח וכתב לה קרא ואיידי דדריש לזכות דריש נמי לדיני ממונות ממשפט אחד יהיה לכם ולאו להאי דרשא בלחוד אייתר דמיניה ילפינן לכמה דברים שדיני ממונות ודיני נפשות שוים וכדתנן (דף ל״ב) אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם כללא דמילתא (דמלתא) שלזכות ולדיני ממונות מפשט הכתוב נלמוד כן ולכך אמר דפסילי מדאורייתא אבל קרובי אם אדרבה פשטיה דקרא משמע אבות ולא אם ולהכי אמר דהוי מדבריהם. זה נראה לי להעמיד דברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "הגרים אינם בדין הקרובים וכו'. יבמות פ' נושאין על האנוסה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומותרין לישא זה אשתו של זה אם מת או גירשה ואמר רבא נמי התם (דף צ\"ח) דאמור רבנן אין אבות לעכו\"ם לא תימא משום דשטופי זמה דלא ידיע אבל ידיע חיישינן דהא שני אחין תאומים דטפה אחת היא ונחלקה לשתים וקתני סיפא לא חולצים ולא מייבמין וכתב רבינו שנתגיירו כלומר שהיתה הורתם ולידתם שלא בקדושה דאילו הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה הרי הם אחים מן האם ופסילי מדרבנן ואפשר דאע\"ג דלידתם בקדושה אם הורתם שלא בקדושה לאו אחים נינהו ולישנא דנתגייר שייך אפילו נתגיירה אמו כשהיא מעוברת שאינו כן כמ\"ש בביאור ח\"מ וביבמות פרק כיצד (דף כ\"ב) אמר רב נחמן (גרים) הואיל ואתו ליד נימא בהו מילתא אחים מן האם לא יעידו ואם העידו עדותן עדות אחים מן האב מעידין לכתחלה אמימר אמר אפילו אחים מן האם נמי מעידין לכתחלה ומאי שנא מעריות (דאמרינן התם דאסורות) ערוה לכל מסורה עדות לב\"ד מסורה ופירש\"י ערוה לכל מסורה הכל נושאין נשים ואי שרית לקיימה אתי נמי למישרי ערוה בישראל דכ\"ע לא ידעי דטעמא דגר משום דכקטן שנולד דמי עדות לב\"ד מסור ואי נמי מכשרת עדות אחים גרים לא אתו לאכשורי אחים ישראל דב\"ד ידעי דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי: \n\n" + ], + [ + "האחין זע\"ז וכו'. בתרא פ' י\"נ (דף קכ\"ח) שלח ליה ר' אחא לרב יוסף בר חמא הלכתא שלישי בשני כשר רבא אמר אף בראשון מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי ע\"כ בגמ' ומפרש רבינו דמר בר רב אשי סבר דשלישי בראשון הוא ומש\"ה אכשר ביה ולית הלכתא כוותיה דאב ובנו ראשון בראשון הוא כמו אח ואחיו שהם ראשון בראשון והוה ליה אבא דאבא שני בראשון וכ\"פ הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ודלא כרשב\"ם שפי' ולית הלכתא כמר בר רב אשי דבני בנים עד אלף דורות לא יעידו לאבותיהם דבן ירך אביו הוא ופסק רבינו כרבא וכ\"פ הרי\"ף ורשב\"ם ודלא כרבינו תם וה\"ג שפסקו שאין הלכה כרבא אלא כרב דאמר פ' זה בורר שלישי בראשון פסול: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כל אשה שאתה פסול לה וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ח:) רב איקלע למיזבן גוילי ובעו מיניה מהו שיעיד אדם באשת חורגו בסורא אמרי דבעל כאשתו בפומבדיתא אמרי אשה כבעלה והני תרי לישני לא פליגי אהדדי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא וכ״כ נמוקי יוסף והכי משמע בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "כל שתי נשים וכו'. פ' זה בורר שם ת\"ר חורגו לבדו ר' יוסי אומר גיסו פי' פסולין לעדות ואסיקנא התם דהכי קאמר חורגו לבד אבל גיסו הוא ובנו וחתנו ואתא ר' יוסי למימר גיסו לבדו וכ\"ש חורגו וכו' א\"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ואיכא למידק דהיכי קתני גיסו לבדו אי פירוש גיסו היינו אחי אשתו הא בנו הוי פסיל להאי דהא בעל אחות אביו הוא ואי פירוש גיסו שהם בעלי שתי אחיות הא הוי לבנו דגיסו בעל אחות אמו ותירץ הרי\"ף דגיסו לבדו לא אתא למעוטי אלא בן גיסו באשה אחרת והביא ראיה מהירושלמי אבל רש\"י והתוס' פירשו דגיסו לבדו אתא למעוטי חתנו אבל לא מיעט בנו ולזה הסכים הרא\"ש בפסקיו ופי' רש\"י והתוס' לא כיון אליו רבינו שהרי כתב שאין אדם מעיד לחתן אחות אשתו ולכן תמהני על ההגהות שעל מ\"ש שכל שתי נשים שהן זו עם זו שני בשני בעליהן מעידין זה לזה כתבו וכן פר\"י דתרי בעל כאשתו לא אמרינן בקורבה שנתרחקה קצת ואפילו לקח זה האשה וזה בת אחותה וכל שכן באלו והרי רבינו כתב בסמוך שחתן אחות אשתו פסול לו אלא ודאי דעת רבינו כהרי\"ף שכן כתב וכן לא יעיד לבן אחות אשתו ולא לבעל בת אחות אשתו וכו' לבעל בת אחות אשתו הוי ראשון בשני ואמרינן תרי זימני בעל כאשתו וא\"כ צריך לדקדק מנין לו לרבינו דכשהנשים שני בשני בעליהן כשרים זה לזה. ונראה שלמד כן מהירושלמי שפירש דהב\"ע דגיסו לבדו פסול ולא בנו ולא חתנו בשיש לו בנים וחתנים מאשה אחרת אבל מאותה אשה אף חתנו פסול והרי הוא וחתן אחות אשתו נשותיהן ראשון בשני נינהו ואפילו הכי פסול ממילא שמעינן דלא מיפסיל אלא דוקא בההוא גוונא אבל (כששתי הנשים שני בשני) מיהא כשר כיון שלא מצינו מי שאמר תרי זימני בעל כאשתו בשני בשני וכיון דמעיקרא הוה מיבעיא לן אי אמרינן בעל כאשתו אפילו חדא זימנא מסתיין לפסול היכא דאיתמר בהדיא אבל היכא דלא אתמר (הא ודאי) כשר ולפי שרבינו למד דין זה ממה שאמרו חורגו וגיסו לבדם לכך גבי ראשון בראשון כתב המשל כגון שלקח זה אשה וזה בתה שהוא בעל חורגתו והו\"ל חורגו וכן בעלי אחיות דהיינו גיסו אבל בשני בשני לא כתב משל משום דמדיוקא קא אתי ואין המשל כתוב בגמ' ומתוך מה שלמדנו דדוקא כשהשתי נשים זו עם זו שני בשני הוא דבעליהן כשרים אבל לא כשהן שני בראשון: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כל איש שאין אתה מעיד לו וכו'. למד כן מהדין שכתב בסמוך אחי האח מן האם מעידין זה לזה ואע\"פ שאחיו של זה הוא אחיו של זה לפי שאין ביניהם קורבה כלל וזה כיוצא בו וכתב רבינו כאן דין זה להיותו נוגע לענין אישות: \n\n" + ], + [ + "אבי כלה ואבי חתן וכו'. סנהדרין פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ח:) מימרא דרב חסדא: \n\n" + ], + [ + "אחי האח מן האם וכו'. גם זה שם מימרא דרב חסדא: \n\n" + ], + [ + "האיש עם אשתו ראשון בראשון. כלומר דאי הוה שני בשני לא היה פסול להעיד לקרובותיה וכמו שכתב רבינו בסמוך: \n", + "לפיכך אינו מעיד לא לבנה וכו'. שם במשנה וברייתא חורגו פסול וכבר נתבאר בפ' זה דבעל כאשתו ואשה כבעלה ולכך פסול לאשת בנה ולבעל בתה: \n", + "ולא לאביה וכו'. שם (דף כ\"ח) א\"ר נחמן אחי חמותי לא יעיד לי בן אחי חמותי ובן אחות חמותי לא יעיד לי וא\"כ ודאי דפסול הוא לחמותו ולחמיו וחמיו הוא ג\"כ מפורש במשנה והא אמרינן דבעל כאשתו ואשה כבעלה וא\"כ הרי בעל חמותו ואשת חמיו פסולין ונ\"ל שלא היתה כוונת רבינו כאן אלא ללמדנו דאשה כבעלה בכל הני דאילו להשמיענו קרובי האשה הפסולים הו\"ל לכתוב גם אחי חמותו ובן ובת אחי חמותו: \n\n" + ], + [ + "אשתו ארוסה וכו'. שם אמר רבה בר בר חנה מעיד אדם לאשתו ארוסה ודחו ואמרו מאי דעתיך כדאמר ר' חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן וכו' מתה אינו יורשה וכו' התם בשארו תלה רחמנא אכתי לאו שארו היא הכא משום איקרובי דעתא הוא והא איקרבא דעתיה לגבה וסובר רבינו דדוקא לגבה איקרבא דעתיה אבל לגבי קרוביה אכתי לא איקרבא ושיעור לשון רבינו כך אבל אם העיד לקרובי ארוסתו וכו' אין פוסלין אותה עד שישאנה ואח\"כ אם יעיד עליה יפסלו עדותו ומשמע מדברי רבינו שלכתחלה אין מקבלין עדות הארוס לקרובי ארוסתו ואם העיד אין פוסלין עדותו והם דברי הרי\"ף בתשובה כמ\"ש העיטור באות קו\"ף קבלת עדות וכתבו המרדכי בהגהות סנהדרין וכן מצאתי כתוב בשם גאון: \n\n" + ], + [ + "זה שפסלה תורה וכו' אלא גזירת הכתוב הוא. בב״ב ס״פ מי שמת (בבא בתרא דף קנ״ט): \n", + "לפיכך האוהב והשונא וכו'. פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט) אליבא דרבנן וכן פסק הרי״ף ז״ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל מי שאין אתה מעיד לו וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז:) משנה היה קרוב ונתרחק הרי זה כשר רבי יהודה אומר אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב ובגמרא (דף כ״ח:) אמר רבא אמר רב נחמן אין הלכה כר' יהודה: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה יודע לחבירו עדות וכו'. בתרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ״ח) ברייתא כלשון רבינו כתבה הרי״ף פרק זה בורר. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שיכול לכוין מדת הקרקע. שם אמר שמואל דסומא אם מכוין מדת הקרקע ומסיים מצריה כשר ואידחיא ליה מדתניא האי ברייתא סתמא דסומא פסול ולא מכשר אלא בפתוח ונסתמא וחזר ונתפתח: \n\n" + ], + [ + "ואלו הן הדברים וכו' עד אינו נאמן. משנה וברייתא בכתובות סוף פרק ב' (דף כ\"ח): \n", + "נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבי וכו'. כבר נתבאר בדברי רבינו פרק שביעי: \n", + "זכור אני בפלונית וכו'. שם מאי טעמא כיון דרוב נשים בתולות נשאות גלויי מילתא בעלמא הוא: \n", + "ושהמקום הזה בית הפרס. פירושו כתב הר\"ן דאי איכא בקעה שמוחזק לנו שיש בית הפרס והבקעה כולה בספק טומאה כי מסהיד שהמקום הזה בית הפרס ושכל מה שהוא חוץ ממנו טהור מהימן. אבל הראב\"ד כתב בית הפרס לשון טומאה קלה הוא כלומר כבר הוקלה טומאתו שנדש ונופח והוא טהור לעושה פסח ומה טעם נאמן בו משום דטומאת בית הפרס אפילו קודם דישה ונפוח אינה אלא מדרבנן שמא גלגלה עצם כשעורה לשם ע\"כ. ומכל מקום הדבר נראה שאין עדות זו אלא להקל דומיא דכל הנך דמתניתין אבל לא שיהא נאמן להחמיר שאם נאמינהו להחמיר בדרבנן כל שכן בדאורייתא עכ\"ל הר\"ן ז\"ל: \n", + "ועד כאן היינו באים בשבת שצמצום התחום עד אלפים אמה בלבד מדבריהם. כלומר מדאורייתא אינו אסור אלא חוץ לשנים עשר מיל כמו שנתבאר בדברי רבינו פרק כ\"ז מהלכות שבת: \n", + "ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן על ידי עצמו. פירוש כך העיד התינוק על ידי היה אבי שולח לו חלה ומתנות אבל אם אמר שהיה שולחם על ידי אחר אינו נאמן דדילמא לא דק: \n", + "ואכלנו בקצצה של פלוני וכו'. שם (דף כ\"ח:) תנו רבנן כיצד קצצה אחד מן האחים שנשא אשה שאינה הוגנת לו כלומר שיש לה פסול משפחה באים בני משפחה ומביאין חבית מליאה ושוברין אותה באמצע רחבה ואומרים אחינו בית ישראל שמעו אחינו פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו ומתיראים אנו שמא יתערב זרעו בזרענו בואו וקחו לכם דוגמא פירוש אות וסימן זכרון לדורות שלא יתערב זרעו בזרענו. ודע שהראב\"ד מפרש דמשפחה זו פסולה היינו לענין דאי הוו תרי פסלינן לה אפומייהו ואי חד הוא חיישינן לה ולא מכרזינן עלה ומשפחה זו כשרה אי תרי נינהו מכשרינן לה אפומייהו ואף על גב דהות קיימא בחזקת פסלות וכן שאכלנו בקצצה של בת פלוני דאי תרי נינהו פסלינן לזרעא אפומייהו ואי חד הוא חיישינן לה אבל הר\"ן כתב דכי אמר שנאמן התינוק לומר אמר לי אבא משפחה זו פסולה ומשפחה זו כשרה מיירי במשפחות כהנים שיצא עליה חשש פסול כהונה ואותה משפחה נחלקה לבתי אבות וקאמר שנאמן התינוק להכשיר משפחת בית אב אחד שיעיד ויאמר אותו חשש על משפחת בית אב פלוני הוא ולא על משפחת בית אב פלוני ולא נקטה באומר משפחה זו כשרה בלבד לפי שאם היינו מוחזקין באיסור משפחה אחת אין התינוק נאמן להכשירה אפילו לתרומה מדרבנן אבל כשאנו מוחזקים בכלל שיש פסול באותה משפחה סתם ואין אנו יודעים בבירור אם על כולה אם על מקצתה נאמן התינוק לבד לברר בשם אביו ולומר אותו פסול על משפחת בית אב פלוני הוא ולא על משפחת בית אב פלוני וסומכים על עדות זו להאכיל אותו שהוא מכשיר תרומה דרבנן אבל ודאי אין התינוק נאמן לפסול שזה לא שמענו בשום מקום והיאך יהא נאמן במה שאומר בשם אביו והלא לא היה אביו נאמן דהא קיימא לן אין ערער פחות משנים אלא ודאי כדאמרן ומשפחה זו פסולה דקתני בשביל הכשר האחרת נקטה כדתנן שהמקום הזה בית הפרס וכמו שפירשתי וכתב שדברי רבינו מטין לדבריו שנראה מדבריו שרצונו לומר שאין תלוי אם נאמינהו בעדות זו או לא נאמינהו אלא להאכילו בתרומה של דבריהם או לדחותו ממנה שאילו היה סובר שהיה נאמן לדחות את הכהן המוחזק בכשרות מתרומה של דבריהם כל שכן שנאמן לדחותו משל תורה ואף על פי כן סתם הדברים יותר מדאי וכתב עוד דאף על גב דאמרינן בגמרא אמתניתין והוא שיהא גדול מעיד עמו לא קאי אכולהו אלא אזה כתב ידו של אבא ויצתה בהינומא ושהיה חולק עמנו על הגורן למסקנא דהתם דמוקמינן לה כר' יהודה דאמר מעלין מתרומה ליוחסין והילכך לתרומה נמי בעינן שנים כיוחסין אבל אשארא דתנן במתניתין לא בעינן ולאותן שנאמרו בברייתא כיון שלא נאמרה אותה מימרא עליהם פשיטא דלא בעינן גדול מעיד עמו אלא בעדותו לחודה סגי והרב המגיד כתב בפרק ט\"ז מהלכות אישות שדעת רבינו דלא קאי והוא שיהא גדול מעיד עמו אלא אזה כתב ידי בלבד: \n\n" + ], + [ + "אם היה עכו\"ם או עבד וכו'. ג\"ז שם ומפרש טעמא בגמרא דאע\"ג דהוה דעתיה לאיגיורי כיון דעכו\"ם הוה לא הוה דייק: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה יודע לחבירו בעדות וכו'. בבא בתרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ״ט) הובאה בהלכות פרק זה בורר כלשון רבינו ואמר בגמרא גבי גזלן כגון שהוחזק כתב ידו בבית דין וכתבו התוס' דעיקר הפירוש שראו בית דין כתב ידו זה קודם שנעשה גזלן דליכא למימר שאחר כך חתם וכ״כ הרי״ף ומשמע דלאו דוקא ב״ד דהוא הדין ראוהו עדים קודם שנעשה גזלן מהני דהא ליכא למיחש שמא אחר כך חתם וכ״נ מדברי הטור חושן משפט סי' מ״ו ואמרי' התם דלגבי חתנו אע״פ שלא הוחזק כתב ידו בב״ד אחרים מעידים עליו משום דלא פסלינן משום דלא מהימן ומכאן למד רבינו הטעם שכתב לחלוק בין פסולו מחמת עבירה למחמת קורבה: \n\n" + ], + [ + "שטר שיש בו שני עדים בלבד. כלומר דאילו היו יותר משנים מן הסתם יש לנו להחזיק שטר זה בכשר כמו שנתבאר ספ״ה ודין זה בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ח) ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי וסבר רב יוסף לאכשורה ואותביה אביי ומסיק שאפילו הביא עדים כשרים שמסר לו שטר מתנה זו בפניהם לא מתכשרא דמודה רבי אליעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול (משום דבמאי קני ליה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא) וכתבו התוס' בס״פ מי שמת (בבא בתרא דף קנ״ט בד״ה ואע״פ) שאם היו שנים מעידים ואח״כ נעשו קרובים שאחר מעיד על כתב ידם שמכירים אותו ולא חיישינן שמא היום נתן: \n\n" + ], + [ + "הכותב כל נכסיו לשני בני אדם וכו'. ירושלמי הובאה בהלכות פ\"ק דמכות פלוגתא דר\"י ור\"ל ופסק כר\"י וכן דעת רבינו ודלא כרבינו האיי ורבינו אפרים והרמ\"ה שפסקו כר\"ל דבתרי גופי לד\"ה פלגינן דבורא. והוי יודע דלשון הכתוב בירושלמי כך הוא כתב כל נכסיו לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו מה את עבד לה בגט הוא ועררו בטל או במתנה הוא ועררו קיים יבא כהדא כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והיו העדים כשרים לזה ופסולים לזה רבי אילא בשם ר' אחי איתפלגון ר' יוחנן ור\"ל חד אמר מאחר שהם פסולים לזה פסולין לזה וחד אמר כשרים לזה ופסולים לזה. ומאחר שרבינו כאן והרי\"ף ז\"ל פ\"ק דמכות פסקו דמאחר שהם פסולים לזה פסולים לזה קשה היאך הרי\"ף פ\"ק דגיטין ורבינו פרק שביעי דהלכות עבדים פסקו בכותב כל נכסיו לעבדו דפלגינן דבורא וקנה עצמו אע\"פ שלא קנה הנכסים עד שיתקיים השטר בחותמיו והרי בירושלמי תלאום זו בזו. והר\"ן כתב ביישוב זה ואפשר דהתם הכי קאמר דלריש לקיש דקאמר התם פלגינן דיבורא כל שכן הכא דפלגינן גבי כותב כל נכסיו לעבדו ומיהו לרבי יוחנן אפשר דבכותב נכסיו לעבדו פלגינן דיבורא משום דעבד ונכסים תרי גופי נינהו אבל כותב כל נכסיו לשני בני אדם הוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ע\"כ וזה דוחק גדול שהרי כשאומרים בירושלמי אתיא כהדא הוא כמו כשאומרים בגמרא דילן כתנאי שר\"ל דבר זה פלוגתא דהני תנאי הוא ויותר נראה לומר דאין הכי נמי דלדעת ר' אילא איפליגו רבי יוחנן ור\"ל בכותב כל נכסיו לעבדו נמי אלא דאנן כיון דחזינן דבפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש ודאי פסקינן כר\"י אי משום דכוותיה קי\"ל לגבי ר\"ל אי משום דמתניתין מסייעא ליה כדאמרינן התם וכיון דבגמרא דילן איפליגו אביי ורבא בכותב כל נכסיו לעבדו וס\"ל לרבא דפלגינן דיבורא וכלל גדול בידינו דהלכתא כוותיה לגבי אביי ואחר שלא פסק שם הגמרא כאביי אלמא לא סבירא ליה דרבי אילא דלא דמיא האי פלוגתא להך דלגבי כותב כל נכסיו לעבדו נהי דלגבי נכסים בעינן קיום אבל לגבי עבד עצמו לא בעינן משום דהוי ככותב בשטר אחד הריני משחרר פלוני עבדי והריני נותן נכסי במתנה לאיש פלוני דלגבי עבד ודאי לא בעינן קיום והכי נמי כיון דמתחלה עבד ועכשיו בן חורין ובעל נכסים בבחינת עצמו הוי כאומר הריני משחרר פלוני עבדי ובבחינת הנכסים הוי כאומר נכסי נתונים לאיש פלוני דהא פנים חדשות באו כאן והוה ליה תרי עובדי בתרי גופי דפלגינן דבורא אבל כשכתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחד כלומר שכתב כל נכסי נתונים לפלוני ולפלוני שהוא מעשה אחד בשני גופים לא פלגינן דיבורא ופשיטא דכגמרא דידן קי\"ל ולא כרבי אילא ולפי שיטה זו פשוט הוא שאילו כתב שדה פלונית נתונה לפלוני ושדה פלונית לפלוני שלאותו שהם כשרים לו מהניא מתנה שהרי שני מעשים כשני גופים הם וכיון שרבינו כתב דין זה כך אני מכריע לומר שזה דעת רבינו ומכאן למדו וכתב בעיטור דמסתברא דירושלמי בנכסים שאין מוחלקין אבל מוחלקין כשרים לשאינו קרוב. אבל בעבד המביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויים לך פלגינן דיבורא. אחר כך מצאתי שכתב הרא\"ש ספ\"ק דמכות ורבינו יואל הלוי כתב הלכה כר\"י וכתב דרבינו לית ליה ההוא דירושלמי דמדמי להו אהדדי ומודה ר\"י בכותב כל נכסיו לשני בני אדם דמאחר שהם פסולים לזה פסולים לזה וטעמא משום דאתי לאיחלופי בשטרות דעלמא שלא יאמרו קרוב כשר להעיד אבל בגט שחרור לא חיישינן לאיחלופי הואיל וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכהאי גוונא אמרינן בריש גיטין ובפרק ב' דגיטין עכ\"ל. ולמדתי משם שמה שכתבתי דגמרא דידן לא ס\"ל דאתי כהדא דההיא דירושלמי שיטה נכונה היא דהכי סבירא ליה לרבינו יואל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל עדות שתבא הנאה לאדם וכו'. בתרא פרק חזקת (בבא בתרא דף מ״ג) ואמרינן התם דלא סגי כשיסלק עצמו מן הקרקע כשיאמר דין ודברים אין לי על שדה זו או אין לי עסק בה או ידי מסולקות הימנה דלא אמר כלום עד שיקנו מידו והקשו בתוספות דהא בעינן תחלתו וסופו בכשרות כמו שנתבאר פרק י״ד והכא הוי תחלתו בפסלות והוי כמו קרוב ונתרחק ותירצו דלא שייך תחלתו בפסלות הכא כיון שאין פיסולו תלוי בגוף אלא בממון: \n\n" + ], + [ + "בני העיר שנגנב ס\"ת שלהם. ברייתא שם ואמרו בגמרא דכיון דלשמיעה קאי והוי נוגע בעדות עד דאזיל לעיר אחרת לדור אין דנין ואין מעידין אנשי אותה העיר עליו: \n\n" + ], + [ + "האומר תנו מנה וכו' במה דברים אמורים וכו'. ג\"ז ברייתא וגמ' שם: \n\n" + ], + [ + "קרקע שבין וכו'. שם (דףמ\"ב ע\"ב) אמר שמואל וכו' השותפין מעידין זה לזה ופריך בגמרא (דף מ\"ג) אמאי נוגעים בעדותן הן כלומר דכל זמן שלא חלקו לגמרי אם יטול מערער מן השדה יפסידו שניהם ותירצו בשקנו מידו שסילק עצמו מכל השדה והקשו עוד וכי קנו מידו מאי הוי פי' דסוף סוף נוגע בעדות הוא שאם יבא ב\"ח דידיה יטרוף אותה שדה שסילק עצמו ממנה אם תשאר ביד השותף אבל אם יטלנה המערער ודאי לא יטרוף ממנו והאי הנאה היא לדידיה דלא ליהוי לוה רשע ולא ישלם ותירצו כשקבל עליו אחריות כלומר שאם יבא ב\"ח דידיה ויטרפנה ממנו ישלמנה לו דהשתא מאי איכפת ליה להעמידה בפני ב\"ח הא לגבי לוקח נמי כיון דמקבל עליה אחריות מיקרי רשע וזהו שכתב \n", + "רבינו אלא אם כן סילק עצמו ממנה וכו' ושאם בא ב\"ח וכו' כלומר וגם קבל על עצמו שאם בא ב\"ח שלו וטרפה וכו': \n\n" + ], + [ + "העורר על השדה וכו'. שם (מ\"ו:) שלח ליה ר\"נ בר רב חסדא לר\"נ ברבי יעקב אריס מעיד או אינו מעיד הוה יתיב רב יוסף קמיה אמר ליה הכי אמר שמואל מעיד והתניא אינו מעיד ל\"ק הא דאיכא פירא בארעא הא דליכא פירא בארעא כלומר דכי איכא פירא לא יעיד דנוגע בעדות הוא לפי שהיה אותו נותן למחצה לשליש ולרביע ואם יזכה המערער הרי שלא ברשותו ירד וידו על התחתונה אבל לית ליה פירא בארעא וגם לא טרח בה שנה זו לעשות בה צורכי זריעה תו ליכא למיחש למידי שהרבה שדות ימצא להיות בהם אריס: \n", + "אבל השוכר אם לקח השכירות בידו וכו'. שם בראש הפרק (דף כ\"ט) לענין חזקת שלש שנים דבעינן רצופות ובתים בלילה לא ידעי כלומר ואין מעידין עליהם ואפ\"ה הויא חזקה ואמר התם רבה כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיניה ודרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא אמר ליה רב יימר לרב אשי הני נוגעים בעדותן הן דאי לא אמרי הכי אמרינן להו זילו הבו ליה אגר ביתא להאי אמר ליה דייני דשפילי פי' שפלים שאינם בקיאים בדין הכי דייני מי לא עסקינן כגון דנקיטי אגר ביתא ואמרי למאן ניתביה: \n\n" + ], + [ + "שמעון שלוה והיה ראובן ערב וכו'. פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ״ו:) ת״ר ערב מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי ופרשב״ם ערב מעיד ללוה אם יצאו עסיקין על שדותיו של לוה והוא דאית ליה ללוה ארעא אחריתי שוה כנגד חוב שנתערב דאי לא הוי נוגע בעדות דב״ח יגבה ממנו. ודע ששם (דף מ״ז) אמרו קבלן אמרי לה מעיד ואמרי לה אינו מעיד ומכיון שלא חילק רבינו בין ערב לקבלן אלמא דכלשון ראשון סבירא ליה דלא מפליג בין קבלן לערב וכן כתב רבינו ירוחם לדעת רבינו: \n", + "וכן לוקח ראשון מעיד ללוקח שני וכו'. שם באותה ברייתא לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי פ' כגון לוי ויהודה שקנו שתי שדות מראובן בזה אחר זה וקיימא לן דאין ב\"ח גובה אלא מן האחרון ואם אין לו גובה משלפניו לוי ללוקח ראשון מעיד ליהודה להעמיד בידו שדה שלקח מראובן ומפרש רבינו והוא דאית ליה לראובן ארעא אחריתי שיכול להעמידה בפני ב\"ח דאי לא נוגע בעדות הוא ורשב\"ם מפרש דהוא הדין אם יש ללוקח שני קרקע אחרת שלקח מראובן דאז לא יגבה ב\"ח אלא מאותו קרקע של לוקח שני ורבינו לא חשש לכתוב כן דבכלל דבריו הוא דכיון דשדה זו של לוקח שני היתה של ראובן שלקחה לוקח שני אחר לוקח ראשון הוה ליה קרקע של ראובן: \n", + "כתב הראב\"ד דוקא בשעשאה אפותיקי עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) ראובן שגזל שדה משמעון וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. בתרא פרק חזקת (בבא בתרא דף מ״ג:) ת״ר מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שאחריותו עליו מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה מפני שאין אחריותו עליו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רב ששת רישא בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקא מערער דלא ליזיל שמעון לאסהודי ליה ללוי דלאו דיהודה היא דניחא ליה דהדרא כלומר ניחא ליה דקיימא ביד לוי כי היכי דהדרא ליה שיש לו עדים שהיא שלו ואקשינן ובההוא זכותא דמפיק לה מלוי ליפקה מיהודה ומהדרינן דאמר השני נוח לי והראשון קשה הימנו ומקשינן תו ולוקמה בגזלן כלומר למה ליה למיתני מכר ליתני גזל לו בית גזל לו שדה אין מעיד לו עליה וכו' ומהדרינן משום דקא בעי למיתני סיפא מכר לו פרה מכר לו טלית דוקא מכר דהוה ליה יאוש ושינוי רשות וכגון דמית גזלן אבל לא מכר דהדרא ליה לא תנא רישא נמי מכר ואקשינן תו ולוקמיה ביורש כלומר בגזל והוריש ואתא יהודה להוציאה מיד היורש דלא ליזיל שמעון וליסהיד לבן גזלן משום דאי תיקום ארעא ביד היורש יוציאנה שמעון מידו אבל אם היא ביד יהודה אמרי' היכא דקיימא תיקום שמעינן מהכא דבין שהשדה הגזולה בידו בין מכרה בין מת והורישה אין מעיד בעלה עליה ובפרה וטלית כל שלא מת ראובן או לא מכרה אין מעיד לו ג״כ עליה אבל אם מכרה ומת כיון דמטלטלין נינהו מעיד לו עליה ואף על פי שהקשו שם על זה ודחו אוקימתא זו היינו לענין שלא נפרש הברייתא כאוקימתא זו אבל מ״מ הדין דין אמת וכן כתב שם רשב״ם: \n\n" + ], + [ + "ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו'. שם (דף מ\"ג) אמר שמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות פי' שהתנה שלא יהיה לו אחריות דאילו לא כתב אחריות בשטר הא קיימא לן אחריות טעות סופר הוא אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני ב\"ח ואוקמה (דף מ\"ה) בדלית ליה ארעא אחריתי לדידיה דאמר לא ניחא לי למהוי לוה רשע ולא ישלם ולגבי לוקח לא הוי רשע ולא ישלם דא\"ל להכי זבני לך שלא באחריות ורבינו כתב הדברים סתם שפשוט הוא שאם יש שדה אחרת לראובן שלא יטרוף בעל חוב לשדה זו: \n\n" + ], + [ + "ראובן שמכר פרה או טלית לשמעון וכו' עד וכן כל כיוצא בדברים אלו. פרק חזקת (בבא בתרא דף מ״ג:) סיפא דברייתא שכתבתי בסמוך מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה מפני שאין אחריותו עליו אמרו טעמא בגמרא (דף מ״ד:) משום דמטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב ואפילו עשאם אפותיקי כלומר וכיון דאין בעל חוב גובה מהם אין לו הנאה בעדותו ואקשינן וליחוש דילמא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי וכתב ליה דאקנה ומהדרינן דקאמרי עדים ידעינן בהאי דלא הוה ליה ארעא מעולם ואקשינן תו מדאמר רב פפא המוכר שדה שלא באחריות וכו' אם נמצאת שאינה שלו חוזר עליו וא״כ היאך יעיד לו עליה דהא אית ליה הנאה שלא יחזור עליו ומהדרינן הב״ע במכיר בה שהיא בת חמורו ורב זביד אמר אפילו נמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו דא״ל להכי זבני לך שלא באחריות מתוך זה נתבררו דברי רבינו. אבל קשה שכאן פסק כרב פפא דאמר נמצאת שדה שאינה שלו אפילו שלא באחריות חוזר עליו שכתב בד״א בשהיה שמעון מודה שזו הפרה והטלית וכו' ופשטא דשמעתא משמע דאליבא דרב פפא הוא דאוקימנא במכיר בה שהיא בת חמורו דאילו לרב זביד כיון שאינו חוזר עליו אפילו אינו מכיר שהיא בת חמורו מעיד לו עליה. וכן כתב נמוקי יוסף דאליבא דרב זביד בכל ענין מצי מעיד וכן רשב״ם וכן בח״מ סי' ל״ז ורבינו ירוחם בנ״ב ח״ה ובפרק י״ט מהל' מכירה כתב רבינו המוכר קרקע וכו' אפי' נודע בודאי שזו הארץ גזולה ויצאה מיד הלוקח אין המוכר חייב כלום והיינו כרב זביד גם בפ' זה כתב ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו' הרי הוא רוצה שתעמוד ביד שמעון וכו' ואי קי״ל כרב פפא תיפוק לי דאם יוציאו בטענה שאינה שלו יחזור עליו ויש לומר דרבינו משמע ליה דאפילו לרב זביד בעינן לאוקומי ברייתא כשמכיר בה שהיא בת חמורו אי מוקים לה בשמכר סתם דע״כ לא פליג ארב פפא אלא כשהתנה בפירוש שאין לו עליו אחריות והיינו דאמר ליה להכי זבני לך שלא באחריות וע״כ היינו כשהתנה כן בפירוש שאל״כ הא קי״ל אחריות טעות סופר הוא וא״כ במכר לו פרה וטלית או שאר מטלטלין סתם אפילו לרב זביד בעינן שיכיר שהיא בת חמורו לשיוכל להעיד לו עליה משום דאם אינו מכיר ונמצאת שאינה שלו חוזר עליו כיון דקנה סתם וכן נראה שהיתה דעת הרי״ף שכתב ורב זביד אמר אפי' נמצאת שדה שאינה שלו וכו' ורב זביד פליג ארב פפא והלכתא כוותיה עכ״ל. ואיכא למידק דהא פשיטא דרב זביד פליג ארב פפא ומאי אתא לאשמועינן וצ״ל דאתא לאשמועינן דלא פליג רב זביד אאוקימתא דאוקימנא במכיר בה שהיא בת חמורו אלא ארב פפא לחודיה פליג וכמו שכתבתי. ועוד יש ראיה שיש לפרש דרב זביד לא פליג אאוקימתא דמכיר בה שהיא בת חמורו מדאמרי' התם (דף מ״ה) בסמוך מכריז רבא ואי תימא רב פפא דסלקין וכו' ולא אמרן אלא שאינו מכיר בה שהיא בת חמורו וכו' אמימר אמר אפי' ליכא כל הני לא מ״ט מידע ידיע דסתם עכו״ם אנס הוא ומשמע שאם הוא ישראל בעינן שיכיר בה שהיא בת חמורו ואי לאו בעי לפצויי ליה וכיון דגם אמימר הכי ס״ל ולחד לישנא גם רבא ס״ל הכי ומדמכריז ולא הוה מאן דפליג עליה אלא אמימר וגם הוא משמע דמודה בישראל דבעינן שיכיר בה שהיא בת חמורו משמע דליכא מאן דפליג בהא ואפילו רב זביד מודה בהכי וכדפרישית ולפי שיטה זו ברייתא ה״פ מכר לו בית אין מעיד לו עליה דאפילו פירות ומכר לו בהדיא שלא באחריות הוי נוגע בדבר מפני שבעל חובו גובה ממנה אבל מכר לו פרה וטלית אפשר לו להעיד עליה דכל שלא פירש שהוא מקבל עליו אחריות אין ב״ח גובה מהם מיהו אם מכרם סתם צריך שיכיר בה שהיא בת חמורו לכ״ע אבל במוכר בהדיא שלא באחריות לרב זביד אינו צריך שיכיר ולרב פפא צריך שיכיר והלכה כרב זביד ולפיכך כתב רבינו ראובן שמכר פרה וכו' ולא הזכיר שם שלא באחריות כשם שהזכיר גבי מכר שדה וטעמא משום דבעא לאשמועינן דבמוכר סתם בעינן שיכיר בה שהיא בת חמורו אבל במפרש שמוכר לו שלא באחריות לא איצטריך ליה לאשמועינן דסמך על מ״ש בפי״ט מהלכות מכירה דאפילו נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו והכא אשמעינן דאפילו דאינו מעמידה בפני ב״ח אינו מעיד לו עליה אא״כ מכיר בה ומיהו במכיר בה סגי אע״ג דקי״ל אחריות טעות סופר הוא מ״מ כיון שהוא מכיר בה נמצא שהמוציאה מידו אונס הוא שאנסו ואינו חוזר עליו כמבואר פי״ט מהל' מכירה וא״כ כל שמפרש בהדיא שמוכר שלא באחריות פשיטא דאפילו אינו מכיר שהיא בת חמורו שמעיד לו עליה ובהכי אתי שפיר מאי דאיכא למידק דבגמרא קדים ומשני דקאמרי עדים ובתר הכי משני דמכיר בה וכו' ורבינו הפכם בלשונו והיינו טעמא משום דאי הוה נקיט סדר הגמ' לומר בסוף כל הדברים דדוקא במכיר בה שהיא בת חמורו וכו' הוה משמע דלעולם לא מצי מעיד אלא במכיר בה דוקא ולפיכך כתב בד״א במכיר וכו' סמוך למה שכתב מכר פרה או טלית ולא הזכיר שפירש שלא באחריות דאהא דוקא הוא דבעינן שיכיר ואחר כך כתב תנאי אחר שהוא כולל בין למה שכתב דהיינו שלא פירש שלא באחריות בין היכא דפריש דשלא באחריות הוא מוכר וזהו שהאריך בלשונו ואמר בד״א שיעיד ראובן לאבד זכות יהודה וכו' כדי לכלול דבשום ענין אין ראובן מעיד לו וכו' אלא אם כן העידו שלא היתה לו קרקע וכו' דל״ש פירש דשלא באחריות הוא מוכר ול״ש לא פירש צריך תנאי זה לשיוכל להעיד. ומה שאמרו בגמרא ורב זביד אמר אפי' נמצאת וכו' אצל אוקימתא דמכיר בה שהיא בת חמורו היינו לומר דלרב פפא א״א להעמיד הברייתא אלא דוקא במכיר אבל לרב זביד יש להעמיד בין במכיר בין שאינו מכיר אם פירש דשלא באחריות הוא מוכר אבל אין הכי נמי שאם מכר סתם אין להעמידה אלא דוקא במכיר ומש״ה פריך גמרא מדרב פפא דלדידיה אפי' פירש שלא באחריות אם נמצאת שאינה שלו חוזר עליו ואילו לרב זביד לא קשיא דאיכא לאוקמה כשמכר לו שלא באחריות: \n", + "וכתב נמוקי יוסף בשם הראב\"ד דכל הני דפסילי משום נוגע בדבר לא פסילי אלא כי מסהדי לזכותם אבל לחובתם פשיטא דמהימני דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי: \n", + "וכן שאר מיני פסולים וכו'. אם בפסולים מחמת עבירה פשיטא דרשע הוא ואם בפסולים מחמת קורבה ירושלמי הובא בהלכות פרק זה בורר דמייתי מרבויא דקרא שלא יהו הדיינים קרובים לעדים ולא לבעלי דינים ולא זה לזה: \n\n" + ], + [ + "ולפיכך אין סומכים וכו'. ה\"ה לבית דין של שלשה ולא נקט אין סומכין בסנהדרין אלא לאשמועינן דאלו שמוסיפין עד שבעה לעבר השנה אם היה בהם קרובים אין בכך כלום דמתחילין בשלשה ומוסיפין עד שבעה ואז גומרין ואם גמרו בשלשה מעוברת וכיון שכן אותו תוספת אפילו שיהיו קרובים כיון שהג' ראשונים כשרים אין בכך כלום אבל ג' הראשונים צריך שיהיו כשרים או לפחות ג' מהם דכיון דאם גמרו בג' מעוברת בתלתא מינייהו דכשרים סגי וזהו שכתב \n", + "רבינו שאם היה בהם קרובים ולא כתב שאם היו כולם קרובים: \n\n" + ], + [ + "כל הכשר לדון וכו'. משנה בנדה פ' בא סימן (נדה דף מ״ט:) ואמר רבי יוחנן שם בגמרא ובסנהדרין פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד) דאתא לאתויי סומא באחת מעיניו שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרינן דלא קי״ל כההוא סתמא אלא כסתמא דסנהדרין דדיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה וכולהו אינשי לא חזו בליליא כדחזי סומא באחת מעיניו ביום וכיון דגומרין בלילה הוא הדין דסומא באחת מעיניו דן לכתחלה א״כ לא קי״ל כההוא סתמא וקשה א״כ למה פסקו רבינו ויש לדחוק ולומר דטעמא דאידחי ההוא סתמא משום דאמר דסומא באחת מעיניו שאינו כשר לדון דיני ממונות וכבר פסק רבינו בפ״ב מהלכות סנהדרין דסומא באחת מעיניו כשר לדון דיני ממונות ולא תפס לשון המשנה פה אלא משום האוהב והשונא והגר וכל הני דמני הכא רבינו שהם כשרים להעיד ואינם כשרים לדון: \n", + "ואיכא למידק א״כ אמאי דחי בגמרא האי סתמא לימא דאתא לאיתויי כל הני דמני הכא רבינו. ומצאתי בתוס' פרק בא סימן (נדה דף נ' ד״ה ור״מ) שהקשו קושיא זו לענין אוהב ושונא ותירצו דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשרים ואין תירוץ זה נוח לי דאכתי נימא דאתא לאיתויי גר ומשוחרר שהם כשרים להעיד ואינם כשרים לדון ד״מ ועוד קשה דהוה ליה למימר דהא דקתני יש שכשר להעיד ואינו כשר לדון בדיני נפשות איירי ושפיר אתי לאיתויי סומא באחת מעיניו שהוא פסול לדיני נפשות וכן לאיתויי זקן וסריס וממזר שהם כשרים להעיד ופסולים לדיני נפשות והא הוה עדיף מלמידחי סתם מתניתין מהלכה. וי״ל דאה״נ דלדידן שפיר מיתוקמא מתניתין כדאמרן ולא שקיל וטרי גמרא אלא אליבא דר' יוחנן דאמר דמתניתין דיש שכשר להעיד ואינו כשר לדון לאיתויי סומא באחת מעיניו שאינו כשר לדון אפילו דיני ממונות ואליבא דידיה הוא דקשו סתמי אהדדי ואידחי ההוא סתמא אבל לדידן לא קשו סתמי אהדדי ושפיר מתוקמי כדאמרן. וא״ת ר' יוחנן מאי דוחקיה לומר דקשו סתמי אהדדי ולא אוקים להו כדאמרן י״ל שכך היה מקובל מרבותיו שפירוש דמתניתין דיש שכשר להעיד ואינו כשר לדון מיירי לדיני ממונות ובסומא מאחת מעיניו דמש״ה הוכרח לומר דליתא לההוא סתמא: \n", + "האוהב והשונא. משנה בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז:) אלו הן הקרובים וכו' האוהב והשונא וכו' א״ל לא נחשדו ישראל על כך ומפרש בגמרא (דף כ״ט) דדוקא לעדות לא נפסלו אבל לדון נפסלו מיתורא דקרא והוא לא אויב לו והיינו טעמא דכיון דסני ליה לא מצי לאהפוכי בזכותיה ותמהני למה לא כתב רבינו במה ששנינו שם איזהו האוהב זה שושבינו והשונא כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה ואמרינן התם משמיה דרבא דמיום ראשון ואילך בטלה שושבינות וכשר להעיד: \n", + "הגר. פירוש שאין אמו מישראל שאינו כשר לדון אפילו דיני ממונות כמו שנתבאר פ\"ב מהל' סנהדרין והמשוחרר דינו כדין הגר: \n", + "וכן הזקן והסריס וכו'. פי' אלו שהזכיר עד עתה אין כשרים לדון אפילו דיני ממונות אבל הזקן והסריס וכו' לדיני נפשות דוקא הוא דאין כשרים אבל לדיני ממונות כשרים הם. ודין זה דזקן וסריס ברייתא בסנהדרין פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:). וק״ל למה לא כתב ג״כ מי שאין לו בנים שפסלו באותה ברייתא וי״ל שסמך על מה שכתבו פ״ב מהלכות סנהדרין וכן עשה בזקן ששם כתב זקן מופלג וכאן כתב זקן לבד אלא סמך על מ״ש שם ועוד שטעם הסריס ומי שאין לו בנים אחד דטעם מי שאין לו בנים לפי שאינו יודע צער גידול בנים ואינו רחמן והוא עצמו טעם הסריס: \n", + "והממזר וסומא באחת מעיניו וכו'. משנה פ' בא סימן (נדה דף מ״ט ע״ב) יש שראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות ואמרינן בגמרא דחדא מהני מתניתין לאיתויי ממזר דכשר לדון דיני ממונות ואין כשר לדון דיני נפשות: \n", + "וסומא באחת מעיניו. נדה פרק בא סימן וסנהדרין פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד:) ההוא סמיא פי' באחת מעיניו דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן דהוה דאין דינא פי' דיני ממונות ולא א״ל מידי משום דתנן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) בדיני ממונות גומרין בלילה וכולהו אינשי לא חזו בליליא כדחזי סומא ביום וכיון דגומרין בלילה סומא באחת מעיניו דן לכתחלה ביום ומאחר דכשר לדון דיני ממונות פשיטא דכשר להעיד דכל הכשר לדון כשר להעיד וכיון דתנן במתניתין דיני נפשות גומרין ביום ממילא דסומא באחת מעיניו פסול לדון דיני נפשות וכבר כתבתי זה פרק שני מהלכות סנהדרין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שהעידו לו אנשים רבים וכו'. משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ז) כיצד מאיימין על עדי נפשות שמא תאמרו משמועה עד מפי עד ומפי אדם נאמן ואמרי' בגמרא דה״ה דפסילי בדיני ממונות ובזה בורר גבי עדי ממון תנן אם אמר העד הוא אמר לי שהוא חייב לו או איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה שהוא חייב לו מאתים זוז: \n\n" + ], + [ + "ולפיכך מאיימין וכו' עד וגומרין הדין. משנה פרק זה בורר כתבתיה בסמוך. \n", + "ומ\"ש מודיעין אותם כח עדות שקר וכו'. שם בגמרא ונראה מדברי רבינו שסובר דלא אידחי מימרא דרב יהודה ורבא אלא לענין שלא יאיימו אותם בהני כללי כי יחשבו שינצלו אבל בהני פרטי שיגיע להם באותו עון מאיימין עליהם והיינו דאמר רב אשי בהדיא (דף כ\"ט) סהדי שקרי אאוגרייהו זילי שהוא רע נוגע להם בפרט וה\"ה לשאר רעות פרטיות שמאיימין עליהם: \n\n" + ], + [ + "המטמין עדים וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט) ברייתא כלשון הזה: \n\n" + ], + [ + "אחד המודה בפני עדים וכו'. שם במשנה עד שיאמר בפנינו הודה שהוא חייב לו מאתים זוז ופירש רש\"י שיהיו שניהם בפנינו ולהודות נתכוון להיות לו עדים בדבר ואמרי' בגמרא מסייע ליה לרב יהודה אמר רב דאמר צריך שיאמר אתם עדי והיו עלי עדים הרי הוא כמו אתם עדי: \n", + "בין שאמר הלוה וכו'. שם מימרא דרבינא ואי תימא רב פפא. \n", + "ומה שכתב דרך מאמין לדבריו כלומר דאם טען משטה הייתי בך שראיתיך אומר דברים שאינם ואמרתי הלא משחק הוא נאמן. וכבר נתבארו דינין אלו בדברי רבינו בהלכות טוען ונטען: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "השוכר עדי וכו' וכן היודע וכו'. ברייתא בבא קמא ריש פרק הכונס (בבא קמא דף נ״ה:) השוכר עדי שקר והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואמרו בגמרא דהיינו בעד אחד דאילו בשנים מדאורייתא מחייב ובראש הלכות אלו הארכתי בזה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שהעיד וכו' ומצוה לעשות לו כמו שרצה לעשות וכו'. משנה בסנהדרין סוף אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט) כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה כלומר אין להם לצפות מיתה אחרת אלא משכימין לאותה מיתה שנגמר לה דינו של נידון: \n", + "ואם העידו במלקות וכו' ואם העידו לחייבו ממון וכו'. משנה פירקא קמא דמכות (דף ה') משלשין בממון ואין משלשין במכות וכו' אלא כל אחד ואחד לוקה ארבעים: \n", + "ואין לוקין במקום תשלומין. שם במשנה (דף ד') פלוגתא דר״מ ורבנן ופסק כרבנן דאמרי כל המשלם אינו לוקה ובכתובות פרק אלו נערות (כתובות דף ל״ב:) מקשי ונימא כל הלוקה אינו משלם כלומר ונדייניה במלקות ומשני בפירוש רבתה תורה עדים זוממים לתשלומין מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם יד ביד למה לי דבר הניתן מיד ליד ורבי אלעזר יהיב טעמא משום דלאו בני התראה נינהו: \n\n" + ], + [ + "בד\"א בעדים שהוזמו וכו' עד הרי אלו זוממין ונהרגין וכו'. משנה פ\"ק דמכות (דף ה') אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו את עצמן כלומר שיזימו אותם בעסקי גופם של עדים ולא בעסקי ההרוג וההורג כדמפרש ואזיל כיצד אמרו מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש אמרו להם היאך אתם מעידים (שזה הרג את זה) שהרי נהרג זה או ההורג זה היה עמנו במקום פלוני אין אלו זוממין אבל אמרו להם היאך אתם מעידים שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין ונהרגים על פיהם: \n\n" + ], + [ + "וזו שהאמינה תורה עדות האחרונים וכו'. דאמרינן במרובה (דף ע״ב:) ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז) עד זומם חידוש הוא מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ואע״ג דרבא הוא דאמר הכי ולית הלכתא כוותיה הא דלית הלכתא כוותיה היינו במאי דקאמר דאינו נפסל למפרע אבל במאי דקאמר דחידוש הוא ודאי מוסכם הוא: \n", + "אפילו היו העדים הראשונים מאה כו'. משנה פ\"ק דמכות (דף ה':) ע\"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה אלא להקיש שלשה לשנים מה שלשה מזימין את השנים אף שנים יזומו את השלשה ומנין אפילו מאה ת\"ל עדים: \n\n" + ], + [ + "עדים זוממין אינן צריכין התראה. כתובות פ' אלו נערות (כתובות דף ל״ג) ר' אלעזר אמר עדים זוממין ממונא משלמי ומילקא לא לקו משום דלאו בני התראה נינהו ואביי נמי אע״ג דמעיקרא פליג עליה לבסוף הדר ביה ובפ״ק דמכות וכתובות (דף ל״ב) אמר מה לעדים זוממין שכן אינם צריכים התראה: \n", + "ועדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו וכו'. ב״ק פרק מרובה (בבא קמא דף ע״ג:) אמר רבא עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין דהכחשה תחלת הזמה היא אלא שלא נגמרה ופירש״י שהוכחשו שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג ולבסוף הוזמו שבאת כת שלישית ואמרה עמנו הייתם נהרגין ואע״ג דאביי פליג עליה הא קי״ל דהלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע״ל קג״ם: \n\n" + ], + [ + "אין מזימין את העדים אלא בפניהם וכו'. כתובות פ\"ב (דף כ') אמר רבי אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישין את העדים שלא בפניהם והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הויא הכחשה מיהא הויא וטעמא דאין מזימין את העדים אלא בפניהם x פירש\"י שהרי באין לענשן או נפש או ממון והתורה אמרה והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו: \n\n" + ], + [ + "עדי נפשות שהוכחשו וכו'. בב״ק פרק מרובה (בבא קמא דף ע״ד:) אמרו אפלוגתא דאביי ורבא שכתבתי למעלה ובפלוגתא עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר נהרגין וחד אמר אין נהרגין תסתיים דר״א הוא דאמר אין נהרגין דאמר רבי אלעזר עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואי סלקא דעתך ר״א הוא דאמר נהרגין אמאי לוקין ה״ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד ואין לוקין עליו אלא לאו ש״מ רבי אלעזר הוא דאמר אין נהרגין ואקשינן לוקין תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אמר אביי בבא הרוג ברגליו אלמא דלמ״ד נהרגין ה״ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד ואפילו בא הרוג ברגליו אין לוקין וכיון שפסקנו כרבא דאמר נהרגין ממילא קי״ל דעדים שהוכחשו בנפש אין לוקין ופי' לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד היינו שהוא לאו שניתן לאזהרה שלא יעשה כך שלא ימיתוהו ב״ד ואין לוקין עליו דמיתת ב״ד היא עונשו של לאו. \n", + "ומ\"ש אבל ב\"ד מכין אותן וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "עדים זוממין צריכים הכרזה. סנהדרין סוף הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט) ת״ר ד' צריכין הכרזה מסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממים משום דבכולהו כתיב ישמעו וייראו ולמד רבינו שהכרזה צריכה שתהיה בכל המקומות ממה ששנו שם במשנה דזקן ממרא אליבא דר״י כותבין ושולחין בכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בב״ד ואפילו ר״ע דפליג עליה התם לא אשכחן דפליג עליה אלא בזקן ממרא משום דסבר דמשמרים אותו עד הרגל אבל באינך דצריכי הכרזה כיון דלא אשכחן ליה דפליג מסתמא כר״י ס״ל ודבר פשוט הוא שצריכין לכתוב על איזו עבירה נהרג שאל״כ היאך יראו ויוסרו הנשארים: \n\n" + ], + [ + "חיוב העדים זוממין לשלם וכו'. פ\"ק דמכות (דף ב':) בברייתא המדברת בעדים זוממין משום ר\"ע אמרו אף אין משלמין על פי עצמן ואמרו בגמרא מ\"ט דר\"ע קסבר קנסא הוא וקנס אין משלם על פי עצמו אמר רבה תדע שהרי לא עשו מעשה ומשלמין וכן אמר רב נחמן וכיון דהני אמוראי יהבי טעמא למלתיה וגמרא אמר התם כמאן דלא כרבי עקיבא אמימרא דרב יהודה דבסמוך לה ומשני לה אליבא דר\"ע אלמא הלכתא כוותיה: \n", + "אבל אם אמרו העדנו על זה וכו'. שם (דף ג') אמר רב יהודה אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו ומוקי לה גמרא באומר העדנו והוזמנו בב\"ד של פלוני וחייבנו ממון סד\"א כיון דלחבריה לא מצי מחייב ליה איהו נמי לא מחייב קמ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שנים שהעידו וכו' עד ומזימין אותם. מימרא דרבא ספ\"ק דמכות (דף ה') כלשון רבינו ונ\"ל שצריך להגיה שמא גמל קל ביותר נזדמן להם שכך אמרו בגמרא גמלא פרחא ובנסחא אחרת מספרי רבינו כתוב שמא כר קל ביותר נזדמן להם עכ\"ל וזו נוסחא אמיתית שכר בלשון מקרא הוא גמל קל דכתיב שלחו כר (ישעיה ט\"ז): \n\n" + ], + [ + "שנים שאמרו באחד בשבת וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. מימרא דרבא פ\"ק דמכות ולפי גירסת הגמרא שבידינו כך ראוי להיות לשון רבינו אבל באו שני עדים בשלישי בשבת וכו' אלא מערב שבת נגמר דינו או בשני בשבת אין עדים אלו שהוזמו נהרגים שהרי מ\"מ וכו' וכך מצאתי בנסחא מדוייקת פירוש דאזלינן בתר שעת העדות וכיון דבאותה שעה נגמר דינו להריגה אין נהרגין ובסוף דבריו כך ראוי להגיה אפילו אמרו באחד בשבת גנב וטבח ומכר ובשני בשבת נגמר דינו אין העדים אלו שהוזמו משלמין וכו'. ונ\"ל דה\"ה אם גנב וטבח ומכר ונגמר דינו בשני אלא דאורחא דמילתא נקט שאין כל המעשים האלו נעשים ביום אחד ובנסחא אחרת כתוב אפילו אמרו בשני בשבת ופירש\"י דכי אמרינן דכשלא נגמר דינו והוזמו משלמין דוקא בקנס משום דהוה מצי למיפטר נפשיה בהודאה ואשתכח דאינהו הוו מפסדי ליה אבל בעדות ממון פטורים שהרי לא היו מפסידין אותו כלום אחר שהוא מחוייב ועומד ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "אין עדי השטר נעשים זוממין וכו'. זה דעת הרי\"ף בב\"ק פ' מרובה והביא ראיה מהא דת\"ר (סנהדרין ל\"ה) שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על השטר הזה והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פלוני השטר כשר והעדים כשרים חיישינן שמא איחרו וכתבוהו. ולי נראה עוד ראיה מדתניא בגט פשוט (דף קע\"א) וכתבו רבינו פכ\"ג מהלכות מלוה ולוה שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר הרי שלהכשיר השטר אומרים שהוא מאוחר וממילא מתכשרי עדים: \n", + "אמרו בזמנו כתבנוהו וכו'. כתבתי בסמוך שדעתו כדעת הרי\"ף והוא ז\"ל כתב כן שם. \n", + "ומ״ש הרי נפסלו למפרע. הוא פלוגתא דאביי ורבא בב״ק פ' מרובה (בבא קמא דף ע״ב:) ובסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז) ואביי סבר למפרע הוא נפסל וזו אחת משמועות יע״ל קג״ם דהלכתא בהו כאביי וכבר כתבתי זה בפ״י מהלכות אלו. \n", + "ומ\"ש ואפשר שביום זה שהעידו בב\"ד וכו' והם שקרו ואמרו בזמנו כתבנו כלומר ולא מפסדינן להני שטרי דאינשי דאיכתבו מקמי הכי מספיקא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עד שיהיו שניהם ראויים לעדות. משנה פ\"ק דמכות (דף ה:) מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף השלשה כן מנין אפילו מאה ת\"ל עדים וכיון דעדותן בטלה פשיטא דאין נהרגין: \n", + "ויזומו שניהם. ג\"ז שם ר\"ש אומר מה שנים אינם נהרגים עד שיהיו שניהם זוממין אף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין ומנין אפילו מאה ת\"ל עדים: \n", + "ומה שכתב אחר שנגמר הדין. שם אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין: \n", + "אבל אם הוזם אחד מהם וכו'. שיעור הלשון כך הוא או שהוזמו שניהם קודם גמר דין ואפילו אם אחר גמר דין הוזמו שניהם אבל נמצא אחד מהן קרוב או פסול אינן נענשין. \n", + "ומה שכתב אע\"פ שהוזמו ונפסלו וכו' כלומר דאילו הוכחשו לא היו נפסלין דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה כדאיתא בפרק חזקת ובפרק כל הנשבעין דאיפליגו רב הונא ורב חסדא בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו והלכה כרב הונא לגבי רב חסדא דרביה הוא ורב הונא הוא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה ועוד טענות אחרות כתבו שם הרי\"ף והתוס': \n\n" + ], + [ + "נהרג זה שהעידו עליו וכו'. פ\"ק דמכות (דף ה':) תניא ברבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין אמר לו אביו בני לאו ק\"ו הוא א\"ל למדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין פירוש מק\"ו. ופירוש דברי רבינו כך הם אינם נהרגים מק\"ו דנימא השתא משום כאשר זמם מחייבין ליה משום כאשר עשה לא כ\"ש אלא דוקא כאשר זמם הוא דחייב לא כאשר עשה ודבר זה שאין עונשין מן הדין מפי הקבלה הוא: \n", + "אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכן אם יצא הממון וכו'. צריך לבקש טעם מאין לו לרבינו לחלק בין מיתה לממון ומלקות דלכאורה משמע דל\"ש ממון או מלקות או מיתה בכולהו בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ואף כי אפשר לחלק בין ממון למיתה דממון אפשר בחזרה וכיון שכך כך לי עשה כמו זמם וכן כתבו התוספות בריש ב\"ק (דף ה':) ד\"ה ועדים זוממים אהא דמני רבי חייא עדים זוממין בכ\"ד אבות נזיקין וז\"ל פי' ריב\"א דאפילו שילם ע\"פ עדים זוממין חייבין דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה ור\"י מפרש דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק\"ו דגבי ממון עונשין מן הדין והא דאמרינן במכות הרגו אין נהרגין דהיינו משום דהתם אין עונשין מן הדין עכ\"ל. ועוד כתב שם מ\"מ אין סברא לחלק בין מלקות למיתה וכ\"כ רבינו ירוחם בנ\"ב ח\"ז בשם רש\"י וכנראה שלזה כיון הראב\"ד שכתב שיבוש הוא זה ואע\"פ שתפס בנהרג זה שהעידו עליו תחלת הבבא נקט ומיהו רבינו ירוחם כתב שכדברי רבינו נראה עיקר. ואפשר לתת טעם לדברי רבינו דלא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא היכא דהרגו על פיהם משום דגדול עונשם מנשוא אין ראוי לתת להם מיתת ב\"ד שתכפר עליהם אלא ראוי להניחם שיהיו נדונין אחר מיתה בעונשים נוראים דוגמא לדבר נותן כל זרעו למולך שהוא פטור מה שאין לומר כן בהלקו ע\"פ עדותם. ועוד י\"ל טעם אחר שמאחר שאלהים נצב בעדת אל אילולא שהיה חייב זה מיתה לא היה מניח הקב\"ה שתאבד נפש אחת מישראל ומאחר שהניח הקב\"ה לב\"ד שיסכימו להרוג את זה ונהרג חייב מיתה היה הילכך אין לעדים משפט מות מה שאין לומר כן במלקות: \n\n" + ], + [ + "היו העדים שלשה וכו'. משנה פ\"ק דמכות (דף ה':) ר\"ש אומר מה שנים אינם נהרגים עד שיהו שניהם זוממין אף שלשה אין נהרגין עד שיהו שלשתן זוממין מנין אפילו מאה ת\"ל עדים ומדשקלי וטרו אליביה ש\"מ דהלכתא כוותיה ובגמ' (דף ו') אמר רבא והוא שהעיד כל אחד בתוך כדי דבור של חבירו כלומר התם קאמר מתניתין מאה כשנים אבל אם העידו השנים ואחר זמן העידו האחרים הרי הם כשתי כתות לענין הזמה בלבד וכן דעת התוספות ולאפוקי מדברי ר\"י שכתב שהם כשתי כתות לכל דבר וטעם רבינו והתוספות דבשלמא לענין הזמה בהגדה תליא מילתא וכיון שלא הגידו תוך כדי דיבור הרי הן כשתי כתות להזמה אבל בנמצא אחד מהם קרוב או פסול כיון שמעת שראו העדות נפסלו מה לי אם העידו תוך כדי דיבור או לא וכיון שהוזמו קצתם ה\"ל נמצא אחד מהם פסול ועדותם בטלה והתם נמי אמרינן דתוך כדי דבור היינו כדי שאלת תלמיד לרב ושיעור לשון רבינו כך הוא הרי נחלקה העדות והשנים שהוזמו נענשין אע\"פ שהשנים שהיה בין דבריהם ודברי הראשונים הפסק אין נענשין ואע\"פ שבטלה העדות וכו': \n", + "וכתב הראב\"ד אבל אם היה הפסק וכו' עד נפסלה כולה א\"א איני יודע מהו וכו'. טעמו שכיון שהיה הפסק בין כת ראשונה לכת שניה הרי אלו שתי עדויות ואע\"פ שהוזמה כת ראשונה תתקיים העדות בכת שניה ויהרג הרוצח ורבינו סובר שמאחר ששתי הכתות באו להעיד כאחד אע\"פ שהיה הפסק בין כת לכת הרי הן ככת אחת לענין שאם בטלה עדות הכת האחת בטלה ג\"כ עדות הכת השניה ובהכי ניחא נמי מ\"ש ועוד מה זה שאמר וכו' ומה עונש ראוי להם כי לדעתו שהוכשרה כת שניה להעיד שייך למיפרך מה עונש ראוי להם אבל לרבינו שאינה כשירה להעיד ה\"ל כולהו ככת אחת ואפ\"ה אלו נענשין ואלו אין נענשין: \n\n" + ], + [ + "העיד האחד ונחקרה וכו'. בסנהדרין פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס') על מה ששנינו גבי מגדף שהיו אומרים לאחד מהעדים אמור מה ששמעת בפירוש והשני אומר אף אני כמוהו אמר ר״ל ש״מ אף אני כמוהו בדיני ממונות ובדיני נפשות ומעלה הוא דעבוד רבנן פי' שהצריכו כל העדים לפרש עדותן והכא כיון דלא אפשר אוקמוה אדאורייתא פירוש דלא אפשר לפרש ברכת השם דאי סלקא דעתך פסול הכא משום דלא אפשר קטלינן ליה לגברא ומאחר שעדותו עדות ממילא שהוא נעשה עד זומם. ונ״ל שעיקר הגירסא כך הוא שכל עד שאמר כך אחר עדות חבירו ה״ז כמי שנחקר והעיד וכו' ובספר מוגה מצאתי שכל שאמר אחר עדות חבירו הרי זה כמי שנחקר וכו': \n", + "ואין לעדים זוממין שגגה וכו'. למד זה ממימרא דר״א פרק אלו נערות (כתובות דף ל״ג) שכתבתי פי״ח דעדים זוממין לאו בני התראה נינהו ואמר רבא (תדע) אימת נתרי בהו מעיקרא אמרי אשתלין ונראה שמפרש רבינו שכחנו האיסור ולכן לא נתרה בהם משמע שאפילו היו שוגגים חייבים הם ומ״מ קשה שהרי אחר זה הקשה אביי ניתרי בהו בתוך כדי דיבור ואמרינן הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי אי ס״ד עדים זוממין צריכים התראה כי לא מתרינן בהו לא קטלינן להו מי איכא מידי דאינהו בעו קטיל בלא התראה ואינהו בעו התראה הא בעינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא. ואם כן הטענה היא משום דהדר אמר אביי ולא משום מאי דאמר רבא אשתלין ועוד שאין טעם שאין להם שגגה תלוי כשאין להם מעשה וכן אין טעם שאין צריכים התראה תלוי כשאין להם מעשה וצ״ע: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א זה הטעם לא ידעתי מהו וכו'. ביאור דבריו דבריש כריתות איפליגו תנאי דאיכא מאן דאמר דמגדף היינו עובד עבודה זרה וחכמים אומרים דהיינו מברך את השם ולפי דברי רבינו מגדף לדעת חכמים כיון שאין בו מעשה לא יהא צריך התראה: \n\n" + ], + [ + "כשם שהשנים מזימין את המאה וכו'. משנה פ\"ק דמכות (דף ה') באו אחרים והזימום באו אחרים והזימום כולם יהרגו ופירש רבינו כפירש\"י והרי\"ף: \n\n" + ], + [ + "כת שהעידה על ראובן וכו'. ק\"ו מבבא דלעיל כי שנים יכולים להזים חמשים כתות כ\"ש ששנים יזומו לשנים ושנים לשנים ועוד יש לפרש שרבינו סובר ששתי החלוקות בכלל פירוש דברי המשנה דבאו אחרים והזימום באו אחרים והזימום. כתוב בספרי רבינו כת שהעידה על ראובן וכו' ובאו שנים עדים והזימום אלו הארבע תיבות הם יתרים וצריך למוחקם וכן נמצא בספר מדוייק: \n\n" + ], + [ + "עדים שהעידו על איש טריפה וכו'. סנהדרין פרק אלו הן הנשרפין (דף ע\"ח) אמר רבא ההורג את הטריפה פטור וטרפה שהרג לפני ב\"ד חייב שלא בפני ב\"ד פטור בפני ב\"ד מאי טעמא חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך כלומר והרי ראוהו רוצח שלא בפני ב\"ד פטור דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה וכל עדות שאי אתה יכול להזימה לא שמה עדות ופירש\"י שלא בפני ב\"ד ואתה בא לחייבו ע\"פ עדים פטור דאין עדותן עדות דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה לקיים בה דין הזמה שאם הוזמו אין נהרגין דגברא קטילא בעו למיקטל: \n", + "וכן העדים שהיו טריפה וכו'. שם רב אשי אמר אפילו עדי טרפה שהוזמו אינן נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין כלומר וכיון שכן הו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ואינה עדות וקשה לי היאך דנין ע\"פ עדי טריפה הא הו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה שהרי אנו אומרין שאין זוממיה נהרגין ואפשר לומר דבשעת עדותן לא הכירו בהם שהיו טריפה: \n\n" + ], + [ + "עדים שהעידו על אחד והרשיעוהו וכו'. משנה ריש פ\"ק דמכות: \n", + "ומ\"ש העידו על שורו וכו'. ברייתא שם (ע\"ב) ת\"ר ארבעה דברים נאמרו בעדים זוממין אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה ואין גולין לערי מקלט ואין משלמין את הכופר ואין נמכרין בעבד עברי: \n\n" + ], + [ + "כך קבלו חכמים וכו'. שם אמר עולא רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין פירוש עדי בן גרושה או עדי גלות שפטרן הכתוב מדין הזמה מנין שהם לוקין דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע משום דוהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע אלא עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להני רשעים והיה אם בן הכות הרשע פירוש בתמיה אי הצדיקו והרשיעו בדיינין קאמר וצדיק ורשע בבעלי דינין למה לי והצדיקו וכו' ליכתוב כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והיה אם בן הכות למה הוזכרה כאן צדקת צדיק וכי כל מקום שהצדיקו ב\"ד את הזכאי וחייבו את החייב יש מלקות דאתא קרא למיתלי בוהצדיקו והרשיעו אלא על כרחך בעדים משתעי עדים שקרנים שהרשיעו צדיק ובאו אחרים והזימום והצדיקו את הנדון שהוא צדיק והרשיעו את העדים הרשעים והיה אם בן הכות הרשע אם הזמה זו בת מלקות היא שאינו יכול לקיים בה דין הזמה כגון בעדי בן גרושה או גלות והפילו השופט והכהו ומקשה גמרא ותיפוק לי מלא תענה ברעך עד שקר כלומר כל עונשי לאוין מלקות אלא במקום שפירש לך בו עונש וכאן שאינו יכול לעונשן בעונש הכתוב בהם ילקו ומהדר משום דה\"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו: \n", + "אבל אם העידו עליו שאכל בשר בחלב וכו'. כלומר העידו שהוא חלל או שהוא חייב לגלות דוקא הם מפי הקבלה ורמזם הכתוב בוהצדיקו וכו' אבל לבשר בחלב או לבש שעטנז לא איצטריך האי אסמכתא דמפשטיה דקרא דכתב כאשר זמם ילפינן לה דהא נתכוונו לחייבו מלקות: \n\n" + ], + [ + "שנים שהעידו על ראובן וכו'. בסנהדרין ס״פ הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט) מני במתניתין בהדי נחנקין זוממי בת כהן ובועלה שכל המוזמין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה כלומר המוזמין נדונין במיתה הראויים למות בה המנאפים חוץ מזוממי בת כהן שאינן מומתין בשריפה כמוה אלא בחנק כמוהו ותניא (דף צ') רי״א מה ת״ל ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו לפי שכל המוזמין שבתורה זוממין ובועליהן כיוצא בהן בת כהן היא בשריפה ואין בועלה בשריפה זוממין איני יודע אם לו הוקשו אם לה הוקשו כשהוא אומר לעשות לאחיו לאחיו ולא לאחותו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עדים שהעידו שפלוני גירש אשתו וכו'. משנה פ\"ק דמכות (דף ג') כלשון זה: \n", + "ומשערין באשה שאם האשה היתה חולה וכו' וכן אין טובת הנאה של כתובה המרובה וכו'. שם כיצד שמין א\"ר חסדא בבעל רב נתן בר אושעיא אמר באשה א\"ר פפא באשה ובכתובתה ומפרש רבינו דהכי קא מיבעיא ליה כששמין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו בבעל שמין לראות אם הוא זקן או חולה ודאי כתובתה שוה יותר ואם בחור או בריא אינה שוה כ\"כ ולא נשגיח באשה אם היא בחורה או זקנה וחולה או דילמא לא נשער אלא באשה לראות אם היא זקנה או חולה או אם היא בחורה או בריאה ולא נשגיח לענין הבעל וכן פי' הרא\"ש ז\"ל ופסק כרב נתן ורב פפא דאמר באשה שמין משום דה\"ל רב חסדא חד לגבי תרי ועוד דרב פפא בתרא הוא והלכתא כוותיה והוסיף רב פפא לומר בכתובתה הן שמין שאם היא של אלף יתנו בטובת הנאתה מאה ואם היא של מאה לא יתנו עשרה. כנ\"ל לפרש לדעת רבינו ורש\"י פירש בדרך אחרת וכתב שלבו מגמגם בו: \n\n" + ], + [ + "העידו על זה שחייב לפלוני אלף זוז וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "העידו על שורו של זה שנגח וכו': \n\n" + ], + [ + "העידו על פלוני שהפיל שן עבדו וכו' העידו שסימא את עינו וכו'. ברייתא בב״ק פרק מרובה (בבא קמא דף ע״ג:) מעידני באיש פלוני שסימא את עין עבדו והפיל את שינו שהרי הרב אומר כן ונמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד ואמר רבא ה״ד אילימא כדקתני דליכא כת אחרינא משלמין דמי עין לעבד בתר דמפקי ליה לחירות דמי עיניה קבעי לשלומי ועוד דמי כוליה עבד לרב בעי לשלומי ועוד שהרי הרב אומר כן הרב מי ניחא ליה אלא לאו כגון דאתו בי תרי ואמרי הפיל את שינו סימא את עינו דבעי מיתב ליה הרב דמי עינו ואתו בי תרי מציעאי ואמרי עינו והדר שינו דלא בעי למיתב ליה אלא דמי שינו נמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד ואע״ג דאביי לא מוקי לה אלא בשתי כתי עדים מ״מ הא קאמר דכת שניה אפכינהו ואזמינהו לכת ראשונה ולכ״ע ברייתא מיירי כשעדים אחרונים מכחישים את הראשונים וקתני אותם שנמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד וכך פירושו שכיון שהפיל את שינו הרי יצא לחירות בשינו וכי הדר סימא עינו חייב ליתן לו דמי עינו ואלו שהעידו שתחלה סימא עינו והדר הפיל שינו נמצא שאין האדון חייב לתת לו אלא דמי שינו שהוא דבר מועט והפסידוהו הרבה שהיה חייב ליתן לו בשביל עינו וכי אמרינן משלם דמי עין לעבד היינו לומר ההפרש שיש בין דמי שן לדמי עין כנ״ל. ואע״פ שפסק רבינו פ״ד מהל' חובל ומזיק שהאדון אינו משלם אא״כ תפס העבד משלמין לו העדים שהרי הפסידוהו שאפילו יתפוס לא יועילהו ודבר קרוב הוא לתפוס וכיון שכן משלמי ליה ובזה אין מקום להשגת הראב״ד שכתב העידו על פלוני שהפיל שן עבדו וכו' א״א והוא כתב בהלכות חובל וכו'. ומדאמרינן דמי כולי עבד לרב בעי לשלומי פירוש דמי כוליה עבד נמי כלומר עם דמי העין דהא תרוייהו בעי לאפסודי משמע דאילו העידו על האדון שהפיל שינו ואח״כ סימא עינו והוזמו שמשלמין לאדון דמי העבד ודמי עינו. ומ״מ צ״ע בדברי רבינו שכיון שהוא פסק פי״ח כרבא דאמר הכחשה תחלת הזמה היא וא״כ למה כתב והוזמו ואח״כ נמצא הדבר בהפך דמשמע דוקא הוזמו ואח״כ הוכחשו אבל הוכחשו ואח״כ הוזמו לא. וי״ל דאה״נ דאפילו הוכחשו ואח״כ הוזמו אלא כי היכי דלא לשתמע דוהוזמו קאי אסהדי בתראי נקט והוזמו סמוך לסהדי קמאי דאילו בתראי מפיהם אנו חיים ואח״כ דנקט לאו דוקא. ובנוסחא מדוייקת מצאתי שאין כתוב ואח״כ אלא כך כתוב והוזמו ונמצא הדבר הפך: \n\n" + ], + [ + "עדי קינוי וסתירה וכו'. . בא עד אחד והעיד שזנתה וכו': \n\n" + ], + [ + "העידו שנים שגנב וכו' עד אין הטביחה או המכירה מחייבתו לשלם כלום. משנה בב״ק פרק מרובה (בבא קמא דף ע״ב:) ובגמרא (דף ע״ג) אוקמוה לרישא כשהעידו על הגניבה ואטביחה בבת אחת והוזמו דאילו העידו על אחת מהן קודם לאחרת כשהוזמו על א' מהן פסולים הן מעת שהעידו על אותה עדות ראשונה דהא אמרי' דעד זומם למפרע הוא נפסל וא״כ כשהעידו עדות שניה פסולים היו ואין חייבין לשלם אלא כשהעידו בבת אחת. ורבינו כתב לשון המשנה לבד וסמך על מ״ש בפ״י מהלכות אלו דעד זומם למפרע הוא נפסל ובנמצא אחד מן הראשונים זומם בטלה כל העדות ופירש״י ואפילו חזרו והוזמו אחרונים אח״כ אין משלמין שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו דכיון דלא גנב לא טבח ואהכי לא מחייבי וכו' וכל שכן אם הוזמו שנים הראשונים תחלה שעדות שניה בטלה אלא שבזמן שלא הוזם אלא אחד בטלו שתיהן אבל כשהוזמו שניהם לא בטלה עדות ראשונה אלא משלמים כפל ומוכרח הוא ורבינו לא חשש לפרש לסבה שכתבתי: \n\n" + ], + [ + "העידו שנים שאכלה שנה ראשונה וכו' עד משלם חצי דמיה. משנה פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ״ו) וכבר כתבתי סוף פ״ד החילוק שיש בין העידו שנים שאכלה שנה ראשונה ושנים שאכלה שנה שניה ושנים שאכלה שנה שלישית לשנים אומרים ראינו שער בצד שמאלו ושנים אומרים ראינו שער אחד בצד ימינו בו ביום שאין מצטרפין ואם תאמר כשהעידו שנים שאכל שנה ראשונה וכו' אמאי מחייבינן לכלהו יאמרו אנן לסיועי למערער ולחיובי פירי למחזיק אתינן שהרי לא העדנו על ג' שנים יחד וכמו שאמרו בגמ' בבבא שאחר זו וכמו שאכתוב בסמוך בס״ד ותירצו התוספות (שם ע״ב בד״ה משלשים) דכיון דמחזיק מביאן לב״ד ודאי לטובתו באו להחזיקו בקרקע ולא לחייבו פירות: \n\n" + ], + [ + "שלש כיתי עדים שנתקיים בעדותן וכו'. ברייתא פרק כיצד הרגל (דף כ\"ד) העידוהו שנים בראשונה כלומר שנגח נגיחה ראשונה שנים בשניה ושנים בשלישית הרי כאן שלש עדויות והן עדות אחת להזמה נמצאת כת ראשונה זוממת הרי כאן שתי עדויות והוא פטור והם פטורים נמצאת כת שנייה זוממת הרי כאן עדות אחת והוא פטור והן פטורין נמצאת כת שלישית זוממת כולם חייבים ועל זה נאמר ועשיתם לו כאשר זמם כלומר בין כולם חייבים לשלם החצי נזק של העדאת נגיחה שלישית והקשו שאם באו אלו השלש כתות בשלשה ימים יפטרו עצמם הראשונים ויאמרו אנו לא באנו לחייבו אלא חצי נזק דאטו היינו יודעים שיבאו לסוף שלשה ימים ליעדו ואם באו ביום אחד יאמרו האחרונים אנו לא ידענו בעדות הראשונים ואע\"פ שהיו שם בב\"ד שכל היושבים בבית דין אינם באים להעיד וא\"כ לא באנו לחייבו אלא ח\"נ ותירצו דקא מרמזי רמוזי כלומר שהיו רומזים אלו לאלו שיעידו רב אשי אמר כשבאו רצופים רבינא אמר במכירין בעל השור ואין מכירין את השור אלא היכי מייעדי ליה דאמרי תורא נגחנא אית לך בבקרך איבעי לך לנטורי לכולהו בקרך פירוש רב אשי אתא למימר אפילו דלא מרמזי רמוזי כגון שבאו רצופין אם באו ביום אחד כולם באו ביחד להעיד ואם בשלשה ימים כיון שבכל עדות באו השלש כתות ביחד רגלים לדבר דידעי הני בהני ואתא רבינא למימר אפילו שלא באו רצופין במכירין בעל השור ואין מכירין את השור דכיון דתם אינו משתלם אלא מגופו ואם אינם מכירים השור ודאי לא לחייבו חצי נזק באו אלא לעשותו מועד שהיו יודעים בעדות הראשונים. \n", + "ובמ\"ש רבינו נמצאו שלשתן זוממין כולם חייבים לשלם הנזק שאע\"פ שהוא תם משלם חצי נזק קשה למה ישלמו יותר מחצי נזק כיון שעדיין אינו חייב לשלם יותר מחצי נזק. ופירש מורי הרב ה\"ר יעקב בירב שדעת רבינו כדעת רבינו תם שכתבו שם התוספות דאע\"ג דעדיין לא חייב נזק שלם מ\"מ כיון שמייעדים אותו וממילא מתחייב נזק שלם כשהוזמו צריכים לשלם כפי מה שתעלה נגיחה ד' כשיגח, ושיעור לשון רבינו כך הוא נמצאו שלשתן זוממין כלם חייבין לשלם הנזק שאע\"פ שכשיעידוהו שלש פעמים עדיין הוא תם עכ\"ז משלמין חצי שלישי של צד העדאה ולפי זה אינו מתיישב \n", + "מ\"ש משלם חצי נזק לשון יחיד ואם איתא משלמין מיבעי ליה. לכך נ\"ל לפרש באופן אחר על פי דרך זו שהוא כאומר תדע שע\"כ אע\"פ שאינו חייב לשלם נזק שלם כשהוזמו חייבין לשלם שאל\"כ לענין הזמה מה בין שתי עדויות הראשונות לעדות אחרונות שעושה אותו מועד והלא אע\"פ שהיה תם היה משלם ח\"נ ועל כרחין נפקא לן מעדות שלישית שמשלמין לו נ\"ש. ועי\"ל דה\"ק בין כולם חייבין לשלם לו הנזק שעשו לו דהיינו חצי נזק של צד העדאה שכלם סייעו בו דאילו חצי נזק של צד תמות לא סייעו בו שתי כתות הראשונות שאפילו בעדות כת שלישית לבד היה חייב לשלמו שהרי אע\"פ שהוא תם חייב לשלם חצי נזק. ואח\"כ מצאתי בספר ישן כולם חייבין לשלם חצי נזק וכך היא נסחת דפוס וויניציא וגם נסחא דידן כך יש לפרש דחייבים לשלם הנזק דקתני היינו חצי נזק ולישניה דייקא הכי דקתני חייבים לשלם הנזק ולא קתני משלם נזק שלם וזה פשוט. וכתב נמוקי יוסף פרק חזקת שנראה מדברי רבינו שחילק בשור המועד בין רומזים לשאינם רומזים וכן שאר חילוקים ולא חילק בחזקה דחזקה שאני דכיון דמחזיק מייתי להו מסתברא דלא מייתי איניש חוביה לנפשיה ובודאי ידעו דאיכא סהדי אחריני שמשלימין עדות החזקה הילכך משלשין ביניהם דהך אומדנא דמוכח לא גרעא מרמיזא עכ\"ל וכ\"כ ההגהות בשם התוספות: \n\n" + ], + [ + "וכן שנים שהעידו בבן סורר ומורה וכו' עד והוזמו כלן נהרגין. בסנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ו:) אמר אביי הכל מודין בבן סורר ומורה [והכל מודים בבן סורר ומורה] ומחלוקת בבן סורר ומורה הכל מודים בבן סורר ומורה בעדים הראשונים שאין נהרגין מתוך שיכולים לומר להלקותו באנו פירוש דבן סורר ומורה מתרין בו אביו ואמו בפני הדיינים וכשבאים עדים הראשונים שאכל ושתה מגניבה מלקין אותו חזר וגנב ואכל ושתה נידון בכ״ג למיתה. והכל מודים בבן סורר ומורה בעדים אחרונים שנהרגין מתוך שעדים הראשונים יכולים לומר להלקותו באנו כלומר דלית לן למימר אי לאו סהדותא דקמאי לא מיקטיל בסהדותא דהני אלא אמרינן הואיל ויש עונש ע״פ ראשונים שזה לקה על ידיהם תו לא שייכא ההוא סהדותא קמייתא בברייתא והני בתראי כוליה דבר קא עבדי. ומחלוקת בבן סורר ומורה שנים אומרים בפנינו גנב ושנים אומרים בפנינו אכל כלומר בעדות שניה דהנך שתי כתות צריכות זו לזו ואין הראשונים יכולים לומר להלקותו באנו הוי מחלוקת דחזקיה ור' יוחנן דאיפליגו בעדי גניבה ועדי מכירה בנפש שהוזמה דחזקיה אמר דאין נהרגין ור' יוחנן אמר נהרגין כרבנן דאמרי דבר ואפילו חצי דבר והלכתא כוותייהו וכמ״ש ספ״ד: \n", + "העידו שנים שגנבו וכו'. שם אתמר עדי גניבה ועדי מכירה בנפש שהוזמו חזקיה אמר אין נהרגין ורבי יוחנן אמר נהרגין וכו' ואמר רב פפא בעדי מכירה דכ\"ע לא פליגי דנהרגין כי פליגי בעדי גניבה וטעמא דר' יוחנן משום דסבר דעדי גניבה לא להלקותו באו דלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקין עליו וא\"כ אינן באין אלא להרגו ואע\"פ ששתיהן צריכות זו לזו והוה ליה כל חדא חצי דבר מיקטל כרבנן. וצריך עיון למה כתב רבינו בבא שקודם זו העידו שנים שזה גנב נפש מישראל ומכרו והוזמו הרי אלו נחנקין דכל שכן הוא מבבא זו ונראה שהיא הצעה לדין זה: \n", + "העידו שנים שמכרו לזה הישראל וכו'. ג\"ז שם אמר רב אסי עדי מכירה בנפש שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכול לומר עבדי מכרתי ואמרו שם דאתיא נמי כרבנן ובדלא אתו עדי גניבה. ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב שמכרו לזה הישראל דמשמע שאם מכרו לעכו\"ם אינו חייב ומנין לנו לומר כן, ונ\"ל ששיעור הלשון העידו שמכר לזה הישראל: \n", + "באו עדי גניבה וכו'. שם כשהעמידוהו בדלא אתו עדי גניבה הקשו אי הכי מאי למימרא לא צריכא דאתו לבסוף ואכתי מאי למימרא לא צריכא דקא מרמזי רמוזי מהו דתימא רמיזא מילתא היא קמ\"ל רמיזא לאו כלום היא. וא\"ת מ\"ש דלעיל גבי שור מועד אמרינן דרמיזא מילתא היא ותירצו בתוס' דדיני נפשות שאני: \n\n" + ], + [ + "מוציא שם רע על אשתו וכו' חזר הבעל והביא עדים וכו'. פ\"ק דסנהדרין (דף ט':) אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזנתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל עדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב עדי האב נהרגין [ומשלמין] ממון לזה ונפשות לזה ופירש\"י ואין משלמין ממון אע\"פ שהיו מפסידים אותה כתובתה אין משלמין טובת הנאת כתובתה וכו' דכיון דבשבילה הן נהרגין אין משלמין לה ממון דמתחייב בנפשו פטור מהתשלומין וכו' ואי משום מאה סלע דהוה בעו לאפסודיה לאב והוה ליה מיתה לזה [לאשה] ותשלומין לזה [לאב] לאו עלייהו רמי לשלומי אלא על הבעל שהרי על ידן הבעל בא לשלם לאב דכל זמן שלא הביא הבעל עדים שזינתה תחתיו אינו מתחייב לשלם מאה סלע ע\"י עצמו וכו'. ומשלמין ממון מאה כסף לבעל שבאו לחייב כשהזימו את עדיו. ממון לזה לבעל ונפשות לזה. [ונהרגין בשביל העדים] דקא סבר רב יוסף כי פטר רחמנא מתחייב בנפשו מהתשלומין היכא דמיתה וממון [משום חד] קא אתו עליה עכ\"ל. וסובר רבינו דעיקר חידושא דרב יוסף הוא סיפא דמילתא ממון לזה ונפשות לזה אע\"פ שהוא מתחייב בנפשו משלם דאילו רישא מילתא דפשיטא הוא דכיון דמתחייב בנפשו הוא ומפני כך השמיט רבינו מרישא ואין משלמין וגם הנהרגין לא כתבו כמי שבא ללמדנו חידוש אלא בדרך פשיטות שכתב הרי עדי הבעל נהרגין. ואם תאמר דהא בפ\"ח דהלכות חובל ומזיק פסק רבינו כרבא דאמר בהגוזל בתרא ובפרק בן סורר ומורה רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ושבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור והא כשהכלים הם של כל אדם הוה ממון לכל אדם ונפשות לנרדף ואפילו הכי פטור. ויש לומר דכיון דרודף ניתן להצילו בנפשו הוה ליה מחוייב מיתה לכל אדם והוי מיתה ותשלומין לאחד. אי נמי דדוקא גבי עדים זוממין ממון לזה ונפשות לזה חייב משום דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כל אחד אבל ממון ונפשות בחד גברא פטור כיון דמתקיים בו קצת הזמה כך תירצו התוספות בפרק אלו נערות: \n", + "וכן שנים שהעידו על זה שבא על נערה המאורסה וכו'. ג\"ז שם (דף י') אמר רבא פלוני בא על נערה מאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין ממון בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון ממון לזה ונפשות לזה ומפרש רבינו דכשהעידו פלוני בא על נערה המאורסה הרי אלו באים לחייב מיתה לזה ולכך נהרגין ואין לומר הם היו באים להפסיד לאבי הנערה הקנס שהיה חייב הבעל ליתן אם לא היו באים אלו שהרי לא הזכירו שם הנערה ולמאן מפסדי אבל כשהזכירו שמה שאמרו בא על בתו של פלוני הרי באו להפסיד לאביה הקנס שהיה הבעל ראוי ליתן לו אילו לא העידו אלו והוה ליה ממון לזה ונפשות לזה וזהו שכתב ומשלמין הקנס לאבי הנערה כנ\"ל. ולא כמו שכתוב בספרים ומשלמין הקנס לנטען וכך מצאתי בנסחא מדוייקת ואפילו לפי הנסחאות דגרסי לנטען יש ליישב קצת שפירושו לאביה שטוענין עליו שבתו זנתה: \n", + "פלוני רבע השור וכו'. גם זה שם מימרא דרבא והיא מתפרשת על דרך המימרא הקודמת פלוני בא על נערה מאורסה והוזמו וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שתי כתי עדים וכו' עד בפני עצמה. בשבועות פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ״ז:) ובבתרא פרק חז״ה (דף ל״א:) אתמר שתי כתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה פירוש דהואיל ואין ידוע אי זו מהם פסולה אין לך לפסול לא זו ולא זו ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי ופסק כרב הונא וכן פסקו הרי״ף והתוס' והביאו הרבה ראיות לזה וכתב הרי״ף עוד דעד אחד מזו הכת ועד אחד מזו הכת אפילו לרב הונא עדותן בטלה דהא בודאי אחד מהם פסול וזהו הדין הראשון שכתב רבינו: \n\n" + ], + [ + "ראובן שהוציא על שמעון וכו'. שם בשבועות מלוה ולוה ושני שטרות יד בעל השטר על התחתונה כלומר בין לרב הונא בין לרב חסדא שהרי זה בא עליו מכח שתי כתות אחת כשרה ואחת פסולה הילכך גדול יפסיד דמספיקא לא מפקינן ממונא אבל ממ\"נ גובה הקטן דיש בכלל מאתים מנה וישבע על השאר כן כתב הרי\"ף שם: \n", + "יראה לי ששבועה זו וכו'. הר\"ן כתב דשבועת היסת היא זו דליכא למימר דשבועת התורה היא מפני שזה תובעו מאתים וזה אי אפשר לו לכפור במנה דהא כיון שיש עליו שטר שהוא שעבוד קרקעות הוה ליה כטוענו כלים וקרקעות והודה בקרקעות וכפר בכלים ופטור. גם הראב\"ד כתב יש מקשים על זה והלא שטר שעבוד קרקעות הוא וכו'. והנה הוא ז\"ל חילק השגת הר\"ן לשתים. ונ\"ל ליישב דעת רבינו דכי אמרינן שאם תבעו מנה חמשים בשטר וחמשים בלא שטר והודה בחמשים שבשטר דלא מיקרי מודה מקצת הטענה היינו כשהוא אומר לו בשטר זה אני תובעך שהרי ידוע לו שבשטר זה ובעדים אלו הוא תובעו וזהו שכתב רבינו בפ\"ד דטוען ונטען בדין זה ק' דינרים יש לי בידך נ' שבשטר זה וכן צריך שהחמשים אחרים יתבענו ע\"פ שכן כתב גם שם וחמשים בלא שטר אבל הכא שתובע לו ש' בשטר ואנו אומרים שבכלל מאתים מנה כשהוא תובעו אינו מייחד לו מה תובע ממנו בשטר ומה תובע ממנו בלא שטר ולא מקרי שטר שעבוד קרקעות אלא כשהשטר כשר אבל כשאין השטר כשר כי הכא דלא ידעינן הי מינייהו כשר לא קרינן ביה שטר שעבוד קרקעות. ומ\"ש הראב\"ד ועוד אני אומר וכו' לא קשיא שכיון שזה תובע שני השטרות כאחד כטענה אחת חשיבי ואע\"פ שהם שתי כיתי עדים. אבל אי קשיא הא קשיא שאילו היה מודה זה בקנס לא היה צריך לישבע לו על השאר לפי שלא היה אפשר לו לכפור בהם ורבינו כתב בפרק הנזכר שאין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים אבל לא אמרו שתהא העדאת עדים גדולה מהודאת פיו וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "הוציא ראובן שטר על לוי וכו'. שם שני מלוין ולוה אחד ושני שטרות היינו מתניתין פירוש דקתני דינא דחנוני על פנקסו דכל אחד נשבע ונוטל ואפילו כתוב בשטר נאמנות שבועה בעו אבל רש\"י פירש דבשום גוונא אין חילוק בין שטר זה לשאר שטרות אפילו כי ליכא נאמנות לא בעי לאשתבועי ליה אא\"כ אמר לו אשתבע לי: \n\n" + ], + [ + "הוציא ראובן שטר על שמעון וכו'. שם בעיא אליבא דרב הונא ולא איפשיטא ופסק כספיקי ממון דהוו קולא לתובע וכן פסק שם הרי\"ף: \n", + "במה דברים אמורים כשבאו שתי הכתות וכו'. כן כתב הרי\"ף שם ומילתא דסברא הוא: \n\n" + ], + [ + "מי שהביא עדים ונחקרה עדותן וכו'. פ\"ק דמכות (דף ה':) עובדא דאתא לקמיה דרבי יוחנן ופסק כן משום דאיכא למימר אם הוא מוחזק לחזר אחר עדי שקר כל ישראל מי הוחזקו כלומר לשמוע לו דסתם ישראל בחזקת כשרים: \n", + "אבל שטר שקרא עליו ערער וכו'. בכתובות פרק אלו נערות (כתובות דף ל״ו:) אמר רב פפא ש״מ האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה ה״ד וכו' אי דאתו בי תרי ואמרי לדידן אמר לן זייפו לי האי שטרא דכיון דקא מהדר אזיופא אימור זיופי זייף וכתב הר״ן שכך היא גרסת הרי״ף והיא היא גרסת רבינו ולפי זה לא מרעינן אלא שטר שעל אותו פלוני מאותו סך שאומרים העדים שאמר להם לזייף אבל שטרות שיש לו על אותו פלוני שאינן מאותו סך וכן כל שאר שטרות לא ריעי: \n", + "ויראה לי שאם באו עדי השטר וכו'. כלומר וכשכתב ידם יוצא ממקום אחר דאי לאו הכי כיון שאין זוכרים ההלואה אין עדותן עדות כמ\"ש בפרק שמיני מהלכות אלו אי נמי אפילו זוכרים ההלואה איצטריך לאשמועינן דסד\"א כיון שאין מעידין שחתמו אלא שזוכרים ההלואה וכשכתב זה נראה להם שהוא כתב ידם ליחוש דילמא זייף וכוון לכתוב כתב דומה לחתימות אותם עדים ולא ליהוי אלא מלוה על פה קמ\"ל דכיון דעדים זוכרים שראו ההלואה ושזה כתב ידם הרי רגלים לדבר שהשטר כשר ואע\"פ שאין זוכרים אם חתמו: \n", + "סליקו הלכות עדות בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..dc9e013060ca7790c8e958e2a6933215e0d6cca1 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,704 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Testimony", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Testimony", + "text": [ + [ + [ + "העד מצווה להעיד וכו'. בבא קמא ריש הכונס (בבא קמא דף נ״ה:) תניא היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ופריך בגמרא (דף נ״ו) במאי עסקינן אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו אלא בחד. ואיכא למידק דמנא ליה לגמרא דתרי מיחייב דאורייתא מאם לא יגיד וכו' אימא הני מילי כשעבר על השבועה כדכתיב ושמעה קול אלה ותירצו התוספות דהכי קאמר קרא כשעובר בדבר אם לא יגיד היה נושא עון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאות עון כדתנן בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות שהיו אומרים לעדים שמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת כלומר מה לנו להכניס ראשנו בדאגה זאת אפילו על האמת לפי שהיו מאיימין עליהם כמה איומים והלא כבר נאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וכו'. וכתב \n", + "רבינו להעיד בבית דין לומר דדוקא בבית דין הוא שחייב להעיד שאם אמר אינו יודע שוב אינו יכול להעיד אבל חוץ לבית דין אין לחוש כיון שיכול להגיד ולהעיד וכן דעת התוספות והרא\"ש אי נמי מדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו במקום שאילו היה מגיד היה מחייב ממון לאפוקי חוץ לבית דין דאפילו היה מגיד לא היה מחייב ממון. ויש לדקדק בלשון רבינו שכתב העד מצווה להעיד בבית דין דמשמע עד יחידי ומסיק שנאמר אם לא יגיד וכו' ובפרק הכונס לא מייתי קרא אלא לשני עדים דקרא לא משמע אלא לשנים וכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד שנאמר לא יקום עד אחד באיש אבל לעד אחד ליכא קרא. ויש לומר דרבינו גם כן לא מיירי אלא כשיש שני עדים בדבר וקאמר דמצוה על כל אחד מהם להעיד מאם לא יגיד דאילו היכא דליכא אלא עד אחד כבר כתב רבינו סוף פרק י\"ז דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכדברי הגמרא בפרק הכונס. \n", + "ומה שכתב בין בעדות שיחייב בו את חבירו בין בעדות שיזכהו בו מדלא מפליג קרא וסתם וכתב ואם לא יגיד ועוד דדומיא דמחייב קרבן שבועה אם נשבע נושא עון כשלא נשבע וקרבן שבועה ודאי מיחייב בין בעדות שיחייב בו את חבירו בין בעדות שיזכהו בו. \n", + "ומה שכתב והוא שיתבענו. בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל\"א:) דכל שלא שמעו מפיו שאמר להם בואו והעידוני אינם חייבים קרבן שבועה ובפקדון חייבים ומשמע דהוא הדין נמי בנשיאות עון בלא שבועה בעינן שישמעו מפיו דאי לא תימא הכי ליפלוג בעדות גופה בין היכא דאיכא שבועה להיכא דליכא ועוד דהא אמרינן דכל היכא דמחייב קרבן שבועה אם לא נשבע נשיאות עון מיהא איכא מכלל דכי לא מחייב קרבן שבועה אפילו נשבע כי לא נשבע ליכא נשיאות עון. \n", + "ומה שכתב רבינו והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות. נראה מדבריו דבדיני נפשות אפילו לא תבעוהו חייב ואפשר דטעמא משום דחייבים העדים לינקם ממנו וסמך לדבר מצאתי שכתב הרא\"ש ז\"ל פירקא קמא דמכות שכל הרואה דבר ערוה חייב להעיד לקיים מה שנאמר ובערת הרע בקרבך. \n", + "ומה שכתב שנאמר והוא עד וכו'. לא קאי למאי דסליק מיניה אלא למאי דפתח ביה העד מצווה להעיד בבית דין שנאמר והוא עד וכו': \n\n" + ], + [ + "היה העד חכם גדול וכו'. פ' שבועת העדות (שבועות דף ל':) אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל וכו' ה״מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה וכו' כ״מ שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב ופירש״י אבל באיסורא כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי אין חכמה לפני ה' נראה מדבריו דדוקא כשרוצים להתיר את האסור אבל אם רוצים לאסור את המותר לא ליזיל ומדנקט גמרא כ״מ שיש חילול השם וכו' משמע הכי דאילו באיסור המותר ליכא חילול השם יתברך טפי מהוצאת ממון שלא כדין אבל מדברי רבינו שאחר \n", + "שכתב אבל בעדות שמפריש בה מן האיסור חזר \n", + "וכתב וכן בעדות נפשות או מכות נראה דסבירא ליה דדיני נפשות אע\"ג דאי ליכא עדים פוטרין אותו וליכא איסורא דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות מ\"מ חילול השם איכא דיש עדים בדבר ולא יתברר דין מדיני נפשות ודיני מכות במילי טובא בתר דיני נפשות גרירין אי נמי דכשם שאילו היו רוצים להרגו וזה יודע לו זכות היה חייב להעיד להצילו כדי שלא ישפך דם נקי הוא הדין נמי אם רוצים לפוטרו לפי שאין עדים וזה יודע לו חובה שהוא כאילו הרגו לאחר כיון שיודע עדות לנקום נקמתו ואינו נוקם וכמ\"ש הרא\"ש פ\"ק דמכות שכל הרואה דבר ערוה חייב להעיד לקיים ובערת הרע מקרבך ודיני מכות כבר כתבתי דבמילי טובא בתר דיני נפשות גרירן אי נמי דכיון דחד ממחוייבי מלקות הוא המכה את חבירו ושייך ביה זה הטעם השני של דיני נפשות שכשם שהוא חייב להציל לזה אם הדין עמו כך הוא חייב לנקום נקמתו של זה וכיון דבחד ממחייבי מלקות שייך למימר הכי לא פלוג רבנן: \n\n" + ], + [ + "כהן גדול וכו'. בסנהדרין פ\"ב (דף י\"ח) תנן כ\"ג דן ודנין אותו מעיד ומעידין אותו וכו' המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו וגרסינן בגמרא עלה דמתני' כ\"ג מעיד והתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכו' כגון זקן ואינו לפי כבודו (והכא נמי זילותא הוא לכהן גדול לאסהודי) אמר רב יוסף מעיד למלך והתנן לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו אלא אמר ר' זירא מעיד לבן מלך בן מלך הדיוט הוא אלא מעיד בפני המלך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין משום יקרא דכ\"ג אתי ויתיב מקבלין ניהליה לסהדותיה קאי הוא ואזיל ומעיינינן ליה אנן בדיניה ע\"כ. נראה דלמסקנא דאמרינן אלא מעיד בפני המלך לאו בעדות שנוגע למלך עסקינן דהא לעיל דאמרי' דמעיד למלך מקשינן עליה מדתנן המלך לא דן ולא דנין אותו ואם כן היכי מהדר לאוקומי בנוגע למלך הא תיקשי ליה אלא ודאי באינו נוגע למלך עסקינן ואם כן היאך כתב רבינו אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד הא בגמ' לא קיימינן הכי וצ\"ע x. ומדברי רבינו שכתב דין כ\"ג סמוך לדין צורבא מרבנן דמפלגינן ביה בין עדות ממון לעדות שמפריש בה מן האיסור וסתם דבריו בכ\"ג משמע דבכ\"ג לא שני לן בין עדות ממון לעדות שמפריש בה מאיסור: \n\n" + ], + [ + "מצות עשה וכו' ומסיעין אותם מענין לענין. בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב:) פותחין בזכות וכו' מי לא תניא רשב״א אומר מסיעין את העדים ממקום למקום כדי שתטרף דעתם ויחזרו בהם ומפרש רבינו ממקום למקום מענין לענין. \n", + "ומה שכתב שמ״ע לדרוש את העדים וכו' ולהרבות בשאלתם וכו' איתא בפרק היו בודקין (סנהדרין דף מ') ובפרק זה יתבאר: \n", + "וצריכין הדיינין וכו'. משנה בסנהדרין פרק ה' שם היו בודקין אותם בשבע חקירות באי זה שבוע ובאי זו שנה וכו' העובד ע\"ז את מה עבד ובמה עבד. \n", + "ומה שכתב אפילו אמר היום הרגו וכו' או אמש הרגו. פלוגתא דרבי יוסי ותנא קמא שם בברייתא ופסק כת\"ק: \n\n" + ], + [ + "החקירות והדרישות וכו'. משנה שם מה בין חקירות לבדיקות חקירות אחד אומר איני יודע עדותן בטלה בדיקות אחד אומר איני יודע אפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת ואמרינן בגמ' (דף מ\"א:) דהיינו טעמא דבחקירות אמר אחד אינו יודע עדותן בטלה דהוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה וכל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות אבל בדיקות אפילו אמרו כולן אין אנו יודעים עדות שאתה יכול להזימה היא שהזמה אינה תלויה בכך אלא הכחשה דמאי שייך עמנו הייתם גבי בדיקות ועוד שם במשנה כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מה בין חקירות וכו'. כבר נתבאר בסוף פ\"א: \n", + "ובזמן שהם מכחישין זא״ז אפילו בבדיקות עדותן בטלה. משנה שם אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה ואע״ג דאמר רב חסדא אחד אומר כליו לבנים ואחד אומר כליו שחורים הרי זה נכון הא איתותב ואע״ג דשני לא שבקינן פשטא דמתניתין וניקום ונסמוך אשינויי ועוד דהא אמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין דף ל':) דרבא פליג עליה דרב חסדא וודאי דהלכתא כוותיה לגבי רב חסדא דהא בתרא הוא. וכתב הראב״ד וכן העד השני וכו' עד הרי עדותן בטלה א״א טעה בזה כי הבדיקות אם אמר איני יודע אין עדותן בטלה עכ״ל. ואני אומר שלא טעה בכך אלא שהוא ז״ל סובר שהכוונה בכלי שבידו הוא מכלל החקירות וכמבואר בדבריו בפרק שקודם זה. אבל אי קשיא על דברי רבינו הא קשיא שכתב בפ״א ומכלל החקירות יתר על השבע השוות בכל שאם העידו עליו שעבד ע״ז וכו' ומנ״ל הא דהא בין חקירות בין בדיקות מדאורייתא נינהו וטעמא דחקירות פסלי כשאומר איני יודע נתבאר בפרק היו בודקין משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ובשלמא בשבע חקירות השוות בכל העדים נזומין על ידן אבל במ״ש רבינו שהם מכלל החקירות אם אמר איני יודע למה עדותו בטלה הא אין העדים נזומין על ידן וצ״ע. ותמהני על סמ״ג שכתב יתר על השבע היו חוקרין אותן וכו' הדברים האלה נקראים בדיקות ולא הזכיר סברת רבינו: \n\n" + ], + [], + [ + "היו העדים מרובים וכו'. משנה שם (דף מ') מה בין חקירות לבדיקות חקירות אמר אחד איני יודע עדותן בטלה בדיקות אמר עד אחד איני יודע אפילו שנים אומרים אין אנו יודעים עדותן קיימת ואמר בגמ' (דף מ\"א:) מאי אפילו שנים אומרים פשיטא כי אמר אחד איני יודע עדותן קיימת כי אמרי בי תרי נמי עדותן קיימת ואסיק רבא דהכי קאמר אפי' בחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדותן קיימת פירוש אם יש שלשה עדים. \n", + "ומה שכתב אבל אם הכחיש וכו', מדקתני סיפא דמתני' אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטילה ומשמע דקאי אכל מאי דאתמר ברישא דהיינו כשהם שלשה עדים: \n\n" + ], + [ + "עד אחד אומר ברביעי בשבת וכו'. משנה שם אחד אמר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת שזה ידע בעיבורו של חדש וזה לא ידע בעיבורו של חדש אחד אומר בג' ואחד אומר בה' עדותן בטילה והא דעדותן קיימת דוקא בשכיוונו ביום מימי השבוע שאל\"כ הא מתכחיש ביומי השבוע ופשוט הוא: \n", + "בד\"א עד חצות וכו'. מימרא דרב אסי אמר ר' יוחנן שם (דף מ\"א:): \n\n" + ], + [ + "אמר האחד בשלשה והשני וכו'. משנה שם: \n", + "אמר עד אחד בשתי שעות ביום וכו' עד עדותן בטלה. גם זה משנה שם ואע״ג דפלוגתא דרבי יהודה ורבנן היא הלכה כתנא קמא דאמר הכי. ומיהו איכא למידק דאמרינן בפרק אור לארבעה עשר (פסחים דף י״ב) דלת״ק אדם טועה בשתי שעות חסר משהו והיאך כתב רבינו שדרך האדם לטעות שעה אחת שהוא דלא כמסקנא דגמ' ועוד דקשיא דידיה אדידיה דמתחלת דבריו משמע שאין אדם עשוי לטעות יותר משעה אחת וממ״ש בסוף שאם הוא אמר בשלשה והשני אמר בה' עדותן בטלה משמע הא אם השני אמר בד' וחצי עדותן קיימת וי״ל שמה שכתב שדרך האדם לטעות שעה אחת רוצה לומר בין השעה השניה לשלישית או בין שעה ג' לד' פירוש שדרך אדם לטעות כשעומדין בשעה שלישית קורין אותה שניה וטועין מתחלת השניה עד סוף השלישית וכן בין ג' לד' שטועה משניה לג' ואפי' שהראשון יאמר שעה שניה והשני אמר שעה שלישית נאמן שהראשון כוונתו היתה על תחלת שעה שניה והשני לסוף שלישית אפילו הכי עדותן קיימת דעביד איניש למיטעי בין שעה אחת לחבירתה ואפילו בכל הכמות של השתי שעות ומפני שאין הטעות אלא בשעה אחת שהשניה קורא ג' או הג' שניה מפני זה קורא אותה רבינו טעות שעה אחת ואף אם הזמן טעות ב' שעות חסר משהו כמו שהעלו בגמ' ולפיכך דקדק רבינו בלשונו ולא כתב שדרך העם לטעות שעה אחת אלא כתב שדרך העם לטעות בשעה אחת שר״ל הוא טועה בשם השעה וזה הטעות יפול מתחלת שעה אחת עד סוף שעה אחרת. והרב הדיין ה״ר משה ן' אלאשקאר ז״ל כתב רבא אית ליה בפרק אור לי״ד דלדברי ר״מ אדם טועה שתי שעות חסר משהו ולדברי ר' יהודה אדם טועה ג' שעות חסר משהו וידוע שהרמב״ם פסק כר״מ משום דסתם מתניתין כוותיה וא״כ צריך ליישב לשון הרמב״ם דהא דקאמר שדרך העם לטעות בשעה רוצה לומר שיעמוד בשעה אחת ויטעה בשעה שלפניה או שלאחריה דקרי לשניה שלישית או איפכא והיינו טעות שעה אחת אלא דכי דייקינן אפשר שיהיה הטעות שתי שעות כדאיתא התם והרב ז״ל סתים לה סתומי דכפשטה טעות שעה אחת היא וקושטא דמילתא דלא דייקינן בהו בסהדי בכמה בשעה בתחלתה או בסופה כדמסיק בפרק היו בודקין וזה דרך הרב לסתום הדברים ולקרבם אל המושכל עכ״ל: \n", + "אמר עד אחד קודם הנץ החמה וכו'. מימרא דרב שימי בר אשי שם (דף מ\"ב): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד דיני ממונות וכו'. סנהדרין (דף ל\"ב) ריש פרק אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישות וחקירות ורמינן עלה מדתניא דדיני ממונות לא בעו דרישה וחקירה ואמר רב חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין כלומר ומתני' דאורייתא קמי תקנתא וברייתא דרבנן בתר תקנתא ורבא אמר מתני' דהכא בדיני קנסות ואידך בהודאות והלואות כלומר תרווייהו בתר תקנתא דרבנן ומתני' בדיני קנסות דליכא למיחש לנעילת דלת ורב פפא אמר אידי ואידי בהודאות והלואות כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה פירוש לא בשיודעים בו שהוא מרומה דא\"כ חייב לסלק עצמו ממנו וכמו שכתב רבינו פרק כ\"ד מהלכות סנהדרין וזה \n", + "שכתב וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וחשש לו כלומר חששא בעלמא לא שיודע כן בודאי וסובר רבינו דהני תלתא אמוראי מר אמר חדא ומר אמר חדא ובענין דינא לא פליגי וכמו שפירשתי דכולהו סברי דהודאות והלוואות לא בעו דרישה וחקירה ודיני קנסות בעו דרישה וחקירה ובדין מרומה כ\"ע מודו דברייתא הוא פרק שבועת העדות: \n\n" + ], + [], + [ + "ואם הכחישו העדים זה את זה בבדיקות וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף ל':) אמר רב יהודה עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשירה בדיני ממונות משמע הא בחקירות עדותן בטלה ומפרשי נהרדעי הכחשה דבדיקות אפילו אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן מצטרפי ואוקימנא כר״ש בן אלעזר דאמר לא נחלקו ב״ש וב״ה על שתי כיתי עדים שאחת אומרת מאתים ואחת אומרת מנה שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת אחת שב״ש אומרים נחלקה עדות וב״ה אומרים יש בכלל מאתים מנה וידוע דהלכה כב״ה ובפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ״א:) עבד רב יהודה עובדא כב״ה ואליבא דרשב״א ואמרינן נמי בפ' זה בורר (סנהדרין דף ל״א) אחד אומר חבית של יין ואחד אומר חבית של שמן הוה עובדא ואתא לקמיה דרבי אמי וחייביה רבי אמי לשלומי ליה חביתא דחמרא מגו חביתא דמשחא כמאן כרשב״א אימור דאמר רשב״א היכא דיש בכלל מאתים מנה כה״ג מי אמר לא צריכא לדמי כלומר דזה אומר בפני הודה לו דמי חבית יין וזה אומר דמי חבית שמן דתרווייהו מסהדי אדמי חבית יין אחד אומר בדיוטא העליונה ואחד אומר בדיוטא התחתונה א״ר חנינא מעשה בא לפני רבי וצירף עדותן. וי״ל דהב״ע כגון שאדם יכול לראות שתי הדיוטות הא לאו הכי אין מצטרפין דהוה ליה מכחישין זה את זה בחקירות ואפי' בדיני ממונות פסילי וכמו שנתבאר בסמוך וכ״כ הפוסקים: \n\n" + ], + [ + "דין תורה שאין מקבלין עדות וכו'. בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ח) תנן מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים וכו' והם עושין לו קיומו ובב״ק פרק הגוזל קמא (דף פ״ח) גבי שורף שטרותיו של חבירו פרכינן אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה (כתיב) בשטרא ליכתבו ליה שטרא מעליא וקשה היכי מצו כתבי הא ביבמות פ' ד' אחין (יבמות דף ל״א:) אמרינן דהיינו טעמא דלא כתבינן זמן כשמקדש בשטר משום דאית לן לאנוחי גבי סהדי וזמנין דלא דכירי וחזו בכתבא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והתוספות האריכו בישוב קושיא זאת בפ״ב דכתובות ופ״ג דבתרא ופרק ארבעה אחין ועיין בהרי״ף פ' ד' אחין ומדברי רבינו למדנו תירוץ יפה דאה״נ דדין תורה מפיהם ולא מפי כתבם בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות ורבנן הקילו בדיני ממונות כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וההיא דפ' ד' אחין דהוי דיני נפשות לא מצו מסהדי דאוקמוה אדין תורה וההיא דהגוזל דמצו מסהדי בדיני ממונות היינו מדרבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ולכן בקנסות ומכות וגלות דלא שייך נעילת דלת אין דנין על פי כתב ידן והר״ש בר צמח כתב שאין דברי רבינו מכוונים דודאי עדים החתומים בשטר כשרין ומקרא מלא דבר הכתוב (ירמיהו ל״ב:מ״ד) שדות בכסף יקנו וחתום עכ״ל. ואני אומר דאי מהא לא קשיא דהאי קרא דברי קבלה הוא ולא דבר תורה אך קשה לי דאמרינן בכמה דוכתי מהם סוף פרק ב' דכתובות (דף כ״א) כיון דקיום שטרות דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן אלמא דמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד ולא בעי קיום וצ״ע: \n\n" + ], + [ + "כל עד שנחקרה עדותו וכו'. בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א:) משנה השביע עליהם חמש פעמים לפני ב״ד וכפרו אינם חייבים אלא אחת אמר רבי שמעון מה טעם הואיל ואינם יכולים לחזור ולהודות ובכל דוכתא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ובתוספתא דסנהדרין יכולים לחזור בהם עד שיחקר עדותם בב״ד נחקרה אין יכולים לחזור בהם ובתוספתא ריש פרק שני דכתובות ובירושלמי פ״ב דכתובות עדים שהעידו לטמא ולטהר לרחק ולקרב לאסור ולהתיר לפטור ולחייב עד שלא נחקרה עדותן בב״ד אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנין משנחקרה עדותן בב״ד אמרו מבודין היינו אינן נאמנים. \n", + "ומ\"ש אפילו נתן טעם לדבריו. מפורש בפרק נגמר הדין דאי הדרי בהו סהדי אע\"ג דקא יהבי טעמא למלתייהו קרינן בהו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. \n", + "ומ״ש רבינו כל עד שנחקרה עדותו וכו' אינו יכול לחזור בו כללו של דבר וכו'. נראה דדוקא כשהעיד בב״ד אינו יכול לחזור אבל אם שאלוהו על עדותו ואמר איני יודע יכול לחזור ולהעיד ולישנא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הכי דייק דהיכא דהגיד בתחלה כלומר שאמר עדותו אינו חוזר ומגיד אבל כל שאמר שאינו יודע לא מיקרי מגיד ואם נתן אמתלא למה אמר בתחלה איני יודע נאמן ועוד דכשהעיד כבר אם עתה חוזר בו אע״פ שיטעון מפני פחדו עשיתי או משום טענה אחרת אינו נאמן דהא משוי נפשיה רשיעא דאסהיד שקרא והיינו טעמא דכשהשביעם בפני ב״ד אינם יכולים לחזור ולהעיד דמשוו נפשייהו רשיעי אבל כי אמר איני יודע לא משוי נפשיה רשיעא דיכול לומר מפני הפחד אמרתי איני יודע דהיינו שב ואל תעשה וראיה מדאמרינן בפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל״ט:) ובפרק שני דכתובות (דף כ״ז:) מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאה א״ל פלוג לי בנכסי דאבא א״ל לא ידענא לך אתו לקמיה דרב חסדא וכו' א״ל לההוא דאתא אייתי סהדי דאחוה את א״ל אית לי סהדי ומסתפו מיניה דגברא אלמא הוא א״ל לדידיה זיל אייתינהו את דלאו אחוך הוא א״ל דינא הכי המע״ה א״ל הכי דאיננא לך ולכל אלמי חבירך השתא נמי אתו ומשקרי תרתי לא עבדי ומשמע מפירש״י דהכי קאמר חדא דשתקי מלהעיד האמת וחדא דמסהדי שיקרא לא עבדי הרי שאמרו שם דאשמא לא יעידו מפני פחדו של זה חיישינן אבל לשמא יעידו שקר לא חיישינן וטעמא כדפרישית ועוד דאם לא כן למה ליה למתני' למינקט השביע עליהם חמש פעמים בפני ב״ד וכפרו אינם חייבים אלא אחת דמשמע דאפילו בפעם ראשונה השביעם ופטור דקתני חוץ משבועה ראשונה לינקוט תבעם בפני ב״ד וכפרו וחזר ותבעם חמש פעמים והשביעם פטור אפילו משבועה ראשונה דהא אינו יכול לחזור ולהודות אלא ודאי כדאמרן ולזה נוטה דעת הר״ן בפרק שבועת העדות. ואין להקשות ממה שדקדקתי בראש הלכות אלו מלשון רבינו דהעד מצווה להעיד בב״ד דוקא משום דכיון שאמר איני יודע שוב אינו יכול להעיד דהתם בשאינו נותן אמתלא אלא אומר אז לא רציתי להעיד ועכשיו אני רוצה והכא כשנותן אמתלא לדבריו וכמו שכתבתי. \n", + "ומה שכתב וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי הוא ממאי דאמרינן בפ\"ב דכתובות דעדים האומרים תנאי היו דברינו למעקר סהדותייהו קמא אתו כלומר וכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אלא דהתם מהימני משום דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר והוה ליה כאילו עדיין לא השלימו עדותן וכיון שאין דברים אחרונים סותרים לראשונים לגמרי נאמנים אבל הכא שכבר נחקרה עדותן וגמרו דבריהם ועתה באים לחזור ולומר תנאי היה הוו להו חוזרים ומגידים ולא מהימני: \n\n" + ], + [ + "עדים החתומים על השטר וכו'. פרק שני דכתובות (דף י\"ח:) משנה העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין ואמרינן בגמ' דאם כתב ידן יוצא ממקום אחר אפי' אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אין נאמנים משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואמר רמי בר חמא לא שנו היכא דאין כתב ידן יוצא נאמנים אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים מאי טעמא לפי שאין [אדם] משים עצמו רשע: \n\n" + ], + [ + "וכן אם אמרו אמנה היו דברינו וכו'. שם (דף י\"ט) א\"ר יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן פירש\"י לא לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלוה שאם יצטרך ללוות ילוה והאמינו שלא יתבענו אא\"כ מלוהו ואוקמה רב אשי בדקאמרי עדים ודאין כתב ידם יוצא ממקום אחר והיינו טעמא דלא מהימני כדרב הונא דאמר אסור לאדם שישהא שטר פרוע בתוך ביתו משום שנא' ואל תשכן באהליך עולה ואמר רב ששת בריה דרב אידי שמע מינה עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין מאי טעמא כיון דעולה הוא אעולה לא חתימי: \n\n" + ], + [ + "אמרו העדים שטר מכר זה וכו'. שם אמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו נאמנין מאי טעמא האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב ופסק רבינו כמר בר רב אשי דבתרא הוא וכן פסק הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ופירוש ניתן ליכתב לדעת רבינו דשטרא מיהא מהני דכי מבטלי זביני מחמת מודעא צריך המוכר להחזיר הדמים שקבל כמ\"ש בשטר וא\"כ אפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין דלא עקרי סהדותייהו לגמרי דאכתי מהני לאהדורי זוזי אפומא דההוא שטרא אי נמי דהאי ניתן ליכתב קאי אמודעא שבידם לכתבה ולכתוב זמנה קודם שטר המכר דאותו יום עצמו ואם כן אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין שאין אנו חוזרים ומגידים שעדיין לא הגידו כיון שבידם לפסול הגדת המכר משעה ראשונה ולא דמי לאנוסים היינו מחמת נפשות אבל לרש\"י שפירש דניתן ליכתב להציל אנוס מיד אונסו צריך לומר דדוקא בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל בשכתב ידם יוצא ממקום אחר לא דאע\"ג דניתן ליכתב מהאי טעמא כי אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות כל שכן דניתן ליכתב ואפי' הכי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אינם נאמנים משום דעקרי לסהדותייהו והוו להו חוזרים ומגידים: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) אמרו על תנאי היה וכו'. שם בעא מיניה רבא מרב נחמן עדים שאמרו תנאי היו דברינו פירש\"י על תנאי מכרה לו שיעשה לו כך וכך ולא ראינו שקיים לו תנאו וזה אומר לא קיים לי ואינו מכר מהו אמר ליה כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא. עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי א\"ר פפא תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי והאי דקאמר תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע א\"ה אפי' תרווייהו נמי אלא אמרינן הנך למעקר סהדותייהו אתו האי נמי למעקר סהדותיה אתי פירש\"י למעקר סהדותייהו אתו לומר לא חתמנו אלא על מנת שיתקיים התנאי וכיון דתנאי מילתא אחריתי היא מהימני דעדות בפני עצמו הוא חד נמי כיון דאית לן למימר דמילתא אחריתי היא ושטרא ממילא מיעקר אשתכח דאין בשטר חתום אלא עד אחד. ודע שרבינו האי ז\"ל וכת אחת של ראשונים פירשו דאפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר עסקינן וכת אחת מן האחרונים כתבו כדברי רבינו והכריע הרמב\"ן כדבריהם וטענת שתי הכתות הלא הם כתובים על פירוש הר\"ן פ\"ב דכתובות: \n\n" + ], + [ + "גם בדיני ממונות אין מקבלים עדות אלא בפני בעל דין וכו'. לפי שלמעלה חילק בין דיני ממונות לדיני נפשות אמר שבדין זה אין חילוק שגם בדיני ממונות אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ודין זה הנה הוא בבבא קמא פרק בתרא (דף קי\"ב:) אמר רב אסי אמר רבי שבתי מקבלים עדים שלא בפני בעל דין תהי בה רבי יוחנן וכי מקבלים עדים שלא בפני בעל דין פירוש משום דאמר קרא והועד בבעליו אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו קבלה מיניה רבי יוסי בר חנינא כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא וכו'. אמר רבא הלכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו (הלה) עומד וצווח ואי אמר קבעו לי זמנא עד דמייתינא סהדי ומרענא לשטרא קבעינן ליה וכתוב בגי' דאם עברו וקבלו עדים שלא בפני בעל דין לא עשו כלום דהוו להו טועים בדבר משנה דחוזר וכן נראה מדקדוק דברי רבינו שכתב גם בדיני ממונות משמע שבדיני ממונות נמי אם קבלו עדות שלא בפני בעל דין לא עשו כלום כמו בדיני נפשות וכתבו התוספות (בד\"ה ושלחו לו) דמשמע דבעינן שלחו לו ולא בא בהדי עדיו חולים או מבקשים לילך למדינת הים מדלא קאמר או שלחו לו כדקאמר או שהיו עדיו חולים אבל בעל נמוקי יוסף כתב מדלא קאמר או ששלחו לו דקדקו המפרשים ז\"ל דקאי אדסליק מיניה שאם היו עדיו מבקשים לילך צריך להודיע לו שיבא קודם שיקבלו כיון שיש שהות ואם לא בא מקבלין עדותן שלא בפניו ואין סברא לומר דקאי נמי אהוא חולה או עדיו חולים דכיון שהדבר נחוץ ודאי מקבלים ואין צריך לשלוח לו דאם לא עכשיו אימתי דסתם חולים לסכנה חיישינן להו עכ\"ל. ולפי דבריו אפשר לומר נמי דהוא הדין אם היה במקום רחוק והיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים דאין אומרין נמתין עד שישלחו לו דהא בין כך ובין כך ילכו העדים וכתב הר\"ן ז\"ל פרק אלמנה נזונת גבי מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה דנתבע המביא עדים לפטור עצמו מקבלים אותן שלא בפני בעל דין ורבינו כתב הדברים כמו שכתובים בגמרא ואין בדבריו הכרע והא דמקיימין השטר שלא בפני בעל דין פירשה רש\"י ז\"ל דמיירי בגוונא דההיא דלעיל דהיינו כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים וכו' הא לאו הכי אין מקיימין אבל דעת התוספות והרא\"ש ז\"ל כדעת רבינו לומר דאפילו בדליכא חדא מהני גווני מקיימין והיינו טעמא דכיון דקיום שטרות דרבנן משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין לא החמירו חכמים בו כמו בקבלת עדות שהוא של תורה דבעינן בפני בעל דין ואם יש לו עדים שיעידו שהוא מזוייף או שיעידו שהעדים פסולים היו קודם שחתמו בשטר יפסול ואין מבטלין השטר וקיומו: \n\n" + ], + [ + "כל מי שיש לו ראיה בעדים וכו'. מההיא דמרי בר איסק (בכתובות דף כ\"ז:) שהבאתי לעיל בפ' זה אגב גררא דאמר ליה רב חסדא לאיתויי סהדי וא\"ל איהו דינא הכי המע\"ה ואמר ליה הכי דאיננא לך ולכל אלמי דחברך וכתבו התוספות דהכא ב\"ע שאמרו לו אותם עדים לא נאמר לך דבר על עדות זו שרגלים לדבר דמסתפו מיניה ומש\"ה אמר ליה אייתינהו את ויעידוך שאינו בן אביך או שאין יודעים לך עדות וקאמר אי מסתפו מיניה השתא נמי מסהדי שיקרא או שאינו אחיו או שאין יודעים לו עדות ומשני תרתי לא עבדי חדא שישתקו מלהעיד וחדא שישקרו ויאמרו אין אנו יודעים שהוא אחיו ולפי זה אם אמרו אין אנו יודעים היה מרי בר איסק פטור והכריחם לפרש כן משום דאל\"כ לא שבקת חיי דכל אדם שיהיה חייב לחבירו עשיר יאמר עליו שהוא אלמא ואם לא יביא עדים יפסיד אבל מדברי רש\"י נראה שאע\"פ שהיו אומרים אין אנו יודעים היה מרי בר איסק חייב דאיכא למימר דמסתפו מיניה עד שיעידו כדבריו שכן פירש בהמפקיד (דף ל\"ט:) זיל אנת אייתי סהדי דלאו אחוך הוא אותם עדים שיש לו לזה שבאו משם ומכירים בו מי הוא הביאם אתה ויעידו שאינו בן אביך או בקש עדים אחרים א\"ל מרי לרב חסדא אי מינאי דחלי מה הועלת סוף סוף אתו סהדי ולא מסהדי אלא כמותי ולא כמותך. תרתי לא עבדי מיראתך יעשו אחת שישתקו אבל שתים לא יעשו לא דיין שישתקו ולא יעידו האמת אלא גם שיעידו שקר עכ\"ל. הרי מפורש בדבריו שלא היה מרי בר איסק נפטר עד שהיו מעידים העדים כדבריו לפ\"ז אפשר לומר שאפילו אין רגלים לדבר שלא אמרו העדים לא נאמר לך דבר מעדות זו אלא שטוען התובע שבעל דינו אלם ויראים העדים ממנו נחייב לאלם שיביאם הוא ומה שהקשו התוס' דא\"כ לא שבקת חיי וכו' אפשר לומר שאין זה דבר המסור לטענת בעל דין לבד אלא גם לראות עיני ב\"ד אם הוא אלם כדי שייראו העדים ממנו אם לאו ואפשר שדעת רבינו כן \n", + "שכתב ואם ידעו ב\"ד שבעל דינו אלם וטען התובע שהעדים מפחדים וכו' כלומר דתרתי בעינן שידעו ב\"ד שהוא אלם ושיטעון התובע שהעדים מפחדים ממנו ואם תאמר סוף סוף לא שבקת חיי לאלמי שמאחר שמוחזק באלם יטעון בעל דינו שהעדים יראים ממנו ונמצא האלם מפסיד כל אשר לו יש לומר דכיון דאלמי נינהו יפסידו כל אשר להם וכה\"ג דיינינן להו עד שישובו בתשובה ויהיו כשאר כל אדם ואז דיינינן להו כשאר אינשי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עדי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואין וכו' עד לפיכך אם נמצאת כת אחת מהן זוממין וכו' שהרי הוא נהרג בעדות הכת השניה. בפ\"ק דמכות (דף ו':) היו שנים רואים אותו מחלון זה ושנים רואים אותו מחלון זה ואחד מתרה בו באמצע בזמן שמקצתם רואים אלו את אלו הרי אלו עדות אחת כלומר וכל עוד שלא הוזמו כולן אין נהרגין ואם לאו הרי אלו שתי עדיות לפיכך אם נמצא אחת מהם זוממין הוא והן נהרגין והשניה פטורה פירוש ההורג נהרג בעדות כת שניה שלא הוזמה והכת שהוזמה נהרגת ע\"פ המזימין ואם הוזמה כת שניה אחר שנהרג הרוצח פטורה היא דהא קי\"ל הרגו אין נהרגין ואמרינן בגמ' משמיה דרב דעדות מיוחדת פירוש אחד רואהו מחלון זה ואחד מחלון זה ואינם רואים זה את זה פסולה ותניא נמי הכי לא יומת על פי עד אחד להביא שנים שרואים אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואים זה את זה שאין מצטרפין ולא עוד אלא אפילו בזה אחר זה בחלון אחד אין מצטרפין אמר ליה רב פפא לאביי השתא ומה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה דהאי קא חזי כולי מעשה והאי קא חזי כולי מעשה אמרת לא מצטרפי בזה אחר זה דהאי חזא פלגא דמעשה והאי חזא פלגא דמעשה מיבעיא אמר ליה לא נצרכה אלא לבועל את הערוה שכמה שרואה כל אחד די ואפי' הכי לא מצטרפי ולכך כתב \n", + "רבינו שראהו זה שעשה מלאכה בשבת כלומר שאף ע\"פ שיש די בראיית כל אחד לא מצטרפי ואמרינן תו בגמ' אמר רבא אם היו רואים את המתרה או המתרה רואה אותן מצטרפין כך היא גירסת ספרינו אבל מדברי רבינו נראה שהיה גורס היו רואים את המתרה והמתרה רואה אותן מצטרפין וכך הוא גירסת סמ\"ג. \n", + "ומ״ש צריכין להעיד כאחד ובב״ד אחד אפשר שהוציאו מדאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין דף ל') ר' נתן אומר (בדיני ממונות) שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר (שומעין את דבריו) משמע דבדיני נפשות כולי עלמא מודו דצריכים להעיד כאחד. ומכל מקום נראה לי דגירסת רבינו כך וצריכים להעיד כאחד בבית דין אחד בלא וא״ו ולא כספרינו שכתוב ובבית דין בוא״ו דכיון דמעידים כאחד משום דמקישין הגדה לראיה פשיטא דהוי בבית דין אחד דדוחק לומר דאתו לאפוקי שלא יהיו שני בתי דינין בבית אחד והם שומעים דבריהם כאחד. אחר כך נתיישבתי בדבר ונראה לי לקיים הנוסחא דאתא לאפוקי ממה שכתב לקמן וכן אם העידו שני העדים בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין אחר יבא אחד מכל ב״ד ויצטרפו וס״ל לרבינו דהיינו בדיני ממונות אבל בדיני נפשות לא יבא אחד מכל ב״ד ויצטרפו אלא צריך מלבד שצריך שיעידו שני העדים כאחד עוד צריך שאותם שלשה ועשרים שהיו ביחד כששמעו דברי שני העדים שידונו אותם לא שיצטרפו קצת מב״ד זה וקצת מב״ד זה וידונו אותם וסוגיא דשמעתא מוכחא דבדיני ממונות עסקינן דאמרינן (בבא בתרא דף קס״ה:) אליבא דר' נתן לא תיבעי לך וכו' והא ר״נ ות״ק לא איירו אלא בד״מ כמו שיתבאר: \n\n" + ], + [ + "אבל בדיני ממונות אף על פי שלא ראו אלו את אלו וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף ל') תניא אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד רבי יהושע בן קרחא אומר אפי' בזה אחר זה ואמרינן התם דהלכה כרבי יהושע בן קרחא. וכתב סמ״ג אמנם בפרק השולח משמע דרב אשי סובר כרבנן שמקשה מדבריהם על מחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל עד כאן לשונו. ואני אומר שרב אשי לא אמר כן אלא בני הישיבה אמרו על דברי רב אשי הכי נמי מסתברא ונדחו דדילמא כריב״ק ס״ל וא״כ לא משמע מהכא דרב אשי סבר כרבנן ואפי' אי הוה משמע דסבר כרבנן לא הוה שבקינן פסק מפורש דאתמר הכא דהוא דוכתיה משום דיוקא דדוכתא אחרינא ואין לפקפק בזה: \n\n" + ], + [ + "וכן אם אמר האחד בפני הלוהו וכו'. שם בפלוגתא דאמוראי ואמרינן בסיפא דמילתא נהרדעי אמרי בין הודאה אחר הודאה בין הודאה אחר הלואה בין הלואה אחר הלואה בין הלואה אחר הודאה מצטרפין כמאן כר' יהושע בן קרחא ורב דאמר הודאה אחר הלואה הלואה אחר הודאה לא מצטרפי הא איפריך ונראה מלשון רבינו שכתב והשני שהעיד אחר זמן דמשמע העדות היה אחר זמן עדות חבירו אבל הראיה שהלוהו קודם לו היתה שאם עד הודאה אומר שקדם זמן שהודה לו לזמן שאומר העד שהלוהו אין מצטרפין דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי וק\"ל מהא דלעיל ואף על גב דבאחד אומר דמי חבית של יין ואחד אומר דמי חבית של שמן שמצטרפין התם איכא למימר דאמנה חד הוא דמסהדי אלא שהעדים עשויין לטעות בין דמי חבית של יין לדמי חבית של שמן אבל הכא אין אדם עשוי להודות קודם שילוה וכיון שעד אחד אומר שלוה ביום פלוני ועד זה אומר שהודה מקודם הא ודאי שיקרא קאמר. ודע דבהלואה אחר הלואה כתבו האחרונים והביאו הרא\"ש בפסקיו דהא דמצטרפין היינו כשזה תובע שני מנים אחד מניסן ואחד מתשרי ויש לו עד אחד על כל אחד מהמנים שאין ביניהם הכחשה אבל אם אינו תובע אלא מנה אחד והם מעידים על שני מנים על כרחך אחד מהם שקר לפי דברי התובע והוא נאמן על עצמו: \n\n" + ], + [ + "וכן בעת שמעידין בב\"ד וכו'. ג\"ז שם ואין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד רבי נתן אומר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו ואמרי' התם דמודה רבי יהושע בן קרחא לרבי נתן וא\"כ כיון דקי\"ל כר\"י בן קרחה ממילא הויא לה הלכה כרבי נתן ועוד דהתם באותו פרק גמ' גמרו את הדבר מכניסין אותן וכו' דחיקנא לאוקומי מתניתין כר' נתן אלמא כוותיה קי\"ל ועוד דהא רשב\"ג דמתני' דכתובות פ\"ב (דף כ\"ז:) סובר כר' נתן כדאיתא התם וכן פסק הרי\"ף: \n\n" + ], + [ + "וכן אם היה עד אחד בכתב ועד אחד ע״פ וכו'. בתרא פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ה:) שלחו ליה חברייא לר' ירמיה עד אחד בכתב ועד אחד על פה אליבא דר' יהושע בן קרחה מהו שיצטרפו ושלח להו יצטרפו ומפרש רבינו שהנפקותא היא לשווייה עדות בשטר דאילו למלוה על פה כיון דמכשרינן הלואה אחר הודאה פשיטא דכשרים דמה לי שניהם ע״פ מה לי אחד בכתב ואחד על פה ופירוש ברור הוא ומדקדוק לשון רבינו שכתב שניהם מצטרפין לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי משמע דלא אמרינן שנעשית מלוה בשטר אלא לענין שלא יוכל לומר פרעתי אבל לא לטרוף לקוחות דאע״ג דסתם קנין לכתיבה עומד הני מילי כשנטל קנין בפני שנים אבל הכא שלא נטל קנין אלא בפני אחד לא. והטור כתב בסימן נ״א בשם רבינו שנעשה מלוה בשטר גמור ומה שכתבתי נראה יותר: \n\n" + ], + [ + "העיד האחד בב\"ד זה וכו'. שאלו שם לר' ירמיה אליבא דרבי נתן ושלח להו דמצטרפין: \n", + "וכן אם העידו שני העדים בב\"ד זה וכו'. גם זה שם שלחו ליה חברייא לר' ירמיה שנים שהעידו בב\"ד זה וחזרו והעידו בב\"ד זה מהו שיבא אחד מכל ב\"ד ויצטרפו ושלח להו דמצטרפין ופי' רשב\"ם x שנים שהעידו בב\"ד על חתימת יד שני עדים והלכו להם שנים מאותם ג' ב\"ד למדה\"י דהשתא לא מצו הוו חד ב\"ד וחזרו והעידו בב\"ד אחר והלכו להם שנים וחזרו העדים בב\"ד אחר והלכו שנים ונשתייר אחד מכל ב\"ד וב\"ד מהו שיבא אותו אחד שנשתייר מכל בית דין ובית דין דהויין שלשה ב\"ד ויצטרפו שלשה לקיים השטר בעדותן עד כאן לשונו. \n", + "ומ\"ש אבל העד עם הדיין שהעידו שני העדים בפניו אין מצטרפין. בכתובות פ\"ב ומפרשים התם טעמא משום דמאי דמסהיד סהדא לא אסהיד דיינא ומאי דמסהיד דיינא לא מסהיד סהדא פירוש שהעד מעיד על ההודאה או על הלואה והדיין מעיד שהעידו בפניו שהודאה או הלואה זו אמת או שקיימו השטר בפניו. וה\"ר שלמה בר\"ש בר צמח ז\"ל כתב בתשובה על זה שכתב רבינו אבל עד ודיין שהעידו שני עדים בפניו אין מצטרפין שהמפרשים פירשו ההיא דפ\"ב דכתובות (דף כ\"א) בשטר שיש בו קיום ולא הכירו כ\"א עד אחד וחתימת דיין אחד שאין לצרף עדותן משום דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי וע\"פ דרך זה למדו מכאן דקיום שטרות צריך קיום אבל הרי\"ף בפ' גט פשוט פירש בדרך אחר כגון שיש עד בהלואה זו ודיין אחד מעיד שבמושב ב\"ד של ג' שהיה הוא אחד מהם באו שני עדים והעידו שזה חייב לזה מנה שאין לצרף עדותן דמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא משמע מפירושו ז\"ל דדוקא בעדות ע\"פ היא זו ולא בקיום השטר אבל אם היה השטר מקויים שוב אינו צריך קיום והרמב\"ם כתבה ע\"פ דרכו של הרי\"ף א\"כ הרי גילה דעתו כאן הרמב\"ם שאין קיום ב\"ד צריך קיום לפי שהוא בשיטת הרי\"ף רבו אמרה ומ\"מ כתב דלענין מעשה כיון שר\"ח והרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל סוברים דמעשה ב\"ד צריך קיום הכי נקטינן לענין ממון להקל על הנתבע וכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא נקטינן הכי להקל על הנתבע כמו שכתבו המפרשים בפ\"ק דע\"ז וכ\"כ הרמב\"ן והר\"ן בפ' אלו טרפות עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אע״פ שמצטרפין העדות בדיני ממונות וכו'. בבא קמא פרק מרובה (בבא קמא דף ע':) ובבא בתרא פ' חזקת (בבא בתרא דף נ״ו:) אמרי דרבנן דרשי יקום דבר ולא חצי דבר למעוטי שנים אומרים שערה אחת בגבה ואחת בכריסה ומפרש רבינו גבה וכריסה צד ימין וצד שמאל ואמרינן נמי התם דאחד אומר אחת בגבה ואחד אומר אחת בכריסה הוי חצי דבר וחצי עדות וה״ה לאחד מעיד שאכלה שנה אחת ואחד מעיד שאכלה שנה שנייה ואחד מעיד שאכלה שנה ג' אבל היו שנים מעידים על שנה אחת ושנים על שנה שניה ושנים על שנה ג' משנה שלימה היא בפ' חזקת הבתים דמצטרפין וא״ת מ״ש משנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה ותירץ הרי״ף משום דגבי שלש שנים מגו דמהני סהדותייהו לענין פירות שאכל בשנה ראשונה שחייב לשלם אם לא ימצא עדים יותר מהני להיכא דמצא עדים יותר והוא חזקה והתוס' תירצו דגבי ג' שנים ראו כל מה שהיו יכולים לראות באותה שנה. ומכל מקום מה שכתב \n", + "רבינו אבל אם העידה האחת שראתה שתי שערות בצד ימין והעידה שניה וכו' קשיא למאי נפקא מינה דמצטרפין הא כל כת מהן מעידים על דבר שלם ומה הם צריכים לכת השניה דאין לומר דלא סגי בשתי שערות בגבה או בכריסה עד שיהיו שתי שערות בשני המקומות. ולכן אני אומר שהנסחא האמיתית בדברי רבינו היא כמו שמצאתי בספר ישן וז\"ל אבל אם העיד האחד שראה שתי שערות בצד ימין והעד השני שראה שתי שערות בצד שמאל מצטרפין וכן כל כיוצא בזה עכ\"ל כך היא נוסחת דפוס וויניציא. ועכ\"ז צריך עיון מנא לן דמצטרפין הא הויא לה עדות מיוחדת ונהי דלדיני ממונות כשר לדיני נפשות פסול כדאיתא פרק קמא דמכות ונתבאר בראש פרק זה ודין זה דשתי שערות בדיני נפשות שייך דהיינו לענין עונשין ולענין גיטין וקדושין א\"כ אמאי מצטרפין. ונ\"ל דנ\"מ לענין אי חשבינן ליה כגדול לענין מקח וממכר או לענין אם עדותו עדות אבל לענין דיני נפשות בעינן ששני העדים יראו השתי שערות עצמם שבצד אחד שראה חבירו והכי מוכח לשון רבינו דבדיני ממונות עסיק שתחלת דבריו אע\"פ שמצטרפין העדים בדיני ממונות ולמד רבינו כן מכיון דקי\"ל דעדותן מצטרפין אע\"ג דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כמו שנתבאר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין חותכין דין מן הדינין וכו'. פשוט בהרבה מקומות בגמרא מהם שבועות פרק שבועות הדיינין לא יקום עד אחד באיש (אין לי אלא בדיני נפשות בדיני ממונות מנין ת\"ל לכל חטאת): " + ], + [ + "בשני מקומות האמינה תורה עד אחד בסוטה וכו'. משנה פ' מי שקנא לה (דף ל\"א) אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה: \n", + "ובעגלה ערופה וכו'. פרק בתרא דסוטה (דף מ\"ז) עד אומר ראיתי את ההורג ועד אומר לא ראית היו עורפין ואמרינן בגמ' דאי לא הוה מכחיש ליה הוה מהימן ומייתי לה מקרא: \n", + "וכן מדבריהם בעדות אשה וכו'. יבמות פרק האשה שלום (יבמות דף קי״ז:) משנה עד אחד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא ופירש בגמ' דה״ק עד אומר מת והתירוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתרה הראשון אלמא דע״פ עד אחד מתירין אותה ובהדיא תנן בסוף שהוחזקו להיות משיאין ע״פ עד אחד: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכל מקום שעד אחד מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים. בסוף יבמות (דף קכ\"ב) תנן שהוחזקו להיות משיאים ע\"פ ע\"א ע\"פ עבד או ע\"פ שפחה ובפרק בתרא דסוטה (דף מ\"ז) תנן אשה אומרת ראיתי את ההורג ואשה אומרת לא ראית היו עורפין והא אוקמוה דאילו לא הוות מכחשא לה לא היו עורפין: \n", + "חוץ מעד אחד של שבועה וכו'. איני יודע מהיכן הוציא רבינו דין זה אם לא מדאמרינן לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה משמע דבראוי לעדות עון וחטאת בצירוף אחר עסקינן: \n", + "ע\"פ שנים עדים וכו' עד או כשחטף חפץ מידו. משנה פ\"ק דמכות (דף ה:) קרובה ללשון רבינו: \n", + "ומ\"ש בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות. באותה משנה סובר רבי כך ור' יוסי פליג עליה ופסק שמואל כר' יוסי ור\"נ כרבי וידוע דהלכתא כוותיה בדיני ואע\"ג דשמואל רביה הוה מ\"מ הלכה כר\"נ דהא רבינא דהוא בתרא מוקי בפ\"ק דסנהדרין (דף ט':) ר\"מ כרבי יוסי ורבנן כרבי אלמא הלכה כרבי ס\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "וכיצד בודקין את הדבר וכו'. שם (דף ו') היכי אמרינן להו פירוש לקרוב ופסול למבדקינהו אם מתחלה לעדות נתכוונו למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו אי אמרי לאסהודי אתו נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אי אמרי למחזי אתו מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש ודעת רבינו לפרשה כפשטה דהיינו דאמרינן להו מתחלה כשראיתם העדות נתכוונתם להעיד או לראות הדבר וכפירש\"י ורשב\"ם. \n", + "ומ\"ש במה דברים אמורים ופה יש חסרון לשון בספר הדפוס וכ\"כ בספר מוגה אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדותן כולה בטלה בד\"א כשהיה בהן קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוון להעיד או שלא נתכוון להעיד וראה הדבר וכיון עדותו והיה שם התראה חותכין הדין על פיו בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות, וכן דעת הרא\"ש בתשובה: \n\n" + ], + [ + "שטר שהיו עדיו מרובים וכו'. דעת רבינו בזה כדעת הרי״ף בשם גאון פ״ק דמכות (דף ו') ופרק ב' דגיטין (דף י״ח:) אמרינן חתום בתחילה פי' בשנים הראשונים קרוב או פסול אמרי לה כשר דתנאי הוא ואמרי לה פסול משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ופסק רבינו בפ' תשיעי מהל' גירושין כלישנא בתרא דפסול ונתן ז״ל שם טעם למה בשטרות פסול ובגיטין היה כשר אילולי שגזרו משום שאר שטרות משום דבגיטין עיקר הדבר בהם עדי מסירה שאפילו חתום בעדים צריך ליתנו לה בפני עדים וכיון דאיכא עדי מסירה לא נחוש לעדי חתימה אבל השטרות אע״פ שכשרים בעדי מסירה מכל מקום אין כ״כ עיקר בהם עדי מסירה כמו בגיטין והא דתניא בבתרא ריש פ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ב:) היו ארבעה או חמשה חתומים על השטר ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר מפרשה רבינו כשאין שם עדים שישבו כלם לחתום וההיא דגיטין בשיש עדים שישבו כלם לחתום וסובר רבינו דשנים ראשונים לרבותא נקטיה אע״פ שנראה יותר שהם עיקר העדות וכל שכן אם נמצאו אמצעים או אחרונים קרובים או פסולים דתתקיים העדות בשאר. ואם תאמר כיון דלא פסלינן בגיטין משום שאר שטרות אלא כשהפסול חתום בתחלה משמע דבאמצע או בסוף כשר בין בגיטין בין בשאר שטרות ואם כן כך היה לו לרבינו לכתוב שטר שהיו עדיו מרובין ונמצא אחד משנים הראשונים קרוב או פסול יש לומר דלעולם בשטרות בין בתחלה בין באמצע בין בסוף פסולים אם ישבו כולם לחתום אבל בגיטין כיון דמשום גזירה דשטרות הוא דוקא כשחתומים בתחלה פסלינן להו משום דאתו לאחלופי שנראה שהם היו עיקר החתימה אבל כשהם באמצע או בסוף מימר אמרי שנים הראשונים חתמו לשם עדים והשאר למלויי בעלמא ולא אתו לאיחלופי ואע״ג דקי״ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב״ד דמי ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין לומר אנוסים היינו הכא אם היו קיימים היו נאמנים לומר אם כולם ישבו לחתום אם לאו משום דאתרע שטרא שחתומים בו קרובים או פסולים: \n\n" + ], + [], + [ + "כל עד שהעיד בדיני נפשות וכו'. פרק היו בודקין תנן אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות וכו' משתקין אותו ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ג:) דרשי ליה מועד אחד לא יענה בנפש למות ומשמע לרבינו ששיעור הכתוב כך הוא ועד המעיד למות לא יענה בנפש ואפשר דבשום מקום דרשו ליה הכי ואף על גב דשיעור הכתוב כך הוא סוף סוף אייתר למות דמועד לא יענה בנפש שמעינן דבדיני נפשות איירי דוקא ולמות אייתר לכדתניא התם מנין לאחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו זכות שומעין לו ואם אמר יש לי ללמד עליו חובה אין שומעין לו: \n", + "שאין עד נעשה דיין אפילו בדיני ממונות. בבא קמא פרק החובל (בבא קמא דף צ' ע״ב) אמרינן ההוא גברא דתקע לחבריה אתא לקמיה דרבי יהודה נשיאה אמר ליה הא אנא הא רבי יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי ושיילינן התם מאי הא אנא הא רבי יוסי הגלילי אילימא הא אנא דחזיתיך הא רבי יוסי הגלילי דאמר מנה צורי וכו' למימרא דעד נעשה דיין והתניא סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש מקצתם נעשים עדים ומקצתם נעשים דיינים דברי רבי טרפון רבי עקיבא אומר כלם עדים הם ואין עד נעשה דיין עד כאן לא קאמר רבי טרפון אלא דמקצתם נעשים עדים ומקצתם נעשים דיינים אבל עד נעשה דיין פירוש לדון על פי ראייתו לא קאמר כי תניא ההיא כגון שראהו בלילה פירש״י ולמחרת כשבאים לדין אין דנין אלא על פי שמועה לפיכך צריך למקצתו להעיד ואם אין שם אלא שלשה צריך להושיב אחרים ולהעיד בפניהם אבל ראו ביום עושין על פי הראיה לרבי טרפון מיד ורבי יהודה נשיאה כרבי טרפון סבירא ליה ואיבעית אימא הכי קאמר ליה הא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי דאמר מנה צורי הא סהדי דמסהדי בך זיל הב ליה ומכיון שהביאו ראיה מפלוגתא דרבי טרפון ורבי עקיבא לההוא גברא דהוה חייב מנה צורי שמע מינה דלא שאני לן בין דיני נפשות לדיני ממונות דבכולהו אין עד נעשה דיין פירוש עד שהעיד כבר אבל אם לא העיד מעידין בפניו ודן אפילו בדיני נפשות וכרבי טרפון ופוסק רבינו כרבי טרפון אי משום דכי אמרינן הלכה כרבי עקיבא מחבירו אבל לא מרבו ורבי טרפון רבו היה וכמאן דאמר הכי בהכותב ועוד דלחד תירוצא רבי יהודה נשיאה כרבי טרפון סבירא ליה וכיון דקיימא לן כרבי טרפון לא תיקשי לן מההיא דבפרק שני דמכות שכתבו המפרשים דההיא רבי עקיבא אמרה אבל אנן דקיימא לן כרבי טרפון אפילו בדיני נפשות עד שראה ולא העיד דן וכמו שכתבתי והראיה שרבינו סובר דדוקא אם העיד אינו דן אבל אם לא העיד דן שכתב בתחלת הבבא כל דיין שהעיד בדיני נפשות וכו' אבל לא ימנה וכו' משמע דוקא העיד אבל לא העיד לא: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בדבר שצריך עדים מן התורה וכו'. פרק שני דכתובות (דף כ\"א:) עד נעשה דיין בדרבנן ובפ\"ק דגיטין (דף ה':) בפני כמה נותנו רבי יוחנן אמר בפני שנים דסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם וכו'. בסוף פרק שני דכתובות (דף כ\"ח) כיון דקיום שטרות מדרבנן הימנוה רבנן בדרבנן: \n", + "אף על פי כן אין מקיימין שטרות אלא בשלשה. מימרא דרב נחמן פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל״ט מ'). \n", + "ומ\"ש ואפילו שלשתן הדיוטות פשוט דהא כתב רבינו בפ\"ה מהלכות סנהדרין דלהודאות והלואות סגי בשלשה הדיוטות. \n", + "ומ\"ש אין מקיימין שטרות בלילה. נתבאר בפ\"ג מהלכות סנהדרין: \n\n" + ], + [ + "באחד מחמשה דרכים וכו'. כל דרכי הקיום הם בכתובות בפרק שני (דף כ' כ\"א) ואמרינן התם ש\"מ דיינין המכירים חתימת ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם ואע\"ג דדחי התם רב אשי ואמר דילמא לעולם אימא לך צריכין לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לגמרא משום דחיה דרב אשי וכן פסק הרי\"ף: \n", + "הדרך השני וכו'. זו בכלל הראשונה היא שאם כשמכירין חתימתן יכולים לקיים כ\"ש כשחתמו בפניהם: \n", + "הדרך השלישי. משנה שם (דף כ':) זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכין שיצטרף עמהם אחר דברי רבי וחכמים אומרים אין צריכין שיצטרף עמהם אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי וידוע שאין הלכה כרבי מחבריו: \n", + "הדרך הרביעי וכו'. בההוא פירקא בכמה דוכתי במשנה ובגמ' (דף כ\"ה) מהם אמר רב יהודה אמר רב שנים החתומים על השטר ומת אחד מהם צריכים שנים מן השוק להעיד עליו. \n", + "ומ\"ש רבינו שאם מתו או שהיו במדינה אחרת. אורחא דמילתא נקט שאם היו שם הם עצמם היו מעידים אבל אה\"נ שאם רצו לקיים השטר ע\"פ עדים אחרים אע\"פ שהם במדינה יכולים והראיה ממ\"ש רבינו פ\"ג עדים החתומים על השטר וכו' בד\"א כשאפשר לקיים השטר שלא מפיהם כגון שהיו שם עדים שזה כתב ידן ונתבאר בגמ' וכמ\"ש שם אלמא שאע\"פ שהם במדינה שהרי אומרים אנוסים היינו וכו' יכולים לקיים השטר ע\"פ עדים אחרים וכ\"ש היכא דלא אמרי מידי: \n", + "החמישי שיהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר וכו'. משנה שם (דף י\"ח:) כתבתיה בפ\"ג העדים שאמרו כתב ידינו הוא אבל אנוסים היינו וכו' אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין פירוש במה שאמרו אנוסים היינו ואם אפי' כשאומרים אנוסים היינו בכתב ידם יוצא סגי כל שכן באינם אומרים: \n\n" + ], + [ + "אין מקיימין את השטר משטרות אחרים. כלומר היינו דוקא כשמקיימין אותו ע״י דמיון החתימה לחתימה אבל היכא דמקיימין החתימה בטביעות עין ליכא למיחש שמא זייף דאם איתא דזייף ניכר היה וכן כתבו התוספות (דף כ' בד״ה דילמא) וכתבו בסמ״ג וק״ל שהרי רבא טעה בחתימתו בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ז) ואני אומר שאין זו קושיא דאנן הכי אמרינן דלא שכיח למטעי כשמקיים החתימה בטביעות עין וכשמקיימין ע״י דמיון חתימה לחתימה שכיח למיטעי ולישנא דגמרא הכי מוכח דלא עסקינן אלא במקיים מתוך שטר אחר דאמרינן בפרק שני דכתובות (דף כ') א״ר אסי אין מקיימין את השטר משטר שקראו עליו ערער אא״כ הוחזק בב״ד אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא (משטר) שתי שדות או משתי כתובות והוא שאכלום שלש שנים ובשופי כלומר בלא ערעור (אמר רב שימי בר אשי) וביוצא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידי עצמו לא חיישינן דילמא זיופי זייף זאת היא גירסת הרי״ף והיא גירסת רבינו כפי מ״ש הר״ן וה״פ דר' אסי אמר דשטר שקרא עליו ערער אע״פ ששתק הערער אין מקיימין ממנו אלא א״כ הוחזק בב״ד אבל כל שלא קרא עליו ערער אע״פ שלא הוחזק מקיימין ממנו ואתו נהרדעי לפרושי דכי אמרינן דמקיימין משטר שלא קרא עליו ערער אע״פ שלא הוחזק דוקא בשני שטרות של שתי שדות או שתי כתובות וכו' אבל משטר אחד שלא הוחזק אין מקיימין ונמצינו למדין דבין קרא עליו ערער או לא קרא אם הוא מוחזק בב״ד מקיימין ממנו ובשטר אחד סגי ואם לא הוחזק צריך שני שטרות משתי שדות שאכלום בעליהם שלש שנים בלא ערעור. ולהראב״ד גירסא אחרת וכלל סברתו דלעולם בעינן שני שטרות או שהוחזקו שניהם בב״ד או שאכלום בעליהן שלש שנים בלא ערעור אע״פ שהוחזק בב״ד אי לא x קרא עליו ערער אין מקיימין ממנו דאין מקיימין אלא משטר אחד שהוחזק אחר שקרא עליו ערער או משני שטרות אפילו שלא הוחזקו אם אכלום בעליהם שלש שנים בלא ערעור ומה שאמרו נהרדעי שתי שדות או שתי כתובות היינו לאפוקי שטרי הודאות והלואות דאפשר דמזוייפות נינהו ולוה לא ידע בהו כלל אבל משתי שדות כיון שהלוקח אוכל פירותיהם והאחר לא ערער ליכא למיחש למידי וכן שתי כתובות כיון שנשים הללו יושבות תחת בעליהן ולא ידעינן שיש להן כתובות אחרות אלמא לאו שטרי זייפי נינהו. ודע דלרבינו שהטעם שאין מקיימין משטר שיוצא מתחת ידו דחיישינן שמא הוא זייף הכל אם השטר מקויים מקיימין ממנו ואפילו משטר אחד אבל לרש״י שפירש דחיישינן שמא נסתכל בכתב ידן של עדים וכיון וזייף השלישי אפילו אם הם מקויימין כיון שיוצאים מתחת ידו אין מקיימין מהם: \n\n" + ], + [ + "ב\"ד שכתבו במושב שלשה היינו וכו'. נ\"ל שהוציאו מדפרכינן בגמ' (דף כ\"א) לרב יהודה אמר שמואל דאמר הלכה כחכמים מההוא שטרא שנתקיים בבי דינא דמר שמואל והוה כתיב ביה מדאתא רב ענן ואסהיד אחתימת ידיה ואדחד דעמיה ומנו רב חנן ומדאתא רב חנן ואסהיד על חתימת ידיה ואדחד דעמיה ומנו רב ענן אשרנוהי וקיימנוהי כדחזי ואסיקנא דההוא שטרא דיתמי הוה וחש שמואל לב\"ד טועים וסבר שמואל דילמא איכא דס\"ל כרבי וכו' סבר אעביד רווחא כי היכי דלא מפסדי יתמי ונראה שמפרש רבינו שמן הדין לא היה צריך לכתוב הדרך שבה נתקיים אלא שחשש שמואל שמא הב\"ד שיבא לפניו שטר זה יאמר דילמא ב\"ד שקיימוהו טועים היו ולא אחזיקנו במקויים אחר שלא נתברר בו הדרך שבה נתקיים לכן כתב בו הדרך שבה נתקיים וסבר אם אכתוב כרבנן דילמא איכא דס\"ל הלכה כרבי וסובר רבינו דמדאמרי' וחש שמואל לב\"ד טועים חששא בעלמא היתה ולא מן הדין: \n\n" + ], + [ + "ולעולם אין ב״ד בודקין וכו'. פ' מצות חליצה (יבמות דף ק״ו) ובתרא סוף יש נוחלין (בבא בתרא דף קל״ח:) בי דינא בתר בי דינא לא דייקי בתר עדים דייקי: \n\n" + ], + [ + "שלשה שישבו לקיים את השטר וכו'. מימרא דר' זירא בפ\"ב דכתובות (דף כ\"ב) ג' שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם צריכין למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי ואמר רב נחמן בר יצחק ואי כתיב ביה [שטרא דנן נפק לקדמנא] בי דינא תו לא צריך ודילמא ב\"ד חצוף הוא כשמואל דאמר דשנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא ב\"ד חצוף ואסיקנא דכתיב ביה ואמר לנא רבנא אשי (לאזדקוקי ליה ולקיומיה) וכו' דואמר לנא רבנא אשי תלתא נינהו ואע\"פ שלא נראה פירוש זה בעיני רש\"י מ\"מ כך נראה מדברי רבינו וכתב הר\"ן בשם הרא\"ה דחד ליתוהי לאו דוקא ולא גרע במותב תלתא מבי דינא ועיקר חידושא דרבי זירא דכיון דלא חתימי ביה אלא תרי צריכי למכתב תלתא דאילו הוו חתימי ביה תלתא לא הוה צריך אבל חד ליתוהי לא מעלה ולא מוריד: \n\n" + ], + [ + "שלשה שישבו לקיים את השטר וכו'. שם (דף כ\"א:) אמר רבי אבא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהם פירוש לומר שהוא פסול עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם ואסיקנא דבערער דגזלנותא עסקינן וקאמרי הני ידעינן ביה דעבד תשובה אבל ערער דפגם משפחה גילוי מילתא בעלמא הוא כלומר ומעולם לא נפסל זה והרי שלשה היו אבל כשמעידים שעשה תשובה הרי פסול היה עד שעה זו שהעידו שעשה תשובה כך פירשו ר\"ח והרי\"ף שמועה זו גם רבינו נלוה עמם ומשמע מדבריהם שגזלן שעשה תשובה לא מתכשר אלא מעת שהעידו עליו בב\"ד שעשה תשובה ולשון רבינו שלא כתב אלא ערער משפחה להכשיר נוטה לדברי הרי\"ף שסובר דשנים אומרים לא גזל לא מחתמינן ליה ולא מפקינן ממונא אפומיה וכן כתב בפירוש בפי\"ב מאלו ההלכות ושלא כדברי ר\"ח שכתב דמוקמינן גברא אחזקתיה. ודע שרש\"י מפרש עד שלא חתמו מעידין חביריו על זה שהוא כשר משחתמו אין מעידין עליו דנוגעים בעדות נינהו שגנאי להם שישבו עם פסול בדין: \n\n" + ], + [ + "מותר לכתוב הקיום בשטר וכו'. בכתובות פ' הכותב (כתובות דף פ״ה) אמר רב פפי וכו' האי אשרתא דדייני פירוש קיום השטר דמיכתבא מקמי דנחוו סהדי אחתימות ידייהו פסולה משום דמיחזי כשיקרא ואסיקנא התם דליתא אלא כתבינן לה דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן ואע״ג דפ״ב דכתובות (דף כ״א:) מותבינן מדרב פפי דרך הגמ' להקשות אפי' מדבר דלא הוי הלכתא הכי: \n", + "ואין הדיינים צריכים לקרות השטר וכו'. כתובות פ' שני דייני גזילות (דף ק\"ט) תני ר' חייא אין העדים חותמים על השטר אא\"כ קראוהו אבל הדיינים חותמים אע\"פ שלא קראוהו וכתב הר\"ן דדוקא מה שיש בגוף השטר הוא דאין צריכין לקרות אבל מ\"מ צריכים הם לראות מי הם המלוה והלוה כדי שלא יהיו קרובים לדיינים ולא לעדים המעידים בפניהם אבל הרשב\"א מכשיר בעדי קיום קרובים לדייני קיום ולא נתחוורו דבריו להר\"ן בכתובות סוף פרק האשה שנתארמלה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) מעיד אדם על כתב קרובו וכו' ואלו מדברים שנאמנים הגדולים להעיד בגדלם מה שראו בקטנם. פ\"ב דכתובות משנה (דף כ\"ח) ואלו נאמנים להעיד בגדלן מה שראו בקטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי ואמרינן בגמ' והוא שיש גדול עמו כלומר מעיד עמו דכיון דקיום שטרות דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן: \n\n" + ], + [ + "שטר שעדיו ראובן ושמעון וכו'. כתובות פ\"ב (דף י\"ט:) ת\"ר שנים שהיו חתומים על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו וכו' הרי אלו נאמנים הא אילו לא אמרו אנוסים היו בשנים שאמרו כתב ידם הוא סגי. \n", + "ומה שכתב אבל אם העיד זה על כתב ידי ראובן וכו'. נלמד מדאמרינן התם (דף כ\"א) אמר רב יהודה אמר רב שנים החתומים על השטר ומת אחד מהן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו אלמא דלא סגי בחד. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם יש שלישי מעיד על כתב ראובן וכו' פשוט הוא דכיון דשנים יכולים להעיד על חתימות ידי שנים הרי יש כאן שנים מעידים על שתי החתימות: \n\n" + ], + [ + "אמר הראשון זה כתב ידי וכו'. שם אליבא דרבנן וקי\"ל כוותייהו עדים המעידים על חתימת עצמן על מנה שבשטר הם מעידים כלומר שהם כאילו אומרים אנו ראינו המלוה וחתמנו וא\"כ כשזה אומר זה כתב ידי יוצא על פיו חצי הממון שאותו המעיד עמו אינו מעלה ואינו מוריד שהרי הוא לבדו נאמן על חתימתו וכשנצטרף עם האחר להעיד על חתימת חבירו חוזר ויוצא רביע הממון על פיו נמצאו שלשת רבעי הממון יוצאין על פי עד אחד ואנן על פי שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחציו על פיו של זה. \n", + "ומ״ש וכן אם העיד אחיו או בנו וכו' מעשה בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ״ז) ופסק כן רב אשי מהטעם שכתב רבינו: \n\n" + ], + [ + "שנים שחתומים על השטר ומת אחד מהן וכו'. מימרא דרב יהודה אמר רב שכתבתי בסמוך: \n", + "ומ\"ש ואם לא נמצא אלא עד אחד. שם ואי ליכא אלא חד אמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא ומקיימי ליה ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך ופירש רבינו לכתוב חתימת ידיה אחספא בפני עדים והדין עמו דאל\"כ היאך יכירו שזאת חתימת ידו לשיקיימו השטר ממנו: \n\n" + ], + [ + "שלשה שישבו לקיים את השטר וכו'. שם (דף כ\"א:) מימרא דרב הונא כלשון רבינו ואע\"ג דלקבלת עדות בעינן שלשה ואלו השנים בעת שמעידין אין שם אלא דיין אחד אפילו הכי בדרבנן אפי' בשעה שמעידין נעשים דיינים: \n\n" + ], + [ + "שנים שהיו חתומים על השטר וכו'. ברייתא שם (דף י\"ט:) כלשון רבינו. \n", + "ומ\"ש אלא שמעידים השנים שבשטר וכו'. מסקנא דגמ' שם אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שחתם על השטר וכו'. למד רבינו דין זה ממה שאמרו בכתובות פ\"ב (דף כ') תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו ורבי יוחנן אמר אע\"פ שאינו זוכרה מעצמו ואמרו בירושלמי רב הונא כרבי דאמר עדים המעידים חתימתם צריכין לצרף עמהם אחר ור' יוחנן כרבנן דאמרי אין צריכין פירוש כשהעדים באים לקיים חתימתן אם זוכרים המלוה ולא השטר אפי' לרבי אין צריך לצרף עמהם אחר ועל מנה שבשטר הן מעידים וכשאין זוכרים המלוה אפי' על ידי השטר אפי' רבנן מודו דצריכין לצרף דאין מעידין אלא על כתב ידם וכי פליגי היינו כשזוכרים המלוה על ידי השטר דלרבנן חשיב זכירה ועל מנה הם מעידים ולרבי לא חשיב זכירה הרי דאליבא דכ\"ע כל שלא נזכר על ידי השטר אינו יכול להעיד וגם הרא\"ש כתב בפ' הנזכר שמתוך הירושלמי הזה משמע שאם העדים שכחו לגמרי המלוה דאף מתוך ראיית השטר אין זוכרים אותו מודו רבנן דצריכין לצרף עמהם אחר ואין ספק שמ\"ש רבינו הרי הן כחרשים וכו' דהיינו דוקא כל זמן שאין עדים אחרים שאם יש שם עד אחד שמעיד על שתי החתימות ודאי דמהני כדמשמע בירושלמי ובזה נסתלקה קושיית הראב\"ד: \n\n" + ], + [ + "אחד הזוכר את העדות וכו'. שם אמאי דאמר רבי יוחנן והוא שזוכרה מעצמו אמר רבא ש\"מ מדרבי יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מינייהו מדכר חד לחבריה אבעיא להו עצמו מאי ואסיקנא עצמו לא ואי צורבא מרבנן הוא אפי' עצמו ופירש\"י עצמו מאי אם בעל דין עצמו מזכירו עד שנזכר מאי ואי צורבא מרבנן הוא העד אפי' עצמו של בעל דין דצורבא מרבנן אי לאו דכי רמי אנפשיה מדכר שפיר לא הוה סמיך אספיקא למיקם ואסהודי אבל רבינו מפרש אי צורבא מרבנן הוא התובע וקשה דבשלמא לרש\"י כיון דהעד צורבא מרבנן אי לאו דרמא אנפשיה ואידכר לא הוה מסהיד אבל אם העד אינו תלמיד חכם אף אם התובע תלמיד חכם מאן לימא לן שהעד רמא אנפשיה ואידכר דילמא סמך על דברי התובע והנתבע יחשוב כך והטור כתב לשון זה בשם רבינו ובמקום התובע כתב בעל דין והשתא אפשר ליישבו דאנתבע קאמר שאם היה תלמיד חכם הוא יודע שאין העד מעיד אא\"כ זכר ולא יחשוד לעד שאינו זוכר: \n\n" + ], + [ + "וקל הוא שהקילו וכו'. נראה שיצא זה לרבינו מדאמרי' ביבמות פ' ד' אחין (יבמות דף ל״א:) מפני מה לא תקנו זמן בקידושין אמרינן היכי לינחיה גבי עדים אי דכירי ליתו ולסהדו ואי לא זמנין דחזו כתבא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ומשמע ליה דאפי' בזוכרה ע״י הכתב עסקינן התם ומשני דהאי בדיני נפשות הוא דלא מהני ובדיני ממונות הקילו כמו שהקילו לדון דיני ממונות על פי השטר וכמבואר בדברי רבינו פ״ג מהלכות אלו: \n\n" + ], + [ + "הואיל והדבר כן וכו'. לעיל קאי שכתב שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה אלא על הממון הואיל וכן שטר שיצא לב\"ד וכו'. וכתב מהר\"י קולון בסוף שורש ע\"ד שכ\"כ בה\"ג משמיה דרב יהודאי סהדא דחתים על השטר ואמר אין חתימתי היא אי לא קים ליה ממאי דכתב מהימן ומקשו רבנן קמיה אלא מעתה האי שטרא דקא אתי מעלמא ואוקמו ליה בחתימת ידי סהדי דחתימי עליה היכי מוקמי ליה דילמא אי הוו סהדי הוו אמרי לא קים לן במאי דכתיב ביה והדר להו לכתחלה לא אמרינן אי אמרי אינהו דלא קים להו מהימני עכ\"ל: \n", + "והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א יש מי שאין מורין כן וכו'. ואני אומר דאדרבה כי אמרי אמנה היו דברינו שבאים לסתור השטר אינם נאמנים אבל כשאומרים אין אנו זוכרים עדות זו כיון שאינם באים לסתור השטר איכא למימר אפומא דמאן בעית למיגבא האי מנה אפומא דהני סהדי הא לא דכירי וא\"כ אפומא דמאן מגבית להו: \n\n" + ], + [ + "אחד הכותב וכו'. רש\"י והרי\"ף פירשו ההיא (דף כ') דכותב אדם עדותו על השטר אם עשאוהו עד בדבר וירא לשוכחו כותבו על פנקסו ומצניעו ומעיד על פיו אפי' לאחר כמה שנים וסובר רבינו דבין היתה אותה כתיבה בשטר או על פנקסו כיון שנזכר אחר שראה הכתב מעיד עליה ואם לא נזכר אע\"פ שהעדות כתובה בשטר אינו מעיד עליה ולדידיה לישנא דברייתא דייקא דקתני כותב אדם עדותו על השטר דהיינו שטר ממש ובשאין כתב ידו יוצא ממקום אחר ואין עדים מצויים לקיימו והוא הדין אם נמצא כתוב בפנקסו ונזכר שמעיד אפילו אחר כמה שנים וכו': \n", + "וכתב הראב\"ד אחד הכותב עדותו על השטר א\"א זה אינו ואחר זה כתב א\"א אפשר לקיימו וכו'. ואזדא לטעמיה שכתב קודם זה העדים החתומים על השטר אע\"פ שאינם זוכרים עדותם דנים על פי השטר וא\"כ אם היתה עדותו כתובה בשטר מה לנו ולזכירתו הא בלא זכירתו גובין בשטר לכך כתב א\"א זה אינו וחזר לבקש מציאות שיהא אפשר לקיימו וכתב על מ\"ש זה אפשר לקיימו וכו' יש לתמוה איך על ידי שיראה השטר יזכור שנצטווה לתתו למלוה ומפני כך כתב ואין הדעת נוחה בכל זה וכל זה על פי סברתו. אבל לדעת רבינו שאם אין עדי השטר זוכרים עדותם אין גובין על פי השטר אם אין שם עדי קיום כמו שנתבאר בסמוך שפיר שייך למימר אחד כותב עדותו על השטר שהרי צריכין אנו לזכירת העדים אף על פי שיש למלוה שטר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עשרה מיני פסלות הם וכו'. פסול נשים ועבדים וקטנים בפרק החובל (בבא קמא דף פ\"ח) ובסוף פירקא קמא דראש השנה (דף כ\"ב) תנן גבי פסולים לעדות דמני התם כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אין כשרים לה ובפרק שבועת העדות (שבועות דף ל') יליף מקרא דנשים פסולות לעדות בגיטין פרק ב' (דף כ\"ג) משנה הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ועכו\"ם. \n", + "ומ\"ש והרשעים. בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ\"ד:) תנן אלו הן הפסולים המשחק בקוביא ומלוי ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית. \n", + "ומ\"ש והבזויין. בסוף פירקא קמא דקידושין (דף מ':) אמרו האוכל בשוק וכו' ויש אומרים פסול לעדות אמר רב אידי בר אבין והלכה כיש אומרים. \n", + "ומ\"ש והקרובים. בפרק זה בורר (סנהדרין דף נ\"ג). \n", + "ומ״ש והנוגעים בעדותן. פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ״ב מ״ג) פרכינן דאמר השותפין מעידים זה על זה אמאי נוגעים בעדותן הם: \n\n" + ], + [ + "הנשים פסולות לעדות וכו'. בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל') אמרינן ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר כלומר ללמד שאין עדות בנשים ובסיפרי ועמדו שני האנשים נאמר כאן שני ונאמר בעדות על פי שנים עדים מה כאן אנשים אף להלן אנשים מכאן שאין האשה כשרה להעיד. ואיני יודע למה הניח רבינו מלכתוב ראיה זו. והראיה שהביא אינה נוחה לי שהרי כל התורה בלשון זכר נאמרה: \n\n" + ], + [ + "ואין מוציאין ממון מספק וכו'. מוסכם בכל הגמ' דמספיקא לא מפקינן ממונא וכ\"ש דאין עונשין: \n\n" + ], + [ + "העבדים פסולים וכו'. בפ' החובל (בבא קמא דף פ״ח) מייתי לה מגזלן וקטן או אשה בהצד השוה ואיכא מאן דמייתי לה מדרשה דלא יומתו ודרשה זו שכתב רבינו ליתא התם וצ״ע היכא איתא: \n\n" + ], + [ + "מי שחציו עבד. זה דבר פשוט דכיון דחציו אינו כשר פסול הוא: \n\n" + ], + [ + "כל מי שנשתחרר וכו'. גיטין פרק השולח (גיטין דף ל״ט) אמר עולא אמר ר' יוחנן המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור כלומר יצא לחירות משום דזכה בעצמו וצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל וא״כ כיון דאינו בן ברית גמור אין ראוי להעיד: \n\n" + ], + [ + "הקטנים פסולים וכו'. בבתרא פרק מי שמת (דף קכ\"ה:) אמרינן דפחות מבן שלש עשרה אין עדותו עדות משום דבעינן ועמדו שני האנשים וליכא: \n", + "ואם הגיע לעשרים שנה וכו'. למד כן ממה שאמרו בפ' יוצא דופן (נדה דף מ״ז) נתבאר בדברי רבינו פ״ב מהלכות אישות וסובר שהוא הדין לענין עדות: \n\n" + ], + [ + "קטן שהגיע לכלל שנותיו וכו'. דעת רבינו שיש לאיש סימנין מלמעלה וכתב בפ\"ב מהל' אישות והשיג עליו הראב\"ד וה\"ה הניח הדבר בצ\"ע: \n", + "ובן שלש עשרה וכו'. כתב רבינו ירוחם שכן כתוב בירושלמי ומפרש רבינו דהיינו כשהביא שתי שערות דאי לאו הכי דינו כקטן לכל מילי ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ״ה:) אמר רב הונא בריה דרב יהושע ולעדות עדותו עדות אמר מר זוטרא לא אמרן אלא במטלטלי אבל למקרקעי אין עדותן עדות וכתבו המפרשים דקאי אמאי דאמרינן התם לעיל מהאי מימרא דפחות מבן עשרים אע״פ שהוא בן י״ג שאינו בקי בטיב מקח וממכר אינו מוכר בנכסי אביו וקאמר דלענין עדות עדותו עדות למטלטלים והם הם דברי רבינו ולמדנו מכאן שבן י״ג שהביא שתי שערות ובקי בטיב משא ומתן עדותו עדות אף לקרקע: \n\n" + ], + [ + "השוטה פסול לעדות וכו'. שהשוטה פסול זה פשוט ומבואר בכמה מקומות. \n", + "ומ\"ש לפי שאינו בן מצות. צ\"ע היכא איתא שהטעם שהוא פסול לפי שאינו בן מצות דבפ\"ק דחגיגה תנן הכל חייבים בראיה חוץ מחש\"ו ושם (דף ג':) אמרו אי זהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו איתמר אמר רב הונא עד שיהו כולן בבת אחת ור' יוחנן אמר אפילו באחת מהן וקי\"ל כר' יוחנן וכן פסק הרא\"ש בריש חולין וז\"ש \n", + "רבינו בדבר מן הדברים לומר דאפילו בדבר אחד ונתברר שם דדוקא בדעביד להו דרך שטות ואין הכוונה שבפעם אחת שיעשה אחד מאלו דרך שטות מיקרי שוטה אלא כשדרכו בכך וז\"ש \n", + "רבינו ונמצאת דעתו משובשת תמיד וכו' ותניא תו התם (דף ד') אי זהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנין לו ומשמע מדברי רבינו דס\"ל דהני מילי דקתני בברייתא לאו דוקא אלא ה\"ה לכל דבר שדרך השוטה לעשות אותם והנך לדוגמא נקטינהו ומפני כך לא הזכיר רבינו אותם דברים השנויים שם בברייתא אלא סתם וכתב כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים וכו' לכלול גם שאר דברים שלא נזכרו בברייתא ומה שהכריחו לפרש כן כתבתי בטור אבן העזר סי' קכ\"א: \n", + "הנכפה בעת כפייתו פסול וכו'. ברייתא פ' ראוהו ב״ד (ראש השנה דף כ״ח) עתים חלים עתים שוטה כשהוא שוטה כשוטה לכל דבריו וה״נ משמע בפ״ב דכתובות (דף כ') גבי ההוא עובדא דבר שטיא זבין נכסי: \n\n" + ], + [ + "הפתאים וכו'. כן כתב בעל העיטור באות קו\"ף שכן כתב הרי\"ף בתשובה: \n\n" + ], + [ + "חרש מדבר ואינו שומע וכו'. בגיטין ר״פ מי שאחזו (גיטין דף ע״א) תניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד ואמרינן התם שאע״פ שיכול להגיד מתוך הכתב פסול דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ואפשר דמשמע ליה לרבינו דה״ה למדבר ואינו שומע דכתיב ושמעה קול אלה פרט למי שאינו יכול לשמוע: \n", + "וכן אם נשתתק וכו'. שם כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין וכו' לעדיות ואסיקנא דדוקא בעדות אשה דאקילו בה רבנן אבל בשאר עדויות לא ופירש\"י בעדות אשה להשיאה דאקילו בה בעד אחד קרוב ושפחה. \n", + "וממ\"ש רבינו או שיהא ראוי להעיד בפיו וכו' נראה דס\"ל דפקח ששלח כתב ידו לב\"ד כיון שראוי להגיד ולשמוע כשר הוא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו ולסברת התוספות ביבמות פ' ד' אחין ולא כפירש\"י בפירוש החומש שכתב על פי שנים עדים פרט לשלא ישלחו כתב ידם לב\"ד ועכ\"פ דברי רבינו צ\"ע אבל הטור כתב לשון רבינו וכך כתב צריך להעיד בבית דין בפיו ויהיה ראוי לשמוע הדיינים וכו' ואם כן לא סבירא ליה אלא כרש\"י דאינו יכול לשלוח עדותו לבית דין וקצת משמע כן ממה שכתב פ' ג' מהלכות אלו דין תורה שאין מקבלין וכו' הרי שלא התיר אלא לחתום בשטר וכן נראה מתשובת רב שרירא שכתב הטור בסי' ס\"ט: \n\n" + ], + [ + "הסומים אע\"פ שמכירים הקול וכו'. הכי אמרינן בפ\"ב דגיטין (דף כ\"ג) דאע\"ג דידעי בטביעות עינא דקלא הם פסולים אך הראיה שהביא מאו ראה צ\"ע היכא x איתא: \n", + "הסומא באחת מעיניו וכו'. זה פשוט דכיון דכשר לדון דיני ממונות וכמו שכתב רבינו פ״ב דהל' סנהדרין כ״ש דכשר להעיד דאפי' מאן דאמר אינו כשר לדון מודה דכשר להעיד וכדתנן בנדה פ' בא סימן (נדה דף מ״ט:) יש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרינן בגמרא דהיינו לאיתויי סומא באחת מעיניו לר״מ דכשר להעיד ואין כשר לדון וכתב רש״י אבל בשתי עיניו אפילו לעדות פסול דכתיב או ראה משמע דסומא באחת מעיניו כיון דלא אימעיט כשר אפי' לד״נ: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הרשעים פסולים וכו'. בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ה) ובפרק מרובה (בבא קמא דף ע״ב:) אמרינן גבי עד זומם רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע אל תשת רשע עד כלומר מה שאמרה תורה אל תשת ידך עם רשע עניינו אל תשת רשע להיות עד: \n", + "ואפילו עד כשר שיודע בחבירו וכו'. בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל' ע״ב) מנין לעד שיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו ת״ל מדבר שקר תרחק כלומר אפילו שהעדות אמת משום שגורם לפסוק הדין על פי שנים ואין כאן אלא עד אחד ואצ״ל היכא דעד שעמו עד שקר ולא ראה דבר זה מעולם שאסור לו להעיד עמו וצריך עיון אמאי לא מייתי רבינו הא דיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו מהיכא דמייתי ליה בגמרא דהיינו ממדבר שקר תרחק: \n\n" + ], + [ + "אי זהו רשע וכו': \n\n" + ], + [ + "עבר עבירה שחייבין עליה מלקות וכו'. בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ה) ובספ״ק דר״ה (דף כ״ב) מוכח בהדיא דאיכא פסולי עדות דאורייתא ופסולי עדות דרבנן: \n", + "כיצד אכל בשר בהמה בחלב וכו'. בסנהדרין פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ז) מומר אוכל נבילות לתיאבון ד״ה פסול כלומר דמשום ממון קא עביד דהא שכיח בזול טפי מדהיתרא ה״ל כרשע דחמס ופסול לעדות להכעיס אביי אמר פסול דהוה ליה רשע ורחמנא אמר אל תשת רשע עד ורבא אמר כשר רשע דחמס בעינן כלומר דכתיב להיות עד חמס רשע בדבר ממון בעינן ואסיקנא התם דהלכתא כאביי ולכן כתב כאן רבינו אלו העבירות דלאו דחמס נינהו ולא חילק בין אם עושה כן לתיאבון או להכעיס: \n\n" + ], + [ + "ועוד יש שם רשעים שהם פסולים וכו'. פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ה:). ויש לדקדק בדברי רבינו מאי האי קרא דנקט לא יקום עד חמס דלא אמרינן במרובה (דף ע״ב) בגמרא דעד דחמס בעינן אלא אליבא דרבא דאמר עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל ולית הלכתא כוותיה. וי״ל דנקט האי קרא משום דהני בני תשלומין נינהו ואינם בני מלקות וקאמר שאע״פ שהחזירו ממון האיסור עדיין הם בפיסולם עד שיעשו תשובה. ויש לדקדק עוד דמשמע מדברי רבינו דחמסן מדאורייתא פסול ואע״פ שרבינו ירוחם כתב שיש מי שסובר כן דבר תמוה הוא דבהדיא אמרי' בפ' זה בורר שם דמדרבנן הוא דפסול דאהא דהוסיפו עליהם החמסנים אמרינן מעיקרא סבור דמי קא יהיב אקראי בעלמא הוא כיון דחזו דחטפי כלומר בע״כ של בעלים גזרו בהו רבנן ולכן נ״ל דחמסנים הכתוב בספרי רבינו ט״ס הוא וצריך להגיה גזלנים במקום חמסנים ולגירסת ספרינו צ״ל דחמסנים דקאמר הכא רבינו לישנא דקרא נקט והרצון בו גזלנין תדע דקתני סיפא מעת שגנב וגזל ואם איתא דדוקא נקט או חמס מבעי ליה ועוד דלקמן בסמוך כתב דחמסנים פסולים מדבריהם: \n", + "ומ\"ש וכן עד זומם וכו'. פיסול עד זומם יתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שהוזם בעדות ממון ושלם פירושו שאילו הוזם בעדות שאינו של ממון שהרי הוא חייב מלקות כיון שלקה חזר לכשרותו כמבואר פרק י\"ב וכל שלא לקה ודאי שאינו נכשר אפילו נתן כמה ממון אבל כשהוזם בעדות ממון שהוא משלם ואינו לוקה סד\"א כיון ששלם הממון הוכשר קמ\"ל דלא דומיא דגנב וחמסן וכמו שיתבאר פי\"ב מהלכות אלו מאימתי חזרת מלוי ברבית וכו' והתם כשהחזירו ממון האיסור ואפ\"ה לא מתכשרי כיון דעדים דחמס נינהו עד שיעשו תשובה: \n", + "ומאימתי הוא נפסל וכו'. בב״ק פ' מרובה (בבא קמא דף ע״ב:) ובסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז) פלוגתא דאביי ורבא ואיפסיקא הלכתא כאביי שזו אחת משמועות יע״ל קג״ם וטעמא דלמפרע הוא נפסל מפרש התם דמההוא שעתא דאסהיד ה״ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד: \n", + "וכן המלוה ברבית וכו'. משנה בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ד:) דמני מלוה ברבית בכלל הפסולים ואמר רבא (דף כ״ה) לוה ברבית פסול לעדות ומתני' ה״ק מלוה הבאה ברבית ופסולין דקתני אתרווייהו. וכתב רבינו ירוחם שרבינו לא מנה עדים בפסולי עדות שכתב בפ״ד מהלכות מלוה ולוה שהערב והעדים והסופרים עוברים על לא תשימון עליו נשך ונראה מדבריו שהם פסולים עכ״ל. ואני אומר שזה משנה שלמה בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״ה:) ואינו מיוחד לרבינו אבל אין משם ראיה שהם פסולים שאע״פ שעוברין בלא תשימון כיון דאינם בני מלקות וגם כן לא נטלו ממון דלהוו עדים דחמסן לא מיפסלי וכן כתב רבינו בראש פרק זה שמי שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות או מיתת ב״ד הוא שנקרא רשע הא לאו הכי לא אלא אם הוא עד דחמס כמו שכתב ועוד יש שם רשעים וכו' וזה נראה ברור. והרב המגיד כתב בפ״ד מהל' מלוה גבי שטר שיש בו רבית שיש מי שפירש שאע״פ שהרבית מפורש בשטר אין העדים נפסלים בכך לפי שלאו זה אינו ידוע לכל וסוברים שלא תשימון אינו אלא למלוים עכ״ל: \n", + "וכן כל העובר על גזל של דבריהם וכו' כיצד החמסנים וכו'. שם (דף כ\"ה:) תנא הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנין ומקשה גזלן דאורייתא הוא ומוקי לה בגזלן דרבנן ומדפרכינן הכי בגזלן ולא בחמסן משמע דמדרבנן הוא דפסילי ואע\"ג דבפרק קמא דמציעא (דף ה':) אמרינן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו דמשמע דלאינשי משמע אבל קושטא לא הוי כבר כתבו התוספות די\"ל דה\"פ דמשמע להו וקושטא הכי הוי נמי: \n", + "וכן הרועים וכו'. שם עוד הוסיפו עליהן הרועים והגבאים והמוכסים וכו' אמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה ובפ\"ק דמציעא (דף ה') בעובדא דההוא רעיא אמרינן דה\"מ ברועה בהמות שלו אבל רועה בהמות דעלמא כשר דאין אדם חוטא לרעותן בשדות אחרים ולא לו: \n", + "ולפיכך סתם רועה פסול וכו'. פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ה:) אמר רב יהודה סתם רועה פסול: \n", + "ומגדלי בהמה דקה בא\"י פסולין וכו'. שם אהא דאמר רבא אחד רועה בהמה דקה וכו' מקשינן והאמר רבא רועי בהמה דקה בא\"י פסולין בחו\"ל כשרים רועי בהמה גסה אפילו בא\"י כשרים ומהדרינן ההוא במגדלי אתמר ופירש\"י במגדלי אתמר שמגדלין אותה בבתיהם ואפילו הכי בארץ ישראל פסולין מגדלי בהמה דקה דעבידא דמשמטא ורהטא לתוך השדות אבל גסה לא משתמטא ואפשר לנטורה אבל רועה שמרען בחוץ באפר של ישוב אפי' בהמה גסה פסול שנכנס בשדה של אחרים עכ\"ל. וטעמא דמחמרינן טפי בא\"י היינו משום יישוב א\"י וכן כתבו התוס': \n", + "וכן המוכסין וכו'. שם א״ר יהודה סתם גבאי כשר פירוש גובה מנת המלך ושכרו קצוב וידוע וסתמו כשר עד דחזינן שלוקח יותר מוכס היינו שקונה מנת המלך בכך וכך לשנה והוא גובה לעצמו חשוד ליקח יותר ממה שצוה המלך ליטול והכי אמרינן נמי בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ט) דאמרי' אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולם מוכסין ושיש בה לסטים שאין כולם לסטים מפני שמחפין עליו ואילו משפחה שיש בה גבאי לא קאמר. ואני אומר שבזמן הזה סתם גבאי נמי פסול שגם הוא ידוע שלוקח יותר: \n", + "ואם נודע וכו'. זה פשוט דהא גזלן הוא. וצריך עיון אם הוא פסול מדאורייתא מכיון שנודע שגזל ואע\"פ שכתב רבינו בסוף דבריו שכל אלו פסלום משום גזל לא קאי אהא דאם נודע שלקחו וכו' ואגב גררא נסביה, או אי לא מיפסיל אלא מדרבנן משום דמורי היתרא שהוא עסוק במלאכת המלך וראוי לו ליטול שכר מעבדיו, והדעת נוטה דמדאורייתא מיפסיל: \n", + "וכן מפריחי יונים וכו'. משנה פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ד:) דמני גבי פסולין מפריחי יונים וטעמייהו משום גזל אבל במדבר שרי וזהו שכתב \n", + "רבינו ביישוב. ודע ששם (דף כ\"ה) אמרו מאי מפריחי יונים הכא תרגימו אי תקדמיה יונך ליון (אתן לך כך וכך) ר' חמא בר אושעיא אמר ארא (כלומר מלומד להביא יונים ממקומם לבית בעלים על כרחן) מאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון מאי טעמא לא אמר ארא אמר לך ארא מפני דרכי שלום בעלמא ומ\"ד ארא מאי טעמא לא אמר אי תקדמיה יונך ליון אמר לך היינו משחק בקוביא. ומעתה כיון שכתב רבינו מפריחי יונים ביישוב משמע דסבירא ליה דארא פסול ויש לתמוה שהרי בסוף פרק זה כתב וכן לא יונים בלבד אמרו וכו' אלמא דס\"ל כמ\"ד אי תקדמיה יונך ליון וא\"כ היאך פסל ארא דהא מדקאמר משום דרכי שלום בעלמא הוא משמע דלא מיפסיל. וי\"ל דס\"ל דהיינו ארא וכמו שכתב כאן וכיון דארא פסול כל שכן אי תקדמיה יונך ליון ומשום דפיסולא אי תקדמיה יונך ליון הוי משום משחק בקוביא כמו שאמרו בגמרא סמכו למשחק בקוביא וכתבו בסוף פרק זה ואע\"פ שהלשון דחוק קצת שכתב ולא יונים בלבד אמרו דמשמע שהזכיר כבר למעלה יונים בההוא גוונא דאי תקדמיה יונך ליון יש לומר שתפס לשון הברייתא ולא קאי למה שהזכיר כך נ\"ל: \n", + "וכן סוחרי שביעית וכו'. שם באותה משנה וסוחרי שביעית אמר רבי יהודה מתחלה לא היו קורין אותן אלא אוספי שביעית משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית א\"ר יהודה אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא הוא אבל אם יש להן אומנות שלא הוא כשר וכו' ומפרש בגמ' דבתחלה היו אומרים אחד זה ואחד זה פסולים משרבו האנסין וכו' חזרו לומר אוספין כשרים סוחרים פסולים וידוע דכל היכא דא\"ר יהודה אימתי אינו אלא מפרש דברי חכמים והלכה כמותו וכך פוסק שם הגמ' בפירוש. \n", + "ומ\"ש רבינו והם בני אדם שיושבים בטלים לפי שאם אינן יושבין בטלים כשנושאין ונותנין בפירות לא נאמר שהן אוספין פירות שביעית אבל נאמר שהן פירות שלפני שביעית אבל כשהם יושבים בטלים וכיון שבאה שביעית פושטים ידם ונושאים ונותנים בפירות אז נחזיקם שהם אוספים פירות שביעית ועושין בהם סחורה אורחא דמילתא נקט אבל אה\"נ דאוספים או סוחרים פסולים אם אין שם אונס: \n", + "וכן משחק בקוביא וכו'. גם זה באותה משנה דמני בהדי הנהו דפסולי משחק בקוביא ואמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות. וא״ת והרי פסול הוא משום גזל שכן כתב רבינו בהל' גזילה פ״ו שאסור לשחק בקוביא משום גזל וכיון שכן אפילו יש לו אומנות אחרת פסול וי״ל דהב״ע במשחק עם העכו״ם שאין בו משום גזל וכמ״ש רבינו שם ואפ״ה אם אין לו אומנות אחרת פסול משום שאינו עוסק ביישובו של עולם. וא״ת הרי רבינו כתב הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא גזל ואי במשחק עם העכו״ם אין כאן גזל י״ל דלעולם במשחק עם העכו״ם וסובר רבינו שאינו עוסק ביישובו של עולם פי' שכיון שאין לו אומנות אחרת הרי הוא בחזקת שמשחק עם ישראל והוא גזל ואע״פ שלא ראינוהו סתמו כודאי אי נמי דהכא אפילו במשחק עם ישראל עסקינן אלא שאינו משחק במעות ואם היה לו אומנות להתפרנס לא היינו חושדים אותו שדרך העשירים שבגמר מלאכתן שוחקים להעביר השעה אבל כיון שאין לו אומנות סתמו שמשחק במעות ואע״פ שלא ראינו מעולם שמשחק במעות סתמו כודאי תדע שאילו היה פסולו משום ודאי גזל מאי איריא אין לו אומנות אפילו בפעם אחת לבד נפסל משום גזלן וכך אמרו בפרק זה בורר בפירוש דלמ״ד דאיסורא דמשחק בקוביא משום גזל אפי' יש לו אומנות אחרת הוא פסול גם רבינו כתב כאן הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא גזל ואי במשחק עם ישראל במעות מאי בחזקת הרי אני רואה אותו משחק במעות וגוזל ואוכל אלא ודאי דהכא לאו במשחק עם ישראל במעות עסקינן. ולפי שהרב המגיד נתקשה בדברי רבינו פרק ששי מהל' גזילה והניחה בצ״ע אני אהיה מובין לפניך ואכתוב לך כאן לשון הגמרא ואפרשה לפי דעת רבינו. בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ד:) אמרו משחק בקוביא מאי קאי עביד אמר רמי בר חמא משום דהוה אסמכתא ואסמכתא לא קניא רב ששת אמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עוסקין בישובו של עולם מאי בינייהו איכא בינייהו דגמר אומנותא אחריתי תנן אמר ר״י אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל אם יש לו אומנות שלא הוא הרי זה כשר אלמא סתמא דמתני' משום יישובו של עולם קשיא לרמי בר חמא וכ״ת פליגי רבנן עליה דר' יהודה והאמר ריב״ל כל מקום שא״ר יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים ר' יוחנן אמר אימתי לפרש ובמה לחלוק גברא אגברא קא רמית פי' ריב״ל ור' יוחנן ארמי בר חמא מר סבר פליגי ומר סבר לא פליגי ולא פליגי והתניא בין שיש לו אומנות שלא הוא בין שאין לו אומנות אלא הוא הרי זה פסול ההיא ר' יהודה משום ר' טרפון היא ע״כ לשון הגמ' וסובר רבינו דהלכה כרמי בר חמא מדאמרינן בשבת פרק שואל (שבת דף קמ״ט) מנה גדולה כנגד קטנה אף בחול אסור משום x קוביא אלמא סתמא דגמרא סבירא ליה כרמי דהוי אסמכתא ושם נדחקו התוס' לומר דאתי כר' יהודה משום דר' טרפון וקשה דא״כ למה כשפסקו בסנהדרין הלכה כר״י דמתניתין לא היה שם פוצה פה לחלוק ועוד שבספ״ק דר״ה (דף כ״ב) אמתניתין דאלו הם הפסולין המשחק בקוביא וכו' זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אינם כשרים לה אמר רב מנשיא זאת אומרת גזלן [של] דבריהם כשר לעדות אשה אלמא דמשחק בקוביא משום גזל מיפסיל וכרמי בר חמא משום דהוי גזלן ועוד דמדאמרי' פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו:) אמר ר' אבהו א״ר אלעזר הלכה כרבי יהודה ומדקאמר הלכה מכלל דפליגי אלמא כרמי ס״ל ועוד דבפ' זה בורר שאלו על המשנה מאי מפריחי יונים איכא מ״ד אם יקדמו יונך ליון אתן לך כך וכך והקשו עליו היינו משחק בקוביא ותירץ תנא תולה בדעת עצמו דהוי אסמכתא והדר תנא תולה בדעת יונו וצריכא דאי תנא [תולה] בדעת עצמו התם הוא דלא גמר ומקני דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי אבל תולה בדעת יונו אימא לא ואי תנא תולה בדעת יונו דאמרו [בנקשא תליא מילתא] אנא ידענא לנקושי טפי פי' להשמיע קול להפריחם אבל תולה בדעת עצמו אימא לא צריכא ומוקי התם לבר פלוגתיה כרבי יוסי דפליג ארבנן ואילו מאן דאמר אי תקדמך יונך ליון אתי ככ״ע משמע מכל הני דכרמי בר חמא קי״ל ומאחר שלא מצינו מי שנחלק בפירוש על מאמר ריב״ל ור״י יש לנו ליישב מתני' אליבא דרמי בר חמא ולומר דמתניתין מיירי בין במשחק עם ישראל במעות בין עם העכו״ם או עם ישראל בחנם ור' יהודה לא בא אלא לפרש דברי חכמים ולומר דמשחק עם העכו״ם או עם ישראל בחנם לא מיפסל אלא אם אין לו אומנות אחרת לפי שאינו עוסק בישובו של עולם והשתא אתי שפיר דלא פליג רמי אריב״ל ורבי יוחנן ואתיא נמי ברייתא דבין יש לו אומנות בין אין לו ככ״ע דמיירי במשחק עם ישראל במעות ורמי בר חמא נתן טעם למשחק בקוביא דרך כלל משום גזל שגם משחק עם העכו״ם טעם פסולו הוא לפי שאינו עוסק בישובו של עולם והוא חשוד שמשחק עם ישראל במעות שהוא גזל וכמו שכתבתי לדעת רבינו אי נמי שהתחיל לתת טעם למשחק עם ישראל במעות משום גזל ודעתו היה לתת טעם למשחק עם העכו״ם לפי שאינו עוסק ביישוב העולם אלא דלא שבקיה רב ששת למגמר למילתיה עד שנחלק עליו ואמר דאפילו משחק עם ישראל במעות לא הוי אסמכתא וכשהשיב איכא בינייהו דגמר אומנותא אחריתי לא השיב אלא במשחק עם ישראל במעות אבל עם העכו״ם לפי שאינם עוסקים ביישוב העולם הוי לתרווייהו אלא שהמקשה לא הבין דבריו וס״ד דמתניתין לא מיירי אלא במשחק עם ישראל במעות ולכך הקשה לו דמתניתין משמע דטעמא לפי שאינם עוסקים ביישוב העולם והשיבו לפי דרכו מה תעלה על דעתך להקשות ממאמר ריב״ל לרמי וכי גברא אגברא קא רמית אבל קושטא דמילתא דרמי מודה לריב״ל ור' יוחנן וכמו שכתבתי וא״ת א״כ דכ״ע מודו דר' יהודה לא בא אלא לפרש למה ליה לגמרא התם למיפסק הלכתא כוותיה י״ל משום דס״ד דרמי סבר דפליגי ולא אתברר התם דלא פליגי לפום הכי איצטריך למיפסק הלכתא כוותיה אבל לפום קושטא לא הוה צריך וכיון שכן הדין עם רבינו לפסוק כרמי בר חמא וכפי מה שפירשתי ודבריו נכונים וברורים. ודע שבנוסחא אחרת כתוב ה״ז בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל וכתב הטור שכיון שכתב רבינו ה״ז בחזקת שאוכל מן הקוביא אלמא דאם יש לו ממון אחר שאוכל ממנו אינו פסול עכ״ל. ואיני מבין דבריו שרבינו אומר שאף על פי שיש לו ממון אחר מכל מקום חזקתו שאוכל מן הקוביא ג״כ: \n", + "ולא בקוביא בלבד וכו'. ברייתא שם כלשון רבינו. \n", + "ומה שכתב והוא שלא תהיה לו אומנות וכו'. כבר נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "אריס שלקח וכו'. שם בסנהדרין (דף כ\"ו) אמר רב נחמן גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב ה\"מ באריס בדבר מועט ובדבר שנגמרה מלאכתו ופירש\"י ניסן זמן קציר תשרי זמן בציר ואסיף באריסא דטרח בה ומורי היתרא ליטול דבר מועט יותר על חלקו מפני טורחו דבר שנגמר מלאכתו דמשוי נפשיה כפועל ומורי בה היתרא וסבר לא קפיד ע\"כ. אבל גירסת רבינו נראה שהיתה ובדבר שלא נגמרה מלאכתו וכן מצאתי בהלכות הרי\"ף ז\"ל ואפשר דהיינו טעמא שכל שלא נגמרה מלאכתו מורה ואמר כיון שאני עוסק במלאכה מותר אני ליקח דבר מועט אבל כל שנגמרה מלאכתו אינו מורה אלא דרך גניבה הוא נוטל ודוקא באריס שיש לו חלק בגוף הפירות אבל אם אין לו חלק בגוף הפירות פסול בכל שהוא והכי משמע בגמ': הולך ובונה במה לעצמו וכו' א\"ר פפא כמאן מקבלין האידנא סהדותא מע\"ה כרבי יוסי וסובר רבינו דבחגיגה מיירי בע\"ה שיש לו דרך ארץ ומצות אבל אינו לא במקרא ולא במשנה ובפסחים מיירי בסתם ע\"ה דסתמו הוא דליתיה לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן הבזויין וכו' ואוכלים בשוק בפני כל העם. ספ\"ק דקידושין (דף מ':) ת\"ר האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב וי\"א פסול לעדות אמר רב אידי בר אבין הלכה כי\"א וכתבו בתוס' דדוקא אוכל פת פסול אבל לא אוכל פירות א\"נ ל\"ש פת ל\"ש פירות אלא אם חוטף ואוכל הוא דמיפסיל וכגון שאין בו שוה פרוטה או שאינו מקפיד עליו דאי לא תיפוק לי משום גזל והכריחם בזה הא דאמרינן בירושלמי ר\"ש ברבי הוה אכיל בשוק חזייה ר\"מ (אמר לו) אין שבח לתלמיד לאכול בשוק משמע דלאחר אין קפידא והיינו באוכל פירות או באינו חוטף ואפ\"ה אין שבח לת\"ח ורבינו סתם דבריו ואין בהם הכרע א\"נ שרבינו סובר דהא דאמרינן פסול לעדות היינו באוכל בפני כל העם אבל אם אוכל בשוק שאין בו רוב עם אלא קצת עוברים ושבים לא מיפסיל מש\"ה והיינו ההיא דירושלמי מ\"מ אינו שבח לת\"ח: \n", + "וכגון אלו שהולכים וכו'. . ומכלל אלו האוכלים וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו:) אמר ר״נ אוכלי x צדקה של העכו״ם בפרהסיא פסולים לעדות והוא דאפשר ליה לאיתזוני בצנעה ומבזי נפשיה: \n\n" + ], + [ + "מה בין וכו'. שם א\"ר אלעזר כולן פי' כל הפסולין לעדות צריכין הכרזה בב\"ד ואסיקנא דה\"מ פסולים דרבנן אבל פסולים דאורייתא לא בעו הכרזה: \n\n" + ], + [ + "עד אחד נאמן וכו'. איתא בדוכתי טובא: \n", + "שהרי רשע בעבירה ששחט וכו'. פ\"ק דחולין ונתבאר בדברי רבינו פ\"ד מהלכות שחיטה: \n", + "אבל החשוד וכו'. פ\"ה דבכורות (דף ל\"ה) פלוגתא ופשטו בפרק בתרא דיומא (דף ע\"ח) אין הלכה כר\"מ דאמר החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו אלא כרשב\"ג דאמר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו והכי אמרינן בריש מציעא ובכמה דוכתי חזקה אין אדם חוטא ולא לו: \n\n" + ], + [ + "וכתב הראב\"ד לפיכך וכו' א\"א זה אינו כן וכו'. ואני אומר דמה שהביא הראב\"ד והעתיק מפ\"ד דדמאי אינו ענין לנדון שלנו דהתם על של עצמו הוא ואינו נאמן עליו אלא בשבת בלבד משום דאימת שבת על ע\"ה ולא נתכוון להשיג אלא מסיפא דההיא דמסיים בה לא מצאו אמר לו אחר שאינו נאמן על המעשרות מעושרין הם אוכל על פיו חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר והרי בבא זו הוא מעיד על של חבירו ואפ\"ה משחשכה מוצאי שבת אינו נאמן וי\"ל דשאני ההיא דאיכא למיחש שמא אמר לו כך כדי שלא ימנע מלאכול בשבת. ומ\"ש ואי קשיא לך פיסקא אחריתי הנכנס לעיר וכו' הא אמרינן בירושלמי אכסנאי שאני י\"ל שהוצרכו לומר כן בירושלמי משום דאומר על עצמו שאינו נאמן ואין דרך בני אדם לומר כן על עצמן והוה לן למיחש לגומלין ומש\"ה לא הוה לן להימוניה ואפי' לגירסא דידן במתני' ואמר לו אני (איני) [אינו] נאמן איש פלוני נאמן אכתי הוה לן למיחש לגומלין אלא משום דבאכסנאי הקילו. ומ\"ש ועוד משנה שלימה החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו אינה ראיה דההוא סתמא היא בפ\"ד דבכורות ובפ\"ה שנויה במחלוקת דר\"מ אמר הכי ורשב\"ג פליג עליה ואמר נאמן הוא על של חבירו וסתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם ובפ' בתרא דיומא איפסיקא הלכתא כרשב\"ג. ומ\"ש ומומי בכור שאני וכו' י\"ל דכיון דגמ' לא מפליג הכי גם רבינו לא מפליג וכבר כתבתי בזה בפ' י\"ב מהל' מעשרות: \n", + "וכן כל כיוצא בזה משאר איסורים [על] הרשעים ואין אימת בעל הממון עליהן. אין נסחא זו מכוונת ומצאתי נסחא אחרת וכ\"כ בה ונאמן הנחשד למכור בשר בכור לומר בשר זה שמוכר פלוני חולין וכן כל כיוצא בזה משאר האיסורין לפי שאימת האיסורין על הרשעים ואין אימת הממון עליהם עכ\"ל וכך היא נסחת ויניציא: \n\n" + ], + [ + "מלכי ישראל לא וכו'. סנהדרין פ' כה״ג (סנהדרין דף י״ח) דתנן המלך לא דן ולא דנין אותו א״ר יוסף (דף י״ט) ל״ש אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דנין ומעידין אותם. וזהו שכיון רבינו באומרו מלכי ישראל וטעם הדבר ועניינו כתבתי בארוכה פ״ג מהל' מלכים ומלחמותיהם: \n", + "אבל כ\"ג וכו'. משנה שם וכבר נתבאר בהל' סנהדרין פ\"ב ובפ\"ה מהלכות אלו ושם הארכתי: \n\n" + ], + [ + "שהעכו״ם לא מורידין וכו'. פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו) תני ר' אבהו קמיה דרבי יוחנן העכו״ם ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אבל האפיקורוסים והמסורות והנהפכים לע״ז מורידין ולא מעלין ואוקמוה התם דוקא במומר לע״ז להכעיס: \n", + "ויש לחסידיהם וכו'. פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בפ' חלק תפס רבינו סברת ר\"י דהלכתא כוותיה לגבי ר' אליעזר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הנפסל וכו'. כל זה נלמד מדאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו) הנהו קבוראי דקברו נפשא ביו״ט ראשון של עצרת שמתינהו רב פפא ופסלינהו לעדות אכשרינהו רב הונא בריה דר' יהושע א״ל רב פפא והא רשעים נינהו סברי מצוה עבדינן והא קא משמתינן להו כלומר וחוזרין ושונין בעבירה סברי כפרה עבדי לן רבנן כלומר מותר לחלל יו״ט בשביל המצות ונשב בנדוי משום כפרה. נראה מכאן שאע״פ שלא התרו בהם פסולין דהא הנהו קבוראי לא אתרו בהו דאי אתרו בהו לא שייך למימר דסברי מצוה עבדינן ואפ״ה פסלינהו רב פפא וע״כ לא אכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע אלא משום דסברי מצוה עבדינן הא לאו הכי אע״ג דלא אתרו בהו פסילי ומשמע נמי דכל היכא דאיכא למיתלי דילמא לא ידעו שהיה אסור לא מיפסלי: \n\n" + ], + [ + "אין אדם נפסל בעבירה ע\"פ עצמו וכו'. בפירקא קמא דסנהדרין (דף ט':) מימרא דרבא: \n", + "לפיכך ראובן שהעיד עליו וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ה) מעשה בר ביניתוס אסהידו ביה תרי סהדי חד סהדא אמר קמאי דידי אוזיף ברביתא וחד סהדא אמר לדידי אוזפן ברביתא פסליה רבא וכו' משום דפלגינן דיבורא וכמו שנפרש בסמוך: \n", + "וכן מי שהעיד וכו'. פ\"ק דסנהדרין (דף ט':) אמר רב יוסף רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להרגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע שהרי התורה פסלה קרוב לעדות ואדם קרוב אצל עצמו ופלגינן דיבורא ונהרג הרובע על פיו והוא אינו פסול לעדות ופסק כרבא. וא\"ת הרי כתב רבינו פ\"ג מהלכות אלו ומייתי לה פ\"ב דכתובות (דף י\"ח:) שהעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת שוחד שלקחנו על עדות זו אינם נאמנים לפסול השטר משום דאין אדם משים עצמו רשע ואמאי לא פלגינן דיבורא נהימנינהו במאי דאמרי פסולים היינו ולא מחמת ממון והתוס' תירצו תירוצים הרבה על קושיא זו בפ\"ק דסנהדרין ובסוף פ\"ב דיבמות ובפרק ב' דכתובות ולדעתי המחוור שבהם דהתם עיקר העדות אנוסים היינו שבאו לומר שלא ראו המלוה אם כן מיד עושים עצמם רשעים כיון שחתמו אם לא יעשו פירוש לדבריהם הלכך לא שייך פלגינן דיבורא אבל הכא עיקר העדות להרוג את פלוני הילכך פלגינן דיבורא ולגבי להשים עצמו רשע אינו נאמן. וכתב המרדכי פ' זה בורר דקרובי הנרצח כשרים להעיד על הרוצח ואפילו הנרצח עצמו כל זמן שהוא חי ואינו טריפה יכול להעיד כדמשמע מפלוני רבעני לאונסי וסברא דנאמנים להעיד כיון דכבר מת אחיו ונ\"מ ליורשיו וכן נמצא בספר החכמה דקרובי הנרצח יכולים להעיד עכ\"ל: \n", + "פלוני בא על אשתי וכו'. פ\"ק דנסהדרין (דף י\"ט) מימרא דרבא כלשון הזה: \n", + "פלוני רבע את שורי וכו'. שם (דף י') בעיא ופשטה דאין אדם קרוב אצל ממונו ומפרש רבינו כרש\"י שפירש דכיון דאין אדם קרוב אצל ממונו לא פלגינן דיבורא והשור יסקל וי\"מ דכיון דאין אדם קרוב אצל ממונו גם על השור נתכוון להעיד ומתוך שאינו נאמן על השור שהוא ממונו אינו נאמן על הרובע דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וזהו שכתב הראב\"ד א\"א מן המפרשים הטובים וכו': \n\n" + ], + [ + "שנים שהעידו על אחד שהוא פסול וכו'. פ\"ב דכתובות (דף כ\"א:) מימרא כתבתיה פרק ו' א\"ר אבא אמר רב הונא אמר רב ג' שישבו לקיים השטר וקרא ערער על אחד מהם פירוש לומר שהוא פסול עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם ערער דמאי אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו וכו' לעולם אימא לך ערער דגזלנותא וקאמרי הני ידעינן ביה דעבד תשובה ומפרש רבינו כרש\"י דכי אמרינן ערער דמאי אעד שלא חתמו וכו' קאי ואמאי מעידין עליו וחותם דהא אמר ליה אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואע\"ג דאיכא למימר נמי אוקי גברא אחזקתיה חזקה דממונא אלימא טפי והרי\"ף האריך שם והביא ראיה בדין זה כדעת רבינו ודלא כר\"ח שפירש דאמאי דאמרינן משחתמו אין מעידין עליו קאי וה\"ק ואמאי תרי ותרי נינהו ואוקי גברא אחזקתיה: \n\n" + ], + [ + "כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה. כלומר אם לא היתה שם התראה או שחסר דבר מהדברים שצריך לחייבו מלקות בין שלקה בב\"ד כלומר שנתחייב כפי הדין מלקות ולקה חוזר לכשרותו ולמדו כן ממאי דתנן בסוף מכות (דף כ\"ג) ונקלה אחיך לעיניך משנקלה הרי הוא אחיך ומצאתי בנוסחת רבינו בספרים ישנים מאד שגורסים כך כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה בבית דין חזר לכשרותו וכן היא גירסת ספר מצות גדול ומ\"מ נראה לי שגירסתנו יותר אמיתית שביאר רבינו משפט הנפסל מחמת עבירה שחייבין עליה מלקות בין אם הדין נותן להלקותו או שלא להלקותו ולפי הגירסא האחרת לא ביאר דין הנפסל בעבירה שחייבין מלקות ואין הדין נותן להלקותו ובפרק שני מהל' טוען ונטען כתב דאם היו עליו עדים שלקה ועשה תשובה יחזור לכשרותו בין לעדות בין לשבועה וביאור דבריו שאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו לא חזר לכשרותו עד שתצטרף תשובה עם המלקות ולפי זה גם אותה גירסא נפרש דוקא נתחייב מלקות אלא עבר עבירה שאילו נתקיימו בה התנאים הצריכים היה חייב מלקות. \n", + "ומ\"ש אבל שאר פסולי עדות שהם פסולים משום ממון שחמסו או שגזלו אע\"פ ששלמו צריכין תשובה והרי הן פסולים עד שיודע שחזרו בהם מדרכם הרעה לומר דלא תימא כשם שהמחוייב מלקות כיון שלקה הוכשר כך המחוייב ממון גזל או חמס כיון ששלם הוכשר אלא הרי הוא בפסלותו עד שיודע ששב מדרכו הרעה בלי ערמה וכמו שנתבאר פרק י' מהלכות אלו: \n", + "כתב הטור בסי' ל\"ד וז\"ל כתב הרמב\"ם אע\"פ שהחזירו הגנב והגזלן הממון שגנבו וגזלו ושילם העד זומם הממון שהוזם עליו פסולים ואיני יודע למה לא יוכשרו אחר שהחזירו הממון ואפשר שר\"ל אע\"פ ששלמו כיון דבכפיית ב\"ד שילמו פסולים עד שישובו מעצמם עכ\"ל. ולי נראה שזה דבר פשוט הוא ולא היה צריך רבינו להזכירו אלא אפי' החזיר ברצונו נמי ונפקא ליה מדאמרינן מאימתי חזרת מלוי ברבית וכו' ומשמע דכשהחזיר ממון האיסור ברצונו עסקינן ואפי' הכי לא מתכשרי עד שיעשו תשובה וכן בדין שאע\"פ שהחזירו הממון מכל מקום עבירה דעבוד עבוד וצריכים תשובה ממנה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ה-ז) ומה שכתב רבינו בחזרת מלוי ברבית ומשחקי בקוביא ומפריחי יונים וסוחרי שביעית. ברייתא פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ה:) כלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב בסוחרי שביעית ולא חזרת דברים וכו'. שם בסוף הברייתא אמר רבי נחמיה לא חזרת דברים בלבד אמרו וכו' ומשמע דלפרש דברי תנא קמא אתא: \n\n" + ], + [ + "מאימתי חזרת המועל וכו'. ירושלמי כתבו סמ\"ג. \n", + "ומ\"ש או יתחייב בב\"ד וכו'. נ\"ל שלמדה רבינו מההיא דטבח שכתב בסמוך: \n", + "ומ\"ש וכן הטבח וכו'. שם (דף כ\"ה) ההוא טבח דאישתכח דנפיק טרפה מתותי ידיה פסליה ר\"נ ועבריה אזל ורבי מזייה וטופריה ואסיקנא התם שאינו כשר עד שילבש שחורים וכו' ויחזיר אבדה וכו' אי נמי יוציא טרפה בדבר חשוב וסובר רבינו דהא עובדא בשוחד ובודק לעצמו ומוכר לאחרים מיירי ומשום הכי לא הכשירוהו עד שילבש שחורים וכו' דכיון דהוי מילתא דממון מצריכין ביה הני מילי לאכשורי לשיתברר לנו שחזר בו מחמדת ממון אבל השוחט לאחרים ויצאה טרפה מתחת ידו כיון דלאו מידי דממון הוא כיון שעשה תשובה מתכשר אבל תשובה מיהא בעי וכן נראה מדברי רבינו שכתב שהרי הוא בכלל אוכלי טרפה שהם פסולים לעדות נראה שטעם הפסול ביוצא טרפה מתחת ידו לפי שכיון שהוא מאכיל הטריפות חזקה שגם הוא אוכל והוה ליה עובר על לאו דובשר בשדה טרפה שא\"ת שאינו נפסל אלא מפני שהוא מאכיל טרפות ועבר על ולפני עור וכו' הא לא מיפסיל בהכי דאינו נפסל אלא כשעבר עבירה שחייבין עליה מלקות וכמ\"ש רבינו בפרק עשירי ואלפני עור לא לקי אלא ודאי מש\"ה מיפסיל דחשיד הוא שגם הוא אוכל וזהו שכתב \n", + "רבינו שהרי הוא בכלל אוכלי טרפות שהם פסולים לעדות כלומר שכל מאכילי או אוכלי טרפה בין של עצמם בין של אחרים פסולים הם ומטעמא דכתיבנא לא נשתנה דינם אלא שהמאכילים משל אחרים בתשובה כשרים ומאכילים משל עצמם אינם כשרים עד שילבש שחורים וכו' ויחזיר אבידה או יוציא טריפה וכו'. זה נ\"ל שהוא מבואר בדברי רבינו אבל הוצרכתי להאריך לפי שמצאתי כתוב בח\"מ סי' ל\"ד ז\"ל לשון הרמב\"ם טבח שבודק לעצמו ומכר לאחרים ויצאה טריפה מתחת ידו יראה מלשונו שהבודק לאחר אינו נפסל אם יצאה טריפה מתחת ידו ע\"כ ויש לתמוה עליו שמאחר שהיה מפרש כן בדברי רבינו למה לא כתב כן בשם אביו הרא\"ש שגם הוא ס\"ל דההוא דטבח שיצתה טרפה מתותי ידיה ביש לו בה הנאת ממון הוא שכך כתב בפסקיו ובשאר כל ממון אם בא לידו באיסור ורוצה לעשות תשובה צריך להוציא הממון מתחת ידו כדחזינן לעיל גבי חשוד על הטריפה דאין מקבלין תשובתו עד שיתברר על ידי ממון אחר ששב בתשובה שלימה כ\"ש שבאותו ממון של איסור צריך להוציא מתחת ידו עכ\"ל אלמא דבההיא דחשוד על הטרפה בשיש לו בה הנאת ממון עסקינן. ולי נראה שאין הדברים אמורים אלא לענין חזרה דביוצא טרפה מתחת ידו והיה מוכר לאחרים אינו חוזר לכשרותו עד שילבש וכו' אבל היוצא מתחת ידו טרפה ואינו שלו נהי דמיפסיל אבל בתשובה מתכשר וכמ\"ש. ומיהו אפשר לקיים דברי הטור בסברת רבינו דטבח שיצתה טרפה מתחת ידו אם אין לו בה הנאת ממון לא מיפסל משום דאין לו בה הנאה לא חשדינן ליה במזיד אלא בשוגג ומאי דאמרינן או יוציא טריפה בדבר חשוב היינו לעצמו דאילו לאחרים מאי איכפת ליה אי הוי דבר חשוב או לא ועוד שהרי העבירוהו והוא הלך שם לשוב בתשובה ואיך יעבור גזירתם. \n", + "ומ\"ש רבינו שיקרעו שטרותיהן מעצמן כלומר שאם ב\"ד כפו אותם על כך לא עלתה להם תשובה כיון שבאונס עשו וביאר רבינו במלוי ברבית שצריך שיהיו מעצמן לכולם: \n\n" + ], + [ + "וכן עד זומם וכו'. נ\"ל שגם זה למד ממעשה דטבחא שכתבתי בסמוך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הקרובים פסולים וכו' עד כולן פסולים מדבריהם. פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז:) אמתניתין דואלו הן הקרובין שיילינן מה״מ דת״ר לא יומתו אבות על בנים וכו' בעדות בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות וכו' אשכחן אבות לבנים ובנים לאבות וכל שכן אבות להדדי בנים לבנים מנלן א״כ לכתוב קרא לא יומתו אבות על בן מאי בנים דאפי' בנים להדדי וכו' אשכחן קרובי האב קרובי האם מנלן אמר קרא אבות אבות תרי זימני אם אינו ענין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם ע״כ בגמרא, ופירש״י לא יומתו שני אבות בעדות בניהם ועל כרחיך הני שני אבות באחין קא משתעי שהן קרובים מן הכל דבאב ובנו לא מצי למימר דאם כן לא הוה קרי להו אבות דחד אב וחד בן נינהו וכו' אשכחן אבות לבנים ראובן לבן שמעון דהיינו אחי אביו ובנים לאבות בן שמעון לראובן דהיינו בן אחיו וכל שכן אבות להדדי דהא בנים מכח דידהו קא אתו עכ״ל. וסובר רבינו שכל מה שאנו דורשים בפירוש הכתוב הוא מדאורייתא ומה שנדרש באם אינו ענין כיון שפשט הכתוב אינו מורה עליו מיקרי דברי סופרים ואם תאמר והלא גם שם מסיים בברייתא אשכחן לחובה לזכות מנלן א״ק יומתו יומתו תרי זימני אם אינו ענין לחובה תנהו ענין לזכות אשכחן בדיני נפשות בדיני ממונות מנא לן א״ק משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכם וא״כ נאמר דדוקא עדות לחובה ובדיני נפשות הוא דפסיל מדאורייתא אבל לזכות ובדיני ממונות לא מיפסלי אלא מדרבנן כיון שלא למדום אלא באם אינו ענין. וי״ל דבשלמא קרובי האם פשט הכתוב אינו מורה על פסולם כלל דלא פסל אלא קרובי האב דוקא אבל גבי זכות אע״ג דנקט לחובה לית לן למימר דדוקא נקט פיסולא לחובה ולא לזכות דמ״ט איכא לפלוגי בינייהו אלא ודאי נקט חובה וה״ה לזכות ואדרבה אית לן למימר השתא לחובה דיש ידים מוכיחות דקושטא קאמרי דהא קרובים רחמי להדדי ואי לאו קושטא לא הוו מסהדי אפילו הכי לא מהימני לזכות דיש לומר דמשקרי כדי להיטיב לקרובים לא כל שכן דלא מהימני ולגבי דיני ממונות כיון דודאי לא מהימני לזכות ה״ה לחובה ולא מפלגינן בינייהו כי היכי דלא מפלגינן בדיני נפשות בין זכות לחובה אי נמי דאית לן למימר השתא ומה כשהקרוב בא לחייב מיתה לקרובו שהשכל גוזר דקושטא קאמר שאפילו כשהוא אמת דרכו להעלימה כדי להצילו השתא דמסהיד למקטליה בצדק כל אמרי פיו אפי' הכי אשמעינן קרא דלא מהימן לשאר עדיות לא כל שכן דלא מהימן וקרוב לזה כתב הרב בספר מצות אשר לו מצוה רפ״ח וא״כ בלאו דרשא דאם אינו ענין הוה אמרינן דפסילי לנפשות וממונות בין לזכות בין לחובה ולא איצטריך להו למידרש לזכות אלא משום דאייתר להו יומתו וכדאמרי' בעלמא מילתא דאתיא בק״ו טרח וכתב לה קרא ואיידי דדריש לזכות דריש נמי לדיני ממונות ממשפט אחד יהיה לכם ולאו להאי דרשא בלחוד אייתר דמיניה ילפינן לכמה דברים שדיני ממונות ודיני נפשות שוים וכדתנן (דף ל״ב) אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם כללא דמילתא (דמלתא) שלזכות ולדיני ממונות מפשט הכתוב נלמוד כן ולכך אמר דפסילי מדאורייתא אבל קרובי אם אדרבה פשטיה דקרא משמע אבות ולא אם ולהכי אמר דהוי מדבריהם. זה נראה לי להעמיד דברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "הגרים אינם בדין הקרובים וכו'. יבמות פ' נושאין על האנוסה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומותרין לישא זה אשתו של זה אם מת או גירשה ואמר רבא נמי התם (דף צ\"ח) דאמור רבנן אין אבות לעכו\"ם לא תימא משום דשטופי זמה דלא ידיע אבל ידיע חיישינן דהא שני אחין תאומים דטפה אחת היא ונחלקה לשתים וקתני סיפא לא חולצים ולא מייבמין וכתב רבינו שנתגיירו כלומר שהיתה הורתם ולידתם שלא בקדושה דאילו הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה הרי הם אחים מן האם ופסילי מדרבנן ואפשר דאע\"ג דלידתם בקדושה אם הורתם שלא בקדושה לאו אחים נינהו ולישנא דנתגייר שייך אפילו נתגיירה אמו כשהיא מעוברת שאינו כן כמ\"ש בביאור ח\"מ וביבמות פרק כיצד (דף כ\"ב) אמר רב נחמן (גרים) הואיל ואתו ליד נימא בהו מילתא אחים מן האם לא יעידו ואם העידו עדותן עדות אחים מן האב מעידין לכתחלה אמימר אמר אפילו אחים מן האם נמי מעידין לכתחלה ומאי שנא מעריות (דאמרינן התם דאסורות) ערוה לכל מסורה עדות לב\"ד מסורה ופירש\"י ערוה לכל מסורה הכל נושאין נשים ואי שרית לקיימה אתי נמי למישרי ערוה בישראל דכ\"ע לא ידעי דטעמא דגר משום דכקטן שנולד דמי עדות לב\"ד מסור ואי נמי מכשרת עדות אחים גרים לא אתו לאכשורי אחים ישראל דב\"ד ידעי דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי: \n\n" + ], + [ + "האחין זע\"ז וכו'. בתרא פ' י\"נ (דף קכ\"ח) שלח ליה ר' אחא לרב יוסף בר חמא הלכתא שלישי בשני כשר רבא אמר אף בראשון מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי ע\"כ בגמ' ומפרש רבינו דמר בר רב אשי סבר דשלישי בראשון הוא ומש\"ה אכשר ביה ולית הלכתא כוותיה דאב ובנו ראשון בראשון הוא כמו אח ואחיו שהם ראשון בראשון והוה ליה אבא דאבא שני בראשון וכ\"פ הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ודלא כרשב\"ם שפי' ולית הלכתא כמר בר רב אשי דבני בנים עד אלף דורות לא יעידו לאבותיהם דבן ירך אביו הוא ופסק רבינו כרבא וכ\"פ הרי\"ף ורשב\"ם ודלא כרבינו תם וה\"ג שפסקו שאין הלכה כרבא אלא כרב דאמר פ' זה בורר שלישי בראשון פסול: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כל אשה שאתה פסול לה וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ח:) רב איקלע למיזבן גוילי ובעו מיניה מהו שיעיד אדם באשת חורגו בסורא אמרי דבעל כאשתו בפומבדיתא אמרי אשה כבעלה והני תרי לישני לא פליגי אהדדי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא וכ״כ נמוקי יוסף והכי משמע בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "כל שתי נשים וכו'. פ' זה בורר שם ת\"ר חורגו לבדו ר' יוסי אומר גיסו פי' פסולין לעדות ואסיקנא התם דהכי קאמר חורגו לבד אבל גיסו הוא ובנו וחתנו ואתא ר' יוסי למימר גיסו לבדו וכ\"ש חורגו וכו' א\"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ואיכא למידק דהיכי קתני גיסו לבדו אי פירוש גיסו היינו אחי אשתו הא בנו הוי פסיל להאי דהא בעל אחות אביו הוא ואי פירוש גיסו שהם בעלי שתי אחיות הא הוי לבנו דגיסו בעל אחות אמו ותירץ הרי\"ף דגיסו לבדו לא אתא למעוטי אלא בן גיסו באשה אחרת והביא ראיה מהירושלמי אבל רש\"י והתוס' פירשו דגיסו לבדו אתא למעוטי חתנו אבל לא מיעט בנו ולזה הסכים הרא\"ש בפסקיו ופי' רש\"י והתוס' לא כיון אליו רבינו שהרי כתב שאין אדם מעיד לחתן אחות אשתו ולכן תמהני על ההגהות שעל מ\"ש שכל שתי נשים שהן זו עם זו שני בשני בעליהן מעידין זה לזה כתבו וכן פר\"י דתרי בעל כאשתו לא אמרינן בקורבה שנתרחקה קצת ואפילו לקח זה האשה וזה בת אחותה וכל שכן באלו והרי רבינו כתב בסמוך שחתן אחות אשתו פסול לו אלא ודאי דעת רבינו כהרי\"ף שכן כתב וכן לא יעיד לבן אחות אשתו ולא לבעל בת אחות אשתו וכו' לבעל בת אחות אשתו הוי ראשון בשני ואמרינן תרי זימני בעל כאשתו וא\"כ צריך לדקדק מנין לו לרבינו דכשהנשים שני בשני בעליהן כשרים זה לזה. ונראה שלמד כן מהירושלמי שפירש דהב\"ע דגיסו לבדו פסול ולא בנו ולא חתנו בשיש לו בנים וחתנים מאשה אחרת אבל מאותה אשה אף חתנו פסול והרי הוא וחתן אחות אשתו נשותיהן ראשון בשני נינהו ואפילו הכי פסול ממילא שמעינן דלא מיפסיל אלא דוקא בההוא גוונא אבל (כששתי הנשים שני בשני) מיהא כשר כיון שלא מצינו מי שאמר תרי זימני בעל כאשתו בשני בשני וכיון דמעיקרא הוה מיבעיא לן אי אמרינן בעל כאשתו אפילו חדא זימנא מסתיין לפסול היכא דאיתמר בהדיא אבל היכא דלא אתמר (הא ודאי) כשר ולפי שרבינו למד דין זה ממה שאמרו חורגו וגיסו לבדם לכך גבי ראשון בראשון כתב המשל כגון שלקח זה אשה וזה בתה שהוא בעל חורגתו והו\"ל חורגו וכן בעלי אחיות דהיינו גיסו אבל בשני בשני לא כתב משל משום דמדיוקא קא אתי ואין המשל כתוב בגמ' ומתוך מה שלמדנו דדוקא כשהשתי נשים זו עם זו שני בשני הוא דבעליהן כשרים אבל לא כשהן שני בראשון: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כל איש שאין אתה מעיד לו וכו'. למד כן מהדין שכתב בסמוך אחי האח מן האם מעידין זה לזה ואע\"פ שאחיו של זה הוא אחיו של זה לפי שאין ביניהם קורבה כלל וזה כיוצא בו וכתב רבינו כאן דין זה להיותו נוגע לענין אישות: \n\n" + ], + [ + "אבי כלה ואבי חתן וכו'. סנהדרין פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ח:) מימרא דרב חסדא: \n\n" + ], + [ + "אחי האח מן האם וכו'. גם זה שם מימרא דרב חסדא: \n\n" + ], + [ + "האיש עם אשתו ראשון בראשון. כלומר דאי הוה שני בשני לא היה פסול להעיד לקרובותיה וכמו שכתב רבינו בסמוך: \n", + "לפיכך אינו מעיד לא לבנה וכו'. שם במשנה וברייתא חורגו פסול וכבר נתבאר בפ' זה דבעל כאשתו ואשה כבעלה ולכך פסול לאשת בנה ולבעל בתה: \n", + "ולא לאביה וכו'. שם (דף כ\"ח) א\"ר נחמן אחי חמותי לא יעיד לי בן אחי חמותי ובן אחות חמותי לא יעיד לי וא\"כ ודאי דפסול הוא לחמותו ולחמיו וחמיו הוא ג\"כ מפורש במשנה והא אמרינן דבעל כאשתו ואשה כבעלה וא\"כ הרי בעל חמותו ואשת חמיו פסולין ונ\"ל שלא היתה כוונת רבינו כאן אלא ללמדנו דאשה כבעלה בכל הני דאילו להשמיענו קרובי האשה הפסולים הו\"ל לכתוב גם אחי חמותו ובן ובת אחי חמותו: \n\n" + ], + [ + "אשתו ארוסה וכו'. שם אמר רבה בר בר חנה מעיד אדם לאשתו ארוסה ודחו ואמרו מאי דעתיך כדאמר ר' חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן וכו' מתה אינו יורשה וכו' התם בשארו תלה רחמנא אכתי לאו שארו היא הכא משום איקרובי דעתא הוא והא איקרבא דעתיה לגבה וסובר רבינו דדוקא לגבה איקרבא דעתיה אבל לגבי קרוביה אכתי לא איקרבא ושיעור לשון רבינו כך אבל אם העיד לקרובי ארוסתו וכו' אין פוסלין אותה עד שישאנה ואח\"כ אם יעיד עליה יפסלו עדותו ומשמע מדברי רבינו שלכתחלה אין מקבלין עדות הארוס לקרובי ארוסתו ואם העיד אין פוסלין עדותו והם דברי הרי\"ף בתשובה כמ\"ש העיטור באות קו\"ף קבלת עדות וכתבו המרדכי בהגהות סנהדרין וכן מצאתי כתוב בשם גאון: \n\n" + ], + [ + "זה שפסלה תורה וכו' אלא גזירת הכתוב הוא. בב״ב ס״פ מי שמת (בבא בתרא דף קנ״ט): \n", + "לפיכך האוהב והשונא וכו'. פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט) אליבא דרבנן וכן פסק הרי״ף ז״ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל מי שאין אתה מעיד לו וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז:) משנה היה קרוב ונתרחק הרי זה כשר רבי יהודה אומר אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב ובגמרא (דף כ״ח:) אמר רבא אמר רב נחמן אין הלכה כר' יהודה: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה יודע לחבירו עדות וכו'. בתרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ״ח) ברייתא כלשון רבינו כתבה הרי״ף פרק זה בורר. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שיכול לכוין מדת הקרקע. שם אמר שמואל דסומא אם מכוין מדת הקרקע ומסיים מצריה כשר ואידחיא ליה מדתניא האי ברייתא סתמא דסומא פסול ולא מכשר אלא בפתוח ונסתמא וחזר ונתפתח: \n\n" + ], + [ + "ואלו הן הדברים וכו' עד אינו נאמן. משנה וברייתא בכתובות סוף פרק ב' (דף כ\"ח): \n", + "נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבי וכו'. כבר נתבאר בדברי רבינו פרק שביעי: \n", + "זכור אני בפלונית וכו'. שם מאי טעמא כיון דרוב נשים בתולות נשאות גלויי מילתא בעלמא הוא: \n", + "ושהמקום הזה בית הפרס. פירושו כתב הר\"ן דאי איכא בקעה שמוחזק לנו שיש בית הפרס והבקעה כולה בספק טומאה כי מסהיד שהמקום הזה בית הפרס ושכל מה שהוא חוץ ממנו טהור מהימן. אבל הראב\"ד כתב בית הפרס לשון טומאה קלה הוא כלומר כבר הוקלה טומאתו שנדש ונופח והוא טהור לעושה פסח ומה טעם נאמן בו משום דטומאת בית הפרס אפילו קודם דישה ונפוח אינה אלא מדרבנן שמא גלגלה עצם כשעורה לשם ע\"כ. ומכל מקום הדבר נראה שאין עדות זו אלא להקל דומיא דכל הנך דמתניתין אבל לא שיהא נאמן להחמיר שאם נאמינהו להחמיר בדרבנן כל שכן בדאורייתא עכ\"ל הר\"ן ז\"ל: \n", + "ועד כאן היינו באים בשבת שצמצום התחום עד אלפים אמה בלבד מדבריהם. כלומר מדאורייתא אינו אסור אלא חוץ לשנים עשר מיל כמו שנתבאר בדברי רבינו פרק כ\"ז מהלכות שבת: \n", + "ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן על ידי עצמו. פירוש כך העיד התינוק על ידי היה אבי שולח לו חלה ומתנות אבל אם אמר שהיה שולחם על ידי אחר אינו נאמן דדילמא לא דק: \n", + "ואכלנו בקצצה של פלוני וכו'. שם (דף כ\"ח:) תנו רבנן כיצד קצצה אחד מן האחים שנשא אשה שאינה הוגנת לו כלומר שיש לה פסול משפחה באים בני משפחה ומביאין חבית מליאה ושוברין אותה באמצע רחבה ואומרים אחינו בית ישראל שמעו אחינו פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו ומתיראים אנו שמא יתערב זרעו בזרענו בואו וקחו לכם דוגמא פירוש אות וסימן זכרון לדורות שלא יתערב זרעו בזרענו. ודע שהראב\"ד מפרש דמשפחה זו פסולה היינו לענין דאי הוו תרי פסלינן לה אפומייהו ואי חד הוא חיישינן לה ולא מכרזינן עלה ומשפחה זו כשרה אי תרי נינהו מכשרינן לה אפומייהו ואף על גב דהות קיימא בחזקת פסלות וכן שאכלנו בקצצה של בת פלוני דאי תרי נינהו פסלינן לזרעא אפומייהו ואי חד הוא חיישינן לה אבל הר\"ן כתב דכי אמר שנאמן התינוק לומר אמר לי אבא משפחה זו פסולה ומשפחה זו כשרה מיירי במשפחות כהנים שיצא עליה חשש פסול כהונה ואותה משפחה נחלקה לבתי אבות וקאמר שנאמן התינוק להכשיר משפחת בית אב אחד שיעיד ויאמר אותו חשש על משפחת בית אב פלוני הוא ולא על משפחת בית אב פלוני ולא נקטה באומר משפחה זו כשרה בלבד לפי שאם היינו מוחזקין באיסור משפחה אחת אין התינוק נאמן להכשירה אפילו לתרומה מדרבנן אבל כשאנו מוחזקים בכלל שיש פסול באותה משפחה סתם ואין אנו יודעים בבירור אם על כולה אם על מקצתה נאמן התינוק לבד לברר בשם אביו ולומר אותו פסול על משפחת בית אב פלוני הוא ולא על משפחת בית אב פלוני וסומכים על עדות זו להאכיל אותו שהוא מכשיר תרומה דרבנן אבל ודאי אין התינוק נאמן לפסול שזה לא שמענו בשום מקום והיאך יהא נאמן במה שאומר בשם אביו והלא לא היה אביו נאמן דהא קיימא לן אין ערער פחות משנים אלא ודאי כדאמרן ומשפחה זו פסולה דקתני בשביל הכשר האחרת נקטה כדתנן שהמקום הזה בית הפרס וכמו שפירשתי וכתב שדברי רבינו מטין לדבריו שנראה מדבריו שרצונו לומר שאין תלוי אם נאמינהו בעדות זו או לא נאמינהו אלא להאכילו בתרומה של דבריהם או לדחותו ממנה שאילו היה סובר שהיה נאמן לדחות את הכהן המוחזק בכשרות מתרומה של דבריהם כל שכן שנאמן לדחותו משל תורה ואף על פי כן סתם הדברים יותר מדאי וכתב עוד דאף על גב דאמרינן בגמרא אמתניתין והוא שיהא גדול מעיד עמו לא קאי אכולהו אלא אזה כתב ידו של אבא ויצתה בהינומא ושהיה חולק עמנו על הגורן למסקנא דהתם דמוקמינן לה כר' יהודה דאמר מעלין מתרומה ליוחסין והילכך לתרומה נמי בעינן שנים כיוחסין אבל אשארא דתנן במתניתין לא בעינן ולאותן שנאמרו בברייתא כיון שלא נאמרה אותה מימרא עליהם פשיטא דלא בעינן גדול מעיד עמו אלא בעדותו לחודה סגי והרב המגיד כתב בפרק ט\"ז מהלכות אישות שדעת רבינו דלא קאי והוא שיהא גדול מעיד עמו אלא אזה כתב ידי בלבד: \n\n" + ], + [ + "אם היה עכו\"ם או עבד וכו'. ג\"ז שם ומפרש טעמא בגמרא דאע\"ג דהוה דעתיה לאיגיורי כיון דעכו\"ם הוה לא הוה דייק: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה יודע לחבירו בעדות וכו'. בבא בתרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ״ט) הובאה בהלכות פרק זה בורר כלשון רבינו ואמר בגמרא גבי גזלן כגון שהוחזק כתב ידו בבית דין וכתבו התוס' דעיקר הפירוש שראו בית דין כתב ידו זה קודם שנעשה גזלן דליכא למימר שאחר כך חתם וכ״כ הרי״ף ומשמע דלאו דוקא ב״ד דהוא הדין ראוהו עדים קודם שנעשה גזלן מהני דהא ליכא למיחש שמא אחר כך חתם וכ״נ מדברי הטור חושן משפט סי' מ״ו ואמרי' התם דלגבי חתנו אע״פ שלא הוחזק כתב ידו בב״ד אחרים מעידים עליו משום דלא פסלינן משום דלא מהימן ומכאן למד רבינו הטעם שכתב לחלוק בין פסולו מחמת עבירה למחמת קורבה: \n\n" + ], + [ + "שטר שיש בו שני עדים בלבד. כלומר דאילו היו יותר משנים מן הסתם יש לנו להחזיק שטר זה בכשר כמו שנתבאר ספ״ה ודין זה בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ח) ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי וסבר רב יוסף לאכשורה ואותביה אביי ומסיק שאפילו הביא עדים כשרים שמסר לו שטר מתנה זו בפניהם לא מתכשרא דמודה רבי אליעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול (משום דבמאי קני ליה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא) וכתבו התוס' בס״פ מי שמת (בבא בתרא דף קנ״ט בד״ה ואע״פ) שאם היו שנים מעידים ואח״כ נעשו קרובים שאחר מעיד על כתב ידם שמכירים אותו ולא חיישינן שמא היום נתן: \n\n" + ], + [ + "הכותב כל נכסיו לשני בני אדם וכו'. ירושלמי הובאה בהלכות פ\"ק דמכות פלוגתא דר\"י ור\"ל ופסק כר\"י וכן דעת רבינו ודלא כרבינו האיי ורבינו אפרים והרמ\"ה שפסקו כר\"ל דבתרי גופי לד\"ה פלגינן דבורא. והוי יודע דלשון הכתוב בירושלמי כך הוא כתב כל נכסיו לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו מה את עבד לה בגט הוא ועררו בטל או במתנה הוא ועררו קיים יבא כהדא כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והיו העדים כשרים לזה ופסולים לזה רבי אילא בשם ר' אחי איתפלגון ר' יוחנן ור\"ל חד אמר מאחר שהם פסולים לזה פסולין לזה וחד אמר כשרים לזה ופסולים לזה. ומאחר שרבינו כאן והרי\"ף ז\"ל פ\"ק דמכות פסקו דמאחר שהם פסולים לזה פסולים לזה קשה היאך הרי\"ף פ\"ק דגיטין ורבינו פרק שביעי דהלכות עבדים פסקו בכותב כל נכסיו לעבדו דפלגינן דבורא וקנה עצמו אע\"פ שלא קנה הנכסים עד שיתקיים השטר בחותמיו והרי בירושלמי תלאום זו בזו. והר\"ן כתב ביישוב זה ואפשר דהתם הכי קאמר דלריש לקיש דקאמר התם פלגינן דיבורא כל שכן הכא דפלגינן גבי כותב כל נכסיו לעבדו ומיהו לרבי יוחנן אפשר דבכותב נכסיו לעבדו פלגינן דיבורא משום דעבד ונכסים תרי גופי נינהו אבל כותב כל נכסיו לשני בני אדם הוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ע\"כ וזה דוחק גדול שהרי כשאומרים בירושלמי אתיא כהדא הוא כמו כשאומרים בגמרא דילן כתנאי שר\"ל דבר זה פלוגתא דהני תנאי הוא ויותר נראה לומר דאין הכי נמי דלדעת ר' אילא איפליגו רבי יוחנן ור\"ל בכותב כל נכסיו לעבדו נמי אלא דאנן כיון דחזינן דבפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש ודאי פסקינן כר\"י אי משום דכוותיה קי\"ל לגבי ר\"ל אי משום דמתניתין מסייעא ליה כדאמרינן התם וכיון דבגמרא דילן איפליגו אביי ורבא בכותב כל נכסיו לעבדו וס\"ל לרבא דפלגינן דיבורא וכלל גדול בידינו דהלכתא כוותיה לגבי אביי ואחר שלא פסק שם הגמרא כאביי אלמא לא סבירא ליה דרבי אילא דלא דמיא האי פלוגתא להך דלגבי כותב כל נכסיו לעבדו נהי דלגבי נכסים בעינן קיום אבל לגבי עבד עצמו לא בעינן משום דהוי ככותב בשטר אחד הריני משחרר פלוני עבדי והריני נותן נכסי במתנה לאיש פלוני דלגבי עבד ודאי לא בעינן קיום והכי נמי כיון דמתחלה עבד ועכשיו בן חורין ובעל נכסים בבחינת עצמו הוי כאומר הריני משחרר פלוני עבדי ובבחינת הנכסים הוי כאומר נכסי נתונים לאיש פלוני דהא פנים חדשות באו כאן והוה ליה תרי עובדי בתרי גופי דפלגינן דבורא אבל כשכתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחד כלומר שכתב כל נכסי נתונים לפלוני ולפלוני שהוא מעשה אחד בשני גופים לא פלגינן דיבורא ופשיטא דכגמרא דידן קי\"ל ולא כרבי אילא ולפי שיטה זו פשוט הוא שאילו כתב שדה פלונית נתונה לפלוני ושדה פלונית לפלוני שלאותו שהם כשרים לו מהניא מתנה שהרי שני מעשים כשני גופים הם וכיון שרבינו כתב דין זה כך אני מכריע לומר שזה דעת רבינו ומכאן למדו וכתב בעיטור דמסתברא דירושלמי בנכסים שאין מוחלקין אבל מוחלקין כשרים לשאינו קרוב. אבל בעבד המביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויים לך פלגינן דיבורא. אחר כך מצאתי שכתב הרא\"ש ספ\"ק דמכות ורבינו יואל הלוי כתב הלכה כר\"י וכתב דרבינו לית ליה ההוא דירושלמי דמדמי להו אהדדי ומודה ר\"י בכותב כל נכסיו לשני בני אדם דמאחר שהם פסולים לזה פסולים לזה וטעמא משום דאתי לאיחלופי בשטרות דעלמא שלא יאמרו קרוב כשר להעיד אבל בגט שחרור לא חיישינן לאיחלופי הואיל וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכהאי גוונא אמרינן בריש גיטין ובפרק ב' דגיטין עכ\"ל. ולמדתי משם שמה שכתבתי דגמרא דידן לא ס\"ל דאתי כהדא דההיא דירושלמי שיטה נכונה היא דהכי סבירא ליה לרבינו יואל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל עדות שתבא הנאה לאדם וכו'. בתרא פרק חזקת (בבא בתרא דף מ״ג) ואמרינן התם דלא סגי כשיסלק עצמו מן הקרקע כשיאמר דין ודברים אין לי על שדה זו או אין לי עסק בה או ידי מסולקות הימנה דלא אמר כלום עד שיקנו מידו והקשו בתוספות דהא בעינן תחלתו וסופו בכשרות כמו שנתבאר פרק י״ד והכא הוי תחלתו בפסלות והוי כמו קרוב ונתרחק ותירצו דלא שייך תחלתו בפסלות הכא כיון שאין פיסולו תלוי בגוף אלא בממון: \n\n" + ], + [ + "בני העיר שנגנב ס\"ת שלהם. ברייתא שם ואמרו בגמרא דכיון דלשמיעה קאי והוי נוגע בעדות עד דאזיל לעיר אחרת לדור אין דנין ואין מעידין אנשי אותה העיר עליו: \n\n" + ], + [ + "האומר תנו מנה וכו' במה דברים אמורים וכו'. ג\"ז ברייתא וגמ' שם: \n\n" + ], + [ + "קרקע שבין וכו'. שם (דףמ\"ב ע\"ב) אמר שמואל וכו' השותפין מעידין זה לזה ופריך בגמרא (דף מ\"ג) אמאי נוגעים בעדותן הן כלומר דכל זמן שלא חלקו לגמרי אם יטול מערער מן השדה יפסידו שניהם ותירצו בשקנו מידו שסילק עצמו מכל השדה והקשו עוד וכי קנו מידו מאי הוי פי' דסוף סוף נוגע בעדות הוא שאם יבא ב\"ח דידיה יטרוף אותה שדה שסילק עצמו ממנה אם תשאר ביד השותף אבל אם יטלנה המערער ודאי לא יטרוף ממנו והאי הנאה היא לדידיה דלא ליהוי לוה רשע ולא ישלם ותירצו כשקבל עליו אחריות כלומר שאם יבא ב\"ח דידיה ויטרפנה ממנו ישלמנה לו דהשתא מאי איכפת ליה להעמידה בפני ב\"ח הא לגבי לוקח נמי כיון דמקבל עליה אחריות מיקרי רשע וזהו שכתב \n", + "רבינו אלא אם כן סילק עצמו ממנה וכו' ושאם בא ב\"ח וכו' כלומר וגם קבל על עצמו שאם בא ב\"ח שלו וטרפה וכו': \n\n" + ], + [ + "העורר על השדה וכו'. שם (מ\"ו:) שלח ליה ר\"נ בר רב חסדא לר\"נ ברבי יעקב אריס מעיד או אינו מעיד הוה יתיב רב יוסף קמיה אמר ליה הכי אמר שמואל מעיד והתניא אינו מעיד ל\"ק הא דאיכא פירא בארעא הא דליכא פירא בארעא כלומר דכי איכא פירא לא יעיד דנוגע בעדות הוא לפי שהיה אותו נותן למחצה לשליש ולרביע ואם יזכה המערער הרי שלא ברשותו ירד וידו על התחתונה אבל לית ליה פירא בארעא וגם לא טרח בה שנה זו לעשות בה צורכי זריעה תו ליכא למיחש למידי שהרבה שדות ימצא להיות בהם אריס: \n", + "אבל השוכר אם לקח השכירות בידו וכו'. שם בראש הפרק (דף כ\"ט) לענין חזקת שלש שנים דבעינן רצופות ובתים בלילה לא ידעי כלומר ואין מעידין עליהם ואפ\"ה הויא חזקה ואמר התם רבה כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיניה ודרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא אמר ליה רב יימר לרב אשי הני נוגעים בעדותן הן דאי לא אמרי הכי אמרינן להו זילו הבו ליה אגר ביתא להאי אמר ליה דייני דשפילי פי' שפלים שאינם בקיאים בדין הכי דייני מי לא עסקינן כגון דנקיטי אגר ביתא ואמרי למאן ניתביה: \n\n" + ], + [ + "שמעון שלוה והיה ראובן ערב וכו'. פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ״ו:) ת״ר ערב מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי ופרשב״ם ערב מעיד ללוה אם יצאו עסיקין על שדותיו של לוה והוא דאית ליה ללוה ארעא אחריתי שוה כנגד חוב שנתערב דאי לא הוי נוגע בעדות דב״ח יגבה ממנו. ודע ששם (דף מ״ז) אמרו קבלן אמרי לה מעיד ואמרי לה אינו מעיד ומכיון שלא חילק רבינו בין ערב לקבלן אלמא דכלשון ראשון סבירא ליה דלא מפליג בין קבלן לערב וכן כתב רבינו ירוחם לדעת רבינו: \n", + "וכן לוקח ראשון מעיד ללוקח שני וכו'. שם באותה ברייתא לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי פ' כגון לוי ויהודה שקנו שתי שדות מראובן בזה אחר זה וקיימא לן דאין ב\"ח גובה אלא מן האחרון ואם אין לו גובה משלפניו לוי ללוקח ראשון מעיד ליהודה להעמיד בידו שדה שלקח מראובן ומפרש רבינו והוא דאית ליה לראובן ארעא אחריתי שיכול להעמידה בפני ב\"ח דאי לא נוגע בעדות הוא ורשב\"ם מפרש דהוא הדין אם יש ללוקח שני קרקע אחרת שלקח מראובן דאז לא יגבה ב\"ח אלא מאותו קרקע של לוקח שני ורבינו לא חשש לכתוב כן דבכלל דבריו הוא דכיון דשדה זו של לוקח שני היתה של ראובן שלקחה לוקח שני אחר לוקח ראשון הוה ליה קרקע של ראובן: \n", + "כתב הראב\"ד דוקא בשעשאה אפותיקי עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) ראובן שגזל שדה משמעון וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. בתרא פרק חזקת (בבא בתרא דף מ״ג:) ת״ר מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שאחריותו עליו מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה מפני שאין אחריותו עליו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רב ששת רישא בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקא מערער דלא ליזיל שמעון לאסהודי ליה ללוי דלאו דיהודה היא דניחא ליה דהדרא כלומר ניחא ליה דקיימא ביד לוי כי היכי דהדרא ליה שיש לו עדים שהיא שלו ואקשינן ובההוא זכותא דמפיק לה מלוי ליפקה מיהודה ומהדרינן דאמר השני נוח לי והראשון קשה הימנו ומקשינן תו ולוקמה בגזלן כלומר למה ליה למיתני מכר ליתני גזל לו בית גזל לו שדה אין מעיד לו עליה וכו' ומהדרינן משום דקא בעי למיתני סיפא מכר לו פרה מכר לו טלית דוקא מכר דהוה ליה יאוש ושינוי רשות וכגון דמית גזלן אבל לא מכר דהדרא ליה לא תנא רישא נמי מכר ואקשינן תו ולוקמיה ביורש כלומר בגזל והוריש ואתא יהודה להוציאה מיד היורש דלא ליזיל שמעון וליסהיד לבן גזלן משום דאי תיקום ארעא ביד היורש יוציאנה שמעון מידו אבל אם היא ביד יהודה אמרי' היכא דקיימא תיקום שמעינן מהכא דבין שהשדה הגזולה בידו בין מכרה בין מת והורישה אין מעיד בעלה עליה ובפרה וטלית כל שלא מת ראובן או לא מכרה אין מעיד לו ג״כ עליה אבל אם מכרה ומת כיון דמטלטלין נינהו מעיד לו עליה ואף על פי שהקשו שם על זה ודחו אוקימתא זו היינו לענין שלא נפרש הברייתא כאוקימתא זו אבל מ״מ הדין דין אמת וכן כתב שם רשב״ם: \n\n" + ], + [ + "ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו'. שם (דף מ\"ג) אמר שמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות פי' שהתנה שלא יהיה לו אחריות דאילו לא כתב אחריות בשטר הא קיימא לן אחריות טעות סופר הוא אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני ב\"ח ואוקמה (דף מ\"ה) בדלית ליה ארעא אחריתי לדידיה דאמר לא ניחא לי למהוי לוה רשע ולא ישלם ולגבי לוקח לא הוי רשע ולא ישלם דא\"ל להכי זבני לך שלא באחריות ורבינו כתב הדברים סתם שפשוט הוא שאם יש שדה אחרת לראובן שלא יטרוף בעל חוב לשדה זו: \n\n" + ], + [ + "ראובן שמכר פרה או טלית לשמעון וכו' עד וכן כל כיוצא בדברים אלו. פרק חזקת (בבא בתרא דף מ״ג:) סיפא דברייתא שכתבתי בסמוך מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה מפני שאין אחריותו עליו אמרו טעמא בגמרא (דף מ״ד:) משום דמטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב ואפילו עשאם אפותיקי כלומר וכיון דאין בעל חוב גובה מהם אין לו הנאה בעדותו ואקשינן וליחוש דילמא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי וכתב ליה דאקנה ומהדרינן דקאמרי עדים ידעינן בהאי דלא הוה ליה ארעא מעולם ואקשינן תו מדאמר רב פפא המוכר שדה שלא באחריות וכו' אם נמצאת שאינה שלו חוזר עליו וא״כ היאך יעיד לו עליה דהא אית ליה הנאה שלא יחזור עליו ומהדרינן הב״ע במכיר בה שהיא בת חמורו ורב זביד אמר אפילו נמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו דא״ל להכי זבני לך שלא באחריות מתוך זה נתבררו דברי רבינו. אבל קשה שכאן פסק כרב פפא דאמר נמצאת שדה שאינה שלו אפילו שלא באחריות חוזר עליו שכתב בד״א בשהיה שמעון מודה שזו הפרה והטלית וכו' ופשטא דשמעתא משמע דאליבא דרב פפא הוא דאוקימנא במכיר בה שהיא בת חמורו דאילו לרב זביד כיון שאינו חוזר עליו אפילו אינו מכיר שהיא בת חמורו מעיד לו עליה. וכן כתב נמוקי יוסף דאליבא דרב זביד בכל ענין מצי מעיד וכן רשב״ם וכן בח״מ סי' ל״ז ורבינו ירוחם בנ״ב ח״ה ובפרק י״ט מהל' מכירה כתב רבינו המוכר קרקע וכו' אפי' נודע בודאי שזו הארץ גזולה ויצאה מיד הלוקח אין המוכר חייב כלום והיינו כרב זביד גם בפ' זה כתב ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו' הרי הוא רוצה שתעמוד ביד שמעון וכו' ואי קי״ל כרב פפא תיפוק לי דאם יוציאו בטענה שאינה שלו יחזור עליו ויש לומר דרבינו משמע ליה דאפילו לרב זביד בעינן לאוקומי ברייתא כשמכיר בה שהיא בת חמורו אי מוקים לה בשמכר סתם דע״כ לא פליג ארב פפא אלא כשהתנה בפירוש שאין לו עליו אחריות והיינו דאמר ליה להכי זבני לך שלא באחריות וע״כ היינו כשהתנה כן בפירוש שאל״כ הא קי״ל אחריות טעות סופר הוא וא״כ במכר לו פרה וטלית או שאר מטלטלין סתם אפילו לרב זביד בעינן שיכיר שהיא בת חמורו לשיוכל להעיד לו עליה משום דאם אינו מכיר ונמצאת שאינה שלו חוזר עליו כיון דקנה סתם וכן נראה שהיתה דעת הרי״ף שכתב ורב זביד אמר אפי' נמצאת שדה שאינה שלו וכו' ורב זביד פליג ארב פפא והלכתא כוותיה עכ״ל. ואיכא למידק דהא פשיטא דרב זביד פליג ארב פפא ומאי אתא לאשמועינן וצ״ל דאתא לאשמועינן דלא פליג רב זביד אאוקימתא דאוקימנא במכיר בה שהיא בת חמורו אלא ארב פפא לחודיה פליג וכמו שכתבתי. ועוד יש ראיה שיש לפרש דרב זביד לא פליג אאוקימתא דמכיר בה שהיא בת חמורו מדאמרי' התם (דף מ״ה) בסמוך מכריז רבא ואי תימא רב פפא דסלקין וכו' ולא אמרן אלא שאינו מכיר בה שהיא בת חמורו וכו' אמימר אמר אפי' ליכא כל הני לא מ״ט מידע ידיע דסתם עכו״ם אנס הוא ומשמע שאם הוא ישראל בעינן שיכיר בה שהיא בת חמורו ואי לאו בעי לפצויי ליה וכיון דגם אמימר הכי ס״ל ולחד לישנא גם רבא ס״ל הכי ומדמכריז ולא הוה מאן דפליג עליה אלא אמימר וגם הוא משמע דמודה בישראל דבעינן שיכיר בה שהיא בת חמורו משמע דליכא מאן דפליג בהא ואפילו רב זביד מודה בהכי וכדפרישית ולפי שיטה זו ברייתא ה״פ מכר לו בית אין מעיד לו עליה דאפילו פירות ומכר לו בהדיא שלא באחריות הוי נוגע בדבר מפני שבעל חובו גובה ממנה אבל מכר לו פרה וטלית אפשר לו להעיד עליה דכל שלא פירש שהוא מקבל עליו אחריות אין ב״ח גובה מהם מיהו אם מכרם סתם צריך שיכיר בה שהיא בת חמורו לכ״ע אבל במוכר בהדיא שלא באחריות לרב זביד אינו צריך שיכיר ולרב פפא צריך שיכיר והלכה כרב זביד ולפיכך כתב רבינו ראובן שמכר פרה וכו' ולא הזכיר שם שלא באחריות כשם שהזכיר גבי מכר שדה וטעמא משום דבעא לאשמועינן דבמוכר סתם בעינן שיכיר בה שהיא בת חמורו אבל במפרש שמוכר לו שלא באחריות לא איצטריך ליה לאשמועינן דסמך על מ״ש בפי״ט מהלכות מכירה דאפילו נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו והכא אשמעינן דאפילו דאינו מעמידה בפני ב״ח אינו מעיד לו עליה אא״כ מכיר בה ומיהו במכיר בה סגי אע״ג דקי״ל אחריות טעות סופר הוא מ״מ כיון שהוא מכיר בה נמצא שהמוציאה מידו אונס הוא שאנסו ואינו חוזר עליו כמבואר פי״ט מהל' מכירה וא״כ כל שמפרש בהדיא שמוכר שלא באחריות פשיטא דאפילו אינו מכיר שהיא בת חמורו שמעיד לו עליה ובהכי אתי שפיר מאי דאיכא למידק דבגמרא קדים ומשני דקאמרי עדים ובתר הכי משני דמכיר בה וכו' ורבינו הפכם בלשונו והיינו טעמא משום דאי הוה נקיט סדר הגמ' לומר בסוף כל הדברים דדוקא במכיר בה שהיא בת חמורו וכו' הוה משמע דלעולם לא מצי מעיד אלא במכיר בה דוקא ולפיכך כתב בד״א במכיר וכו' סמוך למה שכתב מכר פרה או טלית ולא הזכיר שפירש שלא באחריות דאהא דוקא הוא דבעינן שיכיר ואחר כך כתב תנאי אחר שהוא כולל בין למה שכתב דהיינו שלא פירש שלא באחריות בין היכא דפריש דשלא באחריות הוא מוכר וזהו שהאריך בלשונו ואמר בד״א שיעיד ראובן לאבד זכות יהודה וכו' כדי לכלול דבשום ענין אין ראובן מעיד לו וכו' אלא אם כן העידו שלא היתה לו קרקע וכו' דל״ש פירש דשלא באחריות הוא מוכר ול״ש לא פירש צריך תנאי זה לשיוכל להעיד. ומה שאמרו בגמרא ורב זביד אמר אפי' נמצאת וכו' אצל אוקימתא דמכיר בה שהיא בת חמורו היינו לומר דלרב פפא א״א להעמיד הברייתא אלא דוקא במכיר אבל לרב זביד יש להעמיד בין במכיר בין שאינו מכיר אם פירש דשלא באחריות הוא מוכר אבל אין הכי נמי שאם מכר סתם אין להעמידה אלא דוקא במכיר ומש״ה פריך גמרא מדרב פפא דלדידיה אפי' פירש שלא באחריות אם נמצאת שאינה שלו חוזר עליו ואילו לרב זביד לא קשיא דאיכא לאוקמה כשמכר לו שלא באחריות: \n", + "וכתב נמוקי יוסף בשם הראב\"ד דכל הני דפסילי משום נוגע בדבר לא פסילי אלא כי מסהדי לזכותם אבל לחובתם פשיטא דמהימני דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי: \n", + "וכן שאר מיני פסולים וכו'. אם בפסולים מחמת עבירה פשיטא דרשע הוא ואם בפסולים מחמת קורבה ירושלמי הובא בהלכות פרק זה בורר דמייתי מרבויא דקרא שלא יהו הדיינים קרובים לעדים ולא לבעלי דינים ולא זה לזה: \n\n" + ], + [ + "ולפיכך אין סומכים וכו'. ה\"ה לבית דין של שלשה ולא נקט אין סומכין בסנהדרין אלא לאשמועינן דאלו שמוסיפין עד שבעה לעבר השנה אם היה בהם קרובים אין בכך כלום דמתחילין בשלשה ומוסיפין עד שבעה ואז גומרין ואם גמרו בשלשה מעוברת וכיון שכן אותו תוספת אפילו שיהיו קרובים כיון שהג' ראשונים כשרים אין בכך כלום אבל ג' הראשונים צריך שיהיו כשרים או לפחות ג' מהם דכיון דאם גמרו בג' מעוברת בתלתא מינייהו דכשרים סגי וזהו שכתב \n", + "רבינו שאם היה בהם קרובים ולא כתב שאם היו כולם קרובים: \n\n" + ], + [ + "כל הכשר לדון וכו'. משנה בנדה פ' בא סימן (נדה דף מ״ט:) ואמר רבי יוחנן שם בגמרא ובסנהדרין פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד) דאתא לאתויי סומא באחת מעיניו שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרינן דלא קי״ל כההוא סתמא אלא כסתמא דסנהדרין דדיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה וכולהו אינשי לא חזו בליליא כדחזי סומא באחת מעיניו ביום וכיון דגומרין בלילה הוא הדין דסומא באחת מעיניו דן לכתחלה א״כ לא קי״ל כההוא סתמא וקשה א״כ למה פסקו רבינו ויש לדחוק ולומר דטעמא דאידחי ההוא סתמא משום דאמר דסומא באחת מעיניו שאינו כשר לדון דיני ממונות וכבר פסק רבינו בפ״ב מהלכות סנהדרין דסומא באחת מעיניו כשר לדון דיני ממונות ולא תפס לשון המשנה פה אלא משום האוהב והשונא והגר וכל הני דמני הכא רבינו שהם כשרים להעיד ואינם כשרים לדון: \n", + "ואיכא למידק א״כ אמאי דחי בגמרא האי סתמא לימא דאתא לאיתויי כל הני דמני הכא רבינו. ומצאתי בתוס' פרק בא סימן (נדה דף נ' ד״ה ור״מ) שהקשו קושיא זו לענין אוהב ושונא ותירצו דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשרים ואין תירוץ זה נוח לי דאכתי נימא דאתא לאיתויי גר ומשוחרר שהם כשרים להעיד ואינם כשרים לדון ד״מ ועוד קשה דהוה ליה למימר דהא דקתני יש שכשר להעיד ואינו כשר לדון בדיני נפשות איירי ושפיר אתי לאיתויי סומא באחת מעיניו שהוא פסול לדיני נפשות וכן לאיתויי זקן וסריס וממזר שהם כשרים להעיד ופסולים לדיני נפשות והא הוה עדיף מלמידחי סתם מתניתין מהלכה. וי״ל דאה״נ דלדידן שפיר מיתוקמא מתניתין כדאמרן ולא שקיל וטרי גמרא אלא אליבא דר' יוחנן דאמר דמתניתין דיש שכשר להעיד ואינו כשר לדון לאיתויי סומא באחת מעיניו שאינו כשר לדון אפילו דיני ממונות ואליבא דידיה הוא דקשו סתמי אהדדי ואידחי ההוא סתמא אבל לדידן לא קשו סתמי אהדדי ושפיר מתוקמי כדאמרן. וא״ת ר' יוחנן מאי דוחקיה לומר דקשו סתמי אהדדי ולא אוקים להו כדאמרן י״ל שכך היה מקובל מרבותיו שפירוש דמתניתין דיש שכשר להעיד ואינו כשר לדון מיירי לדיני ממונות ובסומא מאחת מעיניו דמש״ה הוכרח לומר דליתא לההוא סתמא: \n", + "האוהב והשונא. משנה בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז:) אלו הן הקרובים וכו' האוהב והשונא וכו' א״ל לא נחשדו ישראל על כך ומפרש בגמרא (דף כ״ט) דדוקא לעדות לא נפסלו אבל לדון נפסלו מיתורא דקרא והוא לא אויב לו והיינו טעמא דכיון דסני ליה לא מצי לאהפוכי בזכותיה ותמהני למה לא כתב רבינו במה ששנינו שם איזהו האוהב זה שושבינו והשונא כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה ואמרינן התם משמיה דרבא דמיום ראשון ואילך בטלה שושבינות וכשר להעיד: \n", + "הגר. פירוש שאין אמו מישראל שאינו כשר לדון אפילו דיני ממונות כמו שנתבאר פ\"ב מהל' סנהדרין והמשוחרר דינו כדין הגר: \n", + "וכן הזקן והסריס וכו'. פי' אלו שהזכיר עד עתה אין כשרים לדון אפילו דיני ממונות אבל הזקן והסריס וכו' לדיני נפשות דוקא הוא דאין כשרים אבל לדיני ממונות כשרים הם. ודין זה דזקן וסריס ברייתא בסנהדרין פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:). וק״ל למה לא כתב ג״כ מי שאין לו בנים שפסלו באותה ברייתא וי״ל שסמך על מה שכתבו פ״ב מהלכות סנהדרין וכן עשה בזקן ששם כתב זקן מופלג וכאן כתב זקן לבד אלא סמך על מ״ש שם ועוד שטעם הסריס ומי שאין לו בנים אחד דטעם מי שאין לו בנים לפי שאינו יודע צער גידול בנים ואינו רחמן והוא עצמו טעם הסריס: \n", + "והממזר וסומא באחת מעיניו וכו'. משנה פ' בא סימן (נדה דף מ״ט ע״ב) יש שראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות ואמרינן בגמרא דחדא מהני מתניתין לאיתויי ממזר דכשר לדון דיני ממונות ואין כשר לדון דיני נפשות: \n", + "וסומא באחת מעיניו. נדה פרק בא סימן וסנהדרין פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד:) ההוא סמיא פי' באחת מעיניו דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן דהוה דאין דינא פי' דיני ממונות ולא א״ל מידי משום דתנן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) בדיני ממונות גומרין בלילה וכולהו אינשי לא חזו בליליא כדחזי סומא ביום וכיון דגומרין בלילה סומא באחת מעיניו דן לכתחלה ביום ומאחר דכשר לדון דיני ממונות פשיטא דכשר להעיד דכל הכשר לדון כשר להעיד וכיון דתנן במתניתין דיני נפשות גומרין ביום ממילא דסומא באחת מעיניו פסול לדון דיני נפשות וכבר כתבתי זה פרק שני מהלכות סנהדרין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שהעידו לו אנשים רבים וכו'. משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ז) כיצד מאיימין על עדי נפשות שמא תאמרו משמועה עד מפי עד ומפי אדם נאמן ואמרי' בגמרא דה״ה דפסילי בדיני ממונות ובזה בורר גבי עדי ממון תנן אם אמר העד הוא אמר לי שהוא חייב לו או איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה שהוא חייב לו מאתים זוז: \n\n" + ], + [ + "ולפיכך מאיימין וכו' עד וגומרין הדין. משנה פרק זה בורר כתבתיה בסמוך. \n", + "ומ\"ש מודיעין אותם כח עדות שקר וכו'. שם בגמרא ונראה מדברי רבינו שסובר דלא אידחי מימרא דרב יהודה ורבא אלא לענין שלא יאיימו אותם בהני כללי כי יחשבו שינצלו אבל בהני פרטי שיגיע להם באותו עון מאיימין עליהם והיינו דאמר רב אשי בהדיא (דף כ\"ט) סהדי שקרי אאוגרייהו זילי שהוא רע נוגע להם בפרט וה\"ה לשאר רעות פרטיות שמאיימין עליהם: \n\n" + ], + [ + "המטמין עדים וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט) ברייתא כלשון הזה: \n\n" + ], + [ + "אחד המודה בפני עדים וכו'. שם במשנה עד שיאמר בפנינו הודה שהוא חייב לו מאתים זוז ופירש רש\"י שיהיו שניהם בפנינו ולהודות נתכוון להיות לו עדים בדבר ואמרי' בגמרא מסייע ליה לרב יהודה אמר רב דאמר צריך שיאמר אתם עדי והיו עלי עדים הרי הוא כמו אתם עדי: \n", + "בין שאמר הלוה וכו'. שם מימרא דרבינא ואי תימא רב פפא. \n", + "ומה שכתב דרך מאמין לדבריו כלומר דאם טען משטה הייתי בך שראיתיך אומר דברים שאינם ואמרתי הלא משחק הוא נאמן. וכבר נתבארו דינין אלו בדברי רבינו בהלכות טוען ונטען: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "השוכר עדי וכו' וכן היודע וכו'. ברייתא בבא קמא ריש פרק הכונס (בבא קמא דף נ״ה:) השוכר עדי שקר והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואמרו בגמרא דהיינו בעד אחד דאילו בשנים מדאורייתא מחייב ובראש הלכות אלו הארכתי בזה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שהעיד וכו' ומצוה לעשות לו כמו שרצה לעשות וכו'. משנה בסנהדרין סוף אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט) כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה כלומר אין להם לצפות מיתה אחרת אלא משכימין לאותה מיתה שנגמר לה דינו של נידון: \n", + "ואם העידו במלקות וכו' ואם העידו לחייבו ממון וכו'. משנה פירקא קמא דמכות (דף ה') משלשין בממון ואין משלשין במכות וכו' אלא כל אחד ואחד לוקה ארבעים: \n", + "ואין לוקין במקום תשלומין. שם במשנה (דף ד') פלוגתא דר״מ ורבנן ופסק כרבנן דאמרי כל המשלם אינו לוקה ובכתובות פרק אלו נערות (כתובות דף ל״ב:) מקשי ונימא כל הלוקה אינו משלם כלומר ונדייניה במלקות ומשני בפירוש רבתה תורה עדים זוממים לתשלומין מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם יד ביד למה לי דבר הניתן מיד ליד ורבי אלעזר יהיב טעמא משום דלאו בני התראה נינהו: \n\n" + ], + [ + "בד\"א בעדים שהוזמו וכו' עד הרי אלו זוממין ונהרגין וכו'. משנה פ\"ק דמכות (דף ה') אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו את עצמן כלומר שיזימו אותם בעסקי גופם של עדים ולא בעסקי ההרוג וההורג כדמפרש ואזיל כיצד אמרו מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש אמרו להם היאך אתם מעידים (שזה הרג את זה) שהרי נהרג זה או ההורג זה היה עמנו במקום פלוני אין אלו זוממין אבל אמרו להם היאך אתם מעידים שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין ונהרגים על פיהם: \n\n" + ], + [ + "וזו שהאמינה תורה עדות האחרונים וכו'. דאמרינן במרובה (דף ע״ב:) ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז) עד זומם חידוש הוא מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ואע״ג דרבא הוא דאמר הכי ולית הלכתא כוותיה הא דלית הלכתא כוותיה היינו במאי דקאמר דאינו נפסל למפרע אבל במאי דקאמר דחידוש הוא ודאי מוסכם הוא: \n", + "אפילו היו העדים הראשונים מאה כו'. משנה פ\"ק דמכות (דף ה':) ע\"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה אלא להקיש שלשה לשנים מה שלשה מזימין את השנים אף שנים יזומו את השלשה ומנין אפילו מאה ת\"ל עדים: \n\n" + ], + [ + "עדים זוממין אינן צריכין התראה. כתובות פ' אלו נערות (כתובות דף ל״ג) ר' אלעזר אמר עדים זוממין ממונא משלמי ומילקא לא לקו משום דלאו בני התראה נינהו ואביי נמי אע״ג דמעיקרא פליג עליה לבסוף הדר ביה ובפ״ק דמכות וכתובות (דף ל״ב) אמר מה לעדים זוממין שכן אינם צריכים התראה: \n", + "ועדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו וכו'. ב״ק פרק מרובה (בבא קמא דף ע״ג:) אמר רבא עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין דהכחשה תחלת הזמה היא אלא שלא נגמרה ופירש״י שהוכחשו שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג ולבסוף הוזמו שבאת כת שלישית ואמרה עמנו הייתם נהרגין ואע״ג דאביי פליג עליה הא קי״ל דהלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע״ל קג״ם: \n\n" + ], + [ + "אין מזימין את העדים אלא בפניהם וכו'. כתובות פ\"ב (דף כ') אמר רבי אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישין את העדים שלא בפניהם והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הויא הכחשה מיהא הויא וטעמא דאין מזימין את העדים אלא בפניהם x פירש\"י שהרי באין לענשן או נפש או ממון והתורה אמרה והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו: \n\n" + ], + [ + "עדי נפשות שהוכחשו וכו'. בב״ק פרק מרובה (בבא קמא דף ע״ד:) אמרו אפלוגתא דאביי ורבא שכתבתי למעלה ובפלוגתא עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר נהרגין וחד אמר אין נהרגין תסתיים דר״א הוא דאמר אין נהרגין דאמר רבי אלעזר עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואי סלקא דעתך ר״א הוא דאמר נהרגין אמאי לוקין ה״ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד ואין לוקין עליו אלא לאו ש״מ רבי אלעזר הוא דאמר אין נהרגין ואקשינן לוקין תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אמר אביי בבא הרוג ברגליו אלמא דלמ״ד נהרגין ה״ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד ואפילו בא הרוג ברגליו אין לוקין וכיון שפסקנו כרבא דאמר נהרגין ממילא קי״ל דעדים שהוכחשו בנפש אין לוקין ופי' לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד היינו שהוא לאו שניתן לאזהרה שלא יעשה כך שלא ימיתוהו ב״ד ואין לוקין עליו דמיתת ב״ד היא עונשו של לאו. \n", + "ומ\"ש אבל ב\"ד מכין אותן וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "עדים זוממין צריכים הכרזה. סנהדרין סוף הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט) ת״ר ד' צריכין הכרזה מסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממים משום דבכולהו כתיב ישמעו וייראו ולמד רבינו שהכרזה צריכה שתהיה בכל המקומות ממה ששנו שם במשנה דזקן ממרא אליבא דר״י כותבין ושולחין בכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בב״ד ואפילו ר״ע דפליג עליה התם לא אשכחן דפליג עליה אלא בזקן ממרא משום דסבר דמשמרים אותו עד הרגל אבל באינך דצריכי הכרזה כיון דלא אשכחן ליה דפליג מסתמא כר״י ס״ל ודבר פשוט הוא שצריכין לכתוב על איזו עבירה נהרג שאל״כ היאך יראו ויוסרו הנשארים: \n\n" + ], + [ + "חיוב העדים זוממין לשלם וכו'. פ\"ק דמכות (דף ב':) בברייתא המדברת בעדים זוממין משום ר\"ע אמרו אף אין משלמין על פי עצמן ואמרו בגמרא מ\"ט דר\"ע קסבר קנסא הוא וקנס אין משלם על פי עצמו אמר רבה תדע שהרי לא עשו מעשה ומשלמין וכן אמר רב נחמן וכיון דהני אמוראי יהבי טעמא למלתיה וגמרא אמר התם כמאן דלא כרבי עקיבא אמימרא דרב יהודה דבסמוך לה ומשני לה אליבא דר\"ע אלמא הלכתא כוותיה: \n", + "אבל אם אמרו העדנו על זה וכו'. שם (דף ג') אמר רב יהודה אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו ומוקי לה גמרא באומר העדנו והוזמנו בב\"ד של פלוני וחייבנו ממון סד\"א כיון דלחבריה לא מצי מחייב ליה איהו נמי לא מחייב קמ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שנים שהעידו וכו' עד ומזימין אותם. מימרא דרבא ספ\"ק דמכות (דף ה') כלשון רבינו ונ\"ל שצריך להגיה שמא גמל קל ביותר נזדמן להם שכך אמרו בגמרא גמלא פרחא ובנסחא אחרת מספרי רבינו כתוב שמא כר קל ביותר נזדמן להם עכ\"ל וזו נוסחא אמיתית שכר בלשון מקרא הוא גמל קל דכתיב שלחו כר (ישעיה ט\"ז): \n\n" + ], + [ + "שנים שאמרו באחד בשבת וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. מימרא דרבא פ\"ק דמכות ולפי גירסת הגמרא שבידינו כך ראוי להיות לשון רבינו אבל באו שני עדים בשלישי בשבת וכו' אלא מערב שבת נגמר דינו או בשני בשבת אין עדים אלו שהוזמו נהרגים שהרי מ\"מ וכו' וכך מצאתי בנסחא מדוייקת פירוש דאזלינן בתר שעת העדות וכיון דבאותה שעה נגמר דינו להריגה אין נהרגין ובסוף דבריו כך ראוי להגיה אפילו אמרו באחד בשבת גנב וטבח ומכר ובשני בשבת נגמר דינו אין העדים אלו שהוזמו משלמין וכו'. ונ\"ל דה\"ה אם גנב וטבח ומכר ונגמר דינו בשני אלא דאורחא דמילתא נקט שאין כל המעשים האלו נעשים ביום אחד ובנסחא אחרת כתוב אפילו אמרו בשני בשבת ופירש\"י דכי אמרינן דכשלא נגמר דינו והוזמו משלמין דוקא בקנס משום דהוה מצי למיפטר נפשיה בהודאה ואשתכח דאינהו הוו מפסדי ליה אבל בעדות ממון פטורים שהרי לא היו מפסידין אותו כלום אחר שהוא מחוייב ועומד ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "אין עדי השטר נעשים זוממין וכו'. זה דעת הרי\"ף בב\"ק פ' מרובה והביא ראיה מהא דת\"ר (סנהדרין ל\"ה) שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על השטר הזה והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פלוני השטר כשר והעדים כשרים חיישינן שמא איחרו וכתבוהו. ולי נראה עוד ראיה מדתניא בגט פשוט (דף קע\"א) וכתבו רבינו פכ\"ג מהלכות מלוה ולוה שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר הרי שלהכשיר השטר אומרים שהוא מאוחר וממילא מתכשרי עדים: \n", + "אמרו בזמנו כתבנוהו וכו'. כתבתי בסמוך שדעתו כדעת הרי\"ף והוא ז\"ל כתב כן שם. \n", + "ומ״ש הרי נפסלו למפרע. הוא פלוגתא דאביי ורבא בב״ק פ' מרובה (בבא קמא דף ע״ב:) ובסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז) ואביי סבר למפרע הוא נפסל וזו אחת משמועות יע״ל קג״ם דהלכתא בהו כאביי וכבר כתבתי זה בפ״י מהלכות אלו. \n", + "ומ\"ש ואפשר שביום זה שהעידו בב\"ד וכו' והם שקרו ואמרו בזמנו כתבנו כלומר ולא מפסדינן להני שטרי דאינשי דאיכתבו מקמי הכי מספיקא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עד שיהיו שניהם ראויים לעדות. משנה פ\"ק דמכות (דף ה:) מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף השלשה כן מנין אפילו מאה ת\"ל עדים וכיון דעדותן בטלה פשיטא דאין נהרגין: \n", + "ויזומו שניהם. ג\"ז שם ר\"ש אומר מה שנים אינם נהרגים עד שיהיו שניהם זוממין אף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין ומנין אפילו מאה ת\"ל עדים: \n", + "ומה שכתב אחר שנגמר הדין. שם אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין: \n", + "אבל אם הוזם אחד מהם וכו'. שיעור הלשון כך הוא או שהוזמו שניהם קודם גמר דין ואפילו אם אחר גמר דין הוזמו שניהם אבל נמצא אחד מהן קרוב או פסול אינן נענשין. \n", + "ומה שכתב אע\"פ שהוזמו ונפסלו וכו' כלומר דאילו הוכחשו לא היו נפסלין דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה כדאיתא בפרק חזקת ובפרק כל הנשבעין דאיפליגו רב הונא ורב חסדא בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו והלכה כרב הונא לגבי רב חסדא דרביה הוא ורב הונא הוא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה ועוד טענות אחרות כתבו שם הרי\"ף והתוס': \n\n" + ], + [ + "נהרג זה שהעידו עליו וכו'. פ\"ק דמכות (דף ה':) תניא ברבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין אמר לו אביו בני לאו ק\"ו הוא א\"ל למדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין פירוש מק\"ו. ופירוש דברי רבינו כך הם אינם נהרגים מק\"ו דנימא השתא משום כאשר זמם מחייבין ליה משום כאשר עשה לא כ\"ש אלא דוקא כאשר זמם הוא דחייב לא כאשר עשה ודבר זה שאין עונשין מן הדין מפי הקבלה הוא: \n", + "אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכן אם יצא הממון וכו'. צריך לבקש טעם מאין לו לרבינו לחלק בין מיתה לממון ומלקות דלכאורה משמע דל\"ש ממון או מלקות או מיתה בכולהו בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ואף כי אפשר לחלק בין ממון למיתה דממון אפשר בחזרה וכיון שכך כך לי עשה כמו זמם וכן כתבו התוספות בריש ב\"ק (דף ה':) ד\"ה ועדים זוממים אהא דמני רבי חייא עדים זוממין בכ\"ד אבות נזיקין וז\"ל פי' ריב\"א דאפילו שילם ע\"פ עדים זוממין חייבין דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה ור\"י מפרש דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק\"ו דגבי ממון עונשין מן הדין והא דאמרינן במכות הרגו אין נהרגין דהיינו משום דהתם אין עונשין מן הדין עכ\"ל. ועוד כתב שם מ\"מ אין סברא לחלק בין מלקות למיתה וכ\"כ רבינו ירוחם בנ\"ב ח\"ז בשם רש\"י וכנראה שלזה כיון הראב\"ד שכתב שיבוש הוא זה ואע\"פ שתפס בנהרג זה שהעידו עליו תחלת הבבא נקט ומיהו רבינו ירוחם כתב שכדברי רבינו נראה עיקר. ואפשר לתת טעם לדברי רבינו דלא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא היכא דהרגו על פיהם משום דגדול עונשם מנשוא אין ראוי לתת להם מיתת ב\"ד שתכפר עליהם אלא ראוי להניחם שיהיו נדונין אחר מיתה בעונשים נוראים דוגמא לדבר נותן כל זרעו למולך שהוא פטור מה שאין לומר כן בהלקו ע\"פ עדותם. ועוד י\"ל טעם אחר שמאחר שאלהים נצב בעדת אל אילולא שהיה חייב זה מיתה לא היה מניח הקב\"ה שתאבד נפש אחת מישראל ומאחר שהניח הקב\"ה לב\"ד שיסכימו להרוג את זה ונהרג חייב מיתה היה הילכך אין לעדים משפט מות מה שאין לומר כן במלקות: \n\n" + ], + [ + "היו העדים שלשה וכו'. משנה פ\"ק דמכות (דף ה':) ר\"ש אומר מה שנים אינם נהרגים עד שיהו שניהם זוממין אף שלשה אין נהרגין עד שיהו שלשתן זוממין מנין אפילו מאה ת\"ל עדים ומדשקלי וטרו אליביה ש\"מ דהלכתא כוותיה ובגמ' (דף ו') אמר רבא והוא שהעיד כל אחד בתוך כדי דבור של חבירו כלומר התם קאמר מתניתין מאה כשנים אבל אם העידו השנים ואחר זמן העידו האחרים הרי הם כשתי כתות לענין הזמה בלבד וכן דעת התוספות ולאפוקי מדברי ר\"י שכתב שהם כשתי כתות לכל דבר וטעם רבינו והתוספות דבשלמא לענין הזמה בהגדה תליא מילתא וכיון שלא הגידו תוך כדי דיבור הרי הן כשתי כתות להזמה אבל בנמצא אחד מהם קרוב או פסול כיון שמעת שראו העדות נפסלו מה לי אם העידו תוך כדי דיבור או לא וכיון שהוזמו קצתם ה\"ל נמצא אחד מהם פסול ועדותם בטלה והתם נמי אמרינן דתוך כדי דבור היינו כדי שאלת תלמיד לרב ושיעור לשון רבינו כך הוא הרי נחלקה העדות והשנים שהוזמו נענשין אע\"פ שהשנים שהיה בין דבריהם ודברי הראשונים הפסק אין נענשין ואע\"פ שבטלה העדות וכו': \n", + "וכתב הראב\"ד אבל אם היה הפסק וכו' עד נפסלה כולה א\"א איני יודע מהו וכו'. טעמו שכיון שהיה הפסק בין כת ראשונה לכת שניה הרי אלו שתי עדויות ואע\"פ שהוזמה כת ראשונה תתקיים העדות בכת שניה ויהרג הרוצח ורבינו סובר שמאחר ששתי הכתות באו להעיד כאחד אע\"פ שהיה הפסק בין כת לכת הרי הן ככת אחת לענין שאם בטלה עדות הכת האחת בטלה ג\"כ עדות הכת השניה ובהכי ניחא נמי מ\"ש ועוד מה זה שאמר וכו' ומה עונש ראוי להם כי לדעתו שהוכשרה כת שניה להעיד שייך למיפרך מה עונש ראוי להם אבל לרבינו שאינה כשירה להעיד ה\"ל כולהו ככת אחת ואפ\"ה אלו נענשין ואלו אין נענשין: \n\n" + ], + [ + "העיד האחד ונחקרה וכו'. בסנהדרין פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס') על מה ששנינו גבי מגדף שהיו אומרים לאחד מהעדים אמור מה ששמעת בפירוש והשני אומר אף אני כמוהו אמר ר״ל ש״מ אף אני כמוהו בדיני ממונות ובדיני נפשות ומעלה הוא דעבוד רבנן פי' שהצריכו כל העדים לפרש עדותן והכא כיון דלא אפשר אוקמוה אדאורייתא פירוש דלא אפשר לפרש ברכת השם דאי סלקא דעתך פסול הכא משום דלא אפשר קטלינן ליה לגברא ומאחר שעדותו עדות ממילא שהוא נעשה עד זומם. ונ״ל שעיקר הגירסא כך הוא שכל עד שאמר כך אחר עדות חבירו ה״ז כמי שנחקר והעיד וכו' ובספר מוגה מצאתי שכל שאמר אחר עדות חבירו הרי זה כמי שנחקר וכו': \n", + "ואין לעדים זוממין שגגה וכו'. למד זה ממימרא דר״א פרק אלו נערות (כתובות דף ל״ג) שכתבתי פי״ח דעדים זוממין לאו בני התראה נינהו ואמר רבא (תדע) אימת נתרי בהו מעיקרא אמרי אשתלין ונראה שמפרש רבינו שכחנו האיסור ולכן לא נתרה בהם משמע שאפילו היו שוגגים חייבים הם ומ״מ קשה שהרי אחר זה הקשה אביי ניתרי בהו בתוך כדי דיבור ואמרינן הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי אי ס״ד עדים זוממין צריכים התראה כי לא מתרינן בהו לא קטלינן להו מי איכא מידי דאינהו בעו קטיל בלא התראה ואינהו בעו התראה הא בעינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא. ואם כן הטענה היא משום דהדר אמר אביי ולא משום מאי דאמר רבא אשתלין ועוד שאין טעם שאין להם שגגה תלוי כשאין להם מעשה וכן אין טעם שאין צריכים התראה תלוי כשאין להם מעשה וצ״ע: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א זה הטעם לא ידעתי מהו וכו'. ביאור דבריו דבריש כריתות איפליגו תנאי דאיכא מאן דאמר דמגדף היינו עובד עבודה זרה וחכמים אומרים דהיינו מברך את השם ולפי דברי רבינו מגדף לדעת חכמים כיון שאין בו מעשה לא יהא צריך התראה: \n\n" + ], + [ + "כשם שהשנים מזימין את המאה וכו'. משנה פ\"ק דמכות (דף ה') באו אחרים והזימום באו אחרים והזימום כולם יהרגו ופירש רבינו כפירש\"י והרי\"ף: \n\n" + ], + [ + "כת שהעידה על ראובן וכו'. ק\"ו מבבא דלעיל כי שנים יכולים להזים חמשים כתות כ\"ש ששנים יזומו לשנים ושנים לשנים ועוד יש לפרש שרבינו סובר ששתי החלוקות בכלל פירוש דברי המשנה דבאו אחרים והזימום באו אחרים והזימום. כתוב בספרי רבינו כת שהעידה על ראובן וכו' ובאו שנים עדים והזימום אלו הארבע תיבות הם יתרים וצריך למוחקם וכן נמצא בספר מדוייק: \n\n" + ], + [ + "עדים שהעידו על איש טריפה וכו'. סנהדרין פרק אלו הן הנשרפין (דף ע\"ח) אמר רבא ההורג את הטריפה פטור וטרפה שהרג לפני ב\"ד חייב שלא בפני ב\"ד פטור בפני ב\"ד מאי טעמא חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך כלומר והרי ראוהו רוצח שלא בפני ב\"ד פטור דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה וכל עדות שאי אתה יכול להזימה לא שמה עדות ופירש\"י שלא בפני ב\"ד ואתה בא לחייבו ע\"פ עדים פטור דאין עדותן עדות דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה לקיים בה דין הזמה שאם הוזמו אין נהרגין דגברא קטילא בעו למיקטל: \n", + "וכן העדים שהיו טריפה וכו'. שם רב אשי אמר אפילו עדי טרפה שהוזמו אינן נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין כלומר וכיון שכן הו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ואינה עדות וקשה לי היאך דנין ע\"פ עדי טריפה הא הו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה שהרי אנו אומרין שאין זוממיה נהרגין ואפשר לומר דבשעת עדותן לא הכירו בהם שהיו טריפה: \n\n" + ], + [ + "עדים שהעידו על אחד והרשיעוהו וכו'. משנה ריש פ\"ק דמכות: \n", + "ומ\"ש העידו על שורו וכו'. ברייתא שם (ע\"ב) ת\"ר ארבעה דברים נאמרו בעדים זוממין אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה ואין גולין לערי מקלט ואין משלמין את הכופר ואין נמכרין בעבד עברי: \n\n" + ], + [ + "כך קבלו חכמים וכו'. שם אמר עולא רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין פירוש עדי בן גרושה או עדי גלות שפטרן הכתוב מדין הזמה מנין שהם לוקין דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע משום דוהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע אלא עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להני רשעים והיה אם בן הכות הרשע פירוש בתמיה אי הצדיקו והרשיעו בדיינין קאמר וצדיק ורשע בבעלי דינין למה לי והצדיקו וכו' ליכתוב כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והיה אם בן הכות למה הוזכרה כאן צדקת צדיק וכי כל מקום שהצדיקו ב\"ד את הזכאי וחייבו את החייב יש מלקות דאתא קרא למיתלי בוהצדיקו והרשיעו אלא על כרחך בעדים משתעי עדים שקרנים שהרשיעו צדיק ובאו אחרים והזימום והצדיקו את הנדון שהוא צדיק והרשיעו את העדים הרשעים והיה אם בן הכות הרשע אם הזמה זו בת מלקות היא שאינו יכול לקיים בה דין הזמה כגון בעדי בן גרושה או גלות והפילו השופט והכהו ומקשה גמרא ותיפוק לי מלא תענה ברעך עד שקר כלומר כל עונשי לאוין מלקות אלא במקום שפירש לך בו עונש וכאן שאינו יכול לעונשן בעונש הכתוב בהם ילקו ומהדר משום דה\"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו: \n", + "אבל אם העידו עליו שאכל בשר בחלב וכו'. כלומר העידו שהוא חלל או שהוא חייב לגלות דוקא הם מפי הקבלה ורמזם הכתוב בוהצדיקו וכו' אבל לבשר בחלב או לבש שעטנז לא איצטריך האי אסמכתא דמפשטיה דקרא דכתב כאשר זמם ילפינן לה דהא נתכוונו לחייבו מלקות: \n\n" + ], + [ + "שנים שהעידו על ראובן וכו'. בסנהדרין ס״פ הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט) מני במתניתין בהדי נחנקין זוממי בת כהן ובועלה שכל המוזמין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה כלומר המוזמין נדונין במיתה הראויים למות בה המנאפים חוץ מזוממי בת כהן שאינן מומתין בשריפה כמוה אלא בחנק כמוהו ותניא (דף צ') רי״א מה ת״ל ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו לפי שכל המוזמין שבתורה זוממין ובועליהן כיוצא בהן בת כהן היא בשריפה ואין בועלה בשריפה זוממין איני יודע אם לו הוקשו אם לה הוקשו כשהוא אומר לעשות לאחיו לאחיו ולא לאחותו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עדים שהעידו שפלוני גירש אשתו וכו'. משנה פ\"ק דמכות (דף ג') כלשון זה: \n", + "ומשערין באשה שאם האשה היתה חולה וכו' וכן אין טובת הנאה של כתובה המרובה וכו'. שם כיצד שמין א\"ר חסדא בבעל רב נתן בר אושעיא אמר באשה א\"ר פפא באשה ובכתובתה ומפרש רבינו דהכי קא מיבעיא ליה כששמין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו בבעל שמין לראות אם הוא זקן או חולה ודאי כתובתה שוה יותר ואם בחור או בריא אינה שוה כ\"כ ולא נשגיח באשה אם היא בחורה או זקנה וחולה או דילמא לא נשער אלא באשה לראות אם היא זקנה או חולה או אם היא בחורה או בריאה ולא נשגיח לענין הבעל וכן פי' הרא\"ש ז\"ל ופסק כרב נתן ורב פפא דאמר באשה שמין משום דה\"ל רב חסדא חד לגבי תרי ועוד דרב פפא בתרא הוא והלכתא כוותיה והוסיף רב פפא לומר בכתובתה הן שמין שאם היא של אלף יתנו בטובת הנאתה מאה ואם היא של מאה לא יתנו עשרה. כנ\"ל לפרש לדעת רבינו ורש\"י פירש בדרך אחרת וכתב שלבו מגמגם בו: \n\n" + ], + [ + "העידו על זה שחייב לפלוני אלף זוז וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "העידו על שורו של זה שנגח וכו': \n\n" + ], + [ + "העידו על פלוני שהפיל שן עבדו וכו' העידו שסימא את עינו וכו'. ברייתא בב״ק פרק מרובה (בבא קמא דף ע״ג:) מעידני באיש פלוני שסימא את עין עבדו והפיל את שינו שהרי הרב אומר כן ונמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד ואמר רבא ה״ד אילימא כדקתני דליכא כת אחרינא משלמין דמי עין לעבד בתר דמפקי ליה לחירות דמי עיניה קבעי לשלומי ועוד דמי כוליה עבד לרב בעי לשלומי ועוד שהרי הרב אומר כן הרב מי ניחא ליה אלא לאו כגון דאתו בי תרי ואמרי הפיל את שינו סימא את עינו דבעי מיתב ליה הרב דמי עינו ואתו בי תרי מציעאי ואמרי עינו והדר שינו דלא בעי למיתב ליה אלא דמי שינו נמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד ואע״ג דאביי לא מוקי לה אלא בשתי כתי עדים מ״מ הא קאמר דכת שניה אפכינהו ואזמינהו לכת ראשונה ולכ״ע ברייתא מיירי כשעדים אחרונים מכחישים את הראשונים וקתני אותם שנמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד וכך פירושו שכיון שהפיל את שינו הרי יצא לחירות בשינו וכי הדר סימא עינו חייב ליתן לו דמי עינו ואלו שהעידו שתחלה סימא עינו והדר הפיל שינו נמצא שאין האדון חייב לתת לו אלא דמי שינו שהוא דבר מועט והפסידוהו הרבה שהיה חייב ליתן לו בשביל עינו וכי אמרינן משלם דמי עין לעבד היינו לומר ההפרש שיש בין דמי שן לדמי עין כנ״ל. ואע״פ שפסק רבינו פ״ד מהל' חובל ומזיק שהאדון אינו משלם אא״כ תפס העבד משלמין לו העדים שהרי הפסידוהו שאפילו יתפוס לא יועילהו ודבר קרוב הוא לתפוס וכיון שכן משלמי ליה ובזה אין מקום להשגת הראב״ד שכתב העידו על פלוני שהפיל שן עבדו וכו' א״א והוא כתב בהלכות חובל וכו'. ומדאמרינן דמי כולי עבד לרב בעי לשלומי פירוש דמי כוליה עבד נמי כלומר עם דמי העין דהא תרוייהו בעי לאפסודי משמע דאילו העידו על האדון שהפיל שינו ואח״כ סימא עינו והוזמו שמשלמין לאדון דמי העבד ודמי עינו. ומ״מ צ״ע בדברי רבינו שכיון שהוא פסק פי״ח כרבא דאמר הכחשה תחלת הזמה היא וא״כ למה כתב והוזמו ואח״כ נמצא הדבר בהפך דמשמע דוקא הוזמו ואח״כ הוכחשו אבל הוכחשו ואח״כ הוזמו לא. וי״ל דאה״נ דאפילו הוכחשו ואח״כ הוזמו אלא כי היכי דלא לשתמע דוהוזמו קאי אסהדי בתראי נקט והוזמו סמוך לסהדי קמאי דאילו בתראי מפיהם אנו חיים ואח״כ דנקט לאו דוקא. ובנוסחא מדוייקת מצאתי שאין כתוב ואח״כ אלא כך כתוב והוזמו ונמצא הדבר הפך: \n\n" + ], + [ + "עדי קינוי וסתירה וכו'. . בא עד אחד והעיד שזנתה וכו': \n\n" + ], + [ + "העידו שנים שגנב וכו' עד אין הטביחה או המכירה מחייבתו לשלם כלום. משנה בב״ק פרק מרובה (בבא קמא דף ע״ב:) ובגמרא (דף ע״ג) אוקמוה לרישא כשהעידו על הגניבה ואטביחה בבת אחת והוזמו דאילו העידו על אחת מהן קודם לאחרת כשהוזמו על א' מהן פסולים הן מעת שהעידו על אותה עדות ראשונה דהא אמרי' דעד זומם למפרע הוא נפסל וא״כ כשהעידו עדות שניה פסולים היו ואין חייבין לשלם אלא כשהעידו בבת אחת. ורבינו כתב לשון המשנה לבד וסמך על מ״ש בפ״י מהלכות אלו דעד זומם למפרע הוא נפסל ובנמצא אחד מן הראשונים זומם בטלה כל העדות ופירש״י ואפילו חזרו והוזמו אחרונים אח״כ אין משלמין שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו דכיון דלא גנב לא טבח ואהכי לא מחייבי וכו' וכל שכן אם הוזמו שנים הראשונים תחלה שעדות שניה בטלה אלא שבזמן שלא הוזם אלא אחד בטלו שתיהן אבל כשהוזמו שניהם לא בטלה עדות ראשונה אלא משלמים כפל ומוכרח הוא ורבינו לא חשש לפרש לסבה שכתבתי: \n\n" + ], + [ + "העידו שנים שאכלה שנה ראשונה וכו' עד משלם חצי דמיה. משנה פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ״ו) וכבר כתבתי סוף פ״ד החילוק שיש בין העידו שנים שאכלה שנה ראשונה ושנים שאכלה שנה שניה ושנים שאכלה שנה שלישית לשנים אומרים ראינו שער בצד שמאלו ושנים אומרים ראינו שער אחד בצד ימינו בו ביום שאין מצטרפין ואם תאמר כשהעידו שנים שאכל שנה ראשונה וכו' אמאי מחייבינן לכלהו יאמרו אנן לסיועי למערער ולחיובי פירי למחזיק אתינן שהרי לא העדנו על ג' שנים יחד וכמו שאמרו בגמ' בבבא שאחר זו וכמו שאכתוב בסמוך בס״ד ותירצו התוספות (שם ע״ב בד״ה משלשים) דכיון דמחזיק מביאן לב״ד ודאי לטובתו באו להחזיקו בקרקע ולא לחייבו פירות: \n\n" + ], + [ + "שלש כיתי עדים שנתקיים בעדותן וכו'. ברייתא פרק כיצד הרגל (דף כ\"ד) העידוהו שנים בראשונה כלומר שנגח נגיחה ראשונה שנים בשניה ושנים בשלישית הרי כאן שלש עדויות והן עדות אחת להזמה נמצאת כת ראשונה זוממת הרי כאן שתי עדויות והוא פטור והם פטורים נמצאת כת שנייה זוממת הרי כאן עדות אחת והוא פטור והן פטורין נמצאת כת שלישית זוממת כולם חייבים ועל זה נאמר ועשיתם לו כאשר זמם כלומר בין כולם חייבים לשלם החצי נזק של העדאת נגיחה שלישית והקשו שאם באו אלו השלש כתות בשלשה ימים יפטרו עצמם הראשונים ויאמרו אנו לא באנו לחייבו אלא חצי נזק דאטו היינו יודעים שיבאו לסוף שלשה ימים ליעדו ואם באו ביום אחד יאמרו האחרונים אנו לא ידענו בעדות הראשונים ואע\"פ שהיו שם בב\"ד שכל היושבים בבית דין אינם באים להעיד וא\"כ לא באנו לחייבו אלא ח\"נ ותירצו דקא מרמזי רמוזי כלומר שהיו רומזים אלו לאלו שיעידו רב אשי אמר כשבאו רצופים רבינא אמר במכירין בעל השור ואין מכירין את השור אלא היכי מייעדי ליה דאמרי תורא נגחנא אית לך בבקרך איבעי לך לנטורי לכולהו בקרך פירוש רב אשי אתא למימר אפילו דלא מרמזי רמוזי כגון שבאו רצופין אם באו ביום אחד כולם באו ביחד להעיד ואם בשלשה ימים כיון שבכל עדות באו השלש כתות ביחד רגלים לדבר דידעי הני בהני ואתא רבינא למימר אפילו שלא באו רצופין במכירין בעל השור ואין מכירין את השור דכיון דתם אינו משתלם אלא מגופו ואם אינם מכירים השור ודאי לא לחייבו חצי נזק באו אלא לעשותו מועד שהיו יודעים בעדות הראשונים. \n", + "ובמ\"ש רבינו נמצאו שלשתן זוממין כולם חייבים לשלם הנזק שאע\"פ שהוא תם משלם חצי נזק קשה למה ישלמו יותר מחצי נזק כיון שעדיין אינו חייב לשלם יותר מחצי נזק. ופירש מורי הרב ה\"ר יעקב בירב שדעת רבינו כדעת רבינו תם שכתבו שם התוספות דאע\"ג דעדיין לא חייב נזק שלם מ\"מ כיון שמייעדים אותו וממילא מתחייב נזק שלם כשהוזמו צריכים לשלם כפי מה שתעלה נגיחה ד' כשיגח, ושיעור לשון רבינו כך הוא נמצאו שלשתן זוממין כלם חייבין לשלם הנזק שאע\"פ שכשיעידוהו שלש פעמים עדיין הוא תם עכ\"ז משלמין חצי שלישי של צד העדאה ולפי זה אינו מתיישב \n", + "מ\"ש משלם חצי נזק לשון יחיד ואם איתא משלמין מיבעי ליה. לכך נ\"ל לפרש באופן אחר על פי דרך זו שהוא כאומר תדע שע\"כ אע\"פ שאינו חייב לשלם נזק שלם כשהוזמו חייבין לשלם שאל\"כ לענין הזמה מה בין שתי עדויות הראשונות לעדות אחרונות שעושה אותו מועד והלא אע\"פ שהיה תם היה משלם ח\"נ ועל כרחין נפקא לן מעדות שלישית שמשלמין לו נ\"ש. ועי\"ל דה\"ק בין כולם חייבין לשלם לו הנזק שעשו לו דהיינו חצי נזק של צד העדאה שכלם סייעו בו דאילו חצי נזק של צד תמות לא סייעו בו שתי כתות הראשונות שאפילו בעדות כת שלישית לבד היה חייב לשלמו שהרי אע\"פ שהוא תם חייב לשלם חצי נזק. ואח\"כ מצאתי בספר ישן כולם חייבין לשלם חצי נזק וכך היא נסחת דפוס וויניציא וגם נסחא דידן כך יש לפרש דחייבים לשלם הנזק דקתני היינו חצי נזק ולישניה דייקא הכי דקתני חייבים לשלם הנזק ולא קתני משלם נזק שלם וזה פשוט. וכתב נמוקי יוסף פרק חזקת שנראה מדברי רבינו שחילק בשור המועד בין רומזים לשאינם רומזים וכן שאר חילוקים ולא חילק בחזקה דחזקה שאני דכיון דמחזיק מייתי להו מסתברא דלא מייתי איניש חוביה לנפשיה ובודאי ידעו דאיכא סהדי אחריני שמשלימין עדות החזקה הילכך משלשין ביניהם דהך אומדנא דמוכח לא גרעא מרמיזא עכ\"ל וכ\"כ ההגהות בשם התוספות: \n\n" + ], + [ + "וכן שנים שהעידו בבן סורר ומורה וכו' עד והוזמו כלן נהרגין. בסנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ו:) אמר אביי הכל מודין בבן סורר ומורה [והכל מודים בבן סורר ומורה] ומחלוקת בבן סורר ומורה הכל מודים בבן סורר ומורה בעדים הראשונים שאין נהרגין מתוך שיכולים לומר להלקותו באנו פירוש דבן סורר ומורה מתרין בו אביו ואמו בפני הדיינים וכשבאים עדים הראשונים שאכל ושתה מגניבה מלקין אותו חזר וגנב ואכל ושתה נידון בכ״ג למיתה. והכל מודים בבן סורר ומורה בעדים אחרונים שנהרגין מתוך שעדים הראשונים יכולים לומר להלקותו באנו כלומר דלית לן למימר אי לאו סהדותא דקמאי לא מיקטיל בסהדותא דהני אלא אמרינן הואיל ויש עונש ע״פ ראשונים שזה לקה על ידיהם תו לא שייכא ההוא סהדותא קמייתא בברייתא והני בתראי כוליה דבר קא עבדי. ומחלוקת בבן סורר ומורה שנים אומרים בפנינו גנב ושנים אומרים בפנינו אכל כלומר בעדות שניה דהנך שתי כתות צריכות זו לזו ואין הראשונים יכולים לומר להלקותו באנו הוי מחלוקת דחזקיה ור' יוחנן דאיפליגו בעדי גניבה ועדי מכירה בנפש שהוזמה דחזקיה אמר דאין נהרגין ור' יוחנן אמר נהרגין כרבנן דאמרי דבר ואפילו חצי דבר והלכתא כוותייהו וכמ״ש ספ״ד: \n", + "העידו שנים שגנבו וכו'. שם אתמר עדי גניבה ועדי מכירה בנפש שהוזמו חזקיה אמר אין נהרגין ורבי יוחנן אמר נהרגין וכו' ואמר רב פפא בעדי מכירה דכ\"ע לא פליגי דנהרגין כי פליגי בעדי גניבה וטעמא דר' יוחנן משום דסבר דעדי גניבה לא להלקותו באו דלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקין עליו וא\"כ אינן באין אלא להרגו ואע\"פ ששתיהן צריכות זו לזו והוה ליה כל חדא חצי דבר מיקטל כרבנן. וצריך עיון למה כתב רבינו בבא שקודם זו העידו שנים שזה גנב נפש מישראל ומכרו והוזמו הרי אלו נחנקין דכל שכן הוא מבבא זו ונראה שהיא הצעה לדין זה: \n", + "העידו שנים שמכרו לזה הישראל וכו'. ג\"ז שם אמר רב אסי עדי מכירה בנפש שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכול לומר עבדי מכרתי ואמרו שם דאתיא נמי כרבנן ובדלא אתו עדי גניבה. ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב שמכרו לזה הישראל דמשמע שאם מכרו לעכו\"ם אינו חייב ומנין לנו לומר כן, ונ\"ל ששיעור הלשון העידו שמכר לזה הישראל: \n", + "באו עדי גניבה וכו'. שם כשהעמידוהו בדלא אתו עדי גניבה הקשו אי הכי מאי למימרא לא צריכא דאתו לבסוף ואכתי מאי למימרא לא צריכא דקא מרמזי רמוזי מהו דתימא רמיזא מילתא היא קמ\"ל רמיזא לאו כלום היא. וא\"ת מ\"ש דלעיל גבי שור מועד אמרינן דרמיזא מילתא היא ותירצו בתוס' דדיני נפשות שאני: \n\n" + ], + [ + "מוציא שם רע על אשתו וכו' חזר הבעל והביא עדים וכו'. פ\"ק דסנהדרין (דף ט':) אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזנתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל עדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב עדי האב נהרגין [ומשלמין] ממון לזה ונפשות לזה ופירש\"י ואין משלמין ממון אע\"פ שהיו מפסידים אותה כתובתה אין משלמין טובת הנאת כתובתה וכו' דכיון דבשבילה הן נהרגין אין משלמין לה ממון דמתחייב בנפשו פטור מהתשלומין וכו' ואי משום מאה סלע דהוה בעו לאפסודיה לאב והוה ליה מיתה לזה [לאשה] ותשלומין לזה [לאב] לאו עלייהו רמי לשלומי אלא על הבעל שהרי על ידן הבעל בא לשלם לאב דכל זמן שלא הביא הבעל עדים שזינתה תחתיו אינו מתחייב לשלם מאה סלע ע\"י עצמו וכו'. ומשלמין ממון מאה כסף לבעל שבאו לחייב כשהזימו את עדיו. ממון לזה לבעל ונפשות לזה. [ונהרגין בשביל העדים] דקא סבר רב יוסף כי פטר רחמנא מתחייב בנפשו מהתשלומין היכא דמיתה וממון [משום חד] קא אתו עליה עכ\"ל. וסובר רבינו דעיקר חידושא דרב יוסף הוא סיפא דמילתא ממון לזה ונפשות לזה אע\"פ שהוא מתחייב בנפשו משלם דאילו רישא מילתא דפשיטא הוא דכיון דמתחייב בנפשו הוא ומפני כך השמיט רבינו מרישא ואין משלמין וגם הנהרגין לא כתבו כמי שבא ללמדנו חידוש אלא בדרך פשיטות שכתב הרי עדי הבעל נהרגין. ואם תאמר דהא בפ\"ח דהלכות חובל ומזיק פסק רבינו כרבא דאמר בהגוזל בתרא ובפרק בן סורר ומורה רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ושבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור והא כשהכלים הם של כל אדם הוה ממון לכל אדם ונפשות לנרדף ואפילו הכי פטור. ויש לומר דכיון דרודף ניתן להצילו בנפשו הוה ליה מחוייב מיתה לכל אדם והוי מיתה ותשלומין לאחד. אי נמי דדוקא גבי עדים זוממין ממון לזה ונפשות לזה חייב משום דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כל אחד אבל ממון ונפשות בחד גברא פטור כיון דמתקיים בו קצת הזמה כך תירצו התוספות בפרק אלו נערות: \n", + "וכן שנים שהעידו על זה שבא על נערה המאורסה וכו'. ג\"ז שם (דף י') אמר רבא פלוני בא על נערה מאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין ממון בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון ממון לזה ונפשות לזה ומפרש רבינו דכשהעידו פלוני בא על נערה המאורסה הרי אלו באים לחייב מיתה לזה ולכך נהרגין ואין לומר הם היו באים להפסיד לאבי הנערה הקנס שהיה חייב הבעל ליתן אם לא היו באים אלו שהרי לא הזכירו שם הנערה ולמאן מפסדי אבל כשהזכירו שמה שאמרו בא על בתו של פלוני הרי באו להפסיד לאביה הקנס שהיה הבעל ראוי ליתן לו אילו לא העידו אלו והוה ליה ממון לזה ונפשות לזה וזהו שכתב ומשלמין הקנס לאבי הנערה כנ\"ל. ולא כמו שכתוב בספרים ומשלמין הקנס לנטען וכך מצאתי בנסחא מדוייקת ואפילו לפי הנסחאות דגרסי לנטען יש ליישב קצת שפירושו לאביה שטוענין עליו שבתו זנתה: \n", + "פלוני רבע השור וכו'. גם זה שם מימרא דרבא והיא מתפרשת על דרך המימרא הקודמת פלוני בא על נערה מאורסה והוזמו וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שתי כתי עדים וכו' עד בפני עצמה. בשבועות פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ״ז:) ובבתרא פרק חז״ה (דף ל״א:) אתמר שתי כתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה פירוש דהואיל ואין ידוע אי זו מהם פסולה אין לך לפסול לא זו ולא זו ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי ופסק כרב הונא וכן פסקו הרי״ף והתוס' והביאו הרבה ראיות לזה וכתב הרי״ף עוד דעד אחד מזו הכת ועד אחד מזו הכת אפילו לרב הונא עדותן בטלה דהא בודאי אחד מהם פסול וזהו הדין הראשון שכתב רבינו: \n\n" + ], + [ + "ראובן שהוציא על שמעון וכו'. שם בשבועות מלוה ולוה ושני שטרות יד בעל השטר על התחתונה כלומר בין לרב הונא בין לרב חסדא שהרי זה בא עליו מכח שתי כתות אחת כשרה ואחת פסולה הילכך גדול יפסיד דמספיקא לא מפקינן ממונא אבל ממ\"נ גובה הקטן דיש בכלל מאתים מנה וישבע על השאר כן כתב הרי\"ף שם: \n", + "יראה לי ששבועה זו וכו'. הר\"ן כתב דשבועת היסת היא זו דליכא למימר דשבועת התורה היא מפני שזה תובעו מאתים וזה אי אפשר לו לכפור במנה דהא כיון שיש עליו שטר שהוא שעבוד קרקעות הוה ליה כטוענו כלים וקרקעות והודה בקרקעות וכפר בכלים ופטור. גם הראב\"ד כתב יש מקשים על זה והלא שטר שעבוד קרקעות הוא וכו'. והנה הוא ז\"ל חילק השגת הר\"ן לשתים. ונ\"ל ליישב דעת רבינו דכי אמרינן שאם תבעו מנה חמשים בשטר וחמשים בלא שטר והודה בחמשים שבשטר דלא מיקרי מודה מקצת הטענה היינו כשהוא אומר לו בשטר זה אני תובעך שהרי ידוע לו שבשטר זה ובעדים אלו הוא תובעו וזהו שכתב רבינו בפ\"ד דטוען ונטען בדין זה ק' דינרים יש לי בידך נ' שבשטר זה וכן צריך שהחמשים אחרים יתבענו ע\"פ שכן כתב גם שם וחמשים בלא שטר אבל הכא שתובע לו ש' בשטר ואנו אומרים שבכלל מאתים מנה כשהוא תובעו אינו מייחד לו מה תובע ממנו בשטר ומה תובע ממנו בלא שטר ולא מקרי שטר שעבוד קרקעות אלא כשהשטר כשר אבל כשאין השטר כשר כי הכא דלא ידעינן הי מינייהו כשר לא קרינן ביה שטר שעבוד קרקעות. ומ\"ש הראב\"ד ועוד אני אומר וכו' לא קשיא שכיון שזה תובע שני השטרות כאחד כטענה אחת חשיבי ואע\"פ שהם שתי כיתי עדים. אבל אי קשיא הא קשיא שאילו היה מודה זה בקנס לא היה צריך לישבע לו על השאר לפי שלא היה אפשר לו לכפור בהם ורבינו כתב בפרק הנזכר שאין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים אבל לא אמרו שתהא העדאת עדים גדולה מהודאת פיו וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "הוציא ראובן שטר על לוי וכו'. שם שני מלוין ולוה אחד ושני שטרות היינו מתניתין פירוש דקתני דינא דחנוני על פנקסו דכל אחד נשבע ונוטל ואפילו כתוב בשטר נאמנות שבועה בעו אבל רש\"י פירש דבשום גוונא אין חילוק בין שטר זה לשאר שטרות אפילו כי ליכא נאמנות לא בעי לאשתבועי ליה אא\"כ אמר לו אשתבע לי: \n\n" + ], + [ + "הוציא ראובן שטר על שמעון וכו'. שם בעיא אליבא דרב הונא ולא איפשיטא ופסק כספיקי ממון דהוו קולא לתובע וכן פסק שם הרי\"ף: \n", + "במה דברים אמורים כשבאו שתי הכתות וכו'. כן כתב הרי\"ף שם ומילתא דסברא הוא: \n\n" + ], + [ + "מי שהביא עדים ונחקרה עדותן וכו'. פ\"ק דמכות (דף ה':) עובדא דאתא לקמיה דרבי יוחנן ופסק כן משום דאיכא למימר אם הוא מוחזק לחזר אחר עדי שקר כל ישראל מי הוחזקו כלומר לשמוע לו דסתם ישראל בחזקת כשרים: \n", + "אבל שטר שקרא עליו ערער וכו'. בכתובות פרק אלו נערות (כתובות דף ל״ו:) אמר רב פפא ש״מ האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה ה״ד וכו' אי דאתו בי תרי ואמרי לדידן אמר לן זייפו לי האי שטרא דכיון דקא מהדר אזיופא אימור זיופי זייף וכתב הר״ן שכך היא גרסת הרי״ף והיא היא גרסת רבינו ולפי זה לא מרעינן אלא שטר שעל אותו פלוני מאותו סך שאומרים העדים שאמר להם לזייף אבל שטרות שיש לו על אותו פלוני שאינן מאותו סך וכן כל שאר שטרות לא ריעי: \n", + "ויראה לי שאם באו עדי השטר וכו'. כלומר וכשכתב ידם יוצא ממקום אחר דאי לאו הכי כיון שאין זוכרים ההלואה אין עדותן עדות כמ\"ש בפרק שמיני מהלכות אלו אי נמי אפילו זוכרים ההלואה איצטריך לאשמועינן דסד\"א כיון שאין מעידין שחתמו אלא שזוכרים ההלואה וכשכתב זה נראה להם שהוא כתב ידם ליחוש דילמא זייף וכוון לכתוב כתב דומה לחתימות אותם עדים ולא ליהוי אלא מלוה על פה קמ\"ל דכיון דעדים זוכרים שראו ההלואה ושזה כתב ידם הרי רגלים לדבר שהשטר כשר ואע\"פ שאין זוכרים אם חתמו: \n", + "סליקו הלכות עדות בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עדות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Shoftim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..087d993fcd8bfb4b8b45bbd290ac406f462f76d0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,976 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Shoftim" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים וכו'. ברייתא פ' קמא דסנהדרין (דף ט\"ז:) דיליף מקרא שופטים ושוטרים שמעמידין שופטים ושוטרים לכל עיר ועיר ודע דהתם [יליף] מקרא שמעמידין שופטים ושוטרים לכל שבט ושבט וצריך טעם למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "אין אנו חייבין להעמיד וכו' אבל בח\"ל וכו'. ברייתא ספ\"ק דמכות (דף ז') מה ת\"ל בשעריך בשעריך אתה מושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר ובחו\"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר ואם נוסחא זאת היתה לרבינו כך צריך לגרוס בדבריו אבל בח\"ל אין אנו חייבין להעמיד בית דין אלא בכל פלך ופלך [ולא בכל עיר ועיר] או נוסחא אחרת נזדמנה לו בגמ' ופירוש פלך אפרכיה: \n\n" + ], + [ + "קובעין בתחלה וכו'. ומניינם ע\"א וכו'. משנה פרק קמא דסנהדרין: \n", + "הגדול שבחכמה וכו'. ומושיבין הגדול שבשבעים משנה לראש ויושב מימינו והוא הנקרא אב בית דין ושאר השבעים וכו'. כל הגדול מהם בחכמה יהיה קרוב לנשיא משמאלו יותר מחבירו. בתוספת' דסנהדרין הנשיא יושב באמצע וזקנים יושבים מימינו ומשמאלו א\"ר אליעזר ברבי צדוק כשהיה רבן גמליאל יושב בבית דין ביבנה אבא יושב מימינו וזקנים משמאלו מפני מה אחד יושב מימינו של זקן מפני כבודו של זקן ע\"כ. ויש לתמוה על דברי רבינו שנראה שאינם כדברי ת\"ק שאמר זקנים יושבים מימינו ומשמאלו דמשמע שקצתם מימינו וקצתם משמאלו x ואילו רבינו כתב שלא היה מימינו אלא אב ב\"ד. ונ\"ל שסובר רבינו דר\"א בר' צדוק לא לאיפלוגי אתא אלא לפרושי דמאי דאמר ת\"ק זקנים יושבים מימינו ומשמאלו לאו למימר שהיו כ\"כ זקנים מימינו כמו משמאלו שלא היה יושב מימינו כ\"א אחד בלבד ומה טעם יושב אותו אחד לימינו כדי לכבד אותו זקן וסובר רבינו דמסתמא אותו זקן שיושב לימינו הוא האב בית דין שהוא הגדול שבשבעים: \n", + "ואיכא למידק בדברי רבינו שכתב יושבים לפניו כפי שניהם וכפי מעלתם ואח\"כ כתב כל הגדול ממנו בחכמה פתח בשנים וסיים בחכמה ונ\"ל שמ\"ש וכפי מעלתם היינו כפי מעלתם בחכמה וכשכתב כל הגדול מחבירו בחכמה היינו כשהם שוים בשנים: \n", + "והם יושבים בכמו חצי גרן וכו'. משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:): \n", + "ועוד מעמידין וכו'. משנה בסנהדרין פ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ״ו:) ושלשה בתי דינין היו שם אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ואחד יושב בלשכת הגזית שמשם תורה יוצאה לכל ישראל ובברייתא בגמ' בית דין של ע״א יושבים בלשכת הגזית ושני בתי דינים של כ״ג אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה: \n", + "ומעמידין וכו'. שיש בה ק\"כ וכו'. משנה ספ\"ק דסנהדרין (דף ב':) כמה יהיה בעיר ותהיה ראויה לסנהדרין ק\"כ ואע\"ג דפליג התם רבי נחמיה ואמר דבעינן ר\"ל פסק רבינו כת\"ק: \n", + "ויושבת בשער העיר וכו'. וכמה יהיה מניינם כ\"ג. משנה סוף פ\"ק דסנהדרין (דף ב') סנהדרי קטנה היתה של כ\"ג: \n\n" + ], + [ + "עיר שאין בה ק\"כ וכו'. נלמד מדתנן בסוף פ\"ק כמה יהא בעיר ותהיה ראויה לסנהדרין ק\"כ והא פשיטא שאין מניחין אותה בלא ב\"ד ופחות שבבתי דינין הוא של שלשה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) כל עיר שאין בה וכו'. ספ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז:) אמר רב יהודה כל עיר שאין בה שנים xx אחד לדבר ואחד לשמוע אין מושיבין בה סנהדרין ובביתר היו שלשה וביבנה ד' וכו'. מיתיבי שלישית חכמה רביעית אין למעלה הימנה כלומר דקתני שלישית במדרגה ראשונה משמע דאין מושיבין סנהדרין עד שיהיו שם שלשה ומשני הוא דאמר כי האי תנא דתניא שניה חכמה שלישית אין למעלה הימנה כלומר כשיש בה שנים אחד יודע לדבר ואחד לשמוע ראויה להושיב בה סנהדרין וכשיש בה שלשה אין למעלה הימנה ומפרש רבינו אחד לדבר יודע ללמד ולהורות בכל התורה ואחד לשמוע יודע לשאול ולהשיב כלומר בכל התורה כולה והשאר נראה שצריך שיהיו יודעים לשאול ולהשיב בקצת דינין אע\"פ שאינם יודעים לשאול ולהשיב בכל התורה דאל\"כ היאך יתמנו בסנהדרין אנשים שאינם יודעין לשאול ולהשיב ורש\"י פירש בע\"א אבל מכל מקום קשה שכתב רבינו היו בה ד' הרי זו סנהדרי חכמה ושם אליבא דברייתא הראשון בשלשה היא חכמה ואליבא דהוא דאמר כי האי תנא בשנים הוי חכמה וארבעה אין למעלה הימנה אליבא דכ\"ע ובירושלמי דשקלים פ' ואלו הן הממונים סנהדרין שהיו בה שנים יודעים לדבר וכולן ראויים לשמוע הרי זו ראויה לסנהדרין שלשה הרי זו כבינונית ד' הרי זו חכמה וצריך לומר שרבינו היתה לו גירסא אחרת: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א כך צריך להגיה שנים ראויים לדבר וכו'. ונראה שהיתה לו גירסא אחרת: \n\n" + ], + [ + "כל סנהדרי קטנה וכו' עד ואחד כותב דברי המזכין. הכל משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומ\"ש ולמה אין סנהדרין אלא בעיר וכו'. ספ\"ק דסנהדרין (דף יז:) מפרש להו גמרא הכי ופירש\"י שני סופרים לכתוב דברי המחייבין ודברי המזכים וכל שעה יושבים לפני הדיינים ושני חזנים שמשי ב\"ד להלקות החייב ולהזמין בעלי דינין לדין ושני בעלי דינין שאל\"כ את מי הם דנין. ושני זוממין שיתייראו העדים להעיד שקר שלא יוזמו ושני זוממי זוממין שמא יתחייב בעל דין ע\"פ עדים וישכיר שנים להזימן לפיכך צריך שנים אחרים בעיר שיתייראו אלו מהם אם נבא להזים העדים יבאו אלו השנים ויזומו אותנו רופא למול תינוקות אומן מקיז דם לבלר לכתוב ספרים. ודע שאין לגרוס בדברי רבינו ואומן בוי\"ו דא\"כ הוה ליה קכ\"א אלא כך צריך לגרוס ורופא אומן בלא וי\"ו וכן מצאתי בספר ישן והיינו לומר שהוא רופא יודע לרפאות החלאים וגם הוא אומן במלאכת היד אבל סמ\"ג כתב רופא והוא המוהל ואומן והוא המקיז דם וא\"כ הם קכ\"א אלא שנראה שתקן לזה שלא מנה השלישי שמצטרף עם גבאי צדקה שכך כתב כשיגיעו לחלק נוטלין אחד מן העם משמע אחד מן המנויים לעיל ודוחק לפרש כן ולכן הגירסא שכתבתי נראה לי עיקר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין מעמידין בסנהדרין וכו'. כתב הרמ\"ך תימה מה צורך לדיינים שידעו רפואות וחשבונות וחכמת המזלות עכ\"ל. ואני אומר דמתקופות ומזלות לא קשיא דודאי צריכין לידע כדי שידעו לעבר שנים וחדשים. \n", + "ומה שכתב ואין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים וכו'. משנה פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) אין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאים לכהונה וכיון דסנהדרין דנין דיני נפשות ממילא דאין מעמידין בהם אלא כהנים לויים וישראלים המשיאים לכהונה. ויש לתמוה על רבינו שכתב שנאמר והתיצבו שם עמך שהרי בגמרא (דף ל״ז:) הביא ראיה מפסוק זה ודחו דילמא התם משום שכינה כלומר לפי שאותם שבימי משה שרתה שכינה עליהם כדכתיב ואצלתי מן הרוח אשר עליך ולפיכך היה צריך שיהיו מיוחסין אבל בסנהדרין דעלמא לא בעינן אלא אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא ונשאו אתך אתך בדומים לך להוי כלומר דהאי קרא בסנהדראות שנתמנו בעצת יתרו כתיב והקל מעליך ונשאו אתך ובהנהו ליכא משום שכינה. ואפשר לומר דס״ל לרבינו דהאי קושיא ודילמא משום שכינה לא הויא אלא אליבא דרבי יהודה ולא אליבא דרבנן דאמרינן בספ״ק דסנהדרין דסנהדרי גדולה של ע״א ואמרינן התם ורבי יהודה עמך משום שכינה משמע: \n\n" + ], + [ + "ומצוה להיות בסנהדרי גדולה וכו'. בספרי פרשת שופטים: \n\n" + ], + [ + "אין מעמידין בסנהדרין לא זקן מופלג וכו'. פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:) גמרא דיני נפשות מתחילין מן הצד ברייתא וטעם האכזריות בזקן פירש״י ששכח כבר צער גידול בנים: \n\n" + ], + [ + "אין מושיבין מלך וכו'. סנהדרין פרק כ״ג (סנהדרין דף י״ח:) ברייתא אין מושיבין מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על ריב על רב כתיב ואי אמר מלך חובה תו לא מצו אינך למחזי ליה זכותא לא מלך ולא כ״ג בעיבור השנה ומדנקט בסיפא כ״ג בהדי מלך משמע דברישא דוקא מלך ועוד דהא תנן בהדיא כהן גדול דן ודנין אותו ואמרינן בגמרא דמילתא דפשיטא היא אלא דאיידי דבעי למיתני המלך לא דן ולא דנין אותו תנא כ״ג דן ודנין אותו: \n\n" + ], + [ + "מלכי בית דוד וכו'. משנה שם (דף י\"ח) המלך לא דן ולא דנין אותו ומפרש בגמ' (דף י\"ט) דהני מילי במלכי ישראל משום עובדא דינאי ושמעון בן שטח אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותם: \n\n" + ], + [ + "כשם שבית דין מנוקים וכו'. פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:) אהא דתנן ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאים לכהונה אמרו בגמ' מ״ט דתני רב יוסף כשם שבית דין מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום אמר אמימר מאי קראה כולך יפה רעיתי ומום אין בך ודילמא מום ממש אלא אמר רב אחא אמר קרא והתיצבו שם עמך עמך בדומין לך וכיון שהלכו להביא ראיה מפסוק אחר אלמא דקושטא הכי הוא דעל מום ממש קאמר שיהיו מנוקים מכל מום ועוד דאמרינן בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק״א) למעוטי סומין מדתני רב יוסף נפקא דתני רב יוסף כשם שב״ד מנוקים בצדק כך מנוקים מכל מום: \n", + "צריך להשתדל וכו'. ספ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז) ופרק ששי דמנחות (דף ע\"ה) אמר רבי יוחנן אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה ובעלי כשפים ויודעים בשבעים לשון שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן וכתב רבינו יודעין ברוב הלשונות משום דדבר זר הוא להמציא מי שידע בכל ע' לשון ומשמע לרבינו דהאי אין מושיבין היינו דהיכא דמשתכחי אבל אי לא משתכחי לא מעכבי כל הני ויש סעד לדבר מדאמרו גבי משה ואילו נבוני לא אשכח: \n\n" + ], + [ + "בית דין של שלשה וכו'. . \n\n" + ], + [ + "אמרו חכמים וכו'. ברייתא בסנהדרין פ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ״ח:) גמרא זקן ממרא ע״פ ב״ד ותוספתא בסוף שקלים ובפ״ב דתוספתא דחגיגה: \n\n" + ], + [ + "בית דין של שלשה שהיה אחד מהם גר וכו'. בפ' מצות חליצה (יבמות דף ק״א ע״ב) גרסינן אמר רבא גר דן את חבירו דבר תורה שנאמר שום תשים עליך עליך הוא דבעינן מקרב אחיך וכו'. אבל גר דן את חבירו גר ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ומפרש רבינו כהרי״ף ורוב המפרשים שכתבו דהיינו לדיני ממונות דוקא ובפ' החולץ ובפ' י' יוחסין אמרינן נמי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה והא דבעינן אמו מישראל אפילו אמו מישראל קאמר וכ״ש אם אביו מישראל ואע״פ שאין אמו מישראל כך כתבו התוס' בפרק מצות חליצה (בד״ה לענין חליצה) ודין גר דן את חבירו כתבו רבינו ספי״א מהלכות אלו והטעם שלא כתבו כאן וכתבו שם הוא משום דהא בדיני תנאי דיינים שבב״ד של כ״ג וב״ד של ג' ממונים לדון את ישראל מיירי הילכך דין גר דן את חבירו גר אינו ענין לכאן אלא בפי״א דבחילוקים שבין דיני ממונות לדיני נפשות קא עסיק: \n", + "היה אחד ממזר וכו'. פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:) הכל כשרים לדון דיני ממונות לאתויי מאי וכו' לאתויי ממזר. \n", + "ומ\"ש אפילו שלשתן ממזרים נ\"ל דה\"ה לשלשתן גרים שאמם מישראל כיון דמקרב אחיך קרינן בהו אלא דאיצטריך לאשמועינן פסולה דגר שאין אמו מישראל דאפילו חד מינייהו גר פסילי אבל אה\"נ כיון דמכשרינן בגר שאמו מישראל שאפילו שלשתן גרים שאמם מישראל נמי מכשרינן וכיון שהשמיענו רבינו דאפילו שלשתן ממזרים כשרים ממילא שמעינן לשלשתן גרים שאמן מישראל וכל שכן הוא דהא ממזר גריע מגר שאמו מישראל דהא ממזר פסול לבא בקהל וגר כשר לבא בקהל ואע\"ג דגר שאין אמו מישראל כשר לבא בקהל ואפילו הכי פסול שאני התם דלא קרינן ביה מקרב אחיך: \n", + "וכן אם היה כל אחד מהם וכו'. שם (דף ל\"ד:) ההוא סמיא פירוש באחד מעיניו דהוה דאין דינא ולא אמר ליה ר' יוחנן ולא מידי משום דתנן התם בההוא פירקא דיני ממונות דנים ביום וגומרים בלילה פירוש דכיון דכולהו אינשי לא מצו למחזי בלילה כדחזי סומא באחד מעיניו ביום וכיון דקתני גומרים בלילה דין הוא לסומא באחד מעיניו שידון ביום לכתחלה וכ\"כ הרי\"ף ואמרינן התם נמי דהא לא חש ר\"י לסתמא דנדה דפליג אהא סתמא דהכא משום דהאי סתמא דקתני לה גבי הלכתא דדינא עדיף טפי אי נמי דההוא סתמא דהתם רבי מאיר ודהכא רבנן ולהכי פסק ר' יוחנן כסתמא דהכא דאתיא כרבנן וכתבו ההגהות על מ\"ש \n", + "רבינו אבל סומא בשתי עיניו וכו'. והיינו כר\"מ ואין נ\"ל שרבינו מפרש ההוא סמיא דהוה דאין דינא דהיינו באחד מעיניו דוקא כמו שמפרש הרי\"ף וכמו שכתבתי וא\"כ כרבנן פסק: \n", + "מה שאין כן בסנהדרין. אפשר לפרש שלשון רבינו דקאי אכל מאי דמדכר לעיל בן גר שאמו מישראל בין ממזר בין סומא באחד מעיניו וא\"כ גר שאמו מישראל פסול לסנהדרין דלא גרע מחליצה דבעינן שיהיה אביו ואמו מישראל וכ\"כ בעל נמוקי יוסף בפרק מצות חליצה בשם הרי\"ף ורב אחא משבחא אלא שק\"ל שהיה לו לרבינו לבאר דבריו יותר וכיון דגר שנשא ישראלית הוא מהמשיאין לכהונה ולכתחלה מורין כן כדאיתא בפ' עשרה יוחסין איכא למימר הרי הוא בכלל ונשאו אתך ואל תשיבני מגר שנשא גיורת דבתו כשרה לכהונה דהא אמרינן התם דלכתחלה אין מורין כן ועוד דאע\"ג דנימא דהוי בכלל ונשאו אתך מצד שכשר לכהונה כיון דלא קרינן ביה מקרב אחיך לאו בכלל ונשאו אתך הוא. ומ\"מ לדעת רבינו הדין דין אמת דלדיני נפשות בעינן שיהא ישראל מכל צדדיו שכיון שלא כתב הכשר באמו מישראל אלא בב\"ד של שלשה אלמא דלסנהדרין מיפסל וכן נראה מדבריו סוף פ\"ה מהלכות אלו: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שאין ב\"ד פחות מג'. בריש סנהדרין (דף ג') רב אחא בריה דרב איקא אמר מדאורייתא חד נמי כשר שנאמר בצדק תשפוט עמיתך וק\"ל למה לא פסק כרבא דפליג התם ארב אחא ואמר דמדאורייתא בעינן ג' דהא רבא בתרא הוא ומריה דגמ' ובתשובת הרשב\"א שמצאתי ואכתבנה לקמן בסמוך נתן טעם למה פסק רבינו כן: \n", + "ומדברי סופרים וכו'. משנה ריש סנהדרין דיני ממונות בג': \n", + "ושנים שדנו אין דיניהן דין. שם (ה':) תניא רשב\"ג אומר יפה כח פשרה מכח הדין ששנים שדנו בעלי דינין יכולין לחזור בהם ואע\"ג דשמואל סבר דפליגי רבנן עליה ואמר דשנים שדנו דיניהם דין הא אמרינן התם רבי אבהו אמר שנים שדנו אין דיניהם דין לד\"ה ופסק רבינו כמותו משום דכל היכא שאנו יכולים למעט המחלוקת יש לנו למעט ועוד דאמרינן פ' שני דכתובות ובפ' זה בורר ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא ליה אלמא דאין הלכה כמותו ועוד דגרסינן בירושלמי רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו שנים שדנו אין דיניהן דין והא ודאי כרבי יוחנן קיימא לן לגבי שמואל וכל שכן כד הוי ר\"ל בהדי ר\"י והני מילי דאין דיניהן דין באינן מומחין ולא קבלום עליהם בעלי דינין דאם הם מומחין לרבים או נטלו רשות אפילו אחד דינו דין כמו שכתב רבינו בסמוך ואם קבלום עליהם ומכל מקום קיימא לן בדברי רבינו שכתב לעיל בסמוך שמותר לאחד לדון מן התורה והיינו כרב אחא בריה דרב איקא ובהדיא אמרינן התם בגמרא דלרב אחא בריה דרב איקא אית ליה דשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין והיאך פסק רבינו כאן דלא כשמואל. ואפשר לומר שכך מפרש רבינו לרבא דאמר דמדאורייתא בעינן תלתא הא ודאי לית ליה דשמואל דהא מדאורייתא תלתא בעינן לרב אחא אית ליה דשמואל כלומר אפשר לקיים דברי שמואל כיון דמדאורייתא לא בעינן תלתא בדיעבד שנים דיניהם דין וכיון דחזינן דשמואל ור' אבהו לא פליגי אי מדאורייתא חד כשר או לא אלמא דאפילו ר' אבהו מודה דמדאורייתא חד כשר ומדרבנן הוא דבעינן תלתא אלא דאלמוה רבנן לתקנתייהו למימר דאפילו דיעבד לא סגי בלא תלתא ואע\"ג דאמרינן (דף ל\"ד:) אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה תלמוד לומר והובא אל הכהן וכו' דמשמע דמדאורייתא דיני ממונות בשלשה צ\"ל לפי זה דדרך אסמכתא קאמר הכי: \n", + "אחר כך מצאתי שנשאל הרשב\"א והשיב וז\"ל: \n", + "כתבת התימה מהרמב\"ם שפסק כרב אחא דמדאורייתא חד נמי כשר ועם זה פסק דשנים שדנו אין דיניהן דין: \n", + "אני אומר כי הרב פסק כרב אחא מדקתני בברייתא דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי וסבור הרב ז\"ל דברייתא הכי קתני דיני ממונות בשלשה משום יושבי קרנות כרב אחא ומדאורייתא אפילו יחיד שאינו מומחה לרבים דן אפילו יחידי לכתחלה ואפילו מדרבנן דאוקמוה אדיניה ולית ליה להאי תנא עירוב פרשיות וכמו שפירש\"י ומ\"מ מדרבנן כל שאינו מומחה לרבים בעינן שלשה ואלמוה לתקנתא דאי ליכא ג' אפי' בדיעבד אין דיניהן דין ואם תאמר א\"כ אמאי לא אקשו מהאי ברייתא לר' אבהו יש לומר דאמר לך ר' אבהו אנא דאמרי כר' שמעון בן גמליאל דאמר הדין בשלשה ושמא הזקיקו לרב לומר כך מדגרסינן בפ' ראוהו ב\"ד והם שלשה וכו' ואמאי לימא הכא נמי לא תהא שמיעה גדולה מראיה ואסיקנא הך סיפא איצטריכא ליה שאין היחיד נאמן ע\"י עצמו סד\"א הואיל ותנא דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי הכי נמי בקדשים ביחיד קא משמע לן ואימא הכי נמי אין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה רבינו וא\"ל עד דהוי אהרן אחיך אלמא דברייתא דאם היה מומחה לרבים דבר תורה קאמר ולפיכך פסק הרב כך ומכל הנך ראיות שכתבתי למעלה ראה הרב דלית הלכתא כשמואל ולפיכך פסק דאפי' מדרבנן פסלי חד דלאו מומחה ואפי' שנים וניחא לי נמי קצת לדבריו הא דאכשרו תרי בפרוזבול וכן בביטול הגט וקרו להו ב\"ד ואם איתא כיון דאית לן עירוב פרשיות אפילו בהא היאך קרו להו ב\"ד בשום ענין ואע\"ג דאמרינן בריש פירקין דרבא לית ליה דשמואל ורב אחא אית ליה דשמואל אפשר לומר דאפילו רב אחא לית ליה דשמואל דאמר דאם דנו דיניהם דין אלא מעיקרא דדינא קאמר כנ\"ל לדעת הרב אלא שק\"ל הא דאותביניה לר' אבהו דאמר שנים שדנו ד\"ה אין דיניהם דין מדן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי דאלמא לרב אחא לא קשיא דלדידיה מה שעשה עשוי עדיין יש לי לומר דאנן לא שמעינן לרב אחא דאית ליה דשמואל ומן התקנה הילכך לא אפשר לן לאקשויי ליה מינה אלא לכשת\"ל דלית אקשי ליה מינה ומתרצינן ליה לר' אבהו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אחד שהיה מומחה לרבים. שם (דף ד') ת\"ר דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי ואמר רב נחמן כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי ואסיקנא דהכי קאמר כגון אנא דגמירנא וסבירנא ואע\"ג דלא נקיט רשותא מבי ריש גלותא דינו דין. \n", + "ומה שכתב רבינו או שנטל רשות מבית דין. דפירוש אע\"פ שאינו מומחה לרבים דגמיר וסביר אבל מומחה הוא דאי שאינו מומחה הרי כתב רבינו ספ\"ד שאין רשותו מועלת כלום והיאך יהיה מותר לו לדון יחידי ואין לומר דאפי' באינו מומחה עסקינן והיינו טעמא דמצי דאין משום דקבלו בעלי דינין עלייהו דא\"כ לאו מתורת נוטל רשות הוא דמצי דאין אלא מכח קבלת הבעלי דינין וא\"ה אפי' רועה בקר נמי אלא ודאי כדאמרן: \n", + "אבל אינו חשוב ב\"ד. כלומר להיות הודאה בפניו כמודה בפני ב\"ד וכמו שנתבאר זה בדבריו בספ\"ה: \n", + "ואע\"פ שהוא מותר וכו'. משנה במס' אבות: \n\n" + ], + [ + "יש לאדם לעשות דין וכו'. בבא קמא פרק המניח (בבא קמא דף כ״ז:) פלוגתא דרב יהודה ורב נחמן וסבר רב נחמן דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא פירוש אם לא יבא לב״ד וידוע דהלכתא כרב נחמן בדיני: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שב\"ד של ג' וכו'. פ\"ק דסנהדרין (דף ז':) רב הונא כי הוה אתי דינא קמיה מכניף ומייתי עשרה רבנן מבי רב אמר כי היכי דנמטייה שיבא מכשורא פירוש שיגיענו נסורת קטנה מן הקורה כלומר שאם נטעה ישתלש העונש בין כולהו ויקלו מעלי: \n", + "וצריכין שיהיו היושבים כולם שם בב״ד ת״ח וראויים. ברייתא פרק שבועת העדות (שבועות דף ל':) ומניין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו פירוש לישא וליתן עמו שלא יטעהו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק: \n\n" + ], + [ + "ואסור לאדם חכם וכו'. ברייתא בסנהדרין פ' זה בורר (כ\"ג) כך היו נקיי הדעת עושים אין יושבין בדין עד שיודעים עם מי יושבים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עד אימתי סנהדרי קטנה וב\"ד של שלשה וכו'. פ\"ק דשבת (דף י') עד אימתי יושבים בדין א\"ר ששת עד זמן סעודה ושם בסמוך אמרו ששעה ששית היא זמן סעודת תלמידי חכמים ואם כן הוה ליה לרבינו לכתוב עד תחלת שש כדי שיסעדו בשעה ששית אם לא נאמר דמשמע ליה עד זמן סעודה עד סוף זמן סעודה והיינו עד סוף שש ולא תקשי לך היאך יסעדו אחר שש שהוא כזורק אבן לחמת דהא אמרינן דאי טעים מידי בצפרא לית לן בה: \n", + "אבל ב״ד הגדול היו יושבין וכו'. ברייתא בסנהדרין פרק אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ״ח:): \n", + "ובשבתות וימים טובים וכו'. באותה ברייתא ובשבתות וימים טובים בחיל ובתוספתא דחגיגה פרק ב' כתוב נכנסים לבית המדרש שבהר הבית והטעם פירש\"י שלא יהיו נראים כיושבים בדין שבלשכת הגזית היו דנין: \n\n" + ], + [ + "ואין ב\"ד של ע\"א צריכין וכו'. עד ואם לאו לא יצא עד שיבא אחר. סנהדרין פרק אחד ד\"מ (דף ל\"ז) והטעם שלא יפחתו מכ\"ג דריש ליה התם מאל יחסר המזג פירוש אל יחסרו מחלק הג' שהוא כדי הראוי למזוג וכ\"ג שליש של שבעים דסתם מזיגה על חד תרי ושאני מזיגה דרבא דהוי על חד תלת וי\"מ אל יחסר מז\"ג בגימטריא חמשים אבל אם חסרו מ\"ט שנשארו כ\"ב אין לחוש x ומכאן למד רבינו שלא היו יושבים כולם תמיד ולא היו מתקבצים אלא בעת הצורך: \n\n" + ], + [ + "אין מתחילין את הדינין וכו'. בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) דיני נפשות דנין ביום וגומרים ביום דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ואמרינן עלה בגמרא (דף ל״ד:) מה״מ אמר רבי חייא בר פפא דאמר קרא ושפטו את העם בכל עת וכו'. דרבא רמי כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו וכו' הא כיצד יום לתחלת דין לילה לגמר דין פירוש משום דכתיב ושפטו ועיקר משפט היינו גמר דין ובתר הכי אמרינן מתניתין דלא כר״מ דתניא היה ר״מ אומר מה תלמוד לומר [על פיהם יהיה] כל ריב וכל נגע וכו' מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף ריבים ביום ויש לתמוה למה תפס רבינו קרא דמייתו בגמרא אליבא דר״מ ושביק קרא דמייתי ליה אליבא דרבנן. ויש לומר דאמרינן התם בגמרא לקמן ור״מ ביום הנחילו מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתני רבה בר חנינא קמיה דרב נחמן וכו' ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה והא דרבה בר חנינא הלכה היא וכמו שכתב רבינו בפרק זה והשתא כיון דביום הנחילו איצטריך למידרש ביום אתה מפיל גורלות ממילא בטלה לה ההיא ראיה דרבא וא״כ אע״ג דלא קי״ל כר״מ מדרשא דדריש למעט בלילה בין לתחלת דין בין לגמר דין דרשינן ליה למעוטי לתחלת דין וקרא דושפטו את העם בכל עת דרשינן אגמר דין ואם תאמר כיון דדרשינן דאין גומרין דין בלילה מכל ריב וכל נגע לא מצית למדרש ושפטו לגמר דין דהא אמרינן ורבי מאיר ושפטו מאי דריש ביה ואמר רבא לאתויי יום המעונן דאע״ג דאין רואים בו נגעים דנין בו מושפטו ואם כן לילה לגמר דין מנא לן. ויש לומר דלא איצטריך לרבנן קרא דושפטו ליום המעונן שאינם מקישים ריבים לנגעים אלא לומר מה זה ביום אף זה ביום לא לשום היקשא אחרת אבל ר״מ דמקיש להו לגמרי אצטריך ושפטו לאפוקי יום המעונן תדע דר״מ מקיש להו לגמרי ורבנן לא גמרי מנגעים אלא דריבים ביום ותו לא דהא סומא באחד מעיניו פסול לר״מ דומיא דנגעים ולרבנן כשר: \n\n" + ], + [ + "וכן אין מקבלים עדות וכו'. כתב בעל נמוקי יוסף בשם הרמב״ן בפרק יש נוחלין ופ' אחד דיני ממונות דאפילו נתקבל פסול דאמרינן בר״ה (דף כ״ה ע״ב) למה לי למיתני נחקרו העדים וכו' סד״א תהוי חקירת העדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין ולקדשיה בלילה מידי דהוה אדיני ממונות וכו' דגומרין בלילה קמ״ל אלמא קבלת עדות כתחלת דין הוא שאינה אלא ביום אפילו בדיעבד דתנן ביבמות פ' מצות חליצה (יבמות דף ק״ד) חלצה בלילה חליצתה כשרה ורבי אליעזר פוסל ומפרשינן בגמרא דמר סבר חליצה כתחלת דין דמיא ומר סבר כגמר דין דמיא אלמא תחלת דין בלילה אפילו דיעבד פסול והוא הדין לקבלת עדות דתרווייהו כי הדדי נינהו וכמו שכתבתי: \n", + "ואין מקיימין שטרות וכו'. זה דבר פשוט שהרי צריך קבלת עדות ואפילו על פי הדברים שכתב רבינו פ\"ה מהלכות עדות שיכולים לקיים השטר על פיהם ואין שם קבלת עדות כיון שהטעם הוא משום דבדרבנן עד נעשה דיין מכל מקום הוה ליה כקבלת עדות ולא הוי אלא ביום: \n", + "ובדיני ממונות וכו'. לא קאי אלא אראש דבריו אין מתחילין את הדינין וכך שיעור הלשון ובדיני ממונות דוקא אם התחילו דנין ביום מותר לגמור בלילה אבל בדיני נפשות אסור לגמרו בלילה דאילו קבלת עדות הוא הוי כתחלת דין לא שייך ביה אם התחילו גומרין דכוליה התחלה הוא ודין זה דבדיני ממונות גומרין בלילה ולא בדיני נפשות כבר נתפרש בסמוך: \n\n" + ], + [ + "הנחלות כדינין וכו'. סנהדרין פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד:) ובתרא פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קי״ג:) והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות ולא בלילה ואסיקנא דדין נחלות קאמר פירוש דבפרשת נחלות כתיב לחקת משפט דמשמע הפלת נחלות דין קצוב הוא בשעת המיתה הכל כמו שאמר המת ואין הדבר צריך דיינין אלא כל אחד מיורשיו יחזיקוהו שומעי הצואה בשלו וכיון דאמר קרא ביום הנחילו משמע דהני מילי דצואת המת הוי דין פסיק ואין צריך עוד לדיינים ביום אבל בלילה לא הוי דין פסיק וצריך דיינים ואלו ששמעו צואת המת יעידו בפניהם ויש מחלוקת בין המפרשים דאיכא מ״ד דכיון דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו לא הוי אלא מדרבנן כי מרבי הכא לא מרבינן אלא בקנין ואיכא מ״ד דבלא קנין מיירי ואליבא דרבי יוחנן בן ברוקה והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין בחשן המשפט: \n", + "כתב \n", + "הרמ\"ך הנחלות כדינים וכו'. תימה למה הביא לשון שסותר אותו בגמרא והל\"ל לפיכך אין דיני נחלות בלילה ועוד תימה לן היכי תלי תניא בדלא תניא שאמר הנחלות כדינים ואדרבא לפסק הלכה כל הדינים מנחלות גמרינן כדרמי הכא כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו הא כיצד יום לתחלת דין לילה לגמר דין עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "שנים שנכנסו לבקר את החולה וכו'. פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד:) ובפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קי״ג:) מימרא דרב יהודה אמר רב כלשון רבינו ואמר רב חסדא עלה לא שנו אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין משום דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין ופירש״י רצו כותבין בלשון עדות והיורשין יבואו לבית דין ובית דין יעשו כפי הצואה. רצו עושין דין השומעין רשאין ושליטין להיות מחזיקין כל אחד בשלו הכל כמו ששמעו. שנים אין עושין דין דמתחלתו לא נראו להיות לדיינים אבל בלילה שאינו ראוי לדין כותבין ואין עושין דין אפילו למחר שמתחלתם לא נראו לישב לשם לדין עכ״ל. ובפרק יש נוחלין כתב רשב״ם דדוקא נקט שנכנסו לבקר הילכך רצו עושין דין אבל נכנסו להעיד הרי הם עדים ואין עד נעשה דיין והביא ראיה לדבריו מדאמרינן פ״ק דמכות גבי נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה דאמרינן להו למחזי אתיתו או לאסהודי ואי לאסהודי נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה ופירש הוא ז״ל דאמרינן להו מתחלה כשראיתם העדות נתכוונתם להעיד או לראות הדבר אלמא כונה להעיד פסולה וגם הביא ראיה מתשובת זקנו רש״י ובעלי התוספות חלקו עליו וההיא דפ״ק דמכות פירשוה בענין אחר מ״מ רבינו ז״ל מסכים לדבריו שהרי ההיא דמכות רבינו בפרק חמישי מהלכות עדות מפרשה כדברי רשב״ם שכן כתב שם על פי שנים עדים או שלשה עדים לעשות ג' כשנים וכו' וכיצד בודקין את הדבר כשיבאו לבית דין עדים מרובים כת אחת אומרים להם כשראיתם זה שהרג או חבל להעיד באתם או לראות כל מי שאומר לא להעיד עליו אלא לראות מה הדבר ובכלל העם באתי מפרישים אותו וכל מי שאומר לא הייתי עומד אלא להעיד ולכוין העדות מפרישין אותו אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדותן בטלה בד״א בשהיה בהם קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוון להעיד או שלא נתכוון להעיד הואיל וראה הדבר וכוון עדותו והיה שם התראה חותכין הדין על פיו בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות. ומה שהקשו א״כ אין לך גט כשר כשנותנין בפני קרובים או קדושין אם נתכוונו להעיד לא קשיא דכיון שנהגו ליחד עדים אף אם יתכוונו הקרובים להעיד אין בכך כלום דאין כוונה פוסלת אלא כשאין עדים מיוחדים ואם תאמר והא בעינן הגדה בשאר ממון חוץ מקידוש החדש משום דכתיב כזה ראה וקדש וקיום שטרות דרבנן ואם כן היכי אמרינן רצו עושים דין תירץ הריטב״א דמה שצוה בפניהם חשוב הגדת עדים דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אבל בעל נמוקי יוסף כתב בסנהדרין רצו עושין דין פירש״י שהם פוסקים הדין על פי צוואתו ואין צריך בית דין אחר נראה מפירושו שהוא עשאן בית דין של עצמו ואין היורשין יכולים לדון בפני אחר שצואה בעצמה הוא פסק דין שנפסק בפני אלו שהם ב״ד ושמעינן מהא דב״ד יכולים לדון ע״פ ראייתם בלא קבלת עדות אחרת כיון שהם יודעים הדבר ושלא כדברי המפרשים דבדיני ממונות בעינן שיעידו בפניהם דהגדה בעינן ושאני הכא דאיכא הגדת בעל דבר והודאת בעל דין כמאה עדים דמי עכ״ל. ולי נראה דאי איכא למידק מלשון רש״י איפכא איכא למידק מיניה דאי לנוסחת ספרינו דגרסינן ברש״י רצו עושין דין השומעין רשאין ושליטין להחזיק כל אחד בשלו הכל כמו ששמעו מדקאמר הכל כמו ששמעו משמע טעמא דשמעו דאיכא הגדה אבל אי ליכא הגדה לא ואפילו אם תמצא לומר שלא היה גורס כדברי רש״י כי אם כמו שכתב בשמו איכא למימר דמדקאמר על פי צואתו משמע דוקא משום דאיכא צואה דהיינו הגדה ועל פיה פוסקין הדין אבל אי ליכא הגדה לא ואין לומר דושמעינן מהא לא קאי לרש״י אלא למימרא דרב יהודה דהיכי שמעינן מינה הכי דהא הריטב״א פירש על הא דר' יהודה דמה שצוה בפניהם חשוב הגדה ובעל נמוקי יוסף גופיה בפרק יש נוחלין מייתי הא דכתב הריטב״א על הא דרב יהודה וכתב עוד רשב״ם דה״מ דרצו עושין דין דמשמע דאפילו החולה אין יכול לחזור בו כגון מתנת שכיב מרע במקצת וקנו מיניה דתו לא מצי הדר ביה אבל בלא קנין כיון דיכול לחזור בו אין עושין דין שאין לדיינים לעשות דין בדבר שאפשר להבטל עדיין ואם רצו אין דיניהן דין דעדיין לא קנו עד שימות האב שמא יחזור בו: \n\n" + ], + [ + "כל ב\"ד של ישראל וכו'. פ\"ק דסנהדרין (דף ז'): \n", + "לפיכך צריכים וכו' ובעטיפה. דאמרינן בפ\"ק דשבת מאימתי התחלת הדין משיעטפו הדיינים ושאר הדברים הטעם מפני מורא שכינה: \n\n" + ], + [ + "כל סנהדרין וכו' שנאמר לא תכירו פנים במשפט. כתוב בסמ\"ג מל\"ת סי' קפ\"ד תניא במכילתין לא תכירו פנים אזהרה זו לממונה להושיב דיינים שלא יאמר איש פלוני נאה וכו' מעלה הכתוב על שמינהו כאילו הכיר פנים: \n", + "ועוד אמרו כל המעמיד לישראל דיין שאינו הגון וכו' עד בלבד. פ\"ק דסנהדרין שם. \n", + "ומ\"ש שהוא כאילו הקים מצבה. צ\"ע היכא מייתי ליה והרב מהר\"י קולון האריך הרבה בשורש קי\"ז לבקש מנוח לכף רגלו אמאי דריש לה רבינו מלא תקים לך מצבה ובפרק קמא דסנהדרין מייתי לה מלא תטע לך אשרה ורואה אני דבריו טובים ונכוחים אילו היה דרכו של רבינו לדרוש הפסוקים מדעתו ולהניח הדרשה המפורשת בגמ' ומכיון שאין דרכו כן נ\"ל דבשום דוכתא דריש לה מלא תקים לך מצבה: \n\n" + ], + [ + "כל דיין שנתן ממון אסור לעמוד מפניו וכו'. ירושלמי בסוף בכורים ר' מנא מקל לאלין דמתמניין בכסף רבי אימי קרא עליהון אלהי כסף וכו' אמר רבי יאשיה וטלית שעליו כמרדעת של חמור אמר ר' אשיין זה שהוא מתמנה בכסף אין עומדין מפניו ואין קורין אותו רבי והטלית שעליו כמרדעת של חמור: \n\n" + ], + [ + "כך היה דרך וכו'. פ\"ק דסנהדרין ר' זירא הוה מיטמר מלסמוכי ואיתיה נמי בירושלמי סוף בכורים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד בית דין הגדול וכו'. נתבאר מתוך מאי דאיתא בפרק קמא דסנהדרין (דף ה'): \n", + "ואחד הנסמך וכו' אפילו לא היה אותו סמוך בסנהדרין מעולם. למד כן מדאשכחן דלאחר החורבן דלא הוו סנהדרין היו סומכין: \n\n" + ], + [ + "וכיצד היא הסמיכה וכו'. פ' קמא דסנהדרין שם: \n\n" + ], + [ + "ואין סומכין וכו' אלא בשלשה. שם במשנה סמיכת זקנים בשלשה דברי ר' שמעון רבי יהודה אומר בחמשה ופירש\"י סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של צבור ובגמ' (דף י\"ג:) תנא סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה מאי סמיכה וסמיכת זקנים אמר רבי יוחנן מיסמך סבי לקרות להם רבי ומשמע דאע\"ג דאפליגו במתני' רבי יהודה ור' שמעון בסמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של צבור אי הויא בשלשה או אי הויא בחמשה בסמיכת סבי לקרות להם רבי לכ\"ע הויא בשלשה כדקתני בברייתא שכתבתי בסמוך: \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה האחד וכו'. נראה מדבריו דבאחד סמוך סגי אף על פי שהשנים האחרים אינם סמוכים נ\"ל שטעמו דמדאמרינן התם בגמ' (דף י\"ג:) אמר ליה אביי לרב יוסף מיסמך סבי פירוש לקרות רבי בשלשה מנ\"ל אילימא מדכתיב ויסמוך את ידיו עליו א\"ה תיסגי בחד וכ\"ת משה במקום ע\"א קאי א\"ה ליבעי ע\"א קשיא וסובר רבינו דכיון דאסיקנא בקשיא ופשיטא דלא בעינן ע\"א ואם כן בחד סגי ולדחויה דברייתא דבעינן ג' אי אפשר א\"כ יש לנו לומר דכי קתני בברייתא ג' לאו בכולהו סמוכין עסקינן דאם כן קשיא דאביי אלא חד סמוך סגי ומיהו בעינן עמיה שנים דהוו שלשה: \n\n" + ], + [ + "אין קרוי אלהים וכו'. בב״ק פרק החובל (בבא קמא דף פ״ד) אלהים בעינן וליכא ופירש״י אלהים בעינן והיינו מומחים וסמוכים: \n\n" + ], + [ + "בראשונה וכו' עד אלא אם כן היה הנשיא עמו. בירושלמי פירקא קמא דסנהדרין: \n\n" + ], + [ + "אין סומכין זקנים בח\"ל וכו'. פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ד) אמר ר' יהושע בן לוי אין סמיכה בח\"ל ופירשו לה התם לומר דאין סומכין בח\"ל ואסיקנא נמי התם דאפילו סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ אין סומכין: \n", + "היו שניהם בארץ וכו'. נראה שלמדה ממה שכתבנו בסמוך דכיון שאמרו בגמרא סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ לא סמכי משמע הא סומכין ונסמכין בארץ מצו סמכי אפילו אינם יחד דאי אפילו סומכין ונסמכין בארץ בעינן שיהיו במקום אחד מאי איריא סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ הא אפילו שניהם בארץ כיון דאינם במקום אחד לא מצו סמכי אלא ודאי כדאמרן: \n", + "וכל ארץ ישראל שהחזיקו וכו'. נראה שהוציא כן ממאי דאמרינן בריש סנהדרין וכתבו רבינו בסוף פ' זה שרשות בני ארץ ישראל מועלת לעיירות העומדות על הגבולים ואם לעיירות האלו מהני כל שכן דמהני למה שהחזיקו עולי מצרים אע\"פ שלא החזיקו עולי בבל: \n\n" + ], + [ + "יש לסומכין וכו'. ירושל' ר\"פ חלק: \n\n" + ], + [ + "ויש להם למנות וכו'. בריש סנהדרין (דף ה') אמרינן שרבי נתן רשות לרב לדון אבל לא להתיר בכורות ומכל מקום צריך עיון מנין לרבינו שצריך שיהיה ראוי לכל הדברים: \n\n" + ], + [ + "וכן יש לסומכין וכו'. שם ע\"ב אמר ליה רבי יוחנן לרב שמן הרי אתה ברשותנו עד שתבא אצלנו ופירש\"י ברשותנו רשות נתונה לך לדון: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) חכם מופלא וכו' הרי שלא היה בא\"י אלא סמוך אחד וכו'. בפירוש המשנה פרק קמא דסנהדרין כתב כן אלא ששם כתב הדבר סתם וכאן כתב והדבר צריך הכרע: \n\n" + ], + [ + "בית דין שנסמכו וכו'. משנה סוף פ' קמא דמכות (דף ז'): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ראשי גליות שבבבל וכו' עד אין לו רשות עד שיטול רשות מראש גלות. הכל בריש סנהדרין (דף ה') פשיטא מהכא להכא ומהתם להתם מהני דהכא שבט והתם מחוקק כדתניא לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את ישראל בשבט ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים כלומר שיש להם שררה מועטת וכל אחד מהם יש לו רשות להפקיר דהפקר ב\"ד הפקר ושל א\"י יש לו לתת רשות בכל א\"י ושבבבל בחוצה לארץ מהתם להכא מאי ואיפשיטא דמהתם להכא לא מהני ולפי שמעלת ראשי גליות שבבבל גדולה מנשיאי א\"י כתב רבינו ראשי גליות שבבבל במקום מלך הם עומדים והלכך אין רשות בני א\"י מועלת לכוף בחוצה לארץ וכדאיפשיטא בגמ' ומשמע שלא הוצרכו בגמ' לשאול אי מהני מבבל לא\"י שאע\"פ שראשי גליות בבל רודים את העם במקל אינו דין שיועיל רשותם לא\"י ודינם שכל אחד יעמוד בשלו ואדרבה הוה ס\"ד דרשות א\"י מועילה לחוצה לארץ אבל ספר מצות גדול כתב הרשות שיתן ריש גלותא שבבבל לבני בבל אף לבני א\"י מועיל שהרי בבבל השבט ובא\"י המחוקק כדתניא לא יסור שבט מיהודה וכו' ואמרינן בירושלמי שריש גלותא שבבבל גדול מהנשיא שבא\"י לפי שהוא מהזכרים והנשיא מהנקבות עכ\"ל וקשה לזה דה\"ל לגמ' למימר פשיטא דמהכא להתם מהני מהתם להכא מאי ומ\"מ הכי משמע מדברי רבינו שכתב ראשי גליות שבבבל במקום מלך הם עומדים ויש להם לרדות את ישראל בכ\"מ ולדון עליהם בין רצו בין לא רצו. ומצאתי בספר מספרי רבינו שהיה מוגה בו בלשון הזה וכל דיין הראוי לדון שנתן לו ראש גלות רשות לדון יש לו לדון בכל העולם אע\"פ שלא רצו בעלי דינים בין בארץ בין בחוצה לארץ אע\"פ שאינו דן דיני קנסות ע\"כ וכן משמע קצת בגמ' דכי נקיט רשותא אע\"ג דלא קבל זה עלייהו דן אותה בעל כרחם דכי בעי מהתם להכא מאי פשיט ליה מרבה בר בר חנה דדן דינא וטעה ואמר ליה ר' חייא אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים והא רשותא הוה נקיט אלא שמע מינה מהתם להכא לא, משמע דאי הוה נקיט רשותא אפילו לא קבלוה עלייהו לא הוה משלם אלמא דכופם לדון: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו ובעיירות העומדות על הגבולים. הוא ממה שהקשו על מה שאמרו מהתם להכא לא מהני אלא רבה בר בר חנה שנטל רשות כשהיה יורד לבבל למה לי ומשני לעיירות העומדות על הגבולים ופירש\"י הנמשכות אחר ארץ ישראל: \n\n" + ], + [ + "מי שאינו ראוי לדון וכו'. בפירקא קמא דסנהדרין (דף ז':) דבי נשיאה אוקמוה דיינא דלא הוה גמיר וביזהו רבי יהודה בר נחמני. ועל מה שכתב \n", + "רבינו שהוא כמקדיש בעל מום למזבח האריך מהר\"י קולון בשורש קי\"ו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין מעמידין וכו'. פרק קמא דסנהדרין תנן אין דנין את השבט ופירש בגמ' (דף י\"ד:) דבשבט שהודח כולו עסקינן ולא את נביא שקר ולא את כהן גדול אלא על פי ב\"ד של ע\"א ואין מוציאין למלחמת הרשות וכו' ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות וכו' ואין עושין סנהדראות לשבטים ואין עושין עיר הנדחת אלא על פי ב\"ד של ע\"א ופירש בגמ' דדיני נפשות דכ\"ג הוא דבעינן ע\"א אבל דיני ממונות דנין בג' כשאר כל אדם וזהו שכתב \n", + "רבינו אבל דיני ממונות דכ״ג בשלשה ובסוטה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ד) תנן ושלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאים ובפ״ק דסוטה (דף ז') תנן שהיו מעלים את הסוטה לבית דין הגדול שבירושלים ובפ״ק דסנהדרין (דף ט״ז) אמרינן דמיתת זקן ממרא של כ״ג והמראתו בעינן על פי בית דין של ע״א ונראה שלזה נתכוון רבינו \n", + "שכתב אין עושין זקן ממרא ולא כתב אין ממיתין זקן ממרא וקשיא לן מדתנן בפרק י' דסהנדרין (דף פ\"ט) גבי זקן ממרא אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים ונשאר לנו לדעת מנין שאין מעמידין מלך אלא בבית דין הגדול: \n", + "כתב \n", + "הרמ\"ך ואין מוסיפין על העיר וכו'. תימה הוא זה שמביא האי קרא דכל הדבר הגדול למדידת החלל ולמלחמת הרשות ולתוספת העיר והעזרות ובגמ' מביא פסוק אחר דמדידת החלל הוי מזקניך ושופטיך ותוספת העיר והעזרות הוי מוכן תעשו דדרשינן וכן תעשו לדורות והוא מביא האי קרא דכל הדבר הגדול והו\"ל להביא לעיל גבי כ\"ג דאין דנין דיני נפשות שלו כדמייתי בגמ' וצריך עיון עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אין דנין דיני נפשות וכו'. משנה פ\"ק דסנהדרין דיני נפשות בכ\"ג הרובע והנרבע בכ\"ג שנאמר והרגת את האשה ואת הבהמה ואומר ואת הבהמה תהרגו שור הנסקל בכ\"ג שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש מיתתו בכ\"ג ר' אליעזר אומר כל הקודם להרגן זכה רבי עקיבא אומר מיתתן בכ\"ג. ובגמ' (דף ט\"ו:) הזאב והארי וכו' אמר ריש לקיש והוא שהמיתו אבל לא המיתו לא אלמא קסבר יש להם תרבות ויש להם בעלים רבי יוחנן אמר אע\"פ שלא המיתו אלמא קסבר אין להם תרבות ואין להם בעלים ותניא כוותיה דריש לקיש ולפיכך פסק רבינו כוותיה ואמרינן תו בגמ' רבי עקיבא היינו תנא קמא איכא בינייהו נחש ופירש\"י איכא בינייהו נחש דתנא קמא חשיב ליה בהדי הנך ובעי כ\"ג ורבי עקיבא באינך סבירא ליה כוותיה בר מנחש: \n", + "ועל מה שכתב \n", + "רבינו אבל נחש שהמית אחד הורג אותו. כתב הראב\"ד א\"א זהו כרבי עקיבא ולא ידעתי למה ע\"כ. ויש לומר שטעם רבינו דבארי ודוב וכו' סבירא ליה לר' עקיבא כתנא קמא והוה ליה רבי אליעזר יחיד לגבייהו ובנחש ס\"ל לר' עקיבא כרבי אליעזר והוה ליה תנא קמא יחיד לגבייהו: \n\n" + ], + [ + "המוציא שם רע וכו'. משנה שם המוציא שם רע בשלשה דברי רבי מאיר וחכ\"א בכ\"ג מפני שיש בה דיני נפשות וידוע דקי\"ל כחכמים ובגמ' (דף ח') וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי אמר עולא בחוששין ללעז קא מיפלגי רבי מאיר סבר אין חוששין ללעז ורבנן סברי חוששין ללעז וכו'. מיתיבי וחכמים אומרים תבעו ממון בשלשה תבעו נפשות בכ\"ג בשלמא לרבא תבעו ממון תחלה בשלשה תבעו נפשות תחלה אפילו ממון בכ\"ג אלא לעולא קשיא אמר רבא וכו' הב\"ע כשהביא הבעל עדים שזנתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל בא לגבות ממון מבעל בשלשה ובמקום נפשות בכ\"ג ופירש\"י וחכמים אומרים וכו' מפני שיש בה דיני נפשות קס\"ד דה\"ק משום מוציא שם רע דשייך ביה דיני נפשות וכגון שמביא עדים ובגמ' פרכינן וכי יש בה דיני נפשות מאי הוי השתא מיהא לאו דיני נפשות דליכא עדים. רבי מאיר סבר אין חוששין ללעז אין חוששין שמא יבאו לבית דין ויצא הקול וישמעו עדים ויבאו ויעידו שזנתה תחתיו ועכשו אין הבעל יודע בהם ותבעי כ\"ג דשמא יבא לידי נפשות ורבנן סברי חוששין וכו'. ובמקום דאיכא דיני נפשות כלומר וכל היכא דאיכא למיחש לנפשות כגון בתחלת הדין אפילו אין לו עדים יש לחוש שמא ישמעו ויבאו עדים כ\"ג בעי עכ\"ל. ואע\"פ שאמוראים אחרים פירשו בעניינים אחרים פסק רבינו כעולא משום דאביי אמר בתר הכי דכ\"ע חוששין ללעז ומשמע דכל הני אמוראי הכי ס\"ל וכמבואר בדברי התוספות ועוד דהא רבה דהוא בר פלוגתיה יישב ברייתא אליביה: \n", + "ומניין שאין דנין וכו'. משנה פ' קמא דסנהדרין: \n\n" + ], + [ + "מכות בשלשה. משנה שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "עריפת העגלה בחמשה. משנה שם עריפת העגלה בשלשה דברי רבי שמעון רבי יהודה אומר בחמשה וידוע דהלכה כרבי יהודה. ודע שמה שכתב כאן רבינו עריפת העגלה העתיק לשון המשנה כמנהגו ואין הכוונה אלא על המדידות כמו ששנינו בפרק עגלה ערופה וכתבוה התוספות: \n\n" + ], + [ + "עיבור החדש בשלשה. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "מ\"ש עיבור השנה בשבעה. שם במשנה עיבור השנה בשלשה רשב\"ג אומר בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וגומרים בשבעה ואם גמרו בשלשה מעוברת. ופסק כרשב\"ג אי משום דבכל מקום ששנה במשנתנו הלכה כמותו אי משום דבגמ' מפרשי אמוראי טעמיה אלמא הלכתא כוותיה ואע\"פ שלא כתב כאן רבינו אלא בשבעה סמך על מ\"ש בפרק ד' מהלכות קידוש החדש כל דברי רשב\"ג: \n\n" + ], + [ + "דיני קנסות וכו' עד ואפי' אחד מומחה דן אותם. בריש סנהדרין תנן דיני ממונות בג' גזילות וחבלות בג' ופירש בגמ' דה\"ק דיני ממונות פירוש בהודאות והלואות בג' הדיוטות גזילות וחבלות בג' מומחין ותנן נמי התם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' והאונס והמפתה בג' פירוש מומחין ואסיקנא בגמ' (דף ה') אהא דת\"ר דיני ממונות בג' ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי דאפילו לא נקיט רשותא מריש גלותא כיון דגמיר וסביר דן דיני ממונות אפילו יחידי ואע\"ג דתנן במס' אבות אל תהי דן יחידי התם עצה טובה קמ\"ל כמו שנכתב בדברי רבינו סוף פרק שני. \n", + "ומ״ש שם לפיכך דנין וכו' שליחות ב״ד של א״י עושין וכו'. בר״פ החובל (בבא קמא דף פ״ד:) ובסוף גיטין (דף פ״ח:): \n", + "כתב \n", + "הרמ\"ך לפיכך דנין בהודאות וכו'. תימה כיון שהוא פסק כרב אחא בריה דרב איקא דמן התורה חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט עמיתך מנין שיהיה סמוך ועוד דאי בסמוך מיירי אפילו בדרבנן כשר ולא גזרינן משום יושבי קרנות ביחיד מומחה אפי' לא יהיה סמוך דן אפי' לכתחלה ותימה היא לפסק שלו אמאי אצטריך למימר בהודאות והלואות שליחותייהו קא עבדינן בלי שליחותייהו יכולים חכמי בבל שאין סמוכים לדון דינייהו בהודאות והלואות כיון דגמירי וסבירי וצריך עיון עכ\"ל. ועיין בתשובת הרשב\"א שכתבתי בפרק שני על שנים שדנו אין דיניהם דין: \n\n" + ], + [ + "אין ב\"ד של חוצה לארץ וכו'. ר\"פ החובל שם אמרינן דכי עבדינן שליחותייהו דדייני א\"י במילתא דשכיח ואית ביה חסרון כיס אבל מידי דלא שכיח אי נמי לית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו אע\"ג דבסוף גיטין שם אההוא עובדא דאשכחיה אביי לרב יוסף דהוה מעשה אגיטי אמרינן דכי עבדינן שליחותייהו במידי דשכיח ולא מדכר התם חסרון כיס יש לומר דדיני גיטין משום עיגונא עדיפא מהיכא דאיכא חסרון כיס דהכי נמי תירץ הר\"ן דהיינו טעמא דמקבלים גרים בזמן הזה אע\"ג דלא שכיח דלהכניס אדם תחת כנפי השכינה עדיף מממונא דשכיח ורב יוסף לפי מה שהקשה לו אביי השיבו כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיח אבל מילתא דלא שכיח לא אבל אה\"נ דבעינן נמי אית בה חסרון כיס וכתבו התוס' דאע\"ג דהשתא ליכא ב\"ד מומחין בא\"י מ\"מ שליחותייהו דקמאי עבדינן: \n", + "וכן כל הקנסות וכו'. דגרסינן בבא קמא פ' המניח (בבא קמא דף כ״ז ע״ב) שלח ליה רב חסדא לרב נחמן הרי אמרו לרכובה פירוש הכאה בארכובה ג' ולבעיטה ה' וכו' שלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל ומייתי לה נמי בר״פ החובל (בבא קמא פ״ד:) ואמרי' תו בר״פ החובל בקנסא לא עבדינן שליחותייהו: \n", + "וכל המשלם חצי נזק וכו'. זה פשוט דכיון דאסיקנא בסוף פרק קמא דב״ק (דף ט״ו:) ובסוף אלו נערות (כתובות דף מ״א) דפלגא נזקא קנסא בר מח״נ צרורות דהוי ממונא וקי״ל דאין דיני קנסות בחו״ל ממילא קי״ל דכל ח״נ אין גובין בחו״ל בר מח״נ צרורות: \n\n" + ], + [ + "כל הנישום כעבד וכו'. ר\"פ החובל. \n", + "ומ\"ש רבינו דשבת וריפוי גובין. יש לתמוה דהא אמרינן שם בר\"פ החובל דאדם באדם אע\"ג דאית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ואפשר לומר דאה\"נ דדינא הכי הוי ולא כתב שגובין אותם אלא מפני תיקון העולם אבל לא משמע כן מדבריו שכתב לעיל בסמוך אבל בהמה שחבלה בחברתה או דברים המצויים אבל אין בהם חסרון כיס כגון תשלומי כפל אין דנין אותן דייני חוצה לארץ ומדלא כתב גבי דברים שאין מצויים ויש בהם חסרון כיס אדם שחבל באדם משמע דס\"ל דמדינא אדם באדם כי אית ביה חסרון כיס דנין אותו דייני חוצה לארץ לכן נראה לי שרבינו מפרש דהא דאמרינן דאדם באדם אע\"ג דאית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו לא אמרו אלא לענין נזק דאית ביה חסרון כיס ואפילו הכי לא דיינינן ליה בבבל וכל שכן לצער ובשת דלית בהו חסרון [כיס] אבל ריפוי ושבת כיון דאית בהו חסרון כיס דיינינן להו בבבל לטעמא משום דאמר רבא כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל וכדתנן בר\"פ החובל משמע הא שאר דברים שאינם נישומין כעבד נגבין בבבל דאל\"כ הוה ליה למסתם סתומי ולמימר אדם שחבל באדם אין גובין אותו בבבל ומכל מקום צער ובשת אינם נגבין בבבל משום דלית בהו חסרון כיס ומפני כך כשכתב דברים שאינם מצויים אע\"פ שיש בהם חסרון כיס אין דנין דייני חוצה לארץ לא רצה לכתוב כגון אדם שחבל באדם דא\"כ הוה משמע דאף שבת וריפוי אינם נגבים בבבל וכתב כגון בהמה שחבלה בחברתה ואחר כך כתב משפט אדם שחבל באדם וחילק בין נזק וצער ובשת לשבת וריפוי: \n\n" + ], + [ + "בהמה שהזיקה את האדם וכו' עד כך מעידים את הבהמה בפניהם בחוצה לארץ. הכל שם ריש פרק החובל (בבא קמא דף פ״ד) ההוא תורא דאלס ידא דינוקא אתא לקמיה דרבא וכו' רבא לטעמיה דאמר נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין גובין אותו בבבל מאי שנא נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור דלא אלהים בעינן וליכא נזקי שור בשור ושור באדם אלהים בעינן וליכא אלא מאי שנא שור בשור ושור באדם דשליחותייהו קא עבדינן וכו' אדם באדם ואדם בשור נמי שליחותייהו קא עבדינן ואסיקנא כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיח ואית ביה חסרון כיס אבל מילתא דשכיחא ולית בה חסרון כיס אי נמי מילתא דלא שכיחא ואית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו הילכך אדם באדם אע״ג דאית ביה חסרון כיס כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו בושת אע״ג דשכיח כיון דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ושור בשור גובין בבבל והאמר רב שור שהזיק אין גובין אותו בבבל דאזיק מאן אילימא דאזיק אדם מאי איריא שור דאזיק אדם אפילו אדם דאזיק אדם נמי אין גובין אותו בבבל אלא פשיטא דאזיק שור וקתני אין גובין אותו בבבל אמרי התם בתם הכא במועד והאמר רבא אין מועד בבבל אמרי דאייעד התם ואייתיוה להכא והא מילתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא את אמרת דלא עבדינן שליחותייהו דאתו רבנן דהתם וייעדוה הכא סוף סוף מילתא דלא שכיחא היא ובמילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו אלא כי קאמר רבא בשן ורגל דמועדין מתחלתן נינהו ובפרק קמא דב״ק (דף ט״ו:) ובסוף פרק אלו נערות (כתובות דף מ״א) אמרינן דכלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולי זוטרי אורחיה הוא ומגבינן בבבל: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שגנב וכו'. דאמרי' בהחובל (דף פ\"ד) דבתשלומי כפל וד' וה' נעביד שליחותייהו ומשמע לרבינו דלא קשיא ליה אלא בכפל חוץ מהקרן אבל בקרן פשיטא ליה דעבדינן שליחותייהו ובזה אין מקום למה שהקשו בתוספות דהיאך היו דנין דיני גזילות וגניבות דאפשר לומר דלא היו דנין רק על הקרן וקשה דתנן בראש סנהדרין גזילות וחבלות בשלשה ופירש בגמ' שהם מומחים וע\"כ גזילות היינו שדנין על הקרן דהא תני בתר הכי תשלומי כפל בשלשה ועוד דבגזילות לא שייך תשלומי כפל וא\"כ כי אמרינן גזילות בשלשה מומחין בדין הקרן אמרו והיאך כתב רבינו הקרן דנין אותו דייני ח\"ל. וכתב נמוקי יוסף בשם הרא\"ה דגזילות נראה מכל הגמ' דמילתא דשכיחא נינהו וגובין אותן בבבל כדאמרינן בההוא דגנב פדנא דתורי וכו' והקשה מהא דסנהדרין ותירץ דגזילה ממש כעין דויגזול את החנית לא שכיחא אבל שאר גזילות כגון שולח יד בפקדון וכיוצא שכיחי ומגבינן להו בבבל וכן אפשר לתרץ ההיא דסנהדרין לדעת רבינו ור\"י תירץ בסוף פרק המגרש דגזילות שעל ידי חבלות קאמר דאין דנין בבבל שחבל בחבירו וגזלו ובכי האי גוונא איכא לאוקמי ההיא מתני' דסנהדרין לדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "ולא כל המשלם על פי עצמו וכו'. שאדם משלם בשת ופגם על פי עצמו מבואר במשנה ס״פ אלו נערות (כתובות דף מ״א) ופ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:) ומייתי לה ר״פ נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ב.) ודין הכופר במשנה סוף פרק אלו נערות. והוצרך רבינו לכתוב זה משום דכיון דלישנא דגמ' פ״ק דסנהדרין גבי מומחין תלי ליה בדיני קנסות וקיימא לן דאין אדם משלם קנס על פי עצמו סד״א דבהכי תליא מילתא וכל מידי דאדם משלם על פי עצמו לא ניבעי מומחין קמשמע לן דלא שהרי בשת ופגם וכופר אדם משלם על פי עצמו ואין גובין אותו בדייני חוצה לארץ: \n\n" + ], + [ + "דיני גרמות וכו'. שכן מצינו שהיו דנים בבבל דינא דגרמי דאמרינן בבבא קמא פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף צ״ח:) אכפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה כי כשורא לצלמא פירוש שגבה ממנו גוביינא מעלייא כל מה שכתוב בשטר פרעון גמור מן העידית כקורה זו הנבחרת משאר הקורות לתקן בה צורה ודיוקנאות: \n\n" + ], + [ + "וכן דין המוסר וכו'. מדאשכחן בפ' בתרא דבב\"ק כמה אמוראי דהוו דייני דיני מסורות בבבל. \n", + "ומה שכתב אף על פי שלא עשה מעשה היינו לומר שאף על פי שלא נשא ונתן ביד ממון חבירו לעכו\"ם אלא שהלשין בפיו וכההוא דאחוי כריא דתבנא דחבריה וסלקא דעתך אמינא כיון שמחייבין אותו אע\"פ שלא עשה מעשה ביד דמי לקנס ולא יגבוהו בחוצה לארץ קמשמע לן דמגבין אותו בחוצה לארץ כהנהו עובדי דפירקא בתרא דבבא קמא: \n\n" + ], + [ + "מנהג הישיבות בחוצה לארץ וכו'. כתב הרי\"ף בפרק החובל שזה מנהג השתי ישיבות: \n", + "וכן אם תפס וכו'. בפ\"ק דבבא קמא (דף ט\"ו) ובכתובות סוף פרק אלו נערות (דף מ\"ב:) ואי תפס לא מפקינן מיניה ופירוש רבינו נכון הוא וכן פירש\"י ואע\"פ שהקשה רבינו תם דאם כן יתפוס כל אשר לו דאין דנין דיני קנסות ואם נוציא המותר ונשאיר כדי נזק הרי אנו דנין דיני קנסות י\"ל דכשהניזק צועק בפנינו ואנו מגבין אותו אז מקרי שפיר שאנו דנין דיני קנסות אבל כשהניזק תופס יותר ממה שהוא דינו והמזיק צועק בפנינו ואנו כופין לניזק שיחזיר המותר על נזקו לא מקרי דנין דיני קנסות רק מצילין עשוק מיד עושקו וכן יש לדקדק מדברי רש\"י שם דוק ותשכח: \n\n" + ], + [ + "יחיד שהוא מומחה לרבים אע\"פ שהוא דן וכו' אבל הג' אע\"פ שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות כו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל דיין שדן דיני ממונות וכו'. פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) תנן דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה ופירש״י מחזירין סותרין את הדין לאחר שגמרוהו וידעו שטעו מחזירין את הדבר בין לזכות בין לחובה. ובגמרא (דף ל״ג) רמינן עלה דמתני' ממתני' אחריתי דתנן מה שעשה עשוי וישלם מביתו ופריק רב יוסף כאן במומחה כאן בשאינו מומחה ורב נחמן אמר כאן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין כאן שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין ורב ששת אמר כאן כלומר דמחזירין בטעה בדבר משנה כאן שטעה בשקול הדעת ואסיקנא בגמרא דטועה בדבר משנה מיקרי אפילו טועה בדברי האמוראים האחרונים ואמרינן היכי דמי שיקול הדעת כלומר שאם אין הדין מפורש בשום מקום מנא ידעינן שטעה אמר רב פפא כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא אתמר הלכתא כחד מינייהו וסוגיין בעלמא כחד ופירש רש״י רוב הדיינין נראין להם דברי האחד ואזל איהו ועבד כאידך והטור פירש כגון דסתם גמרא פריך ממילתיה ונראה שזה הוא דעת הרי״ף ממ״ש בפ' שבועת הדיינין גבי פלוגתא דראב״י ורבנן ואפשר דכולהו פירושי איתנהו וכל חד מינייהו טועה בשיקול הדעת הוי וכל אחד נקט פירוש אחד וה״ה לאינך ורב חסדא אמר כאן שנשא ונתן ביד כאן שלא נשא ונתן ביד ורבינו פוסק כרב חסדא דמסקנא דשמעתא היא וכן פסקו בהלכות ומאי דקאמר רב ששת נמי הלכתא היא דסוגיין בעלמא נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר בכתובות (ק':) ב״ד שמכרו בלא הכרזה נעשו כמי שטעו וכו' וכן בשבועות ובדוכתי אחריני ולכך פסק דטועה בדבר משנה חוזר. וכתב הטור בשם הראב״ד ז״ל שאם טעה בפסקי הגאונים שלא שמע דבריהם ואילו שמע היה חוזר בו הוי טועה בדבר משנה וכתב הרא״ש ולא מיבעי בפיסקי הגאונים אלא אפילו חכמי כל דור ודור שאחר הגאונים לא קטלי קני באגמא הוו ואם פסק הדין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה טועה בדבר משנה הוא וחוזר וכך יש לדקדק שסובר רבינו שטועה בדברי הפוסקים הוי טועה בדבר משנה מדכתב כגון דינין המפורשים במשנה ובגמרא ומדכתב תיבת כגון משמע דאתא לרבות טועה בדברי הפוסקים. \n", + "ומ\"ש שאם אי אפשר להחזיר פטור מדאמרינן בגמ' דרבי טרפון האכיל בהמה שניטל האם שלה לכלבים וטועה בדבר משנה הוה דהא סתם מתני' באלו טריפות ניטל האם שלה כשרה ואמרינן עלה כיון דאילו הואי פרה דינך לאו דינא ולא כלום עבדת השתא נמי לאו כלום עבדת כלומר כיון שלא האכלתה לכלבים בידיך ומדברי הטור נראה שפירש דברי רבינו אפילו שנשא ונתן ביד וכך כתב הרשב\"א בתשובה ולי נראה דעד כאן לא פטרינן לטועה בדבר משנה אלא ממה שנעשה על פיו לא ממה שעשה בידים וזהו שכתב \n", + "רבינו אע\"פ שגרם להזיק והיינו בשלא נשא ונתן ביד אבל כשנשא ונתן ביד מזיק ממש הוא וחייב לשלם ואע\"פ שמומחה שנטל רשות מר\"ג אפילו נשא ונתן פטור התם שאני דהפקר ב\"ד הפקר וכן פירש\"י גבי הא דאמרינן לינקט רשותא מריש גלותא וכמו שנדקדק מלשונו בסמוך וכן גבי הא דאמרינן (סנהדרין ה') מהכא להכא וכו' מהני דהכא שבט והתם מחוקק פירש\"י שבט לשון שררה ויש להם רשות להפקיר דהפקר ב\"ד הפקר ע\"כ אלמא דמדין הפקר נגעו בה וכמו שפירשתי וכשנתנו לו רשות ע\"ד כן נתנוהו לו שלמי שיחייב בשקול דעתו אפילו נשא ונתן פטור וכן אם קבלוה עלייהו אע\"ג דלא נקיט רשותא משום דמסתמא אדעתא דהכי קבלו עלייהו לדונם כפי שקול דעתו ויפטר בכל ענין כיון דמומחה הוא. זה נראה בדעת רבינו. ואחר שכתבתי זה מצאתי שכתבו התוס' גבי ההיא דהאכיל ר' טרפון לכלבים וא\"ל ר\"ע לאו כלום עבדת בלא נשא ונתן ביד איירי דאי האכילה ר\"ט לכלבים טובא עבד, הרי מפורש בדבריהם מה שדקדקתי בלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "אם הדיין מומחה ונטל רשות וכו'. פ\"ק דסנהדרין (דף ה') אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעי בעי למיפטר לישקול רשותא מבי ריש גלותא וכן אמר שמואל ופירש\"י דכיון דברשות נחת לא משלם כלומר כיון דברשות ב\"ד נחת וב\"ד יש כח בידם להפקיר ממון לא משלם: \n", + "או שלא היה נוטל אבל קבלוהו עליהם וכו'. שם גבי רבה בר בר חנה דן דינא וטעה ואתא קמיה דר' חייא וכן מר זוטרא בריה דרב נחמן ואתא לקמיה דרב יוסף ואמרו להו אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים והני תרי מומחין הוו ועוד דתנן דן את הדין וזיכה את החייב וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואוקימנא לה דנשא ונתן ביד כמו שכתבתי למעלה ואוקימנא בפ\"ק דסנהדרין בקבלו בעלי דינין וקתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור ועוד ראיה מר' טרפון שאמר לו ר\"ע אי נמי בשיקול הדעת טעית מומחה לרבים אתה וכל המומחה לרבים פטור מלשלם וההיא דר\"ט דמי לקבלוהו בעלי דינין וכמו שביארתי הרי שמומחה שקבלוהו בעלי דינין אפילו נשא ונתן ביד פטור: \n\n" + ], + [ + "מ\"ש היה הטועה מומחה ולא נטל רשות ולא קבלוהו. נלמד מהני עובדי דרבה ומר זוטרא דאמרו להו ואי לא קבלוך עלייהו זיל שלים. \n", + "ומ\"ש או שלא היה מומחה אבל קבלו אותו בעלי דינין עליהם וכו' ממתני' דדן הדין וכו' ואוקמה רב חסדא בנשא ונתן וקתני סיפא אם היה מומחה אלמא ברישא באינו מומחה עסקינן דהיינו בפ\"ק דסנהדרין בקבלוהו בעלי דינין וכמו שכתבנו למעלה. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם אי אפשר להחזיר ישלם מביתו הנה דעת רבינו נפלאת בעיני שבכל הדינים האלו הוא נמשך אחר דעת ההלכות זולתי בדין הזה שההלכות הביאו דעת גאון אחד שסובר כן וחלקו עליו וסתרו דבריו ואי אפשר לומר שרבינו סובר כדעת הגאון ההוא שטענת הגאון היא דכי אסיקנא בשנשא ונתן דלא כר\"מ דדאין דינא דגרמי אבל אנן דקיי\"ל כוותיה מי שאינו מומחה שטעה בשקול הדעת אם א\"א להחזיר ישלם מביתו וההלכות דחו דבריו דאפילו לר\"מ פטור שאע\"פ שגרם להזיק לא נתכוון להזיק ועד כאן לא חייב ר\"מ אלא בגורם המתכוין אבל לא בגורם שאינו מתכוין כי האי ורבינו בראש הפרק כתב שאע\"פ שגרם להזיק לא נתכוון. וי\"ל שאע\"פ שרבינו סובר בשאר הדינין הנזכרים בפרק הזה כדעת ההלכות בדין זה סובר כדעת הגאון דלא תלי האי דינא בהנהו דיני וסבירא ליה לרבינו דבדין זה הלכה כדעת הגאון ולא מטעמיה וזה לפי שבעל דין אין לו להפסיד אם לא ע\"פ הפקר ב\"ד במומחה דנקיט רשותא או ע\"פ קבלת עצמו והיינו מומחה דלא נקיט רשותא וקבלוהו עלייהו בעלי דינין וכמ\"ש אבל בדלא נקיט רשותא דליכא הפקר בית דין ולא קבלוהו אע\"פ שהוא מומחה וכן מי שאינו מומחה אע\"פ שקבלוהו לא מהני דאדעתא דדין תורה קבלוהו וכיון דאינו מומחה לא הוה אפשר ליה למידן דין תורה אם נשאו ונתנו הוה ליה מזיקין ממש וכיון שהחזיקו דבריהם כל כך דינם דין ומשלמין וכשלא נשאו ונתנו יחזיר ואם א\"א ישלם מביתו כי היכי דלא ליפסיד מארי דינא ואע\"ג דגבי טועה בדבר משנה כתב שאם א\"א להחזיר פטור שאני התם דגלי לן גמרא גבי ר\"ט דטעה בדבר משנה ואמרינן כיון דאילו איתה לפרה דינך לאו דינא ולאו כלום עבדת השתא נמי לאו כלום עבדת דוקא גבי טועה בדבר משנה דגלי לן גמרא גלי אבל בשקול הדעת דלא גלי אית לן למינקט דינא כי היכי שלא להפסיד בעל דין ועוד דבשלמא אם נאמר דמי שאינו מומחה אע\"פ שלא נשא ונתן ביד אם א\"א ישלם מביתו היינו דטעי רבי טרפון דסבירא ליה דאפילו נקיט רשותא כל היכא דלא אפשר ישלם ואמר ליה רבי עקיבא דמאן דטעה בדבר משנה אפילו לא נקיט רשותא אי נמי טועה בשיקול הדעת ונקיט רשותא פטור ואי לא נקיט חייב אלא אי אמרת דאפילו מאן דלא נקיט רשותא פטור א\"כ רבי טרפון דמומחה וסמוך הוה במאי טעי הא אפילו אינו מומחה פטור ויש לנו למעט הטעות כל מה שנוכל וכיון דכן ע\"כ הוא כדאמרן ועוד מדברי ר\"ע נלמוד דקאמר ליה מומחה אתה וכל המומחה לרבים פטור ואם איתא דאפילו אינו מומחה דקבלו פטור לימא ליה כיון דקבלוך פטור אתה דמסתמא דין זה שאלו מלפניו דלא דינא דממון הוה דנימא שכפאם לדון לפניו וכיון דלא א\"ל הכי שמע מינה דאפילו קבלוה עלייהו כיון שאינו מומחה חייב והוא הדין למומחה ולא קבילו עלייהו דתרוייהו בחד טעמא שייכא וחד דינא אית להו וליכא למימר דחדא ועוד קאמר כדקאמר גמרא דא\"כ הוו להו תרי ועוד וחדא ועוד אמרינן ליה בדוחק קל וחומר תרי ועוד. והוי יודע שהרי\"ף כתב דשקול הדעת דליכא לברורי בה טעותא אם שלמו הכל על פיו ובא דיין אחד ופטר לא יחזיר דכיון דליכא לברורי דטעה זכה אידך במאי דתפס ואם שלם החצי ונשאר החצי כל אחד מהם זכה במה שבידו ואם לא נתן דבר פטור והיינו ההיא עובדא דמייתי פרק דיני ממונות זוטא (דף כ\"ט:) גבי ההוא גברא דהוו קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי דאתו לקמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי וחייבינהו ליתמי ושלימו פלגא והדר אתו לקמיה דרבי חייא ופטרינהו אמרו א\"כ נהדר לן פלגא אמר להו כבר הורה זקן ופירש הוא ז\"ל דלא דמי הא טעותא דרבי ישמעאל ברבי יוסי דטעה בשקול הדעת לשקול הדעת דאמרינן לעיל דאילו התם הא אמרינן בהדיא היכי דמי שקול הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דאיפליגו בהדי הדדי ולא אתמר הלכתא כחד מינייהו וסוגיין בעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך היינו שקול הדעת וטעמא דמילתא כיון דסוגיין בעלמא כחד מינייהו ואזיל איהו ועבד כאידך איגלאי מילתא דודאי טעה אלא כיון דלא אתמר ביה הלכתא בהדיא לאו דבר משנה הוא ואילו שקול הדעת דהכא לית ראיה לרבי חייא לברורי ביה טעותא דר' ישמעאל בר' יוסי הלכך ליכא כח לאהדורי לעובדא דידיה ומשום הכי קאמר כבר הורה זקן וכך הם דברי הרא\"ש בפרק זה בורר על האי עובדא ואפשר לי לומר דרש\"י שפירש בסוגיין דעלמא היינו שרוב הדיינים נראה להם כדברי האחד והרב אלפסי ז\"ל לא פליגי דאע\"ג דלא פשט המנהג אם אחר שנפסק הדין נשאל לחכמים ורובם פסקו כאידך מיקרי נמי שיקול הדעת כפירש\"י ורבי חייא ורבי ישמעאל ברבי יוסי לא היו עמהם חכמים אחרים באותה העיר הילכך הוה ליה ההוא דינא שקול ואי שלמו קם דינא דזכה אידך במאי דבידיה והוו להו יתומים המוציא מחבירו ועליהם הראיה דטעה אידך ואי לא שלמו אידך הוה ליה מוציא מחבירו ולא לשלמו וה\"ה לשלמו פלגא: \n\n" + ], + [ + "אבל מי שאינו מומחה וכו'. זה דבר פשוט בעצמו וכבר קדם הדבור לרבינו בסוף פרק ד' שראש גולה שנתן רשות למי שאינו יודע שהוא כמקדיש בעלי מומין למזבח שאין הקדושה חלה עליו וא\"כ אע\"פ שנטל רשות כיון דלאו מומחה הוא ולא קבלוה עלייהו אין דינו דין כלל וכ\"כ הרב אלפסי ז\"ל אבל דברי רבינו צ\"ע שאחר \n", + "שכתב ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעלי דין \n", + "כתב ואם אין לו להחזיר וכו' ישלם והרי כבר אמר תחלה שכיון שנשא ונתן ביד ישלם מביתו א\"כ מה שייך תו למימר ואם אין לו להחזיר ישלם הרי כבר שלם בין יש לבעל דין להחזיר בין אין לו ואין לומר שכלפי שאמר אם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעל דין אמר לא תימא על כל פנים חוזר ולוקח ואם אין לו להחזיר לא יפסיד הדיין אלא יחזיר הבעל דין שנתן לו לכן אמר שאפילו שאין לו להחזיר יפסיד הדיין ופירוש ישלם יפסיד מה שישלם דא\"א לומר כן שהרי רבינו כתב ישלם כדין כל גורם להזיק ואי דנשא ונתן ביד מזיק בידים הוא לכך צריך לגרוס בדברי רבינו לדעתי ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה ואם לא נשא ונתן ביד חוזר בעל דין ונוטל מחבירו מה שנתן לו ואם אין לו להחזיר או שטמא או שהאכיל דבר המותר לכלבים ישלם כדין כל גורם להזיק שזה מתכוין להזיק הוא ואם לא ימצא בשום ספר רק כנוסחת ספרינו צריכים אנו לפרש שואם אין לו להחזיר וכו' לא קאי אלא אנשא ונתן ביד וטעם דין זה שאחר שאין דינו דין כלל הדר דינא ואם נשא ונתן ביד הוה ליה מזיק משלם הוא מביתו וחוזר ועושה דין עם הבעל דין האחר שאומר לו בעל דין איני רוצה להתדיין עם שום אדם אבל אתה שנשאת ונתת ביד לך ועשה דין עמו ואם לא נשא ונתן ביד כל היכא דאית ליה לבע\"ד אינו מחוייב לעשות עמו דין דא\"ל אמת שחייבתיך אבל היה לך לעכב הממון וכיון שלא נשא ונתן ביד פטור מלעשות דין אבל אם אין לו להחזיר וכו' חייב לשלם שזה אחר שאינו מומחה ולא קבלוהו עליהם גורם להזיק בכוונה הוא וקי\"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי וממ\"ש \n", + "רבינו הרי זה בכלל בעלי זרוע ואינו בכלל הדיינים יתברר לך שמי שאינו מומחה ולא קבלוהו עליהם בין טעה בדבר משנה בין טעה בשקול הדעת כולהו חד דינא אית להו ואינו בכלל מ\"ש רבינו בראש הפרק כל דיין שטעה וכו' שזה אינו בכלל הדיינים: \n\n" + ], + [ + "דיין שטעה וחייב שבועה וכו'. בעל העיטור כתב שהרי\"ף כתב בתשובה שמי שחייבוהו ב\"ד שבועה חמורה ועשו ביניהם פשרה ואחר כך ראו שלא היה עליו אלא חרם סתם יכול הוא לחזור שיש לו לומר אילו היה יודע שאין עליו שבועה לא היה עושה פשרה והוה ליה הקנין בטעות ומי שנתחייב שבועה ונתן ממון לפוטרו משבועה ואח\"כ מצא ראיה שנתחייב בממון הפשרה בטלה דכיון שנתחייב בממון אין כאן שבועה אבל עשו פשרה ולא הזכירו שבועה הפשרה קיימת [עכ\"ל] וא\"כ הוא הדין נמי לדיין שטעה וחייב שבועה וכו' ונראה לי דהיינו דוקא בשטעה בדבר משנה אי נמי בשיקול הדעת ואיכא לברורי טעותא אבל אי ליכא לברורי טעותא המע\"ה וכמו שכתבתי בפרק זה בשם הרי\"ף ז\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) שנתעצמו בדין וכו' עד עבד לוה לאיש מלוה. סנהדרין סוף פרק זה בורר (סנהדרין דף ל״א:) וכתבו התוס' דמאי דקאמר ואם אמר כתבו ותנו לי וכו' היינו דוקא היכא דנתעצמו בדין וכפאום אבל בעלמא אין כותבין ונותנין לו וכן משמע בפרק אי זהו נשך מעובדא דתרי כותאי דעבדי עסקא דא״ל חזינא דכל בתר דידי קאזיל מר וקאמר כי האי ודאי צריך לאודועי משמע דבעלמא לא. וכתב נמוקי יוסף גבי האי עובדא דתרי כותאי בשם הרשב״א ז״ל והר״ן והראב״ד ורבינו תם ור״י דדוקא היכא דאיכא חשדא כי התם צריך להודיע הטעם אבל ליכא חשדא וכפאוהו דצריך לכתוב וליתן לו אין צריך לכתוב הטעם אלא פלוני טען כך ופלוני כך ונראה לנו שהדין עם פלוני ובית דין של בית הועד הם ידעו טעמו של דבר ואם לא כפאוהו וליכא חשדא אין כותבין לו וכתב עוד נמוקי יוסף דמאי \n", + "דקאמר ואם הוצרך וכו' מבית דין הגדול שבירושלים וכו' לא שיפסקו ב\"ד הגדול עליהם את הדין דהא בעינן שיהיו בעלי דינין עומדין לפי הדיינים אלא שב\"ד הגדול מודיעין דעתם לב\"ד זה והם דנין אותם: \n", + "כתב \n", + "הרמ\"ך אבל אם אמר המלוה וכו' תימה למה הביא האי קרא דעבד לוה לאיש מלוה כיון דמסיק לבסוף דניזק או נגזל או תובע אחר יכול לכוף הנתבע לעלות עמו ורבותי ורבינו תם מפרשים דניזק ומזיק לא מצו מעכבי דטעמא דמלוה משום דעבד לוה לאיש מלוה אבל בשאר תביעות ליכא עבד עכ\"ל. ול\"נ דיש לומר דבשאר תביעות נמי שייך לומר שהתובע מתרעם מחבירו שהזיקו הוי הנתבע עבד לו עד שיסלק היזקו או יברר שאינו מזיקו: \n", + "כתב הרמ\"ך על דברי רבינו יש לתמוה עליו שפירש נלך לבית הועד נלך לבית דין הגדול ומההיא דפ' הגוזל זוטא (דף קי\"ב:) אית למוכח דחילוק איכא בין ב\"ד הגדול לבית הועד וכ\"כ רבינו תם והר\"י בר אשר ונראים דבריהם עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בד\"א כשהיו שם עדים וכו'. היינו כדי שלא יהא כ\"א תובע את חבירו ואומר לבי דינא רבא אזילנא ויבא להתפשר עמו כדי שלא להתבטל ממלאכתו ולילך לעיר אחרת לידון עם בעל דינו: \n\n" + ], + [ + "וכן הדין בזמן הזה שאין וכו'. למד כן מדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב:) הלך אחר ב״ד יפה אחר רבי אליעזר ללוד אחר רבי מתיא בן חרש לרומי משמע שבלוד או ברומי הוה ב״ד הגדול שאין למעלה הימנו. וממ״ש \n", + "רבינו ומקומות שיש בהם תלמידים שאין כמותם נראה שדעתו כדעת קצת מפרשים שאומרים שאם דייני עירם הדיוטות אפי' לוה מצי מעכב ולומר איני דן אלא בב\"ד של מומחין ומהרי\"ק בשורש צ' כתב שמאחר שכתב מרדכי בסוף פרק זה בורר בשם א\"ז דלית לן השתא בית הועד קיבוץ תלמידי חכמים שיתבייש מהם אע\"פ שבזמן רבינו היו מקומות ראויים שיכוף המלוה את הלוה ללכת שם לדין אין ראוי לומר שיחלוק רבינו על א\"ז שהרי ידוע הוא שבכל יום הדורות מתמעטים ולכן אפשר לומר דבימי א\"ז אפילו רבינו היה מודה דלא היה שום ב\"ד ראוי להקרא בית הועד, ודבריו תמוהים בעיני שהרי רבינו לא תלה הדבר בבית הועד אלא במקומות שיש חכמים גדולים מומחים לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם ודבר זה מצוי בכל דור ודור: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד מבעלי דינין שאמר וכו'. משנה סנהדרין ריש פ' דיני ממונות בתרא (דף כ\"ג) דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררים להם עוד אחד דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שני הדיינים בוררים להם עוד אחד ולפי גירסת ספרים שלנו בדברי רבינו שכתוב בהם והם בוררים להם דיין שלישי פסק רבינו כר' מאיר אע\"ג דרבנן פליגי עליה משום דר' אלעזר ורב פפא שקלי וטרו לפרושי מילתיה ואם היינו מוצאים נוסחא שאין כתוב בה וא\"ו דוהם היינו אומרים דפסק כחכמים וכך מצאתי בספר ישן מאד הרי אלו שני הדיינים שבירר זה אחד וזה אחד בוררים להם דיין שלישי עכ\"ל ואין כתוב והם ואם כן פסק כחכמים וכן גורס ספר מצות גדול והיא הנוסחא האמיתית דאמרינן בגמ' דלרבנן בדעת דיינים סגי ואמרינן תו בגמ' דמתני' הכי קאמר כשזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד יצא הדין לאמתו כלומר דמתני' לא קתני בחיוב שיצטרכו לברירת דיינים אלא אם האחד בורר דיין אחד והאחד בורר דיין אחד כשבוררין שלישי יצא הדין לאמיתו וזהו שכתב רבינו אחד מבעלי דינין שאמר וכו' כלומר אם קרה מקרה ואמר התם רב פפא דאפי' הוי מומחה יכול לעכב ופסק רבינו כרב פפא אע\"ג דאיכא מאן דפליג עליה משום דמוקי מתניתין אפילו במומחין ועוד דבתרא הוא. ודע שמה שכתב \n", + "רבינו אפילו היה אחד שבררו בעל הדין חכם וכו' אלא גם הוא בורר מי שירצה דמשמע שאפי' לוה יכול לומר איני דן אצל זה היינו דוקא כששני הדיינים בעיר אחת אבל אם הדיין שבורר בעל דין שני הוא בעיר אחרת לא וכמו שנתבאר בסוף פרק ששי והכי אמרינן בגמ' כגון בי דיני דרב הונא ורב חסדא דאמר ליה מי קא מטרחנא לך ופירש\"י דתרווייהו במקום אחד והתוספות כתבו שהיו סמוכים זה לזה חוץ לשלש פרסאות ואם כן כל שאינו רחוק אלא שלש פרסאות לוה יכול לעכב וכתב בח\"מ סימן י\"ג על דברי רבינו ואני כתבתיה למעלה שהמומחה דן את האדם בע\"כ ואפשר לומר דעת הרמב\"ם ז\"ל אינו אלא דוקא כשבירר כבר אחד דאז אינו יכול לכוף חבירו דאם לא כן לא היה הדין שוה דכמו שבורר האחד כך יש לו לחבירו לברור אחד אם ירצה אבל כל זמן שלא נברר המומחה יכול לכוף שניהם לדון לפניו עכ\"ל. ופירש\"י שמתוך כך יצא הדין לאמיתו דצייתי בעלי דינין דסבר החייב הרי אני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך והדיינין בעצמן נוחה דעתן להפך בזכות שניהם מפני ששניהם ביררום. וכתב הרא\"ש לפי שיש חסרי הדעת טועים בדברי רש\"י ולומדים ממנו שהדיין יש לו להפך בזכות מי שבררו ועומד במקומו להפך דברים אשר לא כדין ונהגו כמה אנשים לברור להם דיין בעל תחבולות ונתלו בדברי רש\"י שמשמע שיש לו להפך בזכותו וחלילה וחס שלא דקדקו בדבריו שכתב דסברי הרי ביררתי שסובר כך שיהפך בזכותו יותר מבזכות האחר ומתוך כך צייתי לדינייהו אבל הדיין עצמו חלילה שיהפוך למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור אבל אם היה יכול להטעות את חבירו שיקבל סברתו אע\"פ שהוא מפוקפק בה הוא בכלל מטה משפט אבל דעת הרב מתוך שזה בררו מבין דבר לאשורו אם יש לו זכות נושא ונותן עם חבירו וכן עושה הדיין השני למי שבררו ונמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני הדיינים שניהם והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמיתו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "מי שקבל עליו קרוב או וכו'. משנה בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ד) אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנים עלי שלשה רועי בקר ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לו בחיי ראשך ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו ובגמרא איפליגו ר' יוחנן ור״ל באי מחלוקת לפני גמר דין או לאחר גמר דין ורב יהודה ור' יוחנן איפליגו אי באתן לך מחלוקת או במחול לך ואמר רבא מחלוקת באתן לך אבל במחול לך דברי הכל אינו יכול לחזור בו וסבר נמי דפלוגתייהו לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין ד״ה יכול לחזור בו ואמרינן נמי התם (דף כ״ד:) שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו (אי) לפני גמר דין מחלוקת או לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים וכו' שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו לפני גמר דין וקנו מידו מאי שלח להו אין לאחר קנין כלום ונראה דכי אמרינן רב אשי אמר הכי שלח ליה לאו למיפלג אדינא קמא אתי אלא למימר דלא שלח ליה למשאל בהאי גוונא אבל אין ה״נ דדינא הכי הוי וכיון דרבא דבתרא הוא סבירא ליה דמחלוקת באתן לך אבל במחול לך אינו יכול לחזור בו ומחלוקת לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין יכול לחזור בו כוותיה נקיטינן ופירוש מחלוקת באתן לך דנתבע אמר לתובע אם יחייבוני פסולים אלו אתן לך בהא דוקא פליג ר״מ דהואיל והממון בידו אין כח לתובע להוציאו אלא בדיינים כשרים אבל במחול לך כגון תובע אמר לנתבע אם יזכוך פסולים הללו יהא מחול לך אין יכול לחזור בו דהא זכה זה במה שבידו מכיון שיצא זכאי וכתב נמוקי יוסף בשם הרא״ה והאחרונים דמחול לך אין פירושו שיאמר כן בפירוש דא״כ היכי ס״ד דבמחול לך מחלוקת דכיון דקי״ל לאחר גמר דין מחלוקת הרי זכו אותו והויא מחילה גמורה אלא הכי פירושה דאמר ליה תובע לנתבע הרי עלי לעשות מתביעה זו בכל מה שיאמרו אבא ואביך הן לפטור הן לחיוב שאין בלשון הזה לשון מחילה ופירוש גמר דין גבי נאמן עלי אבא או אביך הכל מודים דלפני גמר דין היינו קודם שיפסקו הדין ויאמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ולאחר גמר דין הוי לאחר הפסק. \n", + "ומה שכתב רבינו נגמר הדין והוציא הממון בדין זה הפסול היינו לומר דכיון שנגמר הדין הוה ליה כאילו הוציא הממון כבר ואינו יכול לחזור בו ושלא כדברי הטור והרמ\"ך שכתבו שנראה מדברי רבינו וכן כתב נמוקי יוסף בראש מרובה דכל שלא הוציא יכול לחזור בו ואי אפשר לומר כן דאי אפילו בדור לי בחיי ראשך כתב רבינו נגמר ונשבע כמו שאמר לו אינו יכול לחזור וחייב לשלם ואפי' שלא אמר ב\"ד איש פלוני זכאי כמו שנכתוב בסמוך כל שכן הכא שנגמר הדין באיש פלוני זכאי שאינו יכול לחזור בו אלא ודאי כמו שפירשתי נראה עיקר אבל בדהיה חייב לחבירו שבועה נחלקו המפרשים שיש אומרים שכיון שפסק הדין על עצמו ואמר דור לי בחיי ראשך היינו גמר דין ומיהו נמי ה\"מ כשקבל עליו הלה אבל לא קבל עליו יכול לחזור בו דכיון שלא קבל לא חשיב גמר דין וא\"כ מעת שפסק הדין על עצמו עד שיקבל עליו הלה הוי לפני גמר דין וכיון שקבל הלה על עצמו הוי לאחר גמר דין וכתב נמוקי יוסף בשם האחרונים שזה דעת הרי\"ף ובפ' המפקיד כתב נמוקי יוסף ששיטה זו היא המחוורת בעיני רוב המפרשים וזה דעת רבינו כמבואר בדבריו ויש חולקים בדבר ומחלוקתם תלוי בחילוף גירסא פרק יש נוחלין ובדקדוק סוגית הגמ' בריש פרק המפקיד ובפרק שבועת הדיינים. \n", + "ומ\"ש רבינו אפילו קבל עליו וכו' בשני עדים כשרים או בשלשה ב\"ד מומחין היינו כרש\"י שפירש דמאי דאמרינן בגמרא כגון דקבליה עליה בחד היינו אליבא דר\"מ לומר דאע\"ג דלא קבליה לההוא פסול אלא בחד דיינא דאיכא תרי אחריני בהדיה אמר ר\"מ יכול לחזור בו וא\"כ ר\"ע ורבנן בין שקבלו עליו בדיין אחד או בשלשה פליגי ולא כדברי התוס' שפירשו דאליבא דרבנן היא ולומר דדוקא כי קבליה עליה בחד דיינא הוא דאינו יכול לחזור בו אבל אם קבליה עליה בשלשה אפילו רבנן מודו דיכול לחזור בו ואי קנו מיניה הא פסקינן דאין לאחר קנין כלום ואפילו קבל עליו לבעל דינו כבי תרי וקנו מידו אינו יכול לחזור בו כדגרסינן פרק שבועת הדיינים וכן כתב הרי\"ף: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "מי שנתחייב בבית דין והביא עדים או ראיה לזכותו וכו'. משנה שם (דף ל\"א) כל זמן שהוא מביא ראיה סותר את הדין פירוש כגון שלא אמרו לו הבא עדים וראיה אלא כיון שראו שלא הביאם פסקו הדין והביא עדים או ראיה סותר הדין אמרו לו כל ראיות שיש לך הבא מכאן עד שלשים יום הביא בתוך ל' יום סותר לאחר שלשים יום אינו סותר אמר רשב\"ג מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים אמרו הבא ראיה אמר אין לי ראיה ולאחר זמן x מצא עדים ומצא ראיה הרי זו אינו כלום אמר רשב\"ג מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה xx אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראיה לאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה ראה שהוא מתחייב ואמר קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו הרי זו אינה כלום עד כאן במשנה ואמרינן בעלמא כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה וראיה אחרונה היינו הבבא השנית של משנה זו דפליג בה רשב\"ג ואמרינן בגמרא כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן לעולם מביא ראיה וסותר עד שיסתום טענותיו כיצד א\"ל הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אין לי ראיה אבל באו עדים ממדינת הים או שהיתה דסקיא של אביו פירוש שק של עור ששטרות אביו מונחין בו מופקד ביד אחר הרי זה מביא וסותר: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "בד\"א בגדול שנתחייב וכו'. שם ההוא ינוקא דתבעוהו לקמיה דר\"נ אמר אית לך סהדי א\"ל לא אית לך ראיה א\"ל לא חייביה ר\"נ הוה קא בכי ואזיל שמעי הנך אינשי אמרו ליה אנן ידעינן במילי דאבוך אמר ר\"נ בהא אפי' רבנן מודו דינוקא במילי דאבוה לא ידע ומפרש רבינו שהיה קטן בעת מיתת אביו ועכשיו הגדיל וכן כתב הרמ\"ה ונ\"ל הטעם דאילו השתא נמי קטן הוה הא קי\"ל אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפניו דמי ועוד דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם אבל התוספות פירשו דהשתא נמי קטן היה והא דאין נזקקין קא הדר ביה ר\"נ ואמר דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו ומהאי טעמא נמי מקבלין עדות על הקטן א\"נ קיום שטר הוה וקטן הוה בעי למפסליה בטענת פרוע או מזוייף בלא עדים וראיה וקיימוהו דמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין וכן דעת הרא\"ש דקטן הוה השתא דאילו הגדיל בשעת העמדה בדין אמרינן או ידע קודם בואו לדין או חקר אחר שתבעוהו לדין כיון דבר דעת הוא דינו כאחר דעלמא ואין בדבריו אלה כדאי לסתור דברי רבינו דכיון דבשעת מיתת אביו לא הוה ידע במילי דאבוה משום דקטן הוה אע\"פ שבשעת העמדה בדין היה גדול אינו יודע מי ומי היודעים זכותו כדי שיחקור מהם: \n\n" + ], + [ + "מי שקנו מידו וכו'. כתב ספר מצות גדול שכך הורו הגאונים והביא הוא ז\"ל ראיה מירושלמי דגרסינן התם המתנה אם לא אעשה לך כך וכך ביום פלוני יהא כך ואירע לו אונס רבי יוחנן אומר אונסא כמאן דלא עבד וריש לקיש אמר אונסא כמאן דעבד והלכתא כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ב\"ד שנחלקו וכו' עד וכל אלה הדברים דברי קבלה הם. משנה פ\"ק דסנהדרין: \n\n" + ], + [ + "ב״ד של שלשה וכו' עד יוסיפו הדיינים שנים. משנה פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט): \n", + "אמרו שלשה מהם זכאי וכו' עד ומעמידין את הממון בחזקת בעליו. הם דברים פשוטים ובסוף פרק שאחר זה יתבאר שיכולים להוסיף דיינים עד ע\"א ולא יותר: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א רואה אני בגמרא וכו'. טעמו של הראב\"ד מדאמרינן בסוף פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז) ההוא דאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה וסבור לראב\"ד דבין בדיני ממונות בין בדיני נפשות קאמר ורבינו סובר דלא קאמר אלא בדיני נפשות דוקא והטעם אכתוב בפרק שאחר זה: \n", + "והרמ\"ך \n", + "כתב נמצאו חמשה נושאים ונותנים וכו'. תימה היאך ישאו ויתנו חמשה והא האחד אומר איני יודע וכיון שאינו יודע לא ישא ולא יתן מ\"מ אם ידע אחר מכאן יכול לישא וליתן דכי אמרינן אי אמר טעמא לא שמעינן ליה בדיני נפשות לחובה הוא דאמרינן אבל לזכות אף בדיני נפשות שמעינן ליה דלא גרע מאחד מהתלמידים ודיני ממונות לזכות הוא דחובתו של זה זכותו של זה וצ\"ע עכ\"ל: \n", + "ודע שהרשב\"א בתשובה כתב שהוא סבור כדברי הראב\"ד ושכן דעת כמה גדולים: \n", + "וכתב עוד ז\"ל וכן נ\"ל מהירושלמי דב\"ד של שלשה שאמר אחד איני יודע והוסיפו שנים ואח\"כ אמר אחד מהארבעה איני יודע שהדין נגמר ע\"פ השלשה כאילו היתה תחלת ישיבתן בשלשה אלו דגרסינן התם בפרק היו בודקין (הלכה ו') תני למה אמרו מוסיפין דיינים שאם היו שנים מהראשונים מזכים ואחד מהאחרונים ליגמר הדין בשלשה אמר ר' אילא מכיון שנראה דינו ליגמר בארבעה אין גומרים אותו בשלשה אמר ר' יוסי ותשמע מינה שלשה שדנו ומת אחד מהם חותמים בשנים וכותבין אע\"פ שחתמנו בשנים בשלשה דננו ונראה לי פירושו שאם היו שנים מהראשונים מזכין ואחד מהאחרונים יושב עמהם בדין כלומר נושא ונותן עמהם ודן ואינו רוצה לומר מזכה אלא דן עמהן בין לזכות בין לחובה אע\"פ שאמר הרביעי איני יודע נגמר הדין בשלשה שהרביעי שאמר איני יודע אינו מכללם אלא כמאן דליתיה דמי ולפיכך נגמר הדין בשלשה אלה ולפיכך היה סבור רבי אילא דכיון שהיתה ישיבתן בארבעה לא יגמר בפחות מארבעה והרביעי שאמר איני יודע מעכב בארבעה כאחד מהשלשה שאמר איני יודע והא דקאמר ברישא שנים מהראשונים מזכים ואחד מהאחרונים לאו למימרא שיהא אותו שמן הראשונים מזכה ג\"כ ושיהו שלשתן מזכין והרביעי חולק ומחייב שא\"כ היאך יחלוק רבי אילא ויאמר שיהיו צריכים כולן להשוות לדעת אחת ולא ילך אחר השלשה שאם תאמר לפי שאלו ב\"ד שקול וכל ב\"ד שקול הרי הוא כאילו ירדו לדעות שא\"כ אף אנו נאמר כן בדיני נפשות כל שמוסיפין שנים צריכים להיות כולם נוטים לדעת אחת וזה אינו דהא כשהיה ב\"ד הטיה לטובה באחד והטיה לרעה בשנים ואע\"פ שכל שהוסיפו הרי הם ב\"ד שקול ואין לומר שיחלק רבי אילא בין דיני נפשות לדיני ממונות אלא נראה שעל כרחנו יש לנו לפרש כמו שפירש' וכל ששנים מזכין מן הראשונים ואחד מהאחרונים יושב ודן עמהם אע\"פ שחולק ומחייב יגמר הדין ע\"פ ב\"ד זה כאילו היתה תחלת ישיבתן בשלשה וקי\"ל כרישא דירושלמי ושתים זו שמענו חדא דאין האומר איני יודע נחשב מכלל הבית דין מדקאמר רבי אילא שנראה דינו ליגמר בארבעה ועוד דאם אמר אחד מן הארבעה איני יודע יגמר הענין ע\"פ שלשה שהם מנין הראוי ונ\"ל כי בירושלמי נסרך הרמב\"ם במה שכתב ז\"ל או שאמרו שלשה זכאי ואחד חייב ואחד אמר איני יודע וכו' הולכין אחר הרוב ע\"כ הצריך שלשה לומר זכאי כפשוטו של ירושלמי זה וגרם לו זה מה שהוא סבור שאף האומר איני יודע כמאן דאיתיה דמי וא\"כ עד שיהיו שלשה מזכין או מחייבין אין כאן רוב עכ\"ל והרבה סעד לדברי רבינו שפשט הירושלמי אתי כוותיה: \n", + "כתב הרמ\"ך אם ארבעה אומרים זכאי או חייב וכו'. אע\"פ שלא פירשו כן רבותי יפה פירש זה הרב דכיון דאיכא שלשה שיודעים בדיני ממונות אבל בדיני נפשות לא אמרינן הכי כדמוכח בשמעתין ולפי סוגית הגמ' לא נראה דברי הרב דהא חזינא בפ\"ק (ה':) דמקשה לשמואל משנים אומרים זכאי ואחד אומר איני יודע דאמרינן יוסיפו הדיינים ומקשה ואמאי ולהוי כשנים שדנו ומתרץ שאני התם דאדעתא דתלתא יתיבי ה\"נ אע\"ג דשלשה יכולים לעשות דין לבדם כיון דאדעתא דחמשה יתבי לא יכלי תלתא למגמר דינא עכ\"ל. ויש לומר דשאני התם שמתחלה היו שלשה שייך למימר הכי כשאחד אומר איני יודע אבל הכא ליכא למימר אדעתא דארבעה או ה' נחתי מאחר שמתחלה לא היו אלא ג': \n\n" + ], + [ + "כל מי שאמר איני יודע אינו צריך וכו'. . \n\n" + ] + ], + [ + [ + "סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות וכו'. סוף פירקא קמא דסנהדרין (דף י\"ז.) מימרא דרב כהנא ויהיב טעמא דכיון דאם לא מצאו לו זכות ביום אחד מעבירין אותו עד למחר שמא ימצאו טעמי זכות ויפטרוהו והני תו לא חזו ליה זכותא: \n\n" + ], + [ + "סנהדרי קטנה שנחלקו וכו'. משנה בסנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ'). \n", + "ומה שכתב וזה שאמר איני יודע הרי הוא כמי שאינו וכו'. מדאמרינן ספ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז) אמר ר' אבהו במוסיפין עושין בית דין שקול לכתחלה פשיטא מהו דתימא האי דקאמר איני יודע כמאן דאיתיה דמי ואי אמר מילתא שמעינן ליה קמ\"ל האי דקאמר איני יודע דכמאן דליתיה דמי ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה וסובר רבינו דדוקא לחובה הוא דלא שמעינן ליה אבל לזכות שמעינן ליה דהא אפילו חייב בהדיא חוזר ומלמד זכות וממאי דפרכינן פשיטא מפיק רבינו דלא מיירי הכא אלא בדיני נפשות דתנן בהו בהדיא מוסיפין שנים שנים דאילו בדיני ממונות לא תנן אלא יוסיפו הדיינים ולא תנן בהדיא אי חד או תרי והיכי פריך פשיטא אלא ודאי בדיני נפשות עסקינן וכיון דבדיני ממונות לא אתמר האי מימרא אי ההוא דאמר איני יודע הדר ואמר טעמא שמעינן ליה ועוד דטעמא מאי אמרינן דכמאן דליתיה דמי דמשום חומר דיני נפשות אין לו לחזור וללמד חובה אבל בדיני ממונות דלא שייך האי טעמא הוי כמאן דאיתיה ועוד דבדיני ממונות מה שהוא חובה לזה הוא זכות לזה ואי אמר טעמא שמעינן ליה. \n", + "ועל מ\"ש רבינו x יוסיפו הדיינים שנים נמצאו חמשה נושאין ונותנין בדבר כתב הראב\"ד א\"א אני רואה בגמ' שאותו שאמר איני יודע אינו מן המניין ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה נמצא לאחר שהוסיפו אינו אלא ארבעה, ובמה שכתבתי נתיישבה השגה זאת דלא מיירי ההיא דאי אמר טעמא לא שמעינן ליה אלא בדיני נפשות דוקא אבל לא בדיני ממונות ורבינו בפרק ח' מיירי לענין דיני ממונות שהרי בב\"ד של שלשה מיירי. ומ\"ש ועוד הראשון הרי הוא אומר איני יודע ואינו לא מזכה ולא מחייב השגה זו איני מכיר וכי אי אפשר שמתחלה היה מסופק בדבר ולכן אמר איני יודע ובמשא ובמתן הותר לו הספק ההוא ונטה לצד אחד. \n", + "ומ״ש רבינו ואם לא ראה גדול שבדיינים אומר נזדקן הדין ופוטרין אותו. סוף פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ״ב) לא ראו מאי א״ר אחא פוטרין אותו וכו' אמר ר' יוחנן פוטרין אותו ועוד שם תנו רבנן אומרים בדיני ממונות נזדקן הדין ואין אומרין בדיני נפשות נזדקן הדין מאי נזדקן הדין אילימא קש דינא כלומר זקן דין זה ועמוק וצריך להמתין בו איפכא מיבעי ליה כלומר שבדיני נפשות צריך לעיין יותר אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא איפוך ותפס כוותיה ולא מצאתי טעם מספיק למה תפס כן דהא התם בסמוך פליג רב אשי ואמר לעולם לא תיפוך ומאי נזדקן הדין חכם דינא כלומר יפה עמדנו על בוריו והוה ליה לתפוס כוותיה דבתרא הוא ומאריה דגמ' טפי מרב הונא בר מנוח ועוד דלא מפיך לברייתא אם לא שנאמר דטפי משמע בלשון נזדקן קש דינא מחכם דינא וצ״ע: \n", + "כתב הראב\"ד היו אלו כנגד אלו ואחד אומר איני יודע א\"א זה א\"א. והטעם להראב\"ד בזה שאותו שאומר איני יודע אינו מן המנין וכיון שמתחלה היו כ\"ג ונסתלק אחד כשאמר איני יודע ומוסיפין עליהם שנים שנים לעולם הם זוגות וא\"א להיות שבדיינים הנמנים חוץ מאותו שנסתלק שיהיו אלו כנגד אלו ואחד אומר איני יודע לפי שמנין כזה אינו זוגות ובמה שכתבתי בסמוך שדעת רבינו שאותו שאמר איני יודע יכול לחזור ולזכות נתיישב זה שכיון שבידו לזכות הרי הוא מהמנין. \n", + "ומה שכתב רבינו היו אלו כנגד אלו וכו'. הוא כגון שהיו בשלשה [ועשרים] ואמר אחד איני יודע והוסיפו שנים והיו י\"ב מזכין וי\"ב מחייבין ואותו האחד אומר איני יודע או שחזר אותו שאמר איני יודע וזיכה ואחד מאותם שהוסיפו אמר איני יודע מוסיפין והולכין וכו': \n\n" + ], + [ + "ב״ד הגדול וכו'. ס״פ היו בודקין (סנהדרין דף מ״ב) תניא ר״י אומר כשם שאין מוסיפין על ב״ד של ע״א כך אין מוסיפין על ב״ד של כ״ג ואע״ג דלית הלכתא בב״ד של כ״ג בב״ד של ע״א משמע דכ״ע מודו מדקאמר כשם שאין מוסיפין ועוד דלא אשכחן במוסיפין דמתני' תוספת אלא עד ע״א נראה דאין מוסיפין משם ומעלה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד מהדיינים בדיני נפשות וכו'. ומ״ש רבינו ובכלל לאו זה שלא יחזור המלמד זכות. משנה פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) אמנם ראיית הפסוק לא נזכרה שם: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בשעת משא ומתן וכו'. מימרא דרב שם (דף ל\"ד) ופירש רש\"י דבשעת משא ומתן בעינן שיעמוד בדבריו לחזר אחר ראיות שמא ימצא חיזוק לזכות דשמא לא טעה אבל בשעת גמר דין שחיפש כבר הכל ועכשיו נראה שטעה חוזר ומלמד חובה: \n\n" + ], + [ + "תלמיד שהיה מזכה ומת רואין וכו'. סנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ג) בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות ונשתתק מהו ופירש״י מי אמרינן אי לא נשתתק הוה מיחוש בדבריו וצריך לסתור הדין ולהביא דיינים אחרים מנפח רב ששת בידיה נשתתק אחד אפילו אחד בסוף העולם נמי פירש״י מנפח כלומר רוח הוא זה שכיון שנשתתק מה הועיל אי להכי אתית למיחש בכל היוצאים ליהרג נמי אימא שמא יש אחד בסוף העולם. התם לא קאמר הכא קאמר מאי ת״ש דאמר ר' יוסי בר חנינא אחד מן התלמידים שזיכה כלומר הוציא דבריו וטעמו לאור ומת רואין אותו כאילו הוא חי ועומד במקומו זיכה אין לא זיכה לא: \n\n" + ], + [], + [ + "שנים שאמרו טעם אחד וכו'. סנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד) בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו אמר ליה אין מונין להם אלא אחד פירש״י משום דחד מהנך קראי לאו להכי אתא דקי״ל לא נכתבו שני מקראות לטעם אחד הילכך חד מינייהו מטעא טעי. \n", + "ומ\"ש רבינו אפילו משני מקראות כלומר לא מיבעיא אם הם ממקרא אחד דלא חשיבי אלא כחד אלא אפי' אם אמרו שניהם טעם אחד משני מקראות לא חשיבי אלא כחד מהטעם שכתבתי ובזה אין מקום למה שהשיג הרמ\"ך: \n\n" + ], + [ + "ומפי השמועה למדו שאין מתחילין בדיני וכו'. משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ה) דיני נפשות מתחילין מן הצד פירוש מן הקטנים: \n\n" + ], + [ + "וכן אין פותחין בדיני נפשות לחובה וכו'. משנה שם דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה ואמרינן עלה בגמרא היכי אמרינן להו ואתמר התם סברות טובא ואביי ורבא דאמרי תרווייהו הכי אמרינן ליה אי לא קטלת לא תדחל ותני כוותייהו: \n\n" + ], + [ + "אמר אחד מהתלמידים וכו'. משנה בסנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ') אמר אחד מהתלמידים יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו אמר יש לי ללמד עליו זכות מעלים אותו ומושיבין אותו עמהם ולא היה יורד משם כל היום ובגמ' (דף מ״ב) והתניא אם יש ממש בדבריו [לא היה יורד משם לעולם ואם אין ממש בדבריו] אינו יורד כל היום וכו' אמר אביי תרגימה אאין ממש בדבריו. \n", + "ומ\"ש אפי' אמר הנידון עצמו וכו'. שם במשנה אפי' הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו ובלבד שיהא ממש בדבריו: \n\n" + ], + [ + "ב״ד שטעו וכו'. משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב): \n", + "במה דברים אמורים כשטעו וכו'. שם בגמ' (דף ל\"ג:) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן והוא שטעה בדבר שאין הצדוקים מודים בו אבל טעה בדבר שהצדוקים מודים בו זיל קרי בי רב הוא: \n", + "כיצד אמרו הבא על הערוה וכו'. שם אההיא דר' יוחנן דבסמוך היכי דמי אין חוזרין אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כגון שטעה שלא כדרכה שאין הצדוקים מודים בו ובפ\"ק דהוריות (דף ד') גרסינן אמר שמואל אין ב\"ד חייבים עד שיורו בדבר שאין הצדוקים מודים בו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מה בין דיני ממונות וכו' עד וביום שלאחריו לחובה. הכל משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) ובקצת ספרי רבינו דיני ממונות מטין ע״פ עד אחד וכו' והיא גירסא משובשת וצריך למחוק תיבת עד וכך מצאתי בנוסחא ישנה וכך הוא כפי המתבאר בגמ' והענין הוא כמו שביאר רבינו ז״ל בראש פ״ח: \n\n" + ], + [ + "לפיכך אין דנין וכו' עד ומתחילין בדינו. משנה וגמ' שם: \n\n" + ], + [ + "דיני ממונות אע\"פ שדנין אותם בכל יום וכו' מדבריהם שאין דנין בע\"ש. כך היא הגירסא הנכונה וכן מצאתי בספר ישן שלא היה כתוב למדו כמו בספרינו והדין ירושלמי כתבו הרא\"ש בפ' אחד דיני ממונות וז\"ל הירושלמי אסור לדון דיני ממונות בע\"ש והא מתני' דפליגא אין דנין דיני נפשות בע\"ש דיני נפשות הוא דלא דיינינן בע\"ש הא דיני ממונות דיינינן אמרי כאן להלכה כאן לדברי תורה וכן הוא בספר מצות גדול: \n\n" + ], + [ + "הכי גרסינן אחד דיני נפשות ואחד דיני מלקיות ואחד דיני גלות הדינים האלו שוים בהם וכו'. ומה שכתב שדיני מלקיות כדיני נפשות מדאמר רבה בפ\"ק דסנהדרין מלקות במקום מיתה עומד וכמו שיתבאר פרק ששה עשר מהלכות אלו ודיני גלות גם הם דיני נפשות: \n", + "ואין אחד מהם בשור הנסקל. פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:) אמר ר' אבהו וכולן כלומר הדרכים האלו אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מכ״ג: \n\n" + ], + [ + "המסית אין דיניו כשאר דיני נפשות מכמנין לו את וכו' ואינו צריך התראה. משנה בסנהדרין פרק ארבע מיתות כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמנין להם חוץ מזה אמר לשנים הן עדיו ומביאים אותו לב\"ד וסוקלין אותו אמר לאחד וכו' מכמנין לו עדים לאחורי הגדר. \n", + "ומה שכתב ואם יצא מב״ד זכאי וכו'. פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ג:) תנו רבנן מנין ליוצא מב״ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות שמחזירין אותו תלמוד לומר נקי אל תהרוג ומנין ליוצא מב״ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו ת״ל צדיק אל תהרוג אמר רב שימי בר אשי וחילופיהן למסית: \n", + "ואין טוענין למסית. ברייתא בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט) בדיני נפשות אע״ג דלא טען טוענין לו ואין טוענין למסית ופירש״י אין טוענין ב״ד בשבילו טענות זכות אא״כ טענם הוא: \n", + "ומושיבין בדינו זקן וכו'. ברייתא פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:) אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים וכו' וחילופיהן במסית דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו: \n\n" + ], + [ + "דיני ממונות והטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול וכו'. משנה שם (דף ל\"ב): \n\n" + ], + [ + "דיני ממונות וכן הטומאות והטהרות וכו'. ברייתא שם (דף ל\"ו) הטהרות והטומאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות קידוש החדש ועיבור השנה וכו' אין מונין להם אלא אחד ופירש\"י הטהרות והטומאות שהוראתן ביחיד ואין בהם מנין אם כן חולקין וצריך לעמוד [למנין] אם רבו המטמאים או המטהרים מונין [את האב ובנו או את הרב ותלמידו] שנים אבל דיני [ממונות] ונפשות ומכות שמנין שלהם אף בתחלת הדין ומן התורה שזה צריך שלשה וזה כ\"ג וכן קידוש החדש שצריך שלשה דמשפט כתיב ביה וכו' וכן עיבור השנה שצריך ג' וה' וז' וכו' ע\"כ. אבל גירסת רבינו אינה כן אלא כך היא דיני ממונות הטהרות והטומאות אב ובנו הרב ותלמידו מונים להם שנים דיני נפשות ומכות וכו' אין מונין להם אלא אחד: \n", + "וכתב הראב\"ד דיני ממונות וכן הטומאות והטהרות וכו' א\"א אין הגמרא כן עכ\"ל. ומאחר שגירסא אחרת היתה לרבינו אין כאן השגה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו זה שאנו מונין האב עם הבן וכו'. כתב כן כי היכי דלא תיקשי לן היאך גומרין את הדין בקרובים: \n", + "וכתב הראב\"ד חיי ראשי איני רואה לא טעם ולא ריח בדברים אלו וכו'. וי\"ל שדעת רבינו לומר דכי פסלינן קרובים לדון היינו דוקא כשעומדים שם בשעת גמר דין דהיינו כשאומרין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אבל קודם לכן נושאים ונותנין עמהם ונמנין עמהם לראות אם רבו המזכין או המחייבין ואפשר שהטעם בדיני ממונות כיון שיחיד מומחה דן אותם א\"כ ה\"ל דומיא דטהרות וטומאות וכפירש\"י ולכך עולין למנין וכמו שכתבתי ואפ\"ה בשעת גמר דין לא ישבו שם שאין גומרין שום דין בקרובים: \n\n" + ], + [], + [ + "תלמיד שהיה חכם וכו'. שם (דף ל\"ו) אמר רב שונה אדם לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות ואותיבנא עליה מברייתא דהטהרות והטומאות אב ובנו רב ותלמידו מונין להם שנים דיני נפשות וכו' אין מונין להם אלא אחד ופריק כי קאמר רב כגון רב כהנא ורב אסי דלגמריה דרב הוו צריכי ולסבריה לא הוו צריכי ופירש\"י הטעם דכיון דלסבריה לא צריך גברא באפי נפשיה הוא דאי משום גמרא דשמע מיניה כל ישראל נמי ממשה קבלו ואין אלו טעמים הבנת לבו דנימא אם היתה חכמתו מפי רב אחר היה אומר טעם אחר: \n\n" + ], + [ + "הכל כשרים וכו'. משנה שם (דף ל\"ב) הכל כשרים לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים ולוים וישראלים המשיאים לכהונה ואמרינן עלה בגמרא (דף ל\"ו:) הכל לאיתויי מאי אמר רב יהודה לאתויי ממזר ואקשינן עלה דהא תנינא בפרק בא סימן (נדה דף מ\"ט:) יש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות והוינן בה לאיתויי מאי ואמר רב יהודה לאיתויי ממזר ואסיקנא חדא לאיתויי גר וחדא לאתויי ממזר ומפרש רבינו דהאי גר דמרבינן הכא היינו דוקא כשאמו מישראל וכמו שכתבתי בפרק שני: \n", + "וגר דן את חבירו וכו'. ביבמות פרק מצות חליצה (יבמות דף ק״ב) אמר רבא גר דן את חבירו ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל והיינו לענין דיני ממונות דוקא ודלא כרש״י שפירש דלדיני נפשות נמי אלא כדעת רבינו הסכימו כל הפוסקים שראיתי דבריהם: \n", + "והסומא באחת מעיניו כשר לדון וכו'. כבר נתבאר לעיל סוף פרק שני דמייתי לה מדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד:) ההוא סמיא פירוש באחת מעיניו דהוה בשכונתיה דר״י דהוה דאין דינא ולא אמר ליה ולא מידי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אומרים להם מכירים אתם אותו וכו'. משנה בסנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ') מכירים אתם אותו התריתם בו: \n\n" + ], + [ + "אחד תלמיד חכם וכו'. בפרק קמא דסנהדרין (דף ח':) גבי פלוגתא דר\"מ ורבנן במוציא שם רע רב פפא אמר הכא באשה חבירה עסקינן וקא מיפלגי בפלוגתא דר\"י בר יהודה ורבנן דתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר חבר אינו צריך התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ופסק רבינו כרבנן ופירש\"י אלא להבחין שלא יוכל לומר סבור הייתי שמותר ויש לתמוה על רבינו שפוסק כרבנן דחבר נמי צריך התראה היאך נתן טעם שלא ניתנה אלא להבחין בין שוגג למזיד דהוי טעם לר\"י בר' יהודה דאמר חבר אינו צריך מפני שכבר הוא יודע שהוא אסור וי\"ל דלרבנן נמי הויא התראה להבחין בין שוגג למזיד אלא דהוי בגוונא אחריתי דחבר וע\"ה שוין בו כגון להודיע שחתיכה זו חלב או שהיום שבת. ואחר שכתבתי זה מצאתי לרב המגיד שכתב כיוצא בזה בתחלת הלכות איסורי ביאה ואע\"ג דבההיא אוקימתא אתו חכמים דמתני' כר\"י בר' יהודה לא חיישינן לה למיפסק כוותיה משום דאיכא התם אוקימתי אחריני דלא תלי פלוגתא דר\"מ וחכמים בפלוגתא דר\"י ורבנן: \n", + "וכיצד מתרין בו וכו'. ברייתא שם פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ:) שהיו שואלים את העדים קיבל עליו התראה התיר עצמו למיתה המית תוך כדי דיבור: \n", + "וכן אם שתק וכו'. מדבעינן שיתיר עצמו למיתה ועוד דתניא פרק אלו הן הנשרפין (דף פ\"א:) התרו בו ושתק התרו בו והרכין בראשו פירוש או התרו בו והרכין בראשו פעם ראשונה ושניה מתרין בו שלישית כונסין אותו לכיפה אלמא דאין מלקין אותו אע\"פ שהרכין בראשו והוא הדין למיתה דמלקות במקום מיתה עומד. \n", + "ומה שכתב וחייב אתה עליה מיתת בית דין כלומר שאין צריך שיודיעוהו באי זו מיתה הוא נהרג וזה לפי שפסק כרבנן דפליגי ארבי יהודה דאמר עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג ורבנן סברי שכיון שהודיעוהו שהוא חייב מיתת ב\"ד סגי בהכי כדאיתא פרק קמא דסנהדרין ופרק אלו הן הנשרפין. \n", + "ומ\"ש וצריך שיעבור וכו'. כבר כתבתי בסמוך הברייתא האומרת ששואלים אותו תוך כדי דיבור אלמא דבלאו הכי לא קטלינן ליה: \n", + "ובין שהתרה בו וכו'. ספ\"ק דמכות (דף ו':) אמר רבא מתרה שאמרו אפי' מפי עצמו ואפילו מפי השד ופירש\"י מפי עצמו ההרוג עצמו התרה בו ואפשר לפרש בו עוד פירוש אחר שההורג היה מתרה בעצמו ואומר ראוי לי לימנע מלעשות זאת שא\"כ יהרגוני ב\"ד ואחר כך גבר יצרו עליו ועשאה ולמד רבינו ק\"ו לעבד ואשה ודין השד כיון אליו רבינו באומרו אפי' שמע קול המתרהו ולא ראהו: \n\n" + ], + [ + "אמרו העדים היתה לו התראה וכו' עד ויראה לי. הכל משנה סוף פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ז): \n\n" + ], + [ + "משנגמר דינו אין משהין אותו וכו'. בסוף הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט) גבי זקן ממרא אמרו במשנה היו משמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו שנאמר וכל העם ישמעו וייראו דברי ר' עקיבא ר' יהודה אומר אין מענין דינו של זה להמתין מלהמיתו עד הרגל אלא ממיתין אותו מיד משמע דאף ר' עקיבא לא אמר אלא בזקן ממרא משום דכתיב ביה וכל העם ישמעו וייראו אבל בשאר חייבי מיתות מודה דאין מענין דינם. ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ה) הקשו על מאי דתנן שאין דנין דיני נפשות בע״ש וליגמריה לדיניה בשבת וליקטליה בחד בשבא ותירצו נמצא אתה מענה דינו. \n", + "ומ\"ש אפילו היתה עוברה וכו'. משנה בפ\"ק דערכין (דף ז') האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד. ופירש\"י אין ממתינין לה עד שתלד אלא הורגין ולדה עמה דחד גופא היא ישבה על המשבר קודם שנגמר הדין ממתינין לה עד שתלד דכיון דעקר ונע ממקומו גופא אחרינא הוא. \n", + "ומה שכתב ומכין אותה כנגד בית ההריון וכו'. שם ויהיב טעמא כדי שלא תבא לידי ניוול: \n", + "וכל אשה שתהרג מותר ליהנות בשערה. שם במשנה ובגמ' מפרש טעמא: \n\n" + ], + [ + "מי שיצא ליהרג והיה זבחו וכו'. גם זה שם x: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שנגמר דינו וכו' עד אפילו יודע בעצמו ששקר העידו עליו וכך הוא מתודה. משנה פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ב:) ואע״פ שלא הזכירה במשנה (דף מ״ג) בכרוז אלא המיתה והעבירה והעדים הזכיר רבינו גם המקום והזמן שכך אמרו בגמ' אמר אביי וצ״ל ביום פלוני ובשעה פלונית ובמקום פלוני דילמא איכא דידע ואתא ומזים להו והמשנה קצרה משום דפשיטא דע״י כן ילמדו עליו זכות באמרם עמנו היה ביום פלוני. \n", + "ומ\"ש מוסרין לו ב' תלמידי חכמים פירוש פעם שלישית דוקא כך פירש בגמרא. \n", + "ומה שכתב ועדיו הם ההורגין אותו וכו'. ומה שכתב ורוצח שלא הרגוהו עדיו כו'. נלמד ממאי דתניא בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה:) מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה הכתובה בו מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו תלמוד לומר מות יומת המכה מ״מ ואסיקנא התם דלא גמרינן מרוצח משום דהוו רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ובפי״ד הארכתי בדין זה על דברי רבינו עיין שם: \n\n" + ], + [ + "ואחר שמתודה משקין אותו וכו'. שם (דף מ\"ג) מימרא דרב חסדא: \n\n" + ], + [ + "זה היין וכו'. שם ברייתא נשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות ומביאות ואסיקו בגמ' דאם לא התנדבו באים משל צבור: \n\n" + ], + [ + "אין ב״ד יוצאין וכו'. . וכל ב״ד שהרגו וכו'. פ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ג) ר״ע אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כל אותו היום תלמוד לומר לא תאכלו על הדם: \n", + "ואין מברין וכו'. שם רבי דוסא אומר מנין שאין מברין על הרוגי ב\"ד תלמוד לומר לא תאכלו על הדם: \n", + "ודברים אלו אסורים וכו'. שם על כולם אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שבכללות כלומר שאנו לומדים ממנו דברים רבים: \n\n" + ], + [ + "בחולו של מועד וכו'. מועד קטן (דף י\"ד): \n\n" + ], + [ + "הרוגי בית דין וכו'. משנה פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ו:): \n\n" + ], + [ + "מי שנגמר דינו וברח וכו' עד ה\"ז יהרג. משנה ספ\"ק דמכות (דף ז') מי שנגמר דינו וברח ובא לפני אותו ב\"ד אין סותרין את דינו כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו בב\"ד של פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג ומה ששינה רבינו וכתב ובא לב\"ד אחר יתבאר בסמוך: \n", + "במה דברים אמורים ברוצח וכו'. בסנהדרין פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה:) אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור והקשו עליו מהא דתנן כל מקום x שיעמדו שנים ויאמרו וכו' תרגמה שמואל בהן הן עדיו כלומר שאותם שמעידין שנגמר דינו הם עדיו הראשונים שהעידו עליו בבית דין ונתחייב על פיהם ובתר הכי אוקימנא להא דשמואל בשאר חייבי מיתות לבד מרוצח וממילא כי אוקימנא למתניתין בהן הן עדיו דוקא בשאר חייבי מיתות דומיא דשמואל אבל ברוצח אפילו אינן עדיו הראשונים. \n", + "ומה שכתב ויהרגוהו בידם דכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה וכו'. ומה שכתב והוא שיעידו עליו בבית דין של כ\"ג. פשוט דאין הורגין אלא בבית דין של כ\"ג: \n\n" + ], + [ + "מי שנגמר דינו בב\"ד של חוצה לארץ וכו'. בסוף פ\"ק דמכות (דף ז') הקשו במשנה שכתבתי בסמוך רישא אסיפא דמרישא משמע דלפני ב\"ד אחר סותרין דינו ומסיפא משמע דאפילו לפני ב\"ד אחר אין סותרים דקתני כל מקום ואמר אביי ל\"ק כאן בארץ ישראל כאן בחוצה לארץ דתניא רבי יהודה ברבי דוסתאי אומר משום ר' שמעון בן שטח ברח מארץ ישראל לחוצה לארץ אין סותרין דינו מח\"ל לארץ סותרין את דינו מפני זכותה של ארץ ישראל ובבבא זו כתב רבינו דין נגמר דינו בחוצה לארץ וברח לארץ ישראל ובבא שקודם זו המתחלת מי שנגמר דינו וברח לב\"ד אחר כתב דין נגמר דינו בארץ ישראל וברח לחוצה לארץ ולכך כתב שם וברח לב\"ד אחר דכל שלא ברח מחוצה לארץ לארץ ל\"ש לן בין אותו ב\"ד לב\"ד אחר דבכל מקום אין סותרין את דינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ארבע מיתות וכו'. בסנהדרין (דף מ\"ט:) ריש פרק ארבע מיתות נמסרו לבית דין סקילה שרפה הרג וחנק: \n", + "שכל מיתה האמורה בתורה סתם היא חנק. ברייתא פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ב:): \n", + "וההורג את חבירו מיתתו בסייף. משנה פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ו:) בברייתא פרק ארבע מיתות יליף לה מקרא. \n", + "ומ\"ש וכן אנשי עיר הנדחת מיתתן בסייף. משנה פרק הנשרפין שם: \n\n" + ], + [ + "כל מיתה מהם מצות עשה היא וכו'. . ואין רשות למלך להרוג וכו'. . \n\n" + ], + [ + "כל מחוייב מיתת בית דין וכו'. . \n\n" + ], + [ + "סקילה חמורה וכו'. כך העלו בגמרא פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף מ״ט:) דכסדר שנשנו כך סדר חומרתן ואע״ג דר״ש פליג התם במתני' הלכה כת״ק: \n", + "וכל מי שנתחייב בשתי מיתות וכו'. משנה בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין (דף פ\"א) מי שנתחייב בשתי מיתות ב\"ד נידון בחמורה ואמר בגמרא דאפילו נגמר דינו בקלה וחזר ועבר עבירה חמורה נדון בחמורה: \n\n" + ], + [ + "ואחד האיש ואחד האשה וכו'. פ\"ק דקידושין (דף ל\"ה) ופ\"ק דב\"ק (דף ט\"ו) איש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה: \n\n" + ], + [ + "כל חייבי מיתות שנתערבו וכו'. משנה פרק אלו הן הנשרפין (דף ע\"ט:): \n\n" + ], + [ + "מי שנגמר דינו וכו'. משנה שם רוצח שנתערב באחרים כולם פטורים רבי יהודה אומר כונסין אותו לכיפה ובעו בגמרא מאן אחרים ואמר שמואל דפלוגתייהו ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב באחרים שנגמר דינם ופטרי רבנן משום דאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו וכיון דאין מכירין אותו ה\"ל שלא בפניו וידוע דהלכה כרבנן ור\"ל ס\"ל דבהא כולי עלמא לא פליגי דפטירי ורבה נמי משמע דהכי ס\"ל דבהא כולי עלמא לא פליגי דפטירי ואם כשנתערב מי שלא נגמר דינו עם מי שנגמר פטור כל שכן כשנתערב מי שנגמר דינו עם שאר העם דפטירי אבל מכל מקום יש לדקדק בלשון רבינו למה לא כתב מי שנגמר דינו שנתערב עם שאר העם או עם מי [שלא] נגמר דינו ולא נודע מי הוא כולן פטורין והיה מקצר יותר. ודע שמה \n", + "שכתב לפי שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו לא קאי אלא אסוף מילתיה שכולן רוצחים אלא שזה נגמר דינו וזה לא נגמר דינו אבל ברישא דמי שנגמר דינו שנתערב עם שאר העם אין צריך לטעם זה דתיפוק ליה דאינך לאו מחוייבי מיתה נינהו: \n\n" + ], + [ + "מי שעמד על נפשו וכו'. סנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה:) אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור מ״ט דבעינן יד העדים בראשונה וליכא אלא מעתה עדים גדמים דמעיקרא הכי נמי דפסילי שאני התם דאמר קרא יד העדים שהיתה כבר וכו' ומי בעינן קרא כדכתיב והתניא מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה הכתובה בו מניין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ת״ל מות יומת המכה מ״מ שאני התם דאמר קרא מות יומת ופירש״י יד העדים יד שהיתה להם תהיה להם בשעת מיתה אבל גדמים מעיקרא לא משתמע מיניה דזו היא יד שלהם וכו' אין לי אי לא כתב אלא יומת אלא מיתה הכתובה בו סייף עכ״ל. ולפום ריהטא משמע דרוצח משום דכתיב ביה מות יומת אשתני משאר חייבי מיתות בתרתי חדא דשאר חייבי מיתות בעינן דלא ימיתנו אלא במיתה הכתובה בו ורוצח אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול תרתי דבשאר חייבי מיתות בעינן יד העדים בראשונה ואילו ברוצח לא בעינן דמדמקשה מההיא דרוצח אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול משמע דהא בהא תליא דאי בעינן יד העדים בראשונה אי אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול ואי אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול לא בעינן יד העדים בראשונה ויש לתמוה על רבינו שכתב שגם בשאר מחוייבי מיתה ממיתין אותם בכל מיתה שיכולין ואין חילוק בין רוצח לשאר אלא אי בעינן יד העדים בראשונה אי לא דלדידיה מאי מקשה לשמואל מרוצח שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול דהא בשאר מחוייבי מיתה הכי דינא אלא שיד עדים בראשונה בעינן וה״ה גבי רוצח ואפשר לומר דכי מקשה לשמואל לישנא דברייתא דייק דקאמר שאם אי אתה יכול להמיתו דמשמע דקאי לבית דין או לכל אחד מישראל דכל הקודם בו זכה דאי קאי לעדים שאם אינם יכולים להמיתו מיבעי ליה אלא משמע דלא בעינן יד עדים בראשונה וקשיא לשמואל אבל אה״נ דשאר חייבי מיתות נמי הוי דינא דממיתין אותו בכל מיתה אלא דבעינן יד עדים בראשונה ואין לי אלא מיתה הכתובה בו פירוש יד העדים בראשונה ושני ליה דשאני רוצח דכתיב ביה מות יומת לרבות אפי' דליכא יד עדים בראשונה. ויש לדקדק שתפס רבינו דין דנקטעה יד העדים גבי מי שעמד על נפשו דמשמע דאם לא עמד על נפשו חייב ולפום סוגיין משמע דשמואל סתם מיירי בין עמד על נפשו בין לא עמד: \n\n" + ], + [ + "כל הרוגי ב״ד וכו' עד בקברות אבותיהם. משנה פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו): \n", + "ויש לקרוביהם וכו': \n\n" + ], + [ + "צריכים בית דין להתיישב וכו'. משנה סוף פירקא קמא דמכות (דף ז') סנהדרין ההורגת אחת בשבוע נקראת חובלנית ואף על גב דפליגי תנאי התם פסק כתנא קמא: \n", + "אף על פי כן אם אירע להם וכו'. מדאמרינן במשנה פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה:) אין דנין שנים ביום אחד הא בשני ימים דנין: \n", + "היו שניהם בעבירה אחת ומיתה אחת וכו' עד אין הורגין שניהם ביום אחד. גם זה שם (דף מ\"ו:): \n\n" + ], + [ + "אין דנין דיני נפשות וכו'. סנהדרין פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ב:) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה ב\"ד הגדול שם בלשכה שבמקדש. כך אמרו וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם: \n\n" + ], + [ + "בתחלה וכו'. בסוף מס' מדות (פרק ה'): \n", + "שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד. בפרק חלק (סנהדרין דף ק״א) על ענין ירבעם אמרו גמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית יהודה ופירש״י גמירי הלכה למשה מסיני ולא מקרא. \n", + "ומה שכתב ומשנתקלקלה השורה גלו ממקום למקום ולעשרה מקומות גלו וסופן לטבריה ומשם לא עמד ב\"ד הגדול עד עתה וקבלה שבטבריה עתידים לחזור תחלה. בפ\"ד דר\"ה (דף ל'): \n\n" + ], + [ + "ארבעים שנה וכו'. כן מפורש בסנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ״א): \n\n" + ], + [ + "בזמן שדנין וכו'. משנה סוף פ\"ק דמכות (דף ז') סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ וכבר כתב זה רבינו ולא שנאה כאן אלא להשמיענו שאותם ארבעים שנה שבטלו דיני נפשות בא\"י ג\"כ בטלו בחוצה לארץ אע\"פ שהיה כהן מקריב: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד מצות הנסקלים וכו' עד ויד כל העם באחרונה. משנה פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה). \n", + "ומה שכתב ומכסין ערותו מלפניו הכי איתא במשנה האיש מכסין אותו מלפניו והאשה מלפניה ומאחריה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה וסבירא ליה לרבינו דלא פליגי אלא באשה אבל באיש כולי עלמא מודו דמכסין אותו מלפניו ואף על פי שהוא מכוסה מלפניו קראוהו ערום ופסק כחכמים. \n", + "ומה שכתב שהרי נאמר סקול יסקל וכו'. שם בגמרא. \n", + "ומה שכתב ואם לא מת מדחיפה זו מגביהים העדים אבן שהיתה מונחת שם משא שני בני אדם והעד השני מרפה ידו וכו'. ברייתא שם ותמהני למה לא כתב רבינו כמו ששנינו במשנה דוחפו על מתניו כלומר דוחפו על מתניו מאחוריו והוא נהפך ונופל על לבו וחוזר והופכו על מתניו וכתב רש\"י הטעם שכשהוא מושכב פרקדן מגונה יותר ואפשר גם כן שהטעם כדי שיהיה לבו לצד מעלה שבכדי שהעד השני יטול את האבן ויתנה על לבו ולפיכך לא חשש רבינו לכתבו מכיון שכתב בסמוך מגביהין העדים אבן וכו' ומשליך האבן על לבו שפשיטא שאז לבו לצד מעלה גם קיצר שלא פירש שדוחפין אותו מעומד כדי שיפול ממקום יותר גבוה כי כך אמרו בגמרא: \n\n" + ], + [ + "עובד ע״ז וכו'. ברייתא בכתובות פרק נערה (כתובות דף מ״ה:) ופירוש שער שעבד בו היינו שער העיר שעבד בה: \n\n" + ], + [ + "מצות הנשרפין כו' עד שתצא נפשו. משנה פרק ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ב): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "מצות עשה לתלות את המגדף ועובד ע\"ז וכו'. משנה שם (דף ה':) כל הנסקלים נתלים דברי ר\"א וחכ\"א אינו נתלה אלא המגדף והעובד ע\"ז וידוע דהלכה כחכמים: \n", + "והאיש נתלה וכו'. ג\"ז שם ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "כיצד מצות הנתלין וכו' עד אינו עובר עליו. משנה שם (דף מ\"ו). \n", + "ומ\"ש ותולהו סמוך לשקיעת החמה יצא לו ממה שאמרו שם (ע\"ב) בברייתא משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין דינו וממיתין אותו ואחר כך תולין אותו. ויש לדקדק שרבינו לא כתב שממיתין אותו סמוך לשקיעת החמה כמו שאמרו בברייתא אלא כתב ותולהו סמוך לשקיעת החמה שנראה שאין הקפידא אלא שיתלוהו סמוך לשקיעת החמה וכבר אפשר שימיתוהו מבעוד יום. ויש לומר שמאחר שכתב אחר שסוקלין אז משקעין את הקורה וכו' משמע שתיכף לסקילה תליה וכיון שכתב שתולהו סמוך לשקיעת החמה ממילא משמע שסקילתו הויא קרוב לשקיעת החמה: \n\n" + ], + [], + [ + "אין תולין וכו'. שם תנו רבנן עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר תלמוד לומר קבור מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר קציצה וקבורה ורבי יוסי אומר מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה מי שמחוסר חפירה תלישה וקבורה כלומר דאף נעוץ נתמעט מן המשמע הזה ורבנן תלישה לאו כלום היא כלומר אין כאן חסרון מעשה ומדברי רבינו נראה דדוקא מחובר לקרקע ממעט אבל לא נעוץ ואתי כרבנן: \n", + "שהעץ שנתלה עליו וכו'. ברייתא שם (דף מ\"ה ע\"ב) דכל הני נקברים עמו והתניא אין נקברים עמו אמר רב פפא מאי עמו בתפיסתו: \n\n" + ], + [ + "כל הנסקלין וכו' עד סוף הפרק. במשנה פ' ארבע מיתות הוזכרו הנשרפין ונהרגין ופרק הנחנקין הוזכרו הנחנקין: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אבל לאחר מיתת אשתו וכו'. בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ו:) פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא ופסק כרבי עקיבא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ואף על פי שמלקות בשלשה. פלוגתא דר' ישמעאל ות\"ק פ\"ק דסנהדרין (דף י') דרבי ישמעאל סבר דהוי בכ\"ג ותנא קמא סבר דהוי בג' ופסק כת\"ק. \n", + "ומ\"ש במקום מיתה היא עומדת ק\"ל לאי זה ענין הוי עומד במקום מיתה מאחר שרבינו פוסק דהוי בשלשה דאליבא דר' ישמעאל דסבר דהוי בכ\"ג הוא דאמר רבא במקום מיתה עומד ולפיכך צריך כ\"ג. ונראה דלענין זה הוא עומד במקום מיתה שצריך מומחין ושצריך עדים והתראה ודרישה וחקירה כד\"נ וכמ\"ש רבינו בסמוך ולמדנו כן ממ\"ש רבא מלקות במקום מיתה עומד ונהי דלמאי דאיפליגו רבנן עליה דר' ישמעאל ואמרו דסגי בשלשה אינו עומד במקום מיתה מ\"מ לענין דבעינן מומחין דלא אשכחן דאיפליגו עליה הוי במקום מיתה ועוד ראיה דבעינן מומחין מדאיפליגו רבי ישמעאל ורבנן באי בעינן כ\"ג או אי סגי בשלשה ואם איתא דלרבנן לא בעי מומחין אדמיפלגי באי בעינן כ\"ג ליפלגו באי בעינן מומחין א\"ו מומחין סמוכים בעינן דלהא מילתא במקום מיתה עומד: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "עבר על לאו שניתק לעשה וכו'. פרק בתרא דמכות (דף ט\"ו:) תני תנא קמיה דר' יוחנן כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה קיים עשה שבה פטור ביטל עשה שבה חייב וכו' ור\"ל אומר קיימו ולא קיימו במאי קא מיפלגי וכו' מר סבר התראת ספק שמה התראה ומר סבר לא שמה התראה וביאור הדברים שמשעבר על לא תעשה שיש בה קום עשה כגון שנטל האם על הבנים לרבי יוחנן אינו חייב עד שיבטל העשה כגון שיהרגנה וכל שלא הרגה פטור לפי שיכול הוא עדיין לקיים העשה והרי כאן שגמר הלאו תלוי בביטול העשה וכשמתרין בו אל תקח האם ספק הוא שמא לא יבטל העשה להרגה אלמא התראת ספק שמה התראה ור\"ל סובר שבשעה שעבר הלאו נגמר חיובו למלקות אבל העשה ניתן לעקור המלקות ולכשיבוא לב\"ד אז יקיים העשה ויפטר או ילקה ואם היה גמר הלאו תלוי בביטול העשה לא היה לוקה עליו משום דהויא התראת ספק ולא שמה התראה וידוע דהלכתא כר' יוחנן לגבי ר\"ל ואע\"פ שתפס רבינו לשון קיום בלשונו ואליבא דר\"י דפסק כוותיה הו\"ל לתפוס לשון ביטול אין חשש מכיון שכתב ועבר ולא קיים דמשמע ממש שביטלו דהיינו עבר ולא קיימו היינו בטלו דאי לא ביטלו אי אתה יכול לקרות בו עבר ולא קיימו שהרי עדיין בידו לקיימו. אך ק\"ל דבגמ' משמע דלמ\"ד ביטלו ולא ביטלו אינו חייב עד שהוא בעצמו יבטל העשה כגון שלקח האם על הבנים והמיתה אבל אם מתה מעצמה פטור ואונס לא משכח התם גוונא דילקה כשיבטל העשה אליבא דר\"י ורבינו כתב פ\"ה דהל' נערה בתולה שאונס שגירש כופין אותו להחזיר ואינו לוקה ואם מתה גרושתו קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר לוקה ומעתה משמע דלא סבירא ליה לרבינו כר\"י אלא כר\"ל והיינו לשון קיום וכמו שכתבתי והשתא קשה דכר\"י הו\"ל למיפסק אי משום דהלכתא כוותיה לגבי ר\"ל אי משום דהא פסק כוותיה בהתראת ספק וממילא הלכתא כוותיה בהא נמי כיון דקא מפלגי בהתראת ספק ומשם נמשך מחלוקתם בלאו שניתק לעשה אי בעינן ביטלו או לא קיימו וי\"ל דהיינו לפי גירסת רש\"י אבל לפי גירסת הרי\"ף שגורס תני קיימו ולא קיימו כר' יוחנן אתי שפיר מ\"ש רבינו וכפירוש אחרים שכתב הר\"ן בסוף חולין ולענין התראת ספק אמרינן בפרק הלוקין דפלוגתא דר\"י ור\"ל היא ור\"י סבר שמה התראה וידוע דהלכתא כוותיה לגבי ר\"ל וכן פסק רבינו פה ובפ\"ה מהלכות שבועות כתב שאין לוקין על התראת ספק אא\"כ היה לאו שלו מפורש בתורה ואיני יודע מנין לו חלוק זה: \n\n" + ], + [ + "עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת ב״ד וכו'. בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ״א) דרבי יוחנן אומר דשוחט אותו ואת בנו לעבודה זרה חייב וכגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום עבודה זרה ואזדא לטעמיה דאמר רבי יוחנן חייבי מיתות שוגגין כלומר שלא התרו בו משום מיתה ויש בה עוד חיוב דבר אחר כגון מלקות והתרו בו משום מלקות חייב וריש לקיש פליג עליה ופסק כר' יוחנן: \n\n" + ], + [ + "אינו צריך שני עדים למלקות וכו' אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק. נראה שלמד כן מדאמרינן עד אחד נאמן באיסורין ומפרש רבינו נאמן לאסור הדבר. \n", + "ומ\"ש בד\"א שלא הכחיש וכו'. מדאמרי' בהנזקין שאם א\"ל נטמאו טהרותיך שאינן בידו אינו נאמן ומשמע לרבינו דהיינו בשהכחישו: \n\n" + ], + [ + "שתק בעת שהעיד וכו'. בקדושין פרק האומר (דף ס\"ה:) אמר אביי אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ומשמע דמיירי בשאחר כך טען להכחיש העד דאי לאו הכי פשיטא דמהימן. ומכל מקום ממ\"ש \n", + "רבינו ואחר שעבר והתרו בו טוען להכחיש העד משמע שאם טען להכחישו קודם שעבר הויא הכחשה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) כיצד מלקין אותו וכו' עד הרי החזן גולה. כלל הדברים משנה במכות פרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ\"ב): \n", + "ומה שכתב וצריך להיות יותר בדעה וחסר בכח ברייתא שם (דף כ\"ג) פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ופסק כרבנן: \n", + "ומה שכתב ומגביה הרצועות בשתי ידיו. שם תנא כשהוא מגביה מגביה בשתי ידיו. \n", + "ומה שכתב ושתי רצועות של חמור כך פירשו בגמרא: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב שאין מכין שנים כאחד. בספרי ויליף לה מדכתיב יכנו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב הגדול שבדיינים קורא וכו'. עד והשלישי אומר לחזן הכה. ברייתא שם ונתבאר שם שמצוה לצמצם שיסיים הפסוקים כשיגמור המלקות ואם לאו חוזר לתחלת המקרא וכן הוא במשמע לשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "ואם לא מת הרי החזן עבר על מצות לא תעשה וכו'. ברייתא בסיפרי והובאה פרק אלו הן הלוקין. \n", + "ומה שכתב אם הוסיף עובר בלאו. שם אין לי כלומר דאסור להוסיף אלא מכה רבה מכה מועטת מנין תלמוד לומר לא יוסיף מכל מקום: \n", + "והוא הדין לכל מכה את חבירו וכו'. זה פשוט בעצמו. \n", + "ומה שכתב אפילו הכה עבד. למדו מדתנן בפרק החובל (בבא קמא דף פ\"ז) החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולם וכיון שהוא חייב על העבד ממון בהכאת שוה פרוטה ממילא שכשאין בה שוה פרוטה עובר ותניא בפרק ב' דמכות (דף ח' ע\"ב) עבד ועכו\"ם גולה ולוקה על ידי ישראל וישראל גולה ולוקה על ידי עכו\"ם ומשמע דלרבותא נקט עכו\"ם שישראל לוקה על ידו וכל שכן שהוא לוקה על ידי עבד שהוא מקיים מצוה ואוקימנא בגמרא דהא דלוקה ישראל על ידו בשהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה ובפרק אלו נערות איתמר דדוקא משום דלית בה שוה פרוטה לוקה אבל אי אית בה שוה פרוטה ממונא משלם מלקא לא לקי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד מלקין את המחוייב וכו' שאין מוסיפין וכו'. משנה פרק בתרא דמכות (דף כ\"ב) כמה מלקין אותו מ' חסר אחת וכו' רבי יהודה אומר מ' שלימות ופסק כחכמים ומדברי רבינו נראה שמה שאינו לוקה ארבעים שלימות הוא תקנת חכמים שכך כתב לפיכך אמרו חכמים ולמד כן ממה שאמר רבה שם כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס\"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בספר תורה כתיב ארבעים ואתו חכמים ובצרי חדא הרי שהחכמים הם שעשו כן ואע\"פ ששם דרשו מדכתיב במספר ארבעים ולא כתיב ארבעים במספר נראה שסובר רבינו שהוא אסמכתא בעלמא ויותר נראה לי דלטעמיה אזיל שכל דבר שאינו מפורש בהדיא בתורה קרי דברי סופרים וחכמים קבלו ממרע\"ה דרשא זו ומטעם זה: \n\n" + ], + [ + "כשאומדין את החוטא וכו'. שם במשנה: \n", + "אמדוהו שיכול לקבל עשרים וכו'. ברייתא פרק קמא דסנהדרין (דף ז'): \n", + "אמדוהו לקבל מ' וכו' עד יותר על האומד. משנה שם מכות (דף כ\"ב): \n\n" + ], + [ + "אמדוהו היום וכו' עד כיוצא בזה. שם במתני' אמדוהו לקבל מ' לקה מקצת ואמרו אין יכול לקבל מ' פטור אמדוהו לקבל י\"ח ומשלקה אמרו שיכול הוא לקבל מ' פטור ואמרינן בגמ' לקה אין לא לקה לא ורמינהי אמדוהו לקבל מ' וחזרו ואמרו אין יכול לקבל מ' פטור אמדוהו לקבל י\"ח וחזרו ואמדוהו ואמרו שיכול לקבל מ' פטור אמר רב ששת לא קשיא הא דאמדוהו ליומיה הא דאמדוהו אמחר וליומא אחרא ונ\"ל שלדעת רבינו כך פירושו דרמי מתרווייהו מרישא ומסיפא דהכא דקתני בין כשאמדוהו לשמונה עשרה וחזרו ואמדוהו לארבעים בין כשאמדוהו לארבעים ואמרו אינו יכול לקבל ארבעים אי לקה כבר פטור ואי לא לקה חייב דבאמדוהו לקבל שמונה עשרה וחזרו ואמדוהו לקבל ארבעים לוקה ארבעים ובאמדוהו לקבל ארבעים וחזרו ואמרו אינו יכול לקבל ימתין עד שיבריא או לוקה ומתרפא וחוזר ולוקה והתם תני בתרווייהו דאע\"ג דלא לקה פטור ואמר רב ששת ל\"ק הא דאמדוהו ליומיה כלומר ברייתא בדאמדוהו ללקות בו ביום ונשתהה עד למחר אע\"ג דלא לקה אזלינן בתר אומדנא קמא לקולא דכיון דליומיה אמדוהו הו\"ל כאילו לקה כבר ואפילו הכי כי אמדוהו לקבל ארבעים וחזרו לומר אינו יכול פטור והו\"ל כאילו התחילו להלקותו מאתמול ואמרו אינו יכול לקבל הא דאמדוהו למחר וליומא אחרא כלומר מתני' לא כשאמדוהו שילקה היום אלא אמדוהו שילקה למחר אם הלקוהו ואח\"כ אמדוהו הרי נפטר במלקותו שלקה בין רב למעט ואם אמדוהו קודם שילקה אזלינן בתר אומד שני בין לקולא בין לחומרא כיון שאומד ראשון לא היה אלא ללקות אחר זמן ופירוש זה נראה בעיני יותר מהשני פירושים שפירש\"י ורבינו תפס שבראשון אמדוהו לי\"ב ואחר לי\"ח והוא הדין איפכא וזהו שכתב וכן כל כיוצא בזה. אי נמי דלרבינו לא מקשה אלא מסיפא דקתני אמדוהו לקבל י\"ח משלקה אמרו יכול לקבל מ' פטור טעמא דלקה הא אמרו קודם שלקה חייב ורמינהי אמדוהו לקבל י\"ח וחזרו ואמרו יכול לקבל מ' פטור ואמר רב ששת ל\"ק הא כלומר ברייתא דאמדוהו ללקות בו ביום ונשתהה עד מחר ומש\"ה אזלינן בתר אומדן קמא כיון דללקות בו ביום אמדוהו הא כלומר מתניתין כשאמדוהו ללקות למחר אי אמדוהו קודם שלקה אזלינן בתר אומדן שני כיון שמתחלה לא ללקות בו ביום אמדוהו אבל אי לקה אע\"פ שחזרו ואמדוהו כיון שלקה נפטר וכן כל כיוצא בו דנקט רבינו לומר דלאו דוקא אמדוהו לי\"ב וחזרו ואמדוהו לי\"ח דהוא הדין לשאר חשבונות: \n\n" + ], + [ + "מי שנתחייב מלקיות הרבה וכו' עד שנקלה פטור. משנה שם [ע\"ב]. ואמנם \n", + "מ\"ש כיצד נתחייב וכו' מ\"ה. צ\"ע כי כפי טעם רש\"י צריך לגרוס מ\"ב ואם גירסת רבינו נכונה צריך x טעם לדבר גם \n", + "מ\"ש אבל אם אמדוהו וכו' צ\"ע: \n\n" + ], + [ + "אבל אם נתקלקל וכו'. ברייתא שם (דף כ\"ג) והיא משובשת בנסחתנו ומ\"מ למדנו ממנה שאם נתקלקל קודם ההכאה דלוקה שכך כתוב בה אפילו קלקל בתחלה כלומר קודם ההכאה מלקין אותו. אבל \n", + "מ\"ש אפילו נתקלקל משיצא מב\"ד ללקות ואפילו מבערב צ\"ע בנסחת הגמ' שתהיה אמיתית: \n", + "אמדוהו לשתי מלקיות עד ולוקה האומד השני. ברייתא שם קלה בין בראשונה בין בשניה פוטרין אותו נפסקה רצועה בשניה פוטרין אותו בראשונה אין פוטרין אותו ומפרש רבינו ראשונה ושניה מלקות ראשונה ומלקות שניה וכי קתני פוטרין אותו לגמרי משמע בין בראשונה בין בשניה ואין פוטרין היינו ממלקות שניה אבל ממלקות ראשונה נפטר ורש\"י פירש בע\"א: \n\n" + ], + [ + "כפתוהו וכו'. מימרא דשמואל שם: \n\n" + ], + [ + "כל מי שחטא וכו' עד נפטרו מידי כריתתן. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "כהן גדול שחטא וכו'. ירושלמי ריש פרק בתרא דהוריות אמר רבי אלעזר כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו אמר רבי מנא כתיב כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה' כביכול מה אני בגדולתי אף אהרן בגדולתו אמר רבי אבין קדוש יהיה לך כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו ר' חנינא ור' אחא בשם ריש לקיש כהן משיח שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה אין תימר בבית דין של עשרים ושלשה נמצאת עלייתו ירידה היא לו ר\"ל אמר נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה מה מחזרין ליה אמר רבי חגי מוטב דינון מחזרין ליה דו קטלין ליה ונראה דמשמע ליה ז\"ל דה\"ק מוטב שאותן המחזירים אותו יהרגוהו שלא יאריך ימים כיון שהיה מעולה וחטא במזיד בענין שנתחייב מלקות אי נמי מה שאמר שהוא כאילו הורגים אותו הוא מפני שבני אדם יזלזלו אותו הילכך לא יחזירוהו והכי משמע מדאיצטריך למילף מקראי דכ\"ג מחזירין ממילא משמע דנשיא כיון דלית ביה קראי אין מחזירין אותו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אלו הן הלוקין וכו'. פרק בתרא דמכות (דף י\"ג) איפליגו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בברייתא דרבי ישמעאל סבירא ליה דחייבי מיתות נמי לוקין ורבי עקיבא ס\"ל דאין לוקין ודייקי התם דמדלא תנן במתניתין דאלו הן הלוקין חייבי מיתות דכר\"ע אתיא ופסק רבינו כרבי עקיבא משום דהלכתא כוותיה לגבי רבי ישמעאל ועוד דקם ליה מחלוקת בברייתא וסתם במתני' כסתם דמתניתין קיימא לן. \n", + "ומה שכתב וכן העובר על לא תעשה שחייבין עליה מיתה בידי שמים נלמד מדברי רבי עקיבא שאמר חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשה תשובה בית דין של מעלה מוחלים להם חייבי מיתות בית דין אינן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה אין מוחלים להם וחייבי מיתה בידי שמים בההוא טעמא דכרת שייכי דאם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלים להם ואם כן בדין הוא דלקו: \n", + "אבל אם לאו שאין בו מעשה וכו'. פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ג) אמר רבי אלעזר הנודר והמקיים בשם ע״ז לוקה ופריך דהוה ליה לאו שאין בו מעשה ומשני ההוא כר״י דאמר לוקין עליו ומדפריך גמרא בפשיטות הוה ליה לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו אלמא הכי קיימא לן ועוד מדמשני ההוא כר״י ולא משני סבר לה כר״י אלמא דאליבא דר״י אמר הכי וליה לא סבירא ליה ועוד דאמר בפרק בתרא דמכות (דף י״ז) ופרק שבועות שתים בתרא (שבועות דף כ״א) דרבי יוחנן ס״ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והא קיימא לן דהלכתא כוותיה לגבי ריש לקיש: \n\n" + ], + [ + "כל לאו שאין בו מעשה וכו'. פרק בתרא דמכות שם ופרק ג' דשבועות שם מימרא דר' יוחנן כל ל\"ת שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם והקשו בתוספות בפרק שלישי דשבועות דאמאי לא חשיב נמי עדים זוממים ותירצו כיון דכתיב בהו מלקות בהדיא לא חשש למיתנינהו דהמוציא שם רע הא כתיב ביה ויסרו אותו ועדים זוממים למדום מוהצדיקו את הצדיק שהן לוקין: \n", + "וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד. מכות פ' אלו הן הלוקין (מכות י״ג:) פלוגתא דר' ישמעאל ור״ע ופסק כר״ע ובכל דוכתא נמי אמרינן הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד ואין לוקין עליו אלמא דהכי הלכתא ופריש התם רבא דאי אתרו ביה לקטלא כ״ע ל״פ דאין לוקה ומת כי פליגי דאתרו ביה למלקות ופירוש לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד לאו שניתן לאזהרת דבר שחייבין עליו מיתת ב״ד והטעם שאין לוקין עליו לפי שלא ניתן לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין שהרי הוצרך להזהירו שאם לא כן לא היה יכול לחייבו מיתה: \n", + "כל לאו שניתן לתשלומין וכו'. בפרק בתרא דמכות (דף י\"ז) קאמר גמרא דלאו דלא תגזול כיון דחייב בתשלומין אין אדם לוקה ומשלם וק\"ל דהא בפרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ב:) אמר רבי יוחנן דכל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם וצריך עיון x: \n", + "וכל לאו שניתק לעשה וכו'. משנה בסוף חולין (דף קמ\"א) ובפרק בתרא דמכות (דף ט\"ז) הנוטל אם על הבנים משלח ואינו לוקה ואפילו רבי יהודה דאמר לוקה ואינו משלח אמר בגמרא דמודה דלאו שניתק לעשה אין לוקין עליו אלא היינו טעמא דאמר לוקה ואינו משלח משום דשלח מעיקרא משמע. \n", + "ומה שכתב אלא אם לא קיים עשה שבהן כבר ביארתי בס\"ד בפרק ט\"ז: \n", + "ועל לאו שבכללות וכו'. סנהדרין פ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ג) דרשו מלא תאכלו על הדם שלא יאכל מהבהמה קודם שתצא נפשה ושלא יאכל בשר קדש בעוד הדם במזרק ושאין מברין על הרוגי בית דין ושסנהדרין שהרגו את הנפש אין טועמין כלום ואמרינן עלה דעל כולם אין לוקין משום דהוי לאו שבכללות: \n", + "ושאר כל לאוין שבתורה. כלומר שהם לאוין מפורשין לא שיבואו מכלל עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה נמצא עכשיו ששה מיני לאוין שאין לוקין עליהם. אחד לאו שאין בו מעשה. שני לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד. שלישי לאו שניתן לתשלומין. רביעי לאו שניתק לעשה. חמישי לאו שבכללות. ששי לאו הבא מכלל עשה. על כל אלו אין לוקין וכל שאין בו אחד מאלו לוקין עליו: \n\n" + ], + [ + "אי זהו לאו שבכללות וכו' כגון לא תאכלו על הדם. כבר נתבאר זה בסמוך: \n", + "וכן אם נאמר לא תעשה דבר פלוני וכו'. בס״פ כל שעה (פסחים דף מ״א) אמר אביי אכל נא לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי איכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה כלומר מה שאמר הכתוב לא תחסום שור שאינו מזהיר אלא על דבר אחד וסמיך ליה פרשת מלקות לעיל מיניה ופירוש הלכה זו לדעת רבינו דאביי סבר לוקין על לאו שבכללות וכשאכלו נא עבר ב' לאוין אחד אל תאכלו ממנו נא והשני אל תאכלו כי אם צלי אש וכבר אכלו בלתי צלי וכשאכלו נא ומבושל לוקה שלש אחת על שאכלו נא ואחת על שאכלו מבושל והג' על שאכלו בלתי צלי וכיון דקי״ל בסנהדרין (דף ס״ג) אין לוקין על לאו שבכללות נדחו דברי אביי וקי״ל כרבא והוא פוסק כלישנא קמא דחד מיהא לקי כדי למעט במחלוקת אביי ורבא כל מאי דאפשר ולכן הוא סובר שבין שאכלו נא ומבושל או נא או מבושל אינו לוקה (אלא) אחת והשגת הראב״ד שכתב א״א אביי ורבא עכ״ל נראה שהיא איך פסק כאביי במקום רבא וכן כתב הרמ״ך ג״כ ובמה שכתבנו נתיישב שגירסת רבינו אינה כגירסתנו אלא דרבא הוא דאמר לאו שבכללות אין לוקין עליו ועיין במ״ש בפ״ח מק״פ. \n", + "ומ\"ש ובחדש הוא אומר וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. כתב הרב בספר המצות שלו בשורש ט' דהכי איתא בכריתות והוי יודע שהרמב\"ן חלוק על רבינו במין השני של לאו שבכללות אם תרצה לעמוד על עיקרן של דברים עיין בהשגותיו: \n", + "נאמר לא ימצא בך וכו'. . \n\n" + ], + [ + "מי שלקה בבית דין וכו'. משנה בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין (דף פ\"א ע\"ב) מי שלקה ושנה בבית דין כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת ואמרו בגמ' דדוקא במלקות שיש בו כרת ושכל שלש פעמים היו עבירה אחת: \n\n" + ], + [ + "מי שעבר על איסור כרת או מיתת ב\"ד וכו'. ג\"ז משנה שם ההורג נפשות שלא בעדים כונסים אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ ובגמ' מ\"ש הכא דקתני נותנים לו לחם צר ומים לחץ ומאי שנא התם דקתני מאכילים אותו שעורים אמר רב ששת אידי ואידי נותנים לו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו והדר מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת ותניא התם התרו בו ושתק התרו בו והרכין בראשו פירוש או הרכין בראשו פעם ראשונה ושניה מתרין בו שלישית כונסין אותו לכיפה ואע\"ג דפליג אבא שאול ואמר שלישית מתרין בו רביעית כונסין אותו לכיפה פסק כת\"ק ועוד דאתי כסתם מתניתין דבשלישית כונסין: \n", + "וגרסינן בגמרא עלה דמתניתין ההורג נפשות שלא בעדים כונסין אותו לכיפה מנא ידעינן אמר רב בעדות מיוחדת ושמואל אמר שלא בהתראה ורב חסדא אמר אבימי כגון דאתכחוש בבדיקות ולא אתכחוש בחקירות כדתנן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים ופירש\"י מנא ידעינן הואיל וליכא עדות. בעדות מיוחדת דשנים מעידים עליו ועדותן אמת אלא שאין מיתתו מסורה לב\"ד כגון שנים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה דאמרינן במסכת מכות דלא מיקטל עלייהו אבל ע\"פ ע\"א מוציא דבה בעלמא הוא. בעוקצי תאנים בדיקות יתירי ונהי דבן זכאי פטר ליה בההיא הכחשה מקטלא מיהו עדות אמת היא ועייל לכיפה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "הגונב כלי שרת וכו' עד ופוצעים את מוחו בגזירין. משנה שם ואמרו בגמרא והמקלל בקוסם תני רב יוסף יכה קוסם את קוסמו רבנן ואי תימא רבה בר מרי אמרי יכהו קוסם לו ולקונו ולמקנו ופירש\"י יכה קוסם את קוסמו שמקלל כלפי מעלה בקוסם יכה הקוסם את קוסמו היינו כלפי מעלה שנותן קסמים הללו בלבו וקסבר המקלל דהא מחשב ליה האי קוסם בעיניו שהוא ראוי ויש בו כח לקלל בו. יכהו קוסם מקלל את חבירו ואומר יכהו הקוסם הזה לו ולקונו ולמקנו דהיינו כלפי מעלה שהוא קונה את העולם ומקנה לבריותיו את טובו עכ\"ל: \n", + "גזירת הכתוב היא וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל לא תעשה שיש בו כרת וכו'. כולן נמנו במשנה ואלו הן הלוקין (דף י\"ג) וקצתם מייתי לה התם מקרא עונש ואזהרה: \n\n" + ], + [ + "כל מחוייבי מיתה ביד״ש וכו'. הכי נמנו בברייתא בסוף הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג) ומייתי לה מקראי דהוו במיתה. ועל מה שמנה רבינו בכלל מחוייבי מיתה ביד״ש שלוקין עליו מחוסר כפורים ששימש יש לתמוה שבפרק ד' מהלכות ביאת המקדש כתב שאע״פ שעבודתו פסולה וחילל הרי זה פטור וכתב הר״י קורקוס ז״ל דע״כ ט״ס הוא וצריך לכתוב במקומו יתר בגדים ששימש: \n\n" + ], + [], + [ + "פצוע דכא שנשא בת ישראל ובעל. כתב הראב\"ד לא ידעתי נשואין מה צורך וכו'. וכבר נשאל רבינו ע\"ז מחכמי לוניל והשיב בארוכה לקיים דבריו כתבו ה\"ה פט\"ו מהל' איסורי ביאה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין בית דין עונשין באומד הדעת וכו'. ברייתא פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף צ\"ו) אמתניתין דהיו מאיימין על עדי נפשות שמא תאמרו מאומד תנו רבנן כיצד מאומד אומרים להם שמא כך ראיתם שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר אם כן ראיתם לא ראיתם כלום: \n", + "וכן אם העידו עליו שנים וכו': \n\n" + ], + [ + "כל מי שעשה דבר וכו': \n\n" + ], + [ + "איש שאנסוהו וכו'. בהרבה מקומות אין קישוי אלא לדעת מהם ביבמות ריש הבא על יבמתו (יבמות דף נ״ג:) אמר רבא אין אונס לערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת והוצרך רבינו לטענת אין קישוי אלא לדעת כגון שאנסוהו לתקוע עצמו בערוה וכיון שכן הרי הוא עושה מעשה וק״ל שאע״פ שהוא עושה מעשה כיון שהוא אנוס דין הוא שיפטר וכמ״ש רבינו בסמוך שאע״פ שהיה מצווה שיהרג ואל יעבור הואיל ואנוס הוא אינו נהרג והיינו אפילו עשה מעשה בידים ומי עדיף טענת אין קישוי אלא לדעת מעושה מעשה בידים ואפשר לומר דבשלמא מעשה שבידים הוא דבר שיכול לעשות באונס ושלא ברצונו אבל קישוי כל שאינו מרוצה בדבר א״א לו להתקשות וכיון שנתקשה ודאי מרוצה הוא ולפיכך חייב והיינו דאמר רבא אין אונס לערוה דמשמע דאין עליו שם אונס וכיון שאין עליו שם אונס בדין שיהא חייב וכמ״ש למדנו מעתה שאם נתקשה לאשתו ואנסוהו שיבא הוא עצמו על הערוה פטור ואם אנסוהו להתקשות ותקעוהו בערוה חייב וצ״ע. ועדיין קשה היאך כתב רבינו שחייב מיתת ב״ד אפילו את״ל שהיה לדעת מאחר שכתב שאנסוהו פשיטא ודאי שלא התרו בו כיון שלא היתה התראה היאך יתחייב מיתת ב״ד וכן השיגו הרמ״ך. וי״ל דחייב דקאמר היינו לומר שאין לו דין אנוס אלא הרי הוא כמי שעשה ברצון בלא התראה שיש עליו דין חיוב מיתת ב״ד אע״פ שאין ב״ד ממיתין אותו מפני שלא התרו בו דיקא נמי דקתני חייב מיתת ב״ד ולא קתני ב״ד ממיתין אותו כעין דקתני בבא דלעיל אין ב״ד ממיתין אותו: \n", + "אבל האשה וכו'. בכתובות פ' נערה מימרא דרבא (דף נ\"א:) ותניא כוותיה ומה שנאמר שם הוא לענין שהיא מותרת לבעלה ולמד משם רבינו לענין מיתת ב\"ד. \n", + "ומה שכתב מפני שיצרה נתגבר עליה ויקשה בעיניך א\"כ כל עוברי עבירה פטורים דהא ודאי יצרם נתגבר עליהם יש לומר שלא מטעם יצרה נתגבר עליה לחוד הוא דפטורה אלא אנו אומרים כיון שתחלתה באונס עכשיו יצרה נתגבר עליה פטורה בהאי תגבורת כיון דמכח אונס קא אתי. ודע שאפילו אנסוה להביא הערוה עליה היא פטורה וכמו שיתבאר בדברי רבינו וכתב רבינו דין זה לאשמועינן הא דאפילו היא אומרת הניחו לו וכו': \n\n" + ], + [ + "אסור לב\"ד לחוס על וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "הגס לבו בהוראה וכו'. במס' אבות פ\"ד: \n\n" + ], + [ + "כל דיין שבא לפניו דין וכו'. יבמות פרק ב״ש (יבמות דף ק״ט:) רעה אחר רעה תבא וכו' לתוקע עצמו לדבר הלכה ומפרש דהיינו דיינא דאתי דינא לקמיה וגמר הלכה ומדמי מילתא למילתא ואית ליה רבה ולא אזיל משאיל ופירש״י והיינו תוקע שסומך ונשען על מה שהוא יודע. וסובר רבינו דהאי רב אין פירושו רבו ממש דא״כ היאך הוא דן במקום רבו אלא הכוונה גדול ממנו בחכמה: \n", + "כי רבים חללים הפילה וכו'. סוף פ\"ק דע\"ז (דף י\"ט:) ופירש\"י הפילה לשון נפל שלא מלאו ימיו כלומר תלמיד שלא מלאו ימיו רבים חלליו ועצומים המתעצמים ומחרישים ומתאפקים מלהורות הורגין את דורם ועצומים לשון ועוצם עיניו: \n", + "וכל המונע עצמו מן הדין וכו'. במסכת אבות: \n\n" + ], + [ + "תלמיד אל יורה וכו'. ברייתא פרק קמא דסנהדרין (דף ה':) והיינו דוקא ברבו מובהק וכמו שכתב רבינו בפרק חמישי דהלכות תלמוד תורה: \n\n" + ], + [ + "אל תאמר וכו'. בפ\"ק דסנהדרין (דף ז':) אמרו ושפטתם צדק אפילו בין בית לעליה וכו' אפילו בין תנור לכירה. ועוד שם (דף ח') אמר ריש לקיש יהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה למאי הלכתא אילימא לעיוני ביה ומפסקיה פשיטא הרי בהדיא שדין אלף מנה ודין פרוטה שוין: \n\n" + ], + [ + "אין הדיינים יושבים וכו'. במציעא פ' הזהב (בבא מציעא דף נ״ח:) א״ר קטינא אם הוזקקו בית דין לשוה פרוטה גומרין אפילו לפחות משוה פרוטה תחלת הדין בעינן פרוטה גמר דין לא בעינן פרוטה ופירש״י אם הוזקקו ב״ד בין תובע לנתבע גומרין אפי' בפחות אם חזר השני ותבעו פחות משוה פרוטה קודם שעמדו בדין משם נזקקין לו אבל מלשון רבינו שכתב גומרין דינו נראה דדוקא אם התובע הא' חזר ותבע גומרין דכיון שהם יושבים הוה ליה כאילו תבע פחות משוה פרוטה זה עם שוה פרוטה שתבע בראשונה אבל אם הנתבע הוא שתבע פחות משוה פרוטה הוה ליה כאיניש דעלמא ואין נזקקין לו. ומיהו אפשר שגם (כשהתובע) [כשהנתבע] תובעו פחות מפרוטה בכלל גומרין דינו הוא שהרי אם יזכה בדין צריכים הם לנכות לו ממה שחייבוהו לפרוע תחלה: \n\n" + ], + [ + "וכל המטה משפט וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מ״ע לשפוט השופט בצדק וכו' ולא יסביר פנים לאחד וכו'. ברייתא פרק שבועת העדות (שבועות דף ל'): \n\n" + ], + [ + "שני בעלי דינים שהיה אחד מהם מלובש בגדים יקרים וכו'. גם זה שם ברייתא (דף ל\"א): \n\n" + ], + [ + "לא יהיה אחד יושב ואחד עומד וכו' עד ועמדו שני האנשים. בפרק הנזכר (דף ל') תניא ועמדו שני האנשים מצוה לבעלי דינין שיעמדו אמר ר' יהודה שמעתי שאם רצו ב\"ד להושיב את שניהם מושיבים אינו אסור אלא שלא יהא אחד עומד ואחד יושב אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך תנו רבנן בצדק תשפוט עמיתך שלא יהא אחד יושב ואחד עומד וכו' ואמר עולא מחלוקת פירוש דר' יהודה וחכמים בבעלי דינין אבל בעדים ד\"ה בעמידה שנאמר ועמדו שני האנשים אמר רב הונא מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין ד\"ה דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה שנאמר וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם וגו' דהא עדים כגמר דין דמו וכתיב בהו ועמדו שני האנשים דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן אמר היכי אעביד אי איקום מקמה מסתתמן טענתיה דבעל דינה לא איקום מקמה אשת חבר הרי היא כחבר אמר ליה לשמעיה אפרח עלי בר אווזא ושדי עלאי כלומר ואעמוד ולא יבין זה שבשבילה עמדתי אלא מפני האווז הפורח ובא עלי והא אמר מר מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין ד\"ה דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה דיתיב כמאן דשארי מסאניה ע\"כ בגמרא ודעת רבינו לפסוק כר\"י וכתב הר\"ן ז\"ל דטעמא משום דאע\"ג דרבים פליגי עליה הא אידך ברייתא דבצדק תשפוט שלא יהא אחד עומד וכו' קתני לדר\"י בסתמא ועובדא דדביתהו דר\"ה כר\"י אתיא דאמר אפרח בר אווזא כלומר ואקום מפניה ואושיבנה ואשב כל זמן שמיישבין טענותיהם ומדפרכינן משעת גמר דין משמע דלא קשיא לן אלא בשעת גמר דין היכי עביד ומפרקינן דההיא שעתא זוטרתי היא ומצי יתיב כמאן דשארי מסאניה דאילו לרבנן כיון דס\"ל דבעלי דינין בעמידה ממילא דיינינן בישיבה דהכי רהטא כולה סוגיין דכל היכא דבעלי דינין בעמידה דיינים בישיבה וא\"כ רב נחמן היכי לעביד הא אינו רשאי לא להושיבה ולא לעמוד הוא ובכולי דינא אי אפשר דליתיב כמאן דשארי מסאניה אלא ודאי כר' יהודה אזלא וכוותיה נקיטינן ובקצת נוסחאות כתוב בגמרא בפירוש דבשעת גמר דין הוא שכך כתוב בהן דיתיב כמאן דשארי מסאניה ואמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ועוד דעולא דאמר מחלוקת בבעלי דינין ור\"ה דאמר מחלוקת בשעת משא ומתן כר' יהודה שייכי וי\"א דעדים בעמידה דאמרינן דוקא בעמידה כלומר ואפי' העידו בדיעבד בישיבה אין עדותן עדות ויש חולקין עליהם וזה דעת רבינו שכתב בסוף דבריו שאחר הגמרא נהגו להושיב העדים ובשלמא אי בדיעבד כשרים מפני המחלוקת הושיבם כיון דעדותם עדות אבל אי אפי' בדיעבד פסולים וכי לסלק המחלוקת הכשירו עדות הפסולים וקבעוהו מנהג א\"ו כדאמרן וכן כתוב בירושלמי וכיון שעדים בישיבה דיעבד כשרים ה\"ה לבעלי דינין יושבים בשעת גמר דין דכשרים דהא קבלת עדות כשעת גמר דין דמיא וכן דיינים שקבלו עדות או גמרו דינם כשהם עומדים דיניהם דין דכיון דמכשרינן עדים ובעלי דינין בישיבה ממילא משמע דדיינים בעמידה כשרים דכיון דאמרינן דבשעת גמר דין ד\"ה דיינין בישיבה ובעלי דין בעמידה הוכחנו דבעלי דין בעמידה היינו לכתחלה אבל בדיעבד בישיבה כשרים ממילא דיינים בישיבה דאמרינן היינו לכתחלה אבל בדיעבד בעמידה כשרים בשעת גמר דין וקבלת עדות כגמר דין דמיא. \n", + "ומ\"ש רבינו ולא ישב אחד למעלה ואחד למטה וכו': \n\n" + ], + [ + "תלמיד חכם ועם הארץ שבאו לדין וכו'. מימרא שם: \n", + "ולא יקדים התלמיד וכו'. שם אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן וע\"ה דאית להו דינא בהדי הדדי לא נקדים צורבא מרבנן וליתיב משום דמיחזי כמאן דסדר ליה לדיניה ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידניה אבל קביע ליה עידניה לית לן בה מימר אמר בעידניה טריד ופירש\"י לא ליקדים ליתיב לפני הדיין קודם שיבא בעל דינו ואפילו יושב ושותק דמיחזי כמאן דמסדר לטענתיה וגורם שיחשדוהו כמטעים דבריו לדיין ועובר בלא תשא שמע שוא קבע ליה עידניה שהדיין רבו ויש לו קביעות ללמוד עכ\"ל. ודע שנסחת רבינו האמיתית היא ואם היה קבוע לו זמן לקרות ובא בזמנו מותר וממ\"ש \n", + "רבינו לא יקדים התלמיד וישב לפני רבו משמע שהוא ז\"ל מפרש דלפני רבו הוא דלא יקדים משום דכיון דיש לו קירוב דעת עמו אתי עם הארץ לומר שהוא מסדר טענותיו לפניו אבל לפני דיין אחר שאינו רבו לא אתי למימר הכי: \n\n" + ], + [], + [ + "היו לפני הדיינים בעלי דין הרבה וכו'. מה \n", + "שכתב שדין ת״ח קודם לדין ע״ה הוא בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל') שלח רב יוסף לרב נחמן עולא חבירנו עמית בתורה ובמצות ואמרו דשלח ליה הכי למישרא ליה בתיגרא ופירש״י לפסוק דינו קודם של ע״ה. \n", + "ומ\"ש שדין היתום קודם לדין האלמנה ודין האלמנה לדין ת\"ח וא\"כ מכ\"ש שדין היתום קודם לדין ת\"ח ק\"ל מדאמרינן בשני דייני גזילות (דף ק\"ה:) דרב ענן שדריה לקמיה דר\"נ ושלח ליה נדייניה מר להאי גברא דאנא ענן פסילנא ליה לדינא אמר מדשלח לי הכי ש\"מ קריביה הוא הוה קאים דינא דיתמי קמיה וכו' סלקיה לדינא דיתמי ואחתיה לדיניה וצ\"ע. \n", + "ומה שכתב ודין האשה קודם לדין האיש הוא מימרא דרבא בפרק נושאין על האנוסה (דף ק\"ז): \n\n" + ], + [ + "אסור לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין וכו'. בפ״ק דסנהדרין (דף ז':) שמוע בין אחיכם ושפטתם אמר ר' חנינא אזהרה לב״ד שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו ואזהרה לבעל הדין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו קרי ביה נמי שמע בין אחיכם ובפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א) תניא מנין לדיין שלא ישמע וכו' ת״ל מדבר שקר תרחק ומנין לבעל דין שלא יטעים דבריו וכו' ת״ל מדבר שקר תרחק רב כהנא מתני מלא תשא ולא תשיא. פירש״י לא תשא אזהרה למקבל קרי ביה לא תשיא אזהרה לבעל דין. שמע שוא שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דינו אינו בוש מדבר שקר. וקשה שנראה מפשט לשון רבינו שאיסור הדיין נפיק מלא תשא אבל לא איסור הבעל דין דאי לא ליערבינהו וליתנינהו. ונראה לי שרבינו רצה להביא שתי הדרשות דרשת מדבר שקר תרחק ודרשת לא תשא והקדים לא תשא להיותה יותר מפורשת לדרשה בדיין ולא בבעל דין משום דנפיק מלא תשיא וההיא אסמכתא היא ולהכי לא ערבינהו אלא כתב וכן בעל דין מוזהר וכו' וכן בעל דין נפיק מהאי קרא וכתב וגם על זה כלומר בין על אזהרת הדיין בין על אזהרת הבעל דין נאמר מדבר שקר \n", + "תרחק ומה שכתב או שלא בפני חבירו כלומר שאפילו בא חבירו ואחר כך יצא אסור להשמיע דבריו שלא בפניו: \n\n" + ], + [ + "לא יהיה הדיין שומע מפי התורגמן וכו'. ומשנה ספ\"ק דמכות (דף ו':) שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן ואמרינן בגמ' הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא תורגמן בינייהו והיכי עביד הכי והתנן שלא תהא סנהדרין שומעין מפי התורגמן רבא מידע הוי ידע מאי דהוו אמרי אהדורי הוא דלא הוה ידע ואע\"פ שיש מי שפירש שהנהו לעוזאי היו עדים דעת רבינו לפרש שהיו בעלי דינין כפשט לישנא דאתו לקמיה דרבא: \n\n" + ], + [ + "צריך הדיין לשמוע וכו' ולשנות טענותיהם וכו'. בסנהדרין פרק זה בורר ירושלמי כלשון רבינו: \n", + "ומצדק את הדין בלבו וכו'. בפרק קמא דסנהדרין (דף ז':) ושפטתם צדק אמר ר\"ל צדק את הדין ואח\"כ חתכהו: \n\n" + ], + [ + "מנין לדיין שלא יעשה מליץ וכו'. פרק שבועת העדות (שבועות דף ל':) מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו ת״ל מדבר שקר תרחק וסניגרון פירוש מליץ מלשון סניגור ומפרש רבינו שהכוונה שלא יעשה הדיין מליץ לדבריו של בעל דין כלומר שלא יהיה לו סניגור לו בטענותיו לומר יפה הוא אומר ורש״י פירש בענין אחר: \n", + "ולא ילמד אחד מבעלי דינין וכו'. ירושלמי פרק זה בורר רב הונא מיקל לדיינא דאמר מקבלין אתון חד סהיד אלא יימרון אינון את לא תימא. ועוד דאמרינן בסוף כל הנשבעין (דף מ\"א) אמר רב הונא לכל אין מגלגלין חוץ משכיר רב חסדא אמר לכל אין מקילין וכו' מאי בינייהו איכא בינייהו לפתוח לו ומפרש רבינו דהשואל מאי בינייהו לא הבין כוונת רב חסדא ונראה לו דהיינו דברי רב הונא והשיב לו דאיכא בינייהו לפתוח לו דלרב הונא מגלגלין והוסיף רב חסדא ואמר דאף ע\"ג דלכל אין פותחין לומר השבע וטול בשכיר פותחין ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכן כתב רבינו ס\"פ י\"א מהלכות שכירות ולכל הנשבעין אין מקילין חוץ מן השכיר שמקילין עליו ופותחין לו תחלה ואומרים לו אל תצער עצמך השבע וטול הרי מבואר בדבריו כמו שפירשתי ולאחר שהוא מפרש כן למדנו מכאן דלשאר דינין אין פותחין וכמ\"ש כאן רבינו: \n\n" + ], + [ + "ראה הדיין זכות לאחד מהם. ג\"ז שם רב הונא כד הוה חזי זכו לבר נש בדינא ולא הוה ידע ליה הוה פתח ליה על שום פתח פיך לאלם ובגמ' דידן בכמה דוכתי אמרינן כגון האי פתח פיך לאלם הוא ומפרש רבינו דהיינו דוקא כשהבעל דין מבקש לומר אלא שאינו יודע לחבר הדברים וכו' הא לאו הכי לא משום דנראה כעורכי הדיינין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שנים שבאו לפניך לדין וכו'. פירקא קמא דסנהדרין (דף ז') תניא רבי שמעון בן לקיש אומר שנים שבאו לפניך אחד רך ואחד חזק וכו' אבל משתשמע דבריהם וכו' שנאמר לא תגורו מפני איש ואמר רב חנן אל תכניס דבריך מפני איש ומפרש התם דדריש ליה מלשון אסיפה כמו ולא תאגור: \n", + "ואם היה ממונה לרבים וכו': \n\n" + ], + [ + "וכן תלמיד וכו'. ג\"ז שם ודריש לה מלא תגורו ובפרק שבועת העדות דריש להא מדבר שקר ורבינו תפס שתיהן: \n\n" + ], + [ + "ומנין לדיין שלא יושיב תלמיד בור לפניו וכו' ומנין לתלמיד וכו'. פ' שבועת העדות (שבועות דף ל״א:) ברייתא כלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "מצוה לומר לבעלי דינין וכו' במה דברים אמורים וכו'. פירקא קמא דסנהדרין (דף ו' ע\"ב) רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע ודריש לה ממשפט שלום ומקרא דדוד ואמרינן מאי מצוה מצוה למימר להו הכי דינא בעיתו או פשרה בעיתו ואמרינן התם ודוקא מקמי גמר דין אבל לאחר גמר דין אי אתה רשאי לבצוע ואמרינן היכי דמי גמר דין אמר רב יהודה אמר רב (מכי אמר) איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שרצו בעלי הדין בפשרה וכו'. שם מסקנא דגמרא והלכתא בפשרה צריכה קנין: \n\n" + ], + [ + "יפה כח הפשרה וכו'. ריש סנהדרין (דף ה':) תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר הדין בשלשה פשרה בשנים יפה כח הפשרה וכו'. וכתבו המפרשים דלאו דוקא שנים דהוא הדין אחד דכיון דקיימא לן דבעי קנין ביחיד נמי מהניא. ואיכא למידק מה יפוי כח יש בפשרה מבדין דכיון דפשרה מיירי בשקנו מידן הלא דין ג\"כ אם קנו מידם שידון להם אחד אפילו קרוב או פסול אינם יכולים לחזור בהם כמבואר בפרק שביעי. ויש לומר דכיון דסתם דין לא בעי קנין וכל פשרה בעיא קנין שפיר מצי למימר יפה כח פשרה העשויה כמשפטה דהיינו בקנין מכח הדין העשוי כמשפטו דהיינו בלא קנין. ומיהו איכא למידק דהא דתניא תו התם (דף ז') ביצוע בשלשה דברי ר\"מ וחכמים אומרים פשרה ביחיד אמרינן לימא תלתא תנאי בפשרה דמ\"ס בשלשה ומ\"ס בשנים ומ\"ס ביחיד אמר רב אחא בר איקא וכו' מאן דאמר תרי אפילו חד נמי והא דקאמר תרי כי היכי דליהוו עליה סהדי וכיון דגמ' מסיק דלרשב\"ג נמי פשרה ביחיד ס\"ל למה פסק רבינו דבפשרה שנים. ויש לומר דסבר רבינו דלא איתמר הכי אלא למדחי דלא נימא דתלתא תנאי בפשרה אבל פשטא דמילתא דרשב\"ג דפשרה בשנים דוקא היא ולא ביחיד וכן נראה מדברי הרי\"ף שכתב דברי רשב\"ג סתם. אלא דאכתי איכא למידק אמאי פסק כרשב\"ג דאמר בשנים כחכמים דאמרי ביחיד הוה ליה למיפסק וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "אסור לאחד מהדיינים וכו'. בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט) משנה ומנין שכשיצא אחד מן הדיינים לא יאמר אני הוא המזכה וכו': \n", + "ומעשה בתלמיד אחד. שם (דף ל\"א) מעשה ההוא תלמידא דאפיק מילתא מבי רב אמי בתר כ\"ב שנין ואפקיה רב אמי ואכריז עליה דין גלי רזיא: \n\n" + ], + [ + "שאל אחד מבעלי דינין וכו'. שם (דף ל') מיכתב היכי כתבינן ר' יוחנן אמר זכאי רשב\"ל אמר פלוני ופלוני מזכין (פלוני) ופלוני מחייב ר' אלעזר אמר מדבריהם נזדכה פלוני ופירש\"י היכי כתבינן פסק דין במקום שיש מחלוקת ונטו אחרי רבים זכאי סתמא משום שאם היו אומרים פלוני מחייב היה רכילות ורשב\"ל חייש למיחזי כשיקרא אי אמר סתמא זכאי דהוה משמע דכולהו זיכו הדין כאחד ורבי אלעזר אומר כדי להעמיד דברי שניהם כותבים מדבריהם נזדכה דמשמע דיש מחלוקת ביניהם ומתוך דבריהם נזדכה והשתא ליכא משום מיחזי כשיקרא ולא משום הולך רכיל וכתב הרא\"ש והלכתא כר\"א דאית ליה דתרווייהו ומסתבר טעמיה: \n\n" + ], + [ + "כך היה מנהגם של אנשי ירושלים וכו'. שם תניא ר' נחמיה אומר כך היה מנהגם של נקיי הדעת שבירושלים וכו': \n\n" + ], + [ + "דיין שהוא יודע בחבירו וכו'. ברייתא פרק שבועת העדות (שבועות דף ל':) מניין לדיין שיודע בחבירו שהוא גזלן וכו' שלא יצטרף עמו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק: \n", + "וכך היו נקיי הדעת וכו'. ברייתא ריש פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ג) כלשון רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "לא תקח שוחד אין צריך לומר לעות את הדין וכו'. פרק שני דייני גזילות (דף ק\"ה) ושוחד לא תקח מה תלמוד לומר אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי הרי נאמר לא תטה משפט אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ושוחד לא תקח: \n\n" + ], + [], + [ + "כל דיין וכו'. שבת פרק במה בהמה יוצאה (שבת דף נ״ו) מה אני מקיים ויטו אחרי הבצע שלא עשו כמעשי אביהם שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לסופריהם ולחזניהם כלומר לשלוחים המזמינין לדין: \n", + "ולא שוחד ממון בלבד וכו'. פרק שני דייני גזילות (דף ק\"ה) ודייק לה מדלא כתיב בצע לא תקח וקאמר היכי דמי שוחד דברים כי הא דשמואל הוה קא עבר במעברא וכו' ומייתי התם כל הני עובדי דמייתי הכא רבינו וסבירא ליה לרבינו דכל הני עובדי דהוו מימנעי מדינא לאו מדת חסידות בלחוד הואי אלא כך היא שורת הדין דכל כי הני פסילי לדינא ושלא כדעת התוספות שכתבו דחסידות בעלמא הוה: \n\n" + ], + [ + "כל דיין וכו'. שם מימרא דרבה בר רב שילא: \n\n" + ], + [ + "כל דיין שנוטל וכו'. משנה בבכורות פ\"ד (דף כ\"ד) וכתב הר\"ן בסוף האיש מקדש דמדתנן דיניו בטלים ולא תנן דינו בטל משמע דלאו אותו הדין שידוע שנטל בו שכר הוא בלבד שבטל אלא כל דיניו שדן פסולים אלא א\"כ ידוע שלא נטל בהם שכר: \n", + "אבל אם וכו'. פ' שני דייני גזירות (כתובות דף ק״ה) עובדא דקרנא הוה שקיל איסתרא מזכאי ואיסתרא מחייב ודאין להו דינא והיכי עביד הכי והא כתיב ושוחד לא תקח וכ״ת ה״מ היכא דלא שקיל מתרווייהו דילמא אתי לאצלויי דינא קרנא כיון דשקיל מתרווייהו לא אתי לאצלויי דינא וכו' והא תניא ושחד לא תקח וכו' אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב ומשני ה״מ דשקיל בתורת שוחד קרנא בתורת אגרא הוה שקיל ובתורת אגרא מי שרי והתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלים ה״מ אגר דינא קרנא אגר בטלה הוה שקיל והדר פריך ואגר בטלה מי שרי ומסיק קרנא בטלה דמוכח הוה שקיל דהוה תהי באמברא דחמרא ויהבי ליה זוזא משמע דאפי' שכר בטלה דמוכח כל שנוטל מזה יותר מזה א״נ שקיל בשוה אי הוו בתורת שוחד או בתורת שכר בטלה דלא מוכח אסור ולא שרי אלא דשקיל מתרווייהו בשוה שכר בטלה דמוכח ונתבררו דברי רבינו. \n", + "ומה שכתב זה בפני זה נראה דדייק ליה מדאמרינן התם רב הונא הוה אמר להו הבו לי גברא דדלי בחריקאי פירוש במקומי משמע שעם שניהם היה מדבר ועוד שאם נוטל זה שלא בפני זה יחשוב חבירו שנתן לו יותר או הנותן עצמו יחשוב שלא נטל רק ממנו ויחשדהו שנוטל שוחד: \n\n" + ], + [ + "אסור לדיין וכו'. שם (דף ק\"ה:) אמר רב פפא לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה וסובר רבינו דהכא לא עסקינן באוהבו דהיינו שושבינו ובשונאו שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה אלא אפילו באוהב כדרך האוהבים ושונא כדרך השונאים ואפילו הכי קאמר דלא לידון ליה. ואם תאמר בפרק זה בורר גבי הא דתנן דלרבי יהודה האוהב והשונא פסולים לעדות אי זהו האוהב זה שושבינו והשונא כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה ואמרינן התם דפליגי רבנן עליה לענין עדות שהם כשרים אבל לדין פסולים משמע דלא פסלי רבנן לדין אלא בשושבינו ושלא דבר עמו שלשה ימים באיבה דוקא אבל לא שאר אוהבים ושונאים ואם כן מנ\"ל למפסלינהו. ואפשר לומר לדעת רבינו דכיון דאמרינן בפרק זה בורר שאינו יכול לדון לאוהבו ולשונאו ואשכחן רב פפא דאמר סתם לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה בסתם ולא חילק אית לן למימר דכי פסלי רבנן לדין לאו בגוונא דרבי יהודה בלחוד הוא דפסלי אלא בכל גוונא דרחים או סני ליה מיפסיל: \n\n" + ], + [ + "כל שני תלמידי חכמים וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט) תניא איסי בן יהודה אומר והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו מכאן (אזהרה) לשני תלמידי חכמים ששונאים זה את זה שאסורין לישב בדין זה עם זה וטעם רבינו נכון הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) לעולם יראה דיין עצמו וכו' עד מה שעיניו רואות. הכל פרק קמא דסנהדרין (דף ז') כלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "לעולם יהיו וכו'. פ\"ק דאבות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "יש לדיין לדון וכו'. כתובות פ' הכותב (כתובות דף פ״ה) ההיא אתתא דאיחייבא שבועה בבי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשידא אשבועתא אפכה רבא לשבועה אשכנגדה ומייתי התם על שטרא דאתא לקמיה דרבא ואמר רב פפא ידענא ביה דשטרא פריע הוא ולא הימניה ואמר ליה רב אדא בר מתנא ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא ואמר ליה בת רב חסדא קים לי בגווה מר לא קים לי בגויה אמר רב פפא השתא דאמור רבנן קים לי בגויה מילתא היא כגון אבא מר ברי דקים לי בגויה קרענא שטרא אפומיה קרענא ס״ד אלא מרענא שטרא אפומיה ואמרינן נמי התם ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירן בסדיניה בי רבי מיישא וכו' שכיב רבי מיישא ולא פקיד פירוש לא צוה לאנשי ביתו שחטפתו מיתה אתו לקמיה דרבי אמי אמר ליה חדא ידענא ברבי מיישא דלא אמיד ועוד הא יהיב סימנא ולא אמרן אלא באיניש דלא רגיל דעייל ונפיק אבל רגיל דעייל ונפיק להתם לא אימור איניש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא ורב נחמן ור' אבא דנו נמי כי האי דינא דרבי אמי וסובר רבינו שועוד זה לאו דוקא אלא תרתי בעינן דלא אמיד וסימן דאי אמיד מה מועיל הסימן דילמא זבנה מיניה אי נמי הכי קאמר חדא דלא אמיד וליכא למיחש דילמא דרבי מיישא נינהו ועוד לדילמא דאיניש אחרינא הוי נמי ליכא למיחש דהא קא יהיב סימנא וא״כ תרווייהו בעינן ואע״ג דטענינן ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון ואילו הוה רבי מיישא קיים והוא טעין שלי הוא הוה מהימן אע״ג דלא אמיד דאימור מציאה אשכח או מתנה נתנו לו מ״מ לא טענינן ליתמי דמילתא דלא שכיח היא כי היכי דלא טענינן להו נאנסו כדאמרינן בסוף פ' המוכר את הבית. וכתב הרי״ף בפ' הכותב בשם גאון דהאידנא לא אפשר ליה לדיין למימר קים לי בגויה דלא בריר לן קים לי בגויה היכי הוא הילכך לית לן לאורועי שטרא או לאפוכי שבועה אלא בעדות ברורה ואע״פ כן בעדות אדם נאמן מחמיצין את הדין ודורשין וחוקרין עד שיתברר הדבר ויצא הדין לאמיתו עכ״ל: \n", + "וכתב הראב\"ד וכן אם יצא שטר חוב לפניו עד לא תפרע אלא בשבועה א\"א דבר זה הוציא וכו'. ומ\"ש דוק ותשכח פרק אע\"פ ובשבועות פרק הדיינים דכל ריע שטרא וכו' חתרתי בפרק אע\"פ ולא מצאתי אמנם מה שהביא מפרק שבועת הדיינים גם שם אין רבינו חננאל מודה לו כי הוא מפרש כל ריע שטרא שבגמ' דהיינו שצריך שישבע בעל השטר קודם שיגבה וכתבו התוס' בפרק הכותב שהלשון משמע מדלא מסיק לא מקרע קרעינן ולא מגבא גבינן ביה כדאמרינן באלו נערות. אבל אי קשיא על רבינו הא קשיא שמאחר שהוא מפרש ריע שטרא דהכא כר\"ח למה ריע שטרא דשבועת הדיינים מפרש שהשטר בטל לגמרי וישבע הלוה היסת ויפטר כמבואר בדבריו פרק י\"ד מהלכות מלוה. וי\"ל שנמשך בשני המקומות אחר הרי\"ף וטעמם משום דסבירא להו דריע דאלו נערות דאיכא תרי סהדי דמהדר בתר זיופא לא ידעינן אי האי שטרא מזוייף הוא לא מיקרע קרעינן ליה דליכא סהדי דהאי שטרא מזוייף הוא ולא מיגבא גבינן ביה דהא איכא תרי סהדי דמהדר אזיופא וריע דשבועת הדיינים כיון דמודה דקבל המעות הא מודה דשטרא פריעא הוא ואיבטיל לגמרי והכא לית לן למימר דבעד אחד לא ליגבי בהאי שטרא אלא היינו דאפילו אית ביה נאמנות לא ליגבי בלא שבועה. ודע שעיקר החידוש לדעת רבינו הוא שהאשה וקרוב שדעתו סומכת עליהם מחייב ליה שבועה כאילו היה עד אחד כשר דאילו כשעד כשר מעיד כן אפי' אין דעתו סומכת עליו לא יפרע אלא בשבועה ומאי רבותיה דדעתו סומכת עליו ולפי זה הא דלא הימניה רבא לרב פפא צריך לומר שרב פפא היה קרוב לתובע או לנתבע וכל שכן שרבינו אומר שכפי מה שדעתו סומכת בדברי העד יעשה אם שלא יפרע אלא בשבועה אם שיצוה לפרוע לאותו שלא נפגם או אפי' שלא יצא עליו שטר אחר לא יגבה בזה וזהו \n", + "שכתב או ישליך השטר בפניו ולא יתן לו דהיינו לא מקרע קרעינן ליה ולא מיגבא גבינן ביה הכל כפי מה שדעת הדיין סומכת על זה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) הסכימו רוב בתי דיני ישראל וכו'. כך כתב הרי\"ף בשם גאון. ומיהו איכא למידק דמשמע דלא אמר גאון הכי אלא בענין לאורועי שטרא או לאפוכי שטרא אבל לענין להוציא מן היתומים באומדן דעת המת או הטוען מש\"מ דבהא לא איירי גאון וכן משמע ממ\"ש הרי\"ף ז\"ל על הנהו עובדי למימרא דהלכה רווחת היא ולית בה פלוגתא ולא כתב על זה שום דבר משמע דעוד היום הוי דינא הכי ורבינו שכתב דהאידנא אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה משמע דס\"ל שכיון שטעמו של גאון משום דהאידנא לא בריר לן קים לי בגויה היכי הוא דהיינו לומר שרבו בתי דינים שאינם הגונים מההוא טעמא אית לן למימר דאין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומד המת או הטוען ואע\"פ שבפ\"ו מהל' שאלה פסק שמי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם ונתן סימנים מובהקים ונמצא הפקדון כמו שאמר והיה יודע הדיין שלא היה המת אמוד שזה הפקדון שלו יש לו לדיין לתת הפקדון לזה שנתן סימניו והוא שלא יהא המפקיד רגיל ליכנס אצל זה שמת וכיוצא בזה כתב בפרק י\"א מהלכות נחלות שם כתב דין הגמ' וסמך על מ\"ש כאן מה שהסכימו רוב דייני ישראל: \n", + "כיצד יעשה ידרוש בו וכו'. ריש פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב:) אסיקנא דדין מרומה בעינן דרישה וחקירה: \n", + "אלא יסלק עצמו וכו'. מההיא ברייתא דפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א) דמדבר שקר תרחק: \n", + "ומנין לדיין שהוא יודעבדין שהוא מרומה וכו'. ברייתא פ' שבועת העדות: \n\n" + ], + [ + "יש לב״ד להלקות מי שאינו מחויב וכו'. ברייתא דר' אליעזר פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו) ופרק האשה רבה (יבמות דף צ':) אמר ראב״י שמעתי שב״ד מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי התורה אלא לעשות סייג לתורה: \n\n" + ], + [ + "וכן יש לב\"ד בכל מקום וכו' להלקות אדם ששמועתו רעה וכו'. בסוף קידושין (דף פ\"א) אמר רב מלקין על לא טובה השמועה שנאמר אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע ופירש\"י מי שיצא עליו קול שהוא עובר עבירות מלקין אותו דלא טובה השמועה לאו הוא דכתיב בבני עלי אל בני לאו יש כאן על כי לא טובה השמועה ע\"כ. ומלקין אותו אלאו דקאמר אסמכתא בעלמא הוא והתם נמי מייתי דמר זוטרא הוה מותיב לה אפסירא אכתפיה ומקרי ליה אל בני ופירש\"י להודיע שעל לאו זה הוא לוקה. \n", + "ומ\"ש והוא שיהא קול שאינו פוסק וכו'. נלמד ממה שאמרו בפ' ב' דיבמות גבי טוען ונתבאר בהלכות אישות פרק כ\"א ובהלכות סוטה פ\"ב: \n", + "וכן מבזין וכו'. סוף פרק שלישי מגילה (דף כ\"ה) האי מאן דסני שומעניה שרי לבזוייה בג' ש' בן עכו\"ם בן שפחה וכתב הר\"ן דה\"מ באיניש דעלמא אבל צורבא מרבנן לא אלא כסהו כלילה וכבר כתב רבינו דיני תלמידי חכמים בהלכות תלמוד תורה: \n\n" + ], + [ + "וכן יש לדיין תמיד, פי' אפילו בזמן הזה, \n", + "להפקיר וכו'. במקומות רבים בגמרא הפקר ב״ד הפקר מהם פרק השולח (גיטין דף ל״ו:) אמתני' דהתקין הלל פרוזבול, ופ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ז) ומייתי מקרא דמייתי לה רבינו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ז-ט) וכן יש לדיין וכו'. פ' אלו מגלחין שם מנ\"ל דמשמתינן דכתיב אורו מרוז דהכי סברא דגברא רבה פלוני דכתיב אמר מלאך ה' פירוש דהכי סברא וכו' שצריך השליח בית דין כשמשמת לומר בשליחות ב\"ד שיאמר לו דעת פלוני הרב לנדותך על זה שאם לא יאמר לו משמו של הרב הגדול אין להאשימו כשלא חש לדבריו לפי שסובר שאומר השליח מדעתו אבל כשמזכיר לו הבית דין ולא חש ראוי הנדוי לחול עליו וזהו שכתב \n", + "רבינו ויאמר שנדוהו או החרימו על דעתו פירוש על דעתו של גדול הב\"ד וכדפרישית. ועוד שם ומנא ליה דפרטינן חטאיה בצבורא וכו' ומנא ליה דנצינן ומחינן ולייטינן ותלשינן שער ומשבעינן וכפתינן ואסרינן ועבדינן לו הרדפה ומביא ראיה מהפסוקים הללו שמביא רבינו והרדפה יש בו פירושים ודעת רבינו שהוא לדחוף ולסחוב על הארץ: \n\n" + ], + [ + "כל אלו הדברים וכו'. דברי רבינו ראויים אליו והרי אמרו גדול כבוד הבריות שדוחה ל\"ת דהיינו לאו דלא תסור וא\"כ לא הותר בזויים רק לכבוד המקום: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "וכל פרנס וכו'. פ\"ק דראש השנה (דף י\"ז): \n\n" + ], + [ + "ולא יפסיע וכו'. פרק קמא דסנהדרין (דף ז':) ומפיק לה מלא תעלה במעלות וסמיך אלה המשפטים כלומר אף לשופטים אני מזהיר ופירוש לא יפסיע שכשהיה המתורגמן דורש היו הצבור יושבים לארץ המפסיע ביניהם לילך ולישב במקומו נראה כמפסיע על ראשן: \n", + "והרי הוא אומר ואצוה את שופטיכם וכו'. פ' קמא דסנהדרין (דף ז:) צא ולמד וכו': \n\n" + ], + [ + "כדרך שנצטוה וכו'. פ\"ק דסנהדרין: \n\n" + ], + [ + "כיון שנתמנה אדם פרנס וכו'. בקידושין פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע') גבי עובדא דר' יהודה בר יחזקאל: \n\n" + ], + [ + "אסור לנהוג קלות ראש בשליח וכו' והרי השליח נאמן כשנים וכו'. פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי״ב:) אמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי וה״מ לשמתא אבל לפתיחא לא מ״ט ממונא הוא דמחסר ליה דבעי מיתב ליה זוזי לספרא פירש״י פתיחא שטר שמתא וכי שרו ליה שמתא לא שרו ליה עד דיהיב זוזא דפתיחא לספרא. ויש לתמוה דכיון דאומר פלוני הקלני משמתין אותו על פיו מאי רבותיה דרב דמנגיד מאן דמצער שליחא דבי דינא הא שמתא דחמירא מנגודא מחייב. ושמא י״ל שמלבד השמתא הוה מנגיד ליה ואפשר לדייק כן מלשון רבינו שאחר שכתב שאם אמר פלוני הקלני או הקלה הדיין וכו' משמתין אותו על פיו כתב וכל המצער שליח ב״ד מכין אותו מכת מרדות משמע דה״ק אם אמר פלוני הקלני וכו' דינו שמשמתין אותו ואם רצו ב״ד להחמיר עליו ולזכות אותו מלבד השמתא הרשות בידו ועי״ל שפלוני הקלני לא נקט ליה בהדי הנך לענין השמתא אלא לענין שהוא נאמן כשנים: \n\n" + ], + [ + "ואין שליח ב״ד חייב וכו'. פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ז) ומנא ליה דאי מתפקר בשליח ב״ד ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר ופירש״י ואי לאו דשליחא אמר למשה משה לא הוה ידע: \n", + "וכל המצער וכו'. פ\"ק דקידושין (דף י\"ב:) רב מנגיד אמאן דמקדש בשוקא וכו' ואמאן דמצער שלוחא דרבנן ופי' רש\"י שליח דרבנן שמזמינו לדין מפי הדיינים וקם עליו והכהו וכתב הר\"ן ז\"ל ולשון מצער לא משמע כולי האי אלא אפי' מבזה אותו בפני אחרים ומביישו: \n\n" + ], + [ + "שליח שאמר פלוני שלחני וכו'. מימרא דרבא פירקא קמא דסנהדרין (דף י\"ח): \n\n" + ], + [ + "מי ששלחו לו ב״ד וכו'. פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי״ג) אמר רבא האי מאן דכתבו עליה פתיחא על דלא אתי לדינא עד דאתא לדינא לא מקרעינן ליה פירש״י ואע״ג דאמר אתינא אתינא, על דלא ציית דינא כיון דאמר צייתנא קרעינן ליה. \n", + "ומה שכתב ונותן שכר הסופר נלמד מדין השליח הנזכר למעלה דאמרי' אבל לפתיחא לא מאי טעמא ממונא הוא דמחסר ליה דבעי למיתב זוזא לספרא: \n", + "קבעו לו ב\"ד זמן וכו'. שם אמר רב חסדא קובעין זמן שני וחמישי ושני וכו' ולמחר כתבינן פירש\"י קובעין זמן ליום שני בשבת ואם לא יבא מזמנין אותו ליום ה' ואם לא יבא מזמנין אותו ליום שני ועד למחר לא כתבינן פתיחא שכל היום ממתינין שמא יבא ואמרינן התם דרב אסי חזא דרב כהנא אזמין ההיא אתתא בפניא ובצפרא כתיב עלה פתיחא ואמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב חסדא קובעין שני וחמישי ושני ואמר ליה הני מילי גברא דאניס וליתיה במתא אבל הכא כיון דאיתה במתא ולא אתיא מורדת היא. ולא ידעתי מה תמהו הגהות על רבינו שלא כתב דין האשה שהרי אי איתה במתא אפי' אגברא נמי כתבינן ואי ליתה במתא אפילו אאתתא לא כתבינן אלא דאורחא דמילתא דאתתא איתה במתא אבל בכלל דברי רבינו דבריהם ואפשר דמשום הכי סיים ואמר אבל הכא דאיתה במתא וכו' ולא אמר x אבל איתתא כיון דאיתה במתא: \n\n" + ], + [ + "אין קובעין זמן לא בימי ניסן וכו' עד מפני שהכל טרודין בע\"ש. גם זה שם מימרא דרב יהודה כלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "מי שהוא במדינה וכו'. שם (דף קי\"ב קי\"ג) אמר רבינא יהבינן זמנא פירוש מזמנין בעל דין ליום פלוני לדין אפומא דאתתא ואפומא דשבבי ולא אמרן אלא דליתיה במתא אבל איתיה במתא לא וכו' דאמרי כלומר אתתא ושבבי אשכחיה כלומר שליחא דב\"ד ואמר ליה ולא עבדי שליחותייהו ולא אמרן אלא דלא חליף אבבא דבי דינא אבל חליף אבבא דבי דינא אמרי אשכחוה בי דינא ואמרי ליה ולא אמרן אלא דאתי ביומיה אבל לא אתי ביומיה לא אימא אשתלויי אשתלי פירוש שכחו ולא אמרו לו: \n\n" + ], + [ + "מי שבא לבית דין וכו'. בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ז) מנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים ומחרימין לאחר ששים וכו' אמר רב חסדא מתרין ביה ב' וה' וה״מ לממונא אבל לאפקירותא מנדין לאלתר ואפשר שרבינו לא היה גורס אלא מנדין לאלתר ומחרימין לאחר שלשים יום ואם נפשך לומר שהיה גורס כגירסת ספרינו יש לומר שהוא מפרש דלרב חסדא כיון דמתרין ביה ברישא ואחר כך מנדין אותו כי משהי תלתין יומין מחרימין אותו תלתין יומין בהתראת שני וחמישי ושני במקום משהי עצמו בנידוי שלשים יום פעם ראשונה קאי ומחרימין אותו. ומדאמרינן הני מילי בממונא אבל לאפקירותא לאלתר כתב רבינו מי שבא לב״ד וקבל הדין כלומר זה דוקא הוא דמתרינן ביה אבל אי אמר לא צייתנא לדינא היינו אפקירותא ומנדין אותו לאלתר ויש הוכחה לזה בפרק הגוזל בתרא והנה רבינו כתב פ' ו' מהל' ת״ת לגבי אפקירותא דמנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים ומחרימין אחר ששים ונראה לי דהיינו טעמא דאין מחרימין אלא אחר נידוי שקדם לו התראה ולפיכך באפקירותא דמנדין לאלתר הוה ליה נידויי הראשונים כהתראה ולפיכך אין מחרימין עד אחר ששים אבל נידוי על ממון דבעינן שיקדים לו התראה מחרימין לאחר שלשים פרק קמא דקידושין רב מנגיד אמאן דחלא עליה שמתא דרבנן שלשים יום: \n", + "אסור לקלל דיין וכו'. עיין בביאורי לחו\"מ סי' כ\"ז: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המקלל דיין וכו'. בסוף פ' ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ו) אלהים לא תקלל היינו הדיין ואמרי' בגמרא דאפי' לר' אליעזר בן יעקב דאמר האי אלהים קדש הוא והוי אזהרה למברך את השם יליף נמי דיין מהכא לא תקלל ולא כתיב ולא תקל. \n", + "ומ\"ש וכן אם קלל הנשיא אחד ראש הסנהדרין או המלך. למדה מדתנן בהוריות ואי זהו הנשיא זה המלך שנאמר ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו נשיא שאין על גבו אלא ה' אלהיו אמרי' דדוקא התם דכתב ה' אלהיו אמרי' דוקא מלך אבל היכא דלא כתיב לאו דוקא אלא הוא הדין לראש הסנהדרין. אחר שכתבתי זה מצאתי במכילתא אלהים לא תקלל אין לי אלא דיין נשיא מנין ת\"ל נשיא בעמך לא תאור: \n", + "ולא דיין ונשיא בלבד וכו'. בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) תנן המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלא תעשה ובגמ' (דף ל״ו) חבירו דכתיב לא תקלל חרש ומשום דלא תיקשי לן מה לחרש שכן חרישותו גרמה לו כלומר שאפי' שהוא שפל הזהירה תורה על קללתו אבל לא הזהירה לאיניש דעלמא לכך כתב רבינו ולמה נאמר חרש וכו' והוא ממה ששנינו בפסיקתא ולא תקלל חרש מרבה אני אפילו בר ישראל שאינו שומעך ק״ו לפניו: \n", + "ויראה לי שהמקלל הקטן הנכלם לוקה. למדה רבינו מדאמרינן בהחובל (דף פ\"ו) דקטן דמכלמינן ליה ומיכלם יש לו בשת וסובר רבינו דהוא הדין לענין קללה, ובטור ח\"מ סי' כ\"ז גורס המקלל את הישן חייב מפני שהוא כחרש וגירסא נכונה היא: \n\n" + ], + [ + "המקלל את המת פטור. מדאיצטריך בפ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ״ה ע״ב) למילף דחייב על קללת אביו ואמו לאחר מיתה אלמא דבשאר כל אדם פטור ובת״כ לא תקלל חרש אין לי אלא חרש מנין לרבות כל אדם תלמוד לומר ונשיא בעמך לא תאור אם כן למה נאמר חרש מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים יצא המקלל את המת שהוא פטור: \n", + "הואיל ומקלל כל אדם מישראל חייב וכו' וכן נשיא שקלל אביו חייב וכו'. במכילתא על פסוק אלהים לא תקלל. \n", + "ומ\"ש בין קטן כלומר קטן הנכלם: \n\n" + ], + [ + "המקלל עצמו לוקה וכו'. סוף שבועת העדות (שבועות דף ל״ו): \n", + "ואחד המקלל עצמו או וכו'. משנה שם (דף ל\"ה:) המקלל עצמו וחבירו בכולן פירוש בכל השמות והכנויים עובר בל\"ת ומשמע דכל שאינו בשם או כינויי אינו עובר בל\"ת והוא הדין לנשיא ודיין שאינו לוקה עד שיקללם בשם. והנה הראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א אינו לוקה אלא בשם המיוחד וכו'. ואני אומר שפשט הירוש' כדברי רבינו דהכי איתא התם (שבועות ספ\"ד) המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלאו מהו ללקות חברייא אמרי אינו לוקה אמר לון רבי יוסי למה שהוא ל\"ת שאין בו מעשה והרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה עד כאן. ומשמע שר' יוסי בא לחלוק על דברי חברייא ואמר למה אתם אומרים שאינו לוקה מפני של\"ת שאין בו מעשה הוא אין זו טענה שהרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה ואפ\"ה לוקין עליו וה\"ה למקלל עצמו וחבירו וכדיהיב טעמא בריש תמורה והראב\"ד נראה שמפרש שלא אמרו חברייא אינו לוקה אלא בשאר שמות חוץ משם המיוחד ור' יוסי מתמה אמאן דבעי מהו ללקות דמהיכא תיסק אדעתין ללקות ואפי' על שם המיוחד כיון דלאו שאין בו מעשה הוא והשיבו לו שבדין הוא לוקה על שם המיוחד אע\"פ שאין בו מעשה כדאשכחן בממיר ונשבע לשקר וכטעמא דיהיב בריש תמורה: \n", + "וארור בו שבועה וכו'. גם זה שם ומייתי לה התם מקראי ופירש\"י צריך אדם לפרוש ממנו אם א\"ל חכם ארור בלשון נדוי ואם אמר אדם לחבירו לשם שבועה וקבלו עליו שבועה היא והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה היא וחייב: \n\n" + ], + [ + "אינו לוקה עד שיתרו בו וכו'. נראה לי דסד\"א דכיון דמקלל חבירו חידוש הוא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו התראה נמי לא ניבעי קמשמע לן אי נמי ה\"א דכיון דאורחא דקללה בריהטא ובכעס הוא לא ניבעי התראה קמשמע לן: \n", + "או שהיתה הקללה וכו'. משנה שם פסק כת\"ק דר\"מ: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שאינו לוקה וכו'. כבר ביאר רבינו דין התלמיד חכם בהלכות תלמוד תורה: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שיש לו וכו'. בפרק ב' דכתובות אמרינן דנשיא שמחל על כבודו כבודו מחול לכ\"ע. \n", + "ומ\"ש אינו יכול למחול על קללתו. נראה לי הטעם שכיון שהתורה חייבתו מלקות חטא למקום ואינו יכול למוחלו: \n", + "אבל מי שנתחייב נדוי וכו'. נראה מכאן דמי שנתחייב נדוי אע\"פ שיעשה כל תשובות שבעולם אין לו כפרה עד שינדוהו כל שלא מחל לו חבירו: \n\n" + ], + [ + "כל הדן בדיני עכו\"ם ובערכאות שלהם וכו' לפניהם ולא לפני עכו\"ם וכו'. גיטין פ' תשיעי (דף פ\"ט): \n", + "היתה יד עכו״ם וכו'. למדוה הפוסקים מדאמרינן בסוף החובל (בבא קמא דף צ״ב:) קרית חברך ולא ענך רמי גודא שדי ביה פירש״י כותל הפל עליו כלומר הניחו ויפול ברשעו דחהו בידים, הכי נמי כיון דלא ציית דינא יביאהו בערכאותיהם אבל אי ציית דינא אין לו להביאו בערכאותיהם כדבסמוך: \n", + "סליקו הלכות סנהדרין בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..7b33cc59dafde191dd59ed25036c008f0c7f01a6 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,973 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_The_Sanhedrin_and_the_Penalties_within_their_Jurisdiction", + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים וכו'. ברייתא פ' קמא דסנהדרין (דף ט\"ז:) דיליף מקרא שופטים ושוטרים שמעמידין שופטים ושוטרים לכל עיר ועיר ודע דהתם [יליף] מקרא שמעמידין שופטים ושוטרים לכל שבט ושבט וצריך טעם למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "אין אנו חייבין להעמיד וכו' אבל בח\"ל וכו'. ברייתא ספ\"ק דמכות (דף ז') מה ת\"ל בשעריך בשעריך אתה מושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר ובחו\"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר ואם נוסחא זאת היתה לרבינו כך צריך לגרוס בדבריו אבל בח\"ל אין אנו חייבין להעמיד בית דין אלא בכל פלך ופלך [ולא בכל עיר ועיר] או נוסחא אחרת נזדמנה לו בגמ' ופירוש פלך אפרכיה: \n\n" + ], + [ + "קובעין בתחלה וכו'. ומניינם ע\"א וכו'. משנה פרק קמא דסנהדרין: \n", + "הגדול שבחכמה וכו'. ומושיבין הגדול שבשבעים משנה לראש ויושב מימינו והוא הנקרא אב בית דין ושאר השבעים וכו'. כל הגדול מהם בחכמה יהיה קרוב לנשיא משמאלו יותר מחבירו. בתוספת' דסנהדרין הנשיא יושב באמצע וזקנים יושבים מימינו ומשמאלו א\"ר אליעזר ברבי צדוק כשהיה רבן גמליאל יושב בבית דין ביבנה אבא יושב מימינו וזקנים משמאלו מפני מה אחד יושב מימינו של זקן מפני כבודו של זקן ע\"כ. ויש לתמוה על דברי רבינו שנראה שאינם כדברי ת\"ק שאמר זקנים יושבים מימינו ומשמאלו דמשמע שקצתם מימינו וקצתם משמאלו x ואילו רבינו כתב שלא היה מימינו אלא אב ב\"ד. ונ\"ל שסובר רבינו דר\"א בר' צדוק לא לאיפלוגי אתא אלא לפרושי דמאי דאמר ת\"ק זקנים יושבים מימינו ומשמאלו לאו למימר שהיו כ\"כ זקנים מימינו כמו משמאלו שלא היה יושב מימינו כ\"א אחד בלבד ומה טעם יושב אותו אחד לימינו כדי לכבד אותו זקן וסובר רבינו דמסתמא אותו זקן שיושב לימינו הוא האב בית דין שהוא הגדול שבשבעים: \n", + "ואיכא למידק בדברי רבינו שכתב יושבים לפניו כפי שניהם וכפי מעלתם ואח\"כ כתב כל הגדול ממנו בחכמה פתח בשנים וסיים בחכמה ונ\"ל שמ\"ש וכפי מעלתם היינו כפי מעלתם בחכמה וכשכתב כל הגדול מחבירו בחכמה היינו כשהם שוים בשנים: \n", + "והם יושבים בכמו חצי גרן וכו'. משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:): \n", + "ועוד מעמידין וכו'. משנה בסנהדרין פ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ״ו:) ושלשה בתי דינין היו שם אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ואחד יושב בלשכת הגזית שמשם תורה יוצאה לכל ישראל ובברייתא בגמ' בית דין של ע״א יושבים בלשכת הגזית ושני בתי דינים של כ״ג אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה: \n", + "ומעמידין וכו'. שיש בה ק\"כ וכו'. משנה ספ\"ק דסנהדרין (דף ב':) כמה יהיה בעיר ותהיה ראויה לסנהדרין ק\"כ ואע\"ג דפליג התם רבי נחמיה ואמר דבעינן ר\"ל פסק רבינו כת\"ק: \n", + "ויושבת בשער העיר וכו'. וכמה יהיה מניינם כ\"ג. משנה סוף פ\"ק דסנהדרין (דף ב') סנהדרי קטנה היתה של כ\"ג: \n\n" + ], + [ + "עיר שאין בה ק\"כ וכו'. נלמד מדתנן בסוף פ\"ק כמה יהא בעיר ותהיה ראויה לסנהדרין ק\"כ והא פשיטא שאין מניחין אותה בלא ב\"ד ופחות שבבתי דינין הוא של שלשה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) כל עיר שאין בה וכו'. ספ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז:) אמר רב יהודה כל עיר שאין בה שנים xx אחד לדבר ואחד לשמוע אין מושיבין בה סנהדרין ובביתר היו שלשה וביבנה ד' וכו'. מיתיבי שלישית חכמה רביעית אין למעלה הימנה כלומר דקתני שלישית במדרגה ראשונה משמע דאין מושיבין סנהדרין עד שיהיו שם שלשה ומשני הוא דאמר כי האי תנא דתניא שניה חכמה שלישית אין למעלה הימנה כלומר כשיש בה שנים אחד יודע לדבר ואחד לשמוע ראויה להושיב בה סנהדרין וכשיש בה שלשה אין למעלה הימנה ומפרש רבינו אחד לדבר יודע ללמד ולהורות בכל התורה ואחד לשמוע יודע לשאול ולהשיב כלומר בכל התורה כולה והשאר נראה שצריך שיהיו יודעים לשאול ולהשיב בקצת דינין אע\"פ שאינם יודעים לשאול ולהשיב בכל התורה דאל\"כ היאך יתמנו בסנהדרין אנשים שאינם יודעין לשאול ולהשיב ורש\"י פירש בע\"א אבל מכל מקום קשה שכתב רבינו היו בה ד' הרי זו סנהדרי חכמה ושם אליבא דברייתא הראשון בשלשה היא חכמה ואליבא דהוא דאמר כי האי תנא בשנים הוי חכמה וארבעה אין למעלה הימנה אליבא דכ\"ע ובירושלמי דשקלים פ' ואלו הן הממונים סנהדרין שהיו בה שנים יודעים לדבר וכולן ראויים לשמוע הרי זו ראויה לסנהדרין שלשה הרי זו כבינונית ד' הרי זו חכמה וצריך לומר שרבינו היתה לו גירסא אחרת: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א כך צריך להגיה שנים ראויים לדבר וכו'. ונראה שהיתה לו גירסא אחרת: \n\n" + ], + [ + "כל סנהדרי קטנה וכו' עד ואחד כותב דברי המזכין. הכל משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומ\"ש ולמה אין סנהדרין אלא בעיר וכו'. ספ\"ק דסנהדרין (דף יז:) מפרש להו גמרא הכי ופירש\"י שני סופרים לכתוב דברי המחייבין ודברי המזכים וכל שעה יושבים לפני הדיינים ושני חזנים שמשי ב\"ד להלקות החייב ולהזמין בעלי דינין לדין ושני בעלי דינין שאל\"כ את מי הם דנין. ושני זוממין שיתייראו העדים להעיד שקר שלא יוזמו ושני זוממי זוממין שמא יתחייב בעל דין ע\"פ עדים וישכיר שנים להזימן לפיכך צריך שנים אחרים בעיר שיתייראו אלו מהם אם נבא להזים העדים יבאו אלו השנים ויזומו אותנו רופא למול תינוקות אומן מקיז דם לבלר לכתוב ספרים. ודע שאין לגרוס בדברי רבינו ואומן בוי\"ו דא\"כ הוה ליה קכ\"א אלא כך צריך לגרוס ורופא אומן בלא וי\"ו וכן מצאתי בספר ישן והיינו לומר שהוא רופא יודע לרפאות החלאים וגם הוא אומן במלאכת היד אבל סמ\"ג כתב רופא והוא המוהל ואומן והוא המקיז דם וא\"כ הם קכ\"א אלא שנראה שתקן לזה שלא מנה השלישי שמצטרף עם גבאי צדקה שכך כתב כשיגיעו לחלק נוטלין אחד מן העם משמע אחד מן המנויים לעיל ודוחק לפרש כן ולכן הגירסא שכתבתי נראה לי עיקר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין מעמידין בסנהדרין וכו'. כתב הרמ\"ך תימה מה צורך לדיינים שידעו רפואות וחשבונות וחכמת המזלות עכ\"ל. ואני אומר דמתקופות ומזלות לא קשיא דודאי צריכין לידע כדי שידעו לעבר שנים וחדשים. \n", + "ומה שכתב ואין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים וכו'. משנה פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) אין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאים לכהונה וכיון דסנהדרין דנין דיני נפשות ממילא דאין מעמידין בהם אלא כהנים לויים וישראלים המשיאים לכהונה. ויש לתמוה על רבינו שכתב שנאמר והתיצבו שם עמך שהרי בגמרא (דף ל״ז:) הביא ראיה מפסוק זה ודחו דילמא התם משום שכינה כלומר לפי שאותם שבימי משה שרתה שכינה עליהם כדכתיב ואצלתי מן הרוח אשר עליך ולפיכך היה צריך שיהיו מיוחסין אבל בסנהדרין דעלמא לא בעינן אלא אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא ונשאו אתך אתך בדומים לך להוי כלומר דהאי קרא בסנהדראות שנתמנו בעצת יתרו כתיב והקל מעליך ונשאו אתך ובהנהו ליכא משום שכינה. ואפשר לומר דס״ל לרבינו דהאי קושיא ודילמא משום שכינה לא הויא אלא אליבא דרבי יהודה ולא אליבא דרבנן דאמרינן בספ״ק דסנהדרין דסנהדרי גדולה של ע״א ואמרינן התם ורבי יהודה עמך משום שכינה משמע: \n\n" + ], + [ + "ומצוה להיות בסנהדרי גדולה וכו'. בספרי פרשת שופטים: \n\n" + ], + [ + "אין מעמידין בסנהדרין לא זקן מופלג וכו'. פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:) גמרא דיני נפשות מתחילין מן הצד ברייתא וטעם האכזריות בזקן פירש״י ששכח כבר צער גידול בנים: \n\n" + ], + [ + "אין מושיבין מלך וכו'. סנהדרין פרק כ״ג (סנהדרין דף י״ח:) ברייתא אין מושיבין מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על ריב על רב כתיב ואי אמר מלך חובה תו לא מצו אינך למחזי ליה זכותא לא מלך ולא כ״ג בעיבור השנה ומדנקט בסיפא כ״ג בהדי מלך משמע דברישא דוקא מלך ועוד דהא תנן בהדיא כהן גדול דן ודנין אותו ואמרינן בגמרא דמילתא דפשיטא היא אלא דאיידי דבעי למיתני המלך לא דן ולא דנין אותו תנא כ״ג דן ודנין אותו: \n\n" + ], + [ + "מלכי בית דוד וכו'. משנה שם (דף י\"ח) המלך לא דן ולא דנין אותו ומפרש בגמ' (דף י\"ט) דהני מילי במלכי ישראל משום עובדא דינאי ושמעון בן שטח אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותם: \n\n" + ], + [ + "כשם שבית דין מנוקים וכו'. פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:) אהא דתנן ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאים לכהונה אמרו בגמ' מ״ט דתני רב יוסף כשם שבית דין מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום אמר אמימר מאי קראה כולך יפה רעיתי ומום אין בך ודילמא מום ממש אלא אמר רב אחא אמר קרא והתיצבו שם עמך עמך בדומין לך וכיון שהלכו להביא ראיה מפסוק אחר אלמא דקושטא הכי הוא דעל מום ממש קאמר שיהיו מנוקים מכל מום ועוד דאמרינן בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק״א) למעוטי סומין מדתני רב יוסף נפקא דתני רב יוסף כשם שב״ד מנוקים בצדק כך מנוקים מכל מום: \n", + "צריך להשתדל וכו'. ספ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז) ופרק ששי דמנחות (דף ע\"ה) אמר רבי יוחנן אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה ובעלי כשפים ויודעים בשבעים לשון שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן וכתב רבינו יודעין ברוב הלשונות משום דדבר זר הוא להמציא מי שידע בכל ע' לשון ומשמע לרבינו דהאי אין מושיבין היינו דהיכא דמשתכחי אבל אי לא משתכחי לא מעכבי כל הני ויש סעד לדבר מדאמרו גבי משה ואילו נבוני לא אשכח: \n\n" + ], + [ + "בית דין של שלשה וכו'. . \n\n" + ], + [ + "אמרו חכמים וכו'. ברייתא בסנהדרין פ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ״ח:) גמרא זקן ממרא ע״פ ב״ד ותוספתא בסוף שקלים ובפ״ב דתוספתא דחגיגה: \n\n" + ], + [ + "בית דין של שלשה שהיה אחד מהם גר וכו'. בפ' מצות חליצה (יבמות דף ק״א ע״ב) גרסינן אמר רבא גר דן את חבירו דבר תורה שנאמר שום תשים עליך עליך הוא דבעינן מקרב אחיך וכו'. אבל גר דן את חבירו גר ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ומפרש רבינו כהרי״ף ורוב המפרשים שכתבו דהיינו לדיני ממונות דוקא ובפ' החולץ ובפ' י' יוחסין אמרינן נמי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה והא דבעינן אמו מישראל אפילו אמו מישראל קאמר וכ״ש אם אביו מישראל ואע״פ שאין אמו מישראל כך כתבו התוס' בפרק מצות חליצה (בד״ה לענין חליצה) ודין גר דן את חבירו כתבו רבינו ספי״א מהלכות אלו והטעם שלא כתבו כאן וכתבו שם הוא משום דהא בדיני תנאי דיינים שבב״ד של כ״ג וב״ד של ג' ממונים לדון את ישראל מיירי הילכך דין גר דן את חבירו גר אינו ענין לכאן אלא בפי״א דבחילוקים שבין דיני ממונות לדיני נפשות קא עסיק: \n", + "היה אחד ממזר וכו'. פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:) הכל כשרים לדון דיני ממונות לאתויי מאי וכו' לאתויי ממזר. \n", + "ומ\"ש אפילו שלשתן ממזרים נ\"ל דה\"ה לשלשתן גרים שאמם מישראל כיון דמקרב אחיך קרינן בהו אלא דאיצטריך לאשמועינן פסולה דגר שאין אמו מישראל דאפילו חד מינייהו גר פסילי אבל אה\"נ כיון דמכשרינן בגר שאמו מישראל שאפילו שלשתן גרים שאמם מישראל נמי מכשרינן וכיון שהשמיענו רבינו דאפילו שלשתן ממזרים כשרים ממילא שמעינן לשלשתן גרים שאמן מישראל וכל שכן הוא דהא ממזר גריע מגר שאמו מישראל דהא ממזר פסול לבא בקהל וגר כשר לבא בקהל ואע\"ג דגר שאין אמו מישראל כשר לבא בקהל ואפילו הכי פסול שאני התם דלא קרינן ביה מקרב אחיך: \n", + "וכן אם היה כל אחד מהם וכו'. שם (דף ל\"ד:) ההוא סמיא פירוש באחד מעיניו דהוה דאין דינא ולא אמר ליה ר' יוחנן ולא מידי משום דתנן התם בההוא פירקא דיני ממונות דנים ביום וגומרים בלילה פירוש דכיון דכולהו אינשי לא מצו למחזי בלילה כדחזי סומא באחד מעיניו ביום וכיון דקתני גומרים בלילה דין הוא לסומא באחד מעיניו שידון ביום לכתחלה וכ\"כ הרי\"ף ואמרינן התם נמי דהא לא חש ר\"י לסתמא דנדה דפליג אהא סתמא דהכא משום דהאי סתמא דקתני לה גבי הלכתא דדינא עדיף טפי אי נמי דההוא סתמא דהתם רבי מאיר ודהכא רבנן ולהכי פסק ר' יוחנן כסתמא דהכא דאתיא כרבנן וכתבו ההגהות על מ\"ש \n", + "רבינו אבל סומא בשתי עיניו וכו'. והיינו כר\"מ ואין נ\"ל שרבינו מפרש ההוא סמיא דהוה דאין דינא דהיינו באחד מעיניו דוקא כמו שמפרש הרי\"ף וכמו שכתבתי וא\"כ כרבנן פסק: \n", + "מה שאין כן בסנהדרין. אפשר לפרש שלשון רבינו דקאי אכל מאי דמדכר לעיל בן גר שאמו מישראל בין ממזר בין סומא באחד מעיניו וא\"כ גר שאמו מישראל פסול לסנהדרין דלא גרע מחליצה דבעינן שיהיה אביו ואמו מישראל וכ\"כ בעל נמוקי יוסף בפרק מצות חליצה בשם הרי\"ף ורב אחא משבחא אלא שק\"ל שהיה לו לרבינו לבאר דבריו יותר וכיון דגר שנשא ישראלית הוא מהמשיאין לכהונה ולכתחלה מורין כן כדאיתא בפ' עשרה יוחסין איכא למימר הרי הוא בכלל ונשאו אתך ואל תשיבני מגר שנשא גיורת דבתו כשרה לכהונה דהא אמרינן התם דלכתחלה אין מורין כן ועוד דאע\"ג דנימא דהוי בכלל ונשאו אתך מצד שכשר לכהונה כיון דלא קרינן ביה מקרב אחיך לאו בכלל ונשאו אתך הוא. ומ\"מ לדעת רבינו הדין דין אמת דלדיני נפשות בעינן שיהא ישראל מכל צדדיו שכיון שלא כתב הכשר באמו מישראל אלא בב\"ד של שלשה אלמא דלסנהדרין מיפסל וכן נראה מדבריו סוף פ\"ה מהלכות אלו: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שאין ב\"ד פחות מג'. בריש סנהדרין (דף ג') רב אחא בריה דרב איקא אמר מדאורייתא חד נמי כשר שנאמר בצדק תשפוט עמיתך וק\"ל למה לא פסק כרבא דפליג התם ארב אחא ואמר דמדאורייתא בעינן ג' דהא רבא בתרא הוא ומריה דגמ' ובתשובת הרשב\"א שמצאתי ואכתבנה לקמן בסמוך נתן טעם למה פסק רבינו כן: \n", + "ומדברי סופרים וכו'. משנה ריש סנהדרין דיני ממונות בג': \n", + "ושנים שדנו אין דיניהן דין. שם (ה':) תניא רשב\"ג אומר יפה כח פשרה מכח הדין ששנים שדנו בעלי דינין יכולין לחזור בהם ואע\"ג דשמואל סבר דפליגי רבנן עליה ואמר דשנים שדנו דיניהם דין הא אמרינן התם רבי אבהו אמר שנים שדנו אין דיניהם דין לד\"ה ופסק רבינו כמותו משום דכל היכא שאנו יכולים למעט המחלוקת יש לנו למעט ועוד דאמרינן פ' שני דכתובות ובפ' זה בורר ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא ליה אלמא דאין הלכה כמותו ועוד דגרסינן בירושלמי רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו שנים שדנו אין דיניהן דין והא ודאי כרבי יוחנן קיימא לן לגבי שמואל וכל שכן כד הוי ר\"ל בהדי ר\"י והני מילי דאין דיניהן דין באינן מומחין ולא קבלום עליהם בעלי דינין דאם הם מומחין לרבים או נטלו רשות אפילו אחד דינו דין כמו שכתב רבינו בסמוך ואם קבלום עליהם ומכל מקום קיימא לן בדברי רבינו שכתב לעיל בסמוך שמותר לאחד לדון מן התורה והיינו כרב אחא בריה דרב איקא ובהדיא אמרינן התם בגמרא דלרב אחא בריה דרב איקא אית ליה דשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין והיאך פסק רבינו כאן דלא כשמואל. ואפשר לומר שכך מפרש רבינו לרבא דאמר דמדאורייתא בעינן תלתא הא ודאי לית ליה דשמואל דהא מדאורייתא תלתא בעינן לרב אחא אית ליה דשמואל כלומר אפשר לקיים דברי שמואל כיון דמדאורייתא לא בעינן תלתא בדיעבד שנים דיניהם דין וכיון דחזינן דשמואל ור' אבהו לא פליגי אי מדאורייתא חד כשר או לא אלמא דאפילו ר' אבהו מודה דמדאורייתא חד כשר ומדרבנן הוא דבעינן תלתא אלא דאלמוה רבנן לתקנתייהו למימר דאפילו דיעבד לא סגי בלא תלתא ואע\"ג דאמרינן (דף ל\"ד:) אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה תלמוד לומר והובא אל הכהן וכו' דמשמע דמדאורייתא דיני ממונות בשלשה צ\"ל לפי זה דדרך אסמכתא קאמר הכי: \n", + "אחר כך מצאתי שנשאל הרשב\"א והשיב וז\"ל: \n", + "כתבת התימה מהרמב\"ם שפסק כרב אחא דמדאורייתא חד נמי כשר ועם זה פסק דשנים שדנו אין דיניהן דין: \n", + "אני אומר כי הרב פסק כרב אחא מדקתני בברייתא דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי וסבור הרב ז\"ל דברייתא הכי קתני דיני ממונות בשלשה משום יושבי קרנות כרב אחא ומדאורייתא אפילו יחיד שאינו מומחה לרבים דן אפילו יחידי לכתחלה ואפילו מדרבנן דאוקמוה אדיניה ולית ליה להאי תנא עירוב פרשיות וכמו שפירש\"י ומ\"מ מדרבנן כל שאינו מומחה לרבים בעינן שלשה ואלמוה לתקנתא דאי ליכא ג' אפי' בדיעבד אין דיניהן דין ואם תאמר א\"כ אמאי לא אקשו מהאי ברייתא לר' אבהו יש לומר דאמר לך ר' אבהו אנא דאמרי כר' שמעון בן גמליאל דאמר הדין בשלשה ושמא הזקיקו לרב לומר כך מדגרסינן בפ' ראוהו ב\"ד והם שלשה וכו' ואמאי לימא הכא נמי לא תהא שמיעה גדולה מראיה ואסיקנא הך סיפא איצטריכא ליה שאין היחיד נאמן ע\"י עצמו סד\"א הואיל ותנא דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי הכי נמי בקדשים ביחיד קא משמע לן ואימא הכי נמי אין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה רבינו וא\"ל עד דהוי אהרן אחיך אלמא דברייתא דאם היה מומחה לרבים דבר תורה קאמר ולפיכך פסק הרב כך ומכל הנך ראיות שכתבתי למעלה ראה הרב דלית הלכתא כשמואל ולפיכך פסק דאפי' מדרבנן פסלי חד דלאו מומחה ואפי' שנים וניחא לי נמי קצת לדבריו הא דאכשרו תרי בפרוזבול וכן בביטול הגט וקרו להו ב\"ד ואם איתא כיון דאית לן עירוב פרשיות אפילו בהא היאך קרו להו ב\"ד בשום ענין ואע\"ג דאמרינן בריש פירקין דרבא לית ליה דשמואל ורב אחא אית ליה דשמואל אפשר לומר דאפילו רב אחא לית ליה דשמואל דאמר דאם דנו דיניהם דין אלא מעיקרא דדינא קאמר כנ\"ל לדעת הרב אלא שק\"ל הא דאותביניה לר' אבהו דאמר שנים שדנו ד\"ה אין דיניהם דין מדן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי דאלמא לרב אחא לא קשיא דלדידיה מה שעשה עשוי עדיין יש לי לומר דאנן לא שמעינן לרב אחא דאית ליה דשמואל ומן התקנה הילכך לא אפשר לן לאקשויי ליה מינה אלא לכשת\"ל דלית אקשי ליה מינה ומתרצינן ליה לר' אבהו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אחד שהיה מומחה לרבים. שם (דף ד') ת\"ר דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי ואמר רב נחמן כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי ואסיקנא דהכי קאמר כגון אנא דגמירנא וסבירנא ואע\"ג דלא נקיט רשותא מבי ריש גלותא דינו דין. \n", + "ומה שכתב רבינו או שנטל רשות מבית דין. דפירוש אע\"פ שאינו מומחה לרבים דגמיר וסביר אבל מומחה הוא דאי שאינו מומחה הרי כתב רבינו ספ\"ד שאין רשותו מועלת כלום והיאך יהיה מותר לו לדון יחידי ואין לומר דאפי' באינו מומחה עסקינן והיינו טעמא דמצי דאין משום דקבלו בעלי דינין עלייהו דא\"כ לאו מתורת נוטל רשות הוא דמצי דאין אלא מכח קבלת הבעלי דינין וא\"ה אפי' רועה בקר נמי אלא ודאי כדאמרן: \n", + "אבל אינו חשוב ב\"ד. כלומר להיות הודאה בפניו כמודה בפני ב\"ד וכמו שנתבאר זה בדבריו בספ\"ה: \n", + "ואע\"פ שהוא מותר וכו'. משנה במס' אבות: \n\n" + ], + [ + "יש לאדם לעשות דין וכו'. בבא קמא פרק המניח (בבא קמא דף כ״ז:) פלוגתא דרב יהודה ורב נחמן וסבר רב נחמן דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא פירוש אם לא יבא לב״ד וידוע דהלכתא כרב נחמן בדיני: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שב\"ד של ג' וכו'. פ\"ק דסנהדרין (דף ז':) רב הונא כי הוה אתי דינא קמיה מכניף ומייתי עשרה רבנן מבי רב אמר כי היכי דנמטייה שיבא מכשורא פירוש שיגיענו נסורת קטנה מן הקורה כלומר שאם נטעה ישתלש העונש בין כולהו ויקלו מעלי: \n", + "וצריכין שיהיו היושבים כולם שם בב״ד ת״ח וראויים. ברייתא פרק שבועת העדות (שבועות דף ל':) ומניין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו פירוש לישא וליתן עמו שלא יטעהו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק: \n\n" + ], + [ + "ואסור לאדם חכם וכו'. ברייתא בסנהדרין פ' זה בורר (כ\"ג) כך היו נקיי הדעת עושים אין יושבין בדין עד שיודעים עם מי יושבים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עד אימתי סנהדרי קטנה וב\"ד של שלשה וכו'. פ\"ק דשבת (דף י') עד אימתי יושבים בדין א\"ר ששת עד זמן סעודה ושם בסמוך אמרו ששעה ששית היא זמן סעודת תלמידי חכמים ואם כן הוה ליה לרבינו לכתוב עד תחלת שש כדי שיסעדו בשעה ששית אם לא נאמר דמשמע ליה עד זמן סעודה עד סוף זמן סעודה והיינו עד סוף שש ולא תקשי לך היאך יסעדו אחר שש שהוא כזורק אבן לחמת דהא אמרינן דאי טעים מידי בצפרא לית לן בה: \n", + "אבל ב״ד הגדול היו יושבין וכו'. ברייתא בסנהדרין פרק אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ״ח:): \n", + "ובשבתות וימים טובים וכו'. באותה ברייתא ובשבתות וימים טובים בחיל ובתוספתא דחגיגה פרק ב' כתוב נכנסים לבית המדרש שבהר הבית והטעם פירש\"י שלא יהיו נראים כיושבים בדין שבלשכת הגזית היו דנין: \n\n" + ], + [ + "ואין ב\"ד של ע\"א צריכין וכו'. עד ואם לאו לא יצא עד שיבא אחר. סנהדרין פרק אחד ד\"מ (דף ל\"ז) והטעם שלא יפחתו מכ\"ג דריש ליה התם מאל יחסר המזג פירוש אל יחסרו מחלק הג' שהוא כדי הראוי למזוג וכ\"ג שליש של שבעים דסתם מזיגה על חד תרי ושאני מזיגה דרבא דהוי על חד תלת וי\"מ אל יחסר מז\"ג בגימטריא חמשים אבל אם חסרו מ\"ט שנשארו כ\"ב אין לחוש x ומכאן למד רבינו שלא היו יושבים כולם תמיד ולא היו מתקבצים אלא בעת הצורך: \n\n" + ], + [ + "אין מתחילין את הדינין וכו'. בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) דיני נפשות דנין ביום וגומרים ביום דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ואמרינן עלה בגמרא (דף ל״ד:) מה״מ אמר רבי חייא בר פפא דאמר קרא ושפטו את העם בכל עת וכו'. דרבא רמי כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו וכו' הא כיצד יום לתחלת דין לילה לגמר דין פירוש משום דכתיב ושפטו ועיקר משפט היינו גמר דין ובתר הכי אמרינן מתניתין דלא כר״מ דתניא היה ר״מ אומר מה תלמוד לומר [על פיהם יהיה] כל ריב וכל נגע וכו' מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף ריבים ביום ויש לתמוה למה תפס רבינו קרא דמייתו בגמרא אליבא דר״מ ושביק קרא דמייתי ליה אליבא דרבנן. ויש לומר דאמרינן התם בגמרא לקמן ור״מ ביום הנחילו מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתני רבה בר חנינא קמיה דרב נחמן וכו' ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה והא דרבה בר חנינא הלכה היא וכמו שכתב רבינו בפרק זה והשתא כיון דביום הנחילו איצטריך למידרש ביום אתה מפיל גורלות ממילא בטלה לה ההיא ראיה דרבא וא״כ אע״ג דלא קי״ל כר״מ מדרשא דדריש למעט בלילה בין לתחלת דין בין לגמר דין דרשינן ליה למעוטי לתחלת דין וקרא דושפטו את העם בכל עת דרשינן אגמר דין ואם תאמר כיון דדרשינן דאין גומרין דין בלילה מכל ריב וכל נגע לא מצית למדרש ושפטו לגמר דין דהא אמרינן ורבי מאיר ושפטו מאי דריש ביה ואמר רבא לאתויי יום המעונן דאע״ג דאין רואים בו נגעים דנין בו מושפטו ואם כן לילה לגמר דין מנא לן. ויש לומר דלא איצטריך לרבנן קרא דושפטו ליום המעונן שאינם מקישים ריבים לנגעים אלא לומר מה זה ביום אף זה ביום לא לשום היקשא אחרת אבל ר״מ דמקיש להו לגמרי אצטריך ושפטו לאפוקי יום המעונן תדע דר״מ מקיש להו לגמרי ורבנן לא גמרי מנגעים אלא דריבים ביום ותו לא דהא סומא באחד מעיניו פסול לר״מ דומיא דנגעים ולרבנן כשר: \n\n" + ], + [ + "וכן אין מקבלים עדות וכו'. כתב בעל נמוקי יוסף בשם הרמב״ן בפרק יש נוחלין ופ' אחד דיני ממונות דאפילו נתקבל פסול דאמרינן בר״ה (דף כ״ה ע״ב) למה לי למיתני נחקרו העדים וכו' סד״א תהוי חקירת העדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין ולקדשיה בלילה מידי דהוה אדיני ממונות וכו' דגומרין בלילה קמ״ל אלמא קבלת עדות כתחלת דין הוא שאינה אלא ביום אפילו בדיעבד דתנן ביבמות פ' מצות חליצה (יבמות דף ק״ד) חלצה בלילה חליצתה כשרה ורבי אליעזר פוסל ומפרשינן בגמרא דמר סבר חליצה כתחלת דין דמיא ומר סבר כגמר דין דמיא אלמא תחלת דין בלילה אפילו דיעבד פסול והוא הדין לקבלת עדות דתרווייהו כי הדדי נינהו וכמו שכתבתי: \n", + "ואין מקיימין שטרות וכו'. זה דבר פשוט שהרי צריך קבלת עדות ואפילו על פי הדברים שכתב רבינו פ\"ה מהלכות עדות שיכולים לקיים השטר על פיהם ואין שם קבלת עדות כיון שהטעם הוא משום דבדרבנן עד נעשה דיין מכל מקום הוה ליה כקבלת עדות ולא הוי אלא ביום: \n", + "ובדיני ממונות וכו'. לא קאי אלא אראש דבריו אין מתחילין את הדינין וכך שיעור הלשון ובדיני ממונות דוקא אם התחילו דנין ביום מותר לגמור בלילה אבל בדיני נפשות אסור לגמרו בלילה דאילו קבלת עדות הוא הוי כתחלת דין לא שייך ביה אם התחילו גומרין דכוליה התחלה הוא ודין זה דבדיני ממונות גומרין בלילה ולא בדיני נפשות כבר נתפרש בסמוך: \n\n" + ], + [ + "הנחלות כדינין וכו'. סנהדרין פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד:) ובתרא פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קי״ג:) והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות ולא בלילה ואסיקנא דדין נחלות קאמר פירוש דבפרשת נחלות כתיב לחקת משפט דמשמע הפלת נחלות דין קצוב הוא בשעת המיתה הכל כמו שאמר המת ואין הדבר צריך דיינין אלא כל אחד מיורשיו יחזיקוהו שומעי הצואה בשלו וכיון דאמר קרא ביום הנחילו משמע דהני מילי דצואת המת הוי דין פסיק ואין צריך עוד לדיינים ביום אבל בלילה לא הוי דין פסיק וצריך דיינים ואלו ששמעו צואת המת יעידו בפניהם ויש מחלוקת בין המפרשים דאיכא מ״ד דכיון דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו לא הוי אלא מדרבנן כי מרבי הכא לא מרבינן אלא בקנין ואיכא מ״ד דבלא קנין מיירי ואליבא דרבי יוחנן בן ברוקה והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין בחשן המשפט: \n", + "כתב \n", + "הרמ\"ך הנחלות כדינים וכו'. תימה למה הביא לשון שסותר אותו בגמרא והל\"ל לפיכך אין דיני נחלות בלילה ועוד תימה לן היכי תלי תניא בדלא תניא שאמר הנחלות כדינים ואדרבא לפסק הלכה כל הדינים מנחלות גמרינן כדרמי הכא כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו הא כיצד יום לתחלת דין לילה לגמר דין עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "שנים שנכנסו לבקר את החולה וכו'. פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד:) ובפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קי״ג:) מימרא דרב יהודה אמר רב כלשון רבינו ואמר רב חסדא עלה לא שנו אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין משום דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין ופירש״י רצו כותבין בלשון עדות והיורשין יבואו לבית דין ובית דין יעשו כפי הצואה. רצו עושין דין השומעין רשאין ושליטין להיות מחזיקין כל אחד בשלו הכל כמו ששמעו. שנים אין עושין דין דמתחלתו לא נראו להיות לדיינים אבל בלילה שאינו ראוי לדין כותבין ואין עושין דין אפילו למחר שמתחלתם לא נראו לישב לשם לדין עכ״ל. ובפרק יש נוחלין כתב רשב״ם דדוקא נקט שנכנסו לבקר הילכך רצו עושין דין אבל נכנסו להעיד הרי הם עדים ואין עד נעשה דיין והביא ראיה לדבריו מדאמרינן פ״ק דמכות גבי נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה דאמרינן להו למחזי אתיתו או לאסהודי ואי לאסהודי נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה ופירש הוא ז״ל דאמרינן להו מתחלה כשראיתם העדות נתכוונתם להעיד או לראות הדבר אלמא כונה להעיד פסולה וגם הביא ראיה מתשובת זקנו רש״י ובעלי התוספות חלקו עליו וההיא דפ״ק דמכות פירשוה בענין אחר מ״מ רבינו ז״ל מסכים לדבריו שהרי ההיא דמכות רבינו בפרק חמישי מהלכות עדות מפרשה כדברי רשב״ם שכן כתב שם על פי שנים עדים או שלשה עדים לעשות ג' כשנים וכו' וכיצד בודקין את הדבר כשיבאו לבית דין עדים מרובים כת אחת אומרים להם כשראיתם זה שהרג או חבל להעיד באתם או לראות כל מי שאומר לא להעיד עליו אלא לראות מה הדבר ובכלל העם באתי מפרישים אותו וכל מי שאומר לא הייתי עומד אלא להעיד ולכוין העדות מפרישין אותו אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדותן בטלה בד״א בשהיה בהם קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוון להעיד או שלא נתכוון להעיד הואיל וראה הדבר וכוון עדותו והיה שם התראה חותכין הדין על פיו בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות. ומה שהקשו א״כ אין לך גט כשר כשנותנין בפני קרובים או קדושין אם נתכוונו להעיד לא קשיא דכיון שנהגו ליחד עדים אף אם יתכוונו הקרובים להעיד אין בכך כלום דאין כוונה פוסלת אלא כשאין עדים מיוחדים ואם תאמר והא בעינן הגדה בשאר ממון חוץ מקידוש החדש משום דכתיב כזה ראה וקדש וקיום שטרות דרבנן ואם כן היכי אמרינן רצו עושים דין תירץ הריטב״א דמה שצוה בפניהם חשוב הגדת עדים דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אבל בעל נמוקי יוסף כתב בסנהדרין רצו עושין דין פירש״י שהם פוסקים הדין על פי צוואתו ואין צריך בית דין אחר נראה מפירושו שהוא עשאן בית דין של עצמו ואין היורשין יכולים לדון בפני אחר שצואה בעצמה הוא פסק דין שנפסק בפני אלו שהם ב״ד ושמעינן מהא דב״ד יכולים לדון ע״פ ראייתם בלא קבלת עדות אחרת כיון שהם יודעים הדבר ושלא כדברי המפרשים דבדיני ממונות בעינן שיעידו בפניהם דהגדה בעינן ושאני הכא דאיכא הגדת בעל דבר והודאת בעל דין כמאה עדים דמי עכ״ל. ולי נראה דאי איכא למידק מלשון רש״י איפכא איכא למידק מיניה דאי לנוסחת ספרינו דגרסינן ברש״י רצו עושין דין השומעין רשאין ושליטין להחזיק כל אחד בשלו הכל כמו ששמעו מדקאמר הכל כמו ששמעו משמע טעמא דשמעו דאיכא הגדה אבל אי ליכא הגדה לא ואפילו אם תמצא לומר שלא היה גורס כדברי רש״י כי אם כמו שכתב בשמו איכא למימר דמדקאמר על פי צואתו משמע דוקא משום דאיכא צואה דהיינו הגדה ועל פיה פוסקין הדין אבל אי ליכא הגדה לא ואין לומר דושמעינן מהא לא קאי לרש״י אלא למימרא דרב יהודה דהיכי שמעינן מינה הכי דהא הריטב״א פירש על הא דר' יהודה דמה שצוה בפניהם חשוב הגדה ובעל נמוקי יוסף גופיה בפרק יש נוחלין מייתי הא דכתב הריטב״א על הא דרב יהודה וכתב עוד רשב״ם דה״מ דרצו עושין דין דמשמע דאפילו החולה אין יכול לחזור בו כגון מתנת שכיב מרע במקצת וקנו מיניה דתו לא מצי הדר ביה אבל בלא קנין כיון דיכול לחזור בו אין עושין דין שאין לדיינים לעשות דין בדבר שאפשר להבטל עדיין ואם רצו אין דיניהן דין דעדיין לא קנו עד שימות האב שמא יחזור בו: \n\n" + ], + [ + "כל ב\"ד של ישראל וכו'. פ\"ק דסנהדרין (דף ז'): \n", + "לפיכך צריכים וכו' ובעטיפה. דאמרינן בפ\"ק דשבת מאימתי התחלת הדין משיעטפו הדיינים ושאר הדברים הטעם מפני מורא שכינה: \n\n" + ], + [ + "כל סנהדרין וכו' שנאמר לא תכירו פנים במשפט. כתוב בסמ\"ג מל\"ת סי' קפ\"ד תניא במכילתין לא תכירו פנים אזהרה זו לממונה להושיב דיינים שלא יאמר איש פלוני נאה וכו' מעלה הכתוב על שמינהו כאילו הכיר פנים: \n", + "ועוד אמרו כל המעמיד לישראל דיין שאינו הגון וכו' עד בלבד. פ\"ק דסנהדרין שם. \n", + "ומ\"ש שהוא כאילו הקים מצבה. צ\"ע היכא מייתי ליה והרב מהר\"י קולון האריך הרבה בשורש קי\"ז לבקש מנוח לכף רגלו אמאי דריש לה רבינו מלא תקים לך מצבה ובפרק קמא דסנהדרין מייתי לה מלא תטע לך אשרה ורואה אני דבריו טובים ונכוחים אילו היה דרכו של רבינו לדרוש הפסוקים מדעתו ולהניח הדרשה המפורשת בגמ' ומכיון שאין דרכו כן נ\"ל דבשום דוכתא דריש לה מלא תקים לך מצבה: \n\n" + ], + [ + "כל דיין שנתן ממון אסור לעמוד מפניו וכו'. ירושלמי בסוף בכורים ר' מנא מקל לאלין דמתמניין בכסף רבי אימי קרא עליהון אלהי כסף וכו' אמר רבי יאשיה וטלית שעליו כמרדעת של חמור אמר ר' אשיין זה שהוא מתמנה בכסף אין עומדין מפניו ואין קורין אותו רבי והטלית שעליו כמרדעת של חמור: \n\n" + ], + [ + "כך היה דרך וכו'. פ\"ק דסנהדרין ר' זירא הוה מיטמר מלסמוכי ואיתיה נמי בירושלמי סוף בכורים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד בית דין הגדול וכו'. נתבאר מתוך מאי דאיתא בפרק קמא דסנהדרין (דף ה'): \n", + "ואחד הנסמך וכו' אפילו לא היה אותו סמוך בסנהדרין מעולם. למד כן מדאשכחן דלאחר החורבן דלא הוו סנהדרין היו סומכין: \n\n" + ], + [ + "וכיצד היא הסמיכה וכו'. פ' קמא דסנהדרין שם: \n\n" + ], + [ + "ואין סומכין וכו' אלא בשלשה. שם במשנה סמיכת זקנים בשלשה דברי ר' שמעון רבי יהודה אומר בחמשה ופירש\"י סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של צבור ובגמ' (דף י\"ג:) תנא סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה מאי סמיכה וסמיכת זקנים אמר רבי יוחנן מיסמך סבי לקרות להם רבי ומשמע דאע\"ג דאפליגו במתני' רבי יהודה ור' שמעון בסמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של צבור אי הויא בשלשה או אי הויא בחמשה בסמיכת סבי לקרות להם רבי לכ\"ע הויא בשלשה כדקתני בברייתא שכתבתי בסמוך: \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה האחד וכו'. נראה מדבריו דבאחד סמוך סגי אף על פי שהשנים האחרים אינם סמוכים נ\"ל שטעמו דמדאמרינן התם בגמ' (דף י\"ג:) אמר ליה אביי לרב יוסף מיסמך סבי פירוש לקרות רבי בשלשה מנ\"ל אילימא מדכתיב ויסמוך את ידיו עליו א\"ה תיסגי בחד וכ\"ת משה במקום ע\"א קאי א\"ה ליבעי ע\"א קשיא וסובר רבינו דכיון דאסיקנא בקשיא ופשיטא דלא בעינן ע\"א ואם כן בחד סגי ולדחויה דברייתא דבעינן ג' אי אפשר א\"כ יש לנו לומר דכי קתני בברייתא ג' לאו בכולהו סמוכין עסקינן דאם כן קשיא דאביי אלא חד סמוך סגי ומיהו בעינן עמיה שנים דהוו שלשה: \n\n" + ], + [ + "אין קרוי אלהים וכו'. בב״ק פרק החובל (בבא קמא דף פ״ד) אלהים בעינן וליכא ופירש״י אלהים בעינן והיינו מומחים וסמוכים: \n\n" + ], + [ + "בראשונה וכו' עד אלא אם כן היה הנשיא עמו. בירושלמי פירקא קמא דסנהדרין: \n\n" + ], + [ + "אין סומכין זקנים בח\"ל וכו'. פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ד) אמר ר' יהושע בן לוי אין סמיכה בח\"ל ופירשו לה התם לומר דאין סומכין בח\"ל ואסיקנא נמי התם דאפילו סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ אין סומכין: \n", + "היו שניהם בארץ וכו'. נראה שלמדה ממה שכתבנו בסמוך דכיון שאמרו בגמרא סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ לא סמכי משמע הא סומכין ונסמכין בארץ מצו סמכי אפילו אינם יחד דאי אפילו סומכין ונסמכין בארץ בעינן שיהיו במקום אחד מאי איריא סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ הא אפילו שניהם בארץ כיון דאינם במקום אחד לא מצו סמכי אלא ודאי כדאמרן: \n", + "וכל ארץ ישראל שהחזיקו וכו'. נראה שהוציא כן ממאי דאמרינן בריש סנהדרין וכתבו רבינו בסוף פ' זה שרשות בני ארץ ישראל מועלת לעיירות העומדות על הגבולים ואם לעיירות האלו מהני כל שכן דמהני למה שהחזיקו עולי מצרים אע\"פ שלא החזיקו עולי בבל: \n\n" + ], + [ + "יש לסומכין וכו'. ירושל' ר\"פ חלק: \n\n" + ], + [ + "ויש להם למנות וכו'. בריש סנהדרין (דף ה') אמרינן שרבי נתן רשות לרב לדון אבל לא להתיר בכורות ומכל מקום צריך עיון מנין לרבינו שצריך שיהיה ראוי לכל הדברים: \n\n" + ], + [ + "וכן יש לסומכין וכו'. שם ע\"ב אמר ליה רבי יוחנן לרב שמן הרי אתה ברשותנו עד שתבא אצלנו ופירש\"י ברשותנו רשות נתונה לך לדון: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) חכם מופלא וכו' הרי שלא היה בא\"י אלא סמוך אחד וכו'. בפירוש המשנה פרק קמא דסנהדרין כתב כן אלא ששם כתב הדבר סתם וכאן כתב והדבר צריך הכרע: \n\n" + ], + [ + "בית דין שנסמכו וכו'. משנה סוף פ' קמא דמכות (דף ז'): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ראשי גליות שבבבל וכו' עד אין לו רשות עד שיטול רשות מראש גלות. הכל בריש סנהדרין (דף ה') פשיטא מהכא להכא ומהתם להתם מהני דהכא שבט והתם מחוקק כדתניא לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את ישראל בשבט ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים כלומר שיש להם שררה מועטת וכל אחד מהם יש לו רשות להפקיר דהפקר ב\"ד הפקר ושל א\"י יש לו לתת רשות בכל א\"י ושבבבל בחוצה לארץ מהתם להכא מאי ואיפשיטא דמהתם להכא לא מהני ולפי שמעלת ראשי גליות שבבבל גדולה מנשיאי א\"י כתב רבינו ראשי גליות שבבבל במקום מלך הם עומדים והלכך אין רשות בני א\"י מועלת לכוף בחוצה לארץ וכדאיפשיטא בגמ' ומשמע שלא הוצרכו בגמ' לשאול אי מהני מבבל לא\"י שאע\"פ שראשי גליות בבל רודים את העם במקל אינו דין שיועיל רשותם לא\"י ודינם שכל אחד יעמוד בשלו ואדרבה הוה ס\"ד דרשות א\"י מועילה לחוצה לארץ אבל ספר מצות גדול כתב הרשות שיתן ריש גלותא שבבבל לבני בבל אף לבני א\"י מועיל שהרי בבבל השבט ובא\"י המחוקק כדתניא לא יסור שבט מיהודה וכו' ואמרינן בירושלמי שריש גלותא שבבבל גדול מהנשיא שבא\"י לפי שהוא מהזכרים והנשיא מהנקבות עכ\"ל וקשה לזה דה\"ל לגמ' למימר פשיטא דמהכא להתם מהני מהתם להכא מאי ומ\"מ הכי משמע מדברי רבינו שכתב ראשי גליות שבבבל במקום מלך הם עומדים ויש להם לרדות את ישראל בכ\"מ ולדון עליהם בין רצו בין לא רצו. ומצאתי בספר מספרי רבינו שהיה מוגה בו בלשון הזה וכל דיין הראוי לדון שנתן לו ראש גלות רשות לדון יש לו לדון בכל העולם אע\"פ שלא רצו בעלי דינים בין בארץ בין בחוצה לארץ אע\"פ שאינו דן דיני קנסות ע\"כ וכן משמע קצת בגמ' דכי נקיט רשותא אע\"ג דלא קבל זה עלייהו דן אותה בעל כרחם דכי בעי מהתם להכא מאי פשיט ליה מרבה בר בר חנה דדן דינא וטעה ואמר ליה ר' חייא אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים והא רשותא הוה נקיט אלא שמע מינה מהתם להכא לא, משמע דאי הוה נקיט רשותא אפילו לא קבלוה עלייהו לא הוה משלם אלמא דכופם לדון: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו ובעיירות העומדות על הגבולים. הוא ממה שהקשו על מה שאמרו מהתם להכא לא מהני אלא רבה בר בר חנה שנטל רשות כשהיה יורד לבבל למה לי ומשני לעיירות העומדות על הגבולים ופירש\"י הנמשכות אחר ארץ ישראל: \n\n" + ], + [ + "מי שאינו ראוי לדון וכו'. בפירקא קמא דסנהדרין (דף ז':) דבי נשיאה אוקמוה דיינא דלא הוה גמיר וביזהו רבי יהודה בר נחמני. ועל מה שכתב \n", + "רבינו שהוא כמקדיש בעל מום למזבח האריך מהר\"י קולון בשורש קי\"ו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין מעמידין וכו'. פרק קמא דסנהדרין תנן אין דנין את השבט ופירש בגמ' (דף י\"ד:) דבשבט שהודח כולו עסקינן ולא את נביא שקר ולא את כהן גדול אלא על פי ב\"ד של ע\"א ואין מוציאין למלחמת הרשות וכו' ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות וכו' ואין עושין סנהדראות לשבטים ואין עושין עיר הנדחת אלא על פי ב\"ד של ע\"א ופירש בגמ' דדיני נפשות דכ\"ג הוא דבעינן ע\"א אבל דיני ממונות דנין בג' כשאר כל אדם וזהו שכתב \n", + "רבינו אבל דיני ממונות דכ״ג בשלשה ובסוטה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ד) תנן ושלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאים ובפ״ק דסוטה (דף ז') תנן שהיו מעלים את הסוטה לבית דין הגדול שבירושלים ובפ״ק דסנהדרין (דף ט״ז) אמרינן דמיתת זקן ממרא של כ״ג והמראתו בעינן על פי בית דין של ע״א ונראה שלזה נתכוון רבינו \n", + "שכתב אין עושין זקן ממרא ולא כתב אין ממיתין זקן ממרא וקשיא לן מדתנן בפרק י' דסהנדרין (דף פ\"ט) גבי זקן ממרא אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים ונשאר לנו לדעת מנין שאין מעמידין מלך אלא בבית דין הגדול: \n", + "כתב \n", + "הרמ\"ך ואין מוסיפין על העיר וכו'. תימה הוא זה שמביא האי קרא דכל הדבר הגדול למדידת החלל ולמלחמת הרשות ולתוספת העיר והעזרות ובגמ' מביא פסוק אחר דמדידת החלל הוי מזקניך ושופטיך ותוספת העיר והעזרות הוי מוכן תעשו דדרשינן וכן תעשו לדורות והוא מביא האי קרא דכל הדבר הגדול והו\"ל להביא לעיל גבי כ\"ג דאין דנין דיני נפשות שלו כדמייתי בגמ' וצריך עיון עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אין דנין דיני נפשות וכו'. משנה פ\"ק דסנהדרין דיני נפשות בכ\"ג הרובע והנרבע בכ\"ג שנאמר והרגת את האשה ואת הבהמה ואומר ואת הבהמה תהרגו שור הנסקל בכ\"ג שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש מיתתו בכ\"ג ר' אליעזר אומר כל הקודם להרגן זכה רבי עקיבא אומר מיתתן בכ\"ג. ובגמ' (דף ט\"ו:) הזאב והארי וכו' אמר ריש לקיש והוא שהמיתו אבל לא המיתו לא אלמא קסבר יש להם תרבות ויש להם בעלים רבי יוחנן אמר אע\"פ שלא המיתו אלמא קסבר אין להם תרבות ואין להם בעלים ותניא כוותיה דריש לקיש ולפיכך פסק רבינו כוותיה ואמרינן תו בגמ' רבי עקיבא היינו תנא קמא איכא בינייהו נחש ופירש\"י איכא בינייהו נחש דתנא קמא חשיב ליה בהדי הנך ובעי כ\"ג ורבי עקיבא באינך סבירא ליה כוותיה בר מנחש: \n", + "ועל מה שכתב \n", + "רבינו אבל נחש שהמית אחד הורג אותו. כתב הראב\"ד א\"א זהו כרבי עקיבא ולא ידעתי למה ע\"כ. ויש לומר שטעם רבינו דבארי ודוב וכו' סבירא ליה לר' עקיבא כתנא קמא והוה ליה רבי אליעזר יחיד לגבייהו ובנחש ס\"ל לר' עקיבא כרבי אליעזר והוה ליה תנא קמא יחיד לגבייהו: \n\n" + ], + [ + "המוציא שם רע וכו'. משנה שם המוציא שם רע בשלשה דברי רבי מאיר וחכ\"א בכ\"ג מפני שיש בה דיני נפשות וידוע דקי\"ל כחכמים ובגמ' (דף ח') וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי אמר עולא בחוששין ללעז קא מיפלגי רבי מאיר סבר אין חוששין ללעז ורבנן סברי חוששין ללעז וכו'. מיתיבי וחכמים אומרים תבעו ממון בשלשה תבעו נפשות בכ\"ג בשלמא לרבא תבעו ממון תחלה בשלשה תבעו נפשות תחלה אפילו ממון בכ\"ג אלא לעולא קשיא אמר רבא וכו' הב\"ע כשהביא הבעל עדים שזנתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל בא לגבות ממון מבעל בשלשה ובמקום נפשות בכ\"ג ופירש\"י וחכמים אומרים וכו' מפני שיש בה דיני נפשות קס\"ד דה\"ק משום מוציא שם רע דשייך ביה דיני נפשות וכגון שמביא עדים ובגמ' פרכינן וכי יש בה דיני נפשות מאי הוי השתא מיהא לאו דיני נפשות דליכא עדים. רבי מאיר סבר אין חוששין ללעז אין חוששין שמא יבאו לבית דין ויצא הקול וישמעו עדים ויבאו ויעידו שזנתה תחתיו ועכשו אין הבעל יודע בהם ותבעי כ\"ג דשמא יבא לידי נפשות ורבנן סברי חוששין וכו'. ובמקום דאיכא דיני נפשות כלומר וכל היכא דאיכא למיחש לנפשות כגון בתחלת הדין אפילו אין לו עדים יש לחוש שמא ישמעו ויבאו עדים כ\"ג בעי עכ\"ל. ואע\"פ שאמוראים אחרים פירשו בעניינים אחרים פסק רבינו כעולא משום דאביי אמר בתר הכי דכ\"ע חוששין ללעז ומשמע דכל הני אמוראי הכי ס\"ל וכמבואר בדברי התוספות ועוד דהא רבה דהוא בר פלוגתיה יישב ברייתא אליביה: \n", + "ומניין שאין דנין וכו'. משנה פ' קמא דסנהדרין: \n\n" + ], + [ + "מכות בשלשה. משנה שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "עריפת העגלה בחמשה. משנה שם עריפת העגלה בשלשה דברי רבי שמעון רבי יהודה אומר בחמשה וידוע דהלכה כרבי יהודה. ודע שמה שכתב כאן רבינו עריפת העגלה העתיק לשון המשנה כמנהגו ואין הכוונה אלא על המדידות כמו ששנינו בפרק עגלה ערופה וכתבוה התוספות: \n\n" + ], + [ + "עיבור החדש בשלשה. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "מ\"ש עיבור השנה בשבעה. שם במשנה עיבור השנה בשלשה רשב\"ג אומר בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וגומרים בשבעה ואם גמרו בשלשה מעוברת. ופסק כרשב\"ג אי משום דבכל מקום ששנה במשנתנו הלכה כמותו אי משום דבגמ' מפרשי אמוראי טעמיה אלמא הלכתא כוותיה ואע\"פ שלא כתב כאן רבינו אלא בשבעה סמך על מ\"ש בפרק ד' מהלכות קידוש החדש כל דברי רשב\"ג: \n\n" + ], + [ + "דיני קנסות וכו' עד ואפי' אחד מומחה דן אותם. בריש סנהדרין תנן דיני ממונות בג' גזילות וחבלות בג' ופירש בגמ' דה\"ק דיני ממונות פירוש בהודאות והלואות בג' הדיוטות גזילות וחבלות בג' מומחין ותנן נמי התם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' והאונס והמפתה בג' פירוש מומחין ואסיקנא בגמ' (דף ה') אהא דת\"ר דיני ממונות בג' ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי דאפילו לא נקיט רשותא מריש גלותא כיון דגמיר וסביר דן דיני ממונות אפילו יחידי ואע\"ג דתנן במס' אבות אל תהי דן יחידי התם עצה טובה קמ\"ל כמו שנכתב בדברי רבינו סוף פרק שני. \n", + "ומ״ש שם לפיכך דנין וכו' שליחות ב״ד של א״י עושין וכו'. בר״פ החובל (בבא קמא דף פ״ד:) ובסוף גיטין (דף פ״ח:): \n", + "כתב \n", + "הרמ\"ך לפיכך דנין בהודאות וכו'. תימה כיון שהוא פסק כרב אחא בריה דרב איקא דמן התורה חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט עמיתך מנין שיהיה סמוך ועוד דאי בסמוך מיירי אפילו בדרבנן כשר ולא גזרינן משום יושבי קרנות ביחיד מומחה אפי' לא יהיה סמוך דן אפי' לכתחלה ותימה היא לפסק שלו אמאי אצטריך למימר בהודאות והלואות שליחותייהו קא עבדינן בלי שליחותייהו יכולים חכמי בבל שאין סמוכים לדון דינייהו בהודאות והלואות כיון דגמירי וסבירי וצריך עיון עכ\"ל. ועיין בתשובת הרשב\"א שכתבתי בפרק שני על שנים שדנו אין דיניהם דין: \n\n" + ], + [ + "אין ב\"ד של חוצה לארץ וכו'. ר\"פ החובל שם אמרינן דכי עבדינן שליחותייהו דדייני א\"י במילתא דשכיח ואית ביה חסרון כיס אבל מידי דלא שכיח אי נמי לית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו אע\"ג דבסוף גיטין שם אההוא עובדא דאשכחיה אביי לרב יוסף דהוה מעשה אגיטי אמרינן דכי עבדינן שליחותייהו במידי דשכיח ולא מדכר התם חסרון כיס יש לומר דדיני גיטין משום עיגונא עדיפא מהיכא דאיכא חסרון כיס דהכי נמי תירץ הר\"ן דהיינו טעמא דמקבלים גרים בזמן הזה אע\"ג דלא שכיח דלהכניס אדם תחת כנפי השכינה עדיף מממונא דשכיח ורב יוסף לפי מה שהקשה לו אביי השיבו כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיח אבל מילתא דלא שכיח לא אבל אה\"נ דבעינן נמי אית בה חסרון כיס וכתבו התוס' דאע\"ג דהשתא ליכא ב\"ד מומחין בא\"י מ\"מ שליחותייהו דקמאי עבדינן: \n", + "וכן כל הקנסות וכו'. דגרסינן בבא קמא פ' המניח (בבא קמא דף כ״ז ע״ב) שלח ליה רב חסדא לרב נחמן הרי אמרו לרכובה פירוש הכאה בארכובה ג' ולבעיטה ה' וכו' שלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל ומייתי לה נמי בר״פ החובל (בבא קמא פ״ד:) ואמרי' תו בר״פ החובל בקנסא לא עבדינן שליחותייהו: \n", + "וכל המשלם חצי נזק וכו'. זה פשוט דכיון דאסיקנא בסוף פרק קמא דב״ק (דף ט״ו:) ובסוף אלו נערות (כתובות דף מ״א) דפלגא נזקא קנסא בר מח״נ צרורות דהוי ממונא וקי״ל דאין דיני קנסות בחו״ל ממילא קי״ל דכל ח״נ אין גובין בחו״ל בר מח״נ צרורות: \n\n" + ], + [ + "כל הנישום כעבד וכו'. ר\"פ החובל. \n", + "ומ\"ש רבינו דשבת וריפוי גובין. יש לתמוה דהא אמרינן שם בר\"פ החובל דאדם באדם אע\"ג דאית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ואפשר לומר דאה\"נ דדינא הכי הוי ולא כתב שגובין אותם אלא מפני תיקון העולם אבל לא משמע כן מדבריו שכתב לעיל בסמוך אבל בהמה שחבלה בחברתה או דברים המצויים אבל אין בהם חסרון כיס כגון תשלומי כפל אין דנין אותן דייני חוצה לארץ ומדלא כתב גבי דברים שאין מצויים ויש בהם חסרון כיס אדם שחבל באדם משמע דס\"ל דמדינא אדם באדם כי אית ביה חסרון כיס דנין אותו דייני חוצה לארץ לכן נראה לי שרבינו מפרש דהא דאמרינן דאדם באדם אע\"ג דאית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו לא אמרו אלא לענין נזק דאית ביה חסרון כיס ואפילו הכי לא דיינינן ליה בבבל וכל שכן לצער ובשת דלית בהו חסרון [כיס] אבל ריפוי ושבת כיון דאית בהו חסרון כיס דיינינן להו בבבל לטעמא משום דאמר רבא כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל וכדתנן בר\"פ החובל משמע הא שאר דברים שאינם נישומין כעבד נגבין בבבל דאל\"כ הוה ליה למסתם סתומי ולמימר אדם שחבל באדם אין גובין אותו בבבל ומכל מקום צער ובשת אינם נגבין בבבל משום דלית בהו חסרון כיס ומפני כך כשכתב דברים שאינם מצויים אע\"פ שיש בהם חסרון כיס אין דנין דייני חוצה לארץ לא רצה לכתוב כגון אדם שחבל באדם דא\"כ הוה משמע דאף שבת וריפוי אינם נגבים בבבל וכתב כגון בהמה שחבלה בחברתה ואחר כך כתב משפט אדם שחבל באדם וחילק בין נזק וצער ובשת לשבת וריפוי: \n\n" + ], + [ + "בהמה שהזיקה את האדם וכו' עד כך מעידים את הבהמה בפניהם בחוצה לארץ. הכל שם ריש פרק החובל (בבא קמא דף פ״ד) ההוא תורא דאלס ידא דינוקא אתא לקמיה דרבא וכו' רבא לטעמיה דאמר נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין גובין אותו בבבל מאי שנא נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור דלא אלהים בעינן וליכא נזקי שור בשור ושור באדם אלהים בעינן וליכא אלא מאי שנא שור בשור ושור באדם דשליחותייהו קא עבדינן וכו' אדם באדם ואדם בשור נמי שליחותייהו קא עבדינן ואסיקנא כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיח ואית ביה חסרון כיס אבל מילתא דשכיחא ולית בה חסרון כיס אי נמי מילתא דלא שכיחא ואית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו הילכך אדם באדם אע״ג דאית ביה חסרון כיס כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו בושת אע״ג דשכיח כיון דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ושור בשור גובין בבבל והאמר רב שור שהזיק אין גובין אותו בבבל דאזיק מאן אילימא דאזיק אדם מאי איריא שור דאזיק אדם אפילו אדם דאזיק אדם נמי אין גובין אותו בבבל אלא פשיטא דאזיק שור וקתני אין גובין אותו בבבל אמרי התם בתם הכא במועד והאמר רבא אין מועד בבבל אמרי דאייעד התם ואייתיוה להכא והא מילתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא את אמרת דלא עבדינן שליחותייהו דאתו רבנן דהתם וייעדוה הכא סוף סוף מילתא דלא שכיחא היא ובמילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו אלא כי קאמר רבא בשן ורגל דמועדין מתחלתן נינהו ובפרק קמא דב״ק (דף ט״ו:) ובסוף פרק אלו נערות (כתובות דף מ״א) אמרינן דכלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולי זוטרי אורחיה הוא ומגבינן בבבל: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שגנב וכו'. דאמרי' בהחובל (דף פ\"ד) דבתשלומי כפל וד' וה' נעביד שליחותייהו ומשמע לרבינו דלא קשיא ליה אלא בכפל חוץ מהקרן אבל בקרן פשיטא ליה דעבדינן שליחותייהו ובזה אין מקום למה שהקשו בתוספות דהיאך היו דנין דיני גזילות וגניבות דאפשר לומר דלא היו דנין רק על הקרן וקשה דתנן בראש סנהדרין גזילות וחבלות בשלשה ופירש בגמ' שהם מומחים וע\"כ גזילות היינו שדנין על הקרן דהא תני בתר הכי תשלומי כפל בשלשה ועוד דבגזילות לא שייך תשלומי כפל וא\"כ כי אמרינן גזילות בשלשה מומחין בדין הקרן אמרו והיאך כתב רבינו הקרן דנין אותו דייני ח\"ל. וכתב נמוקי יוסף בשם הרא\"ה דגזילות נראה מכל הגמ' דמילתא דשכיחא נינהו וגובין אותן בבבל כדאמרינן בההוא דגנב פדנא דתורי וכו' והקשה מהא דסנהדרין ותירץ דגזילה ממש כעין דויגזול את החנית לא שכיחא אבל שאר גזילות כגון שולח יד בפקדון וכיוצא שכיחי ומגבינן להו בבבל וכן אפשר לתרץ ההיא דסנהדרין לדעת רבינו ור\"י תירץ בסוף פרק המגרש דגזילות שעל ידי חבלות קאמר דאין דנין בבבל שחבל בחבירו וגזלו ובכי האי גוונא איכא לאוקמי ההיא מתני' דסנהדרין לדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "ולא כל המשלם על פי עצמו וכו'. שאדם משלם בשת ופגם על פי עצמו מבואר במשנה ס״פ אלו נערות (כתובות דף מ״א) ופ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:) ומייתי לה ר״פ נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ב.) ודין הכופר במשנה סוף פרק אלו נערות. והוצרך רבינו לכתוב זה משום דכיון דלישנא דגמ' פ״ק דסנהדרין גבי מומחין תלי ליה בדיני קנסות וקיימא לן דאין אדם משלם קנס על פי עצמו סד״א דבהכי תליא מילתא וכל מידי דאדם משלם על פי עצמו לא ניבעי מומחין קמשמע לן דלא שהרי בשת ופגם וכופר אדם משלם על פי עצמו ואין גובין אותו בדייני חוצה לארץ: \n\n" + ], + [ + "דיני גרמות וכו'. שכן מצינו שהיו דנים בבבל דינא דגרמי דאמרינן בבבא קמא פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף צ״ח:) אכפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה כי כשורא לצלמא פירוש שגבה ממנו גוביינא מעלייא כל מה שכתוב בשטר פרעון גמור מן העידית כקורה זו הנבחרת משאר הקורות לתקן בה צורה ודיוקנאות: \n\n" + ], + [ + "וכן דין המוסר וכו'. מדאשכחן בפ' בתרא דבב\"ק כמה אמוראי דהוו דייני דיני מסורות בבבל. \n", + "ומה שכתב אף על פי שלא עשה מעשה היינו לומר שאף על פי שלא נשא ונתן ביד ממון חבירו לעכו\"ם אלא שהלשין בפיו וכההוא דאחוי כריא דתבנא דחבריה וסלקא דעתך אמינא כיון שמחייבין אותו אע\"פ שלא עשה מעשה ביד דמי לקנס ולא יגבוהו בחוצה לארץ קמשמע לן דמגבין אותו בחוצה לארץ כהנהו עובדי דפירקא בתרא דבבא קמא: \n\n" + ], + [ + "מנהג הישיבות בחוצה לארץ וכו'. כתב הרי\"ף בפרק החובל שזה מנהג השתי ישיבות: \n", + "וכן אם תפס וכו'. בפ\"ק דבבא קמא (דף ט\"ו) ובכתובות סוף פרק אלו נערות (דף מ\"ב:) ואי תפס לא מפקינן מיניה ופירוש רבינו נכון הוא וכן פירש\"י ואע\"פ שהקשה רבינו תם דאם כן יתפוס כל אשר לו דאין דנין דיני קנסות ואם נוציא המותר ונשאיר כדי נזק הרי אנו דנין דיני קנסות י\"ל דכשהניזק צועק בפנינו ואנו מגבין אותו אז מקרי שפיר שאנו דנין דיני קנסות אבל כשהניזק תופס יותר ממה שהוא דינו והמזיק צועק בפנינו ואנו כופין לניזק שיחזיר המותר על נזקו לא מקרי דנין דיני קנסות רק מצילין עשוק מיד עושקו וכן יש לדקדק מדברי רש\"י שם דוק ותשכח: \n\n" + ], + [ + "יחיד שהוא מומחה לרבים אע\"פ שהוא דן וכו' אבל הג' אע\"פ שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות כו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל דיין שדן דיני ממונות וכו'. פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) תנן דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה ופירש״י מחזירין סותרין את הדין לאחר שגמרוהו וידעו שטעו מחזירין את הדבר בין לזכות בין לחובה. ובגמרא (דף ל״ג) רמינן עלה דמתני' ממתני' אחריתי דתנן מה שעשה עשוי וישלם מביתו ופריק רב יוסף כאן במומחה כאן בשאינו מומחה ורב נחמן אמר כאן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין כאן שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין ורב ששת אמר כאן כלומר דמחזירין בטעה בדבר משנה כאן שטעה בשקול הדעת ואסיקנא בגמרא דטועה בדבר משנה מיקרי אפילו טועה בדברי האמוראים האחרונים ואמרינן היכי דמי שיקול הדעת כלומר שאם אין הדין מפורש בשום מקום מנא ידעינן שטעה אמר רב פפא כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא אתמר הלכתא כחד מינייהו וסוגיין בעלמא כחד ופירש רש״י רוב הדיינין נראין להם דברי האחד ואזל איהו ועבד כאידך והטור פירש כגון דסתם גמרא פריך ממילתיה ונראה שזה הוא דעת הרי״ף ממ״ש בפ' שבועת הדיינין גבי פלוגתא דראב״י ורבנן ואפשר דכולהו פירושי איתנהו וכל חד מינייהו טועה בשיקול הדעת הוי וכל אחד נקט פירוש אחד וה״ה לאינך ורב חסדא אמר כאן שנשא ונתן ביד כאן שלא נשא ונתן ביד ורבינו פוסק כרב חסדא דמסקנא דשמעתא היא וכן פסקו בהלכות ומאי דקאמר רב ששת נמי הלכתא היא דסוגיין בעלמא נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר בכתובות (ק':) ב״ד שמכרו בלא הכרזה נעשו כמי שטעו וכו' וכן בשבועות ובדוכתי אחריני ולכך פסק דטועה בדבר משנה חוזר. וכתב הטור בשם הראב״ד ז״ל שאם טעה בפסקי הגאונים שלא שמע דבריהם ואילו שמע היה חוזר בו הוי טועה בדבר משנה וכתב הרא״ש ולא מיבעי בפיסקי הגאונים אלא אפילו חכמי כל דור ודור שאחר הגאונים לא קטלי קני באגמא הוו ואם פסק הדין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה טועה בדבר משנה הוא וחוזר וכך יש לדקדק שסובר רבינו שטועה בדברי הפוסקים הוי טועה בדבר משנה מדכתב כגון דינין המפורשים במשנה ובגמרא ומדכתב תיבת כגון משמע דאתא לרבות טועה בדברי הפוסקים. \n", + "ומ\"ש שאם אי אפשר להחזיר פטור מדאמרינן בגמ' דרבי טרפון האכיל בהמה שניטל האם שלה לכלבים וטועה בדבר משנה הוה דהא סתם מתני' באלו טריפות ניטל האם שלה כשרה ואמרינן עלה כיון דאילו הואי פרה דינך לאו דינא ולא כלום עבדת השתא נמי לאו כלום עבדת כלומר כיון שלא האכלתה לכלבים בידיך ומדברי הטור נראה שפירש דברי רבינו אפילו שנשא ונתן ביד וכך כתב הרשב\"א בתשובה ולי נראה דעד כאן לא פטרינן לטועה בדבר משנה אלא ממה שנעשה על פיו לא ממה שעשה בידים וזהו שכתב \n", + "רבינו אע\"פ שגרם להזיק והיינו בשלא נשא ונתן ביד אבל כשנשא ונתן ביד מזיק ממש הוא וחייב לשלם ואע\"פ שמומחה שנטל רשות מר\"ג אפילו נשא ונתן פטור התם שאני דהפקר ב\"ד הפקר וכן פירש\"י גבי הא דאמרינן לינקט רשותא מריש גלותא וכמו שנדקדק מלשונו בסמוך וכן גבי הא דאמרינן (סנהדרין ה') מהכא להכא וכו' מהני דהכא שבט והתם מחוקק פירש\"י שבט לשון שררה ויש להם רשות להפקיר דהפקר ב\"ד הפקר ע\"כ אלמא דמדין הפקר נגעו בה וכמו שפירשתי וכשנתנו לו רשות ע\"ד כן נתנוהו לו שלמי שיחייב בשקול דעתו אפילו נשא ונתן פטור וכן אם קבלוה עלייהו אע\"ג דלא נקיט רשותא משום דמסתמא אדעתא דהכי קבלו עלייהו לדונם כפי שקול דעתו ויפטר בכל ענין כיון דמומחה הוא. זה נראה בדעת רבינו. ואחר שכתבתי זה מצאתי שכתבו התוס' גבי ההיא דהאכיל ר' טרפון לכלבים וא\"ל ר\"ע לאו כלום עבדת בלא נשא ונתן ביד איירי דאי האכילה ר\"ט לכלבים טובא עבד, הרי מפורש בדבריהם מה שדקדקתי בלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "אם הדיין מומחה ונטל רשות וכו'. פ\"ק דסנהדרין (דף ה') אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעי בעי למיפטר לישקול רשותא מבי ריש גלותא וכן אמר שמואל ופירש\"י דכיון דברשות נחת לא משלם כלומר כיון דברשות ב\"ד נחת וב\"ד יש כח בידם להפקיר ממון לא משלם: \n", + "או שלא היה נוטל אבל קבלוהו עליהם וכו'. שם גבי רבה בר בר חנה דן דינא וטעה ואתא קמיה דר' חייא וכן מר זוטרא בריה דרב נחמן ואתא לקמיה דרב יוסף ואמרו להו אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים והני תרי מומחין הוו ועוד דתנן דן את הדין וזיכה את החייב וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואוקימנא לה דנשא ונתן ביד כמו שכתבתי למעלה ואוקימנא בפ\"ק דסנהדרין בקבלו בעלי דינין וקתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור ועוד ראיה מר' טרפון שאמר לו ר\"ע אי נמי בשיקול הדעת טעית מומחה לרבים אתה וכל המומחה לרבים פטור מלשלם וההיא דר\"ט דמי לקבלוהו בעלי דינין וכמו שביארתי הרי שמומחה שקבלוהו בעלי דינין אפילו נשא ונתן ביד פטור: \n\n" + ], + [ + "מ\"ש היה הטועה מומחה ולא נטל רשות ולא קבלוהו. נלמד מהני עובדי דרבה ומר זוטרא דאמרו להו ואי לא קבלוך עלייהו זיל שלים. \n", + "ומ\"ש או שלא היה מומחה אבל קבלו אותו בעלי דינין עליהם וכו' ממתני' דדן הדין וכו' ואוקמה רב חסדא בנשא ונתן וקתני סיפא אם היה מומחה אלמא ברישא באינו מומחה עסקינן דהיינו בפ\"ק דסנהדרין בקבלוהו בעלי דינין וכמו שכתבנו למעלה. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם אי אפשר להחזיר ישלם מביתו הנה דעת רבינו נפלאת בעיני שבכל הדינים האלו הוא נמשך אחר דעת ההלכות זולתי בדין הזה שההלכות הביאו דעת גאון אחד שסובר כן וחלקו עליו וסתרו דבריו ואי אפשר לומר שרבינו סובר כדעת הגאון ההוא שטענת הגאון היא דכי אסיקנא בשנשא ונתן דלא כר\"מ דדאין דינא דגרמי אבל אנן דקיי\"ל כוותיה מי שאינו מומחה שטעה בשקול הדעת אם א\"א להחזיר ישלם מביתו וההלכות דחו דבריו דאפילו לר\"מ פטור שאע\"פ שגרם להזיק לא נתכוון להזיק ועד כאן לא חייב ר\"מ אלא בגורם המתכוין אבל לא בגורם שאינו מתכוין כי האי ורבינו בראש הפרק כתב שאע\"פ שגרם להזיק לא נתכוון. וי\"ל שאע\"פ שרבינו סובר בשאר הדינין הנזכרים בפרק הזה כדעת ההלכות בדין זה סובר כדעת הגאון דלא תלי האי דינא בהנהו דיני וסבירא ליה לרבינו דבדין זה הלכה כדעת הגאון ולא מטעמיה וזה לפי שבעל דין אין לו להפסיד אם לא ע\"פ הפקר ב\"ד במומחה דנקיט רשותא או ע\"פ קבלת עצמו והיינו מומחה דלא נקיט רשותא וקבלוהו עלייהו בעלי דינין וכמ\"ש אבל בדלא נקיט רשותא דליכא הפקר בית דין ולא קבלוהו אע\"פ שהוא מומחה וכן מי שאינו מומחה אע\"פ שקבלוהו לא מהני דאדעתא דדין תורה קבלוהו וכיון דאינו מומחה לא הוה אפשר ליה למידן דין תורה אם נשאו ונתנו הוה ליה מזיקין ממש וכיון שהחזיקו דבריהם כל כך דינם דין ומשלמין וכשלא נשאו ונתנו יחזיר ואם א\"א ישלם מביתו כי היכי דלא ליפסיד מארי דינא ואע\"ג דגבי טועה בדבר משנה כתב שאם א\"א להחזיר פטור שאני התם דגלי לן גמרא גבי ר\"ט דטעה בדבר משנה ואמרינן כיון דאילו איתה לפרה דינך לאו דינא ולאו כלום עבדת השתא נמי לאו כלום עבדת דוקא גבי טועה בדבר משנה דגלי לן גמרא גלי אבל בשקול הדעת דלא גלי אית לן למינקט דינא כי היכי שלא להפסיד בעל דין ועוד דבשלמא אם נאמר דמי שאינו מומחה אע\"פ שלא נשא ונתן ביד אם א\"א ישלם מביתו היינו דטעי רבי טרפון דסבירא ליה דאפילו נקיט רשותא כל היכא דלא אפשר ישלם ואמר ליה רבי עקיבא דמאן דטעה בדבר משנה אפילו לא נקיט רשותא אי נמי טועה בשיקול הדעת ונקיט רשותא פטור ואי לא נקיט חייב אלא אי אמרת דאפילו מאן דלא נקיט רשותא פטור א\"כ רבי טרפון דמומחה וסמוך הוה במאי טעי הא אפילו אינו מומחה פטור ויש לנו למעט הטעות כל מה שנוכל וכיון דכן ע\"כ הוא כדאמרן ועוד מדברי ר\"ע נלמוד דקאמר ליה מומחה אתה וכל המומחה לרבים פטור ואם איתא דאפילו אינו מומחה דקבלו פטור לימא ליה כיון דקבלוך פטור אתה דמסתמא דין זה שאלו מלפניו דלא דינא דממון הוה דנימא שכפאם לדון לפניו וכיון דלא א\"ל הכי שמע מינה דאפילו קבלוה עלייהו כיון שאינו מומחה חייב והוא הדין למומחה ולא קבילו עלייהו דתרוייהו בחד טעמא שייכא וחד דינא אית להו וליכא למימר דחדא ועוד קאמר כדקאמר גמרא דא\"כ הוו להו תרי ועוד וחדא ועוד אמרינן ליה בדוחק קל וחומר תרי ועוד. והוי יודע שהרי\"ף כתב דשקול הדעת דליכא לברורי בה טעותא אם שלמו הכל על פיו ובא דיין אחד ופטר לא יחזיר דכיון דליכא לברורי דטעה זכה אידך במאי דתפס ואם שלם החצי ונשאר החצי כל אחד מהם זכה במה שבידו ואם לא נתן דבר פטור והיינו ההיא עובדא דמייתי פרק דיני ממונות זוטא (דף כ\"ט:) גבי ההוא גברא דהוו קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי דאתו לקמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי וחייבינהו ליתמי ושלימו פלגא והדר אתו לקמיה דרבי חייא ופטרינהו אמרו א\"כ נהדר לן פלגא אמר להו כבר הורה זקן ופירש הוא ז\"ל דלא דמי הא טעותא דרבי ישמעאל ברבי יוסי דטעה בשקול הדעת לשקול הדעת דאמרינן לעיל דאילו התם הא אמרינן בהדיא היכי דמי שקול הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דאיפליגו בהדי הדדי ולא אתמר הלכתא כחד מינייהו וסוגיין בעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך היינו שקול הדעת וטעמא דמילתא כיון דסוגיין בעלמא כחד מינייהו ואזיל איהו ועבד כאידך איגלאי מילתא דודאי טעה אלא כיון דלא אתמר ביה הלכתא בהדיא לאו דבר משנה הוא ואילו שקול הדעת דהכא לית ראיה לרבי חייא לברורי ביה טעותא דר' ישמעאל בר' יוסי הלכך ליכא כח לאהדורי לעובדא דידיה ומשום הכי קאמר כבר הורה זקן וכך הם דברי הרא\"ש בפרק זה בורר על האי עובדא ואפשר לי לומר דרש\"י שפירש בסוגיין דעלמא היינו שרוב הדיינים נראה להם כדברי האחד והרב אלפסי ז\"ל לא פליגי דאע\"ג דלא פשט המנהג אם אחר שנפסק הדין נשאל לחכמים ורובם פסקו כאידך מיקרי נמי שיקול הדעת כפירש\"י ורבי חייא ורבי ישמעאל ברבי יוסי לא היו עמהם חכמים אחרים באותה העיר הילכך הוה ליה ההוא דינא שקול ואי שלמו קם דינא דזכה אידך במאי דבידיה והוו להו יתומים המוציא מחבירו ועליהם הראיה דטעה אידך ואי לא שלמו אידך הוה ליה מוציא מחבירו ולא לשלמו וה\"ה לשלמו פלגא: \n\n" + ], + [ + "אבל מי שאינו מומחה וכו'. זה דבר פשוט בעצמו וכבר קדם הדבור לרבינו בסוף פרק ד' שראש גולה שנתן רשות למי שאינו יודע שהוא כמקדיש בעלי מומין למזבח שאין הקדושה חלה עליו וא\"כ אע\"פ שנטל רשות כיון דלאו מומחה הוא ולא קבלוה עלייהו אין דינו דין כלל וכ\"כ הרב אלפסי ז\"ל אבל דברי רבינו צ\"ע שאחר \n", + "שכתב ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעלי דין \n", + "כתב ואם אין לו להחזיר וכו' ישלם והרי כבר אמר תחלה שכיון שנשא ונתן ביד ישלם מביתו א\"כ מה שייך תו למימר ואם אין לו להחזיר ישלם הרי כבר שלם בין יש לבעל דין להחזיר בין אין לו ואין לומר שכלפי שאמר אם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעל דין אמר לא תימא על כל פנים חוזר ולוקח ואם אין לו להחזיר לא יפסיד הדיין אלא יחזיר הבעל דין שנתן לו לכן אמר שאפילו שאין לו להחזיר יפסיד הדיין ופירוש ישלם יפסיד מה שישלם דא\"א לומר כן שהרי רבינו כתב ישלם כדין כל גורם להזיק ואי דנשא ונתן ביד מזיק בידים הוא לכך צריך לגרוס בדברי רבינו לדעתי ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה ואם לא נשא ונתן ביד חוזר בעל דין ונוטל מחבירו מה שנתן לו ואם אין לו להחזיר או שטמא או שהאכיל דבר המותר לכלבים ישלם כדין כל גורם להזיק שזה מתכוין להזיק הוא ואם לא ימצא בשום ספר רק כנוסחת ספרינו צריכים אנו לפרש שואם אין לו להחזיר וכו' לא קאי אלא אנשא ונתן ביד וטעם דין זה שאחר שאין דינו דין כלל הדר דינא ואם נשא ונתן ביד הוה ליה מזיק משלם הוא מביתו וחוזר ועושה דין עם הבעל דין האחר שאומר לו בעל דין איני רוצה להתדיין עם שום אדם אבל אתה שנשאת ונתת ביד לך ועשה דין עמו ואם לא נשא ונתן ביד כל היכא דאית ליה לבע\"ד אינו מחוייב לעשות עמו דין דא\"ל אמת שחייבתיך אבל היה לך לעכב הממון וכיון שלא נשא ונתן ביד פטור מלעשות דין אבל אם אין לו להחזיר וכו' חייב לשלם שזה אחר שאינו מומחה ולא קבלוהו עליהם גורם להזיק בכוונה הוא וקי\"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי וממ\"ש \n", + "רבינו הרי זה בכלל בעלי זרוע ואינו בכלל הדיינים יתברר לך שמי שאינו מומחה ולא קבלוהו עליהם בין טעה בדבר משנה בין טעה בשקול הדעת כולהו חד דינא אית להו ואינו בכלל מ\"ש רבינו בראש הפרק כל דיין שטעה וכו' שזה אינו בכלל הדיינים: \n\n" + ], + [ + "דיין שטעה וחייב שבועה וכו'. בעל העיטור כתב שהרי\"ף כתב בתשובה שמי שחייבוהו ב\"ד שבועה חמורה ועשו ביניהם פשרה ואחר כך ראו שלא היה עליו אלא חרם סתם יכול הוא לחזור שיש לו לומר אילו היה יודע שאין עליו שבועה לא היה עושה פשרה והוה ליה הקנין בטעות ומי שנתחייב שבועה ונתן ממון לפוטרו משבועה ואח\"כ מצא ראיה שנתחייב בממון הפשרה בטלה דכיון שנתחייב בממון אין כאן שבועה אבל עשו פשרה ולא הזכירו שבועה הפשרה קיימת [עכ\"ל] וא\"כ הוא הדין נמי לדיין שטעה וחייב שבועה וכו' ונראה לי דהיינו דוקא בשטעה בדבר משנה אי נמי בשיקול הדעת ואיכא לברורי טעותא אבל אי ליכא לברורי טעותא המע\"ה וכמו שכתבתי בפרק זה בשם הרי\"ף ז\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) שנתעצמו בדין וכו' עד עבד לוה לאיש מלוה. סנהדרין סוף פרק זה בורר (סנהדרין דף ל״א:) וכתבו התוס' דמאי דקאמר ואם אמר כתבו ותנו לי וכו' היינו דוקא היכא דנתעצמו בדין וכפאום אבל בעלמא אין כותבין ונותנין לו וכן משמע בפרק אי זהו נשך מעובדא דתרי כותאי דעבדי עסקא דא״ל חזינא דכל בתר דידי קאזיל מר וקאמר כי האי ודאי צריך לאודועי משמע דבעלמא לא. וכתב נמוקי יוסף גבי האי עובדא דתרי כותאי בשם הרשב״א ז״ל והר״ן והראב״ד ורבינו תם ור״י דדוקא היכא דאיכא חשדא כי התם צריך להודיע הטעם אבל ליכא חשדא וכפאוהו דצריך לכתוב וליתן לו אין צריך לכתוב הטעם אלא פלוני טען כך ופלוני כך ונראה לנו שהדין עם פלוני ובית דין של בית הועד הם ידעו טעמו של דבר ואם לא כפאוהו וליכא חשדא אין כותבין לו וכתב עוד נמוקי יוסף דמאי \n", + "דקאמר ואם הוצרך וכו' מבית דין הגדול שבירושלים וכו' לא שיפסקו ב\"ד הגדול עליהם את הדין דהא בעינן שיהיו בעלי דינין עומדין לפי הדיינים אלא שב\"ד הגדול מודיעין דעתם לב\"ד זה והם דנין אותם: \n", + "כתב \n", + "הרמ\"ך אבל אם אמר המלוה וכו' תימה למה הביא האי קרא דעבד לוה לאיש מלוה כיון דמסיק לבסוף דניזק או נגזל או תובע אחר יכול לכוף הנתבע לעלות עמו ורבותי ורבינו תם מפרשים דניזק ומזיק לא מצו מעכבי דטעמא דמלוה משום דעבד לוה לאיש מלוה אבל בשאר תביעות ליכא עבד עכ\"ל. ול\"נ דיש לומר דבשאר תביעות נמי שייך לומר שהתובע מתרעם מחבירו שהזיקו הוי הנתבע עבד לו עד שיסלק היזקו או יברר שאינו מזיקו: \n", + "כתב הרמ\"ך על דברי רבינו יש לתמוה עליו שפירש נלך לבית הועד נלך לבית דין הגדול ומההיא דפ' הגוזל זוטא (דף קי\"ב:) אית למוכח דחילוק איכא בין ב\"ד הגדול לבית הועד וכ\"כ רבינו תם והר\"י בר אשר ונראים דבריהם עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בד\"א כשהיו שם עדים וכו'. היינו כדי שלא יהא כ\"א תובע את חבירו ואומר לבי דינא רבא אזילנא ויבא להתפשר עמו כדי שלא להתבטל ממלאכתו ולילך לעיר אחרת לידון עם בעל דינו: \n\n" + ], + [ + "וכן הדין בזמן הזה שאין וכו'. למד כן מדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב:) הלך אחר ב״ד יפה אחר רבי אליעזר ללוד אחר רבי מתיא בן חרש לרומי משמע שבלוד או ברומי הוה ב״ד הגדול שאין למעלה הימנו. וממ״ש \n", + "רבינו ומקומות שיש בהם תלמידים שאין כמותם נראה שדעתו כדעת קצת מפרשים שאומרים שאם דייני עירם הדיוטות אפי' לוה מצי מעכב ולומר איני דן אלא בב\"ד של מומחין ומהרי\"ק בשורש צ' כתב שמאחר שכתב מרדכי בסוף פרק זה בורר בשם א\"ז דלית לן השתא בית הועד קיבוץ תלמידי חכמים שיתבייש מהם אע\"פ שבזמן רבינו היו מקומות ראויים שיכוף המלוה את הלוה ללכת שם לדין אין ראוי לומר שיחלוק רבינו על א\"ז שהרי ידוע הוא שבכל יום הדורות מתמעטים ולכן אפשר לומר דבימי א\"ז אפילו רבינו היה מודה דלא היה שום ב\"ד ראוי להקרא בית הועד, ודבריו תמוהים בעיני שהרי רבינו לא תלה הדבר בבית הועד אלא במקומות שיש חכמים גדולים מומחים לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם ודבר זה מצוי בכל דור ודור: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד מבעלי דינין שאמר וכו'. משנה סנהדרין ריש פ' דיני ממונות בתרא (דף כ\"ג) דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררים להם עוד אחד דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שני הדיינים בוררים להם עוד אחד ולפי גירסת ספרים שלנו בדברי רבינו שכתוב בהם והם בוררים להם דיין שלישי פסק רבינו כר' מאיר אע\"ג דרבנן פליגי עליה משום דר' אלעזר ורב פפא שקלי וטרו לפרושי מילתיה ואם היינו מוצאים נוסחא שאין כתוב בה וא\"ו דוהם היינו אומרים דפסק כחכמים וכך מצאתי בספר ישן מאד הרי אלו שני הדיינים שבירר זה אחד וזה אחד בוררים להם דיין שלישי עכ\"ל ואין כתוב והם ואם כן פסק כחכמים וכן גורס ספר מצות גדול והיא הנוסחא האמיתית דאמרינן בגמ' דלרבנן בדעת דיינים סגי ואמרינן תו בגמ' דמתני' הכי קאמר כשזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד יצא הדין לאמתו כלומר דמתני' לא קתני בחיוב שיצטרכו לברירת דיינים אלא אם האחד בורר דיין אחד והאחד בורר דיין אחד כשבוררין שלישי יצא הדין לאמיתו וזהו שכתב רבינו אחד מבעלי דינין שאמר וכו' כלומר אם קרה מקרה ואמר התם רב פפא דאפי' הוי מומחה יכול לעכב ופסק רבינו כרב פפא אע\"ג דאיכא מאן דפליג עליה משום דמוקי מתניתין אפילו במומחין ועוד דבתרא הוא. ודע שמה שכתב \n", + "רבינו אפילו היה אחד שבררו בעל הדין חכם וכו' אלא גם הוא בורר מי שירצה דמשמע שאפי' לוה יכול לומר איני דן אצל זה היינו דוקא כששני הדיינים בעיר אחת אבל אם הדיין שבורר בעל דין שני הוא בעיר אחרת לא וכמו שנתבאר בסוף פרק ששי והכי אמרינן בגמ' כגון בי דיני דרב הונא ורב חסדא דאמר ליה מי קא מטרחנא לך ופירש\"י דתרווייהו במקום אחד והתוספות כתבו שהיו סמוכים זה לזה חוץ לשלש פרסאות ואם כן כל שאינו רחוק אלא שלש פרסאות לוה יכול לעכב וכתב בח\"מ סימן י\"ג על דברי רבינו ואני כתבתיה למעלה שהמומחה דן את האדם בע\"כ ואפשר לומר דעת הרמב\"ם ז\"ל אינו אלא דוקא כשבירר כבר אחד דאז אינו יכול לכוף חבירו דאם לא כן לא היה הדין שוה דכמו שבורר האחד כך יש לו לחבירו לברור אחד אם ירצה אבל כל זמן שלא נברר המומחה יכול לכוף שניהם לדון לפניו עכ\"ל. ופירש\"י שמתוך כך יצא הדין לאמיתו דצייתי בעלי דינין דסבר החייב הרי אני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך והדיינין בעצמן נוחה דעתן להפך בזכות שניהם מפני ששניהם ביררום. וכתב הרא\"ש לפי שיש חסרי הדעת טועים בדברי רש\"י ולומדים ממנו שהדיין יש לו להפך בזכות מי שבררו ועומד במקומו להפך דברים אשר לא כדין ונהגו כמה אנשים לברור להם דיין בעל תחבולות ונתלו בדברי רש\"י שמשמע שיש לו להפך בזכותו וחלילה וחס שלא דקדקו בדבריו שכתב דסברי הרי ביררתי שסובר כך שיהפך בזכותו יותר מבזכות האחר ומתוך כך צייתי לדינייהו אבל הדיין עצמו חלילה שיהפוך למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור אבל אם היה יכול להטעות את חבירו שיקבל סברתו אע\"פ שהוא מפוקפק בה הוא בכלל מטה משפט אבל דעת הרב מתוך שזה בררו מבין דבר לאשורו אם יש לו זכות נושא ונותן עם חבירו וכן עושה הדיין השני למי שבררו ונמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני הדיינים שניהם והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמיתו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "מי שקבל עליו קרוב או וכו'. משנה בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ד) אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנים עלי שלשה רועי בקר ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לו בחיי ראשך ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו ובגמרא איפליגו ר' יוחנן ור״ל באי מחלוקת לפני גמר דין או לאחר גמר דין ורב יהודה ור' יוחנן איפליגו אי באתן לך מחלוקת או במחול לך ואמר רבא מחלוקת באתן לך אבל במחול לך דברי הכל אינו יכול לחזור בו וסבר נמי דפלוגתייהו לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין ד״ה יכול לחזור בו ואמרינן נמי התם (דף כ״ד:) שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו (אי) לפני גמר דין מחלוקת או לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים וכו' שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו לפני גמר דין וקנו מידו מאי שלח להו אין לאחר קנין כלום ונראה דכי אמרינן רב אשי אמר הכי שלח ליה לאו למיפלג אדינא קמא אתי אלא למימר דלא שלח ליה למשאל בהאי גוונא אבל אין ה״נ דדינא הכי הוי וכיון דרבא דבתרא הוא סבירא ליה דמחלוקת באתן לך אבל במחול לך אינו יכול לחזור בו ומחלוקת לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין יכול לחזור בו כוותיה נקיטינן ופירוש מחלוקת באתן לך דנתבע אמר לתובע אם יחייבוני פסולים אלו אתן לך בהא דוקא פליג ר״מ דהואיל והממון בידו אין כח לתובע להוציאו אלא בדיינים כשרים אבל במחול לך כגון תובע אמר לנתבע אם יזכוך פסולים הללו יהא מחול לך אין יכול לחזור בו דהא זכה זה במה שבידו מכיון שיצא זכאי וכתב נמוקי יוסף בשם הרא״ה והאחרונים דמחול לך אין פירושו שיאמר כן בפירוש דא״כ היכי ס״ד דבמחול לך מחלוקת דכיון דקי״ל לאחר גמר דין מחלוקת הרי זכו אותו והויא מחילה גמורה אלא הכי פירושה דאמר ליה תובע לנתבע הרי עלי לעשות מתביעה זו בכל מה שיאמרו אבא ואביך הן לפטור הן לחיוב שאין בלשון הזה לשון מחילה ופירוש גמר דין גבי נאמן עלי אבא או אביך הכל מודים דלפני גמר דין היינו קודם שיפסקו הדין ויאמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ולאחר גמר דין הוי לאחר הפסק. \n", + "ומה שכתב רבינו נגמר הדין והוציא הממון בדין זה הפסול היינו לומר דכיון שנגמר הדין הוה ליה כאילו הוציא הממון כבר ואינו יכול לחזור בו ושלא כדברי הטור והרמ\"ך שכתבו שנראה מדברי רבינו וכן כתב נמוקי יוסף בראש מרובה דכל שלא הוציא יכול לחזור בו ואי אפשר לומר כן דאי אפילו בדור לי בחיי ראשך כתב רבינו נגמר ונשבע כמו שאמר לו אינו יכול לחזור וחייב לשלם ואפי' שלא אמר ב\"ד איש פלוני זכאי כמו שנכתוב בסמוך כל שכן הכא שנגמר הדין באיש פלוני זכאי שאינו יכול לחזור בו אלא ודאי כמו שפירשתי נראה עיקר אבל בדהיה חייב לחבירו שבועה נחלקו המפרשים שיש אומרים שכיון שפסק הדין על עצמו ואמר דור לי בחיי ראשך היינו גמר דין ומיהו נמי ה\"מ כשקבל עליו הלה אבל לא קבל עליו יכול לחזור בו דכיון שלא קבל לא חשיב גמר דין וא\"כ מעת שפסק הדין על עצמו עד שיקבל עליו הלה הוי לפני גמר דין וכיון שקבל הלה על עצמו הוי לאחר גמר דין וכתב נמוקי יוסף בשם האחרונים שזה דעת הרי\"ף ובפ' המפקיד כתב נמוקי יוסף ששיטה זו היא המחוורת בעיני רוב המפרשים וזה דעת רבינו כמבואר בדבריו ויש חולקים בדבר ומחלוקתם תלוי בחילוף גירסא פרק יש נוחלין ובדקדוק סוגית הגמ' בריש פרק המפקיד ובפרק שבועת הדיינים. \n", + "ומ\"ש רבינו אפילו קבל עליו וכו' בשני עדים כשרים או בשלשה ב\"ד מומחין היינו כרש\"י שפירש דמאי דאמרינן בגמרא כגון דקבליה עליה בחד היינו אליבא דר\"מ לומר דאע\"ג דלא קבליה לההוא פסול אלא בחד דיינא דאיכא תרי אחריני בהדיה אמר ר\"מ יכול לחזור בו וא\"כ ר\"ע ורבנן בין שקבלו עליו בדיין אחד או בשלשה פליגי ולא כדברי התוס' שפירשו דאליבא דרבנן היא ולומר דדוקא כי קבליה עליה בחד דיינא הוא דאינו יכול לחזור בו אבל אם קבליה עליה בשלשה אפילו רבנן מודו דיכול לחזור בו ואי קנו מיניה הא פסקינן דאין לאחר קנין כלום ואפילו קבל עליו לבעל דינו כבי תרי וקנו מידו אינו יכול לחזור בו כדגרסינן פרק שבועת הדיינים וכן כתב הרי\"ף: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "מי שנתחייב בבית דין והביא עדים או ראיה לזכותו וכו'. משנה שם (דף ל\"א) כל זמן שהוא מביא ראיה סותר את הדין פירוש כגון שלא אמרו לו הבא עדים וראיה אלא כיון שראו שלא הביאם פסקו הדין והביא עדים או ראיה סותר הדין אמרו לו כל ראיות שיש לך הבא מכאן עד שלשים יום הביא בתוך ל' יום סותר לאחר שלשים יום אינו סותר אמר רשב\"ג מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים אמרו הבא ראיה אמר אין לי ראיה ולאחר זמן x מצא עדים ומצא ראיה הרי זו אינו כלום אמר רשב\"ג מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה xx אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראיה לאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה ראה שהוא מתחייב ואמר קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו הרי זו אינה כלום עד כאן במשנה ואמרינן בעלמא כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה וראיה אחרונה היינו הבבא השנית של משנה זו דפליג בה רשב\"ג ואמרינן בגמרא כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן לעולם מביא ראיה וסותר עד שיסתום טענותיו כיצד א\"ל הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אין לי ראיה אבל באו עדים ממדינת הים או שהיתה דסקיא של אביו פירוש שק של עור ששטרות אביו מונחין בו מופקד ביד אחר הרי זה מביא וסותר: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "בד\"א בגדול שנתחייב וכו'. שם ההוא ינוקא דתבעוהו לקמיה דר\"נ אמר אית לך סהדי א\"ל לא אית לך ראיה א\"ל לא חייביה ר\"נ הוה קא בכי ואזיל שמעי הנך אינשי אמרו ליה אנן ידעינן במילי דאבוך אמר ר\"נ בהא אפי' רבנן מודו דינוקא במילי דאבוה לא ידע ומפרש רבינו שהיה קטן בעת מיתת אביו ועכשיו הגדיל וכן כתב הרמ\"ה ונ\"ל הטעם דאילו השתא נמי קטן הוה הא קי\"ל אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפניו דמי ועוד דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם אבל התוספות פירשו דהשתא נמי קטן היה והא דאין נזקקין קא הדר ביה ר\"נ ואמר דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו ומהאי טעמא נמי מקבלין עדות על הקטן א\"נ קיום שטר הוה וקטן הוה בעי למפסליה בטענת פרוע או מזוייף בלא עדים וראיה וקיימוהו דמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין וכן דעת הרא\"ש דקטן הוה השתא דאילו הגדיל בשעת העמדה בדין אמרינן או ידע קודם בואו לדין או חקר אחר שתבעוהו לדין כיון דבר דעת הוא דינו כאחר דעלמא ואין בדבריו אלה כדאי לסתור דברי רבינו דכיון דבשעת מיתת אביו לא הוה ידע במילי דאבוה משום דקטן הוה אע\"פ שבשעת העמדה בדין היה גדול אינו יודע מי ומי היודעים זכותו כדי שיחקור מהם: \n\n" + ], + [ + "מי שקנו מידו וכו'. כתב ספר מצות גדול שכך הורו הגאונים והביא הוא ז\"ל ראיה מירושלמי דגרסינן התם המתנה אם לא אעשה לך כך וכך ביום פלוני יהא כך ואירע לו אונס רבי יוחנן אומר אונסא כמאן דלא עבד וריש לקיש אמר אונסא כמאן דעבד והלכתא כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ב\"ד שנחלקו וכו' עד וכל אלה הדברים דברי קבלה הם. משנה פ\"ק דסנהדרין: \n\n" + ], + [ + "ב״ד של שלשה וכו' עד יוסיפו הדיינים שנים. משנה פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט): \n", + "אמרו שלשה מהם זכאי וכו' עד ומעמידין את הממון בחזקת בעליו. הם דברים פשוטים ובסוף פרק שאחר זה יתבאר שיכולים להוסיף דיינים עד ע\"א ולא יותר: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א רואה אני בגמרא וכו'. טעמו של הראב\"ד מדאמרינן בסוף פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז) ההוא דאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה וסבור לראב\"ד דבין בדיני ממונות בין בדיני נפשות קאמר ורבינו סובר דלא קאמר אלא בדיני נפשות דוקא והטעם אכתוב בפרק שאחר זה: \n", + "והרמ\"ך \n", + "כתב נמצאו חמשה נושאים ונותנים וכו'. תימה היאך ישאו ויתנו חמשה והא האחד אומר איני יודע וכיון שאינו יודע לא ישא ולא יתן מ\"מ אם ידע אחר מכאן יכול לישא וליתן דכי אמרינן אי אמר טעמא לא שמעינן ליה בדיני נפשות לחובה הוא דאמרינן אבל לזכות אף בדיני נפשות שמעינן ליה דלא גרע מאחד מהתלמידים ודיני ממונות לזכות הוא דחובתו של זה זכותו של זה וצ\"ע עכ\"ל: \n", + "ודע שהרשב\"א בתשובה כתב שהוא סבור כדברי הראב\"ד ושכן דעת כמה גדולים: \n", + "וכתב עוד ז\"ל וכן נ\"ל מהירושלמי דב\"ד של שלשה שאמר אחד איני יודע והוסיפו שנים ואח\"כ אמר אחד מהארבעה איני יודע שהדין נגמר ע\"פ השלשה כאילו היתה תחלת ישיבתן בשלשה אלו דגרסינן התם בפרק היו בודקין (הלכה ו') תני למה אמרו מוסיפין דיינים שאם היו שנים מהראשונים מזכים ואחד מהאחרונים ליגמר הדין בשלשה אמר ר' אילא מכיון שנראה דינו ליגמר בארבעה אין גומרים אותו בשלשה אמר ר' יוסי ותשמע מינה שלשה שדנו ומת אחד מהם חותמים בשנים וכותבין אע\"פ שחתמנו בשנים בשלשה דננו ונראה לי פירושו שאם היו שנים מהראשונים מזכין ואחד מהאחרונים יושב עמהם בדין כלומר נושא ונותן עמהם ודן ואינו רוצה לומר מזכה אלא דן עמהן בין לזכות בין לחובה אע\"פ שאמר הרביעי איני יודע נגמר הדין בשלשה שהרביעי שאמר איני יודע אינו מכללם אלא כמאן דליתיה דמי ולפיכך נגמר הדין בשלשה אלה ולפיכך היה סבור רבי אילא דכיון שהיתה ישיבתן בארבעה לא יגמר בפחות מארבעה והרביעי שאמר איני יודע מעכב בארבעה כאחד מהשלשה שאמר איני יודע והא דקאמר ברישא שנים מהראשונים מזכים ואחד מהאחרונים לאו למימרא שיהא אותו שמן הראשונים מזכה ג\"כ ושיהו שלשתן מזכין והרביעי חולק ומחייב שא\"כ היאך יחלוק רבי אילא ויאמר שיהיו צריכים כולן להשוות לדעת אחת ולא ילך אחר השלשה שאם תאמר לפי שאלו ב\"ד שקול וכל ב\"ד שקול הרי הוא כאילו ירדו לדעות שא\"כ אף אנו נאמר כן בדיני נפשות כל שמוסיפין שנים צריכים להיות כולם נוטים לדעת אחת וזה אינו דהא כשהיה ב\"ד הטיה לטובה באחד והטיה לרעה בשנים ואע\"פ שכל שהוסיפו הרי הם ב\"ד שקול ואין לומר שיחלק רבי אילא בין דיני נפשות לדיני ממונות אלא נראה שעל כרחנו יש לנו לפרש כמו שפירש' וכל ששנים מזכין מן הראשונים ואחד מהאחרונים יושב ודן עמהם אע\"פ שחולק ומחייב יגמר הדין ע\"פ ב\"ד זה כאילו היתה תחלת ישיבתן בשלשה וקי\"ל כרישא דירושלמי ושתים זו שמענו חדא דאין האומר איני יודע נחשב מכלל הבית דין מדקאמר רבי אילא שנראה דינו ליגמר בארבעה ועוד דאם אמר אחד מן הארבעה איני יודע יגמר הענין ע\"פ שלשה שהם מנין הראוי ונ\"ל כי בירושלמי נסרך הרמב\"ם במה שכתב ז\"ל או שאמרו שלשה זכאי ואחד חייב ואחד אמר איני יודע וכו' הולכין אחר הרוב ע\"כ הצריך שלשה לומר זכאי כפשוטו של ירושלמי זה וגרם לו זה מה שהוא סבור שאף האומר איני יודע כמאן דאיתיה דמי וא\"כ עד שיהיו שלשה מזכין או מחייבין אין כאן רוב עכ\"ל והרבה סעד לדברי רבינו שפשט הירושלמי אתי כוותיה: \n", + "כתב הרמ\"ך אם ארבעה אומרים זכאי או חייב וכו'. אע\"פ שלא פירשו כן רבותי יפה פירש זה הרב דכיון דאיכא שלשה שיודעים בדיני ממונות אבל בדיני נפשות לא אמרינן הכי כדמוכח בשמעתין ולפי סוגית הגמ' לא נראה דברי הרב דהא חזינא בפ\"ק (ה':) דמקשה לשמואל משנים אומרים זכאי ואחד אומר איני יודע דאמרינן יוסיפו הדיינים ומקשה ואמאי ולהוי כשנים שדנו ומתרץ שאני התם דאדעתא דתלתא יתיבי ה\"נ אע\"ג דשלשה יכולים לעשות דין לבדם כיון דאדעתא דחמשה יתבי לא יכלי תלתא למגמר דינא עכ\"ל. ויש לומר דשאני התם שמתחלה היו שלשה שייך למימר הכי כשאחד אומר איני יודע אבל הכא ליכא למימר אדעתא דארבעה או ה' נחתי מאחר שמתחלה לא היו אלא ג': \n\n" + ], + [ + "כל מי שאמר איני יודע אינו צריך וכו'. . \n\n" + ] + ], + [ + [ + "סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות וכו'. סוף פירקא קמא דסנהדרין (דף י\"ז.) מימרא דרב כהנא ויהיב טעמא דכיון דאם לא מצאו לו זכות ביום אחד מעבירין אותו עד למחר שמא ימצאו טעמי זכות ויפטרוהו והני תו לא חזו ליה זכותא: \n\n" + ], + [ + "סנהדרי קטנה שנחלקו וכו'. משנה בסנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ'). \n", + "ומה שכתב וזה שאמר איני יודע הרי הוא כמי שאינו וכו'. מדאמרינן ספ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז) אמר ר' אבהו במוסיפין עושין בית דין שקול לכתחלה פשיטא מהו דתימא האי דקאמר איני יודע כמאן דאיתיה דמי ואי אמר מילתא שמעינן ליה קמ\"ל האי דקאמר איני יודע דכמאן דליתיה דמי ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה וסובר רבינו דדוקא לחובה הוא דלא שמעינן ליה אבל לזכות שמעינן ליה דהא אפילו חייב בהדיא חוזר ומלמד זכות וממאי דפרכינן פשיטא מפיק רבינו דלא מיירי הכא אלא בדיני נפשות דתנן בהו בהדיא מוסיפין שנים שנים דאילו בדיני ממונות לא תנן אלא יוסיפו הדיינים ולא תנן בהדיא אי חד או תרי והיכי פריך פשיטא אלא ודאי בדיני נפשות עסקינן וכיון דבדיני ממונות לא אתמר האי מימרא אי ההוא דאמר איני יודע הדר ואמר טעמא שמעינן ליה ועוד דטעמא מאי אמרינן דכמאן דליתיה דמי דמשום חומר דיני נפשות אין לו לחזור וללמד חובה אבל בדיני ממונות דלא שייך האי טעמא הוי כמאן דאיתיה ועוד דבדיני ממונות מה שהוא חובה לזה הוא זכות לזה ואי אמר טעמא שמעינן ליה. \n", + "ועל מ\"ש רבינו x יוסיפו הדיינים שנים נמצאו חמשה נושאין ונותנין בדבר כתב הראב\"ד א\"א אני רואה בגמ' שאותו שאמר איני יודע אינו מן המניין ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה נמצא לאחר שהוסיפו אינו אלא ארבעה, ובמה שכתבתי נתיישבה השגה זאת דלא מיירי ההיא דאי אמר טעמא לא שמעינן ליה אלא בדיני נפשות דוקא אבל לא בדיני ממונות ורבינו בפרק ח' מיירי לענין דיני ממונות שהרי בב\"ד של שלשה מיירי. ומ\"ש ועוד הראשון הרי הוא אומר איני יודע ואינו לא מזכה ולא מחייב השגה זו איני מכיר וכי אי אפשר שמתחלה היה מסופק בדבר ולכן אמר איני יודע ובמשא ובמתן הותר לו הספק ההוא ונטה לצד אחד. \n", + "ומ״ש רבינו ואם לא ראה גדול שבדיינים אומר נזדקן הדין ופוטרין אותו. סוף פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ״ב) לא ראו מאי א״ר אחא פוטרין אותו וכו' אמר ר' יוחנן פוטרין אותו ועוד שם תנו רבנן אומרים בדיני ממונות נזדקן הדין ואין אומרין בדיני נפשות נזדקן הדין מאי נזדקן הדין אילימא קש דינא כלומר זקן דין זה ועמוק וצריך להמתין בו איפכא מיבעי ליה כלומר שבדיני נפשות צריך לעיין יותר אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא איפוך ותפס כוותיה ולא מצאתי טעם מספיק למה תפס כן דהא התם בסמוך פליג רב אשי ואמר לעולם לא תיפוך ומאי נזדקן הדין חכם דינא כלומר יפה עמדנו על בוריו והוה ליה לתפוס כוותיה דבתרא הוא ומאריה דגמ' טפי מרב הונא בר מנוח ועוד דלא מפיך לברייתא אם לא שנאמר דטפי משמע בלשון נזדקן קש דינא מחכם דינא וצ״ע: \n", + "כתב הראב\"ד היו אלו כנגד אלו ואחד אומר איני יודע א\"א זה א\"א. והטעם להראב\"ד בזה שאותו שאומר איני יודע אינו מן המנין וכיון שמתחלה היו כ\"ג ונסתלק אחד כשאמר איני יודע ומוסיפין עליהם שנים שנים לעולם הם זוגות וא\"א להיות שבדיינים הנמנים חוץ מאותו שנסתלק שיהיו אלו כנגד אלו ואחד אומר איני יודע לפי שמנין כזה אינו זוגות ובמה שכתבתי בסמוך שדעת רבינו שאותו שאמר איני יודע יכול לחזור ולזכות נתיישב זה שכיון שבידו לזכות הרי הוא מהמנין. \n", + "ומה שכתב רבינו היו אלו כנגד אלו וכו'. הוא כגון שהיו בשלשה [ועשרים] ואמר אחד איני יודע והוסיפו שנים והיו י\"ב מזכין וי\"ב מחייבין ואותו האחד אומר איני יודע או שחזר אותו שאמר איני יודע וזיכה ואחד מאותם שהוסיפו אמר איני יודע מוסיפין והולכין וכו': \n\n" + ], + [ + "ב״ד הגדול וכו'. ס״פ היו בודקין (סנהדרין דף מ״ב) תניא ר״י אומר כשם שאין מוסיפין על ב״ד של ע״א כך אין מוסיפין על ב״ד של כ״ג ואע״ג דלית הלכתא בב״ד של כ״ג בב״ד של ע״א משמע דכ״ע מודו מדקאמר כשם שאין מוסיפין ועוד דלא אשכחן במוסיפין דמתני' תוספת אלא עד ע״א נראה דאין מוסיפין משם ומעלה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד מהדיינים בדיני נפשות וכו'. ומ״ש רבינו ובכלל לאו זה שלא יחזור המלמד זכות. משנה פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) אמנם ראיית הפסוק לא נזכרה שם: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בשעת משא ומתן וכו'. מימרא דרב שם (דף ל\"ד) ופירש רש\"י דבשעת משא ומתן בעינן שיעמוד בדבריו לחזר אחר ראיות שמא ימצא חיזוק לזכות דשמא לא טעה אבל בשעת גמר דין שחיפש כבר הכל ועכשיו נראה שטעה חוזר ומלמד חובה: \n\n" + ], + [ + "תלמיד שהיה מזכה ומת רואין וכו'. סנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ג) בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות ונשתתק מהו ופירש״י מי אמרינן אי לא נשתתק הוה מיחוש בדבריו וצריך לסתור הדין ולהביא דיינים אחרים מנפח רב ששת בידיה נשתתק אחד אפילו אחד בסוף העולם נמי פירש״י מנפח כלומר רוח הוא זה שכיון שנשתתק מה הועיל אי להכי אתית למיחש בכל היוצאים ליהרג נמי אימא שמא יש אחד בסוף העולם. התם לא קאמר הכא קאמר מאי ת״ש דאמר ר' יוסי בר חנינא אחד מן התלמידים שזיכה כלומר הוציא דבריו וטעמו לאור ומת רואין אותו כאילו הוא חי ועומד במקומו זיכה אין לא זיכה לא: \n\n" + ], + [], + [ + "שנים שאמרו טעם אחד וכו'. סנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד) בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו אמר ליה אין מונין להם אלא אחד פירש״י משום דחד מהנך קראי לאו להכי אתא דקי״ל לא נכתבו שני מקראות לטעם אחד הילכך חד מינייהו מטעא טעי. \n", + "ומ\"ש רבינו אפילו משני מקראות כלומר לא מיבעיא אם הם ממקרא אחד דלא חשיבי אלא כחד אלא אפי' אם אמרו שניהם טעם אחד משני מקראות לא חשיבי אלא כחד מהטעם שכתבתי ובזה אין מקום למה שהשיג הרמ\"ך: \n\n" + ], + [ + "ומפי השמועה למדו שאין מתחילין בדיני וכו'. משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ה) דיני נפשות מתחילין מן הצד פירוש מן הקטנים: \n\n" + ], + [ + "וכן אין פותחין בדיני נפשות לחובה וכו'. משנה שם דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה ואמרינן עלה בגמרא היכי אמרינן להו ואתמר התם סברות טובא ואביי ורבא דאמרי תרווייהו הכי אמרינן ליה אי לא קטלת לא תדחל ותני כוותייהו: \n\n" + ], + [ + "אמר אחד מהתלמידים וכו'. משנה בסנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ') אמר אחד מהתלמידים יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו אמר יש לי ללמד עליו זכות מעלים אותו ומושיבין אותו עמהם ולא היה יורד משם כל היום ובגמ' (דף מ״ב) והתניא אם יש ממש בדבריו [לא היה יורד משם לעולם ואם אין ממש בדבריו] אינו יורד כל היום וכו' אמר אביי תרגימה אאין ממש בדבריו. \n", + "ומ\"ש אפי' אמר הנידון עצמו וכו'. שם במשנה אפי' הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו ובלבד שיהא ממש בדבריו: \n\n" + ], + [ + "ב״ד שטעו וכו'. משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב): \n", + "במה דברים אמורים כשטעו וכו'. שם בגמ' (דף ל\"ג:) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן והוא שטעה בדבר שאין הצדוקים מודים בו אבל טעה בדבר שהצדוקים מודים בו זיל קרי בי רב הוא: \n", + "כיצד אמרו הבא על הערוה וכו'. שם אההיא דר' יוחנן דבסמוך היכי דמי אין חוזרין אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כגון שטעה שלא כדרכה שאין הצדוקים מודים בו ובפ\"ק דהוריות (דף ד') גרסינן אמר שמואל אין ב\"ד חייבים עד שיורו בדבר שאין הצדוקים מודים בו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מה בין דיני ממונות וכו' עד וביום שלאחריו לחובה. הכל משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) ובקצת ספרי רבינו דיני ממונות מטין ע״פ עד אחד וכו' והיא גירסא משובשת וצריך למחוק תיבת עד וכך מצאתי בנוסחא ישנה וכך הוא כפי המתבאר בגמ' והענין הוא כמו שביאר רבינו ז״ל בראש פ״ח: \n\n" + ], + [ + "לפיכך אין דנין וכו' עד ומתחילין בדינו. משנה וגמ' שם: \n\n" + ], + [ + "דיני ממונות אע\"פ שדנין אותם בכל יום וכו' מדבריהם שאין דנין בע\"ש. כך היא הגירסא הנכונה וכן מצאתי בספר ישן שלא היה כתוב למדו כמו בספרינו והדין ירושלמי כתבו הרא\"ש בפ' אחד דיני ממונות וז\"ל הירושלמי אסור לדון דיני ממונות בע\"ש והא מתני' דפליגא אין דנין דיני נפשות בע\"ש דיני נפשות הוא דלא דיינינן בע\"ש הא דיני ממונות דיינינן אמרי כאן להלכה כאן לדברי תורה וכן הוא בספר מצות גדול: \n\n" + ], + [ + "הכי גרסינן אחד דיני נפשות ואחד דיני מלקיות ואחד דיני גלות הדינים האלו שוים בהם וכו'. ומה שכתב שדיני מלקיות כדיני נפשות מדאמר רבה בפ\"ק דסנהדרין מלקות במקום מיתה עומד וכמו שיתבאר פרק ששה עשר מהלכות אלו ודיני גלות גם הם דיני נפשות: \n", + "ואין אחד מהם בשור הנסקל. פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:) אמר ר' אבהו וכולן כלומר הדרכים האלו אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מכ״ג: \n\n" + ], + [ + "המסית אין דיניו כשאר דיני נפשות מכמנין לו את וכו' ואינו צריך התראה. משנה בסנהדרין פרק ארבע מיתות כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמנין להם חוץ מזה אמר לשנים הן עדיו ומביאים אותו לב\"ד וסוקלין אותו אמר לאחד וכו' מכמנין לו עדים לאחורי הגדר. \n", + "ומה שכתב ואם יצא מב״ד זכאי וכו'. פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ג:) תנו רבנן מנין ליוצא מב״ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות שמחזירין אותו תלמוד לומר נקי אל תהרוג ומנין ליוצא מב״ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו ת״ל צדיק אל תהרוג אמר רב שימי בר אשי וחילופיהן למסית: \n", + "ואין טוענין למסית. ברייתא בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט) בדיני נפשות אע״ג דלא טען טוענין לו ואין טוענין למסית ופירש״י אין טוענין ב״ד בשבילו טענות זכות אא״כ טענם הוא: \n", + "ומושיבין בדינו זקן וכו'. ברייתא פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:) אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים וכו' וחילופיהן במסית דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו: \n\n" + ], + [ + "דיני ממונות והטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול וכו'. משנה שם (דף ל\"ב): \n\n" + ], + [ + "דיני ממונות וכן הטומאות והטהרות וכו'. ברייתא שם (דף ל\"ו) הטהרות והטומאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות קידוש החדש ועיבור השנה וכו' אין מונין להם אלא אחד ופירש\"י הטהרות והטומאות שהוראתן ביחיד ואין בהם מנין אם כן חולקין וצריך לעמוד [למנין] אם רבו המטמאים או המטהרים מונין [את האב ובנו או את הרב ותלמידו] שנים אבל דיני [ממונות] ונפשות ומכות שמנין שלהם אף בתחלת הדין ומן התורה שזה צריך שלשה וזה כ\"ג וכן קידוש החדש שצריך שלשה דמשפט כתיב ביה וכו' וכן עיבור השנה שצריך ג' וה' וז' וכו' ע\"כ. אבל גירסת רבינו אינה כן אלא כך היא דיני ממונות הטהרות והטומאות אב ובנו הרב ותלמידו מונים להם שנים דיני נפשות ומכות וכו' אין מונין להם אלא אחד: \n", + "וכתב הראב\"ד דיני ממונות וכן הטומאות והטהרות וכו' א\"א אין הגמרא כן עכ\"ל. ומאחר שגירסא אחרת היתה לרבינו אין כאן השגה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו זה שאנו מונין האב עם הבן וכו'. כתב כן כי היכי דלא תיקשי לן היאך גומרין את הדין בקרובים: \n", + "וכתב הראב\"ד חיי ראשי איני רואה לא טעם ולא ריח בדברים אלו וכו'. וי\"ל שדעת רבינו לומר דכי פסלינן קרובים לדון היינו דוקא כשעומדים שם בשעת גמר דין דהיינו כשאומרין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אבל קודם לכן נושאים ונותנין עמהם ונמנין עמהם לראות אם רבו המזכין או המחייבין ואפשר שהטעם בדיני ממונות כיון שיחיד מומחה דן אותם א\"כ ה\"ל דומיא דטהרות וטומאות וכפירש\"י ולכך עולין למנין וכמו שכתבתי ואפ\"ה בשעת גמר דין לא ישבו שם שאין גומרין שום דין בקרובים: \n\n" + ], + [], + [ + "תלמיד שהיה חכם וכו'. שם (דף ל\"ו) אמר רב שונה אדם לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות ואותיבנא עליה מברייתא דהטהרות והטומאות אב ובנו רב ותלמידו מונין להם שנים דיני נפשות וכו' אין מונין להם אלא אחד ופריק כי קאמר רב כגון רב כהנא ורב אסי דלגמריה דרב הוו צריכי ולסבריה לא הוו צריכי ופירש\"י הטעם דכיון דלסבריה לא צריך גברא באפי נפשיה הוא דאי משום גמרא דשמע מיניה כל ישראל נמי ממשה קבלו ואין אלו טעמים הבנת לבו דנימא אם היתה חכמתו מפי רב אחר היה אומר טעם אחר: \n\n" + ], + [ + "הכל כשרים וכו'. משנה שם (דף ל\"ב) הכל כשרים לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים ולוים וישראלים המשיאים לכהונה ואמרינן עלה בגמרא (דף ל\"ו:) הכל לאיתויי מאי אמר רב יהודה לאתויי ממזר ואקשינן עלה דהא תנינא בפרק בא סימן (נדה דף מ\"ט:) יש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות והוינן בה לאיתויי מאי ואמר רב יהודה לאיתויי ממזר ואסיקנא חדא לאיתויי גר וחדא לאתויי ממזר ומפרש רבינו דהאי גר דמרבינן הכא היינו דוקא כשאמו מישראל וכמו שכתבתי בפרק שני: \n", + "וגר דן את חבירו וכו'. ביבמות פרק מצות חליצה (יבמות דף ק״ב) אמר רבא גר דן את חבירו ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל והיינו לענין דיני ממונות דוקא ודלא כרש״י שפירש דלדיני נפשות נמי אלא כדעת רבינו הסכימו כל הפוסקים שראיתי דבריהם: \n", + "והסומא באחת מעיניו כשר לדון וכו'. כבר נתבאר לעיל סוף פרק שני דמייתי לה מדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד:) ההוא סמיא פירוש באחת מעיניו דהוה בשכונתיה דר״י דהוה דאין דינא ולא אמר ליה ולא מידי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אומרים להם מכירים אתם אותו וכו'. משנה בסנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ') מכירים אתם אותו התריתם בו: \n\n" + ], + [ + "אחד תלמיד חכם וכו'. בפרק קמא דסנהדרין (דף ח':) גבי פלוגתא דר\"מ ורבנן במוציא שם רע רב פפא אמר הכא באשה חבירה עסקינן וקא מיפלגי בפלוגתא דר\"י בר יהודה ורבנן דתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר חבר אינו צריך התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ופסק רבינו כרבנן ופירש\"י אלא להבחין שלא יוכל לומר סבור הייתי שמותר ויש לתמוה על רבינו שפוסק כרבנן דחבר נמי צריך התראה היאך נתן טעם שלא ניתנה אלא להבחין בין שוגג למזיד דהוי טעם לר\"י בר' יהודה דאמר חבר אינו צריך מפני שכבר הוא יודע שהוא אסור וי\"ל דלרבנן נמי הויא התראה להבחין בין שוגג למזיד אלא דהוי בגוונא אחריתי דחבר וע\"ה שוין בו כגון להודיע שחתיכה זו חלב או שהיום שבת. ואחר שכתבתי זה מצאתי לרב המגיד שכתב כיוצא בזה בתחלת הלכות איסורי ביאה ואע\"ג דבההיא אוקימתא אתו חכמים דמתני' כר\"י בר' יהודה לא חיישינן לה למיפסק כוותיה משום דאיכא התם אוקימתי אחריני דלא תלי פלוגתא דר\"מ וחכמים בפלוגתא דר\"י ורבנן: \n", + "וכיצד מתרין בו וכו'. ברייתא שם פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ:) שהיו שואלים את העדים קיבל עליו התראה התיר עצמו למיתה המית תוך כדי דיבור: \n", + "וכן אם שתק וכו'. מדבעינן שיתיר עצמו למיתה ועוד דתניא פרק אלו הן הנשרפין (דף פ\"א:) התרו בו ושתק התרו בו והרכין בראשו פירוש או התרו בו והרכין בראשו פעם ראשונה ושניה מתרין בו שלישית כונסין אותו לכיפה אלמא דאין מלקין אותו אע\"פ שהרכין בראשו והוא הדין למיתה דמלקות במקום מיתה עומד. \n", + "ומה שכתב וחייב אתה עליה מיתת בית דין כלומר שאין צריך שיודיעוהו באי זו מיתה הוא נהרג וזה לפי שפסק כרבנן דפליגי ארבי יהודה דאמר עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג ורבנן סברי שכיון שהודיעוהו שהוא חייב מיתת ב\"ד סגי בהכי כדאיתא פרק קמא דסנהדרין ופרק אלו הן הנשרפין. \n", + "ומ\"ש וצריך שיעבור וכו'. כבר כתבתי בסמוך הברייתא האומרת ששואלים אותו תוך כדי דיבור אלמא דבלאו הכי לא קטלינן ליה: \n", + "ובין שהתרה בו וכו'. ספ\"ק דמכות (דף ו':) אמר רבא מתרה שאמרו אפי' מפי עצמו ואפילו מפי השד ופירש\"י מפי עצמו ההרוג עצמו התרה בו ואפשר לפרש בו עוד פירוש אחר שההורג היה מתרה בעצמו ואומר ראוי לי לימנע מלעשות זאת שא\"כ יהרגוני ב\"ד ואחר כך גבר יצרו עליו ועשאה ולמד רבינו ק\"ו לעבד ואשה ודין השד כיון אליו רבינו באומרו אפי' שמע קול המתרהו ולא ראהו: \n\n" + ], + [ + "אמרו העדים היתה לו התראה וכו' עד ויראה לי. הכל משנה סוף פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ז): \n\n" + ], + [ + "משנגמר דינו אין משהין אותו וכו'. בסוף הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט) גבי זקן ממרא אמרו במשנה היו משמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו שנאמר וכל העם ישמעו וייראו דברי ר' עקיבא ר' יהודה אומר אין מענין דינו של זה להמתין מלהמיתו עד הרגל אלא ממיתין אותו מיד משמע דאף ר' עקיבא לא אמר אלא בזקן ממרא משום דכתיב ביה וכל העם ישמעו וייראו אבל בשאר חייבי מיתות מודה דאין מענין דינם. ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ה) הקשו על מאי דתנן שאין דנין דיני נפשות בע״ש וליגמריה לדיניה בשבת וליקטליה בחד בשבא ותירצו נמצא אתה מענה דינו. \n", + "ומ\"ש אפילו היתה עוברה וכו'. משנה בפ\"ק דערכין (דף ז') האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד. ופירש\"י אין ממתינין לה עד שתלד אלא הורגין ולדה עמה דחד גופא היא ישבה על המשבר קודם שנגמר הדין ממתינין לה עד שתלד דכיון דעקר ונע ממקומו גופא אחרינא הוא. \n", + "ומה שכתב ומכין אותה כנגד בית ההריון וכו'. שם ויהיב טעמא כדי שלא תבא לידי ניוול: \n", + "וכל אשה שתהרג מותר ליהנות בשערה. שם במשנה ובגמ' מפרש טעמא: \n\n" + ], + [ + "מי שיצא ליהרג והיה זבחו וכו'. גם זה שם x: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שנגמר דינו וכו' עד אפילו יודע בעצמו ששקר העידו עליו וכך הוא מתודה. משנה פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ב:) ואע״פ שלא הזכירה במשנה (דף מ״ג) בכרוז אלא המיתה והעבירה והעדים הזכיר רבינו גם המקום והזמן שכך אמרו בגמ' אמר אביי וצ״ל ביום פלוני ובשעה פלונית ובמקום פלוני דילמא איכא דידע ואתא ומזים להו והמשנה קצרה משום דפשיטא דע״י כן ילמדו עליו זכות באמרם עמנו היה ביום פלוני. \n", + "ומ\"ש מוסרין לו ב' תלמידי חכמים פירוש פעם שלישית דוקא כך פירש בגמרא. \n", + "ומה שכתב ועדיו הם ההורגין אותו וכו'. ומה שכתב ורוצח שלא הרגוהו עדיו כו'. נלמד ממאי דתניא בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה:) מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה הכתובה בו מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו תלמוד לומר מות יומת המכה מ״מ ואסיקנא התם דלא גמרינן מרוצח משום דהוו רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ובפי״ד הארכתי בדין זה על דברי רבינו עיין שם: \n\n" + ], + [ + "ואחר שמתודה משקין אותו וכו'. שם (דף מ\"ג) מימרא דרב חסדא: \n\n" + ], + [ + "זה היין וכו'. שם ברייתא נשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות ומביאות ואסיקו בגמ' דאם לא התנדבו באים משל צבור: \n\n" + ], + [ + "אין ב״ד יוצאין וכו'. . וכל ב״ד שהרגו וכו'. פ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ג) ר״ע אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כל אותו היום תלמוד לומר לא תאכלו על הדם: \n", + "ואין מברין וכו'. שם רבי דוסא אומר מנין שאין מברין על הרוגי ב\"ד תלמוד לומר לא תאכלו על הדם: \n", + "ודברים אלו אסורים וכו'. שם על כולם אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שבכללות כלומר שאנו לומדים ממנו דברים רבים: \n\n" + ], + [ + "בחולו של מועד וכו'. מועד קטן (דף י\"ד): \n\n" + ], + [ + "הרוגי בית דין וכו'. משנה פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ו:): \n\n" + ], + [ + "מי שנגמר דינו וברח וכו' עד ה\"ז יהרג. משנה ספ\"ק דמכות (דף ז') מי שנגמר דינו וברח ובא לפני אותו ב\"ד אין סותרין את דינו כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו בב\"ד של פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג ומה ששינה רבינו וכתב ובא לב\"ד אחר יתבאר בסמוך: \n", + "במה דברים אמורים ברוצח וכו'. בסנהדרין פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה:) אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור והקשו עליו מהא דתנן כל מקום x שיעמדו שנים ויאמרו וכו' תרגמה שמואל בהן הן עדיו כלומר שאותם שמעידין שנגמר דינו הם עדיו הראשונים שהעידו עליו בבית דין ונתחייב על פיהם ובתר הכי אוקימנא להא דשמואל בשאר חייבי מיתות לבד מרוצח וממילא כי אוקימנא למתניתין בהן הן עדיו דוקא בשאר חייבי מיתות דומיא דשמואל אבל ברוצח אפילו אינן עדיו הראשונים. \n", + "ומה שכתב ויהרגוהו בידם דכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה וכו'. ומה שכתב והוא שיעידו עליו בבית דין של כ\"ג. פשוט דאין הורגין אלא בבית דין של כ\"ג: \n\n" + ], + [ + "מי שנגמר דינו בב\"ד של חוצה לארץ וכו'. בסוף פ\"ק דמכות (דף ז') הקשו במשנה שכתבתי בסמוך רישא אסיפא דמרישא משמע דלפני ב\"ד אחר סותרין דינו ומסיפא משמע דאפילו לפני ב\"ד אחר אין סותרים דקתני כל מקום ואמר אביי ל\"ק כאן בארץ ישראל כאן בחוצה לארץ דתניא רבי יהודה ברבי דוסתאי אומר משום ר' שמעון בן שטח ברח מארץ ישראל לחוצה לארץ אין סותרין דינו מח\"ל לארץ סותרין את דינו מפני זכותה של ארץ ישראל ובבבא זו כתב רבינו דין נגמר דינו בחוצה לארץ וברח לארץ ישראל ובבא שקודם זו המתחלת מי שנגמר דינו וברח לב\"ד אחר כתב דין נגמר דינו בארץ ישראל וברח לחוצה לארץ ולכך כתב שם וברח לב\"ד אחר דכל שלא ברח מחוצה לארץ לארץ ל\"ש לן בין אותו ב\"ד לב\"ד אחר דבכל מקום אין סותרין את דינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ארבע מיתות וכו'. בסנהדרין (דף מ\"ט:) ריש פרק ארבע מיתות נמסרו לבית דין סקילה שרפה הרג וחנק: \n", + "שכל מיתה האמורה בתורה סתם היא חנק. ברייתא פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ב:): \n", + "וההורג את חבירו מיתתו בסייף. משנה פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ו:) בברייתא פרק ארבע מיתות יליף לה מקרא. \n", + "ומ\"ש וכן אנשי עיר הנדחת מיתתן בסייף. משנה פרק הנשרפין שם: \n\n" + ], + [ + "כל מיתה מהם מצות עשה היא וכו'. . ואין רשות למלך להרוג וכו'. . \n\n" + ], + [ + "כל מחוייב מיתת בית דין וכו'. . \n\n" + ], + [ + "סקילה חמורה וכו'. כך העלו בגמרא פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף מ״ט:) דכסדר שנשנו כך סדר חומרתן ואע״ג דר״ש פליג התם במתני' הלכה כת״ק: \n", + "וכל מי שנתחייב בשתי מיתות וכו'. משנה בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין (דף פ\"א) מי שנתחייב בשתי מיתות ב\"ד נידון בחמורה ואמר בגמרא דאפילו נגמר דינו בקלה וחזר ועבר עבירה חמורה נדון בחמורה: \n\n" + ], + [ + "ואחד האיש ואחד האשה וכו'. פ\"ק דקידושין (דף ל\"ה) ופ\"ק דב\"ק (דף ט\"ו) איש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה: \n\n" + ], + [ + "כל חייבי מיתות שנתערבו וכו'. משנה פרק אלו הן הנשרפין (דף ע\"ט:): \n\n" + ], + [ + "מי שנגמר דינו וכו'. משנה שם רוצח שנתערב באחרים כולם פטורים רבי יהודה אומר כונסין אותו לכיפה ובעו בגמרא מאן אחרים ואמר שמואל דפלוגתייהו ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב באחרים שנגמר דינם ופטרי רבנן משום דאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו וכיון דאין מכירין אותו ה\"ל שלא בפניו וידוע דהלכה כרבנן ור\"ל ס\"ל דבהא כולי עלמא לא פליגי דפטירי ורבה נמי משמע דהכי ס\"ל דבהא כולי עלמא לא פליגי דפטירי ואם כשנתערב מי שלא נגמר דינו עם מי שנגמר פטור כל שכן כשנתערב מי שנגמר דינו עם שאר העם דפטירי אבל מכל מקום יש לדקדק בלשון רבינו למה לא כתב מי שנגמר דינו שנתערב עם שאר העם או עם מי [שלא] נגמר דינו ולא נודע מי הוא כולן פטורין והיה מקצר יותר. ודע שמה \n", + "שכתב לפי שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו לא קאי אלא אסוף מילתיה שכולן רוצחים אלא שזה נגמר דינו וזה לא נגמר דינו אבל ברישא דמי שנגמר דינו שנתערב עם שאר העם אין צריך לטעם זה דתיפוק ליה דאינך לאו מחוייבי מיתה נינהו: \n\n" + ], + [ + "מי שעמד על נפשו וכו'. סנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה:) אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור מ״ט דבעינן יד העדים בראשונה וליכא אלא מעתה עדים גדמים דמעיקרא הכי נמי דפסילי שאני התם דאמר קרא יד העדים שהיתה כבר וכו' ומי בעינן קרא כדכתיב והתניא מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה הכתובה בו מניין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ת״ל מות יומת המכה מ״מ שאני התם דאמר קרא מות יומת ופירש״י יד העדים יד שהיתה להם תהיה להם בשעת מיתה אבל גדמים מעיקרא לא משתמע מיניה דזו היא יד שלהם וכו' אין לי אי לא כתב אלא יומת אלא מיתה הכתובה בו סייף עכ״ל. ולפום ריהטא משמע דרוצח משום דכתיב ביה מות יומת אשתני משאר חייבי מיתות בתרתי חדא דשאר חייבי מיתות בעינן דלא ימיתנו אלא במיתה הכתובה בו ורוצח אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול תרתי דבשאר חייבי מיתות בעינן יד העדים בראשונה ואילו ברוצח לא בעינן דמדמקשה מההיא דרוצח אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול משמע דהא בהא תליא דאי בעינן יד העדים בראשונה אי אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול ואי אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול לא בעינן יד העדים בראשונה ויש לתמוה על רבינו שכתב שגם בשאר מחוייבי מיתה ממיתין אותם בכל מיתה שיכולין ואין חילוק בין רוצח לשאר אלא אי בעינן יד העדים בראשונה אי לא דלדידיה מאי מקשה לשמואל מרוצח שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול דהא בשאר מחוייבי מיתה הכי דינא אלא שיד עדים בראשונה בעינן וה״ה גבי רוצח ואפשר לומר דכי מקשה לשמואל לישנא דברייתא דייק דקאמר שאם אי אתה יכול להמיתו דמשמע דקאי לבית דין או לכל אחד מישראל דכל הקודם בו זכה דאי קאי לעדים שאם אינם יכולים להמיתו מיבעי ליה אלא משמע דלא בעינן יד עדים בראשונה וקשיא לשמואל אבל אה״נ דשאר חייבי מיתות נמי הוי דינא דממיתין אותו בכל מיתה אלא דבעינן יד עדים בראשונה ואין לי אלא מיתה הכתובה בו פירוש יד העדים בראשונה ושני ליה דשאני רוצח דכתיב ביה מות יומת לרבות אפי' דליכא יד עדים בראשונה. ויש לדקדק שתפס רבינו דין דנקטעה יד העדים גבי מי שעמד על נפשו דמשמע דאם לא עמד על נפשו חייב ולפום סוגיין משמע דשמואל סתם מיירי בין עמד על נפשו בין לא עמד: \n\n" + ], + [ + "כל הרוגי ב״ד וכו' עד בקברות אבותיהם. משנה פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו): \n", + "ויש לקרוביהם וכו': \n\n" + ], + [ + "צריכים בית דין להתיישב וכו'. משנה סוף פירקא קמא דמכות (דף ז') סנהדרין ההורגת אחת בשבוע נקראת חובלנית ואף על גב דפליגי תנאי התם פסק כתנא קמא: \n", + "אף על פי כן אם אירע להם וכו'. מדאמרינן במשנה פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה:) אין דנין שנים ביום אחד הא בשני ימים דנין: \n", + "היו שניהם בעבירה אחת ומיתה אחת וכו' עד אין הורגין שניהם ביום אחד. גם זה שם (דף מ\"ו:): \n\n" + ], + [ + "אין דנין דיני נפשות וכו'. סנהדרין פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ב:) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה ב\"ד הגדול שם בלשכה שבמקדש. כך אמרו וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם: \n\n" + ], + [ + "בתחלה וכו'. בסוף מס' מדות (פרק ה'): \n", + "שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד. בפרק חלק (סנהדרין דף ק״א) על ענין ירבעם אמרו גמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית יהודה ופירש״י גמירי הלכה למשה מסיני ולא מקרא. \n", + "ומה שכתב ומשנתקלקלה השורה גלו ממקום למקום ולעשרה מקומות גלו וסופן לטבריה ומשם לא עמד ב\"ד הגדול עד עתה וקבלה שבטבריה עתידים לחזור תחלה. בפ\"ד דר\"ה (דף ל'): \n\n" + ], + [ + "ארבעים שנה וכו'. כן מפורש בסנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ״א): \n\n" + ], + [ + "בזמן שדנין וכו'. משנה סוף פ\"ק דמכות (דף ז') סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ וכבר כתב זה רבינו ולא שנאה כאן אלא להשמיענו שאותם ארבעים שנה שבטלו דיני נפשות בא\"י ג\"כ בטלו בחוצה לארץ אע\"פ שהיה כהן מקריב: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד מצות הנסקלים וכו' עד ויד כל העם באחרונה. משנה פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה). \n", + "ומה שכתב ומכסין ערותו מלפניו הכי איתא במשנה האיש מכסין אותו מלפניו והאשה מלפניה ומאחריה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה וסבירא ליה לרבינו דלא פליגי אלא באשה אבל באיש כולי עלמא מודו דמכסין אותו מלפניו ואף על פי שהוא מכוסה מלפניו קראוהו ערום ופסק כחכמים. \n", + "ומה שכתב שהרי נאמר סקול יסקל וכו'. שם בגמרא. \n", + "ומה שכתב ואם לא מת מדחיפה זו מגביהים העדים אבן שהיתה מונחת שם משא שני בני אדם והעד השני מרפה ידו וכו'. ברייתא שם ותמהני למה לא כתב רבינו כמו ששנינו במשנה דוחפו על מתניו כלומר דוחפו על מתניו מאחוריו והוא נהפך ונופל על לבו וחוזר והופכו על מתניו וכתב רש\"י הטעם שכשהוא מושכב פרקדן מגונה יותר ואפשר גם כן שהטעם כדי שיהיה לבו לצד מעלה שבכדי שהעד השני יטול את האבן ויתנה על לבו ולפיכך לא חשש רבינו לכתבו מכיון שכתב בסמוך מגביהין העדים אבן וכו' ומשליך האבן על לבו שפשיטא שאז לבו לצד מעלה גם קיצר שלא פירש שדוחפין אותו מעומד כדי שיפול ממקום יותר גבוה כי כך אמרו בגמרא: \n\n" + ], + [ + "עובד ע״ז וכו'. ברייתא בכתובות פרק נערה (כתובות דף מ״ה:) ופירוש שער שעבד בו היינו שער העיר שעבד בה: \n\n" + ], + [ + "מצות הנשרפין כו' עד שתצא נפשו. משנה פרק ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ב): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "מצות עשה לתלות את המגדף ועובד ע\"ז וכו'. משנה שם (דף ה':) כל הנסקלים נתלים דברי ר\"א וחכ\"א אינו נתלה אלא המגדף והעובד ע\"ז וידוע דהלכה כחכמים: \n", + "והאיש נתלה וכו'. ג\"ז שם ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "כיצד מצות הנתלין וכו' עד אינו עובר עליו. משנה שם (דף מ\"ו). \n", + "ומ\"ש ותולהו סמוך לשקיעת החמה יצא לו ממה שאמרו שם (ע\"ב) בברייתא משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין דינו וממיתין אותו ואחר כך תולין אותו. ויש לדקדק שרבינו לא כתב שממיתין אותו סמוך לשקיעת החמה כמו שאמרו בברייתא אלא כתב ותולהו סמוך לשקיעת החמה שנראה שאין הקפידא אלא שיתלוהו סמוך לשקיעת החמה וכבר אפשר שימיתוהו מבעוד יום. ויש לומר שמאחר שכתב אחר שסוקלין אז משקעין את הקורה וכו' משמע שתיכף לסקילה תליה וכיון שכתב שתולהו סמוך לשקיעת החמה ממילא משמע שסקילתו הויא קרוב לשקיעת החמה: \n\n" + ], + [], + [ + "אין תולין וכו'. שם תנו רבנן עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר תלמוד לומר קבור מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר קציצה וקבורה ורבי יוסי אומר מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה מי שמחוסר חפירה תלישה וקבורה כלומר דאף נעוץ נתמעט מן המשמע הזה ורבנן תלישה לאו כלום היא כלומר אין כאן חסרון מעשה ומדברי רבינו נראה דדוקא מחובר לקרקע ממעט אבל לא נעוץ ואתי כרבנן: \n", + "שהעץ שנתלה עליו וכו'. ברייתא שם (דף מ\"ה ע\"ב) דכל הני נקברים עמו והתניא אין נקברים עמו אמר רב פפא מאי עמו בתפיסתו: \n\n" + ], + [ + "כל הנסקלין וכו' עד סוף הפרק. במשנה פ' ארבע מיתות הוזכרו הנשרפין ונהרגין ופרק הנחנקין הוזכרו הנחנקין: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אבל לאחר מיתת אשתו וכו'. בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ו:) פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא ופסק כרבי עקיבא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ואף על פי שמלקות בשלשה. פלוגתא דר' ישמעאל ות\"ק פ\"ק דסנהדרין (דף י') דרבי ישמעאל סבר דהוי בכ\"ג ותנא קמא סבר דהוי בג' ופסק כת\"ק. \n", + "ומ\"ש במקום מיתה היא עומדת ק\"ל לאי זה ענין הוי עומד במקום מיתה מאחר שרבינו פוסק דהוי בשלשה דאליבא דר' ישמעאל דסבר דהוי בכ\"ג הוא דאמר רבא במקום מיתה עומד ולפיכך צריך כ\"ג. ונראה דלענין זה הוא עומד במקום מיתה שצריך מומחין ושצריך עדים והתראה ודרישה וחקירה כד\"נ וכמ\"ש רבינו בסמוך ולמדנו כן ממ\"ש רבא מלקות במקום מיתה עומד ונהי דלמאי דאיפליגו רבנן עליה דר' ישמעאל ואמרו דסגי בשלשה אינו עומד במקום מיתה מ\"מ לענין דבעינן מומחין דלא אשכחן דאיפליגו עליה הוי במקום מיתה ועוד ראיה דבעינן מומחין מדאיפליגו רבי ישמעאל ורבנן באי בעינן כ\"ג או אי סגי בשלשה ואם איתא דלרבנן לא בעי מומחין אדמיפלגי באי בעינן כ\"ג ליפלגו באי בעינן מומחין א\"ו מומחין סמוכים בעינן דלהא מילתא במקום מיתה עומד: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "עבר על לאו שניתק לעשה וכו'. פרק בתרא דמכות (דף ט\"ו:) תני תנא קמיה דר' יוחנן כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה קיים עשה שבה פטור ביטל עשה שבה חייב וכו' ור\"ל אומר קיימו ולא קיימו במאי קא מיפלגי וכו' מר סבר התראת ספק שמה התראה ומר סבר לא שמה התראה וביאור הדברים שמשעבר על לא תעשה שיש בה קום עשה כגון שנטל האם על הבנים לרבי יוחנן אינו חייב עד שיבטל העשה כגון שיהרגנה וכל שלא הרגה פטור לפי שיכול הוא עדיין לקיים העשה והרי כאן שגמר הלאו תלוי בביטול העשה וכשמתרין בו אל תקח האם ספק הוא שמא לא יבטל העשה להרגה אלמא התראת ספק שמה התראה ור\"ל סובר שבשעה שעבר הלאו נגמר חיובו למלקות אבל העשה ניתן לעקור המלקות ולכשיבוא לב\"ד אז יקיים העשה ויפטר או ילקה ואם היה גמר הלאו תלוי בביטול העשה לא היה לוקה עליו משום דהויא התראת ספק ולא שמה התראה וידוע דהלכתא כר' יוחנן לגבי ר\"ל ואע\"פ שתפס רבינו לשון קיום בלשונו ואליבא דר\"י דפסק כוותיה הו\"ל לתפוס לשון ביטול אין חשש מכיון שכתב ועבר ולא קיים דמשמע ממש שביטלו דהיינו עבר ולא קיימו היינו בטלו דאי לא ביטלו אי אתה יכול לקרות בו עבר ולא קיימו שהרי עדיין בידו לקיימו. אך ק\"ל דבגמ' משמע דלמ\"ד ביטלו ולא ביטלו אינו חייב עד שהוא בעצמו יבטל העשה כגון שלקח האם על הבנים והמיתה אבל אם מתה מעצמה פטור ואונס לא משכח התם גוונא דילקה כשיבטל העשה אליבא דר\"י ורבינו כתב פ\"ה דהל' נערה בתולה שאונס שגירש כופין אותו להחזיר ואינו לוקה ואם מתה גרושתו קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר לוקה ומעתה משמע דלא סבירא ליה לרבינו כר\"י אלא כר\"ל והיינו לשון קיום וכמו שכתבתי והשתא קשה דכר\"י הו\"ל למיפסק אי משום דהלכתא כוותיה לגבי ר\"ל אי משום דהא פסק כוותיה בהתראת ספק וממילא הלכתא כוותיה בהא נמי כיון דקא מפלגי בהתראת ספק ומשם נמשך מחלוקתם בלאו שניתק לעשה אי בעינן ביטלו או לא קיימו וי\"ל דהיינו לפי גירסת רש\"י אבל לפי גירסת הרי\"ף שגורס תני קיימו ולא קיימו כר' יוחנן אתי שפיר מ\"ש רבינו וכפירוש אחרים שכתב הר\"ן בסוף חולין ולענין התראת ספק אמרינן בפרק הלוקין דפלוגתא דר\"י ור\"ל היא ור\"י סבר שמה התראה וידוע דהלכתא כוותיה לגבי ר\"ל וכן פסק רבינו פה ובפ\"ה מהלכות שבועות כתב שאין לוקין על התראת ספק אא\"כ היה לאו שלו מפורש בתורה ואיני יודע מנין לו חלוק זה: \n\n" + ], + [ + "עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת ב״ד וכו'. בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ״א) דרבי יוחנן אומר דשוחט אותו ואת בנו לעבודה זרה חייב וכגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום עבודה זרה ואזדא לטעמיה דאמר רבי יוחנן חייבי מיתות שוגגין כלומר שלא התרו בו משום מיתה ויש בה עוד חיוב דבר אחר כגון מלקות והתרו בו משום מלקות חייב וריש לקיש פליג עליה ופסק כר' יוחנן: \n\n" + ], + [ + "אינו צריך שני עדים למלקות וכו' אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק. נראה שלמד כן מדאמרינן עד אחד נאמן באיסורין ומפרש רבינו נאמן לאסור הדבר. \n", + "ומ\"ש בד\"א שלא הכחיש וכו'. מדאמרי' בהנזקין שאם א\"ל נטמאו טהרותיך שאינן בידו אינו נאמן ומשמע לרבינו דהיינו בשהכחישו: \n\n" + ], + [ + "שתק בעת שהעיד וכו'. בקדושין פרק האומר (דף ס\"ה:) אמר אביי אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ומשמע דמיירי בשאחר כך טען להכחיש העד דאי לאו הכי פשיטא דמהימן. ומכל מקום ממ\"ש \n", + "רבינו ואחר שעבר והתרו בו טוען להכחיש העד משמע שאם טען להכחישו קודם שעבר הויא הכחשה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) כיצד מלקין אותו וכו' עד הרי החזן גולה. כלל הדברים משנה במכות פרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ\"ב): \n", + "ומה שכתב וצריך להיות יותר בדעה וחסר בכח ברייתא שם (דף כ\"ג) פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ופסק כרבנן: \n", + "ומה שכתב ומגביה הרצועות בשתי ידיו. שם תנא כשהוא מגביה מגביה בשתי ידיו. \n", + "ומה שכתב ושתי רצועות של חמור כך פירשו בגמרא: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב שאין מכין שנים כאחד. בספרי ויליף לה מדכתיב יכנו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב הגדול שבדיינים קורא וכו'. עד והשלישי אומר לחזן הכה. ברייתא שם ונתבאר שם שמצוה לצמצם שיסיים הפסוקים כשיגמור המלקות ואם לאו חוזר לתחלת המקרא וכן הוא במשמע לשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "ואם לא מת הרי החזן עבר על מצות לא תעשה וכו'. ברייתא בסיפרי והובאה פרק אלו הן הלוקין. \n", + "ומה שכתב אם הוסיף עובר בלאו. שם אין לי כלומר דאסור להוסיף אלא מכה רבה מכה מועטת מנין תלמוד לומר לא יוסיף מכל מקום: \n", + "והוא הדין לכל מכה את חבירו וכו'. זה פשוט בעצמו. \n", + "ומה שכתב אפילו הכה עבד. למדו מדתנן בפרק החובל (בבא קמא דף פ\"ז) החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולם וכיון שהוא חייב על העבד ממון בהכאת שוה פרוטה ממילא שכשאין בה שוה פרוטה עובר ותניא בפרק ב' דמכות (דף ח' ע\"ב) עבד ועכו\"ם גולה ולוקה על ידי ישראל וישראל גולה ולוקה על ידי עכו\"ם ומשמע דלרבותא נקט עכו\"ם שישראל לוקה על ידו וכל שכן שהוא לוקה על ידי עבד שהוא מקיים מצוה ואוקימנא בגמרא דהא דלוקה ישראל על ידו בשהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה ובפרק אלו נערות איתמר דדוקא משום דלית בה שוה פרוטה לוקה אבל אי אית בה שוה פרוטה ממונא משלם מלקא לא לקי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד מלקין את המחוייב וכו' שאין מוסיפין וכו'. משנה פרק בתרא דמכות (דף כ\"ב) כמה מלקין אותו מ' חסר אחת וכו' רבי יהודה אומר מ' שלימות ופסק כחכמים ומדברי רבינו נראה שמה שאינו לוקה ארבעים שלימות הוא תקנת חכמים שכך כתב לפיכך אמרו חכמים ולמד כן ממה שאמר רבה שם כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס\"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בספר תורה כתיב ארבעים ואתו חכמים ובצרי חדא הרי שהחכמים הם שעשו כן ואע\"פ ששם דרשו מדכתיב במספר ארבעים ולא כתיב ארבעים במספר נראה שסובר רבינו שהוא אסמכתא בעלמא ויותר נראה לי דלטעמיה אזיל שכל דבר שאינו מפורש בהדיא בתורה קרי דברי סופרים וחכמים קבלו ממרע\"ה דרשא זו ומטעם זה: \n\n" + ], + [ + "כשאומדין את החוטא וכו'. שם במשנה: \n", + "אמדוהו שיכול לקבל עשרים וכו'. ברייתא פרק קמא דסנהדרין (דף ז'): \n", + "אמדוהו לקבל מ' וכו' עד יותר על האומד. משנה שם מכות (דף כ\"ב): \n\n" + ], + [ + "אמדוהו היום וכו' עד כיוצא בזה. שם במתני' אמדוהו לקבל מ' לקה מקצת ואמרו אין יכול לקבל מ' פטור אמדוהו לקבל י\"ח ומשלקה אמרו שיכול הוא לקבל מ' פטור ואמרינן בגמ' לקה אין לא לקה לא ורמינהי אמדוהו לקבל מ' וחזרו ואמרו אין יכול לקבל מ' פטור אמדוהו לקבל י\"ח וחזרו ואמדוהו ואמרו שיכול לקבל מ' פטור אמר רב ששת לא קשיא הא דאמדוהו ליומיה הא דאמדוהו אמחר וליומא אחרא ונ\"ל שלדעת רבינו כך פירושו דרמי מתרווייהו מרישא ומסיפא דהכא דקתני בין כשאמדוהו לשמונה עשרה וחזרו ואמדוהו לארבעים בין כשאמדוהו לארבעים ואמרו אינו יכול לקבל ארבעים אי לקה כבר פטור ואי לא לקה חייב דבאמדוהו לקבל שמונה עשרה וחזרו ואמדוהו לקבל ארבעים לוקה ארבעים ובאמדוהו לקבל ארבעים וחזרו ואמרו אינו יכול לקבל ימתין עד שיבריא או לוקה ומתרפא וחוזר ולוקה והתם תני בתרווייהו דאע\"ג דלא לקה פטור ואמר רב ששת ל\"ק הא דאמדוהו ליומיה כלומר ברייתא בדאמדוהו ללקות בו ביום ונשתהה עד למחר אע\"ג דלא לקה אזלינן בתר אומדנא קמא לקולא דכיון דליומיה אמדוהו הו\"ל כאילו לקה כבר ואפילו הכי כי אמדוהו לקבל ארבעים וחזרו לומר אינו יכול פטור והו\"ל כאילו התחילו להלקותו מאתמול ואמרו אינו יכול לקבל הא דאמדוהו למחר וליומא אחרא כלומר מתני' לא כשאמדוהו שילקה היום אלא אמדוהו שילקה למחר אם הלקוהו ואח\"כ אמדוהו הרי נפטר במלקותו שלקה בין רב למעט ואם אמדוהו קודם שילקה אזלינן בתר אומד שני בין לקולא בין לחומרא כיון שאומד ראשון לא היה אלא ללקות אחר זמן ופירוש זה נראה בעיני יותר מהשני פירושים שפירש\"י ורבינו תפס שבראשון אמדוהו לי\"ב ואחר לי\"ח והוא הדין איפכא וזהו שכתב וכן כל כיוצא בזה. אי נמי דלרבינו לא מקשה אלא מסיפא דקתני אמדוהו לקבל י\"ח משלקה אמרו יכול לקבל מ' פטור טעמא דלקה הא אמרו קודם שלקה חייב ורמינהי אמדוהו לקבל י\"ח וחזרו ואמרו יכול לקבל מ' פטור ואמר רב ששת ל\"ק הא כלומר ברייתא דאמדוהו ללקות בו ביום ונשתהה עד מחר ומש\"ה אזלינן בתר אומדן קמא כיון דללקות בו ביום אמדוהו הא כלומר מתניתין כשאמדוהו ללקות למחר אי אמדוהו קודם שלקה אזלינן בתר אומדן שני כיון שמתחלה לא ללקות בו ביום אמדוהו אבל אי לקה אע\"פ שחזרו ואמדוהו כיון שלקה נפטר וכן כל כיוצא בו דנקט רבינו לומר דלאו דוקא אמדוהו לי\"ב וחזרו ואמדוהו לי\"ח דהוא הדין לשאר חשבונות: \n\n" + ], + [ + "מי שנתחייב מלקיות הרבה וכו' עד שנקלה פטור. משנה שם [ע\"ב]. ואמנם \n", + "מ\"ש כיצד נתחייב וכו' מ\"ה. צ\"ע כי כפי טעם רש\"י צריך לגרוס מ\"ב ואם גירסת רבינו נכונה צריך x טעם לדבר גם \n", + "מ\"ש אבל אם אמדוהו וכו' צ\"ע: \n\n" + ], + [ + "אבל אם נתקלקל וכו'. ברייתא שם (דף כ\"ג) והיא משובשת בנסחתנו ומ\"מ למדנו ממנה שאם נתקלקל קודם ההכאה דלוקה שכך כתוב בה אפילו קלקל בתחלה כלומר קודם ההכאה מלקין אותו. אבל \n", + "מ\"ש אפילו נתקלקל משיצא מב\"ד ללקות ואפילו מבערב צ\"ע בנסחת הגמ' שתהיה אמיתית: \n", + "אמדוהו לשתי מלקיות עד ולוקה האומד השני. ברייתא שם קלה בין בראשונה בין בשניה פוטרין אותו נפסקה רצועה בשניה פוטרין אותו בראשונה אין פוטרין אותו ומפרש רבינו ראשונה ושניה מלקות ראשונה ומלקות שניה וכי קתני פוטרין אותו לגמרי משמע בין בראשונה בין בשניה ואין פוטרין היינו ממלקות שניה אבל ממלקות ראשונה נפטר ורש\"י פירש בע\"א: \n\n" + ], + [ + "כפתוהו וכו'. מימרא דשמואל שם: \n\n" + ], + [ + "כל מי שחטא וכו' עד נפטרו מידי כריתתן. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "כהן גדול שחטא וכו'. ירושלמי ריש פרק בתרא דהוריות אמר רבי אלעזר כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו אמר רבי מנא כתיב כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה' כביכול מה אני בגדולתי אף אהרן בגדולתו אמר רבי אבין קדוש יהיה לך כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו ר' חנינא ור' אחא בשם ריש לקיש כהן משיח שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה אין תימר בבית דין של עשרים ושלשה נמצאת עלייתו ירידה היא לו ר\"ל אמר נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה מה מחזרין ליה אמר רבי חגי מוטב דינון מחזרין ליה דו קטלין ליה ונראה דמשמע ליה ז\"ל דה\"ק מוטב שאותן המחזירים אותו יהרגוהו שלא יאריך ימים כיון שהיה מעולה וחטא במזיד בענין שנתחייב מלקות אי נמי מה שאמר שהוא כאילו הורגים אותו הוא מפני שבני אדם יזלזלו אותו הילכך לא יחזירוהו והכי משמע מדאיצטריך למילף מקראי דכ\"ג מחזירין ממילא משמע דנשיא כיון דלית ביה קראי אין מחזירין אותו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אלו הן הלוקין וכו'. פרק בתרא דמכות (דף י\"ג) איפליגו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בברייתא דרבי ישמעאל סבירא ליה דחייבי מיתות נמי לוקין ורבי עקיבא ס\"ל דאין לוקין ודייקי התם דמדלא תנן במתניתין דאלו הן הלוקין חייבי מיתות דכר\"ע אתיא ופסק רבינו כרבי עקיבא משום דהלכתא כוותיה לגבי רבי ישמעאל ועוד דקם ליה מחלוקת בברייתא וסתם במתני' כסתם דמתניתין קיימא לן. \n", + "ומה שכתב וכן העובר על לא תעשה שחייבין עליה מיתה בידי שמים נלמד מדברי רבי עקיבא שאמר חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשה תשובה בית דין של מעלה מוחלים להם חייבי מיתות בית דין אינן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה אין מוחלים להם וחייבי מיתה בידי שמים בההוא טעמא דכרת שייכי דאם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלים להם ואם כן בדין הוא דלקו: \n", + "אבל אם לאו שאין בו מעשה וכו'. פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ג) אמר רבי אלעזר הנודר והמקיים בשם ע״ז לוקה ופריך דהוה ליה לאו שאין בו מעשה ומשני ההוא כר״י דאמר לוקין עליו ומדפריך גמרא בפשיטות הוה ליה לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו אלמא הכי קיימא לן ועוד מדמשני ההוא כר״י ולא משני סבר לה כר״י אלמא דאליבא דר״י אמר הכי וליה לא סבירא ליה ועוד דאמר בפרק בתרא דמכות (דף י״ז) ופרק שבועות שתים בתרא (שבועות דף כ״א) דרבי יוחנן ס״ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והא קיימא לן דהלכתא כוותיה לגבי ריש לקיש: \n\n" + ], + [ + "כל לאו שאין בו מעשה וכו'. פרק בתרא דמכות שם ופרק ג' דשבועות שם מימרא דר' יוחנן כל ל\"ת שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם והקשו בתוספות בפרק שלישי דשבועות דאמאי לא חשיב נמי עדים זוממים ותירצו כיון דכתיב בהו מלקות בהדיא לא חשש למיתנינהו דהמוציא שם רע הא כתיב ביה ויסרו אותו ועדים זוממים למדום מוהצדיקו את הצדיק שהן לוקין: \n", + "וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד. מכות פ' אלו הן הלוקין (מכות י״ג:) פלוגתא דר' ישמעאל ור״ע ופסק כר״ע ובכל דוכתא נמי אמרינן הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד ואין לוקין עליו אלמא דהכי הלכתא ופריש התם רבא דאי אתרו ביה לקטלא כ״ע ל״פ דאין לוקה ומת כי פליגי דאתרו ביה למלקות ופירוש לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד לאו שניתן לאזהרת דבר שחייבין עליו מיתת ב״ד והטעם שאין לוקין עליו לפי שלא ניתן לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין שהרי הוצרך להזהירו שאם לא כן לא היה יכול לחייבו מיתה: \n", + "כל לאו שניתן לתשלומין וכו'. בפרק בתרא דמכות (דף י\"ז) קאמר גמרא דלאו דלא תגזול כיון דחייב בתשלומין אין אדם לוקה ומשלם וק\"ל דהא בפרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ב:) אמר רבי יוחנן דכל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם וצריך עיון x: \n", + "וכל לאו שניתק לעשה וכו'. משנה בסוף חולין (דף קמ\"א) ובפרק בתרא דמכות (דף ט\"ז) הנוטל אם על הבנים משלח ואינו לוקה ואפילו רבי יהודה דאמר לוקה ואינו משלח אמר בגמרא דמודה דלאו שניתק לעשה אין לוקין עליו אלא היינו טעמא דאמר לוקה ואינו משלח משום דשלח מעיקרא משמע. \n", + "ומה שכתב אלא אם לא קיים עשה שבהן כבר ביארתי בס\"ד בפרק ט\"ז: \n", + "ועל לאו שבכללות וכו'. סנהדרין פ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ג) דרשו מלא תאכלו על הדם שלא יאכל מהבהמה קודם שתצא נפשה ושלא יאכל בשר קדש בעוד הדם במזרק ושאין מברין על הרוגי בית דין ושסנהדרין שהרגו את הנפש אין טועמין כלום ואמרינן עלה דעל כולם אין לוקין משום דהוי לאו שבכללות: \n", + "ושאר כל לאוין שבתורה. כלומר שהם לאוין מפורשין לא שיבואו מכלל עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה נמצא עכשיו ששה מיני לאוין שאין לוקין עליהם. אחד לאו שאין בו מעשה. שני לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד. שלישי לאו שניתן לתשלומין. רביעי לאו שניתק לעשה. חמישי לאו שבכללות. ששי לאו הבא מכלל עשה. על כל אלו אין לוקין וכל שאין בו אחד מאלו לוקין עליו: \n\n" + ], + [ + "אי זהו לאו שבכללות וכו' כגון לא תאכלו על הדם. כבר נתבאר זה בסמוך: \n", + "וכן אם נאמר לא תעשה דבר פלוני וכו'. בס״פ כל שעה (פסחים דף מ״א) אמר אביי אכל נא לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי איכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה כלומר מה שאמר הכתוב לא תחסום שור שאינו מזהיר אלא על דבר אחד וסמיך ליה פרשת מלקות לעיל מיניה ופירוש הלכה זו לדעת רבינו דאביי סבר לוקין על לאו שבכללות וכשאכלו נא עבר ב' לאוין אחד אל תאכלו ממנו נא והשני אל תאכלו כי אם צלי אש וכבר אכלו בלתי צלי וכשאכלו נא ומבושל לוקה שלש אחת על שאכלו נא ואחת על שאכלו מבושל והג' על שאכלו בלתי צלי וכיון דקי״ל בסנהדרין (דף ס״ג) אין לוקין על לאו שבכללות נדחו דברי אביי וקי״ל כרבא והוא פוסק כלישנא קמא דחד מיהא לקי כדי למעט במחלוקת אביי ורבא כל מאי דאפשר ולכן הוא סובר שבין שאכלו נא ומבושל או נא או מבושל אינו לוקה (אלא) אחת והשגת הראב״ד שכתב א״א אביי ורבא עכ״ל נראה שהיא איך פסק כאביי במקום רבא וכן כתב הרמ״ך ג״כ ובמה שכתבנו נתיישב שגירסת רבינו אינה כגירסתנו אלא דרבא הוא דאמר לאו שבכללות אין לוקין עליו ועיין במ״ש בפ״ח מק״פ. \n", + "ומ\"ש ובחדש הוא אומר וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. כתב הרב בספר המצות שלו בשורש ט' דהכי איתא בכריתות והוי יודע שהרמב\"ן חלוק על רבינו במין השני של לאו שבכללות אם תרצה לעמוד על עיקרן של דברים עיין בהשגותיו: \n", + "נאמר לא ימצא בך וכו'. . \n\n" + ], + [ + "מי שלקה בבית דין וכו'. משנה בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין (דף פ\"א ע\"ב) מי שלקה ושנה בבית דין כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת ואמרו בגמ' דדוקא במלקות שיש בו כרת ושכל שלש פעמים היו עבירה אחת: \n\n" + ], + [ + "מי שעבר על איסור כרת או מיתת ב\"ד וכו'. ג\"ז משנה שם ההורג נפשות שלא בעדים כונסים אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ ובגמ' מ\"ש הכא דקתני נותנים לו לחם צר ומים לחץ ומאי שנא התם דקתני מאכילים אותו שעורים אמר רב ששת אידי ואידי נותנים לו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו והדר מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת ותניא התם התרו בו ושתק התרו בו והרכין בראשו פירוש או הרכין בראשו פעם ראשונה ושניה מתרין בו שלישית כונסין אותו לכיפה ואע\"ג דפליג אבא שאול ואמר שלישית מתרין בו רביעית כונסין אותו לכיפה פסק כת\"ק ועוד דאתי כסתם מתניתין דבשלישית כונסין: \n", + "וגרסינן בגמרא עלה דמתניתין ההורג נפשות שלא בעדים כונסין אותו לכיפה מנא ידעינן אמר רב בעדות מיוחדת ושמואל אמר שלא בהתראה ורב חסדא אמר אבימי כגון דאתכחוש בבדיקות ולא אתכחוש בחקירות כדתנן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים ופירש\"י מנא ידעינן הואיל וליכא עדות. בעדות מיוחדת דשנים מעידים עליו ועדותן אמת אלא שאין מיתתו מסורה לב\"ד כגון שנים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה דאמרינן במסכת מכות דלא מיקטל עלייהו אבל ע\"פ ע\"א מוציא דבה בעלמא הוא. בעוקצי תאנים בדיקות יתירי ונהי דבן זכאי פטר ליה בההיא הכחשה מקטלא מיהו עדות אמת היא ועייל לכיפה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "הגונב כלי שרת וכו' עד ופוצעים את מוחו בגזירין. משנה שם ואמרו בגמרא והמקלל בקוסם תני רב יוסף יכה קוסם את קוסמו רבנן ואי תימא רבה בר מרי אמרי יכהו קוסם לו ולקונו ולמקנו ופירש\"י יכה קוסם את קוסמו שמקלל כלפי מעלה בקוסם יכה הקוסם את קוסמו היינו כלפי מעלה שנותן קסמים הללו בלבו וקסבר המקלל דהא מחשב ליה האי קוסם בעיניו שהוא ראוי ויש בו כח לקלל בו. יכהו קוסם מקלל את חבירו ואומר יכהו הקוסם הזה לו ולקונו ולמקנו דהיינו כלפי מעלה שהוא קונה את העולם ומקנה לבריותיו את טובו עכ\"ל: \n", + "גזירת הכתוב היא וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל לא תעשה שיש בו כרת וכו'. כולן נמנו במשנה ואלו הן הלוקין (דף י\"ג) וקצתם מייתי לה התם מקרא עונש ואזהרה: \n\n" + ], + [ + "כל מחוייבי מיתה ביד״ש וכו'. הכי נמנו בברייתא בסוף הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג) ומייתי לה מקראי דהוו במיתה. ועל מה שמנה רבינו בכלל מחוייבי מיתה ביד״ש שלוקין עליו מחוסר כפורים ששימש יש לתמוה שבפרק ד' מהלכות ביאת המקדש כתב שאע״פ שעבודתו פסולה וחילל הרי זה פטור וכתב הר״י קורקוס ז״ל דע״כ ט״ס הוא וצריך לכתוב במקומו יתר בגדים ששימש: \n\n" + ], + [], + [ + "פצוע דכא שנשא בת ישראל ובעל. כתב הראב\"ד לא ידעתי נשואין מה צורך וכו'. וכבר נשאל רבינו ע\"ז מחכמי לוניל והשיב בארוכה לקיים דבריו כתבו ה\"ה פט\"ו מהל' איסורי ביאה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין בית דין עונשין באומד הדעת וכו'. ברייתא פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף צ\"ו) אמתניתין דהיו מאיימין על עדי נפשות שמא תאמרו מאומד תנו רבנן כיצד מאומד אומרים להם שמא כך ראיתם שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר אם כן ראיתם לא ראיתם כלום: \n", + "וכן אם העידו עליו שנים וכו': \n\n" + ], + [ + "כל מי שעשה דבר וכו': \n\n" + ], + [ + "איש שאנסוהו וכו'. בהרבה מקומות אין קישוי אלא לדעת מהם ביבמות ריש הבא על יבמתו (יבמות דף נ״ג:) אמר רבא אין אונס לערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת והוצרך רבינו לטענת אין קישוי אלא לדעת כגון שאנסוהו לתקוע עצמו בערוה וכיון שכן הרי הוא עושה מעשה וק״ל שאע״פ שהוא עושה מעשה כיון שהוא אנוס דין הוא שיפטר וכמ״ש רבינו בסמוך שאע״פ שהיה מצווה שיהרג ואל יעבור הואיל ואנוס הוא אינו נהרג והיינו אפילו עשה מעשה בידים ומי עדיף טענת אין קישוי אלא לדעת מעושה מעשה בידים ואפשר לומר דבשלמא מעשה שבידים הוא דבר שיכול לעשות באונס ושלא ברצונו אבל קישוי כל שאינו מרוצה בדבר א״א לו להתקשות וכיון שנתקשה ודאי מרוצה הוא ולפיכך חייב והיינו דאמר רבא אין אונס לערוה דמשמע דאין עליו שם אונס וכיון שאין עליו שם אונס בדין שיהא חייב וכמ״ש למדנו מעתה שאם נתקשה לאשתו ואנסוהו שיבא הוא עצמו על הערוה פטור ואם אנסוהו להתקשות ותקעוהו בערוה חייב וצ״ע. ועדיין קשה היאך כתב רבינו שחייב מיתת ב״ד אפילו את״ל שהיה לדעת מאחר שכתב שאנסוהו פשיטא ודאי שלא התרו בו כיון שלא היתה התראה היאך יתחייב מיתת ב״ד וכן השיגו הרמ״ך. וי״ל דחייב דקאמר היינו לומר שאין לו דין אנוס אלא הרי הוא כמי שעשה ברצון בלא התראה שיש עליו דין חיוב מיתת ב״ד אע״פ שאין ב״ד ממיתין אותו מפני שלא התרו בו דיקא נמי דקתני חייב מיתת ב״ד ולא קתני ב״ד ממיתין אותו כעין דקתני בבא דלעיל אין ב״ד ממיתין אותו: \n", + "אבל האשה וכו'. בכתובות פ' נערה מימרא דרבא (דף נ\"א:) ותניא כוותיה ומה שנאמר שם הוא לענין שהיא מותרת לבעלה ולמד משם רבינו לענין מיתת ב\"ד. \n", + "ומה שכתב מפני שיצרה נתגבר עליה ויקשה בעיניך א\"כ כל עוברי עבירה פטורים דהא ודאי יצרם נתגבר עליהם יש לומר שלא מטעם יצרה נתגבר עליה לחוד הוא דפטורה אלא אנו אומרים כיון שתחלתה באונס עכשיו יצרה נתגבר עליה פטורה בהאי תגבורת כיון דמכח אונס קא אתי. ודע שאפילו אנסוה להביא הערוה עליה היא פטורה וכמו שיתבאר בדברי רבינו וכתב רבינו דין זה לאשמועינן הא דאפילו היא אומרת הניחו לו וכו': \n\n" + ], + [ + "אסור לב\"ד לחוס על וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "הגס לבו בהוראה וכו'. במס' אבות פ\"ד: \n\n" + ], + [ + "כל דיין שבא לפניו דין וכו'. יבמות פרק ב״ש (יבמות דף ק״ט:) רעה אחר רעה תבא וכו' לתוקע עצמו לדבר הלכה ומפרש דהיינו דיינא דאתי דינא לקמיה וגמר הלכה ומדמי מילתא למילתא ואית ליה רבה ולא אזיל משאיל ופירש״י והיינו תוקע שסומך ונשען על מה שהוא יודע. וסובר רבינו דהאי רב אין פירושו רבו ממש דא״כ היאך הוא דן במקום רבו אלא הכוונה גדול ממנו בחכמה: \n", + "כי רבים חללים הפילה וכו'. סוף פ\"ק דע\"ז (דף י\"ט:) ופירש\"י הפילה לשון נפל שלא מלאו ימיו כלומר תלמיד שלא מלאו ימיו רבים חלליו ועצומים המתעצמים ומחרישים ומתאפקים מלהורות הורגין את דורם ועצומים לשון ועוצם עיניו: \n", + "וכל המונע עצמו מן הדין וכו'. במסכת אבות: \n\n" + ], + [ + "תלמיד אל יורה וכו'. ברייתא פרק קמא דסנהדרין (דף ה':) והיינו דוקא ברבו מובהק וכמו שכתב רבינו בפרק חמישי דהלכות תלמוד תורה: \n\n" + ], + [ + "אל תאמר וכו'. בפ\"ק דסנהדרין (דף ז':) אמרו ושפטתם צדק אפילו בין בית לעליה וכו' אפילו בין תנור לכירה. ועוד שם (דף ח') אמר ריש לקיש יהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה למאי הלכתא אילימא לעיוני ביה ומפסקיה פשיטא הרי בהדיא שדין אלף מנה ודין פרוטה שוין: \n\n" + ], + [ + "אין הדיינים יושבים וכו'. במציעא פ' הזהב (בבא מציעא דף נ״ח:) א״ר קטינא אם הוזקקו בית דין לשוה פרוטה גומרין אפילו לפחות משוה פרוטה תחלת הדין בעינן פרוטה גמר דין לא בעינן פרוטה ופירש״י אם הוזקקו ב״ד בין תובע לנתבע גומרין אפי' בפחות אם חזר השני ותבעו פחות משוה פרוטה קודם שעמדו בדין משם נזקקין לו אבל מלשון רבינו שכתב גומרין דינו נראה דדוקא אם התובע הא' חזר ותבע גומרין דכיון שהם יושבים הוה ליה כאילו תבע פחות משוה פרוטה זה עם שוה פרוטה שתבע בראשונה אבל אם הנתבע הוא שתבע פחות משוה פרוטה הוה ליה כאיניש דעלמא ואין נזקקין לו. ומיהו אפשר שגם (כשהתובע) [כשהנתבע] תובעו פחות מפרוטה בכלל גומרין דינו הוא שהרי אם יזכה בדין צריכים הם לנכות לו ממה שחייבוהו לפרוע תחלה: \n\n" + ], + [ + "וכל המטה משפט וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מ״ע לשפוט השופט בצדק וכו' ולא יסביר פנים לאחד וכו'. ברייתא פרק שבועת העדות (שבועות דף ל'): \n\n" + ], + [ + "שני בעלי דינים שהיה אחד מהם מלובש בגדים יקרים וכו'. גם זה שם ברייתא (דף ל\"א): \n\n" + ], + [ + "לא יהיה אחד יושב ואחד עומד וכו' עד ועמדו שני האנשים. בפרק הנזכר (דף ל') תניא ועמדו שני האנשים מצוה לבעלי דינין שיעמדו אמר ר' יהודה שמעתי שאם רצו ב\"ד להושיב את שניהם מושיבים אינו אסור אלא שלא יהא אחד עומד ואחד יושב אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך תנו רבנן בצדק תשפוט עמיתך שלא יהא אחד יושב ואחד עומד וכו' ואמר עולא מחלוקת פירוש דר' יהודה וחכמים בבעלי דינין אבל בעדים ד\"ה בעמידה שנאמר ועמדו שני האנשים אמר רב הונא מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין ד\"ה דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה שנאמר וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם וגו' דהא עדים כגמר דין דמו וכתיב בהו ועמדו שני האנשים דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן אמר היכי אעביד אי איקום מקמה מסתתמן טענתיה דבעל דינה לא איקום מקמה אשת חבר הרי היא כחבר אמר ליה לשמעיה אפרח עלי בר אווזא ושדי עלאי כלומר ואעמוד ולא יבין זה שבשבילה עמדתי אלא מפני האווז הפורח ובא עלי והא אמר מר מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין ד\"ה דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה דיתיב כמאן דשארי מסאניה ע\"כ בגמרא ודעת רבינו לפסוק כר\"י וכתב הר\"ן ז\"ל דטעמא משום דאע\"ג דרבים פליגי עליה הא אידך ברייתא דבצדק תשפוט שלא יהא אחד עומד וכו' קתני לדר\"י בסתמא ועובדא דדביתהו דר\"ה כר\"י אתיא דאמר אפרח בר אווזא כלומר ואקום מפניה ואושיבנה ואשב כל זמן שמיישבין טענותיהם ומדפרכינן משעת גמר דין משמע דלא קשיא לן אלא בשעת גמר דין היכי עביד ומפרקינן דההיא שעתא זוטרתי היא ומצי יתיב כמאן דשארי מסאניה דאילו לרבנן כיון דס\"ל דבעלי דינין בעמידה ממילא דיינינן בישיבה דהכי רהטא כולה סוגיין דכל היכא דבעלי דינין בעמידה דיינים בישיבה וא\"כ רב נחמן היכי לעביד הא אינו רשאי לא להושיבה ולא לעמוד הוא ובכולי דינא אי אפשר דליתיב כמאן דשארי מסאניה אלא ודאי כר' יהודה אזלא וכוותיה נקיטינן ובקצת נוסחאות כתוב בגמרא בפירוש דבשעת גמר דין הוא שכך כתוב בהן דיתיב כמאן דשארי מסאניה ואמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ועוד דעולא דאמר מחלוקת בבעלי דינין ור\"ה דאמר מחלוקת בשעת משא ומתן כר' יהודה שייכי וי\"א דעדים בעמידה דאמרינן דוקא בעמידה כלומר ואפי' העידו בדיעבד בישיבה אין עדותן עדות ויש חולקין עליהם וזה דעת רבינו שכתב בסוף דבריו שאחר הגמרא נהגו להושיב העדים ובשלמא אי בדיעבד כשרים מפני המחלוקת הושיבם כיון דעדותם עדות אבל אי אפי' בדיעבד פסולים וכי לסלק המחלוקת הכשירו עדות הפסולים וקבעוהו מנהג א\"ו כדאמרן וכן כתוב בירושלמי וכיון שעדים בישיבה דיעבד כשרים ה\"ה לבעלי דינין יושבים בשעת גמר דין דכשרים דהא קבלת עדות כשעת גמר דין דמיא וכן דיינים שקבלו עדות או גמרו דינם כשהם עומדים דיניהם דין דכיון דמכשרינן עדים ובעלי דינין בישיבה ממילא משמע דדיינים בעמידה כשרים דכיון דאמרינן דבשעת גמר דין ד\"ה דיינין בישיבה ובעלי דין בעמידה הוכחנו דבעלי דין בעמידה היינו לכתחלה אבל בדיעבד בישיבה כשרים ממילא דיינים בישיבה דאמרינן היינו לכתחלה אבל בדיעבד בעמידה כשרים בשעת גמר דין וקבלת עדות כגמר דין דמיא. \n", + "ומ\"ש רבינו ולא ישב אחד למעלה ואחד למטה וכו': \n\n" + ], + [ + "תלמיד חכם ועם הארץ שבאו לדין וכו'. מימרא שם: \n", + "ולא יקדים התלמיד וכו'. שם אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן וע\"ה דאית להו דינא בהדי הדדי לא נקדים צורבא מרבנן וליתיב משום דמיחזי כמאן דסדר ליה לדיניה ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידניה אבל קביע ליה עידניה לית לן בה מימר אמר בעידניה טריד ופירש\"י לא ליקדים ליתיב לפני הדיין קודם שיבא בעל דינו ואפילו יושב ושותק דמיחזי כמאן דמסדר לטענתיה וגורם שיחשדוהו כמטעים דבריו לדיין ועובר בלא תשא שמע שוא קבע ליה עידניה שהדיין רבו ויש לו קביעות ללמוד עכ\"ל. ודע שנסחת רבינו האמיתית היא ואם היה קבוע לו זמן לקרות ובא בזמנו מותר וממ\"ש \n", + "רבינו לא יקדים התלמיד וישב לפני רבו משמע שהוא ז\"ל מפרש דלפני רבו הוא דלא יקדים משום דכיון דיש לו קירוב דעת עמו אתי עם הארץ לומר שהוא מסדר טענותיו לפניו אבל לפני דיין אחר שאינו רבו לא אתי למימר הכי: \n\n" + ], + [], + [ + "היו לפני הדיינים בעלי דין הרבה וכו'. מה \n", + "שכתב שדין ת״ח קודם לדין ע״ה הוא בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל') שלח רב יוסף לרב נחמן עולא חבירנו עמית בתורה ובמצות ואמרו דשלח ליה הכי למישרא ליה בתיגרא ופירש״י לפסוק דינו קודם של ע״ה. \n", + "ומ\"ש שדין היתום קודם לדין האלמנה ודין האלמנה לדין ת\"ח וא\"כ מכ\"ש שדין היתום קודם לדין ת\"ח ק\"ל מדאמרינן בשני דייני גזילות (דף ק\"ה:) דרב ענן שדריה לקמיה דר\"נ ושלח ליה נדייניה מר להאי גברא דאנא ענן פסילנא ליה לדינא אמר מדשלח לי הכי ש\"מ קריביה הוא הוה קאים דינא דיתמי קמיה וכו' סלקיה לדינא דיתמי ואחתיה לדיניה וצ\"ע. \n", + "ומה שכתב ודין האשה קודם לדין האיש הוא מימרא דרבא בפרק נושאין על האנוסה (דף ק\"ז): \n\n" + ], + [ + "אסור לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין וכו'. בפ״ק דסנהדרין (דף ז':) שמוע בין אחיכם ושפטתם אמר ר' חנינא אזהרה לב״ד שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו ואזהרה לבעל הדין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו קרי ביה נמי שמע בין אחיכם ובפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א) תניא מנין לדיין שלא ישמע וכו' ת״ל מדבר שקר תרחק ומנין לבעל דין שלא יטעים דבריו וכו' ת״ל מדבר שקר תרחק רב כהנא מתני מלא תשא ולא תשיא. פירש״י לא תשא אזהרה למקבל קרי ביה לא תשיא אזהרה לבעל דין. שמע שוא שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דינו אינו בוש מדבר שקר. וקשה שנראה מפשט לשון רבינו שאיסור הדיין נפיק מלא תשא אבל לא איסור הבעל דין דאי לא ליערבינהו וליתנינהו. ונראה לי שרבינו רצה להביא שתי הדרשות דרשת מדבר שקר תרחק ודרשת לא תשא והקדים לא תשא להיותה יותר מפורשת לדרשה בדיין ולא בבעל דין משום דנפיק מלא תשיא וההיא אסמכתא היא ולהכי לא ערבינהו אלא כתב וכן בעל דין מוזהר וכו' וכן בעל דין נפיק מהאי קרא וכתב וגם על זה כלומר בין על אזהרת הדיין בין על אזהרת הבעל דין נאמר מדבר שקר \n", + "תרחק ומה שכתב או שלא בפני חבירו כלומר שאפילו בא חבירו ואחר כך יצא אסור להשמיע דבריו שלא בפניו: \n\n" + ], + [ + "לא יהיה הדיין שומע מפי התורגמן וכו'. ומשנה ספ\"ק דמכות (דף ו':) שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן ואמרינן בגמ' הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא תורגמן בינייהו והיכי עביד הכי והתנן שלא תהא סנהדרין שומעין מפי התורגמן רבא מידע הוי ידע מאי דהוו אמרי אהדורי הוא דלא הוה ידע ואע\"פ שיש מי שפירש שהנהו לעוזאי היו עדים דעת רבינו לפרש שהיו בעלי דינין כפשט לישנא דאתו לקמיה דרבא: \n\n" + ], + [ + "צריך הדיין לשמוע וכו' ולשנות טענותיהם וכו'. בסנהדרין פרק זה בורר ירושלמי כלשון רבינו: \n", + "ומצדק את הדין בלבו וכו'. בפרק קמא דסנהדרין (דף ז':) ושפטתם צדק אמר ר\"ל צדק את הדין ואח\"כ חתכהו: \n\n" + ], + [ + "מנין לדיין שלא יעשה מליץ וכו'. פרק שבועת העדות (שבועות דף ל':) מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו ת״ל מדבר שקר תרחק וסניגרון פירוש מליץ מלשון סניגור ומפרש רבינו שהכוונה שלא יעשה הדיין מליץ לדבריו של בעל דין כלומר שלא יהיה לו סניגור לו בטענותיו לומר יפה הוא אומר ורש״י פירש בענין אחר: \n", + "ולא ילמד אחד מבעלי דינין וכו'. ירושלמי פרק זה בורר רב הונא מיקל לדיינא דאמר מקבלין אתון חד סהיד אלא יימרון אינון את לא תימא. ועוד דאמרינן בסוף כל הנשבעין (דף מ\"א) אמר רב הונא לכל אין מגלגלין חוץ משכיר רב חסדא אמר לכל אין מקילין וכו' מאי בינייהו איכא בינייהו לפתוח לו ומפרש רבינו דהשואל מאי בינייהו לא הבין כוונת רב חסדא ונראה לו דהיינו דברי רב הונא והשיב לו דאיכא בינייהו לפתוח לו דלרב הונא מגלגלין והוסיף רב חסדא ואמר דאף ע\"ג דלכל אין פותחין לומר השבע וטול בשכיר פותחין ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכן כתב רבינו ס\"פ י\"א מהלכות שכירות ולכל הנשבעין אין מקילין חוץ מן השכיר שמקילין עליו ופותחין לו תחלה ואומרים לו אל תצער עצמך השבע וטול הרי מבואר בדבריו כמו שפירשתי ולאחר שהוא מפרש כן למדנו מכאן דלשאר דינין אין פותחין וכמ\"ש כאן רבינו: \n\n" + ], + [ + "ראה הדיין זכות לאחד מהם. ג\"ז שם רב הונא כד הוה חזי זכו לבר נש בדינא ולא הוה ידע ליה הוה פתח ליה על שום פתח פיך לאלם ובגמ' דידן בכמה דוכתי אמרינן כגון האי פתח פיך לאלם הוא ומפרש רבינו דהיינו דוקא כשהבעל דין מבקש לומר אלא שאינו יודע לחבר הדברים וכו' הא לאו הכי לא משום דנראה כעורכי הדיינין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שנים שבאו לפניך לדין וכו'. פירקא קמא דסנהדרין (דף ז') תניא רבי שמעון בן לקיש אומר שנים שבאו לפניך אחד רך ואחד חזק וכו' אבל משתשמע דבריהם וכו' שנאמר לא תגורו מפני איש ואמר רב חנן אל תכניס דבריך מפני איש ומפרש התם דדריש ליה מלשון אסיפה כמו ולא תאגור: \n", + "ואם היה ממונה לרבים וכו': \n\n" + ], + [ + "וכן תלמיד וכו'. ג\"ז שם ודריש לה מלא תגורו ובפרק שבועת העדות דריש להא מדבר שקר ורבינו תפס שתיהן: \n\n" + ], + [ + "ומנין לדיין שלא יושיב תלמיד בור לפניו וכו' ומנין לתלמיד וכו'. פ' שבועת העדות (שבועות דף ל״א:) ברייתא כלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "מצוה לומר לבעלי דינין וכו' במה דברים אמורים וכו'. פירקא קמא דסנהדרין (דף ו' ע\"ב) רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע ודריש לה ממשפט שלום ומקרא דדוד ואמרינן מאי מצוה מצוה למימר להו הכי דינא בעיתו או פשרה בעיתו ואמרינן התם ודוקא מקמי גמר דין אבל לאחר גמר דין אי אתה רשאי לבצוע ואמרינן היכי דמי גמר דין אמר רב יהודה אמר רב (מכי אמר) איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שרצו בעלי הדין בפשרה וכו'. שם מסקנא דגמרא והלכתא בפשרה צריכה קנין: \n\n" + ], + [ + "יפה כח הפשרה וכו'. ריש סנהדרין (דף ה':) תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר הדין בשלשה פשרה בשנים יפה כח הפשרה וכו'. וכתבו המפרשים דלאו דוקא שנים דהוא הדין אחד דכיון דקיימא לן דבעי קנין ביחיד נמי מהניא. ואיכא למידק מה יפוי כח יש בפשרה מבדין דכיון דפשרה מיירי בשקנו מידן הלא דין ג\"כ אם קנו מידם שידון להם אחד אפילו קרוב או פסול אינם יכולים לחזור בהם כמבואר בפרק שביעי. ויש לומר דכיון דסתם דין לא בעי קנין וכל פשרה בעיא קנין שפיר מצי למימר יפה כח פשרה העשויה כמשפטה דהיינו בקנין מכח הדין העשוי כמשפטו דהיינו בלא קנין. ומיהו איכא למידק דהא דתניא תו התם (דף ז') ביצוע בשלשה דברי ר\"מ וחכמים אומרים פשרה ביחיד אמרינן לימא תלתא תנאי בפשרה דמ\"ס בשלשה ומ\"ס בשנים ומ\"ס ביחיד אמר רב אחא בר איקא וכו' מאן דאמר תרי אפילו חד נמי והא דקאמר תרי כי היכי דליהוו עליה סהדי וכיון דגמ' מסיק דלרשב\"ג נמי פשרה ביחיד ס\"ל למה פסק רבינו דבפשרה שנים. ויש לומר דסבר רבינו דלא איתמר הכי אלא למדחי דלא נימא דתלתא תנאי בפשרה אבל פשטא דמילתא דרשב\"ג דפשרה בשנים דוקא היא ולא ביחיד וכן נראה מדברי הרי\"ף שכתב דברי רשב\"ג סתם. אלא דאכתי איכא למידק אמאי פסק כרשב\"ג דאמר בשנים כחכמים דאמרי ביחיד הוה ליה למיפסק וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "אסור לאחד מהדיינים וכו'. בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט) משנה ומנין שכשיצא אחד מן הדיינים לא יאמר אני הוא המזכה וכו': \n", + "ומעשה בתלמיד אחד. שם (דף ל\"א) מעשה ההוא תלמידא דאפיק מילתא מבי רב אמי בתר כ\"ב שנין ואפקיה רב אמי ואכריז עליה דין גלי רזיא: \n\n" + ], + [ + "שאל אחד מבעלי דינין וכו'. שם (דף ל') מיכתב היכי כתבינן ר' יוחנן אמר זכאי רשב\"ל אמר פלוני ופלוני מזכין (פלוני) ופלוני מחייב ר' אלעזר אמר מדבריהם נזדכה פלוני ופירש\"י היכי כתבינן פסק דין במקום שיש מחלוקת ונטו אחרי רבים זכאי סתמא משום שאם היו אומרים פלוני מחייב היה רכילות ורשב\"ל חייש למיחזי כשיקרא אי אמר סתמא זכאי דהוה משמע דכולהו זיכו הדין כאחד ורבי אלעזר אומר כדי להעמיד דברי שניהם כותבים מדבריהם נזדכה דמשמע דיש מחלוקת ביניהם ומתוך דבריהם נזדכה והשתא ליכא משום מיחזי כשיקרא ולא משום הולך רכיל וכתב הרא\"ש והלכתא כר\"א דאית ליה דתרווייהו ומסתבר טעמיה: \n\n" + ], + [ + "כך היה מנהגם של אנשי ירושלים וכו'. שם תניא ר' נחמיה אומר כך היה מנהגם של נקיי הדעת שבירושלים וכו': \n\n" + ], + [ + "דיין שהוא יודע בחבירו וכו'. ברייתא פרק שבועת העדות (שבועות דף ל':) מניין לדיין שיודע בחבירו שהוא גזלן וכו' שלא יצטרף עמו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק: \n", + "וכך היו נקיי הדעת וכו'. ברייתא ריש פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ג) כלשון רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "לא תקח שוחד אין צריך לומר לעות את הדין וכו'. פרק שני דייני גזילות (דף ק\"ה) ושוחד לא תקח מה תלמוד לומר אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי הרי נאמר לא תטה משפט אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ושוחד לא תקח: \n\n" + ], + [], + [ + "כל דיין וכו'. שבת פרק במה בהמה יוצאה (שבת דף נ״ו) מה אני מקיים ויטו אחרי הבצע שלא עשו כמעשי אביהם שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לסופריהם ולחזניהם כלומר לשלוחים המזמינין לדין: \n", + "ולא שוחד ממון בלבד וכו'. פרק שני דייני גזילות (דף ק\"ה) ודייק לה מדלא כתיב בצע לא תקח וקאמר היכי דמי שוחד דברים כי הא דשמואל הוה קא עבר במעברא וכו' ומייתי התם כל הני עובדי דמייתי הכא רבינו וסבירא ליה לרבינו דכל הני עובדי דהוו מימנעי מדינא לאו מדת חסידות בלחוד הואי אלא כך היא שורת הדין דכל כי הני פסילי לדינא ושלא כדעת התוספות שכתבו דחסידות בעלמא הוה: \n\n" + ], + [ + "כל דיין וכו'. שם מימרא דרבה בר רב שילא: \n\n" + ], + [ + "כל דיין שנוטל וכו'. משנה בבכורות פ\"ד (דף כ\"ד) וכתב הר\"ן בסוף האיש מקדש דמדתנן דיניו בטלים ולא תנן דינו בטל משמע דלאו אותו הדין שידוע שנטל בו שכר הוא בלבד שבטל אלא כל דיניו שדן פסולים אלא א\"כ ידוע שלא נטל בהם שכר: \n", + "אבל אם וכו'. פ' שני דייני גזירות (כתובות דף ק״ה) עובדא דקרנא הוה שקיל איסתרא מזכאי ואיסתרא מחייב ודאין להו דינא והיכי עביד הכי והא כתיב ושוחד לא תקח וכ״ת ה״מ היכא דלא שקיל מתרווייהו דילמא אתי לאצלויי דינא קרנא כיון דשקיל מתרווייהו לא אתי לאצלויי דינא וכו' והא תניא ושחד לא תקח וכו' אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב ומשני ה״מ דשקיל בתורת שוחד קרנא בתורת אגרא הוה שקיל ובתורת אגרא מי שרי והתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלים ה״מ אגר דינא קרנא אגר בטלה הוה שקיל והדר פריך ואגר בטלה מי שרי ומסיק קרנא בטלה דמוכח הוה שקיל דהוה תהי באמברא דחמרא ויהבי ליה זוזא משמע דאפי' שכר בטלה דמוכח כל שנוטל מזה יותר מזה א״נ שקיל בשוה אי הוו בתורת שוחד או בתורת שכר בטלה דלא מוכח אסור ולא שרי אלא דשקיל מתרווייהו בשוה שכר בטלה דמוכח ונתבררו דברי רבינו. \n", + "ומה שכתב זה בפני זה נראה דדייק ליה מדאמרינן התם רב הונא הוה אמר להו הבו לי גברא דדלי בחריקאי פירוש במקומי משמע שעם שניהם היה מדבר ועוד שאם נוטל זה שלא בפני זה יחשוב חבירו שנתן לו יותר או הנותן עצמו יחשוב שלא נטל רק ממנו ויחשדהו שנוטל שוחד: \n\n" + ], + [ + "אסור לדיין וכו'. שם (דף ק\"ה:) אמר רב פפא לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה וסובר רבינו דהכא לא עסקינן באוהבו דהיינו שושבינו ובשונאו שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה אלא אפילו באוהב כדרך האוהבים ושונא כדרך השונאים ואפילו הכי קאמר דלא לידון ליה. ואם תאמר בפרק זה בורר גבי הא דתנן דלרבי יהודה האוהב והשונא פסולים לעדות אי זהו האוהב זה שושבינו והשונא כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה ואמרינן התם דפליגי רבנן עליה לענין עדות שהם כשרים אבל לדין פסולים משמע דלא פסלי רבנן לדין אלא בשושבינו ושלא דבר עמו שלשה ימים באיבה דוקא אבל לא שאר אוהבים ושונאים ואם כן מנ\"ל למפסלינהו. ואפשר לומר לדעת רבינו דכיון דאמרינן בפרק זה בורר שאינו יכול לדון לאוהבו ולשונאו ואשכחן רב פפא דאמר סתם לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה בסתם ולא חילק אית לן למימר דכי פסלי רבנן לדין לאו בגוונא דרבי יהודה בלחוד הוא דפסלי אלא בכל גוונא דרחים או סני ליה מיפסיל: \n\n" + ], + [ + "כל שני תלמידי חכמים וכו'. סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט) תניא איסי בן יהודה אומר והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו מכאן (אזהרה) לשני תלמידי חכמים ששונאים זה את זה שאסורין לישב בדין זה עם זה וטעם רבינו נכון הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) לעולם יראה דיין עצמו וכו' עד מה שעיניו רואות. הכל פרק קמא דסנהדרין (דף ז') כלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "לעולם יהיו וכו'. פ\"ק דאבות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "יש לדיין לדון וכו'. כתובות פ' הכותב (כתובות דף פ״ה) ההיא אתתא דאיחייבא שבועה בבי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשידא אשבועתא אפכה רבא לשבועה אשכנגדה ומייתי התם על שטרא דאתא לקמיה דרבא ואמר רב פפא ידענא ביה דשטרא פריע הוא ולא הימניה ואמר ליה רב אדא בר מתנא ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא ואמר ליה בת רב חסדא קים לי בגווה מר לא קים לי בגויה אמר רב פפא השתא דאמור רבנן קים לי בגויה מילתא היא כגון אבא מר ברי דקים לי בגויה קרענא שטרא אפומיה קרענא ס״ד אלא מרענא שטרא אפומיה ואמרינן נמי התם ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירן בסדיניה בי רבי מיישא וכו' שכיב רבי מיישא ולא פקיד פירוש לא צוה לאנשי ביתו שחטפתו מיתה אתו לקמיה דרבי אמי אמר ליה חדא ידענא ברבי מיישא דלא אמיד ועוד הא יהיב סימנא ולא אמרן אלא באיניש דלא רגיל דעייל ונפיק אבל רגיל דעייל ונפיק להתם לא אימור איניש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא ורב נחמן ור' אבא דנו נמי כי האי דינא דרבי אמי וסובר רבינו שועוד זה לאו דוקא אלא תרתי בעינן דלא אמיד וסימן דאי אמיד מה מועיל הסימן דילמא זבנה מיניה אי נמי הכי קאמר חדא דלא אמיד וליכא למיחש דילמא דרבי מיישא נינהו ועוד לדילמא דאיניש אחרינא הוי נמי ליכא למיחש דהא קא יהיב סימנא וא״כ תרווייהו בעינן ואע״ג דטענינן ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון ואילו הוה רבי מיישא קיים והוא טעין שלי הוא הוה מהימן אע״ג דלא אמיד דאימור מציאה אשכח או מתנה נתנו לו מ״מ לא טענינן ליתמי דמילתא דלא שכיח היא כי היכי דלא טענינן להו נאנסו כדאמרינן בסוף פ' המוכר את הבית. וכתב הרי״ף בפ' הכותב בשם גאון דהאידנא לא אפשר ליה לדיין למימר קים לי בגויה דלא בריר לן קים לי בגויה היכי הוא הילכך לית לן לאורועי שטרא או לאפוכי שבועה אלא בעדות ברורה ואע״פ כן בעדות אדם נאמן מחמיצין את הדין ודורשין וחוקרין עד שיתברר הדבר ויצא הדין לאמיתו עכ״ל: \n", + "וכתב הראב\"ד וכן אם יצא שטר חוב לפניו עד לא תפרע אלא בשבועה א\"א דבר זה הוציא וכו'. ומ\"ש דוק ותשכח פרק אע\"פ ובשבועות פרק הדיינים דכל ריע שטרא וכו' חתרתי בפרק אע\"פ ולא מצאתי אמנם מה שהביא מפרק שבועת הדיינים גם שם אין רבינו חננאל מודה לו כי הוא מפרש כל ריע שטרא שבגמ' דהיינו שצריך שישבע בעל השטר קודם שיגבה וכתבו התוס' בפרק הכותב שהלשון משמע מדלא מסיק לא מקרע קרעינן ולא מגבא גבינן ביה כדאמרינן באלו נערות. אבל אי קשיא על רבינו הא קשיא שמאחר שהוא מפרש ריע שטרא דהכא כר\"ח למה ריע שטרא דשבועת הדיינים מפרש שהשטר בטל לגמרי וישבע הלוה היסת ויפטר כמבואר בדבריו פרק י\"ד מהלכות מלוה. וי\"ל שנמשך בשני המקומות אחר הרי\"ף וטעמם משום דסבירא להו דריע דאלו נערות דאיכא תרי סהדי דמהדר בתר זיופא לא ידעינן אי האי שטרא מזוייף הוא לא מיקרע קרעינן ליה דליכא סהדי דהאי שטרא מזוייף הוא ולא מיגבא גבינן ביה דהא איכא תרי סהדי דמהדר אזיופא וריע דשבועת הדיינים כיון דמודה דקבל המעות הא מודה דשטרא פריעא הוא ואיבטיל לגמרי והכא לית לן למימר דבעד אחד לא ליגבי בהאי שטרא אלא היינו דאפילו אית ביה נאמנות לא ליגבי בלא שבועה. ודע שעיקר החידוש לדעת רבינו הוא שהאשה וקרוב שדעתו סומכת עליהם מחייב ליה שבועה כאילו היה עד אחד כשר דאילו כשעד כשר מעיד כן אפי' אין דעתו סומכת עליו לא יפרע אלא בשבועה ומאי רבותיה דדעתו סומכת עליו ולפי זה הא דלא הימניה רבא לרב פפא צריך לומר שרב פפא היה קרוב לתובע או לנתבע וכל שכן שרבינו אומר שכפי מה שדעתו סומכת בדברי העד יעשה אם שלא יפרע אלא בשבועה אם שיצוה לפרוע לאותו שלא נפגם או אפי' שלא יצא עליו שטר אחר לא יגבה בזה וזהו \n", + "שכתב או ישליך השטר בפניו ולא יתן לו דהיינו לא מקרע קרעינן ליה ולא מיגבא גבינן ביה הכל כפי מה שדעת הדיין סומכת על זה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) הסכימו רוב בתי דיני ישראל וכו'. כך כתב הרי\"ף בשם גאון. ומיהו איכא למידק דמשמע דלא אמר גאון הכי אלא בענין לאורועי שטרא או לאפוכי שטרא אבל לענין להוציא מן היתומים באומדן דעת המת או הטוען מש\"מ דבהא לא איירי גאון וכן משמע ממ\"ש הרי\"ף ז\"ל על הנהו עובדי למימרא דהלכה רווחת היא ולית בה פלוגתא ולא כתב על זה שום דבר משמע דעוד היום הוי דינא הכי ורבינו שכתב דהאידנא אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה משמע דס\"ל שכיון שטעמו של גאון משום דהאידנא לא בריר לן קים לי בגויה היכי הוא דהיינו לומר שרבו בתי דינים שאינם הגונים מההוא טעמא אית לן למימר דאין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומד המת או הטוען ואע\"פ שבפ\"ו מהל' שאלה פסק שמי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם ונתן סימנים מובהקים ונמצא הפקדון כמו שאמר והיה יודע הדיין שלא היה המת אמוד שזה הפקדון שלו יש לו לדיין לתת הפקדון לזה שנתן סימניו והוא שלא יהא המפקיד רגיל ליכנס אצל זה שמת וכיוצא בזה כתב בפרק י\"א מהלכות נחלות שם כתב דין הגמ' וסמך על מ\"ש כאן מה שהסכימו רוב דייני ישראל: \n", + "כיצד יעשה ידרוש בו וכו'. ריש פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב:) אסיקנא דדין מרומה בעינן דרישה וחקירה: \n", + "אלא יסלק עצמו וכו'. מההיא ברייתא דפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א) דמדבר שקר תרחק: \n", + "ומנין לדיין שהוא יודעבדין שהוא מרומה וכו'. ברייתא פ' שבועת העדות: \n\n" + ], + [ + "יש לב״ד להלקות מי שאינו מחויב וכו'. ברייתא דר' אליעזר פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו) ופרק האשה רבה (יבמות דף צ':) אמר ראב״י שמעתי שב״ד מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי התורה אלא לעשות סייג לתורה: \n\n" + ], + [ + "וכן יש לב\"ד בכל מקום וכו' להלקות אדם ששמועתו רעה וכו'. בסוף קידושין (דף פ\"א) אמר רב מלקין על לא טובה השמועה שנאמר אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע ופירש\"י מי שיצא עליו קול שהוא עובר עבירות מלקין אותו דלא טובה השמועה לאו הוא דכתיב בבני עלי אל בני לאו יש כאן על כי לא טובה השמועה ע\"כ. ומלקין אותו אלאו דקאמר אסמכתא בעלמא הוא והתם נמי מייתי דמר זוטרא הוה מותיב לה אפסירא אכתפיה ומקרי ליה אל בני ופירש\"י להודיע שעל לאו זה הוא לוקה. \n", + "ומ\"ש והוא שיהא קול שאינו פוסק וכו'. נלמד ממה שאמרו בפ' ב' דיבמות גבי טוען ונתבאר בהלכות אישות פרק כ\"א ובהלכות סוטה פ\"ב: \n", + "וכן מבזין וכו'. סוף פרק שלישי מגילה (דף כ\"ה) האי מאן דסני שומעניה שרי לבזוייה בג' ש' בן עכו\"ם בן שפחה וכתב הר\"ן דה\"מ באיניש דעלמא אבל צורבא מרבנן לא אלא כסהו כלילה וכבר כתב רבינו דיני תלמידי חכמים בהלכות תלמוד תורה: \n\n" + ], + [ + "וכן יש לדיין תמיד, פי' אפילו בזמן הזה, \n", + "להפקיר וכו'. במקומות רבים בגמרא הפקר ב״ד הפקר מהם פרק השולח (גיטין דף ל״ו:) אמתני' דהתקין הלל פרוזבול, ופ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ז) ומייתי מקרא דמייתי לה רבינו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ז-ט) וכן יש לדיין וכו'. פ' אלו מגלחין שם מנ\"ל דמשמתינן דכתיב אורו מרוז דהכי סברא דגברא רבה פלוני דכתיב אמר מלאך ה' פירוש דהכי סברא וכו' שצריך השליח בית דין כשמשמת לומר בשליחות ב\"ד שיאמר לו דעת פלוני הרב לנדותך על זה שאם לא יאמר לו משמו של הרב הגדול אין להאשימו כשלא חש לדבריו לפי שסובר שאומר השליח מדעתו אבל כשמזכיר לו הבית דין ולא חש ראוי הנדוי לחול עליו וזהו שכתב \n", + "רבינו ויאמר שנדוהו או החרימו על דעתו פירוש על דעתו של גדול הב\"ד וכדפרישית. ועוד שם ומנא ליה דפרטינן חטאיה בצבורא וכו' ומנא ליה דנצינן ומחינן ולייטינן ותלשינן שער ומשבעינן וכפתינן ואסרינן ועבדינן לו הרדפה ומביא ראיה מהפסוקים הללו שמביא רבינו והרדפה יש בו פירושים ודעת רבינו שהוא לדחוף ולסחוב על הארץ: \n\n" + ], + [ + "כל אלו הדברים וכו'. דברי רבינו ראויים אליו והרי אמרו גדול כבוד הבריות שדוחה ל\"ת דהיינו לאו דלא תסור וא\"כ לא הותר בזויים רק לכבוד המקום: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "וכל פרנס וכו'. פ\"ק דראש השנה (דף י\"ז): \n\n" + ], + [ + "ולא יפסיע וכו'. פרק קמא דסנהדרין (דף ז':) ומפיק לה מלא תעלה במעלות וסמיך אלה המשפטים כלומר אף לשופטים אני מזהיר ופירוש לא יפסיע שכשהיה המתורגמן דורש היו הצבור יושבים לארץ המפסיע ביניהם לילך ולישב במקומו נראה כמפסיע על ראשן: \n", + "והרי הוא אומר ואצוה את שופטיכם וכו'. פ' קמא דסנהדרין (דף ז:) צא ולמד וכו': \n\n" + ], + [ + "כדרך שנצטוה וכו'. פ\"ק דסנהדרין: \n\n" + ], + [ + "כיון שנתמנה אדם פרנס וכו'. בקידושין פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע') גבי עובדא דר' יהודה בר יחזקאל: \n\n" + ], + [ + "אסור לנהוג קלות ראש בשליח וכו' והרי השליח נאמן כשנים וכו'. פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי״ב:) אמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי וה״מ לשמתא אבל לפתיחא לא מ״ט ממונא הוא דמחסר ליה דבעי מיתב ליה זוזי לספרא פירש״י פתיחא שטר שמתא וכי שרו ליה שמתא לא שרו ליה עד דיהיב זוזא דפתיחא לספרא. ויש לתמוה דכיון דאומר פלוני הקלני משמתין אותו על פיו מאי רבותיה דרב דמנגיד מאן דמצער שליחא דבי דינא הא שמתא דחמירא מנגודא מחייב. ושמא י״ל שמלבד השמתא הוה מנגיד ליה ואפשר לדייק כן מלשון רבינו שאחר שכתב שאם אמר פלוני הקלני או הקלה הדיין וכו' משמתין אותו על פיו כתב וכל המצער שליח ב״ד מכין אותו מכת מרדות משמע דה״ק אם אמר פלוני הקלני וכו' דינו שמשמתין אותו ואם רצו ב״ד להחמיר עליו ולזכות אותו מלבד השמתא הרשות בידו ועי״ל שפלוני הקלני לא נקט ליה בהדי הנך לענין השמתא אלא לענין שהוא נאמן כשנים: \n\n" + ], + [ + "ואין שליח ב״ד חייב וכו'. פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ז) ומנא ליה דאי מתפקר בשליח ב״ד ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר ופירש״י ואי לאו דשליחא אמר למשה משה לא הוה ידע: \n", + "וכל המצער וכו'. פ\"ק דקידושין (דף י\"ב:) רב מנגיד אמאן דמקדש בשוקא וכו' ואמאן דמצער שלוחא דרבנן ופי' רש\"י שליח דרבנן שמזמינו לדין מפי הדיינים וקם עליו והכהו וכתב הר\"ן ז\"ל ולשון מצער לא משמע כולי האי אלא אפי' מבזה אותו בפני אחרים ומביישו: \n\n" + ], + [ + "שליח שאמר פלוני שלחני וכו'. מימרא דרבא פירקא קמא דסנהדרין (דף י\"ח): \n\n" + ], + [ + "מי ששלחו לו ב״ד וכו'. פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי״ג) אמר רבא האי מאן דכתבו עליה פתיחא על דלא אתי לדינא עד דאתא לדינא לא מקרעינן ליה פירש״י ואע״ג דאמר אתינא אתינא, על דלא ציית דינא כיון דאמר צייתנא קרעינן ליה. \n", + "ומה שכתב ונותן שכר הסופר נלמד מדין השליח הנזכר למעלה דאמרי' אבל לפתיחא לא מאי טעמא ממונא הוא דמחסר ליה דבעי למיתב זוזא לספרא: \n", + "קבעו לו ב\"ד זמן וכו'. שם אמר רב חסדא קובעין זמן שני וחמישי ושני וכו' ולמחר כתבינן פירש\"י קובעין זמן ליום שני בשבת ואם לא יבא מזמנין אותו ליום ה' ואם לא יבא מזמנין אותו ליום שני ועד למחר לא כתבינן פתיחא שכל היום ממתינין שמא יבא ואמרינן התם דרב אסי חזא דרב כהנא אזמין ההיא אתתא בפניא ובצפרא כתיב עלה פתיחא ואמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב חסדא קובעין שני וחמישי ושני ואמר ליה הני מילי גברא דאניס וליתיה במתא אבל הכא כיון דאיתה במתא ולא אתיא מורדת היא. ולא ידעתי מה תמהו הגהות על רבינו שלא כתב דין האשה שהרי אי איתה במתא אפי' אגברא נמי כתבינן ואי ליתה במתא אפילו אאתתא לא כתבינן אלא דאורחא דמילתא דאתתא איתה במתא אבל בכלל דברי רבינו דבריהם ואפשר דמשום הכי סיים ואמר אבל הכא דאיתה במתא וכו' ולא אמר x אבל איתתא כיון דאיתה במתא: \n\n" + ], + [ + "אין קובעין זמן לא בימי ניסן וכו' עד מפני שהכל טרודין בע\"ש. גם זה שם מימרא דרב יהודה כלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "מי שהוא במדינה וכו'. שם (דף קי\"ב קי\"ג) אמר רבינא יהבינן זמנא פירוש מזמנין בעל דין ליום פלוני לדין אפומא דאתתא ואפומא דשבבי ולא אמרן אלא דליתיה במתא אבל איתיה במתא לא וכו' דאמרי כלומר אתתא ושבבי אשכחיה כלומר שליחא דב\"ד ואמר ליה ולא עבדי שליחותייהו ולא אמרן אלא דלא חליף אבבא דבי דינא אבל חליף אבבא דבי דינא אמרי אשכחוה בי דינא ואמרי ליה ולא אמרן אלא דאתי ביומיה אבל לא אתי ביומיה לא אימא אשתלויי אשתלי פירוש שכחו ולא אמרו לו: \n\n" + ], + [ + "מי שבא לבית דין וכו'. בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ז) מנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים ומחרימין לאחר ששים וכו' אמר רב חסדא מתרין ביה ב' וה' וה״מ לממונא אבל לאפקירותא מנדין לאלתר ואפשר שרבינו לא היה גורס אלא מנדין לאלתר ומחרימין לאחר שלשים יום ואם נפשך לומר שהיה גורס כגירסת ספרינו יש לומר שהוא מפרש דלרב חסדא כיון דמתרין ביה ברישא ואחר כך מנדין אותו כי משהי תלתין יומין מחרימין אותו תלתין יומין בהתראת שני וחמישי ושני במקום משהי עצמו בנידוי שלשים יום פעם ראשונה קאי ומחרימין אותו. ומדאמרינן הני מילי בממונא אבל לאפקירותא לאלתר כתב רבינו מי שבא לב״ד וקבל הדין כלומר זה דוקא הוא דמתרינן ביה אבל אי אמר לא צייתנא לדינא היינו אפקירותא ומנדין אותו לאלתר ויש הוכחה לזה בפרק הגוזל בתרא והנה רבינו כתב פ' ו' מהל' ת״ת לגבי אפקירותא דמנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים ומחרימין אחר ששים ונראה לי דהיינו טעמא דאין מחרימין אלא אחר נידוי שקדם לו התראה ולפיכך באפקירותא דמנדין לאלתר הוה ליה נידויי הראשונים כהתראה ולפיכך אין מחרימין עד אחר ששים אבל נידוי על ממון דבעינן שיקדים לו התראה מחרימין לאחר שלשים פרק קמא דקידושין רב מנגיד אמאן דחלא עליה שמתא דרבנן שלשים יום: \n", + "אסור לקלל דיין וכו'. עיין בביאורי לחו\"מ סי' כ\"ז: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המקלל דיין וכו'. בסוף פ' ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ו) אלהים לא תקלל היינו הדיין ואמרי' בגמרא דאפי' לר' אליעזר בן יעקב דאמר האי אלהים קדש הוא והוי אזהרה למברך את השם יליף נמי דיין מהכא לא תקלל ולא כתיב ולא תקל. \n", + "ומ\"ש וכן אם קלל הנשיא אחד ראש הסנהדרין או המלך. למדה מדתנן בהוריות ואי זהו הנשיא זה המלך שנאמר ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו נשיא שאין על גבו אלא ה' אלהיו אמרי' דדוקא התם דכתב ה' אלהיו אמרי' דוקא מלך אבל היכא דלא כתיב לאו דוקא אלא הוא הדין לראש הסנהדרין. אחר שכתבתי זה מצאתי במכילתא אלהים לא תקלל אין לי אלא דיין נשיא מנין ת\"ל נשיא בעמך לא תאור: \n", + "ולא דיין ונשיא בלבד וכו'. בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) תנן המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלא תעשה ובגמ' (דף ל״ו) חבירו דכתיב לא תקלל חרש ומשום דלא תיקשי לן מה לחרש שכן חרישותו גרמה לו כלומר שאפי' שהוא שפל הזהירה תורה על קללתו אבל לא הזהירה לאיניש דעלמא לכך כתב רבינו ולמה נאמר חרש וכו' והוא ממה ששנינו בפסיקתא ולא תקלל חרש מרבה אני אפילו בר ישראל שאינו שומעך ק״ו לפניו: \n", + "ויראה לי שהמקלל הקטן הנכלם לוקה. למדה רבינו מדאמרינן בהחובל (דף פ\"ו) דקטן דמכלמינן ליה ומיכלם יש לו בשת וסובר רבינו דהוא הדין לענין קללה, ובטור ח\"מ סי' כ\"ז גורס המקלל את הישן חייב מפני שהוא כחרש וגירסא נכונה היא: \n\n" + ], + [ + "המקלל את המת פטור. מדאיצטריך בפ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ״ה ע״ב) למילף דחייב על קללת אביו ואמו לאחר מיתה אלמא דבשאר כל אדם פטור ובת״כ לא תקלל חרש אין לי אלא חרש מנין לרבות כל אדם תלמוד לומר ונשיא בעמך לא תאור אם כן למה נאמר חרש מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים יצא המקלל את המת שהוא פטור: \n", + "הואיל ומקלל כל אדם מישראל חייב וכו' וכן נשיא שקלל אביו חייב וכו'. במכילתא על פסוק אלהים לא תקלל. \n", + "ומ\"ש בין קטן כלומר קטן הנכלם: \n\n" + ], + [ + "המקלל עצמו לוקה וכו'. סוף שבועת העדות (שבועות דף ל״ו): \n", + "ואחד המקלל עצמו או וכו'. משנה שם (דף ל\"ה:) המקלל עצמו וחבירו בכולן פירוש בכל השמות והכנויים עובר בל\"ת ומשמע דכל שאינו בשם או כינויי אינו עובר בל\"ת והוא הדין לנשיא ודיין שאינו לוקה עד שיקללם בשם. והנה הראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א אינו לוקה אלא בשם המיוחד וכו'. ואני אומר שפשט הירוש' כדברי רבינו דהכי איתא התם (שבועות ספ\"ד) המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלאו מהו ללקות חברייא אמרי אינו לוקה אמר לון רבי יוסי למה שהוא ל\"ת שאין בו מעשה והרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה עד כאן. ומשמע שר' יוסי בא לחלוק על דברי חברייא ואמר למה אתם אומרים שאינו לוקה מפני של\"ת שאין בו מעשה הוא אין זו טענה שהרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה ואפ\"ה לוקין עליו וה\"ה למקלל עצמו וחבירו וכדיהיב טעמא בריש תמורה והראב\"ד נראה שמפרש שלא אמרו חברייא אינו לוקה אלא בשאר שמות חוץ משם המיוחד ור' יוסי מתמה אמאן דבעי מהו ללקות דמהיכא תיסק אדעתין ללקות ואפי' על שם המיוחד כיון דלאו שאין בו מעשה הוא והשיבו לו שבדין הוא לוקה על שם המיוחד אע\"פ שאין בו מעשה כדאשכחן בממיר ונשבע לשקר וכטעמא דיהיב בריש תמורה: \n", + "וארור בו שבועה וכו'. גם זה שם ומייתי לה התם מקראי ופירש\"י צריך אדם לפרוש ממנו אם א\"ל חכם ארור בלשון נדוי ואם אמר אדם לחבירו לשם שבועה וקבלו עליו שבועה היא והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה היא וחייב: \n\n" + ], + [ + "אינו לוקה עד שיתרו בו וכו'. נראה לי דסד\"א דכיון דמקלל חבירו חידוש הוא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו התראה נמי לא ניבעי קמשמע לן אי נמי ה\"א דכיון דאורחא דקללה בריהטא ובכעס הוא לא ניבעי התראה קמשמע לן: \n", + "או שהיתה הקללה וכו'. משנה שם פסק כת\"ק דר\"מ: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שאינו לוקה וכו'. כבר ביאר רבינו דין התלמיד חכם בהלכות תלמוד תורה: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שיש לו וכו'. בפרק ב' דכתובות אמרינן דנשיא שמחל על כבודו כבודו מחול לכ\"ע. \n", + "ומ\"ש אינו יכול למחול על קללתו. נראה לי הטעם שכיון שהתורה חייבתו מלקות חטא למקום ואינו יכול למוחלו: \n", + "אבל מי שנתחייב נדוי וכו'. נראה מכאן דמי שנתחייב נדוי אע\"פ שיעשה כל תשובות שבעולם אין לו כפרה עד שינדוהו כל שלא מחל לו חבירו: \n\n" + ], + [ + "כל הדן בדיני עכו\"ם ובערכאות שלהם וכו' לפניהם ולא לפני עכו\"ם וכו'. גיטין פ' תשיעי (דף פ\"ט): \n", + "היתה יד עכו״ם וכו'. למדוה הפוסקים מדאמרינן בסוף החובל (בבא קמא דף צ״ב:) קרית חברך ולא ענך רמי גודא שדי ביה פירש״י כותל הפל עליו כלומר הניחו ויפול ברשעו דחהו בידים, הכי נמי כיון דלא ציית דינא יביאהו בערכאותיהם אבל אי ציית דינא אין לו להביאו בערכאותיהם כדבסמוך: \n", + "סליקו הלכות סנהדרין בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Shoftim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..da22e35790d2eae2854e8f7da486c1328460f71e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,825 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [ + [ + "צרעת עור הבשר הוא שילבין מקום מן העור וכו'. בריש נגעים תנן מראות נגעים שנים שהם ד' בהרת עזה כשלג שנייה לה כסיד ההיכל שאת כקרום ביצה שנייה לה כצמר לבן דר\"מ וחכ\"א שאת כצמר לבן שנייה לה כקרום ביצה ובריש שבועות (דף ה' ע\"ב) אמרינן דמתניתין דלא כר\"ע דאי ר\"ע כיון דאמר זו למעלה מזו א\"כ טהרת סיד ההיכל מלצרף בהדי מאן לצרפיה לצרפיה בהדי בהרת איכא שאת דעדיפא מינה לצרפיה בהדי שאת לאו תולדה דידה הוא וכו' והיכא שמעינן לר\"ע [דאמר] זו למעלה מזו אילימא מהא דתניא א\"ר יוסי שאל יהושע בנו של ר\"ע מר\"ע מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהם ארבעה אמר ליה ואי לאו מה יאמרו יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא א\"ל לומר שמצטרפין זה עם זה א\"ל ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה א\"ל לומר לך כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים ואילו מסיד ההיכל ולמעלה לא קאמר מדלא א\"ל ש\"מ דשמיע ליה לר\"ע דאמר כולהו לבהדי שאת מצטרפין ודילמא שאת ותולדתה בהרת ותולדתה אלא מדרבי חנינא ופירש\"י מי ששנה משנה זו בלשון אבות ותולדות דלא כר\"ע דאי כר\"ע כיון דאמר לקמן מראות נגעים זו למעלה מזו נשנו כסדר מעלתן השלג והצמר והסיד והקרום ואמרינן לקמן שכסדר משנתן הם מצטרפין זה לזה ואין אחד מצטרף לגבוה ממנו שתי מעלות [אלא מעלה אחת]. א\"כ דהוא שנאן בלשון אבות ותולדות טיהרת מראה סיד מלהצטרף דמדמתני לסיד שנייה לבהרת ולא תניא נמי שניה לשאת והרי אף משאת היא פחותה ש\"מ ס\"ל לתנא דלאו בת מינא דשאת היא ולא מצטרפא בהדה ומהשתא בהדי מאן נצרפה אי בהדי בהרת אביה הא איכא שאת שהיא כצמר דעדיפא מינה בלובן נמצאת בהרת למעלה מהסיד שתי מעלות ור\"ע זו למעלה מזו בעי נצרפה בהדי שאת שהיא מעלה אחת לאו תולדה דידיה דהא שקלת לה מיניה ושויתה מין בהרת ולר\"ע הכי איבעי ליה למיתני בהרת עזה כשלג ושאת כצמר לבן ושניה לה סיד ההיכל וקרום דנימצי למימר כולהו מינא דהדדי נינהו ובהרת ושאת מצטרפין ושאת וסיד נמצא לו צירוף לסיד והכי אמרינן בת\"כ בבהרת ושאת דמצטרפי והיה מלמד שמצטרפין זה עם זה אבל השתא דמחלקת תולדה לזו ותולדה לזו סבירא לן שאין מצטרף כל אחד כי אם עם אביו עכ\"ל: \n", + "ולפי זה לרבנן בהרת ושאת מצטרפין זה עם זה מדכתיב והיה ולא כתיב והיו אבל סיד אינה מצטרפת אלא עם בהרת אביה וקרום ביצה אינה מצטרפת אלא עם שאת אביה דשתי התולדות אינן מצטרפות דתולדה דבהרת אינה מצטרפת עם תולדה דשאת דלא קאי והיה אלא אשאת ובהרת דכתיבי בהדיא במקרא ולא אתולדות דאתו מרבויא. ולר\"ע אין מצטרפין אלא כסדר מעלתן וכצמר וכסיד וכקרום ואין אחד מצטרף לגבוה ממנו שתי מעלות אלא מעלה אחת והא דתנן בפ\"ק דנגעים ד' מראות הללו מצטרפין זה עם זה כבר פירש\"י שם לא שיהיו כל ד' מראות מצטרפין דאין התולדה מצטרפת אלא עם האב שלה אלא מצטרפין לר\"ע כדאית ליה ולרבנן כדאית להו. והשתא רבינו שכתב שנגע שהיה מקצת הלובן כמראה הבהרת ומקצתו כמראה השאת ומקצתו כמראה הספחת הכל כמראה אחד הוא חשוב דלא כרבנן ולא כר\"ע: \n", + "ונ\"ל שרבינו מפרש דמאי דאמר ר\"ע זו למעלה מזו וזו למעלה מזו לא לענין צירוף קאמר דאינה מצטרפת לגבוה ממנה שתי מעלות כדפירש\"י אלא כל ד' מראות מצטרפין זה עם זה אפילו לגבוה ממנה ג' מעלות כפשטא דמתני' וכדמשמע מדא\"ל ר' יהושע לר\"ע יאמרו מקרום ביצה ולמעלה מצטרפין זה עם זה ולפי זה ניחא שאינו צריך לידחק במה שנדחקו רש\"י והתוספות במאי דא\"ל יאמרו מקרום ולמעלה טמא ומצטרפין וכן מפורש בהדיא בירושלמי וז\"ל ומנין שמצטרפין זה עם זה אמר רבי מנא מנו אותם חכמים שנים ומנו אותם ד' מה שנים מצטרפין זה עם זה אף ד' מצטרפין זה עם זה ר\"א בשם רבי אבין אם בשאינו מינו מצטרף לא כ\"ש מין במינו עכ\"ל פי' בשאינו מינו בהרת עם שאת מין במינו פי' אב ותולדתו ונראה שבאו לאפוקי דלא נימא דרשא דוהיה מלמד שמצטרפים בהרת עם שאת וכדפירש\"י אלא כולן מצטרפין זה עם זה ואף לר\"א בשם ר' אבין כיון שמצטרפים עם שאת שאינו מינו אמרינן דה\"ה לתולדה דשאת מצטרף והא דקאמר זו למעלה מזו היינו לענין חוזק לבנונית של זה על זה דר\"ע סבר דשלג לבן מצמר וצמר לבן מסיד וסיד לבן מקרום ורבנן סברי דשלג לבן מסיד וצמר לבן מקרום וכדאמרינן בגמרא (דף ו' ע\"ב) משל דרבנן למה הדבר דומה לתרי מלכי ותרי אפרכי וכו' מלכו של זה למעלה מאפרכיה דנפשיה ומלכו של זה למעלה מאפרכיה דנפשיה וסיד וצמר מוחלקין בלבנוניתם זה מזה וכן שלג וצמר ואפ\"ה מצטרפי הני מדכתיב והיה וסיד מצטרף עם שלג משום דתולדה דידיה היא וכן קרום מצטרף עם צמר משום דתולדה דידיה היא והא דאמרינן בגמרא סיד בהדי מאן לצרפיה וכו' היינו אי מתניתין ר\"ע דלבנונית של זו למעלה מזו וזו תולדתו של זו וזו תולדה של זו כמתניתין אבל לפום קושטא דמתני' דלא כר\"ע לית ליה לר\"ע אב ותולדה אלא כולן מצטרפות זו עם זו אפי' עם הגבוה ממנה ג' מעלות דוהיה משמע ליה דאכולהו קאי ופסק רבינו כר\"ע משום דאע\"ג דסתמא דמתני' דריש נגעים דלא כוותיה הא איכא סתמא אחרינא דפשטא דידה כוותיה אתיא דקתני ד' מראות אלו מצטרפות זו עם זו כך היה נראה לומר כדי ליישב לשון זה שכתב רבינו נגע שהיה מקצת הלובן כמראה הבהרת וכו' הכל כמראה אחד הוא חשוב אבל יקשה לזה מ\"ש קודם לכן שהמראה שהוא כסיד ההיכל הוא ספחת הבהרת והמראה שהוא כקרום ביצה הוא ספחת השאת מכאן אמרו מראות נגעים שנים שהן ד' בהרת וספחתה שאת וספחתה והיינו כרבנן: \n", + "ואיכא למידק על רבינו דמיחזי כמזכי שטרא לבי תרי דמהאי לישנא משמע דפסק כרבנן ומאידך לישנא שכתב נגע שהיה מקצת כמראה הבהרת וכו' הכל כמראה אחד הוא חשוב א\"כ למה מנאום חכמים וכו' שכל כהן שאינו מכיר המראות ושמותיהן וכו' משמע דפסק כר\"ע ויש לתמוה על הראב\"ד שלא השיגו בזה: \n", + "וליישב דברי רבינו נ\"ל שהוא סובר דכי אמרינן מתניתין דלא כר\"ע היינו למאי דס\"ד דר\"ע סבר זו למעלה מזו כלומר ואין זו מצטרפת לגבוה ממנה שתי מעלות אבל בתר הכי לא אשכחן ליה דסבר הכי דהא כי בעינן לאתויי מדשאל רבי יהושע לר\"ע דחי ליה וכי הדר מייתי מדרבי חנינא דחי ליה אימור דשמעת ליה בפתוך בחלוק מי שמעת ליה וכי תימא כי היכי דשמעת ליה בפתוך הכי שמעת ליה בחלוק ובפתוך גופיה מי שמעת ליה והתניא ר\"ע אומר אדמדם שבזה ושבזה וכו' אמרי אה\"נ והתניא רבי נתן אומר לא שאמר ר\"ע של סיד דיהה הימנה אלא של צמר דיהה הימנה והשתא לא שני אלא מאי דאקשי ליה בפתוך מי שמעת ליה אבל מאי דאקשי ליה אימור דשמעת ליה בפתוך בחלוק מי שמעת ליה קשיא ואפילו מאי דשני בפתוך לאו שינויא הוא לגמרי דהא במתני' תנן בר\"ע של סיד דיהה הימנה ודלא כרבי נתן ומעתה כיון דלא אשכחן לר\"ע שלא תצטרף זו עם שלמעלה שתי מעלות בחלוק מיהא שפיר אתיא מתניתנין כר\"ע וכיון דאשכחן לר\"ע דמקרום ולמעלה מצטרפין כל ד' מראות זו עם זו אפילו עם הגבוה ממנה שלש מעלות ולא אמרו שנים שהם ד' אלא לומר לך כל כהן שאינו בקי בהם ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים אית לן למימר דמתני' נמי הכי סברה וליכא פלוגתא בינייהו דמתני' דקתני להו בלשון אבות ותולדות לא לענין צירוף תני להו אלא לענין שצריך הכהן להיות בקי בהן ובשמותיהן אבל כולם מצטרפות זו עם זו ובהכי ניחא דבעי התם גמרא סתמא ספחת לבהרת מנ\"ל ואי איתא ה\"ל לפרושי דלרבנן דוקא קא בעי ומדסתים ליה סתומי משמע דלכולי עלמא בעי דליכא פלוגתא בינייהו: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) וכתב הראב\"ד ולובן שהוא דיהה א\"א שנה משנתו כר\"ע וכו'. נראה מדבריו שהוא מפרש דר\"ע דאמר זו למעלה מזו היינו לומר שלובן של זו יותר מזו ולובן של זו יותר משל זו ורבנן פליגי ואמרי דסיד וצמר לבנוניתם שוה אלא דשל סיד נוטה ללובן השלג ושל צמר נוטה ללובן אחר ומש\"ה תמה על רבינו למה פסק כר\"ע ולא כסתם מתני' ובמ\"ש לדעת רבינו אין מקום להשגה זו. וכתב עוד הראב\"ד זה עם זה בין להקל א\"א אינו נראה כן מן הגמרא וכו'. וגם להשגה זו אין מקום במ\"ש לדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "היה במראה הלובן מד' מראות אלו מקצת אדמומיות מעורבת בו וכו'. בפירקא קמא דנגעים. \n", + "ומ\"ש וכיצד מראה הפתוך בארבע מראות אלו וכו'. בריש שבועות (דף ו'). \n", + "ועל מה שכתב רבינו הפתוך שבבהרת הוא המראה הרביעית כתב הראב\"ד א\"א נ\"ל כי זה שיבוש וכו'. טעמו לפי שהוא מפרש שהסדר הוא מלמעלה למטה שהכוס שבו שני טיפי דם הוא בבהרת ושיש בו ארבעה טיפי דם הוא בצמר ושל שמנה טיפין הוא בסיד ושל י\"ו טיפין הוא בקרום ורבינו סובר שהסדר הוא מלמטה למעלה וטעם רבינו מבואר שכל שהלובן שלו יותר אינו ניכר שהוא פתוך אלא אם כן יפלו בו הרבה טיפי דמים: \n\n" + ], + [ + "כל המראות האלו בין הלבן בין הפתוך מצטרפין זה עם זה וכו'. בפרק קמא דנגעים בתר דקתני מראות פשוטות ומראות פתוכות תנא ארבע מראות אלו מצטרפין זה עם זה משמע דאכולהו קאי בין פשוטות בין פתוכות בין פשוטות עם פתוכות: \n\n" + ], + [ + "כל מראה צרעת עור הבשר וכו'. בריש שבועות (דף ו' ע\"ב) ת\"ר בהרת עמוקה וכן הוא אומר ומראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל ובספרי אמרו מראה הנגע עמוק ואין ממשו עמוק ואמרו עוד שאת אין שאת אלא גבוה ומפני זה כתב הראב\"ד מן הצמחים העולים בגוף א\"א לא נאמר זה אלא בבהרת אבל בשאת מראהו גבוה מן העור שאין שאת אלא גבוה עכ\"ל. וכ\"נ דעת אונקלוס שתרגם שאת עמקא. ואפשר לומר שסובר רבינו דכיון דבהרת צריכה להיות עמוקה הוא הדין לשאת ומ\"ש בספרי שהיא גבוהה לאו למימרא שהיא גבוהה ממש אלא שהיא גבוהה יותר מבהרת כלומר שאינה עמוקה כמותה אבל לעולם עמוקה היא, ובזה עלה ארוכה למ\"ש רש\"י בפירוש התורה ומראיה אין עמוק מן העור לא ידעתי פירושו דוק ותשכח. כתוב בספרי רבינו לא עמוק במשיחתו וט\"ס הוא וצריך להגיה לא עמוק במשישתו וכן מצאתי בספר מוגה והוא ההיא דספרי שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "שיעור כל נגעי צרעת וכו'. ברפ\"ו דנגעים גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע מקום הגריס ט' עדשות מקום עדשה ארבע שערות נמצאו ל\"ו שערות ופירש שם רבינו שכאשר היה הנגע מרובע יהיה צמיחת ל\"ו שערות והוא כגריס הקילקי לפי שרחבו ו' באורך ו' ויהיה ג\"כ באורך ג' עדשים ברוחב ג' עדשים לפי שהעדשה ארכה צמיחת שתי שערות ורחבה צמיחת שתי שערות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נגע שהיה ברחבו כדי צמיחת חמש שערות וכו'. נלמד ממה ששנינו במשנה הנזכר גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע: \n", + "וכל השיעורים הל\"מ. בריש עירובין (דף ד'): \n\n" + ], + [ + "כ\"מ שנאמר בהרת וכו'. זה הוא הקדמה לכל מה שיבא: \n", + "בהרת שהיא עזה כשלג וכו' לפיכך אין משערין הכל אלא בבינוני. פ\"ב דנגעים וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "שלשה סימני טומאה בצרעת עור הבשר וכו'. בפ\"ג דנגעים ובפ\"ז. \n", + "ומ\"ש שאין בנגעי עור הבשר הסגר יותר על ב' שבועות. משנה פ\"ב דערכין (ח' ע\"ב) והוא מבואר בתורה: \n\n" + ], + [ + "בהרת שהיתה עזה כשלג וכו'. בפרק רביעי דנגעים היתה עזה ונעשית כהה או כהה ונעשית עזה הרי היא כמות שהיתה ובלבד שלא תתמעט מארבעה מראות. \n", + "ומה שכתב רבינו אם כן מהו זה שנאמר בתורה והנה כהה הנגע וכו' וכן אם לא כהה ולא פשה וכו'. כדברי רבינו כתב הרמב\"ן בפירוש התורה ור\"ש בפרק קמא דנגעים ולאפוקי ממ\"ש רש\"י בפירוש התורה אם כהה הוכהה מראיתו הא אם עמד במראיתו ולא פשה טמא וכבר האריך בזה ה\"ר אליה מזרחי שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שיער לבן שהוא סימן טומאה בצרעת וכו'. בפ\"ד דנגעים ובתורת כהנים ושער מיעוט שער שתי שערות. \n", + "ומ״ש וכמה יהא אורכן וכו'. משנה פרק בא סימן (נדה דף נ״ב ע״ב) פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא כמחמיר וסובר רבינו שהאומר כדי שיהיו ניטלות בזוג הוא המחמיר שהוא השיעור המועט. \n", + "ומ\"ש היתה אחת ארוכה. בפ\"ק דנגעים. \n", + "ומה שכתב או אחת מלמטה וכו'. בפ\"ד. \n", + "ומ״ש אף על פי שהלבן כל שהוא טמא. שם כמה לבנונית יהא ר' מאיר אומר כל שהוא ר' שמעון אומר כדי לקרוץ בזוג ופסק כר״מ דמחמיר משום דכיון דלא איפסיקא הלכתא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ו ע״ב) בפלוגתא דר' מאיר ור' שמעון הלכה כדברי מי נקטינן כדברי המחמיר וכ״כ בעל הליכות עולם ואע״ג דתניא x בתוספתא ר״מ אומר כל שהוא וחכ״א כשיעור לא חש לה רבינו לפסוק כחכמים ע״ד מאי דאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ״ג) אם רבי לא שנאה רבי חייא מנא ליה: \n\n" + ], + [ + "שתי שערות לבנות וכו'. בפ\"ד דנגעים. \n", + "ומ\"ש ובין שהיו שתי שערות בתוך הבהרת וכו'. משנה רפ\"ד דנגעים שהפסיון מטמא חוץ לנגע משא\"כ בשיער לבן. \n", + "ומה שכתב היו שתי שערות בתוך הנגע וכו'. בת\"כ ובתוספתא דנגעים פ\"ב: \n\n" + ], + [ + "לובן השערות מטמא בכל מראה וכו'. ריש פרק ד' דנגעים: \n\n" + ], + [ + "אין שיער לבן סימן טומאה עד שיהיה בגוף הבהרת וכו'. בפרק קמא דנגעים תנן על שתי שערות לבנות נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן הקיף השחין את שתיהן או את אחת מהן או חלקן השחין ומחית השחין והמכוה ומחית המכוה והבוהק להקל וא\"ת הא קיימא לן ששיער לבן הוא סימן טומאה גם בשחין ומכוה וא\"כ דל בהרת מהכא תיפוק ליה משום שחין ומכוה שיש בהם שיער לבן ויש לומר משכחת לה כגון שהיא מכה טריה ונקרא מורד ואינה מטמאה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש הלכו להם השחין והבוהק וכו'. שם במשנה הנזכרת: \n\n" + ], + [ + "אין שיער לבן סימן טומאה וכו'. בספ\"ד דנגעים: \n\n" + ], + [ + "היתה בו בהרת ובה שער לבן וכו'. בפ\"ה דנגעים וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [ + "בהרת כחצי גריס וכו'. שם ודלא כרבי עקיבא. \n", + "ומה שכתב ספק שיער לבן קדם וכו' עד הרי זה טמא. שם בסוף הפרק וכתנא קמא ואע״ג דבפרק הפועלים (בבא מציעא דף פ״ו) אמרינן דקב״ה אמר טהור לא בשמים היא ואע״ג דאמרינן מאן נוכח רבה בר נחמני ואיהו אמר טהור ויצתה נשמתו בטהרה י״ל דכיון דבשעת יציאת נשמה הוא דאמר הכי הוי בכלל לא בשמים היא ואינו כדאי להוציא מכלל שבידינו דהלכה כת״ק ועוד שבתחילת פרק ה' דנגעים סתם לן תנא הכי: \n", + "ומה שכתב ויראה לי שטומאתו בספק. הטעם משום דכיון דספק הוא אי זה מהם קדם אי אפשר לומר דטמא שאמרו הוא טמא ודאי אלא טמא מספק קאמר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין המחיה סימן טומאה עד שיהיה כעדשה. פשוט בפ\"ד דנגעים. \n", + "ומ\"ש מרובעת. שם בפ\"ק. \n", + "ומ\"ש וכמה הוא שיעורה וכו'. בת\"כ ומחית בשר חי יכול כל שהוא ת\"ל שער לבן ומחית מה שיער לבן מקום שתי שערות אף מחיה במקום שתי שערות ונתבאר בדברי רבינו בפירוש המשנה רפ\"ו דנגעים ומדברי ר\"ש בפ\"ד הלכה ב' בשם ת\"כ ובפ\"ז הלכה ב' שהמחיה מכלל הגריס שעל מה ששנינו שם בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה כתב ובה מחיה כעדשה ובין הכל כגריס וגם רבינו כתב כן בפרק הנזכר הלכה א'. \n", + "ומ\"ש והוא שתהיה המחיה באמצע הבהרת וכו'. בפ\"ק דנגעים תנן דאין המחיה סימן טומאה אא\"כ היתה מבוצרת כלומר שהיא באמצע הבהרת כמו המבצר שהוא בתוך העיר ושתהיה מכונסת אבל אם היתה מן הצד או שהיתה מפוזרת אינה סימן טומאה: \n\n" + ], + [ + "המחיה מטמאה בכל מראה וכו'. ברפ\"ד דנגעים שהמחיה מטמאה בכל מראה: \n\n" + ], + [ + "אין המחיה סימן טומאה עד שתהיה בגופה של בהרת וכו'. בפ\"ק דנגעים: \n\n" + ], + [ + "המחיה סימן טומאה לעולם וכו'. בפ\"ד דנגעים שהמחיה מטמאה הפוכה ושלא הפוכה: \n", + "זה שנאמר בתורה והיא הפכה שיער לבן וכו'. בספרי: \n\n" + ], + [ + "בהרת כגריס מצומצם וכו'. פרק ששי: \n", + "היתה המחיה פחותה מכעדשה וכו'. ג\"ז שם. \n", + "ומה שכתב נתמעטה המחיה וכו'. שם וכחכמים: \n", + "וכתב הראב\"ד ה\"ז כמות שהיתה א\"א ואינה טהורה עכ\"ל ביאור דבריו דבמתניתין תנן ר\"מ מטמא וחכמים מטהרים ולאו למימרא שיטהרנו ויפטור אותו אלא היינו לומר דאין כאן סימן טומאה ויסגיר ולפיכך לא כתב רבינו הרי זו טהורה אלא הרי זו כמו שהיתה ואין כאן סימן טומאה כלומר ויסגיר וכוונת הראב\"ד לומר שיפה כיון רבינו לשנות לשון המשנה: \n\n" + ], + [ + "בהרת יתירה מכגריס וכו'. בפ\"ו שם. \n", + "ומ\"ש ולא תקרב המחיה וכו'. פשוט הוא על פי מה שנתבאר בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "בהרת כגריס ובשר חי כעדשה וכו'. שם וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש נתמעט הבשר החי שביניהם וכו'. שם וכר\"ע מחבירו: \n\n" + ], + [ + "בהרת שהיתה בראש אבר מן האיברים וכו'. ג\"ז שם: \n", + "ומ\"ש אבל ראשי דדים של איש והיבולת והדלדולים וכו'. שם וכת\"ק: \n", + "וכתב הראב\"ד מפני שהמחיה חולקת א\"א לא ימצא דבר זה אלא בשאין בראש האבר מקום יושב כגריס וכו'. טעמו שבא ליישב למה יחדו מחיה יותר משיער ופסיון ומשיג על רבינו שכתב מפני שהמחיה חולקת את הנגע דמה לשון חלוקה במחיה והלא הוא מחשבון הגריס וכו' וי\"ל לדעת רבינו שהוא מפרש שאילו היתה בהרת כגריס בראש אחד מאיברים אלו אפשר שיהיה נראה כולו כאחד אבל מתוך שהמחיה בתוכה אין העין שולט בכל הבהרת כאחד: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכל ראשי איברים אלו וכו'. תוספתא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הפשיון מטמא בכל שהוא. בפרק רביעי דנגעים. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה הפשיון מאחת ממראות נגעים. בפרק ד' יש במחיה מה שאין בפסיון וכו' שהמחיה מטמאה בכל מראה משא\"כ בפסיון כלומר שהפסיון אינו מטמא אא\"כ הוא מד' מראות ובפרק קמא תנן שאם הבוהק חילק בין האום לפסיון טהור. \n", + "ומ\"ש ואין הפסיון סימן טומאה וכו' אבל אם פשה לתוך הנגע הרי הוא כמות שהיה וכו'. בפ\"ו וכרבי עקיבא: \n\n" + ], + [ + "אין הפשיון וכו'. הכי משמע בפ\"ו משנה ב' ובת\"כ יכול יהא הפשיון מטמא בתחילה ת\"ל אחרי הראותו יכול אם ראהו שהוא פושה והולך יזקק לו ת\"ל לטהרתו אינו נזקק לו אלא בשעה שרואה אותו מטומאה לטהרה והביאה ר\"ש בפ\"ק וגורס בשעה שרואה אותו אם לטומאה אם לטהרה ופי' אם לטומאה בסוף הסגר ראשון שנקרא עליו שם טומאה אם לטהרה בסוף הסגר שני או לאחר הפיטור: \n\n" + ], + [ + "אין הבהרת פושה לתוך השחין וכו'. פ\"ו ופרק ט'. \n", + "ומ\"ש ולא לתוך מחית השחין ולא לתוך מחית המכוה. הכי משמע בפירקא קמא. \n", + "ומה שכתב אבל בהרת שפשתה לתוך הבוהק הרי זו פשיון. הכי משמע שם: \n\n" + ], + [ + "השחין והמכוה וכו' עד ה\"ז מוחלט. שם: \n\n" + ], + [ + "בהרת כגריס וכו'. בפ\"ד בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס ועוד והלך מן האום כחצי גריס ר\"ע מטמא וחכמים מטהרים ופירש רבינו ר\"ע סבר כי כאשר הגיע תוספת על אי זה פנים שיהיה הנה הוא פשיון וחכ\"א שהפסיון הוא שיוסיף על הנגע אשר היה תחילה וכאשר הלך מן האום כחצי גריס הנה לא נשאר נגע שלם אע\"פ שהנשאר מן האום עם הפסיון יותר מכגריס הנה הוא טהור וידוע דהלכה כחכמים: \n", + "היתה כגריס וכו'. בפ\"ד וכחכמים וטעמא כטעם מה שקדם בדין שקודם זה: \n", + "היתה בו בהרת והסגירו וכו'. בפ\"ד הלכה וחזרה בסוף שבוע הרי היא כמות שהיתה לאחר הפיטור תראה בתחילה ופירש ר\"ש הלכה וחזרה בסוף שבוע הסגירו בבהרת כגריס ובסוף השבוע הלכה לה וחזרה בו ביום או שהלכה באמצע השבוע של ימי הסגרו ובסוף השבוע חזרה הרי היא כמות שהיתה ומסגירו הסגר שני לאחר הפיטור דראה אותה הכהן בסוף שבוע שהלכה לה ופטרו אם אח\"כ חזרה תראה בתחילה או עמדה בו שני שבועות ופטרו ואח\"כ הלכה ושוב חזרה: \n", + "וכתב הראב\"ד והלכה הבהרת בסוף ימי הסגר א\"א זה המחבר פעם מפרש וכו'. נראה שגירסת רבינו במשנה היתה כמ\"ש והעתיק לשונה כמנהגו ושפיר משתמע לשון בסוף ימי הסגר קודם פיטורו: \n", + "נתמעטה בתוך ימי הסגר וכו'. לכאורה נראה דהיינו דתנן בפ\"ד כנסה ופשתה או פשתה וכנסה ר\"ע מטמא וחכמים מטהרים ופסק כחכמים אבל כתב הראב\"ד הרי זה יסגיר או יפטור א\"א המשנה אמרה בזה ר\"ע מטמא וכו'. נראה שנוסחת הראב\"ד ברבינו ה\"ז יסגיר או יפטור וכן מצאתי בספר רבינו מוגה והיינו לומר שאם הוא בשבוע ראשון יסגיר ואם הוא בסוף שבוע שני יפטור. וראיתי נוסחא בדברי רבינו שכתוב בה בסוף ימי הסגר במקום בתוך ימי הסגר ולי בתוך ימי הסגר אפשר שכולל גם לסוף ואתי שפיר כגירסת הראב\"ד יסגיר או יפטור וכמו שכתבתי: \n", + "ביאור דברי הראב\"ד ששם שנינו למטה מפיסקא זו בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום כחצי גריס רבי עקיבא אומר תראה בתחילה וחכמים מטהרים ומאחר שדעת רבי עקיבא שם תראה בתחילה א\"א שיטמא בזו אי בתוך ימי הסגר מיירי דמ\"ש דההיא נמי פשתה וכנסה הוא שמתחילה היתה כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום כחצי גריס והיינו וכנסה שחזרה כמות שהיתה ואמר תראה בתחילה ולא חשש למה שפשה כיון שחזר לכשיעור וא\"כ למה יחליט בזו. ומ\"ש כלומר מחליט נזהר שלא נפרש דמאי מטמא דאמר ר\"ע תראה בתחילה ולאפוקי מחכמים דמטהרים והשתא לא תיקשי ממשנה זו לזו לכך אמר דליתא דלישנא דמטמא לא משמע אלא מחליט. וליישב דברי רבינו י\"ל שמצאתי במשניות מוגהות כתוב על אותה משנה דר\"ע אומר תראה בתחילה כתוב בלשון הזה זו המשנה אינה בנוסחת הרמב\"ם וא\"כ בטלה לה קושיא מעיקרא. ועל מ\"ש ואולי לא כתב זאת כנגד אותה הפיסקא אלא שמועה בפני עצמה עשה ק\"ל שאם כדבריו כן הוא צריך לחקור אותה שמועה בפני עצמה שעשה וכי מאין הוציאה ונראה שטעמו שפיסקא זו הוציאה רבינו מדתניא בת\"כ גבי הסגר ראשון לא פשה שאם כנס ופשה כאילו לא כנס הנגע שאם פשה וכנס כאילו לא פשה ודכוותה דריש התם בהסגר שני וההיא מיירי ודאי בשכנסה ופשתה או פשתה וכנסה קודם ששלמו ימי ההסגר ומש\"ה יסגיר אם הוא בשבוע ראשון או יפטור אם הוא בסוף שבוע שני ומתניתין דכנסה ופשתה ופשתה וכנסה ר\"ע מטמא וחכמים מטהרים מיירי בשאחר פיטור כנסה ופשתה או פשתה וכנסה וההיא דת\"כ אליבא דחכמים היא ור\"ע פליג עלה ולית הלכתא כוותיה ויותר נראה לומר דבההיא מודה רבי עקיבא כיון שבתוך הסגרו הוא וסמך רבינו דין זה לדין הסמוך לו דמיירי בהלכה הבהרת וחזרה קודם הפיטור כדמיירי דין זה ודינא דמתני' דכנסה ופשתה וכו' דמיירי לאחר הפיטור כתבה רבינו בהרת שכנסה אחר הפיטור ופשתה וכו' ומ\"מ נראה שאנו מוכרחים לפרש דטמא דאר\"ע היינו לומר דתראה בתחילה ולאפוקי מחכמים דמטהרים דאילו להחליט אין שום טעם בפשתה וכנסה: \n\n" + ], + [ + "בהרת כגריס ופשתה וכו'. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והוא משנה בפרק ד' ופסק כחכמים וא\"ת ומאי נ\"מ במה שתראה בתחילה הרי שיער לבן ומחיה מטמאין בתחילה ממ\"נ טמא הוא ומדברי רבינו שם נלמד דנפקא מינה להיכא שהשיער והמחיה אין בהם כל התנאים הצריכין לטמא והר\"ש כתב דנ\"מ דלרבנן בעי איתויי קרבן אכל חד וחד ולר\"ע כנגע ראשון חשיב וכי מתסי מהאי מייתי חד קרבן: \n", + "היתה בו בהרת כגריס וכו'. ריש פרק ה': \n\n" + ], + [ + "בהרת כגריס וחוט וכו'. בפ\"ד: \n", + "היו שתי בהרות וכו'. ג\"ז שם ונ\"מ אם מצטרפות כגון שנולד שערה אחת בנגע זה ושערה אחת בנגע זה שאם מצטרפות הוי סימן טומאה ויחליט: \n", + "הסגירו שבוע אחד וכו'. בפרק ז' עודהו מסגירו ופוטרו ונולדו לו סימני טומאה יחליט ופירש רש\"י ופוטרו כלומר או פוטרו כגון בסוף שבוע שני ואפילו לאחר הפיטור אם נולדו סימני טומאה יחליט: \n\n" + ], + [ + "בהרת שטהרה מתוך וכו'. תוספתא פ\"ב בהרת שטהרה מתוך החלט מחיה ושיער לבן מתוך פשיון ומתוך הסגר אינה משמש את הסגור מעתה אבל עלו לו ליטמא בשיער לבן ובפשיון והביאה ר\"ש בפ\"ד וגריס אינה משמשת הסגר מעתה ופי' שטהורה מתוך החלט מחיה שרבתה הבהרת על המחיה ונתמעטה מכעדשה ופשיון לא חשיב כמ\"ד אין הנגע פושה לתוכו או טהרה מתוך הסגר כגון שעמד בעיניו עד סוף שבוע שני ופטרו אינה משמשת הסגר מעתה דאין מסגירין בה לעולם אבל עלו לו ליטמא בשיער לבן אם חזרו או אם חזר ופשה: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל וא\"ת וכיון שטהרה מתוך הסגר מה יחזור להסגר וי\"ל דקמ\"ל אפילו נשתנית משלג לסיד ומסיד לשלג וכדאיתא התם בתוספתא אחרת סמוכה לזאת בהרת אחרת שנשתנית משלג וכו' הרי היא כמות שהיתה ואפשר שעיקר החידוש משום מתוך החלט הוא דסד\"א כיון שהנגע נשאר והסימנים הם שהלכו יסגיר בה ולכך כתב רבינו מתוך החלט אחר מתוך הסגר וקתני סיפא אבל עלו לו וכו' כלומר מוכנת היא שאם נולד בה זה סימן טומאה מחליט כמו שנתבאר אבל הסגר אין בנגע זה עוד בשום סבה בעולם ונראה שהגירסא אבל עלו לה ואפשר דעלו לו אמתוך הסגר קאי משום פשיון נקט הכי והכוונה אותם הסגרים עלו לו לענין פשיון דלא הוי כתחילה ויסגיר אלא מחליט וכן בשיער מחליט עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בהרת שכנסה אחר הפיטור וכו'. בפ\"ד וכחכמים וכמו שכתבתי לעיל: \n", + "כתב הראב\"ד בהרת שכנסה א\"א זו היא הפיסקא במשנת נגעים וכו'. טעמו משום דבפ\"ט גבי שאלו את ר\"א אמרינן שמא תכנוס ותפשה משמע בהדיא שאם כנסה ואח\"כ פשתה לכמות שהיתה טמאה ולכך הוצרך להעמידה לזו בבהרת כגריס ורבינו שלא פירשו אין עליו השגה לו הונח שהיינו מוכרחים לפרש כדברי הראב\"ד לפי שהוא זכרונו לברכה בספר זה מחבר לא מפרש: \n\n" + ], + [ + "בהרת כגריס ובה מחיה וכו'. שם וכתנא קמא: \n", + "ומ\"ש היה השיער לבן בתוך הבהרת וכו'. גם זה שם בהרת היא ומחיתה כגריס ושיער לבן בתוך הבהרת הלכה הבהרת טמאה מפני שיער לבן הלך שיער לבן טמא מפני המחיה ר' שמעון מטהר מפני שלא הפכתו הבהרת כגריס ופסק כת\"ק: \n\n" + ], + [ + "בהרת ובה מחיה ופשיון וכו'. גם זה שם: \n", + "החליטו בשיער לבן וכו'. בפ\"ה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שהיתה לו מכה בעור בשרו וכו'. ברפ\"ט דנגעים ואמרינן בפ\"ק דחולין (דף ח') דמחמת האש לאיתויי חמי האור והוא מ\"ש רבינו או בברזל או באבן שליבנו באש ובספרי מייתי לה מדכתיב מכוה מכוה ריבה ואיתא בפרק כיצד צולין (דף ע\"ב). \n", + "ומ\"ש בין שהיתה המכה מחמת חולי הגוף וכו'. בת\"כ שחין אין לי אלא שחין שעלה מאליו לקה בעץ או באבן [מנין] ת\"ל שחין שחין ריבה וזו היא ששנינו בפ\"ו ובפירקא אחריני השחין והמכוה והקדח והוא מלשון כי אש קדחה באפי ושחין פירש\"י לשון חמימות כמו שנה שחונה. ודע דבפ\"ק דחולין אמרינן שאם לקה באבן מעיקרא אינו מחמת האור והרי זה שחין ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "ליבן שפוד וכו'. בפ\"ק דחולין איבעיא להו ליבן שפוד והכה בו משום שחין נידון או משום מכוה נידון למאי נפקא מינה לכדתניא וכו' אם שחין קודם למכוה ביטל מכוה את השחין ואם מכוה קודמת לשחין ביטל שחין את המכוה והכא ה\"ד כגון דהוה ביה חצי גריס שחין מעיקרא וליבן שפוד והכה בו ונפיק ביה חצי גריס אחר מאי חבטא קדים ואתי הבלא ומבטל לחבטא וה\"ל שחין ומכוה ולא מצטרפי או דילמא הבלא קדים ואתי חבטא ומבטל להבלא וה\"ל שחין ושחין ומצטרף ת\"ש דא\"ר זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשירה חידודה קודם לליבונה אלמא חבטא קדים חידוד שאני ת\"ש ליבן שפוד והכה בו נידון משום מכות אש אלמא חבטא קדים התם נמי דברזייה מיברז. ופירש רש\"י וליבן שפוד והכה בו ובהכאה זו יש תורת שחין ותורת מכוה ואיבעיא לן הי קדים ואתי דליתי בתרא ולבטליה. חבטא קדים כח ההכאה קדים להרע לו לאדם והוי שחין ואתי הבל האור אחרון ומבטל ליה והו\"ל מכוה ולא מצטרף בהדי חצי גריס קמא דהוה ליה שחין ומכוה. חידוד שאני שמתוך שהוא חד אין הבל האור שבו חזק וחתיכתו קודם להבלו. אלמא חבטא קדים ואתי הבלא ומבטל ליה. דברזייה מברז שלא הכהו בכח אלא דקרו ואין כאן חבטא אלא הבל אבל הכהו דאיכא חבטא אימא דהא הוי בתרא ומבטל הבלא מיברז פיינ\"ט בלעז עכ\"ל. נמצא לפי זה שהבעיא היא בשהכהו בשפוד כדרך שמכה בשבט. ורבינו נראה שמפרש דכשהכהו דרך דקירה מיירי אלא דמאי דאמור דברזייה מיברז היינו שראשו של שפוד לא היה דק אלא עב כברזא של חבית ומשום הכי תניא דפשיטא לן דנידון משום מכוה דחבטא קדים ואתי הבלא ומבטל ליה ובעיין בשראש השפוד דק כדרך השפודים ואילו היה דבר שהוא חד כחידודו של סכין פשיטא לן נמי דחידוד קדים ואתי הבלא ומבטל אבל מתוך שראשו של שפוד אף על פי שהוא דק אין חידודו כחידודו של סכין מספקא לן הי קדים כנ\"ל ליישב הסוגיא לדעת רבינו: \n", + "לקה במי טבריא וכו'. בריש פרק ט' דנגעים: \n\n" + ], + [ + "השחין והמכוה כל זמן שהם מכות טריות וכו'. שם ובפ\"ו ויליף לה מקראי בת\"כ: \n\n" + ], + [], + [ + "השחין והמכוה אין מצטרפין זה עם זה וכו'. גם זה שם ובת\"כ ובפ\"ק דחולין (דף ח') יליף לה מקרא: \n", + "היה בתוך כפו צרבת שחין כגריס וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "שחין שנעשית מכוה וכו'. ברייתא פ\"ק דחולין (דף ח') כתבתיה בסמוך ותוספתא דנגעים ספ\"ג. \n", + "ומ\"ש אם אין ידוע אם שחין היה. בתוספתא הביאה ר\"ש בפ\"ט הרי הם לפניך ואין ידוע אם שחין אם מכוה טהור ונראה שרבינו היה גורס טמא ובת\"כ תניא ובשר כי יהיה בעורו שחין או בשר כי יהיה בעורו מכות אש מלמד שאין שחין ומכוה מצטרפין זה עם זה לא שבאו ואין ידוע אם שחין הוא אם מכוה היא אלא אפי' כחצי גריס שחין וכחצי גריס מכוה אין מצטרפין. ונראה דלדעת רבינו ה\"פ לא שחילקן הכתוב לשתי פרשיות לומר שצריך שידע אם הוא שחין או אם היא מכוה ואם לאו אינם טמאים דכל כה\"ג ודאי שהם טמאים ולא חילקן הכתוב אלא לענין צירוף אפילו כחצי גריס שחין כלומר ל\"מ אם רוב שחין שאינו מצטרף עם מיעוט מכוה או איפכא אלא כחצי גריס מזה וכחצי גריס מזה שהם שקולים מזה כזה אינם מצטרפים: \n\n" + ], + [ + "הסגירו בבהרת שבשחין וכו'. תוספתא ספ\"ג פירוש נעשה עור הבשר שנתרפא השחין לגמרי ונמצא הבהרת בעור הבשר או איפכא יראה בתחילה ואותו לא עלה לו כאילו לא הוסגר: \n\n" + ], + [ + "מי שנשר כל שיער ראשו וכו'. בפ\"י דנגעים איזו היא קרחת אבל נשם וסך נשם פירוש נשם סם שהוא משיר השיער מכה שאינה ראויה לגדל שיער ומשמע דה\"ה לגבחת. \n", + "ועל מ\"ש בין מחמת חולי, יש לתמוה דבת\"כ תניא איפכא יכול אפילו נשר מחמת חולי יהא טמא ת\"ל קרחת וגבחת מה קרחת בידי שמים אף גבחת בידי שמים. ונראה דרבינו גריס יכול נשר מחמת חולי יהא טהור ת\"ל קרחת וכו' ועל כרחך צריך לגרוס כן ואידך גירסא משובשת היא דהא חולי בידי שמים הוא והיאך אפשר לומר דממעט ליה מבידי שמים. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שראוי לגדל לאחר זמן, כ\"כ שם רבינו אבל ר\"ש כתב הקרחת והגבחת הם בראש כדמפרש ואין זה כמו נתק דנתק חוזר ומגדל שיער ומיטמא בכל מראה וקרחת וגבחת אין מגדלין עוד שיער ואין מטמאין אלא בד' מראות ואע\"פ שר\"ש הביא ברייתא דת\"כ דקתני מה קרחת שאינה ראויה לגדל שיער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שיער בספרים דידן בת\"כ גרסינן איפכא אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שיער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שיער מנין אכל נשם וסך נשם ת\"ל קרחת קרחת ריבה. ומ\"מ לדעת רבינו צ\"ע מה בין קרחת וגבחת לנתק וצ\"ל שדעתו כמ\"ש הרמב\"ן בפירוש התורה שמ\"ש כי יהיה בו נגע בראש או בזקן אין צריך שיהיה שום שינוי בעור הראש אלא כיון שניתק שיער כגריס בראש או בזקן ונעקר משורשו לגמרי הוא הנגע ואם נולד בו שיער צהוב דק טמא וזו היא צרעת הראש או הזקן והפרשה השנייה ואיש כי ימרט ראשו לימדה כי אין דין הנתקין אלא כאשר ימרט אמצעות הראש וישאר השיער מקיף את הנתק מכל צד אבל אם ימרט אחור הראש או פאת הפנים וינתק כל הצד ההוא אינו נידון בסימני ראש וזקן אלא בסימני עור בשר והטעם כי בטבעי בני אדם רבים שיקרח להם מיעוט השיער בפאתי הראש לאחור או לפנים ואין הנתוק בהם חולי אחר אלא הרי הוא כשאר הגוף אבל כאשר ינתק השיער באמצעות מקום השיער אינו אלא חולי שקורין אותו הלועזים שלנו טינג\"א ובערב אילפעפ\"ע ומיעט הכתוב שנקרח מפאת פניו או מאחוריו שכן דרך בני אדם להקרח ואמר הכתוב וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם שיטמא כשאר הגוף בפתוך ובחלק ואמר כמראה צרעת עור בשר שיהיה מוחלט במחיה או בפשיון שהיא הצרעת החלוטה בעור הבשר והזכירו רז\"ל שאינו מטמא בשיער לבן כמו ששנינו שהמחיה מטמא בקרחת ובגבחת מה שאין כן בשיער לבן ונדרש הוא בתורת כהנים עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "הקרחת והגבחת מטמאות בב' סימנים וכו'. גם זה שם. \n", + "ומה שכתב ויש בהם הסגר שני שבועות. בפרק שלישי. \n", + "ומה שכתב ולפי שאין בהם שיער אין השיער לבן סימן טומאה. ז\"ל רבינו שמשון בסוף פרק עשירי במחיה ובפשיון בתורת כהנים נפקא לן מדכתיב צרעת פורחת היא צרעת מלמד שמטמאה במחיה וכו' היא שאינה מטמאה בשיער לבן וסובר רבינו שהתורה מיעטה מהטעם שכתב: \n\n" + ], + [ + "הקרחת והגבחת אינן מצטרפות זו עם זו וכו' בפרק עשירי. \n", + "ומה שכתב ולא לשאר עור הבשר ולא בהרת עור הבשר פושה לתוכן. בפרק ששי חזר הראש והזקן ונקרחו וכו' אין מצטרפין בנגעים ואין הנגע פושה לתוכן ובתוספתא סוף פרק ג' השחין והמכוה והנתקין והקרחת והגבחת ועור אין פושין מזה לזה: \n\n" + ], + [ + "הקרחת או הגבחת או הזקן שנקרח וכו'. תוספתא פ\"ד. \n", + "ומ\"ש אלא שאין מטמאין בשיער לבן. בת\"כ: \n", + "הראש והזקן קודם שיצמח בהם השיער וכו' וכן הדלדולין וכו'. משנה פ\"ו. \n", + "ומ\"ש וכן זקן האשה והסריס וכו'. תוספתא פרק ד': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אלו מקומות באדם שאינן מתטמאין בבהרת וכו'. משנה פ\"ו. \n", + "ומ\"ש שנאמר בעור בשרו וכו'. בת\"כ. פירש ר\"ש הקמטים שבשאר הגוף והקמטים שבצואר ותנא סיפא לגלויי רישא דל\"ת דוקא שבצואר דלא מתחזו כאחריני. ודין ראש וזקן שיש בהם שיער בת\"כ יליף לה מקרא. והשחין והמכוה המורדין כך הגירסא הנכונה ולאפוקי מספרים שכתוב בהם והמורדין בוי\"ו ופי' המורדין מלשון עין שמרדה כלומר שלא נתרפאית ולא נקרם העור. ופירוש אין מצטרפים בנגעים שאפילו רוב הגריס בעור ומעט במקומות אלו אינן מצטרפין ואין הנגע פושה לתוכן שכמו שאין מטמאין משום אום אין מטמאים משום פשיון. ופי' אין מטמאין משום מחיה שכאשר היה הדבר אשר בתוך הנגע אחד מאלו לא נחשוב אותו מחיה. \n", + "ואין מעכבים את ההופך כולו לבן. פשוט הוא דהיינו לומר שההופך כולו לבן שאמרה תורה טהור הוא אם לא הפכו מקומות אלו לבן עכ\"ז הוא טהור כיון שהפך לבן כל שאר הגוף: \n", + "ומ\"ש ואודם השפתים וכו'. תוספתא פרק ב' וכתב הר\"י קורקוס וק\"ל דהא גבי הזאה וגבי טבילה חשבינן ליה כגלוי ואפשר דשאני הכא דקפדינן טובא אראיה, וראהו, לכל מראה, והנכון דממעטין משום דכתיב זימני טובא עור בשרו והכי ממעטין נמי עור כף הרגל מפני שאינו נראה וגלוי תדיר אף על גב דבכל דוכתא חשיב גלוי וה\"ה לאודם כי כשסוגר פיו שאינו מדבר אינו נראה: \n\n" + ], + [ + "הראש והזקן שנשר וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "בהרת הסמוכה לראש וכו'. תוספתא פרק שני בשם רבי יוסי בר יהודה: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זו אינה עיקר רבי יוסי בר יהודה קתני לה והלא שאלו את ר\"א וכו'. וליישב דברי רבינו י\"ל דאף על גב דמתניא בשם רבי יוסי בר יהודה כיון דלא קאמר התם דאיכא דפליג עליה נקטינן כוותיה ומה שהקשה ממה ששאלו את ר\"א י\"ל דשאני הכא דגלי קרא ואמר בעור הבשר משמע שתהא מוקפת מעור הבשר. ורבינו נראה שסמך על מה ששנינו בתוספתא פ\"ק סתם לעולם אין הכהן רשאי לטמאו עד שיהיו עיניו בו ובעור הבשר שחוצה לו ומדסתם לן כר\"י בר יהודה אלמא הלכתא כוותיה או דליכא מאן דפליג עליה ומאי דמייתי הראב\"ד מדר\"א ל\"ק דאיכא למימר דפשיון דל\"פ שאני דאע\"ג דאינו ראוי לשאר סימנים אם ראוי לפשיון טמא ואם אינו ראוי לפשיון אע\"פ שראוי לשאר סימנין טהור. ומ\"ש ועוד שראוי לפשיון מצד אחר אינה טענה דבעינן שיהא כל חוצה לו בעור הבשר וראוי לפשיון מכל צד: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל אע\"פ שבת\"כ משמע דרבנן פליגי אר\"י בר\"י דקתני התם וראה את הנגע בעור הבשר שיהא רואה כל הבשר עמו כולו כאחד ר\"י בר\"י אומר מה ת\"ל בעור הבשר שיהא כל חוצה לו עור הבשר וראוי לפשיון פרט לנגע שהוא סמוך לראש וכו' משמע דת\"ק דמפיק לקרא לדרשא אחריתי פליג אדרבי יוסי בר\"י וכיון דקי\"ל כת\"ק כמו שיתבאר בפ\"ט א\"כ אידחיא לה לדרבי יוסי הא ל\"ק דאפשר דת\"ק תרתי ש\"מ כי כיון שלמד שיהא רואה חוצה לו עמו ממילא שכל חוצה לו הוי עור הבשר והוא הראוי לפשיון א\"נ דכיון דכתיב בעור הבשר בבי\"ת משמע דה\"ק את הנגע אשר הוא בעור הבשר אז יראה אותו ומדכתיב כן גבי וראה משמע שצריך לראות הכל דאי לא לכתוב כן גבי כי תהיה והיינו דבתוספתא שנו שתי הדרשות אחת בפ\"א והאחת בפ\"ב משמע דלא פליגי דאי פליגי גבי הדדי איבעי למתנינהו. גם ר\"ש כתב ההיא דרבי יוסי בפ\"ט ולא כתב דפליגא אמתני' דשאלו את רבי אליעזר נראה שדעתו כדעת רבינו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אלו בהרות וכו'. ריש פ\"ז. \n", + "ומ\"ש וכן אם היתה הבהרת בראש או בזקן וכו'. שם וכחכמים. \n", + "ומ\"ש נשתנו מראיהן וכו'. שם וכרבי עקיבא: \n\n" + ], + [ + "כל ספק נגעים וכו'. האחד בסוף פ\"ג מהלכות אלו. והב' בפ\"ד מהלכות אלו היתה בו בהרת כגריס והסגירו ובסוף שבוע הרי היא כסלע וכו'. שם (במשנה בראש פ\"ה). \n", + "ומ\"ש טהור עד שלא נזקק לטומאה אבל משנזקק לטומאה ספיקו טמא וכו'. במשנה פרק ה' ובתורת כהנים יליף להו מקראי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן מי שהיתה בו בהרת ובה שיער לבן וכו'. תוספתא פ\"ב. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שהלך שיער אחד מהם וכו'. שם נשרו בו שתים טמא ושלש טהור: \n\n" + ], + [ + "מי שבא אצל כהן וכו'. משנה פרק שביעי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שהיתה בו בהרת והוחלט וכו'. רפ\"ח הפורח מן הטמא טהור וכו' מן הטהור טמא. \n", + "ומ\"ש רבינו שאם נהפך מתוך הסגר טהור. כתב רבינו שם דהכי איתא בספרא מפני שהמוסגר טמא יאמר לו. \n", + "ומ\"ש ה\"ז טמא מוחלט: \n\n" + ], + [ + "הבא בתחילה והוא כולו הפך לבן וכו'. בפ\"ח הבא כולו לבן יסגיר נולד לו שיער לבן יחליט. ומשמע דה\"ה אם נולדה לו מחיה יחליט וכן פיר\"ש אלא חדא מינייהו נקט והכי איתא בת\"כ. \n", + "ומ\"ש החליטו בשיער לבן וכו'. שם ויש כאן חסרון בספרי רבינו מט\"ס אצל והשחירו שתיהן או אחת מהם צריך לכתוב הקצירו שתיהן או אחת מהן. \n", + "ומ\"ש מפני שבא כולו לבן בתחילה: אחר שפרחה הצרעת בכולו כאחת וכו'. שם אם בכולו פרחה כאחת מתוך הטהרה טמא מתוך הטומאה טהור. ותנן תו התם בהרת ובה פשיון פרחה בכולו טהור ובת\"כ אין לי אלא בזמן שפרחה בכולו כאחת פורחת וחוזרת מנין ת\"ל פרוח תפרח: \n", + "אחד שהיה כולו מראה אחד וכו'. בפרק קמא: \n\n" + ], + [ + "היתה בו בהרת כגריס וכו'. בפ\"ח. וא\"ת כשהלכה המחיה ואח\"כ פרחה בכולו הרי פרחה מתוך פיטור וה\"ל להיות טמא. וי\"ל דהב\"ע בשהלכה המחיה וקודם שהראהו לכהן פרחה בכולו. \n", + "ומ\"ש ואפילו נולד לו שיער לבן. שם וכחכמים וטעמם מפורש בתוספתא. \n", + "ומ\"ש נולדה לו מחיה טמא. שם. \n", + "ומ\"ש והוא שתהיה כעדשה וכו'. בת\"כ פלוגתא ופסק כרבי יוסי לגבי ר\"מ: \n", + "היתה בו בהרת ובה שיער לבן וכו'. ג\"ז שם: \n", + "החליטו בפשיון וכו'. שם בהרת ובה פשיון פרחה בכולו טהור וכולן שחזרו בהם ראשי איברים הרי אלו טמאים: \n\n" + ], + [ + "אף ראשי איברים שאינם מטמאים וכו'. ברפ\"ח הפורח מן הטמא טהור חזרו בו ראשי איברים טמא עד שתתמעט בהרתו מכגריס: \n", + "נהפך כולו למראה צרעת וכו'. משנה שם פרחה בכולו אבל לא בבהק טמא חזרו בו ראשי איברים כמין בוהק טהור חזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה ר\"מ מטמא וחכ\"א בוהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחילה ואינו סימן טומאה בסוף וידוע דהלכה כחכמים ופי' שם רבינו אמר ית' כאשר יתלבן כולו והנה כסתה הצרעת ולזה יצטרך שיהיה למראה הלובן אשר יכלול כל גופו צרעת לא בוהק וכאשר כל גופו אחד מד' מראות או כולן הנה הוא טהור אולם וכו' אם כללו הלבן וקצת זה הלובן צרעת וקצתו בוהק הנה הוא טמא עד שישוב זה הבוהק לאחת מד' מראות ואם כללהו הצרעת יהיה טהור כמו שאמרנו עוד נתגלה ממנו ראשי איברים אם לא חשוב בשר חי אבל x יחסר הלובן ממנו עד שישוב בוהק הנה הוא טהור כמו שהיה לאומרו וביום הראות בו בשר חי יטמא לא מקום לבן ואמר ית' או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן ולא אמר ונהפך לצרעת כמו שאמר תחילה וכסתה הצרעת הנה יתבאר מכל זה שבעת פריחת הצרעת לא יטהר ונאמר בו כולו הפך לבן עד שיחזור מקום הבהק צרעת ואצל הראות [בו] בשר חי אחר זה לא יטמא בו עד שיחזור ממנו הלובן לגמרי [שאפילו בוהק לא ישאר בזה] הבשר החי חזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה ר\"ל כי כאשר היה בשר חי כעדשה ופחות מכעדשה מזה העדשה בהק וכו' אומרים חכמים שבעת פרחה הצרעת בגופו כאשר כללהו כולו זולת פחות מכעדשה בשר חי וישלם שלימות השיעור כעדשה בהק הנה הוא נשאר בטומאתו ונאמר שכעדשה בכללה בשר חי יחשב לאמרו והנה כסתה הצרעת וזה בוהק כמו שקדם אמנם כאשר כללה הצרעת [בכולו] וטהר נתגלה ממנו בשר חי כעדשה וכו' קצת זאת העדשה [בהק] הנה אינו סימן טומאה ולא נחשוב אותה כולה בשר חי עד שיהא בשר חי זולת הבהק כעדשה עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב\"ד חזר בו כעדשה מקצתה א\"א אומר אני ספרו הטעהו וכו'. ואיני מבין דבריו שאם מה ששנו חכמים סימן טומאה בתחילה ואינו סימן בסוף לא קאי אלא לבהק למה שנו פחות מכעדשה עם הבהק ועוד שלא הוצרכו חכמים לדבר אלא בחזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה לחלוק עם רבי מאיר דאילו בבהק כבר נתבאר משפטו ברישא שהוא סימן טומאה בתחילה ואינו סימן טומאה בסוף וא\"כ ע\"כ לומר דסימן טומאה בתחילה ואינו סימן טומאה בסוף קאי אפחות מכעדשה ואם כדברי הראב\"ד דגריס ופחות מכעדשה היאך אפשר לומר דפחות מכעדשה סימן טומאה בתחילה הרי בפ\"ח במתני' דכל הראוי לטמא בנגע הבהרת מעכב את הפריחה משמע בהדיא דפחות מכעדשה אינו סימן טומאה בתחילה ולשיטת רבינו אפי' נגרוס בהק ופחות מכעדשה כדגרס הראב\"ד א\"ש דה\"ק שיש שם בוהק ופחות מכעדשה בשר חי כלומר שהבהק משלימו לכעדשה: \n\n" + ], + [ + "כל טמא שפרחה הצרעת בכולו וכו'. שם נתכסו טהור נתגלו טמא אפילו מאה פעמים ובתורת כהנים יליף לה מקרא: \n", + "התחיל הבשר החי להתגלות. שם בריש פרק הפורח מן הטמא טהור חזרו בו ראשי איברים טמא עד שתתמעט בהרתן מכגריס: \n\n" + ], + [ + "כל הראוי ליטמא בנגע הבהרת וכו'. שם כל הראוי לטמא בנגע הבהרת מעכב את הפריחה וכל שאינו ראוי לטמא בנגע הבהרת אינו מעכב את הפריחה כיצד פרחה בכולו אבל לא בראש ובזקן ובשחין ובמכוה ובקדח המורדין חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת טהורים פרחה בכולו אבל לא בכחצי עדשה הסמוך לראש ולזקן ולשחין ולמכוה ולקדח חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת אע\"פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא עד שתפרח בכולו ופירש רבינו שמשון כל הראוי לטמא בנגע הבהרת כגון עור הבשר מעכב את הפריחה אינו טהור עד שתפרח עליהם וכל שאינו ראוי לטמא בנגע הבהרת כגון ראש וזקן וכל הני דחשיב בהדייהו אין מעכבים את הפריחה שאע\"פ שלא פרח הנגע עליהם כמו שפרח בשאר הגוף טהור ונעשו צרבת טהורים אע\"ג דעכשיו נקרחו הראש והזקן ראויים לטמא בנגע בהרת וכן שחין ומכוה וקדח המורדין שנעשו צרבת כשאר עור בשר כיון דבשעת פריחה לא היו ראויים לא מעכב וטהור אע\"פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא דפריחה קמייתא לאו פריחה היא כיון דאשתייר מעור הבשר חצי עדשה סמוך לראש פריחה דהשתא שנתכסית המחיה של חצי עדשה נמי לא חשיב כיון דכבר נקרחו ונעשו צרבת דהרי הן בעור הבשר ולא מהני עד דפרח נמי עלייהו עכ\"ל. ודברי רבינו תמוהים שכתב בחזר הראש והזקן ונקרחו וכו' טמא ויש לתמוה על הראב\"ד שלא השיגו בזה ונראה שרבינו גורס פרחה בכולו אבל לא בראש ובזקן ובשחין ובמכוה ובקדח המורדין או בכחצי עדשה הסמוך להם הרי זה טהור חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת טמא: \n", + "היו בו שתי בהרות וכו'. שם שתי בהרות אחת טמאה ואחת טהורה פרחה מזו לזו ואח\"כ פרחה בכולו טהור פירוש אחת טמאה מוחלטת בשיער לבן או במחיה או בפשיון ואחת טהורה בסוף שבוע שני או לאחר הפיטור ופרחה מזו לזו אפילו מטהורה לטמאה ואח\"כ בכולו משום דטהורה נעשת טמאה כשפרח ממנה לטמאה דהרי פשתה וכי פרחה אחר כך בכולו הו\"ל פורח מן הטמא וטהור ורבינו נתן טעם אחר לשבח דכיון שהיה מוחלט כבר ומן הטומאה פרחה בכולו כי פרחה ברישא מטהורה לטמאה מאי הוי. \n", + "ומ\"ש ולא עוד אלא אפילו היו אחת בשפתו העליונה וכו'. שם בשפתו העליונה ובשפתו התחתונה בשתי אצבעות בשני ריסי עיניו אע\"פ שמדובקין זה לזה והן נראין כאחת טהור ופירש ר\"ש בשפתו העליונה חצי גריס בהרת וכן בשפתו התחתונה וכשסגר פיו נראית בהרת כגריס וכן בשתי אצבעות או שני ריסי עיניו כשמדבקן נראית כגריס שלם. ופירש רבינו שם אע\"פ שמדובקים זה לזה והן נראין כאחד טהור הענין בזה המאמר כי כאשר פרחה הצרעת בכל גופו וכללה שני איברים מתדבקים הנה התדבקותם לא יועיל אלא משירבה הלובן יכלול אותו יחד כמו שיכללהו האבר האחד ואם היו שתי אצבעות דרך משל כאשר יתפרקו יראה מה שביניהם בשר חי וכאשר יחוברו ויראו כאחד יראה הלובן כולל להם הנה הוא טהור וזהו ענין אע\"פ שמדובקים זה לזה ר\"ל אע\"פ שלא יראה כולו לבן אלא אצל חיבורם קצת לקצת הנה הוא טהור עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב\"ד ולא עוד אלא אפילו היו וכו'. א\"א איני יודע מאי אפילו עכ\"ל. טעמו דלא שייך לומר ולא עוד אלא אפילו אלא כששני הדברים הם מענין אחד אבל לא כשכל אחד ענין לעצמו והכא רישא הוי ענין אחר לאשמועינן דאע\"ג דברישא פרחה מן הטהורה טהור וסיפא אשמעינן שאף ע\"פ שאין בכל אחת כגריס מאחר שע\"י דיבוקם נראה כגריס הוי טמא וכשפרח ממנה הוי פורח מן הטמא וטהור וכיון שהם שני עניינים לא יצדק בהם לשון ולא עוד ורבינו כפי פירושו שכתבתי דסיפא אשמעינן שאע\"פ שאינו נראה כולו לבן אלא בשעת חיבורן זה לזה חשיב הפך כולו לבן והשתא הוו שני הדברים מענין אחד ושפיר דמי למיתני ולא עוד: \n\n" + ], + [ + "יש מראה נגעו לכהן ונשכר וכו'. בסוף פרק ח': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "נגעי הראש והזקן הוא שיפול השיער וכו'. כתב הראב\"ד א\"א מהתוספתא נראה וכו'. ופשט דברי רבינו כת\"כ שהוא יותר סמכא מהתוספתא וכך נראה מדבריו עוד בסוף הלכות אלו שכתב הצרעת הוא שם האמור בשותפות וכו' ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת ולפי זה קרחת וגבחת ונתק אחד הוא x אלא כשיש בו בהרת נידון כדין הנזכר שם וכשאין בו בהרת נידון בשיער צהוב דק ופשיון: \n", + "ואין נתק פחות מכגריס המרובע. בתוספתא פ\"ד ובת\"כ. \n", + "ומ\"ש ולא נאמר עמוק בנתקים וכו'. בת\"כ: \n", + "והאשה והסריס שהעלה זקנם וכו'. תוספתא פ\"ד זקן האשה וזקן הסריס וכו' משהעלו שיער הרי הם כזקן לכל דבר ואיתא בפ\"ק דקידושין ברייתא וגמרא: \n\n" + ], + [ + "הנתקים מטמאין בב' סימנין וכו'. משנה בפ\"י. \n", + "ומה שכתב ששיער צהוב האמור בתורה הם שתי שערות. בת\"כ. \n", + "ומה שכתב ואין שם בנתק שיער שחור כלל יחליט. כלומר שאם היה שם שיער שחור לא יחליט כמו שיתבאר. \n", + "ומ\"ש לא היה בו שיער לא שחור ולא צהוב יסגיר שבוע אחד. מפורש בתורה וכי יראה הכהן את נגע הנתק וכו' ושער שחור אין בו והסגיר הכהן את נגע הנתק שבעת ימים. \n", + "ומ\"ש ובשביעי רואהו אם נולד בו שער צהוב דק או שפשה הנתק יחליט. ג\"ז מפורש בתורה וראה הכהן את הנגע ביום השביעי והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שיער צהוב וכו' והתגלח ותניא בת\"כ מנין לשיער הצהוב שיטמא שלא בפסיון והפסיון שיטמא שלא בשיער צהוב ת\"ל לא יבקר לשיער הצהוב טמא הוא: \n", + "ומ\"ש נולדו בו שתי שערות יפטור אותו. מפורש בתורה ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור הוא ונתבאר בת\"כ דשיער היינו שתי שערות. \n", + "ומ\"ש לא פשה ולא נולד בו שיער צהוב ולא שיער שחור יגלח סביבות הנתק וכו'. מפורש בתורה והתגלח ואת הנתק לא יגלח ושנינו בת\"כ וכי מה יש בנתק לגלח אלא מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לנתק כדי שיהא ניכר כשיפשה וכן תרגם אונקלוס וכך שנינו במשנה פ\"י: \n\n" + ], + [ + "כיצד מגלחין את הנתק וכו'. בפ\"י. \n", + "ומ\"ש ותגלחתו כשירה בכל אדם וכו'. בתורת כהנים והתגלח בכל אדם לפי שמצינו שתגלחת האחרונה בכהן ת\"ל והתגלח בכל אדם והתגלח בכל דבר לפי שמצינו שתגלחת אחרונה בתער תלמוד לומר והתגלח בכל דבר והתגלח אפילו נזיר לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו יכול אפילו מנוגע ת\"ל והתגלח אע\"פ שהוא נזיר: \n", + "הסגירו ולא גילחו וכו'. בתוספתא [פרק רביעי] דנגעים: \n\n" + ], + [ + "שיער צהוב האמור בתורה וכו'. בספרי. \n", + "ומ\"ש וזה שנאמר דק הוא שיהיה קצר וכו'. ברפ\"י וכר\"ע וכמה שיעור קצר זה כתב ר\"ש: \n\n" + ], + [ + "שתי שערות הצהובות הדקות סימן טומאה בין שהיו זו וכו'. בפ\"י שיער צהוב דק מטמא במכונס ובמפוזר מבוצר ושלא מבוצר הפוך ושלא הפוך דברי רבי יהודה ר\"ש אומר אינו מטמא אלא הפוך פי' הפוך שקדם הנתק לשיער צהוב שלא הפוך שהשיער צהוב קדם לנתק. וידוע דהלכה כר' יהודה לגבי ר\"ש. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיו ניטלות בזוג. בפ\"ו דנדה (דף נ\"ב ע\"ב) איפליגו תנאי בשיעור שתי שערות האמורות בכל מקום ואמרינן בגמרא דהלכה כדברי כולם להחמיר ושיעור כדי שיהיו ניטלות בזוג הוי שיעור מועט שבכולן והוי להחמיר וכבר כתבתי כן בפרק ב' מהלכות אלו גבי שיער לבן: \n\n" + ], + [ + "השיער השחור וכו'. בתורת כהנים: \n", + "ומה שכתב ואינן מצילות עד שיהיה אורכן כדי לכוף ראשן לעיקרן. על פי מה שנתבאר שהלכה כדברי כולם להחמיר ושיער שחור שהוא בא לטהר צריך שיעור הגדול שהוא כדי לכוף ראשן לעיקרן שזה הוא להחמיר ומה שיש לדקדק על דברי רבינו בפ\"א מהלכות פרה כתבתי שם. \n", + "ומ\"ש בין שהיו זו בצד זו בין שהיו מפוזרות וכו' עד רחוק מן הקמה שתי שערות. בפ\"י הצומח מציל מיד השיער צהוב דק ומיד הפסיון מכונס ומפוזר מבוצר ושלא מבוצר והמשואר מציל מיד שיער צהוב [דק] ומיד פסיון מכונס [ומפוזר] ומבוצר ואינו מציל מן הצד עד שיהא רחוק מן הקמה מקום שתי שערות פי' נתק כגריס שהוחלט בשער צהוב או בפסיון וצמחו בנתק שתי שערות שחורות מצילות. בין מכונס דשתיהן במקום אחד בין מפוזר זה ברוח זה וזה ברוח זה. מבוצר באמצע הנתק. ושלא מבוצר דקיימי בנתק מן הצד. והמשואר שקדמו שתי שערות שחורות הללו לנתק דכשניתק שיער ראשו או זקנו כגריס נשארו מהם שתים בתוך הנתק ואם הם מבוצרות באמצע הנתק מצילות אבל אם עומדות מן הצד אינן מצילות אא\"כ רחוקות מסוף הנתק המוקף שערות כשיעור מקום שתי שערות ולשערות המקיפות את הנתק קמה קרי להו וכששערות הללו רחוקות מקום שתי שערות מן הקמה היינו נמי מבוצר: \n\n" + ], + [ + "שתי שערות שצמחו וכו'. שם וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דלהציל מיד הפסיון קאמר דסד\"א יצטרף עם השחור להציל כיון דבפני עצמו לא הוי סימן טומאה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "שני נתקים זה בצד זה. גם זה בפ\"י שני נתקים זה בצד זה ושטה של שיער מפסקת ביניהם נפרץ ממקום אחד טמא משני מקומות טהור כמה תהיה הפרצה מקום שתי שערות נפרץ ממקום אחד כגריס טמא ומפרש רבינו דשיטה של שיער מפסקת ביניהם דקתני היינו שיטה של שיער שחור ומפרש דטמא דקתני רישא היינו לומר דאינו טהור על ידי השיער שחור שהרי הוא כמות שהיה דאכתי לאו מבוצרות הן. ומה ששנינו נפרץ במקום אחד כגריס טמא היינו אפילו נפרץ משני מקומות כמ\"ש הראב\"ד וכמו שמבואר הטעם בדברי רבינו: \n", + "ומ\"ש רבינו נתק שהשיער השחור מקיפו. גם זה שם שני נתקים זה לפנים מזה ושיטה של שיער מפסקת ביניהם נפרץ ממקום א' טמא משני מקומות טהור כמה תהא הפרצה מקום שתי שערות נפרץ ממקום אחד כגריס טהור ופירושה מבואר בדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "נתק שהיה חוט יוצא ממנו וכו'. תוספתא בפ\"ד וה\"פ שאם יש בחוט רוחב ב' שערות נתק זוקק לטמא שאר נתקים בשיער צהוב ובפסיון שאם השיער צהוב בחוט הוי כאילו הוא בנתקים האחרים וכן אם פשה החוט הוי כאילו פשו השתי נתקים. \n", + "ומ\"ש ומצילים בצומח בו, כלומר שאם צמח שיער שחור בחוט הוי כצומח בשתי הנתקים ומציל מיד שיער צהוב או פסיון שבנתקים אבל במשוייר אינו מציל עד שיהא בחוט כגריס דמשוייר אינו מציל אלא מבוצר כמו שנתבאר בפרק זה ואי אפשר להיות מבוצר אא\"כ יש בו כגריס כמו שנתבאר גבי בהרת: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה בראשו נתק וכו'. בפ\"י מי שהיה בו נתק כגריס וניתק כל ראשו טהור ותניא בתורת כהנים מנין שאם היה בו נתק כגריס וניתק כל ראשו טהור ת\"ל ואיש כי ימרט ראשו וכו' יכול הזקן מעכבו ודין הוא וכו' ת\"ל ראשו טהור הוא אין הזקן מעכב או אינו אלא ניתק ראשו טהור ניתק זקנו לא יהיה טהור ת\"ל ואיש להביא את הזקן ומשמע לרבינו שאין דרשה זו מבוררת כ\"כ ולפיכך כתב ואע\"פ שאין זה מפורש בתורה שבכתב וכו': \n", + "ומה שכתב או אחר הפיטור. תוספתא הביאה ר\"ש בפ\"י ניתק ראשו וזקנו כולו כאחד בין מתוך החלט בין מתוך הסגר בין מתוך הפיטור טהור משום פריחה. ופי' ר\"ש ניתק ראשו וזקנו כלומר או זקנו. בין מתוך הפיטור טהור משום פריחה כלומר אם פטרו ואח\"כ פרחה בכולו טהור עכ\"ל. ויש לשאול מ\"ש מבהרת דפורח בכולו אחר הפיטור טמא. וי\"ל דשאני התם דקרא מוכח שאין הפריחה מטהרת אלא פורח מן הטמא ואילו הכא כתיב ואיש כי ימרט ראשו וגו' משמע בכל גוונא ואין טעם להחמיר כל אחר הפטור כיון דליכא לאוכוחי הכי מקרא ולא מטמאינן אלא בבא כן בתחלה דלא מיקרי פריחה ואין להקל בכולו יותר מבקצתו ומדמינן ליה לנגע עכ\"ל הר\"י קורקוס ז\"ל: \n\n" + ], + [ + "הבא בתחלה וכל ראשו נתוק וכו'. תוספתא פ\"ד והביאה ר\"ש בפ\"י הבא כולו נתק יסגיר בסוף שבוע א' ובסוף שבוע ב' נולד לו שיער שחור מן הצד טהור חזר וניתק טמא משום פשיון ופירש ר\"ש הבא כולו וכו' אין פריחה בתחלה טהורה בנתק כמו שאינה טהורה בבא כולו לבן אלא שמציל וחשיב כשחור משוייר. טמא משום פסיון ומש\"ה נקט מן הצד דבאמצע אין טמא משום פשיון דאין הנתק פושה לתוכו כדאמרן גבי בהרת אבל לענין הצלה מציל בין באמצע בין מן הצד עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד נולד לו שיער שחור טהור א\"א ואפילו הלך השחור וכו'. וי\"ל שרבינו סמך על מ\"ש למעלה נתק שהוחלט וכו' ונולד בו שיער שחור וטיהר אע\"פ שהלך השיער השחור ה\"ז טהור שנאמר נרפא הנתק שסימני טומאה עומדים: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ואיכא למידק מ\"ט דהא בשחור מטמא משום פסיון קרי כאן נרפא הנתק טהור הוא ומה לי צמח אחר החלט או אחר הסגר כי היכי דהתם לא חשבינן ניתוק השיער השחור לפשיון עד שיפשה פשיון אחר גם בזה לא יחשב לפשיון ונראה דכשהיה שם סימן טומאה ובא השחור וביטלו וטיהר אז אנו אומרים נרפא טהור אבל כשטיהר מתוך הסגר לא קרינן ביה נרפא דגם בלא שיער שחור היה אפשר להיות טהור אם עמד בין שני הסגרים הילכך כל שנולד בסוף ההסגר שיער שחור חשבינן כאילו תחלתו כן היה וכשניתק הרי פשה הנתק ועדיין צריך בירור עכ\"ל: \n", + "הבא כולו נתוק וכו' הלך השיער שחור טמא משום פשיון. תוספתא כתבתיה בסמוך: \n\n" + ], + [ + "הראש והזקן אין מעכבין זה את זה. משנה פ\"י ופסק כר' יהודה לגבי ר\"ש. \n", + "ומ\"ש ואין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה. שם. \n", + "ומ\"ש ואי זהו זקן וכו'. שם. \n", + "ומה שכתב מותח את החוט וכו'. בתוספתא [פ' רביעי]: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הכל מתטמאין בנגעים אפילו קטן בן יומו. משנה פ' יוצא דופן (נדה דף מ״ג ע״ב) ויליף לה בגמרא שם (דף מ״ד) ובריש ערכין (דף ג') מדכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו אדם כל דהו. \n", + "ומ\"ש והעבדים. מדתנן רפ\"ג הכל מטמאים בנגעים חוץ מן העכו\"ם וגר תושב משמע דוקא הני אבל עבדים שישנן במצות שהאשה חייבת מטמאים. \n", + "ומ\"ש והכל כשרים לראות את הנגעים. שם ובריש ערכין קאמר דהיינו לאתויי שאינו בקי בהן ובשמותיהן והא אמר מר אינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים ל\"ק הא דמסברו ליה וסבר הא דמסברו ליה ולא סבר וכתב רבינו בפ\"א וז\"ל שכל שאינו מכיר המראות ושמותיהם כשמלמדים אותו ומודיעים אותו לא יראה הנגע עד שיבין ויכיר ויאמר זו היא הבהרת זו היא ספחת וכו' ומשמע לכאורה דההיא בסומך על עצמו אבל בפרק זה מיירי כשאינו סומך על עצמו כמבואר בדבריו. אבל איכא למידק על מה שאמרו דמסברו ליה וכו' במאי עסקינן אי בשאינו סומך על עצמו מאי איריא דמסברו ליה וסבר אפילו כהן שוטה נמי וכמ\"ש רבינו בסמוך והרא\"ש הרגיש בזה וכתב ברפ\"ג דנגעים ההוא שוטה לאו דוקא דצריך שיהיה פקח קצת דמסברו ליה וסבר אלא דקרי לגבי חכם שבישראל שוטה ונ\"ל לפרש כן דברי רבינו שמ\"ש בפ\"א בשאינו סומך על עצמו נמי היא ולישניה דייק שכתב שם עד שיבין ויכיר ויאמר זו היא הבהרת וזו היא ספחת וכו' ואי בסומך על עצמו לא סגי בהכי עד שיהיה בקי בנגעי אדם כולם ובנגעי בגדים ובנגעי בתים וכמ\"ש בפרק זה הילכך ודאי בשאינו סומך על עצמו היא ולא נמנע מלכתוב בפרק זה דאפילו שוטה אומר לו החכם והוא מחליט וכו' מפני שסמך על מ\"ש שם: \n", + "וכל הנגעים אדם רואה אותם וכו'. בסוף פרק שני דנגעים וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שהכל כשירים וכו'. שם [בפרק ג']. \n", + "ומה שכתב ואפילו היה הכהן קטן או שוטה. בתורת כהנים מרבה אפילו שוטה וכבר כתבתי בזה בסמוך: \n", + "במה דברים אמורים כשהיה הכהן סומך על דברי החכם. נתבאר בסמוך. \n", + "ומה שכתב ויהיה בקי בכל הנגעים ובשמותיהן וכו'. בתורת כהנים ובתוספתא פרק קמא: \n\n" + ], + [ + "כהן שטימא את הטהור וכו'. תוספתא פ\"ק דנגעים ובתורת כהנים סוף פרשת תזריע. \n", + "ומ\"ש ומצורע שנרפא בין מתוך הסגר וכו'. תוספתא פ\"ק דנגעים: \n\n" + ], + [ + "אין הכהן רשאי לטמא את הטמא וכו'. בתורת כהנים ובתוספתא נתבארה לעיל פ\"ו גבי בהרת הסמוכה לראש או לעין וצריך טעם למה הוצרך רבינו לחזור לשנותה פה. ומצאתי כתוב בספר מוגה תוספת בלשון רבינו ואינו רשאי לטהרו עד שיהיו עיניו במקום הנגע ובמקום הבשר שחוצה לו והוא לשון התוס' פ\"ק אלא ששם כתוב לטמאו: \n", + "וכהן שראה הנגע בתחלה וכו'. תוספתא דנגעים פירקא קמא ובתורת כהנים. \n", + "ומ\"ש ואין השני יכול לטמאו בפסיון וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש ונאמן כהן לומר נגע זה פשה וכו'. תוספתא פ\"ק דנגעים: \n\n" + ], + [ + "חלל פסול לראיית נגעים וכו'. בת\"כ. \n", + "ומה שכתב אבל בעלי מומין כשרים וכו'. גם זה בת\"כ. \n", + "ומ\"ש ובלבד שלא יהא סומא אפילו באחת מעיניו ואפילו כהן שכהה מאור עיניו וכו'. בפ\"ב דנגעים: \n\n" + ], + [ + "אין רואין את הנגעים אלא ביום. בתורת כהנים ובפירקא קמא דמועד קטן (דף ח') ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד ע״ב). \n", + "ומה שכתב ואין רואין לא בשחרית ולא בין הערבים ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן וכו' ולא בצהרים וכו'. בפ\"ב דנגעים. \n", + "ומ\"ש אימתי רואין בשעה רביעית ובחמישי' ובשמיני' ובתשיעית שם ופסק כר\"י לגבי ר\"מ. \n", + "ומה שכתב בין נגעי אדם בין נגעי בגדים ובתים [נלמד מהיקשא דכתב רבינו בסוף פרק י\"ג]: \n\n" + ], + [ + "בכל יום רואין את הנגעים חוץ משבת ויום טוב. שם במשנה פרק קמא דאין רואין בשבת ומשמע לרבינו דהוא הדין ליו\"ט. ולענין חול המועד איפליגו במשנה פ\"ק דמ\"ק (דף ז') ומשמע דהלכה כחכמים דאמרי דאפילו בחול המועד אין רואין נגעים ומשמע לי דחול המועד הוי בכלל יו\"ט שכתב רבינו וכ\"כ בפ\"ז מהלכות יו\"ט אין רואין את הנגעים במועד וכך הוא סתם משנה ברגל נותנים לו כל ימי הרגל ואמרינן עלה בגמרא בהסגר ראשון כולי עלמא לא פליגי דחזי ליה ופרש\"י בהסגר ראשון שאם מטהר ליה משמח ליה אי לא מטהר ליה לא מטמא ליה יותר מדמעיקרא אלא מסגר ליה פעם שנייה והתוס' פירשו בענין אחר ויש לתמוה למה השמיטו רבינו ואפשר שסובר דלא קאי אלא אתנאי דברייתא ולא אחכמים דמתניתין. \n", + "ומ\"ש חל יום ז' שלו בשבת או ביו\"ט מעבירין לאחריו ויש בדבר להקל ולהחמיר וכו'. בפ\"ק דנגעים ופסק כר\"ע מחבירו: \n\n" + ], + [ + "חתן שנראה בו נגע וכו' וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל. פרק ג' דנגעים: \n\n" + ], + [ + "אין מסגירין ולא מחליטין וכו' מפני שיום ז' עולה למניין שבוע ראשון ולמניין שבוע שני וכו'. בפ\"ג דנגעים שם: \n\n" + ], + [ + "אין מסגירין בתוך ימי הסגר וכו'. שם ופי' ר\"ש אין מסגירין את המוסגר היינו לומר שאם הסגירו בנגע אחד ואח\"כ נולד בו נגע אחר שראוי להסגירו או להחליטו אין נזקק לו ועל לא מחליטין את המוחלט פירש שאם החליטו בנגע א' ואח\"כ נולד לו נגע אחר שראוי להסגירו או להחליטו אין נזקקין לו ונ\"מ לקרבן ולמילי טובא דכי מיתסי מן האחד אין על השני תורת מוסגר ולא תורת מוחלט עד שיזקק לו אח\"כ ובאותו נגע נמי משכחת לה דאין מחליטין את המוסגר שאם הסגירו בבהרת כגריס ובאמצע השבוע נולד בו שיער לבן או מחיה אין מחליטו וכי אזלא לה מחיה או שיער לבן בסוף השבוע לא מיחייב קרבן אלא חוזר ומסגירו הסגר שני עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש אבל אם היו בו שני נגעים וכו'. שם אבל בתחלה בסוף שבוע המסגיר מסגיר והמחליט מחליט מסגיר ופוטר מחליט ופוטר ובתוספת' פ\"ק עודהו מסגירו ופוטרו נולד בו נגע הרי זה נזקק לו ואם משהסגירו נולד לו נגע אחר אינו נזקק לו לטומאה או לטהרה עד סוף שבוע ובתורת כהנים יליף לה לכולהו מילתא מקראי: \n", + "ואין רואין שני נגעים כאחת וכו'. ריש פ\"ג דנגעים: \n\n" + ], + [ + "נגוע שבא לכהן לראותו וכו'. תוספתא ספ\"ק דנגעים. \n", + "ומ\"ש באו לפניו שנים רואה את הראשון וכו'. במשנה פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "אין הכהן זקוק לבקש תחת אצילי ידיו וכו' וכיצד יעמוד לפני הכהן וכו' עד סוף הפרק. בפ\"ב דנגעים. \n", + "ומ\"ש וכן בהופך כולו לבן. ומה שכתב וכיצד יעמוד לפני הכהן וכו'. בפ\"ב דנגעים. \n", + "ומ\"ש כמו שיתבאר. הוא בפרק י\"א: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "התולש סימני טומאה וכו'. בפרק ז' דנגעים התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה ובתוספתא פ\"ג. \n", + "ומ\"ש בין כולן בין מקצתן. שם בתוספתא ובספרי פרשת כי תצא. \n", + "ומ״ש או הקוצץ הנגע כולו מבשרו. בפרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ב קל״ג) ובפרק ג' דמכות (דף י״ג ע״ב) אמרינן דקוצץ בהרתו הוי בלאו מדכתיב השמר בנגע הצרעת וכ״מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. \n", + "ומ\"ש או מן הבגד או מן הבית וכן מ\"ש בין בתוך הסגר או בתוך החלט. בתוספתא פ\"ג ובספרי פרשת כי תצא מרבה לה מקרא. \n", + "ומ\"ש בין קודם שיבא לכהן בין לאחר הפיטור. בתוספתא ובספרי פ' כי תצא מרבה מקרא בין עד שלא נזקק לטומאה בין משנזקק לטומאה. \n", + "ומה שכתב אבל אינו לוקה עד שיועילו מעשיו וכו'. כיצד היתה בו בהרת ובה ג' שערות לבנות וכו'. בתוספתא אמרינן דכה\"ג פטור: \n", + "וכן המגלח את הנתק לוקה וכו'. בת\"כ מנין לתולש סימני טומאה מתוך נגעו שעובר בלא תעשה ת\"ל ואת הנתק לא יגלח. \n", + "ועל מ\"ש רבינו ואינו חייב עד שיגלח כל הנתק בתער. כתב הראב\"ד א\"א טעה בזה שהרי אמרו והתגלח בכל דבר וכו'. ורבינו נראה שסובר שלא אמרו בכל דבר אלא דוקא היכא דשני בדבוריה דה\"ל למכתב וגלח וכתב והתגלח. \n", + "ומ\"ש ועל זה נאמר ואת הנתק לא יגלח. י\"ל כלפי לייא דאדרבה משם ראיה מדלא מסיים ביה ואת הנתק לא יתגלח משמע דלאו בגוונא דרישא הוא. ומה שטען הראב\"ד עוד שהוא כתולש סימני טומאה י\"ל שאינו חייב אלא בתולש סימני טומאה ממש לא הגורם שלא יהיה פשיון ניכר בו ועוד שאפשר שלא יפשה: \n", + "ומותר למצורע לישא במוט על כתיפו וכו' ולקשור הסיב על רגלו וכו'. תוספתא פרק ג' ומייתי לה פרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ג): \n\n" + ], + [ + "התולש סימני טומאה וכו'. משנה פרק שביעי דנגעים וכר' עקיבא שהודה לו ר\"ג ור' יהושע ואמרו לו יפה אמרת כדאמרינן בתוספתא: \n", + "ואין לו טהרה וכו'. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "מי שנקצצה בהרתו וכו'. שם: \n", + "ומה שכתב קצצה בכוונה אם קצץ כל הבשר החי וכו'. שם קצצה מתכוין ר\"א אומר לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו וחכ\"א עד שתפרח בכולו וכתב רבינו שם כבר בארנו בתוספתא כי כאשר חתך הבהרת בכללה עם קצת בשר חי המקיף בה משטח הגוף הנה אין לו טהרה עולמית לדברי הכל חתך קצת הבהרת ונשאר ממנה כל שהוא הנה הוא יטהר כשתפרח בכולו לדברי הכל ואמנם חלקו במשנה כשחתך בצמצום והלכה כחכמים עכ\"ל. וכתב רבינו שמשון דטעמא משום דהיכא דעקר הנגע כל כך דקצץ עמה בשר חי ראוי לקנסו טפי וכששייר ממנה לא קנסינן ליה כולי האי כשלא דקדק לחטט אחריה עכ\"ל. ולע\"ד נראה דטעמא משום דכיון דאין לו טהרה עד שתפרח בכולו כשקצץ בשר החי המקיפה והדר פרחה בכולו חזינן למקום אותו בשר חי המקיפה כאילו עדיין אותו בשר חי עומד שם והרי לא פרחה בכולו: \n\n" + ], + [ + "התולש שערה לבנה אחת וכו' והלך המותר הרי זה טמא. תוספתא פרק קמא דנגעים ומיירי בתולש מתוך החלט דוקא כמו שנתבאר: \n\n" + ], + [ + "מי שהיתה בהרת בערלתו ימול. בספ\"ז. \n", + "ומ״ש ואע״פ שהיא מילה שלא בזמנה וכו'. בפרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ב קל״ג). \n", + "ומה שכתב ואם מל והלך בעור הערלה וכו'. תוספתא פ\"ג מצורע מוחלט ימול וחייב בקרבן: \n\n" + ], + [ + "מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט מכוסה כל ראשו וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) מצורע מהו בעטיפת הראש ת״ש ועל שפם יעטה מכלל שחייב בעטיפת הראש ובת״כ ועל שפם יעטה חופה ראשו כאבל וכן תירגם אונקלוס. \n", + "ומ\"ש פורם בגדיו. מקרא מלא הוא. \n", + "ומ״ש ומודיע כל העוברים עליו שהוא טמא. בס״פ בהמה המקשה (חולין דף ע״ח) [שבת ס״ז] ובת״כ. \n", + "ומה שכתב אפילו כ״ג שנצטרע פורע ופורם עד אפילו בשבתות וימים טובים. הכל ראש פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו). \n", + "ומ\"ש והרי הוא מותר ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. שם בעיי ולא איפשיטו ולקולא ואיני יודע למה השמיט שמותר בעשיית מלאכה שגם היא שם בעיא דלא איפשיטא. \n", + "ומה שכתב שמותר בתשמיש המטה. אע\"פ ששם אמרו במצורע אסור בתשמיש המטה בפ\"ק דמ\"ק (דף ז' ע\"ב) איפליגו תנאי אם אסור בתשמיש אף בימי חלוטו ופסק רבינו כמ\"ד מותר משום דרבי ור' חייא סברי כוותיה ומתני' דפירקא בתרא דנגעים הכי משמע דקתני בימי ספרו ואסור בתשמיש המטה מכלל דעד השתא היה מותר: \n\n" + ], + [ + "דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו ודין זה בעיירות המוקפות חומה וכו'. פרק קמא דכלים: \n\n" + ], + [ + "המצורעת אינה פורעת ואינה פורמת. משנה ספ\"ג דסוטה (דף כ\"ג) ויליף לה בגמרא מקראי. \n", + "ומה שכתב ולא עוטה על שפם, משום דכיון דאינה פורעת ופורמת ממילא דאינה עוטה על שפם דתרווייהו בחד קרא נינהו: \n", + "ולא המצורעים בלבד וכו'. בתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "וטומטום ואנדרוגינוס וכו' ספק. כלומר והוי ספיקא דאורייתא ולחומרא: \n\n" + ], + [ + "אחד מצורע מוסגר וכו'. משנה פ\"ק דמגילה (דף ח' ע\"ב) ופירקא קמא דכלים ויליף לה בגמרא מקרא ודקדק רבינו לכתוב לענין טומאה משום דלענין קרבנות אשם ולוג שמן יש ביניהם שאין מביאים אלא המוחלט: \n\n" + ], + [ + "המצורע אב מאבות הטומאה וכו'. בריש מסכת כלים אבות הטומאה השרץ וכו' הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר וכו' למעלה מהם נבילה וכו' שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים במגע וכו' למעלה מהם מרכב שהוא מטמא תחת אבן מסמא וכו' למעלה מן המשכב הזב שהזב עושה משכב וכו' למעלה מן הזב זבה שהיא מטמאה את בועלה למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה וכתב שם רבינו ומאמרו במצורע שהוא למעלה מהזבה תדע שהוא יטמא במשא כמוה ושהוא יעשה משכב ומושב כזב וזבה וכו' [ואמרו בספרי] באמרו ה' במצורע מוחלט כאשר נרפא מהצרעת וכבס [המטהר את] בגדיו וטהר אמרו מה בא זה ללמדנו אם ללמד שמטמא בגדים במגע והלא ק״ו הוא וכו' א״כ למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו מלטמא משכב ומושב עכ״ל. ובסוף זבים שנינו הנוגע בזב ובזבה ובנדה וביולדת ומצורע וכו' מטמא שנים ופוסל אחד אחד הנוגע ואחד המסיט אחד הנושא וא' הנישא ואף על פי שבפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף ס״ז) אמרו זב חמור ממצורע שכן עושה משכב ומושב צ״ל שרבינו יפרש דהתם בימי ספירו קאמר א״נ שאינו גורס כי אם זב חמור שמטמא כלי חרס בהיסט. \n", + "ומה שכתב ואחד המוסגר ואחד המוחלט בכל אלו, היינו מדתנא אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה: \n\n" + ], + [ + "חומרא יתירה יש במצורע וכו'. בפ\"ק דכלים ובפי\"ג דנגעים וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש שנאמר מחוץ למחנה מושבו. בת\"כ: \n", + "היה עומד תחת האילן וכו'. בפי\"ג דנגעים. \n", + "ומ\"ש ספק עמד וכו'. אפשר שהוא מדתנן כל ספק נגעים טהור א\"נ משום דהוי ספק טומאה בר\"ה דסתם אילן הוא בר\"ה: \n", + "הכניס המצורע ראשו ורובו לבית וכו'. שם: \n", + "נכנס לבית הכנסת וכו'. גם זה שם ופירש ר\"ש גבוה עשרה טפחים דפחות אינה מחיצה להפסיק. רוחב ד' אמות משום ד' אמות של תפלה א\"נ משום דזהו שיעור מקומו של אדם כדאמרינן גבי עירוב בפרק מי שהוציאוהו וכו'. נכנס ראשון ויוצא אחרון כדי שלא יטמאו אותם העומדים בבית הכנסת בכניסתן וביציאתם באויר שמן הפתח עד המחיצה עכ\"ל. והראב\"ד כתב נכנס ראשון ויוצא אחרון א\"א שמא יתערב עם הצבור דרך העברתו ויטמא אותם עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "טהרת מצורע מצות עשה וכו'. בפי\"ד שנינו שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים ובס' המצות כתב רבינו טעם למה מנה טהרת המצורע בפני עצמה והבאת קרבנות מצוה בפני עצמה והוא כי כוונת ותכלית התגלחת ליטהר מלטמא בשרץ ואז לא יהיה רק מחוסר כפורים ותכלית הקרבנות להשלים כפרתו ונמצא שאין התגלחת נקשרת עם הקרבנות: \n", + "כיצד מטהרים את המצורע וכו'. ריש פרק י\"ד דנגעים. \n", + "ומה שכתב וקבלה היא שיהיה של חרס, כך כתוב בספרי רבינו והוא ט\"ס שבפירוש כתוב בתורה כלי חרס וכך צריך להגיה וקבלה היא שיהיה חדש וכך נמצא בספר כתיבת יד. וכתב הר\"י קורקוס שטעם רבינו שכתב שהיא קבלה משום דהיינו מאי דדרשינן בפרק ב' דסוטה אל כלי חרס על מים חיים מה מים חיים שלא נעשה בהם מלאכה אף כלי ולפי שדרשא זו אינה מוכרחת כתב שקבלה היתה בידם פי' וקרא כעין אסמכתא עכ\"ל: \n", + "ומה שכתב ושיעור זה מדברי סופרים. בתורת כהנים ובפ\"ב דסוטה (דף י\"ז ע\"ב) מים שדם הצפור ניכר בהם ושיערו חכמים רביעית: \n", + "ומה שכתב לשם טהרת צרעת. בת\"כ ולקח למטהר לשם מטהר בין איש בין אשה בין קטן מכאן אמרו לקח לאיש כשירות לאשה לאשה כשירות לאיש לבית כשר למצורע למצורע כשר לבית. \n", + "ומ\"ש ושוחט את הברורה שבשתיהן. בת\"כ ושחט את האחת הברורה שבשתיהן. \n", + "ומ\"ש וממצה עד שיהא הדם ניכר במים. יתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש וחופר וקובר וכו' בפניו. פי\"ד. \n", + "ומ\"ש ודבר זה קבלה מפי השמועה. ומ\"ש ונוטל עץ ארז ומצותו שיהיה אורכו אמה ועביו כרביע כרע מכרעי המטה. בפרק י\"ד דנגעים. \n", + "ומ\"ש ואזוב שאין לו שם לווי כמו שביארנו. בפרק י\"א דהלכות פרה אדומה. \n", + "ומ״ש אין פחות מטפח. בפרק המפלת (נדה דף כ״ו.) \n", + "ומ״ש ושני תולעת משקלו שקל. פ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ב). \n", + "ומ\"ש ואם טעמו פסלו. בת\"כ. \n", + "ומ\"ש וכל השיעורים הלכה. בריש עירובין (דף ד'). \n", + "ומ\"ש ולוקח עם שלשתן הצפור החיה. כך היא הגירסא. \n", + "ומ\"ש וארבעה מינין אלו מעכבין זה את זה. משנה בפ\"ג דמנחות (דף כ\"ז). \n", + "ומ\"ש ועץ ארץ ואזוב שנתקלפו פסולים. פ' היה מביא (דף ס\"ו). \n", + "ומ\"ש וכורך האזוב עם הארז וכו' עד ומשלח את הצפור. בפרק י\"ד דנגעים ומקיף פירושו וסומך ובתורת כהנים למדו שאינו אוגד אותה עמהם מדכתיב את הצפור החיה יקח אותה מלמד שמפרישה לעצמה: \n", + "כיצד משלחה וכו'. גם זה שם ובפ\"ב דקידושין ובתורת כהנים תניא לא יעמוד ביפו וישלחנה לים ולא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר ולא יעמוד בגבת וישלחנה כלפי לעיר: \n", + "שלחה וחזרה חוזר ומשלחה. תוספתא פרק ח' דנגעים ומייתי לה בפ\"ב דקידושין: \n", + "כיצד מגלחו מעביר תער על כל בשרו וכו' עד ולמעט שיער שבתוך החוטם. בפ\"ב דסוטה עלה י\"ו ות\"כ ופסק כר\"ע מחבירו ונתן רבינו טעם לשיער החוטם לפי שאינו נראה: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א והלא ריבה שיער של בית הסתרים וכו'. וטעם רבינו דכיון דריבה ומיעט מוקמינן ריבויא לבית השחי שאם יגביה זרועו יהא נראה ומוקמינן מיעוטא לשיער החוטם שאינו נראה כלל. \n", + "ומ\"ש ואחר כך מכבס בגדיו וטובל וכו'. בפרק י\"ד דנגעים. \n", + "ומ\"ש ומלטמא משכב ומושב. בת\"כ. \n", + "ומ\"ש והמצורעת מותרת בתשמיש המטה. ברפ\"ב דכריתות (דף ח') ויליף לה מדכתיב וישב מחוץ לאהלו ולא מחוץ לאהלה: \n\n" + ], + [ + "כל שבעת הימים האלו וכו'. בריש כלים תנן דמצורע בימי ספרו הוא מאבות הטומאה ומטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינו מטמא במשא. ומייתי לה מקרא בפרק קמא דב\"ב (דף ט' ע\"ב) שמטמא אדם: \n", + "ומ\"ש וביום השביעי מגלחו תגלחת שנייה וכו' עד לא עשה כלום. בפי\"ד דנגעים: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואינו מגלחו אלא כהן. בתוספתא. \n", + "ומ\"ש וכל היום כשר לטהרת המצורע. משנה סוף פ\"ב דמגילה (דף כ' ע\"ב): \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) תגלחת המצורע וטבילתו וכו' עד בין בישראל. תוספתא פ\"ח ות\"כ. ובנוסחת ספרי רבינו נראה שיש ט\"ס וצריך להגיה ולכתוב תגלחתו של מצורע טבילתו והזאתו מעכבין בו ושאר כל מעשיו אין מעכבין בו וכן כתב הראב\"ד שט\"ס הוא וז\"ל איני יודע מהו אדרבה אלו הן שמעכבין טהרתו וכו'. ויש ליישב שאין כאן ט\"ס דאינן מעכבות היינו שאין אחת מעכבת חבירתה דתגלחת לא מעכבא טבילה או הזאה וכן כולם וז\"ש רבינו זו את זו ושאר מעשיו דהיינו עץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפרים מעכבים דצפורים מעכבים לעץ ארז וארז מעכב לאזוב וכן כולם ונסתלקה השגת הראב\"ד כך מצאתי x כתוב. ויש ט\"ס אחר בדברי רבינו שכתוב שחיטת הצפור והתגלחת ביום וההזייה ושאר כל מעשיו בין ביום בין בלילה וצריך להגיה ולכתוב שחיטת הצפור והתגלחת וההזייה ביום וכך הוא בתוספתא וכן נמצא בספר רבינו כתיבת יד. ופירש וכל שאר מעשיו אין מעכבין בו כגון שילוח צפרים וכיבוס בגדים. בין ביום בין בלילה כגון לקיחת צפרים ושילוח צפורים וכיבוס בגדים וטבילה: \n", + "אלו באנשים וכו' אלו בכהנים. בתוספתא ובת\"כ מייתי לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "טהרת מצורע זו נוהגת בארץ ובחוצה לארץ וכו' עד ואין מצורע מטהר מצורע. תוספתא פרק ח' דנגעים ותורת כהנים. \n", + "ומה שכתב ואין מטהרים שני מצורעים כאחת. [סוטה ח']: \n\n" + ], + [ + "עץ ארז ואזוב. תוספתא פ\"ח דנגעים וכרבי יהודה ורבי טרפון שעשו מעשה. \n", + "ומה שכתב וכן צפור המשתלחת וכו'. תוספתא פ\"ח ובתורת כהנים ובפירקא קמא דקידושין יליף שמותרת באכילה. \n", + "ומ״ש שיכול לטהר בה מצורעים אחרים. בתוספתא וכך משמע בפרק שילוח הקן (חולין דף ק״מ) דאמר רבא בטהורות איצטריך שלא יזווג לה אחרת קודם שילוחיה כלומר שאם נזדמן לו מצורע אחר לאחר שטיהר את זה ועדיין לא שילח הצפור לא יאמר אזווג אחרת עם זו ואטהר מצורע זה השני ואח״כ אשלח בעד שניהם משמע אחר ששלחה אם בא לידו כשרה לטהר בה מצורע אחר. \n", + "ומ״ש אבל הצפור השחוטה אסורה בהנאה. בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״ז) ובתורת כהנים. \n", + "ומ\"ש ומאימתי תאסר משעת שחיטתה. שם וכר\"י: \n", + "שחטה שלא בעץ ארז וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק כמ״ד שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה משום דקי״ל כרבנן דפליגי אר״ש בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ') ובפרק מרובה (בבא קמא דף ע״א): \n", + "והאוכל כזית מצפור השחוטה עבר על עשה ול\"ת וכו'. בסוף חולין (דף ק\"מ): \n\n" + ], + [ + "אין לוקחין שתי צפרים מצפורי עיר הנדחת וכו'. שם אמוראי וכל חד אמר חדא מהני וסובר רבינו דהנך אמוראי לא פליגי לענין דינא: \n", + "ומצותן שיהיו שתיהן שוות וכו'. בפי״ד דנגעים ומייתי לה ר״פ שני שעירי (יומא דף ס״ב ע״ב): \n", + "לקח שתי צפרים לשם איש וכו'. בתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "שחט אחת מהם וכו'. בפי\"ד דנגעים שם: \n", + "וכתב הראב\"ד והראשונה מותרת בהנאה א\"א ובתוספתא ארישא ושתיהן מותרות באכילה עכ\"ל. וז\"ל התוספתא שחט אחת מהן ונמצאת שנייה שלא דרור או שנמצאת טרפה יקח זוג לשניה ושתיהן מותרות ויביא שתים בתחלה שחטה ומתה חבירתה או שנעשית טריפה שתיהן אסורות ויביא שתים בתחלה עכ\"ל. ונראה דשניה שכתוב ברישא ט\"ס הוא דא\"כ קשיא רישא אסיפא וה\"ג שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור קאמר דיקח זוג לשניה ואם רצה לאכול את שתיהן ולהביא שתים בתחלה רשאי מפני שלא נאסרה לא השחוטה ולא חבירתה מאחר ששחיטה פסולה היתה ומן הדין לא הו\"ל להראב\"ד לתפוס אלא בוהראשונה מותרת באכילה אלא משום דתוספתא דקתני ושתיהן מותרות באכילה ובנמצאת טריפה השחוטה מותרת בהנאה וחבירתה מותרת באכילה וה\"ק הראב\"ד כיון דברישא שתיהן מותרות באכילה מינה נשמע דבסיפא שנייה מותרת באכילה והוא משיג על רבינו למה השמיט זה. וי\"ל שרבינו סובר שכיון שלא הוזכר כן במשנה משמע דמתניתין לא סברה הכי דא\"כ לא הוה שתקא מיניה. ומ\"מ לענין פי' התוספתא לפי גירסתנו שאין שנוי בה באכילה נראה לפרש דאנמצאת שלא דרור ואנמצאת טריפה קאי שזו מותרת באכילה וזו מותרת בהנאה ולא קאי אשניה כלל. אח\"כ מצאתי שרבינו שמשון בפי\"ד הביא תוספתא זו כמו שהיא כתובה ופירשה ויישבה: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל לשון התוספתא בספרים שלנו כתובה בטעות שכתוב יקח זוג לשניה ושתיהן מותרות ויביא שתים בתחלה ולשון זה אין לו קיום דאי יקח זוג איך יביא שתים בתחלה אלא יקח זוג הוא ט\"ס וכאשר כתבתיה כתבה רבינו שמשון ופשוט עכ\"ל. ולי נראה לקיים הגירסא וה\"ק יקח זוג לשניה או יביא שתים בתחילה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "צרעת בגדים כגריס וכו'. בת\"כ יליף לה מקרא: \n", + "ירקרק הוא הירוק שבירוקין וכו'. בת\"כ והיה הנגע ירקרק יכול כל מראה ירוק ת\"ל ירקרק ירוק שבירוקין אדום יכול כל מראה אדום ת\"ל אדמדם אדום שבאדומים. \n", + "ומ\"ש ככנף הטווס וכו'. בתוספתא פ\"ק דנגעים ופסק כסומכוס לגבי ר\"א וצריך טעם למה. \n", + "ומ\"ש ושני מראות אלו מצטרפין זה עם זה. בת\"כ יליף לה מקרא: \n", + "במראה ירקרק או אדמדם מסגירין את הנגע וכו'. מקראות התורה והיה הנגע ירקרק או אדמדם בבגד וראה הכהן והסגיר את הנגע שבעת ימים וראה את הנגע ביום השביעי כי פשה הנגע בבגד ושרף את הבגד ואם יראה הכהן והנה לא פשה בבגד וצוה הכהן וכבסו את אשר בו הנגע והסגירו שבעת ימים שנית וראה הכהן אחרי הוכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע אחרי הוכבס אותו וקרע אותו מן הבגד ואם תראה עוד בבגד פורחת היא באש תשרפנו את אשר בו הנגע והבגד או השתי או הערב אשר תכבס וסר מהם הנגע וכובס שנית וטהר. ושנינו בפי\"א דנגעים העומד בראשון יכבס ויסגיר העומד בשני ישרף הפושה בזה ובזה ישרף וכו' הכהה בראשון יכבס ויסגיר הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע וצריך מטלית ובת\"כ וראה הכהן אחרי הוכבס והנה לא הפך ולא פשה טמא הוא הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו ת\"ל והסגירו שבעת ימים שנית דברי ר\"י וחכ\"א מטמא משום עומד הא מה אני מקיים והנה לא הפך הנגע את עינו והנה לא פשה טמא הפך טמא בכל מין שהוא מטמא לו ופי' ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל דברי ר\"י דוקא אם עמד בעינו הראשון ולא הפך אז הוא טמא וטעון שריפה אבל אם נהפך ממראה למראה כגון מירקרק לאדמדם או ההיפך נגע חדש הוא וטעון הסגר בתחילה וחכמים סברי דינו כעומד בעינו בראשון דכיון דלא נהפך למראה טהור אלא למראה טמא כגון מירקרק לאדמדם או ההיפך ששניהם מראות טומאה הן לא הפך קרינן ביה ואי זה יקרא הפך כשנהפך למראה שאינו מטמא לו אבל זה שנהפך למראה שהוא מטמא לו לא הפך קרינן ביה וטעון שריפה וזהו ששנינו בת\"כ אליבא דחכמים הא מה אני מקיים והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא דמשמע מיניה הא הפך ולא פשה לא הוי טמא כשהפך ממין דמטמא לו למין דלא מטמא לו דאע\"ג דהוה ירקרק והפך אדמדם או ההיפך אכתי לא הפך קרינן ביה דלא הפך למין דלא מטמא לו אבל אם הפך למין דלא מטמא לו לא עכ\"ל. ובת\"כ תניא תו והנה כהה הנגע למראה שני ולא למראה שלישי: \n", + "והשתא מ\"ש רבינו שאם עמד במראהו ולא פשה יכבס ויסגיר, היינו מדאמר קרא שאם בסוף הסגר שני עמד בעינו ולא פשה ישרף משמע הא בסוף הסגר ראשון יסגיר וכן מדאשכחן דבסוף הסגר שני הפך ולא פשה ישרף לדעת חכמים הא בסוף הסגר ראשון יסגיר ותנן בפי\"א דנגעים נשתנה ולא פשה כאילו לא נשתנה וא\"כ ה\"ל עומד בסוף שבוע ראשון ויסגיר וזהו שכתב או שהוסיף המראה להאדים ולהוריק ולא פשה יכבס ויסגיר. \n", + "ומ\"ש או שפשה וכהה משני המראות שהוסגר בהם. בפי\"א הכהה בראשון יכבס ויסגיר ומשמע לרבינו דהיינו אפילו אם פושה והוא פשוט דכיון שכהה ממראות הטומאה כי פשה מאי הוי: \n", + "ומה שכתב ובסוף שבוע שני רואה אם כהה למראה שלישית ה\"ז טעון כיבוס וטהור. היינו מדכתיב בסוף שבוע שני שאם כהה הנגע אחרי הוכבס את הנגע וקרע אותו מן הבגד ותניא בת\"כ והנה כהה הנגע למראה שני ולא למראה שלישי משמע בהדיא שאם כהה למראה שלישי אינו צריך לקרוע ובתוספתא פ\"ה אליבא דחכמים: \n", + "ומה שכתב ואם נשתנה הנגע ממה שהיה וכו'. נראה דהיינו מדכתיב בסוף הסגר שני והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה באש תשרפנו משמע הא אם הפך את עינו מאחר דלא פשה לא ישרפנו והוי כדין כהה הנגע שקורע מקום הנגע מהבגד והא דתנן נשתנה ולא פשה כאילו לא נשתנה לא שיהא לגמרי כאילו לא נשתנה דליהוי כעומד שני שבועות אלא לאפוקי מדר\"י דאמר יראה בתחלה תנא דאינו נראה בתחלה אלא דנין אותו כדין נגע שאירע בו כך. \n", + "ומה שכתב ומכבסו כולו כיבוס שני. היינו מדכתיב והבגד או השתי וכו' אשר תכבס וסר מהם הנגע וכובס שנית וטהר: \n", + "וכתב הראב\"ד ואם נשתנה ממה שהיה א\"א טעה בכאן טעות גדולה. טעמו להשיג על רבינו מדאמר קרא בכהה וקרע והיינו בכהה למראה שני דהיינו מירקרק לירוק ומאדמדם לאדום אז וקרע אבל מירקרק לאדמדם ומאדמדם לירקרק הוי מראשון לראשון ואין זה כהה וישרף וכבר נתתי טעם לדברי רבינו דדייק מדכתיב והנה לא הפך הנגע את עינו באש תשרפנו משמע הא אם הפך את עינו לא ישרף והפך היינו מירקרק לאדמדם מאדמדם לירקרק דאי לא כן הו\"ל למכתב והנה לא כהה הנגע. ומ\"ש עוד והמשנה אמרה נשתנה ופשה וכו'. כבר ישבתי המשנה לדעת רבינו. ומה שכתב עוד ומה שאמרה המשנה הכהה בראשון יכבס ויסגיר הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע כהה למראה שני קאמר וכו' כלומר א\"ת שטעמו של הרמב\"ם מדתנן בפרק י\"א דנגעים הכהה בראשון יכבס ויסגיר דמשמע ליה דכהה היינו מירקרק לאדמדם ומאדמדם לירקרק והא קתני דכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע לאו מילתא היא דכהה אינו מירקרק לאדמדם דההוא הוי מראשון לראשון אלא מירקרק לירוק שהוא למראה שני ותדע דכהה דמתניתין הוי כמו כהה דקרא ובכהה דקרא אמרו בתורת כהנים דהיינו למראה שני ואז קורעו ושורף מה שקרע אבל אם כהה למראה שלישי אינו טעון קריעה אלא כיבוס לבד ומראה שני משמע מראה שהוא שפל מן הראשון דומיא דמראה שלישי שר\"ל שהוא שפל מהשני וזה טעם הזכירו כאן מראה שלישי שנראה שאינו ענין לו ומירקרק לאדמדם אינו מראה שפל ממנו אלא שוה לו. וא\"ת ע\"כ יש לך לומר דמירקרק לירוק הוי מראה שלישי וטהור דאי לאו כן למה אמרו שאין הנגעים מטמאים אלא בירקרק שבירוקים ובאדמדם שבאדומים לכך אמר אבל בתחלה אין נזקקין אלא לירקרק ואדמדם כלומר אבל לא לירוק ואדום דהפרש יש בין קודם שנזקק לטומאה לאחר שנזקק לטומאה. ומ\"ש וכן הוא המשנה לדעת חכמים בא להכריע עוד דכהה דמתניתין היינו מירקרק לירוק ולא מירקרק לאדמדם מדתנן בפרק י\"א דנגעים הכהה בתחלה רבי ישמעאל אומר יכבס ויסגיר וחכמים אומרים אינו זקוק לו ובשלמא אם כהה היינו ירוק או אדום היינו דאמרי רבנן אין זקוק לו שכיון דעדיין לא נזקק לטומאה לאו כלום הוא אבל אם הוא מירקרק לאדמדם אמאי אין נזקקין לו וכפי מה שכתבתי לדעת רבינו אין צורך להשיב על טענותיו דרבינו מקרא הוא דורש אפילו אם תמצי לומר דפירושא דמתניתין כפירוש הראב\"ד אין בכך כלום שדין זה אינו ענין לכהה דמתניתין אלא לנשתנה ולא פשה וכדפרישית. ועוד י\"ל אפשר דרבינו מפרש דכהה בשני דמתניתין היינו נשתנה מירקרק לאדמדם ומה שטען הראב\"ד על זה דכהה דמתניתין הוי דומיא דקרא יש להשיב דמידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ועוד דבין כהה דקרא ובין כהה בשני דמתניתין הוי מירקרק לאדמדם דוקא והוא מראה שני שאמרו בתורת כהנים אבל נשתנה לירוק או לאדום זהו כהה למראה ג' שאמרו בתורת כהנים דטהור שכשם שאין הירוק והאדום סימן טומאה בתחלה אף לא בסוף. ומה שרצה להכריע מדתנן הכהה בתחלה אינו זקוק לו שאם הוא מירקרק לאדמדם למה אינו זקוק לו י\"ל דכיון דקודם שנזקק לטומאה הוא אינו זקוק לו כדאשכחן בפסיון שאינו מטמא בתחלה כמו ששנינו בתורת כהנים וכי היכי דמפליג הראב\"ד בירוק ואדום בין קודם שנזקק לטומאה לאחר שנזקק לטומאה הכי מפליג רבינו בנשתנה מירקרק לאדמדם ובאי זה דרך משני דרכים אלו עלו דברי רבינו כהוגן בלא טעות: \n\n" + ], + [ + "נגע שהיה ירקרק ופשה אדמדם וכו'. משנה פי\"א דנגעים: \n\n" + ], + [ + "נגע שהיה באמצעו מקום נקי וכו'. בת\"כ נגע הנתק מקיש נגע לנתק מה נתק אינו פושה אף נגע וכל שהוא קרוי נגע בכלל: \n\n" + ], + [ + "הפשיון הסמוך בבגדים כל שהוא וכו'. בפי\"א דנגעים ובתורת כהנים יליף לה מקראי: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אם תעיין בדרש תורת כהנים וכו'. השיג על רבינו למה כתב בבגדים דמשמע שדין זה מיוחד בבגדים ואינו כן שאדם ובגדים ובתים שוין בדין זה. וז\"ל הראב\"ד בפירושו לת\"כ הוא פרט לשפשתה לבוהק פי' דקי\"ל פשיון כל שהוא והרחוק כגריס בנגעי בגדים ובתים ואע\"ג דלא אשכחן לה בפירוש שמעינן לה מכללי דמתניתין דפשיון הרחוק לא מטמא בנגעים דאדם דתנן בנגעים פ\"ד בהרת כגריס וחוט יוצא ממנה אם יש בו רוחב ב' שערות זוקק לשיער לבן ולפשיון אבל לא למחיה שמעינן מהא דאי לית ביה רוחב שתי שערות אינו זוקק לפשיון דאם פשה חוץ לאותו חוט לא מטמא משום פסיון אלמא פסיון הבא מרחוק לא מטמא ותנן בנגעים פ\"ק היה בו פסיון והלך לו הפשיון או שהלכה לה האום או שנתמעטה ואין בזה ובזה כגריס השחין ומחית השחין המכוה ומחית המכוה חולקין בין האום לפשיון הרי אלו להקל שמעינן מהאי טעמא דשחין ומכוה ובוהק חולקין בין האום לפשיון הוא טהור משום דשחין ומכוה ובוהק לא חזי לפשיון אבל עור הבשר בעלמא אע\"פ שחולק ביניהם טמא אלמא פשיון הרחוק מטמא אלא ש\"מ חדא בפשיון כל שהוא וחדא בפסיון שהוא כגריס עכ\"ל. וי\"ל לדעת רבינו שאע\"פ שהם שוים בסמוך ורחוק הם מוחלקין בחוזר דבבתים הוי כשני גריסין כדתנן בספי\"ב דנגעים: \n\n" + ], + [ + "מי שמכבס את הנגע בשבוע ראשון וכו'. בת\"כ יליף לה מקרא: \n", + "וכל נגעי בגדים וכו'. בפ' דם חטאת (זבחים דף צ״ה): \n\n" + ], + [ + "בגד שקרע מקום הנגע וכו' עד בסימנים. בפי\"א דנגעים וכפשטא דמתניתין ולא כדמשמע בתוספתא: \n\n" + ], + [], + [ + "בגד שבא כולו בתחלה ירקרק או אדמדם וכו'. בפרק כל היד עלה י\"ט ובפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ\"ז ע\"ב) רבי נתן בן אבטולמוס אומר מנין לפריחת בגדים שהיא טהורה וכו' וקשיא לי דהתם משמע דרבנן פליגי עליה ואמאי שבק רבנן ופסק כרבי נתן: \n", + "וכתב הראב\"ד ואחר שפטרו וכו'. א\"א לא מצאתי נוסחא מאושרת בזה וכו'. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל ונראים הדברים ק\"ו בבגדים פי' דעיקר פריחה לטהר באדם כתיבא ומ\"מ רבינו השוה דין פריחת בגדים לדין פריחת נתקים שנתבאר רק ח' שאפי' פריחה לאחר הפיטור מטהרת בהם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב רבינו וזה שנאמר בבגדים בקרחתו וכו'. כלומר לא יקשה עליך קרא דבקרחתו או בגבחתו דמשמע דקרחתו היינו האריג וגבחתו היינו המוכין וקתני או דאין פירוש קרחתו וגבחתו כן אלא קרחתו אלו השחקים גבחתו אלו החדשים וכן פירש בתורת כהנים וכן תרגם אונקלוס. \n", + "ומה שכתב רבינו כנס ופשה ישרף. בתוספתא פרק חמישי: \n", + "בגד שמוכין יוצאין על פניו מן האריג וכו'. בסוף פרק י\"א דנגעים: \n\n" + ], + [ + "הבגדים הצבועים וכו'. בפרק י\"א דנגעים העורות והבגדים הצבועים אינם מטמאין בנגעים הבתים בין צבועים בין שאינם צבועים מטמאין בנגעים דר\"מ רבי יהודה אומר העורות כבתים ר\"ש אומר הצבועים בידי שמים מטמאים [בנגעים] בידי אדם אינם מטמאין [בנגעים] ופירש ר\"ש הצבועים אפי' בידי שמים ובת\"כ יליף טעמייהו מקראי בין צבועים ואפילו בידי אדם העורות כבתים בבגדים ובתים מודו ר\"י ור\"ש לר\"מ: \n", + "בגד ששתיו צבוע וכו'. בפרק י\"א דנגעים שם. וכתב ר\"ש בסתם בגדים הערב נראה בכרים ובכסתות השתי נראה כדמשמע בתוספתא והדבר תלוי לפי ענין האומנות ולכך סתם ושנה אחר הנראה: \n", + "פחות מג' אצבעות וכו'. בפי״ב ובפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ט) מייתי לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "בגד שארג בו פחות מג' על ג' וכו'. בפי\"ב דנגעים שם: \n\n" + ], + [ + "התופר מטליות וכו'. נלמד מהדין שיבא בסמוך: \n\n" + ], + [ + "בגד שהוא מטליות וכו'. בפרק אחד עשר דנגעים ובתורת כהנים קייטא שיש בה פספסים צבועים ולבנים פוסים מזה לזה שאלו את ר' אליעזר והרי הוא פספס יחידי ומסקנא יסגיר שמא יעמוד שני שבועות והעומד בבגדים שני שבועות טמא ופירש רבינו קייטא בגד מחובר מחתיכות קטנות וכל חתיכה נקראת פספס מן פס ידא. וסובר תנא דמתניתין שאע\"פ שאין בכל חתיכה שלש על שלש מטמא בנגעים כאילו היה ארוג כי התפירה חיבור גמור הוא וסובר שכשיש בין שתי חתיכות לבנות חתיכה צבועה בינתיים אינה חשובה הפסק ומועיל הפשיון מחתיכה לבנה זו לחתיכה לבנה הרחוקה וע\"פ מה שנתבאר דבבגדים מטמא פשיון רחוק ובתוספתא פליג רבי נחמיה וסובר דבעינן שיהיה באחת הלבנה ג' על ג' ואינה הלכה אלא כת\"ק וכרבי אליעזר ורבותיו שבמשנה אמרו שאלו את ר\"א הרי הוא פספס יחידי פי' שאין שם לבן אלא חתיכה אחת שאין בה ג' על ג' וכל השאר צבוע מה יהא דינה שהרי אין בה מקום לפסיון כי הנגע ממלא כולה כי אין בה אלא כגריס לבד אמרו לו מה תועלת בהסגר זה שהרי אין שם חתיכה אחרת לבנה שיפשה לה א\"ל לא שמעתי א\"ל רבי יהודה בין בתירא אלמד בו א\"ל אם לקיים דברי חכמים הן א\"ל שמא יעמוד כך שני שבועות והעומד בבגדים שני שבועות טמא א\"ל חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין מטמא בנגעים אלא בגדי צמר ופשתים וכו'. מפורש בתורה. \n", + "ומ\"ש בין קשה בין רך. ומ\"ש אף העור הצבוע בידי שמים מטמא בנגעים. כבר כתבתי בפרק שקודם דבפרק י\"א איפליגו תנאי בעורות דלר\"מ אף הצבועים בידי שמים אינם מטמאין בנגעים ולר' יהודה אפילו צבועים בידי אדם מטמאים בנגעים ולר\"ש הצבועים בידי שמים מטמאים בנגעים ובידי אדם אינם מטמאין בנגעים ורבינו כתב אף העור הצבוע בידי שמים מטמא בנגעים ואין לפרש דה\"ק אצ\"ל דצבוע בידי אדם מטמא בנגעים אלא אף הצבוע בידי שמים מטמא דהא משמע במתניתין ובת\"כ דיותר ראויים לטמא הצבועים בידי שמים מהצבועים בידי אדם הילכך ודאי ה\"ק אע\"פ שהוא צבוע מטמא בנגעים והוא שיהיה צבוע בידי שמים וא\"כ פסק כרבי שמעון ויש לתמוה היאך פסק כר\"ש נגד ר\"י וי\"ל משום דבצבועים בידי אדם ה\"ל ר\"מ ור\"ש תרי נגד ר\"י והלכה כרבים ועי\"ל דהא דר\"ש שנויה בתוספתא בשם רבי עקיבא וידוע דהלכה כרבי עקיבא מחבירו: \n", + "והלבדים כבגדים וכו'. בתוספתא רפ\"ה והאהלים מטמאים בנגעים וכו'. שם ובתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "כל הבגדים וכו' עד יראו בתחלה. ר\"פ י\"א דנגעים: \n", + "בגד שהוא כלאים וכו'. בתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "צמר גמלים וצמר רחלים וכו'. ברפ\"ט דכלאים ובפי\"א דנגעים: \n", + "ורחל בת עז וכו'. בפ\"ב דבכורות (דף י\"ז): \n", + "בגד שהיה שתיו פשתן וכו'. תוספתא פ\"ה בגד ששתיו סריקין וכו' ואינו מפרש כר\"ש שהוא צבע אלא מין משי כמו הכלך והסריקון וה\"ה לקנבוס: \n\n" + ], + [ + "העור שאינו מעובד וכו'. בת\"כ. \n", + "ומ\"ש וכן העור שהוא גולם וכו'. תוספתא פרק ששי ובת\"כ: \n", + "וכל כלי העור וכו': \n\n" + ], + [ + "עורות חיה שבים וכו'. ריש פי\"א דנגעים ובת\"כ מייתי לה מקרא. \n", + "ומ\"ש והוא שיחברנו לו כדרך חיבורי בגדים לטומאה. שם ובתורת כהנים מייתי לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "כל כלי הראוי להתטמא בשאר הטומאות וכו'. בפי\"א דנגעים: \n", + "החמת והתורמל וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש וכן כל כיוצא בהן וכו': \n\n" + ], + [ + "סדין המקומט וכו'. תוספתא פירקא קמא: \n\n" + ], + [ + "השתי והערב וכו'. בפרק אחד עשר דנגעים ובפרק קמא: \n", + "וכמה יהא בפקעת וכו'. שם: \n", + "היתה הפקעת מקובצת וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "שתי פקעיות וכו'. גם זה שם המעלה מן הפקעת לחבירתה וכו' ושני דפי חלק השני במשנה פי' רבינו בעת הבדל בגד או חלוק מחבירו כאשר ישארו שתי חתיכות מחוברות בחוט מן השתי או מן הערב: \n", + "ומה שכתב נראה הנגע בנפש המסכת וכו' עד הסדין טהור. גם זה שם ופירוש נפש היינו הערב כי חוטי הערב בשתי כנפש בתוך הגוף ומעמדת אותו כנפש ושתי העומד הוא השטוח כדי לארוג. \n", + "ומ\"ש פשה מן הנימין וכו'. תוספתא בפ\"ה: \n\n" + ], + [ + "חלוק שנראה בו נגע מציל את האמריות שבו וכו'. בפי\"א דנגעים חלוק שנראה בו נגע מציל את האמריות שבו אפילו הן ארגמן ובת\"כ ושרף את הבגד וכו' א\"כ למה נאמר בצמר או בפשתים להוציא אמריות שבו אוציא אמריות של זהב ושל שירים שאין מינן מטמא בנגעים ולא אוציא של ארגמן ושל זהורית טובה שמינן מטמא בנגעים ת\"ל אשר בו הנגע הראוי לקבל נגע עכשיו ופי' ר\"ש ארגמן וזהורית הוא צמר צבוע ותולעת שני מינן מטמא בנגעים דהיינו צמר שאינו צבוע. הראוי לקבל נגע עכשיו לאפוקי הני שהם צבועים עכ\"ל. וז\"ל רבינו שם מאמרו בצמר או בפשתים יורה שבהן מה שישרוף ומה שיעזוב ובאה הקבלה שיעזוב ממנו האמריות שבו ואפילו היו מארגמן אשר הוא צמר שלא תחשוב שהם לא יצילו מן השריפה אם לא יהיו ממשי או מזהב והדומה לו לא שיהיו מצמר ופשתים עכ\"ל. ונראה שרבינו סובר שאפילו האמריות מצמר לבן אינן נשרפות עם הבגד מאחר שנתמעטו מהכתוב ותנא דנקט ארגמן אורחא דמלתא נקט שדרך לעשות האמריות מארגמן אבל אה\"נ אפילו מן הצמר לבן הם ניצולות וה\"ל כאילו אמר אפילו הם מצמר: \n\n" + ], + [ + "בגד מוסגר שצבעו וכו'. תוספתא פ\"ה וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש וכן אם נתערב באחרים וכו' עד ומותר בהנייתו. משנה בספי\"א דנגעים. \n", + "ומ\"ש היתה בהן אחת ג' על ג' וכו'. תוספתא בפ\"ה ולאפוקי מר\"א בר\"ש דאמר שאם נראה נגע בזו שהיתה ג' על ג' כולן ישרפו: \n\n" + ], + [ + "בגד מוחלט שנתערב וכו'. משנה ספי\"א דנגעים. ובת\"כ מייתי לה מקרא. \n", + "ומה שכתב אפילו אחד בכמה אלפים: \n\n" + ], + [ + "אחד בגד או כלי עור וכו'. בת\"כ זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים או השתי או הערב או כל כלי עור מקישן לבית מה בית מטמא בביאה אף כולם מטמאין בביאה וכתבה ר\"ש בפי\"ג דנגעים הלכה ח' ופירש ר\"ש מקישן לבית בפסוק זאת תהיה דכתיב ולצרעת הבגד ולבית וכיון דהקיש התם בגד לבית וה\"ה לכל הכתובים כאן עם הבגד כגון שתי וערב וכלי עור. \n", + "ומ\"ש ומטמא במגע ומשא. ומ\"ש ועושה משכב ומושב וכו'. ומ\"ש כיצד בגד מנוגע וכו' שהכניס מהם אפי' כזית לבית טהור נטמא וכו'. בפי\"ג דנגעים: \n", + "וכתב הראב\"ד וכן משכב ומושב המונח תחת האבן והניח כזית מהן למעלה וכו' א\"א בחיי ראשי טעה בדמיונותיו וכו'. ואני אומר מאן יהיב לן מעפרא דמרן הראב\"ד ומלינן עיינין דמקשה לרבינו על אבן המנוגעת והוא דבר שלא הוזכר בדברי רבינו כלל ואין ספק שספר מוטעה נזדמן לו בדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "מטלית שיש בה שלש על שלש וכו'. תוספתא שם: \n", + "ומה שכתב היו בה כמה זיתים וכו'. משנה פי\"ג שם: \n", + "אע\"פ שכל השיעורים הל\"מ וכו': \n\n" + ], + [ + "בגדים המנוגעים וכו'. תוספתא פרק שביעי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "צרעת בתים כשני גריסין וכו'. בפי\"ב ובת\"כ מייתי לה מקרא. \n", + "ומ\"ש שרחבו כמו צמיחת שש שערות בגוף וכו'. נלמד ממה ששנינו בפר\"ו שמקום הגריס ל\"ו שערות והיינו לומר שהיא שש על שש שבתשבורת הם ל\"ו על ל\"ו: \n\n" + ], + [ + "ושני המראות מצטרפין זה עם זה. יליף מבגדים: \n", + "ופשיון הסמוך כל שהו וכו'. בס\"פ י\"ב ובת\"כ יליף לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "אין נגעי בתים מטמאים וכו'. בתורת כהנים ומסיים בה ומראיהם שפל מן הקיר ולא ממשן וזו כוונת רבינו במה שכתב שיהיו שוקעות בקיר וכמ\"ש תחלה מראה הנגע וכו': \n", + "ומה שכתב ובב' המראות מסגירין או מחליטין ובפסיון נותצין וכו'. מבואר בתורה אלא שהחלט זה שכתב בלא פסיון איני ידוע מהו: \n\n" + ], + [ + "כשיראה נגע בבית וכו'. בפרק י\"ב. \n", + "ומה שכתב ואפילו חבילי עצים אפילו חבילי קנים. שם וכר\"י ויש לתמוה למה פסק כמותו במקום רבי שמעון ורבי מאיר דרבים נינהו ואפשר שרבינו סובר דבהא ל\"פ וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "בית אפל וכו'. בפ\"ב ואיתא בפ\"ק דחולין (דף י' ע\"ב) ומייתי לה מקרא בת\"כ: \n", + "ויעמוד על פתח הבית וכו'. בפי\"ב ובת\"כ מייתי לה מקרא ואע\"פ שלא הוזכר במשנה אלא לענין הסגר משמע לרבינו דה\"ה לענין מחליט ופוטר: \n", + "ומה שכתב ואם עמד תחת המשקוף או שהלך לתוך ביתו וכו'. בת״כ ובפ״ק דחולין ופ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ו ע״ב): \n\n" + ], + [ + "אין הבית מטמא בנגעים עד שיהא בו ד' אמות על ד' אמות וכו'. בריש סוכה (דף ג' ע\"ב). \n", + "ומ\"ש ויהיה לו ד' כתלים. כתב רבינו בפי' המשנה פי\"ב דהיינו מדכתיב קירות הבית תרי זימני והוא בת\"כ ופ' גט פשוט וזהו ששנינו בפי\"ב בית טריגון אינו מטמא בנגעים והוא בעל ג' כתלים כי טריגון הוא מלשון יוני שטריאה הם ג': \n", + "ומה שכתב והוא בנוי בארץ. בת\"כ בבית ארץ פרט לבית הבנוי בספינה או באסקריא ועל ד' קורות והוא במשנה פי\"ב. \n", + "ומ\"ש באבנים ועפר ועצים. שם בפי\"ב. \n", + "ומ\"ש או שהיה עגול. שם. \n", + "ומ\"ש או בעל ה'. בתוספתא פ\"ו ואיתא נמי בפרק גט פשוט ובספ\"ק דנזיר (דף ח') בית פנטיגון אינו מטמא בנגעים והוא נגזר מלשון יוני שפינט\"י הם חמשה ויליף לה בת\"כ מקראי. \n", + "ומ\"ש והיה בנוי על ד' עמודים וכו'. משנה רפי\"ב ופי' שם רבינו ר\"ל אפילו יהיו בלתי על ד' עמודים בארץ ועליהם גג הנה יטמא בנגעים אע\"פ שהוא פתוח מד' צדדין: \n\n" + ], + [ + "כמה אבנים יהיו בו וכו'. שם וכר\"ע מחבירו: \n", + "וכמה עצים יהיו בו וכו'. שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "הלבינים והשיש וכו'. נלמד ממה שיבוא בסמוך: \n", + "בית שאחד מצידיו וכו' עד טהור. בפרק י\"ב ובמקום מ\"ש בספרי רבינו ואחד באבנים כתוב במשנה ובת\"כ ואחד בלבנים וכ\"נ להגיה בספרי רבינו וכן מוכיח תחלת לשונו שכתב הלבנים והשיש: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בספרי רבינו בית שלא היו בו לבנים וכו'. ט\"ס הוא וצריך לכתוב אבנים במקום לבנים. וכתב הראב\"ד ונראה בו נגע א\"א זה המאסף תפס לשון המשנה ולא דקדק במה שאמרו וכו' אבל נ\"ל דלענין טומאת הבית וכו'. אפריון נמטייה למרן דהוא מותיב לה והוא מפרק לה דלענין טומאת הבית אע\"פ שלא היו בשעת בניין ולא הוזכרו אלא לענין נתיצה וכו' אלא דאיכא למתמה עליה למה פתח בתמיה רבה כיון דאיכא לשנויי כדשני ואפשר דמשום דאכתי איכא למיתמה עלה למה השמיטו: \n\n" + ], + [ + "בית שסיככו בזרעים וכו'. בפ' העור והרוטב עלה קכ\"ט אמר רב מתנא הרי אמרו בית שסיככו בזרעים טהרו טומאתו לאו דאורייתא דאי סלקא דעתך דאורייתא מצינו לזרעים שמטמאין טומאה חמורה כששימש מעשה עץ שימש ופירש רש\"י הרי אמרו וכו' דבית המסוכך בזרעים דהוי בית וכו' כגון שסיכך ביתו בשבולים ובהם הזרעים וכיון שעשה מהם סכך ביטל הזרעים ונעשה אהל חשוב ואם פרחה צרעת באותו בית הרי כל הבית כתליו ואהל שלו לטמא אדם וכלים: \n\n" + ], + [ + "ירושלים וח״ל וכו'. בפי״ב ובס״פ מרובה (בבא קמא דף פ״ב ע״ב) ופ״ק דיומא (דף י״ב) ופרק בני העיר (מגילה דף כ״ו). \n", + "ומ\"ש ובתי עכו\"ם. נלמד ממה שיבא בסמוך ודייק לכתוב שבארץ ישראל דאילו שבחוצה לארץ אפילו של ישראל אינם מטמאין: \n\n" + ], + [ + "הלוקח בתים מן העכו\"ם וכו'. בפרק י\"ב ומייתי לה מקרא בת\"כ: \n\n" + ], + [ + "בית שצדו אחד עכו\"ם וכו'. תוספתא פרק ו'. \n", + "ומ\"ש ושאר כל הבתים כו' עד בין צבועים בידי שמים. בפי\"א: \n\n" + ], + [ + "בית האשה וכו'. בפרק קמא דיומא עלה י\"א ע\"ב תניא בית הכנסת ובית השותפין ובית האשה מיטמאין בנגעים פשיטא מהו דתימא ובא אשר לו הבית לו ולא לה לו ולא להם קמ\"ל ואימא ה\"נ אמר קרא בבית ארץ אחוזתכם וכו' ובית הכנסת מי מטמא בנגעים וכו' ת\"ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו יצאו אלו שאין מיוחדין לו ל\"ק הא רבי מאיר והא רבנן וכו' ול\"ק הא דאית בה בית דירה הא דלית בה בית דירה ואיבעית אימא הא והא דלית בה בית דירה והא דכרכים והא דכפרים ומקשה על שינויא בתרא ומסיק אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא דאית ביה בית דירה: \n\n" + ], + [ + "קירות האבוס וקירות המחיצה שבבית וכו'. בפי\"ב ופירש רבינו שמשון קירות המחיצה של חצרות גנות ופרדסים ורבינו פירש קירות המחיצה הוא תקרה שלא נעשה לדירה אמנם נעשה להיות צל לאשר תחתיו מבהמות מהשמש ואיצטריך אפילו שהם בבית שאם בא הנגע בכותלי הבית מטמא ובכותל האבוס והמחיצה אשר שם אין מטמא וקרא בבית כתיב וז\"ש רבינו שבבית: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "נגעי בתים יש בהם הסגר שלשה שבועות שהם י\"ט יום. בפרק שלישי דנגעים: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואפילו מצאו כולו בתחלה ירקרק או אדמדם וכו'. יליף מנגעי בגדים. \n", + "ומה שכתב ובשביעי רואהו אם כהה הנגע וכו'. בריש פרק י\"ג הכוהה בראשון וההולך לו קולפו והוא טעון צפרים הפושה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים עמד בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים אם עד שלא טיהרו בצפרים נראה בו נגע הרי זה ינתץ ואם משיטהרו בצפרים נראה בו נגע יראה בתחלה ובתורת כהנים מייתי לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "כשהוא חולץ את האבנים וכו'. בפרק י\"ב ובתורת כהנים מייתי לה מקראי ולקחו אבנים אחרות משמע ולא אבנים מצד זה לצד זה עפר ולא סיד וגפסיס ולקחו אבנים אין פחות משתי אבנים ונתנו אל תחת האבנים אין פחות משתי אבנים מכאן אמרו אין חולצין פחות משתי אבנים ולא מביאים פחות משתים ואין מביא אחת תחת שתים ולא שתים תחת אחת אלא מביא שתים תחת ג' וג' תחת ד' וד' תחת ג' ותחת שתים פי' דלא קפדינן אלא שיהיו רבים תחת רבים דהיינו אבנים תחת אבנים ומיעוט רבים שתים ורבינו לא חש אלא להעתיק לשון המשנה: \n\n" + ], + [ + "היה הכותל בינו לבין חבירו וכו'. בפרק הנזכר: \n\n" + ], + [ + "אבן שבזוית וכו'. בפרק י\"ג פירוש אבן שבזוית אבן שבינו ובין חבירו וטעמא משום דכתיב וחלצו ובנתיצה ונתץ לשון יחיד וכתיב נמי אבניו. \n", + "ומה שכתב ויש בדבר ספק וכו'. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ\"ח) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "בית שנראה בו נגע וכו'. בפי\"ג: \n\n" + ], + [ + "הלוקח אבנים וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "כיצד מטהרים את הבית. מפורש בתורה. \n", + "ומה שכתב שמזה על המשקוף של בית מבחוץ. ריש פרק י\"ד: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בית המנוגע אב מאבות הטומאות וכו'. ומ\"ש וכל הנוגע בו יטמא. בפי\"ג. \n", + "ומ\"ש וכל כזית מהם מטמא במגע ובמשא. בפרק י\"ג אבניו ועציו ועפרו מטמאין בכזית. \n", + "ומ\"ש שהם מטמאין במגע ובמשא. בתוספתא פ\"ו. \n", + "ומ\"ש שמטמא בביאה. בפי\"ג מפורש שאבן אחת ממנו מטמא בביאה. \n", + "ומה שכתב וכולן אסורין בהנאה. בצרעת בגדים כתיב צרעת ממארת ודרשו בתורת כהנים תן בו מארה ואל תהנה בו וא\"כ הוא הדין לבתים דגם בהם כתיב צרעת ממארת. \n", + "ומ\"ש ואם שרפן וכו'. ומ\"ש וכולן משלחין אותה חוץ לעיר אע\"פ שאינה מוקפת חומה. בתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "בית מוסגר אינו מטמא אלא מתוכו וכו' אבל המוחלט מטמא מתוכו ומאחריו. בפי\"ג שם. \n", + "ומ\"ש שנאמר צרעת ממארת וכו' וכי טהור היה וכו'. בתורת כהנים. \n", + "ומ\"ש וכן אבנים שיש בהם הנגע. תוספתא פ\"ז: \n\n" + ], + [ + "אחד המוסגר ואחד המוחלט וכו'. [בפי\"ג] וכר\"א דיליף לה בקל וחומר. \n", + "ומה שכתב וכן אבן המנוגעת וכו' עד ואם הניחה שם טמאהו. בפרק י\"ג: \n\n" + ], + [ + "המאהיל בידו על אבן וכו'. בתוספתא פ\"ז: \n\n" + ], + [ + "טהור שנכנס המנוגע וכו'. בפי\"ג. \n", + "ומ\"ש שנאמר והשוכב בבית וכו'. בתורת כהנים: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שנכנס לבית המנוגע וכו'. בפרק י\"ג: \n", + "וכן העכו\"ם והבהמה וכו'. תוספתא פ\"ז ובתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה עומד בבית המנוגע וכו'. בפרק י\"ג: \n", + "ומ\"ש וכן העומד בחוץ ופשט ידיו וכו'. ג\"ז שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "כל המציל בצמיד פתיל באהל המת מציל וכו'. שם וכר\"י לגבי ר\"מ: \n\n" + ], + [ + "הצרעת הוא שם האמור בשותפות וכו'. שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו וכו'. דברי רבינו ראויים אליו ז\"ל: \n", + "נשלמו הלכות טומאת צרעת \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d9c2bd8806444b823242dfe8aa0cb13fdda851a4 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,822 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Defilement_by_Leprosy", + "text": [ + [ + [ + "צרעת עור הבשר הוא שילבין מקום מן העור וכו'. בריש נגעים תנן מראות נגעים שנים שהם ד' בהרת עזה כשלג שנייה לה כסיד ההיכל שאת כקרום ביצה שנייה לה כצמר לבן דר\"מ וחכ\"א שאת כצמר לבן שנייה לה כקרום ביצה ובריש שבועות (דף ה' ע\"ב) אמרינן דמתניתין דלא כר\"ע דאי ר\"ע כיון דאמר זו למעלה מזו א\"כ טהרת סיד ההיכל מלצרף בהדי מאן לצרפיה לצרפיה בהדי בהרת איכא שאת דעדיפא מינה לצרפיה בהדי שאת לאו תולדה דידה הוא וכו' והיכא שמעינן לר\"ע [דאמר] זו למעלה מזו אילימא מהא דתניא א\"ר יוסי שאל יהושע בנו של ר\"ע מר\"ע מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהם ארבעה אמר ליה ואי לאו מה יאמרו יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא א\"ל לומר שמצטרפין זה עם זה א\"ל ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה א\"ל לומר לך כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים ואילו מסיד ההיכל ולמעלה לא קאמר מדלא א\"ל ש\"מ דשמיע ליה לר\"ע דאמר כולהו לבהדי שאת מצטרפין ודילמא שאת ותולדתה בהרת ותולדתה אלא מדרבי חנינא ופירש\"י מי ששנה משנה זו בלשון אבות ותולדות דלא כר\"ע דאי כר\"ע כיון דאמר לקמן מראות נגעים זו למעלה מזו נשנו כסדר מעלתן השלג והצמר והסיד והקרום ואמרינן לקמן שכסדר משנתן הם מצטרפין זה לזה ואין אחד מצטרף לגבוה ממנו שתי מעלות [אלא מעלה אחת]. א\"כ דהוא שנאן בלשון אבות ותולדות טיהרת מראה סיד מלהצטרף דמדמתני לסיד שנייה לבהרת ולא תניא נמי שניה לשאת והרי אף משאת היא פחותה ש\"מ ס\"ל לתנא דלאו בת מינא דשאת היא ולא מצטרפא בהדה ומהשתא בהדי מאן נצרפה אי בהדי בהרת אביה הא איכא שאת שהיא כצמר דעדיפא מינה בלובן נמצאת בהרת למעלה מהסיד שתי מעלות ור\"ע זו למעלה מזו בעי נצרפה בהדי שאת שהיא מעלה אחת לאו תולדה דידיה דהא שקלת לה מיניה ושויתה מין בהרת ולר\"ע הכי איבעי ליה למיתני בהרת עזה כשלג ושאת כצמר לבן ושניה לה סיד ההיכל וקרום דנימצי למימר כולהו מינא דהדדי נינהו ובהרת ושאת מצטרפין ושאת וסיד נמצא לו צירוף לסיד והכי אמרינן בת\"כ בבהרת ושאת דמצטרפי והיה מלמד שמצטרפין זה עם זה אבל השתא דמחלקת תולדה לזו ותולדה לזו סבירא לן שאין מצטרף כל אחד כי אם עם אביו עכ\"ל: \n", + "ולפי זה לרבנן בהרת ושאת מצטרפין זה עם זה מדכתיב והיה ולא כתיב והיו אבל סיד אינה מצטרפת אלא עם בהרת אביה וקרום ביצה אינה מצטרפת אלא עם שאת אביה דשתי התולדות אינן מצטרפות דתולדה דבהרת אינה מצטרפת עם תולדה דשאת דלא קאי והיה אלא אשאת ובהרת דכתיבי בהדיא במקרא ולא אתולדות דאתו מרבויא. ולר\"ע אין מצטרפין אלא כסדר מעלתן וכצמר וכסיד וכקרום ואין אחד מצטרף לגבוה ממנו שתי מעלות אלא מעלה אחת והא דתנן בפ\"ק דנגעים ד' מראות הללו מצטרפין זה עם זה כבר פירש\"י שם לא שיהיו כל ד' מראות מצטרפין דאין התולדה מצטרפת אלא עם האב שלה אלא מצטרפין לר\"ע כדאית ליה ולרבנן כדאית להו. והשתא רבינו שכתב שנגע שהיה מקצת הלובן כמראה הבהרת ומקצתו כמראה השאת ומקצתו כמראה הספחת הכל כמראה אחד הוא חשוב דלא כרבנן ולא כר\"ע: \n", + "ונ\"ל שרבינו מפרש דמאי דאמר ר\"ע זו למעלה מזו וזו למעלה מזו לא לענין צירוף קאמר דאינה מצטרפת לגבוה ממנה שתי מעלות כדפירש\"י אלא כל ד' מראות מצטרפין זה עם זה אפילו לגבוה ממנה ג' מעלות כפשטא דמתני' וכדמשמע מדא\"ל ר' יהושע לר\"ע יאמרו מקרום ביצה ולמעלה מצטרפין זה עם זה ולפי זה ניחא שאינו צריך לידחק במה שנדחקו רש\"י והתוספות במאי דא\"ל יאמרו מקרום ולמעלה טמא ומצטרפין וכן מפורש בהדיא בירושלמי וז\"ל ומנין שמצטרפין זה עם זה אמר רבי מנא מנו אותם חכמים שנים ומנו אותם ד' מה שנים מצטרפין זה עם זה אף ד' מצטרפין זה עם זה ר\"א בשם רבי אבין אם בשאינו מינו מצטרף לא כ\"ש מין במינו עכ\"ל פי' בשאינו מינו בהרת עם שאת מין במינו פי' אב ותולדתו ונראה שבאו לאפוקי דלא נימא דרשא דוהיה מלמד שמצטרפים בהרת עם שאת וכדפירש\"י אלא כולן מצטרפין זה עם זה ואף לר\"א בשם ר' אבין כיון שמצטרפים עם שאת שאינו מינו אמרינן דה\"ה לתולדה דשאת מצטרף והא דקאמר זו למעלה מזו היינו לענין חוזק לבנונית של זה על זה דר\"ע סבר דשלג לבן מצמר וצמר לבן מסיד וסיד לבן מקרום ורבנן סברי דשלג לבן מסיד וצמר לבן מקרום וכדאמרינן בגמרא (דף ו' ע\"ב) משל דרבנן למה הדבר דומה לתרי מלכי ותרי אפרכי וכו' מלכו של זה למעלה מאפרכיה דנפשיה ומלכו של זה למעלה מאפרכיה דנפשיה וסיד וצמר מוחלקין בלבנוניתם זה מזה וכן שלג וצמר ואפ\"ה מצטרפי הני מדכתיב והיה וסיד מצטרף עם שלג משום דתולדה דידיה היא וכן קרום מצטרף עם צמר משום דתולדה דידיה היא והא דאמרינן בגמרא סיד בהדי מאן לצרפיה וכו' היינו אי מתניתין ר\"ע דלבנונית של זו למעלה מזו וזו תולדתו של זו וזו תולדה של זו כמתניתין אבל לפום קושטא דמתני' דלא כר\"ע לית ליה לר\"ע אב ותולדה אלא כולן מצטרפות זו עם זו אפי' עם הגבוה ממנה ג' מעלות דוהיה משמע ליה דאכולהו קאי ופסק רבינו כר\"ע משום דאע\"ג דסתמא דמתני' דריש נגעים דלא כוותיה הא איכא סתמא אחרינא דפשטא דידה כוותיה אתיא דקתני ד' מראות אלו מצטרפות זו עם זו כך היה נראה לומר כדי ליישב לשון זה שכתב רבינו נגע שהיה מקצת הלובן כמראה הבהרת וכו' הכל כמראה אחד הוא חשוב אבל יקשה לזה מ\"ש קודם לכן שהמראה שהוא כסיד ההיכל הוא ספחת הבהרת והמראה שהוא כקרום ביצה הוא ספחת השאת מכאן אמרו מראות נגעים שנים שהן ד' בהרת וספחתה שאת וספחתה והיינו כרבנן: \n", + "ואיכא למידק על רבינו דמיחזי כמזכי שטרא לבי תרי דמהאי לישנא משמע דפסק כרבנן ומאידך לישנא שכתב נגע שהיה מקצת כמראה הבהרת וכו' הכל כמראה אחד הוא חשוב א\"כ למה מנאום חכמים וכו' שכל כהן שאינו מכיר המראות ושמותיהן וכו' משמע דפסק כר\"ע ויש לתמוה על הראב\"ד שלא השיגו בזה: \n", + "וליישב דברי רבינו נ\"ל שהוא סובר דכי אמרינן מתניתין דלא כר\"ע היינו למאי דס\"ד דר\"ע סבר זו למעלה מזו כלומר ואין זו מצטרפת לגבוה ממנה שתי מעלות אבל בתר הכי לא אשכחן ליה דסבר הכי דהא כי בעינן לאתויי מדשאל רבי יהושע לר\"ע דחי ליה וכי הדר מייתי מדרבי חנינא דחי ליה אימור דשמעת ליה בפתוך בחלוק מי שמעת ליה וכי תימא כי היכי דשמעת ליה בפתוך הכי שמעת ליה בחלוק ובפתוך גופיה מי שמעת ליה והתניא ר\"ע אומר אדמדם שבזה ושבזה וכו' אמרי אה\"נ והתניא רבי נתן אומר לא שאמר ר\"ע של סיד דיהה הימנה אלא של צמר דיהה הימנה והשתא לא שני אלא מאי דאקשי ליה בפתוך מי שמעת ליה אבל מאי דאקשי ליה אימור דשמעת ליה בפתוך בחלוק מי שמעת ליה קשיא ואפילו מאי דשני בפתוך לאו שינויא הוא לגמרי דהא במתני' תנן בר\"ע של סיד דיהה הימנה ודלא כרבי נתן ומעתה כיון דלא אשכחן לר\"ע שלא תצטרף זו עם שלמעלה שתי מעלות בחלוק מיהא שפיר אתיא מתניתנין כר\"ע וכיון דאשכחן לר\"ע דמקרום ולמעלה מצטרפין כל ד' מראות זו עם זו אפילו עם הגבוה ממנה שלש מעלות ולא אמרו שנים שהם ד' אלא לומר לך כל כהן שאינו בקי בהם ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים אית לן למימר דמתני' נמי הכי סברה וליכא פלוגתא בינייהו דמתני' דקתני להו בלשון אבות ותולדות לא לענין צירוף תני להו אלא לענין שצריך הכהן להיות בקי בהן ובשמותיהן אבל כולם מצטרפות זו עם זו ובהכי ניחא דבעי התם גמרא סתמא ספחת לבהרת מנ\"ל ואי איתא ה\"ל לפרושי דלרבנן דוקא קא בעי ומדסתים ליה סתומי משמע דלכולי עלמא בעי דליכא פלוגתא בינייהו: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) וכתב הראב\"ד ולובן שהוא דיהה א\"א שנה משנתו כר\"ע וכו'. נראה מדבריו שהוא מפרש דר\"ע דאמר זו למעלה מזו היינו לומר שלובן של זו יותר מזו ולובן של זו יותר משל זו ורבנן פליגי ואמרי דסיד וצמר לבנוניתם שוה אלא דשל סיד נוטה ללובן השלג ושל צמר נוטה ללובן אחר ומש\"ה תמה על רבינו למה פסק כר\"ע ולא כסתם מתני' ובמ\"ש לדעת רבינו אין מקום להשגה זו. וכתב עוד הראב\"ד זה עם זה בין להקל א\"א אינו נראה כן מן הגמרא וכו'. וגם להשגה זו אין מקום במ\"ש לדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "היה במראה הלובן מד' מראות אלו מקצת אדמומיות מעורבת בו וכו'. בפירקא קמא דנגעים. \n", + "ומ\"ש וכיצד מראה הפתוך בארבע מראות אלו וכו'. בריש שבועות (דף ו'). \n", + "ועל מה שכתב רבינו הפתוך שבבהרת הוא המראה הרביעית כתב הראב\"ד א\"א נ\"ל כי זה שיבוש וכו'. טעמו לפי שהוא מפרש שהסדר הוא מלמעלה למטה שהכוס שבו שני טיפי דם הוא בבהרת ושיש בו ארבעה טיפי דם הוא בצמר ושל שמנה טיפין הוא בסיד ושל י\"ו טיפין הוא בקרום ורבינו סובר שהסדר הוא מלמטה למעלה וטעם רבינו מבואר שכל שהלובן שלו יותר אינו ניכר שהוא פתוך אלא אם כן יפלו בו הרבה טיפי דמים: \n\n" + ], + [ + "כל המראות האלו בין הלבן בין הפתוך מצטרפין זה עם זה וכו'. בפרק קמא דנגעים בתר דקתני מראות פשוטות ומראות פתוכות תנא ארבע מראות אלו מצטרפין זה עם זה משמע דאכולהו קאי בין פשוטות בין פתוכות בין פשוטות עם פתוכות: \n\n" + ], + [ + "כל מראה צרעת עור הבשר וכו'. בריש שבועות (דף ו' ע\"ב) ת\"ר בהרת עמוקה וכן הוא אומר ומראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל ובספרי אמרו מראה הנגע עמוק ואין ממשו עמוק ואמרו עוד שאת אין שאת אלא גבוה ומפני זה כתב הראב\"ד מן הצמחים העולים בגוף א\"א לא נאמר זה אלא בבהרת אבל בשאת מראהו גבוה מן העור שאין שאת אלא גבוה עכ\"ל. וכ\"נ דעת אונקלוס שתרגם שאת עמקא. ואפשר לומר שסובר רבינו דכיון דבהרת צריכה להיות עמוקה הוא הדין לשאת ומ\"ש בספרי שהיא גבוהה לאו למימרא שהיא גבוהה ממש אלא שהיא גבוהה יותר מבהרת כלומר שאינה עמוקה כמותה אבל לעולם עמוקה היא, ובזה עלה ארוכה למ\"ש רש\"י בפירוש התורה ומראיה אין עמוק מן העור לא ידעתי פירושו דוק ותשכח. כתוב בספרי רבינו לא עמוק במשיחתו וט\"ס הוא וצריך להגיה לא עמוק במשישתו וכן מצאתי בספר מוגה והוא ההיא דספרי שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "שיעור כל נגעי צרעת וכו'. ברפ\"ו דנגעים גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע מקום הגריס ט' עדשות מקום עדשה ארבע שערות נמצאו ל\"ו שערות ופירש שם רבינו שכאשר היה הנגע מרובע יהיה צמיחת ל\"ו שערות והוא כגריס הקילקי לפי שרחבו ו' באורך ו' ויהיה ג\"כ באורך ג' עדשים ברוחב ג' עדשים לפי שהעדשה ארכה צמיחת שתי שערות ורחבה צמיחת שתי שערות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נגע שהיה ברחבו כדי צמיחת חמש שערות וכו'. נלמד ממה ששנינו במשנה הנזכר גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע: \n", + "וכל השיעורים הל\"מ. בריש עירובין (דף ד'): \n\n" + ], + [ + "כ\"מ שנאמר בהרת וכו'. זה הוא הקדמה לכל מה שיבא: \n", + "בהרת שהיא עזה כשלג וכו' לפיכך אין משערין הכל אלא בבינוני. פ\"ב דנגעים וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "שלשה סימני טומאה בצרעת עור הבשר וכו'. בפ\"ג דנגעים ובפ\"ז. \n", + "ומ\"ש שאין בנגעי עור הבשר הסגר יותר על ב' שבועות. משנה פ\"ב דערכין (ח' ע\"ב) והוא מבואר בתורה: \n\n" + ], + [ + "בהרת שהיתה עזה כשלג וכו'. בפרק רביעי דנגעים היתה עזה ונעשית כהה או כהה ונעשית עזה הרי היא כמות שהיתה ובלבד שלא תתמעט מארבעה מראות. \n", + "ומה שכתב רבינו אם כן מהו זה שנאמר בתורה והנה כהה הנגע וכו' וכן אם לא כהה ולא פשה וכו'. כדברי רבינו כתב הרמב\"ן בפירוש התורה ור\"ש בפרק קמא דנגעים ולאפוקי ממ\"ש רש\"י בפירוש התורה אם כהה הוכהה מראיתו הא אם עמד במראיתו ולא פשה טמא וכבר האריך בזה ה\"ר אליה מזרחי שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שיער לבן שהוא סימן טומאה בצרעת וכו'. בפ\"ד דנגעים ובתורת כהנים ושער מיעוט שער שתי שערות. \n", + "ומ״ש וכמה יהא אורכן וכו'. משנה פרק בא סימן (נדה דף נ״ב ע״ב) פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא כמחמיר וסובר רבינו שהאומר כדי שיהיו ניטלות בזוג הוא המחמיר שהוא השיעור המועט. \n", + "ומ\"ש היתה אחת ארוכה. בפ\"ק דנגעים. \n", + "ומה שכתב או אחת מלמטה וכו'. בפ\"ד. \n", + "ומ״ש אף על פי שהלבן כל שהוא טמא. שם כמה לבנונית יהא ר' מאיר אומר כל שהוא ר' שמעון אומר כדי לקרוץ בזוג ופסק כר״מ דמחמיר משום דכיון דלא איפסיקא הלכתא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ו ע״ב) בפלוגתא דר' מאיר ור' שמעון הלכה כדברי מי נקטינן כדברי המחמיר וכ״כ בעל הליכות עולם ואע״ג דתניא x בתוספתא ר״מ אומר כל שהוא וחכ״א כשיעור לא חש לה רבינו לפסוק כחכמים ע״ד מאי דאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ״ג) אם רבי לא שנאה רבי חייא מנא ליה: \n\n" + ], + [ + "שתי שערות לבנות וכו'. בפ\"ד דנגעים. \n", + "ומ\"ש ובין שהיו שתי שערות בתוך הבהרת וכו'. משנה רפ\"ד דנגעים שהפסיון מטמא חוץ לנגע משא\"כ בשיער לבן. \n", + "ומה שכתב היו שתי שערות בתוך הנגע וכו'. בת\"כ ובתוספתא דנגעים פ\"ב: \n\n" + ], + [ + "לובן השערות מטמא בכל מראה וכו'. ריש פרק ד' דנגעים: \n\n" + ], + [ + "אין שיער לבן סימן טומאה עד שיהיה בגוף הבהרת וכו'. בפרק קמא דנגעים תנן על שתי שערות לבנות נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן הקיף השחין את שתיהן או את אחת מהן או חלקן השחין ומחית השחין והמכוה ומחית המכוה והבוהק להקל וא\"ת הא קיימא לן ששיער לבן הוא סימן טומאה גם בשחין ומכוה וא\"כ דל בהרת מהכא תיפוק ליה משום שחין ומכוה שיש בהם שיער לבן ויש לומר משכחת לה כגון שהיא מכה טריה ונקרא מורד ואינה מטמאה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש הלכו להם השחין והבוהק וכו'. שם במשנה הנזכרת: \n\n" + ], + [ + "אין שיער לבן סימן טומאה וכו'. בספ\"ד דנגעים: \n\n" + ], + [ + "היתה בו בהרת ובה שער לבן וכו'. בפ\"ה דנגעים וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [ + "בהרת כחצי גריס וכו'. שם ודלא כרבי עקיבא. \n", + "ומה שכתב ספק שיער לבן קדם וכו' עד הרי זה טמא. שם בסוף הפרק וכתנא קמא ואע״ג דבפרק הפועלים (בבא מציעא דף פ״ו) אמרינן דקב״ה אמר טהור לא בשמים היא ואע״ג דאמרינן מאן נוכח רבה בר נחמני ואיהו אמר טהור ויצתה נשמתו בטהרה י״ל דכיון דבשעת יציאת נשמה הוא דאמר הכי הוי בכלל לא בשמים היא ואינו כדאי להוציא מכלל שבידינו דהלכה כת״ק ועוד שבתחילת פרק ה' דנגעים סתם לן תנא הכי: \n", + "ומה שכתב ויראה לי שטומאתו בספק. הטעם משום דכיון דספק הוא אי זה מהם קדם אי אפשר לומר דטמא שאמרו הוא טמא ודאי אלא טמא מספק קאמר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין המחיה סימן טומאה עד שיהיה כעדשה. פשוט בפ\"ד דנגעים. \n", + "ומ\"ש מרובעת. שם בפ\"ק. \n", + "ומ\"ש וכמה הוא שיעורה וכו'. בת\"כ ומחית בשר חי יכול כל שהוא ת\"ל שער לבן ומחית מה שיער לבן מקום שתי שערות אף מחיה במקום שתי שערות ונתבאר בדברי רבינו בפירוש המשנה רפ\"ו דנגעים ומדברי ר\"ש בפ\"ד הלכה ב' בשם ת\"כ ובפ\"ז הלכה ב' שהמחיה מכלל הגריס שעל מה ששנינו שם בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה כתב ובה מחיה כעדשה ובין הכל כגריס וגם רבינו כתב כן בפרק הנזכר הלכה א'. \n", + "ומ\"ש והוא שתהיה המחיה באמצע הבהרת וכו'. בפ\"ק דנגעים תנן דאין המחיה סימן טומאה אא\"כ היתה מבוצרת כלומר שהיא באמצע הבהרת כמו המבצר שהוא בתוך העיר ושתהיה מכונסת אבל אם היתה מן הצד או שהיתה מפוזרת אינה סימן טומאה: \n\n" + ], + [ + "המחיה מטמאה בכל מראה וכו'. ברפ\"ד דנגעים שהמחיה מטמאה בכל מראה: \n\n" + ], + [ + "אין המחיה סימן טומאה עד שתהיה בגופה של בהרת וכו'. בפ\"ק דנגעים: \n\n" + ], + [ + "המחיה סימן טומאה לעולם וכו'. בפ\"ד דנגעים שהמחיה מטמאה הפוכה ושלא הפוכה: \n", + "זה שנאמר בתורה והיא הפכה שיער לבן וכו'. בספרי: \n\n" + ], + [ + "בהרת כגריס מצומצם וכו'. פרק ששי: \n", + "היתה המחיה פחותה מכעדשה וכו'. ג\"ז שם. \n", + "ומה שכתב נתמעטה המחיה וכו'. שם וכחכמים: \n", + "וכתב הראב\"ד ה\"ז כמות שהיתה א\"א ואינה טהורה עכ\"ל ביאור דבריו דבמתניתין תנן ר\"מ מטמא וחכמים מטהרים ולאו למימרא שיטהרנו ויפטור אותו אלא היינו לומר דאין כאן סימן טומאה ויסגיר ולפיכך לא כתב רבינו הרי זו טהורה אלא הרי זו כמו שהיתה ואין כאן סימן טומאה כלומר ויסגיר וכוונת הראב\"ד לומר שיפה כיון רבינו לשנות לשון המשנה: \n\n" + ], + [ + "בהרת יתירה מכגריס וכו'. בפ\"ו שם. \n", + "ומ\"ש ולא תקרב המחיה וכו'. פשוט הוא על פי מה שנתבאר בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "בהרת כגריס ובשר חי כעדשה וכו'. שם וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש נתמעט הבשר החי שביניהם וכו'. שם וכר\"ע מחבירו: \n\n" + ], + [ + "בהרת שהיתה בראש אבר מן האיברים וכו'. ג\"ז שם: \n", + "ומ\"ש אבל ראשי דדים של איש והיבולת והדלדולים וכו'. שם וכת\"ק: \n", + "וכתב הראב\"ד מפני שהמחיה חולקת א\"א לא ימצא דבר זה אלא בשאין בראש האבר מקום יושב כגריס וכו'. טעמו שבא ליישב למה יחדו מחיה יותר משיער ופסיון ומשיג על רבינו שכתב מפני שהמחיה חולקת את הנגע דמה לשון חלוקה במחיה והלא הוא מחשבון הגריס וכו' וי\"ל לדעת רבינו שהוא מפרש שאילו היתה בהרת כגריס בראש אחד מאיברים אלו אפשר שיהיה נראה כולו כאחד אבל מתוך שהמחיה בתוכה אין העין שולט בכל הבהרת כאחד: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכל ראשי איברים אלו וכו'. תוספתא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הפשיון מטמא בכל שהוא. בפרק רביעי דנגעים. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה הפשיון מאחת ממראות נגעים. בפרק ד' יש במחיה מה שאין בפסיון וכו' שהמחיה מטמאה בכל מראה משא\"כ בפסיון כלומר שהפסיון אינו מטמא אא\"כ הוא מד' מראות ובפרק קמא תנן שאם הבוהק חילק בין האום לפסיון טהור. \n", + "ומ\"ש ואין הפסיון סימן טומאה וכו' אבל אם פשה לתוך הנגע הרי הוא כמות שהיה וכו'. בפ\"ו וכרבי עקיבא: \n\n" + ], + [ + "אין הפשיון וכו'. הכי משמע בפ\"ו משנה ב' ובת\"כ יכול יהא הפשיון מטמא בתחילה ת\"ל אחרי הראותו יכול אם ראהו שהוא פושה והולך יזקק לו ת\"ל לטהרתו אינו נזקק לו אלא בשעה שרואה אותו מטומאה לטהרה והביאה ר\"ש בפ\"ק וגורס בשעה שרואה אותו אם לטומאה אם לטהרה ופי' אם לטומאה בסוף הסגר ראשון שנקרא עליו שם טומאה אם לטהרה בסוף הסגר שני או לאחר הפיטור: \n\n" + ], + [ + "אין הבהרת פושה לתוך השחין וכו'. פ\"ו ופרק ט'. \n", + "ומ\"ש ולא לתוך מחית השחין ולא לתוך מחית המכוה. הכי משמע בפירקא קמא. \n", + "ומה שכתב אבל בהרת שפשתה לתוך הבוהק הרי זו פשיון. הכי משמע שם: \n\n" + ], + [ + "השחין והמכוה וכו' עד ה\"ז מוחלט. שם: \n\n" + ], + [ + "בהרת כגריס וכו'. בפ\"ד בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס ועוד והלך מן האום כחצי גריס ר\"ע מטמא וחכמים מטהרים ופירש רבינו ר\"ע סבר כי כאשר הגיע תוספת על אי זה פנים שיהיה הנה הוא פשיון וחכ\"א שהפסיון הוא שיוסיף על הנגע אשר היה תחילה וכאשר הלך מן האום כחצי גריס הנה לא נשאר נגע שלם אע\"פ שהנשאר מן האום עם הפסיון יותר מכגריס הנה הוא טהור וידוע דהלכה כחכמים: \n", + "היתה כגריס וכו'. בפ\"ד וכחכמים וטעמא כטעם מה שקדם בדין שקודם זה: \n", + "היתה בו בהרת והסגירו וכו'. בפ\"ד הלכה וחזרה בסוף שבוע הרי היא כמות שהיתה לאחר הפיטור תראה בתחילה ופירש ר\"ש הלכה וחזרה בסוף שבוע הסגירו בבהרת כגריס ובסוף השבוע הלכה לה וחזרה בו ביום או שהלכה באמצע השבוע של ימי הסגרו ובסוף השבוע חזרה הרי היא כמות שהיתה ומסגירו הסגר שני לאחר הפיטור דראה אותה הכהן בסוף שבוע שהלכה לה ופטרו אם אח\"כ חזרה תראה בתחילה או עמדה בו שני שבועות ופטרו ואח\"כ הלכה ושוב חזרה: \n", + "וכתב הראב\"ד והלכה הבהרת בסוף ימי הסגר א\"א זה המחבר פעם מפרש וכו'. נראה שגירסת רבינו במשנה היתה כמ\"ש והעתיק לשונה כמנהגו ושפיר משתמע לשון בסוף ימי הסגר קודם פיטורו: \n", + "נתמעטה בתוך ימי הסגר וכו'. לכאורה נראה דהיינו דתנן בפ\"ד כנסה ופשתה או פשתה וכנסה ר\"ע מטמא וחכמים מטהרים ופסק כחכמים אבל כתב הראב\"ד הרי זה יסגיר או יפטור א\"א המשנה אמרה בזה ר\"ע מטמא וכו'. נראה שנוסחת הראב\"ד ברבינו ה\"ז יסגיר או יפטור וכן מצאתי בספר רבינו מוגה והיינו לומר שאם הוא בשבוע ראשון יסגיר ואם הוא בסוף שבוע שני יפטור. וראיתי נוסחא בדברי רבינו שכתוב בה בסוף ימי הסגר במקום בתוך ימי הסגר ולי בתוך ימי הסגר אפשר שכולל גם לסוף ואתי שפיר כגירסת הראב\"ד יסגיר או יפטור וכמו שכתבתי: \n", + "ביאור דברי הראב\"ד ששם שנינו למטה מפיסקא זו בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום כחצי גריס רבי עקיבא אומר תראה בתחילה וחכמים מטהרים ומאחר שדעת רבי עקיבא שם תראה בתחילה א\"א שיטמא בזו אי בתוך ימי הסגר מיירי דמ\"ש דההיא נמי פשתה וכנסה הוא שמתחילה היתה כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום כחצי גריס והיינו וכנסה שחזרה כמות שהיתה ואמר תראה בתחילה ולא חשש למה שפשה כיון שחזר לכשיעור וא\"כ למה יחליט בזו. ומ\"ש כלומר מחליט נזהר שלא נפרש דמאי מטמא דאמר ר\"ע תראה בתחילה ולאפוקי מחכמים דמטהרים והשתא לא תיקשי ממשנה זו לזו לכך אמר דליתא דלישנא דמטמא לא משמע אלא מחליט. וליישב דברי רבינו י\"ל שמצאתי במשניות מוגהות כתוב על אותה משנה דר\"ע אומר תראה בתחילה כתוב בלשון הזה זו המשנה אינה בנוסחת הרמב\"ם וא\"כ בטלה לה קושיא מעיקרא. ועל מ\"ש ואולי לא כתב זאת כנגד אותה הפיסקא אלא שמועה בפני עצמה עשה ק\"ל שאם כדבריו כן הוא צריך לחקור אותה שמועה בפני עצמה שעשה וכי מאין הוציאה ונראה שטעמו שפיסקא זו הוציאה רבינו מדתניא בת\"כ גבי הסגר ראשון לא פשה שאם כנס ופשה כאילו לא כנס הנגע שאם פשה וכנס כאילו לא פשה ודכוותה דריש התם בהסגר שני וההיא מיירי ודאי בשכנסה ופשתה או פשתה וכנסה קודם ששלמו ימי ההסגר ומש\"ה יסגיר אם הוא בשבוע ראשון או יפטור אם הוא בסוף שבוע שני ומתניתין דכנסה ופשתה ופשתה וכנסה ר\"ע מטמא וחכמים מטהרים מיירי בשאחר פיטור כנסה ופשתה או פשתה וכנסה וההיא דת\"כ אליבא דחכמים היא ור\"ע פליג עלה ולית הלכתא כוותיה ויותר נראה לומר דבההיא מודה רבי עקיבא כיון שבתוך הסגרו הוא וסמך רבינו דין זה לדין הסמוך לו דמיירי בהלכה הבהרת וחזרה קודם הפיטור כדמיירי דין זה ודינא דמתני' דכנסה ופשתה וכו' דמיירי לאחר הפיטור כתבה רבינו בהרת שכנסה אחר הפיטור ופשתה וכו' ומ\"מ נראה שאנו מוכרחים לפרש דטמא דאר\"ע היינו לומר דתראה בתחילה ולאפוקי מחכמים דמטהרים דאילו להחליט אין שום טעם בפשתה וכנסה: \n\n" + ], + [ + "בהרת כגריס ופשתה וכו'. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והוא משנה בפרק ד' ופסק כחכמים וא\"ת ומאי נ\"מ במה שתראה בתחילה הרי שיער לבן ומחיה מטמאין בתחילה ממ\"נ טמא הוא ומדברי רבינו שם נלמד דנפקא מינה להיכא שהשיער והמחיה אין בהם כל התנאים הצריכין לטמא והר\"ש כתב דנ\"מ דלרבנן בעי איתויי קרבן אכל חד וחד ולר\"ע כנגע ראשון חשיב וכי מתסי מהאי מייתי חד קרבן: \n", + "היתה בו בהרת כגריס וכו'. ריש פרק ה': \n\n" + ], + [ + "בהרת כגריס וחוט וכו'. בפ\"ד: \n", + "היו שתי בהרות וכו'. ג\"ז שם ונ\"מ אם מצטרפות כגון שנולד שערה אחת בנגע זה ושערה אחת בנגע זה שאם מצטרפות הוי סימן טומאה ויחליט: \n", + "הסגירו שבוע אחד וכו'. בפרק ז' עודהו מסגירו ופוטרו ונולדו לו סימני טומאה יחליט ופירש רש\"י ופוטרו כלומר או פוטרו כגון בסוף שבוע שני ואפילו לאחר הפיטור אם נולדו סימני טומאה יחליט: \n\n" + ], + [ + "בהרת שטהרה מתוך וכו'. תוספתא פ\"ב בהרת שטהרה מתוך החלט מחיה ושיער לבן מתוך פשיון ומתוך הסגר אינה משמש את הסגור מעתה אבל עלו לו ליטמא בשיער לבן ובפשיון והביאה ר\"ש בפ\"ד וגריס אינה משמשת הסגר מעתה ופי' שטהורה מתוך החלט מחיה שרבתה הבהרת על המחיה ונתמעטה מכעדשה ופשיון לא חשיב כמ\"ד אין הנגע פושה לתוכו או טהרה מתוך הסגר כגון שעמד בעיניו עד סוף שבוע שני ופטרו אינה משמשת הסגר מעתה דאין מסגירין בה לעולם אבל עלו לו ליטמא בשיער לבן אם חזרו או אם חזר ופשה: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל וא\"ת וכיון שטהרה מתוך הסגר מה יחזור להסגר וי\"ל דקמ\"ל אפילו נשתנית משלג לסיד ומסיד לשלג וכדאיתא התם בתוספתא אחרת סמוכה לזאת בהרת אחרת שנשתנית משלג וכו' הרי היא כמות שהיתה ואפשר שעיקר החידוש משום מתוך החלט הוא דסד\"א כיון שהנגע נשאר והסימנים הם שהלכו יסגיר בה ולכך כתב רבינו מתוך החלט אחר מתוך הסגר וקתני סיפא אבל עלו לו וכו' כלומר מוכנת היא שאם נולד בה זה סימן טומאה מחליט כמו שנתבאר אבל הסגר אין בנגע זה עוד בשום סבה בעולם ונראה שהגירסא אבל עלו לה ואפשר דעלו לו אמתוך הסגר קאי משום פשיון נקט הכי והכוונה אותם הסגרים עלו לו לענין פשיון דלא הוי כתחילה ויסגיר אלא מחליט וכן בשיער מחליט עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בהרת שכנסה אחר הפיטור וכו'. בפ\"ד וכחכמים וכמו שכתבתי לעיל: \n", + "כתב הראב\"ד בהרת שכנסה א\"א זו היא הפיסקא במשנת נגעים וכו'. טעמו משום דבפ\"ט גבי שאלו את ר\"א אמרינן שמא תכנוס ותפשה משמע בהדיא שאם כנסה ואח\"כ פשתה לכמות שהיתה טמאה ולכך הוצרך להעמידה לזו בבהרת כגריס ורבינו שלא פירשו אין עליו השגה לו הונח שהיינו מוכרחים לפרש כדברי הראב\"ד לפי שהוא זכרונו לברכה בספר זה מחבר לא מפרש: \n\n" + ], + [ + "בהרת כגריס ובה מחיה וכו'. שם וכתנא קמא: \n", + "ומ\"ש היה השיער לבן בתוך הבהרת וכו'. גם זה שם בהרת היא ומחיתה כגריס ושיער לבן בתוך הבהרת הלכה הבהרת טמאה מפני שיער לבן הלך שיער לבן טמא מפני המחיה ר' שמעון מטהר מפני שלא הפכתו הבהרת כגריס ופסק כת\"ק: \n\n" + ], + [ + "בהרת ובה מחיה ופשיון וכו'. גם זה שם: \n", + "החליטו בשיער לבן וכו'. בפ\"ה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שהיתה לו מכה בעור בשרו וכו'. ברפ\"ט דנגעים ואמרינן בפ\"ק דחולין (דף ח') דמחמת האש לאיתויי חמי האור והוא מ\"ש רבינו או בברזל או באבן שליבנו באש ובספרי מייתי לה מדכתיב מכוה מכוה ריבה ואיתא בפרק כיצד צולין (דף ע\"ב). \n", + "ומ\"ש בין שהיתה המכה מחמת חולי הגוף וכו'. בת\"כ שחין אין לי אלא שחין שעלה מאליו לקה בעץ או באבן [מנין] ת\"ל שחין שחין ריבה וזו היא ששנינו בפ\"ו ובפירקא אחריני השחין והמכוה והקדח והוא מלשון כי אש קדחה באפי ושחין פירש\"י לשון חמימות כמו שנה שחונה. ודע דבפ\"ק דחולין אמרינן שאם לקה באבן מעיקרא אינו מחמת האור והרי זה שחין ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "ליבן שפוד וכו'. בפ\"ק דחולין איבעיא להו ליבן שפוד והכה בו משום שחין נידון או משום מכוה נידון למאי נפקא מינה לכדתניא וכו' אם שחין קודם למכוה ביטל מכוה את השחין ואם מכוה קודמת לשחין ביטל שחין את המכוה והכא ה\"ד כגון דהוה ביה חצי גריס שחין מעיקרא וליבן שפוד והכה בו ונפיק ביה חצי גריס אחר מאי חבטא קדים ואתי הבלא ומבטל לחבטא וה\"ל שחין ומכוה ולא מצטרפי או דילמא הבלא קדים ואתי חבטא ומבטל להבלא וה\"ל שחין ושחין ומצטרף ת\"ש דא\"ר זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשירה חידודה קודם לליבונה אלמא חבטא קדים חידוד שאני ת\"ש ליבן שפוד והכה בו נידון משום מכות אש אלמא חבטא קדים התם נמי דברזייה מיברז. ופירש רש\"י וליבן שפוד והכה בו ובהכאה זו יש תורת שחין ותורת מכוה ואיבעיא לן הי קדים ואתי דליתי בתרא ולבטליה. חבטא קדים כח ההכאה קדים להרע לו לאדם והוי שחין ואתי הבל האור אחרון ומבטל ליה והו\"ל מכוה ולא מצטרף בהדי חצי גריס קמא דהוה ליה שחין ומכוה. חידוד שאני שמתוך שהוא חד אין הבל האור שבו חזק וחתיכתו קודם להבלו. אלמא חבטא קדים ואתי הבלא ומבטל ליה. דברזייה מברז שלא הכהו בכח אלא דקרו ואין כאן חבטא אלא הבל אבל הכהו דאיכא חבטא אימא דהא הוי בתרא ומבטל הבלא מיברז פיינ\"ט בלעז עכ\"ל. נמצא לפי זה שהבעיא היא בשהכהו בשפוד כדרך שמכה בשבט. ורבינו נראה שמפרש דכשהכהו דרך דקירה מיירי אלא דמאי דאמור דברזייה מיברז היינו שראשו של שפוד לא היה דק אלא עב כברזא של חבית ומשום הכי תניא דפשיטא לן דנידון משום מכוה דחבטא קדים ואתי הבלא ומבטל ליה ובעיין בשראש השפוד דק כדרך השפודים ואילו היה דבר שהוא חד כחידודו של סכין פשיטא לן נמי דחידוד קדים ואתי הבלא ומבטל אבל מתוך שראשו של שפוד אף על פי שהוא דק אין חידודו כחידודו של סכין מספקא לן הי קדים כנ\"ל ליישב הסוגיא לדעת רבינו: \n", + "לקה במי טבריא וכו'. בריש פרק ט' דנגעים: \n\n" + ], + [ + "השחין והמכוה כל זמן שהם מכות טריות וכו'. שם ובפ\"ו ויליף לה מקראי בת\"כ: \n\n" + ], + [], + [ + "השחין והמכוה אין מצטרפין זה עם זה וכו'. גם זה שם ובת\"כ ובפ\"ק דחולין (דף ח') יליף לה מקרא: \n", + "היה בתוך כפו צרבת שחין כגריס וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "שחין שנעשית מכוה וכו'. ברייתא פ\"ק דחולין (דף ח') כתבתיה בסמוך ותוספתא דנגעים ספ\"ג. \n", + "ומ\"ש אם אין ידוע אם שחין היה. בתוספתא הביאה ר\"ש בפ\"ט הרי הם לפניך ואין ידוע אם שחין אם מכוה טהור ונראה שרבינו היה גורס טמא ובת\"כ תניא ובשר כי יהיה בעורו שחין או בשר כי יהיה בעורו מכות אש מלמד שאין שחין ומכוה מצטרפין זה עם זה לא שבאו ואין ידוע אם שחין הוא אם מכוה היא אלא אפי' כחצי גריס שחין וכחצי גריס מכוה אין מצטרפין. ונראה דלדעת רבינו ה\"פ לא שחילקן הכתוב לשתי פרשיות לומר שצריך שידע אם הוא שחין או אם היא מכוה ואם לאו אינם טמאים דכל כה\"ג ודאי שהם טמאים ולא חילקן הכתוב אלא לענין צירוף אפילו כחצי גריס שחין כלומר ל\"מ אם רוב שחין שאינו מצטרף עם מיעוט מכוה או איפכא אלא כחצי גריס מזה וכחצי גריס מזה שהם שקולים מזה כזה אינם מצטרפים: \n\n" + ], + [ + "הסגירו בבהרת שבשחין וכו'. תוספתא ספ\"ג פירוש נעשה עור הבשר שנתרפא השחין לגמרי ונמצא הבהרת בעור הבשר או איפכא יראה בתחילה ואותו לא עלה לו כאילו לא הוסגר: \n\n" + ], + [ + "מי שנשר כל שיער ראשו וכו'. בפ\"י דנגעים איזו היא קרחת אבל נשם וסך נשם פירוש נשם סם שהוא משיר השיער מכה שאינה ראויה לגדל שיער ומשמע דה\"ה לגבחת. \n", + "ועל מ\"ש בין מחמת חולי, יש לתמוה דבת\"כ תניא איפכא יכול אפילו נשר מחמת חולי יהא טמא ת\"ל קרחת וגבחת מה קרחת בידי שמים אף גבחת בידי שמים. ונראה דרבינו גריס יכול נשר מחמת חולי יהא טהור ת\"ל קרחת וכו' ועל כרחך צריך לגרוס כן ואידך גירסא משובשת היא דהא חולי בידי שמים הוא והיאך אפשר לומר דממעט ליה מבידי שמים. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שראוי לגדל לאחר זמן, כ\"כ שם רבינו אבל ר\"ש כתב הקרחת והגבחת הם בראש כדמפרש ואין זה כמו נתק דנתק חוזר ומגדל שיער ומיטמא בכל מראה וקרחת וגבחת אין מגדלין עוד שיער ואין מטמאין אלא בד' מראות ואע\"פ שר\"ש הביא ברייתא דת\"כ דקתני מה קרחת שאינה ראויה לגדל שיער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שיער בספרים דידן בת\"כ גרסינן איפכא אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שיער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שיער מנין אכל נשם וסך נשם ת\"ל קרחת קרחת ריבה. ומ\"מ לדעת רבינו צ\"ע מה בין קרחת וגבחת לנתק וצ\"ל שדעתו כמ\"ש הרמב\"ן בפירוש התורה שמ\"ש כי יהיה בו נגע בראש או בזקן אין צריך שיהיה שום שינוי בעור הראש אלא כיון שניתק שיער כגריס בראש או בזקן ונעקר משורשו לגמרי הוא הנגע ואם נולד בו שיער צהוב דק טמא וזו היא צרעת הראש או הזקן והפרשה השנייה ואיש כי ימרט ראשו לימדה כי אין דין הנתקין אלא כאשר ימרט אמצעות הראש וישאר השיער מקיף את הנתק מכל צד אבל אם ימרט אחור הראש או פאת הפנים וינתק כל הצד ההוא אינו נידון בסימני ראש וזקן אלא בסימני עור בשר והטעם כי בטבעי בני אדם רבים שיקרח להם מיעוט השיער בפאתי הראש לאחור או לפנים ואין הנתוק בהם חולי אחר אלא הרי הוא כשאר הגוף אבל כאשר ינתק השיער באמצעות מקום השיער אינו אלא חולי שקורין אותו הלועזים שלנו טינג\"א ובערב אילפעפ\"ע ומיעט הכתוב שנקרח מפאת פניו או מאחוריו שכן דרך בני אדם להקרח ואמר הכתוב וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם שיטמא כשאר הגוף בפתוך ובחלק ואמר כמראה צרעת עור בשר שיהיה מוחלט במחיה או בפשיון שהיא הצרעת החלוטה בעור הבשר והזכירו רז\"ל שאינו מטמא בשיער לבן כמו ששנינו שהמחיה מטמא בקרחת ובגבחת מה שאין כן בשיער לבן ונדרש הוא בתורת כהנים עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "הקרחת והגבחת מטמאות בב' סימנים וכו'. גם זה שם. \n", + "ומה שכתב ויש בהם הסגר שני שבועות. בפרק שלישי. \n", + "ומה שכתב ולפי שאין בהם שיער אין השיער לבן סימן טומאה. ז\"ל רבינו שמשון בסוף פרק עשירי במחיה ובפשיון בתורת כהנים נפקא לן מדכתיב צרעת פורחת היא צרעת מלמד שמטמאה במחיה וכו' היא שאינה מטמאה בשיער לבן וסובר רבינו שהתורה מיעטה מהטעם שכתב: \n\n" + ], + [ + "הקרחת והגבחת אינן מצטרפות זו עם זו וכו' בפרק עשירי. \n", + "ומה שכתב ולא לשאר עור הבשר ולא בהרת עור הבשר פושה לתוכן. בפרק ששי חזר הראש והזקן ונקרחו וכו' אין מצטרפין בנגעים ואין הנגע פושה לתוכן ובתוספתא סוף פרק ג' השחין והמכוה והנתקין והקרחת והגבחת ועור אין פושין מזה לזה: \n\n" + ], + [ + "הקרחת או הגבחת או הזקן שנקרח וכו'. תוספתא פ\"ד. \n", + "ומ\"ש אלא שאין מטמאין בשיער לבן. בת\"כ: \n", + "הראש והזקן קודם שיצמח בהם השיער וכו' וכן הדלדולין וכו'. משנה פ\"ו. \n", + "ומ\"ש וכן זקן האשה והסריס וכו'. תוספתא פרק ד': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אלו מקומות באדם שאינן מתטמאין בבהרת וכו'. משנה פ\"ו. \n", + "ומ\"ש שנאמר בעור בשרו וכו'. בת\"כ. פירש ר\"ש הקמטים שבשאר הגוף והקמטים שבצואר ותנא סיפא לגלויי רישא דל\"ת דוקא שבצואר דלא מתחזו כאחריני. ודין ראש וזקן שיש בהם שיער בת\"כ יליף לה מקרא. והשחין והמכוה המורדין כך הגירסא הנכונה ולאפוקי מספרים שכתוב בהם והמורדין בוי\"ו ופי' המורדין מלשון עין שמרדה כלומר שלא נתרפאית ולא נקרם העור. ופירוש אין מצטרפים בנגעים שאפילו רוב הגריס בעור ומעט במקומות אלו אינן מצטרפין ואין הנגע פושה לתוכן שכמו שאין מטמאין משום אום אין מטמאים משום פשיון. ופי' אין מטמאין משום מחיה שכאשר היה הדבר אשר בתוך הנגע אחד מאלו לא נחשוב אותו מחיה. \n", + "ואין מעכבים את ההופך כולו לבן. פשוט הוא דהיינו לומר שההופך כולו לבן שאמרה תורה טהור הוא אם לא הפכו מקומות אלו לבן עכ\"ז הוא טהור כיון שהפך לבן כל שאר הגוף: \n", + "ומ\"ש ואודם השפתים וכו'. תוספתא פרק ב' וכתב הר\"י קורקוס וק\"ל דהא גבי הזאה וגבי טבילה חשבינן ליה כגלוי ואפשר דשאני הכא דקפדינן טובא אראיה, וראהו, לכל מראה, והנכון דממעטין משום דכתיב זימני טובא עור בשרו והכי ממעטין נמי עור כף הרגל מפני שאינו נראה וגלוי תדיר אף על גב דבכל דוכתא חשיב גלוי וה\"ה לאודם כי כשסוגר פיו שאינו מדבר אינו נראה: \n\n" + ], + [ + "הראש והזקן שנשר וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "בהרת הסמוכה לראש וכו'. תוספתא פרק שני בשם רבי יוסי בר יהודה: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זו אינה עיקר רבי יוסי בר יהודה קתני לה והלא שאלו את ר\"א וכו'. וליישב דברי רבינו י\"ל דאף על גב דמתניא בשם רבי יוסי בר יהודה כיון דלא קאמר התם דאיכא דפליג עליה נקטינן כוותיה ומה שהקשה ממה ששאלו את ר\"א י\"ל דשאני הכא דגלי קרא ואמר בעור הבשר משמע שתהא מוקפת מעור הבשר. ורבינו נראה שסמך על מה ששנינו בתוספתא פ\"ק סתם לעולם אין הכהן רשאי לטמאו עד שיהיו עיניו בו ובעור הבשר שחוצה לו ומדסתם לן כר\"י בר יהודה אלמא הלכתא כוותיה או דליכא מאן דפליג עליה ומאי דמייתי הראב\"ד מדר\"א ל\"ק דאיכא למימר דפשיון דל\"פ שאני דאע\"ג דאינו ראוי לשאר סימנים אם ראוי לפשיון טמא ואם אינו ראוי לפשיון אע\"פ שראוי לשאר סימנין טהור. ומ\"ש ועוד שראוי לפשיון מצד אחר אינה טענה דבעינן שיהא כל חוצה לו בעור הבשר וראוי לפשיון מכל צד: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל אע\"פ שבת\"כ משמע דרבנן פליגי אר\"י בר\"י דקתני התם וראה את הנגע בעור הבשר שיהא רואה כל הבשר עמו כולו כאחד ר\"י בר\"י אומר מה ת\"ל בעור הבשר שיהא כל חוצה לו עור הבשר וראוי לפשיון פרט לנגע שהוא סמוך לראש וכו' משמע דת\"ק דמפיק לקרא לדרשא אחריתי פליג אדרבי יוסי בר\"י וכיון דקי\"ל כת\"ק כמו שיתבאר בפ\"ט א\"כ אידחיא לה לדרבי יוסי הא ל\"ק דאפשר דת\"ק תרתי ש\"מ כי כיון שלמד שיהא רואה חוצה לו עמו ממילא שכל חוצה לו הוי עור הבשר והוא הראוי לפשיון א\"נ דכיון דכתיב בעור הבשר בבי\"ת משמע דה\"ק את הנגע אשר הוא בעור הבשר אז יראה אותו ומדכתיב כן גבי וראה משמע שצריך לראות הכל דאי לא לכתוב כן גבי כי תהיה והיינו דבתוספתא שנו שתי הדרשות אחת בפ\"א והאחת בפ\"ב משמע דלא פליגי דאי פליגי גבי הדדי איבעי למתנינהו. גם ר\"ש כתב ההיא דרבי יוסי בפ\"ט ולא כתב דפליגא אמתני' דשאלו את רבי אליעזר נראה שדעתו כדעת רבינו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אלו בהרות וכו'. ריש פ\"ז. \n", + "ומ\"ש וכן אם היתה הבהרת בראש או בזקן וכו'. שם וכחכמים. \n", + "ומ\"ש נשתנו מראיהן וכו'. שם וכרבי עקיבא: \n\n" + ], + [ + "כל ספק נגעים וכו'. האחד בסוף פ\"ג מהלכות אלו. והב' בפ\"ד מהלכות אלו היתה בו בהרת כגריס והסגירו ובסוף שבוע הרי היא כסלע וכו'. שם (במשנה בראש פ\"ה). \n", + "ומ\"ש טהור עד שלא נזקק לטומאה אבל משנזקק לטומאה ספיקו טמא וכו'. במשנה פרק ה' ובתורת כהנים יליף להו מקראי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן מי שהיתה בו בהרת ובה שיער לבן וכו'. תוספתא פ\"ב. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שהלך שיער אחד מהם וכו'. שם נשרו בו שתים טמא ושלש טהור: \n\n" + ], + [ + "מי שבא אצל כהן וכו'. משנה פרק שביעי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שהיתה בו בהרת והוחלט וכו'. רפ\"ח הפורח מן הטמא טהור וכו' מן הטהור טמא. \n", + "ומ\"ש רבינו שאם נהפך מתוך הסגר טהור. כתב רבינו שם דהכי איתא בספרא מפני שהמוסגר טמא יאמר לו. \n", + "ומ\"ש ה\"ז טמא מוחלט: \n\n" + ], + [ + "הבא בתחילה והוא כולו הפך לבן וכו'. בפ\"ח הבא כולו לבן יסגיר נולד לו שיער לבן יחליט. ומשמע דה\"ה אם נולדה לו מחיה יחליט וכן פיר\"ש אלא חדא מינייהו נקט והכי איתא בת\"כ. \n", + "ומ\"ש החליטו בשיער לבן וכו'. שם ויש כאן חסרון בספרי רבינו מט\"ס אצל והשחירו שתיהן או אחת מהם צריך לכתוב הקצירו שתיהן או אחת מהן. \n", + "ומ\"ש מפני שבא כולו לבן בתחילה: אחר שפרחה הצרעת בכולו כאחת וכו'. שם אם בכולו פרחה כאחת מתוך הטהרה טמא מתוך הטומאה טהור. ותנן תו התם בהרת ובה פשיון פרחה בכולו טהור ובת\"כ אין לי אלא בזמן שפרחה בכולו כאחת פורחת וחוזרת מנין ת\"ל פרוח תפרח: \n", + "אחד שהיה כולו מראה אחד וכו'. בפרק קמא: \n\n" + ], + [ + "היתה בו בהרת כגריס וכו'. בפ\"ח. וא\"ת כשהלכה המחיה ואח\"כ פרחה בכולו הרי פרחה מתוך פיטור וה\"ל להיות טמא. וי\"ל דהב\"ע בשהלכה המחיה וקודם שהראהו לכהן פרחה בכולו. \n", + "ומ\"ש ואפילו נולד לו שיער לבן. שם וכחכמים וטעמם מפורש בתוספתא. \n", + "ומ\"ש נולדה לו מחיה טמא. שם. \n", + "ומ\"ש והוא שתהיה כעדשה וכו'. בת\"כ פלוגתא ופסק כרבי יוסי לגבי ר\"מ: \n", + "היתה בו בהרת ובה שיער לבן וכו'. ג\"ז שם: \n", + "החליטו בפשיון וכו'. שם בהרת ובה פשיון פרחה בכולו טהור וכולן שחזרו בהם ראשי איברים הרי אלו טמאים: \n\n" + ], + [ + "אף ראשי איברים שאינם מטמאים וכו'. ברפ\"ח הפורח מן הטמא טהור חזרו בו ראשי איברים טמא עד שתתמעט בהרתו מכגריס: \n", + "נהפך כולו למראה צרעת וכו'. משנה שם פרחה בכולו אבל לא בבהק טמא חזרו בו ראשי איברים כמין בוהק טהור חזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה ר\"מ מטמא וחכ\"א בוהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחילה ואינו סימן טומאה בסוף וידוע דהלכה כחכמים ופי' שם רבינו אמר ית' כאשר יתלבן כולו והנה כסתה הצרעת ולזה יצטרך שיהיה למראה הלובן אשר יכלול כל גופו צרעת לא בוהק וכאשר כל גופו אחד מד' מראות או כולן הנה הוא טהור אולם וכו' אם כללו הלבן וקצת זה הלובן צרעת וקצתו בוהק הנה הוא טמא עד שישוב זה הבוהק לאחת מד' מראות ואם כללהו הצרעת יהיה טהור כמו שאמרנו עוד נתגלה ממנו ראשי איברים אם לא חשוב בשר חי אבל x יחסר הלובן ממנו עד שישוב בוהק הנה הוא טהור כמו שהיה לאומרו וביום הראות בו בשר חי יטמא לא מקום לבן ואמר ית' או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן ולא אמר ונהפך לצרעת כמו שאמר תחילה וכסתה הצרעת הנה יתבאר מכל זה שבעת פריחת הצרעת לא יטהר ונאמר בו כולו הפך לבן עד שיחזור מקום הבהק צרעת ואצל הראות [בו] בשר חי אחר זה לא יטמא בו עד שיחזור ממנו הלובן לגמרי [שאפילו בוהק לא ישאר בזה] הבשר החי חזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה ר\"ל כי כאשר היה בשר חי כעדשה ופחות מכעדשה מזה העדשה בהק וכו' אומרים חכמים שבעת פרחה הצרעת בגופו כאשר כללהו כולו זולת פחות מכעדשה בשר חי וישלם שלימות השיעור כעדשה בהק הנה הוא נשאר בטומאתו ונאמר שכעדשה בכללה בשר חי יחשב לאמרו והנה כסתה הצרעת וזה בוהק כמו שקדם אמנם כאשר כללה הצרעת [בכולו] וטהר נתגלה ממנו בשר חי כעדשה וכו' קצת זאת העדשה [בהק] הנה אינו סימן טומאה ולא נחשוב אותה כולה בשר חי עד שיהא בשר חי זולת הבהק כעדשה עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב\"ד חזר בו כעדשה מקצתה א\"א אומר אני ספרו הטעהו וכו'. ואיני מבין דבריו שאם מה ששנו חכמים סימן טומאה בתחילה ואינו סימן בסוף לא קאי אלא לבהק למה שנו פחות מכעדשה עם הבהק ועוד שלא הוצרכו חכמים לדבר אלא בחזרו בו ראשי איברים פחות מכעדשה לחלוק עם רבי מאיר דאילו בבהק כבר נתבאר משפטו ברישא שהוא סימן טומאה בתחילה ואינו סימן טומאה בסוף וא\"כ ע\"כ לומר דסימן טומאה בתחילה ואינו סימן טומאה בסוף קאי אפחות מכעדשה ואם כדברי הראב\"ד דגריס ופחות מכעדשה היאך אפשר לומר דפחות מכעדשה סימן טומאה בתחילה הרי בפ\"ח במתני' דכל הראוי לטמא בנגע הבהרת מעכב את הפריחה משמע בהדיא דפחות מכעדשה אינו סימן טומאה בתחילה ולשיטת רבינו אפי' נגרוס בהק ופחות מכעדשה כדגרס הראב\"ד א\"ש דה\"ק שיש שם בוהק ופחות מכעדשה בשר חי כלומר שהבהק משלימו לכעדשה: \n\n" + ], + [ + "כל טמא שפרחה הצרעת בכולו וכו'. שם נתכסו טהור נתגלו טמא אפילו מאה פעמים ובתורת כהנים יליף לה מקרא: \n", + "התחיל הבשר החי להתגלות. שם בריש פרק הפורח מן הטמא טהור חזרו בו ראשי איברים טמא עד שתתמעט בהרתן מכגריס: \n\n" + ], + [ + "כל הראוי ליטמא בנגע הבהרת וכו'. שם כל הראוי לטמא בנגע הבהרת מעכב את הפריחה וכל שאינו ראוי לטמא בנגע הבהרת אינו מעכב את הפריחה כיצד פרחה בכולו אבל לא בראש ובזקן ובשחין ובמכוה ובקדח המורדין חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת טהורים פרחה בכולו אבל לא בכחצי עדשה הסמוך לראש ולזקן ולשחין ולמכוה ולקדח חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת אע\"פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא עד שתפרח בכולו ופירש רבינו שמשון כל הראוי לטמא בנגע הבהרת כגון עור הבשר מעכב את הפריחה אינו טהור עד שתפרח עליהם וכל שאינו ראוי לטמא בנגע הבהרת כגון ראש וזקן וכל הני דחשיב בהדייהו אין מעכבים את הפריחה שאע\"פ שלא פרח הנגע עליהם כמו שפרח בשאר הגוף טהור ונעשו צרבת טהורים אע\"ג דעכשיו נקרחו הראש והזקן ראויים לטמא בנגע בהרת וכן שחין ומכוה וקדח המורדין שנעשו צרבת כשאר עור בשר כיון דבשעת פריחה לא היו ראויים לא מעכב וטהור אע\"פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא דפריחה קמייתא לאו פריחה היא כיון דאשתייר מעור הבשר חצי עדשה סמוך לראש פריחה דהשתא שנתכסית המחיה של חצי עדשה נמי לא חשיב כיון דכבר נקרחו ונעשו צרבת דהרי הן בעור הבשר ולא מהני עד דפרח נמי עלייהו עכ\"ל. ודברי רבינו תמוהים שכתב בחזר הראש והזקן ונקרחו וכו' טמא ויש לתמוה על הראב\"ד שלא השיגו בזה ונראה שרבינו גורס פרחה בכולו אבל לא בראש ובזקן ובשחין ובמכוה ובקדח המורדין או בכחצי עדשה הסמוך להם הרי זה טהור חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת טמא: \n", + "היו בו שתי בהרות וכו'. שם שתי בהרות אחת טמאה ואחת טהורה פרחה מזו לזו ואח\"כ פרחה בכולו טהור פירוש אחת טמאה מוחלטת בשיער לבן או במחיה או בפשיון ואחת טהורה בסוף שבוע שני או לאחר הפיטור ופרחה מזו לזו אפילו מטהורה לטמאה ואח\"כ בכולו משום דטהורה נעשת טמאה כשפרח ממנה לטמאה דהרי פשתה וכי פרחה אחר כך בכולו הו\"ל פורח מן הטמא וטהור ורבינו נתן טעם אחר לשבח דכיון שהיה מוחלט כבר ומן הטומאה פרחה בכולו כי פרחה ברישא מטהורה לטמאה מאי הוי. \n", + "ומ\"ש ולא עוד אלא אפילו היו אחת בשפתו העליונה וכו'. שם בשפתו העליונה ובשפתו התחתונה בשתי אצבעות בשני ריסי עיניו אע\"פ שמדובקין זה לזה והן נראין כאחת טהור ופירש ר\"ש בשפתו העליונה חצי גריס בהרת וכן בשפתו התחתונה וכשסגר פיו נראית בהרת כגריס וכן בשתי אצבעות או שני ריסי עיניו כשמדבקן נראית כגריס שלם. ופירש רבינו שם אע\"פ שמדובקים זה לזה והן נראין כאחד טהור הענין בזה המאמר כי כאשר פרחה הצרעת בכל גופו וכללה שני איברים מתדבקים הנה התדבקותם לא יועיל אלא משירבה הלובן יכלול אותו יחד כמו שיכללהו האבר האחד ואם היו שתי אצבעות דרך משל כאשר יתפרקו יראה מה שביניהם בשר חי וכאשר יחוברו ויראו כאחד יראה הלובן כולל להם הנה הוא טהור וזהו ענין אע\"פ שמדובקים זה לזה ר\"ל אע\"פ שלא יראה כולו לבן אלא אצל חיבורם קצת לקצת הנה הוא טהור עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב\"ד ולא עוד אלא אפילו היו וכו'. א\"א איני יודע מאי אפילו עכ\"ל. טעמו דלא שייך לומר ולא עוד אלא אפילו אלא כששני הדברים הם מענין אחד אבל לא כשכל אחד ענין לעצמו והכא רישא הוי ענין אחר לאשמועינן דאע\"ג דברישא פרחה מן הטהורה טהור וסיפא אשמעינן שאף ע\"פ שאין בכל אחת כגריס מאחר שע\"י דיבוקם נראה כגריס הוי טמא וכשפרח ממנה הוי פורח מן הטמא וטהור וכיון שהם שני עניינים לא יצדק בהם לשון ולא עוד ורבינו כפי פירושו שכתבתי דסיפא אשמעינן שאע\"פ שאינו נראה כולו לבן אלא בשעת חיבורן זה לזה חשיב הפך כולו לבן והשתא הוו שני הדברים מענין אחד ושפיר דמי למיתני ולא עוד: \n\n" + ], + [ + "יש מראה נגעו לכהן ונשכר וכו'. בסוף פרק ח': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "נגעי הראש והזקן הוא שיפול השיער וכו'. כתב הראב\"ד א\"א מהתוספתא נראה וכו'. ופשט דברי רבינו כת\"כ שהוא יותר סמכא מהתוספתא וכך נראה מדבריו עוד בסוף הלכות אלו שכתב הצרעת הוא שם האמור בשותפות וכו' ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת ולפי זה קרחת וגבחת ונתק אחד הוא x אלא כשיש בו בהרת נידון כדין הנזכר שם וכשאין בו בהרת נידון בשיער צהוב דק ופשיון: \n", + "ואין נתק פחות מכגריס המרובע. בתוספתא פ\"ד ובת\"כ. \n", + "ומ\"ש ולא נאמר עמוק בנתקים וכו'. בת\"כ: \n", + "והאשה והסריס שהעלה זקנם וכו'. תוספתא פ\"ד זקן האשה וזקן הסריס וכו' משהעלו שיער הרי הם כזקן לכל דבר ואיתא בפ\"ק דקידושין ברייתא וגמרא: \n\n" + ], + [ + "הנתקים מטמאין בב' סימנין וכו'. משנה בפ\"י. \n", + "ומה שכתב ששיער צהוב האמור בתורה הם שתי שערות. בת\"כ. \n", + "ומה שכתב ואין שם בנתק שיער שחור כלל יחליט. כלומר שאם היה שם שיער שחור לא יחליט כמו שיתבאר. \n", + "ומ\"ש לא היה בו שיער לא שחור ולא צהוב יסגיר שבוע אחד. מפורש בתורה וכי יראה הכהן את נגע הנתק וכו' ושער שחור אין בו והסגיר הכהן את נגע הנתק שבעת ימים. \n", + "ומ\"ש ובשביעי רואהו אם נולד בו שער צהוב דק או שפשה הנתק יחליט. ג\"ז מפורש בתורה וראה הכהן את הנגע ביום השביעי והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שיער צהוב וכו' והתגלח ותניא בת\"כ מנין לשיער הצהוב שיטמא שלא בפסיון והפסיון שיטמא שלא בשיער צהוב ת\"ל לא יבקר לשיער הצהוב טמא הוא: \n", + "ומ\"ש נולדו בו שתי שערות יפטור אותו. מפורש בתורה ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור הוא ונתבאר בת\"כ דשיער היינו שתי שערות. \n", + "ומ\"ש לא פשה ולא נולד בו שיער צהוב ולא שיער שחור יגלח סביבות הנתק וכו'. מפורש בתורה והתגלח ואת הנתק לא יגלח ושנינו בת\"כ וכי מה יש בנתק לגלח אלא מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לנתק כדי שיהא ניכר כשיפשה וכן תרגם אונקלוס וכך שנינו במשנה פ\"י: \n\n" + ], + [ + "כיצד מגלחין את הנתק וכו'. בפ\"י. \n", + "ומ\"ש ותגלחתו כשירה בכל אדם וכו'. בתורת כהנים והתגלח בכל אדם לפי שמצינו שתגלחת האחרונה בכהן ת\"ל והתגלח בכל אדם והתגלח בכל דבר לפי שמצינו שתגלחת אחרונה בתער תלמוד לומר והתגלח בכל דבר והתגלח אפילו נזיר לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו יכול אפילו מנוגע ת\"ל והתגלח אע\"פ שהוא נזיר: \n", + "הסגירו ולא גילחו וכו'. בתוספתא [פרק רביעי] דנגעים: \n\n" + ], + [ + "שיער צהוב האמור בתורה וכו'. בספרי. \n", + "ומ\"ש וזה שנאמר דק הוא שיהיה קצר וכו'. ברפ\"י וכר\"ע וכמה שיעור קצר זה כתב ר\"ש: \n\n" + ], + [ + "שתי שערות הצהובות הדקות סימן טומאה בין שהיו זו וכו'. בפ\"י שיער צהוב דק מטמא במכונס ובמפוזר מבוצר ושלא מבוצר הפוך ושלא הפוך דברי רבי יהודה ר\"ש אומר אינו מטמא אלא הפוך פי' הפוך שקדם הנתק לשיער צהוב שלא הפוך שהשיער צהוב קדם לנתק. וידוע דהלכה כר' יהודה לגבי ר\"ש. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיו ניטלות בזוג. בפ\"ו דנדה (דף נ\"ב ע\"ב) איפליגו תנאי בשיעור שתי שערות האמורות בכל מקום ואמרינן בגמרא דהלכה כדברי כולם להחמיר ושיעור כדי שיהיו ניטלות בזוג הוי שיעור מועט שבכולן והוי להחמיר וכבר כתבתי כן בפרק ב' מהלכות אלו גבי שיער לבן: \n\n" + ], + [ + "השיער השחור וכו'. בתורת כהנים: \n", + "ומה שכתב ואינן מצילות עד שיהיה אורכן כדי לכוף ראשן לעיקרן. על פי מה שנתבאר שהלכה כדברי כולם להחמיר ושיער שחור שהוא בא לטהר צריך שיעור הגדול שהוא כדי לכוף ראשן לעיקרן שזה הוא להחמיר ומה שיש לדקדק על דברי רבינו בפ\"א מהלכות פרה כתבתי שם. \n", + "ומ\"ש בין שהיו זו בצד זו בין שהיו מפוזרות וכו' עד רחוק מן הקמה שתי שערות. בפ\"י הצומח מציל מיד השיער צהוב דק ומיד הפסיון מכונס ומפוזר מבוצר ושלא מבוצר והמשואר מציל מיד שיער צהוב [דק] ומיד פסיון מכונס [ומפוזר] ומבוצר ואינו מציל מן הצד עד שיהא רחוק מן הקמה מקום שתי שערות פי' נתק כגריס שהוחלט בשער צהוב או בפסיון וצמחו בנתק שתי שערות שחורות מצילות. בין מכונס דשתיהן במקום אחד בין מפוזר זה ברוח זה וזה ברוח זה. מבוצר באמצע הנתק. ושלא מבוצר דקיימי בנתק מן הצד. והמשואר שקדמו שתי שערות שחורות הללו לנתק דכשניתק שיער ראשו או זקנו כגריס נשארו מהם שתים בתוך הנתק ואם הם מבוצרות באמצע הנתק מצילות אבל אם עומדות מן הצד אינן מצילות אא\"כ רחוקות מסוף הנתק המוקף שערות כשיעור מקום שתי שערות ולשערות המקיפות את הנתק קמה קרי להו וכששערות הללו רחוקות מקום שתי שערות מן הקמה היינו נמי מבוצר: \n\n" + ], + [ + "שתי שערות שצמחו וכו'. שם וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דלהציל מיד הפסיון קאמר דסד\"א יצטרף עם השחור להציל כיון דבפני עצמו לא הוי סימן טומאה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "שני נתקים זה בצד זה. גם זה בפ\"י שני נתקים זה בצד זה ושטה של שיער מפסקת ביניהם נפרץ ממקום אחד טמא משני מקומות טהור כמה תהיה הפרצה מקום שתי שערות נפרץ ממקום אחד כגריס טמא ומפרש רבינו דשיטה של שיער מפסקת ביניהם דקתני היינו שיטה של שיער שחור ומפרש דטמא דקתני רישא היינו לומר דאינו טהור על ידי השיער שחור שהרי הוא כמות שהיה דאכתי לאו מבוצרות הן. ומה ששנינו נפרץ במקום אחד כגריס טמא היינו אפילו נפרץ משני מקומות כמ\"ש הראב\"ד וכמו שמבואר הטעם בדברי רבינו: \n", + "ומ\"ש רבינו נתק שהשיער השחור מקיפו. גם זה שם שני נתקים זה לפנים מזה ושיטה של שיער מפסקת ביניהם נפרץ ממקום א' טמא משני מקומות טהור כמה תהא הפרצה מקום שתי שערות נפרץ ממקום אחד כגריס טהור ופירושה מבואר בדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "נתק שהיה חוט יוצא ממנו וכו'. תוספתא בפ\"ד וה\"פ שאם יש בחוט רוחב ב' שערות נתק זוקק לטמא שאר נתקים בשיער צהוב ובפסיון שאם השיער צהוב בחוט הוי כאילו הוא בנתקים האחרים וכן אם פשה החוט הוי כאילו פשו השתי נתקים. \n", + "ומ\"ש ומצילים בצומח בו, כלומר שאם צמח שיער שחור בחוט הוי כצומח בשתי הנתקים ומציל מיד שיער צהוב או פסיון שבנתקים אבל במשוייר אינו מציל עד שיהא בחוט כגריס דמשוייר אינו מציל אלא מבוצר כמו שנתבאר בפרק זה ואי אפשר להיות מבוצר אא\"כ יש בו כגריס כמו שנתבאר גבי בהרת: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה בראשו נתק וכו'. בפ\"י מי שהיה בו נתק כגריס וניתק כל ראשו טהור ותניא בתורת כהנים מנין שאם היה בו נתק כגריס וניתק כל ראשו טהור ת\"ל ואיש כי ימרט ראשו וכו' יכול הזקן מעכבו ודין הוא וכו' ת\"ל ראשו טהור הוא אין הזקן מעכב או אינו אלא ניתק ראשו טהור ניתק זקנו לא יהיה טהור ת\"ל ואיש להביא את הזקן ומשמע לרבינו שאין דרשה זו מבוררת כ\"כ ולפיכך כתב ואע\"פ שאין זה מפורש בתורה שבכתב וכו': \n", + "ומה שכתב או אחר הפיטור. תוספתא הביאה ר\"ש בפ\"י ניתק ראשו וזקנו כולו כאחד בין מתוך החלט בין מתוך הסגר בין מתוך הפיטור טהור משום פריחה. ופי' ר\"ש ניתק ראשו וזקנו כלומר או זקנו. בין מתוך הפיטור טהור משום פריחה כלומר אם פטרו ואח\"כ פרחה בכולו טהור עכ\"ל. ויש לשאול מ\"ש מבהרת דפורח בכולו אחר הפיטור טמא. וי\"ל דשאני התם דקרא מוכח שאין הפריחה מטהרת אלא פורח מן הטמא ואילו הכא כתיב ואיש כי ימרט ראשו וגו' משמע בכל גוונא ואין טעם להחמיר כל אחר הפטור כיון דליכא לאוכוחי הכי מקרא ולא מטמאינן אלא בבא כן בתחלה דלא מיקרי פריחה ואין להקל בכולו יותר מבקצתו ומדמינן ליה לנגע עכ\"ל הר\"י קורקוס ז\"ל: \n\n" + ], + [ + "הבא בתחלה וכל ראשו נתוק וכו'. תוספתא פ\"ד והביאה ר\"ש בפ\"י הבא כולו נתק יסגיר בסוף שבוע א' ובסוף שבוע ב' נולד לו שיער שחור מן הצד טהור חזר וניתק טמא משום פשיון ופירש ר\"ש הבא כולו וכו' אין פריחה בתחלה טהורה בנתק כמו שאינה טהורה בבא כולו לבן אלא שמציל וחשיב כשחור משוייר. טמא משום פסיון ומש\"ה נקט מן הצד דבאמצע אין טמא משום פשיון דאין הנתק פושה לתוכו כדאמרן גבי בהרת אבל לענין הצלה מציל בין באמצע בין מן הצד עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד נולד לו שיער שחור טהור א\"א ואפילו הלך השחור וכו'. וי\"ל שרבינו סמך על מ\"ש למעלה נתק שהוחלט וכו' ונולד בו שיער שחור וטיהר אע\"פ שהלך השיער השחור ה\"ז טהור שנאמר נרפא הנתק שסימני טומאה עומדים: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ואיכא למידק מ\"ט דהא בשחור מטמא משום פסיון קרי כאן נרפא הנתק טהור הוא ומה לי צמח אחר החלט או אחר הסגר כי היכי דהתם לא חשבינן ניתוק השיער השחור לפשיון עד שיפשה פשיון אחר גם בזה לא יחשב לפשיון ונראה דכשהיה שם סימן טומאה ובא השחור וביטלו וטיהר אז אנו אומרים נרפא טהור אבל כשטיהר מתוך הסגר לא קרינן ביה נרפא דגם בלא שיער שחור היה אפשר להיות טהור אם עמד בין שני הסגרים הילכך כל שנולד בסוף ההסגר שיער שחור חשבינן כאילו תחלתו כן היה וכשניתק הרי פשה הנתק ועדיין צריך בירור עכ\"ל: \n", + "הבא כולו נתוק וכו' הלך השיער שחור טמא משום פשיון. תוספתא כתבתיה בסמוך: \n\n" + ], + [ + "הראש והזקן אין מעכבין זה את זה. משנה פ\"י ופסק כר' יהודה לגבי ר\"ש. \n", + "ומ\"ש ואין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה. שם. \n", + "ומ\"ש ואי זהו זקן וכו'. שם. \n", + "ומה שכתב מותח את החוט וכו'. בתוספתא [פ' רביעי]: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הכל מתטמאין בנגעים אפילו קטן בן יומו. משנה פ' יוצא דופן (נדה דף מ״ג ע״ב) ויליף לה בגמרא שם (דף מ״ד) ובריש ערכין (דף ג') מדכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו אדם כל דהו. \n", + "ומ\"ש והעבדים. מדתנן רפ\"ג הכל מטמאים בנגעים חוץ מן העכו\"ם וגר תושב משמע דוקא הני אבל עבדים שישנן במצות שהאשה חייבת מטמאים. \n", + "ומ\"ש והכל כשרים לראות את הנגעים. שם ובריש ערכין קאמר דהיינו לאתויי שאינו בקי בהן ובשמותיהן והא אמר מר אינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים ל\"ק הא דמסברו ליה וסבר הא דמסברו ליה ולא סבר וכתב רבינו בפ\"א וז\"ל שכל שאינו מכיר המראות ושמותיהם כשמלמדים אותו ומודיעים אותו לא יראה הנגע עד שיבין ויכיר ויאמר זו היא הבהרת זו היא ספחת וכו' ומשמע לכאורה דההיא בסומך על עצמו אבל בפרק זה מיירי כשאינו סומך על עצמו כמבואר בדבריו. אבל איכא למידק על מה שאמרו דמסברו ליה וכו' במאי עסקינן אי בשאינו סומך על עצמו מאי איריא דמסברו ליה וסבר אפילו כהן שוטה נמי וכמ\"ש רבינו בסמוך והרא\"ש הרגיש בזה וכתב ברפ\"ג דנגעים ההוא שוטה לאו דוקא דצריך שיהיה פקח קצת דמסברו ליה וסבר אלא דקרי לגבי חכם שבישראל שוטה ונ\"ל לפרש כן דברי רבינו שמ\"ש בפ\"א בשאינו סומך על עצמו נמי היא ולישניה דייק שכתב שם עד שיבין ויכיר ויאמר זו היא הבהרת וזו היא ספחת וכו' ואי בסומך על עצמו לא סגי בהכי עד שיהיה בקי בנגעי אדם כולם ובנגעי בגדים ובנגעי בתים וכמ\"ש בפרק זה הילכך ודאי בשאינו סומך על עצמו היא ולא נמנע מלכתוב בפרק זה דאפילו שוטה אומר לו החכם והוא מחליט וכו' מפני שסמך על מ\"ש שם: \n", + "וכל הנגעים אדם רואה אותם וכו'. בסוף פרק שני דנגעים וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שהכל כשירים וכו'. שם [בפרק ג']. \n", + "ומה שכתב ואפילו היה הכהן קטן או שוטה. בתורת כהנים מרבה אפילו שוטה וכבר כתבתי בזה בסמוך: \n", + "במה דברים אמורים כשהיה הכהן סומך על דברי החכם. נתבאר בסמוך. \n", + "ומה שכתב ויהיה בקי בכל הנגעים ובשמותיהן וכו'. בתורת כהנים ובתוספתא פרק קמא: \n\n" + ], + [ + "כהן שטימא את הטהור וכו'. תוספתא פ\"ק דנגעים ובתורת כהנים סוף פרשת תזריע. \n", + "ומ\"ש ומצורע שנרפא בין מתוך הסגר וכו'. תוספתא פ\"ק דנגעים: \n\n" + ], + [ + "אין הכהן רשאי לטמא את הטמא וכו'. בתורת כהנים ובתוספתא נתבארה לעיל פ\"ו גבי בהרת הסמוכה לראש או לעין וצריך טעם למה הוצרך רבינו לחזור לשנותה פה. ומצאתי כתוב בספר מוגה תוספת בלשון רבינו ואינו רשאי לטהרו עד שיהיו עיניו במקום הנגע ובמקום הבשר שחוצה לו והוא לשון התוס' פ\"ק אלא ששם כתוב לטמאו: \n", + "וכהן שראה הנגע בתחלה וכו'. תוספתא דנגעים פירקא קמא ובתורת כהנים. \n", + "ומ\"ש ואין השני יכול לטמאו בפסיון וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש ונאמן כהן לומר נגע זה פשה וכו'. תוספתא פ\"ק דנגעים: \n\n" + ], + [ + "חלל פסול לראיית נגעים וכו'. בת\"כ. \n", + "ומה שכתב אבל בעלי מומין כשרים וכו'. גם זה בת\"כ. \n", + "ומ\"ש ובלבד שלא יהא סומא אפילו באחת מעיניו ואפילו כהן שכהה מאור עיניו וכו'. בפ\"ב דנגעים: \n\n" + ], + [ + "אין רואין את הנגעים אלא ביום. בתורת כהנים ובפירקא קמא דמועד קטן (דף ח') ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד ע״ב). \n", + "ומה שכתב ואין רואין לא בשחרית ולא בין הערבים ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן וכו' ולא בצהרים וכו'. בפ\"ב דנגעים. \n", + "ומ\"ש אימתי רואין בשעה רביעית ובחמישי' ובשמיני' ובתשיעית שם ופסק כר\"י לגבי ר\"מ. \n", + "ומה שכתב בין נגעי אדם בין נגעי בגדים ובתים [נלמד מהיקשא דכתב רבינו בסוף פרק י\"ג]: \n\n" + ], + [ + "בכל יום רואין את הנגעים חוץ משבת ויום טוב. שם במשנה פרק קמא דאין רואין בשבת ומשמע לרבינו דהוא הדין ליו\"ט. ולענין חול המועד איפליגו במשנה פ\"ק דמ\"ק (דף ז') ומשמע דהלכה כחכמים דאמרי דאפילו בחול המועד אין רואין נגעים ומשמע לי דחול המועד הוי בכלל יו\"ט שכתב רבינו וכ\"כ בפ\"ז מהלכות יו\"ט אין רואין את הנגעים במועד וכך הוא סתם משנה ברגל נותנים לו כל ימי הרגל ואמרינן עלה בגמרא בהסגר ראשון כולי עלמא לא פליגי דחזי ליה ופרש\"י בהסגר ראשון שאם מטהר ליה משמח ליה אי לא מטהר ליה לא מטמא ליה יותר מדמעיקרא אלא מסגר ליה פעם שנייה והתוס' פירשו בענין אחר ויש לתמוה למה השמיטו רבינו ואפשר שסובר דלא קאי אלא אתנאי דברייתא ולא אחכמים דמתניתין. \n", + "ומ\"ש חל יום ז' שלו בשבת או ביו\"ט מעבירין לאחריו ויש בדבר להקל ולהחמיר וכו'. בפ\"ק דנגעים ופסק כר\"ע מחבירו: \n\n" + ], + [ + "חתן שנראה בו נגע וכו' וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל. פרק ג' דנגעים: \n\n" + ], + [ + "אין מסגירין ולא מחליטין וכו' מפני שיום ז' עולה למניין שבוע ראשון ולמניין שבוע שני וכו'. בפ\"ג דנגעים שם: \n\n" + ], + [ + "אין מסגירין בתוך ימי הסגר וכו'. שם ופי' ר\"ש אין מסגירין את המוסגר היינו לומר שאם הסגירו בנגע אחד ואח\"כ נולד בו נגע אחר שראוי להסגירו או להחליטו אין נזקק לו ועל לא מחליטין את המוחלט פירש שאם החליטו בנגע א' ואח\"כ נולד לו נגע אחר שראוי להסגירו או להחליטו אין נזקקין לו ונ\"מ לקרבן ולמילי טובא דכי מיתסי מן האחד אין על השני תורת מוסגר ולא תורת מוחלט עד שיזקק לו אח\"כ ובאותו נגע נמי משכחת לה דאין מחליטין את המוסגר שאם הסגירו בבהרת כגריס ובאמצע השבוע נולד בו שיער לבן או מחיה אין מחליטו וכי אזלא לה מחיה או שיער לבן בסוף השבוע לא מיחייב קרבן אלא חוזר ומסגירו הסגר שני עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש אבל אם היו בו שני נגעים וכו'. שם אבל בתחלה בסוף שבוע המסגיר מסגיר והמחליט מחליט מסגיר ופוטר מחליט ופוטר ובתוספת' פ\"ק עודהו מסגירו ופוטרו נולד בו נגע הרי זה נזקק לו ואם משהסגירו נולד לו נגע אחר אינו נזקק לו לטומאה או לטהרה עד סוף שבוע ובתורת כהנים יליף לה לכולהו מילתא מקראי: \n", + "ואין רואין שני נגעים כאחת וכו'. ריש פ\"ג דנגעים: \n\n" + ], + [ + "נגוע שבא לכהן לראותו וכו'. תוספתא ספ\"ק דנגעים. \n", + "ומ\"ש באו לפניו שנים רואה את הראשון וכו'. במשנה פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "אין הכהן זקוק לבקש תחת אצילי ידיו וכו' וכיצד יעמוד לפני הכהן וכו' עד סוף הפרק. בפ\"ב דנגעים. \n", + "ומ\"ש וכן בהופך כולו לבן. ומה שכתב וכיצד יעמוד לפני הכהן וכו'. בפ\"ב דנגעים. \n", + "ומ\"ש כמו שיתבאר. הוא בפרק י\"א: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "התולש סימני טומאה וכו'. בפרק ז' דנגעים התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה ובתוספתא פ\"ג. \n", + "ומ\"ש בין כולן בין מקצתן. שם בתוספתא ובספרי פרשת כי תצא. \n", + "ומ״ש או הקוצץ הנגע כולו מבשרו. בפרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ב קל״ג) ובפרק ג' דמכות (דף י״ג ע״ב) אמרינן דקוצץ בהרתו הוי בלאו מדכתיב השמר בנגע הצרעת וכ״מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. \n", + "ומ\"ש או מן הבגד או מן הבית וכן מ\"ש בין בתוך הסגר או בתוך החלט. בתוספתא פ\"ג ובספרי פרשת כי תצא מרבה לה מקרא. \n", + "ומ\"ש בין קודם שיבא לכהן בין לאחר הפיטור. בתוספתא ובספרי פ' כי תצא מרבה מקרא בין עד שלא נזקק לטומאה בין משנזקק לטומאה. \n", + "ומה שכתב אבל אינו לוקה עד שיועילו מעשיו וכו'. כיצד היתה בו בהרת ובה ג' שערות לבנות וכו'. בתוספתא אמרינן דכה\"ג פטור: \n", + "וכן המגלח את הנתק לוקה וכו'. בת\"כ מנין לתולש סימני טומאה מתוך נגעו שעובר בלא תעשה ת\"ל ואת הנתק לא יגלח. \n", + "ועל מ\"ש רבינו ואינו חייב עד שיגלח כל הנתק בתער. כתב הראב\"ד א\"א טעה בזה שהרי אמרו והתגלח בכל דבר וכו'. ורבינו נראה שסובר שלא אמרו בכל דבר אלא דוקא היכא דשני בדבוריה דה\"ל למכתב וגלח וכתב והתגלח. \n", + "ומ\"ש ועל זה נאמר ואת הנתק לא יגלח. י\"ל כלפי לייא דאדרבה משם ראיה מדלא מסיים ביה ואת הנתק לא יתגלח משמע דלאו בגוונא דרישא הוא. ומה שטען הראב\"ד עוד שהוא כתולש סימני טומאה י\"ל שאינו חייב אלא בתולש סימני טומאה ממש לא הגורם שלא יהיה פשיון ניכר בו ועוד שאפשר שלא יפשה: \n", + "ומותר למצורע לישא במוט על כתיפו וכו' ולקשור הסיב על רגלו וכו'. תוספתא פרק ג' ומייתי לה פרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ג): \n\n" + ], + [ + "התולש סימני טומאה וכו'. משנה פרק שביעי דנגעים וכר' עקיבא שהודה לו ר\"ג ור' יהושע ואמרו לו יפה אמרת כדאמרינן בתוספתא: \n", + "ואין לו טהרה וכו'. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "מי שנקצצה בהרתו וכו'. שם: \n", + "ומה שכתב קצצה בכוונה אם קצץ כל הבשר החי וכו'. שם קצצה מתכוין ר\"א אומר לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו וחכ\"א עד שתפרח בכולו וכתב רבינו שם כבר בארנו בתוספתא כי כאשר חתך הבהרת בכללה עם קצת בשר חי המקיף בה משטח הגוף הנה אין לו טהרה עולמית לדברי הכל חתך קצת הבהרת ונשאר ממנה כל שהוא הנה הוא יטהר כשתפרח בכולו לדברי הכל ואמנם חלקו במשנה כשחתך בצמצום והלכה כחכמים עכ\"ל. וכתב רבינו שמשון דטעמא משום דהיכא דעקר הנגע כל כך דקצץ עמה בשר חי ראוי לקנסו טפי וכששייר ממנה לא קנסינן ליה כולי האי כשלא דקדק לחטט אחריה עכ\"ל. ולע\"ד נראה דטעמא משום דכיון דאין לו טהרה עד שתפרח בכולו כשקצץ בשר החי המקיפה והדר פרחה בכולו חזינן למקום אותו בשר חי המקיפה כאילו עדיין אותו בשר חי עומד שם והרי לא פרחה בכולו: \n\n" + ], + [ + "התולש שערה לבנה אחת וכו' והלך המותר הרי זה טמא. תוספתא פרק קמא דנגעים ומיירי בתולש מתוך החלט דוקא כמו שנתבאר: \n\n" + ], + [ + "מי שהיתה בהרת בערלתו ימול. בספ\"ז. \n", + "ומ״ש ואע״פ שהיא מילה שלא בזמנה וכו'. בפרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ב קל״ג). \n", + "ומה שכתב ואם מל והלך בעור הערלה וכו'. תוספתא פ\"ג מצורע מוחלט ימול וחייב בקרבן: \n\n" + ], + [ + "מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט מכוסה כל ראשו וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) מצורע מהו בעטיפת הראש ת״ש ועל שפם יעטה מכלל שחייב בעטיפת הראש ובת״כ ועל שפם יעטה חופה ראשו כאבל וכן תירגם אונקלוס. \n", + "ומ\"ש פורם בגדיו. מקרא מלא הוא. \n", + "ומ״ש ומודיע כל העוברים עליו שהוא טמא. בס״פ בהמה המקשה (חולין דף ע״ח) [שבת ס״ז] ובת״כ. \n", + "ומה שכתב אפילו כ״ג שנצטרע פורע ופורם עד אפילו בשבתות וימים טובים. הכל ראש פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו). \n", + "ומ\"ש והרי הוא מותר ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. שם בעיי ולא איפשיטו ולקולא ואיני יודע למה השמיט שמותר בעשיית מלאכה שגם היא שם בעיא דלא איפשיטא. \n", + "ומה שכתב שמותר בתשמיש המטה. אע\"פ ששם אמרו במצורע אסור בתשמיש המטה בפ\"ק דמ\"ק (דף ז' ע\"ב) איפליגו תנאי אם אסור בתשמיש אף בימי חלוטו ופסק רבינו כמ\"ד מותר משום דרבי ור' חייא סברי כוותיה ומתני' דפירקא בתרא דנגעים הכי משמע דקתני בימי ספרו ואסור בתשמיש המטה מכלל דעד השתא היה מותר: \n\n" + ], + [ + "דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו ודין זה בעיירות המוקפות חומה וכו'. פרק קמא דכלים: \n\n" + ], + [ + "המצורעת אינה פורעת ואינה פורמת. משנה ספ\"ג דסוטה (דף כ\"ג) ויליף לה בגמרא מקראי. \n", + "ומה שכתב ולא עוטה על שפם, משום דכיון דאינה פורעת ופורמת ממילא דאינה עוטה על שפם דתרווייהו בחד קרא נינהו: \n", + "ולא המצורעים בלבד וכו'. בתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "וטומטום ואנדרוגינוס וכו' ספק. כלומר והוי ספיקא דאורייתא ולחומרא: \n\n" + ], + [ + "אחד מצורע מוסגר וכו'. משנה פ\"ק דמגילה (דף ח' ע\"ב) ופירקא קמא דכלים ויליף לה בגמרא מקרא ודקדק רבינו לכתוב לענין טומאה משום דלענין קרבנות אשם ולוג שמן יש ביניהם שאין מביאים אלא המוחלט: \n\n" + ], + [ + "המצורע אב מאבות הטומאה וכו'. בריש מסכת כלים אבות הטומאה השרץ וכו' הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר וכו' למעלה מהם נבילה וכו' שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים במגע וכו' למעלה מהם מרכב שהוא מטמא תחת אבן מסמא וכו' למעלה מן המשכב הזב שהזב עושה משכב וכו' למעלה מן הזב זבה שהיא מטמאה את בועלה למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה וכתב שם רבינו ומאמרו במצורע שהוא למעלה מהזבה תדע שהוא יטמא במשא כמוה ושהוא יעשה משכב ומושב כזב וזבה וכו' [ואמרו בספרי] באמרו ה' במצורע מוחלט כאשר נרפא מהצרעת וכבס [המטהר את] בגדיו וטהר אמרו מה בא זה ללמדנו אם ללמד שמטמא בגדים במגע והלא ק״ו הוא וכו' א״כ למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו מלטמא משכב ומושב עכ״ל. ובסוף זבים שנינו הנוגע בזב ובזבה ובנדה וביולדת ומצורע וכו' מטמא שנים ופוסל אחד אחד הנוגע ואחד המסיט אחד הנושא וא' הנישא ואף על פי שבפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף ס״ז) אמרו זב חמור ממצורע שכן עושה משכב ומושב צ״ל שרבינו יפרש דהתם בימי ספירו קאמר א״נ שאינו גורס כי אם זב חמור שמטמא כלי חרס בהיסט. \n", + "ומה שכתב ואחד המוסגר ואחד המוחלט בכל אלו, היינו מדתנא אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה: \n\n" + ], + [ + "חומרא יתירה יש במצורע וכו'. בפ\"ק דכלים ובפי\"ג דנגעים וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש שנאמר מחוץ למחנה מושבו. בת\"כ: \n", + "היה עומד תחת האילן וכו'. בפי\"ג דנגעים. \n", + "ומ\"ש ספק עמד וכו'. אפשר שהוא מדתנן כל ספק נגעים טהור א\"נ משום דהוי ספק טומאה בר\"ה דסתם אילן הוא בר\"ה: \n", + "הכניס המצורע ראשו ורובו לבית וכו'. שם: \n", + "נכנס לבית הכנסת וכו'. גם זה שם ופירש ר\"ש גבוה עשרה טפחים דפחות אינה מחיצה להפסיק. רוחב ד' אמות משום ד' אמות של תפלה א\"נ משום דזהו שיעור מקומו של אדם כדאמרינן גבי עירוב בפרק מי שהוציאוהו וכו'. נכנס ראשון ויוצא אחרון כדי שלא יטמאו אותם העומדים בבית הכנסת בכניסתן וביציאתם באויר שמן הפתח עד המחיצה עכ\"ל. והראב\"ד כתב נכנס ראשון ויוצא אחרון א\"א שמא יתערב עם הצבור דרך העברתו ויטמא אותם עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "טהרת מצורע מצות עשה וכו'. בפי\"ד שנינו שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים ובס' המצות כתב רבינו טעם למה מנה טהרת המצורע בפני עצמה והבאת קרבנות מצוה בפני עצמה והוא כי כוונת ותכלית התגלחת ליטהר מלטמא בשרץ ואז לא יהיה רק מחוסר כפורים ותכלית הקרבנות להשלים כפרתו ונמצא שאין התגלחת נקשרת עם הקרבנות: \n", + "כיצד מטהרים את המצורע וכו'. ריש פרק י\"ד דנגעים. \n", + "ומה שכתב וקבלה היא שיהיה של חרס, כך כתוב בספרי רבינו והוא ט\"ס שבפירוש כתוב בתורה כלי חרס וכך צריך להגיה וקבלה היא שיהיה חדש וכך נמצא בספר כתיבת יד. וכתב הר\"י קורקוס שטעם רבינו שכתב שהיא קבלה משום דהיינו מאי דדרשינן בפרק ב' דסוטה אל כלי חרס על מים חיים מה מים חיים שלא נעשה בהם מלאכה אף כלי ולפי שדרשא זו אינה מוכרחת כתב שקבלה היתה בידם פי' וקרא כעין אסמכתא עכ\"ל: \n", + "ומה שכתב ושיעור זה מדברי סופרים. בתורת כהנים ובפ\"ב דסוטה (דף י\"ז ע\"ב) מים שדם הצפור ניכר בהם ושיערו חכמים רביעית: \n", + "ומה שכתב לשם טהרת צרעת. בת\"כ ולקח למטהר לשם מטהר בין איש בין אשה בין קטן מכאן אמרו לקח לאיש כשירות לאשה לאשה כשירות לאיש לבית כשר למצורע למצורע כשר לבית. \n", + "ומ\"ש ושוחט את הברורה שבשתיהן. בת\"כ ושחט את האחת הברורה שבשתיהן. \n", + "ומ\"ש וממצה עד שיהא הדם ניכר במים. יתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש וחופר וקובר וכו' בפניו. פי\"ד. \n", + "ומ\"ש ודבר זה קבלה מפי השמועה. ומ\"ש ונוטל עץ ארז ומצותו שיהיה אורכו אמה ועביו כרביע כרע מכרעי המטה. בפרק י\"ד דנגעים. \n", + "ומ\"ש ואזוב שאין לו שם לווי כמו שביארנו. בפרק י\"א דהלכות פרה אדומה. \n", + "ומ״ש אין פחות מטפח. בפרק המפלת (נדה דף כ״ו.) \n", + "ומ״ש ושני תולעת משקלו שקל. פ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ב). \n", + "ומ\"ש ואם טעמו פסלו. בת\"כ. \n", + "ומ\"ש וכל השיעורים הלכה. בריש עירובין (דף ד'). \n", + "ומ\"ש ולוקח עם שלשתן הצפור החיה. כך היא הגירסא. \n", + "ומ\"ש וארבעה מינין אלו מעכבין זה את זה. משנה בפ\"ג דמנחות (דף כ\"ז). \n", + "ומ\"ש ועץ ארץ ואזוב שנתקלפו פסולים. פ' היה מביא (דף ס\"ו). \n", + "ומ\"ש וכורך האזוב עם הארז וכו' עד ומשלח את הצפור. בפרק י\"ד דנגעים ומקיף פירושו וסומך ובתורת כהנים למדו שאינו אוגד אותה עמהם מדכתיב את הצפור החיה יקח אותה מלמד שמפרישה לעצמה: \n", + "כיצד משלחה וכו'. גם זה שם ובפ\"ב דקידושין ובתורת כהנים תניא לא יעמוד ביפו וישלחנה לים ולא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר ולא יעמוד בגבת וישלחנה כלפי לעיר: \n", + "שלחה וחזרה חוזר ומשלחה. תוספתא פרק ח' דנגעים ומייתי לה בפ\"ב דקידושין: \n", + "כיצד מגלחו מעביר תער על כל בשרו וכו' עד ולמעט שיער שבתוך החוטם. בפ\"ב דסוטה עלה י\"ו ות\"כ ופסק כר\"ע מחבירו ונתן רבינו טעם לשיער החוטם לפי שאינו נראה: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א והלא ריבה שיער של בית הסתרים וכו'. וטעם רבינו דכיון דריבה ומיעט מוקמינן ריבויא לבית השחי שאם יגביה זרועו יהא נראה ומוקמינן מיעוטא לשיער החוטם שאינו נראה כלל. \n", + "ומ\"ש ואחר כך מכבס בגדיו וטובל וכו'. בפרק י\"ד דנגעים. \n", + "ומ\"ש ומלטמא משכב ומושב. בת\"כ. \n", + "ומ\"ש והמצורעת מותרת בתשמיש המטה. ברפ\"ב דכריתות (דף ח') ויליף לה מדכתיב וישב מחוץ לאהלו ולא מחוץ לאהלה: \n\n" + ], + [ + "כל שבעת הימים האלו וכו'. בריש כלים תנן דמצורע בימי ספרו הוא מאבות הטומאה ומטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינו מטמא במשא. ומייתי לה מקרא בפרק קמא דב\"ב (דף ט' ע\"ב) שמטמא אדם: \n", + "ומ\"ש וביום השביעי מגלחו תגלחת שנייה וכו' עד לא עשה כלום. בפי\"ד דנגעים: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואינו מגלחו אלא כהן. בתוספתא. \n", + "ומ\"ש וכל היום כשר לטהרת המצורע. משנה סוף פ\"ב דמגילה (דף כ' ע\"ב): \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) תגלחת המצורע וטבילתו וכו' עד בין בישראל. תוספתא פ\"ח ות\"כ. ובנוסחת ספרי רבינו נראה שיש ט\"ס וצריך להגיה ולכתוב תגלחתו של מצורע טבילתו והזאתו מעכבין בו ושאר כל מעשיו אין מעכבין בו וכן כתב הראב\"ד שט\"ס הוא וז\"ל איני יודע מהו אדרבה אלו הן שמעכבין טהרתו וכו'. ויש ליישב שאין כאן ט\"ס דאינן מעכבות היינו שאין אחת מעכבת חבירתה דתגלחת לא מעכבא טבילה או הזאה וכן כולם וז\"ש רבינו זו את זו ושאר מעשיו דהיינו עץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפרים מעכבים דצפורים מעכבים לעץ ארז וארז מעכב לאזוב וכן כולם ונסתלקה השגת הראב\"ד כך מצאתי x כתוב. ויש ט\"ס אחר בדברי רבינו שכתוב שחיטת הצפור והתגלחת ביום וההזייה ושאר כל מעשיו בין ביום בין בלילה וצריך להגיה ולכתוב שחיטת הצפור והתגלחת וההזייה ביום וכך הוא בתוספתא וכן נמצא בספר רבינו כתיבת יד. ופירש וכל שאר מעשיו אין מעכבין בו כגון שילוח צפרים וכיבוס בגדים. בין ביום בין בלילה כגון לקיחת צפרים ושילוח צפורים וכיבוס בגדים וטבילה: \n", + "אלו באנשים וכו' אלו בכהנים. בתוספתא ובת\"כ מייתי לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "טהרת מצורע זו נוהגת בארץ ובחוצה לארץ וכו' עד ואין מצורע מטהר מצורע. תוספתא פרק ח' דנגעים ותורת כהנים. \n", + "ומה שכתב ואין מטהרים שני מצורעים כאחת. [סוטה ח']: \n\n" + ], + [ + "עץ ארז ואזוב. תוספתא פ\"ח דנגעים וכרבי יהודה ורבי טרפון שעשו מעשה. \n", + "ומה שכתב וכן צפור המשתלחת וכו'. תוספתא פ\"ח ובתורת כהנים ובפירקא קמא דקידושין יליף שמותרת באכילה. \n", + "ומ״ש שיכול לטהר בה מצורעים אחרים. בתוספתא וכך משמע בפרק שילוח הקן (חולין דף ק״מ) דאמר רבא בטהורות איצטריך שלא יזווג לה אחרת קודם שילוחיה כלומר שאם נזדמן לו מצורע אחר לאחר שטיהר את זה ועדיין לא שילח הצפור לא יאמר אזווג אחרת עם זו ואטהר מצורע זה השני ואח״כ אשלח בעד שניהם משמע אחר ששלחה אם בא לידו כשרה לטהר בה מצורע אחר. \n", + "ומ״ש אבל הצפור השחוטה אסורה בהנאה. בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״ז) ובתורת כהנים. \n", + "ומ\"ש ומאימתי תאסר משעת שחיטתה. שם וכר\"י: \n", + "שחטה שלא בעץ ארז וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק כמ״ד שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה משום דקי״ל כרבנן דפליגי אר״ש בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ') ובפרק מרובה (בבא קמא דף ע״א): \n", + "והאוכל כזית מצפור השחוטה עבר על עשה ול\"ת וכו'. בסוף חולין (דף ק\"מ): \n\n" + ], + [ + "אין לוקחין שתי צפרים מצפורי עיר הנדחת וכו'. שם אמוראי וכל חד אמר חדא מהני וסובר רבינו דהנך אמוראי לא פליגי לענין דינא: \n", + "ומצותן שיהיו שתיהן שוות וכו'. בפי״ד דנגעים ומייתי לה ר״פ שני שעירי (יומא דף ס״ב ע״ב): \n", + "לקח שתי צפרים לשם איש וכו'. בתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "שחט אחת מהם וכו'. בפי\"ד דנגעים שם: \n", + "וכתב הראב\"ד והראשונה מותרת בהנאה א\"א ובתוספתא ארישא ושתיהן מותרות באכילה עכ\"ל. וז\"ל התוספתא שחט אחת מהן ונמצאת שנייה שלא דרור או שנמצאת טרפה יקח זוג לשניה ושתיהן מותרות ויביא שתים בתחלה שחטה ומתה חבירתה או שנעשית טריפה שתיהן אסורות ויביא שתים בתחלה עכ\"ל. ונראה דשניה שכתוב ברישא ט\"ס הוא דא\"כ קשיא רישא אסיפא וה\"ג שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור קאמר דיקח זוג לשניה ואם רצה לאכול את שתיהן ולהביא שתים בתחלה רשאי מפני שלא נאסרה לא השחוטה ולא חבירתה מאחר ששחיטה פסולה היתה ומן הדין לא הו\"ל להראב\"ד לתפוס אלא בוהראשונה מותרת באכילה אלא משום דתוספתא דקתני ושתיהן מותרות באכילה ובנמצאת טריפה השחוטה מותרת בהנאה וחבירתה מותרת באכילה וה\"ק הראב\"ד כיון דברישא שתיהן מותרות באכילה מינה נשמע דבסיפא שנייה מותרת באכילה והוא משיג על רבינו למה השמיט זה. וי\"ל שרבינו סובר שכיון שלא הוזכר כן במשנה משמע דמתניתין לא סברה הכי דא\"כ לא הוה שתקא מיניה. ומ\"מ לענין פי' התוספתא לפי גירסתנו שאין שנוי בה באכילה נראה לפרש דאנמצאת שלא דרור ואנמצאת טריפה קאי שזו מותרת באכילה וזו מותרת בהנאה ולא קאי אשניה כלל. אח\"כ מצאתי שרבינו שמשון בפי\"ד הביא תוספתא זו כמו שהיא כתובה ופירשה ויישבה: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל לשון התוספתא בספרים שלנו כתובה בטעות שכתוב יקח זוג לשניה ושתיהן מותרות ויביא שתים בתחלה ולשון זה אין לו קיום דאי יקח זוג איך יביא שתים בתחלה אלא יקח זוג הוא ט\"ס וכאשר כתבתיה כתבה רבינו שמשון ופשוט עכ\"ל. ולי נראה לקיים הגירסא וה\"ק יקח זוג לשניה או יביא שתים בתחילה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "צרעת בגדים כגריס וכו'. בת\"כ יליף לה מקרא: \n", + "ירקרק הוא הירוק שבירוקין וכו'. בת\"כ והיה הנגע ירקרק יכול כל מראה ירוק ת\"ל ירקרק ירוק שבירוקין אדום יכול כל מראה אדום ת\"ל אדמדם אדום שבאדומים. \n", + "ומ\"ש ככנף הטווס וכו'. בתוספתא פ\"ק דנגעים ופסק כסומכוס לגבי ר\"א וצריך טעם למה. \n", + "ומ\"ש ושני מראות אלו מצטרפין זה עם זה. בת\"כ יליף לה מקרא: \n", + "במראה ירקרק או אדמדם מסגירין את הנגע וכו'. מקראות התורה והיה הנגע ירקרק או אדמדם בבגד וראה הכהן והסגיר את הנגע שבעת ימים וראה את הנגע ביום השביעי כי פשה הנגע בבגד ושרף את הבגד ואם יראה הכהן והנה לא פשה בבגד וצוה הכהן וכבסו את אשר בו הנגע והסגירו שבעת ימים שנית וראה הכהן אחרי הוכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע אחרי הוכבס אותו וקרע אותו מן הבגד ואם תראה עוד בבגד פורחת היא באש תשרפנו את אשר בו הנגע והבגד או השתי או הערב אשר תכבס וסר מהם הנגע וכובס שנית וטהר. ושנינו בפי\"א דנגעים העומד בראשון יכבס ויסגיר העומד בשני ישרף הפושה בזה ובזה ישרף וכו' הכהה בראשון יכבס ויסגיר הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע וצריך מטלית ובת\"כ וראה הכהן אחרי הוכבס והנה לא הפך ולא פשה טמא הוא הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו ת\"ל והסגירו שבעת ימים שנית דברי ר\"י וחכ\"א מטמא משום עומד הא מה אני מקיים והנה לא הפך הנגע את עינו והנה לא פשה טמא הפך טמא בכל מין שהוא מטמא לו ופי' ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל דברי ר\"י דוקא אם עמד בעינו הראשון ולא הפך אז הוא טמא וטעון שריפה אבל אם נהפך ממראה למראה כגון מירקרק לאדמדם או ההיפך נגע חדש הוא וטעון הסגר בתחילה וחכמים סברי דינו כעומד בעינו בראשון דכיון דלא נהפך למראה טהור אלא למראה טמא כגון מירקרק לאדמדם או ההיפך ששניהם מראות טומאה הן לא הפך קרינן ביה ואי זה יקרא הפך כשנהפך למראה שאינו מטמא לו אבל זה שנהפך למראה שהוא מטמא לו לא הפך קרינן ביה וטעון שריפה וזהו ששנינו בת\"כ אליבא דחכמים הא מה אני מקיים והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא דמשמע מיניה הא הפך ולא פשה לא הוי טמא כשהפך ממין דמטמא לו למין דלא מטמא לו דאע\"ג דהוה ירקרק והפך אדמדם או ההיפך אכתי לא הפך קרינן ביה דלא הפך למין דלא מטמא לו אבל אם הפך למין דלא מטמא לו לא עכ\"ל. ובת\"כ תניא תו והנה כהה הנגע למראה שני ולא למראה שלישי: \n", + "והשתא מ\"ש רבינו שאם עמד במראהו ולא פשה יכבס ויסגיר, היינו מדאמר קרא שאם בסוף הסגר שני עמד בעינו ולא פשה ישרף משמע הא בסוף הסגר ראשון יסגיר וכן מדאשכחן דבסוף הסגר שני הפך ולא פשה ישרף לדעת חכמים הא בסוף הסגר ראשון יסגיר ותנן בפי\"א דנגעים נשתנה ולא פשה כאילו לא נשתנה וא\"כ ה\"ל עומד בסוף שבוע ראשון ויסגיר וזהו שכתב או שהוסיף המראה להאדים ולהוריק ולא פשה יכבס ויסגיר. \n", + "ומ\"ש או שפשה וכהה משני המראות שהוסגר בהם. בפי\"א הכהה בראשון יכבס ויסגיר ומשמע לרבינו דהיינו אפילו אם פושה והוא פשוט דכיון שכהה ממראות הטומאה כי פשה מאי הוי: \n", + "ומה שכתב ובסוף שבוע שני רואה אם כהה למראה שלישית ה\"ז טעון כיבוס וטהור. היינו מדכתיב בסוף שבוע שני שאם כהה הנגע אחרי הוכבס את הנגע וקרע אותו מן הבגד ותניא בת\"כ והנה כהה הנגע למראה שני ולא למראה שלישי משמע בהדיא שאם כהה למראה שלישי אינו צריך לקרוע ובתוספתא פ\"ה אליבא דחכמים: \n", + "ומה שכתב ואם נשתנה הנגע ממה שהיה וכו'. נראה דהיינו מדכתיב בסוף הסגר שני והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה באש תשרפנו משמע הא אם הפך את עינו מאחר דלא פשה לא ישרפנו והוי כדין כהה הנגע שקורע מקום הנגע מהבגד והא דתנן נשתנה ולא פשה כאילו לא נשתנה לא שיהא לגמרי כאילו לא נשתנה דליהוי כעומד שני שבועות אלא לאפוקי מדר\"י דאמר יראה בתחלה תנא דאינו נראה בתחלה אלא דנין אותו כדין נגע שאירע בו כך. \n", + "ומה שכתב ומכבסו כולו כיבוס שני. היינו מדכתיב והבגד או השתי וכו' אשר תכבס וסר מהם הנגע וכובס שנית וטהר: \n", + "וכתב הראב\"ד ואם נשתנה ממה שהיה א\"א טעה בכאן טעות גדולה. טעמו להשיג על רבינו מדאמר קרא בכהה וקרע והיינו בכהה למראה שני דהיינו מירקרק לירוק ומאדמדם לאדום אז וקרע אבל מירקרק לאדמדם ומאדמדם לירקרק הוי מראשון לראשון ואין זה כהה וישרף וכבר נתתי טעם לדברי רבינו דדייק מדכתיב והנה לא הפך הנגע את עינו באש תשרפנו משמע הא אם הפך את עינו לא ישרף והפך היינו מירקרק לאדמדם מאדמדם לירקרק דאי לא כן הו\"ל למכתב והנה לא כהה הנגע. ומ\"ש עוד והמשנה אמרה נשתנה ופשה וכו'. כבר ישבתי המשנה לדעת רבינו. ומה שכתב עוד ומה שאמרה המשנה הכהה בראשון יכבס ויסגיר הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע כהה למראה שני קאמר וכו' כלומר א\"ת שטעמו של הרמב\"ם מדתנן בפרק י\"א דנגעים הכהה בראשון יכבס ויסגיר דמשמע ליה דכהה היינו מירקרק לאדמדם ומאדמדם לירקרק והא קתני דכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע לאו מילתא היא דכהה אינו מירקרק לאדמדם דההוא הוי מראשון לראשון אלא מירקרק לירוק שהוא למראה שני ותדע דכהה דמתניתין הוי כמו כהה דקרא ובכהה דקרא אמרו בתורת כהנים דהיינו למראה שני ואז קורעו ושורף מה שקרע אבל אם כהה למראה שלישי אינו טעון קריעה אלא כיבוס לבד ומראה שני משמע מראה שהוא שפל מן הראשון דומיא דמראה שלישי שר\"ל שהוא שפל מהשני וזה טעם הזכירו כאן מראה שלישי שנראה שאינו ענין לו ומירקרק לאדמדם אינו מראה שפל ממנו אלא שוה לו. וא\"ת ע\"כ יש לך לומר דמירקרק לירוק הוי מראה שלישי וטהור דאי לאו כן למה אמרו שאין הנגעים מטמאים אלא בירקרק שבירוקים ובאדמדם שבאדומים לכך אמר אבל בתחלה אין נזקקין אלא לירקרק ואדמדם כלומר אבל לא לירוק ואדום דהפרש יש בין קודם שנזקק לטומאה לאחר שנזקק לטומאה. ומ\"ש וכן הוא המשנה לדעת חכמים בא להכריע עוד דכהה דמתניתין היינו מירקרק לירוק ולא מירקרק לאדמדם מדתנן בפרק י\"א דנגעים הכהה בתחלה רבי ישמעאל אומר יכבס ויסגיר וחכמים אומרים אינו זקוק לו ובשלמא אם כהה היינו ירוק או אדום היינו דאמרי רבנן אין זקוק לו שכיון דעדיין לא נזקק לטומאה לאו כלום הוא אבל אם הוא מירקרק לאדמדם אמאי אין נזקקין לו וכפי מה שכתבתי לדעת רבינו אין צורך להשיב על טענותיו דרבינו מקרא הוא דורש אפילו אם תמצי לומר דפירושא דמתניתין כפירוש הראב\"ד אין בכך כלום שדין זה אינו ענין לכהה דמתניתין אלא לנשתנה ולא פשה וכדפרישית. ועוד י\"ל אפשר דרבינו מפרש דכהה בשני דמתניתין היינו נשתנה מירקרק לאדמדם ומה שטען הראב\"ד על זה דכהה דמתניתין הוי דומיא דקרא יש להשיב דמידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ועוד דבין כהה דקרא ובין כהה בשני דמתניתין הוי מירקרק לאדמדם דוקא והוא מראה שני שאמרו בתורת כהנים אבל נשתנה לירוק או לאדום זהו כהה למראה ג' שאמרו בתורת כהנים דטהור שכשם שאין הירוק והאדום סימן טומאה בתחלה אף לא בסוף. ומה שרצה להכריע מדתנן הכהה בתחלה אינו זקוק לו שאם הוא מירקרק לאדמדם למה אינו זקוק לו י\"ל דכיון דקודם שנזקק לטומאה הוא אינו זקוק לו כדאשכחן בפסיון שאינו מטמא בתחלה כמו ששנינו בתורת כהנים וכי היכי דמפליג הראב\"ד בירוק ואדום בין קודם שנזקק לטומאה לאחר שנזקק לטומאה הכי מפליג רבינו בנשתנה מירקרק לאדמדם ובאי זה דרך משני דרכים אלו עלו דברי רבינו כהוגן בלא טעות: \n\n" + ], + [ + "נגע שהיה ירקרק ופשה אדמדם וכו'. משנה פי\"א דנגעים: \n\n" + ], + [ + "נגע שהיה באמצעו מקום נקי וכו'. בת\"כ נגע הנתק מקיש נגע לנתק מה נתק אינו פושה אף נגע וכל שהוא קרוי נגע בכלל: \n\n" + ], + [ + "הפשיון הסמוך בבגדים כל שהוא וכו'. בפי\"א דנגעים ובתורת כהנים יליף לה מקראי: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אם תעיין בדרש תורת כהנים וכו'. השיג על רבינו למה כתב בבגדים דמשמע שדין זה מיוחד בבגדים ואינו כן שאדם ובגדים ובתים שוין בדין זה. וז\"ל הראב\"ד בפירושו לת\"כ הוא פרט לשפשתה לבוהק פי' דקי\"ל פשיון כל שהוא והרחוק כגריס בנגעי בגדים ובתים ואע\"ג דלא אשכחן לה בפירוש שמעינן לה מכללי דמתניתין דפשיון הרחוק לא מטמא בנגעים דאדם דתנן בנגעים פ\"ד בהרת כגריס וחוט יוצא ממנה אם יש בו רוחב ב' שערות זוקק לשיער לבן ולפשיון אבל לא למחיה שמעינן מהא דאי לית ביה רוחב שתי שערות אינו זוקק לפשיון דאם פשה חוץ לאותו חוט לא מטמא משום פסיון אלמא פסיון הבא מרחוק לא מטמא ותנן בנגעים פ\"ק היה בו פסיון והלך לו הפשיון או שהלכה לה האום או שנתמעטה ואין בזה ובזה כגריס השחין ומחית השחין המכוה ומחית המכוה חולקין בין האום לפשיון הרי אלו להקל שמעינן מהאי טעמא דשחין ומכוה ובוהק חולקין בין האום לפשיון הוא טהור משום דשחין ומכוה ובוהק לא חזי לפשיון אבל עור הבשר בעלמא אע\"פ שחולק ביניהם טמא אלמא פשיון הרחוק מטמא אלא ש\"מ חדא בפשיון כל שהוא וחדא בפסיון שהוא כגריס עכ\"ל. וי\"ל לדעת רבינו שאע\"פ שהם שוים בסמוך ורחוק הם מוחלקין בחוזר דבבתים הוי כשני גריסין כדתנן בספי\"ב דנגעים: \n\n" + ], + [ + "מי שמכבס את הנגע בשבוע ראשון וכו'. בת\"כ יליף לה מקרא: \n", + "וכל נגעי בגדים וכו'. בפ' דם חטאת (זבחים דף צ״ה): \n\n" + ], + [ + "בגד שקרע מקום הנגע וכו' עד בסימנים. בפי\"א דנגעים וכפשטא דמתניתין ולא כדמשמע בתוספתא: \n\n" + ], + [], + [ + "בגד שבא כולו בתחלה ירקרק או אדמדם וכו'. בפרק כל היד עלה י\"ט ובפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ\"ז ע\"ב) רבי נתן בן אבטולמוס אומר מנין לפריחת בגדים שהיא טהורה וכו' וקשיא לי דהתם משמע דרבנן פליגי עליה ואמאי שבק רבנן ופסק כרבי נתן: \n", + "וכתב הראב\"ד ואחר שפטרו וכו'. א\"א לא מצאתי נוסחא מאושרת בזה וכו'. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל ונראים הדברים ק\"ו בבגדים פי' דעיקר פריחה לטהר באדם כתיבא ומ\"מ רבינו השוה דין פריחת בגדים לדין פריחת נתקים שנתבאר רק ח' שאפי' פריחה לאחר הפיטור מטהרת בהם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב רבינו וזה שנאמר בבגדים בקרחתו וכו'. כלומר לא יקשה עליך קרא דבקרחתו או בגבחתו דמשמע דקרחתו היינו האריג וגבחתו היינו המוכין וקתני או דאין פירוש קרחתו וגבחתו כן אלא קרחתו אלו השחקים גבחתו אלו החדשים וכן פירש בתורת כהנים וכן תרגם אונקלוס. \n", + "ומה שכתב רבינו כנס ופשה ישרף. בתוספתא פרק חמישי: \n", + "בגד שמוכין יוצאין על פניו מן האריג וכו'. בסוף פרק י\"א דנגעים: \n\n" + ], + [ + "הבגדים הצבועים וכו'. בפרק י\"א דנגעים העורות והבגדים הצבועים אינם מטמאין בנגעים הבתים בין צבועים בין שאינם צבועים מטמאין בנגעים דר\"מ רבי יהודה אומר העורות כבתים ר\"ש אומר הצבועים בידי שמים מטמאים [בנגעים] בידי אדם אינם מטמאין [בנגעים] ופירש ר\"ש הצבועים אפי' בידי שמים ובת\"כ יליף טעמייהו מקראי בין צבועים ואפילו בידי אדם העורות כבתים בבגדים ובתים מודו ר\"י ור\"ש לר\"מ: \n", + "בגד ששתיו צבוע וכו'. בפרק י\"א דנגעים שם. וכתב ר\"ש בסתם בגדים הערב נראה בכרים ובכסתות השתי נראה כדמשמע בתוספתא והדבר תלוי לפי ענין האומנות ולכך סתם ושנה אחר הנראה: \n", + "פחות מג' אצבעות וכו'. בפי״ב ובפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ט) מייתי לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "בגד שארג בו פחות מג' על ג' וכו'. בפי\"ב דנגעים שם: \n\n" + ], + [ + "התופר מטליות וכו'. נלמד מהדין שיבא בסמוך: \n\n" + ], + [ + "בגד שהוא מטליות וכו'. בפרק אחד עשר דנגעים ובתורת כהנים קייטא שיש בה פספסים צבועים ולבנים פוסים מזה לזה שאלו את ר' אליעזר והרי הוא פספס יחידי ומסקנא יסגיר שמא יעמוד שני שבועות והעומד בבגדים שני שבועות טמא ופירש רבינו קייטא בגד מחובר מחתיכות קטנות וכל חתיכה נקראת פספס מן פס ידא. וסובר תנא דמתניתין שאע\"פ שאין בכל חתיכה שלש על שלש מטמא בנגעים כאילו היה ארוג כי התפירה חיבור גמור הוא וסובר שכשיש בין שתי חתיכות לבנות חתיכה צבועה בינתיים אינה חשובה הפסק ומועיל הפשיון מחתיכה לבנה זו לחתיכה לבנה הרחוקה וע\"פ מה שנתבאר דבבגדים מטמא פשיון רחוק ובתוספתא פליג רבי נחמיה וסובר דבעינן שיהיה באחת הלבנה ג' על ג' ואינה הלכה אלא כת\"ק וכרבי אליעזר ורבותיו שבמשנה אמרו שאלו את ר\"א הרי הוא פספס יחידי פי' שאין שם לבן אלא חתיכה אחת שאין בה ג' על ג' וכל השאר צבוע מה יהא דינה שהרי אין בה מקום לפסיון כי הנגע ממלא כולה כי אין בה אלא כגריס לבד אמרו לו מה תועלת בהסגר זה שהרי אין שם חתיכה אחרת לבנה שיפשה לה א\"ל לא שמעתי א\"ל רבי יהודה בין בתירא אלמד בו א\"ל אם לקיים דברי חכמים הן א\"ל שמא יעמוד כך שני שבועות והעומד בבגדים שני שבועות טמא א\"ל חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין מטמא בנגעים אלא בגדי צמר ופשתים וכו'. מפורש בתורה. \n", + "ומ\"ש בין קשה בין רך. ומ\"ש אף העור הצבוע בידי שמים מטמא בנגעים. כבר כתבתי בפרק שקודם דבפרק י\"א איפליגו תנאי בעורות דלר\"מ אף הצבועים בידי שמים אינם מטמאין בנגעים ולר' יהודה אפילו צבועים בידי אדם מטמאים בנגעים ולר\"ש הצבועים בידי שמים מטמאים בנגעים ובידי אדם אינם מטמאין בנגעים ורבינו כתב אף העור הצבוע בידי שמים מטמא בנגעים ואין לפרש דה\"ק אצ\"ל דצבוע בידי אדם מטמא בנגעים אלא אף הצבוע בידי שמים מטמא דהא משמע במתניתין ובת\"כ דיותר ראויים לטמא הצבועים בידי שמים מהצבועים בידי אדם הילכך ודאי ה\"ק אע\"פ שהוא צבוע מטמא בנגעים והוא שיהיה צבוע בידי שמים וא\"כ פסק כרבי שמעון ויש לתמוה היאך פסק כר\"ש נגד ר\"י וי\"ל משום דבצבועים בידי אדם ה\"ל ר\"מ ור\"ש תרי נגד ר\"י והלכה כרבים ועי\"ל דהא דר\"ש שנויה בתוספתא בשם רבי עקיבא וידוע דהלכה כרבי עקיבא מחבירו: \n", + "והלבדים כבגדים וכו'. בתוספתא רפ\"ה והאהלים מטמאים בנגעים וכו'. שם ובתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "כל הבגדים וכו' עד יראו בתחלה. ר\"פ י\"א דנגעים: \n", + "בגד שהוא כלאים וכו'. בתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "צמר גמלים וצמר רחלים וכו'. ברפ\"ט דכלאים ובפי\"א דנגעים: \n", + "ורחל בת עז וכו'. בפ\"ב דבכורות (דף י\"ז): \n", + "בגד שהיה שתיו פשתן וכו'. תוספתא פ\"ה בגד ששתיו סריקין וכו' ואינו מפרש כר\"ש שהוא צבע אלא מין משי כמו הכלך והסריקון וה\"ה לקנבוס: \n\n" + ], + [ + "העור שאינו מעובד וכו'. בת\"כ. \n", + "ומ\"ש וכן העור שהוא גולם וכו'. תוספתא פרק ששי ובת\"כ: \n", + "וכל כלי העור וכו': \n\n" + ], + [ + "עורות חיה שבים וכו'. ריש פי\"א דנגעים ובת\"כ מייתי לה מקרא. \n", + "ומ\"ש והוא שיחברנו לו כדרך חיבורי בגדים לטומאה. שם ובתורת כהנים מייתי לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "כל כלי הראוי להתטמא בשאר הטומאות וכו'. בפי\"א דנגעים: \n", + "החמת והתורמל וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש וכן כל כיוצא בהן וכו': \n\n" + ], + [ + "סדין המקומט וכו'. תוספתא פירקא קמא: \n\n" + ], + [ + "השתי והערב וכו'. בפרק אחד עשר דנגעים ובפרק קמא: \n", + "וכמה יהא בפקעת וכו'. שם: \n", + "היתה הפקעת מקובצת וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "שתי פקעיות וכו'. גם זה שם המעלה מן הפקעת לחבירתה וכו' ושני דפי חלק השני במשנה פי' רבינו בעת הבדל בגד או חלוק מחבירו כאשר ישארו שתי חתיכות מחוברות בחוט מן השתי או מן הערב: \n", + "ומה שכתב נראה הנגע בנפש המסכת וכו' עד הסדין טהור. גם זה שם ופירוש נפש היינו הערב כי חוטי הערב בשתי כנפש בתוך הגוף ומעמדת אותו כנפש ושתי העומד הוא השטוח כדי לארוג. \n", + "ומ\"ש פשה מן הנימין וכו'. תוספתא בפ\"ה: \n\n" + ], + [ + "חלוק שנראה בו נגע מציל את האמריות שבו וכו'. בפי\"א דנגעים חלוק שנראה בו נגע מציל את האמריות שבו אפילו הן ארגמן ובת\"כ ושרף את הבגד וכו' א\"כ למה נאמר בצמר או בפשתים להוציא אמריות שבו אוציא אמריות של זהב ושל שירים שאין מינן מטמא בנגעים ולא אוציא של ארגמן ושל זהורית טובה שמינן מטמא בנגעים ת\"ל אשר בו הנגע הראוי לקבל נגע עכשיו ופי' ר\"ש ארגמן וזהורית הוא צמר צבוע ותולעת שני מינן מטמא בנגעים דהיינו צמר שאינו צבוע. הראוי לקבל נגע עכשיו לאפוקי הני שהם צבועים עכ\"ל. וז\"ל רבינו שם מאמרו בצמר או בפשתים יורה שבהן מה שישרוף ומה שיעזוב ובאה הקבלה שיעזוב ממנו האמריות שבו ואפילו היו מארגמן אשר הוא צמר שלא תחשוב שהם לא יצילו מן השריפה אם לא יהיו ממשי או מזהב והדומה לו לא שיהיו מצמר ופשתים עכ\"ל. ונראה שרבינו סובר שאפילו האמריות מצמר לבן אינן נשרפות עם הבגד מאחר שנתמעטו מהכתוב ותנא דנקט ארגמן אורחא דמלתא נקט שדרך לעשות האמריות מארגמן אבל אה\"נ אפילו מן הצמר לבן הם ניצולות וה\"ל כאילו אמר אפילו הם מצמר: \n\n" + ], + [ + "בגד מוסגר שצבעו וכו'. תוספתא פ\"ה וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש וכן אם נתערב באחרים וכו' עד ומותר בהנייתו. משנה בספי\"א דנגעים. \n", + "ומ\"ש היתה בהן אחת ג' על ג' וכו'. תוספתא בפ\"ה ולאפוקי מר\"א בר\"ש דאמר שאם נראה נגע בזו שהיתה ג' על ג' כולן ישרפו: \n\n" + ], + [ + "בגד מוחלט שנתערב וכו'. משנה ספי\"א דנגעים. ובת\"כ מייתי לה מקרא. \n", + "ומה שכתב אפילו אחד בכמה אלפים: \n\n" + ], + [ + "אחד בגד או כלי עור וכו'. בת\"כ זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים או השתי או הערב או כל כלי עור מקישן לבית מה בית מטמא בביאה אף כולם מטמאין בביאה וכתבה ר\"ש בפי\"ג דנגעים הלכה ח' ופירש ר\"ש מקישן לבית בפסוק זאת תהיה דכתיב ולצרעת הבגד ולבית וכיון דהקיש התם בגד לבית וה\"ה לכל הכתובים כאן עם הבגד כגון שתי וערב וכלי עור. \n", + "ומ\"ש ומטמא במגע ומשא. ומ\"ש ועושה משכב ומושב וכו'. ומ\"ש כיצד בגד מנוגע וכו' שהכניס מהם אפי' כזית לבית טהור נטמא וכו'. בפי\"ג דנגעים: \n", + "וכתב הראב\"ד וכן משכב ומושב המונח תחת האבן והניח כזית מהן למעלה וכו' א\"א בחיי ראשי טעה בדמיונותיו וכו'. ואני אומר מאן יהיב לן מעפרא דמרן הראב\"ד ומלינן עיינין דמקשה לרבינו על אבן המנוגעת והוא דבר שלא הוזכר בדברי רבינו כלל ואין ספק שספר מוטעה נזדמן לו בדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "מטלית שיש בה שלש על שלש וכו'. תוספתא שם: \n", + "ומה שכתב היו בה כמה זיתים וכו'. משנה פי\"ג שם: \n", + "אע\"פ שכל השיעורים הל\"מ וכו': \n\n" + ], + [ + "בגדים המנוגעים וכו'. תוספתא פרק שביעי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "צרעת בתים כשני גריסין וכו'. בפי\"ב ובת\"כ מייתי לה מקרא. \n", + "ומ\"ש שרחבו כמו צמיחת שש שערות בגוף וכו'. נלמד ממה ששנינו בפר\"ו שמקום הגריס ל\"ו שערות והיינו לומר שהיא שש על שש שבתשבורת הם ל\"ו על ל\"ו: \n\n" + ], + [ + "ושני המראות מצטרפין זה עם זה. יליף מבגדים: \n", + "ופשיון הסמוך כל שהו וכו'. בס\"פ י\"ב ובת\"כ יליף לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "אין נגעי בתים מטמאים וכו'. בתורת כהנים ומסיים בה ומראיהם שפל מן הקיר ולא ממשן וזו כוונת רבינו במה שכתב שיהיו שוקעות בקיר וכמ\"ש תחלה מראה הנגע וכו': \n", + "ומה שכתב ובב' המראות מסגירין או מחליטין ובפסיון נותצין וכו'. מבואר בתורה אלא שהחלט זה שכתב בלא פסיון איני ידוע מהו: \n\n" + ], + [ + "כשיראה נגע בבית וכו'. בפרק י\"ב. \n", + "ומה שכתב ואפילו חבילי עצים אפילו חבילי קנים. שם וכר\"י ויש לתמוה למה פסק כמותו במקום רבי שמעון ורבי מאיר דרבים נינהו ואפשר שרבינו סובר דבהא ל\"פ וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "בית אפל וכו'. בפ\"ב ואיתא בפ\"ק דחולין (דף י' ע\"ב) ומייתי לה מקרא בת\"כ: \n", + "ויעמוד על פתח הבית וכו'. בפי\"ב ובת\"כ מייתי לה מקרא ואע\"פ שלא הוזכר במשנה אלא לענין הסגר משמע לרבינו דה\"ה לענין מחליט ופוטר: \n", + "ומה שכתב ואם עמד תחת המשקוף או שהלך לתוך ביתו וכו'. בת״כ ובפ״ק דחולין ופ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ו ע״ב): \n\n" + ], + [ + "אין הבית מטמא בנגעים עד שיהא בו ד' אמות על ד' אמות וכו'. בריש סוכה (דף ג' ע\"ב). \n", + "ומ\"ש ויהיה לו ד' כתלים. כתב רבינו בפי' המשנה פי\"ב דהיינו מדכתיב קירות הבית תרי זימני והוא בת\"כ ופ' גט פשוט וזהו ששנינו בפי\"ב בית טריגון אינו מטמא בנגעים והוא בעל ג' כתלים כי טריגון הוא מלשון יוני שטריאה הם ג': \n", + "ומה שכתב והוא בנוי בארץ. בת\"כ בבית ארץ פרט לבית הבנוי בספינה או באסקריא ועל ד' קורות והוא במשנה פי\"ב. \n", + "ומ\"ש באבנים ועפר ועצים. שם בפי\"ב. \n", + "ומ\"ש או שהיה עגול. שם. \n", + "ומ\"ש או בעל ה'. בתוספתא פ\"ו ואיתא נמי בפרק גט פשוט ובספ\"ק דנזיר (דף ח') בית פנטיגון אינו מטמא בנגעים והוא נגזר מלשון יוני שפינט\"י הם חמשה ויליף לה בת\"כ מקראי. \n", + "ומ\"ש והיה בנוי על ד' עמודים וכו'. משנה רפי\"ב ופי' שם רבינו ר\"ל אפילו יהיו בלתי על ד' עמודים בארץ ועליהם גג הנה יטמא בנגעים אע\"פ שהוא פתוח מד' צדדין: \n\n" + ], + [ + "כמה אבנים יהיו בו וכו'. שם וכר\"ע מחבירו: \n", + "וכמה עצים יהיו בו וכו'. שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "הלבינים והשיש וכו'. נלמד ממה שיבוא בסמוך: \n", + "בית שאחד מצידיו וכו' עד טהור. בפרק י\"ב ובמקום מ\"ש בספרי רבינו ואחד באבנים כתוב במשנה ובת\"כ ואחד בלבנים וכ\"נ להגיה בספרי רבינו וכן מוכיח תחלת לשונו שכתב הלבנים והשיש: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בספרי רבינו בית שלא היו בו לבנים וכו'. ט\"ס הוא וצריך לכתוב אבנים במקום לבנים. וכתב הראב\"ד ונראה בו נגע א\"א זה המאסף תפס לשון המשנה ולא דקדק במה שאמרו וכו' אבל נ\"ל דלענין טומאת הבית וכו'. אפריון נמטייה למרן דהוא מותיב לה והוא מפרק לה דלענין טומאת הבית אע\"פ שלא היו בשעת בניין ולא הוזכרו אלא לענין נתיצה וכו' אלא דאיכא למתמה עליה למה פתח בתמיה רבה כיון דאיכא לשנויי כדשני ואפשר דמשום דאכתי איכא למיתמה עלה למה השמיטו: \n\n" + ], + [ + "בית שסיככו בזרעים וכו'. בפ' העור והרוטב עלה קכ\"ט אמר רב מתנא הרי אמרו בית שסיככו בזרעים טהרו טומאתו לאו דאורייתא דאי סלקא דעתך דאורייתא מצינו לזרעים שמטמאין טומאה חמורה כששימש מעשה עץ שימש ופירש רש\"י הרי אמרו וכו' דבית המסוכך בזרעים דהוי בית וכו' כגון שסיכך ביתו בשבולים ובהם הזרעים וכיון שעשה מהם סכך ביטל הזרעים ונעשה אהל חשוב ואם פרחה צרעת באותו בית הרי כל הבית כתליו ואהל שלו לטמא אדם וכלים: \n\n" + ], + [ + "ירושלים וח״ל וכו'. בפי״ב ובס״פ מרובה (בבא קמא דף פ״ב ע״ב) ופ״ק דיומא (דף י״ב) ופרק בני העיר (מגילה דף כ״ו). \n", + "ומ\"ש ובתי עכו\"ם. נלמד ממה שיבא בסמוך ודייק לכתוב שבארץ ישראל דאילו שבחוצה לארץ אפילו של ישראל אינם מטמאין: \n\n" + ], + [ + "הלוקח בתים מן העכו\"ם וכו'. בפרק י\"ב ומייתי לה מקרא בת\"כ: \n\n" + ], + [ + "בית שצדו אחד עכו\"ם וכו'. תוספתא פרק ו'. \n", + "ומ\"ש ושאר כל הבתים כו' עד בין צבועים בידי שמים. בפי\"א: \n\n" + ], + [ + "בית האשה וכו'. בפרק קמא דיומא עלה י\"א ע\"ב תניא בית הכנסת ובית השותפין ובית האשה מיטמאין בנגעים פשיטא מהו דתימא ובא אשר לו הבית לו ולא לה לו ולא להם קמ\"ל ואימא ה\"נ אמר קרא בבית ארץ אחוזתכם וכו' ובית הכנסת מי מטמא בנגעים וכו' ת\"ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו יצאו אלו שאין מיוחדין לו ל\"ק הא רבי מאיר והא רבנן וכו' ול\"ק הא דאית בה בית דירה הא דלית בה בית דירה ואיבעית אימא הא והא דלית בה בית דירה והא דכרכים והא דכפרים ומקשה על שינויא בתרא ומסיק אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא דאית ביה בית דירה: \n\n" + ], + [ + "קירות האבוס וקירות המחיצה שבבית וכו'. בפי\"ב ופירש רבינו שמשון קירות המחיצה של חצרות גנות ופרדסים ורבינו פירש קירות המחיצה הוא תקרה שלא נעשה לדירה אמנם נעשה להיות צל לאשר תחתיו מבהמות מהשמש ואיצטריך אפילו שהם בבית שאם בא הנגע בכותלי הבית מטמא ובכותל האבוס והמחיצה אשר שם אין מטמא וקרא בבית כתיב וז\"ש רבינו שבבית: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "נגעי בתים יש בהם הסגר שלשה שבועות שהם י\"ט יום. בפרק שלישי דנגעים: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואפילו מצאו כולו בתחלה ירקרק או אדמדם וכו'. יליף מנגעי בגדים. \n", + "ומה שכתב ובשביעי רואהו אם כהה הנגע וכו'. בריש פרק י\"ג הכוהה בראשון וההולך לו קולפו והוא טעון צפרים הפושה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים עמד בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים אם עד שלא טיהרו בצפרים נראה בו נגע הרי זה ינתץ ואם משיטהרו בצפרים נראה בו נגע יראה בתחלה ובתורת כהנים מייתי לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "כשהוא חולץ את האבנים וכו'. בפרק י\"ב ובתורת כהנים מייתי לה מקראי ולקחו אבנים אחרות משמע ולא אבנים מצד זה לצד זה עפר ולא סיד וגפסיס ולקחו אבנים אין פחות משתי אבנים ונתנו אל תחת האבנים אין פחות משתי אבנים מכאן אמרו אין חולצין פחות משתי אבנים ולא מביאים פחות משתים ואין מביא אחת תחת שתים ולא שתים תחת אחת אלא מביא שתים תחת ג' וג' תחת ד' וד' תחת ג' ותחת שתים פי' דלא קפדינן אלא שיהיו רבים תחת רבים דהיינו אבנים תחת אבנים ומיעוט רבים שתים ורבינו לא חש אלא להעתיק לשון המשנה: \n\n" + ], + [ + "היה הכותל בינו לבין חבירו וכו'. בפרק הנזכר: \n\n" + ], + [ + "אבן שבזוית וכו'. בפרק י\"ג פירוש אבן שבזוית אבן שבינו ובין חבירו וטעמא משום דכתיב וחלצו ובנתיצה ונתץ לשון יחיד וכתיב נמי אבניו. \n", + "ומה שכתב ויש בדבר ספק וכו'. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ\"ח) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "בית שנראה בו נגע וכו'. בפי\"ג: \n\n" + ], + [ + "הלוקח אבנים וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "כיצד מטהרים את הבית. מפורש בתורה. \n", + "ומה שכתב שמזה על המשקוף של בית מבחוץ. ריש פרק י\"ד: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בית המנוגע אב מאבות הטומאות וכו'. ומ\"ש וכל הנוגע בו יטמא. בפי\"ג. \n", + "ומ\"ש וכל כזית מהם מטמא במגע ובמשא. בפרק י\"ג אבניו ועציו ועפרו מטמאין בכזית. \n", + "ומ\"ש שהם מטמאין במגע ובמשא. בתוספתא פ\"ו. \n", + "ומ\"ש שמטמא בביאה. בפי\"ג מפורש שאבן אחת ממנו מטמא בביאה. \n", + "ומה שכתב וכולן אסורין בהנאה. בצרעת בגדים כתיב צרעת ממארת ודרשו בתורת כהנים תן בו מארה ואל תהנה בו וא\"כ הוא הדין לבתים דגם בהם כתיב צרעת ממארת. \n", + "ומ\"ש ואם שרפן וכו'. ומ\"ש וכולן משלחין אותה חוץ לעיר אע\"פ שאינה מוקפת חומה. בתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "בית מוסגר אינו מטמא אלא מתוכו וכו' אבל המוחלט מטמא מתוכו ומאחריו. בפי\"ג שם. \n", + "ומ\"ש שנאמר צרעת ממארת וכו' וכי טהור היה וכו'. בתורת כהנים. \n", + "ומ\"ש וכן אבנים שיש בהם הנגע. תוספתא פ\"ז: \n\n" + ], + [ + "אחד המוסגר ואחד המוחלט וכו'. [בפי\"ג] וכר\"א דיליף לה בקל וחומר. \n", + "ומה שכתב וכן אבן המנוגעת וכו' עד ואם הניחה שם טמאהו. בפרק י\"ג: \n\n" + ], + [ + "המאהיל בידו על אבן וכו'. בתוספתא פ\"ז: \n\n" + ], + [ + "טהור שנכנס המנוגע וכו'. בפי\"ג. \n", + "ומ\"ש שנאמר והשוכב בבית וכו'. בתורת כהנים: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שנכנס לבית המנוגע וכו'. בפרק י\"ג: \n", + "וכן העכו\"ם והבהמה וכו'. תוספתא פ\"ז ובתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה עומד בבית המנוגע וכו'. בפרק י\"ג: \n", + "ומ\"ש וכן העומד בחוץ ופשט ידיו וכו'. ג\"ז שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "כל המציל בצמיד פתיל באהל המת מציל וכו'. שם וכר\"י לגבי ר\"מ: \n\n" + ], + [ + "הצרעת הוא שם האמור בשותפות וכו'. שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו וכו'. דברי רבינו ראויים אליו ז\"ל: \n", + "נשלמו הלכות טומאת צרעת \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c0f36255310ddc6a2bff28185382051bcaa46077 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,1224 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות טומאת מת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [ + [ + "המת מטמא במגע ובמשא ובאהל טומאת שבעה וטומאת מגע ואהל מפורשים בתורה. כמ״ש רבינו וטומאת משא בפרק כ״ג ונזיר (דף נ״ו ע״ב) במשנה ובפרק תינוקת (נדה דף ס״ט) ושנינו בפ״ב דאהלות דאפי' עצם כשעורה מטמא במשא: \n\n" + ], + [ + "טומאת משא מפי השמועה וק״ו הדברים וכו'. סיפרי פ' פרה על פסוק וכל אשר יגע על פני השדה ויש לתמוה דהא אין עונשין מן הדין וכן אמרו שם על פסוק הנוגע במת לכל נפש אדם בא ולימד על המת שמטמא במגע הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם מטמא באהל לא יטמא [במגע] אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין ואפשר לומר שמשם למדנו שאין עונשין מן הדין שזה בניין אב. ואם תאמר והרי בטומאת משא ובבת ובאיסור אכילת בשר בחלב ענשו מן הדין וי״ל שמאחר שבת הבת אינה אסורה אלא מחמת הבת שהיא אמה ממילא משמע שהיא אסורה ואין כאן עונשין מן הדין וכך אמרו בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ו) גבי איסור הבת וכי עונשין מן הדין גילוי מילתא בעלמא הוא ופירש״י כמ״ש, ובשר בחלב מכיון שאסר בישולו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל א״נ דמשמע שלא אסרה תורה לבשל אלא כדי שלא יבוא לאכול ובמת משמע דגילוי מילתא בעלמא הוא שמאחר שמטמא במגע ובאהל ממילא משמע שמטמא במשא והתוס' בריש ב״ק גמגמו בהא דאין עונשין מן הדין: \n", + "אין טומאת משא במת מד\"ס וכו'. בא ללמדנו שלא נאמר דטומאת משא מדרבנן והא דמייתי לה מק\"ו אסמכתא בעלמא הוא: \n\n" + ], + [ + "מ\"ש ואפילו בלשונו. פ\"ק דקידושין (דף כ\"ה). \n", + "ומ\"ש וכן יראה לי שאם נגע בצפרניו או בשיניו נטמא. למד כן מדתנן בפרק שלישי דאהלות שאם נגע בצפרניו ובשיניו של מת נטמא ומשמע לרבינו דה\"ה לטהור שנגע בטומאה בצפרניו ובשיניו דכיון דבמת חשיבי כגופו ה\"ה דבחי חשיבי כגופו דמאי שנא. \n", + "ומ״ש אבל אם תחב אדם טומאה בכוש וכו'. פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ב ע״ב) ואמר רבא דנהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא וז״ש לא נטמא הבולע משום מגע כלומר אבל משום משא מטמא וכתבו רבינו לקמן בסמוך: \n\n" + ], + [ + "קרום שעל המכה וכו' וכשות שעל הקטן וכו'. משנה פ\"ט דמקואות (משנה ד'): \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אמת שכך פירש בערוך וכו'. ולי נראה שמה שכתב הערוך שהוא שיער הדק שעל בשר הקטן אינו שיער ממש אלא כמין שיער הגדל על בשר הקטן ונקרא בערבי זגאב ובלשון לעז ויליי\"ו והוא נושר מאליו ולכך אמרו שאינו חשוב כגוף משא\"כ בשיער ממש: \n", + "וכן לכלוכי צואה וכו' אינם כעור הבשר לא לטמא ולא להתטמא. כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו והיא תוספתא בפ\"ו דמקואות וז\"ל שאמרו חוצצין ושאמרו אין חוצצין לא טמאין ולא מיטמאין חוץ מקרום שעל המכה: \n\n" + ], + [ + "כשם שאדם מתטמא בנגיעתו וכו' חוץ מכלי חרס וכו'. משנה ספ\"ק דחולין (דף כ\"ד ע\"ב) ובפרק ב' דכלים: \n", + "וזהו כלל גדול בטומאה וכו'. ואין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. בריש ב\"ק (דף ב' ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "טומאת משא האמורה בכל מקום וכו' אפילו היה בינו לבינה אבן וכו'. לכאורה נראה שטעם רבינו מהא דאמרינן בר״פ ר״ע (שבת דף פ״ב ע״ב) דאמרינן דנדה מטמאה באבן מסמא ופי' אבן מסמא נתבאר שם ובר״פ דם הנדה (נדה דף נ״ה) ברש״י ובתוס' וברבינו שמשון פ״ק דכלים (משנה ג') ובפ״ה דזבים ובפרק תינוקת ברש״י אבל קשה דבפרק תינוקת (נדה דף ס״ט ע״ב) תנן הזב והזבה וכו' שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר ואמרינן בגמרא מאי במשא אילימא במשא ממש אטו כל מת מי לא מטמא במשא אלא מאי במשא באבן מסמא משמע דמת שאינו זב אינו מטמא באבן מסמא ולכן נ״ל שאבן מסמא הוא שהכלים למטה ואבן גדולה מונחת עליהם והטמא יושב על האבן ומצד גודל האבן וכובדה אין הטמא נישא על הכלים ובכה״ג אינם טמאים אלא בזב וחביריו בלבד וכמ״ש רבינו בפ״ה מהלכות אלו ופ״ו מהלכות מטמאי משכב ומושב והוא מבואר במשנה פ״ו דעדיות (משנה ג') ופ״ד דזבים וכדדריש לה בת״כ גבי זב וה״ה לחביריו וכן בפרק ר' עקיבא אמרו דנדה מטמאה באבן מסמא וה״ה לחביריה אבל כל שאר המטמאים במשא ואפילו מת אינם מטמאים כן וכמ״ש רבינו פ״ה מהלכות אלו. ומ״ש רבינו כאן אינו ענין לאבן מסמא דאבן מסמא היא מלמטה על המרכב או על המשכב ומ״ש רבינו הוא שהאבן מונחת על המטמא במשא והכלים מונחים עליה שהרי הם נישאים על הזב וזו היא ששנינו בפ״ה דזבים (משנה ב) גבי כלל שני דרבי יהושע אצבעו של זב (תחת האבן או) תחת הנדבך הטהור מלמעלה מטמא שנים ופוסל אחד הטמא מלמעלה והטהור מלמטה מטמא שנים ופוסל אחד דזב לענין זה לאו דוקא דה״ה לכל המטמאים במשא. \n", + "ומ\"ש ואחד הנושא על ראשו או על ידו או על שאר גופו. נלמד מהמשנה שכתבתי בסמוך. \n", + "ומ\"ש או שנשאה אחר והניחה למעלה מזה וכו': \n\n" + ], + [ + "מסיט בכלל נושא הוא. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ד ע״ב) אטו נושא לאו מסיט הוא גם בפרק ר״ע הוזכר היסט משום משא ובסיפרי גבי מת למדו שמטמא בהיסט ק״ו מנבילה ובריש תוספתא דאהלות שהמסיט מטמא במת ואע״פ שבסוף פרשת פרה כתוב שם שאינו מטמא בהיסט לא חש לה רבינו מפני שהוא היפך התוספתא: \n\n" + ], + [ + "הנושא בתוך בית הסתרים וכו'. בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ב) כמ״ש בסמוך. \n", + "ומ\"ש אא\"כ נבלע הטומאה בתוך מעיו וכו'. שם. \n", + "ומ״ש ואם טבל טהר ואע״פ שהטומאה בתוך מעיו. משנה בסוף נדה ואיתא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״א ע״ב): \n\n" + ], + [ + "אין מתטמא במשא אלא האדם בלבד וכו'. תוספתא בריש אהלות ובתורת כהנים ובמשנה פ\"ה דזבים (מ\"ג) כל הנושא ונישא על המשכב טהור חוץ מן האדם: \n\n" + ], + [ + "טומאת אהל אינה בשאר טומאות אלא במת בלבד. משנה פ\"ק דכלים (מ\"ד) חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל מה שאין כולם מטמאין. \n", + "ומ\"ש ובין שהאהיל האדם או הכלי וכו'. בריש פ\"ג דאהלות (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "אחד הבא כלו לאהל המת או הבא מקצתו וכו'. בפ' ג' מינים (נזיר דף מ״ג) ואיתיה בת״כ: \n", + "נגע במשקוף וכו'. משנה פי\"ב דאהלות נגע במשקוף טמא. \n", + "ומ\"ש וצירף ידו. איני יודע למה הצריך שיצרף ידו שמלשון המשנה משמע דבנגיעה בעלמא טמא ואין צורך לצירוף יד ואפשר דמשמע לרבינו דלישנא דנגיעה לאו דוקא ואינו טמא אא\"כ צירף ידו או אפשר דנגיעה היינו צירף ידו שכתב רבינו וכאילו יהיב טעמא למה אם נגע טמא וצ\"ע. \n", + "ומ\"ש נגע באסקופה וכו'. ג\"ז שם במשנה וכר' יהושע ונראה מדברי רבינו שם דטעמא משום דכשטומאה בבית הוי הבית כקבר סתום ומטמא כל סביביו הילכך הנוגע באסקופה מטפח ולמעלה טמא כנוגע בכותל מכותלי הבית. מטפח ולמטה טהור כנוגע בקרקע עולם וזה הפך ממ\"ש בשמו בסמוך לחד לישנא אצל צירף ידו ואפשר שכאן חזר בו ור\"ש כתב רבי יהושע מטמא באסקופה מטפח ולמעלה משום דדרך הטומאה לצאת: \n", + "כתב הראב\"ד נגע באסקופה מטפח ולמטה וכו'. א\"א מצאתי בתוספתא דאהלות וכו'. כתב תוספתא זו מפני שנותנת טעם למה מטפח ולמטה טהור מטפח ולמעלה טמא: \n\n" + ], + [ + "אחד המת מישראל או מן העכו״ם מטמא במגע ובמשא. בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס״א) מסקנא דרבינא אפילו לרשב״י: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ואין העכו״ם מטמא באהל. שם לרשב״י ואע״ג דרבנן פליגי עליה פסק כמותו משום דמשמע שם דרבינא סבר כוותיה ועוד דבס״פ המקבל (בבא מציעא דף קי״ד ע״ב) אמרי' דא״ל רבה לאליהו לאו כהן הוא מר מ״ט קאי בבית הקברות א״ל לא מתני מר טהרות דתניא רשב״י אומר קברי עכו״ם אינם מטמאין: \n", + "וכן העכו״ם אינו נעשה טמא מת וכו'. בפרק בתרא דנזיר (דף ס״א ע״ב) אמרינן יצא העכו״ם שאין לו טומאה ובפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ') אמרינן דעכו״ם שישב בחלון ממעט בחלון אלמא לאו בר קבולי טומאה הוא וכן מפורש בתוספתא ריש אהלות. ודין בהמה מבואר בריש פרק ח' דאהלות שבהמה וחיה חוצצין מפני הטומאה: \n\n" + ], + [ + "ומדברי סופרים שיהיו העכו״ם וכו'. פרק בנות כותיים (נדה דף ל״ד): \n", + "אחד גדול ואחד קטן כו'. משנה וגמרא בפרק קמא דערכין (דף ג') ובפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ג ע״ב) ושיעור לשון רבינו כך הוא אפילו בטומאת מת שנאמר בה איש מטמא אף הקטן משום שנאמר ועל כל הנפשות ומוקי לה שם שכלו לו חדשיו. \n", + "ומ״ש אבל בן שמונה הרי הוא כאבן וכו'. בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ') בן שמונה הרי הוא כאבן וממעט בחלון: \n\n" + ], + [ + "המת אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד או גוסס. משנה פרק קמא דאהלות (משנה ו'). \n", + "ומה שכתב אפילו נשחטו בו ב' הסימנים כו'. בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע' ע״ב) אמר שמואל שחט בו שנים [או רוב שנים] ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אלמא חי הוא ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״א ע״ב) גבי בהמה שחט בה שנים או רוב שנים [ומפרכסת] מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילה אבר ובשר הפורשים כפורש מן החי ובפרק ב' דחולין (דף ל') תניא שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה. אך קשה דבפירקא קמא דאהלות (משנה שם) תנן הותזו ראשיהם אף על פי שמפרכסים טמאים וקאמר עלה בסוף פירקא קמא דחולין (דף כ״ח) מאי הותזו ר״ל אמר הותזו ממש ר' אסי אמר [רבי מני] כהבדלת עולת העוף וכו' לר' אלעזר בר״ש ומשמע התם דאפילו מאן דאמר הותזו ממש היינו שחיטת שני הסימנים וצריך לומר שרבינו מפרש דהותזו ממש היינו שנחתך כל הצואר משום דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה הא לאו הכי אף על פי שנחתכו הסימנים אינו מטמא וזה נראה מדבריו בסוף פרק ד' משאר אבות הטומאה גבי הותזו ראשיהם דגבי שרץ ואף על גב דלמאי דאמר התם דא״ל ר' ירמיה לר' אסי כהבדלת העוף לרבנן ולא פליגיתו משמע דלחתיכת שני הסימנים קרי הותזו דהא רבנן לא ממעטי אלא דלא נימא דברוב שנים סגי אבל בכל השנים משמע דסגי למליקה ומדקאמר ולא פליגיתו משמע דמאן דאמר הותזו ממש בחתיכת שני הסימנים סגי וי״ל דאפילו תימא דלישנא קמא סבר הכי וכדמשמע מפירש״י ללישנא בתרא ליכא הכרע ואיכא למימר דהותזו ממש היינו הותז לגמרי כפשטיה ועוד י״ל דאפילו ללישנא קמא בעינן הותז כל הראש לגמרי וכפשטא דלישנא דברייתא דקתני אף מליקה הראש בעצמו והגוף לעצמו ודלא כפירש״י: \n", + "נשברה מפרקתו ורוב בשרה עמה וכו' עד סוף הפרק. בסוף פרק קמא דחולין (דף כ': כ\"א.): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הנפל אע\"פ שעדיין לא נתקשרו איבריו בגידין וכו'. בפרק כה\"ג ונזיר (דף נ'). \n", + "ומ\"ש וכן כזית מבשר המת. משנה שם (דף נ\"ט ע\"ב) \n", + "ומ״ש בין לח בין יבש וכו'. משנה ריש פרק דם הנדה (נדה דף נ״ד ע״ב) וכתנא קמא ואמרינן בגמרא (דף נ״ה) דלרבי יוחנן אם יבש כל כך עד שנפרך טהור ובפ״ג יתבאר: \n", + "ומ\"ש והנצל בבשר מטמא בכזית. משנה רפ\"ב דאהלות (מ\"א) ופרק כה\"ג ונזיר (דף נ'): \n", + "איזהו נצל וכו'. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שהשיעורין x כולם הלכה למשה מסיני הן. בפירקא קמא דעירובין. \n", + "ומה שכתב אמרו חכמים תחלת ברייתו של אדם כזית וכו'. בסיפרי זוטא: \n\n" + ], + [ + "אבר שנחתך מן האדם החי וכו'. משנה בפ\"ב דאהלות (שם במשנה) ופכה\"ג ונזיר (דף נ'). \n", + "ומה שכתב אפילו אבר של קטן בן יומו שהאיברים אין להם שיעור. פ\"ק דאהלות (משנה ז'). \n", + "ומ\"ש שנאמר כל אשר יגע על פני השדה וכו' והדבר ידוע וכו'. סיפרי פרשת חקת. \n", + "ומ\"ש מפי השמועה וכו'. פ' כה\"ג (דף נ\"ג נ\"ד). \n", + "ומ״ש בד״א כשהיה האבר שלם וכו'. בתוספתא דאהלות פ״ק ובסיפרי יליף לה מקרא ובס״פ העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב) תניא הכי לגבי בהמה ושרצים. \n", + "ומ\"ש אבל הכוליא והלשון וכו'. שם כר\"ע. ודע דאמרינן התם בגמרא דר\"ע לא מצרך בשר אלא אפילו ארכובה הנמכרת עם הראש שאין בה בשר כלל אלא גידים ועצמות מטמא וא\"כ יש לתמוה על רבינו שהצריך בשר כיון דר\"ע לא מצריך ועוד דרבי יוסי הגלילי קאי כוותיה והוה לי' תרי לגבי רבי דמצריך וצ\"ע: \n", + "חסר מן העצם של וכו'. בפ\"ב דאהלות (משנה ה') אלו שאם חסרו טהורים וכו' אבר מן החי שחסר עצמו וכתב ר\"ש נראה שחסר עצמו לאו דליכא עצם כלל אלא אפילו חסר ממנו שאינו כברייתו ואפילו קולית גדולה שחסר משהו ממנה תו לא מטמאה משום אבר מן החי והשתא ניחא דלא תני שחסר בשרו דאי יש בו בשר הרבה וחסר מטמא לעולם עד שיחסר מכדי להעלות ארוכה וכן תנן נמי בעדיות פרק ו' וכו' מרובה טומאת עצמות מטומאת בשר שהבשר הפורש מן החי טהור ואבר הפורש מן החי והוא כברייתו טמא והיינו כברייתו שלא חסר העצם אך עומד שלם כמו שנברא עכ\"ל. גם רבינו כתב שם התנו באבר מן החי שחסר עצמו לא אמר ג\"כ שחסר בשרו לפי שאם חסר בשרו ונשאר עליו כדי לעלות ארוכה הנה הוא מטמא וכו' אולם אם נחסרו קצת העצמות מזה האבר ואע\"פ שנשאר בשרו בכללו ובזה הבשר יותר מכזית הנה הוא לא יטמא מין ממיני הטומאה ואפילו הנשאר מן העצם האבר לא נדמהו עצם כשעורה מן המת וזהו ההפרש בין אבר מן החי ובין אבר מן המת לפי שאבר מן המת כזית בשר הפורש ממנו ועצם כשעורה הפורש ממנו טמא עכ\"ל. ואע\"פ שיש בו קצת ט\"ס כוונתו נכרת שהוא כמ\"ש כאן. \n", + "ומה שכתב אם נשאר עליו בשר שראוי לעלות בו ארוכה וכו'. משנה בפירקא קמא דכלים (משנה ה'): \n", + "ובשר הפורש מן החי טהור. משנה פרק ו' דעדיות (משנה ג'). \n", + "ומ\"ש וכן עצם בלא בשר הפורש וכו'. כן משמע שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "אבר הפורש מן המת וכו'. משנה שם ובעדיות רבי יהושע ורבי נחוניא בן אלינתן. \n", + "ומה שכתב והוא שיהיה שלם כברייתו. בספרי פרשת חקת ובתוספתא דאהלות פרק קמא. \n", + "ומה שכתב חסר עצמו אם נשאר עליו כזית בשר מטמא כמת שלם. בפרק ב' דאהלות (משנה א') דכזית בשר מן המת מטמא באהל והוא פשוט בכמה מקומות. \n", + "ומה שכתב חסר הבשר ולא חסר העצם אם נשאר עליו כדי לעלות ארוכה בחי וכו'. כך היא הגירסא בדברי רבינו והדין בפרק קמא דכלים (מ\"ה). ואם חסר קצת עצמו ולא נשאר בו כזית בשר אבל יש בבשר הנשאר כדי לעלות ארוכה כתב רבינו בפרק שאחר זה שמטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ולא חשש רבינו לכתבו כאן מפני שסמך על מה שכתב שם: \n", + "כתב הראב\"ד אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי מטמא כמת שלם וכו'. א\"א טעה בזה שאם חסר העצם אינו כמת שלם וכו'. ט\"ס יש כאן שאין דברי הראב\"ד ענין למ\"ש רבינו אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי אלא למ\"ש חסר עצמו אם נשאר עליו כזית בשר מטמא כמת שלם ומ\"מ איני מבין דברי הראב\"ד שהשיג על רבינו שכתב ואם חסר עצמו אם נשאר עליו בשר כזית מטמא כמת שלם והראב\"ד סובר שאינו כמת שלם אלא מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ויש לתמוה עליו שהרי שנינו ברפ\"ב דאהלות (משנה א') שכזית מן המת מטמא באהל ואין סברא לחלק בין כזית בשר הפורש מן המת לכזית בשר הפורש מאבר שפירש מן המת וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "מוח שבתוך העצם וכו' עד לכל דבר. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ה) וכר״י ובתוספתא ריש אהלות שם שנינו מוח הרי הוא כבשר לכל דבר: \n\n" + ], + [ + "האבר והבשר המדולדלים באדם וכו'. משנה בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ט ע״ב) האבר והבשר המדולדלים באדם טהורים ופירש״י משום דכי ימות כתיב ומשמע לרבינו דאפילו באינם יכולים לחזור ולחיות מיירי דאי יכולים לחזור ולחיות פשיטא. \n", + "ומ\"ש מת האדם הרי הבשר טהור וכו'. שם מת האדם הבשר טהור האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת דברי ר\"מ ור\"ש מטהר ובגמרא ור\"ש ממ\"נ אי מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי ואי אין מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן המת ר\"ש בעלמא קאי דקאמר תנא קמא וכו' אינו מטמא משום אבר מן המת אלמא אבר מן המת בעלמא מטמא וכו' וכבר נתבאר שאבר מן המת מטמא וא\"כ קם ליה הלכה כר\"מ: \n", + "מה בין אבר מן החי לאבר מן המת וכו'. בפ\"ו דעדיות (משנה ג') וכר' יהושע דבכל חדא הוי רבים במקום יחיד כמבואר שם. \n", + "ומ\"ש ואבר מן המת בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "ובין אבר מן החי ובין אבר מן המת אין להם שיעור. בפרק קמא דאהלות (משנה ז') האיברים אין להם שיעור: \n", + "אמרו חכמים רמ\"ח איברים יש באיש וכו'. שם. \n", + "ומ״ש ובאשה רנ״א. בס״פ מומין אלו (בכורות דף מ״ה) אמרינן שתלמידי ר' ישמעאל בדקו ומצאו באשה רנ״ב ואמר להם באשה יש ארבע איברים יתירים ב' צירים וב' דלתות ואמרינן בתר הכי ר״א אומר כשם שצירים לבית כך צירים לאשה ר' יהושע אומר כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה וכו' ר״ע אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה וכו' ולר״ע קשיא דתלמידי רבי ישמעאל דילמא איידי דזוטרא איתמוחי מתמח ומדמקשה לר״ע ולא מקשה לר״א ורבי יהושע משמע דס״ל דר״א ורבי יהושע מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולדברי שניהם רנ״ב איברים הוו באשה וכדר' ישמעאל ור״ע מוסיף עוד מפתח והו״ל רנ״ג איברים באשה ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב שאינם אלא רנ״א דהוי דלא כמאן ואפשר לומר שסובר רבינו דר״א ורבי יהושע פליגי ור״ע מוסיף אחד מינייהו ה״ל רנ״א באשה ופסק כמותו והא דלא מקשה גמרא מתלמידי ר' ישמעאל על ר״א ורבי יהושע אין הכרע דאיכא למימר דמשמע להו דתרי מינייהו ליכא למר צירים ולמר דלתות אי נמי איתנהו אלא דלא חשיבי איברים אבל דר״ע שלא הוזכר כלל קשיא. \n", + "ומה שכתב כל אבר מהם שפירש וכו' מטמא במגע ובמשא ובאהל. בפ\"ק דאהלות (משנה ח'). \n", + "ומ\"ש שפירש כברייתו. הוא ממ\"ש לעיל שצריך שיהיה שלם כברייתו בשר וגידים ועצמות. \n", + "ומ״ש חוץ מג' איברים יתרים שבאשה שאינן מטמאים באהל. בס״פ מומין אלו (בכורות דף מ״ה) האיברים יתירים שבאשה אמר רבא וכולם אין מטמאין באהל שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל דבר השוה לכל אדם: \n", + "וכן אצבע יתירה וכו' עד תרומה וקדשים. שם ופרק בא סימן (נדה דף מ״ט ע״ב): \n\n" + ], + [ + "עצמות המת שאין עליהם בשר וכו'. משנה פ' כה\"ג ונזיר (דף מ\"ט ע\"ב) ופרק שני דאהלות (מ\"א) ובפ' כה\"ג ונזיר (דף נ\"ב) איבעיא לן אם צריך שתיהן שדרה וגולגולת או דילמא שדרה או גולגולת ובעי למפשט דאו או קתני ודחי ליה ויש לתמוה על רבינו שכתב הדין בפשיטות וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דאעפ\"כ כיון דאשכחן שמאי דאמר בהדיא או שדרה או גולגולת אלא דדחי דילמא שאני שמאי דמחמיר לא שבקינן מאי דאשכחן בהדיא כיון דלא אשכחן בה פלוגתא ומנ\"ל לחדושי פלוגתא וגם כי כל חלוקות המשנה או או קתני ומסתמא הני הוו דכוותייהו עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש ואם חסרה אפילו חוליא אחת. בפ\"ב דאהלות (משנה ג') וכב\"ה. \n", + "ומ״ש ואם חסרה כסלע וכו'. בפרק ב' דאהלות שם כמה הוה חסרון וכו' בגלגולת ב״ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות ומפרש בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ז ע״ב) דהיינו כסלע. \n", + "ומ״ש היו בה נקבים קטנים וכו'. נלמד ממה שאמרו בפרק אלו טריפות (חולין דף מ״ה) וכדברי התוספות שם: \n", + "כל בניינו של אדם וכו' . בס״פ מומין אלו (בכורות דף מ״ה) ותוספתא פ״ג דאהלות: \n", + "כיצד כגון שתי שוקיו וירך א' וכו'. בס\"פ מומין אלו שם. \n", + "ומ\"ש ואם חסר כל שהוא וכו'. פשוט הוא: \n", + "רוב מניינו כיצד וכו'. פ\"ב דאהלות (משנה א'). \n", + "ומ״ש אע״פ שהיה אדם זה יתר באיבריו או חסר באיבריו וכו'. בס״פ מומין אלו (בכורות דף מ״ה). \n", + "ומ\"ש אא\"כ היתה אצבע שיש בה צפורן או שהיתה נספרת ע\"ג היד. נתבאר בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "שאר עצמות המת וכו' אם היה בהם רובע הקב. פ\"ב דאהלות שם אלו מטמאים באהל וכו' רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין ופרק קמא דעדיות ב\"ש אומרים רובע עצמות מן העצמים בין משנים בין מג' וב\"ה אומרים רובע עצמות מן הגוייה מרוב הבנין או מרוב המנין שמאי אומר אפילו מעצם א' משמע דלסתם מתניתין דפ\"ק דאהלות ולב\"ה דפ\"ו דעדיות רובע עצמות אינם מטמאים באהל אא\"כ הם מרוב הבניין או מרוב המניין וקשה דא\"כ מ\"ש רבינו ששאר עצמות אע\"פ שאין בהם לא רוב מנין ולא רוב בנין אם יש בהם רובע מטמאין באהל אתי דלא כב\"ה ודלא כסתם מתניתין דאהלות והוא דבר תימה ומצאתי בפירוש המשנה לרבינו מוגה שכתב בריש פ\"ב דאהלות אהא דתנן אלו מטמאים באהל רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין רוב בניינו ורוב מניינו של מת אע\"פ שאין בהם רובע הנה אלו ג' שיעורים בעצמות הערומים מן הבשר אחד מהם שיהיו באלו העצמות רוב גודל הגוף אשר הוא עצמותיו ואע\"פ שלא יהיה בהם רובע הקב. השני שיהיה בו רוב המנין והוא קכ\"ה איברים ואף ע\"פ שלא יהיה בהם רובע, והשלישי שיהיה בהם רובע עצמות או יותר אע\"פ שלא יהיה בהם לא רוב בניינו ולא רוב מניינו הנה אלו העצמות יטמאו באהל הואיל ויש בהם רובע מ\"מ כבר ביארנו ששורש זה כולו אמרו יתעלה בעצם אדם ואלו השיעורים הג' שיהיה בכל אחד מהם עצם אדם עד כאן לשון רבינו בפירוש המשנה המוגה ודבריו אלה הם כדבריו כאן אבל יש לתמוה שדברים אלו הם היפך פשט לשון המשנה ונראה שרבינו מפרש דהא דקתני רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין לאו למימרא שצריך שאותו רובע יהיה מהעצמות שברוב הבנין או רוב המנין אלא ה\"ק רובע עצמות שאין בהם לא רוב בנין ולא רוב מנין וכפי דקדוק דבריו פה הכי פירושא דמתניתין רובע עצמות שאין בהם מרוב הבנין ולא מרוב המנין כלומר אעפ\"י שהוא משאר עצמות זולתם אבל קשה לפי' זה מאי דאיתא בפ' כה\"ג (דף נ\"ב ע\"ב) על משנה זו א\"ר יהושע יכולני לעשות דברי ב\"ש וב\"ה כאחד שב\"ש אומרים משנים או מג' או מב' שוקים וירך א' או מב' יריכים ושוק א' וכו' וצ\"ל שסובר רבינו מדאמר יכולני משמע שהיה יכול לפרש כן אבל לפי האמת אינו מפרש כן. \n", + "ומ\"ש אפילו עצם כשעורה וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "היה עצם אחד אפילו יש בו רובע וכו'. במשנה שכתבתי בסמוך שמאי אומר אפילו מעצם אחד ומשמע דיחידאה הוא ולית הלכתא כוותיה ועוד דאמרו בפ' כה\"ג שאני שמאי שמחמיר טפי משמע בהדיא דלית הלכתא כוותיה x: \n", + "טומאת עצם אחד הלכה מפי השמועה לפי שנאמר כל הנוגע בעצם למדו מפי השמועה אפי' עצם כשעורה וכו'. בפ' כה\"ג (דף נ\"ג נ\"ד). \n", + "ומ״ש ולפי שטומאתו הלכה. שם ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ו:) ובפ״ק דעירובין (דף ד'): \n", + "ומ\"ש הרי הוא מדין תורה ולא מד\"ס. כלומר אפילו לפי שיטתו שסובר שכל הנלמד בי\"ג מדות נקרא ד\"ס זה שהוא הל\"מ נקרא דין תורה כמ\"ש בהקדמתו לסדר זרעים: \n\n" + ], + [ + "מת שהרקיבו עצמותיו בקבר וכו'. בפרק שני דאהלות ופרק כה\"ג ונזיר (דף מ\"ט ע\"ב) תנן דמלא תרווד רקב מטמא באהל ובגמ' (דף נ' ע\"ב) וכמה שיעורו חזקיה אמר מלא פיסת היד ור' יוחנן אמר מלא חפניו ופסק כרבי יוחנן דאמרינן בגמרא דאתי כחכמים. \n", + "ומה שכתב שמטמא במשא ואינו מטמא במגע. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ו ע״ב) ותוספתא פ״ד דאהלות. \n", + "ומה שכתב ואפילו גבלו במים אינו חבור. משנה בפרק ב' דאהלות שם: \n\n" + ], + [ + "דם המת מטמא כמת במגע ובמשא ובאהל וכו' וכמה שיעורו רביעית. משנה בפ' כה\"ג (דף מ\"ט ע\"ב) ופרק ב' דאהלות שם: \n", + "ומ\"ש אפילו תמצית הדם וכו'. בר\"פ התערובות (דף ע\"ט ע\"ב) ובפרק כיסוי הדם (דף פ\"ז ע\"ב) אמרינן דצללתא דדמא מטמא באהל והוא דאיכא רביעית ופירש\"י צללתא דדמא אותם מים שהם מהדם עצמו כשהוא נקרש יש סביבותיו צלול כמים: \n\n" + ], + [ + "דם החי וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n", + "נתערב הדם וכו' אפילו חצי רביעית מחיים וחציה אחר מיתה וכו'. בפ״ב דאהלות שם וכר' עקיבא והוא דעת חכמים בפרק תינוקת (נדה דף ע״א) והוא נקרא דם תבוסה. \n", + "ומה שכתב אלא שטומאתו מד\"ס. בפרק ט' דנדה (דף ס\"ב ע\"ב) ופרק הגוזל ומאכיל אמרו שאני דם תבוסה דרבנן: \n\n" + ], + [ + "הרוג שהי' מוטל על המטה ודמו מנטף וכו'. בסוף נדה (דף ע\"א) וכחכמים: \n", + "יצא ממנו רביעית דם בלבד וכו'. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו וכו' ואחד הנוגע בגגו של קבר וכו'. משנה פרק ז' דאהלות ופרק כהן גדול ובספרי. \n", + "ומה שכתב אבל המעמיד כלים או אבנים וכו' ושניהם הגולל או הדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר ואינם מטמאין במשא וכו'. פרק ב' דאהלות: \n", + "ומה שכתב וטומאתן מדברי סופרים. דוקא בשכלים שכסה בהם הם כלי גללים וכיוצא בהם שאינם מקבלים טומאה שאם לא כן אף מן התורה טמא טומאת שבעה אדם הנוגע בהנך כלים המאהילים על המת: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לא מחוור ובמסכת חולין גרסינן כל אשר יגע על פני השדה וכו'. כלומר וכיון דרבי עקיבא יליף לה מקרא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע\"ב) משמע דמדאורייתא היא ורבי ישמעאל הא אמר הלכתא גמירי להו ומיניה נשמע לרבי עקיבא דכי היכי דלרבי ישמעאל הוי דאורייתא הוא הדין דלרבי עקיבא נמי הוי דאורייתא אלא דלמר הוי מקרא ולמר הוי מהלכתא ורבינו סובר דכיון דלא מפורש בקרא משמע דקרא אסמכתא בעלמא. \n", + "ומה שכתב ואינם מטמאין במשא. בפרק ב' דאהלות שם. \n", + "ומה שכתב לפיכך אם גרר הגולל וכו'. תוספתא פרק ג' דאהלות וביאור דברי רבינו כך הם והוא שיהיה בנוי וסתום כלומר דהא דאחד הנוגע בגגו או הנוגע בכותליו טמא הני מילי בשהיה בנוי לאפוקי מעמיד כלים או אבנים וכו' שאינו טמא אלא הנוגע בגולל או בדופק עצמם לא הנוגע בצדדים שאינם מהגולל והדופק ועל פי זה הנוגע בדופק דופקין טהור כך נראה לי ליישב דברי רבינו וגם נראה לומר דה\"ק הקבר וכו' מטמא דין תורה אבל המעמיד כלים וכו' טומאתן מדברי סופרים והתנה שיהיה סתום לאפוקי שלא יהא פתוח מן הצד: \n", + "ומה שכתב ודברים שסומכים את הדופק וכו'. פרק ב' דאהלות: \n\n" + ], + [ + "שדה שנחרש בה קבר וכו'. בסוף אהלות (פי\"ח מ\"ב): \n", + "וכן כל ארצות העכו\"ם וכו'. שם ובפרק שני (משנה ג'). \n", + "ומ\"ש שטומאתם מד\"ס. בספ\"ב דכתובות (דף כ\"ח ע\"ב) ופ' כה\"ג: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל וכו'. פ\"ב דאהלות (מ\"א) ופירוש נצל בשר המת שנימוח ונעשה כמין ליחה סרוחה. \n", + "ומה שכתב אפילו נפל שלא נתקשרו איבריו בגידים וכו'. בפרק כה\"ג עלה נ': \n\n" + ], + [ + "ואלו מטמאים במגע ובמשא וכו'. (עיין בפנים). כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו וכן מצאתיה בספר מוגה ודינים אלו מדתנן בפ\"ב דאהלות אלו מטמאין במגע ובמשא ואינם מטמאים באהל אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהם בשר כראוי ובפ\"ק דכלים (משנה ה') גבי אדם תנן פירש ממנו אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל שיעור הבשר כדי לעלות ארוכה ובפ\"ו דעדיות תנן אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל חסר הבשר טמא חסר העצם טהור ופירש ה\"ר עובדיה אם חסר מהבשר שהיה עליו ונשאר בו בשר שראוי שיעלה ארוכה מטמא משום אבר אבל אם חסר כל שהוא מהעצם שבאבר אינו מטמא משום אבר אבל טמא משום בשר וזהו באבר מן המת דאילו באבר מן החי אם חסר מהעצם כל שהוא טהור לגמרי כמו שנתבאר בפרק שקודם זה שאם חסר כל שהוא מהעצם אף על פי שכל הבשר קיים טהור לגמרי מפני שבשר הפורש מן החי טהור אבל אם חסר מבשרו אם נשאר מן הבשר כדי להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא ובאהל ואם לאו מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. ובדין אבר מן המת נתבאר שאם לא חסר העצם וחסר מהבשר אם הנשאר אין בו כדי להעלות ארוכה הרי הוא כשאר עצמות שהם מטמאים במגע ובמשא ואינם מטמאים באהל. ודין אבר מן המת שחסר העצם ונשאר בו בשר שאין בו כזית אבל יש בו כדי להעלות ארוכה שהוא מטמא במגע ובמשא נתבאר ממה שפירשנו במשנה דחסר העצם טהור משום אבר אבל מטמא משום בשר ודין הבשר הוא שאם אין בו כזית אם יש בו להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל כמו שנתבאר במשנה פרק קמא דכלים שכתבתי בסמוך. כך צריך לפרש כפי נוסחא זו שמצאתי: \n\n" + ], + [ + "הגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל וכו'. פרק ב' דאהלות (משנה ד') וכת\"ק: \n", + "הרקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע. כך היא הנוסחא הנכונה וכמו שנתבאר בפרק שקודם זה: \n", + "ומ\"ש טומאת אבר שאין עליו בשר כראוי. כלומר ואין בו עצם כשעורה דאם כן טמא מן התורה: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א אף בזה טעה דאבר שאין עליו בשר כראוי וכו'. ויש לומר שכבר ימצא אבר שאין עליו בשר כראוי שעצם שבו לא יהא בו כשעורה כגון שהוא מנפל קטן וכדאמרינן בפרק כה\"ג על הא דתנן (דף מ\"ט ע\"ב) על אלו טומאות הנזיר וכו' וכזית מן המת. \n", + "ומ\"ש ורביעית דם באהל. מקרא הוא על כל נפשות מת לא יבא י\"ל שסובר רבינו דקרא אסמכתא בעלמא הוא שאם היה מן התורה היה הנזיר מגלח עליה. ומ\"ש הראב\"ד וחצי קב עצמות וחצי לוג דם כמת שלם נינהו וכו' וכן מ\"ש ונ\"ל מה שדימו ביאת מקדש לטומאת נזיר וכו'. אינו ענין להשיג על רבינו אלא ליתן טעם למה עצם כשעורה מטמא במגע ומשא ולא באהל ורביעית דם מטמא באהל ואינו מגלח על מגעו ועל משאו ולמה תלו חיוב טומאת מקדש בתגלחת נזיר: \n\n" + ], + [ + "אין רקב המת מטמא עד שיקבר ערום וכו'. בפכה״ג (דף נ״ח) ובפרק המפלת (נדה דף כ״ז ע״ב). \n", + "ומ\"ש ויהיה כולו שלם. ג\"ז שם: \n", + "ורקב המטמא שנתערב בו עפר כל שהוא וכו'. בפרק המפלת (נדה דף כ\"ז) מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא וכת\"ק ואיתיה בתוספתא פ\"ד דאהלות: \n", + "ולא אמרו רקב אלא למת בלבד וכו'. בפרק המפלת עלה כ\"ז: \n\n" + ], + [ + "קברו שני מתים כאחד או שגזזו שערו או צפרניו וכו'. בפרק כה\"ג (דף נ\"א). \n", + "ומ\"ש או שקברו אשה מעוברת וכו'. שם בעי רבי ירמיה עובר במעי אשה וכו' את\"ל כיון דסופו לצאת מיפרש פריש מינה דה\"ל רקב האשה שנתערב בו רקב אחר וכבר נתפרסם שדעת רבינו לפסוק כאת\"ל: \n\n" + ], + [ + "טחן המת וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב טחנו כולו והניחו עד שירקיב או שהרקיב מקצתו וכו'. שם בעיי ולא איפשיטו: \n\n" + ], + [ + "מלא חפנים ועוד וכו'. זהו פירוש מה ששנינו בפרק ב' דאהלות מלא תרווד רקב ועוד עפר קברות טמא וכת״ק וכתב רבינו שם ועפר קברות הנזכר בכאן הנמצא בקבר עפר ובו לחות המת ודמו [נראית] ואינו יודע אם הוא הרקב הנזכר שהוא מטמא באהל או הוא עפר שנתערב בו הליחה והדם והוא אמרם בתוספתא מלא תרווד רקב ועוד תבוסה שנמצאת בקבר ואין ידוע מה טיבה זהו עפר קברות עכ״ל. ונ״ל דמיירי במת שנקבר ערום בארון של שיש וכן פירש רבי' שמשון ופשוט הוא דאל״כ אין לו רקב. ואמרינן בפרק המפלת (נדה דף כ״ז) שהטעם לפי שא״א למלא תרווד ועוד עפר קברות שאין בו מלא תרווד רקב ודברי רבינו מגומגמים שכתב שאינו יודע אם הוא רקב וסיים שהרי יש במלא חפנים ועוד מלא חפנים רקב והלא עיקר הספק אם הוא רקב אם לאו ומי מוציאנו מידי ספק זה ואפשר שמאחר שאנו רואים שנקבר זה ערום בארון של שיש מחזקינן ליה ברקב ואם תאמר אכתי ניחוש שמא דבר אחר מעורב בו הרי יש במלא חפנים ועוד מלא חפנים רקב ואיני יודע מנין לנו שא״א למלא תרווד ועוד וכו' שאין בו מלא תרווד רקב וצריך עיון, ומ״מ ביאור דברי רבינו שאם הוא עפר שנתלכלך בנצל המת ודמו אינו מטמא כלל שאין כאן כזית נצל ולפיכך מטילין אותו לחומרו שאם היה הדין שעפר שנתלכלך בנצל המת ודמו מטמא נמצא שמה שאנו אומרים שהוא רקב היה להקל שלא יטמא במגע: \n\n" + ], + [ + "המת שנשרף וכו'. בפרק המפלת. \n", + "ומה שכתב וכן שפיר מרוקם וכו'. שם ופסק כריש לקיש משום דר\"י דפליג עליה אוקימנא כר\"א דלית הלכתא כוותיה: \n\n" + ], + [ + "בשר המת שנפרך וכו'. בר״פ דם הנדה (נדה דף נ״ה) אמרינן דלר״י דוקא יבש כעצם טמא אבל איפריך איפרוכי טהור ולר״ל איפריך איפרוכי נמי טמא ואמרינן בגמרא דהיכא דאיקמח והוי עפרא לר״ל נמי טהור ומדברי רבינו שכתב ונעשה קמח נראה שהוא פוסק כר״ל והוא תימה היאך פוסק כר״ל במקום ר״י ועוד שבריש פ״ב כתב דיבש כחרס מטמא משמע דוקא כחרס שאינו עשוי ליפרך אבל אם יבש יותר מחרס הוא עשוי ליפרך וטהור אע״פ שלא נפרך והיאך פסק כאן בהיפך. וצ״ל שמ״ש כאן שנפרך ונעשה קמח לא שנפרך ממש קאמר אלא היינו לומר שהוא יבש כל כך עד שאילו יפרך יעשה כקמח טהור וזהו פירוש דאיפריך איפרוכי שאמר בגמרא שהוא טהור לר״י וכל שלא הגיע יבשותו לכך היינו יבש כחרש דטמא גם לר״י: \n", + "וכן אפר השרופים טהור וכן התולעים וכו'. בפ\"ב דאהלות וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "עור האדם כבשרו. כך הוא הגירסא בדברי רבינו והוא משנה פרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ב). \n", + "ומ\"ש ואם עבדו כל צרכו או שהלך בו כדי עבודה וכו'. משנה וגמרא שם וכלישנא בתרא דעולא: \n\n" + ], + [ + "עור הבא כנגד פניו של אדם וכו'. פ\"ק דבכורות (דף ז:): \n\n" + ], + [ + "כל שבמת טמא וכו' עד נטמא כל אשר בבית. בפרק ג' דאהלות ואיתיה בפרק דם הנדה (דף נ\"א). \n", + "ומ\"ש הואיל וגזען מחליף. טעם זה אמרו בגמרא לשיער וצפורן אבל לשינים נתנו טעם שלא נבראו עמו ורבינו קיצר כיון דלא נפקא לן מידי. \n", + "ומ\"ש וכן הנוגע בשערו וכו'. בסיפרי פרשת חקת והוא נלמד ממה שנתבאר בסמוך: \n", + "שערו העומד להגזז וכו'. בפרק כהן גדול (דף נ\"ח) בעיא דלא איפשיטא: \n", + "כל משקה היוצא מן המתים טהור חוץ מדמו וכו' עד לא גזרו על משקיו. בפרק כיסוי הדם (דף פ\"ז ופ\"ח ע\"ב) ואיתיה בתוספתא פ\"ד דאהלות: \n\n" + ], + [ + "כבד שנימוחה וכו'. פירקא בתרא דבכורות עלה נ\"ה: \n", + "דם קטן שיצא כולו וכו'. פ\"ב דאהלות וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "ואלו אם חסרו כל שהוא טהורים וכו'. פ\"ב דאהלות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "רביעית דם הבאה משני מתים טהורה וכו' עד כשאר כל העצמות. פרק ב' דאהלות וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "אבר מן החי משני אנשים טהור. גם זה שם וכחכמים. \n", + "ומ\"ש ואפילו מאיש אחד אם נחלק לשנים טהור. ג\"ז שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "כזית בשר משני מתים וכו'. תוספתא פ\"ד דאהלות. וכתב רבינו ומלא חפנים רקב משני מתים שכל אחד מהן יש לו רקב כלומר שנקבר כל אחד בפני עצמו דאילו נקברו יחד כבר נתבאר שנעשים גלגילון זה לזה והכי אוקימנא לה בגמרא בפרק כה\"ג (דף נ\"א): \n", + "וכן כחצי זית בשר וכחצי זית נצל מצטרפין זה עם זה ושאר כל הטומאות שבמת אין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והיא תוספתא פ\"ג דאהלות: \n\n" + ], + [ + "עצם כשעורה שנחלק לשנים וכו'. בפרק ב' דאהלות עצם כשעורה שנחלק לשנים ר\"ע מטמא ור\"י בן נורי מטהר ופסק כר\"ע ומשמע לרבינו דע\"כ לא מטמא אלא במשא אבל במגע מודה ר\"ע והוא נלמד ממ\"ש לקמן גבי כזית מן המת שחתכו לחלקים: \n", + "וכן רובע עצמות המת שנדקדקו וכו'. בפ\"ב דאהלות וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "כזית מן המת שחתכו לחלקים וכו'. נראה שזהו מה ששנינו בתוספתא פ\"ד דאהלות חלב שהיה מפורד (וחתכו) [והתיכו] טהור שאין חיבורי אדם חיבור: \n\n" + ], + [ + "כזית חלב שלם שהתיכו וכו' עד טהור. תוספתא פ\"ד דאהלות ומייתי לה בפרק כה\"ג (דף נ' ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "שדרה שנגררו ממנה רוב חוליות שלה וכו'. בפרק כה\"ג (דף נ\"ב שם) והיא פ\"ב דאהלות: \n\n" + ], + [ + "כל המטמאין באהל שנחלקו וכו'. ריש פרק ג' דאהלות וכחכמים ואיתא פרק העור והרוטב (חולין דף קכ\"ד ע\"ב) וריש פרק ג' דעדיות (משנה א'): \n", + "כתב הראב\"ד כל המטמאין באהל וכו' האהל מצרפן א\"א אף על פי שאין שם צירוף אהל עכ\"ל. פי' שאם היה באויר ונגע בחצי זית בידו אחת ובחצי זית בידו אחרת או האהיל על כחצי זית וכחצי זית האהיל עליו טמא אף על פי שאין שם צירוף אהל ורבינו בסוף פרק זה כתבם אלא דהשתא כתב כלישנא דמתניתין כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית ולאפוקי מרבי דוסא בן הרכינס דמטהר בהא: \n\n" + ], + [ + "עצם שיש עליו כזית בשר וכו' עד שאין חיבורי אדם חיבור. שם (דף מ\"ח ע\"ב): \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) מלא חפנים רקב וכו' עד הבית טהור להבא. גם זה שם וכתנא קמא ואיתיה בפרק המפלת (נדה דף כ\"ז ע\"ב): \n", + "ומה שכתב וכל שהיה בו בעת שנבלעה וכו'. נדה פרק האשה (דף ס\"ב ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "כזית מן המת שאבד בתוך הבית וכו'. תוספתא פרק רביעי דאהלות וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ונראה הטעם דזית בשר מצוי שיאכלו אותו חולדה או חתול ולכך תולין במידי דשכיח טובא כי האי אבל נמצא אין אומרים אחר הוא זה אלא כאן נמצא וכאן היה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "רביעית דם שנשפך באויר וכו' עד שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור. משנה בפ\"ג דאהלות (משנה ג') וכתב הרא\"ש נשפך על האסקופה והיא קטפרס בין מה שיש מן האסקופה תחת תקרת הבית בין מה שיש ממנה לחוץ כולה מקום מדרון והדם נשפך על כולה נמצא מקצתו תחת האהל ומקצתו חוץ לאהל הבית טהור דאין קטפרס חיבור אבל אם היה הדם מונח בגומא ומקצתו מבפנים הבית טמא: \n", + "כתב הראב\"ד נשפך על האסקופה וכו' א\"א זו המשנה קשה עלי וכו'. ואני אומר שמה שפירש במשנה נכון הוא אך מה שהקשה על התוספתא יש לתמוה דהא מסיים בה חזרו לומר קטפרס בין מבפנים בין מבחוץ הבית טהור וצריך לומר דטעמא דמשנה ראשונה אתא לפרושי: \n", + "כיצד משערין אותה וכו'. תוספתא פרק ד' דאהלות ואיתא בנדה פרק האשה: \n\n" + ], + [ + "המשא והמגע והאהל ג' שמות הם וכו' כיצד הנוגע בכשני חצאי זיתים וכו' עד סוף הפרק. ברפ״ג דאהלות (משנה א') וכחכמים ואיתא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ד ע״ב) ויש חסרון בספרי רבינו והילך הגירסא הנכונה כיצד הנוגע בכשני חצאי זיתים או שנשא שני חצאי זיתים בבת אחת או שהאהיל על כשני חצאי זיתים או שהאהיל על כחצי זית וכחצי זית [אחר] מאהיל עליו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המתטמאים מחמת המת וכו'. בריש אהלות לענין מגע ויליף לה בסיפרי מקראי: \n\n" + ], + [ + "אבל אדם שנגע באדם שנטמא במת וכו' וכאילו נגע זה השני במת עצמו. בפרק שלשה מינין (נזיר דף מ״א ע״ב) אמרינן וטומאת חיבורין דאורייתא הא [אמר רב יצחק בר יוסף] א״ר ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא ואי אמרת דאורייתא מאי שנא כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת ופירש״י כאן כלומר מי דמי ההוא בחיבורי אדם באדם שזה נוגע במת והוא בחבירו ומש״ה לא חשיבא ליה טומאה בחיבורין לענין נזיר ועושה פסח אבל קשה דבפ״ב דע״ז (דף ל״ז ע״ב) אמרו דהא דמדאורייתא דיקרב בדיקרב אינו טמא אלא טומאת ערב ה״מ שלא בחיבורין אבל בחיבורין טמא טומאת שבעה דכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים וכתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב הא כיצד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין ופירש״י בחיבורים בשעה שהיה נוגע במת בא חבירו ונגע בו שלא בחיבורין לאחר שפירש מן המת בא חבירו ונגע בו. כל אשר יגע בו הטמא יטמא משמע שבעת ימים כסתם טומאת המת. ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב דאפילו בחיבורים אינו טמא אלא טומאת ערב מדאורייתא וכתב הר״י קורקוס ז״ל שטעם רבינו משום דבתר הכי איתא בגמרא אמר רבא לא אמינא לכו לא תתלו בוקי סריקי בר״נ וכו' ומאחר שאמר רבא כן ממילא נתבטל כל מה שאמרו תחלה משמיה דר״נ וההיא דרשא דדריש התם מדכתיב הנוגע במת וגו' יטמא שבעת ימים וכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דמשמע ליה יטמא שבעת ימים כסתם טומאת מת ליתא אלא יטמא עד הערב קאמר ע״כ. אבל קשה x לי דבס״פ כיצד הרגל (דף כ״ה ע״ב) יליף רבא מקרא דכל טומאות שאתם מטמאים במת לא יהיו פחותים מז'. וי״ל דשאני הכא דבחד קרא אמר יטמא שבעת ימים ובאידך לא אמר אלא יטמא משמע דלאו שבעת ימים קאמר: \n", + "במה דברים אמורים לענין תרומה וקדשים. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "כלים שנטמאו במת וכו'. פרק קמא דחולין (דף ג') ופרק כה\"ג (דף נ\"ד ע\"ב) ובפ\"ק דפסחים (דף י\"ד) הכא בנר של מתכת שנטמא בטמא מת עסקינן דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל וה\"ל אב הטומאה וסובר רבינו דלאו דוקא כלי מתכות אלא ה\"ה לשאר כלים וכדעת ר\"י שכתב ר\"ש בפ\"ק דאהלות והרמב\"ן בפ\"ב דבתרא וסמ\"ג ולא כר\"ת ורש\"י שכתבו דלא אמרו אלא בכלי מתכות בלבד ודעת רבינו שהכלי נעשה כמת אפי' לא נטמא אלא באהל והיינו לענין אם נגע באחרים אבל אם האהיל עליהם לא וכן דעת הרמב\"ן בפרק הנזכר ובפי' התורה על פסוק וכל אשר יגע על פני השדה ולקמן בסמוך אכתוב דמתני' היא: \n", + "וכתב הראב\"ד וה\"ה לשאר כלים וכו'. א\"א אנו אין לנו אלא בחרב וכו'. הדבר מבואר שרבינו והראב\"ד פליגי בפלוגתא דר\"י ורבינו תם: \n", + "הרי הוא אומר כל הורג נפש וכו'. בסיפרי פרשת חוקת: \n\n" + ], + [ + "נמצאת אומר אדם שנגע במת וכו' עד והרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב. בריש אהלות: \n\n" + ], + [ + "בד\"א לענין תרומה וקדשים וכו'. ירושלמי פרק כה\"ג וכר\"י והביאו הר\"ש פ\"ק דאהלות (משנה ב') והרמב\"ן בפרק לא יחפור: \n", + "ועל מ\"ש רבינו שהדברים האלו אע\"פ שהם דברי קבלה אינם דין תורה שהרי לא נתפרשו בתורה. כתב הראב\"ד א\"א ראיתי זה האיש וכו'. ול\"נ דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בס' המצות שלו שכל דבר שאינו מפורש בתורה אלא שהוא נדרש מן המקראות נקרא דברי סופרים כלומר שצריך שידרשוהו סופרים מהמקראות אף על פי שדינן דין תורה והכא ה\"ק שהדברים האלו אף על פי שהם דברי קבלה ומשפטן דין תורה מאחר שלא נתפרשו בתורה בהדיא אלא אתו מדרשא כדאיתא בספרי יש לחלק בינם למה שהוא מפורש בתורה ולומר שאין חייבין עליהם על טומאת מקדש וקדשיו. \n", + "ומה שכתב הילכך אפילו אדם באדם שהוא מפורש בתורה אינו חייב קרבן על ביאת המקדש וכו'. בפרק כהן גדול בירושלמי פלוגתא דר\"י ור' אבין בר חייא ופסק הראב\"ד כר' אבין בר חייא ורבינו פסק כר\"י. וא\"ת מאחר שאדם הנוגע באדם שנגע במת אין הנזיר מגלח עליו היאך חייבים עליו על ביאת המקדש והא תנן בפרק הנזכר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין על ביאת המקדש. כבר הקשו כן שם בירושלמי לר\"י ותירצו לא נצרכה אלא לטומאות הפורשות מן המת כלומר שאין אותו הכלל אמור אלא לענין טומאות הפורשות מן המת בלבד לא לענין אדם שנגע באדם שנגע במת: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) כלי חרס שנגע במת וכו' ואינו מטמא אדם ולא כלי חרס אחר וכו' שאין כלי חרס נעשה אב הטומאה לעולם וכו' עד ולא שאר כלים ובגדים. בתוספתא בפרק י\"ז דאהלות ובעירובין (דף ק\"ד ע\"ב) ופירש רש\"י הטעם דלמדרס זב לא חזי ובטמא מת כתיב וחטאו וכלי חרס לאו בר חיטוי הוא דכתיב ואותו תשבורו ובפרק ח' דכלים (משנה ד') תנן קדירה שהיא נתונה בתנור וכו' שאין כלי חרס מטמא כלים וכתב שם רבינו דבתורת כהנים מייתי לה מקרא ובסוף פירקא קמא דפסחים (דף כ') יכול יהיו כל הכלים מיטמאים מאויר כלי חרס תלמוד לומר וכל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל [אשר יאכל] אוכל מיטמא מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס וכתב רש\"י ואשמעינן קרא דאוכלים ומשקים הוא דמקבלי טומאה מולד הטומאה אבל כלי לא ומהאי פירוקא נפקא לן בכל דוכתא הא דקיימא לן דאין כלי ראשון מטמא כלי וכו'. ואדם נמי שאינו אב הטומאה כגון נוגע בנבילה או בשרץ אינו מטמא כלי כו'. אלמא ולד הטומאה אינו מטמא כלי וכן אדם לא מצינו לו טומאה בכל התורה אלא מאב הטומאה וכן מבואר בריש בבא קמא כמו שאכתוב בסמוך: \n", + "זה כלל גדול בטומאות וכו'. בריש בבא קמא תנן אבות הטומאות השרץ וכו' תולדותיהן לאו כיוצא בהן דאילו אב מטמא אדם וכלים ואילו תולדה אוכלים ומשקים מטמא אדם וכלים אינו מטמא: \n", + "וכל המטמא אדם וכלים בנגיעה וכו'. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "כל הנוגע באב הוא הנקרא ראשון. פסחים עלה י\"ד: \n\n" + ], + [ + "כל המתטמא מחמת המת טומאת שבעה וכו' כדי לטמא אדם וכלים וכו'. בריש כלים: \n\n" + ], + [ + "כל המתטמא מחמת המת טומאת ערב וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש אפשר שיהיה הרביעי מן המת וכו' כמו שביארנו לענין תרומה וקדשים. לעיל בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "אדם או כלים שנטמאו במגע ארץ העכו\"ם וכו': כתב הראב\"ד אדם או כלים שנטמאו וכו' וגולל ודופק וכו' א\"א סמי מכאן גולל ודופק כמ\"ש למעלה עכ\"ל. כלומר שבפ' ב' השיג על רבינו שכתב שגולל ודופק הם מד\"ס וכבר כתבתי שם טעם רבינו: \n\n" + ], + [ + "האהל עצמו המאהיל על טומאה וכו'. בסיפרי ובפ\"ק דאהלות גבי הא דאמר ר\"ע יש לי חמישי: \n", + "בד\"א בשהיה האהל בגד או שק או כלי עץ. כלומר פשתן דוקא שנקרא עץ אבל שאר עצים לא כמו שביאר בסמוך. \n", + "ומ״ש או עור אחד עור בהמה וחיה בין המותרים לאכילה בין האסורים לאכילה שנאמר ויפרוש את האהל על המשכן וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ח): \n", + "ומ\"ש אבל אם היה האהל נסרים של עץ וכו'. שם והכי משמע ברפ\"ז דכלים וכמ\"ש רבינו שם: \n", + "וכ\"מ שנאמר הבית טמא וכו'. נלמד ממ\"ש בסמוך: \n", + "כתב הראב\"ד אבל אם היה האהל וכו' עד או של מתכת ה\"ז טהור א\"א והוא שנעשה אהלים קבועים וכו' עד לא ביריעה וסדין של פשתן וכו' כך כתבו התוס' בפרק במה מדליקין: \n", + "ואין לך יוצא מן העץ וכו'. משנה פרק במה מדליקין (שבת דף כ״ז ע״ב): \n\n" + ], + [ + "בגדים הנוגעים במת אע\"פ שהן כמת וכו' אינם כמת לטמא באהל. כבר כתבתי שכן דעת הרמב\"ן ומתניתין היא כדבסמוך. אבל במה שכתב רבינו שאינו כמת לטמא במשא כתב שצריך עיון ותמהני עליו שנראה שדברי רבינו מתניתין היא בריש כלים אבות הטומאות השרץ וכו' וטמא מת וכו' הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכו' ואינם מטמאים במשא וכתב שם רבינו לפי שבכל אותם המנויים בא בהם הנוגע ולא הנושא ומשמע דהוא הדין שאינו מטמא באהל וכל שכן הוא וכן דרשו בסיפרי והנוגע בכל טמא נפש אין טמא נפש מטמא אלא בנוגע. \n", + "ומ\"ש וכל המאהיל עליהם או שהאהילו וכו'. בספט\"ו דאהלות מאהיל על המת ומאהיל על הכלים הנוגע במת ומאהיל על הכלים טהורים: \n\n" + ], + [ + "המת אינו מטמא משכב ומושב מתחתיו וכו'. בפרק ששי דעדיות (משנה ב') ופרק ד' דזבים חומר בזב מבמת וכו' שהזב עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים ועל גבי מדף לטמא אוכלים ומשקים מה שאין המת מטמא וכתב שם רבינו טמא מדף פירוש אילו השלכנו על הזב מאה או אלף כיסויין זה על גבי זה הכיסוי העליון טמא מדף ומטמא אוכלים ומשקין ואין חילוק בין הבגד הדבוק בגוף מלמעלה ובין הבגד העליון אשר כנגד הרקיע הכל טמא וכל הכלים אשר על הזב כולם ראשון לטומאה וביאור מדף חסר אות והוא כמו מנדף כלומר טומאתו נודפת למרחוק הרבה שאפילו היה בין האוכלים חציצה רבה יטמאה אפילו אחר אלף בגדים כאילו יעבור ריחו ויגיע עליהם ויטמאם כמו ריחו נודף עכ\"ל. \n", + "ומה שכתב במה דברים אמורים שכל הבגדים או הכלים שתחתיו או שלמעלה ממנו טהורים וכו' או שהיה מבדיל בינו ובין הכלים אבן. פרק בתרא דנדה (דף ס\"ט) ועיין בפירוש המשנה פרק חמישי דזבים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עצמות הדג ועורו וכו'. בפרק י\"ז דכלים כל שבים טהור ובתורת כהנים ממעט שאם עשה מהם כלים אינם מקבלים טומאה ויליף לה מדכתב או בגד או עור מה בגד מדבר הגדל ביבשה אף עור מדבר הגדל ביבשה. \n", + "ומה שכתב וכן ירוקה שעל פני המים. למד כן ממה ששנינו כל שבים טהור: \n\n" + ], + [ + "כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינם מקבלים טומאה. הכי משמע ריש פרק י' דכלים ובפרק במה אשה (דף ס״ט ע״ב) ובמנחות פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ח): \n", + "וכן כלי עץ העשוי לנחת וכו'. פרק ט\"ו דכלים ומייתי לה בשילהי חגיגה (דף כ\"ו:) ויהיב טעמא משום דדומיא דשק בעינן שהוא מיטלטל מלא וריקן: \n\n" + ], + [ + "כלי עץ פשוטיהם טהורים ומקבליהן טמאים וכו'. כלים רפ\"ב ורפט\"ו: \n", + "כלי חרס פשוטיהם טהורים וכו'. רפ\"ב דכלים. \n", + "ומ\"ש ואינם טמאים אלא מאוירן. שם וספ\"ק דחולין (דף כ\"ה). \n", + "ומ\"ש או בהיסט הזב. בפ\"ק דנדה (דף ו') ובפרק הניזקין ובתורת כהנים פ' מצורע: \n", + "היה כלי חרס עם המת באהל וכו' ואם היה מוקף צמיד פתיל וכו'. מבואר בתורה ואיתיה בפ\"י דכלים. \n", + "ומ\"ש ובהיסט הזב וכו'. בתוספתא דכלים פרק ששי ותוספתא דזבים פ\"ג ותורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "העושה גולל מדבר שאינו מקבל טומאה וכו'. נלמד מדין בהמה ומדין חבית דבסמוך. \n", + "ומ\"ש וכן בהמה. בפט\"ו דאהלות וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש שכפתה. משום דאל\"כ הרי היא הולכת x לכאן ולכאן ואין כאן גולל: \n", + "וכן חבית שהיא מליאה משקין מוקפת צמיד פתיל וכו' עד טהורים. בספט\"ו דאהלות: \n\n" + ], + [ + "קורה שעשאה גולל לקבר וכו' עד כולה גולל. שם קורה שעשאה גולל לקבר בין עומדת בין מוטה על צדה אין טמא אלא כנגד פתח עשה ראשה גולל לקבר אין טמא אלא עד ד' טפחים ובזמן שהוא עתיד לגוד: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן א\"א א\"כ היינו עומדת וכו'. ורבינו מפרש העומדת ומוטה על צדה תרווייהו כשהקורה מוטלת לאורך הקבר אלא דעומדת היינו שהטילה על הקבר לרחבה וקתני שאם היתה ארוכה או רחבה יותר מהקבר אין טמא אלא כנגד הקבר דוקא והשאר טהור לפי שאינו צריך לגולל אבל כשהעמידה על הקבר כמו אילן אע\"פ שמתוך שכולה עומדת על פתח הקבר היה ראוי לטמאה כולה אפילו כשעתיד לקוץ מתוך שאינו צורך לגולל ממנה אלא קצתה לא טימאו ממנה אלא עד ד' טפחים והוא שעתיד לקוץ: \n\n" + ], + [ + "שתי אבנים גדולות וכו'. תוספתא ספ\"ג דאהלות. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל נראה דמאהיל על שתיהן דקתני הכוונה על כל אחת משתיהן דכיון שגדולות הן כל אחת חשובה גולל בהיות חבירתה שם מונעת הטומאה מלצאת אבל כל שניטלה האחת טהרה חבירתה ואין שם גולל עליה כיון שיש לטומאה דרך לצאת והיינו למאהיל שלא כנגד הקבר אלא כנגד כותל הקבר דכנגד הקבר תיפוק ליה משום קבר דמטמא כל מאהיל עליו ולכך אמרו המאהיל על גבי שתיהן טמא כלומר אפילו על אותה שאינה כנגד הקבר כי השתים גולל הן חשובות ולפי זה אם היו פחות מד' טפחים שאין טמא רק הנוגע על אותה שכנגד הקבר והאחרת בטלה ואי מיירי בששתיהן קצתן כנגד הקבר אפשר דנקט ארבעה טפחים משום סיפא דניטלה אחת מהן שאם היו פחות מד' אפילו ניטלה אחת טמאה הנשארת או אפשר דאורחא דמלתא נקט כי לעשות שתי אבנים גולל מסתמא גדולות ואין נראה לומר שאם היה פחות מד' כל אחת לא נחשבה גולל דאבן אחת בעינן א\"נ קטנות בנויות דהא מנא לן לומר כן עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "גל של צרורות וכו'. תוספתא דאהלות פרק ט\"ו וכחכמים וכתב רבינו שמשון שעשה כמין כור ברזל בגל ונמצאת כיפת הגל גולל עד ד' טפחים בעובי הגולל סדר הפנימי היינו צרורות הנתונות על פתחו של קבר עכ\"ל. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ורבינו כתב לשון התוספתא אלא שהוסיף אבל הנוגע בשאר אבנים טהור ובחלוקה שבסמוך הזכיר מאהיל ונראה שכוונתו בזה הוא מפני שזה הגל הוא סדר על סדר וכשאמרו סדר הפנימי היינו התחתון הסמוך לקבר אבל אשר עליו הכל טהור ור\"י סובר שכל גובה ארבעה טפחים טמא וכמו נוגע דקורה עומדת שהוזכר וכיון שכן קשה שהרי כל המאהיל על התחתון על העליון הוא מאהיל וא\"א שיאהיל על התחתון לבדו (דכך כתב) דלענין נגיעה הוא דשייך לומר כן וכן גבי קורה עומדת כמו אילן כתב נוגע וכאשר תדקדק כן שבכ\"מ שתופס נוגע לא שייך לומר האהיל עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ארון שהוא חקוק בסלע וכו' עד ומטמא מכל סביביו. תוספתא פ\"י דאהלות ארון שהוא חקוק בסלע ומכוסה הנוגע בה מכ\"מ טהור ואינו טמא אלא כנגד כיסויה בלבד למה זה דומה לבור גדול מלא מתים ואבן גדולה נתונה על פיו שאינו טמא אלא כנגד חללו בלבד היתה בנויה בכותלה של נפש אם היתה נראית כל שהיא לתוך הנפש x הכל טמא ואם לאו אינו טמא אלא כנגד כיסויה בלבד בנה הנפש על גבה הרי היא כקבר סתום ומטמאה מכל סביבותיה ופירש רבינו שמשון בפ\"ט חקוק בסלע צור שמששת ימי בראשית שאינו מיטלטל. בכותלה של נפש שבנו אצלה נפש וכותל הנפש בנוי על גבה. אם היתה נראית שנראה כל שהוא הארון בתוך הנפש הנכנס לתוכה של נפש טמא ואם לאו שנשאר ע\"פ הארון לחוץ וצד ארון של צור נכנס בבנין אינו טמא אלא כנגד כיסויה של ארון בלבד ותוך הנפש טהור בנה הנפש על גבה על הארון עצמה שכולה כנפש הרי היא הנפש כולה כקבר סתום עכ\"ל. ואיני יודע למה השמיט רבינו הבבא האמצעית: \n", + "היתה הארון החקוקה בסלע רחבה מלמעלה וכו' עד הנוגע בה מ\"מ טמא. פ\"ט דאהלות. \n", + "ומ\"ש היתה שוה וכו'. שם וכרב יהושע: \n", + "וכתב הראב\"ד היתה הארון החקוקה בסלע רחבה מלמטה וכו' א\"א לא נראה כן מן התוספתא שהיא כחקוקה בסלע וכו'. ולדעת רבינו י\"ל שהוא סובר דאדרבה רישא דתוספתא גילתה דמתניתין מיירי בחקוקה וכ\"כ בפירוש המשנה שמהתוספתא למד לומר דמתניתין מיירי בחקוקה בסלע וכ\"כ ג\"כ הר\"ש והרא\"ש ועוד שאם מיירי בבנין קשה מה שהקשה הראב\"ד לעצמו שאין ניצל מתורת גולל ודופק. ומה שהקשה הראב\"ד לרבינו שדבריו סותרים את דבריו י\"ל דברישא שכתב הנוגע בסלע מ\"מ טהור שהוא חקוק מלמעלה והכניס בו המת וכסהו למעלה בגולל ואין לו דין קבר סתום לטמא סביביו כיון שאין שם בנין הילכך אינו מטמא אלא א\"כ נגע בגולל ובסיפא מיירי שאין הארון פתוח מלמעלה אלא מצדו לארכו והכניס המת דרך שם והוא סתום מעצמו מלמעלה ומלמטה ובזה שייך לחלק בין רחבה מלמטה וצרה מלמעלה רחבה מלמעלה וצרה מלמטה לכשהיא שוה למטה ולמעלה וכל זה אינו ענין לרישא שפתחו מלמעלה וזה סתום מלמעלה ולענין טעם למה חילקו בו בין רחבה מלמטה וצרה מלמעלה לרחבה מלמעלה וצרה מלמטה לכשהיא שוה י\"ל דלעולם מלמעלה טמא מפני שהוא כגולל וכשהיא רחבה מלמטה לא מחשיב למטה כארון וכשהיא צרה למטה מחשיב למטה כארון וכשהיא שוה מטפח ולמעלה מחשיב כארון מטפח ולמטה לא מחשיב כארון אלא כקרקע עולם לר' יהושע דהלכתא כוותיה: \n", + "ניקב ארון בסלע והכניס המת כמין נגר. שם העשוי כמין גלוסקוס הנוגע בה מ\"מ טהור חוץ ממקום פתיחתה ופירש רבינו גלוסקוס הוא כמין נגר וכו' אבל אשר יתאמת אצלי לפי הענין שזאת התמונה היא כמו תיבה מן הצד כאילו הוא נוקב בעצם האבן מקום יכנס ממנו המת ונועל זה השער ולזה כנגד פתיחתה טמא על דמיון מה שביארה התוספתא בבור מלא מתים לפי שזאת התמונה הוא בור על הצד הזה עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב\"ד ניקב ארון בסלע וכו'. א\"א דבר זה פירוש למה ששנו במשנה וכו': \n", + "והא דתנן תו התם העשוי כמין קמטרא הנוגע בה מ\"מ טמא והשמיטו רבינו לפי שהוא נכלל במה שנתבאר: \n\n" + ], + [ + "מערה שהקבר בתוכה וכו'. פט\"ו דאהלות חצר הקבר העומד בתוכה טהור עד שיהיה בה ארבע אמות כדברי ב\"ש וב\"ה אומרים ארבעה טפחים וכתב רבינו בפירוש המשנה כבר התבאר שזה החצר מקורה ופתח המערות אשר בם הקברות פתוח אצל זה החצר והיא אשר תקרא חצר הקבר ומי שעמד בה הוא טהור לפי שאם היה בה פחות מד' על ד' הנה הוא מתקרב אל פי המערה ויטמא וכו' ואם היה זה החצר מגולה הנכנס לתוכה טהור באי זהו ענין אם לא שיגע בפתח המערה. ובתוספתא [איזה היא חצר הקבר זו הגת שהמערות פתוחות לתוכה אם יש בה כשיעור הנכנס לשם טמא בד\"א בזמן שאינה פתוחה לאויר אבל] בזמן שפתוחה לאויר אפילו אינו מרוחק מן השקוף אפילו כל שהוא טהור ובלבד שלא יגע בשקוף ומפרש רבינו אינה פתוחה לאויר היינו שהיא מקורה. ומ\"ש הראב\"ד אם היה בה מגולה לצד המערה וכו'. טעמו משום דאל\"כ הרי הטומאה יוצאת מפתח המערה לחצר ע\"י הקירוי וטעם רבינו נראה שהוא מפני שאין דרך טומאה זו לצאת ולפיכך כל שאינו מתקרב לפתח המערה פחות מד' טפחים טהור כל שאינו נוגע בשקוף. ומ\"ש לפי טעותו הגהתי. נראה שהטעם שנוסחתו בדברי רבינו היתה כמ\"ש בספרי הדפוס ובזמן שהחצר מקורה אם היה בה ד' טפחים על ד' טפחים והנוסחא האמיתית אם היה בה מגולה בצד המערה ד' טפחים על ד' טפחים וכן מצאתי בספרי כתיבת יד והוא כמ\"ש הראב\"ד שהגיה: \n", + "ודע דבס״פ משוח מלחמה (סוטה דף מ״ד) קאמר על ב״ה בד״א שפתחה מן הצד אבל פתחה מלמעלה ארבע אמות ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בית סתום שהמת בתוכו או שהיה לו פתח ופרץ את פצימיו וכו' (עיין בפנים) כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו וכך מצאתיה בספר מוגה. והדין תוספתא ספי\"ו דאהלות וברייתא בפ\"ק דבתרא (דף י\"ב): \n", + "וכמה יהא שיעור הפתח וכו'. פ\"ג דאהלות ומסיים בה להציל הטומאה על הפתחים אבל להוציא [את] הטומאה בפותח טפח: \n\n" + ], + [ + "המת בתוך הבית וכו'. בפ\"ז דאהלות המת בבית ובו פתחים הרבה כולם טמאים נפתח א' מהם הוא טמא וכולן טהורים חשב להוציאו באחד מהם או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים הציל על כל הפתחים בש\"א והוא שחשב עד שלא ימות המת וב\"ה אומרים אף משמת היה סתום ונמלך לפתחו בש\"א כשיפתח ארבעה טפחים וב\"ה אומרים כשיתחיל ומודים בפותח בתחלה עד שיפתח ארבעה טפחים ופי' רבינו כאשר היו הפתחים כולם נעולים הנה יהיה הבית כולו כקבר ולזה יטמא כל מה שיגע בו וזה לשונם בית סתום מטמא כל סביביו וכאשר נפתח אחד מהפתחים או חשב להוציא המת מפתח ידוע ואע\"פ שלא נפתח עדיין או שהיה בכלל הפתחים פתח בנוי [וחשב להרוס הבנין ההוא ולהוציא המת ממנו והתחיל להרוס] הנה הציל על כל הפתחים כולן וכאשר היה בהם פתח נעול הנה אשר ישב תחת המשקוף היוצא על זה הפתח לא יטמא וזהו ענין היות הפתח כבר הציל מן הטומאה כמו שביארנו בפ\"ג וסבת זה היות הבית יוצא מדין קבר ונשאר בית ואינו מטמא כל סביביו וכו' וענין פותח בתחלה לפתוח פתח בא' הכתלים במקום שלא היה שם פתח ויחשוב להוציאו בו עכ\"ל. והר\"ש והרא\"ש פירשו דטעמא דכולם טמאים משום דסוף טומאה לצאת בחד מינייהו ולא ידענא בהי מינייהו הילכך חשיבי כולהו כפתוחים. \n", + "ומ\"ש בזמן שכולם נעולין. בתוספתא פ\"ח דאהלות. \n", + "ומ\"ש ואע\"פ שחשב אחר שמת המת. כב\"ה. \n", + "ומ\"ש וכן אם התחיל לחתור פתח וכו'. זהו ששנינו ומודים בפותח בתחלה עד שיפתח ד' טפחים. \n", + "ומ\"ש היה שם פתח סתום וכו'. ג\"ז כב\"ה: \n", + "היו בו חלונות הרבה וכו'. תוספתא פ\"ח דאהלות. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל מ\"ש דחלונות לא הצילו על הפתחים היינו דלא חשב כלל שמן הסתם אין דרך להוציא המת דרך חלונות שאם חשב להוציאו משם כבר נתבאר שחלון ד' מציל וכ\"ש אם פתח בכוונה להוציאו משם וזהו שכתב נפתחו דהיינו מאליהן ומחשבה אין כאן עכ\"ל. ולי נראה דמיירי בחלונות שאין בהם ארבעה מש\"ה לא הצילו על הפתחים וכולן טמאות וכדתנן גבי המת פתחו בארבעה טפחים להציל טומאה על הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח ובהכי ניחא מאי דקתני כשהן מוגפות כולן טהורות שאם היה בהן ארבעה אע\"פ שהן מוגפות היה להן להיות טמאות: \n", + "פתח קטן בתוך פתח גדול וכו' עד ואם הערים שניהם טמאים. תוספתא פ\"ח דאהלות: \n", + "וכתב הראב\"ד פתח קטן בתוך פתח גדול המאהיל ע\"ג שניהם טמא א\"א נ\"ל בצד הפתח קאמר עכ\"ל. וכתב עוד היו שניהם מתאימים וכו'. א\"א כך היא התוספתא וכו' וקמ\"ל אע\"פ ששניהם דומים לפתח א' טיהר א' את חבירו עכ\"ל. ונראה דוחק מה שפירש בתוך הפתח דהיינו בצד הפתח ואפשר דה\"ק שפתח פתח גדול ביותר בכותל ובתוך הפתח הגדול בנה וסתם קצת ממנה מלמעלה ומלמטה ומן הצד ונשאר פתח קטן בצד הפתח הגדול ושניהם מתאימים היינו שהשאיר הפתח הגדול כמות שהוא אלא שחלקו באמצע במזוזה וקתני בתרווייהו שהמאהיל על שניהם טמא ומשמע לי דהיינו לומר שאם האהיל על אי זה משניהם טמא וברישא אשמעינן דלא תימא דפתח קטן בטל לגבי פתח גדול ואם האהיל עליו לא נטמא וכן אם חשב להוציאו בקטן לא טיהר את הגדול קמ\"ל ובסיפא אשמעינן שאע\"פ שנראה שהוא פתח אחד טיהר א' את חבירו וכמ\"ש הראב\"ד ורבינו שמשון בפ\"ח דאהלות הביא תוספתא זו ופירש פתח קטן בתוך פתח גדול כגון אותם שערים גדולים שבשער עצמו עושים דלת או חלון קטן לפי שאין רוצים כל שעה לפתוח לו שער הגדול לכל איש הנכנס ויוצא כי אם לצורך סוסים וחמורים הטעונים משאות. מתאימין כגון פתח שיש לו שתי דלתות אחת מימין ואחת משמאל עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בתים הפתוחים לאכסדרה וכו'. תוספתא שם בתים הפתוחים לאכסדרה והמת בא' מהם אם היה דרכו של מת לצאת בחצר בית שער כל הבתים טהורים ואם לאו בית שער טמא וכל הבתים טהורים ורבינו שמשון הביא תוספתא זו בפ\"ז דאהלות ופירש בתים הפתוחים לאכסדרה שיש לפני הבתים אכסדרה והאכסדרה פתוחה מכל צדדיה ויש לבתים בית שער מצד אחד. לצאת בחצר לאכסדרה חצר קרי לה שמצד האכסדרה היה דרכו לצאת ולא דרך בית שער. כל הבתים טהורים כלומר כל פתחי הבתים טהורים על המאהילים עליהם שדרך חצר יוציאו את המת ולא דרך בית שער. ואם לאו שאין דרכו של מת לצאת לחצר אלא מבית שער בית שער טמא וכל הבתים טהורים כלומר כל פתחי הבתים עכ\"ל. ולפ\"ז כי קתני בית שער כל הבתים טהורים ה\"ק בית שער וכל הבתים טהורים ובספרי רבינו מצאתי אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה הרי הבית שער טמא והבתים טהורים ולפ\"ז צ\"ל דלאכסדרה קרי בית שער וקשה לגירסא זו דכיון דקתני אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה ה\"ל למיתני ואם לאו. ומצאתי נוסחא אחרת בדברי רבינו שכתוב בה אם היה דרכו של מת לצאת בחצר הרי הבית שער והבתים טמאים ואם לאו בית שער טמא והבתים טהורים וזאת היתה נוסחת ספרי רבינו שביד הראב\"ד וכתב עליה א\"א בתוספתא טהורים וכן עיקר וכו' ולפי גירסא זו שגורס הבתים טמאים נ\"ל שצריך לגרוס אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה א\"נ דלאכסדרה קרי חצר כדברי רבינו שמשון וה\"ט משום דכיון דדרכו לצאת דרך שם אע\"פ שהבית שהמת שם פתחו נעול חשבינן כאילו הוציאוהו שם ולפיכך אכסדרה טמאה וכן שאר בתים הפתוחים לה טמאים אם אין דלתותיהם נעולות וטעמא משום דכיון דחשבינן כאילו המת באכסדרה הרי הטומאה נכנסת לבתים הפתוחים ע\"י תקרת האכסדרה שמביאה את הטומאה להם אבל אם היו נעולים אין טומאה נכנסת להם. ואם לאו כלומר אם אין דרכו של מת לצאת באכסדרה כגון שיש לבית פתח ממקום אחר והם רוצים להוציאו באותו פתח הבתים טהורים אפילו הם פתוחים והוא שיהיה פתח הבית שהמת בו נעול ואע\"פ כן אכסדרה טמאה לפי שהיא טפילה לבית: \n", + "החדר שלפנים מן הבית מוגף וכו'. תוספתא פ\"ח דאהלות: \n", + "וכתב הראב\"ד פי' נכנס המת לחדר וכו' והוא שיהא הפתח שבין בית לחדר מוגף שאילו היה פתוח הא ודאי שהיה טמא גם הבית החיצון. ורבינו שמשון הביא תוספתא זו בפ\"ד דאהלות ופי' מוגף סגור ואין יכול ליכנס ממנו לבית. לפנימי לחדר שלפנים מהבית נכנסה הטומאה דרך חלון וכו' דכיון דהדלת מוגף אין טומאה נכנסת ממנו לבית ואי משום דסופה לצאת דרך פתח לבית ולא דרך חלון כדאמרן שאין חלונות מצילים על הפתחים הכא כיון דדרך החלון באה הטומאה כדרך שנכנסה יוצאה עד כאן לשונו: \n\n" + ], + [ + "אין הקבר מטמא מכל סביביו וכו'. ברפ\"ו דאהלות תנן נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מכ\"מ טמא מפני שהיא כקבר סתום ופירש שם רבינו נפש הוא הבנין שבונים על הקבר וכו' ואוטם הוא הדבר המקשיי אשר אין חלל בתוכו ולא פתח אמרו נפש אטומה ירצה בו שיהיה זה הבנין על עצם הטומאה ולא יהיה המת בארון עד שיהיה שם חלל טפח. \n", + "ומ״ש אפילו הגביה הבניין וכו'. ריש פ״ז דאהלות הטומאה בכותל ומקומה טפח על טפח כל העליות שעל גבה אפילו הן עשר טמאות. ומ״ש הראב״ד לחלק כשיש במקום הטומאה טפח בין כשהטומאה ממעטת החלל לכשאינה ממעטת נ״ל שטעמו מפני שהוא מפרש מה ששנינו אם היה מקום הטומאה טפח על טפח וכו' אנפש אטומה דרישא קאי לומר שגם בסיפא מיירי כלומר שאין שם טפח פנוי שהטומאה ממעטת החלל דיקא נמי דקתני אם יש במקום הטומאה טפח על טפח ולא קתני אם יש שם טפח על טפח דהוה משמע שאין הטומאה ממעטת חלל הטפח וקאמר דהנוגע בה מכ״מ טמא כלומר מלבד שהיא בוקעת ועולה וכו' כדקתני רישא הנוגע בה מכ״מ טמא ובהכי ניחא ליה מה שאמרו בפרק מי שמתו (ברכות דף י״ט) גבי הא דאמר רבי אליעזר ברבי צדוק מדלגים היינו ע״ג ארונות וכו' אהל שיש בו חלל טפח חוצץ מפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ והוא היפך מה שכתבתי בסמוך ששנינו בריש פ״ז דאהלות ובמה שחידש מדה שלישית ניחא ליה והדבר פשוט הוא שאין דעת רבינו כן כמבואר בדבריו פה ובפי' המשנה שכתבתי דכל שאין שם טפח על טפח על רום טפח פנוי טומאה רצוצה היא והנוגע מן הצדדין טהור וזהו פשט המשנה וההיא דמדלגין היינו ע״ג ארונות לא מכרעא לחדש מדה שלישית שהרי התוס' תירצוה בלא חידוש מדה שלישית ורבינו בפרק י״ב כתב דארונות של עץ שמניחים בהם את המת אינם כקבר אבל אם יש בין כיסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד על גבי הארון טהור מן התורה וכו'. ומ״ש עוד הראב״ד וזו הרצוצה אם היא בכותל שבין שני בתים וכו' מבואר במשנה פ״ו דאהלות. ומ״ש ואם יש שם טפח פנוי חלל אינו מטמא באהל רבינו חולק על זה ומההיא דארונות אין ראיה לפי מ״ש רבינו בפרק י״ב: \n\n" + ], + [ + "זה כלל גדול בטומאת מת וכו' כיצד כרי של תבואה וכו'. בפרק ט\"ו דאהלות ובפ\"ז: \n\n" + ], + [ + "בית שמלאו עפר וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "טומאה שהיא רצוצה בכותל וכו'. פ\"ז דאהלות בסוף המשנה שכתבתי בסמוך סמך לה סוכות טמאות ור\"י מטהר וידוע דהלכה כת\"ק: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א בחיי ראשי אין דרך המשנה כדבריו וכו'. וי\"ל דאי מהא לא איריא שרבינו מפרש דסמך לה סוכות טמאה ארישא קאי דקתני נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור ומשום דמסיים בה ר\"י מטהר קתני לה דאילו בהיה בה טפח על טפח לא פליג ר\"י. ומ\"ש ויסודי הדברים הללו בתוספתא דאהלות פ\"ג הוא מדקתני התם העושה סוכתו על פתחו של קבר המאהיל עליה טמא וכו' אמר ר\"ש וכו' אם סוכה שיש לה טפח הרי היא חוצצת על גבה אם סוכה שאין לה פתח זהו גולל עצמו ורבינו סובר שאין זה ענין למשנתנו דהתם לענין מאהיל על הסוכה אם הוא טמא ומתניתין לענין הנכנס באותה סוכה אם נטמא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שדה שאבד קבר בתוכה כו' וכל השדה כולה המאהיל עליה נטמא ואם העמיד בתוכה אהל נטמא כל מה שיש באהל. x משנה בסוף אהלות ומטמא במגע ובמשא ובאהל: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) בנה בה בית ועליה על גביו וכו' עד שהשרשים מגיעים עד למת. גם זה משנה בסוף אהלות: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א המשנה אמרה אינה נטעת וכו' משיג על רבינו שכתב אין נוטעים בתוכה אילני מאכל משמע דאילן סרק נוטעין ומתניתין קתני אינה נטעת כל נטע ועוד שמשמע מדבריו שאילן מאכל אין נוטעין אבל מותר לקיימו ומתניתין קתני דאין מקיימין ולדעת רבינו י\"ל שהוא מפרש דחוץ מאילן סרק קאי אאין נוטעין וכן משמע מדבריו בפירוש המשנה וכן פירש ה\"ר עובדיה וכן פירש רבינו שמשון בחד לישנא ומפרש דמאי דקתני אין מקיימין בה אילנות לא לאסור לקיים בה אילנות הנטועים אתא אלא טעם למה אינה נטעת כל נטע היא כלומר מפני שאין ראוי להקים בה אילן פירותיו מאחר שפירותיו ספק טמאים ויותר נכון לומר שרבינו לא היה גורס ואין מקיימין בה אילנות אלא הכי גריס ואינה נטעת כל נטע חוץ מאילן סרק. ורצה עוד הראב\"ד לסתור טעם רבינו שאם הטעם מפני שהשרשים מגיעים עד למת ויטמאו הפירות אם כן לא היה להם למנוע מליטע בה אילן סרק אבל לפי הטעם שאדם נמשך ועושה דירתו ביניהם לפעמים עושה דירתו באילן סרק ולפיכך אסרו לנטעו לכתחלה אבל לטעם רבינו לא ה\"ל לאסור ליטע אילן סרק. ולפי מה שכתבתי שמפרש או שגורס רבינו אין כאן השגה: \n", + "התלוליות הקרובות לעיר וכו' עד שאין אדם זוכרו. פי\"ו דאהלות ופ\"ב דכתובות (דף כ':) וכר\"י לגבי ר\"מ ודברי רבינו כפי' ר\"ח והתוספות הכריחו כן מן הסוגיא וכך היא בתוספתא פי\"ז. וסובר רבינו שמה שאמרו בגמרא עד חמשים אמות אזלא וכו' לר\"מ איתמר לפיכך השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "שדה בוכין וכו' עד שהרי לא הוחזקה שם טומאה. פי\"ח דאהלות זולת הטעם שנתן שהוא בפירקא קמא דמועד קטן (דף ה' ע\"ב) טעמא מאי אמר אבימי משום יאוש בעלים נגעו בה ודברי רבינו בפירושה מבוארים בדבריו והראב\"ד כתב שלנו יפה משלו וכו' דבריו ע\"פ דברי רבינו שמשון שכתב משום יאוש בעלים וכו' שהבעלים מתייאשים ממנה וה\"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו אבל קשה שלפי זה אינו ענין לטומאה ולא היה לתנא לשנותו לענין טומאה. \n", + "ומה שכתב שלא להרגיל רגל אדם שם. תוספתא פרק י\"ו: \n\n" + ], + [ + "קבר הנמצא מותר לפנותו וכו'. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ז ע״ב) נמצאת אומר ג' קברות הן וכו' קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר המזיק את הרבים מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה ומקשה בגמרא וקבר הנמצא מותר לפנותו דילמא מת מצוה היה ומת מצוה קנה מקומו ומשני שאני מת מצוה דקלא אית ליה ופירש״י קבר הנמצא כגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה מעולם לקוברו שם ובגזילה נקבר שם. קבר הידוע שנקבר שם מדעת בעל השדה. קבר המזיק את הרבים שקבור במקום הילוך רבים ומיטמאים באהלו. מותר לפנותו שלא קנה את מקומו. מקומו טהור אע״פ שגזרו טומאה על הקברות ואע״פ שנטלו משם לא גזרו על זה ובהנאה נמי מותר ואע״ג דאיסורא דאורייתא הוא דאין תורת כלי עליו. מקומו טמא גזירה דרבנן היא שגזרו טומאה עולמית על הקבר כדי שלא יפנוהו. קבר המזיק את הרבים ניתן רשות לפנותו מפני נזקן של רבים. פינהו מקומו טהור דלא גזור עליה מפני הנזק ומיהו אסור בהנאה דאיסורא דאורייתא הוא ולא פקעא עכ״ל. ובתוספתא פי״ז דאהלות שנויה בסגנון אחר נמצאת אומר ג' קברות הן קבר הנמצא מפנין אותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה קבר המזיק את הרבים מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר הידוע אין מפנין פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה ובמסכת שמחות פי״ד נמצאת אומר שלשה קברות הן קבר הנמצא בתחילה מותר לפנותו ואם פינהו מקומו אסור בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו ואם פינהו אסור בהנאה קבר המזיק את הרבים אסור לפנותו ואם פינהו מקומו טמא ובירושלמי סוף נזיר (פ״ט הל' ג') שנויה בסגנון אחר נמצאת אומר שלשה מיני קברות הן קבר הנמצא מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר הידוע אין מפנין אותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר שהוא מזיק את הרבים מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנייה הורה רבי אבא בר כהן בכפר עקביה מקומו מותר בהנייה מהו פליג כאן בשקדם הוא את העיר כאן בשקדמתו העיר וכתב הרשב״א בתשובה שגירסת הירושלמי משובשת דהיאך אפשר להחמיר בקבר הנמצא ולטמאו ולאסרו בהנייה יותר מקבר הידוע ואפי' תמצא לומר דבנמצא יש לחוש למת מצוה א״כ היאך אמרו שמותר לפנותו ועוד היאך אפשר לומר שיהא הנמצא מותר לפנותו ויהיה טמא ואסור בהנאה והידוע אסור לפנותו וטהור ומותר בהנאה וכי את שאסור לפנותו מותר בהנאה ואת שמותר לפנותו אסור בהנאה כלפי לייא ומיהו בקבר המזיק אפשר ליישב כגירסת הירושלמי ובדוחק שמותר לפנותו כדי שלא יצטרכו הרבים להתרחק ממנו ומ״מ לא לטהר מקומו כדי שלא יבאו להשתמש בו וליהנות ממנו והנאתו דאורייתא וכדמוקי לה התם בשקדם הקבר את העיר ונעשה שם ברשות וכי קתני בגמרין מקומו טהור ומותר בהנאה בשקדמה העיר לקבר ונעשה שם שלא כדין ולפיכך מקומו טהור שלא גזרו חכמים טומאה על זה וכן לא ירד בו איסור דאורייתא דשלא כדין נעשה שם עכ״ל. ואין דבריו נוחים לי שמ״ש דהיאך אפשר להחמיר בקבר הנמצא יותר מקבר הידוע זה הוא ע״פ מה שפירש רש״י בקבר הנמצא וקבר הידוע אבל לפי מה שנפרש בו לדעת רבינו ניחא ומה שתמה וכי את שאסור לפנותו מותר בהנאה ואת שמותר לפנותו אסור בהנאה נאמר בו טוב טעם ודעת ומה שרצה להעמיד דברי גמרא דידן בשקדמה העיר לקבר יש לתמוה דא״כ לא הוה שתיק גמרא דידן מלפלוגי בהכי וכן מ״ש ואפילו את״ל דבנמצא יש לחוש למת מצוה וכו' הוא דבר תמוה איך יעלה על הדעת לומר כן שהרי אמרו בגמרא מת מצוה קלא אית ליה. ולי נראה דה״פ הירושלמי לדעת רבינו קבר הנמצא היינו שלא היו יודעים שהיה שם קבר מותר לפנותו דכיון שלא היו יודעים בו מסתמא נקבר שם שלא מדעת בעל השדה וכיון דלאו מת מצוה הוא לא קנה מקום קברו ואם פינהו מקומו טמא כלומר השדה שסביבותיו טמא דחיישינן שמא בית הקברות הוא עד שיובדק כמו שיתבאר בפרק שאחר זה ואסור בהנאה כלומר השדה שסביבותיו אסור בהנאה כל זמן שלא נבדק דכיון דמספקינן ליה בבית הקברות דיינינן ליה כבית הקברות שאין נוהגין בהן קלות ראש אין מרעים בהם בהמה וכו' כדאיתא פרק בני העיר (מגילה דף כ״ט) ולדברים אלו קורא רבנו איסור הנאה שהרי כתב בסוף הלכות אבל בתי הקברות אסורים בהנאה כיצד אין אוכלין בהם וכו' כללו של דבר אין נאותין בהם ולא נוהגין בהם קלות ראש ובמצא ג' איירי שצריך לבדוק מן האחרון כ' אמה ואע״פ שמותר לפנותו פינוי המת שאני שאינו אלא מדרבנן מפני כבוד המת. קבר הידוע שאין שם אלא הוא לבדו ומסתמא נקבר שם מדעת בעל השדה אסור לפנותו כיון שמדעת בעל השדה נקבר שם ומקומו טהור ומותר בהנאה מאחר שידוע שאין שם קברים אחרים השדה שסביבותיו טהור ומותר בהנאה כלומר שלא נאסר לאכול ולשתות בו ולנהוג בו קלות ראש. קבר המזיק את הרבים כגון שהוא סמוך לרשות הרבים ומתטמאים העוברים בר״ה מפנין אותו אפילו אם נקבר ברשות בעל השדה כדי שלא יזיק את הרבים ומקומו כלומר השדה שסביבותיו טמא ואסור בהנאה מטעם שנתבאר גבי קבר הנמצא ודברי רבינו כגירסת הירושלמי ונ״ל שהיה רבינו גורס בגמרא דידן פרק נגמר הדין כגירסת הירושלמי דאל״כ לא הוה שביק גירסת גמרא דידן מפני הירושלמי ועי״ל דאסור בהנאה דקתני אקבר גופיה קאי וכגון שהוא קבר בנין הא לאו הכי מותר בהנאה והכי מוקי לה בפרק נגמר הדין ורבינו סמך על מ״ש בסוף הלכות אבל דקבר אינו אסור בהנאה אא״כ הוא של בנין והא דקתני גבי קבר הידוע פינהו מותר בהנאה אפילו בקבר של בנין שרי דכיון דידוע שלא נקבר שם אלא הוא לבדו מסתמא על דעת לפנותו נקבר שם שאין לך מי שרוצה לקבור מתו לבדו בשדה אחר וכיון דע״ד לפנותו נקבר שם הוה ליה כאילו לא היה שם קבר מעולם לענין זה: \n", + "והראב\"ד כתב על דברי רבינו זו הפיסקא איני מוצא אותה מכוונת וכו': \n", + "ומ\"ש שגירסת רבינו אינה מיושרת ומה יש בין קבר המזיק לקבר הנמצא כלומר שלגירסת רבינו שניהם שוים ואמאי מני להו בתרתי לערבינהו וליתנינהו י\"ל שאם הקושיא קושיא אינה על רבינו אלא על הירושלמי שממנו העתיק רבינו דבריו ולירושלמי י\"ל דמשום דבקבר המזיק בעי לפלוגי בין שקדם הוא את העיר לקדמתו העיר תנייה בלחודיה ושייך שפיר למיתני ג' קברות הן ועי\"ל דאע\"ג דלישנא דמיתני בתרווייהו שוה אין דינם שוה דמפנין דקתני בקבר הנמצא היינו לומר שרשאי לפנותו אבל מפנין דקתני בקבר המזיק היינו שצריך לפנותו עכ\"פ כדי שלא יזיק את הרבים והכי דייקא לשון רבינו דבקבר הנמצא כתב מותר לפנותו ובקבר המזיק כתב מפנין אותו כלומר עכ\"פ מפנין אותו כדי שלא יזיק את הרבים: \n", + "ומ\"ש לא ידעתי מהו עד שיבדוק שאני אומר שאפילו בדק ולא מצא שכונת קברות אע\"פ שנטלו ואת תבוסתו אפ\"ה מקומו מטמא במגע ואסור בהנאה והטומאה אינה אלא כדי להרחיק אדם מן ההנאה. אע\"פ שרש\"י כתב בפרק נגמר הדין שאע\"פ שניטל המת הקבר טמא שגזרו טומאה [עולמית] על הקבר כדי שלא יפנהו רבינו אינו מודה בזה שאחר שנטלו ואת תבוסתו היכן מצינו שמקום הקבר אסור בהנאה דהא אמרינן בפרק נגמר הדין דקבר של בנין הוא דאסור בהנאה אבל אם אינו של בנין מותר דקרקע עולם אינה נאסרת. ולדברי הראב\"ד שהוא אסור בהנאה אינו אלא מדרבנן ולמה יחמירו בו עוד לטמאותו כדי להרחיקו מההנאה. ומ\"ש והנוסחא המדוייקת קבר הנמצא מותר לפנותו ומקומו אסור בהנאה וטהור והידוע אסור לפנותו ומקומו טמא ואסור בהנאה והמזיק את הרבים מפנין אותו ומקומו טהור ומותר בהנאה. נוסחא זו שכתוב בה בקבר הנמצא טהור ט\"ס הוא שהרי הוא ז\"ל כתב שהטומאה אינה אלא כדי להרחיק את האדם מן ההנאה ומאחר שכתב דקבר הנמצא אם פינהו מקומו אסור בהנאה על כרחנו צריך לגרוס וטמא וכן מצאתי בספר מוגה: \n", + "ואני תמה על מ\"ש שהנוסחא המדוייקת היא כמ\"ש שאינה לא כגירסת גמרא דידן ולא כגירסת הירושלמי ולא כגירסת התוספתא ולא כגירסת מסכת שמחות: \n\n" + ], + [], + [ + "הפוגע במת מצוה אם מצאו בתוך התחום. ירושלמי פרק כה\"ג ונזיר (הלכה א'). \n", + "ומ״ש מצאו חוץ לתחום אפי' תוך שדה כרכום עד לאיזה צד שירצה וכו'. בס״פ מרובה (בבא קמא דף פ״א ע״ב) ובאבל רבתי (פ״ד) ובירושלמי פכה״ג. \n", + "ומ\"ש רבינו קוברו בשדה כרם. גירסת ספרים דידן באבל רבתי קוברו בשדה אילן ובירושלמי פ' כה\"ג שנויה במחלוקת דהכי איתא התם שדה כרם ושדה אילן אית תנויי תני קוברו בשדה כרם אית תנויי תני קוברו בשדה אילן מ\"ד [קוברו] בשדה כרם אבל בשדה אילן לא מפני אהל הטומאה כלומר ובשדה כרם ליכא למיחש אטומאה דכרמים שלהם היו גפנים שפלים סמוך לארץ הנקראים רוגליות. מ\"ד בשדה אילן אבל בשדה כרם לא מפני הכשר בצירה. ופסק רבינו כמ\"ד בשדה כרם מפני שיותר ראוי לחוש לאהל הטומאה שהוא כולל מלהכשיר בצירה שהוא פרטי: \n\n" + ], + [ + "קבר הנמצא וכו' עד משעת מציאה ואילך. תוספתא בפרק רביעי דטהרות: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זו התוספתא אינה משוה עם המשנה וכו' ואפשר לומר דלא דמו דנפילת שרץ לית ליה קלא כמו קבורת מת: \n\n" + ], + [ + "כל המוצא קבר או מת וכו'. [משנה וגמרא] פ\"ק דמועד קטן (דף ב'): \n", + "אין מציינין על כזית מצומצם וכו'. שם (דף ה' ע\"ב). ובמה מציינין בסיד וכו'. פ\"ה דמעשר שני: \n", + "אין מעמידין את הציון ע\"ג הטומאה וכו' עד והפרעות. פ\"ק דמועד קטן (דף ה' ע\"ב) ופירש\"י שלא להפסיד את הטהרות שאם הטומאה ממש תחת הציון אינו מרגיש עד שבא אצל הציון פתאום ויטמאו הטהרות שהרי הטומאה תחת הציון אלא עושין הציון סמוך לטומאה ברחוק כל שהוא כשבא על הציון מרגיש מן הטומאה ואינו הולך עליה. אין מרחיקין את הציון ממקום טומאה יותר מכל שהוא שלא להפסיד ארץ ישראל שכשרואה סימן מיד פורש ונמצא ארץ ישראל בטומאה שלא לצורך: \n\n" + ], + [ + "מצא שדה מצויינת וכו'. שם אמרינן דשדה שנחרש בה קבר לא בעי ציון הואיל ואינה מטמאה באהל ומקשי והא תניא מצא שדה מצויינת ואינו יודע מה טיבה יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר וכו' אמר ר\"פ כי תניא ההיא בשדה שאבד בה קבר דציינוה ופירש\"י ואינו יודע מה טיבה אם הוא שדה שנחרש בה קבר ויכול לילך בניפוח (דאינו מטמא באהל) ואם מפני שנאבד בה קבר ואינו יכול ליכנס בה בנפיחה דמטמא באהל. יש בה אילנות בידוע שנחרש השדה לצורך האילנות ויכול להלך שאינה מטמאה באהל אלמא מדקתני בה מצא שדה מצויינת (משמע) דמציינין בית הפרס שנחרש. אר\"פ לעולם בית הפרס שנחרש לא בעי ציון והאי דקתני בידוע שנחרש בה קבר בשדה שאבד בה קבר וציינה לאלתר. יש בה אילנות בידוע שנחרש כו' לא בעי ציון אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר ולא נחרש עכ\"ל. ומקשה התם וליחוש דילמא אילנות מגואי וקבר מאבראי ומשני בעומדים על הגבולים ודילמא טומאה מגואי ואילנות מבראי במסובכין ואבע\"א הא אמרן אין מרחיקין ציון ממקום טומאה שלא להפסיד את א\"י. ופירש\"י וליחוש דילמא אילנות מגוואי וטומאה מאבראי ולא נחרש במקום טומאה מבחוץ לאילנות אלא בין האילנות והוי שדה שאבד בו קבר ולא נחרש ואמאי קאמר בידוע שנחרש בו קבר. בעומדים האילנות על הגבולים של ר\"ה דודאי ליכא טומאה מאבראי דלא קברי אינשי בר\"ה אלא בין האילנות הויא טומאה ונחרש בשביל האילנות. ודילמא טומאה מגואי ולא בין האילנות ולא נחרש במקום טומאה. מסובכין שאינם עומדים בשורה אחת סביב הגבולים אלא מעורבין בכל השדה דודאי נחרש כל השדה בשביל האילנות. הא אמרן אין מרחיקין ציון ממקום טומאה וכיון שסמוך לאילנות הציון ודאי טומאה בין האילנות היא ונחרש בשביל האילנות עכ\"ל. ולא כתב רבינו דדוקא בעומדים על הגבולים ובמסובכים משום דסמיך אואיבעית אימא דלפ\"ז ברייתא בכל גווני מיתניא ותשלום דין זה כתב רבינו בפ\"י: \n\n" + ], + [ + "מצא אבן אחת וכו' עד הרי זה ציון וטמא. ג\"ז שם (דף ו') אמר רב יהודה מצא אבן מצויינת תחתיה טמא שתים אם יש סיד ביניהן ביניהן טמא ואם אין סיד ביניהם ביניהם טהור ואע\"ג דליכא חורש והתניא מצא אבן אחת מצויינת תחתיה טמא שתים אם יש חורש ביניהם ביניהם טהור ואם לאו ביניהן טמא אמר ר\"פ הכא כשהסיד שפוך אל ראשיהם ומרודד לכאן ולכאן אי איכא חורש ביניהם ביניהן טהור דאימור מחמת חורש הוא דאיקפל ואי לא סיד דביני וביני הוא וטמא ופירש\"י אבן אחת מצויינת שיש סיד על גבה דאינו צריך להרחיק הציון מן האבן לפי שהאבן גבוה על גבי קרקע ורואה את הציון מיד קודם שיהא נוגע בו אבל בשדה מרחיקין לה ציון בסמוך דזימנין דלא חזי ציון עד דאתי ונגע ומאהיל. שתים מצויינות תחתיהן טמא אבל ביניהן אם יש סיד ביניהם על הארץ טמא דמשום ציון הוא. אע\"ג דליכא חורש שלא חרש ביניהם מעולם טהור כי ליכא סיד. אם אין חורש ביניהם טמא ואע\"ג דליכא סיד לפי שציין את האבנים שמכאן ומכאן לא חשש לציין בנתים. הכא דקתני כי ליכא חורש טמא כגון סיד שפוך על ראשי אבנים ומרודד לכאן ולכאן ביניהם דאי איכא חורש מחמת חורש הוא דאיקלף שנקלף מן האבנים ונפלו שם ביניהם וטהור ואי לא סיד דביני ביני הוא ומחמת ציון נעשה שם להודיע שיש גם ביניהם טומאה עכ\"ל. והתוס' גרסי אע\"ג דליכא חרס וזו היא גירסת רבינו ומפרש דביש חרש ביניהם מוכיח שאינו ציון קבר אלא בנין היא שכן דרך לשום חרשים הנקראים שוקף בבנין: \n", + "כתב הראב\"ד אם יש חרש ביניהם טהור וכו'. א\"א אנן חורש גרסי' וכו'. גירסתו גירסת רש\"י וכבר כתבתי שגירסת רבינו כגירסת התוס': \n", + "מצא מצר אחד מצויין וכו' עד סוף הפרק. ג\"ז שם. ופירש\"י שאין מרחיקין ציון ממקום טומאה ולהכי ציין כל ד' מצריה דיהא כל השדה נטמאת ובציון דמצר אחד לא סגי לכולה דאין מרחיקין ציון ממקום טומאה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שהיה חופר בשדה ומצא מתים וכו'. בסוף נזיר (דף ס״ד ע״ב) ואהלות פט״ז מ״ג שנינו המוצא מת בתחילה מושכב כדרכו נוטלו ואת תבוסתו מצא שנים נוטלן ואת תבוסתן שלשה אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמנה (כמלוא x מטה וקובריה) הרי זו שכונת קברות ובגמ' אמר רב יהודה המוצא פרט למצוי מת פרט להרוג מושכב פרט ליושב כדרכו פרט לשראשו מונח בין ירכותיו וכו' וכל הני מ״ט לא אמרינן דילמא עכו״ם הוא וכתב רבינו שם מה שאמר המוצא לא שיהיה מגולה בלתי שיחפש אחריו ויחפור ואומרו מת לא שיהיה הרוג ואומרו מושכב לא שימצאנו יושב ואמר כדרכו לא שיהיה ראשו בין יריכותיו לפי שכל זמן שיהיה בו דבר מאלו אינו עושה שכונת קברות עכ״ל וכתבו התוס' אמרינן דילמא עכו״ם הוא דישראל אין קוברין בענין זה ומשמע לרבינו דלא אימעיטו הני אלא מדין שכונת קברות אבל לא מדין תבוסה ובס״פ המוכר פירות (בבא בתרא דף ק״ב) תניא מצאן רצופין ואין ביניהם מד' אמות ועד ח' יש להם תבוסה ואין להם שכונת קברות. \n", + "ומ\"ש רבינו דה\"ה למצא מתים רבים בגומא אחת. משום דישראל אין קוברין בענין זה. \n", + "ומ\"ש ועפר זה עם ג' אצבעות שחופר הוא הנקרא תבוסת המת. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "שדה שנהרגו בה הרוגים וכו' וכן המפנה קברו וכו' וכן בור שמטילין בתוכו נפלים וכו'. פי\"ו דאהלות. \n", + "ומ\"ש מלקט כל העצמות עצם וכו'. פי' שאין להם תבוסה: \n\n" + ], + [ + "היה חופר ומצא מת מושכב וכו' עד לפי שרגלים לדבר. משנה בסוף נזיר (דף ס\"ד ע\"ב) ופט\"ז דאהלות: \n", + "וצריך לבדוק מן האחרון כ' אמה. כתב הראב\"ד זה שיבוש אלא מן הראשון וד\"ז מפרש לה בגמרא דהמוכר פירות איך הוא בא לחשבון זה עכ\"ל. באמת כדברי הראב\"ד נראה שם בגמרא (דף ק\"ב) ואפשר שגירסא אחרת היתה לרבינו בגמרא ומצאתי כתוב רבינו הלך לשיטת רבו ן' מיגש: \n", + "ואם לא מצא שם מת אחר הרי אותן העשרים שבדק טהורות. כתב הראב\"ד ואם לא מצא שם מת אחר וכו' א\"א דבר זה לא ידעתי מהו וכו' ולי נראה שדעת רבינו שכל העשרים טהורות ומאי דקרי להו שכונת קברות אין פירושו כמו מה ששנינו במשנה מצא ג' אם יש בין זה לזה מד' אמות ועד ח' הרי זה שכונת קברות שפירושו ה\"ז בית הקברות אבל שכונת קברות שכתב כאן רבינו פירושו שכ' אמות אלו שכנים לקברות ואעפ\"כ הן טהורות ע\"פ מה שפירש שהכ' הם נמדדים מהאחרון ובגמרא (דף ס\"ה) ע\"ב אמרו עלה דמתניתין בדק מעשרים אמה ולא מצא מאי אמר רב מנשיא בר ירמיה אמר רב שכונת קברות מ\"ט אמר ר\"ל עילה מצאו וטהרו את א\"י ומדמסיים וטיהרו את א\"י משמע דה\"ק אותם קברות הם שכונת קברות וחוצה להם טהור וכך פירש\"י: \n", + "ואם היה אחד מאלו שמצא וכו'. בסוף נזיר (דף ס\"ה): \n\n" + ], + [ + "העכו\"ם אין להם טומאת קברות וכו'. נלמד ממה שכתבתי בסמוך שאמרו בסוף נזיר וכל הני מ\"ט לא אמרינן דילמא עכו\"ם הוא. \n", + "ומ\"ש שאינם מטמאים באהל. נתבאר בפ\"א: \n\n" + ], + [ + "מת שחסר אבר וכו'. בסוף נזיר מת שחסר אין לו תבוסה ולא שכונת קברות. \n", + "ומ\"ש אבר שאם ינטל מן החי ימות. תוספתא בפ\"א דאהלות: \n", + "ומתים הנמצאים גלויים וכו'. הוא ממה שאמרו בפרק בתרא דנזיר פרט למצוי: \n", + "והנקבר שלא ברשות וכו'. בתוספתא פי\"ו וכרשב\"ג וצריך טעם למה פסק כיחידאה דאף על גב דקי\"ל כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו כבר כתבו המפרשים דבמשנתנו אמרו ולא בברייתא וי\"ל שרבינו אינו סובר כן אלא דה\"ה בברייתא: \n\n" + ], + [ + "אחד המוצא ג' מתים כדרכן בתחילה כו'. תוספתא פ\"א דאהלות: \n", + "מצא שנים ואחד היה ידוע וכו'. בסוף נזיר (דף ס\"ח) מצא שלשה האחד ידוע ושנים תחילה או שנים תחילה ושנים ידועים אין להם תבוסה ואין להם שכונת קברות ורבינו גורס יש להם תבוסה וכך היא גירסת תוספתא: \n", + "כיצד בודק העשרים אמה שאמרנו וכו'. בפרק י\"ו דאהלות: \n", + "העמיק אפילו מאה אמה ומצא חרש וכו'. תוספתא פי\"ו דאהלות. \n", + "ומ\"ש הגיע למים ה\"ז כבתולה. שם: \n\n" + ], + [ + "אינו צריך לחפור תלם אחד מתחילת העשרים ועד סופן וכו'. משנה פרק ט\"ז דאהלות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) היה בודק והגיע בתוך העשרים לנהר וכו' עד אינו אוכל בתרומה. משנה שם: \n", + "כתב הראב\"ד אבל קודם שימצא אוכל בתרומה א\"א המשנה אמרה בדמע ולא בתרומה ודאית עכ\"ל. טעמו שהוא ז\"ל מפרש דמע לשון מדומע תרומה שנתערבה בחולין ורבינו מפרש שהתרומה נקראת דמע דכתיב מלאתך ודמעך וכן פירש בפירוש המשנה שם: \n\n" + ], + [ + "גל טמא שנתערב וכו'. משנה בפ\"ט דנדה (דף ס\"א) וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "בור שמטילים לתוכו נפלים וכו'. פירקא קמא דפסחים עלה ט' ופרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ב) ופרק כל היד (נדה דף ט״ו) ודלא כתירוץ שני להחמיר: \n\n" + ], + [ + "דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכו'. כתב הראב\"ד זהו שיבוש גדול שהרי אמרו בכמה מקומות וכו'. וי\"ל שרבינו סובר שמה שאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן בעלמא הוא שהחמירו בספיקא וכתב הר\"ן בספ\"ק דקידושין ובתשובה סימן נ' שהביא ראיה לדבריו מדאמרינן פרק עשרה יוחסין התורה אמרה לא יבוא ממזר ממזר ודאי הוא לא יבא הא ממזר ספק יבא וכן דעת הרמב\"ן ואע\"פ שהביא שם טענות החולקין על רבינו מ\"מ זהו דעת רבינו ויש ראיה לדבריו וכיון שכן אין בדברי רבינו שיבוש ואחד מהטענות שכתב שם שטענו על רבינו הוא מדחייב רחמנא אשם תלוי ודבר זה יישבו רבינו שמצאתי כתוב בספר ישן בסוף פרק זה כלשון הזה ואף על פי כן דבר שחייבים על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי עכ\"ל. ויש לתמוה על הראב\"ד שבסוף הלכות כלאים הודה לדברי רבינו וכאן כתב שהוא שיבוש גדול. ומ\"ש דהול\"ל משום דהוי ספק ספיקא יש לומר שאפי' בנודע שהפילה שם נפל ואין ידוע אם הפילה דבר טמא הוי ספק ספיקא [אבל] דינים אחרים נזכרו בפרק זה שאין בהם אלא ספק אחד והם טהורים ועי\"ל דאפי' הא דאין ידוע אם הפילה דבר המטמא לא חשיב ספק ספיקא משום דרוב מפילות דבר המטמא הן מפילות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "איזהו בית הפרס וכו'. פרק י\"ז דאהלות. \n", + "ומ\"ש אפילו חרש ע\"ג הארון וכו' עד ה\"ז עושה בית הפרס. תוספתא שם: \n", + "עד כמה היא נעשית בית הפרס וכו'. משנה פי\"ו דאהלות: \n\n" + ], + [], + [ + "התחיל לחרוש את הקבר וכו'. עד שאין עצמות הקבר מגיעות ליתר ממאה. בפרק י\"ו דאהלות: \n\n" + ], + [ + "חזקת העצמות המכוסות וכו'. תוס' ספי\"ו דאהלות: \n", + "היה שם חריץ מלא עצמות אדם וכו'. פרק י\"ו דאהלות החורש מלא טמיא מצבירת העצמות משדה שאבד קבר בתוכה או שנמצא בה קבר וכו' אינו עושה בית הפרס ואיני יודע למה השמיט רבינו שנמצא בה קבר אח\"כ מצאתיו בספר מוגה: \n", + "וכתב הראב\"ד היה שם חריץ מלא עצמות וכו'. א\"א זהו פי' מלא טמיא ופשוט הוא: \n", + "וכן החורש את המת וכו'. תוספתא בפרק י\"ו דאהלות: \n\n" + ], + [ + "החורש את הקבר בשדה שאינה שלו וכו'. בפי\"ו דאהלות. \n", + "ומ\"ש אפי' שותף וכו' עד ושל חבירו אינו עושה בית הפרס. תוספתא בפרק הנזכר: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) עכו\"ם שחרש קבר וכו' עד שאין בית הפרס עושה בית פרס. משנה בפרק הנזכר: \n\n" + ], + [ + "בית הפרס הזה מותר לנטוע בו כל נטע עד ושורף את הקש ואת העצה. משנה פי\"ח דאהלות וכחכמים: \n", + "וכתב הראב\"ד ולמטה מג' בבית הפרס טהור וכו' א\"א אין צורך לזה הטעם וכו'. אין בזה השגה על רבינו שפירושו ג\"כ נכון: \n\n" + ], + [ + "שדה שהוחזקה שהיא בית הפרס וכו' עד הרי היא בחזקתה. תוספתא בפרק י\"ו דאהלות: \n", + "וכתב הראב\"ד ספרו היה משובש בכאן וכו'. וגירסת רבינו ממקום הטיט וגירסת ספרים דידן בתוספתא כגירסת הראב\"ד. והר\"י קורקוס ז\"ל תמה על הראב\"ד שכתב דבאבד מיירי שהרי אותו פרק קודם דין זה ואחריו מיירי בנחרש ותו דבאבד מאי אפילו בית ד' כורין מאי רבותא כי בשדה שאבד לא נזכר שיעור אלא כ\"מ שהוא בספק הקבר גם מה שפירש בלשון אפילו משוכה ממקום הטומאה הוא דוחק בלשון ותו דמאי קמ\"ל ואם מסופקים אם הקבר שם כי נכנס למקום טהרה מאי הוי וגם החלוקה האחרת דהיינו טהורה מקצתה מאי קאמר כל בית הפרס שאבד בה קבר כך הוא כי המקום שמסתפקים בו טמא והשאר גם כל סביבותיו טהור עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "מצא שדה מצויינת וכו'. תוספתא פרק י\"ו דאהלות ואיתא בפ\"ק דמועד קטן (דף ה' ע\"ב) ויש בספרים שלנו בדברי רבינו חסרון וכך היא הנוסחא הנכונה אם יש בה אילן בידוע שנחרש (בה) קבר בתוכה אין בה אילן בידוע שאבד קבר בתוכה והטעם משום דתנן שדה שנחרש בה קבר ניטעת ושדה שאבד בה קבר אינה ניטעת ואין מקיימין בה אילנות. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה באותו מקום זקן או ת\"ח. שם א\"ר יהודה בד\"א בזמן שיש שם חכם או ת\"ח שאין כל אדם בקיאים בכך וידוע שכ\"מ שא\"ר יהודה במה דברים אמורים אינו אלא לפרש: \n", + "וכתב הראב\"ד שאין כל אדם בקיאים בכך ויודעים שמותר לנטוע בזו וכו' א\"א לא כי אלא שאין הכל זריזין וכו'. ואיני יודע למה דחה פי' רבינו שפירושו דאין בה אילנות הוא כפשוטו: \n\n" + ], + [ + "המהלך בבית הפרס על גבי אבנים וכו' עד על גבי אדם שכחו רע. בפי\"ח דאהלות. \n", + "ומה שכתב עד שתהיינה ארכובותיו נוקשות זו לזו וכו' עד בשעת רכיבה. במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ה ע״ב): \n\n" + ], + [ + "המטהר בית הפרס צריך לטהרו במעמד של שני ת\"ח. תוספתא פי\"ו דאהלות: \n", + "וכיצד מטהרין אותו וכו' עד ונתן על חציו האחר ג' טפחים ה\"ז טהור. בפי\"ט דאהלות: \n", + "נטל מעל פניו טפח ומחצה וכו'. שם וכת\"ק: \n", + "רצפו באבנים. גם זה שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ארץ העכו\"ם בתחילה גזרו על גושה בלבד וכו'. בספ\"ק דשבת (דף ט\"ו ע\"ב): \n", + "וכן כלי חרס וכו'. תוספתא בפי\"ח דאהלות: \n\n" + ], + [ + "טומאת אויר ארץ העכו\"ם לא עשו אותה כטומאת עפרה וכו' שעל טומאת עפרה שורפים תרומה וקדשים. בפרק קמא דשבת שם. \n", + "ומ״ש והמתטמא בגושא טמא טומאת שבעה וצריך הזייה שלישי ושביעי אבל הנטמא באוירה אינו צריך הזייה שלישי ושביעי וכו'. בפרק כהן גדול (נזיר דף נ״ד נ״ה). \n", + "ומ\"ש וכן תרומה וקדשים שנטמאו מחמת אוירה תולין וכו'. בפ\"ק דשבת: \n\n" + ], + [ + "עפר ארץ העכו\"ם וכו'. פרק ב' דאהלות. \n", + "ומה שכתב וכמה שיעורן כחותם המרצופין. שם פרק י\"ז. \n", + "ומה שכתב והוא כפיקה גדולה של סקאין. בבכורות פרק הלוקח בהמה (בכורות דף כ״ב) פי' פיקה אבלי״ו. של סקאים של עושה סקים: \n", + "עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבא בירק וכו'. בפי\"ז דאהלות וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "המביא תנורים וכו'. תוספתא דאהלות פרק י\"ז: \n\n" + ], + [ + "המהלך בארץ העכו\"ם וכו' עד טהור. משנה בפי\"ח דאהלות המהלך בארץ העכו\"ם בהרים ובסלעים טמא בים ובשונית טהור איזהו שונית כ\"מ שהים עולה בזעפו ופי' רבינו שכח גזירה זו שגזרו על ארץ העכו\"ם טומאה אינה על הרריה ועל אבניה כי לא יקברו שם מת כלל אבל הוא טמא להשתפך בהם עפר ארץ העכו\"ם (והים והשונית גושה טהור לפי שלא יקברו בה מתים) וכו' וענין אמרו טהור שלא תחייבהו דיני טומאת מת ר\"ל הזאת שלישי ושביעי ואין שורפין תרומה וקדשים שנכנסו לשם לפי שזהו דין אוירה ר\"ל שהגזירה היא אגושה לשרוף ואאוירה לתלות ואין צריך אלא טבילה ולא הערב שמש עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש וטמא משום אוירה. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n", + "הנכנס לארץ העכו״ם בשידה תיבה ומגדל וכו'. בפ״ק דגיטין (דף ח' ע״ב) ובפרק בכל מערבין (עירובין דף ל':) פלוגתא ופסק כרבי מחבירו ועוד דבשילהי חגיגה (דף כ״ה) מוקי סתם מתני' כרבי דאמר אהל זרוק לאו שמיה אהל ופירש ר״ש אהל מיטלטל ונזרק כזה לא שמיה אהל להפסיק בין אוירה: \n\n" + ], + [ + "סוריא עפרה טמא כחוצה לארץ ואוירה טהור וכו'. בפרק קמא דגיטין (דף ח' ע\"ב). \n", + "ומ\"ש לפיכך אם היתה סמוכה לארץ ישראל וכו'. בפי\"ח דאהלות. \n", + "ומ\"ש בשידה תיבה ומגדל. בפרק קמא דגיטין (דף ח' ע\"ב). \n", + "ומ\"ש שלא יהא מפסיק ביניהם בית הפרס. היינו שדה שאבד קבר בתוכה שהוא מטמא באהל דאילו שדה שנחרש בה קבר מאחר שאינה מטמאה באהל כי מפסיק מאי הוי: \n", + "ומה שכתב וכן ארץ העמים הסמוכה לארץ ישראל וכו': כתב הראב\"ד א\"א אני לא מצאתי בתוספתא אלא מובלעות עכ\"ל. ויש לתמוה שהרי בתוספתא דאהלות פרק י\"ח שנינו ארץ העכו\"ם אם יכול ליכנס בטהרה טהורה וכמה תהא סמוכה ויהא יכול ליכנס בטהרה רשב\"ג אומר אפי' תלם אחד הרי זה מפסיק וזה מבואר בדברי רבינו ומשמע לרבינו שאע\"פ ששנינו טהורה היינו לענין שלא גזרו עליה אבל מ\"מ צריכה בדיקה. ומובלעות שכתב הראב\"ד, שם בפ' הנזכר וכתבה רבינו בס\"פ זה: \n\n" + ], + [ + "מקום ששכנו בו עכו\"ם. בפי\"ח דאהלות. \n", + "ומ\"ש ותרומה וקדשים וכו' תולין וכו'. בפי\"ח דאהלות בתוספתא וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "וכמה ישהו במקום וכו'. פי\"ח דאהלות. \n", + "ומ\"ש אפילו עבד וסריס [או אשה] או קטן בן ט' שנים ויום אחד. תוספתא פי\"ח דאהלות וכתוב בספרי רבינו או אשה ונוסחת התוספתא או שפחה ואיני יודע מאי קמ\"ל דכיון דגזרו על איש אעפ\"י שאין עמו אשה ואפי' הוא סריס וכו' ממילא משמע דגזרו על אשה אע\"פ שאין עמה איש ולגירסת התוספתא קשה מאי איריא שפחה דנקט: \n\n" + ], + [ + "מדור עכו\"ם שהיה בו עבד או אשה וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש או קטן בן ט' שנה. בתוספתא ואיני יודע למה הצריך שיהא בן ט' שנים ואפשר שהטעם שמאחר שפחות מכאן אין ביאתו ביאה אינו יודע לשמור מביאה דוגמא לדבר מה שאמרו לענין יחוד קטנה היודעת טעם ביאה ומאחר שאינו יודע לשמור מביאה ה\"ה דאינו יודע לשמור אם קברו שם נפל: \n", + "ואת מה הן בודקין וכו'. כך היא הגירסא הנכונה והדין משנה שם. \n", + "ועל מ״ש מדור העכו״ם שחרב. כתב הראב״ד מדור העכו״ם שחרב הרי הוא בטומאתו עד שיבדק א״א במשנה שנינו רשב״ג אומר עיר של עכו״ם שחרבה אין בה משום מדור העכו״ם ואין עליו מחלוקת ואולי יש הפרש בין עיר שחרבה למדור שחרב עכ״ל. ואיני יודע איך נתפייס הראב״ד בזה שעדיין יקשה על רבינו למה השמיט דין עיר עכו״ם שחרבה וגם מהיכן הוציא לחלק בין עיר עכו״ם שחרבה למדור העכו״ם שחרב ועוד היאך אפשר לטמא במדור ולטהר בעיר והרי בכלל העיר מדור ואיך יטהר ולכן נראה לי שרבינו סובר שמאחר שדין עיר שנויה בשם רשב״ג משמע דרבנן פליגי עליה והלכתא כוותייהו וכ״פ בפי' המשנה שאין הלכה כרשב״ג וכתב רבינו שם שטעם רשב״ג מפני שהב״ח יחפרו בה תמיד ומוציאין מה שיש שם ולפ״ז הדבר ברור דרבנן פליגי עליה ממה שנתבאר בספ״ט בור שמטילין לתוכו נפלים המאהיל עליו טמא דין תורה אע״פ שחולדה וברדלס מצוי שם מפני שכך היא לשון התוספתא ומשמע לרבינו שהם דברי חכמים שחלקו על רשב״ג ואע״ג דרשב״ג נקט עיר וחכמים נקטו מדור הכל אחד דמדור היינו עיר א״נ דמדור הוא בית אחד ושינתה התוספתא ורבינו לכתוב מדור במקום עיר לרבותא דאפילו מדור אחד טמא כ״ש עיר שיש בה מדורות הרבה. וא״ת אפילו תימא דפליגי רבנן עליה הא קי״ל כ״מ ששנה רשב״ג במשנתנו הלכה כמותו י״ל דשאני הכא דגמרא בפ״ק דפסחים (דף ט') ובפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ב) ובפרק כל היד (נדה דף ט״ו) אמרו בחד תירוצא דלא כרשב״ג ואי הוה סבר גמרא דהלכה כוותיה לא הוה אמר תירוצא סתם דלא כהלכתא כך נ״ל לדחוק לדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "האיצטווניות אין בהם משום מדור העכו\"ם וכו'. ודברים אלו משנה פי\"ח דאהלות ופירש שם רבינו אצטוונית [הוא] מקום וכו' ואין לו כותל והוא מין ממיני הכרמלית וכו'. צריפין מין ממיני האהלים וכו' והוא מחודד ואין לו גג וכו'. מקום החצים המקומות שיעשו בו החצים. לגיונות מרוצות הפרשים לפי שאלו המקומות אין בהם יישוב ולא יקברו בו ואמנם יעמדו בו בזמן מהזמנים מעט ולזה לא גזרו עליהם: \n", + "כתב הראב\"ד והתקרה שע\"ג העמודים וכו' א\"א זה פירוש האלקטיות עכ\"ל. ופשוט הוא וכ\"כ רבינו בפירוש המשנה: \n\n" + ], + [ + "החנות אין בה משום מדור העכו\"ם אא\"כ היה דר בתוכה. תוספתא בסוף אהלות: \n", + "חצר שהיא טמאה משום מדור העכו\"ם וכו'. שם בית שער ואויר החצר בזמן שהם מעורבים במדור העכו\"ם טמאים משום מדור העכו\"ם אם אינן מעורבים וכו' אינן טמאים וכו' ונראה שרבינו מפרש שהכוונה שבזמן שהחצר טמא בית שער והאויר טמא. ומ\"ש בסמוך בית שער ואוירה של חצר אינן טמאים היינו שידוע שלא דרו בחצר ואינה טמאה הילכך אף על פי שדרו בבית שער או באמצע החצר דירת עראי היא זו ואינם טמאים טומאת עצמם לבדם אבל כל שהחצר טמאה גם אוירה ובית שער טמאים ונמשכים אחריה עכ\"ל הר\"י קורקוס ז\"ל ויש לגמגם במה שאמר אף על פי שדרו וכו' באמצע החצר דירת עראי היא זו שאם דירה באמצע החצר דירת עראי היא וטהור היכי משכחת חצר שיהיה טמא משום מדור הטמא וצ\"ל דבשדר עכו\"ם בבית גם החצר טמא משום מדור העכו\"ם אבל כשלא דר אלא בחצר דירת עראי היא וטהור: \n", + "ואין מדור העכו\"ם ולא בית הפרס בח\"ל. גם זה שם ואם תאמר היכי שייך לומר כן והרי ח\"ל כולה טמאה יותר מטומאת מדור העכו\"ם ואין לומר דמשום מובלעות הוא דתני הכי דהא משמע התם דאשקלון מהמובלעות ויש בה משום מדור העכו\"ם וי\"ל דאיצטריך משום כהנים דבח\"ל דדוקא בארץ ישראל גזור עכ\"ל רבינו שמשון וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ולדעת רבינו נראה דמובלעות הוא דאיצטריך למיתני הכי ולהו נ\"מ ולכך סמך לו דין מובלעות לפרש דלהכי נ\"מ דאל\"כ אמאי שבקיה עד הכא גבי דין ארץ העכו\"ם הוה ליה לכתבו מה שייך למדור העכו\"ם אלא ודאי כדכתיבנא וההיא דאשקלון יש בה משום מדור העכו\"ם לא חשש לה עכ\"ל ואני מצאתי כתוב ואין מדור העכו\"ם וכו' היינו דאין לו תקנה כמו שאמר למעלה פ\"ו מטהר בית הפרס לפני שני ת\"ח ובחוץ לארץ אין תיקון וגם במדור העכו\"ם אמר למעלה שבודקין אותו ובחוצה לארץ אין תיקון עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "עיירות המובלעות בארץ ישראל וכו'. עד סוף הפרק תוספתא בסוף אהלות שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "טפח על טפח וכו'. משנה פ״ג דאהלות ומימרא דרבא פרק מי שמתו (ברכות דף י״ט ע״ב) ופירוש מרובע כתב רבינו בפירוש המשנה למעט כל שהמקום ארוך וקצר אפילו שיש בתשבורתו טפח על טפח אינו אהל: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לא בירר את דבריו דחלל טפח פנוי בעינן וכו'. וי\"ל שרבינו העתיק לשון המשנה כמות שהוא וכבר נודע שזה הוא דרכו ועוד שלקמן בפרק זה ביאר רבינו שכתב גבי ארונות של עץ אם יש בין כיסוי הארון והמת טפח חוצץ וגם בפ\"ז כתב כמה פעמים אם יש לו חלל טפח ואם אין שם חלל טפח ולשון חלל הוא המקום פנוי: \n", + "היה האהל פחות מרום וכו'. בפ\"ז דאהלות נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדים טהור מפני שטומאתו בוקעת ויורדת ואיכא בכמה דוכתי. \n", + "בד\"א בשלא היה האהל אדם או כלים וכו'. בפ\"ו דאהלות: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה הבאים במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצים בפני הטומאה. כך מצאתי בדברי רבינו בספר מוגה וכך היתה נוסחת הראב\"ד בדברי רבינו שכתב א\"א והלא אפילו של עץ והם באים במדה כדאיתא פרק יש מביאין וחוצצין עכ\"ל. וי\"ל שגם רבינו סובר כן שהרי בפי\"ג כתב דכלי עץ הבאים במדה מביאין וחוצצין וכמו ששנינו וכאן איידי דפתח בכלי אבנים סיים בהו לומר שאף ע\"פ שאין מינם מקבל טומאה אינם חוצצים אלא אם כן באים במדה ולא למעט כלי עץ אתא וסמך על מה שכתב בפרק י\"ג: \n\n" + ], + [ + "נסר שהוא נתון על פי תנור חדש וכו'. בפי\"ב דאהלות פירש דתנור חדש כל זמן שלא הוסק אינו כלי וחשיב כאבן וישן דהיינו שהוסק הוי כלי ויש בספרי הדפוס חסרון וכך היא הנוסחא הנכונה היתה הטומאה תחת הנסר כלים שעל גביו טהורים טומאה על גביו כלים שתחתיו טהורים: \n\n" + ], + [ + "נסר שהוא נתון ע\"פ שני תנורים וכו'. נראה שזהו פי' מה ששנינו שם נתון ע\"פ שני תנורים טומאה ביניהם הם טמאים. והראב\"ד כתב שהרי הם כשני אהלים זה בצד זה וכו' א\"א אין הטעם הזה מספיק וכו'. מ\"ש והמשנה מדברת בעודף מכל צדדיו באמת פשט המשנה כך הוא דקתני בריש פרק י\"ב דאהלות נסר שהוא נתון ע\"פ תנור חדש ועודף מכל צדדיו בפותח טפח טומאה תחתיו כלים שעל גביו טהורים וכו' ובישן טמא וכו' נתון על פי שני תנורים טומאה ביניהם הם טמאים ר\"י בן נורי מטהר ומשמע דנתון על שני תנורים דקתני בסיפא בעודף מכל צדדיו פותח טפח היא דומיא דרישא ועוד דבתר הכי קתני דין נסר שהוא נתון על גבי תנור ישן יוצא מזה ומזה טפח אבל לא מן הצדדין טומאה בצד זה כלים שבצד השני טהורים משמע דעד השתא לא איירי אלא בעודף מכל צדדיו פותח טפח גם מה שהכריע מדקתני הם טמאים גם מה שהכריע מדקתני בתוספתא רבי יוחנן בן נורי מטהר בתנור דברים נכונים הם. ומ\"ש ובתוספתא נתון על שני תנורים וחדש באמצע וכו' בא להכריע שאין הדבר כמ\"ש דנתון על שני תנורים ישנים אין טמא אלא ביניהם שהרי בתוספתא טמאו אפילו בחדש באמצע ועפ\"ז כבר אפשר ליישב דברי רבינו בדוחק: \n", + "וכן נסר שהוא וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "אדם שנשא כלים וכו'. ריש פרק ט\"ז דאהלות וכרבי עקיבא שאמר אני אתקן שיהיו דברי חכמים קיימים. \n", + "ומה שכתב גזרו על שהיקפו טפח וכו'. בפירקא קמא דשבת (דף י\"ז): \n\n" + ], + [ + "ארונות של עץ וכו'. בפרק מי שמתו (ברכות דף י״ט ע״ב) א״ר אלעזר בר' צדוק מדלגים היינו ע״ג ארונות ואמרינן התם מפני שרוב ארונות יש בהם חלל טפח וחוצץ בפני הטומאה וקשה דאדרבא פותח טפח מטמא יותר דמטמא כל סביביו וכמ״ש בפ״ז ולזה כתב רבינו דהני מילי בקבר אבל x בארונות של עץ אין דינם כקבר סתום ולכך פותח טפח הוי אהל וחוצץ ככל אהלים החוצצים בפני הטומאה דבקרא קבר כתיב: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה המחבר דלה מים מבורות עמוקים וכו'. אע\"פ שהתוספות שם כתבו כדבריו מ\"מ אינו כדאי פי' זה להטעות למי שפירש פי' אחר ולומר עליו שטעה ואין לומר שטעמו מפני שאין דרך להניח מתים בארונות של עץ מגולים על פני השדה שג\"כ ארונות של אבן אין דרך להניח המת בתוכן והם מגולים על פני השדה וצ\"ל שהיו מניחים הארונות מגולים בעוד שהיו חופרים הקברות ולפעמים היו רבים שהיו תופסין כל הדרך והיו צריכים לדלג עליהם: \n", + "ומ\"ש הראב\"ד והתוס' שאין הכהנים מוזהרים אלא על טומאה שהנזיר מגלח עליה. הוא בתוספתא דמכות: \n\n" + ], + [ + "קורה שהיא נתונה מכותל עד ארבעה טפחים. בריש פרק י\"ב דאהלות. \n", + "ומה שכתב אף על פי שאין כולה שוה וכו'. כתב הר\"י קורקוס דדייק כן רבינו מדקתני מביאה את הטומאה תחת כולה דאי לא כן ליתני מביאה את הטומאה ותו לא. \n", + "ומה שכתב בזמן שהיא עגולה שלשה טפחים. דכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה טפחים כדתנן בעירובין פירקא קמא (דף י\"ג ע\"ב) שכן מצינו בדברי הימים בים שעשה שלמה עשר באמה משפתו אל שפתו עגול סביב וקו שלשים באמה יסוב אותו: \n\n" + ], + [ + "סאה שהיא מוטה על צדה באויר וכו'. תוספתא דאהלות פי\"ג פי' סאה זו הוא חלולה וכשהיקפה ד' טפחים וחצי כשתתן קו באמצעה יהיה רחבו של קו טפח ומחצה שהם שש אצבעות וגבהו שלש אצבעות וכשאנו מגביהין הקו אצבע למעלה מאמצעה נמצא גבהו ד' אצבעות שהוא טפח ומתוך שכשעלה אצבע למעלה הוא שמתקצר ועולה נמצא מתקצר מרחבו אצבע מכאן ואצבע מכאן נשאר גם ברחבו טפח הרי בקו זה טפח על טפח מרובע: \n", + "ומ\"ש לפיכך אם היתה גבוהה מעל הארץ חצי טפח וכו'. מבואר שנמצא צד העליון גבוה מן הארץ טפח ומחצה וכשאנו מגביהים אצבע למעלה מאמצע גבהה נמצא ששם הוא טפח על טפח: \n", + "וכתב הראב\"ד ק\"ל אם זה הגבהות שאמר אויר הוא וכו'. איני יודע מי הכניסו במבוכה זו ודברי רבינו מבוארים ע\"פ מ\"ש: \n", + "וכן עמוד וכו'. משנה פי\"ב: \n", + "לפיכך אם היה בהיקף וכו': כתב הראב\"ד מה הועיל זה האיש בצורותיו ולא האיר ולא הצהיר מה צורך לכ\"ד טפחים וכו'. אין דברים אלו השגה על רבינו שדרך רבינו בספר הזה להעתיק הדברים מהמשנה והתוספתא והגמרא לא לפרשה שכן קראו חיבור לא פירוש כ\"ש שמתוך דבריו נעמוד על פירושן כי אין ספק דבשוכב מיירי דזקוף לא מיקרי מוטל אלא עומד גם סתם עמוד אינו חלול אלא אטום ולטמא מה שתחת דופנו מכאן ומכאן מבחוץ ולא משכחת שיהיה לו אהל טפח אא\"כ היקפו כ\"ד טפחים שנמצא רחבו שמונה טפחים שכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו ג' טפחים ונמצא שיכול אדם לרבע תחת דפנו שמכאן ומכאן טפח על טפח ברום טפח שהרי כשיש כאן ריבוע של ח' על ח' אם תעשה בתוכו אהל של ח' נמצאו הזויות עודפים ח' חומשים לכל קרן דכל אמתא בריבוע' אמתא ותרי חומשי באלכסונה נמצא האלכסון עודף על הרוחב י\"ו חומשים תן מהם מחצה לקרן זה ומחצה לקרן זה הרי לכל אחד ח' חומשים ואם באת לעשות בקרן שחוץ לעיגול ריבוע של טפח על טפח נמצא אלכסונו עודף על רחבו שני חומשים ונמצא מדת אלכסונו ז' חומשים לא נשתייר לנו יותר על הצורך אלא חומש אחד ומשום חומש אחד לא דק ועוד דכל אמתא בריבועה אמתא ותרי חומשי אינו מכוון לגמרי שחסר מתוכו מעט ואע\"פ שסמוך לארץ אין בו טפח על טפח מ\"מ חשיב כשיפועי אהלים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל טפח על טפח ברום טפח קרוי אהל וכו'. כיצד אחד חור שחררוהו מים וכו'. פרק י\"ג דאהלות: \n\n" + ], + [ + "בד\"א שהיה האהל חזק ובריא וכו' כיצד שריגי האילנות וכו'. בפ\"ח דאהלות בכלל המביאים את הטומאה וחוצצין בפני הטומאה הסככות והפרעות שהם יכולים לקבל וכו' מעזיבה בינונית אלו הן הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ ופרעות היוצאות מן הגדר. \n", + "ומ״ש ואם אינם ראויים לקבל מעזיבה בינונית הרי אלו מביאים מדבריהם ואינם חוצצין. בפרק תינוקת (נדה דף ס״ח ע״ב) אמרו סככות ופרעות מדאורייתא אהל מעליא בעינן ורבנן הוא דגזרו וגם בפרק דם הנדה ובפ״ק דמ״ק (דף ה' ע״ב) מוכיח דסככות ופרעות הוו דרבנן וסובר רבינו דע״כ מתניתין דקתני מביאין וחוצצין אהל דאורייתא הוה דאי מדרבנן בשלמא מביאין דהוי חומרא ניחא אלא חוצצין דהוי קולא איך יקלו חכמים לטהר מה שהוא טמא מן התורה ועוד שכל אותם השנויים במשנה אהל מדאורייתא וא״כ כשיכולים לקבל מעזיבה בינונית הוי אהל דאורייתא וההיא דנדה דקאמר שהם דרבנן היינו באין יכולים לקבל מעזיבה בינונית שאינו אהל מאחר שהוא רעוע אלא חכמים גזרו בו לחומרא דהיינו להביא אבל לא לחוץ בפני הטומאה ופי' אם יכולים לקבל מעזיבה בינונית לדעת רבינו היינו שהוא חזק ויש בו כח לקבל מעזיבה לא קלה ולא כבדה אלא ממוצעת בין הכבדות והקלות ואם אינם יכולים היינו שהם רעועים ואין בהם כח לקבל בינונית שאפילו שהם יכולים לקבל רכה דהיינו קלה לאו כלום הוא וז״ש רבינו יכולים לקבל והם עומדים ואם אינם וכו' והם נופלים וכן כתב בפירוש המשנה: \n", + "כתב הראב\"ד ואם אינן ראויים לקבל מעזיבה בינונית א\"א קשה לי מאי דאמרינן בתוספתא וכו'. כוונת הראב\"ד פה להקשות על רבינו שכתב שהטעם שצריך שיהיו מקבלים מעזיבה בינונית הוא מפני שהאהל שמביא וחוצץ צריך שיהיה חזק ובריא והרי אמרו בתוספתא שאע\"פ שהתרפו דהיינו שנתקלקלו והרקיבו רואים אותן כאילו הן של מתכת. וכן שנינו שעוף ששיכן מביא וחוצץ ולכך העלה שאין הטעם מפני שצריך שיהא אהל בריא וחזק אלא שיהיו דבוקות ולא יהיו מובדלות זו מזו שאם היו דבוקות אע\"פ שנתקלקלו והרקיבו ואין בהם כח לקבל מעזיבה רואין אותן כאילו הן של מתכת ולדעת רבינו י\"ל דההיא דהתרפו ל\"ק דהתם מיירי להביא טומאה מדבריהם וההיא דעוף ששיכן דמיתניא גבי הנך שמביאין וחוצצין י\"ל דאה\"נ שצריך שיהיה ראוי לקבל מעזיבה בינונית ולא תיקשי לן עוף מי מקבל שום מעזיבה שיש עופות גדולים שהם ראויים לקבל ועי\"ל שרבינו כתב בפירוש המשנה דאיירי בעוף קשור בכותל דהשתא מקבל הוא מעזיבה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ג-ו) אלו מביאין וחוצצין וכו' עד כבש כנף הטלית באבן הרי זו מביאה את הטומאה. בפ\"ח דאהלות. \n", + "ומה שכתב הבאים במדה. נתבאר בפרק ו'. כתב רבינו שמשון ד' ירקות במחוברים איירי דומיא דסיפא דאי בתלושין אי הוכשרו לא חייצי ואי לא הוכשרו היינו אוכלים טהורים וכ\"כ בתוספות פ\"ק דסוכה (דף י\"ג ע\"ב) בד\"ה ירקות: \n", + "כתב הראב\"ד ופשוטי כלי עור א\"א זו היא סקורטיא וקטבליא: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ורחיים של יד שהרי היא בכלל כלי אבנים: כתב הראב\"ד כלי אבנים כל אלו מביאין ואין חוצצין א\"א אולי סובר זה המחבר שאין שום כלי חוצץ בפני הטומאה וכו'. כתב שסובר כן רבינו ממ\"ש גבי המביאים וחוצצין כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה הבאים במדה משמע שאם אינם באים במדה אינן חוצצין וגבי מביאין ולא חוצצין כתב ורחיים של יד שהרי הוא בכלל כלי אבנים משמע בהדיא שסובר דאפי' כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינם חוצצין אם אינם באים במדה ורבינו אינו סובר חילוק זה שחילק הראב\"ד שהרי בפי' המשנה דאהלות פ\"ח גבי הא דתנן דרחיים של אדם [שהוא רחיים של יד] מביא ואינו חוצץ כתב שהוא ג\"כ אם היה על ארובה שבין בית לעליה או בחלון שבין ב' בתים שהוא אינו חוצץ אם לא שם אותו כמו אבן האבנים שהם חוצצין לפי שמתנאי הדברים החוצצים שלא יהיה דעתו לפנותו. ולענין מ\"ש הראב\"ד שלא אמרו אלא שלא נעשה אהל ולא מעמיד אהל אבל בחור או בחלון שבין בית לבית וכו'. י\"ל שרבינו סובר שמאחר ששנינו שאפילו כלי גללים מביאים ולא חוצצין בכל גווני משמע שאינם חוצצין אפילו בחור או בחלון שבין בית לבית וכ\"כ הוא ז\"ל בפירוש המשנה פ\"ו דאהלות ויש קצת סעד לפירושו ממה שמנו בכלל המביאים ואינם חוצצים ריחיים של אדם שאלו יותר ראויים לחוץ בין בית לבית מלהיות אהל: \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה ראש זו בין רגלי זו ויהיו כלן דבוקות. ז\"ל רבינו בפי' המשנה [בתנאי] שיהי' ראש כל בהמה בין רגלי האחרת ויתחברו כולן ויהיו עומדות ולא הולכות וכן נתבאר בתוספתא עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש גבי מביאין ולא חוצצין האדם. בפ\"ו דאהלות אדם וכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר: \n\n" + ], + [ + "נסר שהוא צף על פני המים וכו'. תוספתא פ\"ט דאהלות: \n\n" + ], + [ + "אלו חוצצין ולא מביאין וכו'. משנה בפ\"ח דאהלות: \n", + "כתב הראב\"ד וחבילי מטה והמשפלות א\"א מרזבלין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין טומאה נכנסת לאהל וכו' בד\"א בחלון שעשה אותו האדם לתשמיש וכו'. בפרק י\"ג דאהלות. \n", + "ומה שכתב שיעורו כפונדיון. לשון המשנה שיעורו מלא מקדח גדול של לשכה ובפי\"ז דכלים תנן דהיינו כפונדיון האיטלקי. \n", + "ומ\"ש וחלון העשוי לאורה הוא שאין עליו תקרה וכו'. זה הוא פי' רבינו במה ששנינו בפרק י\"ג חלון שהוא לאויר שיעורו מלא מקדח: \n\n" + ], + [ + "חלון הנעשה שלא בידי אדם וכו'. בפרק י\"ג דאהלות. \n", + "ומה שכתב והוא כראש גדול של אדם. בפרק י\"ז דכלים. \n", + "ומה שכתב או שהיה חלון פקוק ונטל הפקק או שהיתה בו זכוכית ונשברה. תוספתא דאהלות פרק י\"ד. \n", + "ומה שכתב והוא שלא חשב עליו לתשמיש וכו'. בפרק י\"ג דאהלות: \n\n" + ], + [ + "מאור שהתחיל לסתמו וכו'. גם זה שם. \n", + "ומה שכתב מפני שלא היה לו טיט לגומרו או שקראו חבירו או שחשכה לילי שבת. פי\"ד דתוספתא דאהלות: \n\n" + ], + [ + "חלון גדול העשוי לאורה וכו'. בפרק י\"ג דאהלות שנינו הסריגות והרפפות מצטרפות כמלא מקדח כדברי ב\"ש וב\"ה אומרים עד שיהא במקום אחד מלא מקדח: \n", + "וכן חלון העשויה לתשמיש ובה סככות ורפפות וכו'. נלמד מהדין הקודם: \n\n" + ], + [ + "חלון שהיא גלויה לאויר וכו' עד מפני שהוא גלוי לאויר. פי\"ג דאהלות שם: \n\n" + ], + [ + "החור שבדלת וכו' עד הרי הוא כסתום. שם וכר\"ע: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש העושה חור בכותל. שם העושה מקום לקנה ולאספתי ולנר שיעורו כל שהוא כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בפותח טפח לזון את עיניו ולדבר עם חבירו ולתשמיש בפותח טפח ופירש שם רבינו יאמר שמי שניקב בכותל נקב עובר להגביה בו קנה לענין מה או מסמר ינעול בו הפתח הוא אשר יקרא אספתי וכו' או לשום שם כלי ישימו עליו נר או להשקיף ממנו מי שילך מביתו או לקרות ממנו מי שירצה הנה שיעור זה הנקב פותח טפח עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב\"ד העושה מקום בכותל וכו'. א\"א זה עשה פירוש לאספתי ששנינו וכו'. מה שתמה על פי' הרב היוני נתיישב בדברי רבינו שמשון שפירש קנה של גרדי אספתי חרב ויש לאורגים כלי שנקרא חרב עכ\"ל. ומה שהקשה על פי' רבינו למה הוציאו בלשון אספתי י\"ל שמפני שהמסמר שעושין לנעול בו הפתח הוא משונה משאר מסמרים בעביו ואפשר שגם בתבניתו הוא משונה ייחדו לו שם אחר ולפי' הראב\"ד ניחא שכל שלשת הדברים הם מיוחדים למנורה וגם כי כתב ר\"ש שי\"ג במשנה עצמה לאצבתי אבל איני יודע מה ענין לקנה מנורה בחור שבכותל הלא במנורה עצמה הם מונחים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חלון תשמיש שסתמה וכו'. בפי״ג ממס' אהלות אלו ממעטים את הטפח וכו' ואלו שאינם ממעטים וכו' ובפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ') מוכח דתרתי בעינן שלא יהא מקבל טומאה ושלא יהא דעתו לפנותו. \n", + "ומ\"ש לפיכך אם סתם החלון או מיעטו באוכלים שאינם מוכשרים וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. שם: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש חבית שהיא מליאה גרוגרות וכו' עד ואם לאו אינם חוצצין. בפ״ו דאהלות ונתבאר בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף י״ט). \n", + "ומ\"ש עשבים המרים וכו' עד שהרי הם ראויים ומקבלים טומאה. גם זה שם: \n", + "כתב הראב\"ד או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח א\"א פחות מטפח לכזית מן המת וכו'. ואין זה השגה על רבינו דלישנא דמתניתין דפי\"ג דאהלות נקט דקתני אלו ממעטין את הטפח וסמך התנא על מה ששנה בפ\"ד דאהלות כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד' טפחים וגם רבינו סמך על מ\"ש כן בפ\"ז: \n\n" + ], + [ + "מיעט את הטפח בפחות מכזית וכו'. בפי\"ג דאהלות: \n\n" + ], + [ + "סתם החלון בכלי חרש וכו'. פ' לא יחפור שם. \n", + "ומ\"ש וצ\"ל כלי חרש זה מאוס ונקוב וכו'. נלמד שם מהסוגיא: \n", + "ועל מ\"ש רבינו x מפני שאינם ראויים למלאכה: כתב הראב\"ד א\"א דוקא למעט בחלון וכו'. כן הכריחו התוס' בפרק לא יחפור עלה כ' ואין כן דעת רבינו שהרי כתב בפירוש אם סתם החלון או מיעטו: \n", + "ועל מ\"ש רבינו x וכן פחות מכביצה אוכלים שאינם מוכשרים וכו': כתב הראב\"ד אומר אני דלחלון שהוא ד' על ד' וכו'. אין דבריו מוכרחים והר\"י קורקוס ז\"ל כתב על דבריו בשום מקום לא מצאתי שהוזכר שיעור ד' להביא טומאה רק להוציא ולהציל על שאר הפתחים ואם כוונתו כאן בחלון ד' ובא למעטו עד שלא ישאר טפח כי אז חשוב ואינו מתמעט עד שיבטל המיעוט ואותו נקרא חלון והיינו כל הנהו דלא יחפור דחלון הוזכר שם אבל טפח חור הוא ואין צריך לבטל המיעוט והיינו ההיא מתניתין דאהלות כי שם לא אמרו חלון אלא אלו ממעטים בטפח אם זאת כוונת הראב\"ד לא מצאתי מי שחילק בו ובתוס' אחלון טפח מפרשי ההיא דלא יחפור ורש\"י כתב בהדיא אם יש טפח בחלון בין בית לבית גם רבינו שמשון והרמב\"ם כך פירשוה וכולם חלון נקראים וכמו שכתב חלון שהוא לאויר שיעורו כמלא מקדח לתשמיש שיעורו בטפח ולא מצאתי מקום מאין חילק כן עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "היה בבית מת וכו'. עד סוף הפרק. בפי\"ג דאהלות שם וכחכמים: \n", + "ועל מ\"ש רבינו או נתמעט בקורי עכביש. כתב הראב\"ד א\"א זה במקום הכבי שאין בה ממש עכ\"ל. ופשוט הוא שזו היתה כוונתו ואע\"פ שלשון כבי נאמר בפרק י\"ז דכלים על מה שנמצא בתוך שפופרת של קנה לפי שאין דרך לשום בחלון מה שבתוך הקנה ועוד דלא שייך למימר בה שאין בה ממש לכך פירש רבינו שהוא קורי עכביש שדרכן להמצא בחלונות והם דומים ליריעה לבנה שבתוך הקנה ויש מהם דקים יותר מחוט ריר תולעת המשי וזהו שאין בו ממש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ארובה שהיא באמצע תקרת הבית וכו'. משנה רפ\"י דאהלות (משנה א'). \n", + "ועל מ\"ש כנגד ארובה טהור, מ\"כ ואע\"פ שאין בארובה פותח טפח לא אמרינן דהוי כלבוד דשאני טומאה דהכי גמירי לה. \n", + "ומ\"ש אם יש בטומאה כדי שתתחלק וכו'. שם כרבי יוסי ויש כאן חסרון בספרי הדפוס וכך היא הנוסחא הנכונה אם יש בטומאה כדי שתתחלק וימצא כשיעור תחת התקרה וכשיעור תחת ארובה הכל טמא ואם לאו הבית טמא וכנגד הארובה טהור. \n", + "ועל מ\"ש רבינו אם היה בארובה פותח טפח וכו' וכנגד כל הארובה טמא: כתב הראב\"ד א\"א כמדומה אני שיש כאן שיבוש וכו'. ודבר פשוט הוא ונ\"ל שודאי יש כאן ט\"ס וצריך לכתוב וכנגד הטומאה במקום וכנגד כל הארובה. ויש ליישב הגירסא בדוחק דה\"ק אם יש בארובה פותח טפח המאהיל על מקצת הטומאה כמאהיל על כולה: \n", + "היה בארובה פותח טפח ונתן אדם רגלו מלמעלה וכו'. \n", + "שם ומ\"ש אין בארובה פותח טפח וכו' עד ואין טומאה יוצאת לו. גם זה שם וכחכמים ויש פה בספרי הדפוס חסרון וכך הגירסא הנכונה היתה הטומאה תחת הארובה אם טומאה קדמה את רגלו טמא שהרי האהיל על הטומאה אם רגלו קדמה את הטומאה טהור שהרי רגלו מקצת האהל. וביאור הדבר דבסיפא חשיב כסתום כיון שנסתם קודם שבאה הטומאה אבל אם קדמה הטומאה כשפשט רגלו שם נטמא קודם שסתם הנקב: \n\n" + ], + [ + "היה כזית מן המת בפי העורב וכו'. תוספתא בפרק י\"א דאהלות וכת\"ק ואע\"פ שכבר נתבאר שאפילו טומאה למטה כל שהיא כנגד ארובה הבית טהור הכא שאני כיון שהאהיל כנגד ארובה נטמא הכל כי נתערבה הטומאה משא\"כ שם שאין שום אהל כנגד ארובה לערב הטומאה: \n\n" + ], + [ + "בית וארובה באמצע תקרת הבית וכו' עד אין טמא אלא הבית. משנה פרק י' דאהלות. \n", + "ומ\"ש הכל טמא שאין כלי טמא חוצץ. הוא על פי מה שנתבאר בפרק י\"ב ופי\"ז גבי אדם וכלים שנעשו אהל על הטומאה שאם היו כלים על גביו אפילו שלא כנגד הטומאה טמאים ואם היתה טומאה על גביו וכלים תחתיו כל כלים שתחתיו טמאים. \n", + "ומה שכתב גבי אין בארובות פותח טפח היתה הטומאה כנגד ארובות וכו' הבית והעלייה טמאים. בקדמה טומאה מיירי וכדדייק לישנא דהיתה טומאה שאם קדם הדבר שנתן לטומאה לא דומיא דמאי דכתב אם רגלו קדמה את הטומאה טהור. \n", + "ומ\"ש וכל אלו הדינין בעושה ארובה וכו' כמו שביארנו. בפי\"ד: \n\n" + ], + [ + "הפוחת את המעזיבה וכו'. בפי\"ב דאהלות סנדל של עריסה שפחתה בתוך הבית אם יש שם פותח טפח הכל טמא ואם לאו מונים בו כדרך שמונין במת ושינה רבינו לשון המשנה וכתב הפוחת את המעזיבה כלומר שאם נפחת' מאליה תניא בתוספת' ששיעורה מלא אגרוף וביאור המשנה כ' רבינו שם עריס' היא המטה מלשון ערשו ערש ברזל [סנדל של עריסה הוא דומה לעטרה של פתח אשר יעשה מברזל וזה שיעשה מברזל] טבעת יכניסו בו סנדל זה עד שהוא נראה בבית אם היה אותו הנקב טפח על טפח הכל טמא ר\"ל העלייה וכל הכלים שבה ואם לא היה באותו נקב טפח על טפח העלייה טהורה וזה הסנדל יטמא בהיותו מאהיל על הטומאה הוא והמטה שנוגעת בו טמאים טומאת ז' והתינוק טמא טומאת ערב דמיירי שהטומאה תחת הפתח וקדמה טומאה לסנדל וא\"ת כשאין בו פותח טפח למה עלייה טהורה מ\"ש ממה שנתבאר בפרק זה אין בארובות פותח טפח והיתה טומאה כנגד ארובות ונתן דבר שהוא מקבל טומאה העלייה והבית טמאים שהרי עירב הטומאה ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שכל דבר שנכנס בעובי המעזיבה וממלא הפחת ויושב שם מהתקרה הוא חשיב ואין אומרים בו עירב את הטומאה ולפיכך דייק רבינו לכתוב והיתה רגל הערס סותמת את הארובה. \n", + "ומ\"ש נפחתה המעזיבה מאיליה וכו' כמו שביארנו. בפי\"ד: \n\n" + ], + [ + "ארובה שבתוך תקרת הבית וכו'. בפרק י' דאהלות ארובה שהיא בתוך הבית וקדרה נתונה תחתיה שאם תעלה ואין שפתותיה נוגעות בארובה טומאה תחתיה בתוכה או על גבה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת פי' ארובה שהיא לאויר וקדרה נתונה תחתיה בארץ מכוונת כנגדה שאם תעלה וכו' כלומר שאינה רחבה יותר מהארובה עד שתהא מגעת אפילו כל שהוא בתקרה עד שלא תהא יכולה לצאת טומאה תחתיה רצוצה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כדין כל טומאה רצוצה אע\"ג דאין כלי חרש מיטמא מגבו הכא דטומאה בוקעת תוכה נמי טמא והוא הדין כשהטומאה בתוכה או על גבה דכיון דקי\"ל דכלים נעשין אהלים לטמא אבל לא לטהר רואין הטומאה כאילו היא תחתיה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת והבית טהור מאחר שאינה נוגעת אפילו כל שהוא בתקרה. \n", + "ומ\"ש היתה הקדרה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. שם היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא תוכה וגבה טהור בתוכה או על גבה הכל טהור זו היא גירסת רבינו וה\"פ מאחר שהיא גבוהה מן הארץ טפח הוי שוליה וגג הבית אהל הילכך טומאה תחת אחת מהם תחת שניהן טמא תוכה וגבה טהור מפני שאינו תחת אהל ואם היתה הטומאה בתוכה או על גבה הכל טהור כלומר תחתיה והבית טהור שמאחר שהיא גבוהה מן הארץ טפח הצילה על כל מה שתחתיה כך פירוש המשנה לפי גירסת רבינו אבל קשה כשהיא גבוהה טפח וטומאה בתוכה או על גבה אמאי תחתיה והבית טהורים הא קי\"ל כלים אפילו כלי גללים שאין במינם קבלת טומאה נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר וא\"כ גם תחתיה והבית טמאים וכבר השיגו הראב\"ד וכתב שהגירסא הכל טמא וק\"ל דלדידיה מי ניחא מאי דקתני בגבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה תוכה וגבה טהור הא מזה הטעם בעצמו היה להם להיות טמאים ואפשר דשאני הכא שאהל הכלי ואהל הבית כחד חשיבי הילכך לא מפלגינן בינייהו וכיון דאהל שתחת הכלי מיעוטא היא הוי טפילה לאהל הבית ודינו כמוהו. ומה שנתן רבינו טעם שאין כלי חרס מטמא מגבו היינו לומר דאילו היה מיטמא מגבו לא היה לו דין אהל כלל. \n", + "ומ\"ש היתה הטומאה בתוך הקדרה וכו': כתב הראב\"ד טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת א\"א לא יורדת עד התהום כטומא' רצוצה וכו'. וא\"ת תינח כשהיא בתוכה או על גבה אבל כשהטומאה תחתיה הרי היא רצוצה ולמה לא תרד עד התהום ודוחק לומר דלצדדין קתני ואפשר דכיון דקי\"ל דאין כלי טמא חוצץ אעפ\"י שהטומאה תחתיה הוה ליה כאילו היא מגולה: \n", + "ועל מ\"ש רבינו היתה הקדרה גבוהה מן הארץ טפח וכו' היתה טומאה בתוכה או על גבה הבית כולו טהור. כתב הראב\"ד א\"א זה המחבר משבש המשנה מדעתו וכו'. אני אומר שגירסת רבינו במשנה היתה בתוכה או על גבה הכל טהור ולענין מה שהקשה הרב ר' אברהם בן דוד שהעיקר הוא הכל טמא לפי שהוא כלי טמא ואינו חוצץ ובוקעת הטומאה לתחתיה ואינו חוצץ רבינו בפירוש המשנה כתב שטעם שהבית טהור לפי שהטומאה כנגד ארובה וכן תחת הקדרה טהור לפי שהיא אהל להיותה גבוהה טפח אמנם יטמא כנגד הטומאה לבד עד לרקיע וכן מוכיח בתוספתא שאמרו בה כנגדו עד לרקיע טמא משמע שהשאר טהור ומכ\"מ קשה שמאחר שאפילו כלי גללים נעשה אהלים לטמא אבל לא לטהר לא עדיפא קדרה מינייהו וצ\"ע: \n", + "היתה הקדרה תחת הארובה וכו'. תוספתא דאהלות פרק י\"א: \n", + "היתה הקדרה מונחת בצד אסקופת הבית כו' עד אבל הבית טהור. משנה סוף פ\"י דאהלות היתה נתונה בצד האסקופה שאם תעלה והיא נוגעת בשקוף פותח טפח טומאה תחתיה או בתוכה או על גבה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא תוכה וגבה טהור תוכה או על גבה הכל טמא. שאם תעלה אינה נוגעת בשקוף פותח טפח או מודבקת בשקוף טומאה תחתיה אין טמא אלא תחתיה ומצאתי בפירוש משניות מוגה שכתב שם רבינו ז\"ל אסקופה שם המשקוף התחתון והוא גבוה מהארץ מעט ושקוף שם המשקוף העליון הנכחי אליו והוא אשר נקרא בלשון הכתוב משקוף וענין אמרו שאם תעלה נוגעת בשקוף פותח טפח שאילו חשבנו שהוגבהה ביושר יהיה מפי הכלי פותח טפח נכנס תחת השקוף וכשתהיה ההנחה והיא דבקה בארץ באי זה מקום שתהיה הטומאה מזה הכלי יטמא מה שהיא נכחי לטומאה לבד לפי שהטומאה לא הראתה פעולתה באהל כפי מה שהקדמנו אולם אם היתה גבוהה טפח הנה היא תאהיל ויטמא הבית מסבת פותח טפח אשר ממנה נכנס תחת המשקוף העליון הנכחי אליו וכן אם היתה טומאה בתוכה או על גבה תחתיה טמא לפי שהבית יטמא להגעת הטומאה תחת השקוף ותצא טומאה מהבית אל תחת הקדרה להיותה נכחית בטפח לתחת המשקוף ויטמא תחת הקדרה ג\"כ והוא אמרו הכל טמא ואם היה זה הכלי אין ממנו תחת המשקוף אלא פחות מטפח או תהיה נכחית לשטח המשקוף מבחוץ עד שאילו עלתה ביושר ידבק צדה בצד השקוף וזהו אומרו או מודבקת לשקוף הנה היא אז אין חיבור בינה ובין הבית ויהיה דינה דין אהל בפני עצמו עכ\"ל. ורישא קשיא שאם תעלה והיא נוגעת בשקוף פותח טפח למה לא יטמא הבית כיון שהשקוף מאהיל על הטומאה וצ\"ל דמיירי כשאין הטומאה נכחית לשקוף אלא נכחית לאויר וה\"ר עובדיה פירש בענין אחר: \n", + "ועל מ\"ש רבינו היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו' ותוכה וגבה טהור וכו'. כתב הראב\"ד א\"א זה האיש מפרש במקומות שאין להם צורך וכו' ואומר אני שזאת הקדרה צרה מפיה ויש לה כוליא טפח וכו'. באמת דברי הראב\"ד נכונים ושפתים ישק וכן פירש ר\"ש והרא\"ש ומכ\"מ אין זה תפיסה על רבינו מפני שרבינו בספר הזה מחבר לא מפרש וכתבו הר\"ש והרא\"ש בוקעת ועולה והבית טהור וכגון שהטומאה מן המשקוף ולחוץ דאי בטפח המשוך לפניה היה הבית טמא תוכה וגבה טהור דנצולת עם דופן הבית: \n\n" + ], + [ + "קורות הבית והעליה וכו'. משנה פרק י\"ב דאהלות: \n", + "ועל מ\"ש רבינו וביניהם פותח טפח. כתב הראב\"ד א\"א אע\"פ שאין ביניהם אויר טפח וכו'. נראה מדבריו שהבין בדברי רבינו שמ\"ש וביניהם אויר פותח טפח באויר שבין קורה לקורה שבצדה מיירי ומפני כך הקשה עלה שמה צורך שיהיה באויר פותח טפח אפילו אין באויר פותח טפח אין הטומאה עוברת מקורה לקורה הואיל ויש שם אויר ולי נראה שזה דבר פשוט ולא דיבר רבינו אלא באויר שבין קורה לקורה שעליה מיירי ומשום דבעי למיתנא היתה הטומאה בין התחתונה לעליונה בין שתיהם בלבד טמא הקדים לומר דהיינו דוקא כשיש בין תחתונה לעליונה פותח טפח שאילו לא היה ביניהם פותח טפח היתה טומאה בוקעת ועולה ולא היתה מטמאה אלא כנגדה בלבד: \n", + "ועל מ\"ש רבינו גבי היו הקורות העליונות מכוונות כנגד האויר שבין קורות התחתונות היתה הטומאה ע\"ג קורה העליונה כנגד הטומאה עד לרקיע טמא: כתב הראב\"ד א\"א וכן על גבי קורה התחתונה עכ\"ל. והדין עמו שמאחר שאחד התחתונה ואחד העליונה הן לאויר כך לי שהיתה הטומאה על התחתונה כמו שהיתה על העליונה וכך הוא לשון המשנה היו העליונות כבין התחתונות וטומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא על גביהן כנגדו עד הרקיע טמא ולא חילקנו בין שתהיה על גבי העליונה לשתהיה ע\"ג התחתונה ורבינו דנקט ע\"ג קורה העליונה צ\"ל דל\"ד אלא איידי דנקט בבבא קמייתא ע\"ג העליונה נקטה נמי הכא: \n", + "ומ\"ש אין בקורות פותח טפח וכו'. תוספתא פי\"ג דאהלות והוא נלמד ממתני' סוף פי\"ד דאהלות: \n", + "ועל מ\"ש רבינו לפי שכל טומאה שאינה תחת פותח טפח: כתב הראב\"ד א\"א כמה לשון זה מקולקל וכו'. וי\"ל דרבינו לישנא קלילא נקט וקיצר במקום שהיה לו להאריך ולומר דלא אמרינן חבוט רמי אלא כשיש בקורה רוחב טפח אלא שסמך על מ\"ש בפ\"ה מהלכות סוכה גבי היה הסיכוך מדובלל: \n", + "בית שנסדק וכו'. משנה פי\"א דאהלות. \n", + "ומ\"ש אם היה רוחב הסדק כחוט המשקולת. שם בה\"א כל שהוא ומפרש בתוספתא פרק י\"ב דהיינו כחוט המשקולת: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א כמה קלקל עלינו את הענין וכו' ובתוספתא כותל שנסדק והוא כותל הבית וכו'. כלומר מדלא פירשה כדמפרש רבינו מאי דתנן הבית שנסדק דהיינו גג וכותליו אלא לכותל לבדו שנסדק קרי במתניתין הבית שנסדק וע\"פ זה פירש השיעורים שבמתניתין לטומאה וכמו שמבואר בדבריו ודברי רבינו ופירושו מרווח בפי' דמתני' וכך פירשו רבינו שמשון והרא\"ש וז\"ל הרא\"ש בית שנסדק כגון שפתחו במזרח ואחוריו לצד מערב ונסדק כל גג הבית מצפון לדרום מעבר לעבר: \n\n" + ], + [ + "אכסדרה שנסדקה וטומאה בצד אחד וכו'. משנה פרק י\"א דאהלות פירוש כל אכסדרה היא פרוצה מרוח ד' וסתומה משלש רוחות ונסדקה התקרה מהרוח הפרוץ עד הכותל הפנימי מעבר לעבר הב'. \n", + "ועל מ\"ש רבינו עירב את הטומאה. כתב הראב\"ד א\"א כמה שיבושים נשתבש וכו'. דברי רבינו פשוטים וכך פירשוה הר\"ש והרא\"ש ואין דברי הראב\"ד מובנים לי ואפשר דלטעמיה אזיל שפירש שהסדק הוא בכותל לא בגג ומשיג על רבינו שכתב נתן רגלו וכו' למעלה על הסדק ועדיין דברי הראב\"ד צריכים עיון: \n", + "היה אדם מוטל על הארץ וכו'. שם וכב\"ה: \n", + "וכן אם היו תחת הסדק וכו'. גם זה שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "זיז שהוא יוצא מפתח הבית וכו'. פי\"ד דאהלות הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא הגיזרה והגבלית בפותח טפח איזהו הזיז שפניו למטה והגיזרה שפניה למעלה ובמה אמרו הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא בזיז שהוא גבוה מן הפתח ג' נדבכין שהם י\"ב טפח יתר מכאן מביאה את הטומאה בפותח טפח העטרות והפיתוחים מביאים את הטומאה בפותח טפח וכו' זיז שע\"ג הפתח מביא את הטומאה בפותח טפח וכו' קנה שע\"ג הפתח אפילו מאה אמה מביא את הטומאה כל שהוא דברי רבי יהושע ר\"י בן נורי אומר אל יחמיר זה מן הזיז ופירש שם רבינו זה הזיז אשר יביא את הטומאה בכל שהוא כבר התבאר לך צורתו ותנאו וזה שיהיה לו תוספת אל מה שימשך לארץ ויהיה בינו ובין הארץ גבוה י\"ב טפחים והוא יוצא מצד פתח [הבית] ונחשוב זה הקנה הנוסף שהוא כבר הגיע לארץ וכלל הטומאה אשר תחתיו לצד הארץ וכו'. [זיז] שעל גבי הפתח ר\"ל שיהיה יוצא מהמשקוף ולהיותו למעלה מי\"ב טפחים יצטרך שיהיה בו פותח טפח ואז יביא את הטומאה לבית: \n", + "וכתב עוד אר' יהושע להיות הקנה משוך על אורכו ודבוק לכותל אע\"פ שהוא למעלה מי\"ב טפחים הנה הוא יביא את הטומאה לבית בכל שהוא ואמר ר\"י בן נורי שלא תהיה זו חמורה מהזיז אשר לא יביא את הטומאה כאשר היא למעלה מי\"ב טפחים אלא בפותח טפח כמו שקדם והלכה כר\"י בן נורי עכ\"ל: \n", + "והראב\"ד כתב על דברי רבינו כאן תמה אני איך הוא מוציא הדברים מפשטן וכו'. נראה מדבריו שהוא תמה על רבינו למה פסק כר\"י ב\"נ והו\"ל לפסוק כר' יהושע מפני שרבי סייע אותו דתניא בתוספתא רבי אומר החמירו בקנה יותר מבזיז שקנה מיטלטל וזיז אינו מיטלטל, ולדעת רבינו י\"ל שהוא סובר שרבי לא בא אלא ליתן טעם לדברי רבי יהושע ואפשר דליה לא ס\"ל ומאחר דמילתא דרבנן היא פסק כר\"י בן נורי דמיקל. ויש לתמוה על הראב\"ד למה קראו מוציא דברים מפשטן לפי שפסק כר\"י בן נורי וצ\"ל דמשום דאע\"פ שאפשר לומר דרבי לא בא אלא ליתן טעם לדברי ר' יהושע ואפשר דאיהו סבר כר\"י בן נורי פשטא דמילתא היא דכרבי יהושע ס\"ל לכך קראו מוציא הדברים מפשטן. ועטרות הם אבנים הבולטים מן הקיר כמין כיפה. ופיתוחים הם סיוד וכיור שעושים לנוי. \n", + "ומ״ש רבינו ודבר ברור הוא וכו'. בפ' מי שמתו (ברכות יט:) ד״ת אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ וכו' אין בו חלל טפח אינו חוצץ: \n\n" + ], + [ + "זיז שהוא סובב את כל הבית וכו'. בפרק י\"ד דאהלות זיז שהוא סובב את כל הבית ואוכל בפתח ג' אצבעות פירוש זיז שהוא רחב טפח וסובב כל כתלי הבית מבחוץ וכנגד הפתח אוכל שלש אצבעות ועל שאר הפתח אין זיז שאם היה אוכל כנגד הפתח טפח היה הבית טמא לד\"ה וידוע דהלכה כרבי יהושע. טומאה בבית כלים שתחתיו טמאים טומאה תחתיו ר\"א מטמא את הבית ורבי יהושע מטהר: \n", + "וכתב הראב\"ד טומאה תחתיו אינו מביא את הטומאה לבית א\"א דוקא בזיז שהוא למעלה מי\"ב טפחים עכ\"ל. כלומר שאילו לא היה למעלה מי\"ב טפחים היה מביא את הטומאה בכל שהוא כמו שנתבאר ופשוט הוא והטעם כשטומאה בבית כלים שתחתיו טמאים משום דדרך הטומאה לצאת. \n", + "ומ\"ש וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה. שם במשנה פירוש כי כאשר היה הבית מוקף באכסדראות ואכסדרה אוכלת בפתח שלש אצבעות טומאה בבית כלים שבאכסדרה טמאים טומאה באכסדרה רבי יהושע מטהר הבית: \n\n" + ], + [ + "חלון העשויה לתשמיש וכו'. פי\"ד דאהלות. \n", + "ומ\"ש אפילו היה כרוחב אגודל. שם בתוספתא, ומ\"כ פי' אפילו לא היה לצד חוץ אלא גודל וכשהזיז אינו גבוה אלא רום אצבעיים עשוי לנוי החלון ומצטרף אהלו עם החלון. \n", + "ומ\"ש ואפי' גבוה כל שהוא: בניין היוצא לפני החלון וכו'. בפרק י\"ב דאהלות הבטח אינו מביא את הטומאה היה בו זיז ר\"א אומר אינו מביא את הטומאה [רבי יהושע אומר] רואין את הבטח כאילו אינו והזיז העליון מביא את הטומאה. \n", + "ומ\"ש היה בו זיז וכו'. שם וכרבי יהושע: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זאת הפסקא לא נמצאת וכו'. וזה לשון רבינו בפירוש המשנה בטח הוא בניין היוצא מהכותל לפני החלון כי כאשר ישקיף מהארובה הוא נסמך עליו ולזה יקרא בטח וכתב הרא\"ש הטעם מפני שהוא מודבק לחלון ואין אויר שתכנס בו טומאה ורבינו שמשון בשם הערוך פירש בו פי' אחר: \n", + "וכיצד מביאין כל הזיזין האלו טומאה וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "שני זיזין זה ע\"ג זה וכו' וכן שתי יריעות שהן גבוהות מן הארץ פותח טפח זו ע\"ג זו. פי\"ד דאהלות: \n", + "כתב הראב\"ד תחת התחתון תחתיו בלבד טמא א\"א חסר מכאן עיין המשנה עכ\"ל. ואני אומר ספר מוטעה נזדמן להראב\"ד בדברי רבינו ובנוסחא הנכונה אין שום חסרון וכך היא היה העליון עודף על התחתון פותח טפח וטומאה תחת התחתון או ביניהם תחתיהם וביניהן טמא היתה ע\"ג העליון כנגדו ועד הרקיע טמא היה העליון עודף על התחתון פחות מטפח וטומאה תחתיהם תחתיהם וביניהם טמא היתה הטומאה ביניהם או תחת המותר ביניהם ותחת המותר טמא אבל תחת התחתון טהור וזו הבבא האחרונה פלוגתא דר\"א ורבי יהושע וידוע דהלכה כרבי יהושע: \n", + "כתב עוד הראב\"ד תחתיו בלבד טמא א\"א הנוסחא נסוחא מן האחרת עכ\"ל. מכאן נראה שמ\"ש בהשגה שקודם זו חסר מכאן היינו שהיה בנוסחתו בדברי רבינו שני זיזין זה ע\"ג זה וכו' טומאה תחת העליון ביניהם בלבד טמא והשתא קאמר שמ\"ש בסיפא גבי יש בכל אחד מהן פותח טפח ואין ביניהן פותח טפח וטומאה תחת התחתון תחתיו בלבד טמא נוסחא זו נכונה מהאחרת כלומר מהנוסחא שכתב לעיל שיש בה חסרון. שנסוחא פירושה נכונה ואפשר דגרסינן נכוחה או נכונה: \n", + "ועל מ\"ש רבינו אין בהם פותח טפח וכו'. טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת שהרי היא רצוצה. כתב הראב\"ד א\"א זה הטעם שיבוש אלא שאין שם כדי שיביא את הטומאה לצדדין עכ\"ל. טעמו משום דלא מיקרי רצוצה אלא כשאין שם חלל גבוה טפח אבל הכא הרי יש שם חלל גבוה טפח אלא שלפי שאין בגגה רוחב טפח אינה מביאה את הטומאה לצדדין ולדברי רבינו י\"ל שמאחר שאין בגגה טפח על טפח על רום טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כל שחסר אחד מאלו דינה כרצוצה ושפיר מיקריא רצוצה: \n", + "כלים או בגדים וכו' עד מפני שהם כקרקע. פט\"ו דאהלות: \n", + "כתב הראב\"ד ומביא את הטומאה לכל הכלים שתחתיו ראיתי שלא פירשו לא הוא ולא הרב היוני וכו'. ואני אומר אין ספק שפירושו אמיתי ואין תפיסה על רבינו למה לא פירש שרבינו ז\"ל בספר הזה מחבר לא מפרש ויש כאן ט\"ס וצריך לכתוב של שיש במקום שלשתן. גם חסר בדפוס תיבת אלף וכך היא הנוסחא אפילו גבוהות מן הארץ אלף אמה וכן מבואר בתוספתא וטעם החילוק בין לוחות עץ לטבליות של שיש דשל עץ לא בטילי אגב קרקע וכמאן דליתנהו דמי ומקומם חשיב חלל אבל שיש כקרקע הוא חשיב שהרי מין קרקע הוא: \n", + "ועל מ\"ש רבינו אם היתה הטומאה גבוהה מן הארץ: כתב הראב\"ד זה שיבוש ראוי להיות אם היתה מן הארץ גבוה הכלי עכ\"ל. טעמו דאכלי או לוח העליון הוא דקפדינן שיהא גבוה מן הארץ טפח ולשון המשנה כך היא עד שתהא העליונה גבוה מן הארץ פותח טפח וא\"כ אפילו אין הטומאה גבוהה מן הארץ טפח אם הכלי או הלוח העליון גבוה מן הארץ טפח מביא את הטומאה וגם רבינו כתב כן בסוף פי\"ו ולכן צריך לומר שסמך כאן על מ\"ש שם וה\"פ אם היה הלוח או הכלי העליון שהטומאה מלמטה גבוה מן הארץ טפח: \n\n" + ], + [ + "לוחות של עץ שהן נוגעות זו בזו וכו'. שם טבליות של עץ שהן נוגעות זו בזו בקרנותיהם והם גבוהות מן הארץ פותח טפח טומאה תחת אחת מהן הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה כלים שתחת הראשונה טמאים שתחת השניה טהורים ופירש רבינו הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה לפי שהיא חלק מאהל המת וכלים שתחתיה טהורים לפי שלא יגיעו בינה ובין הטבלא אשר תחתיה הטומאה פותח טפח עד שתביא לה טומאה ואמנם ימשש זוית לזוית לבד עד כאן לשונו. וכתב ר\"ש הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה ואע\"ג דתנן בריש מכילתין כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים [טומאת שבעה] והשלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב הא תנן התם אין האהל מתחשב הילכך טבלא שטומאה תחתיה אינו מן המנין עכ\"ל. ויש לתמוה על רבינו שכתב כאן והנוגע בלוח זו השניה כנוגע בכלים שנגעו באהל המת וע\"פ מה שנתבאר בפ\"ה מהלכות אלו אינו טמא אלא טומאת ערב ומתניתין קתני טמאים טומאת שבעה ואפשר דה\"ק הוי כנוגע בכלים שנגעו באהל המת בעודם מאהילים על המת דהוי בחיבורין דכה\"ג טמאים טומאת שבעה: \n", + "אבל כל הכלים שאמרנו שמביאין את הטומאה ואינם חוצצין וכו'. זה נלמד ממה ששנינו בריש פ\"ז דאהלות ובפרק ח': \n\n" + ], + [ + "חבית שהיא יושבת על שוליה באויר וכו' עד הכל טמא. פ\"ט דאהלות חבית שהיא יושבת על שוליה באויר וכזית מן המת נתון תחתיה או בתוכה כנגד קרקרותיה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת והחבית טמאה תחת דפנה מבחוץ טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת והחבית טהורה בתוכה ותחת דפנה אם יש בדפנות פותח טפח הכל טמא וכנגד פיה טהור ואם לאו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת פי' קרקרותיה שוליה המחודדים ואתחתיה קאי והוא הדין לזית נתון בתוכה או תחתיה כנגד קרקרותיה וחבית זו של חרס היא ולדעת רבינו רחבה שוה מלמעלה למטה כמו חביות שלנו וע\"פ הדברים האלה פירש שם וז\"ל אמרו כנגד קרקרותיה ירצה שתהיה הטומאה תחתיה ממה שימשך לחללה לא שתהיה תחת עובי x הדפנות וכו' וכאשר היתה טומאה כנגד קרקרותיה אין לפי מה שהשרשנו שיהיה כל מה שהוא נכחי לטומאה מאויר החבית (ומעת שנטמא אוירה נעשית החבית) טמאה לא שכלי חרס יטמא מגבו אבל להיותו מטמא מאוירו וזאת החבית כבר נטמאה אוירה בזה המין מהטומאה אשר יטמא כל מה שיהיה נכחי אליו וכו' ואם היתה הטומאה תחת דפנה מבחוץ והוא שתהיה תחת עובי (החרס) [הגג] ולא יהיה ממנו כלל תחת שוליה ממה שימשך לאוירה הנה החבית טהורה שכלי חרס אינו מטמא מגבו והטומאה בעת שעברה למעלה לא תכנס באוירה לפי שהיא תחת הדופן. ואמרו בתוכה ותחת דפנה הוא שתהיה מקצת הטומאה תחת דפנה ומקצתה תחת שוליה לשון התוספתא כזית מן המת מקצתו נתון תחת דפנה ומקצתו נתון תחת קרקרותיה כל שכנגד הטומאה בין מלמעלה בין מלמטה טמא וכל שאינו כנגד הטומאה בין מלמעלה בין מלמטה טהור ואם יש בדפנה פותח טפח הכל טמא וענין הכל טמא שיהיה כל מה שיגע בחבית טמא ואפילו מה שלא יהיה נכחי לטומאה אבל בהיות עובי (חרסה) [גגה] טפח כבר התפשטה הטומאה בכולה ר\"ל כל מקיפה ולזה היה כנגד פיה טהור ר\"ל מה שימשך לאוירה לפי שהטומאה כבר התפשטה והראת פעולתה ברוב נכחיותה. \n", + "ומ\"ש רבינו בד\"א בחבית טהורה וכו'. במשנה הנזכרת ופי' שם רבינו אולם אם כבר נטמאת מקודם באחת הטומאות שיהיה כלי טמא וכלי טמא אינו חוצץ או אם יהיה גבוה על הארץ טפח שהוא אהל או יהיה הטומאה תוכה ועליה כיסוי שיהיה כמו קבר סתום או תהיה כפויה על הטומאה כל מה שיגע באחד מאלו הענינים טמא והוא אמרו הכל טמא ר\"ל תוכה וגבה ודפנה ובכלל כל מי שיגע בו [הטומאה הוא] טמא לסבה שזכרנו עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד או על גבה הכל טמא א\"א חסר מכאן ואומר אני שכן צריך לפרש לא הכל הכל ממש וכו'. טעמו במ\"ש חסר מכאן לומר שלא הוה ליה לרבינו לסתום ולכתוב הכל טמא אלא לפרש וכבר כתבתי שאין זה תפיסה על רבינו שאינו בספר הזה מפרש אלא מחבר ומכ\"מ מתוך לשונו של רבינו נראה לי שמה ששנינו הכל טמא לכל החלוקות קאי דבכל חלוקה מהם הנוגע בכ\"מ ממנה טמא מפני שהיא כקבר סתום וזה מבואר בלשונו בפי' המשנה שכתב שיהיה כמו קבר סתום ולזה נתכוון במ\"ש כאן וכל הנוגע בה כולו טמא: \n", + "היתה מוקפת צמיד פתיל וכו'. תוספתא דאהלות פ\"י ויש לתמוה אמאי לא אמרינן טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ומטמאה כל מה שבתוכה וצ\"ע: \n", + "חביות שהן יושבות על שוליהן וכו'. משנה פט\"ו דאהלות ועיין בדברי רבינו בפי' המשנה ויש פה חסרון בספרי הדפוס וכך היא הנוסחא הנכונה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת מפני שהיא רצוצה בד\"א בטהורות אבל אם היו טמאות או גבוהות מן הארץ טפח וטומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא שהרי הכל אהל אחד: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אדם שהאהיל בידו אחת וכו'. וכן שני בתים וכו'. בספט\"ו דאהלות והטעם על פי מה שקדם שהאדם שנטמא במת יטמא הכלים שנגע בהם אבל באהל אינו מטמא אותם שאין מטמא באהל אלא מת עצמו אבל אם בשעה שנוגע במת או מאהיל עליו מאהיל גם על הכלים בידו אם יש בה פותח טפח שהוא שיעור אהל להביא הטומאה הנה נטמאו מפני היותם עם המת תחת אהל אחד שהאדם נעשה אהל להביא את הטומאה: \n\n" + ], + [ + "אדם שהשקיף וכו' עד מביא ואינו חוצץ. פרק י\"א דאהלות וכב\"ה. ויש בספרי הדפוס ט\"ס בדברי רבינו שכתוב בצד החיצון וצריך למוחקו ולכתוב במקומו בעד החלון: \n\n" + ], + [ + "נושאי המת וכו'. פ\"ו דאהלות. \n", + "ומ\"ש וכן אם היה אדם מבפנים או מבחוץ וכו'. כ\"כ בפי' המשנה ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "תנור שהוא עומד בתוך הבית וכו'. ריש פ\"ה דאהלות וכב\"ה דתנן תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה לחוץ והאהילו עליו קוברי המת בש\"א הכל טמא ובה\"א התנור טמא והבית טהור ר\"ע אומר הכל טהור ופי' רבינו עין התנור הוא הנקב אשר בשפלות מהארץ אשר ישליכו ממנו האש ומוציאים ממנו האפר. וקמורה מקובבת והוא שיהיה התנור כולו תחת הבית והנקב הקמור בולט לחוץ והאהילו נושאי המת במת על זה הקובב אמרו ב\"ש כבר נדבק האהל בזאת הקובב ונכנסה הטומאה לבית מעליוני התנור כמו אם היתה טומאה תחת זה הקובב ובה\"א שהתנור לבד הוא אשר יטמא כי האהיל המת על מקצתו ור\"ע אומר שהתנור טהור שאין האהל על עצם התנור אלא על הקובב היוצא ממנו ואין הלכה כר\"ע עכ\"ל. והרא\"ש כתב מיירי כשיש בעין טפח על טפח דאי לאו הכי אפילו טומאה בעין טהור התנור כדתנן פ\"ח דכלים בש\"א הכל טמא דחזינן לטומאה כאילו היא בתוך העין ויוצאה דרך פי התנור לבית וב\"ה לא מחמרי כולי האי להביא טומאה לבית אבל התנור טמא ורבינו שמשון פירש דבאין בעין פותח טפח איירי דאי יש בו פותח טפח למה לא תכנס לבית דלא דמי להני דאמרן בפירקין דאין דרך הטומאה ליכנס דהכא הרי נכנסת לתנור ולמה לא תכנס לבית דרך פתח פיו ועוד דגבי מגדל אוקימנא דלתותיו מגופות וכאן פיו של תנור פתוח ולא מסתבר כלל לחלק בין טומאה עוברת לטומאה עומדת אלא בדלית ליה פותח טפח איירי כן מוכח בתוספתא וסברי ב\"ש דנכנסת טומאה לכלי דרך נקב קטן וכו' וב\"ה סברי דנכנסת טומאה לכלי דרך נקב קטן ולא לטמא הבית עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש רבינו שהרי אין התנור גבוה מעל הארץ וכו'. נראה לי מתוך דבריו שמפרש דמיירי שהתנור משוקע בקרקע הבית הילכך נמצא דלענין זה אינו אהל אחד עם הבית כדי שיביא לו טומאה שנכנסה לו דרך עינו. והראב\"ד כתב זה הטעם אינו כלום שב\"ש למה מטמאין את הכל וכו'. על מ\"ש הראב\"ד שהתוספתא מפרשא שאין התנור טמא אלא בעין גובה טפח ורחב טפח יש לתמוה שרבינו שמשון כתב דבתוספתא מוכח דבדלית בעין פותח טפח מיירי ונראה שהם חולקין בפירוש התוספתא דקתני אמר רבי יוסי בא רבי יוחנן בן נורי אצל רבי חלפתא א\"ל מה אתה [אומר] בעין של תנור א\"ל טמא א\"ל אף אני אומר כן אלא שעקיבא מטהר עין של תנור שיש בה גובה טפח ואין בה רוחב טפח [יש בה רוחב טפח] ואין בה גובה טפח טהורה. רבינו שמשון מפרש דברישא מיירי בעין של תנור דמתניתין ובסיפא מפרש דפלוגתייהו בדלית ביה פותח טפח דאילו הוה ביה פותח טפח מודה ר\"ע דטמא והראב\"ד מפרש סיפא דה\"ק ע\"כ לא פליגי אלא בדאית ליה פותח דאי לית ביה פותח מודו כ\"ע דטהור. ומ\"ש הראב\"ד בסוף דבריו ואם נתן על אויר העין נסר שהוא רחב וארוך וכו' הוא תוספתא ופירושה: \n", + "מגדל הבא במדה וכו' עד כלים שבתוכו טהורים. פ\"ד דאהלות כלשון רבינו והנה יש בספרי הדפוס חסרון בדברי רבינו וכך צריך לכתוב אצל מ\"ש ונפתח לחוץ טומאה בתוכו הבית טהור. והתנה במגדל הנזכר בפרק זה שיהא בא במדה דהיינו שיהא מחזיק מ' סאה שהם כוריים ביבש ולזה יהיה חוצץ בפני הטומאה אבל אם היה פחות מזה הנה הוא יקבל טומאה כשאר כלים המקבלים טומאה ולא יציל על כלים שבתוכו. \n", + "ומ\"ש שהוא עומד בתוך הפתח ונפתח לחוץ. מיירי שהמגדל ממלא כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדין נמצא שאין מקום לצאת הילכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני המגדל: \n", + "ומ\"ש היתה מוכני שלו וכו'. ז\"ל המשנה שם היתה מוכני שלו משוכה לאחריו ג' אצבעות טומאה שם כנגד הקורות הבית טהור בד\"א בזמן שיש שם פותח טפח ואינה יוצאת והמגדל בא במדה ופי' שם רבינו הגלגל שבזה המגדל יקרא מוכני והנה זה המוכני חוץ מאחורי המגדל בתוך הבית ג' אצבעות והטומאה באותם שלש אצבעות. ופירוש תחת הקורות שהטומאה במה שיוצא לחוץ שהוא תחת קורות הבית בד\"א בזמן שיש בה פותח וכו' כי מה שאנו אומרים שאין הטומאה יוצאה לבית לפי שאין המוכני יוצא אלא ג' אצבעות שהוא פחות מטפח ואנו צריכים הטומאה טפח ואמנם זה בג' תנאים התנאי האחד שיהיה שם פותח טפח כי לא הוצרכנו להבאת הטומאה טפח אלא בזמן שיהיה במקום הטומאה פותח טפח אבל כשאין שם פותח טפח יוצאה ובוקעת ואין צריך לטפח ועוד תנאי שני שזה המוכני לא יהיה יוצא מאחר המגדל לגמרי אלא שיהיה לו דבר שיהיה מונע אותו מלצאת טפח ועוד תנאי ג' שיהא בא במדה דהיינו שיחזיק מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש: \n", + "ומ\"ש היה המגדל עומד בתוך הבית וכו'. פי' כי אמרינן טומאה בבית מה שבתוכו טהור מיירי בשדלת המגדל מוגף שהמגדל מציל וחוצץ לפי שאינו מקבל טומאה דכלי הבא במדה הוא וכשטומאה בתוכו הבית טמא אע\"ג שדלת המגדל מוגף לפי שדרך הטומאה לצאת וכיון שהיא בתוך הבית כל מה שבבית טמא אבל אם היה דלת המגדל פתוח אפילו בטומאה בבית טמא היה טמא מה שבתוך המגדל שהרי הטומאה במגדל דרך פתחו שהוא בתוך אהל הבית: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב כלים שבין המגדל ובין הארץ וכו'. פירוש אם יש טפח בין מגדל לכותל או בין גג מגדל לקורות או בין שולי המגדל לארץ הכלים טמאים מטומאת הבית שהטומאה נכנסת לכלים דרך הפתח וכשאין שם טפח המגדל חוצץ בפני הטומאה שלא תגיע לכלים כי כאשר היה זה המגדל בתוך הבית הנה הוא כמו בית בבית וכלים שבינו לבין הארץ ושבינו לבין הכותל לא יטמאו אם לא היה שם פותח טפח וכן בינו לבין הקורות ונוסחת התוס' שאנו רואים את הקורות כאילו יורדות וסותמות ד\"ה אין טומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו בפחות מטפח ואמרו טומאה שם ר\"ל בין הכותל ואחורי מגדל או בין גג הבית וגג המגדל או בין קרקעית המגדל והארץ הנה הבית כולו טמא לפי שהטומאה בתוך הבית לא יציל עליה האהל שהשורש אצלנו אם היה אהל לתוך אהל והיתה טומאה תחת הפנימי החיצון טמא והוא מאמר התוספתא צמיד פתיל ואהלים מצילים על הטהורים מליטמא ואין מצילים על הטמאים מלטמא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היה עומד באויר וכו'. פירוש כלים שבעביו שיש חדרים עוברים בעביו בין שתי הלוחות: \n", + "כתב הראב\"ד כלים שבין המגדל וכו' אם יש שם פותח טפח כו' א\"א לא כל הענינים שוים וכו'. ואני אומר דברים נכונים הם ורבינו לא חשש לפרש מפני שדבר פשוט הוא ואין דרכו בספר זה כי אם להעתיק המשנה כלשונה: \n\n" + ], + [ + "כל שיפועי אהלים כאהלים וכו'. כאן יש בספרי רבינו חסרון הניכר והוא ט\"ס וכך היא הגירסא הנכונה כל שיפועי אהלים כאהלים כיצד אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע וטומאה באהל כלים שתחת השיפוע טמאים טומאה תחת השיפוע כלים שבאהל טמאים. הטומאה מתוך השיפוע הנוגע בו מתוכו טמא טומאת שבעה והנוגע בשיפוע מאחריו טמא טומאת ערב נעשה השיפוע מאחריו כאילו הוא כלי שנגע באהל היתה הטומאה על אחורי השיפוע הנוגע בו מאחוריו טמא טומאת שבעה והנוגע בשיפוע בתוכו טמא טומאת ערב כחצי זית מתוכו וכו'. ודינים אלו משנה פרק שביעי דאהלות פי' אע\"ג דקי\"ל דאין חשיב אהל להביא את הטומאה עד שיהא טפח על טפח ברום טפח מרובע לא בעינן שיהא בו טפח על טפח מכל צד אלא אהל משופע ויורד וכלה עד כאצבע הואיל ויש באמצעיתו טפח על טפח אף במקום שאין בו טפח על טפח אלא כאצבע חשיב אהל ומביא את הטומאה תחת כולה הואיל והוא אהל אחד ולשון המשנה אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע ופי' ר\"ש וכלה עד כאצבע למעלה לצד הגג אבל רבינו פירש שם ששופע וכלה לצד מטה ששם אינו אלא כאצבע ולישנא דמתניתין דייקא דקתני ויורד: \n", + "ומה שכתב הנוגע בו מתוכו טמא טומאת ז' וכו'. באהל של פשתן מיירי שהוא מקבל טומאה אע\"ג שהוא נטוי לאהל ותורת בית עליו לענין לחוץ בפני הטומאה וכיון שהוא מקבל טומאה וגם חוצץ בפני הטומאה אין ברו כתוכו הילכך צד פנימי וצד חיצון חשובים כשני כלים צד שכלפי הטומאה כנוגע במת וצד שני הוי ככלים בכלים הילכך הנוגע בו מתוכו אחר שפינה המת משם טמא טומאת ז' דהוה ליה כלים באדם ומאחריו טמא טומאת ערב דהוה ליה כלים בכלים ואדם בכלים וע\"כ צריך לפרש דמיירי אחר שפינה המת משם דאילו בעוד המת שם אפילו הנוגע מאחריו טמא טומאת ז' כדתנן אין האהל מתחשב כך פירש ר\"ש וע\"פ זה נפרש לדעת רבינו לענין השיפוע ומה שאחריו וק\"ל. \n", + "ומ\"ש כחצי זית מתוכו וכו'. כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחריו מצטרפין לטמא את האהל טומאת ז' כדתנן בפרק ט\"ז דאהלות כוש שהוא תחוב באהל וכחצי זית מתחתיו וכחצי זית מעל גביו אע\"פ שאינם מכוונים טמא אבל הנוגע בו בין מתוכו בין מאחריו אין בו אלא טומאת ערב כיון דליכא כזית בצד אחד א\"א לכל צד ליחשב אלא כלים בכלים: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א איני יודע מה ראה לפרש מתוכו מתוך השיפוע וכו'. ורבינו בפירוש המשנה נותן טעם לדבריו וכתב שהוצרך לפרש כן מפני ששנינו בתוספתא כחצי זית מתוכו כחצי זית מאחריו הנוגע בו בין מתוכו בין מאחריו טמא טומאת ערב ואמר על כל זה והאהל עצמו טמא טומאת ז' למדך בכאן שהדבור אמנם הוא על השיפוע עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כוורת שהיא מוטלת בארץ וכו'. פ\"ט דאהלות בפרק זה קשה היאך כוורת חוצצת הרי נטמאת ואין כלי טמא חוצץ והראב\"ד העמידה בשל חרס שאינו מיטמא מגבו ורבינו העמידה במחזקת מ' סאה שכתב שם תחילת מה שתבין בזה הפרק שהדבור הוא בכוורת גדולה המחזקת מ' סאה או יותר אשר כבר קדם המאמר שהיא לא תטמא ושהיא חוצצת בפני הטומאה וכאשר תטמא יאמר הנה תוכה טמא או גבה טמא או הכל טמא לא תחשוב שענין זה הטמאות בעצמה אמנם זה ענין הטמאות הכלים אשר בתוכה או על גבה עכ\"ל. והילך לשון המשנה כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ וכזית מן המת נתון תחתיה או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור בבית אין טמא אלא הבית בתוכה הכל טמא פירוש במוטה על צדה איירי ומקצתה בפנים ומקצתה בחוץ. וק\"ל על מה דתנן בנתון תחתיה או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא דבשלמא כשהטומאה תחתיה שיהא גבה טמא ניחא דכיון שאינה גבוהה מהארץ טפח ה\"ל טומאה רצוצה ובוקעת ועולה אבל כשהטומא' על גבה למה תחזור הטומאה לירד למטה לטמא תחתיה הרי הכוורת חוצצת בפניה וי\"ל שלקמן בפרק זה אבאר דכלים אע\"פ שהם אינם מקבלים טומאה כשהטומאה תחתיהן או על גביהן נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כמו שנתבאר בפי\"ב: \n", + "ועל מ\"ש רבינו וכל מה שבאויר תוכה טהור חוץ מכלי שהוא כנגד הטומאה והבית טהור. לישנא דמתניתין דייק דקתני וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור דמשמע מינה דתוכה אינו טהור אלא מה שאינו כנגד הזית אבל קשה שמאחר שהטומאה בקעה ונכנסה לכוורת לטמא מה שכנגד הזית למה לא תתפשט הטומאה בכל הכוורת והל\"ל בתוכה טמא וגבה טהור דכיון שנכנסה הטומאה בכוורת שהוא אהל חוצץ הכוורת בפניה שלא תבקע ותעלה וי\"ל שמאחר שעצם הזית אינו בתוכה אינה מתפשטת בכל הכוורת וכן אינה מעכבת עליה מלבקוע ולעלות. \n", + "ומ\"ש היתה הטומאה בבית אין טמא אלא הבית. דכיון דפיה לחוץ אין הטומאה עוברת לכלים שבתוכה או על גבה מבחוץ וכן אינה עוברת לכלים שתחתיה מבחוץ כיון שאינה גבוהה מן הארץ טפח. \n", + "ומ\"ש בתוכה הכל טמא. מפני שהכוורת חללה בתוך הבית הרי הטומאה בתוך הבית ולא ימנענה הכוורת מלטמא הבית כמו שנתבאר בתוספתא שאין אהלים מצילים על הטמאים מלטמא וכמו שנתבאר פרק י\"ח גבי היתה הטומאה תחת המגדל ותחתיה ועל גבה טמאים כנגד הטומאה דכיון דאין כלי חוצץ בפני הטומאה רואים את הטומאה כאילו היא על גבה והא תנן ברישא דכשהטומאה על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הבית תחתיה וגבה טמא ופשיטא דהכא כשהטומא' חוץ לבית מיירי כמו ברישא ופשיטא נמי שמ\"ש כנגד הטומאה לא קאי אלא לכל שעל גבה וכל שתחתיה בלבד: \n", + "ועל מ\"ש רבינו היתה הטומאה בתוכה וכו' וכל שתחתיה כנגד הטומאה: כתב הראב\"ד זה שיבוש שאף מה שאינו כנגד הטומאה טמא וכו'. והשגה זו אינו אלא לפי מה שהעמיד הוא ז\"ל פרק זה בכוורת של חרש שאינה מטמאה מגבה אבל מתוכה טמאה היא אבל לרבינו שהעמידה בכוורת מחזקת מ' סאה שאינה מקבלת טומאה כלל והיא חוצצת ל\"ק מידי. \n", + "ומ\"ש רבינו היתה גבוהה מן הארץ טפח כו'. ז\"ל המשנה (פ\"ט מ\"ג) היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או על גבה הכל טמא אלא תוכה ובתוכה הכל טמא הטעם משום דכיון שהיא אהל על הארץ רואין אותה כאילו נתחברה עם גג הבית והיה הכל גג אחד הילכך טומאה תחתיה או בבית כל שתחתיה וכל שבבית פשיטא דטמא שהרי הטומאה והכלים תחת אהל אחד וכיון דקי\"ל דכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר א\"כ כלים שע\"ג רואים אותם כאילו הם תחתיה ונמצא שהם והטומאה תחת אהל אחד ומש\"ה כל כלים שע\"ג טמאין ותוכה טהור משום דפיה לחוץ ומ\"מ כלים שבתוכה כנגד הטומאה טמאים משום דכלים אינם נעשים אהלים לטהר ואילו לא היה שם כוורת היה כל שכנגד הטומאה טמא אינו בדין שתציל הכוורת על כלים שכנגד הטומאה. \n", + "ומ\"ש ובתוכה הכל טמא. תוכה והבית פשיטא שטמאים שהרי הוא כאילו שניהם גג אחד וכלים שתחתיה ג\"כ טמאים שכיון שהיא גבוהה מהארץ טפח שהוא אהל הוי כאילו היא וגג הבית אהל אחד וכיון שאמרנו שעברה טומאה לבית וכל מה שבבית טמא א\"כ גם כל מה שתחתיה טמא וכל כלים שע\"ג ג\"כ טמאים משום דכלים נעשים אהלים לטמא כמו שנתבאר בפי\"ב: \n", + "ועל מ\"ש רבינו אבל כל שבאויר תוכה טהור חוץ מכלי שהוא כנגד הטומאה. כתב הראב\"ד א\"א גם זה שיבוש שהכלי שבתוכה טהור שאין כאן רצוצה עכ\"ל פי' דבריו כי כשהטומאה רצוצה אז בוקעת כנגדה אבל כשאינה רצוצה אין חילוק בין כנגדה לשלא כנגדה וכיון שע\"י האהל מתפשטת הטומאה אם נכנסת לתוכה הכל טמא וכיון שאינה נכנסת הכל טהור וטעם רבינו דלגבי מה שכנגד הטומאה חשבינן לכוורת כמאן דליתא ונמצא כלי זה מאהיל על הטומאה. \n", + "ועל מ\"ש רבינו או שהיתה טומאה על גביהן מביאין ולא חוצצין. כתב הראב\"ד א\"א אין כאן טעם וכו'. אין תלונתו על רבינו כי אם על המשנה דקתני ברפ\"ו (משנה א') דאדם וכלים אפילו כלים שאינם מקבלים טומאה נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר וברפ\"ח (משנה א') קתני דכלים שאינם מקבלים טומאה חוצצין וליישב זה נאמר דחוצצין דרפ\"ח מיירי בפותח שבין בית לבית וטומאה בא' מהן אבל כשהטומאה תחתיהן או על גביהן נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כדתנן רפ\"ו וכן פירש הרא\"ש, וכך הם דברי רבינו כאן אע\"פ שבפירוש המשנה לא פירש כן: \n", + "ומה שכתב רבינו בד\"א בזמן שהיא כלי וכו'. ג\"ז שם במשנה פרק ט' (מי\"ב) היתה פחותה שנפחתה ונתבטלה מתורת כלי הרי היא חוצצת ומצלת על מה שתחתיה ועל גבה ופקוקה בקש לרבותא נקט אע\"פ שסתם כל הפחת בקש אין שם כלי עליה או אפוצה כלומר מליאה קש וכיוצא בו עד שלא נשאר בה חלל טפח שוב אין לה דין כלי והילכך תוכה וגבה טהור וחוצצת: \n", + "ועל מ\"ש רבינו אבל אם היתה פחותה וסתם מקום הנפחת וכו' ותוכה וגבה טהור מפני שהוא אהל של עץ: כתב הראב\"ד אין טעם ולא ריח בזה הפירוש ויש כאן פתיות גדולה עכ\"ל. יראה שטעמו משום דקשיא ליה מ\"ש מפני שהוא אהל של עץ דמה לנו אם יהיה של עץ או של דבר אחר ולא היה לו ליתן טעם אלא מפני שאינו כלי. וי\"ל שהוצרך רבינו לומר מפני שהוא אהל של עץ לומר שאינו מקבל טומאה שאילו היה מדבר ארוג או מנסרות נטמא האהל עצמו כדאיתא בפרק במה מדליקין ואין דבר טמא חוצץ וכן אם היה כלי אע\"פ שאינו מקבל טומאה לא היה חוצץ כמו שנתבאר פי\"ב אבל מאחר שהוא אהל של עץ שאינו מקבל טומאה וגם אינו כלי הרי הוא חוצץ ולפיכך תוכה וגבה טהור: \n", + "היתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ וכו'. גם זה שם במשנה וטעמא משום דכיון דלאו כלי הוא כמו שקדם הילכך כזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא דטומאה רצוצה היא ובוקעת ויורדת ועל גבה אף כנגד הזית טהור דכיון דלאו כלי היא חוצצת על גבה כנגדו עד הרקיע טמא ותחתיה טהור דחוצצת היתה הטומאה בבית אין טמא אלא הבית בלבד דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה נכנסת תחתיה היתה טומאה בתוכה אין טמא אלא תוכה דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה יוצאת מתוכה לבית ומצלת על תחתיה וגבה כיון דלאו כלי היא וכאן איחר רבינו המשנה המוקדמת מפני שרצה לסמוך היתה גבוהה מהארץ טפח דאינו כלי להיתה גבוהה מהארץ טפח דהיתה כלי: \n", + "ועל מ\"ש וכזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא. כתב הראב\"ד א\"א כאן צריך טעם וכו'. כלומר שאין זה כדאי לתרץ הקושיא ולי נראה שהטעם שמאחר שהיה בה חלל טפח אע\"פ שעכשיו היא אפוצה אהני לה מה שהיה בה חלל טפח קודם לענין שלא תבקע למעלה ואהני לה מה שהיא עתה אפוצה לענין שתבקע למטה. א\"נ מיירי בשיש בה חלל טפח על טפח על רום טפח אלא שאינו במקום אחד והכי דייק לישנא דמתני' ומש\"ה דיה שתבקע למטה ואינה כדאי שתבקע למעלה ובפחותה ופקוקה בקש יש שם פותח ופקוקה בקש ולענין שתבקע ותרד למטה חשובה כסתומה ולענין שלא תבקע ותעלה למעלה לא חשובה כסתומה: \n\n" + ], + [ + "כוורת המוטלת בארץ בתוך הפתח ופיה לפנים וכו'. דין בבא זו כדין בבא ראשונה אלא ששם בבית אין טמא אלא הבית וכאן הכל טמא והטעם מבואר לפי ששם בבית פיה לחוץ וכאן פיה לפנים. ועוד יש חילוק אחר דהכל טמא דקתני במתני' הכא הוי כל מה שבבית וכל מה שתחתיה וכל מה שעל גבה הכל ושם אין תחתיה ועל גבה טמא אלא כנגד הטומאה וגם בזה הטעם משום דכיון דהכא פיה לפנים הוי כאילו פיה וגג הבית אהל אחד וכיון דכלים נעשו אהלים לטמא כלים שתחתיה ושעל גבה רואים כאילו הם בתוכה: \n", + "ומ\"ש היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. גם זה שם וכמבואר בדברי רבינו הטעם: \n", + "ומ\"ש היתה פחותה ופקוקה בקש וכו'. גם זה שם במשנה והטעם מפני שכבר נתבאר דהיכא דפיה לפנים וגבוהה מן הארץ טפח שוליה וגגה וגג הבית הכל אהל אחד והילכך טומאה באחד מהם כלים שבכולם טמאים ומ\"מ טומאה באחד מהם כלים שעל גבה טהורים וכן אם הטומאה על גבה כלים שבכולם טהורין משום דכיון דאינה כלי חוצץ גגה בין מה שעל גבה למה שתחתיה. \n", + "ומ\"ש היתה מונחת על הארץ וכו'. גם זה במשנה שם בבא זו שוה לאידך בבא דהיתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ אלא ששם טומאה בבית אין טמא אלא הבית בתוכה אין טמא אלא תוכה וכאן בתוכה או בבית תוכה והבית טמאים והטעם מבואר משום דשם פיה לחוץ וכאן פיה לפנים: \n", + "ועל מ\"ש רבינו גבי כוורת המוטלת בארץ וכו' היתה גבוהה מהארץ טפח וטומאה תחתיה או בתוכה או על גבה או בבית הכל טמא וכו'. כתב הראב\"ד דברים אלו כבדים וכו' כי מעל גבה והטומאה מבחוץ איך תבא לתחתיה וכו'. לדעת רבינו אין כאן קושיא אע\"פ שהעמידה בכוורת מחזקת ארבעים סאה שאינה מקבלת טומאה כלל אף על פי כן טומאה על גבה טמא תחתיה מדתנן ברפ\"ו דאפי' כלי גללים נעשים אהל לטמא אבל לא לטהר וכמו שנתבאר: \n\n" + ], + [ + "כוורת שהיא בתוך הבית וכו'. גם זה שם במשנה פ\"י טומאה בתוכה הבית טמא דאפילו אם היתה מוקפת צמיד פתיל אין צמיד פתיל לטומאה אבל אם טומאה בבית מה שבתוכה טהור שאין הטומאה נכנסת לה כיון שאין בין פיה לתקרה פותח טפח שדרך הטומאה לצאת לתוך הבית בפחות מטפח בין עומדת כדאמרן בין מוטה על צדה ואין בין פיה לכותל פותח טפח בין אחת כדאמרן בין שתים זו על גב זו ואין בין פי התחתונה לשולי העליונה פותח טפח וכן אין בין פי העליונה לקורות פותח טפח: \n", + "היתה עומדת בתוך הפתח ופיה למעלה וכו'. פי' הב\"ע בשהכוורת ממלאה את כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדים ואין מקום לטומאה לצאת הילכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני הכוורת מידי דהוה אפתחי הבית בזמן שהם נעולים: \n\n" + ], + [ + "כוורת חלולה שהיא כלי שלם וכו'. ג\"ז שם במשנה דינא דהאי בבא כדינא דבבא קמייתא שבפרק זה אלא דהתם מיירי בשמקצתה בתוך פתח הבית והכא מיירי באויר ומפני שהוא תחלת ענין לבבות שכל הכוורת היא באויר התנה שיהא חלולה: \n", + "היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. גם זה שם ודין בבא זו כדין בבא שנייה שבראש הפרק אלא דהתם איירי בשקצתה תוך הבית והכא מיירי בכולה באויר: \n", + "לפיכך אם היתה כוורת זו המוטלת על הארץ וכו'. ג\"ז שם ודין זו כדין בבא דלעיל המתחלת היתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ אלא שכאן כולה באויר: \n", + "ומ\"ש רבינו או שהיתה באה במדה. ק\"ל דמשמע דעד השתא מיירי באינה באה במדה וזה אינו שכבר כתבתי בראש הפ' דברי רבינו שכתב שכל פרק זה מיירי בבאה במדה ונראה שהטעם מפני שבבבות שכתב עד עתה דמיירי בשהכוורת עומדת באויר לא איצטריך שתהא באה במדה דאפילו באינה באה במדה מיירי כתב בבבא זו שאם היא באה במדה אפילו אינה פחותה ופקוקה בקש נמי ועוד דרבינו לישנא דמתני' נקט ששנו בבבא זו ובבבא דגבי כוורת שהיא כלי שני או מחזקת מ' סאה כתבה גם רבינו ואפשר שהטעם ששנה כן התנא הוא מהטעם שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "כוורת שהיא כלי שלם וכו'. גם זה שם במשנה ופי' על גבה היינו שהטומאה מאהלת חוץ למעלה מפיה טומאה בוקעת וכו' דכיון דקי\"ל דכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כשהיתה בתוכה או על גבה רואין אותה כאילו היא תחתיה וכשהיא תחתיה הרי היא רצוצה ובוקעת ועולה. \n", + "ומה שכתב אבל אם היתה גבוהה מן הארץ טפח או מכוסה וכו' עד וחוצצת. גם זה שם במשנה וכתנא קמא והכל מבואר ע\"פ השרשים הקודמים: \n", + "וראיתי להעתיק פה מה שכתבתי בפירוש משניות פ\"ט דאהלות שהיא פרק זה דכוורת ומה שקשה לי בקצת בבות אלו וישמע חכם ויוסיף לקח: \n", + " [מ\"א] כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ וכו'. הראב\"ד בהשגות פי\"ט מהלכות טומאת מת פירש פרק זה בכוורת של חרס ונדחק מאד בכמה מקומות מפרק זה כמבואר שם בדבריו, ורבינו שמשון והרא\"ש פירשו דבכוורת של עץ מיירי ומחולחלת דקתני היינו שדרך הכוורת שעושין לה נקבים בדפנותיה מקום יציאת וכניסת הדבורים ופעמים פוקקין אותן בקש ואותו הפקק אינו תקוע בחוזק אלא רפוי וכיון שהוא רפוי חשיב כפתוח להוציא ממנה הטומאה אבל להכניס לה טומאה חשיב כסתום דבכל דוכתא טומאה יוצא בקל יותר ממה שנכנסת ואע\"פ שפירושם נכון מכל מקום נדחקו במאי דקתני רישא וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור דהאי תוכה הוי כמו ותוכה בוי\"ו כמבואר בדברי רבינו שמשון וגם מחולחלת דנקט גבי פיה לפנים כמבואר בדברי הרא\"ש דלא נפקא לן מידי בפיה לפנים בין במחולחלת לשאינה מחולחלת כיון דפיה לפנים והטומאה יוצאה דרך פיה לבית אלא אגב דתנא ברישא מחולחלת בהדי כלי תני נמי הכא והרמב\"ם ז\"ל פירשה ג\"כ בכוורת של עץ כמבואר בדבריו בפירוש המשנה. וראיתי לבאר פרק זה ע\"פ פירושו אחת לאחת למצוא חשבון ולא אביא כל מ\"ש הוא עצמו ז\"ל בפי' המשנה שלא לכפול הדברים: \n", + "כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ. במוטה על צדה איירי ומקצתה בפנים ומקצתה בחוץ. \n", + "כזית מן המת נתון תחתיה או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא. כשהטומאה תחתיה כיון דרצוצה היא פשיטא דבוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכשהיא על גבה כיון דקי\"ל דכלים אינם חוצצים בפני הטומאה א\"כ כשהיא ע\"ג רואין אותה כאילו היא תחתיה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכיון דבוקעת ועולה א\"כ מה שבתוכה כנגד הטומאה טמא וכ\"כ הרמב\"ם פה ובחיבור פי\"ט מהלכות טומאת מת. וסיפא דמתני' נמי דיקא \n", + "דקתני וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור משמע בהדיא דאין תוכה טהור אלא מה שאינו כנגד הזית דוקא. \n", + "בבית אין טמא אלא הבית. דכיון דפיה לחוץ אין הטומאה עוברת לכלים שבתוכה או ע\"ג מבחוץ וכן אינה עוברת לכלים שתחתיה מבחוץ כיון שאינה גבוהה מן הארץ טפח. \n", + "בתוכה הכל טמא. תוכה פשיטא דטמא והבית טמא משום דכוורת אינה חוצצת בפני הטומאה ועברה הטומאה לבית. ותחתיה וע\"ג כנגד הטומאה טמאים משום דכיון דאין כלים חוצצין רואין את הטומאה כאילו היא ע\"ג וכן תנא ברישא דכשהיא על גבה כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא ובזה נסתלק מה שהשיג הראב\"ד על מ\"ש הרמב\"ם פי\"ט מהלכות טומאת מת היתה הטומאה בתוכה טמא כל שבבית וכל שבתוכה וכל שעל גבה וכל שתחתיה כנגד הטומאה כמו שביארנו עכ\"ל ומתוך מ\"ש נתבאר דכנגד הטומאה שכתב קאי בין לכל שע\"ג בין לכל שתחתיה. \n", + "ומ\"ש הרמב\"ם כמו שביארנו רומז למ\"ש ברישא כזית מן המת נתון תחתיה או ע\"ג מבחוץ כל שהוא כנגד הזית בתחתיה או בגבה טמא: \n", + " [מ\"ב] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או ע\"ג הכל טמא אלא תוכה. הטעם משום דכיון שהיא אהל על הארץ רואין אותה כאילו נתחברה עם גג הבית והיה הכל גג אחד והילכך טומאה תחתיה או בבית כל שתחתיה וכל שבבית פשיטא דטמא שהרי הטומאה והכלים תחת אהל אחד. וע\"ג לכאורה נראה דטעמא משום דכיון דקי\"ל דכלים נעשים אוהלים לטמא אבל לא לטהר א\"כ כלים שע\"ג רואין אותן כאילו הן תחתיה ונמצא שהן והטומאה תחת אהל אחד ומש\"ה גם כל כלים שע\"ג טמאים. ותוכה טהור משום דפיה לחוץ ומ\"מ כלים שבתוכה כנגד הטומאה טמאים וכמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ט מהלכות טומאת מת וטעמא משום דכיון דכלים אינם נעשים אהלים לטהר ואילו לא היה שם כוורת היה כל שכנגד הטומאה טמא א\"כ אינו בדין שתציל הכוורת על כלים שבתוכה כנגד הטומאה ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד גם על דין זה. \n", + "בתוכה הכל טמא. תוכה והבית פשיטא שטמאים שהרי הוא כאילו שניהם תחת גג אחד וכלים שתחתיה ג\"כ טמאים שכיון שהיא גבוהה מהארץ טפח שהוא אהל הוי כאילו היא וגג הבית אהל אחד וכיון שאמרנו שעברה טומאה לבית וכל שבבית טמא א\"כ גם כל שתחתיה טמא וכל כלים שעל גבה טמאים משום דכלים נעשים אהלים לטמא וכדתנן רפ\"ו היתה טומאה תחתיה כלים שע\"ג טמאים: \n", + " [מ\"ג] בד\"א בזמן שהיא כלי מחולחלת היתה פחותה. שנפחתה ונתבטלה מתורת כלי אז היא חוצצת ומצלת על מה שתחתיה ועל גבה. \n", + "ופקוקה בקש. לרבותא נקט אע\"פ שסתם כל הפחת בקש אין שם כלי עליה. \n", + "אפוצה. כלומר מליאה קש וכיוצא בו עד שלא נשאר בה חלל טפח שוב אין לה דין כלי \n", + "והילכך כזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא דטומאה רצוצה היא ובוקעת ויורדת ועל גבה אף כנגד הזית טהור דכיון דלאו כלי הוא חוצצת. \n", + "על גבה כנגדו עד הרקיע טמא ותחתיה טהור דחוצצת. \n", + "בבית אין טמא אלא הבית. דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה נכנסת תחתיה. \n", + "בתוכה אין טמא אלא תוכה. דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה יוצאת מתוכה לבית ומצלת על תחתיה וגבה כיון דלאו כלי היא: \n", + " [מ\"ד] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא. דמביאין טומאה מזה לזה. \n", + "תוכה וגבה טהור. דלאו כלי היא וחוצצת: \n", + " [מ\"ה] בד\"א בזמן שפיה לחוץ היה פיה לפנים וכו'. דין בבא זו כדין בבא ראשונה אלא ששם בבית אין טמא אלא הבית וכאן הכל טמא והטעם מבואר לפי ששם פיה לחוץ וכאן פיה לפנים. ועוד יש חילוק אחר דהכל טמא דקתני הכא הוי כל מה שבבית וכל מה שבתוכה וכל מה שתחתיה וכל מה שע\"ג הכל ושם אין תחתיה וע\"ג טמא אלא כנגד הטומאה וגם בזה הטעם דכיון דהכא פיה לפנים הוי כאילו פיה וגג הבית אהל וכיון דכלים נעשים אהלים לטמא כלים שתחתיה ושע\"ג רואים אותה כאילו הם בתוכה: \n", + " [מ\"ו] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או בתוכה או ע\"ג הכל טמא. טעמא משום דכיון דגבוהה מן הארץ טפח רואין כאילו שוליה וגג הבית אהל וכן רואים כאילו פיה וגג הבית אהל אחד והילכך טומאה תחת אחד מהם כלים שבכולם טמאים וע\"ג כיון דכלי היא הא אמרן דנעשה אהל לטמא אבל לא לטהר: \n", + " [מ\"ז] במה דברים אמורים בזמן שהיא כלי וכו'. בבא זו שוה לאידך בבא דקתני בה נמי בד\"א בזמן שהיא כלי וכו' אלא ששם טומאה בבית אין טמא אלא הבית בתוכה אין טמא אלא תוכה וכאן בתוכה או בבית תוכה והבית טמאים והטעם מבואר משום דשם פיה לחוץ וכאן פיה לפנים: \n", + " [מ\"ח] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או בתוכה הכל טמא אלא גבה על גבה כנגדו עד הרקיע טמא. כבר נתבאר דהיכא דפיה לפנים וגבוהה מן הארץ טפח שוליה וגבה וגג הבית הכל אהל אחד והילכך טומאה באחד מהם כלים שבכולם טמאים אבל אם טומאה באחד מהם כלים שעל גבה טהורים וכן אם טומאה על גבה כלים שבשאר מקומות טהורים משום דכיון דאינו כלי חוצץ גגה בין מה שעל גבה למה שתחתיה: \n", + " [מ\"ט] היתה ממלאה את כל הבית ואין בינה לבין הקורות פותח טפח. כלומר אם היתה כוורת בתוך הבית והיא ממלא את כל גובה הבית ופיה למעלה לקורות הבית ואין בינה לבין הקורות פותח \n", + "טפח טומאה בתוכה הבית טמא דאפילו אם היתה מוקפת צמיד פתיל אין צמיד פתיל לטומאה אבל \n", + "אם טומאה בבית מה שבתוכה טהור שאין הטומאה נכנסת לה כיון שאין בינה לתקרה טפח. \n", + "שדרך הטומאה לצאת לתוך הבית בפחות מטפח. \n", + "ואין דרכה ליכנס בפחות מטפח. \n", + "בין עומדת כדאמרן. \n", + "בין מוטה על צדה ואין בין פיה לכותל פותח טפח. \n", + "בין אחת כדאמרן. \n", + "בין שתים זו על גבי זו ואין בין פי התחתונה לשולי העליונה פותח טפח וכן אין בין העליונה לקורות פותח טפח: \n", + " [מ\"י] היתה עומדת בתוך הפתח. ופיה למעלה. \n", + "ואין בינה לבין המשקוף פותח טפח טומאה בתוכה הבית טהור. שהטומאה יוצאת דרך הפתח לחוץ. \n", + "טומאה בבית מה שבתוכה טמא. הב\"ע שהכוורת ממלא כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדין ואין מקום לטומאה לצאת הילכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני הכוורת מידי דהוה אפתחי הבית בזמן שהן נעולים: \n", + " [מי\"א] היתה מוטה על צדה באויר וכו'. דינא דהאי בבא כדינא דבבא קמייתא דריש פירקין אלא דהתם מיירי בשקצתה בתוך פתח הבית והכא מיירי בשכולה באויר: \n", + " [מי\"ב] היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. גם דינא דהאי בבא כדינא דבבא תניינא דר\"פ אלא דהתם מיירי בשקצתה בתוך הפתח והכא מיירי בשכולה באויר: \n", + "בד\"א בזמן שהיא כלי היתה פחותה ופקוקה בקש או מחזקת מ' סאה כדברי חכמים וכו'. דכיון שאינה כלי שהיא פחותה או שהיא מחזקת ארבעים סאה שאין דין כלי עליה. \n", + "טומאה תחתיה וכו' טומאה בוקעת ועולה וכו'. שכלי עץ הבא במדה כאהל הוא חשיב לא ככלים ולפי שהיא כאויר ל\"ש לן בין אפוצה לשאינה אפוצה דלעיל לא הזכיר אפוצה אלא משום דבפיה לפנים כשאינה אפוצה. כתב הרא\"ש כולי פירקין עד השתא איירי נמי במחזקת ארבעים סאה מדמצלת על מה שבתוכה אלא אשמעינן השתא דרבנן פליגי את\"ק וסברי דמחזקת ארבעים סאה בנפחתה שבטלה מתורת כלי דמצלת תחתיה ותוכה וע\"ג ובהנך בבי דלעיל נמי מצי למיתני או מחזקת ארבעים סאה כדברי חכמים אלא דבלאו הכי תני תרתי פחותה ואפוצה אבל הכא דלא תנא אלא פחותה תנא או מחזקת למיתני תרתי כי הני בבי דלעיל: \n", + " [מי\"ג] היתה יושבת על שוליה והיא כלי וכו'. על גבה היינו שהטומאה מאהלת חוצה לה למעלה מפיה. \n", + "טומאה בוקעת וכו' דכיון דקי\"ל דכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כשהיא בתוכה או על גבה רואין אותה כאילו היא תחתיה וכשהיא תחתיה הרי היא רצוצה ובוקעת ועולה וכו': \n", + "היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. גם זה מהטעם הנזכר שכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר וכדתנן ברפ\"ו גבי אהל שהיה נתון על ארבעה כלים טומאה על גביו כלים שתחתיו טמאים טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאים: \n", + " [מי\"ד] בד\"א בזמן שהיא כלי היתה פחותה ופקוקה בקש וכו'. לרבנן כשאינה גבוהה מהארץ טפח אין חילוק בין אם היא כלי ובין אינה כלי אלא לרבי אלעזר ורבי שמעון הוא דיש חילוק וכן לרבנן כשגבוהה טפח: \n", + "ואיכא למידק במשנה שלישית כשהיתה פחותה ופקוקה בקש וכו' וכזית מן המת נתון כנגדו עד התהום טמא וכן במשנה ז' וכן במשנה י\"ג ולמה לא יהיה ג\"כ כנגדו עד הרקיע טמא שהרי טומאה רצוצה היא ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכבר השיג הראב\"ד כן. ואפשר לומר דלא מיקרי רצוצה אלא כשהיא בתוך קרקע או בנין אבל כשהיא בתוך עץ וכיוצא בו שאינו כלי אין לה דין טומאה רצוצה והא דהכא כנגדו עד התהום טמא היינו מפני שהיא מונחת על הקרקע והיא רצוצה בוקעת למטה בקרקע כדין קרקע ואינה בוקעת למעלה בכוורת אבל קשה ממתניתין דהיתה יושבת על שוליה דקתני בטומאה תחתיה טומאה בוקעת ועולה וכן קתני נמי בהיתה פחותה וכו' ולפי טעם זה לא היה לה לבקוע ולעלות וצריך עיון: \n", + "ואיכא למידק תו הב\"ע אי בכוורת שאינה מחזקת ארבעים סאה בבבא קמייתא ובבבא חמישית ובבבא י\"א אמאי כל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור הא כיון דכלי עץ מיטמא מגבו נטמאת כוורת זו והיאך תציל על מה שבתוכה וכן יקשה בבבא שניה ובבבא י\"ב אמאי הכל טמא אלא תוכה ומפני כך העמידוה רבינו שמשון והרא\"ש במחזקת מ' סאה שאינה מקבלת טומאה ולפיכך מצלת על מה שבתוכה וכן העמידה ג\"כ הרמב\"ם בפירוש המשנה אבל קשה על זה ממה שכתב בחיבור פרק י\"ט מהלכות טומאת מת שכלי עץ הבא במדה כאהל הוא חשיב לא ככלים ולפיכך חוצץ א\"כ דין כוורת המחזקת ארבעים סאה כדין כוורת שהיא פחותה ופקוקה בקש או אפוצה וכדברי חכמים דתנן גבי היתה מוטה על צדה באויר וא\"כ היאך פסק הרמב\"ם ככל הני סתמי מתני' דהאי פירקא הא כיון דבמחזקת ארבעים סאה מיירי על כרחיך דאל\"כ לא היתה מצלת על מה שבתוכה וכדאמרן ואיהו ז\"ל ס\"ל במחזקת מ' סאה שדינה שוה לפחותה או אפוצה שהיא חשובה כאהל ולא ככלי א\"כ כי אינה פחותה או אפוצה כפחותה או אפוצה דמי והיאך חילק ביניהם. ויש לומר דלעולם בכוורת המחזקת ארבעים סאה ואע\"פ שכתב הרמב\"ם דכלי עץ הבא במדה אינו ככלים לאו למימרא שלא יהא לו דין כלי כלל ויהיה דינו שוה לגמרי לפחותה או אפוצה אלא לענין לחוץ בפני הטומאה דוקא הוא דקאמר דאינו ככלי דאילו כלי שאינו בא במדה אפילו גבוה טפח אינו אהל לטהר שאינו חוצץ והבא במדה חוצץ כשהוא גבוה טפח דהוי אהל אבל כשאינה גבוהה מהארץ טפח דין כלי יש לה לקצת דברים ולישנא דהרמב\"ם דייק הכי שכתב שכלי עץ הבא במדה כאהל הוא חשוב לא ככלים ולפיכך חוצץ. משמע בהדיא דדוקא ביש לה דין אהל דהיינו שהיא גבוהה מהארץ טפח הוא דקאמר דאינה ככלים אבל באינה גבוהה מהארץ טפח דין כלים יש לה לקצת דברים ואינה חוצצת. והשתא כל בבי דהאי פירקא דמיירי בשאינה גבוהה מן הארץ טפח ניחא דאע\"ג דמחזקת ארבעים סאה דין כלי שאינו בא במדה יש לה לענין זה ובבי דמיירי בהיתה גבוהה מהארץ טפח דמשמע דיהיב לה דין כלי שאינו בא במדה לומר דאינה נעשית אהל לחוץ בפני הטומאה צריך ליישב דבבא שנייה דקתני דעל גבה הכל טמא אלא תוכה לא מטעמא דפרישית לעיל היא אלא כשהיא על גבה בחלק שיש ממנה תחת הבית מיירי ומשום הכי הבית טמא שהרי טומאה באויר הבית ועברה הטומאה תחתיה כיון שהיא גבוהה טפח וע\"ג מה שהוא תחת גג הבית פשיטא שהרי הטומאה והכלים תחת אהל אחד ואם כן הא דקתני הכל טמא אלא תוכה היינו לומר דתחתיה והבית ועל גבה טמא ומיהו לאו בחד גוונא דתחתיה והבית כל מה שבהם טמא ועל גבה קצתו דהיינו מה שהוא בתוך הבית טמא ומה שהוא חוצה טהור. וכן צריך לפרש בבבא ששית דעל גבה דקתני היינו דוקא שהטומאה בחלק שהוא בתוך הבית והכל טמא דקתני היינו לומר דגם על גבה טמא מיהו לאו כל גבה אלא דוקא בחלק שממנו בתוך הבית והא דקתני בבבא שמינית הכל טמא אלא גבה היינו חלק גבה שהוא חוץ לבית דאילו החלק שהוא בתוך הבית פשיטא דטמא אבל קשה על פירוש זה מאי דקתני בבבא י\"ב היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או על גבה הכל טמא אלא תוכה וכשהיא תחתיה או על גבה אמאי הכל טמא הא כיון דבמחזקת ארבעים סאה עסקינן הרי היא נעשית אהל וחוצצת בפני הטומאה וטומאה תחתיה כלים שעל גבה טהורים וכן טומאה על גבה כלים שתחתיה טהורים ואפשר דהאי מתניתין מיירי באינה מחזקת ארבעים סאה מדקתני בתר הכי או מחזקת ארבעים סאה מכלל דמתני' דקמה בשאינה מחזקת ארבעים סאה עסקינן אבל קשה א\"כ אמאי מצלת על מה שבתוכה הא כיון דאינה באה במדה טומאה תחתיה על גבה נטמאת היא עצמה והיאך תציל על מה שבתוכה וצריך עיון: \n", + "תו איכא למידק בפירוש הרמב\"ם בבבא קמייתא דכזית מן המת נתון תחתיה ובתוכה כנגד הטומאה טמא וכיון דבקעה הטומאה ועברה בתוכה למה לא יתפשט בכולה ומאי שנא מדין חבית שהיא יושבת על שוליה שבסוף פרק זה דקתני טומאה תחתיה כנגד קרקרותיה טומאה בוקעת ועולה והבית טמא וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "גמל שהוא עומד באויר וכו'. תוספתא באהלות פי\"ג ופירושה דכשהוא עומד הוא אהל וחוצץ. \n", + "ומ\"ש או על גבי רגלו. ז\"ל התוספתא טומאה תחת רגלו או על גבי רגלו והיא רצוצה והתנה שיהא באויר שאם היא תחת אהל כל כלים שתחת האהל טמאים אבל קשה למה לא נאמר גמל חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה כמבואר בפי\"ח וצ\"ע: \n", + "כבר ביארנו בנזירות. פ\"ז. \n", + "ומ\"ש ומשם אתה למד וכו'. כבר כתב כיוצא בזה בפרק ג' ובפ\"ה והוא בתוספתא דאהלות פ\"ט: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שלשה דברים מצילין באהל המת וכו'. תוספתא פ\"ו דכלים אלא שיש בה חסרון הניכר: \n", + "ומ\"ש כיצד בית טמא שיש בו וכו'. פ\"ח דכלים מתני' דבית שאור מוקף צמיד פתיל ומפורש הוא בתורה. \n", + "ומ\"ש וכן אם היה שם אהל וכו'. בפ\"ד דאהלות בדין מגדל ופ\"ט דאהלות בדין כוורת. \n", + "ומ\"ש אבל אם היה כזית מן המת וכו'. בספ\"ח דאהלות שתי חביות וכו': \n", + "ועל מ\"ש רבינו וכן אהל בתוך אהל וכו'. כתב הראב\"ד דוקא באהל שהוא מקבל טומאה וכו'. כלומר שאם האהל הפנימי היה לו פתח לחוץ שלא על החיצון טהור החיצון שהטומאה יוצאה דרך אותו פתח שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה ליכנס והב\"ע בשאין לו דרך אלא על החיצון א\"נ כשאהל הפנימי הוא עשוי מדבר המקבל טומאה שאז אע\"פ שיש לו פתח לחוץ שלא על החיצון טמא אף החיצון מפני שאין דבר טמא חוצץ. ודברי רבינו יתבארו בפרק זה גבי חלק הבית במחיצה מכלפי ארצו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אבל הבלועים מצילים וכו' עד את הטומאה וכו'. בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״א) על מימרא דרבא למדו מן הכתוב דטומאה בלועה אינה מטמאה. \n", + "ומה שכתב כיצד כלב שאכל בשר המת וכו'. תוספתא דאהלות פרק י\"ב ובמשנה בפרק ח' דכלים תרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור טהור. \n", + "ומ\"ש בלע טבעת וכו'. בסוף מקואות בלע טבעת טהורה נכנס לאהל המת הזה ושנה וטבל והקיאה הרי היא כמות שהיתה וכך הם פי' דברי רבינו אע\"פ שהם סתומים: \n", + "וכן כל הבלועים וכו'. תוספתא באהלות פי״ב וכן מתבאר בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״א ע״ב) גבי שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת דבעי רבי זירא מהו שתציל על הבלועים שבתוכה: \n", + "ואם מתו ובשר המת בתוך מעיהם. שם ופי\"א דאהלות. \n", + "ומה שכתב או הכלים. כך צריך לגרוס ולא כספרים דגרסי או בכלים: \n\n" + ], + [ + "וכן מ\"ש נשחט רוב א' וכו'. בפרק העור והרוטב עלה קכ\"א: \n\n" + ], + [ + "וכמה תשהא הטומאה במעיהן וכו'. פי\"א דאהלות ופסק כר\"י בן בתירא ולא כר\"ש דאמר כדי שתפול לאור ותשרף דזוטר שיעורא טובא: \n", + "בד״א וכו' אבל זאב שבלע תינוק וכו'. במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ט:) ובפ״ג דתענית (דף כ״א:) ויהיב בגמרא טעמא לעצמות מפני שהם קשים אינם מתעכלים ודברי רבינו הם דלא כפירש״י ז״ל: \n\n" + ], + [ + "אין הבלועים ניצלים וכו' אבל הבלועים בגוף הכלים וכו' כיצד כוש שנבלעה בו הצינור של מתכת וכו'. פ\"ט דכלים. \n", + "ומ\"ש וכן מחט או טבעת שהיו מובלעים בטפילת התנור וכו' עד אע\"פ שהם שוקעים לתוך אוירה הרי אלו טהורים. בפ\"ט דכלים מחט או טבעת שנמצאו בנחושתו של תנור אבל לא יוצאים אם אופה את הבצק והוא נוגע בהם טמא באיזה בצק אמרו בבצק הבינוני נמצאו בטפילת התנור מוקף צמיד פתיל אם בטמא טמאים אם בטהור טהורים נמצאו במגופת החבית מצדיה טמאים מכנגד פיה טהורים נראים בתוכה אבל לא לאוירה טהורים שוקעים בתוכה ותחתיהם כקליפת השום טהורים. \n", + "ועל מ\"ש אבל על הבלועים בגוף הכלים והאבנים אינם ניצלים כיצד כוש שנבלעה בו הצנור של מתכת וכו'. כתב הראב\"ד הרבה עיינתי וכו'. על מ\"ש רבינו שהנבלעים בגוף הכלים והאבנים אינם ניצולים הוקשה לו מדתנן במחט או טבעת שנמצאת בטפילת התנור מוקף צמיד פתיל אם בטהור טהורים וכן מדתנן נמצאו במגופת החבית מכנגד פיה טהורים וכן בנראים לתוכה אבל לא לאוירה ותירץ דהנך הוו טהורים מטעם מוקף צמיד פתיל ויישב מה שקשה על זה מדקיימא לן שאין כלי חרס מציל אלא על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס וזהו שסיים וכתב אולי בזה החוט יש לי להתלות וכו' כלומר בזה החוט שחלקתי דהנך מטעם צמיד פתיל הוא דטהורים אבל אם לא היה צמיד פתיל אע\"פ שהם מובלעים אינם ניצולים, אחר זה כתב שמה שרצה רבינו להוכיח שהנבלעים בגוף הכלים והאבנים אינם ניצולין ממתניתין דכוש [שבלע את הצנורא ומלמד] שבלע את הדרבן וכו' יש להקשות עליה ממתני' דספוג וכו' וכוש שבלע את הצנור היאך סופו לצאת וכו' ואולי יש לתרץ זה דכיון שיוכלו לצאת בידי אדם סופו לצאת קרינא ביה. ומ\"ש יכול אני לומר שנראין ואינם יוצאין דאיירי ברישא במחט וטבעת קשיא ליה לא הבנתי דבריו דהתם מיירי במחט וטבעת טמאים אם יטמאו התנור אם לא ונדון דידן בכלי טהור הבלוע אם ינצל מהטומאה ומה ענין זה לענין זה וצ\"ע: \n", + "ומ\"ש מ\"מ מה שפירש בטמא טמאים ובטהור טהורים והסוגיא שכתב על זה אינה כלום כלומר שהראב\"ד פירש שבטמא היינו שהתנור ראוי לקבל טומאה אע\"פ שהוא מוקף צמיד פתיל טמאים ובטהור שאינו ראוי לקבל טומאה כגון שהוא תנור שלא הוסק ורבינו פירש בטהור היינו שהוא מוקף צמיד פתיל וטמא היינו שאינו מוקף צמיד והראב\"ד הקשה על זה שאפילו הוא מוקף צמיד פתיל אינו מציל אלא כלי חרס ולפיכך כתב כאן שהפירוש וההילוך שהולך בזה אינו כלום ועוד שהוא סותר דבריו שפסק בפכ\"ג שצמיד פתיל אינו מציל אלא על כלי חרס וכאן כתב שהוא מציל על מחט וטבעת, ורבינו בפי' המשנה כתב וז\"ל והוא שתהיה הטבעת או המחט טהורה ויהיה בעצם הטפילה שיטפילו על קרקע התנור והטיט עליו ותחתיו והיה התנור מוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת הנה נטמא התנור בכללו ונטמאת הטבעת או המחט אשר בתוכה ואם היה התנור טהור כו' (שהיה הצמיד פתיל כראוי) הנה הטבעת והמחט ג\"כ טהורים ולא יטמאו באהל המת שהם בגוף הבנין וזה הבנין כולו טהור עכ\"ל. ביאור דבריו דשאני הכא דמגו דמהני צמיד פתיל לתנור מהני נמי להם ובטלים אגב התנור וזה הטעם בעצמו לנמצאו במגופת החבית כנגד פיה אבל כשנמצאו מצדה מאחר שאין לחבית צורך במגופה שבצדיה ה\"ל כבלועים בלבינה שאינם ניצולים וכן פי' ר\"ש. וכתב עוד תניא בתוספתא אין במשמע אלא בזמן שהיא בתוך החבית ומנין אפילו בתוך המגופה למעלה מאוירה של חבית תלמוד לומר כלי ובכן נסתלקה הקושיא הגדולה שהוקשה להראב\"ד שהרי מבואר בתוספתא זו כמ\"ש: \n\n" + ], + [ + "כל הבלועים בקרקעיתו של בית וכו'. פרק ט\"ו דאהלות. \n", + "ועל מ\"ש רבינו שאין האהלים מונעים את הטומאה כמו שביארנו. כתב הראב\"ד אני לא ידעתי אנה נתבאר דבר זה וכו'. וי\"ל שמה שאמר רבינו כמו שביארנו היינו מ\"ש לעיל בפרק זה וכן אהל בתוך אהל וכזית מן המת באהל הפנימי כל הכלים שבאהל החיצון טמאים ובענין הדין שכתב רבינו שאין האהלים מונעים את הטומאה כתב בפירוש המשנה (פ\"ח מ\"ו) דהיינו מדתניא בתוספת' צמיד פתיל ואהלים מצילים על הטהורים מליטמא ואין מצילים על הטמאים מלטמא ודבר תימה הוא דהא קי\"ל שהאהל חוצץ בפני הטומאה וצ\"ל שאם היה חוצץ על פני כל הבית אה\"נ שלא היתה עוברת הטומאה למעלה אבל הב\"ע כשלא היה החצץ על פני כל הבית שהטומאה עולה דרך המקום שאין בו חצץ ומתפשטת למעלה בכל הבית אי נמי כשאין מקום לטומאה לצאת כי אם דרך למעלה מהחצץ דומיא דאהל בתוך אהל דלעיל וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "ביב שהוא קמור תחת הבית וכו'. פ\"ג דאהלות: \n\n" + ], + [ + "שתי חביות וכחצי זית בכל אחת וכו' עד וכן שני חדרים וכו'. פ\"ח דאהלות. \n", + "ומ\"ש אין צמיד פתיל לטומאה. תוספתא דכלים פ\"ו. \n", + "ומ\"ש וכחצי זית בפנימי או באמצעי וכו'. בתוספתא פ\"ט דאהלות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מנין לצמיד פתיל וכו'. סוף פ\"ק דחולין (דף כ\"ה) ובספרי פרשת חוקת. \n", + "ומ\"ש לכל הכלים שאינם מקבלים טומאה שיצילו בצמיד. בפ\"י דכלים. \n", + "ומ\"ש ונסרים של עץ וכו'. בפ\"ה דאהלות אם היה נסר חלק או סרידה שאין לה אגפים טהור. \n", + "ומ\"ש וגולמי כלי מתכות. בתוספתא דכלים פ\"ז: \n", + "מה בין אהלים וכו'. בספרי פרשת חוקת כלים מצילים בצמיד פתיל ואהלים בכיסוי: \n\n" + ], + [ + "משפך שכפהו וכו'. כתב הראב\"ד א\"א תוספתא דכלים משפך אפילו טהור וכו'. מ\"ש הראב\"ד וכמאן לא למדנו אע\"פ שהוא מנוקב ולא סתמו י\"ל שטעם רבינו הוא משום דאי בשסתם הנקב מאי טעמא דרבי מאיר דאמר אינו מציל אף על פי שהראב\"ד בהשגה שאחר זו כתב שטעם רבי מאיר מפני שהוא עומד דרך תשמישו בחבית סובר רבינו שאין זה כדאי לומר שאינו מציל. ומ\"ש ומשפך ודאי בידי אדם הוא י\"ל דמשפך בתחילת עשייתו עושין אותו בענין שישאר נקוב ולא מיקרי בידי אדם אלא היכא שנעשה שלם ואחר כך מנקבין אותו: \n\n" + ], + [ + "כל הכלים המצילים וכו'. במשנה פ\"י דכלים גבי כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה וכו' קתני היו כפויין על פיהן מצילין כל שתחתיהן עד התהום רבי אלעזר מטמא וידוע דהלכה כת\"ק. ומה שהצריך שיהיה בהם טפח על טפח טעמא שמאחר שהוא מציל מטעם שהוא אהל אינו אהל פחות מטפח ואיתא בתוספתא דכלים פ\"ז. \n", + "ומ\"ש רבינו אא\"כ היה הכלי כלי חרס וכו' כיצד חבית שכפויה על פיה וכו'. כתב הראב\"ד אמת כך היא שנויה בספרי וכו'. והנה רבינו בריש פ\"י דכלים אמתניתין דאלו כלים מצילים בצמיד פתיל וכו' היו כפויין על פיהם מצילין כל שתחתיהם עד התהום כתב וזה אצלנו א\"א בכלי חרס שהוא אם כפה כלי חרס על פיו לא יציל מה שתחתיו לפי שהוא יטמא דרך פתחו באמת ואפילו ידביקהו ע\"ה בטיט והדומה לזה לא יציל שאינו לא אהל ולא מוקף צמיד פתיל ונוסחת ספרא חבית שכפאה על פיה ומרחה בטיט מן הצדדים טמאה שנאמר צמיד פתיל עליו ולא צמיד פתיל על גבו וזה נכנס תחת אמרם בספרא בטומאת כלי חרס אמר וכל כלי חרס לרבות האהלים שהאהל של חרס יטמא ולא יציל מה שתחתיו כמו שיצילו האהלים וכו' ומאחר שראה רבינו ספרי וספרא מסכימים לדעת אחת וגם דרשי לה מקראי פסק כן ומתניתין תתפרש על פי זה דכי קתני היו כפויים על פיהם מצילים כל שתחתיהם עד התהום אשאר מיני כלים השנויים במשנה חוץ מכלי חרס ואע\"ג דתוספתא פליגא לא חש לה רבינו במקום סיפרא וספרי ודרשת קראי. ומ\"ש הראב\"ד ואני אומר מה ששנו בספרי שמירח מן הצדדים אינו מציל כשלא מירח שפתיה עם הקרקע וכו' ק\"ל לפי דעתו שכל הכלים צריכים צמיד פתיל למה שנו דין זה בחבית יותר מבשאר כלים ולפי דבריו הכי הו\"ל למיתני כלי שכפאו על פיו ומרחו בטיט ומדנקט חבית משמע שדין זה מיוחד בכלי חרס: \n", + "ומ\"ש עוד הראב\"ד גם מ\"ש שכל הכלים המצילים בצמיד פתיל אם כפה על פיהם מצילין בלא צמיד פתיל אין לו שרש שכל המשנה שכתבתי ע\"י צמיד פתיל היא שנויה בתחילתה. וי\"ל דסבר רבינו שאם כדברי הראב\"ד הו\"ל למיתני מצילין בין מפיהן בין מצדיהן וכו' בין כפויים על פיהם ור\"א מטמא בכפויים על פיהם ומדלא צירף היו כפויין בהדי הנך משמע דמלתא באנפי נפשה היא ואפילו בשאינו מוקף צמיד פתיל מציל: \n", + "ומ\"ש ודבר פסוק הוא בסיפרי שכל הכלים צריכים צמיד פתיל וכשהם כפויים איך יצאו מתורת כלים י\"ל דאין למדים מן הכללות ועוד י\"ל דהתם לא אתא אלא לומר דלא תימא שאין מציל בצמיד פתיל אלא כלי חרס כדכתיב בקרא אלא כל הכלים דינם ככלי חרס מרבויא דקרא ועוד י\"ל דהתם מיירי כשהם מצילין מתורת צמיד פתיל וכשהם כפויין על פיהם אינם מצילין מתורת צמיד פתיל אלא מתורת אהל: \n", + "ומ\"ש אבל משפך אפילו טהור שכתבתי למעלה הוא הטעהו. כבר כתבתי דממתניתין יליף לה רבינו ולא הוצרך ללמדו ממשפך. ומ\"ש ר\"מ סבר כיון שהוא עומד כדרך תשמישו בחבית אינו מציל לא ירדתי לסוף טעם זה: \n", + "ומ\"ש רבינו הדביק פיה לכותל ומירחה מן הצדדים מצלת וכו'. בתוספתא דכלים פ\"ז: \n", + "ועל מ\"ש רבינו אבל שאר כל הכלים המצילין בצמיד וכו'. כתב הראב\"ד א\"א אין לי אלא כל הכלים מצילים וכו' טעמו לומר דדוקא כשהכלי כפוי על בור ודות הוא דלא בעינן מירוח אבל כשהוא כפוי לכותל צריך מירוח והביא ראיה מהתוספתא ולאפוקי מדברי רבינו שכתב שאם היו דפנות הכלים דבוקות לדופני הבית מצילים בלא צמיד פתיל ולדעת רבינו י\"ל דמירח דקתני לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט. א\"נ דמשום דבעא למיתני סיפא ר\"א אומר כפוי על פיו אינו מציל נקט רישא ומירח לאשמועינן דאפילו בהכי פליג ר\"א אבל לת\"ק בלא מירוח נמי מציל: \n", + "ומ\"ש שאין הכלים מצילים וכו' עד שיהיה טפח ממקום אחד. משנה פ\"ה דאהלות: \n\n" + ], + [ + "כשם שמצילין וכו' עד (שיהיה טפח) [שהרי האהילו] על הטומאה. שם: \n\n" + ], + [ + "קורה שיש בה וכו'. משנה ספ\"ה דאהלות קורה שהיא נתונה מכותל לכותל וקדרה תלויה בה טומאה תחתיה כלים שבקדרה ר\"ע מטהר וחכמים מטמאין ובתוספתא פ\"ו קורה שהיא נתונה מכותל לכותל וקדרה תלויה בה וכו' היה פיה למעלה מודבק לקורה הרי זה מצלת משוכה הימנו בפותח טפח אינה מצלת פחות מטפח רבי עקיבא אומר מצלת וחכמים אומרים אינה מצלת וידוע שהלכה כחכמים וזהו שכתב רבינו והיתה הקורה כולה כלומר שלא תהא משוכה ממנה אפילו פחות מטפח: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ידוע דבקורה טפח מיירי כי אז מכוסה טהורה ואינה מכוסה טמאה כי הקורה שיש בה טפח נקראת אהל להביא הטומאה לקדרה ולכלים שבתוכה וכלי חרס אינו מטמא מגבו וגם דבכה\"ג אפי' אין טומאה תחת הקדירה עצמה הקורה מביאה טומאה לה וטומאה תחתיה היינו תחת הקורה ולכך כתב רבינו וטומאה תחתיה וקדרה תלויה בה היפך מלשון המשנה עכ\"ל. והא דקתני בתוספת' אם אין בין פיה לקורה פותח טפח ה\"ז מצלת אם יש בין פיה לקורה פותח טפח אינה מצלת אליבא דרבי עקיבא היא ולית הלכתא כוותיה: \n\n" + ], + [ + "בור שבתוך וכו'. פ\"ה דאהלות שם: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א במשנה אינו כן אלא אם היתה באר חלקה וכו'. טעמו לומר שבמתניתין קתני היה נסר חלק או סרידא שאין לה גפיים טהור משמע דבאר חלקה שכפה עליה כלי שאין לו דפנות יוצאות טהור כמו אם כפה עליה נסר והטעם מפני שהכלי שאין לו דפנות אין שם כלי עליו והרי הוא כנסר חלק ורבינו כתב אם היה מכוסה בנסר חלק או בכלי המציל שיש לו דופן הרי כל מה שבבור טהור משמע שאם היה מכוסה בכלי שאין לו דופן טמא וזה היפך מה שנתבאר. וי\"ל שדברי רבינו כך פירושם אם כסהו בכלי שיש לו דופן טפח הרי כל מה שבבור טהור הא אם כסהו בכלי שיש לו דופן פחות מטפח כל מה שבבור טמא אבל אם כסהו בכלי שאין לו דפנות כלל לא איצטריך רבינו לפרושי דבכלל נסר חלק הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) החדות הבנוי וכו' עד כך מציל בכותליו. פרק י\"א דאהלות וכבית הלל: \n", + "כבר ביארנו וכו': \n\n" + ], + [ + "תנור ישן בתוך החדש וכו' עד כל שבתוך החדש טהור. פ\"י דכלים: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אין הטעם שלו מספיק לא לפירושו ולא לפירוש הרב היוני כו'. נראה לי שט\"ס יש בהשגה זו וצריך להגיה אין הטעם שלו מספיק אלא לפירושו ולא לפי' הרב היוני כי גירסת רבינו במשנה זו ופירושו בה נכון והסכים הרא\"ש לדבריו וגם הראב\"ד מסכים כן: \n\n" + ], + [ + "סרידא של חרס שיש לה שפה וכו'. פי\"ב דאהלות כלומר שאין לה שפה אינה מקבלת טומאה דהוי פשוטי כלי חרס וטומאה תחתיה או על גבה טומאה בוקעת ועולה: \n\n" + ], + [ + "קדרה שכפאה ע\"פ החבית וכו'. תוספתא פ\"ז דכלים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שולי המחצין וכו'. תוספתא פ\"ז דכלים. ופירוש מחצין כלי חרס והוא מלשון הגת והמחץ: \n\n" + ], + [ + "כלי חרס שנתן בו טיט עד חציו וכו'. כתב הראב\"ד א\"א לשון התוספתא אינו כן וכו'. וי\"ל שאינו טעות בידו שהוא ז\"ל מפרש דהב\"ע בשהקיפו צמיד פתיל וקסבר ר\"י שאינו מציל משום דכיון שנתן בו טיט עד חציו ביטלו מתורת כלי ושוב אינו מציל בצמיד פתיל דהו\"ל כלבינה שבלעה את הטבעת שאינה מצלת וחכ\"א שלא נתבטל מתורת כלי ואע\"פ שהשקיע כלים בטיט שבתוכו אם פי הכפישה צמיד פתיל הציל על הכלים שבתוכה אע\"פ שהם שקועים בטיט: \n\n" + ], + [ + "כלי חרס מציל בצמיד פתיל עד שינקב וכו'. בסוף פרק המצניע: \n", + "וכתב הראב\"ד ז\"ל ובגדול עד שיפחת רובו א\"א יש מפרשים בהיפך כלי גדול שלא נפחת רובו אלא במוציא רמון עכ\"ל. טעמו דלישנא דגמרא בפרק הנזכר אמר רב אסי שמעתי כלי חרס שיעורו במוציא רמון וכו' והא רבא הוא דאמר מוקף צמיד פתיל עד שיפחת רובו ל\"ק הא ברברבי הא בזוטרי ופירש\"י עד שיפחת רובו דכל כלי פתוח כתיב דרך פתח נכנסת לו טומאה ולא דרך נקביו אלא במוקף צמיד פתיל שאם ניקב במוציא רמון אינו מציל ברברבי ברוב בזוטרי במוציא רמון בטל ליה מכלי. והתוספות כתבו שר\"י הקשה על פי' זה ופירש רברבי במוציא רמון ובזוטרי שמוציא רמון הוא יותר מרוב סגי ברוב ודברי רבינו כפירש\"י ודברי הראב\"ד כר\"י. \n", + "ומ\"ש כיצד כלי גדול וכו'. דבריו כפי' ר\"ת בפרק הנזכר ולאפוקי מפרש\"י. ויש בספרי רבינו בדפוס ט\"ס שכתוב שנפחת רובו וצריך למוחקו ולכתוב במקומו חציו וכן מצאתי בספר מוגה. \n", + "ומ\"ש וכמה יהיה בנקב וכו'. פ\"ט דכלים: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ד-ו) תנור שהיתה סרידה על פיו וכו' עד ואינם ניצולים עד שיסתם הנקב. שם: \n\n" + ], + [ + "חבית שהיא מלאה משקין טהורים וכו' גם זה שם: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א ראיתי את האיש הזה משנה את המליצות וכו'. באמת כי ר\"ש והרא\"ש פירשו כפי' הראב\"ד ורבינו לא נ\"ל פירוש זה משום דהיינו דב\"ש וב\"ה בפ\"ה דאהלות אם כלי חרס מציל על הכל ותרתי למה לי ולפיכך פירשה בענין אחר ומה שהקשה עליו הראב\"ד היאך החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאים אדרבה איפכא מסתברא י\"ל שמ\"ש שאין העקום כסתום היינו לענין שתקבל המניקת טומאה אבל החבית חשובה כסתומה ע\"י עקום המניקת וקל להבין טעם החילוק. \n", + "ומ\"ש דמניקת טהורה מפני שאין לה בית קיבול, י\"ל שמניקת זו היא עקומה ובמקום העיקום היא זקופה ביותר ומפני כך מתעכבים שם טפות יין וה\"ל בית קיבול: \n\n" + ], + [ + "חבית המוקפת צמיד פתיל וכו'. בפרק עשירי דכלים. \n", + "ומה שכתב אגף חצי הנקב וכו'. בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף ק\"ה) מייתי האי מתני' חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילה וקאמר עלה בעי רבא אגף חצייה מהו אמר ליה רב יימר לרב אשי ולאו משנתנו היא זו וכו' פקוקה בזמורה עד שימרח היו שתים עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחבירתה טעמא דמירח הא לא מירח לא אמאי ותיהוי כי אגף חצייה הכי השתא התם אי לא מירח לא קאי אגף חצייה במידי דקאי קאי ודעת רבינו כדברי התוספות והרשב\"א שכתבו בסוף פרק המצניע דאגף חצייה וסתמוה שמרים קא מיבעיא ליה אי חשיבא סתימא או לא ולא איפשיטא. \n", + "ומה שכתב סתם את הנקב בזמורה וכו' עד אינו צריך למרח מן האמצע. פרק עשירי דכלים שם: \n", + "במה מקיפין וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "מגופת החבית שנתחלחלה וכו' עד אם מירח מן הצדדין הציל. שם וכחכמים: \n", + "כתב הראב\"ד מגופת החבית א\"א כך פירש הרב היוני ולפי לשון המשנה נ\"ל בה פירוש אחר וכו'. ומה שכתב אם כדבריהם הול\"ל מירוח שנתחלחל וכו'. יש לומר דלאו בכל מירוח שנתחלחל אמר ר\"י דמצלת אלא במגופת החבית שפי החבית נכנסת בתוכה ואינה נשמטת מאליה (עיין בתוספות יום טוב שם): \n\n" + ], + [ + "חמת של עור הדג וכו'. כתב הראב\"ד א\"א זאת התוספתא משובשת וכו'. מה שכתב שהתוספתא משובשת נראה דהיינו משום דקתני בה עור הדג והנייר שהלביש בה את החבית וצררן למטה אף על פי שמירח בטיט מן הצדדין אינן מצילין ומשמע דפליגא אמתני' דקתני היתה של נייר או של עור וקשרה במשיחה אם מירח מן הצדדין הציל ורצה הראב\"ד לומר שמאחר דאתיא דלא כמתניתין הרי היא משובשת ואין למידין ממנה ולמה פסקה רבינו ויש לומר שאף על פי שבבא אחת תהא משובשת למה לא נלמוד מבבא אחרת. \n", + "ומה שכתב ומתוכה נפרכת שהרי אמרו צמיד על פיה ולא על גבה וכו'. יש לומר דכשהכניס החבית דרך פיה בחמת שנמצא פי החמת לצד שולי החבית וצררה מלמטה היינו כעין מה שכתב בסמוך היתה של נייר או של עור וקשרה במשיחה הרי זו מצלת כלומר והוא שימרח מן הצדדין כדבסמוך ואם לא צררה לא הציל כדבסמוך ואיצטריך לאשמועינן חמת כיון שהוא כלי ועוד שהלביש בה את החבית הרי היא מהודקת ולא תיבעי צרירה קא משמע לן: \n\n" + ], + [ + "חבית זפותה וכו' עד סוף הפרק. משנה פרק י' דכלים וכחכמים: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אף זו לא נ\"ל כפירושם וכו'. כלומר שרבינו פירש שנשבר החרס שלצד פי החבית והזפת עומד והראב\"ד משיג עליו שלא מצינו בחרס לשון קילוף אלא לשון שבירה ובזפת הוא שמצינו לשון קילוף בסוף ע\"ז (דף ע\"ד ע\"ב) גבי גת של עכו\"ם יקלוף את הזפת ולפיכך פי' שאין כאן שבירת חרס אלא שנתקלפה הזפת מן החרס וכו' ולדעת רבינו יש לומר דמדקתני והזפת שלה עומד ממילא משמע שהחרס שלה אינו עומד אלא נשבר קצתו והלך לו ולשון קילוף שייך שפיר כשנקלף החרס מהזפת כמו שנקלף הזפת מהחרס: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הכלים המצילים בצמיד פתיל וכו' עד ומפני זה גזרו שלא יציל כלי חרס על כלי שטף שבתוכו. בפ\"ה דאהלות ופ\"ק דעדיות (משנה י\"ד). \n", + "ומ\"ש ולמה לא אמרו כלי חרס של עם הארץ לא יציל על הכל וכו'. פרק חומר בקדש (חגיגה דף כ\"ב): \n\n" + ], + [ + "אדם שהיה נתון בתוך החבית וכו'. תוספתא דאהלות פרק ט\"ו: \n\n" + ], + [ + "כלי חרס שמשתמשין בהן באפר הפרה וכו'. פרק ה' דאהלות היה כלי טהור לקדש ולחטאת הכל טהור שהכל נאמנים על החטאת: \n\n" + ], + [ + "ארובה שבין בית לעלייה וכו' עד הרי זה מציל על כל מה שבעלייה. פ\"ה דאהלות וכב\"ה. \n", + "ומ\"ש פירשה וחזרה ונגעה בו טמאתו. תוספתא דאהלות פ\"ה: \n", + "היה אהל נטוי בעלייה וכו'. פ\"ז דאהלות וכרבי יוסי לגבי ר\"ש: \n", + "וכתב הראב\"ד שהאהל מציל בכיסוי א\"א אין זה הטעם כלום וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בית שחלקו בקנקנים טהורות וכו'. תוספתא פ\"ז דאהלות והטעם משום דקי\"ל כלי חרס אינו מיטמא מגבו אלא מתוכו וקי\"ל כלי טמא אינו חוצץ בפני הטומאה. \n", + "ומה שכתב טחן בטיט וכו'. שם ובמשנה פ\"ו: \n\n" + ], + [ + "בית שחלקו וכו' עד ואם לאו טהורים. משנה פט\"ו דאהלות. \n", + "ועל מ\"ש רבינו היו הכלים בתוך עובי המחיצה וכו' בין שהיתה הטומאה לפנים וכו'. כתב הראב\"ד א\"א זה א\"א אלא אם הטומאה והכלים בחצץ וכו'. ובאמת דברי רבינו צ\"ע ולא מצאתי לו מקום להשען בו אלא אם נאמר דכשאין במקום הכלים טע\"ט בטלו לגבי הבניין והרי הם כמו הכותל עצמו שאינו בדין קבלת טומאה וכשיש במקומם טפח על טפח אינם בטלים לגבי הכותל ומקבלי' טומאה וכשהטומא' לפנים מהמחיצה בדרך יציאתה פוגעת בכלים ומטמאתן ואפי' כשהיא בבית מתפשטת הטומא' גם במה שבתוך הכותל אף על פי שאינה עוברת לפנים מהמחיצה כמו שמצינו בכותל שבין שני בתים טומאה באחד מהם וכלים בכותל ואע\"פ ששם שנינו מחציה וכלפי טהרה טהורים התם שאני שהם שני בתים אבל הכא שהוא בית אחד אלא שחצצו לא: \n\n" + ], + [ + "בית שהוא מלא תבן וכו' עד מפני שסתם תבן דעתו לפנותו. משנה פט\"ו דאהלות: \n\n" + ], + [ + "כותל שבין שני בתים וכו' עד מחצה למחצה שניהם טמאים. פ\"ו דאהלות: \n", + "היתה המעזיבה לאויר וכו'. תוספתא פ\"ז דאהלות: \n", + "ומ״ש גבי מחצה על מחצה העומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא. שם ר״מ מטמא ור״ש מטהר ויש לתמוה למה פסק כר״מ במקום ר״ש. וכבר השיגו הראב״ד וכתב א״א מחלוקת ר״מ ור״ש הוא בתוספתא וכו'. וי״ל שטעמו של רבינו משום דמסתבר טעמיה דכיון דטומאה רצוצה היא הרי היא בוקעת ועולה ומה לנו אם היא לאויר ולא טיהרו לעומד מלמעלה כשהטומא' מחציה ולמטה אלא מפני שהטומאה פשטה בכל הבית ושוב אינה בוקעת ועולה. ועי״ל דכיון דבפ' מי שהוציאוהו (עירובין מו:) לא איפשיטא לן ר״מ ור״ש הלכה כמאן מינייהו נקטי' כדברי המחמיר. ומ״ש הראב״ד דר״מ ור״ש הלכה כר״ש איני יודע מנין לו דהא בפרק מי שהוציאוהו לא איפשיטא. גם מ״ש דספיקא לקולא קשה דהא קי״ל ספק טומאה ברה״י טמא ואפשר לומר שהראב״ד סובר דטומאה כזו שהיא במעזיבה אינה אלא מדרבנן. ועי״ל שהטעם שפסק רבינו כר״מ הוא מפני שהוא ז״ל [סבר] דפלוגתייהו באי אפשר לצמצם או לא וכיון דבעלמא קי״ל כמ״ד א״א לצמצם הכא נמי הכי נקיטינן. ודרך זה נראה יותר בדברי רבינו שתלה הדבר בא״א לצמצם: \n\n" + ], + [ + "וכן כותל המשמש את הבית וכו'. משנה פי\"ו דאהלות וכחכמים. \n", + "ומ\"ש ואינו מורכב על הכותל. כלומר שאם היה מורכב על הכותל אפילו היתה הטומאה מחציו ולחוץ הבית טמא שהטומא' פושטת בבית מאחר שהכותל מגוף הבית. ואיכא למידק כשהיתה הטומא' מחצה למחצה אמאי העומד מלמעלה טהור ומאי שנא ממ\"ש בסמוך גבי טומאה במעזיבה שאם היתה מחצה למחצה העומד מלמעלה טמא משום דא\"א לצמצם וצ\"ל דסבר רבינו דטפי שייך לומר בכותל שתכנס טומאה לבית ולא תתפשט למעלה ממאי דשייך לומר במעזיבה וצריך טעם למה x: \n", + "נטל מהכותל מבפנים וכו'. תוספתא פ\"ז דאהלות אלא שהיא כתובה בשיבוש: \n", + "היתה הטומאה נתונה על גבי הכותל וכו'. תוספתא פ\"ז דאהלות וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "בית המשמש את הכותל וכו'. משנה פ\"ו דאהלות: \n\n" + ], + [ + "כותל שחצי עביו בנין וכו'. תוספתא פ\"ז דאהלות: \n\n" + ], + [ + "טומאה שהיתה בין קורות הבית וכו'. משנה פ\"ו דאהלות טומאה בין הקורות ותחתיהן כקליפת השום אם יש שם פותח טפח הכל טמא אין שם פותח טפח רואים את הטומאה כאילו היא אוטם היתה נראית בתוך הבית בין כך ובין כך הבית טמא ופירש שם רבינו תחת הקורות הוא שתהיה הטומאה בעצם הקורות לא בעצם הבנין ואמרו כקליפת השום [הוא הפלגה והכוונה] שאפילו המחיצה דקה מאד ימנע בינה ובין הבית כאשר לא יהיה בעמידתו טפח על טפח ולא תטמא הבית אבל נחשוב הטומאה כאילו היא במקום סתום אשר לא תטמא זולת מה שיהיה כנגדה לבד בעליונות ושפלות וכו' ואמנם התחייב זה הדין להיות הטומאה בתוך הקורה אמנם אם היתה בעצם הבנין הדין בו מחצה על מחצה כמו שקדם בהלכה שלפני זו וכן אם היתה הטומאה בתוך האבן יהיה הדין בה כמו היותה בתוך הקורה ואע\"פ שהיה [המשקוף] אשר בין הבית והעלייה סלע או הדומה לו מן האבנים ובתוספתא אמרו של בניין ידון מחצה על מחצה ושל סלע כקליפת השום וענין נראית שיהיה זאת המחיצה אשר על הטומאה ספיריי כמו הזכוכית והשוהם והדומה להם כל הבית טמא ואפילו לא יהיה במקום הטומאה טפח על טפח עכ\"ל. \n", + "ועל מ\"ש רבינו ורואין את הטומאה כאילו היא רצוצה בארץ וכו': כתב הראב\"ד תמה אני למה לא הזכירו במשנה למעלה במעזיבה וכו'. וליישב דעת רבינו נאמר דאין כל המקומות שוים שהרי שנינו בתוספתא של בנין ידון מחצה על מחצה ושל סלע כקליפת השום וכך מפורש במשנה פ\"ו דאהלות והשתא ילפינן לחלק ממעזיבה לקורה דכשם שחילקו בין כותל סלע לכותל בנין כך חילקו בין מעזיבה לקורה דמעזיבה היינו בנין ודינה ככותל בנין שחילקו בה בין כשהטומא' מחציה ולפנים לכשהיא מחציה ולחוץ וכך חילקו במעזיבה בין מחציה ולמעלה למחציה ולמטה וכשהטומאה בין הקורות דינה כמו כשהיא בכותל סלע נידון כקליפת השום וחילוק זה כתבו רבינו בפירוש משנה זו בטומאה בין הקורות ולא נאמר במעזיבה שהטומאה שבתוכה היא רצוצה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת מפני שהמעזיבה עשויה ליסתר והוא הטעם לכותל בנין אבל הקורה אינה עשויה ליבקע ולפיכך דינה כאילו היא טמונה בארץ והשתא מתניתין הכי פירושה טומאה בין הקורות פי' שהטומאה בתוך קורות הבית מובלעת בתוכם אפילו אין תחתיה אלא כקליפת השום אם יש שם פותח טפח כלומר שהקורה רחבה טפח שהוא שיעור להביא טומאה הכל טמא כלומר כל הבית טמא שע\"י אותו טפח על טפח נתפשטה טומאה בכל הבית ואם אין בקורה טע\"ט אינה מביאה טומאה לבית ואינה מטמאה אלא כנגדה בין למעלה בין למטה והיינו רואים את הטומאה כאילו אוטם כלומר כאילו רצוצה בארץ ולמה שפי' הראב\"ד דמאי דקתני יש שם פותח טפח אם יש באותו קליפת השום שתחתיה פתח פתוח בטפח הטומאה יוצאת לבית ק\"ל דהיינו מאי דקתני בסיפא היתה נראית בתוך הבית. וכן מ\"ש עוד הראב\"ד ומ\"ש במעזיבה מחציו ולמטה או מחציו ולמעלה בטומאה רצוצה שהיא בוקעת ובקיעתה למקום הסמוך לה ק\"ל הרי אמרו טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע בוקעת ויורדת עד התהום ולא אמרו שאינה בוקעת אלא למקום הסמוך לה ואפש\"ל דהתם לא נחתי אלא לומר דאינה מטמאה אלא כנגדה ובהא דמעזיבה לימדונו שבקיעתה למקום הסמוך לה. \n", + "ומ\"ש רבינו וכן אם היתה [נראית בתוך] הבית וכו'. במשנה הנזכרת היתה נראית בתוך הבית בין כך ובין כך הבית טמא ופשטה דברישא קאמר שאם אין הטומאה נראית בתוך הבית דהיינו שיש תחתיה כקליפת השום הוא דמפלגינן בין יש שם פותח טפח לאין שם פותח טפח אבל אם היתה נראית בתוך הבית דהיינו שאין תחתיה כקליפת השום בין כך ובין כך כלומר בין שיש שם פותח טפח בין שאין שם פותח טפח הבית טמא שכיון שהיא נראית בתוך הבית הרי היא בתוך הבית ורבינו כ' בפיהמ\"ש ענין נראית שיהיה זאת המחיצה ספיריי כמו הזכוכית והשוהם והדומה להם עכ\"ל: \n", + "ב' פתחים זה על גב וכו'. תוספתא פי\"ג: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א גם זו התוספתא לא ידעתי את טעמה והלא טומאה רצוצה היא והלא היא נראית לתוך הפתח השני שהיא בולטת מעט עכ\"ל. ובמה שהקדמתי לעיל דטומאה שבבנין לית לה דין טומאה רצוצה ניחא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עמוד העומד בתוך הבית וכו'. בפ\"ו דאהלות ולשון רבינו כלשון התוספתא: \n\n" + ], + [ + "טפח על טפח וכו'. זה מתבאר ממה שיבא: \n", + "כתב הראב\"ד והבית כולו טמא א\"א זה אינו אלא בשאין שם חלל טפח פנוי וכו'. לטעמיה אזיל שכתב בפ\"ז מהלכות אלו על בבת אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהיה שם חלל טפח על טפח על רום טפח וכו' ועיין במ\"ש שם: \n\n" + ], + [ + "טומאה שבתוך הכותל וכו' עד ואין כותל הטמא כותלה. פ\"ז דאהלות: \n", + "כתב הראב\"ד השמיט סוף המשנה וכו'. ויש לומר שרבינו פי' במשנה כותל שנית יקרא כותל שנתנוהו על כותל אחר והיו שני כותלים קרובים מאד והיתה הטומאה דחוקה ביניהם עכ\"ל ולא הוצרך רבינו לכותבו כאן מפני שכבר נתבאר בדבריו כמה פעמים שטומאה רצוצה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת: \n\n" + ], + [ + "חור גדול וכו'. תוספתא דאהלות פ\"ז אלא ששם שנוי הבית טמא וכן השיגו הראב\"ד א\"א אינו כן בתוספתא אלא טמא מפני שדרך טומאה לצאת משם ולא ליכנס שם עכ\"ל. ובאמת נראה שיש ט\"ס בדברי רבינו וצריך להגיה הבית טמא ואם נוסחתו היתה הבית טהור צריך להעמידה כשהחור הזה אינו פתוח לצד פנים אלא לצד חוץ. \n", + "ועל מה שכתב רבינו חור גדול שבעובי הכתלים. כתב הראב\"ד מצאתי נוסחא וכתוב בה וכו' ולפי זו הנוסחא אין זה הפי' מתקבל וכו'. ולדעת רבינו י\"ל שאין סותר פירושו שגם לפי זה פרדסק פי' שהוא נעשה לתשמיש בין בכותל בין בתיבה. \n", + "ועל מ\"ש רבינו רואים את החור כולו כאילו הוא אטום. כתב הראב\"ד א\"א נראה בשאין בה חלל טפח וכו'. ולא הבנתי דברי הראב\"ד וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "שני פרדסקין זה בצד זה וכו'. משנה סוף פ\"ו דאהלות פי' פרדסק חלון שהוא בתוך הכותל הנקרא בערבי בזאנא ובלשון לעז אלמאריו: \n", + "ומ\"ש היתה טומאה רצוצה בתוך הבנין וכו'. זה פירוש על מה שסיים בה במשנה הנזכרת ורואין את הפרדסקין כאילו הם אוטם ידון מחצה למחצה להביא את הטומאה לבית ומוכיח כפי' זה בתוספתא ומה שאנו מחשבין אותו כאטום התועלת הוא כדי לידון מחצה על מחצה שנכנס גם חלל הפרדסקין מחשבון החצי כאילו היה בנוי כולו: \n\n" + ], + [ + "כזית מן המת מודבק וכו'. ספי\"ב דאהלות: \n\n" + ], + [ + "כלב שאכל בשר המת וכו'. פי״א דאהלות ואפליגו בה תנאי ופסק כר' יוסי ואיתא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ו) ואוקמוה התם בתרי אוקימתי ורבינו לא הזכיר שום אחת מהם: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דסבר רבינו דע\"כ לא אוקימנא הכי אלא להעמיד ר' יוסי טמונה אינה בוקעת כדמוכח התם (דף קכ\"ה ע\"ב) במתניתין דתיבת המגדל וכיון דאנן קיימא לן דטומאה טמונה בוקעת נקטינן דאפילו לא יהיה בצוארו בוקעת וכיון שכן אזלינן בתר חלל הטומאה מגופו ובמשנה כתב רבינו שהולכים אחר מקום האסטומכא עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "האשה שמת עוברה וכו'. משנה בפ\"ז דאהלות האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית הראשון טמא בספק והשני טמא בודאי אמר ר\"י אימתי בזמן שהיא ניטלת באגפיים אבל אם היתה מהלכת הראשון טהור שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך אין לנפלים פתיחת קבר עד שיעגילו ראש כפיקה ובריש פרק שלישי דבכורות (דף כ\"ב) איפליגו אי פיקה של שתי או של ערב קאמר ומסקנא דשל שתי קאמר: \n\n" + ], + [ + "האשה שמקשה לילד וכו'. פרק ז' דאהלות וכתבתיה בסמוך: \n\n" + ], + [ + "האשה שהפילה שליא וכו'. משנה פרק המפלת (נדה דף כ\"ו): \n\n" + ], + [ + "מי שילדה שני ילדים וכו'. פרק שביעי דאהלות וכתב שם רבינו ההפרש בין יציאת החי תחלה וכו': \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אני לא הסכמתי לזה הפירוש וכו' ואיך אפשר בראשון מת וכו'. ובקושיא שניה איכא למימר דמאי טהור דקאמר מטומאת מת אבל קושיא קמייתא היא חזקה ואפשר לומר דהכא במאי עסקינן בשהקיפו הרחם בפשוטי כלי עור שאינם מקבלים טומאה שנמצא שלא נגע העובר המת באשה אלא בכלים: \n\n" + ], + [ + "האשה שילדה ולד מת אפילו נפל קטן כמו שביארנו וכו'. משנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע״א). \n", + "ומ\"ש וכן הבולע טבעת טמאה וכו'. שם: \n", + "נשלמו הלכות טומאת מת \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e74b6de0cf9b0689252a3d875eca9838052cd9cb --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,1221 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Defilement_by_a_Corpse", + "text": [ + [ + [ + "המת מטמא במגע ובמשא ובאהל טומאת שבעה וטומאת מגע ואהל מפורשים בתורה. כמ״ש רבינו וטומאת משא בפרק כ״ג ונזיר (דף נ״ו ע״ב) במשנה ובפרק תינוקת (נדה דף ס״ט) ושנינו בפ״ב דאהלות דאפי' עצם כשעורה מטמא במשא: \n\n" + ], + [ + "טומאת משא מפי השמועה וק״ו הדברים וכו'. סיפרי פ' פרה על פסוק וכל אשר יגע על פני השדה ויש לתמוה דהא אין עונשין מן הדין וכן אמרו שם על פסוק הנוגע במת לכל נפש אדם בא ולימד על המת שמטמא במגע הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם מטמא באהל לא יטמא [במגע] אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין ואפשר לומר שמשם למדנו שאין עונשין מן הדין שזה בניין אב. ואם תאמר והרי בטומאת משא ובבת ובאיסור אכילת בשר בחלב ענשו מן הדין וי״ל שמאחר שבת הבת אינה אסורה אלא מחמת הבת שהיא אמה ממילא משמע שהיא אסורה ואין כאן עונשין מן הדין וכך אמרו בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ו) גבי איסור הבת וכי עונשין מן הדין גילוי מילתא בעלמא הוא ופירש״י כמ״ש, ובשר בחלב מכיון שאסר בישולו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל א״נ דמשמע שלא אסרה תורה לבשל אלא כדי שלא יבוא לאכול ובמת משמע דגילוי מילתא בעלמא הוא שמאחר שמטמא במגע ובאהל ממילא משמע שמטמא במשא והתוס' בריש ב״ק גמגמו בהא דאין עונשין מן הדין: \n", + "אין טומאת משא במת מד\"ס וכו'. בא ללמדנו שלא נאמר דטומאת משא מדרבנן והא דמייתי לה מק\"ו אסמכתא בעלמא הוא: \n\n" + ], + [ + "מ\"ש ואפילו בלשונו. פ\"ק דקידושין (דף כ\"ה). \n", + "ומ\"ש וכן יראה לי שאם נגע בצפרניו או בשיניו נטמא. למד כן מדתנן בפרק שלישי דאהלות שאם נגע בצפרניו ובשיניו של מת נטמא ומשמע לרבינו דה\"ה לטהור שנגע בטומאה בצפרניו ובשיניו דכיון דבמת חשיבי כגופו ה\"ה דבחי חשיבי כגופו דמאי שנא. \n", + "ומ״ש אבל אם תחב אדם טומאה בכוש וכו'. פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ב ע״ב) ואמר רבא דנהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא וז״ש לא נטמא הבולע משום מגע כלומר אבל משום משא מטמא וכתבו רבינו לקמן בסמוך: \n\n" + ], + [ + "קרום שעל המכה וכו' וכשות שעל הקטן וכו'. משנה פ\"ט דמקואות (משנה ד'): \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אמת שכך פירש בערוך וכו'. ולי נראה שמה שכתב הערוך שהוא שיער הדק שעל בשר הקטן אינו שיער ממש אלא כמין שיער הגדל על בשר הקטן ונקרא בערבי זגאב ובלשון לעז ויליי\"ו והוא נושר מאליו ולכך אמרו שאינו חשוב כגוף משא\"כ בשיער ממש: \n", + "וכן לכלוכי צואה וכו' אינם כעור הבשר לא לטמא ולא להתטמא. כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו והיא תוספתא בפ\"ו דמקואות וז\"ל שאמרו חוצצין ושאמרו אין חוצצין לא טמאין ולא מיטמאין חוץ מקרום שעל המכה: \n\n" + ], + [ + "כשם שאדם מתטמא בנגיעתו וכו' חוץ מכלי חרס וכו'. משנה ספ\"ק דחולין (דף כ\"ד ע\"ב) ובפרק ב' דכלים: \n", + "וזהו כלל גדול בטומאה וכו'. ואין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. בריש ב\"ק (דף ב' ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "טומאת משא האמורה בכל מקום וכו' אפילו היה בינו לבינה אבן וכו'. לכאורה נראה שטעם רבינו מהא דאמרינן בר״פ ר״ע (שבת דף פ״ב ע״ב) דאמרינן דנדה מטמאה באבן מסמא ופי' אבן מסמא נתבאר שם ובר״פ דם הנדה (נדה דף נ״ה) ברש״י ובתוס' וברבינו שמשון פ״ק דכלים (משנה ג') ובפ״ה דזבים ובפרק תינוקת ברש״י אבל קשה דבפרק תינוקת (נדה דף ס״ט ע״ב) תנן הזב והזבה וכו' שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר ואמרינן בגמרא מאי במשא אילימא במשא ממש אטו כל מת מי לא מטמא במשא אלא מאי במשא באבן מסמא משמע דמת שאינו זב אינו מטמא באבן מסמא ולכן נ״ל שאבן מסמא הוא שהכלים למטה ואבן גדולה מונחת עליהם והטמא יושב על האבן ומצד גודל האבן וכובדה אין הטמא נישא על הכלים ובכה״ג אינם טמאים אלא בזב וחביריו בלבד וכמ״ש רבינו בפ״ה מהלכות אלו ופ״ו מהלכות מטמאי משכב ומושב והוא מבואר במשנה פ״ו דעדיות (משנה ג') ופ״ד דזבים וכדדריש לה בת״כ גבי זב וה״ה לחביריו וכן בפרק ר' עקיבא אמרו דנדה מטמאה באבן מסמא וה״ה לחביריה אבל כל שאר המטמאים במשא ואפילו מת אינם מטמאים כן וכמ״ש רבינו פ״ה מהלכות אלו. ומ״ש רבינו כאן אינו ענין לאבן מסמא דאבן מסמא היא מלמטה על המרכב או על המשכב ומ״ש רבינו הוא שהאבן מונחת על המטמא במשא והכלים מונחים עליה שהרי הם נישאים על הזב וזו היא ששנינו בפ״ה דזבים (משנה ב) גבי כלל שני דרבי יהושע אצבעו של זב (תחת האבן או) תחת הנדבך הטהור מלמעלה מטמא שנים ופוסל אחד הטמא מלמעלה והטהור מלמטה מטמא שנים ופוסל אחד דזב לענין זה לאו דוקא דה״ה לכל המטמאים במשא. \n", + "ומ\"ש ואחד הנושא על ראשו או על ידו או על שאר גופו. נלמד מהמשנה שכתבתי בסמוך. \n", + "ומ\"ש או שנשאה אחר והניחה למעלה מזה וכו': \n\n" + ], + [ + "מסיט בכלל נושא הוא. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ד ע״ב) אטו נושא לאו מסיט הוא גם בפרק ר״ע הוזכר היסט משום משא ובסיפרי גבי מת למדו שמטמא בהיסט ק״ו מנבילה ובריש תוספתא דאהלות שהמסיט מטמא במת ואע״פ שבסוף פרשת פרה כתוב שם שאינו מטמא בהיסט לא חש לה רבינו מפני שהוא היפך התוספתא: \n\n" + ], + [ + "הנושא בתוך בית הסתרים וכו'. בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ב) כמ״ש בסמוך. \n", + "ומ\"ש אא\"כ נבלע הטומאה בתוך מעיו וכו'. שם. \n", + "ומ״ש ואם טבל טהר ואע״פ שהטומאה בתוך מעיו. משנה בסוף נדה ואיתא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״א ע״ב): \n\n" + ], + [ + "אין מתטמא במשא אלא האדם בלבד וכו'. תוספתא בריש אהלות ובתורת כהנים ובמשנה פ\"ה דזבים (מ\"ג) כל הנושא ונישא על המשכב טהור חוץ מן האדם: \n\n" + ], + [ + "טומאת אהל אינה בשאר טומאות אלא במת בלבד. משנה פ\"ק דכלים (מ\"ד) חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל מה שאין כולם מטמאין. \n", + "ומ\"ש ובין שהאהיל האדם או הכלי וכו'. בריש פ\"ג דאהלות (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "אחד הבא כלו לאהל המת או הבא מקצתו וכו'. בפ' ג' מינים (נזיר דף מ״ג) ואיתיה בת״כ: \n", + "נגע במשקוף וכו'. משנה פי\"ב דאהלות נגע במשקוף טמא. \n", + "ומ\"ש וצירף ידו. איני יודע למה הצריך שיצרף ידו שמלשון המשנה משמע דבנגיעה בעלמא טמא ואין צורך לצירוף יד ואפשר דמשמע לרבינו דלישנא דנגיעה לאו דוקא ואינו טמא אא\"כ צירף ידו או אפשר דנגיעה היינו צירף ידו שכתב רבינו וכאילו יהיב טעמא למה אם נגע טמא וצ\"ע. \n", + "ומ\"ש נגע באסקופה וכו'. ג\"ז שם במשנה וכר' יהושע ונראה מדברי רבינו שם דטעמא משום דכשטומאה בבית הוי הבית כקבר סתום ומטמא כל סביביו הילכך הנוגע באסקופה מטפח ולמעלה טמא כנוגע בכותל מכותלי הבית. מטפח ולמטה טהור כנוגע בקרקע עולם וזה הפך ממ\"ש בשמו בסמוך לחד לישנא אצל צירף ידו ואפשר שכאן חזר בו ור\"ש כתב רבי יהושע מטמא באסקופה מטפח ולמעלה משום דדרך הטומאה לצאת: \n", + "כתב הראב\"ד נגע באסקופה מטפח ולמטה וכו'. א\"א מצאתי בתוספתא דאהלות וכו'. כתב תוספתא זו מפני שנותנת טעם למה מטפח ולמטה טהור מטפח ולמעלה טמא: \n\n" + ], + [ + "אחד המת מישראל או מן העכו״ם מטמא במגע ובמשא. בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס״א) מסקנא דרבינא אפילו לרשב״י: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ואין העכו״ם מטמא באהל. שם לרשב״י ואע״ג דרבנן פליגי עליה פסק כמותו משום דמשמע שם דרבינא סבר כוותיה ועוד דבס״פ המקבל (בבא מציעא דף קי״ד ע״ב) אמרי' דא״ל רבה לאליהו לאו כהן הוא מר מ״ט קאי בבית הקברות א״ל לא מתני מר טהרות דתניא רשב״י אומר קברי עכו״ם אינם מטמאין: \n", + "וכן העכו״ם אינו נעשה טמא מת וכו'. בפרק בתרא דנזיר (דף ס״א ע״ב) אמרינן יצא העכו״ם שאין לו טומאה ובפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ') אמרינן דעכו״ם שישב בחלון ממעט בחלון אלמא לאו בר קבולי טומאה הוא וכן מפורש בתוספתא ריש אהלות. ודין בהמה מבואר בריש פרק ח' דאהלות שבהמה וחיה חוצצין מפני הטומאה: \n\n" + ], + [ + "ומדברי סופרים שיהיו העכו״ם וכו'. פרק בנות כותיים (נדה דף ל״ד): \n", + "אחד גדול ואחד קטן כו'. משנה וגמרא בפרק קמא דערכין (דף ג') ובפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ג ע״ב) ושיעור לשון רבינו כך הוא אפילו בטומאת מת שנאמר בה איש מטמא אף הקטן משום שנאמר ועל כל הנפשות ומוקי לה שם שכלו לו חדשיו. \n", + "ומ״ש אבל בן שמונה הרי הוא כאבן וכו'. בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ') בן שמונה הרי הוא כאבן וממעט בחלון: \n\n" + ], + [ + "המת אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד או גוסס. משנה פרק קמא דאהלות (משנה ו'). \n", + "ומה שכתב אפילו נשחטו בו ב' הסימנים כו'. בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע' ע״ב) אמר שמואל שחט בו שנים [או רוב שנים] ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אלמא חי הוא ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״א ע״ב) גבי בהמה שחט בה שנים או רוב שנים [ומפרכסת] מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילה אבר ובשר הפורשים כפורש מן החי ובפרק ב' דחולין (דף ל') תניא שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה. אך קשה דבפירקא קמא דאהלות (משנה שם) תנן הותזו ראשיהם אף על פי שמפרכסים טמאים וקאמר עלה בסוף פירקא קמא דחולין (דף כ״ח) מאי הותזו ר״ל אמר הותזו ממש ר' אסי אמר [רבי מני] כהבדלת עולת העוף וכו' לר' אלעזר בר״ש ומשמע התם דאפילו מאן דאמר הותזו ממש היינו שחיטת שני הסימנים וצריך לומר שרבינו מפרש דהותזו ממש היינו שנחתך כל הצואר משום דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה הא לאו הכי אף על פי שנחתכו הסימנים אינו מטמא וזה נראה מדבריו בסוף פרק ד' משאר אבות הטומאה גבי הותזו ראשיהם דגבי שרץ ואף על גב דלמאי דאמר התם דא״ל ר' ירמיה לר' אסי כהבדלת העוף לרבנן ולא פליגיתו משמע דלחתיכת שני הסימנים קרי הותזו דהא רבנן לא ממעטי אלא דלא נימא דברוב שנים סגי אבל בכל השנים משמע דסגי למליקה ומדקאמר ולא פליגיתו משמע דמאן דאמר הותזו ממש בחתיכת שני הסימנים סגי וי״ל דאפילו תימא דלישנא קמא סבר הכי וכדמשמע מפירש״י ללישנא בתרא ליכא הכרע ואיכא למימר דהותזו ממש היינו הותז לגמרי כפשטיה ועוד י״ל דאפילו ללישנא קמא בעינן הותז כל הראש לגמרי וכפשטא דלישנא דברייתא דקתני אף מליקה הראש בעצמו והגוף לעצמו ודלא כפירש״י: \n", + "נשברה מפרקתו ורוב בשרה עמה וכו' עד סוף הפרק. בסוף פרק קמא דחולין (דף כ': כ\"א.): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הנפל אע\"פ שעדיין לא נתקשרו איבריו בגידין וכו'. בפרק כה\"ג ונזיר (דף נ'). \n", + "ומ\"ש וכן כזית מבשר המת. משנה שם (דף נ\"ט ע\"ב) \n", + "ומ״ש בין לח בין יבש וכו'. משנה ריש פרק דם הנדה (נדה דף נ״ד ע״ב) וכתנא קמא ואמרינן בגמרא (דף נ״ה) דלרבי יוחנן אם יבש כל כך עד שנפרך טהור ובפ״ג יתבאר: \n", + "ומ\"ש והנצל בבשר מטמא בכזית. משנה רפ\"ב דאהלות (מ\"א) ופרק כה\"ג ונזיר (דף נ'): \n", + "איזהו נצל וכו'. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שהשיעורין x כולם הלכה למשה מסיני הן. בפירקא קמא דעירובין. \n", + "ומה שכתב אמרו חכמים תחלת ברייתו של אדם כזית וכו'. בסיפרי זוטא: \n\n" + ], + [ + "אבר שנחתך מן האדם החי וכו'. משנה בפ\"ב דאהלות (שם במשנה) ופכה\"ג ונזיר (דף נ'). \n", + "ומה שכתב אפילו אבר של קטן בן יומו שהאיברים אין להם שיעור. פ\"ק דאהלות (משנה ז'). \n", + "ומ\"ש שנאמר כל אשר יגע על פני השדה וכו' והדבר ידוע וכו'. סיפרי פרשת חקת. \n", + "ומ\"ש מפי השמועה וכו'. פ' כה\"ג (דף נ\"ג נ\"ד). \n", + "ומ״ש בד״א כשהיה האבר שלם וכו'. בתוספתא דאהלות פ״ק ובסיפרי יליף לה מקרא ובס״פ העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב) תניא הכי לגבי בהמה ושרצים. \n", + "ומ\"ש אבל הכוליא והלשון וכו'. שם כר\"ע. ודע דאמרינן התם בגמרא דר\"ע לא מצרך בשר אלא אפילו ארכובה הנמכרת עם הראש שאין בה בשר כלל אלא גידים ועצמות מטמא וא\"כ יש לתמוה על רבינו שהצריך בשר כיון דר\"ע לא מצריך ועוד דרבי יוסי הגלילי קאי כוותיה והוה לי' תרי לגבי רבי דמצריך וצ\"ע: \n", + "חסר מן העצם של וכו'. בפ\"ב דאהלות (משנה ה') אלו שאם חסרו טהורים וכו' אבר מן החי שחסר עצמו וכתב ר\"ש נראה שחסר עצמו לאו דליכא עצם כלל אלא אפילו חסר ממנו שאינו כברייתו ואפילו קולית גדולה שחסר משהו ממנה תו לא מטמאה משום אבר מן החי והשתא ניחא דלא תני שחסר בשרו דאי יש בו בשר הרבה וחסר מטמא לעולם עד שיחסר מכדי להעלות ארוכה וכן תנן נמי בעדיות פרק ו' וכו' מרובה טומאת עצמות מטומאת בשר שהבשר הפורש מן החי טהור ואבר הפורש מן החי והוא כברייתו טמא והיינו כברייתו שלא חסר העצם אך עומד שלם כמו שנברא עכ\"ל. גם רבינו כתב שם התנו באבר מן החי שחסר עצמו לא אמר ג\"כ שחסר בשרו לפי שאם חסר בשרו ונשאר עליו כדי לעלות ארוכה הנה הוא מטמא וכו' אולם אם נחסרו קצת העצמות מזה האבר ואע\"פ שנשאר בשרו בכללו ובזה הבשר יותר מכזית הנה הוא לא יטמא מין ממיני הטומאה ואפילו הנשאר מן העצם האבר לא נדמהו עצם כשעורה מן המת וזהו ההפרש בין אבר מן החי ובין אבר מן המת לפי שאבר מן המת כזית בשר הפורש ממנו ועצם כשעורה הפורש ממנו טמא עכ\"ל. ואע\"פ שיש בו קצת ט\"ס כוונתו נכרת שהוא כמ\"ש כאן. \n", + "ומה שכתב אם נשאר עליו בשר שראוי לעלות בו ארוכה וכו'. משנה בפירקא קמא דכלים (משנה ה'): \n", + "ובשר הפורש מן החי טהור. משנה פרק ו' דעדיות (משנה ג'). \n", + "ומ\"ש וכן עצם בלא בשר הפורש וכו'. כן משמע שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "אבר הפורש מן המת וכו'. משנה שם ובעדיות רבי יהושע ורבי נחוניא בן אלינתן. \n", + "ומה שכתב והוא שיהיה שלם כברייתו. בספרי פרשת חקת ובתוספתא דאהלות פרק קמא. \n", + "ומה שכתב חסר עצמו אם נשאר עליו כזית בשר מטמא כמת שלם. בפרק ב' דאהלות (משנה א') דכזית בשר מן המת מטמא באהל והוא פשוט בכמה מקומות. \n", + "ומה שכתב חסר הבשר ולא חסר העצם אם נשאר עליו כדי לעלות ארוכה בחי וכו'. כך היא הגירסא בדברי רבינו והדין בפרק קמא דכלים (מ\"ה). ואם חסר קצת עצמו ולא נשאר בו כזית בשר אבל יש בבשר הנשאר כדי לעלות ארוכה כתב רבינו בפרק שאחר זה שמטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ולא חשש רבינו לכתבו כאן מפני שסמך על מה שכתב שם: \n", + "כתב הראב\"ד אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי מטמא כמת שלם וכו'. א\"א טעה בזה שאם חסר העצם אינו כמת שלם וכו'. ט\"ס יש כאן שאין דברי הראב\"ד ענין למ\"ש רבינו אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי אלא למ\"ש חסר עצמו אם נשאר עליו כזית בשר מטמא כמת שלם ומ\"מ איני מבין דברי הראב\"ד שהשיג על רבינו שכתב ואם חסר עצמו אם נשאר עליו בשר כזית מטמא כמת שלם והראב\"ד סובר שאינו כמת שלם אלא מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ויש לתמוה עליו שהרי שנינו ברפ\"ב דאהלות (משנה א') שכזית מן המת מטמא באהל ואין סברא לחלק בין כזית בשר הפורש מן המת לכזית בשר הפורש מאבר שפירש מן המת וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "מוח שבתוך העצם וכו' עד לכל דבר. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ה) וכר״י ובתוספתא ריש אהלות שם שנינו מוח הרי הוא כבשר לכל דבר: \n\n" + ], + [ + "האבר והבשר המדולדלים באדם וכו'. משנה בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ט ע״ב) האבר והבשר המדולדלים באדם טהורים ופירש״י משום דכי ימות כתיב ומשמע לרבינו דאפילו באינם יכולים לחזור ולחיות מיירי דאי יכולים לחזור ולחיות פשיטא. \n", + "ומ\"ש מת האדם הרי הבשר טהור וכו'. שם מת האדם הבשר טהור האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת דברי ר\"מ ור\"ש מטהר ובגמרא ור\"ש ממ\"נ אי מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי ואי אין מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן המת ר\"ש בעלמא קאי דקאמר תנא קמא וכו' אינו מטמא משום אבר מן המת אלמא אבר מן המת בעלמא מטמא וכו' וכבר נתבאר שאבר מן המת מטמא וא\"כ קם ליה הלכה כר\"מ: \n", + "מה בין אבר מן החי לאבר מן המת וכו'. בפ\"ו דעדיות (משנה ג') וכר' יהושע דבכל חדא הוי רבים במקום יחיד כמבואר שם. \n", + "ומ\"ש ואבר מן המת בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "ובין אבר מן החי ובין אבר מן המת אין להם שיעור. בפרק קמא דאהלות (משנה ז') האיברים אין להם שיעור: \n", + "אמרו חכמים רמ\"ח איברים יש באיש וכו'. שם. \n", + "ומ״ש ובאשה רנ״א. בס״פ מומין אלו (בכורות דף מ״ה) אמרינן שתלמידי ר' ישמעאל בדקו ומצאו באשה רנ״ב ואמר להם באשה יש ארבע איברים יתירים ב' צירים וב' דלתות ואמרינן בתר הכי ר״א אומר כשם שצירים לבית כך צירים לאשה ר' יהושע אומר כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה וכו' ר״ע אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה וכו' ולר״ע קשיא דתלמידי רבי ישמעאל דילמא איידי דזוטרא איתמוחי מתמח ומדמקשה לר״ע ולא מקשה לר״א ורבי יהושע משמע דס״ל דר״א ורבי יהושע מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולדברי שניהם רנ״ב איברים הוו באשה וכדר' ישמעאל ור״ע מוסיף עוד מפתח והו״ל רנ״ג איברים באשה ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב שאינם אלא רנ״א דהוי דלא כמאן ואפשר לומר שסובר רבינו דר״א ורבי יהושע פליגי ור״ע מוסיף אחד מינייהו ה״ל רנ״א באשה ופסק כמותו והא דלא מקשה גמרא מתלמידי ר' ישמעאל על ר״א ורבי יהושע אין הכרע דאיכא למימר דמשמע להו דתרי מינייהו ליכא למר צירים ולמר דלתות אי נמי איתנהו אלא דלא חשיבי איברים אבל דר״ע שלא הוזכר כלל קשיא. \n", + "ומה שכתב כל אבר מהם שפירש וכו' מטמא במגע ובמשא ובאהל. בפ\"ק דאהלות (משנה ח'). \n", + "ומ\"ש שפירש כברייתו. הוא ממ\"ש לעיל שצריך שיהיה שלם כברייתו בשר וגידים ועצמות. \n", + "ומ״ש חוץ מג' איברים יתרים שבאשה שאינן מטמאים באהל. בס״פ מומין אלו (בכורות דף מ״ה) האיברים יתירים שבאשה אמר רבא וכולם אין מטמאין באהל שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל דבר השוה לכל אדם: \n", + "וכן אצבע יתירה וכו' עד תרומה וקדשים. שם ופרק בא סימן (נדה דף מ״ט ע״ב): \n\n" + ], + [ + "עצמות המת שאין עליהם בשר וכו'. משנה פ' כה\"ג ונזיר (דף מ\"ט ע\"ב) ופרק שני דאהלות (מ\"א) ובפ' כה\"ג ונזיר (דף נ\"ב) איבעיא לן אם צריך שתיהן שדרה וגולגולת או דילמא שדרה או גולגולת ובעי למפשט דאו או קתני ודחי ליה ויש לתמוה על רבינו שכתב הדין בפשיטות וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דאעפ\"כ כיון דאשכחן שמאי דאמר בהדיא או שדרה או גולגולת אלא דדחי דילמא שאני שמאי דמחמיר לא שבקינן מאי דאשכחן בהדיא כיון דלא אשכחן בה פלוגתא ומנ\"ל לחדושי פלוגתא וגם כי כל חלוקות המשנה או או קתני ומסתמא הני הוו דכוותייהו עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש ואם חסרה אפילו חוליא אחת. בפ\"ב דאהלות (משנה ג') וכב\"ה. \n", + "ומ״ש ואם חסרה כסלע וכו'. בפרק ב' דאהלות שם כמה הוה חסרון וכו' בגלגולת ב״ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות ומפרש בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ז ע״ב) דהיינו כסלע. \n", + "ומ״ש היו בה נקבים קטנים וכו'. נלמד ממה שאמרו בפרק אלו טריפות (חולין דף מ״ה) וכדברי התוספות שם: \n", + "כל בניינו של אדם וכו' . בס״פ מומין אלו (בכורות דף מ״ה) ותוספתא פ״ג דאהלות: \n", + "כיצד כגון שתי שוקיו וירך א' וכו'. בס\"פ מומין אלו שם. \n", + "ומ\"ש ואם חסר כל שהוא וכו'. פשוט הוא: \n", + "רוב מניינו כיצד וכו'. פ\"ב דאהלות (משנה א'). \n", + "ומ״ש אע״פ שהיה אדם זה יתר באיבריו או חסר באיבריו וכו'. בס״פ מומין אלו (בכורות דף מ״ה). \n", + "ומ\"ש אא\"כ היתה אצבע שיש בה צפורן או שהיתה נספרת ע\"ג היד. נתבאר בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "שאר עצמות המת וכו' אם היה בהם רובע הקב. פ\"ב דאהלות שם אלו מטמאים באהל וכו' רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין ופרק קמא דעדיות ב\"ש אומרים רובע עצמות מן העצמים בין משנים בין מג' וב\"ה אומרים רובע עצמות מן הגוייה מרוב הבנין או מרוב המנין שמאי אומר אפילו מעצם א' משמע דלסתם מתניתין דפ\"ק דאהלות ולב\"ה דפ\"ו דעדיות רובע עצמות אינם מטמאים באהל אא\"כ הם מרוב הבניין או מרוב המניין וקשה דא\"כ מ\"ש רבינו ששאר עצמות אע\"פ שאין בהם לא רוב מנין ולא רוב בנין אם יש בהם רובע מטמאין באהל אתי דלא כב\"ה ודלא כסתם מתניתין דאהלות והוא דבר תימה ומצאתי בפירוש המשנה לרבינו מוגה שכתב בריש פ\"ב דאהלות אהא דתנן אלו מטמאים באהל רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין רוב בניינו ורוב מניינו של מת אע\"פ שאין בהם רובע הנה אלו ג' שיעורים בעצמות הערומים מן הבשר אחד מהם שיהיו באלו העצמות רוב גודל הגוף אשר הוא עצמותיו ואע\"פ שלא יהיה בהם רובע הקב. השני שיהיה בו רוב המנין והוא קכ\"ה איברים ואף ע\"פ שלא יהיה בהם רובע, והשלישי שיהיה בהם רובע עצמות או יותר אע\"פ שלא יהיה בהם לא רוב בניינו ולא רוב מניינו הנה אלו העצמות יטמאו באהל הואיל ויש בהם רובע מ\"מ כבר ביארנו ששורש זה כולו אמרו יתעלה בעצם אדם ואלו השיעורים הג' שיהיה בכל אחד מהם עצם אדם עד כאן לשון רבינו בפירוש המשנה המוגה ודבריו אלה הם כדבריו כאן אבל יש לתמוה שדברים אלו הם היפך פשט לשון המשנה ונראה שרבינו מפרש דהא דקתני רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין לאו למימרא שצריך שאותו רובע יהיה מהעצמות שברוב הבנין או רוב המנין אלא ה\"ק רובע עצמות שאין בהם לא רוב בנין ולא רוב מנין וכפי דקדוק דבריו פה הכי פירושא דמתניתין רובע עצמות שאין בהם מרוב הבנין ולא מרוב המנין כלומר אעפ\"י שהוא משאר עצמות זולתם אבל קשה לפי' זה מאי דאיתא בפ' כה\"ג (דף נ\"ב ע\"ב) על משנה זו א\"ר יהושע יכולני לעשות דברי ב\"ש וב\"ה כאחד שב\"ש אומרים משנים או מג' או מב' שוקים וירך א' או מב' יריכים ושוק א' וכו' וצ\"ל שסובר רבינו מדאמר יכולני משמע שהיה יכול לפרש כן אבל לפי האמת אינו מפרש כן. \n", + "ומ\"ש אפילו עצם כשעורה וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "היה עצם אחד אפילו יש בו רובע וכו'. במשנה שכתבתי בסמוך שמאי אומר אפילו מעצם אחד ומשמע דיחידאה הוא ולית הלכתא כוותיה ועוד דאמרו בפ' כה\"ג שאני שמאי שמחמיר טפי משמע בהדיא דלית הלכתא כוותיה x: \n", + "טומאת עצם אחד הלכה מפי השמועה לפי שנאמר כל הנוגע בעצם למדו מפי השמועה אפי' עצם כשעורה וכו'. בפ' כה\"ג (דף נ\"ג נ\"ד). \n", + "ומ״ש ולפי שטומאתו הלכה. שם ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ו:) ובפ״ק דעירובין (דף ד'): \n", + "ומ\"ש הרי הוא מדין תורה ולא מד\"ס. כלומר אפילו לפי שיטתו שסובר שכל הנלמד בי\"ג מדות נקרא ד\"ס זה שהוא הל\"מ נקרא דין תורה כמ\"ש בהקדמתו לסדר זרעים: \n\n" + ], + [ + "מת שהרקיבו עצמותיו בקבר וכו'. בפרק שני דאהלות ופרק כה\"ג ונזיר (דף מ\"ט ע\"ב) תנן דמלא תרווד רקב מטמא באהל ובגמ' (דף נ' ע\"ב) וכמה שיעורו חזקיה אמר מלא פיסת היד ור' יוחנן אמר מלא חפניו ופסק כרבי יוחנן דאמרינן בגמרא דאתי כחכמים. \n", + "ומה שכתב שמטמא במשא ואינו מטמא במגע. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ו ע״ב) ותוספתא פ״ד דאהלות. \n", + "ומה שכתב ואפילו גבלו במים אינו חבור. משנה בפרק ב' דאהלות שם: \n\n" + ], + [ + "דם המת מטמא כמת במגע ובמשא ובאהל וכו' וכמה שיעורו רביעית. משנה בפ' כה\"ג (דף מ\"ט ע\"ב) ופרק ב' דאהלות שם: \n", + "ומ\"ש אפילו תמצית הדם וכו'. בר\"פ התערובות (דף ע\"ט ע\"ב) ובפרק כיסוי הדם (דף פ\"ז ע\"ב) אמרינן דצללתא דדמא מטמא באהל והוא דאיכא רביעית ופירש\"י צללתא דדמא אותם מים שהם מהדם עצמו כשהוא נקרש יש סביבותיו צלול כמים: \n\n" + ], + [ + "דם החי וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n", + "נתערב הדם וכו' אפילו חצי רביעית מחיים וחציה אחר מיתה וכו'. בפ״ב דאהלות שם וכר' עקיבא והוא דעת חכמים בפרק תינוקת (נדה דף ע״א) והוא נקרא דם תבוסה. \n", + "ומה שכתב אלא שטומאתו מד\"ס. בפרק ט' דנדה (דף ס\"ב ע\"ב) ופרק הגוזל ומאכיל אמרו שאני דם תבוסה דרבנן: \n\n" + ], + [ + "הרוג שהי' מוטל על המטה ודמו מנטף וכו'. בסוף נדה (דף ע\"א) וכחכמים: \n", + "יצא ממנו רביעית דם בלבד וכו'. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו וכו' ואחד הנוגע בגגו של קבר וכו'. משנה פרק ז' דאהלות ופרק כהן גדול ובספרי. \n", + "ומה שכתב אבל המעמיד כלים או אבנים וכו' ושניהם הגולל או הדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר ואינם מטמאין במשא וכו'. פרק ב' דאהלות: \n", + "ומה שכתב וטומאתן מדברי סופרים. דוקא בשכלים שכסה בהם הם כלי גללים וכיוצא בהם שאינם מקבלים טומאה שאם לא כן אף מן התורה טמא טומאת שבעה אדם הנוגע בהנך כלים המאהילים על המת: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לא מחוור ובמסכת חולין גרסינן כל אשר יגע על פני השדה וכו'. כלומר וכיון דרבי עקיבא יליף לה מקרא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע\"ב) משמע דמדאורייתא היא ורבי ישמעאל הא אמר הלכתא גמירי להו ומיניה נשמע לרבי עקיבא דכי היכי דלרבי ישמעאל הוי דאורייתא הוא הדין דלרבי עקיבא נמי הוי דאורייתא אלא דלמר הוי מקרא ולמר הוי מהלכתא ורבינו סובר דכיון דלא מפורש בקרא משמע דקרא אסמכתא בעלמא. \n", + "ומה שכתב ואינם מטמאין במשא. בפרק ב' דאהלות שם. \n", + "ומה שכתב לפיכך אם גרר הגולל וכו'. תוספתא פרק ג' דאהלות וביאור דברי רבינו כך הם והוא שיהיה בנוי וסתום כלומר דהא דאחד הנוגע בגגו או הנוגע בכותליו טמא הני מילי בשהיה בנוי לאפוקי מעמיד כלים או אבנים וכו' שאינו טמא אלא הנוגע בגולל או בדופק עצמם לא הנוגע בצדדים שאינם מהגולל והדופק ועל פי זה הנוגע בדופק דופקין טהור כך נראה לי ליישב דברי רבינו וגם נראה לומר דה\"ק הקבר וכו' מטמא דין תורה אבל המעמיד כלים וכו' טומאתן מדברי סופרים והתנה שיהיה סתום לאפוקי שלא יהא פתוח מן הצד: \n", + "ומה שכתב ודברים שסומכים את הדופק וכו'. פרק ב' דאהלות: \n\n" + ], + [ + "שדה שנחרש בה קבר וכו'. בסוף אהלות (פי\"ח מ\"ב): \n", + "וכן כל ארצות העכו\"ם וכו'. שם ובפרק שני (משנה ג'). \n", + "ומ\"ש שטומאתם מד\"ס. בספ\"ב דכתובות (דף כ\"ח ע\"ב) ופ' כה\"ג: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל וכו'. פ\"ב דאהלות (מ\"א) ופירוש נצל בשר המת שנימוח ונעשה כמין ליחה סרוחה. \n", + "ומה שכתב אפילו נפל שלא נתקשרו איבריו בגידים וכו'. בפרק כה\"ג עלה נ': \n\n" + ], + [ + "ואלו מטמאים במגע ובמשא וכו'. (עיין בפנים). כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו וכן מצאתיה בספר מוגה ודינים אלו מדתנן בפ\"ב דאהלות אלו מטמאין במגע ובמשא ואינם מטמאים באהל אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהם בשר כראוי ובפ\"ק דכלים (משנה ה') גבי אדם תנן פירש ממנו אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל שיעור הבשר כדי לעלות ארוכה ובפ\"ו דעדיות תנן אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל חסר הבשר טמא חסר העצם טהור ופירש ה\"ר עובדיה אם חסר מהבשר שהיה עליו ונשאר בו בשר שראוי שיעלה ארוכה מטמא משום אבר אבל אם חסר כל שהוא מהעצם שבאבר אינו מטמא משום אבר אבל טמא משום בשר וזהו באבר מן המת דאילו באבר מן החי אם חסר מהעצם כל שהוא טהור לגמרי כמו שנתבאר בפרק שקודם זה שאם חסר כל שהוא מהעצם אף על פי שכל הבשר קיים טהור לגמרי מפני שבשר הפורש מן החי טהור אבל אם חסר מבשרו אם נשאר מן הבשר כדי להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא ובאהל ואם לאו מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. ובדין אבר מן המת נתבאר שאם לא חסר העצם וחסר מהבשר אם הנשאר אין בו כדי להעלות ארוכה הרי הוא כשאר עצמות שהם מטמאים במגע ובמשא ואינם מטמאים באהל. ודין אבר מן המת שחסר העצם ונשאר בו בשר שאין בו כזית אבל יש בו כדי להעלות ארוכה שהוא מטמא במגע ובמשא נתבאר ממה שפירשנו במשנה דחסר העצם טהור משום אבר אבל מטמא משום בשר ודין הבשר הוא שאם אין בו כזית אם יש בו להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל כמו שנתבאר במשנה פרק קמא דכלים שכתבתי בסמוך. כך צריך לפרש כפי נוסחא זו שמצאתי: \n\n" + ], + [ + "הגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל וכו'. פרק ב' דאהלות (משנה ד') וכת\"ק: \n", + "הרקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע. כך היא הנוסחא הנכונה וכמו שנתבאר בפרק שקודם זה: \n", + "ומ\"ש טומאת אבר שאין עליו בשר כראוי. כלומר ואין בו עצם כשעורה דאם כן טמא מן התורה: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א אף בזה טעה דאבר שאין עליו בשר כראוי וכו'. ויש לומר שכבר ימצא אבר שאין עליו בשר כראוי שעצם שבו לא יהא בו כשעורה כגון שהוא מנפל קטן וכדאמרינן בפרק כה\"ג על הא דתנן (דף מ\"ט ע\"ב) על אלו טומאות הנזיר וכו' וכזית מן המת. \n", + "ומ\"ש ורביעית דם באהל. מקרא הוא על כל נפשות מת לא יבא י\"ל שסובר רבינו דקרא אסמכתא בעלמא הוא שאם היה מן התורה היה הנזיר מגלח עליה. ומ\"ש הראב\"ד וחצי קב עצמות וחצי לוג דם כמת שלם נינהו וכו' וכן מ\"ש ונ\"ל מה שדימו ביאת מקדש לטומאת נזיר וכו'. אינו ענין להשיג על רבינו אלא ליתן טעם למה עצם כשעורה מטמא במגע ומשא ולא באהל ורביעית דם מטמא באהל ואינו מגלח על מגעו ועל משאו ולמה תלו חיוב טומאת מקדש בתגלחת נזיר: \n\n" + ], + [ + "אין רקב המת מטמא עד שיקבר ערום וכו'. בפכה״ג (דף נ״ח) ובפרק המפלת (נדה דף כ״ז ע״ב). \n", + "ומ\"ש ויהיה כולו שלם. ג\"ז שם: \n", + "ורקב המטמא שנתערב בו עפר כל שהוא וכו'. בפרק המפלת (נדה דף כ\"ז) מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא וכת\"ק ואיתיה בתוספתא פ\"ד דאהלות: \n", + "ולא אמרו רקב אלא למת בלבד וכו'. בפרק המפלת עלה כ\"ז: \n\n" + ], + [ + "קברו שני מתים כאחד או שגזזו שערו או צפרניו וכו'. בפרק כה\"ג (דף נ\"א). \n", + "ומ\"ש או שקברו אשה מעוברת וכו'. שם בעי רבי ירמיה עובר במעי אשה וכו' את\"ל כיון דסופו לצאת מיפרש פריש מינה דה\"ל רקב האשה שנתערב בו רקב אחר וכבר נתפרסם שדעת רבינו לפסוק כאת\"ל: \n\n" + ], + [ + "טחן המת וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב טחנו כולו והניחו עד שירקיב או שהרקיב מקצתו וכו'. שם בעיי ולא איפשיטו: \n\n" + ], + [ + "מלא חפנים ועוד וכו'. זהו פירוש מה ששנינו בפרק ב' דאהלות מלא תרווד רקב ועוד עפר קברות טמא וכת״ק וכתב רבינו שם ועפר קברות הנזכר בכאן הנמצא בקבר עפר ובו לחות המת ודמו [נראית] ואינו יודע אם הוא הרקב הנזכר שהוא מטמא באהל או הוא עפר שנתערב בו הליחה והדם והוא אמרם בתוספתא מלא תרווד רקב ועוד תבוסה שנמצאת בקבר ואין ידוע מה טיבה זהו עפר קברות עכ״ל. ונ״ל דמיירי במת שנקבר ערום בארון של שיש וכן פירש רבי' שמשון ופשוט הוא דאל״כ אין לו רקב. ואמרינן בפרק המפלת (נדה דף כ״ז) שהטעם לפי שא״א למלא תרווד ועוד עפר קברות שאין בו מלא תרווד רקב ודברי רבינו מגומגמים שכתב שאינו יודע אם הוא רקב וסיים שהרי יש במלא חפנים ועוד מלא חפנים רקב והלא עיקר הספק אם הוא רקב אם לאו ומי מוציאנו מידי ספק זה ואפשר שמאחר שאנו רואים שנקבר זה ערום בארון של שיש מחזקינן ליה ברקב ואם תאמר אכתי ניחוש שמא דבר אחר מעורב בו הרי יש במלא חפנים ועוד מלא חפנים רקב ואיני יודע מנין לנו שא״א למלא תרווד ועוד וכו' שאין בו מלא תרווד רקב וצריך עיון, ומ״מ ביאור דברי רבינו שאם הוא עפר שנתלכלך בנצל המת ודמו אינו מטמא כלל שאין כאן כזית נצל ולפיכך מטילין אותו לחומרו שאם היה הדין שעפר שנתלכלך בנצל המת ודמו מטמא נמצא שמה שאנו אומרים שהוא רקב היה להקל שלא יטמא במגע: \n\n" + ], + [ + "המת שנשרף וכו'. בפרק המפלת. \n", + "ומה שכתב וכן שפיר מרוקם וכו'. שם ופסק כריש לקיש משום דר\"י דפליג עליה אוקימנא כר\"א דלית הלכתא כוותיה: \n\n" + ], + [ + "בשר המת שנפרך וכו'. בר״פ דם הנדה (נדה דף נ״ה) אמרינן דלר״י דוקא יבש כעצם טמא אבל איפריך איפרוכי טהור ולר״ל איפריך איפרוכי נמי טמא ואמרינן בגמרא דהיכא דאיקמח והוי עפרא לר״ל נמי טהור ומדברי רבינו שכתב ונעשה קמח נראה שהוא פוסק כר״ל והוא תימה היאך פוסק כר״ל במקום ר״י ועוד שבריש פ״ב כתב דיבש כחרס מטמא משמע דוקא כחרס שאינו עשוי ליפרך אבל אם יבש יותר מחרס הוא עשוי ליפרך וטהור אע״פ שלא נפרך והיאך פסק כאן בהיפך. וצ״ל שמ״ש כאן שנפרך ונעשה קמח לא שנפרך ממש קאמר אלא היינו לומר שהוא יבש כל כך עד שאילו יפרך יעשה כקמח טהור וזהו פירוש דאיפריך איפרוכי שאמר בגמרא שהוא טהור לר״י וכל שלא הגיע יבשותו לכך היינו יבש כחרש דטמא גם לר״י: \n", + "וכן אפר השרופים טהור וכן התולעים וכו'. בפ\"ב דאהלות וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "עור האדם כבשרו. כך הוא הגירסא בדברי רבינו והוא משנה פרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ב). \n", + "ומ\"ש ואם עבדו כל צרכו או שהלך בו כדי עבודה וכו'. משנה וגמרא שם וכלישנא בתרא דעולא: \n\n" + ], + [ + "עור הבא כנגד פניו של אדם וכו'. פ\"ק דבכורות (דף ז:): \n\n" + ], + [ + "כל שבמת טמא וכו' עד נטמא כל אשר בבית. בפרק ג' דאהלות ואיתיה בפרק דם הנדה (דף נ\"א). \n", + "ומ\"ש הואיל וגזען מחליף. טעם זה אמרו בגמרא לשיער וצפורן אבל לשינים נתנו טעם שלא נבראו עמו ורבינו קיצר כיון דלא נפקא לן מידי. \n", + "ומ\"ש וכן הנוגע בשערו וכו'. בסיפרי פרשת חקת והוא נלמד ממה שנתבאר בסמוך: \n", + "שערו העומד להגזז וכו'. בפרק כהן גדול (דף נ\"ח) בעיא דלא איפשיטא: \n", + "כל משקה היוצא מן המתים טהור חוץ מדמו וכו' עד לא גזרו על משקיו. בפרק כיסוי הדם (דף פ\"ז ופ\"ח ע\"ב) ואיתיה בתוספתא פ\"ד דאהלות: \n\n" + ], + [ + "כבד שנימוחה וכו'. פירקא בתרא דבכורות עלה נ\"ה: \n", + "דם קטן שיצא כולו וכו'. פ\"ב דאהלות וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "ואלו אם חסרו כל שהוא טהורים וכו'. פ\"ב דאהלות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "רביעית דם הבאה משני מתים טהורה וכו' עד כשאר כל העצמות. פרק ב' דאהלות וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "אבר מן החי משני אנשים טהור. גם זה שם וכחכמים. \n", + "ומ\"ש ואפילו מאיש אחד אם נחלק לשנים טהור. ג\"ז שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "כזית בשר משני מתים וכו'. תוספתא פ\"ד דאהלות. וכתב רבינו ומלא חפנים רקב משני מתים שכל אחד מהן יש לו רקב כלומר שנקבר כל אחד בפני עצמו דאילו נקברו יחד כבר נתבאר שנעשים גלגילון זה לזה והכי אוקימנא לה בגמרא בפרק כה\"ג (דף נ\"א): \n", + "וכן כחצי זית בשר וכחצי זית נצל מצטרפין זה עם זה ושאר כל הטומאות שבמת אין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והיא תוספתא פ\"ג דאהלות: \n\n" + ], + [ + "עצם כשעורה שנחלק לשנים וכו'. בפרק ב' דאהלות עצם כשעורה שנחלק לשנים ר\"ע מטמא ור\"י בן נורי מטהר ופסק כר\"ע ומשמע לרבינו דע\"כ לא מטמא אלא במשא אבל במגע מודה ר\"ע והוא נלמד ממ\"ש לקמן גבי כזית מן המת שחתכו לחלקים: \n", + "וכן רובע עצמות המת שנדקדקו וכו'. בפ\"ב דאהלות וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "כזית מן המת שחתכו לחלקים וכו'. נראה שזהו מה ששנינו בתוספתא פ\"ד דאהלות חלב שהיה מפורד (וחתכו) [והתיכו] טהור שאין חיבורי אדם חיבור: \n\n" + ], + [ + "כזית חלב שלם שהתיכו וכו' עד טהור. תוספתא פ\"ד דאהלות ומייתי לה בפרק כה\"ג (דף נ' ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "שדרה שנגררו ממנה רוב חוליות שלה וכו'. בפרק כה\"ג (דף נ\"ב שם) והיא פ\"ב דאהלות: \n\n" + ], + [ + "כל המטמאין באהל שנחלקו וכו'. ריש פרק ג' דאהלות וכחכמים ואיתא פרק העור והרוטב (חולין דף קכ\"ד ע\"ב) וריש פרק ג' דעדיות (משנה א'): \n", + "כתב הראב\"ד כל המטמאין באהל וכו' האהל מצרפן א\"א אף על פי שאין שם צירוף אהל עכ\"ל. פי' שאם היה באויר ונגע בחצי זית בידו אחת ובחצי זית בידו אחרת או האהיל על כחצי זית וכחצי זית האהיל עליו טמא אף על פי שאין שם צירוף אהל ורבינו בסוף פרק זה כתבם אלא דהשתא כתב כלישנא דמתניתין כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית ולאפוקי מרבי דוסא בן הרכינס דמטהר בהא: \n\n" + ], + [ + "עצם שיש עליו כזית בשר וכו' עד שאין חיבורי אדם חיבור. שם (דף מ\"ח ע\"ב): \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) מלא חפנים רקב וכו' עד הבית טהור להבא. גם זה שם וכתנא קמא ואיתיה בפרק המפלת (נדה דף כ\"ז ע\"ב): \n", + "ומה שכתב וכל שהיה בו בעת שנבלעה וכו'. נדה פרק האשה (דף ס\"ב ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "כזית מן המת שאבד בתוך הבית וכו'. תוספתא פרק רביעי דאהלות וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ונראה הטעם דזית בשר מצוי שיאכלו אותו חולדה או חתול ולכך תולין במידי דשכיח טובא כי האי אבל נמצא אין אומרים אחר הוא זה אלא כאן נמצא וכאן היה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "רביעית דם שנשפך באויר וכו' עד שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור. משנה בפ\"ג דאהלות (משנה ג') וכתב הרא\"ש נשפך על האסקופה והיא קטפרס בין מה שיש מן האסקופה תחת תקרת הבית בין מה שיש ממנה לחוץ כולה מקום מדרון והדם נשפך על כולה נמצא מקצתו תחת האהל ומקצתו חוץ לאהל הבית טהור דאין קטפרס חיבור אבל אם היה הדם מונח בגומא ומקצתו מבפנים הבית טמא: \n", + "כתב הראב\"ד נשפך על האסקופה וכו' א\"א זו המשנה קשה עלי וכו'. ואני אומר שמה שפירש במשנה נכון הוא אך מה שהקשה על התוספתא יש לתמוה דהא מסיים בה חזרו לומר קטפרס בין מבפנים בין מבחוץ הבית טהור וצריך לומר דטעמא דמשנה ראשונה אתא לפרושי: \n", + "כיצד משערין אותה וכו'. תוספתא פרק ד' דאהלות ואיתא בנדה פרק האשה: \n\n" + ], + [ + "המשא והמגע והאהל ג' שמות הם וכו' כיצד הנוגע בכשני חצאי זיתים וכו' עד סוף הפרק. ברפ״ג דאהלות (משנה א') וכחכמים ואיתא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ד ע״ב) ויש חסרון בספרי רבינו והילך הגירסא הנכונה כיצד הנוגע בכשני חצאי זיתים או שנשא שני חצאי זיתים בבת אחת או שהאהיל על כשני חצאי זיתים או שהאהיל על כחצי זית וכחצי זית [אחר] מאהיל עליו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המתטמאים מחמת המת וכו'. בריש אהלות לענין מגע ויליף לה בסיפרי מקראי: \n\n" + ], + [ + "אבל אדם שנגע באדם שנטמא במת וכו' וכאילו נגע זה השני במת עצמו. בפרק שלשה מינין (נזיר דף מ״א ע״ב) אמרינן וטומאת חיבורין דאורייתא הא [אמר רב יצחק בר יוסף] א״ר ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא ואי אמרת דאורייתא מאי שנא כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת ופירש״י כאן כלומר מי דמי ההוא בחיבורי אדם באדם שזה נוגע במת והוא בחבירו ומש״ה לא חשיבא ליה טומאה בחיבורין לענין נזיר ועושה פסח אבל קשה דבפ״ב דע״ז (דף ל״ז ע״ב) אמרו דהא דמדאורייתא דיקרב בדיקרב אינו טמא אלא טומאת ערב ה״מ שלא בחיבורין אבל בחיבורין טמא טומאת שבעה דכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים וכתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב הא כיצד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין ופירש״י בחיבורים בשעה שהיה נוגע במת בא חבירו ונגע בו שלא בחיבורין לאחר שפירש מן המת בא חבירו ונגע בו. כל אשר יגע בו הטמא יטמא משמע שבעת ימים כסתם טומאת המת. ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב דאפילו בחיבורים אינו טמא אלא טומאת ערב מדאורייתא וכתב הר״י קורקוס ז״ל שטעם רבינו משום דבתר הכי איתא בגמרא אמר רבא לא אמינא לכו לא תתלו בוקי סריקי בר״נ וכו' ומאחר שאמר רבא כן ממילא נתבטל כל מה שאמרו תחלה משמיה דר״נ וההיא דרשא דדריש התם מדכתיב הנוגע במת וגו' יטמא שבעת ימים וכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דמשמע ליה יטמא שבעת ימים כסתם טומאת מת ליתא אלא יטמא עד הערב קאמר ע״כ. אבל קשה x לי דבס״פ כיצד הרגל (דף כ״ה ע״ב) יליף רבא מקרא דכל טומאות שאתם מטמאים במת לא יהיו פחותים מז'. וי״ל דשאני הכא דבחד קרא אמר יטמא שבעת ימים ובאידך לא אמר אלא יטמא משמע דלאו שבעת ימים קאמר: \n", + "במה דברים אמורים לענין תרומה וקדשים. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "כלים שנטמאו במת וכו'. פרק קמא דחולין (דף ג') ופרק כה\"ג (דף נ\"ד ע\"ב) ובפ\"ק דפסחים (דף י\"ד) הכא בנר של מתכת שנטמא בטמא מת עסקינן דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל וה\"ל אב הטומאה וסובר רבינו דלאו דוקא כלי מתכות אלא ה\"ה לשאר כלים וכדעת ר\"י שכתב ר\"ש בפ\"ק דאהלות והרמב\"ן בפ\"ב דבתרא וסמ\"ג ולא כר\"ת ורש\"י שכתבו דלא אמרו אלא בכלי מתכות בלבד ודעת רבינו שהכלי נעשה כמת אפי' לא נטמא אלא באהל והיינו לענין אם נגע באחרים אבל אם האהיל עליהם לא וכן דעת הרמב\"ן בפרק הנזכר ובפי' התורה על פסוק וכל אשר יגע על פני השדה ולקמן בסמוך אכתוב דמתני' היא: \n", + "וכתב הראב\"ד וה\"ה לשאר כלים וכו'. א\"א אנו אין לנו אלא בחרב וכו'. הדבר מבואר שרבינו והראב\"ד פליגי בפלוגתא דר\"י ורבינו תם: \n", + "הרי הוא אומר כל הורג נפש וכו'. בסיפרי פרשת חוקת: \n\n" + ], + [ + "נמצאת אומר אדם שנגע במת וכו' עד והרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב. בריש אהלות: \n\n" + ], + [ + "בד\"א לענין תרומה וקדשים וכו'. ירושלמי פרק כה\"ג וכר\"י והביאו הר\"ש פ\"ק דאהלות (משנה ב') והרמב\"ן בפרק לא יחפור: \n", + "ועל מ\"ש רבינו שהדברים האלו אע\"פ שהם דברי קבלה אינם דין תורה שהרי לא נתפרשו בתורה. כתב הראב\"ד א\"א ראיתי זה האיש וכו'. ול\"נ דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בס' המצות שלו שכל דבר שאינו מפורש בתורה אלא שהוא נדרש מן המקראות נקרא דברי סופרים כלומר שצריך שידרשוהו סופרים מהמקראות אף על פי שדינן דין תורה והכא ה\"ק שהדברים האלו אף על פי שהם דברי קבלה ומשפטן דין תורה מאחר שלא נתפרשו בתורה בהדיא אלא אתו מדרשא כדאיתא בספרי יש לחלק בינם למה שהוא מפורש בתורה ולומר שאין חייבין עליהם על טומאת מקדש וקדשיו. \n", + "ומה שכתב הילכך אפילו אדם באדם שהוא מפורש בתורה אינו חייב קרבן על ביאת המקדש וכו'. בפרק כהן גדול בירושלמי פלוגתא דר\"י ור' אבין בר חייא ופסק הראב\"ד כר' אבין בר חייא ורבינו פסק כר\"י. וא\"ת מאחר שאדם הנוגע באדם שנגע במת אין הנזיר מגלח עליו היאך חייבים עליו על ביאת המקדש והא תנן בפרק הנזכר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין על ביאת המקדש. כבר הקשו כן שם בירושלמי לר\"י ותירצו לא נצרכה אלא לטומאות הפורשות מן המת כלומר שאין אותו הכלל אמור אלא לענין טומאות הפורשות מן המת בלבד לא לענין אדם שנגע באדם שנגע במת: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) כלי חרס שנגע במת וכו' ואינו מטמא אדם ולא כלי חרס אחר וכו' שאין כלי חרס נעשה אב הטומאה לעולם וכו' עד ולא שאר כלים ובגדים. בתוספתא בפרק י\"ז דאהלות ובעירובין (דף ק\"ד ע\"ב) ופירש רש\"י הטעם דלמדרס זב לא חזי ובטמא מת כתיב וחטאו וכלי חרס לאו בר חיטוי הוא דכתיב ואותו תשבורו ובפרק ח' דכלים (משנה ד') תנן קדירה שהיא נתונה בתנור וכו' שאין כלי חרס מטמא כלים וכתב שם רבינו דבתורת כהנים מייתי לה מקרא ובסוף פירקא קמא דפסחים (דף כ') יכול יהיו כל הכלים מיטמאים מאויר כלי חרס תלמוד לומר וכל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל [אשר יאכל] אוכל מיטמא מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס וכתב רש\"י ואשמעינן קרא דאוכלים ומשקים הוא דמקבלי טומאה מולד הטומאה אבל כלי לא ומהאי פירוקא נפקא לן בכל דוכתא הא דקיימא לן דאין כלי ראשון מטמא כלי וכו'. ואדם נמי שאינו אב הטומאה כגון נוגע בנבילה או בשרץ אינו מטמא כלי כו'. אלמא ולד הטומאה אינו מטמא כלי וכן אדם לא מצינו לו טומאה בכל התורה אלא מאב הטומאה וכן מבואר בריש בבא קמא כמו שאכתוב בסמוך: \n", + "זה כלל גדול בטומאות וכו'. בריש בבא קמא תנן אבות הטומאות השרץ וכו' תולדותיהן לאו כיוצא בהן דאילו אב מטמא אדם וכלים ואילו תולדה אוכלים ומשקים מטמא אדם וכלים אינו מטמא: \n", + "וכל המטמא אדם וכלים בנגיעה וכו'. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "כל הנוגע באב הוא הנקרא ראשון. פסחים עלה י\"ד: \n\n" + ], + [ + "כל המתטמא מחמת המת טומאת שבעה וכו' כדי לטמא אדם וכלים וכו'. בריש כלים: \n\n" + ], + [ + "כל המתטמא מחמת המת טומאת ערב וכו'. פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש אפשר שיהיה הרביעי מן המת וכו' כמו שביארנו לענין תרומה וקדשים. לעיל בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "אדם או כלים שנטמאו במגע ארץ העכו\"ם וכו': כתב הראב\"ד אדם או כלים שנטמאו וכו' וגולל ודופק וכו' א\"א סמי מכאן גולל ודופק כמ\"ש למעלה עכ\"ל. כלומר שבפ' ב' השיג על רבינו שכתב שגולל ודופק הם מד\"ס וכבר כתבתי שם טעם רבינו: \n\n" + ], + [ + "האהל עצמו המאהיל על טומאה וכו'. בסיפרי ובפ\"ק דאהלות גבי הא דאמר ר\"ע יש לי חמישי: \n", + "בד\"א בשהיה האהל בגד או שק או כלי עץ. כלומר פשתן דוקא שנקרא עץ אבל שאר עצים לא כמו שביאר בסמוך. \n", + "ומ״ש או עור אחד עור בהמה וחיה בין המותרים לאכילה בין האסורים לאכילה שנאמר ויפרוש את האהל על המשכן וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ח): \n", + "ומ\"ש אבל אם היה האהל נסרים של עץ וכו'. שם והכי משמע ברפ\"ז דכלים וכמ\"ש רבינו שם: \n", + "וכ\"מ שנאמר הבית טמא וכו'. נלמד ממ\"ש בסמוך: \n", + "כתב הראב\"ד אבל אם היה האהל וכו' עד או של מתכת ה\"ז טהור א\"א והוא שנעשה אהלים קבועים וכו' עד לא ביריעה וסדין של פשתן וכו' כך כתבו התוס' בפרק במה מדליקין: \n", + "ואין לך יוצא מן העץ וכו'. משנה פרק במה מדליקין (שבת דף כ״ז ע״ב): \n\n" + ], + [ + "בגדים הנוגעים במת אע\"פ שהן כמת וכו' אינם כמת לטמא באהל. כבר כתבתי שכן דעת הרמב\"ן ומתניתין היא כדבסמוך. אבל במה שכתב רבינו שאינו כמת לטמא במשא כתב שצריך עיון ותמהני עליו שנראה שדברי רבינו מתניתין היא בריש כלים אבות הטומאות השרץ וכו' וטמא מת וכו' הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכו' ואינם מטמאים במשא וכתב שם רבינו לפי שבכל אותם המנויים בא בהם הנוגע ולא הנושא ומשמע דהוא הדין שאינו מטמא באהל וכל שכן הוא וכן דרשו בסיפרי והנוגע בכל טמא נפש אין טמא נפש מטמא אלא בנוגע. \n", + "ומ\"ש וכל המאהיל עליהם או שהאהילו וכו'. בספט\"ו דאהלות מאהיל על המת ומאהיל על הכלים הנוגע במת ומאהיל על הכלים טהורים: \n\n" + ], + [ + "המת אינו מטמא משכב ומושב מתחתיו וכו'. בפרק ששי דעדיות (משנה ב') ופרק ד' דזבים חומר בזב מבמת וכו' שהזב עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים ועל גבי מדף לטמא אוכלים ומשקים מה שאין המת מטמא וכתב שם רבינו טמא מדף פירוש אילו השלכנו על הזב מאה או אלף כיסויין זה על גבי זה הכיסוי העליון טמא מדף ומטמא אוכלים ומשקין ואין חילוק בין הבגד הדבוק בגוף מלמעלה ובין הבגד העליון אשר כנגד הרקיע הכל טמא וכל הכלים אשר על הזב כולם ראשון לטומאה וביאור מדף חסר אות והוא כמו מנדף כלומר טומאתו נודפת למרחוק הרבה שאפילו היה בין האוכלים חציצה רבה יטמאה אפילו אחר אלף בגדים כאילו יעבור ריחו ויגיע עליהם ויטמאם כמו ריחו נודף עכ\"ל. \n", + "ומה שכתב במה דברים אמורים שכל הבגדים או הכלים שתחתיו או שלמעלה ממנו טהורים וכו' או שהיה מבדיל בינו ובין הכלים אבן. פרק בתרא דנדה (דף ס\"ט) ועיין בפירוש המשנה פרק חמישי דזבים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עצמות הדג ועורו וכו'. בפרק י\"ז דכלים כל שבים טהור ובתורת כהנים ממעט שאם עשה מהם כלים אינם מקבלים טומאה ויליף לה מדכתב או בגד או עור מה בגד מדבר הגדל ביבשה אף עור מדבר הגדל ביבשה. \n", + "ומה שכתב וכן ירוקה שעל פני המים. למד כן ממה ששנינו כל שבים טהור: \n\n" + ], + [ + "כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינם מקבלים טומאה. הכי משמע ריש פרק י' דכלים ובפרק במה אשה (דף ס״ט ע״ב) ובמנחות פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ח): \n", + "וכן כלי עץ העשוי לנחת וכו'. פרק ט\"ו דכלים ומייתי לה בשילהי חגיגה (דף כ\"ו:) ויהיב טעמא משום דדומיא דשק בעינן שהוא מיטלטל מלא וריקן: \n\n" + ], + [ + "כלי עץ פשוטיהם טהורים ומקבליהן טמאים וכו'. כלים רפ\"ב ורפט\"ו: \n", + "כלי חרס פשוטיהם טהורים וכו'. רפ\"ב דכלים. \n", + "ומ\"ש ואינם טמאים אלא מאוירן. שם וספ\"ק דחולין (דף כ\"ה). \n", + "ומ\"ש או בהיסט הזב. בפ\"ק דנדה (דף ו') ובפרק הניזקין ובתורת כהנים פ' מצורע: \n", + "היה כלי חרס עם המת באהל וכו' ואם היה מוקף צמיד פתיל וכו'. מבואר בתורה ואיתיה בפ\"י דכלים. \n", + "ומ\"ש ובהיסט הזב וכו'. בתוספתא דכלים פרק ששי ותוספתא דזבים פ\"ג ותורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "העושה גולל מדבר שאינו מקבל טומאה וכו'. נלמד מדין בהמה ומדין חבית דבסמוך. \n", + "ומ\"ש וכן בהמה. בפט\"ו דאהלות וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש שכפתה. משום דאל\"כ הרי היא הולכת x לכאן ולכאן ואין כאן גולל: \n", + "וכן חבית שהיא מליאה משקין מוקפת צמיד פתיל וכו' עד טהורים. בספט\"ו דאהלות: \n\n" + ], + [ + "קורה שעשאה גולל לקבר וכו' עד כולה גולל. שם קורה שעשאה גולל לקבר בין עומדת בין מוטה על צדה אין טמא אלא כנגד פתח עשה ראשה גולל לקבר אין טמא אלא עד ד' טפחים ובזמן שהוא עתיד לגוד: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן א\"א א\"כ היינו עומדת וכו'. ורבינו מפרש העומדת ומוטה על צדה תרווייהו כשהקורה מוטלת לאורך הקבר אלא דעומדת היינו שהטילה על הקבר לרחבה וקתני שאם היתה ארוכה או רחבה יותר מהקבר אין טמא אלא כנגד הקבר דוקא והשאר טהור לפי שאינו צריך לגולל אבל כשהעמידה על הקבר כמו אילן אע\"פ שמתוך שכולה עומדת על פתח הקבר היה ראוי לטמאה כולה אפילו כשעתיד לקוץ מתוך שאינו צורך לגולל ממנה אלא קצתה לא טימאו ממנה אלא עד ד' טפחים והוא שעתיד לקוץ: \n\n" + ], + [ + "שתי אבנים גדולות וכו'. תוספתא ספ\"ג דאהלות. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל נראה דמאהיל על שתיהן דקתני הכוונה על כל אחת משתיהן דכיון שגדולות הן כל אחת חשובה גולל בהיות חבירתה שם מונעת הטומאה מלצאת אבל כל שניטלה האחת טהרה חבירתה ואין שם גולל עליה כיון שיש לטומאה דרך לצאת והיינו למאהיל שלא כנגד הקבר אלא כנגד כותל הקבר דכנגד הקבר תיפוק ליה משום קבר דמטמא כל מאהיל עליו ולכך אמרו המאהיל על גבי שתיהן טמא כלומר אפילו על אותה שאינה כנגד הקבר כי השתים גולל הן חשובות ולפי זה אם היו פחות מד' טפחים שאין טמא רק הנוגע על אותה שכנגד הקבר והאחרת בטלה ואי מיירי בששתיהן קצתן כנגד הקבר אפשר דנקט ארבעה טפחים משום סיפא דניטלה אחת מהן שאם היו פחות מד' אפילו ניטלה אחת טמאה הנשארת או אפשר דאורחא דמלתא נקט כי לעשות שתי אבנים גולל מסתמא גדולות ואין נראה לומר שאם היה פחות מד' כל אחת לא נחשבה גולל דאבן אחת בעינן א\"נ קטנות בנויות דהא מנא לן לומר כן עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "גל של צרורות וכו'. תוספתא דאהלות פרק ט\"ו וכחכמים וכתב רבינו שמשון שעשה כמין כור ברזל בגל ונמצאת כיפת הגל גולל עד ד' טפחים בעובי הגולל סדר הפנימי היינו צרורות הנתונות על פתחו של קבר עכ\"ל. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ורבינו כתב לשון התוספתא אלא שהוסיף אבל הנוגע בשאר אבנים טהור ובחלוקה שבסמוך הזכיר מאהיל ונראה שכוונתו בזה הוא מפני שזה הגל הוא סדר על סדר וכשאמרו סדר הפנימי היינו התחתון הסמוך לקבר אבל אשר עליו הכל טהור ור\"י סובר שכל גובה ארבעה טפחים טמא וכמו נוגע דקורה עומדת שהוזכר וכיון שכן קשה שהרי כל המאהיל על התחתון על העליון הוא מאהיל וא\"א שיאהיל על התחתון לבדו (דכך כתב) דלענין נגיעה הוא דשייך לומר כן וכן גבי קורה עומדת כמו אילן כתב נוגע וכאשר תדקדק כן שבכ\"מ שתופס נוגע לא שייך לומר האהיל עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ארון שהוא חקוק בסלע וכו' עד ומטמא מכל סביביו. תוספתא פ\"י דאהלות ארון שהוא חקוק בסלע ומכוסה הנוגע בה מכ\"מ טהור ואינו טמא אלא כנגד כיסויה בלבד למה זה דומה לבור גדול מלא מתים ואבן גדולה נתונה על פיו שאינו טמא אלא כנגד חללו בלבד היתה בנויה בכותלה של נפש אם היתה נראית כל שהיא לתוך הנפש x הכל טמא ואם לאו אינו טמא אלא כנגד כיסויה בלבד בנה הנפש על גבה הרי היא כקבר סתום ומטמאה מכל סביבותיה ופירש רבינו שמשון בפ\"ט חקוק בסלע צור שמששת ימי בראשית שאינו מיטלטל. בכותלה של נפש שבנו אצלה נפש וכותל הנפש בנוי על גבה. אם היתה נראית שנראה כל שהוא הארון בתוך הנפש הנכנס לתוכה של נפש טמא ואם לאו שנשאר ע\"פ הארון לחוץ וצד ארון של צור נכנס בבנין אינו טמא אלא כנגד כיסויה של ארון בלבד ותוך הנפש טהור בנה הנפש על גבה על הארון עצמה שכולה כנפש הרי היא הנפש כולה כקבר סתום עכ\"ל. ואיני יודע למה השמיט רבינו הבבא האמצעית: \n", + "היתה הארון החקוקה בסלע רחבה מלמעלה וכו' עד הנוגע בה מ\"מ טמא. פ\"ט דאהלות. \n", + "ומ\"ש היתה שוה וכו'. שם וכרב יהושע: \n", + "וכתב הראב\"ד היתה הארון החקוקה בסלע רחבה מלמטה וכו' א\"א לא נראה כן מן התוספתא שהיא כחקוקה בסלע וכו'. ולדעת רבינו י\"ל שהוא סובר דאדרבה רישא דתוספתא גילתה דמתניתין מיירי בחקוקה וכ\"כ בפירוש המשנה שמהתוספתא למד לומר דמתניתין מיירי בחקוקה בסלע וכ\"כ ג\"כ הר\"ש והרא\"ש ועוד שאם מיירי בבנין קשה מה שהקשה הראב\"ד לעצמו שאין ניצל מתורת גולל ודופק. ומה שהקשה הראב\"ד לרבינו שדבריו סותרים את דבריו י\"ל דברישא שכתב הנוגע בסלע מ\"מ טהור שהוא חקוק מלמעלה והכניס בו המת וכסהו למעלה בגולל ואין לו דין קבר סתום לטמא סביביו כיון שאין שם בנין הילכך אינו מטמא אלא א\"כ נגע בגולל ובסיפא מיירי שאין הארון פתוח מלמעלה אלא מצדו לארכו והכניס המת דרך שם והוא סתום מעצמו מלמעלה ומלמטה ובזה שייך לחלק בין רחבה מלמטה וצרה מלמעלה רחבה מלמעלה וצרה מלמטה לכשהיא שוה למטה ולמעלה וכל זה אינו ענין לרישא שפתחו מלמעלה וזה סתום מלמעלה ולענין טעם למה חילקו בו בין רחבה מלמטה וצרה מלמעלה לרחבה מלמעלה וצרה מלמטה לכשהיא שוה י\"ל דלעולם מלמעלה טמא מפני שהוא כגולל וכשהיא רחבה מלמטה לא מחשיב למטה כארון וכשהיא צרה למטה מחשיב למטה כארון וכשהיא שוה מטפח ולמעלה מחשיב כארון מטפח ולמטה לא מחשיב כארון אלא כקרקע עולם לר' יהושע דהלכתא כוותיה: \n", + "ניקב ארון בסלע והכניס המת כמין נגר. שם העשוי כמין גלוסקוס הנוגע בה מ\"מ טהור חוץ ממקום פתיחתה ופירש רבינו גלוסקוס הוא כמין נגר וכו' אבל אשר יתאמת אצלי לפי הענין שזאת התמונה היא כמו תיבה מן הצד כאילו הוא נוקב בעצם האבן מקום יכנס ממנו המת ונועל זה השער ולזה כנגד פתיחתה טמא על דמיון מה שביארה התוספתא בבור מלא מתים לפי שזאת התמונה הוא בור על הצד הזה עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב\"ד ניקב ארון בסלע וכו'. א\"א דבר זה פירוש למה ששנו במשנה וכו': \n", + "והא דתנן תו התם העשוי כמין קמטרא הנוגע בה מ\"מ טמא והשמיטו רבינו לפי שהוא נכלל במה שנתבאר: \n\n" + ], + [ + "מערה שהקבר בתוכה וכו'. פט\"ו דאהלות חצר הקבר העומד בתוכה טהור עד שיהיה בה ארבע אמות כדברי ב\"ש וב\"ה אומרים ארבעה טפחים וכתב רבינו בפירוש המשנה כבר התבאר שזה החצר מקורה ופתח המערות אשר בם הקברות פתוח אצל זה החצר והיא אשר תקרא חצר הקבר ומי שעמד בה הוא טהור לפי שאם היה בה פחות מד' על ד' הנה הוא מתקרב אל פי המערה ויטמא וכו' ואם היה זה החצר מגולה הנכנס לתוכה טהור באי זהו ענין אם לא שיגע בפתח המערה. ובתוספתא [איזה היא חצר הקבר זו הגת שהמערות פתוחות לתוכה אם יש בה כשיעור הנכנס לשם טמא בד\"א בזמן שאינה פתוחה לאויר אבל] בזמן שפתוחה לאויר אפילו אינו מרוחק מן השקוף אפילו כל שהוא טהור ובלבד שלא יגע בשקוף ומפרש רבינו אינה פתוחה לאויר היינו שהיא מקורה. ומ\"ש הראב\"ד אם היה בה מגולה לצד המערה וכו'. טעמו משום דאל\"כ הרי הטומאה יוצאת מפתח המערה לחצר ע\"י הקירוי וטעם רבינו נראה שהוא מפני שאין דרך טומאה זו לצאת ולפיכך כל שאינו מתקרב לפתח המערה פחות מד' טפחים טהור כל שאינו נוגע בשקוף. ומ\"ש לפי טעותו הגהתי. נראה שהטעם שנוסחתו בדברי רבינו היתה כמ\"ש בספרי הדפוס ובזמן שהחצר מקורה אם היה בה ד' טפחים על ד' טפחים והנוסחא האמיתית אם היה בה מגולה בצד המערה ד' טפחים על ד' טפחים וכן מצאתי בספרי כתיבת יד והוא כמ\"ש הראב\"ד שהגיה: \n", + "ודע דבס״פ משוח מלחמה (סוטה דף מ״ד) קאמר על ב״ה בד״א שפתחה מן הצד אבל פתחה מלמעלה ארבע אמות ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בית סתום שהמת בתוכו או שהיה לו פתח ופרץ את פצימיו וכו' (עיין בפנים) כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו וכך מצאתיה בספר מוגה. והדין תוספתא ספי\"ו דאהלות וברייתא בפ\"ק דבתרא (דף י\"ב): \n", + "וכמה יהא שיעור הפתח וכו'. פ\"ג דאהלות ומסיים בה להציל הטומאה על הפתחים אבל להוציא [את] הטומאה בפותח טפח: \n\n" + ], + [ + "המת בתוך הבית וכו'. בפ\"ז דאהלות המת בבית ובו פתחים הרבה כולם טמאים נפתח א' מהם הוא טמא וכולן טהורים חשב להוציאו באחד מהם או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים הציל על כל הפתחים בש\"א והוא שחשב עד שלא ימות המת וב\"ה אומרים אף משמת היה סתום ונמלך לפתחו בש\"א כשיפתח ארבעה טפחים וב\"ה אומרים כשיתחיל ומודים בפותח בתחלה עד שיפתח ארבעה טפחים ופי' רבינו כאשר היו הפתחים כולם נעולים הנה יהיה הבית כולו כקבר ולזה יטמא כל מה שיגע בו וזה לשונם בית סתום מטמא כל סביביו וכאשר נפתח אחד מהפתחים או חשב להוציא המת מפתח ידוע ואע\"פ שלא נפתח עדיין או שהיה בכלל הפתחים פתח בנוי [וחשב להרוס הבנין ההוא ולהוציא המת ממנו והתחיל להרוס] הנה הציל על כל הפתחים כולן וכאשר היה בהם פתח נעול הנה אשר ישב תחת המשקוף היוצא על זה הפתח לא יטמא וזהו ענין היות הפתח כבר הציל מן הטומאה כמו שביארנו בפ\"ג וסבת זה היות הבית יוצא מדין קבר ונשאר בית ואינו מטמא כל סביביו וכו' וענין פותח בתחלה לפתוח פתח בא' הכתלים במקום שלא היה שם פתח ויחשוב להוציאו בו עכ\"ל. והר\"ש והרא\"ש פירשו דטעמא דכולם טמאים משום דסוף טומאה לצאת בחד מינייהו ולא ידענא בהי מינייהו הילכך חשיבי כולהו כפתוחים. \n", + "ומ\"ש בזמן שכולם נעולין. בתוספתא פ\"ח דאהלות. \n", + "ומ\"ש ואע\"פ שחשב אחר שמת המת. כב\"ה. \n", + "ומ\"ש וכן אם התחיל לחתור פתח וכו'. זהו ששנינו ומודים בפותח בתחלה עד שיפתח ד' טפחים. \n", + "ומ\"ש היה שם פתח סתום וכו'. ג\"ז כב\"ה: \n", + "היו בו חלונות הרבה וכו'. תוספתא פ\"ח דאהלות. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל מ\"ש דחלונות לא הצילו על הפתחים היינו דלא חשב כלל שמן הסתם אין דרך להוציא המת דרך חלונות שאם חשב להוציאו משם כבר נתבאר שחלון ד' מציל וכ\"ש אם פתח בכוונה להוציאו משם וזהו שכתב נפתחו דהיינו מאליהן ומחשבה אין כאן עכ\"ל. ולי נראה דמיירי בחלונות שאין בהם ארבעה מש\"ה לא הצילו על הפתחים וכולן טמאות וכדתנן גבי המת פתחו בארבעה טפחים להציל טומאה על הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח ובהכי ניחא מאי דקתני כשהן מוגפות כולן טהורות שאם היה בהן ארבעה אע\"פ שהן מוגפות היה להן להיות טמאות: \n", + "פתח קטן בתוך פתח גדול וכו' עד ואם הערים שניהם טמאים. תוספתא פ\"ח דאהלות: \n", + "וכתב הראב\"ד פתח קטן בתוך פתח גדול המאהיל ע\"ג שניהם טמא א\"א נ\"ל בצד הפתח קאמר עכ\"ל. וכתב עוד היו שניהם מתאימים וכו'. א\"א כך היא התוספתא וכו' וקמ\"ל אע\"פ ששניהם דומים לפתח א' טיהר א' את חבירו עכ\"ל. ונראה דוחק מה שפירש בתוך הפתח דהיינו בצד הפתח ואפשר דה\"ק שפתח פתח גדול ביותר בכותל ובתוך הפתח הגדול בנה וסתם קצת ממנה מלמעלה ומלמטה ומן הצד ונשאר פתח קטן בצד הפתח הגדול ושניהם מתאימים היינו שהשאיר הפתח הגדול כמות שהוא אלא שחלקו באמצע במזוזה וקתני בתרווייהו שהמאהיל על שניהם טמא ומשמע לי דהיינו לומר שאם האהיל על אי זה משניהם טמא וברישא אשמעינן דלא תימא דפתח קטן בטל לגבי פתח גדול ואם האהיל עליו לא נטמא וכן אם חשב להוציאו בקטן לא טיהר את הגדול קמ\"ל ובסיפא אשמעינן שאע\"פ שנראה שהוא פתח אחד טיהר א' את חבירו וכמ\"ש הראב\"ד ורבינו שמשון בפ\"ח דאהלות הביא תוספתא זו ופירש פתח קטן בתוך פתח גדול כגון אותם שערים גדולים שבשער עצמו עושים דלת או חלון קטן לפי שאין רוצים כל שעה לפתוח לו שער הגדול לכל איש הנכנס ויוצא כי אם לצורך סוסים וחמורים הטעונים משאות. מתאימין כגון פתח שיש לו שתי דלתות אחת מימין ואחת משמאל עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בתים הפתוחים לאכסדרה וכו'. תוספתא שם בתים הפתוחים לאכסדרה והמת בא' מהם אם היה דרכו של מת לצאת בחצר בית שער כל הבתים טהורים ואם לאו בית שער טמא וכל הבתים טהורים ורבינו שמשון הביא תוספתא זו בפ\"ז דאהלות ופירש בתים הפתוחים לאכסדרה שיש לפני הבתים אכסדרה והאכסדרה פתוחה מכל צדדיה ויש לבתים בית שער מצד אחד. לצאת בחצר לאכסדרה חצר קרי לה שמצד האכסדרה היה דרכו לצאת ולא דרך בית שער. כל הבתים טהורים כלומר כל פתחי הבתים טהורים על המאהילים עליהם שדרך חצר יוציאו את המת ולא דרך בית שער. ואם לאו שאין דרכו של מת לצאת לחצר אלא מבית שער בית שער טמא וכל הבתים טהורים כלומר כל פתחי הבתים עכ\"ל. ולפ\"ז כי קתני בית שער כל הבתים טהורים ה\"ק בית שער וכל הבתים טהורים ובספרי רבינו מצאתי אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה הרי הבית שער טמא והבתים טהורים ולפ\"ז צ\"ל דלאכסדרה קרי בית שער וקשה לגירסא זו דכיון דקתני אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה ה\"ל למיתני ואם לאו. ומצאתי נוסחא אחרת בדברי רבינו שכתוב בה אם היה דרכו של מת לצאת בחצר הרי הבית שער והבתים טמאים ואם לאו בית שער טמא והבתים טהורים וזאת היתה נוסחת ספרי רבינו שביד הראב\"ד וכתב עליה א\"א בתוספתא טהורים וכן עיקר וכו' ולפי גירסא זו שגורס הבתים טמאים נ\"ל שצריך לגרוס אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה א\"נ דלאכסדרה קרי חצר כדברי רבינו שמשון וה\"ט משום דכיון דדרכו לצאת דרך שם אע\"פ שהבית שהמת שם פתחו נעול חשבינן כאילו הוציאוהו שם ולפיכך אכסדרה טמאה וכן שאר בתים הפתוחים לה טמאים אם אין דלתותיהם נעולות וטעמא משום דכיון דחשבינן כאילו המת באכסדרה הרי הטומאה נכנסת לבתים הפתוחים ע\"י תקרת האכסדרה שמביאה את הטומאה להם אבל אם היו נעולים אין טומאה נכנסת להם. ואם לאו כלומר אם אין דרכו של מת לצאת באכסדרה כגון שיש לבית פתח ממקום אחר והם רוצים להוציאו באותו פתח הבתים טהורים אפילו הם פתוחים והוא שיהיה פתח הבית שהמת בו נעול ואע\"פ כן אכסדרה טמאה לפי שהיא טפילה לבית: \n", + "החדר שלפנים מן הבית מוגף וכו'. תוספתא פ\"ח דאהלות: \n", + "וכתב הראב\"ד פי' נכנס המת לחדר וכו' והוא שיהא הפתח שבין בית לחדר מוגף שאילו היה פתוח הא ודאי שהיה טמא גם הבית החיצון. ורבינו שמשון הביא תוספתא זו בפ\"ד דאהלות ופי' מוגף סגור ואין יכול ליכנס ממנו לבית. לפנימי לחדר שלפנים מהבית נכנסה הטומאה דרך חלון וכו' דכיון דהדלת מוגף אין טומאה נכנסת ממנו לבית ואי משום דסופה לצאת דרך פתח לבית ולא דרך חלון כדאמרן שאין חלונות מצילים על הפתחים הכא כיון דדרך החלון באה הטומאה כדרך שנכנסה יוצאה עד כאן לשונו: \n\n" + ], + [ + "אין הקבר מטמא מכל סביביו וכו'. ברפ\"ו דאהלות תנן נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מכ\"מ טמא מפני שהיא כקבר סתום ופירש שם רבינו נפש הוא הבנין שבונים על הקבר וכו' ואוטם הוא הדבר המקשיי אשר אין חלל בתוכו ולא פתח אמרו נפש אטומה ירצה בו שיהיה זה הבנין על עצם הטומאה ולא יהיה המת בארון עד שיהיה שם חלל טפח. \n", + "ומ״ש אפילו הגביה הבניין וכו'. ריש פ״ז דאהלות הטומאה בכותל ומקומה טפח על טפח כל העליות שעל גבה אפילו הן עשר טמאות. ומ״ש הראב״ד לחלק כשיש במקום הטומאה טפח בין כשהטומאה ממעטת החלל לכשאינה ממעטת נ״ל שטעמו מפני שהוא מפרש מה ששנינו אם היה מקום הטומאה טפח על טפח וכו' אנפש אטומה דרישא קאי לומר שגם בסיפא מיירי כלומר שאין שם טפח פנוי שהטומאה ממעטת החלל דיקא נמי דקתני אם יש במקום הטומאה טפח על טפח ולא קתני אם יש שם טפח על טפח דהוה משמע שאין הטומאה ממעטת חלל הטפח וקאמר דהנוגע בה מכ״מ טמא כלומר מלבד שהיא בוקעת ועולה וכו' כדקתני רישא הנוגע בה מכ״מ טמא ובהכי ניחא ליה מה שאמרו בפרק מי שמתו (ברכות דף י״ט) גבי הא דאמר רבי אליעזר ברבי צדוק מדלגים היינו ע״ג ארונות וכו' אהל שיש בו חלל טפח חוצץ מפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ והוא היפך מה שכתבתי בסמוך ששנינו בריש פ״ז דאהלות ובמה שחידש מדה שלישית ניחא ליה והדבר פשוט הוא שאין דעת רבינו כן כמבואר בדבריו פה ובפי' המשנה שכתבתי דכל שאין שם טפח על טפח על רום טפח פנוי טומאה רצוצה היא והנוגע מן הצדדין טהור וזהו פשט המשנה וההיא דמדלגין היינו ע״ג ארונות לא מכרעא לחדש מדה שלישית שהרי התוס' תירצוה בלא חידוש מדה שלישית ורבינו בפרק י״ב כתב דארונות של עץ שמניחים בהם את המת אינם כקבר אבל אם יש בין כיסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד על גבי הארון טהור מן התורה וכו'. ומ״ש עוד הראב״ד וזו הרצוצה אם היא בכותל שבין שני בתים וכו' מבואר במשנה פ״ו דאהלות. ומ״ש ואם יש שם טפח פנוי חלל אינו מטמא באהל רבינו חולק על זה ומההיא דארונות אין ראיה לפי מ״ש רבינו בפרק י״ב: \n\n" + ], + [ + "זה כלל גדול בטומאת מת וכו' כיצד כרי של תבואה וכו'. בפרק ט\"ו דאהלות ובפ\"ז: \n\n" + ], + [ + "בית שמלאו עפר וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "טומאה שהיא רצוצה בכותל וכו'. פ\"ז דאהלות בסוף המשנה שכתבתי בסמוך סמך לה סוכות טמאות ור\"י מטהר וידוע דהלכה כת\"ק: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א בחיי ראשי אין דרך המשנה כדבריו וכו'. וי\"ל דאי מהא לא איריא שרבינו מפרש דסמך לה סוכות טמאה ארישא קאי דקתני נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור ומשום דמסיים בה ר\"י מטהר קתני לה דאילו בהיה בה טפח על טפח לא פליג ר\"י. ומ\"ש ויסודי הדברים הללו בתוספתא דאהלות פ\"ג הוא מדקתני התם העושה סוכתו על פתחו של קבר המאהיל עליה טמא וכו' אמר ר\"ש וכו' אם סוכה שיש לה טפח הרי היא חוצצת על גבה אם סוכה שאין לה פתח זהו גולל עצמו ורבינו סובר שאין זה ענין למשנתנו דהתם לענין מאהיל על הסוכה אם הוא טמא ומתניתין לענין הנכנס באותה סוכה אם נטמא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שדה שאבד קבר בתוכה כו' וכל השדה כולה המאהיל עליה נטמא ואם העמיד בתוכה אהל נטמא כל מה שיש באהל. x משנה בסוף אהלות ומטמא במגע ובמשא ובאהל: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) בנה בה בית ועליה על גביו וכו' עד שהשרשים מגיעים עד למת. גם זה משנה בסוף אהלות: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א המשנה אמרה אינה נטעת וכו' משיג על רבינו שכתב אין נוטעים בתוכה אילני מאכל משמע דאילן סרק נוטעין ומתניתין קתני אינה נטעת כל נטע ועוד שמשמע מדבריו שאילן מאכל אין נוטעין אבל מותר לקיימו ומתניתין קתני דאין מקיימין ולדעת רבינו י\"ל שהוא מפרש דחוץ מאילן סרק קאי אאין נוטעין וכן משמע מדבריו בפירוש המשנה וכן פירש ה\"ר עובדיה וכן פירש רבינו שמשון בחד לישנא ומפרש דמאי דקתני אין מקיימין בה אילנות לא לאסור לקיים בה אילנות הנטועים אתא אלא טעם למה אינה נטעת כל נטע היא כלומר מפני שאין ראוי להקים בה אילן פירותיו מאחר שפירותיו ספק טמאים ויותר נכון לומר שרבינו לא היה גורס ואין מקיימין בה אילנות אלא הכי גריס ואינה נטעת כל נטע חוץ מאילן סרק. ורצה עוד הראב\"ד לסתור טעם רבינו שאם הטעם מפני שהשרשים מגיעים עד למת ויטמאו הפירות אם כן לא היה להם למנוע מליטע בה אילן סרק אבל לפי הטעם שאדם נמשך ועושה דירתו ביניהם לפעמים עושה דירתו באילן סרק ולפיכך אסרו לנטעו לכתחלה אבל לטעם רבינו לא ה\"ל לאסור ליטע אילן סרק. ולפי מה שכתבתי שמפרש או שגורס רבינו אין כאן השגה: \n", + "התלוליות הקרובות לעיר וכו' עד שאין אדם זוכרו. פי\"ו דאהלות ופ\"ב דכתובות (דף כ':) וכר\"י לגבי ר\"מ ודברי רבינו כפי' ר\"ח והתוספות הכריחו כן מן הסוגיא וכך היא בתוספתא פי\"ז. וסובר רבינו שמה שאמרו בגמרא עד חמשים אמות אזלא וכו' לר\"מ איתמר לפיכך השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "שדה בוכין וכו' עד שהרי לא הוחזקה שם טומאה. פי\"ח דאהלות זולת הטעם שנתן שהוא בפירקא קמא דמועד קטן (דף ה' ע\"ב) טעמא מאי אמר אבימי משום יאוש בעלים נגעו בה ודברי רבינו בפירושה מבוארים בדבריו והראב\"ד כתב שלנו יפה משלו וכו' דבריו ע\"פ דברי רבינו שמשון שכתב משום יאוש בעלים וכו' שהבעלים מתייאשים ממנה וה\"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו אבל קשה שלפי זה אינו ענין לטומאה ולא היה לתנא לשנותו לענין טומאה. \n", + "ומה שכתב שלא להרגיל רגל אדם שם. תוספתא פרק י\"ו: \n\n" + ], + [ + "קבר הנמצא מותר לפנותו וכו'. בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ז ע״ב) נמצאת אומר ג' קברות הן וכו' קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר המזיק את הרבים מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה ומקשה בגמרא וקבר הנמצא מותר לפנותו דילמא מת מצוה היה ומת מצוה קנה מקומו ומשני שאני מת מצוה דקלא אית ליה ופירש״י קבר הנמצא כגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה מעולם לקוברו שם ובגזילה נקבר שם. קבר הידוע שנקבר שם מדעת בעל השדה. קבר המזיק את הרבים שקבור במקום הילוך רבים ומיטמאים באהלו. מותר לפנותו שלא קנה את מקומו. מקומו טהור אע״פ שגזרו טומאה על הקברות ואע״פ שנטלו משם לא גזרו על זה ובהנאה נמי מותר ואע״ג דאיסורא דאורייתא הוא דאין תורת כלי עליו. מקומו טמא גזירה דרבנן היא שגזרו טומאה עולמית על הקבר כדי שלא יפנוהו. קבר המזיק את הרבים ניתן רשות לפנותו מפני נזקן של רבים. פינהו מקומו טהור דלא גזור עליה מפני הנזק ומיהו אסור בהנאה דאיסורא דאורייתא הוא ולא פקעא עכ״ל. ובתוספתא פי״ז דאהלות שנויה בסגנון אחר נמצאת אומר ג' קברות הן קבר הנמצא מפנין אותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה קבר המזיק את הרבים מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר הידוע אין מפנין פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה ובמסכת שמחות פי״ד נמצאת אומר שלשה קברות הן קבר הנמצא בתחילה מותר לפנותו ואם פינהו מקומו אסור בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו ואם פינהו אסור בהנאה קבר המזיק את הרבים אסור לפנותו ואם פינהו מקומו טמא ובירושלמי סוף נזיר (פ״ט הל' ג') שנויה בסגנון אחר נמצאת אומר שלשה מיני קברות הן קבר הנמצא מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר הידוע אין מפנין אותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר שהוא מזיק את הרבים מפנין אותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנייה הורה רבי אבא בר כהן בכפר עקביה מקומו מותר בהנייה מהו פליג כאן בשקדם הוא את העיר כאן בשקדמתו העיר וכתב הרשב״א בתשובה שגירסת הירושלמי משובשת דהיאך אפשר להחמיר בקבר הנמצא ולטמאו ולאסרו בהנייה יותר מקבר הידוע ואפי' תמצא לומר דבנמצא יש לחוש למת מצוה א״כ היאך אמרו שמותר לפנותו ועוד היאך אפשר לומר שיהא הנמצא מותר לפנותו ויהיה טמא ואסור בהנאה והידוע אסור לפנותו וטהור ומותר בהנאה וכי את שאסור לפנותו מותר בהנאה ואת שמותר לפנותו אסור בהנאה כלפי לייא ומיהו בקבר המזיק אפשר ליישב כגירסת הירושלמי ובדוחק שמותר לפנותו כדי שלא יצטרכו הרבים להתרחק ממנו ומ״מ לא לטהר מקומו כדי שלא יבאו להשתמש בו וליהנות ממנו והנאתו דאורייתא וכדמוקי לה התם בשקדם הקבר את העיר ונעשה שם ברשות וכי קתני בגמרין מקומו טהור ומותר בהנאה בשקדמה העיר לקבר ונעשה שם שלא כדין ולפיכך מקומו טהור שלא גזרו חכמים טומאה על זה וכן לא ירד בו איסור דאורייתא דשלא כדין נעשה שם עכ״ל. ואין דבריו נוחים לי שמ״ש דהיאך אפשר להחמיר בקבר הנמצא יותר מקבר הידוע זה הוא ע״פ מה שפירש רש״י בקבר הנמצא וקבר הידוע אבל לפי מה שנפרש בו לדעת רבינו ניחא ומה שתמה וכי את שאסור לפנותו מותר בהנאה ואת שמותר לפנותו אסור בהנאה נאמר בו טוב טעם ודעת ומה שרצה להעמיד דברי גמרא דידן בשקדמה העיר לקבר יש לתמוה דא״כ לא הוה שתיק גמרא דידן מלפלוגי בהכי וכן מ״ש ואפילו את״ל דבנמצא יש לחוש למת מצוה וכו' הוא דבר תמוה איך יעלה על הדעת לומר כן שהרי אמרו בגמרא מת מצוה קלא אית ליה. ולי נראה דה״פ הירושלמי לדעת רבינו קבר הנמצא היינו שלא היו יודעים שהיה שם קבר מותר לפנותו דכיון שלא היו יודעים בו מסתמא נקבר שם שלא מדעת בעל השדה וכיון דלאו מת מצוה הוא לא קנה מקום קברו ואם פינהו מקומו טמא כלומר השדה שסביבותיו טמא דחיישינן שמא בית הקברות הוא עד שיובדק כמו שיתבאר בפרק שאחר זה ואסור בהנאה כלומר השדה שסביבותיו אסור בהנאה כל זמן שלא נבדק דכיון דמספקינן ליה בבית הקברות דיינינן ליה כבית הקברות שאין נוהגין בהן קלות ראש אין מרעים בהם בהמה וכו' כדאיתא פרק בני העיר (מגילה דף כ״ט) ולדברים אלו קורא רבנו איסור הנאה שהרי כתב בסוף הלכות אבל בתי הקברות אסורים בהנאה כיצד אין אוכלין בהם וכו' כללו של דבר אין נאותין בהם ולא נוהגין בהם קלות ראש ובמצא ג' איירי שצריך לבדוק מן האחרון כ' אמה ואע״פ שמותר לפנותו פינוי המת שאני שאינו אלא מדרבנן מפני כבוד המת. קבר הידוע שאין שם אלא הוא לבדו ומסתמא נקבר שם מדעת בעל השדה אסור לפנותו כיון שמדעת בעל השדה נקבר שם ומקומו טהור ומותר בהנאה מאחר שידוע שאין שם קברים אחרים השדה שסביבותיו טהור ומותר בהנאה כלומר שלא נאסר לאכול ולשתות בו ולנהוג בו קלות ראש. קבר המזיק את הרבים כגון שהוא סמוך לרשות הרבים ומתטמאים העוברים בר״ה מפנין אותו אפילו אם נקבר ברשות בעל השדה כדי שלא יזיק את הרבים ומקומו כלומר השדה שסביבותיו טמא ואסור בהנאה מטעם שנתבאר גבי קבר הנמצא ודברי רבינו כגירסת הירושלמי ונ״ל שהיה רבינו גורס בגמרא דידן פרק נגמר הדין כגירסת הירושלמי דאל״כ לא הוה שביק גירסת גמרא דידן מפני הירושלמי ועי״ל דאסור בהנאה דקתני אקבר גופיה קאי וכגון שהוא קבר בנין הא לאו הכי מותר בהנאה והכי מוקי לה בפרק נגמר הדין ורבינו סמך על מ״ש בסוף הלכות אבל דקבר אינו אסור בהנאה אא״כ הוא של בנין והא דקתני גבי קבר הידוע פינהו מותר בהנאה אפילו בקבר של בנין שרי דכיון דידוע שלא נקבר שם אלא הוא לבדו מסתמא על דעת לפנותו נקבר שם שאין לך מי שרוצה לקבור מתו לבדו בשדה אחר וכיון דע״ד לפנותו נקבר שם הוה ליה כאילו לא היה שם קבר מעולם לענין זה: \n", + "והראב\"ד כתב על דברי רבינו זו הפיסקא איני מוצא אותה מכוונת וכו': \n", + "ומ\"ש שגירסת רבינו אינה מיושרת ומה יש בין קבר המזיק לקבר הנמצא כלומר שלגירסת רבינו שניהם שוים ואמאי מני להו בתרתי לערבינהו וליתנינהו י\"ל שאם הקושיא קושיא אינה על רבינו אלא על הירושלמי שממנו העתיק רבינו דבריו ולירושלמי י\"ל דמשום דבקבר המזיק בעי לפלוגי בין שקדם הוא את העיר לקדמתו העיר תנייה בלחודיה ושייך שפיר למיתני ג' קברות הן ועי\"ל דאע\"ג דלישנא דמיתני בתרווייהו שוה אין דינם שוה דמפנין דקתני בקבר הנמצא היינו לומר שרשאי לפנותו אבל מפנין דקתני בקבר המזיק היינו שצריך לפנותו עכ\"פ כדי שלא יזיק את הרבים והכי דייקא לשון רבינו דבקבר הנמצא כתב מותר לפנותו ובקבר המזיק כתב מפנין אותו כלומר עכ\"פ מפנין אותו כדי שלא יזיק את הרבים: \n", + "ומ\"ש לא ידעתי מהו עד שיבדוק שאני אומר שאפילו בדק ולא מצא שכונת קברות אע\"פ שנטלו ואת תבוסתו אפ\"ה מקומו מטמא במגע ואסור בהנאה והטומאה אינה אלא כדי להרחיק אדם מן ההנאה. אע\"פ שרש\"י כתב בפרק נגמר הדין שאע\"פ שניטל המת הקבר טמא שגזרו טומאה [עולמית] על הקבר כדי שלא יפנהו רבינו אינו מודה בזה שאחר שנטלו ואת תבוסתו היכן מצינו שמקום הקבר אסור בהנאה דהא אמרינן בפרק נגמר הדין דקבר של בנין הוא דאסור בהנאה אבל אם אינו של בנין מותר דקרקע עולם אינה נאסרת. ולדברי הראב\"ד שהוא אסור בהנאה אינו אלא מדרבנן ולמה יחמירו בו עוד לטמאותו כדי להרחיקו מההנאה. ומ\"ש והנוסחא המדוייקת קבר הנמצא מותר לפנותו ומקומו אסור בהנאה וטהור והידוע אסור לפנותו ומקומו טמא ואסור בהנאה והמזיק את הרבים מפנין אותו ומקומו טהור ומותר בהנאה. נוסחא זו שכתוב בה בקבר הנמצא טהור ט\"ס הוא שהרי הוא ז\"ל כתב שהטומאה אינה אלא כדי להרחיק את האדם מן ההנאה ומאחר שכתב דקבר הנמצא אם פינהו מקומו אסור בהנאה על כרחנו צריך לגרוס וטמא וכן מצאתי בספר מוגה: \n", + "ואני תמה על מ\"ש שהנוסחא המדוייקת היא כמ\"ש שאינה לא כגירסת גמרא דידן ולא כגירסת הירושלמי ולא כגירסת התוספתא ולא כגירסת מסכת שמחות: \n\n" + ], + [], + [ + "הפוגע במת מצוה אם מצאו בתוך התחום. ירושלמי פרק כה\"ג ונזיר (הלכה א'). \n", + "ומ״ש מצאו חוץ לתחום אפי' תוך שדה כרכום עד לאיזה צד שירצה וכו'. בס״פ מרובה (בבא קמא דף פ״א ע״ב) ובאבל רבתי (פ״ד) ובירושלמי פכה״ג. \n", + "ומ\"ש רבינו קוברו בשדה כרם. גירסת ספרים דידן באבל רבתי קוברו בשדה אילן ובירושלמי פ' כה\"ג שנויה במחלוקת דהכי איתא התם שדה כרם ושדה אילן אית תנויי תני קוברו בשדה כרם אית תנויי תני קוברו בשדה אילן מ\"ד [קוברו] בשדה כרם אבל בשדה אילן לא מפני אהל הטומאה כלומר ובשדה כרם ליכא למיחש אטומאה דכרמים שלהם היו גפנים שפלים סמוך לארץ הנקראים רוגליות. מ\"ד בשדה אילן אבל בשדה כרם לא מפני הכשר בצירה. ופסק רבינו כמ\"ד בשדה כרם מפני שיותר ראוי לחוש לאהל הטומאה שהוא כולל מלהכשיר בצירה שהוא פרטי: \n\n" + ], + [ + "קבר הנמצא וכו' עד משעת מציאה ואילך. תוספתא בפרק רביעי דטהרות: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זו התוספתא אינה משוה עם המשנה וכו' ואפשר לומר דלא דמו דנפילת שרץ לית ליה קלא כמו קבורת מת: \n\n" + ], + [ + "כל המוצא קבר או מת וכו'. [משנה וגמרא] פ\"ק דמועד קטן (דף ב'): \n", + "אין מציינין על כזית מצומצם וכו'. שם (דף ה' ע\"ב). ובמה מציינין בסיד וכו'. פ\"ה דמעשר שני: \n", + "אין מעמידין את הציון ע\"ג הטומאה וכו' עד והפרעות. פ\"ק דמועד קטן (דף ה' ע\"ב) ופירש\"י שלא להפסיד את הטהרות שאם הטומאה ממש תחת הציון אינו מרגיש עד שבא אצל הציון פתאום ויטמאו הטהרות שהרי הטומאה תחת הציון אלא עושין הציון סמוך לטומאה ברחוק כל שהוא כשבא על הציון מרגיש מן הטומאה ואינו הולך עליה. אין מרחיקין את הציון ממקום טומאה יותר מכל שהוא שלא להפסיד ארץ ישראל שכשרואה סימן מיד פורש ונמצא ארץ ישראל בטומאה שלא לצורך: \n\n" + ], + [ + "מצא שדה מצויינת וכו'. שם אמרינן דשדה שנחרש בה קבר לא בעי ציון הואיל ואינה מטמאה באהל ומקשי והא תניא מצא שדה מצויינת ואינו יודע מה טיבה יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר וכו' אמר ר\"פ כי תניא ההיא בשדה שאבד בה קבר דציינוה ופירש\"י ואינו יודע מה טיבה אם הוא שדה שנחרש בה קבר ויכול לילך בניפוח (דאינו מטמא באהל) ואם מפני שנאבד בה קבר ואינו יכול ליכנס בה בנפיחה דמטמא באהל. יש בה אילנות בידוע שנחרש השדה לצורך האילנות ויכול להלך שאינה מטמאה באהל אלמא מדקתני בה מצא שדה מצויינת (משמע) דמציינין בית הפרס שנחרש. אר\"פ לעולם בית הפרס שנחרש לא בעי ציון והאי דקתני בידוע שנחרש בה קבר בשדה שאבד בה קבר וציינה לאלתר. יש בה אילנות בידוע שנחרש כו' לא בעי ציון אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר ולא נחרש עכ\"ל. ומקשה התם וליחוש דילמא אילנות מגואי וקבר מאבראי ומשני בעומדים על הגבולים ודילמא טומאה מגואי ואילנות מבראי במסובכין ואבע\"א הא אמרן אין מרחיקין ציון ממקום טומאה שלא להפסיד את א\"י. ופירש\"י וליחוש דילמא אילנות מגוואי וטומאה מאבראי ולא נחרש במקום טומאה מבחוץ לאילנות אלא בין האילנות והוי שדה שאבד בו קבר ולא נחרש ואמאי קאמר בידוע שנחרש בו קבר. בעומדים האילנות על הגבולים של ר\"ה דודאי ליכא טומאה מאבראי דלא קברי אינשי בר\"ה אלא בין האילנות הויא טומאה ונחרש בשביל האילנות. ודילמא טומאה מגואי ולא בין האילנות ולא נחרש במקום טומאה. מסובכין שאינם עומדים בשורה אחת סביב הגבולים אלא מעורבין בכל השדה דודאי נחרש כל השדה בשביל האילנות. הא אמרן אין מרחיקין ציון ממקום טומאה וכיון שסמוך לאילנות הציון ודאי טומאה בין האילנות היא ונחרש בשביל האילנות עכ\"ל. ולא כתב רבינו דדוקא בעומדים על הגבולים ובמסובכים משום דסמיך אואיבעית אימא דלפ\"ז ברייתא בכל גווני מיתניא ותשלום דין זה כתב רבינו בפ\"י: \n\n" + ], + [ + "מצא אבן אחת וכו' עד הרי זה ציון וטמא. ג\"ז שם (דף ו') אמר רב יהודה מצא אבן מצויינת תחתיה טמא שתים אם יש סיד ביניהן ביניהן טמא ואם אין סיד ביניהם ביניהם טהור ואע\"ג דליכא חורש והתניא מצא אבן אחת מצויינת תחתיה טמא שתים אם יש חורש ביניהם ביניהם טהור ואם לאו ביניהן טמא אמר ר\"פ הכא כשהסיד שפוך אל ראשיהם ומרודד לכאן ולכאן אי איכא חורש ביניהם ביניהן טהור דאימור מחמת חורש הוא דאיקפל ואי לא סיד דביני וביני הוא וטמא ופירש\"י אבן אחת מצויינת שיש סיד על גבה דאינו צריך להרחיק הציון מן האבן לפי שהאבן גבוה על גבי קרקע ורואה את הציון מיד קודם שיהא נוגע בו אבל בשדה מרחיקין לה ציון בסמוך דזימנין דלא חזי ציון עד דאתי ונגע ומאהיל. שתים מצויינות תחתיהן טמא אבל ביניהן אם יש סיד ביניהם על הארץ טמא דמשום ציון הוא. אע\"ג דליכא חורש שלא חרש ביניהם מעולם טהור כי ליכא סיד. אם אין חורש ביניהם טמא ואע\"ג דליכא סיד לפי שציין את האבנים שמכאן ומכאן לא חשש לציין בנתים. הכא דקתני כי ליכא חורש טמא כגון סיד שפוך על ראשי אבנים ומרודד לכאן ולכאן ביניהם דאי איכא חורש מחמת חורש הוא דאיקלף שנקלף מן האבנים ונפלו שם ביניהם וטהור ואי לא סיד דביני ביני הוא ומחמת ציון נעשה שם להודיע שיש גם ביניהם טומאה עכ\"ל. והתוס' גרסי אע\"ג דליכא חרס וזו היא גירסת רבינו ומפרש דביש חרש ביניהם מוכיח שאינו ציון קבר אלא בנין היא שכן דרך לשום חרשים הנקראים שוקף בבנין: \n", + "כתב הראב\"ד אם יש חרש ביניהם טהור וכו'. א\"א אנן חורש גרסי' וכו'. גירסתו גירסת רש\"י וכבר כתבתי שגירסת רבינו כגירסת התוס': \n", + "מצא מצר אחד מצויין וכו' עד סוף הפרק. ג\"ז שם. ופירש\"י שאין מרחיקין ציון ממקום טומאה ולהכי ציין כל ד' מצריה דיהא כל השדה נטמאת ובציון דמצר אחד לא סגי לכולה דאין מרחיקין ציון ממקום טומאה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שהיה חופר בשדה ומצא מתים וכו'. בסוף נזיר (דף ס״ד ע״ב) ואהלות פט״ז מ״ג שנינו המוצא מת בתחילה מושכב כדרכו נוטלו ואת תבוסתו מצא שנים נוטלן ואת תבוסתן שלשה אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמנה (כמלוא x מטה וקובריה) הרי זו שכונת קברות ובגמ' אמר רב יהודה המוצא פרט למצוי מת פרט להרוג מושכב פרט ליושב כדרכו פרט לשראשו מונח בין ירכותיו וכו' וכל הני מ״ט לא אמרינן דילמא עכו״ם הוא וכתב רבינו שם מה שאמר המוצא לא שיהיה מגולה בלתי שיחפש אחריו ויחפור ואומרו מת לא שיהיה הרוג ואומרו מושכב לא שימצאנו יושב ואמר כדרכו לא שיהיה ראשו בין יריכותיו לפי שכל זמן שיהיה בו דבר מאלו אינו עושה שכונת קברות עכ״ל וכתבו התוס' אמרינן דילמא עכו״ם הוא דישראל אין קוברין בענין זה ומשמע לרבינו דלא אימעיטו הני אלא מדין שכונת קברות אבל לא מדין תבוסה ובס״פ המוכר פירות (בבא בתרא דף ק״ב) תניא מצאן רצופין ואין ביניהם מד' אמות ועד ח' יש להם תבוסה ואין להם שכונת קברות. \n", + "ומ\"ש רבינו דה\"ה למצא מתים רבים בגומא אחת. משום דישראל אין קוברין בענין זה. \n", + "ומ\"ש ועפר זה עם ג' אצבעות שחופר הוא הנקרא תבוסת המת. שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "שדה שנהרגו בה הרוגים וכו' וכן המפנה קברו וכו' וכן בור שמטילין בתוכו נפלים וכו'. פי\"ו דאהלות. \n", + "ומ\"ש מלקט כל העצמות עצם וכו'. פי' שאין להם תבוסה: \n\n" + ], + [ + "היה חופר ומצא מת מושכב וכו' עד לפי שרגלים לדבר. משנה בסוף נזיר (דף ס\"ד ע\"ב) ופט\"ז דאהלות: \n", + "וצריך לבדוק מן האחרון כ' אמה. כתב הראב\"ד זה שיבוש אלא מן הראשון וד\"ז מפרש לה בגמרא דהמוכר פירות איך הוא בא לחשבון זה עכ\"ל. באמת כדברי הראב\"ד נראה שם בגמרא (דף ק\"ב) ואפשר שגירסא אחרת היתה לרבינו בגמרא ומצאתי כתוב רבינו הלך לשיטת רבו ן' מיגש: \n", + "ואם לא מצא שם מת אחר הרי אותן העשרים שבדק טהורות. כתב הראב\"ד ואם לא מצא שם מת אחר וכו' א\"א דבר זה לא ידעתי מהו וכו' ולי נראה שדעת רבינו שכל העשרים טהורות ומאי דקרי להו שכונת קברות אין פירושו כמו מה ששנינו במשנה מצא ג' אם יש בין זה לזה מד' אמות ועד ח' הרי זה שכונת קברות שפירושו ה\"ז בית הקברות אבל שכונת קברות שכתב כאן רבינו פירושו שכ' אמות אלו שכנים לקברות ואעפ\"כ הן טהורות ע\"פ מה שפירש שהכ' הם נמדדים מהאחרון ובגמרא (דף ס\"ה) ע\"ב אמרו עלה דמתניתין בדק מעשרים אמה ולא מצא מאי אמר רב מנשיא בר ירמיה אמר רב שכונת קברות מ\"ט אמר ר\"ל עילה מצאו וטהרו את א\"י ומדמסיים וטיהרו את א\"י משמע דה\"ק אותם קברות הם שכונת קברות וחוצה להם טהור וכך פירש\"י: \n", + "ואם היה אחד מאלו שמצא וכו'. בסוף נזיר (דף ס\"ה): \n\n" + ], + [ + "העכו\"ם אין להם טומאת קברות וכו'. נלמד ממה שכתבתי בסמוך שאמרו בסוף נזיר וכל הני מ\"ט לא אמרינן דילמא עכו\"ם הוא. \n", + "ומ\"ש שאינם מטמאים באהל. נתבאר בפ\"א: \n\n" + ], + [ + "מת שחסר אבר וכו'. בסוף נזיר מת שחסר אין לו תבוסה ולא שכונת קברות. \n", + "ומ\"ש אבר שאם ינטל מן החי ימות. תוספתא בפ\"א דאהלות: \n", + "ומתים הנמצאים גלויים וכו'. הוא ממה שאמרו בפרק בתרא דנזיר פרט למצוי: \n", + "והנקבר שלא ברשות וכו'. בתוספתא פי\"ו וכרשב\"ג וצריך טעם למה פסק כיחידאה דאף על גב דקי\"ל כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו כבר כתבו המפרשים דבמשנתנו אמרו ולא בברייתא וי\"ל שרבינו אינו סובר כן אלא דה\"ה בברייתא: \n\n" + ], + [ + "אחד המוצא ג' מתים כדרכן בתחילה כו'. תוספתא פ\"א דאהלות: \n", + "מצא שנים ואחד היה ידוע וכו'. בסוף נזיר (דף ס\"ח) מצא שלשה האחד ידוע ושנים תחילה או שנים תחילה ושנים ידועים אין להם תבוסה ואין להם שכונת קברות ורבינו גורס יש להם תבוסה וכך היא גירסת תוספתא: \n", + "כיצד בודק העשרים אמה שאמרנו וכו'. בפרק י\"ו דאהלות: \n", + "העמיק אפילו מאה אמה ומצא חרש וכו'. תוספתא פי\"ו דאהלות. \n", + "ומ\"ש הגיע למים ה\"ז כבתולה. שם: \n\n" + ], + [ + "אינו צריך לחפור תלם אחד מתחילת העשרים ועד סופן וכו'. משנה פרק ט\"ז דאהלות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) היה בודק והגיע בתוך העשרים לנהר וכו' עד אינו אוכל בתרומה. משנה שם: \n", + "כתב הראב\"ד אבל קודם שימצא אוכל בתרומה א\"א המשנה אמרה בדמע ולא בתרומה ודאית עכ\"ל. טעמו שהוא ז\"ל מפרש דמע לשון מדומע תרומה שנתערבה בחולין ורבינו מפרש שהתרומה נקראת דמע דכתיב מלאתך ודמעך וכן פירש בפירוש המשנה שם: \n\n" + ], + [ + "גל טמא שנתערב וכו'. משנה בפ\"ט דנדה (דף ס\"א) וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "בור שמטילים לתוכו נפלים וכו'. פירקא קמא דפסחים עלה ט' ופרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ב) ופרק כל היד (נדה דף ט״ו) ודלא כתירוץ שני להחמיר: \n\n" + ], + [ + "דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכו'. כתב הראב\"ד זהו שיבוש גדול שהרי אמרו בכמה מקומות וכו'. וי\"ל שרבינו סובר שמה שאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן בעלמא הוא שהחמירו בספיקא וכתב הר\"ן בספ\"ק דקידושין ובתשובה סימן נ' שהביא ראיה לדבריו מדאמרינן פרק עשרה יוחסין התורה אמרה לא יבוא ממזר ממזר ודאי הוא לא יבא הא ממזר ספק יבא וכן דעת הרמב\"ן ואע\"פ שהביא שם טענות החולקין על רבינו מ\"מ זהו דעת רבינו ויש ראיה לדבריו וכיון שכן אין בדברי רבינו שיבוש ואחד מהטענות שכתב שם שטענו על רבינו הוא מדחייב רחמנא אשם תלוי ודבר זה יישבו רבינו שמצאתי כתוב בספר ישן בסוף פרק זה כלשון הזה ואף על פי כן דבר שחייבים על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי עכ\"ל. ויש לתמוה על הראב\"ד שבסוף הלכות כלאים הודה לדברי רבינו וכאן כתב שהוא שיבוש גדול. ומ\"ש דהול\"ל משום דהוי ספק ספיקא יש לומר שאפי' בנודע שהפילה שם נפל ואין ידוע אם הפילה דבר טמא הוי ספק ספיקא [אבל] דינים אחרים נזכרו בפרק זה שאין בהם אלא ספק אחד והם טהורים ועי\"ל דאפי' הא דאין ידוע אם הפילה דבר המטמא לא חשיב ספק ספיקא משום דרוב מפילות דבר המטמא הן מפילות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "איזהו בית הפרס וכו'. פרק י\"ז דאהלות. \n", + "ומ\"ש אפילו חרש ע\"ג הארון וכו' עד ה\"ז עושה בית הפרס. תוספתא שם: \n", + "עד כמה היא נעשית בית הפרס וכו'. משנה פי\"ו דאהלות: \n\n" + ], + [], + [ + "התחיל לחרוש את הקבר וכו'. עד שאין עצמות הקבר מגיעות ליתר ממאה. בפרק י\"ו דאהלות: \n\n" + ], + [ + "חזקת העצמות המכוסות וכו'. תוס' ספי\"ו דאהלות: \n", + "היה שם חריץ מלא עצמות אדם וכו'. פרק י\"ו דאהלות החורש מלא טמיא מצבירת העצמות משדה שאבד קבר בתוכה או שנמצא בה קבר וכו' אינו עושה בית הפרס ואיני יודע למה השמיט רבינו שנמצא בה קבר אח\"כ מצאתיו בספר מוגה: \n", + "וכתב הראב\"ד היה שם חריץ מלא עצמות וכו'. א\"א זהו פי' מלא טמיא ופשוט הוא: \n", + "וכן החורש את המת וכו'. תוספתא בפרק י\"ו דאהלות: \n\n" + ], + [ + "החורש את הקבר בשדה שאינה שלו וכו'. בפי\"ו דאהלות. \n", + "ומ\"ש אפי' שותף וכו' עד ושל חבירו אינו עושה בית הפרס. תוספתא בפרק הנזכר: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) עכו\"ם שחרש קבר וכו' עד שאין בית הפרס עושה בית פרס. משנה בפרק הנזכר: \n\n" + ], + [ + "בית הפרס הזה מותר לנטוע בו כל נטע עד ושורף את הקש ואת העצה. משנה פי\"ח דאהלות וכחכמים: \n", + "וכתב הראב\"ד ולמטה מג' בבית הפרס טהור וכו' א\"א אין צורך לזה הטעם וכו'. אין בזה השגה על רבינו שפירושו ג\"כ נכון: \n\n" + ], + [ + "שדה שהוחזקה שהיא בית הפרס וכו' עד הרי היא בחזקתה. תוספתא בפרק י\"ו דאהלות: \n", + "וכתב הראב\"ד ספרו היה משובש בכאן וכו'. וגירסת רבינו ממקום הטיט וגירסת ספרים דידן בתוספתא כגירסת הראב\"ד. והר\"י קורקוס ז\"ל תמה על הראב\"ד שכתב דבאבד מיירי שהרי אותו פרק קודם דין זה ואחריו מיירי בנחרש ותו דבאבד מאי אפילו בית ד' כורין מאי רבותא כי בשדה שאבד לא נזכר שיעור אלא כ\"מ שהוא בספק הקבר גם מה שפירש בלשון אפילו משוכה ממקום הטומאה הוא דוחק בלשון ותו דמאי קמ\"ל ואם מסופקים אם הקבר שם כי נכנס למקום טהרה מאי הוי וגם החלוקה האחרת דהיינו טהורה מקצתה מאי קאמר כל בית הפרס שאבד בה קבר כך הוא כי המקום שמסתפקים בו טמא והשאר גם כל סביבותיו טהור עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "מצא שדה מצויינת וכו'. תוספתא פרק י\"ו דאהלות ואיתא בפ\"ק דמועד קטן (דף ה' ע\"ב) ויש בספרים שלנו בדברי רבינו חסרון וכך היא הנוסחא הנכונה אם יש בה אילן בידוע שנחרש (בה) קבר בתוכה אין בה אילן בידוע שאבד קבר בתוכה והטעם משום דתנן שדה שנחרש בה קבר ניטעת ושדה שאבד בה קבר אינה ניטעת ואין מקיימין בה אילנות. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה באותו מקום זקן או ת\"ח. שם א\"ר יהודה בד\"א בזמן שיש שם חכם או ת\"ח שאין כל אדם בקיאים בכך וידוע שכ\"מ שא\"ר יהודה במה דברים אמורים אינו אלא לפרש: \n", + "וכתב הראב\"ד שאין כל אדם בקיאים בכך ויודעים שמותר לנטוע בזו וכו' א\"א לא כי אלא שאין הכל זריזין וכו'. ואיני יודע למה דחה פי' רבינו שפירושו דאין בה אילנות הוא כפשוטו: \n\n" + ], + [ + "המהלך בבית הפרס על גבי אבנים וכו' עד על גבי אדם שכחו רע. בפי\"ח דאהלות. \n", + "ומה שכתב עד שתהיינה ארכובותיו נוקשות זו לזו וכו' עד בשעת רכיבה. במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ה ע״ב): \n\n" + ], + [ + "המטהר בית הפרס צריך לטהרו במעמד של שני ת\"ח. תוספתא פי\"ו דאהלות: \n", + "וכיצד מטהרין אותו וכו' עד ונתן על חציו האחר ג' טפחים ה\"ז טהור. בפי\"ט דאהלות: \n", + "נטל מעל פניו טפח ומחצה וכו'. שם וכת\"ק: \n", + "רצפו באבנים. גם זה שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ארץ העכו\"ם בתחילה גזרו על גושה בלבד וכו'. בספ\"ק דשבת (דף ט\"ו ע\"ב): \n", + "וכן כלי חרס וכו'. תוספתא בפי\"ח דאהלות: \n\n" + ], + [ + "טומאת אויר ארץ העכו\"ם לא עשו אותה כטומאת עפרה וכו' שעל טומאת עפרה שורפים תרומה וקדשים. בפרק קמא דשבת שם. \n", + "ומ״ש והמתטמא בגושא טמא טומאת שבעה וצריך הזייה שלישי ושביעי אבל הנטמא באוירה אינו צריך הזייה שלישי ושביעי וכו'. בפרק כהן גדול (נזיר דף נ״ד נ״ה). \n", + "ומ\"ש וכן תרומה וקדשים שנטמאו מחמת אוירה תולין וכו'. בפ\"ק דשבת: \n\n" + ], + [ + "עפר ארץ העכו\"ם וכו'. פרק ב' דאהלות. \n", + "ומה שכתב וכמה שיעורן כחותם המרצופין. שם פרק י\"ז. \n", + "ומה שכתב והוא כפיקה גדולה של סקאין. בבכורות פרק הלוקח בהמה (בכורות דף כ״ב) פי' פיקה אבלי״ו. של סקאים של עושה סקים: \n", + "עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבא בירק וכו'. בפי\"ז דאהלות וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "המביא תנורים וכו'. תוספתא דאהלות פרק י\"ז: \n\n" + ], + [ + "המהלך בארץ העכו\"ם וכו' עד טהור. משנה בפי\"ח דאהלות המהלך בארץ העכו\"ם בהרים ובסלעים טמא בים ובשונית טהור איזהו שונית כ\"מ שהים עולה בזעפו ופי' רבינו שכח גזירה זו שגזרו על ארץ העכו\"ם טומאה אינה על הרריה ועל אבניה כי לא יקברו שם מת כלל אבל הוא טמא להשתפך בהם עפר ארץ העכו\"ם (והים והשונית גושה טהור לפי שלא יקברו בה מתים) וכו' וענין אמרו טהור שלא תחייבהו דיני טומאת מת ר\"ל הזאת שלישי ושביעי ואין שורפין תרומה וקדשים שנכנסו לשם לפי שזהו דין אוירה ר\"ל שהגזירה היא אגושה לשרוף ואאוירה לתלות ואין צריך אלא טבילה ולא הערב שמש עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש וטמא משום אוירה. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n", + "הנכנס לארץ העכו״ם בשידה תיבה ומגדל וכו'. בפ״ק דגיטין (דף ח' ע״ב) ובפרק בכל מערבין (עירובין דף ל':) פלוגתא ופסק כרבי מחבירו ועוד דבשילהי חגיגה (דף כ״ה) מוקי סתם מתני' כרבי דאמר אהל זרוק לאו שמיה אהל ופירש ר״ש אהל מיטלטל ונזרק כזה לא שמיה אהל להפסיק בין אוירה: \n\n" + ], + [ + "סוריא עפרה טמא כחוצה לארץ ואוירה טהור וכו'. בפרק קמא דגיטין (דף ח' ע\"ב). \n", + "ומ\"ש לפיכך אם היתה סמוכה לארץ ישראל וכו'. בפי\"ח דאהלות. \n", + "ומ\"ש בשידה תיבה ומגדל. בפרק קמא דגיטין (דף ח' ע\"ב). \n", + "ומ\"ש שלא יהא מפסיק ביניהם בית הפרס. היינו שדה שאבד קבר בתוכה שהוא מטמא באהל דאילו שדה שנחרש בה קבר מאחר שאינה מטמאה באהל כי מפסיק מאי הוי: \n", + "ומה שכתב וכן ארץ העמים הסמוכה לארץ ישראל וכו': כתב הראב\"ד א\"א אני לא מצאתי בתוספתא אלא מובלעות עכ\"ל. ויש לתמוה שהרי בתוספתא דאהלות פרק י\"ח שנינו ארץ העכו\"ם אם יכול ליכנס בטהרה טהורה וכמה תהא סמוכה ויהא יכול ליכנס בטהרה רשב\"ג אומר אפי' תלם אחד הרי זה מפסיק וזה מבואר בדברי רבינו ומשמע לרבינו שאע\"פ ששנינו טהורה היינו לענין שלא גזרו עליה אבל מ\"מ צריכה בדיקה. ומובלעות שכתב הראב\"ד, שם בפ' הנזכר וכתבה רבינו בס\"פ זה: \n\n" + ], + [ + "מקום ששכנו בו עכו\"ם. בפי\"ח דאהלות. \n", + "ומ\"ש ותרומה וקדשים וכו' תולין וכו'. בפי\"ח דאהלות בתוספתא וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "וכמה ישהו במקום וכו'. פי\"ח דאהלות. \n", + "ומ\"ש אפילו עבד וסריס [או אשה] או קטן בן ט' שנים ויום אחד. תוספתא פי\"ח דאהלות וכתוב בספרי רבינו או אשה ונוסחת התוספתא או שפחה ואיני יודע מאי קמ\"ל דכיון דגזרו על איש אעפ\"י שאין עמו אשה ואפי' הוא סריס וכו' ממילא משמע דגזרו על אשה אע\"פ שאין עמה איש ולגירסת התוספתא קשה מאי איריא שפחה דנקט: \n\n" + ], + [ + "מדור עכו\"ם שהיה בו עבד או אשה וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש או קטן בן ט' שנה. בתוספתא ואיני יודע למה הצריך שיהא בן ט' שנים ואפשר שהטעם שמאחר שפחות מכאן אין ביאתו ביאה אינו יודע לשמור מביאה דוגמא לדבר מה שאמרו לענין יחוד קטנה היודעת טעם ביאה ומאחר שאינו יודע לשמור מביאה ה\"ה דאינו יודע לשמור אם קברו שם נפל: \n", + "ואת מה הן בודקין וכו'. כך היא הגירסא הנכונה והדין משנה שם. \n", + "ועל מ״ש מדור העכו״ם שחרב. כתב הראב״ד מדור העכו״ם שחרב הרי הוא בטומאתו עד שיבדק א״א במשנה שנינו רשב״ג אומר עיר של עכו״ם שחרבה אין בה משום מדור העכו״ם ואין עליו מחלוקת ואולי יש הפרש בין עיר שחרבה למדור שחרב עכ״ל. ואיני יודע איך נתפייס הראב״ד בזה שעדיין יקשה על רבינו למה השמיט דין עיר עכו״ם שחרבה וגם מהיכן הוציא לחלק בין עיר עכו״ם שחרבה למדור העכו״ם שחרב ועוד היאך אפשר לטמא במדור ולטהר בעיר והרי בכלל העיר מדור ואיך יטהר ולכן נראה לי שרבינו סובר שמאחר שדין עיר שנויה בשם רשב״ג משמע דרבנן פליגי עליה והלכתא כוותייהו וכ״פ בפי' המשנה שאין הלכה כרשב״ג וכתב רבינו שם שטעם רשב״ג מפני שהב״ח יחפרו בה תמיד ומוציאין מה שיש שם ולפ״ז הדבר ברור דרבנן פליגי עליה ממה שנתבאר בספ״ט בור שמטילין לתוכו נפלים המאהיל עליו טמא דין תורה אע״פ שחולדה וברדלס מצוי שם מפני שכך היא לשון התוספתא ומשמע לרבינו שהם דברי חכמים שחלקו על רשב״ג ואע״ג דרשב״ג נקט עיר וחכמים נקטו מדור הכל אחד דמדור היינו עיר א״נ דמדור הוא בית אחד ושינתה התוספתא ורבינו לכתוב מדור במקום עיר לרבותא דאפילו מדור אחד טמא כ״ש עיר שיש בה מדורות הרבה. וא״ת אפילו תימא דפליגי רבנן עליה הא קי״ל כ״מ ששנה רשב״ג במשנתנו הלכה כמותו י״ל דשאני הכא דגמרא בפ״ק דפסחים (דף ט') ובפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ב) ובפרק כל היד (נדה דף ט״ו) אמרו בחד תירוצא דלא כרשב״ג ואי הוה סבר גמרא דהלכה כוותיה לא הוה אמר תירוצא סתם דלא כהלכתא כך נ״ל לדחוק לדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "האיצטווניות אין בהם משום מדור העכו\"ם וכו'. ודברים אלו משנה פי\"ח דאהלות ופירש שם רבינו אצטוונית [הוא] מקום וכו' ואין לו כותל והוא מין ממיני הכרמלית וכו'. צריפין מין ממיני האהלים וכו' והוא מחודד ואין לו גג וכו'. מקום החצים המקומות שיעשו בו החצים. לגיונות מרוצות הפרשים לפי שאלו המקומות אין בהם יישוב ולא יקברו בו ואמנם יעמדו בו בזמן מהזמנים מעט ולזה לא גזרו עליהם: \n", + "כתב הראב\"ד והתקרה שע\"ג העמודים וכו' א\"א זה פירוש האלקטיות עכ\"ל. ופשוט הוא וכ\"כ רבינו בפירוש המשנה: \n\n" + ], + [ + "החנות אין בה משום מדור העכו\"ם אא\"כ היה דר בתוכה. תוספתא בסוף אהלות: \n", + "חצר שהיא טמאה משום מדור העכו\"ם וכו'. שם בית שער ואויר החצר בזמן שהם מעורבים במדור העכו\"ם טמאים משום מדור העכו\"ם אם אינן מעורבים וכו' אינן טמאים וכו' ונראה שרבינו מפרש שהכוונה שבזמן שהחצר טמא בית שער והאויר טמא. ומ\"ש בסמוך בית שער ואוירה של חצר אינן טמאים היינו שידוע שלא דרו בחצר ואינה טמאה הילכך אף על פי שדרו בבית שער או באמצע החצר דירת עראי היא זו ואינם טמאים טומאת עצמם לבדם אבל כל שהחצר טמאה גם אוירה ובית שער טמאים ונמשכים אחריה עכ\"ל הר\"י קורקוס ז\"ל ויש לגמגם במה שאמר אף על פי שדרו וכו' באמצע החצר דירת עראי היא זו שאם דירה באמצע החצר דירת עראי היא וטהור היכי משכחת חצר שיהיה טמא משום מדור הטמא וצ\"ל דבשדר עכו\"ם בבית גם החצר טמא משום מדור העכו\"ם אבל כשלא דר אלא בחצר דירת עראי היא וטהור: \n", + "ואין מדור העכו\"ם ולא בית הפרס בח\"ל. גם זה שם ואם תאמר היכי שייך לומר כן והרי ח\"ל כולה טמאה יותר מטומאת מדור העכו\"ם ואין לומר דמשום מובלעות הוא דתני הכי דהא משמע התם דאשקלון מהמובלעות ויש בה משום מדור העכו\"ם וי\"ל דאיצטריך משום כהנים דבח\"ל דדוקא בארץ ישראל גזור עכ\"ל רבינו שמשון וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ולדעת רבינו נראה דמובלעות הוא דאיצטריך למיתני הכי ולהו נ\"מ ולכך סמך לו דין מובלעות לפרש דלהכי נ\"מ דאל\"כ אמאי שבקיה עד הכא גבי דין ארץ העכו\"ם הוה ליה לכתבו מה שייך למדור העכו\"ם אלא ודאי כדכתיבנא וההיא דאשקלון יש בה משום מדור העכו\"ם לא חשש לה עכ\"ל ואני מצאתי כתוב ואין מדור העכו\"ם וכו' היינו דאין לו תקנה כמו שאמר למעלה פ\"ו מטהר בית הפרס לפני שני ת\"ח ובחוץ לארץ אין תיקון וגם במדור העכו\"ם אמר למעלה שבודקין אותו ובחוצה לארץ אין תיקון עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "עיירות המובלעות בארץ ישראל וכו'. עד סוף הפרק תוספתא בסוף אהלות שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "טפח על טפח וכו'. משנה פ״ג דאהלות ומימרא דרבא פרק מי שמתו (ברכות דף י״ט ע״ב) ופירוש מרובע כתב רבינו בפירוש המשנה למעט כל שהמקום ארוך וקצר אפילו שיש בתשבורתו טפח על טפח אינו אהל: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לא בירר את דבריו דחלל טפח פנוי בעינן וכו'. וי\"ל שרבינו העתיק לשון המשנה כמות שהוא וכבר נודע שזה הוא דרכו ועוד שלקמן בפרק זה ביאר רבינו שכתב גבי ארונות של עץ אם יש בין כיסוי הארון והמת טפח חוצץ וגם בפ\"ז כתב כמה פעמים אם יש לו חלל טפח ואם אין שם חלל טפח ולשון חלל הוא המקום פנוי: \n", + "היה האהל פחות מרום וכו'. בפ\"ז דאהלות נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדים טהור מפני שטומאתו בוקעת ויורדת ואיכא בכמה דוכתי. \n", + "בד\"א בשלא היה האהל אדם או כלים וכו'. בפ\"ו דאהלות: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב וכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה הבאים במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצים בפני הטומאה. כך מצאתי בדברי רבינו בספר מוגה וכך היתה נוסחת הראב\"ד בדברי רבינו שכתב א\"א והלא אפילו של עץ והם באים במדה כדאיתא פרק יש מביאין וחוצצין עכ\"ל. וי\"ל שגם רבינו סובר כן שהרי בפי\"ג כתב דכלי עץ הבאים במדה מביאין וחוצצין וכמו ששנינו וכאן איידי דפתח בכלי אבנים סיים בהו לומר שאף ע\"פ שאין מינם מקבל טומאה אינם חוצצים אלא אם כן באים במדה ולא למעט כלי עץ אתא וסמך על מה שכתב בפרק י\"ג: \n\n" + ], + [ + "נסר שהוא נתון על פי תנור חדש וכו'. בפי\"ב דאהלות פירש דתנור חדש כל זמן שלא הוסק אינו כלי וחשיב כאבן וישן דהיינו שהוסק הוי כלי ויש בספרי הדפוס חסרון וכך היא הנוסחא הנכונה היתה הטומאה תחת הנסר כלים שעל גביו טהורים טומאה על גביו כלים שתחתיו טהורים: \n\n" + ], + [ + "נסר שהוא נתון ע\"פ שני תנורים וכו'. נראה שזהו פי' מה ששנינו שם נתון ע\"פ שני תנורים טומאה ביניהם הם טמאים. והראב\"ד כתב שהרי הם כשני אהלים זה בצד זה וכו' א\"א אין הטעם הזה מספיק וכו'. מ\"ש והמשנה מדברת בעודף מכל צדדיו באמת פשט המשנה כך הוא דקתני בריש פרק י\"ב דאהלות נסר שהוא נתון ע\"פ תנור חדש ועודף מכל צדדיו בפותח טפח טומאה תחתיו כלים שעל גביו טהורים וכו' ובישן טמא וכו' נתון על פי שני תנורים טומאה ביניהם הם טמאים ר\"י בן נורי מטהר ומשמע דנתון על שני תנורים דקתני בסיפא בעודף מכל צדדיו פותח טפח היא דומיא דרישא ועוד דבתר הכי קתני דין נסר שהוא נתון על גבי תנור ישן יוצא מזה ומזה טפח אבל לא מן הצדדין טומאה בצד זה כלים שבצד השני טהורים משמע דעד השתא לא איירי אלא בעודף מכל צדדיו פותח טפח גם מה שהכריע מדקתני הם טמאים גם מה שהכריע מדקתני בתוספתא רבי יוחנן בן נורי מטהר בתנור דברים נכונים הם. ומ\"ש ובתוספתא נתון על שני תנורים וחדש באמצע וכו' בא להכריע שאין הדבר כמ\"ש דנתון על שני תנורים ישנים אין טמא אלא ביניהם שהרי בתוספתא טמאו אפילו בחדש באמצע ועפ\"ז כבר אפשר ליישב דברי רבינו בדוחק: \n", + "וכן נסר שהוא וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "אדם שנשא כלים וכו'. ריש פרק ט\"ז דאהלות וכרבי עקיבא שאמר אני אתקן שיהיו דברי חכמים קיימים. \n", + "ומה שכתב גזרו על שהיקפו טפח וכו'. בפירקא קמא דשבת (דף י\"ז): \n\n" + ], + [ + "ארונות של עץ וכו'. בפרק מי שמתו (ברכות דף י״ט ע״ב) א״ר אלעזר בר' צדוק מדלגים היינו ע״ג ארונות ואמרינן התם מפני שרוב ארונות יש בהם חלל טפח וחוצץ בפני הטומאה וקשה דאדרבא פותח טפח מטמא יותר דמטמא כל סביביו וכמ״ש בפ״ז ולזה כתב רבינו דהני מילי בקבר אבל x בארונות של עץ אין דינם כקבר סתום ולכך פותח טפח הוי אהל וחוצץ ככל אהלים החוצצים בפני הטומאה דבקרא קבר כתיב: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה המחבר דלה מים מבורות עמוקים וכו'. אע\"פ שהתוספות שם כתבו כדבריו מ\"מ אינו כדאי פי' זה להטעות למי שפירש פי' אחר ולומר עליו שטעה ואין לומר שטעמו מפני שאין דרך להניח מתים בארונות של עץ מגולים על פני השדה שג\"כ ארונות של אבן אין דרך להניח המת בתוכן והם מגולים על פני השדה וצ\"ל שהיו מניחים הארונות מגולים בעוד שהיו חופרים הקברות ולפעמים היו רבים שהיו תופסין כל הדרך והיו צריכים לדלג עליהם: \n", + "ומ\"ש הראב\"ד והתוס' שאין הכהנים מוזהרים אלא על טומאה שהנזיר מגלח עליה. הוא בתוספתא דמכות: \n\n" + ], + [ + "קורה שהיא נתונה מכותל עד ארבעה טפחים. בריש פרק י\"ב דאהלות. \n", + "ומה שכתב אף על פי שאין כולה שוה וכו'. כתב הר\"י קורקוס דדייק כן רבינו מדקתני מביאה את הטומאה תחת כולה דאי לא כן ליתני מביאה את הטומאה ותו לא. \n", + "ומה שכתב בזמן שהיא עגולה שלשה טפחים. דכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה טפחים כדתנן בעירובין פירקא קמא (דף י\"ג ע\"ב) שכן מצינו בדברי הימים בים שעשה שלמה עשר באמה משפתו אל שפתו עגול סביב וקו שלשים באמה יסוב אותו: \n\n" + ], + [ + "סאה שהיא מוטה על צדה באויר וכו'. תוספתא דאהלות פי\"ג פי' סאה זו הוא חלולה וכשהיקפה ד' טפחים וחצי כשתתן קו באמצעה יהיה רחבו של קו טפח ומחצה שהם שש אצבעות וגבהו שלש אצבעות וכשאנו מגביהין הקו אצבע למעלה מאמצעה נמצא גבהו ד' אצבעות שהוא טפח ומתוך שכשעלה אצבע למעלה הוא שמתקצר ועולה נמצא מתקצר מרחבו אצבע מכאן ואצבע מכאן נשאר גם ברחבו טפח הרי בקו זה טפח על טפח מרובע: \n", + "ומ\"ש לפיכך אם היתה גבוהה מעל הארץ חצי טפח וכו'. מבואר שנמצא צד העליון גבוה מן הארץ טפח ומחצה וכשאנו מגביהים אצבע למעלה מאמצע גבהה נמצא ששם הוא טפח על טפח: \n", + "וכתב הראב\"ד ק\"ל אם זה הגבהות שאמר אויר הוא וכו'. איני יודע מי הכניסו במבוכה זו ודברי רבינו מבוארים ע\"פ מ\"ש: \n", + "וכן עמוד וכו'. משנה פי\"ב: \n", + "לפיכך אם היה בהיקף וכו': כתב הראב\"ד מה הועיל זה האיש בצורותיו ולא האיר ולא הצהיר מה צורך לכ\"ד טפחים וכו'. אין דברים אלו השגה על רבינו שדרך רבינו בספר הזה להעתיק הדברים מהמשנה והתוספתא והגמרא לא לפרשה שכן קראו חיבור לא פירוש כ\"ש שמתוך דבריו נעמוד על פירושן כי אין ספק דבשוכב מיירי דזקוף לא מיקרי מוטל אלא עומד גם סתם עמוד אינו חלול אלא אטום ולטמא מה שתחת דופנו מכאן ומכאן מבחוץ ולא משכחת שיהיה לו אהל טפח אא\"כ היקפו כ\"ד טפחים שנמצא רחבו שמונה טפחים שכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו ג' טפחים ונמצא שיכול אדם לרבע תחת דפנו שמכאן ומכאן טפח על טפח ברום טפח שהרי כשיש כאן ריבוע של ח' על ח' אם תעשה בתוכו אהל של ח' נמצאו הזויות עודפים ח' חומשים לכל קרן דכל אמתא בריבוע' אמתא ותרי חומשי באלכסונה נמצא האלכסון עודף על הרוחב י\"ו חומשים תן מהם מחצה לקרן זה ומחצה לקרן זה הרי לכל אחד ח' חומשים ואם באת לעשות בקרן שחוץ לעיגול ריבוע של טפח על טפח נמצא אלכסונו עודף על רחבו שני חומשים ונמצא מדת אלכסונו ז' חומשים לא נשתייר לנו יותר על הצורך אלא חומש אחד ומשום חומש אחד לא דק ועוד דכל אמתא בריבועה אמתא ותרי חומשי אינו מכוון לגמרי שחסר מתוכו מעט ואע\"פ שסמוך לארץ אין בו טפח על טפח מ\"מ חשיב כשיפועי אהלים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל טפח על טפח ברום טפח קרוי אהל וכו'. כיצד אחד חור שחררוהו מים וכו'. פרק י\"ג דאהלות: \n\n" + ], + [ + "בד\"א שהיה האהל חזק ובריא וכו' כיצד שריגי האילנות וכו'. בפ\"ח דאהלות בכלל המביאים את הטומאה וחוצצין בפני הטומאה הסככות והפרעות שהם יכולים לקבל וכו' מעזיבה בינונית אלו הן הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ ופרעות היוצאות מן הגדר. \n", + "ומ״ש ואם אינם ראויים לקבל מעזיבה בינונית הרי אלו מביאים מדבריהם ואינם חוצצין. בפרק תינוקת (נדה דף ס״ח ע״ב) אמרו סככות ופרעות מדאורייתא אהל מעליא בעינן ורבנן הוא דגזרו וגם בפרק דם הנדה ובפ״ק דמ״ק (דף ה' ע״ב) מוכיח דסככות ופרעות הוו דרבנן וסובר רבינו דע״כ מתניתין דקתני מביאין וחוצצין אהל דאורייתא הוה דאי מדרבנן בשלמא מביאין דהוי חומרא ניחא אלא חוצצין דהוי קולא איך יקלו חכמים לטהר מה שהוא טמא מן התורה ועוד שכל אותם השנויים במשנה אהל מדאורייתא וא״כ כשיכולים לקבל מעזיבה בינונית הוי אהל דאורייתא וההיא דנדה דקאמר שהם דרבנן היינו באין יכולים לקבל מעזיבה בינונית שאינו אהל מאחר שהוא רעוע אלא חכמים גזרו בו לחומרא דהיינו להביא אבל לא לחוץ בפני הטומאה ופי' אם יכולים לקבל מעזיבה בינונית לדעת רבינו היינו שהוא חזק ויש בו כח לקבל מעזיבה לא קלה ולא כבדה אלא ממוצעת בין הכבדות והקלות ואם אינם יכולים היינו שהם רעועים ואין בהם כח לקבל בינונית שאפילו שהם יכולים לקבל רכה דהיינו קלה לאו כלום הוא וז״ש רבינו יכולים לקבל והם עומדים ואם אינם וכו' והם נופלים וכן כתב בפירוש המשנה: \n", + "כתב הראב\"ד ואם אינן ראויים לקבל מעזיבה בינונית א\"א קשה לי מאי דאמרינן בתוספתא וכו'. כוונת הראב\"ד פה להקשות על רבינו שכתב שהטעם שצריך שיהיו מקבלים מעזיבה בינונית הוא מפני שהאהל שמביא וחוצץ צריך שיהיה חזק ובריא והרי אמרו בתוספתא שאע\"פ שהתרפו דהיינו שנתקלקלו והרקיבו רואים אותן כאילו הן של מתכת. וכן שנינו שעוף ששיכן מביא וחוצץ ולכך העלה שאין הטעם מפני שצריך שיהא אהל בריא וחזק אלא שיהיו דבוקות ולא יהיו מובדלות זו מזו שאם היו דבוקות אע\"פ שנתקלקלו והרקיבו ואין בהם כח לקבל מעזיבה רואין אותן כאילו הן של מתכת ולדעת רבינו י\"ל דההיא דהתרפו ל\"ק דהתם מיירי להביא טומאה מדבריהם וההיא דעוף ששיכן דמיתניא גבי הנך שמביאין וחוצצין י\"ל דאה\"נ שצריך שיהיה ראוי לקבל מעזיבה בינונית ולא תיקשי לן עוף מי מקבל שום מעזיבה שיש עופות גדולים שהם ראויים לקבל ועי\"ל שרבינו כתב בפירוש המשנה דאיירי בעוף קשור בכותל דהשתא מקבל הוא מעזיבה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ג-ו) אלו מביאין וחוצצין וכו' עד כבש כנף הטלית באבן הרי זו מביאה את הטומאה. בפ\"ח דאהלות. \n", + "ומה שכתב הבאים במדה. נתבאר בפרק ו'. כתב רבינו שמשון ד' ירקות במחוברים איירי דומיא דסיפא דאי בתלושין אי הוכשרו לא חייצי ואי לא הוכשרו היינו אוכלים טהורים וכ\"כ בתוספות פ\"ק דסוכה (דף י\"ג ע\"ב) בד\"ה ירקות: \n", + "כתב הראב\"ד ופשוטי כלי עור א\"א זו היא סקורטיא וקטבליא: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ורחיים של יד שהרי היא בכלל כלי אבנים: כתב הראב\"ד כלי אבנים כל אלו מביאין ואין חוצצין א\"א אולי סובר זה המחבר שאין שום כלי חוצץ בפני הטומאה וכו'. כתב שסובר כן רבינו ממ\"ש גבי המביאים וחוצצין כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה הבאים במדה משמע שאם אינם באים במדה אינן חוצצין וגבי מביאין ולא חוצצין כתב ורחיים של יד שהרי הוא בכלל כלי אבנים משמע בהדיא שסובר דאפי' כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינם חוצצין אם אינם באים במדה ורבינו אינו סובר חילוק זה שחילק הראב\"ד שהרי בפי' המשנה דאהלות פ\"ח גבי הא דתנן דרחיים של אדם [שהוא רחיים של יד] מביא ואינו חוצץ כתב שהוא ג\"כ אם היה על ארובה שבין בית לעליה או בחלון שבין ב' בתים שהוא אינו חוצץ אם לא שם אותו כמו אבן האבנים שהם חוצצין לפי שמתנאי הדברים החוצצים שלא יהיה דעתו לפנותו. ולענין מ\"ש הראב\"ד שלא אמרו אלא שלא נעשה אהל ולא מעמיד אהל אבל בחור או בחלון שבין בית לבית וכו'. י\"ל שרבינו סובר שמאחר ששנינו שאפילו כלי גללים מביאים ולא חוצצין בכל גווני משמע שאינם חוצצין אפילו בחור או בחלון שבין בית לבית וכ\"כ הוא ז\"ל בפירוש המשנה פ\"ו דאהלות ויש קצת סעד לפירושו ממה שמנו בכלל המביאים ואינם חוצצים ריחיים של אדם שאלו יותר ראויים לחוץ בין בית לבית מלהיות אהל: \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה ראש זו בין רגלי זו ויהיו כלן דבוקות. ז\"ל רבינו בפי' המשנה [בתנאי] שיהי' ראש כל בהמה בין רגלי האחרת ויתחברו כולן ויהיו עומדות ולא הולכות וכן נתבאר בתוספתא עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש גבי מביאין ולא חוצצין האדם. בפ\"ו דאהלות אדם וכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר: \n\n" + ], + [ + "נסר שהוא צף על פני המים וכו'. תוספתא פ\"ט דאהלות: \n\n" + ], + [ + "אלו חוצצין ולא מביאין וכו'. משנה בפ\"ח דאהלות: \n", + "כתב הראב\"ד וחבילי מטה והמשפלות א\"א מרזבלין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין טומאה נכנסת לאהל וכו' בד\"א בחלון שעשה אותו האדם לתשמיש וכו'. בפרק י\"ג דאהלות. \n", + "ומה שכתב שיעורו כפונדיון. לשון המשנה שיעורו מלא מקדח גדול של לשכה ובפי\"ז דכלים תנן דהיינו כפונדיון האיטלקי. \n", + "ומ\"ש וחלון העשוי לאורה הוא שאין עליו תקרה וכו'. זה הוא פי' רבינו במה ששנינו בפרק י\"ג חלון שהוא לאויר שיעורו מלא מקדח: \n\n" + ], + [ + "חלון הנעשה שלא בידי אדם וכו'. בפרק י\"ג דאהלות. \n", + "ומה שכתב והוא כראש גדול של אדם. בפרק י\"ז דכלים. \n", + "ומה שכתב או שהיה חלון פקוק ונטל הפקק או שהיתה בו זכוכית ונשברה. תוספתא דאהלות פרק י\"ד. \n", + "ומה שכתב והוא שלא חשב עליו לתשמיש וכו'. בפרק י\"ג דאהלות: \n\n" + ], + [ + "מאור שהתחיל לסתמו וכו'. גם זה שם. \n", + "ומה שכתב מפני שלא היה לו טיט לגומרו או שקראו חבירו או שחשכה לילי שבת. פי\"ד דתוספתא דאהלות: \n\n" + ], + [ + "חלון גדול העשוי לאורה וכו'. בפרק י\"ג דאהלות שנינו הסריגות והרפפות מצטרפות כמלא מקדח כדברי ב\"ש וב\"ה אומרים עד שיהא במקום אחד מלא מקדח: \n", + "וכן חלון העשויה לתשמיש ובה סככות ורפפות וכו'. נלמד מהדין הקודם: \n\n" + ], + [ + "חלון שהיא גלויה לאויר וכו' עד מפני שהוא גלוי לאויר. פי\"ג דאהלות שם: \n\n" + ], + [ + "החור שבדלת וכו' עד הרי הוא כסתום. שם וכר\"ע: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש העושה חור בכותל. שם העושה מקום לקנה ולאספתי ולנר שיעורו כל שהוא כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בפותח טפח לזון את עיניו ולדבר עם חבירו ולתשמיש בפותח טפח ופירש שם רבינו יאמר שמי שניקב בכותל נקב עובר להגביה בו קנה לענין מה או מסמר ינעול בו הפתח הוא אשר יקרא אספתי וכו' או לשום שם כלי ישימו עליו נר או להשקיף ממנו מי שילך מביתו או לקרות ממנו מי שירצה הנה שיעור זה הנקב פותח טפח עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב\"ד העושה מקום בכותל וכו'. א\"א זה עשה פירוש לאספתי ששנינו וכו'. מה שתמה על פי' הרב היוני נתיישב בדברי רבינו שמשון שפירש קנה של גרדי אספתי חרב ויש לאורגים כלי שנקרא חרב עכ\"ל. ומה שהקשה על פי' רבינו למה הוציאו בלשון אספתי י\"ל שמפני שהמסמר שעושין לנעול בו הפתח הוא משונה משאר מסמרים בעביו ואפשר שגם בתבניתו הוא משונה ייחדו לו שם אחר ולפי' הראב\"ד ניחא שכל שלשת הדברים הם מיוחדים למנורה וגם כי כתב ר\"ש שי\"ג במשנה עצמה לאצבתי אבל איני יודע מה ענין לקנה מנורה בחור שבכותל הלא במנורה עצמה הם מונחים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חלון תשמיש שסתמה וכו'. בפי״ג ממס' אהלות אלו ממעטים את הטפח וכו' ואלו שאינם ממעטים וכו' ובפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ') מוכח דתרתי בעינן שלא יהא מקבל טומאה ושלא יהא דעתו לפנותו. \n", + "ומ\"ש לפיכך אם סתם החלון או מיעטו באוכלים שאינם מוכשרים וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. שם: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש חבית שהיא מליאה גרוגרות וכו' עד ואם לאו אינם חוצצין. בפ״ו דאהלות ונתבאר בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף י״ט). \n", + "ומ\"ש עשבים המרים וכו' עד שהרי הם ראויים ומקבלים טומאה. גם זה שם: \n", + "כתב הראב\"ד או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח א\"א פחות מטפח לכזית מן המת וכו'. ואין זה השגה על רבינו דלישנא דמתניתין דפי\"ג דאהלות נקט דקתני אלו ממעטין את הטפח וסמך התנא על מה ששנה בפ\"ד דאהלות כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד' טפחים וגם רבינו סמך על מ\"ש כן בפ\"ז: \n\n" + ], + [ + "מיעט את הטפח בפחות מכזית וכו'. בפי\"ג דאהלות: \n\n" + ], + [ + "סתם החלון בכלי חרש וכו'. פ' לא יחפור שם. \n", + "ומ\"ש וצ\"ל כלי חרש זה מאוס ונקוב וכו'. נלמד שם מהסוגיא: \n", + "ועל מ\"ש רבינו x מפני שאינם ראויים למלאכה: כתב הראב\"ד א\"א דוקא למעט בחלון וכו'. כן הכריחו התוס' בפרק לא יחפור עלה כ' ואין כן דעת רבינו שהרי כתב בפירוש אם סתם החלון או מיעטו: \n", + "ועל מ\"ש רבינו x וכן פחות מכביצה אוכלים שאינם מוכשרים וכו': כתב הראב\"ד אומר אני דלחלון שהוא ד' על ד' וכו'. אין דבריו מוכרחים והר\"י קורקוס ז\"ל כתב על דבריו בשום מקום לא מצאתי שהוזכר שיעור ד' להביא טומאה רק להוציא ולהציל על שאר הפתחים ואם כוונתו כאן בחלון ד' ובא למעטו עד שלא ישאר טפח כי אז חשוב ואינו מתמעט עד שיבטל המיעוט ואותו נקרא חלון והיינו כל הנהו דלא יחפור דחלון הוזכר שם אבל טפח חור הוא ואין צריך לבטל המיעוט והיינו ההיא מתניתין דאהלות כי שם לא אמרו חלון אלא אלו ממעטים בטפח אם זאת כוונת הראב\"ד לא מצאתי מי שחילק בו ובתוס' אחלון טפח מפרשי ההיא דלא יחפור ורש\"י כתב בהדיא אם יש טפח בחלון בין בית לבית גם רבינו שמשון והרמב\"ם כך פירשוה וכולם חלון נקראים וכמו שכתב חלון שהוא לאויר שיעורו כמלא מקדח לתשמיש שיעורו בטפח ולא מצאתי מקום מאין חילק כן עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "היה בבית מת וכו'. עד סוף הפרק. בפי\"ג דאהלות שם וכחכמים: \n", + "ועל מ\"ש רבינו או נתמעט בקורי עכביש. כתב הראב\"ד א\"א זה במקום הכבי שאין בה ממש עכ\"ל. ופשוט הוא שזו היתה כוונתו ואע\"פ שלשון כבי נאמר בפרק י\"ז דכלים על מה שנמצא בתוך שפופרת של קנה לפי שאין דרך לשום בחלון מה שבתוך הקנה ועוד דלא שייך למימר בה שאין בה ממש לכך פירש רבינו שהוא קורי עכביש שדרכן להמצא בחלונות והם דומים ליריעה לבנה שבתוך הקנה ויש מהם דקים יותר מחוט ריר תולעת המשי וזהו שאין בו ממש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ארובה שהיא באמצע תקרת הבית וכו'. משנה רפ\"י דאהלות (משנה א'). \n", + "ועל מ\"ש כנגד ארובה טהור, מ\"כ ואע\"פ שאין בארובה פותח טפח לא אמרינן דהוי כלבוד דשאני טומאה דהכי גמירי לה. \n", + "ומ\"ש אם יש בטומאה כדי שתתחלק וכו'. שם כרבי יוסי ויש כאן חסרון בספרי הדפוס וכך היא הנוסחא הנכונה אם יש בטומאה כדי שתתחלק וימצא כשיעור תחת התקרה וכשיעור תחת ארובה הכל טמא ואם לאו הבית טמא וכנגד הארובה טהור. \n", + "ועל מ\"ש רבינו אם היה בארובה פותח טפח וכו' וכנגד כל הארובה טמא: כתב הראב\"ד א\"א כמדומה אני שיש כאן שיבוש וכו'. ודבר פשוט הוא ונ\"ל שודאי יש כאן ט\"ס וצריך לכתוב וכנגד הטומאה במקום וכנגד כל הארובה. ויש ליישב הגירסא בדוחק דה\"ק אם יש בארובה פותח טפח המאהיל על מקצת הטומאה כמאהיל על כולה: \n", + "היה בארובה פותח טפח ונתן אדם רגלו מלמעלה וכו'. \n", + "שם ומ\"ש אין בארובה פותח טפח וכו' עד ואין טומאה יוצאת לו. גם זה שם וכחכמים ויש פה בספרי הדפוס חסרון וכך הגירסא הנכונה היתה הטומאה תחת הארובה אם טומאה קדמה את רגלו טמא שהרי האהיל על הטומאה אם רגלו קדמה את הטומאה טהור שהרי רגלו מקצת האהל. וביאור הדבר דבסיפא חשיב כסתום כיון שנסתם קודם שבאה הטומאה אבל אם קדמה הטומאה כשפשט רגלו שם נטמא קודם שסתם הנקב: \n\n" + ], + [ + "היה כזית מן המת בפי העורב וכו'. תוספתא בפרק י\"א דאהלות וכת\"ק ואע\"פ שכבר נתבאר שאפילו טומאה למטה כל שהיא כנגד ארובה הבית טהור הכא שאני כיון שהאהיל כנגד ארובה נטמא הכל כי נתערבה הטומאה משא\"כ שם שאין שום אהל כנגד ארובה לערב הטומאה: \n\n" + ], + [ + "בית וארובה באמצע תקרת הבית וכו' עד אין טמא אלא הבית. משנה פרק י' דאהלות. \n", + "ומ\"ש הכל טמא שאין כלי טמא חוצץ. הוא על פי מה שנתבאר בפרק י\"ב ופי\"ז גבי אדם וכלים שנעשו אהל על הטומאה שאם היו כלים על גביו אפילו שלא כנגד הטומאה טמאים ואם היתה טומאה על גביו וכלים תחתיו כל כלים שתחתיו טמאים. \n", + "ומה שכתב גבי אין בארובות פותח טפח היתה הטומאה כנגד ארובות וכו' הבית והעלייה טמאים. בקדמה טומאה מיירי וכדדייק לישנא דהיתה טומאה שאם קדם הדבר שנתן לטומאה לא דומיא דמאי דכתב אם רגלו קדמה את הטומאה טהור. \n", + "ומ\"ש וכל אלו הדינין בעושה ארובה וכו' כמו שביארנו. בפי\"ד: \n\n" + ], + [ + "הפוחת את המעזיבה וכו'. בפי\"ב דאהלות סנדל של עריסה שפחתה בתוך הבית אם יש שם פותח טפח הכל טמא ואם לאו מונים בו כדרך שמונין במת ושינה רבינו לשון המשנה וכתב הפוחת את המעזיבה כלומר שאם נפחת' מאליה תניא בתוספת' ששיעורה מלא אגרוף וביאור המשנה כ' רבינו שם עריס' היא המטה מלשון ערשו ערש ברזל [סנדל של עריסה הוא דומה לעטרה של פתח אשר יעשה מברזל וזה שיעשה מברזל] טבעת יכניסו בו סנדל זה עד שהוא נראה בבית אם היה אותו הנקב טפח על טפח הכל טמא ר\"ל העלייה וכל הכלים שבה ואם לא היה באותו נקב טפח על טפח העלייה טהורה וזה הסנדל יטמא בהיותו מאהיל על הטומאה הוא והמטה שנוגעת בו טמאים טומאת ז' והתינוק טמא טומאת ערב דמיירי שהטומאה תחת הפתח וקדמה טומאה לסנדל וא\"ת כשאין בו פותח טפח למה עלייה טהורה מ\"ש ממה שנתבאר בפרק זה אין בארובות פותח טפח והיתה טומאה כנגד ארובות ונתן דבר שהוא מקבל טומאה העלייה והבית טמאים שהרי עירב הטומאה ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שכל דבר שנכנס בעובי המעזיבה וממלא הפחת ויושב שם מהתקרה הוא חשיב ואין אומרים בו עירב את הטומאה ולפיכך דייק רבינו לכתוב והיתה רגל הערס סותמת את הארובה. \n", + "ומ\"ש נפחתה המעזיבה מאיליה וכו' כמו שביארנו. בפי\"ד: \n\n" + ], + [ + "ארובה שבתוך תקרת הבית וכו'. בפרק י' דאהלות ארובה שהיא בתוך הבית וקדרה נתונה תחתיה שאם תעלה ואין שפתותיה נוגעות בארובה טומאה תחתיה בתוכה או על גבה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת פי' ארובה שהיא לאויר וקדרה נתונה תחתיה בארץ מכוונת כנגדה שאם תעלה וכו' כלומר שאינה רחבה יותר מהארובה עד שתהא מגעת אפילו כל שהוא בתקרה עד שלא תהא יכולה לצאת טומאה תחתיה רצוצה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כדין כל טומאה רצוצה אע\"ג דאין כלי חרש מיטמא מגבו הכא דטומאה בוקעת תוכה נמי טמא והוא הדין כשהטומאה בתוכה או על גבה דכיון דקי\"ל דכלים נעשין אהלים לטמא אבל לא לטהר רואין הטומאה כאילו היא תחתיה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת והבית טהור מאחר שאינה נוגעת אפילו כל שהוא בתקרה. \n", + "ומ\"ש היתה הקדרה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. שם היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא תוכה וגבה טהור בתוכה או על גבה הכל טהור זו היא גירסת רבינו וה\"פ מאחר שהיא גבוהה מן הארץ טפח הוי שוליה וגג הבית אהל הילכך טומאה תחת אחת מהם תחת שניהן טמא תוכה וגבה טהור מפני שאינו תחת אהל ואם היתה הטומאה בתוכה או על גבה הכל טהור כלומר תחתיה והבית טהור שמאחר שהיא גבוהה מן הארץ טפח הצילה על כל מה שתחתיה כך פירוש המשנה לפי גירסת רבינו אבל קשה כשהיא גבוהה טפח וטומאה בתוכה או על גבה אמאי תחתיה והבית טהורים הא קי\"ל כלים אפילו כלי גללים שאין במינם קבלת טומאה נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר וא\"כ גם תחתיה והבית טמאים וכבר השיגו הראב\"ד וכתב שהגירסא הכל טמא וק\"ל דלדידיה מי ניחא מאי דקתני בגבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה תוכה וגבה טהור הא מזה הטעם בעצמו היה להם להיות טמאים ואפשר דשאני הכא שאהל הכלי ואהל הבית כחד חשיבי הילכך לא מפלגינן בינייהו וכיון דאהל שתחת הכלי מיעוטא היא הוי טפילה לאהל הבית ודינו כמוהו. ומה שנתן רבינו טעם שאין כלי חרס מטמא מגבו היינו לומר דאילו היה מיטמא מגבו לא היה לו דין אהל כלל. \n", + "ומ\"ש היתה הטומאה בתוך הקדרה וכו': כתב הראב\"ד טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת א\"א לא יורדת עד התהום כטומא' רצוצה וכו'. וא\"ת תינח כשהיא בתוכה או על גבה אבל כשהטומאה תחתיה הרי היא רצוצה ולמה לא תרד עד התהום ודוחק לומר דלצדדין קתני ואפשר דכיון דקי\"ל דאין כלי טמא חוצץ אעפ\"י שהטומאה תחתיה הוה ליה כאילו היא מגולה: \n", + "ועל מ\"ש רבינו היתה הקדרה גבוהה מן הארץ טפח וכו' היתה טומאה בתוכה או על גבה הבית כולו טהור. כתב הראב\"ד א\"א זה המחבר משבש המשנה מדעתו וכו'. אני אומר שגירסת רבינו במשנה היתה בתוכה או על גבה הכל טהור ולענין מה שהקשה הרב ר' אברהם בן דוד שהעיקר הוא הכל טמא לפי שהוא כלי טמא ואינו חוצץ ובוקעת הטומאה לתחתיה ואינו חוצץ רבינו בפירוש המשנה כתב שטעם שהבית טהור לפי שהטומאה כנגד ארובה וכן תחת הקדרה טהור לפי שהיא אהל להיותה גבוהה טפח אמנם יטמא כנגד הטומאה לבד עד לרקיע וכן מוכיח בתוספתא שאמרו בה כנגדו עד לרקיע טמא משמע שהשאר טהור ומכ\"מ קשה שמאחר שאפילו כלי גללים נעשה אהלים לטמא אבל לא לטהר לא עדיפא קדרה מינייהו וצ\"ע: \n", + "היתה הקדרה תחת הארובה וכו'. תוספתא דאהלות פרק י\"א: \n", + "היתה הקדרה מונחת בצד אסקופת הבית כו' עד אבל הבית טהור. משנה סוף פ\"י דאהלות היתה נתונה בצד האסקופה שאם תעלה והיא נוגעת בשקוף פותח טפח טומאה תחתיה או בתוכה או על גבה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא תוכה וגבה טהור תוכה או על גבה הכל טמא. שאם תעלה אינה נוגעת בשקוף פותח טפח או מודבקת בשקוף טומאה תחתיה אין טמא אלא תחתיה ומצאתי בפירוש משניות מוגה שכתב שם רבינו ז\"ל אסקופה שם המשקוף התחתון והוא גבוה מהארץ מעט ושקוף שם המשקוף העליון הנכחי אליו והוא אשר נקרא בלשון הכתוב משקוף וענין אמרו שאם תעלה נוגעת בשקוף פותח טפח שאילו חשבנו שהוגבהה ביושר יהיה מפי הכלי פותח טפח נכנס תחת השקוף וכשתהיה ההנחה והיא דבקה בארץ באי זה מקום שתהיה הטומאה מזה הכלי יטמא מה שהיא נכחי לטומאה לבד לפי שהטומאה לא הראתה פעולתה באהל כפי מה שהקדמנו אולם אם היתה גבוהה טפח הנה היא תאהיל ויטמא הבית מסבת פותח טפח אשר ממנה נכנס תחת המשקוף העליון הנכחי אליו וכן אם היתה טומאה בתוכה או על גבה תחתיה טמא לפי שהבית יטמא להגעת הטומאה תחת השקוף ותצא טומאה מהבית אל תחת הקדרה להיותה נכחית בטפח לתחת המשקוף ויטמא תחת הקדרה ג\"כ והוא אמרו הכל טמא ואם היה זה הכלי אין ממנו תחת המשקוף אלא פחות מטפח או תהיה נכחית לשטח המשקוף מבחוץ עד שאילו עלתה ביושר ידבק צדה בצד השקוף וזהו אומרו או מודבקת לשקוף הנה היא אז אין חיבור בינה ובין הבית ויהיה דינה דין אהל בפני עצמו עכ\"ל. ורישא קשיא שאם תעלה והיא נוגעת בשקוף פותח טפח למה לא יטמא הבית כיון שהשקוף מאהיל על הטומאה וצ\"ל דמיירי כשאין הטומאה נכחית לשקוף אלא נכחית לאויר וה\"ר עובדיה פירש בענין אחר: \n", + "ועל מ\"ש רבינו היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו' ותוכה וגבה טהור וכו'. כתב הראב\"ד א\"א זה האיש מפרש במקומות שאין להם צורך וכו' ואומר אני שזאת הקדרה צרה מפיה ויש לה כוליא טפח וכו'. באמת דברי הראב\"ד נכונים ושפתים ישק וכן פירש ר\"ש והרא\"ש ומכ\"מ אין זה תפיסה על רבינו מפני שרבינו בספר הזה מחבר לא מפרש וכתבו הר\"ש והרא\"ש בוקעת ועולה והבית טהור וכגון שהטומאה מן המשקוף ולחוץ דאי בטפח המשוך לפניה היה הבית טמא תוכה וגבה טהור דנצולת עם דופן הבית: \n\n" + ], + [ + "קורות הבית והעליה וכו'. משנה פרק י\"ב דאהלות: \n", + "ועל מ\"ש רבינו וביניהם פותח טפח. כתב הראב\"ד א\"א אע\"פ שאין ביניהם אויר טפח וכו'. נראה מדבריו שהבין בדברי רבינו שמ\"ש וביניהם אויר פותח טפח באויר שבין קורה לקורה שבצדה מיירי ומפני כך הקשה עלה שמה צורך שיהיה באויר פותח טפח אפילו אין באויר פותח טפח אין הטומאה עוברת מקורה לקורה הואיל ויש שם אויר ולי נראה שזה דבר פשוט ולא דיבר רבינו אלא באויר שבין קורה לקורה שעליה מיירי ומשום דבעי למיתנא היתה הטומאה בין התחתונה לעליונה בין שתיהם בלבד טמא הקדים לומר דהיינו דוקא כשיש בין תחתונה לעליונה פותח טפח שאילו לא היה ביניהם פותח טפח היתה טומאה בוקעת ועולה ולא היתה מטמאה אלא כנגדה בלבד: \n", + "ועל מ\"ש רבינו גבי היו הקורות העליונות מכוונות כנגד האויר שבין קורות התחתונות היתה הטומאה ע\"ג קורה העליונה כנגד הטומאה עד לרקיע טמא: כתב הראב\"ד א\"א וכן על גבי קורה התחתונה עכ\"ל. והדין עמו שמאחר שאחד התחתונה ואחד העליונה הן לאויר כך לי שהיתה הטומאה על התחתונה כמו שהיתה על העליונה וכך הוא לשון המשנה היו העליונות כבין התחתונות וטומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא על גביהן כנגדו עד הרקיע טמא ולא חילקנו בין שתהיה על גבי העליונה לשתהיה ע\"ג התחתונה ורבינו דנקט ע\"ג קורה העליונה צ\"ל דל\"ד אלא איידי דנקט בבבא קמייתא ע\"ג העליונה נקטה נמי הכא: \n", + "ומ\"ש אין בקורות פותח טפח וכו'. תוספתא פי\"ג דאהלות והוא נלמד ממתני' סוף פי\"ד דאהלות: \n", + "ועל מ\"ש רבינו לפי שכל טומאה שאינה תחת פותח טפח: כתב הראב\"ד א\"א כמה לשון זה מקולקל וכו'. וי\"ל דרבינו לישנא קלילא נקט וקיצר במקום שהיה לו להאריך ולומר דלא אמרינן חבוט רמי אלא כשיש בקורה רוחב טפח אלא שסמך על מ\"ש בפ\"ה מהלכות סוכה גבי היה הסיכוך מדובלל: \n", + "בית שנסדק וכו'. משנה פי\"א דאהלות. \n", + "ומ\"ש אם היה רוחב הסדק כחוט המשקולת. שם בה\"א כל שהוא ומפרש בתוספתא פרק י\"ב דהיינו כחוט המשקולת: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א כמה קלקל עלינו את הענין וכו' ובתוספתא כותל שנסדק והוא כותל הבית וכו'. כלומר מדלא פירשה כדמפרש רבינו מאי דתנן הבית שנסדק דהיינו גג וכותליו אלא לכותל לבדו שנסדק קרי במתניתין הבית שנסדק וע\"פ זה פירש השיעורים שבמתניתין לטומאה וכמו שמבואר בדבריו ודברי רבינו ופירושו מרווח בפי' דמתני' וכך פירשו רבינו שמשון והרא\"ש וז\"ל הרא\"ש בית שנסדק כגון שפתחו במזרח ואחוריו לצד מערב ונסדק כל גג הבית מצפון לדרום מעבר לעבר: \n\n" + ], + [ + "אכסדרה שנסדקה וטומאה בצד אחד וכו'. משנה פרק י\"א דאהלות פירוש כל אכסדרה היא פרוצה מרוח ד' וסתומה משלש רוחות ונסדקה התקרה מהרוח הפרוץ עד הכותל הפנימי מעבר לעבר הב'. \n", + "ועל מ\"ש רבינו עירב את הטומאה. כתב הראב\"ד א\"א כמה שיבושים נשתבש וכו'. דברי רבינו פשוטים וכך פירשוה הר\"ש והרא\"ש ואין דברי הראב\"ד מובנים לי ואפשר דלטעמיה אזיל שפירש שהסדק הוא בכותל לא בגג ומשיג על רבינו שכתב נתן רגלו וכו' למעלה על הסדק ועדיין דברי הראב\"ד צריכים עיון: \n", + "היה אדם מוטל על הארץ וכו'. שם וכב\"ה: \n", + "וכן אם היו תחת הסדק וכו'. גם זה שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "זיז שהוא יוצא מפתח הבית וכו'. פי\"ד דאהלות הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא הגיזרה והגבלית בפותח טפח איזהו הזיז שפניו למטה והגיזרה שפניה למעלה ובמה אמרו הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא בזיז שהוא גבוה מן הפתח ג' נדבכין שהם י\"ב טפח יתר מכאן מביאה את הטומאה בפותח טפח העטרות והפיתוחים מביאים את הטומאה בפותח טפח וכו' זיז שע\"ג הפתח מביא את הטומאה בפותח טפח וכו' קנה שע\"ג הפתח אפילו מאה אמה מביא את הטומאה כל שהוא דברי רבי יהושע ר\"י בן נורי אומר אל יחמיר זה מן הזיז ופירש שם רבינו זה הזיז אשר יביא את הטומאה בכל שהוא כבר התבאר לך צורתו ותנאו וזה שיהיה לו תוספת אל מה שימשך לארץ ויהיה בינו ובין הארץ גבוה י\"ב טפחים והוא יוצא מצד פתח [הבית] ונחשוב זה הקנה הנוסף שהוא כבר הגיע לארץ וכלל הטומאה אשר תחתיו לצד הארץ וכו'. [זיז] שעל גבי הפתח ר\"ל שיהיה יוצא מהמשקוף ולהיותו למעלה מי\"ב טפחים יצטרך שיהיה בו פותח טפח ואז יביא את הטומאה לבית: \n", + "וכתב עוד אר' יהושע להיות הקנה משוך על אורכו ודבוק לכותל אע\"פ שהוא למעלה מי\"ב טפחים הנה הוא יביא את הטומאה לבית בכל שהוא ואמר ר\"י בן נורי שלא תהיה זו חמורה מהזיז אשר לא יביא את הטומאה כאשר היא למעלה מי\"ב טפחים אלא בפותח טפח כמו שקדם והלכה כר\"י בן נורי עכ\"ל: \n", + "והראב\"ד כתב על דברי רבינו כאן תמה אני איך הוא מוציא הדברים מפשטן וכו'. נראה מדבריו שהוא תמה על רבינו למה פסק כר\"י ב\"נ והו\"ל לפסוק כר' יהושע מפני שרבי סייע אותו דתניא בתוספתא רבי אומר החמירו בקנה יותר מבזיז שקנה מיטלטל וזיז אינו מיטלטל, ולדעת רבינו י\"ל שהוא סובר שרבי לא בא אלא ליתן טעם לדברי רבי יהושע ואפשר דליה לא ס\"ל ומאחר דמילתא דרבנן היא פסק כר\"י בן נורי דמיקל. ויש לתמוה על הראב\"ד למה קראו מוציא דברים מפשטן לפי שפסק כר\"י בן נורי וצ\"ל דמשום דאע\"פ שאפשר לומר דרבי לא בא אלא ליתן טעם לדברי ר' יהושע ואפשר דאיהו סבר כר\"י בן נורי פשטא דמילתא היא דכרבי יהושע ס\"ל לכך קראו מוציא הדברים מפשטן. ועטרות הם אבנים הבולטים מן הקיר כמין כיפה. ופיתוחים הם סיוד וכיור שעושים לנוי. \n", + "ומ״ש רבינו ודבר ברור הוא וכו'. בפ' מי שמתו (ברכות יט:) ד״ת אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ וכו' אין בו חלל טפח אינו חוצץ: \n\n" + ], + [ + "זיז שהוא סובב את כל הבית וכו'. בפרק י\"ד דאהלות זיז שהוא סובב את כל הבית ואוכל בפתח ג' אצבעות פירוש זיז שהוא רחב טפח וסובב כל כתלי הבית מבחוץ וכנגד הפתח אוכל שלש אצבעות ועל שאר הפתח אין זיז שאם היה אוכל כנגד הפתח טפח היה הבית טמא לד\"ה וידוע דהלכה כרבי יהושע. טומאה בבית כלים שתחתיו טמאים טומאה תחתיו ר\"א מטמא את הבית ורבי יהושע מטהר: \n", + "וכתב הראב\"ד טומאה תחתיו אינו מביא את הטומאה לבית א\"א דוקא בזיז שהוא למעלה מי\"ב טפחים עכ\"ל. כלומר שאילו לא היה למעלה מי\"ב טפחים היה מביא את הטומאה בכל שהוא כמו שנתבאר ופשוט הוא והטעם כשטומאה בבית כלים שתחתיו טמאים משום דדרך הטומאה לצאת. \n", + "ומ\"ש וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה. שם במשנה פירוש כי כאשר היה הבית מוקף באכסדראות ואכסדרה אוכלת בפתח שלש אצבעות טומאה בבית כלים שבאכסדרה טמאים טומאה באכסדרה רבי יהושע מטהר הבית: \n\n" + ], + [ + "חלון העשויה לתשמיש וכו'. פי\"ד דאהלות. \n", + "ומ\"ש אפילו היה כרוחב אגודל. שם בתוספתא, ומ\"כ פי' אפילו לא היה לצד חוץ אלא גודל וכשהזיז אינו גבוה אלא רום אצבעיים עשוי לנוי החלון ומצטרף אהלו עם החלון. \n", + "ומ\"ש ואפי' גבוה כל שהוא: בניין היוצא לפני החלון וכו'. בפרק י\"ב דאהלות הבטח אינו מביא את הטומאה היה בו זיז ר\"א אומר אינו מביא את הטומאה [רבי יהושע אומר] רואין את הבטח כאילו אינו והזיז העליון מביא את הטומאה. \n", + "ומ\"ש היה בו זיז וכו'. שם וכרבי יהושע: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זאת הפסקא לא נמצאת וכו'. וזה לשון רבינו בפירוש המשנה בטח הוא בניין היוצא מהכותל לפני החלון כי כאשר ישקיף מהארובה הוא נסמך עליו ולזה יקרא בטח וכתב הרא\"ש הטעם מפני שהוא מודבק לחלון ואין אויר שתכנס בו טומאה ורבינו שמשון בשם הערוך פירש בו פי' אחר: \n", + "וכיצד מביאין כל הזיזין האלו טומאה וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "שני זיזין זה ע\"ג זה וכו' וכן שתי יריעות שהן גבוהות מן הארץ פותח טפח זו ע\"ג זו. פי\"ד דאהלות: \n", + "כתב הראב\"ד תחת התחתון תחתיו בלבד טמא א\"א חסר מכאן עיין המשנה עכ\"ל. ואני אומר ספר מוטעה נזדמן להראב\"ד בדברי רבינו ובנוסחא הנכונה אין שום חסרון וכך היא היה העליון עודף על התחתון פותח טפח וטומאה תחת התחתון או ביניהם תחתיהם וביניהן טמא היתה ע\"ג העליון כנגדו ועד הרקיע טמא היה העליון עודף על התחתון פחות מטפח וטומאה תחתיהם תחתיהם וביניהם טמא היתה הטומאה ביניהם או תחת המותר ביניהם ותחת המותר טמא אבל תחת התחתון טהור וזו הבבא האחרונה פלוגתא דר\"א ורבי יהושע וידוע דהלכה כרבי יהושע: \n", + "כתב עוד הראב\"ד תחתיו בלבד טמא א\"א הנוסחא נסוחא מן האחרת עכ\"ל. מכאן נראה שמ\"ש בהשגה שקודם זו חסר מכאן היינו שהיה בנוסחתו בדברי רבינו שני זיזין זה ע\"ג זה וכו' טומאה תחת העליון ביניהם בלבד טמא והשתא קאמר שמ\"ש בסיפא גבי יש בכל אחד מהן פותח טפח ואין ביניהן פותח טפח וטומאה תחת התחתון תחתיו בלבד טמא נוסחא זו נכונה מהאחרת כלומר מהנוסחא שכתב לעיל שיש בה חסרון. שנסוחא פירושה נכונה ואפשר דגרסינן נכוחה או נכונה: \n", + "ועל מ\"ש רבינו אין בהם פותח טפח וכו'. טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת שהרי היא רצוצה. כתב הראב\"ד א\"א זה הטעם שיבוש אלא שאין שם כדי שיביא את הטומאה לצדדין עכ\"ל. טעמו משום דלא מיקרי רצוצה אלא כשאין שם חלל גבוה טפח אבל הכא הרי יש שם חלל גבוה טפח אלא שלפי שאין בגגה רוחב טפח אינה מביאה את הטומאה לצדדין ולדברי רבינו י\"ל שמאחר שאין בגגה טפח על טפח על רום טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כל שחסר אחד מאלו דינה כרצוצה ושפיר מיקריא רצוצה: \n", + "כלים או בגדים וכו' עד מפני שהם כקרקע. פט\"ו דאהלות: \n", + "כתב הראב\"ד ומביא את הטומאה לכל הכלים שתחתיו ראיתי שלא פירשו לא הוא ולא הרב היוני וכו'. ואני אומר אין ספק שפירושו אמיתי ואין תפיסה על רבינו למה לא פירש שרבינו ז\"ל בספר הזה מחבר לא מפרש ויש כאן ט\"ס וצריך לכתוב של שיש במקום שלשתן. גם חסר בדפוס תיבת אלף וכך היא הנוסחא אפילו גבוהות מן הארץ אלף אמה וכן מבואר בתוספתא וטעם החילוק בין לוחות עץ לטבליות של שיש דשל עץ לא בטילי אגב קרקע וכמאן דליתנהו דמי ומקומם חשיב חלל אבל שיש כקרקע הוא חשיב שהרי מין קרקע הוא: \n", + "ועל מ\"ש רבינו אם היתה הטומאה גבוהה מן הארץ: כתב הראב\"ד זה שיבוש ראוי להיות אם היתה מן הארץ גבוה הכלי עכ\"ל. טעמו דאכלי או לוח העליון הוא דקפדינן שיהא גבוה מן הארץ טפח ולשון המשנה כך היא עד שתהא העליונה גבוה מן הארץ פותח טפח וא\"כ אפילו אין הטומאה גבוהה מן הארץ טפח אם הכלי או הלוח העליון גבוה מן הארץ טפח מביא את הטומאה וגם רבינו כתב כן בסוף פי\"ו ולכן צריך לומר שסמך כאן על מ\"ש שם וה\"פ אם היה הלוח או הכלי העליון שהטומאה מלמטה גבוה מן הארץ טפח: \n\n" + ], + [ + "לוחות של עץ שהן נוגעות זו בזו וכו'. שם טבליות של עץ שהן נוגעות זו בזו בקרנותיהם והם גבוהות מן הארץ פותח טפח טומאה תחת אחת מהן הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה כלים שתחת הראשונה טמאים שתחת השניה טהורים ופירש רבינו הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה לפי שהיא חלק מאהל המת וכלים שתחתיה טהורים לפי שלא יגיעו בינה ובין הטבלא אשר תחתיה הטומאה פותח טפח עד שתביא לה טומאה ואמנם ימשש זוית לזוית לבד עד כאן לשונו. וכתב ר\"ש הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה ואע\"ג דתנן בריש מכילתין כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים [טומאת שבעה] והשלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב הא תנן התם אין האהל מתחשב הילכך טבלא שטומאה תחתיה אינו מן המנין עכ\"ל. ויש לתמוה על רבינו שכתב כאן והנוגע בלוח זו השניה כנוגע בכלים שנגעו באהל המת וע\"פ מה שנתבאר בפ\"ה מהלכות אלו אינו טמא אלא טומאת ערב ומתניתין קתני טמאים טומאת שבעה ואפשר דה\"ק הוי כנוגע בכלים שנגעו באהל המת בעודם מאהילים על המת דהוי בחיבורין דכה\"ג טמאים טומאת שבעה: \n", + "אבל כל הכלים שאמרנו שמביאין את הטומאה ואינם חוצצין וכו'. זה נלמד ממה ששנינו בריש פ\"ז דאהלות ובפרק ח': \n\n" + ], + [ + "חבית שהיא יושבת על שוליה באויר וכו' עד הכל טמא. פ\"ט דאהלות חבית שהיא יושבת על שוליה באויר וכזית מן המת נתון תחתיה או בתוכה כנגד קרקרותיה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת והחבית טמאה תחת דפנה מבחוץ טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת והחבית טהורה בתוכה ותחת דפנה אם יש בדפנות פותח טפח הכל טמא וכנגד פיה טהור ואם לאו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת פי' קרקרותיה שוליה המחודדים ואתחתיה קאי והוא הדין לזית נתון בתוכה או תחתיה כנגד קרקרותיה וחבית זו של חרס היא ולדעת רבינו רחבה שוה מלמעלה למטה כמו חביות שלנו וע\"פ הדברים האלה פירש שם וז\"ל אמרו כנגד קרקרותיה ירצה שתהיה הטומאה תחתיה ממה שימשך לחללה לא שתהיה תחת עובי x הדפנות וכו' וכאשר היתה טומאה כנגד קרקרותיה אין לפי מה שהשרשנו שיהיה כל מה שהוא נכחי לטומאה מאויר החבית (ומעת שנטמא אוירה נעשית החבית) טמאה לא שכלי חרס יטמא מגבו אבל להיותו מטמא מאוירו וזאת החבית כבר נטמאה אוירה בזה המין מהטומאה אשר יטמא כל מה שיהיה נכחי אליו וכו' ואם היתה הטומאה תחת דפנה מבחוץ והוא שתהיה תחת עובי (החרס) [הגג] ולא יהיה ממנו כלל תחת שוליה ממה שימשך לאוירה הנה החבית טהורה שכלי חרס אינו מטמא מגבו והטומאה בעת שעברה למעלה לא תכנס באוירה לפי שהיא תחת הדופן. ואמרו בתוכה ותחת דפנה הוא שתהיה מקצת הטומאה תחת דפנה ומקצתה תחת שוליה לשון התוספתא כזית מן המת מקצתו נתון תחת דפנה ומקצתו נתון תחת קרקרותיה כל שכנגד הטומאה בין מלמעלה בין מלמטה טמא וכל שאינו כנגד הטומאה בין מלמעלה בין מלמטה טהור ואם יש בדפנה פותח טפח הכל טמא וענין הכל טמא שיהיה כל מה שיגע בחבית טמא ואפילו מה שלא יהיה נכחי לטומאה אבל בהיות עובי (חרסה) [גגה] טפח כבר התפשטה הטומאה בכולה ר\"ל כל מקיפה ולזה היה כנגד פיה טהור ר\"ל מה שימשך לאוירה לפי שהטומאה כבר התפשטה והראת פעולתה ברוב נכחיותה. \n", + "ומ\"ש רבינו בד\"א בחבית טהורה וכו'. במשנה הנזכרת ופי' שם רבינו אולם אם כבר נטמאת מקודם באחת הטומאות שיהיה כלי טמא וכלי טמא אינו חוצץ או אם יהיה גבוה על הארץ טפח שהוא אהל או יהיה הטומאה תוכה ועליה כיסוי שיהיה כמו קבר סתום או תהיה כפויה על הטומאה כל מה שיגע באחד מאלו הענינים טמא והוא אמרו הכל טמא ר\"ל תוכה וגבה ודפנה ובכלל כל מי שיגע בו [הטומאה הוא] טמא לסבה שזכרנו עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד או על גבה הכל טמא א\"א חסר מכאן ואומר אני שכן צריך לפרש לא הכל הכל ממש וכו'. טעמו במ\"ש חסר מכאן לומר שלא הוה ליה לרבינו לסתום ולכתוב הכל טמא אלא לפרש וכבר כתבתי שאין זה תפיסה על רבינו שאינו בספר הזה מפרש אלא מחבר ומכ\"מ מתוך לשונו של רבינו נראה לי שמה ששנינו הכל טמא לכל החלוקות קאי דבכל חלוקה מהם הנוגע בכ\"מ ממנה טמא מפני שהיא כקבר סתום וזה מבואר בלשונו בפי' המשנה שכתב שיהיה כמו קבר סתום ולזה נתכוון במ\"ש כאן וכל הנוגע בה כולו טמא: \n", + "היתה מוקפת צמיד פתיל וכו'. תוספתא דאהלות פ\"י ויש לתמוה אמאי לא אמרינן טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ומטמאה כל מה שבתוכה וצ\"ע: \n", + "חביות שהן יושבות על שוליהן וכו'. משנה פט\"ו דאהלות ועיין בדברי רבינו בפי' המשנה ויש פה חסרון בספרי הדפוס וכך היא הנוסחא הנכונה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת מפני שהיא רצוצה בד\"א בטהורות אבל אם היו טמאות או גבוהות מן הארץ טפח וטומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא שהרי הכל אהל אחד: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אדם שהאהיל בידו אחת וכו'. וכן שני בתים וכו'. בספט\"ו דאהלות והטעם על פי מה שקדם שהאדם שנטמא במת יטמא הכלים שנגע בהם אבל באהל אינו מטמא אותם שאין מטמא באהל אלא מת עצמו אבל אם בשעה שנוגע במת או מאהיל עליו מאהיל גם על הכלים בידו אם יש בה פותח טפח שהוא שיעור אהל להביא הטומאה הנה נטמאו מפני היותם עם המת תחת אהל אחד שהאדם נעשה אהל להביא את הטומאה: \n\n" + ], + [ + "אדם שהשקיף וכו' עד מביא ואינו חוצץ. פרק י\"א דאהלות וכב\"ה. ויש בספרי הדפוס ט\"ס בדברי רבינו שכתוב בצד החיצון וצריך למוחקו ולכתוב במקומו בעד החלון: \n\n" + ], + [ + "נושאי המת וכו'. פ\"ו דאהלות. \n", + "ומ\"ש וכן אם היה אדם מבפנים או מבחוץ וכו'. כ\"כ בפי' המשנה ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "תנור שהוא עומד בתוך הבית וכו'. ריש פ\"ה דאהלות וכב\"ה דתנן תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה לחוץ והאהילו עליו קוברי המת בש\"א הכל טמא ובה\"א התנור טמא והבית טהור ר\"ע אומר הכל טהור ופי' רבינו עין התנור הוא הנקב אשר בשפלות מהארץ אשר ישליכו ממנו האש ומוציאים ממנו האפר. וקמורה מקובבת והוא שיהיה התנור כולו תחת הבית והנקב הקמור בולט לחוץ והאהילו נושאי המת במת על זה הקובב אמרו ב\"ש כבר נדבק האהל בזאת הקובב ונכנסה הטומאה לבית מעליוני התנור כמו אם היתה טומאה תחת זה הקובב ובה\"א שהתנור לבד הוא אשר יטמא כי האהיל המת על מקצתו ור\"ע אומר שהתנור טהור שאין האהל על עצם התנור אלא על הקובב היוצא ממנו ואין הלכה כר\"ע עכ\"ל. והרא\"ש כתב מיירי כשיש בעין טפח על טפח דאי לאו הכי אפילו טומאה בעין טהור התנור כדתנן פ\"ח דכלים בש\"א הכל טמא דחזינן לטומאה כאילו היא בתוך העין ויוצאה דרך פי התנור לבית וב\"ה לא מחמרי כולי האי להביא טומאה לבית אבל התנור טמא ורבינו שמשון פירש דבאין בעין פותח טפח איירי דאי יש בו פותח טפח למה לא תכנס לבית דלא דמי להני דאמרן בפירקין דאין דרך הטומאה ליכנס דהכא הרי נכנסת לתנור ולמה לא תכנס לבית דרך פתח פיו ועוד דגבי מגדל אוקימנא דלתותיו מגופות וכאן פיו של תנור פתוח ולא מסתבר כלל לחלק בין טומאה עוברת לטומאה עומדת אלא בדלית ליה פותח טפח איירי כן מוכח בתוספתא וסברי ב\"ש דנכנסת טומאה לכלי דרך נקב קטן וכו' וב\"ה סברי דנכנסת טומאה לכלי דרך נקב קטן ולא לטמא הבית עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש רבינו שהרי אין התנור גבוה מעל הארץ וכו'. נראה לי מתוך דבריו שמפרש דמיירי שהתנור משוקע בקרקע הבית הילכך נמצא דלענין זה אינו אהל אחד עם הבית כדי שיביא לו טומאה שנכנסה לו דרך עינו. והראב\"ד כתב זה הטעם אינו כלום שב\"ש למה מטמאין את הכל וכו'. על מ\"ש הראב\"ד שהתוספתא מפרשא שאין התנור טמא אלא בעין גובה טפח ורחב טפח יש לתמוה שרבינו שמשון כתב דבתוספתא מוכח דבדלית בעין פותח טפח מיירי ונראה שהם חולקין בפירוש התוספתא דקתני אמר רבי יוסי בא רבי יוחנן בן נורי אצל רבי חלפתא א\"ל מה אתה [אומר] בעין של תנור א\"ל טמא א\"ל אף אני אומר כן אלא שעקיבא מטהר עין של תנור שיש בה גובה טפח ואין בה רוחב טפח [יש בה רוחב טפח] ואין בה גובה טפח טהורה. רבינו שמשון מפרש דברישא מיירי בעין של תנור דמתניתין ובסיפא מפרש דפלוגתייהו בדלית ביה פותח טפח דאילו הוה ביה פותח טפח מודה ר\"ע דטמא והראב\"ד מפרש סיפא דה\"ק ע\"כ לא פליגי אלא בדאית ליה פותח דאי לית ביה פותח מודו כ\"ע דטהור. ומ\"ש הראב\"ד בסוף דבריו ואם נתן על אויר העין נסר שהוא רחב וארוך וכו' הוא תוספתא ופירושה: \n", + "מגדל הבא במדה וכו' עד כלים שבתוכו טהורים. פ\"ד דאהלות כלשון רבינו והנה יש בספרי הדפוס חסרון בדברי רבינו וכך צריך לכתוב אצל מ\"ש ונפתח לחוץ טומאה בתוכו הבית טהור. והתנה במגדל הנזכר בפרק זה שיהא בא במדה דהיינו שיהא מחזיק מ' סאה שהם כוריים ביבש ולזה יהיה חוצץ בפני הטומאה אבל אם היה פחות מזה הנה הוא יקבל טומאה כשאר כלים המקבלים טומאה ולא יציל על כלים שבתוכו. \n", + "ומ\"ש שהוא עומד בתוך הפתח ונפתח לחוץ. מיירי שהמגדל ממלא כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדין נמצא שאין מקום לצאת הילכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני המגדל: \n", + "ומ\"ש היתה מוכני שלו וכו'. ז\"ל המשנה שם היתה מוכני שלו משוכה לאחריו ג' אצבעות טומאה שם כנגד הקורות הבית טהור בד\"א בזמן שיש שם פותח טפח ואינה יוצאת והמגדל בא במדה ופי' שם רבינו הגלגל שבזה המגדל יקרא מוכני והנה זה המוכני חוץ מאחורי המגדל בתוך הבית ג' אצבעות והטומאה באותם שלש אצבעות. ופירוש תחת הקורות שהטומאה במה שיוצא לחוץ שהוא תחת קורות הבית בד\"א בזמן שיש בה פותח וכו' כי מה שאנו אומרים שאין הטומאה יוצאה לבית לפי שאין המוכני יוצא אלא ג' אצבעות שהוא פחות מטפח ואנו צריכים הטומאה טפח ואמנם זה בג' תנאים התנאי האחד שיהיה שם פותח טפח כי לא הוצרכנו להבאת הטומאה טפח אלא בזמן שיהיה במקום הטומאה פותח טפח אבל כשאין שם פותח טפח יוצאה ובוקעת ואין צריך לטפח ועוד תנאי שני שזה המוכני לא יהיה יוצא מאחר המגדל לגמרי אלא שיהיה לו דבר שיהיה מונע אותו מלצאת טפח ועוד תנאי ג' שיהא בא במדה דהיינו שיחזיק מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש: \n", + "ומ\"ש היה המגדל עומד בתוך הבית וכו'. פי' כי אמרינן טומאה בבית מה שבתוכו טהור מיירי בשדלת המגדל מוגף שהמגדל מציל וחוצץ לפי שאינו מקבל טומאה דכלי הבא במדה הוא וכשטומאה בתוכו הבית טמא אע\"ג שדלת המגדל מוגף לפי שדרך הטומאה לצאת וכיון שהיא בתוך הבית כל מה שבבית טמא אבל אם היה דלת המגדל פתוח אפילו בטומאה בבית טמא היה טמא מה שבתוך המגדל שהרי הטומאה במגדל דרך פתחו שהוא בתוך אהל הבית: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב כלים שבין המגדל ובין הארץ וכו'. פירוש אם יש טפח בין מגדל לכותל או בין גג מגדל לקורות או בין שולי המגדל לארץ הכלים טמאים מטומאת הבית שהטומאה נכנסת לכלים דרך הפתח וכשאין שם טפח המגדל חוצץ בפני הטומאה שלא תגיע לכלים כי כאשר היה זה המגדל בתוך הבית הנה הוא כמו בית בבית וכלים שבינו לבין הארץ ושבינו לבין הכותל לא יטמאו אם לא היה שם פותח טפח וכן בינו לבין הקורות ונוסחת התוס' שאנו רואים את הקורות כאילו יורדות וסותמות ד\"ה אין טומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו בפחות מטפח ואמרו טומאה שם ר\"ל בין הכותל ואחורי מגדל או בין גג הבית וגג המגדל או בין קרקעית המגדל והארץ הנה הבית כולו טמא לפי שהטומאה בתוך הבית לא יציל עליה האהל שהשורש אצלנו אם היה אהל לתוך אהל והיתה טומאה תחת הפנימי החיצון טמא והוא מאמר התוספתא צמיד פתיל ואהלים מצילים על הטהורים מליטמא ואין מצילים על הטמאים מלטמא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היה עומד באויר וכו'. פירוש כלים שבעביו שיש חדרים עוברים בעביו בין שתי הלוחות: \n", + "כתב הראב\"ד כלים שבין המגדל וכו' אם יש שם פותח טפח כו' א\"א לא כל הענינים שוים וכו'. ואני אומר דברים נכונים הם ורבינו לא חשש לפרש מפני שדבר פשוט הוא ואין דרכו בספר זה כי אם להעתיק המשנה כלשונה: \n\n" + ], + [ + "כל שיפועי אהלים כאהלים וכו'. כאן יש בספרי רבינו חסרון הניכר והוא ט\"ס וכך היא הגירסא הנכונה כל שיפועי אהלים כאהלים כיצד אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע וטומאה באהל כלים שתחת השיפוע טמאים טומאה תחת השיפוע כלים שבאהל טמאים. הטומאה מתוך השיפוע הנוגע בו מתוכו טמא טומאת שבעה והנוגע בשיפוע מאחריו טמא טומאת ערב נעשה השיפוע מאחריו כאילו הוא כלי שנגע באהל היתה הטומאה על אחורי השיפוע הנוגע בו מאחוריו טמא טומאת שבעה והנוגע בשיפוע בתוכו טמא טומאת ערב כחצי זית מתוכו וכו'. ודינים אלו משנה פרק שביעי דאהלות פי' אע\"ג דקי\"ל דאין חשיב אהל להביא את הטומאה עד שיהא טפח על טפח ברום טפח מרובע לא בעינן שיהא בו טפח על טפח מכל צד אלא אהל משופע ויורד וכלה עד כאצבע הואיל ויש באמצעיתו טפח על טפח אף במקום שאין בו טפח על טפח אלא כאצבע חשיב אהל ומביא את הטומאה תחת כולה הואיל והוא אהל אחד ולשון המשנה אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע ופי' ר\"ש וכלה עד כאצבע למעלה לצד הגג אבל רבינו פירש שם ששופע וכלה לצד מטה ששם אינו אלא כאצבע ולישנא דמתניתין דייקא דקתני ויורד: \n", + "ומה שכתב הנוגע בו מתוכו טמא טומאת ז' וכו'. באהל של פשתן מיירי שהוא מקבל טומאה אע\"ג שהוא נטוי לאהל ותורת בית עליו לענין לחוץ בפני הטומאה וכיון שהוא מקבל טומאה וגם חוצץ בפני הטומאה אין ברו כתוכו הילכך צד פנימי וצד חיצון חשובים כשני כלים צד שכלפי הטומאה כנוגע במת וצד שני הוי ככלים בכלים הילכך הנוגע בו מתוכו אחר שפינה המת משם טמא טומאת ז' דהוה ליה כלים באדם ומאחריו טמא טומאת ערב דהוה ליה כלים בכלים ואדם בכלים וע\"כ צריך לפרש דמיירי אחר שפינה המת משם דאילו בעוד המת שם אפילו הנוגע מאחריו טמא טומאת ז' כדתנן אין האהל מתחשב כך פירש ר\"ש וע\"פ זה נפרש לדעת רבינו לענין השיפוע ומה שאחריו וק\"ל. \n", + "ומ\"ש כחצי זית מתוכו וכו'. כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחריו מצטרפין לטמא את האהל טומאת ז' כדתנן בפרק ט\"ז דאהלות כוש שהוא תחוב באהל וכחצי זית מתחתיו וכחצי זית מעל גביו אע\"פ שאינם מכוונים טמא אבל הנוגע בו בין מתוכו בין מאחריו אין בו אלא טומאת ערב כיון דליכא כזית בצד אחד א\"א לכל צד ליחשב אלא כלים בכלים: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א איני יודע מה ראה לפרש מתוכו מתוך השיפוע וכו'. ורבינו בפירוש המשנה נותן טעם לדבריו וכתב שהוצרך לפרש כן מפני ששנינו בתוספתא כחצי זית מתוכו כחצי זית מאחריו הנוגע בו בין מתוכו בין מאחריו טמא טומאת ערב ואמר על כל זה והאהל עצמו טמא טומאת ז' למדך בכאן שהדבור אמנם הוא על השיפוע עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כוורת שהיא מוטלת בארץ וכו'. פ\"ט דאהלות בפרק זה קשה היאך כוורת חוצצת הרי נטמאת ואין כלי טמא חוצץ והראב\"ד העמידה בשל חרס שאינו מיטמא מגבו ורבינו העמידה במחזקת מ' סאה שכתב שם תחילת מה שתבין בזה הפרק שהדבור הוא בכוורת גדולה המחזקת מ' סאה או יותר אשר כבר קדם המאמר שהיא לא תטמא ושהיא חוצצת בפני הטומאה וכאשר תטמא יאמר הנה תוכה טמא או גבה טמא או הכל טמא לא תחשוב שענין זה הטמאות בעצמה אמנם זה ענין הטמאות הכלים אשר בתוכה או על גבה עכ\"ל. והילך לשון המשנה כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ וכזית מן המת נתון תחתיה או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור בבית אין טמא אלא הבית בתוכה הכל טמא פירוש במוטה על צדה איירי ומקצתה בפנים ומקצתה בחוץ. וק\"ל על מה דתנן בנתון תחתיה או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא דבשלמא כשהטומאה תחתיה שיהא גבה טמא ניחא דכיון שאינה גבוהה מהארץ טפח ה\"ל טומאה רצוצה ובוקעת ועולה אבל כשהטומא' על גבה למה תחזור הטומאה לירד למטה לטמא תחתיה הרי הכוורת חוצצת בפניה וי\"ל שלקמן בפרק זה אבאר דכלים אע\"פ שהם אינם מקבלים טומאה כשהטומאה תחתיהן או על גביהן נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כמו שנתבאר בפי\"ב: \n", + "ועל מ\"ש רבינו וכל מה שבאויר תוכה טהור חוץ מכלי שהוא כנגד הטומאה והבית טהור. לישנא דמתניתין דייק דקתני וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור דמשמע מינה דתוכה אינו טהור אלא מה שאינו כנגד הזית אבל קשה שמאחר שהטומאה בקעה ונכנסה לכוורת לטמא מה שכנגד הזית למה לא תתפשט הטומאה בכל הכוורת והל\"ל בתוכה טמא וגבה טהור דכיון שנכנסה הטומאה בכוורת שהוא אהל חוצץ הכוורת בפניה שלא תבקע ותעלה וי\"ל שמאחר שעצם הזית אינו בתוכה אינה מתפשטת בכל הכוורת וכן אינה מעכבת עליה מלבקוע ולעלות. \n", + "ומ\"ש היתה הטומאה בבית אין טמא אלא הבית. דכיון דפיה לחוץ אין הטומאה עוברת לכלים שבתוכה או על גבה מבחוץ וכן אינה עוברת לכלים שתחתיה מבחוץ כיון שאינה גבוהה מן הארץ טפח. \n", + "ומ\"ש בתוכה הכל טמא. מפני שהכוורת חללה בתוך הבית הרי הטומאה בתוך הבית ולא ימנענה הכוורת מלטמא הבית כמו שנתבאר בתוספתא שאין אהלים מצילים על הטמאים מלטמא וכמו שנתבאר פרק י\"ח גבי היתה הטומאה תחת המגדל ותחתיה ועל גבה טמאים כנגד הטומאה דכיון דאין כלי חוצץ בפני הטומאה רואים את הטומאה כאילו היא על גבה והא תנן ברישא דכשהטומאה על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הבית תחתיה וגבה טמא ופשיטא דהכא כשהטומא' חוץ לבית מיירי כמו ברישא ופשיטא נמי שמ\"ש כנגד הטומאה לא קאי אלא לכל שעל גבה וכל שתחתיה בלבד: \n", + "ועל מ\"ש רבינו היתה הטומאה בתוכה וכו' וכל שתחתיה כנגד הטומאה: כתב הראב\"ד זה שיבוש שאף מה שאינו כנגד הטומאה טמא וכו'. והשגה זו אינו אלא לפי מה שהעמיד הוא ז\"ל פרק זה בכוורת של חרש שאינה מטמאה מגבה אבל מתוכה טמאה היא אבל לרבינו שהעמידה בכוורת מחזקת מ' סאה שאינה מקבלת טומאה כלל והיא חוצצת ל\"ק מידי. \n", + "ומ\"ש רבינו היתה גבוהה מן הארץ טפח כו'. ז\"ל המשנה (פ\"ט מ\"ג) היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או על גבה הכל טמא אלא תוכה ובתוכה הכל טמא הטעם משום דכיון שהיא אהל על הארץ רואין אותה כאילו נתחברה עם גג הבית והיה הכל גג אחד הילכך טומאה תחתיה או בבית כל שתחתיה וכל שבבית פשיטא דטמא שהרי הטומאה והכלים תחת אהל אחד וכיון דקי\"ל דכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר א\"כ כלים שע\"ג רואים אותם כאילו הם תחתיה ונמצא שהם והטומאה תחת אהל אחד ומש\"ה כל כלים שע\"ג טמאין ותוכה טהור משום דפיה לחוץ ומ\"מ כלים שבתוכה כנגד הטומאה טמאים משום דכלים אינם נעשים אהלים לטהר ואילו לא היה שם כוורת היה כל שכנגד הטומאה טמא אינו בדין שתציל הכוורת על כלים שכנגד הטומאה. \n", + "ומ\"ש ובתוכה הכל טמא. תוכה והבית פשיטא שטמאים שהרי הוא כאילו שניהם גג אחד וכלים שתחתיה ג\"כ טמאים שכיון שהיא גבוהה מהארץ טפח שהוא אהל הוי כאילו היא וגג הבית אהל אחד וכיון שאמרנו שעברה טומאה לבית וכל מה שבבית טמא א\"כ גם כל מה שתחתיה טמא וכל כלים שע\"ג ג\"כ טמאים משום דכלים נעשים אהלים לטמא כמו שנתבאר בפי\"ב: \n", + "ועל מ\"ש רבינו אבל כל שבאויר תוכה טהור חוץ מכלי שהוא כנגד הטומאה. כתב הראב\"ד א\"א גם זה שיבוש שהכלי שבתוכה טהור שאין כאן רצוצה עכ\"ל פי' דבריו כי כשהטומאה רצוצה אז בוקעת כנגדה אבל כשאינה רצוצה אין חילוק בין כנגדה לשלא כנגדה וכיון שע\"י האהל מתפשטת הטומאה אם נכנסת לתוכה הכל טמא וכיון שאינה נכנסת הכל טהור וטעם רבינו דלגבי מה שכנגד הטומאה חשבינן לכוורת כמאן דליתא ונמצא כלי זה מאהיל על הטומאה. \n", + "ועל מ\"ש רבינו או שהיתה טומאה על גביהן מביאין ולא חוצצין. כתב הראב\"ד א\"א אין כאן טעם וכו'. אין תלונתו על רבינו כי אם על המשנה דקתני ברפ\"ו (משנה א') דאדם וכלים אפילו כלים שאינם מקבלים טומאה נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר וברפ\"ח (משנה א') קתני דכלים שאינם מקבלים טומאה חוצצין וליישב זה נאמר דחוצצין דרפ\"ח מיירי בפותח שבין בית לבית וטומאה בא' מהן אבל כשהטומאה תחתיהן או על גביהן נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כדתנן רפ\"ו וכן פירש הרא\"ש, וכך הם דברי רבינו כאן אע\"פ שבפירוש המשנה לא פירש כן: \n", + "ומה שכתב רבינו בד\"א בזמן שהיא כלי וכו'. ג\"ז שם במשנה פרק ט' (מי\"ב) היתה פחותה שנפחתה ונתבטלה מתורת כלי הרי היא חוצצת ומצלת על מה שתחתיה ועל גבה ופקוקה בקש לרבותא נקט אע\"פ שסתם כל הפחת בקש אין שם כלי עליה או אפוצה כלומר מליאה קש וכיוצא בו עד שלא נשאר בה חלל טפח שוב אין לה דין כלי והילכך תוכה וגבה טהור וחוצצת: \n", + "ועל מ\"ש רבינו אבל אם היתה פחותה וסתם מקום הנפחת וכו' ותוכה וגבה טהור מפני שהוא אהל של עץ: כתב הראב\"ד אין טעם ולא ריח בזה הפירוש ויש כאן פתיות גדולה עכ\"ל. יראה שטעמו משום דקשיא ליה מ\"ש מפני שהוא אהל של עץ דמה לנו אם יהיה של עץ או של דבר אחר ולא היה לו ליתן טעם אלא מפני שאינו כלי. וי\"ל שהוצרך רבינו לומר מפני שהוא אהל של עץ לומר שאינו מקבל טומאה שאילו היה מדבר ארוג או מנסרות נטמא האהל עצמו כדאיתא בפרק במה מדליקין ואין דבר טמא חוצץ וכן אם היה כלי אע\"פ שאינו מקבל טומאה לא היה חוצץ כמו שנתבאר פי\"ב אבל מאחר שהוא אהל של עץ שאינו מקבל טומאה וגם אינו כלי הרי הוא חוצץ ולפיכך תוכה וגבה טהור: \n", + "היתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ וכו'. גם זה שם במשנה וטעמא משום דכיון דלאו כלי הוא כמו שקדם הילכך כזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא דטומאה רצוצה היא ובוקעת ויורדת ועל גבה אף כנגד הזית טהור דכיון דלאו כלי היא חוצצת על גבה כנגדו עד הרקיע טמא ותחתיה טהור דחוצצת היתה הטומאה בבית אין טמא אלא הבית בלבד דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה נכנסת תחתיה היתה טומאה בתוכה אין טמא אלא תוכה דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה יוצאת מתוכה לבית ומצלת על תחתיה וגבה כיון דלאו כלי היא וכאן איחר רבינו המשנה המוקדמת מפני שרצה לסמוך היתה גבוהה מהארץ טפח דאינו כלי להיתה גבוהה מהארץ טפח דהיתה כלי: \n", + "ועל מ\"ש וכזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא. כתב הראב\"ד א\"א כאן צריך טעם וכו'. כלומר שאין זה כדאי לתרץ הקושיא ולי נראה שהטעם שמאחר שהיה בה חלל טפח אע\"פ שעכשיו היא אפוצה אהני לה מה שהיה בה חלל טפח קודם לענין שלא תבקע למעלה ואהני לה מה שהיא עתה אפוצה לענין שתבקע למטה. א\"נ מיירי בשיש בה חלל טפח על טפח על רום טפח אלא שאינו במקום אחד והכי דייק לישנא דמתני' ומש\"ה דיה שתבקע למטה ואינה כדאי שתבקע למעלה ובפחותה ופקוקה בקש יש שם פותח ופקוקה בקש ולענין שתבקע ותרד למטה חשובה כסתומה ולענין שלא תבקע ותעלה למעלה לא חשובה כסתומה: \n\n" + ], + [ + "כוורת המוטלת בארץ בתוך הפתח ופיה לפנים וכו'. דין בבא זו כדין בבא ראשונה אלא ששם בבית אין טמא אלא הבית וכאן הכל טמא והטעם מבואר לפי ששם בבית פיה לחוץ וכאן פיה לפנים. ועוד יש חילוק אחר דהכל טמא דקתני במתני' הכא הוי כל מה שבבית וכל מה שתחתיה וכל מה שעל גבה הכל ושם אין תחתיה ועל גבה טמא אלא כנגד הטומאה וגם בזה הטעם משום דכיון דהכא פיה לפנים הוי כאילו פיה וגג הבית אהל אחד וכיון דכלים נעשו אהלים לטמא כלים שתחתיה ושעל גבה רואים כאילו הם בתוכה: \n", + "ומ\"ש היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. גם זה שם וכמבואר בדברי רבינו הטעם: \n", + "ומ\"ש היתה פחותה ופקוקה בקש וכו'. גם זה שם במשנה והטעם מפני שכבר נתבאר דהיכא דפיה לפנים וגבוהה מן הארץ טפח שוליה וגגה וגג הבית הכל אהל אחד והילכך טומאה באחד מהם כלים שבכולם טמאים ומ\"מ טומאה באחד מהם כלים שעל גבה טהורים וכן אם הטומאה על גבה כלים שבכולם טהורין משום דכיון דאינה כלי חוצץ גגה בין מה שעל גבה למה שתחתיה. \n", + "ומ\"ש היתה מונחת על הארץ וכו'. גם זה במשנה שם בבא זו שוה לאידך בבא דהיתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ אלא ששם טומאה בבית אין טמא אלא הבית בתוכה אין טמא אלא תוכה וכאן בתוכה או בבית תוכה והבית טמאים והטעם מבואר משום דשם פיה לחוץ וכאן פיה לפנים: \n", + "ועל מ\"ש רבינו גבי כוורת המוטלת בארץ וכו' היתה גבוהה מהארץ טפח וטומאה תחתיה או בתוכה או על גבה או בבית הכל טמא וכו'. כתב הראב\"ד דברים אלו כבדים וכו' כי מעל גבה והטומאה מבחוץ איך תבא לתחתיה וכו'. לדעת רבינו אין כאן קושיא אע\"פ שהעמידה בכוורת מחזקת ארבעים סאה שאינה מקבלת טומאה כלל אף על פי כן טומאה על גבה טמא תחתיה מדתנן ברפ\"ו דאפי' כלי גללים נעשים אהל לטמא אבל לא לטהר וכמו שנתבאר: \n\n" + ], + [ + "כוורת שהיא בתוך הבית וכו'. גם זה שם במשנה פ\"י טומאה בתוכה הבית טמא דאפילו אם היתה מוקפת צמיד פתיל אין צמיד פתיל לטומאה אבל אם טומאה בבית מה שבתוכה טהור שאין הטומאה נכנסת לה כיון שאין בין פיה לתקרה פותח טפח שדרך הטומאה לצאת לתוך הבית בפחות מטפח בין עומדת כדאמרן בין מוטה על צדה ואין בין פיה לכותל פותח טפח בין אחת כדאמרן בין שתים זו על גב זו ואין בין פי התחתונה לשולי העליונה פותח טפח וכן אין בין פי העליונה לקורות פותח טפח: \n", + "היתה עומדת בתוך הפתח ופיה למעלה וכו'. פי' הב\"ע בשהכוורת ממלאה את כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדים ואין מקום לטומאה לצאת הילכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני הכוורת מידי דהוה אפתחי הבית בזמן שהם נעולים: \n\n" + ], + [ + "כוורת חלולה שהיא כלי שלם וכו'. ג\"ז שם במשנה דינא דהאי בבא כדינא דבבא קמייתא שבפרק זה אלא דהתם מיירי בשמקצתה בתוך פתח הבית והכא מיירי באויר ומפני שהוא תחלת ענין לבבות שכל הכוורת היא באויר התנה שיהא חלולה: \n", + "היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. גם זה שם ודין בבא זו כדין בבא שנייה שבראש הפרק אלא דהתם איירי בשקצתה תוך הבית והכא מיירי בכולה באויר: \n", + "לפיכך אם היתה כוורת זו המוטלת על הארץ וכו'. ג\"ז שם ודין זו כדין בבא דלעיל המתחלת היתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ אלא שכאן כולה באויר: \n", + "ומ\"ש רבינו או שהיתה באה במדה. ק\"ל דמשמע דעד השתא מיירי באינה באה במדה וזה אינו שכבר כתבתי בראש הפ' דברי רבינו שכתב שכל פרק זה מיירי בבאה במדה ונראה שהטעם מפני שבבבות שכתב עד עתה דמיירי בשהכוורת עומדת באויר לא איצטריך שתהא באה במדה דאפילו באינה באה במדה מיירי כתב בבבא זו שאם היא באה במדה אפילו אינה פחותה ופקוקה בקש נמי ועוד דרבינו לישנא דמתני' נקט ששנו בבבא זו ובבבא דגבי כוורת שהיא כלי שני או מחזקת מ' סאה כתבה גם רבינו ואפשר שהטעם ששנה כן התנא הוא מהטעם שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "כוורת שהיא כלי שלם וכו'. גם זה שם במשנה ופי' על גבה היינו שהטומאה מאהלת חוץ למעלה מפיה טומאה בוקעת וכו' דכיון דקי\"ל דכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כשהיתה בתוכה או על גבה רואין אותה כאילו היא תחתיה וכשהיא תחתיה הרי היא רצוצה ובוקעת ועולה. \n", + "ומה שכתב אבל אם היתה גבוהה מן הארץ טפח או מכוסה וכו' עד וחוצצת. גם זה שם במשנה וכתנא קמא והכל מבואר ע\"פ השרשים הקודמים: \n", + "וראיתי להעתיק פה מה שכתבתי בפירוש משניות פ\"ט דאהלות שהיא פרק זה דכוורת ומה שקשה לי בקצת בבות אלו וישמע חכם ויוסיף לקח: \n", + " [מ\"א] כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ וכו'. הראב\"ד בהשגות פי\"ט מהלכות טומאת מת פירש פרק זה בכוורת של חרס ונדחק מאד בכמה מקומות מפרק זה כמבואר שם בדבריו, ורבינו שמשון והרא\"ש פירשו דבכוורת של עץ מיירי ומחולחלת דקתני היינו שדרך הכוורת שעושין לה נקבים בדפנותיה מקום יציאת וכניסת הדבורים ופעמים פוקקין אותן בקש ואותו הפקק אינו תקוע בחוזק אלא רפוי וכיון שהוא רפוי חשיב כפתוח להוציא ממנה הטומאה אבל להכניס לה טומאה חשיב כסתום דבכל דוכתא טומאה יוצא בקל יותר ממה שנכנסת ואע\"פ שפירושם נכון מכל מקום נדחקו במאי דקתני רישא וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור דהאי תוכה הוי כמו ותוכה בוי\"ו כמבואר בדברי רבינו שמשון וגם מחולחלת דנקט גבי פיה לפנים כמבואר בדברי הרא\"ש דלא נפקא לן מידי בפיה לפנים בין במחולחלת לשאינה מחולחלת כיון דפיה לפנים והטומאה יוצאה דרך פיה לבית אלא אגב דתנא ברישא מחולחלת בהדי כלי תני נמי הכא והרמב\"ם ז\"ל פירשה ג\"כ בכוורת של עץ כמבואר בדבריו בפירוש המשנה. וראיתי לבאר פרק זה ע\"פ פירושו אחת לאחת למצוא חשבון ולא אביא כל מ\"ש הוא עצמו ז\"ל בפי' המשנה שלא לכפול הדברים: \n", + "כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ. במוטה על צדה איירי ומקצתה בפנים ומקצתה בחוץ. \n", + "כזית מן המת נתון תחתיה או על גבה מבחוץ כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא. כשהטומאה תחתיה כיון דרצוצה היא פשיטא דבוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכשהיא על גבה כיון דקי\"ל דכלים אינם חוצצים בפני הטומאה א\"כ כשהיא ע\"ג רואין אותה כאילו היא תחתיה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכיון דבוקעת ועולה א\"כ מה שבתוכה כנגד הטומאה טמא וכ\"כ הרמב\"ם פה ובחיבור פי\"ט מהלכות טומאת מת. וסיפא דמתני' נמי דיקא \n", + "דקתני וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור משמע בהדיא דאין תוכה טהור אלא מה שאינו כנגד הזית דוקא. \n", + "בבית אין טמא אלא הבית. דכיון דפיה לחוץ אין הטומאה עוברת לכלים שבתוכה או ע\"ג מבחוץ וכן אינה עוברת לכלים שתחתיה מבחוץ כיון שאינה גבוהה מן הארץ טפח. \n", + "בתוכה הכל טמא. תוכה פשיטא דטמא והבית טמא משום דכוורת אינה חוצצת בפני הטומאה ועברה הטומאה לבית. ותחתיה וע\"ג כנגד הטומאה טמאים משום דכיון דאין כלים חוצצין רואין את הטומאה כאילו היא ע\"ג וכן תנא ברישא דכשהיא על גבה כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא ובזה נסתלק מה שהשיג הראב\"ד על מ\"ש הרמב\"ם פי\"ט מהלכות טומאת מת היתה הטומאה בתוכה טמא כל שבבית וכל שבתוכה וכל שעל גבה וכל שתחתיה כנגד הטומאה כמו שביארנו עכ\"ל ומתוך מ\"ש נתבאר דכנגד הטומאה שכתב קאי בין לכל שע\"ג בין לכל שתחתיה. \n", + "ומ\"ש הרמב\"ם כמו שביארנו רומז למ\"ש ברישא כזית מן המת נתון תחתיה או ע\"ג מבחוץ כל שהוא כנגד הזית בתחתיה או בגבה טמא: \n", + " [מ\"ב] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או ע\"ג הכל טמא אלא תוכה. הטעם משום דכיון שהיא אהל על הארץ רואין אותה כאילו נתחברה עם גג הבית והיה הכל גג אחד והילכך טומאה תחתיה או בבית כל שתחתיה וכל שבבית פשיטא דטמא שהרי הטומאה והכלים תחת אהל אחד. וע\"ג לכאורה נראה דטעמא משום דכיון דקי\"ל דכלים נעשים אוהלים לטמא אבל לא לטהר א\"כ כלים שע\"ג רואין אותן כאילו הן תחתיה ונמצא שהן והטומאה תחת אהל אחד ומש\"ה גם כל כלים שע\"ג טמאים. ותוכה טהור משום דפיה לחוץ ומ\"מ כלים שבתוכה כנגד הטומאה טמאים וכמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ט מהלכות טומאת מת וטעמא משום דכיון דכלים אינם נעשים אהלים לטהר ואילו לא היה שם כוורת היה כל שכנגד הטומאה טמא א\"כ אינו בדין שתציל הכוורת על כלים שבתוכה כנגד הטומאה ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד גם על דין זה. \n", + "בתוכה הכל טמא. תוכה והבית פשיטא שטמאים שהרי הוא כאילו שניהם תחת גג אחד וכלים שתחתיה ג\"כ טמאים שכיון שהיא גבוהה מהארץ טפח שהוא אהל הוי כאילו היא וגג הבית אהל אחד וכיון שאמרנו שעברה טומאה לבית וכל שבבית טמא א\"כ גם כל שתחתיה טמא וכל כלים שעל גבה טמאים משום דכלים נעשים אהלים לטמא וכדתנן רפ\"ו היתה טומאה תחתיה כלים שע\"ג טמאים: \n", + " [מ\"ג] בד\"א בזמן שהיא כלי מחולחלת היתה פחותה. שנפחתה ונתבטלה מתורת כלי אז היא חוצצת ומצלת על מה שתחתיה ועל גבה. \n", + "ופקוקה בקש. לרבותא נקט אע\"פ שסתם כל הפחת בקש אין שם כלי עליה. \n", + "אפוצה. כלומר מליאה קש וכיוצא בו עד שלא נשאר בה חלל טפח שוב אין לה דין כלי \n", + "והילכך כזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא דטומאה רצוצה היא ובוקעת ויורדת ועל גבה אף כנגד הזית טהור דכיון דלאו כלי הוא חוצצת. \n", + "על גבה כנגדו עד הרקיע טמא ותחתיה טהור דחוצצת. \n", + "בבית אין טמא אלא הבית. דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה נכנסת תחתיה. \n", + "בתוכה אין טמא אלא תוכה. דכיון דאינה גבוהה טפח אין הטומאה יוצאת מתוכה לבית ומצלת על תחתיה וגבה כיון דלאו כלי היא: \n", + " [מ\"ד] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא. דמביאין טומאה מזה לזה. \n", + "תוכה וגבה טהור. דלאו כלי היא וחוצצת: \n", + " [מ\"ה] בד\"א בזמן שפיה לחוץ היה פיה לפנים וכו'. דין בבא זו כדין בבא ראשונה אלא ששם בבית אין טמא אלא הבית וכאן הכל טמא והטעם מבואר לפי ששם פיה לחוץ וכאן פיה לפנים. ועוד יש חילוק אחר דהכל טמא דקתני הכא הוי כל מה שבבית וכל מה שבתוכה וכל מה שתחתיה וכל מה שע\"ג הכל ושם אין תחתיה וע\"ג טמא אלא כנגד הטומאה וגם בזה הטעם דכיון דהכא פיה לפנים הוי כאילו פיה וגג הבית אהל וכיון דכלים נעשים אהלים לטמא כלים שתחתיה ושע\"ג רואים אותה כאילו הם בתוכה: \n", + " [מ\"ו] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או בתוכה או ע\"ג הכל טמא. טעמא משום דכיון דגבוהה מן הארץ טפח רואין כאילו שוליה וגג הבית אהל וכן רואים כאילו פיה וגג הבית אהל אחד והילכך טומאה תחת אחד מהם כלים שבכולם טמאים וע\"ג כיון דכלי היא הא אמרן דנעשה אהל לטמא אבל לא לטהר: \n", + " [מ\"ז] במה דברים אמורים בזמן שהיא כלי וכו'. בבא זו שוה לאידך בבא דקתני בה נמי בד\"א בזמן שהיא כלי וכו' אלא ששם טומאה בבית אין טמא אלא הבית בתוכה אין טמא אלא תוכה וכאן בתוכה או בבית תוכה והבית טמאים והטעם מבואר משום דשם פיה לחוץ וכאן פיה לפנים: \n", + " [מ\"ח] היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או בבית או בתוכה הכל טמא אלא גבה על גבה כנגדו עד הרקיע טמא. כבר נתבאר דהיכא דפיה לפנים וגבוהה מן הארץ טפח שוליה וגבה וגג הבית הכל אהל אחד והילכך טומאה באחד מהם כלים שבכולם טמאים אבל אם טומאה באחד מהם כלים שעל גבה טהורים וכן אם טומאה על גבה כלים שבשאר מקומות טהורים משום דכיון דאינו כלי חוצץ גגה בין מה שעל גבה למה שתחתיה: \n", + " [מ\"ט] היתה ממלאה את כל הבית ואין בינה לבין הקורות פותח טפח. כלומר אם היתה כוורת בתוך הבית והיא ממלא את כל גובה הבית ופיה למעלה לקורות הבית ואין בינה לבין הקורות פותח \n", + "טפח טומאה בתוכה הבית טמא דאפילו אם היתה מוקפת צמיד פתיל אין צמיד פתיל לטומאה אבל \n", + "אם טומאה בבית מה שבתוכה טהור שאין הטומאה נכנסת לה כיון שאין בינה לתקרה טפח. \n", + "שדרך הטומאה לצאת לתוך הבית בפחות מטפח. \n", + "ואין דרכה ליכנס בפחות מטפח. \n", + "בין עומדת כדאמרן. \n", + "בין מוטה על צדה ואין בין פיה לכותל פותח טפח. \n", + "בין אחת כדאמרן. \n", + "בין שתים זו על גבי זו ואין בין פי התחתונה לשולי העליונה פותח טפח וכן אין בין העליונה לקורות פותח טפח: \n", + " [מ\"י] היתה עומדת בתוך הפתח. ופיה למעלה. \n", + "ואין בינה לבין המשקוף פותח טפח טומאה בתוכה הבית טהור. שהטומאה יוצאת דרך הפתח לחוץ. \n", + "טומאה בבית מה שבתוכה טמא. הב\"ע שהכוורת ממלא כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדין ואין מקום לטומאה לצאת הילכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני הכוורת מידי דהוה אפתחי הבית בזמן שהן נעולים: \n", + " [מי\"א] היתה מוטה על צדה באויר וכו'. דינא דהאי בבא כדינא דבבא קמייתא דריש פירקין אלא דהתם מיירי בשקצתה בתוך פתח הבית והכא מיירי בשכולה באויר: \n", + " [מי\"ב] היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. גם דינא דהאי בבא כדינא דבבא תניינא דר\"פ אלא דהתם מיירי בשקצתה בתוך הפתח והכא מיירי בשכולה באויר: \n", + "בד\"א בזמן שהיא כלי היתה פחותה ופקוקה בקש או מחזקת מ' סאה כדברי חכמים וכו'. דכיון שאינה כלי שהיא פחותה או שהיא מחזקת ארבעים סאה שאין דין כלי עליה. \n", + "טומאה תחתיה וכו' טומאה בוקעת ועולה וכו'. שכלי עץ הבא במדה כאהל הוא חשיב לא ככלים ולפי שהיא כאויר ל\"ש לן בין אפוצה לשאינה אפוצה דלעיל לא הזכיר אפוצה אלא משום דבפיה לפנים כשאינה אפוצה. כתב הרא\"ש כולי פירקין עד השתא איירי נמי במחזקת ארבעים סאה מדמצלת על מה שבתוכה אלא אשמעינן השתא דרבנן פליגי את\"ק וסברי דמחזקת ארבעים סאה בנפחתה שבטלה מתורת כלי דמצלת תחתיה ותוכה וע\"ג ובהנך בבי דלעיל נמי מצי למיתני או מחזקת ארבעים סאה כדברי חכמים אלא דבלאו הכי תני תרתי פחותה ואפוצה אבל הכא דלא תנא אלא פחותה תנא או מחזקת למיתני תרתי כי הני בבי דלעיל: \n", + " [מי\"ג] היתה יושבת על שוליה והיא כלי וכו'. על גבה היינו שהטומאה מאהלת חוצה לה למעלה מפיה. \n", + "טומאה בוקעת וכו' דכיון דקי\"ל דכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כשהיא בתוכה או על גבה רואין אותה כאילו היא תחתיה וכשהיא תחתיה הרי היא רצוצה ובוקעת ועולה וכו': \n", + "היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. גם זה מהטעם הנזכר שכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר וכדתנן ברפ\"ו גבי אהל שהיה נתון על ארבעה כלים טומאה על גביו כלים שתחתיו טמאים טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאים: \n", + " [מי\"ד] בד\"א בזמן שהיא כלי היתה פחותה ופקוקה בקש וכו'. לרבנן כשאינה גבוהה מהארץ טפח אין חילוק בין אם היא כלי ובין אינה כלי אלא לרבי אלעזר ורבי שמעון הוא דיש חילוק וכן לרבנן כשגבוהה טפח: \n", + "ואיכא למידק במשנה שלישית כשהיתה פחותה ופקוקה בקש וכו' וכזית מן המת נתון כנגדו עד התהום טמא וכן במשנה ז' וכן במשנה י\"ג ולמה לא יהיה ג\"כ כנגדו עד הרקיע טמא שהרי טומאה רצוצה היא ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכבר השיג הראב\"ד כן. ואפשר לומר דלא מיקרי רצוצה אלא כשהיא בתוך קרקע או בנין אבל כשהיא בתוך עץ וכיוצא בו שאינו כלי אין לה דין טומאה רצוצה והא דהכא כנגדו עד התהום טמא היינו מפני שהיא מונחת על הקרקע והיא רצוצה בוקעת למטה בקרקע כדין קרקע ואינה בוקעת למעלה בכוורת אבל קשה ממתניתין דהיתה יושבת על שוליה דקתני בטומאה תחתיה טומאה בוקעת ועולה וכן קתני נמי בהיתה פחותה וכו' ולפי טעם זה לא היה לה לבקוע ולעלות וצריך עיון: \n", + "ואיכא למידק תו הב\"ע אי בכוורת שאינה מחזקת ארבעים סאה בבבא קמייתא ובבבא חמישית ובבבא י\"א אמאי כל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור הא כיון דכלי עץ מיטמא מגבו נטמאת כוורת זו והיאך תציל על מה שבתוכה וכן יקשה בבבא שניה ובבבא י\"ב אמאי הכל טמא אלא תוכה ומפני כך העמידוה רבינו שמשון והרא\"ש במחזקת מ' סאה שאינה מקבלת טומאה ולפיכך מצלת על מה שבתוכה וכן העמידה ג\"כ הרמב\"ם בפירוש המשנה אבל קשה על זה ממה שכתב בחיבור פרק י\"ט מהלכות טומאת מת שכלי עץ הבא במדה כאהל הוא חשיב לא ככלים ולפיכך חוצץ א\"כ דין כוורת המחזקת ארבעים סאה כדין כוורת שהיא פחותה ופקוקה בקש או אפוצה וכדברי חכמים דתנן גבי היתה מוטה על צדה באויר וא\"כ היאך פסק הרמב\"ם ככל הני סתמי מתני' דהאי פירקא הא כיון דבמחזקת ארבעים סאה מיירי על כרחיך דאל\"כ לא היתה מצלת על מה שבתוכה וכדאמרן ואיהו ז\"ל ס\"ל במחזקת מ' סאה שדינה שוה לפחותה או אפוצה שהיא חשובה כאהל ולא ככלי א\"כ כי אינה פחותה או אפוצה כפחותה או אפוצה דמי והיאך חילק ביניהם. ויש לומר דלעולם בכוורת המחזקת ארבעים סאה ואע\"פ שכתב הרמב\"ם דכלי עץ הבא במדה אינו ככלים לאו למימרא שלא יהא לו דין כלי כלל ויהיה דינו שוה לגמרי לפחותה או אפוצה אלא לענין לחוץ בפני הטומאה דוקא הוא דקאמר דאינו ככלי דאילו כלי שאינו בא במדה אפילו גבוה טפח אינו אהל לטהר שאינו חוצץ והבא במדה חוצץ כשהוא גבוה טפח דהוי אהל אבל כשאינה גבוהה מהארץ טפח דין כלי יש לה לקצת דברים ולישנא דהרמב\"ם דייק הכי שכתב שכלי עץ הבא במדה כאהל הוא חשוב לא ככלים ולפיכך חוצץ. משמע בהדיא דדוקא ביש לה דין אהל דהיינו שהיא גבוהה מהארץ טפח הוא דקאמר דאינה ככלים אבל באינה גבוהה מהארץ טפח דין כלים יש לה לקצת דברים ואינה חוצצת. והשתא כל בבי דהאי פירקא דמיירי בשאינה גבוהה מן הארץ טפח ניחא דאע\"ג דמחזקת ארבעים סאה דין כלי שאינו בא במדה יש לה לענין זה ובבי דמיירי בהיתה גבוהה מהארץ טפח דמשמע דיהיב לה דין כלי שאינו בא במדה לומר דאינה נעשית אהל לחוץ בפני הטומאה צריך ליישב דבבא שנייה דקתני דעל גבה הכל טמא אלא תוכה לא מטעמא דפרישית לעיל היא אלא כשהיא על גבה בחלק שיש ממנה תחת הבית מיירי ומשום הכי הבית טמא שהרי טומאה באויר הבית ועברה הטומאה תחתיה כיון שהיא גבוהה טפח וע\"ג מה שהוא תחת גג הבית פשיטא שהרי הטומאה והכלים תחת אהל אחד ואם כן הא דקתני הכל טמא אלא תוכה היינו לומר דתחתיה והבית ועל גבה טמא ומיהו לאו בחד גוונא דתחתיה והבית כל מה שבהם טמא ועל גבה קצתו דהיינו מה שהוא בתוך הבית טמא ומה שהוא חוצה טהור. וכן צריך לפרש בבבא ששית דעל גבה דקתני היינו דוקא שהטומאה בחלק שהוא בתוך הבית והכל טמא דקתני היינו לומר דגם על גבה טמא מיהו לאו כל גבה אלא דוקא בחלק שממנו בתוך הבית והא דקתני בבבא שמינית הכל טמא אלא גבה היינו חלק גבה שהוא חוץ לבית דאילו החלק שהוא בתוך הבית פשיטא דטמא אבל קשה על פירוש זה מאי דקתני בבבא י\"ב היתה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או על גבה הכל טמא אלא תוכה וכשהיא תחתיה או על גבה אמאי הכל טמא הא כיון דבמחזקת ארבעים סאה עסקינן הרי היא נעשית אהל וחוצצת בפני הטומאה וטומאה תחתיה כלים שעל גבה טהורים וכן טומאה על גבה כלים שתחתיה טהורים ואפשר דהאי מתניתין מיירי באינה מחזקת ארבעים סאה מדקתני בתר הכי או מחזקת ארבעים סאה מכלל דמתני' דקמה בשאינה מחזקת ארבעים סאה עסקינן אבל קשה א\"כ אמאי מצלת על מה שבתוכה הא כיון דאינה באה במדה טומאה תחתיה על גבה נטמאת היא עצמה והיאך תציל על מה שבתוכה וצריך עיון: \n", + "תו איכא למידק בפירוש הרמב\"ם בבבא קמייתא דכזית מן המת נתון תחתיה ובתוכה כנגד הטומאה טמא וכיון דבקעה הטומאה ועברה בתוכה למה לא יתפשט בכולה ומאי שנא מדין חבית שהיא יושבת על שוליה שבסוף פרק זה דקתני טומאה תחתיה כנגד קרקרותיה טומאה בוקעת ועולה והבית טמא וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "גמל שהוא עומד באויר וכו'. תוספתא באהלות פי\"ג ופירושה דכשהוא עומד הוא אהל וחוצץ. \n", + "ומ\"ש או על גבי רגלו. ז\"ל התוספתא טומאה תחת רגלו או על גבי רגלו והיא רצוצה והתנה שיהא באויר שאם היא תחת אהל כל כלים שתחת האהל טמאים אבל קשה למה לא נאמר גמל חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה כמבואר בפי\"ח וצ\"ע: \n", + "כבר ביארנו בנזירות. פ\"ז. \n", + "ומ\"ש ומשם אתה למד וכו'. כבר כתב כיוצא בזה בפרק ג' ובפ\"ה והוא בתוספתא דאהלות פ\"ט: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שלשה דברים מצילין באהל המת וכו'. תוספתא פ\"ו דכלים אלא שיש בה חסרון הניכר: \n", + "ומ\"ש כיצד בית טמא שיש בו וכו'. פ\"ח דכלים מתני' דבית שאור מוקף צמיד פתיל ומפורש הוא בתורה. \n", + "ומ\"ש וכן אם היה שם אהל וכו'. בפ\"ד דאהלות בדין מגדל ופ\"ט דאהלות בדין כוורת. \n", + "ומ\"ש אבל אם היה כזית מן המת וכו'. בספ\"ח דאהלות שתי חביות וכו': \n", + "ועל מ\"ש רבינו וכן אהל בתוך אהל וכו'. כתב הראב\"ד דוקא באהל שהוא מקבל טומאה וכו'. כלומר שאם האהל הפנימי היה לו פתח לחוץ שלא על החיצון טהור החיצון שהטומאה יוצאה דרך אותו פתח שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה ליכנס והב\"ע בשאין לו דרך אלא על החיצון א\"נ כשאהל הפנימי הוא עשוי מדבר המקבל טומאה שאז אע\"פ שיש לו פתח לחוץ שלא על החיצון טמא אף החיצון מפני שאין דבר טמא חוצץ. ודברי רבינו יתבארו בפרק זה גבי חלק הבית במחיצה מכלפי ארצו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אבל הבלועים מצילים וכו' עד את הטומאה וכו'. בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״א) על מימרא דרבא למדו מן הכתוב דטומאה בלועה אינה מטמאה. \n", + "ומה שכתב כיצד כלב שאכל בשר המת וכו'. תוספתא דאהלות פרק י\"ב ובמשנה בפרק ח' דכלים תרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור טהור. \n", + "ומ\"ש בלע טבעת וכו'. בסוף מקואות בלע טבעת טהורה נכנס לאהל המת הזה ושנה וטבל והקיאה הרי היא כמות שהיתה וכך הם פי' דברי רבינו אע\"פ שהם סתומים: \n", + "וכן כל הבלועים וכו'. תוספתא באהלות פי״ב וכן מתבאר בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״א ע״ב) גבי שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת דבעי רבי זירא מהו שתציל על הבלועים שבתוכה: \n", + "ואם מתו ובשר המת בתוך מעיהם. שם ופי\"א דאהלות. \n", + "ומה שכתב או הכלים. כך צריך לגרוס ולא כספרים דגרסי או בכלים: \n\n" + ], + [ + "וכן מ\"ש נשחט רוב א' וכו'. בפרק העור והרוטב עלה קכ\"א: \n\n" + ], + [ + "וכמה תשהא הטומאה במעיהן וכו'. פי\"א דאהלות ופסק כר\"י בן בתירא ולא כר\"ש דאמר כדי שתפול לאור ותשרף דזוטר שיעורא טובא: \n", + "בד״א וכו' אבל זאב שבלע תינוק וכו'. במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ט:) ובפ״ג דתענית (דף כ״א:) ויהיב בגמרא טעמא לעצמות מפני שהם קשים אינם מתעכלים ודברי רבינו הם דלא כפירש״י ז״ל: \n\n" + ], + [ + "אין הבלועים ניצלים וכו' אבל הבלועים בגוף הכלים וכו' כיצד כוש שנבלעה בו הצינור של מתכת וכו'. פ\"ט דכלים. \n", + "ומ\"ש וכן מחט או טבעת שהיו מובלעים בטפילת התנור וכו' עד אע\"פ שהם שוקעים לתוך אוירה הרי אלו טהורים. בפ\"ט דכלים מחט או טבעת שנמצאו בנחושתו של תנור אבל לא יוצאים אם אופה את הבצק והוא נוגע בהם טמא באיזה בצק אמרו בבצק הבינוני נמצאו בטפילת התנור מוקף צמיד פתיל אם בטמא טמאים אם בטהור טהורים נמצאו במגופת החבית מצדיה טמאים מכנגד פיה טהורים נראים בתוכה אבל לא לאוירה טהורים שוקעים בתוכה ותחתיהם כקליפת השום טהורים. \n", + "ועל מ\"ש אבל על הבלועים בגוף הכלים והאבנים אינם ניצלים כיצד כוש שנבלעה בו הצנור של מתכת וכו'. כתב הראב\"ד הרבה עיינתי וכו'. על מ\"ש רבינו שהנבלעים בגוף הכלים והאבנים אינם ניצולים הוקשה לו מדתנן במחט או טבעת שנמצאת בטפילת התנור מוקף צמיד פתיל אם בטהור טהורים וכן מדתנן נמצאו במגופת החבית מכנגד פיה טהורים וכן בנראים לתוכה אבל לא לאוירה ותירץ דהנך הוו טהורים מטעם מוקף צמיד פתיל ויישב מה שקשה על זה מדקיימא לן שאין כלי חרס מציל אלא על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס וזהו שסיים וכתב אולי בזה החוט יש לי להתלות וכו' כלומר בזה החוט שחלקתי דהנך מטעם צמיד פתיל הוא דטהורים אבל אם לא היה צמיד פתיל אע\"פ שהם מובלעים אינם ניצולים, אחר זה כתב שמה שרצה רבינו להוכיח שהנבלעים בגוף הכלים והאבנים אינם ניצולין ממתניתין דכוש [שבלע את הצנורא ומלמד] שבלע את הדרבן וכו' יש להקשות עליה ממתני' דספוג וכו' וכוש שבלע את הצנור היאך סופו לצאת וכו' ואולי יש לתרץ זה דכיון שיוכלו לצאת בידי אדם סופו לצאת קרינא ביה. ומ\"ש יכול אני לומר שנראין ואינם יוצאין דאיירי ברישא במחט וטבעת קשיא ליה לא הבנתי דבריו דהתם מיירי במחט וטבעת טמאים אם יטמאו התנור אם לא ונדון דידן בכלי טהור הבלוע אם ינצל מהטומאה ומה ענין זה לענין זה וצ\"ע: \n", + "ומ\"ש מ\"מ מה שפירש בטמא טמאים ובטהור טהורים והסוגיא שכתב על זה אינה כלום כלומר שהראב\"ד פירש שבטמא היינו שהתנור ראוי לקבל טומאה אע\"פ שהוא מוקף צמיד פתיל טמאים ובטהור שאינו ראוי לקבל טומאה כגון שהוא תנור שלא הוסק ורבינו פירש בטהור היינו שהוא מוקף צמיד פתיל וטמא היינו שאינו מוקף צמיד והראב\"ד הקשה על זה שאפילו הוא מוקף צמיד פתיל אינו מציל אלא כלי חרס ולפיכך כתב כאן שהפירוש וההילוך שהולך בזה אינו כלום ועוד שהוא סותר דבריו שפסק בפכ\"ג שצמיד פתיל אינו מציל אלא על כלי חרס וכאן כתב שהוא מציל על מחט וטבעת, ורבינו בפי' המשנה כתב וז\"ל והוא שתהיה הטבעת או המחט טהורה ויהיה בעצם הטפילה שיטפילו על קרקע התנור והטיט עליו ותחתיו והיה התנור מוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת הנה נטמא התנור בכללו ונטמאת הטבעת או המחט אשר בתוכה ואם היה התנור טהור כו' (שהיה הצמיד פתיל כראוי) הנה הטבעת והמחט ג\"כ טהורים ולא יטמאו באהל המת שהם בגוף הבנין וזה הבנין כולו טהור עכ\"ל. ביאור דבריו דשאני הכא דמגו דמהני צמיד פתיל לתנור מהני נמי להם ובטלים אגב התנור וזה הטעם בעצמו לנמצאו במגופת החבית כנגד פיה אבל כשנמצאו מצדה מאחר שאין לחבית צורך במגופה שבצדיה ה\"ל כבלועים בלבינה שאינם ניצולים וכן פי' ר\"ש. וכתב עוד תניא בתוספתא אין במשמע אלא בזמן שהיא בתוך החבית ומנין אפילו בתוך המגופה למעלה מאוירה של חבית תלמוד לומר כלי ובכן נסתלקה הקושיא הגדולה שהוקשה להראב\"ד שהרי מבואר בתוספתא זו כמ\"ש: \n\n" + ], + [ + "כל הבלועים בקרקעיתו של בית וכו'. פרק ט\"ו דאהלות. \n", + "ועל מ\"ש רבינו שאין האהלים מונעים את הטומאה כמו שביארנו. כתב הראב\"ד אני לא ידעתי אנה נתבאר דבר זה וכו'. וי\"ל שמה שאמר רבינו כמו שביארנו היינו מ\"ש לעיל בפרק זה וכן אהל בתוך אהל וכזית מן המת באהל הפנימי כל הכלים שבאהל החיצון טמאים ובענין הדין שכתב רבינו שאין האהלים מונעים את הטומאה כתב בפירוש המשנה (פ\"ח מ\"ו) דהיינו מדתניא בתוספת' צמיד פתיל ואהלים מצילים על הטהורים מליטמא ואין מצילים על הטמאים מלטמא ודבר תימה הוא דהא קי\"ל שהאהל חוצץ בפני הטומאה וצ\"ל שאם היה חוצץ על פני כל הבית אה\"נ שלא היתה עוברת הטומאה למעלה אבל הב\"ע כשלא היה החצץ על פני כל הבית שהטומאה עולה דרך המקום שאין בו חצץ ומתפשטת למעלה בכל הבית אי נמי כשאין מקום לטומאה לצאת כי אם דרך למעלה מהחצץ דומיא דאהל בתוך אהל דלעיל וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "ביב שהוא קמור תחת הבית וכו'. פ\"ג דאהלות: \n\n" + ], + [ + "שתי חביות וכחצי זית בכל אחת וכו' עד וכן שני חדרים וכו'. פ\"ח דאהלות. \n", + "ומ\"ש אין צמיד פתיל לטומאה. תוספתא דכלים פ\"ו. \n", + "ומ\"ש וכחצי זית בפנימי או באמצעי וכו'. בתוספתא פ\"ט דאהלות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מנין לצמיד פתיל וכו'. סוף פ\"ק דחולין (דף כ\"ה) ובספרי פרשת חוקת. \n", + "ומ\"ש לכל הכלים שאינם מקבלים טומאה שיצילו בצמיד. בפ\"י דכלים. \n", + "ומ\"ש ונסרים של עץ וכו'. בפ\"ה דאהלות אם היה נסר חלק או סרידה שאין לה אגפים טהור. \n", + "ומ\"ש וגולמי כלי מתכות. בתוספתא דכלים פ\"ז: \n", + "מה בין אהלים וכו'. בספרי פרשת חוקת כלים מצילים בצמיד פתיל ואהלים בכיסוי: \n\n" + ], + [ + "משפך שכפהו וכו'. כתב הראב\"ד א\"א תוספתא דכלים משפך אפילו טהור וכו'. מ\"ש הראב\"ד וכמאן לא למדנו אע\"פ שהוא מנוקב ולא סתמו י\"ל שטעם רבינו הוא משום דאי בשסתם הנקב מאי טעמא דרבי מאיר דאמר אינו מציל אף על פי שהראב\"ד בהשגה שאחר זו כתב שטעם רבי מאיר מפני שהוא עומד דרך תשמישו בחבית סובר רבינו שאין זה כדאי לומר שאינו מציל. ומ\"ש ומשפך ודאי בידי אדם הוא י\"ל דמשפך בתחילת עשייתו עושין אותו בענין שישאר נקוב ולא מיקרי בידי אדם אלא היכא שנעשה שלם ואחר כך מנקבין אותו: \n\n" + ], + [ + "כל הכלים המצילים וכו'. במשנה פ\"י דכלים גבי כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה וכו' קתני היו כפויין על פיהן מצילין כל שתחתיהן עד התהום רבי אלעזר מטמא וידוע דהלכה כת\"ק. ומה שהצריך שיהיה בהם טפח על טפח טעמא שמאחר שהוא מציל מטעם שהוא אהל אינו אהל פחות מטפח ואיתא בתוספתא דכלים פ\"ז. \n", + "ומ\"ש רבינו אא\"כ היה הכלי כלי חרס וכו' כיצד חבית שכפויה על פיה וכו'. כתב הראב\"ד אמת כך היא שנויה בספרי וכו'. והנה רבינו בריש פ\"י דכלים אמתניתין דאלו כלים מצילים בצמיד פתיל וכו' היו כפויין על פיהם מצילין כל שתחתיהם עד התהום כתב וזה אצלנו א\"א בכלי חרס שהוא אם כפה כלי חרס על פיו לא יציל מה שתחתיו לפי שהוא יטמא דרך פתחו באמת ואפילו ידביקהו ע\"ה בטיט והדומה לזה לא יציל שאינו לא אהל ולא מוקף צמיד פתיל ונוסחת ספרא חבית שכפאה על פיה ומרחה בטיט מן הצדדים טמאה שנאמר צמיד פתיל עליו ולא צמיד פתיל על גבו וזה נכנס תחת אמרם בספרא בטומאת כלי חרס אמר וכל כלי חרס לרבות האהלים שהאהל של חרס יטמא ולא יציל מה שתחתיו כמו שיצילו האהלים וכו' ומאחר שראה רבינו ספרי וספרא מסכימים לדעת אחת וגם דרשי לה מקראי פסק כן ומתניתין תתפרש על פי זה דכי קתני היו כפויים על פיהם מצילים כל שתחתיהם עד התהום אשאר מיני כלים השנויים במשנה חוץ מכלי חרס ואע\"ג דתוספתא פליגא לא חש לה רבינו במקום סיפרא וספרי ודרשת קראי. ומ\"ש הראב\"ד ואני אומר מה ששנו בספרי שמירח מן הצדדים אינו מציל כשלא מירח שפתיה עם הקרקע וכו' ק\"ל לפי דעתו שכל הכלים צריכים צמיד פתיל למה שנו דין זה בחבית יותר מבשאר כלים ולפי דבריו הכי הו\"ל למיתני כלי שכפאו על פיו ומרחו בטיט ומדנקט חבית משמע שדין זה מיוחד בכלי חרס: \n", + "ומ\"ש עוד הראב\"ד גם מ\"ש שכל הכלים המצילים בצמיד פתיל אם כפה על פיהם מצילין בלא צמיד פתיל אין לו שרש שכל המשנה שכתבתי ע\"י צמיד פתיל היא שנויה בתחילתה. וי\"ל דסבר רבינו שאם כדברי הראב\"ד הו\"ל למיתני מצילין בין מפיהן בין מצדיהן וכו' בין כפויים על פיהם ור\"א מטמא בכפויים על פיהם ומדלא צירף היו כפויין בהדי הנך משמע דמלתא באנפי נפשה היא ואפילו בשאינו מוקף צמיד פתיל מציל: \n", + "ומ\"ש ודבר פסוק הוא בסיפרי שכל הכלים צריכים צמיד פתיל וכשהם כפויים איך יצאו מתורת כלים י\"ל דאין למדים מן הכללות ועוד י\"ל דהתם לא אתא אלא לומר דלא תימא שאין מציל בצמיד פתיל אלא כלי חרס כדכתיב בקרא אלא כל הכלים דינם ככלי חרס מרבויא דקרא ועוד י\"ל דהתם מיירי כשהם מצילין מתורת צמיד פתיל וכשהם כפויין על פיהם אינם מצילין מתורת צמיד פתיל אלא מתורת אהל: \n", + "ומ\"ש אבל משפך אפילו טהור שכתבתי למעלה הוא הטעהו. כבר כתבתי דממתניתין יליף לה רבינו ולא הוצרך ללמדו ממשפך. ומ\"ש ר\"מ סבר כיון שהוא עומד כדרך תשמישו בחבית אינו מציל לא ירדתי לסוף טעם זה: \n", + "ומ\"ש רבינו הדביק פיה לכותל ומירחה מן הצדדים מצלת וכו'. בתוספתא דכלים פ\"ז: \n", + "ועל מ\"ש רבינו אבל שאר כל הכלים המצילין בצמיד וכו'. כתב הראב\"ד א\"א אין לי אלא כל הכלים מצילים וכו' טעמו לומר דדוקא כשהכלי כפוי על בור ודות הוא דלא בעינן מירוח אבל כשהוא כפוי לכותל צריך מירוח והביא ראיה מהתוספתא ולאפוקי מדברי רבינו שכתב שאם היו דפנות הכלים דבוקות לדופני הבית מצילים בלא צמיד פתיל ולדעת רבינו י\"ל דמירח דקתני לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט. א\"נ דמשום דבעא למיתני סיפא ר\"א אומר כפוי על פיו אינו מציל נקט רישא ומירח לאשמועינן דאפילו בהכי פליג ר\"א אבל לת\"ק בלא מירוח נמי מציל: \n", + "ומ\"ש שאין הכלים מצילים וכו' עד שיהיה טפח ממקום אחד. משנה פ\"ה דאהלות: \n\n" + ], + [ + "כשם שמצילין וכו' עד (שיהיה טפח) [שהרי האהילו] על הטומאה. שם: \n\n" + ], + [ + "קורה שיש בה וכו'. משנה ספ\"ה דאהלות קורה שהיא נתונה מכותל לכותל וקדרה תלויה בה טומאה תחתיה כלים שבקדרה ר\"ע מטהר וחכמים מטמאין ובתוספתא פ\"ו קורה שהיא נתונה מכותל לכותל וקדרה תלויה בה וכו' היה פיה למעלה מודבק לקורה הרי זה מצלת משוכה הימנו בפותח טפח אינה מצלת פחות מטפח רבי עקיבא אומר מצלת וחכמים אומרים אינה מצלת וידוע שהלכה כחכמים וזהו שכתב רבינו והיתה הקורה כולה כלומר שלא תהא משוכה ממנה אפילו פחות מטפח: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ידוע דבקורה טפח מיירי כי אז מכוסה טהורה ואינה מכוסה טמאה כי הקורה שיש בה טפח נקראת אהל להביא הטומאה לקדרה ולכלים שבתוכה וכלי חרס אינו מטמא מגבו וגם דבכה\"ג אפי' אין טומאה תחת הקדירה עצמה הקורה מביאה טומאה לה וטומאה תחתיה היינו תחת הקורה ולכך כתב רבינו וטומאה תחתיה וקדרה תלויה בה היפך מלשון המשנה עכ\"ל. והא דקתני בתוספת' אם אין בין פיה לקורה פותח טפח ה\"ז מצלת אם יש בין פיה לקורה פותח טפח אינה מצלת אליבא דרבי עקיבא היא ולית הלכתא כוותיה: \n\n" + ], + [ + "בור שבתוך וכו'. פ\"ה דאהלות שם: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א במשנה אינו כן אלא אם היתה באר חלקה וכו'. טעמו לומר שבמתניתין קתני היה נסר חלק או סרידא שאין לה גפיים טהור משמע דבאר חלקה שכפה עליה כלי שאין לו דפנות יוצאות טהור כמו אם כפה עליה נסר והטעם מפני שהכלי שאין לו דפנות אין שם כלי עליו והרי הוא כנסר חלק ורבינו כתב אם היה מכוסה בנסר חלק או בכלי המציל שיש לו דופן הרי כל מה שבבור טהור משמע שאם היה מכוסה בכלי שאין לו דופן טמא וזה היפך מה שנתבאר. וי\"ל שדברי רבינו כך פירושם אם כסהו בכלי שיש לו דופן טפח הרי כל מה שבבור טהור הא אם כסהו בכלי שיש לו דופן פחות מטפח כל מה שבבור טמא אבל אם כסהו בכלי שאין לו דפנות כלל לא איצטריך רבינו לפרושי דבכלל נסר חלק הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) החדות הבנוי וכו' עד כך מציל בכותליו. פרק י\"א דאהלות וכבית הלל: \n", + "כבר ביארנו וכו': \n\n" + ], + [ + "תנור ישן בתוך החדש וכו' עד כל שבתוך החדש טהור. פ\"י דכלים: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אין הטעם שלו מספיק לא לפירושו ולא לפירוש הרב היוני כו'. נראה לי שט\"ס יש בהשגה זו וצריך להגיה אין הטעם שלו מספיק אלא לפירושו ולא לפי' הרב היוני כי גירסת רבינו במשנה זו ופירושו בה נכון והסכים הרא\"ש לדבריו וגם הראב\"ד מסכים כן: \n\n" + ], + [ + "סרידא של חרס שיש לה שפה וכו'. פי\"ב דאהלות כלומר שאין לה שפה אינה מקבלת טומאה דהוי פשוטי כלי חרס וטומאה תחתיה או על גבה טומאה בוקעת ועולה: \n\n" + ], + [ + "קדרה שכפאה ע\"פ החבית וכו'. תוספתא פ\"ז דכלים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שולי המחצין וכו'. תוספתא פ\"ז דכלים. ופירוש מחצין כלי חרס והוא מלשון הגת והמחץ: \n\n" + ], + [ + "כלי חרס שנתן בו טיט עד חציו וכו'. כתב הראב\"ד א\"א לשון התוספתא אינו כן וכו'. וי\"ל שאינו טעות בידו שהוא ז\"ל מפרש דהב\"ע בשהקיפו צמיד פתיל וקסבר ר\"י שאינו מציל משום דכיון שנתן בו טיט עד חציו ביטלו מתורת כלי ושוב אינו מציל בצמיד פתיל דהו\"ל כלבינה שבלעה את הטבעת שאינה מצלת וחכ\"א שלא נתבטל מתורת כלי ואע\"פ שהשקיע כלים בטיט שבתוכו אם פי הכפישה צמיד פתיל הציל על הכלים שבתוכה אע\"פ שהם שקועים בטיט: \n\n" + ], + [ + "כלי חרס מציל בצמיד פתיל עד שינקב וכו'. בסוף פרק המצניע: \n", + "וכתב הראב\"ד ז\"ל ובגדול עד שיפחת רובו א\"א יש מפרשים בהיפך כלי גדול שלא נפחת רובו אלא במוציא רמון עכ\"ל. טעמו דלישנא דגמרא בפרק הנזכר אמר רב אסי שמעתי כלי חרס שיעורו במוציא רמון וכו' והא רבא הוא דאמר מוקף צמיד פתיל עד שיפחת רובו ל\"ק הא ברברבי הא בזוטרי ופירש\"י עד שיפחת רובו דכל כלי פתוח כתיב דרך פתח נכנסת לו טומאה ולא דרך נקביו אלא במוקף צמיד פתיל שאם ניקב במוציא רמון אינו מציל ברברבי ברוב בזוטרי במוציא רמון בטל ליה מכלי. והתוספות כתבו שר\"י הקשה על פי' זה ופירש רברבי במוציא רמון ובזוטרי שמוציא רמון הוא יותר מרוב סגי ברוב ודברי רבינו כפירש\"י ודברי הראב\"ד כר\"י. \n", + "ומ\"ש כיצד כלי גדול וכו'. דבריו כפי' ר\"ת בפרק הנזכר ולאפוקי מפרש\"י. ויש בספרי רבינו בדפוס ט\"ס שכתוב שנפחת רובו וצריך למוחקו ולכתוב במקומו חציו וכן מצאתי בספר מוגה. \n", + "ומ\"ש וכמה יהיה בנקב וכו'. פ\"ט דכלים: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ד-ו) תנור שהיתה סרידה על פיו וכו' עד ואינם ניצולים עד שיסתם הנקב. שם: \n\n" + ], + [ + "חבית שהיא מלאה משקין טהורים וכו' גם זה שם: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א ראיתי את האיש הזה משנה את המליצות וכו'. באמת כי ר\"ש והרא\"ש פירשו כפי' הראב\"ד ורבינו לא נ\"ל פירוש זה משום דהיינו דב\"ש וב\"ה בפ\"ה דאהלות אם כלי חרס מציל על הכל ותרתי למה לי ולפיכך פירשה בענין אחר ומה שהקשה עליו הראב\"ד היאך החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאים אדרבה איפכא מסתברא י\"ל שמ\"ש שאין העקום כסתום היינו לענין שתקבל המניקת טומאה אבל החבית חשובה כסתומה ע\"י עקום המניקת וקל להבין טעם החילוק. \n", + "ומ\"ש דמניקת טהורה מפני שאין לה בית קיבול, י\"ל שמניקת זו היא עקומה ובמקום העיקום היא זקופה ביותר ומפני כך מתעכבים שם טפות יין וה\"ל בית קיבול: \n\n" + ], + [ + "חבית המוקפת צמיד פתיל וכו'. בפרק עשירי דכלים. \n", + "ומה שכתב אגף חצי הנקב וכו'. בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף ק\"ה) מייתי האי מתני' חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילה וקאמר עלה בעי רבא אגף חצייה מהו אמר ליה רב יימר לרב אשי ולאו משנתנו היא זו וכו' פקוקה בזמורה עד שימרח היו שתים עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחבירתה טעמא דמירח הא לא מירח לא אמאי ותיהוי כי אגף חצייה הכי השתא התם אי לא מירח לא קאי אגף חצייה במידי דקאי קאי ודעת רבינו כדברי התוספות והרשב\"א שכתבו בסוף פרק המצניע דאגף חצייה וסתמוה שמרים קא מיבעיא ליה אי חשיבא סתימא או לא ולא איפשיטא. \n", + "ומה שכתב סתם את הנקב בזמורה וכו' עד אינו צריך למרח מן האמצע. פרק עשירי דכלים שם: \n", + "במה מקיפין וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "מגופת החבית שנתחלחלה וכו' עד אם מירח מן הצדדין הציל. שם וכחכמים: \n", + "כתב הראב\"ד מגופת החבית א\"א כך פירש הרב היוני ולפי לשון המשנה נ\"ל בה פירוש אחר וכו'. ומה שכתב אם כדבריהם הול\"ל מירוח שנתחלחל וכו'. יש לומר דלאו בכל מירוח שנתחלחל אמר ר\"י דמצלת אלא במגופת החבית שפי החבית נכנסת בתוכה ואינה נשמטת מאליה (עיין בתוספות יום טוב שם): \n\n" + ], + [ + "חמת של עור הדג וכו'. כתב הראב\"ד א\"א זאת התוספתא משובשת וכו'. מה שכתב שהתוספתא משובשת נראה דהיינו משום דקתני בה עור הדג והנייר שהלביש בה את החבית וצררן למטה אף על פי שמירח בטיט מן הצדדין אינן מצילין ומשמע דפליגא אמתני' דקתני היתה של נייר או של עור וקשרה במשיחה אם מירח מן הצדדין הציל ורצה הראב\"ד לומר שמאחר דאתיא דלא כמתניתין הרי היא משובשת ואין למידין ממנה ולמה פסקה רבינו ויש לומר שאף על פי שבבא אחת תהא משובשת למה לא נלמוד מבבא אחרת. \n", + "ומה שכתב ומתוכה נפרכת שהרי אמרו צמיד על פיה ולא על גבה וכו'. יש לומר דכשהכניס החבית דרך פיה בחמת שנמצא פי החמת לצד שולי החבית וצררה מלמטה היינו כעין מה שכתב בסמוך היתה של נייר או של עור וקשרה במשיחה הרי זו מצלת כלומר והוא שימרח מן הצדדין כדבסמוך ואם לא צררה לא הציל כדבסמוך ואיצטריך לאשמועינן חמת כיון שהוא כלי ועוד שהלביש בה את החבית הרי היא מהודקת ולא תיבעי צרירה קא משמע לן: \n\n" + ], + [ + "חבית זפותה וכו' עד סוף הפרק. משנה פרק י' דכלים וכחכמים: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אף זו לא נ\"ל כפירושם וכו'. כלומר שרבינו פירש שנשבר החרס שלצד פי החבית והזפת עומד והראב\"ד משיג עליו שלא מצינו בחרס לשון קילוף אלא לשון שבירה ובזפת הוא שמצינו לשון קילוף בסוף ע\"ז (דף ע\"ד ע\"ב) גבי גת של עכו\"ם יקלוף את הזפת ולפיכך פי' שאין כאן שבירת חרס אלא שנתקלפה הזפת מן החרס וכו' ולדעת רבינו יש לומר דמדקתני והזפת שלה עומד ממילא משמע שהחרס שלה אינו עומד אלא נשבר קצתו והלך לו ולשון קילוף שייך שפיר כשנקלף החרס מהזפת כמו שנקלף הזפת מהחרס: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הכלים המצילים בצמיד פתיל וכו' עד ומפני זה גזרו שלא יציל כלי חרס על כלי שטף שבתוכו. בפ\"ה דאהלות ופ\"ק דעדיות (משנה י\"ד). \n", + "ומ\"ש ולמה לא אמרו כלי חרס של עם הארץ לא יציל על הכל וכו'. פרק חומר בקדש (חגיגה דף כ\"ב): \n\n" + ], + [ + "אדם שהיה נתון בתוך החבית וכו'. תוספתא דאהלות פרק ט\"ו: \n\n" + ], + [ + "כלי חרס שמשתמשין בהן באפר הפרה וכו'. פרק ה' דאהלות היה כלי טהור לקדש ולחטאת הכל טהור שהכל נאמנים על החטאת: \n\n" + ], + [ + "ארובה שבין בית לעלייה וכו' עד הרי זה מציל על כל מה שבעלייה. פ\"ה דאהלות וכב\"ה. \n", + "ומ\"ש פירשה וחזרה ונגעה בו טמאתו. תוספתא דאהלות פ\"ה: \n", + "היה אהל נטוי בעלייה וכו'. פ\"ז דאהלות וכרבי יוסי לגבי ר\"ש: \n", + "וכתב הראב\"ד שהאהל מציל בכיסוי א\"א אין זה הטעם כלום וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בית שחלקו בקנקנים טהורות וכו'. תוספתא פ\"ז דאהלות והטעם משום דקי\"ל כלי חרס אינו מיטמא מגבו אלא מתוכו וקי\"ל כלי טמא אינו חוצץ בפני הטומאה. \n", + "ומה שכתב טחן בטיט וכו'. שם ובמשנה פ\"ו: \n\n" + ], + [ + "בית שחלקו וכו' עד ואם לאו טהורים. משנה פט\"ו דאהלות. \n", + "ועל מ\"ש רבינו היו הכלים בתוך עובי המחיצה וכו' בין שהיתה הטומאה לפנים וכו'. כתב הראב\"ד א\"א זה א\"א אלא אם הטומאה והכלים בחצץ וכו'. ובאמת דברי רבינו צ\"ע ולא מצאתי לו מקום להשען בו אלא אם נאמר דכשאין במקום הכלים טע\"ט בטלו לגבי הבניין והרי הם כמו הכותל עצמו שאינו בדין קבלת טומאה וכשיש במקומם טפח על טפח אינם בטלים לגבי הכותל ומקבלי' טומאה וכשהטומא' לפנים מהמחיצה בדרך יציאתה פוגעת בכלים ומטמאתן ואפי' כשהיא בבית מתפשטת הטומא' גם במה שבתוך הכותל אף על פי שאינה עוברת לפנים מהמחיצה כמו שמצינו בכותל שבין שני בתים טומאה באחד מהם וכלים בכותל ואע\"פ ששם שנינו מחציה וכלפי טהרה טהורים התם שאני שהם שני בתים אבל הכא שהוא בית אחד אלא שחצצו לא: \n\n" + ], + [ + "בית שהוא מלא תבן וכו' עד מפני שסתם תבן דעתו לפנותו. משנה פט\"ו דאהלות: \n\n" + ], + [ + "כותל שבין שני בתים וכו' עד מחצה למחצה שניהם טמאים. פ\"ו דאהלות: \n", + "היתה המעזיבה לאויר וכו'. תוספתא פ\"ז דאהלות: \n", + "ומ״ש גבי מחצה על מחצה העומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא. שם ר״מ מטמא ור״ש מטהר ויש לתמוה למה פסק כר״מ במקום ר״ש. וכבר השיגו הראב״ד וכתב א״א מחלוקת ר״מ ור״ש הוא בתוספתא וכו'. וי״ל שטעמו של רבינו משום דמסתבר טעמיה דכיון דטומאה רצוצה היא הרי היא בוקעת ועולה ומה לנו אם היא לאויר ולא טיהרו לעומד מלמעלה כשהטומא' מחציה ולמטה אלא מפני שהטומאה פשטה בכל הבית ושוב אינה בוקעת ועולה. ועי״ל דכיון דבפ' מי שהוציאוהו (עירובין מו:) לא איפשיטא לן ר״מ ור״ש הלכה כמאן מינייהו נקטי' כדברי המחמיר. ומ״ש הראב״ד דר״מ ור״ש הלכה כר״ש איני יודע מנין לו דהא בפרק מי שהוציאוהו לא איפשיטא. גם מ״ש דספיקא לקולא קשה דהא קי״ל ספק טומאה ברה״י טמא ואפשר לומר שהראב״ד סובר דטומאה כזו שהיא במעזיבה אינה אלא מדרבנן. ועי״ל שהטעם שפסק רבינו כר״מ הוא מפני שהוא ז״ל [סבר] דפלוגתייהו באי אפשר לצמצם או לא וכיון דבעלמא קי״ל כמ״ד א״א לצמצם הכא נמי הכי נקיטינן. ודרך זה נראה יותר בדברי רבינו שתלה הדבר בא״א לצמצם: \n\n" + ], + [ + "וכן כותל המשמש את הבית וכו'. משנה פי\"ו דאהלות וכחכמים. \n", + "ומ\"ש ואינו מורכב על הכותל. כלומר שאם היה מורכב על הכותל אפילו היתה הטומאה מחציו ולחוץ הבית טמא שהטומא' פושטת בבית מאחר שהכותל מגוף הבית. ואיכא למידק כשהיתה הטומא' מחצה למחצה אמאי העומד מלמעלה טהור ומאי שנא ממ\"ש בסמוך גבי טומאה במעזיבה שאם היתה מחצה למחצה העומד מלמעלה טמא משום דא\"א לצמצם וצ\"ל דסבר רבינו דטפי שייך לומר בכותל שתכנס טומאה לבית ולא תתפשט למעלה ממאי דשייך לומר במעזיבה וצריך טעם למה x: \n", + "נטל מהכותל מבפנים וכו'. תוספתא פ\"ז דאהלות אלא שהיא כתובה בשיבוש: \n", + "היתה הטומאה נתונה על גבי הכותל וכו'. תוספתא פ\"ז דאהלות וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "בית המשמש את הכותל וכו'. משנה פ\"ו דאהלות: \n\n" + ], + [ + "כותל שחצי עביו בנין וכו'. תוספתא פ\"ז דאהלות: \n\n" + ], + [ + "טומאה שהיתה בין קורות הבית וכו'. משנה פ\"ו דאהלות טומאה בין הקורות ותחתיהן כקליפת השום אם יש שם פותח טפח הכל טמא אין שם פותח טפח רואים את הטומאה כאילו היא אוטם היתה נראית בתוך הבית בין כך ובין כך הבית טמא ופירש שם רבינו תחת הקורות הוא שתהיה הטומאה בעצם הקורות לא בעצם הבנין ואמרו כקליפת השום [הוא הפלגה והכוונה] שאפילו המחיצה דקה מאד ימנע בינה ובין הבית כאשר לא יהיה בעמידתו טפח על טפח ולא תטמא הבית אבל נחשוב הטומאה כאילו היא במקום סתום אשר לא תטמא זולת מה שיהיה כנגדה לבד בעליונות ושפלות וכו' ואמנם התחייב זה הדין להיות הטומאה בתוך הקורה אמנם אם היתה בעצם הבנין הדין בו מחצה על מחצה כמו שקדם בהלכה שלפני זו וכן אם היתה הטומאה בתוך האבן יהיה הדין בה כמו היותה בתוך הקורה ואע\"פ שהיה [המשקוף] אשר בין הבית והעלייה סלע או הדומה לו מן האבנים ובתוספתא אמרו של בניין ידון מחצה על מחצה ושל סלע כקליפת השום וענין נראית שיהיה זאת המחיצה אשר על הטומאה ספיריי כמו הזכוכית והשוהם והדומה להם כל הבית טמא ואפילו לא יהיה במקום הטומאה טפח על טפח עכ\"ל. \n", + "ועל מ\"ש רבינו ורואין את הטומאה כאילו היא רצוצה בארץ וכו': כתב הראב\"ד תמה אני למה לא הזכירו במשנה למעלה במעזיבה וכו'. וליישב דעת רבינו נאמר דאין כל המקומות שוים שהרי שנינו בתוספתא של בנין ידון מחצה על מחצה ושל סלע כקליפת השום וכך מפורש במשנה פ\"ו דאהלות והשתא ילפינן לחלק ממעזיבה לקורה דכשם שחילקו בין כותל סלע לכותל בנין כך חילקו בין מעזיבה לקורה דמעזיבה היינו בנין ודינה ככותל בנין שחילקו בה בין כשהטומא' מחציה ולפנים לכשהיא מחציה ולחוץ וכך חילקו במעזיבה בין מחציה ולמעלה למחציה ולמטה וכשהטומאה בין הקורות דינה כמו כשהיא בכותל סלע נידון כקליפת השום וחילוק זה כתבו רבינו בפירוש משנה זו בטומאה בין הקורות ולא נאמר במעזיבה שהטומאה שבתוכה היא רצוצה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת מפני שהמעזיבה עשויה ליסתר והוא הטעם לכותל בנין אבל הקורה אינה עשויה ליבקע ולפיכך דינה כאילו היא טמונה בארץ והשתא מתניתין הכי פירושה טומאה בין הקורות פי' שהטומאה בתוך קורות הבית מובלעת בתוכם אפילו אין תחתיה אלא כקליפת השום אם יש שם פותח טפח כלומר שהקורה רחבה טפח שהוא שיעור להביא טומאה הכל טמא כלומר כל הבית טמא שע\"י אותו טפח על טפח נתפשטה טומאה בכל הבית ואם אין בקורה טע\"ט אינה מביאה טומאה לבית ואינה מטמאה אלא כנגדה בין למעלה בין למטה והיינו רואים את הטומאה כאילו אוטם כלומר כאילו רצוצה בארץ ולמה שפי' הראב\"ד דמאי דקתני יש שם פותח טפח אם יש באותו קליפת השום שתחתיה פתח פתוח בטפח הטומאה יוצאת לבית ק\"ל דהיינו מאי דקתני בסיפא היתה נראית בתוך הבית. וכן מ\"ש עוד הראב\"ד ומ\"ש במעזיבה מחציו ולמטה או מחציו ולמעלה בטומאה רצוצה שהיא בוקעת ובקיעתה למקום הסמוך לה ק\"ל הרי אמרו טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע בוקעת ויורדת עד התהום ולא אמרו שאינה בוקעת אלא למקום הסמוך לה ואפש\"ל דהתם לא נחתי אלא לומר דאינה מטמאה אלא כנגדה ובהא דמעזיבה לימדונו שבקיעתה למקום הסמוך לה. \n", + "ומ\"ש רבינו וכן אם היתה [נראית בתוך] הבית וכו'. במשנה הנזכרת היתה נראית בתוך הבית בין כך ובין כך הבית טמא ופשטה דברישא קאמר שאם אין הטומאה נראית בתוך הבית דהיינו שיש תחתיה כקליפת השום הוא דמפלגינן בין יש שם פותח טפח לאין שם פותח טפח אבל אם היתה נראית בתוך הבית דהיינו שאין תחתיה כקליפת השום בין כך ובין כך כלומר בין שיש שם פותח טפח בין שאין שם פותח טפח הבית טמא שכיון שהיא נראית בתוך הבית הרי היא בתוך הבית ורבינו כ' בפיהמ\"ש ענין נראית שיהיה זאת המחיצה ספיריי כמו הזכוכית והשוהם והדומה להם עכ\"ל: \n", + "ב' פתחים זה על גב וכו'. תוספתא פי\"ג: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א גם זו התוספתא לא ידעתי את טעמה והלא טומאה רצוצה היא והלא היא נראית לתוך הפתח השני שהיא בולטת מעט עכ\"ל. ובמה שהקדמתי לעיל דטומאה שבבנין לית לה דין טומאה רצוצה ניחא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עמוד העומד בתוך הבית וכו'. בפ\"ו דאהלות ולשון רבינו כלשון התוספתא: \n\n" + ], + [ + "טפח על טפח וכו'. זה מתבאר ממה שיבא: \n", + "כתב הראב\"ד והבית כולו טמא א\"א זה אינו אלא בשאין שם חלל טפח פנוי וכו'. לטעמיה אזיל שכתב בפ\"ז מהלכות אלו על בבת אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהיה שם חלל טפח על טפח על רום טפח וכו' ועיין במ\"ש שם: \n\n" + ], + [ + "טומאה שבתוך הכותל וכו' עד ואין כותל הטמא כותלה. פ\"ז דאהלות: \n", + "כתב הראב\"ד השמיט סוף המשנה וכו'. ויש לומר שרבינו פי' במשנה כותל שנית יקרא כותל שנתנוהו על כותל אחר והיו שני כותלים קרובים מאד והיתה הטומאה דחוקה ביניהם עכ\"ל ולא הוצרך רבינו לכותבו כאן מפני שכבר נתבאר בדבריו כמה פעמים שטומאה רצוצה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת: \n\n" + ], + [ + "חור גדול וכו'. תוספתא דאהלות פ\"ז אלא ששם שנוי הבית טמא וכן השיגו הראב\"ד א\"א אינו כן בתוספתא אלא טמא מפני שדרך טומאה לצאת משם ולא ליכנס שם עכ\"ל. ובאמת נראה שיש ט\"ס בדברי רבינו וצריך להגיה הבית טמא ואם נוסחתו היתה הבית טהור צריך להעמידה כשהחור הזה אינו פתוח לצד פנים אלא לצד חוץ. \n", + "ועל מה שכתב רבינו חור גדול שבעובי הכתלים. כתב הראב\"ד מצאתי נוסחא וכתוב בה וכו' ולפי זו הנוסחא אין זה הפי' מתקבל וכו'. ולדעת רבינו י\"ל שאין סותר פירושו שגם לפי זה פרדסק פי' שהוא נעשה לתשמיש בין בכותל בין בתיבה. \n", + "ועל מ\"ש רבינו רואים את החור כולו כאילו הוא אטום. כתב הראב\"ד א\"א נראה בשאין בה חלל טפח וכו'. ולא הבנתי דברי הראב\"ד וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "שני פרדסקין זה בצד זה וכו'. משנה סוף פ\"ו דאהלות פי' פרדסק חלון שהוא בתוך הכותל הנקרא בערבי בזאנא ובלשון לעז אלמאריו: \n", + "ומ\"ש היתה טומאה רצוצה בתוך הבנין וכו'. זה פירוש על מה שסיים בה במשנה הנזכרת ורואין את הפרדסקין כאילו הם אוטם ידון מחצה למחצה להביא את הטומאה לבית ומוכיח כפי' זה בתוספתא ומה שאנו מחשבין אותו כאטום התועלת הוא כדי לידון מחצה על מחצה שנכנס גם חלל הפרדסקין מחשבון החצי כאילו היה בנוי כולו: \n\n" + ], + [ + "כזית מן המת מודבק וכו'. ספי\"ב דאהלות: \n\n" + ], + [ + "כלב שאכל בשר המת וכו'. פי״א דאהלות ואפליגו בה תנאי ופסק כר' יוסי ואיתא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ו) ואוקמוה התם בתרי אוקימתי ורבינו לא הזכיר שום אחת מהם: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דסבר רבינו דע\"כ לא אוקימנא הכי אלא להעמיד ר' יוסי טמונה אינה בוקעת כדמוכח התם (דף קכ\"ה ע\"ב) במתניתין דתיבת המגדל וכיון דאנן קיימא לן דטומאה טמונה בוקעת נקטינן דאפילו לא יהיה בצוארו בוקעת וכיון שכן אזלינן בתר חלל הטומאה מגופו ובמשנה כתב רבינו שהולכים אחר מקום האסטומכא עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "האשה שמת עוברה וכו'. משנה בפ\"ז דאהלות האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית הראשון טמא בספק והשני טמא בודאי אמר ר\"י אימתי בזמן שהיא ניטלת באגפיים אבל אם היתה מהלכת הראשון טהור שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך אין לנפלים פתיחת קבר עד שיעגילו ראש כפיקה ובריש פרק שלישי דבכורות (דף כ\"ב) איפליגו אי פיקה של שתי או של ערב קאמר ומסקנא דשל שתי קאמר: \n\n" + ], + [ + "האשה שמקשה לילד וכו'. פרק ז' דאהלות וכתבתיה בסמוך: \n\n" + ], + [ + "האשה שהפילה שליא וכו'. משנה פרק המפלת (נדה דף כ\"ו): \n\n" + ], + [ + "מי שילדה שני ילדים וכו'. פרק שביעי דאהלות וכתב שם רבינו ההפרש בין יציאת החי תחלה וכו': \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אני לא הסכמתי לזה הפירוש וכו' ואיך אפשר בראשון מת וכו'. ובקושיא שניה איכא למימר דמאי טהור דקאמר מטומאת מת אבל קושיא קמייתא היא חזקה ואפשר לומר דהכא במאי עסקינן בשהקיפו הרחם בפשוטי כלי עור שאינם מקבלים טומאה שנמצא שלא נגע העובר המת באשה אלא בכלים: \n\n" + ], + [ + "האשה שילדה ולד מת אפילו נפל קטן כמו שביארנו וכו'. משנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע״א). \n", + "ומ\"ש וכן הבולע טבעת טמאה וכו'. שם: \n", + "נשלמו הלכות טומאת מת \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות טומאת מת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9a09e1c8553e1220b602aa14bf972bc20104f20f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,977 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement of Foods", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [ + [ + "כל אוכל המיוחד למאכל אדם וכו'. ריש פ\"ג דעוקצין כל האוכלין המיוחדין למאכל אדם צריכים הכשר ואינם צריכים מחשבה. \n", + "ומ״ש וכל שאינו מיוחד למאכל אדם וכו'. שם ובפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ז) במשנה גבי שוחט בהמה ומצא בה שליא. \n", + "ומ\"ש וזה אינו מקבל טומאה עד שיבלל תחילה וכו'. מבואר בפ\"ג דעוקצין ובכמה דוכתי בגמרא: \n\n" + ], + [ + "ואלו הם השבעה משקים וכו'. פ\"ו דמכשירין אלא ששם אמרו דדוקא דבש דבורים אבל דבש צרעים אינו מכשיר ואמרינן בפרק קמא דבכורות (דף ז' ע\"ב) שהטעם מפני שיש לו שם לווי כלומר אבל דבש סתם אינו אלא דבש דבורים ולפיכך כתב רבינו דבש סתם: \n", + "ואינם מכשירין עד שיפלו על האוכלין ברצון הבעלים. בריש מכשירין ובפרק ג' דקידושין (דף נ\"ט:) ופרק ב' דמציעא (דף כ\"ב:) יליף לה מקרא: \n", + "ולא יהיו סרוחים וכו'. בפרק קמא דפסחים (דף י\"ח) ובסוף מכשירין ובתורת כהנים פרשת שמיני ובתוספתא דטהרות פ\"ט: \n", + "וכיון שהוכשר האוכל וכו'. כן משמע בפ\"ב דמציעא וכדפירש\"י וכן משמע בפרק קמא דפסחים ובפ\"ב דחולין ובתוספתא דמכשירין פ\"ב: \n\n" + ], + [ + "אוכל שהיה בלול במי פירות וכו'. בפי\"א דתרומות דבש תמרים ויין תפוחים וכו' ושאר כל מי פירות וכו' ר\"א מטמא משום משקה ורבי יהושע אומר וכו' ז' משקים טמאים ושאר כל המשקים טהורים ופירש רבינו ר\"א סובר שדבש תמרים וכו' מקבלים טומאה משום משקה והם נכללים במה שאמר ה' וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא והעיקר אצלנו כי ז' משקים בלבד הם שמקבלים טומאה ועליהם בלבד ועל תולדותיהם אמר הכתוב וכל משקה אשר ישתה והם ג\"כ שמכשירים את הזרעים לטומאה וכו' ואין מטמאים ואין מכשירין לטומאה שום דבר מהמשקים אלא השבעה בלבד עכ\"ל וידוע דהלכה כרבי יהושע: \n\n" + ], + [ + "וכתב הראב\"ד כך אין מקבלין טומאה א\"א לא מצאתי שאין מקבלין טומאה כלל וכו'. השתדל הרב ז\"ל להביא ראיות שמי פירות אינם מצטרפין כדי לדייק שלא אמרו אלא שאין מצטרפין אבל הם עצמם בני קבולי טומאה. עוד חשש שמא רבינו כתב שאין מי פירות מקבלין טומאה מפני שאמרו בתוספתא דבש תמרים אינו אוכל ולא משקה וה\"ה לשאר מי פירות. וכתב לסתור ראיה זו והאריך בזה: ואני אומר שטעמו של רבינו מדתנן ר\"א מטמא משום משקה דלישנא דמטמא עצמו משום משקה משמע דהיינו שמקבלים טומאה כשאר משקים ועלה קתני רבי יהושע ושאר כל המשקים טהורים משמע דבמאי דמטמא ר\"א עצמן משום משקה מטהר רבי יהושע לומר שאין מי פירות עצמם מקבלים טומאה ופשטא דלישנא דושאר כל המשקים טהורים הכי משמע ומה שרצה להביא ראיה הראב\"ד מדתנן במסכת טבול יום עיסה שהוכשרה במשקה וכו' אני אומר דאדרבא משם ראיה לדברי רבינו שאם כדברי הראב\"ד הו\"ל למיתני עיסה שהוכשרה ונילושה במי פירות דהוה משמע דמי פירות קאי גם אהוכשרה ומדקתני שהוכשרה במשקה משמע בהדיא דמשקה לחוד ומי פירות לחוד דהכשר לא הוי אלא במשקה דלאו מי פירות ולענין אי מצרף או לא לא הוי אלא למי פירות ונראה שזו תשובה נצחת. ומה שרצה לדייק מדאמרי' בתוספתא דעוקצין פ\"ק דמי פירות אינם מחברים איצטרופי הוא דלא מצטרפי הא אינהו גופייהו בני קיבולי טומאה נינהו אין דיוק זה דיוק דלגופא איצטריך דאע\"ג דאינהו גופייהו אינם מקבלים טומאה סד\"א דמצרפי קמ\"ל. ומה שכתב הראב\"ד לחלק בין משקים היוצאים מעליהם לסחטן למשקים איני יודע זו מנין לו לחלק בכך מאחר שלא נמצא כן בביאור. ומה שהביא ראיה ממה שאמרו השמן לא אוכל ולא משקה אינה ראיה מוכרחת שרבינו העמידה בשמן קרוש כדלקמן. ומ\"ש ואיה איפה עסיס רמונים ויין תפוחים שמיישנין אותו לרפואת בני מעים איני יודע מה טענה היא זו לומר שמקבלים טומאה ומצאתי בת\"כ אין לי אלא מים מנין הטל והיין השמן והדם והדבש והחלב ת\"ל וכל משקה אי כל משקה יכול מי תותים או מי פירות או מי רמונים ושאר כל מיני פירות ת\"ל מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי יצאו מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות שיש להם שם לווי ע\"כ הרי שלא מיעט שאר מי פירות מפני שיצאו מאליהם אלא מפני שיש להם שם לווי וטענה זו שייכא אפילו בסחטן למשקים וזה פשוט ומבואר כדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "זיתים וענבים שלא הביאו שליש אינם מכשירים וכו'. ירושלמי פ\"ק דמעשרות והטעם משום דלא חשיבא תבואה אלא כשזורעין אותה ומצמיח וכשלא הביאה שליש אינו ראוי לזריעה כדאיתא בפ\"ק דראש השנה (דף י\"ג) וכבר נתבאר בסמוך שכל מה שאינו מכשיר אינו מקבל טומאה: \n\n" + ], + [ + "אלו דברים וכו'. בפ״ג דעוקצין ופרק בא סימן (נדה דף נ״א ע״ב): \n\n" + ], + [ + "השבת סתמו לאכילה גופו וכו'. בפרק ג' דעוקצים השבת משנתן טעמו בקדירה אין בו משום תרומה ואינו מטמא טומאת אוכלים ופירש רבינו שבת בלשון ערבי שבת והעיקר אצלנו סתם שבת לכמך עשוי ולא לקדירה ופי' הדברים [האלה כי בידוע כי השבת] נאכל כמו שהוא חי אחר המזון וכו' לא שיבושל בקדירה וע\"כ כל זמן שלא נתבשל חייב בתרומה ומטמא טומאת אוכלין אבל כשנתבשל כיון שהשליך כחו בבישול וימצא בבישול טעם השבת כבר תמה תועלתו והנשאר ממנו אחר כך הוא במדרגת השמרים אשר אינם ראויים לאכילה וע\"כ אינו חייב בתרומה ולא יטמא טומאת אוכלים עכ\"ל ור\"ש כתבו בפרק בא סימן משמע דטעמא משום דסתם שבת לכמך עשויה הא אי הוה סתמא לקדירה לא הוה עליה תורת אוכל דתבלין אין מטמאין טומאת אוכלים עכ\"ל וכ\"כ הריטב\"א הא עד שלא נתנה מטמאה ובסתם שבת קאמר אלמא סתמא לכמכא עכ\"ל הרי מבואר כדברי רבינו ושלא כדברי הראב\"ד שכתב ואם חשב עליו לקדירה א\"א לא כן שאינם יוצאים מידי טומאה במחשבה עד שתתן טעם לקדירה: \n\n" + ], + [ + "התמרים והגרוגרות וכו'. תוספתא בסוף טבול יום אלא שכתוב בה עד שיפסלו לכלב והיא נוסחא נכונה: \n\n" + ], + [ + "הכרשינין אם ייחדן וכו'. תוספתא בסוף טבול יום כרשינין מטמאים טומאת אוכלים דברי רבי יהודה ר\"ש אומר אינם מטמאין ופסק כרבי יהודה ומשמע לרבינו דדוקא אם ייחדן למאכל אדם והטעם מפני שהם מאכל בהמה ואין אוכלים אותם בני אדם אלא בזמן רעב כדאיתא בירושלמי סוף חלה: \n\n" + ], + [ + "הקור הרי הוא כעץ וכו'. בפרק ג' דעוקצין. \n", + "ומ״ש ואם שלקו וטגנו. בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ״ח ע״ב): \n\n" + ], + [ + "החרצנים והזגין וכו'. תוספת' בסוף עוקצין ופרק י\"ג דטהרות: \n\n" + ], + [ + "זיתים וענבים הקשים וכו'. בפרק שלישי דעוקצין פריצי זיתים וענבים ב\"ש מטמאים וב\"ה מטהרים ובתוספתא אלו הם פריצי זיתים וענבים היוצאים מתחת הגפת ומתחת הזגים. \n", + "ומ\"ש ועד כמה עד ארבעה קבים לכל כור. בפרק המקבל עלה ק\"ה. \n", + "ומ\"ש ואם כנסן לאוכלים וכו'. תוספתא בסוף עוקצין: \n\n" + ], + [ + "הכפניות. בפ\"ג דעוקצין פירוש כפניות תמרים רעים שלא בשלו כל צרכן. \n", + "ומ\"ש הפגין והבוסר. שם כר\"ע מחבירו. \n", + "ומ\"ש והקצח. שם הקצח ב\"ש מטהרים וב\"ה מטמאים ובפ\"ה דעדיות מונה אותה מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה: \n\n" + ], + [ + "לולבי זרדים וכו'. פ\"ג דעוקצין לולבי זרדין ושל ערל ועלי הלוף השוטה אינם מקבלים טומאת אוכלים עד שימתקו. \n", + "ומ\"ש והחרובין. שם בתוספתא: \n\n" + ], + [ + "החרדל והתורמוסים ושאר כל הנכבשים וכו'. תוספתא שם: \n\n" + ], + [ + "זיתים שכבשן וכו' עד מפני שאינו אוכל. משנה רפ\"ב דעוקצין: \n\n" + ], + [], + [ + "דבש בכוורתו וכו'. בפ' הספינה (בבא בתרא דף פ'). \n", + "ומ\"ש רדה הדבש וכו'. בסוף עוקצין וכבית הלל: \n", + "דבש הזב וכו' עד טומאת אוכלים. תוספתא פרק ב' דטהרות: \n\n" + ], + [ + "השמן הקרוש וכו'. תוספתא פ״ב דטהרות אלא שהיא כתובה בשיבוש. וכתב הראב״ד א״א אין בתוספתא שקרש וכו'. ויש לומר לדעת רבינו שאע״פ שאין בתוספתא שקרש א״א לומר דבכל שמן מיירי שהרי הוא משבעה משקים ולפיכך פירש דבקרוש מיירי ולא נראה לו להעמידה ביוצא מאליו ומה שהביא הראב״ד ראיה מדתנן במסכתא טהרות הרוטב והגריסין וכו' מאי תחילה לעולם וכו' וחכמים מודים לו. איני יודע זו מנין לו אדרבא כיון דבלשון יחיד נאמר משמע דרבנן פליגי עליה אחר כך מצאתי בתוספות שכתבו בפרק אור לארבעה עשר (פסחים דף י״ד ע״ב) בד״ה אפי' מכאן משמע דשמן חשוב משקה ולקמן גבי משקה בית מטבחייא וכן בכמה דוכתי והא דתנן רבי מאיר אומר שמן תחילה לעולם וחכ״א אף הדבש רבי שמעון שזורי אומר היין פירוש דוקא יין אבל הנך לא ופסקינן בהקומץ רבה דהלכתא כוותיה אומר רבינו תם דהתם מיירי בנקרש ואחר כך נימוח כדמשמע בתוספתא דאמרינן התם במה אמרו שמן תחילה לעולם בנקרש ואחר כך נמוח ובלא נקרש משמע דכולי עלמא מודו וכן משמע בריש פרק שלישי דטהרות דקתני התם הרוטב והגריסין והחלב והשמן בזמן שהם משקה טופח הרי הן תחילה קרשו ואח״כ נימוחו הרי אלו שניים ובתר הכי קתני רמ״א השמן תחילה לעולם והיינו לעולם אפילו קרשו ואהא קאי ר״ש שזורי עכ״ל הרי שהם מסכימים לדעת רבינו. \n", + "וכן הדם שקרש וכו' עד בטלה דעתו. שם: \n\n" + ], + [ + "חלב שקרש וכו'. גם זה שם לפי גירסת רבינו. והראב\"ד שכתב א\"א אינו כן אלא אמרו בתוספתא וכו', גירסא אחרת היתה לו בתוספתא: \n\n" + ], + [ + "דבש תמרים וכו' ושאר כל מי פירות וכו' עד בטלה דעתו. תוספתא פרק שני דטהרות: \n\n" + ], + [ + "השלג אינו אוכל וכו' עד לא נטמא כולו. תוספתא x פרק שני דטהרות ומייתי לה בפרק שני דנדה (דף י\"ז) ומקשה היכי משכחת לה דנגעה טומאה בכולו ומוקי לה כגון שהעביר השלג על אויר תנור ושלג בתוכו דנטמא מאויר כלי חרס שהתורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל כלומר שאין נוגעים כל הגרעינין בתנור אפ\"ה טמא ולפי זה מה שכתב רבינו העבירו על גבי כלי חרס לא על גביו ממש קאמר אלא באוירו ומ\"מ קשה שהיה לו לפרש: \n\n" + ], + [ + "החלב שבכחל וכו' עד טומאת אוכלים. תוספתא פ\"ב דטהרות. כתב הראב\"ד מצאתי נוסחאות חלוקות וכו'. ורבינו אע\"פ שכתב בפרק תשיעי מהמ\"א שחלב הקיבה פירשא בעלמא איכא למימר דכשחשב עליו הוי אוכל לענין טומאה דומיא דשיליא שכתב רבינו בפרק ראשון משאר אבות הטומאה: \n\n" + ], + [ + "ענבים שדרכן משיהלך בהם וכו'. ירושלמי פ\"ו דתרומות ותוספתא פי\"א דטהרות. \n", + "ומה שכתב נשתייר בהם גרגרין וכו'. שם בתוספתא: \n", + "וכן הזיתים וכו' עד טומאת אוכלין. שם בתוספתא. וכתב הראב\"ד בשאינן פרוצים וכו'. נראה שטעמו לומר דהא דקתני סיפא נשתיירו בהם גרגרים שלמים לא תימא שאף ע\"פ שהם פרוצים קצת קרי להו שלמים ומתטמאין טומאת אוכלין דליתא דאינם מתטמאי טומאת אוכלים אלא כשאינם פרוצים כלל שאם הם פרוצים קצת שוב אין עליהם תורת אוכלים ואם תאמר איך אפשר שיטענו ולא יהיו פרוצי' כלל ושני כגון שלא דחקה עליהם הקורה כל הצורך וכו' ולפי זה תיבת אלא צריך למוחקה וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "הערלה וכלאי הכרם וכו'. תוספתא בסוף עוקצין ואיתא בפרק המנחות (דף ק\"א) ופ\"ק דבכורות (דף ט' ע\"ב) ערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב כולם מטמאים טומאת אוכלים ר\"ש אומר אין מטמאים וידוע דהלכה כת\"ק. \n", + "ומ\"ש בשור הנסקל שנשחט. כלומר דאי נסקל מטמא טומאה חמורה דנבילה היא. ופטר חמור פירש\"י בפרק קמא דבכורות שנשחט ועדיין מפרכס שלא ירד לטומאת נבילה אבל אם נגע בו שרץ מטמא טומאת אוכלין שאם חזר ונגע באוכלים אחרים מטמאים אע\"פ שמפרכס כדאמרינן בפרק העור והרוטב. \n", + "ומ״ש ועגלה ערופה בין שנשחטה בין שנערפה. בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ״א ע״ב) תנן דהשוחט פרת חטאת ועגלה ערופה ר״ש פוטר וחכמים מחייבים ובגמרא (דף פ״ב) ועגלה ערופה לאו שחיטה ראויה היא והתנן נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר א״ר יוחנן עגלה ערופה אינה משנה ועריפת העגלה מטהרת אותה כמו שחיטה כדאמרינן בס״פ חטאת העוף (זבחים דף ע' ע״ב) מדא״ר ינאי כפרה כתיב בה כקדשים וכי היכי דמליקת קדשים מטהרת מידי נבילה גם עריפת העגלה כן ובמקום שחיטה עומדת וכ״כ רבינו בפ״ג מהל' שאר אבות הטומאה. \n", + "ומ״ש ובשר פרה אדומה. בפרק אותו ואת בנו (חולין פ״א ע״ב) ופרת חטאת שחיטה שאינה ראויה והתניא ר״ש אומר פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיה לה שעת הכושר ואמר ר״ל אומר היה ר״ש פרה נפדית ע״ג מערכתה א״ר יוחנן פרת חטאת אינה משנה. \n", + "ומ״ש והפגול והנותר. בפרק המנחות והנסכים (מנחות דף ק״א) אמרינן דלר״ש יש פיגול ונותר שאינו מטמא טומאת אוכלים ולטעמיה אזיל דסבר דאיסורי הנאה אינם מטמאים טומאת אוכלים אבל לרבנן בכל גוונא מטמאים טומאת אוכלים אלא אם כן היה להם שעת הכושר ומה ששנינו בתוספתא דסוף עוקצים פיגול אינו מטמא טומאת אוכלים ר״ש היא ובלא היה לו שעת הכושר ולית הלכתא כוותיה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל האוכלים הגדילים מן הקרקע וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך ובפרק בתרא דעוקצים תבואה שנעקרה ומעורה אפילו בשורש קטן טהורה ומשמע לרבינו דהיינו דוקא כשיכולה לחיות דאל\"כ חשיבא כעקורה כדאמרי' גבי ערלה וכדאמרי' גבי הני דבסמוך: \n\n" + ], + [ + "ייחור של תאנה וכו'. בפרק ב' דעוקצים וכחכמים. \n", + "ומ״ש ויש בדבר ספק וכו'. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "ירקות שיבשו וכו'. שם עלה קכ\"ז ע\"ב: \n", + "וכתב הראב\"ד ואפילו צמקו כלומר דלישנא דגמרא שצמקו ורבינו נראה דמשמע ליה דהיינו צמקו היינו יבשו דאם לא יבשו אע\"פ שצמקו עדיין תורת אוכל עליהם הילכך לישנא דברייתא דנקט צמקו לאו דוקא ושם בגמרא קרי לצמקו יבשו ובתוספתא דטבול יום פרק רביעי איתא להאי ברייתא וכתוב בה שיבשו כלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "אילן שנפשח וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש וכן אם יבש האילן וכו'. כתב הראב\"ד דבר זה אינו לא במשנה וכו'. ומ\"ש אבל אם יבשו בו פירות במחובר הרי הם כמחוברים. תמהני דהא בפרק העור והרוטב אמרינן אליבא דשמואל דכי תניא הרי הן כמחוברין לאו לענין טומאה וממילא משמע דלענין טומאה חשיבי תלושין וכדברי רבינו. ומ\"ש ואולי מבכורים גמר לה וכו'. לימוד רחוק הוא זה ועוד דבכורים לא מצאתי יבש האילן אלא יבש המעיין: \n\n" + ], + [ + "תאנים שיבשו וכו'. בפ' העור והרוטב שם: \n\n" + ], + [ + "כל האוכלים וכו'. הכי משמע בר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ח) שם ובפ״ג דעוקצים לענין טומאת אוכלין כל שאינה יכולה לחיות מקרי אוכל אע״פ שמפרכסת אע״ג דלגבי טומאת נבילות בעינן שתמות שאני התם דכתיב כי ימות: \n", + "נולד בהם טריפה וכו'. בפרק בהמה המקשה בעיא דלא איפשיטא: \n", + "האבר או הבשר וכו'. משנה ס״פ העור והרוטב (חולין ד' קכ״ט.) \n", + "ומ\"ש נשחטה הבהמה וכו'. שם נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה דברי רבי מאיר רבי שמעון אומר לא הוכשרו ופסק כר\"מ דמחמיר דבפרק מי שהוציאוהו אסתפק לן ר\"מ ור\"ש כמאן מינייהו הלכה הלכך נקטינן כדברי המחמיר. ועוד דבעיא דרבא דאיתא בגמרא אתיא אליבא דר\"מ וכיון דבעי אליביה משמע דסבר דהלכה כוותיה. \n", + "ומ\"ש שהבהמה כולה כמו יד לאבר זה. שם אמרינן הכי לר\"מ ופסק כמותו משום דבגמרא בעי בעיא והיא אליביה. וקשה לי למה שינה לשון המשנה שאמרה הוכשרו בדמיה וכתב הוכשרה בשחיטה דאתי כיחידאה דהא תנן בפרק שני דחולין (דף ל\"ג) השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלים בידים מסואבות וכו' ר\"ש אומר הוכשרו בשחיטה ויש לתמוה שהוא ז\"ל פסק לקמן בסמוך כת\"ק וכאן משמע שפסק כר' שמעון וצריך לומר שסמך על מ\"ש בסמוך לקמן בהדיא דתו ליכא למטעי. \n", + "ומה שכתב ויש בדבר זה ספק וכו'. בפרק העור והרוטב עלה קכ\"ח בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "השוחט בהמה חיה ועוף וכו'. משנה פ\"ב דחולין שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "אוכלים שהוכשרו וכו'. בריש פרק העור והרוטב שם כשם שאין מקבלים טומאה אלא לכשיתלשו כך אין מקבלים הכשר עד שיתלשו ופירש\"י כשם שאין זרעים מקבלים טומאה אלא לכשיתלשו כדאמרינן בתורת כהנים אם אתה אומר מחוברים טמאים טימאת את הכל שאין לך מחוברים שאין שרצים מצויים אצלם: \n", + "ומ\"ש או כשהוכשרו במים המחוברים בקרקע. בת\"כ גבי מים מחוברים יכול אפילו הם בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת\"ל בכלי יטמא ובפרק ד' דמכשירין שנינו צנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור העלתו כל שהוא מן המים טמא ופירש ר\"ש והוא טהור שלא הוכשר בעודו במערה והא דאמרינן בפ\"ק דפסחים דמחוברים מכשרי היינו בנתנים על הפירות בעוד המים מחוברים ובלבד שיתלשו לבסוף כמו צנון דהכא שהודח במערה ואח\"כ העלתו עכ\"ל וכך הם דברי רבינו שם בפיהמ\"ש וע\"פ זה צריך לפרש דברי רבינו כאן. \n", + "ומ\"ש שאב המים בכלי וכו'. הכי משמע בתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "קישות שנטעה כו'. בסוף פרק ב' דעוקצים קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ טהורה ופירש רש\"י שנטעה בעציץ שאינו נקוב והוכשרה שם ונטמאת דכתלושה דמיא לכל דבר כדאיתא בשלהי המצניע והגדילה ויצאה חוץ לעציץ ונחשבת כמחובר ופרחה לה טומאה עכ\"ל. ובתוספתא שנינו היה משקה בעציץ שאינו נקוב נפלו משקים ע\"ג קישות ונטמאת הגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה: \n", + "כתב הראב\"ד אע\"פ שיצאת חוץ לעציץ א\"א אין כאן אע\"פ וכו'. ומתוך דברי רבינו בפי' המשנה וכאן נראה שאינו מפרש כן אלא הכא בקישות טהורה שנטעה בעציץ נקוב עסקי' שכיון שהיא נטועה אינה מקבלת טומאה ואם הגדילה ויצאת חוץ לעציץ סד\"א שאותה שיצאה חוץ הויא כתלוש ומקבלת טומאה קמ\"ל דאע\"פ כן טהורה כלומר אינו מקבל טומאה ולאפוקי מר\"ש דפליג התם ואמר מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו והטהור יאכל כלומר מה שיצא לחוץ מקבל טומאה ומה שבתוך העציץ יאכל דאינו מקבל טומאה. ומה שכתב הראב\"ד וכן שנויה במשנה לא ידענא מאי קאמר שבמשנה אינו שנוי כיון ואם הכוונה לומר שהוא מוכרח לפרש כן במשנה כיון שאפשר לפרש פירוש אחר במשנה אין פירושו מוכרח. ואפשר שעל התוספתא קאמר שבתוספתא מבואר כפירוש הראב\"ד ולדעת רבינו צריך לומר שמה ששנינו בתוספתא דין אחר הוא ואינו ענין לדין המשנה: \n", + "ועציץ שהוא נקוב וכו' עד מכשירין. בסוף פ\"ב דעוקצין. \n", + "ומ\"ש דעציץ נקוב דינו כארץ גם לענין המים שבתוכו שאינם מכשירים את הזרעים. כן כתב שם רבינו ור\"ש: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש כלי גללים וכו'. שם כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולים לצאת בהם אינם מכשירין את הזרעים ודברי רבינו בפירושה כאן כפי' ר\"ש והראב\"ד והוא הנכון ולא כמו שפירש רבינו בפירוש המשנה: \n", + "כתב הראב\"ד אני מוצא אפילו בכלי חרס גמור וכו'. אין זו קושיא על רבינו דלישנא דמתניתין נקט ומאי דקשיא ליה להראב\"ד מתניתין כבר יישבה הוא עצמו וכתב ואולי יתפרש שם פירוש אחר: \n\n" + ], + [ + "עציץ שמילאהו עפר וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "משקים טמאים וכו'. בריש מכשירין. \n", + "ומ\"ש והוא שלא יהיו בקרקע. הוא על פי מה שנתבאר לעיל שהמים המחוברים אינם מכשירים בעוד הפירות בתוכן: \n\n" + ], + [ + "כל אוכל שנפסד. בפ״ג דבכורות עלה כ״ג ע״ב אמרינן דבסרוחה מעיקרא לא צריך קרא למעוטי עפרא בעלמא הוא ומשמע לרבינו דכל שאינו ראוי לאוכל אדם הוי עפרא בעלמא. וכתב הראב״ד מי שלמדהו וכו'. ומה שהביא ראיה מכלל אמרו בטהרות וכו' מה טהור שאינו מקבל טומאה וכו' י״ל שאין היקש זה מוכרח דמידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ובפירוש אמרו בר״פ דם שחיטה (כריתות דף כ״א) ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא והתנן כלל אמרו בטומאה כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת הכלב ההוא לאסוקי טומאה מיניה דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת הכלב הכא לאחותי ליה טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב וזה מבואר כדברי רבינו והרי מימיו מים חיים מן המקדש הם יוצאים. ומה שהביא ראיה ממדרש ספרא י״ל שמה שאמרו אין משקה יוצא לא ע״י פרה ולא ע״י עופות היינו דוקא כשנטמא קודם שנסרח אבל אם נסרח קודם שנפסל מאוכל אדם שוב אינו מקבל טומאה. \n", + "ומה שכתב וכן משקה שנסרח וכו' כדרך שאינו מכשיר שנאמר אשר ישתה. בת\"כ ואבארנו בסמוך: \n\n" + ], + [ + "העור ששלקו וכו'. בר\"פ בכל מערבין עלה כ\"ח ע\"ב ובסוף פרק בהמה המקשה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב עור החמור כו'. בסוף פרק בהמה המקשה בעיא דלא איפשיטא. \n", + "ומה שכתב בפני עצמו. משום דתנן העור והרוטב וכו' מצטרפין לטמא טומאת אוכלין והיינו אפילו בלא שליקה ולכך כתב בפני עצמו דכל ששלקו אפילו אין בו בשר מטמא ובעור חמור בהכי מיבעיא לן: \n\n" + ], + [ + "חטים שבגללי בקר וכו'. תוספתא סוף פ\"ח דטהרות אלא שכתוב בנוסחא שבידינו אע\"פ שחישב עליהם לאוכלין אינם מטמאים טומאת אוכלין כנסן לאוכלין מטמאין טומאת אוכלין ואנו אין לנו אלא כנוסחת רבינו ונראה שגם זאת נוסחת הראב\"ד מאחר שלא השיגו. ובמנחות פ' ר' ישמעאל עלה ס\"ט בעי רמי בר חמא חטים שבגללי בקר ושעורים שבגללי בהמה מהו למאי אי לימא לטמא טומאת אוכלים תנינא חטים שברעי בקר ושעורים שבגללי בהמה חישב עליהם לאכילה אין מטמא טומאת אוכלים ליקטן לאכילה מטמא טומאת אוכלין וזה כגירסת תוספתא דידן וצ\"ל שגם שם היתה גירסת רבינו משונה משלנו. ואפשר לפרש דברי רבינו ע\"פ גירסת התוספתא דה\"פ התוספתא כשליקטן סתם אע\"פ שאח\"כ חישב עליהם אינם מטמאים אבל אם כנסן לאכילה כלומר אם כשליקטן חישב עליהם לאכילה מטמאים. \n", + "ומ\"ש ואם חישב עליהם לאכילה. אליקטן קאי כלומר אם כשליקטן חישב עליהם לאכילה מטמאים אבל אם כשליקטן לא חישב עליהם לאכילה אע\"פ שאחר כך חישב עליהם אינם מטמאים: \n\n" + ], + [ + "כל אוכל שנטמא וכו'. בפ\"ג דבכורות עלה כ\"ג וכר' יוחנן. \n", + "ומה שכתב או שיבש כחרס וכו'. בפרק דם הנדה (נדה דף נ״ה) משמע דיבש כחרס עפרא בעלמא הוא. \n", + "וכל האוכלים שנטמאו וכו'. תוספתא פרק קמא דטבול יום: \n\n" + ], + [ + "זרעים טמאים שזרעם וכו'. בת״כ פרשת שמיני מנין לזרעים טמאים שזרען טהרו שנאמר אשר יזרע טהור או יכול אפילו לא השרישו ת״ל הוא. ובפרק ב' דמעשרות תנן בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא ובירושלמי שם התורה ריבתה בטהרות זרעים מ״ט כי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא ובתרומות פרק תשיעי תנן שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהרו מלטמא ומייתי לה בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ד) בלשון קצר ופירש רש״י משום דכיון שחיברה לקרקע בטלה ע״ג קרקע ויצאה מתורת אוכל. \n", + "ומה שכתב אפילו בדבר שזרעו כלה. מההיא דתנן בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא ובצלים דבר שאין זרעו כלה הוא כדתנן בפרק בתרא דמעשרות: \n\n" + ], + [ + "אוכלים שמחוברים לכלים וכו'. בסוף פרק העור והרוטב עלה קכ\"ט: \n\n" + ], + [ + "כל משקה שנטמא וכו'. בת\"כ פרשת שמיני ר' אליעזר אומר אשר ישתה פרט למשקה סרוח אמרו לו אין משקים יוצאים ידי עופות ולא ידי פרה ומשמע לרבינו דמה דאמרו לו אינו אלא לומר שאם נטמא ואח\"כ נסרח אינו עולה מידי טומאתו ע\"י הסרחון אבל אם נסרח קודם שנטמא שוב אין טומאה חלה עליו כדאשכחן באוכלין ור\"א סבר שאף אם נטמא ואח\"כ נסרח טהור והלכה כאמרו לו. א\"נ דאמרו לו סברי דאף אם נסרחה ואח\"כ נטמא טמא ור\"א פליג עלייהו בהא דכיון שהיה סרוח מקודם לא חלה עליו טומאה והלכה כמותו דמשוה דין משקים לאוכלים משום דאם איתא דסברה גמרא כאמרו לו דמפלגי בינייהו לא הוה שתיק גמרא מלפלוגי בינייהו ודרך זה נראה יותר שהוא דעת רבינו מדכתב לעיל בסמוך דרשא דאשר ישתה כדברי ר\"א וכאן שכתב שאין המשקים יוצאים ידי הכלב אע\"פ שהם כדברי אמרו לו פירוש דבריו אינו כמו שנתכוונו הם ואשכחן לו ז\"ל כיוצא בזה בפרק [א'] מהא\"ב גבי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וכמ\"ש שם הרב המגיד. ועי\"ל דסבר רבינו דאמרו לו לא לחלוק על ר\"א באו אלא לפרשם ודייק לשונם שאין משקים יוצאים דמשמע שאין יוצאין מידי טומאתן שהיו טמאים ובאי זה מדרכים אלו נסתלקה השגת הראב\"ד שכתב ממדרש ת\"כ נראה שאפילו לכתחלה מקבלים טומאה וכו' ויש בקצת ספרי רבינו תיבה יתירה וכך היא הנוסחא הנכונה שאין המשקה יוצא על ידי הכלב לעולם וה\"פ שאין המשקה יוצא מידי טומאתו שנטמא והוא טהור על ידי הכלב כלומר כל זמן שהוא ראוי לכלב אע\"פ שאינו ראוי לאדם. וכתב הראב\"ד ממדרש ת\"כ נראה שאפילו לכתחלה מקבלין טומאה וכו' וכבר כתבתי בזה: \n", + "ואין למשקה שנטמא טהרה חוץ מן המים בלבד. [שהמים מיטהרין במקוה] במשנה דפ\"ב דביצה (דף י\"ז ע\"ב) ושאין שאר משקים מיטהרים במקוה בפ\"ד דמכשירים ותוספתא פרק קמא דטבול יום: \n", + "ומטבילין חמין בצונן וכו'. כך מצאתי בספרי רבינו המוגהים והוא משנה בפרק בתרא דמקואות וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "מקל שהיא מלאה משקים. כלומר מים טמאים. \n", + "והטביל מקצתה וכו'. בפ\"ח דטהרות וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "שלג שנטמא וכו'. תוספתא בפ\"ב דטהרות וכנוסחת רבינו שמשון ואיתא בפ\"ב דנדה (דף י\"ז): \n\n" + ], + [ + "התמד הטמא וכו'. בספ\"ק דחולין (דף כ\"ו) וכדאסיק רב גביהא: \n\n" + ], + [ + "קדירה שמליאה משקים וכו'. בפרק ד' דמכשירין: \n", + "וכתב הראב\"ד אע\"פ שהיא בתוך המקוה א\"א זו הנוסחא עיקר וכו'. נ\"ל דאסיפא דמילתא קאי פשט אב הטומאה את ידו וכו'. שנוסחא אחרת יש בקצת ספרי רבינו שכתוב בה שהרי המים חוצצים בתוכה ולכן כתב שנוסחא זו עיקר שאין מי המקוה מטהרים כלי חרס דלאותה גירסא קשה מאי איריא שהמים חוצצים דמשמע שאם לא היו חוצצים היתה טהורה וזה שקר ועוד שאם היה לקדירה טהרה לא היו המים חוצצים: \n\n" + ], + [], + [ + "(כו-כז) מי שפיכות הרי הם בחזקת טומאה וכו' עד והנוטפים מהם טהורים. פ\"ב דמכשירין: \n", + "וכתב הראב\"ד ממי השפיכות הכל טמא א\"א לא ידעתי טעם לזה וכו'. וא\"ת שלפי טעם זה אפילו לא נפלו מי שפיכות נמי וי\"ל דלא גזרו אלא שיש שם מי שפיכות ופשוט הוא ולטעם רבינו קשה דאדרבא הל\"ל כשנפלו מי שפיכות למי גשמים קמא קמא בטיל וכן ברישא הל\"ל הכי ונ\"ל דהכא שאין מים אלו מכונסים אלא הולכים ונגרים הילכך המים הבאים באחרונה הם שוטפים את הראשונים הילכך בתר בתראי אזלינן ועל דרך ששנוי במשנה: \n", + "ומ\"ש ורבו הנטיפות. היינו לומר שהיו הטפות יותר עבות וכדמפרש בתוספתא אליבא דחכמים: \n\n" + ], + [ + "הסך שמן טהור וכו'. בפרק ד' דעדיות וכב\"ה ודברי הראב\"ד בפירושו למשנה זו בע\"א: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבר ביארנו וכו'. בפ\"א: \n\n" + ], + [ + "אוכל שהוא מיוחד לאדם וכו'. בפרק ג' דעוקצין. \n", + "ומה שכתב וכל אוכל שסופו לטמא וכו'. בפרק בא סימן עלה נ״א ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״א) תנא דבי ר' ישמעאל וכי יותן מים על זרע מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה וכו': \n\n" + ], + [ + "יש אוכלים שצריכים הכשר וכו'. פ\"ג דעוקצים. \n", + "ומ\"ש דגים טהורים וחגבים טהורים בכ\"מ וחגבים טמאים ודגים טמאים וכו'. תוספתא רפ\"ה דטבול יום וצ\"ע דבפ\"ג דעוקצין תנן דגים טמאים וחגבים טמאים צריכין מחשבה בכפרים ואפשר שרבינו היה גורס במשנה קטנים במקום טמאים וכמ\"ש לקמן בסמוך. \n", + "ומ\"ש וכן חלב בהמה טהורה שמתה וכו'. בתוספתא פ\"ה שם: \n", + "ואלו צריכין מחשבה והכשר וכו' עד והפטריות. בפ\"ג דעוצקין ודקדק רבינו לכתוב בשר הפורש מן החי משום דאבר הפורש מן החי מטמא טומאה חמורה ואינו צריך הכשר. \n", + "ומ״ש וחלב בהמה טהורה שחוטה. בשלהי פ' העור והרוטב (חולין דף קכ״ט) כלומר דאילו של נבילה לא בעי מחשבה כמו שנתבאר. \n", + "ומ\"ש ושאר ירקות שדה כגון הבצלים הקשים. מדברי רבינו נראה שהוא מפרש מ\"ש במשנה ושאר כל ירקות שדה ושמרקעין ופטריות היינו לומר כגון שמרקעין והם הבצלים הקשים ביותר. \n", + "ומ\"ש וכן חגבים וכו'. שם דגים טמאים וחגבים טמאים צריכים מחשבה בכפרים וכבר כתבתי שרבינו נראה שגורס קטנים במקום טמאים: \n", + "עולשין שזרען לבהמה וכו'. פרק בא סימן עלה נ': \n", + "עולשין שליקטן לבהמתו וכו'. פרק העור והרוטב עלה קכ\"ח: \n", + "האלל אם חשב עליו וכו'. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״א) אהאי דאמר רבי יהודה האלל המכונס אם יש כזית במקום אחד חייבין עליו וכו' למ״ד דאלל היינו בשר שפלטתו סכין אמרינן ה״ד אי דחשיב עליה אפילו באנפי נפשיה מטמא ופי' רש״י ליטמא טומאת אוכלין דקיימא לן דמחשבה שויא אוכלא כל מידי דמצי למיכליה ואף על גב דלאו אורחיה: \n", + "וכן העצמות המחוברים בבשר וכו'. בר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ז ע״ב) תנן העצמות והגידים והקרנים והטלפים מצטרפין לטמא טומאת אוכלים ובגמרא (דף קכ״א) קרנים אמר ר״פ במקום שחותכים ויוצא מהם דם ובפ״ק דטהרות תנן החרטום והצפרנים מטמאים ומיטמאים ומצטרפים ובפרק העור והרוטב מפרש דה״מ במקום שמובלעים בבשר ופירש״י דלענין טומאת אוכלין קאמר ובפרק קמא דטהרות תנן תו הכנפים מטמאים ומיטמאים ומשמע לרבינו דעצמות דקתני היינו במחוברים בבשר שהם ראויים לאכול קצת דומיא דמאי דאמרינן דקרנים וחרטום וצפרנים ודלא כפירוש רש״י: \n", + "ואלו שאין צריכין לא מחשבה ולא הכשר וכו'. בפ\"ג דעוקצים נבלת בהמה טהורה בכ\"מ ונבלת העוף הטהור והחלב בשוקים אינם צריכים לא מחשבה ולא הכשר ומ\"כ בחלב בהמה טהורה שחוטה מיירי וכך היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו וכן פירש ר\"ש וכן פירש\"י והתוספות בפ\"ק דבכורות ופרק בא סימן והטעם שנתן רבינו מפני שסופן לטמא אדם וכלים לא קאי אלא אשארא דאילו חלב טהורה אפילו של נבילה אינו מטמא טומאה חמורה וטעמא דחלב משום דבכרכים עם רב ואוכלים אותו ואיתא מחשבה בסתם ואיתא הכשר בשחיטה: \n", + "ואלו צריכין מחשבה ואינם צריכים הכשר וכו'. שם. \n", + "ומה שכתב והוא שחשב על פחות מכזית. כתב כן משום דקשיא ליה נבלת בהמה טומאת אוכלים למה לי הא מטמאה אדם וכלים ולפיכך כתב דהב״ע בשחשב על פחות מכזית כדאמרינן בפרק דם שחיטה (כריתות דף כ״א) דאי איכא פחות מכזית דאין עליו טומאת נבלות וצרפו לפחות מכביצה אוכלים אם חישב על פחות מכזית זה לאכילה מצטרף עם אוכלים להשלימו לכביצה לטמא טומאת אוכלים ופריך א״ה ליבעי נמי הכשר שהרי פחות מכזית אין סופו לטמא טומאה חמורה ומשני דלא בעי הכשר אלא באוכלים שאין בהם צד טומאה חמורה אבל פחות מכזית זה כיון דהוי נבילה ואינו מצטרף לכזית מטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר: \n\n" + ], + [ + "ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי וכו'. משנה ר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ז ע״ב) השוחט בהמה טמאה לנכרי והיא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלים ובגמרא (דף קכ״א) אמר ר' אסי שונים ישראל בטמאה ונכרי בטהורה צריכים מחשבה והכשר מים ממקום אחר הכשר מים למה לי סופו לטמא טומאה חמורה וכל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר וכו' אמר חזקיה הואיל ויכול לגורדה ולהעמידה על פחות מכזית ופירש״י אמר חזקיה שאני מתניתין דבמפרכסת קיימינן וכו' ויש לתמוה למה פסק רבינו שאינה צריכה הכשר ואפשר לומר דסבר דהא פליגא אההיא דפרק דם שחיטה שכתבתי בסמוך דאע״ג דלא הוי כזית מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה הואיל וחזי לאצטרופי וכההיא קי״ל דסתם גמרא קאמר לה: \n", + "שחט בה אחד או נחרה וכו'. שם ופירש\"י שחט בה אחד אינה מטמאה טומאת אוכלים דלא אשכחן היתר אכילה בדכוותה לא לישראל ולא לבני נח וכן בנחרה ועודה מפרכסת: \n", + "וכן עכו\"ם ששחט וכו' שחט בה אחד וכו'. שם ופירש\"י מטמא טומאת אוכלים וכו'. והראב\"ד כתב א\"א יש לנו קושיא בזה וכו'. אין כאן השגה על רבינו דרבינו לישנא דברייתא נקט ומ\"מ לענין קושייתו אפשר לומר שהטעם משום הואיל עכו\"ם בטהורה הואיל וטהורה היא ואית בה שם שחיטה בעלמא הויא אוכל אבל כי נחרה לא שייך בה הואיל וכן ישראל בטמאה נמי כיון דשחט ואית בה שם שחיטה עביד לה אוכל אבל כי נחרה אין כאן שם שחיטה וה\"ה נמי היכא דשהא בה או דרס בה או איכא פגימת הסכין דלא מטמאה טומאת אוכלים כיון דלית בה שם שחיטה: \n\n" + ], + [ + "החותך בשר מאבר מן החי וכו'. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב) ת״ר החותך כזית בשר מאבר מן החי חתכו ואח״כ חישב עליו טהור חישב עליו ואח״כ חתכו טמא וכו' א״ל ר' אסי לרבי זירא טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמא א״ל וכו' שאילתיה לר' אבא בר ממל וא״ל הא מני ר״מ היא דאמר טומאת בית הסתרים מטמאה א״ל ולאו זימנין סגיאין אמרה קמאי ואמרי ליה שאני לר״מ בין טומאה דבעיא הכשר לטומאה דלא בעיא הכשר אמר רבא ומאי קושיא דילמא בשהוכשר א״ל רבא בר רב חנן לרבא למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו א״ל כששימש מעשה עץ שימש ופירש״י החותך כזית בשר מאבר מן החי בתוספתא לא גרסינן כזית אלא בשר מאבר מן החי וכגון דאיכא כביצה. חתכו ואח״כ חישב עליו להאכילו לנכרי. טהור דהא בשר הפורש מאבר מן החי טהור הילכך טומאת עצמו אין בו ומשחישב עליו לא נגע בטומאה שיקבלנה אבל חישב עליו והורידו באביו באבר לתורת אוכל ואח״כ חתכו קיבל טומאה מאביו קודם לכן מטומאה חמורה שהיתה עליו בעודו אבר שלם כשחתכו והלכה לה טומאה חמורה נשארה עליו הקלה שלא היתה בו עד עתה וכו'. טומאת בית הסתרים וכו' בשהוכשר קודם חתיכה קתני הך ברייתא דטמאה. הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו בעודו מחובר באבר היה אב הטומאה לטמא אדם וכלים ותנא דבי רבי ישמעאל וכו' מה זרעים וכו' וכל שכן זה שכבר טמא. כששימש אותו שימוש טומאה חמורה לאו בתורת אוכל שמשה שאין האבר מטמא כלום על ידי אותו בשר אלא בתורת עץ שימש שנחשב עם הגידים והעצמות ליעשות אבר והם כעץ והשתא אתעביד ליה אוכל ופנים חדשות באו לכאן עכ״ל: \n", + "וכתב הראב״ד טעה בכל זה וכו'. ואני אומר שעם היות כי באמת קושיותיו על רבינו חזקות אין לחשדו שתפס התוספתא שמצא ונעלמו ממנו דברי הגמרא או לא חשש להם ולכן נראה לי שליישב דעת רבינו יש לומר דסבירא ליה כדאמר ליה רבא בר רב חנן לרבא למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו ואם כן אין צריך לאוקומה כרבי מאיר דכרבי עקיבא אתיא דכיון דמטמא טומאה חמורה אגב אביו אין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ כדאמרינן בפרק בא סימן ורבא בר רב חנן כי אמר ליה לרבא למה לי הכשר ה״מ למימר ליה למה לי לאוקמה כרבי מאיר אלא דבעא לאקשויי ליה למאי דאוקי לה רבא גופיה בשהוכשר וממילא משמע דלא צריכין לאוקמי כרבי מאיר אלא דלא נחת אלא לאקשויי ליה למאי דאוקי בשהוכשר ואף על גב דשני ליה רבא כששימש מעשה עץ שימש שינויא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה ואף על גב דשתיק ליה רבא ב״ר חנן לאו משום דקיבלה מיניה אלא משום דלמאי דאקשי ליה שינויא הוא ואף על גב דמשמע התם דאביי ור״פ ורב מתנא סבירא להו כהאי שינויא דכששימש מעשה עץ שימש איכא למימר דלשינויא דשני רבא קאמרי ולהו לא ס״ל ואפילו את״ל דס״ל כהנהו מילי כששימש מעשה עץ שימש לא דמי האי מעשה עץ להנהו דהנהו לומר דנתבטל מתורת אוכל ונעשה כעץ אבל האי שימש מעשה עץ אינו כן אלא היינו לומר שאין האבר מטמא על ידי אותו בשר אלא שנחשב עם הגידים והעצמות ליחשב אבר והן כעץ והשתא אתעביד ליה אוכל ופנים חדשות באו לכאן וכדפי' רש״י והשתא כיון דלא מיקרי אבר אלא כשהוא בשר וגידים ועצמות אם כן שפיר אמרינן שהאבר מטמא על ידי אותו בשר ולמה שפירשו התוספות כששימש מעשה עץ שימש היינו לומר דמאותו השם שהיה מטמא טומאה חמורה דהיינו משום אבר מן החי עתה אין אבר מן החי שאין בו אלא בשר ואינו קרוי אבר ולא דמי לנבלת עוף טהור ופרים הנשרפים שכשטימא טומאה חמורה היה משום שורף פרים והשתא נמי הם פרים וה״פ כששימש מעשה עץ לא מתורת אוכל כמו שהוא עתה אלא מתורת עץ בעלמא עכ״ל. הרי דלא קרי ליה מעשה עץ אלא משום דלא היה טומאתו משום אוכל אלא משום אבר הרי שאין זה דומה לשאר מעשה עץ האמורים שם ועוד דבהנך הטומאה חמורה היא בסוף ובזו הטומאה חמורה היא בתחלה ונראה שזהו מה שאמרו בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב ע״ב) אמאי טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמא לימא רבי מאיר לטעמיה דתנן ג' על ג' שנחלקו טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס דברי רבי מאיר וכו' לאו איתמר עלה אמר עולא לא שנו אלא ג' על ג' שנחלק אבל ג' על ג' הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהם ולפי זה ברייתא דהחותך בשר מאבר מן החי אתיא כרבי עקיבא ולפי זה הנך רבנן דאוקמוה כרבי מאיר לא הוה שמיע להו דעולא דאמר ל״ש אלא ג' על ג' שנחלק וכו' אבל אנן דשמיע לן נקטינן כוותיה ואתיא ברייתא כר״ע ואע״פ שהרשב״א כתב בשם התוספות בפרק העור והרוטב דהכא לא מצי למימר דבשעת פרישתן מקבלות טומאה מאביהן א״נ אוכלין כמאן דמפרשי דמו דמיירי כגון שלא היה בו יותר בשר ואין עליו שוב דין אבר מן החי עכ״ל הדבר מבואר כמה יש בזה מהדוחק ומוטב לומר דלא הוה שמיע להו ההיא דעולא ודרבינא ומכל אילין טעמי דלעיל סבר רבינו דמתניתין כר״ע והלכתא כוותיה: \n", + "ומה שכתב וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר. בפרק ג' דעוקצין חלב בהמה טהורה אינו מטמא טומאת נבילה לפיכך הוא צריך הכשר חלב בהמה טמאה מטמא טומאת נבילה לפיכך אינו צריך הכשר: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ו-ח) פחות מכזית מנבלת בהמה טמאה וכו' עד הכל מתטמא טומאה חמורה. בריש פרק דם שחיטה (דף כ\"ח) ופסק כשתי האוקימתות משום דס\"ל דלא פליגי וכן משמע לשון רב חנניא שאמר אפילו תימא כזית כגון שחיפהו בבצק משמע בהדיא דלא פליג אאוקימתא דרבי חייא ואע\"פ שבתוספות הוקשה להם על זה דא\"כ למה הוצרך לומר דמשום דמטמא טומאת משא הוא דמיבעי הכשר לישני דכיון דאם מסיר הבצק מטמא טומאה חמורה דומיא דמאי דאמר ר' חייא כיון דאי מצרף ליה וכו' י\"ל דאי הוה אמר הכי הוה קשה לן מאי איריא אם מסלק הבצק הא בבצק נמי איכא טומאה חמורה להכי נקט טעמא דקושטא דהשתא נמי טומאה חמורה יש בו ורבי חייא פשיטא דסבר לדרב חנניא דכ\"ש הוא: \n", + "וכתב הראב\"ד הכל צריך מחשבה א\"א מגמרא דכריתות נראה וכו'. ואני אומר שאין זה מוכרח ויש מקום לפירוש רבינו: \n\n" + ], + [ + "החותך בשר וכו'. כתב הראב״ד ואינו צריך הכשר א״א זה שיבוש שצריך הכשר וכו'. ביאור הדברים דתנן בפרק ג' דעוקצין החותך מן האדם כלומר מן האדם החי צריך מחשבה והכשר ע״כ השיג על רבינו שכתב שאינו צריך הכשר ולדעת רבינו י״ל דרבינו איירי בשחתכו להאכילו לכלב ומש״ה אינו צריך הכשר וכך מפורש בפרק דם שחיטה (כריתות דף כ״א) אמר מר אוציא דם מהלכי שתים שיש בהם טומאה חמורה ואין בהם טומאה קלה ורמינהי החותך מן האדם מן החי צריך מחשבה ואין צריך הכשר וק״ל מחשבה למה לי תעשה חתיכה שלו מחשבה ואמר ר״ל בחותכו לכלב ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא והתנן כלל אמרו בטומאה כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב ההוא לאסוקי טומאה מיניה דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי לה טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב ע״כ בגמרא וע״פ הדברים האלה הוכרח רבינו לפרש דהא דתנן בפרק ג' דעוצקין החותך מן האדם צריך מחשבה והכשר לאו בחותך לאדם היא דהא ההיא אינה צריכה מחשבה וכן ליכא לאוקומה בחותך לכלב דההיא אינה צריכה הכשר כמבואר בגמרא שכתבתי בסמוך וכן אין לאוקומה בשחתכה סתם לא לאדם ולא לכלב דלאו בשופטני עסקינן שאין להם במעשיהם כוונה לשום דבר הילכך ע״כ לומר דלישנא דחותך לאו דוקא אלא לומר שנחתך שלא על ידי אדם וזהו שכתב רש״י גבי צריכים מחשבה והכשר בשר הפורש מן החי מן האדם ולא כתב חותך אלא כתב פורש במקום חותך. ולשון רבינו שכתב אם חישב עליו למאכל אדם צריך מחשבה אינו נוח וצריך לפרש דה״ק אם חישב עליו למאכל אדם צריכה מחשבה זו ועל מה שסיים הראב״ד וחתיכתו לאדם זו היא מחשבתו יש לתמוה דרבינו לא איירי בחותך לאדם אלא בחותך לכלב ואח״כ חישב עליו לאדם: \n\n" + ], + [ + "גוזל שנפל לגת וכו'. בפרק קמא דטהרות גוזל שנפל לגת וחישב עליו להעלותו לעכו\"ם טמא לכלב טהור רבי יוחנן בן נורי מטמא ובפרק בא סימן עלה נ' במאי עסקינן אילימא בכרכים למה לה מחשבה והתנן וכו' נבלת עוף טהור והחלב בכרכים אין צריך לא מחשבה ולא הכשר אלא בכפרים ומי איכא למאן דאמר דלא בעי מחשבה והא תנן וכו' נבלת עוף טהור בכפרים צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר אמר רבי חנינא לעולם בכרך וגתו מאסתו ועשאו ככפר. \n", + "ומה שכתב חישב עליו להאכילו לכלב וכו'. שם פרק שמיני דטהרות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כמה שיעור אוכלין לטומאה וכו'. בת\"כ מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא ת\"ל אשר יאכל אוכל הנאכל והיינו כביצה. וכתבו רש\"י בפרק כל שעה עלה ל\"ג והתוספות חלקו עליו שם וכתבו שגם רש\"י חזר בו בפרק אותו ואת בנו וגם שם בפרק כל שעה כתב בסוף דבריו ואני שמעתי דאף לקבל טומאה בעי כביצה מ\"מ דעת רבינו הוא כפשטא דההיא דת\"כ: \n", + "ואין אוכל מטמא וכו'. בפרק יום הכיפורים (דף פ') טומאת אוכלים בכביצה ומייתי לה מקרא ובפרק כיצד משתתפין עלה פ\"ג גבי טומאת אוכלים תניא רבי נתן ורבי דוסא אמרו כביצה שאמרו כמוה ובקליפתה וחכמים אומרים כמוה בלא קליפתה וידוע דהלכה כחכמים: \n", + "וכן האוכל אוכלים טמאים וכו'. משנה פרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ב פ״ג) וכר״י בן ברוקא שהזכירוהו שם בברייתא בלשון חכמים אומרים: \n\n" + ], + [ + "המשקין מתטמאין כל שהן ומטמאין בכל שהן וכו'. בפרק כל שעה עלה י\"ד אהא דאמרינן הב\"ע דאיכא משקים בהדי בשר כתבו התוספות מכאן מדקדק ריב\"א דמשקים מטמאים בפחות מרביעית דסתם משקין דבהדי בשר לית בהו רביעית ולקמן נמי אמרינן גבי מים אבל פחות מרביעית טמאים והא דאמרינן בפרק ב' דע\"ז (דף ל\"ו) גבי יין נסך דמטמא טומאת משקין ברביעית ובפ' שני דנדה (דף י\"ט) גבי דם הירוק ובכמה דוכתי אומר ריב\"א דבפסול גוייה איירי דשיעורו ברביעית כדתנן בפרק רביעי דמעילה (דף י\"ז): \n\n" + ], + [ + "כל המשקים מצטרפין וכו' וכל האוכלים מצטרפין וכו'. משנה פ\"ד דמעילה: \n\n" + ], + [ + "העור המחובר בבשר. משנה ר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ז ע״ב) העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות והגידים והקרניים והטלפיים מצטרפין לטמא טומאת אוכלים ופירש״י העור כגון פחות מכביצה בשר ועורה אדוק בה משלימו לכביצה מצטרף מפני שהוא שומר ובגמרא (דף ק״כ) מאי רוטב אמר רבא שומנא א״ל אביי הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין אלא חלב דקריש וכו' אי קריש מצטרף ואי לא קריש לא מצטרף. ופירש״י חלב דקריש ליחה היוצאה מן הבשר ואיני יודע למה סתם רבינו והמרק ולא התנה שיהיה קרוש כדאמרינן בגמרא. \n", + "ומ\"ש רבינו והתבלין. הוא פירוש קיפה וכר\"פ דמסיק הכי וכל הני דתנן היינו להצטרף עם הבשר כדפירש\"י: \n", + "ואמרינן תו בגמרא (דף קכ\"א) מאי אלל ר\"י אמר מרטקא ופירש\"י גיד השדרה והצואר והוא רחב ולבן וקשה מאד ור\"ל אמר בשר שפלטתו סכין אבל מרטקא לא מצטרף ור\"י סבר מרטקא נמי מצטרף ויש לתמוה על רבינו למה לא פירש דמרטקא נמי מצטרף כר\"י וי\"ל שסמך על מ\"ש והגידים דכל גידים במשמע: \n", + "ואמרינן תו בגמרא האי בשר שפלטתו סכין היכי דמי אי דחשיב עליה אפילו באנפי נפשיה מטמא ואי דלא חשיב עליה בטולי בטליה ר' אבין ור' מיאשא חד אמר מקצתו חישב עליו וחד אמר מקצתו פלטתו חיה ומקצתו פלטתו סכין ומשמע דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולענין דינא לא פליגי: \n", + "ואמרינן תו בגמרא תנן התם (בפ\"ק דטהרות) החרטום והצפרניים מיטמאין ומטמאין ומצטרפין חרטום עץ בעלמא הוא אר\"א בחרטום תחתון תחתון נמי עץ בעלמא הוא אר\"פ תחתון של עליון. צפרניים א\"ר אלעזר מקום המובלעים בבשר. קרניים אמר ר\"פ מקום שחותכין ויוצא מהם דם. \n", + "ומ\"ש והכנפיים והנוצה. בפ\"ק דטהרות תנן הכנפיים והנוצה מתטמאות ומטמאות ולא מצטרפות ומדברי רבי' נראה שהיה גורס ומצטרפות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) כביצה אוכלים טמאים וכו' עד חזרו לכמות שהיו. בפרק ג' דטהרות ובפ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאה נתבאר דין זה יפה בדברי רבינו ורבינו קיצר כאן וסמך על מ\"ש שם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ז-ט) עלי בצלים וכו'. בפרק ב' דעוקצין: \n", + "פת סופגנין וכו'. שם: \n", + "בשר העגל וכו'. בפ\"ב דעוקצין: \n\n" + ], + [ + "האגוז והתמרים וכו'. תוספתא פרק רביעי דטבול יום ופירשה ר\"ש שם בפרק ב': \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(יא-טז) כל שטומאתו ושיעורו שוים וכו' עד מצטרפין לטמא כקל שבשניהם. משנה בפרק ד' דמעילה (דף י\"ז). \n", + "ומה שכתב שאם לא היו שוים לא בשיעור ולא בטומאה כגון בשר הנבילה ובשר השרץ. כלומר דנבילה מטמאה אף במשא ושרץ אינו מטמא אלא במגע: \n", + "ומה שכתב כיצד כחצי ביצה וכו' עד סוף הפרק. בפירקא קמא דטהרות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ידות האוכלים וכו'. בפ\"א דעוקצין: \n\n" + ], + [ + "כל שהוא יד ואינו שומר וכו'. בריש פ\"א דעוקצין: \n\n" + ], + [ + "כשם שיד לטומאה כך יד להכשר וכו'. בריש פרק העור והרוטב (חולין דף קי״ז קי״ח) וכר״י: \n", + "ויש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול. שם (קי\"ח ע\"ב) אמר רב אין יד לפחות לכזית ואין שומר לפחות מכפול ור\"י אמר יש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול וידוע דהלכה כר\"י ופירש\"י אין יד לפחות מכזית וכו' ונגעה טומאה ביד הואיל ואין עיקרו כזית וכו': \n", + "ושומר שחלקו אינו מצטרף עם האוכל. בא\"פ העור והרוטב עלה קי\"ט: \n\n" + ], + [ + "ומנין לשומרי אוכלים וכו'. שם (דף קי\"ז:): \n\n" + ], + [ + "ומנין לידות האוכלין וכו'. בר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ח): \n\n" + ], + [ + "הבוצר לגת וכו'. בפ\"ק דסוכה עלה י\"ג ע\"ב וכתוב בספרים מפני שמוציא את המשקה וט\"ס הוא וצריך למחוק תיבת שמוציא ולכתוב במקומו שמוצץ וכך מצאתי בספר מוגה והוא לשון הגמרא דלא ניחא ליה דלא נמצייה לחמריה ופירש\"י מוצצות את היין ומפסידות: \n\n" + ], + [ + "הקוצר לסיכוך וכו'. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כמאן דמיקל וצריך טעם למה. וכתב הר\"י קורקוס דטעמא משום דלמאי דבעי לאוקומי דרב מנשיא כתנאי מיתוקם כת\"ק וטענה חלושה היא. \n", + "ומ\"ש שהרי אינו צריך ליד. כלומר שא\"צ שיהיה יד לאוכל כיון שאין צריך לאוכל: \n\n" + ], + [ + "כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורים. בפ\"ק דעוקצים וכת\"ק ומייתי לה בפ\"ק דסוכה עלה י\"ד: \n\n" + ], + [ + "פסיגה של אשכול וכו' וכן שרביט תמרה וכו' וכן שרביט קטניות וכו'. בפרק קמא דעוקצין שם: \n\n" + ], + [ + "לעולם אין שומר על גבי שומר וכו'. בריש פרק העור והרוטב עלה קי\"ט: \n\n" + ], + [ + "שלש קליפות בבצל וכו'. בפ״ב דעוקצין ואע״ג דר' יהודה קאמר לה פסק רבינו כוותיה משום דבר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ט ע״ב) מייתי ראיה מיניה א״נ שסובר רבינו דר״י הוא מפרש דברי ת״ק: \n\n" + ], + [ + "כל הקליפין מתטמאות וכו'. בפרק שני דעוקצין: \n", + "קליפי פולין ותורמסין וכו' קליפת מלפפון וכו'. תוספתא בפרק רביעי דטבול יום: \n", + "השעורים בזמן שהם יבשים וכו'. מנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע' ע״ב) חטה בין קלופה בין שאינה קלופה מצטרפת שעורה קלופה מצטרפת שאינה קלופה אינה מצטרפת ומקשה עליו מדתנא דבי רבי ישמעאל על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה וכו' ותירצו הא בלחות הא ביבשות ומפרש רבינו דיבשות מצטרפות שכך דרך להוציא לזריעה יבשות ולחות אין מצטרפות ודלא כפירש״י: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יג-טו) כל הגרעינין מתטמאות וכו' עד כל שכנגד הבשר מצטרף. פרק שני דעוקצין: \n", + "וכתב הראב\"ד חוץ מגרעינות הרוטב א\"א לשון המשנה גרעינה של רוטב אע\"פ שיוצאת מצטרפת עכ\"ל. כלומר משיג על רבינו שלא ה\"ל לסתום דבריו אלא לפרש אע\"פ שיוצאת מצטרפת ואני אומר שמתוך דבריו של רבינו מתבארים הדברים שמה שכתב חוץ מגרעינת הרוטב קאי למאי דסמיך ליה דקתני ולא מצטרפות ולא הוצרך לכתוב אע\"פ שיוצאת דמדסתים לה סתומי ממילא משמע דבכל גווני מצטרפת אע\"פ שיוצאת: \n", + "כתב עוד הראב\"ד החותל של גרעינה א\"א אינו נראה כן מן המשנה וכו'. ומ\"ש שלשון של המשנה חותל של תמרה רוטב ועל פי לשון זה טרח לפרש שהוא קליפה או עלה שעל התמרה אני אומר שנוסחא משובשת נזדמנה לו במשנה ונוסחא דידן גרעינה של רוטב אף ע\"פ שיוצאת מצטרפת ושל יבשה אינה מצטרפת לפיכך חותל של יבשה מצטרף ושל רוטב אינו מצטרף ופירש רבינו שם חותל לפוף כמו והחתל לא חותלת ופירוש רוטב תמרה לחה וכן נקרא בערבי וכל הגרעינין של פירות היבשים הם יד ולא שומר ולכך אין מצטרפין אמנם של רוטב הוא שומר כי אם תוסר הגרעין תתחלחל התמרה הלחה ותפסד כי הגרעינה הוא המעמידה והמקיימה כראוי ולכך מצטרף כדין כל שומר אבל היבשה אף אם תוסר הגרעין לא תפסד התמרה כלל ולכך אינו שומר ואינו כדין יד ופירוש חותל הוא קרום דק של התמרה וכשהתמרה לחה אותו הקרום אינו שומר כלל רק הגרעין הוא השומר ואותו הקרום הוא נפרד מעצם התמרה הלחה אמנם כשהתמרה יבשה אותו הקרום דבוק בעצם התמרה והוא שומר לה לא הגרעין ואילו יוסר הגרעין ונשאר הקרום לא תפסד התמרה ולכך הקרום מצטרף והגרעין אינו מצטרף. ועל מה שפירש הראב\"ד שהוא קליפה או עלה שעל התמרה הוא דבר תימה שלא מצינו לתמרה עלה או קליפה שיזרקו אותה גם מה שעלה בדעתו לפרש שהוא כיס מבגד או מחריות כבר דחהו הוא ז\"ל בעצמו הילכך נוסחת רבינו ופירושו עיקר: \n", + "כתב הראב\"ד גרעינה של רוטב א\"א כל זה שיבוש וכו'. ואיני יודע מה שיבוש יש כאן מאחר שרבינו העתיק לשון המשנה ומה שיתפרש בלשון המשנה יתפרש בדבריו. ומ\"ש ולפ\"ז התוספתא מה שאמרה המשנה גרעינה שמקצתה יוצאת וכו' אפשר לומר שרבינו סובר שאין זה דיוק דאף אם התמרה קיימת אינו מצטרף מה שיוצא והתוספתא דקתני הנאכל חציו אורחא דמילתא נקט ולאו דוקא. ומ\"ש כמו שכתבתי למעלה איני רואה היכן כתב כן ובספר כ\"י נמצא כמו שכתב למעלה וגם זה אינו מתיישב שרבינו לא כתב כן והר\"י קורקוס ז\"ל כתב נראה שהכוונה כמו שהוזכר ברישא דמתניתין דהיינו מאי דקתני אע\"פ שיוצא מצטרף דמשמע אפילו היוצא עצמו מצטרף ומיירי ע\"כ בתמרה קיימת וסיפא בנאכלת עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש היה עליו הבשר מצד אחד וכו'. שם היה עליו הבשר מצד אחד ר' ישמעאל אומר רואין אותו כאילו מקיפו בטבעת וחכ\"א שכנגד האוכל מצטרף כגון הסיאה והאזוב והקורנית ופי' שם רבינו דברי חכמים אנו רואים כאילו כבר נחתך מה שתחת הבשר יצטרף כל מה שתחת הבשר לבשר אע\"פ שהבשר אינו סובב בעצם אנו רואים אותו שכבר סר עד שלא ישאר מגוף העצם אלא שיעור דק מדובק בבשר כדקות שבט האזוב אשר עם דקותו כבר מצאנוהו שומר למה שעליו מן העלין עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש רבינו אינו מצטרף אלא העצם שתחת הבשר עד חלל העצם. תוספתא רפ\"ד דטבול יום: \n", + "כתב הראב״ד ושאר העצם אין מצטרף א״א כל זה שיבוש וכו'. דעתו ז״ל שכל החכמים שנזכרו בתוספתא כולם בחדא מילתא פליגי ואין כאן דעת רבינו אלא פלוגתא דר' יהודה וחכמים דסיפא פלוגתא באפי נפשה היא ולא לאפלוגי את״ק אתו ופשטא דתוספתא הכי מוכחא ולהראב״ד דשביק מתניתין ועביד כברייתא קשה איך כתב שהם כדברי יחידים והם סתם וחכמים וגם רישא דתוספתא סתמא היא ואדרבה דברי אותם חכמים דתוספתא תני להו בפרק העור והרוטב (חולין דף קי״ט) בלשון אחרים אומרים: \n\n" + ], + [ + "קולית שהיה עליו בשר וכו'. שם בתוספתא וכחכמים ומייתי לה בפרק העור והרוטב וכבר כתבתי בסמוך דפלוגתא באנפי נפשה היא דפליגי ר\"י וחכמים דפליגי בקולית שיש עליה בשר והלכה כחכמים: \n\n" + ], + [], + [ + "(יז-יח) גרעיני זיתים וכו' עד מתטמאין. תוספתא פ\"ד דטבול יום וגירסת רבינו נכונה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(יט-כב) ואלו מתטמאים וכו' עד סוף הפרק. בפרק קמא דעוצקין וביארו רבינו בפיהמ\"ש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "האגוזים והשקדים וכו'. בפרק ב' דעוקצים. וכתב הראב\"ד א\"א הוא משנה את הלשונות וכו'. ואיני רואה מקום לומר שרבינו תפס לשון התוספתא שבתוספתא פ\"ד דטבול יום שנינו שאע\"פ שרצץ חיבור ורבינו כתב שאם רצץ אינו חיבור כדברי המשנה. \n", + "ומ\"ש שנסדקה קליפתן. י\"ל שרבינו דקדק בלשון המשנה דקתני חיבור עד שירצץ דמדקתני עד שירצץ משמע שקודם הריצוץ קדם צד פירוק חיבור והיינו שנסדקה קליפתן ואשמעינן דאעפ\"כ עדיין חשוב חיבור כל זמן שלא רצץ וזה מבואר בדברי רבינו ואין כאן שינוי לשון והתוספתא כפי נוסחא דידן אפשר שאינה חולקת על המשנה דה\"ג אע\"פ שרצץ חיבור עד שיגיע לפרק וה\"פ אע\"פ שריצץ כלומר אע\"פ שריצץ קצת דהיינו שנסדקה קליפתן חיבור עד שיגיע כלומר עד שיהא אותו ריצוץ כ\"כ גדול שיוכל ליטול הקליפה ביד בלי צורך שום ריצוץ עוד: \n\n" + ], + [ + "ביצה מגולגלת וכו'. משנה פרק ב' דעוקצין. \n", + "ומה שכתב ואם נתבלה וכו'. תוספתא סוף פרק ד' דטבול יום ופירוש נתבלה בקליפתה נראה דהיינו לומר שהיא מדובקת ביותר בקליפתה מלשון תבל עשו שהוא לשון עירוב ואפשר לפרש שהוא לשון תבלין כלומר שנתן בה תבלין בעודה בקליפתה שנוח לו שלא לקלפה לגמרי כשאוכלה כדי לתבלה בתבלין שעל קליפתה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) ומה שכתב עצם שיש בו מוח וכו'. משנה פרק ב' דעוקצין שם: \n", + "צמר שבראשי כבשים וכו' עד לקלף. תוספתא ספ\"ד דטבול יום: \n", + "הרימון שפרדו וכו'. משנה פ\"ב דעוקצין: \n\n" + ], + [ + "השרביטין של תמרים וכו'. תוספתא פרק ג' דטבול יום: \n\n" + ], + [ + "מלפפון שחתכו וכו' אפילו אמר חציו אני אוכל שחרית וכו'. תוספתא פרק ד' דטבול יום ויש לתמוה על גירסא זו שהיא בהיפך ממה ששנינו במשנה גבי שאר דינין אוכל שהתחיל בו אינו חיבור וגירסת ר\"ש בתוספתא נכונה ויש ליישב גירסא זו דה\"ק התחיל לפרק חתיכה וכל העולה עמה חיבור זה לזה דכל העולים ביחד הם חיבור זה לזה והנשאר כלומר כל הנשאר שלא עלה עמו אינו חיבור לזה שעלה ואע\"פ שהוא פשוט לאו לרבותא קתני לה אלא סיומא דמילתא היא וע\"ד זה יתפרש מאי דקתני היו שנים או שלשה וכו' זה שהתחיל בו \n", + "חיבור וכן מה שכתב זה החצי שהתחיל בו חיבור וכו'. והנך דתנן במתניתין אוכל שהתחיל בו אינו חיבור היינו לענין אוכל שהתחיל בו עם השאר שאינו עולה עמו: \n\n" + ], + [ + "המחתך ירקות וכו'. משנה פרק ב' דעוקצין: \n", + "וכתב הראב\"ד ואפילו התחיל לפרק א\"א לשון המשנה אינו כן וכו'. נראה שמשיג על רבינו למה שינה לשון המשנה וטעם רבינו דמתניתין לאו לגופה איצטריך האוכל שהתחיל בו אינו חיבור ולא אתא אלא לדיוקי הא אוכל שלא התחיל בו חיבור ולפיכך דקדק רבינו לכתוב הדין המחודש עצמו ואף על פי שהוא כמשנה לשון המשנה זהו שינוי לטובה: \n\n" + ], + [], + [ + "אוכל שנפרס וכו'. רפ\"ג דטבול יום וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "כל האוכלים שהיו עליו וכו'. שם וכתוב בספרי רבינו או שדרכו וט\"ס הוא וצריך למחוק או ולכתוב במקומו את: \n", + "ומ\"ש היתה לו יד ועלה וכו' לא היתה לו יד ולא עלה וכו'. תוספתא פרק ב' דטבול יום. \n", + "ומ\"ש הרי זה חיבור בטבול יום וכו'. בפרק העור והרוטב נראה דר\"י סבר כוותיה כיון שאמר דבריו בסתם וסבר כוותיה. \n", + "ומ\"ש אוחזים אותו באי זה מהם שירצה. פירושו שהולכים בו להחמיר ובאי זה מהם שיאחוז אותו ויעלה בו הוי חיבור: \n\n" + ], + [ + "האגוזים שקצצן וכו'. משנה פ\"ב דעוקצין. \n", + "ומ\"ש אפילו היו לפניו ק' כור וכו'. בתוספתא פ\"ד דטבול יום: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לשון המשנה אגוזים שאמנן והבצלים שחמרן עכ\"ל. כתב כן כדי לתמוה על פירוש רבינו ולפרש פירוש אחר כדבסמוך. ורבינו כתב בפירוש המשנה אמנן גדלן וחבר קצתן לקצתן מלשון ויהי אומן את הדסה וכו' וחמרן שנתן קצתן לקצתן מלשון ויצברו אותם חמרים חמרים: \n", + "וכתב עוד הראב\"ד הרי אלו חיבור א\"א נ\"ל שכלן נעשו יד זה לזה לקיימן עכ\"ל. ואיני יודע מה צורך לטעם זה כיון שהם מחוברים אע\"פ שלא יהיו יד זה לזה ה\"ל חיבור לטומאה: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) קליעה של שום וכו' עד שבעה משקים בלבד. תוספתא ספ\"ג דטבול יום: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה לא ידעתי מה הפרש יש וכו'. זה כתב להשיג על רבינו שפירש בצלים שחמרן שחיברן כמו חבל למה שם אמרו שהוא חיבור וכאן אמרו שאינו חיבור ולדעת רבינו אפשר לומר דאין ה\"נ דקליעה של שום הוי חיבור לענין שאם נטמא אחד מהם נטמא חבירו כדין בצלים שחמרן ולא אמרו שאינו חיבור אלא לענין שאם נפל משקה על אחד מהם חבירו טהור כלומר לא הוכשר חבירו וזה שסיים שאין חיבורי אדם חיבור לכל דבר משמע לקצת דברים הויא חיבור וה\"ה לבצלים שחמרן שאם נפל משקה על אחד מהם חבירו טהור כלומר שלא הוכשר חבירו. ומ\"ש ועוד מי ראה מעולם וכו' אינה קושיא שאולי בימיהם היו נוהגים כן. ומ\"ש וע\"כ נ\"ל שאמנן ושחמרן וכו' יש לתמוה שגם על פירושים אלו יש לתמוה מי ראה מעולם וכו': \n\n" + ], + [ + "הממעך אוכלים זה בזה וכו'. תוספתא פירקא קמא דטהרות. \n", + "ומ\"ש לפיכך עיגול של דבילה. תוספתא פ\"ב דטבול יום: \n\n" + ], + [ + "התמרים והגרוגרות וכו'. תוספתא פ\"ד דטבול יום: \n\n" + ], + [ + "הזיתים שעטנן וכו'. כך היא הגירסא האמיתית ובספרי רבינו כתוב שנטמאו וט\"ס הוא והדין תוספתא פ\"ק דטהרות. \n", + "ומה שכתב לפיכך שרץ הנמצא על אום של זיתים וכו'. פי\"א דטהרות: \n", + "היתה לו אום של זיתים וכו'. תוספתא פ\"י דטהרות. \n", + "ומ\"ש ואם משהפכה ועשו וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק כרבי מחבירו: \n\n" + ], + [ + "אוכל פרוד וכו'. בפ\"ג דעדיות ופ\"ח דטהרות ופסק כחכמים דפליגי ארבי דוסא. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שאינו חיבור להתטמא ואינו כגוף אחד כמו שביארנו בפרק הרי הוא מצטרף לכביצה לטמא אוכלים אחרים. ומ\"ש ואם לא כנסו וכו'. בפ\"ב דטבול יום מעשה קדירה וקטנית בזמן שהם פרודין אינו חיבור בזמן שהם גוש חיבור אם היו גושים הרבה הרי אלו ימנו: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אינו צריך להיות גוש אחד. ומ\"ש ואם אינם נוגעים אם יש תחתיהם משקה עומד וכו'. בפ\"ח דטהרות וכתבו רבינו בפרק שאחר זה: \n\n" + ], + [ + "ככר של תרומה וכו' עד סוף הפרק. בספ\"ק דטהרות: \n\n" + ], + [ + "ככרות של תרומה נושכות זו בזו. חסר בספרי רבינו חלוקה אחת וכך צריך לכתוב נטמאת אחת מהם במשקין טמאים כולם שניות ואע\"פ שפירשו אחר מכאן וכך מצאתי בספר מוגה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הניצוק אינו חיבור וכו'. בפ\"ח דטהרות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א בשעירה וכו'. בפרק ה' דמכשירין. \n", + "ומ\"ש ומפני מה אמרו וכו': \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לפיכך האשה שהיו ידיה טהורות וכו'. בפ\"ה דמכשירין: \n\n" + ], + [ + "נחיל דבש הזיפים וכו'. בפ\"ה דמכשירים ופי' שם רבינו דזיפים וצפחת שני מקומות בא\"י שהיה דבשם בתכלית העובי וע\"כ יחבר ניצוק שלהם בין המשקים שבשני הכלים. \n", + "ומ\"ש מפני שיש להם ריר וכו' לפיכך כל האוכלים וכו'. בפ\"ז דנזיר (דף נ' ע\"ב) וכרבי זירא ומר בריה דרבינא ולא שבקינן לפשיטותיה דרבינא משום דחייתיה דרב אשי. \n", + "ומ\"ש ואפי' היו עבים הרבה כגון הגריסין. כתב כן לאפוקי מב\"ש שאמרו בפ\"ה דמכשירין שמקפה של גריסין הוא חיבור, ולשון לפיכך היאך נמשך זה ממה שאמר למעלה הוא משום דברישא קאמר דתרתי בעינן דיש להם ריר והם נמשכים כדבק משום הכי קאמר לפיכך כל האוכלים אין ניצוק שלהם חיבור אפילו הם עבים הואיל וחסרו התנאי השני שהוא הריר. \n", + "ומ\"ש והחלב המותך. בפרק כה\"ג ונזיר: \n\n" + ], + [ + "הניצוק אינו חיבור לטהרה וכו' וכן הקטפרס וכו' אבל המשקים שבאשבורן וכו'. בפרק שמיני דטהרות והמשך דברי רבינו מבואר שכתב תחילה כיצד הניצוק אינו חיבור לטומאה ונמשכו הדברים עד כאן בביאור חילוקים דשייכי לזה ואח\"כ כיצד הניצוק אינו חיבור לטהרה: \n\n" + ], + [ + "עריבה שהוא קטפרס וכו'. שם ונראה מדברי רבינו שמה ששנינו אם היה משקה עומד אפילו כעין החרדל מצטרף אמשקה קאי שהוא מועט כעין החרדל: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו שטבול יום אינו מטמא חולין כלל וכו'. בפ\"י משאר אה\"ט וחזר לכתבו להקדמה למה שעתיד לכתוב: \n\n" + ], + [ + "יש דברים שאינם חיבור בטבול יום וכו'. יתבאר בפרק שאחר זה: \n", + "ומפני מה הקילו בטבול יום וכו'. נרמז בפ״ב דזבחים ופרק הערל (יבמות דף ע״ב): \n", + "ועוד הקילו בטבול יום שיש אוכלים וכו'. בספ\"ק דטבול יום וכחכמים ועוד שנינו שם שהתיאה והחלתית והאלום טהורים בטבול יום ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "כל יד האוכלים וכו'. רפ\"ג דטבול יום. \n", + "ומ\"ש וכן כל האוכל וכו'. תוספת' דטבו\"י פ\"ב. \n", + "ומ\"ש וכל שאינו חיבור וכו'. תוספתא פ\"א דטבול יום: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חלות או ככרים וכו'. בריש מס' טבול יום. כתב הראב\"ד וכן המים שהרתיחו א\"א זה כתב במקום קולית של מים וכו'. ור\"ש פירש כפי' רבינו. \n", + "ומה שכתב ואורז. שם כרבי יהודה ויש לתמוה למה פסק כיחידאה ודוחק לומר דסבר רבינו דרבי יהודה מסיים דברי ת\"ק הוא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בצק שיצא וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "רקיק שנחרך וכו'. תוספתא פרק טבול יום אלא שכתובה בשיבוש. וכן כתב הראב\"ד א\"א מצאתי זו המלה משובשת בתוספתא וכו'. ומה שכתב וסוף התוספתא וכן רימון שנימוק וכו' כלומר ומסופה נלמד לרישא שהיא כמו שכתב רבינו: \n", + "בשר הקדש וכו'. פרק ב' דטבול יום (דף קנ\"א) וכת\"ק: \n", + "שמן שצף וכו'. גם זה שם וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "ירק תרומה וכו'. פרק ג' דטבול יום וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "חוט של ביצה. ג\"ז שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "חבית שניקבה וכו'. פרק ב' דטבול יום וכתנא קמא ואף על גב דבעבודה זרה פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס') אמרינן דר״פ כרבי יהודה ורבינו בפי״ב מהמ״א פסק כרב פפא תירץ הר״י קורקוס ז״ל שסובר רבינו דרב יימר הוא דמוקים לר״פ כיחידאה ואתא לאפלוגי עליה אבל ר״פ ודאי שמיע ליה ואי הוה אמר מלתיה כיחידאה הוה מפרש בהדיא שפוסק כר״י הילכך אמרינן דלכ״ע אמרה למלתיה וסובר דלגבי טומאה הוי חיבור טפי מלענין יי״נ וכדאמרינן התם השתא טהרותיו טהורות יי״נ מיבעיא וכן כתב הרשב״א דלרבנן לענין טהרות הוי חיבור דחמירי להו טפי: \n\n" + ], + [ + "המערה מכלי לכלי וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "טבול יום שהיה תורם וכו'. גם זה שם וכת\"ק. \n", + "ומה שכתב ואם היה בבור פיטס וכו'. תוספתא פ\"ב דטבול יום. וכתב הראב\"ד א\"א לשון התוספתא ואם היה פיטס וכו'. כלומר שבתוספתא אינו כתוב ואם היה בבור פיטס אלא ואם היה פיטס ופירושו שלא היה שם בור אלא פיטס ונפלה החבית לתוך הפיטס ותיקון לשון הראב\"ד כך הוא שלא היה שם בור אבל היה תורם היין שבפיטס ותיבת אם ותיבת שם צריך למחקם ונראה שגם רבינו היה מפרש כן. \n", + "ומ\"ש בספרי רבינו ואם היה הבור קטן ט\"ס הוא וצריך למחוק תיבת קטן ולכתוב במקומה פיטס וכן מצאתי בספר מוגה והיינו לומר שבמקום בור היה פיטס וטעם דין זה מפני שהחבית והפיטס שניהם כלי והכל אחד ונראה שזו היא כוונת הראב\"ד במה שכתב ואפשר מפני שכבר נתבטל בכניסתו לפיטס: \n\n" + ], + [ + "הסולת של מנחות וכו'. ריש פרק ח' דעדיות ומייתי לה פרק קמא דפסחים (דף י\"ט) ופ\"ה דיומא (דף מ\"ח) ופ' בתרא דחגיגה (דף כ\"ג ע\"ב). \n", + "ומה שכתב במה דברים אמורים בגחלים שחותה וכו'. בירושלמי פרק חומר בקדש אהא דתנן הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש תמן תנינן הוסיף ר\"ע הסולת והקטורת והלבונה והגחלים שנגע טבול יום במקצתן שפסל את כולן וכו' מאי גחלים אמר רבי בון בר כהנא תפתר בגחלים של יום הכיפורים שבמה שהוא חותה הוא מכניס אבל בגחלים שבכל יום לא כההיא דתנינן נתפזר ממנו כקב גחלים היה מכבדן לאמה: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א אמת הוא שכך אמרו בירושלמי פרק בתרא דחגיגה אבל סוף השמועה עלתה וכו'. טעמו משום דהתם מסיים בה אמר ר' מתניה וכי סלת וקטורת וכו' יש לומר שרבינו יפרש שאינו מסקנא אלא פלוגתא ופסק כמאן דמיקל בדרבנן דהא דרבי מתניה לא מכרעא שיאמר רבי בון דגחלים של כל יום אע\"פ שנזקקו לכליין מאחר שמתפזר מהם ואינם משמשות אין לומר בהם מצרפן שא\"כ נתקדשו כולם ואיך ישליכו המתפזר מהם לאמה. והתוספות כתבו בשם רבינו ניסים גאון ז\"ל כדברי רבי בון וכדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "מקפה או רקיק וכו'. פרק שני דטבול יום: \n\n" + ], + [ + "ירק של חולין וכו'. פרק שלישי דטבול יום וכרבי עקיבא מחבירו: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) המקפה של תרומה וכו' עד בעיגול של דבילה. פ\"ב דטבול יום. כתב הראב\"ד א\"א לשון המשנה וכו'. טעמו שחסר בלשון רבינו מלשון המשנה. ויש לומר שרבינו קיצר הלשון ופירושו כפי' המשנה וכך פירוש לשונו ושאר כל הנדוכין שדרכן לדוכן במשקין כלומר ודכן במשקים כך דינם ואם דכן שלא במשקין אף על פי שהם גוש בקערה וכו': \n\n" + ], + [ + "עיסה שקרא שם וכו'. תוספתא רפ\"ב דטבול יום: \n\n" + ], + [ + "עיסה שנדמעה וכו'. משנה פ״ג דטבול יום וכתנא קמא ומייתי לה בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ו מ״ז): \n\n" + ], + [ + "עיסה שהוכשרה במשקין וכו'. שם כרבי עקיבא מחבירו: \n\n" + ], + [], + [ + "(יז-יח) מעשר ראשון שהוכשר וכו'. רפ\"ד דטבול יום: \n", + "וכן האשה שהיא טבולת יום וכו' עד החבית בטבלה. שם ומייתי לה בפ\"ק דנדה (דף ז'): \n\n" + ], + [ + "טבול יום מטומאת מת וכו' חוץ מזב וזבה בשביעי שלהם. פרק תינוקת (נדה דף ס״ז ע״ב) וברייתא בתורת כהנים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "השמן או הדבש וכו'. פרק ג' דטהרות רבי מאיר אומר השמן תחלה לעולם וחכמים אומרים אף הדבש רבי שמעון שזורי אומר אף היין ופסק כחכמים ואע״ג דבפרק הקומץ (מנחות דף ל' ע״ב) אמרינן דהלכה כר״ש שזורי לא סמך רבינו על זה משום דבפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ה ע״ב) סבר רב אשי שאין הלכה כמותו אלא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי וכתב רבינו בפירוש המשנה כוונת אומרו תחלה לעולם שאם נטמא ואחר נקפה (אחר זה) ואחר נמחה ואחר נקפה אפילו היה זה אלף פעמים הנה הוא תחלה אפילו בעת הקפותו לפי שהקפאתו אינה הקפאה לפי שלא יקפאו באמת ומשקה יחשב ואפילו בעת ההקפאה ואף על פי שמלשונו כאן היה נראה לומר שהם כמשקה בעת שנימוחו דוקא לא בעת הקפאתם כבר אפשר לפרש דאפילו בשעת הקפאתם קאמר כמו שכתב בפירוש המשנה: \n\n" + ], + [ + "הרוטב והגריסין והחלב וכו'. משנה ריש פרק ג' דטהרות הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהם משקה טופח הרי אלו תחלה קרשו הרי אלו שניים חזרו ונמוחו כביצה מכוון טהור יתר מכביצה טמא שכיון שיצאת טיפה הראשונה נטמאת מכביצה ופירש שם רבינו כבר ביארנו פעמים רבות שהמשקים תחלה לעולם וכו': \n", + "וכן טמא מת שסחט זיתים וענבים וכו' עד במשא הזב. שם. \n", + "ומה שכתב שהמשקה כמופקד באוכל וכאילו הוא גוף אחר ברי״ש גרסינן וכדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ג ע״ב) רב אחא בשם רבי יוחנן ומשמע דרבא נמי סבר כוותיה: \n\n" + ], + [ + "קדירה שמלאה וכו' עד והקדירה טהורה. פ\"ב דטהרות: \n\n" + ], + [ + "טמא שהיה אוכל ענבים וכו'. בפרק י' דטהרות. וכתב הראב\"ד ולא נשמט ממנו עוקצו אמר אברהם לשון המשנה נפל ממנו גרגיר יחידי וכו'. פשוט הוא. ומ\"ש בתוספתא בד\"א שנגע הטמא במקום חותם וכו'. בפרק י\"א דטהרות אלא שכתוב שם בשיבוש ובתוספתא שביד הראב\"ד היה כתובה כתיקנה והעתיקה ופירשה ורבינו השמיטה אפשר דמשום דמילתא דפשיטא היא: \n", + "כתב הראב\"ד כמו שביארנו א\"א והוא שלא נגע במשקה. ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "גוש של זיתים טמאים וכו'. פרק שלישי דטהרות: \n\n" + ], + [ + "עצים שנבלעו בהם משקים טמאים וכו'. סוף פ\"ד דמכשירין עצים שנפלו עליהם משקין וכו': \n\n" + ], + [ + "שרץ שנמצא בריחים וכו'. ספ\"ט דטהרות: \n\n" + ], + [ + "עם הארץ שהושיט ידיו וכו'. בשילהי ע\"ז (דף ע\"ה ע\"ב) וכדאורו ליה רבנן לר' ירמיה: \n\n" + ], + [ + "הגפת והזגין וכו'. פ\"ט דכלים: \n\n" + ], + [ + "הבדדים שהיו נכנסים ויוצאים וכו'. בפ\"י דטהרות: \n", + "ככרות הקדש שהיו בהם גומות וכו'. ספ\"ק דטהרות: \n\n" + ], + [ + "אבעבוע הנעשה בעובי החבית וכו'. בספ\"ב דטבול יום. כתב הראב\"ד אם נגע אב הטומאה במשקה א\"א ואם לנגיעת המשקים דברה המשנה וכו'. מה שכתב אם לנגיעת המשקים דברה המשנה מה צורך להיותו אב הטומאה והלא אף טבול יום פוסל אותה וכו' י\"ל דלרבותא דסיפא נקטיה שאף על פי שהוא אב הטומאה אם נגע באבעבוע לא נטמאו משקים שבחבית: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבר ביארנו וכו'. בפרק ראשון: \n\n" + ], + [ + "תולדות המים וכו'. פ\"ו דמכשירין. \n", + "ומ\"ש אבל מי רגלי בהמה וכו'. תוספתא בסוף מכשירין אלא שכתובה בשיבוש קצת: \n\n" + ], + [ + "הדם המנוי מן וכו' מן הבהמה והחיה והעופות הטהורים. משנה פ\"ו דמכשירין. \n", + "ומה שכתב אבל דם הקילוח אינו מכשיר. פרק דם שחיטה עלה כ\"ב ופרק שני דחולין (דף ל\"ו): \n", + "השוחט ונתז דם וכו'. פרק השוחט שם וכדאסיק רבי אלעזר: \n", + "תולדות הדם וכו' עד הרי הם כחלב. בפרק ששי דמכשירין: \n\n" + ], + [ + "לפיכך חלב הזכר וכו'. שם כרבי שמעון בן אלעזר ופסק כמותו דמשמע דליכא מאן דפליג עליה: \n", + "וכן חלב בהמה וחיה וכו'. בסוף מכשירין וכרבי עקיבא דיהיב טעמא למילתיה. \n", + "ומה שכתב אבל חלב האשה וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "המשקים שיוצאים וכו'. שם. וכתוב בספרי רבינו מתטמאין בלא הכשר וטעות סופר הוא וצריך להגיה מטמאין בלא הכשר. \n", + "ומה שכתב וכן דם מגפתו של זב וחלב האשה ודמעת עינים וכו'. בפרק דם הנדה (נדה דף נ״ה ע״ב). \n", + "ומ\"ש לפיכך נדה או זבה וכו'. פרק ח' דכלים: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו וכו'. בפרק י' משאר אבות הטומאה והוא משנה ברפ\"ב דטבול יום: \n\n" + ], + [ + "הזיעה והליחה הסרוחה וכו' עד נקיים. פרק ששי דמכשירין: \n\n" + ], + [ + "השותה שאר משקים ויצאו וכו'. בסוף מקואות אכל אוכלים טמאים ושתה משקין טמאין טבל והקיאן טמאין מפני שאינם טהורים בגוף שתה מים טמאים טבל והקיאן טהורים מפני שהם טהורים בגוף. \n", + "ומ\"ש או שיצאו מלמטה וכו' וכן מ\"ש נסרחו או שיצאו מלמטה הרי הם טהורים. שם בתוספתא ופירש שם רבינו כבר ביארנו שהמים לבדם בלתי שאר משקים וכו' עד ולכן אם מקיאן שמה יהיו טהורות וכן פירש רבינו שמשון. וכתב הראב\"ד מפני שנטמאו במגען א\"א והוא ששתה רביעית וכו' ואני אומר נוסחא משובשת נזדמנה להראב\"ד בדברי רבינו שהיה כתוב בה שתה מים טמאים והקיאן הרי אלו טמאים מפני שנטמאו במגען ומצאה מסכמת לסברתו שסובר שבטלה טומאתן בהיותן בתוך מעיו וע\"פ זה כתב מה שכתב אבל הנוסחא האמיתית היא מפני שלא טהרו ביציאתן וכך היא בספרים המדוייקים ופירושה מבואר שהטעם שהם טמאים מפני שלא טהרו כלומר שלא טבל בעודם בגוף לפיכך נשארו בטומאתן כמות שהיו ולא טהרה אותם היותם בתוך מעיו אא\"כ נסרחו או יצאו מלמטה וזה מבואר בפשט דברי המשנה ובפירושה לרבינו ולרבינו שמשון: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ט-יב) כבר ביארנו וכו' אפילו שתה משקין טמאים וכו' עד מחצה למחצה טמא. בפ\"ב דמכשירין: \n", + "ומ\"ש הכניסו לה כלים וכו'. ז\"ל רבינו בפירוש המשנה כשנכנס בדבר למרחץ ונבלל זה ברצונו הוא וכבר הוכשר כי מן הידוע שיבלל בהכרח עכ\"ל. ומינה ג\"כ לכלים שהזיעו דחשיבי תלושין ברצון: \n\n" + ], + [], + [ + "(יג-יד) המוהל כשמן וכו'. פ\"ו דמכשירין: \n", + "משקין המנטפין וכו' השוקל וכו' עד שמנטפים. שם פרק חמישי: \n\n" + ], + [ + "הדורס ענבים וכו': \n\n" + ], + [ + "משקה בית וכו'. פרק קמא דפסחים עלה י\"ו וכרב דאמר דכן ממש דהלכתא כוותיה באיסורי: \n\n" + ], + [ + "פרת קדשים וכו'. בפ״ק דפסחים (דף י״ט) תנן התם על מחט שנמצאת בבשר וכו' עד הכל טהור האי מחט מאי עבידתיה וכו' עד מחוץ לירושלים האי בשר דאתכשר במאי וכו' עד משום דהוי משקה סרוח וכו'. וכתב הראב״ד אבל להתטמא מדבריהם א״א והלא במסכת חולין למדו לחיבת הקדש שמכשרתן מן התורה אלא שהוא ספק אם מונים בו ראשון ושני או לא עכ״ל. ובאמת השגתו חזקה על דברי רבינו שבפרק השוחט (חולין דף ל״ו) אהא דבעי ר״ל צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או לא כי מהני חיבת הקדש למפסליה גופיה למימני ביה ראשון ושני לא או דילמא לא שנא אסיקנא אטו ר״ל לתלות קא מיבעיא ליה כי קא מיבעיא ליה לשרוף מכלל דחיבת הקדש דאורייתא מנ״ל אילימא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא וכו' אלא מסיפא והבשר לרבות עצים ולבונה עצים ולבונה בני אכילה נינהו אלא חיבת הקדש מכשרא להו ומשויא להו אוכל ה״נ חיבת הקדש מכשרתן ואפשר שטעמו של רבינו משום דהתם סבר רב יוסף דחיבת הקדש הויא דרבנן ומאי דאמרינן מכלל דחיבת הקדש דאורייתא מנא ליה וכו' אליבא דריש לקיש הוא דקא מיבעיא לה אבל רב יוסף סבר שאין חיבת הקדש מכשרת אלא מדרבנן ופסק כוותיה משום דבתרא הוא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הבוצר ענבים וכו' אבל הבוצר לדרוך וכו'. פ\"ק דשבת עלה ט\"ז. \n", + "ומ\"ש ומפני מה גזרו וכו'. שם עלה י\"ז. \n", + "ומ\"ש ועוד מפני שאינו מקפיד עליו וכו'. כתב הראב\"ד לא ידעתי מהו וכו'. ואפשר שטעם רבינו מדאמרינן בגמרא גזירה משום הנושכות דאמר רבה בר נחמן פעמים שאדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענבים לבצירה וכו' ופירש\"י הנושכות אשכולות הנושכות זו את זו וכו' ורבינו נראה שמפרש דהכי קאמר משום אשכולות הנושכות כלומר אשכולות הנשוכות כלומר שהם ממועכות קצת והמשקה זב מהם וא\"ת מאין יבאו אשכולות נשוכות לכן אמר פעמים שאדם הולך לכרמו וכו' ומזלפו עליהם ובא רבינו ליתן טעם למה מזלפו עליהם שהרי הכל לדריכה עומד ולפיכך אינו חושש אם מזלפו עליהם ועוד שאפילו לא יזלפנו עליהם בכוונה ממילא הוא זב עליהן שהוא משליך אותו על האשכולות שהוא מקפיד עליו מלהשליכו בארץ. ומ\"ש הראב\"ד ואולי שבוש המעתיק הוא כו' מלבד שהוא דוחק לשבש הספר אין פירושו נוח לי והדבר ברור כמה יש בו מן הדוחק וע\"פ מה שרצה לפרש לא היה צריך לשבש הלשון אלא לומר דהכי קאמר מפני שני טעמים גזרו וכו' האחד מפני שפעמים שאדם נכנס לכרמו וכו' השני מפני שמתוך שבתחילה אינו מקפיד על המשקה ובוצר בקופות כשרואה שהוא זב מקפיד עליו ובוצר בקופות מזופפות: \n\n" + ], + [ + "הבוצר ענבים וכו'. תוספתא פרק י\"א דטהרות: \n\n" + ], + [ + "הבוצר ענבים ונתנם בעביט וכו'. משנה פרק י' דטהרות הנותן מן הסלים ומן המשטיח של אדמה וכו' וכבית הלל. \n", + "ומה שכתב וכן הנוטל מן הסלים וכו'. תוספתא פי\"א דטהרות. וכתב הראב\"ד קשיא לי וכו'. נראה מדבריו לכאורה שהוא סובר שרבינו הוציא דין זה מהמשנה ולפיכך הביא לשונו לומר שלא נאמר שם וזרקם לגת כמ\"ש רבינו, ואפשר שאע\"פ שרבינו כתב דברי התוספתא משיג עליו שמאחר שבמשנה לא אמרו זרקן לגת משמע שאם זרקן לגת הוכשרו לא היה לו לחוש מהתוספתא, ולענין מה שהקשה הראב\"ד י\"ל שלא גזרו אלא על הבוצר לגת וה\"ה ללוקח מן הסלים ומן המשטיח של אדמה לדרוך דשעת לקיחתו מהם הוי כבוצר לדרוך אבל היכא דלקיחתו לא היתה ע\"ד לדרוך אינו בכלל גזירת בוצר לגת ואפי' מה שהותיר וזרקו לגת אינו נכנס באותה גזירה כלל ולישנא דרבינו דייק הכי שכתב הרי הגת טהורה שהרי לא הוכשרו והרי נבצרו לאכילה ובסיפא כתב ולקח מהם לדורכן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ענבים שהיו בסלים וכו' כדי שלא יקח מהם ויטמאן. תוספתא שם אלא שהיא כתובה בשיבוש וכן כתב הראב\"ד א\"א מצאתי תוספתא על העניינים הללו: \n\n" + ], + [ + "כרם שהוא עומד בבית הפרס וכו'. ריש פי\"ח דאהלות. כתב הראב\"ד אלא מפני שהוא ספק בחיי ראשי אין דעתי מקבלת וכו'. ואין בזה השגה: \n\n" + ], + [ + "המוסק את זיתיו וכו'. זה פשוט. \n", + "ומה שכתב וכן המוסק זיתיו לדרוך וכו'. בריש פסחים (ג:) בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה ובריש פ\"ט דטהרות זיתים מאימתי מקבלים טומאה וכו' ר\"ג אומר משתגמר מלאכתן וחכ\"א כדבריו. \n", + "ומ\"ש ומפני מה יוכשרו הזיתים וכו'. בתוספתא דטהרות רפ\"י. \n", + "ומ\"ש לפיכך זיתים שלא נגמרה מלאכתן וכו' נפלו עליהם משקים טמאים אחר שנגמרה מלאכתן וכו'. משנה פ\"ט דטהרות. \n", + "ומ\"ש ומתטמא ומכשיר. פ\"ו דמכשירין: \n\n" + ], + [ + "חבית של זיתים וכו'. פרק רביעי דעדיות: \n\n" + ], + [ + "זיתים שמסקן וכו'. כן משמע בריש פרק תשיעי דטהרות וכרבן גמליאל דאמר משתגמר מלאכתן וחכמים אומרים כדבריו: \n", + "גמר מלמסוק וכו'. שם. \n", + "ומה שכתב אפילו אינו עתיד להוסיף וכו' ואם הערים וכו'. תוספתא פרק עשירי דטהרות: \n", + "גמר מליקח וכו'. משנה פרק תשיעי דטהרות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) העוטן זיתיו וכו' עד אלא הוכשרו. תוספתא פ\"ט דטהרות: \n", + "גמר את זיתיו וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "הלוקח מעטן וכו'. גם זה שם ופירש ר\"ש אף על פי שיש לעכו\"ם מוסקי זיתים במקום אחר לא אמרינן עתיד להוסיף ולא נגמרה מלאכתן אלא יעשו בטומאה. \n", + "ומה שכתב ונאמן ע\"ה וכו': \n\n" + ], + [ + "הרוצה ליטול מזיתים וכו'. משנה פ\"ט דטהרות וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "המניח את זיתיו בכותש וכו'. שם. \n", + "ומה שכתב הניחם למלחם וכו'. שם וכבית הלל: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב הפוצע זיתים וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש פצען לסופגן במלח וכו'. בפרק חבית עלה קמ\"ה. \n", + "ומ\"ש וכן אם פצען וכו'. שם וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "המניח זיתים בגת וכו'. בפ\"ט דטהרות המניח זיתים בגג לגרגרם אפילו הם רום אמה אינם מוכשרים ופירש שם רבינו לגרגרן לעשות מהם גרעינין הכוונה להתייבש ולהתנגב ואפילו היה גבהן אמה אשר נדע עתה שכבר נתייבשו העליונות הנה התחתונות יובללו לכן מאחר שכוונתו הניגוב אינם מוכשרים עכ\"ל. וכתב הראב\"ד א\"א לייבשם שיבוש וכו'. כוונתו לומר שלייבשן היינו לאכילה וזה לא הוצרך לכתבו שכבר כתב לעיל שהמוסק זיתיו לכבשן לא הוכשרו ועוד שמשנה זו שנויה אצל דיני המוסק זיתיו לשמן אם נגמרה מלאכתן ע\"י אותה נתינה או לאו. וטעם רבינו כמו שפירש ר\"ש שמעלה אותם לגג למתקן בחמה לספתן במלח ולאוכלם אלא שרבינו שמשון גורס הרי אלו מוכשרים ומפרש דניחא ליה שיזועו שם דחזו לאכילה טפי ורבינו גורס אינם מוכשרים ולדעתו נאמר דאשמעינן שאף על פי שמתוך שהעמידן רום אמה היה אפשר לומר דניחא ליה שיזועו קמ\"ל דכיון שדעתו היה לייבשן לא אמרינן הכי: \n", + "נתנן בבית שילקו וכו' עד שעדיין לא נגמרה מלאכתן. שם: \n\n" + ], + [ + "העוטן זיתיו וכו' עד כפתחין. תוספתא פ\"י דטהרות: \n\n" + ], + [ + "הדורך בטומאה וכו'. בסוף טהרות כלי של בית הבד ושל גת והעקל בזמן שהן של עץ מנגבן והם טהורים בזמן שהן של גמי מיישנן כל שנים עשר חודש או חולטן בחמין רבי יוסי אומר אם נותנן בשבלת הנהר דיו ובסוף עבודה זרה [דף ע\"ה.] בעו מיניה מרבי אבהו הני גורני דארמאי מאי אמר להו רבי אבהו תניתוה הרי שהיו גיתיו ובית בדיו טמאים וביקש לעשותם בטהרה הדפים והעדשים והלולבין מדיחן והעקלים של נצרים ושל בצבוץ מנגבן של שיפה ושל גמי מיישנן שנים עשר חדש וכו' רבי יוסי אומר הרוצה לטהרם מיד מגעילן ברותחים או חולטן במי זיתים רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי מניחן תחת צנור שמימיו רודפים וכמה עונה ומפרש התם דעונה היינו שתים עשרה שעות וכתב רש\"י מדיחן במים ועל משנה זו יש לסמוך שאין צריך אפר לגת מדפשיט מינה רבי אבהו ולא אמרינן זו אינה משנה דקתני בה דסגי לגת בהדחה ומתניתין קתני דבעי ניגוב שמע מינה קמו בה רבנן בתראי ופשטו הלכתא כוותיה עכ\"ל. ומשמע דרבי יוסי לא לאיפלוגי אתנא קמא אתא אלא לומר שאם רצה לטהרם מיד מגעילן וכו' ות\"ק מודה ליה וכן הא דאמר רבן שמעון ב\"ג משום רבי יוסי לא פליג אדרבי יוסי קמייתא אלא כל חד אמר חד מתרי תלת תקוני וה\"ה לאינך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל דברי הכשר אוכלים וכו' מפי השמועה למדו וכו' שאר שבעה משקין. בפרק ששי דמכשירין: \n", + "ומ\"ש והוא שינתן עליהן ברצון הבעלים. הרשב\"א כתב בפרק השוחט עלה ל\"א גבי פירות שנשרו לתוך אמת המים וכו' מכאן דקדקו התוספות דלא בעינן רצון הבעלים מדקאמר מי שידיו טמאות משמע אפילו אחר שאינו בעל הפירות ועוד דעיקרו מדכתיב וכי יותן מים וכו' והרמב\"ם כתב והוא שינתן עליהם ברצון הבעלים עכ\"ל. וליישב לדעת רבינו י\"ל דמשמע ליה דפשיטא דרצון בעלים בעינן דאין סברא דרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם והנך דמייתי הרשב\"א לא מכרע. \n", + "ומ\"ש ואחר שנעקרו מהקרקע וכו'. בריש פרק בעור והרוטב (חולין דף קי\"ח). \n", + "ומ\"ש ונתלשו המשקין. זה נלמד מדתנן בפרק רביעי דמכשירין שצנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור העלתהו כל שהוא מן המים טמא פי' דאז הוכשרו וכתבו התוספות בפ\"ב דחולין עלה ל\"א ע\"ב והא דאמרינן בפ\"ק דפסחים דאיכא תרי קראי לענין הכשר חד בתלושין וחד במחוברים וצריכי היינו כשנפלו במחוברים דמתכשרי לאחר שהעלם וכבר כתב רש\"י בפירקא קמא דחולין עלה י\"ו דאי אחשבינהו לגשמים בירידתם לצורך שום דבר וכו': \n\n" + ], + [ + "כל משקה שנפל על האוכל וכו'. בריש מכשירין. \n", + "נפל שלא ברצונו וכו' כיצד הטומן פירותיו וכו' או הנותן פירותיו וכו'. סוף פירקא קמא דמכשירין: \n", + "וכתב הראב\"ד לא תימא שנפל על האוכל וכו'. משיג על רבינו שאין נראה כן מדבריו פה ויש לומר שמ\"מ הוא נלמד מדין כופה קערה על הכותל שיבא בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "משקין שנתלשו וכו'. כתב הראב\"ד ואילו היה בקרקע. ומ\"ש ודבר זה מפורש במסכת מכשירין. הוא מה שכתבתי בסמוך צנון שבמערה נדה מדיחתו וכו' ומכ\"מ מ\"ש ואילו היה בקרקע ונתלו וכו' וגם אלו כמו כן מוכשרים אין הנדון דומה לראיה דה\"ק כיון שנתלשו שלא לרצון הרי הם כאילו הם עדיין בקרקע ולא נתלשו וזה מבואר בדברי רבינו: \n", + "כיצד הכופה קערה על הכותל וכו'. פ\"ד דמכשירין. \n", + "ומ\"ש אם היה כותל בית וכו'. באוקימתא דר\"פ פ\"ק דחולין עלה י\"ו: \n\n" + ], + [ + "השוחה לשתות. ריש פ\"ד דמכשירין: \n\n" + ], + [ + "הממלא את החבית וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "מי שירדו עליו גשמים וכו'. גם זה שם. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שירדו מצד העליון וכו'. בתוספתא פרק קמא דמכשירין. \n", + "ומה שכתב והוא שינתקם מעליו וכו'. בפ\"ג דכריתות עלה ט\"ו ע\"ב זב וטמא מת שהיו מהלכין בדרך וכו' אמר רב יוסף בניתזים בכל כוחן כלומר דאל\"כ בשעת פרישתן נטמאו ועיין ברבינו שמשון ריש מכשירין. \n", + "ומ\"ש ובזמן שהם טהורין וכו' ואם ניער וכו' עד המים שעליו טמאים. פרק ד' דמכשירין: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א שיבוש יש כאן כו': \n", + "וכתב עוד הראב\"ד ואם ניער וכו' כמדומה אני שנשתבש וכו'. בשתי השגות אלו טעמו שהוא ז\"ל מפרש שהניעור השנוי במשנה היינו מה ששנו בברייתא לאחר שיצאו מכלי ובזה הוא שאמרו שינתקם בכל כחו כדי שלא יטמא בשעת פרישתו ומה שאמרו בברייתא המים נתלשין מצד עליון תחתון הוא כשהם עדיין בבגד עצמו ולא יצדק לומר בהם והוא שינתקם מעליו בכל כחו וי\"ל שכך פירוש דברי רבינו אע\"פ שירדו מצד העליון לתחתון טהורים בין בעודם בבגד בין לאחר שיצאו מהבגד והא דטהורים לאחר שיצאו מהבגד הוא שינתקם מעליו בכל כחו שאל\"כ בשעת פרישתן נתטמאו ולענין הכשר בזמן שהם טהורים כלומר שהם על אדם טהור אינם מכשירים בין כשהם בבגד בין לאחר שיצאו מן הבגד מפני שאינם לרצון ואם ניער הרי זה בכי יותן משום דהוה ליה לרצון ובהשגה הראשונה כתוב לפי שהם ניטלין והוא ט\"ס וצריך לכתוב במקומו לפי שהם בטלים. ובהשגה השנית כתוב שנשתבש כל המשנה וחסר בי\"ת וכך צריך לכתוב בכל המשנה: \n\n" + ], + [ + "חבית שהיתה מלאה פירות וכו'. שם וכב\"ה. \n", + "ומה שכתב ואף על פי שרצונו: \n\n" + ], + [ + "עריבה שירד הדלף וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש נטלה לשפכה וכו'. שם וכבית הלל. \n", + "הניחה שירד הדלף לתוכה הניתזים והצפים וכו'. ג\"ז שם וכב\"ה. \n", + "ומ\"ש ואם נטלה לשפכה וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "המטביל את כליו וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "פירות שנפלו וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "הנותן פירותיו לתוך המים וכו' כיצד צנון וכו'. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [ + "קופה שהיא מליאה תורמוסין וכו'. גם זה שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הממלא בקילון וכו'. סוף פ\"ד דמכשירין שם: \n", + "וכתב הראב\"ד וכיון שנחשבו וכו'. אילו לא היה קשה אלא זה שהוקשה להראב\"ד היה אפשר לדחוק ולומר לדעת רבינו דמעיקרא אין בדעתו שיהיו כתלושין ברצון אלא המשקה שישאר בו עד ג' ימים לפי שא\"א למלאות בקילון אלא א\"כ ישאר בו משקה ג' ימים ואם אחר ג' ימים ישאר בו משקה כיון שאינו תלוש לרצונו אינו מכשיר אבל אי קשיא לדעת רבינו הא קשיא דמשמע דס\"ל דר\"ע פליג אתנא קמא ופסק כת\"ק ובתוספתא פ\"ב דמכשירין שנינו הממלא בקילון פירש ר\"ע אם נגבו מיד טהורים ואם לא נגבו אפילו מכאן עד שלשים יום טמאין סתמן ג' ימים ע\"כ הרי בהדיא דר\"ע מפרש ואפשר לומר שסובר רבינו שאם היה מזכיר בתוספתא סברת ת\"ק ואח\"כ היה אומר פירש ר\"ע היינו אומרים שלפרש דברי ת\"ק אתא אבל מאחר שלא הוזכר בתוספתא אלא דברי ר\"ע יש לנו לומר דפי' ר\"ע לאו לישנא דפי' הוא אלא הוי כמו אמר ר\"ע ולענין פי' דברי הראב\"ד הביא דברי רבי עקיבא במשנה ובתוספתא שתולה הדבר בנגבו ולא נגבו דמשמע כפירושו שתלה הדבר באם נגבו והיינו אם יש בו להטפיח וכתב שאין דעתו נוחה בכל זה משום דקשיא ליה הדבר באם נגבו נחזי אנן אם יש בו להטפיח ואילו לפירוש רבינו ניחא הא ומ\"מ יש להעמיד דברי הראב\"ד כגון שהשליך פירות בקילון ולא ידע אם היה בו להטפיח: \n\n" + ], + [ + "עצים שנפלו עליהם משקים וכו'. שם: \n", + "היו רגליו וכו' עד אין להם מחשבה. הכל פ\"ד דמכשירין שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) המוריד את הגלגלים וכו' עד ואין להם מחשבה. ספ\"ג דמכשירין: \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) הטובל במים וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך. \n", + "ומ\"ש מי שטבל בנהר וכו' וכן מי שדחהו חברו וכו'. רפ\"ה דמכשירין: \n", + "טבל בנהר ועלה וכו'. תוספתא בפרק שני דמכשירין: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) השט על פני המים וכו' עד אינם תלושים ברצון. משנה פ\"ה דמכשירין: \n\n" + ], + [ + "המודד את הבור וכו'. שם וכר\"ע מחבירו כ\"ש דבר פלוגתיה הודה לו כדאיתא בתוספתא: \n", + "פשט ידו וכו'. שם במשנה. כתב הראב\"ד אינם כתלושים א\"א לשון המשנה ושעל האבן טהורה וכמדומה לי שעל הכשר הוא הכל עכ\"ל. ודבר פשוט הוא ומפני שלשון טהורים אינו מורה על הכשר שינה רבינו וכתב אינם כתלושין ועוד מפני שהאבן בבור וקתני שאע\"פ שהאבן נראה למעלה משטח המים והחלק הנראה ממנו בלול אין דין המים אשר על החלק היוצא ממנו דין מים תלושין: \n\n" + ], + [ + "החובט על השלח וכו'. שם וכתנא קמא: \n\n" + ], + [], + [ + "(יא-יב) המים העולים וכו' עד לצרפו. שם. וכתב הראב\"ד וכן המים שעל הקסייה של שלחנות א\"א פירש בערוך קערות ור\"ש פירש השלחנות יש להם בגדים וכו' וכיוצא בזה פירש רבינו: \n", + "ומ\"ש המניח את האוד בגשמים לעשותו פחם. כך הגירסא הנכונה והדין תוספתא סוף פ\"ב דמכשירין המניח אוד בגשמים לכבותו אינו בכי יותן ואם בשביל פחם ה\"ז בכי יותן ולשון המשנה בפ\"ה דמכשירין המניח אוד בגשמים לכבותו הרי זה בכי יותן ויש לתמוה על רבינו למה הניח המשנה ותפס התוספתא ואפשר לומר דמשמע לרבינו דלעשות פחם גם הוא מכבה אלא שכששונה לכבותו כנגד אם בשביל פחם הוי לכבותו בלבד בלי כוונת עשיית פחם והתוספתא באה לפרש דלכבותו דקתני מתניתין היינו כשהוא מכבה שלא לעשותו פחם אינו בכי יותן: \n", + "ומ\"ש המוציא מסמר לגשמים לכבותו. מפורש בתוספתא שם וכן משמע במתניתין דקתני המוציא מסמר לגשמים לצרפו הרי זה בכי יותן הא שלא לצרפו אינו בכי יותן: \n\n" + ], + [ + "שלשל את המשולת וכו' שלשל את הכלכלה. תוספתא סוף פ\"ב דמכשירין: \n\n" + ], + [ + "הממחק את הכרישה וכו' והסוחט שערו וכו'. משנה פ\"ק דמכשירין הממחק את הכרישה והסוחט שערו בכסותו רבי יוסי אומר היוצאים בכי יותן ואת שבו אינן בכי יותן מפני שהוא מתכוון שיצאו מכולו ופסק רבינו כרבי יוסי משום דאתי כב\"ה דהתם גבי מרעיד את האילן להשיר ממנו משקין: \n", + "ומ\"ש וכרישה עצמה הוכשרה כו'. פ\"ג דכריתות (דף ט\"ו ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "המרעיד את האילן וכו'. פ\"ק דמכשירין וכב\"ה. \n", + "ומ\"ש וכן אם נתזו על המחוברים וכו'. תוספתא פרק קמא דמכשירין המרעיד את האילן להשיר ממנו משקים ונפלו על תלושים שבו ועל המחוברים שתחתיו ב\"ש אומרים בכי יותן ובית הלל אומרים על התלושין בכי יותן ועל המחוברים אינם בכי יותן: \n\n" + ], + [ + "המרעיד את האילן ונפל על חבירו וכו' ונפלו המים על הפירות המחוברין שתחתיהן. כך היא הגירסא האמיתית והדין משנה פרק קמא דמכשירין המרעיד אילן ונפל על חבירו או סוכה ונפלה על חבירתה ותחתיהם זרעים או ירקות המחוברים לקרקע בית שמאי אומרים בכי יותן וב\"ה אומרים אינם בכי יותן וממה שכתב רבינו כאן נראה שהוא מפרש שמרעיד האילן להשיר ממנו מים ונפלו על אילן אחר ומשם נפלו על זרעים או ירקות שתחתיו אותם מים שנפלו על אותם זרעים או ירקות אם נגעו בהם פירות תלושין לא הוכשרו מפני שאותם מים אינם חשובים תלושין ברצון לפי שלא נתכוון שיפלו על אותם זרעים וירקות המחוברים לקרקע ואילו היו אותם זרעים וירקות תלושים אע\"פ שלא נתכוון שיפלו עליהם כיון שנתכוון להשירם מהאילן ובסוף נפלו על התלושין הוה להו כתלושין ברצון זה נראה מדברי רבינו אבל קשיא לי מאי איריא נפלו על חבירו אפילו נפלו מהאילן עצמו על הזרעים והירקות המחוברים אינם בכי יותן ואם נגעו בהם פירות תלושים לא הוכשרו כמו שכתב בסמוך שאם ניתזו על המחוברים אינם תלושים ברצון ויש לומר דהתם כשלא נתכוון שיפלו על המחוברים היא וכדדייק לישנא דניתזו והיינו דומיא דנפל על חבירו שלא נתכוון שיפלו על הזרעים והירקות המחוברים אבל אם נתכוון שיפלו על המחוברים הרי הן בכי יותן והשתא לשון רבינו הוי כלל ופרט דברישא תני שאם ניתזו על המחוברין אינם תלושים ברצון והדר מפרש כיצד המרעיד את האילן ונפל על חבירו וכו' ולפ\"ז הא דקתני בתוספתא על המחוברים אינם בכי יותן המרעיד אילן ונפל על חבירו הוא ואע\"פ שלא נתבאר כן בתוספתא יש לומר שסמכה על המשנה דקתני ונפל על חבירו ובפירוש המשנה פירש רבינו בע\"א וז\"ל אין ספק כי הירקות והזרעים טופחים במים וכו'. \n", + "והרב רבי אברהם בן דוד כתב אינם תלושים ברצון א\"א היה לו לומר שאינם מקבלים הכשר במחובר וכו'. נראה מדבריו שהוא סובר שמה שכתב רבינו שאם ניתזו על המחוברים אינם תלושים ברצון לענין הכשר המחוברים עצמם קאמר וכבר כתבתי שאין הדבר כן אלא לעניין פירות תלושים שנגעו באותם המים קאמר שלא הוכשרו: \n", + "ומ\"ש עוד הראב\"ד ובמרעיד את האילן ונפל על חבירו וכו'. לשיטתיה אזיל דלענין הכשר המחוברים עצמם היא שנויה והמעיין בדברי רבינו כאן יראה שאין דעתו כן אלא לענין פירות שנגעו באותם מים קאמר דאינם מכשירין אותם כמ\"ש. ומ\"ש הראב\"ד ב\"ש סברי כיון שמתכוון להפיל את האילן וכו' וב\"ה סברי אעפ\"כ וכו'. שפתים ישק ומ\"מ מ\"ש רבותא הוא לב\"ש דוחק הוא לומר דאשמעינן רבותא לב\"ש דלית הלכתא כוותייהו. ומ\"ש אם נתלשו ומשקה טופח עליהם הרי הם בכי יותן משמע דלבית הלל אינם בכי יותן וסתם מתניתין בפ\"ד דמכשירין גבי פירות שנפלו לתוך אמת המים וגבי צנון שבמערה וגבי קופה שהיא מלאה תורמוסים שאף ע\"פ שנפלו הפירות במים שבקרקע כשהוציא הפירות משם הו\"ל כאילו נבללו במים תלושין ומינה נשמע דה\"ה כשנפל מים על ירקות המחוברים ונתלשו ודוחק לומר דאתו הני סתמי דלא כב\"ה ועוד דבפ\"ק דשבת (דף י\"ז) גבי בוצר לגת משמע שאם כשנתלשו שהיין משקה טופח עליהם מודו ב\"ה דהוי בכי יותן: \n", + "ומ\"ש והתוספתא שעל משנה זו צריכה אומן כבר כתב בה רבינו שמשון שהיא משובשת ופירשה ע\"פ הגהתו ולפי מה שפירשתי דברי רבינו אין בהם שיבוש וכבר כתבתי בה בסמוך: \n\n" + ], + [ + "שמרים של תרומה וכו'. בפרק המוכר פירות עלה צ\"ז תנו רבנן שמרים של תרומה וכו' אמר רבי יוחנן וכו' כדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו לענין הכשירן [ומאי נ\"מ] אי דמיא אכשורי מכשרי אי דחמרא אכשורי מכשרי לא צריכא שתמדו במי גשמים וכיון דשקיל ורמי להו במנא אחשבינהו [לא צריכא] בנתמד מאליו וכיון דנגיד קמא קמא אחשבינהו אמר רב פפא בפרה ששותה ראשון ראשון. ופירשב\"ם כך אמרו לענין הכשר דראשון ושני של תרומה חשיב יין לענין הכשר והראשון של מעשר חשיב יין לענין הכשר. לא צריכא כלומר לא נפקא לן מינה אלא שתמדו לההיא דתרומה ומעשר במי גשמים דצריכי מחשבה אבל אי חשבינן ליה יין מכשיר בלא מחשבה וכו' ופרכינן וכיון דשפכינהו האי גברא להני מי גשמים ממנא שנטפו למנא דשמרים אחשבינהו ומכשרי ומאי נפקא לן מינה ל\"ש [מעשר] ל\"ש תרומה לעולם מכשרי. שנתמד מאליו שנפלו הגשמים לתוך השמרים והילכך בתרומה דראשון ושני דחשיב יין לענין הכשר נמי מכשרי אבל שלישי דחשיב מים לגבי תרומה לענין הכשר נמי מי גשמים ולא מכשרי דלא הוה בהו מחשבה. ופרכינן ואכתי מאי נ\"מ והא כיון דנגיד מושך. קמא קמא ראשון ושני גלי דעתיה דניחא ליה שירדו גשמים לכאן לעולם אולי יקלטו טעם יין ושלישי לתרומה נמי מכשר ולא שנא יין ול\"ש מים אכשורי מכשר ומה חילוק יש עדיין בהכשירן. בפרה ששותה ראשון ראשון והילכך בשלישי ליכא שום מחשבה ולא מכשר שלישי דתרומה ושני דמעשר. וכתב הרמב\"ן זה שהקשו בגמרא כיון דקא נגיד קמא קמא אחשביה כלומר כיון שהוציא ראשון ושני גלי אדעתיה דניחא ליה שירדו גשמים פעם אחרת. וכתבו התוספות ונתמד מאליו נראה דהשתא איירי שפיר אפילו במים יפים שאינם מי גשמים דכיון שנתערבו בשמרים אינם ראויים להכשיר עכ\"ל. וזה דעת רבינו שלא הזכיר מי גשמים. כתוב בספרי רבינו שנתמדתו והוא ט\"ס וצריך לכתוב במקומו שנתמדו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "פירות שירד הדלף לתוכן וכו'. פרק ה' דמכשירין וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "המעלה פירותיו לגג וכו'. רפ\"ו דמכשירין. \n", + "ומ\"ש שיש להם מעשה דין תורה וכו' עד מחשבתו מועלת מדבריהם. בפרק קמא דחולין עלה י\"ג: \n\n" + ], + [ + "המעלה את האגודות וכו'. בפ\"ו דמכשירין ופי' בשביל שימתינו שיעמדו זמן ארוך ולא יפסדו והוי לשון המתנה: \n\n" + ], + [ + "המוליך חיטים לטחון וכו' החמרים שהיו עוברים וכו'. שם פ\"ג וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ה-ז) שק שהוא מלא וכו' עד הפירות שבצידן. שם פירוש דניחא ליה שיתלחלחו הפירות כדי שיראו גסים: \n", + "הרודה פת חמה וכו'. שם וכרבי יוסי פירוש ומיירי בפת שנילוש במי פירות שאינם מכשירין שאל\"כ הרי הוכשר משעת לישה. ומיירי בשלא ראו הפת עד אחר זמן ואינו ידוע אם היה עליו משקה טופח: \n\n" + ], + [ + "המרבץ את ביתו כו'. שם: \n", + "וכתב הראב\"ד ואם מחמת העריבה לא הוכשרו א\"א נראה לי אם נתנם בעריבה וכו'. לשון המשנה ואם מחמת עצמן אינם בכי יותן ורבינו כתב אם מחמת העריבה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש הטומן בטיט הנגוב וכו'. שם הטומן בטיט הנגוב רבי שמעון אומר אם יש בו משקה טופח בכי יותן ומשמע לרבינו דליכא מאן דפליג עליה דרבי שמעון דטעמא דמסתבר הוא: \n\n" + ], + [ + "המרבץ את גורנו וכו'. שם פירש הרא\"ש דאין לחוש שמא טננו והוכשרו כי מרוב יובש הגורן המים נבלעים בקרקע ומדברי התוספתא נראה שאפילו היה משקה טופח עליהם כלומר מחמת עצם החרס אינם בכי יותן וכן נראה מדברי רבינו והטעם משום דלא ניחא ליה לאינש שישארו מים בגורן לפי שהם מזיקים הילכך אע\"פ שעכשיו שמח בחטים שנתן בו לא הוכשרו: \n\n" + ], + [], + [ + "המרבץ את ביתו במים וכו'. תוספתא פ\"ב: \n\n" + ], + [], + [ + "(יג-יד) הנוער אגודה של ירק וכו' עד וזה על גבי זה. משנה פ\"ק דמכשירין וכבית הלל: \n\n" + ], + [ + "הנופח בעדשים וכו'. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "נשך באוכל ונפל האוכל הרי וכו'. בסוף פרק שלישי דטבול יום טהור שנגס מן האוכל ונפל על בגדיו ועל ככר של תרומה טהור ופירש שם רבינו לענין הכשר והם דבריו כאן: \n", + "היה אוכל זיתים פצועים וכו' עד שלא ברצון. שם: \n\n" + ], + [ + "עולשין שליקטן וכו'. ברייתא פ' העור והרוטב (חולין דף קכ״ח). \n", + "ומ\"ש ואם היתה עליהם משקה טופח וכו'. בתוספתא דטבול יום פ\"ה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מים שבכלים מתמטאין וכו' אבל מים שבקרקעות וכו'. זה למד רבינו ממה שיבא בסמוך: \n", + "וכתב הראב\"ד הדרך הזאת שכתב רחוקה מכליותי וכו'. ומ\"ש לא מצאתי קבלת טומאה וכו'. אם כפי פירוש רבינו במשניות בפ\"ק דמקואות הוא נלמד מה צורך שנמצא כן במקום אחר: \n", + "ומ\"ש מה שאמרו אם לא הדיח טהור כבר פירשנו בתוספתא וכו' מפני שראה שמה ששנינו אם לא הדיח טהור א\"ש לפירוש רבינו נדחק לפרשו: \n", + "ומ\"ש רבינו אבל מים שבקרקעות כגון מי בורות שיחין ומערות וכו'. פ\"ק דמקואות שש מעלות במקואות זו למעלה מזו מי גבאים שתה טמא ושתה טהור טמא וכו' עד נפל לתוכן המת וכו' ושתה טהור טהור: \n", + "ומ\"ש בין שהיו שאובים. כ\"כ רבינו בפירוש המשנה בפרק הנזכר ולמד כן מדקתני מתניתין מי בורות: \n", + "וכתב הראב\"ד או שנפלו לתוכם משקים א\"א זהו תימה לדבריו כשהלך בהם הטמא אין רצון גדול מזה עכ\"ל וט\"ס הוא שלא הוה ליה לתפוס אלא באו שהלך בהם הטמא ויש לומר שטעם רבינו משום דדמי לעובר במים שנתבאר בפי\"ג שהמים שעל בשרו אינם תלושים ברצון לפי שאין כוונתו אלא לעבור לצד אחר ולא ליבלל במים וה\"נ דכוותה: \n", + "כתב עוד הראב\"ד נטמא הככר במים שבידיו א\"א ולמים שבידו למה להו רצון וכו'. וי\"ל שרבינו סובר דכיון שלא נטמא הככר כשנפל למים אם העלה מן המים שלא לרצון לא היה מטמא: \n\n" + ], + [ + "מי גבאים וכיוצא בהן וכו' ומקואות שאין בהם מ' סאה שנטמאו וירדו להם גשמים ורבו מי גשמים עליהם. כ\"ה הנוסחא האמיתית בדברי רבינו ובספרים יש חסרון הניכר והדין הוא בפ\"ק דמקואות כב\"ה. וכתב הראב\"ד א\"א אין במשנה שנטמאו וכו'. וי\"ל דמדקתני פסקו הגשמי' הקרובי' לעיר ולדרך טמאים והרחוקים טהורים עד שיהלכו רוב בני אדם והיינו משום דחיישינן שמא שתה טמא או מילא בכלי טמא כדפירש רבינו שמשון כי קתני בסמוך מאימתי היא טהרתו ממילא משמע דהיינו ממה שחששנו לו כששנינו הקרובים לעיר ולדרך טמאים ויפה כיון רבינו במה שכתב ונטמאו: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בגבא שאפשר לשתות ממנה וכו'. בתוספתא בריש מקואות במה דברים אמורים בגבא שאפשר לשתות ולא יהא מקום פרסות רגליו ניכרות אבל גבא שאי אפשר לו לשתות עד שיהא מקום רגליו ניכרים מצא שם מקום פרסת רגלי אדם מקום פרסת רגלי בהמה גסה טמא מקום פרסת בהמה דקה טהור והטעם מבואר דמקום פרסת רגלי בהמה גסה איכא למיחש שאדם טמא רוכב על סוס או חמור בא לשם וירד ושתה מה שאין לחוש כן במקום פרסת בהמה דקה ופירוש רבינו בתוספתא זו נכון: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א לישנא דתוספתא ולא יהיו מקום פרסות רגלים ניכרים בגבא אלא אם כן מקום פרסות רגלים ניכרים עכ\"ל טעמו שבתוספתא אינו מוזכר חילוק בין אפשר לשתות מהגבא לאי אפשר לשתות ממנו אלא בדוחק גדול ומנין לו לרבינו לחלק בכך וכבר כתבתי שדברי רבינו הם פירוש לדברי התוספתא וכבר אפשר שהיה דעת הרב רבי אברהם בן דוד לפרש התוספתא בגבא שאפשר לשתות ואין פרסות רגלים ניכרים היינו כגון שסביבותיו אבנים או סלעים שאין מקום פרסות רגלים ניכרים בהם וגבא שא\"א לו לשתות עד שיהא מקום רגלים ניכרים בהם היינו שסביבותיו מקום חול או טיט העבה שמקום פרסות רגלים ניכרים בהם ושוב אין צורך למה שחילק רבינו בין אפשר לשתות ממנו לא\"א לשתות ממנו אלא בדוחק שלא הוזכר בתוספתא: \n\n" + ], + [ + "חזקת טיט וכו'. תוספתא שם ופירש רבינו שמשון חזקת טיט כמו חקיקת טיט וכו' ורבינו גריס חזקת: \n", + "גבא שנפל לתוכו וכו'. גם זה שם ופירש רבינו שמשון שהקפהו שקפה השמן והסירו מעל גבי המים: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב שמן ושאר המשקים וכו'. נלמד מהדין שהזכיר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "מי תמצית שלא פסקו וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה אוכל תרומה וכו'. סוף פרק ח' דכלים x וכרבי יוסי: \n\n" + ], + [ + "האשה שהיתה אוכלת וכו'. שם. וכתב הראב\"ד זו הנוסחא לא מצאתיה וכו'. ואיני יודע למה שיבש הגירסא כיון שלפירוש רבינו גירסת הספרים נכונה ודעת רבינו דאף על גב דרישא דמתניתין דקתני האשה שנטף חלב מדדיה וכו' מיירי באשה טמאה ותנור טהור סיפא דקתני היתה גורפתו והכה הקוץ וכו' מיירי בתנור טמא ואשה טהורה אוכלת תרומה: \n", + "ומ\"ש רבינו שהרי רצונה להוציא המשקה מפיה וכו'. זה הטעם צריך לנכוית ונתנה אצבעה לתוך פיה דאילו להכה הקוץ ויצא ממנה דם תיפוק ליה מפני הדם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל האגודות שבשווקים וכו' עד הרי הם בחזקת טומאה. פ\"ו דמכשירין: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש עם הארץ נאמן לומר לא הוכשרו. ירושלמי פ\"ב דדמאי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כל הדגים בחזקת מוכשרין. שם וכל הדגים בחזקת טומאה וכתב רבינו מפני שהוא אוכל מוכשר במים והידים ממשמשים בו הטמא והטהור: \n", + "הדגים בין שצדן בחרס וכו' עד לצודן בטהרה. תוספתא פרק שלישי דמכשירין: \n\n" + ], + [ + "כל הציר בחזקת מוכשרין. כתב הראב\"ד לשון המשנה בפ\"ו דמכשירין בחזקת טומאה והוא נכון יותר משלו עכ\"ל. וטעם רבינו ששינה להשמיענו טעם הטומאה שהוא מפני שהוא מוכשר על ידי שחזקתו שנותנים לתוכו מים וממילא משמע שהוא טמא וכמו שכתב לקמן בסמוך לפיכך חזקתו טמא: \n", + "ציר טהור שנפל לתוכו וכו'. שם דברי ראב\"י. וכתב הראב\"ד פירשו בפרק ג' דבכורות לפי שנחשדו עמי הארץ וכו'. טעמו דבפרק ג' דבכורות (דף כ\"ג ע\"ב) מייתי הא דאמר ראב\"י ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא ואמר רב נחמן עלה זאת אומרת נחשדו עמי הארץ לערב מחצה בציר ופריך עלה ולמה לי מחצה אפילו בציר ממחצה נמי והני משהו הו\"ל פלגא ופלגא לא בטיל ומשני אימא עד מחצה ואי בעית אימא טומאת ע\"ה דרבנן וטומאת משקין דרבנן ברובא גזרו רבנן בפלגא ופלגא לא גזרו ופירש\"י ציר טהור כגון שהשיקו במים שנפל לתוכו מים כל שהן טמא כדמפרש נחשדו עמי הארץ לערב מים בצירן וכי נפיל ביה כל שהוא מצא מין את מינו ורבו מים על הציר וטמאים ולמאן דלית ליה טומאה שבטלה חוזרת ונעורת מוקי לה שנפלו בה לאחר השקה מי ע\"ה כל שהוא. עד למחצה קרוב למחצה עכ\"ל. ולדבריו הסכימו התוספות ומדברי רבינו כאן לא משמע דהוי טעמא משום דחזקה שהיו בו מים מקודם וע\"י הני מים כל שהוא הוי רובא מים אלא אע\"פ שידענו שאין בו מים אחרים אלא אלו בלבד מכשיר ומשיג עליו דהא דלא כרב נחמן והא ודאי השגה גדולה היא שיפסוק הוא הפך הגמרא וליישב דברי רבינו צריך לומר דודאי בציר סתם שחזקתו שהיה בו מים מיירי והשיקו וטהר וכדברי רש\"י והיינו טעמא דטמא משום דע\"י מים כל שהוא ניעורו המים הראשונים וכר\"נ אלא שקיצר ולא הזכיר הטעם כמנהגו בכמה מקומות להשמיט טעם הדבר ואע\"פ שבפירוש המשנה כתב שאין שם מים אלא הני כל שהוא לא נחוש כיון שהם היפך הגמרא ונעמיד דבריו בחיבור בענין שיסכימו לדברי הגמ': \n", + "נפל לתוכו יין וכו'. תוספתא ספ\"ק דמכשירין ובספרי רבינו כתוב מים וט\"ס הוא וכן מצאתי בספר מוגה: \n", + "וכן מי פירות שנתערבו וכו' נתערבו במים וכו'. כתב הראב\"ד א\"א אין זה לא במשנה ולא בתוספתא וכו'. ורבינו אפשר שהיתה גירסתו בתוספתא ספ\"ק דמכשירין הפוכה מגירס' הראב\"ד וגירסתנו היה שונה מי פירות שנפל לתוכם מים הולכים אחר הרוב דברי ר\"מ וחכמים אומרים אפילו נפלו לתוכם מים כל שהם טמאים ופסק כחכמים: \n", + "וציר חגבים טמאים וכו'. בפ\"ז דעדיות ובפרק י' דתרומות העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור וקאמר עלה בירושלמי מאי טהור טהור מלהכשיר הא לטמא מטמא ורבינו מפרש לה בניחותא ולפרושי מתניתין אתא והראב\"ד מפרש לה בלשון בעיא וקשה לי על פירוש זה מהיכן עלה בדעתו להסתפק בכך כיון דטהור סתמא קתני בכל גווני משמע ואפשר דמפני שהם טמאים הוקשה לו היאך יהא צירן טהור ומפני כך נסתפק שמא מאי טהור טהור מלהכשיר אבל מטמא הוא או שמא טהור לגמרי קאמר משום דזיעה בעלמא הוא: \n", + "ומה שכתב הראב\"ד וא\"כ לענין טומאה לאו משקה הוא וכו' דמשמע דפשיטא ליה דאינו מטמא קשה דאם כן הרי עלתה בבעיא בירושלמי ונראה דלא כתב הראב\"ד אלא לצד אחד מצדדי הבעיא: \n\n" + ], + [ + "הלוקח ציר מעם הארץ וכו'. פרק ג' דבכורות עלה כ\"ב: \n", + "ומ\"ש בספרי רבינו ואם היה רובו מלח של דגים. בספר כתיבת יד נמצא ואם היה רובו מליחה של דגים והיא גירסא נכונה: \n\n" + ], + [ + "הפירות בכל מקום וכו'. הכי משמע בתוספתא סוף מכשירין: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש האוג בכ\"מ וכו' וכן כל הקישואים והדילועים וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "כל הכתוב בתורה וכו'. בפרק ב' דחולין (דף ל\"ד ע\"ב) גבי הא דאמרינן ואי אמרת נפסל גופו מלאכול ומי ספינן ליה מידי דפסיל לגופיה כן כתב רש\"י בפירוש ראשון וכן דעת התוספות: \n\n" + ], + [ + "כשם שמותר לאכול וכו' כך מותר לגרום טומאה וכו'. בפ\"ד דע\"ז עלה נ\"ה בראשונה היו אומרים אין בוצרין עם העכו\"ם בגת שאסור לגרום טומאה לחולין שבא\"י וכו' חזרו לומר וכו' בוצרין עם העכו\"ם בגת שמותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י. \n", + "ומ״ש ויש לו לטמא את החולין המתוקנין. כלומר הא דאמרי' דלגרום דוקא מותר אבל לטמא אותם להדיא לא הני מילי כשאינם מתוקנים עדיין ומשום תרומה שבהם אבל אם הם מתוקנים להדיא נמי מותר לטמאם. וצ״ע דבפ״ק דנדה עלה ו' אמרינן איפכא עיין שם ובסוף פרק הניזקין (גיטין דף ס״ב) ובפירש״י פרק כשם (דף ל' ע״ב) בד״ה מאי לאו: \n", + "וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות וכו'. פ\"ק דר\"ה (דף י\"ו ע\"ב) ובת\"כ: \n", + "ומ\"ש ואף כהנים ונזירים מותרים להתטמא בשאר טומאות וכו'. זה פשוט שלא הוזהרו בתורה אלא מטומאת מת: \n\n" + ], + [ + "כל ישראל מוזהרים וכו'. בפ\"ק דר\"ה (דף ט\"ז:): \n", + "ומ\"ש ואם נטמא אינו לוקה. בת\"כ ובנבלתם לא תגעו ברגל וקתני עלה אחרים אומרים יכול אם נגע בנבילה ילקה ת\"ל ולאלה תטמאו הוי אומר רשות ומשמע לרבינו דלתנא קמא נמי אינו לוקה ברגל: \n\n" + ], + [ + "הטמא והטהור יחדיו מפי השמועה למדו וכו'. בספרי. \n", + "ומה שכתב אבל לא יאכל הבעל עם אשתו וכו'. משנה בפרק קמא דשבת (דף י\"א) לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה: \n", + "וכתב הראב\"ד אנו אומרים אפילו על שלחן אחד במפה אחת אסור. ואין זו השגה על רבינו שהוא מפרש דמאי דתנן לא יאכל הזב עם הזבה היינו בקערה אחת ועל שלחן אחד במפה אחת חומרא בעלמא הוא לענין איסור למאן דסבר הכי: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שמותר לאכול וכו' חסידים הראשונים היו אוכלים חולין בטהרה וכו'. משנה בספ\"ב דחגיגה (דף י\"א ע\"ב). \n", + "ומ\"ש שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף וכו'. בפ\"ק דע\"ז (דף כ' ע\"ב) ונוסחת רבינו כדאיתא בירושלמי פ\"ג דשקלים: \n", + "סליקו הלכות טומאת אוכלין \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b209e5adefcf9e8b8e426ad9041497ac29251f56 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,974 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Defilement of Foods", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Defilement_of_Foods", + "text": [ + [ + [ + "כל אוכל המיוחד למאכל אדם וכו'. ריש פ\"ג דעוקצין כל האוכלין המיוחדין למאכל אדם צריכים הכשר ואינם צריכים מחשבה. \n", + "ומ״ש וכל שאינו מיוחד למאכל אדם וכו'. שם ובפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ז) במשנה גבי שוחט בהמה ומצא בה שליא. \n", + "ומ\"ש וזה אינו מקבל טומאה עד שיבלל תחילה וכו'. מבואר בפ\"ג דעוקצין ובכמה דוכתי בגמרא: \n\n" + ], + [ + "ואלו הם השבעה משקים וכו'. פ\"ו דמכשירין אלא ששם אמרו דדוקא דבש דבורים אבל דבש צרעים אינו מכשיר ואמרינן בפרק קמא דבכורות (דף ז' ע\"ב) שהטעם מפני שיש לו שם לווי כלומר אבל דבש סתם אינו אלא דבש דבורים ולפיכך כתב רבינו דבש סתם: \n", + "ואינם מכשירין עד שיפלו על האוכלין ברצון הבעלים. בריש מכשירין ובפרק ג' דקידושין (דף נ\"ט:) ופרק ב' דמציעא (דף כ\"ב:) יליף לה מקרא: \n", + "ולא יהיו סרוחים וכו'. בפרק קמא דפסחים (דף י\"ח) ובסוף מכשירין ובתורת כהנים פרשת שמיני ובתוספתא דטהרות פ\"ט: \n", + "וכיון שהוכשר האוכל וכו'. כן משמע בפ\"ב דמציעא וכדפירש\"י וכן משמע בפרק קמא דפסחים ובפ\"ב דחולין ובתוספתא דמכשירין פ\"ב: \n\n" + ], + [ + "אוכל שהיה בלול במי פירות וכו'. בפי\"א דתרומות דבש תמרים ויין תפוחים וכו' ושאר כל מי פירות וכו' ר\"א מטמא משום משקה ורבי יהושע אומר וכו' ז' משקים טמאים ושאר כל המשקים טהורים ופירש רבינו ר\"א סובר שדבש תמרים וכו' מקבלים טומאה משום משקה והם נכללים במה שאמר ה' וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא והעיקר אצלנו כי ז' משקים בלבד הם שמקבלים טומאה ועליהם בלבד ועל תולדותיהם אמר הכתוב וכל משקה אשר ישתה והם ג\"כ שמכשירים את הזרעים לטומאה וכו' ואין מטמאים ואין מכשירין לטומאה שום דבר מהמשקים אלא השבעה בלבד עכ\"ל וידוע דהלכה כרבי יהושע: \n\n" + ], + [ + "וכתב הראב\"ד כך אין מקבלין טומאה א\"א לא מצאתי שאין מקבלין טומאה כלל וכו'. השתדל הרב ז\"ל להביא ראיות שמי פירות אינם מצטרפין כדי לדייק שלא אמרו אלא שאין מצטרפין אבל הם עצמם בני קבולי טומאה. עוד חשש שמא רבינו כתב שאין מי פירות מקבלין טומאה מפני שאמרו בתוספתא דבש תמרים אינו אוכל ולא משקה וה\"ה לשאר מי פירות. וכתב לסתור ראיה זו והאריך בזה: ואני אומר שטעמו של רבינו מדתנן ר\"א מטמא משום משקה דלישנא דמטמא עצמו משום משקה משמע דהיינו שמקבלים טומאה כשאר משקים ועלה קתני רבי יהושע ושאר כל המשקים טהורים משמע דבמאי דמטמא ר\"א עצמן משום משקה מטהר רבי יהושע לומר שאין מי פירות עצמם מקבלים טומאה ופשטא דלישנא דושאר כל המשקים טהורים הכי משמע ומה שרצה להביא ראיה הראב\"ד מדתנן במסכת טבול יום עיסה שהוכשרה במשקה וכו' אני אומר דאדרבא משם ראיה לדברי רבינו שאם כדברי הראב\"ד הו\"ל למיתני עיסה שהוכשרה ונילושה במי פירות דהוה משמע דמי פירות קאי גם אהוכשרה ומדקתני שהוכשרה במשקה משמע בהדיא דמשקה לחוד ומי פירות לחוד דהכשר לא הוי אלא במשקה דלאו מי פירות ולענין אי מצרף או לא לא הוי אלא למי פירות ונראה שזו תשובה נצחת. ומה שרצה לדייק מדאמרי' בתוספתא דעוקצין פ\"ק דמי פירות אינם מחברים איצטרופי הוא דלא מצטרפי הא אינהו גופייהו בני קיבולי טומאה נינהו אין דיוק זה דיוק דלגופא איצטריך דאע\"ג דאינהו גופייהו אינם מקבלים טומאה סד\"א דמצרפי קמ\"ל. ומה שכתב הראב\"ד לחלק בין משקים היוצאים מעליהם לסחטן למשקים איני יודע זו מנין לו לחלק בכך מאחר שלא נמצא כן בביאור. ומה שהביא ראיה ממה שאמרו השמן לא אוכל ולא משקה אינה ראיה מוכרחת שרבינו העמידה בשמן קרוש כדלקמן. ומ\"ש ואיה איפה עסיס רמונים ויין תפוחים שמיישנין אותו לרפואת בני מעים איני יודע מה טענה היא זו לומר שמקבלים טומאה ומצאתי בת\"כ אין לי אלא מים מנין הטל והיין השמן והדם והדבש והחלב ת\"ל וכל משקה אי כל משקה יכול מי תותים או מי פירות או מי רמונים ושאר כל מיני פירות ת\"ל מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי יצאו מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות שיש להם שם לווי ע\"כ הרי שלא מיעט שאר מי פירות מפני שיצאו מאליהם אלא מפני שיש להם שם לווי וטענה זו שייכא אפילו בסחטן למשקים וזה פשוט ומבואר כדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "זיתים וענבים שלא הביאו שליש אינם מכשירים וכו'. ירושלמי פ\"ק דמעשרות והטעם משום דלא חשיבא תבואה אלא כשזורעין אותה ומצמיח וכשלא הביאה שליש אינו ראוי לזריעה כדאיתא בפ\"ק דראש השנה (דף י\"ג) וכבר נתבאר בסמוך שכל מה שאינו מכשיר אינו מקבל טומאה: \n\n" + ], + [ + "אלו דברים וכו'. בפ״ג דעוקצין ופרק בא סימן (נדה דף נ״א ע״ב): \n\n" + ], + [ + "השבת סתמו לאכילה גופו וכו'. בפרק ג' דעוקצים השבת משנתן טעמו בקדירה אין בו משום תרומה ואינו מטמא טומאת אוכלים ופירש רבינו שבת בלשון ערבי שבת והעיקר אצלנו סתם שבת לכמך עשוי ולא לקדירה ופי' הדברים [האלה כי בידוע כי השבת] נאכל כמו שהוא חי אחר המזון וכו' לא שיבושל בקדירה וע\"כ כל זמן שלא נתבשל חייב בתרומה ומטמא טומאת אוכלין אבל כשנתבשל כיון שהשליך כחו בבישול וימצא בבישול טעם השבת כבר תמה תועלתו והנשאר ממנו אחר כך הוא במדרגת השמרים אשר אינם ראויים לאכילה וע\"כ אינו חייב בתרומה ולא יטמא טומאת אוכלים עכ\"ל ור\"ש כתבו בפרק בא סימן משמע דטעמא משום דסתם שבת לכמך עשויה הא אי הוה סתמא לקדירה לא הוה עליה תורת אוכל דתבלין אין מטמאין טומאת אוכלים עכ\"ל וכ\"כ הריטב\"א הא עד שלא נתנה מטמאה ובסתם שבת קאמר אלמא סתמא לכמכא עכ\"ל הרי מבואר כדברי רבינו ושלא כדברי הראב\"ד שכתב ואם חשב עליו לקדירה א\"א לא כן שאינם יוצאים מידי טומאה במחשבה עד שתתן טעם לקדירה: \n\n" + ], + [ + "התמרים והגרוגרות וכו'. תוספתא בסוף טבול יום אלא שכתוב בה עד שיפסלו לכלב והיא נוסחא נכונה: \n\n" + ], + [ + "הכרשינין אם ייחדן וכו'. תוספתא בסוף טבול יום כרשינין מטמאים טומאת אוכלים דברי רבי יהודה ר\"ש אומר אינם מטמאין ופסק כרבי יהודה ומשמע לרבינו דדוקא אם ייחדן למאכל אדם והטעם מפני שהם מאכל בהמה ואין אוכלים אותם בני אדם אלא בזמן רעב כדאיתא בירושלמי סוף חלה: \n\n" + ], + [ + "הקור הרי הוא כעץ וכו'. בפרק ג' דעוקצין. \n", + "ומ״ש ואם שלקו וטגנו. בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ״ח ע״ב): \n\n" + ], + [ + "החרצנים והזגין וכו'. תוספת' בסוף עוקצין ופרק י\"ג דטהרות: \n\n" + ], + [ + "זיתים וענבים הקשים וכו'. בפרק שלישי דעוקצין פריצי זיתים וענבים ב\"ש מטמאים וב\"ה מטהרים ובתוספתא אלו הם פריצי זיתים וענבים היוצאים מתחת הגפת ומתחת הזגים. \n", + "ומ\"ש ועד כמה עד ארבעה קבים לכל כור. בפרק המקבל עלה ק\"ה. \n", + "ומ\"ש ואם כנסן לאוכלים וכו'. תוספתא בסוף עוקצין: \n\n" + ], + [ + "הכפניות. בפ\"ג דעוקצין פירוש כפניות תמרים רעים שלא בשלו כל צרכן. \n", + "ומ\"ש הפגין והבוסר. שם כר\"ע מחבירו. \n", + "ומ\"ש והקצח. שם הקצח ב\"ש מטהרים וב\"ה מטמאים ובפ\"ה דעדיות מונה אותה מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה: \n\n" + ], + [ + "לולבי זרדים וכו'. פ\"ג דעוקצין לולבי זרדין ושל ערל ועלי הלוף השוטה אינם מקבלים טומאת אוכלים עד שימתקו. \n", + "ומ\"ש והחרובין. שם בתוספתא: \n\n" + ], + [ + "החרדל והתורמוסים ושאר כל הנכבשים וכו'. תוספתא שם: \n\n" + ], + [ + "זיתים שכבשן וכו' עד מפני שאינו אוכל. משנה רפ\"ב דעוקצין: \n\n" + ], + [], + [ + "דבש בכוורתו וכו'. בפ' הספינה (בבא בתרא דף פ'). \n", + "ומ\"ש רדה הדבש וכו'. בסוף עוקצין וכבית הלל: \n", + "דבש הזב וכו' עד טומאת אוכלים. תוספתא פרק ב' דטהרות: \n\n" + ], + [ + "השמן הקרוש וכו'. תוספתא פ״ב דטהרות אלא שהיא כתובה בשיבוש. וכתב הראב״ד א״א אין בתוספתא שקרש וכו'. ויש לומר לדעת רבינו שאע״פ שאין בתוספתא שקרש א״א לומר דבכל שמן מיירי שהרי הוא משבעה משקים ולפיכך פירש דבקרוש מיירי ולא נראה לו להעמידה ביוצא מאליו ומה שהביא הראב״ד ראיה מדתנן במסכתא טהרות הרוטב והגריסין וכו' מאי תחילה לעולם וכו' וחכמים מודים לו. איני יודע זו מנין לו אדרבא כיון דבלשון יחיד נאמר משמע דרבנן פליגי עליה אחר כך מצאתי בתוספות שכתבו בפרק אור לארבעה עשר (פסחים דף י״ד ע״ב) בד״ה אפי' מכאן משמע דשמן חשוב משקה ולקמן גבי משקה בית מטבחייא וכן בכמה דוכתי והא דתנן רבי מאיר אומר שמן תחילה לעולם וחכ״א אף הדבש רבי שמעון שזורי אומר היין פירוש דוקא יין אבל הנך לא ופסקינן בהקומץ רבה דהלכתא כוותיה אומר רבינו תם דהתם מיירי בנקרש ואחר כך נימוח כדמשמע בתוספתא דאמרינן התם במה אמרו שמן תחילה לעולם בנקרש ואחר כך נמוח ובלא נקרש משמע דכולי עלמא מודו וכן משמע בריש פרק שלישי דטהרות דקתני התם הרוטב והגריסין והחלב והשמן בזמן שהם משקה טופח הרי הן תחילה קרשו ואח״כ נימוחו הרי אלו שניים ובתר הכי קתני רמ״א השמן תחילה לעולם והיינו לעולם אפילו קרשו ואהא קאי ר״ש שזורי עכ״ל הרי שהם מסכימים לדעת רבינו. \n", + "וכן הדם שקרש וכו' עד בטלה דעתו. שם: \n\n" + ], + [ + "חלב שקרש וכו'. גם זה שם לפי גירסת רבינו. והראב\"ד שכתב א\"א אינו כן אלא אמרו בתוספתא וכו', גירסא אחרת היתה לו בתוספתא: \n\n" + ], + [ + "דבש תמרים וכו' ושאר כל מי פירות וכו' עד בטלה דעתו. תוספתא פרק שני דטהרות: \n\n" + ], + [ + "השלג אינו אוכל וכו' עד לא נטמא כולו. תוספתא x פרק שני דטהרות ומייתי לה בפרק שני דנדה (דף י\"ז) ומקשה היכי משכחת לה דנגעה טומאה בכולו ומוקי לה כגון שהעביר השלג על אויר תנור ושלג בתוכו דנטמא מאויר כלי חרס שהתורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל כלומר שאין נוגעים כל הגרעינין בתנור אפ\"ה טמא ולפי זה מה שכתב רבינו העבירו על גבי כלי חרס לא על גביו ממש קאמר אלא באוירו ומ\"מ קשה שהיה לו לפרש: \n\n" + ], + [ + "החלב שבכחל וכו' עד טומאת אוכלים. תוספתא פ\"ב דטהרות. כתב הראב\"ד מצאתי נוסחאות חלוקות וכו'. ורבינו אע\"פ שכתב בפרק תשיעי מהמ\"א שחלב הקיבה פירשא בעלמא איכא למימר דכשחשב עליו הוי אוכל לענין טומאה דומיא דשיליא שכתב רבינו בפרק ראשון משאר אבות הטומאה: \n\n" + ], + [ + "ענבים שדרכן משיהלך בהם וכו'. ירושלמי פ\"ו דתרומות ותוספתא פי\"א דטהרות. \n", + "ומה שכתב נשתייר בהם גרגרין וכו'. שם בתוספתא: \n", + "וכן הזיתים וכו' עד טומאת אוכלין. שם בתוספתא. וכתב הראב\"ד בשאינן פרוצים וכו'. נראה שטעמו לומר דהא דקתני סיפא נשתיירו בהם גרגרים שלמים לא תימא שאף ע\"פ שהם פרוצים קצת קרי להו שלמים ומתטמאין טומאת אוכלין דליתא דאינם מתטמאי טומאת אוכלים אלא כשאינם פרוצים כלל שאם הם פרוצים קצת שוב אין עליהם תורת אוכלים ואם תאמר איך אפשר שיטענו ולא יהיו פרוצי' כלל ושני כגון שלא דחקה עליהם הקורה כל הצורך וכו' ולפי זה תיבת אלא צריך למוחקה וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "הערלה וכלאי הכרם וכו'. תוספתא בסוף עוקצין ואיתא בפרק המנחות (דף ק\"א) ופ\"ק דבכורות (דף ט' ע\"ב) ערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב כולם מטמאים טומאת אוכלים ר\"ש אומר אין מטמאים וידוע דהלכה כת\"ק. \n", + "ומ\"ש בשור הנסקל שנשחט. כלומר דאי נסקל מטמא טומאה חמורה דנבילה היא. ופטר חמור פירש\"י בפרק קמא דבכורות שנשחט ועדיין מפרכס שלא ירד לטומאת נבילה אבל אם נגע בו שרץ מטמא טומאת אוכלין שאם חזר ונגע באוכלים אחרים מטמאים אע\"פ שמפרכס כדאמרינן בפרק העור והרוטב. \n", + "ומ״ש ועגלה ערופה בין שנשחטה בין שנערפה. בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ״א ע״ב) תנן דהשוחט פרת חטאת ועגלה ערופה ר״ש פוטר וחכמים מחייבים ובגמרא (דף פ״ב) ועגלה ערופה לאו שחיטה ראויה היא והתנן נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר א״ר יוחנן עגלה ערופה אינה משנה ועריפת העגלה מטהרת אותה כמו שחיטה כדאמרינן בס״פ חטאת העוף (זבחים דף ע' ע״ב) מדא״ר ינאי כפרה כתיב בה כקדשים וכי היכי דמליקת קדשים מטהרת מידי נבילה גם עריפת העגלה כן ובמקום שחיטה עומדת וכ״כ רבינו בפ״ג מהל' שאר אבות הטומאה. \n", + "ומ״ש ובשר פרה אדומה. בפרק אותו ואת בנו (חולין פ״א ע״ב) ופרת חטאת שחיטה שאינה ראויה והתניא ר״ש אומר פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיה לה שעת הכושר ואמר ר״ל אומר היה ר״ש פרה נפדית ע״ג מערכתה א״ר יוחנן פרת חטאת אינה משנה. \n", + "ומ״ש והפגול והנותר. בפרק המנחות והנסכים (מנחות דף ק״א) אמרינן דלר״ש יש פיגול ונותר שאינו מטמא טומאת אוכלים ולטעמיה אזיל דסבר דאיסורי הנאה אינם מטמאים טומאת אוכלים אבל לרבנן בכל גוונא מטמאים טומאת אוכלים אלא אם כן היה להם שעת הכושר ומה ששנינו בתוספתא דסוף עוקצים פיגול אינו מטמא טומאת אוכלים ר״ש היא ובלא היה לו שעת הכושר ולית הלכתא כוותיה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל האוכלים הגדילים מן הקרקע וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך ובפרק בתרא דעוקצים תבואה שנעקרה ומעורה אפילו בשורש קטן טהורה ומשמע לרבינו דהיינו דוקא כשיכולה לחיות דאל\"כ חשיבא כעקורה כדאמרי' גבי ערלה וכדאמרי' גבי הני דבסמוך: \n\n" + ], + [ + "ייחור של תאנה וכו'. בפרק ב' דעוקצים וכחכמים. \n", + "ומ״ש ויש בדבר ספק וכו'. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "ירקות שיבשו וכו'. שם עלה קכ\"ז ע\"ב: \n", + "וכתב הראב\"ד ואפילו צמקו כלומר דלישנא דגמרא שצמקו ורבינו נראה דמשמע ליה דהיינו צמקו היינו יבשו דאם לא יבשו אע\"פ שצמקו עדיין תורת אוכל עליהם הילכך לישנא דברייתא דנקט צמקו לאו דוקא ושם בגמרא קרי לצמקו יבשו ובתוספתא דטבול יום פרק רביעי איתא להאי ברייתא וכתוב בה שיבשו כלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "אילן שנפשח וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש וכן אם יבש האילן וכו'. כתב הראב\"ד דבר זה אינו לא במשנה וכו'. ומ\"ש אבל אם יבשו בו פירות במחובר הרי הם כמחוברים. תמהני דהא בפרק העור והרוטב אמרינן אליבא דשמואל דכי תניא הרי הן כמחוברין לאו לענין טומאה וממילא משמע דלענין טומאה חשיבי תלושין וכדברי רבינו. ומ\"ש ואולי מבכורים גמר לה וכו'. לימוד רחוק הוא זה ועוד דבכורים לא מצאתי יבש האילן אלא יבש המעיין: \n\n" + ], + [ + "תאנים שיבשו וכו'. בפ' העור והרוטב שם: \n\n" + ], + [ + "כל האוכלים וכו'. הכי משמע בר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ח) שם ובפ״ג דעוקצים לענין טומאת אוכלין כל שאינה יכולה לחיות מקרי אוכל אע״פ שמפרכסת אע״ג דלגבי טומאת נבילות בעינן שתמות שאני התם דכתיב כי ימות: \n", + "נולד בהם טריפה וכו'. בפרק בהמה המקשה בעיא דלא איפשיטא: \n", + "האבר או הבשר וכו'. משנה ס״פ העור והרוטב (חולין ד' קכ״ט.) \n", + "ומ\"ש נשחטה הבהמה וכו'. שם נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה דברי רבי מאיר רבי שמעון אומר לא הוכשרו ופסק כר\"מ דמחמיר דבפרק מי שהוציאוהו אסתפק לן ר\"מ ור\"ש כמאן מינייהו הלכה הלכך נקטינן כדברי המחמיר. ועוד דבעיא דרבא דאיתא בגמרא אתיא אליבא דר\"מ וכיון דבעי אליביה משמע דסבר דהלכה כוותיה. \n", + "ומ\"ש שהבהמה כולה כמו יד לאבר זה. שם אמרינן הכי לר\"מ ופסק כמותו משום דבגמרא בעי בעיא והיא אליביה. וקשה לי למה שינה לשון המשנה שאמרה הוכשרו בדמיה וכתב הוכשרה בשחיטה דאתי כיחידאה דהא תנן בפרק שני דחולין (דף ל\"ג) השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלים בידים מסואבות וכו' ר\"ש אומר הוכשרו בשחיטה ויש לתמוה שהוא ז\"ל פסק לקמן בסמוך כת\"ק וכאן משמע שפסק כר' שמעון וצריך לומר שסמך על מ\"ש בסמוך לקמן בהדיא דתו ליכא למטעי. \n", + "ומה שכתב ויש בדבר זה ספק וכו'. בפרק העור והרוטב עלה קכ\"ח בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "השוחט בהמה חיה ועוף וכו'. משנה פ\"ב דחולין שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "אוכלים שהוכשרו וכו'. בריש פרק העור והרוטב שם כשם שאין מקבלים טומאה אלא לכשיתלשו כך אין מקבלים הכשר עד שיתלשו ופירש\"י כשם שאין זרעים מקבלים טומאה אלא לכשיתלשו כדאמרינן בתורת כהנים אם אתה אומר מחוברים טמאים טימאת את הכל שאין לך מחוברים שאין שרצים מצויים אצלם: \n", + "ומ\"ש או כשהוכשרו במים המחוברים בקרקע. בת\"כ גבי מים מחוברים יכול אפילו הם בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת\"ל בכלי יטמא ובפרק ד' דמכשירין שנינו צנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור העלתו כל שהוא מן המים טמא ופירש ר\"ש והוא טהור שלא הוכשר בעודו במערה והא דאמרינן בפ\"ק דפסחים דמחוברים מכשרי היינו בנתנים על הפירות בעוד המים מחוברים ובלבד שיתלשו לבסוף כמו צנון דהכא שהודח במערה ואח\"כ העלתו עכ\"ל וכך הם דברי רבינו שם בפיהמ\"ש וע\"פ זה צריך לפרש דברי רבינו כאן. \n", + "ומ\"ש שאב המים בכלי וכו'. הכי משמע בתורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "קישות שנטעה כו'. בסוף פרק ב' דעוקצים קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ טהורה ופירש רש\"י שנטעה בעציץ שאינו נקוב והוכשרה שם ונטמאת דכתלושה דמיא לכל דבר כדאיתא בשלהי המצניע והגדילה ויצאה חוץ לעציץ ונחשבת כמחובר ופרחה לה טומאה עכ\"ל. ובתוספתא שנינו היה משקה בעציץ שאינו נקוב נפלו משקים ע\"ג קישות ונטמאת הגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה: \n", + "כתב הראב\"ד אע\"פ שיצאת חוץ לעציץ א\"א אין כאן אע\"פ וכו'. ומתוך דברי רבינו בפי' המשנה וכאן נראה שאינו מפרש כן אלא הכא בקישות טהורה שנטעה בעציץ נקוב עסקי' שכיון שהיא נטועה אינה מקבלת טומאה ואם הגדילה ויצאת חוץ לעציץ סד\"א שאותה שיצאה חוץ הויא כתלוש ומקבלת טומאה קמ\"ל דאע\"פ כן טהורה כלומר אינו מקבל טומאה ולאפוקי מר\"ש דפליג התם ואמר מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו והטהור יאכל כלומר מה שיצא לחוץ מקבל טומאה ומה שבתוך העציץ יאכל דאינו מקבל טומאה. ומה שכתב הראב\"ד וכן שנויה במשנה לא ידענא מאי קאמר שבמשנה אינו שנוי כיון ואם הכוונה לומר שהוא מוכרח לפרש כן במשנה כיון שאפשר לפרש פירוש אחר במשנה אין פירושו מוכרח. ואפשר שעל התוספתא קאמר שבתוספתא מבואר כפירוש הראב\"ד ולדעת רבינו צריך לומר שמה ששנינו בתוספתא דין אחר הוא ואינו ענין לדין המשנה: \n", + "ועציץ שהוא נקוב וכו' עד מכשירין. בסוף פ\"ב דעוקצין. \n", + "ומ\"ש דעציץ נקוב דינו כארץ גם לענין המים שבתוכו שאינם מכשירים את הזרעים. כן כתב שם רבינו ור\"ש: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש כלי גללים וכו'. שם כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולים לצאת בהם אינם מכשירין את הזרעים ודברי רבינו בפירושה כאן כפי' ר\"ש והראב\"ד והוא הנכון ולא כמו שפירש רבינו בפירוש המשנה: \n", + "כתב הראב\"ד אני מוצא אפילו בכלי חרס גמור וכו'. אין זו קושיא על רבינו דלישנא דמתניתין נקט ומאי דקשיא ליה להראב\"ד מתניתין כבר יישבה הוא עצמו וכתב ואולי יתפרש שם פירוש אחר: \n\n" + ], + [ + "עציץ שמילאהו עפר וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "משקים טמאים וכו'. בריש מכשירין. \n", + "ומ\"ש והוא שלא יהיו בקרקע. הוא על פי מה שנתבאר לעיל שהמים המחוברים אינם מכשירים בעוד הפירות בתוכן: \n\n" + ], + [ + "כל אוכל שנפסד. בפ״ג דבכורות עלה כ״ג ע״ב אמרינן דבסרוחה מעיקרא לא צריך קרא למעוטי עפרא בעלמא הוא ומשמע לרבינו דכל שאינו ראוי לאוכל אדם הוי עפרא בעלמא. וכתב הראב״ד מי שלמדהו וכו'. ומה שהביא ראיה מכלל אמרו בטהרות וכו' מה טהור שאינו מקבל טומאה וכו' י״ל שאין היקש זה מוכרח דמידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ובפירוש אמרו בר״פ דם שחיטה (כריתות דף כ״א) ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא והתנן כלל אמרו בטומאה כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת הכלב ההוא לאסוקי טומאה מיניה דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת הכלב הכא לאחותי ליה טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב וזה מבואר כדברי רבינו והרי מימיו מים חיים מן המקדש הם יוצאים. ומה שהביא ראיה ממדרש ספרא י״ל שמה שאמרו אין משקה יוצא לא ע״י פרה ולא ע״י עופות היינו דוקא כשנטמא קודם שנסרח אבל אם נסרח קודם שנפסל מאוכל אדם שוב אינו מקבל טומאה. \n", + "ומה שכתב וכן משקה שנסרח וכו' כדרך שאינו מכשיר שנאמר אשר ישתה. בת\"כ ואבארנו בסמוך: \n\n" + ], + [ + "העור ששלקו וכו'. בר\"פ בכל מערבין עלה כ\"ח ע\"ב ובסוף פרק בהמה המקשה: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב עור החמור כו'. בסוף פרק בהמה המקשה בעיא דלא איפשיטא. \n", + "ומה שכתב בפני עצמו. משום דתנן העור והרוטב וכו' מצטרפין לטמא טומאת אוכלין והיינו אפילו בלא שליקה ולכך כתב בפני עצמו דכל ששלקו אפילו אין בו בשר מטמא ובעור חמור בהכי מיבעיא לן: \n\n" + ], + [ + "חטים שבגללי בקר וכו'. תוספתא סוף פ\"ח דטהרות אלא שכתוב בנוסחא שבידינו אע\"פ שחישב עליהם לאוכלין אינם מטמאים טומאת אוכלין כנסן לאוכלין מטמאין טומאת אוכלין ואנו אין לנו אלא כנוסחת רבינו ונראה שגם זאת נוסחת הראב\"ד מאחר שלא השיגו. ובמנחות פ' ר' ישמעאל עלה ס\"ט בעי רמי בר חמא חטים שבגללי בקר ושעורים שבגללי בהמה מהו למאי אי לימא לטמא טומאת אוכלים תנינא חטים שברעי בקר ושעורים שבגללי בהמה חישב עליהם לאכילה אין מטמא טומאת אוכלים ליקטן לאכילה מטמא טומאת אוכלין וזה כגירסת תוספתא דידן וצ\"ל שגם שם היתה גירסת רבינו משונה משלנו. ואפשר לפרש דברי רבינו ע\"פ גירסת התוספתא דה\"פ התוספתא כשליקטן סתם אע\"פ שאח\"כ חישב עליהם אינם מטמאים אבל אם כנסן לאכילה כלומר אם כשליקטן חישב עליהם לאכילה מטמאים. \n", + "ומ\"ש ואם חישב עליהם לאכילה. אליקטן קאי כלומר אם כשליקטן חישב עליהם לאכילה מטמאים אבל אם כשליקטן לא חישב עליהם לאכילה אע\"פ שאחר כך חישב עליהם אינם מטמאים: \n\n" + ], + [ + "כל אוכל שנטמא וכו'. בפ\"ג דבכורות עלה כ\"ג וכר' יוחנן. \n", + "ומה שכתב או שיבש כחרס וכו'. בפרק דם הנדה (נדה דף נ״ה) משמע דיבש כחרס עפרא בעלמא הוא. \n", + "וכל האוכלים שנטמאו וכו'. תוספתא פרק קמא דטבול יום: \n\n" + ], + [ + "זרעים טמאים שזרעם וכו'. בת״כ פרשת שמיני מנין לזרעים טמאים שזרען טהרו שנאמר אשר יזרע טהור או יכול אפילו לא השרישו ת״ל הוא. ובפרק ב' דמעשרות תנן בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא ובירושלמי שם התורה ריבתה בטהרות זרעים מ״ט כי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא ובתרומות פרק תשיעי תנן שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהרו מלטמא ומייתי לה בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ד) בלשון קצר ופירש רש״י משום דכיון שחיברה לקרקע בטלה ע״ג קרקע ויצאה מתורת אוכל. \n", + "ומה שכתב אפילו בדבר שזרעו כלה. מההיא דתנן בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא ובצלים דבר שאין זרעו כלה הוא כדתנן בפרק בתרא דמעשרות: \n\n" + ], + [ + "אוכלים שמחוברים לכלים וכו'. בסוף פרק העור והרוטב עלה קכ\"ט: \n\n" + ], + [ + "כל משקה שנטמא וכו'. בת\"כ פרשת שמיני ר' אליעזר אומר אשר ישתה פרט למשקה סרוח אמרו לו אין משקים יוצאים ידי עופות ולא ידי פרה ומשמע לרבינו דמה דאמרו לו אינו אלא לומר שאם נטמא ואח\"כ נסרח אינו עולה מידי טומאתו ע\"י הסרחון אבל אם נסרח קודם שנטמא שוב אין טומאה חלה עליו כדאשכחן באוכלין ור\"א סבר שאף אם נטמא ואח\"כ נסרח טהור והלכה כאמרו לו. א\"נ דאמרו לו סברי דאף אם נסרחה ואח\"כ נטמא טמא ור\"א פליג עלייהו בהא דכיון שהיה סרוח מקודם לא חלה עליו טומאה והלכה כמותו דמשוה דין משקים לאוכלים משום דאם איתא דסברה גמרא כאמרו לו דמפלגי בינייהו לא הוה שתיק גמרא מלפלוגי בינייהו ודרך זה נראה יותר שהוא דעת רבינו מדכתב לעיל בסמוך דרשא דאשר ישתה כדברי ר\"א וכאן שכתב שאין המשקים יוצאים ידי הכלב אע\"פ שהם כדברי אמרו לו פירוש דבריו אינו כמו שנתכוונו הם ואשכחן לו ז\"ל כיוצא בזה בפרק [א'] מהא\"ב גבי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וכמ\"ש שם הרב המגיד. ועי\"ל דסבר רבינו דאמרו לו לא לחלוק על ר\"א באו אלא לפרשם ודייק לשונם שאין משקים יוצאים דמשמע שאין יוצאין מידי טומאתן שהיו טמאים ובאי זה מדרכים אלו נסתלקה השגת הראב\"ד שכתב ממדרש ת\"כ נראה שאפילו לכתחלה מקבלים טומאה וכו' ויש בקצת ספרי רבינו תיבה יתירה וכך היא הנוסחא הנכונה שאין המשקה יוצא על ידי הכלב לעולם וה\"פ שאין המשקה יוצא מידי טומאתו שנטמא והוא טהור על ידי הכלב כלומר כל זמן שהוא ראוי לכלב אע\"פ שאינו ראוי לאדם. וכתב הראב\"ד ממדרש ת\"כ נראה שאפילו לכתחלה מקבלין טומאה וכו' וכבר כתבתי בזה: \n", + "ואין למשקה שנטמא טהרה חוץ מן המים בלבד. [שהמים מיטהרין במקוה] במשנה דפ\"ב דביצה (דף י\"ז ע\"ב) ושאין שאר משקים מיטהרים במקוה בפ\"ד דמכשירים ותוספתא פרק קמא דטבול יום: \n", + "ומטבילין חמין בצונן וכו'. כך מצאתי בספרי רבינו המוגהים והוא משנה בפרק בתרא דמקואות וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "מקל שהיא מלאה משקים. כלומר מים טמאים. \n", + "והטביל מקצתה וכו'. בפ\"ח דטהרות וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "שלג שנטמא וכו'. תוספתא בפ\"ב דטהרות וכנוסחת רבינו שמשון ואיתא בפ\"ב דנדה (דף י\"ז): \n\n" + ], + [ + "התמד הטמא וכו'. בספ\"ק דחולין (דף כ\"ו) וכדאסיק רב גביהא: \n\n" + ], + [ + "קדירה שמליאה משקים וכו'. בפרק ד' דמכשירין: \n", + "וכתב הראב\"ד אע\"פ שהיא בתוך המקוה א\"א זו הנוסחא עיקר וכו'. נ\"ל דאסיפא דמילתא קאי פשט אב הטומאה את ידו וכו'. שנוסחא אחרת יש בקצת ספרי רבינו שכתוב בה שהרי המים חוצצים בתוכה ולכן כתב שנוסחא זו עיקר שאין מי המקוה מטהרים כלי חרס דלאותה גירסא קשה מאי איריא שהמים חוצצים דמשמע שאם לא היו חוצצים היתה טהורה וזה שקר ועוד שאם היה לקדירה טהרה לא היו המים חוצצים: \n\n" + ], + [], + [ + "(כו-כז) מי שפיכות הרי הם בחזקת טומאה וכו' עד והנוטפים מהם טהורים. פ\"ב דמכשירין: \n", + "וכתב הראב\"ד ממי השפיכות הכל טמא א\"א לא ידעתי טעם לזה וכו'. וא\"ת שלפי טעם זה אפילו לא נפלו מי שפיכות נמי וי\"ל דלא גזרו אלא שיש שם מי שפיכות ופשוט הוא ולטעם רבינו קשה דאדרבא הל\"ל כשנפלו מי שפיכות למי גשמים קמא קמא בטיל וכן ברישא הל\"ל הכי ונ\"ל דהכא שאין מים אלו מכונסים אלא הולכים ונגרים הילכך המים הבאים באחרונה הם שוטפים את הראשונים הילכך בתר בתראי אזלינן ועל דרך ששנוי במשנה: \n", + "ומ\"ש ורבו הנטיפות. היינו לומר שהיו הטפות יותר עבות וכדמפרש בתוספתא אליבא דחכמים: \n\n" + ], + [ + "הסך שמן טהור וכו'. בפרק ד' דעדיות וכב\"ה ודברי הראב\"ד בפירושו למשנה זו בע\"א: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבר ביארנו וכו'. בפ\"א: \n\n" + ], + [ + "אוכל שהוא מיוחד לאדם וכו'. בפרק ג' דעוקצין. \n", + "ומה שכתב וכל אוכל שסופו לטמא וכו'. בפרק בא סימן עלה נ״א ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״א) תנא דבי ר' ישמעאל וכי יותן מים על זרע מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה וכו': \n\n" + ], + [ + "יש אוכלים שצריכים הכשר וכו'. פ\"ג דעוקצים. \n", + "ומ\"ש דגים טהורים וחגבים טהורים בכ\"מ וחגבים טמאים ודגים טמאים וכו'. תוספתא רפ\"ה דטבול יום וצ\"ע דבפ\"ג דעוקצין תנן דגים טמאים וחגבים טמאים צריכין מחשבה בכפרים ואפשר שרבינו היה גורס במשנה קטנים במקום טמאים וכמ\"ש לקמן בסמוך. \n", + "ומ\"ש וכן חלב בהמה טהורה שמתה וכו'. בתוספתא פ\"ה שם: \n", + "ואלו צריכין מחשבה והכשר וכו' עד והפטריות. בפ\"ג דעוצקין ודקדק רבינו לכתוב בשר הפורש מן החי משום דאבר הפורש מן החי מטמא טומאה חמורה ואינו צריך הכשר. \n", + "ומ״ש וחלב בהמה טהורה שחוטה. בשלהי פ' העור והרוטב (חולין דף קכ״ט) כלומר דאילו של נבילה לא בעי מחשבה כמו שנתבאר. \n", + "ומ\"ש ושאר ירקות שדה כגון הבצלים הקשים. מדברי רבינו נראה שהוא מפרש מ\"ש במשנה ושאר כל ירקות שדה ושמרקעין ופטריות היינו לומר כגון שמרקעין והם הבצלים הקשים ביותר. \n", + "ומ\"ש וכן חגבים וכו'. שם דגים טמאים וחגבים טמאים צריכים מחשבה בכפרים וכבר כתבתי שרבינו נראה שגורס קטנים במקום טמאים: \n", + "עולשין שזרען לבהמה וכו'. פרק בא סימן עלה נ': \n", + "עולשין שליקטן לבהמתו וכו'. פרק העור והרוטב עלה קכ\"ח: \n", + "האלל אם חשב עליו וכו'. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״א) אהאי דאמר רבי יהודה האלל המכונס אם יש כזית במקום אחד חייבין עליו וכו' למ״ד דאלל היינו בשר שפלטתו סכין אמרינן ה״ד אי דחשיב עליה אפילו באנפי נפשיה מטמא ופי' רש״י ליטמא טומאת אוכלין דקיימא לן דמחשבה שויא אוכלא כל מידי דמצי למיכליה ואף על גב דלאו אורחיה: \n", + "וכן העצמות המחוברים בבשר וכו'. בר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ז ע״ב) תנן העצמות והגידים והקרנים והטלפים מצטרפין לטמא טומאת אוכלים ובגמרא (דף קכ״א) קרנים אמר ר״פ במקום שחותכים ויוצא מהם דם ובפ״ק דטהרות תנן החרטום והצפרנים מטמאים ומיטמאים ומצטרפים ובפרק העור והרוטב מפרש דה״מ במקום שמובלעים בבשר ופירש״י דלענין טומאת אוכלין קאמר ובפרק קמא דטהרות תנן תו הכנפים מטמאים ומיטמאים ומשמע לרבינו דעצמות דקתני היינו במחוברים בבשר שהם ראויים לאכול קצת דומיא דמאי דאמרינן דקרנים וחרטום וצפרנים ודלא כפירוש רש״י: \n", + "ואלו שאין צריכין לא מחשבה ולא הכשר וכו'. בפ\"ג דעוקצים נבלת בהמה טהורה בכ\"מ ונבלת העוף הטהור והחלב בשוקים אינם צריכים לא מחשבה ולא הכשר ומ\"כ בחלב בהמה טהורה שחוטה מיירי וכך היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו וכן פירש ר\"ש וכן פירש\"י והתוספות בפ\"ק דבכורות ופרק בא סימן והטעם שנתן רבינו מפני שסופן לטמא אדם וכלים לא קאי אלא אשארא דאילו חלב טהורה אפילו של נבילה אינו מטמא טומאה חמורה וטעמא דחלב משום דבכרכים עם רב ואוכלים אותו ואיתא מחשבה בסתם ואיתא הכשר בשחיטה: \n", + "ואלו צריכין מחשבה ואינם צריכים הכשר וכו'. שם. \n", + "ומה שכתב והוא שחשב על פחות מכזית. כתב כן משום דקשיא ליה נבלת בהמה טומאת אוכלים למה לי הא מטמאה אדם וכלים ולפיכך כתב דהב״ע בשחשב על פחות מכזית כדאמרינן בפרק דם שחיטה (כריתות דף כ״א) דאי איכא פחות מכזית דאין עליו טומאת נבלות וצרפו לפחות מכביצה אוכלים אם חישב על פחות מכזית זה לאכילה מצטרף עם אוכלים להשלימו לכביצה לטמא טומאת אוכלים ופריך א״ה ליבעי נמי הכשר שהרי פחות מכזית אין סופו לטמא טומאה חמורה ומשני דלא בעי הכשר אלא באוכלים שאין בהם צד טומאה חמורה אבל פחות מכזית זה כיון דהוי נבילה ואינו מצטרף לכזית מטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר: \n\n" + ], + [ + "ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי וכו'. משנה ר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ז ע״ב) השוחט בהמה טמאה לנכרי והיא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלים ובגמרא (דף קכ״א) אמר ר' אסי שונים ישראל בטמאה ונכרי בטהורה צריכים מחשבה והכשר מים ממקום אחר הכשר מים למה לי סופו לטמא טומאה חמורה וכל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר וכו' אמר חזקיה הואיל ויכול לגורדה ולהעמידה על פחות מכזית ופירש״י אמר חזקיה שאני מתניתין דבמפרכסת קיימינן וכו' ויש לתמוה למה פסק רבינו שאינה צריכה הכשר ואפשר לומר דסבר דהא פליגא אההיא דפרק דם שחיטה שכתבתי בסמוך דאע״ג דלא הוי כזית מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה הואיל וחזי לאצטרופי וכההיא קי״ל דסתם גמרא קאמר לה: \n", + "שחט בה אחד או נחרה וכו'. שם ופירש\"י שחט בה אחד אינה מטמאה טומאת אוכלים דלא אשכחן היתר אכילה בדכוותה לא לישראל ולא לבני נח וכן בנחרה ועודה מפרכסת: \n", + "וכן עכו\"ם ששחט וכו' שחט בה אחד וכו'. שם ופירש\"י מטמא טומאת אוכלים וכו'. והראב\"ד כתב א\"א יש לנו קושיא בזה וכו'. אין כאן השגה על רבינו דרבינו לישנא דברייתא נקט ומ\"מ לענין קושייתו אפשר לומר שהטעם משום הואיל עכו\"ם בטהורה הואיל וטהורה היא ואית בה שם שחיטה בעלמא הויא אוכל אבל כי נחרה לא שייך בה הואיל וכן ישראל בטמאה נמי כיון דשחט ואית בה שם שחיטה עביד לה אוכל אבל כי נחרה אין כאן שם שחיטה וה\"ה נמי היכא דשהא בה או דרס בה או איכא פגימת הסכין דלא מטמאה טומאת אוכלים כיון דלית בה שם שחיטה: \n\n" + ], + [ + "החותך בשר מאבר מן החי וכו'. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב) ת״ר החותך כזית בשר מאבר מן החי חתכו ואח״כ חישב עליו טהור חישב עליו ואח״כ חתכו טמא וכו' א״ל ר' אסי לרבי זירא טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמא א״ל וכו' שאילתיה לר' אבא בר ממל וא״ל הא מני ר״מ היא דאמר טומאת בית הסתרים מטמאה א״ל ולאו זימנין סגיאין אמרה קמאי ואמרי ליה שאני לר״מ בין טומאה דבעיא הכשר לטומאה דלא בעיא הכשר אמר רבא ומאי קושיא דילמא בשהוכשר א״ל רבא בר רב חנן לרבא למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו א״ל כששימש מעשה עץ שימש ופירש״י החותך כזית בשר מאבר מן החי בתוספתא לא גרסינן כזית אלא בשר מאבר מן החי וכגון דאיכא כביצה. חתכו ואח״כ חישב עליו להאכילו לנכרי. טהור דהא בשר הפורש מאבר מן החי טהור הילכך טומאת עצמו אין בו ומשחישב עליו לא נגע בטומאה שיקבלנה אבל חישב עליו והורידו באביו באבר לתורת אוכל ואח״כ חתכו קיבל טומאה מאביו קודם לכן מטומאה חמורה שהיתה עליו בעודו אבר שלם כשחתכו והלכה לה טומאה חמורה נשארה עליו הקלה שלא היתה בו עד עתה וכו'. טומאת בית הסתרים וכו' בשהוכשר קודם חתיכה קתני הך ברייתא דטמאה. הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו בעודו מחובר באבר היה אב הטומאה לטמא אדם וכלים ותנא דבי רבי ישמעאל וכו' מה זרעים וכו' וכל שכן זה שכבר טמא. כששימש אותו שימוש טומאה חמורה לאו בתורת אוכל שמשה שאין האבר מטמא כלום על ידי אותו בשר אלא בתורת עץ שימש שנחשב עם הגידים והעצמות ליעשות אבר והם כעץ והשתא אתעביד ליה אוכל ופנים חדשות באו לכאן עכ״ל: \n", + "וכתב הראב״ד טעה בכל זה וכו'. ואני אומר שעם היות כי באמת קושיותיו על רבינו חזקות אין לחשדו שתפס התוספתא שמצא ונעלמו ממנו דברי הגמרא או לא חשש להם ולכן נראה לי שליישב דעת רבינו יש לומר דסבירא ליה כדאמר ליה רבא בר רב חנן לרבא למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו ואם כן אין צריך לאוקומה כרבי מאיר דכרבי עקיבא אתיא דכיון דמטמא טומאה חמורה אגב אביו אין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ כדאמרינן בפרק בא סימן ורבא בר רב חנן כי אמר ליה לרבא למה לי הכשר ה״מ למימר ליה למה לי לאוקמה כרבי מאיר אלא דבעא לאקשויי ליה למאי דאוקי לה רבא גופיה בשהוכשר וממילא משמע דלא צריכין לאוקמי כרבי מאיר אלא דלא נחת אלא לאקשויי ליה למאי דאוקי בשהוכשר ואף על גב דשני ליה רבא כששימש מעשה עץ שימש שינויא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה ואף על גב דשתיק ליה רבא ב״ר חנן לאו משום דקיבלה מיניה אלא משום דלמאי דאקשי ליה שינויא הוא ואף על גב דמשמע התם דאביי ור״פ ורב מתנא סבירא להו כהאי שינויא דכששימש מעשה עץ שימש איכא למימר דלשינויא דשני רבא קאמרי ולהו לא ס״ל ואפילו את״ל דס״ל כהנהו מילי כששימש מעשה עץ שימש לא דמי האי מעשה עץ להנהו דהנהו לומר דנתבטל מתורת אוכל ונעשה כעץ אבל האי שימש מעשה עץ אינו כן אלא היינו לומר שאין האבר מטמא על ידי אותו בשר אלא שנחשב עם הגידים והעצמות ליחשב אבר והן כעץ והשתא אתעביד ליה אוכל ופנים חדשות באו לכאן וכדפי' רש״י והשתא כיון דלא מיקרי אבר אלא כשהוא בשר וגידים ועצמות אם כן שפיר אמרינן שהאבר מטמא על ידי אותו בשר ולמה שפירשו התוספות כששימש מעשה עץ שימש היינו לומר דמאותו השם שהיה מטמא טומאה חמורה דהיינו משום אבר מן החי עתה אין אבר מן החי שאין בו אלא בשר ואינו קרוי אבר ולא דמי לנבלת עוף טהור ופרים הנשרפים שכשטימא טומאה חמורה היה משום שורף פרים והשתא נמי הם פרים וה״פ כששימש מעשה עץ לא מתורת אוכל כמו שהוא עתה אלא מתורת עץ בעלמא עכ״ל. הרי דלא קרי ליה מעשה עץ אלא משום דלא היה טומאתו משום אוכל אלא משום אבר הרי שאין זה דומה לשאר מעשה עץ האמורים שם ועוד דבהנך הטומאה חמורה היא בסוף ובזו הטומאה חמורה היא בתחלה ונראה שזהו מה שאמרו בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב ע״ב) אמאי טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמא לימא רבי מאיר לטעמיה דתנן ג' על ג' שנחלקו טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס דברי רבי מאיר וכו' לאו איתמר עלה אמר עולא לא שנו אלא ג' על ג' שנחלק אבל ג' על ג' הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהם ולפי זה ברייתא דהחותך בשר מאבר מן החי אתיא כרבי עקיבא ולפי זה הנך רבנן דאוקמוה כרבי מאיר לא הוה שמיע להו דעולא דאמר ל״ש אלא ג' על ג' שנחלק וכו' אבל אנן דשמיע לן נקטינן כוותיה ואתיא ברייתא כר״ע ואע״פ שהרשב״א כתב בשם התוספות בפרק העור והרוטב דהכא לא מצי למימר דבשעת פרישתן מקבלות טומאה מאביהן א״נ אוכלין כמאן דמפרשי דמו דמיירי כגון שלא היה בו יותר בשר ואין עליו שוב דין אבר מן החי עכ״ל הדבר מבואר כמה יש בזה מהדוחק ומוטב לומר דלא הוה שמיע להו ההיא דעולא ודרבינא ומכל אילין טעמי דלעיל סבר רבינו דמתניתין כר״ע והלכתא כוותיה: \n", + "ומה שכתב וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר. בפרק ג' דעוקצין חלב בהמה טהורה אינו מטמא טומאת נבילה לפיכך הוא צריך הכשר חלב בהמה טמאה מטמא טומאת נבילה לפיכך אינו צריך הכשר: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ו-ח) פחות מכזית מנבלת בהמה טמאה וכו' עד הכל מתטמא טומאה חמורה. בריש פרק דם שחיטה (דף כ\"ח) ופסק כשתי האוקימתות משום דס\"ל דלא פליגי וכן משמע לשון רב חנניא שאמר אפילו תימא כזית כגון שחיפהו בבצק משמע בהדיא דלא פליג אאוקימתא דרבי חייא ואע\"פ שבתוספות הוקשה להם על זה דא\"כ למה הוצרך לומר דמשום דמטמא טומאת משא הוא דמיבעי הכשר לישני דכיון דאם מסיר הבצק מטמא טומאה חמורה דומיא דמאי דאמר ר' חייא כיון דאי מצרף ליה וכו' י\"ל דאי הוה אמר הכי הוה קשה לן מאי איריא אם מסלק הבצק הא בבצק נמי איכא טומאה חמורה להכי נקט טעמא דקושטא דהשתא נמי טומאה חמורה יש בו ורבי חייא פשיטא דסבר לדרב חנניא דכ\"ש הוא: \n", + "וכתב הראב\"ד הכל צריך מחשבה א\"א מגמרא דכריתות נראה וכו'. ואני אומר שאין זה מוכרח ויש מקום לפירוש רבינו: \n\n" + ], + [ + "החותך בשר וכו'. כתב הראב״ד ואינו צריך הכשר א״א זה שיבוש שצריך הכשר וכו'. ביאור הדברים דתנן בפרק ג' דעוקצין החותך מן האדם כלומר מן האדם החי צריך מחשבה והכשר ע״כ השיג על רבינו שכתב שאינו צריך הכשר ולדעת רבינו י״ל דרבינו איירי בשחתכו להאכילו לכלב ומש״ה אינו צריך הכשר וכך מפורש בפרק דם שחיטה (כריתות דף כ״א) אמר מר אוציא דם מהלכי שתים שיש בהם טומאה חמורה ואין בהם טומאה קלה ורמינהי החותך מן האדם מן החי צריך מחשבה ואין צריך הכשר וק״ל מחשבה למה לי תעשה חתיכה שלו מחשבה ואמר ר״ל בחותכו לכלב ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא והתנן כלל אמרו בטומאה כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב ההוא לאסוקי טומאה מיניה דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי לה טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב ע״כ בגמרא וע״פ הדברים האלה הוכרח רבינו לפרש דהא דתנן בפרק ג' דעוצקין החותך מן האדם צריך מחשבה והכשר לאו בחותך לאדם היא דהא ההיא אינה צריכה מחשבה וכן ליכא לאוקומה בחותך לכלב דההיא אינה צריכה הכשר כמבואר בגמרא שכתבתי בסמוך וכן אין לאוקומה בשחתכה סתם לא לאדם ולא לכלב דלאו בשופטני עסקינן שאין להם במעשיהם כוונה לשום דבר הילכך ע״כ לומר דלישנא דחותך לאו דוקא אלא לומר שנחתך שלא על ידי אדם וזהו שכתב רש״י גבי צריכים מחשבה והכשר בשר הפורש מן החי מן האדם ולא כתב חותך אלא כתב פורש במקום חותך. ולשון רבינו שכתב אם חישב עליו למאכל אדם צריך מחשבה אינו נוח וצריך לפרש דה״ק אם חישב עליו למאכל אדם צריכה מחשבה זו ועל מה שסיים הראב״ד וחתיכתו לאדם זו היא מחשבתו יש לתמוה דרבינו לא איירי בחותך לאדם אלא בחותך לכלב ואח״כ חישב עליו לאדם: \n\n" + ], + [ + "גוזל שנפל לגת וכו'. בפרק קמא דטהרות גוזל שנפל לגת וחישב עליו להעלותו לעכו\"ם טמא לכלב טהור רבי יוחנן בן נורי מטמא ובפרק בא סימן עלה נ' במאי עסקינן אילימא בכרכים למה לה מחשבה והתנן וכו' נבלת עוף טהור והחלב בכרכים אין צריך לא מחשבה ולא הכשר אלא בכפרים ומי איכא למאן דאמר דלא בעי מחשבה והא תנן וכו' נבלת עוף טהור בכפרים צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר אמר רבי חנינא לעולם בכרך וגתו מאסתו ועשאו ככפר. \n", + "ומה שכתב חישב עליו להאכילו לכלב וכו'. שם פרק שמיני דטהרות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כמה שיעור אוכלין לטומאה וכו'. בת\"כ מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא ת\"ל אשר יאכל אוכל הנאכל והיינו כביצה. וכתבו רש\"י בפרק כל שעה עלה ל\"ג והתוספות חלקו עליו שם וכתבו שגם רש\"י חזר בו בפרק אותו ואת בנו וגם שם בפרק כל שעה כתב בסוף דבריו ואני שמעתי דאף לקבל טומאה בעי כביצה מ\"מ דעת רבינו הוא כפשטא דההיא דת\"כ: \n", + "ואין אוכל מטמא וכו'. בפרק יום הכיפורים (דף פ') טומאת אוכלים בכביצה ומייתי לה מקרא ובפרק כיצד משתתפין עלה פ\"ג גבי טומאת אוכלים תניא רבי נתן ורבי דוסא אמרו כביצה שאמרו כמוה ובקליפתה וחכמים אומרים כמוה בלא קליפתה וידוע דהלכה כחכמים: \n", + "וכן האוכל אוכלים טמאים וכו'. משנה פרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ב פ״ג) וכר״י בן ברוקא שהזכירוהו שם בברייתא בלשון חכמים אומרים: \n\n" + ], + [ + "המשקין מתטמאין כל שהן ומטמאין בכל שהן וכו'. בפרק כל שעה עלה י\"ד אהא דאמרינן הב\"ע דאיכא משקים בהדי בשר כתבו התוספות מכאן מדקדק ריב\"א דמשקים מטמאים בפחות מרביעית דסתם משקין דבהדי בשר לית בהו רביעית ולקמן נמי אמרינן גבי מים אבל פחות מרביעית טמאים והא דאמרינן בפרק ב' דע\"ז (דף ל\"ו) גבי יין נסך דמטמא טומאת משקין ברביעית ובפ' שני דנדה (דף י\"ט) גבי דם הירוק ובכמה דוכתי אומר ריב\"א דבפסול גוייה איירי דשיעורו ברביעית כדתנן בפרק רביעי דמעילה (דף י\"ז): \n\n" + ], + [ + "כל המשקים מצטרפין וכו' וכל האוכלים מצטרפין וכו'. משנה פ\"ד דמעילה: \n\n" + ], + [ + "העור המחובר בבשר. משנה ר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ז ע״ב) העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות והגידים והקרניים והטלפיים מצטרפין לטמא טומאת אוכלים ופירש״י העור כגון פחות מכביצה בשר ועורה אדוק בה משלימו לכביצה מצטרף מפני שהוא שומר ובגמרא (דף ק״כ) מאי רוטב אמר רבא שומנא א״ל אביי הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין אלא חלב דקריש וכו' אי קריש מצטרף ואי לא קריש לא מצטרף. ופירש״י חלב דקריש ליחה היוצאה מן הבשר ואיני יודע למה סתם רבינו והמרק ולא התנה שיהיה קרוש כדאמרינן בגמרא. \n", + "ומ\"ש רבינו והתבלין. הוא פירוש קיפה וכר\"פ דמסיק הכי וכל הני דתנן היינו להצטרף עם הבשר כדפירש\"י: \n", + "ואמרינן תו בגמרא (דף קכ\"א) מאי אלל ר\"י אמר מרטקא ופירש\"י גיד השדרה והצואר והוא רחב ולבן וקשה מאד ור\"ל אמר בשר שפלטתו סכין אבל מרטקא לא מצטרף ור\"י סבר מרטקא נמי מצטרף ויש לתמוה על רבינו למה לא פירש דמרטקא נמי מצטרף כר\"י וי\"ל שסמך על מ\"ש והגידים דכל גידים במשמע: \n", + "ואמרינן תו בגמרא האי בשר שפלטתו סכין היכי דמי אי דחשיב עליה אפילו באנפי נפשיה מטמא ואי דלא חשיב עליה בטולי בטליה ר' אבין ור' מיאשא חד אמר מקצתו חישב עליו וחד אמר מקצתו פלטתו חיה ומקצתו פלטתו סכין ומשמע דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולענין דינא לא פליגי: \n", + "ואמרינן תו בגמרא תנן התם (בפ\"ק דטהרות) החרטום והצפרניים מיטמאין ומטמאין ומצטרפין חרטום עץ בעלמא הוא אר\"א בחרטום תחתון תחתון נמי עץ בעלמא הוא אר\"פ תחתון של עליון. צפרניים א\"ר אלעזר מקום המובלעים בבשר. קרניים אמר ר\"פ מקום שחותכין ויוצא מהם דם. \n", + "ומ\"ש והכנפיים והנוצה. בפ\"ק דטהרות תנן הכנפיים והנוצה מתטמאות ומטמאות ולא מצטרפות ומדברי רבי' נראה שהיה גורס ומצטרפות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) כביצה אוכלים טמאים וכו' עד חזרו לכמות שהיו. בפרק ג' דטהרות ובפ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאה נתבאר דין זה יפה בדברי רבינו ורבינו קיצר כאן וסמך על מ\"ש שם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ז-ט) עלי בצלים וכו'. בפרק ב' דעוקצין: \n", + "פת סופגנין וכו'. שם: \n", + "בשר העגל וכו'. בפ\"ב דעוקצין: \n\n" + ], + [ + "האגוז והתמרים וכו'. תוספתא פרק רביעי דטבול יום ופירשה ר\"ש שם בפרק ב': \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(יא-טז) כל שטומאתו ושיעורו שוים וכו' עד מצטרפין לטמא כקל שבשניהם. משנה בפרק ד' דמעילה (דף י\"ז). \n", + "ומה שכתב שאם לא היו שוים לא בשיעור ולא בטומאה כגון בשר הנבילה ובשר השרץ. כלומר דנבילה מטמאה אף במשא ושרץ אינו מטמא אלא במגע: \n", + "ומה שכתב כיצד כחצי ביצה וכו' עד סוף הפרק. בפירקא קמא דטהרות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ידות האוכלים וכו'. בפ\"א דעוקצין: \n\n" + ], + [ + "כל שהוא יד ואינו שומר וכו'. בריש פ\"א דעוקצין: \n\n" + ], + [ + "כשם שיד לטומאה כך יד להכשר וכו'. בריש פרק העור והרוטב (חולין דף קי״ז קי״ח) וכר״י: \n", + "ויש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול. שם (קי\"ח ע\"ב) אמר רב אין יד לפחות לכזית ואין שומר לפחות מכפול ור\"י אמר יש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול וידוע דהלכה כר\"י ופירש\"י אין יד לפחות מכזית וכו' ונגעה טומאה ביד הואיל ואין עיקרו כזית וכו': \n", + "ושומר שחלקו אינו מצטרף עם האוכל. בא\"פ העור והרוטב עלה קי\"ט: \n\n" + ], + [ + "ומנין לשומרי אוכלים וכו'. שם (דף קי\"ז:): \n\n" + ], + [ + "ומנין לידות האוכלין וכו'. בר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ח): \n\n" + ], + [ + "הבוצר לגת וכו'. בפ\"ק דסוכה עלה י\"ג ע\"ב וכתוב בספרים מפני שמוציא את המשקה וט\"ס הוא וצריך למחוק תיבת שמוציא ולכתוב במקומו שמוצץ וכך מצאתי בספר מוגה והוא לשון הגמרא דלא ניחא ליה דלא נמצייה לחמריה ופירש\"י מוצצות את היין ומפסידות: \n\n" + ], + [ + "הקוצר לסיכוך וכו'. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כמאן דמיקל וצריך טעם למה. וכתב הר\"י קורקוס דטעמא משום דלמאי דבעי לאוקומי דרב מנשיא כתנאי מיתוקם כת\"ק וטענה חלושה היא. \n", + "ומ\"ש שהרי אינו צריך ליד. כלומר שא\"צ שיהיה יד לאוכל כיון שאין צריך לאוכל: \n\n" + ], + [ + "כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורים. בפ\"ק דעוקצים וכת\"ק ומייתי לה בפ\"ק דסוכה עלה י\"ד: \n\n" + ], + [ + "פסיגה של אשכול וכו' וכן שרביט תמרה וכו' וכן שרביט קטניות וכו'. בפרק קמא דעוקצין שם: \n\n" + ], + [ + "לעולם אין שומר על גבי שומר וכו'. בריש פרק העור והרוטב עלה קי\"ט: \n\n" + ], + [ + "שלש קליפות בבצל וכו'. בפ״ב דעוקצין ואע״ג דר' יהודה קאמר לה פסק רבינו כוותיה משום דבר״פ העור והרוטב (חולין דף קי״ט ע״ב) מייתי ראיה מיניה א״נ שסובר רבינו דר״י הוא מפרש דברי ת״ק: \n\n" + ], + [ + "כל הקליפין מתטמאות וכו'. בפרק שני דעוקצין: \n", + "קליפי פולין ותורמסין וכו' קליפת מלפפון וכו'. תוספתא בפרק רביעי דטבול יום: \n", + "השעורים בזמן שהם יבשים וכו'. מנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע' ע״ב) חטה בין קלופה בין שאינה קלופה מצטרפת שעורה קלופה מצטרפת שאינה קלופה אינה מצטרפת ומקשה עליו מדתנא דבי רבי ישמעאל על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה וכו' ותירצו הא בלחות הא ביבשות ומפרש רבינו דיבשות מצטרפות שכך דרך להוציא לזריעה יבשות ולחות אין מצטרפות ודלא כפירש״י: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יג-טו) כל הגרעינין מתטמאות וכו' עד כל שכנגד הבשר מצטרף. פרק שני דעוקצין: \n", + "וכתב הראב\"ד חוץ מגרעינות הרוטב א\"א לשון המשנה גרעינה של רוטב אע\"פ שיוצאת מצטרפת עכ\"ל. כלומר משיג על רבינו שלא ה\"ל לסתום דבריו אלא לפרש אע\"פ שיוצאת מצטרפת ואני אומר שמתוך דבריו של רבינו מתבארים הדברים שמה שכתב חוץ מגרעינת הרוטב קאי למאי דסמיך ליה דקתני ולא מצטרפות ולא הוצרך לכתוב אע\"פ שיוצאת דמדסתים לה סתומי ממילא משמע דבכל גווני מצטרפת אע\"פ שיוצאת: \n", + "כתב עוד הראב\"ד החותל של גרעינה א\"א אינו נראה כן מן המשנה וכו'. ומ\"ש שלשון של המשנה חותל של תמרה רוטב ועל פי לשון זה טרח לפרש שהוא קליפה או עלה שעל התמרה אני אומר שנוסחא משובשת נזדמנה לו במשנה ונוסחא דידן גרעינה של רוטב אף ע\"פ שיוצאת מצטרפת ושל יבשה אינה מצטרפת לפיכך חותל של יבשה מצטרף ושל רוטב אינו מצטרף ופירש רבינו שם חותל לפוף כמו והחתל לא חותלת ופירוש רוטב תמרה לחה וכן נקרא בערבי וכל הגרעינין של פירות היבשים הם יד ולא שומר ולכך אין מצטרפין אמנם של רוטב הוא שומר כי אם תוסר הגרעין תתחלחל התמרה הלחה ותפסד כי הגרעינה הוא המעמידה והמקיימה כראוי ולכך מצטרף כדין כל שומר אבל היבשה אף אם תוסר הגרעין לא תפסד התמרה כלל ולכך אינו שומר ואינו כדין יד ופירוש חותל הוא קרום דק של התמרה וכשהתמרה לחה אותו הקרום אינו שומר כלל רק הגרעין הוא השומר ואותו הקרום הוא נפרד מעצם התמרה הלחה אמנם כשהתמרה יבשה אותו הקרום דבוק בעצם התמרה והוא שומר לה לא הגרעין ואילו יוסר הגרעין ונשאר הקרום לא תפסד התמרה ולכך הקרום מצטרף והגרעין אינו מצטרף. ועל מה שפירש הראב\"ד שהוא קליפה או עלה שעל התמרה הוא דבר תימה שלא מצינו לתמרה עלה או קליפה שיזרקו אותה גם מה שעלה בדעתו לפרש שהוא כיס מבגד או מחריות כבר דחהו הוא ז\"ל בעצמו הילכך נוסחת רבינו ופירושו עיקר: \n", + "כתב הראב\"ד גרעינה של רוטב א\"א כל זה שיבוש וכו'. ואיני יודע מה שיבוש יש כאן מאחר שרבינו העתיק לשון המשנה ומה שיתפרש בלשון המשנה יתפרש בדבריו. ומ\"ש ולפ\"ז התוספתא מה שאמרה המשנה גרעינה שמקצתה יוצאת וכו' אפשר לומר שרבינו סובר שאין זה דיוק דאף אם התמרה קיימת אינו מצטרף מה שיוצא והתוספתא דקתני הנאכל חציו אורחא דמילתא נקט ולאו דוקא. ומ\"ש כמו שכתבתי למעלה איני רואה היכן כתב כן ובספר כ\"י נמצא כמו שכתב למעלה וגם זה אינו מתיישב שרבינו לא כתב כן והר\"י קורקוס ז\"ל כתב נראה שהכוונה כמו שהוזכר ברישא דמתניתין דהיינו מאי דקתני אע\"פ שיוצא מצטרף דמשמע אפילו היוצא עצמו מצטרף ומיירי ע\"כ בתמרה קיימת וסיפא בנאכלת עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש היה עליו הבשר מצד אחד וכו'. שם היה עליו הבשר מצד אחד ר' ישמעאל אומר רואין אותו כאילו מקיפו בטבעת וחכ\"א שכנגד האוכל מצטרף כגון הסיאה והאזוב והקורנית ופי' שם רבינו דברי חכמים אנו רואים כאילו כבר נחתך מה שתחת הבשר יצטרף כל מה שתחת הבשר לבשר אע\"פ שהבשר אינו סובב בעצם אנו רואים אותו שכבר סר עד שלא ישאר מגוף העצם אלא שיעור דק מדובק בבשר כדקות שבט האזוב אשר עם דקותו כבר מצאנוהו שומר למה שעליו מן העלין עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש רבינו אינו מצטרף אלא העצם שתחת הבשר עד חלל העצם. תוספתא רפ\"ד דטבול יום: \n", + "כתב הראב״ד ושאר העצם אין מצטרף א״א כל זה שיבוש וכו'. דעתו ז״ל שכל החכמים שנזכרו בתוספתא כולם בחדא מילתא פליגי ואין כאן דעת רבינו אלא פלוגתא דר' יהודה וחכמים דסיפא פלוגתא באפי נפשה היא ולא לאפלוגי את״ק אתו ופשטא דתוספתא הכי מוכחא ולהראב״ד דשביק מתניתין ועביד כברייתא קשה איך כתב שהם כדברי יחידים והם סתם וחכמים וגם רישא דתוספתא סתמא היא ואדרבה דברי אותם חכמים דתוספתא תני להו בפרק העור והרוטב (חולין דף קי״ט) בלשון אחרים אומרים: \n\n" + ], + [ + "קולית שהיה עליו בשר וכו'. שם בתוספתא וכחכמים ומייתי לה בפרק העור והרוטב וכבר כתבתי בסמוך דפלוגתא באנפי נפשה היא דפליגי ר\"י וחכמים דפליגי בקולית שיש עליה בשר והלכה כחכמים: \n\n" + ], + [], + [ + "(יז-יח) גרעיני זיתים וכו' עד מתטמאין. תוספתא פ\"ד דטבול יום וגירסת רבינו נכונה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(יט-כב) ואלו מתטמאים וכו' עד סוף הפרק. בפרק קמא דעוצקין וביארו רבינו בפיהמ\"ש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "האגוזים והשקדים וכו'. בפרק ב' דעוקצים. וכתב הראב\"ד א\"א הוא משנה את הלשונות וכו'. ואיני רואה מקום לומר שרבינו תפס לשון התוספתא שבתוספתא פ\"ד דטבול יום שנינו שאע\"פ שרצץ חיבור ורבינו כתב שאם רצץ אינו חיבור כדברי המשנה. \n", + "ומ\"ש שנסדקה קליפתן. י\"ל שרבינו דקדק בלשון המשנה דקתני חיבור עד שירצץ דמדקתני עד שירצץ משמע שקודם הריצוץ קדם צד פירוק חיבור והיינו שנסדקה קליפתן ואשמעינן דאעפ\"כ עדיין חשוב חיבור כל זמן שלא רצץ וזה מבואר בדברי רבינו ואין כאן שינוי לשון והתוספתא כפי נוסחא דידן אפשר שאינה חולקת על המשנה דה\"ג אע\"פ שרצץ חיבור עד שיגיע לפרק וה\"פ אע\"פ שריצץ כלומר אע\"פ שריצץ קצת דהיינו שנסדקה קליפתן חיבור עד שיגיע כלומר עד שיהא אותו ריצוץ כ\"כ גדול שיוכל ליטול הקליפה ביד בלי צורך שום ריצוץ עוד: \n\n" + ], + [ + "ביצה מגולגלת וכו'. משנה פרק ב' דעוקצין. \n", + "ומה שכתב ואם נתבלה וכו'. תוספתא סוף פרק ד' דטבול יום ופירוש נתבלה בקליפתה נראה דהיינו לומר שהיא מדובקת ביותר בקליפתה מלשון תבל עשו שהוא לשון עירוב ואפשר לפרש שהוא לשון תבלין כלומר שנתן בה תבלין בעודה בקליפתה שנוח לו שלא לקלפה לגמרי כשאוכלה כדי לתבלה בתבלין שעל קליפתה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) ומה שכתב עצם שיש בו מוח וכו'. משנה פרק ב' דעוקצין שם: \n", + "צמר שבראשי כבשים וכו' עד לקלף. תוספתא ספ\"ד דטבול יום: \n", + "הרימון שפרדו וכו'. משנה פ\"ב דעוקצין: \n\n" + ], + [ + "השרביטין של תמרים וכו'. תוספתא פרק ג' דטבול יום: \n\n" + ], + [ + "מלפפון שחתכו וכו' אפילו אמר חציו אני אוכל שחרית וכו'. תוספתא פרק ד' דטבול יום ויש לתמוה על גירסא זו שהיא בהיפך ממה ששנינו במשנה גבי שאר דינין אוכל שהתחיל בו אינו חיבור וגירסת ר\"ש בתוספתא נכונה ויש ליישב גירסא זו דה\"ק התחיל לפרק חתיכה וכל העולה עמה חיבור זה לזה דכל העולים ביחד הם חיבור זה לזה והנשאר כלומר כל הנשאר שלא עלה עמו אינו חיבור לזה שעלה ואע\"פ שהוא פשוט לאו לרבותא קתני לה אלא סיומא דמילתא היא וע\"ד זה יתפרש מאי דקתני היו שנים או שלשה וכו' זה שהתחיל בו \n", + "חיבור וכן מה שכתב זה החצי שהתחיל בו חיבור וכו'. והנך דתנן במתניתין אוכל שהתחיל בו אינו חיבור היינו לענין אוכל שהתחיל בו עם השאר שאינו עולה עמו: \n\n" + ], + [ + "המחתך ירקות וכו'. משנה פרק ב' דעוקצין: \n", + "וכתב הראב\"ד ואפילו התחיל לפרק א\"א לשון המשנה אינו כן וכו'. נראה שמשיג על רבינו למה שינה לשון המשנה וטעם רבינו דמתניתין לאו לגופה איצטריך האוכל שהתחיל בו אינו חיבור ולא אתא אלא לדיוקי הא אוכל שלא התחיל בו חיבור ולפיכך דקדק רבינו לכתוב הדין המחודש עצמו ואף על פי שהוא כמשנה לשון המשנה זהו שינוי לטובה: \n\n" + ], + [], + [ + "אוכל שנפרס וכו'. רפ\"ג דטבול יום וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "כל האוכלים שהיו עליו וכו'. שם וכתוב בספרי רבינו או שדרכו וט\"ס הוא וצריך למחוק או ולכתוב במקומו את: \n", + "ומ\"ש היתה לו יד ועלה וכו' לא היתה לו יד ולא עלה וכו'. תוספתא פרק ב' דטבול יום. \n", + "ומ\"ש הרי זה חיבור בטבול יום וכו'. בפרק העור והרוטב נראה דר\"י סבר כוותיה כיון שאמר דבריו בסתם וסבר כוותיה. \n", + "ומ\"ש אוחזים אותו באי זה מהם שירצה. פירושו שהולכים בו להחמיר ובאי זה מהם שיאחוז אותו ויעלה בו הוי חיבור: \n\n" + ], + [ + "האגוזים שקצצן וכו'. משנה פ\"ב דעוקצין. \n", + "ומ\"ש אפילו היו לפניו ק' כור וכו'. בתוספתא פ\"ד דטבול יום: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לשון המשנה אגוזים שאמנן והבצלים שחמרן עכ\"ל. כתב כן כדי לתמוה על פירוש רבינו ולפרש פירוש אחר כדבסמוך. ורבינו כתב בפירוש המשנה אמנן גדלן וחבר קצתן לקצתן מלשון ויהי אומן את הדסה וכו' וחמרן שנתן קצתן לקצתן מלשון ויצברו אותם חמרים חמרים: \n", + "וכתב עוד הראב\"ד הרי אלו חיבור א\"א נ\"ל שכלן נעשו יד זה לזה לקיימן עכ\"ל. ואיני יודע מה צורך לטעם זה כיון שהם מחוברים אע\"פ שלא יהיו יד זה לזה ה\"ל חיבור לטומאה: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) קליעה של שום וכו' עד שבעה משקים בלבד. תוספתא ספ\"ג דטבול יום: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה לא ידעתי מה הפרש יש וכו'. זה כתב להשיג על רבינו שפירש בצלים שחמרן שחיברן כמו חבל למה שם אמרו שהוא חיבור וכאן אמרו שאינו חיבור ולדעת רבינו אפשר לומר דאין ה\"נ דקליעה של שום הוי חיבור לענין שאם נטמא אחד מהם נטמא חבירו כדין בצלים שחמרן ולא אמרו שאינו חיבור אלא לענין שאם נפל משקה על אחד מהם חבירו טהור כלומר לא הוכשר חבירו וזה שסיים שאין חיבורי אדם חיבור לכל דבר משמע לקצת דברים הויא חיבור וה\"ה לבצלים שחמרן שאם נפל משקה על אחד מהם חבירו טהור כלומר שלא הוכשר חבירו. ומ\"ש ועוד מי ראה מעולם וכו' אינה קושיא שאולי בימיהם היו נוהגים כן. ומ\"ש וע\"כ נ\"ל שאמנן ושחמרן וכו' יש לתמוה שגם על פירושים אלו יש לתמוה מי ראה מעולם וכו': \n\n" + ], + [ + "הממעך אוכלים זה בזה וכו'. תוספתא פירקא קמא דטהרות. \n", + "ומ\"ש לפיכך עיגול של דבילה. תוספתא פ\"ב דטבול יום: \n\n" + ], + [ + "התמרים והגרוגרות וכו'. תוספתא פ\"ד דטבול יום: \n\n" + ], + [ + "הזיתים שעטנן וכו'. כך היא הגירסא האמיתית ובספרי רבינו כתוב שנטמאו וט\"ס הוא והדין תוספתא פ\"ק דטהרות. \n", + "ומה שכתב לפיכך שרץ הנמצא על אום של זיתים וכו'. פי\"א דטהרות: \n", + "היתה לו אום של זיתים וכו'. תוספתא פ\"י דטהרות. \n", + "ומ\"ש ואם משהפכה ועשו וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק כרבי מחבירו: \n\n" + ], + [ + "אוכל פרוד וכו'. בפ\"ג דעדיות ופ\"ח דטהרות ופסק כחכמים דפליגי ארבי דוסא. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שאינו חיבור להתטמא ואינו כגוף אחד כמו שביארנו בפרק הרי הוא מצטרף לכביצה לטמא אוכלים אחרים. ומ\"ש ואם לא כנסו וכו'. בפ\"ב דטבול יום מעשה קדירה וקטנית בזמן שהם פרודין אינו חיבור בזמן שהם גוש חיבור אם היו גושים הרבה הרי אלו ימנו: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אינו צריך להיות גוש אחד. ומ\"ש ואם אינם נוגעים אם יש תחתיהם משקה עומד וכו'. בפ\"ח דטהרות וכתבו רבינו בפרק שאחר זה: \n\n" + ], + [ + "ככר של תרומה וכו' עד סוף הפרק. בספ\"ק דטהרות: \n\n" + ], + [ + "ככרות של תרומה נושכות זו בזו. חסר בספרי רבינו חלוקה אחת וכך צריך לכתוב נטמאת אחת מהם במשקין טמאים כולם שניות ואע\"פ שפירשו אחר מכאן וכך מצאתי בספר מוגה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הניצוק אינו חיבור וכו'. בפ\"ח דטהרות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א בשעירה וכו'. בפרק ה' דמכשירין. \n", + "ומ\"ש ומפני מה אמרו וכו': \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לפיכך האשה שהיו ידיה טהורות וכו'. בפ\"ה דמכשירין: \n\n" + ], + [ + "נחיל דבש הזיפים וכו'. בפ\"ה דמכשירים ופי' שם רבינו דזיפים וצפחת שני מקומות בא\"י שהיה דבשם בתכלית העובי וע\"כ יחבר ניצוק שלהם בין המשקים שבשני הכלים. \n", + "ומ\"ש מפני שיש להם ריר וכו' לפיכך כל האוכלים וכו'. בפ\"ז דנזיר (דף נ' ע\"ב) וכרבי זירא ומר בריה דרבינא ולא שבקינן לפשיטותיה דרבינא משום דחייתיה דרב אשי. \n", + "ומ\"ש ואפי' היו עבים הרבה כגון הגריסין. כתב כן לאפוקי מב\"ש שאמרו בפ\"ה דמכשירין שמקפה של גריסין הוא חיבור, ולשון לפיכך היאך נמשך זה ממה שאמר למעלה הוא משום דברישא קאמר דתרתי בעינן דיש להם ריר והם נמשכים כדבק משום הכי קאמר לפיכך כל האוכלים אין ניצוק שלהם חיבור אפילו הם עבים הואיל וחסרו התנאי השני שהוא הריר. \n", + "ומ\"ש והחלב המותך. בפרק כה\"ג ונזיר: \n\n" + ], + [ + "הניצוק אינו חיבור לטהרה וכו' וכן הקטפרס וכו' אבל המשקים שבאשבורן וכו'. בפרק שמיני דטהרות והמשך דברי רבינו מבואר שכתב תחילה כיצד הניצוק אינו חיבור לטומאה ונמשכו הדברים עד כאן בביאור חילוקים דשייכי לזה ואח\"כ כיצד הניצוק אינו חיבור לטהרה: \n\n" + ], + [ + "עריבה שהוא קטפרס וכו'. שם ונראה מדברי רבינו שמה ששנינו אם היה משקה עומד אפילו כעין החרדל מצטרף אמשקה קאי שהוא מועט כעין החרדל: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו שטבול יום אינו מטמא חולין כלל וכו'. בפ\"י משאר אה\"ט וחזר לכתבו להקדמה למה שעתיד לכתוב: \n\n" + ], + [ + "יש דברים שאינם חיבור בטבול יום וכו'. יתבאר בפרק שאחר זה: \n", + "ומפני מה הקילו בטבול יום וכו'. נרמז בפ״ב דזבחים ופרק הערל (יבמות דף ע״ב): \n", + "ועוד הקילו בטבול יום שיש אוכלים וכו'. בספ\"ק דטבול יום וכחכמים ועוד שנינו שם שהתיאה והחלתית והאלום טהורים בטבול יום ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "כל יד האוכלים וכו'. רפ\"ג דטבול יום. \n", + "ומ\"ש וכן כל האוכל וכו'. תוספת' דטבו\"י פ\"ב. \n", + "ומ\"ש וכל שאינו חיבור וכו'. תוספתא פ\"א דטבול יום: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חלות או ככרים וכו'. בריש מס' טבול יום. כתב הראב\"ד וכן המים שהרתיחו א\"א זה כתב במקום קולית של מים וכו'. ור\"ש פירש כפי' רבינו. \n", + "ומה שכתב ואורז. שם כרבי יהודה ויש לתמוה למה פסק כיחידאה ודוחק לומר דסבר רבינו דרבי יהודה מסיים דברי ת\"ק הוא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בצק שיצא וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "רקיק שנחרך וכו'. תוספתא פרק טבול יום אלא שכתובה בשיבוש. וכן כתב הראב\"ד א\"א מצאתי זו המלה משובשת בתוספתא וכו'. ומה שכתב וסוף התוספתא וכן רימון שנימוק וכו' כלומר ומסופה נלמד לרישא שהיא כמו שכתב רבינו: \n", + "בשר הקדש וכו'. פרק ב' דטבול יום (דף קנ\"א) וכת\"ק: \n", + "שמן שצף וכו'. גם זה שם וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "ירק תרומה וכו'. פרק ג' דטבול יום וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "חוט של ביצה. ג\"ז שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "חבית שניקבה וכו'. פרק ב' דטבול יום וכתנא קמא ואף על גב דבעבודה זרה פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס') אמרינן דר״פ כרבי יהודה ורבינו בפי״ב מהמ״א פסק כרב פפא תירץ הר״י קורקוס ז״ל שסובר רבינו דרב יימר הוא דמוקים לר״פ כיחידאה ואתא לאפלוגי עליה אבל ר״פ ודאי שמיע ליה ואי הוה אמר מלתיה כיחידאה הוה מפרש בהדיא שפוסק כר״י הילכך אמרינן דלכ״ע אמרה למלתיה וסובר דלגבי טומאה הוי חיבור טפי מלענין יי״נ וכדאמרינן התם השתא טהרותיו טהורות יי״נ מיבעיא וכן כתב הרשב״א דלרבנן לענין טהרות הוי חיבור דחמירי להו טפי: \n\n" + ], + [ + "המערה מכלי לכלי וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "טבול יום שהיה תורם וכו'. גם זה שם וכת\"ק. \n", + "ומה שכתב ואם היה בבור פיטס וכו'. תוספתא פ\"ב דטבול יום. וכתב הראב\"ד א\"א לשון התוספתא ואם היה פיטס וכו'. כלומר שבתוספתא אינו כתוב ואם היה בבור פיטס אלא ואם היה פיטס ופירושו שלא היה שם בור אלא פיטס ונפלה החבית לתוך הפיטס ותיקון לשון הראב\"ד כך הוא שלא היה שם בור אבל היה תורם היין שבפיטס ותיבת אם ותיבת שם צריך למחקם ונראה שגם רבינו היה מפרש כן. \n", + "ומ\"ש בספרי רבינו ואם היה הבור קטן ט\"ס הוא וצריך למחוק תיבת קטן ולכתוב במקומה פיטס וכן מצאתי בספר מוגה והיינו לומר שבמקום בור היה פיטס וטעם דין זה מפני שהחבית והפיטס שניהם כלי והכל אחד ונראה שזו היא כוונת הראב\"ד במה שכתב ואפשר מפני שכבר נתבטל בכניסתו לפיטס: \n\n" + ], + [ + "הסולת של מנחות וכו'. ריש פרק ח' דעדיות ומייתי לה פרק קמא דפסחים (דף י\"ט) ופ\"ה דיומא (דף מ\"ח) ופ' בתרא דחגיגה (דף כ\"ג ע\"ב). \n", + "ומה שכתב במה דברים אמורים בגחלים שחותה וכו'. בירושלמי פרק חומר בקדש אהא דתנן הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש תמן תנינן הוסיף ר\"ע הסולת והקטורת והלבונה והגחלים שנגע טבול יום במקצתן שפסל את כולן וכו' מאי גחלים אמר רבי בון בר כהנא תפתר בגחלים של יום הכיפורים שבמה שהוא חותה הוא מכניס אבל בגחלים שבכל יום לא כההיא דתנינן נתפזר ממנו כקב גחלים היה מכבדן לאמה: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א אמת הוא שכך אמרו בירושלמי פרק בתרא דחגיגה אבל סוף השמועה עלתה וכו'. טעמו משום דהתם מסיים בה אמר ר' מתניה וכי סלת וקטורת וכו' יש לומר שרבינו יפרש שאינו מסקנא אלא פלוגתא ופסק כמאן דמיקל בדרבנן דהא דרבי מתניה לא מכרעא שיאמר רבי בון דגחלים של כל יום אע\"פ שנזקקו לכליין מאחר שמתפזר מהם ואינם משמשות אין לומר בהם מצרפן שא\"כ נתקדשו כולם ואיך ישליכו המתפזר מהם לאמה. והתוספות כתבו בשם רבינו ניסים גאון ז\"ל כדברי רבי בון וכדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "מקפה או רקיק וכו'. פרק שני דטבול יום: \n\n" + ], + [ + "ירק של חולין וכו'. פרק שלישי דטבול יום וכרבי עקיבא מחבירו: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) המקפה של תרומה וכו' עד בעיגול של דבילה. פ\"ב דטבול יום. כתב הראב\"ד א\"א לשון המשנה וכו'. טעמו שחסר בלשון רבינו מלשון המשנה. ויש לומר שרבינו קיצר הלשון ופירושו כפי' המשנה וכך פירוש לשונו ושאר כל הנדוכין שדרכן לדוכן במשקין כלומר ודכן במשקים כך דינם ואם דכן שלא במשקין אף על פי שהם גוש בקערה וכו': \n\n" + ], + [ + "עיסה שקרא שם וכו'. תוספתא רפ\"ב דטבול יום: \n\n" + ], + [ + "עיסה שנדמעה וכו'. משנה פ״ג דטבול יום וכתנא קמא ומייתי לה בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ו מ״ז): \n\n" + ], + [ + "עיסה שהוכשרה במשקין וכו'. שם כרבי עקיבא מחבירו: \n\n" + ], + [], + [ + "(יז-יח) מעשר ראשון שהוכשר וכו'. רפ\"ד דטבול יום: \n", + "וכן האשה שהיא טבולת יום וכו' עד החבית בטבלה. שם ומייתי לה בפ\"ק דנדה (דף ז'): \n\n" + ], + [ + "טבול יום מטומאת מת וכו' חוץ מזב וזבה בשביעי שלהם. פרק תינוקת (נדה דף ס״ז ע״ב) וברייתא בתורת כהנים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "השמן או הדבש וכו'. פרק ג' דטהרות רבי מאיר אומר השמן תחלה לעולם וחכמים אומרים אף הדבש רבי שמעון שזורי אומר אף היין ופסק כחכמים ואע״ג דבפרק הקומץ (מנחות דף ל' ע״ב) אמרינן דהלכה כר״ש שזורי לא סמך רבינו על זה משום דבפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ה ע״ב) סבר רב אשי שאין הלכה כמותו אלא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי וכתב רבינו בפירוש המשנה כוונת אומרו תחלה לעולם שאם נטמא ואחר נקפה (אחר זה) ואחר נמחה ואחר נקפה אפילו היה זה אלף פעמים הנה הוא תחלה אפילו בעת הקפותו לפי שהקפאתו אינה הקפאה לפי שלא יקפאו באמת ומשקה יחשב ואפילו בעת ההקפאה ואף על פי שמלשונו כאן היה נראה לומר שהם כמשקה בעת שנימוחו דוקא לא בעת הקפאתם כבר אפשר לפרש דאפילו בשעת הקפאתם קאמר כמו שכתב בפירוש המשנה: \n\n" + ], + [ + "הרוטב והגריסין והחלב וכו'. משנה ריש פרק ג' דטהרות הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהם משקה טופח הרי אלו תחלה קרשו הרי אלו שניים חזרו ונמוחו כביצה מכוון טהור יתר מכביצה טמא שכיון שיצאת טיפה הראשונה נטמאת מכביצה ופירש שם רבינו כבר ביארנו פעמים רבות שהמשקים תחלה לעולם וכו': \n", + "וכן טמא מת שסחט זיתים וענבים וכו' עד במשא הזב. שם. \n", + "ומה שכתב שהמשקה כמופקד באוכל וכאילו הוא גוף אחר ברי״ש גרסינן וכדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ג ע״ב) רב אחא בשם רבי יוחנן ומשמע דרבא נמי סבר כוותיה: \n\n" + ], + [ + "קדירה שמלאה וכו' עד והקדירה טהורה. פ\"ב דטהרות: \n\n" + ], + [ + "טמא שהיה אוכל ענבים וכו'. בפרק י' דטהרות. וכתב הראב\"ד ולא נשמט ממנו עוקצו אמר אברהם לשון המשנה נפל ממנו גרגיר יחידי וכו'. פשוט הוא. ומ\"ש בתוספתא בד\"א שנגע הטמא במקום חותם וכו'. בפרק י\"א דטהרות אלא שכתוב שם בשיבוש ובתוספתא שביד הראב\"ד היה כתובה כתיקנה והעתיקה ופירשה ורבינו השמיטה אפשר דמשום דמילתא דפשיטא היא: \n", + "כתב הראב\"ד כמו שביארנו א\"א והוא שלא נגע במשקה. ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "גוש של זיתים טמאים וכו'. פרק שלישי דטהרות: \n\n" + ], + [ + "עצים שנבלעו בהם משקים טמאים וכו'. סוף פ\"ד דמכשירין עצים שנפלו עליהם משקין וכו': \n\n" + ], + [ + "שרץ שנמצא בריחים וכו'. ספ\"ט דטהרות: \n\n" + ], + [ + "עם הארץ שהושיט ידיו וכו'. בשילהי ע\"ז (דף ע\"ה ע\"ב) וכדאורו ליה רבנן לר' ירמיה: \n\n" + ], + [ + "הגפת והזגין וכו'. פ\"ט דכלים: \n\n" + ], + [ + "הבדדים שהיו נכנסים ויוצאים וכו'. בפ\"י דטהרות: \n", + "ככרות הקדש שהיו בהם גומות וכו'. ספ\"ק דטהרות: \n\n" + ], + [ + "אבעבוע הנעשה בעובי החבית וכו'. בספ\"ב דטבול יום. כתב הראב\"ד אם נגע אב הטומאה במשקה א\"א ואם לנגיעת המשקים דברה המשנה וכו'. מה שכתב אם לנגיעת המשקים דברה המשנה מה צורך להיותו אב הטומאה והלא אף טבול יום פוסל אותה וכו' י\"ל דלרבותא דסיפא נקטיה שאף על פי שהוא אב הטומאה אם נגע באבעבוע לא נטמאו משקים שבחבית: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבר ביארנו וכו'. בפרק ראשון: \n\n" + ], + [ + "תולדות המים וכו'. פ\"ו דמכשירין. \n", + "ומ\"ש אבל מי רגלי בהמה וכו'. תוספתא בסוף מכשירין אלא שכתובה בשיבוש קצת: \n\n" + ], + [ + "הדם המנוי מן וכו' מן הבהמה והחיה והעופות הטהורים. משנה פ\"ו דמכשירין. \n", + "ומה שכתב אבל דם הקילוח אינו מכשיר. פרק דם שחיטה עלה כ\"ב ופרק שני דחולין (דף ל\"ו): \n", + "השוחט ונתז דם וכו'. פרק השוחט שם וכדאסיק רבי אלעזר: \n", + "תולדות הדם וכו' עד הרי הם כחלב. בפרק ששי דמכשירין: \n\n" + ], + [ + "לפיכך חלב הזכר וכו'. שם כרבי שמעון בן אלעזר ופסק כמותו דמשמע דליכא מאן דפליג עליה: \n", + "וכן חלב בהמה וחיה וכו'. בסוף מכשירין וכרבי עקיבא דיהיב טעמא למילתיה. \n", + "ומה שכתב אבל חלב האשה וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "המשקים שיוצאים וכו'. שם. וכתוב בספרי רבינו מתטמאין בלא הכשר וטעות סופר הוא וצריך להגיה מטמאין בלא הכשר. \n", + "ומה שכתב וכן דם מגפתו של זב וחלב האשה ודמעת עינים וכו'. בפרק דם הנדה (נדה דף נ״ה ע״ב). \n", + "ומ\"ש לפיכך נדה או זבה וכו'. פרק ח' דכלים: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו וכו'. בפרק י' משאר אבות הטומאה והוא משנה ברפ\"ב דטבול יום: \n\n" + ], + [ + "הזיעה והליחה הסרוחה וכו' עד נקיים. פרק ששי דמכשירין: \n\n" + ], + [ + "השותה שאר משקים ויצאו וכו'. בסוף מקואות אכל אוכלים טמאים ושתה משקין טמאין טבל והקיאן טמאין מפני שאינם טהורים בגוף שתה מים טמאים טבל והקיאן טהורים מפני שהם טהורים בגוף. \n", + "ומ\"ש או שיצאו מלמטה וכו' וכן מ\"ש נסרחו או שיצאו מלמטה הרי הם טהורים. שם בתוספתא ופירש שם רבינו כבר ביארנו שהמים לבדם בלתי שאר משקים וכו' עד ולכן אם מקיאן שמה יהיו טהורות וכן פירש רבינו שמשון. וכתב הראב\"ד מפני שנטמאו במגען א\"א והוא ששתה רביעית וכו' ואני אומר נוסחא משובשת נזדמנה להראב\"ד בדברי רבינו שהיה כתוב בה שתה מים טמאים והקיאן הרי אלו טמאים מפני שנטמאו במגען ומצאה מסכמת לסברתו שסובר שבטלה טומאתן בהיותן בתוך מעיו וע\"פ זה כתב מה שכתב אבל הנוסחא האמיתית היא מפני שלא טהרו ביציאתן וכך היא בספרים המדוייקים ופירושה מבואר שהטעם שהם טמאים מפני שלא טהרו כלומר שלא טבל בעודם בגוף לפיכך נשארו בטומאתן כמות שהיו ולא טהרה אותם היותם בתוך מעיו אא\"כ נסרחו או יצאו מלמטה וזה מבואר בפשט דברי המשנה ובפירושה לרבינו ולרבינו שמשון: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ט-יב) כבר ביארנו וכו' אפילו שתה משקין טמאים וכו' עד מחצה למחצה טמא. בפ\"ב דמכשירין: \n", + "ומ\"ש הכניסו לה כלים וכו'. ז\"ל רבינו בפירוש המשנה כשנכנס בדבר למרחץ ונבלל זה ברצונו הוא וכבר הוכשר כי מן הידוע שיבלל בהכרח עכ\"ל. ומינה ג\"כ לכלים שהזיעו דחשיבי תלושין ברצון: \n\n" + ], + [], + [ + "(יג-יד) המוהל כשמן וכו'. פ\"ו דמכשירין: \n", + "משקין המנטפין וכו' השוקל וכו' עד שמנטפים. שם פרק חמישי: \n\n" + ], + [ + "הדורס ענבים וכו': \n\n" + ], + [ + "משקה בית וכו'. פרק קמא דפסחים עלה י\"ו וכרב דאמר דכן ממש דהלכתא כוותיה באיסורי: \n\n" + ], + [ + "פרת קדשים וכו'. בפ״ק דפסחים (דף י״ט) תנן התם על מחט שנמצאת בבשר וכו' עד הכל טהור האי מחט מאי עבידתיה וכו' עד מחוץ לירושלים האי בשר דאתכשר במאי וכו' עד משום דהוי משקה סרוח וכו'. וכתב הראב״ד אבל להתטמא מדבריהם א״א והלא במסכת חולין למדו לחיבת הקדש שמכשרתן מן התורה אלא שהוא ספק אם מונים בו ראשון ושני או לא עכ״ל. ובאמת השגתו חזקה על דברי רבינו שבפרק השוחט (חולין דף ל״ו) אהא דבעי ר״ל צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או לא כי מהני חיבת הקדש למפסליה גופיה למימני ביה ראשון ושני לא או דילמא לא שנא אסיקנא אטו ר״ל לתלות קא מיבעיא ליה כי קא מיבעיא ליה לשרוף מכלל דחיבת הקדש דאורייתא מנ״ל אילימא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא וכו' אלא מסיפא והבשר לרבות עצים ולבונה עצים ולבונה בני אכילה נינהו אלא חיבת הקדש מכשרא להו ומשויא להו אוכל ה״נ חיבת הקדש מכשרתן ואפשר שטעמו של רבינו משום דהתם סבר רב יוסף דחיבת הקדש הויא דרבנן ומאי דאמרינן מכלל דחיבת הקדש דאורייתא מנא ליה וכו' אליבא דריש לקיש הוא דקא מיבעיא לה אבל רב יוסף סבר שאין חיבת הקדש מכשרת אלא מדרבנן ופסק כוותיה משום דבתרא הוא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הבוצר ענבים וכו' אבל הבוצר לדרוך וכו'. פ\"ק דשבת עלה ט\"ז. \n", + "ומ\"ש ומפני מה גזרו וכו'. שם עלה י\"ז. \n", + "ומ\"ש ועוד מפני שאינו מקפיד עליו וכו'. כתב הראב\"ד לא ידעתי מהו וכו'. ואפשר שטעם רבינו מדאמרינן בגמרא גזירה משום הנושכות דאמר רבה בר נחמן פעמים שאדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענבים לבצירה וכו' ופירש\"י הנושכות אשכולות הנושכות זו את זו וכו' ורבינו נראה שמפרש דהכי קאמר משום אשכולות הנושכות כלומר אשכולות הנשוכות כלומר שהם ממועכות קצת והמשקה זב מהם וא\"ת מאין יבאו אשכולות נשוכות לכן אמר פעמים שאדם הולך לכרמו וכו' ומזלפו עליהם ובא רבינו ליתן טעם למה מזלפו עליהם שהרי הכל לדריכה עומד ולפיכך אינו חושש אם מזלפו עליהם ועוד שאפילו לא יזלפנו עליהם בכוונה ממילא הוא זב עליהן שהוא משליך אותו על האשכולות שהוא מקפיד עליו מלהשליכו בארץ. ומ\"ש הראב\"ד ואולי שבוש המעתיק הוא כו' מלבד שהוא דוחק לשבש הספר אין פירושו נוח לי והדבר ברור כמה יש בו מן הדוחק וע\"פ מה שרצה לפרש לא היה צריך לשבש הלשון אלא לומר דהכי קאמר מפני שני טעמים גזרו וכו' האחד מפני שפעמים שאדם נכנס לכרמו וכו' השני מפני שמתוך שבתחילה אינו מקפיד על המשקה ובוצר בקופות כשרואה שהוא זב מקפיד עליו ובוצר בקופות מזופפות: \n\n" + ], + [ + "הבוצר ענבים וכו'. תוספתא פרק י\"א דטהרות: \n\n" + ], + [ + "הבוצר ענבים ונתנם בעביט וכו'. משנה פרק י' דטהרות הנותן מן הסלים ומן המשטיח של אדמה וכו' וכבית הלל. \n", + "ומה שכתב וכן הנוטל מן הסלים וכו'. תוספתא פי\"א דטהרות. וכתב הראב\"ד קשיא לי וכו'. נראה מדבריו לכאורה שהוא סובר שרבינו הוציא דין זה מהמשנה ולפיכך הביא לשונו לומר שלא נאמר שם וזרקם לגת כמ\"ש רבינו, ואפשר שאע\"פ שרבינו כתב דברי התוספתא משיג עליו שמאחר שבמשנה לא אמרו זרקן לגת משמע שאם זרקן לגת הוכשרו לא היה לו לחוש מהתוספתא, ולענין מה שהקשה הראב\"ד י\"ל שלא גזרו אלא על הבוצר לגת וה\"ה ללוקח מן הסלים ומן המשטיח של אדמה לדרוך דשעת לקיחתו מהם הוי כבוצר לדרוך אבל היכא דלקיחתו לא היתה ע\"ד לדרוך אינו בכלל גזירת בוצר לגת ואפי' מה שהותיר וזרקו לגת אינו נכנס באותה גזירה כלל ולישנא דרבינו דייק הכי שכתב הרי הגת טהורה שהרי לא הוכשרו והרי נבצרו לאכילה ובסיפא כתב ולקח מהם לדורכן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ענבים שהיו בסלים וכו' כדי שלא יקח מהם ויטמאן. תוספתא שם אלא שהיא כתובה בשיבוש וכן כתב הראב\"ד א\"א מצאתי תוספתא על העניינים הללו: \n\n" + ], + [ + "כרם שהוא עומד בבית הפרס וכו'. ריש פי\"ח דאהלות. כתב הראב\"ד אלא מפני שהוא ספק בחיי ראשי אין דעתי מקבלת וכו'. ואין בזה השגה: \n\n" + ], + [ + "המוסק את זיתיו וכו'. זה פשוט. \n", + "ומה שכתב וכן המוסק זיתיו לדרוך וכו'. בריש פסחים (ג:) בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה ובריש פ\"ט דטהרות זיתים מאימתי מקבלים טומאה וכו' ר\"ג אומר משתגמר מלאכתן וחכ\"א כדבריו. \n", + "ומ\"ש ומפני מה יוכשרו הזיתים וכו'. בתוספתא דטהרות רפ\"י. \n", + "ומ\"ש לפיכך זיתים שלא נגמרה מלאכתן וכו' נפלו עליהם משקים טמאים אחר שנגמרה מלאכתן וכו'. משנה פ\"ט דטהרות. \n", + "ומ\"ש ומתטמא ומכשיר. פ\"ו דמכשירין: \n\n" + ], + [ + "חבית של זיתים וכו'. פרק רביעי דעדיות: \n\n" + ], + [ + "זיתים שמסקן וכו'. כן משמע בריש פרק תשיעי דטהרות וכרבן גמליאל דאמר משתגמר מלאכתן וחכמים אומרים כדבריו: \n", + "גמר מלמסוק וכו'. שם. \n", + "ומה שכתב אפילו אינו עתיד להוסיף וכו' ואם הערים וכו'. תוספתא פרק עשירי דטהרות: \n", + "גמר מליקח וכו'. משנה פרק תשיעי דטהרות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) העוטן זיתיו וכו' עד אלא הוכשרו. תוספתא פ\"ט דטהרות: \n", + "גמר את זיתיו וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "הלוקח מעטן וכו'. גם זה שם ופירש ר\"ש אף על פי שיש לעכו\"ם מוסקי זיתים במקום אחר לא אמרינן עתיד להוסיף ולא נגמרה מלאכתן אלא יעשו בטומאה. \n", + "ומה שכתב ונאמן ע\"ה וכו': \n\n" + ], + [ + "הרוצה ליטול מזיתים וכו'. משנה פ\"ט דטהרות וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "המניח את זיתיו בכותש וכו'. שם. \n", + "ומה שכתב הניחם למלחם וכו'. שם וכבית הלל: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב הפוצע זיתים וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש פצען לסופגן במלח וכו'. בפרק חבית עלה קמ\"ה. \n", + "ומ\"ש וכן אם פצען וכו'. שם וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "המניח זיתים בגת וכו'. בפ\"ט דטהרות המניח זיתים בגג לגרגרם אפילו הם רום אמה אינם מוכשרים ופירש שם רבינו לגרגרן לעשות מהם גרעינין הכוונה להתייבש ולהתנגב ואפילו היה גבהן אמה אשר נדע עתה שכבר נתייבשו העליונות הנה התחתונות יובללו לכן מאחר שכוונתו הניגוב אינם מוכשרים עכ\"ל. וכתב הראב\"ד א\"א לייבשם שיבוש וכו'. כוונתו לומר שלייבשן היינו לאכילה וזה לא הוצרך לכתבו שכבר כתב לעיל שהמוסק זיתיו לכבשן לא הוכשרו ועוד שמשנה זו שנויה אצל דיני המוסק זיתיו לשמן אם נגמרה מלאכתן ע\"י אותה נתינה או לאו. וטעם רבינו כמו שפירש ר\"ש שמעלה אותם לגג למתקן בחמה לספתן במלח ולאוכלם אלא שרבינו שמשון גורס הרי אלו מוכשרים ומפרש דניחא ליה שיזועו שם דחזו לאכילה טפי ורבינו גורס אינם מוכשרים ולדעתו נאמר דאשמעינן שאף על פי שמתוך שהעמידן רום אמה היה אפשר לומר דניחא ליה שיזועו קמ\"ל דכיון שדעתו היה לייבשן לא אמרינן הכי: \n", + "נתנן בבית שילקו וכו' עד שעדיין לא נגמרה מלאכתן. שם: \n\n" + ], + [ + "העוטן זיתיו וכו' עד כפתחין. תוספתא פ\"י דטהרות: \n\n" + ], + [ + "הדורך בטומאה וכו'. בסוף טהרות כלי של בית הבד ושל גת והעקל בזמן שהן של עץ מנגבן והם טהורים בזמן שהן של גמי מיישנן כל שנים עשר חודש או חולטן בחמין רבי יוסי אומר אם נותנן בשבלת הנהר דיו ובסוף עבודה זרה [דף ע\"ה.] בעו מיניה מרבי אבהו הני גורני דארמאי מאי אמר להו רבי אבהו תניתוה הרי שהיו גיתיו ובית בדיו טמאים וביקש לעשותם בטהרה הדפים והעדשים והלולבין מדיחן והעקלים של נצרים ושל בצבוץ מנגבן של שיפה ושל גמי מיישנן שנים עשר חדש וכו' רבי יוסי אומר הרוצה לטהרם מיד מגעילן ברותחים או חולטן במי זיתים רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי מניחן תחת צנור שמימיו רודפים וכמה עונה ומפרש התם דעונה היינו שתים עשרה שעות וכתב רש\"י מדיחן במים ועל משנה זו יש לסמוך שאין צריך אפר לגת מדפשיט מינה רבי אבהו ולא אמרינן זו אינה משנה דקתני בה דסגי לגת בהדחה ומתניתין קתני דבעי ניגוב שמע מינה קמו בה רבנן בתראי ופשטו הלכתא כוותיה עכ\"ל. ומשמע דרבי יוסי לא לאיפלוגי אתנא קמא אתא אלא לומר שאם רצה לטהרם מיד מגעילן וכו' ות\"ק מודה ליה וכן הא דאמר רבן שמעון ב\"ג משום רבי יוסי לא פליג אדרבי יוסי קמייתא אלא כל חד אמר חד מתרי תלת תקוני וה\"ה לאינך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל דברי הכשר אוכלים וכו' מפי השמועה למדו וכו' שאר שבעה משקין. בפרק ששי דמכשירין: \n", + "ומ\"ש והוא שינתן עליהן ברצון הבעלים. הרשב\"א כתב בפרק השוחט עלה ל\"א גבי פירות שנשרו לתוך אמת המים וכו' מכאן דקדקו התוספות דלא בעינן רצון הבעלים מדקאמר מי שידיו טמאות משמע אפילו אחר שאינו בעל הפירות ועוד דעיקרו מדכתיב וכי יותן מים וכו' והרמב\"ם כתב והוא שינתן עליהם ברצון הבעלים עכ\"ל. וליישב לדעת רבינו י\"ל דמשמע ליה דפשיטא דרצון בעלים בעינן דאין סברא דרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם והנך דמייתי הרשב\"א לא מכרע. \n", + "ומ\"ש ואחר שנעקרו מהקרקע וכו'. בריש פרק בעור והרוטב (חולין דף קי\"ח). \n", + "ומ\"ש ונתלשו המשקין. זה נלמד מדתנן בפרק רביעי דמכשירין שצנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור העלתהו כל שהוא מן המים טמא פי' דאז הוכשרו וכתבו התוספות בפ\"ב דחולין עלה ל\"א ע\"ב והא דאמרינן בפ\"ק דפסחים דאיכא תרי קראי לענין הכשר חד בתלושין וחד במחוברים וצריכי היינו כשנפלו במחוברים דמתכשרי לאחר שהעלם וכבר כתב רש\"י בפירקא קמא דחולין עלה י\"ו דאי אחשבינהו לגשמים בירידתם לצורך שום דבר וכו': \n\n" + ], + [ + "כל משקה שנפל על האוכל וכו'. בריש מכשירין. \n", + "נפל שלא ברצונו וכו' כיצד הטומן פירותיו וכו' או הנותן פירותיו וכו'. סוף פירקא קמא דמכשירין: \n", + "וכתב הראב\"ד לא תימא שנפל על האוכל וכו'. משיג על רבינו שאין נראה כן מדבריו פה ויש לומר שמ\"מ הוא נלמד מדין כופה קערה על הכותל שיבא בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "משקין שנתלשו וכו'. כתב הראב\"ד ואילו היה בקרקע. ומ\"ש ודבר זה מפורש במסכת מכשירין. הוא מה שכתבתי בסמוך צנון שבמערה נדה מדיחתו וכו' ומכ\"מ מ\"ש ואילו היה בקרקע ונתלו וכו' וגם אלו כמו כן מוכשרים אין הנדון דומה לראיה דה\"ק כיון שנתלשו שלא לרצון הרי הם כאילו הם עדיין בקרקע ולא נתלשו וזה מבואר בדברי רבינו: \n", + "כיצד הכופה קערה על הכותל וכו'. פ\"ד דמכשירין. \n", + "ומ\"ש אם היה כותל בית וכו'. באוקימתא דר\"פ פ\"ק דחולין עלה י\"ו: \n\n" + ], + [ + "השוחה לשתות. ריש פ\"ד דמכשירין: \n\n" + ], + [ + "הממלא את החבית וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "מי שירדו עליו גשמים וכו'. גם זה שם. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שירדו מצד העליון וכו'. בתוספתא פרק קמא דמכשירין. \n", + "ומה שכתב והוא שינתקם מעליו וכו'. בפ\"ג דכריתות עלה ט\"ו ע\"ב זב וטמא מת שהיו מהלכין בדרך וכו' אמר רב יוסף בניתזים בכל כוחן כלומר דאל\"כ בשעת פרישתן נטמאו ועיין ברבינו שמשון ריש מכשירין. \n", + "ומ\"ש ובזמן שהם טהורין וכו' ואם ניער וכו' עד המים שעליו טמאים. פרק ד' דמכשירין: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א שיבוש יש כאן כו': \n", + "וכתב עוד הראב\"ד ואם ניער וכו' כמדומה אני שנשתבש וכו'. בשתי השגות אלו טעמו שהוא ז\"ל מפרש שהניעור השנוי במשנה היינו מה ששנו בברייתא לאחר שיצאו מכלי ובזה הוא שאמרו שינתקם בכל כחו כדי שלא יטמא בשעת פרישתו ומה שאמרו בברייתא המים נתלשין מצד עליון תחתון הוא כשהם עדיין בבגד עצמו ולא יצדק לומר בהם והוא שינתקם מעליו בכל כחו וי\"ל שכך פירוש דברי רבינו אע\"פ שירדו מצד העליון לתחתון טהורים בין בעודם בבגד בין לאחר שיצאו מהבגד והא דטהורים לאחר שיצאו מהבגד הוא שינתקם מעליו בכל כחו שאל\"כ בשעת פרישתן נתטמאו ולענין הכשר בזמן שהם טהורים כלומר שהם על אדם טהור אינם מכשירים בין כשהם בבגד בין לאחר שיצאו מן הבגד מפני שאינם לרצון ואם ניער הרי זה בכי יותן משום דהוה ליה לרצון ובהשגה הראשונה כתוב לפי שהם ניטלין והוא ט\"ס וצריך לכתוב במקומו לפי שהם בטלים. ובהשגה השנית כתוב שנשתבש כל המשנה וחסר בי\"ת וכך צריך לכתוב בכל המשנה: \n\n" + ], + [ + "חבית שהיתה מלאה פירות וכו'. שם וכב\"ה. \n", + "ומה שכתב ואף על פי שרצונו: \n\n" + ], + [ + "עריבה שירד הדלף וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש נטלה לשפכה וכו'. שם וכבית הלל. \n", + "הניחה שירד הדלף לתוכה הניתזים והצפים וכו'. ג\"ז שם וכב\"ה. \n", + "ומ\"ש ואם נטלה לשפכה וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "המטביל את כליו וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "פירות שנפלו וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "הנותן פירותיו לתוך המים וכו' כיצד צנון וכו'. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [ + "קופה שהיא מליאה תורמוסין וכו'. גם זה שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הממלא בקילון וכו'. סוף פ\"ד דמכשירין שם: \n", + "וכתב הראב\"ד וכיון שנחשבו וכו'. אילו לא היה קשה אלא זה שהוקשה להראב\"ד היה אפשר לדחוק ולומר לדעת רבינו דמעיקרא אין בדעתו שיהיו כתלושין ברצון אלא המשקה שישאר בו עד ג' ימים לפי שא\"א למלאות בקילון אלא א\"כ ישאר בו משקה ג' ימים ואם אחר ג' ימים ישאר בו משקה כיון שאינו תלוש לרצונו אינו מכשיר אבל אי קשיא לדעת רבינו הא קשיא דמשמע דס\"ל דר\"ע פליג אתנא קמא ופסק כת\"ק ובתוספתא פ\"ב דמכשירין שנינו הממלא בקילון פירש ר\"ע אם נגבו מיד טהורים ואם לא נגבו אפילו מכאן עד שלשים יום טמאין סתמן ג' ימים ע\"כ הרי בהדיא דר\"ע מפרש ואפשר לומר שסובר רבינו שאם היה מזכיר בתוספתא סברת ת\"ק ואח\"כ היה אומר פירש ר\"ע היינו אומרים שלפרש דברי ת\"ק אתא אבל מאחר שלא הוזכר בתוספתא אלא דברי ר\"ע יש לנו לומר דפי' ר\"ע לאו לישנא דפי' הוא אלא הוי כמו אמר ר\"ע ולענין פי' דברי הראב\"ד הביא דברי רבי עקיבא במשנה ובתוספתא שתולה הדבר בנגבו ולא נגבו דמשמע כפירושו שתלה הדבר באם נגבו והיינו אם יש בו להטפיח וכתב שאין דעתו נוחה בכל זה משום דקשיא ליה הדבר באם נגבו נחזי אנן אם יש בו להטפיח ואילו לפירוש רבינו ניחא הא ומ\"מ יש להעמיד דברי הראב\"ד כגון שהשליך פירות בקילון ולא ידע אם היה בו להטפיח: \n\n" + ], + [ + "עצים שנפלו עליהם משקים וכו'. שם: \n", + "היו רגליו וכו' עד אין להם מחשבה. הכל פ\"ד דמכשירין שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) המוריד את הגלגלים וכו' עד ואין להם מחשבה. ספ\"ג דמכשירין: \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) הטובל במים וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך. \n", + "ומ\"ש מי שטבל בנהר וכו' וכן מי שדחהו חברו וכו'. רפ\"ה דמכשירין: \n", + "טבל בנהר ועלה וכו'. תוספתא בפרק שני דמכשירין: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) השט על פני המים וכו' עד אינם תלושים ברצון. משנה פ\"ה דמכשירין: \n\n" + ], + [ + "המודד את הבור וכו'. שם וכר\"ע מחבירו כ\"ש דבר פלוגתיה הודה לו כדאיתא בתוספתא: \n", + "פשט ידו וכו'. שם במשנה. כתב הראב\"ד אינם כתלושים א\"א לשון המשנה ושעל האבן טהורה וכמדומה לי שעל הכשר הוא הכל עכ\"ל. ודבר פשוט הוא ומפני שלשון טהורים אינו מורה על הכשר שינה רבינו וכתב אינם כתלושין ועוד מפני שהאבן בבור וקתני שאע\"פ שהאבן נראה למעלה משטח המים והחלק הנראה ממנו בלול אין דין המים אשר על החלק היוצא ממנו דין מים תלושין: \n\n" + ], + [ + "החובט על השלח וכו'. שם וכתנא קמא: \n\n" + ], + [], + [ + "(יא-יב) המים העולים וכו' עד לצרפו. שם. וכתב הראב\"ד וכן המים שעל הקסייה של שלחנות א\"א פירש בערוך קערות ור\"ש פירש השלחנות יש להם בגדים וכו' וכיוצא בזה פירש רבינו: \n", + "ומ\"ש המניח את האוד בגשמים לעשותו פחם. כך הגירסא הנכונה והדין תוספתא סוף פ\"ב דמכשירין המניח אוד בגשמים לכבותו אינו בכי יותן ואם בשביל פחם ה\"ז בכי יותן ולשון המשנה בפ\"ה דמכשירין המניח אוד בגשמים לכבותו הרי זה בכי יותן ויש לתמוה על רבינו למה הניח המשנה ותפס התוספתא ואפשר לומר דמשמע לרבינו דלעשות פחם גם הוא מכבה אלא שכששונה לכבותו כנגד אם בשביל פחם הוי לכבותו בלבד בלי כוונת עשיית פחם והתוספתא באה לפרש דלכבותו דקתני מתניתין היינו כשהוא מכבה שלא לעשותו פחם אינו בכי יותן: \n", + "ומ\"ש המוציא מסמר לגשמים לכבותו. מפורש בתוספתא שם וכן משמע במתניתין דקתני המוציא מסמר לגשמים לצרפו הרי זה בכי יותן הא שלא לצרפו אינו בכי יותן: \n\n" + ], + [ + "שלשל את המשולת וכו' שלשל את הכלכלה. תוספתא סוף פ\"ב דמכשירין: \n\n" + ], + [ + "הממחק את הכרישה וכו' והסוחט שערו וכו'. משנה פ\"ק דמכשירין הממחק את הכרישה והסוחט שערו בכסותו רבי יוסי אומר היוצאים בכי יותן ואת שבו אינן בכי יותן מפני שהוא מתכוון שיצאו מכולו ופסק רבינו כרבי יוסי משום דאתי כב\"ה דהתם גבי מרעיד את האילן להשיר ממנו משקין: \n", + "ומ\"ש וכרישה עצמה הוכשרה כו'. פ\"ג דכריתות (דף ט\"ו ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "המרעיד את האילן וכו'. פ\"ק דמכשירין וכב\"ה. \n", + "ומ\"ש וכן אם נתזו על המחוברים וכו'. תוספתא פרק קמא דמכשירין המרעיד את האילן להשיר ממנו משקים ונפלו על תלושים שבו ועל המחוברים שתחתיו ב\"ש אומרים בכי יותן ובית הלל אומרים על התלושין בכי יותן ועל המחוברים אינם בכי יותן: \n\n" + ], + [ + "המרעיד את האילן ונפל על חבירו וכו' ונפלו המים על הפירות המחוברין שתחתיהן. כך היא הגירסא האמיתית והדין משנה פרק קמא דמכשירין המרעיד אילן ונפל על חבירו או סוכה ונפלה על חבירתה ותחתיהם זרעים או ירקות המחוברים לקרקע בית שמאי אומרים בכי יותן וב\"ה אומרים אינם בכי יותן וממה שכתב רבינו כאן נראה שהוא מפרש שמרעיד האילן להשיר ממנו מים ונפלו על אילן אחר ומשם נפלו על זרעים או ירקות שתחתיו אותם מים שנפלו על אותם זרעים או ירקות אם נגעו בהם פירות תלושין לא הוכשרו מפני שאותם מים אינם חשובים תלושין ברצון לפי שלא נתכוון שיפלו על אותם זרעים וירקות המחוברים לקרקע ואילו היו אותם זרעים וירקות תלושים אע\"פ שלא נתכוון שיפלו עליהם כיון שנתכוון להשירם מהאילן ובסוף נפלו על התלושין הוה להו כתלושין ברצון זה נראה מדברי רבינו אבל קשיא לי מאי איריא נפלו על חבירו אפילו נפלו מהאילן עצמו על הזרעים והירקות המחוברים אינם בכי יותן ואם נגעו בהם פירות תלושים לא הוכשרו כמו שכתב בסמוך שאם ניתזו על המחוברים אינם תלושים ברצון ויש לומר דהתם כשלא נתכוון שיפלו על המחוברים היא וכדדייק לישנא דניתזו והיינו דומיא דנפל על חבירו שלא נתכוון שיפלו על הזרעים והירקות המחוברים אבל אם נתכוון שיפלו על המחוברים הרי הן בכי יותן והשתא לשון רבינו הוי כלל ופרט דברישא תני שאם ניתזו על המחוברין אינם תלושים ברצון והדר מפרש כיצד המרעיד את האילן ונפל על חבירו וכו' ולפ\"ז הא דקתני בתוספתא על המחוברים אינם בכי יותן המרעיד אילן ונפל על חבירו הוא ואע\"פ שלא נתבאר כן בתוספתא יש לומר שסמכה על המשנה דקתני ונפל על חבירו ובפירוש המשנה פירש רבינו בע\"א וז\"ל אין ספק כי הירקות והזרעים טופחים במים וכו'. \n", + "והרב רבי אברהם בן דוד כתב אינם תלושים ברצון א\"א היה לו לומר שאינם מקבלים הכשר במחובר וכו'. נראה מדבריו שהוא סובר שמה שכתב רבינו שאם ניתזו על המחוברים אינם תלושים ברצון לענין הכשר המחוברים עצמם קאמר וכבר כתבתי שאין הדבר כן אלא לעניין פירות תלושים שנגעו באותם המים קאמר שלא הוכשרו: \n", + "ומ\"ש עוד הראב\"ד ובמרעיד את האילן ונפל על חבירו וכו'. לשיטתיה אזיל דלענין הכשר המחוברים עצמם היא שנויה והמעיין בדברי רבינו כאן יראה שאין דעתו כן אלא לענין פירות שנגעו באותם מים קאמר דאינם מכשירין אותם כמ\"ש. ומ\"ש הראב\"ד ב\"ש סברי כיון שמתכוון להפיל את האילן וכו' וב\"ה סברי אעפ\"כ וכו'. שפתים ישק ומ\"מ מ\"ש רבותא הוא לב\"ש דוחק הוא לומר דאשמעינן רבותא לב\"ש דלית הלכתא כוותייהו. ומ\"ש אם נתלשו ומשקה טופח עליהם הרי הם בכי יותן משמע דלבית הלל אינם בכי יותן וסתם מתניתין בפ\"ד דמכשירין גבי פירות שנפלו לתוך אמת המים וגבי צנון שבמערה וגבי קופה שהיא מלאה תורמוסים שאף ע\"פ שנפלו הפירות במים שבקרקע כשהוציא הפירות משם הו\"ל כאילו נבללו במים תלושין ומינה נשמע דה\"ה כשנפל מים על ירקות המחוברים ונתלשו ודוחק לומר דאתו הני סתמי דלא כב\"ה ועוד דבפ\"ק דשבת (דף י\"ז) גבי בוצר לגת משמע שאם כשנתלשו שהיין משקה טופח עליהם מודו ב\"ה דהוי בכי יותן: \n", + "ומ\"ש והתוספתא שעל משנה זו צריכה אומן כבר כתב בה רבינו שמשון שהיא משובשת ופירשה ע\"פ הגהתו ולפי מה שפירשתי דברי רבינו אין בהם שיבוש וכבר כתבתי בה בסמוך: \n\n" + ], + [ + "שמרים של תרומה וכו'. בפרק המוכר פירות עלה צ\"ז תנו רבנן שמרים של תרומה וכו' אמר רבי יוחנן וכו' כדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו לענין הכשירן [ומאי נ\"מ] אי דמיא אכשורי מכשרי אי דחמרא אכשורי מכשרי לא צריכא שתמדו במי גשמים וכיון דשקיל ורמי להו במנא אחשבינהו [לא צריכא] בנתמד מאליו וכיון דנגיד קמא קמא אחשבינהו אמר רב פפא בפרה ששותה ראשון ראשון. ופירשב\"ם כך אמרו לענין הכשר דראשון ושני של תרומה חשיב יין לענין הכשר והראשון של מעשר חשיב יין לענין הכשר. לא צריכא כלומר לא נפקא לן מינה אלא שתמדו לההיא דתרומה ומעשר במי גשמים דצריכי מחשבה אבל אי חשבינן ליה יין מכשיר בלא מחשבה וכו' ופרכינן וכיון דשפכינהו האי גברא להני מי גשמים ממנא שנטפו למנא דשמרים אחשבינהו ומכשרי ומאי נפקא לן מינה ל\"ש [מעשר] ל\"ש תרומה לעולם מכשרי. שנתמד מאליו שנפלו הגשמים לתוך השמרים והילכך בתרומה דראשון ושני דחשיב יין לענין הכשר נמי מכשרי אבל שלישי דחשיב מים לגבי תרומה לענין הכשר נמי מי גשמים ולא מכשרי דלא הוה בהו מחשבה. ופרכינן ואכתי מאי נ\"מ והא כיון דנגיד מושך. קמא קמא ראשון ושני גלי דעתיה דניחא ליה שירדו גשמים לכאן לעולם אולי יקלטו טעם יין ושלישי לתרומה נמי מכשר ולא שנא יין ול\"ש מים אכשורי מכשר ומה חילוק יש עדיין בהכשירן. בפרה ששותה ראשון ראשון והילכך בשלישי ליכא שום מחשבה ולא מכשר שלישי דתרומה ושני דמעשר. וכתב הרמב\"ן זה שהקשו בגמרא כיון דקא נגיד קמא קמא אחשביה כלומר כיון שהוציא ראשון ושני גלי אדעתיה דניחא ליה שירדו גשמים פעם אחרת. וכתבו התוספות ונתמד מאליו נראה דהשתא איירי שפיר אפילו במים יפים שאינם מי גשמים דכיון שנתערבו בשמרים אינם ראויים להכשיר עכ\"ל. וזה דעת רבינו שלא הזכיר מי גשמים. כתוב בספרי רבינו שנתמדתו והוא ט\"ס וצריך לכתוב במקומו שנתמדו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "פירות שירד הדלף לתוכן וכו'. פרק ה' דמכשירין וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "המעלה פירותיו לגג וכו'. רפ\"ו דמכשירין. \n", + "ומ\"ש שיש להם מעשה דין תורה וכו' עד מחשבתו מועלת מדבריהם. בפרק קמא דחולין עלה י\"ג: \n\n" + ], + [ + "המעלה את האגודות וכו'. בפ\"ו דמכשירין ופי' בשביל שימתינו שיעמדו זמן ארוך ולא יפסדו והוי לשון המתנה: \n\n" + ], + [ + "המוליך חיטים לטחון וכו' החמרים שהיו עוברים וכו'. שם פ\"ג וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ה-ז) שק שהוא מלא וכו' עד הפירות שבצידן. שם פירוש דניחא ליה שיתלחלחו הפירות כדי שיראו גסים: \n", + "הרודה פת חמה וכו'. שם וכרבי יוסי פירוש ומיירי בפת שנילוש במי פירות שאינם מכשירין שאל\"כ הרי הוכשר משעת לישה. ומיירי בשלא ראו הפת עד אחר זמן ואינו ידוע אם היה עליו משקה טופח: \n\n" + ], + [ + "המרבץ את ביתו כו'. שם: \n", + "וכתב הראב\"ד ואם מחמת העריבה לא הוכשרו א\"א נראה לי אם נתנם בעריבה וכו'. לשון המשנה ואם מחמת עצמן אינם בכי יותן ורבינו כתב אם מחמת העריבה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש הטומן בטיט הנגוב וכו'. שם הטומן בטיט הנגוב רבי שמעון אומר אם יש בו משקה טופח בכי יותן ומשמע לרבינו דליכא מאן דפליג עליה דרבי שמעון דטעמא דמסתבר הוא: \n\n" + ], + [ + "המרבץ את גורנו וכו'. שם פירש הרא\"ש דאין לחוש שמא טננו והוכשרו כי מרוב יובש הגורן המים נבלעים בקרקע ומדברי התוספתא נראה שאפילו היה משקה טופח עליהם כלומר מחמת עצם החרס אינם בכי יותן וכן נראה מדברי רבינו והטעם משום דלא ניחא ליה לאינש שישארו מים בגורן לפי שהם מזיקים הילכך אע\"פ שעכשיו שמח בחטים שנתן בו לא הוכשרו: \n\n" + ], + [], + [ + "המרבץ את ביתו במים וכו'. תוספתא פ\"ב: \n\n" + ], + [], + [ + "(יג-יד) הנוער אגודה של ירק וכו' עד וזה על גבי זה. משנה פ\"ק דמכשירין וכבית הלל: \n\n" + ], + [ + "הנופח בעדשים וכו'. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "נשך באוכל ונפל האוכל הרי וכו'. בסוף פרק שלישי דטבול יום טהור שנגס מן האוכל ונפל על בגדיו ועל ככר של תרומה טהור ופירש שם רבינו לענין הכשר והם דבריו כאן: \n", + "היה אוכל זיתים פצועים וכו' עד שלא ברצון. שם: \n\n" + ], + [ + "עולשין שליקטן וכו'. ברייתא פ' העור והרוטב (חולין דף קכ״ח). \n", + "ומ\"ש ואם היתה עליהם משקה טופח וכו'. בתוספתא דטבול יום פ\"ה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מים שבכלים מתמטאין וכו' אבל מים שבקרקעות וכו'. זה למד רבינו ממה שיבא בסמוך: \n", + "וכתב הראב\"ד הדרך הזאת שכתב רחוקה מכליותי וכו'. ומ\"ש לא מצאתי קבלת טומאה וכו'. אם כפי פירוש רבינו במשניות בפ\"ק דמקואות הוא נלמד מה צורך שנמצא כן במקום אחר: \n", + "ומ\"ש מה שאמרו אם לא הדיח טהור כבר פירשנו בתוספתא וכו' מפני שראה שמה ששנינו אם לא הדיח טהור א\"ש לפירוש רבינו נדחק לפרשו: \n", + "ומ\"ש רבינו אבל מים שבקרקעות כגון מי בורות שיחין ומערות וכו'. פ\"ק דמקואות שש מעלות במקואות זו למעלה מזו מי גבאים שתה טמא ושתה טהור טמא וכו' עד נפל לתוכן המת וכו' ושתה טהור טהור: \n", + "ומ\"ש בין שהיו שאובים. כ\"כ רבינו בפירוש המשנה בפרק הנזכר ולמד כן מדקתני מתניתין מי בורות: \n", + "וכתב הראב\"ד או שנפלו לתוכם משקים א\"א זהו תימה לדבריו כשהלך בהם הטמא אין רצון גדול מזה עכ\"ל וט\"ס הוא שלא הוה ליה לתפוס אלא באו שהלך בהם הטמא ויש לומר שטעם רבינו משום דדמי לעובר במים שנתבאר בפי\"ג שהמים שעל בשרו אינם תלושים ברצון לפי שאין כוונתו אלא לעבור לצד אחר ולא ליבלל במים וה\"נ דכוותה: \n", + "כתב עוד הראב\"ד נטמא הככר במים שבידיו א\"א ולמים שבידו למה להו רצון וכו'. וי\"ל שרבינו סובר דכיון שלא נטמא הככר כשנפל למים אם העלה מן המים שלא לרצון לא היה מטמא: \n\n" + ], + [ + "מי גבאים וכיוצא בהן וכו' ומקואות שאין בהם מ' סאה שנטמאו וירדו להם גשמים ורבו מי גשמים עליהם. כ\"ה הנוסחא האמיתית בדברי רבינו ובספרים יש חסרון הניכר והדין הוא בפ\"ק דמקואות כב\"ה. וכתב הראב\"ד א\"א אין במשנה שנטמאו וכו'. וי\"ל דמדקתני פסקו הגשמי' הקרובי' לעיר ולדרך טמאים והרחוקים טהורים עד שיהלכו רוב בני אדם והיינו משום דחיישינן שמא שתה טמא או מילא בכלי טמא כדפירש רבינו שמשון כי קתני בסמוך מאימתי היא טהרתו ממילא משמע דהיינו ממה שחששנו לו כששנינו הקרובים לעיר ולדרך טמאים ויפה כיון רבינו במה שכתב ונטמאו: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בגבא שאפשר לשתות ממנה וכו'. בתוספתא בריש מקואות במה דברים אמורים בגבא שאפשר לשתות ולא יהא מקום פרסות רגליו ניכרות אבל גבא שאי אפשר לו לשתות עד שיהא מקום רגליו ניכרים מצא שם מקום פרסת רגלי אדם מקום פרסת רגלי בהמה גסה טמא מקום פרסת בהמה דקה טהור והטעם מבואר דמקום פרסת רגלי בהמה גסה איכא למיחש שאדם טמא רוכב על סוס או חמור בא לשם וירד ושתה מה שאין לחוש כן במקום פרסת בהמה דקה ופירוש רבינו בתוספתא זו נכון: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א לישנא דתוספתא ולא יהיו מקום פרסות רגלים ניכרים בגבא אלא אם כן מקום פרסות רגלים ניכרים עכ\"ל טעמו שבתוספתא אינו מוזכר חילוק בין אפשר לשתות מהגבא לאי אפשר לשתות ממנו אלא בדוחק גדול ומנין לו לרבינו לחלק בכך וכבר כתבתי שדברי רבינו הם פירוש לדברי התוספתא וכבר אפשר שהיה דעת הרב רבי אברהם בן דוד לפרש התוספתא בגבא שאפשר לשתות ואין פרסות רגלים ניכרים היינו כגון שסביבותיו אבנים או סלעים שאין מקום פרסות רגלים ניכרים בהם וגבא שא\"א לו לשתות עד שיהא מקום רגלים ניכרים בהם היינו שסביבותיו מקום חול או טיט העבה שמקום פרסות רגלים ניכרים בהם ושוב אין צורך למה שחילק רבינו בין אפשר לשתות ממנו לא\"א לשתות ממנו אלא בדוחק שלא הוזכר בתוספתא: \n\n" + ], + [ + "חזקת טיט וכו'. תוספתא שם ופירש רבינו שמשון חזקת טיט כמו חקיקת טיט וכו' ורבינו גריס חזקת: \n", + "גבא שנפל לתוכו וכו'. גם זה שם ופירש רבינו שמשון שהקפהו שקפה השמן והסירו מעל גבי המים: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב שמן ושאר המשקים וכו'. נלמד מהדין שהזכיר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "מי תמצית שלא פסקו וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה אוכל תרומה וכו'. סוף פרק ח' דכלים x וכרבי יוסי: \n\n" + ], + [ + "האשה שהיתה אוכלת וכו'. שם. וכתב הראב\"ד זו הנוסחא לא מצאתיה וכו'. ואיני יודע למה שיבש הגירסא כיון שלפירוש רבינו גירסת הספרים נכונה ודעת רבינו דאף על גב דרישא דמתניתין דקתני האשה שנטף חלב מדדיה וכו' מיירי באשה טמאה ותנור טהור סיפא דקתני היתה גורפתו והכה הקוץ וכו' מיירי בתנור טמא ואשה טהורה אוכלת תרומה: \n", + "ומ\"ש רבינו שהרי רצונה להוציא המשקה מפיה וכו'. זה הטעם צריך לנכוית ונתנה אצבעה לתוך פיה דאילו להכה הקוץ ויצא ממנה דם תיפוק ליה מפני הדם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל האגודות שבשווקים וכו' עד הרי הם בחזקת טומאה. פ\"ו דמכשירין: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש עם הארץ נאמן לומר לא הוכשרו. ירושלמי פ\"ב דדמאי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כל הדגים בחזקת מוכשרין. שם וכל הדגים בחזקת טומאה וכתב רבינו מפני שהוא אוכל מוכשר במים והידים ממשמשים בו הטמא והטהור: \n", + "הדגים בין שצדן בחרס וכו' עד לצודן בטהרה. תוספתא פרק שלישי דמכשירין: \n\n" + ], + [ + "כל הציר בחזקת מוכשרין. כתב הראב\"ד לשון המשנה בפ\"ו דמכשירין בחזקת טומאה והוא נכון יותר משלו עכ\"ל. וטעם רבינו ששינה להשמיענו טעם הטומאה שהוא מפני שהוא מוכשר על ידי שחזקתו שנותנים לתוכו מים וממילא משמע שהוא טמא וכמו שכתב לקמן בסמוך לפיכך חזקתו טמא: \n", + "ציר טהור שנפל לתוכו וכו'. שם דברי ראב\"י. וכתב הראב\"ד פירשו בפרק ג' דבכורות לפי שנחשדו עמי הארץ וכו'. טעמו דבפרק ג' דבכורות (דף כ\"ג ע\"ב) מייתי הא דאמר ראב\"י ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא ואמר רב נחמן עלה זאת אומרת נחשדו עמי הארץ לערב מחצה בציר ופריך עלה ולמה לי מחצה אפילו בציר ממחצה נמי והני משהו הו\"ל פלגא ופלגא לא בטיל ומשני אימא עד מחצה ואי בעית אימא טומאת ע\"ה דרבנן וטומאת משקין דרבנן ברובא גזרו רבנן בפלגא ופלגא לא גזרו ופירש\"י ציר טהור כגון שהשיקו במים שנפל לתוכו מים כל שהן טמא כדמפרש נחשדו עמי הארץ לערב מים בצירן וכי נפיל ביה כל שהוא מצא מין את מינו ורבו מים על הציר וטמאים ולמאן דלית ליה טומאה שבטלה חוזרת ונעורת מוקי לה שנפלו בה לאחר השקה מי ע\"ה כל שהוא. עד למחצה קרוב למחצה עכ\"ל. ולדבריו הסכימו התוספות ומדברי רבינו כאן לא משמע דהוי טעמא משום דחזקה שהיו בו מים מקודם וע\"י הני מים כל שהוא הוי רובא מים אלא אע\"פ שידענו שאין בו מים אחרים אלא אלו בלבד מכשיר ומשיג עליו דהא דלא כרב נחמן והא ודאי השגה גדולה היא שיפסוק הוא הפך הגמרא וליישב דברי רבינו צריך לומר דודאי בציר סתם שחזקתו שהיה בו מים מיירי והשיקו וטהר וכדברי רש\"י והיינו טעמא דטמא משום דע\"י מים כל שהוא ניעורו המים הראשונים וכר\"נ אלא שקיצר ולא הזכיר הטעם כמנהגו בכמה מקומות להשמיט טעם הדבר ואע\"פ שבפירוש המשנה כתב שאין שם מים אלא הני כל שהוא לא נחוש כיון שהם היפך הגמרא ונעמיד דבריו בחיבור בענין שיסכימו לדברי הגמ': \n", + "נפל לתוכו יין וכו'. תוספתא ספ\"ק דמכשירין ובספרי רבינו כתוב מים וט\"ס הוא וכן מצאתי בספר מוגה: \n", + "וכן מי פירות שנתערבו וכו' נתערבו במים וכו'. כתב הראב\"ד א\"א אין זה לא במשנה ולא בתוספתא וכו'. ורבינו אפשר שהיתה גירסתו בתוספתא ספ\"ק דמכשירין הפוכה מגירס' הראב\"ד וגירסתנו היה שונה מי פירות שנפל לתוכם מים הולכים אחר הרוב דברי ר\"מ וחכמים אומרים אפילו נפלו לתוכם מים כל שהם טמאים ופסק כחכמים: \n", + "וציר חגבים טמאים וכו'. בפ\"ז דעדיות ובפרק י' דתרומות העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור וקאמר עלה בירושלמי מאי טהור טהור מלהכשיר הא לטמא מטמא ורבינו מפרש לה בניחותא ולפרושי מתניתין אתא והראב\"ד מפרש לה בלשון בעיא וקשה לי על פירוש זה מהיכן עלה בדעתו להסתפק בכך כיון דטהור סתמא קתני בכל גווני משמע ואפשר דמפני שהם טמאים הוקשה לו היאך יהא צירן טהור ומפני כך נסתפק שמא מאי טהור טהור מלהכשיר אבל מטמא הוא או שמא טהור לגמרי קאמר משום דזיעה בעלמא הוא: \n", + "ומה שכתב הראב\"ד וא\"כ לענין טומאה לאו משקה הוא וכו' דמשמע דפשיטא ליה דאינו מטמא קשה דאם כן הרי עלתה בבעיא בירושלמי ונראה דלא כתב הראב\"ד אלא לצד אחד מצדדי הבעיא: \n\n" + ], + [ + "הלוקח ציר מעם הארץ וכו'. פרק ג' דבכורות עלה כ\"ב: \n", + "ומ\"ש בספרי רבינו ואם היה רובו מלח של דגים. בספר כתיבת יד נמצא ואם היה רובו מליחה של דגים והיא גירסא נכונה: \n\n" + ], + [ + "הפירות בכל מקום וכו'. הכי משמע בתוספתא סוף מכשירין: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש האוג בכ\"מ וכו' וכן כל הקישואים והדילועים וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "כל הכתוב בתורה וכו'. בפרק ב' דחולין (דף ל\"ד ע\"ב) גבי הא דאמרינן ואי אמרת נפסל גופו מלאכול ומי ספינן ליה מידי דפסיל לגופיה כן כתב רש\"י בפירוש ראשון וכן דעת התוספות: \n\n" + ], + [ + "כשם שמותר לאכול וכו' כך מותר לגרום טומאה וכו'. בפ\"ד דע\"ז עלה נ\"ה בראשונה היו אומרים אין בוצרין עם העכו\"ם בגת שאסור לגרום טומאה לחולין שבא\"י וכו' חזרו לומר וכו' בוצרין עם העכו\"ם בגת שמותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י. \n", + "ומ״ש ויש לו לטמא את החולין המתוקנין. כלומר הא דאמרי' דלגרום דוקא מותר אבל לטמא אותם להדיא לא הני מילי כשאינם מתוקנים עדיין ומשום תרומה שבהם אבל אם הם מתוקנים להדיא נמי מותר לטמאם. וצ״ע דבפ״ק דנדה עלה ו' אמרינן איפכא עיין שם ובסוף פרק הניזקין (גיטין דף ס״ב) ובפירש״י פרק כשם (דף ל' ע״ב) בד״ה מאי לאו: \n", + "וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות וכו'. פ\"ק דר\"ה (דף י\"ו ע\"ב) ובת\"כ: \n", + "ומ\"ש ואף כהנים ונזירים מותרים להתטמא בשאר טומאות וכו'. זה פשוט שלא הוזהרו בתורה אלא מטומאת מת: \n\n" + ], + [ + "כל ישראל מוזהרים וכו'. בפ\"ק דר\"ה (דף ט\"ז:): \n", + "ומ\"ש ואם נטמא אינו לוקה. בת\"כ ובנבלתם לא תגעו ברגל וקתני עלה אחרים אומרים יכול אם נגע בנבילה ילקה ת\"ל ולאלה תטמאו הוי אומר רשות ומשמע לרבינו דלתנא קמא נמי אינו לוקה ברגל: \n\n" + ], + [ + "הטמא והטהור יחדיו מפי השמועה למדו וכו'. בספרי. \n", + "ומה שכתב אבל לא יאכל הבעל עם אשתו וכו'. משנה בפרק קמא דשבת (דף י\"א) לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה: \n", + "וכתב הראב\"ד אנו אומרים אפילו על שלחן אחד במפה אחת אסור. ואין זו השגה על רבינו שהוא מפרש דמאי דתנן לא יאכל הזב עם הזבה היינו בקערה אחת ועל שלחן אחד במפה אחת חומרא בעלמא הוא לענין איסור למאן דסבר הכי: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שמותר לאכול וכו' חסידים הראשונים היו אוכלים חולין בטהרה וכו'. משנה בספ\"ב דחגיגה (דף י\"א ע\"ב). \n", + "ומ\"ש שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף וכו'. בפ\"ק דע\"ז (דף כ' ע\"ב) ונוסחת רבינו כדאיתא בירושלמי פ\"ג דשקלים: \n", + "סליקו הלכות טומאת אוכלין \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9786ecf5b0824ee3d42bf57a2d13907d1f8f6d9d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,604 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Immersion Pools", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מקואות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [ + [ + "כל הטמאים בין אדם וכו' אלא בטבילה במים הנקוין בקרקע: \n\n" + ], + [ + "כל מקום שנאמר בתורה וכו' וזה שנאמר בזב וידיו לא שטף במים וכו'. בת\"כ: \n\n" + ], + [ + "כל הכלים שנטמאו וכו' חוץ מכלי חרס. פרק ר\"ע עלה פ\"ד. \n", + "ומ\"ש וכלי זכוכית. פ\"ק דשבת עלה ט\"ו. \n", + "ומ\"ש אפילו חיברו בקרקע וכו'. תוספתא דכלים פרק ששי: \n\n" + ], + [ + "המפץ אינו בכלל הכלים המקבלים וכו'. פרק ר\"ע עלה פ\"ד ובעירובין ק\"ד ופירש\"י דטעמא דלית ליה טהרה במקוה משום דכי כתיבא בפרשת שרצים ובפרשת מדין כתיבא והנך כלים דכתיבי התם ילפינן להו טבילה אבל פשוטי כלי עץ שלא נכתבו שם לענין טומאה לא ילפינן להו טבילה ולית להו טהרה במקוה דהא לא כתיבא בהו כי היכי דאוכל ומשקה אין להם טהרה במקוה לפי שלא למדנו להם טבילה בתורה עכ\"ל וכן כתב רבינו לקמן בסמוך: \n", + "כתב הראב\"ד שאין מתטהר במקוה אלא הכלים האמורים בתורה א\"א הרבה דברים ועדיין לא השלים וכו' עד לא בא לכלל זה זהו טעם העיקר. ורבינו בדבריו נכלל הכל. \n", + "ומ\"ש ואין למפץ טהרה אלא קריעתו עד שישאר פחות מששה על ששה טפחים. בספ\"כ דכלים מחצלת שנחלקה ונשתיירו בה שלשה מעדנים של ששה טפחים טמאה משמע הא פחות מששה טפחים טהורה: \n\n" + ], + [ + "הזב אין לו טהרה אלא במעיין וכו'. בסוף פ\"ק דמקואות: \n\n" + ], + [ + "כל חייבי טבילות וכו'. בפ\"ח דפסחים עלה צ' ע\"ב ויומא (דף ו'). \n", + "ומ\"ש ובעל קרי טובל והולך וכו'. יומא (דף פ\"ח) ושבת (קכ\"א): \n", + "וכתב הראב\"ד וכן לטמא שרץ ולכל הטמאים וכו'. ואני אומר שגם רבינו סובר כן ולא נקט בעל קרי אלא משום דכתיב ביה קרא מפורש: \n\n" + ], + [ + "כל הטובל וכו' עד והרי הוא כגופו דין תורה. בריש עירובין (דף ד' ע\"ב) ובריש סוכה (דף ו'): \n", + "וכל הטמאים שטבלו בבגדיהם וכו'. בפ\"ב דיו\"ט עלה י\"ח וכו' נדה מערמת וטובלת בבגדיה: \n\n" + ], + [ + "כל הטובל צריך להתכוין לטבילה וכו'. פרק ב' דחולין עלה ל״א פלוגתא דרב ור״י ופסק רבינו כרב משום דמשמע בגמרא דר״נ בר יצחק סבר כוותיה ועוד דבפרק אין דורשין (חגיגה דף י״ט) סוגיין כרב דאמר חולין לא בעו כוונה ולא מדכרינן התם דר״י כלל ועוד דמשמע ליה לרבינו שמ״ש בפ״ב דחולין ומנא תימרא דחולין לא בעו כוונה דתנן גל שנתלש לישנא דגמרא הוא ולא סיומא דמילתיה דר״נ דאלמא מסקנא דגמרא כרב וכן פסק ר״ח וסמ״ג. \n", + "ומ\"ש או ירדה להקר. פשוט הוא דהוי כאילו אמר ואצ\"ל אם ירדה להקר. \n", + "ומ\"ש אבל לתרומה וקדשים וכו'. משנה בפרק ב' דחגיגה (דף י\"ח ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "הכופת ידיו ורגליו וכו'. תוספתא דמקואות רפ\"ח. ונראה דהיינו לומר דהיכא דלא טבל כדרך גדילתו בודקין אותו ואם נכנסו המים בכל המקומות שהיה נכנס אילו טבל כדרך גדילתו עלתה לו טבילה ואם לאו לא עלתה לו טבילה: \n", + "הקופץ לתוך המקוה וכו'. שם ספ\"ה. וכתב הריב\"ש בתשובה שרבינו מפרש מפני שהקופץ למקוה אף אם מתכוין לטבול הרואים סבורים שאינו מתכוין אלא להקר וכן הטובל פעמיים כיון שטבל כראוי למה חוזר וטובל יחשבו שאינו טובל אלא להקר ואם יגע בתרומה וקדשים יהיו סבורים דלא בעי כוונה עכ\"ל. \n", + "והאומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה נראה שהוא מטעם זה מפני שנראה כמשחק ואינו מתכוון לטבול ומיהו במסכת דרך ארץ פרק תשיעי משמע דמיירי בשאין במקוה אלא ארבעים סאה מצומצמים דכשזה מכניס ידו במקוה לכבוש עליו חיישינן שמא יוציאנה קודם שיטבול זה ונמצא טובל במקוה חסר שהרי חסרו המים שטפחו בידו של זה שהכניסה לכבוש עליו ועל דרך זה יש לפרש ההיא דהקופץ לתוך המים וההיא דטובל פעמים במקוה דמיירי בשלא היו במקוה אלא ארבעים סאה מצומצמים וחיישינן שמא כשקפץ במקוה ניתזו מהם וחסרו וכן בטובל במקוה פעמיים והריב\"ש כתב שנראה לו שלא פירש כן מפני שראה שכתב דברים אלו פה אצל טובל בלא כוונה וענין טבילה בארבעים סאה מצומצמות כתב בסוף פרק ח': \n\n" + ], + [ + "בית הסתרים וכו'. משנה בפ\"ט דמקואות ות\"כ ונדה (דף מ\"ב ע\"ב): \n", + "ומ\"ש ואעפ\"כ צריכין להיות ראויים וכו'. בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ה). \n", + "ומ\"ש לפיכך אמרו חכמים וכו'. בפרק תינוקת: \n", + "האשה טובלת וכו'. בפרק תינוקת (נדה דף ס״ז) אמר ר״ל האשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה כדתנן גבי ראיית נגעים אשה נראית כאורגת וכמניקה את בנה: \n\n" + ], + [ + "אשה אינה טובלת בנמל וכו'. בפרק תינוקת והטעם שנתן רבינו כתב הרי\"ף בפרק שני דשבועות והתוספות והרא\"ש כתבוהו בפרק תינוקת בשם ר\"ח ורבינו תם. \n", + "ומ\"ש ואם הקיף לה מפץ וכו'. כך פירשו התוספות והרא\"ש בפרק תינוקת דההיא דאבוה דשמואל עביד מפצי לבנתיה ביומי תשרי לפר\"ח ור\"ת. \n", + "ומ״ש ולא תטבול על גבי כלי חרס או סל וכו'. ג״ז בפרק תינוקת (נדה דף ס״ו ע״ב) אמר רבא אשה לא תעמוד ע״ג כלי חרס ותטבול סבר רב כהנא למימר טעמא מאי משום גזירת מרחצאות פירוש שדרך מרחצאות שלהם לישב ע״ג איצטבאות דדמי לכלי חרס ואתו למימר טבילה עולה בהן הא ע״ג סילתא ש״ד כלומר ע״ג בקעת עבה א״ל רב חנן מנהרדעא התם טעמא מאי משום דבעיתא סילתא נמי בעיתא ופירש״י בעיתא שלא תפול ולא טבלה שפיר: \n", + "וכתב הראב\"ד דבדיעבד אם טבלה עלתה לה טבילה ומיהו כתב דדוקא בכלי חרס דכיון שאינו מקבל טומאה מגביו ולא חזי למדרס ליכא משום גזירת מרחצאות וסילתא נמי לאו בר קבולי טומאה אבל בכלי עץ אפילו דיעבד לא עלתה לה טבילה ודייק לה מדתנן בפרק ה' דמקואות מעיין שהעבירו ע\"ג כלים או ע\"ג ספסל רבי יהודה אומר הרי הוא כמו שהיה רבי יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטבול ע\"ג ספסל אלמא כל שהוא ראוי למדרס כספסל וכן שאר כלים שמקבלים טומאה לא מהניא בהו טבילה משום גזירת מרחצאות דליכא למימר דטעמא משום דבעיתא דהא לאו באדם עסקינן אלא בכלים ולפי זה הא דעבד אבוה דשמואל מפצי לבנתיה למחיצות עבדינהו משום צניעות שהרי מקבלות טומאה וכדתנן פ\"ק דסוכה ואיכא גזירת מרחצאות עכ\"ל. וכן פסק הרשב\"א, והרא\"ש סתם וכתב אמר רבא אשה לא תעמוד ע\"ג כלי או ע\"ג בקעת של עץ ותטבול משום דבעיתא ולא טבלה שפיר ומדברי רבינו משמע שדעתו לומר שאם טבלה לא עלתה לה טבילה מדקאמר ולא תעלה לה טבילה ולא קאמר שמא לא תטבול יפה ומיהו איכא למידחי משום דא\"כ הל\"ל הכי אם טבלה ע\"ג כלי חרס או סל לא עלתה לה טבילה מפני שמפחדת ואינה טובלת כהוגן ומדלא קאמר הכי משמע דלכתחילה הוא דאסור אבל לא בדיעבד והדבר מוכרע. ומ\"מ רבינו והרא\"ש לא זכרו את גזירת מרחצאות שהזכירו הראב\"ד והרשב\"א נראה שהם סוברים דכי א\"ל משום דבעיתא בטיל ליה טעמא דגזירת מרחצאות דהוה ס\"ד דרב כהנא ואגמריה דלא גזרו חכמים בכך מעולם וההיא מתני' דפ\"ה דמקואות דמייתי הראב\"ד מינה כתבה הרא\"ש בפרק תינוקת ופירש ע\"ג אחורי כלים וטעמא דרבי יוסי משום דגזר אטו תוך כלי וי\"מ דטעמא דאסור כדאמרינן אשה לא תעמוד ע\"ג כלי חרס ותטבול ולא נהירא דהתם הוי טעמא משום דבעיתא ואפי' אסילתא נמי אבל הכא לא יטביל קתני דמשמע אפילו דלא שייכא בהו טעמא דביעתותא עכ\"ל. ורבינו כתבה לדרבא כאן ולא חילק בין כלי חרס לכלי עץ דמשמע ליה דסילתא דאמרינן בגמרא הוא סל וסל כלי עץ הוא והוא ז\"ל משוה אותו לכלי חרס ובפ\"ט כתב מעיין שמימיו נמשכים ע\"ג כלים שאין להם בית קיבול כגון שלחן וספסל וכיוצא בהן ה\"ז כמקוה ובלבד שלא יטביל ע\"ג הכלים עכ\"ל: \n", + "ואיכא למידק עליה מאי אתא רבא לאשמועינן דלא תעמד ע\"ג כלי וסילתא ותטבול הא מתניתין היא ועוד דיהיב טעמא משום דבעיתא דמשמע שאם הם קבועים בענין דלא בעיתא מותרת לטבול והא מתניתין בטבילת כלים מיירי דלא שייך בהו ביעתותא ועוד דאפילו הוה מיירי באדם הרי אסרה ע\"ג ספסל דמאן דקאים על גב ספסל מסתמא לא מבעית וי\"ל דמתניתין בשכל מי המעיין עוברים על הספסל שאילו היה כלי שיש לו בית קיבול היו נפסלים מלטבול אפילו במים שנמשכים מן הכלי וכדתנן מעיין שהעבירו ע\"ג השוקת פסול והשתא שכלי זה אין לו בית קיבול אינו נפסל ומ\"מ גזור שלא יטבלו על הכלי עצמו אע\"פ שאין לו בית קיבול גזירה אטו כלי שיש לו בית קיבול ובמים הנמשכים ממנו נמי גזרו קצת ואמרו דלא יטהרו אלא באשבורן כמקוה אבל אם לא היו כל מי המעיין עוברין על הספסל ליכא למיגזר כלל דהא אפילו כלי שיש לו בית קיבול כיון שקצת מהמים אינם עוברים עליו לא פסק דין מעיין מהמים הנמשכים וכדתנן גבי מעין שהעבירו על השוקת העבירו ע\"ג שפה כל שהוא כשר הילכך כשהוא כלי שאין לו בית קיבול כספסל וכיוצא בו אי נמי כלי שיש לו בית קבול אלא שאין המים עוברים מתוכה כי אם אחוריו כגון שהוא כפוי על פיו מותר לטבול על גביו ואתא רבא למימר דהיכא דכלי חרס מונח בקרקעית המעיין ואין כל המים עוברים עליו דודאי מדינא מותרת לעמוד על גביו ולטבול אפילו הכי לא תעשה כן משום דבעיתא וכדמסיק בגמ' דטעמיה משום ביעתותא ומש\"ה ע\"ג סילתא נמי לא תעמוד ותטבול משום ביעתותא ועי\"ל דהא דתנן שלא יטבול ע\"ג ספסל דוקא הוא לומר דע\"ג כלים שאין להם בית קיבול אין מטבילין גזירה אטו כלים שיש להם בית קיבול שיבאו להטביל בתוכם דלא יחלקו בין כלים לכלים אבל ע\"ג אחורי כלים שיש להם בית קיבול לא גזרינן דכיון שהכלים שיש להם בית קיבול דרך להעמידן ופיהם למעלה ואלו כפויים על פיהם מידע ידיע לרואים ששינו להניחן כך מפני שאם היו מונחים כדרכן היה אסור לטבול בהן ואתא רבא למימר דאע\"ג דלא שייך למיגזר בהו אטו כשהם מונחים כדרכם מ\"מ לא תעמוד עליהם משום דבעיתא ומתניתין דייקא כשיטה זו דקתני רישא ע\"ג כלים או ע\"ג ספסל ובסיפא קתני ובלבד שלא יטביל ע\"ג ספסל ושבקינהו לכלים לומר דע\"ג כלים שיש להם בית קיבול מותר להטביל דלא גזרינן בגבן אטו תוכן מטעמא דפרישית ומיהו היינו דוקא לענין להטביל על גבן אבל לענין מים הנמשכים מהם משמע דגזרו בהם שלא יטהרו אלא באשבורן כמקוה כשם שגזרו בכלים שאין בהם בית קיבול וטעמא איכא במילתא דבשלמא להטביל על גבן שרי משום דבשעה שמטביל רואה שהוא מונח בשינוי ולא אתי לאחלופי במונח כדרכו אבל כשמטביל במים הנמשכין ממנו אין ניכר שהכל מונח שלא כדרכו שהרי אין הכלי לפניו במקום שמטביל בו הלכך גזרו ביה שמא יאמרו כלי היה מונח למעלה ממקום שהטביל בו ולא יבחינו אם היה מונח בשינוי אם לא א\"נ י\"ל דע\"ג ספסל דסיפא אכולה מילתא דרבי יוסי קאי לומר דהא דקאמר רבי יוסי הרי הוא כמקוה וכן מאי דקאמר שלא יטביל על גבן היינו דוקא ע\"ג ספסל וכיוצא בו כלים שאין להם בית קיבול אבל ע\"ג אחורי כלים שיש להם בית קיבול הרי הוא כמות שהיה וגם מטבילין על גבן ומטעמא דפרישית ורישא נקט ע\"ג כלים לומר דר\"י משוה ע\"ג כלים לעל גבי ספסל אבל לרבי יוסי לא איצטריך למנקט ע\"ג כלים לגבי ספסל דהא מוחלקים הם לגמרי ולשיטה זו ניחא שלא כתב רבינו דין העבירו ע\"ג כלים שיש להם בית קיבול לענין דהרי הוא כמקוה כמ\"ש בע\"ג ספסל: \n\n" + ], + [ + "אחד האדם או הכלים לא יהיה דבר חוצץ וכו'. בפ\"ט דמקואות. \n", + "ומ\"ש דבר תורה וכו'. בריש עירובין (דף ד' ע\"ב): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אלו חוצצין באדם וכו'. פרק ט' דמקואות. \n", + "ומ\"ש לפלוף שחוץ לעין. יתבאר בסוף פרק זה. \n", + "ומ\"ש והדם יבש שע\"ג המכה. תוספתא דמקואות פ\"ו. \n", + "ומ\"ש וטיט של דרכים הנמצא שם תמיד אפילו בימות החמה. כך מפורש בתוספתא פ\"ז פירוש מה ששנינו במשנה פ\"ט שיתדות דרכים חוצצין: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש הדבש והדיו והחלב והדם. פרק כל כתבי (דף ק״ב ע״ב) ופ״ג דזבחים (דף ל״ה) ופ״ג דמנחות (דף כ״א) וס״פ תמיד נשחט (פסחים דף ס״ה:): \n", + "ומ\"ש ושרף התות והתאנה וכו'. בתוספתא דמקואות ומסיים בה טעם לשאר השרפין מפני שהם לכלוך הפירות פירוש ודרך בני אדם להקפיד עליהם: \n", + "ומ\"ש ודם שנסרך בבשר וכו'. כן כתב סמ\"ג וכתב שהטעם שאפילו לח חוצץ מפני שהוא דרך בני אדם להקפיד עליהם אמנם בפרק כל הפסולים אומר שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהם בדם והא הוי חציצה אלמא בבשר לח אינו חוצץ עכ\"ל. וי\"ל דהכא שאני דנסרך בבשר וכן מפורש בגמרא פרק ג' דמנחות אמר רב דימי בין לח בין יבש חוצץ מיתיבי הדם וכו' לחים אינה חוצצים לא קשיא הא דסריך הא דלא סריך ומפרש רבינו נסרך לבשר: \n", + "האבר והבשר המדולדלים חוצצין. תוספתא שם ונראה שהטעם מפני שמעת שנדלדלו הם חשובים כקטועים והוי כאילו נתגלה מקום חיבורם ונראה לבוא שם מים ועכשיו כשזה בא לטבול נמצאו אבר ובשר זה חופים על מקום חיבורן ומונעין אותו מלבא במים והו\"ל כבית הסתרים שאם יש דבר חוצץ מעכב בטבילה. ועי\"ל דהא דקאמר דחוצצין היינו לומר שאם נמצא בהם שום דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה שאף על פי שהם מדולדלים כגוף הם חשובים: \n\n" + ], + [ + "בית הסתרים באשה חוצץ וכו'. משנה פרק ט' דמקואות. \n", + "ומה שכתב במה דברים אמורים בנשואה וכו'. תוספתא: \n\n" + ], + [ + "האגד שע\"ג המכה וכו'. עד אינן חוצצין. תוספתא. \n", + "ומה שכתב והטבעות וכו'. שבת עלה נ\"ב ע\"ב: \n\n" + ], + [ + "חוטי צמר וכו'. משנה רפ\"ט דמקואות ושבת עלה נ\"ז. \n", + "ומ\"ש אבל חוטי שיער. שם ואע\"ג דבשם רבי יהודה היא שנויה אמרינן בר\"פ במה אשה דמודים לו חכמים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש חוטין שבצואר וכו' אבל חבקים שבצואר וכו'. ריש פרק במה אשה: \n\n" + ], + [ + "שיער שעל הלב וכו' וכן קלקלי הזקן וכו'. פ\"ט דמקואות שם: \n\n" + ], + [ + "חץ התחוב באדם וכו' וכן מי שבלע טבעת טמאה. בסוף מקואות. \n", + "ומ\"ש שכבר ביארנו. בה' טומאת מת פכ\"ד: \n", + "נכנסו צרורות וכו'. בתוספתא דמקואות פ\"ח נכנסו צרורות וקסמים בסדקי רגליו מלמטה ר\"ע אומר אינו חוצץ ומשמע לרבינו דכיון דבשמא דיחידאה קתני לה פליגי עליה רבנן ועי\"ל דטעמא דר\"ע משום דס\"ל דבית הסתרים לא בעינן שיהיו ראויים לביאת מים ובפ\"ק דקידושין (דף כ\"ה) ובפרק תינוקת אמרינן דבעינן שיהיו ראויים לביאת מים: \n\n" + ], + [ + "אספלנית מלוגמא וכו'. דברים אלו במחלוקת הם שנויים בתוספתא בפרק הנזכר וכבר נתבאר דהלכה כמ\"ד דבעינן שיהיו ראויים לביאת מים: \n", + "היתה בו שערה אחת וכו'. תוספתא בפרק הנזכר: \n\n" + ], + [ + "לא יטבול אדם וכו'. משנה פ\"ט דמקואות. \n", + "ומ\"ש ואם טבל אינו חוצץ. תוספתא פרק ח' דמקואות: \n\n" + ], + [ + "האוחז באדם ובכלים וכו'. משנה פ\"ח דמקואות האוחז באדם ובכלים ומטבילם טמאים ואם הדיח ידיו במים טהורים ר\"ש אומר ירפה כדי שיבאו בהם המים ומשמע לרבינו דת\"ק סבר דלא מהני רפיון ידים: \n\n" + ], + [ + "המפשלת בנה וכו'. בפרק תינוקת (דף פ\"ז) וכגירסת ר\"ח שכתבו התוספות: \n\n" + ], + [ + "נדה שנתנה שערה בפיה וכו'. בפרק ח' דמקואות. \n", + "ומה שכתב או שנמצא עצם בין שיניה וכו'. בפרק קמא דקידושין (דף כ״ה) ובפרק תינוקת (נדה ס״ו:) \n", + "נתנה מעות בפיה וכו'. שם טהורה מטומאתה אבל טמאה היא ע\"ג רוקה פירוש טהורה מטומאת נדה ומותרת לבעלה פירוש וטמאה על גבי רוקה שנתלש על המעות קודם טבילה וטמאה מתורת מגע דרוקה מטמא במגע ובמשא: \n\n" + ], + [ + "ואלו שאין חוצצין באדם וכו'. משנה פ\"ט דמקואות. ודע דאיתא בתוספתא רבי יונתן בן יוסף אומר ציפורן שפירשה רובה הרי זו אינה חוצצת ורבינו סתם דבריו כלשון המשנה ולא חילק ואפשר שהוא ז\"ל מפרש דלרבותא נקט פירשה רובה וכ\"ש מיעוטה א\"נ דאה\"נ דמפרש דבדוקא נקט פירשה רובה אלא דכיון דמשמע דיחידאה קאמר לה משמע דרבים פליגי עליה. \n", + "ומ\"ש לפלוף שבעין. יתבאר בסוף פרק זה: \n\n" + ], + [ + "שתי שערות או יתר וכו'. בפרק תינוקת (נדה דף ס״ז) אמר רבה בר בר חנא נימא אחת קשורה חוצצת ג' אינן חוצצות שתים איני יודע ור״י אמר אין לנו אלא אחת ופסק כר״י. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה מקפיד עליו וכו'. הוא ע\"פ מה שנתבאר בסוף פ\"א: \n", + "כתב הראב\"ד ויראה לי ששערו של אדם כגופו (של אדם) הוא חשוב וכו'. א\"א כדברי הגאונים הוא העיקר עכ\"ל ואין בזה הכרע: \n\n" + ], + [ + "תקנת עזרא היא וכו'. בסוף פרק מרובה (בבא קמא דף פ\"ב). \n", + "ומה שכתב ואם אפשר לה לחוף בלילה וכו'. בפרק תינוקת (נדה דף ס״ח) שלח רבין באגרתיה אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול במוצאי שבת ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והא בעינן תיכף לחפיפה טבילה וליכא וכו' והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה אלא קשיא הלכתא אהלכתא ל״ק הא דאפשר הא דלא אפשר ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דלהאי מסקנא ליתא לפיסקא דפסק התם מרימר כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר אלא לעולם לא הפסיק בין יום דחפיפה ליום דטבילה יותר מיום אחד ומפרש רבינו הא דאפשר הא דלא אפשר דהיינו לומר דהיכא דא״א לחוף בליל טבילה מפני הדחק כגון שא״א למצוא מים חמין בליל טבילה מפני שיוצאים בשיירא או מפרשים בים וכיוצא בזה או מפני החולי כלומר שיש לה חולי שהמים חמין מזיקין לה בעת התעוררות החולי ויודעים שבליל טבילה היא העונה דכיון דא״א לעשות בע״א יכולה להקדים לחוף קודם ליל הטבילה ואפילו אם יכריח הדוחק או החולי להקדים לחוף מיום ראשון והטבילה אינה עד ליל שלישי יש לה רשות אבל להרחיק יותר לא דהא אמאי דשלח רבין באגרתיה אשה לא תחוף בע״ש ותטבול במו״ש אמרינן דהיינו בדאפשר אבל בדלא אפשר שפיר דמי ודוקא בשיעור הרחקה זו אבל להרחיק טפי לא דלא לחנם נקט רבין האי שיעורא ונ״ל שלדעת רבינו ע״ש ומו״ש דנקט לדוגמא נקטינהו ולאו דוקא אלא ה״ה לחוף ביום ראשון ולטבול בליל שלישי וכן כיוצא בשאר הימים דהא לפי מ״ש מפני דוחק או חולי אין טעם לתלות ההיתר הזה בע״ש ומו״ש יותר מבשאר הימים: \n\n" + ], + [ + "טבלה ועלתה וכו'. בפרק תינוקת (נדה דף ס״ו ע״ב) אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול איכא דאמרי באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול ופסק כלישנא בתרא: \n", + "וכתב הראב\"ד אם באותו היום שחפפה טבלה א\"א הא קי\"ל כלישנא בתרא וכו'. טעמו מפני שהוא גורס כהרי\"ף והר\"ן דבלישנא בתרא גרסינן אם סמוך לחפיפה טבלה ולפי גירסתם הלכה כלישנא בתרא דתלי מילתא באם סמוך לחפיפה טבלה שהוא זמן מועט מאם ביום שחפפה טבלה דמשמע אפילו חפפה בבקר וטבלה בערב נמי ולפיכך משיג על רבינו למה פסק כלישנא קמא ונראה עוד שהראב\"ד גורס כלישנא קמא אינה צריכה לחוף ולטבול ובלישנא בתרא גורס אינה צריכה לא לחוף ולא לטבול ומשיג על רבינו למה פסק כלישנא קמא דמשמע שאינו פוטרה אלא מחפיפה ולא מטבילה ה\"ל למפסק כלישנא בתרא דפטר לה אף מטבילה והשיג עליו עוד ממה שלא כתב דין זה אצל דין מי שטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ וכתבו אצל דין תיכף לחפיפה טבילה דמשמע דמש\"ה אמרינן כשנמצא עליה דבר חוצץ דאי לא טבלה סמוך לחפיפה צריכה לחוף ולטבול אבל אם לא היה צריך לסמוך טבילה לחפיפה לא הוה אמרינן דצריכה לחוף ולטבול וכתב שזה אינו דאפילו אי לא הוה בעינן לכתחילה למיסמך טבילה לחפיפה היכא דאשתכח ריעותא הוה חיישינן כל שלא סמכה טבילה לחפיפה כך נראה לי ביאור דברי הרב רבי אברהם בן דוד וליישב דעת רבינו י\"ל דאיהו ז\"ל גריס כגירסא דידן דלישנא בתרא הוא אם ביום שחפפה טבלה וגם גריס ביה אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ומפרש דהיינו לומר דאינה צריכה תרתי חפיפות וטבילה דבטבילה לחודה סגי אבל טבילה מיהא בעיא בכל גוונא ובזה נסתלקו מעליו שתי השגות הראשונות ובהכי ניחא נמי ההשגה השלישית דכיון דחפיפה אינה אלא תקנת עזרא אי לא הוה מתקן לסמוך טבילה לחפיפה אפילו לא טבלה ביום החפיפה ונמצא עליה אחר טבילה דבר החוצץ לא היתה צריכה לחזור ולחוף אבל מאחר שהתקין שביום טבילה חפיפה כשנמצא עליה דבר חוצץ אם לא טבלה ביום חפיפה הצריכוה לחזור ולחוף והר\"ן כתב בפרק ב' דשבועות (דף ש\"מ) וז\"ל הרמב\"ם כתב אם ביום שחפפה טבלה וכו' משום דלמקצת נוסחאות לישנא בתרא הוא ומיהו לאו למימרא דלההוא לישנא כל שחפפה באותו יום אע\"פ שלא היה סמוך לטבילה דלא חיישינן ואע\"פ שנמצא עליה דבר החוצץ דהיכי אפשר דאע\"ג דאתיא לידי ריעותא לא נחוש ואע\"פ שהרחיקה טבילתה מחפיפתה אלא להכי נקט יום לאשמועינן טעמא דנמצא עליה דבר חוצץ הא לאו הכי אינה צריכה לחוף ולטבול אע\"פ שלא חפפה ביום שטבלה וזה לא נתבאר יפה בדברי הרמב\"ם וכבר השיגו הראב\"ד עכ\"ל. נראה שהר\"ן מפרש שהראב\"ד סובר בדברי רבינו שדעתו לומר שכל שחפפה באותו יום אע\"פ שלא היה סמוך לטבילה לא חיישינן אף ע\"פ שנמצא עליה דבר חוצץ והשיגו משום דהיכי אפשר דאע\"ג דאתייליד ריעותא לא נחוש אף ע\"פ שהרחיקה טבילתה מחפיפתה דלא אשמעינן האי לישנא אלא דהיכא דלא נמצא עליה דבר החוצץ אינה צריכה לחוף ולטבול אע\"פ שלא חפפה ביום שטבלה וז\"ש הראב\"ד דאפילו לא בעינן סמוך לכתחילה השתא דאשתכח ריעותא חיישינן וכו' ואיני יורד לסוף דעתו של הר\"ן בזה שכתב וזה לא נתבאר יפה בדברי הרמב\"ם שמבואר הוא מאד בדבריו דבנמצא עליה דבר החוצץ קאמר אם ביום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף פעם שניה שהרי תחילת לשונו הוא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר החוצץ ודוחק לומר שהיתה להם נוסחא אחרת בדברי רבינו ומ\"ש בביאור דברי רבינו ובביאור דברי הראב\"ד הוא הנכון: \n\n" + ], + [ + "לא תחוף אשה וכו'. בפרק תינוקת (נדה דף ס״ו ע״ב) וברפ״ב דמסכת כלים כתב רבינו בפירוש המשנה דנתר שהוא שקורין בלשון לעז גריד״א וכן כתב הריב״ש שהוא מוחה ביד הנשים שלא יחופו ראשן בגריד״א ביום הטבילה וכתב הטור דהוא הדין לשאר דברים המסבכים את השיער וכתב מהרי״ק בדיעבד אם עיינה וראתה יפה שערה שאינו נקשר דלא מסובך זה בזה ולא נקטף עלתה לה חפיפה: \n\n" + ], + [ + "נדה שנתנה תבשיל לבנה וכו'. בפרק תינוקת (נדה דף ס״ז): \n\n" + ], + [ + "שרטה בבשרה וכו'. בפרק תינוקת אמר רמי בר אבא הני ריבדי דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי מכאן ואילך חייצי: \n", + "וכתב הראב\"ד מפני שהדם נקפה כגלד שעל המכה א\"א זה שיבוש שהרי שנינו גלד שעל המכה אינו חוצץ וכו'. ואני אומר שמ\"ש על דברי רבינו שהוא שיבוש הוא לפי הנוסחא שנזדמנה לו בדברי רבינו שהיה כתוב בה כגלד שעל המכה אבל לנוסחא שהיא כגלד שעל גבי מכה וכך היא בספרים שלנו אין כאן שיבוש דלשון שעל גבי היינו ע\"ג המכה מבחוץ ונ\"א מצאתי שכתוב בה שחוץ למכה והיא הנכונה: \n", + "ומ\"ש הלא דבר הנראה לעינים הוא וכו'. זה פשוט שהטעם שלא רצה לתלות אלא בשלשה ימים הוא ממאי דאיתמר בריבדא דכוסילתא: \n", + "ומ\"ש דמאן לימא לן שהשריטות דומות לריבדא אפשר לומר שרבינו אינו מפרש ריבדא וינטוש\"א כדמשמע שמפרש הראב\"ד אלא מפרש דריבדא ר\"ל שריטה ואפילו את\"ל דריבדא היא וינטוש\"א לא משמע ליה לפלוגי בין שריטות הללו לשריטות אחרות דהא חזינן שאין דם שופע משריטות שנעשו ע\"י וינטוש\"א שלשה ימים ולא אפילו חצי יום הלכך אין לחלק בין שריטות לשריטות וגמרא דנקט ריבדא לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וא\"ת שהראב\"ד מפרש דריבדא היינו שאנגראדור\"ה נאמר דרבינו אינו מפרש כן אלא שהיא שריטה: \n", + "וכן לפלוף שבעין. בפ״ט דמקואות תנן גבי אלו חוצצין לפלוף שחוץ לעין וגבי אלו שאינן חוצצין תני לפלוף שבעין ובפרק תינוקת (נדה דף ס״ז) אמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ אימתי נקרא יבש משהתחיל לירק וכתבו התוספות לח אינו חוצץ דוקא שבתוך העין מפני שהליחה שבעין מלחלחתו ואינה מניחתו להיות יבש אבל לפלוף חוץ לעין אפילו לח [חוצץ] והכי משמע בפ״ט דמקואות וכו' דלא מפליג בין לח ליבש אלא בין חוץ לעין לתוך העין והיינו בלח דיבש בעין נמי חוצץ ע״כ וכ״נ מדברי רבינו שכתב לעיל דלפלוף שחוץ לעין חוצץ ולפלוף שבעין אינו חוצץ וכאן כתב לפלוף שבעין אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ ובנדה משמע בהדיא דלעיל מיירי בלח ומש״ה מפליג בין בעין לחוץ לעין דאילו יבש אפילו בתוך העין נמי חוצץ. והרא״ש כתב בפ' תינוקת (הל' מקואות סי' כ״ה) אהא דמר עוקבא והיינו כי הך דתנן שחוץ לעין חוצץ שבתוך העין אינו חוצץ כי אותו שבתוך העין הוא לח ומחוץ לעין הוא יבש ומפרש מר עוקבא שיעור יבשותו משיתחיל לירק עכ״ל. נראה מדבריו שהוא סובר שבתוך העין לא שייך ביה יבשות ואע״פ שהוא יבש הרבה חוצץ מפני שהדמעה מלחלחתו במקום דיבוקו ואינו חוצץ ומר עוקבא דאמר יבש חוצץ בחוץ לעין דוקא קאמר וכ״כ הטור בשמו וכתב (הטור בי״ד סימן קצ״ח) וז״ל והרמב״ם חילק על שבתוך העין בין בתוך שלשה ימים לאחר שלשה ושחוץ לעין כתב סתם חוצץ אפילו תוך שלשה עכ״ל. ונראה שכתב כן מפני שנמצא לרבינו שכתב כאן שרטה בבשרה והוציאה דם וטבלה בתוך שלשה ימים אין מקום השריטות חוצץ לאחר ג״י חוצץ מפני שהדם קופה שם כגלד שעל גבי מכה וכן לפלוף שבעין אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ בנדה ועלה על דעת הטור דכיון דעל מאי דמפליג בשריטות בין תוך שלשה ימים לאחר שלשה כתב וכן לפלוף שבעין שהוא להשוות לפלוף שבעין לשריטות גם לענין לחלק בין תוך שלשה לאחר שלשה ואם זו היתה דעת הטור יש לתמוה על רבינו איך נתן סימן ליבשותו שהתחיל להוריק שאם הוא תוך שלשה ימים אפילו הוריק נמי אינו חוצץ ואם הוא לאחר שלשה ימים אפילו לא הוריק נמי חוצץ ואם תאמר דתוך שלשה ימים אינו חוצץ אפילו הוריק ואחר שלשה ימים נמי אינו חוצץ עד שיוריק דתרתי בעינן לשיחוץ שיהיה אחר שלשה וגם שיוריק או תאמר איפכא דאחר שלשה אע״פ שלא הוריק חוצץ ותוך ג' אם הוריק חוצץ לא הוריק אינו חוצץ א״כ יקשה מאי וכן דהא בשריטה לא תלי אלא בימים ובלפלוף תלי גם בהורקה וכיון שמה שהכריחו לטור בדברי רבינו דבלפלוף נמי מחלק בין תוך שלשה לאחר שלשה אינו אלא משום דמתיבת וכן משמע שמשוה אותם לגמרי מאחר שאינו משוה אותם לגמרי אזל ליה הכרח ועוד דלפ״ז אין אחד משני הפירושים מבואר בדברי רבינו וכיון דשקולים הם הי מינייהו נקטת ועוד שלא מצינו בגמרא מי שעלה על דעתו לחלק בלפלוף שבעין בין תוך שלשה לאחר שלשה ומהי תיתי ליה לרבינו לפלוגי בינייהו ועל הטור שהביא דברי רבינו בסגנון זה יש לדקדק מה היה סבור בדבריו דאין לומר שהיה סבור שאינו מחלק בלפלוף אלא בין שלשה לאחר שלשה ולא בין הוריק ללא הוריק שהרי כתב אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ ואם היה סובר דבתרווייהו מפליג בין תוך שלשה לאחר שלשה ובין הוריק ללא הוריק וכפירוש אי זה משני הפירושים שכתבתי לעיל הוה ליה לפרש ולכתוב כן בשמו ולא לסתום כמו שעשה וכ״ש שכבר הוכחתי שאין לאחד מאותם הפירושים קיום. לכך נ״ל שהוא פשוט דלא מפליג רבינו בלפלוף בין תוך שלשה לאחר שלשה כלל אלא בהתחיל להוריק בלבד תליא מילתא. \n", + "ומ\"ש על שרטה בבשרה וכו' וכן לפלוף שבעין לא להשוותם לחלק בין תוך שלשה לאחר שלשה כתב כן אלא לומר דכשם שדם היוצא משריטות משכחת לה דחוצצין אע\"פ שהדם הזה מהגוף יצא וגם אינו עומד אלא ע\"פ השריטה בלבד מפני שאנו חוששין שנתפשט חוץ למקום השריטה אע\"פ שאינו נראה כך לפלוף שבעין אע\"פ שיצא מהגוף וגם אינו אלא בתוך העין ולא חוצה לו חוצץ אם הוא יבש דהיינו שהתחיל להוריק א\"נ דה\"ק כשם שדם זה כשנתייבש חוצץ כך לפלוף שבעין כשנתייבש חוצץ אלא שיבשותו של זה תלויה בשלשה ימים ושל זה תלוי בשיתחיל להוריק: \n\n" + ], + [ + "כוחל שבעין וכו'. פרק תינוקת (נדה דף ס״ז) אמר שמואל כחול שבתוך העין אינו חוצץ שעל גבי העין חוצץ אם היו עיניה פורחות אפילו על גבי העין אינו חוצץ ומפרש רבינו פורחות פתוחות ולא פתוחות יותר מדאי קאמר דאם כן לא עלתה לה טבילה אף על פי שאין להם כחול כמו שכתב רבינו בסמוך אלא היינו לומר שאינם סגורות תמיד אלא שפותחתן וסוגרתן וכלישנא קמא דרש״י. והטור נזדמנה לו נוסחא משובשת בדברי רבינו וגירסת ספרים שלנו בדברי רבינו עיקר שכתוב בהם ואם היו עיניה פתוחות אף על גבי העין אינו חוצץ ומצאתי נוסחא אחרת שכתוב בה ואם היו עיניה פורחות והיא הנכונה: \n\n" + ], + [ + "פתחה עיניה ביותר וכו'. שם אמר ר\"י פתחה עיניה ביותר או עיצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה: \n", + "בד\"א לענין טהרות וכו'. בפרק תינוקת בתר מאי דאמרינן נתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה והני ריבדי דכוסילתא מתלתא יומין ואילך חייצי וההיא דלפלוף שבעין יבש חוצץ וההיא דכוחל שע\"ג העין חוצץ אא\"כ היו עיניה פורחות וההיא דפתחה עיניה ביותר או עיצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה אמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי איתמר הכי לענין טהרות איתמר אבל לבעלה ש\"ד כך היא גירסת הרי\"ף וכן היה גורס רבינו ויש לתמוה על רבינו למה לא הזכיר ההיא דלפלוף שבעין בגירסא בד\"א לענין טהרות ונ\"ל שטעמו משום דמדין שרט ישן משתמע שפיר שהרי השוה אותם לעיל בלשון וכן לומר דכשם שזה חוצץ יבש כך זה חוצץ יבש זה כשיעור יבשותו וזה כשיעור יבשותו כמו שפירשתי לעיל וכיון דאשמעינן בחד מינייהו דאפי' יבש שיעור יבשותו אינו חוצץ אלא לטהרות אבל לא לבעלה ממילא נשמע דה\"ה לאידך דאפילו יבש שיעור יבשותו אינו חוצץ אלא לטהרות ולא לבעלה ומדברי רבינו שכתב נדה שנתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה מפני השמנונית שעל ידיה ואח\"כ כתב בד\"א לענין טהרות וכו' נראה דבתבשיל שאינו נדבק לגמרי מיירי אלא דכיון דסתם תבשיל אית ביה שמנונית חיישינן שמא נדבק בידה וחייץ מדרבנן לטהרות אבל לא לבעלה ולפ\"ז אם היה התבשיל מדברים הנדבקים שחוצצין מדאורייתא אף לבעלה חוששין שמא נדבקו בה וצריכה לטבול וכבר היה אפשר לומר שמ\"ש רבינו שאינם חוצצין אלא מדבריהם לא משום דשמנונית אינו מהדברים החוצצין בכ\"מ קאמר הכי דשמנונית שכתב רבינו היינו רבב וחייץ מדאורייתא אף לבעלה אלא משום דכיון דאין אותו הרבב על רוב גופה אפילו אם מקפיד עליו לא חייץ מדאורייתא אלא מדרבנן דמדאורייתא תרתי בעינן רובו ושיהיה מקפיד עליו וכיון דלא מיתסר אלא מדבריהם לא גזרו אלא לטהרות ולא לבעלה. אבל קשה על זה דא\"כ כשכתב בפ\"א מד\"ס שכל דבר החוצץ אם היה מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה אע\"פ שהוא על מיעוטו גזירה משום רובו שם היה לו לכתוב דהיינו לטהרות אבל לבעלה לא גזרו ועוד דמ\"ש ממפשלת בנה לאחריה וטבלה שכתב שלא עלתה לה טבילה חיישינן שמא היה טיט ברגלי התינוק ונדבק באמו ולא חילק בין טהרות לבעלה לפיכך נראה שפירוש ראשון עיקר ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב לעיל דין המפשלת בנה לאחריה וטבלה שלא עלתה לה טבילה ומשמע דאף לבעלה לא עלתה לה טבילה ולפי מ\"ש התוספות והרא\"ש הא דמפשלת את בנה אחריה דין נתנה תבשיל לבנה היא הו\"ל לרבינו לפרש דהא דחיישינן במפשלת את בנה לטהרות היא ולא לבעלה כמ\"ש בנתנה תבשיל לבנה וכל אינך שמעתתא דבתרה ולמה הוציא שמועה זו מכלל אותן שמועות כיון דלית הלכתא ככל הני שמעתתא קאי גבי לשמועה שקודם זו וצ\"ל שבגירסת רבינו היה כתוב מפשלת בנה קודם נתנה תבשיל לבנה אלא שצריך לתת טעם מ\"ש נתנה תבשיל לבנה ממפשלת בנה שזו עלתה לה טבילה לבעלה וזו לא עלתה לה טבילה ואפשר שהטעם משום דנותנת תבשיל לבנה יודעת שדרך תבשיל לידבק ובודאי נזהרת ולפיכך מותרת לבעלה אלא דלטהרות החמירו אבל מפשלת בנה אינה עשויה ליתן אל לבה שיש טיט בידי התינוק או ברגליו לפיכך חשו לה אף לבעלה: \n", + "וכל החוצץ בנדה לטהרות וכו': כתב הראב״ד וחוצץ בגר בשעת טבילה א״א אף זה תמה גר למה הקישו לטבילת טהרות עכ״ל. טעמו מדתניא בפרק החולץ (יבמות דף מ״ו ע״ב) כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ופירש״י ובנדה לבעלה ואע״פ שאין טבילתו לענין מגע טהרות כשאר טבילות עכ״ל ורבינו מפרש דבנדה דקתני לענין טהרות קאמר משום דבתוספתא דמקואות פ״ו קתני כל החוצצין בכלים חוצצין בנדה ובגר ובשעת טבילה ובחולין אין חוצצין ע״כ וודאי דכל לבעלה חולין הוא וא״כ הרי דמאי דלא חייץ בנדה לבעלה אי חייץ בה לטהרות חייץ נמי בגר: \n\n" + ], + [ + "מי שטבל ועלה וכו'. בפ\"ק דחולין (דף י'): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "(א-ג) ואלו חוצצין בכלים הזפת והחמר. משנה פרק ט' דמקואות: \n", + "הזפת שבכוס ושבצלוחית וכו' הזפת שבתמחוי וכו' המור והקומוס וכו'. בתוספתא דמקואות פרק שביעי: \n", + "היה זפת או חמר וכיוצא בהן וכו' עד על המרדעת. משנה פרק ט' דמקואות: \n", + "ומה שכתב על המרדעת משני צדדין. בסוף פרק אלו קשרים (שבת דף קי\"ד): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש על בגד תלמידי חכמים וכו'. משנה פרק ט' דמקואות ושבת קי\"ד וכרבי יוסי: \n\n" + ], + [ + "היו על המטפחות וכו'. שם (דף קל\"ד): \n\n" + ], + [ + "טבח שהיה דם על בגדו וכו'. בס״פ דם חטאת (זבחים דף צ״ח): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ה\"ז ספק אם חוצץ וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) היה הזפת או החמר וכו' לכלוכי צואה וכו' אבל לכלוכי שמרים וכו'. תוספתא דמקואות פ\"ז אלא שבסוף כתוב שם שע\"י הקרדום ושע\"י המגריפה אינן חוצצין הגלידו הרי אלו חוצצין ונראה שהיא נוסחא נכונה וצריך להגיה כן בלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "דבר ברור הוא וכו' אין בדבר זה הפרש וכו'. דברים פשוטים הם: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "(יא-טו) כל ידות הכלים וכו' עד לעקמומית שבה. ריש פרק עשירי דמקואות: \n", + "כתב הראב\"ד היה בו מקום שאין המים נכנסים בו וכו' א\"א זה עשה תחת מה שראה במשנה וכו'. קנישקנין פירש\"י כלי שיש לו שתי פיות וכן פירש הערוך שהוא כלי שיש לו שני נקבים בצדו ולפי דברי הראב\"ד מתני' ה\"פ כלי שהטבילו כדרכו כלומר שוליו למטה ואין בו נקב זולת פיו והיינו בלא זרבובית לא עלתה לו טבילה עד שיטנו על צדו שע\"י כך יכנסו המים בכולו שאילו היה נקב בצדו דהיינו זרבובית לא היה צריך להטותו על צדו שאפילו יטבילנו דרך שוליו ע\"י הנקב בצדו יכנסו המים בכולו: \n\n" + ], + [ + "בהמה שהיה וכו'. משנה וגמרא בריש פרק במה בהמה (שבת דף נ\"א ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "לא יטביל אדם את הקומקומוס בפחמין שבו וכו'. משנה פ\"ט דמקואות: \n\n" + ], + [ + "כלי שהוא מלא משקין וכו' עד הרי זה טהור. בסוף מקואות וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "כלי שתוכו טהור וכו'. פרק התערובות עלה ע\"ח (ע\"ב) אמרינן נותן טעם ברוב אי הוי דאורייתא תנאי היא דתניא דלי שיש בו יין לבן וחלב והטבילו הולכין אחר הרוב ר' יהודה אומר רואין אותו כאילו הוא יין אדום אם דיהא מראהו כשר ואם לאו פסול ורמינהו כלי שהוא מלא רוקין והטבילו וכו' אמר אביי ל\"ק הא דידיה הא דרביה וכו' רבא אמר בדלי שתוכו טהור וגבו טמא עסקינן דמדינא סגי להו בכל דהו ורבנן הוא דגזרו בהו דילמא חייס עלייהו ולא מבטיל ליה וכיון דאיכא רובא לא צריך ופירש\"י דלי טמא שיש בו יין לבן או חלב שאין מראיהן ניכר בתוך המים והטבילו. תנאי היא דרבנן פליגי [עליה דרבי יהודה] וכוותיה קיימינן. בדלי שהוא טהור וגבו טמא כגון שנטמא גבו בטומאת משקין דרבנן דקי\"ל תוכו אוגנו אזנו וידיו טהורים. דמדינא סגי ליה בכניסת מים לתוכו כל דהו שתעלה טבילה לשפתו דהא תוכו אין צריך טבילה ורבנן הוא דגזור שיטבילנו יפה דאי אמרת דסגי ליה בטבילת גבו דילמא חייס עלייהו [על מי החטאת] שלא יתערבו מי המקוה לתוכו [ויפסלו] ולא מטביל ליה לשפת הכלי לפיכך גזרו עליו להטבילו [ולפוסלו] וכיון דאיכא ריבויא תו לא צריך דהא טבילת תוכו חומרא בעלמא הוא עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד אמר אברהם נשתבש בשמעתא דזבחים וכו'. נראה שטעמו מפני שהוא מפרש הא דרבא כדפרשינן דקאי אר' יהודה דשני אביי אליביה התם הא דידיה הא דרביה ואתא רבא למימר לעולם חד תנא הוא וכרביה ס\"ל והכי קאמר ברובא סגי בדלי שהוא טהור וגבו טמא וכו' ופשטא דשמעתא הכי מוכח ורבינו נראה שמפרש דרבא לא קאי אדאביי אלא מילתא באנפי נפשה היא דאתא לפרושי ברייתא דדלי שיש בו יין לבן ואפשר שהביאו לפרש כן שלא היה גורס רבא אמר אלא אמר רבא ומילתא באנפי נפשה היא וכדאמרן ועדיין ק\"ל שכתב רבינו סתם אבל אם היה בו יין אדום לא עלתה לו טבילה דמשמע דבשום פנים לא עלתה לו טבילה והא ליתא אלא דאם דיהא מראהו כשר ולזה נתכוון הראב\"ד שכתב וביין אדום בעינן שידהו מראיו לדברי הכל ואפשר לדחוק ולומר דמשמע דמילתא דפשיטא היא שאם דיהו מראיו הרי הוא מים: \n", + "ומ\"ש רבינו או משאר משקין. צ\"ל דמשקים אדומים קאמר: \n\n" + ], + [ + "לגין שהוא מלא וכו' עד כאילו לא טבלה. תוספתא פ\"ז: \n", + "כתב הראב\"ד לישנא דתוספתא וכו'. בפ\"י דמקואות אלו שאין צריכין שיבאו בהם המים קשרי העני והנימין וחבט של סנדל ותפילה של ראש בזמן שהוא חוצה ושל זרוע בזמן שאינה עולה ויורדת ואזני החמת ואזני התרמיל ופירש שם רבינו קשרי העני הקשר שיקשור בגדיו אם יקרעו אשר אין כוונתו להתירם וכן קשרי הנימין והם הקשרים אשר יקשרו קצוות פתילים היוצאים מן הבגד וכו' וחבט של סנדל לולאות האזנים עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואם הקפיד עליהם חוצצין וכו'. נראה שלמד כן רבינו מדנקט קשרי העני משמע הא של בע\"ה צריכים שיבואו בהם המים וטעמא משום דסתם בע\"ה מקפיד וסתם עני אינו מקפיד אבל אם הקפיד העני הוי חציצה ואם לא הקפיד בע\"ה לא הוי חציצה דכלל גדול שנינו בספ\"ט זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ ובתוספתא פ\"ח שנוי בפירוש כדברי רבינו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(כב-כד) ואלו שצריכים שיבואו בהם וכו'. פרק י' דמקואות אלו שהם צריכין שיבאו בהם המים הקשר שבפרקסין שבכתף ושפה של סדין צריך למתח ותפלה של ראש בזמן שאינה חוצה ושל זרוע בזמן שהיא עולה ויורדת ושנצין של סנדל ונראה שרבינו מפרש דה\"ק הקשר שבפרקסין ושבכתף ופרקסין ר\"ל חלוקים וה\"פ הקשר שבפתחי החלוקים שהם עשויות לולאות וכן הקשר שבלולאות שבכתף: \n", + "ומ\"ש רבינו לחלק בין נימי הבגדים שנקשרו מאליהן לקשרי נימי הבגדים שקשרן תוספתא פ\"א: \n", + "ומ\"ש שפה של סדין צריך למתח. פירושו הקמטים שיש בשפת הסדין צריך למתחן כדי שיבאו בהם המים: \n", + "הסלים של גת ושל בד וכו'. ג\"ז תוספתא פ\"ח: \n", + "הכר והכסת וכו' עד וינוחו מבעבוען. פ\"י דמקואות: \n\n" + ], + [ + "כל ידות הכלים וכו'. שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "כלי טמא שנתן בתוכו כלים אחרים וכו'. בפ״ו דמקואות דלי שהוא מלא כלים והטבילו הרי אלו טהורים ואם לא טבל אין המים מעורבים עד שיהיו מעורבין כשפופרת הנאד ובפ' חומר בקודש (חגיגה דף כ״ב) מאי קאמר ואם לא טבל ה״ק ואם אינו צריך להטבילו ופירש״י ואם אינו צריך להטבילו ואתה בא לטהר כדים שבתוכו ע״י מים המעורבים למקוה עד שיהו מעורבים דרך פה רחב כשפופרת הנאד אבל כשהכלי טמא אפי' פיו צר כל שהו כלים שבתוכו טהורים דמגו דסלקא טבילה לגופו של כלי ליטהר ע״י מים הנכנסין דרך פיו דכטומאתו כן טהרתו סלקא נמי טבילה לכלים שבתוכו: \n", + "ומ\"ש ואם הטהו על צדו וכו'. תוספתא פ\"ה: \n", + "ומ\"ש בד\"א לתרומה אבל לקדש וכו'. משנה וגמ' ר\"פ חומר בקדש: \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו למעלה במקומו. פי\"ב משאר אה\"ט: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) דין תורה שכל מים מכונסים וכו' שיערו חכמים אמה על אמה וכו'. פשוט במסכת מקואות ובכמה מקומות בגמרא מהם בסוף מסכת ע\"ז (דף ע\"ה ע\"ב) ובספ\"ק דחגיגה (דף י\"א) ובעירובין פ\"ק (דף ד' ע\"ב) ופ\"י דפסחים (דף ק\"ט ע\"ב) ופ\"ג דיומא (דף ל\"א) ומשמע בפרק עושין פסין דהני אמה על אמה ברום שלש אמות במרובע הוא ולא בעיגול: \n", + "ומ\"ש רבינו בין שאובים בין שאינם שאובים ומד\"ס שהמים השאובים פסולים לטבילה. דעת רבינו כדעת ר\"י שכתבו התוס' בספ\"ק דפסחים בשם ר\"י והביאו ראיות לדבר וכתב הר\"ן בפרק המוכר את הבית ובפ\"ב דשבועות שכן נראה מדברי הר\"י ן' מיגש ושכן דעת הגאונים וכתב הרמב\"ן שכן דעת הרי\"ף ויש חולקים בדין זה ככתוב על ספר ב\"י: \n", + "ולא עוד אלא מקוה מים וכו'. רפ\"ג דמקואות ופ\"ק דעדיות ופ\"ק דשבת ופרק ב' דחגיגה (דף ט\"ו): \n", + "אע\"פ שפיסול מים שאובים מדברי סופרים למדוהו בהיקש וכו'. בת\"כ: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו כיצד המניח קנקנים בראש הגג וכו' עד הרי זה ישבור את הקנקנים עד והמים הנקווים מהם מקוה כשר. משנה בפ\"ב דמקואות המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים ר\"א אומר אם עונת גשמים היא או אם יש מעט מים בבור ישבר ואם לאו לא ישבר רי\"א בין כך ובין כך ישבר או יכפה אבל לא יערה פירוש רבי אליעזר סבר הא דמכשרינן במניח קנקנים אע\"פ שיש בו קצת תפיסת ידי אדם היינו דוקא ע\"י תערובת מים אחרים דוקא שישבר הקנקנים ולא ישים ידיו בהם אף לכפותם דאז חשיב תפיסת ידי אדם לפסול ור\"י סבר דמכשרינן אפילו עשה כל המקוה מהם ואפילו שלח יד בהם לכפותם ובלבד שלא יגביהם לערותן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש עוד רבינו המניח כלים תחת הצינור. משנה פ\"ד דמקואות המניח כלים תחת הצינור וכו' פוסלים את המקוה אחד המניח ואחד השוכח כדברי ב\"ש וב\"ה מטהרים בשוכח אר\"מ נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור א\"ר יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת ומייתי לה בפרק קמא דשבת (דף י\"ו ע\"ב) ואיתמר עלה אמר רב משרשיא דבי רב אמרי הכל מודים בשהניחם בשעת קישור עבים טמאים בשעת פיזור עבים ד\"ה טהורים לא נחלקו אלא שהניחם בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו מ\"ס בטלה מחשבתו ומ\"ס לא בטלה מחשבתו ופירש\"י תחת הצינור שקבעו ולבסוף חקקו להמשיך מים למקוה דשוב אינו נפסל אבל הכלים פוסלים משום שאינם מטהרים. בשכח ולא חשיב שאיבה הואיל ולא לכך נתכוונו. בחצר שלא תחת הצינור ונתמלא מן הנוטפים ונפלו למקוה שהוא טהור. במניח תחת הצינור ובשהניחן בשעת קישור עבים ואח\"כ נתפזרו ושכחן כדמוקי לה לקמן הוא דפליגי ביה דגלי דעתיה שרצה שיפלו לתוכו ומשום פיזור עבים לא בטלה מחשבתו ראשונה אבל במניח בחצר ואפי' בשעת קישור עבים ונתפזרו לא מוכחא מחשבה קמייתא שפיר מעיקרא הילכך בטלה. במקומה עומדת במניח תחת הצינור בקישור עבים לא נמנו ורבו עליהם לבטל דברי ב\"ה דלא חזרו בהם. הניחן תחת הצינור בשעת קישור עבים ואיחרו גשמים לבא ויצא למלאכתו ושכחן דברי הכל הואיל ומתחילה לכך נתכוון לא בטלה מחשבתו. בשכחן דברי הכל טהורים דליכא גלוי דעתא. בטלה מחשבתו דכי נתפזרו אסח דעתיה דסבר לא ירדו גשמים עוד עכ\"ל: \n", + "ובפ\"ב דמקוואות תנן הסייד ששכח עציץ בבור ונתמלא מים אם היה המים צפין על גביו כל שהן ישבר אם לאו לא ישבר דברי ר\"א ר\"י אומר בין כך ובין כך ישבר המסדר קנקנים בתוך הבור ונתמלאו מים אע\"פ שבלע הבור את מימיו הרי זה ישבר ותניא בתוספתא פרק שלישי ר\"י אומר בין כך ובין כך ישבר [רבי יוסי אומר משום ר\"י אף יטה ובלבד שלא יטול] כלומר שלא יטול בידיו ויערן פי' הסייד שסד את הבור בסיד והביא הסיד בעציץ ושכח העציץ בבור ונתמלא מים אם המים צפים ע\"ג העציץ לא חשיבי המים שבתוכו שאובים כיון שמחוברים למקוה וישבר העציץ אבל אם הגביה ועירה המים למקוה נעשו שאובים ואם לא היו צפים נעשו שאובים ור\"י סבר אפילו אין המים צפים על גביו לא חשיבי המים שבתוכו שאובים כיון שמחוברים למקוה וישבר אבל לא יכפה דחשיב תפיסת ידי אדם יותר ממניח קנקנים לנגבן דהתם לא חישב עליהם לקבלה מעולם דלא העלם אלא לנגבם. המסדר קנקנים בתוך הבור שהוא מלא מים כדי שיבלעו המים בתוך דפני הקנקנים ולא יבלעו היין שינתן לתוכן ונתמלאו מים שנבלעו המים בדפנותיהם וגם עברו לתוכן עד שנתמלאו מים אע\"פ שבלע הבור מימיו ישבר הקנקנים שהמים שבתוכן לא חשיבי שאובים שלא כיון שיכנסו המים לתוכן. ודברי רבינו תמוהים מכמה פנים חדא דמשמע שפסק כב\"ש דפסלי במניח תחת הצינור אף בשוכח ואמאי שבק ב\"ה ופסק כב\"ש ואע\"ג דרבי מאיר אמר נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה הא ר\"י אמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת וקי\"ל ר\"מ ורבי יוסי הלכה כר\"י. ועוד שכתב דמניח כלים תחת הצינור בכל עת ובכל זמן פסולים כלומר בין שהניחן בשעת קישור העבים פסולים וזה היפך ממאי דאוקימנא בפ\"ק דשבת דהכל מודים בשהניחן בשעת פיזור עבים שהם טהורים. ועוד שכתב שגזרו על השוכח בחצר והא בהדיא תנן דמודים ב\"ש בשוכח בחצר שהוא טהור. ועוד שהוא מניח חילוק דבשעת קישור העבים ושעת פיזור העבים בחצר ולא בצינור ולפ\"ז משמע דכי אמרינן לא נחלקו אלא שהניחן בשעת קישור העבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו מ\"ס בטלה מחשבתו ומ\"ס לא בטלה מחשבתו דהיינו לומר דב\"ה סברי בטלה מחשבתו וב\"ש סברי לא בטלה וכיון שהוא ז\"ל פוסק כב\"ש כמו שקדם ה\"ל לפסוק גם בזה דפסולים כב\"ש דאמרי לא בטלה מחשבתו ועוד דלפי מה שהוא ז\"ל מניח חילוק דקישור עבים ופיזורם בחצר מיירי בשכח וכן אם הניחם בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו למה לא כתב דין השוכח: \n", + "ונראה לומר שרבינו ז\"ל מפרש דכי אמר ר\"י עדיין מחלוקת במקומה עומדת פליג בין אמאי דאמר ר\"מ נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה בין למאי דאמר מודים בשוכח בחצר שהוא טהור דסבר ר\"י דבין במניח בין בשוכח בין תחת הצינור בין בחצר סברי ב\"ש דפסול וב\"ה מטהרים בשוכח תחת הצינור וכ\"ש בשוכח בחצר ומשום דאיכא למיתמה אסברת ר\"י דנהי דתחת הצינור גזרו ב\"ש שוכח אטו מניח משום דדרך להניח כלים תחת הצינור לקבל מים הילכך שייך למיגזר ביה אבל בחצר דאינו מצוי כ\"כ להניח בו כלים לקבל מים נהי דאסרו במניח לא היה להם לגזור בשוכח ולהכי אוקי רב משרשיא דבין לר\"מ בין לרבי יוסי אליבא דב\"ש בקישור עבים ופיזור עבים תליא מילתא דכשהניחן בשעת קישור עבים אע\"פ שהוא חצר ד\"ה טמאים כלומר בין לר\"מ בין לרבי יוסי כיון שהוא שעת קישור עבים כך עשוי לירד מים בחצר כמו שעשוי לקלח הצינור ולב\"ש דגזרי בצינור שוכח אטו מניח ה\"נ גזרו בהניח בחצר בשעת קישור עבים שוכח אטו מניח וב\"ה דלא גזרי בצינור ה\"נ לא גזרי ובהניחן בשעת פיזור עבים ד\"ה טהורים כלומר דבין לר\"מ בין לרבי יוסי מודו ב\"ש דטהור ואפילו במניח וכ\"ש בשוכח לא נחלקו אלא בשהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וכו' מ\"ס בטלה מחשבתו וכו' כלומר לא נחלקו ר\"מ ורבי יוסי אליבא דב\"ש אלא בשהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וכו' מ\"ס בטלה מחשבתו כלומר דר\"מ סבר דמודו ב\"ש דבטלה מחשבתו ואפי' במניח טהורים דכיון דנתפזרו העבים אסח דעתיה והילכך אע\"פ שלא שכח טהורים והא דקאמר ר\"מ דמודים בשוכח לאו משום דליבעי שישכח ממש אלא לנתפזרו העבים קרי שוכח דכשם שהשוכח הוא מסיח דעתו מהדבר כך כשנתפזרו העבים הסיח דעתו מהמים ומ\"ס לא בטלה מחשבתו כלומר רבי יוסי דאמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת סבר דלב\"ש כיון שהניח בשעת קישור עבים אע\"פ שנתפזרו לא בטלה מחשבתו הילכך הם פסולים וסובר עוד רבינו דהלכה כר\"מ משום דבגמרא אמרינן דר\"ט ס\"ל כוותיה: \n", + "והשתא ניחא כל דבריו שמ\"ש בתחת הצינור דבכל עת ובכל זמן פסולין היינו משום דסבר דמאי דאוקי רב משרשיא דבשעת פיזור עבים ד\"ה טהורים וכו' לא קאי אלא למניח בחצר דוקא אבל במניח תחת הצינור פסולין משום דהיינו כב\"ש דהלכתא כוותייהו לדעתו ז\"ל כר\"מ דאמר נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה: \n", + "ומ\"ש וכן המניח הכלים בחצר בשעת קישור עבים פסולים וכן גזרו בשוכח וכו'. מבואר ע\"פ דעתו ז\"ל דמפרש דמאי דאמר רב משרשיא הכל מודים בשהניחם בשעת קישור עבים טמאים וכו' אמניח או שוכח בחצר קאי דשעת קישור עבים לחצר כצינור דכל זמן דמי וכי היכי דבצינור גזרי ב\"ש דהלכתא כוותיה ה\"נ גזרי בחצר בשעת קישור עבים: \n", + "ומ\"ש הניחם בחצר בשעת פיזור עבים כשרים. מבואר על פי זה דהיינו דאמר רב משרשיא בשעת פיזור עבים ד\"ה טהורים דאפי' לא שכח נמי טהורין דכיון דחצר הוא ובשעת פיזור עבים הוי כמו שהניחם בראש הגג לנגבן דבכל גוונא טהורים: \n", + "ומ\"ש וכן אם הניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו כשרים. גם זה שם מבואר ע\"פ דעתו ז\"ל דרב משרשיא אמניח בחצר קאי ור\"מ סבר דנתפזרו העבים מודו ב\"ש דבטלה מחשבתו והוי כהניחם בשעת פיזור העבים דטהורים בכל גווני ובכך עלו דברי רבינו כהוגן וכבר העלה רבינו דעתו זה בפי' המשנה אכן דבריו סתומים וחתומים בביאור שיטת ההלכה ולכן הארכתי להוציא לאור משפטם לדעתו ז\"ל: \n", + "אח\"כ מצאתי להר\"א בנו של רבינו שכתב וז\"ל מן הלשון עצמו אתה למד שלא נחלקו ת\"ק ור' יוסי אלא בשוכח בחצר שכך אמר ת\"ק המניח כלים תחת הצינור וכו' אמר ר\"מ נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה ולא פליג רבי מאיר על רבי יוסי בזה וחזר ת\"ק ואמר ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור כלומר לא פליגי ב\"ש על ב\"ה בשוכח בחצר ולא פליג ר\"מ על ת\"ק בזה אבל פליג רבי יוסי על תנא קמא בזו דאמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת וכשם שנחלקו ב\"ש וב\"ה בשוכח תחת הצינור כך נחלקו בשוכח בחצר ואילו היה הדבר כמו שעלה על לבך שרבי יוסי חולק על ר\"מ בנמנו ורבו בתחילה ה\"ל לחלוק וכך היה צ\"ל אמר רבי מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ורבי יוסי אומר עדיין מחלוקת במקומה עומדת ואמאי שתיק התנא על מחלוקת רבי יוסי ולא שנאה אלא על פסקן ומודים שהוא ענין אחר ושקשה על זה הפירוש מדאקשינן בגמרא הניחא לרבי מאיר אלא לרבי יוסי חסרו להו קושיא יפה היא אבל איכא לתרוצה ולא דחינן לשון המשנה ומשנינן צורת הענין בזו הקושיא דאיכא למימר הואיל ומילתא דכלים פסיקא בצינור ובחצר חדא מדרבו וחדא מדאודו דרבי מאיר לא פליג על ת\"ק דמודים בית שמאי בשוכח בחצר ומדלא פליג עליה כוותיה ס\"ל ולפיכך חשב אליבא דר\"מ האי מתניתין ממניינא אלא לרבי יוסי דאמר דמילתא דכלים לא פסיקא דהא בחצר איכא מחלוקת לדבריו לא יכול למימני מניח כלים דלא פסיקא מילתייהו בצינור וחצר אליבא דידיה ולפיכך נפקא מילתא דכלים ממניינא לטעמיה וחסרו להו, ראיה לזה הפירוש הנכון הא דאקשינן בתר הכי הא ניחא לרבי יוסי אלא לר\"מ טפיא ליה כלומר לרב יוסי דמפיק מילתא דכלים ממניינא הואיל ויש בה מחלוקת וליכא למימנא ניחא ליה אי חשיב תינוק עכו\"ם מכלל המנין לא טפיין ליה אלא לר\"מ דפסיקא מילתא דכלים ולפיכך א\"א לאפוקה ממנין אי חשיב תינוק עכו\"ם כדאמרת דהוה ממניינא הא טפיין להו ופרקינן ר\"מ אוכלים וכלים חדא חשיב להו ואי כדסליק אדעתייכו דפלגינן צינור מחצר כנראה מקושייתך על פירוש הרב ז\"ל דאמרת בכללא אמאי לא קמה לה השוכח תחת הצינור ממניינא וכו' אילו הדבר כן שהצינור והחצר מוחלקים עד שיוכל החולק באחד מהם למנות השני היו שנים במנין ולעולם קשיא לר\"מ וטפיין להו ואע\"ג דחשיב אוכלים וכלים שנטמאו במשקים בחדא הילכך ליכא לפרושי אלא כדפרשינן. ושקשה לך מדגרסיתו ב\"ה סברי בטלה מחשבתו ובית שמאי סברי לא אמרינן בטלה מחשבתו התשובה שאין לשון הגמרא כך בהרבה ספרים חקרנו וכתוב בהם מר סבר בטלה מחשבתו ומר סבר לא בטלה מחשבתו ולעולם אימא לך מר דהוא ת\"ק ומר דהוא רבי יוסי כדפריש אבא מארי בפירוש המשנה ולא ק\"ל מידי עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "כיצד פוסלין וכו' שאם היה במקוה פחות מארבעים סאה כו' הכל פסול. בפרק שני דמקואות. \n", + "ומה שכתב אבל מקוה שיש בו ארבעים סאה וכו' [ולא עוד אלא וכו'] . בפרק ששי ופרק שביעי דמקואות: \n\n" + ], + [ + "מקוה שיש בו ארבעים סאה וכו'. בפ״ז דמקואות תנן היו בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ובס״פ הערל (יבמות דף פ״ב ע״ב) אמרינן היו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר ר״י וכו'. עד רובו וכתבו המפרשים דהיינו דוקא במי פירות אבל מים שאובין אפילו אלף סאין אינן פוסלין את המקוה השלם שיש בו ארבעים סאה וממ״ש רבינו כאן נראה שהוא סובר דהא דאמרינן בפרק הערל עד רובו במים שאובים דוקא היא אבל במי פירות לא מכשרינן אלא בנתן סאה אחת ונטל סאה כדקתני מתניתין דמקואות ואמי פירות דקתני ברישא קאי ולפ״ז ההיא דמייתי בפרק הערל אינה מתניתין דמקואות דההיא דמקואות במי פירות ודהערל במים שאובים ודין מי פירות כתבו רבינו בפ״ז והרא״ש כתב בסוף נדה (הל' מקואות סי' א') שדברי רבינו תמוהים שמתחילה כתב כיון שיש בו ארבעים סאה ממלא בכתף ושופך כל היום אע״פ שרבין עליו מים שאובים כשר ולמה יפסל בנתן סאה ונטל סאה ביותר מרובן ואין לומר דהא דמכשר ברישא משום דיש במקוה ארבעים סאה מים כשרים הילכך אינו נפסל ברביית מים פסולים אבל בנתן סאה ונטל סאה שלא נשארו במקוה ארבעים סאה מים כשרים א״א שלא יטול גם מן הכשרים הילכך אינו כשר אלא עד רובו דהא איהו גופיה כתב מקוה העליון שיש בו ארבעים סאה מים כשרים והיה ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירדו המים וירדו לתחתון ארבעים סאה הרי התחתון כשר וגם העליון הוא כשר אע״פ שכל אחד מהם רוב מים שאובים ואין בשניהם ארבעים סאה מים כשרים אלא ודאי ההיא דנתן סאה ונטל סאה במי פירות כמו שפירש ר״ת והחמירו חכמים במי פירות דלא חזו לטבילה כלל דמקוה מים כתיב הילכך פסלי ברובא עכ״ל: \n", + "ונראה שאפשר לומר שטעם רבינו דמדינא שרי בכל גווני אלא דהיכא דנתן סאה ונטל סאה כי הוי רובו מיחזי להו לאינשי שניטלו הכשרים ונכנסו תחתם שאובים ויבאו להכשיר בכולם שאובים לגמרי ולפיכך גזרו בו מפני מראית העין אבל בהך דמקוה העליון ומקוה התחתון כיון דלא ניטלו ביד ליכא למיחש למראית העין וכבר הזכיר חילוק זה הרמב\"ן בפרק המוכר את הבית: \n\n" + ], + [ + "אין המים השאובים פוסלים את המקוה וכו'. בסוף פ\"ק דתמורה (דף י\"ב) ראב\"י אומר מקוה שיש בו כ\"א סאה מי גשמים ממלא בכתף י\"ט סאה ופותקן למקוה והם טהורים שהשאובה מטהרת ברבייה ובהמשכה וגרסינן תו התם א\"ר יוחנן שאובה שהמשיכוה כולה טהורה ופירש\"י ופותקן למקוה שלא יערה מן הדלי לתוך המקוה דאפילו בשלשה לוגין מיפסיל מקוה בכה\"ג אבל יעשה חריץ וגומא למרחוק ויערה מן הדלי לתוך הגומא ויקלחו המים דרך החריץ לתוך המקוה והיינו המשכה. והן טהורים כלומר כשר לטבול בו. מטהרת ברבייה ובהמשכה כשהרוב ממי הגשמים שנפלו מעצמם לתוכו והמשיך מיעוט של שאובה לתוכו דרך חריץ מטהרת השאובה: \n", + "ומ\"ש וכן גג שהיה בראשו עשרים סאה ומשהו וכו'. תוספתא פרק ד' דמקואות: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש מי גשמים ומים שאובים שהיו מתערבים בחצר וכו'. משנה פרק ד' דמקואות: \n", + "ויש לתמוה על דברי רבינו דממשנה זו משמע דלא מכשרינן בשאובה שהמשיכוה אלא דוקא כשנתערבו קודם שירדו למקוה אבל לא נתערבו לא כדיליף הרא\"ש מדקתני סיפא היו מקלחים לתוך המים וכו' ואילו הוא ז\"ל כתב לעיל מקוה שיש בו עשרים סאה ומשהו מים כשרים והיה ממלא ושואב חוץ למקוה [והמים נמשכין ויורדין למקוה הרי הוא כשר הרי שאפילו שלא נתערבו קודם שירדו למקוה מכשיר] וצ\"ל שרבינו ז\"ל מפרש דהא דקתני היו מקלחין ממקום שאיבתן לתוך [המים היינו לומר שלא היו נמשכין אלא המים השאובין היו מקלחין ממקום שאיבתן לתוך המקוה] בלי המשכה כלל ומש\"ה קתני שאם לא היו ארבעים סאה מים כשרים במקוה נפסל בשלשה לוגין מים שאובים שנפלו בו אבל אם היו השאובים נמשכים אע\"פ שלא היו במקוה ארבעים סאה מים כשרים היו השאובים משלימים שיעורו כדלעיל וכפירוש הזה נראה מדבריו בפירוש המשנה אבל אכתי קשה מדקתני רישא אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה דמשמע שמפני שנתערבו מקודם הוא דמכשרינן הא לאו הכי לא צ\"ל דהא דקתני שמתערבים היינו לאפוקי היכא דלא נפלו רוב כשרים ברישא דהיכא דהיה במקוה פחות מעשרים סאה ומשהו מים כשרים הוא נפסל בשלשה לוגין מים שאובים אף ע\"פ שנפלו בו בהמשכה אבל כשהם מתערבים קודם שירדו והם נמשכים ויורדים אע\"פ שאין רוב הכשרים ניכר ועומד לעצמו כיון שגם השאובים אינם יורדים למקוה בפני עצמם אלא מעורבים עם הכשרים ובדרך המשכה כשרים והכי משמע מדבריו ז\"ל שכתב אין המים שאובין פוסלין את המקוה בשלשה לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מן הכלי אבל אם נגררו המים השאובים וכו' אינם פוסלים את המקוה עד שיהיו מחצה למחצה אבל אם היה רוב מן הכשרים הרי המקוה כשר כיצד מקוה שיש בו עשרים סאה ומשהו מים כשרים והיה ממלא ושואב וכו' שהשאובה שהמשיכוה כשירה אם היה שם רוב ארבעים סאה מן הכשר כלומר דדוקא במקוה רוב ארבעים סאה מן הכשר הוא דמכשרינן כשנפלו בו מים שאובים ע\"י המשכה הא לאו הכי לא ואח\"כ כתב וכן גג שהיה בראשו כ' סאה ומשהו מי גשמים וכו' מבואר דהיינו לומר שאפילו שאב ונתן לתוך המקוה בלא המשכה כלל שכבר נפסל המקוה בשלשה לוגין מים שאובים שנפלו לתוכו אם היו רוב כשרים במקוה כשר ע\"י המשכה שימשיכה כולה למקום אחר ואח\"כ כתב מי גשמים ומים שאובים שהיו מתערבים בחצר ונמשכים ויורדים וכו' לומר דאפי' לא היו רוב מים כשרים ניכר ועומד לעצמו כשנתערבו בו המים השאובים כיון שגם השאובים אינם יורדים למקוה בפני עצמה אלא מעורבים עם הכשרים ובדרך המשכה כשרים והיינו דכתב אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה כלומר שאם לא היו מתערבין קודם שיגיעו למקוה אע\"פ שהיו השאובים נמשכים ויורדים אם לא היו במקוה רוב מ' סאה מן הכשרים קודם שיתערבו עמהם השאובים פסול ואח\"כ כתב אבל אם היו הכשרים והפסולים מקלחים לתוך המקוה וכו' כלומר וכל זה הוא דוקא כשהיו השאובים נמשכים ויורדים אבל אם היו מקלחים כלומר שהיו השאובים יורדים למקוה בלא המשכה אפי' היו הכשרים בתוך המקוה ארבעים סאה חסר קורטוב נפסלו כולם מעת שנפלו בהם שלשה לוגין מים שאובים ואין להם תקנה אלא ע\"י שימשיכם כדלעיל. ומה שהפסיק רבינו בהוראת מקצת חכמי המערב באמצע דבריו הוא מפני שחכמי המערב ורבינו חולקים בפירוש מה שאמרו בגמרא שאובה שהמשיכוה כולה כשירה לפיכך סמך ענין לו ועוד מפני שמשנה זו הוי תיובתא לחכמי המערב כמ\"ש רבינו בפירוש המשנה לפיכך אחר הוראתם כתב דברי המשנה דמינה נשמע דליתא לההיא הוראה: \n", + "וטעם הוראת חכמי המערב נראה שהיתה מדגרסינן בפרק קמא דתמורה אמתני' דאין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון מאן תנא א\"ר חייא בר אבא אר\"י ראב\"י היא דתניא ראב\"י אומר מקוה שיש בו כ\"א סאה מי גשמים ממלא בכתף י\"ט סאה ופותקן למקוה והם טהורים שהשאובה מטהרת ברבייה והמשכה מכלל דרבנן סברי דרבייה ובהמשכה לא אלא דכי אתא רבין אר\"י שאובה שהמשיכוה כולה כשירה מני לא רבנן ולא ר\"א אלא אמר רבה לפי חשבון כלים ויוסי בן חוני היא וכו' ומשמע לחכמי המערב דראב\"י בעי רבייה דכשרים והמשכה דשאובים ורבנן לא באו רבייה דכשרים אלא כל ארבעים סאה שאובים שהומשכו כשר ואפילו אין בהם תערובת כשרים כלל וכן פירש\"י וסוברים דקי\"ל כרבנן דרבים נינהו ורבינו כתב בפירוש המשנה שהם טעו בהוראה זו לסיבת מיעוט שמירת המשנה והחקירה למה שבה כלומר שנעלמה מהם מתניתין דמים שאובים ומי גשמים שנתערבו בחצר ובעוקא וכו' שכתבתי לעיל דמשמע מינה בהדיא דבלא רוב מים כשרים לא מתכשרי מים שאובים ע\"י המשכה ואני אומר שאין [מאותה הוראה] הוכחה שנעלמה אותה משנה מהם דאפשר דהוו ידעי לה ולא פסקו כמותה משום דהוו מפרשי לה כפירוש רבינו שמשון דאתיא דלא כרבי אליעזר ב\"י ודלא כרבנן דפליגי עליה כדמשמע בסוף פ\"ק דתמורה ואפילו אי הוו סברי דראב\"י היא איכא למימר דלא פסקו כמותה משום דס\"ל דלא קי\"ל כוותיה ואע\"ג דסתם תנא כוותיה לא קי\"ל כההוא סתמא מדחזינן דכי אתא רבין אמר ר\"י שאובה שהמשיכוה כולה [כשירה] וכיון דסתמא אמר הכי משמע דהכי הלכתא ולא כסתם מתניתין: \n", + "ועדיין יש לדקדק בדברי רבינו שכתב מקוה שיש בו כ' סאה ומשהו מים כשרים והיה ממלא ושואב חוץ למקוה והמים נמשכים ויורדים וכו' הרי הוא כשר ואפילו השלימו לאלף סאה שהשאובה שהמשיכוה כשירה אם היה רוב ארבעים סאה מן הכשר ומשמע דהא כראב\"י אתיא דאמר מקוה שיש בו כ\"א סאה וכו' פותקן למקוה ואח\"כ כתב וכן גג שהיה בראשו כ' סאה ומשהו מי גשמים וכו' שהשאובה שהמשיכוה כולה כשירה ומשמע דהיינו כרבנן וכדאמר רבין שהמשיכוה כולה כשירה והיאך רבינו מזכי שטרא לבי תרי דמעיקרא פסק כראב\"י והדר פסק כרבנן. ונ\"ל שרבינו סובר דה\"פ דשמעתא התם מדקאמרה מאן תנא דסבר אין מים שאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון ראב\"י היא משמע דאיכא רבנן דפליגי עליה דראב\"י ואמרו דמים שאובים פוסלים את המקוה שלא לפי חשבון כלומר דאפילו קדמו רוב כשרים והמשיך לתוכן י\"ט סאין שאובין פסלי א\"כ הא דקאמר רבין שאובה שהמשיכוה כולה כשירה כלומר שאם היו כ\"א סאה מי גשמים ועירה י\"ט סאין שאובין בלא המשכה שנפסלו כולם ואח\"כ המשיכם כולם למקום אחר כשרים כמאן דלא כרבנן דהא לא מכשרי שאובה ע\"י המשכה כלל ודלא כראב\"י דאם איתא דהוה מכשר בה אם איתא דרבנן פליגי עליה לא הוה שתיק מינה כי היכי דלא נימא דעד כאן לא אכשר אלא כשהמשיך הי\"ט שאובים לתוך הכ\"א כשרים שלעולם היו הכשרים בכשרותם אבל היכא שעירה השאובים לתוך הכשרים בלא המשכה שנפסלו הכשרים מודה לרבנן דפסלי [אפילו המשיכם אח\"כ] הילכך ע\"כ לומר דליכא מאן דפליג על ראב\"י ואע\"ג דמשמע דיחידאה איתמר איכא דכוותה בפרק ארבע מיתות דהשתא רבין אגמרן דאע\"ג דמדברי ראב\"י לא משמע דשרי אלא בשהמשיך י\"ט שאובים לתוך כ\"א כשרים הוא הדין דשרי בעירה הי\"ט שאובים בלא המשכה ואחר כך המשיך את כולם דהא איכא למימר שאע\"פ שבעת שעירה הי\"ט שאובים בלא המשכה נפסל הכל מ\"מ כיון שהמשיך הכל כשרים ופסולין יחד עדיף טפי מהיכא דלא המשיך אלא הי\"ט שאובים בלבד הילכך שני דינים הללו שקולים ונקט חד מינייהו ולא חש למינקט אידך משום דכיון דליכא מאן דפליג עליה שפיר ילפינן חד דינא מחבריה. אי נמי ה\"פ הא ודאי דרבנן פליגי אראב\"י מדנקיט לה בלישנא דיחידאה ואי כדקאמרת מאן תנא דאמר אין מים שאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון ראב\"י משמע דרבנן דפליגי אראב\"י לחומרא פליגי וכמ\"ש לעיל וא\"כ דרבין דלא כמאן דלא כראב\"י דהא ע\"כ לא שרי ראב\"י אלא בשעירה הי\"ט שאובים לתוך הכ\"א כשרים בדרך המשכה ולא בשעירה אותם שלא כדרך המשכה שכבר נפסלו ושוב לא תועיל בהם המשכה הילכך ע\"כ לומר דרבנן דפליגי אראב\"י לקולא פליגי ושרו אפילו בשעירה הי\"ט שאובים בלי המשכה אע\"פ שנפסלו כולם כיון שחזר והמשיכן הוכשרו מאחר דאיכא רבייה והמשכה ופוסק רבינו כרבנן דרבים נינהו וגם דרבין אמר ר\"י אתי כוותייהו ולפיכך כתב תחילה דהיכא דהמשיך הי\"ט שאובים דכשר דכ\"ע מכשרי בה ואח\"כ כתב שאפילו עירה הי\"ע שאובים בלא המשכה שנפסל הכל אם חזר והמשיך הכל הוכשר כרבנן דפליגי אראב\"י וכדרבין וזה נראה עיקר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מקוה שנפלו אליו שלשה לוגין מים שאובים וכו' עד מצטרף לשלשה לוגין. בפ\"ג דמקואות מכלי אחד משנים משלשה מצטרפין מד' אין מצטרפין בד\"א בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון ובד\"א בזמן שלא נתכוון לרבות אבל אם נתכוון לרבות אפילו קורטוב בכל השנה מצטרפין לשלשה לוגין ומשמע לי דנתכוון לרבות היינו שכשהוא מטיל אותם מים שאובים למקוה הם על דעת לרבות מי המקוה שיהיו בו מים בשפע ולא יחסר על ידי טבילות שיטבלו בו אז מצטרפין אפילו קורטוב בכל שנה אבל אם לא הטיל על דעת זו בזה אמרו מד' אין מצטרפין והטור ורבינו ירוחם פירשו בע\"א: \n", + "ומ\"ש בין שקדמו השאובים וכו'. בפ\"ב דמקואות וכחכמים דאמרי בין בתחילה בין בסוף שיעורה ג' לוגין: \n", + "ומ\"ש כיון שנפלו ג' לוגין מים שאובים לתוך מ' סאה נפסל הכל ונעשה שאוב. נראה כסותר למ\"ש בפ\"ד מקוה שיש בו ארבעים סאה מים שאינם שאובים ושאב בכד ושפך לתוכו כל היום כולו כשר וכ\"כ עוד בספ\"ו ומשמע מדבריו שם דאפילו בשאב ושפך על דעת לרבות מי המקוה קא מכשר ושמא י\"ל דלתוך ארבעים סאה דנקט הכא כשהם ארבעים סאה עם השלשה שאובים שנפלו איירי אבל אם היו מ' סאה שלמים מים כשרים כולם לא נפסלו במים שאובים שנפלו לתוכן וכיוצא בזה פירש רבינו שמשון התוספתא דקתני שתי בריכות של מ' מ' סאה זו ע\"ג זו ונפלו שלשה לוגין מים לעליונה ונפתקו ובאו לתחתונה כשרים שאני אומר שלמו מ' סאה עד שלא ירדו שלשה לוגין וכיוצא בזה כתב רבינו בפ\"ב דערלה שפירש הירושלמי מתניתין הערלה מעלה את הכלאים כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים: \n\n" + ], + [ + "שנים שהטילו זה לוג ומחצה וכו'. משנה פ\"ג דמקואות וכחכמים: \n", + "ומ\"ש גבי סוחט כסותו והגביהה. הוא מדתנן בפ\"ז דמקואות גבי מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וכו' הטביל בו את הסגוס והעלהו ומקצתו נוגע במים טהור פירוש סגוס בגד עב של צמר והרבה מים נבלעים בו וכל זמן שמקצתו במים אין המים שבתוכו נחשבים שאובים כל זמן שלא העלהו לגמרי מן המים וטהור המקוה אבל אם העלהו כולו מים שבתוכו שאובים והמקוה נחסר והמים שמתמצים מתוכו למקוה פוסלין אותו הרי שכל זמן שמקצתו נוגע במים אין המים שבתוכו נחשבים כשאובים: \n\n" + ], + [ + "המטביל כר וכו'. פרק ז' דמקואות. \n", + "ומה שכתב אבל הקופה והשק וכו'. שם בפרק ו': \n\n" + ], + [ + "מקוה שיש בו ג' גומות וכו'. בפ\"ג דמקואות וכת\"ק וכתב הר\"ש משמע דדוקא שידוע אבל ספק פסול: \n\n" + ], + [ + "שני מקואות אין בכל אחד מהן מ' סאה וכו' אבל מקוה שאין בו ארבעים סאה וכו'. שם רפ\"ג ודלא כרבי יהושע אלא כרבי יוסי וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "בור שהוא מלא מים שאובים וכו'. שם: \n", + "ומ\"ש מקוה שיש בו עשרים סאה מי גשמים וכו' וכן אם עשה מקוה וכו'. שם גבי מקוה שאין בו ארבעים סאה ונפלו לו שלשה לוגין מים שאובים וחכ\"א לעולם הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מילואו ועוד כיצד הבור שבחצר ונפלו לו שלשה לוגין לעולם הוא בפיסולו עד שיצאו מלואו ועוד או עד שיעמיד בחצר מ' סאה ויטהרו העליונים מן התחתונים ר\"א בן עזריה פוסל אא\"כ פסק ופירש רבינו שמשון שיעמיד בחצר ארבעים סאה מקוה כשר למטה מהפסול ופותקו לכשר כדי שיתחברו ויטהר העליון הפסול מן התחתון הכשר כר\"מ בספ\"ב דחגיגה דאית ליה גוד אסיק וכ\"ש אם הכשר למעלה ור\"א פוסל דלית ליה גוד אסיק ואפשר דאפילו גוד אחית נמי לית ליה כרבנן דאמרי בתוספתא אין מטבילין לא בתחתונה ולא בעליונה אא\"כ פסק שפסקו מימיו ויצאו ממנו מילואו ועוד עכ\"ל. ורבינו נראה שפוסק כרבנן דלית להו אפילו גוד אחית לענין מקואות ולפיכך סתם וכתב וכן אם עשה מקוה שיש בו ארבעים סאה מים כשרים ועירבו עם המקוה הזה הפסול טהרו אלו את אלו ולא כתב שאפילו הוא עליון או תחתון כשר ואע\"פ שיש לדחות שסתם דבריו לומר דבכל ענין כשר בפ\"ח גבי ג' גומות שבנחל יתבאר דלית ליה גוד אחית ואהא דתנן והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו פירש רש\"י דהיינו חרדלית של גשמים כלומר דאילו היתה אמת המים נובעין אפילו אינה אלא כל שהוא היתה מטהרת את המים השאובים שבבור: \n\n" + ], + [ + "המסלק את הטיט לצדדין וכו'. בפ\"ב דמקואות וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "גייס העובר ממקום למקום וכו'. תוספתא דמקואות פ\"ג ר' יוסי אומר זילף בידיו וברגליו שלשה לוגין למקוה פסול הוליכו עם הקרקע כשר לגיון העובר ממקום למקום וכן x שיירא העוברת ממקום למקום וזלפו בידיהם וברגליהם שלשה לוגין למקוה כשר ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה בתחילה כשר ופירש הרא\"ש לגיון הוא חיל רוכבי סוסים וכן שיירא ואם עשו מקוה ברגלי בהמות כשר אבל אדם שזילף בידיו או ברגליו שלשה לוגין למקוה חסר פסלו עכ\"ל אבל מדברי רבינו שמשון נראה שאינו מחלק בין אדם לבהמה שכתב וזילפו בידיהם וברגליהם שלשה לוגין למקוה כשר אבל עם הקרקע קאמר ובמה ששנינו הוליכו עם הקרקע פירש דהיינו המשכה שמערה חוץ למקוה והם נמשכים למקוה ע\"כ ולפי זה הא דתניא ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה בתחילה כשר כמאן דאמר שאובה שהמשיכוה כולה כשירה אתיא אבל למאן דלא מכשר אלא כשהמשיך רובא ליתא להאי תוספת' ורבינו משמע לו שהוא מפרש התוספתא שהעבירו על גבי קרקע או שניתנו ע\"י דריסת רגלי אדם או בהמה כשר שאין חילוק בין אדם לבהמה לענין זה וצ\"ל דהא דאמר רבי יוסי זילף בידיו וברגליו שלשה לוגין למקוה פסול מפרש רבינו דלא ע\"י נתיזה היה אלא שנטל בידיו וברגליו שלשה לוגין והטילן למקוה ולפי שהיה מפרש כן לא הוצרך לכתוב דברי ר\"י דמדין המסלק את הטיט הוא נלמד: \n\n" + ], + [ + "מקוה שאין בו ארבעים סאה וכו': כתב הראב\"ד ופסולים להקוות עליהם א\"א זה שיבוש אלא כשרים להקוות עליהן וכו'. ובאמת שכדברי הראב\"ד כתב ר\"ש בתוספתא דמקואות פ\"ק כי שם הוא מקום דינים אלו דקתני גבא שאין בו ארבעים סאה ונפל לתוכן פחות משלשה לוגין מים טמאים פסולים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים וכשרים להקוות עליהם, ירדו גשמים רבו ושטפו כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים רבו אע\"פ שלא שטפו וכדברי ר\"ש שטפו אע\"פ שלא רבו כשרים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים וכשרים להקוות עליהם וכיצד רבו אע\"פ שלא שטפו כדברי בית הלל מקוה שהוא מחזיק ארבעים סאה ובתוכו י\"ט סאה ונפל לתוכו פחות משלשה לוגין מים שאובים טמאים כיון שנפל לתוכו כ\"א סאה של מי גשמים טהורים מפני שרבו וכיצד שטפו אע\"פ שלא רבו כדברי ר\"ש מקוה שהוא מחזיק כ' סאה ובתוכו י\"ט סאה ונפלו לתוכו פחות משלשה לוגין מים שאובים טמאים כיון שנפל לתוכו סאה אחת של מימי גשמים טהורים מפני ששטפו וכמה שטפו כל שהן, נפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובים טמאים פסולים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים ופסולין להקוות עליהן וירדו גשמים ושטפו כדברי בית שמאי וכדברי בית הלל רבו אע\"פ שלא שטפו וכדברי ר\"ש שטפו אע\"פ שלא רבו כשרים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים ופסולים להקוות עליהם עד שיצא ממנו מילואו ועוד אי זהו מילואו ועוד מקוה שהוא מחזיק עשרים סאה ובתוכו י\"ט סאה ונפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובים טמאים, רבו מי גשמים ונתמלאו לעולם הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מילואו ועוד דבר מועט למעט שלשה לוגין. מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קורטוב ונפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובים טמאים פסולים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים ופסולין להקוות עליהם, פחות משלשה לוגין אפילו כולם טמאים כיון שנפל לתוכו קורטוב אחד של מימי גשמים טהורים וכשם שטהורים לטבילה כך טהורים לכל דבר ע\"כ לשון התוספתא. ורבינו נראה שהיה גורס בבא דרישא נמי פסולים להקוות עליהם ואע\"פ שפחות משלשה לוגין מים שאובים אינם פוסלים את המקוה וא\"כ כשרים להקוות עליהם שאני הכא דהני פחות משלשה לוגין מים שאובים הוו טמאים ולפיכך הם פסולים להקוות עליהן ומיהו ה\"מ כשלא רבו הכשרים הנקוים עליהם כגון שהיו במקוה כ' סאה או יותר מים כשרים כשנפלו הפחות משלשה לוגין מים שאובים טמאים דכיון דכי מקוה עלייהו להשלימם לשיעור מקוה אין מים האחרונים רבים על הראשונים נפסלו ואפילו מרבה מים יותר ממה שצריך לשיעור מקוה דלא חשיבא רבייה אלא במאי דצריך לשיעור מקוה אבל אם מים כשרים שהיו במקוה בעת שנפלו הפחות משלשה לוגין הללו היו פחותים מכ' סאה דהשתא כי מקוה עלייהו להשלימם לשיעור מקוה הוו מים בתראי רבים על מים דהוו ברישא כשר. וה\"פ דרבינו מקוה שאין בו מ' סאה וכו' כלומר יש בו מים כשרים שיעור חצי מקוה או יותר ונפל לתוכו פחות משלשה לוגין מים טמאים שאובים פסולים להקוות עליהם, ירדו עליהם גשמים ורבו עליהם כלומר אבל אם שיעור המים הראשונים היה מועט עד שכשירדו גשמים וישלימו למ' סאה נמצא שמים אחרונים רבים על הראשונים כשרים. כנ\"ל לפרש למימרא דבדוקא נקטה תוספתא מקוה שהוא מחזיק ארבעים סאה אלא דאי הוה ס\"ל לרבינו הכי לא היה סותם דבריו לפיכך נראה דבכל ענין שרבו מים אחרונים על מים ראשונים הוכשרו. ובין כך ובין כך לישנא דנקט רבינו גבי ירדו עליהם גשמים וכו' כשרים להקוות עליהם אינו נוח לי ומאי להקוות עליהם דקאמר הכי הל\"ל כשרים לטבול בהם. ואפשר דמשום דלא פסיקא ליה מילתא שיהא בהם מ' סאה דהא אפשר דמים קמאי הוו מועטים שאפילו עם מים אחרונים שרבו עליהם אין שם מ' סאה לפיכך כתב כשרים להקוות עליהם לומר דמים טמאים שנפלו בו נתבטלו וממילא משמע שאם יש שם ארבעים סאה כשר לטבול בו: \n", + "ומ\"מ קשה דקתני סיפא מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קורטוב ונפלו לתוכו פחות משלשה לוגין אפי' כולם טמאים כיון שנפל לתוכו קורטוב של מי גשמים טהורים לטבילה ולכל דבר והא קתני רישא דכל שלא רבו מים אחרונים על הראשונים פסולים וצ\"ל שרבינו מפרש דשאני לן בין מקוה שאין בו מ' סאה כלומר שאין בו אלא ל\"ט או פחות למקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קורטוב דכיון שיש עליו שם מ' סאה לא פסלוהו כלל פחות משלשה לוגין מים טמאים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הכלים המקבלים וכו'. ריש פרק רביעי דמקואות: \n\n" + ], + [ + "כל כלי שלא נעשה לקבלה וכו'. שם סילון שהוא נראה מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה: \n\n" + ], + [ + "השוקת שבסלע וכו'. משנה שם השוקת שבסלע וכו' אינה פוסלת את המקוה היתה כלי וחיברה בסיד וכו' פוסלת את המקוה ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהו כשירה וכמה יהא בנקב כשפופרת הנאד אמר רבי יהודה בן בתירא מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים והיתה נקובה כשפופרת הנאד והיו כל טהרות שבירושלים נעשות על גבה ושלחו ב\"ש ופחתוה שב\"ש אומרים עד שיפחת רובה ופירש הרא\"ש השוקת שבסלע שחקקוה בסלע ואינה חשובה כלי הואיל ומתחלתה נחקקה בסלע וה\"ה אם קבע האבן וחיברו בקרקע ואח\"כ חקקו כדאיתא בפרק המוכר את הבית אבל אם היתה כלי ואח\"כ חיברה חשובה כלי ופוסלת את המקוה. כמה יהא בנקב פשטא דמתניתין קאי אמאי דסליק מינה כמה יהא בנקב לבטלו מתורת כלי שלא יפסול את המקוה מחמת שאיבה ומייתי עובדא דשוקת יהוא שהיתה נקובה כשפופרת הנאד כדי שלא יפסלו המים המקלחים בתוכם אבל בפ\"ק דיבמות (דף ט\"ו) מייתי הך דשוקת יהוא על ענין עירוב מקואות כשפופרת הנאד ומשמע שלא היו ארבעים סאה בשוקת והיה מחובר למקוה שלם בנקב כשפופרת הנאד ומילתא באפי נפשה היא ולא קאי ארישא אבל ניקבה דרישא לא בעי כשפופרת הנאד כיון שהנקב הוא למטה בשוקת ואינה יכולה לקבל מים כ\"ש נתבטלה מתורת כלי ובתוספתא פליגי תנאי בהא דתניא קסטלין המקלח מים בכרכים אם היה נקוב כשפופרת אינו פוסל את המקוה ואם לאו פוסל את המקוה הלכה זו עלו בני אסיא שלשה רגלים ולרגל השלישי הכשירו להם אפילו נקב כמחט אמר ר\"א ברבי יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטהרה וכשבאתי אצל חבירי אמרו לי יפה הורית בד\"א מן הצד אבל מלמטה אינו פוסל את המקוה ואם היה מקבל כל שהו מן הנקב ולמטה פוסל את המקוה פירוש כל זה מדברי חביריו שאמרו לו יפה הורית דבד\"א דבעינן כשפופרת הנאד מן הצד אבל אם ניקב בשוליו אינו פוסל אם ניקב כמלא מחט ואם היה מקבל כל שהוא פי' שנקוב מן הצד כשפופרת הנאד וגבוה מעט מהשוליים ומקבל מן הנקב ולמטה מים כל שהו פוסל את המקוה וסוגיא דיבמות במקומה ההיא דשוקת יהוא בעירוב מקואות ס\"ל כתנא דסבר מלמטה מהני נקב כל שהוא הילכך צריך לשנות פשטא דמתניתין ולומר דמילתא באפי נפשה היא ולא קאי ארישא וכתב ר\"מ נראה דהלכה כר\"א ברבי יוסי דמעשה רב וחביריו נמי הודו לו דיפה הורה וסתמא דגמרא מייתי לההיא דשוקת יהוא לענין עירוב מקואות אלמא לא קיימא אניקבה מלמטה לענין כלי המקוה דהתם לא בעינן כשפופרת אלא כמלא מחט וכר\"א ברבי יוסי וכן בפסקי רבינו שמחה בניקבה למטה בשוליה שאין יכול לקבל מים לא בעינן כשפופרת הנאד וכן הביא רבינו שמשון ראיה מן התוספתא דלמטה בשוליה סגי בנקב כל שהוא ולמדנו מזה שמותר לעשות גיגית גדולה של עץ או שוקת אבן ויעשה למטה בשוליים נקב כל שהו ויושיבנה על הארץ וימשוך לתוכה מים ויטבול בה עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש יושיבנה על הארץ. כך מפורש בתוספתא דקתני עלה ההיא דר\"א ברבי יוסי פקקו בסיד ובבנין אינו פוסל את המקוה בסיד ובגפסיס פוסל את המקוה על גבי הארץ ועל גבי סיד וגפסיס או שמירחו בטיט מן הצדדין אינו פוסל את המקוה ופירש רבינו שמשון והרא\"ש בסיד ובבנין שהביא סיד וצרורות ופקק בו הנקב לא חשיבא סתימה אבל בסיד וגפסיס יחד חשיבא סתימה מעלייתא וחשיב כלי הושיבו על גבי הארץ כלומר לא סתם הנקב אלא הושיבו על הארץ כדי שלא יצאו המים או על גבי סיד וגפסיס או שמירח הנקב מן הצדדים אכתי לא הוי כלי ואינו פוסל את המקוה: \n", + "ומתוך דברי רבינו שכתב כאן משמע לי שהוא מפרש מתניתין כפשטא דכמה יהא בנקב קאי למאי דסליק מיניה דהיינו לענין לבטלו מתורת כלי שלא יפסול המקוה מחמת שאיבה קאמר כמה יהא בנקב כשפופרת הנאד ולפ\"ז צ\"ל בההיא דפ\"ק דיבמות דתרי שוקת יהוא היו בירושלים חדא שהיו מטבילים בתוכה ולא היה בה מ' סאה אלא על ידי עירובה עם מקוה שבצדה על ידי נקב שביניהם ועוד שוקת יהוא אחרת היתה שהיו המים נמשכים בה ויורדים למקוה ועשו בה נקב לבטלה מתורת כלי והיינו הך דתנן במסכת מקואות ושיעורא דנקב דעירוב מקואות ושיעורא דלבטלו מתורת כלי שוים הם דבתרווייהו הוי כשפופרת הנאד ואע\"ג דבתרווייהו קתני כל טהרות שהיו בירושלים נעשות על גבה אין למדין מן הכללות וקצת הטהרות היו נעשות בשוקת זו ובזמן אחר היו כל הטהרות נעשות בשוקת זו ואף אם נאמר דדא ודא אחת היא ובין הכא ובין התם לא לענין עירוב מקואות מיתניא אלא לענין נקב המבטלה מתורת כלי וכפשטא דמתניתין דמסכת מקואות והא דקאמר עלה התם ותנן עירוב מקואות כשפופרת הנאד בעביה ובחללה כשתי אצבעות חוזרת למקומן לא מייתי לה אלא ללמוד ממנה שיעורא דשפופרת הנאד כמה הוי ולא לומר דההיא דשוקת מיתניא לענין עירוב מקואות כלל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה וכו'. נראה שטעמו מההיא דתניא בתוספתא קסטלין המחלק מים בכרכים והוא ז\"ל מפרש דקסטלין היינו שדרך כרכים להניח במקום מוצא המים חבית גדולה או עריבה גדולה של חרס ושם מתכנסין כל המים הבאים לכרך ומשם יפרדו לקלח המים לכל מעיינות הכרך וסובר ז\"ל דהלכה כר\"א ברבי יוסי כיון שהודו לו חביריו וסובר עוד דמאי דאמר ר\"א ברבי יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטהרה פירושו הוריתי דשיעור נקב דקסטלין להכשירו למקוה יהא כשיעורו לטהרה דהיינו כמוציא זית שזהו שיעור המטהר לכלי חרס מידי טומאה לגמרי כמבואר בדבריו פרק י\"ט מהלכות כלים. ומה ששנינו בתוספתא בד\"א מן הצד וכו' סיומא דמילתא דת\"ק הוא ואינו ענין לדברי ר\"א ברבי יוסי ומשמע ליה ז\"ל דלענין לטבול בתוכו איתניא תוספתא ולהכי נקט קסטלין שהוא כלי דסתמו שהוא מחזיק מים מרובים שיש בהם כדי לטבול בתוכו ולפיכך כתב ה\"ז כשר ללמדנו דלהטביל ולטבול בתוכו נמי כשר וגבי סתמו בסיד או בגפסיס כתב עדיין הוא פוסל את המקוה כלישנא דתוספתא לאשמועינן דלא מיבעיא דאין טובלים בתוכו אלא מיפסל נמי פסיל את המקוה דכיון דאכתי כלי הוא הוה ליה מים שאובים ופוסלים את המקוה וכל היכא דאין מימיו פוסלים את המקוה משום דלא חשיב כלי כשר לטבול בו וכן מ\"ש בסמוך אבל כלי שחיברו בסלע פוסל את המקוה ניקבה מלמטה או מן הצד כשפופרת הנאד כשירה ואינה פוסלת את המקוה היינו לומר דכיון דניקב כשפופרת הנאד לא חשיב כלי וכשר לטבול בו ואצ\"ל שאינו פוסל את המקוה. ואם תאמר הרי שם כתב כלי סתם ואף כלי חרס במשמע והצריך בו שיהא בנקב כשפופרת הנאד והיכי מכשר ביה הכא בנקב המטהרו דהיינו במוציא זית וי\"ל דהתם שאני שחיבר הכלי בסלע בעודו שלם כדמשמע מדבריו שמאחר שהיה שלם בשעה שחיברו בסלע לא נתבטל שלימותו עד שינקוב נקב כשפופרת הנאד אבל הכא שניקבו ואח\"כ קבעו וכדקתני ונקבו וקבעו בארץ כיון שניקב נקב המטהרו מידי טומאה ובטל שם כלי מיניה קודם שקבעו שפיר דמי א\"נ דכלי שקבעו בסלע דקאמר בכלי אבנים דומיא דשוקת דנקט ברישא ומשום דכלי אבנים אינם מקבלים טומאה לא שייך לשעורי בהו בכדי טהרה הלכך משערינן בהו כשפופרת הנאד אי נמי אפי' אם ת\"ל דכלי שחיברו בסלע כל כלי במשמע ואפי' כלי חרס איכא למימר דגזרו ביה משום דשוקת שבסלע כשירה בלא שום נקב ואיכא למיחש דאתו למיטעי ולאכשורי בכלי שחיברו בסלע בלא שום נקב ולפיכך הצריכו בכלי שחיברו בסלע לעשות נקב גדול כשפופרת הנאד כי היכי דליהוי היכרא במילתא ומ\"ש אח\"כ השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אא\"כ היו נקובים כשפופרת והיא משנה בפ\"ז דמקואות הטעם שלא הצריכו בהם נקב המטהרם כמו שאמרו בכלי חרס נראה דהיינו משום דכלי חרס שאני דשיעור המטהרם הוי בציר משפופרת הנאד הילכך כיון דבטל שם כלי מינייהו בנקב במוציא זית בהכי סגי אבל בשידה ותיבה שהם כלי עץ ששיעור המטהרן גדול מאד שהוא במוציא רמון ראו חכמים דלבטלו מתורת כלי לענין מקוה דלא סגי ליה בכשפופרת הנאד שהוא שיעור המספיק לענין עירוב מקואות דאע\"ג דלבטלו מכלי לענין טומאה צריך שהיה נקב יותר גדול דלשיעורא דלטומאה וטהרה לחוד ושיעורא דלענין מקואות לחוד: \n", + "ומ\"ש וכן אם פקק את הנקב בסיד ובבניין אינו פוסל וכו'. מבואר שכל זה מהתוספתא שהבאתי לעיל אלא שרבינו ז\"ל מפרש דתוספתא אשמעינן דלאכשורי מים שבחבית או עריבה של חרס הללו תרתי בעינן חדא דנוקב נקב המטהרו דהיינו במוציא זית ועוד צריך שיקבענו בארץ דומיא דקסטלין או שיהיה בו הוכחה שהוא דבר של בניין ולא דבר של כלי או שיורי כלי ומש\"ה קתני שאם פקקו בסיד ובבניין כלומר בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב כלי כלל ולפיכך אינו פוסל את המקוה וה\"ה דכשר לטבול בו אלא איידי דבעי למינקט סיפא פוסל נקט רישא אינו פוסל אבל כשסתמו בסיד או בגפסיס לבד כיון דאין דרך בנין באלו לבדם בלא אבנים או צרורות נמצא שחיסר אחד מהתנאים הצריכים לבנין הלכך עדיין שם כלי או שיורי כלי עליו ופוסל את המקוה כמו שהיה פוסל קודם שסתמו ובתר הכי קתני שאע\"פ שלא קבעו בארץ דהיינו קבורה בארץ כדרך הקסטלין וגם לא בנאו בצרורות אלא שהושיבו על הארץ ומירח מן הצדדין בטיט להדביק הכלי לארץ כשר ולא מיבעיא אם הושיבו על הארץ אלא אפי' הושיבו על גבי סיד וגפסיס ומירח בטיט מן הצדדין להדביקו לסיד וגפסיס כשר שמאחר שהסיד והגפסיס על הארץ הם עומדות כארעא סמיכתא נינהו וכל שמירח מן הצדדין בטיט חשיב כקבוע וכשר ואע\"פ שכתוב בתוספתא או שמירחו מפרש לה רבינו כאילו כתוב ומירחו ואפשר שכך היתה גירסתו בתוספתא. ומ\"מ איכא למידק אמאי כתב והוליכו על גבי הארץ וכו' ולא כתב והניחו על גבי הארץ ולפיכך נראה שאפשר לפרש דה\"ק אם גרר על גבי הארץ או על גבי הסיד ונסתם הנקב מחמת שנדבק בו באותה גרירה ואח\"כ מירח בטיט מן הצדדין כלומר סביבות הנקב כדי להעמיד מה שנדבק בו בשעת גרירה כשר והשתא הוי שפיר כבנין שמה שנדבק בו ע\"י הגרירה הוי כצרורות ומירוח הטיט הוי במקום סיד שטחין בבנין ומש\"ה כשר כנ\"ל לפרש לדעת רבינו: \n", + "וכתב הראב\"ד ועשאהו מקוה הרי זה כשר א\"א דבר זה אינו מחוור להטביל וכו'. ואני אומר שמ\"ש רבי יהודה אומר בכלי גדול ארבעה טפחים וכו' הוא במשנה השידה והתיבה שבים שכתבתיה ואתא לאפלוגי את\"ק דאמר כשפופרת הנאד: \n", + "ומ\"ש שהשידה והתיבה בכלי מנוקב בכדי טהרתו הוא, איני יודע לו טעם דהא סתם שידה ותיבה דעץ נינהו וכלי עץ שיעור טהרתן בכמוציא רמון והוי טפי טובא מכשפופרת הנאד דמכשר ביה ת\"ק: \n", + "ומ\"ש איך אפשר שלא יהא בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה וכו' ונמצאת טבילה זו בכלים. יש לתמוה עליו אם טענה זו תספיק לשוויינהו כלים לענין דטבילה בתוכו הויא טבילה בכלים למה לא תועיל לפסול המקוה במים היוצאים ממנו דחשיבי מים היוצאים וכיון דחזינן דלפסול את המקוה לא חשיבי כלים ה\"ה דלטבול בתוכו לא חשיבי כלים דמהי תיתי לן לפלוגי בינייהו מיהו בהא איכא למימר דלטעמיה אזיל שסובר שהמים העוברים בכלים ויוצאים חוצה לו אע\"פ שפסולים לטבול בהם אם נפלו למקוה לא פסלוהו אבל קשה שלא היה לו להקשות מסברתו לרבינו ועוד דלפי דבריו כי ניקב כשפופרת הנאד נמי לא הוה לן למישרי למיטבל בגויה מההוא טעמא גופיה דאיך אפשר שלא יהא בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה על ידי יחודו אלא ודאי אע\"פ שאילו יחדו להשתמש בו היה בקרקעיתו חרס הראוי לקבל טומאה כיון שלא יחדו להשתמש בו אין עליו תורת כלי: \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) המניח טבלא תחת הצינור וכו'. משנה פ\"ד דמקואות ופירש ר\"ש אם יש לזבז מד' רוחותיה דאי משלש אין זה בית קיבול: \n", + "החוטט בצינור וכו' עד ה\"ז כשר. שם וכת\"ק: \n", + "ומ״ש ואפי' קבעו אחר שחקק בו וכו'. בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס״ה ע״ב) ובפרק מרובה (בבא קמא דף ס״ז): \n\n" + ], + [ + "הספוג והדלי וכו' עד כמו שביארנו. פרק ו' דמקואות. ופירש ר\"ש הספוג והדלי כשאין בהם שלשה לוגין בעין אא\"כ תצרף עמהם המים הדבוקים בהם וכיון שאין השלשה לוגין בעין לא מיקרי נפלו ולא גזור רבנן וכשר להקוות עליו והרא\"ש פירש הספוג שבלועים בו שלשה לוגין מים וכשנפלו למקוה נתערבו המים הבלועין בו עם מי המקוה וכן הדלי שפיו צר ובו שלשה לוגין מים שאובים ונפל למקוה ולא יצאו כל המים שבתוכו אלא נתערבו עם מי המקוה לא פסלוהו שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו ונתערבו כולם עם מי המקוה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "השידה והתיבה שבים וכו' עד פוסלין את המקוה. משנה בפ\"ז דמקואות וכתב ר\"ש שק או קופה לא בעו נקיבה כשפופרת הנאד וכו' וכן בסל וגרגותני לא בעינן שיתערבו המים דרך פיו אלא אפי' אין מתערבין אלא דרך הנקבים שבתוכו בטלים מים שבתוכו אגב מי מקוה כיון דמלא נקבים ואין מחזיק מים כלל וכן מוכח בתר הכי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "גיסטרא טמאה וכו' מעיין היוצא מן התנור טמא וכו'. גם זה משנה שם וכתב ר\"ש ושפתה למעלה מן המים ואפ\"ה כיון דשבר כלי הוא בטלי מימיה אגב מקוה וכשרים להטביל בה כלים והרא\"ש כתב גיסטרא שבר כלי והיא טמאה ושפתה חוץ למים אלא שיש בה פגימות בשפתה כמו כלי חרס שנשבר שאין מקום השבר שוה ונכנסים המים לגיסטרא דרך אותם פגימות והכלי שהטביל טהרו מטומאתן כי מי המקוה מחוברים למים שבתוכה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "חבית מלאה מים וכו'. פרק קמא דמכות (דף ד') אמר רב יהודה אמר רב חבית מליאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה חיישינן לשלשה לוגין שלא יהו במקום אחד ודוקא לים הגדול דקאי וקיימא אבל נהרא בעלמא לא ופירש\"י הטובל שם באותו מקום לא עלתה לו טבילה שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובים וזה אחד מהפוסלים את התרומה אבל מדברי רבינו משמע דלעניין עלייה מטומאה ע\"י טבילה זו קאמר וקשה שהרי כתב בפ\"ד מקוה שיש בו ארבעים סאה אפילו שאב ושפך לתוכו כל היום כולו כשר וסתם מקואות קוו וקיימי דומיא דים ואפ\"ה מכשיר ואפשר לדחוק ולומר דמשום בא ראשו ורובו במים שאובים קאמר דלא עלתה לו טבילה ולענין פיסול תרומה וכדפרישית ויותר נכון לומר דלעניין עלייה מטומאה ע\"י טבילה זו קאמר ושאני ההיא דפ\"ד שמתוך שבאו השאובים בדרך שפיכה הם מתערבים בכל מי המקוה ואין שם שלשה לוגין שאובים במקום אחד משא\"כ בחבית שנפלה דלאו דרך שפיכה אתא: \n\n" + ], + [ + "מים שאובים שהיו בצד המקוה וכו'. נראה שכתב כן מדתנן בפ\"ו דמקואות האביק שבמרחץ בזמן שהוא באמצע פוסל מן הצד אינו פוסל מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה ואע\"ג דמסיים במתניתין וחכ\"א אם מקבלת האמבטי רביעית עד שלא יגיעו לאביק כשר ואם לאו פסול ר\"א ברבי צדוק אומר אם מקבל האביק כל שהוא פסול לא חש רבינו לדבריהם משום דס\"ל כתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "שתי בריכות זו למעלה מזו וכו'. שם המטהרת שבמרחץ התחתונה מליאה שאובים והעליונה כשרים אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין פסול כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין אחד משלש מאות ועשרים לבריכה דברי רבי יוסי ר\"א אומר אפילו התחתונה מלאה כשרים והעליונה מלאה שאובים ויש כנגד הנקב שלשה לוגין כשר שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו ופסק כרבי יוסי דנימוקו עמו ודבר פשוט הוא דלרבותא נקט רבי יוסי התחתונה מלאה שאובים לומר דאפי' הכי פוסלת וכל שכן היכא דעליונה שאובים והתחתונה כשרים וכבר נתבאר שאין המים השאובים פוסלים אלא בשאין בכשרים ארבעים סאה: \n\n" + ], + [], + [ + "שלשה מקואות זה בצד זה. ג\"ז שם ומדקדוק דברי רבינו נראה שהוא סובר דהא דקתני המקואות טהורים היינו לומר שלא נפסלו בתערובת השאוב אבל השאוב בפיסולו עומד אבל בפירוש המשנה כתב שגם המקוה השאוב כשר מפני שהושק למ' סאה כשירים וכן דעת המפרשים וכן צריך לפרש דבריו פה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין המקוה נפסל לא בשינוי הטעם ולא בשינוי הריח. פרק כל הבשר (חולין דף ק״ו) מים שנפסלו מלשתות בהמה אין נוטלין אבל מטבילין ובפ״ק דשבת (דף י״ד) אמרינן שהיו טובלין במי מערות סרוחים: \n", + "ומ\"ש אלא בשינוי מראה לבד. פ\"ו דמקואות: \n", + "ומ״ש וכל דבר שאין עושין בו מקוה לכתחילה וכו'. בר״פ חבית (שבת דף קמ״ד ע״ב): \n", + "ומ\"ש כיצד היין וכו' אינם פוסלין את המקוה בשלשה לוגין וכו'. נלמד מדין שלשה לוגין חסר דינר מים שאובים שנפל לתוכן דינר חלב וכו' שכתב רבינו בס\"פ זה ובספ\"ק דחולין (דף כ\"ה ע\"ב) ובפ\"ז דמקואות תנן התמד משהחמיץ אינו פוסל את המקוה כלומר בשלשה לוגין: \n", + "ומ\"ש ופוסלים בשינוי מראה אפילו מקוה שיש בו ארבעים סאה וכו'. בפרק ז' דמקואות: \n", + "וכן מקוה שיש בו עשרים סאה וכו'. פשוט הוא שהרי אין כאן לא פיסול שינוי מראה ולא פיסול מים שאובים: \n", + "ומ\"ש ואין הסאה שנפלה עולה וכו'. טעמו משום דבפרק שביעי דמקואות לא משכח שיעלו מי פירות את המקוה אלא כשהיו בו ארבעים סאה ונתן סאה ונטל סאה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומ\"ש (בהל' ד') והשכר x: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ו) יש מעלים את המקוה וכו' עד הרי המ' שנשארו מקוה כשר. בפ\"ז דמקואות אלו מעלים ולא פוסלים השלג והברד והכפור והגליד והמלח וטיט הנרוק אר\"ע היה רבי ישמעאל דן כנגדי לומר השלג אינו מעלה את המקוה והעידו אנשי מידבא משמו שאמר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחילה וסובר רבינו דבשלג דחזינן שהתיר רבי ישמעאל לעשות מקוה בתחילה הוא דמכשרינן ולא גמרינן מינה לאינך דאם איתא לא הוו שתקי מינה במשנה ובתוספתא ומדברי רש\"י משמע דאף שלג אם עשה ממנו מקוה שהוא פסול דהא דתנן מעלים את המקוה מעלין היינו משלימין אשלומי אין אבל בפני עצמו לא וא\"כ ת\"ק דמני שלג בהדי הנך דמעלין סבר דבפני עצמו לא ופליג אר' ישמעאל וקי\"ל כת\"ק ורבינו סובר דכרבי ישמעאל נקטינן משום דעבד מעשה ומעשה רב אי נמי דתנא קמא נמי כרבי ישמעאל סבר בשלג ומשום אינך נקט לישנא דמעלין: \n", + "וכתב הראב\"ד דשלג צריך למעכן ביד שיהא כעין הכפור והברד אבל התפוח וחלול כמות שהוא לא ונראה שלזה נתכוון רבינו שכתב וריסקו: \n\n" + ], + [ + "מקוה שהדיח בו וכו'. פ\"ז דמקואות: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב מי הצבע וכו'. שם בשם רבי יוסי ומשמע דליכא מאן דפליג עליה במקוה: \n\n" + ], + [ + "מקוה שנפל לתוכו יין וכו' עד הרי זה לא יטבול בו. שם: \n", + "ומה שכתב והטובל במקום שנשתנה לא עלתה לו טבילה. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n", + "ומ\"ש אפילו חבית של יין וכו'. תוספתא פ\"ה דמקואות: \n", + "כתב הראב\"ד לא עלתה לו טבילה א\"א בתוספתא הטובל בין במקום היין. ופשוט הוא במשנה פ\"ז דמקואות ומבואר בדברי רבינו: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) שלשה לוגין מים שאובים וכו' עד ולא מי פירות. שם וכת\"ק ומייתי לה בפ\"ק דחולין (דף כ\"ז): \n\n" + ], + [ + "מקוה שנשתנה וכו'. נלמד הוא מדין הדיח בו סלי זיתים וענבים: \n", + "וכתב הראב\"ד מצאתי בתוספתא פ\"ה מקוה שאין בו מים מ' סאה וכו'. ורבינו שמשון פי' ולא עוד אלא אפי' חזר אחר כך למראיו כשר להקוות עליו עכ\"ל נראה מדבריו כשהקוה עליו להשלימו למ' סאה הוא דכשר אבל היין מעלה אותו כדברי הראב\"ד ורבינו נראה שלא היה מפרש כפירוש הראב\"ד דא\"כ לא הוה שתיק מיניה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המעורב למקוה וכו'. ריש פרק ו' דמקואות: \n", + "ומה שכתב גומות הסמוכות לפי המקוה ומקום רגלי פרסות בהמה וכו'. שם בפרק חמישי מטבילין בחריצין ובנעיצין ובפרסת החמור המעורבת בבקעה: \n\n" + ], + [ + "חורי המערה וכו'. רפ\"ו דמקואות: \n\n" + ], + [ + "מחט שהיתה נתונה וכו'. בסוף פרק ז' דמקואות: \n\n" + ], + [ + "עוקה שבתוך וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "כותל שבין שני מקואות וכו'. ריש פרק ו' דמקואות וכת\"ק ופירש רבינו שתי הוא הארוך וכמוהו בכותל מלמעלה למטה וערב הרחב וכמוהו בכותל מימין לשמאל וכן פירש הראב\"ד בספר בעלי הנפש ורבינו שמשון והרא\"ש פירשו בהיפך: \n\n" + ], + [ + "כמה הוא שיעור הנקב וכו'. שם עירוב מקואות כשפופרת הנאד כעביה וכחללה בשתי אצבעות חוזרות למקומן ואיתא בפ\"ק דיבמות (דף ט\"ו) ובחגיגה פ\"ג ופי' חוזרות למקומן שהן מתהפכות בריוח בחלל הנקב: \n", + "ומ\"ש ואינם בגודל אלא שתי אצבעות ראשונות וכו'. בתוספתא שתי אצבעות שאמרו בבינוניות של כל אדם ולא מארבע בטפח: \n", + "כל שיעמוד כשפופרת הנאד וכו'. בפרק ששי דמקואות ודלא כרבן שמעון בן גמליאל: \n", + "ספק שיש בנקב וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "מטהרין את המקואות וכו'. ג\"ז שם ופי' רבינו שמשון העליון כגון שני מקואות בשיפועו של הר העליון אין בו מ' סאה והתחתון יש בו מ' סאה או יותר מביא סילון ונותן ראשו אחד בעליון וראשו אחד בתחתון וצריך להעמיק ראשו העליון בתוך המקוה החסר עד שירדו למטה שיהו מושקים למטה למקוה השלם כחוט השערה ליחשב כמקוה אחד וטובל אפי' בעליון ופעמים שלמעלה מגיעים המים עד שפת הסילון ובראשו של מטה מועטים כחוט השערה ולכך נקט מניח ידיו תחתיו שלא יצאו מים לחוץ כשמתמלא עד שעה שהשיק ולכך נקט הרחוק מן הקרוב ולא חיישינן שמא בא אדם והפסיק השקתו דלא עלתה לו טבילה וקשיא היאך מתחברים ע\"י כחוט השערה וגבי כותל קתני כשפופרת הנאד או כקליפת השום ונראה לפרש דלא איירי הכא בחסר אלא בשלם אלא שהוא שאוב ומשיקו לכשר להכשירו וסגי בחוט השערה דהיה לו בשאובה דרבנן ושמא מטעם זה לא חיישינן בסילון אפי' יהא קטפרס עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד שאין הסילונות פוסלים את המקוה א\"א בתוספתא ואם היה הסילון כפוף כל שהוא פוסלו וכו'. ואני אומר דהא דתנן בפ\"ד דמקואות סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה הויא תיובתיה דהראב\"ד אלא ע\"כ לומר דהאי תוספתא מיירי כשעשאו כפוף על דעת קבלה: \n\n" + ], + [ + "שלש גומות שבנחל וכו'. תוספתא פרק ג' דמקואות שלש גומות שבנחל העליונה ותחתונה של כ' כ' סאה והאמצעית של מ' סאה וכו' רבי יהודה אומר רבי מאיר היה אומר מטבילין בין בתחתונה בין בעליונה ואני אומר בתחתונה ולא בעליונה וחכ\"א בין כך ובין כך אין מטבילין אלא באמצעית שיש בה מ' סאה ופסק כחכמים ונראה מדברי רבינו שאינו מפרש מחלוקתם בגוד אחית וגוד אסיק כדמשמע בפרק אין דורשין אלא באם המים הנזחלים מערבין המקואות וצריך טעם למה שינה ממאי דמשמע בגמרא דמפרש פלוגתייהו וצ\"ל דהיא היא דמאיזה טעם אין המים הנזחלין מערבין את המקואות משום דלית ליה לא גוד אסיק ולא גוד אחית. וכתב הריב\"ש בתשובה וז\"ל והא דמשמע בפרק אין דורשין דבגוד אחית לא פליגי דלכ\"ע אמרינן היינו ר\"מ ור\"י אבל רבנן דפליגי עלייהו בתוספתא ס\"ל דאין קטפרס לעולם חיבור אפי' ע\"י גוד אחית עכ\"ל. ולי נראה שרבינו מפרש שלא אמרו בפרק אין דורשין דפליגי בגוד אסיק אלא ר\"מ ורבי יהודה אבל חכמים טעמייהו משום דאין מים הנזחלים מערבים את המקואות: \n\n" + ], + [ + "טיט רך שהפרה שוחה ושותה ממנו וכו'. בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ב): \n\n" + ], + [ + "מקוה שיש בו מ' סאה מים וטיט וכו'. בסוף פ\"ב דמקואות וכרבי יהושע: \n\n" + ], + [ + "כל שתחילת ברייתו מן המים וכו'. בפרק שני דזבחים ואמרינן בגמרא אפי' בעיניה נמי ופירש\"י אפי' אם כל המקוה נעשה מהם: \n", + "ומ\"ש ומטבילין בעינו של דג. ג\"ז שם ופירש\"י דג גדול שנימוק שומן עינו בחורו: \n\n" + ], + [ + "מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וכו'. בפ\"ז דמקואות וכת\"ק ובפ\"ב דחגיגה (דף י\"ט) אמרו שלא נחלקו אלא במעלות דרבנן אבל לעלות מטומאה גמורה לטהרה ד\"ה טמא: \n", + "הטביל בו תחילה סגוס עבה וכו'. שם וא\"ת מאחר שפסק רבינו בסמוך כת\"ק דשני טמא אע\"פ שרגליו של ראשון נוגעות במים היאך פסק בהטביל בו סגוס עבה והגביהו אם היה מקצת הסגוס נוגע במים הטובל באחרונה טהור שהרי כולם מעורבים ומאי שנא מרגליו של ראשון נוגעות במים תירץ הריב\"ש בתשובה שהסגוס עבה הוא בולע את המים ואינו כמו האדם שאין המים בלועים בעצם חלקיו אלא בשטח גופו וכיון שטופח על גופו אינו חיבור הרי נחסרו המים אבל הסגוס העבה הוא בלוע הרבה מן המים ולזה כשקצתו הוא במים הרי הוא כאילו כל המים הבלועים בבגד בקצתו של מעלה נוגעים במים שבקצתו שבתוך המים והרי כל המים מעורבים למקוה עכ\"ל. וק\"ל על תירוץ זה דמה לי שיהיו בלועים בעצם חלקיו ומה לי שיהא טופח על גופו ומה טעם הוא לומר שבשביל שהסגוס בלוע מים הרבה יהיה חיבור ומה שכתב וכיון שטופח שעל גופו אינו חיבור קשה שזהו מערכה על הדרוש לכן נ\"ל שהטעם משום דכשהגביה קצת הסגוס אינו כ\"כ קטפרס כמו שהוא האדם ועי\"ל שהטעם מפני שאין על האדם אלא טופח ואפשר שבקצת מקומות נקוב ונמצא שאינו חיבור: \n", + "הטביל בו את המטה וכו'. בספ\"ז דמקואות: \n", + "הטביל בו יורה וכו'. תוספתא פ\"ו דמקואות: \n\n" + ], + [ + "מקוה שמימיו מרודדין וכו'. משנה ספ\"ג דמקואות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שש מעלות במקואות וכו'. בריש מקואות מי גבאים מי בורות שיחין ומערות ומי תמציות שפסקו ומקואות שאין בהם ארבעים סאה ומסיים בה כשרים לחלה וליטול מהם לידים: \n", + "ומה שכתב שהם שאובים. כתב הראב\"ד הואיל ואינם מתטמאין אלא לרצון א\"א כבר כתבתי עליהן וכו'. וגם אני כתבתי שם טעם לדברי רבינו: \n", + "ומה שכתב והוא שיטול מהם בכלי כמו שביארנו. כתב הראב\"ד והוא שיטול מהם בכלי א\"א ואם אינם שאובים וכו'. כבר כתבתי בטור א\"ח סימן קנ\"ט שדעת רש\"י כדעת רבינו שאין טבילת ידים מועילה אפילו לחולין אלא במים שראוי להטביל בהם כל גופו והילכך מים מכונסים בקרקע אע\"פ שאינם שאובים אם אין בהם ארבעים סאה אין מטבילין בהם הידים ואף על פי שהרב רבינו יונה והרשב\"א סוברים כדעת הראב\"ד כבר כתבתי שם שלשון התוספתא מסייע לרבינו: \n\n" + ], + [ + "למעלה מהם מי תמצית שלא פסקו וכו'. שם בריש מקואות למעלה מהם מי תמציות שלא פסקו ומסיים בה כשרים לתרומה וליטול מהם לידים: \n", + "ומ\"ש אבל אין בהם מ' סאה. הכי משמע מדקתני בתר הכי למעלה מהם מקוה שיש בו מ' סאה אלמא דעד השתא מיירי כשאין בו ארבעים סאה: \n", + "ומ\"ש ומטביל בהם את המים שנטמאו וכן מ\"ש פסקו הגשמים וכו'. תוספתא בפרק [א'] דמקואות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) החופר בצד הים וכו' עד הרי הן כמי גבאין. תוספתא בפ\"ק וא\"ת למה לא חילק בחופר בצד הנהר בין כל זמן שהיו באים מחמת הנהר כמו שחילק בחופר בצד המעיין ואפשר לדחוק ולומר דאה\"נ דתני במעיין והוא הדין לנהר ועי\"ל דנהר אינו חשוב כמעיין לענין זה משום דבנהר הרבה פעמים רבים נוטפים על הזוחלים אבל קשה מחופר בצד הים לכן נ\"ל דים הגדול ונהרות כיון שאין דינם כמעיין לענין מי חטאת כמ\"ש רבינו בפ\"י מהלכות פרה הוא הדין שהם מוחלקים ממנו לענין זה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ה-ח) למעלה מהם מקוה שיש בו מ' סאה וכו' עד ולקדש מהם מי חטאת. משנה בפ\"ק דמקואות: \n", + "מה בין מעיין למקוה וכו' והמעיין מטהר בכל שהוא. בת\"כ ולאו דוקא בכל שהוא אלא כ\"מ שגופו עולה בבת אחת ור\"י סובר דהא דמעיין מטהר בכל שהוא דוקא לכלים אבל לא לאדם ורבינו אע\"פ שלא כתב בפירוש שמטהר בכל שהוא לאדם מ\"מ מדכתב קודם לכן דמקוה שיש בו מ' סאה שבו טובל כל אדם טמא חוץ מן הזב ובו מטבילין כלים כשכתב אח\"כ למעלה מזה המעיין שמימיו מועטין וכו' שהמעיין אין למימיו שיעור וכו' גם לטבילת אדם שכתב לעיל בסמוך קאי: \n", + "ומ\"ש המקוה אינו מטהר אלא באשבורן וכו' המקוה לא תעלה בו טבילה לזבים וכו'. מבואר פ\"ק דמקואות ובכלל מ\"ש רבינו טבילה לזבים ה\"ה למצורעים ולקדש מהם מי חטאת וסמך על מ\"ש לעיל בסמוך: \n\n" + ], + [ + "מעיין שמימיו יוצאים וכו'. רפ\"ה דמקואות: \n", + "היו מימיו נמשכים לתוך בריכה וכו'. שם העבירו על גבי בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה חזר והמשיכו פסול לזבים ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת עד שידע שיצאו הראשונים ונראה שמפרש רבינו דמתני' בבריכה מליאה מי מקוה עסקינן והא דקתני מתניתין והפסיקו היינו לומר שמי המעיין היו יורדין לבריכה ולא היו יוצאים חוצה לה ולפיכך הרי הוא כמקוה דכיון דאין מי המעיין נמשכים ויוצאים מהבריכה אע\"פ שעדיין קילוח מי המעיין יורדין לתוכה אינם מעלים את המים שבתוך הבריכה מדין מקוה ואם אח\"כ המשיכו כלומר שעשה שימשך ויצא מהצד האחר פסול לזבים וכו' עד שידע שיצאו המים הראשונים שירדו מהמעיין לבריכה דכיון שנקוו בבריכה פסק מינייהו שם מים חיים ולפיכך פסולים לזבים וכו' ומ\"מ דינם כמעיין לענין טבילה שמאחר שמי המעיין נכנסים לה ויוצאים ממנה מעלים הם את המים שבבריכה להיות כמעיין: \n\n" + ], + [ + "מעיין שמימיו נמשכים וכו'. שם ופסק כר\"י: \n\n" + ], + [ + "מעיין שהיו אמות קטנות נמשכות ממנו וכו'. שם מעיין שהוא מושך כנדל ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהיה היה עומד וריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכל שהוא ופירוש משנה זו מבואר בדברי רבינו וכך פי' הרא\"ש אבל הראב\"ד כתב הרי הן כמעיין לכל דבר א\"א תוספתא ואינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שהיה יכול להלך בתחלתו עכ\"ל. ורבינו והרא\"ש שלא חילקו בין מקום שהיה זוחל בו מתחלתו למקום שנתרחב נ\"ל שהם מפרשים דההיא תוספתא פליגא אמתניתין דלא מפלגא בינייהו ומדברי הר\"ן משמע שרבינו סובר דהלכה כההיא תוספתא דמפלגא בינייהו ואיני יודע מנין לומר כן דאם איתא הו\"ל לפלוגי בינייהו בהדיא ולא למיסתמא סתומי: \n", + "ומלשון רבינו שכתב וריבה עליו מים שאובים לתוך המעיין משמע דהא דתנן ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהיה במרבה בגומת המעיין דוקא היא ששם הוא חשיבות מימיו ומבטלים כל המים הבאים עליהם אבל ריבה במקוה משך המעיין למטה אם רבו נוטפין עליו נפסל מלטהר בזוחלין ואם רבו שאובים עליו נפסל מלטהר אפילו באשבורן דכיון דרובו שאובין הו\"ל כאילו כולו שאובין שהרי מדכתב וריבה עליו מים שאובים לתוך המעיין משמע דבריבה לתוך גומת המעיין דוקא מיירי וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה שכתב על מתני' דמעיין שהוא מושך כנדל וריבה עליו ששפך מים שאובים בעיקר המעיין וכ\"כ הר\"ן בפשיטות שזהו דעת רבינו אבל ק\"ל שמאחר שמי המעיין מטהרים בכ\"ש אפילו בזוחלין לא גרעו ממקוה שיש בו ארבעים סאה וכיון דבמקוה שיש בו ארבעים סאה אפילו נפלו עליו כל מים שאובים שבעולם לא פסלוהו ה\"ה למים הנזחלין מן המעיין לכך נ\"ל דלתוך המעיין שכתב כאן ובעיקר המעיין בפיר' המשנה לא אגומת המעיין דוקא קאי דבמים הנמשכים וניגרים מן המעיין נמי שייך למימר בהו הני לישני בתוך המעיין ועיקר המעיין ואפשר שכתב הני למעוטי היכא דריבה המים שאובים מחוץ למים הניגרים מהמעיין ונתפשטו השאובים ונגעו במים הנגרים מהמעיין דכל כה\"ג אפי' נוגעים בגומת המעיין עצמו לא נתבטלו במי המעיין: \n\n" + ], + [ + "כל הימים מטהרין בזוחלין וכו'. שם פ\"ח דפרה ובפ\"ה דמקואות כל הימים כמקוה שנאמר ולמקוה המים קרא ימים דברי ר\"מ ר\"י אומר הים הגדול כמקוה לא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה ר\"י אומר כל הימים מטהרים בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת ומשמע דהלכה כר\"י וכן פסקו רבינו והרא\"ש ופירש\"י בפרק שמנה שרצים ר\"י אומר כל הימים וים הגדול תורת מעיין עליהם לענין שהם מטהרין בזוחלין וכן פי' רבינו שמשון אבל רבינו פירש אמר ר\"י ששאר הימים זולת הים הגדול נחשבים כמעיין לענין שיטהרו בזוחלין ושהמימות הניגרים הנזחלים מכולם יטהרו בכ\"ש כמעיין ונחשבים כמקוה לענין שהם פסולים למי חטאת ולטהרת מצורע ולטבילת הזב עכ\"ל ונראה מתוך דבריו ז\"ל שהוא מפרש דמודה רבי יוסי בים הגדול שהוא כמקוה ואינו מטהר בזוחלין וכך הם דבריו בפ\"ו מהלכות פרה לחלק בין ים הגדול לשאר ימים כמו שאכתוב לשונו בסמוך אבל בכאן פסק סתם כל הימים מטהרים בזוחלין וכו' ולא חילק בין ים הגדול לשאר ימים ובפ\"ו מהלכות פרה כתב הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש וכל הנהרות פסולים לקדש מהם מי חטאת ושאר הימים כמעיין והמים הנגררים משאר הימים והם הנקראים זוחלים פסולים והזוחלים מן המעיין הרי הם כמעיין וכשרים עכ\"ל. והרי כאן שתי סתירות אחת בענין ים הגדול כמ\"ש והשנית ששם כתב ששאר ימים כמעיין ומשמע דכשרים למלאות מהם לקידוש כדין מעיין כגוונא דרישא דקתני גבי ים הגדול שהוא כמקוה וכאן כתב שכל הימים פסולים לקדש מהם מי חטאת ומתוך כך נ\"ל שרבינו סובר דלכולהו תנאי לענין טבילת שאר טמאים כל המים דינם כמעיין ליטהר בין באשבורן בין בזוחלין ולא איפליגו אלא לטבילת זבים ומצורעים וקידוש מי חטאת דכתיב בהו מים חיים דר\"מ סבר כולהו ימים כמקוה ופסולים להני תלת מילי דבעי מים חיים ורבי יהודה סבר דים הגדול הוא דמיפסיל להני תלת מילי אבל שאר ימים כשרים אף להנך תלת מילי בין בזוחלין בין באשבורן כדין מעיין ואתא רבי יוסי למימר לרבי יהודה שפיר קא אמר לפלוגי בין ים הגדול לשאר ימים ומיהו לאו לאכשורי שאר ימים להנך תלת מילי בין בזוחלין בין באשבורן אלא דוקא באשבורן כשרים אף להנך תלת מילי אבל כשהן זוחלין אע\"פ שהם מטהרים לכל הטמאים אף בזוחלין מ\"מ פסולים להנך תלת מילי דבעו מים חיים ואפשר דטעמיה משום דכשהם זוחלין דמו לנהרות וכיון דכל הנהרות פסולין למידי דבעי מים חיים גזרינן בזוחלין דשאר ימים אטו נהרות אבל בזוחלין מן המעיין לא גזרו לפי שעל הרוב הם מים מועטים ולא אתו לאיחלופי בנהרות ואפשר שמפני כך הפסיק רבינו בין ים הגדול לשאר ימים כדין כל הנהרות שרצה להקדים דין פיסול הנהרות לדין פיסול שאר ימים בזוחלין להודיענו דמשום גזירה אטו שאר נהרות נפסלו ופסק כרבי יוסי וא\"ת היאך מכשיר שאר ימים באשבורן להנך תלת מילי הא תנן בפ\"ח דפרה דמים המוכים דהיינו שהם מרים או מלוחים פסולים ואין לומר דבמים מתוקים מיירי מדמפליג בינייהו לים הגדול אלמא דבמלוחים דומיא דים הגדול מיירי ואפשר דמים מלוחים דפסילי היינו שמחמת הארץ שעוברין עליה נעשו מלוחים אבל היכא שמתחלת ברייתן הם מלוחים כגון מי הים כשרים כנ\"ל לפרש לדעת רבינו ובכן למדנו לדברי הכל דבין ים הגדול בין שאר הימים כשרים לטבילת טמאים בין בזוחלין בין באשבורן חוץ מן הזב הזכר ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת שאינם כשרים בזוחלין אבל באשבורן אף להנך תלת מילי כשרים וה\"מ בשאר ימים אבל ים הגדול פסול להנך תלת מילי בין בזוחלין בין באשבורן והשתא א\"ש דפסק כרבי יוסי ובהלכות פרה שהוא מקומו כתב הדינים באורך שים הגדול הוא כמקוה גמור ולכן הוא פסול למלאות לקידוש בין שהוא באשבורן בין שהוא בזוחלים וממילא משמע שהוא פסול לטבילת זבין ומצורעין אבל שאר ימים אע\"פ שהם פסולים להנך תלת מילי דוקא כשהן זוחלים אבל כשהם באשבורן הרי הם כמעיין וכשרים אף להנך תלת מילי וזהו שהאריך בלשונו גבי ים הגדול וכתב הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין כלומר אין לו דין מעיין בשום ענין כלל וגבי שאר ימים כתב שהם כמעיין כלומר יש להם דין מעיין בקצת ולא כים הגדול שאין לו דין מעיין כלל בשום פנים שאלו יש להם דין מעיין גם להנך תלת מילי והיינו דוקא כשהם אשבורן אבל כשהם זוחלים פסולים להנך תלת מילי ובהלכות אלו סתם וכתב שכל הימים פסולים להנך תלת מילי ולא חשש לפרש דהיינו דוקא כשהם זוחלין אבל שאר ימים זולת ים הגדול אם הם אשבורן כשרים אף להנך תלת מילי מפני שסמך על מ\"ש במקומו בהלכות פרה ששאר ימים הם כמעיין וע\"פ דרך זה נמצאו דברי רבינו מכוונים ומיושרים: \n\n" + ], + [ + "המים הזוחלים מן המעיין וכו'. בפרק ה' דמקואות הזוחלים כמעיין והנוטפין כמקוה ופירש רבינו הזוחלין היינו הנהרות והיאורות המושכים מן המעיינות יש להם דין מעיין לכל דבר הנוטפים פי' מעיין שעל ההר ומימיו נופלים טפה טפה למטה בשיפולי ההר אע\"פ שאותם טפות יורדות במרוצה תיכף זו אחר זו כיון שאינו זוחל אלא יורדים בהפסק יש להם דין מקוה ובעו ארבעים סאה ואינם מטהרים בזחילה ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש מי חטאת עכ\"ל: \n", + "היו הזוחלין מן המעיין וכו' ואם רבו הנוטפין על הזוחלין וכו'. הכי משמע מדאמרינן בס״פ במה אשה (שבת דף ס״ה) דאבוה דשמואל עביד מקואות לבנתיה ביומי ניסן משום דמיטרא במערבא סהדא רבא פרת סבר שלא ירבו הנוטפים על הזוחלין כלומר ואז אינם מטהרים בזוחלים אלא באשבורן משמע דוקא בשרבו הא אי הוו כהדדי מטהרי בזוחלין וקשיא לי מדתנן בפ״ה דמקואות העיד רבי צדוק על זוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים ומשמע דוקא כשרבו הא אי כהדדי נינהו אינם כשרים לטהר בזוחלין. אחר כך מצאתי להראב״ד בספר בעלי הנפש שהרגיש בקושיא זו ותירץ דהא דרבי צדוק משום דא״א לצמצם היא ומספיקא בעינן רובא א״נ איכא למימר דהא דרבי צדוק לאו לענין אשבורן הוא אלא להכשירן לטבילת זבים ומצורעים וכו' דבעו מים חיים אבל לענין אשבורן אפילו מחצה לא בעינן וכן עיקר דתנן בפ״ק דמקואות למעלה מהם מעיין שמימיו מועטים שרבו עליו מים שאובים שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכל שהוא ש״מ עכ״ל. וכן פירש רבינו בפירוש המשנה הא דרבי צדוק להכשירן לזבין ולמצורעים וכו': \n", + "ומ\"ש רבינו לפיכך צריך להקיף מפץ וכו'. גבי בנתיה דאבוה דשמואל דבסמוך אמרינן דעביד להו מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי ונראה שרבינו מפרש דאף ביומי תשרי איכא למיחש שירבו נוטפין על הזוחלין וביומי ניסן שהנהרות גדלים הרבה היה ממשיך למקואות מים מהנהר וביומי תשרי שנתמעטו מי הנהר ואינם נמשכים למקואות היה מקיף מקום מהנהר במחיצת מפצים כדי שיהיו המים נקוים ולא יהיו זוחלים ורבינו כתב תיקון היקף המפצים ללמדנו שאפי' כשא\"א לעשות מקואות חוץ לנהר אפשר לעשותם בתוכו: \n\n" + ], + [ + "נוטפין שעשאן זוחלין וכו'. בפ\"ה דמקואות נוטפין שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל אפילו קנה וכו' דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו ומקל הוי פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה אלא מדרבנן ואיפליגו בהו והלכה כרבי יוסי: \n\n" + ], + [ + "זוחלין שקלחן בעלי אגוז וכו'. פ\"ז דעדיות: \n\n" + ], + [ + "מי גשמים הבאים מן המדרון וכו'. בסוף פ\"ה דמקואות בש\"א מטבילין בחרדלית וב\"ה אומרים אין מטבילין ומודים שהוא גודר כלים וטובל בהם וכלים שגדר בהם לא הוטבלו: \n", + "ומ\"ש רבינו שחרדלית הם מי גשמים הבאים מן המדרון וכן מ\"ש שאע\"פ שיש מתחילתן ועד סופן ארבעים סאה. מפורש בתוספתא פ\"ד: \n\n" + ], + [ + "גל שנתלש וכו' ארבעים סאה וכו'. משנה סוף פ\"ה דמקואות: \n", + "ומ\"ש ואם נתכוון והיה יושב ומצפה וכו' לדבר שנתכוון לו. כלומר אם לתרומה אם לקדש והוא נלמד ממאי דאיתמר עלה בפרק ב' דחולין (דף ל\"א) ובסוף פרק ב' דחגיגה (דף י\"ט): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אין מטבילין בגל וכו'. בפרק ב' דחולין שם (ע\"ב) מטבילין בראשון ואין מטבילין בכיפין ופירש רש\"י מטבילין כלים בראש הגל הנתלש מן הים והלך למרחוק ובא לארץ נכנס אדם תחת ראשו ומקבלו דהוי טבילה זו במחובר לקרקע ואין מטבילין בכיפין שלא יזרוק כלים בכיפי הגל דהיינו באמצעית שהוא עשוי ככיפה וטעמא כדמפרש שהיא טבילת אויר ואין מטבילין באויר עכ\"ל ולא נתברר מתוך דבריו שם למה אין מטבילין באויר אבל בפרק ב' דחגיגה כתב שהטעם מפני שלא אמרה תורה מקוה של אויר לטבילה ומשמע לי דנפקא ליה מדכתיב אך מעין ובור מקוה מים דהנך אין דרכן להיות באויר ודברי רבינו תמוהים מכמה אנפי חדא דממה שכתב לפי שאין מטבילין בזוחלין משמע דים אינו מטהר בזוחלין ורבינו כתב בפרק זה כל הימים מטהרים בזוחלין ואין לומר דהתם בשאר ימים שמטהרים בזוחלין וכרבי יוסי והכא בים הגדול וכדמשמע מפשט דברי רבינו בפירוש המשנה דלא אמר רבי יוסי דמטהר בזוחלין אלא שאר ימים אבל ים הגדול לא דאם כן לא הוה ליה למיסתם ולמיכתב כל הימים מטהרים בזוחלין אלא הו\"ל לאפוקי ים הגדול מכללם ואפילו את\"ל שסמך על מה שכתב בדין גל שנתלש מן הים דמשמע הים הידוע שהוא הים הגדול וקאמר ביה דאינו מטהר בזוחלין דאם כן הו\"ל למסמכיה לדין כל הימים מטהרין שכתב ועוד הו\"ל לאקדומי דאין ים הגדול מטהר בזוחלין ובתר הכי לימא שהטעם שאין מטבילין באויר היינו משום דאתי בקל וחומר מזוחלין או לימא לפי שאינו מטהר בזוחלין או לפי שאין מטבילין בו בזוחלין דלישתמע בגריעותיה דאין מטבילין בזוחלין משום דים הגדול הוא דלפי מ\"ש משמע דאזוחלין דעלמא קאי ועוד דמדכתב היו שני ראשי הגל נוגעים בארץ מטבילין בו וכן ממה שכתב גל שנתלש מן הים ונפל על האדם ועל הכלים הרי אלו טהורים משמע בהדיא שגל זה מטהר בזוחלין דאין לומר שמה שכתב היו שני ראשי הגל נוגעים בארץ כשהם במקום אשבורן הוא דאם כן הוה ליה לפרושי ועוד דרישא דקתני גל שנתלש מן הים ונפל על האדם ועל הכלים על כרחך דרך זחילה נפל עליהם ואפילו הכי הם טהורין לכך נראה דלעולם לדעת רבינו ים הגדול מטהר בזוחלין: \n", + "ומה שכתב לפי שאין מטבילין בזוחלין, לא בים הגדול קאמר אלא ה\"פ אויר יותר גרוע מזוחלין ומאן דחזי דמטביל באויר בגל הנתלש מן הים אתי להטביל בזוחלין דנוטפין דאמרי מסתייא לגרועי נוטפין ממעיין חד דרגא לומר דאין מטבילין באויר דנוטפין אבל בזוחלין דנוטפין שפיר דמי ולפיכך גזרו שלא יטביל באויר דגל שנתלש מן הים כדי שיהא היכר בדבר דהשתא ליכא למיחש לטעותא כלל דכולי עלמא ידעי דנוטפין גריעי ממעיין וכי גרעי ליה חד דרגא ממילא משמע להו דאין מטבילין בזוחלין ואע\"פ שאין זה מבואר יפה בדברי רבינו מ\"מ כיון שאם באנו לומר שהוא ז\"ל מחלק בין ים הגדול לשאר ימים לענין טבילת טמאים אינו מבואר בדבריו וגם יש בו כמה דוחקים וקושיות כמו שכתבתי אפילו אם היינו יכולים ליישבם בדוחק נראה לי דמוטב לאחוז בדרך זו להשוות דעתו עם דעת הפוסקים מלאחוז בדרך האחרת דמשוינן ליה חולק עלייהו ועוד דכיון דאיהו ז\"ל סבר דכולו שאוב כשר מן התורה למה יגזרו חכמים על הים הגדול שלא יטהר בזוחלין דהא לא שייך למיגזר ביה אטו חרדלית של גשמים כדכתב ר\"מ דמהאי טעמא אמרו לטבול בנהרות בר מיומי תשרי ועוד דבים הגדול לא משכחת לעולם שירבו נוטפין על המעיין ואע\"ג דרחמנא קרייה מקוה היינו לענין דברים שהצריכה תורה מי מעיין קאמר דים זה לאותם דברים דינו כמקוה אבל חכמים מה להם בכך כיון שלפי האמת הוא מעיין אלא שהתורה גזרה לפוסלו לאותם דברים לפיכך דעתי מסכמת דלדעת רבינו בין ים הגדול בין שאר ימים מטהרין בזוחלין וכמו שכתבתי לעיל: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) ספק מים שאובים שטהרו חכמים וכו' עד ואם לזה נפלו נפסל. פ\"ב דמקואות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) מקוה שהניחו ריקן וכו' עד שהרי יש שם מקוה כשר קבוע. תוספתא דמקואות פרק ב' וקשה אמאי פסל במכתשת בצדו הא ספק מים שאובים הוא ויש לומר דמדתנן ספק מים שאובים למקוה משמע דלא הכשירו מים שאובים מספק אלא כשהיתה שם מקוה מים ונסתפק אם נפלו בו מים שאובים אבל אם היה ריקן ונמצא מלא אינו בכלל זה ובשלא היתה מכתשת בצדו כשר אע\"פ שהיה ריקן מקודם מטעמא דמסיים בתוספתא שחזקת המקואות כשירות כלומר שחזקת הממלא מקוה מחדש אינו ממלאו אלא ממים כשרים ועי\"ל דבמכתשת בצדו אף על גב דספק הוא לא הכשירו בו מפני שהפיסול הוא בעין וכדקתני מפני שהפיסול מוכיח וכשרובו כשר אע\"פ שהפיסול בעין כשר מפני שיש שם רוב מקוה כשר קבוע: \n\n" + ], + [ + "כל המקואות הנמצאים וכו' עד שחזקתן מן הגשמים. משנה רפ\"ח דמקואות ותוספתא פ\"ו ופירוש מפתח שער העיר ומיהו משמע שאין זה אלא בזמן שהיו ישראל שרויים על אדמתם אבל האידנא דין א\"י שוה לארץ העכו\"ם בזה וכן משמע בתוספתא: \n\n" + ], + [ + "הטמא שירד לטבול וכו' עד הרי זה טהור. שם פ\"ב: \n", + "כתב הראב\"ד ה\"ז טהור א\"א ואם היה אב הטומאה מד\"ס ספיקו טמא עכ\"ל. ואני אומר דבר זה מבואר במשנה פרק רביעי דטהרות אלו ספיקות שטיהרו חכמים ספק ד\"ס אכל אוכלים טמאים וכו' אכל דבר שהוא אב הטומאה והוא מד\"ס ספיקו טמא ומאחר שרבינו לא כתב כאן להקל אלא באכל אוכלים טמאים וכו' ממילא משמע דדוקא בהני הוא דמטהר ולא בדבר שהוא אב הטומאה אע\"פ שהוא מד\"ס: \n\n" + ], + [ + "שני מקואות אחד כשר וכו'. תוספתא דמקואות פ\"ב: \n", + "וכתב הראב\"ד הראשונות תלויות והשניות ישרפו א\"א לא ידעתי טעם לזה ואולי מפני שנגעו זה בזה וכו'. ורבינו שמשון בפ\"ב דמקואות הביא תוספתא זו יותר באורך ופירשה ולענין מאי דקתני ראשונות תלויות והשניות ישרפו כתב ראשונות תלויות דשניות פסולות הן בעלמא ואינן מטמאות הראשונות ואכתי ראשונות בספיקן הן עומדות אבל שניות ישרפו ממה נפשך דנטמאו בנגיעת הראשונות לכל הפחות ובסיפא דראשונות טומאה קלה ושניות טומאה חמורה ונגעו אלו באלו הוי איפכא מטעמא דפרישית דשניות תלויות וראשונות ישרפו עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבר ביארנו: ומ\"ש וידים שצריכות טבילה. הוא על פי מה שנתבאר בפרק ששי דברכות: \n", + "ומ\"ש שבמקום שהאדם טובל בו כלים ידים טובלים. תוספתא פרק א' דמקואות: \n", + "ומ״ש אבל ידים שאין צריכות וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף ק״ו) אמרינן גבי חמי טבריה כל גופו טובל בהם ידיו לא כ״ש: \n", + "ומ״ש ואם הטבילן במים שאובים וכו' לא טהרו ידיו. טעמו מדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק״ו) האי אריתא דדלאי אין מטבילין בו את הידים דהו״ל מים שאובים: \n", + "ומ\"ש שאין נוטלין אלא מן הכלים ומכח נותן כמו שביארנו בהלכות ברכות. פ\"ו: \n\n" + ], + [ + "כל החוצץ בטבילה חוצץ בידים. ברייתא בפרק כל הבשר (חולין דף ק״ו ע״ב): \n", + "וכל העולה למדת מקוה וכו'. פ\"ב דזבחים (דף כ\"ב): \n", + "וכל הנוטל ידיו צריך לשפשף. תוספתא פ\"ק דידים: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ג-ה) הנוטל שתי ידיו לתרומה וכו'. כן משמע פרק שני דידים: \n", + "ומ\"ש לפיכך אם נפל ככר של תרומה כו' ואם נטל ראשונים ושניים למקום אחד וכו' עד בראש או בכותל ה\"ז טהורה. פ\"ב דידים: \n", + "כתב הראב\"ד הנוטל שתי ידיו לתרומה א\"א ואף לחולין וכו'. ואני אומר שרבינו סובר דלא בעינן מים שניים אלא לתרומה אבל לא לחולין וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה בהקדמתו למסכת ידים ולפיכך בפרק ששי מהלכות ברכות בענין נטילת ידים לחולין לא הזכיר מים שניים כלל ולפיכך כתב כאן הנוטל שתי ידיו לתרומה צריך לחזור וליטול פעם שנייה דוקא לתרומה דאילו לחולין לא בעינן פעם שנייה ונראה שטעמו מדתנן בפרק ב' דידים נפל ככר של תרומה על הראשונים טמא ואם איתא דלחולין נמי צריך מים שניים אמאי נקט נפל ככר של תרומה אפילו של חולין נמי והירושלמי שכתב הראב\"ד הוא במסכת ברכות פרק אלו דברים [ובירושלמי דמסכת] חלה פ\"ב תני מים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק מהו נוטל ומפסיק רבי יעקב בר אחא אמר נוטל ושונה ע\"כ. ופירשו רבינו שמשון בריש מסכת ידים: \n\n" + ], + [ + "נטל שתי ידיו משטיפה אחת וכו'. רפ\"ב דידים נטל לידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה לשתי ידיו משטיפה אחת רבי מאיר מטמא עד שיטול מרביעית ופי' שם רבינו כאשר נטמאו ידיו שתיהן ורחץ אותם בשפיכה אחת אמר ר\"מ כי לא יצא ברחיצה הזאת וכו' והלכה כתנא קמא אשר יאמר כי אפילו היו שתי ידיו משטיפה אחת יצא: \n", + "ומ\"ש אפילו ירדו ה' זה בצד זה וכו'. שם נוטלים ארבעה וחמשה זה בצד זה או זה על גב זה ובלבד שירפו שיבאו בהם המים: \n\n" + ], + [ + "נטל מקצת ידו וכו'. בפ\"ב דגיטין (דף ט\"ו ט\"ז) ואע\"ג דדחי ואמר דהא דתניא טופח על מנת להטפיח חיבור דילמא לענין מקואות ור\"י היא כלומר אבל לענין נטילת ידים לא פסק רבינו להקל משום דדרך דחייה קאמר לה ועוד דהו\"ל ספיקא בדרבנן ולקולא: \n", + "ומ\"ש בד\"א במים ראשונים וכו'. זו היא ששנינו בריש ידים מוסיפים על השניים ואין מוסיפים על הראשונים וכן פירשה רבינו שם בפי' המשנה והביא ראייה מהתוספתא. והראב\"ד כתב ואם עדיין יש על מקצת שנטל בתחילה טופח על מנת להטפיח הרי זו טהורה א\"א טעה בזה וכו'. נראה שטעמו מדתניא בתוספתא ריש ידים מי רביעית נותנים לאחד אף לשנים וכו' מוסיפים על השניים דברי ר\"מ רבי יוסי אומר מי רביעית נוטלין לאחד אבל לא לשנים מוסיפים על השניים ואין מוסיפים על הראשונים ע\"כ. וסובר הראב\"ד שדברי רבינו כאן כר\"מ דאמר מוסיפין על הראשונים ומשיג עליו שאין הלכה כמותו אלא כרבי יוסי דאמר אין מוסיפין על הראשונים. גם סבר הראב\"ד שדברי רבינו הם כשנטל מקצת ידו בפחות מרביעית ולכן משיג עליו עוד שלמה פסק כן שזהו כר\"מ דאילו לרבי יוסי כל פחות מרביעית אין שם נטילה עליו כך נ\"ל לפרש דבריו אע\"פ שאין תיבת אבל שכתב נוחה לפירוש זה: \n", + "ומ\"ש עוד ואין טופח להטפיח מועיל בזה וכו'. כלומר דההיא דפרק ב' דגיטין דמהני טופח על מנת להטפיח שאני התם שמעיקרא נטל מקצת ידו מרביעית אי נמי שעל נטילת מקצת יד אחרונה הוא שסובר הראב\"ד שרבינו אינו מצריך רביעית מאחר שלא הזכירן ועל זה משיג כדפרישית וזה מוכיח יותר בסוף לשונו: \n", + "ומ\"ש עוד ואולי קבע הלכה כר\"מ דתוספתא מפני ששנאו סתם במשנה כלומר בא ליתן טעם לדברי רבינו למה פסק כר\"מ לגבי רבי יוסי משום דסתם לן תנא כוותיה וזה טעם נכון לפי מה שסבר הוא בדברי רבינו שפוסק על הראשונים מי רביעית נותנין לאחד אף לשנים אבל רבינו כתב בסמוך שלא נאמר כן אלא על השניים אבל לראשונים לעולם רביעית בעי' גם מבואר בדבריו שהוא פוסק שאין מוסיפין על הראשונים וכסתם מתניתין דקתני מוסיפים על השניים ואין מוסיפין על הראשונים והיינו שאין שם טופח על מנת להטפיח דאילו היה כן מהני אף בראשונים כדאמרינן פרק ב' דגיטין דכל שיש שם טופח על מנת להטפיח לא קרינן ביה מוסיפין שהכל חשוב כנטילה אחת: \n", + "כתב עוד הראב\"ד אבל במים שניים נוטל מקצת ידיו וכו' א\"א טעה אף בזה וכו'. וכבר ביארתי טעם רבינו שכל שיש שם טופח על מנת להטפיח לא קרינן ביה מוסיפים שהכל חשוב כנטילה אחת: \n\n" + ], + [ + "שיעור המים שנוטלים בהם תחילה וכו'. בריש ידים מי רביעית נותנים לאחד אף לשנים וכו'. כתב הראב״ד אבל מים שניים וכו' א״א כל זה כתב בשיבוש וכו'. וטעמו מדתנן בריש ידים מי רביעית נותנים לידים לאחד אף לשנים מחצי לוג לשלשה ולארבעה מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה ומפרש לה הראב״ד במים ראשונים ומשמע ליה דכי קתני דמרביעית נוטלין אף לשנים הוי בלא תוספת הוא הדין דמלוג לשלשה ולארבעה הוי בלא תוספת דחושבניה דדין כחושבניה דדין אבל מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה על כרחיך אי אפשר בלא תוספת מים שיוסיפו ורבינו סובר שאין דברי משנה זו אלא במים שניים אבל מים ראשונים אין פחות מרביעית לכל אחד ואחד וטעמו מדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק״ז) אשיעורא לא קפדינן דתנן מרביעית נוטלין לאחד ואף לשנים ולא היא שאני התם משום דאתו משיורי טהרה ומפרש רבינו דהיינו לומר דמתני' במים שניים דוקא משום דכבר נעשית הטהרה במים הראשונים ומפני כך אין צריך שיעור אלא כדי שימשח היד אבל במים הראשונים אינו בפחות מרביעית לכל אחד ואחד ופי' זה כתב רבינו עצמו בפירוש המשנה והראב״ד יפרש שיורי טהרה ששנים באו ליטול כאחד ומכ״מ נתבאר שאין שיבוש בדברי רבינו דפירושים מחולקים הם מר מפרש הכי ומר מפרש הכי ולישנא דאתו משיורי טהרה יותר נוח לפירוש רבינו ופירש שם רבינו הנטילה הזאת התירו בפחות מרביעית וכו': \n\n" + ], + [ + "כלי שהיה בו רביעית מים כשרים וכו'. בפ\"ב דזבחים עלה כ\"ב אמר ריש לקיש כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור לרביעית אינו משלים למעוטי מאי וכו' אמר רב פפא למעוטי נתן סאה ונטל סאה דתנן מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר וכו' אמר ר\"י עד רובו ומפרש רבינו דהיינו לומר דבנתן מים הפסולים לנטילה וחזר ונטל כשיעור שנתן הוא וממעט להו שאינם משלימים ברביעית אף על פי שמשלימים במקוה אבל כשנתן לרביעית מעט מים פסולים ולא חזר ונטל כשרים מפני שלא נתמעט שיעור רביעית של מים כשרים: \n\n" + ], + [ + "כל המים הפסולים לנטילה במים ראשונים וכו': \n\n" + ], + [ + "וכל אותם הדברים שביארנו שם בנטילת ידים לפת חולין וכו'. יש לתמוה דאיפכא הוה ליה למימר דכל הדברים שצריכים לתרומה צריכים בחולין דהא תרומה עדיפא ואפשר דמשום דבהלכות ברכות שהן קדמו להלכות אלו כתב דיני חולין שייך למימר הכי: \n", + "נשלמו הלכות מקואות \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b3027c8f3fec9207f32a68150eaa0bfa5d406f95 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,601 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Immersion Pools", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Immersion_Pools", + "text": [ + [ + [ + "כל הטמאים בין אדם וכו' אלא בטבילה במים הנקוין בקרקע: \n\n" + ], + [ + "כל מקום שנאמר בתורה וכו' וזה שנאמר בזב וידיו לא שטף במים וכו'. בת\"כ: \n\n" + ], + [ + "כל הכלים שנטמאו וכו' חוץ מכלי חרס. פרק ר\"ע עלה פ\"ד. \n", + "ומ\"ש וכלי זכוכית. פ\"ק דשבת עלה ט\"ו. \n", + "ומ\"ש אפילו חיברו בקרקע וכו'. תוספתא דכלים פרק ששי: \n\n" + ], + [ + "המפץ אינו בכלל הכלים המקבלים וכו'. פרק ר\"ע עלה פ\"ד ובעירובין ק\"ד ופירש\"י דטעמא דלית ליה טהרה במקוה משום דכי כתיבא בפרשת שרצים ובפרשת מדין כתיבא והנך כלים דכתיבי התם ילפינן להו טבילה אבל פשוטי כלי עץ שלא נכתבו שם לענין טומאה לא ילפינן להו טבילה ולית להו טהרה במקוה דהא לא כתיבא בהו כי היכי דאוכל ומשקה אין להם טהרה במקוה לפי שלא למדנו להם טבילה בתורה עכ\"ל וכן כתב רבינו לקמן בסמוך: \n", + "כתב הראב\"ד שאין מתטהר במקוה אלא הכלים האמורים בתורה א\"א הרבה דברים ועדיין לא השלים וכו' עד לא בא לכלל זה זהו טעם העיקר. ורבינו בדבריו נכלל הכל. \n", + "ומ\"ש ואין למפץ טהרה אלא קריעתו עד שישאר פחות מששה על ששה טפחים. בספ\"כ דכלים מחצלת שנחלקה ונשתיירו בה שלשה מעדנים של ששה טפחים טמאה משמע הא פחות מששה טפחים טהורה: \n\n" + ], + [ + "הזב אין לו טהרה אלא במעיין וכו'. בסוף פ\"ק דמקואות: \n\n" + ], + [ + "כל חייבי טבילות וכו'. בפ\"ח דפסחים עלה צ' ע\"ב ויומא (דף ו'). \n", + "ומ\"ש ובעל קרי טובל והולך וכו'. יומא (דף פ\"ח) ושבת (קכ\"א): \n", + "וכתב הראב\"ד וכן לטמא שרץ ולכל הטמאים וכו'. ואני אומר שגם רבינו סובר כן ולא נקט בעל קרי אלא משום דכתיב ביה קרא מפורש: \n\n" + ], + [ + "כל הטובל וכו' עד והרי הוא כגופו דין תורה. בריש עירובין (דף ד' ע\"ב) ובריש סוכה (דף ו'): \n", + "וכל הטמאים שטבלו בבגדיהם וכו'. בפ\"ב דיו\"ט עלה י\"ח וכו' נדה מערמת וטובלת בבגדיה: \n\n" + ], + [ + "כל הטובל צריך להתכוין לטבילה וכו'. פרק ב' דחולין עלה ל״א פלוגתא דרב ור״י ופסק רבינו כרב משום דמשמע בגמרא דר״נ בר יצחק סבר כוותיה ועוד דבפרק אין דורשין (חגיגה דף י״ט) סוגיין כרב דאמר חולין לא בעו כוונה ולא מדכרינן התם דר״י כלל ועוד דמשמע ליה לרבינו שמ״ש בפ״ב דחולין ומנא תימרא דחולין לא בעו כוונה דתנן גל שנתלש לישנא דגמרא הוא ולא סיומא דמילתיה דר״נ דאלמא מסקנא דגמרא כרב וכן פסק ר״ח וסמ״ג. \n", + "ומ\"ש או ירדה להקר. פשוט הוא דהוי כאילו אמר ואצ\"ל אם ירדה להקר. \n", + "ומ\"ש אבל לתרומה וקדשים וכו'. משנה בפרק ב' דחגיגה (דף י\"ח ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "הכופת ידיו ורגליו וכו'. תוספתא דמקואות רפ\"ח. ונראה דהיינו לומר דהיכא דלא טבל כדרך גדילתו בודקין אותו ואם נכנסו המים בכל המקומות שהיה נכנס אילו טבל כדרך גדילתו עלתה לו טבילה ואם לאו לא עלתה לו טבילה: \n", + "הקופץ לתוך המקוה וכו'. שם ספ\"ה. וכתב הריב\"ש בתשובה שרבינו מפרש מפני שהקופץ למקוה אף אם מתכוין לטבול הרואים סבורים שאינו מתכוין אלא להקר וכן הטובל פעמיים כיון שטבל כראוי למה חוזר וטובל יחשבו שאינו טובל אלא להקר ואם יגע בתרומה וקדשים יהיו סבורים דלא בעי כוונה עכ\"ל. \n", + "והאומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה נראה שהוא מטעם זה מפני שנראה כמשחק ואינו מתכוון לטבול ומיהו במסכת דרך ארץ פרק תשיעי משמע דמיירי בשאין במקוה אלא ארבעים סאה מצומצמים דכשזה מכניס ידו במקוה לכבוש עליו חיישינן שמא יוציאנה קודם שיטבול זה ונמצא טובל במקוה חסר שהרי חסרו המים שטפחו בידו של זה שהכניסה לכבוש עליו ועל דרך זה יש לפרש ההיא דהקופץ לתוך המים וההיא דטובל פעמים במקוה דמיירי בשלא היו במקוה אלא ארבעים סאה מצומצמים וחיישינן שמא כשקפץ במקוה ניתזו מהם וחסרו וכן בטובל במקוה פעמיים והריב\"ש כתב שנראה לו שלא פירש כן מפני שראה שכתב דברים אלו פה אצל טובל בלא כוונה וענין טבילה בארבעים סאה מצומצמות כתב בסוף פרק ח': \n\n" + ], + [ + "בית הסתרים וכו'. משנה בפ\"ט דמקואות ות\"כ ונדה (דף מ\"ב ע\"ב): \n", + "ומ\"ש ואעפ\"כ צריכין להיות ראויים וכו'. בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ה). \n", + "ומ\"ש לפיכך אמרו חכמים וכו'. בפרק תינוקת: \n", + "האשה טובלת וכו'. בפרק תינוקת (נדה דף ס״ז) אמר ר״ל האשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה כדתנן גבי ראיית נגעים אשה נראית כאורגת וכמניקה את בנה: \n\n" + ], + [ + "אשה אינה טובלת בנמל וכו'. בפרק תינוקת והטעם שנתן רבינו כתב הרי\"ף בפרק שני דשבועות והתוספות והרא\"ש כתבוהו בפרק תינוקת בשם ר\"ח ורבינו תם. \n", + "ומ\"ש ואם הקיף לה מפץ וכו'. כך פירשו התוספות והרא\"ש בפרק תינוקת דההיא דאבוה דשמואל עביד מפצי לבנתיה ביומי תשרי לפר\"ח ור\"ת. \n", + "ומ״ש ולא תטבול על גבי כלי חרס או סל וכו'. ג״ז בפרק תינוקת (נדה דף ס״ו ע״ב) אמר רבא אשה לא תעמוד ע״ג כלי חרס ותטבול סבר רב כהנא למימר טעמא מאי משום גזירת מרחצאות פירוש שדרך מרחצאות שלהם לישב ע״ג איצטבאות דדמי לכלי חרס ואתו למימר טבילה עולה בהן הא ע״ג סילתא ש״ד כלומר ע״ג בקעת עבה א״ל רב חנן מנהרדעא התם טעמא מאי משום דבעיתא סילתא נמי בעיתא ופירש״י בעיתא שלא תפול ולא טבלה שפיר: \n", + "וכתב הראב\"ד דבדיעבד אם טבלה עלתה לה טבילה ומיהו כתב דדוקא בכלי חרס דכיון שאינו מקבל טומאה מגביו ולא חזי למדרס ליכא משום גזירת מרחצאות וסילתא נמי לאו בר קבולי טומאה אבל בכלי עץ אפילו דיעבד לא עלתה לה טבילה ודייק לה מדתנן בפרק ה' דמקואות מעיין שהעבירו ע\"ג כלים או ע\"ג ספסל רבי יהודה אומר הרי הוא כמו שהיה רבי יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטבול ע\"ג ספסל אלמא כל שהוא ראוי למדרס כספסל וכן שאר כלים שמקבלים טומאה לא מהניא בהו טבילה משום גזירת מרחצאות דליכא למימר דטעמא משום דבעיתא דהא לאו באדם עסקינן אלא בכלים ולפי זה הא דעבד אבוה דשמואל מפצי לבנתיה למחיצות עבדינהו משום צניעות שהרי מקבלות טומאה וכדתנן פ\"ק דסוכה ואיכא גזירת מרחצאות עכ\"ל. וכן פסק הרשב\"א, והרא\"ש סתם וכתב אמר רבא אשה לא תעמוד ע\"ג כלי או ע\"ג בקעת של עץ ותטבול משום דבעיתא ולא טבלה שפיר ומדברי רבינו משמע שדעתו לומר שאם טבלה לא עלתה לה טבילה מדקאמר ולא תעלה לה טבילה ולא קאמר שמא לא תטבול יפה ומיהו איכא למידחי משום דא\"כ הל\"ל הכי אם טבלה ע\"ג כלי חרס או סל לא עלתה לה טבילה מפני שמפחדת ואינה טובלת כהוגן ומדלא קאמר הכי משמע דלכתחילה הוא דאסור אבל לא בדיעבד והדבר מוכרע. ומ\"מ רבינו והרא\"ש לא זכרו את גזירת מרחצאות שהזכירו הראב\"ד והרשב\"א נראה שהם סוברים דכי א\"ל משום דבעיתא בטיל ליה טעמא דגזירת מרחצאות דהוה ס\"ד דרב כהנא ואגמריה דלא גזרו חכמים בכך מעולם וההיא מתני' דפ\"ה דמקואות דמייתי הראב\"ד מינה כתבה הרא\"ש בפרק תינוקת ופירש ע\"ג אחורי כלים וטעמא דרבי יוסי משום דגזר אטו תוך כלי וי\"מ דטעמא דאסור כדאמרינן אשה לא תעמוד ע\"ג כלי חרס ותטבול ולא נהירא דהתם הוי טעמא משום דבעיתא ואפי' אסילתא נמי אבל הכא לא יטביל קתני דמשמע אפילו דלא שייכא בהו טעמא דביעתותא עכ\"ל. ורבינו כתבה לדרבא כאן ולא חילק בין כלי חרס לכלי עץ דמשמע ליה דסילתא דאמרינן בגמרא הוא סל וסל כלי עץ הוא והוא ז\"ל משוה אותו לכלי חרס ובפ\"ט כתב מעיין שמימיו נמשכים ע\"ג כלים שאין להם בית קיבול כגון שלחן וספסל וכיוצא בהן ה\"ז כמקוה ובלבד שלא יטביל ע\"ג הכלים עכ\"ל: \n", + "ואיכא למידק עליה מאי אתא רבא לאשמועינן דלא תעמד ע\"ג כלי וסילתא ותטבול הא מתניתין היא ועוד דיהיב טעמא משום דבעיתא דמשמע שאם הם קבועים בענין דלא בעיתא מותרת לטבול והא מתניתין בטבילת כלים מיירי דלא שייך בהו ביעתותא ועוד דאפילו הוה מיירי באדם הרי אסרה ע\"ג ספסל דמאן דקאים על גב ספסל מסתמא לא מבעית וי\"ל דמתניתין בשכל מי המעיין עוברים על הספסל שאילו היה כלי שיש לו בית קיבול היו נפסלים מלטבול אפילו במים שנמשכים מן הכלי וכדתנן מעיין שהעבירו ע\"ג השוקת פסול והשתא שכלי זה אין לו בית קיבול אינו נפסל ומ\"מ גזור שלא יטבלו על הכלי עצמו אע\"פ שאין לו בית קיבול גזירה אטו כלי שיש לו בית קיבול ובמים הנמשכים ממנו נמי גזרו קצת ואמרו דלא יטהרו אלא באשבורן כמקוה אבל אם לא היו כל מי המעיין עוברין על הספסל ליכא למיגזר כלל דהא אפילו כלי שיש לו בית קיבול כיון שקצת מהמים אינם עוברים עליו לא פסק דין מעיין מהמים הנמשכים וכדתנן גבי מעין שהעבירו על השוקת העבירו ע\"ג שפה כל שהוא כשר הילכך כשהוא כלי שאין לו בית קיבול כספסל וכיוצא בו אי נמי כלי שיש לו בית קבול אלא שאין המים עוברים מתוכה כי אם אחוריו כגון שהוא כפוי על פיו מותר לטבול על גביו ואתא רבא למימר דהיכא דכלי חרס מונח בקרקעית המעיין ואין כל המים עוברים עליו דודאי מדינא מותרת לעמוד על גביו ולטבול אפילו הכי לא תעשה כן משום דבעיתא וכדמסיק בגמ' דטעמיה משום ביעתותא ומש\"ה ע\"ג סילתא נמי לא תעמוד ותטבול משום ביעתותא ועי\"ל דהא דתנן שלא יטבול ע\"ג ספסל דוקא הוא לומר דע\"ג כלים שאין להם בית קיבול אין מטבילין גזירה אטו כלים שיש להם בית קיבול שיבאו להטביל בתוכם דלא יחלקו בין כלים לכלים אבל ע\"ג אחורי כלים שיש להם בית קיבול לא גזרינן דכיון שהכלים שיש להם בית קיבול דרך להעמידן ופיהם למעלה ואלו כפויים על פיהם מידע ידיע לרואים ששינו להניחן כך מפני שאם היו מונחים כדרכן היה אסור לטבול בהן ואתא רבא למימר דאע\"ג דלא שייך למיגזר בהו אטו כשהם מונחים כדרכם מ\"מ לא תעמוד עליהם משום דבעיתא ומתניתין דייקא כשיטה זו דקתני רישא ע\"ג כלים או ע\"ג ספסל ובסיפא קתני ובלבד שלא יטביל ע\"ג ספסל ושבקינהו לכלים לומר דע\"ג כלים שיש להם בית קיבול מותר להטביל דלא גזרינן בגבן אטו תוכן מטעמא דפרישית ומיהו היינו דוקא לענין להטביל על גבן אבל לענין מים הנמשכים מהם משמע דגזרו בהם שלא יטהרו אלא באשבורן כמקוה כשם שגזרו בכלים שאין בהם בית קיבול וטעמא איכא במילתא דבשלמא להטביל על גבן שרי משום דבשעה שמטביל רואה שהוא מונח בשינוי ולא אתי לאחלופי במונח כדרכו אבל כשמטביל במים הנמשכין ממנו אין ניכר שהכל מונח שלא כדרכו שהרי אין הכלי לפניו במקום שמטביל בו הלכך גזרו ביה שמא יאמרו כלי היה מונח למעלה ממקום שהטביל בו ולא יבחינו אם היה מונח בשינוי אם לא א\"נ י\"ל דע\"ג ספסל דסיפא אכולה מילתא דרבי יוסי קאי לומר דהא דקאמר רבי יוסי הרי הוא כמקוה וכן מאי דקאמר שלא יטביל על גבן היינו דוקא ע\"ג ספסל וכיוצא בו כלים שאין להם בית קיבול אבל ע\"ג אחורי כלים שיש להם בית קיבול הרי הוא כמות שהיה וגם מטבילין על גבן ומטעמא דפרישית ורישא נקט ע\"ג כלים לומר דר\"י משוה ע\"ג כלים לעל גבי ספסל אבל לרבי יוסי לא איצטריך למנקט ע\"ג כלים לגבי ספסל דהא מוחלקים הם לגמרי ולשיטה זו ניחא שלא כתב רבינו דין העבירו ע\"ג כלים שיש להם בית קיבול לענין דהרי הוא כמקוה כמ\"ש בע\"ג ספסל: \n\n" + ], + [ + "אחד האדם או הכלים לא יהיה דבר חוצץ וכו'. בפ\"ט דמקואות. \n", + "ומ\"ש דבר תורה וכו'. בריש עירובין (דף ד' ע\"ב): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אלו חוצצין באדם וכו'. פרק ט' דמקואות. \n", + "ומ\"ש לפלוף שחוץ לעין. יתבאר בסוף פרק זה. \n", + "ומ\"ש והדם יבש שע\"ג המכה. תוספתא דמקואות פ\"ו. \n", + "ומ\"ש וטיט של דרכים הנמצא שם תמיד אפילו בימות החמה. כך מפורש בתוספתא פ\"ז פירוש מה ששנינו במשנה פ\"ט שיתדות דרכים חוצצין: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש הדבש והדיו והחלב והדם. פרק כל כתבי (דף ק״ב ע״ב) ופ״ג דזבחים (דף ל״ה) ופ״ג דמנחות (דף כ״א) וס״פ תמיד נשחט (פסחים דף ס״ה:): \n", + "ומ\"ש ושרף התות והתאנה וכו'. בתוספתא דמקואות ומסיים בה טעם לשאר השרפין מפני שהם לכלוך הפירות פירוש ודרך בני אדם להקפיד עליהם: \n", + "ומ\"ש ודם שנסרך בבשר וכו'. כן כתב סמ\"ג וכתב שהטעם שאפילו לח חוצץ מפני שהוא דרך בני אדם להקפיד עליהם אמנם בפרק כל הפסולים אומר שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהם בדם והא הוי חציצה אלמא בבשר לח אינו חוצץ עכ\"ל. וי\"ל דהכא שאני דנסרך בבשר וכן מפורש בגמרא פרק ג' דמנחות אמר רב דימי בין לח בין יבש חוצץ מיתיבי הדם וכו' לחים אינה חוצצים לא קשיא הא דסריך הא דלא סריך ומפרש רבינו נסרך לבשר: \n", + "האבר והבשר המדולדלים חוצצין. תוספתא שם ונראה שהטעם מפני שמעת שנדלדלו הם חשובים כקטועים והוי כאילו נתגלה מקום חיבורם ונראה לבוא שם מים ועכשיו כשזה בא לטבול נמצאו אבר ובשר זה חופים על מקום חיבורן ומונעין אותו מלבא במים והו\"ל כבית הסתרים שאם יש דבר חוצץ מעכב בטבילה. ועי\"ל דהא דקאמר דחוצצין היינו לומר שאם נמצא בהם שום דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה שאף על פי שהם מדולדלים כגוף הם חשובים: \n\n" + ], + [ + "בית הסתרים באשה חוצץ וכו'. משנה פרק ט' דמקואות. \n", + "ומה שכתב במה דברים אמורים בנשואה וכו'. תוספתא: \n\n" + ], + [ + "האגד שע\"ג המכה וכו'. עד אינן חוצצין. תוספתא. \n", + "ומה שכתב והטבעות וכו'. שבת עלה נ\"ב ע\"ב: \n\n" + ], + [ + "חוטי צמר וכו'. משנה רפ\"ט דמקואות ושבת עלה נ\"ז. \n", + "ומ\"ש אבל חוטי שיער. שם ואע\"ג דבשם רבי יהודה היא שנויה אמרינן בר\"פ במה אשה דמודים לו חכמים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש חוטין שבצואר וכו' אבל חבקים שבצואר וכו'. ריש פרק במה אשה: \n\n" + ], + [ + "שיער שעל הלב וכו' וכן קלקלי הזקן וכו'. פ\"ט דמקואות שם: \n\n" + ], + [ + "חץ התחוב באדם וכו' וכן מי שבלע טבעת טמאה. בסוף מקואות. \n", + "ומ\"ש שכבר ביארנו. בה' טומאת מת פכ\"ד: \n", + "נכנסו צרורות וכו'. בתוספתא דמקואות פ\"ח נכנסו צרורות וקסמים בסדקי רגליו מלמטה ר\"ע אומר אינו חוצץ ומשמע לרבינו דכיון דבשמא דיחידאה קתני לה פליגי עליה רבנן ועי\"ל דטעמא דר\"ע משום דס\"ל דבית הסתרים לא בעינן שיהיו ראויים לביאת מים ובפ\"ק דקידושין (דף כ\"ה) ובפרק תינוקת אמרינן דבעינן שיהיו ראויים לביאת מים: \n\n" + ], + [ + "אספלנית מלוגמא וכו'. דברים אלו במחלוקת הם שנויים בתוספתא בפרק הנזכר וכבר נתבאר דהלכה כמ\"ד דבעינן שיהיו ראויים לביאת מים: \n", + "היתה בו שערה אחת וכו'. תוספתא בפרק הנזכר: \n\n" + ], + [ + "לא יטבול אדם וכו'. משנה פ\"ט דמקואות. \n", + "ומ\"ש ואם טבל אינו חוצץ. תוספתא פרק ח' דמקואות: \n\n" + ], + [ + "האוחז באדם ובכלים וכו'. משנה פ\"ח דמקואות האוחז באדם ובכלים ומטבילם טמאים ואם הדיח ידיו במים טהורים ר\"ש אומר ירפה כדי שיבאו בהם המים ומשמע לרבינו דת\"ק סבר דלא מהני רפיון ידים: \n\n" + ], + [ + "המפשלת בנה וכו'. בפרק תינוקת (דף פ\"ז) וכגירסת ר\"ח שכתבו התוספות: \n\n" + ], + [ + "נדה שנתנה שערה בפיה וכו'. בפרק ח' דמקואות. \n", + "ומה שכתב או שנמצא עצם בין שיניה וכו'. בפרק קמא דקידושין (דף כ״ה) ובפרק תינוקת (נדה ס״ו:) \n", + "נתנה מעות בפיה וכו'. שם טהורה מטומאתה אבל טמאה היא ע\"ג רוקה פירוש טהורה מטומאת נדה ומותרת לבעלה פירוש וטמאה על גבי רוקה שנתלש על המעות קודם טבילה וטמאה מתורת מגע דרוקה מטמא במגע ובמשא: \n\n" + ], + [ + "ואלו שאין חוצצין באדם וכו'. משנה פ\"ט דמקואות. ודע דאיתא בתוספתא רבי יונתן בן יוסף אומר ציפורן שפירשה רובה הרי זו אינה חוצצת ורבינו סתם דבריו כלשון המשנה ולא חילק ואפשר שהוא ז\"ל מפרש דלרבותא נקט פירשה רובה וכ\"ש מיעוטה א\"נ דאה\"נ דמפרש דבדוקא נקט פירשה רובה אלא דכיון דמשמע דיחידאה קאמר לה משמע דרבים פליגי עליה. \n", + "ומ\"ש לפלוף שבעין. יתבאר בסוף פרק זה: \n\n" + ], + [ + "שתי שערות או יתר וכו'. בפרק תינוקת (נדה דף ס״ז) אמר רבה בר בר חנא נימא אחת קשורה חוצצת ג' אינן חוצצות שתים איני יודע ור״י אמר אין לנו אלא אחת ופסק כר״י. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה מקפיד עליו וכו'. הוא ע\"פ מה שנתבאר בסוף פ\"א: \n", + "כתב הראב\"ד ויראה לי ששערו של אדם כגופו (של אדם) הוא חשוב וכו'. א\"א כדברי הגאונים הוא העיקר עכ\"ל ואין בזה הכרע: \n\n" + ], + [ + "תקנת עזרא היא וכו'. בסוף פרק מרובה (בבא קמא דף פ\"ב). \n", + "ומה שכתב ואם אפשר לה לחוף בלילה וכו'. בפרק תינוקת (נדה דף ס״ח) שלח רבין באגרתיה אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול במוצאי שבת ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והא בעינן תיכף לחפיפה טבילה וליכא וכו' והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה אלא קשיא הלכתא אהלכתא ל״ק הא דאפשר הא דלא אפשר ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דלהאי מסקנא ליתא לפיסקא דפסק התם מרימר כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר אלא לעולם לא הפסיק בין יום דחפיפה ליום דטבילה יותר מיום אחד ומפרש רבינו הא דאפשר הא דלא אפשר דהיינו לומר דהיכא דא״א לחוף בליל טבילה מפני הדחק כגון שא״א למצוא מים חמין בליל טבילה מפני שיוצאים בשיירא או מפרשים בים וכיוצא בזה או מפני החולי כלומר שיש לה חולי שהמים חמין מזיקין לה בעת התעוררות החולי ויודעים שבליל טבילה היא העונה דכיון דא״א לעשות בע״א יכולה להקדים לחוף קודם ליל הטבילה ואפילו אם יכריח הדוחק או החולי להקדים לחוף מיום ראשון והטבילה אינה עד ליל שלישי יש לה רשות אבל להרחיק יותר לא דהא אמאי דשלח רבין באגרתיה אשה לא תחוף בע״ש ותטבול במו״ש אמרינן דהיינו בדאפשר אבל בדלא אפשר שפיר דמי ודוקא בשיעור הרחקה זו אבל להרחיק טפי לא דלא לחנם נקט רבין האי שיעורא ונ״ל שלדעת רבינו ע״ש ומו״ש דנקט לדוגמא נקטינהו ולאו דוקא אלא ה״ה לחוף ביום ראשון ולטבול בליל שלישי וכן כיוצא בשאר הימים דהא לפי מ״ש מפני דוחק או חולי אין טעם לתלות ההיתר הזה בע״ש ומו״ש יותר מבשאר הימים: \n\n" + ], + [ + "טבלה ועלתה וכו'. בפרק תינוקת (נדה דף ס״ו ע״ב) אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול איכא דאמרי באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול ופסק כלישנא בתרא: \n", + "וכתב הראב\"ד אם באותו היום שחפפה טבלה א\"א הא קי\"ל כלישנא בתרא וכו'. טעמו מפני שהוא גורס כהרי\"ף והר\"ן דבלישנא בתרא גרסינן אם סמוך לחפיפה טבלה ולפי גירסתם הלכה כלישנא בתרא דתלי מילתא באם סמוך לחפיפה טבלה שהוא זמן מועט מאם ביום שחפפה טבלה דמשמע אפילו חפפה בבקר וטבלה בערב נמי ולפיכך משיג על רבינו למה פסק כלישנא קמא ונראה עוד שהראב\"ד גורס כלישנא קמא אינה צריכה לחוף ולטבול ובלישנא בתרא גורס אינה צריכה לא לחוף ולא לטבול ומשיג על רבינו למה פסק כלישנא קמא דמשמע שאינו פוטרה אלא מחפיפה ולא מטבילה ה\"ל למפסק כלישנא בתרא דפטר לה אף מטבילה והשיג עליו עוד ממה שלא כתב דין זה אצל דין מי שטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ וכתבו אצל דין תיכף לחפיפה טבילה דמשמע דמש\"ה אמרינן כשנמצא עליה דבר חוצץ דאי לא טבלה סמוך לחפיפה צריכה לחוף ולטבול אבל אם לא היה צריך לסמוך טבילה לחפיפה לא הוה אמרינן דצריכה לחוף ולטבול וכתב שזה אינו דאפילו אי לא הוה בעינן לכתחילה למיסמך טבילה לחפיפה היכא דאשתכח ריעותא הוה חיישינן כל שלא סמכה טבילה לחפיפה כך נראה לי ביאור דברי הרב רבי אברהם בן דוד וליישב דעת רבינו י\"ל דאיהו ז\"ל גריס כגירסא דידן דלישנא בתרא הוא אם ביום שחפפה טבלה וגם גריס ביה אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ומפרש דהיינו לומר דאינה צריכה תרתי חפיפות וטבילה דבטבילה לחודה סגי אבל טבילה מיהא בעיא בכל גוונא ובזה נסתלקו מעליו שתי השגות הראשונות ובהכי ניחא נמי ההשגה השלישית דכיון דחפיפה אינה אלא תקנת עזרא אי לא הוה מתקן לסמוך טבילה לחפיפה אפילו לא טבלה ביום החפיפה ונמצא עליה אחר טבילה דבר החוצץ לא היתה צריכה לחזור ולחוף אבל מאחר שהתקין שביום טבילה חפיפה כשנמצא עליה דבר חוצץ אם לא טבלה ביום חפיפה הצריכוה לחזור ולחוף והר\"ן כתב בפרק ב' דשבועות (דף ש\"מ) וז\"ל הרמב\"ם כתב אם ביום שחפפה טבלה וכו' משום דלמקצת נוסחאות לישנא בתרא הוא ומיהו לאו למימרא דלההוא לישנא כל שחפפה באותו יום אע\"פ שלא היה סמוך לטבילה דלא חיישינן ואע\"פ שנמצא עליה דבר החוצץ דהיכי אפשר דאע\"ג דאתיא לידי ריעותא לא נחוש ואע\"פ שהרחיקה טבילתה מחפיפתה אלא להכי נקט יום לאשמועינן טעמא דנמצא עליה דבר חוצץ הא לאו הכי אינה צריכה לחוף ולטבול אע\"פ שלא חפפה ביום שטבלה וזה לא נתבאר יפה בדברי הרמב\"ם וכבר השיגו הראב\"ד עכ\"ל. נראה שהר\"ן מפרש שהראב\"ד סובר בדברי רבינו שדעתו לומר שכל שחפפה באותו יום אע\"פ שלא היה סמוך לטבילה לא חיישינן אף ע\"פ שנמצא עליה דבר חוצץ והשיגו משום דהיכי אפשר דאע\"ג דאתייליד ריעותא לא נחוש אף ע\"פ שהרחיקה טבילתה מחפיפתה דלא אשמעינן האי לישנא אלא דהיכא דלא נמצא עליה דבר החוצץ אינה צריכה לחוף ולטבול אע\"פ שלא חפפה ביום שטבלה וז\"ש הראב\"ד דאפילו לא בעינן סמוך לכתחילה השתא דאשתכח ריעותא חיישינן וכו' ואיני יורד לסוף דעתו של הר\"ן בזה שכתב וזה לא נתבאר יפה בדברי הרמב\"ם שמבואר הוא מאד בדבריו דבנמצא עליה דבר החוצץ קאמר אם ביום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף פעם שניה שהרי תחילת לשונו הוא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר החוצץ ודוחק לומר שהיתה להם נוסחא אחרת בדברי רבינו ומ\"ש בביאור דברי רבינו ובביאור דברי הראב\"ד הוא הנכון: \n\n" + ], + [ + "לא תחוף אשה וכו'. בפרק תינוקת (נדה דף ס״ו ע״ב) וברפ״ב דמסכת כלים כתב רבינו בפירוש המשנה דנתר שהוא שקורין בלשון לעז גריד״א וכן כתב הריב״ש שהוא מוחה ביד הנשים שלא יחופו ראשן בגריד״א ביום הטבילה וכתב הטור דהוא הדין לשאר דברים המסבכים את השיער וכתב מהרי״ק בדיעבד אם עיינה וראתה יפה שערה שאינו נקשר דלא מסובך זה בזה ולא נקטף עלתה לה חפיפה: \n\n" + ], + [ + "נדה שנתנה תבשיל לבנה וכו'. בפרק תינוקת (נדה דף ס״ז): \n\n" + ], + [ + "שרטה בבשרה וכו'. בפרק תינוקת אמר רמי בר אבא הני ריבדי דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי מכאן ואילך חייצי: \n", + "וכתב הראב\"ד מפני שהדם נקפה כגלד שעל המכה א\"א זה שיבוש שהרי שנינו גלד שעל המכה אינו חוצץ וכו'. ואני אומר שמ\"ש על דברי רבינו שהוא שיבוש הוא לפי הנוסחא שנזדמנה לו בדברי רבינו שהיה כתוב בה כגלד שעל המכה אבל לנוסחא שהיא כגלד שעל גבי מכה וכך היא בספרים שלנו אין כאן שיבוש דלשון שעל גבי היינו ע\"ג המכה מבחוץ ונ\"א מצאתי שכתוב בה שחוץ למכה והיא הנכונה: \n", + "ומ\"ש הלא דבר הנראה לעינים הוא וכו'. זה פשוט שהטעם שלא רצה לתלות אלא בשלשה ימים הוא ממאי דאיתמר בריבדא דכוסילתא: \n", + "ומ\"ש דמאן לימא לן שהשריטות דומות לריבדא אפשר לומר שרבינו אינו מפרש ריבדא וינטוש\"א כדמשמע שמפרש הראב\"ד אלא מפרש דריבדא ר\"ל שריטה ואפילו את\"ל דריבדא היא וינטוש\"א לא משמע ליה לפלוגי בין שריטות הללו לשריטות אחרות דהא חזינן שאין דם שופע משריטות שנעשו ע\"י וינטוש\"א שלשה ימים ולא אפילו חצי יום הלכך אין לחלק בין שריטות לשריטות וגמרא דנקט ריבדא לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וא\"ת שהראב\"ד מפרש דריבדא היינו שאנגראדור\"ה נאמר דרבינו אינו מפרש כן אלא שהיא שריטה: \n", + "וכן לפלוף שבעין. בפ״ט דמקואות תנן גבי אלו חוצצין לפלוף שחוץ לעין וגבי אלו שאינן חוצצין תני לפלוף שבעין ובפרק תינוקת (נדה דף ס״ז) אמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ אימתי נקרא יבש משהתחיל לירק וכתבו התוספות לח אינו חוצץ דוקא שבתוך העין מפני שהליחה שבעין מלחלחתו ואינה מניחתו להיות יבש אבל לפלוף חוץ לעין אפילו לח [חוצץ] והכי משמע בפ״ט דמקואות וכו' דלא מפליג בין לח ליבש אלא בין חוץ לעין לתוך העין והיינו בלח דיבש בעין נמי חוצץ ע״כ וכ״נ מדברי רבינו שכתב לעיל דלפלוף שחוץ לעין חוצץ ולפלוף שבעין אינו חוצץ וכאן כתב לפלוף שבעין אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ ובנדה משמע בהדיא דלעיל מיירי בלח ומש״ה מפליג בין בעין לחוץ לעין דאילו יבש אפילו בתוך העין נמי חוצץ. והרא״ש כתב בפ' תינוקת (הל' מקואות סי' כ״ה) אהא דמר עוקבא והיינו כי הך דתנן שחוץ לעין חוצץ שבתוך העין אינו חוצץ כי אותו שבתוך העין הוא לח ומחוץ לעין הוא יבש ומפרש מר עוקבא שיעור יבשותו משיתחיל לירק עכ״ל. נראה מדבריו שהוא סובר שבתוך העין לא שייך ביה יבשות ואע״פ שהוא יבש הרבה חוצץ מפני שהדמעה מלחלחתו במקום דיבוקו ואינו חוצץ ומר עוקבא דאמר יבש חוצץ בחוץ לעין דוקא קאמר וכ״כ הטור בשמו וכתב (הטור בי״ד סימן קצ״ח) וז״ל והרמב״ם חילק על שבתוך העין בין בתוך שלשה ימים לאחר שלשה ושחוץ לעין כתב סתם חוצץ אפילו תוך שלשה עכ״ל. ונראה שכתב כן מפני שנמצא לרבינו שכתב כאן שרטה בבשרה והוציאה דם וטבלה בתוך שלשה ימים אין מקום השריטות חוצץ לאחר ג״י חוצץ מפני שהדם קופה שם כגלד שעל גבי מכה וכן לפלוף שבעין אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ בנדה ועלה על דעת הטור דכיון דעל מאי דמפליג בשריטות בין תוך שלשה ימים לאחר שלשה כתב וכן לפלוף שבעין שהוא להשוות לפלוף שבעין לשריטות גם לענין לחלק בין תוך שלשה לאחר שלשה ואם זו היתה דעת הטור יש לתמוה על רבינו איך נתן סימן ליבשותו שהתחיל להוריק שאם הוא תוך שלשה ימים אפילו הוריק נמי אינו חוצץ ואם הוא לאחר שלשה ימים אפילו לא הוריק נמי חוצץ ואם תאמר דתוך שלשה ימים אינו חוצץ אפילו הוריק ואחר שלשה ימים נמי אינו חוצץ עד שיוריק דתרתי בעינן לשיחוץ שיהיה אחר שלשה וגם שיוריק או תאמר איפכא דאחר שלשה אע״פ שלא הוריק חוצץ ותוך ג' אם הוריק חוצץ לא הוריק אינו חוצץ א״כ יקשה מאי וכן דהא בשריטה לא תלי אלא בימים ובלפלוף תלי גם בהורקה וכיון שמה שהכריחו לטור בדברי רבינו דבלפלוף נמי מחלק בין תוך שלשה לאחר שלשה אינו אלא משום דמתיבת וכן משמע שמשוה אותם לגמרי מאחר שאינו משוה אותם לגמרי אזל ליה הכרח ועוד דלפ״ז אין אחד משני הפירושים מבואר בדברי רבינו וכיון דשקולים הם הי מינייהו נקטת ועוד שלא מצינו בגמרא מי שעלה על דעתו לחלק בלפלוף שבעין בין תוך שלשה לאחר שלשה ומהי תיתי ליה לרבינו לפלוגי בינייהו ועל הטור שהביא דברי רבינו בסגנון זה יש לדקדק מה היה סבור בדבריו דאין לומר שהיה סבור שאינו מחלק בלפלוף אלא בין שלשה לאחר שלשה ולא בין הוריק ללא הוריק שהרי כתב אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ ואם היה סובר דבתרווייהו מפליג בין תוך שלשה לאחר שלשה ובין הוריק ללא הוריק וכפירוש אי זה משני הפירושים שכתבתי לעיל הוה ליה לפרש ולכתוב כן בשמו ולא לסתום כמו שעשה וכ״ש שכבר הוכחתי שאין לאחד מאותם הפירושים קיום. לכך נ״ל שהוא פשוט דלא מפליג רבינו בלפלוף בין תוך שלשה לאחר שלשה כלל אלא בהתחיל להוריק בלבד תליא מילתא. \n", + "ומ\"ש על שרטה בבשרה וכו' וכן לפלוף שבעין לא להשוותם לחלק בין תוך שלשה לאחר שלשה כתב כן אלא לומר דכשם שדם היוצא משריטות משכחת לה דחוצצין אע\"פ שהדם הזה מהגוף יצא וגם אינו עומד אלא ע\"פ השריטה בלבד מפני שאנו חוששין שנתפשט חוץ למקום השריטה אע\"פ שאינו נראה כך לפלוף שבעין אע\"פ שיצא מהגוף וגם אינו אלא בתוך העין ולא חוצה לו חוצץ אם הוא יבש דהיינו שהתחיל להוריק א\"נ דה\"ק כשם שדם זה כשנתייבש חוצץ כך לפלוף שבעין כשנתייבש חוצץ אלא שיבשותו של זה תלויה בשלשה ימים ושל זה תלוי בשיתחיל להוריק: \n\n" + ], + [ + "כוחל שבעין וכו'. פרק תינוקת (נדה דף ס״ז) אמר שמואל כחול שבתוך העין אינו חוצץ שעל גבי העין חוצץ אם היו עיניה פורחות אפילו על גבי העין אינו חוצץ ומפרש רבינו פורחות פתוחות ולא פתוחות יותר מדאי קאמר דאם כן לא עלתה לה טבילה אף על פי שאין להם כחול כמו שכתב רבינו בסמוך אלא היינו לומר שאינם סגורות תמיד אלא שפותחתן וסוגרתן וכלישנא קמא דרש״י. והטור נזדמנה לו נוסחא משובשת בדברי רבינו וגירסת ספרים שלנו בדברי רבינו עיקר שכתוב בהם ואם היו עיניה פתוחות אף על גבי העין אינו חוצץ ומצאתי נוסחא אחרת שכתוב בה ואם היו עיניה פורחות והיא הנכונה: \n\n" + ], + [ + "פתחה עיניה ביותר וכו'. שם אמר ר\"י פתחה עיניה ביותר או עיצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה: \n", + "בד\"א לענין טהרות וכו'. בפרק תינוקת בתר מאי דאמרינן נתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה והני ריבדי דכוסילתא מתלתא יומין ואילך חייצי וההיא דלפלוף שבעין יבש חוצץ וההיא דכוחל שע\"ג העין חוצץ אא\"כ היו עיניה פורחות וההיא דפתחה עיניה ביותר או עיצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה אמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי איתמר הכי לענין טהרות איתמר אבל לבעלה ש\"ד כך היא גירסת הרי\"ף וכן היה גורס רבינו ויש לתמוה על רבינו למה לא הזכיר ההיא דלפלוף שבעין בגירסא בד\"א לענין טהרות ונ\"ל שטעמו משום דמדין שרט ישן משתמע שפיר שהרי השוה אותם לעיל בלשון וכן לומר דכשם שזה חוצץ יבש כך זה חוצץ יבש זה כשיעור יבשותו וזה כשיעור יבשותו כמו שפירשתי לעיל וכיון דאשמעינן בחד מינייהו דאפי' יבש שיעור יבשותו אינו חוצץ אלא לטהרות אבל לא לבעלה ממילא נשמע דה\"ה לאידך דאפילו יבש שיעור יבשותו אינו חוצץ אלא לטהרות ולא לבעלה ומדברי רבינו שכתב נדה שנתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה מפני השמנונית שעל ידיה ואח\"כ כתב בד\"א לענין טהרות וכו' נראה דבתבשיל שאינו נדבק לגמרי מיירי אלא דכיון דסתם תבשיל אית ביה שמנונית חיישינן שמא נדבק בידה וחייץ מדרבנן לטהרות אבל לא לבעלה ולפ\"ז אם היה התבשיל מדברים הנדבקים שחוצצין מדאורייתא אף לבעלה חוששין שמא נדבקו בה וצריכה לטבול וכבר היה אפשר לומר שמ\"ש רבינו שאינם חוצצין אלא מדבריהם לא משום דשמנונית אינו מהדברים החוצצין בכ\"מ קאמר הכי דשמנונית שכתב רבינו היינו רבב וחייץ מדאורייתא אף לבעלה אלא משום דכיון דאין אותו הרבב על רוב גופה אפילו אם מקפיד עליו לא חייץ מדאורייתא אלא מדרבנן דמדאורייתא תרתי בעינן רובו ושיהיה מקפיד עליו וכיון דלא מיתסר אלא מדבריהם לא גזרו אלא לטהרות ולא לבעלה. אבל קשה על זה דא\"כ כשכתב בפ\"א מד\"ס שכל דבר החוצץ אם היה מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה אע\"פ שהוא על מיעוטו גזירה משום רובו שם היה לו לכתוב דהיינו לטהרות אבל לבעלה לא גזרו ועוד דמ\"ש ממפשלת בנה לאחריה וטבלה שכתב שלא עלתה לה טבילה חיישינן שמא היה טיט ברגלי התינוק ונדבק באמו ולא חילק בין טהרות לבעלה לפיכך נראה שפירוש ראשון עיקר ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב לעיל דין המפשלת בנה לאחריה וטבלה שלא עלתה לה טבילה ומשמע דאף לבעלה לא עלתה לה טבילה ולפי מ\"ש התוספות והרא\"ש הא דמפשלת את בנה אחריה דין נתנה תבשיל לבנה היא הו\"ל לרבינו לפרש דהא דחיישינן במפשלת את בנה לטהרות היא ולא לבעלה כמ\"ש בנתנה תבשיל לבנה וכל אינך שמעתתא דבתרה ולמה הוציא שמועה זו מכלל אותן שמועות כיון דלית הלכתא ככל הני שמעתתא קאי גבי לשמועה שקודם זו וצ\"ל שבגירסת רבינו היה כתוב מפשלת בנה קודם נתנה תבשיל לבנה אלא שצריך לתת טעם מ\"ש נתנה תבשיל לבנה ממפשלת בנה שזו עלתה לה טבילה לבעלה וזו לא עלתה לה טבילה ואפשר שהטעם משום דנותנת תבשיל לבנה יודעת שדרך תבשיל לידבק ובודאי נזהרת ולפיכך מותרת לבעלה אלא דלטהרות החמירו אבל מפשלת בנה אינה עשויה ליתן אל לבה שיש טיט בידי התינוק או ברגליו לפיכך חשו לה אף לבעלה: \n", + "וכל החוצץ בנדה לטהרות וכו': כתב הראב״ד וחוצץ בגר בשעת טבילה א״א אף זה תמה גר למה הקישו לטבילת טהרות עכ״ל. טעמו מדתניא בפרק החולץ (יבמות דף מ״ו ע״ב) כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ופירש״י ובנדה לבעלה ואע״פ שאין טבילתו לענין מגע טהרות כשאר טבילות עכ״ל ורבינו מפרש דבנדה דקתני לענין טהרות קאמר משום דבתוספתא דמקואות פ״ו קתני כל החוצצין בכלים חוצצין בנדה ובגר ובשעת טבילה ובחולין אין חוצצין ע״כ וודאי דכל לבעלה חולין הוא וא״כ הרי דמאי דלא חייץ בנדה לבעלה אי חייץ בה לטהרות חייץ נמי בגר: \n\n" + ], + [ + "מי שטבל ועלה וכו'. בפ\"ק דחולין (דף י'): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "(א-ג) ואלו חוצצין בכלים הזפת והחמר. משנה פרק ט' דמקואות: \n", + "הזפת שבכוס ושבצלוחית וכו' הזפת שבתמחוי וכו' המור והקומוס וכו'. בתוספתא דמקואות פרק שביעי: \n", + "היה זפת או חמר וכיוצא בהן וכו' עד על המרדעת. משנה פרק ט' דמקואות: \n", + "ומה שכתב על המרדעת משני צדדין. בסוף פרק אלו קשרים (שבת דף קי\"ד): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש על בגד תלמידי חכמים וכו'. משנה פרק ט' דמקואות ושבת קי\"ד וכרבי יוסי: \n\n" + ], + [ + "היו על המטפחות וכו'. שם (דף קל\"ד): \n\n" + ], + [ + "טבח שהיה דם על בגדו וכו'. בס״פ דם חטאת (זבחים דף צ״ח): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ה\"ז ספק אם חוצץ וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) היה הזפת או החמר וכו' לכלוכי צואה וכו' אבל לכלוכי שמרים וכו'. תוספתא דמקואות פ\"ז אלא שבסוף כתוב שם שע\"י הקרדום ושע\"י המגריפה אינן חוצצין הגלידו הרי אלו חוצצין ונראה שהיא נוסחא נכונה וצריך להגיה כן בלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "דבר ברור הוא וכו' אין בדבר זה הפרש וכו'. דברים פשוטים הם: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "(יא-טו) כל ידות הכלים וכו' עד לעקמומית שבה. ריש פרק עשירי דמקואות: \n", + "כתב הראב\"ד היה בו מקום שאין המים נכנסים בו וכו' א\"א זה עשה תחת מה שראה במשנה וכו'. קנישקנין פירש\"י כלי שיש לו שתי פיות וכן פירש הערוך שהוא כלי שיש לו שני נקבים בצדו ולפי דברי הראב\"ד מתני' ה\"פ כלי שהטבילו כדרכו כלומר שוליו למטה ואין בו נקב זולת פיו והיינו בלא זרבובית לא עלתה לו טבילה עד שיטנו על צדו שע\"י כך יכנסו המים בכולו שאילו היה נקב בצדו דהיינו זרבובית לא היה צריך להטותו על צדו שאפילו יטבילנו דרך שוליו ע\"י הנקב בצדו יכנסו המים בכולו: \n\n" + ], + [ + "בהמה שהיה וכו'. משנה וגמרא בריש פרק במה בהמה (שבת דף נ\"א ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "לא יטביל אדם את הקומקומוס בפחמין שבו וכו'. משנה פ\"ט דמקואות: \n\n" + ], + [ + "כלי שהוא מלא משקין וכו' עד הרי זה טהור. בסוף מקואות וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "כלי שתוכו טהור וכו'. פרק התערובות עלה ע\"ח (ע\"ב) אמרינן נותן טעם ברוב אי הוי דאורייתא תנאי היא דתניא דלי שיש בו יין לבן וחלב והטבילו הולכין אחר הרוב ר' יהודה אומר רואין אותו כאילו הוא יין אדום אם דיהא מראהו כשר ואם לאו פסול ורמינהו כלי שהוא מלא רוקין והטבילו וכו' אמר אביי ל\"ק הא דידיה הא דרביה וכו' רבא אמר בדלי שתוכו טהור וגבו טמא עסקינן דמדינא סגי להו בכל דהו ורבנן הוא דגזרו בהו דילמא חייס עלייהו ולא מבטיל ליה וכיון דאיכא רובא לא צריך ופירש\"י דלי טמא שיש בו יין לבן או חלב שאין מראיהן ניכר בתוך המים והטבילו. תנאי היא דרבנן פליגי [עליה דרבי יהודה] וכוותיה קיימינן. בדלי שהוא טהור וגבו טמא כגון שנטמא גבו בטומאת משקין דרבנן דקי\"ל תוכו אוגנו אזנו וידיו טהורים. דמדינא סגי ליה בכניסת מים לתוכו כל דהו שתעלה טבילה לשפתו דהא תוכו אין צריך טבילה ורבנן הוא דגזור שיטבילנו יפה דאי אמרת דסגי ליה בטבילת גבו דילמא חייס עלייהו [על מי החטאת] שלא יתערבו מי המקוה לתוכו [ויפסלו] ולא מטביל ליה לשפת הכלי לפיכך גזרו עליו להטבילו [ולפוסלו] וכיון דאיכא ריבויא תו לא צריך דהא טבילת תוכו חומרא בעלמא הוא עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד אמר אברהם נשתבש בשמעתא דזבחים וכו'. נראה שטעמו מפני שהוא מפרש הא דרבא כדפרשינן דקאי אר' יהודה דשני אביי אליביה התם הא דידיה הא דרביה ואתא רבא למימר לעולם חד תנא הוא וכרביה ס\"ל והכי קאמר ברובא סגי בדלי שהוא טהור וגבו טמא וכו' ופשטא דשמעתא הכי מוכח ורבינו נראה שמפרש דרבא לא קאי אדאביי אלא מילתא באנפי נפשה היא דאתא לפרושי ברייתא דדלי שיש בו יין לבן ואפשר שהביאו לפרש כן שלא היה גורס רבא אמר אלא אמר רבא ומילתא באנפי נפשה היא וכדאמרן ועדיין ק\"ל שכתב רבינו סתם אבל אם היה בו יין אדום לא עלתה לו טבילה דמשמע דבשום פנים לא עלתה לו טבילה והא ליתא אלא דאם דיהא מראהו כשר ולזה נתכוון הראב\"ד שכתב וביין אדום בעינן שידהו מראיו לדברי הכל ואפשר לדחוק ולומר דמשמע דמילתא דפשיטא היא שאם דיהו מראיו הרי הוא מים: \n", + "ומ\"ש רבינו או משאר משקין. צ\"ל דמשקים אדומים קאמר: \n\n" + ], + [ + "לגין שהוא מלא וכו' עד כאילו לא טבלה. תוספתא פ\"ז: \n", + "כתב הראב\"ד לישנא דתוספתא וכו'. בפ\"י דמקואות אלו שאין צריכין שיבאו בהם המים קשרי העני והנימין וחבט של סנדל ותפילה של ראש בזמן שהוא חוצה ושל זרוע בזמן שאינה עולה ויורדת ואזני החמת ואזני התרמיל ופירש שם רבינו קשרי העני הקשר שיקשור בגדיו אם יקרעו אשר אין כוונתו להתירם וכן קשרי הנימין והם הקשרים אשר יקשרו קצוות פתילים היוצאים מן הבגד וכו' וחבט של סנדל לולאות האזנים עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואם הקפיד עליהם חוצצין וכו'. נראה שלמד כן רבינו מדנקט קשרי העני משמע הא של בע\"ה צריכים שיבואו בהם המים וטעמא משום דסתם בע\"ה מקפיד וסתם עני אינו מקפיד אבל אם הקפיד העני הוי חציצה ואם לא הקפיד בע\"ה לא הוי חציצה דכלל גדול שנינו בספ\"ט זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ ובתוספתא פ\"ח שנוי בפירוש כדברי רבינו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(כב-כד) ואלו שצריכים שיבואו בהם וכו'. פרק י' דמקואות אלו שהם צריכין שיבאו בהם המים הקשר שבפרקסין שבכתף ושפה של סדין צריך למתח ותפלה של ראש בזמן שאינה חוצה ושל זרוע בזמן שהיא עולה ויורדת ושנצין של סנדל ונראה שרבינו מפרש דה\"ק הקשר שבפרקסין ושבכתף ופרקסין ר\"ל חלוקים וה\"פ הקשר שבפתחי החלוקים שהם עשויות לולאות וכן הקשר שבלולאות שבכתף: \n", + "ומ\"ש רבינו לחלק בין נימי הבגדים שנקשרו מאליהן לקשרי נימי הבגדים שקשרן תוספתא פ\"א: \n", + "ומ\"ש שפה של סדין צריך למתח. פירושו הקמטים שיש בשפת הסדין צריך למתחן כדי שיבאו בהם המים: \n", + "הסלים של גת ושל בד וכו'. ג\"ז תוספתא פ\"ח: \n", + "הכר והכסת וכו' עד וינוחו מבעבוען. פ\"י דמקואות: \n\n" + ], + [ + "כל ידות הכלים וכו'. שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "כלי טמא שנתן בתוכו כלים אחרים וכו'. בפ״ו דמקואות דלי שהוא מלא כלים והטבילו הרי אלו טהורים ואם לא טבל אין המים מעורבים עד שיהיו מעורבין כשפופרת הנאד ובפ' חומר בקודש (חגיגה דף כ״ב) מאי קאמר ואם לא טבל ה״ק ואם אינו צריך להטבילו ופירש״י ואם אינו צריך להטבילו ואתה בא לטהר כדים שבתוכו ע״י מים המעורבים למקוה עד שיהו מעורבים דרך פה רחב כשפופרת הנאד אבל כשהכלי טמא אפי' פיו צר כל שהו כלים שבתוכו טהורים דמגו דסלקא טבילה לגופו של כלי ליטהר ע״י מים הנכנסין דרך פיו דכטומאתו כן טהרתו סלקא נמי טבילה לכלים שבתוכו: \n", + "ומ\"ש ואם הטהו על צדו וכו'. תוספתא פ\"ה: \n", + "ומ\"ש בד\"א לתרומה אבל לקדש וכו'. משנה וגמ' ר\"פ חומר בקדש: \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו למעלה במקומו. פי\"ב משאר אה\"ט: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) דין תורה שכל מים מכונסים וכו' שיערו חכמים אמה על אמה וכו'. פשוט במסכת מקואות ובכמה מקומות בגמרא מהם בסוף מסכת ע\"ז (דף ע\"ה ע\"ב) ובספ\"ק דחגיגה (דף י\"א) ובעירובין פ\"ק (דף ד' ע\"ב) ופ\"י דפסחים (דף ק\"ט ע\"ב) ופ\"ג דיומא (דף ל\"א) ומשמע בפרק עושין פסין דהני אמה על אמה ברום שלש אמות במרובע הוא ולא בעיגול: \n", + "ומ\"ש רבינו בין שאובים בין שאינם שאובים ומד\"ס שהמים השאובים פסולים לטבילה. דעת רבינו כדעת ר\"י שכתבו התוס' בספ\"ק דפסחים בשם ר\"י והביאו ראיות לדבר וכתב הר\"ן בפרק המוכר את הבית ובפ\"ב דשבועות שכן נראה מדברי הר\"י ן' מיגש ושכן דעת הגאונים וכתב הרמב\"ן שכן דעת הרי\"ף ויש חולקים בדין זה ככתוב על ספר ב\"י: \n", + "ולא עוד אלא מקוה מים וכו'. רפ\"ג דמקואות ופ\"ק דעדיות ופ\"ק דשבת ופרק ב' דחגיגה (דף ט\"ו): \n", + "אע\"פ שפיסול מים שאובים מדברי סופרים למדוהו בהיקש וכו'. בת\"כ: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו כיצד המניח קנקנים בראש הגג וכו' עד הרי זה ישבור את הקנקנים עד והמים הנקווים מהם מקוה כשר. משנה בפ\"ב דמקואות המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים ר\"א אומר אם עונת גשמים היא או אם יש מעט מים בבור ישבר ואם לאו לא ישבר רי\"א בין כך ובין כך ישבר או יכפה אבל לא יערה פירוש רבי אליעזר סבר הא דמכשרינן במניח קנקנים אע\"פ שיש בו קצת תפיסת ידי אדם היינו דוקא ע\"י תערובת מים אחרים דוקא שישבר הקנקנים ולא ישים ידיו בהם אף לכפותם דאז חשיב תפיסת ידי אדם לפסול ור\"י סבר דמכשרינן אפילו עשה כל המקוה מהם ואפילו שלח יד בהם לכפותם ובלבד שלא יגביהם לערותן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש עוד רבינו המניח כלים תחת הצינור. משנה פ\"ד דמקואות המניח כלים תחת הצינור וכו' פוסלים את המקוה אחד המניח ואחד השוכח כדברי ב\"ש וב\"ה מטהרים בשוכח אר\"מ נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור א\"ר יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת ומייתי לה בפרק קמא דשבת (דף י\"ו ע\"ב) ואיתמר עלה אמר רב משרשיא דבי רב אמרי הכל מודים בשהניחם בשעת קישור עבים טמאים בשעת פיזור עבים ד\"ה טהורים לא נחלקו אלא שהניחם בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו מ\"ס בטלה מחשבתו ומ\"ס לא בטלה מחשבתו ופירש\"י תחת הצינור שקבעו ולבסוף חקקו להמשיך מים למקוה דשוב אינו נפסל אבל הכלים פוסלים משום שאינם מטהרים. בשכח ולא חשיב שאיבה הואיל ולא לכך נתכוונו. בחצר שלא תחת הצינור ונתמלא מן הנוטפים ונפלו למקוה שהוא טהור. במניח תחת הצינור ובשהניחן בשעת קישור עבים ואח\"כ נתפזרו ושכחן כדמוקי לה לקמן הוא דפליגי ביה דגלי דעתיה שרצה שיפלו לתוכו ומשום פיזור עבים לא בטלה מחשבתו ראשונה אבל במניח בחצר ואפי' בשעת קישור עבים ונתפזרו לא מוכחא מחשבה קמייתא שפיר מעיקרא הילכך בטלה. במקומה עומדת במניח תחת הצינור בקישור עבים לא נמנו ורבו עליהם לבטל דברי ב\"ה דלא חזרו בהם. הניחן תחת הצינור בשעת קישור עבים ואיחרו גשמים לבא ויצא למלאכתו ושכחן דברי הכל הואיל ומתחילה לכך נתכוון לא בטלה מחשבתו. בשכחן דברי הכל טהורים דליכא גלוי דעתא. בטלה מחשבתו דכי נתפזרו אסח דעתיה דסבר לא ירדו גשמים עוד עכ\"ל: \n", + "ובפ\"ב דמקוואות תנן הסייד ששכח עציץ בבור ונתמלא מים אם היה המים צפין על גביו כל שהן ישבר אם לאו לא ישבר דברי ר\"א ר\"י אומר בין כך ובין כך ישבר המסדר קנקנים בתוך הבור ונתמלאו מים אע\"פ שבלע הבור את מימיו הרי זה ישבר ותניא בתוספתא פרק שלישי ר\"י אומר בין כך ובין כך ישבר [רבי יוסי אומר משום ר\"י אף יטה ובלבד שלא יטול] כלומר שלא יטול בידיו ויערן פי' הסייד שסד את הבור בסיד והביא הסיד בעציץ ושכח העציץ בבור ונתמלא מים אם המים צפים ע\"ג העציץ לא חשיבי המים שבתוכו שאובים כיון שמחוברים למקוה וישבר העציץ אבל אם הגביה ועירה המים למקוה נעשו שאובים ואם לא היו צפים נעשו שאובים ור\"י סבר אפילו אין המים צפים על גביו לא חשיבי המים שבתוכו שאובים כיון שמחוברים למקוה וישבר אבל לא יכפה דחשיב תפיסת ידי אדם יותר ממניח קנקנים לנגבן דהתם לא חישב עליהם לקבלה מעולם דלא העלם אלא לנגבם. המסדר קנקנים בתוך הבור שהוא מלא מים כדי שיבלעו המים בתוך דפני הקנקנים ולא יבלעו היין שינתן לתוכן ונתמלאו מים שנבלעו המים בדפנותיהם וגם עברו לתוכן עד שנתמלאו מים אע\"פ שבלע הבור מימיו ישבר הקנקנים שהמים שבתוכן לא חשיבי שאובים שלא כיון שיכנסו המים לתוכן. ודברי רבינו תמוהים מכמה פנים חדא דמשמע שפסק כב\"ש דפסלי במניח תחת הצינור אף בשוכח ואמאי שבק ב\"ה ופסק כב\"ש ואע\"ג דרבי מאיר אמר נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה הא ר\"י אמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת וקי\"ל ר\"מ ורבי יוסי הלכה כר\"י. ועוד שכתב דמניח כלים תחת הצינור בכל עת ובכל זמן פסולים כלומר בין שהניחן בשעת קישור העבים פסולים וזה היפך ממאי דאוקימנא בפ\"ק דשבת דהכל מודים בשהניחן בשעת פיזור עבים שהם טהורים. ועוד שכתב שגזרו על השוכח בחצר והא בהדיא תנן דמודים ב\"ש בשוכח בחצר שהוא טהור. ועוד שהוא מניח חילוק דבשעת קישור העבים ושעת פיזור העבים בחצר ולא בצינור ולפ\"ז משמע דכי אמרינן לא נחלקו אלא שהניחן בשעת קישור העבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו מ\"ס בטלה מחשבתו ומ\"ס לא בטלה מחשבתו דהיינו לומר דב\"ה סברי בטלה מחשבתו וב\"ש סברי לא בטלה וכיון שהוא ז\"ל פוסק כב\"ש כמו שקדם ה\"ל לפסוק גם בזה דפסולים כב\"ש דאמרי לא בטלה מחשבתו ועוד דלפי מה שהוא ז\"ל מניח חילוק דקישור עבים ופיזורם בחצר מיירי בשכח וכן אם הניחם בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו למה לא כתב דין השוכח: \n", + "ונראה לומר שרבינו ז\"ל מפרש דכי אמר ר\"י עדיין מחלוקת במקומה עומדת פליג בין אמאי דאמר ר\"מ נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה בין למאי דאמר מודים בשוכח בחצר שהוא טהור דסבר ר\"י דבין במניח בין בשוכח בין תחת הצינור בין בחצר סברי ב\"ש דפסול וב\"ה מטהרים בשוכח תחת הצינור וכ\"ש בשוכח בחצר ומשום דאיכא למיתמה אסברת ר\"י דנהי דתחת הצינור גזרו ב\"ש שוכח אטו מניח משום דדרך להניח כלים תחת הצינור לקבל מים הילכך שייך למיגזר ביה אבל בחצר דאינו מצוי כ\"כ להניח בו כלים לקבל מים נהי דאסרו במניח לא היה להם לגזור בשוכח ולהכי אוקי רב משרשיא דבין לר\"מ בין לרבי יוסי אליבא דב\"ש בקישור עבים ופיזור עבים תליא מילתא דכשהניחן בשעת קישור עבים אע\"פ שהוא חצר ד\"ה טמאים כלומר בין לר\"מ בין לרבי יוסי כיון שהוא שעת קישור עבים כך עשוי לירד מים בחצר כמו שעשוי לקלח הצינור ולב\"ש דגזרי בצינור שוכח אטו מניח ה\"נ גזרו בהניח בחצר בשעת קישור עבים שוכח אטו מניח וב\"ה דלא גזרי בצינור ה\"נ לא גזרי ובהניחן בשעת פיזור עבים ד\"ה טהורים כלומר דבין לר\"מ בין לרבי יוסי מודו ב\"ש דטהור ואפילו במניח וכ\"ש בשוכח לא נחלקו אלא בשהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וכו' מ\"ס בטלה מחשבתו וכו' כלומר לא נחלקו ר\"מ ורבי יוסי אליבא דב\"ש אלא בשהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וכו' מ\"ס בטלה מחשבתו כלומר דר\"מ סבר דמודו ב\"ש דבטלה מחשבתו ואפי' במניח טהורים דכיון דנתפזרו העבים אסח דעתיה והילכך אע\"פ שלא שכח טהורים והא דקאמר ר\"מ דמודים בשוכח לאו משום דליבעי שישכח ממש אלא לנתפזרו העבים קרי שוכח דכשם שהשוכח הוא מסיח דעתו מהדבר כך כשנתפזרו העבים הסיח דעתו מהמים ומ\"ס לא בטלה מחשבתו כלומר רבי יוסי דאמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת סבר דלב\"ש כיון שהניח בשעת קישור עבים אע\"פ שנתפזרו לא בטלה מחשבתו הילכך הם פסולים וסובר עוד רבינו דהלכה כר\"מ משום דבגמרא אמרינן דר\"ט ס\"ל כוותיה: \n", + "והשתא ניחא כל דבריו שמ\"ש בתחת הצינור דבכל עת ובכל זמן פסולין היינו משום דסבר דמאי דאוקי רב משרשיא דבשעת פיזור עבים ד\"ה טהורים וכו' לא קאי אלא למניח בחצר דוקא אבל במניח תחת הצינור פסולין משום דהיינו כב\"ש דהלכתא כוותייהו לדעתו ז\"ל כר\"מ דאמר נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה: \n", + "ומ\"ש וכן המניח הכלים בחצר בשעת קישור עבים פסולים וכן גזרו בשוכח וכו'. מבואר ע\"פ דעתו ז\"ל דמפרש דמאי דאמר רב משרשיא הכל מודים בשהניחם בשעת קישור עבים טמאים וכו' אמניח או שוכח בחצר קאי דשעת קישור עבים לחצר כצינור דכל זמן דמי וכי היכי דבצינור גזרי ב\"ש דהלכתא כוותיה ה\"נ גזרי בחצר בשעת קישור עבים: \n", + "ומ\"ש הניחם בחצר בשעת פיזור עבים כשרים. מבואר על פי זה דהיינו דאמר רב משרשיא בשעת פיזור עבים ד\"ה טהורים דאפי' לא שכח נמי טהורין דכיון דחצר הוא ובשעת פיזור עבים הוי כמו שהניחם בראש הגג לנגבן דבכל גוונא טהורים: \n", + "ומ\"ש וכן אם הניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו כשרים. גם זה שם מבואר ע\"פ דעתו ז\"ל דרב משרשיא אמניח בחצר קאי ור\"מ סבר דנתפזרו העבים מודו ב\"ש דבטלה מחשבתו והוי כהניחם בשעת פיזור העבים דטהורים בכל גווני ובכך עלו דברי רבינו כהוגן וכבר העלה רבינו דעתו זה בפי' המשנה אכן דבריו סתומים וחתומים בביאור שיטת ההלכה ולכן הארכתי להוציא לאור משפטם לדעתו ז\"ל: \n", + "אח\"כ מצאתי להר\"א בנו של רבינו שכתב וז\"ל מן הלשון עצמו אתה למד שלא נחלקו ת\"ק ור' יוסי אלא בשוכח בחצר שכך אמר ת\"ק המניח כלים תחת הצינור וכו' אמר ר\"מ נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה ולא פליג רבי מאיר על רבי יוסי בזה וחזר ת\"ק ואמר ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור כלומר לא פליגי ב\"ש על ב\"ה בשוכח בחצר ולא פליג ר\"מ על ת\"ק בזה אבל פליג רבי יוסי על תנא קמא בזו דאמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת וכשם שנחלקו ב\"ש וב\"ה בשוכח תחת הצינור כך נחלקו בשוכח בחצר ואילו היה הדבר כמו שעלה על לבך שרבי יוסי חולק על ר\"מ בנמנו ורבו בתחילה ה\"ל לחלוק וכך היה צ\"ל אמר רבי מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ורבי יוסי אומר עדיין מחלוקת במקומה עומדת ואמאי שתיק התנא על מחלוקת רבי יוסי ולא שנאה אלא על פסקן ומודים שהוא ענין אחר ושקשה על זה הפירוש מדאקשינן בגמרא הניחא לרבי מאיר אלא לרבי יוסי חסרו להו קושיא יפה היא אבל איכא לתרוצה ולא דחינן לשון המשנה ומשנינן צורת הענין בזו הקושיא דאיכא למימר הואיל ומילתא דכלים פסיקא בצינור ובחצר חדא מדרבו וחדא מדאודו דרבי מאיר לא פליג על ת\"ק דמודים בית שמאי בשוכח בחצר ומדלא פליג עליה כוותיה ס\"ל ולפיכך חשב אליבא דר\"מ האי מתניתין ממניינא אלא לרבי יוסי דאמר דמילתא דכלים לא פסיקא דהא בחצר איכא מחלוקת לדבריו לא יכול למימני מניח כלים דלא פסיקא מילתייהו בצינור וחצר אליבא דידיה ולפיכך נפקא מילתא דכלים ממניינא לטעמיה וחסרו להו, ראיה לזה הפירוש הנכון הא דאקשינן בתר הכי הא ניחא לרבי יוסי אלא לר\"מ טפיא ליה כלומר לרב יוסי דמפיק מילתא דכלים ממניינא הואיל ויש בה מחלוקת וליכא למימנא ניחא ליה אי חשיב תינוק עכו\"ם מכלל המנין לא טפיין ליה אלא לר\"מ דפסיקא מילתא דכלים ולפיכך א\"א לאפוקה ממנין אי חשיב תינוק עכו\"ם כדאמרת דהוה ממניינא הא טפיין להו ופרקינן ר\"מ אוכלים וכלים חדא חשיב להו ואי כדסליק אדעתייכו דפלגינן צינור מחצר כנראה מקושייתך על פירוש הרב ז\"ל דאמרת בכללא אמאי לא קמה לה השוכח תחת הצינור ממניינא וכו' אילו הדבר כן שהצינור והחצר מוחלקים עד שיוכל החולק באחד מהם למנות השני היו שנים במנין ולעולם קשיא לר\"מ וטפיין להו ואע\"ג דחשיב אוכלים וכלים שנטמאו במשקים בחדא הילכך ליכא לפרושי אלא כדפרשינן. ושקשה לך מדגרסיתו ב\"ה סברי בטלה מחשבתו ובית שמאי סברי לא אמרינן בטלה מחשבתו התשובה שאין לשון הגמרא כך בהרבה ספרים חקרנו וכתוב בהם מר סבר בטלה מחשבתו ומר סבר לא בטלה מחשבתו ולעולם אימא לך מר דהוא ת\"ק ומר דהוא רבי יוסי כדפריש אבא מארי בפירוש המשנה ולא ק\"ל מידי עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "כיצד פוסלין וכו' שאם היה במקוה פחות מארבעים סאה כו' הכל פסול. בפרק שני דמקואות. \n", + "ומה שכתב אבל מקוה שיש בו ארבעים סאה וכו' [ולא עוד אלא וכו'] . בפרק ששי ופרק שביעי דמקואות: \n\n" + ], + [ + "מקוה שיש בו ארבעים סאה וכו'. בפ״ז דמקואות תנן היו בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ובס״פ הערל (יבמות דף פ״ב ע״ב) אמרינן היו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר ר״י וכו'. עד רובו וכתבו המפרשים דהיינו דוקא במי פירות אבל מים שאובין אפילו אלף סאין אינן פוסלין את המקוה השלם שיש בו ארבעים סאה וממ״ש רבינו כאן נראה שהוא סובר דהא דאמרינן בפרק הערל עד רובו במים שאובים דוקא היא אבל במי פירות לא מכשרינן אלא בנתן סאה אחת ונטל סאה כדקתני מתניתין דמקואות ואמי פירות דקתני ברישא קאי ולפ״ז ההיא דמייתי בפרק הערל אינה מתניתין דמקואות דההיא דמקואות במי פירות ודהערל במים שאובים ודין מי פירות כתבו רבינו בפ״ז והרא״ש כתב בסוף נדה (הל' מקואות סי' א') שדברי רבינו תמוהים שמתחילה כתב כיון שיש בו ארבעים סאה ממלא בכתף ושופך כל היום אע״פ שרבין עליו מים שאובים כשר ולמה יפסל בנתן סאה ונטל סאה ביותר מרובן ואין לומר דהא דמכשר ברישא משום דיש במקוה ארבעים סאה מים כשרים הילכך אינו נפסל ברביית מים פסולים אבל בנתן סאה ונטל סאה שלא נשארו במקוה ארבעים סאה מים כשרים א״א שלא יטול גם מן הכשרים הילכך אינו כשר אלא עד רובו דהא איהו גופיה כתב מקוה העליון שיש בו ארבעים סאה מים כשרים והיה ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירדו המים וירדו לתחתון ארבעים סאה הרי התחתון כשר וגם העליון הוא כשר אע״פ שכל אחד מהם רוב מים שאובים ואין בשניהם ארבעים סאה מים כשרים אלא ודאי ההיא דנתן סאה ונטל סאה במי פירות כמו שפירש ר״ת והחמירו חכמים במי פירות דלא חזו לטבילה כלל דמקוה מים כתיב הילכך פסלי ברובא עכ״ל: \n", + "ונראה שאפשר לומר שטעם רבינו דמדינא שרי בכל גווני אלא דהיכא דנתן סאה ונטל סאה כי הוי רובו מיחזי להו לאינשי שניטלו הכשרים ונכנסו תחתם שאובים ויבאו להכשיר בכולם שאובים לגמרי ולפיכך גזרו בו מפני מראית העין אבל בהך דמקוה העליון ומקוה התחתון כיון דלא ניטלו ביד ליכא למיחש למראית העין וכבר הזכיר חילוק זה הרמב\"ן בפרק המוכר את הבית: \n\n" + ], + [ + "אין המים השאובים פוסלים את המקוה וכו'. בסוף פ\"ק דתמורה (דף י\"ב) ראב\"י אומר מקוה שיש בו כ\"א סאה מי גשמים ממלא בכתף י\"ט סאה ופותקן למקוה והם טהורים שהשאובה מטהרת ברבייה ובהמשכה וגרסינן תו התם א\"ר יוחנן שאובה שהמשיכוה כולה טהורה ופירש\"י ופותקן למקוה שלא יערה מן הדלי לתוך המקוה דאפילו בשלשה לוגין מיפסיל מקוה בכה\"ג אבל יעשה חריץ וגומא למרחוק ויערה מן הדלי לתוך הגומא ויקלחו המים דרך החריץ לתוך המקוה והיינו המשכה. והן טהורים כלומר כשר לטבול בו. מטהרת ברבייה ובהמשכה כשהרוב ממי הגשמים שנפלו מעצמם לתוכו והמשיך מיעוט של שאובה לתוכו דרך חריץ מטהרת השאובה: \n", + "ומ\"ש וכן גג שהיה בראשו עשרים סאה ומשהו וכו'. תוספתא פרק ד' דמקואות: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש מי גשמים ומים שאובים שהיו מתערבים בחצר וכו'. משנה פרק ד' דמקואות: \n", + "ויש לתמוה על דברי רבינו דממשנה זו משמע דלא מכשרינן בשאובה שהמשיכוה אלא דוקא כשנתערבו קודם שירדו למקוה אבל לא נתערבו לא כדיליף הרא\"ש מדקתני סיפא היו מקלחים לתוך המים וכו' ואילו הוא ז\"ל כתב לעיל מקוה שיש בו עשרים סאה ומשהו מים כשרים והיה ממלא ושואב חוץ למקוה [והמים נמשכין ויורדין למקוה הרי הוא כשר הרי שאפילו שלא נתערבו קודם שירדו למקוה מכשיר] וצ\"ל שרבינו ז\"ל מפרש דהא דקתני היו מקלחין ממקום שאיבתן לתוך [המים היינו לומר שלא היו נמשכין אלא המים השאובין היו מקלחין ממקום שאיבתן לתוך המקוה] בלי המשכה כלל ומש\"ה קתני שאם לא היו ארבעים סאה מים כשרים במקוה נפסל בשלשה לוגין מים שאובים שנפלו בו אבל אם היו השאובים נמשכים אע\"פ שלא היו במקוה ארבעים סאה מים כשרים היו השאובים משלימים שיעורו כדלעיל וכפירוש הזה נראה מדבריו בפירוש המשנה אבל אכתי קשה מדקתני רישא אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה דמשמע שמפני שנתערבו מקודם הוא דמכשרינן הא לאו הכי לא צ\"ל דהא דקתני שמתערבים היינו לאפוקי היכא דלא נפלו רוב כשרים ברישא דהיכא דהיה במקוה פחות מעשרים סאה ומשהו מים כשרים הוא נפסל בשלשה לוגין מים שאובים אף ע\"פ שנפלו בו בהמשכה אבל כשהם מתערבים קודם שירדו והם נמשכים ויורדים אע\"פ שאין רוב הכשרים ניכר ועומד לעצמו כיון שגם השאובים אינם יורדים למקוה בפני עצמם אלא מעורבים עם הכשרים ובדרך המשכה כשרים והכי משמע מדבריו ז\"ל שכתב אין המים שאובין פוסלין את המקוה בשלשה לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מן הכלי אבל אם נגררו המים השאובים וכו' אינם פוסלים את המקוה עד שיהיו מחצה למחצה אבל אם היה רוב מן הכשרים הרי המקוה כשר כיצד מקוה שיש בו עשרים סאה ומשהו מים כשרים והיה ממלא ושואב וכו' שהשאובה שהמשיכוה כשירה אם היה שם רוב ארבעים סאה מן הכשר כלומר דדוקא במקוה רוב ארבעים סאה מן הכשר הוא דמכשרינן כשנפלו בו מים שאובים ע\"י המשכה הא לאו הכי לא ואח\"כ כתב וכן גג שהיה בראשו כ' סאה ומשהו מי גשמים וכו' מבואר דהיינו לומר שאפילו שאב ונתן לתוך המקוה בלא המשכה כלל שכבר נפסל המקוה בשלשה לוגין מים שאובים שנפלו לתוכו אם היו רוב כשרים במקוה כשר ע\"י המשכה שימשיכה כולה למקום אחר ואח\"כ כתב מי גשמים ומים שאובים שהיו מתערבים בחצר ונמשכים ויורדים וכו' לומר דאפי' לא היו רוב מים כשרים ניכר ועומד לעצמו כשנתערבו בו המים השאובים כיון שגם השאובים אינם יורדים למקוה בפני עצמה אלא מעורבים עם הכשרים ובדרך המשכה כשרים והיינו דכתב אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה כלומר שאם לא היו מתערבין קודם שיגיעו למקוה אע\"פ שהיו השאובים נמשכים ויורדים אם לא היו במקוה רוב מ' סאה מן הכשרים קודם שיתערבו עמהם השאובים פסול ואח\"כ כתב אבל אם היו הכשרים והפסולים מקלחים לתוך המקוה וכו' כלומר וכל זה הוא דוקא כשהיו השאובים נמשכים ויורדים אבל אם היו מקלחים כלומר שהיו השאובים יורדים למקוה בלא המשכה אפי' היו הכשרים בתוך המקוה ארבעים סאה חסר קורטוב נפסלו כולם מעת שנפלו בהם שלשה לוגין מים שאובים ואין להם תקנה אלא ע\"י שימשיכם כדלעיל. ומה שהפסיק רבינו בהוראת מקצת חכמי המערב באמצע דבריו הוא מפני שחכמי המערב ורבינו חולקים בפירוש מה שאמרו בגמרא שאובה שהמשיכוה כולה כשירה לפיכך סמך ענין לו ועוד מפני שמשנה זו הוי תיובתא לחכמי המערב כמ\"ש רבינו בפירוש המשנה לפיכך אחר הוראתם כתב דברי המשנה דמינה נשמע דליתא לההיא הוראה: \n", + "וטעם הוראת חכמי המערב נראה שהיתה מדגרסינן בפרק קמא דתמורה אמתני' דאין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון מאן תנא א\"ר חייא בר אבא אר\"י ראב\"י היא דתניא ראב\"י אומר מקוה שיש בו כ\"א סאה מי גשמים ממלא בכתף י\"ט סאה ופותקן למקוה והם טהורים שהשאובה מטהרת ברבייה והמשכה מכלל דרבנן סברי דרבייה ובהמשכה לא אלא דכי אתא רבין אר\"י שאובה שהמשיכוה כולה כשירה מני לא רבנן ולא ר\"א אלא אמר רבה לפי חשבון כלים ויוסי בן חוני היא וכו' ומשמע לחכמי המערב דראב\"י בעי רבייה דכשרים והמשכה דשאובים ורבנן לא באו רבייה דכשרים אלא כל ארבעים סאה שאובים שהומשכו כשר ואפילו אין בהם תערובת כשרים כלל וכן פירש\"י וסוברים דקי\"ל כרבנן דרבים נינהו ורבינו כתב בפירוש המשנה שהם טעו בהוראה זו לסיבת מיעוט שמירת המשנה והחקירה למה שבה כלומר שנעלמה מהם מתניתין דמים שאובים ומי גשמים שנתערבו בחצר ובעוקא וכו' שכתבתי לעיל דמשמע מינה בהדיא דבלא רוב מים כשרים לא מתכשרי מים שאובים ע\"י המשכה ואני אומר שאין [מאותה הוראה] הוכחה שנעלמה אותה משנה מהם דאפשר דהוו ידעי לה ולא פסקו כמותה משום דהוו מפרשי לה כפירוש רבינו שמשון דאתיא דלא כרבי אליעזר ב\"י ודלא כרבנן דפליגי עליה כדמשמע בסוף פ\"ק דתמורה ואפילו אי הוו סברי דראב\"י היא איכא למימר דלא פסקו כמותה משום דס\"ל דלא קי\"ל כוותיה ואע\"ג דסתם תנא כוותיה לא קי\"ל כההוא סתמא מדחזינן דכי אתא רבין אמר ר\"י שאובה שהמשיכוה כולה [כשירה] וכיון דסתמא אמר הכי משמע דהכי הלכתא ולא כסתם מתניתין: \n", + "ועדיין יש לדקדק בדברי רבינו שכתב מקוה שיש בו כ' סאה ומשהו מים כשרים והיה ממלא ושואב חוץ למקוה והמים נמשכים ויורדים וכו' הרי הוא כשר ואפילו השלימו לאלף סאה שהשאובה שהמשיכוה כשירה אם היה רוב ארבעים סאה מן הכשר ומשמע דהא כראב\"י אתיא דאמר מקוה שיש בו כ\"א סאה וכו' פותקן למקוה ואח\"כ כתב וכן גג שהיה בראשו כ' סאה ומשהו מי גשמים וכו' שהשאובה שהמשיכוה כולה כשירה ומשמע דהיינו כרבנן וכדאמר רבין שהמשיכוה כולה כשירה והיאך רבינו מזכי שטרא לבי תרי דמעיקרא פסק כראב\"י והדר פסק כרבנן. ונ\"ל שרבינו סובר דה\"פ דשמעתא התם מדקאמרה מאן תנא דסבר אין מים שאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון ראב\"י היא משמע דאיכא רבנן דפליגי עליה דראב\"י ואמרו דמים שאובים פוסלים את המקוה שלא לפי חשבון כלומר דאפילו קדמו רוב כשרים והמשיך לתוכן י\"ט סאין שאובין פסלי א\"כ הא דקאמר רבין שאובה שהמשיכוה כולה כשירה כלומר שאם היו כ\"א סאה מי גשמים ועירה י\"ט סאין שאובין בלא המשכה שנפסלו כולם ואח\"כ המשיכם כולם למקום אחר כשרים כמאן דלא כרבנן דהא לא מכשרי שאובה ע\"י המשכה כלל ודלא כראב\"י דאם איתא דהוה מכשר בה אם איתא דרבנן פליגי עליה לא הוה שתיק מינה כי היכי דלא נימא דעד כאן לא אכשר אלא כשהמשיך הי\"ט שאובים לתוך הכ\"א כשרים שלעולם היו הכשרים בכשרותם אבל היכא שעירה השאובים לתוך הכשרים בלא המשכה שנפסלו הכשרים מודה לרבנן דפסלי [אפילו המשיכם אח\"כ] הילכך ע\"כ לומר דליכא מאן דפליג על ראב\"י ואע\"ג דמשמע דיחידאה איתמר איכא דכוותה בפרק ארבע מיתות דהשתא רבין אגמרן דאע\"ג דמדברי ראב\"י לא משמע דשרי אלא בשהמשיך י\"ט שאובים לתוך כ\"א כשרים הוא הדין דשרי בעירה הי\"ט שאובים בלא המשכה ואחר כך המשיך את כולם דהא איכא למימר שאע\"פ שבעת שעירה הי\"ט שאובים בלא המשכה נפסל הכל מ\"מ כיון שהמשיך הכל כשרים ופסולין יחד עדיף טפי מהיכא דלא המשיך אלא הי\"ט שאובים בלבד הילכך שני דינים הללו שקולים ונקט חד מינייהו ולא חש למינקט אידך משום דכיון דליכא מאן דפליג עליה שפיר ילפינן חד דינא מחבריה. אי נמי ה\"פ הא ודאי דרבנן פליגי אראב\"י מדנקיט לה בלישנא דיחידאה ואי כדקאמרת מאן תנא דאמר אין מים שאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון ראב\"י משמע דרבנן דפליגי אראב\"י לחומרא פליגי וכמ\"ש לעיל וא\"כ דרבין דלא כמאן דלא כראב\"י דהא ע\"כ לא שרי ראב\"י אלא בשעירה הי\"ט שאובים לתוך הכ\"א כשרים בדרך המשכה ולא בשעירה אותם שלא כדרך המשכה שכבר נפסלו ושוב לא תועיל בהם המשכה הילכך ע\"כ לומר דרבנן דפליגי אראב\"י לקולא פליגי ושרו אפילו בשעירה הי\"ט שאובים בלי המשכה אע\"פ שנפסלו כולם כיון שחזר והמשיכן הוכשרו מאחר דאיכא רבייה והמשכה ופוסק רבינו כרבנן דרבים נינהו וגם דרבין אמר ר\"י אתי כוותייהו ולפיכך כתב תחילה דהיכא דהמשיך הי\"ט שאובים דכשר דכ\"ע מכשרי בה ואח\"כ כתב שאפילו עירה הי\"ע שאובים בלא המשכה שנפסל הכל אם חזר והמשיך הכל הוכשר כרבנן דפליגי אראב\"י וכדרבין וזה נראה עיקר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מקוה שנפלו אליו שלשה לוגין מים שאובים וכו' עד מצטרף לשלשה לוגין. בפ\"ג דמקואות מכלי אחד משנים משלשה מצטרפין מד' אין מצטרפין בד\"א בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון ובד\"א בזמן שלא נתכוון לרבות אבל אם נתכוון לרבות אפילו קורטוב בכל השנה מצטרפין לשלשה לוגין ומשמע לי דנתכוון לרבות היינו שכשהוא מטיל אותם מים שאובים למקוה הם על דעת לרבות מי המקוה שיהיו בו מים בשפע ולא יחסר על ידי טבילות שיטבלו בו אז מצטרפין אפילו קורטוב בכל שנה אבל אם לא הטיל על דעת זו בזה אמרו מד' אין מצטרפין והטור ורבינו ירוחם פירשו בע\"א: \n", + "ומ\"ש בין שקדמו השאובים וכו'. בפ\"ב דמקואות וכחכמים דאמרי בין בתחילה בין בסוף שיעורה ג' לוגין: \n", + "ומ\"ש כיון שנפלו ג' לוגין מים שאובים לתוך מ' סאה נפסל הכל ונעשה שאוב. נראה כסותר למ\"ש בפ\"ד מקוה שיש בו ארבעים סאה מים שאינם שאובים ושאב בכד ושפך לתוכו כל היום כולו כשר וכ\"כ עוד בספ\"ו ומשמע מדבריו שם דאפילו בשאב ושפך על דעת לרבות מי המקוה קא מכשר ושמא י\"ל דלתוך ארבעים סאה דנקט הכא כשהם ארבעים סאה עם השלשה שאובים שנפלו איירי אבל אם היו מ' סאה שלמים מים כשרים כולם לא נפסלו במים שאובים שנפלו לתוכן וכיוצא בזה פירש רבינו שמשון התוספתא דקתני שתי בריכות של מ' מ' סאה זו ע\"ג זו ונפלו שלשה לוגין מים לעליונה ונפתקו ובאו לתחתונה כשרים שאני אומר שלמו מ' סאה עד שלא ירדו שלשה לוגין וכיוצא בזה כתב רבינו בפ\"ב דערלה שפירש הירושלמי מתניתין הערלה מעלה את הכלאים כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים: \n\n" + ], + [ + "שנים שהטילו זה לוג ומחצה וכו'. משנה פ\"ג דמקואות וכחכמים: \n", + "ומ\"ש גבי סוחט כסותו והגביהה. הוא מדתנן בפ\"ז דמקואות גבי מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וכו' הטביל בו את הסגוס והעלהו ומקצתו נוגע במים טהור פירוש סגוס בגד עב של צמר והרבה מים נבלעים בו וכל זמן שמקצתו במים אין המים שבתוכו נחשבים שאובים כל זמן שלא העלהו לגמרי מן המים וטהור המקוה אבל אם העלהו כולו מים שבתוכו שאובים והמקוה נחסר והמים שמתמצים מתוכו למקוה פוסלין אותו הרי שכל זמן שמקצתו נוגע במים אין המים שבתוכו נחשבים כשאובים: \n\n" + ], + [ + "המטביל כר וכו'. פרק ז' דמקואות. \n", + "ומה שכתב אבל הקופה והשק וכו'. שם בפרק ו': \n\n" + ], + [ + "מקוה שיש בו ג' גומות וכו'. בפ\"ג דמקואות וכת\"ק וכתב הר\"ש משמע דדוקא שידוע אבל ספק פסול: \n\n" + ], + [ + "שני מקואות אין בכל אחד מהן מ' סאה וכו' אבל מקוה שאין בו ארבעים סאה וכו'. שם רפ\"ג ודלא כרבי יהושע אלא כרבי יוסי וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "בור שהוא מלא מים שאובים וכו'. שם: \n", + "ומ\"ש מקוה שיש בו עשרים סאה מי גשמים וכו' וכן אם עשה מקוה וכו'. שם גבי מקוה שאין בו ארבעים סאה ונפלו לו שלשה לוגין מים שאובים וחכ\"א לעולם הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מילואו ועוד כיצד הבור שבחצר ונפלו לו שלשה לוגין לעולם הוא בפיסולו עד שיצאו מלואו ועוד או עד שיעמיד בחצר מ' סאה ויטהרו העליונים מן התחתונים ר\"א בן עזריה פוסל אא\"כ פסק ופירש רבינו שמשון שיעמיד בחצר ארבעים סאה מקוה כשר למטה מהפסול ופותקו לכשר כדי שיתחברו ויטהר העליון הפסול מן התחתון הכשר כר\"מ בספ\"ב דחגיגה דאית ליה גוד אסיק וכ\"ש אם הכשר למעלה ור\"א פוסל דלית ליה גוד אסיק ואפשר דאפילו גוד אחית נמי לית ליה כרבנן דאמרי בתוספתא אין מטבילין לא בתחתונה ולא בעליונה אא\"כ פסק שפסקו מימיו ויצאו ממנו מילואו ועוד עכ\"ל. ורבינו נראה שפוסק כרבנן דלית להו אפילו גוד אחית לענין מקואות ולפיכך סתם וכתב וכן אם עשה מקוה שיש בו ארבעים סאה מים כשרים ועירבו עם המקוה הזה הפסול טהרו אלו את אלו ולא כתב שאפילו הוא עליון או תחתון כשר ואע\"פ שיש לדחות שסתם דבריו לומר דבכל ענין כשר בפ\"ח גבי ג' גומות שבנחל יתבאר דלית ליה גוד אחית ואהא דתנן והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו פירש רש\"י דהיינו חרדלית של גשמים כלומר דאילו היתה אמת המים נובעין אפילו אינה אלא כל שהוא היתה מטהרת את המים השאובים שבבור: \n\n" + ], + [ + "המסלק את הטיט לצדדין וכו'. בפ\"ב דמקואות וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "גייס העובר ממקום למקום וכו'. תוספתא דמקואות פ\"ג ר' יוסי אומר זילף בידיו וברגליו שלשה לוגין למקוה פסול הוליכו עם הקרקע כשר לגיון העובר ממקום למקום וכן x שיירא העוברת ממקום למקום וזלפו בידיהם וברגליהם שלשה לוגין למקוה כשר ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה בתחילה כשר ופירש הרא\"ש לגיון הוא חיל רוכבי סוסים וכן שיירא ואם עשו מקוה ברגלי בהמות כשר אבל אדם שזילף בידיו או ברגליו שלשה לוגין למקוה חסר פסלו עכ\"ל אבל מדברי רבינו שמשון נראה שאינו מחלק בין אדם לבהמה שכתב וזילפו בידיהם וברגליהם שלשה לוגין למקוה כשר אבל עם הקרקע קאמר ובמה ששנינו הוליכו עם הקרקע פירש דהיינו המשכה שמערה חוץ למקוה והם נמשכים למקוה ע\"כ ולפי זה הא דתניא ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה בתחילה כשר כמאן דאמר שאובה שהמשיכוה כולה כשירה אתיא אבל למאן דלא מכשר אלא כשהמשיך רובא ליתא להאי תוספת' ורבינו משמע לו שהוא מפרש התוספתא שהעבירו על גבי קרקע או שניתנו ע\"י דריסת רגלי אדם או בהמה כשר שאין חילוק בין אדם לבהמה לענין זה וצ\"ל דהא דאמר רבי יוסי זילף בידיו וברגליו שלשה לוגין למקוה פסול מפרש רבינו דלא ע\"י נתיזה היה אלא שנטל בידיו וברגליו שלשה לוגין והטילן למקוה ולפי שהיה מפרש כן לא הוצרך לכתוב דברי ר\"י דמדין המסלק את הטיט הוא נלמד: \n\n" + ], + [ + "מקוה שאין בו ארבעים סאה וכו': כתב הראב\"ד ופסולים להקוות עליהם א\"א זה שיבוש אלא כשרים להקוות עליהן וכו'. ובאמת שכדברי הראב\"ד כתב ר\"ש בתוספתא דמקואות פ\"ק כי שם הוא מקום דינים אלו דקתני גבא שאין בו ארבעים סאה ונפל לתוכן פחות משלשה לוגין מים טמאים פסולים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים וכשרים להקוות עליהם, ירדו גשמים רבו ושטפו כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים רבו אע\"פ שלא שטפו וכדברי ר\"ש שטפו אע\"פ שלא רבו כשרים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים וכשרים להקוות עליהם וכיצד רבו אע\"פ שלא שטפו כדברי בית הלל מקוה שהוא מחזיק ארבעים סאה ובתוכו י\"ט סאה ונפל לתוכו פחות משלשה לוגין מים שאובים טמאים כיון שנפל לתוכו כ\"א סאה של מי גשמים טהורים מפני שרבו וכיצד שטפו אע\"פ שלא רבו כדברי ר\"ש מקוה שהוא מחזיק כ' סאה ובתוכו י\"ט סאה ונפלו לתוכו פחות משלשה לוגין מים שאובים טמאים כיון שנפל לתוכו סאה אחת של מימי גשמים טהורים מפני ששטפו וכמה שטפו כל שהן, נפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובים טמאים פסולים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים ופסולין להקוות עליהן וירדו גשמים ושטפו כדברי בית שמאי וכדברי בית הלל רבו אע\"פ שלא שטפו וכדברי ר\"ש שטפו אע\"פ שלא רבו כשרים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים ופסולים להקוות עליהם עד שיצא ממנו מילואו ועוד אי זהו מילואו ועוד מקוה שהוא מחזיק עשרים סאה ובתוכו י\"ט סאה ונפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובים טמאים, רבו מי גשמים ונתמלאו לעולם הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מילואו ועוד דבר מועט למעט שלשה לוגין. מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קורטוב ונפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובים טמאים פסולים לחלה ולתרומה וליטול מהם לידים ופסולין להקוות עליהם, פחות משלשה לוגין אפילו כולם טמאים כיון שנפל לתוכו קורטוב אחד של מימי גשמים טהורים וכשם שטהורים לטבילה כך טהורים לכל דבר ע\"כ לשון התוספתא. ורבינו נראה שהיה גורס בבא דרישא נמי פסולים להקוות עליהם ואע\"פ שפחות משלשה לוגין מים שאובים אינם פוסלים את המקוה וא\"כ כשרים להקוות עליהם שאני הכא דהני פחות משלשה לוגין מים שאובים הוו טמאים ולפיכך הם פסולים להקוות עליהן ומיהו ה\"מ כשלא רבו הכשרים הנקוים עליהם כגון שהיו במקוה כ' סאה או יותר מים כשרים כשנפלו הפחות משלשה לוגין מים שאובים טמאים דכיון דכי מקוה עלייהו להשלימם לשיעור מקוה אין מים האחרונים רבים על הראשונים נפסלו ואפילו מרבה מים יותר ממה שצריך לשיעור מקוה דלא חשיבא רבייה אלא במאי דצריך לשיעור מקוה אבל אם מים כשרים שהיו במקוה בעת שנפלו הפחות משלשה לוגין הללו היו פחותים מכ' סאה דהשתא כי מקוה עלייהו להשלימם לשיעור מקוה הוו מים בתראי רבים על מים דהוו ברישא כשר. וה\"פ דרבינו מקוה שאין בו מ' סאה וכו' כלומר יש בו מים כשרים שיעור חצי מקוה או יותר ונפל לתוכו פחות משלשה לוגין מים טמאים שאובים פסולים להקוות עליהם, ירדו עליהם גשמים ורבו עליהם כלומר אבל אם שיעור המים הראשונים היה מועט עד שכשירדו גשמים וישלימו למ' סאה נמצא שמים אחרונים רבים על הראשונים כשרים. כנ\"ל לפרש למימרא דבדוקא נקטה תוספתא מקוה שהוא מחזיק ארבעים סאה אלא דאי הוה ס\"ל לרבינו הכי לא היה סותם דבריו לפיכך נראה דבכל ענין שרבו מים אחרונים על מים ראשונים הוכשרו. ובין כך ובין כך לישנא דנקט רבינו גבי ירדו עליהם גשמים וכו' כשרים להקוות עליהם אינו נוח לי ומאי להקוות עליהם דקאמר הכי הל\"ל כשרים לטבול בהם. ואפשר דמשום דלא פסיקא ליה מילתא שיהא בהם מ' סאה דהא אפשר דמים קמאי הוו מועטים שאפילו עם מים אחרונים שרבו עליהם אין שם מ' סאה לפיכך כתב כשרים להקוות עליהם לומר דמים טמאים שנפלו בו נתבטלו וממילא משמע שאם יש שם ארבעים סאה כשר לטבול בו: \n", + "ומ\"מ קשה דקתני סיפא מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קורטוב ונפלו לתוכו פחות משלשה לוגין אפי' כולם טמאים כיון שנפל לתוכו קורטוב של מי גשמים טהורים לטבילה ולכל דבר והא קתני רישא דכל שלא רבו מים אחרונים על הראשונים פסולים וצ\"ל שרבינו מפרש דשאני לן בין מקוה שאין בו מ' סאה כלומר שאין בו אלא ל\"ט או פחות למקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קורטוב דכיון שיש עליו שם מ' סאה לא פסלוהו כלל פחות משלשה לוגין מים טמאים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הכלים המקבלים וכו'. ריש פרק רביעי דמקואות: \n\n" + ], + [ + "כל כלי שלא נעשה לקבלה וכו'. שם סילון שהוא נראה מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה: \n\n" + ], + [ + "השוקת שבסלע וכו'. משנה שם השוקת שבסלע וכו' אינה פוסלת את המקוה היתה כלי וחיברה בסיד וכו' פוסלת את המקוה ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהו כשירה וכמה יהא בנקב כשפופרת הנאד אמר רבי יהודה בן בתירא מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים והיתה נקובה כשפופרת הנאד והיו כל טהרות שבירושלים נעשות על גבה ושלחו ב\"ש ופחתוה שב\"ש אומרים עד שיפחת רובה ופירש הרא\"ש השוקת שבסלע שחקקוה בסלע ואינה חשובה כלי הואיל ומתחלתה נחקקה בסלע וה\"ה אם קבע האבן וחיברו בקרקע ואח\"כ חקקו כדאיתא בפרק המוכר את הבית אבל אם היתה כלי ואח\"כ חיברה חשובה כלי ופוסלת את המקוה. כמה יהא בנקב פשטא דמתניתין קאי אמאי דסליק מינה כמה יהא בנקב לבטלו מתורת כלי שלא יפסול את המקוה מחמת שאיבה ומייתי עובדא דשוקת יהוא שהיתה נקובה כשפופרת הנאד כדי שלא יפסלו המים המקלחים בתוכם אבל בפ\"ק דיבמות (דף ט\"ו) מייתי הך דשוקת יהוא על ענין עירוב מקואות כשפופרת הנאד ומשמע שלא היו ארבעים סאה בשוקת והיה מחובר למקוה שלם בנקב כשפופרת הנאד ומילתא באפי נפשה היא ולא קאי ארישא אבל ניקבה דרישא לא בעי כשפופרת הנאד כיון שהנקב הוא למטה בשוקת ואינה יכולה לקבל מים כ\"ש נתבטלה מתורת כלי ובתוספתא פליגי תנאי בהא דתניא קסטלין המקלח מים בכרכים אם היה נקוב כשפופרת אינו פוסל את המקוה ואם לאו פוסל את המקוה הלכה זו עלו בני אסיא שלשה רגלים ולרגל השלישי הכשירו להם אפילו נקב כמחט אמר ר\"א ברבי יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטהרה וכשבאתי אצל חבירי אמרו לי יפה הורית בד\"א מן הצד אבל מלמטה אינו פוסל את המקוה ואם היה מקבל כל שהו מן הנקב ולמטה פוסל את המקוה פירוש כל זה מדברי חביריו שאמרו לו יפה הורית דבד\"א דבעינן כשפופרת הנאד מן הצד אבל אם ניקב בשוליו אינו פוסל אם ניקב כמלא מחט ואם היה מקבל כל שהוא פי' שנקוב מן הצד כשפופרת הנאד וגבוה מעט מהשוליים ומקבל מן הנקב ולמטה מים כל שהו פוסל את המקוה וסוגיא דיבמות במקומה ההיא דשוקת יהוא בעירוב מקואות ס\"ל כתנא דסבר מלמטה מהני נקב כל שהוא הילכך צריך לשנות פשטא דמתניתין ולומר דמילתא באפי נפשה היא ולא קאי ארישא וכתב ר\"מ נראה דהלכה כר\"א ברבי יוסי דמעשה רב וחביריו נמי הודו לו דיפה הורה וסתמא דגמרא מייתי לההיא דשוקת יהוא לענין עירוב מקואות אלמא לא קיימא אניקבה מלמטה לענין כלי המקוה דהתם לא בעינן כשפופרת אלא כמלא מחט וכר\"א ברבי יוסי וכן בפסקי רבינו שמחה בניקבה למטה בשוליה שאין יכול לקבל מים לא בעינן כשפופרת הנאד וכן הביא רבינו שמשון ראיה מן התוספתא דלמטה בשוליה סגי בנקב כל שהוא ולמדנו מזה שמותר לעשות גיגית גדולה של עץ או שוקת אבן ויעשה למטה בשוליים נקב כל שהו ויושיבנה על הארץ וימשוך לתוכה מים ויטבול בה עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש יושיבנה על הארץ. כך מפורש בתוספתא דקתני עלה ההיא דר\"א ברבי יוסי פקקו בסיד ובבנין אינו פוסל את המקוה בסיד ובגפסיס פוסל את המקוה על גבי הארץ ועל גבי סיד וגפסיס או שמירחו בטיט מן הצדדין אינו פוסל את המקוה ופירש רבינו שמשון והרא\"ש בסיד ובבנין שהביא סיד וצרורות ופקק בו הנקב לא חשיבא סתימה אבל בסיד וגפסיס יחד חשיבא סתימה מעלייתא וחשיב כלי הושיבו על גבי הארץ כלומר לא סתם הנקב אלא הושיבו על הארץ כדי שלא יצאו המים או על גבי סיד וגפסיס או שמירח הנקב מן הצדדים אכתי לא הוי כלי ואינו פוסל את המקוה: \n", + "ומתוך דברי רבינו שכתב כאן משמע לי שהוא מפרש מתניתין כפשטא דכמה יהא בנקב קאי למאי דסליק מיניה דהיינו לענין לבטלו מתורת כלי שלא יפסול המקוה מחמת שאיבה קאמר כמה יהא בנקב כשפופרת הנאד ולפ\"ז צ\"ל בההיא דפ\"ק דיבמות דתרי שוקת יהוא היו בירושלים חדא שהיו מטבילים בתוכה ולא היה בה מ' סאה אלא על ידי עירובה עם מקוה שבצדה על ידי נקב שביניהם ועוד שוקת יהוא אחרת היתה שהיו המים נמשכים בה ויורדים למקוה ועשו בה נקב לבטלה מתורת כלי והיינו הך דתנן במסכת מקואות ושיעורא דנקב דעירוב מקואות ושיעורא דלבטלו מתורת כלי שוים הם דבתרווייהו הוי כשפופרת הנאד ואע\"ג דבתרווייהו קתני כל טהרות שהיו בירושלים נעשות על גבה אין למדין מן הכללות וקצת הטהרות היו נעשות בשוקת זו ובזמן אחר היו כל הטהרות נעשות בשוקת זו ואף אם נאמר דדא ודא אחת היא ובין הכא ובין התם לא לענין עירוב מקואות מיתניא אלא לענין נקב המבטלה מתורת כלי וכפשטא דמתניתין דמסכת מקואות והא דקאמר עלה התם ותנן עירוב מקואות כשפופרת הנאד בעביה ובחללה כשתי אצבעות חוזרת למקומן לא מייתי לה אלא ללמוד ממנה שיעורא דשפופרת הנאד כמה הוי ולא לומר דההיא דשוקת מיתניא לענין עירוב מקואות כלל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה וכו'. נראה שטעמו מההיא דתניא בתוספתא קסטלין המחלק מים בכרכים והוא ז\"ל מפרש דקסטלין היינו שדרך כרכים להניח במקום מוצא המים חבית גדולה או עריבה גדולה של חרס ושם מתכנסין כל המים הבאים לכרך ומשם יפרדו לקלח המים לכל מעיינות הכרך וסובר ז\"ל דהלכה כר\"א ברבי יוסי כיון שהודו לו חביריו וסובר עוד דמאי דאמר ר\"א ברבי יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטהרה פירושו הוריתי דשיעור נקב דקסטלין להכשירו למקוה יהא כשיעורו לטהרה דהיינו כמוציא זית שזהו שיעור המטהר לכלי חרס מידי טומאה לגמרי כמבואר בדבריו פרק י\"ט מהלכות כלים. ומה ששנינו בתוספתא בד\"א מן הצד וכו' סיומא דמילתא דת\"ק הוא ואינו ענין לדברי ר\"א ברבי יוסי ומשמע ליה ז\"ל דלענין לטבול בתוכו איתניא תוספתא ולהכי נקט קסטלין שהוא כלי דסתמו שהוא מחזיק מים מרובים שיש בהם כדי לטבול בתוכו ולפיכך כתב ה\"ז כשר ללמדנו דלהטביל ולטבול בתוכו נמי כשר וגבי סתמו בסיד או בגפסיס כתב עדיין הוא פוסל את המקוה כלישנא דתוספתא לאשמועינן דלא מיבעיא דאין טובלים בתוכו אלא מיפסל נמי פסיל את המקוה דכיון דאכתי כלי הוא הוה ליה מים שאובים ופוסלים את המקוה וכל היכא דאין מימיו פוסלים את המקוה משום דלא חשיב כלי כשר לטבול בו וכן מ\"ש בסמוך אבל כלי שחיברו בסלע פוסל את המקוה ניקבה מלמטה או מן הצד כשפופרת הנאד כשירה ואינה פוסלת את המקוה היינו לומר דכיון דניקב כשפופרת הנאד לא חשיב כלי וכשר לטבול בו ואצ\"ל שאינו פוסל את המקוה. ואם תאמר הרי שם כתב כלי סתם ואף כלי חרס במשמע והצריך בו שיהא בנקב כשפופרת הנאד והיכי מכשר ביה הכא בנקב המטהרו דהיינו במוציא זית וי\"ל דהתם שאני שחיבר הכלי בסלע בעודו שלם כדמשמע מדבריו שמאחר שהיה שלם בשעה שחיברו בסלע לא נתבטל שלימותו עד שינקוב נקב כשפופרת הנאד אבל הכא שניקבו ואח\"כ קבעו וכדקתני ונקבו וקבעו בארץ כיון שניקב נקב המטהרו מידי טומאה ובטל שם כלי מיניה קודם שקבעו שפיר דמי א\"נ דכלי שקבעו בסלע דקאמר בכלי אבנים דומיא דשוקת דנקט ברישא ומשום דכלי אבנים אינם מקבלים טומאה לא שייך לשעורי בהו בכדי טהרה הלכך משערינן בהו כשפופרת הנאד אי נמי אפי' אם ת\"ל דכלי שחיברו בסלע כל כלי במשמע ואפי' כלי חרס איכא למימר דגזרו ביה משום דשוקת שבסלע כשירה בלא שום נקב ואיכא למיחש דאתו למיטעי ולאכשורי בכלי שחיברו בסלע בלא שום נקב ולפיכך הצריכו בכלי שחיברו בסלע לעשות נקב גדול כשפופרת הנאד כי היכי דליהוי היכרא במילתא ומ\"ש אח\"כ השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אא\"כ היו נקובים כשפופרת והיא משנה בפ\"ז דמקואות הטעם שלא הצריכו בהם נקב המטהרם כמו שאמרו בכלי חרס נראה דהיינו משום דכלי חרס שאני דשיעור המטהרם הוי בציר משפופרת הנאד הילכך כיון דבטל שם כלי מינייהו בנקב במוציא זית בהכי סגי אבל בשידה ותיבה שהם כלי עץ ששיעור המטהרן גדול מאד שהוא במוציא רמון ראו חכמים דלבטלו מתורת כלי לענין מקוה דלא סגי ליה בכשפופרת הנאד שהוא שיעור המספיק לענין עירוב מקואות דאע\"ג דלבטלו מכלי לענין טומאה צריך שהיה נקב יותר גדול דלשיעורא דלטומאה וטהרה לחוד ושיעורא דלענין מקואות לחוד: \n", + "ומ\"ש וכן אם פקק את הנקב בסיד ובבניין אינו פוסל וכו'. מבואר שכל זה מהתוספתא שהבאתי לעיל אלא שרבינו ז\"ל מפרש דתוספתא אשמעינן דלאכשורי מים שבחבית או עריבה של חרס הללו תרתי בעינן חדא דנוקב נקב המטהרו דהיינו במוציא זית ועוד צריך שיקבענו בארץ דומיא דקסטלין או שיהיה בו הוכחה שהוא דבר של בניין ולא דבר של כלי או שיורי כלי ומש\"ה קתני שאם פקקו בסיד ובבניין כלומר בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב כלי כלל ולפיכך אינו פוסל את המקוה וה\"ה דכשר לטבול בו אלא איידי דבעי למינקט סיפא פוסל נקט רישא אינו פוסל אבל כשסתמו בסיד או בגפסיס לבד כיון דאין דרך בנין באלו לבדם בלא אבנים או צרורות נמצא שחיסר אחד מהתנאים הצריכים לבנין הלכך עדיין שם כלי או שיורי כלי עליו ופוסל את המקוה כמו שהיה פוסל קודם שסתמו ובתר הכי קתני שאע\"פ שלא קבעו בארץ דהיינו קבורה בארץ כדרך הקסטלין וגם לא בנאו בצרורות אלא שהושיבו על הארץ ומירח מן הצדדין בטיט להדביק הכלי לארץ כשר ולא מיבעיא אם הושיבו על הארץ אלא אפי' הושיבו על גבי סיד וגפסיס ומירח בטיט מן הצדדין להדביקו לסיד וגפסיס כשר שמאחר שהסיד והגפסיס על הארץ הם עומדות כארעא סמיכתא נינהו וכל שמירח מן הצדדין בטיט חשיב כקבוע וכשר ואע\"פ שכתוב בתוספתא או שמירחו מפרש לה רבינו כאילו כתוב ומירחו ואפשר שכך היתה גירסתו בתוספתא. ומ\"מ איכא למידק אמאי כתב והוליכו על גבי הארץ וכו' ולא כתב והניחו על גבי הארץ ולפיכך נראה שאפשר לפרש דה\"ק אם גרר על גבי הארץ או על גבי הסיד ונסתם הנקב מחמת שנדבק בו באותה גרירה ואח\"כ מירח בטיט מן הצדדין כלומר סביבות הנקב כדי להעמיד מה שנדבק בו בשעת גרירה כשר והשתא הוי שפיר כבנין שמה שנדבק בו ע\"י הגרירה הוי כצרורות ומירוח הטיט הוי במקום סיד שטחין בבנין ומש\"ה כשר כנ\"ל לפרש לדעת רבינו: \n", + "וכתב הראב\"ד ועשאהו מקוה הרי זה כשר א\"א דבר זה אינו מחוור להטביל וכו'. ואני אומר שמ\"ש רבי יהודה אומר בכלי גדול ארבעה טפחים וכו' הוא במשנה השידה והתיבה שבים שכתבתיה ואתא לאפלוגי את\"ק דאמר כשפופרת הנאד: \n", + "ומ\"ש שהשידה והתיבה בכלי מנוקב בכדי טהרתו הוא, איני יודע לו טעם דהא סתם שידה ותיבה דעץ נינהו וכלי עץ שיעור טהרתן בכמוציא רמון והוי טפי טובא מכשפופרת הנאד דמכשר ביה ת\"ק: \n", + "ומ\"ש איך אפשר שלא יהא בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה וכו' ונמצאת טבילה זו בכלים. יש לתמוה עליו אם טענה זו תספיק לשוויינהו כלים לענין דטבילה בתוכו הויא טבילה בכלים למה לא תועיל לפסול המקוה במים היוצאים ממנו דחשיבי מים היוצאים וכיון דחזינן דלפסול את המקוה לא חשיבי כלים ה\"ה דלטבול בתוכו לא חשיבי כלים דמהי תיתי לן לפלוגי בינייהו מיהו בהא איכא למימר דלטעמיה אזיל שסובר שהמים העוברים בכלים ויוצאים חוצה לו אע\"פ שפסולים לטבול בהם אם נפלו למקוה לא פסלוהו אבל קשה שלא היה לו להקשות מסברתו לרבינו ועוד דלפי דבריו כי ניקב כשפופרת הנאד נמי לא הוה לן למישרי למיטבל בגויה מההוא טעמא גופיה דאיך אפשר שלא יהא בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה על ידי יחודו אלא ודאי אע\"פ שאילו יחדו להשתמש בו היה בקרקעיתו חרס הראוי לקבל טומאה כיון שלא יחדו להשתמש בו אין עליו תורת כלי: \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) המניח טבלא תחת הצינור וכו'. משנה פ\"ד דמקואות ופירש ר\"ש אם יש לזבז מד' רוחותיה דאי משלש אין זה בית קיבול: \n", + "החוטט בצינור וכו' עד ה\"ז כשר. שם וכת\"ק: \n", + "ומ״ש ואפי' קבעו אחר שחקק בו וכו'. בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס״ה ע״ב) ובפרק מרובה (בבא קמא דף ס״ז): \n\n" + ], + [ + "הספוג והדלי וכו' עד כמו שביארנו. פרק ו' דמקואות. ופירש ר\"ש הספוג והדלי כשאין בהם שלשה לוגין בעין אא\"כ תצרף עמהם המים הדבוקים בהם וכיון שאין השלשה לוגין בעין לא מיקרי נפלו ולא גזור רבנן וכשר להקוות עליו והרא\"ש פירש הספוג שבלועים בו שלשה לוגין מים וכשנפלו למקוה נתערבו המים הבלועין בו עם מי המקוה וכן הדלי שפיו צר ובו שלשה לוגין מים שאובים ונפל למקוה ולא יצאו כל המים שבתוכו אלא נתערבו עם מי המקוה לא פסלוהו שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו ונתערבו כולם עם מי המקוה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "השידה והתיבה שבים וכו' עד פוסלין את המקוה. משנה בפ\"ז דמקואות וכתב ר\"ש שק או קופה לא בעו נקיבה כשפופרת הנאד וכו' וכן בסל וגרגותני לא בעינן שיתערבו המים דרך פיו אלא אפי' אין מתערבין אלא דרך הנקבים שבתוכו בטלים מים שבתוכו אגב מי מקוה כיון דמלא נקבים ואין מחזיק מים כלל וכן מוכח בתר הכי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "גיסטרא טמאה וכו' מעיין היוצא מן התנור טמא וכו'. גם זה משנה שם וכתב ר\"ש ושפתה למעלה מן המים ואפ\"ה כיון דשבר כלי הוא בטלי מימיה אגב מקוה וכשרים להטביל בה כלים והרא\"ש כתב גיסטרא שבר כלי והיא טמאה ושפתה חוץ למים אלא שיש בה פגימות בשפתה כמו כלי חרס שנשבר שאין מקום השבר שוה ונכנסים המים לגיסטרא דרך אותם פגימות והכלי שהטביל טהרו מטומאתן כי מי המקוה מחוברים למים שבתוכה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "חבית מלאה מים וכו'. פרק קמא דמכות (דף ד') אמר רב יהודה אמר רב חבית מליאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה חיישינן לשלשה לוגין שלא יהו במקום אחד ודוקא לים הגדול דקאי וקיימא אבל נהרא בעלמא לא ופירש\"י הטובל שם באותו מקום לא עלתה לו טבילה שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובים וזה אחד מהפוסלים את התרומה אבל מדברי רבינו משמע דלעניין עלייה מטומאה ע\"י טבילה זו קאמר וקשה שהרי כתב בפ\"ד מקוה שיש בו ארבעים סאה אפילו שאב ושפך לתוכו כל היום כולו כשר וסתם מקואות קוו וקיימי דומיא דים ואפ\"ה מכשיר ואפשר לדחוק ולומר דמשום בא ראשו ורובו במים שאובים קאמר דלא עלתה לו טבילה ולענין פיסול תרומה וכדפרישית ויותר נכון לומר דלעניין עלייה מטומאה ע\"י טבילה זו קאמר ושאני ההיא דפ\"ד שמתוך שבאו השאובים בדרך שפיכה הם מתערבים בכל מי המקוה ואין שם שלשה לוגין שאובים במקום אחד משא\"כ בחבית שנפלה דלאו דרך שפיכה אתא: \n\n" + ], + [ + "מים שאובים שהיו בצד המקוה וכו'. נראה שכתב כן מדתנן בפ\"ו דמקואות האביק שבמרחץ בזמן שהוא באמצע פוסל מן הצד אינו פוסל מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה ואע\"ג דמסיים במתניתין וחכ\"א אם מקבלת האמבטי רביעית עד שלא יגיעו לאביק כשר ואם לאו פסול ר\"א ברבי צדוק אומר אם מקבל האביק כל שהוא פסול לא חש רבינו לדבריהם משום דס\"ל כתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "שתי בריכות זו למעלה מזו וכו'. שם המטהרת שבמרחץ התחתונה מליאה שאובים והעליונה כשרים אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין פסול כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין אחד משלש מאות ועשרים לבריכה דברי רבי יוסי ר\"א אומר אפילו התחתונה מלאה כשרים והעליונה מלאה שאובים ויש כנגד הנקב שלשה לוגין כשר שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו ופסק כרבי יוסי דנימוקו עמו ודבר פשוט הוא דלרבותא נקט רבי יוסי התחתונה מלאה שאובים לומר דאפי' הכי פוסלת וכל שכן היכא דעליונה שאובים והתחתונה כשרים וכבר נתבאר שאין המים השאובים פוסלים אלא בשאין בכשרים ארבעים סאה: \n\n" + ], + [], + [ + "שלשה מקואות זה בצד זה. ג\"ז שם ומדקדוק דברי רבינו נראה שהוא סובר דהא דקתני המקואות טהורים היינו לומר שלא נפסלו בתערובת השאוב אבל השאוב בפיסולו עומד אבל בפירוש המשנה כתב שגם המקוה השאוב כשר מפני שהושק למ' סאה כשירים וכן דעת המפרשים וכן צריך לפרש דבריו פה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין המקוה נפסל לא בשינוי הטעם ולא בשינוי הריח. פרק כל הבשר (חולין דף ק״ו) מים שנפסלו מלשתות בהמה אין נוטלין אבל מטבילין ובפ״ק דשבת (דף י״ד) אמרינן שהיו טובלין במי מערות סרוחים: \n", + "ומ\"ש אלא בשינוי מראה לבד. פ\"ו דמקואות: \n", + "ומ״ש וכל דבר שאין עושין בו מקוה לכתחילה וכו'. בר״פ חבית (שבת דף קמ״ד ע״ב): \n", + "ומ\"ש כיצד היין וכו' אינם פוסלין את המקוה בשלשה לוגין וכו'. נלמד מדין שלשה לוגין חסר דינר מים שאובים שנפל לתוכן דינר חלב וכו' שכתב רבינו בס\"פ זה ובספ\"ק דחולין (דף כ\"ה ע\"ב) ובפ\"ז דמקואות תנן התמד משהחמיץ אינו פוסל את המקוה כלומר בשלשה לוגין: \n", + "ומ\"ש ופוסלים בשינוי מראה אפילו מקוה שיש בו ארבעים סאה וכו'. בפרק ז' דמקואות: \n", + "וכן מקוה שיש בו עשרים סאה וכו'. פשוט הוא שהרי אין כאן לא פיסול שינוי מראה ולא פיסול מים שאובים: \n", + "ומ\"ש ואין הסאה שנפלה עולה וכו'. טעמו משום דבפרק שביעי דמקואות לא משכח שיעלו מי פירות את המקוה אלא כשהיו בו ארבעים סאה ונתן סאה ונטל סאה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומ\"ש (בהל' ד') והשכר x: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ו) יש מעלים את המקוה וכו' עד הרי המ' שנשארו מקוה כשר. בפ\"ז דמקואות אלו מעלים ולא פוסלים השלג והברד והכפור והגליד והמלח וטיט הנרוק אר\"ע היה רבי ישמעאל דן כנגדי לומר השלג אינו מעלה את המקוה והעידו אנשי מידבא משמו שאמר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחילה וסובר רבינו דבשלג דחזינן שהתיר רבי ישמעאל לעשות מקוה בתחילה הוא דמכשרינן ולא גמרינן מינה לאינך דאם איתא לא הוו שתקי מינה במשנה ובתוספתא ומדברי רש\"י משמע דאף שלג אם עשה ממנו מקוה שהוא פסול דהא דתנן מעלים את המקוה מעלין היינו משלימין אשלומי אין אבל בפני עצמו לא וא\"כ ת\"ק דמני שלג בהדי הנך דמעלין סבר דבפני עצמו לא ופליג אר' ישמעאל וקי\"ל כת\"ק ורבינו סובר דכרבי ישמעאל נקטינן משום דעבד מעשה ומעשה רב אי נמי דתנא קמא נמי כרבי ישמעאל סבר בשלג ומשום אינך נקט לישנא דמעלין: \n", + "וכתב הראב\"ד דשלג צריך למעכן ביד שיהא כעין הכפור והברד אבל התפוח וחלול כמות שהוא לא ונראה שלזה נתכוון רבינו שכתב וריסקו: \n\n" + ], + [ + "מקוה שהדיח בו וכו'. פ\"ז דמקואות: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב מי הצבע וכו'. שם בשם רבי יוסי ומשמע דליכא מאן דפליג עליה במקוה: \n\n" + ], + [ + "מקוה שנפל לתוכו יין וכו' עד הרי זה לא יטבול בו. שם: \n", + "ומה שכתב והטובל במקום שנשתנה לא עלתה לו טבילה. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n", + "ומ\"ש אפילו חבית של יין וכו'. תוספתא פ\"ה דמקואות: \n", + "כתב הראב\"ד לא עלתה לו טבילה א\"א בתוספתא הטובל בין במקום היין. ופשוט הוא במשנה פ\"ז דמקואות ומבואר בדברי רבינו: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) שלשה לוגין מים שאובים וכו' עד ולא מי פירות. שם וכת\"ק ומייתי לה בפ\"ק דחולין (דף כ\"ז): \n\n" + ], + [ + "מקוה שנשתנה וכו'. נלמד הוא מדין הדיח בו סלי זיתים וענבים: \n", + "וכתב הראב\"ד מצאתי בתוספתא פ\"ה מקוה שאין בו מים מ' סאה וכו'. ורבינו שמשון פי' ולא עוד אלא אפי' חזר אחר כך למראיו כשר להקוות עליו עכ\"ל נראה מדבריו כשהקוה עליו להשלימו למ' סאה הוא דכשר אבל היין מעלה אותו כדברי הראב\"ד ורבינו נראה שלא היה מפרש כפירוש הראב\"ד דא\"כ לא הוה שתיק מיניה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המעורב למקוה וכו'. ריש פרק ו' דמקואות: \n", + "ומה שכתב גומות הסמוכות לפי המקוה ומקום רגלי פרסות בהמה וכו'. שם בפרק חמישי מטבילין בחריצין ובנעיצין ובפרסת החמור המעורבת בבקעה: \n\n" + ], + [ + "חורי המערה וכו'. רפ\"ו דמקואות: \n\n" + ], + [ + "מחט שהיתה נתונה וכו'. בסוף פרק ז' דמקואות: \n\n" + ], + [ + "עוקה שבתוך וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "כותל שבין שני מקואות וכו'. ריש פרק ו' דמקואות וכת\"ק ופירש רבינו שתי הוא הארוך וכמוהו בכותל מלמעלה למטה וערב הרחב וכמוהו בכותל מימין לשמאל וכן פירש הראב\"ד בספר בעלי הנפש ורבינו שמשון והרא\"ש פירשו בהיפך: \n\n" + ], + [ + "כמה הוא שיעור הנקב וכו'. שם עירוב מקואות כשפופרת הנאד כעביה וכחללה בשתי אצבעות חוזרות למקומן ואיתא בפ\"ק דיבמות (דף ט\"ו) ובחגיגה פ\"ג ופי' חוזרות למקומן שהן מתהפכות בריוח בחלל הנקב: \n", + "ומ\"ש ואינם בגודל אלא שתי אצבעות ראשונות וכו'. בתוספתא שתי אצבעות שאמרו בבינוניות של כל אדם ולא מארבע בטפח: \n", + "כל שיעמוד כשפופרת הנאד וכו'. בפרק ששי דמקואות ודלא כרבן שמעון בן גמליאל: \n", + "ספק שיש בנקב וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "מטהרין את המקואות וכו'. ג\"ז שם ופי' רבינו שמשון העליון כגון שני מקואות בשיפועו של הר העליון אין בו מ' סאה והתחתון יש בו מ' סאה או יותר מביא סילון ונותן ראשו אחד בעליון וראשו אחד בתחתון וצריך להעמיק ראשו העליון בתוך המקוה החסר עד שירדו למטה שיהו מושקים למטה למקוה השלם כחוט השערה ליחשב כמקוה אחד וטובל אפי' בעליון ופעמים שלמעלה מגיעים המים עד שפת הסילון ובראשו של מטה מועטים כחוט השערה ולכך נקט מניח ידיו תחתיו שלא יצאו מים לחוץ כשמתמלא עד שעה שהשיק ולכך נקט הרחוק מן הקרוב ולא חיישינן שמא בא אדם והפסיק השקתו דלא עלתה לו טבילה וקשיא היאך מתחברים ע\"י כחוט השערה וגבי כותל קתני כשפופרת הנאד או כקליפת השום ונראה לפרש דלא איירי הכא בחסר אלא בשלם אלא שהוא שאוב ומשיקו לכשר להכשירו וסגי בחוט השערה דהיה לו בשאובה דרבנן ושמא מטעם זה לא חיישינן בסילון אפי' יהא קטפרס עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד שאין הסילונות פוסלים את המקוה א\"א בתוספתא ואם היה הסילון כפוף כל שהוא פוסלו וכו'. ואני אומר דהא דתנן בפ\"ד דמקואות סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה הויא תיובתיה דהראב\"ד אלא ע\"כ לומר דהאי תוספתא מיירי כשעשאו כפוף על דעת קבלה: \n\n" + ], + [ + "שלש גומות שבנחל וכו'. תוספתא פרק ג' דמקואות שלש גומות שבנחל העליונה ותחתונה של כ' כ' סאה והאמצעית של מ' סאה וכו' רבי יהודה אומר רבי מאיר היה אומר מטבילין בין בתחתונה בין בעליונה ואני אומר בתחתונה ולא בעליונה וחכ\"א בין כך ובין כך אין מטבילין אלא באמצעית שיש בה מ' סאה ופסק כחכמים ונראה מדברי רבינו שאינו מפרש מחלוקתם בגוד אחית וגוד אסיק כדמשמע בפרק אין דורשין אלא באם המים הנזחלים מערבין המקואות וצריך טעם למה שינה ממאי דמשמע בגמרא דמפרש פלוגתייהו וצ\"ל דהיא היא דמאיזה טעם אין המים הנזחלין מערבין את המקואות משום דלית ליה לא גוד אסיק ולא גוד אחית. וכתב הריב\"ש בתשובה וז\"ל והא דמשמע בפרק אין דורשין דבגוד אחית לא פליגי דלכ\"ע אמרינן היינו ר\"מ ור\"י אבל רבנן דפליגי עלייהו בתוספתא ס\"ל דאין קטפרס לעולם חיבור אפי' ע\"י גוד אחית עכ\"ל. ולי נראה שרבינו מפרש שלא אמרו בפרק אין דורשין דפליגי בגוד אסיק אלא ר\"מ ורבי יהודה אבל חכמים טעמייהו משום דאין מים הנזחלים מערבים את המקואות: \n\n" + ], + [ + "טיט רך שהפרה שוחה ושותה ממנו וכו'. בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ב): \n\n" + ], + [ + "מקוה שיש בו מ' סאה מים וטיט וכו'. בסוף פ\"ב דמקואות וכרבי יהושע: \n\n" + ], + [ + "כל שתחילת ברייתו מן המים וכו'. בפרק שני דזבחים ואמרינן בגמרא אפי' בעיניה נמי ופירש\"י אפי' אם כל המקוה נעשה מהם: \n", + "ומ\"ש ומטבילין בעינו של דג. ג\"ז שם ופירש\"י דג גדול שנימוק שומן עינו בחורו: \n\n" + ], + [ + "מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וכו'. בפ\"ז דמקואות וכת\"ק ובפ\"ב דחגיגה (דף י\"ט) אמרו שלא נחלקו אלא במעלות דרבנן אבל לעלות מטומאה גמורה לטהרה ד\"ה טמא: \n", + "הטביל בו תחילה סגוס עבה וכו'. שם וא\"ת מאחר שפסק רבינו בסמוך כת\"ק דשני טמא אע\"פ שרגליו של ראשון נוגעות במים היאך פסק בהטביל בו סגוס עבה והגביהו אם היה מקצת הסגוס נוגע במים הטובל באחרונה טהור שהרי כולם מעורבים ומאי שנא מרגליו של ראשון נוגעות במים תירץ הריב\"ש בתשובה שהסגוס עבה הוא בולע את המים ואינו כמו האדם שאין המים בלועים בעצם חלקיו אלא בשטח גופו וכיון שטופח על גופו אינו חיבור הרי נחסרו המים אבל הסגוס העבה הוא בלוע הרבה מן המים ולזה כשקצתו הוא במים הרי הוא כאילו כל המים הבלועים בבגד בקצתו של מעלה נוגעים במים שבקצתו שבתוך המים והרי כל המים מעורבים למקוה עכ\"ל. וק\"ל על תירוץ זה דמה לי שיהיו בלועים בעצם חלקיו ומה לי שיהא טופח על גופו ומה טעם הוא לומר שבשביל שהסגוס בלוע מים הרבה יהיה חיבור ומה שכתב וכיון שטופח שעל גופו אינו חיבור קשה שזהו מערכה על הדרוש לכן נ\"ל שהטעם משום דכשהגביה קצת הסגוס אינו כ\"כ קטפרס כמו שהוא האדם ועי\"ל שהטעם מפני שאין על האדם אלא טופח ואפשר שבקצת מקומות נקוב ונמצא שאינו חיבור: \n", + "הטביל בו את המטה וכו'. בספ\"ז דמקואות: \n", + "הטביל בו יורה וכו'. תוספתא פ\"ו דמקואות: \n\n" + ], + [ + "מקוה שמימיו מרודדין וכו'. משנה ספ\"ג דמקואות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שש מעלות במקואות וכו'. בריש מקואות מי גבאים מי בורות שיחין ומערות ומי תמציות שפסקו ומקואות שאין בהם ארבעים סאה ומסיים בה כשרים לחלה וליטול מהם לידים: \n", + "ומה שכתב שהם שאובים. כתב הראב\"ד הואיל ואינם מתטמאין אלא לרצון א\"א כבר כתבתי עליהן וכו'. וגם אני כתבתי שם טעם לדברי רבינו: \n", + "ומה שכתב והוא שיטול מהם בכלי כמו שביארנו. כתב הראב\"ד והוא שיטול מהם בכלי א\"א ואם אינם שאובים וכו'. כבר כתבתי בטור א\"ח סימן קנ\"ט שדעת רש\"י כדעת רבינו שאין טבילת ידים מועילה אפילו לחולין אלא במים שראוי להטביל בהם כל גופו והילכך מים מכונסים בקרקע אע\"פ שאינם שאובים אם אין בהם ארבעים סאה אין מטבילין בהם הידים ואף על פי שהרב רבינו יונה והרשב\"א סוברים כדעת הראב\"ד כבר כתבתי שם שלשון התוספתא מסייע לרבינו: \n\n" + ], + [ + "למעלה מהם מי תמצית שלא פסקו וכו'. שם בריש מקואות למעלה מהם מי תמציות שלא פסקו ומסיים בה כשרים לתרומה וליטול מהם לידים: \n", + "ומ\"ש אבל אין בהם מ' סאה. הכי משמע מדקתני בתר הכי למעלה מהם מקוה שיש בו מ' סאה אלמא דעד השתא מיירי כשאין בו ארבעים סאה: \n", + "ומ\"ש ומטביל בהם את המים שנטמאו וכן מ\"ש פסקו הגשמים וכו'. תוספתא בפרק [א'] דמקואות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) החופר בצד הים וכו' עד הרי הן כמי גבאין. תוספתא בפ\"ק וא\"ת למה לא חילק בחופר בצד הנהר בין כל זמן שהיו באים מחמת הנהר כמו שחילק בחופר בצד המעיין ואפשר לדחוק ולומר דאה\"נ דתני במעיין והוא הדין לנהר ועי\"ל דנהר אינו חשוב כמעיין לענין זה משום דבנהר הרבה פעמים רבים נוטפים על הזוחלים אבל קשה מחופר בצד הים לכן נ\"ל דים הגדול ונהרות כיון שאין דינם כמעיין לענין מי חטאת כמ\"ש רבינו בפ\"י מהלכות פרה הוא הדין שהם מוחלקים ממנו לענין זה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ה-ח) למעלה מהם מקוה שיש בו מ' סאה וכו' עד ולקדש מהם מי חטאת. משנה בפ\"ק דמקואות: \n", + "מה בין מעיין למקוה וכו' והמעיין מטהר בכל שהוא. בת\"כ ולאו דוקא בכל שהוא אלא כ\"מ שגופו עולה בבת אחת ור\"י סובר דהא דמעיין מטהר בכל שהוא דוקא לכלים אבל לא לאדם ורבינו אע\"פ שלא כתב בפירוש שמטהר בכל שהוא לאדם מ\"מ מדכתב קודם לכן דמקוה שיש בו מ' סאה שבו טובל כל אדם טמא חוץ מן הזב ובו מטבילין כלים כשכתב אח\"כ למעלה מזה המעיין שמימיו מועטין וכו' שהמעיין אין למימיו שיעור וכו' גם לטבילת אדם שכתב לעיל בסמוך קאי: \n", + "ומ\"ש המקוה אינו מטהר אלא באשבורן וכו' המקוה לא תעלה בו טבילה לזבים וכו'. מבואר פ\"ק דמקואות ובכלל מ\"ש רבינו טבילה לזבים ה\"ה למצורעים ולקדש מהם מי חטאת וסמך על מ\"ש לעיל בסמוך: \n\n" + ], + [ + "מעיין שמימיו יוצאים וכו'. רפ\"ה דמקואות: \n", + "היו מימיו נמשכים לתוך בריכה וכו'. שם העבירו על גבי בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה חזר והמשיכו פסול לזבים ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת עד שידע שיצאו הראשונים ונראה שמפרש רבינו דמתני' בבריכה מליאה מי מקוה עסקינן והא דקתני מתניתין והפסיקו היינו לומר שמי המעיין היו יורדין לבריכה ולא היו יוצאים חוצה לה ולפיכך הרי הוא כמקוה דכיון דאין מי המעיין נמשכים ויוצאים מהבריכה אע\"פ שעדיין קילוח מי המעיין יורדין לתוכה אינם מעלים את המים שבתוך הבריכה מדין מקוה ואם אח\"כ המשיכו כלומר שעשה שימשך ויצא מהצד האחר פסול לזבים וכו' עד שידע שיצאו המים הראשונים שירדו מהמעיין לבריכה דכיון שנקוו בבריכה פסק מינייהו שם מים חיים ולפיכך פסולים לזבים וכו' ומ\"מ דינם כמעיין לענין טבילה שמאחר שמי המעיין נכנסים לה ויוצאים ממנה מעלים הם את המים שבבריכה להיות כמעיין: \n\n" + ], + [ + "מעיין שמימיו נמשכים וכו'. שם ופסק כר\"י: \n\n" + ], + [ + "מעיין שהיו אמות קטנות נמשכות ממנו וכו'. שם מעיין שהוא מושך כנדל ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהיה היה עומד וריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכל שהוא ופירוש משנה זו מבואר בדברי רבינו וכך פי' הרא\"ש אבל הראב\"ד כתב הרי הן כמעיין לכל דבר א\"א תוספתא ואינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שהיה יכול להלך בתחלתו עכ\"ל. ורבינו והרא\"ש שלא חילקו בין מקום שהיה זוחל בו מתחלתו למקום שנתרחב נ\"ל שהם מפרשים דההיא תוספתא פליגא אמתניתין דלא מפלגא בינייהו ומדברי הר\"ן משמע שרבינו סובר דהלכה כההיא תוספתא דמפלגא בינייהו ואיני יודע מנין לומר כן דאם איתא הו\"ל לפלוגי בינייהו בהדיא ולא למיסתמא סתומי: \n", + "ומלשון רבינו שכתב וריבה עליו מים שאובים לתוך המעיין משמע דהא דתנן ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהיה במרבה בגומת המעיין דוקא היא ששם הוא חשיבות מימיו ומבטלים כל המים הבאים עליהם אבל ריבה במקוה משך המעיין למטה אם רבו נוטפין עליו נפסל מלטהר בזוחלין ואם רבו שאובים עליו נפסל מלטהר אפילו באשבורן דכיון דרובו שאובין הו\"ל כאילו כולו שאובין שהרי מדכתב וריבה עליו מים שאובים לתוך המעיין משמע דבריבה לתוך גומת המעיין דוקא מיירי וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה שכתב על מתני' דמעיין שהוא מושך כנדל וריבה עליו ששפך מים שאובים בעיקר המעיין וכ\"כ הר\"ן בפשיטות שזהו דעת רבינו אבל ק\"ל שמאחר שמי המעיין מטהרים בכ\"ש אפילו בזוחלין לא גרעו ממקוה שיש בו ארבעים סאה וכיון דבמקוה שיש בו ארבעים סאה אפילו נפלו עליו כל מים שאובים שבעולם לא פסלוהו ה\"ה למים הנזחלין מן המעיין לכך נ\"ל דלתוך המעיין שכתב כאן ובעיקר המעיין בפיר' המשנה לא אגומת המעיין דוקא קאי דבמים הנמשכים וניגרים מן המעיין נמי שייך למימר בהו הני לישני בתוך המעיין ועיקר המעיין ואפשר שכתב הני למעוטי היכא דריבה המים שאובים מחוץ למים הניגרים מהמעיין ונתפשטו השאובים ונגעו במים הנגרים מהמעיין דכל כה\"ג אפי' נוגעים בגומת המעיין עצמו לא נתבטלו במי המעיין: \n\n" + ], + [ + "כל הימים מטהרין בזוחלין וכו'. שם פ\"ח דפרה ובפ\"ה דמקואות כל הימים כמקוה שנאמר ולמקוה המים קרא ימים דברי ר\"מ ר\"י אומר הים הגדול כמקוה לא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה ר\"י אומר כל הימים מטהרים בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת ומשמע דהלכה כר\"י וכן פסקו רבינו והרא\"ש ופירש\"י בפרק שמנה שרצים ר\"י אומר כל הימים וים הגדול תורת מעיין עליהם לענין שהם מטהרין בזוחלין וכן פי' רבינו שמשון אבל רבינו פירש אמר ר\"י ששאר הימים זולת הים הגדול נחשבים כמעיין לענין שיטהרו בזוחלין ושהמימות הניגרים הנזחלים מכולם יטהרו בכ\"ש כמעיין ונחשבים כמקוה לענין שהם פסולים למי חטאת ולטהרת מצורע ולטבילת הזב עכ\"ל ונראה מתוך דבריו ז\"ל שהוא מפרש דמודה רבי יוסי בים הגדול שהוא כמקוה ואינו מטהר בזוחלין וכך הם דבריו בפ\"ו מהלכות פרה לחלק בין ים הגדול לשאר ימים כמו שאכתוב לשונו בסמוך אבל בכאן פסק סתם כל הימים מטהרים בזוחלין וכו' ולא חילק בין ים הגדול לשאר ימים ובפ\"ו מהלכות פרה כתב הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש וכל הנהרות פסולים לקדש מהם מי חטאת ושאר הימים כמעיין והמים הנגררים משאר הימים והם הנקראים זוחלים פסולים והזוחלים מן המעיין הרי הם כמעיין וכשרים עכ\"ל. והרי כאן שתי סתירות אחת בענין ים הגדול כמ\"ש והשנית ששם כתב ששאר ימים כמעיין ומשמע דכשרים למלאות מהם לקידוש כדין מעיין כגוונא דרישא דקתני גבי ים הגדול שהוא כמקוה וכאן כתב שכל הימים פסולים לקדש מהם מי חטאת ומתוך כך נ\"ל שרבינו סובר דלכולהו תנאי לענין טבילת שאר טמאים כל המים דינם כמעיין ליטהר בין באשבורן בין בזוחלין ולא איפליגו אלא לטבילת זבים ומצורעים וקידוש מי חטאת דכתיב בהו מים חיים דר\"מ סבר כולהו ימים כמקוה ופסולים להני תלת מילי דבעי מים חיים ורבי יהודה סבר דים הגדול הוא דמיפסיל להני תלת מילי אבל שאר ימים כשרים אף להנך תלת מילי בין בזוחלין בין באשבורן כדין מעיין ואתא רבי יוסי למימר לרבי יהודה שפיר קא אמר לפלוגי בין ים הגדול לשאר ימים ומיהו לאו לאכשורי שאר ימים להנך תלת מילי בין בזוחלין בין באשבורן אלא דוקא באשבורן כשרים אף להנך תלת מילי אבל כשהן זוחלין אע\"פ שהם מטהרים לכל הטמאים אף בזוחלין מ\"מ פסולים להנך תלת מילי דבעו מים חיים ואפשר דטעמיה משום דכשהם זוחלין דמו לנהרות וכיון דכל הנהרות פסולין למידי דבעי מים חיים גזרינן בזוחלין דשאר ימים אטו נהרות אבל בזוחלין מן המעיין לא גזרו לפי שעל הרוב הם מים מועטים ולא אתו לאיחלופי בנהרות ואפשר שמפני כך הפסיק רבינו בין ים הגדול לשאר ימים כדין כל הנהרות שרצה להקדים דין פיסול הנהרות לדין פיסול שאר ימים בזוחלין להודיענו דמשום גזירה אטו שאר נהרות נפסלו ופסק כרבי יוסי וא\"ת היאך מכשיר שאר ימים באשבורן להנך תלת מילי הא תנן בפ\"ח דפרה דמים המוכים דהיינו שהם מרים או מלוחים פסולים ואין לומר דבמים מתוקים מיירי מדמפליג בינייהו לים הגדול אלמא דבמלוחים דומיא דים הגדול מיירי ואפשר דמים מלוחים דפסילי היינו שמחמת הארץ שעוברין עליה נעשו מלוחים אבל היכא שמתחלת ברייתן הם מלוחים כגון מי הים כשרים כנ\"ל לפרש לדעת רבינו ובכן למדנו לדברי הכל דבין ים הגדול בין שאר הימים כשרים לטבילת טמאים בין בזוחלין בין באשבורן חוץ מן הזב הזכר ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת שאינם כשרים בזוחלין אבל באשבורן אף להנך תלת מילי כשרים וה\"מ בשאר ימים אבל ים הגדול פסול להנך תלת מילי בין בזוחלין בין באשבורן והשתא א\"ש דפסק כרבי יוסי ובהלכות פרה שהוא מקומו כתב הדינים באורך שים הגדול הוא כמקוה גמור ולכן הוא פסול למלאות לקידוש בין שהוא באשבורן בין שהוא בזוחלים וממילא משמע שהוא פסול לטבילת זבין ומצורעין אבל שאר ימים אע\"פ שהם פסולים להנך תלת מילי דוקא כשהן זוחלים אבל כשהם באשבורן הרי הם כמעיין וכשרים אף להנך תלת מילי וזהו שהאריך בלשונו גבי ים הגדול וכתב הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין כלומר אין לו דין מעיין בשום ענין כלל וגבי שאר ימים כתב שהם כמעיין כלומר יש להם דין מעיין בקצת ולא כים הגדול שאין לו דין מעיין כלל בשום פנים שאלו יש להם דין מעיין גם להנך תלת מילי והיינו דוקא כשהם אשבורן אבל כשהם זוחלים פסולים להנך תלת מילי ובהלכות אלו סתם וכתב שכל הימים פסולים להנך תלת מילי ולא חשש לפרש דהיינו דוקא כשהם זוחלין אבל שאר ימים זולת ים הגדול אם הם אשבורן כשרים אף להנך תלת מילי מפני שסמך על מ\"ש במקומו בהלכות פרה ששאר ימים הם כמעיין וע\"פ דרך זה נמצאו דברי רבינו מכוונים ומיושרים: \n\n" + ], + [ + "המים הזוחלים מן המעיין וכו'. בפרק ה' דמקואות הזוחלים כמעיין והנוטפין כמקוה ופירש רבינו הזוחלין היינו הנהרות והיאורות המושכים מן המעיינות יש להם דין מעיין לכל דבר הנוטפים פי' מעיין שעל ההר ומימיו נופלים טפה טפה למטה בשיפולי ההר אע\"פ שאותם טפות יורדות במרוצה תיכף זו אחר זו כיון שאינו זוחל אלא יורדים בהפסק יש להם דין מקוה ובעו ארבעים סאה ואינם מטהרים בזחילה ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש מי חטאת עכ\"ל: \n", + "היו הזוחלין מן המעיין וכו' ואם רבו הנוטפין על הזוחלין וכו'. הכי משמע מדאמרינן בס״פ במה אשה (שבת דף ס״ה) דאבוה דשמואל עביד מקואות לבנתיה ביומי ניסן משום דמיטרא במערבא סהדא רבא פרת סבר שלא ירבו הנוטפים על הזוחלין כלומר ואז אינם מטהרים בזוחלים אלא באשבורן משמע דוקא בשרבו הא אי הוו כהדדי מטהרי בזוחלין וקשיא לי מדתנן בפ״ה דמקואות העיד רבי צדוק על זוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים ומשמע דוקא כשרבו הא אי כהדדי נינהו אינם כשרים לטהר בזוחלין. אחר כך מצאתי להראב״ד בספר בעלי הנפש שהרגיש בקושיא זו ותירץ דהא דרבי צדוק משום דא״א לצמצם היא ומספיקא בעינן רובא א״נ איכא למימר דהא דרבי צדוק לאו לענין אשבורן הוא אלא להכשירן לטבילת זבים ומצורעים וכו' דבעו מים חיים אבל לענין אשבורן אפילו מחצה לא בעינן וכן עיקר דתנן בפ״ק דמקואות למעלה מהם מעיין שמימיו מועטים שרבו עליו מים שאובים שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכל שהוא ש״מ עכ״ל. וכן פירש רבינו בפירוש המשנה הא דרבי צדוק להכשירן לזבין ולמצורעים וכו': \n", + "ומ\"ש רבינו לפיכך צריך להקיף מפץ וכו'. גבי בנתיה דאבוה דשמואל דבסמוך אמרינן דעביד להו מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי ונראה שרבינו מפרש דאף ביומי תשרי איכא למיחש שירבו נוטפין על הזוחלין וביומי ניסן שהנהרות גדלים הרבה היה ממשיך למקואות מים מהנהר וביומי תשרי שנתמעטו מי הנהר ואינם נמשכים למקואות היה מקיף מקום מהנהר במחיצת מפצים כדי שיהיו המים נקוים ולא יהיו זוחלים ורבינו כתב תיקון היקף המפצים ללמדנו שאפי' כשא\"א לעשות מקואות חוץ לנהר אפשר לעשותם בתוכו: \n\n" + ], + [ + "נוטפין שעשאן זוחלין וכו'. בפ\"ה דמקואות נוטפין שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל אפילו קנה וכו' דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו ומקל הוי פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה אלא מדרבנן ואיפליגו בהו והלכה כרבי יוסי: \n\n" + ], + [ + "זוחלין שקלחן בעלי אגוז וכו'. פ\"ז דעדיות: \n\n" + ], + [ + "מי גשמים הבאים מן המדרון וכו'. בסוף פ\"ה דמקואות בש\"א מטבילין בחרדלית וב\"ה אומרים אין מטבילין ומודים שהוא גודר כלים וטובל בהם וכלים שגדר בהם לא הוטבלו: \n", + "ומ\"ש רבינו שחרדלית הם מי גשמים הבאים מן המדרון וכן מ\"ש שאע\"פ שיש מתחילתן ועד סופן ארבעים סאה. מפורש בתוספתא פ\"ד: \n\n" + ], + [ + "גל שנתלש וכו' ארבעים סאה וכו'. משנה סוף פ\"ה דמקואות: \n", + "ומ\"ש ואם נתכוון והיה יושב ומצפה וכו' לדבר שנתכוון לו. כלומר אם לתרומה אם לקדש והוא נלמד ממאי דאיתמר עלה בפרק ב' דחולין (דף ל\"א) ובסוף פרק ב' דחגיגה (דף י\"ט): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אין מטבילין בגל וכו'. בפרק ב' דחולין שם (ע\"ב) מטבילין בראשון ואין מטבילין בכיפין ופירש רש\"י מטבילין כלים בראש הגל הנתלש מן הים והלך למרחוק ובא לארץ נכנס אדם תחת ראשו ומקבלו דהוי טבילה זו במחובר לקרקע ואין מטבילין בכיפין שלא יזרוק כלים בכיפי הגל דהיינו באמצעית שהוא עשוי ככיפה וטעמא כדמפרש שהיא טבילת אויר ואין מטבילין באויר עכ\"ל ולא נתברר מתוך דבריו שם למה אין מטבילין באויר אבל בפרק ב' דחגיגה כתב שהטעם מפני שלא אמרה תורה מקוה של אויר לטבילה ומשמע לי דנפקא ליה מדכתיב אך מעין ובור מקוה מים דהנך אין דרכן להיות באויר ודברי רבינו תמוהים מכמה אנפי חדא דממה שכתב לפי שאין מטבילין בזוחלין משמע דים אינו מטהר בזוחלין ורבינו כתב בפרק זה כל הימים מטהרים בזוחלין ואין לומר דהתם בשאר ימים שמטהרים בזוחלין וכרבי יוסי והכא בים הגדול וכדמשמע מפשט דברי רבינו בפירוש המשנה דלא אמר רבי יוסי דמטהר בזוחלין אלא שאר ימים אבל ים הגדול לא דאם כן לא הוה ליה למיסתם ולמיכתב כל הימים מטהרים בזוחלין אלא הו\"ל לאפוקי ים הגדול מכללם ואפילו את\"ל שסמך על מה שכתב בדין גל שנתלש מן הים דמשמע הים הידוע שהוא הים הגדול וקאמר ביה דאינו מטהר בזוחלין דאם כן הו\"ל למסמכיה לדין כל הימים מטהרין שכתב ועוד הו\"ל לאקדומי דאין ים הגדול מטהר בזוחלין ובתר הכי לימא שהטעם שאין מטבילין באויר היינו משום דאתי בקל וחומר מזוחלין או לימא לפי שאינו מטהר בזוחלין או לפי שאין מטבילין בו בזוחלין דלישתמע בגריעותיה דאין מטבילין בזוחלין משום דים הגדול הוא דלפי מ\"ש משמע דאזוחלין דעלמא קאי ועוד דמדכתב היו שני ראשי הגל נוגעים בארץ מטבילין בו וכן ממה שכתב גל שנתלש מן הים ונפל על האדם ועל הכלים הרי אלו טהורים משמע בהדיא שגל זה מטהר בזוחלין דאין לומר שמה שכתב היו שני ראשי הגל נוגעים בארץ כשהם במקום אשבורן הוא דאם כן הוה ליה לפרושי ועוד דרישא דקתני גל שנתלש מן הים ונפל על האדם ועל הכלים על כרחך דרך זחילה נפל עליהם ואפילו הכי הם טהורין לכך נראה דלעולם לדעת רבינו ים הגדול מטהר בזוחלין: \n", + "ומה שכתב לפי שאין מטבילין בזוחלין, לא בים הגדול קאמר אלא ה\"פ אויר יותר גרוע מזוחלין ומאן דחזי דמטביל באויר בגל הנתלש מן הים אתי להטביל בזוחלין דנוטפין דאמרי מסתייא לגרועי נוטפין ממעיין חד דרגא לומר דאין מטבילין באויר דנוטפין אבל בזוחלין דנוטפין שפיר דמי ולפיכך גזרו שלא יטביל באויר דגל שנתלש מן הים כדי שיהא היכר בדבר דהשתא ליכא למיחש לטעותא כלל דכולי עלמא ידעי דנוטפין גריעי ממעיין וכי גרעי ליה חד דרגא ממילא משמע להו דאין מטבילין בזוחלין ואע\"פ שאין זה מבואר יפה בדברי רבינו מ\"מ כיון שאם באנו לומר שהוא ז\"ל מחלק בין ים הגדול לשאר ימים לענין טבילת טמאים אינו מבואר בדבריו וגם יש בו כמה דוחקים וקושיות כמו שכתבתי אפילו אם היינו יכולים ליישבם בדוחק נראה לי דמוטב לאחוז בדרך זו להשוות דעתו עם דעת הפוסקים מלאחוז בדרך האחרת דמשוינן ליה חולק עלייהו ועוד דכיון דאיהו ז\"ל סבר דכולו שאוב כשר מן התורה למה יגזרו חכמים על הים הגדול שלא יטהר בזוחלין דהא לא שייך למיגזר ביה אטו חרדלית של גשמים כדכתב ר\"מ דמהאי טעמא אמרו לטבול בנהרות בר מיומי תשרי ועוד דבים הגדול לא משכחת לעולם שירבו נוטפין על המעיין ואע\"ג דרחמנא קרייה מקוה היינו לענין דברים שהצריכה תורה מי מעיין קאמר דים זה לאותם דברים דינו כמקוה אבל חכמים מה להם בכך כיון שלפי האמת הוא מעיין אלא שהתורה גזרה לפוסלו לאותם דברים לפיכך דעתי מסכמת דלדעת רבינו בין ים הגדול בין שאר ימים מטהרין בזוחלין וכמו שכתבתי לעיל: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) ספק מים שאובים שטהרו חכמים וכו' עד ואם לזה נפלו נפסל. פ\"ב דמקואות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) מקוה שהניחו ריקן וכו' עד שהרי יש שם מקוה כשר קבוע. תוספתא דמקואות פרק ב' וקשה אמאי פסל במכתשת בצדו הא ספק מים שאובים הוא ויש לומר דמדתנן ספק מים שאובים למקוה משמע דלא הכשירו מים שאובים מספק אלא כשהיתה שם מקוה מים ונסתפק אם נפלו בו מים שאובים אבל אם היה ריקן ונמצא מלא אינו בכלל זה ובשלא היתה מכתשת בצדו כשר אע\"פ שהיה ריקן מקודם מטעמא דמסיים בתוספתא שחזקת המקואות כשירות כלומר שחזקת הממלא מקוה מחדש אינו ממלאו אלא ממים כשרים ועי\"ל דבמכתשת בצדו אף על גב דספק הוא לא הכשירו בו מפני שהפיסול הוא בעין וכדקתני מפני שהפיסול מוכיח וכשרובו כשר אע\"פ שהפיסול בעין כשר מפני שיש שם רוב מקוה כשר קבוע: \n\n" + ], + [ + "כל המקואות הנמצאים וכו' עד שחזקתן מן הגשמים. משנה רפ\"ח דמקואות ותוספתא פ\"ו ופירוש מפתח שער העיר ומיהו משמע שאין זה אלא בזמן שהיו ישראל שרויים על אדמתם אבל האידנא דין א\"י שוה לארץ העכו\"ם בזה וכן משמע בתוספתא: \n\n" + ], + [ + "הטמא שירד לטבול וכו' עד הרי זה טהור. שם פ\"ב: \n", + "כתב הראב\"ד ה\"ז טהור א\"א ואם היה אב הטומאה מד\"ס ספיקו טמא עכ\"ל. ואני אומר דבר זה מבואר במשנה פרק רביעי דטהרות אלו ספיקות שטיהרו חכמים ספק ד\"ס אכל אוכלים טמאים וכו' אכל דבר שהוא אב הטומאה והוא מד\"ס ספיקו טמא ומאחר שרבינו לא כתב כאן להקל אלא באכל אוכלים טמאים וכו' ממילא משמע דדוקא בהני הוא דמטהר ולא בדבר שהוא אב הטומאה אע\"פ שהוא מד\"ס: \n\n" + ], + [ + "שני מקואות אחד כשר וכו'. תוספתא דמקואות פ\"ב: \n", + "וכתב הראב\"ד הראשונות תלויות והשניות ישרפו א\"א לא ידעתי טעם לזה ואולי מפני שנגעו זה בזה וכו'. ורבינו שמשון בפ\"ב דמקואות הביא תוספתא זו יותר באורך ופירשה ולענין מאי דקתני ראשונות תלויות והשניות ישרפו כתב ראשונות תלויות דשניות פסולות הן בעלמא ואינן מטמאות הראשונות ואכתי ראשונות בספיקן הן עומדות אבל שניות ישרפו ממה נפשך דנטמאו בנגיעת הראשונות לכל הפחות ובסיפא דראשונות טומאה קלה ושניות טומאה חמורה ונגעו אלו באלו הוי איפכא מטעמא דפרישית דשניות תלויות וראשונות ישרפו עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבר ביארנו: ומ\"ש וידים שצריכות טבילה. הוא על פי מה שנתבאר בפרק ששי דברכות: \n", + "ומ\"ש שבמקום שהאדם טובל בו כלים ידים טובלים. תוספתא פרק א' דמקואות: \n", + "ומ״ש אבל ידים שאין צריכות וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף ק״ו) אמרינן גבי חמי טבריה כל גופו טובל בהם ידיו לא כ״ש: \n", + "ומ״ש ואם הטבילן במים שאובים וכו' לא טהרו ידיו. טעמו מדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק״ו) האי אריתא דדלאי אין מטבילין בו את הידים דהו״ל מים שאובים: \n", + "ומ\"ש שאין נוטלין אלא מן הכלים ומכח נותן כמו שביארנו בהלכות ברכות. פ\"ו: \n\n" + ], + [ + "כל החוצץ בטבילה חוצץ בידים. ברייתא בפרק כל הבשר (חולין דף ק״ו ע״ב): \n", + "וכל העולה למדת מקוה וכו'. פ\"ב דזבחים (דף כ\"ב): \n", + "וכל הנוטל ידיו צריך לשפשף. תוספתא פ\"ק דידים: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ג-ה) הנוטל שתי ידיו לתרומה וכו'. כן משמע פרק שני דידים: \n", + "ומ\"ש לפיכך אם נפל ככר של תרומה כו' ואם נטל ראשונים ושניים למקום אחד וכו' עד בראש או בכותל ה\"ז טהורה. פ\"ב דידים: \n", + "כתב הראב\"ד הנוטל שתי ידיו לתרומה א\"א ואף לחולין וכו'. ואני אומר שרבינו סובר דלא בעינן מים שניים אלא לתרומה אבל לא לחולין וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה בהקדמתו למסכת ידים ולפיכך בפרק ששי מהלכות ברכות בענין נטילת ידים לחולין לא הזכיר מים שניים כלל ולפיכך כתב כאן הנוטל שתי ידיו לתרומה צריך לחזור וליטול פעם שנייה דוקא לתרומה דאילו לחולין לא בעינן פעם שנייה ונראה שטעמו מדתנן בפרק ב' דידים נפל ככר של תרומה על הראשונים טמא ואם איתא דלחולין נמי צריך מים שניים אמאי נקט נפל ככר של תרומה אפילו של חולין נמי והירושלמי שכתב הראב\"ד הוא במסכת ברכות פרק אלו דברים [ובירושלמי דמסכת] חלה פ\"ב תני מים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק מהו נוטל ומפסיק רבי יעקב בר אחא אמר נוטל ושונה ע\"כ. ופירשו רבינו שמשון בריש מסכת ידים: \n\n" + ], + [ + "נטל שתי ידיו משטיפה אחת וכו'. רפ\"ב דידים נטל לידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה לשתי ידיו משטיפה אחת רבי מאיר מטמא עד שיטול מרביעית ופי' שם רבינו כאשר נטמאו ידיו שתיהן ורחץ אותם בשפיכה אחת אמר ר\"מ כי לא יצא ברחיצה הזאת וכו' והלכה כתנא קמא אשר יאמר כי אפילו היו שתי ידיו משטיפה אחת יצא: \n", + "ומ\"ש אפילו ירדו ה' זה בצד זה וכו'. שם נוטלים ארבעה וחמשה זה בצד זה או זה על גב זה ובלבד שירפו שיבאו בהם המים: \n\n" + ], + [ + "נטל מקצת ידו וכו'. בפ\"ב דגיטין (דף ט\"ו ט\"ז) ואע\"ג דדחי ואמר דהא דתניא טופח על מנת להטפיח חיבור דילמא לענין מקואות ור\"י היא כלומר אבל לענין נטילת ידים לא פסק רבינו להקל משום דדרך דחייה קאמר לה ועוד דהו\"ל ספיקא בדרבנן ולקולא: \n", + "ומ\"ש בד\"א במים ראשונים וכו'. זו היא ששנינו בריש ידים מוסיפים על השניים ואין מוסיפים על הראשונים וכן פירשה רבינו שם בפי' המשנה והביא ראייה מהתוספתא. והראב\"ד כתב ואם עדיין יש על מקצת שנטל בתחילה טופח על מנת להטפיח הרי זו טהורה א\"א טעה בזה וכו'. נראה שטעמו מדתניא בתוספתא ריש ידים מי רביעית נותנים לאחד אף לשנים וכו' מוסיפים על השניים דברי ר\"מ רבי יוסי אומר מי רביעית נוטלין לאחד אבל לא לשנים מוסיפים על השניים ואין מוסיפים על הראשונים ע\"כ. וסובר הראב\"ד שדברי רבינו כאן כר\"מ דאמר מוסיפין על הראשונים ומשיג עליו שאין הלכה כמותו אלא כרבי יוסי דאמר אין מוסיפין על הראשונים. גם סבר הראב\"ד שדברי רבינו הם כשנטל מקצת ידו בפחות מרביעית ולכן משיג עליו עוד שלמה פסק כן שזהו כר\"מ דאילו לרבי יוסי כל פחות מרביעית אין שם נטילה עליו כך נ\"ל לפרש דבריו אע\"פ שאין תיבת אבל שכתב נוחה לפירוש זה: \n", + "ומ\"ש עוד ואין טופח להטפיח מועיל בזה וכו'. כלומר דההיא דפרק ב' דגיטין דמהני טופח על מנת להטפיח שאני התם שמעיקרא נטל מקצת ידו מרביעית אי נמי שעל נטילת מקצת יד אחרונה הוא שסובר הראב\"ד שרבינו אינו מצריך רביעית מאחר שלא הזכירן ועל זה משיג כדפרישית וזה מוכיח יותר בסוף לשונו: \n", + "ומ\"ש עוד ואולי קבע הלכה כר\"מ דתוספתא מפני ששנאו סתם במשנה כלומר בא ליתן טעם לדברי רבינו למה פסק כר\"מ לגבי רבי יוסי משום דסתם לן תנא כוותיה וזה טעם נכון לפי מה שסבר הוא בדברי רבינו שפוסק על הראשונים מי רביעית נותנין לאחד אף לשנים אבל רבינו כתב בסמוך שלא נאמר כן אלא על השניים אבל לראשונים לעולם רביעית בעי' גם מבואר בדבריו שהוא פוסק שאין מוסיפין על הראשונים וכסתם מתניתין דקתני מוסיפים על השניים ואין מוסיפין על הראשונים והיינו שאין שם טופח על מנת להטפיח דאילו היה כן מהני אף בראשונים כדאמרינן פרק ב' דגיטין דכל שיש שם טופח על מנת להטפיח לא קרינן ביה מוסיפין שהכל חשוב כנטילה אחת: \n", + "כתב עוד הראב\"ד אבל במים שניים נוטל מקצת ידיו וכו' א\"א טעה אף בזה וכו'. וכבר ביארתי טעם רבינו שכל שיש שם טופח על מנת להטפיח לא קרינן ביה מוסיפים שהכל חשוב כנטילה אחת: \n\n" + ], + [ + "שיעור המים שנוטלים בהם תחילה וכו'. בריש ידים מי רביעית נותנים לאחד אף לשנים וכו'. כתב הראב״ד אבל מים שניים וכו' א״א כל זה כתב בשיבוש וכו'. וטעמו מדתנן בריש ידים מי רביעית נותנים לידים לאחד אף לשנים מחצי לוג לשלשה ולארבעה מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה ומפרש לה הראב״ד במים ראשונים ומשמע ליה דכי קתני דמרביעית נוטלין אף לשנים הוי בלא תוספת הוא הדין דמלוג לשלשה ולארבעה הוי בלא תוספת דחושבניה דדין כחושבניה דדין אבל מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה על כרחיך אי אפשר בלא תוספת מים שיוסיפו ורבינו סובר שאין דברי משנה זו אלא במים שניים אבל מים ראשונים אין פחות מרביעית לכל אחד ואחד וטעמו מדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק״ז) אשיעורא לא קפדינן דתנן מרביעית נוטלין לאחד ואף לשנים ולא היא שאני התם משום דאתו משיורי טהרה ומפרש רבינו דהיינו לומר דמתני' במים שניים דוקא משום דכבר נעשית הטהרה במים הראשונים ומפני כך אין צריך שיעור אלא כדי שימשח היד אבל במים הראשונים אינו בפחות מרביעית לכל אחד ואחד ופי' זה כתב רבינו עצמו בפירוש המשנה והראב״ד יפרש שיורי טהרה ששנים באו ליטול כאחד ומכ״מ נתבאר שאין שיבוש בדברי רבינו דפירושים מחולקים הם מר מפרש הכי ומר מפרש הכי ולישנא דאתו משיורי טהרה יותר נוח לפירוש רבינו ופירש שם רבינו הנטילה הזאת התירו בפחות מרביעית וכו': \n\n" + ], + [ + "כלי שהיה בו רביעית מים כשרים וכו'. בפ\"ב דזבחים עלה כ\"ב אמר ריש לקיש כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור לרביעית אינו משלים למעוטי מאי וכו' אמר רב פפא למעוטי נתן סאה ונטל סאה דתנן מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר וכו' אמר ר\"י עד רובו ומפרש רבינו דהיינו לומר דבנתן מים הפסולים לנטילה וחזר ונטל כשיעור שנתן הוא וממעט להו שאינם משלימים ברביעית אף על פי שמשלימים במקוה אבל כשנתן לרביעית מעט מים פסולים ולא חזר ונטל כשרים מפני שלא נתמעט שיעור רביעית של מים כשרים: \n\n" + ], + [ + "כל המים הפסולים לנטילה במים ראשונים וכו': \n\n" + ], + [ + "וכל אותם הדברים שביארנו שם בנטילת ידים לפת חולין וכו'. יש לתמוה דאיפכא הוה ליה למימר דכל הדברים שצריכים לתרומה צריכים בחולין דהא תרומה עדיפא ואפשר דמשום דבהלכות ברכות שהן קדמו להלכות אלו כתב דיני חולין שייך למימר הכי: \n", + "נשלמו הלכות מקואות \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מקואות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ab13e52b073fd33ae786967a42b7f97f5ed41c5b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,1112 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [ + [ + "הנבילה אב מאבות הטומאה. בריש כלים מני לה באבות הטומאה. \n", + "ומה שכתב ששיעורה בכזית. מפורש בכמה מקומות מהם פירקא קמא דאהלות ופרק העור והרוטב (חולין דף קי״ז ע״ב) ובתורת כהנים סוף פרשת שמיני יליף מדכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב לא בא אלא ליתן שיעור לנוגע ולנושא בכזית כמו האוכל ואיתיה פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ב ע״ב). ודקדק רבינו לכתוב מבשרה למעט עצמות כדאיתא בפרק ו' דעדיות (משנה ג') ובסוף פרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ז:) ובתורת כהנים פרשת שמיני: \n", + "ומה שכתב מטמא אדם וכלים במגע וכו'. בריש כלים ובתורת כהנים מייתי לה מדכתיב כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב והנושא את נבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב הנוגע יטמא עד הערב ואין הנוגע מטמא בגדים והנושא יכבס בגדיו מלמד שהנושא מטמא בגדים: \n", + "וכתב רבינו בפירקא קמא דכלים דע שאומרו יתברך יכבס בגדיו אין הכוונה בו שהוא יטמא הבגדים שהוא לבוש לבד אבל הכוונה שהוא יטמא אי זה בגד ילבש אותו או לא וכן שאר הכלים ולשון סיפרא מטמא שאר כלים כבגדים זולת כלי חרס שהוא לא יטמאהו זולת האב וכו' וזה אשר אמרנו שהוא מטמא בגדים וכלים בתנאי שיגע בהם והוא מחובר x בזב אשר טימאהו ויהיו אלו הכלים אז ראשון ולא שני לפי שהוא לא יטמא מפני נגיעתו לבד אבל מפני נגיעתו והוא לא פירש ממטמאיו אולם כאשר פירש ממטמאיו יהיה אז ראשון והוא ולד הטומאה ולא יטמא בגדים. ודבריו אלה מבוארים בסוף זבים הנושא את הנבילה מטמא שנים ופוסל א' פירש מטמא אחד ופוסל אחד. \n", + "ומה שכתב כמרכב הזב. כלומר כמו שהמרכב אינו מטמא בגדים במגע ומטמא בגדים במשא כמו שנתבאר בפרק ו' מהלכות מטמאי משכב ומושב: \n", + "כיצד אדם שנגע בנבילה וכו'. ואם נגע בבגדים אפילו בשעת מגעו בנבילה. נתבאר בסמוך. \n", + "ומה שכתב וכן כלים שעליו טהורים לפי שהוא ולד. כך היא הנוסחא האמיתית ולא כמו שכתב בספרים לפי שהן וטעות סופר הוא. \n", + "ומה שכתב ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס. בתורת כהנים הנושא יכבס בגדיו מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת\"ל טמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת\"ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס. \n", + "ומ\"ש ואפילו בשעת נשיאתו כמו שביארנו במטמאי משכב ומושב. פ\"ו: \n\n" + ], + [ + "אחד בהמה וחיה וכו'. בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע' ע״ב) יליף דנבלת בהמה וחיה בין טמאין בין טהורים מטמאים: \n", + "ושחיטת בהמה וחיה הטהורים מטהרתן. במשנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב ע״ב) דטריפה שחיטתה מטהרתה מטומאה. \n", + "ומ״ש ואפילו שחט חולין בעזרה וקדשים בחוץ. משנה בפרק חטאת העוף (זבחים דף ס״ח) שחט חולין בפנים וקדשים בחוץ אינה מטמאה בבית הבליעה. \n", + "ומ״ש ואם אירע פיסול בשחיטתה הרי זו נבילה וכו'. משנה בפרק השוחט (חולין דף ל״ב): \n\n" + ], + [ + "בהמה טמאה וחיה טמאה וכו'. במשנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב ע״ב): \n", + "וכל הנבילות וכו'. משנה פרק ד' דמעילה (דף ט\"ו): \n\n" + ], + [ + "מוח הרי הוא וכו'. מתבאר בפרק העור והרוטב עלה קכ\"ה: \n", + "ודם הנבילה אינו וכו'. בפרק בתרא דעדיות וכתב שם רבינו שכן הלכה ובפרק המנחות והנסכים (מנחות דף ק״ג ע״ב) א״ר יהושע בן בתירא שכך עשו מעשה. \n", + "ומ\"ש אלא הרי הוא כמשקין טמאים וכו'. כתב רבינו בעדיות בפ' הנזכר שכך נתבאר בירושלמי וכ\"כ רש\"י בפרק המוציא: \n\n" + ], + [ + "חלב בהמה טהורה וכו'. בס״פ חטאת העוף (זבחים דף ס״ט.) ובפרק בתרא דעוקצין. \n", + "ומ\"ש ואם הוכשר וכו'. בפרק בתרא דעוקצין: \n", + "והנוגע בחלב החופה את הכוליא וכו'. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ו): \n", + "אבל בהמה טמאה והחיה בין טהורה בין טמאה וכו'. בס״פ חטאת העוף (זבחים דף ע'): \n\n" + ], + [ + "הכוי חלבו מטמא כבשרו וטומאתו בספק וכו'. בפ\"ב דבכורים: \n\n" + ], + [ + "ואלו דברים שאין מטמאין וכו'. משנה פרק העור והרוטב (חולין דף קי״ז ע״ב). \n", + "ומ\"ש אפילו עיקרן הרך וכו'. שם בגמרא. \n", + "ומ\"ש בד\"א בזמן שפירשו מן הנבילה אבל הנוגע באחד מכל אלו כשהם מחוברים וכו' והוא שיהיה בבשר כזית וכו'. בס\"פ העור והרוטב: \n\n" + ], + [ + "האלל בין שפלטתו חיה וכו'. במשנה בראש פרק העור והרוטב מני אלל בהדי הנך דאין מצטרפין לטמא טומאת נבילות ומסיים בה רבי יהודה אומר האלל המכונס אם יש בו כזית במקום אחד חייב עליו ופירש\"י המכונס הנאסף במקום אחד דהואיל ואחשביה לא בטיל וחשיב הבשר נבילה וחייב עליו אם נגע ונכנס למקדש או אכל קדש ובגמרא (דף קכ\"א) מאי אלל ר\"י אמר מרטקא ר\"ל אמר בשר שפלטתו סכין וכו' ת\"ש רבי יהודה אומר האלל המכונס אם יש בו כזית במקום אחד חייבין עליו אמר רב הונא והוא שכנסו בשלמא למ\"ד בשר שפלטתו סכין היינו דכי איכא כזית מיחייב אלא למ\"ד מרטקא כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמא הוא אליבא דרבי יהודה כ\"ע לא פליגי כ\"פ אליבא דרבנן ופירש\"י והוא שכנסו וכו' אבל מתכנס מאליו כגון על ידי תינוקות שלא במתכוון לא: \n", + "וכתב הראב\"ד ואם כנסו והיה בו כזית א\"א לא נהיר דכי מעיינת בשמעתא וכו'. טעמו דרבי יהודה יחידאה הוא ולית הלכתא כוותיה והיאך פסק רבינו כמותו. ומ\"ש ורבי יהודה גופיה אליבא דרבי ישמעאל קמיירי היינו לומר דבההוא פירקא (דף קכ\"ד) תנן עור שהיו עליו כשני חצאי זיתים מטמא במגע אבל לא במשא דברי רבי ישמעאל ר\"ע אומר לא במגע ולא במשא וכו' מפני שהעור מבטלן ומסיק בגמרא דלרבי ישמעאל בין פלטתו חיה בין פלטתו סכין אין העור מבטלו ואמרינן בגמרא דרב הונא דאמר והוא שכנסו כרבי ישמעאל וכיון דקי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ה\"ל הא דרבי יהודה דלא כהלכתא. וליישב דעת רבינו י\"ל דמשמע לרבינו דכיון דרב הונא מפרש דברי ר' יהודה אלמא ס\"ל דהלכתא כוותיה ואין זה כדאי דהא אפשר דמפרש מילתיה דרבי יהודה לאו משום דהלכתא כוותיה אלא למשמע מיניה לרבנן דאפילו בשכנסו פליגי ועוד דאיתא בגמרא (דף קכ\"א ע\"ב) אמר רב הונא שני חצאי זיתים שישנן ע\"ג העור העור מבטלן ומסיק בגמרא דלר\"ע קאמר לאשמועינן דאפילו בפלטתו חיה סבר ר\"ע דהעור מבטלן והשתא איכא למימר כיון דרב הונא אמר מימריה אליבא דר\"ע אלמא דהלכתא כוותיה וטפי הוה עדיף למסמך על האי מימרא דרב הונא דאתיא כר\"ע דהלכה כמותו מחבירו מלמיסמך אאידך מימרא דאתיא כרבי ישמעאל דפליג אר\"ע וכרבי יהודה דפליג ארבנן וע\"ק שרבינו לקמן בסמוך פסק כר\"ע ולכך נראה לומר שסובר רבינו דר\"י כר\"ע נמי אתי דע\"כ לא טיהר ר\"ע אלא כשעודם בעור אבל אם כנסו טמא דליכא למימר ביה העור מבטלו כיון שעכשיו אינו בעור ואע\"ג דבגמרא לא משמע הכי דאהא דאמר רב הונא שני חצאי זיתים שישנן ע\"ג העור העור מבטלן קאמר ת\"ש רבי יהודה אומר האלל המכונס וכו' עד ורב הונא דאמר כר\"ע איכא למימר דאה\"נ דהוה מצי למימר דלא שייכא פלוגתא דרבי ישמעאל ור\"ע בדרבי יהודה דהתם בעודם בעור ודרבי יהודה שכנסו ואינו בעור אפילו ר\"ע מודה אלא שהשיב לו לפי דרכו שלא היה מחלק בין עודם בעור לכנסו ואינו בעור וכיון שחילוק זה מסתבר טעמיה נראה לרבינו לחלק בכך ומ\"מ עדיין הקושיא הראשונה במקומה עומדת למה פסק כרבי יהודה דיחידאה הוא וצ\"ל דטפי משמע דרב הונא סבר דהלכה כרבי יהודה כיון דאמר מילתיה אליביה דאי למשמע מיניה לרבנן טפי עדיף למימר על מלתייהו דרבנן והאלל אמר רב הונא אע\"פ שכנסו שלא היה מאריך בכך יותר מהשתא כי אמרה על רבי יהודה הילכך ודאי דסבר על רב הונא דהלכה כרבי יהודה: \n\n" + ], + [ + "ואלו בהמות וכו'. משנה פרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ב) ואע״ג דבההיא מתניתין מני בהדי הנך עור ראש העגל הרך ועור הפרסות השמיטם רבינו פה ובפ״ד מהמ״א משום דאמרינן בפרק הנזכר ובפרק אלו טרפות (חולין דף נ״ה) דיחידאה היא. \n", + "ומ\"ש ואם עשה בהם מעשה וכו' כיצד אוזן חמור וכו' עד כל זמן שלא טענה. שם בגמרא. \n", + "ומ\"ש הגיע זמנה לטעון וכו'. שם בעיא ולא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "המפשיט נבלת בהמה וכו'. משנה שם (דף קכ\"ג) המפשיט בבהמה ובחיה וכו' לשטיחה כדי אחיזה ולחמת עד שיפשיט את החזה המרגיל כולו חיבור לטומאה ליטמא ולטמא. ובגמרא כמה כדי אחיזה טפח כפול ודעת רבינו כשיטת הר\"י מאורלינ\"ש דלא מטמא אלא עד כדי אחיזה ולא כדי אחיזה בכלל ואמרינן בגמרא מכאן ואילך מאי אמר רב (טהור הטהור) טהור המופשט רב אסי אמר טפח הסמוך לבשר טמא ופסק רבינו כרב לגבי רב אסי ועוד דבגמרא מתיב על רב אסי מברייתות ושנינהו בשינויי דחיקי וכתב רבינו בפירוש המשנה שהמפשיט לשטיח יקרע קודם מזנבה עד צוארה ואח\"כ יפשיט ומפשיט לחמת הוא קורע העור בין שתי הרגלים מרגל לרגל ואח\"כ חותך מכל צד בסכין או בידו עד שיצא כל העור שלם בהיקפו ומרגיל הוא שיוציא העור כולו שלם ממקום הרגל בלתי חתך ולא קרע עד שאם יקשור מקום הרגלים ימלאו אותו מים ולכך זה הוא חיבור עד שלא ישאר בו כלום. \n", + "ומה שכתב וכן המפשיט בשרצים וכו'. שם רבי דוסתאי בן יהודה משום ר\"ש אומר המפשיט בשרצים חיבור עד שיפשיט את כולו. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כן דהא כיון דבלשון יחיד קתני לה משמע דרבנן פליגי עליה: \n", + "עור שעל הצואר וכו'. משנה שם (דף קכ\"ג) וכחכמים: \n", + "וכל עור שהוא חיבור וכו'. שם במשנה ליטמא ולטמא: \n\n" + ], + [ + "עור שיש עליו כזית נבילה וכו'. משנה שם (דף קכ\"ד). \n", + "ומ\"ש מפני שהעור בשערו. נמצא בספר כתיבת יד מפני שהעור ושערו שומר לבשר והיא גירסא נכונה. וציב פי' רבינו חוט דק שנתפשט מן העור הסמוך לבשר. \n", + "ומ\"ש בד\"א שפלטתו חיה וכו'. שם ואע\"ג דאיכא התם לישנא אחרינא פסק רבינו כי האי לישנא משום דאמרינן התם דכי אתא רבין וכל נחותי אמרו כי האי לישנא ופירש\"י מרודד דק וקלוש וארוך ורחב דכי מצרפת ליה הוי כזית ומיהו לא טרח איניש ומצרף ליה ומיהו פלטתו חיה דלאו איהו בטליה לא בטיל: \n\n" + ], + [ + "עור שיש עליו כשני חצאי זיתים בשר וכו'. משנה שם עור שיש עליו כשני חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע דברי רבי ישמעאל ר\"ע אמר לא במגע ולא במשא ומודה ר\"ע בכשני חצאי [זיתים] שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא ומפני מה ר\"ע מטהר בעור מפני שהעור מבטלן. ופירש\"י מטמא במשא שהרי נשא כזית נבילה. ולא במגע דא\"א ליגע ביחד ושתי נגיעות אין מצטרפות. לא במגע ולא במשא כדמפרש שהעור מבטלו. ומודה ר\"ע דאע\"ג דלא הוי כזית מעורה במקום אחד דלאו עור חיבור שהמסיט שני חצאי זיתים ביחד טמא. ובגמרא תניא בנבלתה ולא בעור שיש עליו שני חצאי זיתים יכול אף במשא ת\"ל והנושא יטמא דברי רבי ישמעאל ר\"ע אומר הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא ואיתא תו בגמרא אמר עולא שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם אפילו מוליך ומביא כל היום כולו טהור מ\"ט כתיב נשא וקרינן נושא בעינן נושא והוא דנישא בבת אחת וכו' ת\"ש מודה ר\"ע בכשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא אמאי והא לאו נישא הוא במרודד. ופירש\"י והוא דנישא שיהא כזית מחובר הניטל כולו כאחד בלא בית יד אחר. במרודד שיש כאן חצי זית ורחוק ממנו חצי זית ורצועות בשר מרודד מזה לזה ומחברתן עכ\"ל. ומדברי רבינו שכתב שאין חיבורי אדם חיבור נראה שאינו מפרש כן אלא שהוא מרודד בידים ודבוק זה בזה ומשמע דכי תנן מודה ר\"ע בכשני חצאי זיתים והסיטן שהוא טמא בהיסט קאמר דטמא ולא במגע והכי משמע נמי מדקתני ומודה ר\"ע משמע דמודה לרבי ישמעאל דמטמא במשא ואם כן קשה שזה היפך מאי דתניא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא וצ\"ל דלא אמרו כן אלא בתחובין בעור דוקא וכמבואר ברישא דברייתא וגם רבינו כשכתב שכל שאינו מטמא מן הנבילה במגע אינו מטמא במשא קאי אמאי דכתב ברישא עור שיש עליו כשני חצאי זיתי בשר נבילה העור מבטלן שאם לא תאמר כן נמצאו דבריו סותרים זה את זה תוך כדי דבור הילכך ע\"כ לומר כן: \n\n" + ], + [ + "בשר נבילה וכו'. פ\"ג דבכורות עלה כ\"ג וכר\"י ואע\"ג דאסיקנא בקשיא כיון דלא אסיקנא בתיובתא. \n", + "ומ\"ש לפיכך נצל מן הנבלה וכו'. בפכ\"ג ונזיר עלה נ' בעא מיניה אביי מרבא יש נצל לבהמה וקאמר דלמ\"ד טומאה חמורה עד לגר פשיטא דאין לה נצל כי תבעי למ\"ד טומאה חמורה עד לכלב ולא איפשיטא: \n", + "בשר נבילה שיבש וכו'. משנה ר״פ דם הנדה (נדה דף נ״ד ע״ב). \n", + "ומ\"ש ואפילו באוכלין טמאים אינו מטמא: \n\n" + ], + [ + "בשר נבילה שהיה סרוח וכו'. בפרק שלישי דבכורות עלה כ\"ג: \n\n" + ], + [ + "שליא של נבילה וכו'. משנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ז): \n", + "הקיבה והחלב של וכו'. בס״פ כל הבשר (חולין דף קי״ו ע״ב) אסיקנא דאע״ג דאין מעמידין בעור קיבת נבילה מעמידין בקיבת נבילה ובקיבה כשירה שינקה מהטריפה מ״ט חלב המכונס בה פירשא בעלמא היא: \n\n" + ], + [ + "בהמה ששפעה חררת וכו'. בפ\"ג דבכורות (דף כ\"א ע\"ב) ופירש\"י ברוב דם וגנונים שיוצאים עמו ומקשה בגמרא (דף כ\"ג ע\"ב) מאי איריא משום ביטול ברוב תיפוק לי דלא איתחזי כלל הא נמי איתחזי מעיקרא אגב אימיה ופירש\"י לאו סרוח מעיקרא היה דהא חזאי לגר אגב אימיה כל זמן שהיתה בבטן כלומר ולכך הוצרך לטעם ביטול ברוב: \n\n" + ], + [ + "נבלה שנתערבה בשחוטה וכו'. בפרק ג' דבכורות עלה כ\"ג תני רבי חייא נבילה ושחוטה בטילות זו בזו וכו' אמר רבי יוסי בר חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא ופירש\"י טעמא דמטמא במשא דהא מ\"מ הטומאה נשא ובפרק הקומץ עלה כ\"ג אמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוטה שא\"א לשחוטה שתיעשה נבילה ושחוטה אינה בטילה בנבילה שאפשר לנבילה שתיעשה שחוטה דלכי מסרחא פרחה טומאתה ורבי חנינא אמר איפכא ובעי עלה אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי מין במינו בטל אי אליבא דרבי יהודה הא אמר בתר חזותא אזלינן אידי ואידי מין במינו הוא אלא אליבא דרבי חייא דתני רבי חייא נבילה ושחוטה בטלות זו בזו רבי חייא אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי וכו' אי אליבא דר\"י כל מין במינו לא בטיל לעולם אליבא דר\"י וכי א\"ר יהודה מין במינו לא בטיל ה\"מ היכא דאפשר ליה למיהוי כוותיה אבל היכא דלא אפשר ליה למיהוי כוותיה בטיל ובהא קמיפלגי רב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן ורבי חנינא סבר בתר בטל אזלינן ופירש\"י נבילה בשחוטה אם יש שתי חתיכות שחוטה ואחת נבלה ואין ידוע אי זו היא בטלה בהן שאם נגע באחת החתיכות אינו טמא דאמרינן שחוטה היא. שא\"א לשחוטה שתעשה נבילה והו\"ל מין בשאינו מינו ובטל לדברי הכל. ושחוטה אינה בטילה בנבילה אם יש שתי חתיכות נבילה ואחת שחוטה ביניהן אינה בטילה ואם נגעה אחת בתרומה אינה נשרפת עליה אלא תולין דשמא זו היא השחוטה. שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה לקמיה מפרש טעמיה דרב חסדא דאזיל בתר מבטל הואיל וא\"א לרוב להיות כמועט הוי כמין בשאינו מינו ולא אזלינן בתר בטל דאע\"ג דאיפשר למועט להיות כמרובה הוי כמין בשאינו מינו. בטלות זו בזו ורבי חנינא ורב חסדא מפרשי טעמא דרבי חייא דרב חסדא סבר נבילה בשחוטה א\"ר חייא ולא שחוטה בנבילה: \n", + "וכתב הראב\"ד אבל הנבילה אפשר א\"א חסרון דעת אני רואה בכאן דכולה מילתא במנחות אליבא דר\"י היא וכו'. טעמו לומר דכיון דקי\"ל כרבנן לא היה לו לכתוב טעם האמור אליבא דר\"י ועוד למה כתב כרב חסדא כיון דרבי חנינא פליג עליה ואפשר לומר דלרווחא דמילתא כתב רבינו דאפילו למאן דס\"ל כר\"י דמין במינו לא בטיל מודה בהא ובפלוגתא דר\"ח ורב חסדא כתב כרב חסדא דבתרא הוא: \n", + "והר״י קורקוס ז״ל כתב דמאחר דבפרק משילין (ביצה דף ל״ח ע״ב) ובפ״ג דבכורות מייתי להא דרב חסדא ולא הזכירו שם שהיא אליבא דר״י וגם מדקאמר הכי איהו בסתמא משמע דלהלכה אמר כן יש לדחוק לומר דע״כ לא מסקינן בפרק הקומץ דאליבא דר״י קאמר ולא אליבא דרבנן אלא משום דהוה ס״ל דבטל לגמרי קאמר בין למגע בין למשא ולפ״ז הוי ביטול זה ביטול גמור ככל ביטול איסורין וכיון שכן לרבנן אין לחלק בדין ביטול אבל כיון דאסיקנא דדוקא במגע לא מטמא אבל במשא מטמא דטומאה כמאן דאיתא דמי א״כ אין ביטול זה כשאר ביטול דחשיב הדבר הבטל כמאן דליתיה משמע דסברי דלענין טומאה אין לומר ביטול ברוב כמו בשאר איסורין וכמו שכתבו שם התוספות למאי דמפרש לה בנימוחו מעתה אפשר דאפי' רבנן מודו דדוקא היכא דאפשר להיות כמוהו הוא דבטל ביטול זה אבל כשא״א להיות כמוהו לא בטיל ויהיה דין מגע בזה כדין משא לר״י כמה שאפשר להיות כמוהו עכ״ל: \n", + "ומדברי רבינו שכתב ואין הכל מטמא במגע משמע שאפילו נגע בכל הזיתים ביחד טהור ויש לתמוה מאי שנא ממשא וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שהטעם שכיון שהטומאה על ידי נגיעת בשרו בטומאה וכל זית הוא בפני עצמו חשיבא כל נגיעה באפי נפשה כי כל נגיעה ונגיעה מחולקת היא לבדה ובכל זית יש נגיעה בפני עצמה כי הבשר הנוגע בזית זה אינו הנוגע בזית זה וחשיב כנוגע וחוזר ונוגע אבל נושאו ביחד אין מקום לחלק הזיתים ולעשותו כנושא כל זית בפני עצמו וקל להבין כך נראה לי דעת רבינו עכ\"ל. ואם תאמר מ\"ש דבחררת דם דבסמוך דמשום ביטול ברוב אינה מטמאה לא במגע ולא במשא והכא אין ביטול ברוב מועיל אלא למגע ולא למשא ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל דחררת דם שאני שבטל ביטול כי נתערבה החררה בדם וגנונים ונמחית בהם והוי הכל כמו הדם והגנונים ואין כאן עוד דבר שיטמא אבל כאן אין לומר כן דבאפי נפשה קאי אלא שאינה ניכרת: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בהמה או חיה שנשחטה וכו'. משנה בפרק העור והרוטב (חולין קי״ז:). \n", + "ומ\"ש נחרה והרי היא מפרכסת ואבר הפורש וכו' ובשר הפורש וכו'. ברייתא שם (דף קכ\"א ע\"ב). \n", + "ומ\"ש וכן טהורה שנפסלה בשחיטתה וכו'. הכי משמע התם דכל שאינה ניתרת באותה שחיטה דומיא דשחט רוב שנים אינה מטמאה אפילו טומאת אוכלין בעודה מפרכסת: \n", + "חלק הבהמה לשנים וכו' עד לכל דבר. בפ\"ב דחולין עלה כ\"א: \n\n" + ], + [ + "בהמה שמת עוברה וכו'. משנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע' ע\"ב) וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "בשר הפורש מבהמה וחיה עד כנבלה. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב). \n", + "ומ״ש בין טמאים: אחד אבר מן החי וכו' או אבר הפורש מן השליל שבבטנה. בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב) הוציא ידו וחתכו ואח״כ שחט את אמו שבחוץ טמא פירש אותו אבר שחתך טמא: \n", + "האיברים אין להם שיעור וכו'. בפרק קמא דאהלות. \n", + "ומ״ש והוא שיהיה האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות. בס״פ העור והרוטב (חולין דף קכ״ח). \n", + "ומ\"ש ויהיה עליו בשר כדי להעלות ארוכה. בפ\"ק דכלים גבי אבר מן החי מן האדם ומשמע דה\"ה לאבר מן החי מן הבהמה והכי אמרינן בפרק העור והרוטב. \n", + "ומ\"ש או חסר עצמו טהור. בפ\"ו דעדיות (משנה ג') ובפ\"ב דאהלות גבי אבר מן החי מן האדם ונתבאר בפ\"ב מהלכות טומאת מת ובתוספתא פ\"ק דאהלות תני דה\"ה לאבר מן החי מן הבהמה: \n\n" + ], + [ + "הכוליא והלשון והשפה וכו'. בסוף פרק העור והרוטב יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא וכו' עד כוליא וניב שפתים איכא בינייהו ומדכתב רבינו ויהיה האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות משמע דפסק כרבי ויש לתמוה למה לא פסק כרבי עקיבא מחבירו ועוד קשה דכיון שפסק כרבי הו\"ל למעט ארכובה כמו שמיעט כוליא ולשון ושפה וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "האבר והבשר המדולדלין וכו'. משנה פרק העור והרוטב (דף קנ\"ז). \n", + "ומ\"ש נשחטה הבהמה וכו'. שם במשנה פלוגתא דר\"מ ור\"ש ופסק כר\"מ: \n", + "וכתב הר״י קורקוס ז״ל שטעמו משום דבפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ו ע״ב) אמרינן ר״מ ור״ש הלכה כדברי מי וסלקא בתיקו הילכך נקטינן כדברי המחמיר כמו שכתוב בהלכות עולם ועוד דהתם בעי רבה בהמה בחייה מהו שתעשה יד לאבר והיינו אליבא דר״מ גם בפרק בהמה המקשה מוכיח שהלכה כר״מ: \n", + "כתב הר\"י קורקוס כבר נתבאר דבשר הפורש מן החי אין בו טומאת נבילות ומה שהזכיר רבינו בשר מדולדל משום סיפא דקאמר דהוי כשאר אוכלים אפילו בעודה במקומה מחוברים הזכירו והוא הנזכר במשנה עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש ואינם מטמאים כנבילה וכו'. שם בגמרא. \n", + "ומה שכתב אבל אם מתה הבהמה וכו'. שם במשנה פלוגתא דרבי מאיר ורבי שמעון ופסק כרבי מאיר וכדבסמוך. \n", + "ומה שכתב ומה בין אבר מן החי וכו'. שם ברייתא. \n", + "ומה שכתב וזה וזה שוין לשיעור. כלומר דמטמאין בכל שהן ושצריך שיהיה בהם בשר וגידים ועצמות ויהיה עליו בשר כדי להעלות ארוכה נוסחא אחרת מצאתי בדברי רבינו שכתוב בה וזה וזה אין לו שיעור היא נוסחא נכונה: \n\n" + ], + [ + "טריפה שנשחטה וכו'. משנה בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב:). \n", + "ומ\"ש וכן השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת וכו'. משנה שם: \n", + "מצא בה בן ח' חי נטרף וכו'. א״א לפרש דאשוחט את הבהמה קאי דהא תנן בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ד) השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או מת [או בן תשעה מת] קורעו ומוציא את דמו כלומר ומותר באכילה שאין צריך שחיטה דשחיטת אמו מטהרתו אלא בשלא שחטה מיירי או ששחטה ונתנבלה בידו וקרעה ומצא בה בן ח' שאין שחיטה מטהרתו וכדתנן התם (דף ע״ב:) בן שמונה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין למינו שחיטה. אבל קשיא לי מ״ש נטרף אע״פ שנשחט אחר שנטרף אין שחיטתו מטהרתו מאי איריא נטרף אפילו לא נטרף נמי ונ״ל דהכי קאמר קרעה ומצא בה בן שמונה חי נטרף כלומר דינו כטריפה שאע״פ שהוא אסור באכילה אינו מטמא כל זמן שהוא חי ואם נשחט כיון שאין למינו שחיטה לא חשיבא שחיטה והו״ל נבילה, אבל לשון אחר שנטרף אינו נוח לי לפירוש זה דמאי אחר הרי טריפה הוא מתחלתו וצ״ל דמשום דאילו לא קרעה אלא שחטה או היה ממתין עד שתלד לא היה שם טריפות שייך לומר אחר שנטרף כלומר אחר שקרעה שהרי בכך נטרף: \n", + "לפיכך ולד בהמה וכו'. זה נלמד ממה שנזכר בסמוך בבן ח' שגם זה אין למינו שחיטה כל זמן שלא עברו עליו שבעה ימים גמורים כמבואר בפרק [רביעי] מהמ״א ובפרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ד ע״ב) כל ששהה שמנה ימים בבהמה אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שאפשר שלכך כתב רבינו אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה פירוש שאינו ודאי טהור אבל גם אינו ודאי נבילה וז\"ש שהוא כנפל: \n\n" + ], + [ + "השוחט את הבהמה וכו'. בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ה ע״ב) וכר״י אליבא דרבנן. \n", + "ומה שכתב ואם נתנבלה אמו וכו'. זה פשוט שמאחר שאין שחיטת אמו מטהרתו הרי הוא חי ואין החי מתטמא וכו': \n", + "כתב הר\"י קורקוס ז\"ל כתב רבינו בהלכות מאכלות אסורות שאם שחט טריפה ומצא בה בן תשעה חי צריך שחיטה להתירו ולא ביאר רבינו בזה מה יהיה דינו לענין אם מת קודם שנשחט כי מהסוגיא דשם נראה שאם מת טהור מלטמא אף על פי דלענין אכילה בעי שחיטה לענין טומאה נטהר בשחיטת אמו וכן מתבאר גם בפרק כיסוי הדם ונראה שהוא בכלל מה שכתב רבינו טריפה שנשחטה וכו' דכי היכי דטיהר אותה אף על פי שאסורה באכילה גם כן הדין בעובר. ומ\"ש עליה וכן השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת היינו אפילו טריפה ועל מ\"ש קודם קאי וכן מ\"ש \n", + "כאן ואם מת קודם שיפריס אפי' כשהאם טריפה מיירי כי שחיטת טריפה ושחיטת כשירה לענין טומאה שוים הם מקרא דוכי ימות מן הבהמה דאף על גב דאין מועילה לטהר מידי נבילה בכשרה מטהרת בין היא בין העובר דכגופה דמי וקרוב לזה יתבאר בסמוך גבי אבר שיצא לחוץ, ומכל מקום מ\"ש ואם מת קודם שיפריס לא קאי אאם נתנבלה כי אין שם שחיטה כלל ולא קאי אלא אשוחט את הבהמה ומצא בה וכו' והוא במשנה פרק בהמה המקשה כתנא קמא עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "טריפה שנשחטה. בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ג): \n\n" + ], + [ + "בהמה המקשה לילד וכו'. משנה שם (דף ע\"ב) וכחכמים: \n", + "הוציא העובר את ידו וכו'. שם עלה ס\"ט: \n\n" + ], + [ + "שחיטת עכו\"ם נבילה וכו'. משנה בריש חולין (דף י\"ג). \n", + "ומ\"ש ואפילו ישראל עומד ע\"ג ואם שחט בסכין יפה. פשוט שם דישראל עומד על גביו לא אמרו אלא בחש\"ו. \n", + "ומ\"ש אחד העכו\"ם ואחד הכותי. שם עשאום כעכו\"ם גמורים לכל דבריהם. \n", + "ומ\"ש ואחד גר תושב. טעמו דכל שלא קיבל עליו כל המצות לא יצא מכלל עכו\"ם: \n", + "ומ\"ש וקרוב זה בעיני שאף זה מד\"ס וכו', כתב עליו הראב\"ד זו אחת מסברותיו וכו'. ואני שמעתי ולא אבין מ\"ש ואין מטמאין ואין מיטמאין דאטו אנן מטמאין בטומאת העכו\"ם וטהרתן עסקינן שיטעון עליו כן. וכן מ\"ש כי הם כבהמות מה ענין זה לששחיטתן תהא מטמאה במשא דהא אפשר דשחיטת קוף נמי לא תטמא במשא כיון דשם שחיטה עליה ושוב אין כאן מי שיחשוב אותם לכלום. אבל אי קשיא על דברי רבינו הא קשיא שכתב שבגלל ע\"ז נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן שזו מנין לו שהרי איסור שחיטתן מדכתיב וזבחת נפקא ואף שחיטת קוף ממקרא זה נאסרה כמו שאמרו בתוספתא ריש חולין וזבחת ואכלת ולא שזבח העכו\"ם ולא שזבח הקוף ואין זה ענין לע\"ז ומזה ימשך טומאתם דכל שאינה זבוחה על ידי ישראל הרי היא כמתה בלא שחיטה ונבילה היא ואפשר שמפני שהרגיש רבינו בזה כתב וא\"א לחייב כרת על טומאה זו על ביאת מקדש ואכילת קדשיו כלומר לחייבו עליהם קרבן אלא בראיה ברורה כלומר שאע\"פ שיש לטעון עליו כמו שכתבתי מ\"מ כיון שיש לומר דלא נאסרה אלא בגלל ע\"ז א\"א לחייבו קרבן על טומאה זו על ביאת מקדש כדין החייב כרת על ביאת המקדש בטומאה שהוא ודאי מן התורה והיותר קרוב בעיני רבינו שהוא מד\"ס ומשום לתא דע\"ז ולטעמיה אזיל שכתב בפ\"ד מהלכות שחיטה עכו\"ם ששחט שחיטתו נבילה ולוקה על אכילתו מן התורה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו עכו\"ם שאינו עובד ע\"ז שחיטתו נבילה ולפי דעתו ז\"ל מה שאמרו בתוספתא דוזבחת ואכלת ולא שזבח העכו\"ם ולא שזבח הקוף אסמכתא בעלמא היא: \n\n" + ], + [ + "קוליית הנבילה וכו'. משנה וגמרא פרק העור והרוטב עלה קכ\"ה: \n\n" + ], + [ + "קולית שחישב עליה לנוקבה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא דמחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי ורבינו שכתב שהוא ספק נראה שהיה לו גירסא אחרת. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שאפשר שלא סמך רבינו על אותו פשיטות משום דבפרק טבול יום אמרו דמחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי ומשמע דה\"ה למחוסר נקיבה וה\"ז ספק: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "נבלת העוף הטהור וכו'. כל זה בת\"כ פרשת אחרי מות ומייתי קצתו בפ\"ה דזבים וקצתו בפרק חטאת העוף ובפרק יוצא דופן. \n", + "ומ\"ש היה נוגע באדם ובכלי חרס וכו'. בת\"כ שם יכול יטמא אדם וכלי חרס ת\"ל בגד בגד הוא מטמא ולא אדם וכלי חרס. \n", + "ומ\"ש ואחר שבלע אינו מטמא שאר כלים וכו'. בתורת כהנים שם: \n\n" + ], + [ + "אין נבילת העוף הטהור צריכה מחשבה. פשוט בפרק בא סימן עלה נ': \n", + "חישב עליה לאכילה וכו'. בריש טהרות נבילת עוף טהור צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר והיינו דוקא בכפרים אבל בשווקים אינה צריכה מחשבה ולא הכשר כמו ששנינו בפ\"ג דעוקצין: \n\n" + ], + [ + "פרה אדומה וכו'. כתב הראב״ד א״א בחיי ראשי כאשר עיינתי את הדברים במקומם וכו'. ביאור הדברים דגרסינן בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ה) ת״ר פרים ופרה ושעיר המשתלח וכו' עד צריכים הכשר טומאה ממקום אחר ופירש״י צריכין הכשר טומאה ממקום אחר הא דתנא דבי רבי ישמעאל ה״ק כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר טומאה ממקום אחר שיגע בשרץ או בנבילה ולא שיטמאו מאליו אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה א״צ ליגע בטומאה ומטמא טומאת אוכלים מאליו כגון פרה ופרים אבל חזי לטומאה מיהת בעלמא בעינן ולא ב״ח דלא אשכחן בבהמות בעלי חיים מטמאים ולפי פי' זה בין פרה ופרים בין נבילת עוף טהור א״צ ליגע בהם טומאה ולהאי פירושא ניחא מ״ש רבינו בנבילת עוף טהור שאף ע״פ שלא נגעה בהם טומאה מטמאים טומאת אוכלים אבל קשה מ״ש בפרה ופרים שצריכים ליגע בטומאה: \n", + "והראב\"ד מפרש דה\"ק האי דאמר רבי ישמעאל שסופו לטמא טומאה חמורה א\"צ הכשר היינו לומר שיהיו ראויים לקבל טומאה לומר דא\"צ הכשר מים אבל לעולם צריך הכשר טומאה ממקום אחר דהיינו דכל זמן שלא נגע בהם אינם מטמאים טומאת אוכלים ושעיר אינו מקבל טומאה משום דחי הוא ועל זה כתב דנהי דלהאי פירושא ניחא מ\"ש רבינו בפרה ופרים אבל קשה מ\"ש בנבלת עוף טהור שאע\"פ שלא נגע בה טומאה מטמא טומאת אוכלים ואח\"כ הקשה עוד דאע\"ג דלפום הכי סוגיא דזבחים ניחא האי פירושא בדרבי ישמעאל וכדאמרן סוגיין בעלמא דרבי ישמעאל א\"צ לא הכשר מים ולא הכשר שרץ ותיקשי ליה לרבינו בפרה ופרים מדרבי ישמעאל ולשון נמי שכתב אינו נוח לי דלא הוי מעין מ\"ש לעיל אלא איפכא: \n", + "וליישב דעת רבינו י\"ל שרבינו מפרש דרבי ישמעאל אין צריכין הכשר טומאה ולא הכשר שרץ קאמר מיהו היינו דוקא בנבלת עוף דנקט וכל כיוצא בה שהן מטמאין אדם במגע לאפוקי פרה ופרים שאינם מטמאים אלא המתעסקים בהם ולא את הנוגעים בהם בלא מתעסקים דכגון אלו צריכים הכשר שרץ שיקבלו טומאה ממנו ואז יטמאו אוכלים ומשקים ושעיר המשתלח שאינו מטמא טומאה מפני שהוא חי אינו מטמא אוכלים ומשקים ומה שאמרו צריכים הכשר טומאה ממקום אחר ה\"פ אע\"פ שאמר רבי ישמעאל שמי שסופו לטמא טומאה חמורה א\"צ הכשר שרץ היינו דוקא במי שיש לו הכשר טומאה ממקום אחר דהיינו שהוא מטמא הנוגעים בו אפילו בלא מתעסקים לאפוקי פרה ופרים שאינם מטמאים את הנוגעים בהם בלא מתעסקים. אחר שכתבתי זה מצאתי לרבינו בפירוש המשנה בסוף זבים אמתני' דהנוגע בשרץ שדקדק לשון כיוצא בזה: \n\n" + ], + [ + "כזית מנבלת הבהמה וכו'. בפרק יוצא דופן עלה מ\"ב וכרבא. \n", + "ומ\"ש או שהכניסו לתוך בליעתו וכו'. ג\"ז שם וכרבא: \n\n" + ], + [ + "הכורך כזית וכו'. תוספתא פ\"ה דזבים. והטעם נראה דהיינו משום דכיון דחזרת מין מאכל הוא מין במינו אינו חוצץ משא\"כ בסיב וכ\"כ ר\"ש: \n\n" + ], + [ + "הבולע נבלת העוף הטהור וכו'. בת\"כ פרשת אחרי מות יכול אם הקיאה תהא מטמאה בגדים דרך יציאתה ת\"ל אשר תאכל בדרך אכילתה היא מטמאה ואינה מטמאה דרך יציאתה: \n\n" + ], + [ + "מעי של נבלת העוף הטהור וכו'. כתב הראב\"ד זו המימרא לא מצאתי בשום מקום וכו' בפרק רבי ישמעאל דאמר אילפא ביצי נבילת עוף טהור מקצתן בחוץ וכו' והתוספות כתבו בפרק רבי ישמעאל עלה ע' על הא דאילפא שר\"ת מצא בספר ר\"ג מעי נבלת עוף טהור מקצתו בחוץ וכו' ומפרש רבינו דהיינו לומר שאם יש בבית הבליעה כזית טמא ואף על פי שלפי זה קשה האי דמסיים בה מבחוץ אינו מטמא בגדים דמאי קמשמע לן י\"ל דה\"ק אף על פי שמקצתו בחוץ במקום שאינו מטמא קצתו אחר שהוא בבית הבליעה מטמא והר\"י קורקוס ז\"ל האריך להקשות על פירוש רש\"י ופירוש רבינו תם ולהכריח פירוש רבינו: \n\n" + ], + [ + "בלע ממנה אבר שלם וכו' אפילו נטל צפור וכו'. תוספתא בסוף זבים שם ואיתא בפרק גיד הנשה (חולין דף ק״ב) לענין איסור אכילה: \n\n" + ], + [ + "הכנפיים והנוצה וכו'. בריש טהרות (פ\"א משנה ב). \n", + "ומה שכתב שהחרטום והצפרנים מצטרפין. גם זה שם. \n", + "ומה שכתב דהיינו דוקא במקומות הרכים הקרובים מן הבשר. בפרק העור והרוטב עלה קכ\"א. \n", + "ומה שכתב ראשי אגפיים וראש הזנב. בריש טהרות שם וכתנא קמא. \n", + "ומה שכתב והעצמות אפילו הרכות. משום דראשי אגפיים וראש הזנב וחרטום וצפרנים מיתנו בריש טהרות בהדי הדדי וכי היכי דחרטום וצפרנים מיירי במקומות הרכים ראשי אגפיים וראש הזנב נמי מיירי בהאי גוונא: \n\n" + ], + [ + "האוכל מנבלת העוף הטהור מן העצמות וכו'. בפרק קמא דביצה עלה ז'. \n", + "ומ\"ש בעצמות הרכים. משום דאל\"כ פשיטא דלאו בני אכילה נינהו כלל. \n", + "ומ\"ש ומן הדם. תוספתא סוף זבים. \n", + "ומ\"ש אבל האוכל מן האשכול של ביצים וכו'. בפרק קמא דביצה. ופירש\"י שלל של ביצים כשהם כבושים ושלולים וקבועים בשדרה. מן האשכול מבשר השדרה שהביצים אדוקים שם. \n", + "ומ\"ש או שהמחהו בחמה וכו'. פ\"ק דביצה ותוספתא בסוף זבים ובפ' העור והרוטב: \n\n" + ], + [ + "נבלת העוף הטהור וכו'. בפרק ח' דטהרות (משנה ו) גבי גוזל שנפל לגת ופרק שביעי דנזיר דף נ' ופרק שלישי דבכורות דף כ\"ג נתבאר דאפילו טומאה קלה חלה עד לכלב. \n", + "ומה שכתב וכן אם יבשה וכו'. נתבאר בפרק ראשון. \n", + "ומה שכתב והאוכל נצל של נבילת העוף הטהור ה\"ז טהור. אף על פי שבנצל של בהמה כתב בפרק א' שהוא ספק כתב כאן שהוא טהור משום דמשמע ליה דכיון דבנזיר פרק ז' איבעיא להו אם יש נצל לבהמה משמע דבעוף פשיטא ליה דאין נצל דאל\"כ הכי הוה ליה למיבעי נצל בשאר ב\"ח או לא: \n\n" + ], + [ + "עוף טהור שנטרף וכו'. במשנה בס״פ חטאת העוף (זבחים דף ס״ט) כרבי יוסי ורבי מאיר לגבי רבי יהודה. \n", + "ומה שכתב ואפילו נשחט בעזרה. גם זה שם שחט חולין בפנים וקדשים בחוץ אינם מטמאות בבית הבליעה. \n", + "ומ\"ש ואם נמלק ונמצאת טריפה וכו'. שם במשנה ודלא כרבי מאיר. \n", + "ומ\"ש והמולק חולין בפנים או שמלק קדשים בחוץ וכו'. שם במשנה (דף ס\"ח ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "המולק קדשים בפנים וכו'. שם בברייתא (דף ס\"ט): \n", + "כיוצא בו עגלה ערופה וכו'. סוף פרק חטאת העוף (זבחים דף ע' ע״ב): \n\n" + ], + [ + "נבילת העוף הטמא טהורה וכו'. בריש טהרות (פרק א' משנה ג') וממה שכתב רבינו הרי היא כאוכלים טמאים משמע דאפילו לא נגע בה שרץ הם טמאים וכן משמע מדבריו בפירוש המשנה וקשה על זה דהא אמרי' דדוקא מי שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר שרץ ונבילת עוף טמא אין בה שום טומאה אלא שמוכנת לקבל טומאה על ידי מחשבה והכשר כשאר אוכלים וכן כתב ר\"ש וכן נראה מדברי רש\"י בשלהי גיד הנשה (חולין דף ק\"ב) ד\"ה ה\"ג וכן כתב ה\"ר עובדיה ז\"ל ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שבכלל מה שכתב רבינו והוכשרה הוי הכשר מים ונגיעת שרץ כי כן נקרא הכשר שרץ והדעת מכריע דכיון דבעינן הכשר מים היינו לקבל טומאה להבא אם יגע בה שרץ כי על ידי מים לבד תיעשה אוכל [ולא] טמא למפרע וגם מדברי רבינו יש להוכיח כן כי גבי נבילת עוף טהור כתב אף על פי שלא נגע בטומאה אחרת וכאן לא כתב כן עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אחד העוף הטהור ואחד העוף הטמא וכו'. בת\"כ פרשת שמיני על פסוק ולאלה תטמאו: \n\n" + ], + [ + "אבר מן המת מן העוף וכו'. כתב כן להבדיל בין אבר מן המת ואבר מן הנבילה לאבר מן השרץ שאין להם שיעור ולמד כן מדלא הזכיר התנא אלא אלו גבי הא דתנן בפרק קמא דאהלות (משנה ז') האיברים אין להם שיעור: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שמנה שרצים האמורים בתורה וכו': \n\n" + ], + [ + "השרץ אב מאבות הטומאה וכו' עד ואינו מטמא במשא. בריש כלים. \n", + "ומה שכתב והנוגע בו אינו מטמא בגדים בשעת מגעו. פשוט שהרי אין כתוב בהם שהנוגע בהם יכבס בגדיו אלא הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב. \n", + "ומה שכתב ושיעור טומאתו בכעדשה. בתורת כהנים ובשלהי פירקא קמא דחגיגה (דף י\"א) ובפרק כהן גדול ונזיר (דף נ\"ב). \n", + "ומה שכתב וכל השרצים וכו'. משנה פרק ד' דמעילה [דף ט\"ו]: \n\n" + ], + [ + "האיברים אין להם שיעור וכו'. בפרק קמא דאהלות: \n", + "אבר מן השרץ כברייתו וכו'. זהו פירוש מה ששנינו האיברים אין להם שיעור: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש והוא שיהיה בבשר שעליו או במוח שבעצם כדי להעלות ארוכה. מתבאר בפרק העור והרוטב עלה קכ\"ה: \n\n" + ], + [ + "בשר מן החי הפורש וכו' עד ואם פירשו מן החי טהורים. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב): \n\n" + ], + [], + [ + "דם השרץ כבשרו ומצטרף בכעדשה. משנה פ\"ד דמעילה (דף נ\"ד שהוא י\"ז): \n", + "ומ\"ש כל זמן שהוא מחובר בבשר. שם בגמרא אמר רב חנין וכו' ומפרש רבינו דהיינו לומר דדוקא בעוד הדם בשרץ אבל אם פירש הדם מן השרץ אינו מצטרף: \n\n" + ], + [ + "עצמות השרץ וגידיו וצפרניו טהורים. בת\"כ מנבלתם ולא מן העצמות ולא מן השינים ולא מן הצפרנים. \n", + "ומ״ש וגידיו: ועור החולד והעכבר וכו'. משנה וגמרא בפ' העור והרוטב (חולין קכ״ב ע״א ע״ב) וכתנא דמתני': \n\n" + ], + [ + "קוליית השרץ וכו': \n\n" + ], + [ + "ביצת השרץ המרוקמת וכו'. משנה וגמרא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ה ודף קכ״ו ע״ב) ושנינו בתוספתא דחולין פ״ח כמה היא ריקומה כדי שיראה השרץ מתוכה: \n\n" + ], + [ + "השרץ שחציו בשר וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ואם השריץ ע\"פ כולו וכו'. יש לתמוה דבגמרא משמע איפכא בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא לת\"ק: \n", + "והר\"י קורקוס ז\"ל כתב הדבר מוכרח שדברי רבינו כר' יהודה או שסובר דלמאן דמתני לדריב\"ל אסיפא דהיינו על דברי רבי יהודה משמע שסובר דהלכה כמותו כיון שמפרש דבריו ואין זה מוכרח או אפשר שסובר שאינו חולק על ת\"ק וקצת משמע כן מדקאמר בלשון רישא וסיפא וגם זה דוחק אם לא שהיתה לרבינו גירסא אחרת ולמדו שם בברייתא חציו בשר וחציו אדמה מדכתיב בשרץ דמשמע כל שהוא משריץ ואפשר דעל ברייתא זו סמך דכיון דמרבינן כל שהוא משריץ מינה שכל שהוא חציו לארכו כולו הוא משריץ וכולו מטמא אפילו נגע באדמה ואפשר דלנוגע בבשר לא איצטריך אלא לנוגע באדמה שכל שמקצתו בשר חשיב כולו שרץ וא\"כ מתניתין לפ\"ז בלא השריץ אלא שלפ\"ז קשה אדריב\"ל ועדיין צ\"ע עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בשר השרץ שנפסד וכו'. נתבאר בפ\"א. \n", + "ומ״ש יבש וכו'. משנה בפרק דם הנדה (נדה דף נ״ד ע״ב). \n", + "ומ״ש אפילו כאוכלים טמאים אינו מטמא. ומ״ש במה דברים אמורים במקצת השרץ וכו'. בפרק דם הנדה (נדה דף נ״ו) ופירש״י שלדו דפוס צורתו קיימת שלא נשבר ונתפזר: \n", + "ומ\"ש וקרוב בעיני שטומאה זו מדבריהם. אע\"ג דבגמרא מייתי לה מקרא משמע לרבינו דאסמכתא בעלמא היא דכיון שנתייבש כ\"כ הרי הוא כעפר אע\"פ ששלדו קיים אלא שחכמים גזרו בו טומאה: \n\n" + ], + [ + "כזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ וכו'. בפ״ג דטהרות ופרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ד ע״ב): \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ולא דמי לחיוב שבת דאיבעיא לן בפרק המצניע אם יש דיחוי וסלקא בתיקו וכתב רבינו בהלכות שבת פי\"ח דהוי ספק דהתם שאני שאם הניחה באותה שעה הוה מיפטר ולכך י\"ל שלא תצטרף ההנחה עם העקירה: \n\n" + ], + [ + "השרץ אינו מטמא עד שימות וכו'. בפרק קמא דאהלות ופרק קמא דחולין עלה כ\"א וכר\"ל ומפרש רבינו דרבותא קמ\"ל אע\"פ שמעורין בעור הגוף דאל\"כ פשיטא: \n", + "שאר שקצים ורמשים וכו'. בת\"כ. \n", + "ומ\"ש ואפילו כאוכלים טמאים אינם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שכבת זרע אב מאבות הטומאה וכו' עד ואינה מטמאה במשא. בריש כלים. \n", + "ומ\"ש ואין המתטמא בה מטמא בגדים בשעת מגעו. זה פשוט דכתיב ואיש כי תצא ממנו ש\"ז ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב ואילו כיבוס בגדים לא קאמר: \n", + "ואחד הנוגע בה ואחד הרואה אותה בבשרו וכו'. בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ג ע״ב) או איש לרבות את הנוגע ובסוף זבים תנן בעל קרי כמגע שרץ כלומר שהוא ראשון: \n", + "וכמה שיעורה וכו'. בפרק יוצא דופן עלה מ\"ג אמר ר' חנילאי משום ר\"א בר\"ש ש\"ז לרואה במשהו לנוגע בכעדשה והא אנן מטמאין בכל שהן תנן מאי לאו לנוגע לא לרואה. \n", + "ומ\"ש ואין הרואה טמא עד שתצא ממנו. משנה שם (דף מ.) הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ. ומ\"ש ויחתום ממנו פי האמה. שם (דף מג:) אמר שמואל זב צריך בחתימת פי האמה שנאמר או החתים בשרו מזובו והא אנן תנן מטמאים בכל שהן הוא דאמר כר' נתן דתניא ר' נתן אומר משום ר' ישמעאל זב צריך בחתימת פי האמה ולא הודו לו מ\"ט דר' ישמעאל דאמר קרא או החתים בשרו מזובו ורבנן ההוא מיבעי ליה לח מטמא ואינו מטמא יבש ונראה מדברי רבינו שהוא פוסק כשמואל ויש לתמוה דכיון דר' ישמעאל הוא דאמר הכי ולא הודו לו וסתם מתניתין דלא כוותיה אע\"ג דשמואל משמע דסבר כוותיה הא רב חנילאי סבר דלא כוותיה ואיהו עדיף דאתא כרבנן דלא הודו לו וכסתם מתניתין ואפשר היה ליישב זה לומר דטעמא משום דגרסינן בפרק המפלת עלה כ\"ב בעא מיניה מרב הונא הרואה קרי בקיסם מהו וכו' עד כחתימת פי האמה ופירש\"י הרואה קרי בקיסם וכו' עד בצר ליה שיעורא כדי קיסם וכיון דרבה ורב הונא ס\"ל כשמואל פסק כוותייהו וקשה שהוא ז\"ל פסק בסמוך דלרואה בכל שהוא כרב חנילאי ונמצא כמזכי שטרא לבי תרי ודבריו סותרים את דבריו: \n", + "וכתב הראב\"ד עד שתצא ממנו ויחתום ממנו פי האמה א\"א זה שיבוש דכל שהוא אינו צריך חתימת פי האמה וכו'. ויש לתמוה עליו איך לא הקשה עליו שהוא עצמו פסק בסמוך בהיפך וליישב דעת רבינו נאמר שהוא ז\"ל סובר דרב הונא לא פליג ארב חנילאי דאיהו נמי סבר דלרואה כל שהוא כסתם מתניתין ומאי דאמר אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה לא בשיעורא קאמר אלא היינו לומר שצריך שיגע בפי האמה וכך פירשו התוספות ולישנא דרבינו דייק כן שכתב עד שתצא ממנו ויחתום ממנו פי אמה ולא כתב כדי חתימת פי אמה ובזה אין כאן לא שיבוש ולא בלבול: \n", + "אחר שכתבתי זה מצאתי שגם הריטב״א סובר כרבינו והקשה על שיטת רש״י שהיא כשיטת הראב״ד וגריס כחתימת פי האמה בכ״ף שאיך אפשר שישיב לו כפי דעת ר' נתן ולימא ליה רבה אנא אליבא דרבנן מיבעיא לי דהלכתא כוותייהו וכ״ש דקשה שאמר אותו דרך תמיהא ובדרך פשוט והוא אליבא דיחיד ולא הקשו עליו מסתם מתניתין דתנן איפכא וכמו שהקשו פרק יוצא דופן על שמואל שאמר כן ועל רב חנילאי הקשו ג״כ וכאן לא הקשו כלל ונדחק הריטב״א לקיים דברי רב הונא אפילו כרבנן ומ״מ הקשה לשיטת רש״י חדא שבכל הספרים כתיב בחתימת פי האמה בבי״ת ומשמע דלאו לשיעורא ועוד שהרי בפרק אלו דברים (פסחים דף ס״ז ע״ב) אמר ר״ש דבעל קרי צריך שיעור אמרינן דכר' נתן ס״ל משמע דלרבנן אין בעל קרי צריך שיעור ואם איתא לימא דר״ש אפילו כרבנן ומשום דחשיב ליה נוגע צריך שיעור א״כ ע״כ רב הונא אליבא דר״ש הוא דמיירי וע״ק דעיקר טעמא דבעי שיעורא היינו משום דחשיב ליה נוגע ואין דינו תלוי בשיעורא הכי הל״ל והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא משום נוגע: \n", + "ומ\"ש לפיכך אפילו ראה בקיסם וכו'. הם דברים תמוהים דרב הונא דאמר (נדה דף כ\"ב) תיפוק ליה דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה משמע דהיינו לומר וכיון דבקיסם ליכא חתימת פי האמה טהור וכן פירש\"י ע\"פ דרכו שפירש דלענין שיעורא אמר וכן פירשו התוספות ע\"פ דרכם שפירשו דלענין שיגע בחתימת פי האמה קאמר וצ\"ל שרבינו מפרש שרבה ששאל הרואה קרי בקיסם מהו היינו לומר אם הכניס קיסם בתוך האמה בפנים ועבר הקרי עליו ויצא ובא מפי האמה ומיבעיא ליה אי אמרינן דבעינן שמשנעקר ממנו עד שיצא מפי האמה הכל יהיה ממנו בלי שום ד\"א שיעבור הקרי עליו או לא ואהדר ליה דהוא עצמו כלומר כשרואה קרי בלא קיסם אינו מיטמא אלא בחתימת פי האמה כלומר אע\"פ שנעקר הקרי ובא סמוך לפי האמה אינו מטמא עד שיגיע לפי אמה ממש דממנו דקרא לא קאי אלא לפי אמה ממש וכיון שכן כי הכניס קיסם בפנים ועבר הקרי עליו מה בכך מאחר שאח\"כ הגיע לפי אמה ממש ויצתה מפי אמה טמא הוא: \n", + "ואחד הרואה מחמת בשרו וכו'. בפרק אלו דברים (דף ס\"ד ע\"ב) ובפרק בנות כותים עלה ל\"ה פשוט דש\"ז מטמאה באונס פי' באונס ממאכל או משתה וכו' כמו שנתבאר בפ\"ב ממחוסרי כפרה: \n\n" + ], + [ + "אין שכבת זרע של קטן מטמאה וכו'. בריש פרק בנות כותים (נדה דף ל\"ב ע\"ב) איש אין לי אלא איש בן תשע שנים ויום אחד מנין ת\"ל ואיש ופירש\"י אין לי אלא איש ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע: \n\n" + ], + [ + "שכבת זרע אדומה טהורה וכו'. בריש פרק בנות כותים עלה ל\"ב. \n", + "ומ\"ש ונמשכת. בתוספתא דזבים שנינו שכבת זרע היא קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת: \n\n" + ], + [ + "וכל ש\"ז שאין גופו של אדם וכו'. פרק יוצא דופן עלה מ\"ג אמר שמואל כל ש\"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה מ\"ט ש\"ז אמר רחמנא בראויה להזריע וכו' לישנא אחרינא אמר שמואל וכו' עד הא טמויי מטמיא: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו לישנא בתרא דגמרא אזרועי הוא דלא מזרעא הא טמויי מטמיא עכ\"ל. כלומר משיג על רבינו למה לא פסק כלישנא בתרא. וי\"ל שטעם רבינו משום דרבא לא סבר כלישנא בתרא אבל אי קשיא הא קשיא דבתרי לישני קמאי הוה ליה למפסק כלישנא בתרא דכל ש\"ז שאינו יורה כחץ אינה מטמאה והוא ז\"ל נראה שפסק כלישנא קמא דכל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה. וע\"ק שפסק בבעיא דרבא כלישנא מציעאה דטמא וזה סותר מה שפסק קודם לכן כלישנא קמא ונ\"ל שפסק כלישנא מציעאה דאינו יורה כחץ בכלל אין גופו מרגיש הוא אלא דכי הוו תרי לישני כדי לומר מאי בינייהו אנו צריכים לומר שאינו בכלל אין גופו מרגיש בה וא\"כ כי נקט רבינו שאין גופו מרגיש בה הוי אינו יורה כחץ בכלל וכ\"ש שכבר ביאר בסמוך דנעקר בהרגשה ויצא שלא בהרגשה טמא ותו ליכא למיטעי ואילו הוה נקט לישנא דשאינו יורה כחץ הוה אפשר לומר דאם נעקר שלא בהרגשה (ויצא בהרגשה) ולכלול גם את זה נקט לישנא דשאין גופו מרגיש בה: \n\n" + ], + [ + "המהרהר בלילה וכו'. בפ״ח דמקוואות המהרהר בלילה ועמד ומצא בשרו כלומר איברו חם טמא ובפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ג) מותיב מינה לשמואל דאמר כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה דהא הכא כשמצא בשרו חם טמא שמא יצא ממנו אמאי והא לא ארגיש ומוקי לה במשמש מטתו בחלומו דא״א בלא הרגשה. \n", + "ומה שכתב הרהר ולא מצא בשרו חם וכו'. נלמד ממה שנתבאר בסמוך וכך הוא בתוספתא כלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "המטיל מים וכו'. בפ\"ח דמקוואות. \n", + "ומ\"ש היו לבנים ונמשכים טמא. שם וכת\"ק פי' חלוקים שמטיף טיפין חלוקים כמין שלשלת כך כתב ה\"ר עובדיה ורבינו כתב חלוקים שלשלת ההזלה וכשזה יארע בתחלה אנו אומרים שמא עצר השתן הוא זה ואינו קרי וכן אם הכל כן מתחילה ועד סוף אבל אם באמצע או בסוף לבד ולא בתחלה הוי כמין קרי וטמא ופי' נמשכים שיהא השתן מתדבק קצתו בקצתו ואז הוא טמא בין יהיה בתחלה או באמצע או בסוף. \n", + "ומ\"ש המטיל טיפין עבות וכו'. שם המטיל טיפין עבות מתוך האמה טמא דברי ר\"א חסמא ומשמע דרבנן פליגי עליה ואמרי טהור: \n\n" + ], + [ + "בעל קרי שטבל וכו'. גם זה שם. \n", + "ומ\"ש במה דברים אמורים בחולה וכו'. שם וכר' יוסי ופסק כמותו משום דבסוף פ\"ק דחולין (דף כ\"ד ע\"ב) מפרשי אמוראי מילתיה. \n", + "ומ\"ש עד כמה הוא ילד וכו'. בספ\"ק דחולין (שם): \n\n" + ], + [ + "וכל אשה ששמשה וכו'. בפ\"ח דמקוואות: \n\n" + ], + [ + "אחד האיש וכו'. מפורש בתורה סוף פרשת מצורע: \n", + "ואין האשה וכו'. בפרק יוצא דופן עלה מ\"א ומ\"ב אליבא דרבנן. \n", + "ומ״ש והוא שתהיה בת שלש שנים וכו'. בת״כ ואשה פרט לקטנה או יכול שאני מוציא בת ג' שנים ויום א' ת״ל ואשה ואיתא בפרק בנות כותים (נדה דף ל״ב). ומ״ש בספרי \n", + "רבינו אשר ישכב את אשה ט\"ס הוא דאדרבה מאשה הוה משמע למעט כל קטנה ולא מרבינן בת שלש שנים אלא מוי\"ו דואשה ועוד שזה אינו פסוק אלא כך צריך לגרוס שנאמר ואשה אשר ישכב איש אותה. \n", + "ומ\"ש היתה קטנה מבת שלש שנים וכו'. מתבאר ממה שנזכר בסמוך. \n", + "ומ״ש לפיכך הבועל גדולה וכו'. בפ' ד' אחין (יבמות דף ל״ד ע״ב) ובת״כ אותה פרט לדבר אחר שכבת זרע פרט למערה: \n\n" + ], + [], + [ + "האשה שפלטה ש״ז וכו'. בפרק ח' דמקואות כר״א בן עזריה דאמר הפולטת ש״ז ביום השלישי טהורה וכמו שיתבאר בסמוך ומ״מ יש לתמוה על רבינו למה לא פסק כר״ע דהלכה כמותו מחבירו או כחכמים דאמרי בפרק ר״ע (שבת דף ע״ז ע״ב) זו דברי רבי ישמעאל ור״ע אבל חכ״א שש עונות שלימות וזה היה נכון יותר משום דרבים נינהו ועוד דמדקאמר גמרא אבל חכ״א משמע שדוחה דברי הראשונים ותופס דברי חכמים עיקר וי״ל שרבינו גורס אבל חכמים אומרים שלש עונות וכך כתב בפי' המשנה פ״ח דמקואות והיא גירסת הרשב״א ובפרק ר״ע (שבת דף פ״ו) אמרו בשלמא ר״א בן עזריה כרבנן דסברי בה' עבוד פרישה פירוש דכולהו ממתן תורה ילפי דכתיב היו נכונים לשלשת ימים ולר״א בן עזריה בחמישי פירשו ובשבת ניתנה תורה לכ״ע ובליל שבת טבלו כולם וצ״ל לפי שיטה זו דבחמישי עבוד פרישה היינו בבקר בהשכמה ואז יש ג' עונות יום ה' וליל ו' ויום ו' ובזה יבא ר״א כרבנן דבעו ג' עונות והשתא ניחא שפסק כחכמים. ", + "ומ\"ש הרי היא טמאה כרואה קרי לפיכך סותרת יום א' וכו'. בפרק יוצא דופן עלה מ\"ב. ", + "ומ\"ש אע\"פ שלא יצתה לחוץ וכו'. זהו מה שאמרו שם דרואה הויא לטמא בפנים כבחוץ. ", + "ומ\"ש אלא נעקרה והגיעה לבין השיניים וכו'. שם בעלה מ\"א ע\"ב על מאי דתנן כל הנשים מטמאות בבית החיצון אמרינן הי ניהו בית החיצון ואר\"י בין השיניים: " + ], + [ + "שכבת זרע עצמה שנפלטה וכו'. פשוט הוא וכן משמע בפרק ר\"ע: \n\n" + ], + [ + "וכמה היא עונה יום או לילה. הכי אמרינן בפרק ר\"ע: \n", + "כיצד נבעלה בליל שבת וכו'. כן פי' רבינו דברי ר\"א בן עזריה בפרק ח' דמקוואות ולא כדפרש\"י בפרק רבי עקיבא: \n", + "והאיש שפירשה ממנו ש\"ז וכו'. כך היא הגירסא הנכונה והדין בפר\"ע עלה פ\"ו (ע\"ב) על פלוגתא דהני תנאי אמר רב חסדא מחלוקת שפירשה מהאשה אבל פירשה מהאיש טמאה כל זמן שהיא לחה. \n", + "ומה שכתב והפורש ממנו טמא. נראה שרבינו מפרש כר\"ח ור\"ת שפירשו דמיירי בזכר שנרבע ופלט ש\"ז ובהא שייך לומר שהפולט טמא אפילו פלט אחר כמה עונות: \n\n" + ], + [ + "שכבת זרע אינה מטמאה וכו'. משנה בריש פרק דם הנדה (נדה דף נ״ד ע״ב): \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו בפרק זה שהרואה קרי וכו' וכן האשה שפלטה וכו' אבל שאר האמורים בפרק זה וכו'. בתוספתא דמקוואות פ\"ו כל אלו שאמרו טהורים לחולין וטמאים לתרומה: \n\n" + ], + [ + "נכרית שפלטה וכו'. פ\"ח דמקואות. \n", + "ומ\"ש וכן הבהמה וכו'. הכי משמע בפרק ר\"ע עלה פ\"ו. \n", + "ומ״ש לאחר זמן זה הרי היא ספק וכו'. שם בעיא בין בנכרית בין בבהמה ולא איפשיטא ואע״ג דנכרית משמע דאיפשיטא שם באת״ל ע״פ דרכו של רבינו לפסוק כאת״ל לא חש רבינו לההוא את״ל משום דבפרק בנות כותים (נדה דף ל״ד ע״ב) מסיק לה בתיקו: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו וכו' לפיכך בת ישראל וכו'. בפ\"ח דמקואות ונתבאר בפ' בנות כותים דטהורה אפילו מדבריהם: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שהרגיש וכו' וטבל. פי' לשם גירות פ' יוצא דופן עלה מ\"ג בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "גדולה ששכב אותה וכו'. בת״כ דריש ואשה אשר ישכב איש אותה איש פרט לקטן ומשמע לרבינו דהיינו קטן פחות מבן ט' דומיא דאשה דלא ממעטינן מינה אלא פחותה מבת ג' והכי איתא בריש פרק בנות כותים (נדה דף ל״ב). \n", + "ומ\"ש או נכרי. מבואר במה שקדם בסמוך. \n", + "ומ\"ש או בהמה. ממעיט מדכתיב איש. \n", + "ומה שכתב שנאמר ואיש אשר ישכב את אשה. גם פה הוא טעות סופר וצריך להגיה ולכתוב במקומו ואשה אשר ישכב איש אותה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "טומאת ע״ז מד״ס. מבואר בפרק רבי עקיבא (שבת דף פ״ב פ״ג): \n", + "וארבע טומאות יש בה וכו'. מתבאר והולך: \n\n" + ], + [ + "עבודה זרה עצמה מטמאה וכו' כשרץ וכו'. משנה בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ו ע״ב) וכחכמים אליבא דר״א דפרק ר' עקיבא (שבת דף פ״ב ע״ב) דפשטא דמתנייתא אתו כוותיה. \n", + "ומ״ש ושיעורה כזית. בפרק ר״ע (שבת דף פ״ג ע״ב) ובירושלמי פ״ג דעבודה זרה: \n\n" + ], + [ + "קצץ אבר ממנה וכו'. גם זה שם: \n", + "כקולי אבות הטומאות דנו בה וכו'. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [ + "נתפרקה עבודה זרה אף על פי שההדיוט יכול להחזירה וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "כל משמשי ע\"ז כשרץ. גם זה שם ברייתא ע\"ז כשרץ ומשמשיה כשרץ ומשמע דבין לעיקר טומאתה בין לשיעורה משוה להו. \n", + "ומ\"ש ואפילו קצץ ממשמשים כזית מן הכלי וכו'. מאחר ששיעורה כזית יש לנו לומר כן דסתם כלי גדול מכזית. \n", + "ומ\"ש זו חומר במשמשיה וכו'. פשוט הוא ממה שקדם שע\"ז אינה מטמאה לאיברים ומשמשיה אם קצץ מהם כזית טמא: \n", + "ובית ע\"ז עצמו וכו': \n\n" + ], + [ + "המכניס ראשו ורובו וכו'. בתוספתא דע\"ז פרק שביעי וירושלמי פ\"ג דע\"ז. \n", + "ומ\"ש וכן כלי חרס וכו' ספסלין וכו'. תוספתא בסוף זבים. \n", + "ומ\"ש וכולם ראשון לטומאה. מאחר דעבודה זרה היא אב הוו אלו ראשון: \n\n" + ], + [ + "תקרובת ע״ז וכו'. בפ״ק דחולין עלה י״ג ע״ב וכרבנן דר״י בן בתירא וכלישנא בתרא דמוקי סתם מתניתין כוותייהו ואע״ג דבפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ב ע״ב) ובפרק כל הצלמים מוקי סתם מתניתין כר״י בן בתירא הא דחולין דלישנא בתרא עדיפא דהויא כרבים ועוד דטומאת ע״ז דרבנן ונקטינן בה לקולא כדמסקי בפרק ר״ע. \n", + "ומ\"ש ושיעורה בכזית, כמו שיעור ע\"ז עצמה. ובסמוך יתבאר דיין נסך מטמא בכזית: \n", + "כל דבר שמקריבין לה וכו'. בפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ט ע\"ב) שנינו בשר היוצא מבית ע\"ז אסור מפני שהוא כזבחי מתים ובפרק העור והרוטב קכ\"ט הרי אמרו תקרובת ע\"ז של אוכלין טמאה. \n", + "ומ\"ש ואע\"פ שאין תקרובת ע\"ז של אוכלין וכו' וכן ע\"ז ומשמשיה וכו'. הכל בע\"ז פ' רבי ישמאעל (דף נ\"ב) דברי רבינו כדברי התוספות שפירשו הא דקאמר כלים לא מבעיא לן דכיון דאית להו טהרה במקוה טומאה נמי בטלה דמיירי בכלים של תקרובת ע\"ז: \n\n" + ], + [ + "יין שנתנסך לע\"ז מטמאה וכו'. תוספתא בסוף זבים יין שראה את העכו\"ם שהוא מנסכו אם יש בו כזית מטמאים טומאה חמורה ואם לאו אין מטמאין אלא טומאת משקין בלבד ובפרק שני דע\"ז (דף ל' ע\"ב) יין נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית סתם יינם אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית. \n", + "ומ\"ש רבינו שנאמר אשר חלב זבחימו יאכלו וכו'. שם (דף כ\"ט ע\"ב) אמתניתין דאלו אסורים בהנאה היין: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כל אב טומאה שמטמא במגע וכו'. בפ' אחרון דזבים משנה ראשונה ושנייה ועשירית מתבאר מפירוש רבינו בהן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א בשאר כל האבות חוץ מן הנבילה והמרכב וכו'. מבואר במשנה עשירית שכתבתי שהיא בסוף זבים וחילוק הנבילה נתבאר בדברי רבינו בתחלת הלכות אלו וחילוק המרכב מן המשכב נתבאר בפ\"ו מהלכות מטמאי משכב ומושב. \n", + "ומה שכתב והנושא מטמא בגדים. בסוף זבים משנה הנושא את המרכב וכו' הנושא את הנבילה וכו' עד ופוסל א' וכפי' רבינו ור\"ש: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש מי חטאת שיש בהם כדי הזייה וכו'. במשנה פ\"ק דכלים למעלה מהם נבילה ומי חטאת שיש בהם כדי הזיה שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים וחשוכי בגדים במגע. \n", + "ומ\"ש הרי הנוגע בהם מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא מפני שא\"א שיגע במים שלא יסיט אותם וכו' וכן הנוגע בצמר הנבילה או בנימי המרכב וכו'. תוספתא פ\"ה דזבים וכתבה רבינו שמשון שם בפרק הנזכר וגירסתו היא הנכונה ולפ\"ז הא דתנן וחשוכי בגדים במגע היינו לומר דאין מטמאין בגדים מדין מגע אלא מדין מסיט וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ואפשר דנ\"מ לאם היו קרושין כגליד דליכא היסט: \n\n" + ], + [ + "הבולע נבלת עוף טהור וכו'. משנה פ\"ה דזבים האוכל מנבלת עוף טהור והיא בבית הבליעה מטמא שנים ופוסל אחד וכו' הקיאה או בלעה מטמא א' ופוסל א' וכתב רבינו שם כבר ביארנו וכו' שבולע נבלת עוף טהור מטמא בגדים בשעת בליעתו והוא אז כמי שנגע באב מאבות הטומאה דאורייתא וכאשר הקיאה אחר שבלעה או בלע אותה אחר שנכנסה באסטומכא יהיה כמו שפירש ממטמאיו וישאר ראשון לטומאה ולא יטמא בגדים אז עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש רבינו פה וכבר ביארנו. הוא בפ\"ג מהלכות אלו: \n\n" + ], + [ + "השורף פרה אדומה וכו' כמו שביארנו. בפרק קמא דפרה. \n", + "ומ״ש רבינו אם נגעו באוכלים וכו'. מפשט לשון רבינו נראה דאשורף ומשלח קאי ודבר תימה הוא שהיאך אפשר שיטמאו בגדים ולא יטמאו אוכלים אלא להיות שני לכך נראה דאפרה ופרים ושעיר עצמם קאי והוא מדאיתא בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ה) פרה ופרים ושעיר המשתלח וכו' והן עצמם אינם מטמאים בגדים אבל מטמאים אוכלים ומשקים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים פרה ופרים מטמאים אוכלים ומשקים ושעיר המשתלח אינו מטמא [אוכלים ומשקים] מפני שהוא חי ומכל מקום צריך לי למוד מנין לו שאינן מטמאין אוכלים אלא להיות שני ועוד קשה שנראה מדבריו ששעיר המשתלח גם כן מטמא אוכלין והיינו כרבי מאיר ולמה פסק כמותו במקום חכמים וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "הנוגע באב מאבות הטומאה וכו'. בת\"כ פרשת שמיני. \n", + "ומ\"ש וכן זב שדרס על המשכב וכו'. בתוספתא דמכשירין פרק שני ונראה מתוך דבריהם שהטעם מפני שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה לא בעודו בתוך המקוה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "דבר מפורש בתורה וכו'. אבל מדברי סופרים גזרו על האוכל הטמא וכו'. פרק קמא דפסחים עלה י\"ד. \n", + "ומ\"ש וכן אם נגע אוכל הטמא במשקין טמאין. ומ\"ש ואין אוכל מטמא כלי וכו' ואפילו מדבריהם. בפרק קמא דנדה עלה ז' (ע\"ב). \n", + "ומ\"ש וכן גזרו על המשקים טמאים שיטמאו אוכלין או משקין או כלים שנגעו בהם. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "אין לך ולד הטומאה וכו'. בפ\"ח דפרה כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקה נטמא משקה טימאהו: \n", + "ומ\"ש והוא שיהיו אותם המשקים טמאים מחמת אב וכו'. בפ\"ק דשבת עלה י\"ד ע\"ב אהא דמני בפוסלין את התרומה מדרבנן אוכלים וכלים שנטמאו במשקים קאמר כלים דמיטמאו במשקים דמאי אילימא במשקים דזב דאורייתא נינהו וכו' אלא במשקין הבאים מחמת שרץ וגזירה משום משקים דזב ומשמע לרבינו דהיינו לומר שצריך שיהיו המשקים טמאים מחמת שרץ וכיוצא בו שהוא אב הטומאה כדי שיטמאו כלים ובירושלמי פרק חומר בקדש אמרו היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורים משקה לחוץ ע\"ג הכוס ואחזו בבית צביטתו פשיטא שאין משקה מיטמא מן היד לטמא את הכוס: \n", + "והראב״ד כתב טמאים מחמת אב א״א ריבה דברים ונקודים שלא לצורך וכו'. טעמו דאמרינן בברכות פרק אלו דברים (ברכות דף נ״ב) נוטלים לידים ואחר כך מוזגין את הכוס שאם אתה אומר מוזגין את הכוס תחלה גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים ויחזרו ויטמאו את הכוס ואי אפשר לומר דמחמת ידים דקאמר לא טומאת ידים לבד קאמר אלא היינו לומר שיהא טמא טומאת הגוף מחמת שרץ וכיוצא בו וכשיגע בידיו במשקין שבאחורי הכוס יטמאם ויחזרו ויטמאו את הכוס דהא פריך התם וליטמאו ידים לכוס כלומר בלא משקין ומשני ידים שניות הם ואין שני עושה ג' בחולין אלא על ידי משקין: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דההיא לא מכרעא כולי האי דלב\"ש הוא שאמרו כן ואע\"ג דמשמע דב\"ה מודו בעיקר דינא אפשר דלטעמייהו קאמרי להו כלומר אפילו יהיה הדין כן איכא טעמא להקדים מזיגת הכוס ולא שבקינן פשטא דסוגיא בשבת ופשיטותא דירושלמי מקמי ההיא דאלו דברים וכיון דמדרבנן הוא אזלינן לקולא עד כאן לשונו. וכתב עוד ולפי שיטת רבינו יצטרך לפרש מ\"ש בפ\"ב דטבול יום עלה דההיא דקדירה וכו' ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא דלא קאי אקדירה אלא אמשקים ופירוש הכל בין משקה תרומה בין משקה חולין ע\"כ: \n", + "ומפני מה גזרו וכו'. מבואר במ\"ש בסמוך דאיתא פ\"ק דשבת: \n\n" + ], + [ + "כשגזרו על המשקים וכו'. בפכ״ה דכלים וטעמא מפרש בר״פ על אלו מומין (בכורות דף ל״ח). \n", + "ומ\"ש בד\"א לתרומה אבל לקדש וכו'. גם זה שם בפכ\"ה דכלים ופרק חומר בקדש (דף כ\"ד). \n", + "ומ\"ש בין בכלי חרס בין בכלי שטף: כתב הראב\"ד א\"א אין השכל נותן שיעשו וכו'. וההיא דבכורות היא ר\"פ על אלו מומין וכבר ביאר הראב\"ד המקום שממנו למד רבינו לומר כן דמקיש כלי שטף לכלי חרס וא\"כ מה כלי שטף נטמא גבו לא נטמא תוכו אבל גבו מיהא טמא אף כלי חרס כן והראב\"ד משיג עליו שאין השכל נותן שיהיו משקים מטמאין כלי חרס מגבו מה שאין המת והשרץ מטמאים ואם תאמר שעשו מעלה במשקים מפני שהם עלולים לקבל טומאה כשם שעשו בהם שלעולם הם תחלה לכך כתב ולא גזרו חכמים במשקים אלא משום משקה זב וזבה וכו' ועל ראיית רבינו מפרק על אלו מומין טען הראב\"ד דאינה ראיה דהתם לא להקיש כלי חרס לכלי שטף באו כי היכי דנימא מה כלי שטף מיטמא מגבו אף כלי חרס מיטמא מגבו ואדרבה להקיש כלי שטף לכלי חרס באו לומר דכי היכי דכלי חרס בעלמא חלוק גבו מתוכו אף כלי שטף הכי חלוק גבו מתוכו ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו כלל אפילו לגבו וכלי שטף מקבל טומאה לגבו מיהא וזה פירוש ומכלי שטף נסבא וכו' ולדעת רבינו י\"ל דכיון דפשטא דגמ' משמע שמשוה אותם זה לזה וזה לזה ולענין מה שהוקשה לו שאין השכל נותן וכו' י\"ל דמשום דמשקים עלולים לקבל טומאה עבוד בהו האי מעלה לטמא יותר ממה שהזב והזבה עצמם מטמאין כי היכי דעבוד בהו שיהיו תחלה לעולם: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו וכו' ולמה לא עשו בטומאת משקים היכר זה וכו'. בריש פרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ח): \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו שהאוכלים והמשקים וכו'. בפרק ה' מטומאת מת. \n", + "ומה שכתב אבל המשקים אחד משקה שנגע באב הטומאה או שנגע בראשון וכו'. במשנה פרק ב' דטבול יום ושאר כל הטמאים בין קלים בין חמורים משקים היוצאים מהם כמשקים שהוא נוגע בהם אלו ואלו תחלה ובפירקא קמא דפסחים (דף י\"ד ע\"ב) אמרו אי מדרבנן מאי איריא נטמאו באב הטומאה אפילו בראשון ושני נמי תחלה הוו דתנן כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקים להיות תחלה ובתוספתא פרק א' דטבול יום אחד משקה שנטמא באב הטומאה ואחד משקה שנטמא בולד הטומאה ה\"ז תחלה לעולם ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הם מאה. \n", + "ומה שכתב וכולם מטמאים את הכלים. בפרק ח' דפרה כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקה נטמא משקה טימאן ופירושה מבואר דולד הטומאה היינו ראשון ושני ואינם מטמאים לפי שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אבל המשקה אף על פי שלא נטמא אלא מולד הטומאה מטמא כלים: \n", + "וכן כלי שנטמאו אחוריו במשקין וכו'. בפרק שמיני דטהרות אחורי כלים שנטמאו במשקים רבי אליעזר אומר מטמאין את המשקים ואין פוסלין את האוכלין רבי יהושע אומר מטמאים את המשקים ופוסלים את האוכלים ובפירקא קמא דנדה (דף ז':) איפסיקא הלכתא כרבי אליעזר ומפרש התם דה\"ק רבי אליעזר מטמאין את המשקים אפילו דחולין ואין פוסלים את האוכלין אפילו דתרומה: \n", + "ודע דאמרינן בפירקא קמא דנדה ומ\"ש אחורי כלים דנקט משום דקילי דתנן כלי שנטמא מאחוריו במשקין אחוריו טמאים תוכו אזנו ואוגניו וידיו טהורים נטמא תוכו כולו טמא ופירש רש\"י משום דקילי אבל תוכו כיון דהחמירו ביה רבנן וכו' מודה רבי אליעזר שפוסלין את האוכלין וכן כתב רבינו שמשון בפרק ב' דטבול יום. \n", + "ומה שכתב ומטמאים כלים אחרים וכו'. על פי מה שנתבאר דמשקין מטמאין כלים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אחורי הכלי שנטמאו במשקין וכו' אפילו אוכלי תרומה הרי הם טהורים. ע\"פ מה שנתבאר דר\"א דאמר אין פוסלין את האוכלין היינו אפילו אוכלים דתרומה. \n", + "ומ\"ש שהכלי שנטמאו אחוריו ה\"ז טמא כולו לקדש וכו'. משנה בר\"פ חומר בקדש (דף כ' ע\"ב) ובפרק כ\"ה דכלים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הנוגע בידיו בראשון לטומאה וכו'. ברפ\"ג דידים האוכלים והכלים שנטמאו במשקים מטמאים את הידים להיות שניות דברי ר' יהושע וחכ\"א את שנטמא באב הטומאה מטמא את הידים בולד הטומאה אינו מטמא את הידים והלכה כחכמים דאמרי את שנטמא באב הטומאה דה\"ל ראשון בין שהוא אוכל או כלי מטמא את הידים ואין צ\"ל אם הוא אדם או משקים. \n", + "ומ\"ש עד הפרק. כלומר עד חיבור היד לזרוע שכל זה קרוי יד כדמשמע בפרק כל הבשר ובפרק שני דידים שנינו שהידים טומאתן וטהרתן עד הפרק. \n", + "ומ\"ש וכן המכניס ידיו וכו'. שם וכחכמים. \n", + "ומה שכתב או שהכניס ידיו לבית המנוגע. גם זה שם. \n", + "ומ\"ש וטומאת הידים. בפ\"ק דשבת (דף י\"ד): \n", + "וכתב הראב\"ד אוכל או משקים א\"א כן הוא במשנת ידים וכו'. התם על ידי משקין נטמא כלומר ומש\"ה אינו מטמא את הידים אבל אם נטמא כלי בשרץ מטמא את הידים אע\"פ שאינו אלא ולד ומקום תפיסת דברי הראב\"ד כתוב בטעות סופרים וצריך למוחקו ולכתוב במקומו או כלי: \n\n" + ], + [ + "הידים שניות אפילו הכניס ידיו לבית המנוגע וכו'. ברפ\"ג דידים וכחכמים. \n", + "ומ\"ש או שנגע בידיו באדם וכו'. שם כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא את הידים להיות תחלה דברי ר\"ע וחכ\"א להיות שניות: \n\n" + ], + [ + "הפיגול והנותר וכו'. בסוף פסחים (דף ק\"כ) תנן הפיגול והנותר מטמאים את הידים ובסוף פ\"ד דמעילה (דף י\"ז) תנן שהפיגול והנותר אינן מצטרפין לטומאת ידים מפני שהיא מדרבנן. \n", + "ומ\"ש אבל שאר אוכלין מצטרפים. שם במשנה כל האוכלים מצטרפים זה עם זה לפסול את הגויה בכחצי פרס. \n", + "ומ״ש וצריד של מנחות. בפ״ב דחולין (דף ל״ז) בעיא דלא איפשיטא ובפרק המנחות והנסכים (מנחות דף ק״ב ע״ב) אמרו דלא מיבעיא ליה אלא מדאורייתא דאילו מדרבנן פשיטא ליה דמונין ראשון ושני ופירש״י צריד של מנחות קורטי קמח הצרוד במנחה ואין שמן נכנס לתוכו וקי״ל חיבת הקדש מכשרת מונים בו ראשון ושני כלומר אם נטמא מטמא אחרים או לא. \n", + "ומ\"ש ששיעורן בכביצה. בסוף פסחים איכא מ\"ד ששיעור פיגול ונותר לטמא את הידים הוי בכזית ואיכא מ\"ד דהוי בכביצה. ופסק בה רבינו להקל בדרבנן: \n", + "כתב הראב\"ד כמה דבריו מבולבלים ומה ענין ערבוב צריד של מנחות וכו' ולדעת רבינו י\"ל דסמך אההיא דפרק המנחות והנסכים שכתבתי בסמוך דמדרבנן פשיטא ליה דמונים בו ראשון ושני: \n\n" + ], + [ + "קולית הפיגול או הנותר וכו'. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ה) תנן קולית המוקדשין הנוגע בה בין נקובה בין סתומה טמא ופירש״י הפיגול והנותר מטמאים את הידים וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר [ובגמ' שם] הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור ופירש״י בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ג) ששימשו נותר שנותר בהם מוח חוץ לזמנו ושמשוהו העצמות הללו: \n\n" + ], + [ + "בשר קדש שיצא וכו'. בפרק כיצד צולין עלה פ\"ה איבעיא להו יוצא גזרו ביה רבנן טומאה או לא מי אמרינן נותר דגזרו ביה טומאה (משום) דאתי לאיעצולי ביה אבל יוצא אפוקי בידים לא מפקי ליה בידים לא גזרו ביה רבנן טומאה או דילמא לא שנא ואסיקנא ביוצא בפסח לא מיבעיא לן דלא גזרו טומאה משום דבני חבורה זריזין הם ומזהר זהירי ביה כי קא מיבעיא לן ביוצא בקדשים מאי תיקו: \n\n" + ], + [ + "אין טומאת ידים במקדש וכו'. בפ\"ק דפסחים (דף י\"ט): \n\n" + ], + [ + "מי שנטמאת ידו אחת וכו'. משנה בפ' חומר בקדש בתרומה אם נטמאת אחת מידיו חבירתה טהורה ובקדש מטביל את שתיהן שהיד מטמא את חבירתה בקדש אבל [לא] בתרומה ומשמע דהכי פירושא דמתניתין בתרומה אם נטמאת אחת מידיו בטומאת ידים אע\"פ שנגעה בחבירתה חבירתה טהורה ובקדש מטביל את שתיהן אם נגעה ידו אחת באחרת אבל אם לא נגעה זו בזו אינו צריך להטביל אלא הטמאה בלבד ותני והדר מפרש שהיד מטמאה את חבירתה בקדש אבל לא בתרומה. \n", + "ומ\"ש אבל לתרומה בנטילת ידים בלבד יטהרו ידיו. משנה פ\"ב דחגיגה נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה ולקדש מטבילין ופירש\"י לחולין ולמעשר ולתרומה די להם בנטילה בכלי שאין בו אלא רביעית מים. ולקדש מטבילין אבל לאכול שלמים או חטאת או אשם לכהנים יש מעלה שצריך להטביל ידים במ' סאה ואע\"פ שאינם אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה [דאורייתא] המטמאה כל הגוף: \n\n" + ], + [ + "שלמה ובית דינו גזרו וכו' עד אף לתרומה. פרק קמא דשבת עלה י\"ד (ע\"ב): \n", + "וכתב הראב\"ד ואחר כך גזרו על אכילת חולין שצריך נטילת ידים עכ\"ל. ואין מזה תפיסה על רבינו שאין כאן מקום דין נטילה לחולין ובהלכות ברכות שהוא מקומו כתבו. \n", + "ומ\"ש ואם נגע בתרומה. בסוף זבים ומני ידים בהדי הנך דפוסלין את התרומה. \n", + "ומ\"ש ונשרפת על טומאה זו. מימרא דאילפא בפרק קמא דשבת (דף י\"ז ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "לט אדם ידיו במפה וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף ק״ז) התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות ומפרש רבינו דלאוכלי חולין גרידא התירו וכמ״ש בפרק [ששי] מהלכות ברכות: \n\n" + ], + [ + "הואיל והידים שניות וכו'. זה מבואר על השורש שקדם בסוף פרק שקודם זה שמשקה שנגע בשני הוא תחילה לעולם. \n", + "ומ\"ש אבל אין משקים אלו שנטמאו מחמת הידים מטמאים כלים. זה על שורש מ\"ש בפרק שקודם זה אין לך ולד טומאה שמטמא כלים אלא משקים טמאים בלבד והוא שיהיו אותם משקין טמאים מחמת אב מאבות הטומאה ושם נתבאר ולפ\"ז מה ששנינו בפ\"ב דטבול יום גבי קדירה שהיא מליאה משקים אם היו ידיו מסואבות הכל טמא לא אקדירה קאי אלא אמשקה בין דחולין בין דתרומה אבל קדירה טהורה שאין משקים שנטמאו מחמת ידים מטמאים את הכלים: \n", + "והראב\"ד כתב אבל אין משקין א\"א לא ידעתי מהו זה והוא סותר דבריו וכו'. מ\"ש והוא סותר דבריו כלומר שהוא כתב שהמשקים תחילה אלמא מטמאין ועכשיו אמר שאין מטמאין וא\"ת לא כתב שאין מטמאין אלא אכלים אף זו שיבוש וכו'. ותמהני על פה קדוש מה מקום היה לו לומר שסותר את דבריו שדבריו מבוארים שלא כתב שאין מטמאין אלא לכלים ומה שהקשה עליו מפרק אלו דברים כבר הקשה עליו כן בפרק שקודם זה ומה צורך לכפול הדברים וכבר כתבתי שם ליישב דברי רבינו: \n", + "וכן גזרו חכמים וכו'. בפ\"ב דטהרות וכרבי יהושע דאמר האוכל אוכל ראשון ואוכל שני שני וסתם לן תנא כוותיה בסוף זבים דמני לאוכל אוכל שני בהדי הנך דפוסלין את התרומה. \n", + "ומ\"ש ועל השותה משקים טמאים וכו'. בסוף זבים מני לה בהדי הנך שפוסלים את התרומה. \n", + "ומ\"ש עד שיטבול. לומר דאינו צריך הערב שמש כמ\"ש בפרק שאחר זה. \n", + "ומ\"ש ואם נגע באוכלים עשאם שלישי. פשוט הוא דכיון דתנן שהוא פוסל את התרומה הוה ליה אוכל תרומה שנגע בו שלישי וכדתנן בפ\"ב דטהרות השלישי שבתרומה פסול ואינו מטמא. \n", + "ומ\"ש ואם נגע במשקין וכו'. נתבאר בסוף פרק שקודם זה. \n", + "ומ\"ש אבל לא לטמא אוכלים. נתבאר בפרק שקודם זה: \n", + "וכתב הראב\"ד ולא אפילו לטמא אוכלים של חולין שלא גזרו אלא לתרומה עכ\"ל. ואני אומר שזה דבר פשוט ומבואר בדברי רבינו בסמוך: \n", + "ומפני מה גזרו וכו' עד במשקים שבפיו. פ\"ק דשבת (דף י\"ד): \n\n" + ], + [ + "אינו מתטמא וכו' עד מצטרפין לרביעית. משנה סוף פ\"ד דמעילה (דף י\"ז) ודעת רבינו דלא כר\"ת דפיסול גוויה לחוד היא גזירה קדמונית ליפסל מלאכול תרומה ושיעורה כחצי פרס וגזירת די\"ח דבר הוי למגע ושיעור כביצה ולאפוקי מסברא זו כתב רבינו אינו מתטמא עד שיאכל מאוכלים טמאים כחצי פרס וכן דעת רש\"י בפ\"ק דשבת וכן נראה דעת ריב\"א: \n", + "אכל מעט ושהה וכו' אם שתה מעט ושהה וכו'. בפרק ג' דכריתות (דף י\"ג): \n", + "אכל פחות מכשיעור וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "אשה שהיא ראשון לטומאה וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "המעוברת התירו לה לאכול וכו' פחות פחות מכשיעור וכו' אלא הרי היא טהורה. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו גם זה שם התירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור ואפילו טובא מפני הסכנה ומשמע לרבינו דהאי היתר הוא לענין שאינה צריכה טבילה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הבא ראשו ורובו במים שאובים וכו'. בסוף זבים מני לה בהדי הנך דפוסלין את התרומה: \n", + "ומפני מה גזרו טומאה על אדם זה וכו'. בפ\"ק דשבת (דף י\"ד): \n", + "טבל א\"צ הערב שמש וכו'. בת\"כ פ' שמיני כל הנוגע בהם יטמא עד הערב ואין האוכל אוכלים טמאים ולא השותה משקים טמאים עד הערב וכ\"כ רש\"י בפ\"ק דשבת וכתב רבינו בהקדמתו לסדר טהרות בספרא אמרו כלים שנטמאו במשקים עולין מידי טומאתן בו ביום ובפי\"א ממסכת פרה שנינו כל הטעון ביאת מים מד\"ס וכו' לאחר ביאתו מותר בכולן: \n\n" + ], + [ + "מי שנפלו עליו וכו' עד הרי זה טהור. בפרק שלישי דמקואות: \n", + "נפלו על ראשו וכו' וכן אם בא ראשו כו'. תוספתא פרק שלישי דמקואות ויש חסרון לשון בספרי רבינו מט\"ס וכך היא הנוסחא הנכונה או שנפלו על רובו ולא על ראשו או שנפלו על ראשו בלבד מלמעלה: \n\n" + ], + [ + "הבא מראשו וכו'. בעיא בפרק שני דגיטין (דף ט\"ז) ופסקה לקולא דמידי דרבנן הוא: \n\n" + ], + [ + "היו שלשת הלוגין וכו'. תוספתא פרק שלישי דמקואות ופרק שביעי דפרה: \n", + "שלשת לוגין אלו וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "בראשונה היו מניחין וכו'. פ\"ק דשבת (דף י\"ד). \n", + "ומ\"ש ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות וכו' עד שהם דברי חכמה מטמאין את הידים. פ\"ג דידים וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כשהם מחוברים לספר וכו'. בפרק כל כתבי [שבת קט\"ז.]: \n\n" + ], + [ + "תרגום שבעזרא וכו' עד ובדיו. בפרק רביעי דידים: \n\n" + ], + [ + "הכותב הלל ושמע וכו' עד אינם מטמאים את הידים. שם בתוספתא פ\"ב: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומה שכתב ספרי המינים וכו'. שם במשנה ובתוספתא. \n", + "ומה שכתב פרשת סוטה וכו'. ירושלמי פרק ב' דסוטה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המתטמא וכו' טבל הרי הוא כשני לטומאה וכו'. בסוף זבים מני טבול יום בהדי הנך דפוסלים את התרומה ופ\"ק דפסחים (דף י\"ד) אמרו שמן שנפסל בטבול יום מאי הוי שלישי. \n", + "ומ\"ש הכתוב קרא לטבול יום טמא. בפ\"ק דשבת (דף י\"ד ע\"ב) טבול יום דאורייתא הוא דכתיב ובא השמש וטהר: \n\n" + ], + [ + "אחד טבול יום. בתוספתא דטהרות פ\"ק אחד טבול יום מטומאה חמורה ואחד טבול יום מטומאה קלה ואפילו טבול יום מן הזב ומן הזבה הרי הוא כטבול יום מן השרץ כך היא הגירסא הנכונה וכתבה רבינו בהקדמתו לסדר טהרות. ובפרק כשם (דף כ\"ט) אמרו מה לטבול יום שכן אב הטומאה ותיתי מטבול יום דשרץ: \n", + "כל הטעון הערב שמש בין אדם וכו' הרי הוא כשני לטומאה. כלומר ואם נגע בחולין טהור דאין שני עושה ג' בחולין כדאיתא בפרק כשם (דף כ\"ט ל') ואם נגע בתרומה פוסל ואינו מטמא דתנן בפרק שני דטבול יום קדירה שהיא מליאה משקים ונגע בה טבול יום וכו' המשקים פסולים והקדרה טהורה ואם היה משקה חולין הכל טהור ובתוספתא דטבול יום פ\"ב שנינו טבול יום אינו מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה. \n", + "ועל מ\"ש רבינו בין מד\"ס. הוא תמיהא לי מדתנן בפרק י\"א דפרה דטעון ביאת מים מד\"ס לאחר ביאתו מותר בכולן אלמא דטבול יום של ד\"ס מותר אף בתרומה ובקדש מיד ואינו טעון הערב שמש ואפשר לומר דיש בטומאות של דברי סופרים שטעונין הערב שמש ויש שאינם טעונים וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "טבול יום פוסל וכו'. בריש פרק ב' דמעילה (דף ח') אהא דתנן נמלקה הוכשרה להפסל בטבול יום להפסל אין אבל לטמויי לא מתניתין מני רבנן היא דתניא טבול יום אבא שאול אומר תחילה לקדש רבי מאיר אומר מטמא את הקדש ופוסל את התרומה וחכ\"א כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי תרומה כך הוא פוסל משקה קדש ואוכלי קדש ומפרש טעמא דחכמים משום דכיון דטבל קלשא טומאה פסול משוי טמא לא משוי כלומר ואינו כשאר שני שמטמא ג' בקדש ודבר ידוע שכשאומר פסול עניינו שלא יטמא זולתו וכמבואר בדברי רבינו ברפי\"א ובפי\"א דפרה תנן דטעון ביאת מים מן התורה לאחר ביאתו פוסל בקדש ובתרומה אליבא דחכמים ומותר בחולין ובפ\"ח דפרה תנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחילה לטמא אחד ולפסול אחד חוץ מטבול יום: \n\n" + ], + [ + "כל המטמאים וכו'. בטבול יום רפ\"ב משקה טבול יום כמשקים שהוא נוגע בהם אלו ואלו אינם מטמאים ושאר כל הטמאים בין קלים בין חמורים משקים היוצאים מהם כמשקים שהוא נוגע בהם אלו ואלו תחלה חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה ובפרק כיסוי הדם (דף פ\"ח) ביארו ואמרו קלים שרץ חמורים זב וכלל רבינו בכלל טמאים קלים אוכל אוכלים טמאים שמאחר ששנינו כל הטמאים משמע דכללא כייל גם לזה ואע\"פ שאמרו קלים שרץ לאו דוקא שרץ אלא לדוגמא נקטיה. \n", + "ומ\"ש רבינו וכן טבול יום וכו' ואם נגע במשקה תרומה הרי הם שלישי וכו'. כלומר שמה ששנינו אינם מטמאים היינו לומר דכל חד כדיניה דחולין אינם מטמאים אלא טהורים ותרומה הויא שלישי וקדש רביעי ונקט אין מטמאין לישנא דכייל לכולהו ואיכא טהורים ואיכא פסולים: \n", + "ודע שמצאתי כתוב בספר מוגה ואם נגע במשקה קדש הוא או מחוסר כפורים הרי הן רביעי וטעמא מפני שרבינו סובר שמחוסר כפורים פוסל את הקדש בנגיעה כמו טבול יום כדמשמע בר\"פ טבול יום וכמ\"ש רבינו בהקדמתו לסדר טהרות: \n\n" + ], + [ + "ועתה יתבאר לך שאין שלישי שבתרומה וכו'. בפ\"ב דטהרות הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאים השלישי פסול ואינו מטמא הרביעי נאכל בנזיד הקדש הראשון והשני ושלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ואינו מטמא החמישי נאכל בנזיד הקדש ונתבאר בפ\"ק דפסחים (דף ט\"ז) ובפ\"ב דחולין (דף ל\"ד ל\"ה): \n", + "לפיכך קדירה וכו' עד וספק הידים טהור. פרק שני דטבול יום והדברים מבוארים בטעמא דטבול יום הוא כשני ואין שני עושה שלישי בחולין אבל פוסל הוא את התרומה אבל הקדרה לא נטמאה דמשקים שנגע בהם טבול יום לא הוו תחילה ואינם מטמאין כלים כמו שנתבאר בפ\"ז שהוא דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "אחד טהור וכו'. פשוט הוא: \n", + "ומאחר שמשקה וכו'. משנה בסוף נדה (דף ע\"א ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "מכל אלו הדברים וכו'. שהאדם יהיה אב הטומאה ויהיה ראשון וכו'. נתבאר בפ\"ה מהל' טומאת מת ובהל' מטמאי משכב: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו שכלי חרס לא יהיה אב טומאה לעולם. פ\"ה מהלכות טומאת מת: \n\n" + ], + [ + "האוכלים לא יהיו אב טומאה לעולם וכו'. נתבאר בפ\"ז מהלכות אלו: \n\n" + ], + [ + "ואין אתה מוצא משקין שניות לעולם וכו'. חזר לכתוב כן לאפוקי ממ\"ש בקצת נוסחאות בסוף פ\"ק דפסחים (דף י\"ז ע\"ב) הכא בבשר שנטמא במשקים שניות שנטמאו מחמת שרץ וסובר רבינו שהוא טעות סופר כמ\"ש בהקדמתו לסדר טהרות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל מקום שנאמר באוכלים פסול וכו' הראשון שבחולין וכו'. משנה פרק שני דטהרות ואיתא בפ\"ב דחולין (דף ל\"ה) ופ\"ק דפסחים (דף ט\"ז): \n\n" + ], + [ + "ואין שני עושה ג' בחולין. בפ\"ב דטהרות ופי\"א דפרה ופ\"ק דנדה (דף ז') ובפרק כשם (דף ל') אמרו דכ\"ע אין שני עושה שלישי בחולין ובפ\"ב דחולין (דף ל\"ג ל\"ד) כולה סוגיא הכי רהטא וכן בחגיגה (דף כ\"ד) ובפסחים שם: \n", + "ומנין לאוכל שני שהוא פסול בחולין וכו'. משנה פרק כשם (כ\"ז:) וכריב\"ז. \n", + "ומ״ש וכן שרץ שנפל וכו'. פ״ח דכלים ואיתא בפ״ק דפסחים (דף כ') ופרק תולין (שבת קל״ח:): \n\n" + ], + [ + "הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאין וכו'. בפ\"ב דטהרות: \n", + "מנין לאוכל שלישי וכו'. פרק הערל עלה ע\"ד: \n\n" + ], + [ + "הראשון והשני וכו'. פ\"ב דטהרות שם: \n", + "ומנין לשלישי בקדש וכו' עד אינו דין שיעשה רביעי בקדש. פרק כשם (דף כ\"ט ע\"ב) ופ\"ק דפסחים (דף י\"ח ע\"ב) ופרק חומר בקדש (דף כ\"ד): \n\n" + ], + [ + "בשר תאוה וכו'. בתוספתא דנדה פ\"ט. \n", + "ומ\"ש רבינו מטמא את הקדש, מאחר שטהור לתרומה לא היה לו לטמא את הקדש ואפשר דלשון מטמא דנקט לאו דוקא אלא היינו לומר שפוסל את הקדש ולישנא דתוספתא נקט ולאו דוקא זה דעת הר\"י קורקוס ז\"ל. ואין נ\"ל שהרי שנו בתוספתא חזרו וגזרו כנבילה עצמה מטמא במשא נראה שגזרו והחמירו עליו בקדש ביותר ואין לתרומה שייכות בזה יותר מהחולין: \n\n" + ], + [ + "חיבורי אוכלים וכו'. בס״פ טבול יום בעא רבי זירא מרבי אמי בר חייא וכו' הא דתנן חיבורי אוכלים על ידי משקים חיבור לטומאה קלה ואינו חיבור לטומאה חמורה מונין בו ראשון ושני או אין מונין בו ראשון ושני א״ל כל היכא דמטמא אדם מונין בו ראשון ושני אין מטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני ופירש רש״י חיבורי אוכלין וכו' ומשמע דפשט ליה דכיון דאוכלים אינם מטמאים אדם אין מונים בו ראשון ושני. וזהו שכתב הראב״ד והדבר ספק א״א אינו כן אלא כבר פשטוה בזבחים שאין מונים בו ראשון ושני עכ״ל. וטעם רבינו נראה שהוא מדגרסינן בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ד) בעי רבי ירמיה צירוף כלי וחבור מים וכו' וכיון דהא דמיא להך וסלקא בתיקו ה״ה לאידך ואע״ג דרבי אמי בר חייא פשטה מ״מ מידי ספיקא לא נפקא. ונראה מדברי רבינו דהכי קא מיבעיא ליה אי חשיבי שני האוכלים שחיברם המשקה כגוף א' ואם נגע שרץ באחד מהם ה״ל תרווייהו ראשון והנוגע באוכל שבצד האחר הוי שני או דילמא אע״פ שהמשקה מחברם מ״מ היינו להיות אוכל שבצד זה טמא אע״פ שלא נגע בו השרץ ומכל מקום אינו נחשב כאילו נגע בו השרץ ודיינו שנחשוב אותו כאילו נגע באוכל שנגע בו השרץ דהוה ליה שני ואוכל הנוגע בו שלישי: \n\n" + ], + [ + "השני שבחולין וכו'. בפ\"ב דטהרות שני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל לאוכלי תרומה. \n", + "ומ\"ש אם נגע במשקה חולין טמאין. איני יודע למה לא כתב שנעשו תחילה כמ\"ש בבא שאחר זו: \n\n" + ], + [ + "השלישי שבתרומה וכו'. שם השלישי שבתרומה מטמא משקה קדש ופוסל לאוכלי קדש. \n", + "ומ\"ש אבל אם נגע שלישי שבתרומה במשקה תרומה הרי הוא טהור. הכי משמע מדלא קתני ופוסל אוכלי קדש ומשקה תרומה. \n", + "ומ\"ש וכן רביעי שבקדש אם נגע במשקה קדש ה\"ז טהור. שם הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ואינו מטמא. וכתב הראב\"ד אם נגע במשקה קדש ה\"ז טהור א\"א זה שיבוש שהרי אמרו השלישי שבכולן וכו'. והיא משנה בפ\"ב דטהרות ופשטה מוכיח כדברי הראב\"ד ואפשר לומר לדעת רבינו דמאי מטמא משקה קדש דקאמר פוסל משקה קדש וכעין מה שפי' רבינו שמשון בפרק הנזכר גבי הראשון שבחולין טמא ומטמא השני פסול ואינו מטמא הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאים השלישי פסול ואינו מטמא הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ואינו מטמא דטמא ומטמא דקתני בכולהו היינו טמא ופוסל ומטמא לאו דוקא נקט וכן נמי הא דקתני בכולהו פסול ולא מטמא היינו פוסל ולא פוסל. ומ\"ש הראב\"ד ההוא משקה נמי פוסל משקה אחרינא לא דק דמשקה הנוגע במשקה אחר עושהו תחילה כמו שנתבאר בפ\"י: \n\n" + ], + [ + "חולין שנעשו וכו'. בפרק ב' דטהרות ר\"א אומר האוכל אוכל ראשון וכו' רבי יהושע אומר האוכל אוכל ראשון ואוכל שני שני שלישי שני לקדש ולא שני לתרומה בחולין שנעשו לטהרת תרומה ומייתי לה בפרק ב' דחולין (דף ל\"ג ע\"ב) ופירש רש\"י בחולין שנעשו על טהרת תרומה כלומר האי אוכל ראשון שני ושלישי בחולין מיירי וכו' ובאי זה אוכל חולין אתה מוצא שלישי הא שני לא עביד שלישי בחולין אתה מוצאו בחולין שנעשו על טהרת תרומה. \n", + "ומה שכתב ואם נגע בקדש אינו עושהו רביעי ואפילו משקה קדש אינו פוסל. ומה שכתב וחולין שנעשו על טהרת הקדש וכו'. כתב הראב״ד א״א זה האיש תפס הדרך המסוכסכת בסירים וכו'. ביאור הדברים דבפרק ב' דחולין (דף ל״ג) תנן השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלים בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם. ובגמרא טעמא דלא יצא מהם דם הא יצא מהם דם אין נאכלים בידים מסואבות אמאי ידים שניות הם ואין שני עושה שלישי בחולין וממאי דבחולין עסקינן דקתני חיה (דאילו קדשים חיה בקדשים מי איכא וכו') אמר רבי אלעזר א״ר הושעיא הכא בחולין שנעשו על טהרת הקדש עסקינן ודלא כרבי יהושע וכו' דאמר שלישי ושני לקדש ולא שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה על טהרת תרומה אין על טהרת הקדש לא קסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש לית בהו שלישי ופי' רש״י על טהרת הקדש כגון אדם הרגיל לאכול קדשים ורוצה להיות רגיל תדיר בשמירת טהרתן ושומר אף חולין מכל טומאות הפוסלות בקדש וכו'. ודלא כרבי יהושע דאמר חולין שנעשו על טהרת הקדש לא פסיל בהו שלישי דבטלה דעתו ואין יכול להתפיס על חולין טהרת הקדש אמר עולא (דף ל״ד) חברייא אמרין בחולין שנעשו על טהרת הקדש ודלא כרבי יהושע ואנא אמינא רבי יהושע היא ולא מיבעיא קאמר ל״מ חולין שנעשו על טהרת הקדש דחמירי דאית בהו ג' אלא אפילו חולין שנעשו על טהרת תרומה נמי אית בהו שלישי מאן חברייא רבה בר בר חנא היא דאמר רבה בר בר חנא אמר ר״י מאי אהדרו ר״א ורבי יהושע אהדדי וכו' א״ל אף אני לא אמרתי אלא בתרומה וכו' אמר רבי זירא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן אמר רבי ינאי האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש נעשה גופו שני לקדש איתיביה רבי זירא לרבי אסי שלישי ושני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה על טהרת תרומה אין על טהרת הקדש לא א״ל לא מיבעיא קאמר והא אף אני לא אמרתי [אלא בתרומה] קאמר אמוראי נינהו ואליבא דר״י. (דף ל״ה) יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דר״נ ויתיב וקאמר האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש טהור לאכול בקדש שאין לך דבר שעושה רביעי אלא קדש מקודש בלבד ופירש רש״י קודש מקודש קדש גמור שקדש גופו כגון בשר קרבן וכו' אבל שלישי של קדש המקודש בקדושת הפה לא מתיב רמי בר חמא וכו' א״ל הנח לתרומה וכו' אמר רבא מדרסות קאמרת וכו' מתיב רב הונא בר נתן השני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה והשלישי מטמא משקה קודש ופוסל אוכלי קדש בחולין שנעשו על טהרת הקדש תנאי היא דתניא חולין שנעשו על טהרת הקדש הרי הם כחולין ר״א ברבי צדוק אומר הרי הם כתרומה לטמא שנים ולפסול אחד ובריש פרק חומר בקדש (חגיגה דף כ' ע״ב) מונה מעלות בקדש מבתרומה ואמר רבי אילא אמר רבי חנינא בר פפא וכו' ראשונות בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש אחרונות לקדש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש וגרסינן תו התם (דף כ״ב) רבא סבר לה כי הא דאמר ר״נ אמר רבה בר אבוה וכו' שש ראשונות בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש אחרונות לקדש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש ואחת מהאחרונות היא הרביעי בקדש פסול ובפרק ב' דחגיגה (דף י״ט ע״ב) על מתניתין דהתם אמר רב מרי שמע מינה חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו ובפירקא קמא דנדה (דף ו' ע״ב) גבי מעת לעת שבנדה מטמא בין לקדש בין לתרומה דייק מדלא קתני לה גבי מעלות ופריך ר״נ והא תניא לקדש אבל לא לתרומה ומשני לה רבי שמואל בר יצחק [דה״ק] לחולין שנעשו על טהרת הקדש ולא לחולין שנעשו על טהרת תרומה וטעם רבינו משום דהא דקתני חולין שנעשו ע״ג הקדש הרי הם כחולין וכו' משנה בספ״ב דטהרות וכיון דסתם לן תנא דלאו כקדש דמו הכי נקטינן ואע״ג דסתם לן תנא בפרק השוחט (חולין דף ל״ג) דלא כרבי יהושע אין משם ראיה דכקדש דמו משום דהא איכא התם אוקימתא אחריתא שאינה עניין לזה ותו דהא כמה אמוראי דסברי דלא כקדש דמו ורבא דבתרא הוא סבר הכי נקטינן כוותיהו והכי אמר סתם גמרא בשלהי נדה (דף ע״א ע״ב) אמתניתין דבראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר מערה מים לפסח חזרו לומר הרי היא כמגע טמא לקדשים לקדשים אין לחולין לא אלמא חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש הם וכתב רבינו בפ״ב דטהרות כ״מ שתמצא במשנה זכרון שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקדש הוא למשנה ראשונה וכיוצא בזה כתב בפ״ב דחגיגה ודבר פשוט דהלכה כמשנה אחרונה: \n\n" + ], + [ + "האוכל וכו'. בפרק ב' דטהרות הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ואינו מטמא החמישי נאכל בנזיד הקדש ופירושה נלמד ממה שיתבאר בסמוך שאמרו במתניתין דהראשון שבחולין טמא ומטמא וכו' והשלישי נאכל בנזיד הדמע: \n", + "וכתב הראב\"ד אלא בחמישי שהוא טהור א\"א אומר אני החמישי וכו': \n", + "ביאור הדברים דבפ\"ב דטהרות שם תנן הראשון שבחולין טמא ומטמא השני פסול ולא מטמא השלישי נאכל בנזיד הדמע הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאים השלישי פסול ולא מטמא הרביעי נאכל בנזיד הקדש הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ולא מטמא החמישי נאכל בנזיד הקדש עכ\"ל ופירוש הראב\"ד דחוק מאד ודברי רבינו כפשטא דמתניתין ומאי דקתני הרביעי שבתרומה והחמישי שבקדש ה\"ק שלישי שבתרומה והרביעי שבקדש אסורים לאכול קדש אפילו אין הקדש בעין אלא מעורב בנזיד ואינו מותר לאוכלו אלא הרביעי שבתרומה והחמישי שבקדש שהם טהורים גמורים שהרי אין רביעי בתרומה ולא חמישי בקדש: \n\n" + ], + [ + "האוכל שלישי שבתרומה עצמה וכו'. בפרק שני דחולין (דף ל\"ד ע\"ב) אמר עולא האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה מאי קמ\"ל תנינא שלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה שני הוא דלא הוי הא שלישי הוי אי מההיא ה\"א וכו' קא משמע לן איתיביה רב המנונא לעולא הראשון שבחולין טמא ומטמא והשני פסול ולא מטמא השלישי נאכל בנזיד הדמע ואי אמרת נפסל גופו מלאכול בתרומה ספינן ליה מידי דפסיל ליה לגופיה א\"ל הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי אכילת פרס אר\"י אמר רבי האוכל שלישי של תרומה עצמה אסור לאכול ומותר ליגע ואיצטריך דר\"י ופירש רש\"י בנזיד הדמע בתבשיל שתרומה מעורבת בו כגון שלישי זה עם מקפה של חולין הוא מותר לתת לתוכו תבלין של תרומה ושום ושמן דתרומה ולאוכלו וכו'. דליכא כזית בכדי אכילת פרס דבנזיד הדמע תבלי תרומה מועטין. והא דר\"י אמר רבי איתא בפרק טבול יום וקאמר עלה באכילה עבוד רבנן מעלה בנגיעה לא עבוד רבנן מעלה: \n\n" + ], + [ + "האוכל שלישי שבתרומה וכו'. שם יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דר\"נ ויתיב וקאמר האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש טהור לאכול בקדש שאין לך דבר שעושה רביעי בקדש אלא קדש מקודש בלבד מתיב רמי בר חמא שלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה אמאי לאו קדש מקודש הוא א\"ל הנח לתרומה שטהרתה טומאה היא אצל הקדש וכו' דתנן בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש והדר מתיב עליה ומסיק תנאי היא דתניא חולין שנעשו על טהרת הקדש הרי הם כחולין ר\"א ברבי צדוק אומר הרי הם כתרומה לטמא שנים ולפסול אחד ומשמע דרבי יצחק בר שמואל בר מרתא סבר כר\"א ברבי צדוק וכן פירש\"י ומאחר שרבינו פסק לעיל בסמוך כת\"ק דפליג אר\"א ברבי צדוק קשה היאך פסק כאן כרבי יצחק וצ\"ל שרבינו מפרש כפירוש ראשון שכתב הרשב\"א דרבי יצחק כתנא קמא דרבי אליעזר ברבי צדוק סבר דאמר חולין שנעשו על גבי הקדש הרי הם כחולין ולכך אומר האוכל שלישי אין גופו נפסל דטהור גמור הוא ואפילו הוא עצמו אינו פוסל את הקדש בנגיעתו: \n\n" + ], + [ + "כל קדש האמור וכו' אבל חלות תודה וכו' עד הרי הם כחולין. תוספתא פ\"ק דטהרות אלא שהיא כתובה בשיבוש: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש ועיסה הטבולה לחלה הרי הן כחולין. פרק כשם (דף ל') בתירוצא בתרא ובספרי רבינו כתוב החלה והתרומה ותשלומי ד' וה' וט\"ס הוא וצריך למחוק ד' וה' ולכתוב במקומה תרומה: \n\n" + ], + [ + "כל דבר שודאו מטמא וכו'. פ\"ק דנדה עלה ז': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחת עשרה מעלות וכו'. משנה וגמרא בפרק חומר בקדש (דף כ\"ב) וכר\"נ דאמר י\"א שנו דרבא סבר כוותיה: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש וטמאה במדרס שנשא עמה. אינו מדוקדק דהא בגמ' (דף כ\"ב ע\"ב) הכי אמרי' קדש מ\"ט לא משום מעשה שהיה דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באחד שהיה מעביר חבית של יין [קודש] ממקום למקום ונפסקה רצועה של סנדלו ונטלה והניחה ע\"פ החבית ונפלה לאויר החבית ונטמאת באותה שעה אמרו הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש הרי שנטמאה במדרס שנפל לאויר חבית לא במדרס שנשא עמה. ועוד יש לדקדק עליו דאמרינן בגמרא א\"ה תרומה נמי הא מני רבי חנניא בן עקביא היא דאמר לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה מאי היא דתניא לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בנהר ובספינה וכו' ולא ישיטם על פני המים וכו' רבי חנניא בן עקביא אומר לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה ורבינו פסק כאן כרבי חנניא בן עקביא דלא אסרו אלא כמעשה שהיה בקדש אבל לא בתרומה ובפרק עשירי מהלכות פרה פסק כת\"ק וי\"ל שטעמו משום דהכא סתם לן תנא כרבי חנניא בן עקביא והתם סתם לן בפ\"ט דפרה כת\"ק ויש לנו לומר ראה רבינו דבריו של רבי חנניא בן עקביא בנושא את המדרס ודבריו של ת\"ק במעביר בנהר וכדאמרינן בפרה. \n", + "ומ\"ש ואם עבר ונשא וכו' טהור. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כמאן דמיקל דמילתא דרבנן היא: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומ\"ש ומפני מה הצריכום טבילה לקדש וכו'. שם בגמ' (דף כ\"ג) דגמרינהו חבר ומשום צנורא דע\"ה דנפול אימת אילימא מקמי דליגמריה הא לאו מנא הוא אלא בתר דגמריה מיזהר זהיר בהו לעולם מקמי דגמריה ודילמא בעידנא דגמריה עדיין לחה היא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכל המעלות של דבריהם הם וכו'. שם (ע\"ב) הכלי מצרף מה שבתוכו וכו'. מנא ה\"מ אמר רבי חנין דאמר קרא כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת כלומר והויא דאורייתא וכו' ופליגא [דרבי חנין] אדרבי חייא בר אבא אמר ר\"י דאמר וכו' מעדותו של ר\"ע נשנית משנה זו כלומר והויא מדרבנן. ופסק רבינו כר\"י משום דהוא מריה דגמרא טפי מרבי חנין ומ\"מ קרא דאייתי רבי חנין כתבו רבינו לרמז בעלמא. \n", + "ומ\"ש אפילו שאין לו תוך מצרף מה שעליו וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב היו שני הצבורים בתוך הכלי וכו'. בפרק הקומץ רבה עלה כ\"ד הושיט אחד לביניהם מהו צריך לכלי הכלי מצרפו אין צריך לכלי אין הכלי מצרפו ופירש רש\"י הושיט חצי עשרון אחד לבין הנך חצאי עשרון מהו אם נגע טבול יום בזה מהו שיטמא אותם שנים. אין צריך לכלי כגון האי חצי עשרון שלישי דאין צריך לכלי דהא אינו מצטרף עם אלו למנחה אחת אין הכלי מצרפו וטהורים הראשונים ורבינו מפרש בענין אחר כמבואר בדבריו: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו לא נטמא אלא זה שנגעה א\"א זה שיבוש שאותו אמצעי שנתן ביניהם וכו'. ותמהני על פה קדוש למה דחה פירוש רבינו בשתי ידים לומר עליו שהוא שיבוש שהרי יש ליתן בו טוב טעם ודעת לומר שאין הכלי מצרף אלא כשאין ביניהם דבר שאין צריך לכלי אבל אי קשיא על דברי רבינו הא קשיא למה לא יצטרף העשרון האמצעי עם אותו שנטמא שהרי אין דבר מפסיק ביניהם. לכך נ\"ל שדעת רבינו שאילו היה המפסיק ביניהם חצי עשרון אין ה\"נ שהיה מצטרף אבל הכא במאי עסקינן בשדבר אחר שאינו סולת מפסיק ביניהם וזהו שכתב רבינו ודבר אחר ביניהם והשתא דברי רבינו מכוונים בלי שיבוש ואדרבה על פירוש הראב\"ד יקשה למה לא יצטרף האמצעי עם הטמא שאין דבר מפסיק וישאר השלישי טהור וזה היה יותר ראוי מלהצטרף שנים שדבר מפסיק ביניהם וכן יקשה לפירוש רש\"י ואף על פי שיש לדחוק ולומר דכיון שזה העשרון היה שלם מתחילה יותר ראויים להצטרף חלקיו זה עם זה מלהצטרף עם חלק אחר פירוש רבינו יותר נוח ואף על פי שבירושלמי פרק חומר בקדש נראה כפירוש הראב\"ד אין זה כדאי לדחות פירוש רבינו שהוא נוח: \n\n" + ], + [ + "היו שני צבורים בכלי וכו'. שם בעי רבי ירמיה צירוף כלי וחבור מים וכו' עד תיקו ופסק רבינו כבעיא ראשונה דטעמא מפני שאמרו בה את\"ל חשיב לה כנפשט: \n\n" + ], + [ + "אוכל קדש שנטמא וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך. \n", + "ומ\"ש בא טבול יום ונגע וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "הרביעי בקדש. משנה פ' חומר בקדש (דף כ' ע\"ב): \n", + "וכן שלישי בתרומה אם נגע וכו' כמו שביארנו. בפי\"א. \n", + "ומ\"ש (וכן) והשלישי שבתרומה או שבקדש וכו'. משנה פרק חומר בקדש הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה: \n\n" + ], + [ + "מי שנטמאת ידו אחת וכו'. משנה פרק חומר בקדש בתרומה אם נטמאת אחת מידיו חבירתה טהורה ובקדש מטביל שתיהן שהיד מטמאה את חבירתה בקדש אבל לא בתרומה. \n", + "ומה שכתב או ביד חבירו. שם (דף כ\"ד ע\"ב) כרבי יוחנן ואף ריש לקיש הדר ביה. \n", + "ומה שכתב פסל את השנייה. שם רבי יוחנן וריש לקיש אמרו אחד ידו ואחד יד חבירו ולפסול אבל לא לטמא תנאי היא וכו' דתניא יד נגובה מטמאה את חבירתה לטמא בקדש אבל לא לתרומה דברי רבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר אותה יד לפסול אבל לא לטמא ופסק רבינו כרבי יוסי ברבי יהודה משום דרבי יוחנן וריש לקיש הוו סברי כוותיה. \n", + "ומ\"ש ואם היתה ידו בלולה במשקה וכו'. כן כתב רבינו שם בפירוש המשנה: \n", + "וכתב הראב\"ד ואם היתה ידו בלולה במשקה א\"א זה אינו מן הסוגיא וכו'. ואין זה השגה דכיון דכל הני מילי מעלות דרבנן אמרינן דכיון דעל ידי משקה מטמאה את היד טומאה גמורה לכל דבר גזרו בקדש למעלתה גם בלתי נגיעה. \n", + "ומ\"ש רבינו ואפילו נגע בה כשהיא נגובה. כלומר אע\"פ שנגע בה לא נטמאת מאחר שהיא נגובה דאילו היתה לחה פשיטא שנטמאת על ידי המשקה: \n\n" + ], + [ + "אוכלים נגובים וכו'. משנה פרק חומר בקדש (דף כ':) [אוכלים] אוכלין נגובים בידים מסואבות בתרומה אבל לא בקדש ובגמרא וכי יש נגובה לקדש והלא חיבת הקדש מכשרתן לא צריכה כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו או שתחב הוא לעצמו בכוש ובכרכר וביקש לאכול צנון או בצל חולין עמהם לקדש גזרו בהו רבנן לתרומה לא גזרו בהו רבנן וכתב רבינו בפירוש המשנה העיקר אצלנו חיבת הקדש מכשרתו ואין צריך הכשר וכיון שזהו העיקר האוכל אוכלין נגובים בידיו והם טמאות שיטמאו ואין אנו צריכין בזה לדבר אבל דיבר בכאן אם לא לקחן בידים אלא במלקחים ודומיהן וזה גזירה שמא יאכל אחר כך שום דבר של משקה בידיו ויטמא את הקדש שבפיו עכ\"ל. ולפי זה הא דקתני וביקש לאכול צנון או בצל היינו לומר שדרך צנון או בצל להדיחם במים וכשאוכלם נגעו ידיו בהם ונטמאו ומטמאים את הקדש שבפיו ורש\"י פירש בענין אחר ואיכא למידק מאי קשיא ליה לרבי חנינא בן אנטיגנוס והלא חיבת הקדש מכשרתן אימא דהיא גופה קמשמע לן דחיבת הקדש מכשרתן ואפשר דחיבת הקדש מכשרתן דאורייתא היא אי נמי דרבנן אינה מאחת עשרה מעלות השנויות שם שגזרו בקדש. ודע שיש בספר רבינו טעות סופר וכך היא הנוסחא הנכונה ואין צריך לומר שאם נגעה טומאה באוכלים של קדש שלא הוכשרו שנטמאו מפני שחיבת הקדש מכשרתן: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב במה דברים אמורים לפסול האוכל עצמו וכו' אבל למנות בו ראשון ושני. בפרק ב' דחולין (דף ל\"ו) גבי בעיא דצריד של מנחות בעיא דלא איפשיטא ויש לתמוה על רבינו שהוא עצמו כתב בפרק שמיני מהלכות אלו בפשיטות שמונים בו ראשון ושני ונ\"ל שטעמו שם כמ\"ש שם דאיתא בפרק המנחות והנסכים דלא מיבעיא אלא מדאורייתא דאילו מדרבנן פשיטא ליה דמונים מיהו ה\"מ כשנטמא הצריד טומאה דאורייתא וכדפירש רש\"י שם דאז חיבת הקדש מכשרתן ואף על פי שלא הוכשר כמי שהוכשר דמי ומדאורייתא מספקא לן אי מונין בו ראשון ושני ומדרבנן פשיטא לן דמונים משום דטומאה דאורייתא היא אבל בטומאת ידים שהיא דרבנן איכא למימר שלא החמירו בו רבנן למנות בו ראשון ושני אפילו מדרבנן ובפ\"ח מיירי כשנטמא הצריד טומאה דאורייתא ולפיכך פסק דמונים בו ראשון ושני מדרבנן מיהא אבל הכא דמיירי בטומאת ידים שהיא דרבנן כתב שהדבר ספק כמ\"ש בד\"א לפסול האוכל עצמו וכו' אבל למנות בו וכו' לאו אאין צריך לומר שאם נגעה טומאה וכו' דסמיך ליה קאי אלא ארישא דמילתא שכתב גבי ידים מסואבות חיבת הקדש מכשרתן: \n\n" + ], + [ + "האונן אחר שתם זמן אנינתו וכו'. משנה בפרק חומר בקדש (דף כ\"א) האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה. \n", + "ומ\"ש ומפני מה הצריכום טבילה וכו'. שם בגמרא (דף כ\"ד ע\"ב). \n", + "ומ\"ש ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה וכו'. בר\"פ טבול יום ואע\"ג דלא איתמר התם אלא גבי אונן משמע לרבינו דה\"ה למחוסר כפורים כיון דבהדי הדדי מיתנו: \n\n" + ], + [ + "שש מעלות הראשונות וכו'. בפרק חומר בקדש (חגיגה דף כ\"א ע\"ב): \n", + "ומ\"ש לפיכך חולין שנעשו על טהרת הקדש וכו' כמו שביארנו. בפרק י\"א. ומה שכתב הראב\"ד גם אני ביארתי שאלו דברי יחיד הן ואין הלכה ואילו כל הסוגיות הולכות על דרך שהם בקדש עכ\"ל כבר כתבתי שם טעם רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חמש מעלות עשו חכמים בבגדים וכו'. משנה פ\"ב דחגיגה (דף י\"ח ע\"ב) וכרב אחא (דף י\"ט ע\"ב) דמוקי למתניתין כולה כרבנן ותני בסיפא ה' מעלות. \n", + "ומ\"ש ועמי הארץ עצמם כזבין לטהרות כמו שביארנו. בפ\"י דמטמאי משכב ומושב. \n", + "ומ\"ש ובגדי אוכלי חוליהן בטהרה וכו'. ג\"ז משנה בפ\"ב דחגיגה. \n", + "ומ\"ש אבל אוכלי חוליהן בטהרה וכו'. ירושלמי שם. \n", + "ומ\"ש ובגדי אוכלי מעשר שני וכו' עד מדרס לקדש. משנה בפרק ב' דחגיגה. \n", + "ומ\"ש אבל אוכלי תרומה עצמן וכו'. גם זה שם בירושלמי. \n", + "ומ\"ש ובגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת. משנה פ\"ב דחגיגה. \n", + "ומ\"ש אבל הטהור לקדש וכו'. ג\"ז שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "וכן עשו חכמים מעלות בטבילה וכו' עד הוחזק לקל. משנה פ\"ב דחגיגה. \n", + "ומ\"ש טבל סתם ולא נתכוון וכו'. שם טבל ולא הוחזק כאילו [לא] טבל פי' הוחזק נתכוון היינו למעשר וממנו ולמעלה אבל לחולין אמרי' התם בגמרא דלא בעי כוונה בין בטבילה בין בנטילה. \n", + "ומ\"ש וכל המעלות האלו מד\"ס וכו'. שם משמע הכי: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה טהור לתרומה וכו'. בפ\"ז דטהרות (משנה ח') וכחכמים. \n", + "ומ״ש וא״צ הערב שמש. הכי משמע בר״פ טבול יום (זבחים דף צ״ט): \n", + "והר\"י קורקוס ז\"ל הוקשה לו מ\"ש רבינו בספי\"ב האונן וכו' והסיחו דעתם ושמא נטמאו והוי דוקא לקדש והרי אף לתרומה צריכים טבילה כמ\"ש כאן והאריך ביישוב קושיא זו ולי הדבר פשוט דהתם לא הסיחו דעתם מטהרת גופם קאמר אלא שהסיחו דעתם מלאכול קדש שהרי הם אסורים לאכלו אנו חוששים שמא הסיחו דעתם גם מטהרת גופם וצריכים טבילה אע\"פ שאומרים שהם יודעים שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם והיא מעלה בקדש ולא החמירו עליהן להצריכם הזאה שלישי ושביעי לחוש שמא נטמאו במת שמאחר שהם אומרים שיודעין שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם דיינו שנגזור עליהם טבילה משום מעלה בעלמא: \n", + "היו ידיו טהורות וכו'. בפרק שביעי דטהרות וכתב שם הרא\"ש שהידים עסקניות ונגעו במקום הטינופת וצריכים נטילה לנגיעת תרומה אבל לא בשביל דחיישינן שמא נגעו בטומאה דא\"כ ליבעי כל גופו טבילה ועוד למה סתם ידים שניות ליחוש שמא נגעו באב הטומאה עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש ואם לא שמר מטומאת מת וכו' ואם ידע שלא נטמא במת וכו'. בר\"פ טבול יום: \n\n" + ], + [ + "וכן גזרו חכמים על הכלים הנמצאים וכו'. וכן הרוקים הנמצאים. שם בפ\"ד דטהרות (משנה ה') על ששה ספיקות שורפין את התרומה וכו'. על ספק כלים הנמצאים על ספק רוקים הנמצאים ומייתי לה בפ\"ק דשבת (דף ט\"ו ע\"ב) ובפ\"ג דנדה (דף ל\"ג ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "כל הכלים וכו'. משנה פ\"ח דשקלים (משנה ב') כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה טמאים דרך עלייה טהורים וכו' דברי ר\"מ רבי יוסי אומר כלים טהורים חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדים לקברות וידוע דהלכה כרבי יוסי ולא חשש רבינו להוציא מן הכלל כלים המיוחדים לקברות לפי שדבר פשוט הוא שהם טמאים. \n", + "ומ\"ש שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאים בירושלים. בפירקא קמא דפסחים (דף י\"ט ע\"ב). \n", + "ומ\"ש חוץ מן הסכינין לשחיטת הקדשים וכו'. יתבאר ממה שיבא בסמוך והוא שנוי אצל מתניתין דכל הכלים וכו' שכתבתי בסמוך: \n", + "וכתב הראב\"ד חוץ מן הסכינים א\"א דבר זה אמר מפני וכו'. ומאחר שהעלה רואה אני את דבריו הרי הוא מסכים לדברי רבינו. \n", + "ומה שכתב אבל מצא סכין בי\"ד בניסן וכו'. שם סכין שנמצאת בי\"ד שוחט בה מיד בי\"ג שונה ומטביל קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל חל י\"ד להיות בשבת שוחט בה מיד בט\"ו שוחט בה מיד נמצאת קשורה לסכין הרי זה כסכין ופירוש משנה זו מבואר כאן בדברי רבינו: \n", + "וכתב הראב״ד שוחט בה קדשים מיד א״א אין דברי המשנה כך וכו'. אין פירושו של הראב״ד מוכרח וכבר אפשר לפרש כפירוש רבינו אבל מה שקשה לי בדברי רבינו דבפרק אלו דברים (פסחים דף ע') אמרינן איבעיא להו לבן תימא יש משום שבירת עצם [בחגיגה] או אין בה משום שבירת עצם וכו' ת״ש סכין שנמצאת בי״ד וכו' עד לא מטביל לה ופירש״י שוחט פסחו מיד ואין צריך להטבילה וכו' משמע מהא דטעמא משום דחזקה אדם מטביל סכיניו לצורך שחיטת הפסח ורבינו עצמו כתב כן בפירוש המשנה ולמה תלה כאן רבינו הטעם בלא גזרו על הסכינים הנמצאים ביום זה ואפשר שלזה נתכוון הראב״ד שכתב וכל מ״ש כאן אינו כלום. וליישב דעת רבינו נ״ל דהכי קאמר שלא גזרו על הסכינים ביום זה מפני שחזקה שאדם מטביל סכיניו לצורך שחיטת הפסח. ועדיין יש לשאול למה השמיט דין הקופיץ בזה ובזה שונה ומטביל וי״ל משום דמאי דמפליג במתניתין בין קופיץ לסכין צריך לאוקומה כבן תימא דיחידאה הוא ואי מוקמינן לה כרבנן צריך לאוקומה בנשיא גוסס בי״ג ומת בי״ד דהוא מילתא דלא שכיחא ולכך כתב סתם דין הסכינים הנמצאים שבכלל זה הקופיץ ואע״ג שכתב לשחיטת הקדשים ה״ק לצורך שחיטת הקדשים שהקופיץ צורך שחיטת קדשים הוא לשבר עצמות החגיגה: \n\n" + ], + [ + "כתב הראב\"ד מפני שעשו אותה ביום הזה א\"א מים הרעים שתה כשפירשו לו וכו'. תמהני על פה קדוש שקרא מים הרעים לפי שלא ערב לו. ומ\"ש שאין כאן הזאה כל עיקר אבל אמרו שונה וכו' י\"ל דרבינו מדנקט תנא שונה יליף לה דהיינו לומר אנו מחזיקים אותו שכבר הזה עליו הזאה ראשונה כדי לטהרו לצורך יו\"ט והיום יום ז' ולכן שונה להזות עליו שנית ומטבילו ולדברי הראב\"ד קשה לישנא דשונה ועוד שכתב שמא עדיין לא הטבילו ואם לא הזה עליו איך יטהר בטבילה לחוד אם הוא טמא מת ועוד שכתב ואת\"ל שצריכה הזאה לא מן הטעם שלו וכו' שנראה שדברים אלו הם כדברי רבינו ממש ונ\"ל דה\"ק שאין כאן הזאה כלל אלא טבילה בלבד והטעם משום דכלי זה הוא ספק טמא ספק טהור ואת\"ל טמא שמא אינו טמא מת אלא טמא בשאר טומאות שאינן טעונות אלא טבילה לבד וא\"ת שלעולם נחוש לטומאת מת שצריך הזאה לא מן הטעם שלו שעשאוה ביום זה כאילו הוא שביעי שלה אלא הטעם שבודאי הקדים בעליו וכו' כלומר שרבינו תלה הטעם בשחכמים עשאוה ביום זה כאילו הוא יום שביעי שלה והראב\"ד סובר שלא הוצרכו חכמים לעשותה כי היא מעצמה בחזקה שודאי הקדים בעליה והזה הראשונה וכו'. וסתם דבריו וכל זה איננו שוה שעם כל זה נראה בעיניו יותר נכון לומר שאינו צריך הזאה מהטעם שכתבתי ולשון שונה יתפרש לדעת הראב\"ד אע\"פ שיש לומר שמא כבר הטבילו בעליו ישנה זה ויטבילנו ולדעת רבינו ניחא טפי. ומ\"ש לא מן הטעם שלו אלא שבודאי הקדים בעליו וכו' אומר אני שגם זה הוא הטעם שלו דמה טעם עשאוה חכמים ביום זה כאילו הוא שביעי שלה משום דחזקה שכבר הקדים בעליו והזה הראשונה וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "כל הרוקים הנמצאים בירושלים וכו'. שקלים פרק שמיני כרבי יוסי: \n\n" + ], + [ + "כשם שהראשון כו'. תוספתא פרק ה' דטהרות: \n\n" + ], + [ + "תרומה וקדשים שנטמאו וכו'. מתבאר ממה שיבא בסמוך: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ויש שם ספיקות שאין שורפין עליהם וכו' ויש שם ספיקות ששורפין עליהם וכו'. בטהרות פ״ד ופרק בנות כותים (נדה דף ל״ג ע״ב) וכתב רבינו גבי שורפין ואצ״ל קדשים וגם גבי אין שורפין כתב כן ונראים שהם כדברים סותרים זה את זה וביאור הדברים פשוט דקדשים חמירי מתרומה ומה ששורפין עליו תרומה דחשבינן ליה בודאי טמא מכ״ש דחשבינן ליה לקדש בודאי טמא ושורפין וידוע שראוי ליזהר [מ] לשרוף קדשים יותר ממה שראוי ליזהר מלשרוף תרומה וא״כ הספק שאין שורפין עליו תרומה מכ״ש שלא ישרפו עליו קדשים: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אבל על ספק ספק הטומאה אין שורפין וכו'. כך הגירסא האמיתית בספרי רבינו ואיתא בפרק בנות כותים שם: \n\n" + ], + [ + "על ששה ספיקות וכו'. פרק חמישי דטהרות שם ולישנא דמתניתין על ספק מי רגלי אדם שהם כנגד מי רגלי בהמה ופירוש רבינו בה ע\"פ התוספתא. \n", + "ומ\"ש אבל אם נסתפק לו וכו'. שם וכת\"ק ואיתא בפרק בנות כותים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שנים עשר ספיקות וכו'. פ\"ד דטהרות והשמיט רבינו ספק בכורות וספק נזירות מפני שאינה ענין לטומאה וטהרה והכניס במקומם ספק עובר ועומד וספק שתי רשויות: \n\n" + ], + [ + "ספק מים שאובים למקוה כיצד וכו'. פ\"ב דמקואות. \n", + "ומ\"ש ואין מורין לו וכו'. בתוספתא דמקואות פ\"ב אמר כן רבי יוסי גבי מקואות וסובר רבינו שאין חולק עליו גם סובר שה\"ה לדין זה: \n\n" + ], + [ + "ספק טומאה צפה על פני המים כיצד וכו' בין שהיו המים בכלים או בקרקעות וכו'. בפרק ד' דטהרות וכתנא קמא. \n", + "ומה שכתב אפילו אין שם אלא מלא אדם וטומאה וכו'. שם כרבי יוסי ומשמע לרבינו שאין חולק עליו: \n", + "ולא אמרו ספק טומאה צפה וכו'. בסוף נזיר (דף ס\"ג ס\"ד): \n", + "וכל הנתלין ונגררין וכו'. שם (דף ס\"ד) וגירסתו בגמרא הניטלים בטי\"ת ופירשו התוספות הניטלים אדם עומד במים וחבירו היה משלשל שרץ ספק נגע בו אדם העומד במים או הנגררים שחבירו היה גורר שרץ ע\"פ המים ספק נגע ספיקו טמא מפני שהם כמונחים כיון שאם אדם תופס בם אין כאן דין טומאה צפה: \n\n" + ], + [ + "שרץ שהיה מונח בכלי וכו'. בעיא שם ומסיים את\"ל בתר כלי אזלינן כלומר x כיון שהוא מונח בכלי אין לו דין צף וכבר ידוע שדרך רבינו לפסוק כאת\"ל. \n", + "ומה שכתב או שהיה מונח על המת וכו'. כל הני בעיי דאיפשיטו שם באת\"ל. \n", + "ומה שכתב היה שרץ וכו'. שם בעיא דאיפשיטא באת\"ל אלא דבנוסחי דידן איפשיטא לחומרא ובנוסחת רבינו איפשיטא לקולא. \n", + "ומה שכתב היה מונח על גבי מי חטאת וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא פירוש מספקא ליה מפני שהם עבים מפני האפר המעורב בהם דדילמא דמו לאוכלא. \n", + "ומ\"ש רבינו ויראה לי שספיקו טהור. נראה שטעמו משום דכיון שטהרו חכמים טומאה צפה ע\"פ המים הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא: \n\n" + ], + [ + "כדרך שטהרו ספק טומאה וכו' כיצד עריבה וכו'. תוספתא פ\"ה דטהרות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש שרץ שנמצא צף וכו'. תוספתא בסוף טהרות ופירש ר\"ש לפועלים היינו אוכלי חוליהם בטהרה וא\"ת מאי שנא מעריבה דבסמוך דמטהרין לתרומה ואפשר דהכא שאני שהוא יין דמתוך שהיא צפה טהורה לפועלים ומתוך שאינה צפה ע\"פ המים טמאה לתרומה: \n\n" + ], + [ + "ספק משקים לטמא אחרים וכו' כיצד היה מקל בידו וכו'. משנה פרק רביעי דטהרות. \n", + "ומה שכתב וכן אם נסתפק לו אם נגעו משקים טמאים וכו'. ומה שכתב וכן אם נסתפק לו אם נגעו במשקים אלו וכו'. טעם כולם משום דטומאת משקים דרבנן. \n", + "ומה שכתב אבל טמא שפשט ידו. משנה פ\"ד דטהרות: \n\n" + ], + [ + "חבית שהיא מליאה משקים וכו'. בתוספת' דטהרות פ\"ה (מגע) טמא מת שפשט ידו לאויר החבית ספק נגע ספק לא נגע ספק אוכלים ומשקים טמא והכלי טהור. ונראה שספק אוכלים ט\"ס הוא דספק משקים ליטמא טמא אבל ספק אוכלים טהור וכך הם דברי רבינו שלא הזכיר לטמא אלא ספק משקים. \n", + "ומ\"ש וכן אם נכנסו משקים שהם טמאים מספק וכו'. שם חבית שיש בה משקים טהורים עד חציה ונפלו משקים לאוירה ספק טמאים ספק טהורים המשקים טהורים שאין מיטמאים אלא מחמת החבית נפלו על גבי המשקים משקים טמאים והחבית טהורה פירוש שאין מיטמאים אלא מחמת החבית וכדתנן בפרק ח' דכלים השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שנייה שהתנור תחילה והכא כיון שהחבית טהורה אף המשקים טהורים. \n", + "ומ\"ש וכן אם נפלו משקים אלו וכו'. שם אפה פת בתנור ונפלו משקים לאוירו ספק טמאים [ספק טהורין] הפת טהורה שאינה מיטמאת אלא מחמת התנור ומסיים בה נפלו על גבי הפת הפת טמאה והתנור טהור והשמיטו רבינו והטעם משום דמשמע ליה דמשבשתא היא דספק משקים ליטמא טמא אמרו לא ספק אוכלים ואי בעית לתרוצה צריך לאוקומה כשהיו בפת גומות ובהם משקים ומי הכניסנו בתגר זה הילכך להשמיטה עדיף: \n\n" + ], + [ + "המרבץ ביתו וכו' עד הרי ז. ו טמאה בספק. תוספתא דטהרות פרק ה' וכתב הראב\"ד הניח הככר עד שנגבו המים א\"א נ\"ל מפני מראית העין וכו' וטעם רבינו הגון: \n\n" + ], + [], + [ + "ספק ידים וכו' עד והככרים כמו שהיו. משנה פ\"ב דידים. \n", + "ומ\"ש וכן אם היו ידיו טמאות וכו'. גם זה שם. \n", + "ומ\"ש ספק היה דבר חוצץ וכו'. נלמד ממה שנתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "היתה ידו אחת טמאה וכו'. זה נלמד ממ\"ש בראש הפרק גבי ספק מים שאובים למקוה אין מורין לו לטבול במקוה זה ולעשות טהרות לכתחילה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ספק דברי סופרים כיצד וכו'. פ\"ד דטהרות: \n", + "ומ\"ש וכן אם אכל אוכלים טמאים וכו' וספק נגע בטהרות אלו וכו'. פשוט הוא שזה בכלל ספק ד\"ס. \n", + "ומ\"ש וכן האוכל ספק אוכלים טמאים וכו'. גם זה בכלל ספק ד\"ס. \n", + "ומ\"ש וכן האוכל תרומה תלויה טהור. תוספתא פ\"ה דטהרות. \n", + "ומ\"ש אבל אב הטומאה שהוא מד\"ס וכו'. משנה פ\"ד דטהרות. \n", + "ומ\"ש אא\"כ היה האב עצמו טמא בספק וכו' כמו שביארנו. בפי\"ג: \n\n" + ], + [ + "ספק החולין וכו'. משנה פ\"ד דטהרות: \n\n" + ], + [ + "ספק הקרבנות כיצד וכו'. שם ומייתי לה בסוף פירקא קמא דכריתות (דף ח'): \n\n" + ], + [ + "ספק נגעים כיצד וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "ספק עומד ועובר וכו'. בפרק שלישי דעדיות (משנה ז') ובפרק ששי דטהרות הטמא עומד והטהור עובר הטהור עומד והטמא עובר וכו' ספק האהיל ספק לא האהיל וכו' רבי יהושע מטמא וחכמים מטהרים וזה ע\"פ מה ששנינו פרק י\"ג דנגעים הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר טמא הטהור עומד תחת האילן והטמא עובר טהור ואם עמד טמא וידוע דהלכה כחכמים: \n\n" + ], + [ + "ספק שרצים כו'. בפ\"ד דטהרות ספק שרצים כשעת מציאתן ובתוספתא אי זהו ספק שרצים שטיהרו חכמים זה ספק הנזרקין ובמשנה דטהרות רפ\"ד שנינו הזורק טומאה ממקום למקום ככר לבין המפתחות מפתח לבין הככרות טהור פי' מפתח טמא ואין ידוע אם נגע בככרות בעת עוברו עליהם וכן ככר לבין מפתחות טמאים אנו דנין הדבר כשעה שמצאנו אותו וכיון שעכשיו אין נגיעה טהור: \n\n" + ], + [ + "השרץ בפי חולדה וכו'. בפרק רביעי דטהרות. \n", + "ומ\"ש היתה מהלכת בו ונוגע בככרות וכו'. תוספתא פרק ד' דטהרות וכחכמים. \n", + "ומ\"ש במה דברים אמורים בזמן שנטלתו וכו' עד הרי אלו טמאות. שם בתוספתא. \n", + "ומ\"ש ראוהו חי בפיה. אע\"פ שמצאוהו מת בפיה כך היא הנוסחא הנכונה והיא בתוספתא בפרק הנזכר: \n", + "וכן השרץ בפי חולדה וכו'. משנה פרק ד' דטהרות שם: \n\n" + ], + [ + "ספק רשות הרבים כיצד. תוספתא פ\"ו דטהרות: \n", + "וכל אלו הספיקות וכו'. הדבר מבואר דלא קאי אמאי דסליק מיניה שהוא ספק ר\"ה אלא לספיקות הקודמים לזה: \n", + "וכתב הראב\"ד מפני שאין בהם א\"א זה שיבוש אלא אע\"פ שיש בהם עכ\"ל. ולכאורה משמע כדברי הראב\"ד דשאין בו דעת להשאל אפילו ברה\"י טהור בכל הספיקות ומאי רבותא דהני דקתני אלו ספיקות שטהרו חכמים אלא ודאי דהני אפילו שיש בהם דעת להשאל טיהרום אלא שבפ\"ק דחולין (דף ט' ע\"ב) אמרו על ההיא דשרץ בפי חולדה ומהלכת ע\"ג ככרות של תרומה דטעמא הוי משום דככר אין בו דעת להשאל ומשם למד רבינו דכל הני טיהרום מטעם זה וצ\"ל דמשמע לרבינו דכי תנן אלו ספיקות שטיהרו חכמים לאו למימרא שנשתנו אלו משאר ספיקות שאע\"פ ששאר ספיקות טמאות אלו טהורות אלא הספיקות שטיהרו חכמים מטעם שאין בו דעת להשאל מני ואזיל: \n\n" + ], + [ + "ספק ב' רשויות כיצד וכו'. משנה פ\"ו דטהרות במתניתין ד' ספקות ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרים: \n", + "אע\"פ שספק ר\"ה טהור וכו'. בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"ו:): \n\n" + ], + [ + "שרץ שנמצא שרוף וכו'. פ\"ט דטהרות. \n", + "ומ\"ש ומחט שנמצאת וכו'. שם פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "שני עדים אומרים לו נטמא וכו'. ספ\"ה דטהרות וכחכמים. \n", + "ומ\"ש ואעפ\"כ אין אומרים לו עסוק בטהרות וכו'. תוספתא שם (פ\"ו) טהור ואין אומרים לו עסוק בטהרות אלא יחוש לעצמו. וכתב ר\"ש יחוש לעצמו דלגבי אחרים לא מהני מאי דקאמר לא נטמאתי אלא לדידיה דוקא הוא דמהני עכ\"ל ולישנא לא משמע כפירושו אלא הכי קאמר אפילו לעצמו יחוש ולא יתעסק בטהרות עד שיטבול. \n", + "ומ\"ש עד אומר נטמא וכו' עד סוף הפרק. משנה שם ספ\"ה דטהרות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מפני מה טהרו חכמים וכו'. תוספתא דטהרות. \n", + "ומה שכתב ומפני מה החמירו ברשות היחיד וכו'. פירקא קמא דחולין (דף ט' ע״ב) ופרק כשם (דף כ״ח כ״ט) ופרק שני נזירים (נזיר דף נ״ז): \n", + "וכתב הראב\"ד הרי היא טמאה לבעלה עד שתשתה א\"א ובתוספתא מפרש עוד טעם אחר וכו'. וי\"ל לדעת רבינו שאותו טעם רבן שמעון בן גמליאל אמרו ויש לגמגם עליו דהא שלשה הם רבים כמו שכתב רבינו בסמוך והרי הם יכולים להשאל ולפיכך השמיטו רבינו והטעם הראשון הוא דברי בן זומא ששאלוהו והשיב וקבלו תשובתו ועוד דסוגיין דגמרא בכל דוכתא דספק טומאה ברשות היחיד טמא מסוטה ילפינן לה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכשם שהסוטה ובועלה שנים וכו'. בפ' ב' נזירים. \n", + "ומ\"ש בד\"א כשהיה זה שנטמא בספק יש בו דעת להשאל וכו'. פ\"ק דנדה (דף ד' ע\"ב) ופרק כשם (דף כ\"ח ע\"ב) ובתוספתא דטהרות (פ\"ו). \n", + "ומ\"ש כיצד חש\"ו וכו'. משנה פ\"ג דטהרות: \n\n" + ], + [ + "הסומא והישן והמהלך וכו'. תוספתא פ\"ג דטהרות: \n", + "בד\"א שכל שאין בו דעת לישאל וכו' כיצד תינוק טמא וכו'. משנה פ\"ג דטהרות וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "היו משקים טמאים וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש ואם היה כלב וכו'. שם וכראב\"י דמשנתו קב ונקי. \n", + "ומ\"ש נמצא בבצק וכו'. שם. \n", + "ומ״ש במה דברים אמורים כשהיו המשקים צלולים וכו'. ס״פ עשרה יוחסין (קידושין דף פ' ע״ב) אמר ר״י ב״ל לא שאנו אלא במשקים לבנים וכו' ופירושו וכו'. ורבינו מפרש דר״י לא מפליג אלא בין צלולים לעכורים דצלולים אפילו אדומים הם נבלעים בבצק ואינם ניכרים ועכורים אפילו לבנים הם ניכרים ומאי דאמר פירושו לא שמע היינו לומר דלצלולים קרו לבנים ולעכורים קרו אדומים: \n\n" + ], + [ + "איזו היא חזקה וכו'. שם וכר\"י: \n\n" + ], + [ + "היו טומאות וטהרות וכו'. בתוספתא רפ\"ד ואיתא פ\"ק דנדה (דף ה' ע\"ב) היה וכו' עוטף בטליתו וכו' וטומאות וטהרות למעלה מראשו ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור ואם א\"א לו אא\"כ נגע טמא וכתבו התוספות פי' טליתו טמא וטהרות בצדו או טליתו טהור וטומאות בצדו כגון שרץ ואינו יודע אם נגע אם לא נגע אי נמי טומאות וטהרות בצדו וטליתו טהור ואינו יודע אם נגע לטומאה ואח\"כ לטהרה וקמ\"ל דלא הוי ס\"ס שמא לא נגע הטלית בשרץ ואפילו נגע שמא לא נגע בטהרות דאם נגע בשרץ כמו כן נגע בטהרות עוד כתבו על מה שאמרו ואם א\"א אא\"כ נגע ואם תאמר פשיטא כיון דא\"א ודאי נגע וי\"ל דלאו לא אפשר כלל קאמר אלא כלומר קרוב לודאי וכן מוכיח בתוספתא שאמרו ואם א\"א אלא א\"כ נגע ספיקו טמא מדקאמר ספיקו משמע דלא הוי ודאי נגע עכ\"ל. וכ\"כ רש\"י: \n\n" + ], + [ + "ככר של תרומה וכו'. תוספתא דטהרות ופ\"ק דנדה עלה ד' ככר ע\"ג הדף וכו'. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שהוא במקום מדרון. פירושו אע\"פ שהמדרס במקום מדרון שאפילו נפלה ככר על המדרס לא נשאר שם אבל אם המדרס בקרקע שוה פשיטא דטהור שאם היה נופל שם היה נשאר וכן פי' התוספות: \n\n" + ], + [ + "תינוק שנמצא וכו' וכן חמור וכו'. פ\"ג דטהרות: \n\n" + ], + [ + "תינוק שהיה תופס וכו'. תוספתא דטהרות פרק שלישי: \n\n" + ], + [ + "וארבעה ספיקות וכו'. גם זה תוספתא בפ' הנזכר. \n", + "ומ״ש הגדיל עד שיהא בו דעת לישאל וכו' עד אוכלין על גביו טהרות. בס״פ לולב הגזול (סוכה דף מ״ב). \n", + "ומ\"ש כיצד בודקים אותו. תוספתא פ\"ג דטהרות ופ\"ק דחגיגה שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כזית מן המת וכו'. פרק ד' דטהרות ואם תאמר הרי טומאה זו אין לה מקום כיון שהיא בפי עורב וספיקה טהור כמו שנתבאר בפרק ט\"ו גבי שרץ בפי חולדה ונבילה בפי הכלב ותירץ רבינו שמשון שכל המאהילים חשיבי יש לטומאה מקום אפילו בנזרקים: \n", + "וכן הממלא בכלי וכו'. פרק ד' דטהרות הממלא בעשרה דליים ונמצא שרץ באחד מהם הוא טמא וכולם טהורים ומה שמחלק בין יש לו אוגנים לאין לו נלמד ממה שיבא בסמוך ומפרש רבינו דהממלא בעשרה דליים היינו שהוא ממלא בכלי ונותן בעשרה כלים ואיני יודע מי הכריחו לפרש כן. \n", + "ומה שכתב וכן הממלא בעשרה דליים וכו'. פירקא קמא דנדה (עלה ג' ע\"ב) המדלה עשרה דליים מים זה אחר זה ונמצא שרץ באחד מהם הוא טמא וכולם טהורים ואמר ריש לקיש משום רבי ינאי לא שאנו אלא שאין לה אוגנים אבל אם יש לה אוגנים טמאים ונראה דה\"פ הכלי שנמצא בו השרץ הוא טמא וכולם טהורים מפני שאנו תולים שהיה השרץ בכלי קודם שהטיל בו מים וכל הדליים ושאר הכלים טהורים משום דאפילו אם תמצי לומר שהשרץ היה בבור ועלה בדלי וממנו נפל לכלי הדלי והכלי טהורים משום דהו\"ל טומאה צפה על פני המים אבל כשיש בדליים אוגנים חיישינן שמא אחר שיצאו המים נשאר בדלי ונטמא הדלי ואחר כך נפל השרץ לכלי. אבל קשה למה תשעה הכלים טמאים. ועל מ\"ש בבבא קמייתא ואם היה לכלי שמילא בו אוגנים וכו' קשה דזו אינה טענה אלא לטומאת הכלי שמילא בו לא לטמא שאר כלים וע\"ק דברישא טיהר מפני שאין בהם דעת לישאל ואם כן למה טימא כשיש בו אוגנים הא אין בהם דעת לישאל וצריך עיון: \n", + "המערה מכלי לכלי וכו'. פרק ד' דטהרות. \n", + "ועל מה שכתב רבינו מפני שהם כלים. א\"א תמה אני וכו'. ומ\"ש שהרי טומאה הבאה בידי אדם היא כלומר וכיון שהטומאה באה בידי אדם ה\"ל יש בה דעת לישאל ולדעת רבינו י\"ל שמאחר שלא נודע לאדם לא חשיבא באה בידי אדם. ומ\"ש ואף על גב דר\"י ס\"ל וכו'. בפירקא קמא דנדה שם: \n\n" + ], + [ + "קופה שנשתמש בה וכו' אם יש לה שוליים וכו'. פשוט בפ\"ק דנדה. \n", + "ומ\"ש או אזנים וכו'. שם כר\"י. \n", + "ומ\"ש ואפילו נשתמש בה בטהרות בזוית זו וכו'. גם זה שם וכר\"י: \n\n" + ], + [ + "הזולף את הבור וכו' עד הכל טמא. בסוף טהרות וכתב הר\"ש זולף מלשון שפיכה כמו מזלפים עליו ביד וכמו מזלפין על גבי האישים והכא הוצאת יין ושמן מן הבור זולף קרי ליה ויתכן דנופל לשון זולף בדבר שאין נעשה בבת אחת אלא מעט מעט דמתניתין דממלא כלים זה אחר זה מן הבור: \n\n" + ], + [ + "היה קוצה זיתים וכו'. בתוספתא פרק י״א דטהרות כחכמים ולא כרבי דפליג עלייהו ואמר דאם נמצא במעטן זיתים שבגג טהורים ואע״ג דסתם מתניתין פרק ט' דטהרות כרבי לא חש לה רבינו. ויש לתמוה דהא אמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ״ב ע״ב) דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתניתין. \n", + "ומ\"ש נמצא בין כותל לזיתים וכו'. במשנה שם ופירש רבינו שמשון טהור ולא חיישינן שמא היה על הזיתים: \n\n" + ], + [ + "הקורץ מקרצת וכו' ונמצא השרץ וכו' עד אף העיסה טמאה. תוספתא דטהרות (פי\"א) וכחכמים ופירש ר\"ש הקורץ מלשון קרץ מצפון. מקרצות חתיכות של בצק וטעמא דעיסה כטעמא דמעטן עכ\"ל. ונמצא בתוכה ודאי בעיסה היה דאי במקרצת נפל לא היה בתוכה אלא על גבה: \n\n" + ], + [ + "אוכל טמא וכו' עד הולכים אחר הרוב. תוספתא דטהרות פ\"ד ובספרי רבינו כתוב אע\"פ שאין עליה משקה רותח וט\"ס הוא וצ\"ל טופח במקום רותח: \n\n" + ], + [ + "וכן אם היו דמים טהורים וכו' עד שהוא טהור. תוספתא דטהרות ריש פרק ז': \n\n" + ], + [ + "עיר שיש בה נבילות וכו'. שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "האשה שמגבבת וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פ\"ג דטהרות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל שאתה יכול וכו'. פ״ו דטהרות וכתבו התוספות בפרק חזקת (בבא בתרא דף נ״ה ע״ב) דאפילו ס״ס טמא מפני כי מן הדין אפילו חד ספיקא ראוי לטהר דאוקמה אחזקתה וכיון דמטמאינן בחד ספיקא דילפינן מסוטה מ״ל חד ספיקא מה לי כמה ספיקי: \n\n" + ], + [ + "תשעה צפרדעים וכו'. תוספתא פ\"ו דטהרות: \n", + "זה הכלל כל ספק וכו'. משנה פ\"ז דטהרות. \n", + "ומ\"ש לפיכך עצמות המת ועצם נבילה וכו'. משנה פ\"ה דטהרות וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "המוצא מת מושכב וכו'. פרק כיצד צולין עלה פ\"א (ע\"ב) ודע דמסיים בה במה דברים אמורים במהלך ברגליו אבל טעון או רכוב טמא וכו' לפי שטעון או רכוב א\"א שלא יגע ולא יאהיל ופירש רש\"י בד\"א דמשובר ומפורק טהור טעון משוי ע\"כ הולך נע ונד לכאן ולכאן ומאהיל על צדדיו עכ\"ל. ואיני יודע למה השמיטו רבינו ואפשר שסמך על מה שכתבו בפרק ו' מהלכות קרבן פסח ושם כתבתי בביאור דינים הללו: \n\n" + ], + [ + "שרץ שנמצא במבוי וכו'. משנה פרק דם הנדה (נדה דף נ״ו) השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ או עד שעת כיבוד ובגמרא איבעיא להו עד שעת כיבוד חזקתו בדוק או דילמא חזקתו מתכבד ומאי נפקא מינה דאמר כיבד ולא בדק אי אמרת חזקתו בדוק הא לא בדק אי אמרת חזקתו מתכבד הא מתכבד ופירש רש״י חזקתו בדוק מי מחזקינן דבדיק ליה בשעת כיבוד וכו' או משום דחזקתו מתכבד דאי הוה התם בשעת כיבוד הוה נפיק האי שרץ מחמת כיבוד ואסיקנא דחזקתו בדוק. \n", + "ומ\"ש בד\"א שמצאו יבש וכו'. שם במשנה לר\"ש ופסק רבינו כוותיה משום דר\"א מפרש מילתיה בגמרא: \n\n" + ], + [ + "שני רוקין ברה\"י וכו'. פרק ד' דטהרות שני רוקין אחד טמא ואחד טהור תולין על מגען ועל משאן ועל היסטן ברה\"י ועל מגען בר\"ה בזמן שהם לחים ועל משאן בין לחים בין יבשים ופירושה מבואר כדברי רבינו. \n", + "ומ\"ש כבר ביארנו שאם נגע ברוק הנמצא וכו'. שם היה רוק יחידי ונגע בו ונשאו והסיטו בר\"ה שורפין עליו את התרומה ואין צ\"ל ברה\"י. \n", + "ומ\"ש כבר ביארנו. הוא בפרק י\"ג מהלכות אלו: \n\n" + ], + [ + "מי שישב ברשות הרבים וכו'. בפרק ה' דטהרות: \n\n" + ], + [ + "מי שאבד לו כלי וכו'. תוספתא דטהרות. \n", + "ומ\"ש אבד לו בר\"ה וכו'. משנה פ\"ח דטהרות: \n", + "כתב הראב\"ד או מקצתו טמא א\"א בתוספתא בר\"ה אבד ביום ומצא בלילה טמאים מדרס וטהורין טמא מת וברה\"י טמא מדרס וטמא מת. ולקמן אצל מ\"ש רבינו וכן מי שאבדו כליו ברה\"י ומצאן אפילו בו ביום הרי הם טמא מדרס וטמא מת כמו שביארנו כתב הוא לא ביאר כן למעלה אלא שאם אבד ומצא בו ביום אפילו ברה\"י טהורים וכן הוא במשנה ובתוספתא עכ\"ל: \n", + "והילך לשון המשנה המאבד ביום ומצא ביום טהור ביום ומצא בלילה בלילה ומצא ביום ביום ומצא ביום של אחריו טמא זה הכלל כל שעבר עליו הלילה או מקצתו טמא פירוש דביום אמרינן דסתמא אם היה אדם נוגע בו היה מגביהו כדרך כל מוצא אבדה אבל אם היה אבוד אפילו שעה אחת מהלילה אפשר שבאותה השעה דרסו עליו ולא ראוהו וז\"ל התוספתא המאבד והמוצא ברה\"י ועבר עליהם הלילה טמא מדרס וטמא מת בר\"ה ועבר עליהם הלילה טמאים מדרס וטהורים טמא מת ר\"ש מטהר וכו' ומודים חכמים לר\"ש במניח ושוכח וכו' ברה\"י שעבר עליהם לילה טמאים מדרס וטהורים מטמא מת ע\"כ ומדברי ר\"ש נראה דאינו גורס גבי רה\"י עבר עליו הלילה וכתב דמשום חומרת רה\"י דספיקו טמא לא מפלגינן בין יום ללילה ומתני' דקתני ביום ומצא ביום מיירי בר\"ה וכן נראה מדברי רבינו וכוונת הראב\"ד בהשגה הראשונה להשיג על רבינו שכתב דבר\"ה אם עבר עליו הלילה סתם וכתב ה\"ז בחזקת טמא דמשמע שהוא טמא מדרס וטמא מת כעין מ\"ש ברישא וליישב דברי רבינו נאמר דאדרבה מדברישא כתב טמא מדרס וטמא מת משמע דכשכתב סתם טמא אינו אלא טמא מדרס בלבד: \n", + "ובהשגה השנית משיג עליו שהוא לא ביאר כן למעלה וכו' ועוד דהמשנה ותוספתא הוו תיובתא למ\"ש שאם מצאם אפילו בו ביום טמאים: \n", + "ואני אומר שאני תמה על מ\"ש שהוא לא ביאר כן למעלה וכו'. שדבריו מבוארים באר הטב דברה\"י סתם וכתב ה\"ז טמא ולא חילק בין עבר עליו הלילה ללא עבר עליו כדמפליג בר\"ה. ומה שהקשה עליו מהמשנה אינה קושיא שמה ששנינו המאבד ביום ומצא ביום טהור פי' רבינו דהיינו דוקא בר\"ה אבל ברה\"י טמא ומה ששנינו בתוספתא המאבד והמוצא ברה\"י ועבר עליהן הלילה טמא דמשמע הא אם לא עבר עליו הלילה טהור י\"ל דברה\"י אפילו מאבד ומוצא ביום טמא ולא כתב ועבר עליהם הלילה אלא משום דבעי למיתני בסיפא דבר\"ה ועבר עליהם הלילה טמאים ור\"ש מטהר תנא ברישא גבי רה\"י ועבר עליהן הלילה טמאים לאשמועינן דאע\"ג דר\"ש פליג בסיפא מודה ברישא דמתניתין מסייעא לרבינו דקתני בדין שוטח כלים דבסמוך שאם נפלו והלך להביאם טמאים ולא מפליג בין יום ללילה וכן שנינו עוד שם נפל דליו לתוך בורו של עם הארץ והלך להביא במה יעלנו טמא מפני שהונח ברשות ע\"ה שעה אחת ולא מפליג בין יום ללילה: \n\n" + ], + [ + "הניח כלי או שכח וכו'. תוספתא פרק תשיעי דטהרות שם: \n\n" + ], + [ + "המאבד ומצא בתוך הבית וכו'. שם בתוספתא. וכתב רבינו שמשון דלא שכיחי התם עכו\"ם ועם הארץ בתוך הבית של חבר: \n\n" + ], + [ + "השוטח כלים וכו'. משנה פרק ח' דטהרות פירוש דהוי ככל ספק טומאה דבר\"ה טהור ברה\"י טמא וכ' רבינו שמא נגעו בהם טמאים פי' דלמדרס אין לחוש שאין דרך העוברים לדרוס על בגדים השטוחים לייבש אבל אפשר שנגעו בהם משא\"כ באבידה שאין רואים ודורסים עליה ולכך אין מקום לחלק בזה בין יום ללילה כמו באבידה וכשמשמרן אפילו נגיעה לא נגעי. \n", + "ומ\"ש וכן מי שאבדו כליו וכו'. תוספתא פ\"ט דטהרות: \n\n" + ], + [ + "שוטה אחת בעיר וכו' עד ואם לאו ישאלנה. טהרות פ\"ה פירוש כי השוטה אינה יודעת עתות וסתה ולכך תמיד היא בחזקת טמאה וכן הנכרית וכתב ר\"ש אבל איש שוטה לא שאין האיש רגיל בזיבות וגבי נכרית ה\"ה לעכו\"ם דעשאום כזבים. ובמשנה הזכירו כותית ורבינו השמיטה משום דעשאום כעכו\"ם ובכלל נכרית היא: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שישן בר\"ה וכו'. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "נגע בר\"ה וכו'. ג\"ז שם וכחכמים. \n", + "ומ\"ש ואם ראוהו חי וכו'. בתוספתא דטהרות פ\"ז: \n\n" + ], + [ + "המסוכן ברה\"י וכו'. משנה ריש פרק ו' דטהרות וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש מעשה באחד וכו'. תוספתא דטהרות פ\"ו: \n\n" + ], + [ + "טמא שהיה עומד ומדבר וכו'. משנה פ\"י דטהרות מי שהיה עומד ומדבר על שפת הבור וניתזה צינורא מפיו ספק הגיעה לבור ספק לא הגיעה ספיקו טהור ובתוספתא בסוף טהרות מסיים בה של שמן ספיקו טמא של יין ספיקו טהור מפני שהבל הבור קולטת ופירש ר\"ש כשניתזה הצינורא על שפת הבור של יין קולטה השפה ומונעה מלירד ובבור סיד שאינו מקבל טומאה אבל בבור של שמן שלפני הבד מתוך שהשמן מחליק ומצחצח טפת הצינורא מחלקת ויורדת עד למטה עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שני שבילין וכו' וכן השרץ וכו'. פ\"ה דטהרות: \n\n" + ], + [ + "שני שבילין אחד טמא וכו' וכן אם נטמאו בטומאה קלה וכו'. שם שני שבילין אחד טמא ואחד טהור וכו' שני ככרים אחד טמא ואחד טהור וכו' ובפרק קמא דפסחים עלה י' ובפרק שני דכתובות אמר רבי יוסי בבת אחת דברי הכל טמאים בזה אחר זה דברי הכל טהורים לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו רבי יוסי מדמי ליה לבת אחת ורבי יוסי מדמי ליה לזה אחר זה וידוע דהלכה כרבי יוסי. \n", + "ומה שכתב ואפילו ככר טמאה וכו'. שם בתוספתא רבי יוסי אומר טמא שאפילו טמאה שנתערבה במאה טהורות טמא: \n\n" + ], + [ + "ככר טמא שנתערב וכו'. תוספתא פ\"ו דטהרות שם: \n\n" + ], + [ + "שני שבילין אחד טמא וכו'. נדה פרק האשה (דף ס'): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל מקום שהוא רה\"ר וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n\n" + ], + [ + "ארבע אמות הסמוכות לר\"ה וכו'. פ\"ק דבתרא (דף י\"ב). \n", + "ומ\"ש וכן הכרמלית וכו'. בסוף פ\"ו דטהרות האצטוונית רה\"י לשבת ור\"ה לטומאה: \n\n" + ], + [ + "יש שם מקומות וכו' ואלו הם השבילים המפולשים וכו'. שם וכת\"ק ואיתא בפ\"ב דעירובין (דף כ\"ב ע\"ב). \n", + "ומ\"ש והבקעה המוקפת וכו'. דין הבקעה פ\"ו דטהרות שם ואיתא בפ\"ק דשבת (דף ו' ע\"ב) וכאוקימתא דרב אשי. \n", + "ומ\"ש ובסילקי וכו' והפורן וכו' וחצר שהרבים וכו'. פ\"ו דטהרות. \n", + "ומ\"ש וכן מבואות היורדים לים וכו' והבימוסות והמרחצאות. תוספתא פרק שלישי דטהרות. \n", + "ומה שכתב וכן כל העזרה וכו'. פירקא קמא דפסחים (דף י\"ח ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "גנות העיר וכו' עד רה\"י לכל. תוספתא דטהרות פ\"ז: \n\n" + ], + [], + [ + "הבקעה המוקפת גדר וכו'. פ\"ו דטהרות וכאוקימתא דרב אשי פרק קמא דשבת (דף ו' ע\"ב) ומייתי מתניתין דטהרות בפ\"ט דבתרא (דף קנ\"ג ע\"ב) ואמר רבא לא שאנו אלא שלא עברו עליה ימות הגשמים אבל עברו עליה ימות הגשמים רה\"י לכאן ולכאן: \n", + "ואלו הם ימות החמה וכו' ואלו הם ימות הגשמים וכו'. תוספתא דטהרות פ\"ז: \n", + "בין העגולים של ענבים וכו' עד שכנגדה. בסוף טהרות: \n\n" + ], + [ + "שאר כל המקומות וכו': \n\n" + ], + [ + "ויש מקומות שאינם רשות היחיד וכו': כיצד אילן שהוא עומד ברשות הרבים וכו' עד שהחנות רשות היחיד. טהרות פרק ו': \n\n" + ], + [ + "וכתב הראב״ד שהחנות רשות היחיד א״א הפירוש הזה חשך ולא אור ומה בין זה לזה אבל רישא וכו'. איני יודע למה חרד כל החרדה הזאת לומר שהפי' הזה חשך ולא אור ועוד מה זה שכתב ומה בין זה לזה והלא כבר ביאר רבינו מה בין זה לזה כשהוא חנות אחת טמא הרי כלל החנות דבר טמא שהוא מונח בר״ה ספק נכנס ונטמא ספק לא נכנס טהור כדין ספק טומאה ברשות הרבים אבל כשהם שתי חנויות אחת טמאה ואחת טהורה ונכנס ודאי לאחת מהם ואינו יודע לאיזו מהם הו״ל נכנס לרשות היחיד ואינו יודע אם נטמא דהוי ספק טומאה ברשות היחיד וטמא וכן מבואר בדברי רבינו בפירוש המשנה והוא פירושו של הראב״ד: וכן בקעה בימות הגשמים וכו'. בפרק ששי דטהרות וכחכמים ואיתא בפרק קמא דפסחים (דף י') ופרק חזקת (בבא בתרא דף נ״ה) ופרק בתרא דעבודה זרה (דף ע'): \n\n" + ], + [ + "מקום שהיה רשות היחיד וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "דברים שהם בר\"ה וכו'. תוספתא דטהרות פ\"ז: \n", + "וכתב הראב\"ד או בנייר ונתון לתוכה ספק נגע א\"א לא ידעתי מהו זה וכו'. ואני אומר שגירסת רבינו בתוספתא לא היתה כגירסת הראב\"ד והטעם מבואר שמאחר שהככר שהוא המקבל טומאה נתון לתוכה הרי הוא כרשות היחיד ועוד שכיון שהיא על כתיפו הוי כמונח ברה\"י כמו ששנינו בפרק רביעי דטהרות שני רוקים וכו' וכיון שהוא מונח על כתיפו הוי יש בו דעת לישאל וספיקו בכל ענין טמא ואי זה סופר טועה הגיה מדעתו בבא זו לחלק בין הכניס ידו לתוכה ללא הכניס מפני שבבבא ראשונה חילקו בכך ולא שת לבו לזאת דלא שייך לחלק בה בכך כמ\"ש ותמהני על אדוננו הראב\"ד ז\"ל שלא דקדק בכך ואפשר שמפני שהרגיש בכך לא כתב כלשון משיג אלא כמסתפק: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש היה זב רוכב על חמורו וכו' עד סוף הפרק. שם בתוספתא וכרבי יוסי מחבירו: \n", + "סליקו הלכות אבות הטומאות \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2b1df026dd6133995ee1ab879ede3bcaa39e7b00 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,1109 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Other_Sources_of_Defilement", + "text": [ + [ + [ + "הנבילה אב מאבות הטומאה. בריש כלים מני לה באבות הטומאה. \n", + "ומה שכתב ששיעורה בכזית. מפורש בכמה מקומות מהם פירקא קמא דאהלות ופרק העור והרוטב (חולין דף קי״ז ע״ב) ובתורת כהנים סוף פרשת שמיני יליף מדכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב לא בא אלא ליתן שיעור לנוגע ולנושא בכזית כמו האוכל ואיתיה פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ב ע״ב). ודקדק רבינו לכתוב מבשרה למעט עצמות כדאיתא בפרק ו' דעדיות (משנה ג') ובסוף פרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ז:) ובתורת כהנים פרשת שמיני: \n", + "ומה שכתב מטמא אדם וכלים במגע וכו'. בריש כלים ובתורת כהנים מייתי לה מדכתיב כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב והנושא את נבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב הנוגע יטמא עד הערב ואין הנוגע מטמא בגדים והנושא יכבס בגדיו מלמד שהנושא מטמא בגדים: \n", + "וכתב רבינו בפירקא קמא דכלים דע שאומרו יתברך יכבס בגדיו אין הכוונה בו שהוא יטמא הבגדים שהוא לבוש לבד אבל הכוונה שהוא יטמא אי זה בגד ילבש אותו או לא וכן שאר הכלים ולשון סיפרא מטמא שאר כלים כבגדים זולת כלי חרס שהוא לא יטמאהו זולת האב וכו' וזה אשר אמרנו שהוא מטמא בגדים וכלים בתנאי שיגע בהם והוא מחובר x בזב אשר טימאהו ויהיו אלו הכלים אז ראשון ולא שני לפי שהוא לא יטמא מפני נגיעתו לבד אבל מפני נגיעתו והוא לא פירש ממטמאיו אולם כאשר פירש ממטמאיו יהיה אז ראשון והוא ולד הטומאה ולא יטמא בגדים. ודבריו אלה מבוארים בסוף זבים הנושא את הנבילה מטמא שנים ופוסל א' פירש מטמא אחד ופוסל אחד. \n", + "ומה שכתב כמרכב הזב. כלומר כמו שהמרכב אינו מטמא בגדים במגע ומטמא בגדים במשא כמו שנתבאר בפרק ו' מהלכות מטמאי משכב ומושב: \n", + "כיצד אדם שנגע בנבילה וכו'. ואם נגע בבגדים אפילו בשעת מגעו בנבילה. נתבאר בסמוך. \n", + "ומה שכתב וכן כלים שעליו טהורים לפי שהוא ולד. כך היא הנוסחא האמיתית ולא כמו שכתב בספרים לפי שהן וטעות סופר הוא. \n", + "ומה שכתב ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס. בתורת כהנים הנושא יכבס בגדיו מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת\"ל טמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת\"ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס. \n", + "ומ\"ש ואפילו בשעת נשיאתו כמו שביארנו במטמאי משכב ומושב. פ\"ו: \n\n" + ], + [ + "אחד בהמה וחיה וכו'. בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע' ע״ב) יליף דנבלת בהמה וחיה בין טמאין בין טהורים מטמאים: \n", + "ושחיטת בהמה וחיה הטהורים מטהרתן. במשנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב ע״ב) דטריפה שחיטתה מטהרתה מטומאה. \n", + "ומ״ש ואפילו שחט חולין בעזרה וקדשים בחוץ. משנה בפרק חטאת העוף (זבחים דף ס״ח) שחט חולין בפנים וקדשים בחוץ אינה מטמאה בבית הבליעה. \n", + "ומ״ש ואם אירע פיסול בשחיטתה הרי זו נבילה וכו'. משנה בפרק השוחט (חולין דף ל״ב): \n\n" + ], + [ + "בהמה טמאה וחיה טמאה וכו'. במשנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב ע״ב): \n", + "וכל הנבילות וכו'. משנה פרק ד' דמעילה (דף ט\"ו): \n\n" + ], + [ + "מוח הרי הוא וכו'. מתבאר בפרק העור והרוטב עלה קכ\"ה: \n", + "ודם הנבילה אינו וכו'. בפרק בתרא דעדיות וכתב שם רבינו שכן הלכה ובפרק המנחות והנסכים (מנחות דף ק״ג ע״ב) א״ר יהושע בן בתירא שכך עשו מעשה. \n", + "ומ\"ש אלא הרי הוא כמשקין טמאים וכו'. כתב רבינו בעדיות בפ' הנזכר שכך נתבאר בירושלמי וכ\"כ רש\"י בפרק המוציא: \n\n" + ], + [ + "חלב בהמה טהורה וכו'. בס״פ חטאת העוף (זבחים דף ס״ט.) ובפרק בתרא דעוקצין. \n", + "ומ\"ש ואם הוכשר וכו'. בפרק בתרא דעוקצין: \n", + "והנוגע בחלב החופה את הכוליא וכו'. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ו): \n", + "אבל בהמה טמאה והחיה בין טהורה בין טמאה וכו'. בס״פ חטאת העוף (זבחים דף ע'): \n\n" + ], + [ + "הכוי חלבו מטמא כבשרו וטומאתו בספק וכו'. בפ\"ב דבכורים: \n\n" + ], + [ + "ואלו דברים שאין מטמאין וכו'. משנה פרק העור והרוטב (חולין דף קי״ז ע״ב). \n", + "ומ\"ש אפילו עיקרן הרך וכו'. שם בגמרא. \n", + "ומ\"ש בד\"א בזמן שפירשו מן הנבילה אבל הנוגע באחד מכל אלו כשהם מחוברים וכו' והוא שיהיה בבשר כזית וכו'. בס\"פ העור והרוטב: \n\n" + ], + [ + "האלל בין שפלטתו חיה וכו'. במשנה בראש פרק העור והרוטב מני אלל בהדי הנך דאין מצטרפין לטמא טומאת נבילות ומסיים בה רבי יהודה אומר האלל המכונס אם יש בו כזית במקום אחד חייב עליו ופירש\"י המכונס הנאסף במקום אחד דהואיל ואחשביה לא בטיל וחשיב הבשר נבילה וחייב עליו אם נגע ונכנס למקדש או אכל קדש ובגמרא (דף קכ\"א) מאי אלל ר\"י אמר מרטקא ר\"ל אמר בשר שפלטתו סכין וכו' ת\"ש רבי יהודה אומר האלל המכונס אם יש בו כזית במקום אחד חייבין עליו אמר רב הונא והוא שכנסו בשלמא למ\"ד בשר שפלטתו סכין היינו דכי איכא כזית מיחייב אלא למ\"ד מרטקא כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמא הוא אליבא דרבי יהודה כ\"ע לא פליגי כ\"פ אליבא דרבנן ופירש\"י והוא שכנסו וכו' אבל מתכנס מאליו כגון על ידי תינוקות שלא במתכוון לא: \n", + "וכתב הראב\"ד ואם כנסו והיה בו כזית א\"א לא נהיר דכי מעיינת בשמעתא וכו'. טעמו דרבי יהודה יחידאה הוא ולית הלכתא כוותיה והיאך פסק רבינו כמותו. ומ\"ש ורבי יהודה גופיה אליבא דרבי ישמעאל קמיירי היינו לומר דבההוא פירקא (דף קכ\"ד) תנן עור שהיו עליו כשני חצאי זיתים מטמא במגע אבל לא במשא דברי רבי ישמעאל ר\"ע אומר לא במגע ולא במשא וכו' מפני שהעור מבטלן ומסיק בגמרא דלרבי ישמעאל בין פלטתו חיה בין פלטתו סכין אין העור מבטלו ואמרינן בגמרא דרב הונא דאמר והוא שכנסו כרבי ישמעאל וכיון דקי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ה\"ל הא דרבי יהודה דלא כהלכתא. וליישב דעת רבינו י\"ל דמשמע לרבינו דכיון דרב הונא מפרש דברי ר' יהודה אלמא ס\"ל דהלכתא כוותיה ואין זה כדאי דהא אפשר דמפרש מילתיה דרבי יהודה לאו משום דהלכתא כוותיה אלא למשמע מיניה לרבנן דאפילו בשכנסו פליגי ועוד דאיתא בגמרא (דף קכ\"א ע\"ב) אמר רב הונא שני חצאי זיתים שישנן ע\"ג העור העור מבטלן ומסיק בגמרא דלר\"ע קאמר לאשמועינן דאפילו בפלטתו חיה סבר ר\"ע דהעור מבטלן והשתא איכא למימר כיון דרב הונא אמר מימריה אליבא דר\"ע אלמא דהלכתא כוותיה וטפי הוה עדיף למסמך על האי מימרא דרב הונא דאתיא כר\"ע דהלכה כמותו מחבירו מלמיסמך אאידך מימרא דאתיא כרבי ישמעאל דפליג אר\"ע וכרבי יהודה דפליג ארבנן וע\"ק שרבינו לקמן בסמוך פסק כר\"ע ולכך נראה לומר שסובר רבינו דר\"י כר\"ע נמי אתי דע\"כ לא טיהר ר\"ע אלא כשעודם בעור אבל אם כנסו טמא דליכא למימר ביה העור מבטלו כיון שעכשיו אינו בעור ואע\"ג דבגמרא לא משמע הכי דאהא דאמר רב הונא שני חצאי זיתים שישנן ע\"ג העור העור מבטלן קאמר ת\"ש רבי יהודה אומר האלל המכונס וכו' עד ורב הונא דאמר כר\"ע איכא למימר דאה\"נ דהוה מצי למימר דלא שייכא פלוגתא דרבי ישמעאל ור\"ע בדרבי יהודה דהתם בעודם בעור ודרבי יהודה שכנסו ואינו בעור אפילו ר\"ע מודה אלא שהשיב לו לפי דרכו שלא היה מחלק בין עודם בעור לכנסו ואינו בעור וכיון שחילוק זה מסתבר טעמיה נראה לרבינו לחלק בכך ומ\"מ עדיין הקושיא הראשונה במקומה עומדת למה פסק כרבי יהודה דיחידאה הוא וצ\"ל דטפי משמע דרב הונא סבר דהלכה כרבי יהודה כיון דאמר מילתיה אליביה דאי למשמע מיניה לרבנן טפי עדיף למימר על מלתייהו דרבנן והאלל אמר רב הונא אע\"פ שכנסו שלא היה מאריך בכך יותר מהשתא כי אמרה על רבי יהודה הילכך ודאי דסבר על רב הונא דהלכה כרבי יהודה: \n\n" + ], + [ + "ואלו בהמות וכו'. משנה פרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ב) ואע״ג דבההיא מתניתין מני בהדי הנך עור ראש העגל הרך ועור הפרסות השמיטם רבינו פה ובפ״ד מהמ״א משום דאמרינן בפרק הנזכר ובפרק אלו טרפות (חולין דף נ״ה) דיחידאה היא. \n", + "ומ\"ש ואם עשה בהם מעשה וכו' כיצד אוזן חמור וכו' עד כל זמן שלא טענה. שם בגמרא. \n", + "ומ\"ש הגיע זמנה לטעון וכו'. שם בעיא ולא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "המפשיט נבלת בהמה וכו'. משנה שם (דף קכ\"ג) המפשיט בבהמה ובחיה וכו' לשטיחה כדי אחיזה ולחמת עד שיפשיט את החזה המרגיל כולו חיבור לטומאה ליטמא ולטמא. ובגמרא כמה כדי אחיזה טפח כפול ודעת רבינו כשיטת הר\"י מאורלינ\"ש דלא מטמא אלא עד כדי אחיזה ולא כדי אחיזה בכלל ואמרינן בגמרא מכאן ואילך מאי אמר רב (טהור הטהור) טהור המופשט רב אסי אמר טפח הסמוך לבשר טמא ופסק רבינו כרב לגבי רב אסי ועוד דבגמרא מתיב על רב אסי מברייתות ושנינהו בשינויי דחיקי וכתב רבינו בפירוש המשנה שהמפשיט לשטיח יקרע קודם מזנבה עד צוארה ואח\"כ יפשיט ומפשיט לחמת הוא קורע העור בין שתי הרגלים מרגל לרגל ואח\"כ חותך מכל צד בסכין או בידו עד שיצא כל העור שלם בהיקפו ומרגיל הוא שיוציא העור כולו שלם ממקום הרגל בלתי חתך ולא קרע עד שאם יקשור מקום הרגלים ימלאו אותו מים ולכך זה הוא חיבור עד שלא ישאר בו כלום. \n", + "ומה שכתב וכן המפשיט בשרצים וכו'. שם רבי דוסתאי בן יהודה משום ר\"ש אומר המפשיט בשרצים חיבור עד שיפשיט את כולו. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כן דהא כיון דבלשון יחיד קתני לה משמע דרבנן פליגי עליה: \n", + "עור שעל הצואר וכו'. משנה שם (דף קכ\"ג) וכחכמים: \n", + "וכל עור שהוא חיבור וכו'. שם במשנה ליטמא ולטמא: \n\n" + ], + [ + "עור שיש עליו כזית נבילה וכו'. משנה שם (דף קכ\"ד). \n", + "ומ\"ש מפני שהעור בשערו. נמצא בספר כתיבת יד מפני שהעור ושערו שומר לבשר והיא גירסא נכונה. וציב פי' רבינו חוט דק שנתפשט מן העור הסמוך לבשר. \n", + "ומ\"ש בד\"א שפלטתו חיה וכו'. שם ואע\"ג דאיכא התם לישנא אחרינא פסק רבינו כי האי לישנא משום דאמרינן התם דכי אתא רבין וכל נחותי אמרו כי האי לישנא ופירש\"י מרודד דק וקלוש וארוך ורחב דכי מצרפת ליה הוי כזית ומיהו לא טרח איניש ומצרף ליה ומיהו פלטתו חיה דלאו איהו בטליה לא בטיל: \n\n" + ], + [ + "עור שיש עליו כשני חצאי זיתים בשר וכו'. משנה שם עור שיש עליו כשני חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע דברי רבי ישמעאל ר\"ע אמר לא במגע ולא במשא ומודה ר\"ע בכשני חצאי [זיתים] שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא ומפני מה ר\"ע מטהר בעור מפני שהעור מבטלן. ופירש\"י מטמא במשא שהרי נשא כזית נבילה. ולא במגע דא\"א ליגע ביחד ושתי נגיעות אין מצטרפות. לא במגע ולא במשא כדמפרש שהעור מבטלו. ומודה ר\"ע דאע\"ג דלא הוי כזית מעורה במקום אחד דלאו עור חיבור שהמסיט שני חצאי זיתים ביחד טמא. ובגמרא תניא בנבלתה ולא בעור שיש עליו שני חצאי זיתים יכול אף במשא ת\"ל והנושא יטמא דברי רבי ישמעאל ר\"ע אומר הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא ואיתא תו בגמרא אמר עולא שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם אפילו מוליך ומביא כל היום כולו טהור מ\"ט כתיב נשא וקרינן נושא בעינן נושא והוא דנישא בבת אחת וכו' ת\"ש מודה ר\"ע בכשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא אמאי והא לאו נישא הוא במרודד. ופירש\"י והוא דנישא שיהא כזית מחובר הניטל כולו כאחד בלא בית יד אחר. במרודד שיש כאן חצי זית ורחוק ממנו חצי זית ורצועות בשר מרודד מזה לזה ומחברתן עכ\"ל. ומדברי רבינו שכתב שאין חיבורי אדם חיבור נראה שאינו מפרש כן אלא שהוא מרודד בידים ודבוק זה בזה ומשמע דכי תנן מודה ר\"ע בכשני חצאי זיתים והסיטן שהוא טמא בהיסט קאמר דטמא ולא במגע והכי משמע נמי מדקתני ומודה ר\"ע משמע דמודה לרבי ישמעאל דמטמא במשא ואם כן קשה שזה היפך מאי דתניא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא וצ\"ל דלא אמרו כן אלא בתחובין בעור דוקא וכמבואר ברישא דברייתא וגם רבינו כשכתב שכל שאינו מטמא מן הנבילה במגע אינו מטמא במשא קאי אמאי דכתב ברישא עור שיש עליו כשני חצאי זיתי בשר נבילה העור מבטלן שאם לא תאמר כן נמצאו דבריו סותרים זה את זה תוך כדי דבור הילכך ע\"כ לומר כן: \n\n" + ], + [ + "בשר נבילה וכו'. פ\"ג דבכורות עלה כ\"ג וכר\"י ואע\"ג דאסיקנא בקשיא כיון דלא אסיקנא בתיובתא. \n", + "ומ\"ש לפיכך נצל מן הנבלה וכו'. בפכ\"ג ונזיר עלה נ' בעא מיניה אביי מרבא יש נצל לבהמה וקאמר דלמ\"ד טומאה חמורה עד לגר פשיטא דאין לה נצל כי תבעי למ\"ד טומאה חמורה עד לכלב ולא איפשיטא: \n", + "בשר נבילה שיבש וכו'. משנה ר״פ דם הנדה (נדה דף נ״ד ע״ב). \n", + "ומ\"ש ואפילו באוכלין טמאים אינו מטמא: \n\n" + ], + [ + "בשר נבילה שהיה סרוח וכו'. בפרק שלישי דבכורות עלה כ\"ג: \n\n" + ], + [ + "שליא של נבילה וכו'. משנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ז): \n", + "הקיבה והחלב של וכו'. בס״פ כל הבשר (חולין דף קי״ו ע״ב) אסיקנא דאע״ג דאין מעמידין בעור קיבת נבילה מעמידין בקיבת נבילה ובקיבה כשירה שינקה מהטריפה מ״ט חלב המכונס בה פירשא בעלמא היא: \n\n" + ], + [ + "בהמה ששפעה חררת וכו'. בפ\"ג דבכורות (דף כ\"א ע\"ב) ופירש\"י ברוב דם וגנונים שיוצאים עמו ומקשה בגמרא (דף כ\"ג ע\"ב) מאי איריא משום ביטול ברוב תיפוק לי דלא איתחזי כלל הא נמי איתחזי מעיקרא אגב אימיה ופירש\"י לאו סרוח מעיקרא היה דהא חזאי לגר אגב אימיה כל זמן שהיתה בבטן כלומר ולכך הוצרך לטעם ביטול ברוב: \n\n" + ], + [ + "נבלה שנתערבה בשחוטה וכו'. בפרק ג' דבכורות עלה כ\"ג תני רבי חייא נבילה ושחוטה בטילות זו בזו וכו' אמר רבי יוסי בר חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא ופירש\"י טעמא דמטמא במשא דהא מ\"מ הטומאה נשא ובפרק הקומץ עלה כ\"ג אמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוטה שא\"א לשחוטה שתיעשה נבילה ושחוטה אינה בטילה בנבילה שאפשר לנבילה שתיעשה שחוטה דלכי מסרחא פרחה טומאתה ורבי חנינא אמר איפכא ובעי עלה אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי מין במינו בטל אי אליבא דרבי יהודה הא אמר בתר חזותא אזלינן אידי ואידי מין במינו הוא אלא אליבא דרבי חייא דתני רבי חייא נבילה ושחוטה בטלות זו בזו רבי חייא אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי וכו' אי אליבא דר\"י כל מין במינו לא בטיל לעולם אליבא דר\"י וכי א\"ר יהודה מין במינו לא בטיל ה\"מ היכא דאפשר ליה למיהוי כוותיה אבל היכא דלא אפשר ליה למיהוי כוותיה בטיל ובהא קמיפלגי רב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן ורבי חנינא סבר בתר בטל אזלינן ופירש\"י נבילה בשחוטה אם יש שתי חתיכות שחוטה ואחת נבלה ואין ידוע אי זו היא בטלה בהן שאם נגע באחת החתיכות אינו טמא דאמרינן שחוטה היא. שא\"א לשחוטה שתעשה נבילה והו\"ל מין בשאינו מינו ובטל לדברי הכל. ושחוטה אינה בטילה בנבילה אם יש שתי חתיכות נבילה ואחת שחוטה ביניהן אינה בטילה ואם נגעה אחת בתרומה אינה נשרפת עליה אלא תולין דשמא זו היא השחוטה. שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה לקמיה מפרש טעמיה דרב חסדא דאזיל בתר מבטל הואיל וא\"א לרוב להיות כמועט הוי כמין בשאינו מינו ולא אזלינן בתר בטל דאע\"ג דאיפשר למועט להיות כמרובה הוי כמין בשאינו מינו. בטלות זו בזו ורבי חנינא ורב חסדא מפרשי טעמא דרבי חייא דרב חסדא סבר נבילה בשחוטה א\"ר חייא ולא שחוטה בנבילה: \n", + "וכתב הראב\"ד אבל הנבילה אפשר א\"א חסרון דעת אני רואה בכאן דכולה מילתא במנחות אליבא דר\"י היא וכו'. טעמו לומר דכיון דקי\"ל כרבנן לא היה לו לכתוב טעם האמור אליבא דר\"י ועוד למה כתב כרב חסדא כיון דרבי חנינא פליג עליה ואפשר לומר דלרווחא דמילתא כתב רבינו דאפילו למאן דס\"ל כר\"י דמין במינו לא בטיל מודה בהא ובפלוגתא דר\"ח ורב חסדא כתב כרב חסדא דבתרא הוא: \n", + "והר״י קורקוס ז״ל כתב דמאחר דבפרק משילין (ביצה דף ל״ח ע״ב) ובפ״ג דבכורות מייתי להא דרב חסדא ולא הזכירו שם שהיא אליבא דר״י וגם מדקאמר הכי איהו בסתמא משמע דלהלכה אמר כן יש לדחוק לומר דע״כ לא מסקינן בפרק הקומץ דאליבא דר״י קאמר ולא אליבא דרבנן אלא משום דהוה ס״ל דבטל לגמרי קאמר בין למגע בין למשא ולפ״ז הוי ביטול זה ביטול גמור ככל ביטול איסורין וכיון שכן לרבנן אין לחלק בדין ביטול אבל כיון דאסיקנא דדוקא במגע לא מטמא אבל במשא מטמא דטומאה כמאן דאיתא דמי א״כ אין ביטול זה כשאר ביטול דחשיב הדבר הבטל כמאן דליתיה משמע דסברי דלענין טומאה אין לומר ביטול ברוב כמו בשאר איסורין וכמו שכתבו שם התוספות למאי דמפרש לה בנימוחו מעתה אפשר דאפי' רבנן מודו דדוקא היכא דאפשר להיות כמוהו הוא דבטל ביטול זה אבל כשא״א להיות כמוהו לא בטיל ויהיה דין מגע בזה כדין משא לר״י כמה שאפשר להיות כמוהו עכ״ל: \n", + "ומדברי רבינו שכתב ואין הכל מטמא במגע משמע שאפילו נגע בכל הזיתים ביחד טהור ויש לתמוה מאי שנא ממשא וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שהטעם שכיון שהטומאה על ידי נגיעת בשרו בטומאה וכל זית הוא בפני עצמו חשיבא כל נגיעה באפי נפשה כי כל נגיעה ונגיעה מחולקת היא לבדה ובכל זית יש נגיעה בפני עצמה כי הבשר הנוגע בזית זה אינו הנוגע בזית זה וחשיב כנוגע וחוזר ונוגע אבל נושאו ביחד אין מקום לחלק הזיתים ולעשותו כנושא כל זית בפני עצמו וקל להבין כך נראה לי דעת רבינו עכ\"ל. ואם תאמר מ\"ש דבחררת דם דבסמוך דמשום ביטול ברוב אינה מטמאה לא במגע ולא במשא והכא אין ביטול ברוב מועיל אלא למגע ולא למשא ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל דחררת דם שאני שבטל ביטול כי נתערבה החררה בדם וגנונים ונמחית בהם והוי הכל כמו הדם והגנונים ואין כאן עוד דבר שיטמא אבל כאן אין לומר כן דבאפי נפשה קאי אלא שאינה ניכרת: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בהמה או חיה שנשחטה וכו'. משנה בפרק העור והרוטב (חולין קי״ז:). \n", + "ומ\"ש נחרה והרי היא מפרכסת ואבר הפורש וכו' ובשר הפורש וכו'. ברייתא שם (דף קכ\"א ע\"ב). \n", + "ומ\"ש וכן טהורה שנפסלה בשחיטתה וכו'. הכי משמע התם דכל שאינה ניתרת באותה שחיטה דומיא דשחט רוב שנים אינה מטמאה אפילו טומאת אוכלין בעודה מפרכסת: \n", + "חלק הבהמה לשנים וכו' עד לכל דבר. בפ\"ב דחולין עלה כ\"א: \n\n" + ], + [ + "בהמה שמת עוברה וכו'. משנה פרק בהמה המקשה (חולין דף ע' ע\"ב) וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "בשר הפורש מבהמה וחיה עד כנבלה. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב). \n", + "ומ״ש בין טמאים: אחד אבר מן החי וכו' או אבר הפורש מן השליל שבבטנה. בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב) הוציא ידו וחתכו ואח״כ שחט את אמו שבחוץ טמא פירש אותו אבר שחתך טמא: \n", + "האיברים אין להם שיעור וכו'. בפרק קמא דאהלות. \n", + "ומ״ש והוא שיהיה האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות. בס״פ העור והרוטב (חולין דף קכ״ח). \n", + "ומ\"ש ויהיה עליו בשר כדי להעלות ארוכה. בפ\"ק דכלים גבי אבר מן החי מן האדם ומשמע דה\"ה לאבר מן החי מן הבהמה והכי אמרינן בפרק העור והרוטב. \n", + "ומ\"ש או חסר עצמו טהור. בפ\"ו דעדיות (משנה ג') ובפ\"ב דאהלות גבי אבר מן החי מן האדם ונתבאר בפ\"ב מהלכות טומאת מת ובתוספתא פ\"ק דאהלות תני דה\"ה לאבר מן החי מן הבהמה: \n\n" + ], + [ + "הכוליא והלשון והשפה וכו'. בסוף פרק העור והרוטב יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא וכו' עד כוליא וניב שפתים איכא בינייהו ומדכתב רבינו ויהיה האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות משמע דפסק כרבי ויש לתמוה למה לא פסק כרבי עקיבא מחבירו ועוד קשה דכיון שפסק כרבי הו\"ל למעט ארכובה כמו שמיעט כוליא ולשון ושפה וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "האבר והבשר המדולדלין וכו'. משנה פרק העור והרוטב (דף קנ\"ז). \n", + "ומ\"ש נשחטה הבהמה וכו'. שם במשנה פלוגתא דר\"מ ור\"ש ופסק כר\"מ: \n", + "וכתב הר״י קורקוס ז״ל שטעמו משום דבפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ו ע״ב) אמרינן ר״מ ור״ש הלכה כדברי מי וסלקא בתיקו הילכך נקטינן כדברי המחמיר כמו שכתוב בהלכות עולם ועוד דהתם בעי רבה בהמה בחייה מהו שתעשה יד לאבר והיינו אליבא דר״מ גם בפרק בהמה המקשה מוכיח שהלכה כר״מ: \n", + "כתב הר\"י קורקוס כבר נתבאר דבשר הפורש מן החי אין בו טומאת נבילות ומה שהזכיר רבינו בשר מדולדל משום סיפא דקאמר דהוי כשאר אוכלים אפילו בעודה במקומה מחוברים הזכירו והוא הנזכר במשנה עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש ואינם מטמאים כנבילה וכו'. שם בגמרא. \n", + "ומה שכתב אבל אם מתה הבהמה וכו'. שם במשנה פלוגתא דרבי מאיר ורבי שמעון ופסק כרבי מאיר וכדבסמוך. \n", + "ומה שכתב ומה בין אבר מן החי וכו'. שם ברייתא. \n", + "ומה שכתב וזה וזה שוין לשיעור. כלומר דמטמאין בכל שהן ושצריך שיהיה בהם בשר וגידים ועצמות ויהיה עליו בשר כדי להעלות ארוכה נוסחא אחרת מצאתי בדברי רבינו שכתוב בה וזה וזה אין לו שיעור היא נוסחא נכונה: \n\n" + ], + [ + "טריפה שנשחטה וכו'. משנה בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב:). \n", + "ומ\"ש וכן השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת וכו'. משנה שם: \n", + "מצא בה בן ח' חי נטרף וכו'. א״א לפרש דאשוחט את הבהמה קאי דהא תנן בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ד) השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או מת [או בן תשעה מת] קורעו ומוציא את דמו כלומר ומותר באכילה שאין צריך שחיטה דשחיטת אמו מטהרתו אלא בשלא שחטה מיירי או ששחטה ונתנבלה בידו וקרעה ומצא בה בן ח' שאין שחיטה מטהרתו וכדתנן התם (דף ע״ב:) בן שמונה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין למינו שחיטה. אבל קשיא לי מ״ש נטרף אע״פ שנשחט אחר שנטרף אין שחיטתו מטהרתו מאי איריא נטרף אפילו לא נטרף נמי ונ״ל דהכי קאמר קרעה ומצא בה בן שמונה חי נטרף כלומר דינו כטריפה שאע״פ שהוא אסור באכילה אינו מטמא כל זמן שהוא חי ואם נשחט כיון שאין למינו שחיטה לא חשיבא שחיטה והו״ל נבילה, אבל לשון אחר שנטרף אינו נוח לי לפירוש זה דמאי אחר הרי טריפה הוא מתחלתו וצ״ל דמשום דאילו לא קרעה אלא שחטה או היה ממתין עד שתלד לא היה שם טריפות שייך לומר אחר שנטרף כלומר אחר שקרעה שהרי בכך נטרף: \n", + "לפיכך ולד בהמה וכו'. זה נלמד ממה שנזכר בסמוך בבן ח' שגם זה אין למינו שחיטה כל זמן שלא עברו עליו שבעה ימים גמורים כמבואר בפרק [רביעי] מהמ״א ובפרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ד ע״ב) כל ששהה שמנה ימים בבהמה אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שאפשר שלכך כתב רבינו אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה פירוש שאינו ודאי טהור אבל גם אינו ודאי נבילה וז\"ש שהוא כנפל: \n\n" + ], + [ + "השוחט את הבהמה וכו'. בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ה ע״ב) וכר״י אליבא דרבנן. \n", + "ומה שכתב ואם נתנבלה אמו וכו'. זה פשוט שמאחר שאין שחיטת אמו מטהרתו הרי הוא חי ואין החי מתטמא וכו': \n", + "כתב הר\"י קורקוס ז\"ל כתב רבינו בהלכות מאכלות אסורות שאם שחט טריפה ומצא בה בן תשעה חי צריך שחיטה להתירו ולא ביאר רבינו בזה מה יהיה דינו לענין אם מת קודם שנשחט כי מהסוגיא דשם נראה שאם מת טהור מלטמא אף על פי דלענין אכילה בעי שחיטה לענין טומאה נטהר בשחיטת אמו וכן מתבאר גם בפרק כיסוי הדם ונראה שהוא בכלל מה שכתב רבינו טריפה שנשחטה וכו' דכי היכי דטיהר אותה אף על פי שאסורה באכילה גם כן הדין בעובר. ומ\"ש עליה וכן השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת היינו אפילו טריפה ועל מ\"ש קודם קאי וכן מ\"ש \n", + "כאן ואם מת קודם שיפריס אפי' כשהאם טריפה מיירי כי שחיטת טריפה ושחיטת כשירה לענין טומאה שוים הם מקרא דוכי ימות מן הבהמה דאף על גב דאין מועילה לטהר מידי נבילה בכשרה מטהרת בין היא בין העובר דכגופה דמי וקרוב לזה יתבאר בסמוך גבי אבר שיצא לחוץ, ומכל מקום מ\"ש ואם מת קודם שיפריס לא קאי אאם נתנבלה כי אין שם שחיטה כלל ולא קאי אלא אשוחט את הבהמה ומצא בה וכו' והוא במשנה פרק בהמה המקשה כתנא קמא עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "טריפה שנשחטה. בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ג): \n\n" + ], + [ + "בהמה המקשה לילד וכו'. משנה שם (דף ע\"ב) וכחכמים: \n", + "הוציא העובר את ידו וכו'. שם עלה ס\"ט: \n\n" + ], + [ + "שחיטת עכו\"ם נבילה וכו'. משנה בריש חולין (דף י\"ג). \n", + "ומ\"ש ואפילו ישראל עומד ע\"ג ואם שחט בסכין יפה. פשוט שם דישראל עומד על גביו לא אמרו אלא בחש\"ו. \n", + "ומ\"ש אחד העכו\"ם ואחד הכותי. שם עשאום כעכו\"ם גמורים לכל דבריהם. \n", + "ומ\"ש ואחד גר תושב. טעמו דכל שלא קיבל עליו כל המצות לא יצא מכלל עכו\"ם: \n", + "ומ\"ש וקרוב זה בעיני שאף זה מד\"ס וכו', כתב עליו הראב\"ד זו אחת מסברותיו וכו'. ואני שמעתי ולא אבין מ\"ש ואין מטמאין ואין מיטמאין דאטו אנן מטמאין בטומאת העכו\"ם וטהרתן עסקינן שיטעון עליו כן. וכן מ\"ש כי הם כבהמות מה ענין זה לששחיטתן תהא מטמאה במשא דהא אפשר דשחיטת קוף נמי לא תטמא במשא כיון דשם שחיטה עליה ושוב אין כאן מי שיחשוב אותם לכלום. אבל אי קשיא על דברי רבינו הא קשיא שכתב שבגלל ע\"ז נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן שזו מנין לו שהרי איסור שחיטתן מדכתיב וזבחת נפקא ואף שחיטת קוף ממקרא זה נאסרה כמו שאמרו בתוספתא ריש חולין וזבחת ואכלת ולא שזבח העכו\"ם ולא שזבח הקוף ואין זה ענין לע\"ז ומזה ימשך טומאתם דכל שאינה זבוחה על ידי ישראל הרי היא כמתה בלא שחיטה ונבילה היא ואפשר שמפני שהרגיש רבינו בזה כתב וא\"א לחייב כרת על טומאה זו על ביאת מקדש ואכילת קדשיו כלומר לחייבו עליהם קרבן אלא בראיה ברורה כלומר שאע\"פ שיש לטעון עליו כמו שכתבתי מ\"מ כיון שיש לומר דלא נאסרה אלא בגלל ע\"ז א\"א לחייבו קרבן על טומאה זו על ביאת מקדש כדין החייב כרת על ביאת המקדש בטומאה שהוא ודאי מן התורה והיותר קרוב בעיני רבינו שהוא מד\"ס ומשום לתא דע\"ז ולטעמיה אזיל שכתב בפ\"ד מהלכות שחיטה עכו\"ם ששחט שחיטתו נבילה ולוקה על אכילתו מן התורה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו עכו\"ם שאינו עובד ע\"ז שחיטתו נבילה ולפי דעתו ז\"ל מה שאמרו בתוספתא דוזבחת ואכלת ולא שזבח העכו\"ם ולא שזבח הקוף אסמכתא בעלמא היא: \n\n" + ], + [ + "קוליית הנבילה וכו'. משנה וגמרא פרק העור והרוטב עלה קכ\"ה: \n\n" + ], + [ + "קולית שחישב עליה לנוקבה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא דמחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי ורבינו שכתב שהוא ספק נראה שהיה לו גירסא אחרת. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שאפשר שלא סמך רבינו על אותו פשיטות משום דבפרק טבול יום אמרו דמחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי ומשמע דה\"ה למחוסר נקיבה וה\"ז ספק: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "נבלת העוף הטהור וכו'. כל זה בת\"כ פרשת אחרי מות ומייתי קצתו בפ\"ה דזבים וקצתו בפרק חטאת העוף ובפרק יוצא דופן. \n", + "ומ\"ש היה נוגע באדם ובכלי חרס וכו'. בת\"כ שם יכול יטמא אדם וכלי חרס ת\"ל בגד בגד הוא מטמא ולא אדם וכלי חרס. \n", + "ומ\"ש ואחר שבלע אינו מטמא שאר כלים וכו'. בתורת כהנים שם: \n\n" + ], + [ + "אין נבילת העוף הטהור צריכה מחשבה. פשוט בפרק בא סימן עלה נ': \n", + "חישב עליה לאכילה וכו'. בריש טהרות נבילת עוף טהור צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר והיינו דוקא בכפרים אבל בשווקים אינה צריכה מחשבה ולא הכשר כמו ששנינו בפ\"ג דעוקצין: \n\n" + ], + [ + "פרה אדומה וכו'. כתב הראב״ד א״א בחיי ראשי כאשר עיינתי את הדברים במקומם וכו'. ביאור הדברים דגרסינן בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ה) ת״ר פרים ופרה ושעיר המשתלח וכו' עד צריכים הכשר טומאה ממקום אחר ופירש״י צריכין הכשר טומאה ממקום אחר הא דתנא דבי רבי ישמעאל ה״ק כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר טומאה ממקום אחר שיגע בשרץ או בנבילה ולא שיטמאו מאליו אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה א״צ ליגע בטומאה ומטמא טומאת אוכלים מאליו כגון פרה ופרים אבל חזי לטומאה מיהת בעלמא בעינן ולא ב״ח דלא אשכחן בבהמות בעלי חיים מטמאים ולפי פי' זה בין פרה ופרים בין נבילת עוף טהור א״צ ליגע בהם טומאה ולהאי פירושא ניחא מ״ש רבינו בנבילת עוף טהור שאף ע״פ שלא נגעה בהם טומאה מטמאים טומאת אוכלים אבל קשה מ״ש בפרה ופרים שצריכים ליגע בטומאה: \n", + "והראב\"ד מפרש דה\"ק האי דאמר רבי ישמעאל שסופו לטמא טומאה חמורה א\"צ הכשר היינו לומר שיהיו ראויים לקבל טומאה לומר דא\"צ הכשר מים אבל לעולם צריך הכשר טומאה ממקום אחר דהיינו דכל זמן שלא נגע בהם אינם מטמאים טומאת אוכלים ושעיר אינו מקבל טומאה משום דחי הוא ועל זה כתב דנהי דלהאי פירושא ניחא מ\"ש רבינו בפרה ופרים אבל קשה מ\"ש בנבלת עוף טהור שאע\"פ שלא נגע בה טומאה מטמא טומאת אוכלים ואח\"כ הקשה עוד דאע\"ג דלפום הכי סוגיא דזבחים ניחא האי פירושא בדרבי ישמעאל וכדאמרן סוגיין בעלמא דרבי ישמעאל א\"צ לא הכשר מים ולא הכשר שרץ ותיקשי ליה לרבינו בפרה ופרים מדרבי ישמעאל ולשון נמי שכתב אינו נוח לי דלא הוי מעין מ\"ש לעיל אלא איפכא: \n", + "וליישב דעת רבינו י\"ל שרבינו מפרש דרבי ישמעאל אין צריכין הכשר טומאה ולא הכשר שרץ קאמר מיהו היינו דוקא בנבלת עוף דנקט וכל כיוצא בה שהן מטמאין אדם במגע לאפוקי פרה ופרים שאינם מטמאים אלא המתעסקים בהם ולא את הנוגעים בהם בלא מתעסקים דכגון אלו צריכים הכשר שרץ שיקבלו טומאה ממנו ואז יטמאו אוכלים ומשקים ושעיר המשתלח שאינו מטמא טומאה מפני שהוא חי אינו מטמא אוכלים ומשקים ומה שאמרו צריכים הכשר טומאה ממקום אחר ה\"פ אע\"פ שאמר רבי ישמעאל שמי שסופו לטמא טומאה חמורה א\"צ הכשר שרץ היינו דוקא במי שיש לו הכשר טומאה ממקום אחר דהיינו שהוא מטמא הנוגעים בו אפילו בלא מתעסקים לאפוקי פרה ופרים שאינם מטמאים את הנוגעים בהם בלא מתעסקים. אחר שכתבתי זה מצאתי לרבינו בפירוש המשנה בסוף זבים אמתני' דהנוגע בשרץ שדקדק לשון כיוצא בזה: \n\n" + ], + [ + "כזית מנבלת הבהמה וכו'. בפרק יוצא דופן עלה מ\"ב וכרבא. \n", + "ומ\"ש או שהכניסו לתוך בליעתו וכו'. ג\"ז שם וכרבא: \n\n" + ], + [ + "הכורך כזית וכו'. תוספתא פ\"ה דזבים. והטעם נראה דהיינו משום דכיון דחזרת מין מאכל הוא מין במינו אינו חוצץ משא\"כ בסיב וכ\"כ ר\"ש: \n\n" + ], + [ + "הבולע נבלת העוף הטהור וכו'. בת\"כ פרשת אחרי מות יכול אם הקיאה תהא מטמאה בגדים דרך יציאתה ת\"ל אשר תאכל בדרך אכילתה היא מטמאה ואינה מטמאה דרך יציאתה: \n\n" + ], + [ + "מעי של נבלת העוף הטהור וכו'. כתב הראב\"ד זו המימרא לא מצאתי בשום מקום וכו' בפרק רבי ישמעאל דאמר אילפא ביצי נבילת עוף טהור מקצתן בחוץ וכו' והתוספות כתבו בפרק רבי ישמעאל עלה ע' על הא דאילפא שר\"ת מצא בספר ר\"ג מעי נבלת עוף טהור מקצתו בחוץ וכו' ומפרש רבינו דהיינו לומר שאם יש בבית הבליעה כזית טמא ואף על פי שלפי זה קשה האי דמסיים בה מבחוץ אינו מטמא בגדים דמאי קמשמע לן י\"ל דה\"ק אף על פי שמקצתו בחוץ במקום שאינו מטמא קצתו אחר שהוא בבית הבליעה מטמא והר\"י קורקוס ז\"ל האריך להקשות על פירוש רש\"י ופירוש רבינו תם ולהכריח פירוש רבינו: \n\n" + ], + [ + "בלע ממנה אבר שלם וכו' אפילו נטל צפור וכו'. תוספתא בסוף זבים שם ואיתא בפרק גיד הנשה (חולין דף ק״ב) לענין איסור אכילה: \n\n" + ], + [ + "הכנפיים והנוצה וכו'. בריש טהרות (פ\"א משנה ב). \n", + "ומה שכתב שהחרטום והצפרנים מצטרפין. גם זה שם. \n", + "ומה שכתב דהיינו דוקא במקומות הרכים הקרובים מן הבשר. בפרק העור והרוטב עלה קכ\"א. \n", + "ומה שכתב ראשי אגפיים וראש הזנב. בריש טהרות שם וכתנא קמא. \n", + "ומה שכתב והעצמות אפילו הרכות. משום דראשי אגפיים וראש הזנב וחרטום וצפרנים מיתנו בריש טהרות בהדי הדדי וכי היכי דחרטום וצפרנים מיירי במקומות הרכים ראשי אגפיים וראש הזנב נמי מיירי בהאי גוונא: \n\n" + ], + [ + "האוכל מנבלת העוף הטהור מן העצמות וכו'. בפרק קמא דביצה עלה ז'. \n", + "ומ\"ש בעצמות הרכים. משום דאל\"כ פשיטא דלאו בני אכילה נינהו כלל. \n", + "ומ\"ש ומן הדם. תוספתא סוף זבים. \n", + "ומ\"ש אבל האוכל מן האשכול של ביצים וכו'. בפרק קמא דביצה. ופירש\"י שלל של ביצים כשהם כבושים ושלולים וקבועים בשדרה. מן האשכול מבשר השדרה שהביצים אדוקים שם. \n", + "ומ\"ש או שהמחהו בחמה וכו'. פ\"ק דביצה ותוספתא בסוף זבים ובפ' העור והרוטב: \n\n" + ], + [ + "נבלת העוף הטהור וכו'. בפרק ח' דטהרות (משנה ו) גבי גוזל שנפל לגת ופרק שביעי דנזיר דף נ' ופרק שלישי דבכורות דף כ\"ג נתבאר דאפילו טומאה קלה חלה עד לכלב. \n", + "ומה שכתב וכן אם יבשה וכו'. נתבאר בפרק ראשון. \n", + "ומה שכתב והאוכל נצל של נבילת העוף הטהור ה\"ז טהור. אף על פי שבנצל של בהמה כתב בפרק א' שהוא ספק כתב כאן שהוא טהור משום דמשמע ליה דכיון דבנזיר פרק ז' איבעיא להו אם יש נצל לבהמה משמע דבעוף פשיטא ליה דאין נצל דאל\"כ הכי הוה ליה למיבעי נצל בשאר ב\"ח או לא: \n\n" + ], + [ + "עוף טהור שנטרף וכו'. במשנה בס״פ חטאת העוף (זבחים דף ס״ט) כרבי יוסי ורבי מאיר לגבי רבי יהודה. \n", + "ומה שכתב ואפילו נשחט בעזרה. גם זה שם שחט חולין בפנים וקדשים בחוץ אינם מטמאות בבית הבליעה. \n", + "ומ\"ש ואם נמלק ונמצאת טריפה וכו'. שם במשנה ודלא כרבי מאיר. \n", + "ומ\"ש והמולק חולין בפנים או שמלק קדשים בחוץ וכו'. שם במשנה (דף ס\"ח ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "המולק קדשים בפנים וכו'. שם בברייתא (דף ס\"ט): \n", + "כיוצא בו עגלה ערופה וכו'. סוף פרק חטאת העוף (זבחים דף ע' ע״ב): \n\n" + ], + [ + "נבילת העוף הטמא טהורה וכו'. בריש טהרות (פרק א' משנה ג') וממה שכתב רבינו הרי היא כאוכלים טמאים משמע דאפילו לא נגע בה שרץ הם טמאים וכן משמע מדבריו בפירוש המשנה וקשה על זה דהא אמרי' דדוקא מי שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר שרץ ונבילת עוף טמא אין בה שום טומאה אלא שמוכנת לקבל טומאה על ידי מחשבה והכשר כשאר אוכלים וכן כתב ר\"ש וכן נראה מדברי רש\"י בשלהי גיד הנשה (חולין דף ק\"ב) ד\"ה ה\"ג וכן כתב ה\"ר עובדיה ז\"ל ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שבכלל מה שכתב רבינו והוכשרה הוי הכשר מים ונגיעת שרץ כי כן נקרא הכשר שרץ והדעת מכריע דכיון דבעינן הכשר מים היינו לקבל טומאה להבא אם יגע בה שרץ כי על ידי מים לבד תיעשה אוכל [ולא] טמא למפרע וגם מדברי רבינו יש להוכיח כן כי גבי נבילת עוף טהור כתב אף על פי שלא נגע בטומאה אחרת וכאן לא כתב כן עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אחד העוף הטהור ואחד העוף הטמא וכו'. בת\"כ פרשת שמיני על פסוק ולאלה תטמאו: \n\n" + ], + [ + "אבר מן המת מן העוף וכו'. כתב כן להבדיל בין אבר מן המת ואבר מן הנבילה לאבר מן השרץ שאין להם שיעור ולמד כן מדלא הזכיר התנא אלא אלו גבי הא דתנן בפרק קמא דאהלות (משנה ז') האיברים אין להם שיעור: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שמנה שרצים האמורים בתורה וכו': \n\n" + ], + [ + "השרץ אב מאבות הטומאה וכו' עד ואינו מטמא במשא. בריש כלים. \n", + "ומה שכתב והנוגע בו אינו מטמא בגדים בשעת מגעו. פשוט שהרי אין כתוב בהם שהנוגע בהם יכבס בגדיו אלא הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב. \n", + "ומה שכתב ושיעור טומאתו בכעדשה. בתורת כהנים ובשלהי פירקא קמא דחגיגה (דף י\"א) ובפרק כהן גדול ונזיר (דף נ\"ב). \n", + "ומה שכתב וכל השרצים וכו'. משנה פרק ד' דמעילה [דף ט\"ו]: \n\n" + ], + [ + "האיברים אין להם שיעור וכו'. בפרק קמא דאהלות: \n", + "אבר מן השרץ כברייתו וכו'. זהו פירוש מה ששנינו האיברים אין להם שיעור: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש והוא שיהיה בבשר שעליו או במוח שבעצם כדי להעלות ארוכה. מתבאר בפרק העור והרוטב עלה קכ\"ה: \n\n" + ], + [ + "בשר מן החי הפורש וכו' עד ואם פירשו מן החי טהורים. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב): \n\n" + ], + [], + [ + "דם השרץ כבשרו ומצטרף בכעדשה. משנה פ\"ד דמעילה (דף נ\"ד שהוא י\"ז): \n", + "ומ\"ש כל זמן שהוא מחובר בבשר. שם בגמרא אמר רב חנין וכו' ומפרש רבינו דהיינו לומר דדוקא בעוד הדם בשרץ אבל אם פירש הדם מן השרץ אינו מצטרף: \n\n" + ], + [ + "עצמות השרץ וגידיו וצפרניו טהורים. בת\"כ מנבלתם ולא מן העצמות ולא מן השינים ולא מן הצפרנים. \n", + "ומ״ש וגידיו: ועור החולד והעכבר וכו'. משנה וגמרא בפ' העור והרוטב (חולין קכ״ב ע״א ע״ב) וכתנא דמתני': \n\n" + ], + [ + "קוליית השרץ וכו': \n\n" + ], + [ + "ביצת השרץ המרוקמת וכו'. משנה וגמרא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ה ודף קכ״ו ע״ב) ושנינו בתוספתא דחולין פ״ח כמה היא ריקומה כדי שיראה השרץ מתוכה: \n\n" + ], + [ + "השרץ שחציו בשר וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ואם השריץ ע\"פ כולו וכו'. יש לתמוה דבגמרא משמע איפכא בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא לת\"ק: \n", + "והר\"י קורקוס ז\"ל כתב הדבר מוכרח שדברי רבינו כר' יהודה או שסובר דלמאן דמתני לדריב\"ל אסיפא דהיינו על דברי רבי יהודה משמע שסובר דהלכה כמותו כיון שמפרש דבריו ואין זה מוכרח או אפשר שסובר שאינו חולק על ת\"ק וקצת משמע כן מדקאמר בלשון רישא וסיפא וגם זה דוחק אם לא שהיתה לרבינו גירסא אחרת ולמדו שם בברייתא חציו בשר וחציו אדמה מדכתיב בשרץ דמשמע כל שהוא משריץ ואפשר דעל ברייתא זו סמך דכיון דמרבינן כל שהוא משריץ מינה שכל שהוא חציו לארכו כולו הוא משריץ וכולו מטמא אפילו נגע באדמה ואפשר דלנוגע בבשר לא איצטריך אלא לנוגע באדמה שכל שמקצתו בשר חשיב כולו שרץ וא\"כ מתניתין לפ\"ז בלא השריץ אלא שלפ\"ז קשה אדריב\"ל ועדיין צ\"ע עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בשר השרץ שנפסד וכו'. נתבאר בפ\"א. \n", + "ומ״ש יבש וכו'. משנה בפרק דם הנדה (נדה דף נ״ד ע״ב). \n", + "ומ״ש אפילו כאוכלים טמאים אינו מטמא. ומ״ש במה דברים אמורים במקצת השרץ וכו'. בפרק דם הנדה (נדה דף נ״ו) ופירש״י שלדו דפוס צורתו קיימת שלא נשבר ונתפזר: \n", + "ומ\"ש וקרוב בעיני שטומאה זו מדבריהם. אע\"ג דבגמרא מייתי לה מקרא משמע לרבינו דאסמכתא בעלמא היא דכיון שנתייבש כ\"כ הרי הוא כעפר אע\"פ ששלדו קיים אלא שחכמים גזרו בו טומאה: \n\n" + ], + [ + "כזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ וכו'. בפ״ג דטהרות ופרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ד ע״ב): \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ולא דמי לחיוב שבת דאיבעיא לן בפרק המצניע אם יש דיחוי וסלקא בתיקו וכתב רבינו בהלכות שבת פי\"ח דהוי ספק דהתם שאני שאם הניחה באותה שעה הוה מיפטר ולכך י\"ל שלא תצטרף ההנחה עם העקירה: \n\n" + ], + [ + "השרץ אינו מטמא עד שימות וכו'. בפרק קמא דאהלות ופרק קמא דחולין עלה כ\"א וכר\"ל ומפרש רבינו דרבותא קמ\"ל אע\"פ שמעורין בעור הגוף דאל\"כ פשיטא: \n", + "שאר שקצים ורמשים וכו'. בת\"כ. \n", + "ומ\"ש ואפילו כאוכלים טמאים אינם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שכבת זרע אב מאבות הטומאה וכו' עד ואינה מטמאה במשא. בריש כלים. \n", + "ומ\"ש ואין המתטמא בה מטמא בגדים בשעת מגעו. זה פשוט דכתיב ואיש כי תצא ממנו ש\"ז ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב ואילו כיבוס בגדים לא קאמר: \n", + "ואחד הנוגע בה ואחד הרואה אותה בבשרו וכו'. בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ג ע״ב) או איש לרבות את הנוגע ובסוף זבים תנן בעל קרי כמגע שרץ כלומר שהוא ראשון: \n", + "וכמה שיעורה וכו'. בפרק יוצא דופן עלה מ\"ג אמר ר' חנילאי משום ר\"א בר\"ש ש\"ז לרואה במשהו לנוגע בכעדשה והא אנן מטמאין בכל שהן תנן מאי לאו לנוגע לא לרואה. \n", + "ומ\"ש ואין הרואה טמא עד שתצא ממנו. משנה שם (דף מ.) הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ. ומ\"ש ויחתום ממנו פי האמה. שם (דף מג:) אמר שמואל זב צריך בחתימת פי האמה שנאמר או החתים בשרו מזובו והא אנן תנן מטמאים בכל שהן הוא דאמר כר' נתן דתניא ר' נתן אומר משום ר' ישמעאל זב צריך בחתימת פי האמה ולא הודו לו מ\"ט דר' ישמעאל דאמר קרא או החתים בשרו מזובו ורבנן ההוא מיבעי ליה לח מטמא ואינו מטמא יבש ונראה מדברי רבינו שהוא פוסק כשמואל ויש לתמוה דכיון דר' ישמעאל הוא דאמר הכי ולא הודו לו וסתם מתניתין דלא כוותיה אע\"ג דשמואל משמע דסבר כוותיה הא רב חנילאי סבר דלא כוותיה ואיהו עדיף דאתא כרבנן דלא הודו לו וכסתם מתניתין ואפשר היה ליישב זה לומר דטעמא משום דגרסינן בפרק המפלת עלה כ\"ב בעא מיניה מרב הונא הרואה קרי בקיסם מהו וכו' עד כחתימת פי האמה ופירש\"י הרואה קרי בקיסם וכו' עד בצר ליה שיעורא כדי קיסם וכיון דרבה ורב הונא ס\"ל כשמואל פסק כוותייהו וקשה שהוא ז\"ל פסק בסמוך דלרואה בכל שהוא כרב חנילאי ונמצא כמזכי שטרא לבי תרי ודבריו סותרים את דבריו: \n", + "וכתב הראב\"ד עד שתצא ממנו ויחתום ממנו פי האמה א\"א זה שיבוש דכל שהוא אינו צריך חתימת פי האמה וכו'. ויש לתמוה עליו איך לא הקשה עליו שהוא עצמו פסק בסמוך בהיפך וליישב דעת רבינו נאמר שהוא ז\"ל סובר דרב הונא לא פליג ארב חנילאי דאיהו נמי סבר דלרואה כל שהוא כסתם מתניתין ומאי דאמר אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה לא בשיעורא קאמר אלא היינו לומר שצריך שיגע בפי האמה וכך פירשו התוספות ולישנא דרבינו דייק כן שכתב עד שתצא ממנו ויחתום ממנו פי אמה ולא כתב כדי חתימת פי אמה ובזה אין כאן לא שיבוש ולא בלבול: \n", + "אחר שכתבתי זה מצאתי שגם הריטב״א סובר כרבינו והקשה על שיטת רש״י שהיא כשיטת הראב״ד וגריס כחתימת פי האמה בכ״ף שאיך אפשר שישיב לו כפי דעת ר' נתן ולימא ליה רבה אנא אליבא דרבנן מיבעיא לי דהלכתא כוותייהו וכ״ש דקשה שאמר אותו דרך תמיהא ובדרך פשוט והוא אליבא דיחיד ולא הקשו עליו מסתם מתניתין דתנן איפכא וכמו שהקשו פרק יוצא דופן על שמואל שאמר כן ועל רב חנילאי הקשו ג״כ וכאן לא הקשו כלל ונדחק הריטב״א לקיים דברי רב הונא אפילו כרבנן ומ״מ הקשה לשיטת רש״י חדא שבכל הספרים כתיב בחתימת פי האמה בבי״ת ומשמע דלאו לשיעורא ועוד שהרי בפרק אלו דברים (פסחים דף ס״ז ע״ב) אמר ר״ש דבעל קרי צריך שיעור אמרינן דכר' נתן ס״ל משמע דלרבנן אין בעל קרי צריך שיעור ואם איתא לימא דר״ש אפילו כרבנן ומשום דחשיב ליה נוגע צריך שיעור א״כ ע״כ רב הונא אליבא דר״ש הוא דמיירי וע״ק דעיקר טעמא דבעי שיעורא היינו משום דחשיב ליה נוגע ואין דינו תלוי בשיעורא הכי הל״ל והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא משום נוגע: \n", + "ומ\"ש לפיכך אפילו ראה בקיסם וכו'. הם דברים תמוהים דרב הונא דאמר (נדה דף כ\"ב) תיפוק ליה דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה משמע דהיינו לומר וכיון דבקיסם ליכא חתימת פי האמה טהור וכן פירש\"י ע\"פ דרכו שפירש דלענין שיעורא אמר וכן פירשו התוספות ע\"פ דרכם שפירשו דלענין שיגע בחתימת פי האמה קאמר וצ\"ל שרבינו מפרש שרבה ששאל הרואה קרי בקיסם מהו היינו לומר אם הכניס קיסם בתוך האמה בפנים ועבר הקרי עליו ויצא ובא מפי האמה ומיבעיא ליה אי אמרינן דבעינן שמשנעקר ממנו עד שיצא מפי האמה הכל יהיה ממנו בלי שום ד\"א שיעבור הקרי עליו או לא ואהדר ליה דהוא עצמו כלומר כשרואה קרי בלא קיסם אינו מיטמא אלא בחתימת פי האמה כלומר אע\"פ שנעקר הקרי ובא סמוך לפי האמה אינו מטמא עד שיגיע לפי אמה ממש דממנו דקרא לא קאי אלא לפי אמה ממש וכיון שכן כי הכניס קיסם בפנים ועבר הקרי עליו מה בכך מאחר שאח\"כ הגיע לפי אמה ממש ויצתה מפי אמה טמא הוא: \n", + "ואחד הרואה מחמת בשרו וכו'. בפרק אלו דברים (דף ס\"ד ע\"ב) ובפרק בנות כותים עלה ל\"ה פשוט דש\"ז מטמאה באונס פי' באונס ממאכל או משתה וכו' כמו שנתבאר בפ\"ב ממחוסרי כפרה: \n\n" + ], + [ + "אין שכבת זרע של קטן מטמאה וכו'. בריש פרק בנות כותים (נדה דף ל\"ב ע\"ב) איש אין לי אלא איש בן תשע שנים ויום אחד מנין ת\"ל ואיש ופירש\"י אין לי אלא איש ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע: \n\n" + ], + [ + "שכבת זרע אדומה טהורה וכו'. בריש פרק בנות כותים עלה ל\"ב. \n", + "ומ\"ש ונמשכת. בתוספתא דזבים שנינו שכבת זרע היא קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת: \n\n" + ], + [ + "וכל ש\"ז שאין גופו של אדם וכו'. פרק יוצא דופן עלה מ\"ג אמר שמואל כל ש\"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה מ\"ט ש\"ז אמר רחמנא בראויה להזריע וכו' לישנא אחרינא אמר שמואל וכו' עד הא טמויי מטמיא: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו לישנא בתרא דגמרא אזרועי הוא דלא מזרעא הא טמויי מטמיא עכ\"ל. כלומר משיג על רבינו למה לא פסק כלישנא בתרא. וי\"ל שטעם רבינו משום דרבא לא סבר כלישנא בתרא אבל אי קשיא הא קשיא דבתרי לישני קמאי הוה ליה למפסק כלישנא בתרא דכל ש\"ז שאינו יורה כחץ אינה מטמאה והוא ז\"ל נראה שפסק כלישנא קמא דכל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה. וע\"ק שפסק בבעיא דרבא כלישנא מציעאה דטמא וזה סותר מה שפסק קודם לכן כלישנא קמא ונ\"ל שפסק כלישנא מציעאה דאינו יורה כחץ בכלל אין גופו מרגיש הוא אלא דכי הוו תרי לישני כדי לומר מאי בינייהו אנו צריכים לומר שאינו בכלל אין גופו מרגיש בה וא\"כ כי נקט רבינו שאין גופו מרגיש בה הוי אינו יורה כחץ בכלל וכ\"ש שכבר ביאר בסמוך דנעקר בהרגשה ויצא שלא בהרגשה טמא ותו ליכא למיטעי ואילו הוה נקט לישנא דשאינו יורה כחץ הוה אפשר לומר דאם נעקר שלא בהרגשה (ויצא בהרגשה) ולכלול גם את זה נקט לישנא דשאין גופו מרגיש בה: \n\n" + ], + [ + "המהרהר בלילה וכו'. בפ״ח דמקוואות המהרהר בלילה ועמד ומצא בשרו כלומר איברו חם טמא ובפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ג) מותיב מינה לשמואל דאמר כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה דהא הכא כשמצא בשרו חם טמא שמא יצא ממנו אמאי והא לא ארגיש ומוקי לה במשמש מטתו בחלומו דא״א בלא הרגשה. \n", + "ומה שכתב הרהר ולא מצא בשרו חם וכו'. נלמד ממה שנתבאר בסמוך וכך הוא בתוספתא כלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "המטיל מים וכו'. בפ\"ח דמקוואות. \n", + "ומ\"ש היו לבנים ונמשכים טמא. שם וכת\"ק פי' חלוקים שמטיף טיפין חלוקים כמין שלשלת כך כתב ה\"ר עובדיה ורבינו כתב חלוקים שלשלת ההזלה וכשזה יארע בתחלה אנו אומרים שמא עצר השתן הוא זה ואינו קרי וכן אם הכל כן מתחילה ועד סוף אבל אם באמצע או בסוף לבד ולא בתחלה הוי כמין קרי וטמא ופי' נמשכים שיהא השתן מתדבק קצתו בקצתו ואז הוא טמא בין יהיה בתחלה או באמצע או בסוף. \n", + "ומ\"ש המטיל טיפין עבות וכו'. שם המטיל טיפין עבות מתוך האמה טמא דברי ר\"א חסמא ומשמע דרבנן פליגי עליה ואמרי טהור: \n\n" + ], + [ + "בעל קרי שטבל וכו'. גם זה שם. \n", + "ומ\"ש במה דברים אמורים בחולה וכו'. שם וכר' יוסי ופסק כמותו משום דבסוף פ\"ק דחולין (דף כ\"ד ע\"ב) מפרשי אמוראי מילתיה. \n", + "ומ\"ש עד כמה הוא ילד וכו'. בספ\"ק דחולין (שם): \n\n" + ], + [ + "וכל אשה ששמשה וכו'. בפ\"ח דמקוואות: \n\n" + ], + [ + "אחד האיש וכו'. מפורש בתורה סוף פרשת מצורע: \n", + "ואין האשה וכו'. בפרק יוצא דופן עלה מ\"א ומ\"ב אליבא דרבנן. \n", + "ומ״ש והוא שתהיה בת שלש שנים וכו'. בת״כ ואשה פרט לקטנה או יכול שאני מוציא בת ג' שנים ויום א' ת״ל ואשה ואיתא בפרק בנות כותים (נדה דף ל״ב). ומ״ש בספרי \n", + "רבינו אשר ישכב את אשה ט\"ס הוא דאדרבה מאשה הוה משמע למעט כל קטנה ולא מרבינן בת שלש שנים אלא מוי\"ו דואשה ועוד שזה אינו פסוק אלא כך צריך לגרוס שנאמר ואשה אשר ישכב איש אותה. \n", + "ומ\"ש היתה קטנה מבת שלש שנים וכו'. מתבאר ממה שנזכר בסמוך. \n", + "ומ״ש לפיכך הבועל גדולה וכו'. בפ' ד' אחין (יבמות דף ל״ד ע״ב) ובת״כ אותה פרט לדבר אחר שכבת זרע פרט למערה: \n\n" + ], + [], + [ + "האשה שפלטה ש״ז וכו'. בפרק ח' דמקואות כר״א בן עזריה דאמר הפולטת ש״ז ביום השלישי טהורה וכמו שיתבאר בסמוך ומ״מ יש לתמוה על רבינו למה לא פסק כר״ע דהלכה כמותו מחבירו או כחכמים דאמרי בפרק ר״ע (שבת דף ע״ז ע״ב) זו דברי רבי ישמעאל ור״ע אבל חכ״א שש עונות שלימות וזה היה נכון יותר משום דרבים נינהו ועוד דמדקאמר גמרא אבל חכ״א משמע שדוחה דברי הראשונים ותופס דברי חכמים עיקר וי״ל שרבינו גורס אבל חכמים אומרים שלש עונות וכך כתב בפי' המשנה פ״ח דמקואות והיא גירסת הרשב״א ובפרק ר״ע (שבת דף פ״ו) אמרו בשלמא ר״א בן עזריה כרבנן דסברי בה' עבוד פרישה פירוש דכולהו ממתן תורה ילפי דכתיב היו נכונים לשלשת ימים ולר״א בן עזריה בחמישי פירשו ובשבת ניתנה תורה לכ״ע ובליל שבת טבלו כולם וצ״ל לפי שיטה זו דבחמישי עבוד פרישה היינו בבקר בהשכמה ואז יש ג' עונות יום ה' וליל ו' ויום ו' ובזה יבא ר״א כרבנן דבעו ג' עונות והשתא ניחא שפסק כחכמים. ", + "ומ\"ש הרי היא טמאה כרואה קרי לפיכך סותרת יום א' וכו'. בפרק יוצא דופן עלה מ\"ב. ", + "ומ\"ש אע\"פ שלא יצתה לחוץ וכו'. זהו מה שאמרו שם דרואה הויא לטמא בפנים כבחוץ. ", + "ומ\"ש אלא נעקרה והגיעה לבין השיניים וכו'. שם בעלה מ\"א ע\"ב על מאי דתנן כל הנשים מטמאות בבית החיצון אמרינן הי ניהו בית החיצון ואר\"י בין השיניים: " + ], + [ + "שכבת זרע עצמה שנפלטה וכו'. פשוט הוא וכן משמע בפרק ר\"ע: \n\n" + ], + [ + "וכמה היא עונה יום או לילה. הכי אמרינן בפרק ר\"ע: \n", + "כיצד נבעלה בליל שבת וכו'. כן פי' רבינו דברי ר\"א בן עזריה בפרק ח' דמקוואות ולא כדפרש\"י בפרק רבי עקיבא: \n", + "והאיש שפירשה ממנו ש\"ז וכו'. כך היא הגירסא הנכונה והדין בפר\"ע עלה פ\"ו (ע\"ב) על פלוגתא דהני תנאי אמר רב חסדא מחלוקת שפירשה מהאשה אבל פירשה מהאיש טמאה כל זמן שהיא לחה. \n", + "ומה שכתב והפורש ממנו טמא. נראה שרבינו מפרש כר\"ח ור\"ת שפירשו דמיירי בזכר שנרבע ופלט ש\"ז ובהא שייך לומר שהפולט טמא אפילו פלט אחר כמה עונות: \n\n" + ], + [ + "שכבת זרע אינה מטמאה וכו'. משנה בריש פרק דם הנדה (נדה דף נ״ד ע״ב): \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו בפרק זה שהרואה קרי וכו' וכן האשה שפלטה וכו' אבל שאר האמורים בפרק זה וכו'. בתוספתא דמקוואות פ\"ו כל אלו שאמרו טהורים לחולין וטמאים לתרומה: \n\n" + ], + [ + "נכרית שפלטה וכו'. פ\"ח דמקואות. \n", + "ומ\"ש וכן הבהמה וכו'. הכי משמע בפרק ר\"ע עלה פ\"ו. \n", + "ומ״ש לאחר זמן זה הרי היא ספק וכו'. שם בעיא בין בנכרית בין בבהמה ולא איפשיטא ואע״ג דנכרית משמע דאיפשיטא שם באת״ל ע״פ דרכו של רבינו לפסוק כאת״ל לא חש רבינו לההוא את״ל משום דבפרק בנות כותים (נדה דף ל״ד ע״ב) מסיק לה בתיקו: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו וכו' לפיכך בת ישראל וכו'. בפ\"ח דמקואות ונתבאר בפ' בנות כותים דטהורה אפילו מדבריהם: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שהרגיש וכו' וטבל. פי' לשם גירות פ' יוצא דופן עלה מ\"ג בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "גדולה ששכב אותה וכו'. בת״כ דריש ואשה אשר ישכב איש אותה איש פרט לקטן ומשמע לרבינו דהיינו קטן פחות מבן ט' דומיא דאשה דלא ממעטינן מינה אלא פחותה מבת ג' והכי איתא בריש פרק בנות כותים (נדה דף ל״ב). \n", + "ומ\"ש או נכרי. מבואר במה שקדם בסמוך. \n", + "ומ\"ש או בהמה. ממעיט מדכתיב איש. \n", + "ומה שכתב שנאמר ואיש אשר ישכב את אשה. גם פה הוא טעות סופר וצריך להגיה ולכתוב במקומו ואשה אשר ישכב איש אותה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "טומאת ע״ז מד״ס. מבואר בפרק רבי עקיבא (שבת דף פ״ב פ״ג): \n", + "וארבע טומאות יש בה וכו'. מתבאר והולך: \n\n" + ], + [ + "עבודה זרה עצמה מטמאה וכו' כשרץ וכו'. משנה בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ו ע״ב) וכחכמים אליבא דר״א דפרק ר' עקיבא (שבת דף פ״ב ע״ב) דפשטא דמתנייתא אתו כוותיה. \n", + "ומ״ש ושיעורה כזית. בפרק ר״ע (שבת דף פ״ג ע״ב) ובירושלמי פ״ג דעבודה זרה: \n\n" + ], + [ + "קצץ אבר ממנה וכו'. גם זה שם: \n", + "כקולי אבות הטומאות דנו בה וכו'. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [ + "נתפרקה עבודה זרה אף על פי שההדיוט יכול להחזירה וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "כל משמשי ע\"ז כשרץ. גם זה שם ברייתא ע\"ז כשרץ ומשמשיה כשרץ ומשמע דבין לעיקר טומאתה בין לשיעורה משוה להו. \n", + "ומ\"ש ואפילו קצץ ממשמשים כזית מן הכלי וכו'. מאחר ששיעורה כזית יש לנו לומר כן דסתם כלי גדול מכזית. \n", + "ומ\"ש זו חומר במשמשיה וכו'. פשוט הוא ממה שקדם שע\"ז אינה מטמאה לאיברים ומשמשיה אם קצץ מהם כזית טמא: \n", + "ובית ע\"ז עצמו וכו': \n\n" + ], + [ + "המכניס ראשו ורובו וכו'. בתוספתא דע\"ז פרק שביעי וירושלמי פ\"ג דע\"ז. \n", + "ומ\"ש וכן כלי חרס וכו' ספסלין וכו'. תוספתא בסוף זבים. \n", + "ומ\"ש וכולם ראשון לטומאה. מאחר דעבודה זרה היא אב הוו אלו ראשון: \n\n" + ], + [ + "תקרובת ע״ז וכו'. בפ״ק דחולין עלה י״ג ע״ב וכרבנן דר״י בן בתירא וכלישנא בתרא דמוקי סתם מתניתין כוותייהו ואע״ג דבפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ב ע״ב) ובפרק כל הצלמים מוקי סתם מתניתין כר״י בן בתירא הא דחולין דלישנא בתרא עדיפא דהויא כרבים ועוד דטומאת ע״ז דרבנן ונקטינן בה לקולא כדמסקי בפרק ר״ע. \n", + "ומ\"ש ושיעורה בכזית, כמו שיעור ע\"ז עצמה. ובסמוך יתבאר דיין נסך מטמא בכזית: \n", + "כל דבר שמקריבין לה וכו'. בפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ט ע\"ב) שנינו בשר היוצא מבית ע\"ז אסור מפני שהוא כזבחי מתים ובפרק העור והרוטב קכ\"ט הרי אמרו תקרובת ע\"ז של אוכלין טמאה. \n", + "ומ\"ש ואע\"פ שאין תקרובת ע\"ז של אוכלין וכו' וכן ע\"ז ומשמשיה וכו'. הכל בע\"ז פ' רבי ישמאעל (דף נ\"ב) דברי רבינו כדברי התוספות שפירשו הא דקאמר כלים לא מבעיא לן דכיון דאית להו טהרה במקוה טומאה נמי בטלה דמיירי בכלים של תקרובת ע\"ז: \n\n" + ], + [ + "יין שנתנסך לע\"ז מטמאה וכו'. תוספתא בסוף זבים יין שראה את העכו\"ם שהוא מנסכו אם יש בו כזית מטמאים טומאה חמורה ואם לאו אין מטמאין אלא טומאת משקין בלבד ובפרק שני דע\"ז (דף ל' ע\"ב) יין נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית סתם יינם אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית. \n", + "ומ\"ש רבינו שנאמר אשר חלב זבחימו יאכלו וכו'. שם (דף כ\"ט ע\"ב) אמתניתין דאלו אסורים בהנאה היין: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כל אב טומאה שמטמא במגע וכו'. בפ' אחרון דזבים משנה ראשונה ושנייה ועשירית מתבאר מפירוש רבינו בהן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א בשאר כל האבות חוץ מן הנבילה והמרכב וכו'. מבואר במשנה עשירית שכתבתי שהיא בסוף זבים וחילוק הנבילה נתבאר בדברי רבינו בתחלת הלכות אלו וחילוק המרכב מן המשכב נתבאר בפ\"ו מהלכות מטמאי משכב ומושב. \n", + "ומה שכתב והנושא מטמא בגדים. בסוף זבים משנה הנושא את המרכב וכו' הנושא את הנבילה וכו' עד ופוסל א' וכפי' רבינו ור\"ש: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש מי חטאת שיש בהם כדי הזייה וכו'. במשנה פ\"ק דכלים למעלה מהם נבילה ומי חטאת שיש בהם כדי הזיה שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים וחשוכי בגדים במגע. \n", + "ומ\"ש הרי הנוגע בהם מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא מפני שא\"א שיגע במים שלא יסיט אותם וכו' וכן הנוגע בצמר הנבילה או בנימי המרכב וכו'. תוספתא פ\"ה דזבים וכתבה רבינו שמשון שם בפרק הנזכר וגירסתו היא הנכונה ולפ\"ז הא דתנן וחשוכי בגדים במגע היינו לומר דאין מטמאין בגדים מדין מגע אלא מדין מסיט וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ואפשר דנ\"מ לאם היו קרושין כגליד דליכא היסט: \n\n" + ], + [ + "הבולע נבלת עוף טהור וכו'. משנה פ\"ה דזבים האוכל מנבלת עוף טהור והיא בבית הבליעה מטמא שנים ופוסל אחד וכו' הקיאה או בלעה מטמא א' ופוסל א' וכתב רבינו שם כבר ביארנו וכו' שבולע נבלת עוף טהור מטמא בגדים בשעת בליעתו והוא אז כמי שנגע באב מאבות הטומאה דאורייתא וכאשר הקיאה אחר שבלעה או בלע אותה אחר שנכנסה באסטומכא יהיה כמו שפירש ממטמאיו וישאר ראשון לטומאה ולא יטמא בגדים אז עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש רבינו פה וכבר ביארנו. הוא בפ\"ג מהלכות אלו: \n\n" + ], + [ + "השורף פרה אדומה וכו' כמו שביארנו. בפרק קמא דפרה. \n", + "ומ״ש רבינו אם נגעו באוכלים וכו'. מפשט לשון רבינו נראה דאשורף ומשלח קאי ודבר תימה הוא שהיאך אפשר שיטמאו בגדים ולא יטמאו אוכלים אלא להיות שני לכך נראה דאפרה ופרים ושעיר עצמם קאי והוא מדאיתא בפרק טבול יום (זבחים דף ק״ה) פרה ופרים ושעיר המשתלח וכו' והן עצמם אינם מטמאים בגדים אבל מטמאים אוכלים ומשקים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים פרה ופרים מטמאים אוכלים ומשקים ושעיר המשתלח אינו מטמא [אוכלים ומשקים] מפני שהוא חי ומכל מקום צריך לי למוד מנין לו שאינן מטמאין אוכלים אלא להיות שני ועוד קשה שנראה מדבריו ששעיר המשתלח גם כן מטמא אוכלין והיינו כרבי מאיר ולמה פסק כמותו במקום חכמים וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "הנוגע באב מאבות הטומאה וכו'. בת\"כ פרשת שמיני. \n", + "ומ\"ש וכן זב שדרס על המשכב וכו'. בתוספתא דמכשירין פרק שני ונראה מתוך דבריהם שהטעם מפני שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה לא בעודו בתוך המקוה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "דבר מפורש בתורה וכו'. אבל מדברי סופרים גזרו על האוכל הטמא וכו'. פרק קמא דפסחים עלה י\"ד. \n", + "ומ\"ש וכן אם נגע אוכל הטמא במשקין טמאין. ומ\"ש ואין אוכל מטמא כלי וכו' ואפילו מדבריהם. בפרק קמא דנדה עלה ז' (ע\"ב). \n", + "ומ\"ש וכן גזרו על המשקים טמאים שיטמאו אוכלין או משקין או כלים שנגעו בהם. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "אין לך ולד הטומאה וכו'. בפ\"ח דפרה כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקה נטמא משקה טימאהו: \n", + "ומ\"ש והוא שיהיו אותם המשקים טמאים מחמת אב וכו'. בפ\"ק דשבת עלה י\"ד ע\"ב אהא דמני בפוסלין את התרומה מדרבנן אוכלים וכלים שנטמאו במשקים קאמר כלים דמיטמאו במשקים דמאי אילימא במשקים דזב דאורייתא נינהו וכו' אלא במשקין הבאים מחמת שרץ וגזירה משום משקים דזב ומשמע לרבינו דהיינו לומר שצריך שיהיו המשקים טמאים מחמת שרץ וכיוצא בו שהוא אב הטומאה כדי שיטמאו כלים ובירושלמי פרק חומר בקדש אמרו היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורים משקה לחוץ ע\"ג הכוס ואחזו בבית צביטתו פשיטא שאין משקה מיטמא מן היד לטמא את הכוס: \n", + "והראב״ד כתב טמאים מחמת אב א״א ריבה דברים ונקודים שלא לצורך וכו'. טעמו דאמרינן בברכות פרק אלו דברים (ברכות דף נ״ב) נוטלים לידים ואחר כך מוזגין את הכוס שאם אתה אומר מוזגין את הכוס תחלה גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים ויחזרו ויטמאו את הכוס ואי אפשר לומר דמחמת ידים דקאמר לא טומאת ידים לבד קאמר אלא היינו לומר שיהא טמא טומאת הגוף מחמת שרץ וכיוצא בו וכשיגע בידיו במשקין שבאחורי הכוס יטמאם ויחזרו ויטמאו את הכוס דהא פריך התם וליטמאו ידים לכוס כלומר בלא משקין ומשני ידים שניות הם ואין שני עושה ג' בחולין אלא על ידי משקין: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דההיא לא מכרעא כולי האי דלב\"ש הוא שאמרו כן ואע\"ג דמשמע דב\"ה מודו בעיקר דינא אפשר דלטעמייהו קאמרי להו כלומר אפילו יהיה הדין כן איכא טעמא להקדים מזיגת הכוס ולא שבקינן פשטא דסוגיא בשבת ופשיטותא דירושלמי מקמי ההיא דאלו דברים וכיון דמדרבנן הוא אזלינן לקולא עד כאן לשונו. וכתב עוד ולפי שיטת רבינו יצטרך לפרש מ\"ש בפ\"ב דטבול יום עלה דההיא דקדירה וכו' ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא דלא קאי אקדירה אלא אמשקים ופירוש הכל בין משקה תרומה בין משקה חולין ע\"כ: \n", + "ומפני מה גזרו וכו'. מבואר במ\"ש בסמוך דאיתא פ\"ק דשבת: \n\n" + ], + [ + "כשגזרו על המשקים וכו'. בפכ״ה דכלים וטעמא מפרש בר״פ על אלו מומין (בכורות דף ל״ח). \n", + "ומ\"ש בד\"א לתרומה אבל לקדש וכו'. גם זה שם בפכ\"ה דכלים ופרק חומר בקדש (דף כ\"ד). \n", + "ומ\"ש בין בכלי חרס בין בכלי שטף: כתב הראב\"ד א\"א אין השכל נותן שיעשו וכו'. וההיא דבכורות היא ר\"פ על אלו מומין וכבר ביאר הראב\"ד המקום שממנו למד רבינו לומר כן דמקיש כלי שטף לכלי חרס וא\"כ מה כלי שטף נטמא גבו לא נטמא תוכו אבל גבו מיהא טמא אף כלי חרס כן והראב\"ד משיג עליו שאין השכל נותן שיהיו משקים מטמאין כלי חרס מגבו מה שאין המת והשרץ מטמאים ואם תאמר שעשו מעלה במשקים מפני שהם עלולים לקבל טומאה כשם שעשו בהם שלעולם הם תחלה לכך כתב ולא גזרו חכמים במשקים אלא משום משקה זב וזבה וכו' ועל ראיית רבינו מפרק על אלו מומין טען הראב\"ד דאינה ראיה דהתם לא להקיש כלי חרס לכלי שטף באו כי היכי דנימא מה כלי שטף מיטמא מגבו אף כלי חרס מיטמא מגבו ואדרבה להקיש כלי שטף לכלי חרס באו לומר דכי היכי דכלי חרס בעלמא חלוק גבו מתוכו אף כלי שטף הכי חלוק גבו מתוכו ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו כלל אפילו לגבו וכלי שטף מקבל טומאה לגבו מיהא וזה פירוש ומכלי שטף נסבא וכו' ולדעת רבינו י\"ל דכיון דפשטא דגמ' משמע שמשוה אותם זה לזה וזה לזה ולענין מה שהוקשה לו שאין השכל נותן וכו' י\"ל דמשום דמשקים עלולים לקבל טומאה עבוד בהו האי מעלה לטמא יותר ממה שהזב והזבה עצמם מטמאין כי היכי דעבוד בהו שיהיו תחלה לעולם: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו וכו' ולמה לא עשו בטומאת משקים היכר זה וכו'. בריש פרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ח): \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו שהאוכלים והמשקים וכו'. בפרק ה' מטומאת מת. \n", + "ומה שכתב אבל המשקים אחד משקה שנגע באב הטומאה או שנגע בראשון וכו'. במשנה פרק ב' דטבול יום ושאר כל הטמאים בין קלים בין חמורים משקים היוצאים מהם כמשקים שהוא נוגע בהם אלו ואלו תחלה ובפירקא קמא דפסחים (דף י\"ד ע\"ב) אמרו אי מדרבנן מאי איריא נטמאו באב הטומאה אפילו בראשון ושני נמי תחלה הוו דתנן כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקים להיות תחלה ובתוספתא פרק א' דטבול יום אחד משקה שנטמא באב הטומאה ואחד משקה שנטמא בולד הטומאה ה\"ז תחלה לעולם ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הם מאה. \n", + "ומה שכתב וכולם מטמאים את הכלים. בפרק ח' דפרה כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקה נטמא משקה טימאן ופירושה מבואר דולד הטומאה היינו ראשון ושני ואינם מטמאים לפי שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אבל המשקה אף על פי שלא נטמא אלא מולד הטומאה מטמא כלים: \n", + "וכן כלי שנטמאו אחוריו במשקין וכו'. בפרק שמיני דטהרות אחורי כלים שנטמאו במשקים רבי אליעזר אומר מטמאין את המשקים ואין פוסלין את האוכלין רבי יהושע אומר מטמאים את המשקים ופוסלים את האוכלים ובפירקא קמא דנדה (דף ז':) איפסיקא הלכתא כרבי אליעזר ומפרש התם דה\"ק רבי אליעזר מטמאין את המשקים אפילו דחולין ואין פוסלים את האוכלין אפילו דתרומה: \n", + "ודע דאמרינן בפירקא קמא דנדה ומ\"ש אחורי כלים דנקט משום דקילי דתנן כלי שנטמא מאחוריו במשקין אחוריו טמאים תוכו אזנו ואוגניו וידיו טהורים נטמא תוכו כולו טמא ופירש רש\"י משום דקילי אבל תוכו כיון דהחמירו ביה רבנן וכו' מודה רבי אליעזר שפוסלין את האוכלין וכן כתב רבינו שמשון בפרק ב' דטבול יום. \n", + "ומה שכתב ומטמאים כלים אחרים וכו'. על פי מה שנתבאר דמשקין מטמאין כלים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אחורי הכלי שנטמאו במשקין וכו' אפילו אוכלי תרומה הרי הם טהורים. ע\"פ מה שנתבאר דר\"א דאמר אין פוסלין את האוכלין היינו אפילו אוכלים דתרומה. \n", + "ומ\"ש שהכלי שנטמאו אחוריו ה\"ז טמא כולו לקדש וכו'. משנה בר\"פ חומר בקדש (דף כ' ע\"ב) ובפרק כ\"ה דכלים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הנוגע בידיו בראשון לטומאה וכו'. ברפ\"ג דידים האוכלים והכלים שנטמאו במשקים מטמאים את הידים להיות שניות דברי ר' יהושע וחכ\"א את שנטמא באב הטומאה מטמא את הידים בולד הטומאה אינו מטמא את הידים והלכה כחכמים דאמרי את שנטמא באב הטומאה דה\"ל ראשון בין שהוא אוכל או כלי מטמא את הידים ואין צ\"ל אם הוא אדם או משקים. \n", + "ומ\"ש עד הפרק. כלומר עד חיבור היד לזרוע שכל זה קרוי יד כדמשמע בפרק כל הבשר ובפרק שני דידים שנינו שהידים טומאתן וטהרתן עד הפרק. \n", + "ומ\"ש וכן המכניס ידיו וכו'. שם וכחכמים. \n", + "ומה שכתב או שהכניס ידיו לבית המנוגע. גם זה שם. \n", + "ומ\"ש וטומאת הידים. בפ\"ק דשבת (דף י\"ד): \n", + "וכתב הראב\"ד אוכל או משקים א\"א כן הוא במשנת ידים וכו'. התם על ידי משקין נטמא כלומר ומש\"ה אינו מטמא את הידים אבל אם נטמא כלי בשרץ מטמא את הידים אע\"פ שאינו אלא ולד ומקום תפיסת דברי הראב\"ד כתוב בטעות סופרים וצריך למוחקו ולכתוב במקומו או כלי: \n\n" + ], + [ + "הידים שניות אפילו הכניס ידיו לבית המנוגע וכו'. ברפ\"ג דידים וכחכמים. \n", + "ומ\"ש או שנגע בידיו באדם וכו'. שם כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא את הידים להיות תחלה דברי ר\"ע וחכ\"א להיות שניות: \n\n" + ], + [ + "הפיגול והנותר וכו'. בסוף פסחים (דף ק\"כ) תנן הפיגול והנותר מטמאים את הידים ובסוף פ\"ד דמעילה (דף י\"ז) תנן שהפיגול והנותר אינן מצטרפין לטומאת ידים מפני שהיא מדרבנן. \n", + "ומ\"ש אבל שאר אוכלין מצטרפים. שם במשנה כל האוכלים מצטרפים זה עם זה לפסול את הגויה בכחצי פרס. \n", + "ומ״ש וצריד של מנחות. בפ״ב דחולין (דף ל״ז) בעיא דלא איפשיטא ובפרק המנחות והנסכים (מנחות דף ק״ב ע״ב) אמרו דלא מיבעיא ליה אלא מדאורייתא דאילו מדרבנן פשיטא ליה דמונין ראשון ושני ופירש״י צריד של מנחות קורטי קמח הצרוד במנחה ואין שמן נכנס לתוכו וקי״ל חיבת הקדש מכשרת מונים בו ראשון ושני כלומר אם נטמא מטמא אחרים או לא. \n", + "ומ\"ש ששיעורן בכביצה. בסוף פסחים איכא מ\"ד ששיעור פיגול ונותר לטמא את הידים הוי בכזית ואיכא מ\"ד דהוי בכביצה. ופסק בה רבינו להקל בדרבנן: \n", + "כתב הראב\"ד כמה דבריו מבולבלים ומה ענין ערבוב צריד של מנחות וכו' ולדעת רבינו י\"ל דסמך אההיא דפרק המנחות והנסכים שכתבתי בסמוך דמדרבנן פשיטא ליה דמונים בו ראשון ושני: \n\n" + ], + [ + "קולית הפיגול או הנותר וכו'. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ה) תנן קולית המוקדשין הנוגע בה בין נקובה בין סתומה טמא ופירש״י הפיגול והנותר מטמאים את הידים וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר [ובגמ' שם] הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור ופירש״י בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ג) ששימשו נותר שנותר בהם מוח חוץ לזמנו ושמשוהו העצמות הללו: \n\n" + ], + [ + "בשר קדש שיצא וכו'. בפרק כיצד צולין עלה פ\"ה איבעיא להו יוצא גזרו ביה רבנן טומאה או לא מי אמרינן נותר דגזרו ביה טומאה (משום) דאתי לאיעצולי ביה אבל יוצא אפוקי בידים לא מפקי ליה בידים לא גזרו ביה רבנן טומאה או דילמא לא שנא ואסיקנא ביוצא בפסח לא מיבעיא לן דלא גזרו טומאה משום דבני חבורה זריזין הם ומזהר זהירי ביה כי קא מיבעיא לן ביוצא בקדשים מאי תיקו: \n\n" + ], + [ + "אין טומאת ידים במקדש וכו'. בפ\"ק דפסחים (דף י\"ט): \n\n" + ], + [ + "מי שנטמאת ידו אחת וכו'. משנה בפ' חומר בקדש בתרומה אם נטמאת אחת מידיו חבירתה טהורה ובקדש מטביל את שתיהן שהיד מטמא את חבירתה בקדש אבל [לא] בתרומה ומשמע דהכי פירושא דמתניתין בתרומה אם נטמאת אחת מידיו בטומאת ידים אע\"פ שנגעה בחבירתה חבירתה טהורה ובקדש מטביל את שתיהן אם נגעה ידו אחת באחרת אבל אם לא נגעה זו בזו אינו צריך להטביל אלא הטמאה בלבד ותני והדר מפרש שהיד מטמאה את חבירתה בקדש אבל לא בתרומה. \n", + "ומ\"ש אבל לתרומה בנטילת ידים בלבד יטהרו ידיו. משנה פ\"ב דחגיגה נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה ולקדש מטבילין ופירש\"י לחולין ולמעשר ולתרומה די להם בנטילה בכלי שאין בו אלא רביעית מים. ולקדש מטבילין אבל לאכול שלמים או חטאת או אשם לכהנים יש מעלה שצריך להטביל ידים במ' סאה ואע\"פ שאינם אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה [דאורייתא] המטמאה כל הגוף: \n\n" + ], + [ + "שלמה ובית דינו גזרו וכו' עד אף לתרומה. פרק קמא דשבת עלה י\"ד (ע\"ב): \n", + "וכתב הראב\"ד ואחר כך גזרו על אכילת חולין שצריך נטילת ידים עכ\"ל. ואין מזה תפיסה על רבינו שאין כאן מקום דין נטילה לחולין ובהלכות ברכות שהוא מקומו כתבו. \n", + "ומ\"ש ואם נגע בתרומה. בסוף זבים ומני ידים בהדי הנך דפוסלין את התרומה. \n", + "ומ\"ש ונשרפת על טומאה זו. מימרא דאילפא בפרק קמא דשבת (דף י\"ז ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "לט אדם ידיו במפה וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף ק״ז) התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות ומפרש רבינו דלאוכלי חולין גרידא התירו וכמ״ש בפרק [ששי] מהלכות ברכות: \n\n" + ], + [ + "הואיל והידים שניות וכו'. זה מבואר על השורש שקדם בסוף פרק שקודם זה שמשקה שנגע בשני הוא תחילה לעולם. \n", + "ומ\"ש אבל אין משקים אלו שנטמאו מחמת הידים מטמאים כלים. זה על שורש מ\"ש בפרק שקודם זה אין לך ולד טומאה שמטמא כלים אלא משקים טמאים בלבד והוא שיהיו אותם משקין טמאים מחמת אב מאבות הטומאה ושם נתבאר ולפ\"ז מה ששנינו בפ\"ב דטבול יום גבי קדירה שהיא מליאה משקים אם היו ידיו מסואבות הכל טמא לא אקדירה קאי אלא אמשקה בין דחולין בין דתרומה אבל קדירה טהורה שאין משקים שנטמאו מחמת ידים מטמאים את הכלים: \n", + "והראב\"ד כתב אבל אין משקין א\"א לא ידעתי מהו זה והוא סותר דבריו וכו'. מ\"ש והוא סותר דבריו כלומר שהוא כתב שהמשקים תחילה אלמא מטמאין ועכשיו אמר שאין מטמאין וא\"ת לא כתב שאין מטמאין אלא אכלים אף זו שיבוש וכו'. ותמהני על פה קדוש מה מקום היה לו לומר שסותר את דבריו שדבריו מבוארים שלא כתב שאין מטמאין אלא לכלים ומה שהקשה עליו מפרק אלו דברים כבר הקשה עליו כן בפרק שקודם זה ומה צורך לכפול הדברים וכבר כתבתי שם ליישב דברי רבינו: \n", + "וכן גזרו חכמים וכו'. בפ\"ב דטהרות וכרבי יהושע דאמר האוכל אוכל ראשון ואוכל שני שני וסתם לן תנא כוותיה בסוף זבים דמני לאוכל אוכל שני בהדי הנך דפוסלין את התרומה. \n", + "ומ\"ש ועל השותה משקים טמאים וכו'. בסוף זבים מני לה בהדי הנך שפוסלים את התרומה. \n", + "ומ\"ש עד שיטבול. לומר דאינו צריך הערב שמש כמ\"ש בפרק שאחר זה. \n", + "ומ\"ש ואם נגע באוכלים עשאם שלישי. פשוט הוא דכיון דתנן שהוא פוסל את התרומה הוה ליה אוכל תרומה שנגע בו שלישי וכדתנן בפ\"ב דטהרות השלישי שבתרומה פסול ואינו מטמא. \n", + "ומ\"ש ואם נגע במשקין וכו'. נתבאר בסוף פרק שקודם זה. \n", + "ומ\"ש אבל לא לטמא אוכלים. נתבאר בפרק שקודם זה: \n", + "וכתב הראב\"ד ולא אפילו לטמא אוכלים של חולין שלא גזרו אלא לתרומה עכ\"ל. ואני אומר שזה דבר פשוט ומבואר בדברי רבינו בסמוך: \n", + "ומפני מה גזרו וכו' עד במשקים שבפיו. פ\"ק דשבת (דף י\"ד): \n\n" + ], + [ + "אינו מתטמא וכו' עד מצטרפין לרביעית. משנה סוף פ\"ד דמעילה (דף י\"ז) ודעת רבינו דלא כר\"ת דפיסול גוויה לחוד היא גזירה קדמונית ליפסל מלאכול תרומה ושיעורה כחצי פרס וגזירת די\"ח דבר הוי למגע ושיעור כביצה ולאפוקי מסברא זו כתב רבינו אינו מתטמא עד שיאכל מאוכלים טמאים כחצי פרס וכן דעת רש\"י בפ\"ק דשבת וכן נראה דעת ריב\"א: \n", + "אכל מעט ושהה וכו' אם שתה מעט ושהה וכו'. בפרק ג' דכריתות (דף י\"ג): \n", + "אכל פחות מכשיעור וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "אשה שהיא ראשון לטומאה וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "המעוברת התירו לה לאכול וכו' פחות פחות מכשיעור וכו' אלא הרי היא טהורה. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו גם זה שם התירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור ואפילו טובא מפני הסכנה ומשמע לרבינו דהאי היתר הוא לענין שאינה צריכה טבילה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הבא ראשו ורובו במים שאובים וכו'. בסוף זבים מני לה בהדי הנך דפוסלין את התרומה: \n", + "ומפני מה גזרו טומאה על אדם זה וכו'. בפ\"ק דשבת (דף י\"ד): \n", + "טבל א\"צ הערב שמש וכו'. בת\"כ פ' שמיני כל הנוגע בהם יטמא עד הערב ואין האוכל אוכלים טמאים ולא השותה משקים טמאים עד הערב וכ\"כ רש\"י בפ\"ק דשבת וכתב רבינו בהקדמתו לסדר טהרות בספרא אמרו כלים שנטמאו במשקים עולין מידי טומאתן בו ביום ובפי\"א ממסכת פרה שנינו כל הטעון ביאת מים מד\"ס וכו' לאחר ביאתו מותר בכולן: \n\n" + ], + [ + "מי שנפלו עליו וכו' עד הרי זה טהור. בפרק שלישי דמקואות: \n", + "נפלו על ראשו וכו' וכן אם בא ראשו כו'. תוספתא פרק שלישי דמקואות ויש חסרון לשון בספרי רבינו מט\"ס וכך היא הנוסחא הנכונה או שנפלו על רובו ולא על ראשו או שנפלו על ראשו בלבד מלמעלה: \n\n" + ], + [ + "הבא מראשו וכו'. בעיא בפרק שני דגיטין (דף ט\"ז) ופסקה לקולא דמידי דרבנן הוא: \n\n" + ], + [ + "היו שלשת הלוגין וכו'. תוספתא פרק שלישי דמקואות ופרק שביעי דפרה: \n", + "שלשת לוגין אלו וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "בראשונה היו מניחין וכו'. פ\"ק דשבת (דף י\"ד). \n", + "ומ\"ש ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות וכו' עד שהם דברי חכמה מטמאין את הידים. פ\"ג דידים וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כשהם מחוברים לספר וכו'. בפרק כל כתבי [שבת קט\"ז.]: \n\n" + ], + [ + "תרגום שבעזרא וכו' עד ובדיו. בפרק רביעי דידים: \n\n" + ], + [ + "הכותב הלל ושמע וכו' עד אינם מטמאים את הידים. שם בתוספתא פ\"ב: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומה שכתב ספרי המינים וכו'. שם במשנה ובתוספתא. \n", + "ומה שכתב פרשת סוטה וכו'. ירושלמי פרק ב' דסוטה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המתטמא וכו' טבל הרי הוא כשני לטומאה וכו'. בסוף זבים מני טבול יום בהדי הנך דפוסלים את התרומה ופ\"ק דפסחים (דף י\"ד) אמרו שמן שנפסל בטבול יום מאי הוי שלישי. \n", + "ומ\"ש הכתוב קרא לטבול יום טמא. בפ\"ק דשבת (דף י\"ד ע\"ב) טבול יום דאורייתא הוא דכתיב ובא השמש וטהר: \n\n" + ], + [ + "אחד טבול יום. בתוספתא דטהרות פ\"ק אחד טבול יום מטומאה חמורה ואחד טבול יום מטומאה קלה ואפילו טבול יום מן הזב ומן הזבה הרי הוא כטבול יום מן השרץ כך היא הגירסא הנכונה וכתבה רבינו בהקדמתו לסדר טהרות. ובפרק כשם (דף כ\"ט) אמרו מה לטבול יום שכן אב הטומאה ותיתי מטבול יום דשרץ: \n", + "כל הטעון הערב שמש בין אדם וכו' הרי הוא כשני לטומאה. כלומר ואם נגע בחולין טהור דאין שני עושה ג' בחולין כדאיתא בפרק כשם (דף כ\"ט ל') ואם נגע בתרומה פוסל ואינו מטמא דתנן בפרק שני דטבול יום קדירה שהיא מליאה משקים ונגע בה טבול יום וכו' המשקים פסולים והקדרה טהורה ואם היה משקה חולין הכל טהור ובתוספתא דטבול יום פ\"ב שנינו טבול יום אינו מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה. \n", + "ועל מ\"ש רבינו בין מד\"ס. הוא תמיהא לי מדתנן בפרק י\"א דפרה דטעון ביאת מים מד\"ס לאחר ביאתו מותר בכולן אלמא דטבול יום של ד\"ס מותר אף בתרומה ובקדש מיד ואינו טעון הערב שמש ואפשר לומר דיש בטומאות של דברי סופרים שטעונין הערב שמש ויש שאינם טעונים וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "טבול יום פוסל וכו'. בריש פרק ב' דמעילה (דף ח') אהא דתנן נמלקה הוכשרה להפסל בטבול יום להפסל אין אבל לטמויי לא מתניתין מני רבנן היא דתניא טבול יום אבא שאול אומר תחילה לקדש רבי מאיר אומר מטמא את הקדש ופוסל את התרומה וחכ\"א כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי תרומה כך הוא פוסל משקה קדש ואוכלי קדש ומפרש טעמא דחכמים משום דכיון דטבל קלשא טומאה פסול משוי טמא לא משוי כלומר ואינו כשאר שני שמטמא ג' בקדש ודבר ידוע שכשאומר פסול עניינו שלא יטמא זולתו וכמבואר בדברי רבינו ברפי\"א ובפי\"א דפרה תנן דטעון ביאת מים מן התורה לאחר ביאתו פוסל בקדש ובתרומה אליבא דחכמים ומותר בחולין ובפ\"ח דפרה תנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחילה לטמא אחד ולפסול אחד חוץ מטבול יום: \n\n" + ], + [ + "כל המטמאים וכו'. בטבול יום רפ\"ב משקה טבול יום כמשקים שהוא נוגע בהם אלו ואלו אינם מטמאים ושאר כל הטמאים בין קלים בין חמורים משקים היוצאים מהם כמשקים שהוא נוגע בהם אלו ואלו תחלה חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה ובפרק כיסוי הדם (דף פ\"ח) ביארו ואמרו קלים שרץ חמורים זב וכלל רבינו בכלל טמאים קלים אוכל אוכלים טמאים שמאחר ששנינו כל הטמאים משמע דכללא כייל גם לזה ואע\"פ שאמרו קלים שרץ לאו דוקא שרץ אלא לדוגמא נקטיה. \n", + "ומ\"ש רבינו וכן טבול יום וכו' ואם נגע במשקה תרומה הרי הם שלישי וכו'. כלומר שמה ששנינו אינם מטמאים היינו לומר דכל חד כדיניה דחולין אינם מטמאים אלא טהורים ותרומה הויא שלישי וקדש רביעי ונקט אין מטמאין לישנא דכייל לכולהו ואיכא טהורים ואיכא פסולים: \n", + "ודע שמצאתי כתוב בספר מוגה ואם נגע במשקה קדש הוא או מחוסר כפורים הרי הן רביעי וטעמא מפני שרבינו סובר שמחוסר כפורים פוסל את הקדש בנגיעה כמו טבול יום כדמשמע בר\"פ טבול יום וכמ\"ש רבינו בהקדמתו לסדר טהרות: \n\n" + ], + [ + "ועתה יתבאר לך שאין שלישי שבתרומה וכו'. בפ\"ב דטהרות הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאים השלישי פסול ואינו מטמא הרביעי נאכל בנזיד הקדש הראשון והשני ושלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ואינו מטמא החמישי נאכל בנזיד הקדש ונתבאר בפ\"ק דפסחים (דף ט\"ז) ובפ\"ב דחולין (דף ל\"ד ל\"ה): \n", + "לפיכך קדירה וכו' עד וספק הידים טהור. פרק שני דטבול יום והדברים מבוארים בטעמא דטבול יום הוא כשני ואין שני עושה שלישי בחולין אבל פוסל הוא את התרומה אבל הקדרה לא נטמאה דמשקים שנגע בהם טבול יום לא הוו תחילה ואינם מטמאין כלים כמו שנתבאר בפ\"ז שהוא דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "אחד טהור וכו'. פשוט הוא: \n", + "ומאחר שמשקה וכו'. משנה בסוף נדה (דף ע\"א ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "מכל אלו הדברים וכו'. שהאדם יהיה אב הטומאה ויהיה ראשון וכו'. נתבאר בפ\"ה מהל' טומאת מת ובהל' מטמאי משכב: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו שכלי חרס לא יהיה אב טומאה לעולם. פ\"ה מהלכות טומאת מת: \n\n" + ], + [ + "האוכלים לא יהיו אב טומאה לעולם וכו'. נתבאר בפ\"ז מהלכות אלו: \n\n" + ], + [ + "ואין אתה מוצא משקין שניות לעולם וכו'. חזר לכתוב כן לאפוקי ממ\"ש בקצת נוסחאות בסוף פ\"ק דפסחים (דף י\"ז ע\"ב) הכא בבשר שנטמא במשקים שניות שנטמאו מחמת שרץ וסובר רבינו שהוא טעות סופר כמ\"ש בהקדמתו לסדר טהרות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל מקום שנאמר באוכלים פסול וכו' הראשון שבחולין וכו'. משנה פרק שני דטהרות ואיתא בפ\"ב דחולין (דף ל\"ה) ופ\"ק דפסחים (דף ט\"ז): \n\n" + ], + [ + "ואין שני עושה ג' בחולין. בפ\"ב דטהרות ופי\"א דפרה ופ\"ק דנדה (דף ז') ובפרק כשם (דף ל') אמרו דכ\"ע אין שני עושה שלישי בחולין ובפ\"ב דחולין (דף ל\"ג ל\"ד) כולה סוגיא הכי רהטא וכן בחגיגה (דף כ\"ד) ובפסחים שם: \n", + "ומנין לאוכל שני שהוא פסול בחולין וכו'. משנה פרק כשם (כ\"ז:) וכריב\"ז. \n", + "ומ״ש וכן שרץ שנפל וכו'. פ״ח דכלים ואיתא בפ״ק דפסחים (דף כ') ופרק תולין (שבת קל״ח:): \n\n" + ], + [ + "הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאין וכו'. בפ\"ב דטהרות: \n", + "מנין לאוכל שלישי וכו'. פרק הערל עלה ע\"ד: \n\n" + ], + [ + "הראשון והשני וכו'. פ\"ב דטהרות שם: \n", + "ומנין לשלישי בקדש וכו' עד אינו דין שיעשה רביעי בקדש. פרק כשם (דף כ\"ט ע\"ב) ופ\"ק דפסחים (דף י\"ח ע\"ב) ופרק חומר בקדש (דף כ\"ד): \n\n" + ], + [ + "בשר תאוה וכו'. בתוספתא דנדה פ\"ט. \n", + "ומ\"ש רבינו מטמא את הקדש, מאחר שטהור לתרומה לא היה לו לטמא את הקדש ואפשר דלשון מטמא דנקט לאו דוקא אלא היינו לומר שפוסל את הקדש ולישנא דתוספתא נקט ולאו דוקא זה דעת הר\"י קורקוס ז\"ל. ואין נ\"ל שהרי שנו בתוספתא חזרו וגזרו כנבילה עצמה מטמא במשא נראה שגזרו והחמירו עליו בקדש ביותר ואין לתרומה שייכות בזה יותר מהחולין: \n\n" + ], + [ + "חיבורי אוכלים וכו'. בס״פ טבול יום בעא רבי זירא מרבי אמי בר חייא וכו' הא דתנן חיבורי אוכלים על ידי משקים חיבור לטומאה קלה ואינו חיבור לטומאה חמורה מונין בו ראשון ושני או אין מונין בו ראשון ושני א״ל כל היכא דמטמא אדם מונין בו ראשון ושני אין מטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני ופירש רש״י חיבורי אוכלין וכו' ומשמע דפשט ליה דכיון דאוכלים אינם מטמאים אדם אין מונים בו ראשון ושני. וזהו שכתב הראב״ד והדבר ספק א״א אינו כן אלא כבר פשטוה בזבחים שאין מונים בו ראשון ושני עכ״ל. וטעם רבינו נראה שהוא מדגרסינן בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ד) בעי רבי ירמיה צירוף כלי וחבור מים וכו' וכיון דהא דמיא להך וסלקא בתיקו ה״ה לאידך ואע״ג דרבי אמי בר חייא פשטה מ״מ מידי ספיקא לא נפקא. ונראה מדברי רבינו דהכי קא מיבעיא ליה אי חשיבי שני האוכלים שחיברם המשקה כגוף א' ואם נגע שרץ באחד מהם ה״ל תרווייהו ראשון והנוגע באוכל שבצד האחר הוי שני או דילמא אע״פ שהמשקה מחברם מ״מ היינו להיות אוכל שבצד זה טמא אע״פ שלא נגע בו השרץ ומכל מקום אינו נחשב כאילו נגע בו השרץ ודיינו שנחשוב אותו כאילו נגע באוכל שנגע בו השרץ דהוה ליה שני ואוכל הנוגע בו שלישי: \n\n" + ], + [ + "השני שבחולין וכו'. בפ\"ב דטהרות שני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל לאוכלי תרומה. \n", + "ומ\"ש אם נגע במשקה חולין טמאין. איני יודע למה לא כתב שנעשו תחילה כמ\"ש בבא שאחר זו: \n\n" + ], + [ + "השלישי שבתרומה וכו'. שם השלישי שבתרומה מטמא משקה קדש ופוסל לאוכלי קדש. \n", + "ומ\"ש אבל אם נגע שלישי שבתרומה במשקה תרומה הרי הוא טהור. הכי משמע מדלא קתני ופוסל אוכלי קדש ומשקה תרומה. \n", + "ומ\"ש וכן רביעי שבקדש אם נגע במשקה קדש ה\"ז טהור. שם הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ואינו מטמא. וכתב הראב\"ד אם נגע במשקה קדש ה\"ז טהור א\"א זה שיבוש שהרי אמרו השלישי שבכולן וכו'. והיא משנה בפ\"ב דטהרות ופשטה מוכיח כדברי הראב\"ד ואפשר לומר לדעת רבינו דמאי מטמא משקה קדש דקאמר פוסל משקה קדש וכעין מה שפי' רבינו שמשון בפרק הנזכר גבי הראשון שבחולין טמא ומטמא השני פסול ואינו מטמא הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאים השלישי פסול ואינו מטמא הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ואינו מטמא דטמא ומטמא דקתני בכולהו היינו טמא ופוסל ומטמא לאו דוקא נקט וכן נמי הא דקתני בכולהו פסול ולא מטמא היינו פוסל ולא פוסל. ומ\"ש הראב\"ד ההוא משקה נמי פוסל משקה אחרינא לא דק דמשקה הנוגע במשקה אחר עושהו תחילה כמו שנתבאר בפ\"י: \n\n" + ], + [ + "חולין שנעשו וכו'. בפרק ב' דטהרות ר\"א אומר האוכל אוכל ראשון וכו' רבי יהושע אומר האוכל אוכל ראשון ואוכל שני שני שלישי שני לקדש ולא שני לתרומה בחולין שנעשו לטהרת תרומה ומייתי לה בפרק ב' דחולין (דף ל\"ג ע\"ב) ופירש רש\"י בחולין שנעשו על טהרת תרומה כלומר האי אוכל ראשון שני ושלישי בחולין מיירי וכו' ובאי זה אוכל חולין אתה מוצא שלישי הא שני לא עביד שלישי בחולין אתה מוצאו בחולין שנעשו על טהרת תרומה. \n", + "ומה שכתב ואם נגע בקדש אינו עושהו רביעי ואפילו משקה קדש אינו פוסל. ומה שכתב וחולין שנעשו על טהרת הקדש וכו'. כתב הראב״ד א״א זה האיש תפס הדרך המסוכסכת בסירים וכו'. ביאור הדברים דבפרק ב' דחולין (דף ל״ג) תנן השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלים בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם. ובגמרא טעמא דלא יצא מהם דם הא יצא מהם דם אין נאכלים בידים מסואבות אמאי ידים שניות הם ואין שני עושה שלישי בחולין וממאי דבחולין עסקינן דקתני חיה (דאילו קדשים חיה בקדשים מי איכא וכו') אמר רבי אלעזר א״ר הושעיא הכא בחולין שנעשו על טהרת הקדש עסקינן ודלא כרבי יהושע וכו' דאמר שלישי ושני לקדש ולא שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה על טהרת תרומה אין על טהרת הקדש לא קסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש לית בהו שלישי ופי' רש״י על טהרת הקדש כגון אדם הרגיל לאכול קדשים ורוצה להיות רגיל תדיר בשמירת טהרתן ושומר אף חולין מכל טומאות הפוסלות בקדש וכו'. ודלא כרבי יהושע דאמר חולין שנעשו על טהרת הקדש לא פסיל בהו שלישי דבטלה דעתו ואין יכול להתפיס על חולין טהרת הקדש אמר עולא (דף ל״ד) חברייא אמרין בחולין שנעשו על טהרת הקדש ודלא כרבי יהושע ואנא אמינא רבי יהושע היא ולא מיבעיא קאמר ל״מ חולין שנעשו על טהרת הקדש דחמירי דאית בהו ג' אלא אפילו חולין שנעשו על טהרת תרומה נמי אית בהו שלישי מאן חברייא רבה בר בר חנא היא דאמר רבה בר בר חנא אמר ר״י מאי אהדרו ר״א ורבי יהושע אהדדי וכו' א״ל אף אני לא אמרתי אלא בתרומה וכו' אמר רבי זירא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן אמר רבי ינאי האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש נעשה גופו שני לקדש איתיביה רבי זירא לרבי אסי שלישי ושני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה על טהרת תרומה אין על טהרת הקדש לא א״ל לא מיבעיא קאמר והא אף אני לא אמרתי [אלא בתרומה] קאמר אמוראי נינהו ואליבא דר״י. (דף ל״ה) יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דר״נ ויתיב וקאמר האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש טהור לאכול בקדש שאין לך דבר שעושה רביעי אלא קדש מקודש בלבד ופירש רש״י קודש מקודש קדש גמור שקדש גופו כגון בשר קרבן וכו' אבל שלישי של קדש המקודש בקדושת הפה לא מתיב רמי בר חמא וכו' א״ל הנח לתרומה וכו' אמר רבא מדרסות קאמרת וכו' מתיב רב הונא בר נתן השני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה והשלישי מטמא משקה קודש ופוסל אוכלי קדש בחולין שנעשו על טהרת הקדש תנאי היא דתניא חולין שנעשו על טהרת הקדש הרי הם כחולין ר״א ברבי צדוק אומר הרי הם כתרומה לטמא שנים ולפסול אחד ובריש פרק חומר בקדש (חגיגה דף כ' ע״ב) מונה מעלות בקדש מבתרומה ואמר רבי אילא אמר רבי חנינא בר פפא וכו' ראשונות בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש אחרונות לקדש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש וגרסינן תו התם (דף כ״ב) רבא סבר לה כי הא דאמר ר״נ אמר רבה בר אבוה וכו' שש ראשונות בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש אחרונות לקדש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש ואחת מהאחרונות היא הרביעי בקדש פסול ובפרק ב' דחגיגה (דף י״ט ע״ב) על מתניתין דהתם אמר רב מרי שמע מינה חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו ובפירקא קמא דנדה (דף ו' ע״ב) גבי מעת לעת שבנדה מטמא בין לקדש בין לתרומה דייק מדלא קתני לה גבי מעלות ופריך ר״נ והא תניא לקדש אבל לא לתרומה ומשני לה רבי שמואל בר יצחק [דה״ק] לחולין שנעשו על טהרת הקדש ולא לחולין שנעשו על טהרת תרומה וטעם רבינו משום דהא דקתני חולין שנעשו ע״ג הקדש הרי הם כחולין וכו' משנה בספ״ב דטהרות וכיון דסתם לן תנא דלאו כקדש דמו הכי נקטינן ואע״ג דסתם לן תנא בפרק השוחט (חולין דף ל״ג) דלא כרבי יהושע אין משם ראיה דכקדש דמו משום דהא איכא התם אוקימתא אחריתא שאינה עניין לזה ותו דהא כמה אמוראי דסברי דלא כקדש דמו ורבא דבתרא הוא סבר הכי נקטינן כוותיהו והכי אמר סתם גמרא בשלהי נדה (דף ע״א ע״ב) אמתניתין דבראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר מערה מים לפסח חזרו לומר הרי היא כמגע טמא לקדשים לקדשים אין לחולין לא אלמא חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש הם וכתב רבינו בפ״ב דטהרות כ״מ שתמצא במשנה זכרון שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקדש הוא למשנה ראשונה וכיוצא בזה כתב בפ״ב דחגיגה ודבר פשוט דהלכה כמשנה אחרונה: \n\n" + ], + [ + "האוכל וכו'. בפרק ב' דטהרות הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ואינו מטמא החמישי נאכל בנזיד הקדש ופירושה נלמד ממה שיתבאר בסמוך שאמרו במתניתין דהראשון שבחולין טמא ומטמא וכו' והשלישי נאכל בנזיד הדמע: \n", + "וכתב הראב\"ד אלא בחמישי שהוא טהור א\"א אומר אני החמישי וכו': \n", + "ביאור הדברים דבפ\"ב דטהרות שם תנן הראשון שבחולין טמא ומטמא השני פסול ולא מטמא השלישי נאכל בנזיד הדמע הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאים השלישי פסול ולא מטמא הרביעי נאכל בנזיד הקדש הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים הרביעי פסול ולא מטמא החמישי נאכל בנזיד הקדש עכ\"ל ופירוש הראב\"ד דחוק מאד ודברי רבינו כפשטא דמתניתין ומאי דקתני הרביעי שבתרומה והחמישי שבקדש ה\"ק שלישי שבתרומה והרביעי שבקדש אסורים לאכול קדש אפילו אין הקדש בעין אלא מעורב בנזיד ואינו מותר לאוכלו אלא הרביעי שבתרומה והחמישי שבקדש שהם טהורים גמורים שהרי אין רביעי בתרומה ולא חמישי בקדש: \n\n" + ], + [ + "האוכל שלישי שבתרומה עצמה וכו'. בפרק שני דחולין (דף ל\"ד ע\"ב) אמר עולא האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה מאי קמ\"ל תנינא שלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה שני הוא דלא הוי הא שלישי הוי אי מההיא ה\"א וכו' קא משמע לן איתיביה רב המנונא לעולא הראשון שבחולין טמא ומטמא והשני פסול ולא מטמא השלישי נאכל בנזיד הדמע ואי אמרת נפסל גופו מלאכול בתרומה ספינן ליה מידי דפסיל ליה לגופיה א\"ל הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי אכילת פרס אר\"י אמר רבי האוכל שלישי של תרומה עצמה אסור לאכול ומותר ליגע ואיצטריך דר\"י ופירש רש\"י בנזיד הדמע בתבשיל שתרומה מעורבת בו כגון שלישי זה עם מקפה של חולין הוא מותר לתת לתוכו תבלין של תרומה ושום ושמן דתרומה ולאוכלו וכו'. דליכא כזית בכדי אכילת פרס דבנזיד הדמע תבלי תרומה מועטין. והא דר\"י אמר רבי איתא בפרק טבול יום וקאמר עלה באכילה עבוד רבנן מעלה בנגיעה לא עבוד רבנן מעלה: \n\n" + ], + [ + "האוכל שלישי שבתרומה וכו'. שם יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דר\"נ ויתיב וקאמר האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקדש טהור לאכול בקדש שאין לך דבר שעושה רביעי בקדש אלא קדש מקודש בלבד מתיב רמי בר חמא שלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה אמאי לאו קדש מקודש הוא א\"ל הנח לתרומה שטהרתה טומאה היא אצל הקדש וכו' דתנן בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש והדר מתיב עליה ומסיק תנאי היא דתניא חולין שנעשו על טהרת הקדש הרי הם כחולין ר\"א ברבי צדוק אומר הרי הם כתרומה לטמא שנים ולפסול אחד ומשמע דרבי יצחק בר שמואל בר מרתא סבר כר\"א ברבי צדוק וכן פירש\"י ומאחר שרבינו פסק לעיל בסמוך כת\"ק דפליג אר\"א ברבי צדוק קשה היאך פסק כאן כרבי יצחק וצ\"ל שרבינו מפרש כפירוש ראשון שכתב הרשב\"א דרבי יצחק כתנא קמא דרבי אליעזר ברבי צדוק סבר דאמר חולין שנעשו על גבי הקדש הרי הם כחולין ולכך אומר האוכל שלישי אין גופו נפסל דטהור גמור הוא ואפילו הוא עצמו אינו פוסל את הקדש בנגיעתו: \n\n" + ], + [ + "כל קדש האמור וכו' אבל חלות תודה וכו' עד הרי הם כחולין. תוספתא פ\"ק דטהרות אלא שהיא כתובה בשיבוש: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש ועיסה הטבולה לחלה הרי הן כחולין. פרק כשם (דף ל') בתירוצא בתרא ובספרי רבינו כתוב החלה והתרומה ותשלומי ד' וה' וט\"ס הוא וצריך למחוק ד' וה' ולכתוב במקומה תרומה: \n\n" + ], + [ + "כל דבר שודאו מטמא וכו'. פ\"ק דנדה עלה ז': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחת עשרה מעלות וכו'. משנה וגמרא בפרק חומר בקדש (דף כ\"ב) וכר\"נ דאמר י\"א שנו דרבא סבר כוותיה: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש וטמאה במדרס שנשא עמה. אינו מדוקדק דהא בגמ' (דף כ\"ב ע\"ב) הכי אמרי' קדש מ\"ט לא משום מעשה שהיה דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באחד שהיה מעביר חבית של יין [קודש] ממקום למקום ונפסקה רצועה של סנדלו ונטלה והניחה ע\"פ החבית ונפלה לאויר החבית ונטמאת באותה שעה אמרו הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש הרי שנטמאה במדרס שנפל לאויר חבית לא במדרס שנשא עמה. ועוד יש לדקדק עליו דאמרינן בגמרא א\"ה תרומה נמי הא מני רבי חנניא בן עקביא היא דאמר לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה מאי היא דתניא לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בנהר ובספינה וכו' ולא ישיטם על פני המים וכו' רבי חנניא בן עקביא אומר לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה ורבינו פסק כאן כרבי חנניא בן עקביא דלא אסרו אלא כמעשה שהיה בקדש אבל לא בתרומה ובפרק עשירי מהלכות פרה פסק כת\"ק וי\"ל שטעמו משום דהכא סתם לן תנא כרבי חנניא בן עקביא והתם סתם לן בפ\"ט דפרה כת\"ק ויש לנו לומר ראה רבינו דבריו של רבי חנניא בן עקביא בנושא את המדרס ודבריו של ת\"ק במעביר בנהר וכדאמרינן בפרה. \n", + "ומ\"ש ואם עבר ונשא וכו' טהור. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כמאן דמיקל דמילתא דרבנן היא: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומ\"ש ומפני מה הצריכום טבילה לקדש וכו'. שם בגמ' (דף כ\"ג) דגמרינהו חבר ומשום צנורא דע\"ה דנפול אימת אילימא מקמי דליגמריה הא לאו מנא הוא אלא בתר דגמריה מיזהר זהיר בהו לעולם מקמי דגמריה ודילמא בעידנא דגמריה עדיין לחה היא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכל המעלות של דבריהם הם וכו'. שם (ע\"ב) הכלי מצרף מה שבתוכו וכו'. מנא ה\"מ אמר רבי חנין דאמר קרא כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת כלומר והויא דאורייתא וכו' ופליגא [דרבי חנין] אדרבי חייא בר אבא אמר ר\"י דאמר וכו' מעדותו של ר\"ע נשנית משנה זו כלומר והויא מדרבנן. ופסק רבינו כר\"י משום דהוא מריה דגמרא טפי מרבי חנין ומ\"מ קרא דאייתי רבי חנין כתבו רבינו לרמז בעלמא. \n", + "ומ\"ש אפילו שאין לו תוך מצרף מה שעליו וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב היו שני הצבורים בתוך הכלי וכו'. בפרק הקומץ רבה עלה כ\"ד הושיט אחד לביניהם מהו צריך לכלי הכלי מצרפו אין צריך לכלי אין הכלי מצרפו ופירש רש\"י הושיט חצי עשרון אחד לבין הנך חצאי עשרון מהו אם נגע טבול יום בזה מהו שיטמא אותם שנים. אין צריך לכלי כגון האי חצי עשרון שלישי דאין צריך לכלי דהא אינו מצטרף עם אלו למנחה אחת אין הכלי מצרפו וטהורים הראשונים ורבינו מפרש בענין אחר כמבואר בדבריו: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו לא נטמא אלא זה שנגעה א\"א זה שיבוש שאותו אמצעי שנתן ביניהם וכו'. ותמהני על פה קדוש למה דחה פירוש רבינו בשתי ידים לומר עליו שהוא שיבוש שהרי יש ליתן בו טוב טעם ודעת לומר שאין הכלי מצרף אלא כשאין ביניהם דבר שאין צריך לכלי אבל אי קשיא על דברי רבינו הא קשיא למה לא יצטרף העשרון האמצעי עם אותו שנטמא שהרי אין דבר מפסיק ביניהם. לכך נ\"ל שדעת רבינו שאילו היה המפסיק ביניהם חצי עשרון אין ה\"נ שהיה מצטרף אבל הכא במאי עסקינן בשדבר אחר שאינו סולת מפסיק ביניהם וזהו שכתב רבינו ודבר אחר ביניהם והשתא דברי רבינו מכוונים בלי שיבוש ואדרבה על פירוש הראב\"ד יקשה למה לא יצטרף האמצעי עם הטמא שאין דבר מפסיק וישאר השלישי טהור וזה היה יותר ראוי מלהצטרף שנים שדבר מפסיק ביניהם וכן יקשה לפירוש רש\"י ואף על פי שיש לדחוק ולומר דכיון שזה העשרון היה שלם מתחילה יותר ראויים להצטרף חלקיו זה עם זה מלהצטרף עם חלק אחר פירוש רבינו יותר נוח ואף על פי שבירושלמי פרק חומר בקדש נראה כפירוש הראב\"ד אין זה כדאי לדחות פירוש רבינו שהוא נוח: \n\n" + ], + [ + "היו שני צבורים בכלי וכו'. שם בעי רבי ירמיה צירוף כלי וחבור מים וכו' עד תיקו ופסק רבינו כבעיא ראשונה דטעמא מפני שאמרו בה את\"ל חשיב לה כנפשט: \n\n" + ], + [ + "אוכל קדש שנטמא וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך. \n", + "ומ\"ש בא טבול יום ונגע וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "הרביעי בקדש. משנה פ' חומר בקדש (דף כ' ע\"ב): \n", + "וכן שלישי בתרומה אם נגע וכו' כמו שביארנו. בפי\"א. \n", + "ומ\"ש (וכן) והשלישי שבתרומה או שבקדש וכו'. משנה פרק חומר בקדש הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה: \n\n" + ], + [ + "מי שנטמאת ידו אחת וכו'. משנה פרק חומר בקדש בתרומה אם נטמאת אחת מידיו חבירתה טהורה ובקדש מטביל שתיהן שהיד מטמאה את חבירתה בקדש אבל לא בתרומה. \n", + "ומה שכתב או ביד חבירו. שם (דף כ\"ד ע\"ב) כרבי יוחנן ואף ריש לקיש הדר ביה. \n", + "ומה שכתב פסל את השנייה. שם רבי יוחנן וריש לקיש אמרו אחד ידו ואחד יד חבירו ולפסול אבל לא לטמא תנאי היא וכו' דתניא יד נגובה מטמאה את חבירתה לטמא בקדש אבל לא לתרומה דברי רבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר אותה יד לפסול אבל לא לטמא ופסק רבינו כרבי יוסי ברבי יהודה משום דרבי יוחנן וריש לקיש הוו סברי כוותיה. \n", + "ומ\"ש ואם היתה ידו בלולה במשקה וכו'. כן כתב רבינו שם בפירוש המשנה: \n", + "וכתב הראב\"ד ואם היתה ידו בלולה במשקה א\"א זה אינו מן הסוגיא וכו'. ואין זה השגה דכיון דכל הני מילי מעלות דרבנן אמרינן דכיון דעל ידי משקה מטמאה את היד טומאה גמורה לכל דבר גזרו בקדש למעלתה גם בלתי נגיעה. \n", + "ומ\"ש רבינו ואפילו נגע בה כשהיא נגובה. כלומר אע\"פ שנגע בה לא נטמאת מאחר שהיא נגובה דאילו היתה לחה פשיטא שנטמאת על ידי המשקה: \n\n" + ], + [ + "אוכלים נגובים וכו'. משנה פרק חומר בקדש (דף כ':) [אוכלים] אוכלין נגובים בידים מסואבות בתרומה אבל לא בקדש ובגמרא וכי יש נגובה לקדש והלא חיבת הקדש מכשרתן לא צריכה כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו או שתחב הוא לעצמו בכוש ובכרכר וביקש לאכול צנון או בצל חולין עמהם לקדש גזרו בהו רבנן לתרומה לא גזרו בהו רבנן וכתב רבינו בפירוש המשנה העיקר אצלנו חיבת הקדש מכשרתו ואין צריך הכשר וכיון שזהו העיקר האוכל אוכלין נגובים בידיו והם טמאות שיטמאו ואין אנו צריכין בזה לדבר אבל דיבר בכאן אם לא לקחן בידים אלא במלקחים ודומיהן וזה גזירה שמא יאכל אחר כך שום דבר של משקה בידיו ויטמא את הקדש שבפיו עכ\"ל. ולפי זה הא דקתני וביקש לאכול צנון או בצל היינו לומר שדרך צנון או בצל להדיחם במים וכשאוכלם נגעו ידיו בהם ונטמאו ומטמאים את הקדש שבפיו ורש\"י פירש בענין אחר ואיכא למידק מאי קשיא ליה לרבי חנינא בן אנטיגנוס והלא חיבת הקדש מכשרתן אימא דהיא גופה קמשמע לן דחיבת הקדש מכשרתן ואפשר דחיבת הקדש מכשרתן דאורייתא היא אי נמי דרבנן אינה מאחת עשרה מעלות השנויות שם שגזרו בקדש. ודע שיש בספר רבינו טעות סופר וכך היא הנוסחא הנכונה ואין צריך לומר שאם נגעה טומאה באוכלים של קדש שלא הוכשרו שנטמאו מפני שחיבת הקדש מכשרתן: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב במה דברים אמורים לפסול האוכל עצמו וכו' אבל למנות בו ראשון ושני. בפרק ב' דחולין (דף ל\"ו) גבי בעיא דצריד של מנחות בעיא דלא איפשיטא ויש לתמוה על רבינו שהוא עצמו כתב בפרק שמיני מהלכות אלו בפשיטות שמונים בו ראשון ושני ונ\"ל שטעמו שם כמ\"ש שם דאיתא בפרק המנחות והנסכים דלא מיבעיא אלא מדאורייתא דאילו מדרבנן פשיטא ליה דמונים מיהו ה\"מ כשנטמא הצריד טומאה דאורייתא וכדפירש רש\"י שם דאז חיבת הקדש מכשרתן ואף על פי שלא הוכשר כמי שהוכשר דמי ומדאורייתא מספקא לן אי מונין בו ראשון ושני ומדרבנן פשיטא לן דמונים משום דטומאה דאורייתא היא אבל בטומאת ידים שהיא דרבנן איכא למימר שלא החמירו בו רבנן למנות בו ראשון ושני אפילו מדרבנן ובפ\"ח מיירי כשנטמא הצריד טומאה דאורייתא ולפיכך פסק דמונים בו ראשון ושני מדרבנן מיהא אבל הכא דמיירי בטומאת ידים שהיא דרבנן כתב שהדבר ספק כמ\"ש בד\"א לפסול האוכל עצמו וכו' אבל למנות בו וכו' לאו אאין צריך לומר שאם נגעה טומאה וכו' דסמיך ליה קאי אלא ארישא דמילתא שכתב גבי ידים מסואבות חיבת הקדש מכשרתן: \n\n" + ], + [ + "האונן אחר שתם זמן אנינתו וכו'. משנה בפרק חומר בקדש (דף כ\"א) האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה. \n", + "ומ\"ש ומפני מה הצריכום טבילה וכו'. שם בגמרא (דף כ\"ד ע\"ב). \n", + "ומ\"ש ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה וכו'. בר\"פ טבול יום ואע\"ג דלא איתמר התם אלא גבי אונן משמע לרבינו דה\"ה למחוסר כפורים כיון דבהדי הדדי מיתנו: \n\n" + ], + [ + "שש מעלות הראשונות וכו'. בפרק חומר בקדש (חגיגה דף כ\"א ע\"ב): \n", + "ומ\"ש לפיכך חולין שנעשו על טהרת הקדש וכו' כמו שביארנו. בפרק י\"א. ומה שכתב הראב\"ד גם אני ביארתי שאלו דברי יחיד הן ואין הלכה ואילו כל הסוגיות הולכות על דרך שהם בקדש עכ\"ל כבר כתבתי שם טעם רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חמש מעלות עשו חכמים בבגדים וכו'. משנה פ\"ב דחגיגה (דף י\"ח ע\"ב) וכרב אחא (דף י\"ט ע\"ב) דמוקי למתניתין כולה כרבנן ותני בסיפא ה' מעלות. \n", + "ומ\"ש ועמי הארץ עצמם כזבין לטהרות כמו שביארנו. בפ\"י דמטמאי משכב ומושב. \n", + "ומ\"ש ובגדי אוכלי חוליהן בטהרה וכו'. ג\"ז משנה בפ\"ב דחגיגה. \n", + "ומ\"ש אבל אוכלי חוליהן בטהרה וכו'. ירושלמי שם. \n", + "ומ\"ש ובגדי אוכלי מעשר שני וכו' עד מדרס לקדש. משנה בפרק ב' דחגיגה. \n", + "ומ\"ש אבל אוכלי תרומה עצמן וכו'. גם זה שם בירושלמי. \n", + "ומ\"ש ובגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת. משנה פ\"ב דחגיגה. \n", + "ומ\"ש אבל הטהור לקדש וכו'. ג\"ז שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "וכן עשו חכמים מעלות בטבילה וכו' עד הוחזק לקל. משנה פ\"ב דחגיגה. \n", + "ומ\"ש טבל סתם ולא נתכוון וכו'. שם טבל ולא הוחזק כאילו [לא] טבל פי' הוחזק נתכוון היינו למעשר וממנו ולמעלה אבל לחולין אמרי' התם בגמרא דלא בעי כוונה בין בטבילה בין בנטילה. \n", + "ומ\"ש וכל המעלות האלו מד\"ס וכו'. שם משמע הכי: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה טהור לתרומה וכו'. בפ\"ז דטהרות (משנה ח') וכחכמים. \n", + "ומ״ש וא״צ הערב שמש. הכי משמע בר״פ טבול יום (זבחים דף צ״ט): \n", + "והר\"י קורקוס ז\"ל הוקשה לו מ\"ש רבינו בספי\"ב האונן וכו' והסיחו דעתם ושמא נטמאו והוי דוקא לקדש והרי אף לתרומה צריכים טבילה כמ\"ש כאן והאריך ביישוב קושיא זו ולי הדבר פשוט דהתם לא הסיחו דעתם מטהרת גופם קאמר אלא שהסיחו דעתם מלאכול קדש שהרי הם אסורים לאכלו אנו חוששים שמא הסיחו דעתם גם מטהרת גופם וצריכים טבילה אע\"פ שאומרים שהם יודעים שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם והיא מעלה בקדש ולא החמירו עליהן להצריכם הזאה שלישי ושביעי לחוש שמא נטמאו במת שמאחר שהם אומרים שיודעין שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם דיינו שנגזור עליהם טבילה משום מעלה בעלמא: \n", + "היו ידיו טהורות וכו'. בפרק שביעי דטהרות וכתב שם הרא\"ש שהידים עסקניות ונגעו במקום הטינופת וצריכים נטילה לנגיעת תרומה אבל לא בשביל דחיישינן שמא נגעו בטומאה דא\"כ ליבעי כל גופו טבילה ועוד למה סתם ידים שניות ליחוש שמא נגעו באב הטומאה עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש ואם לא שמר מטומאת מת וכו' ואם ידע שלא נטמא במת וכו'. בר\"פ טבול יום: \n\n" + ], + [ + "וכן גזרו חכמים על הכלים הנמצאים וכו'. וכן הרוקים הנמצאים. שם בפ\"ד דטהרות (משנה ה') על ששה ספיקות שורפין את התרומה וכו'. על ספק כלים הנמצאים על ספק רוקים הנמצאים ומייתי לה בפ\"ק דשבת (דף ט\"ו ע\"ב) ובפ\"ג דנדה (דף ל\"ג ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "כל הכלים וכו'. משנה פ\"ח דשקלים (משנה ב') כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה טמאים דרך עלייה טהורים וכו' דברי ר\"מ רבי יוסי אומר כלים טהורים חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדים לקברות וידוע דהלכה כרבי יוסי ולא חשש רבינו להוציא מן הכלל כלים המיוחדים לקברות לפי שדבר פשוט הוא שהם טמאים. \n", + "ומ\"ש שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאים בירושלים. בפירקא קמא דפסחים (דף י\"ט ע\"ב). \n", + "ומ\"ש חוץ מן הסכינין לשחיטת הקדשים וכו'. יתבאר ממה שיבא בסמוך והוא שנוי אצל מתניתין דכל הכלים וכו' שכתבתי בסמוך: \n", + "וכתב הראב\"ד חוץ מן הסכינים א\"א דבר זה אמר מפני וכו'. ומאחר שהעלה רואה אני את דבריו הרי הוא מסכים לדברי רבינו. \n", + "ומה שכתב אבל מצא סכין בי\"ד בניסן וכו'. שם סכין שנמצאת בי\"ד שוחט בה מיד בי\"ג שונה ומטביל קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל חל י\"ד להיות בשבת שוחט בה מיד בט\"ו שוחט בה מיד נמצאת קשורה לסכין הרי זה כסכין ופירוש משנה זו מבואר כאן בדברי רבינו: \n", + "וכתב הראב״ד שוחט בה קדשים מיד א״א אין דברי המשנה כך וכו'. אין פירושו של הראב״ד מוכרח וכבר אפשר לפרש כפירוש רבינו אבל מה שקשה לי בדברי רבינו דבפרק אלו דברים (פסחים דף ע') אמרינן איבעיא להו לבן תימא יש משום שבירת עצם [בחגיגה] או אין בה משום שבירת עצם וכו' ת״ש סכין שנמצאת בי״ד וכו' עד לא מטביל לה ופירש״י שוחט פסחו מיד ואין צריך להטבילה וכו' משמע מהא דטעמא משום דחזקה אדם מטביל סכיניו לצורך שחיטת הפסח ורבינו עצמו כתב כן בפירוש המשנה ולמה תלה כאן רבינו הטעם בלא גזרו על הסכינים הנמצאים ביום זה ואפשר שלזה נתכוון הראב״ד שכתב וכל מ״ש כאן אינו כלום. וליישב דעת רבינו נ״ל דהכי קאמר שלא גזרו על הסכינים ביום זה מפני שחזקה שאדם מטביל סכיניו לצורך שחיטת הפסח. ועדיין יש לשאול למה השמיט דין הקופיץ בזה ובזה שונה ומטביל וי״ל משום דמאי דמפליג במתניתין בין קופיץ לסכין צריך לאוקומה כבן תימא דיחידאה הוא ואי מוקמינן לה כרבנן צריך לאוקומה בנשיא גוסס בי״ג ומת בי״ד דהוא מילתא דלא שכיחא ולכך כתב סתם דין הסכינים הנמצאים שבכלל זה הקופיץ ואע״ג שכתב לשחיטת הקדשים ה״ק לצורך שחיטת הקדשים שהקופיץ צורך שחיטת קדשים הוא לשבר עצמות החגיגה: \n\n" + ], + [ + "כתב הראב\"ד מפני שעשו אותה ביום הזה א\"א מים הרעים שתה כשפירשו לו וכו'. תמהני על פה קדוש שקרא מים הרעים לפי שלא ערב לו. ומ\"ש שאין כאן הזאה כל עיקר אבל אמרו שונה וכו' י\"ל דרבינו מדנקט תנא שונה יליף לה דהיינו לומר אנו מחזיקים אותו שכבר הזה עליו הזאה ראשונה כדי לטהרו לצורך יו\"ט והיום יום ז' ולכן שונה להזות עליו שנית ומטבילו ולדברי הראב\"ד קשה לישנא דשונה ועוד שכתב שמא עדיין לא הטבילו ואם לא הזה עליו איך יטהר בטבילה לחוד אם הוא טמא מת ועוד שכתב ואת\"ל שצריכה הזאה לא מן הטעם שלו וכו' שנראה שדברים אלו הם כדברי רבינו ממש ונ\"ל דה\"ק שאין כאן הזאה כלל אלא טבילה בלבד והטעם משום דכלי זה הוא ספק טמא ספק טהור ואת\"ל טמא שמא אינו טמא מת אלא טמא בשאר טומאות שאינן טעונות אלא טבילה לבד וא\"ת שלעולם נחוש לטומאת מת שצריך הזאה לא מן הטעם שלו שעשאוה ביום זה כאילו הוא שביעי שלה אלא הטעם שבודאי הקדים בעליו וכו' כלומר שרבינו תלה הטעם בשחכמים עשאוה ביום זה כאילו הוא יום שביעי שלה והראב\"ד סובר שלא הוצרכו חכמים לעשותה כי היא מעצמה בחזקה שודאי הקדים בעליה והזה הראשונה וכו'. וסתם דבריו וכל זה איננו שוה שעם כל זה נראה בעיניו יותר נכון לומר שאינו צריך הזאה מהטעם שכתבתי ולשון שונה יתפרש לדעת הראב\"ד אע\"פ שיש לומר שמא כבר הטבילו בעליו ישנה זה ויטבילנו ולדעת רבינו ניחא טפי. ומ\"ש לא מן הטעם שלו אלא שבודאי הקדים בעליו וכו' אומר אני שגם זה הוא הטעם שלו דמה טעם עשאוה חכמים ביום זה כאילו הוא שביעי שלה משום דחזקה שכבר הקדים בעליו והזה הראשונה וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "כל הרוקים הנמצאים בירושלים וכו'. שקלים פרק שמיני כרבי יוסי: \n\n" + ], + [ + "כשם שהראשון כו'. תוספתא פרק ה' דטהרות: \n\n" + ], + [ + "תרומה וקדשים שנטמאו וכו'. מתבאר ממה שיבא בסמוך: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ויש שם ספיקות שאין שורפין עליהם וכו' ויש שם ספיקות ששורפין עליהם וכו'. בטהרות פ״ד ופרק בנות כותים (נדה דף ל״ג ע״ב) וכתב רבינו גבי שורפין ואצ״ל קדשים וגם גבי אין שורפין כתב כן ונראים שהם כדברים סותרים זה את זה וביאור הדברים פשוט דקדשים חמירי מתרומה ומה ששורפין עליו תרומה דחשבינן ליה בודאי טמא מכ״ש דחשבינן ליה לקדש בודאי טמא ושורפין וידוע שראוי ליזהר [מ] לשרוף קדשים יותר ממה שראוי ליזהר מלשרוף תרומה וא״כ הספק שאין שורפין עליו תרומה מכ״ש שלא ישרפו עליו קדשים: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אבל על ספק ספק הטומאה אין שורפין וכו'. כך הגירסא האמיתית בספרי רבינו ואיתא בפרק בנות כותים שם: \n\n" + ], + [ + "על ששה ספיקות וכו'. פרק חמישי דטהרות שם ולישנא דמתניתין על ספק מי רגלי אדם שהם כנגד מי רגלי בהמה ופירוש רבינו בה ע\"פ התוספתא. \n", + "ומ\"ש אבל אם נסתפק לו וכו'. שם וכת\"ק ואיתא בפרק בנות כותים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שנים עשר ספיקות וכו'. פ\"ד דטהרות והשמיט רבינו ספק בכורות וספק נזירות מפני שאינה ענין לטומאה וטהרה והכניס במקומם ספק עובר ועומד וספק שתי רשויות: \n\n" + ], + [ + "ספק מים שאובים למקוה כיצד וכו'. פ\"ב דמקואות. \n", + "ומ\"ש ואין מורין לו וכו'. בתוספתא דמקואות פ\"ב אמר כן רבי יוסי גבי מקואות וסובר רבינו שאין חולק עליו גם סובר שה\"ה לדין זה: \n\n" + ], + [ + "ספק טומאה צפה על פני המים כיצד וכו' בין שהיו המים בכלים או בקרקעות וכו'. בפרק ד' דטהרות וכתנא קמא. \n", + "ומה שכתב אפילו אין שם אלא מלא אדם וטומאה וכו'. שם כרבי יוסי ומשמע לרבינו שאין חולק עליו: \n", + "ולא אמרו ספק טומאה צפה וכו'. בסוף נזיר (דף ס\"ג ס\"ד): \n", + "וכל הנתלין ונגררין וכו'. שם (דף ס\"ד) וגירסתו בגמרא הניטלים בטי\"ת ופירשו התוספות הניטלים אדם עומד במים וחבירו היה משלשל שרץ ספק נגע בו אדם העומד במים או הנגררים שחבירו היה גורר שרץ ע\"פ המים ספק נגע ספיקו טמא מפני שהם כמונחים כיון שאם אדם תופס בם אין כאן דין טומאה צפה: \n\n" + ], + [ + "שרץ שהיה מונח בכלי וכו'. בעיא שם ומסיים את\"ל בתר כלי אזלינן כלומר x כיון שהוא מונח בכלי אין לו דין צף וכבר ידוע שדרך רבינו לפסוק כאת\"ל. \n", + "ומה שכתב או שהיה מונח על המת וכו'. כל הני בעיי דאיפשיטו שם באת\"ל. \n", + "ומה שכתב היה שרץ וכו'. שם בעיא דאיפשיטא באת\"ל אלא דבנוסחי דידן איפשיטא לחומרא ובנוסחת רבינו איפשיטא לקולא. \n", + "ומה שכתב היה מונח על גבי מי חטאת וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא פירוש מספקא ליה מפני שהם עבים מפני האפר המעורב בהם דדילמא דמו לאוכלא. \n", + "ומ\"ש רבינו ויראה לי שספיקו טהור. נראה שטעמו משום דכיון שטהרו חכמים טומאה צפה ע\"פ המים הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא: \n\n" + ], + [ + "כדרך שטהרו ספק טומאה וכו' כיצד עריבה וכו'. תוספתא פ\"ה דטהרות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש שרץ שנמצא צף וכו'. תוספתא בסוף טהרות ופירש ר\"ש לפועלים היינו אוכלי חוליהם בטהרה וא\"ת מאי שנא מעריבה דבסמוך דמטהרין לתרומה ואפשר דהכא שאני שהוא יין דמתוך שהיא צפה טהורה לפועלים ומתוך שאינה צפה ע\"פ המים טמאה לתרומה: \n\n" + ], + [ + "ספק משקים לטמא אחרים וכו' כיצד היה מקל בידו וכו'. משנה פרק רביעי דטהרות. \n", + "ומה שכתב וכן אם נסתפק לו אם נגעו משקים טמאים וכו'. ומה שכתב וכן אם נסתפק לו אם נגעו במשקים אלו וכו'. טעם כולם משום דטומאת משקים דרבנן. \n", + "ומה שכתב אבל טמא שפשט ידו. משנה פ\"ד דטהרות: \n\n" + ], + [ + "חבית שהיא מליאה משקים וכו'. בתוספת' דטהרות פ\"ה (מגע) טמא מת שפשט ידו לאויר החבית ספק נגע ספק לא נגע ספק אוכלים ומשקים טמא והכלי טהור. ונראה שספק אוכלים ט\"ס הוא דספק משקים ליטמא טמא אבל ספק אוכלים טהור וכך הם דברי רבינו שלא הזכיר לטמא אלא ספק משקים. \n", + "ומ\"ש וכן אם נכנסו משקים שהם טמאים מספק וכו'. שם חבית שיש בה משקים טהורים עד חציה ונפלו משקים לאוירה ספק טמאים ספק טהורים המשקים טהורים שאין מיטמאים אלא מחמת החבית נפלו על גבי המשקים משקים טמאים והחבית טהורה פירוש שאין מיטמאים אלא מחמת החבית וכדתנן בפרק ח' דכלים השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שנייה שהתנור תחילה והכא כיון שהחבית טהורה אף המשקים טהורים. \n", + "ומ\"ש וכן אם נפלו משקים אלו וכו'. שם אפה פת בתנור ונפלו משקים לאוירו ספק טמאים [ספק טהורין] הפת טהורה שאינה מיטמאת אלא מחמת התנור ומסיים בה נפלו על גבי הפת הפת טמאה והתנור טהור והשמיטו רבינו והטעם משום דמשמע ליה דמשבשתא היא דספק משקים ליטמא טמא אמרו לא ספק אוכלים ואי בעית לתרוצה צריך לאוקומה כשהיו בפת גומות ובהם משקים ומי הכניסנו בתגר זה הילכך להשמיטה עדיף: \n\n" + ], + [ + "המרבץ ביתו וכו' עד הרי ז. ו טמאה בספק. תוספתא דטהרות פרק ה' וכתב הראב\"ד הניח הככר עד שנגבו המים א\"א נ\"ל מפני מראית העין וכו' וטעם רבינו הגון: \n\n" + ], + [], + [ + "ספק ידים וכו' עד והככרים כמו שהיו. משנה פ\"ב דידים. \n", + "ומ\"ש וכן אם היו ידיו טמאות וכו'. גם זה שם. \n", + "ומ\"ש ספק היה דבר חוצץ וכו'. נלמד ממה שנתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "היתה ידו אחת טמאה וכו'. זה נלמד ממ\"ש בראש הפרק גבי ספק מים שאובים למקוה אין מורין לו לטבול במקוה זה ולעשות טהרות לכתחילה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ספק דברי סופרים כיצד וכו'. פ\"ד דטהרות: \n", + "ומ\"ש וכן אם אכל אוכלים טמאים וכו' וספק נגע בטהרות אלו וכו'. פשוט הוא שזה בכלל ספק ד\"ס. \n", + "ומ\"ש וכן האוכל ספק אוכלים טמאים וכו'. גם זה בכלל ספק ד\"ס. \n", + "ומ\"ש וכן האוכל תרומה תלויה טהור. תוספתא פ\"ה דטהרות. \n", + "ומ\"ש אבל אב הטומאה שהוא מד\"ס וכו'. משנה פ\"ד דטהרות. \n", + "ומ\"ש אא\"כ היה האב עצמו טמא בספק וכו' כמו שביארנו. בפי\"ג: \n\n" + ], + [ + "ספק החולין וכו'. משנה פ\"ד דטהרות: \n\n" + ], + [ + "ספק הקרבנות כיצד וכו'. שם ומייתי לה בסוף פירקא קמא דכריתות (דף ח'): \n\n" + ], + [ + "ספק נגעים כיצד וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "ספק עומד ועובר וכו'. בפרק שלישי דעדיות (משנה ז') ובפרק ששי דטהרות הטמא עומד והטהור עובר הטהור עומד והטמא עובר וכו' ספק האהיל ספק לא האהיל וכו' רבי יהושע מטמא וחכמים מטהרים וזה ע\"פ מה ששנינו פרק י\"ג דנגעים הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר טמא הטהור עומד תחת האילן והטמא עובר טהור ואם עמד טמא וידוע דהלכה כחכמים: \n\n" + ], + [ + "ספק שרצים כו'. בפ\"ד דטהרות ספק שרצים כשעת מציאתן ובתוספתא אי זהו ספק שרצים שטיהרו חכמים זה ספק הנזרקין ובמשנה דטהרות רפ\"ד שנינו הזורק טומאה ממקום למקום ככר לבין המפתחות מפתח לבין הככרות טהור פי' מפתח טמא ואין ידוע אם נגע בככרות בעת עוברו עליהם וכן ככר לבין מפתחות טמאים אנו דנין הדבר כשעה שמצאנו אותו וכיון שעכשיו אין נגיעה טהור: \n\n" + ], + [ + "השרץ בפי חולדה וכו'. בפרק רביעי דטהרות. \n", + "ומ\"ש היתה מהלכת בו ונוגע בככרות וכו'. תוספתא פרק ד' דטהרות וכחכמים. \n", + "ומ\"ש במה דברים אמורים בזמן שנטלתו וכו' עד הרי אלו טמאות. שם בתוספתא. \n", + "ומ\"ש ראוהו חי בפיה. אע\"פ שמצאוהו מת בפיה כך היא הנוסחא הנכונה והיא בתוספתא בפרק הנזכר: \n", + "וכן השרץ בפי חולדה וכו'. משנה פרק ד' דטהרות שם: \n\n" + ], + [ + "ספק רשות הרבים כיצד. תוספתא פ\"ו דטהרות: \n", + "וכל אלו הספיקות וכו'. הדבר מבואר דלא קאי אמאי דסליק מיניה שהוא ספק ר\"ה אלא לספיקות הקודמים לזה: \n", + "וכתב הראב\"ד מפני שאין בהם א\"א זה שיבוש אלא אע\"פ שיש בהם עכ\"ל. ולכאורה משמע כדברי הראב\"ד דשאין בו דעת להשאל אפילו ברה\"י טהור בכל הספיקות ומאי רבותא דהני דקתני אלו ספיקות שטהרו חכמים אלא ודאי דהני אפילו שיש בהם דעת להשאל טיהרום אלא שבפ\"ק דחולין (דף ט' ע\"ב) אמרו על ההיא דשרץ בפי חולדה ומהלכת ע\"ג ככרות של תרומה דטעמא הוי משום דככר אין בו דעת להשאל ומשם למד רבינו דכל הני טיהרום מטעם זה וצ\"ל דמשמע לרבינו דכי תנן אלו ספיקות שטיהרו חכמים לאו למימרא שנשתנו אלו משאר ספיקות שאע\"פ ששאר ספיקות טמאות אלו טהורות אלא הספיקות שטיהרו חכמים מטעם שאין בו דעת להשאל מני ואזיל: \n\n" + ], + [ + "ספק ב' רשויות כיצד וכו'. משנה פ\"ו דטהרות במתניתין ד' ספקות ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרים: \n", + "אע\"פ שספק ר\"ה טהור וכו'. בפ\"ב דע\"ז (דף ל\"ו:): \n\n" + ], + [ + "שרץ שנמצא שרוף וכו'. פ\"ט דטהרות. \n", + "ומ\"ש ומחט שנמצאת וכו'. שם פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "שני עדים אומרים לו נטמא וכו'. ספ\"ה דטהרות וכחכמים. \n", + "ומ\"ש ואעפ\"כ אין אומרים לו עסוק בטהרות וכו'. תוספתא שם (פ\"ו) טהור ואין אומרים לו עסוק בטהרות אלא יחוש לעצמו. וכתב ר\"ש יחוש לעצמו דלגבי אחרים לא מהני מאי דקאמר לא נטמאתי אלא לדידיה דוקא הוא דמהני עכ\"ל ולישנא לא משמע כפירושו אלא הכי קאמר אפילו לעצמו יחוש ולא יתעסק בטהרות עד שיטבול. \n", + "ומ\"ש עד אומר נטמא וכו' עד סוף הפרק. משנה שם ספ\"ה דטהרות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מפני מה טהרו חכמים וכו'. תוספתא דטהרות. \n", + "ומה שכתב ומפני מה החמירו ברשות היחיד וכו'. פירקא קמא דחולין (דף ט' ע״ב) ופרק כשם (דף כ״ח כ״ט) ופרק שני נזירים (נזיר דף נ״ז): \n", + "וכתב הראב\"ד הרי היא טמאה לבעלה עד שתשתה א\"א ובתוספתא מפרש עוד טעם אחר וכו'. וי\"ל לדעת רבינו שאותו טעם רבן שמעון בן גמליאל אמרו ויש לגמגם עליו דהא שלשה הם רבים כמו שכתב רבינו בסמוך והרי הם יכולים להשאל ולפיכך השמיטו רבינו והטעם הראשון הוא דברי בן זומא ששאלוהו והשיב וקבלו תשובתו ועוד דסוגיין דגמרא בכל דוכתא דספק טומאה ברשות היחיד טמא מסוטה ילפינן לה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכשם שהסוטה ובועלה שנים וכו'. בפ' ב' נזירים. \n", + "ומ\"ש בד\"א כשהיה זה שנטמא בספק יש בו דעת להשאל וכו'. פ\"ק דנדה (דף ד' ע\"ב) ופרק כשם (דף כ\"ח ע\"ב) ובתוספתא דטהרות (פ\"ו). \n", + "ומ\"ש כיצד חש\"ו וכו'. משנה פ\"ג דטהרות: \n\n" + ], + [ + "הסומא והישן והמהלך וכו'. תוספתא פ\"ג דטהרות: \n", + "בד\"א שכל שאין בו דעת לישאל וכו' כיצד תינוק טמא וכו'. משנה פ\"ג דטהרות וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "היו משקים טמאים וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש ואם היה כלב וכו'. שם וכראב\"י דמשנתו קב ונקי. \n", + "ומ\"ש נמצא בבצק וכו'. שם. \n", + "ומ״ש במה דברים אמורים כשהיו המשקים צלולים וכו'. ס״פ עשרה יוחסין (קידושין דף פ' ע״ב) אמר ר״י ב״ל לא שאנו אלא במשקים לבנים וכו' ופירושו וכו'. ורבינו מפרש דר״י לא מפליג אלא בין צלולים לעכורים דצלולים אפילו אדומים הם נבלעים בבצק ואינם ניכרים ועכורים אפילו לבנים הם ניכרים ומאי דאמר פירושו לא שמע היינו לומר דלצלולים קרו לבנים ולעכורים קרו אדומים: \n\n" + ], + [ + "איזו היא חזקה וכו'. שם וכר\"י: \n\n" + ], + [ + "היו טומאות וטהרות וכו'. בתוספתא רפ\"ד ואיתא פ\"ק דנדה (דף ה' ע\"ב) היה וכו' עוטף בטליתו וכו' וטומאות וטהרות למעלה מראשו ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור ואם א\"א לו אא\"כ נגע טמא וכתבו התוספות פי' טליתו טמא וטהרות בצדו או טליתו טהור וטומאות בצדו כגון שרץ ואינו יודע אם נגע אם לא נגע אי נמי טומאות וטהרות בצדו וטליתו טהור ואינו יודע אם נגע לטומאה ואח\"כ לטהרה וקמ\"ל דלא הוי ס\"ס שמא לא נגע הטלית בשרץ ואפילו נגע שמא לא נגע בטהרות דאם נגע בשרץ כמו כן נגע בטהרות עוד כתבו על מה שאמרו ואם א\"א אא\"כ נגע ואם תאמר פשיטא כיון דא\"א ודאי נגע וי\"ל דלאו לא אפשר כלל קאמר אלא כלומר קרוב לודאי וכן מוכיח בתוספתא שאמרו ואם א\"א אלא א\"כ נגע ספיקו טמא מדקאמר ספיקו משמע דלא הוי ודאי נגע עכ\"ל. וכ\"כ רש\"י: \n\n" + ], + [ + "ככר של תרומה וכו'. תוספתא דטהרות ופ\"ק דנדה עלה ד' ככר ע\"ג הדף וכו'. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שהוא במקום מדרון. פירושו אע\"פ שהמדרס במקום מדרון שאפילו נפלה ככר על המדרס לא נשאר שם אבל אם המדרס בקרקע שוה פשיטא דטהור שאם היה נופל שם היה נשאר וכן פי' התוספות: \n\n" + ], + [ + "תינוק שנמצא וכו' וכן חמור וכו'. פ\"ג דטהרות: \n\n" + ], + [ + "תינוק שהיה תופס וכו'. תוספתא דטהרות פרק שלישי: \n\n" + ], + [ + "וארבעה ספיקות וכו'. גם זה תוספתא בפ' הנזכר. \n", + "ומ״ש הגדיל עד שיהא בו דעת לישאל וכו' עד אוכלין על גביו טהרות. בס״פ לולב הגזול (סוכה דף מ״ב). \n", + "ומ\"ש כיצד בודקים אותו. תוספתא פ\"ג דטהרות ופ\"ק דחגיגה שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כזית מן המת וכו'. פרק ד' דטהרות ואם תאמר הרי טומאה זו אין לה מקום כיון שהיא בפי עורב וספיקה טהור כמו שנתבאר בפרק ט\"ו גבי שרץ בפי חולדה ונבילה בפי הכלב ותירץ רבינו שמשון שכל המאהילים חשיבי יש לטומאה מקום אפילו בנזרקים: \n", + "וכן הממלא בכלי וכו'. פרק ד' דטהרות הממלא בעשרה דליים ונמצא שרץ באחד מהם הוא טמא וכולם טהורים ומה שמחלק בין יש לו אוגנים לאין לו נלמד ממה שיבא בסמוך ומפרש רבינו דהממלא בעשרה דליים היינו שהוא ממלא בכלי ונותן בעשרה כלים ואיני יודע מי הכריחו לפרש כן. \n", + "ומה שכתב וכן הממלא בעשרה דליים וכו'. פירקא קמא דנדה (עלה ג' ע\"ב) המדלה עשרה דליים מים זה אחר זה ונמצא שרץ באחד מהם הוא טמא וכולם טהורים ואמר ריש לקיש משום רבי ינאי לא שאנו אלא שאין לה אוגנים אבל אם יש לה אוגנים טמאים ונראה דה\"פ הכלי שנמצא בו השרץ הוא טמא וכולם טהורים מפני שאנו תולים שהיה השרץ בכלי קודם שהטיל בו מים וכל הדליים ושאר הכלים טהורים משום דאפילו אם תמצי לומר שהשרץ היה בבור ועלה בדלי וממנו נפל לכלי הדלי והכלי טהורים משום דהו\"ל טומאה צפה על פני המים אבל כשיש בדליים אוגנים חיישינן שמא אחר שיצאו המים נשאר בדלי ונטמא הדלי ואחר כך נפל השרץ לכלי. אבל קשה למה תשעה הכלים טמאים. ועל מ\"ש בבבא קמייתא ואם היה לכלי שמילא בו אוגנים וכו' קשה דזו אינה טענה אלא לטומאת הכלי שמילא בו לא לטמא שאר כלים וע\"ק דברישא טיהר מפני שאין בהם דעת לישאל ואם כן למה טימא כשיש בו אוגנים הא אין בהם דעת לישאל וצריך עיון: \n", + "המערה מכלי לכלי וכו'. פרק ד' דטהרות. \n", + "ועל מה שכתב רבינו מפני שהם כלים. א\"א תמה אני וכו'. ומ\"ש שהרי טומאה הבאה בידי אדם היא כלומר וכיון שהטומאה באה בידי אדם ה\"ל יש בה דעת לישאל ולדעת רבינו י\"ל שמאחר שלא נודע לאדם לא חשיבא באה בידי אדם. ומ\"ש ואף על גב דר\"י ס\"ל וכו'. בפירקא קמא דנדה שם: \n\n" + ], + [ + "קופה שנשתמש בה וכו' אם יש לה שוליים וכו'. פשוט בפ\"ק דנדה. \n", + "ומ\"ש או אזנים וכו'. שם כר\"י. \n", + "ומ\"ש ואפילו נשתמש בה בטהרות בזוית זו וכו'. גם זה שם וכר\"י: \n\n" + ], + [ + "הזולף את הבור וכו' עד הכל טמא. בסוף טהרות וכתב הר\"ש זולף מלשון שפיכה כמו מזלפים עליו ביד וכמו מזלפין על גבי האישים והכא הוצאת יין ושמן מן הבור זולף קרי ליה ויתכן דנופל לשון זולף בדבר שאין נעשה בבת אחת אלא מעט מעט דמתניתין דממלא כלים זה אחר זה מן הבור: \n\n" + ], + [ + "היה קוצה זיתים וכו'. בתוספתא פרק י״א דטהרות כחכמים ולא כרבי דפליג עלייהו ואמר דאם נמצא במעטן זיתים שבגג טהורים ואע״ג דסתם מתניתין פרק ט' דטהרות כרבי לא חש לה רבינו. ויש לתמוה דהא אמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ״ב ע״ב) דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתניתין. \n", + "ומ\"ש נמצא בין כותל לזיתים וכו'. במשנה שם ופירש רבינו שמשון טהור ולא חיישינן שמא היה על הזיתים: \n\n" + ], + [ + "הקורץ מקרצת וכו' ונמצא השרץ וכו' עד אף העיסה טמאה. תוספתא דטהרות (פי\"א) וכחכמים ופירש ר\"ש הקורץ מלשון קרץ מצפון. מקרצות חתיכות של בצק וטעמא דעיסה כטעמא דמעטן עכ\"ל. ונמצא בתוכה ודאי בעיסה היה דאי במקרצת נפל לא היה בתוכה אלא על גבה: \n\n" + ], + [ + "אוכל טמא וכו' עד הולכים אחר הרוב. תוספתא דטהרות פ\"ד ובספרי רבינו כתוב אע\"פ שאין עליה משקה רותח וט\"ס הוא וצ\"ל טופח במקום רותח: \n\n" + ], + [ + "וכן אם היו דמים טהורים וכו' עד שהוא טהור. תוספתא דטהרות ריש פרק ז': \n\n" + ], + [ + "עיר שיש בה נבילות וכו'. שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "האשה שמגבבת וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פ\"ג דטהרות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל שאתה יכול וכו'. פ״ו דטהרות וכתבו התוספות בפרק חזקת (בבא בתרא דף נ״ה ע״ב) דאפילו ס״ס טמא מפני כי מן הדין אפילו חד ספיקא ראוי לטהר דאוקמה אחזקתה וכיון דמטמאינן בחד ספיקא דילפינן מסוטה מ״ל חד ספיקא מה לי כמה ספיקי: \n\n" + ], + [ + "תשעה צפרדעים וכו'. תוספתא פ\"ו דטהרות: \n", + "זה הכלל כל ספק וכו'. משנה פ\"ז דטהרות. \n", + "ומ\"ש לפיכך עצמות המת ועצם נבילה וכו'. משנה פ\"ה דטהרות וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "המוצא מת מושכב וכו'. פרק כיצד צולין עלה פ\"א (ע\"ב) ודע דמסיים בה במה דברים אמורים במהלך ברגליו אבל טעון או רכוב טמא וכו' לפי שטעון או רכוב א\"א שלא יגע ולא יאהיל ופירש רש\"י בד\"א דמשובר ומפורק טהור טעון משוי ע\"כ הולך נע ונד לכאן ולכאן ומאהיל על צדדיו עכ\"ל. ואיני יודע למה השמיטו רבינו ואפשר שסמך על מה שכתבו בפרק ו' מהלכות קרבן פסח ושם כתבתי בביאור דינים הללו: \n\n" + ], + [ + "שרץ שנמצא במבוי וכו'. משנה פרק דם הנדה (נדה דף נ״ו) השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ או עד שעת כיבוד ובגמרא איבעיא להו עד שעת כיבוד חזקתו בדוק או דילמא חזקתו מתכבד ומאי נפקא מינה דאמר כיבד ולא בדק אי אמרת חזקתו בדוק הא לא בדק אי אמרת חזקתו מתכבד הא מתכבד ופירש רש״י חזקתו בדוק מי מחזקינן דבדיק ליה בשעת כיבוד וכו' או משום דחזקתו מתכבד דאי הוה התם בשעת כיבוד הוה נפיק האי שרץ מחמת כיבוד ואסיקנא דחזקתו בדוק. \n", + "ומ\"ש בד\"א שמצאו יבש וכו'. שם במשנה לר\"ש ופסק רבינו כוותיה משום דר\"א מפרש מילתיה בגמרא: \n\n" + ], + [ + "שני רוקין ברה\"י וכו'. פרק ד' דטהרות שני רוקין אחד טמא ואחד טהור תולין על מגען ועל משאן ועל היסטן ברה\"י ועל מגען בר\"ה בזמן שהם לחים ועל משאן בין לחים בין יבשים ופירושה מבואר כדברי רבינו. \n", + "ומ\"ש כבר ביארנו שאם נגע ברוק הנמצא וכו'. שם היה רוק יחידי ונגע בו ונשאו והסיטו בר\"ה שורפין עליו את התרומה ואין צ\"ל ברה\"י. \n", + "ומ\"ש כבר ביארנו. הוא בפרק י\"ג מהלכות אלו: \n\n" + ], + [ + "מי שישב ברשות הרבים וכו'. בפרק ה' דטהרות: \n\n" + ], + [ + "מי שאבד לו כלי וכו'. תוספתא דטהרות. \n", + "ומ\"ש אבד לו בר\"ה וכו'. משנה פ\"ח דטהרות: \n", + "כתב הראב\"ד או מקצתו טמא א\"א בתוספתא בר\"ה אבד ביום ומצא בלילה טמאים מדרס וטהורין טמא מת וברה\"י טמא מדרס וטמא מת. ולקמן אצל מ\"ש רבינו וכן מי שאבדו כליו ברה\"י ומצאן אפילו בו ביום הרי הם טמא מדרס וטמא מת כמו שביארנו כתב הוא לא ביאר כן למעלה אלא שאם אבד ומצא בו ביום אפילו ברה\"י טהורים וכן הוא במשנה ובתוספתא עכ\"ל: \n", + "והילך לשון המשנה המאבד ביום ומצא ביום טהור ביום ומצא בלילה בלילה ומצא ביום ביום ומצא ביום של אחריו טמא זה הכלל כל שעבר עליו הלילה או מקצתו טמא פירוש דביום אמרינן דסתמא אם היה אדם נוגע בו היה מגביהו כדרך כל מוצא אבדה אבל אם היה אבוד אפילו שעה אחת מהלילה אפשר שבאותה השעה דרסו עליו ולא ראוהו וז\"ל התוספתא המאבד והמוצא ברה\"י ועבר עליהם הלילה טמא מדרס וטמא מת בר\"ה ועבר עליהם הלילה טמאים מדרס וטהורים טמא מת ר\"ש מטהר וכו' ומודים חכמים לר\"ש במניח ושוכח וכו' ברה\"י שעבר עליהם לילה טמאים מדרס וטהורים מטמא מת ע\"כ ומדברי ר\"ש נראה דאינו גורס גבי רה\"י עבר עליו הלילה וכתב דמשום חומרת רה\"י דספיקו טמא לא מפלגינן בין יום ללילה ומתני' דקתני ביום ומצא ביום מיירי בר\"ה וכן נראה מדברי רבינו וכוונת הראב\"ד בהשגה הראשונה להשיג על רבינו שכתב דבר\"ה אם עבר עליו הלילה סתם וכתב ה\"ז בחזקת טמא דמשמע שהוא טמא מדרס וטמא מת כעין מ\"ש ברישא וליישב דברי רבינו נאמר דאדרבה מדברישא כתב טמא מדרס וטמא מת משמע דכשכתב סתם טמא אינו אלא טמא מדרס בלבד: \n", + "ובהשגה השנית משיג עליו שהוא לא ביאר כן למעלה וכו' ועוד דהמשנה ותוספתא הוו תיובתא למ\"ש שאם מצאם אפילו בו ביום טמאים: \n", + "ואני אומר שאני תמה על מ\"ש שהוא לא ביאר כן למעלה וכו'. שדבריו מבוארים באר הטב דברה\"י סתם וכתב ה\"ז טמא ולא חילק בין עבר עליו הלילה ללא עבר עליו כדמפליג בר\"ה. ומה שהקשה עליו מהמשנה אינה קושיא שמה ששנינו המאבד ביום ומצא ביום טהור פי' רבינו דהיינו דוקא בר\"ה אבל ברה\"י טמא ומה ששנינו בתוספתא המאבד והמוצא ברה\"י ועבר עליהן הלילה טמא דמשמע הא אם לא עבר עליו הלילה טהור י\"ל דברה\"י אפילו מאבד ומוצא ביום טמא ולא כתב ועבר עליהם הלילה אלא משום דבעי למיתני בסיפא דבר\"ה ועבר עליהם הלילה טמאים ור\"ש מטהר תנא ברישא גבי רה\"י ועבר עליהן הלילה טמאים לאשמועינן דאע\"ג דר\"ש פליג בסיפא מודה ברישא דמתניתין מסייעא לרבינו דקתני בדין שוטח כלים דבסמוך שאם נפלו והלך להביאם טמאים ולא מפליג בין יום ללילה וכן שנינו עוד שם נפל דליו לתוך בורו של עם הארץ והלך להביא במה יעלנו טמא מפני שהונח ברשות ע\"ה שעה אחת ולא מפליג בין יום ללילה: \n\n" + ], + [ + "הניח כלי או שכח וכו'. תוספתא פרק תשיעי דטהרות שם: \n\n" + ], + [ + "המאבד ומצא בתוך הבית וכו'. שם בתוספתא. וכתב רבינו שמשון דלא שכיחי התם עכו\"ם ועם הארץ בתוך הבית של חבר: \n\n" + ], + [ + "השוטח כלים וכו'. משנה פרק ח' דטהרות פירוש דהוי ככל ספק טומאה דבר\"ה טהור ברה\"י טמא וכ' רבינו שמא נגעו בהם טמאים פי' דלמדרס אין לחוש שאין דרך העוברים לדרוס על בגדים השטוחים לייבש אבל אפשר שנגעו בהם משא\"כ באבידה שאין רואים ודורסים עליה ולכך אין מקום לחלק בזה בין יום ללילה כמו באבידה וכשמשמרן אפילו נגיעה לא נגעי. \n", + "ומ\"ש וכן מי שאבדו כליו וכו'. תוספתא פ\"ט דטהרות: \n\n" + ], + [ + "שוטה אחת בעיר וכו' עד ואם לאו ישאלנה. טהרות פ\"ה פירוש כי השוטה אינה יודעת עתות וסתה ולכך תמיד היא בחזקת טמאה וכן הנכרית וכתב ר\"ש אבל איש שוטה לא שאין האיש רגיל בזיבות וגבי נכרית ה\"ה לעכו\"ם דעשאום כזבים. ובמשנה הזכירו כותית ורבינו השמיטה משום דעשאום כעכו\"ם ובכלל נכרית היא: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שישן בר\"ה וכו'. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "נגע בר\"ה וכו'. ג\"ז שם וכחכמים. \n", + "ומ\"ש ואם ראוהו חי וכו'. בתוספתא דטהרות פ\"ז: \n\n" + ], + [ + "המסוכן ברה\"י וכו'. משנה ריש פרק ו' דטהרות וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש מעשה באחד וכו'. תוספתא דטהרות פ\"ו: \n\n" + ], + [ + "טמא שהיה עומד ומדבר וכו'. משנה פ\"י דטהרות מי שהיה עומד ומדבר על שפת הבור וניתזה צינורא מפיו ספק הגיעה לבור ספק לא הגיעה ספיקו טהור ובתוספתא בסוף טהרות מסיים בה של שמן ספיקו טמא של יין ספיקו טהור מפני שהבל הבור קולטת ופירש ר\"ש כשניתזה הצינורא על שפת הבור של יין קולטה השפה ומונעה מלירד ובבור סיד שאינו מקבל טומאה אבל בבור של שמן שלפני הבד מתוך שהשמן מחליק ומצחצח טפת הצינורא מחלקת ויורדת עד למטה עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שני שבילין וכו' וכן השרץ וכו'. פ\"ה דטהרות: \n\n" + ], + [ + "שני שבילין אחד טמא וכו' וכן אם נטמאו בטומאה קלה וכו'. שם שני שבילין אחד טמא ואחד טהור וכו' שני ככרים אחד טמא ואחד טהור וכו' ובפרק קמא דפסחים עלה י' ובפרק שני דכתובות אמר רבי יוסי בבת אחת דברי הכל טמאים בזה אחר זה דברי הכל טהורים לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו רבי יוסי מדמי ליה לבת אחת ורבי יוסי מדמי ליה לזה אחר זה וידוע דהלכה כרבי יוסי. \n", + "ומה שכתב ואפילו ככר טמאה וכו'. שם בתוספתא רבי יוסי אומר טמא שאפילו טמאה שנתערבה במאה טהורות טמא: \n\n" + ], + [ + "ככר טמא שנתערב וכו'. תוספתא פ\"ו דטהרות שם: \n\n" + ], + [ + "שני שבילין אחד טמא וכו'. נדה פרק האשה (דף ס'): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל מקום שהוא רה\"ר וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n\n" + ], + [ + "ארבע אמות הסמוכות לר\"ה וכו'. פ\"ק דבתרא (דף י\"ב). \n", + "ומ\"ש וכן הכרמלית וכו'. בסוף פ\"ו דטהרות האצטוונית רה\"י לשבת ור\"ה לטומאה: \n\n" + ], + [ + "יש שם מקומות וכו' ואלו הם השבילים המפולשים וכו'. שם וכת\"ק ואיתא בפ\"ב דעירובין (דף כ\"ב ע\"ב). \n", + "ומ\"ש והבקעה המוקפת וכו'. דין הבקעה פ\"ו דטהרות שם ואיתא בפ\"ק דשבת (דף ו' ע\"ב) וכאוקימתא דרב אשי. \n", + "ומ\"ש ובסילקי וכו' והפורן וכו' וחצר שהרבים וכו'. פ\"ו דטהרות. \n", + "ומ\"ש וכן מבואות היורדים לים וכו' והבימוסות והמרחצאות. תוספתא פרק שלישי דטהרות. \n", + "ומה שכתב וכן כל העזרה וכו'. פירקא קמא דפסחים (דף י\"ח ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "גנות העיר וכו' עד רה\"י לכל. תוספתא דטהרות פ\"ז: \n\n" + ], + [], + [ + "הבקעה המוקפת גדר וכו'. פ\"ו דטהרות וכאוקימתא דרב אשי פרק קמא דשבת (דף ו' ע\"ב) ומייתי מתניתין דטהרות בפ\"ט דבתרא (דף קנ\"ג ע\"ב) ואמר רבא לא שאנו אלא שלא עברו עליה ימות הגשמים אבל עברו עליה ימות הגשמים רה\"י לכאן ולכאן: \n", + "ואלו הם ימות החמה וכו' ואלו הם ימות הגשמים וכו'. תוספתא דטהרות פ\"ז: \n", + "בין העגולים של ענבים וכו' עד שכנגדה. בסוף טהרות: \n\n" + ], + [ + "שאר כל המקומות וכו': \n\n" + ], + [ + "ויש מקומות שאינם רשות היחיד וכו': כיצד אילן שהוא עומד ברשות הרבים וכו' עד שהחנות רשות היחיד. טהרות פרק ו': \n\n" + ], + [ + "וכתב הראב״ד שהחנות רשות היחיד א״א הפירוש הזה חשך ולא אור ומה בין זה לזה אבל רישא וכו'. איני יודע למה חרד כל החרדה הזאת לומר שהפי' הזה חשך ולא אור ועוד מה זה שכתב ומה בין זה לזה והלא כבר ביאר רבינו מה בין זה לזה כשהוא חנות אחת טמא הרי כלל החנות דבר טמא שהוא מונח בר״ה ספק נכנס ונטמא ספק לא נכנס טהור כדין ספק טומאה ברשות הרבים אבל כשהם שתי חנויות אחת טמאה ואחת טהורה ונכנס ודאי לאחת מהם ואינו יודע לאיזו מהם הו״ל נכנס לרשות היחיד ואינו יודע אם נטמא דהוי ספק טומאה ברשות היחיד וטמא וכן מבואר בדברי רבינו בפירוש המשנה והוא פירושו של הראב״ד: וכן בקעה בימות הגשמים וכו'. בפרק ששי דטהרות וכחכמים ואיתא בפרק קמא דפסחים (דף י') ופרק חזקת (בבא בתרא דף נ״ה) ופרק בתרא דעבודה זרה (דף ע'): \n\n" + ], + [ + "מקום שהיה רשות היחיד וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "דברים שהם בר\"ה וכו'. תוספתא דטהרות פ\"ז: \n", + "וכתב הראב\"ד או בנייר ונתון לתוכה ספק נגע א\"א לא ידעתי מהו זה וכו'. ואני אומר שגירסת רבינו בתוספתא לא היתה כגירסת הראב\"ד והטעם מבואר שמאחר שהככר שהוא המקבל טומאה נתון לתוכה הרי הוא כרשות היחיד ועוד שכיון שהיא על כתיפו הוי כמונח ברה\"י כמו ששנינו בפרק רביעי דטהרות שני רוקים וכו' וכיון שהוא מונח על כתיפו הוי יש בו דעת לישאל וספיקו בכל ענין טמא ואי זה סופר טועה הגיה מדעתו בבא זו לחלק בין הכניס ידו לתוכה ללא הכניס מפני שבבבא ראשונה חילקו בכך ולא שת לבו לזאת דלא שייך לחלק בה בכך כמ\"ש ותמהני על אדוננו הראב\"ד ז\"ל שלא דקדק בכך ואפשר שמפני שהרגיש בכך לא כתב כלשון משיג אלא כמסתפק: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש היה זב רוכב על חמורו וכו' עד סוף הפרק. שם בתוספתא וכרבי יוסי מחבירו: \n", + "סליקו הלכות אבות הטומאות \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..fce6df07d0513aa59119018c259fa9013cdad1cc --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,786 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Red Heifer", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות פרה אדומה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים וכו'. בריש פרה וכחכמים: \n", + "ואין לוקחין עגלה ומגדלים אותה וכו'. ספרי זוטא: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לא מן השם הוא זה אלא שאין מקדישין מחוסר זמן למזבח וכו'. ואין זה מוכרח דאי משום הא כבר היה אפשר שיקחו אותה עגלה ולא יקראו עליה שם עד שתעשה פרה ולישנא דספרי זוטא מבואר כדברי רבינו דקתני ויקחו אליך פרה שלא יקחו עגלה ויגדלוה: \n", + "לא מצאו אלא עגלה וכו'. שם: \n", + "ולוקחין אותה מתרומת הלשכה. פרק רביעי דשקלים: \n\n" + ], + [ + "זה שנאמר בתורה תמימה וכו'. ספרי (דף ב'). \n", + "ומ\"ש אם היתה ננסת כשירה. פ\"ב דפרה: \n", + "היו בה שתי שערות וכו'. בפ\"ב דפרה היו בה שתי שערות בתוך גומא אחת פסולה ר\"י אומר אפילו בתוך כוס אחד היו בתוך שני כוסות והם מוכיחות זו את זו פסולה ר\"ע אומר אפילו ד' אפילו ה' והן מפוזרות יתלוש ר\"א אומר אפילו חמשים רבי יהושע בן בתירא אומר אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה פסולה ופסק רבינו כת\"ק ופירש שם רבינו בתוך גומא אחת בתוך חפירה אחת ירצה שתהיה צמיחתו אחת וכו' וכוס הוא עיגול מן הגשם יש בה כלל מן השיעור בשטח אחד והם מוכיחות זו את זו תורה אחת על חבירתה והוא שתהיה האחת קרוב מהאחרת ונכחית אליה בשטח אחד עכ\"ל. ולא נתבאר בדבריו כמה הוא שיעור כוס אחד וק\"ל שרבינו כתב תחלה בתוך גומא אחת והיינו כת\"ק והיאך כתב אחר כך או בתוך שני כוסות דהיינו כר\"י ונמצא שהוא כמזכה שטרא לבי תרי ומצאתי לרבינו שמשון שכתב (x ר\"י אומר לתוך כוס אחד גרסינן ולא גרסינן אפילו ובמקום שהיה שונה ת\"ק גומא היה שונה ר\"י כוס) וגומא וכוס אחד הוא אלא שחייב אדם לומר כלשון רבו שרבו של ר\"י היה קורא לגומא כוס והכי מוכח בתוספתא עכ\"ל. ואם היה דעת רבינו כן לא ה\"ל לפתוח בלשון גומא ולסיים בלשון כוסות ואפשר שכתב כן ללמדנו דהיינו גומא היינו כוס וה\"ק אפילו הן בשתי גומות פסולה אם הם מוכיחות זו את זו: \n\n" + ], + [ + "היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וכו'. פרק ב' דפרה וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש וגוזז במספרים וכו'. תוספתא סוף פ\"ק דפרה: \n\n" + ], + [ + "וצריך שישאר מן המאדים וכו'. בפ\"ו דנדה (נב:) שתי שערות האמורות בפרה ונגעים איפליגו תנאי בשיעורם ואמרינן בגמ' דהלכה כדברי כולם להחמיר וסובר רבינו שניטלות בזוג הוא השיעור המועט שבכולן ולפיכך בפ\"ב מהל' טומאת צרעת גבי שיעור שיער לבן ובפ\"א גבי שיעור שיער צהוב כתב ששיעורן כדי שיהיו ניטלות בזוג שזהו להחמיר ששיער לבן ושיער צהוב הם סימני טומאה ובשיעור מועט הם מטמאים וכן פסק כאן לענין פיסול ב' שערות שחורות או לבנות ששיעורו בניטלות בזוג להחמיר אבל בשיער שחור שהוא סימן טהרה כתב בפ\"א מהל' הנזכרות שאינו מציל עד שיהיה בהם כדי לכוף ראשן לעיקרן שזהו להחמיר שאינם מצילים עד שיהיו ארוכים אבל יש לתמוה שפסק כאן שצריך שישאר מהמאדים כדי שינטל בזוג ומאחר ששיעור זה הוא להכשיר ה\"ל לפסוק כדי לכוף ראשון לעיקרן שהוא השיעור הארוך והוא להחמיר. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ואפשר שסובר רבינו דלא אמרינן הלכה כדברי כולן להחמיר אלא לגבי בן או בת אבל לענין פרה נקטינן כר\"ע דאמר כדי שיהיו ניטלות בזוג ועוד שמ\"ש לפרה היינו לפסול ב' שערות שחורות ובזה הלכה להחמיר אבל בעיקרן מאדים די לנו שנצריך השיעור המועט שלא יחשוב כמאן דליתיה אלא כל שיש שיעור שאנו קורים אותו שיער בקצת מקומות סגי כי לא נתמעט אלא מה שחשיב כאילו אינו דאטו אם מתחלה היו שיעור זה מי נימא דלא חשיבי שיער ודאי שיער הוי וז\"ש רבינו שכל שערה וכו' הרי היא כאילו אינה כלומר אבל נטילה בזוג אע\"פ שאינה שערה גמורה לכל דבר מכ\"מ לא חשיבא כאילו אינה שהרי מחמירים בשבילה: \n", + "וכתב הראב\"ד וצריך שישאר א\"א אינו מחוור וכו'. ואני אומר דודאי לא איירי אלא כשהן בתוך גומא אחת או לתוך כוס אחד שהן מוכיחות זו את זו כמ\"ש לעיל בסמוך דאילו כשאינן בתוך גומא אחת וכו' אינן פוסלות אפילו היו ארוכות ומאי דקתני במתניתין יתלוש נראה לי דלאו לעכובא אלא מפני מראית העין: \n\n" + ], + [ + "היו קרניה או טלפיה שחורים וכו' עד אין מראיהן פוסלין בפרה. פ״ב דפרה ופי' יגוד יחתוך כמו גודו חיננא ומפרש בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ד) דהא דיגוד היינו דוקא מעילוי זכרות אבל אם השחרות מגיע לזכרות אין לה תקנה שאם יחתוך שם עשאה בעלה מום ולא חשש רבינו לבאר זה מפני שסמך על מה שאמר שכל המומין הפוסלין במוקדשין פוסלין בה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היתה בה יבלת וכו'. בפרק ב' שם כר' יהודה לגבי רבי שמעון: \n", + "כתב הראב\"ד היתה בה יבלת וחתכה אע\"פ שעלה בה שיער אדום פסולה א\"א נ\"ל הטעם וכו': \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כל המומין וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש היתה יוצא דופן וכו'. גם זה שם וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש או טריפה. פ\"ק דחולין (דף ט'). \n", + "ומ\"ש או שנרבעה. פ\"ב דע\"ז. \n", + "ומ\"ש שכל הפוסלים את הקדשים. בפ\"ב דפרה. \n", + "ומ\"ש ואע\"פ שהיא כקדשי בדק הבית וכו'. בפ\"ק דחולין (דף י\"א) אמר דטרפות פוסל בה דחטאת קרייה רחמנא ובפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ב) אמרו דרביעה פוסלת בה משום דחטאת קרייה רחמנא: \n", + "ומותר ליקח אותה מן העכו\"ם וכו'. בפרק שני דפרה וכחכמים ואיתא בפרק אין מעמידין: \n", + "יתירה פרה על הקדשים וכו'. בפרק בתרא דסוטה (דף מ\"ו) ובתוספתא פ\"ק דפרה: \n", + "רכב עליה וכו'. בפ\"ב דפרה. \n", + "ומ\"ש נתן עליה כסות של שקין פסולה. ברפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ג) ובפ\"ב דסוטה (דף מ\"ו) אמר רב יהודה אמר רב הניח עליה עורה של שקין פסלה ופי' רש\"י עורה של שקין אגודה של שקין פסלה ואע\"ג דלאו עול וכו' כדכתיב בפרשה דמלאכת עול האמורה בה אשר לא עלה עלייה לחודה ואפילו שלא משכה: \n", + "קשרה במוסרה אם היתה מורדת. בר״פ במה בהמה (שבת דף נ״ב) וכאוקימתא דרבינא דבתרא הוא: \n", + "עשה לה סנדל וכו'. בפ\"ב דפרה: \n", + "נעשית בה מלאכה מאליה וכו'. בפ\"ב דפסחים (דף ל') ופ\"ב דמציעא (דף כ\"ו ע\"ב) בעינן עובד דומיא דעבד מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה. \n", + "ומ\"ש לפיכך אם שכן עליה עוף כשירה עלה עליה זכר פסולה. פ\"ב דפרה. \n", + "ומ\"ש ואצ\"ל שהמעוברת פסולה. שם (דף צ\"ד) ר' אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשירה וחכמים פוסלים וידוע דהלכה כחכמים ומפיק לה רבינו מדין עלה עליה זכר דפסולה ולא איצטריך תנא למתני מעוברת אלא משום ר\"א: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א אומר אני שר\"א שמכשיר במעוברת מודה וכו'. כלומר משיג על רבינו שסובר שמי שפוסל במעוברת פוסל בעלה עליה זכר ומי שמכשיר במעוברת מכשיר בעלה עליה זכר והראב\"ד סובר שכבר אפשר שמי שמכשיר במעוברת יפסול בעלה עליה זכר ואין דבריו מוכרחין ומ\"מ לשון ואין צ\"ל שכתב רבינו אינו נוח לי דכיון דמעוברת לא מיפסלה אלא משום דעלה עליה זכר ל\"ש למיתני ואצ\"ל דהיא היא: \n", + "הכניסה לרבקה וכו'. ברפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ג) ובפ\"ב דמציעא (דף ל') ופ\"ב דפסחים: \n\n" + ], + [ + "פרה שנולד בה פיסול תפדה וכן אם מתה תפדה. בתוספתא פירקא קמא דפרה ומייתי לה פירקא קמא דשבועות (דף י\"א ע\"ב) ופריך עלה מתה תפדה וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומשני משום עורה: \n\n" + ], + [ + "נשחטה לשם חולין וכו'. שם נשחטה תפדה שחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית ופירש\"י נשחטה תפדה שנשחטה חוץ למקומה ורבינו מפרש נשחטה לשם חולין ויש לתמוה על מ\"ש רבינו ואינה מכפרת דהא לא כתיב בה כפרה ואין לומר שטעמו משום דחטאת קרייה רחמנא דהא חטאת ששחטה לשם חולין כשירה כמו שפסק בפרק ט\"ו מפסולי המוקדשין. וי\"ל שמאחר שלא עלתה לבעלים שייך לומר בה אינה מכפרת. ועוד י\"ל שרמז למה שאמרו בסוף מועד קטן (דף כ\"ח) למה נסמכה פרשת פרה וכו' לומר לך מה פרה מכפרת אבל מכל מקום קשה מי הכניסו לרבינו לכתוב דבר שלא הוזכר לא בגמרא ולא בתוספתא. ועוד מאי קמשמע לן דאינה מכפרת פשיטא ואפשר דמשום דבאידך בבא קאמר תפדה מפני עורה כלומר דאין בה הנאה אלא בעורה בלבד קאמר דהאי אינה מכפרת וכיון שכן אף בשרה מותר בהנאה וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "לקחו פרה ומצאו אחרת נאה ממנה וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "אף כהן הדיוט כשר וכו'. ומ״ש ומפי השמועה למדו וכו'. בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ו ע״ב) ונתתם אותה אל אלעזר אותה לאלעזר ולא לדורות לאלעזר איכא דאמרי לדורות בכ״ג וא״ד לדורות בכהן הדיוט ובפ״ד דפרה (משנה א) תנן ושלא בכ״ג פסולה ר' יהודה מכשיר. ויש לתמוה למה פסק דלא כת״ק ואפשר שהטעם משום דבפרק טרף בקלפי משמע דלמ״ד בכהן הדיוט ניחא טפי ועוד דתניא בספרי אותה אל אלעזר זאת נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בכ״ג דברי ר״מ רבי יוסי ורבי יהודה ור״ש וראב״י אומרים זאת נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכ״ג בין בכהן הדיוט x והכי איתא בתוספתא פ״ג דפרה דהשתא כיון דסתם מתני' ר״מ יחידאה הוא דכמה רבים פליגי עליה לית הלכתא כוותיה ובפ״ג דפרה איכא סתמא אחרינא דלא כר״מ דקתני מפרישין כהן השורף את הפרה ודייק שם רבינו מדלא קתני מפרישין כ״ג השורף את הפרה שכשירה בכל כהן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש והעושה אותה לבוש ד' כלים של כהן הדיוט. בפ\"ד דפרה ובכלי לבן היתה נעשית. ובתוספתא יליף לה בג\"ש וכתבה רבינו שם: \n\n" + ], + [ + "כל העוסקים בפרה וכו'. בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ג ע״ב) ובפ' הערל והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שכשר בפרה ופרש״י הטהור שטהרתי לך כאן מכלל שהוא טמא לדבר אחר כגון טבול יום שטמא לתרומה דאי ס״ד טהור ממש לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דטמא אסור בפרה דהא חטאת קרייה רחמנא אלא מאי טהור טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דאיקרי טהור דכתיב ורחץ במים וטהר: \n\n" + ], + [ + "הצדוקים היו אומרים וכו' הילכך היו ב\"ד בבית שני מטמאין את הכהן וכו'. פ\"ג דפרה ואיתא בפרק חומר בקדש (ד' כ\"ג): \n", + "וכן כל הכלים וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n\n" + ], + [ + "החותך שפופרת של קנה וכו'. פרק חמישי דפרה וכרבי יהושע. \n", + "ומה שכתב שעשאוה כטמא מת בשביעי שלו וכו'. בפרק חומר בקדש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מעלות יתרות עשו בטהרת פרה אדומה וכו'. מתבאר לקמן והוא בפ\"ק דיומא (דף ב') ובפ\"ג דפרה וריש פרק פרת חטאת. \n", + "ומה שכתב מפרישין אותו ללשכה מוכנת בעזרה ובית אבן היתה נקראת וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש ולא היו נוגעין בו אחיו הכהנים וכו'. פ\"ק דיומא (דף ח' ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "שבעת ימים קודם שריפת הפרה וכו'. ברפ\"ג דפרה ובריש יומא. \n", + "ומ\"ש וכן מפרישין אותו מאשתו וכו'. נלמד ממה ששנינו בברייתא בריש יומא גבי פרישת כהן גדול ז' ימים קודם יוה\"כ: \n\n" + ], + [ + "הלשכה שהיה יושב בה כל ז' צפונית מזרחית היה וכו'. בפ\"ג דפרה שם ובריש יומא. ונראה שרבינו מפרש שהטעם להזכירו שלא יקל בה מפני שהיא נשחטת בחוץ: \n\n" + ], + [ + "כל יום ויום משבעת ימי ההפרשה מזין עליו וכו'. בפ\"ג דפרה ודלא כר' יוסי דיחידאה הוא ועוד דבפ\"ק דיומא סבר רבא דלא כוותיה. \n", + "ומה שכתב חוץ מיום רביעי להפרשה וכו' עד והד' אינו צריך הזאה. בפ\"ק דיומא עלה ח': \n\n" + ], + [], + [ + "בכל יום ויום מימי ההפרשה וכו'. בפרק ג' דפרה. \n", + "ומ\"ש ואם לא היה שם אלא אפר פרה אחת בלבד וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "כשמזין עליו בימי ההפרשה וכו' וכיצד ימצא איש שלא נטמא במת מעולם וכו' עד ומזין על הכהן השורף. בפ\"ג דפרה וכר' יוסי דאמר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות אלא הוא נוטל ומקדש. \n", + "ומ\"ש ומטבילין היו התינוקות. בפ\"ג דפרה וצריכין היו התינוקות להזות דברי רבי יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר לא היו צריכין להזות כלומר אבל טבילה מיהא בעו כדאיתא בתוספתא והלכה כר\"ע מחבירו: \n\n" + ], + [ + "תינוק שטבל וכו'. בפרק ג' דפרה לא היו עושין לא חטאת על גבי חטאת ולא תינוק על גבי חבירו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית וכו'. בספרי אל מחוץ למחנה להר המשחה וכך מפורש בפרק ג' דפרה ובפרק ג' דמדות ובפרק טבול יום תניא דחוץ למחנה דכתיב בפרה אדומה היינו חוץ לשלשה מחנות דומיא דשריפת פרים. ואיתא נמי בפרק שני שעירי (יומא דף ס\"ח) ואם כן צריך לומר דחוץ להר הבית שכתב רבינו לאו דוקא: \n", + "ובהר המשחה היו שורפין אותה וכו' עד שלש פעמים כל אחד ואחד וא'. פ' ג' דפרה. \n", + "ומה שכתב אף מקום שריפתה וכו' תחתיהם חלון וכו'. בתוספתא דפרה פרק ב': \n", + "ומ\"ש כמין מגדל היינו לומר שהיתה תחתיו רחב וכל מה שיעלה הוא מיצר. \n", + "ומה שכתב ומראה המערכה היה במערב. ל' המשנה וחזיתה מערבה כי פי' חזיתא מראה וטעמו המקום שמאחזים שם האש לצד המקדש כי המקדש היה במערב הר המשחה. ופי' מגג מין גמי וכתב רבינו שמשון שהטעם מפני שהוא מין שאינו מקבל טומאה שיהא כל מעשה פרה בטהרה. \n", + "ומ\"ש ומקבל בשמאלו. שם כת\"ק ודעת רבינו שהיה מקבל הדם ביד ולא בכלי ממה שאמרו בספרי מצותה מצות יד לא מצות כלי ובפ\"ד כתב בפירוש שאם קיבל דמה בכלי פסולה ומשמעות לשון זה דסיפרי שהוא לעכב ועוד דכתיב בה חוקה. \n", + "ומה שכתב שמזה באצבעו הימנית. בספרי. \n", + "ומ״ש לפיכך על כל הזאה מקנח אצבעו בגופה של פרה. יש לתמוה שהרי פ' דם חטאת (זבחים דף צ״ג ע״ב) ופ״ק דמנחות (דף ז' ע״ב) מסיק דאצבעו מקנח בשפת המזרק ולא בגופה של פרה וצ״ל שסובר רבינו דההוא שקלא וטריא למאי דס״ד דקבלת דמה היה במזרק אבל לדידן שלא היה קבלת דמה אלא ביד ע״כ לומר דמקנח אצבעו בגופה של פרה שהרי לא היה שם מזרק. \n", + "ומה שכתב ושירי הדם שבאצבעו פסולים להזייה. בפרקים הנזכרים: \n", + "כתב הראב\"ד ומקבל הדם בשמאלו וכו'. א\"א אמת הוא זה שהיה מקבל ביד וכו' שהרי אמרו גמר מלהזות וכו' בשפת המזרק. בפרק דם חטאת. ומ\"ש ואני תמה על המדרש וכו' אבל מצותה מצות יד אמרו ולא עכוב כלומר. ומ\"ש ולא מצות כלי כלומר אין מצותה מן המובחר בכלי דיקא נמי דלא קתני ולא בכלי אלא ולא מצות כלי. ולדעת רבינו י\"ל שבספרי אמרו דיליף מלוג שמן שאין כשר אלא ביד. \n", + "ומה שכתב ומשמר לה עד שיצת האור ברובה. בספרי ובתוספתא. \n", + "ומה שכתב ותקרע בטנה. במשנה פ\"ג: \n", + "ומה שכתב אין פחות מטפח. בפ' המפלת (נדה דף כ״ו ע״א): \n", + "ומ״ש משקל ה' סלעים. בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ״א). \n", + "ומה שכתב והאזוב האמור בתורה וכו'. בספרי לא אזוב יון ולא אזוב רומי ולא אזוב מדברי ולא כל אזוב שיש לו שם לווי: \n", + "ומה שכתב האזוב והארז וכו'. משנה פרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז): \n", + "וכורך האזוב עם הארז בלשון של שני. פ\"ג דפרה. \n", + "ומ\"ש ומשליך אל תוך בטנה וכו'. הכי משמע שם. \n", + "ומ\"ש ואינו משליך קודם שיצת ברובה ולא אחר שתעשה אפר וכו'. בספרי ובתוספתא. \n", + "ומ\"ש בין שהשליך שלשתן כאחד וכו'. שם בתוספתא: \n\n" + ], + [ + "נגמרה שריפתה וכו' עד בין כך ובין כך היה נכתש. בפרק שלישי דפרה: \n\n" + ], + [ + "אין מכניסין כלום מאפרה להניחו בעזרה. כן יש ללמוד ממ\"ש לקמן בסמוך: \n", + "ושלשה חלקים היו חולקין וכו'. פ\"ג דפרה: \n", + "זה שמתחלק לכל המשמרות וכו'. בתוספתא. \n", + "וכן היו מצניעין מאפר כל פרה וכו'. שם. \n", + "ותשע פרות נעשו וכו'. פרק ג' דפרה וכחכמים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת וכו'. בספרי. \n", + "ומ״ש לא רצתה פרה לצאת וכו' עד שלא יאמרו שתים שחטו. פ״ג דפרה ואיתא בפ״ג דחולין (דף ל״ב) ובפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ב) פלוגתא דתנאי ואמרינן איכא בינייהו דאפיק חמור בהדה דליכא למיחש שמא יאמרו ופסק כתנא קמא: \n\n" + ], + [], + [ + "פרה שנשחטה שלא לשמה וכו' עד פסולה. פ\"ד דפרה וכת\"ק: \n", + "ומה שכתב שחטה על מנת לאכול מבשרה כו'. שם שחטה על מנת לאכול מבשרה או לשתות מדמה כשירה כך היא גירסת רבינו ואע\"ג דמסיים בה ר\"א אומר אין מחשבה פוסלת בפרה צ\"ל דלאו אמאי דסמיך ליה קאי דא\"כ היינו ת\"ק אלא אריש פירקא קאי דקתני שחטה שלא לשמה וכו' פסולה ועי\"ל דת\"ק לא מכשר אלא בעל מנת לאכול מבשרה או לשתות מדמה משמע הא שאר מחשבות פוסלות בה ור\"א פליג ואמר דאין שום מחשבה פוסלת בה. \n", + "ומ\"ש עשאה בבגדי זהב או בבגדי חול פסולה. תוספתא פ\"ג דפרה: \n\n" + ], + [ + "קיבל דמה בכלי פסולה וכו'. ספרי ובספרי זוטא מבואר יותר: \n\n" + ], + [ + "הזה בכלי אפילו אחת מהן וכו' עד כשירה. תוספתא פרק שלישי דפרה: \n", + "הזה ולא כיון כנגד ההיכל וכו'. בפרק רביעי דפרה הזה ולא כיון כנגד הפתח פסולה. \n", + "ומה שכתב וכן אם שחטה או שרפה וכו'. בראש פרק פרת חטאת זבחים (דף קי\"ג) וכר\"י. \n", + "ומה שכתב שנאמר ושחט אותה לפניו. טעמו מדסמיך ליה והזה ושרף דמשמע דהכל שוין ודין אחד להם וכדר\"י: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש בד״א שהזה או שרף וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז ע״ב) תנו רבנן שבע הזאות שבפרה שעשאן וכו' שלא מכוונות אל פני אהל מועד פסולות וכו' והתניא וכו' כשירות וכו' רבא אמר הא והא רבנן הא דקאי מזרח ומערב ואדי הא דקאי צפון ודרום ואדי וגירסת ספרים דידן בספרי רבינו אע״פ שלא כיון כנגד ההיכל בדקדוק כשירה והראב״ד היה גורס בדברי רבינו אף על פי שלא כיון כנגד הפתח וכו' וכתב עליו א״א לא נראה בהזאה וכו' ויש ליישב אותה גירסא לדחוק ולומר שמה שצריך שיכוון ויראה פתחו של היכל הוא למצוה מן המובחר אבל כל שפניו אל ההיכל אל פני אהל מועד מיקרי אף על פי שלא יהיה כנגד הפתח: \n\n" + ], + [ + "חיסר אחת מן המתנות פסולה. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז) תנן שבע הזאות שבפרה מעכבות זו את זו ומפרש טעמא בגמרא משום דכתיב בה חוקה וחוקה משמע עיכובא: \n", + "טבל שתים והזה אחת וכו' כיצד טבל אצבעו טבילה ששית וכו'. תוספתא פ\"ג ובספרי ושנינו בפרק ד' דפרה הזה מששית שביעית וחזר והזה שביעית פסולה משביעית שמינית וחזר והזה שמינית כשירה. וכתב שם רבינו כשטבל אצבעו טבילה ששית והזה ממנה ששית ושביעית פסלה לפי שמתנאיה וכו' על כל הזאה טבילה ואע\"פ ששב אחר זה וטבל טבילה שביעית והזה ממנה הזאה שביעית הנה זה לא יספיק לפי שהוא כבר פסלה אמנם אם הזה מטבילה שביעית שתי הזאות שביעית ושמינית הנה היא כשירה לפי שכבר נשלמו ז' הזאות כמצותה וכל מה שיבא אחר זה לא יפסידה ואפילו שב והזה שמינית או תשיעית לא פסלה. \n", + "ומ\"ש אבל הכהן השורף אותה אם הוסיף פסלה. תוספתא פרק ג' דפרה: \n", + "כתב הראב\"ד נ\"ל הזייתו פסולה אבל אין הפרה נפסלת וכו'. נראה שעל מה שכתב רבינו טבל שתים והזה אחת הזייתו פסולה קאי אלא שמה שכתב ונראה לי אפילו חוץ לגתה קאמר אעפ\"י שמחמירים בה יותר מבמערכתה אינו ענין לכאן ובסמוך אבאר: \n\n" + ], + [ + "הוציא את הדם חוץ ממערכתה והזה פסולה. תוספתא פ' שני וז\"ל ניתז מידו כשהוא מזה בין חוץ לגתה בין חוץ למערכתה פסולה ראב\"י חוץ לגתה פסולה חוץ למערכתה לא יחזיר ואם החזיר כשירה ואם הוציא דם שבידו והחזירו כשר ור\"ש הביאה בפ\"ג וז\"ל ניתז מידו כשהוא מזה בין חוץ לגתה בין חוץ למערכתה פסולה ראב\"י חוץ לגתה פסולה חוץ למערכתה לא יחזיר ואם החזיר כשר ואם הוציא הדם שבידו והחזירו כשר ע\"כ. ועל פי זה נראה שהשגה שכתבתי בסמוך היה על זה שכתב רבינו הוציא הדם חוץ ממערכתה והזה פסולה ומשמע שהפרה פסולה ואין לה תקנה והראב\"ד סובר שלא נפסלה אלא ההזייה ההיא ולפי מה שתופס הראב\"ד הזייתו פסולה ט\"ס הוא וצריך למחוק תיבת הזייתו ומ\"מ מ\"ש והם דברי ראב\"י צ\"ע ואין להאריך: \n\n" + ], + [ + "הזה מדמה בלילה אפילו הזה שש הזיות ביום וכו'. תוספתא פ\"ג דפרה וטעמא משום דחטאת קרייה רחמנא וכי היכי דקרבנות פסולים בלילה אף פרה כן הכי איתא בספרי: \n\n" + ], + [ + "שחטה חוץ ממקום שריפתה וכו'. ראש פרק פרת חטאת זבחים (דף קי\"ב): \n\n" + ], + [ + "שרפה חוץ ממערכתה שנשחטה עליה וכו'. פ\"ד דפרה חוץ מגתה או בב' גתות או ששרף שתים בגת אחת פסולה: \n", + "כתב הראב\"ד שרפה חוץ ממערכה א\"א כמדומה לי זה האיש העלה בדעתו וכו'. איני יודע מהיכן הבין הרב ראב\"ד בדברי רבינו כן שמאחר שבמקום שרפה חוץ מגתה השנוי במשנה כתב רבינו שרפה חוץ ממערכה שנשחטה עליה וכן עשה בשרפה בשתי גתות או ששרף שתים בגת אחת הרי בהדיא שהוא מפרש דגת ומערכה חדא מילתא נינהו וע\"כ לומר שהיתה לו גירסא אחרת בספרי רבינו. \n", + "ומ\"ש ואם אחר שנעשית אפר מביא אחרת וכו'. תוספתא פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "הפשיטה ונתחה וכו'. פ\"ד דפרה. \n", + "ומ\"ש ואם חיסר ממנה כלום וכו'. בספרי זוטא בשרה יכול פרט לדמה ת\"ל ואת דמה יכול פרט לפירשה ת\"ל על פרשה ישרוף: \n", + "פקע מעורה או מבשרה וכו'. תוספתא בפ\"ב פקע מעורה ומשערה ומבשרה חוץ לגתה יחזיר ואם לא החזיר פסולה חוץ למערכתה הרי זה מרבה עליו ושורפו במקומו ר\"א אומר כזית מעכב פחות מכזית אינו מעכב ומשמע לרבינו דר\"א לאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי ובילקוט כתוב הא דכזית מעכב סתמא ואפשר שכך היתה גירסת רבינו: \n", + "פקע מקרניה מטלפיה וכו'. גם זה בתוספתא פרק שני: \n\n" + ], + [ + "הפרה אינה נפסלת בלינה וכו'. תוספתא פ\"ג דפרה ואיתא בספרי: \n\n" + ], + [ + "שרפה אונן או מחוסר כפרה כשירה. בפ\"ב דזבחים (יז:) ובפ' הערל עלה ע\"ד וכת\"ק דיוסף הבבלי: \n", + "וכתבו התוס' דטעמא משום דטבול יום כשר בפרה ואונן ומחוסר כפורים אתו בק\"ו מטבול יום שאסור בנגיעת תרומה ומותר בפרה ובהכי ניחא דאע\"ג דאמרינן התם דר\"ע פליג ואמר מחוסר כפורים אסור בפרה לא קיימא לן כוותיה משום דסתם לן תנא בפ\"ב דפרה שהיתה נעשית בטבול יום: \n\n" + ], + [ + "שרפה שלא בקידוש ידים ורגלים וכו'. בפרק ד' דפרה וכתנא קמא. \n", + "ומה שכתב והיכן מקדש ידיו ורגליו עד הואיל וכל מעשיה בחוץ. בפרק שני דזבחים עלה כ' וכרבי יוחנן. \n", + "ומ\"ש וכן כשמטבילין את הכהן וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "שרפה שלא בעצים וכו'. בפ\"ד דפרה. \n", + "ומ\"ש ומצותה שלא ימעט לה עצים מן הראוי לה. בפ\"ד דפרה מרבין לה עצים. \n", + "ומ\"ש אבל מרבה הוא לה חבילי אזוב. תוספתא פ\"ג מרבין לה עצים אמר ר\"י אף כשהיו מרבים לא היו מרבים אלא חבילי אזוב שאפרן מרובה ויפה ומשמע לרבינו שר\"י לא בא אלא לפרש ובספרי קתני ר' יהודה אומר ישרוף שלא ימעיט את העצים מרבה הוא לה חבילי אזוב וחבילי אזוב יון לרבות את האפר ומשמע לי שעצים הצריכים לשריפה כל עצים היו מניחים אבל כשהיו מרבים עצים יותר מהצורך לא היו אלא חבילי אזוב ואזוב יון. \n", + "ומ\"ש אבל משתעשה אפר אם הוסיף בה אפילו עץ אחד וכו'. בפ\"ד דפרה לעולם מועלין בה ומרבין לה עצים ומעשיה ביום ובכהן והמלאכה פוסלת בה עד שתיעשה אפר ומשמע לרבינו דעד שתיעשה אפר קאי אמרבין לה עצים: \n\n" + ], + [ + "כל מעשה הפרה מתחלה ועד סוף אינו אלא ביום. במשנה פ״ד דפרה מעשיה ביום ובכהן ובתוספתא דפרה [פ' שלישי] כל מעשיה ביום חוץ מאסיפת האפר והמלוי והקידוש כל מעשיה בכהנים חוץ מאסיפת האפר והמילוי והקידוש וההזאה ובפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ב מ״ג) מייתו להו מקראי ואית דגרסי באנשים במקום בכהנים. \n", + "ומ\"ש והמלאכה פוסלת בה עד שתיעשה אפר. משנה סוף פ\"ד דפרה. \n", + "ומ״ש אבל משתעשה אפר וכו'. ומ״ש ומנין שאסיפת האפר בכל אדם מישראל חוץ מחרש שוטה וקטן וכו'. בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ג) ואסף איש טהור וכו' והניח איש להכשיר את הזר פירוש דלעיל כתיב בכולה מילתא כהן והכא כתיב איש להשמיענו שכשר בכל איש טהור ולהכשיר את האשה פירוש דאי למעט טמא לא איצטריך דחטאת קרייה רחמנא והניח מי שיש בו דעת להניח יצאו חרש שוטה וקטן וכו' ויש לתמוה על רבינו שהשמיט ראיות אלו. \n", + "ומ״ש ומנין שהמלאכה פוסלת בה וכו'. בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ב) אליבא דרב ובספרי. \n", + "ומ\"ש בספרי \n", + "רבינו שנאמר ושרף את הפרה ט\"ס יש כאן וצריך למחוק השי\"ן משנאמר ולכתוב במקומה וי\"ו. \n", + "ומ\"ש וכל העוסק בשריפתה ועשה מלאכה אחרת וכו'. משנה כתבתיה בסמוך: \n\n" + ], + [ + "שחט את הפרה ונשחטה בהמה אחרת עמה וכו'. בפרק שני דחולין (דף ל\"א ע\"ב) אמר רבא שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה לד\"ה פסולה נשחטה בהמה אחרת עמה לרבי נתן פרה פסולה בהמה כשירה לרבנן פרה כשירה בהמה פסולה פשיטא נשחטה בהמה אחרת לרבי נתן איצטריכא ליה סד\"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה ואת חבירתה וה\"ד כגון ששחט שתי פרות בהדי הדדי אבל בהמה דחולין אימא לא קא משמע לן חתך דלעת עמה דברי הכל כשירה. ופרש\"י נשחטה בהמה אחרת עמה בלא מתכוין. לרבי נתן דמכשיר שחיטת חולין בלא כוונה בהמה כשירה ופרה פסולה ואע\"ג דשלא בכוונה לא מסח דעתיה ולא מיקרי מתעסק במלאכה אחרת הואיל ושחיטתו כשירה מיפסלה משום ושחט אותה ולא אותה ואת חבירתה לרבנן פרה כשירה דהא שחיטה לבהמת חולין לאו שחיטה היא ומשום מלאכה ליכא למיפסל דשלא במתכוין לא מיקרי עסיק במלאכה אחרת אחר דטעמא דמלאכה אחרת משום דמסח דעתיה מפרה הוא והיכא דלא איכוון למלאכה אחרת ליכא היסח דעת והכי אמרינן לקמן נחתכה דלעת עמה דברי הכל כשירה עכ\"ל: \n", + "ויש לתמוה על רבינו שפסק בפ' ב' מהלכות שחיטה כרבי נתן דשחיטת חולין בלא כוונה כשירה וכאן פסק דנשחטה בהמה אחרת עמה פרה כשירה וזה היפך דברי רבא וצ\"ל שרבינו היה גורס נשחטה בהמה אחרת עמה לר\"נ שתיהן כשירות לרבנן פרה כשירה בהמה פסולה פשיטא סד\"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה ואת חבירתה ואפילו בהמת חולין נמי קמ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל העוסקים בפרה וכו'. פרק ד' דפרה. \n", + "ומה שכתב שנאמר בשוחט ומשליך עץ ארז וכו'. בספרי. \n", + "ומה שכתב וטעונין טבילה והערב שמש. בספרי. \n", + "ומה שכתב אבל המשמרה בשעת עשייתה וכו'. בפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ״ג): \n\n" + ], + [ + "כל מקום שנאמר בתורה בטומאות וכבס בגדיו וכו'. בספרי פרשת שמיני גבי נבילה מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת\"ל וטמא ובפרשת מצורע גבי זב מסיים בה לאחר פרישתו מטמא משקין וכו' ואינו מטמא בגדים ובפרק ה' דזבים איתיה גבי כלל אמר רבי יהושע ובפירוש המשנה פירקא קמא דכלים ביארו זה רבינו ורבינו שמשון: \n", + "וכן כל העוסקים בפרה וכו'. פרק ד' דפרה. \n", + "ומה שכתב אבל אחר שיפרוש ממעשיה וכו'. שם ביארה רבינו: \n", + "והפרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים שנגעו בה וכו'. בפרק שמיני דפרה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א בזמן שנשרפה כמצותה וכו' עד אינו מטמא בגדים. פ\"ד דפרה ואיתא בפ\"ב דחולין (דף כ\"ט ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש השלים לכנוס את אפרה וכו'. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דהיינו מדכתיב וכבס האוסף את וכו' משמע שאין טומאה למתעסק בה אחר כך אכן גבי פרים יתבאר בסמוך שאין בהם טומאה רק עד שיעשו אפר: \n", + "ולא הפרה בלבד אלא כל החטאות הנשרפות וכו'. משנה בסוף פרק טבול יום (זבחים דף ק״ד) וברייתא בסוף פרק שני שעירי (יומא דף ס״ח ע״ב). \n", + "ומה שכתב מפי השמועה למדו שזה בנין אב וכו'. בסוף פרק התערובות (דף פ\"ג) ובספרי: \n", + "במה דברים אמורים שלא אירע בהם פיסול וכו'. בסוף פרק טבול יום (זבחים דף ק״ד ע״ב): \n", + "ואי זהו שורף וכו'. בס״פ טבול יום (זבחים דף ק״ו). \n", + "ומ\"ש כך למדו מפי השמועה וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "מאימתי מטמאים בגדים וכו'. משנה סוף פרק טבול יום (זבחים דף ק״ד) ופרק שני שעירי (יומא דף ס״ח ע״ב): \n", + "יצאו וחזרו לעזרה וכו'. בס״פ טבול יום (זבחים דף ק״ה) בעי ר״א פרים ושעירים הנשרפים שיצאו וחזרו מהו מי אמרינן כיון דנפקי להו איטמו להו או דילמא כיון דהדור הדור וכו' תא שמע היו סובלים אותם במוטות וכו' ואי ס״ד כיון דנפקי להו איטמו הנך דאיכא גוואי [נמי] ליטמו אמר רבינא והא בעינן ואחר יבא אל המחנה וליכא אלא ר״א היכי בעי לה כגון דנקיטי לה בבקולסי ופירש רבינו כפי' התוס' דקס״ד דבעי ר״א אם חזרו הפרים לעזרה ובאו אנשים אחרים ונכנסו בעזרה ונשא אותם בתוך העזרה להוציאן מי אמרינן כיון שמתחילה יצאו יטמאו בגדים אלו או לא ת״ש היו סובלים אותן וכו' ואי ס״ד כיון דנפקי להו איטמו הנך נמי ליטמו ומסיים בה רבינא ואמר ותיסברא שיהא תלוי ביציאת פר לבדו והא בעינן ואחר יבא אל המחנה אלא פשיטא דבעינן שיצאו גם האנשים עם הפרים ולכך דגוואי לא מיטמו וגם בבעיא דילך אנשים אחרים פשיטא שטהורים אלא ר״א היכי בעי בבקולסי שהאנשים יצאו וחזרו ובאו אנשים אחרים ועמדו חוץ לעזרה ומוציאים הפרים שבתוך העזרה במקלות מי אמרינן כיון שהפרים כבר יצאו והאנשים עומדין בחוץ חשיב כאילו מוציאין אותם מפתח העזרה ולחוץ או לא ולא איפשיטא ונתבארו דברי רבינו: \n", + "כתב הראב\"ד יצאו וחזרו לעזרה וכו' א\"א הסוגיא בפרק טבול יום כך היא וכו'. ומאחר שרבינו יש לו הודאת בעל הריב אין צורך להטפל בו: \n\n" + ], + [ + "ומאימתי מטמא וכו'. משנה פ\"ו דיומא (דף ס\"ז ע\"ב) וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש עד שעת דחייתו ולעזאזל וכו': כתב הראב\"ד אבל אחר שדחהו א\"א דבריו סתומים וכו'. ול\"נ דפשיטא שכוונת רבינו כפירוש השני. ומ\"ש שיש לו פנים במשנת זבים הוא מדתנן בפ\"ה. ומ\"ש דלא תימא לאחר דחייתו אלא אפילו קודם דחייתו אם פי' הוא ועשהו אחר וכו' טעמו לומר דא\"כ למה תלה רבינו הדבר באחר שדחהו אפילו קודם שדחהו נמי אפשר וי\"ל שאע\"פ שהדין כן הוא שמאחר שפירש מדחייתו שוב אינו מטמא כלים מ\"מ רבינו אורחא דמילתא נקט שאין דרך להניח מצותו שיעשנה אחר: \n\n" + ], + [ + "הנוגע בפרים וכו'. בפ״ח דפרה השורף פרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים פרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן אינן מטמאים בגדים ובסוף פרק טבול יום (זבחים דף ק״ה) פרה ופרים ושעיר המשתלח וכו' והם עצמן אין מטמאין בגדים אבל מטמאים אוכלים ומשקים דברי ר״מ וחכמים אומרים פרה ופרים מטמאים אוכלים ומשקים שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי והחי אינו מטמא בגדים: \n", + "ויש לתמוה על דברי רבינו שהם דלא כר״מ ודלא כחכמים ובתוספתא דפרה ר״ש אומר פרה מטמאה טומאת אוכלים שהיה לה שעת הכושר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אינם מטמאים טומאת אוכלין שלא היה להם שעת הכושר ונראה שרבינו פסק כמותו ולפי זה לדעת רבינו פרה מטמאה טומאת אוכלים וכמו שנראה ממ״ש לעיל ופרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים משמע הא אוכלים ומשקים מטמאה אבל קשה למה הניח רבינו דברי חכמים ופסק כר״ש וכתב הר״י קורקוס ז״ל שאפשר שטעמו מפני שדברי ר״ש הוזכרו בכמה מקומות בגמרא פי״ב דמנחות (דף ק״א ע״ב) ופ' שבועות שתים (שבועות דף יא:) ופרק מרובה (בבא קמא דף ע״ז) ופרק אותו ואת בנו (חולין דף פ״א ע״ב) ואין זה כדאי לפסוק כמותו וצ״ע: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המים שנותנין על אפר פרה וכו'. מפורש בתורה בפרשת פרה ונתן עליו מים חיים אל כלי ושנינו בפרק ה' דפרה ובפ\"ק דידים שאין ממלאין אלא בכלי. \n", + "ומ\"ש שממלאין מנהרות המושכים. יתבאר בסוף פרק זה: \n\n" + ], + [ + "הכל כשרים למלאות המים חוץ מחש\"ו. נראה דיליף לה מקידוש: \n", + "והכל כשרים לקדש חוץ מחש״ו. משנה פרק ה' דפרה וכת״ק ובפרק קמא דערכין (דף ג') אמרו דהכל כשרים לקדש לאתויי אשה וטעמא דמתניתין מפרש בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ג): \n", + "ואין ממלאין ואין מקדשין אלא בכלי ואין מזין אלא בכלי. פ\"ק דידים: \n", + "והמילוי והקידוש כשרים בלילה. תוספתא בפרק ג' דפרה. \n", + "ומ\"ש אבל אין מזין ואין טובלין אלא ביום. פי' אין טובלין היינו טבילת אזוב וכן שנינו בסוף פרה טבל וכו' את האזוב ביום והזה בלילה בלילה והזה ביום פסול אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום וכתבו הראב\"ד בהשגה כמשיג על רבינו שקיצר בדבר הצריך ביאור ורבינו סמך על המבין שמאחר דבמילוי וקידוש והזאה עסיק ואתי ממילא משמע דטבילה דקאמר בטבילת אזוב קאמר ולא תיקשי לך שהקדים אין מזין לאין טובלין x לישנא דמתני' נקט וכ\"כ בפירוש בפי\"א טבילת האזוב במים והזאתו ממנו ביום השלישי וביום השביעי אחר שתנץ החמה ואם עבר ועשה משעלה עמוד השחר כשר כמו שביארנו. ומ\"ש שם ואחר שיזה עליו ביום השביעי טובל ביום ומעריב שמשו והרי הוא טהור לערב לאו למימרא שצריך לטבול ביום ולאפוקי אם טבל בלילה אלא לקצר זמן טהרתו כתב כן לומר שאם טבל בו ביום כיון שהעריב שמשו הוא טהור אבל אם טבל אחר אותו היום בין ביום בין בלילה אינו טהור עד שיעריב שמשו אחר טבילתו. \n", + "ומ\"ש וכל היום כשר להזאה ולטבילה. משנה בספ\"ב דמגילה (דף כ' ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "בכל הכלים ממלאין ומזין וכו'. בפ\"ה דפרה בכל הכלים מקדשין אפילו בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה ובספינה מקדשין בה וסובר רבינו דה\"ה למילוי והזאה. \n", + "ומ\"ש וא' כלי חרס ואחד כל הכלים וכו'. בספרי. \n", + "ומ\"ש אבל אין ממלאין ואין מקדשין וכו'. בפרק ה' דפרה ופ\"ק דידים. \n", + "ומ\"ש ולא בביצת התרנגולת. בפ\"ה דפרה וכחכמים. \n", + "ומ\"ש ולא בשוקת שבסלע. שם. \n", + "ומ\"ש אבל ביצת היוצרים כשירה. שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "שולי כלי עץ וכו'. תוספתא פ\"ד דפרה ובפ\"ח דכלים ודין מגופה שחסר בתוספתא שלנו ט\"ס הוא כי ר\"ש הזכירה בתוספתא שהביא: \n", + "וביצת הנעמית כשירה לקדש בה. תוספתא פ\"ד. \n", + "ומ\"ש ואין צ\"ל שכשירה למלאת בה ולהזות ממנה, כלומר דעיקר מאי דילפינן דבעינן כלי היינו מדכתיב מים חיים אל כלי כמו שנתבאר וכיון דחשיבא כלי לקידוש אתי מילוי והזאה בכ\"ש: \n\n" + ], + [ + "כלי שחיברו בארץ או בסלע וכו'. בפרק ה' דפרה השוקת שבסלע אין ממלאין בה וכו' היתה כלי וחיברה בסיד ממלאים בה ומקדשים בה ומזין ממנה. \n", + "ומ\"ש עשה לה עטרה של טיט וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "כלי חרס שניקב בכונס משקה וכו'. מימרא דרבא בסוף פרק המצניע (שבת דף צ\"ה ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "כלי שניקב מלמטה וכו' עד ולהזות ממנו. בפרק חמישי דפרה שם: \n\n" + ], + [ + "הזולף מים מן המעיין וכו'. תוספתא דפרה פרק חמישי ואע\"ג דבנוסחא דידן בתוספתא כתוב כשר ט\"ס הוא וצריך להגיה ולכתוב פסול וכך כתבה רבינו במשנה פרק ו' דפרה: \n", + "נתן את החבית במים וכו'. בפרק ו' דפרה נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולים עלי קנים ועלי אגוזים כשרי' זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה פסול ודבר שאינו מקבל טומאה כשר ובפרק ב' דזבחים יליף מקרא: \n\n" + ], + [ + "המפנה המעיין וכו'. פרה סוף פרק ששי: \n\n" + ], + [ + "הים הגדול כמקוה וכו'. בפרק שמיני דפרה כל הימים כמקוה שנאמר ולמקוה המים קרא ימים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר הים הגדול כמקוה לא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה רבי יוסי אומר כל הימים מטהרים בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת ופירש רבינו רבי יהודה אומר שהים המקיף לבד הוא אשר דינו דין המקוה ולא יחשב כמעיין ואמנם שאר הימים הנה הם כמו מי המעיין וראויה בהם טבילה לזבים ולקדש בהם מי חטאת וכו' ואמר רבי יוסי ששאר ימים זולת הים הגדול נחשבים כמעיין לענין שיטהרו בזוחלין וכו' ונחשבים כמקוה לענין שהם פסולים למי חטאת ולטהרת מצורע ולטבילת הזב והלכה כרבי יוסי עכ\"ל בפירוש המשנה אבל כאן נראה שפסק כר\"י דמכשיר בשאר ימים לקדש מי חטאת: \n", + "ויש לתמוה עליו דהא קי\"ל הלכה כרבי יוסי לגבי רבי יהודה ועוד קשה שבכאן כתב הים הגדול כמקוה לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש ושאר הימים כמעיין משמע דשאר ימים ממלאין מהם מים לקידוש דלענין זה קאמר שהם כמעיין כגוונא דקתני רישא גבי ים הגדול שהוא כמקוה ובפרק תשיעי מהלכות מקואות כתב כל הימים מטהרים בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש בהם מי חטאת והרי הסתירה מבוארת בדין שאר ימים וע\"ק שכאן חילק בין ים הגדול לשאר ימים לענין מילוי לקידוש ושם סתם וכתב דין כל הימים בשוה ולא חילק בין ים הגדול לשאר ימים ושם בפרק הנזכר אבאר. \n", + "ומ\"ש וכל הנהרות פסולין לקדש מהם מי חטאת: כתב עליו הראב\"ד תמה אני על זה האיש שהניח המשנה בעבור התוספתא וכו'. ואפשר לומר שדעת רבינו לומר דמתני' לא פליגא אתוספתא דקתני כל הנהרות פסולים וטעם פיסולם יש מהם מפני שהם מי ביצים ויש מהם מפני שהם מי תערובת ובמתניתין מפרש שמי קרמיון ומי פיגה טעם פיסולם מפני שהם מי ביצים ומי ירדן ומי ירמוך טעם פיסולם מפני שהם מי תערובת ועל הראב\"ד יש לתמוה לפי מאי דסבר דמתניתין פליגא אתוספתא דעדיפא מינה הוה ליה למפרך שדבריו סותרין את דבריו שכתב בראש פרק זה להכשיר למלאות מהנהרות המושכין ועל כרחנו צ\"ל דהתם בידוע שאינם מי תערובות דיקא נמי דקתני המושכים כלומר שהם מושכים מעצמם בלי שום תערובות והכא כשיש לחוש למי תערובות ומי הירדן ומי ירמוך דפסלה מתניתין מפני שהם מי תערובות לדוגמא נקטינהו ולאו דוקא אלא ה\"ה לכל נהרות שיש לחוש בהן למי תערובות וסיפא דמתניתין הכי מוכחא בהדיא דקתני ואלו הם מי תערובות אחד כשר ואחד פסול שנתערבו שניהם כשרים ונתערבו כשרין ור\"י פוסל ואי מי ירדן ומי ירמוך דוקא אין מקום לסיפא דמתני' זו ובהכי אתי שפיר התוספתא ומתני' בלא פלוגתא דתוספתא בשיש לחוש למי תערובות עד שיודע שאין בהם תערובות פסול: \n\n" + ], + [ + "והמים הנגררים וכו'. יתבאר בפ\"ט דמקואות: \n", + "והזוחלין מן המעיין וכו'. בפ\"ה דמקואות הזוחלין כמעיין: \n\n" + ], + [ + "מים המוכים והמכזבים פסולין וכו' עד בשני בצורת. פ\"ח דפרה. וא\"ת איך כתב רבינו הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש ומאי איריא משום דאינו כמעיין תיפוק לי דאפילו היה כמעיין נמי היה פסול מטעם שמימיו מלוחים וי\"ל שיש מקואות בתוך הים שהם מים מתוקים כמו שהוא ידוע לספנים שמכירים המקומות ההם כשעוברים עליהם ושואבים מהם ושותים ובמים הנשאבים מאותם המקומות הוא דאיצטריך למפסלינהו מפני שאינו כמעיין. ועי\"ל דמלוחין לא מיפסלי למי חטאת אלא כשאין תקנה למליחותן אבל מי הים יש תקנה למליחותן י\"א ע\"י כלי חרס חדש שיסתמו פיו וישקעוהו בתוך הים והמים שהוא מוצץ מאחוריו לתוכו כדרך כלי חרס חדש הם מתוקים וי\"א על ידי תקונים אחרים וכיון שיכולין להמתק לא מיפסלי מטעם שהם מלוחים: \n", + "ומ\"ש או שהיו מימיהם פעמים מרובים וכו'. תוספתא פ\"ח דפרה. \n", + "ומ\"ש ומעיין היוצא בתחילה כשר וכו'. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "מי ביצים ומי הירדן וכו'. שם במשנה ופי' מי ביצים מלשון היגאה גומא בלא ביצה וכתבו התוס' בפ\"ק דסנהדרין (דף ה' ע\"ב) בד\"ה פסולין שטיט ועפר מעורב בהם והוי חציצה בין מים לכלי דקרא כתיב מים חיים אל כלי וכן פירש\"י: \n", + "ואלו הם מי התערובות וכו' עד ממלאין מהם. גם זה משנה שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "המים שנשתנו וכו'. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [ + "באר שנפל לתוכה חרסית או אדמה וכו'. גם זה משנה שם וכר\"ע: \n", + "נפל לתוכה שטף של מימי גשמים וכו'. שם בתוספתא הכל שוים בבאר שירד לתוכה שטף של מימי גשמים שהוא צריך להמתין עד [שיחזרו המים] לכמות שהיו ומפרש רבינו שנעכרו המים שבבאר מחמת מי גשמים וקתני שצריך להמתין עד שיחזרו המים צלולים כמות שהיו ואע\"פ שבנפל לתוכן חרסית או אדמה א\"צ להמתין שתיצל הכא צריך להמתין: \n", + "כתב הר\"י קורקוס שהטעם מפני שמים במים מתערבים יותר: \n\n" + ], + [ + "אמת המים הבאה מרחוק וכו'. משנה שם וכת\"ק: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המלאכה פוסלת במים קודם שיתקדשו וכו'. יתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש כיצד הממלא מים לקידוש וכו'. בפרק ד' דפרה המלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר ופירש רבינו המים אשר יובאו לקידוש לא יותר לו שיתעסק בדבר אחר כל עוד שישאבם ולא בעת נושאם ולא בעת יציקתם מכלי אל כלי ובכלל כל עוד שלא יושם בם אפר הפרה המלאכה פוסלת ואם השליך בם האפר וכו' לא יפסלו בעשיית מלאכה ולא בשעת הזאה וכו' ואמרו בספרי אין לי מלאכה פוסלת אלא בפרה במים מניין ת\"ל והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה ר\"ל שמי נדה כמו פרה כמו שהפרה נפסלת במלאכה וכו' כן המים ואמרו שם יכול אפילו קידשו ת\"ל למי נדה כבר הם מי נדה ר\"ל שהם יפסלו במלאכה כל עוד שיחשוב בהן להיות מי נדה אמנם אם שבו מי נדה לא יפסלו במלאכה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "השכר פוסל בקידוש ובהזייה. משנה פרק עד כמה (בכורות דף כ״ט) הנוטל שכרו להזות ולקדש [מי חטאת] מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה: \n", + "ומה שכתב אבל נוטל הוא שכר למלאות את המים או להוליכן. שם בגמרא ובסוף פרק האיש מקדש (קידושין דף נ\"ח ע\"ב). \n", + "ומה שכתב היה המקדש או המזה זקן וכו' עד כפועל בטל של אותה מלאכה. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "הממלא באחת ידו וכו'. בפ\"ז דפרה. \n", + "ועל מ״ש רבינו שמילוי מלאכה היא כתב הראב״ד א״א דעתי בכל אלו לא משום מלאכה הוא נפסל וכו'. וי״ל שרבינו סובר דאם איתא לא לישתמיט תנא לאדכורי בשום דוכתא טעמא דמלאכה משום היסח הדעת. ומ״ש שיש לו שורש במסכת גיטין הוא בפרק הניזקין (גיטין דף נ״ג) דאותיבנא למאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק מדתניא העושה מלאכה במי חטאת פטור מדיני אדם ומשני בששקל בהם משקלות ופטור משום דלא עשה מעשה בידים והא אמר רבא מי חטאת ששקל בהם משקלות כשירה וכו' אידי ואידי כנגדן ולא קשיא הא דאסח דעתיה הא דלא אסח דעתיה וי״ל לדעת רבינו דההיא דהניזקין שאני דמיירי באחר שאינו בעל המים שאינו פוסל במלאכה אלא מטעם היסח הדעת וכמ״ש רבינו שמשון בפ״ט אמתניתין דשתת מהם בהמה או חיה ונראה שמפני שהרגיש הראב״ד בדחייה זו לא כתב שיש ראיה לזה במסכת גיטין אלא ויש לה שורש כלומר יש קצת סמך לזה במסכת גיטין לא ראיה גמורה דהא איכא למידחי כדאמרן. וא״נ התם בשלא עשה בה מלאכה שלא שקל בגופן אלא כנגדן ומש״ה בעי היסח הדעת אבל אם עשה מלאכה בגופן אפילו לא הסיח דעתו מהן פסולין וכן מתבאר שם בגמרא ועל הראב״ד קשה דכיון דבההוא אוקימתא אמרינן דשוקל משקלות כנגדן לא מיפסלי אא״כ הסיח הכא נמי לא הו״ל למיפסל במתני' בעושה מלאכה שלא בגופן אא״כ הסיח דעתו ומדסתים לה במתני' סתומי משמע דלית לן לפלוגי בהכי בעושה מלאכה: \n\n" + ], + [ + "הממלא לאחרים וכו'. רבינו כתב בפירוש המשנה בפרק ז' דפרה דהכי איתא בתוספתא פרק ה' והטעם שכל שזה גמר מה שעליו לעשות לא איכפת לן אם יעשה מלאכה ומאחר שזה הממלא לאחרים אינו הוא המקדש אלא האחרים כל אחד מקדש את שלו כיון שגמר מילוי כל אחד אין לו בה עסק עוד ויכול למלאות אחרת: \n", + "מילא לעצמו חבית אחר חבית וכו'. יתבאר בסמוך: \n", + "ומה שכתב הראב\"ד וחבית בפני עצמה לשון המשנה ונמלך לקדשן קידוש אחר עכ\"ל. לא הבנתי דבריו שזה אינו אלא נמלך לקדשן ה' קידושין השנוי במשנה. \n", + "ומ\"ש שהראשונה נפסלת. א\"א לא יספיק זה הטעם וכו' לטעמיה אזיל שרצה לתלות הטעם בהיסח הדעת: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו חמשה שמלאו חמש חביות לקדשן חמשה קידושין וכו' עד הרי כולן כשרים. משנה רפ\"ז דפרה וכתב עלה רבינו וזה לשונו תהיה זוכר למה שקדם מהיות המלאכה פוסלת במילוי עד שיטיל את האפר וכבר התבאר בתוספת' שהיחיד אם מילא לאחרים ואפילו מילא להם אלף כלים לאלף קידושין הנה זה מותר ואם מילא לעצמו כלי אחר כלי הנה המילוי הראשון כבר נפסל לפי שכבר עשה מלאכה קודם שישליך בו האפר וזאת המלאכה הוא המילוי השני כאשר מילא זה בהיות שני קידושין אמנם מילא כלים רבים פעם אחר פעם לשומם כולם קידוש אחד הנה זה מותר לפי שהכל דומה כמו מי ששאב בפעם אחת. וה' קידושין הוא שישליך האפר בכל חבית וחבית לבד וקידוש אחד שיערב המימות כולם וישליך אפר בכולם בפעם אחת הנה על זה השורש אמר שאם היו רבים ומילא כל אחד מהם כליו לקדשו בפני עצמו אחר הוטב בעיניהם לשום הכל בקידוש אחד או בהיפך כולם כשרים לפי שלא הגיע בזה מה שיחייב פסלות אמנם אם יהיה יחיד ובא לקדשן ה' קידושים ומילא אחת אחר אחת הנה הראשונה נפסלה מפני שאיבת השניה וכן השניה נפסלה מפני שאיבת השלישית וכן כולן אלא החבית האחרונה שלא נעשה אחריה מלאכה היא כשירה וכו' ואם נהפך הענין ומילאן זו אחר זו לקדשן קידוש אחד וכו' ושב לקדשן ה' קידושין הנה החבית שישליך בה האפר תחילה כשירה בין שהשליכה בחבית שמילא ראשונה או באחרונה לפי שהמים כולם כשרים לפי שבמילוי לא נתחדש בה פסלות וכל מה שיקדש משאר החביות [פסול לפי שכל מה שנשאר מן המים נשארו פסולים לפי שהמילוי] על קידוש אחד נתמלא ואם אמר לאחר קדש לך אלו (מי שיקדש החביות) והוא יעמוד במקומו אין כשר אלא חבית שקידש ראשונה להיותו כולו מילוי אחד ואם אמר קדש לי את אלו כולם כשרים לפי שיקדש אדם לזולתו קידושין רבים זה אחר זה ולא יהיה בזה פסלות כמו שביארנו בתוספתא שמי שיקדש לחבירו זה אחר זה כולם כשרים לפי שאינו הוא אשר מילא עכ\"ל. ועל דרך זה פירש רבינו שמשון וכתב ונמלך לקדשן ה' קידושין שקידש זו לעצמה וזו לעצמה אין כשר אלא זה שקידש ראשון לפי שהקידוש ראשון חשוב מלאכה לאחרים שהיו ממולאים ולא ניתן לתוכו אפר ועד שיתן את האפר מלאכה פוסלת במים כדתנן בספ\"ד קדש לך את אלו אמילאן לקדש קידוש אחד קאי אין כשר אלא ראשון דכיון שנתן לו נעשו שלו וכאילו ימלאן הוא והקידוש שקידש ראשון חשיב מלאכה לפסול כל האחרים קדש לי את אלו כולם כשרים כי הממלא לא עשה מלאכה והמקדש אין המים שלו שיפסלו האחרים על ידו עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש שהרי לקידוש אחד מלאם. א\"א יש כאן עירבוב דברים ודרך אחרת שלא מדרך המשנה ואין כאן המלכה כלל וכו'. רצה לדחות דברי רבינו בדבריו כדי לקיים דבריו שנתן טעם משום היסח הדעת ונדחק בפירוש המשנה כדי לקיים טעמו וכשתראה דברי רבינו בפירוש המשנה שכתבתי בסמוך תראה שאין כאן עירבוב: \n", + "ומ\"ש שהוא שלא מדרך המשנה יש לתמוה עליו שמאחר שבמשנה אינו מפורש לא טעמו של רבינו ולא טעמו של הראב\"ד איך יאמר על דברי רבינו שהם שלא מדרך המשנה בעבור שהם על דרך טעם אחר זולת טעמו של הראב\"ד ואדרבה פשט לשון המשנה מורה על טעמו של רבינו: \n\n" + ], + [ + "הרוצה למלאות מים לקדשן ומים אחרים כו'. בפ\"ז דפרה: \n\n" + ], + [ + "שנים שהיו ממלאים וכו'. בפרק ז' דפרה וכתב שם רבינו בקידוש אחר שהתערבו המימות והשליך בהם אפר אחד הנה הם יחד כאיש אחד פירוש שסייע זה לזה בהגבהת מימיו על כתפיו או שנטל זה לזה קוץ מידו או מגופו אם שניהם מילאו לצורך קידוש אחד המים כשרים דשניהם כאיש אחד ויכול כל אחד לסייע לחבירו כמו לעצמו ונטילת הקוץ צורך מילוי הוא וצורך הקידוש הוא אבל בשני קידושים כל אחד פסל מימיו במה שסייע חבירו דהוי מלאכה: \n", + "כתב הראב\"ד אם מילאו שניהם לקידוש אחד המים כשרים א\"א נראה לי מפני שהוא צורך הקידוש וכו'. משמע מדבריו שהוא מפרש ששני המעשים נעשו כאחד נטילת הקוץ והגבהה אבל פשטא דמתניתין משמע דאו נטל קוצו קאמר וכן פירש ר\"ש וי\"ל בדברי הראב\"ד שכתב מפני שהוא צורך הקידוש שלא יוכל למלאות אלא לאחר נטילת הקוץ פתח בצורך קידוש וסיים בצורך מילוי וצ\"ל דכיון שאם לא ימלא לא יקדש צורך מילוי הוה ליה צורך קידוש והוצרך לייחס הדבר לצורך קידוש אע\"פ שהוא לו סיבה רחוקה מפני שהדבר המאחד אותם הוא שהם לצורך קידוש אחד. ומ\"ש ולא יוכל זה להוציאו עד שיגביה לו חבירו איני מבין שהרי אפשר שיטול קוצו של זה אע\"פ שלא יגביה לו חבירו: \n\n" + ], + [ + "השואל חבל למלאות בו וכו' עד ואם היה דולה ומקבץ לתוך ידו המים כשרים. גם זה שם: \n\n" + ], + [], + [ + "הממלא ונותן לחבית וכו' עד הרי אלו פסולים. גם זה שם. ופירש ה\"ר עובדיה המצניע החבית שהוא דולה בה המים לשום בשוקת ולאחר שעירה ממנה הצניעה קודם שיקדש מים בשוקת אין הצנעה זו חשיבא מלאכה לפי שצריך לה עדיין למלאות בה וצורך מילוי הוא וכן כפאה וכו' אבל אם עשה כן להוליך הקידוש והם המים המקודשים הואיל ולא צורך מילוי הוא חשיב כמלאכה ופסל המילוי עכ\"ל. וזה ע\"ד פ' ר\"ש אבל רבינו מפרש שממלא כדי ליתן מים בחבית. ונראה ששיעור דבריו כך הם ובשעה שהיה ממלא מים כדי ליתן בתוכה הצניעה שלא תשבר או כפאה על פיה כדי שתתנגב אם כוונתו בהצנעה זו או בכפייה כדי למלא אותה כשר אבל אם היתה כוונתו להוליך את הקידוש פסול: \n\n" + ], + [ + "הממלא דלי לשתות וכו'. תוספתא פ\"ד מילא דלי לשתות חישב עליו עד שלא הגיע למים מערה וצריך לנגב אם משהגיע למים וחישב מערה ואינו צריך לנגב רשב\"ג אומר אין צריך לערות שלשל למלאות ונפסק החבל מידו אם עד שלא הגיע למים חישב עליו מערה וצריך לנגב רשב\"ג אומר א\"צ לערות. ונראה שיש בה חסרון בסיפא וצריך להגיה בה אם עד שלא הגיע חישב עליו מערה ואינו צריך לנגב ואם משהגיע חשב עליו מערה וצריך לנגב: \n", + "כתב הראב\"ד זאת התוספתא מצאנו אותה בשני ספרים בהיפך וכו' עד כדאיתא בתוספתא. ופי' דחוק הוא ואיני יודע מה מלמדנו במה שכתב תחילת התוספתא מילא מים לשתות וכו' שהרי גם רבינו כך כתב ועל פי גירסת רבינו נראה לי דה\"פ הממלא דלי לשתות אם עד שלא הגיע הדלי למים חישב אע\"פ שלא עלו לו אותם המים למי חטאת וצריך לערותם ואח\"כ ימלא לשם מי חטאת מ\"מ אהני ליה ההיא מחשבה לענין שאינו צריך לנגב כשימלא לשם מי חטאת אבל אם לא חישב עד שהגיע הדלי למים אין אותה מחשבה מועלת וצריך לגרוס בדברי רבינו בסיפא וצריך לנגב כמו בסיפא דרישא ור\"ש פירשה בענין אחר ע\"פ גירסתו ואין דבריו מיושבים: \n", + "ומ\"ש הראב\"ד גבי שלשל הדלי על הדרך הראשון הוא הולך לדעת ת\"ק אבל לדעת רשב\"ג יש חילוק כדאיתא בתוספתא: \n", + "יש לתמוה דמשמע מדבריו דרשב\"ג לא פליג אלא בסיפא ובנוסחא דידן ברישא נמי פליג ועוד ק\"ל מה הוצרך לו להשמיענו דרשב\"ג פליג אם לומר דהלכה כמותו הא אע\"ג דקי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו במשנתנו דוקא אמרו ולא בברייתא: \n", + "מים שמילאן למי חטאת וכו'. משנה פרק ט' דפרה וכרבי יהושע: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שהיו מימיו על כתפו וכו' עד ואם עמד פסל. משנה בפרק ז' דפרה מי שהיו מימיו על כתיפו והורה הוראה והראה לאחרים את הדרך הרג נחש ועקרב ונטל אוכלין להצניען פסול אוכלים לאוכלן כשר נחש ועקרב שהיו מעכבין אותו כשר אמר ר\"י זה הכלל דבר שהוא משום מלאכה בין עמד בין לא עמד פסול ודבר שאינו משום מלאכה אם עמד פסול ואם לא עמד כשר ומשמע דר\"י לפרושי אתא והלכה כמותו ובתוספתא פ\"ו מי שהיו מימיו על כתיפיו ומיאנה בפניו או שחלצה בפניו והרצה סלע לאחר והראה דרך לאחר אם עמד פסול אם לא עמד כשר ופי' והרצה כמו אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. והשתא מ\"ש רבינו ועמד לא קאי להרג נחש ועקרב דכיון דהריגה מלאכה היא אפילו לא עמד פסול דאל\"כ לא הו\"ל לרבינו לאסוקי בהרג נחש ועקרב בין הנך לנטל אוכלים להצניען אם איתא דאף בהנך בעינן עמד ונטל אוכלין לאכלן ואכלן משמע לרבינו דלא חשיב מלאכה ומש\"ה אם אכלן כשהוא מהלך כשר ויש לתמוה דהיאך אפשר דנטל אוכלין להצניען אע\"פ שלא הצניען עדיין הויא מלאכה ונטל אוכלין ואכלן לא הויא מלאכה ואפשר דאכילה חשיבא צורך המילוי שאם הוא רעב לא יהיה לו כח למלאת וכ\"כ ר\"ש בספ\"ז דפרה ואם כן מ\"ש שזה מצורך הולכת המים קאי גם לאוכלן כשהוא מהלך: \n", + "היה מהלך במים ופרץ וכו'. שם הפורץ על מנת לגדור כשר ואם גדר פסול ואוכל על מנת לקצות כשר ואם קצה פסול ודברי רבינו בפורץ נכוחים וסיפא נראה שהוא מפרשה שאם קצץ קצת פירות מהאילן לאכלן ודעתו להשאיר השאר להקצותן ליבש כשרים אע\"פ שבאכילת אלו נשארו האחרים מיוחדים להקצות לא חשיבא מלאכה: \n\n" + ], + [ + "היה אוכל בשעת וכו'. גם זה שם: \n", + "הממלא מים לקדשן וכו'. הכי משמע בפרק ז' דפרה במתניתין מהמוסר את מימיו לטמא וכן כתבו שם רבינו ור\"ש. \n", + "ומ\"ש היו שנים שומרים וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "המקדש באחת ידו וכו' עד שניהם כשרים. ג\"ז שם המקדש באחת ידו ועושה מלאכה באחת ידו אם לו פסול ואם לאחר כשר המקדש לו ולאחר שלו פסול ושל אחר כשר המקדש לשנים כאחד שניהם כשרים ופ' ר\"ש אם לו פסול משום דשמא המלאכה קדמה לקידוש ונפסלו המים [קודם שישליכו בהם האפר]. ואם לאחר הוא הקידוש כשר שהרי בעל המים לא עשה מלאכה. המקדש לו ולאחר כאחד או שקידש לחבירו קודם שלו פסול דקידוש של חבירו נחשב מלאכה לפסול מימיו. שניהם כשרים מפני שאין המים שלו עכ\"ל. והוא כדרך רבינו אלא שרבינו לא תלה הטעם בשמא כי התחלת ההשתדלות ודאי יהיה קודם ומאז חשיב מלאכה לפסול: \n", + "ודינים אלו הם על שתי הקדמות. האחת שאין המלאכה פוסלת במים אחר שהשליך לתוכן האפר. שנית שאין אדם פוסל מים של חבירו רק בהיותם מסורים לו לשמרם ולכך כשיקדש לעצמו פסל המים במה שהתחיל להשתדל במלאכה בידו האחרת קודם שיתן האפר במים ונמצא שנתן האפר על מים פסולים דאילו משום מלאכה שאחר קידוש לא פסל כמו שביארנו אמנם מקדש לאחר אין לו במים כלום אלא לקדשן ואין המלאכה שעושה הוא פוסלת מים של חבירו ומזה הטעם המקדש לו ולאחר כאחת שלו פסול כי כבר התחיל להתעסק קודם שהשליך האפר וקידוש חבירו היא מלאכה כמו שנתבאר: \n\n" + ], + [], + [ + "הממלא לעצמו וכו'. תוספתא בפרק חמישי דפרה וכתבה ר\"ש בפ\"ז דפרה מילא לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד פסול בב' קידושין כשר. קידש לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד כשר בב' קידושין פסול. מילא וקידש קידש ומילא בשתי ידיו כאחת שניהם פסולין. מילא לאחד בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד כשר בשני קידושין פסול. קידש לאחד בשתי ידיו כאחת בין בקידוש אחד בין בשני קידושין כשר. מילא וקידש קידש ומילא בשתי ידיו כאחת הקידוש כשר והמילוי פסול. זה הכלל כל מלאכה שיש בה מילוי בין לו בין לאחר פסול ושאין בה מילוי מלאכה שלו פסול ושל אחר כשר כל דבר שבידו ועשה מלאכה בין שיש שם שומרים ובין שאין שם שומרים פסול דבר שבידו ולא עשה מלאכה אם יש שם שומרים פסול עכ\"ל. ור\"ש כתב תוספתא זו בפ\"ז וגורס בה מילא לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש א' פסול בשני קידושין כשר קידש לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד פסול בשני קידושין כשר וכן יש עוד בגירסתו חילופים אחרים. ופי' מילא לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד פסול בשני קידושין כשר איפכא הוה מסתברא בקידוש אחד כשר דמילא שתי חביות לקדשן קידוש אחד אפילו בזה אחר זה כשר בשני קידושין פסול דהא בזה אחר זה קתני סיפא האחד פסול והשני כשר והשתא דבבת אחת לא ידיע הי מינייהו קדים ושניהם פסולים שהאחרון נעשה מלאכה לראשון הואיל ומילא לקדש שני קידושין אע\"ג דלעצמו ואם באנו ליישב גירסת הספרים יש לפרש דה\"ק בקידוש אחד פסול כלומר שלא קידש אלא אחת מהחביות דאיגלאי מילתא דאחרת לא לקידוש נתמלאת ופוסלת חבירתה בשני קידושין שנתקדשו שתי החביות כשר וכגון שקידשן שתיהן בקידוש אחד א\"נ בשני קידושין וכגון שקידשן אחד ולעולם בנתמלאו ע\"מ לקדש קידוש א' ועוד יש לפרש דאפילו ע\"מ לקדשן שני קידושין כיון דבבת אחת מילאן לעצמו כשר דלא פסלינן אלא בזה אחר זה דוקא אע\"ג דמילא לו ולאחר פסלינן בסיפא בבת אחת מאחר דזה אחר זה נחשב מלאכה לעצמו שאני קידש לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד כשר שבחבית אחת הטיל אפר בשתי ידיו בשני קידושין של שתי חביות הטיל אפר פסול אפי' המילוי האחרון דאימא קידוש הראשון קדים ופסלו משום מלאכה. מילא וקידש קידש ומילא בשתי ידיו כאחת שניהם פסולים על חנם נקט תרתי כיון דקתני כאחת ויש לפרש כדפרישית לעיל משום דזימנין מתחיל הקידוש וזימנין מתחיל המילוי מיירי כגון שמילא חבית זו וקידש חבית אחרת ולכך שניהם פסולים דלא ידעינן הי מינייהו קדים דאם מילוי השני קדם לקידוש הראשון שניהן פסולין דמילוי השני פסל מילוי הראשון וקידוש הראשון פסל מילוי השני. מילא לאחר בשתי ידיו כאחת בין בקידוש אחד בין בשני קידושין כשר א\"א לפרש בקידוש אחד דהכא כההוא דלעיל שלא קידש אלא חבית אחת אלא כלומר בין מילאן לקדש קידוש אחד בין מילאן לקדש שני קידושין כשר ולא דמי לממלא לשנים כאחת דלעיל שניהם פסולים דלאדם א' שאני ולא דמי למילא לעצמו שחילקנו בין ממלא לקדש קידוש אחד לממלא לקדש ב' קידושין דדין הוא בממלא לעצמו שיש חשיבות במחשבתו לפסול ולהכשיר אבל מחשבה בממלא לצורך אחר לא חשיבא ולא שמה מחשבה לפי שיבא חבירו ויבטל מחשבתו וכלא חישב כלל דמי ומסתברא דכ\"ש לעצמו וא\"כ הא דמשמע הכא דוקא לאחר אבל לעצמו לא בקידוש אחד הוא דחלוקים דלעצמו פסול ולאחר כשר ולא כמו שפירשתי לעיל שלא נתקדשה אלא אחת מהחביות דא\"כ מ\"ש לעצמו מ\"ש לאחר וצריך להתיישב בדבר. מילא וקידש בשתי ידיו כאחת הקידוש כשר והמילוי פסול בעושה לאחר איירי דבעל המים לא עשה מלאכה והמילוי פסול שהממלא עשה מלאכה שקידש. מלאכה שאין עמה מילוי כלומר שאין המלאכה עם המילוי אלא לאחר שמילא עשה מלאכה. הממלא קודם קידוש שלו פסול כלומר אם המילוי שלו פסלתו מלאכה שלאחריו, ושל אחר שעשה אותו מילוי לאחר כשר דמכיון שמילאהו שוב אין נפסל במלאכה שהממלא עושה אחר כך. כל דבר שבידו ועשה מלאכה בין שיש שם שומרים בין שאין שומרים פסול משום מלאכה שעשה דבר שבידו ולא עשה מלאכה אם יש שומרים כשר כיון שנתכוון לשומרו או הוא או אחר ואם אין שם שומרים פסול משום היסח הדעת עכ\"ל. והנך רואה כי נוסחא משובשת נזדמנה לרבינו שמשון וגירסת רבינו היא הנכונה ומסכמת עם נוסחת תוספתא שבידינו ופירושה בבבי קמאי מבואר בדברי רבינו שמשון במ\"ש איפכא מסתברא ונראה שרבינו מפרש שמה ששנינו מילא וקידש קידש ומילא לאו למימרא דבעינן תרווייהו אלא היינו לומר מילא וקידש או קידש ומילא ומשום הכי לא נקט בלישניה אלא חדא ואפשר שלא היה בגירסתו בתוספתא אלא אחת ושאר הבבות מתבארות מתוך דברי ר\"ש שכתבתי: \n", + "וכתב הראב\"ד הממלא לעצמו א\"א הדרך הנ\"ל בכל אלה וכו'. ולטעמיה אזיל לתלות הכל בהיסח הדעת: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) האומר לחבירו וכו'. משנה שם קדש לי ואקדש לך הראשון כשר מלא לי ואמלא לך האחרון כשר קדש לי ואמלא לך שניהם כשירים מלא לי ואקדש לך שניהם פסולים ופירושה מבואר מדברי רבינו כאן ובפי' המשנה: \n", + "ודינים אלו בנויים על ג' הקדמות. ראשונה שהקידוש וההזאה בשכר פסולים. שנית שהמילוי בשכר כשר. שלישית שהמלאכה פוסלת במים עד שיטילו האפר ואחר שיטיל האפר אין מלאכה פוסלת עוד הילכך כשאמר לו קדש לי ואקדש לך קידוש שני הוא בשכר שכבר קידש לו חבירו בשכר קידוש ואין להקשות גם קידוש ראשון הוא בשכר מה שיקדש לו חבירו דשאני התם דבשעה שקידש לא נתן לו דבר אע\"פ שאמר לתת לא מיקרי עושה בשכר ומאחר שנעשה הקידוש בהכשר אינו חוזר ונפסל כשיתן לו וכ\"ש שכיון שהקידוש השני פסול נמצא שלא עשה לו כלום ואין כאן שכר ואם א\"ל מלא לי ואמלא לך אותו שמילא בתחילה פסול בהיות כוונתו בעת המילוי שימלא לו הוא תמורתו הרי הוא כמילא לו ולאחר בבת אחת אבל השני כשר דלא הוי כמילא לו ולאחר דבשלמא כשזה ממלא לחבירו כדי שימלא לו חבירו אחר כך יש מקום לחשבו כמילא לו ולחבירו אבל כשזה ממלא לחבירו מפני מה שכבר מילא לו אין מילוי זה לעצמו כלל כי כבר נתמלאו מימיו ולא שייך כלל בזה להחשיבו מילא לו ולחבירו כי אין כאן לו אלא הכל לחבירו תגמול ופרעון על מה שכבר מילא לו ואין בכוונתו בעת מילוי זה למילוי אחר שימלאו לו ולא שייך בזה אלא להחשיבו מילוי בשכר וזה מותר הוא. ואם א\"ל קדש לי ואמלא לך שניהם כשירים ע\"פ מה שנתבאר בקדש לי ואקדש לך הראשון כשר ומלא לי ואמלא לך האחרון כשר. ואם א\"ל מלא לי ואקדש לך שניהם פסולים ע\"פ מה שנתבאר במלא לי ואמלא לך הראשון פסול ובקדש לי ואקדש לך האחרון פסול: \n", + "ומ\"ש רבינו גבי קדש לי ואמלא לך שהמלאכה אינה פוסלת הקידוש. טעמו לומר שהמקדש בתחילה אע\"פ שהוא כעושה מלאכה בשעת הקידוש אין בכך כלום כי אין המים שלו ואין אדם פוסל מימיו של חבירו בקידוש כמו שנתבאר גבי מקדש באחת ידו ועשה מלאכה בשנייה. ור\"ש פירש בענין אחר והראב\"ד כתב זה הטעם אין בו טעם ונ\"ל כיון שאינו ממלא אלא בשכר וכו'. גם בזה לטעמיה אזיל לתלות הכל בהיסח הדעת: \n\n" + ], + [ + "ההולך לקדש הרי זה נוטל את המפתח וכו'. תוספתא פ\"ה ההולך לקדש ה\"ז נוטל מפתח ופותח קרדום וחופר סולם ומוליך ממקום למקום וכשר [מפני שהוא עוסק עם הקידוש ואם משהוציא את האפר הגיף הדלת אחריו פסול] מפני שהוא עושה עמו מלאכה. פירושה מבואר בדברי רבינו ור\"ש בפ\"י דפרה פירשה בע\"א. \n", + "ומ\"ש כסה הכלי שהיה בו האפר וכו' או שזקף את הכלי בארץ וכו' זקף את הכלי שיש בו האפר בידו וכו'. משנה פ\"ו דפרה נטל שפופרת וכיסה או שהגיף את הדלת הקידוש כשר והמים פסולים זקפה בארץ פסול לתוך ידו כשר מפני שא\"א ופירש רבינו האפר כשר וראוי שישליכנו במים אחרים ויקדש בו לפי שהמלאכה אינה פוסלת באפר כמו שקדם אמנם אלה המים אשר רצה להשליך בהם זה האפר כבר נפסל לסבת התעסקו לשום פקק השפופרת או סגירת הדלת קודם שישליך בהם האפר וכו' וכן אם העמיד זאת השפופרת בארץ ג\"כ פסל אלה המים לפי ששמירת השפופרת של אפר מלאכה. אבל ר\"ש פירש זקפה בארץ וכו' דכתיב למשמרת ואין זה למשמרת ופשט לשון המשנה משמע כדברי ר\"ש מדלא כייל זקפה בארץ בהדי הנך דקתני בהו הקידוש כשר והמים פסולים אלמא דפסוק דקתני גבי זקפה בארץ אקידוש קאי ולדעת רבינו י\"ל דלא כייל לה בהדי הנך משום דבעא למיתני בהדה זקפה לתוך ידו: \n", + "נטל את האפר וכו' נתן (את) האפר על המים וכו'. תוספתא וקצתו במשנה ופירש רבינו שמשון בפ\"ו והחזירו לשפופרת כשר המילוי דחזרת אפר לשפופרת לאו מלאכה היא: \n", + "קירסם עלה זית וכו'. גם זה תוספתא קירסם עלה זית אם בשביל שיכנס בשפופרת כשר ואם בשביל שתחזיק אפר הרבה פסולה: \n", + "וכתב הראב\"ד קירסם אם בשביל שלא יחזיק אמר אברהם לשון התוספתא בשביל שתחזיק אפר הרבה והלשון שלו ערב יותר עכ\"ל. ונ\"ל שרבינו מפרש אם בשביל שיכנס האפר בשפופרת היינו שעושה העלה כמין מרזב כדי להכניסו בשפופרת ולא יתפזר האפר מכאן ומכאן בעת שיערה מהשפופרת לשוקת כשר ואם בשביל שלא יפול אפר הרבה בשוקת בשעה שהוא מערה מהשפופרת לשוקת והיינו בשביל שתחזיק אפר הרבה כלומר שתחזיק השפופרת אפר הרבה ולא יפול בשוקת יותר מדאי פסול ושינה רבינו אם בשביל שלא יחזיק היינו לומר בשביל שלא יפול לשוקת אפר יותר מדאי והכל עולה לכוונה אחת אלא שלשון בשביל שלא יחזיק ערב יותר שהוא תולה הדבר בשוקת שלא יפול בה אפר הרבה מלתלות בשפופרת שתחזיק אפר הרבה שלשון תחזיק אפר הרבה משמעו שתחזיק מה שיתנו בו יותר ממשמעו שיעכב מה שיש בו. ור\"ש פירש קירסם עלה זית להכניסו בשפופרת ולנענע האפר שבתוכו להוציא מקצתו לא חשיב מלאכה וכשר המילוי דהיינו המים ואם בשביל שתחזיק השפופרת אפר הרבה כגון שהעלים ארוכים וסיבבן סביב לשפופרת וראשן בפנים וכולם לחוץ והכניס אפר עד למעלה פסולה מילוי דהיינו המים דחשיבא זו מלאכה עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד מקדשין את המים וכו'. ואם נתן האפר תחלה ואח\"כ נתן עליו המים פסול. ומהו זה שנאמר בתורה וכו'. הכל פ\"ב דסוטה (דף י\"ו ע\"ב) וכרבנן ופ\"ק דתמורה (דף י\"ב): \n\n" + ], + [ + "המקדש צריך שיתכוין וכו'. תוספתא פ\"ה. \n", + "ומ\"ש אבל אם נפל האפר לתוך המים. משנה פ\"ו דפרה ומייתי לה בפ' לולב הגזול. \n", + "ומ\"ש או שנטל האפר בידו דחפו חבירו או הרוח ונפל האפר מידו על המים. תוספתא פ\"ה. \n", + "ומ״ש או שנפל האפר מידו על צד הכלי או על ידו ואח״כ נפל למים הר״ז פסול. (משנה פ״ו) ומייתי לה בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ז ע״ב): \n\n" + ], + [ + "קידש פחות מכדי הזאה וכו'. בפרק דם חטאת עלה נ\"ג ופ\"ק דמנחות (דף י'): \n", + "היה האפר צף על פני המים וכו'. משנה פ\"ו דפרה וכחכמים. \n", + "ומ\"ש ואפי' נשבה הרוח וכו'. תוספתא פ\"ה וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "כלי קטן שהיה בתוך כלי גדול וכו'. משנה פ\"ו המקדש בשוקת והטפי בתוכה אע\"פ שפיו צר כל שהוא המים שבתוכו מקודשין: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היה ספוג בתוך המים וכו'. שם במשנה והטעם שלא נתקדשו המים משום דספוג אינו כלי ואנן קידוש בכלי בעינן. \n", + "ומ\"ש נפל ספוג לתוך המים וכו'. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל נראה שזו היא תוספתא שבסוף פרק ד' ובספרים שלנו כתובה בטעות ובחסרון ונראה שהטעם בזה שכיון שהמים היו מקודשין כבר אע\"פ שיטול אותו ויסחוט בשוקת כל שהוא על ידי נטילה אין בכך כלום כי מקודשין היו אמנם לסחוט הספוג בתוך השוקת כי המים שאינם יוצאים רק על ידי שיסחוט הוי כנשפכו כיון שהספוג אינו כלי ואינו חוזר ומקבץ אותם או אפשר שחומרא בעלמא היא אי נמי גזירה אטו נפל קודם קידוש וליטלו שרי דכולי האי לא גזרינן עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "שתי שוקתות שבאבן אחת וכו'. משנה בפ\"ה דפרה: \n\n" + ], + [ + "שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכו'. גם זה משנה שם שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכן שתי עריבות וכן שוקת שנחלקה המים שביניהם אינם מקודשין עשאן בסיד או בגפסיס והן יכולות להנטל כאחת המים שביניהם מקודשין ופירש רבינו שמשון המים שביניהם שבין שתי עריבות ושבין סדק של שוקת אבל שאר המים מקודשין אלא דאותן שבסדק לא נכנס הקידוש בהן ובתוספתא קתני שהמים שבסדק אינם אגודים בכלי אבל כשעשאה בסיד ויכולות להנטל נחשבים המים שביניהם כצבורים בתוכן ולישנא דתוספתא משמע דכל המים אינן מקודשין כלל ולא יתכן דא\"כ הו\"ל למיתני פסולין וצריך לדחוק לשון [התוספתא] לפי הענין שפירשתי וז\"ל התוספתא שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכן שתי עריבות וכן השוקת שנחלקה אמר רבי יוסי בזו ההלכה קפצתי לפני ר\"ע אמרתי לפניו שתיהן אינם מקודשות שהמים שבסדק אינם אגודים בכלי עכ\"ל. ונראה שמ\"ש ר\"ש שצריך לדחוק לשון התוספתא היינו לומר דמאי שתיהם אינם מקודשות דקתני חלק משתיהן קאמר דהיינו המים שבסדק ועי\"ל דההיא תוספתא רבי יוסי קאמר לה ורבנן פליגי והכי דייק לישנא דקפצתי לפני ר\"ע ומתניתין כרבנן: \n", + "והראב\"ד כתב ונתן אפר בחלק אחד א\"א איני יודע מה טיבו של אחד בכאן וכו'. ורבינו נראה שסובר שאילו היה נותן אפר בזו ובזו המים שביניהן היו מקודשין ממ\"נ והב\"ע בשלא נתן אלא בחלק אחד השתא איכא למימר במים שביניהם שאינן מקודשין. וכבר כתבתי בסמוך שר\"ש דחה פירוש הראב\"ד ופירש כפירושו. ומ\"מ יש לדקדק על דברי רבינו דכיון שיש סדק ביניהם אינם כלי והיאך יהיו מקודשין אפילו המים שהם בחלק שנתן האפר דהא כלי בעינן וליכא וצ\"ל דהב\"ע כשאין מים נוזלים מהסדק מפני שחיברה בטיט והו\"ל כלי לענין זה אבל לא לענין שאם קידש מים שבחלק אחד שיהיו מים שבחלק השני מקודשין עד שיעשם בסיד וגפסיס ויהיו יכולים להנטל כאחת: \n\n" + ], + [ + "מים מקודשין שנתערב בהם מים אחרים וכו' עד הרי הוא נראה. משנה פ\"ט דפרה וכת\"ק ומייתי לה בפרק התערובות ושם אמרו דרבנן סברי הזייה צריכה שיעור הילכך אע\"ג דסברי יש בילה כיון שהוא לח בלח מתערב ובכל הזייה יש קצת מהכשר אע\"פ כן פסולים כיון שאין בהם שיעור מהכשר וסברי ג\"כ אין מצטרפין להזאות הילכך מה שחסר מהראשונה אינו משלים בשניה והשתא כיון שרבינו פוסק שאינה צריכה שיעור ובכל שהוא שיפול על הטמא נטהר אפילו הזאה אחת ראוי שיספיק כדאמרינן גבי דם חולין שנתערב בדם קדשים דכיון שאינה צריכה שיעור יזה: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל אפשר שסובר רבינו שמה שאמרו צריכה שיעור היינו שבאזוב יהיה שיעור הזאה ואז אפילו לא נפל על הטמא אלא כל שהו נטהר כיון שאותו כל שהו בא משיעור שלם אבל מהיות כל שהו מן הפסול מעורב נמצא שאין באזוב שיעור פסולים אבל בדם לא בעינן שיעור כלל וזה בכלל מה שאמרו במנא צריכא שיעור פי' באזוב ולא מיעטו כי אם אגבה דגברא עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש אפילו מים שנתמלא לקידוש. מבואר בתוספתא שאין חילוק בדבר. \n", + "ומ\"ש וכן אם ירד לתוכו טל וכו'. פ\"ט דפרה: \n\n" + ], + [ + "המטביל כלי לחטאת וכו'. משנה פרק ה' פי' המטביל כלי למלאות בו מים ולקדשן באפר אם הטבילו במים שאינן ראויים לקדש דהיינו מים שאינן חיים צריך לנגב פן יתערבו שאינם ראויים בראויים אבל אם הטבילו במים הראויים לקדש דהיינו מים חיים אינו צריך לנגב. אם לאסוף לתוכו מים מקודשין שהטביל להכניס לתוכו מים שכבר נתקדשו באפר אפילו הטבילו במים חיים צריך לנגב שלא יתערבו שאינן מקודשין במקודשין: \n\n" + ], + [ + "קרוייה שהטבילה וכו'. גם זה משנה שם וכת\"ק פירוש קירוייה דלעת שניטל מה שבתוכה שהטבילה מעלה בעלמא לחטאת ולא משום טומאה דהא בשלא נטמאת מעולם מיירי. במים שאין ראויים לקדש מקדשין בה לאחר שניגבה ולא חיישינן שמא בלעה מים שאין ראויים לקדש ותחזור ותפלוט. נטמאת אין מקדשין בה אע\"פ שחזר והטבילה דחיישי' שמא תפלוט משקין טמאים הבלועים בה דמחמרינן במים טמאים יותר מבמים שאינם ראויים לקדש ומדברי רבינו נראה שהוא גורס במים שהן ראויים לקדש וכך גירסת ספרינו במשנה דלא הקילו להכשיר במים שאינם ראויים לקדש והטעם שהחמירו בלאסוף משום דכל לאסוף עשוי הוא להשהות אותם בתוכה זמן מרובה ובודאי תפלוט מה שבלוע בה אבל כשמקדש בה עשוי הוא שלא לשהותם בתוכה הילכך לא חיישינן שתפלוט המים שבתוכה: \n\n" + ], + [ + "מים מקודשין שנפל לתוכם שקצים ורמשים וכו'. משנה פ\"ט דפרה וכת\"ק וכתב רבינו אפילו היו יבשים ביותר כגון הנמלה וכו' לאפוקי מר\"ש וראב\"י דפליגי התם את\"ק. \n", + "ומ\"ש נפל לתוכה חיפושית וכו'. שם וכתוב בספרי רבינו גבי חיפושין ולא נשתנו מראיה והוא ט\"ס וצריך להגיה ולכתוב ולא נשתנו מראיהן כלומר לא נשתנו מראה המים: \n\n" + ], + [ + "מים מקודשין ששתה מהן וכו'. משנה שם וכת\"ק ורבינו שמשון הסכים לטעם שכתב רבינו. ודע שבמשנה ר\"ג אומר אף הנחש פוסל מפני שהוא מקיא ואע\"ג דבתוספתא אמרו רבי יוסי ור\"ש נראין דברי ר\"ג וכדבריו אנו מורים לא חש לה רבינו דמאחר דסתם לן במתניתין דלא כוותיה כסתם מתניתין נקטינן: \n\n" + ], + [ + "מי חטאת שנשתנו מראיהן וכו': \n\n" + ], + [ + "אפר חטאת שנשתנו מראיו וכו'. תוספתא פ\"ח דפרה: \n\n" + ], + [ + "החושב על מי חטאת לשתותן וכו'. משנה פ\"ט דפרה החושב על מי חטאת לשתות ר\"א אומר פסול רבי יהושע אומר כשיטה אמר רבי יוסי בד\"א במים שאינן מקודשין אבל במים מקודשין ר\"א אומר כשיטה ורבי יהושע אומר כשישתה ואם גרגר כשר ונראה שסובר רבינו שרבי יוסי מפרש דברי ת\"ק והכי נקטינן וכרבי יהושע וכן פסק רבינו בפירוש המשנה. וטעם לחלק בין מים מקודשין לשאינן מקודשין כתב רבינו שמשון דכשהם מקודשים אימלוכי ממליך וחוזר בו ממחשבתו ולא חשיב היסח הדעת לר\"א עד שיטה ולרבי יהושע עד שישתה בחבית עצמה ומשום משקה פיו המתערב ופירוש אם גרגר ששפך לתוך גרונו ולא נגעה שפתו במים שבכלי לא נפסלו הנשארים שהרי לא נתערב בהם משקה שבפיו: \n", + "כתב הראב\"ד משנה כך היא אם אינם מקודשין כשיטה וכו'. נראה שבא להשיג על רבינו שלא חילק בין מקודשין לשאינן מקודשין ואני אומר שבפירוש כתב כאן מי חטאת דהיינו מים מקודשים ודין מים שאינם מקודשין כתב בספ\"ז: \n\n" + ], + [ + "כלי שיש בו מים מקודשין שהניחו מגולה וכו'. משנה בפרק י\"א דפרה. \n", + "ומ\"ש מפני שיש שם שתי ספיקות וכו'. בפ\"ק דחולין (דף ט') אמרו מה טעם מפני שדרכן של שרצים לגלות ולא לכסות וכתב רש\"י ואף דאדם נמי דרכו לגלות איכא למיתלי בטהור ובשרצים והוי רובא. ואמרינן בפ\"ק דחולין (דף י'.) דדוקא הניחה מכוסה ומצאה מגולה הוא דחיישינן אבל הניחה מגולה ומצאה מגולה לא חיישינן למידי וכשירה ואע\"ג דלשתייה חששו חמירא סכנתא מאיסורא: \n\n" + ], + [ + "המוסר מים מקודשין וכו'. משנה פ\"ז דפרה: \n\n" + ], + [ + "שנים שהיו שומרים את המים וכו'. משנה פ\"ח דפרה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הממלא מים לקידוש וכו'. בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ג) אי כתב רחמנא ולקח ונתן ה״א עד דשקיל חד ויהיב חד פי' ההיא גופיה דשקיל כתב רחמנא ולקחו: \n", + "ומ\"ש וכן ממלא אדם בכלי ומערה מכלי לכלי וכו'. רבינו שמשון הקשה על מי שסובר בהיפך דהא בכמה דוכתי מוכח שאפילו לכתחילה מותר למלאות בכלי אחד ולערות לקדשם בכלי אחר והרי בדלי ממלא ושוקת קרוי בכל דוכתא מקום שמשליך המים מן הדלי: \n\n" + ], + [ + "ממלא אדם מים וכו'. תוספתא בסוף חגיגה מוליכין מי חטאת וכו' ממקום למקום וכן משמע שם בגמרא: \n", + "כתב הראב\"ד ממלא אדם מים ומניחם אצלו וכו' ואין בכך כלום ומוליכן ממקום למקום וכו'. א\"א ובלבד שיהיו שמורים ולא יהיה בהם היסח הדעת עכ\"ל. ודבר תימה הוא היאך אפשר שישהו כמה ימים ולא יהא בהם היסח הדעת ולדעת רבינו ניחא די\"ל שאין היסח הדעת פוסל בהן אלא כשהוא מתעסק בהם קצת כגון שקלן במשקל דלקמן: \n", + "וכן המים המקודשים וכו'. ומ\"ש ומוליכן ממקום למקום וכו'. ודע שמצאתי בספר מוגה שאצל מ\"ש רבינו ומעיר לעיר כתוב ומשמר אדם אפר פרה אצלו ומוליכה ממקום למקום ומעיר לעיר: \n", + "פעם אחת הוליכו כלי שהיה בו מי חטאת וכו'. בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כ״ג) ופרק האשה שלום (יבמות דף קי״ו ע״ב). \n", + "ומ\"ש שאין מעבירין מי חטאת וכו'. משנה פ\"ט דפרה: \n\n" + ], + [ + "מעבירים מים מקודשים בספינה בים הגדול וכו'. בפרק חומר בקדש אחד הירדן ואחד שאר הנהרות רבי חנניא בן עקביא אומר לא אסרו אלא בירדן וכמעשה שהיה משמע דלת\"ק נמי דוקא נהרות אבל ים הגדול לא דהא לא דמי לירדן כלל: \n", + "ושטין בספינה על פני המים. כך כתוב בספרים ונ\"ל שהוא ט\"ס וצריך למחוק תיבת בספינה ולכתוב במקומה בהם וכן מצאתי בספר מוגה: \n\n" + ], + [ + "המוליך מים לקדשן וכו'. משנה פרק ז' דפרה: \n", + "וכתב הראב\"ד ואין צ\"ל מים שנתקדשו א\"א תמה אני על זה וכו'. וי\"ל דרבינו לטעמיה אזיל דסבר דמלאכה דפסלה לא מטעם היסח הדעת וכמו שנתבאר בפ\"ז וא\"כ אע\"ג דמלאכה אינה פוסלת אחר שהטילו אפר היסח הדעת פוסל וכן מתבאר בדין שיבא בסמוך: \n\n" + ], + [ + "מי חטאת ששקלן וכו'. בפרק הניזקין עלה נ\"ג מתיב רבי אלעזר העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב הוא מותיב לה והוא מפרק לה וכו' בששקל בהם משקלות והאמר רבא מי חטאת ששקל בהם משקלות כשירה ל\"ק הא בגופן הא בכנגדן בגופן מעשה קא עביד בהו ואי היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב אלא אידי ואידי כנגדן ולא קשיא הא דאסח דעתיה הא דלא אסח דעתיה ופירש\"י ששקל בהם משקלות שהיו תלויות בכף מאזנים והיה יודע משקלם ונתן בשר לשקלו בכף שנייה דלא עבד מעשה בידיו אלא במחשבה מיפסלי. דרבא בכנגדן כדפרישית ומתניתא דמשמע פסולות ששקל בגופן כדרך הטבחים לשקול בשר במים שיש להם כלי שיש בו שנתות ונותנים מים בראשונה ונותנים בשר במים עד שהמים עולים לרושם השני וכוונוהו כבר שבמשקל ליטרא או שתים המים עולים ומגיעים לאותו הרושם. מתניתא דאסח דעתיה משמירתן ע\"י המשקל ששקל בהם ונפסלו בהיסח הדעת דלמשמרת למי נדה כתיב שצריכות שימור תמיד עכ\"ל. ולכאורה אין דברי רבינו מכוונים עם דברי הגמרא ולכן כתב עליו הראב\"ד א\"א אין הסוגיא הולכת במסכת גיטין על דרך פירושו עכ\"ל. ולכוין דברי רבינו עם דברי הגמרא צ\"ל שמ\"ש מי חטאת ששקלן במשקל היינו לומר ששקל כנגדן ומ\"ש אם שקל דברים אחרים במי חטאת היינו ששקל בגופן וכמ\"ש רש\"י שדרך הטבחים לשקול במים. \n", + "ומ\"ש הואיל ועשאן משקלות, היינו לומר שעשה משקולת בגופן וכמו שנתבאר: \n", + "כל אלו הטהורים שממלאין או שמקדשין או שמזין. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו ובפ״ג דפרה תנן דכהן השורף את הפרה היו מטמאין אותו ומטבילין אותו מיד כדי שיהיה טבול יום ומייתי לה בריש יומא. ודין הכלים מתבאר מדין שפופרת שחתכה לחטאת ששנינו בפ״ה דפרה והוזכר פרק הערל ופרק טרף בקלפי (דף ס') ופרק חומר בקודש (חגיגה דף כ״ג) ופרק ב' דזבחים (דף כ״ח): \n\n" + ], + [ + "הכל כשרים להזות וכו'. משנה בסוף פרה ובפרק טרף בקלפי יליף לה מקראי. ודין ח\"ש בתוספתא. \n", + "ומ\"ש והערל כשר להזות. בפרק הערל עלה ע\"ב ובריש ערכין (דף ג'): \n", + "קטן שיש בו דעת שהזה וכו'. משנה בסוף פרה. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם אחזה בידו. כלומר אפי' בשעת הזאה פסול כלומר ואין צ\"ל אם אחזה בידו בשעת טבילת האזוב דקרא דפסלינן אשה מיניה בטבילה כתיב וטבל במים איש: \n\n" + ], + [ + "המזה צריך לכוין וכו' עד הזאתו כשירה. מתבאר שם ובפ\"ק דיומא: \n", + "וכתב הראב\"ד זה אינו שאינו צריך כוונה לטהרו וכו'. ואני אומר דאע\"ג דחולין לא בעי כוונה בטבילה בהזאה בעי ולדבריו ז\"ל נמי יש חילוק בטבילה להזאה דבטבילה לא בעי כוונה כלל דהא גל שנתלש ונפל על האדם ועל הכלים טהורים ובהזאה בעינן שיתכוין לו. ובספרי זוטא שנינו והזה הטהור על הטמא ולא בזמן שלא נתכוין לטמא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) המזה אינו צריך טבילה לכל הזייה. מתבאר מהדינים שיבואו שיכול להזות ולשנות בטבילה אחת ונלמד ג\"כ ממה ששנינו בסוף פרה מזין על האדם ועל הכלים אפי' הם מאה אלמא בטבילה אחת סגי לכולהו. \n", + "ומ\"ש כל שנגע בו מן המים אפילו כל שהוא טהור. פ\"ק דיומא (דף י\"ד) ופ\"ק דנדה: \n", + "טבל את האזוב ונתכוון להזות וכו'. גם זה משנה שם הטביל את האזוב וכו'. \n", + "ומ\"ש המנטפים. גם זה שם: \n", + "כתב הראב\"ד זה האיש מסרך ומערבב והתוספ' מסודרת כך וכו'. ורבינו כתב בפירוש המשנה כלשון הזה אמר ה' יתברך והזה הטהור על הטמא יצטרך שהמזה יתכוין להזות על הטמא ולזה אם טבל האזוב והוא מכוין שיזה על דבר שהוא מקבל טומאה או על האדם שהוא ג\"כ טמא וראוי להזאה הנה היא טבילה כשירה ואם הזה מזאת הטבילה על דבר שאינו מקבל טומאה ונשאר באזוב שארית אפשר שיזה ממנה הזאה שנית הנה לא יצטרך שיטבול האזוב פעם שנית אבל יזה ממנו על דבר שצריך הזאה וזהו אמרם אם יש באזוב לא ישנה אבל אם הטביל האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה ואח\"כ הזה על דבר שהוא מקבל טומאה הנה היא הזאה פסולה לפי שכשטבל האזוב לא היתה טבילה כשירה ולכן אפילו נשאר באזוב שארית מן המים לא יזה ממנה הזאה שנית עד שיטביל האזוב פעם שניה בכוונה שיזה על הטמא וכו' ובתוספתא אמרו בתתם סבה לזה ההבדל הואיל ותחילת טבילתו פסולה לכך הזאתו פסולה ואמרו מים המנטפים הוא שאם הטביל את האזוב להיות על דבר שאינו מקבל טומאה ונטפו מים מהאזוב טפות הנה אלה הטפות כשירות להזאה עכ\"ל. ומאחר שרבינו מסתייע בפירושו מהתוספתא אפשר שנוסחא אחרת היה לו בתוספתא או אף אם היה לו נוסחת הראב\"ד היה מפרשה ע\"ד זו: \n\n" + ], + [ + "מי חטאת שנתמעטו וכו'. גם זה משנה שם ופירש\"י ובלבד שלא יספג מקנח מצידי הכלי ושוליו ומדכתיב וטבל נפקא לן כדדרשינן בפ\"ק דמנחות גבי דם וטבל ולא מספג: \n", + "צלוחית שפיה צר וכו'. גם זה שם צלוחית שפיה צר טובל ומעלה כדרכו ר\"י אומר הזאה ראשונה ופירש רבינו שמשון טובל ומעלה כדרכו ולא חיישינן שמא מתוך שנדחק בפיה לצאת יצאו מים מגוף האזוב ונתערבו במי חטאת הזאה ראשונה ולא שנייה ובתוספתא קאמר ר\"י איפכא עכ\"ל. והראב\"ד כתב על דברי רבינו בפעם שנייה א\"א ר\"מ הוא שאמר כן בתוספתא וכו'. נראה מדבריו שהוא סובר שמ\"ש רבינו בפעם שנייה היינו לומר דבפעם שנייה כשירה ולא בפעם ראשונה ומפני כך השיג עליו ולפי האמת רבינו בין בראשונה בין בשנייה מכשיר וכת\"ק וה\"ק טובל ומעלה כדרכו בין בראשונה בין בשנייה ואינו צריך ליזהר שמא יגע בצידי הכלי בפעם שנייה ויפסול פעם שנייה וכך מבואר בדבריו בפירוש המשנה ומ\"מ מ\"ש הראב\"ד בשם ר\"מ בתוספת' היינו בפ' י\"א דפרה צלוחית שפיה צר מזין ממנה הזאה שניה אבל לא הזאה ראשונה מפני שהמים ניסוטין דברי ר\"מ וי\"ל בדברי הראב\"ד שכתב אבל משנה בסתם אמרו בין בראשונה בין בשנייה ולפי זה ר\"י דאמר הזאה ראשונה היינו לומר דוקא הזאה ראשונה וא\"כ היאך כתב אח\"כ ונראה במשנה שרבי הוא בן מחלוקתו של ר\"מ ומכשיר אפילו בראשונה ולפי זה יקשה עליו דרבי יהודה היינו ת\"ק ונראה לומר שהוא ז\"ל כתב בתחילה דמשנה בסתם קתני בין בראשונה בין בשנייה ולפי זה ר\"י לא מכשר אלא בראשונה ושלש מחלוקות בדבר והלכה כסתם מתניתין ואח\"כ כתב שיותר נראה לומר דאין כאן אלא שתי מחלוקות דסתם מתניתין ר\"מ ומאי טובל ומעלה כדרכו בשנייה ולא בראשונה כדאמר בתוספתא ורבי יהודה פליג עליה ומכשר אפילו בראשונה ולפי זה אתי ליה שפיר מה שפסק לפי דעתו דדוקא שנייה מכשר דאתי כסתם מתניתין ואפשר לומר שלהשיג על רבינו כתב גם זה לומר דאפילו את\"ל דסתם מתניתין לא מכשר אלא בשנייה ופסק כר\"מ קשיא דכיון דסתם מתני' ר\"מ ור\"י פליג עליה הוה ליה למפסק כר\"י כל זה לפי מה שהבין הראב\"ד בדברי רבינו ונסתלקה מעליו השגתו ומכ\"מ איני יודע טעם למה תהיה הראשונה פסולה והשנייה כשירה כר\"מ ואפשר לומר שטעמו משום דאיכא למימר בטבילה ראשונה שנתמצה משקה שבגוף האזוב בכניסתו ונדבק בפי הכלי וחזר ונדבק בו ביציאתו וכיון שהזה ממנו פעם ראשונה הלך לו מה שנדבק בו וכשיחזור לטבול פעם שנייה אין בו כי אם מי חטאת בלי שום תערובת אבל עדיין קשה לי מ\"ש ונראה במשנה שרבי יהודה הוא בן מחלוקתו דר\"מ ומכשיר אפילו בראשונה דמשמע דת\"ק דמתני' פוסל בראשונה והיאך אפשר לפרש כן על מה ששנינו טובל ומעלה כדרכו וצריך עיון: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד מטהרים וכו' לוקח אדם טהור. מקרא מפורש והזה הטהור על הטמא. \n", + "ומ\"ש ג' קלחים של אזוב וכו'. בפי\"א דפרה מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולין ופירש רבינו שלשה קלחים שלשה שרשים ובכל שורש גבעול אחד ויביא בג' הענפים שלשה גבעולין עכ\"ל וכן פירש\"י והתוס' בפ\"ק דסוכה (דף י\"ג) וי\"ל בדברי רבינו פה למה שינה לכתוב ובכל בד ובד ולא כתב ובכל קלח וקלח ואפשר שהטעם הוא מפני שהקלח הוא שם לשורש והגבעול לא יהיה בשורש כי אם בבד. \n", + "ומ\"ש ואוגדן אגודה אחת. רבינו כתב בפירוש המשנה פי\"א דפרה דילפינן דבעינן אגודה מדכתיב ולקח אזוב וכתיב בפסח מצרים ולקחתם אגודת אזוב והוא בספרי וכתבו התוס' דלאו ג\"ש גמורה היא ולכך אם לא אגדו כשר א\"נ למצוה נתקבלה ולא לעכב. \n", + "ומ\"ש וטובל ראשי גבעולין. שם. \n", + "ומ\"ש שבכלי. נתבאר פ\"ו. \n", + "ומ\"ש ומתכוין ומזה. נתבאר בפרק עשירי. \n", + "ומ\"ש ביום השלישי וביום השביעי. מבואר בכתוב. \n", + "ומ\"ש אחר שתנץ החמה ואם הזה משעלה עמוד השחר כשר. משנה בסוף פרה ופ\"ב דמגילה (דף כ'). \n", + "ומ\"ש ואחר שיזה עליו ביום הרי זה טובל ביום. נתבאר בפ\"ו: \n", + "טבל את האזוב בלילה והזה ביום או שטבל את האזוב ביום והזה בלילה הזאתו פסולה. כך היא הגירסא האמיתית בדברי רבינו והיא משנה בסוף פרה: \n", + "ומ\"ש והמים מטמאים משום מי חטאת וכו'. בתוספתא טבל את האזוב בלילה פסול לא שהמים פסולים אלא שצריך להטביל שנייה הזה בלילה הזייתו פסולה והמים טמאים משום מי חטאת: \n\n" + ], + [ + "מי שנטמא במת וכו'. בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כ״ב ע״ב): \n", + "מי שהוזה עליו בג' וכו'. יש לתמוה על זה דהא אמרינן בקידושין פרק האומר (דף ס\"ב) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי למה לי איצטריך סד\"א שלישי למעוטי שני שביעי למעוטי ששי דקא ממעט בימי טהרה אבל היכא דקא עבד בשלישי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא שפיר דמי קמ\"ל וכבר השיגו הראב\"ד וכתב מי שהוזה עליו בשלישי וכו' טובל בכל עת שירצה אחר השביעי א\"א אינו כן בגמרא דקידושין לעולם מונה שלישי ושביעי וטובל אחר הזאה עכ\"ל וי\"ל שרבינו סמך על מה ששנינו בפסיקתא וחטאו ביום השביעי לרבות הזיית שביעי שאם לא הוזה בשביעי מזה בשמיני ובתשיעי וכן בספרי אין לי אלא שביעי שמיני תשיעי עשירי מניין ת\"ל וחטאו ביום השביעי ואח\"כ וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב. וכן מצאתי בילקוט בשם ספרי זוטא יכול הזאת שביעי תהא סמוכה לשלישי אמר שוב בשביעי אם ללמד שביעי שהוא סמוך לשלישי כבר למד הא מה אני מקיים שביעי אפילו רחוק מן השלישי עכ\"ל. והנה בא לידי קונטרס אחד וכתוב בו שרבינו שמשון הקשה על רבינו קושיא זו דהראב\"ד וכתב שרבינו פירש ההיא דספרי שבא הכתוב לרבות שמיני תשיעי ועשירי אע\"פ שהיתה הזאתו בשלישי ואינו כך כדמוכח ההיא דקידושין אלא מרבה שמיני אם הזה ברביעי ותשיעי אם הזה בחמישי ועשירי אם הזה בששי והאי דבספרי דריש ליה מוחטאו ובקידושין דריש ליה מביום השלישי וביום השביעי ומוקי וחטאו דלא תימא ה\"מ לקדשים אבל לתרומה בחד סגי סוגיא דקידושין כרבי חנניא בן גמליאל דאייתר ליה חד קרא וברייתא דספרי כר\"מ וקא סבר ר\"מ דמחד קרא נפקא תרומה וקדשים עכ\"ל. ומכ\"מ יש לתמוה למה הניח רבינו גמרא ערוכה ותפס כברייתות. וי\"ל שגירסת רבינו בההיא דקידושין סד\"א שלישי למעוטי שני וכו' ואי עביד ברביעי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא ש\"ד קמ\"ל ולענין הזאה בזמנה מיפרשא וכדפירש\"י דבפ\"ק דיומא נחלקו רבי יוסי ור\"מ דלרבי יוסי הזאה בזמנה אינה מצוה אפי' אם נאמר טבילה בזמנה מצוה ור\"מ יליף הזאה מטבילה וסוגיא דקידושין אתיא כרבי מאיר דאמר הזאה בזמנה מצוה ולכך אמרו דסד\"א דברביעי ובשמיני שפיר דמי קמ\"ל דלאו שפיר דמי וכיון דאנן קי\"ל כרבי יוסי א\"כ ליתא לההיא סוגיא. \n", + "ומ\"ש טובל בכל עת שירצה אחר השביעי בין ביום בין בלילה. ומ\"ש ומזין עליו ביום. בילקוט בשם ספרי זוטא יכול תהא הזאת שלישי קבועה ביום אבל הזאת שביעי תהא קבועה בלילה והלא דין הוא וכו' אמרת לא אמרתי אלא ביום השביעי: \n", + "ומ״ש בין קודם טבילה וכו'. כתב ה״ר שמשון על זה בתשובה א״א לומר כן דב' טבילות יש כמו שמפרש ר״ת אחת קודם הזאה כדי לקבל הזאה כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ״ו ע״ב) וגמירי דאין הזאה בלא טבילה כלומר בלא טבילה קודם הזאה וכדאמרינן בפ״ב דכריתות מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים דתקני טבילה ואח״כ הרצאת דמים ותנן בפרק בתרא דמסכת פרה אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום מכל הני משמע דטבילה קודם הזאה ובכל הזאות קאמר גמירי דאין טבילה בלא הזאה בין בהזאת דמים בין בהזאת מי חטאת ואותה טבילה דקודם הזאה בין ביום בין בלילה בין בהזאת שלישי בין בהזאת שביעי ויש טבילה אחרת לאחר הזאה בשביעי שהיא לטהר מטומאתן ואינה אלא לאחר הזאה כדתניא בספרי ורחץ במים וטהר בערב מה ת״ל מפני שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא ת״ל וחטאו ביום השביעי ואח״כ וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב ואותה טבילה אינה אלא ביום כדתנן בפ״ב דמגילה (דף כ') דאין מזין ואין טובלין אלא ביום ומפרש בגמרא משום דאיתקש טבילה להזאה ומשמע במנחות ס״פ רבי ישמעאל (מנחות דף ע״ב) דביום אין בלילה לא ומיהו בירושלמי משמע דבטבילת האזוב קאמר דאיתקש להזאה דכתיב ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה וכ״נ דבההיא דלא טובלין אלא ביום לא אשכחן פלוגתא ובפ״ק דיומא (דף ח') פליגי ר״מ ורבי יוסי אי מקשי הזאה לטבילה לענין הזאה בזמנה מצוה ומאן דלא מקיש הזאה לטבילה לענין מצוה ה״ה נמי דלא מקיש טבילה להזאה לענין ביום אבל אי בטבילת האזוב איירי ניחא והא דתני רבי חייא פ״ק דיומא (דף ו' ע״ב) זב וזבה וכו' בועל נדה וטמא מת טבילתן ביום ההוא ביום לאו למימרא דלא מהני בלילה שלאחריו דהרי זב וזבה משעבר שביעי שלהם טובלים בין ביום בין בלילה דהא כל נשים ספק זבות שוינהו וטובלות בלילה ובפרק בתרא דנדה (דף ס״ז ע״ב) קאמר ר״ש [אחר תטהר] אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק וטבילתן ביום דקתני למעוטי לילה שלפניו ולמעוטי דלא הוו כנדה ויולדת ואין צריך להמתין עד לילה שאחריו עכ״ל וכן כתבו גם בפירוש המשנה בסוף פרה ומדברי רבינו נראה דלית ליה ההיא דר״ת שמצריך שתי טבילות וענין דין זה שכתב רבינו כתב בסוף פרה וז״ל אמר ה' והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי ולא תהיה ההזאה אלא ביום וכן טבילת האזוב במים אמנם טבילת האיש הטמא עצמו יחוייב בלילה ויזה עליו ממחרת היום זהו אם נזדמן שנתאחרה ההזאה לאחר יום השביעי אשר יזה באי זה יום שיהיה ולשון ספרי אין לי אלא שביעי שמיני תשיעי עשירי מנין ת״ל וחטאו מ״מ אמנם אם לא נתאחרה ההזאה והלך הענין כמצותו הנה מן הראוי שתקדם ההזאה ביום השביעי ואחר ההזאה יטבול במי מקוה ביום השביעי ההוא ויעריב שמשו וז״ל התורה אמרה וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב ולשון ספרי שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא ת״ל וחטאו ואח״כ וכבס בגדיו עכ״ל: \n\n" + ], + [ + "כל המטמאים מקבלין ההזאה וכו'. בספרי זוטא ואמרינן בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ג) רבי אליעזר אומר מי חטאת שנטמאו מטהרים שהרי נדה מזין עליה כלומר והרי כשהמים יורדים על הנדה מטמאים ואעפ״כ מטהרים את הנדה מטומאת מת ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בנטמאו מעיקרא אבל בנדה שהזאה וטומאת המים באים כאחד מודו שמזין עליה: \n", + "וכן הערל מקבל הזאה וכו'. בר״פ הערל (יבמות דף ע״א:) מימרא דר״י ואיתא בפרק בתרא דזבחים. \n", + "ומ\"ש וכשימול טובל ואוכל בקדשים לערב. שם ומסיים בה שכן מצינו באבותינו שהזו כשהם ערלים וכדתניא מלו וטבלו ועשו פסחיהם בטהרה: \n\n" + ], + [ + "מצות אזוב ג' קלחים וכו'. בפי\"א דפרה מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולין ובתר הכי קתני רבי יוסי אומר מצות אזוב שלשה וכו' ושיריו שנים וגרדומיו כל שהו ובפ\"ק דסוכה עלה י\"ג אסיקנא דלרבי יוסי ג' לעכב ולרבנן ג' למצוה וכדתניא אזוב תחילתו שנים ושיריו אחד כשר ואינו פסול עד שתהא תחילתו כשיריו א'. \n", + "ומה שכתב רבינו ושיריו שנים קשה דלתנא קמא שיריו אחד נמי כשר: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ואפשר דשיריו שנים שכתב רבינו היינו לומר שנים שנשתיירו חשובים כשלשה בתחילה ולכתחילה יכול להזות בהם ואח\"כ כתב ואם היו שנים בתחילה כשר פירוש בדיעבד ומינה לאחד שנשתייר דחשיב כשנים בתחילה דומיא דאינך דלכתחילה ובספרים כתוב או אם לקח ובספר כתיבת יד מצאתי ואם לקח והוא סיוע לפירוש זה דהוי מילתא באפי נפשה ועד השתא מיירי בלכתחילה ולמצוה והשתא אתא לאורויי בדיעבד ולעכב עכ\"ל. ואין דבריו מיושבים דלא משמע מדברי רבינו כלל דשיריו אחד כשר ולכן נ\"ל דרך אחר שכתב תחילה וז\"ל ואפשר שסובר רבינו דבהא פליגא ברייתא אמתני' דמאי דקתני במתניתין שיריו שנים דברי ת\"ק הם אלא שמה שלא נתבאר במשנה לרבנן דהיינו תחלתו הוא דמוכחינן מברייתא דסגי בשנים וג' למצוה ולא לעכב אבל במאי דפריש במתניתין שיריו שנים לא סמכינן אברייתא ונקטינן כמתניתין ומ\"מ זה דוחק עכ\"ל. ולי נראה שדרך זה הוא היותר נכון לומר בכוונת רבינו: \n", + "ומ\"ש רבינו אפילו לא נשאר מכל גבעול מהם אלא כל שהוא כשר, זהו ששנינו וגרדומיו כל שהוא ופירש\"י גרדומיו כשמזין בו פעמים הרבה מתוך שגבעוליו רכים משתברים וכל שהוא המשתייר באגודה כשר ובלבד שישתייר מכל אחת ואחת כל שהוא שתהא שם אגודתו קיימת. \n", + "ומ\"ש ושירי האזוב בכל שהוא, איני יודע מאי קאמר שהרי כתב דשנים בעינן בשיריו ואי אגרדומיו קאמר קשה שהרי כבר אמר ואם נאמר דה\"ק ששירי אזוב בכל שהו אכתי יקשה קצת למה שינה וקרא לגרדומים שירים: \n", + "קלח שיש בו ג' בדין וכו' עד כשר. בפי\"א דפרה שם: \n", + "האזוב הקצר וכו'. משנה רפי\"ב וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש נסתפק לו וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "אין מזין לא ביונקות וכו' עד פטור. שם פי\"א: \n", + "ומאימתי מזין באזוב משינץ. הכי משמע בתוספתא שכתב רבינו שמשון פי\"א דפרה: \n", + "ואזוב שהוזה בו וכו'. משנה שם: \n", + "כל אזוב שיש לו שם לווי פסול וכו'. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [ + "אזוב של אשרה ושל עיר הנדחת ושל ע\"ז. תוספתא כתבה רבינו שמשון בפרק הנזכר ופירש רבינו שמשון של אשרה איכא לאוקמי באשרה דמשה משום דמיכתת שיעורה. \n", + "ומה שכתב ושל תרומה טמאה פסולה וכו' עד כשר. משנה בפרק י\"א דפרה וכתב רבינו שם ואם תאמר ואיך אפשר בו ההזאה והוא יטמא החטאת ואפילו היתה כתרומה טהורה וכו' לפי שכבר התבאר שהתרומה לא תטמא אא\"כ תהיה כביצה עכ\"ל. ולפי זה נאמר שגזרו פחות מכביצה אטו כביצה, ורבינו שמשון כתב שטעם תרומה טהורה לא יזה מפני שמפסידה א\"נ מפני שמכשירה לקבל טומאה: \n\n" + ], + [ + "אזוב שלקטו לעצים וכו'. גם זה משנה שם והטעם שמנגבו כדי שלא יתערבו מים פסולים עם מים כשרים. \n", + "ומ\"ש לקטו לחטאת וכו'. שם בפלוגתא דתנאי ופסק כרבים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אדם שנטמא במת וכו' כיון שנגע כל שהוא ממי הנדה וכו'. בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ג) מסיק רבא דפליגי ר״א ורבנן בהזאה אי צריכה שיעור אי לא ורבנן סברי אינה צריכה שיעור. \n", + "ומ\"ש בכ\"מ מעור בשרו של טמא עלתה לו הזאה וכו' אבל אם נגעה בלשונו אינה כלום אע\"פ שהלשון כאיברים שבגלוי וכו'. פ\"ק דקידושין עלה כ\"ה וכחכמים: \n", + "וכן כלי שנטמא במת וכו'. זה בכלל מה שאמרו הזאה אין לה שיעור ומתניתין היא בסוף פרה מזין על האדם ועל הכלים אפילו הם מאה: \n\n" + ], + [ + "שני כלים וכו'. מתבאר ממה שיבא בסמוך: \n", + "והזה על שני כלים ונסתפק לו וכו'. בפרק י\"ב דפרה: \n\n" + ], + [], + [ + "כלים המפוצלים. בריש פרק במה טומנין (שבת דף מ״ח ע״ב) וריש פרק במה אשה (שבת דף נ״ח ע״ב): \n\n" + ], + [ + "שני כלים שחברן. מתבאר ממה שיבוא בסמוך: \n\n" + ], + [ + "שלל הכובסין והבגד שהוא תפור בכלאים וכו' עד המפוצלת. בסוף פרה: \n\n" + ], + [ + "המחבר ג' כסתות וכו' עד כל שהן. פכ\"ט דכלים ויש כאן חסרון מט\"ס וכך היא הנוסחא הנכונה או י\"ב מטפחות הרי אלו חיבור לטומאה ולהזאה יתר מכאן חיבור לטומאה ולא להזאה: \n\n" + ], + [ + "כיסוי המיחם וכו'. בסוף פרה שם וכבית הלל: \n\n" + ], + [ + "הזוג והענבל חיבור וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "הכוש שפותלים בו החבלים וכו'. בסוף פרה כוש של רובן לא יזה לא על הכוש ולא על הפיקא ואם הזה מוזה של פשתן חיבור ופירוש רובן גמי שפותלים ממנו החבלים וטעם החילוק בין כוש של רובן לשל פשתן מפני ששל פשתן חלקיו מחוברים יותר: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א בכל מה שמאריך וכו'. אין זו השגה שרבינו בחיבור הזה אינו בא לפרש לשון המשנה ומ\"מ מתוך דבריו נלמד שרובן הוא דבר שפותלים ממנו החבלים: \n\n" + ], + [ + "עור של עריסה וכו'. שם ופירושו עור שמשימים על עריסה של קטן ודרכו להיות מחובר בטבעות הקבועים בעריסה ועשויין כעין פיקות: \n", + "המלבן של מטות וכו'. גם זה שם ופירושו שמניחים תחת כרעי המטה מלבנות של עץ שלא ירקבו מלחלוחית הקרקע והם חקוקים והכרע נכנס בהם: \n\n" + ], + [ + "כל ידות הכלים הקדוחות וכו'. שם וכת\"ק: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מעלות יתירות עשו בטהרת החטאת וכו' עד והיתה מטפחתו כמדרס הזב לענין החטאת. בספ\"ב דחגיגה (דף כ'): \n\n" + ], + [], + [ + "כל ולד הטומאות אע\"פ שאינו מטמא אדם וכו' לפיכך אמרו המקדש מי חטאת לא ינעול את הסנדל וכו'. בפרק שמיני דפרה: \n", + "וכתב הראב\"ד הפיסקא אחרת ק\"ל וכו'. ויש לומר דכיון שאין זה מן הדין אלא מעלה בעלמא אע\"פ שאמרו שלא ינעול את הסנדל שהוא דבר קל לא הטריחו עליו לפשוט בגדיו. ומ\"ש ועוד עד שניחוש למשקין טמאים ניחוש לשאר טומאות וכו' י\"ל דמשקין עשויים ליפול על הסנדל שלא מדעת. ומ\"ש ועוד למה ליה למימר המקדש לימא הנוגע או המזה י\"ל דכיון דאין זה אלא משום מעלה בעלמא כשיקפידו בכך על המקדש סגי והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שאפשר דלרבותא נקט מקדש דאפילו במקדש החמירו וכ\"ש במזה שראוי ליזהר יותר ומ\"מ מה שפירש הראב\"ד שלא חשו אלא שמא יפלו מהמשקין עצמם על הסנדל נכון הוא ולע\"ד נ\"ל כן בע\"א שחששו שמא יפלו ממי חטאת המקודשין על הסנדל ויטמאוהו וכן פירש ר\"ש בלשון שני וז\"ל ועוד יש לפרש במשקין שאחר הקידוש דמטמאין כלים ואין מטמאין אדם: \n\n" + ], + [ + "מי שנטמאו ידיו בלבד וכו'. משנה פרק ב' דחגיגה (דף י\"ח ע\"ב) ופרק י\"ב דפרה הטהור לחטאת שנטמאו ידיו נטמא גופו ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפי' הם מאה. \n", + "ומ\"ש אפילו לא נטמא אלא ידו אחת וכו'. כך יש ללמוד ממה ששנינו בפרק י' דפרה הטהור לחטאת שנגע באוכלין בידו טמא: \n\n" + ], + [ + "כל הטעון טבילה וכו'. בפי\"א דפרה וכחכמים: \n", + "טמא שנגע במקצת אפר חטאת וכו'. ברפ\"ח דעדיות: \n\n" + ], + [ + "אין מונין לחטאת ראשון ושני ושלישי וכו'. מבואר במשנה שכתבתי בסמוך ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הם מאה ואיתא נמי בתוספתא פי\"א. \n", + "ומה שכתב וכן כלים הטהורים לחטאת. פרק י\"ב דפרה: \n\n" + ], + [ + "כל הראוי להתטמא במדרס הזב וכו'. משנה רפ\"י דפרה כל הראוי לטמא מדרס מדף לחטאת בין טמא בין טהור ואדם כיוצא בו: \n", + "וכתב הראב\"ד אם הנידו הטהור א\"א זהו מדף שבמשנה וכו'. וי\"ל שדבר זה שכתב רבינו מבואר במשנה שכתבתי בסמוך וחכ\"א הטמא מדף והטהור אינו מדף וכשהניד את הטמא מיירי ולא במגעו וכמו שכתב רבי' שם בארוכה והוכיח כן מהתוספת' וכן פי' ר\"ש ואותן שניות שהביא הראב\"ד אינן עניין למשנה זו דהתם בנוגע במדף שהוא עליונו של זב וכתבם רבינו לקמן בסמוך והכא במניד את הטומאה ונקרא מדף מלשון קול עלה נדף וביאר רבינו שם שהוא תנועה חלושה יותר מתנועת היסט: \n", + "ומ\"ש או שהניד את רוקו או את מימי רגליו וכו'. תוספתא כתבה ר\"ש בפרק י' דפרה. \n", + "ומ\"ש אבל כלי שאינו ראוי למדרס וכו' כלי הטמא בטמא מת וכו'. משנה שם ופסק כחכמים שאמרו הטמא מדף והטהור אינו מדף וביארו בתוספתא שטמא זה ששנינו היינו דוקא טמא מת. \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב כיצד מפתח שהוא טמא מת וכו'. שם בתוספתא ואף על פי ששם אמרו דרבי יוחנן בן זכאי מטהר משמע דס\"ל כר\"א דאמר כל שאינו ראוי לטמא מדרס אינו מדף אף על פי שהוא טמא מת אבל לחכמים שאמרו שטמא מת מדף נטמא. ואמרו עוד בתוספתא על דברי חכמים הטמא שאמרו טמא מת ולא טמא מדף כלומר מה שאמרו חכמים שאם הכלי טמא נטמא המנידו דוקא כשהיה הכלי טמא מת אבל אם היה הכלי טמא טומאת מדף לבד לא נטמא המנידו כי זה הכלי הוא ולד הטומאה לבד ולכך כתב רבינו כלי הטמא בטומאת מת: \n", + "ומה שכתב וכן אם הסיט את השרץ או את שכבת זרע וכו'. שם בתוספתא ואף על פי ששם שנו נבילה עם אלו השמיטה רבינו מפני שנבילה מדאורייתא מטמאה בהיסט: \n\n" + ], + [ + "הטהור לחטאת שנגע בכלים וכו'. משנה שם וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל איכא למידק שרבינו כתב למעלה אבל כלי שאינו ראוי למדרס אינו מטמא את הטהור לחטאת אלא א\"כ נגע בו ומשמע דאם נגע מיהת אפילו בכלי טהור גמור כל שאינו טהור לחטאת מטמא את האדם הנוגע בו דהא בכלי טהור גמור מיירי התם אלא שראוי למדרס ועלה דייק אבל אם אינו וכו' אא\"כ נגע ואילו הכא לא מטמאינן לאדם הנוגע בכלי אלא א\"כ היה טמא מדף מיהת דהיינו שהיה בעליונו של זב ומאי איריא משום שהיה בעליונו של זב תיפוק לי משום שאינו טהור לחטאת ונגע בו האדם הטהור ותירץ שמה שכתב רבינו למעלה היינו שנגע בידיו ואפשר דמשום הכי מסתם לה דלפעמים מטמא אדם או הכלי בנגיעה באי זו נגיעה שתהיה דהיינו כשהוא מדף ולפעמים מטמא בנגיעה בידיו לבד והיינו כל כלי שאין בו שום טומאה אלא שאינו טהור לחטאת דהוי כאוכלים טהורים ולמעלה קיצר וסתם כי אינו עיקר מקומו דכולה דין הנדה ותנועה מפרש שם ועתה מפרש דיני הנגיעה בפרטיו ובזה עלו דברי רבינו מכוונים עכ\"ל: \n", + "ומה שכתב וכן כלי. הוא דין כלי שהוזכר במשנה שם: \n\n" + ], + [ + "הטהור לחטאת שנגע באוכלין ומשקין וכו'. גם זה משנה שם: \n", + "ומה שכתב נגע בהם ברגלו וכו' טהור. אטהורים דוקא קאי אבל טמאים אפילו נגע בהם ברגלו נטמא דלא גרע מכלי טמא מדף שהוא ולד ומטמא את האדם הטהור לחטאת בכל נגיעה: \n", + "ומה שכתב או שהסיטן בידו. גם זה שם ופסק כחכמים. \n", + "ומה שכתב וכן אם נגע בידו בתנור וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו כו'. בפרק אחד עשר דפרה הטהור לחטאת שהכניס ראשו לתוך מי חטאת נטמא וכתב שם רבינו כבר ביארנו שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת וכו' וידוע הוא שמי חטאת מים שאובים הם ואם הכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת טמא לחטאת מצד מים שאובים ומעת שנטמא לחטאת יטמאוהו מי חטאת שנגע בהם וישוב ראשון לטומאה עד כאן לשונו: \n\n" + ], + [ + "הכל נאמנים על טהרת חטאת וכו'. פרק ה' דפרה. \n", + "ומה שכתב והרי נאמר בתורה וכו'. תוס' פ\"ג דחגיגה. \n", + "ומה שכתב לפיכך עם הארץ שהביא כלי מביתו וכו'. תוספתא דפרה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כלי חרס שהיה בו אפר חטאת וכו'. משנה פרק עשירי דפרה קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור נתנו על גביו ר\"א מטהר וחכמים מטמאין וידוע דהלכה כחכמים. \n", + "ומ\"ש שנאמר והניח וכו' במקום טהור וכו'. בסיפרי. \n", + "ומה שכתב ולא על גבי השרץ בלבד אלא אפילו הניחו על גבי אוכל שני וכו'. שם נגע באוכלין ומשקין ובכתבי הקדש טהור נתנו על גביהן ר' יוסי מטהר וחכמים מטמאין ואיני יודע למה השמיט רבינו כתבי הקדש. \n", + "ומ\"ש שלא יהיה על גבו שום טומאה. ט\"ס הוא וצריך להגיה שלא יהיה על גבי שום טומאה: \n", + "וכן כלי חרס שהיה בו אפר חטאת וכו'. תוספתא דאהלות: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל וז\"ל של אבן טהור כתב ר\"ש מאחר דלא מקבל טומאה לא מד\"ת ולא מד\"ס ע\"כ. והדבר קשה כיון שהוא משולשל לתוך הבית כי הוי של אבן מאי הוי והרי גל שהוא במקום טמא אין הפרש בין חרס לאבן שהרי גם חרס אינו מיטמא מגבו ואפילו הכי נטמא ורבינו נראה שלא טיהר רק באינו משולשל ולכך לא כתב בין משולשל בין שאינו משולשל אלא בין אין בו טפח בין יש בו טפח ומשמע דאדסמיך ליה לחוד קאי דהיינו אינו משולשל ולא בא לחדש בשל אבן אלא יש בו טפח ותוספתא אפשר דל\"ג בה רבינו בין משולשל עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "וכן כלי שיש בו אפר וכו'. משנה פי\"א דפרה החטאת אינה ניצולת בצמיד פתיל ומים שאינן מקודשין ניצולין בצמיד פתיל: \n\n" + ], + [ + "וכן אוכלין ומשקין של קדש וכו'. מימרא פרק חומר בקדש (דף כ\"ב) וכתב רבינו שם כי התורה לא הצריכה מקום טהור אלא לאפר ולמים מקודשים מפני האפר שבהם ומשם נתבאר לרבינו. \n", + "ומה שכתב וכלי ריקן הטהור לחטאת וכו': במה דברים אמורים כשהיו הבעלים טהורים וכו'. תוספתא פ\"ו דפרה מי שהיה הוא ומימיו באהל המת ומימיו מוקפים צמיד פתיל כשהוא טהור (כך) מימיו טהורים הוא מבפנים ומימיו מבחוץ כשם שהוא טמא כך מימיו טמאים הוא מבחוץ ומימיו מבפנים כשם שהוא טהור כך מימיו טהורים: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א מצאתי בשתי נוסחאות כשם שהוא טהור וכו'. ואני אומר שנוסחתו משובשת דקתני כשם שהוא טהור כך מימיו טהורים ובדין היה לו ז\"ל לומר לא ידעתי מהו אבל הנוסחא האמיתית כמ\"ש כשהוא טהור מימיו טהורים ותנא והדר מפרש כיצד שאם הוא בחוץ ומימיו מבפנים כשם שהוא טהור כך מימיו טהורים. ומ\"ש הראב\"ד ואולי אמר אם הוא והם מוקפים צמיד פתיל וכיוצא בהם ה\"ז טהורים עכ\"ל טעמו ממה שנתבאר בפ' כ\"ג מה' טומאת מת שצמיד פתיל מציל על האדם באהל המת. ומ\"ש כללו של דבר חכמים הולכים אחר התופס המים בידו ור\"ע הולך אחר המים והלכה כחכמים עכ\"ל. לא ידעתי מקום מחלוקת ר\"ע וחכמים בזה ובספר כ\"י נמצא כתוב לשון זה בפני עצמו וקאי לדין שיבוא בסמוך שנחלקו בו ר\"ע וחכמים: \n\n" + ], + [ + "הטהור לחטאת שהיה עומד על גבי התנור וכו'. משנה בפ\"י דפרה וכחכמים. \n", + "ומ\"ש וכן הזייה שעברה על גבי טומאה וכו'. בפרק דם חטאת עלה צ\"ג: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) כלי שיש בו מימי חטאת וכו'. משנה ספ\"י דפרה לגין של חטאת שנגע בשל קדש ושל תרומה של חטאת טמא של קדש ושל תרומה טהורים שניהם בשתי ידיו שניהם טמאים שניהם בשתי ניירות שניהם טהורים של חטאת בנייר ושל תרומה בידו שניהם טמאים של תרומה בנייר ושל חטאת בידו שניהם טהורים: \n", + "וכתב הראב\"ד שהם מטמאים במשא מפני שנטמאו א\"א נ\"ל צריך להיות אע\"פ שנטמאו וכו'. ביאור דבריו שהוקשה להראב\"ד למה נתן טעם לטומאתו בנשיאת מי נדה מפני שנטמאו מחמת הכלי של קדש תיפוק לי שמי נדה אפילו לא נטמאו מטמאין את האדם במשא ולכך הגיה וכתב אע\"פ במקום מפני וה\"ק אע\"פ שנטמאו מחמת הכלי של קדש וכיון שכן בטל חשיבותן ולא היה ראוי לטמא במשא אעפ\"י כן הם מטמאין במשא ואח\"כ חזר לקיים גירסת מפני וה\"פ שאמר רבינו אם תקשה למה תליתי טומאת כלי של חטאת מפני שנגע בו אדם שנגע בכלי שאינו טהור לחטאת שאין טומאתו אלא משום מעלה בעלמא עדיפא הל\"ל שכלי חטאת נטמא מפני שנגע בו אדם שנשא מי חטאת שהוא טמא מדאורייתא די\"ל דכיון שנפסלו מחמת שנגע בהם אדם שנוגע בכלי שאינו טהור לחטאת בטלה ממנו טומאה זו. ומה שכתב ויש לזה שורש במשנה הוא בספ\"ט זהו פי' דברי הראב\"ד אבל טעם רבינו הוא מבואר בפירוש המשנה שלפרש משנה זו הניח ז' שרשים ובשורש הז' כתב שמי חטאת לא יטמאו האיש אשר הוא טהור לחטאת בלוקחו אותם כמו מה שיטמאו זולתו [במגע ובמשא] ואם היה טמא לחטאת אשר לא יכון לחטאת הנה מי חטאת יטמאוהו במגע ובמשא וכו' וכשהגיע לחלוקה זו כתב וכששב טמא לחטאת מפני החזיקו לגין של קדש בידו נטמא גם לגין של חטאת אשר בידו האחרת ומפני היותו ג\"כ טמא לחטאת יטמאו אותו מי חטאת אשר נשא בידו כמו שביארנו בשורש הז' מאלו השרשים וישוב טמא לתרומה ג\"כ ולזה יטמא לגין של תרומה או של קדש אשר בידו מפני מי חטאת אשר בידו השנייה. ובדין שניהם טהורים כתב ולזה אמרנו אם היה לגין של תרומה בנייר ושל חטאת בידו שניהם טהורים לפי שהוא לא יטמא בלגין של תרומה לפי שהנייר מבדיל ביניהם וישאר טהור לחטאת כמו שהיה ויהיה [לגין] של חטאת שבידו השנייה טהור ולא יטמאוהו [ג\"כ] נשיאות מי חטאת לפי שהוא ראוי להזות עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש הסיט ב' כלים בידו וכו'. שם וכחכמים. \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו. הוא בפרק שקודם זה: \n\n" + ], + [ + "כל ספק הטומאות וכו'. משנה פי\"ב דפרה כל ספק הטהור לתרומה טהור לחטאת כל התלוי לתרומה נשפך לחטאת אם עשו על גביו טהרות תלויות ופירש רבינו אם יש חולין שעשו אותם על טהרת הקדש ועל טהרת החטאת והודיענו שאם נעשו על טהרת החטאת ונתחדש להם כמו זה הספק ישארו תלויות ולא נאמר הואיל ונעשו על טהרת החטאת וכמו שהספק בחטאת תשפך ג\"כ אלו הטהרות ישרפו מפני שאלו נעשה לאכילה ולכך אין לשורפם אמנם החטאת אינה לאכילה ולכך אפילו שתשפך אין חשש. וידוע דאם עשו על גביו קאי אספק שעשו על גבי ספק זה טהרות: \n", + "והרפפות אינם ככלים וכו'. [שם במשנה] הרפפות טהורות לקדש ולתרומה ולחטאת ופירש רבינו רפפות שבכות מעץ ואמר שאינם כלים שיקבלו טומאה ולזה לא יטמאו לא קדש ולא תרומה לפי שהם אינם ראויים לטומאה: \n\n" + ], + [ + "דבילה של תרומה וכו'. משנה פי\"א וכת\"ק והקשה רבינו שמשון היכי פסיק ותני חייב מיתה והא כל שהיא טמאה אינו חייב מיתה כדאמר שמואל בפרק כל הבשר ופסקה רבינו בפ\"ז מה' תרומות ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שנראה שדעת רבינו דכי קתני האוכל חייב מיתה היינו כמו שחייב באוכל תרומה והוא טמא דהיינו בשהיא טהורה דהכא לא נחית תנא אלא לאשמועינן שהוא נטמא בנגיעה זו דהויא נגיעת מי חטאת שלא לצורך ונטמא טומאה שחייב מיתה באכילת הדבילה בשביל אותה טומאה ובודאי דהוי דיניה כדין טמא בעלמא דאטהורה חייב מיתה ואטמאה פטור. ובין טמאה וכו' ה\"ק לא מיבעיא כשהיא טמאה שנטמאו המים אלא אפילו שהיא טהורה נטמאו דלגבי חטאת הויא טמא ואותו שאכלה כדתקני נטלה ואכלה אם יש בה כביצה חייב מיתה ככל טמא דעלמא והיינו כשהיא טהורה וא\"ת והרי נטמאו המים והמים יחזרו ויטמאו אותה אפילו היתה טהורה הא לא קשיא ההוא מעלה בעלמא ואין טומאת מעלה פוטרתו מחיוב מיתה מן התורה כל שכן שאע\"פ שנטמאו לחטאת לא מפני זה יחזרו ויטמאו את הדבילה עד כאן לשונו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה. כלומר דאילו הנוגע בהם לצורך הזאה טהור הוא וכמ\"ש רבינו בפירוש המשנה פ\"ק דכלים הלכה שניה בשם התוספתא שאין נושא מי חטאת או נוגע בהם טמא אא\"כ שלא לצורך אבל אם היה לצורך טהור. \n", + "ומה שכתב הנה למדת שמי הנדה אב מאבות הטומאה. יליף הכי מדמטמאים אדם וקי\"ל אין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה: \n", + "ומ\"ש וטומאת מגען בכל שהוא וכו'. בריש כלים תנן דמי חטאת שאין בהם כדי הזאה הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכו' ואינם מטמאין במשא וכו' [ואם] יש בהם כדי הזאה מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים: \n", + "ומה שכתב רבינו שאינו מטמא בגדים אלא בשעת מגעו. כן כתבו שם רבינו ורבינו שמשון והוא ממה ששנינו בסוף זבים כלל אמר ר' יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו וכו' לאחר פרישתו ממטמאיו וכו' ואינו מטמא בגדים והק\"ו שכתב רבינו הוא בספרי: \n", + "ומה שכתב רבינו שהנוגע במי חטאת מטמא בגדים. יש לתמוה דבריש כלים שם אנבילה ומי חטאת שיש בהם כדי הזאה שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים וחשוכי בגדים במגע פירש ר\"ש שמנועים הבגדים מטומאה אי איכא מגע בלא משא ושמא י\"ל דסבר רבינו דלא קאי האי וחשוכי בגדים אלא אנבילה בלחוד וקצת משמע כן מדברי רבינו שמשון אע\"פ שה\"ר עובדיה כתב דאמי חטאת נמי קאי. ואחר כך מצאתי לרבינו שכתב בפ\"י משאר אבות הטומאה מי חטאת שיש בהם כדי הזאה אע\"פ שהם כנבלה וכמרכב שאין מטמאין בגדים אלא הנושאן הרי הנוגע בהם מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא שא\"א שיגע במים שלא יסיט אותם והשתא מתניתין דוחשוכי בגדים במגע ה\"פ כשנגע במי חטאת אינם מטמאים בגדים מטעם מגע אלא מטעם משא שבמגעו שא\"א שיגע במים שלא יסיט: \n", + "ומה שכתב רבינו אינו מדבר במזה על הטמא וכו'. פ\"ק דנדה עלה ט'. \n", + "ומ\"ש וכמה הוא שיעור הזאה וכו'. בפי\"ב דפרה: \n", + "בד\"א שמי חטאת מטמאין וכו' אבל אחר שעשו מצותן אינן מטמאין כלל. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והדין הוא משנה שם מי חטאת שעשו מצותן שאינם מטמאין וקתני במתניתין שהיו עושין מעשה כן ולפיכך פסק רבינו כן ולא חשש למה ששנינו בפ\"ה דעדיות (משנה ג') שזה מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה שזהו דעת ר' ישמעאל לבדו ולא קי\"ל כוותיה. ומה ששנינו שם המנטפים כשירים ולפיכך הם מטמאים לשם מי חטאת. כבר ביאר רבינו דהיינו דוקא בשטבל האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה: \n", + "וכתב הראב\"ד שאינו מקבל טומאה א\"א כתבתי למעלה מה שנ\"ל מהתוספתא עכ\"ל. הוא בפרק עשירי ושם כתבתי ליישב דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "אין מי חטאת מטמאין את הכל וכו' אבל מי חטאת שנפסלו וכו': \n\n" + ], + [ + "מי חטאת שנטמאו וכו'. פ\"ט דפרה מי חטאת שנפסלו מטמאין את הטהור לתרומה בידיו ובגופו ואת הטהור לחטאת לא בידיו ולא בגופו נטמאו מטמאין את הטהור לתרומה בידיו ובגופו ואת הטהור לחטאת בידיו אבל לא בגופו פירוש נפסלו פי' ששתת מהם בהמה וכיוצא מטמאים את הטהור לתרומה כאילו היו מים כשרים בין שנגע בהם בידיו בין שנגע בהם בגופו דכמי חטאת כשירים חשיבי וטומאה זו דרבנן היא דמדאורייתא כיון שנפסלו פרחה מהם טומאה החמורה ומשום הכי תני מטמאין את האדם דמשמע הטהור לתרומה דוקא לתרומה אבל לא לחולין ואת הטהור לחטאת לא בידיו כלומר אין מטמאין את הטהור בין נגע בהם בידיו בין נגע בהם בגופו וכתב שם רבינו שהטעם לפי שהוא ממין מה שהוא טהור לו ואם נטמאו מי חטאת ונגע בהם הטהור לחטאת בידיו נטמא גופו כדין טהור לחטאת שנגע במשקין טמאין אבל אם נגע בהם בגופו לא נטמא שכן דין נוגע במשקין טמאין: \n\n" + ], + [ + "מי חטאת שנפלו לתוכן מי מעיין וכו'. תוספתא פ\"ח ומסיים בה בין כך ובין כך פסול להזות [מהן] והשמיטו רבינו לפי שסמך על מ\"ש בפרק תשיעי: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל וק\"ל שהרי כבר נתבאר דמי חטאת שנפסלו פרחה לה טומאת התורה מינייהו ולכך נוגע בהם טהור לחטאת והכא קתני מטמאים במשא ומשמע טומאה גמורה ככל מי חטאת ואין לומר דמיעוטא לא מטמא אלא מדרבנן דהא נתערב מים סתמא כתב בסמוך ועוד דשתת מהם בהמה שכתב לדעתו משום תערובת הרוק הוא והוי כל שהו ואפשר לומר כי מה שטהרנו לחטאת היינו במגע אבל במשא כיון שנושא אותם והם מי חטאת ואע\"פ שנתערב בהם כל שהוא ונפסלו מפני שנמצאת טבילת האזוב חציה מן הפסול ואנן בטבילה בעינן שיעור מ\"מ כשנושא כולם הרי נושא מי חטאת שיעור הזאה ולכך מטמאים במשא ולא במגע ועדיין אינו נוח לי עכ\"ל: \n", + "אפר פרה שנתערב באפר מקלה וכו'. פ\"ט דפרה אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא. \n", + "ומ\"ש אבל מטמאים במשא. בפ\"ג דבכורות עלה כ\"ג: \n\n" + ], + [ + "אפר כשר שנתנו על גבי המים שאינם ראויים לקדש וכו'. פ\"ט דפרה דהוי דינם כדין מי חטאת שנפסלו: \n\n" + ], + [ + "מי חטאת שנפסלו וכו'. שם וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש שנא' חטאת היא. כתב שם רבינו בספרי מייתי לה מהאי קרא: \n\n" + ], + [ + "פרה ששתת מי חטאת וכו'. שם פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעת לעת רבי יהודה אומר בטלו במעיה וסבר רב אשי בפרק קמא דפסחים (דף י\"ח) דלרבי יהודה בטלו לגמרי דאפילו טומאה קלה לא מטמאה ופסק רבינו כרבי יהודה משום דאמרינן בספרי ובפירקא בתרא דמקואות דל\"ח זקנים ור' יוסי הגלילי ור' טרפון כולם סוברים כרבי יהודה: \n\n" + ], + [ + "המזה מחלון שמזין ממנו על הרבים וכו'. בפרק י\"ב דפרה וכתב שם רבינו עוד טעם אחר משום דמחלון של רבים דומה לספק טומאה ברשות הרבים ומחלון של יחיד דומה לספק טומאה ברשות היחיד: \n", + "מחליקין היו העם וכו'. גם זה שם: \n", + "וכתב הראב\"ד שמא פסולים הן א\"א ורובן מן המים שעשו מצוותן עכ\"ל. ואיני יודע מה מלמדנו דמאי דתנן המים שעשו מצוותן שעשו כולם מצוותן ודאי הם ולא רובן בלבד אלא כולם נמי בחזקת שנעשו מצוותן הם: \n\n" + ], + [ + "המזה באזוב הטמא לחטאת וכו'. בפי\"ב דפרה המזה באזוב טמאה אם יש בו כביצה המים פסולים וכו' ופירש שם רבינו דהמים פסולים היינו באזוב הטמא לחטאת אבל אם היה האזוב הטמא לקדש או לתרומה המים טמאים ובספרי רבינו כתוב כאן גבי כביצה והזייתו כשירה והוא טעות סופרים וצריך להגיה והזייתו פסולה וכך הוא בספר מוגה: \n", + "ומה שכתב ואזוב זה מטמא את חבירו. לאו אדסמיך ליה קאי אלא איש בו כביצה כי אין אוכל מטמא אוכל עד שיהא בו כביצה: \n\n" + ], + [ + "המגביה כלי שהוזה עליו וכו'. שם אוחז הוא הטהור בקרדום הטמא ובכנפו ומזה עליו אע\"פ שיש עליו מים כדי הזייה טהור וכפי' ר\"ש שם: \n", + "נשלמו הלכות פרה אדומה: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..db9acb107b0af5b5eb7a236136b71544e16bbd9a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,783 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Red Heifer", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Red_Heifer", + "text": [ + [ + [ + "מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים וכו'. בריש פרה וכחכמים: \n", + "ואין לוקחין עגלה ומגדלים אותה וכו'. ספרי זוטא: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לא מן השם הוא זה אלא שאין מקדישין מחוסר זמן למזבח וכו'. ואין זה מוכרח דאי משום הא כבר היה אפשר שיקחו אותה עגלה ולא יקראו עליה שם עד שתעשה פרה ולישנא דספרי זוטא מבואר כדברי רבינו דקתני ויקחו אליך פרה שלא יקחו עגלה ויגדלוה: \n", + "לא מצאו אלא עגלה וכו'. שם: \n", + "ולוקחין אותה מתרומת הלשכה. פרק רביעי דשקלים: \n\n" + ], + [ + "זה שנאמר בתורה תמימה וכו'. ספרי (דף ב'). \n", + "ומ\"ש אם היתה ננסת כשירה. פ\"ב דפרה: \n", + "היו בה שתי שערות וכו'. בפ\"ב דפרה היו בה שתי שערות בתוך גומא אחת פסולה ר\"י אומר אפילו בתוך כוס אחד היו בתוך שני כוסות והם מוכיחות זו את זו פסולה ר\"ע אומר אפילו ד' אפילו ה' והן מפוזרות יתלוש ר\"א אומר אפילו חמשים רבי יהושע בן בתירא אומר אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה פסולה ופסק רבינו כת\"ק ופירש שם רבינו בתוך גומא אחת בתוך חפירה אחת ירצה שתהיה צמיחתו אחת וכו' וכוס הוא עיגול מן הגשם יש בה כלל מן השיעור בשטח אחד והם מוכיחות זו את זו תורה אחת על חבירתה והוא שתהיה האחת קרוב מהאחרת ונכחית אליה בשטח אחד עכ\"ל. ולא נתבאר בדבריו כמה הוא שיעור כוס אחד וק\"ל שרבינו כתב תחלה בתוך גומא אחת והיינו כת\"ק והיאך כתב אחר כך או בתוך שני כוסות דהיינו כר\"י ונמצא שהוא כמזכה שטרא לבי תרי ומצאתי לרבינו שמשון שכתב (x ר\"י אומר לתוך כוס אחד גרסינן ולא גרסינן אפילו ובמקום שהיה שונה ת\"ק גומא היה שונה ר\"י כוס) וגומא וכוס אחד הוא אלא שחייב אדם לומר כלשון רבו שרבו של ר\"י היה קורא לגומא כוס והכי מוכח בתוספתא עכ\"ל. ואם היה דעת רבינו כן לא ה\"ל לפתוח בלשון גומא ולסיים בלשון כוסות ואפשר שכתב כן ללמדנו דהיינו גומא היינו כוס וה\"ק אפילו הן בשתי גומות פסולה אם הם מוכיחות זו את זו: \n\n" + ], + [ + "היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וכו'. פרק ב' דפרה וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש וגוזז במספרים וכו'. תוספתא סוף פ\"ק דפרה: \n\n" + ], + [ + "וצריך שישאר מן המאדים וכו'. בפ\"ו דנדה (נב:) שתי שערות האמורות בפרה ונגעים איפליגו תנאי בשיעורם ואמרינן בגמ' דהלכה כדברי כולם להחמיר וסובר רבינו שניטלות בזוג הוא השיעור המועט שבכולן ולפיכך בפ\"ב מהל' טומאת צרעת גבי שיעור שיער לבן ובפ\"א גבי שיעור שיער צהוב כתב ששיעורן כדי שיהיו ניטלות בזוג שזהו להחמיר ששיער לבן ושיער צהוב הם סימני טומאה ובשיעור מועט הם מטמאים וכן פסק כאן לענין פיסול ב' שערות שחורות או לבנות ששיעורו בניטלות בזוג להחמיר אבל בשיער שחור שהוא סימן טהרה כתב בפ\"א מהל' הנזכרות שאינו מציל עד שיהיה בהם כדי לכוף ראשן לעיקרן שזהו להחמיר שאינם מצילים עד שיהיו ארוכים אבל יש לתמוה שפסק כאן שצריך שישאר מהמאדים כדי שינטל בזוג ומאחר ששיעור זה הוא להכשיר ה\"ל לפסוק כדי לכוף ראשון לעיקרן שהוא השיעור הארוך והוא להחמיר. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ואפשר שסובר רבינו דלא אמרינן הלכה כדברי כולן להחמיר אלא לגבי בן או בת אבל לענין פרה נקטינן כר\"ע דאמר כדי שיהיו ניטלות בזוג ועוד שמ\"ש לפרה היינו לפסול ב' שערות שחורות ובזה הלכה להחמיר אבל בעיקרן מאדים די לנו שנצריך השיעור המועט שלא יחשוב כמאן דליתיה אלא כל שיש שיעור שאנו קורים אותו שיער בקצת מקומות סגי כי לא נתמעט אלא מה שחשיב כאילו אינו דאטו אם מתחלה היו שיעור זה מי נימא דלא חשיבי שיער ודאי שיער הוי וז\"ש רבינו שכל שערה וכו' הרי היא כאילו אינה כלומר אבל נטילה בזוג אע\"פ שאינה שערה גמורה לכל דבר מכ\"מ לא חשיבא כאילו אינה שהרי מחמירים בשבילה: \n", + "וכתב הראב\"ד וצריך שישאר א\"א אינו מחוור וכו'. ואני אומר דודאי לא איירי אלא כשהן בתוך גומא אחת או לתוך כוס אחד שהן מוכיחות זו את זו כמ\"ש לעיל בסמוך דאילו כשאינן בתוך גומא אחת וכו' אינן פוסלות אפילו היו ארוכות ומאי דקתני במתניתין יתלוש נראה לי דלאו לעכובא אלא מפני מראית העין: \n\n" + ], + [ + "היו קרניה או טלפיה שחורים וכו' עד אין מראיהן פוסלין בפרה. פ״ב דפרה ופי' יגוד יחתוך כמו גודו חיננא ומפרש בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ד) דהא דיגוד היינו דוקא מעילוי זכרות אבל אם השחרות מגיע לזכרות אין לה תקנה שאם יחתוך שם עשאה בעלה מום ולא חשש רבינו לבאר זה מפני שסמך על מה שאמר שכל המומין הפוסלין במוקדשין פוסלין בה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היתה בה יבלת וכו'. בפרק ב' שם כר' יהודה לגבי רבי שמעון: \n", + "כתב הראב\"ד היתה בה יבלת וחתכה אע\"פ שעלה בה שיער אדום פסולה א\"א נ\"ל הטעם וכו': \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כל המומין וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש היתה יוצא דופן וכו'. גם זה שם וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש או טריפה. פ\"ק דחולין (דף ט'). \n", + "ומ\"ש או שנרבעה. פ\"ב דע\"ז. \n", + "ומ\"ש שכל הפוסלים את הקדשים. בפ\"ב דפרה. \n", + "ומ\"ש ואע\"פ שהיא כקדשי בדק הבית וכו'. בפ\"ק דחולין (דף י\"א) אמר דטרפות פוסל בה דחטאת קרייה רחמנא ובפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ב) אמרו דרביעה פוסלת בה משום דחטאת קרייה רחמנא: \n", + "ומותר ליקח אותה מן העכו\"ם וכו'. בפרק שני דפרה וכחכמים ואיתא בפרק אין מעמידין: \n", + "יתירה פרה על הקדשים וכו'. בפרק בתרא דסוטה (דף מ\"ו) ובתוספתא פ\"ק דפרה: \n", + "רכב עליה וכו'. בפ\"ב דפרה. \n", + "ומ\"ש נתן עליה כסות של שקין פסולה. ברפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ג) ובפ\"ב דסוטה (דף מ\"ו) אמר רב יהודה אמר רב הניח עליה עורה של שקין פסלה ופי' רש\"י עורה של שקין אגודה של שקין פסלה ואע\"ג דלאו עול וכו' כדכתיב בפרשה דמלאכת עול האמורה בה אשר לא עלה עלייה לחודה ואפילו שלא משכה: \n", + "קשרה במוסרה אם היתה מורדת. בר״פ במה בהמה (שבת דף נ״ב) וכאוקימתא דרבינא דבתרא הוא: \n", + "עשה לה סנדל וכו'. בפ\"ב דפרה: \n", + "נעשית בה מלאכה מאליה וכו'. בפ\"ב דפסחים (דף ל') ופ\"ב דמציעא (דף כ\"ו ע\"ב) בעינן עובד דומיא דעבד מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה. \n", + "ומ\"ש לפיכך אם שכן עליה עוף כשירה עלה עליה זכר פסולה. פ\"ב דפרה. \n", + "ומ\"ש ואצ\"ל שהמעוברת פסולה. שם (דף צ\"ד) ר' אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשירה וחכמים פוסלים וידוע דהלכה כחכמים ומפיק לה רבינו מדין עלה עליה זכר דפסולה ולא איצטריך תנא למתני מעוברת אלא משום ר\"א: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א אומר אני שר\"א שמכשיר במעוברת מודה וכו'. כלומר משיג על רבינו שסובר שמי שפוסל במעוברת פוסל בעלה עליה זכר ומי שמכשיר במעוברת מכשיר בעלה עליה זכר והראב\"ד סובר שכבר אפשר שמי שמכשיר במעוברת יפסול בעלה עליה זכר ואין דבריו מוכרחין ומ\"מ לשון ואין צ\"ל שכתב רבינו אינו נוח לי דכיון דמעוברת לא מיפסלה אלא משום דעלה עליה זכר ל\"ש למיתני ואצ\"ל דהיא היא: \n", + "הכניסה לרבקה וכו'. ברפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ג) ובפ\"ב דמציעא (דף ל') ופ\"ב דפסחים: \n\n" + ], + [ + "פרה שנולד בה פיסול תפדה וכן אם מתה תפדה. בתוספתא פירקא קמא דפרה ומייתי לה פירקא קמא דשבועות (דף י\"א ע\"ב) ופריך עלה מתה תפדה וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומשני משום עורה: \n\n" + ], + [ + "נשחטה לשם חולין וכו'. שם נשחטה תפדה שחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית ופירש\"י נשחטה תפדה שנשחטה חוץ למקומה ורבינו מפרש נשחטה לשם חולין ויש לתמוה על מ\"ש רבינו ואינה מכפרת דהא לא כתיב בה כפרה ואין לומר שטעמו משום דחטאת קרייה רחמנא דהא חטאת ששחטה לשם חולין כשירה כמו שפסק בפרק ט\"ו מפסולי המוקדשין. וי\"ל שמאחר שלא עלתה לבעלים שייך לומר בה אינה מכפרת. ועוד י\"ל שרמז למה שאמרו בסוף מועד קטן (דף כ\"ח) למה נסמכה פרשת פרה וכו' לומר לך מה פרה מכפרת אבל מכל מקום קשה מי הכניסו לרבינו לכתוב דבר שלא הוזכר לא בגמרא ולא בתוספתא. ועוד מאי קמשמע לן דאינה מכפרת פשיטא ואפשר דמשום דבאידך בבא קאמר תפדה מפני עורה כלומר דאין בה הנאה אלא בעורה בלבד קאמר דהאי אינה מכפרת וכיון שכן אף בשרה מותר בהנאה וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "לקחו פרה ומצאו אחרת נאה ממנה וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "אף כהן הדיוט כשר וכו'. ומ״ש ומפי השמועה למדו וכו'. בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ו ע״ב) ונתתם אותה אל אלעזר אותה לאלעזר ולא לדורות לאלעזר איכא דאמרי לדורות בכ״ג וא״ד לדורות בכהן הדיוט ובפ״ד דפרה (משנה א) תנן ושלא בכ״ג פסולה ר' יהודה מכשיר. ויש לתמוה למה פסק דלא כת״ק ואפשר שהטעם משום דבפרק טרף בקלפי משמע דלמ״ד בכהן הדיוט ניחא טפי ועוד דתניא בספרי אותה אל אלעזר זאת נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בכ״ג דברי ר״מ רבי יוסי ורבי יהודה ור״ש וראב״י אומרים זאת נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכ״ג בין בכהן הדיוט x והכי איתא בתוספתא פ״ג דפרה דהשתא כיון דסתם מתני' ר״מ יחידאה הוא דכמה רבים פליגי עליה לית הלכתא כוותיה ובפ״ג דפרה איכא סתמא אחרינא דלא כר״מ דקתני מפרישין כהן השורף את הפרה ודייק שם רבינו מדלא קתני מפרישין כ״ג השורף את הפרה שכשירה בכל כהן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש והעושה אותה לבוש ד' כלים של כהן הדיוט. בפ\"ד דפרה ובכלי לבן היתה נעשית. ובתוספתא יליף לה בג\"ש וכתבה רבינו שם: \n\n" + ], + [ + "כל העוסקים בפרה וכו'. בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ג ע״ב) ובפ' הערל והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שכשר בפרה ופרש״י הטהור שטהרתי לך כאן מכלל שהוא טמא לדבר אחר כגון טבול יום שטמא לתרומה דאי ס״ד טהור ממש לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דטמא אסור בפרה דהא חטאת קרייה רחמנא אלא מאי טהור טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דאיקרי טהור דכתיב ורחץ במים וטהר: \n\n" + ], + [ + "הצדוקים היו אומרים וכו' הילכך היו ב\"ד בבית שני מטמאין את הכהן וכו'. פ\"ג דפרה ואיתא בפרק חומר בקדש (ד' כ\"ג): \n", + "וכן כל הכלים וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n\n" + ], + [ + "החותך שפופרת של קנה וכו'. פרק חמישי דפרה וכרבי יהושע. \n", + "ומה שכתב שעשאוה כטמא מת בשביעי שלו וכו'. בפרק חומר בקדש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מעלות יתרות עשו בטהרת פרה אדומה וכו'. מתבאר לקמן והוא בפ\"ק דיומא (דף ב') ובפ\"ג דפרה וריש פרק פרת חטאת. \n", + "ומה שכתב מפרישין אותו ללשכה מוכנת בעזרה ובית אבן היתה נקראת וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש ולא היו נוגעין בו אחיו הכהנים וכו'. פ\"ק דיומא (דף ח' ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "שבעת ימים קודם שריפת הפרה וכו'. ברפ\"ג דפרה ובריש יומא. \n", + "ומ\"ש וכן מפרישין אותו מאשתו וכו'. נלמד ממה ששנינו בברייתא בריש יומא גבי פרישת כהן גדול ז' ימים קודם יוה\"כ: \n\n" + ], + [ + "הלשכה שהיה יושב בה כל ז' צפונית מזרחית היה וכו'. בפ\"ג דפרה שם ובריש יומא. ונראה שרבינו מפרש שהטעם להזכירו שלא יקל בה מפני שהיא נשחטת בחוץ: \n\n" + ], + [ + "כל יום ויום משבעת ימי ההפרשה מזין עליו וכו'. בפ\"ג דפרה ודלא כר' יוסי דיחידאה הוא ועוד דבפ\"ק דיומא סבר רבא דלא כוותיה. \n", + "ומה שכתב חוץ מיום רביעי להפרשה וכו' עד והד' אינו צריך הזאה. בפ\"ק דיומא עלה ח': \n\n" + ], + [], + [ + "בכל יום ויום מימי ההפרשה וכו'. בפרק ג' דפרה. \n", + "ומ\"ש ואם לא היה שם אלא אפר פרה אחת בלבד וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "כשמזין עליו בימי ההפרשה וכו' וכיצד ימצא איש שלא נטמא במת מעולם וכו' עד ומזין על הכהן השורף. בפ\"ג דפרה וכר' יוסי דאמר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות אלא הוא נוטל ומקדש. \n", + "ומ\"ש ומטבילין היו התינוקות. בפ\"ג דפרה וצריכין היו התינוקות להזות דברי רבי יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר לא היו צריכין להזות כלומר אבל טבילה מיהא בעו כדאיתא בתוספתא והלכה כר\"ע מחבירו: \n\n" + ], + [ + "תינוק שטבל וכו'. בפרק ג' דפרה לא היו עושין לא חטאת על גבי חטאת ולא תינוק על גבי חבירו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית וכו'. בספרי אל מחוץ למחנה להר המשחה וכך מפורש בפרק ג' דפרה ובפרק ג' דמדות ובפרק טבול יום תניא דחוץ למחנה דכתיב בפרה אדומה היינו חוץ לשלשה מחנות דומיא דשריפת פרים. ואיתא נמי בפרק שני שעירי (יומא דף ס\"ח) ואם כן צריך לומר דחוץ להר הבית שכתב רבינו לאו דוקא: \n", + "ובהר המשחה היו שורפין אותה וכו' עד שלש פעמים כל אחד ואחד וא'. פ' ג' דפרה. \n", + "ומה שכתב אף מקום שריפתה וכו' תחתיהם חלון וכו'. בתוספתא דפרה פרק ב': \n", + "ומ\"ש כמין מגדל היינו לומר שהיתה תחתיו רחב וכל מה שיעלה הוא מיצר. \n", + "ומה שכתב ומראה המערכה היה במערב. ל' המשנה וחזיתה מערבה כי פי' חזיתא מראה וטעמו המקום שמאחזים שם האש לצד המקדש כי המקדש היה במערב הר המשחה. ופי' מגג מין גמי וכתב רבינו שמשון שהטעם מפני שהוא מין שאינו מקבל טומאה שיהא כל מעשה פרה בטהרה. \n", + "ומ\"ש ומקבל בשמאלו. שם כת\"ק ודעת רבינו שהיה מקבל הדם ביד ולא בכלי ממה שאמרו בספרי מצותה מצות יד לא מצות כלי ובפ\"ד כתב בפירוש שאם קיבל דמה בכלי פסולה ומשמעות לשון זה דסיפרי שהוא לעכב ועוד דכתיב בה חוקה. \n", + "ומה שכתב שמזה באצבעו הימנית. בספרי. \n", + "ומ״ש לפיכך על כל הזאה מקנח אצבעו בגופה של פרה. יש לתמוה שהרי פ' דם חטאת (זבחים דף צ״ג ע״ב) ופ״ק דמנחות (דף ז' ע״ב) מסיק דאצבעו מקנח בשפת המזרק ולא בגופה של פרה וצ״ל שסובר רבינו דההוא שקלא וטריא למאי דס״ד דקבלת דמה היה במזרק אבל לדידן שלא היה קבלת דמה אלא ביד ע״כ לומר דמקנח אצבעו בגופה של פרה שהרי לא היה שם מזרק. \n", + "ומה שכתב ושירי הדם שבאצבעו פסולים להזייה. בפרקים הנזכרים: \n", + "כתב הראב\"ד ומקבל הדם בשמאלו וכו'. א\"א אמת הוא זה שהיה מקבל ביד וכו' שהרי אמרו גמר מלהזות וכו' בשפת המזרק. בפרק דם חטאת. ומ\"ש ואני תמה על המדרש וכו' אבל מצותה מצות יד אמרו ולא עכוב כלומר. ומ\"ש ולא מצות כלי כלומר אין מצותה מן המובחר בכלי דיקא נמי דלא קתני ולא בכלי אלא ולא מצות כלי. ולדעת רבינו י\"ל שבספרי אמרו דיליף מלוג שמן שאין כשר אלא ביד. \n", + "ומה שכתב ומשמר לה עד שיצת האור ברובה. בספרי ובתוספתא. \n", + "ומה שכתב ותקרע בטנה. במשנה פ\"ג: \n", + "ומה שכתב אין פחות מטפח. בפ' המפלת (נדה דף כ״ו ע״א): \n", + "ומ״ש משקל ה' סלעים. בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ״א). \n", + "ומה שכתב והאזוב האמור בתורה וכו'. בספרי לא אזוב יון ולא אזוב רומי ולא אזוב מדברי ולא כל אזוב שיש לו שם לווי: \n", + "ומה שכתב האזוב והארז וכו'. משנה פרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז): \n", + "וכורך האזוב עם הארז בלשון של שני. פ\"ג דפרה. \n", + "ומ\"ש ומשליך אל תוך בטנה וכו'. הכי משמע שם. \n", + "ומ\"ש ואינו משליך קודם שיצת ברובה ולא אחר שתעשה אפר וכו'. בספרי ובתוספתא. \n", + "ומ\"ש בין שהשליך שלשתן כאחד וכו'. שם בתוספתא: \n\n" + ], + [ + "נגמרה שריפתה וכו' עד בין כך ובין כך היה נכתש. בפרק שלישי דפרה: \n\n" + ], + [ + "אין מכניסין כלום מאפרה להניחו בעזרה. כן יש ללמוד ממ\"ש לקמן בסמוך: \n", + "ושלשה חלקים היו חולקין וכו'. פ\"ג דפרה: \n", + "זה שמתחלק לכל המשמרות וכו'. בתוספתא. \n", + "וכן היו מצניעין מאפר כל פרה וכו'. שם. \n", + "ותשע פרות נעשו וכו'. פרק ג' דפרה וכחכמים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת וכו'. בספרי. \n", + "ומ״ש לא רצתה פרה לצאת וכו' עד שלא יאמרו שתים שחטו. פ״ג דפרה ואיתא בפ״ג דחולין (דף ל״ב) ובפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ב) פלוגתא דתנאי ואמרינן איכא בינייהו דאפיק חמור בהדה דליכא למיחש שמא יאמרו ופסק כתנא קמא: \n\n" + ], + [], + [ + "פרה שנשחטה שלא לשמה וכו' עד פסולה. פ\"ד דפרה וכת\"ק: \n", + "ומה שכתב שחטה על מנת לאכול מבשרה כו'. שם שחטה על מנת לאכול מבשרה או לשתות מדמה כשירה כך היא גירסת רבינו ואע\"ג דמסיים בה ר\"א אומר אין מחשבה פוסלת בפרה צ\"ל דלאו אמאי דסמיך ליה קאי דא\"כ היינו ת\"ק אלא אריש פירקא קאי דקתני שחטה שלא לשמה וכו' פסולה ועי\"ל דת\"ק לא מכשר אלא בעל מנת לאכול מבשרה או לשתות מדמה משמע הא שאר מחשבות פוסלות בה ור\"א פליג ואמר דאין שום מחשבה פוסלת בה. \n", + "ומ\"ש עשאה בבגדי זהב או בבגדי חול פסולה. תוספתא פ\"ג דפרה: \n\n" + ], + [ + "קיבל דמה בכלי פסולה וכו'. ספרי ובספרי זוטא מבואר יותר: \n\n" + ], + [ + "הזה בכלי אפילו אחת מהן וכו' עד כשירה. תוספתא פרק שלישי דפרה: \n", + "הזה ולא כיון כנגד ההיכל וכו'. בפרק רביעי דפרה הזה ולא כיון כנגד הפתח פסולה. \n", + "ומה שכתב וכן אם שחטה או שרפה וכו'. בראש פרק פרת חטאת זבחים (דף קי\"ג) וכר\"י. \n", + "ומה שכתב שנאמר ושחט אותה לפניו. טעמו מדסמיך ליה והזה ושרף דמשמע דהכל שוין ודין אחד להם וכדר\"י: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש בד״א שהזה או שרף וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז ע״ב) תנו רבנן שבע הזאות שבפרה שעשאן וכו' שלא מכוונות אל פני אהל מועד פסולות וכו' והתניא וכו' כשירות וכו' רבא אמר הא והא רבנן הא דקאי מזרח ומערב ואדי הא דקאי צפון ודרום ואדי וגירסת ספרים דידן בספרי רבינו אע״פ שלא כיון כנגד ההיכל בדקדוק כשירה והראב״ד היה גורס בדברי רבינו אף על פי שלא כיון כנגד הפתח וכו' וכתב עליו א״א לא נראה בהזאה וכו' ויש ליישב אותה גירסא לדחוק ולומר שמה שצריך שיכוון ויראה פתחו של היכל הוא למצוה מן המובחר אבל כל שפניו אל ההיכל אל פני אהל מועד מיקרי אף על פי שלא יהיה כנגד הפתח: \n\n" + ], + [ + "חיסר אחת מן המתנות פסולה. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז) תנן שבע הזאות שבפרה מעכבות זו את זו ומפרש טעמא בגמרא משום דכתיב בה חוקה וחוקה משמע עיכובא: \n", + "טבל שתים והזה אחת וכו' כיצד טבל אצבעו טבילה ששית וכו'. תוספתא פ\"ג ובספרי ושנינו בפרק ד' דפרה הזה מששית שביעית וחזר והזה שביעית פסולה משביעית שמינית וחזר והזה שמינית כשירה. וכתב שם רבינו כשטבל אצבעו טבילה ששית והזה ממנה ששית ושביעית פסלה לפי שמתנאיה וכו' על כל הזאה טבילה ואע\"פ ששב אחר זה וטבל טבילה שביעית והזה ממנה הזאה שביעית הנה זה לא יספיק לפי שהוא כבר פסלה אמנם אם הזה מטבילה שביעית שתי הזאות שביעית ושמינית הנה היא כשירה לפי שכבר נשלמו ז' הזאות כמצותה וכל מה שיבא אחר זה לא יפסידה ואפילו שב והזה שמינית או תשיעית לא פסלה. \n", + "ומ\"ש אבל הכהן השורף אותה אם הוסיף פסלה. תוספתא פרק ג' דפרה: \n", + "כתב הראב\"ד נ\"ל הזייתו פסולה אבל אין הפרה נפסלת וכו'. נראה שעל מה שכתב רבינו טבל שתים והזה אחת הזייתו פסולה קאי אלא שמה שכתב ונראה לי אפילו חוץ לגתה קאמר אעפ\"י שמחמירים בה יותר מבמערכתה אינו ענין לכאן ובסמוך אבאר: \n\n" + ], + [ + "הוציא את הדם חוץ ממערכתה והזה פסולה. תוספתא פ' שני וז\"ל ניתז מידו כשהוא מזה בין חוץ לגתה בין חוץ למערכתה פסולה ראב\"י חוץ לגתה פסולה חוץ למערכתה לא יחזיר ואם החזיר כשירה ואם הוציא דם שבידו והחזירו כשר ור\"ש הביאה בפ\"ג וז\"ל ניתז מידו כשהוא מזה בין חוץ לגתה בין חוץ למערכתה פסולה ראב\"י חוץ לגתה פסולה חוץ למערכתה לא יחזיר ואם החזיר כשר ואם הוציא הדם שבידו והחזירו כשר ע\"כ. ועל פי זה נראה שהשגה שכתבתי בסמוך היה על זה שכתב רבינו הוציא הדם חוץ ממערכתה והזה פסולה ומשמע שהפרה פסולה ואין לה תקנה והראב\"ד סובר שלא נפסלה אלא ההזייה ההיא ולפי מה שתופס הראב\"ד הזייתו פסולה ט\"ס הוא וצריך למחוק תיבת הזייתו ומ\"מ מ\"ש והם דברי ראב\"י צ\"ע ואין להאריך: \n\n" + ], + [ + "הזה מדמה בלילה אפילו הזה שש הזיות ביום וכו'. תוספתא פ\"ג דפרה וטעמא משום דחטאת קרייה רחמנא וכי היכי דקרבנות פסולים בלילה אף פרה כן הכי איתא בספרי: \n\n" + ], + [ + "שחטה חוץ ממקום שריפתה וכו'. ראש פרק פרת חטאת זבחים (דף קי\"ב): \n\n" + ], + [ + "שרפה חוץ ממערכתה שנשחטה עליה וכו'. פ\"ד דפרה חוץ מגתה או בב' גתות או ששרף שתים בגת אחת פסולה: \n", + "כתב הראב\"ד שרפה חוץ ממערכה א\"א כמדומה לי זה האיש העלה בדעתו וכו'. איני יודע מהיכן הבין הרב ראב\"ד בדברי רבינו כן שמאחר שבמקום שרפה חוץ מגתה השנוי במשנה כתב רבינו שרפה חוץ ממערכה שנשחטה עליה וכן עשה בשרפה בשתי גתות או ששרף שתים בגת אחת הרי בהדיא שהוא מפרש דגת ומערכה חדא מילתא נינהו וע\"כ לומר שהיתה לו גירסא אחרת בספרי רבינו. \n", + "ומ\"ש ואם אחר שנעשית אפר מביא אחרת וכו'. תוספתא פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "הפשיטה ונתחה וכו'. פ\"ד דפרה. \n", + "ומ\"ש ואם חיסר ממנה כלום וכו'. בספרי זוטא בשרה יכול פרט לדמה ת\"ל ואת דמה יכול פרט לפירשה ת\"ל על פרשה ישרוף: \n", + "פקע מעורה או מבשרה וכו'. תוספתא בפ\"ב פקע מעורה ומשערה ומבשרה חוץ לגתה יחזיר ואם לא החזיר פסולה חוץ למערכתה הרי זה מרבה עליו ושורפו במקומו ר\"א אומר כזית מעכב פחות מכזית אינו מעכב ומשמע לרבינו דר\"א לאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי ובילקוט כתוב הא דכזית מעכב סתמא ואפשר שכך היתה גירסת רבינו: \n", + "פקע מקרניה מטלפיה וכו'. גם זה בתוספתא פרק שני: \n\n" + ], + [ + "הפרה אינה נפסלת בלינה וכו'. תוספתא פ\"ג דפרה ואיתא בספרי: \n\n" + ], + [ + "שרפה אונן או מחוסר כפרה כשירה. בפ\"ב דזבחים (יז:) ובפ' הערל עלה ע\"ד וכת\"ק דיוסף הבבלי: \n", + "וכתבו התוס' דטעמא משום דטבול יום כשר בפרה ואונן ומחוסר כפורים אתו בק\"ו מטבול יום שאסור בנגיעת תרומה ומותר בפרה ובהכי ניחא דאע\"ג דאמרינן התם דר\"ע פליג ואמר מחוסר כפורים אסור בפרה לא קיימא לן כוותיה משום דסתם לן תנא בפ\"ב דפרה שהיתה נעשית בטבול יום: \n\n" + ], + [ + "שרפה שלא בקידוש ידים ורגלים וכו'. בפרק ד' דפרה וכתנא קמא. \n", + "ומה שכתב והיכן מקדש ידיו ורגליו עד הואיל וכל מעשיה בחוץ. בפרק שני דזבחים עלה כ' וכרבי יוחנן. \n", + "ומ\"ש וכן כשמטבילין את הכהן וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "שרפה שלא בעצים וכו'. בפ\"ד דפרה. \n", + "ומ\"ש ומצותה שלא ימעט לה עצים מן הראוי לה. בפ\"ד דפרה מרבין לה עצים. \n", + "ומ\"ש אבל מרבה הוא לה חבילי אזוב. תוספתא פ\"ג מרבין לה עצים אמר ר\"י אף כשהיו מרבים לא היו מרבים אלא חבילי אזוב שאפרן מרובה ויפה ומשמע לרבינו שר\"י לא בא אלא לפרש ובספרי קתני ר' יהודה אומר ישרוף שלא ימעיט את העצים מרבה הוא לה חבילי אזוב וחבילי אזוב יון לרבות את האפר ומשמע לי שעצים הצריכים לשריפה כל עצים היו מניחים אבל כשהיו מרבים עצים יותר מהצורך לא היו אלא חבילי אזוב ואזוב יון. \n", + "ומ\"ש אבל משתעשה אפר אם הוסיף בה אפילו עץ אחד וכו'. בפ\"ד דפרה לעולם מועלין בה ומרבין לה עצים ומעשיה ביום ובכהן והמלאכה פוסלת בה עד שתיעשה אפר ומשמע לרבינו דעד שתיעשה אפר קאי אמרבין לה עצים: \n\n" + ], + [ + "כל מעשה הפרה מתחלה ועד סוף אינו אלא ביום. במשנה פ״ד דפרה מעשיה ביום ובכהן ובתוספתא דפרה [פ' שלישי] כל מעשיה ביום חוץ מאסיפת האפר והמלוי והקידוש כל מעשיה בכהנים חוץ מאסיפת האפר והמילוי והקידוש וההזאה ובפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ב מ״ג) מייתו להו מקראי ואית דגרסי באנשים במקום בכהנים. \n", + "ומ\"ש והמלאכה פוסלת בה עד שתיעשה אפר. משנה סוף פ\"ד דפרה. \n", + "ומ״ש אבל משתעשה אפר וכו'. ומ״ש ומנין שאסיפת האפר בכל אדם מישראל חוץ מחרש שוטה וקטן וכו'. בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ג) ואסף איש טהור וכו' והניח איש להכשיר את הזר פירוש דלעיל כתיב בכולה מילתא כהן והכא כתיב איש להשמיענו שכשר בכל איש טהור ולהכשיר את האשה פירוש דאי למעט טמא לא איצטריך דחטאת קרייה רחמנא והניח מי שיש בו דעת להניח יצאו חרש שוטה וקטן וכו' ויש לתמוה על רבינו שהשמיט ראיות אלו. \n", + "ומ״ש ומנין שהמלאכה פוסלת בה וכו'. בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ב) אליבא דרב ובספרי. \n", + "ומ\"ש בספרי \n", + "רבינו שנאמר ושרף את הפרה ט\"ס יש כאן וצריך למחוק השי\"ן משנאמר ולכתוב במקומה וי\"ו. \n", + "ומ\"ש וכל העוסק בשריפתה ועשה מלאכה אחרת וכו'. משנה כתבתיה בסמוך: \n\n" + ], + [ + "שחט את הפרה ונשחטה בהמה אחרת עמה וכו'. בפרק שני דחולין (דף ל\"א ע\"ב) אמר רבא שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה לד\"ה פסולה נשחטה בהמה אחרת עמה לרבי נתן פרה פסולה בהמה כשירה לרבנן פרה כשירה בהמה פסולה פשיטא נשחטה בהמה אחרת לרבי נתן איצטריכא ליה סד\"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה ואת חבירתה וה\"ד כגון ששחט שתי פרות בהדי הדדי אבל בהמה דחולין אימא לא קא משמע לן חתך דלעת עמה דברי הכל כשירה. ופרש\"י נשחטה בהמה אחרת עמה בלא מתכוין. לרבי נתן דמכשיר שחיטת חולין בלא כוונה בהמה כשירה ופרה פסולה ואע\"ג דשלא בכוונה לא מסח דעתיה ולא מיקרי מתעסק במלאכה אחרת הואיל ושחיטתו כשירה מיפסלה משום ושחט אותה ולא אותה ואת חבירתה לרבנן פרה כשירה דהא שחיטה לבהמת חולין לאו שחיטה היא ומשום מלאכה ליכא למיפסל דשלא במתכוין לא מיקרי עסיק במלאכה אחרת אחר דטעמא דמלאכה אחרת משום דמסח דעתיה מפרה הוא והיכא דלא איכוון למלאכה אחרת ליכא היסח דעת והכי אמרינן לקמן נחתכה דלעת עמה דברי הכל כשירה עכ\"ל: \n", + "ויש לתמוה על רבינו שפסק בפ' ב' מהלכות שחיטה כרבי נתן דשחיטת חולין בלא כוונה כשירה וכאן פסק דנשחטה בהמה אחרת עמה פרה כשירה וזה היפך דברי רבא וצ\"ל שרבינו היה גורס נשחטה בהמה אחרת עמה לר\"נ שתיהן כשירות לרבנן פרה כשירה בהמה פסולה פשיטא סד\"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה ואת חבירתה ואפילו בהמת חולין נמי קמ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל העוסקים בפרה וכו'. פרק ד' דפרה. \n", + "ומה שכתב שנאמר בשוחט ומשליך עץ ארז וכו'. בספרי. \n", + "ומה שכתב וטעונין טבילה והערב שמש. בספרי. \n", + "ומה שכתב אבל המשמרה בשעת עשייתה וכו'. בפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ״ג): \n\n" + ], + [ + "כל מקום שנאמר בתורה בטומאות וכבס בגדיו וכו'. בספרי פרשת שמיני גבי נבילה מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת\"ל וטמא ובפרשת מצורע גבי זב מסיים בה לאחר פרישתו מטמא משקין וכו' ואינו מטמא בגדים ובפרק ה' דזבים איתיה גבי כלל אמר רבי יהושע ובפירוש המשנה פירקא קמא דכלים ביארו זה רבינו ורבינו שמשון: \n", + "וכן כל העוסקים בפרה וכו'. פרק ד' דפרה. \n", + "ומה שכתב אבל אחר שיפרוש ממעשיה וכו'. שם ביארה רבינו: \n", + "והפרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים שנגעו בה וכו'. בפרק שמיני דפרה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א בזמן שנשרפה כמצותה וכו' עד אינו מטמא בגדים. פ\"ד דפרה ואיתא בפ\"ב דחולין (דף כ\"ט ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש השלים לכנוס את אפרה וכו'. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דהיינו מדכתיב וכבס האוסף את וכו' משמע שאין טומאה למתעסק בה אחר כך אכן גבי פרים יתבאר בסמוך שאין בהם טומאה רק עד שיעשו אפר: \n", + "ולא הפרה בלבד אלא כל החטאות הנשרפות וכו'. משנה בסוף פרק טבול יום (זבחים דף ק״ד) וברייתא בסוף פרק שני שעירי (יומא דף ס״ח ע״ב). \n", + "ומה שכתב מפי השמועה למדו שזה בנין אב וכו'. בסוף פרק התערובות (דף פ\"ג) ובספרי: \n", + "במה דברים אמורים שלא אירע בהם פיסול וכו'. בסוף פרק טבול יום (זבחים דף ק״ד ע״ב): \n", + "ואי זהו שורף וכו'. בס״פ טבול יום (זבחים דף ק״ו). \n", + "ומ\"ש כך למדו מפי השמועה וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "מאימתי מטמאים בגדים וכו'. משנה סוף פרק טבול יום (זבחים דף ק״ד) ופרק שני שעירי (יומא דף ס״ח ע״ב): \n", + "יצאו וחזרו לעזרה וכו'. בס״פ טבול יום (זבחים דף ק״ה) בעי ר״א פרים ושעירים הנשרפים שיצאו וחזרו מהו מי אמרינן כיון דנפקי להו איטמו להו או דילמא כיון דהדור הדור וכו' תא שמע היו סובלים אותם במוטות וכו' ואי ס״ד כיון דנפקי להו איטמו הנך דאיכא גוואי [נמי] ליטמו אמר רבינא והא בעינן ואחר יבא אל המחנה וליכא אלא ר״א היכי בעי לה כגון דנקיטי לה בבקולסי ופירש רבינו כפי' התוס' דקס״ד דבעי ר״א אם חזרו הפרים לעזרה ובאו אנשים אחרים ונכנסו בעזרה ונשא אותם בתוך העזרה להוציאן מי אמרינן כיון שמתחילה יצאו יטמאו בגדים אלו או לא ת״ש היו סובלים אותן וכו' ואי ס״ד כיון דנפקי להו איטמו הנך נמי ליטמו ומסיים בה רבינא ואמר ותיסברא שיהא תלוי ביציאת פר לבדו והא בעינן ואחר יבא אל המחנה אלא פשיטא דבעינן שיצאו גם האנשים עם הפרים ולכך דגוואי לא מיטמו וגם בבעיא דילך אנשים אחרים פשיטא שטהורים אלא ר״א היכי בעי בבקולסי שהאנשים יצאו וחזרו ובאו אנשים אחרים ועמדו חוץ לעזרה ומוציאים הפרים שבתוך העזרה במקלות מי אמרינן כיון שהפרים כבר יצאו והאנשים עומדין בחוץ חשיב כאילו מוציאין אותם מפתח העזרה ולחוץ או לא ולא איפשיטא ונתבארו דברי רבינו: \n", + "כתב הראב\"ד יצאו וחזרו לעזרה וכו' א\"א הסוגיא בפרק טבול יום כך היא וכו'. ומאחר שרבינו יש לו הודאת בעל הריב אין צורך להטפל בו: \n\n" + ], + [ + "ומאימתי מטמא וכו'. משנה פ\"ו דיומא (דף ס\"ז ע\"ב) וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש עד שעת דחייתו ולעזאזל וכו': כתב הראב\"ד אבל אחר שדחהו א\"א דבריו סתומים וכו'. ול\"נ דפשיטא שכוונת רבינו כפירוש השני. ומ\"ש שיש לו פנים במשנת זבים הוא מדתנן בפ\"ה. ומ\"ש דלא תימא לאחר דחייתו אלא אפילו קודם דחייתו אם פי' הוא ועשהו אחר וכו' טעמו לומר דא\"כ למה תלה רבינו הדבר באחר שדחהו אפילו קודם שדחהו נמי אפשר וי\"ל שאע\"פ שהדין כן הוא שמאחר שפירש מדחייתו שוב אינו מטמא כלים מ\"מ רבינו אורחא דמילתא נקט שאין דרך להניח מצותו שיעשנה אחר: \n\n" + ], + [ + "הנוגע בפרים וכו'. בפ״ח דפרה השורף פרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים פרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן אינן מטמאים בגדים ובסוף פרק טבול יום (זבחים דף ק״ה) פרה ופרים ושעיר המשתלח וכו' והם עצמן אין מטמאין בגדים אבל מטמאים אוכלים ומשקים דברי ר״מ וחכמים אומרים פרה ופרים מטמאים אוכלים ומשקים שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי והחי אינו מטמא בגדים: \n", + "ויש לתמוה על דברי רבינו שהם דלא כר״מ ודלא כחכמים ובתוספתא דפרה ר״ש אומר פרה מטמאה טומאת אוכלים שהיה לה שעת הכושר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אינם מטמאים טומאת אוכלין שלא היה להם שעת הכושר ונראה שרבינו פסק כמותו ולפי זה לדעת רבינו פרה מטמאה טומאת אוכלים וכמו שנראה ממ״ש לעיל ופרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים משמע הא אוכלים ומשקים מטמאה אבל קשה למה הניח רבינו דברי חכמים ופסק כר״ש וכתב הר״י קורקוס ז״ל שאפשר שטעמו מפני שדברי ר״ש הוזכרו בכמה מקומות בגמרא פי״ב דמנחות (דף ק״א ע״ב) ופ' שבועות שתים (שבועות דף יא:) ופרק מרובה (בבא קמא דף ע״ז) ופרק אותו ואת בנו (חולין דף פ״א ע״ב) ואין זה כדאי לפסוק כמותו וצ״ע: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המים שנותנין על אפר פרה וכו'. מפורש בתורה בפרשת פרה ונתן עליו מים חיים אל כלי ושנינו בפרק ה' דפרה ובפ\"ק דידים שאין ממלאין אלא בכלי. \n", + "ומ\"ש שממלאין מנהרות המושכים. יתבאר בסוף פרק זה: \n\n" + ], + [ + "הכל כשרים למלאות המים חוץ מחש\"ו. נראה דיליף לה מקידוש: \n", + "והכל כשרים לקדש חוץ מחש״ו. משנה פרק ה' דפרה וכת״ק ובפרק קמא דערכין (דף ג') אמרו דהכל כשרים לקדש לאתויי אשה וטעמא דמתניתין מפרש בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ג): \n", + "ואין ממלאין ואין מקדשין אלא בכלי ואין מזין אלא בכלי. פ\"ק דידים: \n", + "והמילוי והקידוש כשרים בלילה. תוספתא בפרק ג' דפרה. \n", + "ומ\"ש אבל אין מזין ואין טובלין אלא ביום. פי' אין טובלין היינו טבילת אזוב וכן שנינו בסוף פרה טבל וכו' את האזוב ביום והזה בלילה בלילה והזה ביום פסול אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום וכתבו הראב\"ד בהשגה כמשיג על רבינו שקיצר בדבר הצריך ביאור ורבינו סמך על המבין שמאחר דבמילוי וקידוש והזאה עסיק ואתי ממילא משמע דטבילה דקאמר בטבילת אזוב קאמר ולא תיקשי לך שהקדים אין מזין לאין טובלין x לישנא דמתני' נקט וכ\"כ בפירוש בפי\"א טבילת האזוב במים והזאתו ממנו ביום השלישי וביום השביעי אחר שתנץ החמה ואם עבר ועשה משעלה עמוד השחר כשר כמו שביארנו. ומ\"ש שם ואחר שיזה עליו ביום השביעי טובל ביום ומעריב שמשו והרי הוא טהור לערב לאו למימרא שצריך לטבול ביום ולאפוקי אם טבל בלילה אלא לקצר זמן טהרתו כתב כן לומר שאם טבל בו ביום כיון שהעריב שמשו הוא טהור אבל אם טבל אחר אותו היום בין ביום בין בלילה אינו טהור עד שיעריב שמשו אחר טבילתו. \n", + "ומ\"ש וכל היום כשר להזאה ולטבילה. משנה בספ\"ב דמגילה (דף כ' ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "בכל הכלים ממלאין ומזין וכו'. בפ\"ה דפרה בכל הכלים מקדשין אפילו בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה ובספינה מקדשין בה וסובר רבינו דה\"ה למילוי והזאה. \n", + "ומ\"ש וא' כלי חרס ואחד כל הכלים וכו'. בספרי. \n", + "ומ\"ש אבל אין ממלאין ואין מקדשין וכו'. בפרק ה' דפרה ופ\"ק דידים. \n", + "ומ\"ש ולא בביצת התרנגולת. בפ\"ה דפרה וכחכמים. \n", + "ומ\"ש ולא בשוקת שבסלע. שם. \n", + "ומ\"ש אבל ביצת היוצרים כשירה. שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "שולי כלי עץ וכו'. תוספתא פ\"ד דפרה ובפ\"ח דכלים ודין מגופה שחסר בתוספתא שלנו ט\"ס הוא כי ר\"ש הזכירה בתוספתא שהביא: \n", + "וביצת הנעמית כשירה לקדש בה. תוספתא פ\"ד. \n", + "ומ\"ש ואין צ\"ל שכשירה למלאת בה ולהזות ממנה, כלומר דעיקר מאי דילפינן דבעינן כלי היינו מדכתיב מים חיים אל כלי כמו שנתבאר וכיון דחשיבא כלי לקידוש אתי מילוי והזאה בכ\"ש: \n\n" + ], + [ + "כלי שחיברו בארץ או בסלע וכו'. בפרק ה' דפרה השוקת שבסלע אין ממלאין בה וכו' היתה כלי וחיברה בסיד ממלאים בה ומקדשים בה ומזין ממנה. \n", + "ומ\"ש עשה לה עטרה של טיט וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "כלי חרס שניקב בכונס משקה וכו'. מימרא דרבא בסוף פרק המצניע (שבת דף צ\"ה ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "כלי שניקב מלמטה וכו' עד ולהזות ממנו. בפרק חמישי דפרה שם: \n\n" + ], + [ + "הזולף מים מן המעיין וכו'. תוספתא דפרה פרק חמישי ואע\"ג דבנוסחא דידן בתוספתא כתוב כשר ט\"ס הוא וצריך להגיה ולכתוב פסול וכך כתבה רבינו במשנה פרק ו' דפרה: \n", + "נתן את החבית במים וכו'. בפרק ו' דפרה נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולים עלי קנים ועלי אגוזים כשרי' זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה פסול ודבר שאינו מקבל טומאה כשר ובפרק ב' דזבחים יליף מקרא: \n\n" + ], + [ + "המפנה המעיין וכו'. פרה סוף פרק ששי: \n\n" + ], + [ + "הים הגדול כמקוה וכו'. בפרק שמיני דפרה כל הימים כמקוה שנאמר ולמקוה המים קרא ימים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר הים הגדול כמקוה לא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה רבי יוסי אומר כל הימים מטהרים בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת ופירש רבינו רבי יהודה אומר שהים המקיף לבד הוא אשר דינו דין המקוה ולא יחשב כמעיין ואמנם שאר הימים הנה הם כמו מי המעיין וראויה בהם טבילה לזבים ולקדש בהם מי חטאת וכו' ואמר רבי יוסי ששאר ימים זולת הים הגדול נחשבים כמעיין לענין שיטהרו בזוחלין וכו' ונחשבים כמקוה לענין שהם פסולים למי חטאת ולטהרת מצורע ולטבילת הזב והלכה כרבי יוסי עכ\"ל בפירוש המשנה אבל כאן נראה שפסק כר\"י דמכשיר בשאר ימים לקדש מי חטאת: \n", + "ויש לתמוה עליו דהא קי\"ל הלכה כרבי יוסי לגבי רבי יהודה ועוד קשה שבכאן כתב הים הגדול כמקוה לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש ושאר הימים כמעיין משמע דשאר ימים ממלאין מהם מים לקידוש דלענין זה קאמר שהם כמעיין כגוונא דקתני רישא גבי ים הגדול שהוא כמקוה ובפרק תשיעי מהלכות מקואות כתב כל הימים מטהרים בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש בהם מי חטאת והרי הסתירה מבוארת בדין שאר ימים וע\"ק שכאן חילק בין ים הגדול לשאר ימים לענין מילוי לקידוש ושם סתם וכתב דין כל הימים בשוה ולא חילק בין ים הגדול לשאר ימים ושם בפרק הנזכר אבאר. \n", + "ומ\"ש וכל הנהרות פסולין לקדש מהם מי חטאת: כתב עליו הראב\"ד תמה אני על זה האיש שהניח המשנה בעבור התוספתא וכו'. ואפשר לומר שדעת רבינו לומר דמתני' לא פליגא אתוספתא דקתני כל הנהרות פסולים וטעם פיסולם יש מהם מפני שהם מי ביצים ויש מהם מפני שהם מי תערובת ובמתניתין מפרש שמי קרמיון ומי פיגה טעם פיסולם מפני שהם מי ביצים ומי ירדן ומי ירמוך טעם פיסולם מפני שהם מי תערובת ועל הראב\"ד יש לתמוה לפי מאי דסבר דמתניתין פליגא אתוספתא דעדיפא מינה הוה ליה למפרך שדבריו סותרין את דבריו שכתב בראש פרק זה להכשיר למלאות מהנהרות המושכין ועל כרחנו צ\"ל דהתם בידוע שאינם מי תערובות דיקא נמי דקתני המושכים כלומר שהם מושכים מעצמם בלי שום תערובות והכא כשיש לחוש למי תערובות ומי הירדן ומי ירמוך דפסלה מתניתין מפני שהם מי תערובות לדוגמא נקטינהו ולאו דוקא אלא ה\"ה לכל נהרות שיש לחוש בהן למי תערובות וסיפא דמתניתין הכי מוכחא בהדיא דקתני ואלו הם מי תערובות אחד כשר ואחד פסול שנתערבו שניהם כשרים ונתערבו כשרין ור\"י פוסל ואי מי ירדן ומי ירמוך דוקא אין מקום לסיפא דמתני' זו ובהכי אתי שפיר התוספתא ומתני' בלא פלוגתא דתוספתא בשיש לחוש למי תערובות עד שיודע שאין בהם תערובות פסול: \n\n" + ], + [ + "והמים הנגררים וכו'. יתבאר בפ\"ט דמקואות: \n", + "והזוחלין מן המעיין וכו'. בפ\"ה דמקואות הזוחלין כמעיין: \n\n" + ], + [ + "מים המוכים והמכזבים פסולין וכו' עד בשני בצורת. פ\"ח דפרה. וא\"ת איך כתב רבינו הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש ומאי איריא משום דאינו כמעיין תיפוק לי דאפילו היה כמעיין נמי היה פסול מטעם שמימיו מלוחים וי\"ל שיש מקואות בתוך הים שהם מים מתוקים כמו שהוא ידוע לספנים שמכירים המקומות ההם כשעוברים עליהם ושואבים מהם ושותים ובמים הנשאבים מאותם המקומות הוא דאיצטריך למפסלינהו מפני שאינו כמעיין. ועי\"ל דמלוחין לא מיפסלי למי חטאת אלא כשאין תקנה למליחותן אבל מי הים יש תקנה למליחותן י\"א ע\"י כלי חרס חדש שיסתמו פיו וישקעוהו בתוך הים והמים שהוא מוצץ מאחוריו לתוכו כדרך כלי חרס חדש הם מתוקים וי\"א על ידי תקונים אחרים וכיון שיכולין להמתק לא מיפסלי מטעם שהם מלוחים: \n", + "ומ\"ש או שהיו מימיהם פעמים מרובים וכו'. תוספתא פ\"ח דפרה. \n", + "ומ\"ש ומעיין היוצא בתחילה כשר וכו'. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "מי ביצים ומי הירדן וכו'. שם במשנה ופי' מי ביצים מלשון היגאה גומא בלא ביצה וכתבו התוס' בפ\"ק דסנהדרין (דף ה' ע\"ב) בד\"ה פסולין שטיט ועפר מעורב בהם והוי חציצה בין מים לכלי דקרא כתיב מים חיים אל כלי וכן פירש\"י: \n", + "ואלו הם מי התערובות וכו' עד ממלאין מהם. גם זה משנה שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "המים שנשתנו וכו'. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [ + "באר שנפל לתוכה חרסית או אדמה וכו'. גם זה משנה שם וכר\"ע: \n", + "נפל לתוכה שטף של מימי גשמים וכו'. שם בתוספתא הכל שוים בבאר שירד לתוכה שטף של מימי גשמים שהוא צריך להמתין עד [שיחזרו המים] לכמות שהיו ומפרש רבינו שנעכרו המים שבבאר מחמת מי גשמים וקתני שצריך להמתין עד שיחזרו המים צלולים כמות שהיו ואע\"פ שבנפל לתוכן חרסית או אדמה א\"צ להמתין שתיצל הכא צריך להמתין: \n", + "כתב הר\"י קורקוס שהטעם מפני שמים במים מתערבים יותר: \n\n" + ], + [ + "אמת המים הבאה מרחוק וכו'. משנה שם וכת\"ק: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המלאכה פוסלת במים קודם שיתקדשו וכו'. יתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש כיצד הממלא מים לקידוש וכו'. בפרק ד' דפרה המלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר ופירש רבינו המים אשר יובאו לקידוש לא יותר לו שיתעסק בדבר אחר כל עוד שישאבם ולא בעת נושאם ולא בעת יציקתם מכלי אל כלי ובכלל כל עוד שלא יושם בם אפר הפרה המלאכה פוסלת ואם השליך בם האפר וכו' לא יפסלו בעשיית מלאכה ולא בשעת הזאה וכו' ואמרו בספרי אין לי מלאכה פוסלת אלא בפרה במים מניין ת\"ל והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה ר\"ל שמי נדה כמו פרה כמו שהפרה נפסלת במלאכה וכו' כן המים ואמרו שם יכול אפילו קידשו ת\"ל למי נדה כבר הם מי נדה ר\"ל שהם יפסלו במלאכה כל עוד שיחשוב בהן להיות מי נדה אמנם אם שבו מי נדה לא יפסלו במלאכה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "השכר פוסל בקידוש ובהזייה. משנה פרק עד כמה (בכורות דף כ״ט) הנוטל שכרו להזות ולקדש [מי חטאת] מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה: \n", + "ומה שכתב אבל נוטל הוא שכר למלאות את המים או להוליכן. שם בגמרא ובסוף פרק האיש מקדש (קידושין דף נ\"ח ע\"ב). \n", + "ומה שכתב היה המקדש או המזה זקן וכו' עד כפועל בטל של אותה מלאכה. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "הממלא באחת ידו וכו'. בפ\"ז דפרה. \n", + "ועל מ״ש רבינו שמילוי מלאכה היא כתב הראב״ד א״א דעתי בכל אלו לא משום מלאכה הוא נפסל וכו'. וי״ל שרבינו סובר דאם איתא לא לישתמיט תנא לאדכורי בשום דוכתא טעמא דמלאכה משום היסח הדעת. ומ״ש שיש לו שורש במסכת גיטין הוא בפרק הניזקין (גיטין דף נ״ג) דאותיבנא למאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק מדתניא העושה מלאכה במי חטאת פטור מדיני אדם ומשני בששקל בהם משקלות ופטור משום דלא עשה מעשה בידים והא אמר רבא מי חטאת ששקל בהם משקלות כשירה וכו' אידי ואידי כנגדן ולא קשיא הא דאסח דעתיה הא דלא אסח דעתיה וי״ל לדעת רבינו דההיא דהניזקין שאני דמיירי באחר שאינו בעל המים שאינו פוסל במלאכה אלא מטעם היסח הדעת וכמ״ש רבינו שמשון בפ״ט אמתניתין דשתת מהם בהמה או חיה ונראה שמפני שהרגיש הראב״ד בדחייה זו לא כתב שיש ראיה לזה במסכת גיטין אלא ויש לה שורש כלומר יש קצת סמך לזה במסכת גיטין לא ראיה גמורה דהא איכא למידחי כדאמרן. וא״נ התם בשלא עשה בה מלאכה שלא שקל בגופן אלא כנגדן ומש״ה בעי היסח הדעת אבל אם עשה מלאכה בגופן אפילו לא הסיח דעתו מהן פסולין וכן מתבאר שם בגמרא ועל הראב״ד קשה דכיון דבההוא אוקימתא אמרינן דשוקל משקלות כנגדן לא מיפסלי אא״כ הסיח הכא נמי לא הו״ל למיפסל במתני' בעושה מלאכה שלא בגופן אא״כ הסיח דעתו ומדסתים לה במתני' סתומי משמע דלית לן לפלוגי בהכי בעושה מלאכה: \n\n" + ], + [ + "הממלא לאחרים וכו'. רבינו כתב בפירוש המשנה בפרק ז' דפרה דהכי איתא בתוספתא פרק ה' והטעם שכל שזה גמר מה שעליו לעשות לא איכפת לן אם יעשה מלאכה ומאחר שזה הממלא לאחרים אינו הוא המקדש אלא האחרים כל אחד מקדש את שלו כיון שגמר מילוי כל אחד אין לו בה עסק עוד ויכול למלאות אחרת: \n", + "מילא לעצמו חבית אחר חבית וכו'. יתבאר בסמוך: \n", + "ומה שכתב הראב\"ד וחבית בפני עצמה לשון המשנה ונמלך לקדשן קידוש אחר עכ\"ל. לא הבנתי דבריו שזה אינו אלא נמלך לקדשן ה' קידושין השנוי במשנה. \n", + "ומ\"ש שהראשונה נפסלת. א\"א לא יספיק זה הטעם וכו' לטעמיה אזיל שרצה לתלות הטעם בהיסח הדעת: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו חמשה שמלאו חמש חביות לקדשן חמשה קידושין וכו' עד הרי כולן כשרים. משנה רפ\"ז דפרה וכתב עלה רבינו וזה לשונו תהיה זוכר למה שקדם מהיות המלאכה פוסלת במילוי עד שיטיל את האפר וכבר התבאר בתוספת' שהיחיד אם מילא לאחרים ואפילו מילא להם אלף כלים לאלף קידושין הנה זה מותר ואם מילא לעצמו כלי אחר כלי הנה המילוי הראשון כבר נפסל לפי שכבר עשה מלאכה קודם שישליך בו האפר וזאת המלאכה הוא המילוי השני כאשר מילא זה בהיות שני קידושין אמנם מילא כלים רבים פעם אחר פעם לשומם כולם קידוש אחד הנה זה מותר לפי שהכל דומה כמו מי ששאב בפעם אחת. וה' קידושין הוא שישליך האפר בכל חבית וחבית לבד וקידוש אחד שיערב המימות כולם וישליך אפר בכולם בפעם אחת הנה על זה השורש אמר שאם היו רבים ומילא כל אחד מהם כליו לקדשו בפני עצמו אחר הוטב בעיניהם לשום הכל בקידוש אחד או בהיפך כולם כשרים לפי שלא הגיע בזה מה שיחייב פסלות אמנם אם יהיה יחיד ובא לקדשן ה' קידושים ומילא אחת אחר אחת הנה הראשונה נפסלה מפני שאיבת השניה וכן השניה נפסלה מפני שאיבת השלישית וכן כולן אלא החבית האחרונה שלא נעשה אחריה מלאכה היא כשירה וכו' ואם נהפך הענין ומילאן זו אחר זו לקדשן קידוש אחד וכו' ושב לקדשן ה' קידושין הנה החבית שישליך בה האפר תחילה כשירה בין שהשליכה בחבית שמילא ראשונה או באחרונה לפי שהמים כולם כשרים לפי שבמילוי לא נתחדש בה פסלות וכל מה שיקדש משאר החביות [פסול לפי שכל מה שנשאר מן המים נשארו פסולים לפי שהמילוי] על קידוש אחד נתמלא ואם אמר לאחר קדש לך אלו (מי שיקדש החביות) והוא יעמוד במקומו אין כשר אלא חבית שקידש ראשונה להיותו כולו מילוי אחד ואם אמר קדש לי את אלו כולם כשרים לפי שיקדש אדם לזולתו קידושין רבים זה אחר זה ולא יהיה בזה פסלות כמו שביארנו בתוספתא שמי שיקדש לחבירו זה אחר זה כולם כשרים לפי שאינו הוא אשר מילא עכ\"ל. ועל דרך זה פירש רבינו שמשון וכתב ונמלך לקדשן ה' קידושין שקידש זו לעצמה וזו לעצמה אין כשר אלא זה שקידש ראשון לפי שהקידוש ראשון חשוב מלאכה לאחרים שהיו ממולאים ולא ניתן לתוכו אפר ועד שיתן את האפר מלאכה פוסלת במים כדתנן בספ\"ד קדש לך את אלו אמילאן לקדש קידוש אחד קאי אין כשר אלא ראשון דכיון שנתן לו נעשו שלו וכאילו ימלאן הוא והקידוש שקידש ראשון חשיב מלאכה לפסול כל האחרים קדש לי את אלו כולם כשרים כי הממלא לא עשה מלאכה והמקדש אין המים שלו שיפסלו האחרים על ידו עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש שהרי לקידוש אחד מלאם. א\"א יש כאן עירבוב דברים ודרך אחרת שלא מדרך המשנה ואין כאן המלכה כלל וכו'. רצה לדחות דברי רבינו בדבריו כדי לקיים דבריו שנתן טעם משום היסח הדעת ונדחק בפירוש המשנה כדי לקיים טעמו וכשתראה דברי רבינו בפירוש המשנה שכתבתי בסמוך תראה שאין כאן עירבוב: \n", + "ומ\"ש שהוא שלא מדרך המשנה יש לתמוה עליו שמאחר שבמשנה אינו מפורש לא טעמו של רבינו ולא טעמו של הראב\"ד איך יאמר על דברי רבינו שהם שלא מדרך המשנה בעבור שהם על דרך טעם אחר זולת טעמו של הראב\"ד ואדרבה פשט לשון המשנה מורה על טעמו של רבינו: \n\n" + ], + [ + "הרוצה למלאות מים לקדשן ומים אחרים כו'. בפ\"ז דפרה: \n\n" + ], + [ + "שנים שהיו ממלאים וכו'. בפרק ז' דפרה וכתב שם רבינו בקידוש אחר שהתערבו המימות והשליך בהם אפר אחד הנה הם יחד כאיש אחד פירוש שסייע זה לזה בהגבהת מימיו על כתפיו או שנטל זה לזה קוץ מידו או מגופו אם שניהם מילאו לצורך קידוש אחד המים כשרים דשניהם כאיש אחד ויכול כל אחד לסייע לחבירו כמו לעצמו ונטילת הקוץ צורך מילוי הוא וצורך הקידוש הוא אבל בשני קידושים כל אחד פסל מימיו במה שסייע חבירו דהוי מלאכה: \n", + "כתב הראב\"ד אם מילאו שניהם לקידוש אחד המים כשרים א\"א נראה לי מפני שהוא צורך הקידוש וכו'. משמע מדבריו שהוא מפרש ששני המעשים נעשו כאחד נטילת הקוץ והגבהה אבל פשטא דמתניתין משמע דאו נטל קוצו קאמר וכן פירש ר\"ש וי\"ל בדברי הראב\"ד שכתב מפני שהוא צורך הקידוש שלא יוכל למלאות אלא לאחר נטילת הקוץ פתח בצורך קידוש וסיים בצורך מילוי וצ\"ל דכיון שאם לא ימלא לא יקדש צורך מילוי הוה ליה צורך קידוש והוצרך לייחס הדבר לצורך קידוש אע\"פ שהוא לו סיבה רחוקה מפני שהדבר המאחד אותם הוא שהם לצורך קידוש אחד. ומ\"ש ולא יוכל זה להוציאו עד שיגביה לו חבירו איני מבין שהרי אפשר שיטול קוצו של זה אע\"פ שלא יגביה לו חבירו: \n\n" + ], + [ + "השואל חבל למלאות בו וכו' עד ואם היה דולה ומקבץ לתוך ידו המים כשרים. גם זה שם: \n\n" + ], + [], + [ + "הממלא ונותן לחבית וכו' עד הרי אלו פסולים. גם זה שם. ופירש ה\"ר עובדיה המצניע החבית שהוא דולה בה המים לשום בשוקת ולאחר שעירה ממנה הצניעה קודם שיקדש מים בשוקת אין הצנעה זו חשיבא מלאכה לפי שצריך לה עדיין למלאות בה וצורך מילוי הוא וכן כפאה וכו' אבל אם עשה כן להוליך הקידוש והם המים המקודשים הואיל ולא צורך מילוי הוא חשיב כמלאכה ופסל המילוי עכ\"ל. וזה ע\"ד פ' ר\"ש אבל רבינו מפרש שממלא כדי ליתן מים בחבית. ונראה ששיעור דבריו כך הם ובשעה שהיה ממלא מים כדי ליתן בתוכה הצניעה שלא תשבר או כפאה על פיה כדי שתתנגב אם כוונתו בהצנעה זו או בכפייה כדי למלא אותה כשר אבל אם היתה כוונתו להוליך את הקידוש פסול: \n\n" + ], + [ + "הממלא דלי לשתות וכו'. תוספתא פ\"ד מילא דלי לשתות חישב עליו עד שלא הגיע למים מערה וצריך לנגב אם משהגיע למים וחישב מערה ואינו צריך לנגב רשב\"ג אומר אין צריך לערות שלשל למלאות ונפסק החבל מידו אם עד שלא הגיע למים חישב עליו מערה וצריך לנגב רשב\"ג אומר א\"צ לערות. ונראה שיש בה חסרון בסיפא וצריך להגיה בה אם עד שלא הגיע חישב עליו מערה ואינו צריך לנגב ואם משהגיע חשב עליו מערה וצריך לנגב: \n", + "כתב הראב\"ד זאת התוספתא מצאנו אותה בשני ספרים בהיפך וכו' עד כדאיתא בתוספתא. ופי' דחוק הוא ואיני יודע מה מלמדנו במה שכתב תחילת התוספתא מילא מים לשתות וכו' שהרי גם רבינו כך כתב ועל פי גירסת רבינו נראה לי דה\"פ הממלא דלי לשתות אם עד שלא הגיע הדלי למים חישב אע\"פ שלא עלו לו אותם המים למי חטאת וצריך לערותם ואח\"כ ימלא לשם מי חטאת מ\"מ אהני ליה ההיא מחשבה לענין שאינו צריך לנגב כשימלא לשם מי חטאת אבל אם לא חישב עד שהגיע הדלי למים אין אותה מחשבה מועלת וצריך לגרוס בדברי רבינו בסיפא וצריך לנגב כמו בסיפא דרישא ור\"ש פירשה בענין אחר ע\"פ גירסתו ואין דבריו מיושבים: \n", + "ומ\"ש הראב\"ד גבי שלשל הדלי על הדרך הראשון הוא הולך לדעת ת\"ק אבל לדעת רשב\"ג יש חילוק כדאיתא בתוספתא: \n", + "יש לתמוה דמשמע מדבריו דרשב\"ג לא פליג אלא בסיפא ובנוסחא דידן ברישא נמי פליג ועוד ק\"ל מה הוצרך לו להשמיענו דרשב\"ג פליג אם לומר דהלכה כמותו הא אע\"ג דקי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו במשנתנו דוקא אמרו ולא בברייתא: \n", + "מים שמילאן למי חטאת וכו'. משנה פרק ט' דפרה וכרבי יהושע: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שהיו מימיו על כתפו וכו' עד ואם עמד פסל. משנה בפרק ז' דפרה מי שהיו מימיו על כתיפו והורה הוראה והראה לאחרים את הדרך הרג נחש ועקרב ונטל אוכלין להצניען פסול אוכלים לאוכלן כשר נחש ועקרב שהיו מעכבין אותו כשר אמר ר\"י זה הכלל דבר שהוא משום מלאכה בין עמד בין לא עמד פסול ודבר שאינו משום מלאכה אם עמד פסול ואם לא עמד כשר ומשמע דר\"י לפרושי אתא והלכה כמותו ובתוספתא פ\"ו מי שהיו מימיו על כתיפיו ומיאנה בפניו או שחלצה בפניו והרצה סלע לאחר והראה דרך לאחר אם עמד פסול אם לא עמד כשר ופי' והרצה כמו אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. והשתא מ\"ש רבינו ועמד לא קאי להרג נחש ועקרב דכיון דהריגה מלאכה היא אפילו לא עמד פסול דאל\"כ לא הו\"ל לרבינו לאסוקי בהרג נחש ועקרב בין הנך לנטל אוכלים להצניען אם איתא דאף בהנך בעינן עמד ונטל אוכלין לאכלן ואכלן משמע לרבינו דלא חשיב מלאכה ומש\"ה אם אכלן כשהוא מהלך כשר ויש לתמוה דהיאך אפשר דנטל אוכלין להצניען אע\"פ שלא הצניען עדיין הויא מלאכה ונטל אוכלין ואכלן לא הויא מלאכה ואפשר דאכילה חשיבא צורך המילוי שאם הוא רעב לא יהיה לו כח למלאת וכ\"כ ר\"ש בספ\"ז דפרה ואם כן מ\"ש שזה מצורך הולכת המים קאי גם לאוכלן כשהוא מהלך: \n", + "היה מהלך במים ופרץ וכו'. שם הפורץ על מנת לגדור כשר ואם גדר פסול ואוכל על מנת לקצות כשר ואם קצה פסול ודברי רבינו בפורץ נכוחים וסיפא נראה שהוא מפרשה שאם קצץ קצת פירות מהאילן לאכלן ודעתו להשאיר השאר להקצותן ליבש כשרים אע\"פ שבאכילת אלו נשארו האחרים מיוחדים להקצות לא חשיבא מלאכה: \n\n" + ], + [ + "היה אוכל בשעת וכו'. גם זה שם: \n", + "הממלא מים לקדשן וכו'. הכי משמע בפרק ז' דפרה במתניתין מהמוסר את מימיו לטמא וכן כתבו שם רבינו ור\"ש. \n", + "ומ\"ש היו שנים שומרים וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "המקדש באחת ידו וכו' עד שניהם כשרים. ג\"ז שם המקדש באחת ידו ועושה מלאכה באחת ידו אם לו פסול ואם לאחר כשר המקדש לו ולאחר שלו פסול ושל אחר כשר המקדש לשנים כאחד שניהם כשרים ופ' ר\"ש אם לו פסול משום דשמא המלאכה קדמה לקידוש ונפסלו המים [קודם שישליכו בהם האפר]. ואם לאחר הוא הקידוש כשר שהרי בעל המים לא עשה מלאכה. המקדש לו ולאחר כאחד או שקידש לחבירו קודם שלו פסול דקידוש של חבירו נחשב מלאכה לפסול מימיו. שניהם כשרים מפני שאין המים שלו עכ\"ל. והוא כדרך רבינו אלא שרבינו לא תלה הטעם בשמא כי התחלת ההשתדלות ודאי יהיה קודם ומאז חשיב מלאכה לפסול: \n", + "ודינים אלו הם על שתי הקדמות. האחת שאין המלאכה פוסלת במים אחר שהשליך לתוכן האפר. שנית שאין אדם פוסל מים של חבירו רק בהיותם מסורים לו לשמרם ולכך כשיקדש לעצמו פסל המים במה שהתחיל להשתדל במלאכה בידו האחרת קודם שיתן האפר במים ונמצא שנתן האפר על מים פסולים דאילו משום מלאכה שאחר קידוש לא פסל כמו שביארנו אמנם מקדש לאחר אין לו במים כלום אלא לקדשן ואין המלאכה שעושה הוא פוסלת מים של חבירו ומזה הטעם המקדש לו ולאחר כאחת שלו פסול כי כבר התחיל להתעסק קודם שהשליך האפר וקידוש חבירו היא מלאכה כמו שנתבאר: \n\n" + ], + [], + [ + "הממלא לעצמו וכו'. תוספתא בפרק חמישי דפרה וכתבה ר\"ש בפ\"ז דפרה מילא לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד פסול בב' קידושין כשר. קידש לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד כשר בב' קידושין פסול. מילא וקידש קידש ומילא בשתי ידיו כאחת שניהם פסולין. מילא לאחד בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד כשר בשני קידושין פסול. קידש לאחד בשתי ידיו כאחת בין בקידוש אחד בין בשני קידושין כשר. מילא וקידש קידש ומילא בשתי ידיו כאחת הקידוש כשר והמילוי פסול. זה הכלל כל מלאכה שיש בה מילוי בין לו בין לאחר פסול ושאין בה מילוי מלאכה שלו פסול ושל אחר כשר כל דבר שבידו ועשה מלאכה בין שיש שם שומרים ובין שאין שם שומרים פסול דבר שבידו ולא עשה מלאכה אם יש שם שומרים פסול עכ\"ל. ור\"ש כתב תוספתא זו בפ\"ז וגורס בה מילא לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש א' פסול בשני קידושין כשר קידש לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד פסול בשני קידושין כשר וכן יש עוד בגירסתו חילופים אחרים. ופי' מילא לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד פסול בשני קידושין כשר איפכא הוה מסתברא בקידוש אחד כשר דמילא שתי חביות לקדשן קידוש אחד אפילו בזה אחר זה כשר בשני קידושין פסול דהא בזה אחר זה קתני סיפא האחד פסול והשני כשר והשתא דבבת אחת לא ידיע הי מינייהו קדים ושניהם פסולים שהאחרון נעשה מלאכה לראשון הואיל ומילא לקדש שני קידושין אע\"ג דלעצמו ואם באנו ליישב גירסת הספרים יש לפרש דה\"ק בקידוש אחד פסול כלומר שלא קידש אלא אחת מהחביות דאיגלאי מילתא דאחרת לא לקידוש נתמלאת ופוסלת חבירתה בשני קידושין שנתקדשו שתי החביות כשר וכגון שקידשן שתיהן בקידוש אחד א\"נ בשני קידושין וכגון שקידשן אחד ולעולם בנתמלאו ע\"מ לקדש קידוש א' ועוד יש לפרש דאפילו ע\"מ לקדשן שני קידושין כיון דבבת אחת מילאן לעצמו כשר דלא פסלינן אלא בזה אחר זה דוקא אע\"ג דמילא לו ולאחר פסלינן בסיפא בבת אחת מאחר דזה אחר זה נחשב מלאכה לעצמו שאני קידש לעצמו בשתי ידיו כאחת בקידוש אחד כשר שבחבית אחת הטיל אפר בשתי ידיו בשני קידושין של שתי חביות הטיל אפר פסול אפי' המילוי האחרון דאימא קידוש הראשון קדים ופסלו משום מלאכה. מילא וקידש קידש ומילא בשתי ידיו כאחת שניהם פסולים על חנם נקט תרתי כיון דקתני כאחת ויש לפרש כדפרישית לעיל משום דזימנין מתחיל הקידוש וזימנין מתחיל המילוי מיירי כגון שמילא חבית זו וקידש חבית אחרת ולכך שניהם פסולים דלא ידעינן הי מינייהו קדים דאם מילוי השני קדם לקידוש הראשון שניהן פסולין דמילוי השני פסל מילוי הראשון וקידוש הראשון פסל מילוי השני. מילא לאחר בשתי ידיו כאחת בין בקידוש אחד בין בשני קידושין כשר א\"א לפרש בקידוש אחד דהכא כההוא דלעיל שלא קידש אלא חבית אחת אלא כלומר בין מילאן לקדש קידוש אחד בין מילאן לקדש שני קידושין כשר ולא דמי לממלא לשנים כאחת דלעיל שניהם פסולים דלאדם א' שאני ולא דמי למילא לעצמו שחילקנו בין ממלא לקדש קידוש אחד לממלא לקדש ב' קידושין דדין הוא בממלא לעצמו שיש חשיבות במחשבתו לפסול ולהכשיר אבל מחשבה בממלא לצורך אחר לא חשיבא ולא שמה מחשבה לפי שיבא חבירו ויבטל מחשבתו וכלא חישב כלל דמי ומסתברא דכ\"ש לעצמו וא\"כ הא דמשמע הכא דוקא לאחר אבל לעצמו לא בקידוש אחד הוא דחלוקים דלעצמו פסול ולאחר כשר ולא כמו שפירשתי לעיל שלא נתקדשה אלא אחת מהחביות דא\"כ מ\"ש לעצמו מ\"ש לאחר וצריך להתיישב בדבר. מילא וקידש בשתי ידיו כאחת הקידוש כשר והמילוי פסול בעושה לאחר איירי דבעל המים לא עשה מלאכה והמילוי פסול שהממלא עשה מלאכה שקידש. מלאכה שאין עמה מילוי כלומר שאין המלאכה עם המילוי אלא לאחר שמילא עשה מלאכה. הממלא קודם קידוש שלו פסול כלומר אם המילוי שלו פסלתו מלאכה שלאחריו, ושל אחר שעשה אותו מילוי לאחר כשר דמכיון שמילאהו שוב אין נפסל במלאכה שהממלא עושה אחר כך. כל דבר שבידו ועשה מלאכה בין שיש שם שומרים בין שאין שומרים פסול משום מלאכה שעשה דבר שבידו ולא עשה מלאכה אם יש שומרים כשר כיון שנתכוון לשומרו או הוא או אחר ואם אין שם שומרים פסול משום היסח הדעת עכ\"ל. והנך רואה כי נוסחא משובשת נזדמנה לרבינו שמשון וגירסת רבינו היא הנכונה ומסכמת עם נוסחת תוספתא שבידינו ופירושה בבבי קמאי מבואר בדברי רבינו שמשון במ\"ש איפכא מסתברא ונראה שרבינו מפרש שמה ששנינו מילא וקידש קידש ומילא לאו למימרא דבעינן תרווייהו אלא היינו לומר מילא וקידש או קידש ומילא ומשום הכי לא נקט בלישניה אלא חדא ואפשר שלא היה בגירסתו בתוספתא אלא אחת ושאר הבבות מתבארות מתוך דברי ר\"ש שכתבתי: \n", + "וכתב הראב\"ד הממלא לעצמו א\"א הדרך הנ\"ל בכל אלה וכו'. ולטעמיה אזיל לתלות הכל בהיסח הדעת: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) האומר לחבירו וכו'. משנה שם קדש לי ואקדש לך הראשון כשר מלא לי ואמלא לך האחרון כשר קדש לי ואמלא לך שניהם כשירים מלא לי ואקדש לך שניהם פסולים ופירושה מבואר מדברי רבינו כאן ובפי' המשנה: \n", + "ודינים אלו בנויים על ג' הקדמות. ראשונה שהקידוש וההזאה בשכר פסולים. שנית שהמילוי בשכר כשר. שלישית שהמלאכה פוסלת במים עד שיטילו האפר ואחר שיטיל האפר אין מלאכה פוסלת עוד הילכך כשאמר לו קדש לי ואקדש לך קידוש שני הוא בשכר שכבר קידש לו חבירו בשכר קידוש ואין להקשות גם קידוש ראשון הוא בשכר מה שיקדש לו חבירו דשאני התם דבשעה שקידש לא נתן לו דבר אע\"פ שאמר לתת לא מיקרי עושה בשכר ומאחר שנעשה הקידוש בהכשר אינו חוזר ונפסל כשיתן לו וכ\"ש שכיון שהקידוש השני פסול נמצא שלא עשה לו כלום ואין כאן שכר ואם א\"ל מלא לי ואמלא לך אותו שמילא בתחילה פסול בהיות כוונתו בעת המילוי שימלא לו הוא תמורתו הרי הוא כמילא לו ולאחר בבת אחת אבל השני כשר דלא הוי כמילא לו ולאחר דבשלמא כשזה ממלא לחבירו כדי שימלא לו חבירו אחר כך יש מקום לחשבו כמילא לו ולחבירו אבל כשזה ממלא לחבירו מפני מה שכבר מילא לו אין מילוי זה לעצמו כלל כי כבר נתמלאו מימיו ולא שייך כלל בזה להחשיבו מילא לו ולחבירו כי אין כאן לו אלא הכל לחבירו תגמול ופרעון על מה שכבר מילא לו ואין בכוונתו בעת מילוי זה למילוי אחר שימלאו לו ולא שייך בזה אלא להחשיבו מילוי בשכר וזה מותר הוא. ואם א\"ל קדש לי ואמלא לך שניהם כשירים ע\"פ מה שנתבאר בקדש לי ואקדש לך הראשון כשר ומלא לי ואמלא לך האחרון כשר. ואם א\"ל מלא לי ואקדש לך שניהם פסולים ע\"פ מה שנתבאר במלא לי ואמלא לך הראשון פסול ובקדש לי ואקדש לך האחרון פסול: \n", + "ומ\"ש רבינו גבי קדש לי ואמלא לך שהמלאכה אינה פוסלת הקידוש. טעמו לומר שהמקדש בתחילה אע\"פ שהוא כעושה מלאכה בשעת הקידוש אין בכך כלום כי אין המים שלו ואין אדם פוסל מימיו של חבירו בקידוש כמו שנתבאר גבי מקדש באחת ידו ועשה מלאכה בשנייה. ור\"ש פירש בענין אחר והראב\"ד כתב זה הטעם אין בו טעם ונ\"ל כיון שאינו ממלא אלא בשכר וכו'. גם בזה לטעמיה אזיל לתלות הכל בהיסח הדעת: \n\n" + ], + [ + "ההולך לקדש הרי זה נוטל את המפתח וכו'. תוספתא פ\"ה ההולך לקדש ה\"ז נוטל מפתח ופותח קרדום וחופר סולם ומוליך ממקום למקום וכשר [מפני שהוא עוסק עם הקידוש ואם משהוציא את האפר הגיף הדלת אחריו פסול] מפני שהוא עושה עמו מלאכה. פירושה מבואר בדברי רבינו ור\"ש בפ\"י דפרה פירשה בע\"א. \n", + "ומ\"ש כסה הכלי שהיה בו האפר וכו' או שזקף את הכלי בארץ וכו' זקף את הכלי שיש בו האפר בידו וכו'. משנה פ\"ו דפרה נטל שפופרת וכיסה או שהגיף את הדלת הקידוש כשר והמים פסולים זקפה בארץ פסול לתוך ידו כשר מפני שא\"א ופירש רבינו האפר כשר וראוי שישליכנו במים אחרים ויקדש בו לפי שהמלאכה אינה פוסלת באפר כמו שקדם אמנם אלה המים אשר רצה להשליך בהם זה האפר כבר נפסל לסבת התעסקו לשום פקק השפופרת או סגירת הדלת קודם שישליך בהם האפר וכו' וכן אם העמיד זאת השפופרת בארץ ג\"כ פסל אלה המים לפי ששמירת השפופרת של אפר מלאכה. אבל ר\"ש פירש זקפה בארץ וכו' דכתיב למשמרת ואין זה למשמרת ופשט לשון המשנה משמע כדברי ר\"ש מדלא כייל זקפה בארץ בהדי הנך דקתני בהו הקידוש כשר והמים פסולים אלמא דפסוק דקתני גבי זקפה בארץ אקידוש קאי ולדעת רבינו י\"ל דלא כייל לה בהדי הנך משום דבעא למיתני בהדה זקפה לתוך ידו: \n", + "נטל את האפר וכו' נתן (את) האפר על המים וכו'. תוספתא וקצתו במשנה ופירש רבינו שמשון בפ\"ו והחזירו לשפופרת כשר המילוי דחזרת אפר לשפופרת לאו מלאכה היא: \n", + "קירסם עלה זית וכו'. גם זה תוספתא קירסם עלה זית אם בשביל שיכנס בשפופרת כשר ואם בשביל שתחזיק אפר הרבה פסולה: \n", + "וכתב הראב\"ד קירסם אם בשביל שלא יחזיק אמר אברהם לשון התוספתא בשביל שתחזיק אפר הרבה והלשון שלו ערב יותר עכ\"ל. ונ\"ל שרבינו מפרש אם בשביל שיכנס האפר בשפופרת היינו שעושה העלה כמין מרזב כדי להכניסו בשפופרת ולא יתפזר האפר מכאן ומכאן בעת שיערה מהשפופרת לשוקת כשר ואם בשביל שלא יפול אפר הרבה בשוקת בשעה שהוא מערה מהשפופרת לשוקת והיינו בשביל שתחזיק אפר הרבה כלומר שתחזיק השפופרת אפר הרבה ולא יפול בשוקת יותר מדאי פסול ושינה רבינו אם בשביל שלא יחזיק היינו לומר בשביל שלא יפול לשוקת אפר יותר מדאי והכל עולה לכוונה אחת אלא שלשון בשביל שלא יחזיק ערב יותר שהוא תולה הדבר בשוקת שלא יפול בה אפר הרבה מלתלות בשפופרת שתחזיק אפר הרבה שלשון תחזיק אפר הרבה משמעו שתחזיק מה שיתנו בו יותר ממשמעו שיעכב מה שיש בו. ור\"ש פירש קירסם עלה זית להכניסו בשפופרת ולנענע האפר שבתוכו להוציא מקצתו לא חשיב מלאכה וכשר המילוי דהיינו המים ואם בשביל שתחזיק השפופרת אפר הרבה כגון שהעלים ארוכים וסיבבן סביב לשפופרת וראשן בפנים וכולם לחוץ והכניס אפר עד למעלה פסולה מילוי דהיינו המים דחשיבא זו מלאכה עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד מקדשין את המים וכו'. ואם נתן האפר תחלה ואח\"כ נתן עליו המים פסול. ומהו זה שנאמר בתורה וכו'. הכל פ\"ב דסוטה (דף י\"ו ע\"ב) וכרבנן ופ\"ק דתמורה (דף י\"ב): \n\n" + ], + [ + "המקדש צריך שיתכוין וכו'. תוספתא פ\"ה. \n", + "ומ\"ש אבל אם נפל האפר לתוך המים. משנה פ\"ו דפרה ומייתי לה בפ' לולב הגזול. \n", + "ומ\"ש או שנטל האפר בידו דחפו חבירו או הרוח ונפל האפר מידו על המים. תוספתא פ\"ה. \n", + "ומ״ש או שנפל האפר מידו על צד הכלי או על ידו ואח״כ נפל למים הר״ז פסול. (משנה פ״ו) ומייתי לה בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ז ע״ב): \n\n" + ], + [ + "קידש פחות מכדי הזאה וכו'. בפרק דם חטאת עלה נ\"ג ופ\"ק דמנחות (דף י'): \n", + "היה האפר צף על פני המים וכו'. משנה פ\"ו דפרה וכחכמים. \n", + "ומ\"ש ואפי' נשבה הרוח וכו'. תוספתא פ\"ה וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "כלי קטן שהיה בתוך כלי גדול וכו'. משנה פ\"ו המקדש בשוקת והטפי בתוכה אע\"פ שפיו צר כל שהוא המים שבתוכו מקודשין: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היה ספוג בתוך המים וכו'. שם במשנה והטעם שלא נתקדשו המים משום דספוג אינו כלי ואנן קידוש בכלי בעינן. \n", + "ומ\"ש נפל ספוג לתוך המים וכו'. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל נראה שזו היא תוספתא שבסוף פרק ד' ובספרים שלנו כתובה בטעות ובחסרון ונראה שהטעם בזה שכיון שהמים היו מקודשין כבר אע\"פ שיטול אותו ויסחוט בשוקת כל שהוא על ידי נטילה אין בכך כלום כי מקודשין היו אמנם לסחוט הספוג בתוך השוקת כי המים שאינם יוצאים רק על ידי שיסחוט הוי כנשפכו כיון שהספוג אינו כלי ואינו חוזר ומקבץ אותם או אפשר שחומרא בעלמא היא אי נמי גזירה אטו נפל קודם קידוש וליטלו שרי דכולי האי לא גזרינן עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "שתי שוקתות שבאבן אחת וכו'. משנה בפ\"ה דפרה: \n\n" + ], + [ + "שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכו'. גם זה משנה שם שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכן שתי עריבות וכן שוקת שנחלקה המים שביניהם אינם מקודשין עשאן בסיד או בגפסיס והן יכולות להנטל כאחת המים שביניהם מקודשין ופירש רבינו שמשון המים שביניהם שבין שתי עריבות ושבין סדק של שוקת אבל שאר המים מקודשין אלא דאותן שבסדק לא נכנס הקידוש בהן ובתוספתא קתני שהמים שבסדק אינם אגודים בכלי אבל כשעשאה בסיד ויכולות להנטל נחשבים המים שביניהם כצבורים בתוכן ולישנא דתוספתא משמע דכל המים אינן מקודשין כלל ולא יתכן דא\"כ הו\"ל למיתני פסולין וצריך לדחוק לשון [התוספתא] לפי הענין שפירשתי וז\"ל התוספתא שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכן שתי עריבות וכן השוקת שנחלקה אמר רבי יוסי בזו ההלכה קפצתי לפני ר\"ע אמרתי לפניו שתיהן אינם מקודשות שהמים שבסדק אינם אגודים בכלי עכ\"ל. ונראה שמ\"ש ר\"ש שצריך לדחוק לשון התוספתא היינו לומר דמאי שתיהם אינם מקודשות דקתני חלק משתיהן קאמר דהיינו המים שבסדק ועי\"ל דההיא תוספתא רבי יוסי קאמר לה ורבנן פליגי והכי דייק לישנא דקפצתי לפני ר\"ע ומתניתין כרבנן: \n", + "והראב\"ד כתב ונתן אפר בחלק אחד א\"א איני יודע מה טיבו של אחד בכאן וכו'. ורבינו נראה שסובר שאילו היה נותן אפר בזו ובזו המים שביניהן היו מקודשין ממ\"נ והב\"ע בשלא נתן אלא בחלק אחד השתא איכא למימר במים שביניהם שאינן מקודשין. וכבר כתבתי בסמוך שר\"ש דחה פירוש הראב\"ד ופירש כפירושו. ומ\"מ יש לדקדק על דברי רבינו דכיון שיש סדק ביניהם אינם כלי והיאך יהיו מקודשין אפילו המים שהם בחלק שנתן האפר דהא כלי בעינן וליכא וצ\"ל דהב\"ע כשאין מים נוזלים מהסדק מפני שחיברה בטיט והו\"ל כלי לענין זה אבל לא לענין שאם קידש מים שבחלק אחד שיהיו מים שבחלק השני מקודשין עד שיעשם בסיד וגפסיס ויהיו יכולים להנטל כאחת: \n\n" + ], + [ + "מים מקודשין שנתערב בהם מים אחרים וכו' עד הרי הוא נראה. משנה פ\"ט דפרה וכת\"ק ומייתי לה בפרק התערובות ושם אמרו דרבנן סברי הזייה צריכה שיעור הילכך אע\"ג דסברי יש בילה כיון שהוא לח בלח מתערב ובכל הזייה יש קצת מהכשר אע\"פ כן פסולים כיון שאין בהם שיעור מהכשר וסברי ג\"כ אין מצטרפין להזאות הילכך מה שחסר מהראשונה אינו משלים בשניה והשתא כיון שרבינו פוסק שאינה צריכה שיעור ובכל שהוא שיפול על הטמא נטהר אפילו הזאה אחת ראוי שיספיק כדאמרינן גבי דם חולין שנתערב בדם קדשים דכיון שאינה צריכה שיעור יזה: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל אפשר שסובר רבינו שמה שאמרו צריכה שיעור היינו שבאזוב יהיה שיעור הזאה ואז אפילו לא נפל על הטמא אלא כל שהו נטהר כיון שאותו כל שהו בא משיעור שלם אבל מהיות כל שהו מן הפסול מעורב נמצא שאין באזוב שיעור פסולים אבל בדם לא בעינן שיעור כלל וזה בכלל מה שאמרו במנא צריכא שיעור פי' באזוב ולא מיעטו כי אם אגבה דגברא עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש אפילו מים שנתמלא לקידוש. מבואר בתוספתא שאין חילוק בדבר. \n", + "ומ\"ש וכן אם ירד לתוכו טל וכו'. פ\"ט דפרה: \n\n" + ], + [ + "המטביל כלי לחטאת וכו'. משנה פרק ה' פי' המטביל כלי למלאות בו מים ולקדשן באפר אם הטבילו במים שאינן ראויים לקדש דהיינו מים שאינן חיים צריך לנגב פן יתערבו שאינם ראויים בראויים אבל אם הטבילו במים הראויים לקדש דהיינו מים חיים אינו צריך לנגב. אם לאסוף לתוכו מים מקודשין שהטביל להכניס לתוכו מים שכבר נתקדשו באפר אפילו הטבילו במים חיים צריך לנגב שלא יתערבו שאינן מקודשין במקודשין: \n\n" + ], + [ + "קרוייה שהטבילה וכו'. גם זה משנה שם וכת\"ק פירוש קירוייה דלעת שניטל מה שבתוכה שהטבילה מעלה בעלמא לחטאת ולא משום טומאה דהא בשלא נטמאת מעולם מיירי. במים שאין ראויים לקדש מקדשין בה לאחר שניגבה ולא חיישינן שמא בלעה מים שאין ראויים לקדש ותחזור ותפלוט. נטמאת אין מקדשין בה אע\"פ שחזר והטבילה דחיישי' שמא תפלוט משקין טמאים הבלועים בה דמחמרינן במים טמאים יותר מבמים שאינם ראויים לקדש ומדברי רבינו נראה שהוא גורס במים שהן ראויים לקדש וכך גירסת ספרינו במשנה דלא הקילו להכשיר במים שאינם ראויים לקדש והטעם שהחמירו בלאסוף משום דכל לאסוף עשוי הוא להשהות אותם בתוכה זמן מרובה ובודאי תפלוט מה שבלוע בה אבל כשמקדש בה עשוי הוא שלא לשהותם בתוכה הילכך לא חיישינן שתפלוט המים שבתוכה: \n\n" + ], + [ + "מים מקודשין שנפל לתוכם שקצים ורמשים וכו'. משנה פ\"ט דפרה וכת\"ק וכתב רבינו אפילו היו יבשים ביותר כגון הנמלה וכו' לאפוקי מר\"ש וראב\"י דפליגי התם את\"ק. \n", + "ומ\"ש נפל לתוכה חיפושית וכו'. שם וכתוב בספרי רבינו גבי חיפושין ולא נשתנו מראיה והוא ט\"ס וצריך להגיה ולכתוב ולא נשתנו מראיהן כלומר לא נשתנו מראה המים: \n\n" + ], + [ + "מים מקודשין ששתה מהן וכו'. משנה שם וכת\"ק ורבינו שמשון הסכים לטעם שכתב רבינו. ודע שבמשנה ר\"ג אומר אף הנחש פוסל מפני שהוא מקיא ואע\"ג דבתוספתא אמרו רבי יוסי ור\"ש נראין דברי ר\"ג וכדבריו אנו מורים לא חש לה רבינו דמאחר דסתם לן במתניתין דלא כוותיה כסתם מתניתין נקטינן: \n\n" + ], + [ + "מי חטאת שנשתנו מראיהן וכו': \n\n" + ], + [ + "אפר חטאת שנשתנו מראיו וכו'. תוספתא פ\"ח דפרה: \n\n" + ], + [ + "החושב על מי חטאת לשתותן וכו'. משנה פ\"ט דפרה החושב על מי חטאת לשתות ר\"א אומר פסול רבי יהושע אומר כשיטה אמר רבי יוסי בד\"א במים שאינן מקודשין אבל במים מקודשין ר\"א אומר כשיטה ורבי יהושע אומר כשישתה ואם גרגר כשר ונראה שסובר רבינו שרבי יוסי מפרש דברי ת\"ק והכי נקטינן וכרבי יהושע וכן פסק רבינו בפירוש המשנה. וטעם לחלק בין מים מקודשין לשאינן מקודשין כתב רבינו שמשון דכשהם מקודשים אימלוכי ממליך וחוזר בו ממחשבתו ולא חשיב היסח הדעת לר\"א עד שיטה ולרבי יהושע עד שישתה בחבית עצמה ומשום משקה פיו המתערב ופירוש אם גרגר ששפך לתוך גרונו ולא נגעה שפתו במים שבכלי לא נפסלו הנשארים שהרי לא נתערב בהם משקה שבפיו: \n", + "כתב הראב\"ד משנה כך היא אם אינם מקודשין כשיטה וכו'. נראה שבא להשיג על רבינו שלא חילק בין מקודשין לשאינן מקודשין ואני אומר שבפירוש כתב כאן מי חטאת דהיינו מים מקודשים ודין מים שאינם מקודשין כתב בספ\"ז: \n\n" + ], + [ + "כלי שיש בו מים מקודשין שהניחו מגולה וכו'. משנה בפרק י\"א דפרה. \n", + "ומ\"ש מפני שיש שם שתי ספיקות וכו'. בפ\"ק דחולין (דף ט') אמרו מה טעם מפני שדרכן של שרצים לגלות ולא לכסות וכתב רש\"י ואף דאדם נמי דרכו לגלות איכא למיתלי בטהור ובשרצים והוי רובא. ואמרינן בפ\"ק דחולין (דף י'.) דדוקא הניחה מכוסה ומצאה מגולה הוא דחיישינן אבל הניחה מגולה ומצאה מגולה לא חיישינן למידי וכשירה ואע\"ג דלשתייה חששו חמירא סכנתא מאיסורא: \n\n" + ], + [ + "המוסר מים מקודשין וכו'. משנה פ\"ז דפרה: \n\n" + ], + [ + "שנים שהיו שומרים את המים וכו'. משנה פ\"ח דפרה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הממלא מים לקידוש וכו'. בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ג) אי כתב רחמנא ולקח ונתן ה״א עד דשקיל חד ויהיב חד פי' ההיא גופיה דשקיל כתב רחמנא ולקחו: \n", + "ומ\"ש וכן ממלא אדם בכלי ומערה מכלי לכלי וכו'. רבינו שמשון הקשה על מי שסובר בהיפך דהא בכמה דוכתי מוכח שאפילו לכתחילה מותר למלאות בכלי אחד ולערות לקדשם בכלי אחר והרי בדלי ממלא ושוקת קרוי בכל דוכתא מקום שמשליך המים מן הדלי: \n\n" + ], + [ + "ממלא אדם מים וכו'. תוספתא בסוף חגיגה מוליכין מי חטאת וכו' ממקום למקום וכן משמע שם בגמרא: \n", + "כתב הראב\"ד ממלא אדם מים ומניחם אצלו וכו' ואין בכך כלום ומוליכן ממקום למקום וכו'. א\"א ובלבד שיהיו שמורים ולא יהיה בהם היסח הדעת עכ\"ל. ודבר תימה הוא היאך אפשר שישהו כמה ימים ולא יהא בהם היסח הדעת ולדעת רבינו ניחא די\"ל שאין היסח הדעת פוסל בהן אלא כשהוא מתעסק בהם קצת כגון שקלן במשקל דלקמן: \n", + "וכן המים המקודשים וכו'. ומ\"ש ומוליכן ממקום למקום וכו'. ודע שמצאתי בספר מוגה שאצל מ\"ש רבינו ומעיר לעיר כתוב ומשמר אדם אפר פרה אצלו ומוליכה ממקום למקום ומעיר לעיר: \n", + "פעם אחת הוליכו כלי שהיה בו מי חטאת וכו'. בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כ״ג) ופרק האשה שלום (יבמות דף קי״ו ע״ב). \n", + "ומ\"ש שאין מעבירין מי חטאת וכו'. משנה פ\"ט דפרה: \n\n" + ], + [ + "מעבירים מים מקודשים בספינה בים הגדול וכו'. בפרק חומר בקדש אחד הירדן ואחד שאר הנהרות רבי חנניא בן עקביא אומר לא אסרו אלא בירדן וכמעשה שהיה משמע דלת\"ק נמי דוקא נהרות אבל ים הגדול לא דהא לא דמי לירדן כלל: \n", + "ושטין בספינה על פני המים. כך כתוב בספרים ונ\"ל שהוא ט\"ס וצריך למחוק תיבת בספינה ולכתוב במקומה בהם וכן מצאתי בספר מוגה: \n\n" + ], + [ + "המוליך מים לקדשן וכו'. משנה פרק ז' דפרה: \n", + "וכתב הראב\"ד ואין צ\"ל מים שנתקדשו א\"א תמה אני על זה וכו'. וי\"ל דרבינו לטעמיה אזיל דסבר דמלאכה דפסלה לא מטעם היסח הדעת וכמו שנתבאר בפ\"ז וא\"כ אע\"ג דמלאכה אינה פוסלת אחר שהטילו אפר היסח הדעת פוסל וכן מתבאר בדין שיבא בסמוך: \n\n" + ], + [ + "מי חטאת ששקלן וכו'. בפרק הניזקין עלה נ\"ג מתיב רבי אלעזר העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב הוא מותיב לה והוא מפרק לה וכו' בששקל בהם משקלות והאמר רבא מי חטאת ששקל בהם משקלות כשירה ל\"ק הא בגופן הא בכנגדן בגופן מעשה קא עביד בהו ואי היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב אלא אידי ואידי כנגדן ולא קשיא הא דאסח דעתיה הא דלא אסח דעתיה ופירש\"י ששקל בהם משקלות שהיו תלויות בכף מאזנים והיה יודע משקלם ונתן בשר לשקלו בכף שנייה דלא עבד מעשה בידיו אלא במחשבה מיפסלי. דרבא בכנגדן כדפרישית ומתניתא דמשמע פסולות ששקל בגופן כדרך הטבחים לשקול בשר במים שיש להם כלי שיש בו שנתות ונותנים מים בראשונה ונותנים בשר במים עד שהמים עולים לרושם השני וכוונוהו כבר שבמשקל ליטרא או שתים המים עולים ומגיעים לאותו הרושם. מתניתא דאסח דעתיה משמירתן ע\"י המשקל ששקל בהם ונפסלו בהיסח הדעת דלמשמרת למי נדה כתיב שצריכות שימור תמיד עכ\"ל. ולכאורה אין דברי רבינו מכוונים עם דברי הגמרא ולכן כתב עליו הראב\"ד א\"א אין הסוגיא הולכת במסכת גיטין על דרך פירושו עכ\"ל. ולכוין דברי רבינו עם דברי הגמרא צ\"ל שמ\"ש מי חטאת ששקלן במשקל היינו לומר ששקל כנגדן ומ\"ש אם שקל דברים אחרים במי חטאת היינו ששקל בגופן וכמ\"ש רש\"י שדרך הטבחים לשקול במים. \n", + "ומ\"ש הואיל ועשאן משקלות, היינו לומר שעשה משקולת בגופן וכמו שנתבאר: \n", + "כל אלו הטהורים שממלאין או שמקדשין או שמזין. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו ובפ״ג דפרה תנן דכהן השורף את הפרה היו מטמאין אותו ומטבילין אותו מיד כדי שיהיה טבול יום ומייתי לה בריש יומא. ודין הכלים מתבאר מדין שפופרת שחתכה לחטאת ששנינו בפ״ה דפרה והוזכר פרק הערל ופרק טרף בקלפי (דף ס') ופרק חומר בקודש (חגיגה דף כ״ג) ופרק ב' דזבחים (דף כ״ח): \n\n" + ], + [ + "הכל כשרים להזות וכו'. משנה בסוף פרה ובפרק טרף בקלפי יליף לה מקראי. ודין ח\"ש בתוספתא. \n", + "ומ\"ש והערל כשר להזות. בפרק הערל עלה ע\"ב ובריש ערכין (דף ג'): \n", + "קטן שיש בו דעת שהזה וכו'. משנה בסוף פרה. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם אחזה בידו. כלומר אפי' בשעת הזאה פסול כלומר ואין צ\"ל אם אחזה בידו בשעת טבילת האזוב דקרא דפסלינן אשה מיניה בטבילה כתיב וטבל במים איש: \n\n" + ], + [ + "המזה צריך לכוין וכו' עד הזאתו כשירה. מתבאר שם ובפ\"ק דיומא: \n", + "וכתב הראב\"ד זה אינו שאינו צריך כוונה לטהרו וכו'. ואני אומר דאע\"ג דחולין לא בעי כוונה בטבילה בהזאה בעי ולדבריו ז\"ל נמי יש חילוק בטבילה להזאה דבטבילה לא בעי כוונה כלל דהא גל שנתלש ונפל על האדם ועל הכלים טהורים ובהזאה בעינן שיתכוין לו. ובספרי זוטא שנינו והזה הטהור על הטמא ולא בזמן שלא נתכוין לטמא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) המזה אינו צריך טבילה לכל הזייה. מתבאר מהדינים שיבואו שיכול להזות ולשנות בטבילה אחת ונלמד ג\"כ ממה ששנינו בסוף פרה מזין על האדם ועל הכלים אפי' הם מאה אלמא בטבילה אחת סגי לכולהו. \n", + "ומ\"ש כל שנגע בו מן המים אפילו כל שהוא טהור. פ\"ק דיומא (דף י\"ד) ופ\"ק דנדה: \n", + "טבל את האזוב ונתכוון להזות וכו'. גם זה משנה שם הטביל את האזוב וכו'. \n", + "ומ\"ש המנטפים. גם זה שם: \n", + "כתב הראב\"ד זה האיש מסרך ומערבב והתוספ' מסודרת כך וכו'. ורבינו כתב בפירוש המשנה כלשון הזה אמר ה' יתברך והזה הטהור על הטמא יצטרך שהמזה יתכוין להזות על הטמא ולזה אם טבל האזוב והוא מכוין שיזה על דבר שהוא מקבל טומאה או על האדם שהוא ג\"כ טמא וראוי להזאה הנה היא טבילה כשירה ואם הזה מזאת הטבילה על דבר שאינו מקבל טומאה ונשאר באזוב שארית אפשר שיזה ממנה הזאה שנית הנה לא יצטרך שיטבול האזוב פעם שנית אבל יזה ממנו על דבר שצריך הזאה וזהו אמרם אם יש באזוב לא ישנה אבל אם הטביל האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה ואח\"כ הזה על דבר שהוא מקבל טומאה הנה היא הזאה פסולה לפי שכשטבל האזוב לא היתה טבילה כשירה ולכן אפילו נשאר באזוב שארית מן המים לא יזה ממנה הזאה שנית עד שיטביל האזוב פעם שניה בכוונה שיזה על הטמא וכו' ובתוספתא אמרו בתתם סבה לזה ההבדל הואיל ותחילת טבילתו פסולה לכך הזאתו פסולה ואמרו מים המנטפים הוא שאם הטביל את האזוב להיות על דבר שאינו מקבל טומאה ונטפו מים מהאזוב טפות הנה אלה הטפות כשירות להזאה עכ\"ל. ומאחר שרבינו מסתייע בפירושו מהתוספתא אפשר שנוסחא אחרת היה לו בתוספתא או אף אם היה לו נוסחת הראב\"ד היה מפרשה ע\"ד זו: \n\n" + ], + [ + "מי חטאת שנתמעטו וכו'. גם זה משנה שם ופירש\"י ובלבד שלא יספג מקנח מצידי הכלי ושוליו ומדכתיב וטבל נפקא לן כדדרשינן בפ\"ק דמנחות גבי דם וטבל ולא מספג: \n", + "צלוחית שפיה צר וכו'. גם זה שם צלוחית שפיה צר טובל ומעלה כדרכו ר\"י אומר הזאה ראשונה ופירש רבינו שמשון טובל ומעלה כדרכו ולא חיישינן שמא מתוך שנדחק בפיה לצאת יצאו מים מגוף האזוב ונתערבו במי חטאת הזאה ראשונה ולא שנייה ובתוספתא קאמר ר\"י איפכא עכ\"ל. והראב\"ד כתב על דברי רבינו בפעם שנייה א\"א ר\"מ הוא שאמר כן בתוספתא וכו'. נראה מדבריו שהוא סובר שמ\"ש רבינו בפעם שנייה היינו לומר דבפעם שנייה כשירה ולא בפעם ראשונה ומפני כך השיג עליו ולפי האמת רבינו בין בראשונה בין בשנייה מכשיר וכת\"ק וה\"ק טובל ומעלה כדרכו בין בראשונה בין בשנייה ואינו צריך ליזהר שמא יגע בצידי הכלי בפעם שנייה ויפסול פעם שנייה וכך מבואר בדבריו בפירוש המשנה ומ\"מ מ\"ש הראב\"ד בשם ר\"מ בתוספת' היינו בפ' י\"א דפרה צלוחית שפיה צר מזין ממנה הזאה שניה אבל לא הזאה ראשונה מפני שהמים ניסוטין דברי ר\"מ וי\"ל בדברי הראב\"ד שכתב אבל משנה בסתם אמרו בין בראשונה בין בשנייה ולפי זה ר\"י דאמר הזאה ראשונה היינו לומר דוקא הזאה ראשונה וא\"כ היאך כתב אח\"כ ונראה במשנה שרבי הוא בן מחלוקתו של ר\"מ ומכשיר אפילו בראשונה ולפי זה יקשה עליו דרבי יהודה היינו ת\"ק ונראה לומר שהוא ז\"ל כתב בתחילה דמשנה בסתם קתני בין בראשונה בין בשנייה ולפי זה ר\"י לא מכשר אלא בראשונה ושלש מחלוקות בדבר והלכה כסתם מתניתין ואח\"כ כתב שיותר נראה לומר דאין כאן אלא שתי מחלוקות דסתם מתניתין ר\"מ ומאי טובל ומעלה כדרכו בשנייה ולא בראשונה כדאמר בתוספתא ורבי יהודה פליג עליה ומכשר אפילו בראשונה ולפי זה אתי ליה שפיר מה שפסק לפי דעתו דדוקא שנייה מכשר דאתי כסתם מתניתין ואפשר לומר שלהשיג על רבינו כתב גם זה לומר דאפילו את\"ל דסתם מתניתין לא מכשר אלא בשנייה ופסק כר\"מ קשיא דכיון דסתם מתני' ר\"מ ור\"י פליג עליה הוה ליה למפסק כר\"י כל זה לפי מה שהבין הראב\"ד בדברי רבינו ונסתלקה מעליו השגתו ומכ\"מ איני יודע טעם למה תהיה הראשונה פסולה והשנייה כשירה כר\"מ ואפשר לומר שטעמו משום דאיכא למימר בטבילה ראשונה שנתמצה משקה שבגוף האזוב בכניסתו ונדבק בפי הכלי וחזר ונדבק בו ביציאתו וכיון שהזה ממנו פעם ראשונה הלך לו מה שנדבק בו וכשיחזור לטבול פעם שנייה אין בו כי אם מי חטאת בלי שום תערובת אבל עדיין קשה לי מ\"ש ונראה במשנה שרבי יהודה הוא בן מחלוקתו דר\"מ ומכשיר אפילו בראשונה דמשמע דת\"ק דמתני' פוסל בראשונה והיאך אפשר לפרש כן על מה ששנינו טובל ומעלה כדרכו וצריך עיון: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד מטהרים וכו' לוקח אדם טהור. מקרא מפורש והזה הטהור על הטמא. \n", + "ומ\"ש ג' קלחים של אזוב וכו'. בפי\"א דפרה מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולין ופירש רבינו שלשה קלחים שלשה שרשים ובכל שורש גבעול אחד ויביא בג' הענפים שלשה גבעולין עכ\"ל וכן פירש\"י והתוס' בפ\"ק דסוכה (דף י\"ג) וי\"ל בדברי רבינו פה למה שינה לכתוב ובכל בד ובד ולא כתב ובכל קלח וקלח ואפשר שהטעם הוא מפני שהקלח הוא שם לשורש והגבעול לא יהיה בשורש כי אם בבד. \n", + "ומ\"ש ואוגדן אגודה אחת. רבינו כתב בפירוש המשנה פי\"א דפרה דילפינן דבעינן אגודה מדכתיב ולקח אזוב וכתיב בפסח מצרים ולקחתם אגודת אזוב והוא בספרי וכתבו התוס' דלאו ג\"ש גמורה היא ולכך אם לא אגדו כשר א\"נ למצוה נתקבלה ולא לעכב. \n", + "ומ\"ש וטובל ראשי גבעולין. שם. \n", + "ומ\"ש שבכלי. נתבאר פ\"ו. \n", + "ומ\"ש ומתכוין ומזה. נתבאר בפרק עשירי. \n", + "ומ\"ש ביום השלישי וביום השביעי. מבואר בכתוב. \n", + "ומ\"ש אחר שתנץ החמה ואם הזה משעלה עמוד השחר כשר. משנה בסוף פרה ופ\"ב דמגילה (דף כ'). \n", + "ומ\"ש ואחר שיזה עליו ביום הרי זה טובל ביום. נתבאר בפ\"ו: \n", + "טבל את האזוב בלילה והזה ביום או שטבל את האזוב ביום והזה בלילה הזאתו פסולה. כך היא הגירסא האמיתית בדברי רבינו והיא משנה בסוף פרה: \n", + "ומ\"ש והמים מטמאים משום מי חטאת וכו'. בתוספתא טבל את האזוב בלילה פסול לא שהמים פסולים אלא שצריך להטביל שנייה הזה בלילה הזייתו פסולה והמים טמאים משום מי חטאת: \n\n" + ], + [ + "מי שנטמא במת וכו'. בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כ״ב ע״ב): \n", + "מי שהוזה עליו בג' וכו'. יש לתמוה על זה דהא אמרינן בקידושין פרק האומר (דף ס\"ב) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי למה לי איצטריך סד\"א שלישי למעוטי שני שביעי למעוטי ששי דקא ממעט בימי טהרה אבל היכא דקא עבד בשלישי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא שפיר דמי קמ\"ל וכבר השיגו הראב\"ד וכתב מי שהוזה עליו בשלישי וכו' טובל בכל עת שירצה אחר השביעי א\"א אינו כן בגמרא דקידושין לעולם מונה שלישי ושביעי וטובל אחר הזאה עכ\"ל וי\"ל שרבינו סמך על מה ששנינו בפסיקתא וחטאו ביום השביעי לרבות הזיית שביעי שאם לא הוזה בשביעי מזה בשמיני ובתשיעי וכן בספרי אין לי אלא שביעי שמיני תשיעי עשירי מניין ת\"ל וחטאו ביום השביעי ואח\"כ וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב. וכן מצאתי בילקוט בשם ספרי זוטא יכול הזאת שביעי תהא סמוכה לשלישי אמר שוב בשביעי אם ללמד שביעי שהוא סמוך לשלישי כבר למד הא מה אני מקיים שביעי אפילו רחוק מן השלישי עכ\"ל. והנה בא לידי קונטרס אחד וכתוב בו שרבינו שמשון הקשה על רבינו קושיא זו דהראב\"ד וכתב שרבינו פירש ההיא דספרי שבא הכתוב לרבות שמיני תשיעי ועשירי אע\"פ שהיתה הזאתו בשלישי ואינו כך כדמוכח ההיא דקידושין אלא מרבה שמיני אם הזה ברביעי ותשיעי אם הזה בחמישי ועשירי אם הזה בששי והאי דבספרי דריש ליה מוחטאו ובקידושין דריש ליה מביום השלישי וביום השביעי ומוקי וחטאו דלא תימא ה\"מ לקדשים אבל לתרומה בחד סגי סוגיא דקידושין כרבי חנניא בן גמליאל דאייתר ליה חד קרא וברייתא דספרי כר\"מ וקא סבר ר\"מ דמחד קרא נפקא תרומה וקדשים עכ\"ל. ומכ\"מ יש לתמוה למה הניח רבינו גמרא ערוכה ותפס כברייתות. וי\"ל שגירסת רבינו בההיא דקידושין סד\"א שלישי למעוטי שני וכו' ואי עביד ברביעי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא ש\"ד קמ\"ל ולענין הזאה בזמנה מיפרשא וכדפירש\"י דבפ\"ק דיומא נחלקו רבי יוסי ור\"מ דלרבי יוסי הזאה בזמנה אינה מצוה אפי' אם נאמר טבילה בזמנה מצוה ור\"מ יליף הזאה מטבילה וסוגיא דקידושין אתיא כרבי מאיר דאמר הזאה בזמנה מצוה ולכך אמרו דסד\"א דברביעי ובשמיני שפיר דמי קמ\"ל דלאו שפיר דמי וכיון דאנן קי\"ל כרבי יוסי א\"כ ליתא לההיא סוגיא. \n", + "ומ\"ש טובל בכל עת שירצה אחר השביעי בין ביום בין בלילה. ומ\"ש ומזין עליו ביום. בילקוט בשם ספרי זוטא יכול תהא הזאת שלישי קבועה ביום אבל הזאת שביעי תהא קבועה בלילה והלא דין הוא וכו' אמרת לא אמרתי אלא ביום השביעי: \n", + "ומ״ש בין קודם טבילה וכו'. כתב ה״ר שמשון על זה בתשובה א״א לומר כן דב' טבילות יש כמו שמפרש ר״ת אחת קודם הזאה כדי לקבל הזאה כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ״ו ע״ב) וגמירי דאין הזאה בלא טבילה כלומר בלא טבילה קודם הזאה וכדאמרינן בפ״ב דכריתות מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים דתקני טבילה ואח״כ הרצאת דמים ותנן בפרק בתרא דמסכת פרה אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום מכל הני משמע דטבילה קודם הזאה ובכל הזאות קאמר גמירי דאין טבילה בלא הזאה בין בהזאת דמים בין בהזאת מי חטאת ואותה טבילה דקודם הזאה בין ביום בין בלילה בין בהזאת שלישי בין בהזאת שביעי ויש טבילה אחרת לאחר הזאה בשביעי שהיא לטהר מטומאתן ואינה אלא לאחר הזאה כדתניא בספרי ורחץ במים וטהר בערב מה ת״ל מפני שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא ת״ל וחטאו ביום השביעי ואח״כ וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב ואותה טבילה אינה אלא ביום כדתנן בפ״ב דמגילה (דף כ') דאין מזין ואין טובלין אלא ביום ומפרש בגמרא משום דאיתקש טבילה להזאה ומשמע במנחות ס״פ רבי ישמעאל (מנחות דף ע״ב) דביום אין בלילה לא ומיהו בירושלמי משמע דבטבילת האזוב קאמר דאיתקש להזאה דכתיב ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה וכ״נ דבההיא דלא טובלין אלא ביום לא אשכחן פלוגתא ובפ״ק דיומא (דף ח') פליגי ר״מ ורבי יוסי אי מקשי הזאה לטבילה לענין הזאה בזמנה מצוה ומאן דלא מקיש הזאה לטבילה לענין מצוה ה״ה נמי דלא מקיש טבילה להזאה לענין ביום אבל אי בטבילת האזוב איירי ניחא והא דתני רבי חייא פ״ק דיומא (דף ו' ע״ב) זב וזבה וכו' בועל נדה וטמא מת טבילתן ביום ההוא ביום לאו למימרא דלא מהני בלילה שלאחריו דהרי זב וזבה משעבר שביעי שלהם טובלים בין ביום בין בלילה דהא כל נשים ספק זבות שוינהו וטובלות בלילה ובפרק בתרא דנדה (דף ס״ז ע״ב) קאמר ר״ש [אחר תטהר] אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק וטבילתן ביום דקתני למעוטי לילה שלפניו ולמעוטי דלא הוו כנדה ויולדת ואין צריך להמתין עד לילה שאחריו עכ״ל וכן כתבו גם בפירוש המשנה בסוף פרה ומדברי רבינו נראה דלית ליה ההיא דר״ת שמצריך שתי טבילות וענין דין זה שכתב רבינו כתב בסוף פרה וז״ל אמר ה' והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי ולא תהיה ההזאה אלא ביום וכן טבילת האזוב במים אמנם טבילת האיש הטמא עצמו יחוייב בלילה ויזה עליו ממחרת היום זהו אם נזדמן שנתאחרה ההזאה לאחר יום השביעי אשר יזה באי זה יום שיהיה ולשון ספרי אין לי אלא שביעי שמיני תשיעי עשירי מנין ת״ל וחטאו מ״מ אמנם אם לא נתאחרה ההזאה והלך הענין כמצותו הנה מן הראוי שתקדם ההזאה ביום השביעי ואחר ההזאה יטבול במי מקוה ביום השביעי ההוא ויעריב שמשו וז״ל התורה אמרה וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב ולשון ספרי שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא ת״ל וחטאו ואח״כ וכבס בגדיו עכ״ל: \n\n" + ], + [ + "כל המטמאים מקבלין ההזאה וכו'. בספרי זוטא ואמרינן בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ג) רבי אליעזר אומר מי חטאת שנטמאו מטהרים שהרי נדה מזין עליה כלומר והרי כשהמים יורדים על הנדה מטמאים ואעפ״כ מטהרים את הנדה מטומאת מת ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בנטמאו מעיקרא אבל בנדה שהזאה וטומאת המים באים כאחד מודו שמזין עליה: \n", + "וכן הערל מקבל הזאה וכו'. בר״פ הערל (יבמות דף ע״א:) מימרא דר״י ואיתא בפרק בתרא דזבחים. \n", + "ומ\"ש וכשימול טובל ואוכל בקדשים לערב. שם ומסיים בה שכן מצינו באבותינו שהזו כשהם ערלים וכדתניא מלו וטבלו ועשו פסחיהם בטהרה: \n\n" + ], + [ + "מצות אזוב ג' קלחים וכו'. בפי\"א דפרה מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולין ובתר הכי קתני רבי יוסי אומר מצות אזוב שלשה וכו' ושיריו שנים וגרדומיו כל שהו ובפ\"ק דסוכה עלה י\"ג אסיקנא דלרבי יוסי ג' לעכב ולרבנן ג' למצוה וכדתניא אזוב תחילתו שנים ושיריו אחד כשר ואינו פסול עד שתהא תחילתו כשיריו א'. \n", + "ומה שכתב רבינו ושיריו שנים קשה דלתנא קמא שיריו אחד נמי כשר: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ואפשר דשיריו שנים שכתב רבינו היינו לומר שנים שנשתיירו חשובים כשלשה בתחילה ולכתחילה יכול להזות בהם ואח\"כ כתב ואם היו שנים בתחילה כשר פירוש בדיעבד ומינה לאחד שנשתייר דחשיב כשנים בתחילה דומיא דאינך דלכתחילה ובספרים כתוב או אם לקח ובספר כתיבת יד מצאתי ואם לקח והוא סיוע לפירוש זה דהוי מילתא באפי נפשה ועד השתא מיירי בלכתחילה ולמצוה והשתא אתא לאורויי בדיעבד ולעכב עכ\"ל. ואין דבריו מיושבים דלא משמע מדברי רבינו כלל דשיריו אחד כשר ולכן נ\"ל דרך אחר שכתב תחילה וז\"ל ואפשר שסובר רבינו דבהא פליגא ברייתא אמתני' דמאי דקתני במתניתין שיריו שנים דברי ת\"ק הם אלא שמה שלא נתבאר במשנה לרבנן דהיינו תחלתו הוא דמוכחינן מברייתא דסגי בשנים וג' למצוה ולא לעכב אבל במאי דפריש במתניתין שיריו שנים לא סמכינן אברייתא ונקטינן כמתניתין ומ\"מ זה דוחק עכ\"ל. ולי נראה שדרך זה הוא היותר נכון לומר בכוונת רבינו: \n", + "ומ\"ש רבינו אפילו לא נשאר מכל גבעול מהם אלא כל שהוא כשר, זהו ששנינו וגרדומיו כל שהוא ופירש\"י גרדומיו כשמזין בו פעמים הרבה מתוך שגבעוליו רכים משתברים וכל שהוא המשתייר באגודה כשר ובלבד שישתייר מכל אחת ואחת כל שהוא שתהא שם אגודתו קיימת. \n", + "ומ\"ש ושירי האזוב בכל שהוא, איני יודע מאי קאמר שהרי כתב דשנים בעינן בשיריו ואי אגרדומיו קאמר קשה שהרי כבר אמר ואם נאמר דה\"ק ששירי אזוב בכל שהו אכתי יקשה קצת למה שינה וקרא לגרדומים שירים: \n", + "קלח שיש בו ג' בדין וכו' עד כשר. בפי\"א דפרה שם: \n", + "האזוב הקצר וכו'. משנה רפי\"ב וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש נסתפק לו וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "אין מזין לא ביונקות וכו' עד פטור. שם פי\"א: \n", + "ומאימתי מזין באזוב משינץ. הכי משמע בתוספתא שכתב רבינו שמשון פי\"א דפרה: \n", + "ואזוב שהוזה בו וכו'. משנה שם: \n", + "כל אזוב שיש לו שם לווי פסול וכו'. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [ + "אזוב של אשרה ושל עיר הנדחת ושל ע\"ז. תוספתא כתבה רבינו שמשון בפרק הנזכר ופירש רבינו שמשון של אשרה איכא לאוקמי באשרה דמשה משום דמיכתת שיעורה. \n", + "ומה שכתב ושל תרומה טמאה פסולה וכו' עד כשר. משנה בפרק י\"א דפרה וכתב רבינו שם ואם תאמר ואיך אפשר בו ההזאה והוא יטמא החטאת ואפילו היתה כתרומה טהורה וכו' לפי שכבר התבאר שהתרומה לא תטמא אא\"כ תהיה כביצה עכ\"ל. ולפי זה נאמר שגזרו פחות מכביצה אטו כביצה, ורבינו שמשון כתב שטעם תרומה טהורה לא יזה מפני שמפסידה א\"נ מפני שמכשירה לקבל טומאה: \n\n" + ], + [ + "אזוב שלקטו לעצים וכו'. גם זה משנה שם והטעם שמנגבו כדי שלא יתערבו מים פסולים עם מים כשרים. \n", + "ומ\"ש לקטו לחטאת וכו'. שם בפלוגתא דתנאי ופסק כרבים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אדם שנטמא במת וכו' כיון שנגע כל שהוא ממי הנדה וכו'. בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ג) מסיק רבא דפליגי ר״א ורבנן בהזאה אי צריכה שיעור אי לא ורבנן סברי אינה צריכה שיעור. \n", + "ומ\"ש בכ\"מ מעור בשרו של טמא עלתה לו הזאה וכו' אבל אם נגעה בלשונו אינה כלום אע\"פ שהלשון כאיברים שבגלוי וכו'. פ\"ק דקידושין עלה כ\"ה וכחכמים: \n", + "וכן כלי שנטמא במת וכו'. זה בכלל מה שאמרו הזאה אין לה שיעור ומתניתין היא בסוף פרה מזין על האדם ועל הכלים אפילו הם מאה: \n\n" + ], + [ + "שני כלים וכו'. מתבאר ממה שיבא בסמוך: \n", + "והזה על שני כלים ונסתפק לו וכו'. בפרק י\"ב דפרה: \n\n" + ], + [], + [ + "כלים המפוצלים. בריש פרק במה טומנין (שבת דף מ״ח ע״ב) וריש פרק במה אשה (שבת דף נ״ח ע״ב): \n\n" + ], + [ + "שני כלים שחברן. מתבאר ממה שיבוא בסמוך: \n\n" + ], + [ + "שלל הכובסין והבגד שהוא תפור בכלאים וכו' עד המפוצלת. בסוף פרה: \n\n" + ], + [ + "המחבר ג' כסתות וכו' עד כל שהן. פכ\"ט דכלים ויש כאן חסרון מט\"ס וכך היא הנוסחא הנכונה או י\"ב מטפחות הרי אלו חיבור לטומאה ולהזאה יתר מכאן חיבור לטומאה ולא להזאה: \n\n" + ], + [ + "כיסוי המיחם וכו'. בסוף פרה שם וכבית הלל: \n\n" + ], + [ + "הזוג והענבל חיבור וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "הכוש שפותלים בו החבלים וכו'. בסוף פרה כוש של רובן לא יזה לא על הכוש ולא על הפיקא ואם הזה מוזה של פשתן חיבור ופירוש רובן גמי שפותלים ממנו החבלים וטעם החילוק בין כוש של רובן לשל פשתן מפני ששל פשתן חלקיו מחוברים יותר: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א בכל מה שמאריך וכו'. אין זו השגה שרבינו בחיבור הזה אינו בא לפרש לשון המשנה ומ\"מ מתוך דבריו נלמד שרובן הוא דבר שפותלים ממנו החבלים: \n\n" + ], + [ + "עור של עריסה וכו'. שם ופירושו עור שמשימים על עריסה של קטן ודרכו להיות מחובר בטבעות הקבועים בעריסה ועשויין כעין פיקות: \n", + "המלבן של מטות וכו'. גם זה שם ופירושו שמניחים תחת כרעי המטה מלבנות של עץ שלא ירקבו מלחלוחית הקרקע והם חקוקים והכרע נכנס בהם: \n\n" + ], + [ + "כל ידות הכלים הקדוחות וכו'. שם וכת\"ק: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מעלות יתירות עשו בטהרת החטאת וכו' עד והיתה מטפחתו כמדרס הזב לענין החטאת. בספ\"ב דחגיגה (דף כ'): \n\n" + ], + [], + [ + "כל ולד הטומאות אע\"פ שאינו מטמא אדם וכו' לפיכך אמרו המקדש מי חטאת לא ינעול את הסנדל וכו'. בפרק שמיני דפרה: \n", + "וכתב הראב\"ד הפיסקא אחרת ק\"ל וכו'. ויש לומר דכיון שאין זה מן הדין אלא מעלה בעלמא אע\"פ שאמרו שלא ינעול את הסנדל שהוא דבר קל לא הטריחו עליו לפשוט בגדיו. ומ\"ש ועוד עד שניחוש למשקין טמאים ניחוש לשאר טומאות וכו' י\"ל דמשקין עשויים ליפול על הסנדל שלא מדעת. ומ\"ש ועוד למה ליה למימר המקדש לימא הנוגע או המזה י\"ל דכיון דאין זה אלא משום מעלה בעלמא כשיקפידו בכך על המקדש סגי והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שאפשר דלרבותא נקט מקדש דאפילו במקדש החמירו וכ\"ש במזה שראוי ליזהר יותר ומ\"מ מה שפירש הראב\"ד שלא חשו אלא שמא יפלו מהמשקין עצמם על הסנדל נכון הוא ולע\"ד נ\"ל כן בע\"א שחששו שמא יפלו ממי חטאת המקודשין על הסנדל ויטמאוהו וכן פירש ר\"ש בלשון שני וז\"ל ועוד יש לפרש במשקין שאחר הקידוש דמטמאין כלים ואין מטמאין אדם: \n\n" + ], + [ + "מי שנטמאו ידיו בלבד וכו'. משנה פרק ב' דחגיגה (דף י\"ח ע\"ב) ופרק י\"ב דפרה הטהור לחטאת שנטמאו ידיו נטמא גופו ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפי' הם מאה. \n", + "ומ\"ש אפילו לא נטמא אלא ידו אחת וכו'. כך יש ללמוד ממה ששנינו בפרק י' דפרה הטהור לחטאת שנגע באוכלין בידו טמא: \n\n" + ], + [ + "כל הטעון טבילה וכו'. בפי\"א דפרה וכחכמים: \n", + "טמא שנגע במקצת אפר חטאת וכו'. ברפ\"ח דעדיות: \n\n" + ], + [ + "אין מונין לחטאת ראשון ושני ושלישי וכו'. מבואר במשנה שכתבתי בסמוך ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הם מאה ואיתא נמי בתוספתא פי\"א. \n", + "ומה שכתב וכן כלים הטהורים לחטאת. פרק י\"ב דפרה: \n\n" + ], + [ + "כל הראוי להתטמא במדרס הזב וכו'. משנה רפ\"י דפרה כל הראוי לטמא מדרס מדף לחטאת בין טמא בין טהור ואדם כיוצא בו: \n", + "וכתב הראב\"ד אם הנידו הטהור א\"א זהו מדף שבמשנה וכו'. וי\"ל שדבר זה שכתב רבינו מבואר במשנה שכתבתי בסמוך וחכ\"א הטמא מדף והטהור אינו מדף וכשהניד את הטמא מיירי ולא במגעו וכמו שכתב רבי' שם בארוכה והוכיח כן מהתוספת' וכן פי' ר\"ש ואותן שניות שהביא הראב\"ד אינן עניין למשנה זו דהתם בנוגע במדף שהוא עליונו של זב וכתבם רבינו לקמן בסמוך והכא במניד את הטומאה ונקרא מדף מלשון קול עלה נדף וביאר רבינו שם שהוא תנועה חלושה יותר מתנועת היסט: \n", + "ומ\"ש או שהניד את רוקו או את מימי רגליו וכו'. תוספתא כתבה ר\"ש בפרק י' דפרה. \n", + "ומ\"ש אבל כלי שאינו ראוי למדרס וכו' כלי הטמא בטמא מת וכו'. משנה שם ופסק כחכמים שאמרו הטמא מדף והטהור אינו מדף וביארו בתוספתא שטמא זה ששנינו היינו דוקא טמא מת. \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב כיצד מפתח שהוא טמא מת וכו'. שם בתוספתא ואף על פי ששם אמרו דרבי יוחנן בן זכאי מטהר משמע דס\"ל כר\"א דאמר כל שאינו ראוי לטמא מדרס אינו מדף אף על פי שהוא טמא מת אבל לחכמים שאמרו שטמא מת מדף נטמא. ואמרו עוד בתוספתא על דברי חכמים הטמא שאמרו טמא מת ולא טמא מדף כלומר מה שאמרו חכמים שאם הכלי טמא נטמא המנידו דוקא כשהיה הכלי טמא מת אבל אם היה הכלי טמא טומאת מדף לבד לא נטמא המנידו כי זה הכלי הוא ולד הטומאה לבד ולכך כתב רבינו כלי הטמא בטומאת מת: \n", + "ומה שכתב וכן אם הסיט את השרץ או את שכבת זרע וכו'. שם בתוספתא ואף על פי ששם שנו נבילה עם אלו השמיטה רבינו מפני שנבילה מדאורייתא מטמאה בהיסט: \n\n" + ], + [ + "הטהור לחטאת שנגע בכלים וכו'. משנה שם וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל איכא למידק שרבינו כתב למעלה אבל כלי שאינו ראוי למדרס אינו מטמא את הטהור לחטאת אלא א\"כ נגע בו ומשמע דאם נגע מיהת אפילו בכלי טהור גמור כל שאינו טהור לחטאת מטמא את האדם הנוגע בו דהא בכלי טהור גמור מיירי התם אלא שראוי למדרס ועלה דייק אבל אם אינו וכו' אא\"כ נגע ואילו הכא לא מטמאינן לאדם הנוגע בכלי אלא א\"כ היה טמא מדף מיהת דהיינו שהיה בעליונו של זב ומאי איריא משום שהיה בעליונו של זב תיפוק לי משום שאינו טהור לחטאת ונגע בו האדם הטהור ותירץ שמה שכתב רבינו למעלה היינו שנגע בידיו ואפשר דמשום הכי מסתם לה דלפעמים מטמא אדם או הכלי בנגיעה באי זו נגיעה שתהיה דהיינו כשהוא מדף ולפעמים מטמא בנגיעה בידיו לבד והיינו כל כלי שאין בו שום טומאה אלא שאינו טהור לחטאת דהוי כאוכלים טהורים ולמעלה קיצר וסתם כי אינו עיקר מקומו דכולה דין הנדה ותנועה מפרש שם ועתה מפרש דיני הנגיעה בפרטיו ובזה עלו דברי רבינו מכוונים עכ\"ל: \n", + "ומה שכתב וכן כלי. הוא דין כלי שהוזכר במשנה שם: \n\n" + ], + [ + "הטהור לחטאת שנגע באוכלין ומשקין וכו'. גם זה משנה שם: \n", + "ומה שכתב נגע בהם ברגלו וכו' טהור. אטהורים דוקא קאי אבל טמאים אפילו נגע בהם ברגלו נטמא דלא גרע מכלי טמא מדף שהוא ולד ומטמא את האדם הטהור לחטאת בכל נגיעה: \n", + "ומה שכתב או שהסיטן בידו. גם זה שם ופסק כחכמים. \n", + "ומה שכתב וכן אם נגע בידו בתנור וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו כו'. בפרק אחד עשר דפרה הטהור לחטאת שהכניס ראשו לתוך מי חטאת נטמא וכתב שם רבינו כבר ביארנו שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת וכו' וידוע הוא שמי חטאת מים שאובים הם ואם הכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת טמא לחטאת מצד מים שאובים ומעת שנטמא לחטאת יטמאוהו מי חטאת שנגע בהם וישוב ראשון לטומאה עד כאן לשונו: \n\n" + ], + [ + "הכל נאמנים על טהרת חטאת וכו'. פרק ה' דפרה. \n", + "ומה שכתב והרי נאמר בתורה וכו'. תוס' פ\"ג דחגיגה. \n", + "ומה שכתב לפיכך עם הארץ שהביא כלי מביתו וכו'. תוספתא דפרה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כלי חרס שהיה בו אפר חטאת וכו'. משנה פרק עשירי דפרה קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור נתנו על גביו ר\"א מטהר וחכמים מטמאין וידוע דהלכה כחכמים. \n", + "ומ\"ש שנאמר והניח וכו' במקום טהור וכו'. בסיפרי. \n", + "ומה שכתב ולא על גבי השרץ בלבד אלא אפילו הניחו על גבי אוכל שני וכו'. שם נגע באוכלין ומשקין ובכתבי הקדש טהור נתנו על גביהן ר' יוסי מטהר וחכמים מטמאין ואיני יודע למה השמיט רבינו כתבי הקדש. \n", + "ומ\"ש שלא יהיה על גבו שום טומאה. ט\"ס הוא וצריך להגיה שלא יהיה על גבי שום טומאה: \n", + "וכן כלי חרס שהיה בו אפר חטאת וכו'. תוספתא דאהלות: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל וז\"ל של אבן טהור כתב ר\"ש מאחר דלא מקבל טומאה לא מד\"ת ולא מד\"ס ע\"כ. והדבר קשה כיון שהוא משולשל לתוך הבית כי הוי של אבן מאי הוי והרי גל שהוא במקום טמא אין הפרש בין חרס לאבן שהרי גם חרס אינו מיטמא מגבו ואפילו הכי נטמא ורבינו נראה שלא טיהר רק באינו משולשל ולכך לא כתב בין משולשל בין שאינו משולשל אלא בין אין בו טפח בין יש בו טפח ומשמע דאדסמיך ליה לחוד קאי דהיינו אינו משולשל ולא בא לחדש בשל אבן אלא יש בו טפח ותוספתא אפשר דל\"ג בה רבינו בין משולשל עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "וכן כלי שיש בו אפר וכו'. משנה פי\"א דפרה החטאת אינה ניצולת בצמיד פתיל ומים שאינן מקודשין ניצולין בצמיד פתיל: \n\n" + ], + [ + "וכן אוכלין ומשקין של קדש וכו'. מימרא פרק חומר בקדש (דף כ\"ב) וכתב רבינו שם כי התורה לא הצריכה מקום טהור אלא לאפר ולמים מקודשים מפני האפר שבהם ומשם נתבאר לרבינו. \n", + "ומה שכתב וכלי ריקן הטהור לחטאת וכו': במה דברים אמורים כשהיו הבעלים טהורים וכו'. תוספתא פ\"ו דפרה מי שהיה הוא ומימיו באהל המת ומימיו מוקפים צמיד פתיל כשהוא טהור (כך) מימיו טהורים הוא מבפנים ומימיו מבחוץ כשם שהוא טמא כך מימיו טמאים הוא מבחוץ ומימיו מבפנים כשם שהוא טהור כך מימיו טהורים: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א מצאתי בשתי נוסחאות כשם שהוא טהור וכו'. ואני אומר שנוסחתו משובשת דקתני כשם שהוא טהור כך מימיו טהורים ובדין היה לו ז\"ל לומר לא ידעתי מהו אבל הנוסחא האמיתית כמ\"ש כשהוא טהור מימיו טהורים ותנא והדר מפרש כיצד שאם הוא בחוץ ומימיו מבפנים כשם שהוא טהור כך מימיו טהורים. ומ\"ש הראב\"ד ואולי אמר אם הוא והם מוקפים צמיד פתיל וכיוצא בהם ה\"ז טהורים עכ\"ל טעמו ממה שנתבאר בפ' כ\"ג מה' טומאת מת שצמיד פתיל מציל על האדם באהל המת. ומ\"ש כללו של דבר חכמים הולכים אחר התופס המים בידו ור\"ע הולך אחר המים והלכה כחכמים עכ\"ל. לא ידעתי מקום מחלוקת ר\"ע וחכמים בזה ובספר כ\"י נמצא כתוב לשון זה בפני עצמו וקאי לדין שיבוא בסמוך שנחלקו בו ר\"ע וחכמים: \n\n" + ], + [ + "הטהור לחטאת שהיה עומד על גבי התנור וכו'. משנה בפ\"י דפרה וכחכמים. \n", + "ומ\"ש וכן הזייה שעברה על גבי טומאה וכו'. בפרק דם חטאת עלה צ\"ג: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) כלי שיש בו מימי חטאת וכו'. משנה ספ\"י דפרה לגין של חטאת שנגע בשל קדש ושל תרומה של חטאת טמא של קדש ושל תרומה טהורים שניהם בשתי ידיו שניהם טמאים שניהם בשתי ניירות שניהם טהורים של חטאת בנייר ושל תרומה בידו שניהם טמאים של תרומה בנייר ושל חטאת בידו שניהם טהורים: \n", + "וכתב הראב\"ד שהם מטמאים במשא מפני שנטמאו א\"א נ\"ל צריך להיות אע\"פ שנטמאו וכו'. ביאור דבריו שהוקשה להראב\"ד למה נתן טעם לטומאתו בנשיאת מי נדה מפני שנטמאו מחמת הכלי של קדש תיפוק לי שמי נדה אפילו לא נטמאו מטמאין את האדם במשא ולכך הגיה וכתב אע\"פ במקום מפני וה\"ק אע\"פ שנטמאו מחמת הכלי של קדש וכיון שכן בטל חשיבותן ולא היה ראוי לטמא במשא אעפ\"י כן הם מטמאין במשא ואח\"כ חזר לקיים גירסת מפני וה\"פ שאמר רבינו אם תקשה למה תליתי טומאת כלי של חטאת מפני שנגע בו אדם שנגע בכלי שאינו טהור לחטאת שאין טומאתו אלא משום מעלה בעלמא עדיפא הל\"ל שכלי חטאת נטמא מפני שנגע בו אדם שנשא מי חטאת שהוא טמא מדאורייתא די\"ל דכיון שנפסלו מחמת שנגע בהם אדם שנוגע בכלי שאינו טהור לחטאת בטלה ממנו טומאה זו. ומה שכתב ויש לזה שורש במשנה הוא בספ\"ט זהו פי' דברי הראב\"ד אבל טעם רבינו הוא מבואר בפירוש המשנה שלפרש משנה זו הניח ז' שרשים ובשורש הז' כתב שמי חטאת לא יטמאו האיש אשר הוא טהור לחטאת בלוקחו אותם כמו מה שיטמאו זולתו [במגע ובמשא] ואם היה טמא לחטאת אשר לא יכון לחטאת הנה מי חטאת יטמאוהו במגע ובמשא וכו' וכשהגיע לחלוקה זו כתב וכששב טמא לחטאת מפני החזיקו לגין של קדש בידו נטמא גם לגין של חטאת אשר בידו האחרת ומפני היותו ג\"כ טמא לחטאת יטמאו אותו מי חטאת אשר נשא בידו כמו שביארנו בשורש הז' מאלו השרשים וישוב טמא לתרומה ג\"כ ולזה יטמא לגין של תרומה או של קדש אשר בידו מפני מי חטאת אשר בידו השנייה. ובדין שניהם טהורים כתב ולזה אמרנו אם היה לגין של תרומה בנייר ושל חטאת בידו שניהם טהורים לפי שהוא לא יטמא בלגין של תרומה לפי שהנייר מבדיל ביניהם וישאר טהור לחטאת כמו שהיה ויהיה [לגין] של חטאת שבידו השנייה טהור ולא יטמאוהו [ג\"כ] נשיאות מי חטאת לפי שהוא ראוי להזות עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש הסיט ב' כלים בידו וכו'. שם וכחכמים. \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו. הוא בפרק שקודם זה: \n\n" + ], + [ + "כל ספק הטומאות וכו'. משנה פי\"ב דפרה כל ספק הטהור לתרומה טהור לחטאת כל התלוי לתרומה נשפך לחטאת אם עשו על גביו טהרות תלויות ופירש רבינו אם יש חולין שעשו אותם על טהרת הקדש ועל טהרת החטאת והודיענו שאם נעשו על טהרת החטאת ונתחדש להם כמו זה הספק ישארו תלויות ולא נאמר הואיל ונעשו על טהרת החטאת וכמו שהספק בחטאת תשפך ג\"כ אלו הטהרות ישרפו מפני שאלו נעשה לאכילה ולכך אין לשורפם אמנם החטאת אינה לאכילה ולכך אפילו שתשפך אין חשש. וידוע דאם עשו על גביו קאי אספק שעשו על גבי ספק זה טהרות: \n", + "והרפפות אינם ככלים וכו'. [שם במשנה] הרפפות טהורות לקדש ולתרומה ולחטאת ופירש רבינו רפפות שבכות מעץ ואמר שאינם כלים שיקבלו טומאה ולזה לא יטמאו לא קדש ולא תרומה לפי שהם אינם ראויים לטומאה: \n\n" + ], + [ + "דבילה של תרומה וכו'. משנה פי\"א וכת\"ק והקשה רבינו שמשון היכי פסיק ותני חייב מיתה והא כל שהיא טמאה אינו חייב מיתה כדאמר שמואל בפרק כל הבשר ופסקה רבינו בפ\"ז מה' תרומות ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שנראה שדעת רבינו דכי קתני האוכל חייב מיתה היינו כמו שחייב באוכל תרומה והוא טמא דהיינו בשהיא טהורה דהכא לא נחית תנא אלא לאשמועינן שהוא נטמא בנגיעה זו דהויא נגיעת מי חטאת שלא לצורך ונטמא טומאה שחייב מיתה באכילת הדבילה בשביל אותה טומאה ובודאי דהוי דיניה כדין טמא בעלמא דאטהורה חייב מיתה ואטמאה פטור. ובין טמאה וכו' ה\"ק לא מיבעיא כשהיא טמאה שנטמאו המים אלא אפילו שהיא טהורה נטמאו דלגבי חטאת הויא טמא ואותו שאכלה כדתקני נטלה ואכלה אם יש בה כביצה חייב מיתה ככל טמא דעלמא והיינו כשהיא טהורה וא\"ת והרי נטמאו המים והמים יחזרו ויטמאו אותה אפילו היתה טהורה הא לא קשיא ההוא מעלה בעלמא ואין טומאת מעלה פוטרתו מחיוב מיתה מן התורה כל שכן שאע\"פ שנטמאו לחטאת לא מפני זה יחזרו ויטמאו את הדבילה עד כאן לשונו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה. כלומר דאילו הנוגע בהם לצורך הזאה טהור הוא וכמ\"ש רבינו בפירוש המשנה פ\"ק דכלים הלכה שניה בשם התוספתא שאין נושא מי חטאת או נוגע בהם טמא אא\"כ שלא לצורך אבל אם היה לצורך טהור. \n", + "ומה שכתב הנה למדת שמי הנדה אב מאבות הטומאה. יליף הכי מדמטמאים אדם וקי\"ל אין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה: \n", + "ומ\"ש וטומאת מגען בכל שהוא וכו'. בריש כלים תנן דמי חטאת שאין בהם כדי הזאה הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכו' ואינם מטמאין במשא וכו' [ואם] יש בהם כדי הזאה מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים: \n", + "ומה שכתב רבינו שאינו מטמא בגדים אלא בשעת מגעו. כן כתבו שם רבינו ורבינו שמשון והוא ממה ששנינו בסוף זבים כלל אמר ר' יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו וכו' לאחר פרישתו ממטמאיו וכו' ואינו מטמא בגדים והק\"ו שכתב רבינו הוא בספרי: \n", + "ומה שכתב רבינו שהנוגע במי חטאת מטמא בגדים. יש לתמוה דבריש כלים שם אנבילה ומי חטאת שיש בהם כדי הזאה שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים וחשוכי בגדים במגע פירש ר\"ש שמנועים הבגדים מטומאה אי איכא מגע בלא משא ושמא י\"ל דסבר רבינו דלא קאי האי וחשוכי בגדים אלא אנבילה בלחוד וקצת משמע כן מדברי רבינו שמשון אע\"פ שה\"ר עובדיה כתב דאמי חטאת נמי קאי. ואחר כך מצאתי לרבינו שכתב בפ\"י משאר אבות הטומאה מי חטאת שיש בהם כדי הזאה אע\"פ שהם כנבלה וכמרכב שאין מטמאין בגדים אלא הנושאן הרי הנוגע בהם מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא שא\"א שיגע במים שלא יסיט אותם והשתא מתניתין דוחשוכי בגדים במגע ה\"פ כשנגע במי חטאת אינם מטמאים בגדים מטעם מגע אלא מטעם משא שבמגעו שא\"א שיגע במים שלא יסיט: \n", + "ומה שכתב רבינו אינו מדבר במזה על הטמא וכו'. פ\"ק דנדה עלה ט'. \n", + "ומ\"ש וכמה הוא שיעור הזאה וכו'. בפי\"ב דפרה: \n", + "בד\"א שמי חטאת מטמאין וכו' אבל אחר שעשו מצותן אינן מטמאין כלל. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והדין הוא משנה שם מי חטאת שעשו מצותן שאינם מטמאין וקתני במתניתין שהיו עושין מעשה כן ולפיכך פסק רבינו כן ולא חשש למה ששנינו בפ\"ה דעדיות (משנה ג') שזה מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה שזהו דעת ר' ישמעאל לבדו ולא קי\"ל כוותיה. ומה ששנינו שם המנטפים כשירים ולפיכך הם מטמאים לשם מי חטאת. כבר ביאר רבינו דהיינו דוקא בשטבל האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה: \n", + "וכתב הראב\"ד שאינו מקבל טומאה א\"א כתבתי למעלה מה שנ\"ל מהתוספתא עכ\"ל. הוא בפרק עשירי ושם כתבתי ליישב דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "אין מי חטאת מטמאין את הכל וכו' אבל מי חטאת שנפסלו וכו': \n\n" + ], + [ + "מי חטאת שנטמאו וכו'. פ\"ט דפרה מי חטאת שנפסלו מטמאין את הטהור לתרומה בידיו ובגופו ואת הטהור לחטאת לא בידיו ולא בגופו נטמאו מטמאין את הטהור לתרומה בידיו ובגופו ואת הטהור לחטאת בידיו אבל לא בגופו פירוש נפסלו פי' ששתת מהם בהמה וכיוצא מטמאים את הטהור לתרומה כאילו היו מים כשרים בין שנגע בהם בידיו בין שנגע בהם בגופו דכמי חטאת כשירים חשיבי וטומאה זו דרבנן היא דמדאורייתא כיון שנפסלו פרחה מהם טומאה החמורה ומשום הכי תני מטמאין את האדם דמשמע הטהור לתרומה דוקא לתרומה אבל לא לחולין ואת הטהור לחטאת לא בידיו כלומר אין מטמאין את הטהור בין נגע בהם בידיו בין נגע בהם בגופו וכתב שם רבינו שהטעם לפי שהוא ממין מה שהוא טהור לו ואם נטמאו מי חטאת ונגע בהם הטהור לחטאת בידיו נטמא גופו כדין טהור לחטאת שנגע במשקין טמאין אבל אם נגע בהם בגופו לא נטמא שכן דין נוגע במשקין טמאין: \n\n" + ], + [ + "מי חטאת שנפלו לתוכן מי מעיין וכו'. תוספתא פ\"ח ומסיים בה בין כך ובין כך פסול להזות [מהן] והשמיטו רבינו לפי שסמך על מ\"ש בפרק תשיעי: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל וק\"ל שהרי כבר נתבאר דמי חטאת שנפסלו פרחה לה טומאת התורה מינייהו ולכך נוגע בהם טהור לחטאת והכא קתני מטמאים במשא ומשמע טומאה גמורה ככל מי חטאת ואין לומר דמיעוטא לא מטמא אלא מדרבנן דהא נתערב מים סתמא כתב בסמוך ועוד דשתת מהם בהמה שכתב לדעתו משום תערובת הרוק הוא והוי כל שהו ואפשר לומר כי מה שטהרנו לחטאת היינו במגע אבל במשא כיון שנושא אותם והם מי חטאת ואע\"פ שנתערב בהם כל שהוא ונפסלו מפני שנמצאת טבילת האזוב חציה מן הפסול ואנן בטבילה בעינן שיעור מ\"מ כשנושא כולם הרי נושא מי חטאת שיעור הזאה ולכך מטמאים במשא ולא במגע ועדיין אינו נוח לי עכ\"ל: \n", + "אפר פרה שנתערב באפר מקלה וכו'. פ\"ט דפרה אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא. \n", + "ומ\"ש אבל מטמאים במשא. בפ\"ג דבכורות עלה כ\"ג: \n\n" + ], + [ + "אפר כשר שנתנו על גבי המים שאינם ראויים לקדש וכו'. פ\"ט דפרה דהוי דינם כדין מי חטאת שנפסלו: \n\n" + ], + [ + "מי חטאת שנפסלו וכו'. שם וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש שנא' חטאת היא. כתב שם רבינו בספרי מייתי לה מהאי קרא: \n\n" + ], + [ + "פרה ששתת מי חטאת וכו'. שם פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעת לעת רבי יהודה אומר בטלו במעיה וסבר רב אשי בפרק קמא דפסחים (דף י\"ח) דלרבי יהודה בטלו לגמרי דאפילו טומאה קלה לא מטמאה ופסק רבינו כרבי יהודה משום דאמרינן בספרי ובפירקא בתרא דמקואות דל\"ח זקנים ור' יוסי הגלילי ור' טרפון כולם סוברים כרבי יהודה: \n\n" + ], + [ + "המזה מחלון שמזין ממנו על הרבים וכו'. בפרק י\"ב דפרה וכתב שם רבינו עוד טעם אחר משום דמחלון של רבים דומה לספק טומאה ברשות הרבים ומחלון של יחיד דומה לספק טומאה ברשות היחיד: \n", + "מחליקין היו העם וכו'. גם זה שם: \n", + "וכתב הראב\"ד שמא פסולים הן א\"א ורובן מן המים שעשו מצוותן עכ\"ל. ואיני יודע מה מלמדנו דמאי דתנן המים שעשו מצוותן שעשו כולם מצוותן ודאי הם ולא רובן בלבד אלא כולם נמי בחזקת שנעשו מצוותן הם: \n\n" + ], + [ + "המזה באזוב הטמא לחטאת וכו'. בפי\"ב דפרה המזה באזוב טמאה אם יש בו כביצה המים פסולים וכו' ופירש שם רבינו דהמים פסולים היינו באזוב הטמא לחטאת אבל אם היה האזוב הטמא לקדש או לתרומה המים טמאים ובספרי רבינו כתוב כאן גבי כביצה והזייתו כשירה והוא טעות סופרים וצריך להגיה והזייתו פסולה וכך הוא בספר מוגה: \n", + "ומה שכתב ואזוב זה מטמא את חבירו. לאו אדסמיך ליה קאי אלא איש בו כביצה כי אין אוכל מטמא אוכל עד שיהא בו כביצה: \n\n" + ], + [ + "המגביה כלי שהוזה עליו וכו'. שם אוחז הוא הטהור בקרדום הטמא ובכנפו ומזה עליו אע\"פ שיש עליו מים כדי הזייה טהור וכפי' ר\"ש שם: \n", + "נשלמו הלכות פרה אדומה: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות פרה אדומה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9a8a7e648bbaf3039bdba92e0f988212a7fb87c7 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,1390 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות כלים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [ + [ + "שבעה מיני כלים הם וכו': \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה וכל מעשה עזים וכו'. בספ\"ק דחולין (דף כ\"ה ע\"ב) מה ת\"ל וכל מעשה עזים תתחטאו להביא דבר הבא מן העזים מן הקרניים ומן הטלפיים שאר בהמה וחיה מנין תלמוד לומר וכל מעשה עזים א\"כ מה תלמוד לומר עזים פרט לעופות. \n", + "ומה שכתב חוץ מכלים העשויים מכנף העזניה בלבד וביצת הנעמית המצופה. בפי\"ז דכלים: \n\n" + ], + [ + "כלים העשויים מעצמות חיה שבים וכו' עד הכל מקבל טומאה. שם: \n\n" + ], + [], + [ + "כלי זכוכית וכו'. בפ\"ק דשבת (דף י\"ו ע\"ב) כלי זכוכית מ\"ט גזור בהו רבנן טומאה וכו' עד הואיל ונראה תוכו כברו ופירש\"י וכו': \n", + "וכתב הראב\"ד אין זה הטעם על דרך ההלכה וכו'. פשטא דגמרא כהראב\"ד ולדעת רבינו י\"ל שהוא סובר שכשהקשו אלא מעתה לא ליטמו מגבן בכלל זה הוא שיתטמאו מאוירן ככלי חרס וכי שני רב אשי הואיל ותוכו נראה כברו הוי נמי טעמא בין לשמטמאים מגבן בין מאוירן דכיון דלא דמו לכלי חרס שאין תוכן נראה כברן וכלי זכוכית תוכן נראה כברן אין לדמותן לגמרי לכלי חרס ושלא כפירש\"י: \n\n" + ], + [ + "כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה וכו'. מנחות פרק רבי ישמעאל עלה ס״ט ע״ב ושבת ר״פ במה אשה (שבת דף נ״ח) ובכמה דוכתי ופירוש כלי גללים כלים העשויים מגללי בהמה ופי' כלי אדמה כלי חרס עד שלא הוסק בכבשן: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) פיל שבלע הוצין וכו'. מנחות פ' רבי ישמעאל (מנחות ס״ט.) בעיא דלא איפשיטא. \n", + "ומ\"ש אבל כפיפה שנטמאת וכו'. שם: \n", + "פשוטי כלי חרס וכו'. פ\"ב דכלים. \n", + "ומ״ש ולא טומאת מדרס. בפרק ר״ע עלה פ״ד ופרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ח). \n", + "ומ\"ש ולא מד\"ס: \n\n" + ], + [ + "כלי מתכות אחד פשוטיהן וכו'. רפ\"א דכלים ופ\"ק דחולין (דף כ\"ה) ופרק קמא דשבת (דף ט\"ז). \n", + "ומה שלמדה רבינו מדכתיב בכל דבר. בסיפרא. \n", + "ומ\"ש אפילו תיבה וכו' שהם מקבלים מ' סאה וכו'. תוספתא ריש פרק פי\"א דכלים וטעמא משום דכלי מתכות לא איתקש לשק: \n\n" + ], + [ + "כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכו'. רפ\"ב ורפט\"ו דכלים כלי עץ וכלי עור וכלי עצם פשוטיהם טהורים ומקבליהם טמאים. \n", + "ומ״ש שפשוטיהם מקבלים טומאה מד״ס. בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס״ו) שאני פשוטי כלי עץ דטומאה דמדרבנן וכדעת התוספות שסוברים דקושטא דמילתא הכי הוא ומכ״מ יש כלי עץ שאינן מקבלים טומאה אפילו מדרבנן כמבואר בפ״ד וכאן רמז וכתב כגון הלוחות והכסא. \n", + "ומ״ש מפי השמועה למדו וכו' וכן מ״ש בד״א שטומאת פשוטיהם מד״ס וכו' אבל במדרס הזב וחביריו מתטמאין מן התורה וכו'. פרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ח) והא דומיא דשק בעינן וכו' בהנך דחזו למדרסות ופרק רבי עקיבא (שבת דף פ״ד) אמרינן דכיון דכתיב וכל המשכב דרשינן כל שיש במינו טהרה במקוה מטמא מדרס. \n", + "ומ\"ש רבינו שכלי עור פשוטיהם מקבלים טומאה מדרבנן הוא מפני מה שהוזכרו בפי\"ו דכלים פשוטי כלי עץ שמקבלים טומאה וכתב שם שהם בכלל מה שאמרו בגמרא פשוטי כלי עץ מדרבנן ירצה כלי עץ ושאר המנויים עמו שאינם מקבלים טומאה מדאורייתא. \n", + "ומ\"ש וכן כלי זכוכית וכו'. בתוספתא כל מדרס כלי זכוכית טהורים ור\"ש גורס טמאים והיא גירסת רבינו: \n\n" + ], + [ + "כל שהוא ארוג וכו'. בפרק במה אשה (שבת דף ס״ד) אטו בגד לאו ארוג הוא וכו' ור״פ התכלת (מנחות דף ל״ט ע״ב) ובפ״ב דשבת (דף כ' ע״ב) מדברי תנא דבי רבי ישמעאל שירים וכלך וכו' מאו בגד. \n", + "ומה שכתב והלבדים וכו'. בסיפרא פ\"ח ובתוספתא דכלים פרק ה' דב\"ב: \n\n" + ], + [ + "השק הוא חוטי שיער וכו' אבל החבלים והמשיחות וכו'. בפרק במה אשה עלה ס\"ד ובת\"כ: \n\n" + ], + [ + "כל הכלים העשויים וכו'. בפרק קמא דכלים קרי למפץ כלי עץ ובפרק י\"ו קרי כלי עץ לסלים של עץ ושל תמרה וכוורת הקש וכוורת הקנים וקנונית וקלתות והם עשויים מערבה דקה וסוגין והם קופות: \n", + "אחד כלי חרס וכו'. בריש פרק ב' דכלים. \n", + "ומה שכתב כל כלי העשוי מהעפר וכו' כן כתב רבינו שם. \n", + "ומה שכתב והתנור והכיריים וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "העושה כלי קיבול וכו'. בפ' י\"ז דכלים. \n", + "ומ\"ש אבל העושה כלים מן הלפת כו'. תוספתא פ\"ז דכלים ב\"מ: \n\n" + ], + [ + "קנה מאזנים וכו'. שם. \n", + "ומה שכתב ואין טמא וכו' והמשמש את בית הקיבול וכו'. בתוספתא פרק ז' דכלים בבא מציעא: \n\n" + ], + [ + "בית קיבול העשוי למלאות וכו'. שם מפני מה תחתית הצורפים טמאה ושל נפחים טהורה. \n", + "ומ\"ש מפני שהם מגביהים את הברזל וכו'. תוספתא שם: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לשון המשנה תחתית הצורפין טמאה וכו'. ואם כוונתו לומר ששינה לשון המשנה זה שינוי לטובה הוא כי ביאר דבריה: \n", + "כתב עוד הראב\"ד ואם היתה של צורפים א\"א תוספתא מפני מה תחתית של צורפים וכו'. משיג על רבינו למה השמיט סוף לשון התוספתא וי\"ל דממילא משמע דזיל בתר טעמא: \n\n" + ], + [ + "הכף החקוק וכו'. בתוספתא דכלים ב\"מ פ\"ח חמור שתחת המלבן והספסלים שתחת הרגלים טהורים כפותין שתחת הרגלים אע\"פ שחקוקים ומקבלים טהורים ואין בהם משום קיבול: \n", + "שפופרת הקש וכו'. משנה סוף פרק י\"ז דכלים וכר\"ע מחבירו. \n", + "ומ\"ש אפילו אינה יכולה לקבל אלא טיפה אחת. פשוט הוא דשפופרת הקש הכי הויא: \n\n" + ], + [ + "שפופרת (הקנה) שחתכה וכו'. תוספתא פי\"ד דכלים אלא שיש בה חסרון וגם היא כתובה בשיבוש: \n", + "וכתב הראב\"ד קשיא לי מה ששנינו בכלים פי\"ו וכו' והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ דבית המזוזה דתנן התם מיירי שאינה ראויה לקיבול שום דבר כ\"א לשום בו מזוזה: \n\n" + ], + [ + "כלי שאורגים אותו וכו'. משנה ס\"פ כ\"ב דכלים קנקילון שיש בה בית קיבול כסות טמאה העשויה ככוורת טהורה: \n\n" + ], + [ + "סנדל של בהמה וכו'. שם פי״ד ואיתא בפרק במה אשה (שבת דף נ״ט): \n\n" + ], + [ + "הצורר מרגלית וכו'. שם פרק כ\"ו. \n", + "ומה שכתב אבל צרור המעות. שם וכתנא קמא ואיתא בסוף פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס\"ה) וכתב רבינו בפירוש המשנה אולם כאשר כיס מעות בעור זה הנה מקומו (ואע\"פ) בית קיבול אין עליו תמונת כיס מטעם פירוד המעות: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א תוספתא צרור מרגלית בזמן שתוכו טמא וכו'. נ\"ל שפי' התוספתא כשנוטל ממנו המרגלית אם ניכר שיש לו תוך טמא ואם אינו ניכר לו תוך אלא הוא פשוט טהור. \n", + "ומה שכתב נראה מן הענין הטעם וכו'. זהו טעם לדברי המשנה שטימאה בצרור המרגלית וטיהרה בצרור המעות: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) כל כלי עץ וכו'. בסוף חגיגה (דף כ\"ו ע\"ב) גבי שלחן ותיפוק לי דכל עץ העשוי לנחת הוא וכל כלי עץ העשוי לנחת לא מיטמא מ\"ט דומיא דשק בעינן מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן ופירש\"י כלי עץ העשוי לנחת במקום אחד. דומיא דשק בעינן לענין טומאה הוקשו כלי עץ לשק דכתיב כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. מה שק מיטלטל מלא וריקן יצא העשוי לנחת דאינו מיטלטל מלא וריקן יצא כלי עץ המחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש אף על פי שמיטלטל ריקן אינו מיטלטל מלא שאם יטלטלנו מלא ישבר עכ\"ל: \n", + "ומה שכתב רבינו וכל כלי עץ שהוא [עשוי] להתטלטל מלא וריקן וכו' וכל כלי עץ שהוא סתם וכו' עד ולפיכך אינם מקבלים טומאה. משנה פרק ט\"ו דכלים השידה והתיבה והמגדל וכו' שיש להם שוליים והם מחזיקים ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש הרי אלו טהורים ושאר כל הכלים בין מקבלים בין שאינם מקבלים טמאים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר דרדור עגלה וקסטות המלכים ועריבת העבדנין ובור ספינה קטנה והארון אף על פי שמקבלים טמאים שאינם עשויים לטלטל אלא במה שבתוכן ושאר כל הכלים המקבלים טהורים שאינם מקבלים טמאים: \n", + "וכתב הראב\"ד דבר זה איני יודע מאין הוציאו וכו' ואינו מחוור דהתם איסורא נמי איכא בטלטולם וכו'. איני יודע מה איסור יש בטלטולם ועוד דאפילו אם היה איסור בטלטולם מכל מקום כי ממעטינן משק כלי העשוי לנחת משום דאין דרכו ליטלטל מלא וריקן הוא אף על פי שלא יהא איסור בדבר דומיא דמחזיק ארבעים סאה בלח דממעטינן ליה אף על גב דליכא איסור בטלטולו. ומה שכתב אולי לא כמו שהוא סובר וכו' אין השגה באולי והראיה שהביא אינה מכרחת. ומה שכתב על כל כלי עץ שהוא עשוי לטלטל מלא וריקן אפילו מחזיק מאה סאה מיטמא: \n\n" + ], + [ + "השידה והתיבה והמגדל של זכוכית וכו' ושאר כלי זכוכית וכו'. כתב הראב\"ד ושאר כלי זכוכית א\"א אמת כך מצא בתוספתא וכו': \n\n" + ], + [ + "כל כלי שיש בשיבורו אמה על אמה וכו'. תוספתא דכלים פ\"ה דב\"מ: \n", + "וכשמודדין הכלי מודדין אותו מבחוץ וכו'. רפי\"ח דכלים וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "היה בתוך הכלי תיבה קטנה וכו'. שם: \n", + "כתב הראב\"ד היה בתוך הכלי תיבה קטנה א\"א מעולם לא שמענו מוכני פירושו תיבה וכו'. וליישב דעת רבינו י\"ל דלא שמענו אינה ראיה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היו בו מגורות וכו'. תוספתא דכלים פ\"ח דב\"מ: \n\n" + ], + [ + "כלי עץ שאינו מקבל וכו': \n\n" + ], + [ + "השידה והתיבה וכו'. משנה פרק י\"ח דכלים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שלש מדות בכלי עץ וכו'. תוספתא פי\"ג דכלים. \n", + "ומ\"ש וכל כלי עץ העשוי לתשמיש הכלים בלבד שהרי הוא משמש משמשי אדם וכו'. במשנה פי\"ו דכלים. \n", + "ומ\"ש כגון מנורה של עץ וכו'. בתוספתא פרק י\"ג דכלים ובת\"כ שם הקולב והמנורה והנחותא מפרש רבינו בפי' המשנה פרק י\"ו דכלים נחותא היא חתיכת עץ תושם תחת הכלים תושבת להם וכאן פי' שהוא כלי שמניחים תחת הכלים, וקולב פי' שהיא הדפוס וכן הוא בלשון ערב. \n", + "ומ\"ש כגון כיסוי הקפצה וכו' עד בשעת מלאכה בלבד. משנה פי\"ו דכלים: \n", + "וכתב הראב\"ד והקלב שבונים עליו תיק לספר א\"א לא ידעתי מהו זה וכו'. ואני אומר שרבינו כתב שזהו אנגלין של ספר השנוי שם במשנה. ומ\"ש אבל מנו אותן בת\"כ כבר כתבתי שרבינו מפרש שקולב הוא דפוס בלשון ערב ולכן כלל כל הדפוסים בלשון קלב ובמשנה קרא לדפוס של תיק אנגלין של ספר ולדפוס של מצנפת אימום של גודלי מצנפות ולדפוס התפילין תפוס של תפלה: \n", + "כתב הראב\"ד מפני שהם משמשי הכלים א\"א יש מאלו הרבה מפני שהכלים עצמם משמשים עם הקרקע וכו'. ורבינו סובר שאין צורך לזה מאחר שהם משמשי הכלים בשעת המלאכה בלבד: \n\n" + ], + [ + "מלבן המטה וכו'. תוספתא פרק ט\"ו דכלים רבינו בפירוש המשנה פרק י\"ח דכלים פירש כל חלקי המטה ודבר ידוע כי כל דבר עגול ובולט נקרא פיקא ואפשר שזה המלבן מורכב בפיקות ויש לו רגלים מתרכבים במטה ועל ידיהם מתחבר עמה והרי הוא כאבר מאיבריה אבל אם הוא מונח על אותם שנקראו לשונות אע\"פ שמסורג בחבלים אין זה חיבור כי אינו נקרא חיבור רק כשיש לו רגלים ומורכב בהם עם המטה וחלוקה זו היא סיפא דמתניתין (דף כ\"ט) דקתני מלבן שנתנו על לשונות רבי מאיר ורבי יהודה מטמאים ר' יוסי ור' שמעון מטהרים וסיפא דתוספתא הכי איתא במסורג בחבלים ואין לו רגלים ר' מאיר ור' יהודה מטמאים ר' יוסי ור' שמעון מטהרים שאין עושין מלאכה בגופו והאי סיפא דתוספתא היא סיפא דמתניתין ותרווייהו חדא פלוגתא היא דמלבן שנתנו על לשונות דמתניתין היינו מסורג בחבלים דתוספתא והכוונה דהיכא דלא הוי מלובש בפיקות ויש לו רגלים אפילו שמסורג בחבלים והיינו נתון שנתון על הלשונות אינו חיבור ודמי למלבני בני לוי שהם טהורים כי עתה אינם חלק מהמטה אלא בפני עצמם הם חשובים ונראה מדברי רבינו כי כשהוא על הלשונות להיותו גבוה מהמטה יש מקום וטעם יותר לטהר מברישא שאינו על הלשונות כי אם למטה בפיקות ומחובר על ידי הכלים דהוי בפני המטה וכמטה עצמו הוא: \n", + "נתנו על שתי לשונות וכו'. משנה פרק י\"ח דכלים כרבי יוסי ור\"ש לגבי ר\"מ ור\"י: \n", + "כתב הראב\"ד מפני שהוא ממשמשי הכלים א\"א לישנא דתוספתא וכו'. ולרבינו יש לומר שמאחר שמצא טעם נכון לא הוצרך לטעם התוספתא ועי\"ל שרבינו מפרש התוספתא דאינו עושה מלאכה בגופו היינו שאינו עושה מלאכה תמיד אף שלא בשעת מלאכה: \n\n" + ], + [ + "מכבש של אושכף וכו'. תוספתא סוף פרק י\"ט דכלים והוא פרק ראשון דבבא בתרא: \n", + "כתב הראב\"ד מכבש של שכף פירוש אושכף א\"א זו המימרא מצאתיה בתוספתא דכלים לטהר וכו': \n\n" + ], + [ + "חפויי המטה טהורים וכן כל החיפויין וכו'. משנה בספי\"ו דכלים ובת\"כ פרשת שמיני מייתי לה מדכתיב אשר יעשה מלאכה בהם פרט לחיפויי הכלים: \n", + "וכן כלי עץ או עצם וכו'. בסוף חגיגה (דף כ״ו ע״ב) ופרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו ע״ב): \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לא ידעתי מהו ולא מצאתי לזה שורש ואדרבא ראוי להיות בהיפך כו' ורבינו בפי\"א ממסכת כלים אהא דתנן קלוסטרא טמאה ומצופה טהורה כתב אם היה זאת הקלוסטרא מאחד מאלו המתכות הנה היא תקבל טומאה מפני שההיא יש לה שם בפ\"ע ואם היתה מעץ והוא מחופה מברזל וכו' ויש לתמוה עליו דממקום שבא הוי איפכא דהא בסוף חגיגה אהא דתנן כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהם כקרקע דברי ר\"א וחכ\"א מפני שהם מצופין איתא בגמרא (דף כ\"ז) מזבח הנחשת דכתיב מזבח אדמה תעשה לי מזבח הזהב דכתיב המנורה והמזבחות איתקש מזבחות זה לזה מפני שהם מצופים אדרבא כיון דמצופים נינהו מטמו אימא וחכמים מטמאים מפני שהם מצופין ואבע\"א רבנן לר\"א קאמרי מאי דעתך משום דמצופין בטיל ציפויין גבייהו ופירש\"י אדרבה משום דמצופין נינהו נטמאו וכו' עד ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה הרי בהדיא דמשום דמצופין נינהו מטמאו אף ע\"פ שלא היו ראויים ליטמאות מעצמן והיאך רבינו כותב בהיפך ולא עוד אלא שמביא ראיה מסוף חגיגה האמור שם היפך דבריו וצ\"ע וההיא קלוסטרא מצופה טהורה כבר פירשה ר\"ש דה\"ק אם נעשה הקלוסטרא מברזל טהור וציפוייה ממתכת טמא כמו שמזהיבים כלי כסף לנוי טהורה דבתר עיקר אזלינן וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שיטת הראב\"ד כשיטת רש\"י ז\"ל באותה סוגיא אבל רבינו מפרש אותה כי כמו שהקושיא הראשונה שהקשה ות\"ל דעשוי לנחת הכוונה היא להקשות על המשנה שאמרה הזהרו שלא תגעו דאי נמי יגעו לא מטמאי להו הכי נמי הדר פריך עלה דא\"נ לאו לנחת הוא כדתרצת דמגביהין אותו אכתי ת\"ל דאפילו נגעו לא מטמאי ליה משום דכלי בטל אגב ציפוי כדתנן השלחן וכו' והציפוי נמי לא מטמא כדתנן וכדיליף לה בת\"כ ולפי זה שחיפן בשיש דקתני לאו דוקא והשתא פריך דומה בדומה דכי היכי דהתם בטל הכלי וטהור הכא נמי הכא בטל וטהור כי כל החיפויים טהורים אפילו של מתכת דאע\"ג דלא איתקש לשק היינו כי הוי כלי פשוט אבל חיפוי לאו כלי הוא וטהור דכולהו ציפויין נתמעטו דהוו עראי ומשני שאני שלחן דלא בטל דרחמנא קרייה עץ והלכך מטמא אע\"פ שיש עליו חיפוי מה שאין כן בשאר כלים דודאי בטלי לגבי ציפוי וטהורים כיון שהציפוי טהור והכלי מצופה כולו בדבר הטהור זו היא שיטת רבינו באותה סוגיא וניחא שפיר מאי דפריך ותיפוק ליה משום ציפוי דהדר פריך שנית על המשנה דאילו לשיטת רש\"י והראב\"ד דכיון שכבר העלינו שאינו עשוי לנחת והילכך מיטמא מאי הדר פריך דאפילו עשוי לנחת טמא ומאי נ\"מ בהאי קושיא כיון דבלאו הכי איתרצא שפיר וכל ההיא סוגיא ושקלא וטריא לא נ\"מ מידי ולדעת רבינו תרי ותיפוק לי דפריך מתפרשי בחד גוונא אלא שקשה מה שאמרו שם בחגיגה עלה דמתניתין דקתני כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח העולה מפני שהם כקרקע דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מפני שהם מצופים ופריך בגמרא עלה אדרבא כיון דמצופין נינהו מטמאו ומשני אימא וחכמים מטמאים מפני שהם מצופין ואבע\"א רבנן לרבי אליעזר קאמרי וכו' מוכח מהאי סוגיא שהציפוי סבה ליטמא כדברי רש\"י וריב\"א וצריך לדחוק לשיטת רבינו דאע\"ג דלתירוצא קמא ודאי בהכי הוא וכס\"ד דמקשה מכל מקום אפשר דתירוצא בתרא לא סבר הכי וכוונת אמרם מבטל בטיל ציפויין לגבייהו כלומר אתה סובר דמשום ציפוי ליטמא יותר והוא בהיפך דציפויין לא מיטמאו דבטלים אגב כלי דלא חשיבי כדי שיטמא הכלי בשבילו והכלי בשביל עצמו ודאי אינו מטמא כיון שמצופה והלכך מפני שהן מצופין לא מיטמו ואין צריך טעם אחר ולא בטיל ציפוייהו לא אהני דוקא קאמר אלא אכולהו כלים המצופין קאמר ואתא מתניתין כפשטה וחכ\"א הטעם שאין מטמאים מפני שהם מצופין וקושיא אדרבא ליתא דהמקשה הוה סבר הכי ותירוצא בתרא סבר איפכא עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ה-ז) העושה כלי מקצתו וכו' עד הרי אלו מקבלים טומאה. משנה בסוף פי\"ג דכלים: \n", + "ומה שכתב וכן המעבד והמזרה וכו'. שם וכתב רבינו דשלשה כלים אלו הם כלי הגרן והם כדמיון כף האדם יבורו בו החטים והשעורים ויתחלפו שמותם כפי התחלפות תמונתם כי מהם רוב השינים יבורו בו החטים בסוף הענין וממנו מעט השינים אין לו כי אם שלש שינים לבד יבורו בו החטים בתחלת הענין מהתבן הגס והוא המעבד ורבת שינים ממנו המזרה והיותר רב השינים מהם מגוב עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ח-י) מקל שעשה בראשו מסמר וכו'. פרק י\"ד דכלים מקל שעשה בראשו מסמר כמין חזיינא טמא סימרו וכו' טמא וכולן שעשאן לנוי טהורים ופירש רבינו יעשו בראש המקלות חתיכת ברזל עגולה דומה לרמון ונקראת חזיינא וכו' ויקראו אותה אלרמוס וכן ינעצו מסמרים בראשי המקלות להיות ההכאה בהם יותר חזקה וכו' ועשאן לנוי הוא שיעשו לייפות בו את המקל ורוב מה שיעשו זה במסמרים דקים מצויירים בבדיל לבן על צד היופי וזה לא יטמא לפי השורש הקדום והוא אמרו מתכת המשמש את העץ טהור אולם אם כיון באלו המסמרים שיכה בו ויגוף בו הנה יהיה אז העץ משמש את המתכת שהוא טמא ע\"כ. ובתוספתא בבא מציעא פרק ד' מקל שעשה בו מסמר להיות תופס בו במקום הדייש טהור ואם בשביל שלא תהא הארץ אוכלתו טמא ותחלת דברי רבינו הם דברי התוספתא וטעמא דמילתא שכשעשאו כדי שיהא אוחז בו הוי מתכת המשמש את העץ אבל כדי שלא תהא הארץ אוכלתו אע\"ג דלכאורה נראה שגם הוא מתכת המשמש את העץ שהרי לא נעשה אלא לשמור את העץ כתב הר\"י קורקוס ז\"ל שצ\"ל שכל שהוא לקיימו שאם לא הוא היה נאכל הכל חשבינן למקיים שהוא עיקר הכלי וטמא והרי זה דומה לטבעת של מתכת וחותמה של אלמוג דטמאה דאזלינן בתר טבעת המעמדת אף על פי שעיקר התשמיש הוא בחותם ולא הוי משמש את העץ אלא היכא דהוי לנוי שאין שם שום תועלת אלא יפוי העץ בלבד. \n", + "ומה שכתב רבינו וכן מקל שקבע בו מסמרים וכו' עשאן לנוי וכו'. כבר נתבאר שהם דברי המשנה וכלל רבינו עשה בראשו מסמר כמין חזיינא בכלל סימרו. \n", + "ומה שכתב וכן מנקיות וכו'. שם במשנה עשה בראשו מניקת וכן בדלת טהורה ופירש רבינו מניקת איבוב והרבה יש שיעשו איבוב מברזל או מנחושת בחלונות ובשערים לנוי ויהיה מתכת המשמש את העץ ודע דמסיים מתניתין על הא דעשה בראשו מניקת היתה כלי וחיברה לו טמאה וכו' ולא כתבה רבינו פה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הכלים אין מקבלין וכו' עד צפירה אחת. בפרק י\"ו דכלים ופירש שם רבינו אחר שעושים אותם מכסכס אותם בעור דג ידוע שימרקם ויבהיקם. ופירוש גמר שלא לשוף שבעת עשייתו גמר והסכים בלבו שלא ישופם ולא ימרקם אלא שישמש בהם בלא שיפה. ויחסום פירושו משיעשה השפה שמחברת האריגה וימנענה מלפרוק מלשון לא תחסום שור שהוא קשירת פיו. ויגמור התלויות פירושו שיגמור האוזן שנתלה בה: \n", + "ומ\"ש הקנונים הקטנים וכו'. שם ופירש רבינו קנונים וקלתות כלים יעשו מערבה דקה על תמונת קערות שיאכל אדם בהם וכו' והסיוגים הגדולים הם הקופות הגדולות מאד וכו' ומלאכת אריגת אלו הכלים הגדולים יקחו תחלה הגמי או הערבה או הדבר אשר יארגו ממנו ויחברו אותם בידיהן חבל (א') ארוך עד שיהיה ארכו מאה אמה או יותר ואז יחזרו זה אצל זה ויתפרו מזה החבל או החוט איזו תמונה שירצו וכו' ודורין קיבוץ דור והוא העיגול וכו' ויאמר שאלו הכלים הגדולים כאשר יתפרו רוחב קרקעיתו עוד יגביהו לו שפה שני דורים שהם שני עיגולים לרוחב שלהם ר\"ל על עיגולים לפי שיעור רוחב הכלי כולו כפי אשר יסכים יהיה רחבו כן וכו' אז מקבל טומאה. וכתב עוד וב' צפירות שני עיגולים מעיגולי זה הארוך והוא מענין אמרו באה הצפירה וכו' וערק כלי משעם גם כן כדמיון קופה לו שפה מעטת הגובה וזה הכלי מעט הרחב ארוך דימה לתיבת האושכפים ולזה יקרא ערק תרגום שרוך נעל ערקת מסאנא. \n", + "ומ\"ש המחצלת משיכרות ההוצין וכו'. בסוף פרק ב' דכלים: \n", + "כתב הראב\"ד והערק משיעשה בו צפירה א\"א פי' בערוך נפה וכו'. וכן פירש ר\"ש בשם הערוך ובשם גאון: \n", + "וכל כלי הנסרים וכו'. משנה פ\"כ דכלים: \n", + "גולמי כלי עץ וכו'. בסוף פ\"ק דחולין (דף כ\"ה). \n", + "ומ\"ש חוץ משל אשכרוע וכו'. בס\"פ י\"ב דכלים: \n", + "ועל מה שכתב רבינו קרוב בעיני שכלי עצם ככלי אשכרוע וכו'. כתב הראב\"ד אמר אברהם זאת הקורבה לא ידעתי מאין באה לו וכו'. ואני אומר דלשון התוספתא כך הוא כל גולמי כלי עץ טמאים חוץ משל פירשע [פירוש אשכרוע] מפני שהם מחוסרים שליקה ר' יהודה אומר העושה כלים מגרופות של זית טהורים מפני שהם מחוסרים שליקה וממירין את מה שבהם ומשמע לרבינו דכיון דלא תנא ת\"ק בשל פירשע ממירין את שבהם כדקתני ר' יהודה בגרופות של זית משמע דשל פירשע אין ממירין את שבהם ולפיכך לא הזכירו רבינו אלא הטעם מפני שהם מחוסרים שליקה דכלים של פירשע הם יפים ואין יופיים ניכר כל זמן שמחוסרים שליקה ואפשר שמשם למד רבינו לשל עצם שהם יפים ואין יופיים ניכר כל זמן שהם גולמים. ומ\"ש ואי סבירא ליה כרב נחמן דאמר בסוף פרק קמא דחולין כלומר דאמרינן התם דגולמי כלי מתכות טהורים וגולמי כלי עץ טמאים מאי שנא הני ומאי שנא הני ר' יוחנן אמר הואיל ולכבוד עשויים ר\"נ אמר הואיל ודמיהם יקרים מאי בינייהו איכא בינייהו כלי עצם ואזדא ר\"נ לטעמיה דאמר ר\"נ כלי עצם ככלי מתכות דמו ופירש\"י הואיל ולכבוד עשויים וכו' ונ\"ל שרבינו סובר דלא קי\"ל כר\"נ משום דקי\"ל כר\"י לגביה אלא שבא על כלי עצם מטעם אחר דאע\"ג דלכלי עץ דמו וכדר\"י מ\"מ דמו לשל אשכרוע שהוא מין עץ וגולמו טהור: \n", + "כלי עץ שאין עליו צורת כלי וכו'. בפרק כ\"ב דכלים כופת שסירקו וכרכמו ועשאו פנים ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרים עד שיחוק בו ופירש שם רבינו כופת חתיכת עץ: \n", + "ארובות של נחתומין שסודרין עליהם החלות כשהן וכו' עד והלוח שעורכים עליו מתטמא. פט\"ו דכלים וכתב רבינו שם ארובות הנחתום לוחות הנחתום אשר יסדיר עליהם הלישה ויש עליהן צורת כלי ושל בעלי בתים אין להם צורת כלי ולזה לא יטמאו אא\"כ צבען וקשטן וייפן ומשחן בששר או כרכמן בכרכום ואז יהיה בהם צורת כלי ויהיה טמא לפי שפשוטי כלי עץ טהורים וכו' אמנם יטמאו בגזרה דרבנן עכ\"ל וסרוד הוא כלי מעץ ישתמשו בו בעת הלישה לרחוץ את הידים ויטוחו ממנו פני הלחם וכיוצא בזה ממה שיצטרך אליהם וע\"ש שהוא לתשמיש נקרא סרוד בגדי השרד מתרגמינן לבושי שימושא: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א דבר זה בהיפך וכו'. טעמו לומר שרבינו פירש שארובות סודרים עליהם החלות כשהם בצק ואינו כן שזוהי מלאכת הסרוד נמצא שהיפך רבינו מלאכת הסרוד ואומר שהיא מלאכת הארובות ואין זו השגה ומאחר שאין הכרע לפירושו יותר מלפירוש רבינו ועוד שא' מהפירושים שפירש רבינו שמשון בשם הערוך הוא ארוכות בכ\"ף לוחים ארוכים שמקריבים עליהם לחם והוא כפירוש רבינו. ומ\"ש ואם יחדו טמא והכי איתא בתוספתא כלומר משיג על רבינו למה השמיט הא דאם ייחדו טמא וי\"ל שיפרש רבינו דהאי ייחוד היינו ע\"י סירקן או כרכמן דקתני מתניתין ויש לדקדק בדברי רבינו שסרוד נותנים בו המים א\"כ יש בו בית קיבול ולמה של בעלי בתים טהור ואפשר דהכי קאמר שנותנים בו כלי של מים: \n", + "וכתב עוד הראב\"ד והלוח שעורכים עליו טמא א\"א זה שיבוש עכ\"ל. נראה שטעמו מפני ששנינו בפרק הנזכר סרוד של נחתומים וכו' נפרץ מרוח אחת טהור רבי שמעון אומר אם התקינו להיות קורץ עליו טמא וכן המעריך טמא ומשמע ליה להראב\"ד דוכן המעריך טמא מדברי רבי שמעון הוא ולית הלכתא כוותיה ורבינו סובר דאתנא קמא קאי: \n", + "כלי עץ שהסלתים מרקדים עליו וכו' עד ליכנס בו טהור. שם: \n", + "כתב הראב\"ד כלי עץ א\"א בערוך פירש נפה של שיער וכו'. מ\"ש ובו דברה המשנה תחלה כלומר דבראש הפרק קתני כלי עור. ומ\"ש עוד וממה שאמר ר' יהודה בסמוך אף של גדלת וכו' כלומר שהוא ז\"ל מפרש של גדלת שהנפה עשויה משיער שגודלים בה והבנות יושבות בתוכה וגודלות היינו לומר שהן גודלות הנפה עצמה ומדקתני של גדלת משמע דעד השתא לא איירי בנפה של שיער ולפי מה שפירשו רבינו ור\"ש דגדלת היינו האשה שהיא גודלת שיער לנשים אין מכאן ראיה. \n", + "ופירוש זה הכלל העשוי לקבלה וכו' של אוצרות ושל גרנות יעשו אותה לכנס וללקט מן הצדדין מה שבגורן או שבאוצר לקבצו אל האמצע ושל גרוסות יש לה בית קיבול שמכניסים בה לריחים ושל גתות להשליך בה חוץ מן הגת ופירוש רחת פאלה בלע\"ז: \n\n" + ], + [ + "כל התלויים טהורים חוץ מתלויי וכו' עד טהור. שם וכחכמים. פירוש מקל הבלשין הוא שמחפשין בו התבן אם יש בו תבואה שיסתירו התבואה בתבן מפני עישור המלך תרגום ויחפש ובלש. ולסייע בשעת מלאכה הוא שמכניסים ידיהם בתלוי ויעזר בו בעת שימושו: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) נבלי המשוררים מתטמאין וכו' עד צורת כלי. גם זה שם פי' הכנורות חלולים ומנוקבים בצד הנימין ודרך המנגנים לתת בתוכו המעות שמקבלין מבני אדם אבל של בני לוי אינם עשויים לכך ולפיכך טהורים. ופירוש הבטנון כלי מכלי הניגון שמשים אותו האדם בבטנו כשמנגן בו: \n", + "כתב הראב\"ד והנקטימון א\"א קשיא לי וכו'. ובמ\"ש רבינו בפירוש המשנה נתיישב זה שכתב וז\"ל והנקטימון הוא רגל מעץ יעשה אותו מי שנחתך רגלו לילך בו והוא ירצה בכאן עץ הניגון המפורסם צורת דמות רגל (ושוק) מעץ וגם ר\"ש כתב אין זה לוקטמין דפרק במה אשה דהכא והתם טהור. ואירוס פירש רבינו עגולה דומה לגרבל ויכה עליה מצד אחד ביד ושמו בערבי אלתאר ובלע\"ז טנבורו: \n\n" + ], + [ + "קוצים שאורגים בהם וכו'. פרק י\"ו דכלים פטילייא טמאה וחסינא טהורה ופירש שם רבינו פטילייא דומה לקופה מערבה וכו' וכמו שפירש כאן: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לשון המשנה וכו' וחסינא טהורה והטעם מפני שאינה עשויה לטלטל: \n\n" + ], + [ + "עלים שמסרגים אותם וכו'. שם סוגניות של עלים טהורות של נסרים טמאות ופי' ר\"ש סוגניות מלשון סוגה בשושנים עושין כמין כפיפה קטנה [מן העלין] ומכסין בה פירות ואינה אלא מלאכת עראי. נצרים צורי דקל: \n", + "כתב הראב\"ד עלים שמסרגים א\"א זה סוגניות שבמשנה. ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "חותל של הוצין וכו'. שם ופירוש חותל כלי מהוצין ישימו בו התמרים הנקראין רוטב וכתב ר\"ש דכיון שאין מוציא מה שבתוכו עד שיקרענו או עד שיתירנו הוי תשמיש עראי. \n", + "ומ\"ש או שחשב וכו'. תוספתא דב\"מ פ\"ו: \n", + "וכן הקרן וכו'. תוספתא שם: \n\n" + ], + [ + "השופר אינו מקבל טומאה וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "קערה שקבעה וכו'. כלים פ\"כ, וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דהא דהויא מכלל השידה וטהורה דוקא כשהיא טהורה כגון שהיא באה במדה: \n\n" + ], + [ + "האקון והרטוב וכו'. כלים סוף פרק כ\"ג: \n", + "וכתב הראב\"ד האקון א\"א פי' בערוך כלי של מצודת דגים וגם רבינו פירש כן והרטוב מכלי ציידי העופות והוא מעץ וכלוב גיולא בלעז ככלוב מלא עוף ומדף לוח מסובך מעץ ובזה העץ מסובך דבר יחזיק בו הצייד מרחוק וכאשר ינוח העוף בזה הכלי ינוח חוט הכלי ויפול עליו זה הלוח. ומצודות הסכרים מצודות יפסיקו המים במים עד שיתקבצו שם הדגים: \n\n" + ], + [], + [ + "הספסלים שבפונדקאות וכו'. תוספתא פרק י\"ט דכלים. \n", + "ומ\"ש זה הכלל כל שניטל וכו'. ג\"ז שם. \n", + "ומ\"ש היתה אחד מרגליו של אבן אינו מקבל טומאה. משנה פכ\"ה דכלים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל כלי שנטמא ונשבר. רפ\"ב דכלים וריש פט\"ו: \n\n" + ], + [ + "כמה שיעור השבר וכו'. רפי\"ז דכלים. \n", + "ומ\"ש והרמון שאמרו. שם. \n", + "ומ\"ש לפי דעתו של רואה. שם גבי שיעור כביצה וכר' יוסי. \n", + "ומ\"ש ויהיו בכלי ג' רמונים וכו'. שם: \n", + "כתב הראב\"ד ויהיו בכלי שלשה רמונים א\"א אין מדבריו אור לחשכים וכו'. ורבינו שמשון כתב לכאורה משמע דמוציא רמון דכל דוכתא לאו רמון א' דוקא וכו' ומה שטען הראב\"ד על רבינו שסתם ולא פירש אינה טענה שכבר נודע שרבינו בזה הספר מחבר לא מפרש. ומ\"ש וקצת ראיה לזה הפי' דברי רשב\"ג וכו' כלומר דתנן התם הרמונים שאמרו ג' אחוזים זה בזה רשב\"ג אומר בנפה ובכברה כדי שיטול ויהלוך ובקופה כדי שיפשיל לאחוריו ופי' ר\"ש שיטול ויהלך מתוך נענוע של נטילה והילוך נפיל טפי. ומ\"ש פי' אחר הרמונים שמשערין בהם לא ממין הגדולים וכו'. רבינו שמשון כתב על פי' זה לא יתכן כלל לפרש כן דהא קתני באידך בבא לא גדול ולא קטן אלא בינוני אבל הראב\"ד כתב זה הפי' בענין שיתכן. ומ\"ש ואולי זה הוא פי' זה המחבר. לא ידעתי מנין לומר כן שהרי דבריו סתומים כדברי המשנה: \n", + "ניקב הכלי במוציא זית וכו'. ריש פרק אלו קשרים (שבת דף קי״ב ע״ב) בעיא דאיפשיטא ופירש רש״י פנים חדשות משירדה לו טומאה נתחדשו פנים הללו ואין זה הראשון שכבר נתקלקל בו כדי ביטולו: \n\n" + ], + [ + "כלים שעשאם מתחלה נקובים וכו': כתב הראב\"ד זאת לא מצאתי וכו'. ולי נראה שרבינו מפרש הא דתניא פרק כלי עור והוא בתוספתא פרק י\"ג דכלים הסל והפחלץ של גמלים וכו' שעשאן מתחלתן מקבלי רמונים טמאים היינו לומר שעשאן מתחלתן שאינם מקבלים רמונים דומיא דמאי דתנן שולי קורפיות ושולי קוסים הצידונים אע\"פ שאינם יכולים לישב שלא מסומכים טמאים שלכך נעשו מתחלתן ומה שהקשה ממה ששנינו הפחלץ של גמלים טהור מכלום צ\"ל שהוא מפרש פחלץ עשוי כתבנית אחת וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "אפיפירות שעשה להם קנים וכו'. בפי\"ז דכלים ופירש רבינו אפיפירות כלי ארוג מקנים ימתחו זמורות הכרמים. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שכולה נקובה כמוציא רמון. בתוספתא שם: \n\n" + ], + [ + "כל הכלים שאינם יכולים לקבל וכו'. שם כר״ש לגבי ר״מ. וכתב הר״י קורקוס ז״ל קשה דהא איבעיא לן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ו ע״ב) ר״מ ור״ש הלכתא כמאן וסלקא בתיקו ודרך רבינו לפסוק כדברי המחמיר שבהם ואיך פסק כר״ש לקולא דודאי משמע דכזית הוי נקב מועט מרובו וי״ל שרבינו סמך על מ״ש בסוף המצניע (שבת דף צ״ה צ״ו) דלא אמרינן ברובו אלא לענין צמיד פתיל אבל לענין טומאה בזיתים עכ״ל. \n", + "ומ\"ש נגממו שעורן במה שהן. ופירש רבינו אם נשאר שיקבל כל שהוא יטמא: \n\n" + ], + [ + "הסלים של פת וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש קופת הגננים וכו'. שם ומפרש רבינו שהם דברי ת\"ק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בית קערות. ג\"ז שם. \n", + "ומ\"ש וכן בית הרעי וכו' הואיל ומקבל את הרעי הרי זה מקבל טומאה. שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "כל כלי עץ שנחלק וכו'. בפי\"ו דכלים. \n", + "ומ\"ש וכגון תמחוי המזנון. ע\"ש שמשימין בכל קערה מין אחד של תבשיל תרגום למינו לזנוהי. \n", + "ומ\"ש וכן בית לגינין וכו'. תוספתא פי\"ג דכלים שם: \n\n" + ], + [ + "משפלת שאמצעיתה גבוהה וכו'. גם זה שם: \n", + "השלחן והדולפקי וכו'. משנה פרק כ\"ב דכלים: \n\n" + ], + [ + "כלי נסרים וכו'. שם פ\"כ נתחסמו אע\"פ שנשרו שפתותיהן כל שהן טמא: \n\n" + ], + [ + "טבלא שמילאה עצים וכו'. תוספתא פרק י\"ט: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ספסל שנתפרק וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "הסלים של גמלים וכו'. תוספתא ספי\"ב: \n\n" + ], + [ + "השלחן או הדולפקי וכו'. משנה פרק כ\"ב וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש ואם חיפה הכל טהור בין בציפוי עומד וכו' עד סוף הפרק. ועיין במה שכתבתי ספ\"ד: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כלי עור וכו'. פרק י\"ו דכלים: \n", + "עור העריסה וכו' עד וישרטט. תוספתא ריש פרק י\"ג: \n\n" + ], + [ + "עור שאין עליו וכו' לפיכך כף של עור וכו'. משנה פי\"ו. \n", + "ומה שכתב וכן העור שמלקטים בו. שם המלקט של בקר והחסום שלה והמדף של דבורים והמניפה הרי אלו טהורים: \n\n" + ], + [ + "כל בית האצבעות וכו'. פכ\"ו: \n\n" + ], + [ + "האבנט של עורות וכו'. שם הזון והבורכייר טמאין והשרולים טמאים ומפרש הזון האבנט של עור והבורכייר עורות שתופרין הקיטעים על ארכובותיהם והשרולין עורות העשויות כעין טבעות שמכניסין אותם בזרועותיהם וכו': \n\n" + ], + [ + "עור שתופרים ממנו כיסוי ליד וכו'. פרק י\"ו קסיא של זורי גרנות של הולכי דרכים של עושי פשתן טמאה אבל של צבעים ושל נפחים טהורה וכו' זה הכלל העשוי לקבלה טמא מפני הזיעה טהור ונראה שרבינו היה גורס של זורעי גנות במקום של זורי גרנות ויותר נראה שהוא ט\"ס בספרי רבינו: \n\n" + ], + [ + "כמה שיעור הנקב וכו' החמת משתנקב וכו'. פי\"ז: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) ומה שכתב התורמל שנפחת וכו' עד שאינן מקבלות כדרכן. פרק י\"ט: \n\n" + ], + [ + "כלי עור שיש לו לולאות וכו'. ריש פרק כ\"ו: \n\n" + ], + [ + "כיס של שנצות וכו' עד צורת הכלי. שם: \n\n" + ], + [ + "עור שכרך בו וכו': \n\n" + ], + [ + "התפילין של ראש וכו'. בפרק י\"ח: \n", + "וכן סנדל שהוא טמא מדרס וכו' עד טהור. פרק כ\"ו: \n\n" + ], + [], + [ + "תפילה שנטמאת וכו': \n\n" + ], + [ + "הכדור והאימום וכו' עד סוף הפרק. ריש פרק כ\"ג: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) כל כלי מתכות וכו'. בסוף פירקא קמא דחולין (דף כ\"ה ע\"א): \n", + "ומה שכתב כיצד הסייף וכו' והסכין וכו'. בפרק י\"ד דכלים. \n", + "ומה שכתב לפיכך העושה כלים וכו' עד שידוע שנעשו מן הכלים. שם פרק י\"א. \n", + "ומה שכתב אבל מסמרות שאין ידוע וכו'. שם וכבית הלל: \n", + "וכתב הראב\"ד הרי אלו מקבלים טומאה לפי שאינם גולמים א\"א חסרון דעת אני רואה בכאן וכו'. [רבינו] כתב בפי' המשנה שם ואין הכוונה שיותך זאת הגרירה או אלו הקצוות ויעשה מהם כלים שזה יקבל טומאה בלא ספק אמנם הכוונה שכל אלו הקצוות [דיבק וחיבר אותם במסמרים] עד שעשה מהם דמיון כלי הנה הוא לא יקבל טומאה מן הסבה שזכרנו ואף על גב דמתניתין מיתניא גבי כלי מתכות שחוזרין לטומאתן ישנה ה\"ק כל כהאי גוונא אפילו מכני כלים וכו' לא אמרינן בהו שחזרו לטומאה ישנה כיון שהם גולמים לא קרינן בהו חזר ועשה מהם כלים אבל העושה כלי משברי כלי מתכות וכו' ע\"כ אינם נעשים כלים אלא על ידי התכה ואז עושים מהם כלים גמורים לא גולמים ולפיכך חזרו לטומאתן ישנה וז\"ש בבבא קמייתא שהכלים הנעשים מכני כלים וכו' שלא על ידי התכה אינם אלא גולמים: \n\n" + ], + [ + "כלי מתכות וכו': \n\n" + ], + [ + "מחט שלא ניקבה וכו': \n\n" + ], + [ + "נמצא הטמא בכלי עץ וכו'. בסוף פרק קמא דחולין (דף כ\"ה ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "כל כלי המלחמה וכו' וכל תכשיטי האדם וכו'. סוף פרק י\"א דכלים. \n", + "ומה שכתב אפילו דינר שנפסל וכו'. שם פי\"ב. \n", + "ומה שכתב וכן קמיע של מתכת וכו'. תוספתא פרק ח' דכלים: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) כל תכשיטי הבהמה והכלים וכו'. ריש פרק י\"ב דכלים טבעת אדם טמאה טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות. \n", + "ומה שכתב חוץ מזוג של בהמה וכלים המשמיע קול לאדם. בתוספתא פ\"ח כל תכשיט בהמה כגון השירים והנזמים והקטלאות והטבעות טהורים ואין טמא אלא זוג המשמיע קול \n", + "לאדם ומ\"ש כיצד העושה זוגים למכתשת וכו' עד אף על פי שאין לו ענבול. בפרק במה אשה עלה נ\"ח: \n\n" + ], + [ + "כל הפרצופות וכו' עד שבו חותמין בלבד. תוספתא פרק שמיני דכלים: \n", + "וכל הטבעות טהורות וכו'. ריש פרק במה בהמה (שבת דף נ\"ב ע\"ב): \n", + "טבעת השיר וכו' וכן מקל וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "כל הכלים יורדים וכו'. סוף פרק כ\"ה דכלים: \n\n" + ], + [ + "חרש שוטה וקטן יש להם מעשה וכו'. ריש פרק ו' דמכשירין ופ\"ק דחולין (דף י\"ג): \n\n" + ], + [ + "זוג של דלת וכו'. בר\"פ במה אשה עלה נ\"ח: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יג-טו) אומן שעושה וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פ\"ח דכלים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל כלי מתכות וכו' עד הכל מקבל טומאה. פרק י\"א דכלים: \n", + "כתב הראב\"ד כיצד עקרב של פרומביא א\"א נ\"ל שלא מן השם הוא זה וכו'. לא ידעתי למה ידחה טעם אחד מפני שיש לו טעם אחר. \n", + "ומ\"ש לא בא למעט אלא כסויי הכלים וכו' כמו שמפורש במקומו. לא ידענא מאי קאמר וצ\"ע: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) טסים של ברזל שמניחין על וכו' עד משנפרק. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [ + "טבעת אחת וכו' עד כבלים. פרק במה אשה עלה ס\"ג: \n", + "כתב הראב\"ד ואין לכל גרגיר ממנו שם בפ\"ע א\"א כל מ\"ש משום שיש לו שם בפני עמצו או משום שאין לו שם בפ\"ע וכו'. ואין דבריו מוכרחים: \n\n" + ], + [ + "קטלא של חוליות וכו' עד צואר קטנה. פרק י\"א דכלים: \n\n" + ], + [ + "כל הכיסויים וכו'. פרק י\"ד שם כל הכיסויים טהורים חוץ משל מיחם. \n", + "ומ\"ש ומכיסוי טני של רופאים וכו'. פי\"ב דכלים כיסוי טני של מתכת וכו' של רופאים טמא: \n\n" + ], + [ + "כיסוי של מתכת וכו'. שם פי\"ד כיסוי טני של מתכת שעשה בו מראה ר' יהודה מטהר וחכמים מטמאים: \n\n" + ], + [ + "כל המשקולות של מתכת וכו'. שם פי\"ב קנה מאזנים של סרוקות טמא מפני אונקיות ושל בעלי בתים אם יש בו אונקיות טמא: \n", + "כתב הראב\"ד קנה מאזנים של עץ א\"א נ\"ל אפילו של מתכת וכו'. ואפשר שרבינו לרבותא נקט דאפילו קנה של עץ טמא מפני האונקיות התלויות בו אע\"פ שאינם קבועות בו: \n", + "וכתב עוד הראב\"ד דבר מזוייף הוא זה בעיני שהרי לא הזכירו במשנה לבעלי בתים קבע. י\"ל שרבינו דייק לשון המשנה דגבי סרוקות קתני טמא מפני אונקיות וגבי בעלי בתים קתני אם יש בו אונקיות ולישנא דיש בו משמע שהן קבועות בו: \n\n" + ], + [ + "משקלות שנשתברו וכו'. תוספתא סוף פ\"ט: \n\n" + ], + [ + "סלע שנפסלה וכו'. משנה פי\"ב: \n\n" + ], + [ + "אונקלי של כתפים וכו' עד הרי הם כמקצת כלי. שם: \n", + "ומ\"ש ואפילו אונקלי שבכתלים וכו'. שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) שלשלת שיש בה בית נעילה וכו' עד ושל בעלי בתים טהורה. ריש פי\"ב: \n\n" + ], + [], + [ + "(יד-טו) שלשלת של מושחי קרקע וכו' עד י' טפחים. פי\"ד: \n\n" + ], + [ + "הכדור של מתכת והסדן: הקנטר של בנאי והדקר של חרס. פרק י\"ד. \n", + "ומה שכתב וחמור של נפח. שם. \n", + "ומה שכתב והמטולטלת וכו' עד סוף הפרק. סוף פי\"ב. \n", + "ומה שכתב והאפרכס של מתכת. סוף פרק י\"ד: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מסמרות שמחזיקים בהם וכו'. ומ\"ש וכן המסמרות שתוקעין בהם וכו'. פרק י\"ב אונקלי שבכתלים טהורה: \n", + "כיצד מסמר שהתקינו וכו'. פ' י\"ב: \n", + "וכתב הראב\"ד טהור עד שיצרפנו א\"א פירוש לפי שהמסמר שנוקבים בו את החבית וכו'. וטעם נכון הוא. \n", + "ומה שכתב או להוציא את הפתילה וכו'. ומ\"ש התקינו לפתוח בו את החבית וכו'. משנה פרק י\"ב וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ב-ד) ומה שכתב מסמר העשוי בסימן לשמירת הפתח וכו' עד מסמר הגרדי וכו'. שם: \n", + "וכתב הראב\"ד מסמר הגרע א\"א לא נראה כן מהתוספתא וכו'. ולדברי רבינו אפשר שבתוספתא מחשיב האיזמל שמקיזים בו שהוא משמש עם הקרקע מפני שהמוקז סומך על זרועו של עץ תקוע בקרקע ותנא דמתניתין לא חשיב מפני כך משמש עם הקרקע ולפיכך טמא: \n\n" + ], + [ + "אלו כלי מתכות המתטמאות בעגלה העול וכו' עד ושאר כל המסמרות שבה טהורים. פרק י\"ד: \n\n" + ], + [ + "עקרב בית הבד מקבל וכו'. פרק י\"ב: \n", + "ארון של גרוסות אע\"פ שהוא וכו' עד מקבלת טומאה. שם: \n\n" + ], + [ + "ריחים של פלפלין מקבלת טומאה וכו'. משנה סוף פרק שני דביצה (דף כ\"ג ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "הדלת של מתכת שבמגדל של בעלי וכו'. פי\"ב דכלים: \n\n" + ], + [ + "טסין של מתכת שמנערין בהן את הקדרה מקבלין וכו'. שם הייתינים טמאים והרכין טהורים ובתוספתא (פ\"ב דב\"מ) אלו הם הייתינים אלו שהחנווני מנער בהם את הקדרה ואלו הן הפרכין אלו הקבועים בכירים ופי' רבינו שמשון מנער מלשון ותער כדה: \n", + "וכתב הראב\"ד טסין של מתכת א\"א מתניתין פי\"ב היתינין טמאים וכו': \n\n" + ], + [ + "המלקחיים שממעך בהם את הפתילה וכו'. כלומר מלקחיים שנוטל בהם הקדרה ומערה אותה לקערות. ולי נראה דאפשר לפרש שנוטל הקדרה במלקחיים ומנערה מלמעלה למטה וטסין שהן קבועין בכירים היינו ברזלים התלויים במוקד ובסופם מזלגים שהקדרה תלויה בהם על האש כדי שלא תהיה יושבת על האש ממש ותשרף וכבר ראיתי ברזלים אלו בבית קצת בני אדם: \n\n" + ], + [ + "קלוסטרא שנועלין בה הדלתות אם היתה וכו'. משנה פרק י\"א ופירש רבינו שם קלוסטרא כלי מקשיי וכו': \n\n" + ], + [ + "הפין והפורנא טמאים. שם ופירש שם רבינו הפין הם השיניים הקבועין בפותחת והפורנא הוא המקום עצמו אשר תכנס בו הפין: \n\n" + ], + [ + "פיקה של מתכת טהורה וכו'. שם ופירש שם רבינו פיקה דמיון חצי כדור נקוב וכו': \n\n" + ], + [ + "הכוש והפימא וכו' עד אע\"פ שהוא מצופה טמאה. גם זה שם ופירש שם רבינו הוא מטוה וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "(טו-טז) החצוצרת שמפוצלת חוליות וכו'. שם קרן עגולה טמאה ופשוטה טהורה אם היתה מצופית שלה של מתכת טמאה הקו שלה וכו' כיוצא בו קני מנורה טהורים וכו' עד הכל טמא ופירש רבינו שם קרן ירצה בו החצוצרת וכו': \n", + "כתב הראב\"ד ואם יכולין הכל לפרקה וכו' זאת הפיסקא וכו'. \n", + "ומה שכתב רבינו שאם אינו יודע להחזירה אלא אומן מקבלת טומאה וכו'. הקשה עליו הראב\"ד דבר זה רחוק מן הדעת ובהפך נמצא במשנה פרק כ\"ו וכו'. וי\"ל דהכא שאני שהוא של חוליות ואם אינה תקועה בחוזק אינו חיבור כלל: \n\n" + ], + [ + "קורת החצים וכו' עד והקולר מקבל טומאה. ריש פי\"ב: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) כמה הוא שיעור השבר וכו' כיצד כלי של מתכת עד למוד בהן שמן. ריש פרק י\"ד: \n", + "מסננת של חרדל וכו'. סוף פרק י\"ד: \n", + "מגריפה שניטלה כפה וכו'. פרק י\"ג וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) מסרק של צמר וכו' עד אחת טהור. בסוף פרק י\"ג ועיין בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ג) שהקשו רישא אסיפא ותירצו הא בגוייתא הא בברייתא וצריך עיון למה לא כתב רבינו כאותו תירוץ ובאידך דמקשה רישא דקתני וכולן אחת אחת בפני עצמן טמאות לסיפא דקתני התקינו אין לא התקינו לא וכתב כשינויא דרב פפא ושבק שינויא דסתם גמרא ועוד דמסיק גמרא דלית הלכתא כהאי סתמא משום דגרסי בה דווקני זו דברי רבי שמעון ויש לתמוה על הראב\"ד שלא השיגו: \n\n" + ], + [ + "הכרומים שנשברו וכו'. בפרק י\"ג: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) מגירה שניטלה וכו' עד מפני שהיא מקצת כלי. שם: \n", + "כתב הראב\"ד והרונקי בפ\"ע א\"א פירש בערוך ברזל של רהיטני וכו'. גם רבינו שמשון כתב כדברי הראב\"ד מפני התוספתא ולרבינו אפשר לומר שהתוספתא פליגא אמתניתין ואתיא כתנא אחרינא ואנן כמתני' נקיטינן: \n\n" + ], + [ + "הסייף והסכין וכו'. ריש פרק י\"ג הסייף והסכין והפגיון והרומח מגל יד ומגל קציר והשחור וזוג של ספרים שנחלקו הרי אלו טמאים מדרס ופירש שם רבינו פגיון סכין מעוות דומה למגל קטן וכו' והשחור מספריים קטנים: \n\n" + ], + [ + "מספריים שנחלקה וכו'. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(י-יב) שריון שנחלק וכו' עד את הגחלים. תוספתא ריש פרק י' שהוא פרק ג' דבבא מציעא: \n\n" + ], + [ + "מראה של מתכת וכו'. משנה פרק י\"ד מראה שנשברה אם אינה מראה את רוב הפנים טהורה: \n", + "ומ\"ש או שנטשטשה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יד-טז) מחט שניטל קצתה הנקוב וכו' עד ואם לאו טמאה. פרק י\"ג: \n\n" + ], + [ + "הסייף והסכין וכו' וכן צינורא שפשטה וכו'. משנה פי\"ג: \n\n" + ], + [ + "מפתח עקום וכו' עד זה לתוך זה טהור. בסוף פרק י\"ד: \n\n" + ], + [], + [ + "(יט-כ) כלי שיש בראשו וכו' עד מפני הכותב. בפרק י\"ג: \n", + "וכתב הראב\"ד כלי שיש בראשו האחד כף להרים בו הדשן וכו' א\"א זה כתב תחת זולמטרא ומעולם לא עלה על דעת וכו'. וי\"ל דאין ויכוח בזה כי הכוונה אחת שבראשו כף יהיה למה שיהיה או ליקח תבשיל או ליקח דשן הדין שוה. ומ\"ש והמלה עצמה לעז היא: \n", + "כתב עוד הראב\"ד כלי שבראשו אחד כף כסבכה וכו'. א\"א זה עשה תחת קליגריפין ובערוך לא פירש כן וכו'. וג\"ז אין בו ויכוח כי הכוונה אחת. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה הנשאר יכול לעשות וכו': \n\n" + ], + [ + "קורדום שניטל עושפו וכו' עד נשבר מקיפו טהור. משנה פרק י\"ג: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "מינקת של מתכת וכו'. פי\"ד מקל שעשה בראשו מסמר וכו' עשה בראשו מניקת וכן בדלת טהורה היתה כלי וחברה לו טמאה מאימתי הוא טהרתה בש\"א משיחבל ובה\"א משיחבר ובתוספתא פ\"ד דב\"מ מניקה שעשאה לתחת הדלת אע\"פ שמשתמש בה טהורה היתה טמאה ועשאה לתחת הדלת טמא עד שעה שתטהר מאימתי היא טהרתה בש\"א משיחבל ובה\"א משיחבר. \n", + "ומ\"ש לפיכך דף של נחתומין וכו'. בפט\"ו וכחכמים: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א טעה בכאן טעות גדולה וכו'. ופשט המשנה והתוספתא כדברי הראב\"ד ועל דרך זה הם דברי רבינו בפירוש המשנה וכפי דבריו כאן ה\"פ מניקה כמין שפופרת קצרה עושין של מתכת ומכניסין בראש המקל והיינו דקתני עשה בראשו כלומר בראש המקל מניקת וכן אם עשה שפופרת של מתכת תחת הדלת כדי שלא תאכלנו האש והשתא קאמר שאם זאת השפופרת נטמאת וקבעה בראש המקל או בדלת טהרה מטומאתה היתה כלי כלומר אבל אם זאת השפופרת לא נטמאה וזהו היתה כלי כלומר שלא היה עליה אלא שם כלי בלבד לא שם כלי טמא וחברה למקל או לדלת טמאה כלומר עדיין לא בטל שם כלי מעליה והרי היא מקבלת טומאה כמות שהיתה והדר קאמר הא דאמרינן ברישא שאם היתה טמאה וקבעה במקל או בדלת טהרה מטומאתה מאימתי תטהר בש\"א משיחבל כלומר משיכה עליה כל כך בתחיבתה בעץ עד שתתחבל כלומר שתתקלקל ובה\"א משיחברנה בעץ היטב טהרה וז\"ש רבינו משיקבענה וכו' ויחברנה עם העץ ותוספתא ה\"פ מניקת שעשאה לתחת הדלת כלומר שקבעה תחת הדלת אחר שנטמאה טהורה מטומאתה אע\"פ שמשתמש בה אחרי שקבעה בדלת היתה טמאה כלומר אבל אם היתה ראויה לקבל טומאה ולא נטמאה ועשאה תחת הדלת טמאה כלומר עדיין היא מקבלת טומאה כמו שהיתה עד שתטהר כלומר עד שישנה מעשיה והדר קאמר מאימתי היא טהרתה ארישא קאי כדפרישית במתניתין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כלי עץ וכלי עור וכו'. ריש פרק ב' וריש פרק ט\"ו דכלים: \n", + "ומ\"ש וכן כלי מתכות וכו' חזרו לטומאה הישנה. שם רפי\"א: \n\n" + ], + [ + "ומפני מה גזרו על כלי מתכות וכו'. פרק קמא דשבת עלה י\"ו: \n\n" + ], + [ + "אחד כלי שנטמא במת או בשאר הטומאות וכו'. רפי\"א וכתנא קמא: \n", + "נטמא במת והזה עליו בשלישי וכו'. סוף פרק י\"ד וכרבי יהושע: \n", + "וכתב הראב\"ד ואין לו טהרה עד שיזה עליו שלישי ושביעי ויטביל כשהוא כלי קודם שבירה או יזה עליו שלישי ושביעי ויטביל אחר שיתיכנו א\"א אני לא הכרתי דבריו וכו'. ואין הכרח בדבר: \n\n" + ], + [ + "ברזל טמא וכו' וכן טיט שבללו בגללים וכו'. פי\"א: \n\n" + ], + [ + "כלי מתכות וכו'. תוספתא פרק שמיני אלא שכתובה בחילוף וכך היא גירסת ר\"ש: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ו-ח) קרדום שעשאו וכו' עד אחר המקבל. שם: \n\n" + ], + [ + "כלי מתכות שנטמא וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(י-טו) כלי זכוכית שנטמאו וכו'. פרק קמא דשבת (דף י\"ו): \n", + "וכן כלי זכוכית שנשברו וכו' עד ברוב גובהו טהור. בסוף כלים: \n", + "ומה שכתב דצלוחית קטנה היא הניטלת ביד אחת וגדולה היא הניטלת בשתי ידים. הכי משמע בתוספתא בסוף כלים. וכתב הראב\"ד נפגם בו שליש א\"א דעת כריסו היא וכו' ואני אומר שרבינו היה גורס שליש ברובו ופירושו בה נכון והראב\"ד היה גורס שלש ולפיכך פירש מה שפירש: \n", + "ומה שכתב ניקב וסתמו וכו'. שם וכת\"ק: \n", + "והכוס והצלוחית וכו' עד מקבלים טומאה. תוספתא בסוף כלים: \n\n" + ], + [], + [ + "זכוכית שעושים אותה למראה טהור וכו'. משנה שם אספקלריא טהורה: \n", + "התרווד של זכוכית וכו'. שם וכר\"ע מחבירו: \n\n" + ], + [ + "תמחוי של זכוכית וכו'. שם תמחוי שעשאו אספקלריא טמא ואם מתחילה עשאו לשם אספקלריא טהור: \n", + "וכל כלי זכוכית וכו'. תוספתא בסוף כלים: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) כבר ביארנו וכו' נמצא הטמא בכלי חרס וכו' עד אוכלים ומשקין עד שיגעו בהן. פ\"ק דחולין (דף כ\"ד ע\"ב). ומה שהביא ראיה מדכתיב אל תוכו מתוכו הוא מתטמא וכו' בת\"כ הוא ובפרק קמא דחולין מייתי לה מקרא אחרינא: \n\n" + ], + [ + "אין כלי חרס מטמא כלים מאוירו וכו' עד ואתה טמאתני. פרק שמיני דכלים ופ' שמיני דפרה: \n\n" + ], + [ + "כלי חרס שנגעו משקין טמאים וכו' נגעו אוכלין וכו'. ריש פרק ב' דכלים גבי כלי חרס מיטמאים מאחוריהם: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א כבר כתבתי במקום אחר מה שנראה לנו על זה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אחד כלי חרס שנכנסה טומאה לאוירו וכו': כתב הראב\"ד מפי השמועה למדו שזה שנאמר אל תוכו לרבות את האהלים א\"א הלכתא כוותיה ולא מטעמיה וכו': \n\n" + ], + [ + "גומא שהיה השרץ וכו' לפיכך השרץ שנמצא וכו' עד אין לו במה יתלה. משנה פרק ט' דכלים: \n", + "נמצאו בנחושתו של תנור וכו'. שם: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש נמצא שרץ במקום הנחת עצים וכו'. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "(ז-ט) השרץ שנמצא בעין של תנור וכו' עד מן הסתימה ולפנים. שם פרק שמיני: \n", + "כתב הראב\"ד וכן אם נמצא באויר העין טהור וכו'. א\"א זה כתב מפני שראה במשנה וכו'. גם ר\"ש פירש כפירוש הראב\"ד ולא נתחוור רבינו בפי' זה משום דמאי קמ\"ל דאם היה התנור באויר אפילו כזית מן המת טהור מילתא דפשיטא היא: \n\n" + ], + [ + "כלי חרס ששותים בו וכו'. בספ\"ב המסרק של צרצור רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאים: \n\n" + ], + [ + "כלי חרס שהיו לו ג' שפיות וכו'. ספ\"ד. \n", + "ומ\"ש היו שוות וכו'. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "אלפסים זו בתוך זו וכו'. שם ספ\"י: \n", + "כתב הראב\"ד היה השרץ בתחתונה וכו' עד חוזר ומטמא את האלפס א\"א אני כתבתי עודפות וכו'. ומה שכתב וסוף דבר אין זה כלום שא\"כ הכל טמא מאויר התחתונה, לא ירדתי לעומק דעתו שמאחר שהוא ז\"ל מעלה כאן דכל מה שהוא תוך אויר התחתונ' נטמא ולא נפטר מטומאה מטעם תוך תוכו היאך חזר וכתב שכששתיהן שוות ועודפות על האמצעיות כולן טהורות חוץ מן העליונה שכל האמצעיות שהתחתונה עודפת עליהן ה\"ל להיות טמאות דהא לא מטהרי משום תוך תוכו כפי מ\"ש בסמוך וצ\"ע. ומה שכתב ומכאן יש סיוע למ\"ש שהמשקה מטמא כלי חרס מגבו, ורבינו בפי' המשנה כתב וז\"ל כבר ביארנו במה שקדם אמרם בכלי חרס אל תוכו ולא תוך תוכו וכו' והוא פירוש יפה: \n\n" + ], + [ + "טבלא של חרס וכו'. בסוף פרק שני: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היו בתיו קבועים במסמר וכו': כתב הראב\"ד היו בתיו קבועים א\"א והוא שיש שם דופן עודף עכ\"ל. ופשוט הוא נלמד ממתניתין דבסמוך ולכן לא חשש רבינו לכתבו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המציל בצמיד פתיל וכו'. פרק שמיני בית שאור מוקף צמיד פתיל ונתון לתוך התנור וכו' ופירש שם רבינו יצטרך שנקדים בכאן שרשים וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש טבעת טמאה וכו'. פ\"ט כוש שבלע את הצינורא ומלמד שבלע את הדרבן לבינה שבלעה את הטבעת וכו': \n\n" + ], + [ + "תרנגול שבלע שרץ וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "דברים שבתוך הפה וכו' כיצד אדם וכו'. גם זה שם מגע טמא מת שהיו אוכלים ומשקים לתוך פיו וכו'. \n", + "ומ\"ש והיה לו בתוך קומטו כו'. פרק יוצא דופן עלה מ\"ב ע\"כ: \n", + "כתב הראב\"ד שסוף משקה לצאת א\"א יש כאן שיבוש וכו'. ואיני יודע מה שיבוש יש כאן שרבינו העתיק לשון המשנה ואם מפני שלא כתב דין התוספתא י\"ל שמאחר ששנינו וכן חתיכה של לפת ושל גמי משמע בהדיא דדוקא הני משום דדמו לספוג אבל שאר דברים דינם כחרסים דקתני שאם לא הוסק התנור טהור: \n\n" + ], + [ + "ספוג שבלע וכו'. פ\"ט וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש בד\"א במשקין וכו'. פרק האשה שהיא עושה צרכיה עלה ס\"ב ע\"ב כר\"י וכאוקימתא דרב פפא. \n", + "ומ\"ש וכן בגפת חדשה וכו'. פרק תשיעי דכלים: \n\n" + ], + [ + "כלי חרס שחלקו במחיצה וכו' לפיכך תנור שחצצו וכו'. ריש פרק ח' וכתנא קמא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) כלי שהיתה הטומאה בתוכו וכו'. בספ\"ק דחולין (דף כ\"ה). \n", + "ומ\"ש כיצד כוורת או קופה וכו' עד נטמא. רפ\"ח שם: \n", + "וכמה יהיה בנקב אם היה בכלי שטף במוציא זיתים וכו': כתב הראב\"ד א\"א זה ההפרש לא נמצא בשום מקום וכו'. ודעת רבינו שכל נקב שמוציאו מתורת כלי הרי הוא כשבר כלי ואינו מציל בצמיד פתיל. ומה שכתב ומשנה שלימה היא בפ\"ח היינו דתנן ניקבו העשוי לאוכלים שיעורו כזיתים העשוי למשקים שיעורו המשקים [העשוי] לכך וכך מטילין אותו לחומרו בכונס משקה איני יודע מה הכרע מביא ממנה הראב\"ד שהרי רבינו כתבה ומפרשה בכלי חרס אבל בכלי שטף שיעורו לענין צמיד פתיל כשיעורן לקבל טומאה מהטעם שכתבתי. \n", + "ומ\"ש ואם היה בכלי חרס העשוי לאוכלים וכו' עד מטילין אותו לחומרו. ריש פ\"ג וסוף פ\"ט: \n\n" + ], + [ + "סתם נקב כלי חרס וכו'. כתב הראב\"ד טעה בכל זה וכו': \n\n" + ], + [ + "כוורת פחותה וכו'. משנה ריש פרק ח': \n\n" + ], + [ + "החמת והכפישה: \n\n" + ], + [ + "עור פשוט וכו': \n\n" + ], + [ + "כלי חרס שהיתה טומאה בתוכו וכו' לפיכך חבית שהיתה מליאה וכו' עד סוף הפרק. בפ\"ח חבית שהיא מליאה משקין [טהורין] ונתונה למטה מנחושתו של תנור וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין כלי חרס וכו'. סוף פרק ד' כלי חרס מאימתי מקבלין טומאה משיצרפן בכבשן והיא גמר מלאכתן. \n", + "ומ\"ש התנור משיסיקנו וכו' עד שיעורו ככירה. רפ\"ה: \n\n" + ], + [ + "תנור שהתחיל לבנותו וכו'. רפ\"ה תנור תחלתו ארבעה ושיריו ארבעה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים במה דברים אמורים בגדול אבל בקטן תחלתו כל שהוא ושיריו ברובו ואמרינן בפרק העור והרוטב וכמה כל שהוא טפח: \n", + "הכירה משיתחיל בה [שלש] אצבעות וכו'. שם כירה תחלתה שלש ושיריה שלש. \n", + "ומ\"ש הכופח אם עשאו וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "תנור שהוסק מאחוריו וכו'. משנה פרק רביעי: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) תנור שהסיקו להיות צולה בו וכו' עד נטמא הכל. תוספתא דכלים פ\"ד אלא שבסוף יש קצת שינוי: \n", + "וכתב הראב\"ד אני לא מצאתי בתוספתא כדבריו וכו'. משיג על רבינו מסוף התוספתא שהיא מוחלקת מנוסחת רבינו ונוסחת הראב\"ד אינה מכוונת דקתני סיפא נטמא אחד במשקין הרי חבירו טהור והלא ברישא הדין כן ואם כן מאי איכא בין רישא לסיפא ואי משום דקתני סיפא מטמא במגע ובאויר גם ברישא קתני דשרץ הכל טמא ואם תאמר דהכל טמא ברישא היינו החלק שנטמא והעובי שביניהן בלבד כדפירש הראב\"ד ובסיפא אם נטמא אחד נטמא גם חבירו הוה ליה לפרושי וא\"ת דבסיפא לא נטמא אלא הוא לבד ולא העובי שביניהם הוה ליה למיתני דרך שלילה לא נטמא חבירו ונראה שלפיכך כתב הראב\"ד ולא נתבררה אצלי כהוגן. ועל פסק רבינו ק\"ל דמשמע דרבי יוחנן בן נורי דאמר חולקים את עוביו לטעמיה אזיל דאמר במתניתין פרק ב' דכלים גבי בית תבלין של עץ שנטמא אחד מהן במשקה לא נטמא חבירו רבי יוחנן בן נורי אמר חולקים את עביו ומאחר דרבינו פסק כההיא בפרק דלא כרבי יוחנן בן נורי הכי נמי הוה ליה למיפסק בהא דלא כוותיה ואפשר לומר דכיון דהכא לא איפליגו רבנן משמע שיש איזה טעם לפלוגי בין ההיא דהתם להא דהכא: \n\n" + ], + [ + "תנור או כירה וכו'. סוף פ\"ה. \n", + "ומה שכתב כיצד אין מתטמאין מאוירן וכו': \n\n" + ], + [ + "תנור של מתכת שניקב וכו' עד עדיין אינה מקבלת טומאה. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "תנור שאינו מחובר בארץ וכו'. פרק כל הכלים עלה קכ\"ה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) כור של צורפי מתכות וכו' עד מתטמאה. פרק ח' דכלים: \n\n" + ], + [ + "אבנים שחיברן זו לזו וכו'. תוספתא ריש פרק ד' דכלים וכרבי יהודה. \n", + "ומ\"ש וטירת הכירה טהור. שם: \n\n" + ], + [ + "שתי חביות וכו'. תוספתא דכלים פרק חמישי: \n\n" + ], + [], + [ + "(יג-יד) העושה שלשה פטפוטין וכו' עד של מתכת. משנה רפ\"ו דכלים. \n", + "ומ\"ש וכן אבנים שלא מירחם בטיט וכו' עד אינה מקבלת טומאה. שם: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(טו-יח) האבן שהוא שופת עליה וכו' עד חזרו השתים של כירה לטומאתן. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "דוכן של חרס וכו' עד סוף הפרק. פרק ז'. \n", + "ומ\"ש לפיכך אם היה מחובר בארץ וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "תנור גדול וכו'. רפ\"ה דכלים ופרק העור והרוטב (חולין דף קכ\"ד). \n", + "ומה שכתב והכירה שיריה שלש אצבעות וכו' עד שיעורו ככירה. רפ\"ה דכלים: \n\n" + ], + [ + "תנור שנטמא וכו'. שם וכתנא קמא. \n", + "ומה שכתב חילקו לשנים וכו'. שם: \n", + "חילקו לשנים בשוה וכו'. פ\"ב דבכורות עלה י\"ז. \n", + "ומ\"ש אבל טבלא של חרס וכו': \n\n" + ], + [ + "תנור שחילקו לשלשה וכו' עד אופות בו והוא טהור. פרק ה' דכלים: \n", + "ומה שכתב היתה בו חוליא אחת וכו'. תוספתא פרק רביעי: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ד-ו) תנור שבא מחותך וכו' עד ואם לאו טהור. פרק חמישי דכלים: \n\n" + ], + [ + "המביא שברי חרס וכו'. תוספתא ריש פרק שלישי: \n\n" + ], + [ + "פטם שקרזלו וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ט-יא) תנור של סדקין וכו' עד ואם יש בו רוב תנור מקבל טומאה. תוספתא פ\"ד: \n\n" + ], + [ + "תנור שנתן בו עפר עד חציו וכו'. משנה פרק ה': \n\n" + ], + [ + "הכירה מקום שפיתת וכו'. פרק כירה (שבת דף ל״ח ע״ב). \n", + "ומה שכתב לפיכך כירה שנחלקה וכו'. משנה פ\"ז דכלים: \n\n" + ], + [ + "הקלתות של בעלי בתים וכו' עד סוף הפרק. ריש פ\"ז: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) כל ידות הכלים וכו': לפיכך האבן היוצאת וכו' עד שיעורו ככירה. פרק חמישי: \n\n" + ], + [ + "מוסף התנור וכו' עד ושל צבעים טהור. שם: \n\n" + ], + [ + "עטרת הכירה וכו' עד ואפילו על שלש אבנים טמאה. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "בית הפך וכו' גם זה שם וכר״מ ואע״ג דרבי שמעון פליג עליה פסק כר״מ משום דבפרק במה טומנין (שבת דף מ״ח ע״ב) אמרינן מאן תנא כל המחובר לו הרי הוא כמוהו ר״מ דתנן בית הפך ובית התבלין וכו' ועוד דר״מ מחמיר. \n", + "ומ\"ש לפי שאינם חיבור לה אלא מדברי סופרים וכו'. בפרק במה טומנין כן כתב רבינו שמשון וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "חצר הכירה וכו'. פ\"ז. \n", + "ומ\"ש לפי שאינה חיבור לה אלא מדבריהן. נלמד ממה שכתבתי בסמוך דאיתא בפרק במה טומנין. וכתב הראב\"ד אבל אם נטמאת אחת מהן מאוירה אין חבירתה טמאה וכו' א\"א לי נראה מ\"ש אינו מיטמא באויר וכו'. טעמו משום דמסיים בה במתניתין כיצד משערין אותה רבי ישמעאל אומר נותן את השפוד וכו' ופירש ר\"ש משום דכירה גבוה וכו' וגם רבינו פירש שם להיות חצר הכירה נגד פי הכירה אמר איך נדע מה מהאויר וכו'. ומשיג הראב\"ד על רבינו שהשמיט השערה זו דרבי ישמעאל דמדסתם לה סתומי משמע שכל שלא נכנס השרץ תוך כתלי החצר לא נטמא החצר ואפשר לומר שרבינו בכאן סובר דרבי ישמעאל לא לפרש דברי ת\"ק בא אלא לחלוק ופסק כת\"ק: \n", + "היתה חצר הכירה מופרשת וכו'. בפ\"ז: \n\n" + ], + [ + "ניטל אחד מהם וכו'. שם וכרבי מאיר לגבי רבי שמעון: \n", + "עשה לה שני הפטפוטים וכו'. גם זה שם וכר\"מ דמחמיר לגבי ר\"ש. \n", + "ומ\"ש ואין מדקדקים בכל השיעורים האלו וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "(א-ה) כלי חרס אינו מקבל טומאה וכו' לפיכך הכסא והמטה וכו' עד מסננת לתוכו את הירק. בפ\"ב: \n", + "ומ\"ש זה הכלל וכו'. תוספתא דכלים פרק ב'. כתב הראב\"ד וחבית הדפונה בשולי המחץ וכו' ולא נעשית לקבלה וכו' א\"א כלל כלל לא נתקבל בעיני זה הפירוש וכו'. ולא זכינו לדעת מה היה הראב\"ד מפרש בה ולדעת רבינו יש לומר דל\"ק שחבית זו קטנה ביותר ולא נעשית לקבלה אלא בית יד המחץ שהוא ניטל העושים אותו כמין חבית קטנה לנוי כן פירש רבינו בפירוש המשנה וקרוב לזה פירש ר\"ש: \n", + "וכתב עוד הראב\"ד חבית של שייטין חדה וארוכה עכ\"ל. ואיני יודע למה היא טהורה שאע\"פ שאינה יכולה לישב שלא מסומכת טמאה שלכך נעשית מתחלתה כמו שולי קורפיות ושולי קוסים הצדוניים שאע\"פ שאינם יכולים לישב שלא מסומכין טמאים מפני שלכך נעשו מתחילתן כדאיתא בפרק ד' ואפשר דשאני התם שנעשו לקבלה אלא שקשה א\"כ תיפוק לי מהאי טעמא לחוד כמ\"ש רבינו וג\"ז טעם רבינו שמשון שכתב חבית של שייטין כמין חבית חלולה מבפנים ואין לה פה כדי ללמד בה לשוט ע\"פ המים: \n", + "כתב עוד הראב\"ד וכן מגופת היוצרים שיש לה תוך טמאה א\"א זה כתב תחת מה שראה במשנה וכו'. וז\"ל בפירוש המשנה מגופת היוצרים וכו' ור\"ש פירש מגופת היוצרים להכי נקט יוצרים וכו': \n\n" + ], + [ + "טיטרוס אע\"פ שהוא נקוב וכו'. משנה שם כרבי יוסי: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א אני שונה רבי יוסי מטמא וכו'. ועל מה שטען על רבינו מדרבי יוסי קתני מפני שהוא מוציא פרוטות והוא אמר אע\"פ שמוציא פרוטות י\"ל שכך פירוש דברי רבינו אע\"פ שהוא נקוב מתטמא מפני שאינו נקוב נקב גדול שיצאו ממנו כל המים אלא נקוב נקבים קטנים והמים יוצאים ממנו מעט מעט באיחור גדול ולזה נקרא מוציא פרוטות לא לומר שהנקב ההוא מוציא פרוטה קטנה כמו שכתב הראב\"ד בדעת רבינו אלא כמו שפירשתי וכן כתב בפירוש המשנה וז\"ל טיטרוס הוא כלי חרס תושבתו רחבה וכו' וכאן הוסיף שהרי המים מתכנסין בצדדין והם עשויין לקבלה וג\"ז בכלל מפני שהוא מוציא פרוטות שמתוך שהנקבים דקים ואין המים יוצאים אלא מעט מעט באיחור גדול המים מתכנסים בצדדין שאילו היו הנקבים גדולים לא היו המים מתכנסים ונמצא שלא היה נעשה לקבלה: \n\n" + ], + [ + "הלפיד של חרס וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש וכן כל וכו'. זהו פירוש מה ששנינו שם ובית שקעו של נר מטמא באויר וכו' כן פירש שם רבינו: \n\n" + ], + [ + "גסטרא שמניחים וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "ספינה של חרס וכו'. שם ובפרק רבי עקיבא: \n\n" + ], + [ + "כל הכלים שנשברו וכו'. בת\"כ פרשת שמיני מנין לרבות שברי כלי חרס ת\"ל וכל כלי חרס: \n", + "כתב הראב\"ד מפני השמועה למדו שזה לא בא לרבות אלא שברי כלי חרס א\"א כמה אני תמה על זה וכו': \n", + "ומ\"ש בד\"א כשהיה לחרס זה תוך לקבל בו המשקין כשהיה החרס יושב לא סמוך. בפ\"ב דכלים הדקים שבכלי חרס וקרקרותיהן ודפנותיהן יושבים שלא מסומכים: \n\n" + ], + [ + "החרס שאינו יכול לישב וכו'. ריש פרק ד' וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "כלי חרס ששוליהם חדים וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "כמה יקבל החרס וכו'. בפ\"ב (דף ח') וכרבי ישמעאל וצ\"ע למה לא פסק כר\"ע ואפשר שסובר רבינו דרבי ישמעאל הוה רביה אך קשה דבמתניתין תנן מסאתים ועד שלש ועד חמש סאין בלוג דברי רבי ישמעאל ובדר\"ע תנן מלחמיות ועד חצבים גדולים בלוג וכיון שפסק ברישא כרבי ישמעאל אמאי נקט בסיפא לישנא דר\"ע ואפשר דעד חמש סאין דנקט רבי ישמעאל לאו דוקא חמש סאין דה\"ה לטפי ומשום הכי נקט חצבים גדולים לכלול כל מה שהם גדולים: \n\n" + ], + [], + [ + "כלי חרס קטן וכו'. תוספתא פ\"ב הפכין והגלילין והחביות שביהודה יש להם קרקרנות ואין להם דפנות: \n\n" + ], + [ + "חזקת חרסים הנמצאים וכו'. תוספתא פ\"ג: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א מצאתי נוסחא זו מוחלפת וכו'. ואני אומר נוסחא דידן כנוסחת רבינו ואיני יודע למה כתב הראב\"ד שאינו יודע שהרי מפורשת בדברי רבינו מפני שרוב חרסים הנמצאים בבית היוצר הם גסטריות לכלים כלומר הם ראויים להושיבם תחת הכלים לקבל המשקים הנוטפים מהם. ועל מה שפירש הראב\"ד לפי גירסתו ק\"ל שכתב והיוצר הסיקן עם שאר כלים שלא לצורך למה יסיקם שלא לצורך ועוד שכתב שאינן נחשבות בעצמן שהחשיבות מחשב השברים שאם הם ראויין לשמש תשמיש כלי כי לא אחשבינהו מאי הוי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כמה שיעור השבר וכו'. בריש פרק ג' ובסוף פרק המצניע (שבת דף צ״ו): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש חמש מדות בכלי חרס וכו'. בס\"פ המצניע וכפירש\"י: \n\n" + ], + [ + "החבית שיעורה כאגוזים. בפרק כ\"ג דכלים וכרבי יהודה. \n", + "ומ\"ש האלפס והקדרה וכו'. שם: \n", + "וכן עריבה של חרס וכו'. תוספתא פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "הפך והטני וכו'. משנה פרק שלישי וכתנא קמא: \n\n" + ], + [], + [ + "חבית שנפחתה וכו'. רפ\"ד וכחכמים. \n", + "ומ\"ש נתרעעה וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "חבית שניטלו אזניה וכו'. בפ\"ד. \n", + "ומ\"ש אפילו אזן אחת וכו' עד נדונית כחבית. תוספתא פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "חבית שנסדקה וכו'. משנה פ\"ב. \n", + "ומ\"ש והיאך יודע דבר זה וכו'. תוספתא פ\"ב: \n\n" + ], + [ + "גסטרא שנתרעעה וכו'. משנה פרק רביעי. \n", + "ומ\"ש וכן גסטרא שנפחתה וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) גסטרא שחדודין יוצאין ממנה וכו'. משנה פרק ד': \n", + "כתב הראב\"ד על מ\"ש נכנסה הטומאה באויר הגיסטרא אפילו היתה כנגד החידוד לא נטמא החידוד א\"א אני איני אומר כן אלא שאם נכנס שרץ לתוך הגיסטרא וכו'. יש לתת טעם לפירוש רבינו דכשם שמטמא במגע היינו לומר שאם נגע שרץ בגיסטרא נטמאו גם החידודין כך אינו מטמא באויר היינו לומר שאף ע\"פ שנטמאת הגיסטרא באויר לא נטמאו החידודין: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(יג-טו) חבית שנתרעעה וכו' עד ואינן בכלל הכלים. משנה פרק שלישי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש משפך של חרס וכו'. שם וכרבי עקיבא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבר ביארנו וכו'. רפי\"ז. \n", + "ומ\"ש לפיכך הטופל כלי חרס וכו' עד את הקרויה. פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "הטופל כלי חרס וכו'. תוספתא רפ\"ג. \n", + "ומה שכתב טפל כלים וכו': \n\n" + ], + [ + "חבית שניקבה וכו'. תוספתא שם אלא שהגירסא מהופכת בנוסחאותנו. וזהו שכתב הראב\"ד ובגפסים אינו חיבור א\"א מצאתי בשתי נוסחאות בהיפך מזה באלו חיבור ובשאר דברים אינם חיבור. ונוסחא נכונה היא לענין זפת וסיד וגפסים שהם סותמים סתימה יפה אבל בבעץ וזפת אינה נכונה שאינן סותמים סתימה יפה: \n\n" + ], + [ + "דברים הלחים וכו'. משנה פרק ג' יבלית שטופלים בה הפטסים הנוגע בה טמא. \n", + "ומה שכתב שאפילו נטמא הכלי מאוירו, צ\"ע. ומפרש רבינו דהאי הנוגע בו היינו אוכלים ומשקים דוקא שאין כלי חרס מטמא אדם וכלים. \n", + "ומ\"ש טפילו של תנור וכו'. שם הנוגע בטיפולו של תנור טמא. \n", + "ומ\"ש והוא שיהא בעובי הטפילה טפח וכו' עד שלש אצבעות. תוספתא ריש פרק רביעי: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ה-ח) חבית שניקבה וכו' עד הרי זה כגוף הכלי. משנה פ\"ג: \n", + "כתב הראב\"ד מגופת חבית שטפל בטיט וכו'. א\"א טעה בהצעת וכו'. לא היה כאן מקום לכל החרדה הזאת שג\"כ רבינו סובר דמתניתין מילי מילי קתני כמו שמבואר בדבריו בפירוש המשנה וגם פה לא יוכל להזהר עוד ממה שעשה פה שהפסיק בין דין יבלית שטופלין בהם פטסים ונוגע בטפילת התנור לדין מגופת החבית בדברים אחרים ומה שהזכיר במגופת החבית שטפל בטיט עליה ועל החבית טעמו משום דמגופה פירושו סתימה כמו יגיפו הדלתות ומשמעה ששם אותה ע\"פ החבית בלא שום חיבור והא פשיטא דאינה חיבור ולא איצטריך לאשמועינן ולפיכך פירש דמיירי שטפל בטיט עליה ועל החבית והשתא קמשמע לן שאע\"פ שהיא מחוברת לחבית על ידי אותה טפילה אינה חיבור מפני שהיא עומדת לינטל. ומ\"ש מי ראה מעולם טפילה על גבי מגופה וכו' י\"ל דמעט טיט שמניחים על גבי מגופה כדי לחברה לחבית הלא גם הוא טופל יקרא ואין בדברי רבינו טעות: \n\n" + ], + [ + "בצק שבסדקי עריבה וכו'. משנה פרק אלו עוברין (פסחים דף מ״ו) וכאוקימתא דאסיק רב פפא: \n\n" + ], + [ + "המשיחות והרצועות וכו'. תוספתא פרק י\"ו דכלים אלא שיש בה קצת חסרון: \n\n" + ], + [], + [ + "(יא-יב) יד קורדום וכו' עד אפילו ארוכים כל שהן טמאים. משנה פרק כ\"ט דכלים: \n\n" + ], + [ + "מקל שעשאו יד לקורדום וכו' עד שאין כל הקורה חיבור. פרק כ': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יד-טז) עגלה שנטמאה וכו' עד לא נטמאת המצודה אפילו כשהיא מתוחה. בפרק כ\"א: \n", + "וכן מסכת נסוכה וכו' עד משפרעה טהור. שם: \n\n" + ], + [ + "החוט שהשילו למחט וכו' עד מן הקשר ולחוץ אינו חיבור. תוספתא פרק י\"ו אלא שיש בה חסרון: \n", + "החבל שהוא קשור בקופה וכו'. משנה בסוף מקואות: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "(א-ה) החוטים היוצאים וכו' עד אינם חיבור. בפרק כ\"ט: \n", + "כתב הראב\"ד ושל חלוק שהוא קרוע וכו'. א\"א זה עשה תחת אפרקסותו ולא ידעתי וכו'. ורבינו שמשון בשם הגאון והערוך פירשו קרוב לדברי רבינו. \n", + "ומ״ש בשיעור הקנה והחוטים. בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ט): \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) החבל שמסרגין וכו' עד על צורך המטה. פרק י\"ט החבל היוצא מן המטה עד חמשה טפחים טהור מחמשה ועד עשרה טמא מעשרה ולחוץ טהור ובפרק אלו טריפות (חולין דף נ\"ד ע\"ב) מסיק חמשה כלמעלה עשרה כלמטה: \n\n" + ], + [ + "אבנט של אריג וכו' עד הרי זה מקבל טומאה. פי\"ט: \n\n" + ], + [ + "מטה שהיתה טמאה מדרס וכו' עד מעשרה ולחוץ טהור. שם כרבי יוסי: \n", + "במה דברים אמורים למדרס אבל לשאר טומאות וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) מטה הטמאה וכו' עד פירשו טמאים טומאת ערב. בפרק י\"ט: \n\n" + ], + [ + "כרע שהיתה טמאה וכו' עד סוף הפרק. פרק שמנה עשר: \n", + "ומ\"ש ואם הזה על המטה טהרה וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כמה שיעור הבגד וכו'. פרק כ\"ז. \n", + "ומה שכתב מכוונות עם המלל. כך היא הגירסא והיא בפרק כ\"ח שלש על שלש שאמרו חוץ מן המלל דברי רבי שמעון וחכמים אומרים שלש על שלש מכוונות ופירוש מלל דרך תופרי בגדים למלול מהבגד לכופלן מעט סביב התפירה ואח\"כ תופר: \n", + "במה דברים אמורים בבגדי צמר ופשתים וכו'. שבת פרק שני (דף כ\"ו כ\"ז): \n", + "אבל האורג בגד וכו'. נראה שכתב כן מדתניא בפרק במה אשה עלה ס\"ג ע\"ב אריג כל שהוא טמא. \n", + "ומה שכתב חוץ מטומאת מדרס וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "הבגדים העבים וכו'. בפרק כ\"ח העבים והרכים אין בהם משום שלשה על שלשה: \n\n" + ], + [ + "כל הקליעות וכו'. פ\"ג דעדיות וכחכמים: \n", + "הקלע שבית קיבול אבן שבה ארוג וכו'. ג\"ז שם וכחכמים: \n", + "המכמורות והרשתות וכו'. בספ\"ג. \n", + "ומה שכתב העושה בגד מן החרם טהור מן זוטו מתטמא. בפכ\"ח: \n\n" + ], + [ + "עשה חלוק וכו'. תוספתא: \n\n" + ], + [ + "משמרת של יין וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "מטפחות ספרים. פרק כ\"ח וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "כסת הסבלים וכו' ומשמרת של יין אינה מתטמאה במדרס. פכ\"ח: \n\n" + ], + [ + "בגד שחישב עליו לצורות וכו'. פרק דם חטאת עלה צ\"ד: \n", + "בעה\"ב שעשה מטפחות וכו'. תוספתא דכלים פרק י\"ב: \n\n" + ], + [ + "חלוק העשוי כסבכה וכו'. בפ' כ\"ח חלוק של יוצאת החוץ העשוי כסבכה טמא ופירש רבינו של יוצאת החוץ אשר יצאו לשחוק הנה הן ילבשו זה המלבוש: \n\n" + ], + [ + "כפה שנתנו על הספר וכו'. בפכ\"ח: \n\n" + ], + [ + "העושה אספלנית כו' עד וראוי למשכב. שם וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "מאימתי יקבל הבגד טומאה וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יד-טו) סבכה שמניחות הבנות בראשיהן וכו' טהורה. בספכ\"ח: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(טז-יט) חלוק של בגד וכו' עד מפני שהיא כאבנט. תוספתא פכ\"ג דכלים: \n\n" + ], + [ + "טלית של עני וכו'. תוספתא פרק כ\"ד דכלים: \n\n" + ], + [ + "מטליות שאין בהם שלשה על שלשה וכו' ואם חישב עליהם וכו'. בפ' דם חטאת עלה צ\"ד. \n", + "ומ\"ש שכל פחות משלש על שלש וכו'. משנה בכלים פכ\"ז: \n\n" + ], + [ + "פחות משלשה על שלשה וכו'. ריש פרק כ״ח דכלים פחות משלשה על שלשה שהתקינו לפקוק בו את המרחץ ולנער בו את הקדירה ולקנח בו את הריחים בין מן המוכן בין שאינו מוכן טמא דברי רבי אליעזר רבי יהושע אומר בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן טהור רבי עקיבא אומר מן המוכן טמא משאינו מוכן טהור ובפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ט) מפרש דבהניחו בקופסא כ״ע לא פליגי דטמא ובזרקו לאשפה כ״ע לא פליגי דטהור כ״פ בתלאו במגוד דהיינו יתד או הניחו אחורי הדלת ומסיק התם דהדר ביה רבי עקיבא לגבי רבי יהושע הלכך הלכה כרבי יהושע ואם כן יש לתמוה על רבינו למה פסק בתלאו במגוד או הניחו אחורי הדלת שהוא טמא וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "שלשה על שלשה שהיה מושלך באשפה וכו'. פרק כ\"ז דכלים. \n", + "ומ\"ש מלח גס. ג\"ז שם וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(כד-כו) שלשה על שלשה שנקרע וכו' עד מפני שהיא חשובה. שם: \n", + "כתב הראב\"ד שלשה על שלשה א\"א לשון התוספתא שבכה שנקרעה וכו'. וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "שלש על שלש שנתנה בכדור וכו' עד סוף הפרק. ריש פרק כ\"ח. \n", + "ועל מה שכתב ומתטמא במדרס כתב הראב\"ד אני אין לי אלא שאר טומאות וכו'. ורבינו מפרשה לענין טומאת מדרס שלשה על שלשה טפחים מיטמא בו ואין בזה הכרע: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המפץ הוא המחצלת וכו' ואעפ\"כ מתטמא היא במדרס וכו'. ומ\"ש וכן מתטמא במת וכו'. בפרק ג' דעדיות ובספ\"ק דסוכה (דף כ'). \n", + "ומ״ש וזה כלל גדול וכו'. משנה פרק בא סימן (נדה דף מ״ח): \n\n" + ], + [ + "(ב-ג) כבר ביארנו וכו' השק שיעורו וכו' עד טהורים מכלום. פרק כ\"ז דכלים: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בקרע אחד מהם וכו' אבל הקוצץ בכוונה וכו' עד טהור מכלום. סוף פרק ד' דמעילה (דף יח): \n", + "כתב הראב\"ד שכל פחות משלש אצבעות על שלש טהור א\"א זה כתב מדעתו וכו'. ואני אומר שאין לומר שכתב זה מדעתו אלא איזה בקיאות מצא דהאי כל שהוא אינו אלא בערך שאר שיעורים אבל צריך שלא יהיה פחות משלש אצבעות. ומה שכתב ואולי במקצע ולפיכך אפילו כל שהוא וכו'. לא הבנתי דהא רבינו במקצע מיירי ואפילו הכי התנה שלא יהיה פחות משלש אצבעות וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "המחבר שני טפחים וכו'. פרק כ' דכלים: \n\n" + ], + [ + "בלויי נפה וכו'. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) חלוק של קטן וכו'. גם זה שם וכחכמים: \n", + "ואלו נמדדים כפולים וכו' עד בכל הטומאות. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "מטלית שהיא מדרס וכו' עד על האריג. פרק כ\"ח דכלים: \n", + "תפר המטלית על הבגד וכו' עד ונעשה הכל אב. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "שלשה על שלשה שנטמא במדרס וכו'. בפרק כ\"ז דכלים וכרבי יוסי. \n", + "ומ״ש אבל בגד שנטמא במדרס וכו'. בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב) ופירוש רבינו שלא כפירוש רש״י: \n\n" + ], + [ + "סדין שנטמא במדרס וכו'. פ\"ב וכבית הלל: \n\n" + ], + [ + "טלית שהיא מדרס וכו' עד סוף הפרק. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ג): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אלו עורות מתטמאין במדרס וכו'. פרק כ\"ו דכלים. \n", + "ומה שכתב ועור שעשאהו לנותנו על לבו בשעת הקציר וכו'. תוספתא פרק ד' [דבבא מציעא] דכלים. \n", + "ומה שכתב ועור שלופפין הכסות בו ועור התפור בתיבה. משנה בפכ\"ו עב כסות ותכריך כסות מדרס. \n", + "ומה שכתב כל העורות המתטמאין במדרס וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "ואלו עורות שאין מתטמאין במדרס וכו'. שם עור הסרוק עור הסורק ר\"א אומר מדרס וחכ\"א טמא מת. \n", + "ומ\"ש ועור שלופף בו הארגמן וכו'. שם עב הארגמן ותכריך ארגמן ב\"ש אומרים טמא מדרס וב\"ה אומרים טמא מת: \n\n" + ], + [ + "עור שעשאו חיפוי וכו'. שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "עור שעשאו לעקבו וכו'. תוספתא פ\"ד [דב\"ב] דמסכת כלים: \n\n" + ], + [ + "מנעל שעל האימום וכו'. משנה בפרק כ\"ו וכחכמים פירוש אימום פורמ\"א בלעז וטעמא משום דאינו מחוסר מלאכה הצריכה אומן שהדיוט יכול לשמטו מהאימום: \n\n" + ], + [ + "כל עור הראוי וכו'. שם כל מקום שאין חסרון מלאכה מחשבה מטמאתן וכל מקום שיש חסרון מלאכה אין מחשבה מטמאתן אלא הענבה ופירש רבינו עונבה עור שמחפין בו המרכב וכן פירש רבינו שמשון: \n", + "כתב הראב\"ד ואם חישב עליו להיות עור שלחן א\"א כמדומה אני זו היא קטבליא עכ\"ל ורבינו בפכ\"א פירוש סקרוטיא עור שאוכלין עליו וקטבליא פירוש עור ששוכבין עליו. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם חישב עליו להיות עור שלחן וכיוצא בו הרי זה מתטמא במדרס. בפכ\"ו אלו עורות טמאים מדרס עור שחישב עליו לשטיח עור סקרוטיא עור קטבליא וכו' וכתבם רבינו בתחילת פרק זה. \n", + "ומ\"ש במה דברים אמורים בעורות בעל הבית וכו'. גם זה שם וטעמא משום דבעל הבית אינו עשוי למכרן ועושה מהם מטות ודלבקאות וטבליות ומשחישב עליהן לדבר שראוי לו בלא חסרון מלאכה מקבלין טומאה מיד ושל עבדן העשוי למכור אין מחשבה מטמאתו דעביד דמימליך ומזבין והלוקח יעשה מהם מנעלין ועדיין לא נגמרה מלאכתן לכך: \n\n" + ], + [ + "אין אדם מטמא במדרס וכו' שנאמר והנוגע במשכבו. פרק מרובה עלה ס\"ו. \n", + "ומ\"ש גזל משכב ודרס עליו וכו' גנב משכב וישב עליו טמא וכו'. מתבאר ממה שיבא וממה שקדם. \n", + "ומ\"ש ודרס עליו בלא נגיעה. טעמו שלא נתמעט משכב שאינו שלו אלא מטומאת מדרס לא מטומאת מגע ולפי זה מ\"ש גנב משכב וישב עליו טמא היינו אפילו בלא נגיעה ומכל מקום יש לתמוה דהא מיעוטא דמשכב שאינו שלו גבי נוגע כתיב. \n", + "ומ״ש לפיכך גנב שגנב עור וכו' עד אלא א״כ נתייאשו הבעלים. פרק כ״ו דכלים וכחכמים ובפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי״ד) אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע כלומר דשמעיניה דמייאש ד״ה יאוש קני ואף ע״ג דרבה פליג עליה משמע דהלכתא כוותיה דהא אביי דבתרא הוא סובר כוותיה ופשטא דמתניתין אתיא כוותיה ותו דהא דקאמר במרובה ואף רבי אלעזר סובר חיוביה לאחר יאוש אתיא כעולא ולפיכך כתב רבינו לעיל בסמוך גבי גזל משכב ואם נתייאשו הבעלים טמא: \n\n" + ], + [ + "עור שנטמא במדרס וכו'. ספכ\"ו וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "כל כלי עור שנטמא במדרס הזב וכו'. תוספתא פרק ו' דב\"ב דמסכת כלים. \n", + "ומה שכתב כיצד החמת שעשה שטיח וכו'. משנה פרק כ\"ח דכלים: \n\n" + ], + [], + [ + "כלים שעיקר עשייתן לקבלה וכו'. ריש פ\"ב דכלים הכרים והכסתות שנפחתו הרי אלו טמאים מדרס ופירש שם רבינו שאלו הכלים כאילו נעשו מתחילה לשני דברים יחד להיותה מכלי קיבול ולישב עליה ולזה כאשר נפחתו ויצאו מדין כלי קיבול ונטהרו מטומאת שרץ הנה נשארו בדין המשכב ויטמאו במדרס ופירוש מרצופין אלפרגא\"ש. \n", + "ומה שכתב אבל כלים שעיקר עשייתן לקבלה בלבד עד סאה. ג\"ז שם נפחתו וכו': \n", + "וכל החמתות שנפחתו וכו'. [פכ\"ו מ\"ד] וכת\"ק: \n", + "וחמת חלילין וכו'. בפרק כ': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל פשוטי כלי עץ וכו'. תורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "המטה והכר וכו' עד את הכלים. פרק כ״ג ופירש רבינו שמשון של מת המיוחדים למת והטעם שהם טמאים מדרס מפרש בתוספתא מפני שהנשים יושבות עליהם ומבכות מתיהם. ומשבר של חיה עשו לישב עליו בעת הלידה וכסא של כובס שהוא כובס עליו את הכלים רבינו ור״ש פירשו שהוא מכבש ולפי דבריהם יהיה טמא מדרס מפני שיושב עליו כשהכלים בתוכו להדקו כדי שיכבשו הכלים ועל מה שפירש רש״י בפרק רבי עקיבא (שבת דף פ״ח ע״ב) שהוא דף ארוכה מנוקבת נקבים הרבה [ומאספים עליה בגדים] ומניח מוגמר תחתיה והבגדים מתגמרים צריך לומר שכשמאספים עליה בגדים יושב עליה. ודע דמתניתין הכי איתא כסא של כלה וכו' אמר רבי יוסי אין בהם משום מושב ואף על גב דבמתניתין הכא ליכא מאן דפליג עליה משמע לרבינו דכיון דמשמא דיחידאה קאמר לה פליגי עליה רבים ועוד דמתניתין ספכ״ב דכסא של כלה שניטלו חפויו בפשטא פליגא ארבי יוסי: \n", + "ומה שכתב וכסא של קטן וכו'. בפרק כ\"ג: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ג-ה) כסא של ברזל וכו' עד ואחת של שיש אינו מקבל טומאה. בספכ\"ב ופירוש טרסקל סל: \n", + "כתב הראב\"ד הפריש העור המחופה על הברזל וכו'. א\"א נ\"ל בשנטמא כשהוא מחובר קאמר וכו'. ואני אומר פירוש הראב\"ד יפה הוא אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש כפירוש האחר שכתב מתטמא דמשמעו מקבל טומאה ומה שהוקשה להראב\"ד על אותו פירוש יש לומר דסד\"א דכיון דהופרש העור מן ברזל ה\"ל ככלי שנשבר ולא יטמא לא זה ולא זה קמ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נסרים שבמרחץ וכו'. שם וכחכמים ופירש רבינו ששגמן כמו שעמן והוא הגמי והכוונה בזה כי כאשר חיברן בשעם עד ששבו לוח אחד הבלנים ישבו עליהם והמים ילכו תחתיהם אומרים חכמים שהם לא יטמאו במדרס הזב מפני שאינם עשויים לכוונה שישבו עליהם אלא שילכו המים תחתיהם: \n\n" + ], + [ + "הכלכלה והסל וכו'. בספכ\"ב: \n\n" + ], + [ + "קורות בית הבד שעשה ראשה האחד כסא וכו'. בפכ\"ב כסא אין טמא אלא מקומו קבעו בקורת בית הבד טמא ואינו חיבור לה עשה בראשה כסא טהור מפני שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו: \n", + "ומ\"ש וכן אם קבע הכסא בקורה גדולה וכו' וכן הדין בכסא שקבעו בעריבה וכו'. בפכ\"ב כסא שקבעו בעריבה בית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרין וידוע דהלכה כבית הלל וא\"ת מ\"ש מכסא שקבעו בקורת בית הבד שהוא טמא ויש לומר דהאי נמי הכסא טמא ולא אמרו בית הלל מטהרים אלא לענין שאינו חיבור לה שאם נטמאת העריבה לא נטמא הכסא: \n\n" + ], + [ + "קצת הקורה וכו'. בפרק כ\"ב ישיבת הסתת טמאה מדרס. \n", + "ומ\"ש ומקום ישיבה שאחורי הקרון וכו'. תוספתא פ\"א דב\"ב דמסכת כלים: \n\n" + ], + [ + "ראשי כלונסות וכו'. תוספתא פרק ב' דב\"ב שם. \n", + "ומ\"ש וכן כופת של תמרה וכו'. תוספתא דכלים שם כופת חלק שאין בו גובה טפח טהור ושיש בו גובה טפח רבי מאיר ורבי שמעון מטמאים רבי יוסי ורבי אלעזר ברבי צדוק מטהרים ומשמע התם דהלכה כמטהרים ופירוש כופת חתיכת עץ. \n", + "ומה שכתב וכן בול של עץ וכו'. משנה פכ\"ב דכלים כופת שסירקו וכרכמו ועשאו פנים רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרים עד שיחוק בו ובול הוא חתיכת עץ מלשון לבול עץ אסגוד (ישעיהו מ״ד:י״ט): \n\n" + ], + [ + "ראשי כלונסאות החקוקין עד טהורים. תוספתא פ\"ב דב\"ב: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) העושה כפה וכו' מחצלת וכו'. בספי\"ז מחצלת הקש ר\"ע מטמא ור\"י בן נורי מטהר והלכה כר\"ע מחבירו ותנן תו התם של קנים ושל חלף טהורה ומפרש כאן רבינו דהיינו לומר שהיא טהורה מן המדרס וז\"ל הטעם מפני שמתוך שהיא קשה אינה ראויה לשכיבה ובפי' המשנה כתב רבינו דטהורה מטומאת שרץ קאמר אבל טמאה מדרס ומ\"ש כאן נ\"ל עיקר. \n", + "ומ\"ש ושאר המחצלאות וכו'. בספ\"ק דסוכה (דף כ') וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "מחצלת שעשה לה קנים וכו'. בסוף פרק כ' מחצלת שעשה לה קנים לארכה טהורה וחכמים אומרים עד שיעשה כמין כי פירוש כשעשה קנים לארכה אינה ראויה לשכיבה שהקנים מזיקים לשוכב ולפיכך היא טהורה וחכ\"א עד שימשוך הקנים עליו משלשה צדדין על דמיון כי יונית כן כתב רבינו בפירוש המשנה. \n", + "ומה שכתב כאן כעין גאם ט\"ס הוא וצריך להגיה כמין כי וידוע דהלכה כחכמים. \n", + "ומ\"ש נחלקה לרחבה וכו'. שם ודלא כר\"י דיחידאה הוא. \n", + "ומה שכתב לאורכה וכו' עד ותתנקב. שם ופירש שם רבינו ראשי מעדנים הן קצות הקשרים הגדולים אשר יקשרו בקצות החבל אשר יארגו בהם המחצלאות ויחבר הקנים וכאשר התיר קצות החבל הנה כבר נשרו כולם ושבו בדמיון קנים מפורדים ולזה לא תטמא. \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו הוא בפ\"ה: \n\n" + ], + [ + "תיבה שפתחה וכו' פתחה מצדה וכו'. בספי\"ט: \n\n" + ], + [ + "עגלה של קטן וכו'. משנה בספ\"ב דיו\"ט (דף כ\"ג:): \n\n" + ], + [ + "מקל של זקנים וכו'. בס״פ במה אשה (שבת דף ס״ז) מפרש רבא טעמא דטהור משום דלתרוצא עבידא ופירש״י לתקן פסיעותיו ולזקוף קומה מפני שרגליו ושוקיו רותתות ולא לסמיכת כל גופו: \n\n" + ], + [ + "סנדל של סיידין וכו'. בפרק ג' דעדיות סנדל של סיידין ר״ע מטמא וחכמים מטהרים ופסק רבינו כר״ע משום דאמרינן בסוף פרק במה אשה (שבת דף ס״ו) דר״מ סבר כוותיה ורבי יוסי או ר״י בן נורי פליג עליה א״כ הו״ל ר״ע ור״מ רבים ופירש״י סנדל של סיידין מוכרי סיד וכשמתעסקין בו נועלים אותו ושל עץ הוא מפני שהסיד שורף העור ומקשה בגמרא טמא מדרס הא לאו להילוכא עבידי אמר רב אחא בר רב עולא שכן הסייד מטייל בו עד שמגיע לביתו: \n\n" + ], + [ + "קב של קיטע וכו'. משנה סוף פרק במה אשה. \n", + "ומ\"ש ומתטמא במדרס. שם כרבא: \n\n" + ], + [ + "ואלו טמאים משום מרכב וכו'. בפרק כ\"ג דכלים אלו טמאים משום מרכב זירוז האשקלוני ומדוכה המדית ועביט של גמל וטפיטן של סוס ר\"י אומר טפיטן של סוס טמא משום מושב מפני שעומדין עליו בקומפון אבל אוכף של נאקה טמא ומשמע לרבינו דמדוכה המדית היינו מרדעת החמור. כתב הראב\"ד א\"א אוכף של נאקה וכו'. ואמת שרבינו בפירוש המשנה פירש כהראב\"ד אבל אין הפירוש ההוא מוכרח וכבר אפשר לפרש דמאי דקתני אבל אוכף של נאקה טמא רבי יוסי קאמר לה דמודה רבי יוסי בשל נאקה שאינו מיוחד אלא לרכיבה וכבר כתב הר\"ר עובדיה ז\"ל שרבותיו פירשו כן וזהו פירוש של רבינו כאן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כלי עץ וכו'. בפרק כ' כופת שקבעו בנדבך וכו' עד ונתן עליו את המעזיבה טהור אך מה \n", + "שכתב קבעו במסמרים וכו' אינו במשנה אבל נלמד הוא מסברא דעדיף מקבעו בבנין: \n\n" + ], + [ + "ספסל שניטל אחד מראשיו וכו'. בפכ\"ב אלא שגירסת המשנה בניטל אחד מראשיו טהור וצ\"ע וטעמא דאם יש בו גובה טפח טמא משום דאז ראוי לישב עליו ובפחות מטפח הוי כיושב על הקרקע: \n\n" + ], + [ + "כסא של כלה וכו'. שם וכבית הלל ופר\"ש חיפוייו לשון חפי פותחת כמין שינים יוצאים מכל צד כדי שיסמכו עליהם וב\"ה מטהרים משום דלא חזי לכלה והוה כנשבר. \n", + "ומ\"ש ואם לא היו חיפוייו יוצאים וכו'. שם פירוש מחברים ד' נסרים יחד כמין תיבה בלי כיסוי ושולים ומניחים עליו שלשה נסרים זה בצד זה ונקראים חיפויים ויושבים עליהם וכשאינם בולטים מן הכסא מכל צד דרכו מתחלתו להיות מטהו על צדו ויושב עליו: \n\n" + ], + [ + "כסא שניטלו חיפוייו וכו'. נראה שזהו פירוש מה ששנו שם כסא שנטל חפויו האמצעית והחיצונים קיימים טמא ניטלו החיצונים והאמצעי קיים טמא. \n", + "ומה שכתב ניטלו שנים מחפוייו זה בצד זה טהור. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "שידה שניטל העליון וכו' עד טהורים. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "תיבה שנפחתה מצדה וכו' עד בטלה הטפלה. ספי\"ט: \n\n" + ], + [ + "עריבה של עץ וכו'. בפ\"כ עריבת פיסונות בש\"א מדרס ובה\"א טמא מת כלומר ולא מדרס. \n", + "ומ\"ש ושלשין בה את הבצק שמחזקת משני לוגין וכו'. גם זה שם עריבה משני לוגין עד תשעה קבין שנסדקה טמאה מדרס. \n", + "ומ\"ש עד שאינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת וכו'. תוספתא פרק י\"ח דכלים אלא שנראה שכתובה בשיבוש: \n", + "ומה שכתב הניחה בגשמים וכו' עד וטהורה משאר טומאות. משנה פרק כ' דכלים: \n", + "כתב הראב\"ד לפי גודלה וסדק שלה א\"א אין דרך התוספתא כן וכו'. ורבינו לפי שראה דברי התוספתא כמעורבבין לא חש לכתבה: \n\n" + ], + [ + "עריבה גדולה וכו' עד בכל הטומאות. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "מטה שניטלו שתי ארוכות שלה וכו' עד שהכל הולך אחר הישנות. פי\"ט: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(י-יב) מטה שהיתה טמאה מדרס וכו' עד להבא. פי\"ח וכת\"ק דרבי נחמיה: \n\n" + ], + [ + "מטה שנפרקו איבריה וכו'. בפי\"ח דכלים מטה מיטמאה חבילה ומיטהרת חבילה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מיטמאה איברים ומיטהרת איברים ובפ\"ק דסוכה עלה י\"ו מייתי לה וקאמר עלה מאי ניהו אמר רב חנן אמר רבי ארוכה ושתי כרעיים קצרה ושתי כרעיים למאי חזו למסמכינהו אגודא ולמיתב עלייהו ומישדא אשלי ופירש רש\"י למסמכינהו אגודא לקרבן אצל הכותל הרחב כמלא רוחב מטה ונותן עצים מן הכרעיים ולכותל למראשותיה ולמרגלותיה ומישדא אשלי ונותן חבלים ומסרג וראוי למשכב ומטמא מדרס: \n", + "וכתב הראב\"ד מפני שראויין לסמכן א\"א זה לדעת רבי נחמיה וכו'. כלומר משיג על רבינו שפסק כאן כרבי נחמיה שהוא יחידאה כלומר דהאי פלוגתא שייכא בדרבי נחמיה ות\"ק שכתבתי בסמוך ואי מהא לא הוה קשיא דאיכא למימר כיון דחכמים דר\"א סברי כרבי נחמיה נקטינן כוותייהו אבל מ\"ש דקשיא דידיה אדידיה קשיא דלעיל בסמוך פסק כתנא קמא דרבי נחמיה והכא פסק כרבי נחמיה וי\"ל שרבינו סובר דלא שייכא האי פלוגתא בהאי פלוגתא דפלוגתא דת\"ק ורבי נחמיה כשהיתה המטה טמאה מדרס ובהא הלכה כת\"ק דמטהר בניטלה ארוכה ושתי כרעיים דכיון שאין צורת המטה עומד אזלא לה טומאה ופלוגתא דרבי אליעזר וחכמים במטה טהורה וקאמרי חכמים שאע\"פ שניטלה ארוכה ושתי כרעיים מקבלת טומאה מפני שראויים לסמכן ולישן ולישנא דרבינו דייק הכי בהדיא ולישנא דמתניתין נמי דייקא הכי דגבי פלוגתא דרבי נחמיה קתני מטה שהיתה טמאה מדרס וגבי פלוגתא דר\"א קתני מטה מיטמאת איברים: \n\n" + ], + [ + "מטה שנטמאת כולה וכו'. משנה סוף פרק י\"ח וכחכמים וסוכה (דף י\"ו): \n\n" + ], + [ + "המפרק את המטה וכו'. ריש פרק י\"ט שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שלש תיבות הן וכו' עד (הלכה ט\"ו) ושעושין לשחק בה לשותי שכר טהורה מכלום. הכל בפרק כ\"ד וכתב שם רבינו לא יעלם ממך בכל זה הפרק השרש שקדם זכרו והוא אמרם כל הטמא מדרס מיטמא טמא מת [וכאשר יאמר טמא טמא מת הכוונה שלא יטמא מדרס] וכו' אבל יטמא במת ובשאר טומאות וכן פירש\"י בפרק רבי עקיבא. ופירש עוד בקתדרא קצרה ומוקפת מג' צדדין טמא מדרס שלישיבה היא מיוחדת. כמטה שהיא ארוכה ומתחתיה מקבלת גמעה של עור שאין בה שום נקב ואינה מיוחדת לישיבה. ושל אבנים העשויה להוליך בה אבנים טהורה מכלום אינה מקבלת שום טומאה לפי שפרוצה מתחתיה נקבים גדולים ולאו כלי הוא דכל הכלים שיעורן ברמונים עכ\"ל: \n", + "והבאה במדה היינו שמחזקת ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש כדאיתא בפרק ט\"ו ממסכת כלים. \n", + "ודין תיבה שנפחתה מצדה טמאה אף מדרס שהרי ראויה לשכב עליה. \n", + "מלמעלה טמאה טמא מת ולא מדרס לפי שאם בא לישב עליה אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ודין תריס הכפוף הוא תריס גדול שמקיף את האדם משלש רוחותיו טמא מדרס מפני ששוכבים עליו במלחמה. \n", + "שמשחקים בו בקונפין כלומר פארה אישגר\"יימיר והוא קטן ואינו ראוי לשכב עליו. \n", + "דיצת הערביים הוא קטן ביותר והערביים עושים לדיצה ושמחה ואינו כלי של תשמיש וזהו שכתב \n", + "רבינו לפי שהיא עשויה לצורה: \n\n" + ], + [ + "ותרבוסים הם כלים של עור כעין ארגזים ושל ספרים והם מקיזי דם הם גדולים והם לישב או למזגא עלייהו והבאים \n", + "להקיז ושאוכלין עליו אינו ראוי לישב מפני שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו: \n\n" + ], + [ + "בססיות הם מושבות תרגום כנו בסיסיה ושלפני מטה ושלפני סופרים הם לישב עליהם ושל דלפקי אינו עשוי לישיבה שאין דרך לישב לפני הדלפקי ואין הבסיס שלפניו אלא לסדר עליו התבשילין כמו על הדלפקי: \n\n" + ], + [ + "ומטות של זגגין שנותנין בה כלי זכוכית תמיהא לי אמאי טמאה טמא מת מאי שנא מתרבוסין ששוטחין עליו זיתים דטהור מכלום מפני שאינו ממשמשי אדם: \n\n" + ], + [ + "ומשפלות הם קופות והיה דרכן לישב על של זבל ולא על של תבן. \n", + "ופוחלץ של גמלים סבכה שטוענים על הגמלים מליאה וטהורה מכלום מפני שנקביה רחבים ביותר: \n\n" + ], + [ + "ומפצין של צבעין תמיהא לי אמאי טמא טמא מת ומ\"ש מתרבוסין ששוטחין עליו \n", + "זיתים וממפץ של גתות שהם טהורים לפי שאינם ממשמשי אדם: \n", + "כתב הראב\"ד [לעיל ה\"ב] עריבה מב' לוגין ועד תשעה קבין שנסדקה טמאה מדרס א\"א והוא שחשב עליה לישיבה וכו'. כבר כתבתי בפרק שקודם זה שרבינו לא חשש לכתוב התוספתא מפני שהיא כמעורבבת: \n", + "כתב הראב\"ד לפי שאינו ממשמשי אדם א\"א זה הטעם מצא חן בעיניו וכו'. ואני אומר שמאחר שהטעם שנתן רבינו הוא צודק אם יש טעם אחר בדבר אין בכך כלום. ומה שכתב הראב\"ד כדי שלא יתלכלכו אצבעותיו בשמן העורות. איני יודע מהו וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש שלש חמתות וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש וכמה שיעורן החמת ד' קבין והתורמיל ה'. ברפ\"כ דכלים והטעם שכשהם גדולים כשיעור הזה או יותר הם משמשים מדרס עם מלאכתן אבל פחות לא. ושל עורות הדג טהור מכלום. מפני שכל כלי שנעשה מדבר הגדל בים אינו מקבל שום טומאה כדאיתא בפי\"ו דכלים: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש גבי שלשה סדינין העשוי לפרוכת טמא טמא מת. בסוף פירקא קמא דיום טוב (דף ד') מפרש טעמא מפני שהשמש מתחמם בו שמתעטף בשוליו יש לו תורת כלי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש גבי ג' מטפחות של ידים טמאה מדרס. בירוש' פ\"ח דכלאים מפרש טעמא מפני שנותנה על פי הכסת וישן עליה ושל ספרים טמאה טמא מת ואינה טמאה מדרס מפני שאין משתמשים בהם ומ\"מ טמא טמא מת מפני שפעמים עושין אותה כמין תיק ונותנה בחיקו ומתחמם בה וכדרך שאמרו לענין איסור כלאים בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש גבי ג' פרקלינין של ציידי חיה ועוף טמא מדרס שהרי נשען עליו. איני יודע מה צורך לו להשען עליו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש גבי ג' סבכות הן של ילדה טמאה מדרס. אפשר שהיו באותו זמן הילדות נותנות סבכה שלהן על פי כסת וישינות עליה והזקנות לא היו נוהגות כן: \n", + "כתב הראב\"ד ושעושין לשחק בה א\"א לשון המשנה ושל יוצאות החוץ טהורה מכלום וכו'. ורבינו נראה שמפרש של יוצאת החוץ (לאנשים) היוצאים מן השורה שהם שותי שכר ומשחקין קרי יוצאת החוץ וסבכה זו עשויה לשחק בה הליצנים לפני שותי שכרx: \n\n" + ], + [ + "שלשה סנדלין הם וכו'. תוספתא דכלים פרק ב' דב״ב והגירסא הנכונה של מתכת של בהמה בלא וי״ו בפי״ד דמסכת כלים ומייתי לה בפרק במה אשה (שבת דף נ״ט) ומקשי גמרא למאי חזי ופרש״י אי [משום בהמה הא] אין תכשיט לבהמה ומשני אמר רב ראוי לשתות בו מים במלחמה ורבי חנינא אמר ראוי לסוך בו שמן במלחמה ור״י אמר בשעה שבורח מן הקרב מניחו ברגליו ורץ על הקוצים ועל הברקנים ותמהו התוספות לר״י יטמא מדרס וצ״ל דכיון שאינו נוטלו לשום מנעל אלא להנצל מן הקוצים ומן הברקנים לא חשיב מנעל. \n", + "ומ\"ש של שעם ושל צפירה טהור מכלום. נראה דחדא מילתא היא של שעם שגודלים אותו בסיבוב דצפירה לשון סיבוב הוא א\"נ צפירה שם מין גמי הוא וא\"ת אמאי טהורה מכלום וי\"ל דבשל בהמה מיירי וה\"ק של אדם בכל גווני טמא מדרס בין של עור בין של מתכת בין של שעם אבל של בהמה אם הוא של מתכת טמא טמא מת מטעמי דאמרינן בגמרא ואם הוא של שעם טהור מכלום דכלי בהמה טהורים: \n", + "כללו של דבר וכו'. ת\"כ. \n", + "ומ\"ש וכל המתטמא מדרס וכו'. משנה פרק בא סימן (עלה מ\"ט) וסוכה (עלה כ'): \n\n" + ], + [ + "שלש קופות הן וכו'. משנה פרק כ\"ד. כתב הראב\"ד שלש קופות הן וכו' שאם ניקבה במוציא רמון שתיהן טהורות א\"א לא נתחוור אצלי זה הטעם ולמה שתיהן טהורות וכו'. ואפשר לפרש דברי רבינו כאן דאין הכי נמי שאם היתה נקובה במוציא רמון ואחר כך תיקנה וטלה עליה שהיא טמאה והכא במאי עסקינן כשטלה על נקב קטן שהיה בה ואחר כך ניקבה הגדולה כמוציא רמון טהורה אף הקטנה אף על פי שהיא שלימה ועי\"ל דבניקבה הגדולה כמוציא רמון טהרה מטומאתה וכשטלה עליה הקטנה לא חזרה לטומאתה ואף על פי שהיתה זו הקטנה טמאה הרי היא כחלק מהגדולה וגם היא טהורה: \n\n" + ], + [ + "שלשה פנקסות הן וכו'. שם ופי' רבינו פנקסאות הן כל שתי לוחות מזדווגות יהיו לסופר או לזולתו וכו'. ואפיפירין הוא כסא של פרקים כאשר יתפשט יהיו שני לוחות וישב הסופר עליו וכאשר יתקבץ ישוב לוח אחד וכו'. וחלקה הוא לוח פשוט אין לה בית קיבול ולא כלי קיבול והוא מפשוטי כלי עץ: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הכלים וכו'. נפלו משקין טמאים וכו'. פכ\"ה וכתב רבינו שנטמאו אחוריהם במשקין משום דאמרינן בפרק קמא דפסחים עלה י\"ז (ע\"ב) עלה דמתניתין דהני מילי בטומאת משקין שהיא דרבנן אבל בטומאת שרץ מאחר שהיא דאורייתא נטמא תוכו נטמא גבו. וכתב \n", + "רבינו לתרומה כלומר אבל לקדש הא תנן בסוף ההוא פירקא כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך ואין להם בית הצביטה. \n", + "ומ\"ש ואפילו אחורי הכלי כולו לא נטמאו. הכי משמע במשנה ובתוספתא דכלים פרק ג': \n", + "כתב הראב\"ד הרי זה מנגבן והן טהורים א\"א תוכן טהור וכו'. ולרבינו י\"ל שכיון שלא הוזכר כן במשנה מנין לנו לגזור כן ויותר נראה לומר דמלשון מנגבן והן טהורים דייק לה הראב\"ד וגם רבינו סובר כן ולא הוצרך לפרש: \n\n" + ], + [ + "אחד כלי השק וכו'. בריש פרק כ\"ה דכלים: \n", + "כתב הראב״ד לא נטמא תוכן א״א ואף לא אחוריהן וכו'. נראה שטעמו משום דס״ל שהוא הדין שאם נטמא תוכן לא נטמאו אחוריהן וכמ״ש ר״ש בראש הפרק הנזכר דאיכא דגרסי הכי בפירקא קמא דפסחים ואף על פי שר״ש דחה אותה גירסא הראב״ד סבר כוותה וזהו שכתב ואף לא אחוריהן כלומר כשם שאם נטמאו אחוריהם במשקין לא נטמא תוכן כן אם נטמא תוכן לא נטמא אחוריהן אי נמי טעמו לומר דמדכתב רבינו לא נטמא תוכן משמע דאחוריהן מיהא טמא והראב״ד סובר שאף אחוריהם לא טמאו. ומ״ש עיין בבכורות. היינו דאמרינן בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ח) דמדאורייתא אין משקה מטמא כלי ורבנן הוא דגזור ביה ועבדו ביה היכרא כי היכי דלא נשרוף עליה תרומה: \n\n" + ], + [ + "פשוטי כלי שטף וכו'. פרק כ\"ה דכלים וכרבי יהודה. \n", + "ומ\"ש אבל פשוטי כלי שטף הראויים למדרס וכו' עד נטמא הכלי כלו. בפרק אלו מומין עלה ל\"ח: \n", + "וכן מדות יין ושמן. פרק כ\"ה דמסכת כלים מדות יין ושמן וזומא ליסטרא ומסננת של חרדל ומשמרת יין יש להם אחוריים ותוך דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אין להם אחוריים רבי שמעון אומר יש להם נטמאו מאחוריהם מה שבתוכם טהור וצריך להטביל וטעמא דר' יהודה משום דכל הני כלים יש מאחוריהם חקק בית מושב כעין שעושין לכלי כסף ופעמים שכופהו על פיו ומשתמש בחקק שבאחוריו: \n", + "כתב הראב\"ד אם נפלו משקין על מקצתן נטמאו כולן כמו הבגדים א\"א הא דלא כהלכתא וכו'. וי\"ל שלענין טומאת הכלי עצמו ר\"ש סובר כרבי יהודה שהרי אמר כשנטמאו מאחוריהן צריך להטביל את כל הכלי וכאן לא איירי רבינו אלא לענין טומאת הכלי עצמו לא לענין טומאת מה שבתוכו: \n\n" + ], + [ + "המרדע והמלמד וכו'. שם כרבי יהודה לגבי רבי מאיר פירוש מרדע הוא מקל ארוך בראשו האחד ברזל רחב וחדוד לחתוך ושמו חרחור ובראשו השני ברזל כעין מרצע ושמו דרבן שבו מלמד פרה לתלמיה: \n\n" + ], + [ + "כיס בתוך כיס וכו'. פרק כ\"ו. \n", + "ומה שכתב במה דברים אמורים כשהיו שפתותיהן שוין וכו' עד לא נטמא חבירו. תוספתא פרק ד' דבבא בתרא. ומה שחילק בין טומאת משקים לטומאת שרץ שם במה דברים אמורים במשקה אבל בשרץ שניהם שוים ומשמע לי דה\"פ דדוקא בטומאת משקין שהיא דרבנן מפלגינן בין נטמא פנימי לנטמא חיצון אבל בטומאת שרץ שהיא דאורייתא אפילו נטמא חיצון נטמא פנימי וכבר כתבתי כן בראש הפרק: \n\n" + ], + [ + "החוקק רובע וכו'. משנה פרק כ\"ה. \n", + "ומה שכתב נטמאו אחורי הרובע וכו'. שם כחכמים: \n\n" + ], + [ + "קומקומוס שהיו וכו' והיה מרתיח וכו'. שם. \n", + "ומה שכתב לתרומה, כלומר אבל לא לקדש כדתנן התם בסמוך כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך: \n", + "סליקו להו הלכות כלים: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6003b4f0334fcaf2fe93debf80dca13bc3312b1d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Taharah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,1387 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vessels", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Vessels", + "text": [ + [ + [ + "שבעה מיני כלים הם וכו': \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה וכל מעשה עזים וכו'. בספ\"ק דחולין (דף כ\"ה ע\"ב) מה ת\"ל וכל מעשה עזים תתחטאו להביא דבר הבא מן העזים מן הקרניים ומן הטלפיים שאר בהמה וחיה מנין תלמוד לומר וכל מעשה עזים א\"כ מה תלמוד לומר עזים פרט לעופות. \n", + "ומה שכתב חוץ מכלים העשויים מכנף העזניה בלבד וביצת הנעמית המצופה. בפי\"ז דכלים: \n\n" + ], + [ + "כלים העשויים מעצמות חיה שבים וכו' עד הכל מקבל טומאה. שם: \n\n" + ], + [], + [ + "כלי זכוכית וכו'. בפ\"ק דשבת (דף י\"ו ע\"ב) כלי זכוכית מ\"ט גזור בהו רבנן טומאה וכו' עד הואיל ונראה תוכו כברו ופירש\"י וכו': \n", + "וכתב הראב\"ד אין זה הטעם על דרך ההלכה וכו'. פשטא דגמרא כהראב\"ד ולדעת רבינו י\"ל שהוא סובר שכשהקשו אלא מעתה לא ליטמו מגבן בכלל זה הוא שיתטמאו מאוירן ככלי חרס וכי שני רב אשי הואיל ותוכו נראה כברו הוי נמי טעמא בין לשמטמאים מגבן בין מאוירן דכיון דלא דמו לכלי חרס שאין תוכן נראה כברן וכלי זכוכית תוכן נראה כברן אין לדמותן לגמרי לכלי חרס ושלא כפירש\"י: \n\n" + ], + [ + "כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה וכו'. מנחות פרק רבי ישמעאל עלה ס״ט ע״ב ושבת ר״פ במה אשה (שבת דף נ״ח) ובכמה דוכתי ופירוש כלי גללים כלים העשויים מגללי בהמה ופי' כלי אדמה כלי חרס עד שלא הוסק בכבשן: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) פיל שבלע הוצין וכו'. מנחות פ' רבי ישמעאל (מנחות ס״ט.) בעיא דלא איפשיטא. \n", + "ומ\"ש אבל כפיפה שנטמאת וכו'. שם: \n", + "פשוטי כלי חרס וכו'. פ\"ב דכלים. \n", + "ומ״ש ולא טומאת מדרס. בפרק ר״ע עלה פ״ד ופרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ח). \n", + "ומ\"ש ולא מד\"ס: \n\n" + ], + [ + "כלי מתכות אחד פשוטיהן וכו'. רפ\"א דכלים ופ\"ק דחולין (דף כ\"ה) ופרק קמא דשבת (דף ט\"ז). \n", + "ומה שלמדה רבינו מדכתיב בכל דבר. בסיפרא. \n", + "ומ\"ש אפילו תיבה וכו' שהם מקבלים מ' סאה וכו'. תוספתא ריש פרק פי\"א דכלים וטעמא משום דכלי מתכות לא איתקש לשק: \n\n" + ], + [ + "כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכו'. רפ\"ב ורפט\"ו דכלים כלי עץ וכלי עור וכלי עצם פשוטיהם טהורים ומקבליהם טמאים. \n", + "ומ״ש שפשוטיהם מקבלים טומאה מד״ס. בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס״ו) שאני פשוטי כלי עץ דטומאה דמדרבנן וכדעת התוספות שסוברים דקושטא דמילתא הכי הוא ומכ״מ יש כלי עץ שאינן מקבלים טומאה אפילו מדרבנן כמבואר בפ״ד וכאן רמז וכתב כגון הלוחות והכסא. \n", + "ומ״ש מפי השמועה למדו וכו' וכן מ״ש בד״א שטומאת פשוטיהם מד״ס וכו' אבל במדרס הזב וחביריו מתטמאין מן התורה וכו'. פרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ח) והא דומיא דשק בעינן וכו' בהנך דחזו למדרסות ופרק רבי עקיבא (שבת דף פ״ד) אמרינן דכיון דכתיב וכל המשכב דרשינן כל שיש במינו טהרה במקוה מטמא מדרס. \n", + "ומ\"ש רבינו שכלי עור פשוטיהם מקבלים טומאה מדרבנן הוא מפני מה שהוזכרו בפי\"ו דכלים פשוטי כלי עץ שמקבלים טומאה וכתב שם שהם בכלל מה שאמרו בגמרא פשוטי כלי עץ מדרבנן ירצה כלי עץ ושאר המנויים עמו שאינם מקבלים טומאה מדאורייתא. \n", + "ומ\"ש וכן כלי זכוכית וכו'. בתוספתא כל מדרס כלי זכוכית טהורים ור\"ש גורס טמאים והיא גירסת רבינו: \n\n" + ], + [ + "כל שהוא ארוג וכו'. בפרק במה אשה (שבת דף ס״ד) אטו בגד לאו ארוג הוא וכו' ור״פ התכלת (מנחות דף ל״ט ע״ב) ובפ״ב דשבת (דף כ' ע״ב) מדברי תנא דבי רבי ישמעאל שירים וכלך וכו' מאו בגד. \n", + "ומה שכתב והלבדים וכו'. בסיפרא פ\"ח ובתוספתא דכלים פרק ה' דב\"ב: \n\n" + ], + [ + "השק הוא חוטי שיער וכו' אבל החבלים והמשיחות וכו'. בפרק במה אשה עלה ס\"ד ובת\"כ: \n\n" + ], + [ + "כל הכלים העשויים וכו'. בפרק קמא דכלים קרי למפץ כלי עץ ובפרק י\"ו קרי כלי עץ לסלים של עץ ושל תמרה וכוורת הקש וכוורת הקנים וקנונית וקלתות והם עשויים מערבה דקה וסוגין והם קופות: \n", + "אחד כלי חרס וכו'. בריש פרק ב' דכלים. \n", + "ומה שכתב כל כלי העשוי מהעפר וכו' כן כתב רבינו שם. \n", + "ומה שכתב והתנור והכיריים וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "העושה כלי קיבול וכו'. בפ' י\"ז דכלים. \n", + "ומ\"ש אבל העושה כלים מן הלפת כו'. תוספתא פ\"ז דכלים ב\"מ: \n\n" + ], + [ + "קנה מאזנים וכו'. שם. \n", + "ומה שכתב ואין טמא וכו' והמשמש את בית הקיבול וכו'. בתוספתא פרק ז' דכלים בבא מציעא: \n\n" + ], + [ + "בית קיבול העשוי למלאות וכו'. שם מפני מה תחתית הצורפים טמאה ושל נפחים טהורה. \n", + "ומ\"ש מפני שהם מגביהים את הברזל וכו'. תוספתא שם: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לשון המשנה תחתית הצורפין טמאה וכו'. ואם כוונתו לומר ששינה לשון המשנה זה שינוי לטובה הוא כי ביאר דבריה: \n", + "כתב עוד הראב\"ד ואם היתה של צורפים א\"א תוספתא מפני מה תחתית של צורפים וכו'. משיג על רבינו למה השמיט סוף לשון התוספתא וי\"ל דממילא משמע דזיל בתר טעמא: \n\n" + ], + [ + "הכף החקוק וכו'. בתוספתא דכלים ב\"מ פ\"ח חמור שתחת המלבן והספסלים שתחת הרגלים טהורים כפותין שתחת הרגלים אע\"פ שחקוקים ומקבלים טהורים ואין בהם משום קיבול: \n", + "שפופרת הקש וכו'. משנה סוף פרק י\"ז דכלים וכר\"ע מחבירו. \n", + "ומ\"ש אפילו אינה יכולה לקבל אלא טיפה אחת. פשוט הוא דשפופרת הקש הכי הויא: \n\n" + ], + [ + "שפופרת (הקנה) שחתכה וכו'. תוספתא פי\"ד דכלים אלא שיש בה חסרון וגם היא כתובה בשיבוש: \n", + "וכתב הראב\"ד קשיא לי מה ששנינו בכלים פי\"ו וכו' והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ דבית המזוזה דתנן התם מיירי שאינה ראויה לקיבול שום דבר כ\"א לשום בו מזוזה: \n\n" + ], + [ + "כלי שאורגים אותו וכו'. משנה ס\"פ כ\"ב דכלים קנקילון שיש בה בית קיבול כסות טמאה העשויה ככוורת טהורה: \n\n" + ], + [ + "סנדל של בהמה וכו'. שם פי״ד ואיתא בפרק במה אשה (שבת דף נ״ט): \n\n" + ], + [ + "הצורר מרגלית וכו'. שם פרק כ\"ו. \n", + "ומה שכתב אבל צרור המעות. שם וכתנא קמא ואיתא בסוף פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס\"ה) וכתב רבינו בפירוש המשנה אולם כאשר כיס מעות בעור זה הנה מקומו (ואע\"פ) בית קיבול אין עליו תמונת כיס מטעם פירוד המעות: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א תוספתא צרור מרגלית בזמן שתוכו טמא וכו'. נ\"ל שפי' התוספתא כשנוטל ממנו המרגלית אם ניכר שיש לו תוך טמא ואם אינו ניכר לו תוך אלא הוא פשוט טהור. \n", + "ומה שכתב נראה מן הענין הטעם וכו'. זהו טעם לדברי המשנה שטימאה בצרור המרגלית וטיהרה בצרור המעות: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) כל כלי עץ וכו'. בסוף חגיגה (דף כ\"ו ע\"ב) גבי שלחן ותיפוק לי דכל עץ העשוי לנחת הוא וכל כלי עץ העשוי לנחת לא מיטמא מ\"ט דומיא דשק בעינן מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן ופירש\"י כלי עץ העשוי לנחת במקום אחד. דומיא דשק בעינן לענין טומאה הוקשו כלי עץ לשק דכתיב כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. מה שק מיטלטל מלא וריקן יצא העשוי לנחת דאינו מיטלטל מלא וריקן יצא כלי עץ המחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש אף על פי שמיטלטל ריקן אינו מיטלטל מלא שאם יטלטלנו מלא ישבר עכ\"ל: \n", + "ומה שכתב רבינו וכל כלי עץ שהוא [עשוי] להתטלטל מלא וריקן וכו' וכל כלי עץ שהוא סתם וכו' עד ולפיכך אינם מקבלים טומאה. משנה פרק ט\"ו דכלים השידה והתיבה והמגדל וכו' שיש להם שוליים והם מחזיקים ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש הרי אלו טהורים ושאר כל הכלים בין מקבלים בין שאינם מקבלים טמאים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר דרדור עגלה וקסטות המלכים ועריבת העבדנין ובור ספינה קטנה והארון אף על פי שמקבלים טמאים שאינם עשויים לטלטל אלא במה שבתוכן ושאר כל הכלים המקבלים טהורים שאינם מקבלים טמאים: \n", + "וכתב הראב\"ד דבר זה איני יודע מאין הוציאו וכו' ואינו מחוור דהתם איסורא נמי איכא בטלטולם וכו'. איני יודע מה איסור יש בטלטולם ועוד דאפילו אם היה איסור בטלטולם מכל מקום כי ממעטינן משק כלי העשוי לנחת משום דאין דרכו ליטלטל מלא וריקן הוא אף על פי שלא יהא איסור בדבר דומיא דמחזיק ארבעים סאה בלח דממעטינן ליה אף על גב דליכא איסור בטלטולו. ומה שכתב אולי לא כמו שהוא סובר וכו' אין השגה באולי והראיה שהביא אינה מכרחת. ומה שכתב על כל כלי עץ שהוא עשוי לטלטל מלא וריקן אפילו מחזיק מאה סאה מיטמא: \n\n" + ], + [ + "השידה והתיבה והמגדל של זכוכית וכו' ושאר כלי זכוכית וכו'. כתב הראב\"ד ושאר כלי זכוכית א\"א אמת כך מצא בתוספתא וכו': \n\n" + ], + [ + "כל כלי שיש בשיבורו אמה על אמה וכו'. תוספתא דכלים פ\"ה דב\"מ: \n", + "וכשמודדין הכלי מודדין אותו מבחוץ וכו'. רפי\"ח דכלים וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "היה בתוך הכלי תיבה קטנה וכו'. שם: \n", + "כתב הראב\"ד היה בתוך הכלי תיבה קטנה א\"א מעולם לא שמענו מוכני פירושו תיבה וכו'. וליישב דעת רבינו י\"ל דלא שמענו אינה ראיה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היו בו מגורות וכו'. תוספתא דכלים פ\"ח דב\"מ: \n\n" + ], + [ + "כלי עץ שאינו מקבל וכו': \n\n" + ], + [ + "השידה והתיבה וכו'. משנה פרק י\"ח דכלים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שלש מדות בכלי עץ וכו'. תוספתא פי\"ג דכלים. \n", + "ומ\"ש וכל כלי עץ העשוי לתשמיש הכלים בלבד שהרי הוא משמש משמשי אדם וכו'. במשנה פי\"ו דכלים. \n", + "ומ\"ש כגון מנורה של עץ וכו'. בתוספתא פרק י\"ג דכלים ובת\"כ שם הקולב והמנורה והנחותא מפרש רבינו בפי' המשנה פרק י\"ו דכלים נחותא היא חתיכת עץ תושם תחת הכלים תושבת להם וכאן פי' שהוא כלי שמניחים תחת הכלים, וקולב פי' שהיא הדפוס וכן הוא בלשון ערב. \n", + "ומ\"ש כגון כיסוי הקפצה וכו' עד בשעת מלאכה בלבד. משנה פי\"ו דכלים: \n", + "וכתב הראב\"ד והקלב שבונים עליו תיק לספר א\"א לא ידעתי מהו זה וכו'. ואני אומר שרבינו כתב שזהו אנגלין של ספר השנוי שם במשנה. ומ\"ש אבל מנו אותן בת\"כ כבר כתבתי שרבינו מפרש שקולב הוא דפוס בלשון ערב ולכן כלל כל הדפוסים בלשון קלב ובמשנה קרא לדפוס של תיק אנגלין של ספר ולדפוס של מצנפת אימום של גודלי מצנפות ולדפוס התפילין תפוס של תפלה: \n", + "כתב הראב\"ד מפני שהם משמשי הכלים א\"א יש מאלו הרבה מפני שהכלים עצמם משמשים עם הקרקע וכו'. ורבינו סובר שאין צורך לזה מאחר שהם משמשי הכלים בשעת המלאכה בלבד: \n\n" + ], + [ + "מלבן המטה וכו'. תוספתא פרק ט\"ו דכלים רבינו בפירוש המשנה פרק י\"ח דכלים פירש כל חלקי המטה ודבר ידוע כי כל דבר עגול ובולט נקרא פיקא ואפשר שזה המלבן מורכב בפיקות ויש לו רגלים מתרכבים במטה ועל ידיהם מתחבר עמה והרי הוא כאבר מאיבריה אבל אם הוא מונח על אותם שנקראו לשונות אע\"פ שמסורג בחבלים אין זה חיבור כי אינו נקרא חיבור רק כשיש לו רגלים ומורכב בהם עם המטה וחלוקה זו היא סיפא דמתניתין (דף כ\"ט) דקתני מלבן שנתנו על לשונות רבי מאיר ורבי יהודה מטמאים ר' יוסי ור' שמעון מטהרים וסיפא דתוספתא הכי איתא במסורג בחבלים ואין לו רגלים ר' מאיר ור' יהודה מטמאים ר' יוסי ור' שמעון מטהרים שאין עושין מלאכה בגופו והאי סיפא דתוספתא היא סיפא דמתניתין ותרווייהו חדא פלוגתא היא דמלבן שנתנו על לשונות דמתניתין היינו מסורג בחבלים דתוספתא והכוונה דהיכא דלא הוי מלובש בפיקות ויש לו רגלים אפילו שמסורג בחבלים והיינו נתון שנתון על הלשונות אינו חיבור ודמי למלבני בני לוי שהם טהורים כי עתה אינם חלק מהמטה אלא בפני עצמם הם חשובים ונראה מדברי רבינו כי כשהוא על הלשונות להיותו גבוה מהמטה יש מקום וטעם יותר לטהר מברישא שאינו על הלשונות כי אם למטה בפיקות ומחובר על ידי הכלים דהוי בפני המטה וכמטה עצמו הוא: \n", + "נתנו על שתי לשונות וכו'. משנה פרק י\"ח דכלים כרבי יוסי ור\"ש לגבי ר\"מ ור\"י: \n", + "כתב הראב\"ד מפני שהוא ממשמשי הכלים א\"א לישנא דתוספתא וכו'. ולרבינו יש לומר שמאחר שמצא טעם נכון לא הוצרך לטעם התוספתא ועי\"ל שרבינו מפרש התוספתא דאינו עושה מלאכה בגופו היינו שאינו עושה מלאכה תמיד אף שלא בשעת מלאכה: \n\n" + ], + [ + "מכבש של אושכף וכו'. תוספתא סוף פרק י\"ט דכלים והוא פרק ראשון דבבא בתרא: \n", + "כתב הראב\"ד מכבש של שכף פירוש אושכף א\"א זו המימרא מצאתיה בתוספתא דכלים לטהר וכו': \n\n" + ], + [ + "חפויי המטה טהורים וכן כל החיפויין וכו'. משנה בספי\"ו דכלים ובת\"כ פרשת שמיני מייתי לה מדכתיב אשר יעשה מלאכה בהם פרט לחיפויי הכלים: \n", + "וכן כלי עץ או עצם וכו'. בסוף חגיגה (דף כ״ו ע״ב) ופרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו ע״ב): \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לא ידעתי מהו ולא מצאתי לזה שורש ואדרבא ראוי להיות בהיפך כו' ורבינו בפי\"א ממסכת כלים אהא דתנן קלוסטרא טמאה ומצופה טהורה כתב אם היה זאת הקלוסטרא מאחד מאלו המתכות הנה היא תקבל טומאה מפני שההיא יש לה שם בפ\"ע ואם היתה מעץ והוא מחופה מברזל וכו' ויש לתמוה עליו דממקום שבא הוי איפכא דהא בסוף חגיגה אהא דתנן כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהם כקרקע דברי ר\"א וחכ\"א מפני שהם מצופין איתא בגמרא (דף כ\"ז) מזבח הנחשת דכתיב מזבח אדמה תעשה לי מזבח הזהב דכתיב המנורה והמזבחות איתקש מזבחות זה לזה מפני שהם מצופים אדרבא כיון דמצופים נינהו מטמו אימא וחכמים מטמאים מפני שהם מצופין ואבע\"א רבנן לר\"א קאמרי מאי דעתך משום דמצופין בטיל ציפויין גבייהו ופירש\"י אדרבה משום דמצופין נינהו נטמאו וכו' עד ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה הרי בהדיא דמשום דמצופין נינהו מטמאו אף ע\"פ שלא היו ראויים ליטמאות מעצמן והיאך רבינו כותב בהיפך ולא עוד אלא שמביא ראיה מסוף חגיגה האמור שם היפך דבריו וצ\"ע וההיא קלוסטרא מצופה טהורה כבר פירשה ר\"ש דה\"ק אם נעשה הקלוסטרא מברזל טהור וציפוייה ממתכת טמא כמו שמזהיבים כלי כסף לנוי טהורה דבתר עיקר אזלינן וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שיטת הראב\"ד כשיטת רש\"י ז\"ל באותה סוגיא אבל רבינו מפרש אותה כי כמו שהקושיא הראשונה שהקשה ות\"ל דעשוי לנחת הכוונה היא להקשות על המשנה שאמרה הזהרו שלא תגעו דאי נמי יגעו לא מטמאי להו הכי נמי הדר פריך עלה דא\"נ לאו לנחת הוא כדתרצת דמגביהין אותו אכתי ת\"ל דאפילו נגעו לא מטמאי ליה משום דכלי בטל אגב ציפוי כדתנן השלחן וכו' והציפוי נמי לא מטמא כדתנן וכדיליף לה בת\"כ ולפי זה שחיפן בשיש דקתני לאו דוקא והשתא פריך דומה בדומה דכי היכי דהתם בטל הכלי וטהור הכא נמי הכא בטל וטהור כי כל החיפויים טהורים אפילו של מתכת דאע\"ג דלא איתקש לשק היינו כי הוי כלי פשוט אבל חיפוי לאו כלי הוא וטהור דכולהו ציפויין נתמעטו דהוו עראי ומשני שאני שלחן דלא בטל דרחמנא קרייה עץ והלכך מטמא אע\"פ שיש עליו חיפוי מה שאין כן בשאר כלים דודאי בטלי לגבי ציפוי וטהורים כיון שהציפוי טהור והכלי מצופה כולו בדבר הטהור זו היא שיטת רבינו באותה סוגיא וניחא שפיר מאי דפריך ותיפוק ליה משום ציפוי דהדר פריך שנית על המשנה דאילו לשיטת רש\"י והראב\"ד דכיון שכבר העלינו שאינו עשוי לנחת והילכך מיטמא מאי הדר פריך דאפילו עשוי לנחת טמא ומאי נ\"מ בהאי קושיא כיון דבלאו הכי איתרצא שפיר וכל ההיא סוגיא ושקלא וטריא לא נ\"מ מידי ולדעת רבינו תרי ותיפוק לי דפריך מתפרשי בחד גוונא אלא שקשה מה שאמרו שם בחגיגה עלה דמתניתין דקתני כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח העולה מפני שהם כקרקע דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מפני שהם מצופים ופריך בגמרא עלה אדרבא כיון דמצופין נינהו מטמאו ומשני אימא וחכמים מטמאים מפני שהם מצופין ואבע\"א רבנן לרבי אליעזר קאמרי וכו' מוכח מהאי סוגיא שהציפוי סבה ליטמא כדברי רש\"י וריב\"א וצריך לדחוק לשיטת רבינו דאע\"ג דלתירוצא קמא ודאי בהכי הוא וכס\"ד דמקשה מכל מקום אפשר דתירוצא בתרא לא סבר הכי וכוונת אמרם מבטל בטיל ציפויין לגבייהו כלומר אתה סובר דמשום ציפוי ליטמא יותר והוא בהיפך דציפויין לא מיטמאו דבטלים אגב כלי דלא חשיבי כדי שיטמא הכלי בשבילו והכלי בשביל עצמו ודאי אינו מטמא כיון שמצופה והלכך מפני שהן מצופין לא מיטמו ואין צריך טעם אחר ולא בטיל ציפוייהו לא אהני דוקא קאמר אלא אכולהו כלים המצופין קאמר ואתא מתניתין כפשטה וחכ\"א הטעם שאין מטמאים מפני שהם מצופין וקושיא אדרבא ליתא דהמקשה הוה סבר הכי ותירוצא בתרא סבר איפכא עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ה-ז) העושה כלי מקצתו וכו' עד הרי אלו מקבלים טומאה. משנה בסוף פי\"ג דכלים: \n", + "ומה שכתב וכן המעבד והמזרה וכו'. שם וכתב רבינו דשלשה כלים אלו הם כלי הגרן והם כדמיון כף האדם יבורו בו החטים והשעורים ויתחלפו שמותם כפי התחלפות תמונתם כי מהם רוב השינים יבורו בו החטים בסוף הענין וממנו מעט השינים אין לו כי אם שלש שינים לבד יבורו בו החטים בתחלת הענין מהתבן הגס והוא המעבד ורבת שינים ממנו המזרה והיותר רב השינים מהם מגוב עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ח-י) מקל שעשה בראשו מסמר וכו'. פרק י\"ד דכלים מקל שעשה בראשו מסמר כמין חזיינא טמא סימרו וכו' טמא וכולן שעשאן לנוי טהורים ופירש רבינו יעשו בראש המקלות חתיכת ברזל עגולה דומה לרמון ונקראת חזיינא וכו' ויקראו אותה אלרמוס וכן ינעצו מסמרים בראשי המקלות להיות ההכאה בהם יותר חזקה וכו' ועשאן לנוי הוא שיעשו לייפות בו את המקל ורוב מה שיעשו זה במסמרים דקים מצויירים בבדיל לבן על צד היופי וזה לא יטמא לפי השורש הקדום והוא אמרו מתכת המשמש את העץ טהור אולם אם כיון באלו המסמרים שיכה בו ויגוף בו הנה יהיה אז העץ משמש את המתכת שהוא טמא ע\"כ. ובתוספתא בבא מציעא פרק ד' מקל שעשה בו מסמר להיות תופס בו במקום הדייש טהור ואם בשביל שלא תהא הארץ אוכלתו טמא ותחלת דברי רבינו הם דברי התוספתא וטעמא דמילתא שכשעשאו כדי שיהא אוחז בו הוי מתכת המשמש את העץ אבל כדי שלא תהא הארץ אוכלתו אע\"ג דלכאורה נראה שגם הוא מתכת המשמש את העץ שהרי לא נעשה אלא לשמור את העץ כתב הר\"י קורקוס ז\"ל שצ\"ל שכל שהוא לקיימו שאם לא הוא היה נאכל הכל חשבינן למקיים שהוא עיקר הכלי וטמא והרי זה דומה לטבעת של מתכת וחותמה של אלמוג דטמאה דאזלינן בתר טבעת המעמדת אף על פי שעיקר התשמיש הוא בחותם ולא הוי משמש את העץ אלא היכא דהוי לנוי שאין שם שום תועלת אלא יפוי העץ בלבד. \n", + "ומה שכתב רבינו וכן מקל שקבע בו מסמרים וכו' עשאן לנוי וכו'. כבר נתבאר שהם דברי המשנה וכלל רבינו עשה בראשו מסמר כמין חזיינא בכלל סימרו. \n", + "ומה שכתב וכן מנקיות וכו'. שם במשנה עשה בראשו מניקת וכן בדלת טהורה ופירש רבינו מניקת איבוב והרבה יש שיעשו איבוב מברזל או מנחושת בחלונות ובשערים לנוי ויהיה מתכת המשמש את העץ ודע דמסיים מתניתין על הא דעשה בראשו מניקת היתה כלי וחיברה לו טמאה וכו' ולא כתבה רבינו פה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הכלים אין מקבלין וכו' עד צפירה אחת. בפרק י\"ו דכלים ופירש שם רבינו אחר שעושים אותם מכסכס אותם בעור דג ידוע שימרקם ויבהיקם. ופירוש גמר שלא לשוף שבעת עשייתו גמר והסכים בלבו שלא ישופם ולא ימרקם אלא שישמש בהם בלא שיפה. ויחסום פירושו משיעשה השפה שמחברת האריגה וימנענה מלפרוק מלשון לא תחסום שור שהוא קשירת פיו. ויגמור התלויות פירושו שיגמור האוזן שנתלה בה: \n", + "ומ\"ש הקנונים הקטנים וכו'. שם ופירש רבינו קנונים וקלתות כלים יעשו מערבה דקה על תמונת קערות שיאכל אדם בהם וכו' והסיוגים הגדולים הם הקופות הגדולות מאד וכו' ומלאכת אריגת אלו הכלים הגדולים יקחו תחלה הגמי או הערבה או הדבר אשר יארגו ממנו ויחברו אותם בידיהן חבל (א') ארוך עד שיהיה ארכו מאה אמה או יותר ואז יחזרו זה אצל זה ויתפרו מזה החבל או החוט איזו תמונה שירצו וכו' ודורין קיבוץ דור והוא העיגול וכו' ויאמר שאלו הכלים הגדולים כאשר יתפרו רוחב קרקעיתו עוד יגביהו לו שפה שני דורים שהם שני עיגולים לרוחב שלהם ר\"ל על עיגולים לפי שיעור רוחב הכלי כולו כפי אשר יסכים יהיה רחבו כן וכו' אז מקבל טומאה. וכתב עוד וב' צפירות שני עיגולים מעיגולי זה הארוך והוא מענין אמרו באה הצפירה וכו' וערק כלי משעם גם כן כדמיון קופה לו שפה מעטת הגובה וזה הכלי מעט הרחב ארוך דימה לתיבת האושכפים ולזה יקרא ערק תרגום שרוך נעל ערקת מסאנא. \n", + "ומ\"ש המחצלת משיכרות ההוצין וכו'. בסוף פרק ב' דכלים: \n", + "כתב הראב\"ד והערק משיעשה בו צפירה א\"א פי' בערוך נפה וכו'. וכן פירש ר\"ש בשם הערוך ובשם גאון: \n", + "וכל כלי הנסרים וכו'. משנה פ\"כ דכלים: \n", + "גולמי כלי עץ וכו'. בסוף פ\"ק דחולין (דף כ\"ה). \n", + "ומ\"ש חוץ משל אשכרוע וכו'. בס\"פ י\"ב דכלים: \n", + "ועל מה שכתב רבינו קרוב בעיני שכלי עצם ככלי אשכרוע וכו'. כתב הראב\"ד אמר אברהם זאת הקורבה לא ידעתי מאין באה לו וכו'. ואני אומר דלשון התוספתא כך הוא כל גולמי כלי עץ טמאים חוץ משל פירשע [פירוש אשכרוע] מפני שהם מחוסרים שליקה ר' יהודה אומר העושה כלים מגרופות של זית טהורים מפני שהם מחוסרים שליקה וממירין את מה שבהם ומשמע לרבינו דכיון דלא תנא ת\"ק בשל פירשע ממירין את שבהם כדקתני ר' יהודה בגרופות של זית משמע דשל פירשע אין ממירין את שבהם ולפיכך לא הזכירו רבינו אלא הטעם מפני שהם מחוסרים שליקה דכלים של פירשע הם יפים ואין יופיים ניכר כל זמן שמחוסרים שליקה ואפשר שמשם למד רבינו לשל עצם שהם יפים ואין יופיים ניכר כל זמן שהם גולמים. ומ\"ש ואי סבירא ליה כרב נחמן דאמר בסוף פרק קמא דחולין כלומר דאמרינן התם דגולמי כלי מתכות טהורים וגולמי כלי עץ טמאים מאי שנא הני ומאי שנא הני ר' יוחנן אמר הואיל ולכבוד עשויים ר\"נ אמר הואיל ודמיהם יקרים מאי בינייהו איכא בינייהו כלי עצם ואזדא ר\"נ לטעמיה דאמר ר\"נ כלי עצם ככלי מתכות דמו ופירש\"י הואיל ולכבוד עשויים וכו' ונ\"ל שרבינו סובר דלא קי\"ל כר\"נ משום דקי\"ל כר\"י לגביה אלא שבא על כלי עצם מטעם אחר דאע\"ג דלכלי עץ דמו וכדר\"י מ\"מ דמו לשל אשכרוע שהוא מין עץ וגולמו טהור: \n", + "כלי עץ שאין עליו צורת כלי וכו'. בפרק כ\"ב דכלים כופת שסירקו וכרכמו ועשאו פנים ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרים עד שיחוק בו ופירש שם רבינו כופת חתיכת עץ: \n", + "ארובות של נחתומין שסודרין עליהם החלות כשהן וכו' עד והלוח שעורכים עליו מתטמא. פט\"ו דכלים וכתב רבינו שם ארובות הנחתום לוחות הנחתום אשר יסדיר עליהם הלישה ויש עליהן צורת כלי ושל בעלי בתים אין להם צורת כלי ולזה לא יטמאו אא\"כ צבען וקשטן וייפן ומשחן בששר או כרכמן בכרכום ואז יהיה בהם צורת כלי ויהיה טמא לפי שפשוטי כלי עץ טהורים וכו' אמנם יטמאו בגזרה דרבנן עכ\"ל וסרוד הוא כלי מעץ ישתמשו בו בעת הלישה לרחוץ את הידים ויטוחו ממנו פני הלחם וכיוצא בזה ממה שיצטרך אליהם וע\"ש שהוא לתשמיש נקרא סרוד בגדי השרד מתרגמינן לבושי שימושא: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א דבר זה בהיפך וכו'. טעמו לומר שרבינו פירש שארובות סודרים עליהם החלות כשהם בצק ואינו כן שזוהי מלאכת הסרוד נמצא שהיפך רבינו מלאכת הסרוד ואומר שהיא מלאכת הארובות ואין זו השגה ומאחר שאין הכרע לפירושו יותר מלפירוש רבינו ועוד שא' מהפירושים שפירש רבינו שמשון בשם הערוך הוא ארוכות בכ\"ף לוחים ארוכים שמקריבים עליהם לחם והוא כפירוש רבינו. ומ\"ש ואם יחדו טמא והכי איתא בתוספתא כלומר משיג על רבינו למה השמיט הא דאם ייחדו טמא וי\"ל שיפרש רבינו דהאי ייחוד היינו ע\"י סירקן או כרכמן דקתני מתניתין ויש לדקדק בדברי רבינו שסרוד נותנים בו המים א\"כ יש בו בית קיבול ולמה של בעלי בתים טהור ואפשר דהכי קאמר שנותנים בו כלי של מים: \n", + "וכתב עוד הראב\"ד והלוח שעורכים עליו טמא א\"א זה שיבוש עכ\"ל. נראה שטעמו מפני ששנינו בפרק הנזכר סרוד של נחתומים וכו' נפרץ מרוח אחת טהור רבי שמעון אומר אם התקינו להיות קורץ עליו טמא וכן המעריך טמא ומשמע ליה להראב\"ד דוכן המעריך טמא מדברי רבי שמעון הוא ולית הלכתא כוותיה ורבינו סובר דאתנא קמא קאי: \n", + "כלי עץ שהסלתים מרקדים עליו וכו' עד ליכנס בו טהור. שם: \n", + "כתב הראב\"ד כלי עץ א\"א בערוך פירש נפה של שיער וכו'. מ\"ש ובו דברה המשנה תחלה כלומר דבראש הפרק קתני כלי עור. ומ\"ש עוד וממה שאמר ר' יהודה בסמוך אף של גדלת וכו' כלומר שהוא ז\"ל מפרש של גדלת שהנפה עשויה משיער שגודלים בה והבנות יושבות בתוכה וגודלות היינו לומר שהן גודלות הנפה עצמה ומדקתני של גדלת משמע דעד השתא לא איירי בנפה של שיער ולפי מה שפירשו רבינו ור\"ש דגדלת היינו האשה שהיא גודלת שיער לנשים אין מכאן ראיה. \n", + "ופירוש זה הכלל העשוי לקבלה וכו' של אוצרות ושל גרנות יעשו אותה לכנס וללקט מן הצדדין מה שבגורן או שבאוצר לקבצו אל האמצע ושל גרוסות יש לה בית קיבול שמכניסים בה לריחים ושל גתות להשליך בה חוץ מן הגת ופירוש רחת פאלה בלע\"ז: \n\n" + ], + [ + "כל התלויים טהורים חוץ מתלויי וכו' עד טהור. שם וכחכמים. פירוש מקל הבלשין הוא שמחפשין בו התבן אם יש בו תבואה שיסתירו התבואה בתבן מפני עישור המלך תרגום ויחפש ובלש. ולסייע בשעת מלאכה הוא שמכניסים ידיהם בתלוי ויעזר בו בעת שימושו: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) נבלי המשוררים מתטמאין וכו' עד צורת כלי. גם זה שם פי' הכנורות חלולים ומנוקבים בצד הנימין ודרך המנגנים לתת בתוכו המעות שמקבלין מבני אדם אבל של בני לוי אינם עשויים לכך ולפיכך טהורים. ופירוש הבטנון כלי מכלי הניגון שמשים אותו האדם בבטנו כשמנגן בו: \n", + "כתב הראב\"ד והנקטימון א\"א קשיא לי וכו'. ובמ\"ש רבינו בפירוש המשנה נתיישב זה שכתב וז\"ל והנקטימון הוא רגל מעץ יעשה אותו מי שנחתך רגלו לילך בו והוא ירצה בכאן עץ הניגון המפורסם צורת דמות רגל (ושוק) מעץ וגם ר\"ש כתב אין זה לוקטמין דפרק במה אשה דהכא והתם טהור. ואירוס פירש רבינו עגולה דומה לגרבל ויכה עליה מצד אחד ביד ושמו בערבי אלתאר ובלע\"ז טנבורו: \n\n" + ], + [ + "קוצים שאורגים בהם וכו'. פרק י\"ו דכלים פטילייא טמאה וחסינא טהורה ופירש שם רבינו פטילייא דומה לקופה מערבה וכו' וכמו שפירש כאן: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לשון המשנה וכו' וחסינא טהורה והטעם מפני שאינה עשויה לטלטל: \n\n" + ], + [ + "עלים שמסרגים אותם וכו'. שם סוגניות של עלים טהורות של נסרים טמאות ופי' ר\"ש סוגניות מלשון סוגה בשושנים עושין כמין כפיפה קטנה [מן העלין] ומכסין בה פירות ואינה אלא מלאכת עראי. נצרים צורי דקל: \n", + "כתב הראב\"ד עלים שמסרגים א\"א זה סוגניות שבמשנה. ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "חותל של הוצין וכו'. שם ופירוש חותל כלי מהוצין ישימו בו התמרים הנקראין רוטב וכתב ר\"ש דכיון שאין מוציא מה שבתוכו עד שיקרענו או עד שיתירנו הוי תשמיש עראי. \n", + "ומ\"ש או שחשב וכו'. תוספתא דב\"מ פ\"ו: \n", + "וכן הקרן וכו'. תוספתא שם: \n\n" + ], + [ + "השופר אינו מקבל טומאה וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "קערה שקבעה וכו'. כלים פ\"כ, וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דהא דהויא מכלל השידה וטהורה דוקא כשהיא טהורה כגון שהיא באה במדה: \n\n" + ], + [ + "האקון והרטוב וכו'. כלים סוף פרק כ\"ג: \n", + "וכתב הראב\"ד האקון א\"א פי' בערוך כלי של מצודת דגים וגם רבינו פירש כן והרטוב מכלי ציידי העופות והוא מעץ וכלוב גיולא בלעז ככלוב מלא עוף ומדף לוח מסובך מעץ ובזה העץ מסובך דבר יחזיק בו הצייד מרחוק וכאשר ינוח העוף בזה הכלי ינוח חוט הכלי ויפול עליו זה הלוח. ומצודות הסכרים מצודות יפסיקו המים במים עד שיתקבצו שם הדגים: \n\n" + ], + [], + [ + "הספסלים שבפונדקאות וכו'. תוספתא פרק י\"ט דכלים. \n", + "ומ\"ש זה הכלל כל שניטל וכו'. ג\"ז שם. \n", + "ומ\"ש היתה אחד מרגליו של אבן אינו מקבל טומאה. משנה פכ\"ה דכלים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל כלי שנטמא ונשבר. רפ\"ב דכלים וריש פט\"ו: \n\n" + ], + [ + "כמה שיעור השבר וכו'. רפי\"ז דכלים. \n", + "ומ\"ש והרמון שאמרו. שם. \n", + "ומ\"ש לפי דעתו של רואה. שם גבי שיעור כביצה וכר' יוסי. \n", + "ומ\"ש ויהיו בכלי ג' רמונים וכו'. שם: \n", + "כתב הראב\"ד ויהיו בכלי שלשה רמונים א\"א אין מדבריו אור לחשכים וכו'. ורבינו שמשון כתב לכאורה משמע דמוציא רמון דכל דוכתא לאו רמון א' דוקא וכו' ומה שטען הראב\"ד על רבינו שסתם ולא פירש אינה טענה שכבר נודע שרבינו בזה הספר מחבר לא מפרש. ומ\"ש וקצת ראיה לזה הפי' דברי רשב\"ג וכו' כלומר דתנן התם הרמונים שאמרו ג' אחוזים זה בזה רשב\"ג אומר בנפה ובכברה כדי שיטול ויהלוך ובקופה כדי שיפשיל לאחוריו ופי' ר\"ש שיטול ויהלך מתוך נענוע של נטילה והילוך נפיל טפי. ומ\"ש פי' אחר הרמונים שמשערין בהם לא ממין הגדולים וכו'. רבינו שמשון כתב על פי' זה לא יתכן כלל לפרש כן דהא קתני באידך בבא לא גדול ולא קטן אלא בינוני אבל הראב\"ד כתב זה הפי' בענין שיתכן. ומ\"ש ואולי זה הוא פי' זה המחבר. לא ידעתי מנין לומר כן שהרי דבריו סתומים כדברי המשנה: \n", + "ניקב הכלי במוציא זית וכו'. ריש פרק אלו קשרים (שבת דף קי״ב ע״ב) בעיא דאיפשיטא ופירש רש״י פנים חדשות משירדה לו טומאה נתחדשו פנים הללו ואין זה הראשון שכבר נתקלקל בו כדי ביטולו: \n\n" + ], + [ + "כלים שעשאם מתחלה נקובים וכו': כתב הראב\"ד זאת לא מצאתי וכו'. ולי נראה שרבינו מפרש הא דתניא פרק כלי עור והוא בתוספתא פרק י\"ג דכלים הסל והפחלץ של גמלים וכו' שעשאן מתחלתן מקבלי רמונים טמאים היינו לומר שעשאן מתחלתן שאינם מקבלים רמונים דומיא דמאי דתנן שולי קורפיות ושולי קוסים הצידונים אע\"פ שאינם יכולים לישב שלא מסומכים טמאים שלכך נעשו מתחלתן ומה שהקשה ממה ששנינו הפחלץ של גמלים טהור מכלום צ\"ל שהוא מפרש פחלץ עשוי כתבנית אחת וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "אפיפירות שעשה להם קנים וכו'. בפי\"ז דכלים ופירש רבינו אפיפירות כלי ארוג מקנים ימתחו זמורות הכרמים. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שכולה נקובה כמוציא רמון. בתוספתא שם: \n\n" + ], + [ + "כל הכלים שאינם יכולים לקבל וכו'. שם כר״ש לגבי ר״מ. וכתב הר״י קורקוס ז״ל קשה דהא איבעיא לן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ו ע״ב) ר״מ ור״ש הלכתא כמאן וסלקא בתיקו ודרך רבינו לפסוק כדברי המחמיר שבהם ואיך פסק כר״ש לקולא דודאי משמע דכזית הוי נקב מועט מרובו וי״ל שרבינו סמך על מ״ש בסוף המצניע (שבת דף צ״ה צ״ו) דלא אמרינן ברובו אלא לענין צמיד פתיל אבל לענין טומאה בזיתים עכ״ל. \n", + "ומ\"ש נגממו שעורן במה שהן. ופירש רבינו אם נשאר שיקבל כל שהוא יטמא: \n\n" + ], + [ + "הסלים של פת וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש קופת הגננים וכו'. שם ומפרש רבינו שהם דברי ת\"ק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בית קערות. ג\"ז שם. \n", + "ומ\"ש וכן בית הרעי וכו' הואיל ומקבל את הרעי הרי זה מקבל טומאה. שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "כל כלי עץ שנחלק וכו'. בפי\"ו דכלים. \n", + "ומ\"ש וכגון תמחוי המזנון. ע\"ש שמשימין בכל קערה מין אחד של תבשיל תרגום למינו לזנוהי. \n", + "ומ\"ש וכן בית לגינין וכו'. תוספתא פי\"ג דכלים שם: \n\n" + ], + [ + "משפלת שאמצעיתה גבוהה וכו'. גם זה שם: \n", + "השלחן והדולפקי וכו'. משנה פרק כ\"ב דכלים: \n\n" + ], + [ + "כלי נסרים וכו'. שם פ\"כ נתחסמו אע\"פ שנשרו שפתותיהן כל שהן טמא: \n\n" + ], + [ + "טבלא שמילאה עצים וכו'. תוספתא פרק י\"ט: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ספסל שנתפרק וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "הסלים של גמלים וכו'. תוספתא ספי\"ב: \n\n" + ], + [ + "השלחן או הדולפקי וכו'. משנה פרק כ\"ב וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש ואם חיפה הכל טהור בין בציפוי עומד וכו' עד סוף הפרק. ועיין במה שכתבתי ספ\"ד: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כלי עור וכו'. פרק י\"ו דכלים: \n", + "עור העריסה וכו' עד וישרטט. תוספתא ריש פרק י\"ג: \n\n" + ], + [ + "עור שאין עליו וכו' לפיכך כף של עור וכו'. משנה פי\"ו. \n", + "ומה שכתב וכן העור שמלקטים בו. שם המלקט של בקר והחסום שלה והמדף של דבורים והמניפה הרי אלו טהורים: \n\n" + ], + [ + "כל בית האצבעות וכו'. פכ\"ו: \n\n" + ], + [ + "האבנט של עורות וכו'. שם הזון והבורכייר טמאין והשרולים טמאים ומפרש הזון האבנט של עור והבורכייר עורות שתופרין הקיטעים על ארכובותיהם והשרולין עורות העשויות כעין טבעות שמכניסין אותם בזרועותיהם וכו': \n\n" + ], + [ + "עור שתופרים ממנו כיסוי ליד וכו'. פרק י\"ו קסיא של זורי גרנות של הולכי דרכים של עושי פשתן טמאה אבל של צבעים ושל נפחים טהורה וכו' זה הכלל העשוי לקבלה טמא מפני הזיעה טהור ונראה שרבינו היה גורס של זורעי גנות במקום של זורי גרנות ויותר נראה שהוא ט\"ס בספרי רבינו: \n\n" + ], + [ + "כמה שיעור הנקב וכו' החמת משתנקב וכו'. פי\"ז: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) ומה שכתב התורמל שנפחת וכו' עד שאינן מקבלות כדרכן. פרק י\"ט: \n\n" + ], + [ + "כלי עור שיש לו לולאות וכו'. ריש פרק כ\"ו: \n\n" + ], + [ + "כיס של שנצות וכו' עד צורת הכלי. שם: \n\n" + ], + [ + "עור שכרך בו וכו': \n\n" + ], + [ + "התפילין של ראש וכו'. בפרק י\"ח: \n", + "וכן סנדל שהוא טמא מדרס וכו' עד טהור. פרק כ\"ו: \n\n" + ], + [], + [ + "תפילה שנטמאת וכו': \n\n" + ], + [ + "הכדור והאימום וכו' עד סוף הפרק. ריש פרק כ\"ג: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) כל כלי מתכות וכו'. בסוף פירקא קמא דחולין (דף כ\"ה ע\"א): \n", + "ומה שכתב כיצד הסייף וכו' והסכין וכו'. בפרק י\"ד דכלים. \n", + "ומה שכתב לפיכך העושה כלים וכו' עד שידוע שנעשו מן הכלים. שם פרק י\"א. \n", + "ומה שכתב אבל מסמרות שאין ידוע וכו'. שם וכבית הלל: \n", + "וכתב הראב\"ד הרי אלו מקבלים טומאה לפי שאינם גולמים א\"א חסרון דעת אני רואה בכאן וכו'. [רבינו] כתב בפי' המשנה שם ואין הכוונה שיותך זאת הגרירה או אלו הקצוות ויעשה מהם כלים שזה יקבל טומאה בלא ספק אמנם הכוונה שכל אלו הקצוות [דיבק וחיבר אותם במסמרים] עד שעשה מהם דמיון כלי הנה הוא לא יקבל טומאה מן הסבה שזכרנו ואף על גב דמתניתין מיתניא גבי כלי מתכות שחוזרין לטומאתן ישנה ה\"ק כל כהאי גוונא אפילו מכני כלים וכו' לא אמרינן בהו שחזרו לטומאה ישנה כיון שהם גולמים לא קרינן בהו חזר ועשה מהם כלים אבל העושה כלי משברי כלי מתכות וכו' ע\"כ אינם נעשים כלים אלא על ידי התכה ואז עושים מהם כלים גמורים לא גולמים ולפיכך חזרו לטומאתן ישנה וז\"ש בבבא קמייתא שהכלים הנעשים מכני כלים וכו' שלא על ידי התכה אינם אלא גולמים: \n\n" + ], + [ + "כלי מתכות וכו': \n\n" + ], + [ + "מחט שלא ניקבה וכו': \n\n" + ], + [ + "נמצא הטמא בכלי עץ וכו'. בסוף פרק קמא דחולין (דף כ\"ה ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "כל כלי המלחמה וכו' וכל תכשיטי האדם וכו'. סוף פרק י\"א דכלים. \n", + "ומה שכתב אפילו דינר שנפסל וכו'. שם פי\"ב. \n", + "ומה שכתב וכן קמיע של מתכת וכו'. תוספתא פרק ח' דכלים: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) כל תכשיטי הבהמה והכלים וכו'. ריש פרק י\"ב דכלים טבעת אדם טמאה טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות. \n", + "ומה שכתב חוץ מזוג של בהמה וכלים המשמיע קול לאדם. בתוספתא פ\"ח כל תכשיט בהמה כגון השירים והנזמים והקטלאות והטבעות טהורים ואין טמא אלא זוג המשמיע קול \n", + "לאדם ומ\"ש כיצד העושה זוגים למכתשת וכו' עד אף על פי שאין לו ענבול. בפרק במה אשה עלה נ\"ח: \n\n" + ], + [ + "כל הפרצופות וכו' עד שבו חותמין בלבד. תוספתא פרק שמיני דכלים: \n", + "וכל הטבעות טהורות וכו'. ריש פרק במה בהמה (שבת דף נ\"ב ע\"ב): \n", + "טבעת השיר וכו' וכן מקל וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "כל הכלים יורדים וכו'. סוף פרק כ\"ה דכלים: \n\n" + ], + [ + "חרש שוטה וקטן יש להם מעשה וכו'. ריש פרק ו' דמכשירין ופ\"ק דחולין (דף י\"ג): \n\n" + ], + [ + "זוג של דלת וכו'. בר\"פ במה אשה עלה נ\"ח: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יג-טו) אומן שעושה וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פ\"ח דכלים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל כלי מתכות וכו' עד הכל מקבל טומאה. פרק י\"א דכלים: \n", + "כתב הראב\"ד כיצד עקרב של פרומביא א\"א נ\"ל שלא מן השם הוא זה וכו'. לא ידעתי למה ידחה טעם אחד מפני שיש לו טעם אחר. \n", + "ומ\"ש לא בא למעט אלא כסויי הכלים וכו' כמו שמפורש במקומו. לא ידענא מאי קאמר וצ\"ע: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) טסים של ברזל שמניחין על וכו' עד משנפרק. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [ + "טבעת אחת וכו' עד כבלים. פרק במה אשה עלה ס\"ג: \n", + "כתב הראב\"ד ואין לכל גרגיר ממנו שם בפ\"ע א\"א כל מ\"ש משום שיש לו שם בפני עמצו או משום שאין לו שם בפ\"ע וכו'. ואין דבריו מוכרחים: \n\n" + ], + [ + "קטלא של חוליות וכו' עד צואר קטנה. פרק י\"א דכלים: \n\n" + ], + [ + "כל הכיסויים וכו'. פרק י\"ד שם כל הכיסויים טהורים חוץ משל מיחם. \n", + "ומ\"ש ומכיסוי טני של רופאים וכו'. פי\"ב דכלים כיסוי טני של מתכת וכו' של רופאים טמא: \n\n" + ], + [ + "כיסוי של מתכת וכו'. שם פי\"ד כיסוי טני של מתכת שעשה בו מראה ר' יהודה מטהר וחכמים מטמאים: \n\n" + ], + [ + "כל המשקולות של מתכת וכו'. שם פי\"ב קנה מאזנים של סרוקות טמא מפני אונקיות ושל בעלי בתים אם יש בו אונקיות טמא: \n", + "כתב הראב\"ד קנה מאזנים של עץ א\"א נ\"ל אפילו של מתכת וכו'. ואפשר שרבינו לרבותא נקט דאפילו קנה של עץ טמא מפני האונקיות התלויות בו אע\"פ שאינם קבועות בו: \n", + "וכתב עוד הראב\"ד דבר מזוייף הוא זה בעיני שהרי לא הזכירו במשנה לבעלי בתים קבע. י\"ל שרבינו דייק לשון המשנה דגבי סרוקות קתני טמא מפני אונקיות וגבי בעלי בתים קתני אם יש בו אונקיות ולישנא דיש בו משמע שהן קבועות בו: \n\n" + ], + [ + "משקלות שנשתברו וכו'. תוספתא סוף פ\"ט: \n\n" + ], + [ + "סלע שנפסלה וכו'. משנה פי\"ב: \n\n" + ], + [ + "אונקלי של כתפים וכו' עד הרי הם כמקצת כלי. שם: \n", + "ומ\"ש ואפילו אונקלי שבכתלים וכו'. שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) שלשלת שיש בה בית נעילה וכו' עד ושל בעלי בתים טהורה. ריש פי\"ב: \n\n" + ], + [], + [ + "(יד-טו) שלשלת של מושחי קרקע וכו' עד י' טפחים. פי\"ד: \n\n" + ], + [ + "הכדור של מתכת והסדן: הקנטר של בנאי והדקר של חרס. פרק י\"ד. \n", + "ומה שכתב וחמור של נפח. שם. \n", + "ומה שכתב והמטולטלת וכו' עד סוף הפרק. סוף פי\"ב. \n", + "ומה שכתב והאפרכס של מתכת. סוף פרק י\"ד: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מסמרות שמחזיקים בהם וכו'. ומ\"ש וכן המסמרות שתוקעין בהם וכו'. פרק י\"ב אונקלי שבכתלים טהורה: \n", + "כיצד מסמר שהתקינו וכו'. פ' י\"ב: \n", + "וכתב הראב\"ד טהור עד שיצרפנו א\"א פירוש לפי שהמסמר שנוקבים בו את החבית וכו'. וטעם נכון הוא. \n", + "ומה שכתב או להוציא את הפתילה וכו'. ומ\"ש התקינו לפתוח בו את החבית וכו'. משנה פרק י\"ב וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ב-ד) ומה שכתב מסמר העשוי בסימן לשמירת הפתח וכו' עד מסמר הגרדי וכו'. שם: \n", + "וכתב הראב\"ד מסמר הגרע א\"א לא נראה כן מהתוספתא וכו'. ולדברי רבינו אפשר שבתוספתא מחשיב האיזמל שמקיזים בו שהוא משמש עם הקרקע מפני שהמוקז סומך על זרועו של עץ תקוע בקרקע ותנא דמתניתין לא חשיב מפני כך משמש עם הקרקע ולפיכך טמא: \n\n" + ], + [ + "אלו כלי מתכות המתטמאות בעגלה העול וכו' עד ושאר כל המסמרות שבה טהורים. פרק י\"ד: \n\n" + ], + [ + "עקרב בית הבד מקבל וכו'. פרק י\"ב: \n", + "ארון של גרוסות אע\"פ שהוא וכו' עד מקבלת טומאה. שם: \n\n" + ], + [ + "ריחים של פלפלין מקבלת טומאה וכו'. משנה סוף פרק שני דביצה (דף כ\"ג ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "הדלת של מתכת שבמגדל של בעלי וכו'. פי\"ב דכלים: \n\n" + ], + [ + "טסין של מתכת שמנערין בהן את הקדרה מקבלין וכו'. שם הייתינים טמאים והרכין טהורים ובתוספתא (פ\"ב דב\"מ) אלו הם הייתינים אלו שהחנווני מנער בהם את הקדרה ואלו הן הפרכין אלו הקבועים בכירים ופי' רבינו שמשון מנער מלשון ותער כדה: \n", + "וכתב הראב\"ד טסין של מתכת א\"א מתניתין פי\"ב היתינין טמאים וכו': \n\n" + ], + [ + "המלקחיים שממעך בהם את הפתילה וכו'. כלומר מלקחיים שנוטל בהם הקדרה ומערה אותה לקערות. ולי נראה דאפשר לפרש שנוטל הקדרה במלקחיים ומנערה מלמעלה למטה וטסין שהן קבועין בכירים היינו ברזלים התלויים במוקד ובסופם מזלגים שהקדרה תלויה בהם על האש כדי שלא תהיה יושבת על האש ממש ותשרף וכבר ראיתי ברזלים אלו בבית קצת בני אדם: \n\n" + ], + [ + "קלוסטרא שנועלין בה הדלתות אם היתה וכו'. משנה פרק י\"א ופירש רבינו שם קלוסטרא כלי מקשיי וכו': \n\n" + ], + [ + "הפין והפורנא טמאים. שם ופירש שם רבינו הפין הם השיניים הקבועין בפותחת והפורנא הוא המקום עצמו אשר תכנס בו הפין: \n\n" + ], + [ + "פיקה של מתכת טהורה וכו'. שם ופירש שם רבינו פיקה דמיון חצי כדור נקוב וכו': \n\n" + ], + [ + "הכוש והפימא וכו' עד אע\"פ שהוא מצופה טמאה. גם זה שם ופירש שם רבינו הוא מטוה וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "(טו-טז) החצוצרת שמפוצלת חוליות וכו'. שם קרן עגולה טמאה ופשוטה טהורה אם היתה מצופית שלה של מתכת טמאה הקו שלה וכו' כיוצא בו קני מנורה טהורים וכו' עד הכל טמא ופירש רבינו שם קרן ירצה בו החצוצרת וכו': \n", + "כתב הראב\"ד ואם יכולין הכל לפרקה וכו' זאת הפיסקא וכו'. \n", + "ומה שכתב רבינו שאם אינו יודע להחזירה אלא אומן מקבלת טומאה וכו'. הקשה עליו הראב\"ד דבר זה רחוק מן הדעת ובהפך נמצא במשנה פרק כ\"ו וכו'. וי\"ל דהכא שאני שהוא של חוליות ואם אינה תקועה בחוזק אינו חיבור כלל: \n\n" + ], + [ + "קורת החצים וכו' עד והקולר מקבל טומאה. ריש פי\"ב: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) כמה הוא שיעור השבר וכו' כיצד כלי של מתכת עד למוד בהן שמן. ריש פרק י\"ד: \n", + "מסננת של חרדל וכו'. סוף פרק י\"ד: \n", + "מגריפה שניטלה כפה וכו'. פרק י\"ג וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) מסרק של צמר וכו' עד אחת טהור. בסוף פרק י\"ג ועיין בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ג) שהקשו רישא אסיפא ותירצו הא בגוייתא הא בברייתא וצריך עיון למה לא כתב רבינו כאותו תירוץ ובאידך דמקשה רישא דקתני וכולן אחת אחת בפני עצמן טמאות לסיפא דקתני התקינו אין לא התקינו לא וכתב כשינויא דרב פפא ושבק שינויא דסתם גמרא ועוד דמסיק גמרא דלית הלכתא כהאי סתמא משום דגרסי בה דווקני זו דברי רבי שמעון ויש לתמוה על הראב\"ד שלא השיגו: \n\n" + ], + [ + "הכרומים שנשברו וכו'. בפרק י\"ג: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) מגירה שניטלה וכו' עד מפני שהיא מקצת כלי. שם: \n", + "כתב הראב\"ד והרונקי בפ\"ע א\"א פירש בערוך ברזל של רהיטני וכו'. גם רבינו שמשון כתב כדברי הראב\"ד מפני התוספתא ולרבינו אפשר לומר שהתוספתא פליגא אמתניתין ואתיא כתנא אחרינא ואנן כמתני' נקיטינן: \n\n" + ], + [ + "הסייף והסכין וכו'. ריש פרק י\"ג הסייף והסכין והפגיון והרומח מגל יד ומגל קציר והשחור וזוג של ספרים שנחלקו הרי אלו טמאים מדרס ופירש שם רבינו פגיון סכין מעוות דומה למגל קטן וכו' והשחור מספריים קטנים: \n\n" + ], + [ + "מספריים שנחלקה וכו'. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(י-יב) שריון שנחלק וכו' עד את הגחלים. תוספתא ריש פרק י' שהוא פרק ג' דבבא מציעא: \n\n" + ], + [ + "מראה של מתכת וכו'. משנה פרק י\"ד מראה שנשברה אם אינה מראה את רוב הפנים טהורה: \n", + "ומ\"ש או שנטשטשה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יד-טז) מחט שניטל קצתה הנקוב וכו' עד ואם לאו טמאה. פרק י\"ג: \n\n" + ], + [ + "הסייף והסכין וכו' וכן צינורא שפשטה וכו'. משנה פי\"ג: \n\n" + ], + [ + "מפתח עקום וכו' עד זה לתוך זה טהור. בסוף פרק י\"ד: \n\n" + ], + [], + [ + "(יט-כ) כלי שיש בראשו וכו' עד מפני הכותב. בפרק י\"ג: \n", + "וכתב הראב\"ד כלי שיש בראשו האחד כף להרים בו הדשן וכו' א\"א זה כתב תחת זולמטרא ומעולם לא עלה על דעת וכו'. וי\"ל דאין ויכוח בזה כי הכוונה אחת שבראשו כף יהיה למה שיהיה או ליקח תבשיל או ליקח דשן הדין שוה. ומ\"ש והמלה עצמה לעז היא: \n", + "כתב עוד הראב\"ד כלי שבראשו אחד כף כסבכה וכו'. א\"א זה עשה תחת קליגריפין ובערוך לא פירש כן וכו'. וג\"ז אין בו ויכוח כי הכוונה אחת. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה הנשאר יכול לעשות וכו': \n\n" + ], + [ + "קורדום שניטל עושפו וכו' עד נשבר מקיפו טהור. משנה פרק י\"ג: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "מינקת של מתכת וכו'. פי\"ד מקל שעשה בראשו מסמר וכו' עשה בראשו מניקת וכן בדלת טהורה היתה כלי וחברה לו טמאה מאימתי הוא טהרתה בש\"א משיחבל ובה\"א משיחבר ובתוספתא פ\"ד דב\"מ מניקה שעשאה לתחת הדלת אע\"פ שמשתמש בה טהורה היתה טמאה ועשאה לתחת הדלת טמא עד שעה שתטהר מאימתי היא טהרתה בש\"א משיחבל ובה\"א משיחבר. \n", + "ומ\"ש לפיכך דף של נחתומין וכו'. בפט\"ו וכחכמים: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א טעה בכאן טעות גדולה וכו'. ופשט המשנה והתוספתא כדברי הראב\"ד ועל דרך זה הם דברי רבינו בפירוש המשנה וכפי דבריו כאן ה\"פ מניקה כמין שפופרת קצרה עושין של מתכת ומכניסין בראש המקל והיינו דקתני עשה בראשו כלומר בראש המקל מניקת וכן אם עשה שפופרת של מתכת תחת הדלת כדי שלא תאכלנו האש והשתא קאמר שאם זאת השפופרת נטמאת וקבעה בראש המקל או בדלת טהרה מטומאתה היתה כלי כלומר אבל אם זאת השפופרת לא נטמאה וזהו היתה כלי כלומר שלא היה עליה אלא שם כלי בלבד לא שם כלי טמא וחברה למקל או לדלת טמאה כלומר עדיין לא בטל שם כלי מעליה והרי היא מקבלת טומאה כמות שהיתה והדר קאמר הא דאמרינן ברישא שאם היתה טמאה וקבעה במקל או בדלת טהרה מטומאתה מאימתי תטהר בש\"א משיחבל כלומר משיכה עליה כל כך בתחיבתה בעץ עד שתתחבל כלומר שתתקלקל ובה\"א משיחברנה בעץ היטב טהרה וז\"ש רבינו משיקבענה וכו' ויחברנה עם העץ ותוספתא ה\"פ מניקת שעשאה לתחת הדלת כלומר שקבעה תחת הדלת אחר שנטמאה טהורה מטומאתה אע\"פ שמשתמש בה אחרי שקבעה בדלת היתה טמאה כלומר אבל אם היתה ראויה לקבל טומאה ולא נטמאה ועשאה תחת הדלת טמאה כלומר עדיין היא מקבלת טומאה כמו שהיתה עד שתטהר כלומר עד שישנה מעשיה והדר קאמר מאימתי היא טהרתה ארישא קאי כדפרישית במתניתין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כלי עץ וכלי עור וכו'. ריש פרק ב' וריש פרק ט\"ו דכלים: \n", + "ומ\"ש וכן כלי מתכות וכו' חזרו לטומאה הישנה. שם רפי\"א: \n\n" + ], + [ + "ומפני מה גזרו על כלי מתכות וכו'. פרק קמא דשבת עלה י\"ו: \n\n" + ], + [ + "אחד כלי שנטמא במת או בשאר הטומאות וכו'. רפי\"א וכתנא קמא: \n", + "נטמא במת והזה עליו בשלישי וכו'. סוף פרק י\"ד וכרבי יהושע: \n", + "וכתב הראב\"ד ואין לו טהרה עד שיזה עליו שלישי ושביעי ויטביל כשהוא כלי קודם שבירה או יזה עליו שלישי ושביעי ויטביל אחר שיתיכנו א\"א אני לא הכרתי דבריו וכו'. ואין הכרח בדבר: \n\n" + ], + [ + "ברזל טמא וכו' וכן טיט שבללו בגללים וכו'. פי\"א: \n\n" + ], + [ + "כלי מתכות וכו'. תוספתא פרק שמיני אלא שכתובה בחילוף וכך היא גירסת ר\"ש: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ו-ח) קרדום שעשאו וכו' עד אחר המקבל. שם: \n\n" + ], + [ + "כלי מתכות שנטמא וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(י-טו) כלי זכוכית שנטמאו וכו'. פרק קמא דשבת (דף י\"ו): \n", + "וכן כלי זכוכית שנשברו וכו' עד ברוב גובהו טהור. בסוף כלים: \n", + "ומה שכתב דצלוחית קטנה היא הניטלת ביד אחת וגדולה היא הניטלת בשתי ידים. הכי משמע בתוספתא בסוף כלים. וכתב הראב\"ד נפגם בו שליש א\"א דעת כריסו היא וכו' ואני אומר שרבינו היה גורס שליש ברובו ופירושו בה נכון והראב\"ד היה גורס שלש ולפיכך פירש מה שפירש: \n", + "ומה שכתב ניקב וסתמו וכו'. שם וכת\"ק: \n", + "והכוס והצלוחית וכו' עד מקבלים טומאה. תוספתא בסוף כלים: \n\n" + ], + [], + [ + "זכוכית שעושים אותה למראה טהור וכו'. משנה שם אספקלריא טהורה: \n", + "התרווד של זכוכית וכו'. שם וכר\"ע מחבירו: \n\n" + ], + [ + "תמחוי של זכוכית וכו'. שם תמחוי שעשאו אספקלריא טמא ואם מתחילה עשאו לשם אספקלריא טהור: \n", + "וכל כלי זכוכית וכו'. תוספתא בסוף כלים: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) כבר ביארנו וכו' נמצא הטמא בכלי חרס וכו' עד אוכלים ומשקין עד שיגעו בהן. פ\"ק דחולין (דף כ\"ד ע\"ב). ומה שהביא ראיה מדכתיב אל תוכו מתוכו הוא מתטמא וכו' בת\"כ הוא ובפרק קמא דחולין מייתי לה מקרא אחרינא: \n\n" + ], + [ + "אין כלי חרס מטמא כלים מאוירו וכו' עד ואתה טמאתני. פרק שמיני דכלים ופ' שמיני דפרה: \n\n" + ], + [ + "כלי חרס שנגעו משקין טמאים וכו' נגעו אוכלין וכו'. ריש פרק ב' דכלים גבי כלי חרס מיטמאים מאחוריהם: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א כבר כתבתי במקום אחר מה שנראה לנו על זה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אחד כלי חרס שנכנסה טומאה לאוירו וכו': כתב הראב\"ד מפי השמועה למדו שזה שנאמר אל תוכו לרבות את האהלים א\"א הלכתא כוותיה ולא מטעמיה וכו': \n\n" + ], + [ + "גומא שהיה השרץ וכו' לפיכך השרץ שנמצא וכו' עד אין לו במה יתלה. משנה פרק ט' דכלים: \n", + "נמצאו בנחושתו של תנור וכו'. שם: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש נמצא שרץ במקום הנחת עצים וכו'. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "(ז-ט) השרץ שנמצא בעין של תנור וכו' עד מן הסתימה ולפנים. שם פרק שמיני: \n", + "כתב הראב\"ד וכן אם נמצא באויר העין טהור וכו'. א\"א זה כתב מפני שראה במשנה וכו'. גם ר\"ש פירש כפירוש הראב\"ד ולא נתחוור רבינו בפי' זה משום דמאי קמ\"ל דאם היה התנור באויר אפילו כזית מן המת טהור מילתא דפשיטא היא: \n\n" + ], + [ + "כלי חרס ששותים בו וכו'. בספ\"ב המסרק של צרצור רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאים: \n\n" + ], + [ + "כלי חרס שהיו לו ג' שפיות וכו'. ספ\"ד. \n", + "ומ\"ש היו שוות וכו'. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "אלפסים זו בתוך זו וכו'. שם ספ\"י: \n", + "כתב הראב\"ד היה השרץ בתחתונה וכו' עד חוזר ומטמא את האלפס א\"א אני כתבתי עודפות וכו'. ומה שכתב וסוף דבר אין זה כלום שא\"כ הכל טמא מאויר התחתונה, לא ירדתי לעומק דעתו שמאחר שהוא ז\"ל מעלה כאן דכל מה שהוא תוך אויר התחתונ' נטמא ולא נפטר מטומאה מטעם תוך תוכו היאך חזר וכתב שכששתיהן שוות ועודפות על האמצעיות כולן טהורות חוץ מן העליונה שכל האמצעיות שהתחתונה עודפת עליהן ה\"ל להיות טמאות דהא לא מטהרי משום תוך תוכו כפי מ\"ש בסמוך וצ\"ע. ומה שכתב ומכאן יש סיוע למ\"ש שהמשקה מטמא כלי חרס מגבו, ורבינו בפי' המשנה כתב וז\"ל כבר ביארנו במה שקדם אמרם בכלי חרס אל תוכו ולא תוך תוכו וכו' והוא פירוש יפה: \n\n" + ], + [ + "טבלא של חרס וכו'. בסוף פרק שני: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היו בתיו קבועים במסמר וכו': כתב הראב\"ד היו בתיו קבועים א\"א והוא שיש שם דופן עודף עכ\"ל. ופשוט הוא נלמד ממתניתין דבסמוך ולכן לא חשש רבינו לכתבו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המציל בצמיד פתיל וכו'. פרק שמיני בית שאור מוקף צמיד פתיל ונתון לתוך התנור וכו' ופירש שם רבינו יצטרך שנקדים בכאן שרשים וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש טבעת טמאה וכו'. פ\"ט כוש שבלע את הצינורא ומלמד שבלע את הדרבן לבינה שבלעה את הטבעת וכו': \n\n" + ], + [ + "תרנגול שבלע שרץ וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "דברים שבתוך הפה וכו' כיצד אדם וכו'. גם זה שם מגע טמא מת שהיו אוכלים ומשקים לתוך פיו וכו'. \n", + "ומ\"ש והיה לו בתוך קומטו כו'. פרק יוצא דופן עלה מ\"ב ע\"כ: \n", + "כתב הראב\"ד שסוף משקה לצאת א\"א יש כאן שיבוש וכו'. ואיני יודע מה שיבוש יש כאן שרבינו העתיק לשון המשנה ואם מפני שלא כתב דין התוספתא י\"ל שמאחר ששנינו וכן חתיכה של לפת ושל גמי משמע בהדיא דדוקא הני משום דדמו לספוג אבל שאר דברים דינם כחרסים דקתני שאם לא הוסק התנור טהור: \n\n" + ], + [ + "ספוג שבלע וכו'. פ\"ט וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש בד\"א במשקין וכו'. פרק האשה שהיא עושה צרכיה עלה ס\"ב ע\"ב כר\"י וכאוקימתא דרב פפא. \n", + "ומ\"ש וכן בגפת חדשה וכו'. פרק תשיעי דכלים: \n\n" + ], + [ + "כלי חרס שחלקו במחיצה וכו' לפיכך תנור שחצצו וכו'. ריש פרק ח' וכתנא קמא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) כלי שהיתה הטומאה בתוכו וכו'. בספ\"ק דחולין (דף כ\"ה). \n", + "ומ\"ש כיצד כוורת או קופה וכו' עד נטמא. רפ\"ח שם: \n", + "וכמה יהיה בנקב אם היה בכלי שטף במוציא זיתים וכו': כתב הראב\"ד א\"א זה ההפרש לא נמצא בשום מקום וכו'. ודעת רבינו שכל נקב שמוציאו מתורת כלי הרי הוא כשבר כלי ואינו מציל בצמיד פתיל. ומה שכתב ומשנה שלימה היא בפ\"ח היינו דתנן ניקבו העשוי לאוכלים שיעורו כזיתים העשוי למשקים שיעורו המשקים [העשוי] לכך וכך מטילין אותו לחומרו בכונס משקה איני יודע מה הכרע מביא ממנה הראב\"ד שהרי רבינו כתבה ומפרשה בכלי חרס אבל בכלי שטף שיעורו לענין צמיד פתיל כשיעורן לקבל טומאה מהטעם שכתבתי. \n", + "ומ\"ש ואם היה בכלי חרס העשוי לאוכלים וכו' עד מטילין אותו לחומרו. ריש פ\"ג וסוף פ\"ט: \n\n" + ], + [ + "סתם נקב כלי חרס וכו'. כתב הראב\"ד טעה בכל זה וכו': \n\n" + ], + [ + "כוורת פחותה וכו'. משנה ריש פרק ח': \n\n" + ], + [ + "החמת והכפישה: \n\n" + ], + [ + "עור פשוט וכו': \n\n" + ], + [ + "כלי חרס שהיתה טומאה בתוכו וכו' לפיכך חבית שהיתה מליאה וכו' עד סוף הפרק. בפ\"ח חבית שהיא מליאה משקין [טהורין] ונתונה למטה מנחושתו של תנור וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין כלי חרס וכו'. סוף פרק ד' כלי חרס מאימתי מקבלין טומאה משיצרפן בכבשן והיא גמר מלאכתן. \n", + "ומ\"ש התנור משיסיקנו וכו' עד שיעורו ככירה. רפ\"ה: \n\n" + ], + [ + "תנור שהתחיל לבנותו וכו'. רפ\"ה תנור תחלתו ארבעה ושיריו ארבעה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים במה דברים אמורים בגדול אבל בקטן תחלתו כל שהוא ושיריו ברובו ואמרינן בפרק העור והרוטב וכמה כל שהוא טפח: \n", + "הכירה משיתחיל בה [שלש] אצבעות וכו'. שם כירה תחלתה שלש ושיריה שלש. \n", + "ומ\"ש הכופח אם עשאו וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "תנור שהוסק מאחוריו וכו'. משנה פרק רביעי: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) תנור שהסיקו להיות צולה בו וכו' עד נטמא הכל. תוספתא דכלים פ\"ד אלא שבסוף יש קצת שינוי: \n", + "וכתב הראב\"ד אני לא מצאתי בתוספתא כדבריו וכו'. משיג על רבינו מסוף התוספתא שהיא מוחלקת מנוסחת רבינו ונוסחת הראב\"ד אינה מכוונת דקתני סיפא נטמא אחד במשקין הרי חבירו טהור והלא ברישא הדין כן ואם כן מאי איכא בין רישא לסיפא ואי משום דקתני סיפא מטמא במגע ובאויר גם ברישא קתני דשרץ הכל טמא ואם תאמר דהכל טמא ברישא היינו החלק שנטמא והעובי שביניהן בלבד כדפירש הראב\"ד ובסיפא אם נטמא אחד נטמא גם חבירו הוה ליה לפרושי וא\"ת דבסיפא לא נטמא אלא הוא לבד ולא העובי שביניהם הוה ליה למיתני דרך שלילה לא נטמא חבירו ונראה שלפיכך כתב הראב\"ד ולא נתבררה אצלי כהוגן. ועל פסק רבינו ק\"ל דמשמע דרבי יוחנן בן נורי דאמר חולקים את עוביו לטעמיה אזיל דאמר במתניתין פרק ב' דכלים גבי בית תבלין של עץ שנטמא אחד מהן במשקה לא נטמא חבירו רבי יוחנן בן נורי אמר חולקים את עביו ומאחר דרבינו פסק כההיא בפרק דלא כרבי יוחנן בן נורי הכי נמי הוה ליה למיפסק בהא דלא כוותיה ואפשר לומר דכיון דהכא לא איפליגו רבנן משמע שיש איזה טעם לפלוגי בין ההיא דהתם להא דהכא: \n\n" + ], + [ + "תנור או כירה וכו'. סוף פ\"ה. \n", + "ומה שכתב כיצד אין מתטמאין מאוירן וכו': \n\n" + ], + [ + "תנור של מתכת שניקב וכו' עד עדיין אינה מקבלת טומאה. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "תנור שאינו מחובר בארץ וכו'. פרק כל הכלים עלה קכ\"ה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) כור של צורפי מתכות וכו' עד מתטמאה. פרק ח' דכלים: \n\n" + ], + [ + "אבנים שחיברן זו לזו וכו'. תוספתא ריש פרק ד' דכלים וכרבי יהודה. \n", + "ומ\"ש וטירת הכירה טהור. שם: \n\n" + ], + [ + "שתי חביות וכו'. תוספתא דכלים פרק חמישי: \n\n" + ], + [], + [ + "(יג-יד) העושה שלשה פטפוטין וכו' עד של מתכת. משנה רפ\"ו דכלים. \n", + "ומ\"ש וכן אבנים שלא מירחם בטיט וכו' עד אינה מקבלת טומאה. שם: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(טו-יח) האבן שהוא שופת עליה וכו' עד חזרו השתים של כירה לטומאתן. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "דוכן של חרס וכו' עד סוף הפרק. פרק ז'. \n", + "ומ\"ש לפיכך אם היה מחובר בארץ וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "תנור גדול וכו'. רפ\"ה דכלים ופרק העור והרוטב (חולין דף קכ\"ד). \n", + "ומה שכתב והכירה שיריה שלש אצבעות וכו' עד שיעורו ככירה. רפ\"ה דכלים: \n\n" + ], + [ + "תנור שנטמא וכו'. שם וכתנא קמא. \n", + "ומה שכתב חילקו לשנים וכו'. שם: \n", + "חילקו לשנים בשוה וכו'. פ\"ב דבכורות עלה י\"ז. \n", + "ומ\"ש אבל טבלא של חרס וכו': \n\n" + ], + [ + "תנור שחילקו לשלשה וכו' עד אופות בו והוא טהור. פרק ה' דכלים: \n", + "ומה שכתב היתה בו חוליא אחת וכו'. תוספתא פרק רביעי: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ד-ו) תנור שבא מחותך וכו' עד ואם לאו טהור. פרק חמישי דכלים: \n\n" + ], + [ + "המביא שברי חרס וכו'. תוספתא ריש פרק שלישי: \n\n" + ], + [ + "פטם שקרזלו וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ט-יא) תנור של סדקין וכו' עד ואם יש בו רוב תנור מקבל טומאה. תוספתא פ\"ד: \n\n" + ], + [ + "תנור שנתן בו עפר עד חציו וכו'. משנה פרק ה': \n\n" + ], + [ + "הכירה מקום שפיתת וכו'. פרק כירה (שבת דף ל״ח ע״ב). \n", + "ומה שכתב לפיכך כירה שנחלקה וכו'. משנה פ\"ז דכלים: \n\n" + ], + [ + "הקלתות של בעלי בתים וכו' עד סוף הפרק. ריש פ\"ז: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) כל ידות הכלים וכו': לפיכך האבן היוצאת וכו' עד שיעורו ככירה. פרק חמישי: \n\n" + ], + [ + "מוסף התנור וכו' עד ושל צבעים טהור. שם: \n\n" + ], + [ + "עטרת הכירה וכו' עד ואפילו על שלש אבנים טמאה. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "בית הפך וכו' גם זה שם וכר״מ ואע״ג דרבי שמעון פליג עליה פסק כר״מ משום דבפרק במה טומנין (שבת דף מ״ח ע״ב) אמרינן מאן תנא כל המחובר לו הרי הוא כמוהו ר״מ דתנן בית הפך ובית התבלין וכו' ועוד דר״מ מחמיר. \n", + "ומ\"ש לפי שאינם חיבור לה אלא מדברי סופרים וכו'. בפרק במה טומנין כן כתב רבינו שמשון וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "חצר הכירה וכו'. פ\"ז. \n", + "ומ\"ש לפי שאינה חיבור לה אלא מדבריהן. נלמד ממה שכתבתי בסמוך דאיתא בפרק במה טומנין. וכתב הראב\"ד אבל אם נטמאת אחת מהן מאוירה אין חבירתה טמאה וכו' א\"א לי נראה מ\"ש אינו מיטמא באויר וכו'. טעמו משום דמסיים בה במתניתין כיצד משערין אותה רבי ישמעאל אומר נותן את השפוד וכו' ופירש ר\"ש משום דכירה גבוה וכו' וגם רבינו פירש שם להיות חצר הכירה נגד פי הכירה אמר איך נדע מה מהאויר וכו'. ומשיג הראב\"ד על רבינו שהשמיט השערה זו דרבי ישמעאל דמדסתם לה סתומי משמע שכל שלא נכנס השרץ תוך כתלי החצר לא נטמא החצר ואפשר לומר שרבינו בכאן סובר דרבי ישמעאל לא לפרש דברי ת\"ק בא אלא לחלוק ופסק כת\"ק: \n", + "היתה חצר הכירה מופרשת וכו'. בפ\"ז: \n\n" + ], + [ + "ניטל אחד מהם וכו'. שם וכרבי מאיר לגבי רבי שמעון: \n", + "עשה לה שני הפטפוטים וכו'. גם זה שם וכר\"מ דמחמיר לגבי ר\"ש. \n", + "ומ\"ש ואין מדקדקים בכל השיעורים האלו וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "(א-ה) כלי חרס אינו מקבל טומאה וכו' לפיכך הכסא והמטה וכו' עד מסננת לתוכו את הירק. בפ\"ב: \n", + "ומ\"ש זה הכלל וכו'. תוספתא דכלים פרק ב'. כתב הראב\"ד וחבית הדפונה בשולי המחץ וכו' ולא נעשית לקבלה וכו' א\"א כלל כלל לא נתקבל בעיני זה הפירוש וכו'. ולא זכינו לדעת מה היה הראב\"ד מפרש בה ולדעת רבינו יש לומר דל\"ק שחבית זו קטנה ביותר ולא נעשית לקבלה אלא בית יד המחץ שהוא ניטל העושים אותו כמין חבית קטנה לנוי כן פירש רבינו בפירוש המשנה וקרוב לזה פירש ר\"ש: \n", + "וכתב עוד הראב\"ד חבית של שייטין חדה וארוכה עכ\"ל. ואיני יודע למה היא טהורה שאע\"פ שאינה יכולה לישב שלא מסומכת טמאה שלכך נעשית מתחלתה כמו שולי קורפיות ושולי קוסים הצדוניים שאע\"פ שאינם יכולים לישב שלא מסומכין טמאים מפני שלכך נעשו מתחילתן כדאיתא בפרק ד' ואפשר דשאני התם שנעשו לקבלה אלא שקשה א\"כ תיפוק לי מהאי טעמא לחוד כמ\"ש רבינו וג\"ז טעם רבינו שמשון שכתב חבית של שייטין כמין חבית חלולה מבפנים ואין לה פה כדי ללמד בה לשוט ע\"פ המים: \n", + "כתב עוד הראב\"ד וכן מגופת היוצרים שיש לה תוך טמאה א\"א זה כתב תחת מה שראה במשנה וכו'. וז\"ל בפירוש המשנה מגופת היוצרים וכו' ור\"ש פירש מגופת היוצרים להכי נקט יוצרים וכו': \n\n" + ], + [ + "טיטרוס אע\"פ שהוא נקוב וכו'. משנה שם כרבי יוסי: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א אני שונה רבי יוסי מטמא וכו'. ועל מה שטען על רבינו מדרבי יוסי קתני מפני שהוא מוציא פרוטות והוא אמר אע\"פ שמוציא פרוטות י\"ל שכך פירוש דברי רבינו אע\"פ שהוא נקוב מתטמא מפני שאינו נקוב נקב גדול שיצאו ממנו כל המים אלא נקוב נקבים קטנים והמים יוצאים ממנו מעט מעט באיחור גדול ולזה נקרא מוציא פרוטות לא לומר שהנקב ההוא מוציא פרוטה קטנה כמו שכתב הראב\"ד בדעת רבינו אלא כמו שפירשתי וכן כתב בפירוש המשנה וז\"ל טיטרוס הוא כלי חרס תושבתו רחבה וכו' וכאן הוסיף שהרי המים מתכנסין בצדדין והם עשויין לקבלה וג\"ז בכלל מפני שהוא מוציא פרוטות שמתוך שהנקבים דקים ואין המים יוצאים אלא מעט מעט באיחור גדול המים מתכנסים בצדדין שאילו היו הנקבים גדולים לא היו המים מתכנסים ונמצא שלא היה נעשה לקבלה: \n\n" + ], + [ + "הלפיד של חרס וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש וכן כל וכו'. זהו פירוש מה ששנינו שם ובית שקעו של נר מטמא באויר וכו' כן פירש שם רבינו: \n\n" + ], + [ + "גסטרא שמניחים וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "ספינה של חרס וכו'. שם ובפרק רבי עקיבא: \n\n" + ], + [ + "כל הכלים שנשברו וכו'. בת\"כ פרשת שמיני מנין לרבות שברי כלי חרס ת\"ל וכל כלי חרס: \n", + "כתב הראב\"ד מפני השמועה למדו שזה לא בא לרבות אלא שברי כלי חרס א\"א כמה אני תמה על זה וכו': \n", + "ומ\"ש בד\"א כשהיה לחרס זה תוך לקבל בו המשקין כשהיה החרס יושב לא סמוך. בפ\"ב דכלים הדקים שבכלי חרס וקרקרותיהן ודפנותיהן יושבים שלא מסומכים: \n\n" + ], + [ + "החרס שאינו יכול לישב וכו'. ריש פרק ד' וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "כלי חרס ששוליהם חדים וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "כמה יקבל החרס וכו'. בפ\"ב (דף ח') וכרבי ישמעאל וצ\"ע למה לא פסק כר\"ע ואפשר שסובר רבינו דרבי ישמעאל הוה רביה אך קשה דבמתניתין תנן מסאתים ועד שלש ועד חמש סאין בלוג דברי רבי ישמעאל ובדר\"ע תנן מלחמיות ועד חצבים גדולים בלוג וכיון שפסק ברישא כרבי ישמעאל אמאי נקט בסיפא לישנא דר\"ע ואפשר דעד חמש סאין דנקט רבי ישמעאל לאו דוקא חמש סאין דה\"ה לטפי ומשום הכי נקט חצבים גדולים לכלול כל מה שהם גדולים: \n\n" + ], + [], + [ + "כלי חרס קטן וכו'. תוספתא פ\"ב הפכין והגלילין והחביות שביהודה יש להם קרקרנות ואין להם דפנות: \n\n" + ], + [ + "חזקת חרסים הנמצאים וכו'. תוספתא פ\"ג: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א מצאתי נוסחא זו מוחלפת וכו'. ואני אומר נוסחא דידן כנוסחת רבינו ואיני יודע למה כתב הראב\"ד שאינו יודע שהרי מפורשת בדברי רבינו מפני שרוב חרסים הנמצאים בבית היוצר הם גסטריות לכלים כלומר הם ראויים להושיבם תחת הכלים לקבל המשקים הנוטפים מהם. ועל מה שפירש הראב\"ד לפי גירסתו ק\"ל שכתב והיוצר הסיקן עם שאר כלים שלא לצורך למה יסיקם שלא לצורך ועוד שכתב שאינן נחשבות בעצמן שהחשיבות מחשב השברים שאם הם ראויין לשמש תשמיש כלי כי לא אחשבינהו מאי הוי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כמה שיעור השבר וכו'. בריש פרק ג' ובסוף פרק המצניע (שבת דף צ״ו): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש חמש מדות בכלי חרס וכו'. בס\"פ המצניע וכפירש\"י: \n\n" + ], + [ + "החבית שיעורה כאגוזים. בפרק כ\"ג דכלים וכרבי יהודה. \n", + "ומ\"ש האלפס והקדרה וכו'. שם: \n", + "וכן עריבה של חרס וכו'. תוספתא פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "הפך והטני וכו'. משנה פרק שלישי וכתנא קמא: \n\n" + ], + [], + [ + "חבית שנפחתה וכו'. רפ\"ד וכחכמים. \n", + "ומ\"ש נתרעעה וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "חבית שניטלו אזניה וכו'. בפ\"ד. \n", + "ומ\"ש אפילו אזן אחת וכו' עד נדונית כחבית. תוספתא פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "חבית שנסדקה וכו'. משנה פ\"ב. \n", + "ומ\"ש והיאך יודע דבר זה וכו'. תוספתא פ\"ב: \n\n" + ], + [ + "גסטרא שנתרעעה וכו'. משנה פרק רביעי. \n", + "ומ\"ש וכן גסטרא שנפחתה וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) גסטרא שחדודין יוצאין ממנה וכו'. משנה פרק ד': \n", + "כתב הראב\"ד על מ\"ש נכנסה הטומאה באויר הגיסטרא אפילו היתה כנגד החידוד לא נטמא החידוד א\"א אני איני אומר כן אלא שאם נכנס שרץ לתוך הגיסטרא וכו'. יש לתת טעם לפירוש רבינו דכשם שמטמא במגע היינו לומר שאם נגע שרץ בגיסטרא נטמאו גם החידודין כך אינו מטמא באויר היינו לומר שאף ע\"פ שנטמאת הגיסטרא באויר לא נטמאו החידודין: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(יג-טו) חבית שנתרעעה וכו' עד ואינן בכלל הכלים. משנה פרק שלישי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש משפך של חרס וכו'. שם וכרבי עקיבא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבר ביארנו וכו'. רפי\"ז. \n", + "ומ\"ש לפיכך הטופל כלי חרס וכו' עד את הקרויה. פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "הטופל כלי חרס וכו'. תוספתא רפ\"ג. \n", + "ומה שכתב טפל כלים וכו': \n\n" + ], + [ + "חבית שניקבה וכו'. תוספתא שם אלא שהגירסא מהופכת בנוסחאותנו. וזהו שכתב הראב\"ד ובגפסים אינו חיבור א\"א מצאתי בשתי נוסחאות בהיפך מזה באלו חיבור ובשאר דברים אינם חיבור. ונוסחא נכונה היא לענין זפת וסיד וגפסים שהם סותמים סתימה יפה אבל בבעץ וזפת אינה נכונה שאינן סותמים סתימה יפה: \n\n" + ], + [ + "דברים הלחים וכו'. משנה פרק ג' יבלית שטופלים בה הפטסים הנוגע בה טמא. \n", + "ומה שכתב שאפילו נטמא הכלי מאוירו, צ\"ע. ומפרש רבינו דהאי הנוגע בו היינו אוכלים ומשקים דוקא שאין כלי חרס מטמא אדם וכלים. \n", + "ומ\"ש טפילו של תנור וכו'. שם הנוגע בטיפולו של תנור טמא. \n", + "ומ\"ש והוא שיהא בעובי הטפילה טפח וכו' עד שלש אצבעות. תוספתא ריש פרק רביעי: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ה-ח) חבית שניקבה וכו' עד הרי זה כגוף הכלי. משנה פ\"ג: \n", + "כתב הראב\"ד מגופת חבית שטפל בטיט וכו'. א\"א טעה בהצעת וכו'. לא היה כאן מקום לכל החרדה הזאת שג\"כ רבינו סובר דמתניתין מילי מילי קתני כמו שמבואר בדבריו בפירוש המשנה וגם פה לא יוכל להזהר עוד ממה שעשה פה שהפסיק בין דין יבלית שטופלין בהם פטסים ונוגע בטפילת התנור לדין מגופת החבית בדברים אחרים ומה שהזכיר במגופת החבית שטפל בטיט עליה ועל החבית טעמו משום דמגופה פירושו סתימה כמו יגיפו הדלתות ומשמעה ששם אותה ע\"פ החבית בלא שום חיבור והא פשיטא דאינה חיבור ולא איצטריך לאשמועינן ולפיכך פירש דמיירי שטפל בטיט עליה ועל החבית והשתא קמשמע לן שאע\"פ שהיא מחוברת לחבית על ידי אותה טפילה אינה חיבור מפני שהיא עומדת לינטל. ומ\"ש מי ראה מעולם טפילה על גבי מגופה וכו' י\"ל דמעט טיט שמניחים על גבי מגופה כדי לחברה לחבית הלא גם הוא טופל יקרא ואין בדברי רבינו טעות: \n\n" + ], + [ + "בצק שבסדקי עריבה וכו'. משנה פרק אלו עוברין (פסחים דף מ״ו) וכאוקימתא דאסיק רב פפא: \n\n" + ], + [ + "המשיחות והרצועות וכו'. תוספתא פרק י\"ו דכלים אלא שיש בה קצת חסרון: \n\n" + ], + [], + [ + "(יא-יב) יד קורדום וכו' עד אפילו ארוכים כל שהן טמאים. משנה פרק כ\"ט דכלים: \n\n" + ], + [ + "מקל שעשאו יד לקורדום וכו' עד שאין כל הקורה חיבור. פרק כ': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יד-טז) עגלה שנטמאה וכו' עד לא נטמאת המצודה אפילו כשהיא מתוחה. בפרק כ\"א: \n", + "וכן מסכת נסוכה וכו' עד משפרעה טהור. שם: \n\n" + ], + [ + "החוט שהשילו למחט וכו' עד מן הקשר ולחוץ אינו חיבור. תוספתא פרק י\"ו אלא שיש בה חסרון: \n", + "החבל שהוא קשור בקופה וכו'. משנה בסוף מקואות: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "(א-ה) החוטים היוצאים וכו' עד אינם חיבור. בפרק כ\"ט: \n", + "כתב הראב\"ד ושל חלוק שהוא קרוע וכו'. א\"א זה עשה תחת אפרקסותו ולא ידעתי וכו'. ורבינו שמשון בשם הגאון והערוך פירשו קרוב לדברי רבינו. \n", + "ומ״ש בשיעור הקנה והחוטים. בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ט): \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) החבל שמסרגין וכו' עד על צורך המטה. פרק י\"ט החבל היוצא מן המטה עד חמשה טפחים טהור מחמשה ועד עשרה טמא מעשרה ולחוץ טהור ובפרק אלו טריפות (חולין דף נ\"ד ע\"ב) מסיק חמשה כלמעלה עשרה כלמטה: \n\n" + ], + [ + "אבנט של אריג וכו' עד הרי זה מקבל טומאה. פי\"ט: \n\n" + ], + [ + "מטה שהיתה טמאה מדרס וכו' עד מעשרה ולחוץ טהור. שם כרבי יוסי: \n", + "במה דברים אמורים למדרס אבל לשאר טומאות וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) מטה הטמאה וכו' עד פירשו טמאים טומאת ערב. בפרק י\"ט: \n\n" + ], + [ + "כרע שהיתה טמאה וכו' עד סוף הפרק. פרק שמנה עשר: \n", + "ומ\"ש ואם הזה על המטה טהרה וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כמה שיעור הבגד וכו'. פרק כ\"ז. \n", + "ומה שכתב מכוונות עם המלל. כך היא הגירסא והיא בפרק כ\"ח שלש על שלש שאמרו חוץ מן המלל דברי רבי שמעון וחכמים אומרים שלש על שלש מכוונות ופירוש מלל דרך תופרי בגדים למלול מהבגד לכופלן מעט סביב התפירה ואח\"כ תופר: \n", + "במה דברים אמורים בבגדי צמר ופשתים וכו'. שבת פרק שני (דף כ\"ו כ\"ז): \n", + "אבל האורג בגד וכו'. נראה שכתב כן מדתניא בפרק במה אשה עלה ס\"ג ע\"ב אריג כל שהוא טמא. \n", + "ומה שכתב חוץ מטומאת מדרס וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "הבגדים העבים וכו'. בפרק כ\"ח העבים והרכים אין בהם משום שלשה על שלשה: \n\n" + ], + [ + "כל הקליעות וכו'. פ\"ג דעדיות וכחכמים: \n", + "הקלע שבית קיבול אבן שבה ארוג וכו'. ג\"ז שם וכחכמים: \n", + "המכמורות והרשתות וכו'. בספ\"ג. \n", + "ומה שכתב העושה בגד מן החרם טהור מן זוטו מתטמא. בפכ\"ח: \n\n" + ], + [ + "עשה חלוק וכו'. תוספתא: \n\n" + ], + [ + "משמרת של יין וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "מטפחות ספרים. פרק כ\"ח וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "כסת הסבלים וכו' ומשמרת של יין אינה מתטמאה במדרס. פכ\"ח: \n\n" + ], + [ + "בגד שחישב עליו לצורות וכו'. פרק דם חטאת עלה צ\"ד: \n", + "בעה\"ב שעשה מטפחות וכו'. תוספתא דכלים פרק י\"ב: \n\n" + ], + [ + "חלוק העשוי כסבכה וכו'. בפ' כ\"ח חלוק של יוצאת החוץ העשוי כסבכה טמא ופירש רבינו של יוצאת החוץ אשר יצאו לשחוק הנה הן ילבשו זה המלבוש: \n\n" + ], + [ + "כפה שנתנו על הספר וכו'. בפכ\"ח: \n\n" + ], + [ + "העושה אספלנית כו' עד וראוי למשכב. שם וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "מאימתי יקבל הבגד טומאה וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יד-טו) סבכה שמניחות הבנות בראשיהן וכו' טהורה. בספכ\"ח: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(טז-יט) חלוק של בגד וכו' עד מפני שהיא כאבנט. תוספתא פכ\"ג דכלים: \n\n" + ], + [ + "טלית של עני וכו'. תוספתא פרק כ\"ד דכלים: \n\n" + ], + [ + "מטליות שאין בהם שלשה על שלשה וכו' ואם חישב עליהם וכו'. בפ' דם חטאת עלה צ\"ד. \n", + "ומ\"ש שכל פחות משלש על שלש וכו'. משנה בכלים פכ\"ז: \n\n" + ], + [ + "פחות משלשה על שלשה וכו'. ריש פרק כ״ח דכלים פחות משלשה על שלשה שהתקינו לפקוק בו את המרחץ ולנער בו את הקדירה ולקנח בו את הריחים בין מן המוכן בין שאינו מוכן טמא דברי רבי אליעזר רבי יהושע אומר בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן טהור רבי עקיבא אומר מן המוכן טמא משאינו מוכן טהור ובפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ט) מפרש דבהניחו בקופסא כ״ע לא פליגי דטמא ובזרקו לאשפה כ״ע לא פליגי דטהור כ״פ בתלאו במגוד דהיינו יתד או הניחו אחורי הדלת ומסיק התם דהדר ביה רבי עקיבא לגבי רבי יהושע הלכך הלכה כרבי יהושע ואם כן יש לתמוה על רבינו למה פסק בתלאו במגוד או הניחו אחורי הדלת שהוא טמא וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "שלשה על שלשה שהיה מושלך באשפה וכו'. פרק כ\"ז דכלים. \n", + "ומ\"ש מלח גס. ג\"ז שם וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(כד-כו) שלשה על שלשה שנקרע וכו' עד מפני שהיא חשובה. שם: \n", + "כתב הראב\"ד שלשה על שלשה א\"א לשון התוספתא שבכה שנקרעה וכו'. וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "שלש על שלש שנתנה בכדור וכו' עד סוף הפרק. ריש פרק כ\"ח. \n", + "ועל מה שכתב ומתטמא במדרס כתב הראב\"ד אני אין לי אלא שאר טומאות וכו'. ורבינו מפרשה לענין טומאת מדרס שלשה על שלשה טפחים מיטמא בו ואין בזה הכרע: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המפץ הוא המחצלת וכו' ואעפ\"כ מתטמא היא במדרס וכו'. ומ\"ש וכן מתטמא במת וכו'. בפרק ג' דעדיות ובספ\"ק דסוכה (דף כ'). \n", + "ומ״ש וזה כלל גדול וכו'. משנה פרק בא סימן (נדה דף מ״ח): \n\n" + ], + [ + "(ב-ג) כבר ביארנו וכו' השק שיעורו וכו' עד טהורים מכלום. פרק כ\"ז דכלים: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בקרע אחד מהם וכו' אבל הקוצץ בכוונה וכו' עד טהור מכלום. סוף פרק ד' דמעילה (דף יח): \n", + "כתב הראב\"ד שכל פחות משלש אצבעות על שלש טהור א\"א זה כתב מדעתו וכו'. ואני אומר שאין לומר שכתב זה מדעתו אלא איזה בקיאות מצא דהאי כל שהוא אינו אלא בערך שאר שיעורים אבל צריך שלא יהיה פחות משלש אצבעות. ומה שכתב ואולי במקצע ולפיכך אפילו כל שהוא וכו'. לא הבנתי דהא רבינו במקצע מיירי ואפילו הכי התנה שלא יהיה פחות משלש אצבעות וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "המחבר שני טפחים וכו'. פרק כ' דכלים: \n\n" + ], + [ + "בלויי נפה וכו'. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) חלוק של קטן וכו'. גם זה שם וכחכמים: \n", + "ואלו נמדדים כפולים וכו' עד בכל הטומאות. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "מטלית שהיא מדרס וכו' עד על האריג. פרק כ\"ח דכלים: \n", + "תפר המטלית על הבגד וכו' עד ונעשה הכל אב. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "שלשה על שלשה שנטמא במדרס וכו'. בפרק כ\"ז דכלים וכרבי יוסי. \n", + "ומ״ש אבל בגד שנטמא במדרס וכו'. בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ב) ופירוש רבינו שלא כפירוש רש״י: \n\n" + ], + [ + "סדין שנטמא במדרס וכו'. פ\"ב וכבית הלל: \n\n" + ], + [ + "טלית שהיא מדרס וכו' עד סוף הפרק. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ג): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אלו עורות מתטמאין במדרס וכו'. פרק כ\"ו דכלים. \n", + "ומה שכתב ועור שעשאהו לנותנו על לבו בשעת הקציר וכו'. תוספתא פרק ד' [דבבא מציעא] דכלים. \n", + "ומה שכתב ועור שלופפין הכסות בו ועור התפור בתיבה. משנה בפכ\"ו עב כסות ותכריך כסות מדרס. \n", + "ומה שכתב כל העורות המתטמאין במדרס וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "ואלו עורות שאין מתטמאין במדרס וכו'. שם עור הסרוק עור הסורק ר\"א אומר מדרס וחכ\"א טמא מת. \n", + "ומ\"ש ועור שלופף בו הארגמן וכו'. שם עב הארגמן ותכריך ארגמן ב\"ש אומרים טמא מדרס וב\"ה אומרים טמא מת: \n\n" + ], + [ + "עור שעשאו חיפוי וכו'. שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "עור שעשאו לעקבו וכו'. תוספתא פ\"ד [דב\"ב] דמסכת כלים: \n\n" + ], + [ + "מנעל שעל האימום וכו'. משנה בפרק כ\"ו וכחכמים פירוש אימום פורמ\"א בלעז וטעמא משום דאינו מחוסר מלאכה הצריכה אומן שהדיוט יכול לשמטו מהאימום: \n\n" + ], + [ + "כל עור הראוי וכו'. שם כל מקום שאין חסרון מלאכה מחשבה מטמאתן וכל מקום שיש חסרון מלאכה אין מחשבה מטמאתן אלא הענבה ופירש רבינו עונבה עור שמחפין בו המרכב וכן פירש רבינו שמשון: \n", + "כתב הראב\"ד ואם חישב עליו להיות עור שלחן א\"א כמדומה אני זו היא קטבליא עכ\"ל ורבינו בפכ\"א פירוש סקרוטיא עור שאוכלין עליו וקטבליא פירוש עור ששוכבין עליו. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם חישב עליו להיות עור שלחן וכיוצא בו הרי זה מתטמא במדרס. בפכ\"ו אלו עורות טמאים מדרס עור שחישב עליו לשטיח עור סקרוטיא עור קטבליא וכו' וכתבם רבינו בתחילת פרק זה. \n", + "ומ\"ש במה דברים אמורים בעורות בעל הבית וכו'. גם זה שם וטעמא משום דבעל הבית אינו עשוי למכרן ועושה מהם מטות ודלבקאות וטבליות ומשחישב עליהן לדבר שראוי לו בלא חסרון מלאכה מקבלין טומאה מיד ושל עבדן העשוי למכור אין מחשבה מטמאתו דעביד דמימליך ומזבין והלוקח יעשה מהם מנעלין ועדיין לא נגמרה מלאכתן לכך: \n\n" + ], + [ + "אין אדם מטמא במדרס וכו' שנאמר והנוגע במשכבו. פרק מרובה עלה ס\"ו. \n", + "ומ\"ש גזל משכב ודרס עליו וכו' גנב משכב וישב עליו טמא וכו'. מתבאר ממה שיבא וממה שקדם. \n", + "ומ\"ש ודרס עליו בלא נגיעה. טעמו שלא נתמעט משכב שאינו שלו אלא מטומאת מדרס לא מטומאת מגע ולפי זה מ\"ש גנב משכב וישב עליו טמא היינו אפילו בלא נגיעה ומכל מקום יש לתמוה דהא מיעוטא דמשכב שאינו שלו גבי נוגע כתיב. \n", + "ומ״ש לפיכך גנב שגנב עור וכו' עד אלא א״כ נתייאשו הבעלים. פרק כ״ו דכלים וכחכמים ובפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי״ד) אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע כלומר דשמעיניה דמייאש ד״ה יאוש קני ואף ע״ג דרבה פליג עליה משמע דהלכתא כוותיה דהא אביי דבתרא הוא סובר כוותיה ופשטא דמתניתין אתיא כוותיה ותו דהא דקאמר במרובה ואף רבי אלעזר סובר חיוביה לאחר יאוש אתיא כעולא ולפיכך כתב רבינו לעיל בסמוך גבי גזל משכב ואם נתייאשו הבעלים טמא: \n\n" + ], + [ + "עור שנטמא במדרס וכו'. ספכ\"ו וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "כל כלי עור שנטמא במדרס הזב וכו'. תוספתא פרק ו' דב\"ב דמסכת כלים. \n", + "ומה שכתב כיצד החמת שעשה שטיח וכו'. משנה פרק כ\"ח דכלים: \n\n" + ], + [], + [ + "כלים שעיקר עשייתן לקבלה וכו'. ריש פ\"ב דכלים הכרים והכסתות שנפחתו הרי אלו טמאים מדרס ופירש שם רבינו שאלו הכלים כאילו נעשו מתחילה לשני דברים יחד להיותה מכלי קיבול ולישב עליה ולזה כאשר נפחתו ויצאו מדין כלי קיבול ונטהרו מטומאת שרץ הנה נשארו בדין המשכב ויטמאו במדרס ופירוש מרצופין אלפרגא\"ש. \n", + "ומה שכתב אבל כלים שעיקר עשייתן לקבלה בלבד עד סאה. ג\"ז שם נפחתו וכו': \n", + "וכל החמתות שנפחתו וכו'. [פכ\"ו מ\"ד] וכת\"ק: \n", + "וחמת חלילין וכו'. בפרק כ': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל פשוטי כלי עץ וכו'. תורת כהנים: \n\n" + ], + [ + "המטה והכר וכו' עד את הכלים. פרק כ״ג ופירש רבינו שמשון של מת המיוחדים למת והטעם שהם טמאים מדרס מפרש בתוספתא מפני שהנשים יושבות עליהם ומבכות מתיהם. ומשבר של חיה עשו לישב עליו בעת הלידה וכסא של כובס שהוא כובס עליו את הכלים רבינו ור״ש פירשו שהוא מכבש ולפי דבריהם יהיה טמא מדרס מפני שיושב עליו כשהכלים בתוכו להדקו כדי שיכבשו הכלים ועל מה שפירש רש״י בפרק רבי עקיבא (שבת דף פ״ח ע״ב) שהוא דף ארוכה מנוקבת נקבים הרבה [ומאספים עליה בגדים] ומניח מוגמר תחתיה והבגדים מתגמרים צריך לומר שכשמאספים עליה בגדים יושב עליה. ודע דמתניתין הכי איתא כסא של כלה וכו' אמר רבי יוסי אין בהם משום מושב ואף על גב דבמתניתין הכא ליכא מאן דפליג עליה משמע לרבינו דכיון דמשמא דיחידאה קאמר לה פליגי עליה רבים ועוד דמתניתין ספכ״ב דכסא של כלה שניטלו חפויו בפשטא פליגא ארבי יוסי: \n", + "ומה שכתב וכסא של קטן וכו'. בפרק כ\"ג: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ג-ה) כסא של ברזל וכו' עד ואחת של שיש אינו מקבל טומאה. בספכ\"ב ופירוש טרסקל סל: \n", + "כתב הראב\"ד הפריש העור המחופה על הברזל וכו'. א\"א נ\"ל בשנטמא כשהוא מחובר קאמר וכו'. ואני אומר פירוש הראב\"ד יפה הוא אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש כפירוש האחר שכתב מתטמא דמשמעו מקבל טומאה ומה שהוקשה להראב\"ד על אותו פירוש יש לומר דסד\"א דכיון דהופרש העור מן ברזל ה\"ל ככלי שנשבר ולא יטמא לא זה ולא זה קמ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש נסרים שבמרחץ וכו'. שם וכחכמים ופירש רבינו ששגמן כמו שעמן והוא הגמי והכוונה בזה כי כאשר חיברן בשעם עד ששבו לוח אחד הבלנים ישבו עליהם והמים ילכו תחתיהם אומרים חכמים שהם לא יטמאו במדרס הזב מפני שאינם עשויים לכוונה שישבו עליהם אלא שילכו המים תחתיהם: \n\n" + ], + [ + "הכלכלה והסל וכו'. בספכ\"ב: \n\n" + ], + [ + "קורות בית הבד שעשה ראשה האחד כסא וכו'. בפכ\"ב כסא אין טמא אלא מקומו קבעו בקורת בית הבד טמא ואינו חיבור לה עשה בראשה כסא טהור מפני שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו: \n", + "ומ\"ש וכן אם קבע הכסא בקורה גדולה וכו' וכן הדין בכסא שקבעו בעריבה וכו'. בפכ\"ב כסא שקבעו בעריבה בית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרין וידוע דהלכה כבית הלל וא\"ת מ\"ש מכסא שקבעו בקורת בית הבד שהוא טמא ויש לומר דהאי נמי הכסא טמא ולא אמרו בית הלל מטהרים אלא לענין שאינו חיבור לה שאם נטמאת העריבה לא נטמא הכסא: \n\n" + ], + [ + "קצת הקורה וכו'. בפרק כ\"ב ישיבת הסתת טמאה מדרס. \n", + "ומ\"ש ומקום ישיבה שאחורי הקרון וכו'. תוספתא פ\"א דב\"ב דמסכת כלים: \n\n" + ], + [ + "ראשי כלונסות וכו'. תוספתא פרק ב' דב\"ב שם. \n", + "ומ\"ש וכן כופת של תמרה וכו'. תוספתא דכלים שם כופת חלק שאין בו גובה טפח טהור ושיש בו גובה טפח רבי מאיר ורבי שמעון מטמאים רבי יוסי ורבי אלעזר ברבי צדוק מטהרים ומשמע התם דהלכה כמטהרים ופירוש כופת חתיכת עץ. \n", + "ומה שכתב וכן בול של עץ וכו'. משנה פכ\"ב דכלים כופת שסירקו וכרכמו ועשאו פנים רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרים עד שיחוק בו ובול הוא חתיכת עץ מלשון לבול עץ אסגוד (ישעיהו מ״ד:י״ט): \n\n" + ], + [ + "ראשי כלונסאות החקוקין עד טהורים. תוספתא פ\"ב דב\"ב: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) העושה כפה וכו' מחצלת וכו'. בספי\"ז מחצלת הקש ר\"ע מטמא ור\"י בן נורי מטהר והלכה כר\"ע מחבירו ותנן תו התם של קנים ושל חלף טהורה ומפרש כאן רבינו דהיינו לומר שהיא טהורה מן המדרס וז\"ל הטעם מפני שמתוך שהיא קשה אינה ראויה לשכיבה ובפי' המשנה כתב רבינו דטהורה מטומאת שרץ קאמר אבל טמאה מדרס ומ\"ש כאן נ\"ל עיקר. \n", + "ומ\"ש ושאר המחצלאות וכו'. בספ\"ק דסוכה (דף כ') וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "מחצלת שעשה לה קנים וכו'. בסוף פרק כ' מחצלת שעשה לה קנים לארכה טהורה וחכמים אומרים עד שיעשה כמין כי פירוש כשעשה קנים לארכה אינה ראויה לשכיבה שהקנים מזיקים לשוכב ולפיכך היא טהורה וחכ\"א עד שימשוך הקנים עליו משלשה צדדין על דמיון כי יונית כן כתב רבינו בפירוש המשנה. \n", + "ומה שכתב כאן כעין גאם ט\"ס הוא וצריך להגיה כמין כי וידוע דהלכה כחכמים. \n", + "ומ\"ש נחלקה לרחבה וכו'. שם ודלא כר\"י דיחידאה הוא. \n", + "ומה שכתב לאורכה וכו' עד ותתנקב. שם ופירש שם רבינו ראשי מעדנים הן קצות הקשרים הגדולים אשר יקשרו בקצות החבל אשר יארגו בהם המחצלאות ויחבר הקנים וכאשר התיר קצות החבל הנה כבר נשרו כולם ושבו בדמיון קנים מפורדים ולזה לא תטמא. \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו הוא בפ\"ה: \n\n" + ], + [ + "תיבה שפתחה וכו' פתחה מצדה וכו'. בספי\"ט: \n\n" + ], + [ + "עגלה של קטן וכו'. משנה בספ\"ב דיו\"ט (דף כ\"ג:): \n\n" + ], + [ + "מקל של זקנים וכו'. בס״פ במה אשה (שבת דף ס״ז) מפרש רבא טעמא דטהור משום דלתרוצא עבידא ופירש״י לתקן פסיעותיו ולזקוף קומה מפני שרגליו ושוקיו רותתות ולא לסמיכת כל גופו: \n\n" + ], + [ + "סנדל של סיידין וכו'. בפרק ג' דעדיות סנדל של סיידין ר״ע מטמא וחכמים מטהרים ופסק רבינו כר״ע משום דאמרינן בסוף פרק במה אשה (שבת דף ס״ו) דר״מ סבר כוותיה ורבי יוסי או ר״י בן נורי פליג עליה א״כ הו״ל ר״ע ור״מ רבים ופירש״י סנדל של סיידין מוכרי סיד וכשמתעסקין בו נועלים אותו ושל עץ הוא מפני שהסיד שורף העור ומקשה בגמרא טמא מדרס הא לאו להילוכא עבידי אמר רב אחא בר רב עולא שכן הסייד מטייל בו עד שמגיע לביתו: \n\n" + ], + [ + "קב של קיטע וכו'. משנה סוף פרק במה אשה. \n", + "ומ\"ש ומתטמא במדרס. שם כרבא: \n\n" + ], + [ + "ואלו טמאים משום מרכב וכו'. בפרק כ\"ג דכלים אלו טמאים משום מרכב זירוז האשקלוני ומדוכה המדית ועביט של גמל וטפיטן של סוס ר\"י אומר טפיטן של סוס טמא משום מושב מפני שעומדין עליו בקומפון אבל אוכף של נאקה טמא ומשמע לרבינו דמדוכה המדית היינו מרדעת החמור. כתב הראב\"ד א\"א אוכף של נאקה וכו'. ואמת שרבינו בפירוש המשנה פירש כהראב\"ד אבל אין הפירוש ההוא מוכרח וכבר אפשר לפרש דמאי דקתני אבל אוכף של נאקה טמא רבי יוסי קאמר לה דמודה רבי יוסי בשל נאקה שאינו מיוחד אלא לרכיבה וכבר כתב הר\"ר עובדיה ז\"ל שרבותיו פירשו כן וזהו פירוש של רבינו כאן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כלי עץ וכו'. בפרק כ' כופת שקבעו בנדבך וכו' עד ונתן עליו את המעזיבה טהור אך מה \n", + "שכתב קבעו במסמרים וכו' אינו במשנה אבל נלמד הוא מסברא דעדיף מקבעו בבנין: \n\n" + ], + [ + "ספסל שניטל אחד מראשיו וכו'. בפכ\"ב אלא שגירסת המשנה בניטל אחד מראשיו טהור וצ\"ע וטעמא דאם יש בו גובה טפח טמא משום דאז ראוי לישב עליו ובפחות מטפח הוי כיושב על הקרקע: \n\n" + ], + [ + "כסא של כלה וכו'. שם וכבית הלל ופר\"ש חיפוייו לשון חפי פותחת כמין שינים יוצאים מכל צד כדי שיסמכו עליהם וב\"ה מטהרים משום דלא חזי לכלה והוה כנשבר. \n", + "ומ\"ש ואם לא היו חיפוייו יוצאים וכו'. שם פירוש מחברים ד' נסרים יחד כמין תיבה בלי כיסוי ושולים ומניחים עליו שלשה נסרים זה בצד זה ונקראים חיפויים ויושבים עליהם וכשאינם בולטים מן הכסא מכל צד דרכו מתחלתו להיות מטהו על צדו ויושב עליו: \n\n" + ], + [ + "כסא שניטלו חיפוייו וכו'. נראה שזהו פירוש מה ששנו שם כסא שנטל חפויו האמצעית והחיצונים קיימים טמא ניטלו החיצונים והאמצעי קיים טמא. \n", + "ומה שכתב ניטלו שנים מחפוייו זה בצד זה טהור. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "שידה שניטל העליון וכו' עד טהורים. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "תיבה שנפחתה מצדה וכו' עד בטלה הטפלה. ספי\"ט: \n\n" + ], + [ + "עריבה של עץ וכו'. בפ\"כ עריבת פיסונות בש\"א מדרס ובה\"א טמא מת כלומר ולא מדרס. \n", + "ומ\"ש ושלשין בה את הבצק שמחזקת משני לוגין וכו'. גם זה שם עריבה משני לוגין עד תשעה קבין שנסדקה טמאה מדרס. \n", + "ומ\"ש עד שאינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת וכו'. תוספתא פרק י\"ח דכלים אלא שנראה שכתובה בשיבוש: \n", + "ומה שכתב הניחה בגשמים וכו' עד וטהורה משאר טומאות. משנה פרק כ' דכלים: \n", + "כתב הראב\"ד לפי גודלה וסדק שלה א\"א אין דרך התוספתא כן וכו'. ורבינו לפי שראה דברי התוספתא כמעורבבין לא חש לכתבה: \n\n" + ], + [ + "עריבה גדולה וכו' עד בכל הטומאות. שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "מטה שניטלו שתי ארוכות שלה וכו' עד שהכל הולך אחר הישנות. פי\"ט: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(י-יב) מטה שהיתה טמאה מדרס וכו' עד להבא. פי\"ח וכת\"ק דרבי נחמיה: \n\n" + ], + [ + "מטה שנפרקו איבריה וכו'. בפי\"ח דכלים מטה מיטמאה חבילה ומיטהרת חבילה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מיטמאה איברים ומיטהרת איברים ובפ\"ק דסוכה עלה י\"ו מייתי לה וקאמר עלה מאי ניהו אמר רב חנן אמר רבי ארוכה ושתי כרעיים קצרה ושתי כרעיים למאי חזו למסמכינהו אגודא ולמיתב עלייהו ומישדא אשלי ופירש רש\"י למסמכינהו אגודא לקרבן אצל הכותל הרחב כמלא רוחב מטה ונותן עצים מן הכרעיים ולכותל למראשותיה ולמרגלותיה ומישדא אשלי ונותן חבלים ומסרג וראוי למשכב ומטמא מדרס: \n", + "וכתב הראב\"ד מפני שראויין לסמכן א\"א זה לדעת רבי נחמיה וכו'. כלומר משיג על רבינו שפסק כאן כרבי נחמיה שהוא יחידאה כלומר דהאי פלוגתא שייכא בדרבי נחמיה ות\"ק שכתבתי בסמוך ואי מהא לא הוה קשיא דאיכא למימר כיון דחכמים דר\"א סברי כרבי נחמיה נקטינן כוותייהו אבל מ\"ש דקשיא דידיה אדידיה קשיא דלעיל בסמוך פסק כתנא קמא דרבי נחמיה והכא פסק כרבי נחמיה וי\"ל שרבינו סובר דלא שייכא האי פלוגתא בהאי פלוגתא דפלוגתא דת\"ק ורבי נחמיה כשהיתה המטה טמאה מדרס ובהא הלכה כת\"ק דמטהר בניטלה ארוכה ושתי כרעיים דכיון שאין צורת המטה עומד אזלא לה טומאה ופלוגתא דרבי אליעזר וחכמים במטה טהורה וקאמרי חכמים שאע\"פ שניטלה ארוכה ושתי כרעיים מקבלת טומאה מפני שראויים לסמכן ולישן ולישנא דרבינו דייק הכי בהדיא ולישנא דמתניתין נמי דייקא הכי דגבי פלוגתא דרבי נחמיה קתני מטה שהיתה טמאה מדרס וגבי פלוגתא דר\"א קתני מטה מיטמאת איברים: \n\n" + ], + [ + "מטה שנטמאת כולה וכו'. משנה סוף פרק י\"ח וכחכמים וסוכה (דף י\"ו): \n\n" + ], + [ + "המפרק את המטה וכו'. ריש פרק י\"ט שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שלש תיבות הן וכו' עד (הלכה ט\"ו) ושעושין לשחק בה לשותי שכר טהורה מכלום. הכל בפרק כ\"ד וכתב שם רבינו לא יעלם ממך בכל זה הפרק השרש שקדם זכרו והוא אמרם כל הטמא מדרס מיטמא טמא מת [וכאשר יאמר טמא טמא מת הכוונה שלא יטמא מדרס] וכו' אבל יטמא במת ובשאר טומאות וכן פירש\"י בפרק רבי עקיבא. ופירש עוד בקתדרא קצרה ומוקפת מג' צדדין טמא מדרס שלישיבה היא מיוחדת. כמטה שהיא ארוכה ומתחתיה מקבלת גמעה של עור שאין בה שום נקב ואינה מיוחדת לישיבה. ושל אבנים העשויה להוליך בה אבנים טהורה מכלום אינה מקבלת שום טומאה לפי שפרוצה מתחתיה נקבים גדולים ולאו כלי הוא דכל הכלים שיעורן ברמונים עכ\"ל: \n", + "והבאה במדה היינו שמחזקת ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש כדאיתא בפרק ט\"ו ממסכת כלים. \n", + "ודין תיבה שנפחתה מצדה טמאה אף מדרס שהרי ראויה לשכב עליה. \n", + "מלמעלה טמאה טמא מת ולא מדרס לפי שאם בא לישב עליה אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ודין תריס הכפוף הוא תריס גדול שמקיף את האדם משלש רוחותיו טמא מדרס מפני ששוכבים עליו במלחמה. \n", + "שמשחקים בו בקונפין כלומר פארה אישגר\"יימיר והוא קטן ואינו ראוי לשכב עליו. \n", + "דיצת הערביים הוא קטן ביותר והערביים עושים לדיצה ושמחה ואינו כלי של תשמיש וזהו שכתב \n", + "רבינו לפי שהיא עשויה לצורה: \n\n" + ], + [ + "ותרבוסים הם כלים של עור כעין ארגזים ושל ספרים והם מקיזי דם הם גדולים והם לישב או למזגא עלייהו והבאים \n", + "להקיז ושאוכלין עליו אינו ראוי לישב מפני שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו: \n\n" + ], + [ + "בססיות הם מושבות תרגום כנו בסיסיה ושלפני מטה ושלפני סופרים הם לישב עליהם ושל דלפקי אינו עשוי לישיבה שאין דרך לישב לפני הדלפקי ואין הבסיס שלפניו אלא לסדר עליו התבשילין כמו על הדלפקי: \n\n" + ], + [ + "ומטות של זגגין שנותנין בה כלי זכוכית תמיהא לי אמאי טמאה טמא מת מאי שנא מתרבוסין ששוטחין עליו זיתים דטהור מכלום מפני שאינו ממשמשי אדם: \n\n" + ], + [ + "ומשפלות הם קופות והיה דרכן לישב על של זבל ולא על של תבן. \n", + "ופוחלץ של גמלים סבכה שטוענים על הגמלים מליאה וטהורה מכלום מפני שנקביה רחבים ביותר: \n\n" + ], + [ + "ומפצין של צבעין תמיהא לי אמאי טמא טמא מת ומ\"ש מתרבוסין ששוטחין עליו \n", + "זיתים וממפץ של גתות שהם טהורים לפי שאינם ממשמשי אדם: \n", + "כתב הראב\"ד [לעיל ה\"ב] עריבה מב' לוגין ועד תשעה קבין שנסדקה טמאה מדרס א\"א והוא שחשב עליה לישיבה וכו'. כבר כתבתי בפרק שקודם זה שרבינו לא חשש לכתוב התוספתא מפני שהיא כמעורבבת: \n", + "כתב הראב\"ד לפי שאינו ממשמשי אדם א\"א זה הטעם מצא חן בעיניו וכו'. ואני אומר שמאחר שהטעם שנתן רבינו הוא צודק אם יש טעם אחר בדבר אין בכך כלום. ומה שכתב הראב\"ד כדי שלא יתלכלכו אצבעותיו בשמן העורות. איני יודע מהו וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש שלש חמתות וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש וכמה שיעורן החמת ד' קבין והתורמיל ה'. ברפ\"כ דכלים והטעם שכשהם גדולים כשיעור הזה או יותר הם משמשים מדרס עם מלאכתן אבל פחות לא. ושל עורות הדג טהור מכלום. מפני שכל כלי שנעשה מדבר הגדל בים אינו מקבל שום טומאה כדאיתא בפי\"ו דכלים: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש גבי שלשה סדינין העשוי לפרוכת טמא טמא מת. בסוף פירקא קמא דיום טוב (דף ד') מפרש טעמא מפני שהשמש מתחמם בו שמתעטף בשוליו יש לו תורת כלי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש גבי ג' מטפחות של ידים טמאה מדרס. בירוש' פ\"ח דכלאים מפרש טעמא מפני שנותנה על פי הכסת וישן עליה ושל ספרים טמאה טמא מת ואינה טמאה מדרס מפני שאין משתמשים בהם ומ\"מ טמא טמא מת מפני שפעמים עושין אותה כמין תיק ונותנה בחיקו ומתחמם בה וכדרך שאמרו לענין איסור כלאים בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש גבי ג' פרקלינין של ציידי חיה ועוף טמא מדרס שהרי נשען עליו. איני יודע מה צורך לו להשען עליו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש גבי ג' סבכות הן של ילדה טמאה מדרס. אפשר שהיו באותו זמן הילדות נותנות סבכה שלהן על פי כסת וישינות עליה והזקנות לא היו נוהגות כן: \n", + "כתב הראב\"ד ושעושין לשחק בה א\"א לשון המשנה ושל יוצאות החוץ טהורה מכלום וכו'. ורבינו נראה שמפרש של יוצאת החוץ (לאנשים) היוצאים מן השורה שהם שותי שכר ומשחקין קרי יוצאת החוץ וסבכה זו עשויה לשחק בה הליצנים לפני שותי שכרx: \n\n" + ], + [ + "שלשה סנדלין הם וכו'. תוספתא דכלים פרק ב' דב״ב והגירסא הנכונה של מתכת של בהמה בלא וי״ו בפי״ד דמסכת כלים ומייתי לה בפרק במה אשה (שבת דף נ״ט) ומקשי גמרא למאי חזי ופרש״י אי [משום בהמה הא] אין תכשיט לבהמה ומשני אמר רב ראוי לשתות בו מים במלחמה ורבי חנינא אמר ראוי לסוך בו שמן במלחמה ור״י אמר בשעה שבורח מן הקרב מניחו ברגליו ורץ על הקוצים ועל הברקנים ותמהו התוספות לר״י יטמא מדרס וצ״ל דכיון שאינו נוטלו לשום מנעל אלא להנצל מן הקוצים ומן הברקנים לא חשיב מנעל. \n", + "ומ\"ש של שעם ושל צפירה טהור מכלום. נראה דחדא מילתא היא של שעם שגודלים אותו בסיבוב דצפירה לשון סיבוב הוא א\"נ צפירה שם מין גמי הוא וא\"ת אמאי טהורה מכלום וי\"ל דבשל בהמה מיירי וה\"ק של אדם בכל גווני טמא מדרס בין של עור בין של מתכת בין של שעם אבל של בהמה אם הוא של מתכת טמא טמא מת מטעמי דאמרינן בגמרא ואם הוא של שעם טהור מכלום דכלי בהמה טהורים: \n", + "כללו של דבר וכו'. ת\"כ. \n", + "ומ\"ש וכל המתטמא מדרס וכו'. משנה פרק בא סימן (עלה מ\"ט) וסוכה (עלה כ'): \n\n" + ], + [ + "שלש קופות הן וכו'. משנה פרק כ\"ד. כתב הראב\"ד שלש קופות הן וכו' שאם ניקבה במוציא רמון שתיהן טהורות א\"א לא נתחוור אצלי זה הטעם ולמה שתיהן טהורות וכו'. ואפשר לפרש דברי רבינו כאן דאין הכי נמי שאם היתה נקובה במוציא רמון ואחר כך תיקנה וטלה עליה שהיא טמאה והכא במאי עסקינן כשטלה על נקב קטן שהיה בה ואחר כך ניקבה הגדולה כמוציא רמון טהורה אף הקטנה אף על פי שהיא שלימה ועי\"ל דבניקבה הגדולה כמוציא רמון טהרה מטומאתה וכשטלה עליה הקטנה לא חזרה לטומאתה ואף על פי שהיתה זו הקטנה טמאה הרי היא כחלק מהגדולה וגם היא טהורה: \n\n" + ], + [ + "שלשה פנקסות הן וכו'. שם ופי' רבינו פנקסאות הן כל שתי לוחות מזדווגות יהיו לסופר או לזולתו וכו'. ואפיפירין הוא כסא של פרקים כאשר יתפשט יהיו שני לוחות וישב הסופר עליו וכאשר יתקבץ ישוב לוח אחד וכו'. וחלקה הוא לוח פשוט אין לה בית קיבול ולא כלי קיבול והוא מפשוטי כלי עץ: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל הכלים וכו'. נפלו משקין טמאים וכו'. פכ\"ה וכתב רבינו שנטמאו אחוריהם במשקין משום דאמרינן בפרק קמא דפסחים עלה י\"ז (ע\"ב) עלה דמתניתין דהני מילי בטומאת משקין שהיא דרבנן אבל בטומאת שרץ מאחר שהיא דאורייתא נטמא תוכו נטמא גבו. וכתב \n", + "רבינו לתרומה כלומר אבל לקדש הא תנן בסוף ההוא פירקא כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך ואין להם בית הצביטה. \n", + "ומ\"ש ואפילו אחורי הכלי כולו לא נטמאו. הכי משמע במשנה ובתוספתא דכלים פרק ג': \n", + "כתב הראב\"ד הרי זה מנגבן והן טהורים א\"א תוכן טהור וכו'. ולרבינו י\"ל שכיון שלא הוזכר כן במשנה מנין לנו לגזור כן ויותר נראה לומר דמלשון מנגבן והן טהורים דייק לה הראב\"ד וגם רבינו סובר כן ולא הוצרך לפרש: \n\n" + ], + [ + "אחד כלי השק וכו'. בריש פרק כ\"ה דכלים: \n", + "כתב הראב״ד לא נטמא תוכן א״א ואף לא אחוריהן וכו'. נראה שטעמו משום דס״ל שהוא הדין שאם נטמא תוכן לא נטמאו אחוריהן וכמ״ש ר״ש בראש הפרק הנזכר דאיכא דגרסי הכי בפירקא קמא דפסחים ואף על פי שר״ש דחה אותה גירסא הראב״ד סבר כוותה וזהו שכתב ואף לא אחוריהן כלומר כשם שאם נטמאו אחוריהם במשקין לא נטמא תוכן כן אם נטמא תוכן לא נטמא אחוריהן אי נמי טעמו לומר דמדכתב רבינו לא נטמא תוכן משמע דאחוריהן מיהא טמא והראב״ד סובר שאף אחוריהם לא טמאו. ומ״ש עיין בבכורות. היינו דאמרינן בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ח) דמדאורייתא אין משקה מטמא כלי ורבנן הוא דגזור ביה ועבדו ביה היכרא כי היכי דלא נשרוף עליה תרומה: \n\n" + ], + [ + "פשוטי כלי שטף וכו'. פרק כ\"ה דכלים וכרבי יהודה. \n", + "ומ\"ש אבל פשוטי כלי שטף הראויים למדרס וכו' עד נטמא הכלי כלו. בפרק אלו מומין עלה ל\"ח: \n", + "וכן מדות יין ושמן. פרק כ\"ה דמסכת כלים מדות יין ושמן וזומא ליסטרא ומסננת של חרדל ומשמרת יין יש להם אחוריים ותוך דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אין להם אחוריים רבי שמעון אומר יש להם נטמאו מאחוריהם מה שבתוכם טהור וצריך להטביל וטעמא דר' יהודה משום דכל הני כלים יש מאחוריהם חקק בית מושב כעין שעושין לכלי כסף ופעמים שכופהו על פיו ומשתמש בחקק שבאחוריו: \n", + "כתב הראב\"ד אם נפלו משקין על מקצתן נטמאו כולן כמו הבגדים א\"א הא דלא כהלכתא וכו'. וי\"ל שלענין טומאת הכלי עצמו ר\"ש סובר כרבי יהודה שהרי אמר כשנטמאו מאחוריהן צריך להטביל את כל הכלי וכאן לא איירי רבינו אלא לענין טומאת הכלי עצמו לא לענין טומאת מה שבתוכו: \n\n" + ], + [ + "המרדע והמלמד וכו'. שם כרבי יהודה לגבי רבי מאיר פירוש מרדע הוא מקל ארוך בראשו האחד ברזל רחב וחדוד לחתוך ושמו חרחור ובראשו השני ברזל כעין מרצע ושמו דרבן שבו מלמד פרה לתלמיה: \n\n" + ], + [ + "כיס בתוך כיס וכו'. פרק כ\"ו. \n", + "ומה שכתב במה דברים אמורים כשהיו שפתותיהן שוין וכו' עד לא נטמא חבירו. תוספתא פרק ד' דבבא בתרא. ומה שחילק בין טומאת משקים לטומאת שרץ שם במה דברים אמורים במשקה אבל בשרץ שניהם שוים ומשמע לי דה\"פ דדוקא בטומאת משקין שהיא דרבנן מפלגינן בין נטמא פנימי לנטמא חיצון אבל בטומאת שרץ שהיא דאורייתא אפילו נטמא חיצון נטמא פנימי וכבר כתבתי כן בראש הפרק: \n\n" + ], + [ + "החוקק רובע וכו'. משנה פרק כ\"ה. \n", + "ומה שכתב נטמאו אחורי הרובע וכו'. שם כחכמים: \n\n" + ], + [ + "קומקומוס שהיו וכו' והיה מרתיח וכו'. שם. \n", + "ומה שכתב לתרומה, כלומר אבל לא לקדש כדתנן התם בסמוך כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך: \n", + "סליקו להו הלכות כלים: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות כלים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ebcedc8ab89b2e8f5442b9164dbbc6c078a3aa2d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,182 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Eruvin", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עירובין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו וכו'. שיעורו שתי סעודות שהן כי\"ח גרוגרות שהם כשש ביצים בינוניות בפרק כיצד משתתפין (עירובין פ\"ב:) במשנה במזון ב' סעודות דעירוב ר\"י בן ברוקא אומר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע ר\"ש אומר משתי ידות לקב חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בה את הגויה ובגמרא תנא וחצי חציה לטמא טומאת אוכלים ותנא דידן מ\"ט לא תני טומאת אוכלים משום דלא שוו שיעורייהו להדדי דתניא כמה שיעור חצי פרס שיעור שתי ביצים חסר קימעא דברי רבי יהודה וכו' ופסק רבינו כר\"י בן ברוקא משום דאמרינן בגמרא (דף פ\"ג) גבי כמה הוא שיעור חצי פרס א\"ר חסדא זו דברי ר' יהודה ורבי יוסי אבל חכ\"א כביצה ומחצה שוחקות זהו חצי פרס מאן חכמים ר\"י בן ברוקא. ומשמע לרבינו דמדאפקיה בלשון חכמים הלכתא כוותיה וכ\"כ ה\"ה והוא מדברי הרשב\"א בת\"ה ועוד דסתם לן כוותיה בסוף פאה כמו שכתבו התוספות בפ' כל כתבי (שבת קי\"ח) וקשה דא\"כ ה\"ל לפסוק דלטמא טומאת אוכלין הוי שיעורו ג' רביעי ביצה דהא תנא וחצי חציה לטמא טומאת אוכלין ואילו רבינו ז\"ל פסק בפ\"ב מהלכות טומאת אוכלין דלטמא טומאת אוכלין שיעורו כביצה והכי נמי אמרינן בכל דוכתא והיינו כר\"ש. וי\"ל דכי אמרינן ותנא דידן מ\"ט לא תני טומאת אוכלים משום דלא שוו שיעורייהו דתניא וכו' ה\"פ חצי חציה לפסול את הגויה לאו דברי הכל היא דהא איכא מ\"ד דהוי פחות מחצי חציה ואיכא מ\"ד דהוי יותר והשתא לדידן דקי\"ל כר\"י בן ברוקא כי חזינן בכל דוכתא דקאמר דלטמא טומאת אוכלין הוו שיעורא כביצה אמרינן דאתי שפיר כוותיה דאיהו לית ליה הא דתנא חצי חציה לטמא טומאת אוכלין אלא טפי מחצי חציה הוי דהיינו כביצה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד מערבין עירובי חצרות וכו'. כתב ה\"ה ורבינו הזכיר המשנה כפשטה שדי לכל בככר כאיסר ואפילו הוא מעט שאין בו כגרוגרת. וכן נראה עוד ממ\"ש רבינו בפרק זה להלן לקח אחד מבני החצר פת אחד ואמר ה\"ז לכל בני החצר או שהיה אוכל כשתי סעודות ואמר ה\"ז לכל בני המבוי משמע בהדיא דלבני חצר לא בעינן מזון שתי סעודות: \n", + "ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר וכו'. אבל אם נתנו בבית שער אפילו בבית שער של יחיד וכו'. כתב ה\"ה שאין ספק אצלו שרבינו היה גורס במימרא דרב יהודה כל מקום שאמרו הנותן עירובו אינו עירוב הדר שם אינו אוסר עליו חוץ מבית שער דיחיד דלפי זה הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב והדר שם אוסר עליו. וכתב שהרשב\"א קיים גירסא דידן לרבינו והעמיד דבריו בדרך אחרת א\"א להולמם עכ\"ל. ול\"נ דשפיר גריס רבינו כגירסא דידן ומיהו ס\"ל דלא קי\"ל הכי מדגרסינן בס\"פ הדר (עירובין ע\"ה:) אמר רב יהודה אמר שמואל עשרה בתים זה לפנים מזה פנימי נותן את עירובו ודיו ור' יוחנן אמר אפילו חיצון חיצון בית שער הוא חיצון של פנימי במאי קמיפלגי מר סבר בית שער דיחיד שמיה בית שער ומר סבר לא שמיה בית שער כלומר דין בית יש לו והדר שם אוסר וקי\"ל כר\"י. וכיון דלא קי\"ל כר\"י בר שמואל במאי דאמר דהדר בבית שער של יחיד אינו אוסר עליו אלמא כי תנן והדר שם אוסר לא שנא בית שער דרבים מבית שער דיחיד ממילא דגם במאי דאמר הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב לא קי\"ל כוותיה דבית שער דמתניתין בכל בית שער בין דרבים בין דיחיד וקתני דהנותן עירובו שם אינו עירוב והדר שם אינו אוסר וא\"כ שפיר כתב רבינו שהנותן את עירובו בבית שער אפילו אם הוא בית שער של יחיד אינו עירוב. ומ\"ש בפ\"ד גבי האוסר על חבירו מי שהיה לו בחצר חבירו בית שער שהרבים דורסים בו אינו אוסר עליו לרבותא נקט הכי לומר שאע\"פ שהוא של רבים לא אסרו וכ\"ש אם הוא של יחיד. א\"נ דבפ\"ד לא בית שער של רבים קאמר אלא בית שער שרבים דורסים בו ובית שער של יחיד נמי במשמע דאף בבית שער דיחיד דורסים רבים כשבאים ליכנס לביתו וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף שהשמיט מימרא דרב יהודה בר שמואל ולא כתב אלא המשנה כצורתה הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב והדר שם אינו אוסר עליו ולא חילק בין בית שער דרבים לבית שער דיחיד: \n\n" + ], + [ + "ואם הניח הכלי בחצר צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח וכו'. מדסתם רבינו דבריו משמע דבין במזכה משלו בין כשהעירוב שלהן קאמר וכדברי הגאונים וכתב הריטב\"א דלדבריהם בשהם שותפים בחבית ששנינו שאין צריכין לערב כ\"ש שצריך שתהא גבוהה משאר חביות להיכרא: \n", + "ודע שאין לדקדק מדברי רבינו שאינו צריך להגביה אא\"כ הניח הכלי בחצר אבל אם הניח בבית לא דמ\"ש ולא כתב כן אלא כדי שלא לכתוב שצריך להגביה מן הקרקע טפח סמוך למ\"ש קודם לכן הניחו באויר המבוי אינו שיתוף דהוה משמע שאם הגביה מן הקרקע טפח אפילו הניחו באויר מבוי הוי שיתוף: \n\n" + ], + [], + [ + "המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצרות וכו'. בפרק הדר (עירובין ע\"א:) מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות שיאמרו אבותינו לא עירבו דברי ר\"מ וחכ\"א מערבין או משתתפים פליגי בה רב נחומי ורבה חד אמר בפת כ\"ע לא פליגי דבחדא סגיא כי פליגי ביין וחד אמר ביין כ\"ע ל\"פ דבעינן תרתי כי פליגי בפת א\"ר יהודה אמר רב הלכה כר\"מ ורב הונא אמר מנהג ור' יוחנן אמר נהגו. ורבינו מלבד מ\"ש פה כתב בפ\"ה מבוי שעירבו כל חצרות שבו כל חצר לעצמה ואח\"כ נשתתפו כולם במבוי שכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצרו לא הפסיד כלום שהרי כולם נשתתפו על השיתוף סומכין ולא הצריכו לערב בחצרות עם השיתוף אלא שלא לשכח התינוקות והרי עירבו בחצרות. נראה מדבריו שאפילו לא עירבה כל חצר לעצמה אם נשתתפו בפת סומכים עליו וא\"צ לערב כלל. ואע\"פ שכתב עוד בפרק הנזכר נשתתפו במבוי ושכחו כולם לערב בחצרות אם אין מקפידין על פרוסתן סומכים על השיתוף בשבת ראשונה בלבד ואין מתירין להם דבר זה אלא מדוחק כבר העמידה ה\"ה בשעירבו ביין ומאי פרוסתן פרוסה דעלמא שאילו נשתתפו בפת סומכים עליו משום עירוב. ולפי זה נראה שרבינו פוסק כר\"מ וכדפסק רב ולא חיישינן לדרבי יוחנן דאמר נהגו כיון דסתמא דמתניתין כר\"מ וכמ\"ד דבפת כ\"ע לא פליגי דבחדא סגיא וכן פירש ה\"ה כאן ואפשר שפוסק כחכמים וכמ\"ד ביין כ\"ע לא פליגי דבעי תרתי דסתם מתניתין כחכמים דבנשתתפו ביין הוא דכה\"ג מודו רבנן דצריך לערב בחצרות מפני התינוקות שאינם מכירין ביין שמשתתפים בו במבוי אבל כשמשתתפים בפת מתוך שהפת חיי האדם עיניהם תלויות בו ומתוך כך מכירין כשמשתתפין במבוי בו ולפי זה סומכין על השיתוף בפת במקום עירוב אבל לא שייך למימר סומכים על עירוב במקום שיתוף דעירוב שעירבה כל חצר לעצמה היאך יתיר לטלטל במבוי והרי אפילו מחצר לחצר שלא דרך מבוי אסור לטלטל ולכן לא הזכירו רבינו מיהו היכא שהחצרות פתוחות זו לזו ועירבו דרך פתחיהם אפשר שמותר לטלטל במבוי על סמך עירוב זה: \n\n" + ], + [ + "ויש לו לזכות ע\"י בנו וכו' וע\"י אשתו. משנה פרק חלון (עירובין פ\"ט:) וכתבו שם התוס' בשילהי נדרים מוקי לה כגון שיש לה בית באותו חצר דמיגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני אבל אם אין לה בית בחצר לא. והר\"ן כתב בפ\"ב דביצה דהא דאוקימנא בנדרים בשיש לה בית באותו חצר ה\"מ לר\"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא בפ\"ק דקדושין אבל לרבנן דפליג עליה התם לא צריכינן שתהא לה חצר באותו מבוי. וזה דעת רבינו והרי\"ף שכתבו משנתנו כצורתה: \n", + "וכן יש לו לזכות להם ע\"י שפחתו העברית וכו'. ה\"ה עבדו העברי הקטן אלא משום דבפרק התקבל (גיטין ס\"ד ס\"ה) הוכחנו כן משפחה דאמרינן האי שפחה היכי דמיא אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה מש\"ה נקט שפחה מטעם שנתן שהקטן זוכה לאחרים שייך נמי בעבד עברי קטן, ויותר נכון לומר דלא נקט עבד עברי קטן משום דלא משכחת לה דאינו נמכר בגנבתו כיון דקטן הוא וגם אינו יכול למכור עצמו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ביטל להם זה שלא עירב רשות חצרו בלבד וכו' אבל לביתו אסור. בפרק חלון (עירובין ע\"ט.) אמתני' דמתבן שבין שתי חצרות תניא בית שבין שתי חצרות ומילאהו תבן וכו' נתמעט התבן מעשרה טפחים שניהם אסורים כיצד הוא עושה נועל ביתו ומבטל רשותו ומתמה בגמרא תרתי ה\"ק או נועל ביתו או מבטל רשותו ואיבעית אימא לעולם תרתי כיון דדש ביה אתי לטלטולי. ופירש\"י לעולם תרתי ולענין היתר חבירו בחדא סגי מיהו לדידיה בעי למיעבד הרחקה דלא ליתו לטלטולי וה\"ה דס\"ל להאי תנא בכל מבטלי רשות צריך לנעול. ועל פי זה כתב הטור שאם ביטל רשותו סתם לא ביטל רשות ביתו הילכך צריך לנעול ביתו שלא יבא להוציא באיסור ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא וינעלנו מיד אחרי צאתו ובואו עכ\"ל. ורבינו שלא הזכיר שצריך לנעול ביתו י\"ל שסובר כמ\"ש התוס' לחלק בין ההיא דפרק חלון להא דאנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב א\"נ שפסק כלישנא קמא דקי\"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב ואו נועל לביתו דקאמר לאו למימרא שינעול ממש אלא היינו לומר שלא יוציא ויכניס לביתו וזה בכלל מ\"ש אבל הוא אסור: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אחד מבני חצר שמת והניח רשותו וכו'. כתב הרב המגיד בשם הרשב\"א דוקא שהניחו לאחד מן השוק הוא שאוסר אבל אם הניחו לאחד מבני החצר שעירב עמהם הכל מותר וכו'. משמע מדבריו שאפילו קודם שמת המוריש אינו אוסר דכיון שזכה מבע\"י בבית מורישו הכל נכנס בכלל עירובו וכ\"נ מדברי הרא\"ש ואם משחשכה מת כיון דסתם מוריש זה לא עירב לפי שהיה מן השוק והיורש אינו יכול לערב עכשיו אף על פי שהיורש הזה עירב מבעוד יום עם שכניו בעבור ביתו לא אמרינן שיכנס בית זה שירש עכשיו בכלל עירובו דכיון דכשחשכה היה אסור כל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל אם היה מן האפיקורסים וכו' כגון צדוקים וביתוסים וכו' ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כעובד כוכבים ומזלות. מדברי רבינו נראה דלא מהני שכירות בישראל וכן דעת הר\"מ והמרדכי וכ\"נ מדברי רש\"י בפרק הדר במשנת צדוקי שהיה דר במבוי ודלא כהרא\"ש דסבר דשכירות מהני נמי בישראל: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [] + ], + [ + [ + "אנשי חצר שהיו אוכלין על שלחן אחד וכו'. נראה שאפילו הם חלוקים בעיסתן קאמר דאינם אוסרים זה על זה כיון שאוכלין על שלחן אחד וטעמא משום דקיי\"ל כרב דאמר מקום פיתא גרים וכיון דמקום פיתא דכולהו הוי במקום אחד חשיבי כאנשי בית אחד. ונראה דעל שלחן אחד דנקט רבינו לאו דוקא דאפילו אוכלין על שני שלחנות נמי מאחר דמקום פיתא דכולהו הוי בבית אחד חשיבי כאנשי בית אחד: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שיש לו בחצר חבירו בית שער וכו'. נתבאר בפ\"א: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בעל החצר שהשכיר מבתי חצרו לאחרים והניח לו כלים או סחורה וכו'. פסק כר' יהודה עירובין (דף פ\"ה:) משום דמפרשי אמוראי למלתיה אלמא הלכתא כוותיה וטעמא משום דקים להו דלפרושי מלתא דת\"ק אתא ואפילו אי אתא לאיפלוגי הא קי\"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב: \n\n" + ], + [], + [ + "כיצד הסלע או התל שבתוך חצר וכו'. מדנקט בסיפא דלישנא אף על פי שגבוהים עשרה משמע שכל שמופלגים ארבעה ממרפסת יכולים בני מרפסת להשתמש עליהם בזריקה ובני חצר ג\"כ יכולים להשתמש עליהם ג\"כ בזריקה בין שגבוהים עשרה בין שאינן גבוהים עשרה הילכך שתי הרשויות שולטות בהם ואוסרות זו על זו ומרישא דלישניה שכתב אם אינם גבוהים עשרה טפחים הרי אלו נחשבים בין החצר והמרפסת ושניהם אסורים ולא חילק בין אם מופלגים ארבע לאינם מופלגים משמע נמי שאע\"פ שהם מופלגים מן המרפסת ארבעה ואינם גבוהים עשרה טפחים רשות מרפסת שולטת בהם מהטעם שכתבתי דבכל גונא בני מרפסת יכולים להשתמש בהם על ידי זריקה הילכך כל היכא דאפשר לבני חצר להשתמש עליהם שניהם אסורים ולא משכחת לה צד היתר אלא בגבוהים עשרה ואינם מופלגים ארבעה דהשתא הוה לבני מרפסת בנחת ולבני חצר בזריקה ונותנין אותה לזה שבנחת. ופשטא דמתני' (עירובין פ\"ג:) כוותיה מוכחא דקתני בד\"א בסמוכה אבל במופלגת אפי' גבוה עשרה טפחים לחצר ומשמע דה\"ק בד\"א דגבוה עשרה טפחים למרפסת בסמוכה אבל במופלגת בין גבוה עשרה טפחים בין פחות מעשרה לחצר כלומר אף לחצר כדמוקי בגמרא הרי בהדיא דלא משכח לה צד היתרא אלא בשני תנאים גבוהים עשרה טפחים וסמוכים דאז בני מרפסת מותרים הא פחות מגבוה עשרה אפילו הם סמוכים או מופלגים אע\"פ שגבוהין עשרה הוי אף לחצר ושניהם אסורים: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שתי כצוצטריות זו למעלה מזו וכו'. נר' שרבינו מפרש שהגזוזטראות מכוונות זו כנגד זו ואין בני העליונה יכולים למלאת אא\"כ יכנס הדלי דרך התחתונה ומש\"ה אסרי אהדדי ומפרש מופלגת גבוה י' דכל שהן בתוך י' הרי הן כגזוזטרא אחת ולפיכך הצריך שיערבו יחד והרב המגיד יישב דברי רבינו על הגמ' ואיני רואה להם יישוב: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "אחד מבני המבוי שבקש מחבירו יין ושמן וכו'. משמע מלשון רבינו שאם השכנים מקפידים בחול שלא לתת אחד לחבירו וזה דבר תימה. ואפשר לומר דדוקא בשבקש יין ושמן משל שיתוף הוא דקאמר וכדפירש\"י ומה שלא פירש דבשל שיתוף קאמר לשון הברייתא שבפרק הדר העתיק כמנהגו. ומ\"ש שבקש קודם השבת נ\"ל דהיינו לומר שאם קודם שבת הוה אפשר למיתבה ניהליה אע\"פ שאחר שנכנס השבת א\"א למיתבה ניהליה הוי עירוב מאחר שבשעת קניית העירוב הוה אפשר למיתבה ניהליה. וכתב ה\"ה שרש\"י הוסיף עוד להקל שלא אמרו אלא באחד המזכה את כולם משלו דאיגלאי מילתא שאין הזיכוי זיכוי גמור ולזה הסכים הרשב\"א עכ\"ל. וכן משמע דהא ההוא מבואה דאביי במזכה משלו הוא ועלה מייתי הא דתניא אחד מבני מבוי שבקש יין ושמן ודלא כדכתבו התוס' והרא\"ש דאפי' בשכל אחד נותן חלק בעירוב הוא: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו וכו'. נראה שרבינו מפרש הא דאמרינן בגמ' (עירובין פ') הא דאסר שהוא מתכוין לאסור על שכניו והיינו ברייתא דנשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ומאי שלא מדעת בעליהן היינו על כרחם הא דלא אסר שלא היה מתכוין לאסור עליהם ובהא אמר שמואל אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו ומאי שלא מדעתו דקאמר שאינו יודע הדבר אבל אם יודע ומוחה אינה מערבת ולפי זה כי קאמר ה\"נ מסתברא מייתי ראיה מדאמר בני מבוי נוטלים ממנו בע\"כ אבל אשתו אינה מערבת בע\"כ וא\"כ ע\"כ לומר דמאי דאמר הכא מערבת שלא מדעתו היינו שלא מידיעתו אבל יודע ומיחה לא וצ\"ל שאינו גורס רגיל אין שאינו רגיל לא דאין לו ענין לפי שטה זו ומאי דנקט שמואל רגיל הוא משום דאם אינו רגיל אפילו בני מבוי אין נוטלין על כרחו אלא כופין אותו ב\"ד עד שיאמר רוצה אני או ב\"ד יורדים לנכסיו וכמ\"ש ה\"ה בראש הפרק גבי אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי וכו'. ודעת הרי\"ף נראה שהוא כדעת רבינו וזהו שלא פירש דהא דאשתו מערבת שלא מדעתו היינו דוקא בדלא אסר שסמך על מ\"ש אידך מימרא דשמואל דאמר בני מבוי באים ונוטלין ע\"כ דמשמע אבל אשתו על כרחו לא ואם כן ע\"כ לומר דכי אמרינן אשתו מערבת שלא מדעתו היינו שלא מידיעתו אבל לא על כרחו: \n", + "ויש לדקדק למה כתב רבינו דאשתו מערבת לו גבי חצר שיש לה שני פתחים לשני מבואות ונ\"ל דלרבותא נקט הכי לאשמועינן דאפי' בכה\"ג אשתו מערבת לו שלא בידיעתו: \n\n" + ], + [ + "נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני המבואות אם במין אחד נשתתפו וכו'. משנה פרק חלון (עירובין דף פ':) נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיע נתוספו עליהם מוסיף ומזכה וצריך להודיע אע״פ שהעירוב שלו משום דדילמא לא ניחא להו בהאי פיתחא דבחצר שבין שני מבואות היא מתני' לדעת רבינו ובגמרא במאי עסקינן אילימא במין אחד מאי איריא נתמעט אפי' כלה נמי אלא בשני מינים אפי' נתמעט נמי לא דתניא כלה האוכל ממין אחד א״צ להודיע משני מינים צריך להודיע אבע״א ממין אחד מאי נתמעט נתמטמט ואבע״א משני מינים כלה שאני ופירש״י ממין אחד שחוזר ומערב מן המין הראשון משני מינים שעירב בשניה שלא ממין ראשון. אבל רבינו מפרש דמאי דאמרינן ממין אחד ומשני מינים אתחלת עירוב קאי: \n\n" + ], + [], + [], + [] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכל דבר שהוא מדברי סופרים וכו'. נתבאר בפרק כ\"ד מהלכות שבת: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..cc7ee89a15e9cae2439e50dfc9aadc86c18e80c1 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,179 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Eruvin", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Eruvin", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו וכו'. שיעורו שתי סעודות שהן כי\"ח גרוגרות שהם כשש ביצים בינוניות בפרק כיצד משתתפין (עירובין פ\"ב:) במשנה במזון ב' סעודות דעירוב ר\"י בן ברוקא אומר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע ר\"ש אומר משתי ידות לקב חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בה את הגויה ובגמרא תנא וחצי חציה לטמא טומאת אוכלים ותנא דידן מ\"ט לא תני טומאת אוכלים משום דלא שוו שיעורייהו להדדי דתניא כמה שיעור חצי פרס שיעור שתי ביצים חסר קימעא דברי רבי יהודה וכו' ופסק רבינו כר\"י בן ברוקא משום דאמרינן בגמרא (דף פ\"ג) גבי כמה הוא שיעור חצי פרס א\"ר חסדא זו דברי ר' יהודה ורבי יוסי אבל חכ\"א כביצה ומחצה שוחקות זהו חצי פרס מאן חכמים ר\"י בן ברוקא. ומשמע לרבינו דמדאפקיה בלשון חכמים הלכתא כוותיה וכ\"כ ה\"ה והוא מדברי הרשב\"א בת\"ה ועוד דסתם לן כוותיה בסוף פאה כמו שכתבו התוספות בפ' כל כתבי (שבת קי\"ח) וקשה דא\"כ ה\"ל לפסוק דלטמא טומאת אוכלין הוי שיעורו ג' רביעי ביצה דהא תנא וחצי חציה לטמא טומאת אוכלין ואילו רבינו ז\"ל פסק בפ\"ב מהלכות טומאת אוכלין דלטמא טומאת אוכלין שיעורו כביצה והכי נמי אמרינן בכל דוכתא והיינו כר\"ש. וי\"ל דכי אמרינן ותנא דידן מ\"ט לא תני טומאת אוכלים משום דלא שוו שיעורייהו דתניא וכו' ה\"פ חצי חציה לפסול את הגויה לאו דברי הכל היא דהא איכא מ\"ד דהוי פחות מחצי חציה ואיכא מ\"ד דהוי יותר והשתא לדידן דקי\"ל כר\"י בן ברוקא כי חזינן בכל דוכתא דקאמר דלטמא טומאת אוכלין הוו שיעורא כביצה אמרינן דאתי שפיר כוותיה דאיהו לית ליה הא דתנא חצי חציה לטמא טומאת אוכלין אלא טפי מחצי חציה הוי דהיינו כביצה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד מערבין עירובי חצרות וכו'. כתב ה\"ה ורבינו הזכיר המשנה כפשטה שדי לכל בככר כאיסר ואפילו הוא מעט שאין בו כגרוגרת. וכן נראה עוד ממ\"ש רבינו בפרק זה להלן לקח אחד מבני החצר פת אחד ואמר ה\"ז לכל בני החצר או שהיה אוכל כשתי סעודות ואמר ה\"ז לכל בני המבוי משמע בהדיא דלבני חצר לא בעינן מזון שתי סעודות: \n", + "ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר וכו'. אבל אם נתנו בבית שער אפילו בבית שער של יחיד וכו'. כתב ה\"ה שאין ספק אצלו שרבינו היה גורס במימרא דרב יהודה כל מקום שאמרו הנותן עירובו אינו עירוב הדר שם אינו אוסר עליו חוץ מבית שער דיחיד דלפי זה הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב והדר שם אוסר עליו. וכתב שהרשב\"א קיים גירסא דידן לרבינו והעמיד דבריו בדרך אחרת א\"א להולמם עכ\"ל. ול\"נ דשפיר גריס רבינו כגירסא דידן ומיהו ס\"ל דלא קי\"ל הכי מדגרסינן בס\"פ הדר (עירובין ע\"ה:) אמר רב יהודה אמר שמואל עשרה בתים זה לפנים מזה פנימי נותן את עירובו ודיו ור' יוחנן אמר אפילו חיצון חיצון בית שער הוא חיצון של פנימי במאי קמיפלגי מר סבר בית שער דיחיד שמיה בית שער ומר סבר לא שמיה בית שער כלומר דין בית יש לו והדר שם אוסר וקי\"ל כר\"י. וכיון דלא קי\"ל כר\"י בר שמואל במאי דאמר דהדר בבית שער של יחיד אינו אוסר עליו אלמא כי תנן והדר שם אוסר לא שנא בית שער דרבים מבית שער דיחיד ממילא דגם במאי דאמר הנותן את עירובו בבית שער דיחיד אינו עירוב לא קי\"ל כוותיה דבית שער דמתניתין בכל בית שער בין דרבים בין דיחיד וקתני דהנותן עירובו שם אינו עירוב והדר שם אינו אוסר וא\"כ שפיר כתב רבינו שהנותן את עירובו בבית שער אפילו אם הוא בית שער של יחיד אינו עירוב. ומ\"ש בפ\"ד גבי האוסר על חבירו מי שהיה לו בחצר חבירו בית שער שהרבים דורסים בו אינו אוסר עליו לרבותא נקט הכי לומר שאע\"פ שהוא של רבים לא אסרו וכ\"ש אם הוא של יחיד. א\"נ דבפ\"ד לא בית שער של רבים קאמר אלא בית שער שרבים דורסים בו ובית שער של יחיד נמי במשמע דאף בבית שער דיחיד דורסים רבים כשבאים ליכנס לביתו וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף שהשמיט מימרא דרב יהודה בר שמואל ולא כתב אלא המשנה כצורתה הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב והדר שם אינו אוסר עליו ולא חילק בין בית שער דרבים לבית שער דיחיד: \n\n" + ], + [ + "ואם הניח הכלי בחצר צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח וכו'. מדסתם רבינו דבריו משמע דבין במזכה משלו בין כשהעירוב שלהן קאמר וכדברי הגאונים וכתב הריטב\"א דלדבריהם בשהם שותפים בחבית ששנינו שאין צריכין לערב כ\"ש שצריך שתהא גבוהה משאר חביות להיכרא: \n", + "ודע שאין לדקדק מדברי רבינו שאינו צריך להגביה אא\"כ הניח הכלי בחצר אבל אם הניח בבית לא דמ\"ש ולא כתב כן אלא כדי שלא לכתוב שצריך להגביה מן הקרקע טפח סמוך למ\"ש קודם לכן הניחו באויר המבוי אינו שיתוף דהוה משמע שאם הגביה מן הקרקע טפח אפילו הניחו באויר מבוי הוי שיתוף: \n\n" + ], + [], + [ + "המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצרות וכו'. בפרק הדר (עירובין ע\"א:) מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות שיאמרו אבותינו לא עירבו דברי ר\"מ וחכ\"א מערבין או משתתפים פליגי בה רב נחומי ורבה חד אמר בפת כ\"ע לא פליגי דבחדא סגיא כי פליגי ביין וחד אמר ביין כ\"ע ל\"פ דבעינן תרתי כי פליגי בפת א\"ר יהודה אמר רב הלכה כר\"מ ורב הונא אמר מנהג ור' יוחנן אמר נהגו. ורבינו מלבד מ\"ש פה כתב בפ\"ה מבוי שעירבו כל חצרות שבו כל חצר לעצמה ואח\"כ נשתתפו כולם במבוי שכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצרו לא הפסיד כלום שהרי כולם נשתתפו על השיתוף סומכין ולא הצריכו לערב בחצרות עם השיתוף אלא שלא לשכח התינוקות והרי עירבו בחצרות. נראה מדבריו שאפילו לא עירבה כל חצר לעצמה אם נשתתפו בפת סומכים עליו וא\"צ לערב כלל. ואע\"פ שכתב עוד בפרק הנזכר נשתתפו במבוי ושכחו כולם לערב בחצרות אם אין מקפידין על פרוסתן סומכים על השיתוף בשבת ראשונה בלבד ואין מתירין להם דבר זה אלא מדוחק כבר העמידה ה\"ה בשעירבו ביין ומאי פרוסתן פרוסה דעלמא שאילו נשתתפו בפת סומכים עליו משום עירוב. ולפי זה נראה שרבינו פוסק כר\"מ וכדפסק רב ולא חיישינן לדרבי יוחנן דאמר נהגו כיון דסתמא דמתניתין כר\"מ וכמ\"ד דבפת כ\"ע לא פליגי דבחדא סגיא וכן פירש ה\"ה כאן ואפשר שפוסק כחכמים וכמ\"ד ביין כ\"ע לא פליגי דבעי תרתי דסתם מתניתין כחכמים דבנשתתפו ביין הוא דכה\"ג מודו רבנן דצריך לערב בחצרות מפני התינוקות שאינם מכירין ביין שמשתתפים בו במבוי אבל כשמשתתפים בפת מתוך שהפת חיי האדם עיניהם תלויות בו ומתוך כך מכירין כשמשתתפין במבוי בו ולפי זה סומכין על השיתוף בפת במקום עירוב אבל לא שייך למימר סומכים על עירוב במקום שיתוף דעירוב שעירבה כל חצר לעצמה היאך יתיר לטלטל במבוי והרי אפילו מחצר לחצר שלא דרך מבוי אסור לטלטל ולכן לא הזכירו רבינו מיהו היכא שהחצרות פתוחות זו לזו ועירבו דרך פתחיהם אפשר שמותר לטלטל במבוי על סמך עירוב זה: \n\n" + ], + [ + "ויש לו לזכות ע\"י בנו וכו' וע\"י אשתו. משנה פרק חלון (עירובין פ\"ט:) וכתבו שם התוס' בשילהי נדרים מוקי לה כגון שיש לה בית באותו חצר דמיגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני אבל אם אין לה בית בחצר לא. והר\"ן כתב בפ\"ב דביצה דהא דאוקימנא בנדרים בשיש לה בית באותו חצר ה\"מ לר\"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא בפ\"ק דקדושין אבל לרבנן דפליג עליה התם לא צריכינן שתהא לה חצר באותו מבוי. וזה דעת רבינו והרי\"ף שכתבו משנתנו כצורתה: \n", + "וכן יש לו לזכות להם ע\"י שפחתו העברית וכו'. ה\"ה עבדו העברי הקטן אלא משום דבפרק התקבל (גיטין ס\"ד ס\"ה) הוכחנו כן משפחה דאמרינן האי שפחה היכי דמיא אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה מש\"ה נקט שפחה מטעם שנתן שהקטן זוכה לאחרים שייך נמי בעבד עברי קטן, ויותר נכון לומר דלא נקט עבד עברי קטן משום דלא משכחת לה דאינו נמכר בגנבתו כיון דקטן הוא וגם אינו יכול למכור עצמו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ביטל להם זה שלא עירב רשות חצרו בלבד וכו' אבל לביתו אסור. בפרק חלון (עירובין ע\"ט.) אמתני' דמתבן שבין שתי חצרות תניא בית שבין שתי חצרות ומילאהו תבן וכו' נתמעט התבן מעשרה טפחים שניהם אסורים כיצד הוא עושה נועל ביתו ומבטל רשותו ומתמה בגמרא תרתי ה\"ק או נועל ביתו או מבטל רשותו ואיבעית אימא לעולם תרתי כיון דדש ביה אתי לטלטולי. ופירש\"י לעולם תרתי ולענין היתר חבירו בחדא סגי מיהו לדידיה בעי למיעבד הרחקה דלא ליתו לטלטולי וה\"ה דס\"ל להאי תנא בכל מבטלי רשות צריך לנעול. ועל פי זה כתב הטור שאם ביטל רשותו סתם לא ביטל רשות ביתו הילכך צריך לנעול ביתו שלא יבא להוציא באיסור ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא וינעלנו מיד אחרי צאתו ובואו עכ\"ל. ורבינו שלא הזכיר שצריך לנעול ביתו י\"ל שסובר כמ\"ש התוס' לחלק בין ההיא דפרק חלון להא דאנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב א\"נ שפסק כלישנא קמא דקי\"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב ואו נועל לביתו דקאמר לאו למימרא שינעול ממש אלא היינו לומר שלא יוציא ויכניס לביתו וזה בכלל מ\"ש אבל הוא אסור: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אחד מבני חצר שמת והניח רשותו וכו'. כתב הרב המגיד בשם הרשב\"א דוקא שהניחו לאחד מן השוק הוא שאוסר אבל אם הניחו לאחד מבני החצר שעירב עמהם הכל מותר וכו'. משמע מדבריו שאפילו קודם שמת המוריש אינו אוסר דכיון שזכה מבע\"י בבית מורישו הכל נכנס בכלל עירובו וכ\"נ מדברי הרא\"ש ואם משחשכה מת כיון דסתם מוריש זה לא עירב לפי שהיה מן השוק והיורש אינו יכול לערב עכשיו אף על פי שהיורש הזה עירב מבעוד יום עם שכניו בעבור ביתו לא אמרינן שיכנס בית זה שירש עכשיו בכלל עירובו דכיון דכשחשכה היה אסור כל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל אם היה מן האפיקורסים וכו' כגון צדוקים וביתוסים וכו' ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כעובד כוכבים ומזלות. מדברי רבינו נראה דלא מהני שכירות בישראל וכן דעת הר\"מ והמרדכי וכ\"נ מדברי רש\"י בפרק הדר במשנת צדוקי שהיה דר במבוי ודלא כהרא\"ש דסבר דשכירות מהני נמי בישראל: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [] + ], + [ + [ + "אנשי חצר שהיו אוכלין על שלחן אחד וכו'. נראה שאפילו הם חלוקים בעיסתן קאמר דאינם אוסרים זה על זה כיון שאוכלין על שלחן אחד וטעמא משום דקיי\"ל כרב דאמר מקום פיתא גרים וכיון דמקום פיתא דכולהו הוי במקום אחד חשיבי כאנשי בית אחד. ונראה דעל שלחן אחד דנקט רבינו לאו דוקא דאפילו אוכלין על שני שלחנות נמי מאחר דמקום פיתא דכולהו הוי בבית אחד חשיבי כאנשי בית אחד: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שיש לו בחצר חבירו בית שער וכו'. נתבאר בפ\"א: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בעל החצר שהשכיר מבתי חצרו לאחרים והניח לו כלים או סחורה וכו'. פסק כר' יהודה עירובין (דף פ\"ה:) משום דמפרשי אמוראי למלתיה אלמא הלכתא כוותיה וטעמא משום דקים להו דלפרושי מלתא דת\"ק אתא ואפילו אי אתא לאיפלוגי הא קי\"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב: \n\n" + ], + [], + [ + "כיצד הסלע או התל שבתוך חצר וכו'. מדנקט בסיפא דלישנא אף על פי שגבוהים עשרה משמע שכל שמופלגים ארבעה ממרפסת יכולים בני מרפסת להשתמש עליהם בזריקה ובני חצר ג\"כ יכולים להשתמש עליהם ג\"כ בזריקה בין שגבוהים עשרה בין שאינן גבוהים עשרה הילכך שתי הרשויות שולטות בהם ואוסרות זו על זו ומרישא דלישניה שכתב אם אינם גבוהים עשרה טפחים הרי אלו נחשבים בין החצר והמרפסת ושניהם אסורים ולא חילק בין אם מופלגים ארבע לאינם מופלגים משמע נמי שאע\"פ שהם מופלגים מן המרפסת ארבעה ואינם גבוהים עשרה טפחים רשות מרפסת שולטת בהם מהטעם שכתבתי דבכל גונא בני מרפסת יכולים להשתמש בהם על ידי זריקה הילכך כל היכא דאפשר לבני חצר להשתמש עליהם שניהם אסורים ולא משכחת לה צד היתר אלא בגבוהים עשרה ואינם מופלגים ארבעה דהשתא הוה לבני מרפסת בנחת ולבני חצר בזריקה ונותנין אותה לזה שבנחת. ופשטא דמתני' (עירובין פ\"ג:) כוותיה מוכחא דקתני בד\"א בסמוכה אבל במופלגת אפי' גבוה עשרה טפחים לחצר ומשמע דה\"ק בד\"א דגבוה עשרה טפחים למרפסת בסמוכה אבל במופלגת בין גבוה עשרה טפחים בין פחות מעשרה לחצר כלומר אף לחצר כדמוקי בגמרא הרי בהדיא דלא משכח לה צד היתרא אלא בשני תנאים גבוהים עשרה טפחים וסמוכים דאז בני מרפסת מותרים הא פחות מגבוה עשרה אפילו הם סמוכים או מופלגים אע\"פ שגבוהין עשרה הוי אף לחצר ושניהם אסורים: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שתי כצוצטריות זו למעלה מזו וכו'. נר' שרבינו מפרש שהגזוזטראות מכוונות זו כנגד זו ואין בני העליונה יכולים למלאת אא\"כ יכנס הדלי דרך התחתונה ומש\"ה אסרי אהדדי ומפרש מופלגת גבוה י' דכל שהן בתוך י' הרי הן כגזוזטרא אחת ולפיכך הצריך שיערבו יחד והרב המגיד יישב דברי רבינו על הגמ' ואיני רואה להם יישוב: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "אחד מבני המבוי שבקש מחבירו יין ושמן וכו'. משמע מלשון רבינו שאם השכנים מקפידים בחול שלא לתת אחד לחבירו וזה דבר תימה. ואפשר לומר דדוקא בשבקש יין ושמן משל שיתוף הוא דקאמר וכדפירש\"י ומה שלא פירש דבשל שיתוף קאמר לשון הברייתא שבפרק הדר העתיק כמנהגו. ומ\"ש שבקש קודם השבת נ\"ל דהיינו לומר שאם קודם שבת הוה אפשר למיתבה ניהליה אע\"פ שאחר שנכנס השבת א\"א למיתבה ניהליה הוי עירוב מאחר שבשעת קניית העירוב הוה אפשר למיתבה ניהליה. וכתב ה\"ה שרש\"י הוסיף עוד להקל שלא אמרו אלא באחד המזכה את כולם משלו דאיגלאי מילתא שאין הזיכוי זיכוי גמור ולזה הסכים הרשב\"א עכ\"ל. וכן משמע דהא ההוא מבואה דאביי במזכה משלו הוא ועלה מייתי הא דתניא אחד מבני מבוי שבקש יין ושמן ודלא כדכתבו התוס' והרא\"ש דאפי' בשכל אחד נותן חלק בעירוב הוא: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו וכו'. נראה שרבינו מפרש הא דאמרינן בגמ' (עירובין פ') הא דאסר שהוא מתכוין לאסור על שכניו והיינו ברייתא דנשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ומאי שלא מדעת בעליהן היינו על כרחם הא דלא אסר שלא היה מתכוין לאסור עליהם ובהא אמר שמואל אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו ומאי שלא מדעתו דקאמר שאינו יודע הדבר אבל אם יודע ומוחה אינה מערבת ולפי זה כי קאמר ה\"נ מסתברא מייתי ראיה מדאמר בני מבוי נוטלים ממנו בע\"כ אבל אשתו אינה מערבת בע\"כ וא\"כ ע\"כ לומר דמאי דאמר הכא מערבת שלא מדעתו היינו שלא מידיעתו אבל יודע ומיחה לא וצ\"ל שאינו גורס רגיל אין שאינו רגיל לא דאין לו ענין לפי שטה זו ומאי דנקט שמואל רגיל הוא משום דאם אינו רגיל אפילו בני מבוי אין נוטלין על כרחו אלא כופין אותו ב\"ד עד שיאמר רוצה אני או ב\"ד יורדים לנכסיו וכמ\"ש ה\"ה בראש הפרק גבי אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי וכו'. ודעת הרי\"ף נראה שהוא כדעת רבינו וזהו שלא פירש דהא דאשתו מערבת שלא מדעתו היינו דוקא בדלא אסר שסמך על מ\"ש אידך מימרא דשמואל דאמר בני מבוי באים ונוטלין ע\"כ דמשמע אבל אשתו על כרחו לא ואם כן ע\"כ לומר דכי אמרינן אשתו מערבת שלא מדעתו היינו שלא מידיעתו אבל לא על כרחו: \n", + "ויש לדקדק למה כתב רבינו דאשתו מערבת לו גבי חצר שיש לה שני פתחים לשני מבואות ונ\"ל דלרבותא נקט הכי לאשמועינן דאפי' בכה\"ג אשתו מערבת לו שלא בידיעתו: \n\n" + ], + [ + "נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני המבואות אם במין אחד נשתתפו וכו'. משנה פרק חלון (עירובין דף פ':) נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיע נתוספו עליהם מוסיף ומזכה וצריך להודיע אע״פ שהעירוב שלו משום דדילמא לא ניחא להו בהאי פיתחא דבחצר שבין שני מבואות היא מתני' לדעת רבינו ובגמרא במאי עסקינן אילימא במין אחד מאי איריא נתמעט אפי' כלה נמי אלא בשני מינים אפי' נתמעט נמי לא דתניא כלה האוכל ממין אחד א״צ להודיע משני מינים צריך להודיע אבע״א ממין אחד מאי נתמעט נתמטמט ואבע״א משני מינים כלה שאני ופירש״י ממין אחד שחוזר ומערב מן המין הראשון משני מינים שעירב בשניה שלא ממין ראשון. אבל רבינו מפרש דמאי דאמרינן ממין אחד ומשני מינים אתחלת עירוב קאי: \n\n" + ], + [], + [], + [] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכל דבר שהוא מדברי סופרים וכו'. נתבאר בפרק כ\"ד מהלכות שבת: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עירובין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e1413aeed6a75cdc538c8343b9dbf650f8bb95e2 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,116 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fasts", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תעניות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין גוזרין תענית על הצבור לא בשבתות וכו'. אלא אם כן היתה עיר שהקיפוה עכו\"ם וכו' מתענין עליהם בשבת. הרב המגיד כתב שהוא תמה על זה. והנה הטור כשהעתיק דברי רבינו השמיט תיבת מתענין ונראה שלא היה כתוב כן בנוסחתו. והיא הנוסחא הנכונה שהרי בהלכות שבת פרק שני ופרק שלשים שכתב שזועקין על אלו בשבת לא כתב שמתענין עליהם: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "כל תענית שלא קיבלה עליו היחיד וכו'. כתב ה\"ה ומכ\"מ יש לי תימה קצת בדברי רבינו שכתב אומר עננו ונראה מדבריו שהוא מתפלל עננו בתפלת המנחה והוא תמה וכו'. ואני אומר נוסחא משובשת נזדמנה להרב המגיד בדברי רבינו שבנוסחא שלנו בספרי רבינו אין כתוב כן: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "כל עיר שיש בה צרה מכל אלו וכו'. כתב ה\"ה שיטת רבינו בזה וכו' דלרבנן אין שום צרה שהסביבות מתענות ומתריעות וכו' במשנה פ\"ג דתעניות (תענית י\"ח י\"ט) עיר שלא ירדו עליה גשמים או שיש בה דבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות אבל לא מתריעות ר\"ע אומר מתריעות אבל לא מתענות וידוע דהלכה כת\"ק וסובר רבינו דה\"ה לשאר הצרות כולם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "אי זו היא דבר וכו' ואין הנשים והקטנים והזקנים וכו'. כתב ה\"ה דהכי דייק מתני' דקתני עיר המוציאה ת\"ק רגלי דרגלי משמע הגברים לבד מטף. והר\"ן כתב דלשון המוציאה דייק הכי. ול\"נ שמהירושלמי למד כן דגרסינן התם בתים שאמרו בריאים ולא מרועעים ודכוותה בחורים אבל לא זקנים וכי היכי דמשמע זקנים יש למעט קטנים וכן יש למעט נשים לפי שהן חלושות המזג: \n\n" + ], + [], + [ + "אין מתענין על חיה רעה אלא בזמן שהיא משולחת כיצד נראתה בעיר ביום ה\"ז משולחת נראתה בשדה ביום אם ראתה שני בני אדם ולא ברחה מפניהם ה\"ז משולחת ואם היתה שדה הסמוכה לאגם וראתה שני בני אדם ורדפה אחריהם הרי זה משולחת לא רדפה אחריהם אינה משולחת. זו היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ובקצת ספרים היא כתובה בשיבוש: \n", + "תנן בפ\"ג דתעניות (דף י\"ט) על אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון ועל הארבה ועל החסיל ועל החרב מפני שהיא מכה מהלכת. ויש לתמוה על רבינו שהשמיט זה ולא כתב שיהו מתריעין על שום צרה בכ\"מ. ונ\"ל שטעמו משום דמפשטא דמתניתין משמע דעל אלו בלבד מתריעין בכ\"מ מפני שהם מכות מהלכות אבל על שאר צרות כגון מטר או דבר או מפולת אין מתריעין עליהם במקומות הרחוקים לפי שאינם מכות מהלכות וסביבותיה לבדן מתענות ולא מתריעות לת\"ק והוקשה לו ז\"ל היכי מצינן למימר דדבר אינה בכלל מכות המהלכות והלא הדבר ידוע שאין בעולם מכה מהלכת יותר מהדבר. וע\"ק דהיאך אפשר לומר דבמקומות הרחוקים מתריעים על שום מכה דא\"כ היינו צריכים להתענות לעולם שהרי אין זמן בעולם שלא יהא בו חרב באחד מהמקומות וא\"כ בכל העולם היו צריכים להתענות לעולם מפני שהיא מכה מהלכת ולכן הוא ז\"ל מפרש דהא דתנן על אלו מתריעין בכ\"מ לאו במקומות הרחוקים קאמר אלא בסביבותיה דוקא וקאי אמאי דקתני לעיל מהאי מתני' דעל מטר או דבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות ר\"ע אומר מתריעות ולא מתענות והשתא קאמר דגם על אלו הצרות מתריעין בכ\"מ כלומר בסביבות אותה העיר על השדפון ועל הירקון וכו' מפני שהיא מכה מהלכת ויש לסביבות לחוש לעצמה פן תדבקם הרעה אבל עיירות שחוץ לסביבות אין חוששין כלל ולפי זה האי מתני' דקתני על אלו מתריעין בכ\"מ אתיא כר\"ע דאילו לת\"ק על אלו מתענין בכ\"מ מבעי ליה וכיון דקי\"ל כת\"ק הוי דינא הכי בין בהנך דמני האי מתניתין שדפון וירקון וארבה וכו' בין באינך דלעיל מטר דבר מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות וז\"ש אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהם על הצרת שונאי ישראל ועל וכו' ועל החסיל ועל השדפון ועל הירקון ועל המפולת ועל המזונות ועל המטר כל עיר שיש בה צרה מכל אלו אותה העיר מתענה ומתרעת עד שתעבור הצרה וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות אבל מבקשין עליהם רחמים. ועדיין יש לדקדק בדברי רבינו שכלל כל הצרות ופסק בהן דסביבותיה מתענות א\"כ היכי יהיב מתני' טעמא מפני שהיא מכה מהלכת דמשמע דאיכא מכה שאינה מהלכת שאין הסביבות חוששין להם כלל. ונ\"ל שרבינו מפרש דמפני שהיא מכה מהלכת אינו הבדל בין מכה למכה אלא נתינת טעם הוא כלומר למה כשיש צרה בעיר אחת מתענות או מתריעות סביבותיה ויהיב טעמא מפני שכל מכה שיש בעיר אחת דרכה להיות מהלכת ומתפשטת לסביבותיה: \n\n" + ], + [], + [ + "שאר מיני רמש הארץ וכו'. כתב ה\"ה על דברי הראב\"ד אם כדבריו כשהזכירו בברייתא וכו' אלא הטעם שאין מתענין הוא מפני שאדם יכול להרגן ולהשמר מהן משא\"כ בחיה רעה. ואני אומר שאם מטעם זה איפכא מסתברא שיותר קשה הוא להשמר מהרמשים מלהשמר מחיה רעה. ולענין מ\"ש הראב\"ד נ\"ל שאם היו נושכים וממיתים פשיטא שמתענין עליהם וכדברי הראב\"ד שאין אדם יכול להשמר מהם שהרי עשויים לבוא ולנשוך את האדם שלא מדעתו וברייתא בשאינם ממיתים אלא מזיקין והכי דייק לשון רבינו ששולחו והזיקו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן חיכוך לח וכו' ואם פשט ברוב הצבור וכו'. נראה מדברי רבינו דרובא דוקא בעינן ונראה שכ\"כ משום דקתני בברייתא (תענית י\"ד) גבי חיכוך שאר מיני פורעניות הבאים על הצבור משמע דכל הצבור בעינן ורובו ככולו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ונועלים את החנויות ובשני מטין לעת ערב ופותחין את החנויות. כך היא הנוסחא האמיתית ובקצת ספרים כתובה בטעות: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "בד\"א בא\"י וכל הדומה לה אבל מקומות שעונת גשמים שלהם קודם י\"ז במרחשון וכו' ושוהין אח\"כ כמו ז' ימים. טעמו שכך שוהין בא\"י שהרי כשהגיע י\"ז במרחשון ולא ירדו גשמים היחידים מתענין ב' וה' וב' נמצאו נגמרים בכ\"ה לחשון ואם הגיע ר\"ח כסליו ולא ירדו גשמים ב\"ד גוזרים ג' תעניות הרי ה' ימים שנשארו מחשון ויום ר\"ח כסלו הרי ו' ימים ובשביעי שהוא מחרת ר\"ח כסלו מתחילים להתענות אם הוא יום ב' ואם לא יהיה יום שני ימתינו מלהתענות עד יום ב' הבא ראשון ונמצאו שוהים יותר מז' ימים. ואפשר שמפני כך כתב שוהין כמו ז' ימים מפני שלפעמים שוהים יותר משבעה אבל קשה שלא ה\"ל לכתוב אלא שוהים כמו ו' ימים שהרי ה' ימים מסוף חדש חשון ויום ר\"ח כסלו ו' ימים ולא ז'. ואפשר שרבינו כתב כמו ו' ימים והיה כתוב ו' וטעה הסופר בין ו' לז'. ויותר נכון לומר כי מפני שכשר\"ח כסלו אינו אלא יום אחד הם ששה ימים וכשר\"ח כסלו ב' ימים הם ז' ימים לפיכך כתב כמו ז' ימים. והר\"ן כתב שלא נתבארו לו יפה דברי רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר תורה. איני יודע מנין לו לרבינו שנותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "משחרב בהמ\"ק תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר וכו'. הטור כתב סד אדם את ביתו בסיד ומניח בו אמה על אמה בלא סיד זכר לחרבן הבית והרמב\"ם ז\"ל כתב אין בונין בנין מסיד כבנין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר בו אמה על אמה ואינו משמע כן בגמרא (בתרא ס' ע\"ב) דבתר דמייתי הך ברייתא ת\"ר לא יסוד אדם את ביתו בסיד ואם עירב בו חול או תבן מותר ר' יהודה אומר חול הרי הוא טרכסיד ואסור תבן מותר ומסיק כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו ומשייר בו אמה על אמה אלמא ע\"י שיור אמה על אמה מותר כל מיני סיד עכ\"ל, נראה מדבריו שהוא סבור שטעמו של רבינו שאסור לבנות בנין מסיד המלכים הוא מהא דת\"ר לא יסוד אדם את ביתו בסיד ומפני כך הוקשה לו מדמסיק בתר הכי סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו אמה על אמה אלא על ידי שיור אמה על אמה מותר כל מיני סיד. ותמהני עליו כמה תימהי, חדא דהא דקתני כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו וכו' לאו מסקנא דשקלא וטריא על דין סד את ביתו בסיד היא אלא הכי איתא ת\"ר כשחרב הבית בראשונה רבו פרושים בישראל וכו' נטפל להם ר' יהושע אמר להן מפני מה אין אתם אוכלים בשר וכו' שלא להתאבל כל עיקר א\"א וכו' להתאבל יותר מדאי א\"א וכו' אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט. וכיון דברייתא באפי נפשה היא לא שייך למימר דמסיק כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד דהא לאו מסקנא היא. ועוד דאת\"ל דפליגי ברייתות אהדדי אפשר דתהוי הלכתא כקמייתא ולא כבתרייתא דמשום דמרי דגמרא מייתי לה בבתרייתא לא מכרעא מילתא דתהוי הלכתא כוותה. ועוד דהא איכא למימר דלא פליגי דבחדא מתרי גווני שרי או שעירב בו חול או תבן או שישייר בו אמה על אמה וברייתא קמייתא תני תקנתא דחול ותבן ואידך ברייתא קתני תקנתא דשיור אמה. ועוד לפי דברי הטור מאי ניהו סיד כבנין המלכים ומאי ניהו טח את ביתו בסיד דתרוייהו סיד נינהו ומה בין זה לזה שאסר רבינו בזה והתיר בזה. לכך נ\"ל שהטור לא דק בדברי רבינו כלל דרבינו לאו אמיני סיד קפיד דכל מיני סיד שוים ולא אתי למיסר אלא מיני ציור וכיור, וכך מפורש בדברי רבינו שכתב תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים וזה ברייתא מפורשת בסוף פרק חזקת הבתים שנויה בלא מחלוקת אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה ומשמע ליה דסיוד וכיור ופיוח מיני פיתוחים וציורים הם ואפשר דאין מכיירין ואין מפייחין הם פיתוחים וציורים ואין מסיידין אינו מיני ציור אלא כמשמעו וה\"ק אין מסיידין ועל הסיוד יכייר ויפייח דאילו כיור ופיוח בלא סיוד תחלה לא תאר לו ולא הדר הילכך לא מיתסר. ואפשר עוד לומר שדרך העולם כשרוצים לסוד בתיהם טחים בטיט תחלה ואח\"כ סדים בסיד אבל המלכים אין טחין בטיט תחלה אלא הכל סיד וקתני דאין מסיידין בענין זה שהוא דרך גדולה ומעלה ובסיוד וכיור כזה אין שום תקנה אפי' ע\"י שיור אמה והיינו דלא קתני בהאי מתניתא שום תקנתא, וזהו שכתב רבינו שאין בונין לעולם בניין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים ומדקאמר לעולם משמע שאין לו שום תקנה ובאינך תרי ברייתות סובר רבינו דלא פליגי אהדדי אלא חדא ברייתא תנא תקנתא חדא ואידך תני אידך תקנתא ותקנתא דשיור אמה הרי כתב אותה בהדיא ותקנתא דעירוב חול ותבן לא איצטריך למיתני דאין בונין בנין מסוייד לחודיה משמע בלא עירוב דבר אחר: \n", + "ודע דבההיא דהלוקח חצר מסויידת וכו'. מסיים בה בברייתא נפלה אינו חוזר ובונה אותה, ולא חשש רבינו לכתבה משום דמילתא דפשיטא היא: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ואח\"כ גזרו על עטרות חתנים שלא להניחם כלל. כתב הטור אסרו עטרות לחתנים וקאמר רב (סוטה דף מ\"ט:) לא שנו אלא של מלח וגפרית אבל של ורד והדס מותר ושמואל אמר אף של ורד והדס אסור אבל עושה של קנים ושל חילת, ופסק הרמב\"ם כשמואל ואיני יודע למה דהא קיימא לן כרב באיסורי עכ\"ל. ולא דק דהא רבינו אף כשמואל לא פסק דלשמואל של קנים ושל חילת מיהא שרי ואילו רבינו כתב סתם לאסור ולא חילק. וטעמו משום דבגמרא בתר פלוגתא דרב ושמואל אמרי' ולוי אמר אף של קנים ושל חילת אסור וכן תני לוי במתניתיה. ופסק כלוי משום דגדול מרב ושמואל היה: \n", + "סליק הלכות תעניות \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e1dcc6e64d47b6cc40ff2dbce30209eac857a5c2 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,113 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Fasts", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Fasts", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין גוזרין תענית על הצבור לא בשבתות וכו'. אלא אם כן היתה עיר שהקיפוה עכו\"ם וכו' מתענין עליהם בשבת. הרב המגיד כתב שהוא תמה על זה. והנה הטור כשהעתיק דברי רבינו השמיט תיבת מתענין ונראה שלא היה כתוב כן בנוסחתו. והיא הנוסחא הנכונה שהרי בהלכות שבת פרק שני ופרק שלשים שכתב שזועקין על אלו בשבת לא כתב שמתענין עליהם: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "כל תענית שלא קיבלה עליו היחיד וכו'. כתב ה\"ה ומכ\"מ יש לי תימה קצת בדברי רבינו שכתב אומר עננו ונראה מדבריו שהוא מתפלל עננו בתפלת המנחה והוא תמה וכו'. ואני אומר נוסחא משובשת נזדמנה להרב המגיד בדברי רבינו שבנוסחא שלנו בספרי רבינו אין כתוב כן: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "כל עיר שיש בה צרה מכל אלו וכו'. כתב ה\"ה שיטת רבינו בזה וכו' דלרבנן אין שום צרה שהסביבות מתענות ומתריעות וכו' במשנה פ\"ג דתעניות (תענית י\"ח י\"ט) עיר שלא ירדו עליה גשמים או שיש בה דבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות אבל לא מתריעות ר\"ע אומר מתריעות אבל לא מתענות וידוע דהלכה כת\"ק וסובר רבינו דה\"ה לשאר הצרות כולם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "אי זו היא דבר וכו' ואין הנשים והקטנים והזקנים וכו'. כתב ה\"ה דהכי דייק מתני' דקתני עיר המוציאה ת\"ק רגלי דרגלי משמע הגברים לבד מטף. והר\"ן כתב דלשון המוציאה דייק הכי. ול\"נ שמהירושלמי למד כן דגרסינן התם בתים שאמרו בריאים ולא מרועעים ודכוותה בחורים אבל לא זקנים וכי היכי דמשמע זקנים יש למעט קטנים וכן יש למעט נשים לפי שהן חלושות המזג: \n\n" + ], + [], + [ + "אין מתענין על חיה רעה אלא בזמן שהיא משולחת כיצד נראתה בעיר ביום ה\"ז משולחת נראתה בשדה ביום אם ראתה שני בני אדם ולא ברחה מפניהם ה\"ז משולחת ואם היתה שדה הסמוכה לאגם וראתה שני בני אדם ורדפה אחריהם הרי זה משולחת לא רדפה אחריהם אינה משולחת. זו היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ובקצת ספרים היא כתובה בשיבוש: \n", + "תנן בפ\"ג דתעניות (דף י\"ט) על אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון ועל הארבה ועל החסיל ועל החרב מפני שהיא מכה מהלכת. ויש לתמוה על רבינו שהשמיט זה ולא כתב שיהו מתריעין על שום צרה בכ\"מ. ונ\"ל שטעמו משום דמפשטא דמתניתין משמע דעל אלו בלבד מתריעין בכ\"מ מפני שהם מכות מהלכות אבל על שאר צרות כגון מטר או דבר או מפולת אין מתריעין עליהם במקומות הרחוקים לפי שאינם מכות מהלכות וסביבותיה לבדן מתענות ולא מתריעות לת\"ק והוקשה לו ז\"ל היכי מצינן למימר דדבר אינה בכלל מכות המהלכות והלא הדבר ידוע שאין בעולם מכה מהלכת יותר מהדבר. וע\"ק דהיאך אפשר לומר דבמקומות הרחוקים מתריעים על שום מכה דא\"כ היינו צריכים להתענות לעולם שהרי אין זמן בעולם שלא יהא בו חרב באחד מהמקומות וא\"כ בכל העולם היו צריכים להתענות לעולם מפני שהיא מכה מהלכת ולכן הוא ז\"ל מפרש דהא דתנן על אלו מתריעין בכ\"מ לאו במקומות הרחוקים קאמר אלא בסביבותיה דוקא וקאי אמאי דקתני לעיל מהאי מתני' דעל מטר או דבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות ר\"ע אומר מתריעות ולא מתענות והשתא קאמר דגם על אלו הצרות מתריעין בכ\"מ כלומר בסביבות אותה העיר על השדפון ועל הירקון וכו' מפני שהיא מכה מהלכת ויש לסביבות לחוש לעצמה פן תדבקם הרעה אבל עיירות שחוץ לסביבות אין חוששין כלל ולפי זה האי מתני' דקתני על אלו מתריעין בכ\"מ אתיא כר\"ע דאילו לת\"ק על אלו מתענין בכ\"מ מבעי ליה וכיון דקי\"ל כת\"ק הוי דינא הכי בין בהנך דמני האי מתניתין שדפון וירקון וארבה וכו' בין באינך דלעיל מטר דבר מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות וז\"ש אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהם על הצרת שונאי ישראל ועל וכו' ועל החסיל ועל השדפון ועל הירקון ועל המפולת ועל המזונות ועל המטר כל עיר שיש בה צרה מכל אלו אותה העיר מתענה ומתרעת עד שתעבור הצרה וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות אבל מבקשין עליהם רחמים. ועדיין יש לדקדק בדברי רבינו שכלל כל הצרות ופסק בהן דסביבותיה מתענות א\"כ היכי יהיב מתני' טעמא מפני שהיא מכה מהלכת דמשמע דאיכא מכה שאינה מהלכת שאין הסביבות חוששין להם כלל. ונ\"ל שרבינו מפרש דמפני שהיא מכה מהלכת אינו הבדל בין מכה למכה אלא נתינת טעם הוא כלומר למה כשיש צרה בעיר אחת מתענות או מתריעות סביבותיה ויהיב טעמא מפני שכל מכה שיש בעיר אחת דרכה להיות מהלכת ומתפשטת לסביבותיה: \n\n" + ], + [], + [ + "שאר מיני רמש הארץ וכו'. כתב ה\"ה על דברי הראב\"ד אם כדבריו כשהזכירו בברייתא וכו' אלא הטעם שאין מתענין הוא מפני שאדם יכול להרגן ולהשמר מהן משא\"כ בחיה רעה. ואני אומר שאם מטעם זה איפכא מסתברא שיותר קשה הוא להשמר מהרמשים מלהשמר מחיה רעה. ולענין מ\"ש הראב\"ד נ\"ל שאם היו נושכים וממיתים פשיטא שמתענין עליהם וכדברי הראב\"ד שאין אדם יכול להשמר מהם שהרי עשויים לבוא ולנשוך את האדם שלא מדעתו וברייתא בשאינם ממיתים אלא מזיקין והכי דייק לשון רבינו ששולחו והזיקו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן חיכוך לח וכו' ואם פשט ברוב הצבור וכו'. נראה מדברי רבינו דרובא דוקא בעינן ונראה שכ\"כ משום דקתני בברייתא (תענית י\"ד) גבי חיכוך שאר מיני פורעניות הבאים על הצבור משמע דכל הצבור בעינן ורובו ככולו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ונועלים את החנויות ובשני מטין לעת ערב ופותחין את החנויות. כך היא הנוסחא האמיתית ובקצת ספרים כתובה בטעות: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "בד\"א בא\"י וכל הדומה לה אבל מקומות שעונת גשמים שלהם קודם י\"ז במרחשון וכו' ושוהין אח\"כ כמו ז' ימים. טעמו שכך שוהין בא\"י שהרי כשהגיע י\"ז במרחשון ולא ירדו גשמים היחידים מתענין ב' וה' וב' נמצאו נגמרים בכ\"ה לחשון ואם הגיע ר\"ח כסליו ולא ירדו גשמים ב\"ד גוזרים ג' תעניות הרי ה' ימים שנשארו מחשון ויום ר\"ח כסלו הרי ו' ימים ובשביעי שהוא מחרת ר\"ח כסלו מתחילים להתענות אם הוא יום ב' ואם לא יהיה יום שני ימתינו מלהתענות עד יום ב' הבא ראשון ונמצאו שוהים יותר מז' ימים. ואפשר שמפני כך כתב שוהין כמו ז' ימים מפני שלפעמים שוהים יותר משבעה אבל קשה שלא ה\"ל לכתוב אלא שוהים כמו ו' ימים שהרי ה' ימים מסוף חדש חשון ויום ר\"ח כסלו ו' ימים ולא ז'. ואפשר שרבינו כתב כמו ו' ימים והיה כתוב ו' וטעה הסופר בין ו' לז'. ויותר נכון לומר כי מפני שכשר\"ח כסלו אינו אלא יום אחד הם ששה ימים וכשר\"ח כסלו ב' ימים הם ז' ימים לפיכך כתב כמו ז' ימים. והר\"ן כתב שלא נתבארו לו יפה דברי רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר תורה. איני יודע מנין לו לרבינו שנותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "משחרב בהמ\"ק תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר וכו'. הטור כתב סד אדם את ביתו בסיד ומניח בו אמה על אמה בלא סיד זכר לחרבן הבית והרמב\"ם ז\"ל כתב אין בונין בנין מסיד כבנין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר בו אמה על אמה ואינו משמע כן בגמרא (בתרא ס' ע\"ב) דבתר דמייתי הך ברייתא ת\"ר לא יסוד אדם את ביתו בסיד ואם עירב בו חול או תבן מותר ר' יהודה אומר חול הרי הוא טרכסיד ואסור תבן מותר ומסיק כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו ומשייר בו אמה על אמה אלמא ע\"י שיור אמה על אמה מותר כל מיני סיד עכ\"ל, נראה מדבריו שהוא סבור שטעמו של רבינו שאסור לבנות בנין מסיד המלכים הוא מהא דת\"ר לא יסוד אדם את ביתו בסיד ומפני כך הוקשה לו מדמסיק בתר הכי סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו אמה על אמה אלא על ידי שיור אמה על אמה מותר כל מיני סיד. ותמהני עליו כמה תימהי, חדא דהא דקתני כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו וכו' לאו מסקנא דשקלא וטריא על דין סד את ביתו בסיד היא אלא הכי איתא ת\"ר כשחרב הבית בראשונה רבו פרושים בישראל וכו' נטפל להם ר' יהושע אמר להן מפני מה אין אתם אוכלים בשר וכו' שלא להתאבל כל עיקר א\"א וכו' להתאבל יותר מדאי א\"א וכו' אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט. וכיון דברייתא באפי נפשה היא לא שייך למימר דמסיק כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד דהא לאו מסקנא היא. ועוד דאת\"ל דפליגי ברייתות אהדדי אפשר דתהוי הלכתא כקמייתא ולא כבתרייתא דמשום דמרי דגמרא מייתי לה בבתרייתא לא מכרעא מילתא דתהוי הלכתא כוותה. ועוד דהא איכא למימר דלא פליגי דבחדא מתרי גווני שרי או שעירב בו חול או תבן או שישייר בו אמה על אמה וברייתא קמייתא תני תקנתא דחול ותבן ואידך ברייתא קתני תקנתא דשיור אמה. ועוד לפי דברי הטור מאי ניהו סיד כבנין המלכים ומאי ניהו טח את ביתו בסיד דתרוייהו סיד נינהו ומה בין זה לזה שאסר רבינו בזה והתיר בזה. לכך נ\"ל שהטור לא דק בדברי רבינו כלל דרבינו לאו אמיני סיד קפיד דכל מיני סיד שוים ולא אתי למיסר אלא מיני ציור וכיור, וכך מפורש בדברי רבינו שכתב תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים וזה ברייתא מפורשת בסוף פרק חזקת הבתים שנויה בלא מחלוקת אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה ומשמע ליה דסיוד וכיור ופיוח מיני פיתוחים וציורים הם ואפשר דאין מכיירין ואין מפייחין הם פיתוחים וציורים ואין מסיידין אינו מיני ציור אלא כמשמעו וה\"ק אין מסיידין ועל הסיוד יכייר ויפייח דאילו כיור ופיוח בלא סיוד תחלה לא תאר לו ולא הדר הילכך לא מיתסר. ואפשר עוד לומר שדרך העולם כשרוצים לסוד בתיהם טחים בטיט תחלה ואח\"כ סדים בסיד אבל המלכים אין טחין בטיט תחלה אלא הכל סיד וקתני דאין מסיידין בענין זה שהוא דרך גדולה ומעלה ובסיוד וכיור כזה אין שום תקנה אפי' ע\"י שיור אמה והיינו דלא קתני בהאי מתניתא שום תקנתא, וזהו שכתב רבינו שאין בונין לעולם בניין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים ומדקאמר לעולם משמע שאין לו שום תקנה ובאינך תרי ברייתות סובר רבינו דלא פליגי אהדדי אלא חדא ברייתא תנא תקנתא חדא ואידך תני אידך תקנתא ותקנתא דשיור אמה הרי כתב אותה בהדיא ותקנתא דעירוב חול ותבן לא איצטריך למיתני דאין בונין בנין מסוייד לחודיה משמע בלא עירוב דבר אחר: \n", + "ודע דבההיא דהלוקח חצר מסויידת וכו'. מסיים בה בברייתא נפלה אינו חוזר ובונה אותה, ולא חשש רבינו לכתבה משום דמילתא דפשיטא היא: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ואח\"כ גזרו על עטרות חתנים שלא להניחם כלל. כתב הטור אסרו עטרות לחתנים וקאמר רב (סוטה דף מ\"ט:) לא שנו אלא של מלח וגפרית אבל של ורד והדס מותר ושמואל אמר אף של ורד והדס אסור אבל עושה של קנים ושל חילת, ופסק הרמב\"ם כשמואל ואיני יודע למה דהא קיימא לן כרב באיסורי עכ\"ל. ולא דק דהא רבינו אף כשמואל לא פסק דלשמואל של קנים ושל חילת מיהא שרי ואילו רבינו כתב סתם לאסור ולא חילק. וטעמו משום דבגמרא בתר פלוגתא דרב ושמואל אמרי' ולוי אמר אף של קנים ושל חילת אסור וכן תני לוי במתניתיה. ופסק כלוי משום דגדול מרב ושמואל היה: \n", + "סליק הלכות תעניות \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תעניות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..bef01d975713e86b2870dc2b0479f0e3666a9e16 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,248 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "החמץ בפסח וכו'. כתב הרב מהר\"ר אליה מזרחי ז\"ל בתוספותיו על סמ\"ג החמץ בפסח אסור בהנאה הה\"נ בקודם הפסח משש שעות ולמעלה ואף לר\"ש שורפין גזירה שמא יאכלנו כדכתבו התוס' אלא נקט בפסח כלשון הרמב\"ם כדלעיל אבל לא משום דהאי קרא דלא יאכל דמיירי בתוך הפסח שני בלישניה כדחזקיה (פסחים כ\"א:) דהא קי\"ל כר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וא\"כ מאי איריא תוך הפסח אפילו קודם הפסח נמי, עכ\"ל. ותמהני דהא לא כתבו התוספות בדף כ\"ח דגם לר\"ש שורפין אלא לאפוקי שלא יסיקנו מעט משום דילמא אתי למיכל מיניה אבל בבת אחת אה\"נ דמותר להסיק תבשילו אע\"פ שהוא מתבשל בזמן האיסור וכן בשאר הנאות פשיטא דשרי כל היכא דליכא למיגזר שמא יאכלנו. ועוד דאפילו אם הוה אמר ר\"ש דאסור בהנאה קודם זמן איסורו היינו משום גזירה ולא מדאורייתא והכא לענין שאם נהנה עובר בלאו הוא דעסקינן והכי ה\"ל לרא\"ם לומר לסמ\"ג דמשום דפסק כר\"ש כתב בפסח דקודם פסח מותר בהנאה לר\"ש ורבינו אע\"ג דס\"ל כר\"י כתב בפסח כלישניה דחזקיה דאע\"ג דכר' אבהו ס\"ל כמבואר בפ\"ח מהל' מאכלות אסורות בפירוש וגם בפ\"ב מהלכות שחיטה נראה שסובר כן שכתב שחיטת חולין בעזרה אינו אלא דברי קבלה והיינו כר' אבהו כדאיתא בפ' כל שעה דאילו לחזקיה חולין בעזרה דאורייתא נינהו ובפ' זה כתב דחמץ בי\"ד מחצות ולמעלה אסור בהנאה כר\"י והתם לא כתיב לא יאכל אלא לא תאכל ואפ\"ה אסור בהנאה וכדר' אבהו אע\"פ שהתוס' כתבו בדף כ\"ח דלחזקיה נמי לפני זמנו אסור בהנאה משום דכיון דחד מהני קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם אפ\"ה ממ\"ש בפ\"ח מהל' מאכלות אסורות ופ\"ב מהל' שחיטה משמע בהדיא דסבר כר' אבהו עכ\"ז לענין איסור הנאה בפסח כיון דאיכא קרא מפורש ביותר דכ\"ע מודו ביה נקטיה וכעין זה כתב הר\"ן להרי\"ף: \n", + "והמניח חמץ ברשותו וכו'. וא\"ת ה\"ל למימר דעובר בג' לאוין דהא עובר בלאו דלא יראה לך חמץ. וי\"ל דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא חשיבי אלא לאו אחד משום דלא בא אלא ללמד דהיינו חמץ היינו שאור וכדאמרינן בריש יום טוב (דף ז':) פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאור כלומר אין בין חמץ לשאור: \n", + "ואיסור החמץ וכו'. משום דלגבי ביעור איפליגו בית שמאי ובית הלל אבל לענין אכילה כ\"ע מודו כדאיתא בריש יום טוב מש\"ה כתב הרמב\"ם דאיסור דחמץ ושאור אחד הוא הכא גבי ביעור, ודייק לפתוח בחמץ באומרו והמניח חמץ ולסיים בשאור באומרו לא יראה לך שאור לומר דחמץ ושאור אחד הוא כמו שעשתה התורה כדאיתא בריש יו\"ט, ובזה ניחא למה כתב לא יראה דגבי שאור שהוא מאוחר ולא כתב לא יראה לך חמץ שהוא קודם. ומה הוא חמץ ומה הוא שאור נתבאר בריש יו\"ט דחמץ חזי לאכילה ושאור לא חזי לאכילה וצריכי למכתב תרווייהו כדאיתא התם: \n", + "כתב המגיד משנה ובהשגות א\"א דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה וכו'. וא\"א שיהיה הלשון מכוון דהא בריש יו\"ט אמרינן דלאכילה מודים ב\"ש דשוים הם ולא פליגי אלא לענין ביעור, ואין לפרש דכשנפסל מאכילת כלב יש חילוק ביניהם דחד מהם אם אכלו חייב והאחר אם אכלו פטור דכיון שנפסל מאכילת הכלב פשיטא דפטור על שניהם, וגם אין לומר דחד מהם אסור לאוכלו אם נפסל מאכילת כלב והאחר מותר כיון שנפסל דהי מנייהו תשרי דהא בכל חד מינייהו איכא צד קולא וחומרא כדאיתא בריש יו\"ט. לפיכך נ\"ל להגיה דוקא לשיעוריהן ולאכילה אבל לענין ביעור יש הפרש ביניהם כלומר דשיעור שניהם שוה לכל דבר כב\"ה ואם אכל מאיזה מהם אם לא נפסל חייב ואם נפסל פטור אבל לענין ביעור יש הפרש ביניהם וכו' וס\"ל להראב\"ד דחמץ אינו ראוי לשחקו ולחמע בו וכ\"כ רא\"ם, ביאור דבריו דברייתא בפת שאור וכו' דאי בחמץ ונפסל ודאי לא היה צריך לזה הטעם דמשמע דמטעמא אחרינא מיתסר והא ליתא אלא כשמזכיר חמץ לאיסורא ודאי שהכוונה בו שלא נפסל. וכן נראה עיקר שבפרק אלו עוברין תניא וכו' עד וא\"כ ברייתא דהפת שעפשה חייב לבער בשלא נפסלה היא. כל זה הוא הצעת הברייתות וישובן והכרע לדברי הרמב\"ם הוא מועלה קאמר ר\"ש וכו' ותו דפת סתם וכו' ולהרמב\"ם צ\"ל דחמץ נמי ראוי לשחקו ולחמע בו ודעת הרא\"ש כהרמב\"ם וכן נראה מדברי הר\"ן והוא דעת הרי\"ף שלא כתב אלא ברייתא אחת ואילו להראב\"ד שתיהן צריך לכתוב. וסמ\"ג כפי מה שפירש בו רא\"ם כהראב\"ד ונראה שגורס רא\"ם בדברי הראב\"ד לא שייך במקום לא צריך וא\"כ אינו צריך לביאור ה\"ה. ולענין חמץ שנתעפש ונפסל מאכילת כלב כתב הרא\"ש שיש מתירים באכילה ויש אוסרים ולזה דעתו מסכמת: \n\n" + ], + [ + "אינו לוקה וכו'. כתב רא\"ם ויש לתמוה דהא בשורש ט' נראה שאין לוקין וכו'. ובאמת כי ליישב זה היה אפשר לפרש דאינו לוקה אלא אחת אע\"פ שהזכיר שני הלאוין וכן היה אפשר לפרש הסמ\"ג כי אע\"פ שהוסיף ללקות עליהם היינו לפי שהתחיל אינו עובר ולא התחיל אינו לוקה אבל מ\"מ אכתי קשיא היאך מנאן בשני לאוין. והנראה בעיני דלא יראה לא משמע אלא כשהוא נראה לעינים דוקא וכן משמע בספר המצות מצוה ר' ומצוה ר\"א. ומ\"ש בפ\"ד עובר משום בל יראה ובל ימצא לאו למימרא דבכל אחד מהנזכרים לעיל עובר בשניהם אלא היכא דשייכי תרוייהו עובר בשניהם דכל היכא דעבר על לא יראה עבר נמי על לא ימצא אבל בטמון לא עבר אלא על לא ימצא. וע\"ד זה יש לפרש גם הברייתא השנויה בפ\"ק דפסחים (דף ה':) שממנה למד הרמב\"ם דינים הללו הנזכרים בפ\"ד: \n\n" + ], + [ + "חמץ שעבר וכו'. כתב ה\"ה נלמד מדין ישראל שהרהין חמצו אצל נכרי וכו', כלומר דאמרי' ביה שאם לא א\"ל קנה מעכשיו אסור אחר הפסח ולא מפלגינן בין אם היה אנוס ולא יכול לפרוע לנכרי להיכא דהיה בידו לפרוע, אבל מדברי הר\"ן משמע שאם לא עבר עליו לא מדאורי' ולא מדרבנן כגון ששכחו ואחר פסח מצאו מותר ולפי זה ההיא דישראל שהרהין חמצו ביש לו לפרוע היא בדוקא א\"נ דאפילו אין בידו לפרוע לא מיקרי אנוס משום דמעיקרא לוה מדעתו, ואפשר דהר\"ן נמי ראוי לעבור קאמר וכדברי ה\"ה. כתב הר\"ן דהא דקנסו רבנן לאו לדידיה דוקא דעבד איסורא קנסו אלא לכ\"ע נמי קנסו: \n\n" + ], + [ + "חמץ שנתערב וכו'. משמע דס\"ל לרבינו דבזמנו דקאמר רבא היינו תוך הפסח דוקא ומשום דחמיר שאיסורו בכרת ועובר על לא יראה וכו' הוי במינו במשהו אבל משש שעות ולמעלה כיון דלית ביה כרת לא מיתסר במשהו אלא בששים כשאר איסורים וכן דעת הרא\"ש וסמ\"ג. אבל הר\"ן פירש דמשש שעות ולמעלה הוי זמנו ומיתסר במשהו וזה לפי שסובר דרבא בא לפרש ענין איסור החמץ בכל הזמנים וא\"כ אם לא תכניסהו בכלל זמנו ע\"כ נכנס בכלל שלא בזמנו וזה אי אפשר. אבל רמב\"ם והרא\"ש וסמ\"ג ס\"ל שלא בא לפרש אלא איסור החמץ בתוך הפסח והיתרו לאחר הפסח אבל ענין איסורו משש שעות ולמעלה לא חש להזכירו דהכי הוא בשאר איסורים דאי אתא לאשמועינן דגם משש שעות ומעלה הוי במשהו לא ה\"ל לסתום דבריו והכי הל\"ל חמץ משש שעות ומעלה במשהו. ורא\"ם שכתב דסמ\"ג פירש דבזמנו היינו בתוך הפסח איידי דבעי לפרושי שלא בזמנו יותר הל\"ל שנזהר מפירוש הר\"ן. ומה שרצה ה\"ה לומר דלהרמב\"ם אפילו נתערב מתחלת השנה משהו אסור בפסח נ\"ל שלא מן השם הוא דלעולם בזמנו דקאמר רבא לא קאי אלא לתוך הפסח כמו שכתבתי אבל נתערב משש שעות ולמעלה בטל בששים מיהו היינו לאוכלו קודם הפסח אבל לענין אכילתו בתוך הפסח ואפילו נתערב מתחלת השנה ס\"ל דחוזר וניעור ואסור וכמ\"ש בספ\"ד ובזה מחולקים הרמב\"ם והרא\"ש. ומ\"ש דכיון דטעמו משום שיש לו מתירין ה\"ה לנתערב משש ולמעלה אפשר לומר כן בנתערב במינו אבל שלא במינו כיון דטעמא דחמץ במשהו הוא משום דכתיב כל מחמצת לא תאכלו כמ\"ש הרמב\"ם בט\"ו ממאכלות היינו בתוך הפסח דכתיב ביה האי קרא אבל משש ולמעלה דלא כתב ביה כל לא הוי במשהו כך נ\"ל. ודברי הרב המגיד נ\"ל לבארם דסובר דלהרמב\"ם בזמנו דקאמר אזמן אכילתו קאי ולא אזמן תערובתו דאפילו נתערב מתחלת השנה חוזר וניעור ומ\"מ דברי הרמב\"ם שכתב חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח מוכיחים דנתערב בתוך הפסח קאמר דאל\"כ הכי הל\"ל חמץ שנתערב בדבר אחר אפילו כל שהוא אסור לאוכלו בפסח ועוד דלמה לו לכתוב דין זה כאן ולשנותו בפ\"ד. לכן נ\"ל דאשמעינן הכא דדוקא כשנתערב בפסח הוא דאוסר במשהו כיון שאוכלו בפסח אבל אם נתערב משש שעות ולמעלה ורוצה לאוכלו אז אינו אוסר אלא בפחות מס' כשאר איסורים ובפ\"ד אשמעינן דאפילו נתערב מתחלת השנה דינו כנתערב בפסח לענין לאוכלו בפסח משום דחוזר וניעור: \n", + "כתב הרב המגיד כאן לשון רש\"י ואפילו שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס וכו'. כלומר כשנתערב קודם הפסח בפחות מכזית בכדי אכילת פרס: \n", + "חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו ה\"ז אוסר בכל שהוא. פרק כל שעה (פסחים ל') אמר רבא חמץ וכו' וגירסת רבינו בין במינו בין שלא במינו בכל שהו א\"נ אינו גורס בכל שהוא אלא אסור אבל דעתו כדעת ההלכות דמדלא יהיב שיעורא וכו'. וכתב ה\"ה וטעם איסור החמץ בזמנו שהוא במשהו כתב רבינו פט\"ו מהלכות מאכלות אסורות לפי שהוא דבר שיש לו מתירין שהרי אחר הפסח יהיה כל התערובת מותר. והר\"ן בפירוש ההלכות השיג על טעם זה וכתב דמאי דאמרינן דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל משמע ודאי דמדרבנן הוא וכיון דמדרבנן הוא היכי מחמרינן טפי למיגזר שלא במינו אטו מינו בשלמא לרב כיון דס\"ל דמין במינו מדאורייתא לא בטיל שייך למיגזר שלא במינו אטו מינו אלא לרבא אמאי, ועוד שקרוב הדבר לומר דכיון שחומרא דדבר שיש לו מתירין מדרבנן הוא לא החמירו בה אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן שחמץ עצמו אסור אע\"פ שתערובתו מותר אפשר שהשוו מדותיהם שלא לדונו בכלל דבר שיש לו מתירין אע\"פ שבעלי סברא זו אמרי דכיון דלר\"ש מן התורה דבר שיל\"מ הוא כשאסרו ר\"ש משום קנסא לא בא להקל עליו. לא נהירא לי שאילו היה מה שאנו אומרים אפילו באלף לא בטיל מדאורייתא יפה הם אומרים אבל ודאי משמע דחומרא דרבנן היא שלא לבטלו מעכשו כיון שהוא עתיד להיות ניתר וכיון שהם אסרוהו לאחר זמנו אין ראוי שיחמיר עליו חומרא זו בתוך זמנו עכ\"ד. ול\"נ שמתוך דברי רבינו פט\"ו מהלכות מאכלות אסורות אין מקום לקושיות הללו שכתב ז\"ל יראה לי שאפילו דבר שיל\"מ אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר לא יהיה זה שיש לו מתירין חמור מטבל שהרי אפשר לתקנו ואעפ\"כ שלא במינו בנותן טעם כמו שביארנו ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו כמו שביארנו עכ\"ל. הרי שחמץ בפסח שלא במינו במשהו חומרא הוא ולא מן הדין והטעם שהחמירו בו מבשאר איסורים למאמר הכתוב כל מחמצת לא תאכלו: \n\n" + ], + [ + "אין חייבין כרת אלא וכו'. באמת כי הלשון הזה קשה ההבנה מאד דאי אמרינן דס\"ל דבשיש בו כזית בכדי אכילת פרס כ\"ע מודו דחייב כי פליגי באין בו כזית בכדי אכילת פרס קשה דא\"כ משמע דלכ\"ע כזית בכדי אכילת פרס כאוכל כזית חמץ בלא תערובת הוא וא\"כ כרת נמי ליחייב ותדע דהא לאין בו כזית בכדי א\"פ אצטריך ר' אליעזר למילף שלא יהא בו כרת ואם איתא דאפילו כי יש בו כזית בכדי א\"פ שיש שם לאו מיוחד אין בו כרת כ\"ש לבאין בו כזית דאין בו לאו מיוחד וא\"כ כי יש בו כזית בכדי א\"פ לכ\"ע על כרחך יש בו כרת והיאך כתב הרמב\"ם דאין בו כרת. ובלאו הכי צ\"ל כן לפי שיטה זו שמאחר שאין להם רבוי לאו בתערובת חמץ כזית בכדי א\"פ אין לחייבו אלא מקרא דלא יאכל חמץ כי כל אוכל חמץ ונכרתה ועוד דמייתי ראיה לאסור כי יש בו כזית בכדי א\"פ מדכתיב כל מחמצת והוא דלא כמאן דהא אוקימנא דלכ\"ע קרא דכל מחמצת לא אצטריך לכזית בכדי א\"פ: \n", + "ואי אמרינן דסבירא ליה דבאית בו פחות מכזית בכדי א\"פ כ\"ע לא פליגי דפטור כי פליגי כשהטיל בו כל כך חמץ שיש בו אפילו בדרך טיבול כזית בכדי א\"פ ופי' זה דייק לשון הרמב\"ם שכתב ואם אין בתערובת כזית וכו' ופסק כר' אליעזר קשה דבגמ' אמרינן דכותח הבבלי לית ביה כזית בכדי א\"פ כדרך אכילתו ואם כן היאך אמר ר\"א בברייתא בגמ' על כותח הבבלי שחייב בעירובו בלאו כיון דבלית ביה כ\"ע מודו דפטור וכעין קושיא זו הוא מה שהשיגו הראב\"ד, ועוד דלמה ליה למילף מכל מחמצת תיפוק לי' מדין שאר איסורים דאין בהם מקרא מיותר ואפ\"ה לקי על כזית בכדי א\"פ כמו שכתב הרמב\"ם עצמו רפט\"ו מהלכות מאכלות וכיוצא בקושיא זו הוזכרה בדברי ה\"ה ועוד רבנן היאך אפשר שיפטרו ביש בו כזית בכדי א\"פ כדרך אכילתו דהא אמרינן בגמרא סוף סוף אמאי פליגי רבנן ארבי אליעזר בכותח אלא הנח לכותח וכו' דאי משטר קא שטר ליה ואכיל לית ביה כזית בכדי א\"פ דמשמע בהדיא דאי הוה ביה כדרך אכילתו כזית בכדי א\"פ הוו מחייבי וזו היא קושיא שאין עליה תשובה, אבל אין להקשות כמו שהקשה רא\"ם מדקי\"ל כל איסורין שבתורה אם אכל כזית מן האיסור כשיעור שהיית א\"פ לוקין עליו דאי מההיא הוה אפשר לומר דשאני התם שאכל האיסור בלא תערובת אבל הכא שהוא ע\"י תערובת הוה פטרי ליה אי לאו רבוייא דכל דהא ודאי כל שהוא ע\"י תערובת קיל טפי דהא אוכל כזית חלב בשהיות פחות מכדי א\"פ חייב כרת כמבואר פי\"ד מהלכות מאכלות אסורות ואוכל כזית חלב מעורב עם ג' ביצים גריסין לוקה ואינו חייב כרת כדמשמע בפט\"ו. ובאלו עוברין (דף מ\"ד:) אמרינן וכ\"ת מיין לחודיה מאי למימרא הא קמ\"ל דאע\"ג דתערובת, ועוד לפי דבריו דעדיפא מינה ה\"ל לאקשויי דהיכי אמרי רבנן על עירובו בלא כלום ומ\"ש חמץ מכל איסורין שבתורה וכו' ואי אפשר לומר לפי דרך זה דפסק כחכמים דא\"כ אפילו הטיל בו כל כך חמץ שיש בו כזית בכדי א\"פ אמרי רבנן על עירובו בלא כלום ואם פסק כוותייהו היכי קאמר דלוקה עליו ואי אמרינן דביש בו כזית בכדי אכילת פרס בטיבול כדרך שבני אדם אוכלים אותו כ\"ע מודו דחייב ואי אפילו כי משרף שריף ליה אין בו כזית בכדי א\"פ כ\"ע מודו דפטור כי פליגי בשאם אוכלו בטיבול אין בו כזית בכדי א\"פ ואי משרף שריף ליה אית ביה כזית בכדי א\"פ ושריף כדי שלש ביצים דלרבנן פטור משום דבטלה דעתו ולר\"א לא בטלה דעתו משום דדריש כל מחמצת לעירוב חמץ. ופירוש זה דייקא תחלת לשון הרמב\"ם שכתב בד\"א שאכל כזית חמץ בתוך התערובת וכו' וזה בדברי המגיד והוא פי' ראשון שכתב רא\"ם וכן מצאתי כתוב שהיו מפרשים בספרד וע\"פ פירוש זה כתב המגיד שפסק כחכמים כנראה בפירוש מדבריו שכתב על דברי הרי\"ף וזה דעת רבינו וכתב ג\"כ ואין לחכמים מקרא מיותר וכו' משמע דס\"ל כהרמב\"ם שפוסק כחכמים ותימה דהא כר\"א היא דאילו רבנן פטרי ובהדיא אמרינן בגמרא דאי משרף שריף ליה פטרי רבנן משום דבטלה דעתו. ויש מי שמתרץ דאי כי שריף ליה יש בו כזית בכדי א\"פ לרבנן נמי חייב כי שריף ליה ומאי דקאמר דלחכמים בטלה דעתו היינו לומר דמש\"ה לא איירי ביה אבל אה\"נ דחיובי מחייבי ליה. ויש קצת גילוי לפירוש זה בדברי התוס' אהא דקאמר דלחכמים בטלה דעתו אצל כל אדם והשתא לא תיקשי מה שפסק רבינו ביש בו כזית בכדי א\"פ דחייב דאי שריף ליה חייב אי פסק כחכמים נמי חייב, ואינו נ\"ל משום דקשיא לי דא\"כ פלוגתא דר\"א וחכמים אינה אלא באין בו וא\"כ היכי מייתי רבינו ראיה מקרא דכל מחמצת הא רבנן לא דרשי ליה, וע\"ק דאף ר\"א לא מייתי האי קרא אלא לאין בו ורבינו מייתי ליה ליש בו, וע\"ק למה כתב רבינו דפטור מכרת ביש בו מ\"ש משאר איסורים: \n", + "ולכן נ\"ל דהרמב\"ם מפרש כפירוש הזה אלא שפוסק כר\"א וכמו שכתב רא\"ם בפירוש ראשון וכך מצאתי כתוב בשם חכמי ספרד וכן נראה מדברי הרמב\"ם בספר המצות ובפירוש המשנה שכתב דברי ר\"א דעל חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו אלא דאכתי צריך ליישב מה שהקשה הרמב\"ן על הרמב\"ם והביאו המגיד וגם מאי דמשמע בגמ' פ' אלו עוברין דלר\"א דדריש כל היתר מצטרף לאיסור דאמרינן כמאן כר\"א דדריש כל א\"כ לענין חמץ בפסח נמי אה\"נ ואי הרמב\"ם פסק כר\"א הוה ליה לחיובי באוכל כזית כותח בעיניה דהיתר שבו יצטרף לאיסור וכדפירש רש\"י גבי היתר מצטרף לאיסור ולא שיצטרך שיאכל פרס, והיה אפשר לתרץ קושיא זו במאי דאיתא בפ' ג' מינים עלה ל\"ז דכי נפיש היתרא לא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור אלא שמדברי הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות נזירות משמע שמפרש דכי אמרינן היתר מצטרף לאיסור היינו אפילו נפיש היתרא שכתב דבר המותר אינו מצטרף לדבר האיסור בנזיר כיצד יין שנתערב וכו' עד שיהיה מדבר האיסור בתערובת כזית בכדי שלש ביצים וכו' ונראה מתוך לשונו שבא להשמיענו דלא תימא דאפילו ביותר מכזית בכדי אכילת פרס יצטרף היתר לאיסור ואם כן משמע דכי אמרינן סתם היתר מצטרף לאיסור אפילו ההיתר יותר מהאיסור הוא ומאי דאמרינן בפ' ג' מינים דכי נפיש היתרא לא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור צריך לומר שלא היה בנוסחת הרמב\"ם. וכמדומה שראיתי בשיטת הרשב\"א לפרק אלו עוברין שהוא מדברי רבנן סבוראי ויש הוכחה לדברי (ו) דבסוגית אלו עוברין ליתיה. מ\"מ הדרא קושיא לדוכתה: \n", + "וקודם כל דבר צריך ליישב היאך פסק הרמב\"ם בפ\"ה מהל' נזירות דלא כרבי אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסור נזיר דהא ליכא מאן דפליג עליה דזעירי מוסיף הוא. ונראה דטעמו מדאמרינן בתר הכי והאי משרת להכי הוא דאתא וכו' הא מני רבנן ור\"י דאמר כר\"ע ומפרש הרמב\"ם דה\"ק ור\"י דאמר כר\"ע וליה לא ס\"ל כוותיה אלא כרבנן וכיון שכן משרת לא אתא להיתר מצטרף לאיסור אלא לטעם כעיקר והיינו כזית בכדי א\"פ כדאר\"י בפרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ז) כל שטעמו וממשו לוקין עליו וזהו כזית בכדי א\"פ ואפילו בקדשים לית ליה להרמב\"ם היתר מצטרף לאיסור ואע\"ג דאסיקנא באלו עוברין (פסחים מ\"ה) לרבנן מצרך צריכי חטאת להיתר מצטרף לאיסור וכו' וחולין מקדשים לא גמר משמע דשאר קדשים ילפי מינה סובר דלא קי\"ל הכי אלא כמסקנא דפ\"ג מינין דאסיקנא דנזיר וחטאת תרוייהו צריכי לטעם כעיקר מ\"מ קושית היתר מצטרף לאיסור עלתה לה ותשב מנגד. ולענין קושית הרמב\"ן שהזכיר המגיד י\"ל דאע\"ג דבשאר איסורין ילפינן דטעם כעיקר מנזיר אצטריך קרא דכל מחמצת בפסח לרבות היכא דשריף ליה דלא נימא דבטלה דעתו אצל כל אדם כדאמרי רבנן ומיעוטא דכל אוכל חמץ מוקמינן להיכא דשריף דמיעטו מכרת ורבנן לא דרשי כל: \n", + "ועי\"ל דאצטריך כל מחמצת משום דכיון דכתב רחמנא כי כל אוכל חמץ למעט כל תערובת חמץ מכרת סד\"א דלגמרי ממעט ליה להכי אהדריה קרא דכל מחמצת ולפי זה חמץ קיל מחלב ודם וכל שאר איסורין דבשאר איסורין חייב כרת כמו בעיקר והחמץ פטור מכרת ולפי זה כשכתב הרמב\"ם ברפט\"ו דלקי אף כרת נמי במשמע: \n", + "ועי\"ל דר' אליעזר ורבנן בתרתי פליגי חדא בכזית בכדי א\"פ כדרך כל אדם דלרבנן טעם כעיקר כמו בנזיר וגבי חמץ נמי הוי כעיקר וחייב כרת דלית להו ללאו ולרבי אליעזר לא הוי אלא בלאו דכל מחמצת תרתי באין בו כזית בכדי אכילת פרס כדרך אכילת בני אדם ושריף ליה דלר\"א בלאו דבכלל כל מחמצת הוא ולרבנן בטלה דעתו ופטור והשתא כי קאמר הרמב\"ם דביש בו לוקין ואין בו כרת בכל גוונא הוא בין ביש בו כדרך בני אדם בין באין בו כדרך בני אדם אלא דשריף ליה דפסק כר\"א אבל בשאין בו כזית אפילו בדשריף ליה נהי דאסור כחצי שיעור דאורייתא מיהו אין לוקין עליו והשתא בשאר איסורין ילפינן דטעם כעיקר מנזיר מיהו אי לאו קרא דכל מחמצת בהדי כל אוכל חמץ הוה אמינא דגבי חייבי כרת ליחייב עלה כרת כעיקר להכי איצטריך לאזהורי עלה בכל מחמצת ובלאו דמחמצת כל תערובת חמץ במשמע ולמעוטי מכרת מכל אוכל חמץ דאי לאו כל מחמצת הוה מוקמינן מיעוטא דכל אוכל חמץ לדרשא אחרינא. ולפיכך כתב הרמב\"ם בפט\"ו גבי חלב לוקה ולא כתב חייב כרת דגמר דלוקה מנזיר וגמר דאינו חייב כרת מדין תערובת חמץ וליכא לאקשויי משרת בנזיר למה לי הא מפסח גמרינן דלקי דה\"א דוקא גבי חמץ דהוי חיוב כרת אמר רחמנא דלקי אבל בנזיר ה\"א כיון דליכא כרת לא קמ\"ל: \n", + "ומאחר שישבתי דברי הרמב\"ם בלי שום קושי אשיב ידי לדקדק בדברי ה\"ה מלבד מה שדקדקתי בו לעיל והוא דאיכא למידק שכתב אבל יש בדברי רבינו תימה אחר וכו' משמע בגמרא דלרבנן חיוב גמור ואין לחכמים מקרא מיותר וכו' דמשמע דס\"ל שהרמב\"ם פוסק כחכמים וגם ממ\"ש על דברי הרי\"ף וזה דעת רבינו משמע נמי הכי. ותימה דהא בספר המצות משמע בהדיא דפוסק כר\"א וכן פי' דבריו הרמב\"ן בהשגות שמשם הוציא המגיד קושיא זו: \n", + "ועוד שאם הרמב\"ם פוסק כדברי הרב דהלכה כחכמים ומפרש דבכדי א\"פ כ\"ע מודו דחייב כדמשמע מדברי ה\"ה שכתב וזה דעת רבינו למה הקשה קושיא זו דלמה פטרו מכרת לחכמים לבד הא לכ\"ע שייך למיפרך דכיון דבכזית בכדי א\"פ כ\"ע מודו דחייב משום דהוי כאכל כזית חמץ בלא תערובת ואם כן לכ\"ע כרת ליחייב: \n", + "ותו איכא למידק עליה שכתב והרי חלב ודם אין שם מקרא לתערובתן והדין הזה נוהג בהם וכו' ואם כונתו לומר שהדין שנתן הרמב\"ם לכזית בכדי א\"פ דחמץ שלוקה ואין בו כרת הוא בעצמו נוהג בחלב ודם וכמבואר בפט\"ו ממאכלות שכתב לוקה ולא חייב כרת א\"כ סותר מה שהקשה תחלה למה פטרו מכרת, ועוד שכתב והרמב\"ן עיין זה וכו' וקושית הרמב\"ן היא בהקדמת דבחלב ודם כי איכא כזית בכדי א\"פ כרת נמי איכא וא\"ת דגם המגיד הכי קאמר והרי חלב ודם וכו' והדין הזה נוהג בהם ללקות ולהתחייב כרת היאך כתב כמבואר בפט\"ו הרי שם לא חייב אלא מלקות אבל לא כרת. ומתוך הספקות האלה נעמוד על כונת המגיד בדבור הזה: \n", + "ולכן נ\"ל דלא נחית המגיד השתא לבאר דברי הרמב\"ם ע\"פ סוגית הגמ' לפי דעתו כי בכל הדרכים יש גמגומים כמבואר לעיל ועוד כי דרכו בכמה מקומות שכיון שמוצא דעת הרמב\"ם מכוונת לדעת ההלכות שלא להעמיק בביאור סוגיית הגמ' ואע\"פ שאינו מסכים עם הרי\"ף אלא לענין מלקות אבל לא לענין כרת כיון דלא נפקא לן לענין מעשה מידי לא חש תו. ומ\"ש על דברי ההלכות וזה דעת רבינו אין הכונה במה שפסק כחכמים אלא במה שכתב הרי\"ף דביש בו לוקה כן דעת הרמב\"ם דלקי מיהו אם הוא אפילו אליבא דרבנן או אם הוא חייב כרת לא קאמר ולא אתא אלא להשיג על דעת הראב\"ד בביאור דברי הרמב\"ם דמתוך מ\"ש הרב פסק באלו וכו' משמע דס\"ל שהרב והרמב\"ם תרוייהו ס\"ל דהלכה כחכמים ולכן הוקשה לו שהרב כתב דכותח וכו' אין בו כזית בכדי א\"פ והרמב\"ם כתב שיש בו והמגיד השיב עליו אם אין קושיא אלא זו אינה כלום דאיכא למימר דאין ויכוח בשמות ומה לי כותח ומה לי שאר דברים כל שאין בהם פטור וכל שיש בהם כלומר שהטיל בהם חמץ כ\"כ עד שבדרך טיבולו יש בו או שאע\"פ שאין בו כדרך טיבולו הוא טובל בו כ\"כ עד שהיה בו כזית בכדי א\"פ שחייב ולא דמי למישרף שריף. אבל קושיא אחרת גדולה הוה ליה להשיג על הרמב\"ם לפ\"ד שסובר שהרמב\"ם מפרש הסוגיא כהרי\"ף ופוסק כחכמים כמותו והיא למה פטרו מכרת ומהקושיא הזאת ימשך עוד למה עשה מצוה מיוחדת וכו' ובכלל זה הוא למה הביא ראיה מכל מחמצת שאפילו אם היה מפרש הראב\"ד דלר\"א כזית בכדי א\"פ נמי נפקא ליה מכל אפ\"ה כיון דס\"ל דהרמב\"ם פוסק כרבנן כמו הרב לא ה\"ל לאיתויי קרא דכל מחמצת דהא רבנן כל לא דרשי וזהו שכתב ואין להם לחכמים מקרא מיותר לתערובת הרי כאן דהראב\"ד פי' דברי הרמב\"ם כדרך האחת שכתבתי דביש בו כ\"ע לא פליגי דחייב כי פליגי באין בו ופסק כחכמים והמגיד הקשה עליו השני קושיות שהקשיתי לדרך ההוא. ומשום דאיכא למימר אע\"פ שאין מקרא מיותר לתערובתן מ\"מ אין ראוי להחמיר עליו כמו באוכל כזית בלי תערובת ולכן פטרוהו מכרת ובזה תתורץ מיהא הקושיא הראשונה לפיכך כתב דאין לומר כן דהרי חלב ודם וכו' כמבואר בפט\"ו ומפרש המגיד דכי קאמר הרמב\"ם התם לוקה ה\"ה דכרת נמי מיחייב דאל\"כ הל\"ל ואין בו כרת כמ\"ש כאן: \n", + "ועי\"ל דה\"ק והרי חלב ודם וכו' כלומר לדידי כרת נמי מיחייב כיון דאין לחכמים מקרא מיותר וא\"כ קשה למה פטרו מכרת ואפילו לפי דעתו שסובר דפטור מכרת אכתי קשיא למה עשה מצוה מיוחדת דמשמע דאי לאו הכי לא הוה מיפטר מכרת והרי חלב ודם שאין שם מקרא מיותר לתערובתן ואפ\"ה פסק הרמב\"ם דאין בו כרת מדלא הזכיר אלא מלקות וא\"כ קרא למה לי ולפי זה מ\"ש והרמב\"ן עיין על זה וכו' לאו אקושיא והרי חלב ודם קאי אלא אקושיא ראשונה קאי ובזה מיושבים דברי המגיד על בסיסם: \n", + "ונ\"ל לדייק מ\"ש והרמב\"ן עיין זה וכו' משום דה\"א אל תתמה על הראב\"ד איך לא הרגיש בתימה זה כי הבא להשיג על אחר דחפצו להשיג אינו מעיין כ\"כ כמו מי שמחבר ספר לכך אמר באמת גם הרמב\"ן לא היה מחבר ספר אלא משיג כשעיין זה. וא\"ת דלמא קודם לכן כשחבר ספרו עיינו ליתא שקבלה בידינו שתחלה השיג ההשגות וזה שכתב והקשה עליו בספרו כלומר ואח\"כ הקשה עליו בספרו. ואפשר שמנצל להראב\"ד שלא עיין זה שאם הרמב\"ן עיינו היה לפי שמתוך שהיה משיג על מנין המצות הרגיש בתוספת המצוה ההיא וכשהרגיש בקושיא זו כתבה גם בספרו אבל אילו לא היה משיג על מנין המצות אפשר שלא היה מרגיש בכך: \n", + "ועל פי אחד משני דרכים האחרונים שהזכרתי בפי' פלוגתא דרבי אליעזר וחכמים לדעת הרמב\"ם יתיישבו דברי הטור שכתב כל אלו לר' אליעזר הם בלאו וכו' ופסק הרמב\"ם כר' אליעזר והרי\"ף פסק כחכמים שאין לאו וכו' ומיירי נמי שאין בהם כזית וכו' מיהו במה שכתב ודוקא שאין בתערובת טעם חמץ וכו' דטעם כעיקר דאורייתא ליתיה לדעת הרמב\"ם בפט\"ו מהל' מאכלות דלית ליה טעם כעיקר להתחייב עליו מלקות אלא ביש בו כזית בכדי א\"פ: \n", + "ועוד יש תימה גדול בדבריו לא ראיתי מי ששת לבו אליו והוא שכתב דחמץ נוקשה הוי לר' אליעזר בלאו ובגמרא פ' אלו עוברין (פסחים מ\"ג) אסיקנא ש\"מ נוקשה לר\"א לית ליה כלומר דאפילו ר' אליעזר סבר דהוי בלא כלום. ואפשר עוד לומר דגם הראב\"ד לא עלה על דעתו שיפסוק רבינו כחכמים מחמת הקושיות שהקשיתי, ומ\"ש הראב\"ד הרב פסק באלו כרבנן הכונה להשיג על רבינו למה חלק על הרב ופסק כר\"א: [ \n", + "כתב הרא\"ם וז\"ל אבל הרמב\"ם בפירוש המשנה כתב דאין הלכה כר' אליעזר] וא\"כ צ\"ל דהא דקאמר הכא בד\"א וכו'. ואין ספק שזה שלא בדקדוק כתבו דהא ר\"א במתניתין לא פליג אמאי דאמרינן הרי אלו באזהרה ואין בו כרת אלא דאתא לאוסופי טיפולי נשים והרמב\"ם פירש שהוא אוסר אותם משום גזירה שמא ישרו אותם במים כלומר ולפיכך צריך לבערם ובהא הוא שכתב דאין הלכה כר\"א אבל במה ששנינו הרי אלו באזהרה וכו' מאן דכר שמיה דר\"א במתניתין וא\"כ היכי לימא ביה דאין הלכה כר\"א ועוד שהרמב\"ם שם בפירוש המשנה כתב שהעיקר אצלנו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו כלשון ר\"א בברייתא. ושמא לישנא דהרמב\"ם אטעייה שכתב אחר פירוש טיפולי נשים ואין הלכה כר\"א ובסוף המשנה אחר שכתב שהעיקר אצלנו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו חזר וכתב ואין הלכה כר' אליעזר ולפיכך סובר רא\"ם שכיון הרמב\"ם לומר דאין הלכה כר' אליעזר דברייתא וזה דבר שלא עלה על הדעת שיאמר הרמב\"ם אין הלכה כר\"א במה שלא הוזכר במשנה וגם הוא לא הודיענו אם ר\"א חולק בו אלא משום דדרך הרמב\"ם לפסוק בסוף כל משנה הלכה כדברי מי חזר ושנה ואין הלכה כר\"א והכונה מבוארת שהוא על מ\"ש אף טיפולי נשים. ועוד יש לתמוה על הרב איך לא ראה ספר המצות של רבינו שתפס לשון ר\"א עצמו והרמב\"ן בהשגות פירש דבריו שפסק כרבנן ודלא כר\"א: \n", + "כתב עוד רא\"ם ובפרק חמישי מהלכות נזירות כתב בהדיא וכן אם שרה פתו וכו'. ואין לו קשר עם מה שסמוך לו וצ\"ל דקאי לעיל למה שכתב דהא קיי\"ל כל איסורין שבתורה אם אכל כזית וכו' ולא רצה לכתוב מ\"ש הרמב\"ם בפט\"ו מהל' מאכלות שאם היה כזית חלב בכדי א\"פ לוקה משום דה\"א דמחמץ גמרינן לכל איסורין שבתורה לכך כתב ההיא דהלכות נזירות דמייתי לה מקרא וא\"כ מהתם נשמע לחמץ בפסח וא\"כ כל למה לי: \n", + "כתב עוד רא\"ם קשה דהא בגמרא אמרי הנח לכותח דלית ביה כזית וכו'. כלומר וכיון דכותח לית ביה כזית בכדי א\"פ היאך כתב הרמב\"ם בד\"א בשאכל כזית בכדי א\"פ וזו היא השגת הראב\"ד ויפה השיב לו ה\"ה ויש לתמוה על הרא\"ם למה כתבה סתם. מיהו אפשר לומר שכיון לומר דאילו לרבי אליעזר לא בעינן כדי אכילת פרס דבכזית לחוד חייב דהיתר שבו מצטרף לאיסור וכמו שכתב בסוף הדיבור: \n", + "כתב עוד ועוד בלא רבוייא לוקין עליו וכו'. ועדיפא מינה ה\"ל לאקשויי דכיון דרבנן לית להו קרא מיותר אם כן כרת נמי ליחייב והיכי כתב ואין בו כרת: \n", + "כתב עוד רא\"ם (עד) אבל הר\"ן כתב וכו'. נראה שכונתו לומר דמשמע דהרמב\"ם פסק כר\"א שהיא דרך ישרה אבל בפירוש המשנה כתב שאין הלכה כר\"א. וקשה דהא בגמ' אמרו וכו' ולכן שמא י\"ל דחזר בו ופסק כר\"א אבל קשה דא\"כ הל\"ל שהאוכל פרס אפילו בפחות בכזית ליחייב שהיתר שבו יצטרף לאיסור ולכן נאמר שפסק כחכמים דלית להו דהיתר מצטרף לאיסור וק\"ל דא\"כ אינו מיישב כלל דברי הרמב\"ם שאם תאמר שפסק כר\"א קשה הא דהיתר מצטרף לאיסור וא\"ת שפסק כחכמים קשה דהא בגמרא אמרו הנח לכותח וכו' ועוד מאי שנאמר כל מחמצת דמשמע דמרבויא דכל נפקא הא רבנן לא דרשי כל ועוד בלא ריבויא נמי וכו' ועוד שכתב וז\"ל אלא שכל זה אינו אלא אליבא דר\"א והלשון הזה היה ראוי ליכתב אילו לא היתה שום קושיא כי אמרינן דפסק כחכמים שמשמעו אלא שאין מכאן קושיא דאי פסק כחכמים ניחא לכל מאחר דאי אמרינן דפסק כחכמים קשו כל הנך קושייתא הכי הל\"ל וזהו אליבא דר\"א אבל לא לחכמים ולא בלשון אלא: \n", + "ועוד יש לתמוה עליו שכתב אבל לא לחכמים שהרי אנן קי\"ל בכולי גמרא דאין היתר מצטרף לאיסור והלא גם לר\"א בכל שאר איסורין אין היתר מצטרף לאיסור ואי בנזיר ובחמץ קאמר לא ידענא באי זה מקום הוזכר כן בגמ' זולת סוגיית אלו עוברין וסוגיית ג' מינים ובשתיהן הוזכר דלר\"א בחמץ ונזיר היתר מצטרף לאיסור. זה נראה לי לעורר על דברי רא\"ם. ולענין יישוב הסוגיא לדעת הרמב\"ם בין פלוגתא דר\"א ורבנן בין ההיא דהיתר מצטרף לאיסור כבר ישבתי הכל לעיל וביררתי יפה יפה בס\"ד: \n", + "ולפי שהארכתי הסכמתי לכתוב העולה מכלל הדברים בדרך קצרה לתלמידים. איכא למידק מה מפרש רבינו במחלוקת ר\"א וחכמים שלא ימנע או מפרש דביש בו כזית בכדי א\"פ ל\"פ דחייב כי פליגי באין בו ולפי זה פסק כחכמים או מפרש דבאין בו כ\"ע לא פליגי דפטור כי פליגי ביש בו ולפי זה פסק כר\"א ולשני הפירושים קשה. אם לראשון כיון דביש בו לכ\"ע חייב כבשאר איסורים כרת נמי ליחייב כמו בשאר איסורים ומנא ליה לרבינו לפוטרו מכרת. וע\"ק שמאחר שרבינו פוסק כחכמים היכי מייתי רבינו ראיה מפסוק דכל מחמצת הא רבנן לא דרשי כל מחמצת ועוד קשה דר\"א נמי לא מייתי קרא דכל מחמצת אלא לאין בו והיכי מייתי ליה רבינו ליש בו ועוד קשה דהא באין בו הוי כאוכל חצי שיעור ואוכל כחצי שיעור אפילו בעיניה פטור בכל האיסורים והיאך אפשר שחייב ר\"א באין בו דמי עדיף מאוכל פחות מכשיעור בעיניה: \n", + "ועל הפירוש השני קשה מאחר שבכל איסורים שבתורה חייב ביש בו היאך יעלה על הדעת לומר שחכמים פוטרים בו. ועוד קשה דבגמ' אמרינן דכותח הבבלי אין בו כזית בכדי א\"פ וא\"כ היאך אומר ר\"א בברייתא בגמ' דעל כותח הבבלי חייב בלאו הא אמרת דבאין בו כ\"ע ל\"פ דפטור: \n", + "וי\"ל דביש בו כ\"ע ל\"פ דחייב מלקות וכרת כמו בשאר איסורין ובשאין בו ל\"פ דפטור כמו בשאר איסורין והכא שאני דהב\"ע ביש בו בכותח כי שריף ליה אבל אם אוכלו בטיבול אין בו ושריף ליה דחכמים סברי אע\"פ שיש בו פטור משום דבטלה דעתו אצל כל אדם ור' אליעזר סבר שאעפ\"כ חייב מריבויא דכל מחמצת ולפי זה פסק רבינו כר\"א וה\"פ ביש בו כי שריף ליה אע\"פ שאין בו כדרך טיבול אי שריף ליה חייב מלקות מריבויא דכל מחמצת ולית ביה כרת משום דגבי אוכל מחמצת לא כתיב כרת: \n", + "ומיהו להרב המגיד שכתב שרבינו פסק כחכמים דפטרי באין בו ומחייבי ביש בו קשיא מה שהקשיתי על הפי' הראשון: \n", + "ונראה לומר דלדברי רבינו שפסק כחכמים והוא מפרש דביש בו לחכמים נמי חייב מלקות ובאין בו פטור ור\"א סבר דבאין בו חייב מלקות ואע\"ג דבשאר איסורים פטור הכא חייב משום קרא דכל מחמצת וחכמים סברי דא\"א לומר דקרא דכל מחמצת אתא לחייב באין בו דכיון דלית ביה שיעורא א\"א לחייבו אלא כי אתא קרא לא אתא אלא ליש בו לומר דאע\"ג דבשאר איסורים כרת נמי חייב בפסח פטור מכרת וטעמא מדכתב גבי אוכל חמץ ונכרתה וגבי מחמצת שהוא תערובת חמץ לא כתב ונכרתה וא\"א לומר דמחמצת מיירי באין בו דא\"א לחייבו כלל כמ\"ש הילכך על כרחך לומר דאתא לפוטרו מכרת אע\"פ שיש בו וגזירת התורה היא להקל בו בכך מבשאר איסורין ולפי זה כשכתב רבינו שנאמר כל מחמצת לא תאכלו לא קאי למ\"ש לוקה דלהא לא איצטריך קרא דמדין שאר איסורין נפקא אלא לאינו חייב כרת קאי מדלא כתב גבי מחמצת אלא לא תאכלו ולא ונכרתה. ובהכי מתיישבים דברי ה\"ה בפירוש דברי רבינו בלי פקפוק: \n\n" + ], + [ + "האוכל מן החמץ עצמו בפסח וכו' שנאמר לא יאכל. קשיא לי למה לי קרא בחמץ בפסח הא בכל איסורין שבתורה קי\"ל חצי שיעור אסור מה\"ת. ועוד קשה דאי מקרא איפכא ה\"ל למילף מיניה דלא יאכל שיעור אכילה משמע וצ\"ע. ועל מ\"ש והאוכל פחות מכזית במזיד וכו' קשיא לי למה ליה פחות מכזית דהא אאוכל כל שהוא קיימינן ונ\"ל שלפי שבראש הבבא כתב האוכל מן החמץ כל שהוא אסור מן התורה ומשמע דאפילו אכילה כל שהוא מעט מן המעט שאין בו הנאה כלל אתא הכא לאשמועינן דנהי דאיסורא איכא אבל מכת מרדות ליכא עד שיהא דבר הראוי ליהנות ממנו גרונו קצת דהיינו דבר הראוי להקרא פחות מכזית. אך קשה דמה גבול יש בין זה לזה ועוד דמנא ליה לפלוגי בהכי וצ\"ע: \n\n" + ], + [], + [ + "שעה חמישית אין אוכלין חמץ גזירה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית וששית. כתב הרב מהר\"ר אליה מזרחי ז\"ל בתוספותיו על סמ\"ג ה\"ג שמא יטעה בין חמישית וששית ול\"ג בין חמישית לששית דהא בגמ' מסיק בהדיא דטעות דיום המעונן בין חמישית לשביעית הוא ולא בין חמישית לששית ועוד דששית גופא לא נאסרה אלא גזירה משום שביעית והיאך ניקום ונגזור גזירה לגזירה אלא ה\"פ בין חמישית וששית לשביעית ולא הוצרך להזכיר לשביעית משום דעלה קאי שכבר כתב למעלה מזה שמתחלת שעה שביעית אסור מן התורה, עכ\"ל. והרב מהר\"ר משה אלאשקאר ז\"ל כתב וז\"ל שמא יטעה בין חמישית וששית ואילו בגמ' מוכח דרבא דאסיק גזירה משום יום המעונן היינו לומר שאין יכולין לבדוק בחמה וטועה בין שביעית לחמישית. וכבר השיב הוא ז\"ל בתשובה וז\"ל מ\"ש בהלכות בין חמישית לשביעית הוא האמת והוא מאמר הגמ' כפי מה שהקשו שם וזכרתי אני הדרך המצוי יותר שמא יטעה בין שעה לשעה שלאחריה כי כיוונתי בכל זה החיבור לקרב הדברים אל המצוי יותר, עכ\"ל: \n", + "לא אוכלין ולא שורפין עד שתגיע שעה ששית. וקשה דהא כיון שהגיע שעה ששית אסור בהנאה מדרבנן וא\"כ צריך להוציאו מביתו קודם שעה ששית. ואפשר היה לו לומר דמשום דאסור לשרוף קדשים ולאבדם אמרו שימתין עד תחלת שעה ששית ואע\"ג דעבר בתשביתו כיון דמדרבנן הוא ושב ואל תעשה הוא שרו ליה רבנן עד ההיא שעתא. אבל מה נאמר למה שכתב רבינו ראש פ\"ג כשבודק אדם וכו' מוציא את החמץ וכו' ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו והתם בחולין מיירי. ובפסקי הרא\"ש הביא תשובת רש\"י שכתב יש נוהגין לבטל בתחלת שעה ששית בשעת שריפה ופי' הרא\"ש דבתחלת שעה ששית פי' סוף חמישית קודם שיתחיל זמן איסורו כלומר דאז אינו יכול לבטל. וכיון שכן גם אני אפרש דברי רבינו דתחלת שעה ששית לאו דוקא אלא סוף חמישית קאמר וצריך להמתין עד קרוב לתחלת שעה ששית להורות ששורפו מפני זמן האיסור שבא וזה מורה יותר שמקיים המצוה. ועי\"ל דנהי דשעה ששית אסרוהו בהנאה מ\"מ לא חייבוהו להוציאו מביתו קודם אותה שעה וזה עיקר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה מן התורה וכו' ראיה לדבר מה שכתוב בתורה וכו'. וא\"ת מאחר שכתב שמפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום י\"ד למה לי קרא דלא תשחט. וי\"ל דמיום הראשון לא אשמועינן אלא דהשבתת חמץ היא בי\"ד אבל לא שמעינן באי זו שעה ביום. וא\"ת ביום הראשון שלמדנו מפי השמועה שהוא יום י\"ד למה לי הא מלא תשחט על חמץ שמעינן דהשבתת חמץ בי\"ד מחצות ולמעלה י\"ל דאה\"נ אלא משום דבעינן דבמקום שצוה על השבתת חמץ גלתה לנו תורה שהשבתתו בי\"ד וא\"כ פירוש דברי רבינו כך הם. מצות עשה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר אך ביום הראשון וכו' כלומר הרי שבמקום שצותה תורה על השבתתו פירשה שצריך שתהיה קודם זמן איסור אכילתו ראיה שפי' אך ביום הראשון יום י\"ד לא תשחט וכו' וא\"כ ע\"כ יש לנו לפרש דיום ראשון הוא י\"ד כי היכי דלא ליקשו קראי אהדדי ומקרא דלא תשחט שמעינן דמחצות ולמעלה אסור. וא\"ת למה לי למידה מפי השמועה לומר דאך ביום הראשון פי' י\"ד תיפוק ליה דכי היכי דלא ליקשו קראי אהדדי אית לן למימר הכי כדפרישית י\"ל שאילולא שלמוד מפי השמועה הוה ס\"ד למימר דיום הראשון היינו לילי ט\"ו כדאמרינן בגמרא וקרא דלא תשחט על חמץ וכו' הוה מוקמינן ליה בשאר קרבנות ואתא לאזהורי בכל שאור לא תקטירו אבל השתא שלמדנו דביום הראשון הוא יום י\"ד אית לן לאוקומי קרא דלא תשחט על חמץ כפשוטו דהיינו לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים ולמדנו משם דמחצות ולמעלה הוא דאסור ובגמרא (פסחים ה') ברייתא אך ביום הראשון מערב יו\"ט או אינו אלא ביו\"ט עצמו ת\"ל לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים הרי שאילולא קרא דלא תשחט מקרא דאך ביום הראשון לא הוה שמעינן מידי דהוה אפשר לאוקומי ביו\"ט עצמו וכמ\"ש: \n\n" + ], + [ + "ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע יבטלו בלבו וישים אותו כעפר וכו'. זו הנוסחא שבספרי רבינו שבידינו. ומשמע מפשט לשון רבינו דמדאורייתא תרתי בעינן ביעור וביטול ומפקינן לביטול מדאמרינן בספרי לא יראה לך בטל בלבך אי נמי מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו או תשרפו כענין שפירש בעבודת כוכבים השחת שרוף וכלה וביעור נמי כיון שהחמירה בו תורה בחמץ בפסח לבטלו בלבו משא״כ בשאר איסורין שבתורה אית לן למימר דחמץ בפסח צריך ביעור כעין עבודת כוכבים אלא מדאפקיה בלשון תשביתו גלי לן דהיכא דלא אפשר ליסגי ביטול ומסרו הכתוב לחכמים שיפרשו היכא סגי ביטול והיכא בעי ביעור והם פירשו דלחמץ ידוע בעינן ביעור ונחלקו התנאים כיצד מבערן כדאיתא פ' כל שעה (פסחים דף כ״א) ולחמץ שאינו ידוע סגי בביטול ומוצא גלוסקא דדעתיה עילוה ותלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו וההולך לשחוט פסחו ולמול בנו ואינו יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו דכל הני סגי להו בביטול אע״פ שהוא חמץ ידוע היינו טעמא שכיון שהדבר מסור לחכמים הם דנו כל הני כיון דטרידי כלא אפשר וסגי להו בביטול אבל אינו חייב לבדוק אפילו במקום שמכניסין בו חמץ אלא שחכמים חייבו לבדוק אחריו בכל מקום שדרך להכניסו ואע״ג דביטול הוי לחמץ שאינו ידוע ומדברי סופרים לחפש אחריו במחבואות וכו' ואם כן לא היה צריך ביטול אפ״ה מדברי סופרים ג״כ שאע״פ שבודקין מבטלים. ואפשר לפרש עוד דמאי דקאמר וכן מד״ס לא קאי אלא לענין שהבדיקה והביטול יהיו בתחלת ליל י״ד אבל מציאות הבדיקה וההשבתה מדאורייתא הוא ולפי זה היינו טעמא דבמתניתין לא תנן אלא בדיקה וביעור. בדיקה דתנן (דף ב') אור לי״ד בודקין את החמץ. ביעור בפ' כל שעה (פסחים דף כ״א) אין ביעור חמץ אלא שריפה פלוגתא דר' יהודה ורבנן דס״ל לתנא דמתני' דכיון דביטול אינו אלא משום חמץ שאינו ידוע וכבר בדק כל מקום שמכניסין בו חמץ וביערו אין צריך ביטול אלא שרב יהודה חידש ואמר הבודק צריך שיבטל שמא ימצא חמץ שהיה דעתו עליו וכמ״ש רבינו פ״ג. ואפשר שתקנת אמוראים היא שחששו לזה והיינו שלא הזכירו במתני' ביטול אי נמי אפשר דלא איצטריך במתני' לאדכורי ביטול דהוי דאורייתא ומה שהזכירה ביעור לאשמועינן פלוגתא דר' יהודה ורבנן ור״י לפרושי מתני' אתא. ולהר״ן שיטה אחרת בזה בפי' ההלכות וא״א לפרש אותה שיטה לדעת רבינו והתימה מה״ה שסתם דבריו ולא פירש מה דעתו בכוונת רבינו. אבל א״א ליישב נוסחא זו דאמרינן בגמ' (דף ו':) אהא דאמר ר' יהודה הבודק צריך שיבטל גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילוה ופריך וכי משכח לה לבטלה ואם איתא דמדאורייתא בעי ביעור לחמץ ידוע הכי הל״ל וכי משכח לה ליבערה ומדקאמר בטלה אלמא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. וה״ק ליבטלה מיד דמשכח לה ותו לא עבר עלה בבל יראה ובתר הכי ליבערה משום מצוה דרבנן וכן בכל דוכתא אמרינן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לה אלא ודאי אין שרש לנוסחא זו וטעות סופר היא ואח״כ מצאתי שכתב רבינו בסוף הלכות ברכות שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק כמו שיתבאר במקומו, הרי מפורש דבביטול בלא בדיקה סגי וכן מצאתי בספר רבינו מדוייק שכתוב בו כאן כך ומה היא השבתה זו האמור בתורה שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל ומשמע מהגהות שזו היתה נוסחתם בספרי רבינו וכן בסמ״ג הביא כלשון הזה שמצאתי. גם בספר בית מועד כתב לשון רבינו בנוסחא הזאת שמצאתי גם בפירוש הר' מנוח כתובה נוסחא זו: \n\n" + ], + [ + "ואין קובעין מדרש בסוף יום י\"ג. וא\"ת למה כתב בסוף י\"ג ולא תחלת ליל י\"ד כמו בתחלת הלשון. וי\"ל דאשמעינן דמסוף יום י\"ג אסור להתחיל ללמוד ומפיק ליה מדאמר אביי (פסחים ד') האי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה באורתא דתליסר נגהי ארביסר והוה סגי ליה נגהי ארביסר כדתנן במתניתין אור לי\"ד אלא ללמד דמסוף י\"ג אסור ואם תאמר מאי ואין קובעין מדרש וכן החכם לא יתחיל היינו הך. וי\"ל דקביעות מדרש היינו למידה ברבים והחכם לא יתחיל וכו' היינו לומד לעצמו וא\"ת ליכתוב חד והוא הדין לאידך, ויש לומר דאי כתב קביעות מדרש הוה אמינא דוקא קביעות מדרש אסור דכיון דרבים נינהו איכא למיחש דלמא אתי לאמשוכי אבל לומד לעצמו דכיון דיחיד הוא וליכא למיחש להכי אימא לא ואי כתב לומד לעצמו ה\"א דוקא בכה\"ג אסור דאפשר דמימשיך וליכא מאן דמדכר ליה אבל קביעת מדרש כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי אי נמי ה\"א דלא גזרו בקביעת מדרש אי משום דהיא מצוה עוברת דמי יקבץ אותם אחר כך קמשמע לן דבכולהו גזור. וכתב רבינו זה לפי שמה שאמר אביי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה משמע בין לומד לעצמו בין לאחרים: \n\n" + ], + [ + "אבל אכסדרה שאורה רב אם בדקה לאור החמה דיו. תימה דבגמ' (דף ח') אמרינן אמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת ומוכח התם דלכתחלה קאמר ומדברי רבינו נראה דדוקא דיעבד. וכתב הר\"מ דמשמע לרבינו דלכתחלה צריך לבדקה בלילה מפני שבני אדם מצויים בבתיהם אע\"ג דליכא טעמא דאור הנר יפה לבדיקה ותו שהרי הכל בכלל אין בודקין לאור החמה דאיתא בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "אבל חור שבין ישראל לעכו\"ם אינו בודק כלל שמא יאמר העכו\"ם כשפים הוא עושה לי אלא מבטלו בלבו ודיו. כך היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו. ופוסק כפלימו שאמר כן בגמ' (ח':) וכן פסקו כל הפוסקים. ולפי שלא היה כתוב כן בנוסחת ה\"ה הוצרך לידחק בדבר וכתב הר\"מ דאפילו לפלימו דוקא בליליא ושרגא אבל ביממא ונהורא צריך בדיקה דכי היכי דאשתמש ביה ה\"נ בדיק ליה והשאר מבטלו בלבו: \n\n" + ], + [ + "[חורי הבית התחתונים והעליונים. פירש\"י] תחתונים ביותר ועליונים ביותר. כתב הר\"מ ודעת הראב\"ד דדוקא בבית שאין התינוקות מצויים אבל במקום שהתינוקות מצויים אפילו חורים התחתונים צריך לבדוק שמא הצניעו שם חמץ. וגג היציע. אע\"פ שהוא נמוך ונכון להשתמש בו הואיל ומשופע הוא. כתב הר\"מ שרבינו לא הביא הא (דף ח') דמטה החולקת בתוך הבית וכו' משום דכל החלוקות דשייכי בה הם בכלל דבריו דאי למטה עצמה הרי היא כחורי הבית ואי לענין בית שלאחריה אם יש לו דרך לשם פשיטא שצריך לבדוק ואם אין לו פשיטא שאין צריך ותחתיה אם עצים ואבנים סדורים תחתיה אין צריך שהרי אין משתמשים שם ואי אין עצים ואבנים סדורים תחתיה ודאי צריך: \n", + "חורי הבית וכו' ואוצרות יין ושמן שאין מסתפק מהם. כך כתוב בנוסחאותינו ועל זה כתב בהשגות א\"א שאע\"פ וכו'. ביאור דבריו דבגמרא אמרינן דשמן יש קבע לספוקו שהרי יודע כמה הוא צריך לכך וכך בני אדם ומביאו קודם סעודה ואין צריך לעמוד מן השלחן ולהביא אבל יין אין קבע לשתיה פעמים ששתית סעודת היום מרובה משל אתמול ואין השמש בקי בדבר. ומפני השגה זו כתב הרב המגיד שהנוסחא האמיתית להקדים שמן ליין ושאין מסתפק מהם איין בלחוד קאי. ואפשר לקיים נוסחת ספרינו שהרי כתב הר\"ן שסברת הרי\"ף כך היא דשמן אם מסתפק ממנו צריך בדיקה והיינו טעמא דכיון דעכשו נהגו להדליק בשמן הוו להו אוצרות שמן כבית השעוה שצריך בדיקה. וא\"ת למה לא כתב רבינו בפירוש שאוצרות שמן שמסתפק מהם צריך בדיקה כשם שכתב ביין י\"ל דשכר נמי קשיא דנקטיה במסתפק ולא נקטיה באינו מסתפק אלא מאי אית לך למימר דנקטיה במסתפק לומר משום הכי צריך בדיקה דאי אינו מסתפק לא צריך בדיקה אוצרות שמן נמי נקטיה באינו מסתפק דאינו צריך בדיקה הא מסתפק צריך בדיקה, וא\"ת היינו טעמא דנקט רבינו שכר במסתפק ולא נקטיה באינו מסתפק לפי שכך אמרו בגמ' עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרות יין בא\"י במסתפק מהם, גם שמן אמרינן בגמ' אוצרות שמן אין צריך בדיקה ולפום מנהגא דידן ה\"ל כאלו כתוב גבי אין מסתפק מהם ורבינו תפס לו לשון הגמרא. כל זה שלא לשבש הנוסחא אבל לפי האמת אם הנוסחאות יסכימו כן יותר נכונים דברי הרב המגיד: \n", + "וכשבודק המרתף וכו'. כתב הרא\"ש בפסקיו יש מן הגאונים שפסקו כוותיה דשמואל כיון דכולהו תנאי תנו כוותיה והרמב\"ם ז\"ל פסק כרב וכן רבינו יונה ז\"ל דכל ברייתא דלא מתניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא לאו בר סמכא הוא וכיון דר' חייא תני כרב אין לחוש לאידך ברייתות דתנו כשמואל ואפילו תימא ר' אושעיא היה בכללם מ\"מ ה\"ל ר' חייא ור' אושעיא חד לגבי חד והדרינן לכללין דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ואין ספק שלא היה בנוסחתם בגמרא והלכתא כשמואל כמו שהוא בנוסחאות שלנו שא\"כ לא היה חולק על פסק הגמרא: \n\n" + ], + [ + "אין חוששין שמא גררה חולדה. ה\"ה כתב פירש רבינו ופירש\"י וכתב שפירוש רבינו עיקר ויפה כיון. ואני אומר מאחר דלענין דינא ליכא פלוגתא בינייהו מה לי אם נפרש אין חוששין שמא גררה חולדה מבית שמכניסין בו חמץ לבית שאין מכניסין או אם נפרש אין חוששין שמא גררה חולדה מבית שאינו בדוק לבית בדוק ואם ליישוב לשון המשנה יותר מתיישב כפירש\"י שמביא הכרח לשאין חוששין שמא גררה מבית שאינו בדוק לבית בדוק שא\"כ ניחוש ג\"כ שמא גררה מחצר שאינו בדוק לבדוק או מעיר שאינה בדוקה לבדוקה וכיון שא\"א לחוש לכך גם אנו לא נחוש מבית שאינו בדוק לבדוק אבל לרבינו מביא הכרח לשאין חוששין שמא גררה (מבית שאין מכניסין בו חמץ לבית שמכניסין x) בו חמץ שא\"כ נחוש מעיר שאינה בדוקה לבדוקה וזה אינו כ\"כ הכרח שאפשר היה שנחוש מבית (שאין מכניסין בו חמץ לבית שמכניסין x) בו שבשנה אחת אולי גררה אבל אחר שבדקנו לא נחוש בעד יום אחד אבל לפי האמת לענין דינא לא נפיק לן מידי דאליבא דתרוייהו לא חיישינן מבית (שאין מכניסין לבית שמכניסין x) ולא מבית שאינו בדוק לבדוק ולא שייך לומר פי' זה עיקר או זה עיקר. כתב הר\"מ דבט' צבורין בעי בדיקה משום דבעידנא דאתיילד ספיקא אם הוא חמץ או מצה הוי איסורא דאורייתא הילכך בעי בדיקה דספיקא דאורייתא לחומרא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן שני בתים בדוקים וכו'. שם (דף י') צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים וכו' היינו שני שבילין והקשה ה\"ה מ\"ש דין הטומאה מדין הבדיקה ותירץ דלענין הטומאה א\"א שלא יהיה אחד מהם טמא בודאי ולכן כשבאו לישאל בבת אחת טמאין אבל לענין הבדיקה אין כאן שום בית שיצטרך לחזור ולבדוק בודאי דהא בביטול סגי ליה וכיון שכבר היו בדוקות לא הטריחוהו לחזור ולבדוק. ולי היינו טעמא דכיון דשני שבילין כי באו לישאל בבת אחת דטמאין היינו מדרבנן דמדאורייתא טהורים נינהו דספק טומאה ברה\"ר טהור לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה. וא\"ת והלא ספק דבדיקה ברה\"י הוא ומדין תורה ספק טומאה ברה\"י טמא י\"ל כיון דבדיקת חמץ דרבנן כך לי רה\"י כמו רה\"ר וכיון דמדאורייתא אפילו בבת אחת בטומאה דרבנן שניהם טהורים ה\"ה לענין בדיקה. א\"נ משום דהוי ספק ספיקא ספק לבית זה נכנס או לאותו בית ואת\"ל לבית זה ספק אכלתיה או לא ולא תקשי לכלהו תירוצי מ\"ש מספק נכנס או לא נכנס דטמא שהרי ה\"ה הרגיש קושיא זו בסמוך ותירוצו בה נכון ויציב: \n", + "או שהיו תשעה צבורין של מצה וכו'. הנוסחא האמיתית בספרי רבינו כך היא או שהיו תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ופירש ככר מהם ואין ידוע אם חמץ או מצה ובא עכבר ונטל הככר שפירש ונכנס לבית בדוק בכל אלו אינו צריך לבדוק פעם שניה שאין כאן קבוע. ודין זה בגמרא (דף ט':) תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ופירש ואתא עכבר ושקל היינו סיפא דתנן תשע חנויות וכו' ובנמצא הלך אחר הרוב ופירש\"י בשר הנמצא בקרקע בין החנויות הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש דכיון דפריש אין כאן תורת קבוע ומה שכתב רבינו שאין כאן קבוע לא קאי אלא לזאת החלוקה דתשעה צבורין של מצה וכו' ופירש אחד מהן דאילו לחלוקות הראשונות מה שייך בהן קבוע או בלתי קבוע. ואע\"פ שנדחק ה\"ה לפרש בהן שאינן קבועים נוסחת ספרו הכריחתו שלא היה כתוב בזאת הבבא של אינו צריך לבדוק חלוקת תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ וכו' דדיינין ביה כל דפריש מרובא פריש וגם הראב\"ד שהשיג ואמר קבוע ודאי הוא אלא שתולין להקל אילו היה נוסחתו כנוסחתנו לא היה משיג. או אפשר שאפילו לפי נוסחתנו היה סבור הראב\"ד דשאין כאן קבוע קאי לכל החלוקות ורבינו לא כן דמה ולבו לא כן חשב ולא קאי אלא לכל דפריש מרובא פריש: \n\n" + ], + [ + "הניח החמץ בזוית זו וכו'. הנוסחא האמיתית כך היא הניח החמץ בזוית זו ומצאו בזוית אחרת או שהניח תשע חלות ומצא עשר או שבא עכבר ונטל החמץ וספק נכנס לבית זה או לא נכנס בכל אלו צריך לבדוק. ומהנוסחאות שהגיעו ליד ה\"ה קצתם היה כתוב בהם או שהיו תשעה צבורים של מצה ואחד של חמץ ופירש ככר מהם וכו' בכל אלו צריך לבדוק ושבש הוא ז\"ל זאת הנוסחא שבפירוש אמרו בגמרא שאינו צריך לבדוק ולכן קיים נוסחת הספרים שכתוב בהם או שהיו תשעה צבורין חמץ ואחד מצה וכו' ואמר שלא הוצרך לכתוב רבינו דין רוב מצה לפי שכל שאין קבוע כבר ביאר רבינו שאינו צריך בדיקה וכתב שזה ברור ותמהני עליו שאומר שדין רוב מצה לא הוצרך לכתבו ודין רוב חמץ הוצרך לכותבו ואני רואה שבגמ' (דף ט:) כתבו דין רוב מצה ולא כתבו דין רוב חמץ ועוד שהשכל גוזר כן שדין רוב חמץ פשוט הוא דהשתא ומה היכא דהוי רוב מצה אמרינן דצריך לבדוק משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כ\"ש היכא דהוי רוב חמץ אבל דין רוב מצה טובא אשמועינן דאע\"ג דהוה קבוע כיון דשלא במקום קבועו נולד הספק ולא דיינינן ליה בקבוע ולכך אין ספק שהנוסחאות שכתבתי הם המדוייקות: \n\n" + ], + [ + "נכנס עכבר לבית וככר בפיו וכו'. כפי נוסחת ספרי רבינו הנמצאים בידינו שכתוב בהם נכנס עכבר וככר בפיו ויצאתה משם חולדה וככר בפיה אינו צריך לבדוק שזה הככר הוא שהיה בפי העכבר יש לנו לומר שנוסחת הגמרא היתה אצלו כך בעי רבא עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו וכו' ואת\"ל היינו דעל היינו דנפק עכבר לבן נכנס וככר בפיו ועכבר שחור יוצא וככר בפיו וכו' ואת\"ל עכברים לא שקלי מהדדי עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאת וככר בפיה מהו תיקו דאילו לגירסאות שלנו בגמרא גם בבעיא זו אמרו את\"ל דמעכבר שקלתיה עכבר בפיה הוה משתכח עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאה וככר ועכבר בפי חולדה מהו תיקו. ומלשון ה\"ה נראה שנוסחת ספרי רבינו שבאו לידו היתה מסכמת לגירסאות שלנו וכן מצאתי בנוסחא מדוייקת כתוב כך נכנס עכבר וככר בפיו ויצאת משם חולדה וככר בפיה צריך לבדוק יצאת חולדה ועכבר וככר (בפיו ויצאת משם חולדה וככר בפיה צריך לבדוק יצאת חולדה ועכבר וככר x) בפיה אינו צריך לבדוק שזה הככר הוא שהיה בפי העכבר עכ\"ל. וכן גירסת רבינו מנוח וליכא למימר דאם איתא ככר בפי עכבר הוה משתכח דמחמת ביעתותיה נפל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "היה חצי זית בבית וכו'. הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקים בכתלים או בקורות או בקרקעות אינו חייב לבער אלא מבטלו בלבו ודיו. כתב הרא\"ש בפסקיו פרק ואלו עוברין ולאו דוקא דבוקים אלא אורחא דמילתא נקט, ול\"נ דדוקא נקט שאם אינם דבוקים בגומות הכתלים שהוא דומיא דלסתום בו נקב דעריבה הא אמרינן דאפילו פחות מכזית חייב לבער לפי פסק רבינו וכן פירש ה\"ה ז\"ל וכן כתב הרמ\"ך: \n\n" + ], + [], + [ + "המשכיר בית לחבירו בי\"ד אם עד שלא מסר לו מפתח וכו'. ברייתא בפ\"ק (דף ד') ופי' התוס' דהכא במאי עסקינן שמסר לו המפתח ולא החזיק ומי שיש בידו מפתח כשחל י\"ד חייב לבדוק דאותו שאין בידו מפתח איך יכנס ויבדוק ודלא כפירוש רש\"י שכתב דמסירת המפתח קונה דהא אמרינן במרובה (ב\"ק ע\"ט) כשם שקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה וכו' ולא מהני מסירת המפתח אלא במאן דאמר לך חזק וקנה. והר\"ן פירש דבכבר החזיק עסקינן ואף על פי כן כל שמפתח ביד משכיר עליו מוטל לבדוק כיון שהגיע שעת בדיקה ומפתח בידו והשוכר מעוכב ליכנס בו מפני שהמפתח בידו של משכיר ופי' זה כתב ה\"ה בשם המפרשים. ומ\"מ פי' התוס' נראה עיקר מיהו אפילו לפי פירושם אם הפקיד אדם מפתח ביתו אצל אדם אחר אינו חייב הנפקד לבודקו אלא דוקא כשרוצה להחזיק בבית ולקנותו וכן כתבו ז\"ל: \n\n" + ], + [ + "המפרש בים וכו' וכן העושה ביתו אוצר. תימא דהא חששא רחוקה היא שנאמר שמא יפנה אוצרו ערב הפסח ויכלה מלפנותו בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער. ואפשר לומר דשמא לא יכלה לפנותו וישאר שם חמץ מכוסה בפחות מג' טפחים וכיון דלא ידע בבירור שיש שם חמץ לא יתן אל לבו להוציאו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "היו לו ככרות רבות של תרומה וצריך לשרפה ערב שבת וכו'. תימה דמשמע דדוקא היכא דצריך לשרפה ע\"ש וכגון שחל להיות [ערב] פסח בשבת דאכתי לא מטא זמן איסורא אבל אי הוה מטא זמן איסורא וכגון שחל להיות [ערב] פסח בשאר ימי השבוע אפילו יערב טהורה עם טמאה או תלויה לית לן בה ובגמרא דברו בסתם ולא חלקו וצ\"ע: \n\n" + ], + [], + [ + "כשבודק החמץ בליל י\"ד וכו'. ואם בדק לאחר הרגל אינו מברך וכו'. וא\"ת מ\"ש דבתוך הרגל מברך ואחר הרגל אינו מברך כיון דתרוייהו זמן איסורא ותירץ ה\"ה שבתוך הרגל כיון שהוא מצווה שלא יראה שום חמץ ברשותו ודאי יש לו לברך אבל לאחר הרגל שהוא אוכל חמץ ואין הבדיקה אלא כדי להבדיל בין חמץ זה שעבר עליו הפסח לחמץ אחר וא\"כ היאך יברך על ביעור חמץ. ולא נהירא דהא שייך לברך על ביעור חמץ זה שהוא מבער. לכך י\"ל דכיון דקי\"ל כר\"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה אלא משום קנסא וסוף סוף אם נתערב מותר וכמ\"ש רבינו פ\"א וכיון שכן כיון שעבר עליו הפסח אם השהה אותו מעתה אינו עובר עליו וכיון שאינו עובר עליו אפילו מדרבנן בשהייתו מכאן ואילך היאך יברך על ביעורו אבל בתוך הרגל שכל שעה שמשהא אותו עובר עליו שייך לברך. כתב ה\"ר מנוח אבל אם בדק מתחלת שעה ששית אינו צריך לבטל. כלומר אינו יכול לבטל ודכוותה אין השליח האחרון צריך לומר בפני נכתב וכו' הר\"מ: \n\n" + ], + [], + [ + "ואם מצאו ביו\"ט כופה עליו כלי וכו'. הקשו בהגהות יבערנו במקומו והא אית ליה לר' יהודה מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ותירצו דהכא איירי בשבטלו. ולדעת ה\"ה שכתב דאפילו לא ביטל עסקינן י\"ל שכשהתירו הבערה שלא לצורך ה\"מ בשיש צורך היום קצת וכ\"ת הא איכא צורך היום כיון דאיכא מצוה ליתא דהא שריפת קדשים מצות עשה ואינו דוחה יו\"ט ועוד דהא אמרינן בספ\"ק דכתובות (דף ז'.) דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה השוה לכל נפש פי' לכל גוף אדם והכא ליכא הנאה לשום גוף. והתוס' פ\"ק דכתובות תירצו דלעולם בשלא בטלו ומאי דלא שרינן לשורפו משום מתוך היינו טעמא משום דאסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו וקשה לי על דבריהם וכי משום איסורא דרבנן שרינן ליה להשהותו ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. וי\"ל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ועוד דאילו לעבור על איסור מוקצה צריך קום עשה ולעבור על בל יראה בשב ואל תעשה הוא ורצונו היה לבערו אלא שחכמים אסרוהו אינו עובר עליו דלא אמרה תורה בל יראה ובל ימצא אלא כשברשותו היה לבערו ואינו מבערו אבל אם הוא אנוס לא וזה אנוס הוא. והר\"מ תירץ דלא שרינן לטלטלו משום דבעידנא דמטלטל ליה לא מקיים מצות תשביתו: \n\n" + ], + [ + "מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור וכו' יצא להציל מיד הגייס מן הנהר וכו'. כתב ה\"ה יבטל בלבו פי' ולא יחזור ואפילו יש שם שהות והטעם דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה וכ\"כ רש\"י בפירושיו ול\"נ דמשום חומר סכנת נפשות אפילו אי לא הוה סגי בביטול ואפילו שיש שהות לא היו מצריכין אותו חכמים לחזור ולבער שמא יטרד בביעורו ויתבטל מהצלת נפשות. ואפשר שגם רש\"י מודה בזה אלא דקושטא דמילתא קאמר דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי: \n\n" + ], + [], + [ + "כיצד ביעור חמץ וכו'. נראה שרבינו מפרש הא בחיטי הא בנהמא דחיטי שהחמיצו לא בעי פירור אלא זורקן לתוך המים ואפילו מכונסין מפני שהמים מפזרים אותם אבל נהמא בעי פירור שאין המים מחתכין אותו. כתב הטור באורח חיים שהגאונים פסקו כחכמים דאמרי מפרר וזורה לרוח או מטיל לים פירוש גם יפרר כשיזרוק לים ולא ישליכנו שם שלם כן כתב הר\"ם במז\"ל. ואם מה שאמר שכן כתב הר\"ם במז\"ל חוזר לכל מה שכתב למעלה אי אפשר שהרי רבינו בפירוש נראה מדבריו דדוקא בזורה לרוח בעינן פירור אבל לא בזריקה לים שכן כתב ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה הרי זה מפררו וכו' הרי שלא הצריך פירור אלא לחמץ קשה דהיינו (בתחילת דבריו כתב איפכא וצ\"ע) חיטי דרב יוסף אבל שאר חמץ לא בעי פירור. אלא ע\"כ יש לנו לומר שמה שאמר וכן כתב הרמב\"ם לא קאי אלא לענין מה שאמר שהגאונים פסקו כחכמים וא\"ת אליבא דכ\"ע במאי איפלגו ר\"י ורבנן דהא כיון שהטילו לים או זרה לרוח הרי הוציאו מרשותו ולמה לי פירור לר\"י בכל חמץ ולרבנן בחמץ קשה ואע\"ג דאמרינן בפ\"ק דפסחים ואף ר\"י לא קאמר דוקא בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר מ\"מ קשיא דאפילו בשעת ביעורו השבתה מיהא בעי פי' להטיל לים או לזרות לרוח ולרבנן בכל זמן נראה דבעי הטלה לים וזריה לרוח דמדקאמר דלא אמר ר\"י בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו וכו' משמע דלרבנן לא שני להו בין שעת ביעור לשלא בשעת ביעורו ואמאי לא סגי להו בהוצאה מרשותו. וי\"ל דלעולם שאני להו דבשעת ביעורו דוקא בעי זריקה אבל שלא בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר והא דלא מפליג התם לרבנן משום דאיירי התם אליבא דר' יהודה פריש מילי דר\"י אבל אה\"נ דלרבנן מתחלת שש ולמעלה שהוא זמן איסורו בעינן זריקה לים אבל קודם שש בהוצאה מרשותו סגי וזהו שכתב רבינו נתנה לעכו\"ם קודם שעה ששית אינו צריך לבער שנראה שמה שכתב בתחלת הענין כיצד ביעור חמץ וכו' מיירי מתחלת שעה ששית ולמעלה או שאין שם עכו\"ם ליתנו לו ורוצה לבערו קודם שעה ששית, א\"נ שלא בשעת ביעורו היינו שעה ששית וכדפירש\"י ושעת ביעורו היינו תחלת שביעית, או כדפי' ר\"ת ושעת ביעורו היינו שעה ששית ושלא בשעת ביעורו היינו שעה שביעית והשתא ר\"י ורבנן פליגי בשעה ששית אבל בשעה שביעית השבתתו בכל דבר כלומר דאפילו ר\"י לא בעי שריפה אלא במפרר וזורה לרוח או מטיל לים סגי והיינו לרש\"י, ולר\"ת הוי איפכא דפליגי בשעה שביעית אבל בשעה ששית השבתתו בכל דבר וזה נראה עיקר יותר. ואותן בני אדם המשימים חמץ בצדי רה\"ר בשעה ששית או שביעית שלא כדין הם עושים שמשהגיעה שעה ששית צריך לבערו מן העולם וכן משמע בהגהות מימוניות ופסק רבינו כרב יוסף וצריך טעם למה דהא רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר מתלת וצ\"ע. כתב הר\"מ דאע\"ג דידע חמץ במקום שאינו עשוי ליגלות ואינו מצוי בבית דסגי ליה בביטול היכא דבטליה מדעתיה שלא בהערמה שאין דעתו לחזור וליהנות ממנו לעולם: [ \n", + "חמץ שנפלה עליו כו' ג' טפחים כו'. בגמ' (ל\"א:) תנא] כמה חפישת הכלב פירושו כמה יהא מכוסה ולא נחוש בו לחפישת הכלב ג' טפחים וא\"כ בג' טפחים סגי ליה. \n", + "ומ\"ש או יותר. דלא נימא דכי הוי יותר משלשה טפחים אפילו ביטול לא ניבעי קמ\"ל. כתב הר\"מ בספרים המדוייקים גרסי אם עדיין לא נכנסה שעה ששית נותנו לעכו\"ם ואינו צריך לבער, וי\"ס דגרסי נתנו לעכו\"ם קודם שעה ששית אינו צריך לבער, פי' דקי\"ל (דף כ\"א.) כב\"ה דכל שעה שמותר לאכול מותר למכור ואף על פי שהחמץ נשאר קיים אין בכך כלום: \n", + "ואם בישל או אפה אותה הפת וכו'. ודוקא שהאבוקה כנגדו הרב רבי משה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כתוב בתורה לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו או הפקיד אותו ביד עכו\"ם לא יהא עובר עליו. כלומר דמדכתיב לא יראה משמע שריותא דטמן ומדכתיב לך משמע דוקא כשהוא בידך אבל אם הפקיד אותו ביד עכו\"ם שרי ת\"ל שאור לא ימצא בבתיכם דמדכתיב לא ימצא אסור אפילו טמון דהא אם יחפשו אחריו וכמטמונים יבקשוהו אז ימצאוהו ומדכתיב בבתיכם משתמע איסורא להפקידו ביד עכו\"ם שהרי המקום שמניח בו חמצו ביד עכו\"ם הרי הוא ביתו: \n\n" + ], + [ + "אבל צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים. ולא סגי ליה בכפיית כלי כדלעיל משום דמסתמא הוא הרבה שאין דרך להפקיד מועט ולא יתכסה בכלי. א\"נ התם שהוא לפי שעה סגי ליה בכפיית כלי אבל זה שצריך לעמוד כל המועד לא סגי ליה שהכלי ניטל לצורך ואתי למיכל מיניה: \n\n" + ], + [], + [ + "עכו\"ם אנס וכו'. וכתב הראב\"ד א\"א דבר זה הוציא ממאי דאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא וכו' (פסחים ה':) וכתב בעל ההשלמה אין טעם להשגה זו כי בודאי הדעת נותנת כדברי הרב ומילתא דאמר להו מוכחת כן דסתמא א\"ל בעירו חמירא דבני חילא בין קבילו עליהם אחריות בין לא קבילו אלמא דאחריות מן האונס אחריות הוא דאל\"כ נימא להו לא תקבלו חמירא דבני חילא באחריות והאי מילתא דרב נחמן כדבריו כן הוא ושמא אותן בני חילא לא היו אנסים כראשונים והחזירוהו להם או אפילו היו אנסים הרי אמר להם רבא בעירו חמירא דבני חילא כלומר שיוציאוהו מרשותן ויחזירוהו להם ויהיו פטורים מאחריות או שמא האי חמירא דר\"נ לא היה נפקד אצלם שהרי אין להם רשות בזה ולא היו מפקידין אותו לבית אחד ואוכלים אותו בבית ישראל ואמר להם ר\"נ שאע\"פ שברור להם שנאפה תוך הפסח והוא חמץ של עכו\"ם מותר לאחר הפסח כר\"ש: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "תערובת חמץ עוברין עליה וכו'. כתב הרב המגיד כבר נתבאר בפרק ראשון וכו'. ולי יותר מתיישב אצלי פירוש ה\"ר משה כהן דאע\"ג דללקות על אכילתו בעיא כזית בכדי אכילת פרס לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בבציר מהכי סגי והטעם משום דלענין אכילה כל שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס ה\"ל כאילו אכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואינו לוקה שכלל הוא בידינו שכל שאכל כזית איסור ושהה באכילתו יותר מכדי אכילת פרס אין לוקין עליו אבל לעבור עליו בבל יראה כיון שעוברין על התערובת מאחר שיש כאן כזית מה לי שיהיה בכדי אכילת פרס או יותר מאכילת פרס. ומה שהביא ה\"ה ראיה ממה שכתב כאן רבינו כגון כותח הבבלי וכו' אותן שהזכיר פ\"א (שאין) [שיש] בהם כזית בכדי א\"פ לאו ראיה היא שהרי ה\"ה בעצמו כתב שם בהשיבו להשגת הראב\"ד ואני אומר שאין זו השגה שרבינו כבר ביאר הדין במה הוא תלוי ובאר דדוקא כשאכל באלו כזית בכדי אכילת פרס אע\"פ שבדרך אכילתן אין שם השיעור הזה לפי דרכן של בני אדם ולזה כתבו בהל' כגון כותח הבבלי מ\"מ אם אכלו ודאי לוקה, עכ\"ל. הרי שהוא אומר דלפי דרכן של בני אדם בכותח וכיוצא בו אין בהם כזית בכדי אכילת פרס ובפרק א' לפי שהוצרך לחלק בין יש בהם כזית בכדי א\"פ לאין בהם נקט יש בהם כזית ברישא והדר אמר דכי אין בו כזית אינו לוקה וכן דרך המדברים למינקט הן קודם ללאו אבל הכא נקיט סתמא לפי דרכן של בני אדם שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ועוד שכיון שלמעלה בפ\"א חילק בין יש בו כזית בכדי אכילת פרס לאין בו וכאן כתב סתם הא ודאי לא שני ליה לענין זה בין יש בו כזית בכדי אכילת פרס לאין בו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "חמשת מיני דגן אלו אם לשן במי פירות בלבד וכו'. ומי פירות הן כגון יין וחלב וכו' ומי תפוחים ומי רמונים. למדנו מדבריו אלה שכל הדברים שאינן מים נקראים מי פירות וכתב עוד בפ' עצמו וכן מותר ללוש ביין ושמן או דבש וכו' וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד לא משום חמץ וכו', וזה סותר למה שכתב בפ\"ו מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח וכו' שנראה מדבריו שאם לשה בשאר מי פירות חוץ מיין ושמן ודבש וחלב יוצא ידי חובתו וכמו שכתב ה\"ה. ונראה לי שכשאמר אלא במים בלבד היינו לכתחלה ומ\"ש בפ\"ו מצה שלשה במי פירות וכו' היינו בדיעבד ובשמן ויין ודבש וחלב אינו יוצא אפילו בדיעבד. ויש מי שאמר שמצא נוסחא ישנה דלא שאני לרבינו בין יין ושמן ודבש לשאר מי פירות דבכלהו לא יצא ידי חובתו ובכך אתי שפיר מה שכתב בפרק זה אלא במים בלבד: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים וכו'. כתוב בטור אורח חיים חטין שבאו בספינה וכו' אלא ימכרם לישראל מעט מעט בענין שיוכל לאכלם קודם הפסח וכתב בעל העיטור אפילו לא הודיעו כיון שיכול לאוכלם קודם הפסח. והרמב\"ם כתב שצריך להודיעו ומסתברא כדברי בעל העיטור מדלא שרי אלא דבר מועט שאם מודיעו אפילו טובא נמי עכ\"ל. ואיני יודע היאך שייכא קושיא זו לרבינו שהרי גם רבינו אמר שאפילו כולו יכול למכור לישראל אם הודיעו וכשאמרו בגמרא נזבנינהו קבא קבא לא גריס רבינו לישראל אלא ארישא מהדר דשרי לזבוני לנכרי כולו והשתא אמר דדוקא קבא קבא כי היכי דכליא קמי פסחא כלומר שאם הנכרי יקנה הרבה יבא למכרו קודם הפסח או בתוך הפסח לישראל אבל כשאינו קונה אלא קבא קבא לביתו צריך אותו ויכלה קודם הפסח וליכא למיחש למידי: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ואם היתה לשה ואופה וכו'. כתוב בטור או\"ח והרמב\"ם ז\"ל כתב ואם היא לשה ואופה צריכה שני כלים ולא ידענא למה כתב לשה ואופה דאכל אשה שהיא לשה קאי, ע\"כ. וא\"כ לפי דעתו אנו שאין לנו שני כלים הללו שלא כדין אנו עושים. אבל דברי רבינו ישרים ונכוחים שהוא מפרש שמה שאמרו צריכה שני כלים היינו לומר שאם היתה מקטפת במים שלא תקטף באותם מים שמצננת בהם ידיה מפני שהם מתחממים ומחמיצין את העיסה אבל כל שאינה מקטפת במים לא הצריכוה לדקדק אם ידיה חמין או צוננין שאין חשש חימוץ בכך דכלי לצנן ידיה לא הצריכו אלא אם היא אופה שידיה מתחממין מחמת חום התנור אבל אם אינה אופה ואינה רוצה לקטף במים אין צריך שום כלי וכן נהגו וכ\"כ הרמ\"ך: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לא תשרה אשה מורסן וכו' אבל שפה היא על בשרה יבש. משנה פרק כל שעה (פסחים ל״ט:) ופירש רש״י ואף על פי שהמים טופחים בבשרה וכתב הרא״ש שאין לפרש מים ממש וכגון אחר שנשתטפה בחמין או בצונן דהא נראה ודאי אסור אלא מזיעה קאמר וצריכה להעביר כל הסובין ממנה קודם שתשתטף לכן כתב הר״י ז״ל דהאידנא אין הנשים בקיאות בזה ויש למונען מלתת מורסן על בשרם אפילו יבש: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "אכל מצה בלא כונה וכו'. בהלכות שופר פרק שני כתבתי מה טעם פסק רבינו כאן שיצא בלא כונה אף על גב דבעלמא ס\"ל דמצות צריכות כונה: \n\n" + ], + [], + [ + "אין יוצאין בפת מורסן וכו'. רבינו ז\"ל אזיל לטעמא דהריא\"ף ז\"ל שפי' פת הדראה היינו סובין. ומה שהקשה הר\"ן על פי' הריא\"ף מתורץ עם מ\"ש ה\"ה בשם הרא\"ה ז\"ל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים. כתב הר' מנוח תימא דהא קיימא לן כרבי מאיר דאמר פרק האיש מקדש (קידושין דף כ\"ד:) במעשר ממון גבוה הוא ואמר רב אסי (פסחים דף ל\"ח.) לדברי רבי מאיר אין אדם יוצא במצה במעשר שני. וי\"ל דס\"ל כרבי חייא בר אבא בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ה.): \n\n" + ], + [], + [ + "הכל חייבין באכילת מצה וכו' קטן שיכול לאכול פת וכו'. דע שבפרק הקורא את המגילה למפרע כתב הרמב\"ן דכי אמרינן קטן חייב לאו למימרא דאיהו חייב דאיהו לאו בר חיובא הוא כלל אלא חיובא אאבוה רמיא. וכ\"נ דעת רבינו שלא כתב הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים וקטנים אלא קטן שיכול לאכול כזית מחנכים וכו' כלומר דחיובא אאבוה רמיא וכן כתב פ\"א דהלכות מגלה הכל חייבים אנשים ונשים וכו' ומחנכין את הקטנים לקרותה ושלא כנראה מדברי הר\"ן ז\"ל שם: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואימתי צריכין הסיבה וכו'. ה\"ה כתב שם אתמר מצה צריכה הסיבה וכו' יין אמרי תרי כסי קמאי וכו' והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעו הסיבה. אבל המפרשים מקשים דהא בעלמא קי\"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא וכו'. וי\"א דהכא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא. והר\"ן כתב דע\"כ אית לן למעבד הסיבה בכולהו דאי נזיל לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואי נקיל בתרוייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי. כתב הר' מנוח אשה חשובה כלומר שאין לה בעל והיא גברת הבית א\"נ שהיא חשובה בפרי ידיה בת גדולי הדור אשת חיל יראת ה'. א\"נ אשה חשובה שיש לה עבדים ושפחות שאינה צריכה להתעסק בתיקון המאכל וענייני הבית. ושמש אע\"פ שמתעסק בצרכי הבית מיסב לפי שהקונה ע\"ע כקונה אדון. תלמיד לפני רבו אין צריך הסבה (ה\"ה לשוליא דנגרי x): לא כתב רבינו גבי מרור דיוצאים בדמאי וכו'. משום דהשתא במצה דאורייתא נפיק אמרור דרבנן לא כל שכן דגלי במצה וה\"ה למרור: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "כתב הר' מנוח ומגביה המרור. רבינו כתב כסדר המשנה אבל בהגדה מצה זו קאמר תחלה, וטעם המשנה שתחלה מררו חייהם ואח\"כ נגאלו: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..40f4bbf85d5f584af3f25015c4fe3a558cf5cef7 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,245 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Leavened_and_Unleavened_Bread", + "text": [ + [ + [], + [ + "החמץ בפסח וכו'. כתב הרב מהר\"ר אליה מזרחי ז\"ל בתוספותיו על סמ\"ג החמץ בפסח אסור בהנאה הה\"נ בקודם הפסח משש שעות ולמעלה ואף לר\"ש שורפין גזירה שמא יאכלנו כדכתבו התוס' אלא נקט בפסח כלשון הרמב\"ם כדלעיל אבל לא משום דהאי קרא דלא יאכל דמיירי בתוך הפסח שני בלישניה כדחזקיה (פסחים כ\"א:) דהא קי\"ל כר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וא\"כ מאי איריא תוך הפסח אפילו קודם הפסח נמי, עכ\"ל. ותמהני דהא לא כתבו התוספות בדף כ\"ח דגם לר\"ש שורפין אלא לאפוקי שלא יסיקנו מעט משום דילמא אתי למיכל מיניה אבל בבת אחת אה\"נ דמותר להסיק תבשילו אע\"פ שהוא מתבשל בזמן האיסור וכן בשאר הנאות פשיטא דשרי כל היכא דליכא למיגזר שמא יאכלנו. ועוד דאפילו אם הוה אמר ר\"ש דאסור בהנאה קודם זמן איסורו היינו משום גזירה ולא מדאורייתא והכא לענין שאם נהנה עובר בלאו הוא דעסקינן והכי ה\"ל לרא\"ם לומר לסמ\"ג דמשום דפסק כר\"ש כתב בפסח דקודם פסח מותר בהנאה לר\"ש ורבינו אע\"ג דס\"ל כר\"י כתב בפסח כלישניה דחזקיה דאע\"ג דכר' אבהו ס\"ל כמבואר בפ\"ח מהל' מאכלות אסורות בפירוש וגם בפ\"ב מהלכות שחיטה נראה שסובר כן שכתב שחיטת חולין בעזרה אינו אלא דברי קבלה והיינו כר' אבהו כדאיתא בפ' כל שעה דאילו לחזקיה חולין בעזרה דאורייתא נינהו ובפ' זה כתב דחמץ בי\"ד מחצות ולמעלה אסור בהנאה כר\"י והתם לא כתיב לא יאכל אלא לא תאכל ואפ\"ה אסור בהנאה וכדר' אבהו אע\"פ שהתוס' כתבו בדף כ\"ח דלחזקיה נמי לפני זמנו אסור בהנאה משום דכיון דחד מהני קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם אפ\"ה ממ\"ש בפ\"ח מהל' מאכלות אסורות ופ\"ב מהל' שחיטה משמע בהדיא דסבר כר' אבהו עכ\"ז לענין איסור הנאה בפסח כיון דאיכא קרא מפורש ביותר דכ\"ע מודו ביה נקטיה וכעין זה כתב הר\"ן להרי\"ף: \n", + "והמניח חמץ ברשותו וכו'. וא\"ת ה\"ל למימר דעובר בג' לאוין דהא עובר בלאו דלא יראה לך חמץ. וי\"ל דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא חשיבי אלא לאו אחד משום דלא בא אלא ללמד דהיינו חמץ היינו שאור וכדאמרינן בריש יום טוב (דף ז':) פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאור כלומר אין בין חמץ לשאור: \n", + "ואיסור החמץ וכו'. משום דלגבי ביעור איפליגו בית שמאי ובית הלל אבל לענין אכילה כ\"ע מודו כדאיתא בריש יום טוב מש\"ה כתב הרמב\"ם דאיסור דחמץ ושאור אחד הוא הכא גבי ביעור, ודייק לפתוח בחמץ באומרו והמניח חמץ ולסיים בשאור באומרו לא יראה לך שאור לומר דחמץ ושאור אחד הוא כמו שעשתה התורה כדאיתא בריש יו\"ט, ובזה ניחא למה כתב לא יראה דגבי שאור שהוא מאוחר ולא כתב לא יראה לך חמץ שהוא קודם. ומה הוא חמץ ומה הוא שאור נתבאר בריש יו\"ט דחמץ חזי לאכילה ושאור לא חזי לאכילה וצריכי למכתב תרווייהו כדאיתא התם: \n", + "כתב המגיד משנה ובהשגות א\"א דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה וכו'. וא\"א שיהיה הלשון מכוון דהא בריש יו\"ט אמרינן דלאכילה מודים ב\"ש דשוים הם ולא פליגי אלא לענין ביעור, ואין לפרש דכשנפסל מאכילת כלב יש חילוק ביניהם דחד מהם אם אכלו חייב והאחר אם אכלו פטור דכיון שנפסל מאכילת הכלב פשיטא דפטור על שניהם, וגם אין לומר דחד מהם אסור לאוכלו אם נפסל מאכילת כלב והאחר מותר כיון שנפסל דהי מנייהו תשרי דהא בכל חד מינייהו איכא צד קולא וחומרא כדאיתא בריש יו\"ט. לפיכך נ\"ל להגיה דוקא לשיעוריהן ולאכילה אבל לענין ביעור יש הפרש ביניהם כלומר דשיעור שניהם שוה לכל דבר כב\"ה ואם אכל מאיזה מהם אם לא נפסל חייב ואם נפסל פטור אבל לענין ביעור יש הפרש ביניהם וכו' וס\"ל להראב\"ד דחמץ אינו ראוי לשחקו ולחמע בו וכ\"כ רא\"ם, ביאור דבריו דברייתא בפת שאור וכו' דאי בחמץ ונפסל ודאי לא היה צריך לזה הטעם דמשמע דמטעמא אחרינא מיתסר והא ליתא אלא כשמזכיר חמץ לאיסורא ודאי שהכוונה בו שלא נפסל. וכן נראה עיקר שבפרק אלו עוברין תניא וכו' עד וא\"כ ברייתא דהפת שעפשה חייב לבער בשלא נפסלה היא. כל זה הוא הצעת הברייתות וישובן והכרע לדברי הרמב\"ם הוא מועלה קאמר ר\"ש וכו' ותו דפת סתם וכו' ולהרמב\"ם צ\"ל דחמץ נמי ראוי לשחקו ולחמע בו ודעת הרא\"ש כהרמב\"ם וכן נראה מדברי הר\"ן והוא דעת הרי\"ף שלא כתב אלא ברייתא אחת ואילו להראב\"ד שתיהן צריך לכתוב. וסמ\"ג כפי מה שפירש בו רא\"ם כהראב\"ד ונראה שגורס רא\"ם בדברי הראב\"ד לא שייך במקום לא צריך וא\"כ אינו צריך לביאור ה\"ה. ולענין חמץ שנתעפש ונפסל מאכילת כלב כתב הרא\"ש שיש מתירים באכילה ויש אוסרים ולזה דעתו מסכמת: \n\n" + ], + [ + "אינו לוקה וכו'. כתב רא\"ם ויש לתמוה דהא בשורש ט' נראה שאין לוקין וכו'. ובאמת כי ליישב זה היה אפשר לפרש דאינו לוקה אלא אחת אע\"פ שהזכיר שני הלאוין וכן היה אפשר לפרש הסמ\"ג כי אע\"פ שהוסיף ללקות עליהם היינו לפי שהתחיל אינו עובר ולא התחיל אינו לוקה אבל מ\"מ אכתי קשיא היאך מנאן בשני לאוין. והנראה בעיני דלא יראה לא משמע אלא כשהוא נראה לעינים דוקא וכן משמע בספר המצות מצוה ר' ומצוה ר\"א. ומ\"ש בפ\"ד עובר משום בל יראה ובל ימצא לאו למימרא דבכל אחד מהנזכרים לעיל עובר בשניהם אלא היכא דשייכי תרוייהו עובר בשניהם דכל היכא דעבר על לא יראה עבר נמי על לא ימצא אבל בטמון לא עבר אלא על לא ימצא. וע\"ד זה יש לפרש גם הברייתא השנויה בפ\"ק דפסחים (דף ה':) שממנה למד הרמב\"ם דינים הללו הנזכרים בפ\"ד: \n\n" + ], + [ + "חמץ שעבר וכו'. כתב ה\"ה נלמד מדין ישראל שהרהין חמצו אצל נכרי וכו', כלומר דאמרי' ביה שאם לא א\"ל קנה מעכשיו אסור אחר הפסח ולא מפלגינן בין אם היה אנוס ולא יכול לפרוע לנכרי להיכא דהיה בידו לפרוע, אבל מדברי הר\"ן משמע שאם לא עבר עליו לא מדאורי' ולא מדרבנן כגון ששכחו ואחר פסח מצאו מותר ולפי זה ההיא דישראל שהרהין חמצו ביש לו לפרוע היא בדוקא א\"נ דאפילו אין בידו לפרוע לא מיקרי אנוס משום דמעיקרא לוה מדעתו, ואפשר דהר\"ן נמי ראוי לעבור קאמר וכדברי ה\"ה. כתב הר\"ן דהא דקנסו רבנן לאו לדידיה דוקא דעבד איסורא קנסו אלא לכ\"ע נמי קנסו: \n\n" + ], + [ + "חמץ שנתערב וכו'. משמע דס\"ל לרבינו דבזמנו דקאמר רבא היינו תוך הפסח דוקא ומשום דחמיר שאיסורו בכרת ועובר על לא יראה וכו' הוי במינו במשהו אבל משש שעות ולמעלה כיון דלית ביה כרת לא מיתסר במשהו אלא בששים כשאר איסורים וכן דעת הרא\"ש וסמ\"ג. אבל הר\"ן פירש דמשש שעות ולמעלה הוי זמנו ומיתסר במשהו וזה לפי שסובר דרבא בא לפרש ענין איסור החמץ בכל הזמנים וא\"כ אם לא תכניסהו בכלל זמנו ע\"כ נכנס בכלל שלא בזמנו וזה אי אפשר. אבל רמב\"ם והרא\"ש וסמ\"ג ס\"ל שלא בא לפרש אלא איסור החמץ בתוך הפסח והיתרו לאחר הפסח אבל ענין איסורו משש שעות ולמעלה לא חש להזכירו דהכי הוא בשאר איסורים דאי אתא לאשמועינן דגם משש שעות ומעלה הוי במשהו לא ה\"ל לסתום דבריו והכי הל\"ל חמץ משש שעות ומעלה במשהו. ורא\"ם שכתב דסמ\"ג פירש דבזמנו היינו בתוך הפסח איידי דבעי לפרושי שלא בזמנו יותר הל\"ל שנזהר מפירוש הר\"ן. ומה שרצה ה\"ה לומר דלהרמב\"ם אפילו נתערב מתחלת השנה משהו אסור בפסח נ\"ל שלא מן השם הוא דלעולם בזמנו דקאמר רבא לא קאי אלא לתוך הפסח כמו שכתבתי אבל נתערב משש שעות ולמעלה בטל בששים מיהו היינו לאוכלו קודם הפסח אבל לענין אכילתו בתוך הפסח ואפילו נתערב מתחלת השנה ס\"ל דחוזר וניעור ואסור וכמ\"ש בספ\"ד ובזה מחולקים הרמב\"ם והרא\"ש. ומ\"ש דכיון דטעמו משום שיש לו מתירין ה\"ה לנתערב משש ולמעלה אפשר לומר כן בנתערב במינו אבל שלא במינו כיון דטעמא דחמץ במשהו הוא משום דכתיב כל מחמצת לא תאכלו כמ\"ש הרמב\"ם בט\"ו ממאכלות היינו בתוך הפסח דכתיב ביה האי קרא אבל משש ולמעלה דלא כתב ביה כל לא הוי במשהו כך נ\"ל. ודברי הרב המגיד נ\"ל לבארם דסובר דלהרמב\"ם בזמנו דקאמר אזמן אכילתו קאי ולא אזמן תערובתו דאפילו נתערב מתחלת השנה חוזר וניעור ומ\"מ דברי הרמב\"ם שכתב חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח מוכיחים דנתערב בתוך הפסח קאמר דאל\"כ הכי הל\"ל חמץ שנתערב בדבר אחר אפילו כל שהוא אסור לאוכלו בפסח ועוד דלמה לו לכתוב דין זה כאן ולשנותו בפ\"ד. לכן נ\"ל דאשמעינן הכא דדוקא כשנתערב בפסח הוא דאוסר במשהו כיון שאוכלו בפסח אבל אם נתערב משש שעות ולמעלה ורוצה לאוכלו אז אינו אוסר אלא בפחות מס' כשאר איסורים ובפ\"ד אשמעינן דאפילו נתערב מתחלת השנה דינו כנתערב בפסח לענין לאוכלו בפסח משום דחוזר וניעור: \n", + "כתב הרב המגיד כאן לשון רש\"י ואפילו שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס וכו'. כלומר כשנתערב קודם הפסח בפחות מכזית בכדי אכילת פרס: \n", + "חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו ה\"ז אוסר בכל שהוא. פרק כל שעה (פסחים ל') אמר רבא חמץ וכו' וגירסת רבינו בין במינו בין שלא במינו בכל שהו א\"נ אינו גורס בכל שהוא אלא אסור אבל דעתו כדעת ההלכות דמדלא יהיב שיעורא וכו'. וכתב ה\"ה וטעם איסור החמץ בזמנו שהוא במשהו כתב רבינו פט\"ו מהלכות מאכלות אסורות לפי שהוא דבר שיש לו מתירין שהרי אחר הפסח יהיה כל התערובת מותר. והר\"ן בפירוש ההלכות השיג על טעם זה וכתב דמאי דאמרינן דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל משמע ודאי דמדרבנן הוא וכיון דמדרבנן הוא היכי מחמרינן טפי למיגזר שלא במינו אטו מינו בשלמא לרב כיון דס\"ל דמין במינו מדאורייתא לא בטיל שייך למיגזר שלא במינו אטו מינו אלא לרבא אמאי, ועוד שקרוב הדבר לומר דכיון שחומרא דדבר שיש לו מתירין מדרבנן הוא לא החמירו בה אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן שחמץ עצמו אסור אע\"פ שתערובתו מותר אפשר שהשוו מדותיהם שלא לדונו בכלל דבר שיש לו מתירין אע\"פ שבעלי סברא זו אמרי דכיון דלר\"ש מן התורה דבר שיל\"מ הוא כשאסרו ר\"ש משום קנסא לא בא להקל עליו. לא נהירא לי שאילו היה מה שאנו אומרים אפילו באלף לא בטיל מדאורייתא יפה הם אומרים אבל ודאי משמע דחומרא דרבנן היא שלא לבטלו מעכשו כיון שהוא עתיד להיות ניתר וכיון שהם אסרוהו לאחר זמנו אין ראוי שיחמיר עליו חומרא זו בתוך זמנו עכ\"ד. ול\"נ שמתוך דברי רבינו פט\"ו מהלכות מאכלות אסורות אין מקום לקושיות הללו שכתב ז\"ל יראה לי שאפילו דבר שיל\"מ אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר לא יהיה זה שיש לו מתירין חמור מטבל שהרי אפשר לתקנו ואעפ\"כ שלא במינו בנותן טעם כמו שביארנו ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו כמו שביארנו עכ\"ל. הרי שחמץ בפסח שלא במינו במשהו חומרא הוא ולא מן הדין והטעם שהחמירו בו מבשאר איסורים למאמר הכתוב כל מחמצת לא תאכלו: \n\n" + ], + [ + "אין חייבין כרת אלא וכו'. באמת כי הלשון הזה קשה ההבנה מאד דאי אמרינן דס\"ל דבשיש בו כזית בכדי אכילת פרס כ\"ע מודו דחייב כי פליגי באין בו כזית בכדי אכילת פרס קשה דא\"כ משמע דלכ\"ע כזית בכדי אכילת פרס כאוכל כזית חמץ בלא תערובת הוא וא\"כ כרת נמי ליחייב ותדע דהא לאין בו כזית בכדי א\"פ אצטריך ר' אליעזר למילף שלא יהא בו כרת ואם איתא דאפילו כי יש בו כזית בכדי א\"פ שיש שם לאו מיוחד אין בו כרת כ\"ש לבאין בו כזית דאין בו לאו מיוחד וא\"כ כי יש בו כזית בכדי א\"פ לכ\"ע על כרחך יש בו כרת והיאך כתב הרמב\"ם דאין בו כרת. ובלאו הכי צ\"ל כן לפי שיטה זו שמאחר שאין להם רבוי לאו בתערובת חמץ כזית בכדי א\"פ אין לחייבו אלא מקרא דלא יאכל חמץ כי כל אוכל חמץ ונכרתה ועוד דמייתי ראיה לאסור כי יש בו כזית בכדי א\"פ מדכתיב כל מחמצת והוא דלא כמאן דהא אוקימנא דלכ\"ע קרא דכל מחמצת לא אצטריך לכזית בכדי א\"פ: \n", + "ואי אמרינן דסבירא ליה דבאית בו פחות מכזית בכדי א\"פ כ\"ע לא פליגי דפטור כי פליגי כשהטיל בו כל כך חמץ שיש בו אפילו בדרך טיבול כזית בכדי א\"פ ופי' זה דייק לשון הרמב\"ם שכתב ואם אין בתערובת כזית וכו' ופסק כר' אליעזר קשה דבגמ' אמרינן דכותח הבבלי לית ביה כזית בכדי א\"פ כדרך אכילתו ואם כן היאך אמר ר\"א בברייתא בגמ' על כותח הבבלי שחייב בעירובו בלאו כיון דבלית ביה כ\"ע מודו דפטור וכעין קושיא זו הוא מה שהשיגו הראב\"ד, ועוד דלמה ליה למילף מכל מחמצת תיפוק לי' מדין שאר איסורים דאין בהם מקרא מיותר ואפ\"ה לקי על כזית בכדי א\"פ כמו שכתב הרמב\"ם עצמו רפט\"ו מהלכות מאכלות וכיוצא בקושיא זו הוזכרה בדברי ה\"ה ועוד רבנן היאך אפשר שיפטרו ביש בו כזית בכדי א\"פ כדרך אכילתו דהא אמרינן בגמרא סוף סוף אמאי פליגי רבנן ארבי אליעזר בכותח אלא הנח לכותח וכו' דאי משטר קא שטר ליה ואכיל לית ביה כזית בכדי א\"פ דמשמע בהדיא דאי הוה ביה כדרך אכילתו כזית בכדי א\"פ הוו מחייבי וזו היא קושיא שאין עליה תשובה, אבל אין להקשות כמו שהקשה רא\"ם מדקי\"ל כל איסורין שבתורה אם אכל כזית מן האיסור כשיעור שהיית א\"פ לוקין עליו דאי מההיא הוה אפשר לומר דשאני התם שאכל האיסור בלא תערובת אבל הכא שהוא ע\"י תערובת הוה פטרי ליה אי לאו רבוייא דכל דהא ודאי כל שהוא ע\"י תערובת קיל טפי דהא אוכל כזית חלב בשהיות פחות מכדי א\"פ חייב כרת כמבואר פי\"ד מהלכות מאכלות אסורות ואוכל כזית חלב מעורב עם ג' ביצים גריסין לוקה ואינו חייב כרת כדמשמע בפט\"ו. ובאלו עוברין (דף מ\"ד:) אמרינן וכ\"ת מיין לחודיה מאי למימרא הא קמ\"ל דאע\"ג דתערובת, ועוד לפי דבריו דעדיפא מינה ה\"ל לאקשויי דהיכי אמרי רבנן על עירובו בלא כלום ומ\"ש חמץ מכל איסורין שבתורה וכו' ואי אפשר לומר לפי דרך זה דפסק כחכמים דא\"כ אפילו הטיל בו כל כך חמץ שיש בו כזית בכדי א\"פ אמרי רבנן על עירובו בלא כלום ואם פסק כוותייהו היכי קאמר דלוקה עליו ואי אמרינן דביש בו כזית בכדי אכילת פרס בטיבול כדרך שבני אדם אוכלים אותו כ\"ע מודו דחייב ואי אפילו כי משרף שריף ליה אין בו כזית בכדי א\"פ כ\"ע מודו דפטור כי פליגי בשאם אוכלו בטיבול אין בו כזית בכדי א\"פ ואי משרף שריף ליה אית ביה כזית בכדי א\"פ ושריף כדי שלש ביצים דלרבנן פטור משום דבטלה דעתו ולר\"א לא בטלה דעתו משום דדריש כל מחמצת לעירוב חמץ. ופירוש זה דייקא תחלת לשון הרמב\"ם שכתב בד\"א שאכל כזית חמץ בתוך התערובת וכו' וזה בדברי המגיד והוא פי' ראשון שכתב רא\"ם וכן מצאתי כתוב שהיו מפרשים בספרד וע\"פ פירוש זה כתב המגיד שפסק כחכמים כנראה בפירוש מדבריו שכתב על דברי הרי\"ף וזה דעת רבינו וכתב ג\"כ ואין לחכמים מקרא מיותר וכו' משמע דס\"ל כהרמב\"ם שפוסק כחכמים ותימה דהא כר\"א היא דאילו רבנן פטרי ובהדיא אמרינן בגמרא דאי משרף שריף ליה פטרי רבנן משום דבטלה דעתו. ויש מי שמתרץ דאי כי שריף ליה יש בו כזית בכדי א\"פ לרבנן נמי חייב כי שריף ליה ומאי דקאמר דלחכמים בטלה דעתו היינו לומר דמש\"ה לא איירי ביה אבל אה\"נ דחיובי מחייבי ליה. ויש קצת גילוי לפירוש זה בדברי התוס' אהא דקאמר דלחכמים בטלה דעתו אצל כל אדם והשתא לא תיקשי מה שפסק רבינו ביש בו כזית בכדי א\"פ דחייב דאי שריף ליה חייב אי פסק כחכמים נמי חייב, ואינו נ\"ל משום דקשיא לי דא\"כ פלוגתא דר\"א וחכמים אינה אלא באין בו וא\"כ היכי מייתי רבינו ראיה מקרא דכל מחמצת הא רבנן לא דרשי ליה, וע\"ק דאף ר\"א לא מייתי האי קרא אלא לאין בו ורבינו מייתי ליה ליש בו, וע\"ק למה כתב רבינו דפטור מכרת ביש בו מ\"ש משאר איסורים: \n", + "ולכן נ\"ל דהרמב\"ם מפרש כפירוש הזה אלא שפוסק כר\"א וכמו שכתב רא\"ם בפירוש ראשון וכך מצאתי כתוב בשם חכמי ספרד וכן נראה מדברי הרמב\"ם בספר המצות ובפירוש המשנה שכתב דברי ר\"א דעל חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו אלא דאכתי צריך ליישב מה שהקשה הרמב\"ן על הרמב\"ם והביאו המגיד וגם מאי דמשמע בגמ' פ' אלו עוברין דלר\"א דדריש כל היתר מצטרף לאיסור דאמרינן כמאן כר\"א דדריש כל א\"כ לענין חמץ בפסח נמי אה\"נ ואי הרמב\"ם פסק כר\"א הוה ליה לחיובי באוכל כזית כותח בעיניה דהיתר שבו יצטרף לאיסור וכדפירש רש\"י גבי היתר מצטרף לאיסור ולא שיצטרך שיאכל פרס, והיה אפשר לתרץ קושיא זו במאי דאיתא בפ' ג' מינים עלה ל\"ז דכי נפיש היתרא לא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור אלא שמדברי הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות נזירות משמע שמפרש דכי אמרינן היתר מצטרף לאיסור היינו אפילו נפיש היתרא שכתב דבר המותר אינו מצטרף לדבר האיסור בנזיר כיצד יין שנתערב וכו' עד שיהיה מדבר האיסור בתערובת כזית בכדי שלש ביצים וכו' ונראה מתוך לשונו שבא להשמיענו דלא תימא דאפילו ביותר מכזית בכדי אכילת פרס יצטרף היתר לאיסור ואם כן משמע דכי אמרינן סתם היתר מצטרף לאיסור אפילו ההיתר יותר מהאיסור הוא ומאי דאמרינן בפ' ג' מינים דכי נפיש היתרא לא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור צריך לומר שלא היה בנוסחת הרמב\"ם. וכמדומה שראיתי בשיטת הרשב\"א לפרק אלו עוברין שהוא מדברי רבנן סבוראי ויש הוכחה לדברי (ו) דבסוגית אלו עוברין ליתיה. מ\"מ הדרא קושיא לדוכתה: \n", + "וקודם כל דבר צריך ליישב היאך פסק הרמב\"ם בפ\"ה מהל' נזירות דלא כרבי אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסור נזיר דהא ליכא מאן דפליג עליה דזעירי מוסיף הוא. ונראה דטעמו מדאמרינן בתר הכי והאי משרת להכי הוא דאתא וכו' הא מני רבנן ור\"י דאמר כר\"ע ומפרש הרמב\"ם דה\"ק ור\"י דאמר כר\"ע וליה לא ס\"ל כוותיה אלא כרבנן וכיון שכן משרת לא אתא להיתר מצטרף לאיסור אלא לטעם כעיקר והיינו כזית בכדי א\"פ כדאר\"י בפרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ז) כל שטעמו וממשו לוקין עליו וזהו כזית בכדי א\"פ ואפילו בקדשים לית ליה להרמב\"ם היתר מצטרף לאיסור ואע\"ג דאסיקנא באלו עוברין (פסחים מ\"ה) לרבנן מצרך צריכי חטאת להיתר מצטרף לאיסור וכו' וחולין מקדשים לא גמר משמע דשאר קדשים ילפי מינה סובר דלא קי\"ל הכי אלא כמסקנא דפ\"ג מינין דאסיקנא דנזיר וחטאת תרוייהו צריכי לטעם כעיקר מ\"מ קושית היתר מצטרף לאיסור עלתה לה ותשב מנגד. ולענין קושית הרמב\"ן שהזכיר המגיד י\"ל דאע\"ג דבשאר איסורין ילפינן דטעם כעיקר מנזיר אצטריך קרא דכל מחמצת בפסח לרבות היכא דשריף ליה דלא נימא דבטלה דעתו אצל כל אדם כדאמרי רבנן ומיעוטא דכל אוכל חמץ מוקמינן להיכא דשריף דמיעטו מכרת ורבנן לא דרשי כל: \n", + "ועי\"ל דאצטריך כל מחמצת משום דכיון דכתב רחמנא כי כל אוכל חמץ למעט כל תערובת חמץ מכרת סד\"א דלגמרי ממעט ליה להכי אהדריה קרא דכל מחמצת ולפי זה חמץ קיל מחלב ודם וכל שאר איסורין דבשאר איסורין חייב כרת כמו בעיקר והחמץ פטור מכרת ולפי זה כשכתב הרמב\"ם ברפט\"ו דלקי אף כרת נמי במשמע: \n", + "ועי\"ל דר' אליעזר ורבנן בתרתי פליגי חדא בכזית בכדי א\"פ כדרך כל אדם דלרבנן טעם כעיקר כמו בנזיר וגבי חמץ נמי הוי כעיקר וחייב כרת דלית להו ללאו ולרבי אליעזר לא הוי אלא בלאו דכל מחמצת תרתי באין בו כזית בכדי אכילת פרס כדרך אכילת בני אדם ושריף ליה דלר\"א בלאו דבכלל כל מחמצת הוא ולרבנן בטלה דעתו ופטור והשתא כי קאמר הרמב\"ם דביש בו לוקין ואין בו כרת בכל גוונא הוא בין ביש בו כדרך בני אדם בין באין בו כדרך בני אדם אלא דשריף ליה דפסק כר\"א אבל בשאין בו כזית אפילו בדשריף ליה נהי דאסור כחצי שיעור דאורייתא מיהו אין לוקין עליו והשתא בשאר איסורין ילפינן דטעם כעיקר מנזיר מיהו אי לאו קרא דכל מחמצת בהדי כל אוכל חמץ הוה אמינא דגבי חייבי כרת ליחייב עלה כרת כעיקר להכי איצטריך לאזהורי עלה בכל מחמצת ובלאו דמחמצת כל תערובת חמץ במשמע ולמעוטי מכרת מכל אוכל חמץ דאי לאו כל מחמצת הוה מוקמינן מיעוטא דכל אוכל חמץ לדרשא אחרינא. ולפיכך כתב הרמב\"ם בפט\"ו גבי חלב לוקה ולא כתב חייב כרת דגמר דלוקה מנזיר וגמר דאינו חייב כרת מדין תערובת חמץ וליכא לאקשויי משרת בנזיר למה לי הא מפסח גמרינן דלקי דה\"א דוקא גבי חמץ דהוי חיוב כרת אמר רחמנא דלקי אבל בנזיר ה\"א כיון דליכא כרת לא קמ\"ל: \n", + "ומאחר שישבתי דברי הרמב\"ם בלי שום קושי אשיב ידי לדקדק בדברי ה\"ה מלבד מה שדקדקתי בו לעיל והוא דאיכא למידק שכתב אבל יש בדברי רבינו תימה אחר וכו' משמע בגמרא דלרבנן חיוב גמור ואין לחכמים מקרא מיותר וכו' דמשמע דס\"ל שהרמב\"ם פוסק כחכמים וגם ממ\"ש על דברי הרי\"ף וזה דעת רבינו משמע נמי הכי. ותימה דהא בספר המצות משמע בהדיא דפוסק כר\"א וכן פי' דבריו הרמב\"ן בהשגות שמשם הוציא המגיד קושיא זו: \n", + "ועוד שאם הרמב\"ם פוסק כדברי הרב דהלכה כחכמים ומפרש דבכדי א\"פ כ\"ע מודו דחייב כדמשמע מדברי ה\"ה שכתב וזה דעת רבינו למה הקשה קושיא זו דלמה פטרו מכרת לחכמים לבד הא לכ\"ע שייך למיפרך דכיון דבכזית בכדי א\"פ כ\"ע מודו דחייב משום דהוי כאכל כזית חמץ בלא תערובת ואם כן לכ\"ע כרת ליחייב: \n", + "ותו איכא למידק עליה שכתב והרי חלב ודם אין שם מקרא לתערובתן והדין הזה נוהג בהם וכו' ואם כונתו לומר שהדין שנתן הרמב\"ם לכזית בכדי א\"פ דחמץ שלוקה ואין בו כרת הוא בעצמו נוהג בחלב ודם וכמבואר בפט\"ו ממאכלות שכתב לוקה ולא חייב כרת א\"כ סותר מה שהקשה תחלה למה פטרו מכרת, ועוד שכתב והרמב\"ן עיין זה וכו' וקושית הרמב\"ן היא בהקדמת דבחלב ודם כי איכא כזית בכדי א\"פ כרת נמי איכא וא\"ת דגם המגיד הכי קאמר והרי חלב ודם וכו' והדין הזה נוהג בהם ללקות ולהתחייב כרת היאך כתב כמבואר בפט\"ו הרי שם לא חייב אלא מלקות אבל לא כרת. ומתוך הספקות האלה נעמוד על כונת המגיד בדבור הזה: \n", + "ולכן נ\"ל דלא נחית המגיד השתא לבאר דברי הרמב\"ם ע\"פ סוגית הגמ' לפי דעתו כי בכל הדרכים יש גמגומים כמבואר לעיל ועוד כי דרכו בכמה מקומות שכיון שמוצא דעת הרמב\"ם מכוונת לדעת ההלכות שלא להעמיק בביאור סוגיית הגמ' ואע\"פ שאינו מסכים עם הרי\"ף אלא לענין מלקות אבל לא לענין כרת כיון דלא נפקא לן לענין מעשה מידי לא חש תו. ומ\"ש על דברי ההלכות וזה דעת רבינו אין הכונה במה שפסק כחכמים אלא במה שכתב הרי\"ף דביש בו לוקה כן דעת הרמב\"ם דלקי מיהו אם הוא אפילו אליבא דרבנן או אם הוא חייב כרת לא קאמר ולא אתא אלא להשיג על דעת הראב\"ד בביאור דברי הרמב\"ם דמתוך מ\"ש הרב פסק באלו וכו' משמע דס\"ל שהרב והרמב\"ם תרוייהו ס\"ל דהלכה כחכמים ולכן הוקשה לו שהרב כתב דכותח וכו' אין בו כזית בכדי א\"פ והרמב\"ם כתב שיש בו והמגיד השיב עליו אם אין קושיא אלא זו אינה כלום דאיכא למימר דאין ויכוח בשמות ומה לי כותח ומה לי שאר דברים כל שאין בהם פטור וכל שיש בהם כלומר שהטיל בהם חמץ כ\"כ עד שבדרך טיבולו יש בו או שאע\"פ שאין בו כדרך טיבולו הוא טובל בו כ\"כ עד שהיה בו כזית בכדי א\"פ שחייב ולא דמי למישרף שריף. אבל קושיא אחרת גדולה הוה ליה להשיג על הרמב\"ם לפ\"ד שסובר שהרמב\"ם מפרש הסוגיא כהרי\"ף ופוסק כחכמים כמותו והיא למה פטרו מכרת ומהקושיא הזאת ימשך עוד למה עשה מצוה מיוחדת וכו' ובכלל זה הוא למה הביא ראיה מכל מחמצת שאפילו אם היה מפרש הראב\"ד דלר\"א כזית בכדי א\"פ נמי נפקא ליה מכל אפ\"ה כיון דס\"ל דהרמב\"ם פוסק כרבנן כמו הרב לא ה\"ל לאיתויי קרא דכל מחמצת דהא רבנן כל לא דרשי וזהו שכתב ואין להם לחכמים מקרא מיותר לתערובת הרי כאן דהראב\"ד פי' דברי הרמב\"ם כדרך האחת שכתבתי דביש בו כ\"ע לא פליגי דחייב כי פליגי באין בו ופסק כחכמים והמגיד הקשה עליו השני קושיות שהקשיתי לדרך ההוא. ומשום דאיכא למימר אע\"פ שאין מקרא מיותר לתערובתן מ\"מ אין ראוי להחמיר עליו כמו באוכל כזית בלי תערובת ולכן פטרוהו מכרת ובזה תתורץ מיהא הקושיא הראשונה לפיכך כתב דאין לומר כן דהרי חלב ודם וכו' כמבואר בפט\"ו ומפרש המגיד דכי קאמר הרמב\"ם התם לוקה ה\"ה דכרת נמי מיחייב דאל\"כ הל\"ל ואין בו כרת כמ\"ש כאן: \n", + "ועי\"ל דה\"ק והרי חלב ודם וכו' כלומר לדידי כרת נמי מיחייב כיון דאין לחכמים מקרא מיותר וא\"כ קשה למה פטרו מכרת ואפילו לפי דעתו שסובר דפטור מכרת אכתי קשיא למה עשה מצוה מיוחדת דמשמע דאי לאו הכי לא הוה מיפטר מכרת והרי חלב ודם שאין שם מקרא מיותר לתערובתן ואפ\"ה פסק הרמב\"ם דאין בו כרת מדלא הזכיר אלא מלקות וא\"כ קרא למה לי ולפי זה מ\"ש והרמב\"ן עיין על זה וכו' לאו אקושיא והרי חלב ודם קאי אלא אקושיא ראשונה קאי ובזה מיושבים דברי המגיד על בסיסם: \n", + "ונ\"ל לדייק מ\"ש והרמב\"ן עיין זה וכו' משום דה\"א אל תתמה על הראב\"ד איך לא הרגיש בתימה זה כי הבא להשיג על אחר דחפצו להשיג אינו מעיין כ\"כ כמו מי שמחבר ספר לכך אמר באמת גם הרמב\"ן לא היה מחבר ספר אלא משיג כשעיין זה. וא\"ת דלמא קודם לכן כשחבר ספרו עיינו ליתא שקבלה בידינו שתחלה השיג ההשגות וזה שכתב והקשה עליו בספרו כלומר ואח\"כ הקשה עליו בספרו. ואפשר שמנצל להראב\"ד שלא עיין זה שאם הרמב\"ן עיינו היה לפי שמתוך שהיה משיג על מנין המצות הרגיש בתוספת המצוה ההיא וכשהרגיש בקושיא זו כתבה גם בספרו אבל אילו לא היה משיג על מנין המצות אפשר שלא היה מרגיש בכך: \n", + "ועל פי אחד משני דרכים האחרונים שהזכרתי בפי' פלוגתא דרבי אליעזר וחכמים לדעת הרמב\"ם יתיישבו דברי הטור שכתב כל אלו לר' אליעזר הם בלאו וכו' ופסק הרמב\"ם כר' אליעזר והרי\"ף פסק כחכמים שאין לאו וכו' ומיירי נמי שאין בהם כזית וכו' מיהו במה שכתב ודוקא שאין בתערובת טעם חמץ וכו' דטעם כעיקר דאורייתא ליתיה לדעת הרמב\"ם בפט\"ו מהל' מאכלות דלית ליה טעם כעיקר להתחייב עליו מלקות אלא ביש בו כזית בכדי א\"פ: \n", + "ועוד יש תימה גדול בדבריו לא ראיתי מי ששת לבו אליו והוא שכתב דחמץ נוקשה הוי לר' אליעזר בלאו ובגמרא פ' אלו עוברין (פסחים מ\"ג) אסיקנא ש\"מ נוקשה לר\"א לית ליה כלומר דאפילו ר' אליעזר סבר דהוי בלא כלום. ואפשר עוד לומר דגם הראב\"ד לא עלה על דעתו שיפסוק רבינו כחכמים מחמת הקושיות שהקשיתי, ומ\"ש הראב\"ד הרב פסק באלו כרבנן הכונה להשיג על רבינו למה חלק על הרב ופסק כר\"א: [ \n", + "כתב הרא\"ם וז\"ל אבל הרמב\"ם בפירוש המשנה כתב דאין הלכה כר' אליעזר] וא\"כ צ\"ל דהא דקאמר הכא בד\"א וכו'. ואין ספק שזה שלא בדקדוק כתבו דהא ר\"א במתניתין לא פליג אמאי דאמרינן הרי אלו באזהרה ואין בו כרת אלא דאתא לאוסופי טיפולי נשים והרמב\"ם פירש שהוא אוסר אותם משום גזירה שמא ישרו אותם במים כלומר ולפיכך צריך לבערם ובהא הוא שכתב דאין הלכה כר\"א אבל במה ששנינו הרי אלו באזהרה וכו' מאן דכר שמיה דר\"א במתניתין וא\"כ היכי לימא ביה דאין הלכה כר\"א ועוד שהרמב\"ם שם בפירוש המשנה כתב שהעיקר אצלנו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו כלשון ר\"א בברייתא. ושמא לישנא דהרמב\"ם אטעייה שכתב אחר פירוש טיפולי נשים ואין הלכה כר\"א ובסוף המשנה אחר שכתב שהעיקר אצלנו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו חזר וכתב ואין הלכה כר' אליעזר ולפיכך סובר רא\"ם שכיון הרמב\"ם לומר דאין הלכה כר' אליעזר דברייתא וזה דבר שלא עלה על הדעת שיאמר הרמב\"ם אין הלכה כר\"א במה שלא הוזכר במשנה וגם הוא לא הודיענו אם ר\"א חולק בו אלא משום דדרך הרמב\"ם לפסוק בסוף כל משנה הלכה כדברי מי חזר ושנה ואין הלכה כר\"א והכונה מבוארת שהוא על מ\"ש אף טיפולי נשים. ועוד יש לתמוה על הרב איך לא ראה ספר המצות של רבינו שתפס לשון ר\"א עצמו והרמב\"ן בהשגות פירש דבריו שפסק כרבנן ודלא כר\"א: \n", + "כתב עוד רא\"ם ובפרק חמישי מהלכות נזירות כתב בהדיא וכן אם שרה פתו וכו'. ואין לו קשר עם מה שסמוך לו וצ\"ל דקאי לעיל למה שכתב דהא קיי\"ל כל איסורין שבתורה אם אכל כזית וכו' ולא רצה לכתוב מ\"ש הרמב\"ם בפט\"ו מהל' מאכלות שאם היה כזית חלב בכדי א\"פ לוקה משום דה\"א דמחמץ גמרינן לכל איסורין שבתורה לכך כתב ההיא דהלכות נזירות דמייתי לה מקרא וא\"כ מהתם נשמע לחמץ בפסח וא\"כ כל למה לי: \n", + "כתב עוד רא\"ם קשה דהא בגמרא אמרי הנח לכותח דלית ביה כזית וכו'. כלומר וכיון דכותח לית ביה כזית בכדי א\"פ היאך כתב הרמב\"ם בד\"א בשאכל כזית בכדי א\"פ וזו היא השגת הראב\"ד ויפה השיב לו ה\"ה ויש לתמוה על הרא\"ם למה כתבה סתם. מיהו אפשר לומר שכיון לומר דאילו לרבי אליעזר לא בעינן כדי אכילת פרס דבכזית לחוד חייב דהיתר שבו מצטרף לאיסור וכמו שכתב בסוף הדיבור: \n", + "כתב עוד ועוד בלא רבוייא לוקין עליו וכו'. ועדיפא מינה ה\"ל לאקשויי דכיון דרבנן לית להו קרא מיותר אם כן כרת נמי ליחייב והיכי כתב ואין בו כרת: \n", + "כתב עוד רא\"ם (עד) אבל הר\"ן כתב וכו'. נראה שכונתו לומר דמשמע דהרמב\"ם פסק כר\"א שהיא דרך ישרה אבל בפירוש המשנה כתב שאין הלכה כר\"א. וקשה דהא בגמ' אמרו וכו' ולכן שמא י\"ל דחזר בו ופסק כר\"א אבל קשה דא\"כ הל\"ל שהאוכל פרס אפילו בפחות בכזית ליחייב שהיתר שבו יצטרף לאיסור ולכן נאמר שפסק כחכמים דלית להו דהיתר מצטרף לאיסור וק\"ל דא\"כ אינו מיישב כלל דברי הרמב\"ם שאם תאמר שפסק כר\"א קשה הא דהיתר מצטרף לאיסור וא\"ת שפסק כחכמים קשה דהא בגמרא אמרו הנח לכותח וכו' ועוד מאי שנאמר כל מחמצת דמשמע דמרבויא דכל נפקא הא רבנן לא דרשי כל ועוד בלא ריבויא נמי וכו' ועוד שכתב וז\"ל אלא שכל זה אינו אלא אליבא דר\"א והלשון הזה היה ראוי ליכתב אילו לא היתה שום קושיא כי אמרינן דפסק כחכמים שמשמעו אלא שאין מכאן קושיא דאי פסק כחכמים ניחא לכל מאחר דאי אמרינן דפסק כחכמים קשו כל הנך קושייתא הכי הל\"ל וזהו אליבא דר\"א אבל לא לחכמים ולא בלשון אלא: \n", + "ועוד יש לתמוה עליו שכתב אבל לא לחכמים שהרי אנן קי\"ל בכולי גמרא דאין היתר מצטרף לאיסור והלא גם לר\"א בכל שאר איסורין אין היתר מצטרף לאיסור ואי בנזיר ובחמץ קאמר לא ידענא באי זה מקום הוזכר כן בגמ' זולת סוגיית אלו עוברין וסוגיית ג' מינים ובשתיהן הוזכר דלר\"א בחמץ ונזיר היתר מצטרף לאיסור. זה נראה לי לעורר על דברי רא\"ם. ולענין יישוב הסוגיא לדעת הרמב\"ם בין פלוגתא דר\"א ורבנן בין ההיא דהיתר מצטרף לאיסור כבר ישבתי הכל לעיל וביררתי יפה יפה בס\"ד: \n", + "ולפי שהארכתי הסכמתי לכתוב העולה מכלל הדברים בדרך קצרה לתלמידים. איכא למידק מה מפרש רבינו במחלוקת ר\"א וחכמים שלא ימנע או מפרש דביש בו כזית בכדי א\"פ ל\"פ דחייב כי פליגי באין בו ולפי זה פסק כחכמים או מפרש דבאין בו כ\"ע לא פליגי דפטור כי פליגי ביש בו ולפי זה פסק כר\"א ולשני הפירושים קשה. אם לראשון כיון דביש בו לכ\"ע חייב כבשאר איסורים כרת נמי ליחייב כמו בשאר איסורים ומנא ליה לרבינו לפוטרו מכרת. וע\"ק שמאחר שרבינו פוסק כחכמים היכי מייתי רבינו ראיה מפסוק דכל מחמצת הא רבנן לא דרשי כל מחמצת ועוד קשה דר\"א נמי לא מייתי קרא דכל מחמצת אלא לאין בו והיכי מייתי ליה רבינו ליש בו ועוד קשה דהא באין בו הוי כאוכל חצי שיעור ואוכל כחצי שיעור אפילו בעיניה פטור בכל האיסורים והיאך אפשר שחייב ר\"א באין בו דמי עדיף מאוכל פחות מכשיעור בעיניה: \n", + "ועל הפירוש השני קשה מאחר שבכל איסורים שבתורה חייב ביש בו היאך יעלה על הדעת לומר שחכמים פוטרים בו. ועוד קשה דבגמ' אמרינן דכותח הבבלי אין בו כזית בכדי א\"פ וא\"כ היאך אומר ר\"א בברייתא בגמ' דעל כותח הבבלי חייב בלאו הא אמרת דבאין בו כ\"ע ל\"פ דפטור: \n", + "וי\"ל דביש בו כ\"ע ל\"פ דחייב מלקות וכרת כמו בשאר איסורין ובשאין בו ל\"פ דפטור כמו בשאר איסורין והכא שאני דהב\"ע ביש בו בכותח כי שריף ליה אבל אם אוכלו בטיבול אין בו ושריף ליה דחכמים סברי אע\"פ שיש בו פטור משום דבטלה דעתו אצל כל אדם ור' אליעזר סבר שאעפ\"כ חייב מריבויא דכל מחמצת ולפי זה פסק רבינו כר\"א וה\"פ ביש בו כי שריף ליה אע\"פ שאין בו כדרך טיבול אי שריף ליה חייב מלקות מריבויא דכל מחמצת ולית ביה כרת משום דגבי אוכל מחמצת לא כתיב כרת: \n", + "ומיהו להרב המגיד שכתב שרבינו פסק כחכמים דפטרי באין בו ומחייבי ביש בו קשיא מה שהקשיתי על הפי' הראשון: \n", + "ונראה לומר דלדברי רבינו שפסק כחכמים והוא מפרש דביש בו לחכמים נמי חייב מלקות ובאין בו פטור ור\"א סבר דבאין בו חייב מלקות ואע\"ג דבשאר איסורים פטור הכא חייב משום קרא דכל מחמצת וחכמים סברי דא\"א לומר דקרא דכל מחמצת אתא לחייב באין בו דכיון דלית ביה שיעורא א\"א לחייבו אלא כי אתא קרא לא אתא אלא ליש בו לומר דאע\"ג דבשאר איסורים כרת נמי חייב בפסח פטור מכרת וטעמא מדכתב גבי אוכל חמץ ונכרתה וגבי מחמצת שהוא תערובת חמץ לא כתב ונכרתה וא\"א לומר דמחמצת מיירי באין בו דא\"א לחייבו כלל כמ\"ש הילכך על כרחך לומר דאתא לפוטרו מכרת אע\"פ שיש בו וגזירת התורה היא להקל בו בכך מבשאר איסורין ולפי זה כשכתב רבינו שנאמר כל מחמצת לא תאכלו לא קאי למ\"ש לוקה דלהא לא איצטריך קרא דמדין שאר איסורין נפקא אלא לאינו חייב כרת קאי מדלא כתב גבי מחמצת אלא לא תאכלו ולא ונכרתה. ובהכי מתיישבים דברי ה\"ה בפירוש דברי רבינו בלי פקפוק: \n\n" + ], + [ + "האוכל מן החמץ עצמו בפסח וכו' שנאמר לא יאכל. קשיא לי למה לי קרא בחמץ בפסח הא בכל איסורין שבתורה קי\"ל חצי שיעור אסור מה\"ת. ועוד קשה דאי מקרא איפכא ה\"ל למילף מיניה דלא יאכל שיעור אכילה משמע וצ\"ע. ועל מ\"ש והאוכל פחות מכזית במזיד וכו' קשיא לי למה ליה פחות מכזית דהא אאוכל כל שהוא קיימינן ונ\"ל שלפי שבראש הבבא כתב האוכל מן החמץ כל שהוא אסור מן התורה ומשמע דאפילו אכילה כל שהוא מעט מן המעט שאין בו הנאה כלל אתא הכא לאשמועינן דנהי דאיסורא איכא אבל מכת מרדות ליכא עד שיהא דבר הראוי ליהנות ממנו גרונו קצת דהיינו דבר הראוי להקרא פחות מכזית. אך קשה דמה גבול יש בין זה לזה ועוד דמנא ליה לפלוגי בהכי וצ\"ע: \n\n" + ], + [], + [ + "שעה חמישית אין אוכלין חמץ גזירה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית וששית. כתב הרב מהר\"ר אליה מזרחי ז\"ל בתוספותיו על סמ\"ג ה\"ג שמא יטעה בין חמישית וששית ול\"ג בין חמישית לששית דהא בגמ' מסיק בהדיא דטעות דיום המעונן בין חמישית לשביעית הוא ולא בין חמישית לששית ועוד דששית גופא לא נאסרה אלא גזירה משום שביעית והיאך ניקום ונגזור גזירה לגזירה אלא ה\"פ בין חמישית וששית לשביעית ולא הוצרך להזכיר לשביעית משום דעלה קאי שכבר כתב למעלה מזה שמתחלת שעה שביעית אסור מן התורה, עכ\"ל. והרב מהר\"ר משה אלאשקאר ז\"ל כתב וז\"ל שמא יטעה בין חמישית וששית ואילו בגמ' מוכח דרבא דאסיק גזירה משום יום המעונן היינו לומר שאין יכולין לבדוק בחמה וטועה בין שביעית לחמישית. וכבר השיב הוא ז\"ל בתשובה וז\"ל מ\"ש בהלכות בין חמישית לשביעית הוא האמת והוא מאמר הגמ' כפי מה שהקשו שם וזכרתי אני הדרך המצוי יותר שמא יטעה בין שעה לשעה שלאחריה כי כיוונתי בכל זה החיבור לקרב הדברים אל המצוי יותר, עכ\"ל: \n", + "לא אוכלין ולא שורפין עד שתגיע שעה ששית. וקשה דהא כיון שהגיע שעה ששית אסור בהנאה מדרבנן וא\"כ צריך להוציאו מביתו קודם שעה ששית. ואפשר היה לו לומר דמשום דאסור לשרוף קדשים ולאבדם אמרו שימתין עד תחלת שעה ששית ואע\"ג דעבר בתשביתו כיון דמדרבנן הוא ושב ואל תעשה הוא שרו ליה רבנן עד ההיא שעתא. אבל מה נאמר למה שכתב רבינו ראש פ\"ג כשבודק אדם וכו' מוציא את החמץ וכו' ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו והתם בחולין מיירי. ובפסקי הרא\"ש הביא תשובת רש\"י שכתב יש נוהגין לבטל בתחלת שעה ששית בשעת שריפה ופי' הרא\"ש דבתחלת שעה ששית פי' סוף חמישית קודם שיתחיל זמן איסורו כלומר דאז אינו יכול לבטל. וכיון שכן גם אני אפרש דברי רבינו דתחלת שעה ששית לאו דוקא אלא סוף חמישית קאמר וצריך להמתין עד קרוב לתחלת שעה ששית להורות ששורפו מפני זמן האיסור שבא וזה מורה יותר שמקיים המצוה. ועי\"ל דנהי דשעה ששית אסרוהו בהנאה מ\"מ לא חייבוהו להוציאו מביתו קודם אותה שעה וזה עיקר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה מן התורה וכו' ראיה לדבר מה שכתוב בתורה וכו'. וא\"ת מאחר שכתב שמפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום י\"ד למה לי קרא דלא תשחט. וי\"ל דמיום הראשון לא אשמועינן אלא דהשבתת חמץ היא בי\"ד אבל לא שמעינן באי זו שעה ביום. וא\"ת ביום הראשון שלמדנו מפי השמועה שהוא יום י\"ד למה לי הא מלא תשחט על חמץ שמעינן דהשבתת חמץ בי\"ד מחצות ולמעלה י\"ל דאה\"נ אלא משום דבעינן דבמקום שצוה על השבתת חמץ גלתה לנו תורה שהשבתתו בי\"ד וא\"כ פירוש דברי רבינו כך הם. מצות עשה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר אך ביום הראשון וכו' כלומר הרי שבמקום שצותה תורה על השבתתו פירשה שצריך שתהיה קודם זמן איסור אכילתו ראיה שפי' אך ביום הראשון יום י\"ד לא תשחט וכו' וא\"כ ע\"כ יש לנו לפרש דיום ראשון הוא י\"ד כי היכי דלא ליקשו קראי אהדדי ומקרא דלא תשחט שמעינן דמחצות ולמעלה אסור. וא\"ת למה לי למידה מפי השמועה לומר דאך ביום הראשון פי' י\"ד תיפוק ליה דכי היכי דלא ליקשו קראי אהדדי אית לן למימר הכי כדפרישית י\"ל שאילולא שלמוד מפי השמועה הוה ס\"ד למימר דיום הראשון היינו לילי ט\"ו כדאמרינן בגמרא וקרא דלא תשחט על חמץ וכו' הוה מוקמינן ליה בשאר קרבנות ואתא לאזהורי בכל שאור לא תקטירו אבל השתא שלמדנו דביום הראשון הוא יום י\"ד אית לן לאוקומי קרא דלא תשחט על חמץ כפשוטו דהיינו לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים ולמדנו משם דמחצות ולמעלה הוא דאסור ובגמרא (פסחים ה') ברייתא אך ביום הראשון מערב יו\"ט או אינו אלא ביו\"ט עצמו ת\"ל לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים הרי שאילולא קרא דלא תשחט מקרא דאך ביום הראשון לא הוה שמעינן מידי דהוה אפשר לאוקומי ביו\"ט עצמו וכמ\"ש: \n\n" + ], + [ + "ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע יבטלו בלבו וישים אותו כעפר וכו'. זו הנוסחא שבספרי רבינו שבידינו. ומשמע מפשט לשון רבינו דמדאורייתא תרתי בעינן ביעור וביטול ומפקינן לביטול מדאמרינן בספרי לא יראה לך בטל בלבך אי נמי מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו או תשרפו כענין שפירש בעבודת כוכבים השחת שרוף וכלה וביעור נמי כיון שהחמירה בו תורה בחמץ בפסח לבטלו בלבו משא״כ בשאר איסורין שבתורה אית לן למימר דחמץ בפסח צריך ביעור כעין עבודת כוכבים אלא מדאפקיה בלשון תשביתו גלי לן דהיכא דלא אפשר ליסגי ביטול ומסרו הכתוב לחכמים שיפרשו היכא סגי ביטול והיכא בעי ביעור והם פירשו דלחמץ ידוע בעינן ביעור ונחלקו התנאים כיצד מבערן כדאיתא פ' כל שעה (פסחים דף כ״א) ולחמץ שאינו ידוע סגי בביטול ומוצא גלוסקא דדעתיה עילוה ותלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו וההולך לשחוט פסחו ולמול בנו ואינו יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו דכל הני סגי להו בביטול אע״פ שהוא חמץ ידוע היינו טעמא שכיון שהדבר מסור לחכמים הם דנו כל הני כיון דטרידי כלא אפשר וסגי להו בביטול אבל אינו חייב לבדוק אפילו במקום שמכניסין בו חמץ אלא שחכמים חייבו לבדוק אחריו בכל מקום שדרך להכניסו ואע״ג דביטול הוי לחמץ שאינו ידוע ומדברי סופרים לחפש אחריו במחבואות וכו' ואם כן לא היה צריך ביטול אפ״ה מדברי סופרים ג״כ שאע״פ שבודקין מבטלים. ואפשר לפרש עוד דמאי דקאמר וכן מד״ס לא קאי אלא לענין שהבדיקה והביטול יהיו בתחלת ליל י״ד אבל מציאות הבדיקה וההשבתה מדאורייתא הוא ולפי זה היינו טעמא דבמתניתין לא תנן אלא בדיקה וביעור. בדיקה דתנן (דף ב') אור לי״ד בודקין את החמץ. ביעור בפ' כל שעה (פסחים דף כ״א) אין ביעור חמץ אלא שריפה פלוגתא דר' יהודה ורבנן דס״ל לתנא דמתני' דכיון דביטול אינו אלא משום חמץ שאינו ידוע וכבר בדק כל מקום שמכניסין בו חמץ וביערו אין צריך ביטול אלא שרב יהודה חידש ואמר הבודק צריך שיבטל שמא ימצא חמץ שהיה דעתו עליו וכמ״ש רבינו פ״ג. ואפשר שתקנת אמוראים היא שחששו לזה והיינו שלא הזכירו במתני' ביטול אי נמי אפשר דלא איצטריך במתני' לאדכורי ביטול דהוי דאורייתא ומה שהזכירה ביעור לאשמועינן פלוגתא דר' יהודה ורבנן ור״י לפרושי מתני' אתא. ולהר״ן שיטה אחרת בזה בפי' ההלכות וא״א לפרש אותה שיטה לדעת רבינו והתימה מה״ה שסתם דבריו ולא פירש מה דעתו בכוונת רבינו. אבל א״א ליישב נוסחא זו דאמרינן בגמ' (דף ו':) אהא דאמר ר' יהודה הבודק צריך שיבטל גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילוה ופריך וכי משכח לה לבטלה ואם איתא דמדאורייתא בעי ביעור לחמץ ידוע הכי הל״ל וכי משכח לה ליבערה ומדקאמר בטלה אלמא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. וה״ק ליבטלה מיד דמשכח לה ותו לא עבר עלה בבל יראה ובתר הכי ליבערה משום מצוה דרבנן וכן בכל דוכתא אמרינן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לה אלא ודאי אין שרש לנוסחא זו וטעות סופר היא ואח״כ מצאתי שכתב רבינו בסוף הלכות ברכות שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק כמו שיתבאר במקומו, הרי מפורש דבביטול בלא בדיקה סגי וכן מצאתי בספר רבינו מדוייק שכתוב בו כאן כך ומה היא השבתה זו האמור בתורה שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל ומשמע מהגהות שזו היתה נוסחתם בספרי רבינו וכן בסמ״ג הביא כלשון הזה שמצאתי. גם בספר בית מועד כתב לשון רבינו בנוסחא הזאת שמצאתי גם בפירוש הר' מנוח כתובה נוסחא זו: \n\n" + ], + [ + "ואין קובעין מדרש בסוף יום י\"ג. וא\"ת למה כתב בסוף י\"ג ולא תחלת ליל י\"ד כמו בתחלת הלשון. וי\"ל דאשמעינן דמסוף יום י\"ג אסור להתחיל ללמוד ומפיק ליה מדאמר אביי (פסחים ד') האי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה באורתא דתליסר נגהי ארביסר והוה סגי ליה נגהי ארביסר כדתנן במתניתין אור לי\"ד אלא ללמד דמסוף י\"ג אסור ואם תאמר מאי ואין קובעין מדרש וכן החכם לא יתחיל היינו הך. וי\"ל דקביעות מדרש היינו למידה ברבים והחכם לא יתחיל וכו' היינו לומד לעצמו וא\"ת ליכתוב חד והוא הדין לאידך, ויש לומר דאי כתב קביעות מדרש הוה אמינא דוקא קביעות מדרש אסור דכיון דרבים נינהו איכא למיחש דלמא אתי לאמשוכי אבל לומד לעצמו דכיון דיחיד הוא וליכא למיחש להכי אימא לא ואי כתב לומד לעצמו ה\"א דוקא בכה\"ג אסור דאפשר דמימשיך וליכא מאן דמדכר ליה אבל קביעת מדרש כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי אי נמי ה\"א דלא גזרו בקביעת מדרש אי משום דהיא מצוה עוברת דמי יקבץ אותם אחר כך קמשמע לן דבכולהו גזור. וכתב רבינו זה לפי שמה שאמר אביי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה משמע בין לומד לעצמו בין לאחרים: \n\n" + ], + [ + "אבל אכסדרה שאורה רב אם בדקה לאור החמה דיו. תימה דבגמ' (דף ח') אמרינן אמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת ומוכח התם דלכתחלה קאמר ומדברי רבינו נראה דדוקא דיעבד. וכתב הר\"מ דמשמע לרבינו דלכתחלה צריך לבדקה בלילה מפני שבני אדם מצויים בבתיהם אע\"ג דליכא טעמא דאור הנר יפה לבדיקה ותו שהרי הכל בכלל אין בודקין לאור החמה דאיתא בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "אבל חור שבין ישראל לעכו\"ם אינו בודק כלל שמא יאמר העכו\"ם כשפים הוא עושה לי אלא מבטלו בלבו ודיו. כך היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו. ופוסק כפלימו שאמר כן בגמ' (ח':) וכן פסקו כל הפוסקים. ולפי שלא היה כתוב כן בנוסחת ה\"ה הוצרך לידחק בדבר וכתב הר\"מ דאפילו לפלימו דוקא בליליא ושרגא אבל ביממא ונהורא צריך בדיקה דכי היכי דאשתמש ביה ה\"נ בדיק ליה והשאר מבטלו בלבו: \n\n" + ], + [ + "[חורי הבית התחתונים והעליונים. פירש\"י] תחתונים ביותר ועליונים ביותר. כתב הר\"מ ודעת הראב\"ד דדוקא בבית שאין התינוקות מצויים אבל במקום שהתינוקות מצויים אפילו חורים התחתונים צריך לבדוק שמא הצניעו שם חמץ. וגג היציע. אע\"פ שהוא נמוך ונכון להשתמש בו הואיל ומשופע הוא. כתב הר\"מ שרבינו לא הביא הא (דף ח') דמטה החולקת בתוך הבית וכו' משום דכל החלוקות דשייכי בה הם בכלל דבריו דאי למטה עצמה הרי היא כחורי הבית ואי לענין בית שלאחריה אם יש לו דרך לשם פשיטא שצריך לבדוק ואם אין לו פשיטא שאין צריך ותחתיה אם עצים ואבנים סדורים תחתיה אין צריך שהרי אין משתמשים שם ואי אין עצים ואבנים סדורים תחתיה ודאי צריך: \n", + "חורי הבית וכו' ואוצרות יין ושמן שאין מסתפק מהם. כך כתוב בנוסחאותינו ועל זה כתב בהשגות א\"א שאע\"פ וכו'. ביאור דבריו דבגמרא אמרינן דשמן יש קבע לספוקו שהרי יודע כמה הוא צריך לכך וכך בני אדם ומביאו קודם סעודה ואין צריך לעמוד מן השלחן ולהביא אבל יין אין קבע לשתיה פעמים ששתית סעודת היום מרובה משל אתמול ואין השמש בקי בדבר. ומפני השגה זו כתב הרב המגיד שהנוסחא האמיתית להקדים שמן ליין ושאין מסתפק מהם איין בלחוד קאי. ואפשר לקיים נוסחת ספרינו שהרי כתב הר\"ן שסברת הרי\"ף כך היא דשמן אם מסתפק ממנו צריך בדיקה והיינו טעמא דכיון דעכשו נהגו להדליק בשמן הוו להו אוצרות שמן כבית השעוה שצריך בדיקה. וא\"ת למה לא כתב רבינו בפירוש שאוצרות שמן שמסתפק מהם צריך בדיקה כשם שכתב ביין י\"ל דשכר נמי קשיא דנקטיה במסתפק ולא נקטיה באינו מסתפק אלא מאי אית לך למימר דנקטיה במסתפק לומר משום הכי צריך בדיקה דאי אינו מסתפק לא צריך בדיקה אוצרות שמן נמי נקטיה באינו מסתפק דאינו צריך בדיקה הא מסתפק צריך בדיקה, וא\"ת היינו טעמא דנקט רבינו שכר במסתפק ולא נקטיה באינו מסתפק לפי שכך אמרו בגמ' עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרות יין בא\"י במסתפק מהם, גם שמן אמרינן בגמ' אוצרות שמן אין צריך בדיקה ולפום מנהגא דידן ה\"ל כאלו כתוב גבי אין מסתפק מהם ורבינו תפס לו לשון הגמרא. כל זה שלא לשבש הנוסחא אבל לפי האמת אם הנוסחאות יסכימו כן יותר נכונים דברי הרב המגיד: \n", + "וכשבודק המרתף וכו'. כתב הרא\"ש בפסקיו יש מן הגאונים שפסקו כוותיה דשמואל כיון דכולהו תנאי תנו כוותיה והרמב\"ם ז\"ל פסק כרב וכן רבינו יונה ז\"ל דכל ברייתא דלא מתניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא לאו בר סמכא הוא וכיון דר' חייא תני כרב אין לחוש לאידך ברייתות דתנו כשמואל ואפילו תימא ר' אושעיא היה בכללם מ\"מ ה\"ל ר' חייא ור' אושעיא חד לגבי חד והדרינן לכללין דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ואין ספק שלא היה בנוסחתם בגמרא והלכתא כשמואל כמו שהוא בנוסחאות שלנו שא\"כ לא היה חולק על פסק הגמרא: \n\n" + ], + [ + "אין חוששין שמא גררה חולדה. ה\"ה כתב פירש רבינו ופירש\"י וכתב שפירוש רבינו עיקר ויפה כיון. ואני אומר מאחר דלענין דינא ליכא פלוגתא בינייהו מה לי אם נפרש אין חוששין שמא גררה חולדה מבית שמכניסין בו חמץ לבית שאין מכניסין או אם נפרש אין חוששין שמא גררה חולדה מבית שאינו בדוק לבית בדוק ואם ליישוב לשון המשנה יותר מתיישב כפירש\"י שמביא הכרח לשאין חוששין שמא גררה מבית שאינו בדוק לבית בדוק שא\"כ ניחוש ג\"כ שמא גררה מחצר שאינו בדוק לבדוק או מעיר שאינה בדוקה לבדוקה וכיון שא\"א לחוש לכך גם אנו לא נחוש מבית שאינו בדוק לבדוק אבל לרבינו מביא הכרח לשאין חוששין שמא גררה (מבית שאין מכניסין בו חמץ לבית שמכניסין x) בו חמץ שא\"כ נחוש מעיר שאינה בדוקה לבדוקה וזה אינו כ\"כ הכרח שאפשר היה שנחוש מבית (שאין מכניסין בו חמץ לבית שמכניסין x) בו שבשנה אחת אולי גררה אבל אחר שבדקנו לא נחוש בעד יום אחד אבל לפי האמת לענין דינא לא נפיק לן מידי דאליבא דתרוייהו לא חיישינן מבית (שאין מכניסין לבית שמכניסין x) ולא מבית שאינו בדוק לבדוק ולא שייך לומר פי' זה עיקר או זה עיקר. כתב הר\"מ דבט' צבורין בעי בדיקה משום דבעידנא דאתיילד ספיקא אם הוא חמץ או מצה הוי איסורא דאורייתא הילכך בעי בדיקה דספיקא דאורייתא לחומרא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן שני בתים בדוקים וכו'. שם (דף י') צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים וכו' היינו שני שבילין והקשה ה\"ה מ\"ש דין הטומאה מדין הבדיקה ותירץ דלענין הטומאה א\"א שלא יהיה אחד מהם טמא בודאי ולכן כשבאו לישאל בבת אחת טמאין אבל לענין הבדיקה אין כאן שום בית שיצטרך לחזור ולבדוק בודאי דהא בביטול סגי ליה וכיון שכבר היו בדוקות לא הטריחוהו לחזור ולבדוק. ולי היינו טעמא דכיון דשני שבילין כי באו לישאל בבת אחת דטמאין היינו מדרבנן דמדאורייתא טהורים נינהו דספק טומאה ברה\"ר טהור לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה. וא\"ת והלא ספק דבדיקה ברה\"י הוא ומדין תורה ספק טומאה ברה\"י טמא י\"ל כיון דבדיקת חמץ דרבנן כך לי רה\"י כמו רה\"ר וכיון דמדאורייתא אפילו בבת אחת בטומאה דרבנן שניהם טהורים ה\"ה לענין בדיקה. א\"נ משום דהוי ספק ספיקא ספק לבית זה נכנס או לאותו בית ואת\"ל לבית זה ספק אכלתיה או לא ולא תקשי לכלהו תירוצי מ\"ש מספק נכנס או לא נכנס דטמא שהרי ה\"ה הרגיש קושיא זו בסמוך ותירוצו בה נכון ויציב: \n", + "או שהיו תשעה צבורין של מצה וכו'. הנוסחא האמיתית בספרי רבינו כך היא או שהיו תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ופירש ככר מהם ואין ידוע אם חמץ או מצה ובא עכבר ונטל הככר שפירש ונכנס לבית בדוק בכל אלו אינו צריך לבדוק פעם שניה שאין כאן קבוע. ודין זה בגמרא (דף ט':) תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ופירש ואתא עכבר ושקל היינו סיפא דתנן תשע חנויות וכו' ובנמצא הלך אחר הרוב ופירש\"י בשר הנמצא בקרקע בין החנויות הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש דכיון דפריש אין כאן תורת קבוע ומה שכתב רבינו שאין כאן קבוע לא קאי אלא לזאת החלוקה דתשעה צבורין של מצה וכו' ופירש אחד מהן דאילו לחלוקות הראשונות מה שייך בהן קבוע או בלתי קבוע. ואע\"פ שנדחק ה\"ה לפרש בהן שאינן קבועים נוסחת ספרו הכריחתו שלא היה כתוב בזאת הבבא של אינו צריך לבדוק חלוקת תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ וכו' דדיינין ביה כל דפריש מרובא פריש וגם הראב\"ד שהשיג ואמר קבוע ודאי הוא אלא שתולין להקל אילו היה נוסחתו כנוסחתנו לא היה משיג. או אפשר שאפילו לפי נוסחתנו היה סבור הראב\"ד דשאין כאן קבוע קאי לכל החלוקות ורבינו לא כן דמה ולבו לא כן חשב ולא קאי אלא לכל דפריש מרובא פריש: \n\n" + ], + [ + "הניח החמץ בזוית זו וכו'. הנוסחא האמיתית כך היא הניח החמץ בזוית זו ומצאו בזוית אחרת או שהניח תשע חלות ומצא עשר או שבא עכבר ונטל החמץ וספק נכנס לבית זה או לא נכנס בכל אלו צריך לבדוק. ומהנוסחאות שהגיעו ליד ה\"ה קצתם היה כתוב בהם או שהיו תשעה צבורים של מצה ואחד של חמץ ופירש ככר מהם וכו' בכל אלו צריך לבדוק ושבש הוא ז\"ל זאת הנוסחא שבפירוש אמרו בגמרא שאינו צריך לבדוק ולכן קיים נוסחת הספרים שכתוב בהם או שהיו תשעה צבורין חמץ ואחד מצה וכו' ואמר שלא הוצרך לכתוב רבינו דין רוב מצה לפי שכל שאין קבוע כבר ביאר רבינו שאינו צריך בדיקה וכתב שזה ברור ותמהני עליו שאומר שדין רוב מצה לא הוצרך לכתבו ודין רוב חמץ הוצרך לכותבו ואני רואה שבגמ' (דף ט:) כתבו דין רוב מצה ולא כתבו דין רוב חמץ ועוד שהשכל גוזר כן שדין רוב חמץ פשוט הוא דהשתא ומה היכא דהוי רוב מצה אמרינן דצריך לבדוק משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כ\"ש היכא דהוי רוב חמץ אבל דין רוב מצה טובא אשמועינן דאע\"ג דהוה קבוע כיון דשלא במקום קבועו נולד הספק ולא דיינינן ליה בקבוע ולכך אין ספק שהנוסחאות שכתבתי הם המדוייקות: \n\n" + ], + [ + "נכנס עכבר לבית וככר בפיו וכו'. כפי נוסחת ספרי רבינו הנמצאים בידינו שכתוב בהם נכנס עכבר וככר בפיו ויצאתה משם חולדה וככר בפיה אינו צריך לבדוק שזה הככר הוא שהיה בפי העכבר יש לנו לומר שנוסחת הגמרא היתה אצלו כך בעי רבא עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו וכו' ואת\"ל היינו דעל היינו דנפק עכבר לבן נכנס וככר בפיו ועכבר שחור יוצא וככר בפיו וכו' ואת\"ל עכברים לא שקלי מהדדי עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאת וככר בפיה מהו תיקו דאילו לגירסאות שלנו בגמרא גם בבעיא זו אמרו את\"ל דמעכבר שקלתיה עכבר בפיה הוה משתכח עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאה וככר ועכבר בפי חולדה מהו תיקו. ומלשון ה\"ה נראה שנוסחת ספרי רבינו שבאו לידו היתה מסכמת לגירסאות שלנו וכן מצאתי בנוסחא מדוייקת כתוב כך נכנס עכבר וככר בפיו ויצאת משם חולדה וככר בפיה צריך לבדוק יצאת חולדה ועכבר וככר (בפיו ויצאת משם חולדה וככר בפיה צריך לבדוק יצאת חולדה ועכבר וככר x) בפיה אינו צריך לבדוק שזה הככר הוא שהיה בפי העכבר עכ\"ל. וכן גירסת רבינו מנוח וליכא למימר דאם איתא ככר בפי עכבר הוה משתכח דמחמת ביעתותיה נפל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "היה חצי זית בבית וכו'. הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקים בכתלים או בקורות או בקרקעות אינו חייב לבער אלא מבטלו בלבו ודיו. כתב הרא\"ש בפסקיו פרק ואלו עוברין ולאו דוקא דבוקים אלא אורחא דמילתא נקט, ול\"נ דדוקא נקט שאם אינם דבוקים בגומות הכתלים שהוא דומיא דלסתום בו נקב דעריבה הא אמרינן דאפילו פחות מכזית חייב לבער לפי פסק רבינו וכן פירש ה\"ה ז\"ל וכן כתב הרמ\"ך: \n\n" + ], + [], + [ + "המשכיר בית לחבירו בי\"ד אם עד שלא מסר לו מפתח וכו'. ברייתא בפ\"ק (דף ד') ופי' התוס' דהכא במאי עסקינן שמסר לו המפתח ולא החזיק ומי שיש בידו מפתח כשחל י\"ד חייב לבדוק דאותו שאין בידו מפתח איך יכנס ויבדוק ודלא כפירוש רש\"י שכתב דמסירת המפתח קונה דהא אמרינן במרובה (ב\"ק ע\"ט) כשם שקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה וכו' ולא מהני מסירת המפתח אלא במאן דאמר לך חזק וקנה. והר\"ן פירש דבכבר החזיק עסקינן ואף על פי כן כל שמפתח ביד משכיר עליו מוטל לבדוק כיון שהגיע שעת בדיקה ומפתח בידו והשוכר מעוכב ליכנס בו מפני שהמפתח בידו של משכיר ופי' זה כתב ה\"ה בשם המפרשים. ומ\"מ פי' התוס' נראה עיקר מיהו אפילו לפי פירושם אם הפקיד אדם מפתח ביתו אצל אדם אחר אינו חייב הנפקד לבודקו אלא דוקא כשרוצה להחזיק בבית ולקנותו וכן כתבו ז\"ל: \n\n" + ], + [ + "המפרש בים וכו' וכן העושה ביתו אוצר. תימא דהא חששא רחוקה היא שנאמר שמא יפנה אוצרו ערב הפסח ויכלה מלפנותו בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער. ואפשר לומר דשמא לא יכלה לפנותו וישאר שם חמץ מכוסה בפחות מג' טפחים וכיון דלא ידע בבירור שיש שם חמץ לא יתן אל לבו להוציאו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "היו לו ככרות רבות של תרומה וצריך לשרפה ערב שבת וכו'. תימה דמשמע דדוקא היכא דצריך לשרפה ע\"ש וכגון שחל להיות [ערב] פסח בשבת דאכתי לא מטא זמן איסורא אבל אי הוה מטא זמן איסורא וכגון שחל להיות [ערב] פסח בשאר ימי השבוע אפילו יערב טהורה עם טמאה או תלויה לית לן בה ובגמרא דברו בסתם ולא חלקו וצ\"ע: \n\n" + ], + [], + [ + "כשבודק החמץ בליל י\"ד וכו'. ואם בדק לאחר הרגל אינו מברך וכו'. וא\"ת מ\"ש דבתוך הרגל מברך ואחר הרגל אינו מברך כיון דתרוייהו זמן איסורא ותירץ ה\"ה שבתוך הרגל כיון שהוא מצווה שלא יראה שום חמץ ברשותו ודאי יש לו לברך אבל לאחר הרגל שהוא אוכל חמץ ואין הבדיקה אלא כדי להבדיל בין חמץ זה שעבר עליו הפסח לחמץ אחר וא\"כ היאך יברך על ביעור חמץ. ולא נהירא דהא שייך לברך על ביעור חמץ זה שהוא מבער. לכך י\"ל דכיון דקי\"ל כר\"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה אלא משום קנסא וסוף סוף אם נתערב מותר וכמ\"ש רבינו פ\"א וכיון שכן כיון שעבר עליו הפסח אם השהה אותו מעתה אינו עובר עליו וכיון שאינו עובר עליו אפילו מדרבנן בשהייתו מכאן ואילך היאך יברך על ביעורו אבל בתוך הרגל שכל שעה שמשהא אותו עובר עליו שייך לברך. כתב ה\"ר מנוח אבל אם בדק מתחלת שעה ששית אינו צריך לבטל. כלומר אינו יכול לבטל ודכוותה אין השליח האחרון צריך לומר בפני נכתב וכו' הר\"מ: \n\n" + ], + [], + [ + "ואם מצאו ביו\"ט כופה עליו כלי וכו'. הקשו בהגהות יבערנו במקומו והא אית ליה לר' יהודה מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ותירצו דהכא איירי בשבטלו. ולדעת ה\"ה שכתב דאפילו לא ביטל עסקינן י\"ל שכשהתירו הבערה שלא לצורך ה\"מ בשיש צורך היום קצת וכ\"ת הא איכא צורך היום כיון דאיכא מצוה ליתא דהא שריפת קדשים מצות עשה ואינו דוחה יו\"ט ועוד דהא אמרינן בספ\"ק דכתובות (דף ז'.) דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה השוה לכל נפש פי' לכל גוף אדם והכא ליכא הנאה לשום גוף. והתוס' פ\"ק דכתובות תירצו דלעולם בשלא בטלו ומאי דלא שרינן לשורפו משום מתוך היינו טעמא משום דאסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו וקשה לי על דבריהם וכי משום איסורא דרבנן שרינן ליה להשהותו ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. וי\"ל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ועוד דאילו לעבור על איסור מוקצה צריך קום עשה ולעבור על בל יראה בשב ואל תעשה הוא ורצונו היה לבערו אלא שחכמים אסרוהו אינו עובר עליו דלא אמרה תורה בל יראה ובל ימצא אלא כשברשותו היה לבערו ואינו מבערו אבל אם הוא אנוס לא וזה אנוס הוא. והר\"מ תירץ דלא שרינן לטלטלו משום דבעידנא דמטלטל ליה לא מקיים מצות תשביתו: \n\n" + ], + [ + "מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור וכו' יצא להציל מיד הגייס מן הנהר וכו'. כתב ה\"ה יבטל בלבו פי' ולא יחזור ואפילו יש שם שהות והטעם דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה וכ\"כ רש\"י בפירושיו ול\"נ דמשום חומר סכנת נפשות אפילו אי לא הוה סגי בביטול ואפילו שיש שהות לא היו מצריכין אותו חכמים לחזור ולבער שמא יטרד בביעורו ויתבטל מהצלת נפשות. ואפשר שגם רש\"י מודה בזה אלא דקושטא דמילתא קאמר דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי: \n\n" + ], + [], + [ + "כיצד ביעור חמץ וכו'. נראה שרבינו מפרש הא בחיטי הא בנהמא דחיטי שהחמיצו לא בעי פירור אלא זורקן לתוך המים ואפילו מכונסין מפני שהמים מפזרים אותם אבל נהמא בעי פירור שאין המים מחתכין אותו. כתב הטור באורח חיים שהגאונים פסקו כחכמים דאמרי מפרר וזורה לרוח או מטיל לים פירוש גם יפרר כשיזרוק לים ולא ישליכנו שם שלם כן כתב הר\"ם במז\"ל. ואם מה שאמר שכן כתב הר\"ם במז\"ל חוזר לכל מה שכתב למעלה אי אפשר שהרי רבינו בפירוש נראה מדבריו דדוקא בזורה לרוח בעינן פירור אבל לא בזריקה לים שכן כתב ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה הרי זה מפררו וכו' הרי שלא הצריך פירור אלא לחמץ קשה דהיינו (בתחילת דבריו כתב איפכא וצ\"ע) חיטי דרב יוסף אבל שאר חמץ לא בעי פירור. אלא ע\"כ יש לנו לומר שמה שאמר וכן כתב הרמב\"ם לא קאי אלא לענין מה שאמר שהגאונים פסקו כחכמים וא\"ת אליבא דכ\"ע במאי איפלגו ר\"י ורבנן דהא כיון שהטילו לים או זרה לרוח הרי הוציאו מרשותו ולמה לי פירור לר\"י בכל חמץ ולרבנן בחמץ קשה ואע\"ג דאמרינן בפ\"ק דפסחים ואף ר\"י לא קאמר דוקא בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר מ\"מ קשיא דאפילו בשעת ביעורו השבתה מיהא בעי פי' להטיל לים או לזרות לרוח ולרבנן בכל זמן נראה דבעי הטלה לים וזריה לרוח דמדקאמר דלא אמר ר\"י בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו וכו' משמע דלרבנן לא שני להו בין שעת ביעור לשלא בשעת ביעורו ואמאי לא סגי להו בהוצאה מרשותו. וי\"ל דלעולם שאני להו דבשעת ביעורו דוקא בעי זריקה אבל שלא בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר והא דלא מפליג התם לרבנן משום דאיירי התם אליבא דר' יהודה פריש מילי דר\"י אבל אה\"נ דלרבנן מתחלת שש ולמעלה שהוא זמן איסורו בעינן זריקה לים אבל קודם שש בהוצאה מרשותו סגי וזהו שכתב רבינו נתנה לעכו\"ם קודם שעה ששית אינו צריך לבער שנראה שמה שכתב בתחלת הענין כיצד ביעור חמץ וכו' מיירי מתחלת שעה ששית ולמעלה או שאין שם עכו\"ם ליתנו לו ורוצה לבערו קודם שעה ששית, א\"נ שלא בשעת ביעורו היינו שעה ששית וכדפירש\"י ושעת ביעורו היינו תחלת שביעית, או כדפי' ר\"ת ושעת ביעורו היינו שעה ששית ושלא בשעת ביעורו היינו שעה שביעית והשתא ר\"י ורבנן פליגי בשעה ששית אבל בשעה שביעית השבתתו בכל דבר כלומר דאפילו ר\"י לא בעי שריפה אלא במפרר וזורה לרוח או מטיל לים סגי והיינו לרש\"י, ולר\"ת הוי איפכא דפליגי בשעה שביעית אבל בשעה ששית השבתתו בכל דבר וזה נראה עיקר יותר. ואותן בני אדם המשימים חמץ בצדי רה\"ר בשעה ששית או שביעית שלא כדין הם עושים שמשהגיעה שעה ששית צריך לבערו מן העולם וכן משמע בהגהות מימוניות ופסק רבינו כרב יוסף וצריך טעם למה דהא רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר מתלת וצ\"ע. כתב הר\"מ דאע\"ג דידע חמץ במקום שאינו עשוי ליגלות ואינו מצוי בבית דסגי ליה בביטול היכא דבטליה מדעתיה שלא בהערמה שאין דעתו לחזור וליהנות ממנו לעולם: [ \n", + "חמץ שנפלה עליו כו' ג' טפחים כו'. בגמ' (ל\"א:) תנא] כמה חפישת הכלב פירושו כמה יהא מכוסה ולא נחוש בו לחפישת הכלב ג' טפחים וא\"כ בג' טפחים סגי ליה. \n", + "ומ\"ש או יותר. דלא נימא דכי הוי יותר משלשה טפחים אפילו ביטול לא ניבעי קמ\"ל. כתב הר\"מ בספרים המדוייקים גרסי אם עדיין לא נכנסה שעה ששית נותנו לעכו\"ם ואינו צריך לבער, וי\"ס דגרסי נתנו לעכו\"ם קודם שעה ששית אינו צריך לבער, פי' דקי\"ל (דף כ\"א.) כב\"ה דכל שעה שמותר לאכול מותר למכור ואף על פי שהחמץ נשאר קיים אין בכך כלום: \n", + "ואם בישל או אפה אותה הפת וכו'. ודוקא שהאבוקה כנגדו הרב רבי משה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כתוב בתורה לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו או הפקיד אותו ביד עכו\"ם לא יהא עובר עליו. כלומר דמדכתיב לא יראה משמע שריותא דטמן ומדכתיב לך משמע דוקא כשהוא בידך אבל אם הפקיד אותו ביד עכו\"ם שרי ת\"ל שאור לא ימצא בבתיכם דמדכתיב לא ימצא אסור אפילו טמון דהא אם יחפשו אחריו וכמטמונים יבקשוהו אז ימצאוהו ומדכתיב בבתיכם משתמע איסורא להפקידו ביד עכו\"ם שהרי המקום שמניח בו חמצו ביד עכו\"ם הרי הוא ביתו: \n\n" + ], + [ + "אבל צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים. ולא סגי ליה בכפיית כלי כדלעיל משום דמסתמא הוא הרבה שאין דרך להפקיד מועט ולא יתכסה בכלי. א\"נ התם שהוא לפי שעה סגי ליה בכפיית כלי אבל זה שצריך לעמוד כל המועד לא סגי ליה שהכלי ניטל לצורך ואתי למיכל מיניה: \n\n" + ], + [], + [ + "עכו\"ם אנס וכו'. וכתב הראב\"ד א\"א דבר זה הוציא ממאי דאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא וכו' (פסחים ה':) וכתב בעל ההשלמה אין טעם להשגה זו כי בודאי הדעת נותנת כדברי הרב ומילתא דאמר להו מוכחת כן דסתמא א\"ל בעירו חמירא דבני חילא בין קבילו עליהם אחריות בין לא קבילו אלמא דאחריות מן האונס אחריות הוא דאל\"כ נימא להו לא תקבלו חמירא דבני חילא באחריות והאי מילתא דרב נחמן כדבריו כן הוא ושמא אותן בני חילא לא היו אנסים כראשונים והחזירוהו להם או אפילו היו אנסים הרי אמר להם רבא בעירו חמירא דבני חילא כלומר שיוציאוהו מרשותן ויחזירוהו להם ויהיו פטורים מאחריות או שמא האי חמירא דר\"נ לא היה נפקד אצלם שהרי אין להם רשות בזה ולא היו מפקידין אותו לבית אחד ואוכלים אותו בבית ישראל ואמר להם ר\"נ שאע\"פ שברור להם שנאפה תוך הפסח והוא חמץ של עכו\"ם מותר לאחר הפסח כר\"ש: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "תערובת חמץ עוברין עליה וכו'. כתב הרב המגיד כבר נתבאר בפרק ראשון וכו'. ולי יותר מתיישב אצלי פירוש ה\"ר משה כהן דאע\"ג דללקות על אכילתו בעיא כזית בכדי אכילת פרס לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בבציר מהכי סגי והטעם משום דלענין אכילה כל שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס ה\"ל כאילו אכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואינו לוקה שכלל הוא בידינו שכל שאכל כזית איסור ושהה באכילתו יותר מכדי אכילת פרס אין לוקין עליו אבל לעבור עליו בבל יראה כיון שעוברין על התערובת מאחר שיש כאן כזית מה לי שיהיה בכדי אכילת פרס או יותר מאכילת פרס. ומה שהביא ה\"ה ראיה ממה שכתב כאן רבינו כגון כותח הבבלי וכו' אותן שהזכיר פ\"א (שאין) [שיש] בהם כזית בכדי א\"פ לאו ראיה היא שהרי ה\"ה בעצמו כתב שם בהשיבו להשגת הראב\"ד ואני אומר שאין זו השגה שרבינו כבר ביאר הדין במה הוא תלוי ובאר דדוקא כשאכל באלו כזית בכדי אכילת פרס אע\"פ שבדרך אכילתן אין שם השיעור הזה לפי דרכן של בני אדם ולזה כתבו בהל' כגון כותח הבבלי מ\"מ אם אכלו ודאי לוקה, עכ\"ל. הרי שהוא אומר דלפי דרכן של בני אדם בכותח וכיוצא בו אין בהם כזית בכדי אכילת פרס ובפרק א' לפי שהוצרך לחלק בין יש בהם כזית בכדי א\"פ לאין בהם נקט יש בהם כזית ברישא והדר אמר דכי אין בו כזית אינו לוקה וכן דרך המדברים למינקט הן קודם ללאו אבל הכא נקיט סתמא לפי דרכן של בני אדם שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ועוד שכיון שלמעלה בפ\"א חילק בין יש בו כזית בכדי אכילת פרס לאין בו וכאן כתב סתם הא ודאי לא שני ליה לענין זה בין יש בו כזית בכדי אכילת פרס לאין בו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "חמשת מיני דגן אלו אם לשן במי פירות בלבד וכו'. ומי פירות הן כגון יין וחלב וכו' ומי תפוחים ומי רמונים. למדנו מדבריו אלה שכל הדברים שאינן מים נקראים מי פירות וכתב עוד בפ' עצמו וכן מותר ללוש ביין ושמן או דבש וכו' וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד לא משום חמץ וכו', וזה סותר למה שכתב בפ\"ו מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח וכו' שנראה מדבריו שאם לשה בשאר מי פירות חוץ מיין ושמן ודבש וחלב יוצא ידי חובתו וכמו שכתב ה\"ה. ונראה לי שכשאמר אלא במים בלבד היינו לכתחלה ומ\"ש בפ\"ו מצה שלשה במי פירות וכו' היינו בדיעבד ובשמן ויין ודבש וחלב אינו יוצא אפילו בדיעבד. ויש מי שאמר שמצא נוסחא ישנה דלא שאני לרבינו בין יין ושמן ודבש לשאר מי פירות דבכלהו לא יצא ידי חובתו ובכך אתי שפיר מה שכתב בפרק זה אלא במים בלבד: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים וכו'. כתוב בטור אורח חיים חטין שבאו בספינה וכו' אלא ימכרם לישראל מעט מעט בענין שיוכל לאכלם קודם הפסח וכתב בעל העיטור אפילו לא הודיעו כיון שיכול לאוכלם קודם הפסח. והרמב\"ם כתב שצריך להודיעו ומסתברא כדברי בעל העיטור מדלא שרי אלא דבר מועט שאם מודיעו אפילו טובא נמי עכ\"ל. ואיני יודע היאך שייכא קושיא זו לרבינו שהרי גם רבינו אמר שאפילו כולו יכול למכור לישראל אם הודיעו וכשאמרו בגמרא נזבנינהו קבא קבא לא גריס רבינו לישראל אלא ארישא מהדר דשרי לזבוני לנכרי כולו והשתא אמר דדוקא קבא קבא כי היכי דכליא קמי פסחא כלומר שאם הנכרי יקנה הרבה יבא למכרו קודם הפסח או בתוך הפסח לישראל אבל כשאינו קונה אלא קבא קבא לביתו צריך אותו ויכלה קודם הפסח וליכא למיחש למידי: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ואם היתה לשה ואופה וכו'. כתוב בטור או\"ח והרמב\"ם ז\"ל כתב ואם היא לשה ואופה צריכה שני כלים ולא ידענא למה כתב לשה ואופה דאכל אשה שהיא לשה קאי, ע\"כ. וא\"כ לפי דעתו אנו שאין לנו שני כלים הללו שלא כדין אנו עושים. אבל דברי רבינו ישרים ונכוחים שהוא מפרש שמה שאמרו צריכה שני כלים היינו לומר שאם היתה מקטפת במים שלא תקטף באותם מים שמצננת בהם ידיה מפני שהם מתחממים ומחמיצין את העיסה אבל כל שאינה מקטפת במים לא הצריכוה לדקדק אם ידיה חמין או צוננין שאין חשש חימוץ בכך דכלי לצנן ידיה לא הצריכו אלא אם היא אופה שידיה מתחממין מחמת חום התנור אבל אם אינה אופה ואינה רוצה לקטף במים אין צריך שום כלי וכן נהגו וכ\"כ הרמ\"ך: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לא תשרה אשה מורסן וכו' אבל שפה היא על בשרה יבש. משנה פרק כל שעה (פסחים ל״ט:) ופירש רש״י ואף על פי שהמים טופחים בבשרה וכתב הרא״ש שאין לפרש מים ממש וכגון אחר שנשתטפה בחמין או בצונן דהא נראה ודאי אסור אלא מזיעה קאמר וצריכה להעביר כל הסובין ממנה קודם שתשתטף לכן כתב הר״י ז״ל דהאידנא אין הנשים בקיאות בזה ויש למונען מלתת מורסן על בשרם אפילו יבש: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "אכל מצה בלא כונה וכו'. בהלכות שופר פרק שני כתבתי מה טעם פסק רבינו כאן שיצא בלא כונה אף על גב דבעלמא ס\"ל דמצות צריכות כונה: \n\n" + ], + [], + [ + "אין יוצאין בפת מורסן וכו'. רבינו ז\"ל אזיל לטעמא דהריא\"ף ז\"ל שפי' פת הדראה היינו סובין. ומה שהקשה הר\"ן על פי' הריא\"ף מתורץ עם מ\"ש ה\"ה בשם הרא\"ה ז\"ל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים. כתב הר' מנוח תימא דהא קיימא לן כרבי מאיר דאמר פרק האיש מקדש (קידושין דף כ\"ד:) במעשר ממון גבוה הוא ואמר רב אסי (פסחים דף ל\"ח.) לדברי רבי מאיר אין אדם יוצא במצה במעשר שני. וי\"ל דס\"ל כרבי חייא בר אבא בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ה.): \n\n" + ], + [], + [ + "הכל חייבין באכילת מצה וכו' קטן שיכול לאכול פת וכו'. דע שבפרק הקורא את המגילה למפרע כתב הרמב\"ן דכי אמרינן קטן חייב לאו למימרא דאיהו חייב דאיהו לאו בר חיובא הוא כלל אלא חיובא אאבוה רמיא. וכ\"נ דעת רבינו שלא כתב הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים וקטנים אלא קטן שיכול לאכול כזית מחנכים וכו' כלומר דחיובא אאבוה רמיא וכן כתב פ\"א דהלכות מגלה הכל חייבים אנשים ונשים וכו' ומחנכין את הקטנים לקרותה ושלא כנראה מדברי הר\"ן ז\"ל שם: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואימתי צריכין הסיבה וכו'. ה\"ה כתב שם אתמר מצה צריכה הסיבה וכו' יין אמרי תרי כסי קמאי וכו' והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעו הסיבה. אבל המפרשים מקשים דהא בעלמא קי\"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא וכו'. וי\"א דהכא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא. והר\"ן כתב דע\"כ אית לן למעבד הסיבה בכולהו דאי נזיל לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואי נקיל בתרוייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי. כתב הר' מנוח אשה חשובה כלומר שאין לה בעל והיא גברת הבית א\"נ שהיא חשובה בפרי ידיה בת גדולי הדור אשת חיל יראת ה'. א\"נ אשה חשובה שיש לה עבדים ושפחות שאינה צריכה להתעסק בתיקון המאכל וענייני הבית. ושמש אע\"פ שמתעסק בצרכי הבית מיסב לפי שהקונה ע\"ע כקונה אדון. תלמיד לפני רבו אין צריך הסבה (ה\"ה לשוליא דנגרי x): לא כתב רבינו גבי מרור דיוצאים בדמאי וכו'. משום דהשתא במצה דאורייתא נפיק אמרור דרבנן לא כל שכן דגלי במצה וה\"ה למרור: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "כתב הר' מנוח ומגביה המרור. רבינו כתב כסדר המשנה אבל בהגדה מצה זו קאמר תחלה, וטעם המשנה שתחלה מררו חייהם ואח\"כ נגאלו: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..4ea11400e23bdc701fce637c50ab2d822664d116 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,242 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בני החיל שנתנו קמח לישראל וכו'. כתב הרב המגיד ואני מקיים הגירסא ומקיים דבריו וכי אמרינן ופליגא לאו אהא דרב קאי וכו' עד אע\"פ שלא הסכים לדעת הרב. תמהני שלפי מה שפירש הרב המגיד דברי רבינו דרב מיירי בשלא יכולים לאפות ממנו פת אחת ולתתו לתינוק גם הרי\"ף לא יחלוק על זה וכ\"כ שם הר\"ן דבכה\"ג ודאי שרי דבדידיה קא טרח ואם כן היאך הביא ראיה לקיים דינו של רבינו מדכתב הראב\"ד יפה אמר אע\"פ שלא הסכים לדעת הרב ולדברי הראב\"ד משמע ודאי דרבינו מיירי אפילו שיכולים לאפות פת אחת ולתתו לתינוק דבכה\"ג הוא דפליג עליה הרי\"ף. ושמא י\"ל שה\"ה מפרש שמ\"ש הראב\"ד אף ע\"פ שלא הסכים לדעת הרב לאו לענין דינא קאמר דכפי מה שפירש ה' המגיד דברי רבינו הדין שוה לשניהם אלא לענין פירושא דופליגא קאמר דלהרי\"ף קאי אהא דרב ולרבינו לא קאי אהא דרב: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נוטלים עצים הסמוכים לדופני הסוכה וכו'. אמאי דמקשה בגמ' (ביצה ל':) דסתר אהלא ושני שמואל מאי סמוך סמוך לדפנות אמר רב מנשיא אפילו תימא בשאין סמוך לדפנות כי תניא ההיא באיסורייתא וכתבו הרי\"ף משום דמשמע ליה דפליגי ופסק כשמואל: ", + "ודע דגרסינן בגמ' תני ר' חייא בר יוסף אין נוטלים עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ור\"ש מתיר דלית ליה מוקצה מי דמי התם אדם יושב ומצפה מתי תכבה נרו הכא אדם יושב ומצפה מתי תפול סוכתו אמר ר\"נ בר יצחק הכא בסוכה רעועה עסקינן דמאתמול דעתיה עלויה. והרי\"ף ורבינו השמיטו כל האי שקלא וטריא משום דאליבא דר\"ש היא והם פסקו ביו\"ט כר\"י דאית ליה מוקצה. ומ\"מ יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דתני' ואם התנה עליה הכל לפי תנאו כיון דאפילו לר\"י נמי איתא וכמו שכתבו הר\"ן והטור ומשמע דע\"כ הכי הוא דלר\"י איצטריך דאי לר\"ש מאי איריא התנה כי לא התנה נמי שרי. ואפשר לומר שרבינו מפרש דלר\"ש איצטריך התנה להיכא שהיתה בריאה מעיו\"ט דבלא התנה לא שרי אלא כשהיתה רעועה מבע\"י דוקא אבל לר\"י אפילו התנה נמי לא דסבר רבינו דבמוקצה לא מהני תנאה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המפשיט את הבהמה לא ירגיל ביו\"ט וכו'. נראה מדברי רבינו שכל שאינו מפשיט בענין שמוציא כל הבשר מרגל אחד מותר ואע\"פ שכל עור הגוף שלם מלפניו ומאחריו כמו שנוהגים היום שהרי אין בזה טורח יותר מאילו היה פותחו מלפניו ואדרבה כשהוא שלם מלפניו ומאחריו הוא יותר נוח להפשיט וכ\"נ ממה שפירש בפ' העור והרוטב (חולין קכ\"ג.) אהא דתנן המרגיל כולו חיבור וכו': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל דכין את התבלין וכו'. בפ\"ק דביצה (דף י\"ד.) תנן בש\"א תבלין נדוכין במדוך של עץ והמלח בפך ובעץ הפרור וב\"ה אומרים תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ ובגמרא דכ\"ע מיהת מלח בעיא שינוי מ\"ט רב הונא ורב חסדא חד אמר כל הקדרות צריכות מלח ואין כל הקדרות צריכות תבלין וחד אמר כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אינה מפיגה טעמה מאי בינייהו איכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי לבשולי אי נמי במוריקא. ופירש\"י כל הקדרות כל מין תבשיל צריכות מלח הילכך מאתמול הוי ידע דאיבעי ליה לדוכה ואין כל הקדרות צריכות תבלין ואדם אינו יודע מה יעלה בלבו לאכול למחר. מפיגים טעמם ממירים טעמם אם ידוכם מאתמול. דידע מאתמול מאי קדרה בעי לבשולי ללישנא קמא בעי שינוי ללישנא בתרא לא בעי שינוי. א\"נ תבלין של מוריקא איכא בינייהו שיש קדרה שמתבלין אותה בכרכום ואינו מפיג טעמו אם נדוך מבע\"י והוא לא היה יודע מה יבשל למחר ללישנא בתרא בעי שינוי ללישנא קמא לא בעי שינוי. ואיתא תו בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח והא אמרת מלח בעיא שינוי הוא דאמר כי האי תנא דתניא אמר רבי מאיר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על הנידוכין שנידוכין כדרכן ומלח עמהם לא נחלקו אלא לדוכה בפני עצמה שבש\"א בפך ובעץ הפרור לצלי אבל לא לקדרה ובה\"א לכל דבר. ופירש\"י דלב\"ה מלח נידוך כדרכו בלא שום שינוי ואיתא תו בגמ' א\"ל רב לרב אחא ברדלא כי דייקת אצלי אצלויי ודוך ופירש\"י הטה המדוכה על צדה דסבר כשמואל דאמר נידוכת כדרכה במדוך ומיהו שינויא זוטא בעי. ואיתא תו בגמרא רב ששת שמע קל בוכנא אמר האי לאו מגויה דביתאי ודילמא אצלויי אצלי דשמעיה דהוה צליל קליה ודילמא תבלין הוו תבלין נבוחי מנבח קלייהו פי' כשמשתברים הגרעינים נשמע קולם כמנבחים קרושינ\"ט. ופסק הרי\"ף כרב יהודה אמר שמואל דאמר כל הנידוכים נידוכין כדרכן ואפילו מלח וכתב והא דרב דאמר אצלי ודוך אוקמוה רבוותא במלחא אבל תבלין לא בעו הצלאה ומסתייע הדין סברא מהא דאמרינן רב ששת שמע קול בוכנא וכו' והשמיט הרי\"ף דברי רב הונא ורב חסדא ותמה הר\"ן למה השמיטה דהא כי היכא דבעינא אמתניתין דכ\"ע מלח מיהא בעי שינוי מ\"ט ויהבי טעמא רב חסדא ור\"ה מר כדאית ליה ומר כדא\"ל ה\"נ איכא למבעי אהך מסקנא מ\"ט מלח בעי הצלאה טפי מתבלין ואיצטריכינן לטעמייהו דרב חסדא ורב הונא וא\"כ הוה ליה להרי\"ף להביאם בהלכות. אבל נ\"ל דמאי דא\"ל רב אצלי ודוך חומרא בעלמא הוא דאיהו ודאי כרב יהודה אמר שמואל דאמר כתנא דברייתא ס\"ל דאי כתנא דמתני' היכי סגי בהצלאה והא מדוך של עץ בעי אלא ודאי לחומרא בעלמא אמר דלמלח ליצלי פורתא ולישנא דרב ששת נמי דאמר האי לאו מגו ביתאי הוא הכי מוכח לומר שהוא מחמיר על עצמו דבמילתא דאיסורא ממש לא שייך האי לישנא וכיון דמשום חומרא בעלמא עבדי הכי דילמא לא מחמרי אלא במלח דלעולם אית בה תרתי שכל הקדרות צריכות לה ושאינה מפיגה טעמה אבל בחדא מינייהו לא מחמרי ומוריקא נמי וידע מאי קדרה בעי בשולי אף על גב דאית בה תרתי אפשר שלא החמירו בו דכיון דחומרא בעלמא היא וכדרבנן אין לנו בה אלא מלח ומן הטעמים שכתבנו ועוד מפני שהיא נידוכת יפה בהצלאה מפני דקותה משא\"כ בתבלין עכ\"ל. וקשה לי קצת על דבריו דאי חומרא הוא דהוה מחמרי הנך אמוראי במלח לדוכה ע\"י שינוי ולא מן הדין לא ה\"ל להרי\"ף להביא אלא מימרא דרב יהודה דאמר כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח דמשמע דמלח נמי לא בעיא שינוי כלל ולא ה\"ל להביא דברי הנך אמוראי דמצלו אצלויי כיון דחומרא בעלמא הוא ולא מדינא. לכך נ\"ל שהרי\"ף פסק כמ\"ד כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אינה מפיגה טעמה שמאחר שהדבר ניכר לחוש שהוא כן נקיטינן כוותיה וכיון שכן ע\"כ אית לן למימר דכי אמר ר\"ה אפילו מלח נידוך כדרכו לא כדרכו לגמרי קאמר אלא לומר דלא בעי שינוייא רבה כדמצריך תנא דמתניתין דאפילו לב\"ה אסור לדוכה במדוך של אבן דליתא אלא במדוך של אבן נמי שרי ומש\"ה קאמר כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח אבל מ\"מ מאחר שאינו מפיג טעמו שינויא זוטא מיהא בעי דהיינו דליצלי אצלויי והיינו דקאמר רב אצלי ודוך והיינו נמי עובדא דרב ששת. וכן נראה מדברי רבינו שכתב דכין את התבלין כדרכן שאם ידוך אותם מבערב יפיג טעמם אבל מלח אינו נידוך ביו\"ט אא\"כ הטה המכתש או שידוך בקערה וכיוצא בה כדי שישנה שאם שחק המלח מעיו\"ט לא יפיג טעמו. ומיהו לפי דרך זה הוה ליה להרי\"ף ולרבינו לכתוב דמוריקא בעי הצלאה כיון שאינו מפיג טעמו ובשלמא לרבינו שהזכיר במלח טעמא דאינו מפיג טעמו איכא למימר דממילא משמע דמוריקא כיון שאינו מפיג טעמו דינו שוה למלח אבל להרי\"ף שלא הזכיר טעמא דהפגת טעם קשיא וגם לרבינו קשה לפי מ\"ש ה\"ה דסבר דכרכום דינו כשום דמשמע דאינו צריך שינוי כלל ואפשר שהם סבורים שיש בו קצת הפגת טעם ואע\"ג דבגמ' אמרינן דאינו מפיג טעמו היינו לומר שאינו מפיג טעמו כ\"כ כמו תבלין אבל מ\"מ מפיג טעמו קצת ונהי דלמאי דהוה ס\"ד דמלח בעי שינויא רבה לא הוה מדמינן לה לתבלין כיון שאין הפגת טעמו דומה לשלהם אבל למאי דאסיקנא דמלח לא בעי אלא שינוי כל דהו אלמא שחיקה לא חמירא כולי האי הילכך כיון דכרכום מפיג טעמו קצת אין להשוותו למלח. כנ\"ל לומר להעמיד דברי ה\"ה ודברי הרי\"ף: " + ], + [], + [], + [], + [ + "בד\"א כשהאוכל מרובה על הפסולת וכו'. נראה מדברי רבינו שהוא מפרש דכי אמרינן פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי לאו למימרא מי איכא מאן דשרי לטלטל כדפירש\"י אלא ה\"ק מי איכא מאן דהוה ס\"ד דשרי לברור פסולת מתוך אוכל דאיצטריך רשב\"ג לאשמועינן דאסור ומשני לא צריכא דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא כלומר הא ודאי שפסולת מרובה לא הוה צריך רשב\"ג לאשמועינן דפשיטא דד\"ה אסור לברור פסולת מתוך אוכל ומיהו לברור אוכל מתוך פסולת ודאי שרי כיון שאין דרך בורר בכך וכי איצטריך לאשמועינן בדנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא דסד\"א כיון שאוכל מרובה שרי לברור כדרכו ואפילו פסולת מתוך אוכל קמ\"ל כיון דנפיש בטירחא אסור לברור כדרכו. וכתב מהרי\"ק דלדעת הרי\"ף ורבינו פסולת מרובה על האוכל פשיטא ומה שכתבת דאין להקשות מאי קא פריך פשיטא תאמר דאיצטריך לאשמועינן דנוטל את האוכל וכו' משום דא\"כ לא הוה ליה למימר רק נוטל את האוכל ותו לא. לפי ע\"ד טרחת ללא צורך דפשיטא שלשטתם ז\"ל דפריך אעיקר מילתיה דרשב\"ג דקאמר בד\"א באוכל מרובה וכו' כי היכי דלא נטעה להעמיד פלוגתייהו דב\"ה וב\"ש בפסולת מרובה וכו' ועל זה פריך פשיטא דאין לטעות להעמיד מחלוקת בפסולת מרובה דבהא לא הוו אמרי ב\"ה בורר כדרכו וכו' דמשמע פסולת מתוך אוכל דבפסולת מרובה ליכא למ\"ד שיהא נוטל את הפסולת, עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה וכו'. כתב ה' המגיד דינים אלו של השחזת הסכין הם כדעת ההלכות וכו'. לבאר זה ראיתי לכתוב דברי הגמרא ומ\"ש הרי\"ף ומ\"ש עליו המפרשים. בפרק אין צדין (ביצה כ\"ח) תנן אין משחיזין את הסכין אבל משיאה ע\"ג חברתה ובגמ' אמר ר\"ה ל\"ש אלא במשחזת של אבן אבל במשחזת של עץ מותר ואיכא כמה לישני בגמ' בפירוש דברי רב הונא ופירושא דמתניתין והרי\"ף לא כתב שום לשון מהם וגם לא כתב דברי ר\"ה ואיתא תו בגמרא מאן תנא דהשחזה עצמה אסורה אמר רב חסדא דלא כר\"י דתניא וכו' ואמר רב חסדא הלכה כר\"י אמר רב נחמיה הוה קאימנא קמיה דרבא והוה מעבר לסכינא אפומא דדיקולא ואמרי ליה לחדודי או לעבורי שמנוניתא אמר לי לעבורי שמנוניתא וחזיתיה לדעתיה דלחדודה קא עביד והאי דלא קאמר לי דקא סבר הלכה ואין מורין כן אמר אביי הוה קאימנא קמיה דמר והוה קא מעבר סכינא אפומא דריחייא ואמרי ליה לחדודי קא בעי מר או לעבורי שמנוניתא וחזיתיה לדעתיה דלחדודי קא בעי וקא סבר הלכה ואין מורין כן. וכתב הרי\"ף כל זה. ופירש\"י הלכה כר\"י ומותר כל איש לעשות אבל אין מורין כן לרבים שלא יזלזלו אף בשאפשר לעשותם מבע\"י דכל הני דשריא כגון שנתקלקלו ביו\"ט או שהיה אתמול טרוד כדאמרינן לקמן ולא התיר ר\"י אלא במכשירין שא\"א לעשותם מעיו\"ט ואיתא תו בגמרא (שם כ\"ח:) אמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה ביו\"ט והא דפסקה אגב דוחקא וכתב הרי\"ף על זה ודוקא אגב ריחייא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא. וכתב הרא\"ש מה שפסק הרי\"ף אבל במשחזת לא היינו שאין להורות כן אבל הלכה כר\"י דאף במשחזת של אבן מותר דמתניתא דאין משחיזין את הסכין דאוקמה רב הונא במשחזת של אבן קאמר רב חסדא דלא כר\"י. והרי\"ף לא הביא כל הני לישני דאיתא בגמרא משום דקיימי אמתניתין דאין משחיזין את הסכין דלאו הלכתא היא דקי\"ל כר\"י. ומה שהביא הרי\"ף ההיא עובדא דרבא דקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא לא הביאה אלא להשמיענו דהלכה כר\"י אבל לא הביאה להשמיענו דאין מורין כן דלא מיסתבר למימר דבמשחזת של עץ אין מורין כן דהא אפילו רבנן מתירים במשחזת של עץ אפילו לחדדה לחד לישנא וכיון דבשל סופרים הוא אזלינן בהך לישנא לקולא הילכך נראה בשל עץ אפילו לחדדה מורין ומשיאין ע\"ג חבירתה אפילו לחדדה ובמשחזת של אבן להעביר השמנונית מותר רק לחדדה במשחזת של אבן אין מורין כן עכ\"ל. אבל הר\"ן פירש דברי הרי\"ף כפשטן לומר שהביא ההיא עובדא דרבא דקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא להשמיענו דהלכה כר\"י ואין מורין כן שכתב דנהי שהלכה שמותר להשחיז את הסכין אפילו לחדדה במשחזת של עץ כר\"י אפ\"ה אין מורין כן לכל כדי שלא יבא להשחיזה במשחזת שלה דכה\"ג אפילו ר\"י מודה לפי שהוא עושה כלי ומש\"ה רבא דסבירא ליה כר\"י לא הוה מעבר סכינא אלא בדיקולא ולא במשחזת ורב יוסף אפומא דריחייא כדאיתא בגמרא אבל במשחזת לא ולפיכך כתב הרי\"ף בסמוך דדוקא אגב ריחייא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא ואע\"פ שאפשר לדחות ולומר דרבא ורב יוסף משום דקיימי קמייהו רב נחמיה ורב יוסף לא הוו משחזי במשחזת של אבן דכיון דסבירא ליה דאין מורין כן לא הוו מצי לאהדורי למימר להני רבנן דקיימי קמייהו דכרבנן עבדי דבגמרא מוכח דלרבנן במשחזת של אבן אפילו להעביר שמנוניתא אסור אבל אה\"נ דהיכא דלא הוי איניש בהדייהו דבמשחזת של אבן משחזי כר\"י אפילו הכי כיון דלא חזינן דעבד אלא הכי מנא לן לאהדורי בתר קולי ועוד דשמעתיה דלקמן מוכחי דבמשחזת אפילו לר\"י אסור ומש\"ה אסרי להראות סכין לחכם וסכין שעמדה דלא פסקא אפילו אגב דוחקא וכן דעת הרמב\"ם בפרק ד' מהלכות יו\"ט עכ\"ל. משמע מדבריו דסתם משחזת אינה אלא של אבן ומשחזת של עץ היינו כגון פום דיקלא וכיוצא: ", + "ואיכא למידק דמשמע הכא דהרי\"ף ורבינו סברי דהלכה כר\"י במכשירין ואילו מההיא דשפוד שנרצף משמע שסובר רבינו דלית הלכתא כר\"י. וצריך לומר דאע\"ג דמדאורייתא שרי כר\"י חכמים אסרוהו לפי שאינו צורך אוכל נפש כל כך שהרי יכול לתחוב בו הבשר אי נמי יכול לצלותו על הגחלים: ", + "ודעת ה\"ה דלהרי\"ף ורבינו לית הלכתא כר\"י בשום מכשירין וכדמשמע ממה שכתב ה\"ה כאן וממה שכתב גבי אין מכבין את האש בשביל שלא תתעשן הקדרה. ולפי דבריו יש לתמוה למה התירו להעביר הסכין אפומא דדיקולא או אפומא דריחייא ונראה לי שסובר ה\"ה דכל כה\"ג אפילו רבנן מודו דשרי דאין כאן מלאכה כלל כיון שאינו משחיז במשחזת שלה וגם הסכין חותך קצת הילכך לאו בכלל מכשירין דאסרי רבנן הוא ושרי לכ\"ע הילכך לא חילק בין נפגמה ביו\"ט לנפגמה מעיו\"ט דלעולם מותר לחדדה על העץ או על החרש או על האבן דלאו מלאכה היא כלל שאילו היתה מלאכה אפילו בנפגמה מעיו\"ט היה אסור דלית הלכתא כר\"י כלל ולפי זה הא דאמר רב חסדא דסכין שנפגמה מחלוקת ר\"י ורבנן היינו לחדדה במשחזת שלה אבל על גבי עץ או חרש או אבן לרבנן נמי שרי ושפוד שנרצם דקאמר אתאן למחלוקת ר\"י ורבנן היינו בשנעקם וצריך תיקון גמור הילכך הוי בכלל מכשירין דאסרי רבנן ואסר ר\"י בנרצף דהיינו שנעקם קצת אע\"ג דמפשיט ליה בידיה גזרה משום נרצם וגריפת התנור דאמר רב יהודה שהוא מחלוקת ר\"י ורבנן ואפילו הכי כתב רבינו בפרק ג' שאם א\"א לאפות או לצלות אא\"כ גרף מותר צריך לומר דגריפת התנור דקאמר רב חסדא היינו ביכול לאפות בו על ידי הדחק ואפילו הכי שרי ר\"י אבל בא\"א לאפות בו כלל לרבנן נמי שרי דגריפת התנור לאו מלאכה גמורה היא ולא אסרוה רבנן אלא גזירה אטו שאר מכשירין שהם מלאכה גמורה והיכא דא\"א לאפות אא\"כ גרף לא העמידו דבריהם כדי שלא ימנע משמחת יו\"ט. ורבינו כתב טעם כיוצא בזה בפרק זה על מה שאסרו ביקוע עצים והתירוהו בקופיץ ובצד החד שלו כנ\"ל שצריך לומר לדעת ה\"ה שמפרש דרבינו לא ס\"ל דהלכה כר\"י במכשירין ומיהו לדעת הרי\"ף א\"א לומר דאין הלכה במכשירין כלל דאם כן למה כתב בפ' אין צדין הא אמר רב חסדא הלכה כר\"י ולפיכך דברי ה\"ה במה שכתב לדעת הרי\"ף תמוהים וצ\"ע: ", + "ואיכא למידק למה לא כתב רבינו דלהעביר השמנונית ע\"ג עץ או חרש או אבן מורין כן להתיר כדאשכחן בהנך רבנן דאמרו להני רבנן דקמייהו דלהעביר שמנוניתא בעו. ואפשר לומר דכיון שכתב דלהשחיז אין מורין ממילא משמע דלהעביר השמנונית מורין וע\"פ הדברים האלה שכתבתי נסתלקו תמיהות הרמ\"ך על רבינו בלשונות הללו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "העושה מדורה ביו\"ט כשהוא עורך את העצים וכו'. דברי רבינו הם כדברי הרי\"ף וכתב עליו הרא\"ש פירוש לפירושם כשעושים מדורה גדולה עושים ד' שורות של עצים כעין ד' דופני התיבה ונותנים עליהם עצים ובהא קאמר שלא יעשה הדפנות תחלה אלא אחד יאחוז העליונים בידו ואחד יעשה הדפנות תחתיהם שלא יהא דרך בנין. ועל מ\"ש ה\"ה שפריסת שלחן על ספסליו מותר לפי שאין צריכין לאויר שתחתיו קשה שהרי ביצים שאין צריכים לאויר שביניהם ואסור וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "מסירים זבובים הנתלים בבהמה וכו'. פלוגתא דתנאי בספ\"ב דביצה (דף כ\"ג) ואיפסיקא הלכתא כראב\"ע דשרי לקרד אע\"פ שהוא עושה חבורה לפעמים משום דקי\"ל כר\"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר. והנה ה\"ה רצה לפרש לדעת רבינו דגדולים וקטנים שאמרו בגמ' אשיני המגרדת קאי כמו שפירשו המפרשים. ואין הדבר כן דלדעת רבינו לא הוזכר דין מגרדת כלל ומ\"ש בגמ' דקירוד הוי קטנים וקרצוף הוי גדולים אזבובים הנתלים בבהמה קאי דכשהם קטנים כשעוקרים אותם מיקרי קירצוף וכשעוקרים הקטנים נעשית חבורה לפעמים אבל כשעוקרים הגדולים אין נעשית חבורה וכן פירש הוא ז\"ל בפירוש המשנה ספ\"ב דביצה ופ\"ג דעדיות וגם הערוך הזכיר פירוש זה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן לא יקח מבעל החנות במדה וכו'. אלא כיצד הוא עושה אומר לחנוני מלא לי כלי זה וכו' ואפי' היה הכלי מיוחד למדה ימלאנו והוא שלא יזכיר לו שם מדה. כך היא הנוסחא האמיתי בדברי רבינו. ודע שהטור ורבינו ירוחם שכתבו שהרמב\"ם אוסר בכלי המיוחד למדה נוסחא משובשת נזדמנה להם בספרי רבינו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "איש שהיו רבים צריכים לו יוצאים בכסא אחריו ומוציאין אותו על הכתף ואפילו באפריון. רבינו התיר כיתוף וכן דעת הרי\"ף שלא הזכירו לאיסור ונראה שטעמא משום דאמרינן בגמרא אמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבת דריגלא משום ביעתותא ואי נמי משום דוחקא דצבורא אלמא דאיש שרבים צריכים לו שרי לכתופי כי היכי דלא לדחקו ליה צבורא והוא הדין מפני טעם אחר איזה שיהיה וכיון דאמימר ומר זוטרא עבדי בה עובדא נקטינן כוותייהו ולא חיישינן למאן דאמר התם שלא יכתף. ואע\"ג דללישנא דמשום ביעתותא משמע דלא שרי מטעמא אחרינא סוברים הרי\"ף ורבינו דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כלישנא דמיקל. ונראה מדברי רבינו דיציאה בכסא שאמרו היינו שהיו נוהגים להוציא אחר האנשים החשובים כסא ביד איש כדי שישב בו במקום שירצה. ואלונקי הוא אפריון שיושבים בו כשמכתפים אותו: " + ], + [ + "אין מוליכין את הסולם של שובך וכו'. כתב ה\"ה נראה לי פירוש הסוגיא לדעת רבינו דרב חנן בר אמי סבר וכו' מהר\"י קולון בשורש קס\"ה כתב גם כן בזה: " + ] + ], + [ + [], + [ + "וכשהוא משקה אותה לא ידלה וישקה מן הבריכה וכו'. נראה מדברי רבינו לכאורה שכל שהוא צריך לדלות ולהשקות מיקרי טירחא יתירא ואסור אבל אם אינו צריך אלא להמשיך ולהשקות ולא לדלות כלל משמע דשרי אפילו במי בריכה או מי גשמים ויש לתמוה שכפי מה שאמרו בגמרא (מ\"ק דף ד'.) במי גשמים אפילו ממשיך אסור או גזירה אטו מי קילון או משום דמי גשמים נמי לידי מי קילון אתו ולפיכך צריך לפרש דה\"ק לא ידלה וישקה מן הבריכה וכן לא ישקה ממי הגשמים אע\"פ שאינו דולה אלא ממשיך ברגלו. ", + "ומ\"ש מפני שהוא טורח גדול. אדולה ומשקה מן הבריכה כפשטיה קאי שטורח גדול הוא ואמשקה ממי גשמים ה\"ק לפי שאפשר לבא לידי טורח גדול כלומר כשיתחיל להמשיך ולהשקות יחסרו המים ויצטרך לדלות ולהשקות דהוי טורח גדול, וסוף דבריו דייקי הכי גבי מעין ממשיכו ומשקה בו משמע דלא שרי אפילו ממשיך אלא במעין דוקא אבל לא בבריכה ולא במי גשמים וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שהיתה לו תבואה מחוברת לקרקע וכו'. ואם אין לו מה יאכל אע\"פ שמוצא בשוק לקנות אין מצריכין אותו ליקח מן השוק וכו'. נ\"ל שלמד כן מדאמרינן (מ\"ק י\"ב:) גבי עובדא דרב אין לו מה יאכל הוה ואפ\"ה איקפד שמואל משום דאדם חשוב הוה ואם איתא שלא היה מוצא לקנות אסור משום דאדם חשוב הוא ימות ברעב אלא כשמוצא לקנות מיירי ואפ\"ה מותר לקצור אם אינו אדם חשוב. ומ\"מ יש לתמוה עליו במ\"ש שהטעם שלא ידוש בפרות הוא מפני שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות דהא אסיקנא דטעמא דלא ידוש בפרות לאו משום שינוי הוא. ואפשר שרבינו ז\"ל מפרש כיון דכל יומא לאו בפרות דיישי כלומר דלפעמים דיישי בלא פרות אשתכח דכי דיישי בלא פרות ליכא הפסד וכיון שכן לאו שינוי הוא כלומר אינו בכלל מה שאמרו מאן תנא שינוי בדבר האבד דלא כר' יוסי דע\"כ לא אמר ר' יוסי דלא בעי שינוי בדבר האבד אלא היכא דאי משנה איכא הפסד אבל היכא דאי משנה ליכא הפסד מודה ר\"י דצריך לשנות. ונראה דהא דאמרינן שלא ידוש בפרות ה\"ה לשאר בע\"ח דלא אלא במקלות וכיוצא בהם דבשאר בע\"ח נמי אוושא מילתא ומיהו לרבינו שנתן טעם משום שינוי אפשר דבשאר ב\"ח שרי שהרי שינוי הוא. ואיכא למידק למה לא כתבו הפוסקים דאדם חשוב אפילו אין לו מה יאכל אסור ואפשר דכיון דרב חצדו ליה אע\"ג דאדם חשוב הוה כוותיה נקטינן דהלכה כרב באיסורי, ועוד דהא ללישנא דקאמר לא סיימוה קמיה לשמואל נמי אי הוה ידע דאין לו מה יאכל לא הוה מקפיד עליה אע\"ג דאדם חשוב הוה וכיון דאיסור מלאכה בחוה\"מ דרבנן הוא נקטינן כלישנא דמיקל, וכתב הרא\"ש והא דשרינן הכא לצורך המועד אפילו כיון מלאכתו במועד דבצורך אוכל לא גזרו כיון מלאכתו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "עושים כל צרכי הרבים במועד וכו' וחופרים לרבים וכו'. מדכתב גבי חפירת בורות וכריית נהרות כדי שישתו מימיהם דמשמע כדי שישתו אותם במועד וגבי מתקנים קלקולי המים לא כתב כן משמע דרבינו אפילו שלא לצורך המועד שרי וכדברי הראב\"ד: " + ], + [], + [], + [ + "ואין מגיהין אפילו אות אחת בספר העזרה מפני שאינה לצורך המועד. מדיהיב רבינו האי טעמא משמע שאם היתה לצורך המועד כגון שלא היה להם ס\"ת אחר לקרות בו במועד מגיהין: ", + "ואם אין לו מה יאכל כותב וכו'. נראה שטעמו מפני שהוא סובר שאין מניחין תפילין בחוה\"מ דבכלל יו\"ט הוא וא\"כ אין להתיר בכתיבת תפילין יותר מבמלאכה אחרת. ולפי דברי רבינו נראה דר' יוסי לאחמורי מכלהו אתא דלאחרים בטובה או להערים ולמכור את שלו אסור ולא שרי אם אין לו מה יאכל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד אבל שחל שביעי שלו ביו\"ט וכו'. כתב ה\"ה מה שנמצא בספרי רבינו שאם חל שביעי שלו להיות ביו\"ט שהוא מגלח במועד הוא טעות סופרים או אגב שיטפא וכו'. המהרי\"ק בשורש קנ\"ב כתב שבספר הנקרא בית מועד כתב להעמיד הנוסחא שבספרי רבינו מטעם דאין אבל נוהג אבילותו ברגל והואיל והגילוח והכיבוס הוא מכלל האבילות כשאינו נוהג אבילותו מותר לגלח ולכבס הואיל ולא יכול לגלח ולכבס קודם הרגל ואם יש לבעל דין לחלוק היאך יגלח ברגל שלא שלמה אבילותו נשיבנו כי הוא מגלח מפני כבוד הרגל ולאחר הרגל ישלים אבילותו. ", + "ומ\"ש הרמב\"ם שחל שביעי שלו. ה\"ה לשאר הימים של שבעה ולא כתב שביעי אלא למעט אם חל שביעי שלו עיו\"ט שאינו אנוס שהרי יכול לספר במועד עכ\"ל. וכתב עליו מהרי\"ק חס ליה לרבינו משה דלימא הכי שהרי הוא שלא כשיטת הגמרא בהדיא וכו' ע\"כ נראה ודאי דיפה כיוונו התולים הענין בטעות סופר עכ\"ל מהרי\"ק. ולע\"ד נראה דאפשר ליישב הנוסחא כשנאמר במאי דנקט רבינו חל שביעי שלו להיות ביו\"ט לאו משום היתרא דלגלח נקטיה דודאי גילוח אסור עד תשלום שלשים דכל שקבר את מתו פחות משבעה ימים לפני הרגל לא בטלה ממנו גזירת שלשים אלא משום היתרא דלכבס שהזכיר קודם לכן בסמוך נקטיה ולצדדין קתני וה\"ק כל מי שא\"א לו לכבס ולגלח מבעיו\"ט ה\"ז מותר לכבס ולגלח במועד כיצד אבל שחל שביעי שלו להיות ביו\"ט ה\"ז מותר לכבס במועד ואם חל להיות בעיו\"ט והוא שבת שאי אפשר לגלח בו ביום מפני שהוא שבת מגלח במועד, ואע\"פ שבסוף דבריו כתב הרי אלו מגלחין ומכבסין במועד אבא ממדינת הים ויוצא מבית השביה וכו' קאי תגלחת וכיבוס ואחל שביעי שלו להיות ביו\"ט לא קאי אלא מכבסין דאילו תגלחת אסור עד תשלום שלשים יום כמו שנתבאר ודבר פשוט הוא בשחל שביעי שלו להיות בעיו\"ט נמי הואיל והיה שבת שלא היה אפשר לכבס קודם מועד הילכך מותר לכבס במועד: ", + "בגמרא (דף י\"ד.) בעי אומן שאבדה לו אבידה ערב הרגל מהו כיון דאומן הוא מוכחא מילתא או דלמא כיון דלא מוכחא מלתא כי הנך לא תיקו. ופירש\"י אומן ספר שהכל אצלו ערב הרגל ורואים שאבדה לו אבידה ואנוס הוא. כי הנך דמתני' דקתני מגלחין דידוע לכל. ומדהשמיטוה רבינו והרי\"ף והרא\"ש משמע דנקטי לה לחומרא ויש לתמוה על רבינו והרא\"ש דסברי דמלאכת חוה\"מ דרבנן למה לא פסקוה לקולא: ", + "מי שהיה וכו'. גרסינן בירושלמי עלה דמתני' דאלו מגלחין המנודה שהתירו לו חכמים אי בשהתירו לו קודם הרגל יגלח ואי בשלא התירו לו קודם לרגל אל יגלח כלומר אל יגלח ברגל דלאו אנוס הוא אלא במה אנן קיימין בשהתירו לו קודם הרגל וחל שלשים שלו ברגל שאין נידוי פחות משלשים יום. מדברי רבינו משמע דלית ליה האי ירושלמי שהתירו לו קודם הרגל משום דבגמרא דידן (מ\"ק י\"ד:) משמע דכשהתירו לו במועד עסקינן דאמתניתין דקתני שהתירו לו חכמים קאמר אזל ופייסיה לבעל דיניה ואתא קמי רבנן ושרו ליה. ונראה דטעמא דכיון שלא היה בדעתו לפייס לבעל דינו חשיב אנוס וזה דעתו של הרי\"ף שהשמיט גם הוא הירושלמי הזה: " + ], + [], + [ + "מותר ליטול שפה בחולו של מועד. מדלא כתבו הרי\"ף והרא\"ש ורבינו הנחה כל שמעכבת נראה שאינם גורסים בגמרא בדאביטול ספרא אלא שפה מזוית לזוית בלבד וכך הוא בנוסחא דידן בגמרא וסברי דהלכתא כוותיה ומשמע שהם סוברים שאף מן הצדדין מותר לגלח אף על פי שאינו מעכב וכן כתב רבינו ירוחם שנראה מדבריהם: " + ], + [ + "ומי שאין לו וכו'. דע דבר״פ אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ד.) גבי מי שאבדה לו אבידה בערב הרגל אסור לספר ברגל אע״פ דאנוס הוא משום דלא ידעי כ״ע דאנוס היה פריך ממי שאין לו אלא חלוק אחד שמותר לכבסו אע״ג דלא ידעי כ״ע ומשני הא אתמר עלה אמר מר בר רב אשי אזורו מוכיח עליו, ומשמע דהיינו לומר שאזורו הוא קבוע בחלוקו וכשהוא פושט חלוק ולובש חלוק אחר נוטל האזור מזה וקובעו בזה וזה שאין לו אחר מכבסו עם אזורו והרואה כשהוא מכבסו ואזורו עמו יודע שאין לו חלוק אחר. וכן פירש״י בפ' כל הבשר (חולין ק״ח.) ולפי זה יש לתמוה על רבינו והרי״ף והרא״ש למה השמיטו הא דאזורו מוכיח עליו. וי״ל שהם מפרשים אזורו מוכיח עליו כדפירש״י כאן דמי שאין לו אלא חלוק אחד פושטו ומתעטף במקטרינו וחוגרו באזורו ועומד ומכבס החלוק ומודיע לכל שאין לו אלא חלוק אחד וכן פירש הערוך דלפי זה הא דאמרינן אזורו מוכיח עליו לאו תנאה הוא לומר שאם אין אזורו מוכיח עליו אסור לכבס אלא היינו לומר שכל שאין לו אלא חלוק אחד ומכבסו אזורו מוכיח עליו שאין לו חלוק אחר שהרי הוא חגור בלא חלוק דמאי דאמרינן הא אתמר עלה אמר מר בר רב אשי וכו' לאו למימרא שמר בר רב אשי אתא לפרושי דר״י לא התיר אא״כ אזורו מוכיח עליו דוקא דא״כ ה״ל לגמרא לאיתויי הא דמר בר רב אשי אצל מימרא דר״י בסמוך אלא היינו לומר דכי אקשו בני הישיבה על ר״י אמאי שרי לכבס מי שאין לו אלא חלוק אחד דהא איכא לאסור מפני הרואים שאינם יודעים שאין לו חלוק אחר שני מר רב אשי דכל שאין לו אלא חלוק אחד כל הרואים שמכבסו יודעים שאין לו חלוק אחר שהרי רואים אותו מעוטף במקטרינו וחגור באזורו והשתא ניחא שלא הוצרכו הפוסקים להביא דברי מר בר רב אשי. אלא דאכתי איכא למידק דא״כ לא שרי ר״י אלא לכבסו ע״י עצמו דאז אזורו מוכיח עליו אבל לכבסו ע״י אחר ואפילו ע״י אשתו לא שהרי הרואים כביסת החלוק אינם רואים את בעליו חגור בלא חלוק. ואפשר לומר דאה״נ דלא שרי ר״י לכבסו אלא ע״י עצמו ולישנא דמי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו ע״י עצמו משמע. ועי״ל דמי שאין לו אלא חלוק אחד מסתמא אין לו מי שישמשנו והוא מכבסו ע״י עצמו ואז אזורו מוכיח עליו ולפיכך התירו לכבסו ולא נתנו דבריהם לשיעורים לחלק בין מכבסו ע״י עצמו למכבסו ע״י אחר: " + ], + [], + [ + "וערב יו\"ט האחרון של וכו'. כתב הרב המגיד דאתא לאפוקי ערב יום טוב האחרון של פסח. נראה דהיינו לענין עיטור השוק בפירות אבל לענין למכור בפרהסיא ולפתוח כדרכו אפילו פתוחה לרה\"ר גם בערב יו\"ט אחרון של פסח מותר: " + ] + ], + [ + [ + "נהרות המושכים מן וכו'. כתב ה' המגיד פי' שאין אותו נהר פוסק מן האגם וכו' וכך פירש\"י, משמע שאם הוא פוסק אע\"פ שיש בנהר זה שפע מים רבים שלא יוכל לבא במועד לצורך דלי אסור להשקות ממנו וטעמא דחיישינן שמא יטעה ויחשוב שלא יצטרך לדלי ואחר כך יצטרך לדלות בדלי והוי טרחא יתירא ולפיכך אמרו מילתא פסיקתא דליכא למיטעי דכל שלא פסק א\"א לבא לצורך דלי: " + ], + [], + [], + [ + "זרעים שלא שתו וכו'. ויבא לידי טורח יותר כלומר וכל היכא דאיכא טירחא יתירא אפילו במקום פסידא לא טרחינן: " + ], + [ + "עכברים שהם מפסידים וכו'. מדברי רבינו בפירוש המשנה נראה שבמקום ר' יהודה אומר הוא גורס וחכמים אומרים ופסק הלכה כמותם. ונראה שהוא גורס בדברי ר\"ש בן אלעזר כשאמרו בשדה הלבן שלא כדרכו לא אמרו אלא בשדה הלבן הסמוך לאילנות ואחכמים קאי ואפילו אי גריס ביה כדרכו כגירסת הרי\"ף והרא\"ש דהשתא ע\"כ קאי את\"ק סובר רבינו דמדת\"ק נשמע לחכמים דכיון דת\"ק כי שרי בשדה הלבן כדרכו איירי דוקא בשדה הלבן הסמוך לאילנות אם כן חכמים נמי אשדה לבן הסמוך לאילנות מהדרי ואמרי דאינו צד אלא שלא כדרכו וממילא משמע דכשאינה סמוכה לאילנות אינו צד כלל ואפילו שלא כדרכו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין מכניסין את הצאן לדיר וכו' היה שכיר שבת שכיר חדש וכו'. כתב ה\"ה נראה מלשון רבינו שהוא מפרש מימרא דרבי וכו'. נראה מדבריו דבחול המועד שוכרים אותו דכיון דלאו מלאכה היא לא אסרו אמירתו לעכו\"ם בחוה\"מ ולאפוקי ממ\"ש נמוקי יוסף: " + ], + [ + "המשוה פני הארץ וכו'. מדברי רבינו פרק שני מהלכות זכיה נראה שסובר כדמשמע מגירסת הרי\"ף והרא\"ש ודלא כדמשמע מדברי רש\"י: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומושיבין שובכין לתרנגולים תרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים וכו'. משנה פ' מקום שנהגו (פסחים נ\"ה:) מושיבין שובכין לתרנגולים בי\"ד תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה ובגמרא השתא אותובי מותבינן אהדורי מיבעיא אמר אביי סיפא אתאן לחש\"מ אמר רב הונא ל\"ש אלא תוך ג' למירדה דאכתי לא פרח צימרה מינה ואחר ג' לישיבתה דפסדי לה ביעי לגמרי אבל לאחר שלשה למירדה דפרח לה צימרה מינה ותוך שלשה לישיבתה דאכתי לא פסדי ביעי לגמרי אסור ר' אמי אמר אפילו תוך ג' לישיבתה מהדרינן במאי קא מיפלגי מ\"ס להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו ומ\"ס להפסד מועט נמי חששו. ויש לתמוה על רבינו דהא פלוגתא דרב הונא ורבי אמי ע\"כ אברחה קאי דאילו במתה לא שייך לומר למירדה ורבינו סתם וכתב ברחה מחזירין אותה למקומה דמשמע אפילו תוך ג' לישיבתה ואחר ג' למירדה ועוד דבבא דמתה מושיבין אחרת תחתיה משמע ליה דמיירי אחר ג' ימים לישיבתה שהרי כתב שישבה על הביצים ג' ימים ואם כן אמאי קאמר דבמועד אין מושיבין כיון דאיכא הפסד ה\"ל למישרי כדשרינן כל דבר האבד. ועוד כיון שרבינו סובר דבבא דמתה מושיבין אחרת תחתיה מיתוקמא בי\"ד אמאי מצריך שיהיה אחר ג' ימים לישיבתה אפילו תוך ג' נמי דהא תוך ג' לא גרע ממושיב בתחלה דשרי כדקתני רישא. וי\"ל דרבינו סבר דבמתה אפילו תוך שלשה ימים לישיבתה מושיבין אחרת תחתיה בי\"ד ולא כתב דמתה שישבה על הביצים ג' ימים אלא לאשמועינן דאפ\"ה במועד אין מושיבין, וכן מ\"ש מושיבין אחרת תחתיה בי\"ד כדי שלא יפסדו הביצים משום רבותא דמועד נקטיה לאשמועינן דאע\"ג דאיכא פסידא דביעי אין מושיבין דאילו לי\"ד גופיה אפילו ליכא פסידא דביעי שרי דהא במושיבין שובכין לכתחלה ליכא שום פסידא ואפ\"ה שרי ומאחר שכתב דבמועד במתה אין מושיבין אחרת אפילו אחר שלשה ימים לישיבתה ממילא משמע שמ\"ש שאם ברחה במועד מחזירין אותה למקומה אחר ג' ימים לישיבתה דוקא קאמר וכדרב הונא דהא על מה שכתב בתחלה שישבה על הביצים ג' ימים או יותר קאי וסברא הוא כיון דבמתה אסור אפילו אחר ג' לישיבתה שלא נתיר בברחה אפילו תוך ג' ומסתיין שנתיר בה אחר ג' לישיבתה דוקא דמחמרי במתה טפי מבברחה משום דבברחה אין טורח כ\"כ להחזירה מאחר שהיא עצמה כבר ישבה עליהם אבל במתה ובא להושיב אחרת תחתיה איכא טירחא טובא דכיון שהוחמו תחת תרנגולת אחת אין תרנגולת אחרת רוצה לישב עליהם אלא בקושי וכיון דטירחא יתירא הוא אע\"פ שהוא דבר האבד אסור. וא\"ת אמאי לא כתב דהא דשרי להחזיר בברחה היינו דוקא תוך ג' למירדה כדאמר רב הונא ורבי אמי נמי משמע דלא פליג עליה בהא וכדכתב הרא\"ש י\"ל שמאחר שכתב דבמתה אין מושיבין אחרת משום דהוי טירחא יתירא ממילא משמע דבברחה אחר ג' למירדה אין מחזירין כיון דטירחא יתירא היא. א\"נ י\"ל שרבינו מפרש אבל אחר ג' פרח צימרה מינה פרח לו החום ואפילו אם תחזור ותשב על אותם ביצים שוב לא יועיל ומשום דהוי טירחא שלא לצורך אין מחזירין וכיון דאחר ג' למירדה אין הנאה בחזרתה לא הוצרך רבינו לאוסרו דבלאו הכי אין לך אדם שיחזירנה כיון שאין שום תועלת בחזרתה: ", + "ועי\"ל דרבינו דנקט ג' ימים לאו אברחה ואמתה ובא להושיב אחרת תחתיה במועד בלחוד קאי אלא גם להיכא דמתה ובא להושיב אחרת תחתיה בי\"ד נמי קאי דדוקא אחר ג' ימים לישיבתה מושיב אחרת תחתיה אבל תוך ג' ימים לישיבתה לא שהוא ז\"ל סובר שיש טורח יותר כשמתה להושיב אחרת תחתיה מלהושיב שובכין בתחלה ומש\"ה אע\"פ שהתיר בי\"ד להושיב שובכין בתחלה אסר להושיב אחרת תחתיה כשמתה משום דהוי טירחא יתירא אלא כשהוא אחר ג' ימים לישיבתה דאיכא פסידא דביעי דאז אע\"ג דהוי טירחא יתירא שרי בי\"ד אבל במועד לא כיון דטירחא היא והוא ז\"ל מפרש דפלוגתא דרב הונא ור' אמי קיימא אבבא דברחה ואבבא דמתה דאע\"ג דתוך ג' למירדה ואחר ג' למירדה לא קאי אלא לברחה תוך ג' לישיבתה ואחר ג' לישיבתה קאי בין אברחה בין אמתה ולפי זה ניחא שמה שכתב שישבה על הביצים שלשה ימים וכן מה שכתב כדי שלא יפסדו הביצים לי\"ד גופיה נמי איצטריך: " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..78f04d4477f6f8b778e92cc7098d8a8ed2883841 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,239 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_a_Holiday", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בני החיל שנתנו קמח לישראל וכו'. כתב הרב המגיד ואני מקיים הגירסא ומקיים דבריו וכי אמרינן ופליגא לאו אהא דרב קאי וכו' עד אע\"פ שלא הסכים לדעת הרב. תמהני שלפי מה שפירש הרב המגיד דברי רבינו דרב מיירי בשלא יכולים לאפות ממנו פת אחת ולתתו לתינוק גם הרי\"ף לא יחלוק על זה וכ\"כ שם הר\"ן דבכה\"ג ודאי שרי דבדידיה קא טרח ואם כן היאך הביא ראיה לקיים דינו של רבינו מדכתב הראב\"ד יפה אמר אע\"פ שלא הסכים לדעת הרב ולדברי הראב\"ד משמע ודאי דרבינו מיירי אפילו שיכולים לאפות פת אחת ולתתו לתינוק דבכה\"ג הוא דפליג עליה הרי\"ף. ושמא י\"ל שה\"ה מפרש שמ\"ש הראב\"ד אף ע\"פ שלא הסכים לדעת הרב לאו לענין דינא קאמר דכפי מה שפירש ה' המגיד דברי רבינו הדין שוה לשניהם אלא לענין פירושא דופליגא קאמר דלהרי\"ף קאי אהא דרב ולרבינו לא קאי אהא דרב: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נוטלים עצים הסמוכים לדופני הסוכה וכו'. אמאי דמקשה בגמ' (ביצה ל':) דסתר אהלא ושני שמואל מאי סמוך סמוך לדפנות אמר רב מנשיא אפילו תימא בשאין סמוך לדפנות כי תניא ההיא באיסורייתא וכתבו הרי\"ף משום דמשמע ליה דפליגי ופסק כשמואל: ", + "ודע דגרסינן בגמ' תני ר' חייא בר יוסף אין נוטלים עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ור\"ש מתיר דלית ליה מוקצה מי דמי התם אדם יושב ומצפה מתי תכבה נרו הכא אדם יושב ומצפה מתי תפול סוכתו אמר ר\"נ בר יצחק הכא בסוכה רעועה עסקינן דמאתמול דעתיה עלויה. והרי\"ף ורבינו השמיטו כל האי שקלא וטריא משום דאליבא דר\"ש היא והם פסקו ביו\"ט כר\"י דאית ליה מוקצה. ומ\"מ יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דתני' ואם התנה עליה הכל לפי תנאו כיון דאפילו לר\"י נמי איתא וכמו שכתבו הר\"ן והטור ומשמע דע\"כ הכי הוא דלר\"י איצטריך דאי לר\"ש מאי איריא התנה כי לא התנה נמי שרי. ואפשר לומר שרבינו מפרש דלר\"ש איצטריך התנה להיכא שהיתה בריאה מעיו\"ט דבלא התנה לא שרי אלא כשהיתה רעועה מבע\"י דוקא אבל לר\"י אפילו התנה נמי לא דסבר רבינו דבמוקצה לא מהני תנאה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המפשיט את הבהמה לא ירגיל ביו\"ט וכו'. נראה מדברי רבינו שכל שאינו מפשיט בענין שמוציא כל הבשר מרגל אחד מותר ואע\"פ שכל עור הגוף שלם מלפניו ומאחריו כמו שנוהגים היום שהרי אין בזה טורח יותר מאילו היה פותחו מלפניו ואדרבה כשהוא שלם מלפניו ומאחריו הוא יותר נוח להפשיט וכ\"נ ממה שפירש בפ' העור והרוטב (חולין קכ\"ג.) אהא דתנן המרגיל כולו חיבור וכו': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל דכין את התבלין וכו'. בפ\"ק דביצה (דף י\"ד.) תנן בש\"א תבלין נדוכין במדוך של עץ והמלח בפך ובעץ הפרור וב\"ה אומרים תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ ובגמרא דכ\"ע מיהת מלח בעיא שינוי מ\"ט רב הונא ורב חסדא חד אמר כל הקדרות צריכות מלח ואין כל הקדרות צריכות תבלין וחד אמר כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אינה מפיגה טעמה מאי בינייהו איכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי לבשולי אי נמי במוריקא. ופירש\"י כל הקדרות כל מין תבשיל צריכות מלח הילכך מאתמול הוי ידע דאיבעי ליה לדוכה ואין כל הקדרות צריכות תבלין ואדם אינו יודע מה יעלה בלבו לאכול למחר. מפיגים טעמם ממירים טעמם אם ידוכם מאתמול. דידע מאתמול מאי קדרה בעי לבשולי ללישנא קמא בעי שינוי ללישנא בתרא לא בעי שינוי. א\"נ תבלין של מוריקא איכא בינייהו שיש קדרה שמתבלין אותה בכרכום ואינו מפיג טעמו אם נדוך מבע\"י והוא לא היה יודע מה יבשל למחר ללישנא בתרא בעי שינוי ללישנא קמא לא בעי שינוי. ואיתא תו בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח והא אמרת מלח בעיא שינוי הוא דאמר כי האי תנא דתניא אמר רבי מאיר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על הנידוכין שנידוכין כדרכן ומלח עמהם לא נחלקו אלא לדוכה בפני עצמה שבש\"א בפך ובעץ הפרור לצלי אבל לא לקדרה ובה\"א לכל דבר. ופירש\"י דלב\"ה מלח נידוך כדרכו בלא שום שינוי ואיתא תו בגמ' א\"ל רב לרב אחא ברדלא כי דייקת אצלי אצלויי ודוך ופירש\"י הטה המדוכה על צדה דסבר כשמואל דאמר נידוכת כדרכה במדוך ומיהו שינויא זוטא בעי. ואיתא תו בגמרא רב ששת שמע קל בוכנא אמר האי לאו מגויה דביתאי ודילמא אצלויי אצלי דשמעיה דהוה צליל קליה ודילמא תבלין הוו תבלין נבוחי מנבח קלייהו פי' כשמשתברים הגרעינים נשמע קולם כמנבחים קרושינ\"ט. ופסק הרי\"ף כרב יהודה אמר שמואל דאמר כל הנידוכים נידוכין כדרכן ואפילו מלח וכתב והא דרב דאמר אצלי ודוך אוקמוה רבוותא במלחא אבל תבלין לא בעו הצלאה ומסתייע הדין סברא מהא דאמרינן רב ששת שמע קול בוכנא וכו' והשמיט הרי\"ף דברי רב הונא ורב חסדא ותמה הר\"ן למה השמיטה דהא כי היכא דבעינא אמתניתין דכ\"ע מלח מיהא בעי שינוי מ\"ט ויהבי טעמא רב חסדא ור\"ה מר כדאית ליה ומר כדא\"ל ה\"נ איכא למבעי אהך מסקנא מ\"ט מלח בעי הצלאה טפי מתבלין ואיצטריכינן לטעמייהו דרב חסדא ורב הונא וא\"כ הוה ליה להרי\"ף להביאם בהלכות. אבל נ\"ל דמאי דא\"ל רב אצלי ודוך חומרא בעלמא הוא דאיהו ודאי כרב יהודה אמר שמואל דאמר כתנא דברייתא ס\"ל דאי כתנא דמתני' היכי סגי בהצלאה והא מדוך של עץ בעי אלא ודאי לחומרא בעלמא אמר דלמלח ליצלי פורתא ולישנא דרב ששת נמי דאמר האי לאו מגו ביתאי הוא הכי מוכח לומר שהוא מחמיר על עצמו דבמילתא דאיסורא ממש לא שייך האי לישנא וכיון דמשום חומרא בעלמא עבדי הכי דילמא לא מחמרי אלא במלח דלעולם אית בה תרתי שכל הקדרות צריכות לה ושאינה מפיגה טעמה אבל בחדא מינייהו לא מחמרי ומוריקא נמי וידע מאי קדרה בעי בשולי אף על גב דאית בה תרתי אפשר שלא החמירו בו דכיון דחומרא בעלמא היא וכדרבנן אין לנו בה אלא מלח ומן הטעמים שכתבנו ועוד מפני שהיא נידוכת יפה בהצלאה מפני דקותה משא\"כ בתבלין עכ\"ל. וקשה לי קצת על דבריו דאי חומרא הוא דהוה מחמרי הנך אמוראי במלח לדוכה ע\"י שינוי ולא מן הדין לא ה\"ל להרי\"ף להביא אלא מימרא דרב יהודה דאמר כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח דמשמע דמלח נמי לא בעיא שינוי כלל ולא ה\"ל להביא דברי הנך אמוראי דמצלו אצלויי כיון דחומרא בעלמא הוא ולא מדינא. לכך נ\"ל שהרי\"ף פסק כמ\"ד כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אינה מפיגה טעמה שמאחר שהדבר ניכר לחוש שהוא כן נקיטינן כוותיה וכיון שכן ע\"כ אית לן למימר דכי אמר ר\"ה אפילו מלח נידוך כדרכו לא כדרכו לגמרי קאמר אלא לומר דלא בעי שינוייא רבה כדמצריך תנא דמתניתין דאפילו לב\"ה אסור לדוכה במדוך של אבן דליתא אלא במדוך של אבן נמי שרי ומש\"ה קאמר כל הנידוכין נידוכין כדרכן ואפילו מלח אבל מ\"מ מאחר שאינו מפיג טעמו שינויא זוטא מיהא בעי דהיינו דליצלי אצלויי והיינו דקאמר רב אצלי ודוך והיינו נמי עובדא דרב ששת. וכן נראה מדברי רבינו שכתב דכין את התבלין כדרכן שאם ידוך אותם מבערב יפיג טעמם אבל מלח אינו נידוך ביו\"ט אא\"כ הטה המכתש או שידוך בקערה וכיוצא בה כדי שישנה שאם שחק המלח מעיו\"ט לא יפיג טעמו. ומיהו לפי דרך זה הוה ליה להרי\"ף ולרבינו לכתוב דמוריקא בעי הצלאה כיון שאינו מפיג טעמו ובשלמא לרבינו שהזכיר במלח טעמא דאינו מפיג טעמו איכא למימר דממילא משמע דמוריקא כיון שאינו מפיג טעמו דינו שוה למלח אבל להרי\"ף שלא הזכיר טעמא דהפגת טעם קשיא וגם לרבינו קשה לפי מ\"ש ה\"ה דסבר דכרכום דינו כשום דמשמע דאינו צריך שינוי כלל ואפשר שהם סבורים שיש בו קצת הפגת טעם ואע\"ג דבגמ' אמרינן דאינו מפיג טעמו היינו לומר שאינו מפיג טעמו כ\"כ כמו תבלין אבל מ\"מ מפיג טעמו קצת ונהי דלמאי דהוה ס\"ד דמלח בעי שינויא רבה לא הוה מדמינן לה לתבלין כיון שאין הפגת טעמו דומה לשלהם אבל למאי דאסיקנא דמלח לא בעי אלא שינוי כל דהו אלמא שחיקה לא חמירא כולי האי הילכך כיון דכרכום מפיג טעמו קצת אין להשוותו למלח. כנ\"ל לומר להעמיד דברי ה\"ה ודברי הרי\"ף: " + ], + [], + [], + [], + [ + "בד\"א כשהאוכל מרובה על הפסולת וכו'. נראה מדברי רבינו שהוא מפרש דכי אמרינן פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי לאו למימרא מי איכא מאן דשרי לטלטל כדפירש\"י אלא ה\"ק מי איכא מאן דהוה ס\"ד דשרי לברור פסולת מתוך אוכל דאיצטריך רשב\"ג לאשמועינן דאסור ומשני לא צריכא דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא כלומר הא ודאי שפסולת מרובה לא הוה צריך רשב\"ג לאשמועינן דפשיטא דד\"ה אסור לברור פסולת מתוך אוכל ומיהו לברור אוכל מתוך פסולת ודאי שרי כיון שאין דרך בורר בכך וכי איצטריך לאשמועינן בדנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא דסד\"א כיון שאוכל מרובה שרי לברור כדרכו ואפילו פסולת מתוך אוכל קמ\"ל כיון דנפיש בטירחא אסור לברור כדרכו. וכתב מהרי\"ק דלדעת הרי\"ף ורבינו פסולת מרובה על האוכל פשיטא ומה שכתבת דאין להקשות מאי קא פריך פשיטא תאמר דאיצטריך לאשמועינן דנוטל את האוכל וכו' משום דא\"כ לא הוה ליה למימר רק נוטל את האוכל ותו לא. לפי ע\"ד טרחת ללא צורך דפשיטא שלשטתם ז\"ל דפריך אעיקר מילתיה דרשב\"ג דקאמר בד\"א באוכל מרובה וכו' כי היכי דלא נטעה להעמיד פלוגתייהו דב\"ה וב\"ש בפסולת מרובה וכו' ועל זה פריך פשיטא דאין לטעות להעמיד מחלוקת בפסולת מרובה דבהא לא הוו אמרי ב\"ה בורר כדרכו וכו' דמשמע פסולת מתוך אוכל דבפסולת מרובה ליכא למ\"ד שיהא נוטל את הפסולת, עכ\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה וכו'. כתב ה' המגיד דינים אלו של השחזת הסכין הם כדעת ההלכות וכו'. לבאר זה ראיתי לכתוב דברי הגמרא ומ\"ש הרי\"ף ומ\"ש עליו המפרשים. בפרק אין צדין (ביצה כ\"ח) תנן אין משחיזין את הסכין אבל משיאה ע\"ג חברתה ובגמ' אמר ר\"ה ל\"ש אלא במשחזת של אבן אבל במשחזת של עץ מותר ואיכא כמה לישני בגמ' בפירוש דברי רב הונא ופירושא דמתניתין והרי\"ף לא כתב שום לשון מהם וגם לא כתב דברי ר\"ה ואיתא תו בגמרא מאן תנא דהשחזה עצמה אסורה אמר רב חסדא דלא כר\"י דתניא וכו' ואמר רב חסדא הלכה כר\"י אמר רב נחמיה הוה קאימנא קמיה דרבא והוה מעבר לסכינא אפומא דדיקולא ואמרי ליה לחדודי או לעבורי שמנוניתא אמר לי לעבורי שמנוניתא וחזיתיה לדעתיה דלחדודה קא עביד והאי דלא קאמר לי דקא סבר הלכה ואין מורין כן אמר אביי הוה קאימנא קמיה דמר והוה קא מעבר סכינא אפומא דריחייא ואמרי ליה לחדודי קא בעי מר או לעבורי שמנוניתא וחזיתיה לדעתיה דלחדודי קא בעי וקא סבר הלכה ואין מורין כן. וכתב הרי\"ף כל זה. ופירש\"י הלכה כר\"י ומותר כל איש לעשות אבל אין מורין כן לרבים שלא יזלזלו אף בשאפשר לעשותם מבע\"י דכל הני דשריא כגון שנתקלקלו ביו\"ט או שהיה אתמול טרוד כדאמרינן לקמן ולא התיר ר\"י אלא במכשירין שא\"א לעשותם מעיו\"ט ואיתא תו בגמרא (שם כ\"ח:) אמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה ביו\"ט והא דפסקה אגב דוחקא וכתב הרי\"ף על זה ודוקא אגב ריחייא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא. וכתב הרא\"ש מה שפסק הרי\"ף אבל במשחזת לא היינו שאין להורות כן אבל הלכה כר\"י דאף במשחזת של אבן מותר דמתניתא דאין משחיזין את הסכין דאוקמה רב הונא במשחזת של אבן קאמר רב חסדא דלא כר\"י. והרי\"ף לא הביא כל הני לישני דאיתא בגמרא משום דקיימי אמתניתין דאין משחיזין את הסכין דלאו הלכתא היא דקי\"ל כר\"י. ומה שהביא הרי\"ף ההיא עובדא דרבא דקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא לא הביאה אלא להשמיענו דהלכה כר\"י אבל לא הביאה להשמיענו דאין מורין כן דלא מיסתבר למימר דבמשחזת של עץ אין מורין כן דהא אפילו רבנן מתירים במשחזת של עץ אפילו לחדדה לחד לישנא וכיון דבשל סופרים הוא אזלינן בהך לישנא לקולא הילכך נראה בשל עץ אפילו לחדדה מורין ומשיאין ע\"ג חבירתה אפילו לחדדה ובמשחזת של אבן להעביר השמנונית מותר רק לחדדה במשחזת של אבן אין מורין כן עכ\"ל. אבל הר\"ן פירש דברי הרי\"ף כפשטן לומר שהביא ההיא עובדא דרבא דקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא להשמיענו דהלכה כר\"י ואין מורין כן שכתב דנהי שהלכה שמותר להשחיז את הסכין אפילו לחדדה במשחזת של עץ כר\"י אפ\"ה אין מורין כן לכל כדי שלא יבא להשחיזה במשחזת שלה דכה\"ג אפילו ר\"י מודה לפי שהוא עושה כלי ומש\"ה רבא דסבירא ליה כר\"י לא הוה מעבר סכינא אלא בדיקולא ולא במשחזת ורב יוסף אפומא דריחייא כדאיתא בגמרא אבל במשחזת לא ולפיכך כתב הרי\"ף בסמוך דדוקא אגב ריחייא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא ואע\"פ שאפשר לדחות ולומר דרבא ורב יוסף משום דקיימי קמייהו רב נחמיה ורב יוסף לא הוו משחזי במשחזת של אבן דכיון דסבירא ליה דאין מורין כן לא הוו מצי לאהדורי למימר להני רבנן דקיימי קמייהו דכרבנן עבדי דבגמרא מוכח דלרבנן במשחזת של אבן אפילו להעביר שמנוניתא אסור אבל אה\"נ דהיכא דלא הוי איניש בהדייהו דבמשחזת של אבן משחזי כר\"י אפילו הכי כיון דלא חזינן דעבד אלא הכי מנא לן לאהדורי בתר קולי ועוד דשמעתיה דלקמן מוכחי דבמשחזת אפילו לר\"י אסור ומש\"ה אסרי להראות סכין לחכם וסכין שעמדה דלא פסקא אפילו אגב דוחקא וכן דעת הרמב\"ם בפרק ד' מהלכות יו\"ט עכ\"ל. משמע מדבריו דסתם משחזת אינה אלא של אבן ומשחזת של עץ היינו כגון פום דיקלא וכיוצא: ", + "ואיכא למידק דמשמע הכא דהרי\"ף ורבינו סברי דהלכה כר\"י במכשירין ואילו מההיא דשפוד שנרצף משמע שסובר רבינו דלית הלכתא כר\"י. וצריך לומר דאע\"ג דמדאורייתא שרי כר\"י חכמים אסרוהו לפי שאינו צורך אוכל נפש כל כך שהרי יכול לתחוב בו הבשר אי נמי יכול לצלותו על הגחלים: ", + "ודעת ה\"ה דלהרי\"ף ורבינו לית הלכתא כר\"י בשום מכשירין וכדמשמע ממה שכתב ה\"ה כאן וממה שכתב גבי אין מכבין את האש בשביל שלא תתעשן הקדרה. ולפי דבריו יש לתמוה למה התירו להעביר הסכין אפומא דדיקולא או אפומא דריחייא ונראה לי שסובר ה\"ה דכל כה\"ג אפילו רבנן מודו דשרי דאין כאן מלאכה כלל כיון שאינו משחיז במשחזת שלה וגם הסכין חותך קצת הילכך לאו בכלל מכשירין דאסרי רבנן הוא ושרי לכ\"ע הילכך לא חילק בין נפגמה ביו\"ט לנפגמה מעיו\"ט דלעולם מותר לחדדה על העץ או על החרש או על האבן דלאו מלאכה היא כלל שאילו היתה מלאכה אפילו בנפגמה מעיו\"ט היה אסור דלית הלכתא כר\"י כלל ולפי זה הא דאמר רב חסדא דסכין שנפגמה מחלוקת ר\"י ורבנן היינו לחדדה במשחזת שלה אבל על גבי עץ או חרש או אבן לרבנן נמי שרי ושפוד שנרצם דקאמר אתאן למחלוקת ר\"י ורבנן היינו בשנעקם וצריך תיקון גמור הילכך הוי בכלל מכשירין דאסרי רבנן ואסר ר\"י בנרצף דהיינו שנעקם קצת אע\"ג דמפשיט ליה בידיה גזרה משום נרצם וגריפת התנור דאמר רב יהודה שהוא מחלוקת ר\"י ורבנן ואפילו הכי כתב רבינו בפרק ג' שאם א\"א לאפות או לצלות אא\"כ גרף מותר צריך לומר דגריפת התנור דקאמר רב חסדא היינו ביכול לאפות בו על ידי הדחק ואפילו הכי שרי ר\"י אבל בא\"א לאפות בו כלל לרבנן נמי שרי דגריפת התנור לאו מלאכה גמורה היא ולא אסרוה רבנן אלא גזירה אטו שאר מכשירין שהם מלאכה גמורה והיכא דא\"א לאפות אא\"כ גרף לא העמידו דבריהם כדי שלא ימנע משמחת יו\"ט. ורבינו כתב טעם כיוצא בזה בפרק זה על מה שאסרו ביקוע עצים והתירוהו בקופיץ ובצד החד שלו כנ\"ל שצריך לומר לדעת ה\"ה שמפרש דרבינו לא ס\"ל דהלכה כר\"י במכשירין ומיהו לדעת הרי\"ף א\"א לומר דאין הלכה במכשירין כלל דאם כן למה כתב בפ' אין צדין הא אמר רב חסדא הלכה כר\"י ולפיכך דברי ה\"ה במה שכתב לדעת הרי\"ף תמוהים וצ\"ע: ", + "ואיכא למידק למה לא כתב רבינו דלהעביר השמנונית ע\"ג עץ או חרש או אבן מורין כן להתיר כדאשכחן בהנך רבנן דאמרו להני רבנן דקמייהו דלהעביר שמנוניתא בעו. ואפשר לומר דכיון שכתב דלהשחיז אין מורין ממילא משמע דלהעביר השמנונית מורין וע\"פ הדברים האלה שכתבתי נסתלקו תמיהות הרמ\"ך על רבינו בלשונות הללו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "העושה מדורה ביו\"ט כשהוא עורך את העצים וכו'. דברי רבינו הם כדברי הרי\"ף וכתב עליו הרא\"ש פירוש לפירושם כשעושים מדורה גדולה עושים ד' שורות של עצים כעין ד' דופני התיבה ונותנים עליהם עצים ובהא קאמר שלא יעשה הדפנות תחלה אלא אחד יאחוז העליונים בידו ואחד יעשה הדפנות תחתיהם שלא יהא דרך בנין. ועל מ\"ש ה\"ה שפריסת שלחן על ספסליו מותר לפי שאין צריכין לאויר שתחתיו קשה שהרי ביצים שאין צריכים לאויר שביניהם ואסור וצ\"ע: " + ], + [], + [ + "מסירים זבובים הנתלים בבהמה וכו'. פלוגתא דתנאי בספ\"ב דביצה (דף כ\"ג) ואיפסיקא הלכתא כראב\"ע דשרי לקרד אע\"פ שהוא עושה חבורה לפעמים משום דקי\"ל כר\"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר. והנה ה\"ה רצה לפרש לדעת רבינו דגדולים וקטנים שאמרו בגמ' אשיני המגרדת קאי כמו שפירשו המפרשים. ואין הדבר כן דלדעת רבינו לא הוזכר דין מגרדת כלל ומ\"ש בגמ' דקירוד הוי קטנים וקרצוף הוי גדולים אזבובים הנתלים בבהמה קאי דכשהם קטנים כשעוקרים אותם מיקרי קירצוף וכשעוקרים הקטנים נעשית חבורה לפעמים אבל כשעוקרים הגדולים אין נעשית חבורה וכן פירש הוא ז\"ל בפירוש המשנה ספ\"ב דביצה ופ\"ג דעדיות וגם הערוך הזכיר פירוש זה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן לא יקח מבעל החנות במדה וכו'. אלא כיצד הוא עושה אומר לחנוני מלא לי כלי זה וכו' ואפי' היה הכלי מיוחד למדה ימלאנו והוא שלא יזכיר לו שם מדה. כך היא הנוסחא האמיתי בדברי רבינו. ודע שהטור ורבינו ירוחם שכתבו שהרמב\"ם אוסר בכלי המיוחד למדה נוסחא משובשת נזדמנה להם בספרי רבינו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "איש שהיו רבים צריכים לו יוצאים בכסא אחריו ומוציאין אותו על הכתף ואפילו באפריון. רבינו התיר כיתוף וכן דעת הרי\"ף שלא הזכירו לאיסור ונראה שטעמא משום דאמרינן בגמרא אמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבת דריגלא משום ביעתותא ואי נמי משום דוחקא דצבורא אלמא דאיש שרבים צריכים לו שרי לכתופי כי היכי דלא לדחקו ליה צבורא והוא הדין מפני טעם אחר איזה שיהיה וכיון דאמימר ומר זוטרא עבדי בה עובדא נקטינן כוותייהו ולא חיישינן למאן דאמר התם שלא יכתף. ואע\"ג דללישנא דמשום ביעתותא משמע דלא שרי מטעמא אחרינא סוברים הרי\"ף ורבינו דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כלישנא דמיקל. ונראה מדברי רבינו דיציאה בכסא שאמרו היינו שהיו נוהגים להוציא אחר האנשים החשובים כסא ביד איש כדי שישב בו במקום שירצה. ואלונקי הוא אפריון שיושבים בו כשמכתפים אותו: " + ], + [ + "אין מוליכין את הסולם של שובך וכו'. כתב ה\"ה נראה לי פירוש הסוגיא לדעת רבינו דרב חנן בר אמי סבר וכו' מהר\"י קולון בשורש קס\"ה כתב גם כן בזה: " + ] + ], + [ + [], + [ + "וכשהוא משקה אותה לא ידלה וישקה מן הבריכה וכו'. נראה מדברי רבינו לכאורה שכל שהוא צריך לדלות ולהשקות מיקרי טירחא יתירא ואסור אבל אם אינו צריך אלא להמשיך ולהשקות ולא לדלות כלל משמע דשרי אפילו במי בריכה או מי גשמים ויש לתמוה שכפי מה שאמרו בגמרא (מ\"ק דף ד'.) במי גשמים אפילו ממשיך אסור או גזירה אטו מי קילון או משום דמי גשמים נמי לידי מי קילון אתו ולפיכך צריך לפרש דה\"ק לא ידלה וישקה מן הבריכה וכן לא ישקה ממי הגשמים אע\"פ שאינו דולה אלא ממשיך ברגלו. ", + "ומ\"ש מפני שהוא טורח גדול. אדולה ומשקה מן הבריכה כפשטיה קאי שטורח גדול הוא ואמשקה ממי גשמים ה\"ק לפי שאפשר לבא לידי טורח גדול כלומר כשיתחיל להמשיך ולהשקות יחסרו המים ויצטרך לדלות ולהשקות דהוי טורח גדול, וסוף דבריו דייקי הכי גבי מעין ממשיכו ומשקה בו משמע דלא שרי אפילו ממשיך אלא במעין דוקא אבל לא בבריכה ולא במי גשמים וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שהיתה לו תבואה מחוברת לקרקע וכו'. ואם אין לו מה יאכל אע\"פ שמוצא בשוק לקנות אין מצריכין אותו ליקח מן השוק וכו'. נ\"ל שלמד כן מדאמרינן (מ\"ק י\"ב:) גבי עובדא דרב אין לו מה יאכל הוה ואפ\"ה איקפד שמואל משום דאדם חשוב הוה ואם איתא שלא היה מוצא לקנות אסור משום דאדם חשוב הוא ימות ברעב אלא כשמוצא לקנות מיירי ואפ\"ה מותר לקצור אם אינו אדם חשוב. ומ\"מ יש לתמוה עליו במ\"ש שהטעם שלא ידוש בפרות הוא מפני שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות דהא אסיקנא דטעמא דלא ידוש בפרות לאו משום שינוי הוא. ואפשר שרבינו ז\"ל מפרש כיון דכל יומא לאו בפרות דיישי כלומר דלפעמים דיישי בלא פרות אשתכח דכי דיישי בלא פרות ליכא הפסד וכיון שכן לאו שינוי הוא כלומר אינו בכלל מה שאמרו מאן תנא שינוי בדבר האבד דלא כר' יוסי דע\"כ לא אמר ר' יוסי דלא בעי שינוי בדבר האבד אלא היכא דאי משנה איכא הפסד אבל היכא דאי משנה ליכא הפסד מודה ר\"י דצריך לשנות. ונראה דהא דאמרינן שלא ידוש בפרות ה\"ה לשאר בע\"ח דלא אלא במקלות וכיוצא בהם דבשאר בע\"ח נמי אוושא מילתא ומיהו לרבינו שנתן טעם משום שינוי אפשר דבשאר ב\"ח שרי שהרי שינוי הוא. ואיכא למידק למה לא כתבו הפוסקים דאדם חשוב אפילו אין לו מה יאכל אסור ואפשר דכיון דרב חצדו ליה אע\"ג דאדם חשוב הוה כוותיה נקטינן דהלכה כרב באיסורי, ועוד דהא ללישנא דקאמר לא סיימוה קמיה לשמואל נמי אי הוה ידע דאין לו מה יאכל לא הוה מקפיד עליה אע\"ג דאדם חשוב הוה וכיון דאיסור מלאכה בחוה\"מ דרבנן הוא נקטינן כלישנא דמיקל, וכתב הרא\"ש והא דשרינן הכא לצורך המועד אפילו כיון מלאכתו במועד דבצורך אוכל לא גזרו כיון מלאכתו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "עושים כל צרכי הרבים במועד וכו' וחופרים לרבים וכו'. מדכתב גבי חפירת בורות וכריית נהרות כדי שישתו מימיהם דמשמע כדי שישתו אותם במועד וגבי מתקנים קלקולי המים לא כתב כן משמע דרבינו אפילו שלא לצורך המועד שרי וכדברי הראב\"ד: " + ], + [], + [], + [ + "ואין מגיהין אפילו אות אחת בספר העזרה מפני שאינה לצורך המועד. מדיהיב רבינו האי טעמא משמע שאם היתה לצורך המועד כגון שלא היה להם ס\"ת אחר לקרות בו במועד מגיהין: ", + "ואם אין לו מה יאכל כותב וכו'. נראה שטעמו מפני שהוא סובר שאין מניחין תפילין בחוה\"מ דבכלל יו\"ט הוא וא\"כ אין להתיר בכתיבת תפילין יותר מבמלאכה אחרת. ולפי דברי רבינו נראה דר' יוסי לאחמורי מכלהו אתא דלאחרים בטובה או להערים ולמכור את שלו אסור ולא שרי אם אין לו מה יאכל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד אבל שחל שביעי שלו ביו\"ט וכו'. כתב ה\"ה מה שנמצא בספרי רבינו שאם חל שביעי שלו להיות ביו\"ט שהוא מגלח במועד הוא טעות סופרים או אגב שיטפא וכו'. המהרי\"ק בשורש קנ\"ב כתב שבספר הנקרא בית מועד כתב להעמיד הנוסחא שבספרי רבינו מטעם דאין אבל נוהג אבילותו ברגל והואיל והגילוח והכיבוס הוא מכלל האבילות כשאינו נוהג אבילותו מותר לגלח ולכבס הואיל ולא יכול לגלח ולכבס קודם הרגל ואם יש לבעל דין לחלוק היאך יגלח ברגל שלא שלמה אבילותו נשיבנו כי הוא מגלח מפני כבוד הרגל ולאחר הרגל ישלים אבילותו. ", + "ומ\"ש הרמב\"ם שחל שביעי שלו. ה\"ה לשאר הימים של שבעה ולא כתב שביעי אלא למעט אם חל שביעי שלו עיו\"ט שאינו אנוס שהרי יכול לספר במועד עכ\"ל. וכתב עליו מהרי\"ק חס ליה לרבינו משה דלימא הכי שהרי הוא שלא כשיטת הגמרא בהדיא וכו' ע\"כ נראה ודאי דיפה כיוונו התולים הענין בטעות סופר עכ\"ל מהרי\"ק. ולע\"ד נראה דאפשר ליישב הנוסחא כשנאמר במאי דנקט רבינו חל שביעי שלו להיות ביו\"ט לאו משום היתרא דלגלח נקטיה דודאי גילוח אסור עד תשלום שלשים דכל שקבר את מתו פחות משבעה ימים לפני הרגל לא בטלה ממנו גזירת שלשים אלא משום היתרא דלכבס שהזכיר קודם לכן בסמוך נקטיה ולצדדין קתני וה\"ק כל מי שא\"א לו לכבס ולגלח מבעיו\"ט ה\"ז מותר לכבס ולגלח במועד כיצד אבל שחל שביעי שלו להיות ביו\"ט ה\"ז מותר לכבס במועד ואם חל להיות בעיו\"ט והוא שבת שאי אפשר לגלח בו ביום מפני שהוא שבת מגלח במועד, ואע\"פ שבסוף דבריו כתב הרי אלו מגלחין ומכבסין במועד אבא ממדינת הים ויוצא מבית השביה וכו' קאי תגלחת וכיבוס ואחל שביעי שלו להיות ביו\"ט לא קאי אלא מכבסין דאילו תגלחת אסור עד תשלום שלשים יום כמו שנתבאר ודבר פשוט הוא בשחל שביעי שלו להיות בעיו\"ט נמי הואיל והיה שבת שלא היה אפשר לכבס קודם מועד הילכך מותר לכבס במועד: ", + "בגמרא (דף י\"ד.) בעי אומן שאבדה לו אבידה ערב הרגל מהו כיון דאומן הוא מוכחא מילתא או דלמא כיון דלא מוכחא מלתא כי הנך לא תיקו. ופירש\"י אומן ספר שהכל אצלו ערב הרגל ורואים שאבדה לו אבידה ואנוס הוא. כי הנך דמתני' דקתני מגלחין דידוע לכל. ומדהשמיטוה רבינו והרי\"ף והרא\"ש משמע דנקטי לה לחומרא ויש לתמוה על רבינו והרא\"ש דסברי דמלאכת חוה\"מ דרבנן למה לא פסקוה לקולא: ", + "מי שהיה וכו'. גרסינן בירושלמי עלה דמתני' דאלו מגלחין המנודה שהתירו לו חכמים אי בשהתירו לו קודם הרגל יגלח ואי בשלא התירו לו קודם לרגל אל יגלח כלומר אל יגלח ברגל דלאו אנוס הוא אלא במה אנן קיימין בשהתירו לו קודם הרגל וחל שלשים שלו ברגל שאין נידוי פחות משלשים יום. מדברי רבינו משמע דלית ליה האי ירושלמי שהתירו לו קודם הרגל משום דבגמרא דידן (מ\"ק י\"ד:) משמע דכשהתירו לו במועד עסקינן דאמתניתין דקתני שהתירו לו חכמים קאמר אזל ופייסיה לבעל דיניה ואתא קמי רבנן ושרו ליה. ונראה דטעמא דכיון שלא היה בדעתו לפייס לבעל דינו חשיב אנוס וזה דעתו של הרי\"ף שהשמיט גם הוא הירושלמי הזה: " + ], + [], + [ + "מותר ליטול שפה בחולו של מועד. מדלא כתבו הרי\"ף והרא\"ש ורבינו הנחה כל שמעכבת נראה שאינם גורסים בגמרא בדאביטול ספרא אלא שפה מזוית לזוית בלבד וכך הוא בנוסחא דידן בגמרא וסברי דהלכתא כוותיה ומשמע שהם סוברים שאף מן הצדדין מותר לגלח אף על פי שאינו מעכב וכן כתב רבינו ירוחם שנראה מדבריהם: " + ], + [ + "ומי שאין לו וכו'. דע דבר״פ אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ד.) גבי מי שאבדה לו אבידה בערב הרגל אסור לספר ברגל אע״פ דאנוס הוא משום דלא ידעי כ״ע דאנוס היה פריך ממי שאין לו אלא חלוק אחד שמותר לכבסו אע״ג דלא ידעי כ״ע ומשני הא אתמר עלה אמר מר בר רב אשי אזורו מוכיח עליו, ומשמע דהיינו לומר שאזורו הוא קבוע בחלוקו וכשהוא פושט חלוק ולובש חלוק אחר נוטל האזור מזה וקובעו בזה וזה שאין לו אחר מכבסו עם אזורו והרואה כשהוא מכבסו ואזורו עמו יודע שאין לו חלוק אחר. וכן פירש״י בפ' כל הבשר (חולין ק״ח.) ולפי זה יש לתמוה על רבינו והרי״ף והרא״ש למה השמיטו הא דאזורו מוכיח עליו. וי״ל שהם מפרשים אזורו מוכיח עליו כדפירש״י כאן דמי שאין לו אלא חלוק אחד פושטו ומתעטף במקטרינו וחוגרו באזורו ועומד ומכבס החלוק ומודיע לכל שאין לו אלא חלוק אחד וכן פירש הערוך דלפי זה הא דאמרינן אזורו מוכיח עליו לאו תנאה הוא לומר שאם אין אזורו מוכיח עליו אסור לכבס אלא היינו לומר שכל שאין לו אלא חלוק אחד ומכבסו אזורו מוכיח עליו שאין לו חלוק אחר שהרי הוא חגור בלא חלוק דמאי דאמרינן הא אתמר עלה אמר מר בר רב אשי וכו' לאו למימרא שמר בר רב אשי אתא לפרושי דר״י לא התיר אא״כ אזורו מוכיח עליו דוקא דא״כ ה״ל לגמרא לאיתויי הא דמר בר רב אשי אצל מימרא דר״י בסמוך אלא היינו לומר דכי אקשו בני הישיבה על ר״י אמאי שרי לכבס מי שאין לו אלא חלוק אחד דהא איכא לאסור מפני הרואים שאינם יודעים שאין לו חלוק אחר שני מר רב אשי דכל שאין לו אלא חלוק אחד כל הרואים שמכבסו יודעים שאין לו חלוק אחר שהרי רואים אותו מעוטף במקטרינו וחגור באזורו והשתא ניחא שלא הוצרכו הפוסקים להביא דברי מר בר רב אשי. אלא דאכתי איכא למידק דא״כ לא שרי ר״י אלא לכבסו ע״י עצמו דאז אזורו מוכיח עליו אבל לכבסו ע״י אחר ואפילו ע״י אשתו לא שהרי הרואים כביסת החלוק אינם רואים את בעליו חגור בלא חלוק. ואפשר לומר דאה״נ דלא שרי ר״י לכבסו אלא ע״י עצמו ולישנא דמי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו ע״י עצמו משמע. ועי״ל דמי שאין לו אלא חלוק אחד מסתמא אין לו מי שישמשנו והוא מכבסו ע״י עצמו ואז אזורו מוכיח עליו ולפיכך התירו לכבסו ולא נתנו דבריהם לשיעורים לחלק בין מכבסו ע״י עצמו למכבסו ע״י אחר: " + ], + [], + [ + "וערב יו\"ט האחרון של וכו'. כתב הרב המגיד דאתא לאפוקי ערב יום טוב האחרון של פסח. נראה דהיינו לענין עיטור השוק בפירות אבל לענין למכור בפרהסיא ולפתוח כדרכו אפילו פתוחה לרה\"ר גם בערב יו\"ט אחרון של פסח מותר: " + ] + ], + [ + [ + "נהרות המושכים מן וכו'. כתב ה' המגיד פי' שאין אותו נהר פוסק מן האגם וכו' וכך פירש\"י, משמע שאם הוא פוסק אע\"פ שיש בנהר זה שפע מים רבים שלא יוכל לבא במועד לצורך דלי אסור להשקות ממנו וטעמא דחיישינן שמא יטעה ויחשוב שלא יצטרך לדלי ואחר כך יצטרך לדלות בדלי והוי טרחא יתירא ולפיכך אמרו מילתא פסיקתא דליכא למיטעי דכל שלא פסק א\"א לבא לצורך דלי: " + ], + [], + [], + [ + "זרעים שלא שתו וכו'. ויבא לידי טורח יותר כלומר וכל היכא דאיכא טירחא יתירא אפילו במקום פסידא לא טרחינן: " + ], + [ + "עכברים שהם מפסידים וכו'. מדברי רבינו בפירוש המשנה נראה שבמקום ר' יהודה אומר הוא גורס וחכמים אומרים ופסק הלכה כמותם. ונראה שהוא גורס בדברי ר\"ש בן אלעזר כשאמרו בשדה הלבן שלא כדרכו לא אמרו אלא בשדה הלבן הסמוך לאילנות ואחכמים קאי ואפילו אי גריס ביה כדרכו כגירסת הרי\"ף והרא\"ש דהשתא ע\"כ קאי את\"ק סובר רבינו דמדת\"ק נשמע לחכמים דכיון דת\"ק כי שרי בשדה הלבן כדרכו איירי דוקא בשדה הלבן הסמוך לאילנות אם כן חכמים נמי אשדה לבן הסמוך לאילנות מהדרי ואמרי דאינו צד אלא שלא כדרכו וממילא משמע דכשאינה סמוכה לאילנות אינו צד כלל ואפילו שלא כדרכו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין מכניסין את הצאן לדיר וכו' היה שכיר שבת שכיר חדש וכו'. כתב ה\"ה נראה מלשון רבינו שהוא מפרש מימרא דרבי וכו'. נראה מדבריו דבחול המועד שוכרים אותו דכיון דלאו מלאכה היא לא אסרו אמירתו לעכו\"ם בחוה\"מ ולאפוקי ממ\"ש נמוקי יוסף: " + ], + [ + "המשוה פני הארץ וכו'. מדברי רבינו פרק שני מהלכות זכיה נראה שסובר כדמשמע מגירסת הרי\"ף והרא\"ש ודלא כדמשמע מדברי רש\"י: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומושיבין שובכין לתרנגולים תרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים וכו'. משנה פ' מקום שנהגו (פסחים נ\"ה:) מושיבין שובכין לתרנגולים בי\"ד תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה ובגמרא השתא אותובי מותבינן אהדורי מיבעיא אמר אביי סיפא אתאן לחש\"מ אמר רב הונא ל\"ש אלא תוך ג' למירדה דאכתי לא פרח צימרה מינה ואחר ג' לישיבתה דפסדי לה ביעי לגמרי אבל לאחר שלשה למירדה דפרח לה צימרה מינה ותוך שלשה לישיבתה דאכתי לא פסדי ביעי לגמרי אסור ר' אמי אמר אפילו תוך ג' לישיבתה מהדרינן במאי קא מיפלגי מ\"ס להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו ומ\"ס להפסד מועט נמי חששו. ויש לתמוה על רבינו דהא פלוגתא דרב הונא ורבי אמי ע\"כ אברחה קאי דאילו במתה לא שייך לומר למירדה ורבינו סתם וכתב ברחה מחזירין אותה למקומה דמשמע אפילו תוך ג' לישיבתה ואחר ג' למירדה ועוד דבבא דמתה מושיבין אחרת תחתיה משמע ליה דמיירי אחר ג' ימים לישיבתה שהרי כתב שישבה על הביצים ג' ימים ואם כן אמאי קאמר דבמועד אין מושיבין כיון דאיכא הפסד ה\"ל למישרי כדשרינן כל דבר האבד. ועוד כיון שרבינו סובר דבבא דמתה מושיבין אחרת תחתיה מיתוקמא בי\"ד אמאי מצריך שיהיה אחר ג' ימים לישיבתה אפילו תוך ג' נמי דהא תוך ג' לא גרע ממושיב בתחלה דשרי כדקתני רישא. וי\"ל דרבינו סבר דבמתה אפילו תוך שלשה ימים לישיבתה מושיבין אחרת תחתיה בי\"ד ולא כתב דמתה שישבה על הביצים ג' ימים אלא לאשמועינן דאפ\"ה במועד אין מושיבין, וכן מ\"ש מושיבין אחרת תחתיה בי\"ד כדי שלא יפסדו הביצים משום רבותא דמועד נקטיה לאשמועינן דאע\"ג דאיכא פסידא דביעי אין מושיבין דאילו לי\"ד גופיה אפילו ליכא פסידא דביעי שרי דהא במושיבין שובכין לכתחלה ליכא שום פסידא ואפ\"ה שרי ומאחר שכתב דבמועד במתה אין מושיבין אחרת אפילו אחר שלשה ימים לישיבתה ממילא משמע שמ\"ש שאם ברחה במועד מחזירין אותה למקומה אחר ג' ימים לישיבתה דוקא קאמר וכדרב הונא דהא על מה שכתב בתחלה שישבה על הביצים ג' ימים או יותר קאי וסברא הוא כיון דבמתה אסור אפילו אחר ג' לישיבתה שלא נתיר בברחה אפילו תוך ג' ומסתיין שנתיר בה אחר ג' לישיבתה דוקא דמחמרי במתה טפי מבברחה משום דבברחה אין טורח כ\"כ להחזירה מאחר שהיא עצמה כבר ישבה עליהם אבל במתה ובא להושיב אחרת תחתיה איכא טירחא טובא דכיון שהוחמו תחת תרנגולת אחת אין תרנגולת אחרת רוצה לישב עליהם אלא בקושי וכיון דטירחא יתירא הוא אע\"פ שהוא דבר האבד אסור. וא\"ת אמאי לא כתב דהא דשרי להחזיר בברחה היינו דוקא תוך ג' למירדה כדאמר רב הונא ורבי אמי נמי משמע דלא פליג עליה בהא וכדכתב הרא\"ש י\"ל שמאחר שכתב דבמתה אין מושיבין אחרת משום דהוי טירחא יתירא ממילא משמע דבברחה אחר ג' למירדה אין מחזירין כיון דטירחא יתירא היא. א\"נ י\"ל שרבינו מפרש אבל אחר ג' פרח צימרה מינה פרח לו החום ואפילו אם תחזור ותשב על אותם ביצים שוב לא יועיל ומשום דהוי טירחא שלא לצורך אין מחזירין וכיון דאחר ג' למירדה אין הנאה בחזרתה לא הוצרך רבינו לאוסרו דבלאו הכי אין לך אדם שיחזירנה כיון שאין שום תועלת בחזרתה: ", + "ועי\"ל דרבינו דנקט ג' ימים לאו אברחה ואמתה ובא להושיב אחרת תחתיה במועד בלחוד קאי אלא גם להיכא דמתה ובא להושיב אחרת תחתיה בי\"ד נמי קאי דדוקא אחר ג' ימים לישיבתה מושיב אחרת תחתיה אבל תוך ג' ימים לישיבתה לא שהוא ז\"ל סובר שיש טורח יותר כשמתה להושיב אחרת תחתיה מלהושיב שובכין בתחלה ומש\"ה אע\"פ שהתיר בי\"ד להושיב שובכין בתחלה אסר להושיב אחרת תחתיה כשמתה משום דהוי טירחא יתירא אלא כשהוא אחר ג' ימים לישיבתה דאיכא פסידא דביעי דאז אע\"ג דהוי טירחא יתירא שרי בי\"ד אבל במועד לא כיון דטירחא היא והוא ז\"ל מפרש דפלוגתא דרב הונא ור' אמי קיימא אבבא דברחה ואבבא דמתה דאע\"ג דתוך ג' למירדה ואחר ג' למירדה לא קאי אלא לברחה תוך ג' לישיבתה ואחר ג' לישיבתה קאי בין אברחה בין אמתה ולפי זה ניחא שמה שכתב שישבה על הביצים שלשה ימים וכן מה שכתב כדי שלא יפסדו הביצים לי\"ד גופיה נמי איצטריך: " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/English/Sefaria Community Translation.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b4f6e3a2ef929e17d061cce8bd4e27567a43d981 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/English/Sefaria Community Translation.json @@ -0,0 +1,34 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei", + "versionSource": "https://www.sefaria.org", + "versionTitle": "Sefaria Community Translation", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isSource": false, + "direction": "ltr", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "We have also learned from the oral tradition that it is forbidden to wash [one's body], anoint oneself, etc.: The Rosh wrote in the name of Ri and Riva that these afflictions - even though the Gemara extracts them from verses - are only [from] mnemonics, and he brought several proofs for this thing. And from this reason, we are lenient about them and say (Yoma 73b), \"'A king and a [new] bride may wash their faces and a woman after childbirth may wear shoes.' This is the statement of Rabbi Eliezer. But the Rabbis prohibit [it].\" And since the Rabbis prohibit it, we are perforce dealing with cases that do not involve danger. Yet if the prohibition of wearing [leather] shoes is from the Torah (and not just rabbinic), how does Rabbi Eliezer permit it?!? And also in the Gemara (Yoma 77b), we say, \"If one had scabs on his head, he may smear oil in his usual manner, and need not be concerned. And one who is dirty from mud or excrement, he may bathe in his usual manner, and he need not be concerned.\" But if smearing and bathing are from the Torah, how could we lenient about them like this?!? Rather they are certainly rabbinic. But the Ran asked about this and wrote that it appears to him that all of them are from the Torah. However since they are not included in the \"affliction\" that is written explicitly in Scripture - but rather come from inclusions [based on the word] Shabbaton, and as it is found in the Gemara - they are more lenient; and Scripture gave them over to the Sages, and they were more lenient about them, according to what they saw. So they permitted everything that is not done for pleasure. And this is also the opinion of the Rambam, that they are all from the Torah. But it is not clear to me, because of that which is learned later (in a baraita), \"But infants are permitted with all of them except for wearing of shoes.\" And it is shown in the Gemara that, that which it said, \"permitted with all of them,\" means it is permissible for adults to wash them and smear them. And those [things] are certainly done for pleasure. For if one were to deprive these from them for a day, they would not be endangered. Yet if it were from the Torah, how is it permissible? As behold, it is written, \"you shall not eat them (tokhlum)\" (Leviticus 11:42), and we read it as, \"do not feed it to them (tokhilum),\" to warn the adults about the minors! Moreover, since it categorically teaches, \"But infants are permitted with all of them,\" and we do not find [a need to] educate about these [activities] in any place, as we find by fasting - it is implied that until they reach [adulthood], they are permissible concerning all of [these activities] even by way of adults. And granted, if they are rabbinic, it is fine. But if I say that they are from the Torah, how are they permissible? To here are [the words of the Rosh]. But it appears to me that even according to his opinion - that even if they have reached the age of education, they are permitted with all of them - it can be said that it is not difficult at all. Since even though they are forbidden from the Torah; given that they are not clearly explicit in Scripture, and are things that are given over to the Sages - the Sages saw fit not to be stringent with infants about it. For since with eating and drinking that are written clearly in Scripture, it is permissible to feed them and give them to drink with the hands, all the more so, other things. And even though when they reach the age of education, we need to educate them about the prohibition of eating and drinking; they did not see fit to educate them about these things, since they are not explicit in the text. And since [these activities] are [involved in] the growth of the infant, the rabbis did not make a decree about them. And according to the opinion of the Tur - who wrote that in the same way as we educate them about eating and drinking, so too do we educate them about bathing and smearing - it comes out even better. As that [statement] that infants are permitted with all of them, is about when they have not reached [the age of] education; whereas that [statement] that warns (forbids) the adults about minors is about when they have reached [the age of] education. " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/English/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..95466cc3217ae7396a23b034c677ec795aaa4bad --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/English/merged.json @@ -0,0 +1,36 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_the_Tenth_of_Tishrei", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "We have also learned from the oral tradition that it is forbidden to wash [one's body], anoint oneself, etc.: The Rosh wrote in the name of Ri and Riva that these afflictions - even though the Gemara extracts them from verses - are only [from] mnemonics, and he brought several proofs for this thing. And from this reason, we are lenient about them and say (Yoma 73b), \"'A king and a [new] bride may wash their faces and a woman after childbirth may wear shoes.' This is the statement of Rabbi Eliezer. But the Rabbis prohibit [it].\" And since the Rabbis prohibit it, we are perforce dealing with cases that do not involve danger. Yet if the prohibition of wearing [leather] shoes is from the Torah (and not just rabbinic), how does Rabbi Eliezer permit it?!? And also in the Gemara (Yoma 77b), we say, \"If one had scabs on his head, he may smear oil in his usual manner, and need not be concerned. And one who is dirty from mud or excrement, he may bathe in his usual manner, and he need not be concerned.\" But if smearing and bathing are from the Torah, how could we lenient about them like this?!? Rather they are certainly rabbinic. But the Ran asked about this and wrote that it appears to him that all of them are from the Torah. However since they are not included in the \"affliction\" that is written explicitly in Scripture - but rather come from inclusions [based on the word] Shabbaton, and as it is found in the Gemara - they are more lenient; and Scripture gave them over to the Sages, and they were more lenient about them, according to what they saw. So they permitted everything that is not done for pleasure. And this is also the opinion of the Rambam, that they are all from the Torah. But it is not clear to me, because of that which is learned later (in a baraita), \"But infants are permitted with all of them except for wearing of shoes.\" And it is shown in the Gemara that, that which it said, \"permitted with all of them,\" means it is permissible for adults to wash them and smear them. And those [things] are certainly done for pleasure. For if one were to deprive these from them for a day, they would not be endangered. Yet if it were from the Torah, how is it permissible? As behold, it is written, \"you shall not eat them (tokhlum)\" (Leviticus 11:42), and we read it as, \"do not feed it to them (tokhilum),\" to warn the adults about the minors! Moreover, since it categorically teaches, \"But infants are permitted with all of them,\" and we do not find [a need to] educate about these [activities] in any place, as we find by fasting - it is implied that until they reach [adulthood], they are permissible concerning all of [these activities] even by way of adults. And granted, if they are rabbinic, it is fine. But if I say that they are from the Torah, how are they permissible? To here are [the words of the Rosh]. But it appears to me that even according to his opinion - that even if they have reached the age of education, they are permitted with all of them - it can be said that it is not difficult at all. Since even though they are forbidden from the Torah; given that they are not clearly explicit in Scripture, and are things that are given over to the Sages - the Sages saw fit not to be stringent with infants about it. For since with eating and drinking that are written clearly in Scripture, it is permissible to feed them and give them to drink with the hands, all the more so, other things. And even though when they reach the age of education, we need to educate them about the prohibition of eating and drinking; they did not see fit to educate them about these things, since they are not explicit in the text. And since [these activities] are [involved in] the growth of the infant, the rabbis did not make a decree about them. And according to the opinion of the Tur - who wrote that in the same way as we educate them about eating and drinking, so too do we educate them about bathing and smearing - it comes out even better. As that [statement] that infants are permitted with all of them, is about when they have not reached [the age of] education; whereas that [statement] that warns (forbids) the adults about minors is about when they have reached [the age of] education. " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Sefaria Community Translation", + "https://www.sefaria.org" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1d59f33b2a72dea600e00165c868ca7ddc39d609 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,39 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך וכו'. כתב הרא\"ש בשם ר\"י וריב\"א דהני ענויים אע\"ג דבגמרא מפיק להו מקראי אסמכתא בעלמא נינהו והביא כמה ראיות לדבר ומה\"ט מקילינן בהו ואמרינן (יומא ע\"ג:) המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל דברי ר\"א וחכמים אוסרים ומדאסרי רבנן ע\"כ בדליכא סכנה עסקינן ואי איסור נעילת הסנדל מדאורייתא היכי שרי ר\"א ובגמרא (דף ע\"ז:) נמי אמרינן ומי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ומי שידיו מלוכלכות בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואי סיכה ורחיצה דאורייתא נינהו היכי מקילינן בהו הכי אלא ודאי מדרבנן נינהו. והר\"ן הקשה על זה וכתב שנראה לו דכלהו מדאורייתא נינהו אלא דכיון דלאו בכלל עינוי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מריבוייא דשבתון אתי וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרם הכתוב לחכמים והם הקילו בהם כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה להתענג וכן דעת הרמב\"ם דכלהו מדאורייתא נינהו אלא דלא מיחוורא לי מהא דתניא לקמן התינוקות מותרים בכלם חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמרא דמותרים בכולם דקאמר היינו דמותר לגדולים לרחצם ולסוכן והא הני ודאי לתענוג עבדי ואי מנעי הני מינייהו חד יומא לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי שרי והא כתיב לא תאכלום וקרינן ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים ועוד מדפסיק ותני התינוקות מותרים בכולם ולא אשכחנא בשום דוכתא חינוך בהני כדאשכחן בתענית משמע שעד שהגיעו לפרקן מותרים בכולם ואפילו ע\"י גדולים ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר אא\"א דאורייתא נינהו היכי שרי עכ\"ל. ול\"נ דאפילו לדעתו דאפילו הגיעו לחינוך מותרים בכולם איכא למימר דלא קשה מידי דאע\"ג דאסירי מדאורייתא כיון דלא מפרשי בהדיא בקרא והם דברים המסורים לחכמים ראו שלא להחמיר על התינוקות בכך דכיון דאכילה ושתיה דכתיבי בקרא בהדיא מותר להאכילם ולהשקותם בידים כ\"ש שאר דברים ואע\"פ שבשהגיעו לחינוך צריך לחנכן באיסור דאכילה ושתיה לא ראו לחנכן לדברים אלו מאחר שאינם מפורשים בכתוב וכיון דרביתיה דינוקא נינהו לא גזרו בהו רבנן. ולדעת הטור שכתב שכדרך שמחנכים אותם באכילה ושתיה כך מחנכין אותם ברחיצה וסיכה אתי שפיר טפי דההיא דהתינוקות מותרים בכולן בשלא הגיעו לחינוך היא וההיא דלהזהיר גדולים על הקטנים בשהגיעו לחינוך: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f78cb59beb4af476ce1b74438a57525767372cee --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,36 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_the_Tenth_of_Tishrei", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך וכו'. כתב הרא\"ש בשם ר\"י וריב\"א דהני ענויים אע\"ג דבגמרא מפיק להו מקראי אסמכתא בעלמא נינהו והביא כמה ראיות לדבר ומה\"ט מקילינן בהו ואמרינן (יומא ע\"ג:) המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל דברי ר\"א וחכמים אוסרים ומדאסרי רבנן ע\"כ בדליכא סכנה עסקינן ואי איסור נעילת הסנדל מדאורייתא היכי שרי ר\"א ובגמרא (דף ע\"ז:) נמי אמרינן ומי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ומי שידיו מלוכלכות בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואי סיכה ורחיצה דאורייתא נינהו היכי מקילינן בהו הכי אלא ודאי מדרבנן נינהו. והר\"ן הקשה על זה וכתב שנראה לו דכלהו מדאורייתא נינהו אלא דכיון דלאו בכלל עינוי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מריבוייא דשבתון אתי וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרם הכתוב לחכמים והם הקילו בהם כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה להתענג וכן דעת הרמב\"ם דכלהו מדאורייתא נינהו אלא דלא מיחוורא לי מהא דתניא לקמן התינוקות מותרים בכלם חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמרא דמותרים בכולם דקאמר היינו דמותר לגדולים לרחצם ולסוכן והא הני ודאי לתענוג עבדי ואי מנעי הני מינייהו חד יומא לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי שרי והא כתיב לא תאכלום וקרינן ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים ועוד מדפסיק ותני התינוקות מותרים בכולם ולא אשכחנא בשום דוכתא חינוך בהני כדאשכחן בתענית משמע שעד שהגיעו לפרקן מותרים בכולם ואפילו ע\"י גדולים ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר אא\"א דאורייתא נינהו היכי שרי עכ\"ל. ול\"נ דאפילו לדעתו דאפילו הגיעו לחינוך מותרים בכולם איכא למימר דלא קשה מידי דאע\"ג דאסירי מדאורייתא כיון דלא מפרשי בהדיא בקרא והם דברים המסורים לחכמים ראו שלא להחמיר על התינוקות בכך דכיון דאכילה ושתיה דכתיבי בקרא בהדיא מותר להאכילם ולהשקותם בידים כ\"ש שאר דברים ואע\"פ שבשהגיעו לחינוך צריך לחנכן באיסור דאכילה ושתיה לא ראו לחנכן לדברים אלו מאחר שאינם מפורשים בכתוב וכיון דרביתיה דינוקא נינהו לא גזרו בהו רבנן. ולדעת הטור שכתב שכדרך שמחנכים אותם באכילה ושתיה כך מחנכין אותם ברחיצה וסיכה אתי שפיר טפי דההיא דהתינוקות מותרים בכולן בשלא הגיעו לחינוך היא וההיא דלהזהיר גדולים על הקטנים בשהגיעו לחינוך: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שביתת עשור", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/English/Sefaria Community Translation.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b3b7a18f3223347be2ccc058162e02e7196ff414 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/English/Sefaria Community Translation.json @@ -0,0 +1,41 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath", + "versionSource": "https://www.sefaria.org", + "versionTitle": "Sefaria Community Translation", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isBaseText": false, + "isSource": false, + "direction": "ltr", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שבת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "One who cuts a vegetable: Ramakh wrote that [Rambam] should have explained that it is specifically referring to a vegetable that isn't eaten raw, such as garlic and similar then it would be permissible to cut it like bread. This would avoid the question from the case of snipping vegetables on Yom Kippur, which is permissible (Shabbat 114b). This needs [further] review. " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/English/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..70f7b9c6de50e09aa468d3755ed61fb9600436a2 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/English/merged.json @@ -0,0 +1,42 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Sabbath", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "One who cuts a vegetable: Ramakh wrote that [Rambam] should have explained that it is specifically referring to a vegetable that isn't eaten raw, such as garlic and similar then it would be permissible to cut it like bread. This would avoid the question from the case of snipping vegetables on Yom Kippur, which is permissible (Shabbat 114b). This needs [further] review. " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Sefaria Community Translation", + "https://www.sefaria.org" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שבת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Torat Emet 363 .json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Torat Emet 363 .json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..55039ce11d40716fe04061e58c6190e36ab1a51f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Torat Emet 363 .json @@ -0,0 +1,926 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/", + "versionTitle": "Torat Emet 363 ", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שבת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "כל מקום שנאמר אינו חייב כלום או פטור מכלום וכו'. נראה מדברי רבינו שכשאומר אינו חייב אינו מותר לכתחלה אבל יש צד איסור בעשייתו אלא שאין מכין אותו: " + ], + [ + "כתב הרמ''ך כיצד גורר אדם וכו' נראה שהוא גורס אבל בגדולים ד''ה מותר ולכך לא מפליג ומתיר בכל ענין ולא נהירא דא''כ מאי מקשה מההיא דגורר אדם לימא דההיא כר''ש דמתיר בכל ענין שאין מתכוין אפי' בגדולים דדמי לפסיק רישיה ובספרים מדוייקים נמצא מחלוק' בקטנים אבל בגדולים ד''ה אסור דדמי לפסיק רישיה וצ''ע עכ''ל: " + ], + [], + [ + "כל העושה מלאכה וכו'. כתב הרמ''ך אע''פ שהרי''ף פסק כן לא נראה לר''ח ולכל רבותי מפני כמה סתומות דהוא כר''ש כגון צידת נחש ומפיס מורסא וההיא דכל המזיקים נהרגין וההיא דכחס על הנר דמוקי ליה הכא כר''ש דיקא מתניתין כותיה ותו מדאמרינן בפ' נוטל (שבת קמ''א:) רבא כר''ש ס''ל דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והרי''ף גופיה הביא ההיא דר' יוחנן דאוקמא לר' יוסי כר''ש והוא הביא ג''כ הא דכל פטורי דשבת וכו' בר מהני תלת דפטור ומותר וההיא אזלא כר''ש עכ''ל ויתבאר בסמוך: ", + "מ''כ ההפרש שיש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישיה ולא ימות הוא דגבי פסיק רישיה אינו מכוון למלאכה כל עיקר אלא שהיא נעשית בהכרח. כגון שסגר פתח ביתו והיה שם צבי שהוא לא כיון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח. אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מתכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה. מיסוד ה''ר אברהם החסיד בשם אביו ז''ל ע''כ: ", + "או המכבה את הגחלת וכו'. כתב הרמ''ך הל''ל בד''א בגחלת של עץ אבל בגחלת של מתכת מותר וזה מפורש בהדיא בגמ' ותמיהא לן נמי כיון שפסק הלכה כר' יהודה אמאי התיר צידת נחש ומפיס מורסא עכ''ל. ולענין מ''ש הל''ל בד''א בגחלת של עץ אין דבריו מכוונים שהרי לא בא רצונו פה לבאר חילוקי דיני המכבה עד שיצטרך לחלק בין גחלת של עץ לשל מתכת ואין לומר שמקשה לו שהל''ל המכבה גחלת של עץ דסתם גחלת של עץ משמע ומ''מ תמיהתו זאת היתה למיעוט השגחתו בדברי רבינו שבפי''ב שהוא מקומו כתב חילוק שבין מכבה גחלת של עץ לשל מתכת, ומ''ש כיון שפסק כרבי יהודה אמאי התיר צידת נחש ומפיס מורסא כבר תירצה ה''ה בפירושו על בבא דהמפיס שחין בשבת: " + ], + [ + "כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית וכו'. כתב הרמ''ך אם כדבריו כן הוא שלא נחה האבן במקום שהוא רוצה שתנוח אפילו נתכוין לזרוק לרה''ר ועברה האבן אמה אחת יותר פטור דהא לא איתעבידא מחשבתו והכי הוה ליה לפרש נתכוין לזרוק בכרמלית ונמצא אותו מקום רה''ר פטור אע''ג דאיתעבידא מחשבתו כיון דלא נתכוין לזריקה דאיסורא פטור עכ''ל וכבר נתיישב זה בדברי ה''ה: " + ], + [], + [], + [ + "(י-יא) היו לפניו שתי נרות וכו'. כתב הראב''ד אמר אברהם המחבר הביא הדברים כפשטן וכאשר עיינתי בגמ' במקומן בכריתות לא מצאתים שיתקיימו כן דרב יהודה אותביה לשמואל מרא דשמעתא ממתני' דא''ר יהודה אפי' נתכוין ללקט תאנים וליקט ענבים וכו' ר''א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר והא הכא דמתעסק הוא ור' יהושע לא קא פטר אלא ממינא למינא אבל בחד מינא ר' יהושע נמי מחייביה וא''ל שיננא שבוק מתניתין ותא אבתראי הב''ע שאבד מלקט מלבו אלמא בחד מינא מתעסק הוא ופטור וא''כ היינו נתכוין לכבות את זו וכבה את זו אלא ע''כ מתניתין בלהקדים היא שאם נתכוין לכבות את זו תחלה וכבה את זו או להדליק את זו תחלה והדליק את זו חייב דכיון דחדא מלאכה היא וחדא מינא בהקדמת זו לזו לאו שינוי מחשבה היא אבל בכיבוי והדלקה אם שינה בהקדמה פטור וכן תאנים וענבים דא''ר יהודה ליקדם קאמר נתכוין ללקוט תאנים תחלה וליקט ענבים ר' יהושע פוטר אבל בחד מינא ליקדם חייב, ואני תמה איך חשב כזאת שאם חשב ללקוט תאנים ואחר כך ענבים ונהפך הדבר יהיה פטור וכשחשב להדליק את זו והדליק את זו יהיה חייב זה שעשה כל מלאכה שחשב לעשות פטור וזה שלא עשה כלום יהיה חייב זהו תמהון לבב (עכ''ל): ", + "אבל אם היה אחד דלוק ואחד כבה ונתכוין להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה ונהפך הדבר וכבה ראשונה ואח''כ הדליק שניה אחריה פטור. אמר אברהם זהו שהשגתי אני אבל כל מה שבפנים שבוש הוא עכ''ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "(טו-טז) כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדה וכו' ואם אין היחיד יכול לעשותה לבדה עד שיצטרפו כו' ושיעור אחד לשניהם. בפ' המצניע (שבת צ''ב:) תנא זה יכול וזה יכול ר''מ מחייב ור' יהודה ור''ש פוטרים זה אינו יכול וזה אינו יכול ר''י ור''מ מחייבים ור''ש פוטר זה יכול וזה אינו יכול ד''ה חייב, ובגמ' (דף צ''ג) זה יכול וזה אינו יכול ד''ה חייב הי מנייהו חייב אמר רב חסדא זה שיכול דאי זה שאינו יכול מאי קא עביד א''ל רב המנונא דקא מסייע בהדיה א''ל מסייע אין בו ממש ואמרינן בתר הכי אמר מר זה יכול וזה יכול חייב איבעיא להו בעינן שיעור לזה ושיעור לזה או דילמא שיעור אחד לכולם רב חסדא ורב המנונא חד אמר שיעור לזה ושיעור לזה וחד אמר שיעור אחד לכולם אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב נעלו שנים פטורים לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבים ואמאי ליבעי שיעור צידה לזה ושיעור צידה לזה לאו משום דאמרי' שיעור א' לכולם ופירש רש''י שיעור צידת צבי לכל א' וא' וכתבו התוס' אמר מר זה יכול וזה יכול ר' מאיר מחייב איבעיא להו וכו' תימא לר''ח דאמאי בעי לה אליבא דר''מ ומצי למבעי בזה אינו יכול וזה אינו יכול אליבא דרבי יהודה דקיימא מתניתין כוותיה ונראה דגרסא זו טעות וגרסינן זה אינו יכול וזה אינו יכול עכ''ל וזו היא גירסת רבינו: " + ], + [ + "חפר גומא וכו'. כתב הרמ''ך הל''ל ה''מ בבית אבל בשדה חייב דהא פסק כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עכ''ל. וי''ל שלא הוצרך רבינו לפרש כן דמתוך דבריו משמע וכמה שכתב הרב המגיד: " + ] + ], + [ + [ + "דחויה היא שבת וכו'. בפ' כיצד צולין (פסחים ע\"ז א) איפליגו תנאי טומאה אם דחויה היא בציבור או הותרה ופירש''י דחויה אע''ג דאכשר רחמנא למיתי בטומאה לאו היתר גמור הוא אלא היכא דלא משתכחי טהורים וכיון דלאו היתר גמור הוא בעיא ציץ לרצויי. ומשמע בגמרא דהלכה כמ''ד דחויה היא וכן פסק רבינו בפ''ד מהל' ביאת המקדש ומשמע דכי היכי דאיפליגו בטומאה ה''נ איפליגו בשבת לגבי חולה אם היא דחויה או הותרה וקי''ל כמ''ד דחויה וכ''כ הרשב''א והר''ן שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה: " + ], + [], + [ + "כשעושים דברים האלו אין עושין אותם לא ע''י נכרים ולא ע''י קטנים וכו'. גירסת רבינו בברייתא עבדים במקום נכרים לדעת רבינו שפירש מפני שמצטרפים לדעת אחרת היינו שלא תהא שבת קלה בעיניהם ה''ט שייך בנשים ועבדים ולא בנכרים וקטנים כמ''ש הרב המגיד משום דקטנים כשיגדלו ילמדו וידעו חומר שבת ואיסורו וטעמא דאין עושין ע''י נכרים וקטנים שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פקוח נפש ואין מתירים אותו לכתחלה ע''י המחוייבים במצות דילמא יבא הדבר שכשלא ימצאו נכרי או קטנים לא ירצו לחלל שבת ע''י גדולי ישראל. ודלא כהר''ן שכתב שהטעם שכתב רבינו שלא תהא שבת קלה בעיניהם קאי גם לקטנים דא''כ יקשה אמאי פלגינהו תנא דברייתא בתרתי ונקט קטנים בהדי נכרים ואיכא למידק בדברי רבינו שכתב שאין עושין דברים הללו אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם דמשמע ע''י שאר ישראלים לא וקשה דהא לא מיעטה הברייתא אלא קטנים ונשים ועבדים דוקא לכך נ''ל דגדולי ישראל וחכמיהם דנקט רבינו גדולים למעט קטנים ישראל למעוטי נכרים וחכמיהם למעוטי נשים דדעתן קלה: ", + "כתב הרמ''ך שזה הטעם שנתן בע''י נכרים שלא תהא שבת קלה בעיניהם וכי אין שבת קלה לנכרים ולדבריו חכם אחד יכול לצוות לנכרים שיעשה והטעם הברור בעבור שאינם זריזים ואתו למפשע עכ''ל. ובמה שביארתי דברי רבינו אין מקום לתמיהתו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "חולה שהיה וכו'. כתב הר''ן בפ''ב דביצה דפשיטא לן דשתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד שתים מייתינן שלש לא מייתינן דלרבויי בשיעורא אסור וכ''כ הרשב''א בפ''ק דחולין וכ''כ הרא''ש בתשובה: " + ], + [], + [ + "חולה שאין בו סכנה וכו'. כתב הטור כל צרכי חולה בדבר שאין בו סכנה הוא לא יעשה אבל אומר לנכרי ועושה כיון שאין בו סכנת הגוף אפי' יש בו סכנת אבר אין מחללין עליו באיסור דאורייתא אבל מחללין באיסור דרבנן אע''ג דעביד מעשה אבל בחולי שאין בו סכנת אבר נסתפק א''א הרא''ש אם מותר לחלל עליו בשבות דאית ביה מעשה דשמא לא התירו אלא אמירה לנכרי אבל לא שבות דאית ביה מעשה אלא בסכנת אבר. אבל הרמב''ם כתב חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע''י נכרי ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותם אפילו ע''י ישראל לפיכך מעלים אזנים ומעלים אנקלי בשבת וכל כיוצא בזה עכ''ל. יראה מדברי הטור שרבינו פשט ספקו של הרא''ש לקולא שהרי התיר לעשות ע''י ישראל צרכים שאין בהם מלאכה אע''פ שכל רפואה אסורה משום שבות: ", + "ואיכא למידק היכי מצי למימר דרבינו שרי שבות הנעשה ע''י ישראל שאם כן היאך כתב שכוחל עיניו מן הנכרי בשבת ומאי איריא מן הנכרי ואפילו מן הישראל הוה ליה למישרי כיון דכוחל לא מיתסר אלא מדרבנן כדאיתא בס''פ המצניע (שבת דף צ''ה). וה''ה כתב וז''ל כבר נתבאר בדברי רבינו שכל שבות מותר בחולי שאין בו סכנה כיון שהוא חולי כולל כל הגוף בין שבות דאמירה לנכרי בין שבות הנעשה ע''י ישראל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפילו שבות גמור וזהו שלא התירו לכחול אלא מן הנכרי אע''פ שאין בכוחל אלא משום שבות אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפילו בסכנת אבר אחד אלא בסכנת נפשות עכ''ל. ומתוך דבריו נראה שנתיישב ספק זה דהא דשרינן שבות הנעשה ע''י ישראל אע''פ שאין בו סכנה היינו בחולי הכולל כל הגוף והא דלא שרינן למכחל אלא מנכרי אע''פ שיש בו סכנת אבר משום דאינו חולי הכולל כל הגוף ולפי זה צריך לומר דהעלאת אזנים ואנקלי והחזרת שבר הם חלאים כוללים כל הגוף שאל''כ לא היו מתירים לעשות ע''י ישראל ואין דבריו ברורים אצלי שהרי מ''ש רבינו שכוחל עיניו מן הנכרי דמשמע אבל לא מישראל וגם מ''ש ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותן אפילו על ידי ישראל אחולה שאין בו סכנה דקתני ברישא קאי ולא נרמז בלשונו חילוק בין סכנת אבר לחולי הכולל כל הגוף ולפיכך נ''ל דבכלל חולה שאין בו סכנה הוי בין חולי שהוא כולל כל הגוף בין שאינו כולל בין שיש בו סכנת אבר בין שאין בו בכל גוונא לא התירו שבות הנעשה ע''י ישראל מיהו ה''מ בשבות שיש בו עיקר מלאכה שהוא נסמך לה כגון כוחל שהוא אסור מפני שהוא ככותב או לעשות שום רפואה בסם דאיכא למיסר משום שחיקת סמנין אבל שבות שאין לו עיקר מלאכה שהוא נסמך עליה מותר אפילו ע''י ישראל ומטעם זה התירו להעלות אזנים ואנקלי ולהחזיר השבר שדברים אלו לא נאסרו מפני שאינן דומים למלאכה וגם ליכא למגזר בהו משום שחיקת סמנים שאין דברים הללו נעשים בסמנין וזהו שכתב כאן ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותן ע''י ישראל ובפכ''א כתב ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי ולהעלות אנקלי שכל אלו וכיוצא בהם אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן עכ''ל. ומעתה לא נפשטה ספיקו של הרא''ש מדברי רבינו לקולא אלא לחומרא ולא עוד אלא דמאי דפשיטא להרא''ש והר''ן דביש בו סכנת אבר הותר שבות הנעשה על ידי ישראל לדעת רבינו כל שהוא דבר הדומה למלאכה או מידי דאיכא למגזר ביה משום שחיקת סמנין אסור ע''י ישראל ולא הותר על ידי ישראל אלא דבר שאינו דומה למלאכה ואינו נעשה ע''י סמנין: " + ], + [ + "היולדת כשכורעת לילד וכו'. וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה. ברייתא פרק מפנין (שבת קכ''ח:) אם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן בידה ואם אין סיפק ביד מביאה בשערה ואם אין סיפק בשערה מביאה בכלי ובגמרא מביאה בשערה ותיפוק ליה משום סחיטה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין סחיטה בשער ר''א אמר אפילו תימא יש סחיטה בשער מביאה לה בכלי דרך שערה כמה דאפשר לשנויי משנינן. ופירש''י דרך שערה כורכת הכלי בראשה בשערה ופסק רבינו בפ''ט דאין סחיטה בשער. ונראה שטעמו מפני שהוא ז''ל סובר דר''א לאו לאפלוגי ארבה ורב יוסף אתא אלא לומר דאפי' אי הוה סחיטה בשער שפיר תני מביאה בשערה. וכתב רבינו כאן שתביא לה כלי התלוי בשערה משום דאף על גב דאין סחיטה בשער איסורא מיהא איכא וכמ''ש ה''ה בפ''ט וא''כ מוטב לעשות הוצאה ע''י שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף עליו איסור אחר: " + ], + [], + [], + [ + "(יג-יד) חיה משיתחיל הדם להיות שותת וכו' ומרחיצין את הולד וכו' אחר שחותכים את טבורו. במשנה פרק מפנין (שבת קכ''ח:) קושרים את הטבור רבי יוסי אומר אף חותכים וכתב הרי''ף אר''נ הלכה כר''י: ", + "עושין מדורה לחיה וכו'. כתב ה''ה שהיה סבור לפרש דברי רבינו דאפי' בחולה שיש בו סכנה קאמר וכו' וכתב שהוא מבטל דעתו מפני דעת הראב''ד שהוא מפרשה בשאין בו סכנה לפי שאם יש בו סכנה משמע דלכל צרכיו מחללין ואע''פ שאין במניעת הדבר שעושין לו סכנה. ואני אומר דמדברי רש''י משמע דכל שאין במניעת אותו דבר סכנה אין מחללין עליו את השבת ואפשר שרבינו סבור כן ומיירי בחולי שיש בו סכנה וכמו שהיה סבור הרב המגיד: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בדקו עד חוטמו ולא מצאו בו נשמה וכו'. כתב הרב המגיד שפסק רבינו כת''ק ואינו כן דלפי נוסחא דידן בגמרא פסק כי''א וטעמו משום דספק נפשות להקל: " + ], + [ + "היתה חצר שיש בה עובדי כוכבים ומזלות וכו'. שאלו חכמי לוניל וז''ל נראה מן הכתוב בספר בעיר שישראל ועובדי כוכבים ומזלות דרים בה מחצה על מחצה ומפקחין אבל ברובה עובדי כוכבים ומזלות לא ומימינו לא שמענו חידוש גדול כזה כי כך קבלנו מהא דאמרינן בכתובות וביומא אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב אפילו רובה עובדי כוכבים ומזלות מפקחין. והשיב תמה אני על דבר זה שקבלתם וכי יש באותו המקום ספק בעולם והלא דברים ברורים הם שם שכך הם דברי שמואל דסבר שאפי' רוב העיר עובדי כוכבי' ומזלות מפקחין אבל אנו אדברי ר''י סמכינן דאמר ט' עובדי כוכבים ומזלות וישראל אחד ביניהם באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ואוקימנא בשפירשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש אחד מהם לחצר אחרת אין מפקחין דכל דפריש מרובא פריש וה''ה לזה שפירש מעיר שרובה עובדי כוכבים ומזלות שאין מפקחין עליו גם רב חלק על שמואל בדוקיא זו שדק מעיר שהיא מחצה על מחצה שאמרנו שתינוק שנמצא בה ישראל ואמר שזה להחיותו ולא ליחסו ולא איירי בפיקוח נפש כלל ואפי' תימא דרב לא שמענו לו מחלוקת בדבר זה שהוא הפיקוח על זה שפירש מעיר שרובה עובדי כוכבים ומזלות ולא מפני שלא דק כשמואל נאמר שחולק עליו מ''מ אפי' תימא הכי הוי ר''י חולק בפירוש על זה ואמר בתשעה עובדי כוכבים ומזלות ואחד ישראל באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין והנה הלך בפיקוח נפש אחר הרוב במקום הזה והדבר ידוע ששמואל ור''י הלכה כר''י עכ''ל, והשיג עליו הרמ''ה אטו מי פליגא דר''י אדשמואל ולא רמינן להו אהדדי בפ' יוה''כ ופרקינן ל''ק הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו דהיכא דפריש כולהו לחצר אחרת ונפלה מפולת שם על אחד מהם הולכים אחר הרוב ואין מפקחין דכיון דפרוש מחצר דהוי קביעי בה איעקר קביעותייהו ואין כאן קבוע כי היכי דנימא כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל אלא אזלינן בתר רובא ואי פרוש מקצתייהו לחצר אחרת אכתי לא איעקר קביעותייהו וה''ל פלגא ופלגא והאי דפריש מפלגא פריש וספק נפשות להקל והיינו דאמר שמואל אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב תדע דכי אמר שמואל בדפרוש מקצתייהו מדאקשינן עליה והאמר מר מצא בה תינוק אם רוב עובדי כוכבים ומזלות וכו' ואסיקנא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר וכו' וש''מ דשמואל בדפרוש מקצתייהו קאמר דהא התם בדפרוש מקצתייהו עסיקינן דקתני מצא בה תינוק מושלך ולא אזלינן בתר רובא דאמר ולפיקוח נפש אינו כן. ותו תמיהא לן למאי דקאמר בתשובה דידיה דאוקימנא לר''י בשפירשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש אחד מהם בחצר אחרת אין מפקחין דכל דפריש מרובא פריש מאי קסבר אי קסבר דכיון דפרוש כולהו ליכא קבוע ל''ל עד דפריש חד מנייהו לחצר שלישית אפי' נפלה מפולת על אחד מהם בחצר שניה נמי אין מפקחין דכיון דליכא קבוע זיל בתר רובא ואי קסבר דהדור לקביעייהו בחצר שניה אפי' אחד מהם נמי והא דקאמר עלה וה''ה לזה שפירש מעיר שרובה עובדי כוכבים ומזלות שאין מפקחין עליו מי דמי התם פרוש כולהו וליכא קבוע עכ''ל. והשיבוהו כגמרתך כן גמרתנו דלא פליגי שמואל ור''י. ונ''ל לדעת הרב שכתוב בספריו אלא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר כלומר לעולם כי אמר שמואל אין הולכין בפיקוח נפש אחר רוב כלומר דאפי' רובא עובדי כוכבים ומזלות מפקחין ל''ש פרוש כולהו ל''ש פרוש מקצתייהו דאע''ג דבשאר איסורין שבתורה כגון תשע חנויות היכא דפרוש כולהו והאחד מוכר נבלה ובעת עקירת כולן פירשה אחת מהן ונפל אזלינן בתר רובא מפקחין. והיינו דאמרינן כי איתמר דשמואל ארישא אתמר אם רוב עובדי כוכבים ומזלות עובד כוכבים ומזלות אמר שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן דלא חשבינן ליה כעובד כוכבים ומזלות ומפקחין עליו את הגל ואע''פ שרובה עובדי כוכבים ומזלות ור''י פליג עליה ברובה עובדי כוכבים ומזלות ופרוש כולהו מחצר זו והלכו לחצר אחרת ובעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת דאין מפקחין לפי שלא נשאר שם קבוע ואמרינן כי פריש מרובא פריש שדין פיקוח נפש כדין שאר איסורים שבתורה כגון ט' חנויות דאי פרוש כולהו ולא נמצא שם קבוע דאזלינן בתר רובא והיינו דקאמר אלא כי איתמר דשמואל וגם במקצת ספרינו המדוקדקים נמצא שם כתוב אלא. והנה אראה לך כי לא הבינות כל דבריו כי אתה הקשית עליו מאי קסבר אי קסבר כיון דפרוש כולהו ליכא קבוע למה לי עד דפריש חד מנייהו לחצר שלישית אפי' נפלה מפולת בחצר שניה נמי אין מפקחים ואי קסבר דהדור לקביעייהו וכו' כי חשבת כי הרב מפרש דפריש חד מינייהו לחצר שלישית ולא היא כי רבינו הרב לא הזכיר חצר שלישית בספרו כי אם חצר שניה כלומר שפירשו כל התשעה עובדי כוכבים ומזלות וישראל אחד שהיו עומדים בחצר אחרת לתשע חצרות או לעשר ובעת עקירתן כולן פירש אחד מהם לחצר אחרת היינו חצר שניה ונפלה עליו מפולת שם דאין מפקחין דאמרינן כי פריש מרובא פריש, עכ''ל: " + ], + [ + "כתב הרמ''ך נעקרו כולם וכו' וכי תימא אמאי לא פסק כשמואל דהא ליכא מאן דפליג עליה ור''י ס''ל כותיה ועוד תמיה מ''ש בסמוך לפיכך אם היה הרוב ישראל וכו' משמע הא מחצה על מחצה לא וזה דבר שא''א דודאי במחצה על מחצה מצילין ובגמ' בעי אפי' ברוב עובדי כוכבים ומזלות אם יש שם קבוע פשיטא דמחללין וכ''ש במחצה על מחצה עכ''ל, ומדברי ה''ה יתיישב: " + ], + [], + [ + "עובדי כוכבים ומזלות שצרו וכו'. אע''פ שלא נזכר בגמרא דין צרו סתם כתבו רבינו משום דספק נפשות להקל: " + ], + [ + "ואפילו יחיד הנרדף וכו'. נראה דה''ק בין שהוא נרדף מפני עובדי כוכבים ומזלות רבים בין שהוא נרדף מפני יחיד שרודף אחריו להרגו מצוה להצילו: " + ], + [ + "צרין על עיירות וכו'. בפ''ק דשבת (דף י''ט) ת''ר אין צרין על עיירות של עובדי כוכבים ומזלות פחות מג' ימים קודם השבת ואם התחילו אין מפסיקין וכן היה שמאי אומר עד רדתה אפי' בשבת. ובירושלמי שם אין מקיפין על עיר של עובדי כוכבים ומזלות פחות מג' ימים קודם לשבת הדא דתימר במלחמת הרשות אבל במלחמת חובה אפילו בשבת שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב כה תעשה ששת ימים וכתיב וביום השביעי תסובו וכו' וכתיב עד רדתה אפילו בשבת ואיתא נמי בפ''ב דמ''ק ירושלמי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "לפיכך אם גרף וכו' שהרי הסיח דעתו וכו'. כתב הרמ''ך צ''ע היאך הסיח דעתו שהרי בדעתו לאכלה בלילה ומי לא עסקינן דאין לו תבשיל אחר כי אם זה וטעם הנכון משום דעביד כיון דגרף או קטם דלא אתי לחתויי וכן פירשו רבותי עכ''ל. וי''ל לדעת רבינו דקים להו לרבנן שכל שגרף הוא מסיח דעתו: " + ], + [ + "בד''א בכירה שהבלה וכו'. אע''פ שהוא אש קש וכו'. כתב הרמ''ך צ''ע מאין הוציא זה דמתניתין לא אסר כן כי אם תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא דאגב חמימות התנור הקש והגבבא בוערות ואיכא למיגזר אבל אם גרף וקטם דעביד היכר אפילו בתנור וליכא חילוק בין תנור לכירה כי אם לסמוך היכא דלא גרף דבתנור אסור בכירה מותר ובקש ובגבבא לא צריך קטימה דלאלתר הויא קטימא עכ''ל. ודברי הפוסקים הם כדברי רבינו ופשטא דמתניתין הכי מוכח: " + ], + [], + [ + "הכופח הבלו רב וכו'. כתב הרמ''ך צ''ע למה אוסר לסמוך היכא דגרף וקטם ואביי דאסר לסמוך בלא גרף איירי ותניא כותיה דאביי והוא מוקי למתני' בשלא גרף ובכה''ג קא אסר לסמוך דהוי סמיכת כופח ותנור כע''ג כירה עכ''ל. וגם בזה דברי הפוסקים כדברי רבינו: " + ], + [ + "וכל תבשיל שבישל ולא בישל כל צרכו וכו' ואם השליך לתוכו אבר חי וכו'. לכאורה נראה דדוקא במשליך לתוכו אבר חי שא''א להתבשל בלילה משום דמסיח דעתיה מיניה אבל בפירוש המשנה כתב רבינו וז''ל וכשתתבשל בשיל ולא בשיל ישימו בו בעת הטמנתו דבר חי כגון בשר או ירק ויהא מותר להשהותו ע''ג גחלים מפני שהוא מסיח דעתו עכ''ל. נראה מדבריו שאפי' נתן בה דבר שאפשר להתבשל מבעוד יום כמו ירק וכיוצא בו שרי דכיון שעשה מעשה המוכיח שמסיח דעתו ממנה מידכר ולא אתי לחתויי דומיא דשרי לשהות ע''ג כירה קטומה וסגי לה בקטימה כל דהו משום דכיון דעבד בה היכרא מידכר ליה ולא אתי לחתויי: " + ], + [ + "כל תבשיל שאסור להשהותו אם עבר ושיהה אותו וכו'. כתב הטור כל דבר שאסור לשהותו אם עבר ושיהה אותו או ששכח ושיהה אותו במקום שלא היה לו להשהותו אסור לכל אפילו למי שלא שיהה אותו והרמב''ם חילק בשכח בין תבשיל שלא בישל כל צרכו ובין מצטמק ויפה לו כשלא בישל כל צרכו אסור עד מ''ש ובמצטמק ויפה לו התיר ובעבר ושיהה אסור בשניהם ואיני יודע למה חילק ביניהם דהא בגמרא מייתי מעבר ושיהה לשכח עכ''ל. והרמ''ך כתב לא הבנתי פירושו כי הוא לא פסק לא כר''ם ולא כר''י ואם לא פי' מילתא דר''י בדיעבד תימה לן אמאי אסר דיעבד משום בעיא דעבר ושיהה הא קי''ל דכל תיקו דרבנן לקולא ודבריו ודברי הרי''ף בזה צ''ע. ולבאר זה אכתוב סוגיא דגמרא והכי איתא בעו מר' חייא בר אבא שכח קדרה ע''ג כירה ובשלה בשבת מהו ואסיקנא דלא יאכל משום דגזרו ביה רבנן ולדעת הרי''ף ורבינו אף בהגיע למאכל בן דרוסאי מיבעי ליה וכגון שלא נגמר בישולו לרוב בני אדם דאי נגמר בישולו ומצטמק ויפה לו היינו בעיא דבסמוך ואי מצטמק ורע לו מישרא שרי ותו איבעיא לן עבר ושיהה מאי ולא איפשיטא וכתב הרא''ש דהאי בעיא כגוונא דבעיא קמייתא היא ומיבעיא ליה אף לאחר גזירה אי גזרינן דוקא לאותם ששיהו אבל לבני בית לא וסובר הטור דלחומרא נקטינן. ולפיכך כתב אסור לכל אפי' למי שלא שיהה אותו ומדברי הרי''ף נראה שהוא גורס עבר ושכח במקום עבר ושיהה והוא מפרש בעיא זו בשנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו דאע''ג דקנסו על השוכח דילמא ה''מ בשלא נתבשל כל צרכו אבל נתבשל כל צרכו אף על פי שהוא מצטמק ויפה לו לא קנסו ולא איפשיטא ולקולא וכן דעת רבינו. ולפי שלא עלה פירוש זה על דעת הטור הוקשה לו על רבינו למה חילק בין עבר לשכח דהא בגמרא מייתי מעבר ושיהה לשכח כלומר דאיבעיא קמייתא אמרינן בגמרא נפק ודרש המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולא שנא ואסיקנא דה''ק ול''ש בין מזיד לשוכח בכל גוונא אסור כי היכי דלא ליתי לאיערומי הרי שפושט בשכח ושיהה אסור כמו בעבר ושיהה דהוי מזיד וא''כ אין לחלק ביניהם. ואין זו קושיא לפי מאי דמפרשי הרי''ף ורבינו בעיא שניה במצטמק ויפה לו דהא דלא מפלגינן בין עבר לשכח היינו דוקא בשלא נתבשל כל צרכו אבל בנתבשל כל צרכו אלא שנצטמק ויפה לו ע''כ מפלגינן בינייהו מדאיבעיא לן במצטמק ויפה לו עבר ושכח מאי אלמא דפשיטא ליה שאם עבר במזיד אסור דהא לא איבעיא להו אלא בעבר ושכח ובעיין דעבר ושכח כיון דלא איפשיטא נקטינן לקולא ובזה נסתלקו תמיהת הטור והרמ''ך: " + ], + [ + "כל שמותר להשהותו על גבי האש וכו'. והוא שלא הניח הקדרה על גבי הקרקע וכו'. הרמ''ך תמה למה פסק כלישנא קמא ואף כלישנא קמא לא פסק דאפילו לא הניחם על גבי קרקע אסור אם אין דעתו להחזיר ע''כ, והדין בגמרא (שבת ל''ח:) איבעיא לן אם לא הניחה בקרקע אלא שתלאה במקל או שהניחה על גבי מטה או שפינהו ממיחם למיחם ועלו בתיקו. ומדברי רבינו שהשמיטה נראה שסובר דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא ואע''פ שפסק כמ''ד הניחה ע''ג קרקע אסור היינו משום דרובא דאמוראי ס''ל הכי. אך קשה שלא חילק בין דעתו להחזיר לאין דעתו להחזיר ובין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא צריך לחלק ביניהם ואפשר שסובר דכיון דאמוראי קמאי לא חילקו בכך לא חיישינן ליה משמיה דאביי דמפליג בינייהו: " + ], + [ + "אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת והיא על האש וכו'. נ''ל שמ''ש רבינו והיא על האש לאו דוקא אלא כל שהעבירה מרותחת מעל האור היא על האש קרי לה וכן דעת הטור ורבינו ירוחם. כתב הרמ''ך אסור להכניס מגריפה וכו'. נ''ל לפרש בד''א בתבשיל שלא בישל כל צרכו אבל בישל כל צרכו מותר וכן המנהג. מ''מ צ''ע לפירושו שפירש והלא מגיס ומקרב הבישול א''כ היאך מותר לסמוך קדירה חיתא אפי' לא גרף לד''ה ואמאי לא גזרו דילמא מגיס וצ''ע. ונראה לפרש והלא מגיס והוא צובע כדרך הצובעים שמגיס הבגדים לקלוט הצביעה וי''ל כיון דקדרה חייתא מסח דעתיה ולא מגיס, עכ''ל: " + ], + [ + "לא ימלא אדם קדרה עססיות וכו'. מה שפירש בו הרמ''ך כתבו ה''ה בשם אחרים: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אין צולין בשר וכו'. כתב הרמ''ך הוא הלך בדרך הירושלמי והניח הגמרא שלנו דבגמרא שלנו מקשה רבה לשהות תנינא ומייתי ליה מהא דאין צולין ולא משני ליה התם אם יחתה יחרוך אלמא מי שהתיר לצלות צלי התיר לשהות הקדרה והוא התיר צלי ואסר קדרה ובפ''ק דשבת (דף כ') נמי חזינן דאמר תניא נמי הכי חנניה אומר וכו' אלמא דצלי ומבושל אחד הם מ''מ יש להביא סיוע לדבריו דרב גופיה דאסר התיר לשהות בצלי כמאכל בן דרוסאי דהכי א''ר אלעאי אמר רב כמה כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי וצ''ע נמי אמאי לא מוכיח פרק כירה דמתני' להחזיר תנן אבל לשהות משהין מהא דאין צולין כדמוכח רבא לקמן וכל זה סיוע לדבריו עכ''ל: " + ], + [], + [ + "אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה וכו'. כתב ה''ה שרבינו פסק כר''א ואעפ''י שבפי' המשנה פסק דלא כר''א איכא למימר דהדר ביה. ולפי זה ט''ס יש בנסחאותינו בספרי רבינו שכתוב בהם כדי שיקרמו פניה שאינם מודבקים בתנור וצריך להגיה המודבקים: ", + "כתב הרמ''ך תימה הוא זה דהא איהו גופיה פסק לעיל דכל תבשיל שלא בשל כל צורכו אם עבר ושיהה אסור לאוכלו ובלא בשיל כמאכל בן דרוסאי ולא גרף ולא קטם לדברי כל המפרשים אסור וכשהתירו חכמים לרדות מזון ג' סעודות לא התירו כי אם למי שלא עשה איסור בשהיה כגון שקרמו פני הפת קודם שחשכה אבל למי שעשה איסור מנ''ל לאכול אפי' ירדה אותו הנכרי מאליו עכ''ל: " + ], + [], + [ + "במה דברים אמורים בגבולין אבל במקדש וכו'. במשנה (שבת דף כ') מסיים רבי יהודה אומר אף בחמין כל שהן. והטור ורבינו ירוחם משמע דסברי דרבי יהודה אינו חולק על ת''ק אלא לטעמיה קאמר ות''ק מודה לו אבל רבינו מאחר שהשמיטו משמע דסבר דלאפלוגי אתי והלכה כת''ק: " + ] + ], + [ + [ + "יש דברים שאם טמן בהם וכו'. כגון הגפת. בגמרא (שבת מ''ז:) איבעיא לן גפת של זיתים תנן אבל דשומשומין ש''ד או דילמא דשומשומין תנן וכ''ש דזיתים ת''ש דאמר רבי זירא קופה שטמן בה אסור להניחה על גפת של זיתים ש''מ של זיתים תנן לעולם אימא לך לענין הטמנה דשומשומין נמי אסור לענין אסוקי הבלא דזיתים מסקי הבלא דשומשומין לא מסקי הבלא, ובעיין לא איפשיטא וכיון דמידי דרבנן הוא ה''ל למינקט בה לקולא. ורבינו שסתם דבריו ולא חילק משמע דנקיט לה לחומרא ויש לתמוה עליו. ואפשר שטעמו משום דלא דחי לה בדרך דילמא אלא בלעולם אימא לך משמע דקושטא דמילתא הכי איתיה, אי נמי מפני שהוא קרוב לבא לידי איסור תורה החמירו בספיקו וכמו שכתב הר''ן בפ' כירה גבי הניח קדרה על גבי קרקע ועודה בידו ודעתו שלא להחזיר: " + ], + [], + [], + [ + "ומותר להחליף הכיסוי בשבת כיצד נוטל כסות ומניח כנפי יונה וכו'. כתב ה''ה שנראה מדברי רבינו שרשב''ג בא לפרש שלא התירו להוסיף אלא על ידי חלוף וכו'. ולי נראה שאין בדברי רבינו הכרע דהא אפשר שיותר היה ראוי לאסור להחליף הכיסוי בטוב ממנו ממה שראוי [לאסור] להוסיף כסוי על כסוי וכמו שמבואר בדברי הר''ן והטור וא''כ רבינו דנקט מותר להחליף הכיסוי בטוב ממנו לרבותא נקטיה ומיניה נשמע דמותר להוסיף כסוי על כסוי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "המדליק צריך להדליק מבעוד יום וכו'. רבינו לא הזכיר פה דין תוספת מחול על הקדש וכתב ה''ה בפ''א מהלכות שביתת עשור דטעמא משום דלית ליה תוספת דבר תורה אלא לעינוי יוה''כ לבד דס''ל דהלכה כמאן דדריש לקראי לדרשא אחרינא עכ''ל, ומשמע לי דדבר תורה שכתב לאו דוקא דמדרבנן נמי לית ליה תוספת דאל''כ לא הוה ליה להשמיטו: " + ], + [ + "משתשקע החמה וכו'. כתב הרמ''ך למה התחיל בדברי רבא וסיים בדברי רבי יוחנן אם רוצה לפסוק כרבא הל''ל משתשקע החמה עד שיכסיף התחתון והעליון ולא עוד דאם רוצה לפסוק כרבי יוחנן הל''ל משיראו שני כוכבים עד שיראו שלשה גם יש לתמוה על הרי''ף שהביא הכל ונראה שרבא ור' יוחנן חולקין וצ''ע וי''ל שרב יהודה אמר שמואל אמרה לתרוייהו ש''מ חד שיעורא הוא עכ''ל: " + ], + [], + [], + [], + [ + "שמן שמדליקין בו לשבת צריך שיהא נמשך אחר הפתילה כו'. כתב הרב המגיד שעוה אצטריכא ליה מהו דתימא לפתילה נמי לא קמ''ל ופירשו בתשובות הגאונים קמ''ל לפתילה מותרת שעוה להדליק אבל במקום שמן לא. ומתוך פירוש זה אסרו נרות ארוכים של שעוה וכו' וזה דעת רבינו עכ''ל. ואני איני רואה שום הכרע בדברי רבינו דאי משום שלא כתב דין זה דנרות של שעוה להיתרא מאחר שלא נזכר בהדיא בגמרא אין כאן הכרע שהרי אין דרכו לכתוב אלא מה שהוזכר בגמרא בהדיא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כלים הדומים זה לזה וכו'. לפיכך שמש שאינו קבוע אסור לו לבדוק כוסות וקערות לאור הנר וכו'. רבינו כתב דמשחא אסור משום שמא יסתפק ממנו ובדנפטא כתב שאורו רב כדברי הרי''ף והרא''ש ומשמע שהוא ז''ל מפרש דנפטא כיון שאורו רב לא חיישינן להטיה וגם לשמא יסתפק לא חיישינן משום דמאיס אבל בדמשחא אי לאו דאיכא למיחש שמא יסתפק משום הטיה לא הוה גזרינן דאף ע''ג דלא נפיש נהוריה כדנפטא מ''מ כיון דנפיש נהוריה טובא לא הוה גזרינן ואע''פ שהתירו להדליק בדמשחא ולא חששו שמא יסתפק ממנו הכא ע''י שהוא מתקרב לנר ביותר חיישינן טפי כנ''ל לדעת רבינו. ומ''מ יש לדקדק בדבריו ז''ל שא''א לישבם ע''פ גירסת הרי''ף דכיון דלגירסתו אמרינן ואיבעית אימא הא והא בשמש שאינו קבוע ול''ק הא בדמשחא הא בדנפטא הרי מתיר בהדיא שמש שאינו קבוע בדנפטא והיאך יעלה על דעת רבינו לאסרו, וכן א''א לישבם ע''פ גירסת רש''י לגמרי דא''כ היאך כתב בשמש קבוע בדמשחא אין מורין דהא בשאינו קבוע הוא דאמרינן בגמרא הכי ועוד דלכשת''ל דגריס ואי בעית אימא הא והא בשמש קבוע כדגריס רש''י אי אפשר לומר שמפרש כפירוש רש''י דהא לרש''י שמש שאינו קבוע קיל משמש קבוע ולרבינו הוי איפכא לכך נ''ל שגירסת רבינו מורכבת משתי הגרסאות שהוא ז''ל גורס ואבע''א הא והא בשמש קבוע כרש''י ובבעיא גורס כהרי''ף שמש קבוע בדמשחא מאי וה''פ הא והא בשמש קבוע ול''ק הא בדמשחא הא בדנפטא כלומר אבל שמש שאינו קבוע אפי' בדנפטא אסור ואיבעיא לן הא דאסרינן לשמש קבוע בדמשחא דוקא להורות כן אבל להלכה שרי ואין מוחין ביד העושה כן או דילמא אסור גם מדינא ומוחין ביד העושה כן. ועי''ל כמו שפירש ה''ה דקא מבעיא ליה אי הלכה כלישנא קמא דשרי לקבוע לבדוק בסתמא ואפילו בדמשחא משמע או הלכה כלישנא בתרא דאסור בדמשחא אפילו לקבוע: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ליקט עשבים להאכיל לבהמתו וכו'. רבינו והרי''ף והרא''ש לא כתבו אלא דברי רבא לבד וכתב ה''ה אפילו במכירו כל שלא בפניו שאין לחוש שמא ירבה בשבילו מותר וכאביי וכו'. נראה מדבריו ומדברי הר''ן שהם סוברים דרבא מודה לאביי דשלא בפניו ודאי שרי דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו אלא שבא לומר דאפילו בפניו נמי שרי אם הוא מידי דליכא לאפושי ביה בשביל ישראל וכך הם דברי הרמ''ך ותמה על דברי רבינו והרי''ף וכתב עוד הרב המגיד שאפילו במכירו אינו אסור אלא א''כ הנכרי יודע שישראל צריך לאותו דבר ומשמע דאפילו בפניו נמי שרי וכן בדין לפי שיטתו דבעינן מכירו ובפניו ודאי שאם אינו יודע שישראל צריך לאותו דבר ליכא למיחש למידי. ולא נהירא דאם איתא דהרי''ף ורבינו הוו סברי הכי לא היו משמיטים דברי אביי אלא ודאי שהם מפרשים דרבא פליג על אביי ואסר אפילו שלא בפניו שמאחר שמכירו אפילו שלא בפניו איכא למיחש שמא ירבה בשבילו וכ''נ שהוא דעת התוספות: ", + "כתב הרמ''ך נכרי שעשה מלאכה וכו'. צריך לפרש מ''ט אסור לישראל אחר ואם מבשל בשוגג מותר לישראל אחר כ''ש זה ור''ת והראב''ד וכל הפוסקים אומרים דמותר לישראל אחר עכ''ל. ודברי הרמ''ך תמוהים שהרי דברי רבינו מבוארים במשנה וגמרא ומה שהוא פשוט אצלו דמבשל בשוגג מותר לישראל אחר איני יודע מנין לו ואפילו לפי דבריו לא דמו דבישראל ליכא למיגזר שפעם אחרת יבשל בשביל ישראל אחר משא''כ בנכרי, וצ''ל שכל דברי הרמ''ך אינם אלא לענין המתנה בכדי שיעשו ועכ''ז קשה מה שהקשיתי עליו שיש לחלק בין מבשל בשוגג לנכרי שעשה מלאכה: " + ], + [ + "נפלה דליקה בשבת וכו'. כתב הרמ''ך למה הניח הא דא''ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד וה''ל לכתוב נמי דקטן שבא לכבות אין שומעין לו וצ''ע למה הניח הכל עכ''ל. ואני אומר שדבריו מורים על מיעוט השגחתו בדברי רבינו שהרי בפי''ב כתב הכל: " + ], + [ + "מת שעשו לו נכרים ארון וכו'. וכתב הראב''ד לא הכל מודים לו שיהא ישראל צריך להמתין וכו'. טעמו לומר שרבינו כתב דטעמא שצריך להמתין בכדי שיעשו שא''ת יהא מותר מיד שמא יאמר לנכרי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד. וטוען הראב''ד דהכא כיון שאסור לאותו ישראל שנעשה בשבילו תו ליכא למיגזר מידי: " + ], + [ + "נכרי שהביא חלילין וכו'. כתב הרמ''ך כתב בכאן שני דברים האחד כדברי הרי''ף ואין רבותי מודים לו דכל ספק דרבנן לקולא וספק תחומין ספק דרבנן הוא, והאחר כתב שלא כדברי המפרשים ומפורש בהדיא בברייתא בגמרא דלא בעינן אלא בכדי שיבואו מחוץ לתחום אפי' יבאו מרחוק בעשר פרסאות והלשון מוכיח דקתני כדי שיבואו ממקום קרוב ולא קתני בכדי שיבאו משם וצ''ע עכ''ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הנותן אגרת לנכרי וכו'. מדברי רבינו נראה שהוא מפרש שהבי דואר הוא במקום שממנו שולחים האגרות ולא כדפירש''י, ונראה עוד מדבריו שמה שאמרו כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה היינו לומר שמאחר שאין אנו יודעים היכן הוא ביתו של הבי דואר צריך שיהיה שהות ביום כדי שילך לבית היותר רחוק והוא הבית הסמוך לחומה, וקשה על זה דא''כ ה''ל ב''ה לחומרא. ויש לדקדק בלישנא דברייתא דב''ש אמרי כדי שיגיע לביתו וב''ה אמרי כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה במאי עסקינן אי בשיודע הישראל היכן הוא בית הבי דואר או בשאינו יודע אי בשאינו יודע היכי אמרי ב''ש כדי שיגיע לביתו והא לא ידע היכן הוא ביתו והיאך ישער בו ואי בשיודע אמאי אמרי ב''ה כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה ליסגי בכדי שיגיע לביתו. ואפשר לומר דבשאינו יודע ביתו עסקינן וב''ש אסרי כל שאינו יודע ביתו משום דחיישי' שבעודו מבקש לידע ביתו יקדש היום ונמצא נכרי זה הולך בשליחותו של ישראל בשבת וב''ה סברי דאפי' אם אינו יודע ביתו שרי בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה מהצד היותר קרוב לבית ישראל הנותן האגרת דכיון שזו אינה אלא חששא בעלמא תלינן להקל והוי האי שמא שכתב רבינו כמו ההיא דחיישינן שמא חוץ לחומה לנו לפירוש הרי''ף ורבינו. ואם נדקדק לשון רבינו שפתח בעיר וסיים במדינה דשם מדינה הוא מחוז שיש בו עיירות הרבה אפשר לפרש שאותו בי דואר יושב באחת מהעיירות שבמחוז ההוא וכל בני העיירות של אותו מחוז שולחים אגרותיהם לאותו בי דואר והוא משלחם למי שנשתלחו לו ואפי' שהם חוץ למחוז והשתא מיירי שאחד מבני עיר אחת מעיירות המחוז שולח אגרת לבי דואר שבעיר אחרת מאותו המחוז כדי שישלחנה למחוז אחר וב''ש אסרי לשלוח אגרת מעיר זו לבי דואר שבעיר אחרת אלא א''כ זה השליח יודע ביתו של הבי דואר (וב''ה מתירין אם) יש שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה שהבי דואר יושב בה דתלינן להקל שמא ביתו סמוך לחומה הוא. ודרך זה בפירוש רבינו כפתור ופרח: ", + "כתב הטור אם אין אדם ידוע בעיר לקבל הכתבים אין משלחין אותו בע''ש אא''כ קצץ ובד' ובה' מותר והרמב''ם כתב לא קצץ אסור לשלח לעולם עכ''ל. פי' אסור לשלח לעולם אפילו בד' ובה' שהרי לא חילק בין ע''ש לד' וה' וזה דעת הרי''ף ג''כ שגם השמיט ברייתא דשריא בד' ובה'. ולפי דעתם ז''ל צ''ל דהא דת''ר אין משלחין אגרות ביד נכרי בע''ש לאו דוקא ע''ש אלא כל שאין המלאכה נעשית קודם השבת קרי ליה ע''ש אפילו מיום ראשון. א''נ נקט ע''ש לאשמועינן דבשקצץ אפילו בע''ש מותר: " + ], + [], + [ + "מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום. מדברי רבינו שכתב וקדש עליו היום נראה שסובר כמו שכתב הרא''ש דהא דתנן נותן כיסו לנכרי אף משתחשך קאמר: ", + "בד''א בכיסו אבל מציאה לא יתן לנכרי אלא מוליכה בפחות מארבע אמות. עיין בדברי רבינו ובדברי ה''ה בפרק עשרים. כתב הרשב''א בתשובה מה שהוקשה לכם בגמרא לא משמע הכי כבר השיב עליו הראב''ד כן אלא שהרמב''ן הצילו מעט ונתן טעם לדבריו שבכיסו מתוך שהוא בהול על ממונו נחפז ללכת ושמא יוליכנו ד' אמות לפיכך לא התירו לו לכתחלה להוליכה פחות מארבע אמות ולאסור לגמרי לא רצו לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו והתירו לו נכרי. אבל גבי מציאה אסרו לו נכרי לפי שאדם מעמיד עצמו עליה והתירו להוליכה פחות מארבע אמות דלא אוושא מילתא כולי האי ובדרך שהתירו במוצא תפילין להכניסן בשעת הגזרה בפחות פחות מד' אמות. ואינו מחוור כלל דכיון שאמרו אבל מציאה לא אם איתא דהולכה פחות מד''א שרי הוו אמרי אבל מוליכה פחות מד''א עכ''ל: ", + "והרמ''ך כתב מי שהיה בא בדרך וכו' בד''א בכיסו וכו' תימה דבגמרא משמע דבכיסו אם אין עמו נכרי ולא חמור מוליכה פחות פחות מד' אמות אלמא דבמוליכה איכא למיגזר יותר והוא התיר במציאה להוליכה ולא לתתה לנכרי ובהדיא חזינן בפ' המוצא תפילין דבמציאה לא התירו להוליכה כי אם בסכנה דקתני ובסכנה מוליכה פחות פחות מארבע אמות. ויש לתרץ דמשום בזיון דכתבי הקדש אדם בהול עליהם ככיסו ומש''ה התירו במציאה דכיון דאין אדם בהול עליה לא אתי למיעבר בתחלה ד''א וצ''ע. ועוד יש לתמוה נמי אמאי התיר להוליכה פחות פחות מד''א דעביד טלטול דהוי שבות שיש בו מעשה ובהזאה לא התירו שבות כזה ודחינן פסח ואסרו אמירה לנכרי דהוא שבות דאמירה דמוטב שיאמר לנכרי דלא עביד כ''א אמירה מלהוליכה דקא עביד טלטול ואיכא למיגזר שמא יוליכנה ארבע אמות ואיכא שני איסורים דרבנן וצ''ע, עכ''ל: " + ], + [], + [ + "פירות שיצאו חוץ לתחום וכו'. כתב הרמ''ך תימה אמאי לא פסק כר''פ דהוא בתרא ורב אלפס פסק כוותיה וה''ל לשוויי חילוק בין הוציאם הוא עצמו להוציאם אחר כמו שפירשו רבותי, עכ''ל. וכבר נתבאר טעם רבינו בדברי הרב המגיד: " + ] + ], + [ + [], + [ + "כל אלו המלאכות וכל שהוא מענינם וכו'. כתב הרמ''ך תימה הוא אם כל אלו אבות אמאי חשיב ארבעים חסר אחת ה''ל לחשוב יותר מחמשים ועוד דאמרינן מלאכה דהוה במשכן חשיבא קרי לה אב דלא הוה במשכן קרי לה תולדה וחופר וחורץ ומבריך ומרכיב ובוצר ומוסק לא היו במשכן שלא היה צורך המשכן לחפור ולחרוץ וגם לא היו צריכים להבריך ולהרכיב וליטע אילנות ולא לגדור תמרים ולמסוק זיתים וה''פ כולם מלאכה אחת הם וכולן תולדה מזורע ולאשמועינן אתא דאינו חייב אלא אחת על שתי תולדות ועל אב ותולדה וההיא דאמר זומר חייב משום נוטע לא מסייע ליה דמפרשינן ליה כמו שפירשוה המפרשים וצ''ע, עכ''ל: " + ], + [], + [], + [ + "כיצד המחתך ירק וכו'. כתב הרמ''ך ה''ל לפרש דוקא ירק שאינו נאכל חי אבל ירק הנאכל חי כגון שום וכיוצא בו מותר לחתכו כמו הפת כי היכי דלא תיקשי ליה יה''כ שמותר בקניבת ירק וצ''ע, עכ''ל: " + ] + ], + [ + [], + [ + "אבל המשקה צמחים כו'. כתב הרב המגיד מימרא פרק קמא דמ''ק אתמר המנכש וכו' (עיין במ''מ). ופסק רבינו כרב יוסף עכ''ל. ויש לתמוה שהרי במנכש פסק רבינו בסמוך כרבה דהוי תולדת חורש. ואפשר שרבינו מפרש דתרי גווני מנכש הוו וההוא דמ''ק הוי משום זורע דהיינו שעוקר העשבים רעים והוא סבה שיצמחו ביותר העשבים הטובים והאי הוא דהוי תולדת זורע ומנכש דנקט רבינו הכא היינו שחופר בעיקרי האילנות האי הוא דהוי תולדת חורש. ומ''מ יש לתמוה למה השמיט רבינו מנכש דמ''ק: ", + "וכן השורה חטים כו' מהסוגיא שבפרק דם חטאת (זבחים צ''ד:): " + ], + [], + [ + "גבשושית של עפר וכו'. כתב ה''ה על דברי רש''י נראה שלא היה גורס בההיא דצרור חייב חטאת אלא חייב בלבד עכ''ל. ול''נ שאפשר שגורס בההיא דצרור התולש ממנו חייב חטאת, ומה שפירש דחייב לאו דוקא אהיה ע''ג קרקע והניח ע''ג יתדות פירשה דאם איתא דחייב חטאת לא הוו שרו משום קינוח כיון דפסיק רישיה הוא אבל התולש אע''ג דחייב חטאת לא קשיא לן אמאי שרו רבנן כיון שכשמקנח אינו מכוין לתלוש הא קי''ל דדבר שאין מתכוין מותר וכיון דלאו פסיק רישיה הוא שהרי אפשר לקנח בו ולא יתלשו העשבים שרי: ", + "כתב הרמ''ך וגרוגרת אחד משלשה בביצה לא דק בחשבון כי במסכת עירובין (דף פ''ב:) אמרינן די''ח גרוגרות הוו שתי סעודות לשיעור עירוב ושיעור עירוב הוו שתי ידות לככר משלשה לקב שהם ה' ביצים (ושליש) ועוד שהוא בעצמו פירש אכילת פרס שלש ביצים (חסר שליש ביצה) נמצא שבביצה אחת איכא יותר מג' גרוגרות. ונראה כי חשבונו עשה ע''ד הקירוב, עכ''ל: " + ], + [ + "ואין עמור אלא בגדולי קרקע. כתב הרמ''ך למה הניח רבא ופסק כאביי ורבא אמר האי דכניף מלחא חייב משום מעמר אע''ג דלא הוו גידולי קרקע ואע''ג דרבא גופיה אמר אין דישה אלא בגידולי קרקע אין לנו לפרשה כפשטה כי היכי דלא תקשי דרבא אדרבא וצ''ע, עכ''ל. ואין בזה השגה כי ספר מוטעה נזדמן להרמ''ך שהיה כתוב בההיא דכניף מלחא רבא באל''ף ואינו אלא בה''א וכמ''ש הרב המגיד: " + ], + [ + "המקבץ דבילה וכו'. כתב הרמ''ך דוקא שקבצם ממקום שנפלו שם מן האילן אבל אם קבצם בבית לא כדאמרינן במס' יו''ט דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה, עכ''ל: " + ], + [ + "החולב את הבהמה וכו' וכן החובל בחי וכו'. כתב הרמ''ך לא הבנתי דבריו שהוא כתב בסמוך דמפרק תולדת דש הוא וכתב אין דישה אלא בגידולי קרקע ועוד דאי חולב הוי כחובל ושניהם תולדת מפרק אמאי אינו חייב כל חובל שיצא ממנו דם אפילו אין לו עור ואע''ג דחבורה חוזרת כמו בחולב אע''ג דחוזר ובירושלמי מפורש בהדיא המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום ולזה הפירוש איכא לאפלוגי בין חבורה חוזרת לאינה חוזרת משום דחוזרת ליכא נטילת נשמה וחבורת חלזון חוזרת מ''מ צ''ל לפירושו ההיא דמסכת חולין (דף מ''ו ב) דאמרינן ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם וצ''ע, עכ''ל: ", + "ואינו חייב עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא כגרוגרת. כתב הראב''ד א''א וכי המשקין וכו' שיעורן חלוקים עכ''ל. ואין זו השגה דהתם לענין הוצאה מרשות לרשות ומה ענין זה לענין הוצאת דם או חלב ממקום חבורם בחי והטעם ששיעורן כגרוגרת משום דחשיבי אוכל דהא חזו ללפת בהם את הפת: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(יב-יג) הבורר אוכל וכו' עד לאכול בין הערבים חייב. כתב הרמ''ך לדבריו איכא חילוק בין שבת ליום טוב דביו''ט מותר אפילו פסולת מתוך אוכל ובקנון ותמחוי כב''ה וצ''ע מי דחקו להחמיר כ''כ בשבת יותר מיו''ט בפרק כלל גדול (שבת דף ע''ד) פריך קשיא דרב אשי אדרב אשי ומתרץ כאן בקנון ותמחוי כאן בנפה וכברה ואפילו בקנון פטור אבל אסור, עכ''ל: " + ], + [], + [], + [ + "המרקד וכו'. כתב הרמ''ך צ''ע דהא מתרץ בגמ' (שבת דף ע''ח) הא דמגבל וכו' שאין אדם טורח לעשות טיט כ''כ מעט אם לא יעשה לפי כור ולדברים אחרים ומש''ה אזלינן לשופכים ברביעית אבל אם הוא מגובל חשוב שיעור פי כור וחייב המוציאו ואע''פ שעשה זה המגבל מלאכה חשובה כיון דאין דרך העולם לגבל ממנו בתר דשכיחא אזלינן ולקולא. וצ''ע, עכ''ל: " + ] + ], + [ + [ + "שיעור המחמם וכו'. כתב הרמ''ך לא ידעתי מאין הוציא וצ''ע, עכ''ל: " + ], + [], + [ + "המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו וכו' פטור. נראה מדברי רבינו שכל שלא נתבשל כל צרכו אע''פ שהגיע למאכל בן דרוסאי שייך ביה בישול וחיובי מיחייב. והרמ''ך כתב נראה מדבריו שאם אינו מבושל כל צרכו אע''פ שנתבשל כמאכל ב''ד חייב משום מבשל, וק''ל א''כ לדבריו היאך מותר לשהות ע''ג כירה גרופה וקטומה דבר הצריך לו לאכול בלילה ניחוש דילמא מגיס כדגזרינן בצמר ליורה דבעינן עקורה וטוחה אלא לאו ש''מ דכל דבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אם מבשלו יותר אין בו משום מבשל כדאמרינן כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת ותרנגולת דר' אבא מפרשי לה שלא כדברי הרי''ף, עכ''ל: " + ], + [ + "אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים וכו'. כתב מורי הרב הגדול כמה''ר יעקב בי רב תנצב''ה בזה''ל צריך לעיין שני דברים א' באומרו שנים האחרונים בלבד חייבים ולמה לא יהיה חייב גם מי שנתן את האור וא''ת מפני שלא עשה דבר אותו שנתן את האור שאם לא היה נותן האחר אח''כ את העצים האור היה נכבה והתבשיל לא היה מתבשל אימא רישא ותקשה מדידיה אדידיה אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים וכו' כולם חייבים ואמאי נותן את האור לא עשה דבר. וע''ק דבגמרא מסקינן שהאחרון בלבד חייב וכלם פטורים דגרסינן התם במס' יו''ט פרק המביא (ביצה ל''ד) תנן התם אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד מביא את המים ואחד מגיס כלם חייבים והתניא האחרון חייב וכלם פטורים ל''ק הא דאייתי אור מעיקרא הא דאייתי אור לבסוף. ופי' רש''י ז''ל אייתי אור מעיקרא כלהו עבדי מעשה אייתי אור לבסוף איהו הוא דעבד והנך לא עבדי מידי. א''כ תימה על הרב ז''ל איך פסק שנים האחרונים חייבין. וא''ת התם בגמרא נמי תקשה מ''ט האחרון בלבד חייב וכלם פטורים דהא אפי' שתאמר דאייתי אור לבסוף ואפי' נותן העצים הקדים עצמו לנותן את האור באופן שסוף כל המלאכות היתה נתינת האור הרי מגיס שע''כ הוא אחר נתינת האור והיה ראוי שיאמר שנים האחרונים חייבים הא ל''ק דהא דאמרינן בגמ' האחרון חייב וכלם פטורים אינו אלא בערך הנותנים כי המגיס פשיטא שהוא חייב שהוא אחר שהרתיח הקדרה וזו היא מלאכה בפני עצמה שבאה אחר כך דאינה סמוכה למלאכות האחרות א''כ לפי זה יפה דנו השתי ברייתות אי דאייתי אור מעיקרא כלם חייבין דהא כלהו עבוד מעשה אי דאייתי אור לבסוף אחר כל הנותנים הנותן האחרון חייב וכלם פטורים אבל על הרב קשה שכפי מה שסידרם הוא ז''ל נותן את האור ונותן העצים והמגיס כלם חייבים ג' האחרונים הל''ל. וכדי ליישב לשון הרב ז''ל יש מי שמחליף הגירסא ומטעה הספר שאומר שלא זכר הרב ז''ל נתינת האור בחלוקה השנית וזאת הסברא דחויה היא מצד עצמה ובפרט שמצינו התוספתא שמביא אלו השני חלוקות שהביא הרב ז''ל כתוב בה שנים האחרונים חייבים וז''ל התוספתא במסכת שבת פרק י''ב אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ובא אחר והגיס כלם חייבים, אחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ואחד הביא את האור ואחד נתן את העצים ובא אחר והגיס שנים האחרונים חייבים עכ''ל התוספתא. א''כ נראה שלשון הרב ז''ל אמת ואין בו טעות כלל וצריך הבנה וסיעתא דשמיא. ולהבין לשונו צריך לעורר בו שני דברים ובהם נבין כונת הרב ז''ל. אחת שבחלוקה הראשונה כתב אחד נתן ואחד נתן וכן כולם לבד בהגיס שכתב ובא אחר והגיס ובחלוקה השנית כתב ובא אחר ובא אחר וכן כולם וצריך לדעת למה שינה ועוד שבחלוקה הראשונה כתב ואחד נתן את העצים ובחלוקה השנית כתב ואחד נתן עצים על האור וצריך לדעת ג''כ למה שינה אבל האמת הוא ששינה ודק בלישניה כדי להשיב הקושיא שעליו וזה פירושו שבחלוקה הראשונה כלם באו ביחד ובבת אחת ומפני זה כלם חייבים ואפי' אותו שהביא האור לפי שהאור והעצים כלם נתנום בבת אחת וזהו שדייק בלשונו אחד נתן ואחד נתן כלומר וכלם נתנום ביחד לבד המגיס שבא אח''כ בפני עצמו ולפיכך כתב ובא אחר והגיס. אבל בחלוקה השנית כתב בא אחר בא אחר כמ''ש בחלוקה הראשונה במגיס לפי שהיא מלאכה בפני עצמה כלומר שלא היו שם ביחד אלא שבא זא''ז ולפיכך נותן את האור אינו חייב שלא עשה דבר ולא היה התבשיל מתבשל והאור היה מתכבה לולא נותן העצים וז''ש הרב ז''ל בחלוקה השנית ובא אחר ונתן את העצים על האור שכיון בזה שהאור והעצים לא נתנום ביחד. אבל בחלוקה הראשונה שבאו כלם ביחד לא כתב על האור מפני שלא היתה קדימה ביניהם אלא שניהם ביחד העצים והאור א''כ צדק הרב ז''ל באומרו שנים האחרונים חייבים. וזו היא ג''כ כונת התוספתא שבחלוקה הראשונה כתב בכל המלאכות אחד נתן ואחד נתן וכן כלם וכן בחלוקה השנית חוץ מן האור שכתב בחלוקה השנית ואחד הביא את האור לפי שלא נשתתף עמהם לעשות מלאכתו אלא הוא לבדו נתן את האור ואח''כ בא אחר ונתן את העצים כי זה הוא שעשה המלאכה לא נתן את האור כמו שפירשתי, וזהו שדייק לשון התוספתא ואמר אחד נתן ואחד נתן וכו' גם בחלוקה השנית ולא כתב בא אחר בא אחר כמ''ש הרמב''ם ז''ל בחלוקה השנית כדי לגלות לנו כי אין חשש אפי' שבאו כלם יחד כי זהו מורה לשון אחד נתן ואחד נתן כמו שפירשתי לבד בנתינת האור שכתב ואחד הביא את האור כי זה ודאי צריך שיהיה בפני עצמו ולא שיצטרף עם שנותן את האור ולפיכך כשהגיע לנתינת האור כתב ואחד הביא את האור ועתה כל אחד ואחד על מקומו יבא בשלום הגמרא והתוספתא והרב עכ''ל. והנה מצאתי אני ספר מוגה שכתוב בו בדברי רבינו בבבא דסיפא ובא אחר ונתן את העצים ובא אחר ונתן את האור לגירסא זו ניחא שאין חיוב כ''א בשנים האחרונים בלבד דנתן עצים קודם שיתן חברו את האור אין שם רמז בישול כלל. ואין נראית בעיני נוסחא זו מפני שאינה מכוונת לא עם הגמרא ולא עם התוספתא: " + ], + [ + "הניח בשר ע''ג גחלים וכו'. כתב הרמ''ך לא ידעתי מאין הוציא זה דמ''ש בישול מצלי וגם לא ידעתי מאי חצי בישול שהוא חייב כי נתבשל כמב''ד כולא בישול הוא לגבי שבת ואם לא נתבשל כמב''ד אמאי חייב לענין שבת וצ''ע עכ''ל. והנה ה''ה כתב מקום מוצאו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "צפורן שפירשה רובה וכו'. נוסחא משובשת נזדמנה להרמ''ך בדברי רבינו ולפיכך תמה עליו ונוסחת ספרים דידן בספרי רבינו מכוונת: " + ], + [], + [ + "המכבס בגדים הרי הוא תולדת וכו' והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו וכו'. כתב ה''ה פירשו קצת המפרשים שהסחיטה בבגד יש בה שני פנים וכו'. אבל הרמב''ן כתב ספ''ח שרצים כך ראוי לומר בכל סוחט פירות תולדת מפרק וכו'. ואיני יורד לעומק דעת הרמב''ן במאי דמרכיב בגד אתרי ריכשי אצובע ואמלבן. ומ''מ במ''ש שכן דעת רבינו לענין דסוחט הוי משום מלבן פשוט הוא בדברי רבינו אבל מ''ש דביין נמי שייך כיבוס לכאורה משמע מדברי רבינו בהפך דבמים דוקא חייב אלא שבפרק כ''ב כתב הסוחט כסות חייב מפני שהוא מכבס לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהם בפי האשישה וכיוצא בהם לסתמה שמא יבא לידי סחיטה ומדלא פירש דבאשישה מליאה מים דוקא מיירי אפשר לומר דבשאר משקים נמי חייב דסתם אשישה שאר משקין יש בה וא''כ צ''ל שמ''ש כאן עד שיוציא המים שבו לאו דוקא מים: " + ] + ], + [ + [ + "אבל הקושר קשר של קיימא וכו'. כתב הרמ''ך נראה כי הוא הולך בשיטת הרי''ף ואין נראין דבריו ולא היו רגילין לפרש כן רבותי ונראין דבריהם דכיון שהמלאכה חזקה וקיימת ונעשית בלא שום שינוי מה לי עשאה אומן מה לי עשאה הדיוט ודברי ר''ש הם עיקר וצ''ע עכ''ל: " + ], + [], + [ + "ואם היה חבל גרדי שמותר לטלטלו כו'. כתב הרמ''ך מה מועיל טלטול כיון דפסקינן כרבנן דגזרי חבל גרדי אטו חבל דעלמא והוא גופיה פסק הכי לעיל ועוד דטעם חבל גרדי שמתיר רבי יהודה משום דלא מבטל ליה והכי מוכרח בגמרא אבל חבל אחר אע''פ שמותר לטלטלו אסור לקשרו שמא יבטלנו וצ''ע עכ''ל: " + ], + [ + "כל שראוי למאכל בהמה וכו'. כתב הרמ''ך הל''ל אבל בחצר אסור דילמא מבטל ליה והוי קשר של קיימא והכי מפרש בגמ' וא''ת יטלטלנו דהא עושה מעין מלאכה שמא מיירי בחצר שאינה מעורבת ומנטיר לה וזה הרב לא פירש לא כדברי ר''ש ולא כדברי רב שרירא ונראין דבריו מדבריהם עכ''ל: " + ], + [ + "העניבה מותרת וכו'. כתב הרמ''ך אפילו קשר מותר כמתני' דאמרינן קושרין דלי בפסיקיא וכי קתני ובלבד שלא יענבו אחבל קאי ולא אפסיקיא דהיינו משיחא ותימה אמאי פסק כרבנן דאמרי לא יהא קושרו אלא עונבו וצ''ע עכ''ל: " + ], + [], + [], + [ + "הפותל חבלים וכו'. . וכן המפריד את הפתיל וכו'. . כתב הרמ''ך התופר ב' תפירות וכו' תימה למה לא כתב שיהא חייב שתים משום קושר ומשום תופר כדברי הירושלמי שזה בודאי עשה שתי מלאכות קושר ותופר עכ''ל: " + ], + [], + [ + "והפותח בית הצואר וכו'. כתב הריטב''א בפ''ק דמכות פירש''י פותח בית צואר ממש שעשה פתח חדש לחלוק בשבת חייב חטאת מפני שתיקן כלי, פירוש דנהי דלא מחייב משום קורע דקורע שלא ע''מ לתפור הוא מיחייב משום תקון כלי דהוי גמר מלאכה ותולדה דמכה בפטיש והקשו עליו וכו'. והנכון כמו שפי' ר''ת דלאו בפותח פתח חדש לגמרי אלא שכבר נפתח בחול אלא שסגרו ע''י תפירת חוט או בגד כדרך שעושים מכבסי בגדים או כמו שהיו הנשים רגילות לקשור בצרפת ופתח בשבת אותו חוט או בגד שהיה שם חייב חטאת משום גמר כלי עכ''ל: " + ], + [], + [], + [ + "(יא-יג) המדבק ניירות וכו'. . וכן המפרק ניירות וכו'. . וכן העושה כלי אדמה וכו'. כ' הרמ''ך בספר יראים לא פי' כן והביא ראיה שאין בנין בכלים בשום ענין ויש לנו סיוע עוד לדבריו ההיא דפרק בכל מערבין (עיירובין ל''ה) דמוקי לה במגדל של עץ וקסברי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים עכ''ל. וכבר כתב בזה הרב המגיד: " + ], + [ + "העושה נקב כל שהוא כו'. כתב ה''ה שפסק כרב. ויש לתמוה שלקמן בסמוך כתב העושה נקב בין בעץ בין בבנין ה''ז תולדת מכה בפטיש ובריש פרק כ''ג כתב העושה נקב שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל ה''ז חייב משום מכה בפטיש: " + ], + [], + [], + [ + "המפיס שחין וכו'. כתב הרמ''ך תימה מאי מכה בפטיש שייך בזה והלא אין זה גמר מלאכה והוה ליה לפרש משום בונה כדפירש''י, עכ''ל: " + ], + [ + "המצדד את האבן וכו'. כתב הרמ''ך והוא שישים בפניה צרורות ועפר כמו שמפרש בגמרא ותימה היאך הניח הוא מלפרש זה עכ''ל: ", + "הלוקט יבולת וכו'. נראה מדברי רבינו שהוא מפרש הא דאמרינן והוא דקפיד עלייהו היינו לומר שלא יסירם בכוונה כדי ליפות אלא כמתעסק אבל כל שמסירם בכוונה אע''פ שלא היה נמנע מללובשו אם לא היה מסירה חייב: ", + "המנער טלית חדשה וכו'. נראה מדברי רבינו שהמנער חייב משום מכה בפטיש כמו יבולת שע''ג הבגדים אבל מספקא לי אם הוא מפרש והוא דקפיד עליה כמו שפירש בלוקט יבולת. ולענין עד אימתי נקראת חדשה לענין זה נראה מדברי רבינו דהיינו שלא נשתמשו בה כ''כ אלא עדיין היא בחידושה כמו בשעה שהאומנים מתקנים אותם: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "חיה ורמש שהם נושכין וממיתין וכו'. בס״פ כל כתבי (שבת דף קכ״א:) אמר ריב״ל כל המזיקים נהרגין בשבת מתיב רב יוסף חמשה נהרגים בשבת ואלו הם זבוב שבמצרים וכו' מני אילימא רבי יהודה הא אמר מלאכה שאצ״ל חייב עליה אלא לאו ר״ש והני הוא דשרו אחריני לא ותירץ רב יוסף ברצו אחריו וד״ה, ופירש״י כל המזיקים ההורגים נהרגין בשבת וקס״ד ואפי' אין רצים אחריו ומשום דס״ל כר״ש דמלאכה שאצ״ל מדרבנן הוא דאסירא והכא לא גזור. נהרגים בשבת ואפילו אין רצים אחריו משום דס״ל דסתמן הורגין הם. הא אמר חייב עליה והיכי שרי במלאכה גמורה כשאין רצין אחריו דליכא פקוח נפש. ד״ה ואפילו לר״י והא דחמשה נהרגין כשאין רצין ור״ש עכ״ל. ואע״פ שהתוספות חולקים על פירוש זה דעת הרי״ף ורבינו כפירש״י וכתב ה״ה שזה דעת הרמב״ן והרשב״א בעיקר הדין אבל כתבו שהיתר אלו המנויים בשאין רצין דוקא הוא וכו' וזה שלא כדברי רבינו כלומר שרבינו יפרש דכי אמרינן ברצו אחריו וד״ה היינו לומר דכי שרי ריב״ל שאר מזיקין ברצו אחריו ולד״ה שרי והא דתניא חמשה נהרגים אפילו בלא רצו אחריו היא ור״י נמי שרי בהו לפי שהיזקן מצוי הוי פקוח נפש בהראותן בלבד. ונראה מדברי רבינו דהני חמשה לאו דוקא דהוא הדין לכל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי ולפי זה כי אמרינן דשאר מזיקין אם רצו אחריו נהרגים בשאינם ודאי ממיתים וכיון שהם ספק ממיתים ברצים אחריו הוי ספק פקוח נפש ושרי דאל״כ לא הוה שרי לר״י דמחייב במלאכה שאצ״ל: ", + "ושאר כל המזיקין אם היו רצים אחריו מותר. כתב הרמ''ך אע''פ שהרי''ף פירש כדבריו אין נראין דקי''ל כר''י דמלאכה שאצ''ל חייב עליה למה נתיר מלאכה משום צערא דבשאר מזיקין אין בהם סכנה וזה דבר ידוע כי צרעה ופרעוש וכיוצא בהם אע''פ שמזיקים אין הורגים א''כ למה הותרה הריגתן וצ''ע עכ''ל. ויש לתמוה על הרמ''ך איך עלה על דעתו שרבינו מתיר להרוג פרעוש שאע''פ שהוא מצער אינו מזיק ועוד שרבינו בעצמו כתב בסמוך שההורג פרעוש כהורג בהמה וכפמ''ש לדעת רבינו אף צרעה נמי אסור להרוג אפילו רצה אחריו שלא התיר רבינו להרוג שאר כל המזיקין אם היו רצים אחריו אלא כשהם ספק ממיתים אבל אם ודאי אינם ממיתים כגון צרעה וכיוצא בה לא: " + ], + [ + "ואחד המולח ואחד המעבד. בפרק כלל גדול (שבת דף ע''ה:) מולח היינו מעבד: " + ] + ], + [ + [ + "המבעיר כל שהוא חייב וכו'. כתב הרמ''ך כל זה לדעת רבי שמעון אבל לדעת רבי יהודה הא איצטריך הבערה גבי בת כהן וכיון שכן הבערה הרי היא ככל המלאכות שאם הקלקול יותר (מהיזקן) [נ''ל מהנאתן] פטור ובודאי המבעיר קורה אחת משום האפר מקלקל ויש שמפרשים כפירושו ואין נראים דבריהם, עכ''ל: " + ], + [ + "המכבה כו' ואם נתכוין לצרף חייב. כתב הרמ''ך תימה אם צירוף מן התורה היכא מותר לכבות גחלת של מתכת הא הוי פסיק רישיה ובגמרא לא אמרו כ''א אסור אבל לא אמרו חייב ובפרק אמר להם הממונה (יומא ל''ד.) מפורש בהדיא דצירוף דרבנן הוא, עכ''ל: " + ], + [], + [], + [], + [ + "טלית שאחז בה האור כו'. כתב הרמ''ך רב אלפס לא הביא זה אע''ג דאתיא כת''ק ופסק כת''ק משום דהוי פסיק רישיה וחזינא לאביי דקא לייט על כל פסיק רישיה כגון נר שאחורי הדלת וכגון ההיא דפותח דלת כנגד המדורה וכיון שכן אסור לעשות מחיצה בכלים שודאי מתבקעין דה''ל כלא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה ניצוץ האש א''נ הרי הוא מכבה ממש לבסוף, ותימה למה התיר זה ונר שעל גבי טבלא אע''ג דהוי פסיק רישיה, עכ''ל: " + ], + [], + [], + [], + [ + "הזורק מרשות לרשות או המושיט וכו'. כתב הרמ''ך ה''ל לכתוב דבדיוטא אחת חייב שכך היתה הושטת הלויים ותימה למה פשט כל מושיט והלא חכמים מודים בשתי גזוזטראות דזו בצד זו חייב, עכ''ל. ואני אומר שזה מורה על מיעוט השגחתו בדברי רבינו שהרי רבינו כתב חלוק זה בסוף פי''ג: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מותר לאדם לטלטל ברה''ר בתוך ד''א וכו' שלא יטלטל אלא במרובע זה שהוא במדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו בו בלבד יש לו לטלטל. בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ''ח) גופו ג''א ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו דברי ר''מ ר' יהודה אומר גופו ג' אמות ואמה כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ומניח תחת מראשותיו מאי בינייהו ד' אמות מצומצמות. ופירש רש''י דלר''י הוו מצומצמות ולר''מ הוו מרווחות. ויש לתמוה על רבינו שסתם דבריו ולא פירש. ועוד יש לתמוה עליו שכתב שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו והיינו כרבי מאיר ולמה פסק כר''מ לגבי ר''י. ואפשר שהוא ז''ל מפרש שכדי לפשוט ידיו ורגליו הוו ד' אמות מצומצמות וכמו שפירשו הרי''ף והרא''ש וס''ל דכיון דאסיקנא בריש עירובין (דף ג':) דבטפחים עצבות משחינן לחומרא ממילא הוה ליה ארבע אמות מצומצמות ודלא כר' יהודה: " + ], + [], + [], + [], + [ + "נמצא כאן ג' מדות וכו'. כתב הרמ''ך לא ידעתי מאין הוציא אלו הג' מדות דכיון דפירש כפשטה הא דאמרי' במס' עירובין (דף נ''א) המעביר ד' אמות ברה''ר אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן א''כ מה חילוק יש בין ד' אמות לה' אמות אי ד' אמות מותר חמש מותר ואי ה' פטור ד' פטור ולפי ההלכה כל פחות מד' אמות פטור אבל אסור דהכי מסקינן. גם מה שפירש דאינו חייב עד ה' אמות וג' חומשי אמה לא נהיר לן דכיון דחזינן מערי הלויים לא היה לנו לתת פאות כי אם כשהולך בפאות כמו בערי הלויים דלא יהבינן יותר מאלפים אמה כ''א באלכסון העיר אבל אם הולך כנגד העיר לא וכן המעביר מלפניו או מלאחוריו לא יהבינן אלכסון העיר דלא לישתמיט תנא וליתני המעביר ה' אמות וג' חומשי אמה. ותמיהא לן נמי לדבריו א''כ עמוד גבוה י' צריך שיהיה רחב ה' וג' חומשים דתרוייהו חזינן מזה יהיה לכם כזה יהיו כל שובתי שבת ואיהו גופיה כתב פי''ד דתל הגבוה י' ורחבו ד' חייב עכ''ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "במה דברים אמורים בשהיתה ידו למעלה מג' וכו'. כתב הרמ''ך תימה הוא זה שיהא חייב אם הוציא ידו מלאה פירות למטה מג' אע''ג דלא נחה דהא קי''ל דידו בתר גופו גרירא ולא גרעה ידו המדובקת בגופו מלכתא ומתנא דפטור אע''ג דנחה בארץ. ועוד דר' אבהו (שבת דף ה') דמוקי למתני' בשלשל ידו למטה מג' וקבלה ולא מקשה ליה מידי אלא איכפל תנא לאשמועינן כל הני אלמא דאפי' למטה מג' אם לא הניחה ביד העני פטור דבעינן אפי' בתוך ג' סמוך לארץ שיעקור ויניח ותימה גדול מאין הוציא מ''ש כאן וצ''ע עכ''ל. וכבר כתב ה''ה בזה: ", + "כתב עוד הרמ״ך נראה כי הוציא הא מההיא דפרק המצניע (שבת צ״ב) דתירץ התם למטה מג' ולא נהירא דלדעת אביי הוא דאמר הכי אבל לדעת רבא אפי' למטה מג' פטור דידו בתר גופיה גרירא וכ״כ הראב״ד ויש להביא לו סיוע מהא דאמר רבא תוך ג' הנחה על גבי משהו וכי אמר איפוך אכלי הוא דאמר איפוך דקשיא דאביי אדאביי אבל איד לא אמר איפוך והכי אמרי' דרבא אמר בין ביד בין בכלי פטור ואביי אמר בין ביד בין בכלי חייב והכי פירשו רבותי. והרז״ה הלך בשיטת רבינו משה עכ״ל: " + ], + [], + [], + [ + "וכן מי שהיתה חבילתו על כתפו וכו'. הרי זה כעוקר ומניח ואסור. כתב הרמ''ך מדרבנן אבל מן התורה אינו חייב עד שינוח לגמרי דהא אפילו עומד לפוש חשבינן כמהלך, ובגמרא מפרש בהדיא אבל קלי קלי לא מכל מקום כיון דלית ליה היכרא אתי למעבד עקירה והנחה אבל לא אמר דהוי כעוקר ומניח עכ''ל. ואיני יודע מה מלמדנו שהדברים מבוארים בדברי רבינו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכח ופשט ידו וכו'. כתב הרמ''ך ה''ל לכתוב דוקא למטה מעשרה אבל למעלה מעשרה לא קנסו. והכי אזלא סוגיא דשמעתא דאין כרמלית (למטה) [למעלה] מעשרה ועוד דקאמר אידי ואידי בלמטה מעשרה עכ''ל: " + ] + ], + [ + [ + "אי זהו רשות הרבים וכו'. כתב הרב המגיד מ''ש רבינו המדברות והיערים בכלל ר''ה הוא דבר מתמיה וכו' ע''כ בזמן שהיו ישראל שרויים במדבר וכו'. כתב ה''ר אברהם בנו של רבינו שי''מ בזמן שישראל חונים במדבר והיו מחנותיהם סדורים בו היה לגבן כמו בקעה ושדה ומאי דדמי להו ובזמן הזה שאין ישראל דרים בו אלא כל מי שירצה הולך ועובר בתוכו הוא רה''ר וטעמא דמסתברא הוא, ולענין יערים לא דמי לים ובקעה שהים אין תשמישו נוח כיער והבקעה והאצטוונית וקרן זוית אע''פ שיש רשות לרבים להכנס לתוכן אין להם צורך בהם כיער שהכל צריכים לעצים ולהם דרך עליו כמדבר: ", + "ואי זהו רה''י וכו' וכן מקום שהוא מוקף ד' מחיצות וכו' אפי' יש בו כמה מילין אם הוקף לדירה וכו'. לאו למימרא שאם לא הוקף לדירה לא הוי רה''י כלל דהא גרסי' בפ''ק דשבת (דף ז') א''ר יוחנן קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ואפי' כור ואפי' כורים הזורק לתוכו חייב וכתבו רבינו ברפי''ו, אלא היינו לומר שכל שלא הוקף לדירה אם הוא יותר מבית סאתים אסור מדרבנן לטלטל בו אלא בד' ככרמלית אע''פ שהוא רה''י גמור לחייב הזורק לתוכו וכך הם דברי רבינו בפי''ו אבל פה מיירי ברה''י גמורה כלומר שמותר לטלטל בתוכה אפי' מדרבנן ולפיכך כתב שאם הוא רחב הרבה כלומר שהוא יותר מבית סאתים צריך שיהא מוקף לדירה כדי שיהא מותר לטלטל בכולו: ", + "ומ''ש כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה נעולות בלילה. איכא למידק דבפרק בתרא דעירובין (דף ק''א) אמתניתין דלא יעמוד אדם ברה''י ויפתח ברה''ר פריך ורבנן אמר ר''מ רה''ר ומהדרו אינהו כרמלית דאמר רבה בב''ח ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבים עליה משום רה''ר. ומשמע דהשתא דנעולות בלילה הוי כרמלית י''ל דאה''נ דכי דלתותיה ננעלות בלילה הויא רה''י גמורה אפילו להתיר לטלטל בכולה אם לא היו דרים בה רבים ולא קרי לה כרמלית אלא משום דכיון דדיירי בה רבים הויא לה חצר של רבים שלא עירבו שאסור לטלטל מתוכה לבתים ומבתים לתוכה כשם שאסור לטלטל מכרמלית לבתים ומבתים לכרמלית וכן פירש''י שם. ומשמע לי דהא דבעינן שיהו דלתותיה ננעלות בלילה דוקא בשיש לה שני פתחים זה כנגד זה שנמצא מדינה זו מפולשת משער לשער שאם אין לה אלא פתח אחד מה צורך שינעלו בלילה בלאו הכי הויא רה''י כדין כל חצרות שבעולם דלא מצרכינן שיהו דלתותיהם ננעלות בלילה וכן נראה מדברי רש''י בריש עירובין. ונראה דה''ה נמי אם יש לה כמה פתחים אלא שאינם מכוונים זה כנגד זה דכל שאינו מפולש משער לשער לאו רה''ר הוא והא פשיטא שלא הצריכו לינעל דלתותיה בלילה אלא כדי להוציאה מדין רה''ר כדאמרינן אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רה''ר וכיון דכשאינו מפולש משער לשער לא הוי רה''ר כשאין הפתחים מכוונים זה כנגד זה בלא נעילת דלתות בלילה הוי רה''י ומה''ט נ''ל עוד דלא מצריכינן דלתותיה נעולות בלילה אלא כשאותו דרך שבתוך העיר המכוון משער לשער יש לו כל דיני רה''ר אבל אם חסר אחד מהם הוי רה''י גמור אע''פ שאין דלתותיה נעולות בלילה: ", + "כתב הרמ''ך ואיזה רה''י וכו' עד גמורה. תימה הוא כיון שיש לו ג' מחיצות רה''י גמורה היא בלא לחי והרי מפורש בהדיא אינו צריך אלא לחי הזורק לתוכו חייב עכ''ל: ", + "ומ''ש וכן חצר וכו'. נ''ל שהוצרך לכתבם לאשמועינן דסתמם מוקפים הם לדירה וכדפירש''י בפ''ב דעירובין (דף י''ח) אמאי דתנן ר' יהודה אומר עד בית סאתים וכו' אבל אם היה דיר או סהר או חצר או מוקצה אפילו בית חמשה כורין אפי' בית עשרת כורין מותר: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בור שבכרמלית וכו'. כתב ה''ה ואף זה צ''ע מאין לו לרבינו שלא יהא דינו כמקום פטור וכו' עד וזו הקושיא הקשה עליו הרשב''א. ול''נ דיש לתרץ שדעת רבינו דבכרמלית ליכא מקום פטור משום דמצא מין את מינו ונעור וכמ''ש הר''ן בפ''ק בשם קצת מפרשים: " + ], + [], + [], + [ + "נעץ בגבהו יתד כל שהו וכו' עד בהם. כתב הרמ''ך לא הבנתי פירושו וגירסתו לא מצאתי כן עכ''ל: " + ], + [ + "חורי רה''ר וכו'. וכתב הרשב''א ומהו שיקרא חור רה''ר, טעות סופר הוא וצריך להגיה ומהו שיקרא חור רה''י: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמת המים שהיא עוברת בחצר וכו' אם נשאר מצד הפרצה פס מכאן ופס מכאן וכו'. בפ''ק דעירובין (דף י''ב) ת''ר לשון ים הנכנס לחצר אין ממלאין ממנו בשבת אא''כ יש לו מחיצה גבוה עשרה טפחים בד''א שפרצתו יותר מעשרה אבל עשרה א''צ כלום ובגמרא ומימלא הוא דלא מלינן הא טלטולי מטלטלינן והא נפרצה במילואה למקום האסור לה הב''ע דאית ביה גידודי. ודברי רבינו נוטים לדברי רשב''ם שכתבו התוספות שפירוש דאית ליה גידודי שלשון הים הפיל הקרקע ונשארו גידודים גבוהים עשרה בשפת הים ואותם הגידודים מתירים לטלטל בחצר אבל למלאת מן הים לחצר אסור דמקום המים נפרץ במילואו לים: " + ], + [], + [ + "ומ''ש רבינו שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים. כ''כ הרי''ף שצריך כדי שתחלק בין המים שברשות הרבים למים שברשות היחיד כמחיצה של בור שצריכה להיות משוקעת בתוכה לחלק בין רשותו לרשות חבירו. והטעם משום דס''ל דהלכה כרב יהודה דאמר (עירובין דף פ''ו) גבי בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנו מים בשבת אא''כ עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בש''א מלמטה ובה''א מלמעלה למטה למטה מן המים למעלה למעלה מן המים. ומפרש בגמרא אהא דא''ר יהודה למעלה למעלה מן המים צריך שישקע במים ראשי קנים טפח: ", + "ומה שכתב ואם היתה המחיצה כולה יורדת בתוך המים צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים. וטעמו מדאמרי' התם בגמרא אהא דאמר ר''י למטה למטה מן המים דצריך שיראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח, ומשמע ליה ז''ל דה''ה למחיצת אמת המים העוברת בחצר: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לא ימלא מן הספינה וכו'. כתב הרמ''ך תמיהה לן היאך סתם דבריו ובמסכת עירובין (דף פ''ז ב') מפרש בהדיא גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין ממנה מים בשבת אלא א''כ עשו לה מחיצה עשרה, ומשום האי קושיא מפרש רבינו יעקב דהאי מימרא דרב הונא בעושה מקום ארבע מן הנקב שבאמצע הגזוזטרא קאמר אבל הגזוזטרא רחבה ארבע אמות שהם כ''ד טפחים וישאר מכל צד עשרה טפחים עכ''ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מקום שהוקף וכו'. עד שפי תקרה יורד וסותם. כתב הרמ''ך ה''ל לפרש דעביד כארזלא דאי עביד כאכסדרה ד''ה מותר ובעביד כארזלא הלכה כדברי המיקל עכ''ל: ", + "נפרץ במלואו לחצר עד שאין אויר החצר מתירו. כתב הרמ''ך לא ידעתי ליישב דברי רבינו לפי הגרסא הכתובה בספרינו דאקשי בגמרא וכי אויר המותר אוסר ונפרצה החצר כנגדו אין כתוב בספרנו ורש''י ל''ג ליה ואם כדבריו כן הוא דבקרפף יותר מבית סאתים מאי מקשי בגמרא והא איכא מקום מחיצות וכו' וצ''ע מ''ך: " + ], + [ + "בנה בו עמוד בצד הכותל וכו'. עד פחות מג' אינו מיעוט. כתב הרמ''ך כל מ''ש כאן לא הלך בשיטת הגירסא הכתובה בספרינו דמועיל ואינו מועיל כתוב בספרינו וכן ראוי לפרש ופירושו וגרסתו לא הבנתי. גם מה שכתב שאם בנה עמוד בצד הכותל בפחות מג' לא הוי מיעוט לא הבנתי דהא אפילו טח פניה בטיט ואינו יכול לעמוד בפניו אמרינן דהוי מיעוטא וצ''ע, עכ''ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וצורת פתח שאמרו צריכה שתהא בריאה לקבל דלת. כתבו הגהות הנה לא הזכיר המחבר הא דאמר ר''ל צורת פתח שאמרו צריכה היכר ציר וכן הרי''ף דלגו וע''כ כתב הר''מ וכו', ונראה ליה לפרש הא דגרסינן בגמרא אשכחיה רב אחא לתלמידוי דרב אשי אמר להו תני מר מידי בצורת פתח פירוש וכי הוא מצריך היכר ציר או לא אמרו ליה ולא כלום כלומר לא תוסיף מאומה על צורת פתח אלא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ותו לא וכן הביא מן הברייתא שלא הזכירה היכר ציר וכתב הריב''ש אין צריך היכר ציר וכמו שפסקו הרי''ף והרא''ש והרמב''ם וראוי לסמוך עליהם אף על פי שיש חולקים: " + ], + [ + "וצורת פתח שעשה אותו מן הצד וכו'. אף על פי שהרי''ף ורבינו לא פירשו מן הצד כפירוש רש''י מכל מקום לענין דינא משמע דאף לדידהו אם חיבר קנה העליון לשני הקנים מצידיהן לא מהני דלישנא דקנה על גביהן משמע על גביהן ולא מצדיהן: " + ], + [], + [], + [ + "מותר לעשות מחיצה של בני אדם וכו' ולא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו. נראה שלמד כן מדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ''ד:) הנהו בני גננא דאעילו מיא במחיצה של בני אדם נגדינהו שמואל אמר אם אמרו שלא מדעת יאמרו לדעת. ומפרש רבינו דהנהו דאעילו מיא הם העמידו מחיצת האנשים ומש''ה קרי לה לדעת: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "והיאך מתירין מבוי מפולש וכו'. פסק כרב דאמר פ''ק דעירובין (דף ו':) הלכה כת''ק דאמר כיצד מערבין מבואות המפולשין לרה''ר צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן וכן פסק הרי''ף. וכתב הריב''ש בתשובה שמפולש לכרמלית הוי כמפולש לרה''ר: " + ], + [], + [], + [ + "מבוי מפולש שהיה כלה לאמצע רחבה וכו'. כתב ה''ה העולה מכלל ההלכות הוא כדעת רבינו. משמע שעל הלכות הרי''ף הוא אומר, ולא דק שהרי''ף לא כתב אלא מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרץ חצר כנגדו לרה''ר חצר מותר ומבוי אסור ולא כתב שום חילוק בזה והוא עצמו כתב גבי נפרץ המבוי במילואו לחצר שההלכות לא הזכירו הסוגיא שלמעלה מזו וכו': " + ], + [ + "אין המבוי ניתר בלחי או קורה כו'. נראה שלדעת רבינו היינו טעמא משום דכל שיש בו פחות מכן אינו דומה אלא לחצר וכ''כ הרשב''א בתשובה שהטעם שאמרו אין מבוי ניתר בלחי או קורה אא''כ בתים וחצרות פתוחים לתוכו מפני שכל שהוא עשוי יותר לדירה ולתשמישי הצנע צריך יותר מחיצות גמורות ולפיכך החצרות שדרכן של בני אדם להשתמש בהם בתשמישי הצנע ולאכול בהם צריכות מחיצות יותר גמורות, וכן הדין במבואות שאין בתים וחצרות פתוחים לתוכן דיוריהם מועטים והם משתמשים בהם יותר שאינם בושים כ''כ לאכול ולהשתמש בהם ולפיכך הרי הם כחצר כי לפי ריבוי הדיורין מתמעט תשמיש המבוי ומחיצה כל דהו סגי: " + ], + [], + [ + "מבוי שאין ברחבו ג' טפחים וכו'. נראה שאע''פ שבתוכו רחב כמה אם אין בפתחו שלשה טפחים אינו צריך כלום דחשיב כסתום: ", + "מבוי שהכשירו בקורה וכו'. כתב הרמ״ך זה תימה דבגמרא (עירובין י״א:) מסיק אליבא דב״ה דמשתים הוא דמיחייב לזרוק והוא אמר דאפילו בשלשה הזורק לתוכו פטור כיון דהכשירו בקורה ואי מוקים לה בשפתוחה לרה״ר דחשבינן לה ככרמלית אפילו יש לה ג' מחיצות כמ״ש בפי״ד א״כ יהא אסור לטלטל שלא באו חכמים להקל כשתקנו עירובין אלא להחמיר כדאמרינן (שם י״ב:) וכי כבר עושה אותה רה״י וצ״ע. וע״כ משוינן חילוק בין פתוח לרה״ר לפתוח לכרמלית דבפרק כל גגות (עירובין צ״ד) אמרינן בחצר שנפרצה לרה״ר דלרבנן המטלטל מתוכה לרה״ר פטור נמצא שאע״פ שיש לו ג' מחיצות נקרא כרמלית ובפ״ק אמרינן דלזרוק משתים הוא דמיחייב אלמא דרה״י הוא בשתי מחיצות ע״כ: " + ], + [ + "שני כותלים ברה''ר והעם עוברים ביניהם וכו'. כתב הרשב''א בתשובה ר''ח פסק הלכה כשמואל (עירובין ו':) מדשקלו וטרו אמוראי אליביה אי צריך לנעול או לא וכן נראה כדבריו מדאמרינן לימא קסבר ר' נחמן דלטעמיה קאמר ולא לטעמיה דשמואל בלחוד וההיא דרב (שם ח':) דמבוי העשוי כנדל מסתבר לי דאינה ראיה כ''כ דדילמא צדו אחד פתוח לכרמלית הוה דבכי הא ודאי כ''ע מודו דאינו צריך דלת כדאיתא בסמוך וכן פסק הרמב''ם כחנניה דמצריך דלת וראויות לינעל אע''פ שאין ננעלות, אלא שאני תמה במקצת דבריו שכתב שצריך שני דלתות שכתב בפרק י''ז שני כתלים ברה''ר והעם עוברים ביניהם וכו' הנה שהרב ז''ל סבור שלא העמידו ברייתא במבואות המפולשים לרה''ר אלא משום הא דר' יוחנן הא לא דר' יוחנן ברייתא ברה''ר גמורה כפשוטה. ואיהו ז''ל סבר שאין הלכה כר''י אלא כר' אלעזר תלמידו דקאי כרבנן בפ' פסין (שם כ' כ''ב) דאמר כאן הודיעוך כחן של מחיצות כאן הודיעוך וס''ל והילכך אפילו לרה''ר מערבא ופסק נמי כחנניא דבעי דלת מכאן וכו' אלא שאני תמה היאך הצריך דלתות דהא לחנניא בדלת מכאן ולחי או קורה מכאן סגי ליה. ושמא הרב סבור דהא דאמרינן הא בדלתות מערבא בשתי דלתות קאמר דלת מכאן ודלת מכאן ואפשר דהא לתירוצא לדחנניא הוא דאמרינן הכי ואילו כן אכתי תיקשי לדחנניא דאילו לדחנניא לא בעי אלא דלת מכאן ולחי או קורה מכאן ודלתות דקאמרי רשויות בעלמא ודלתות דעלמא קאמרי ומשום דבעי לאקשויי אדר''י דאמר ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות נקט איהו נמי דלתות וצ''ע. ועוד צל''ע במה שפסק דרה''ר גמורה מערבא בלא נעילת דלתות כפשטא דברייתא דהא משמע לקמן (שם ז') דבמבואות המפולשים לרה''ר וסרטיא פליגי מדאמר רב יוסף משמיה דרב יהודה מחלוקת בסרטיא וסרטיא מכאן וכו' דאלמא לאו ברה''ר גמורה היא מתניתא אלא במבואות המפולשים לסרטיא מכאן ומכאן והרי''ף פסק כן כר''י ומתניתא לאו ברה''ר גמורה והא דרב יוסף משמיה דרב יהודה משמיה דשמואל נ''ל ראיה גמורה וכמו שכתבתי ואולי מ''ש שני כותלים ברה''ר והעם עוברים ביניהם היינו מבואות המפולשין לרה''ר וכן נראה ממ''ש בפ''א דעירובין מדינה שהיא מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים שיש לה דלתות וננעלות בלילה כולה רה''י היא זהו דין תורה עכ''ל אלמא נעולות בעינן כר' יוחנן עכ''ל הרשב''א: " + ], + [ + "מותר לטלטל במבוי תחת הקורה וכו'. כתב ה''ה שכדברי רבינו נראה מן ההלכות. ואני אומר שמדקדוק דברי הרי''ף נראה שאינם אלא כמו שפירשם הרא''ש שכתב והלכתא מותר להשתמש תחת קורת המבוי ובין לחיים נמי מותר כרבא והני מילי דפתוח לרה''ר אבל פתוח לכרמלית לא, משמע דלא קאי הנ''מ אלא אבין לחיים דאי לא כן הכי הל''ל והלכתא מותר תחת הקורה ובין לחיים כרבא והנ''מ דפתוח לרה''ר וכו': " + ], + [], + [ + "וכן רוחב הקורה אין פחות טפח. אע''ג דבפ''ק דעירובין (דף י''ד) גבי שתי קורות המתאימות קתני אם מקבלות אריח טפח ומחצה אין צריך להביא קורה אחרת. כתב רבינו אין פחות מטפח משום דאמאי דתנן בההוא פרקא הקורה שאמרו רחבה לקבל אריח והאריח חצי לבינה של ג' טפחים דיה לקורה שתהא רחבה טפח כדי לקבל אריח לאורכו פריך טפח טפח ומחצה בעי ומשני כיון דרחבה לקבל טפח אידך חצי טפח מלבין ליה בטינא משהו מהאי גיסא ומשהו מהאי גיסא: " + ], + [], + [ + "ואם יש בה ציור וכיור וכו'. בגמרא (עירובין י''א) איבעיא לן אי מהניא לרחב יותר מעשר ולא איפשיטא ואף על גב דמידי דרבנן הוא נקטי לה הפוסקים לחומרא משום דמסתברא טעמא לאיסורא כמ''ש הרא''ש דאמלתרא מהניא בגבוה משום דדבר חידוש הוא ומסתכל כלפי מעלה לראותה ואגב זה רואה הקורה והאי טעמא לא שייך ברחבה וזהו דעת רבינו שלא הזכיר אמלתרא ברחבה: " + ], + [], + [], + [ + "נפרץ המבוי במילואו לחצר וכו'. כתב ה''ה שם גופא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב מבוי שנפרץ במילואו לחצר וכו' ובהלכות ומבוי אסור משום דה''ל מבוי המפולש לרה''ר וזהו דרך רבינו ולא הזכירו כלל מסוגיא שהיא למעלה מזו שהיא מחלקת בין עירבו ללא עירבו ובתנאים אחרים עכ''ל. ותמהני עליו שנראה מפשט לשונו שגם רבינו לא הזכיר התנאים האחרים והא ליתא שכבר הזכירם בראש הפרק גבי מבוי מפולש שהיה כלה לאמצע רחבה ומה שלא חילק בין עירבו ללא עירבו הוא מפני שאין אותו פרק מקום דין חצר ומבוי אם אוסרים זה על זה אם לא וממ''ש בהלכות עירובין הוא נלמד: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן שתי קורות המתאימות וכו'. היתה א' למטה וא' למעלה וכו'. כתב ה''ה מתוך דברי רבינו נראה שכל שהן תוך כ' אמה ולמעלה מעשרה וכו' וק''ל בזה וכו' עד וצ''ע. נראה שהוא מפרש ז''ל מ''ש רבינו ולא יהיה ביניהם שלשה טפחים במרחק משך דוקא קאמר כדמשמע סיפא דלישניה וע''כ הקשה עליו מדאותביה מהאי ברייתא לרבא דאמר כי לית ביה טפח לא אמרינן חבוט רמי ושני תריץ ואימא הכי ובלבד שלא תהא תחתונה למטה וכו'. ואני אומר שאפשר לדחוק ולומר שבכלל מ''ש ולא יהיה ביניהם ג' טפחים הוא שגם במרחק הגובה לא יהיה יותר מג' ואם זאת היתה כוונתו יפה עשה שפסקה כיון דלא קאמר ר''י בר' יהודה רואין אלא בפחות מג' ליכא מאן דפליג בהא ואע''ג דאביי אמר בפ''ק דעירובין (דף י''ד) דר''י בר' יהודה סבר לה בהא כאבוה דאית ליה רואין נקטינן כרבא דפרק הישן דאוקמה בפחות משלשה ואם נפשך לומר שלא נתכוון אלא למרחק המשך ולא למרחק הגובה אכתי איכא למימר דשפיר פסק כר''י ב''י דאע''ג דאמר אביי דסבר לה כאבוה דאית ליה רואין ולא קי''ל כאבוה שאני התם שהקורה פסולה מחמת עצמה שהיא של קש או של קנים הילכך לא אמרינן רואין אותה כאילו היא של מתכת אבל בדר''י בר''י שאין פיסולה מחמת עצמה אלא מחמת מקומה אפשר דאמרינן בה רואין וכדאמרינן בעלמא גוד אסיק גוד אחית והא דאוקימנא לה בפרק שני דסוכה (שם כ''ב) בפחות מג' לרווחא דמילתא הוא דתריץ הכי אבל הוה אפשר ליה לתרוצי דכי אמר רבא דלא אמרינן חבוט רמי אלא ביש בגגה טפח ה''מ כשהוא צריך לאהל כגון גבי סוכה או גבי טומאה אבל כשאינו צריך אלא להיכר בעלמא כגון גבי קורה אפילו אין בו אמרינן ביה חבוט רמי: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בית או חצר אחר שנפרץ וכו'. כתב ה''ה פירש''י בשיפוע וכו' ויש מי שפי' בהפך וכו' וכוונת רבינו אינה מבוארת עכ''ל. ול''נ בדברי רבינו דמדלא כתב שנפרץ בקרן זוית וכתב שנפרץ קרן זוית שלה נראה שאינו מפרש קרן זוית שאוכל בשתי רוחות כדברי רש''י אלא שנפרץ מן הצד קרי ליה קרן זוית וכמ''ש הרי''ף בפ''ק דעירובין, ומדכתב שנפרץ קרן זוית שלה וע''ז כתב והוא שלא תהיה באלכסון נראה עוד דקרן זוית לאו היינו אלכסון כפי' התוס' שהרי על שהפרצה היא בקרן זוית כתב שאם היתה קורה מלמעלה לאורך הפרצה מותר והוא שלא תהיה הקורה באלכסון ולפירושם כיון שהפרצה היא בקרן זוית א''א להיות קורה לאורך הפרצה כי אם בקרן זוית דסתם חצר אינו מקורה, גם אינו כיש מי שפירש שכתב ה''ה שהרי גם אחצר נמי קאי כדכתב בהדיא ודברי דיש מי שפירש לא שייכי אלא בבית ומה''ט נמי יש להוכיח מטעם אחר שאינו מפרש כפירש''י דא''כ הל''ל והוא שלא יהיה הקירוי באלכסון דבקורה לא שייכי דברי רש''י, אלא נראה לי שהוא מפרש דקירוי באלכסון היינו שהקורה מונחת לאורך הפרצה באלכסון: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולא תצא הזקנה בשל ילדה וכו'. וכתב ה''ה ותירצו כדי נסבא ומפרש רבינו לחנם ובלא אמת לקחה תנא דברייתא וכו'. ויש לתמוה דא''כ תני שיקרא משום איידי וכן לא יעשה. ויותר נכון לומר שגרסא אחרת היתה לו לרבינו בגמ': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הכר והכסת אם היו רכים ודקים וכו'. בס''פ חבית (שבת קמ''ו:) בי סדיא רב אסר וכו' עיין במ''מ. ובתר הכי מסיק הגמ' דרב ושמואל לא פליגי כלל דבמיצעי נמי שרי רב. ופירש''י לבדין ועשויין לקפלן תחתיו במקום הכר או הכסת. ומשמע בגמ' דלענין להביאו דרך רה''ר כשהוא מעוטף בו אתמר וכן פירש''י וכך הם דברי רבינו: " + ], + [ + "המתעטף בטליתו וכו'. נראה שרבינו מפרש לישנא דגמרא דקאמר גבי מרזב אסור כפשטיה דאיסורא איכא אבל לא חיוב חטאת ומפני כך הקדים דין המתעטף בטליתו וכו' לדין היוצא בטלית מקופלת: " + ], + [ + "ומה שכתב רבינו אבל יוצא הוא בסודר שעל כתפו. משמע דאפילו במקופל ומונח על כתפו שרי דבגונא דחייב בטלית התיר בסודר וטעמא משום דשאני סודר שדרך לבישתו בכך ודלא כרבינו ירוחם שכתב מותר לצאת בסודר המעוטף כעין מעיל ומשמע מדבריו שאם אינו מעוטף אסור: ", + "ומה שכתב וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו וכו'. נראה שרבינו מפרש דהא דא''ר יוחנן האוליירין מביאין בלורי נשים לבי בני ובלבד שיתכסה בהן ראשו ורובו היינו לומר שתהיה רחבה כדי לכסות בה ראשו ורובו וכל שהיא רחבה אע''פ שלא כיסה בה ראשו ורובו שרי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "אסרו חכמים למכור בהמה גסה וכו'. כתב הר''ן בפרק קמא דע''ז ומקשו הכא למה לן טעמא דמחמר בלאו מחמר נמי כגון דלא שמעה לקליה איכא משום שביתת בהמתו. וראיתי מי שתירץ דכיון דאיסור נסיוני היכא דמתרמי דמזבן לה סמוך לשקיעת החמה חשש רחוק הוא ודבר שאינו מצוי דוקא אי איכא לאו דמחמר שהוא לאו דגופיה חששו אבל שביתת בהמתו בלחוד כיון שהדבר רחוק כ''כ לא חששו. ואפשר שלזה כיון הרמב''ם שכתב גבי איסור מכירה גזירת שאלה ושכירות ולא הזכיר נסיוני כלל מפני שהוא סובר שמה שאנו חוששין למחמר ולא לשביתת בהמתו בנסיוני גופיה אתי אליבא דמ''ד דמחמר חייב חטאת אבל לדידן דקי''ל דמחמר פטור כדאיתא בפ' מי שהחשיך כי היכי דלא חיישינן לשביתת בהמתו בנסיוני ה''נ לא חיישינן בלאו דמחמר דכיון דהאי לאו והאי לאו כי היכי דלהאי לא חיישינן מפני שהדבר רחוק ה''נ ללאו דמחמר לא חיישינן דלא שני לן בין לאו דגופיה ללאו דבהמתו כל היכא דהוי לאו גרידא עכ''ל וגם הריב''ש בתשובה כתב שזה דעת רבינו: " + ], + [], + [], + [ + "מי שהחשיך בדרך ולא היה עמו נכרי וכו' לא היתה עמו בהמה ולא נכרי ולא אחד מכל אלו מהלך בו פחות פחות מד''א. שם בגמרא (שבת קנ''ג:) אין עמו לא נכרי ולא חש''ו מאי א''ר יצחק עוד אחרת היתה שם ולא רצו חכמים לגלותה מאי היא מוליכה פחות פחות מד''א ולא רצו חכמים לגלותה משום דאתי לאיתויי ד''א ברה''ר. וכתבוה הרי''ף והרא''ש להא דר' יצחק משמע דס''ל דהא דלא רצו חכמים לגלותה היינו היכא דאיכא חד מהני אבל היכא דליכא חד מהני ודאי מגלין את הסוד דאל''כ מאחר שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אתי לאיתויי ד''א ברה''ר. והכי משמע מדבעינן בגמרא אין שם לא נכרי ולא חש''ו מאי משמע שדעתו היה שיגלה הסוד וגם מדחזינן שר' יצחק גילה אותו משמע דכל היכא דליכא חד מהני שרי וכ''נ ממ''ש רש''י גבי הא דאמרינן בו ביום גדשו סאה וזה דעת רבינו שפסקה להא דר''י: " + ], + [ + "ומ''ש רבינו ואף מציאה שבאת לידו מהלך בה פחות פחות מד''א אבל קודם שתבוא לידו וכו' ואם לאו מוליכה פחות פחות מד''א. נשאל רבינו מחכמי לוניל דבגמרא לא משמע הכי והשיב להם כמ''ש ה''ה והרמ''ה השיג על תשובתו וכבר כתבתי בפ''ז מה שכתב הרמב''ן להליץ בעד רבינו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "נשים המשחקות באגוזים וכו'. כתב רבינו ירוחם לדברי הפוסקים כרבה מותר לשחוק באגוזים ע''ג מחצלת דליכא אשוויי גומות וכ''כ הרמב''ם ולא גזרינן שמא ישחוק בהם ע''ג קרקע דא''כ הויא גזירה לגזירה עכ''ל. ואני לא מצאתי כן בדברי רבינו בפירוש אבל יש לדקדק ממ''ש בסמוך שהתיר לכבד קרקע המרוצף ולא גזר אטו שאינו מרוצף: ", + "וממ''ש רבינו שטעם האיסור הוא משום אשוויי גומות וכן ממה שכתב בסמוך שמותר למלאת בגלגל מבור שבחצר וכתב שטעם האיסור כשאינו בחצר הוא משום שמא ימלא לגנתו ולחרבתו ובפ' כ''ד גבי משמר פירותיו כתב שהטעם שלא יטפח ולא ירקד הוא שמא יטול צרור ויזרוק ד' אמות ברשות הרבים וכל דברים אלו הם שינויי דשני רבה (עירובין ק''ד) דאמר לא אסרו אלא קול של שיר ובהדיא כתב בפכ''ג שאסור להשמיע קול של שיר בשבת משמע הא קול שאינו של שיר מותר: ", + "ואסור לכבד את הקרקע וכו'. כתב הריב''ש בתשובה שיש לתמוה על רבינו שנראה מדבריו שלא אסר הכיבוד משום פסיק רישיה שא''כ לא ה''ל לומר שמא וא''כ הוא תמה למה אסרו דהא קי''ל כר''ש והוא עצמו כתב בזילוף שהוא מותר ואינו חושש שמא ישוה גומות שהרי אינו מתכוין לכך ובודאי ג''כ אפשר בריבוץ שישוה גומות שאל''כ לא היה צ''ל שהרי אינו מתכוין לכך ואם ר''ל שהכיבוד לאו פסיק רישיה הוא אלא שחששו שמא ישוה גומות בידים בכוונה וילמד דבר מעניינו ממ''ש בפרק ההוא בסמוך לזה אבל בריבוץ אין לחוש שהרי אינו מכוון לכך א''כ נראה מדבריו שבכיבוד הוא מכוין לכך וא''כ למה אנו צריכים שישוה בידיו כיון שהוא מכוין ואפשר השואת גומות בכיבוד א''כ לכ''ע אסור ועוד שלא נאמרה גזירה זו אלא באוצר כדאמרינן בפ' מפנין (שבת קכ''ו קכ''ז) ובלבד שלא יגמור את האוצר דילמא אתי לאשוויי גומות שכן דרך מכבדי אוצר לפנותם מפני האורחים ועוד דא''כ טעמא דרבנן בכיבוד משום שבות הוא מטעם זה שמא יבא להשוות בידים והוא הדין והוא הטעם בריבוץ וא''כ מהו זה שאמרו בשילהי אותה סוגיא (שם צ''ה) והאידנא דקי''ל כר''ש שרי לכתחלה ומה ענין גזירה זו לדר''ש. ונראה שהיתה כוונת הרב ז''ל לומר שהמכבד מכוין ליפות קרקע הבית ולתקנו ואע''פ שהכיבוד לאו פסיק רישיה הוא מ''מ הכוונה שיש לו בכיבוד הבית ליפותו ולתקנו חשיבא כוונה לענין השואת גומות אבל בריבוץ אינו מכוון ליפות הקרקע כי אם ללחלח האויר או שלא יעלה האבק ולזה אף אם אפשר שישוה גומות מותר שהרי אינו מכוין לכך. ואשר אמרו והאידנא דקי''ל כר''ש שרי לכתחלה אריבוץ בלחוד קאי אבל הכיבוד אסור דהרי הוא כמתכוין אלא שמפני שאינו מכוין גמור אינו כי אם שבות. זה נראה שהיתה כוונת הרב ז''ל בזה אבל כל הפוסקים שאסרו הכיבוד לא אסרוהו אלא משום פסיק רישיה עכ''ל: " + ], + [], + [ + "לפיכך אסור לשאוב מן הבור בגלגל וכו'. כתב ה''ה ומדברי אמימר כתב רבינו שבור שבחצר מותר וע''כ לא חזר ואסר אמימר אלא באותם שבחוץ שהיו שואבים מהם וממלאים בריכות וחריצין ושורים בהם פשתן עכ''ל. ול''נ דבחוץ לחצר נמי שרי רבינו כל היכא שאין סמוך גנה וחורבה ולא בריכות לשרות פשתן אלא דרבינו מילתא פסיקתא נקט דסתם בור שבחצר אין דרך למלאות ממנו לשום דבר מאלו ותדע שאם היתה גנה בחצר מי לא חייש רבינו שמא ימלא לה אלא ודאי כדאמרן שלא דבר אלא בהווה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו ה''ז תולדת טוחן וחייב. ובפ''ח כתב רבינו המחתך את הירק מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה. נראה שרבינו מפרש דדוקא נקט (שבת ע''ד:) סילקא שחותכין אותה דק דק לבישול וה''ה לשאר ירקות שחותכין אותם דק דק לבישול ואפשר דאפי' הן נאכלות כמו שהן חיות אם חתך אותן דק דק לבישול אסור. ואפשר דאפי' איסור דרבנן לית בהו ואין דרך טחינה בכך והיינו דכדי לומר דמיתסר לרסקן מדרבנן משום דמיחזי כטוחן אהדר אשחת וחרובין לפני הבהמה ומיהו יש לדחות דלישנא דמתני' דפ' מי שהחשיך נקט: ", + "כתב הרשב''א שנשאל אם מותר לפרר פירורי לחם לפני התרנגולים בשבת אם יש לחוש לאיסור טחינה כמו בפרים סילקא ואם באנו לומר דשלא לצורך היום קאמר אלא כדי לבשלו בערב כמ''ש הרמב''ם בפכ''א צ''ע אי טוחן ממש קאמר איך נתיר מלאכה דאורייתא מפני עוף ובהמה והשיב מסתברא דהא דפרים סילקא דוקא במחתך דק דק כדי לאוכלו למחר או אף לבו ביום לאחר שעה לפי שדרך סילקא לחתכו דק דק בשעת בישולו וכל שדרכו בכך ומניחו לאחר שעה [חייב] הא לאוכלו מיד שרי שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות וכדאמרי' פ' כלל גדול (שבת ע''ד) היו לפניו שני מינין בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת דאלמא כל שאוכל מיד כדרך שבני אדם אוכלין אע''פ שיש באותו צד בעצמו חיוב חטאת כשמניח לאחר זמן ואף לבו ביום מותר והכי נמי דכוותיה ולפיכך אף לפרר לפני התרנגולים שמזונותם עליך להאכילם מיד מותר דשוויי אוכלא משוינן עכ''ל: ", + "לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין וכו'. כתוב בתשובת הרשב''א ששאלו השואל הלא עיקר טחינה בפירות וחרובין עצמן פירות הן והיאך כתב לפי שנראה כטוחן ועוד דבפרק מי שהחשיך (שבת קנ''ה) משמע דטעמא דאין מרסקין משום דמיטרח באוכלא לא טרחינן וכרב יהודה דקי''ל כוותיה. והשיב לו כל מה שהקשית על הרמב''ם הדין עמך לפי דעתי עכ''ל. ול''נ דמשום טעמא דמיטרח באוכלא לא סגי אלא לשחת וחרובין שהם רכים אבל לקשים דלית בהו משום מיטרח באוכלא משמע דשרי לפיכך נתן רבינו טעם משום טוחן דה''ט שייך אף בקשים ואע''ג דבגמרא אסיקנא לרב הונא בקשים מדאסרה מתניתין לרסק שחת וחרובין דרכיכי אלמא לא טרחינן באוכלא ולא שני דטעמא משום טוחן היינו משום דמשמע ליה לגמרא דבההוא פירקא לאו בדיני טוחן עסיק תנא אלא בדיני מיטרח באוכלא או שוויי אוכלא וכדקתני רישא מתירין פקיעי עמיר: ", + "אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים. בפרק מי שהחשיך (שבת קנ''ה:) אמרינן דלרב יהודה דקי''ל כוותיה וסבר דמיטרח בדבר שהוא אוכל לא טרחינן צריך לאוקמי הא דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים נבלה דומיא דדלועין מה דלועין דאשוני אף נבלה דאשוני והיכי משכחת לה בבשר פילי א''נ בגורייתא זוטרי ופירש רש''י א''נ כלבים דקאמר בגורייתא זוטרי דכל נבלה קשה להם ותמה ה''ה על רבינו למה לא כתב דהא דשרי לחתך את הנבלה לפני הכלבים דוקא בנבלה הקשה שא''א להם לאכלה בלא חתיכה דאוכלא משוינן אבל אם היתה רכה מיטרח במה שהוא דבר ראוי לא טרחינן. ואני אומר שאפשר לומר שסמך על מה שכתב בסמוך דמיטרח באוכלא לא טרחינן דממילא משמע דלא שרי אלא בדלועין ונבילה הקשים ואע''פ שרבינו לא כתב בהדיא דמיטרח באוכלא לא טרחינן כיון דבמ''ש אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהם צריך לפרש משום דמיטרח באוכלא לא טרחינן הוי כאילו כתבו בהדיא: ", + "ועל מ''ש לפי שאין טחינה בפירות כתב ה''ה שבקצת נוסחאות כתוב שאין טחינה אלא בפירות וכתב שלא הבין אחת משתיהן אבל זו שגורסין אלא נראית יותר ולא פירש מפני מה נראית לו יותר. ונראה לי שטעמו מפני שהנוסחא שאין כתוב בה אלא א''א להעמידה כלל דהיכי קאמר שאין טחינה בפירות והא שחת וחרובין פירות נינהו וקא אסר לחתכם משום דנראה כטוחן ואין לומר דה''ק מ''ט שחת וחרובין אינו אסור לחתכם אלא מפני שנראה כטוחן אבל אינו חייב מפני שאין טחינה בפירות דא''כ לא ה''ל להפסיק ביניהם באבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה וכו' לפיכך נראה לו לה''ה שעיקר הנוסחא שאין טחינה אלא בפירות כלומר ומש''ה אסור לרסק שחת וחרובין דפירות נינהו אבל דלועין ונבלה מותר לחתכם דלאו פירות נינהו הילכך לא מיחזי כטוחן אלא שקשה לו דדלועין נמי פירי נינהו ולא גרעי מירק ומפני כך כתב שלא הבין אחת מהנוסחאות. ול''נ דיותר נכון לגרוס שאין טחינה בפירות וטעמא הוא דיהיב לפטורא דמרסק שחת וחרובין כדפרישית ואע''פ שהפסיק ביניהם דמחתכין את הדלועין איכא למימר דבתר דסיים כל הני דיני אהדר למיהב טעמא לפטורא דמרסק שחת וחרובין: ", + "ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה וכו'. בפ' מי שהחשיך (שבת קנ''ה) תנן מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפין אבל לא את הזירין. ופירש''י פקיעי עמיר קשין של שבלים שאגדן מתירין אותם שיהו נוחים לבהמה לאוכלם. מפספסין שכן דרך שמפזרין לבהמה העשבים ויפים לה לאוכלם שכשהם דחוקים מתחממים ואינה מריחה הריח כ''כ וקצה בהם. ובגמרא א''ר הונא הן הן פקיעין הן הן כיפין פקיעין תרי כיפין תלתא זירין דארזא והכא קאמר מתירין פקיעי עמיר ומפספסין וה''ה לכיפין אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר אמר רב חסדא מ''ט דרב הונא קסבר למטרח באוכלא טרחינן לשוויי אוכלא לא משוינן. ופירש רש''י הן הן פקיעין הן הן כיפין כולם קשים של שבלים הן מיהו פקיעין שאינם קשורים אלא בשני ראשים כיפין שלשה זירין דארזא ענפים לחים של ארז שמזרדין אותם ובעודם לחים ראויים לבהמה ורוב בני אדם מניחין אותם לעצים רב יהודה אמר הן הן פקיעין הן הן זירין פקיעין תרין זירין תלתא כיפין דארזא וה''ק מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה אבל פספוסי לא וכיפין פספוסי נמי מפספסינן אבל לא את הזירין לפספוסי אלא להתיר אמר רבא מ''ט דרב יהודה קסבר שוויי אוכלא משוינן מיטרח באוכלא לא טרחינן ופירש''י הן הן פקיעין הן הן זירין שתיהם בקשין של שבלים ומה שהתיר בזה התיר בזה ודקתני אבל לא את הזירין אפספוס קאי וה''ק מתירין פקיעי עמיר דכל זמן שהוא קשור לאו אוכלא הוא ומתירו לשוויי אוכלא ומשום צער בהמה שרי אבל פספוס לא דסגי ליה בהתרה ואיתעביד אוכלין ופספוס לתענוג בעלמא הוא ומיטרח באוכל בדבר שהוא כבר אוכל בלא תיקון זה לא טרחינן ומפספסין את הכיפין דארזא דבלאו פספוס לא הוי אוכלא אבל לא את הזירין לפספס אלא להתיר אגדיהן בפקיעין דהתרת אגדיהן שוויי אוכלא הוא ואיתותב רב הונא וסליק בקשיא וקם לה הלכתא כרב יהודה. ובקצת נוסחי הרי''ף כתוב בסברת ר''י אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר וכתב הר''ן דטעמא מפני שכיון שקשור בשלשה מקומות הוי טירחא יתירא ואסור אבל רש''י גורס כמ''ש בתחלה וכן גרסת רבינו לפי דעתי ואע''פ שכתב ה''ה שא''א ליישב דברי רבינו לא כאוקימתא דרב הונא ולא כאוקימתא דר''י לא נהירא שאפשר ליישב ולומר שרבינו מפרש דלרב הונא פקיעין וכיפין תרווייהו אלומות גדולות נינהו אלא דפקיעין קשורין בשני ראשים וכיפין בג' ראשים וזירין הן אלומות קטנות שדומות לענפי האילן הרכים והיינו דקאמר זרין דארזא וה''ק מתירין פקיעי עמיר ומפספסין וה''ה לכיפין ואע''ג דבלאו התרה לא חזו לאכילה גמורה כיון דחזו לאכילה קצת שפיר דמי למיטרח בהו דלא מיתסר למיטרח אלא במידי דלא חזי לאכילה כלל דוקא דשוויי אוכלא לא משוינן וזירין שהם אלומות קטנות כיון דבלא התרה כלל חזו לאכילה גמורה אסור להתירם משום דהוי טירחא שלא לצורך כלל ולפ''ז טעמא דרב חסדא לא קאי אזירין ורב יהודה סבר דפקיעין וזירין תרוייהו אלומות גדולות אלא דפקיעין קשורים בשני ראשים וזירין קשורים בג' וכיפין הם אלומות קטנות כענפי האילן שהם רכים והיינו דאמר כיפין דארזא וה''ק מתירין פקיעי עמיר שהן אלומות גדולות הקשורות בשני ראשים אבל פספוסי לא כיון דבלאו הכי חזו לאכילה מיטרח טירחא יתירא באוכלא לא טרחינן דכיון דגדולות נינהו הוי פספוס דידהו טירחא יתירא. וכיפין שהן אלומות קטנות פספוסי נמי מפספסינן משום דלית בהו טירחא יתירא אבל לא את הזירין שהן אלומות גדולות לפספוסי ואע''ג דאתי בק''ו מפקיעין ושאינם קשורים אלא שני קשרים ואפ''ה אין מפספסין מ''מ איצטריך למתני דאין מפספסין למידק מינה אבל מתירין ואע''ג דטירחא גדולה היא שהם קשורים ג' קשרים דכיון דאם אינו מתירם לא חזו לאכילה מיטרח טרחא יתירא כדי לשוויי אוכלא טרחינן וקי''ל כר''י ולפיכך סתם וכתב דאלומות קטנות מפספסין דהיינו כיפין אבל אלומות גדולות בין פקיעין בין זירין מתירין ואין מפספסין: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מותר להעלות אזנים בין ביד בין בכלי וכו'. בפ''ב דע''ז (דף כ''ח) תני רב שמואל בר יהודה ביד אבל לא בסם איכא דאמרי בסם אבל לא ביד מ''ט מיזרף זריף. וכתב ה''ה שנראה מדברי רבינו שהוא פוסק כלישנא קמא דבסם אסור וכן כתב הר''ן. וק''ל מנ''ל לרבינו למישרי בכלי ועוד קשה היאך כתב שכל אלו וכיוצא בהם אין עושים אותם בסמנים דמשמע שאין דרך לעשותם בסמנים ובגמ' משמע שדרך העולם לעשותם בסמנים מדאיצטריך לומר אבל לא בסם ועוד למה לא כתב רבינו בהדיא אבל לא בסם. לפיכך נ''ל שגורס בכלי במקום בסם וה''ג תני רב שמואל בר יהודה בין ביד בין בכלי א''ד ביד אבל לא בכלי מ''ט מיזרף זריף ופסק כלישנא קמא דמיקל משום דמידי דרבנן הוא ולקולא וסובר שאין דרך להעלותם בסם ומש''ה ליכא למיגזר בהו משום שחיקת סמנים: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(ה-ו) אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין וכו'. בפרק כירה (שבת דף מ''א) תנן מיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן ובגמרא מאי קאמר אמר אביי ה''ק המיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור ת''ר נותן אדם חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין דברי ב''ש ב''ה אומרים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין מותר בד''א בכוס אבל באמבטי חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין ור''ש בן מנסיא אוסר א''ר נחמן הלכה כר''ש בן מנסיא סבר רב יוסף למימר ספל הרי הוא כאמבטי א''ל אביי תני ר' חייא ספל אינו כאמבטי ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דספל הרי הוא כאמבטי ואמר ר''נ הלכה כר''ש בן מנסיא אלא בשבת רחיצה בחמים ליכא מי סברת ר''ש אסיפא קאי ארישא קאי וב''ה מתירין בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין ור''ש אוסר צונן לתוך חמין לימא ר''ש בן מנסיא דאמר כב''ש ה''ק לא נחלקו ב''ש וב''ה בדבר זה א''ר הונא בריה דרב יהושע חזינא לרבא דלא קפיד אמיא מדתני ר' חייא מערה אדם קיתון לתוך ספל של מים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין. ופרש''י חמין לתוך צונן דקא סבר תתאה גבר ואין המים מרתיחין את הצונן אלא מפשירין. ולא צונן לתוך חמין שהתחתונים מרתיחין את העליונים דתתאה גבר. בכוס דלשתיה בעי להו ולא ניחא ליה שיוחמו ועוד דכלי שני הוא אוסר אפילו חמין לתוך צונן. ספל הרי הוא כאמבטי ואע''ג דכלי שני הוא הואיל ולאו לשתיה אלא לרחיצה אסירי דניחא ליה שיוחמו הרבה וגזרינן. מי סברת ר''ש אסיפא קאי דלא שרי ת''ק אלא חמין לתוך צונן ואתא איהו ואסר אף חמין לתוך צונן. ארישא קאי לשתיה וצונן לתוך חמין דשרו ב''ה אסר. וכתב הרי''ף ומסקנא דשמעתין דהלכה כב''ה דקאמר א''ר הונא בריה דרב יהושע חזינא לאבא דלא קפיד מדתני ר''ח וכו' ואעפ''י שיש חולקים על הרי''ף ופוסקים כר''ש בן מנסיא דפסק ר''נ כוותיה כבר נתן הרא''ש טעם לשבח לסברת הרי''ף וכן דעת רבינו. וכך פירוש דבריו אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין אין נותנים לה מים צונן אבל נותן הוא ממים שבזה האמבטי לתוך אמבטי אחר של צונן כדברי ב''ה: ", + "ומ''ש מיחם שפינה ממנו מים חמין וכו' היינו מתניתין שכתבתי בסמוך וכדאוקמה אביי דה''ק ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו כל עיקר מפני שמצרף ור' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור אבל לר''ש דקי''ל כוותיה שרי. ", + "ומ''ש ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן וכו' והוא שלא יהיו בכלי ראשון הוא כב''ה דשרי בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין בכוס שהוא כלי שני. ויש לתמוה היאך סתם וכתב והוא שלא יהיו בכלי ראשון דהא במיחם שרי אפילו צונן לתוך חמין והוא שיהיו הצונן מרובים כדאוקי אביי מתניתין דהכא קאמר מיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן. ולפיכך נ''ל דרבינו סבר דלא נקטינן כאביי אלא כאוקימתא קמייתא דרב אדא דאוקי מתניתין דה''ק מיחם שפינה מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים כדי שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן ואע''ג דמצרף לית לן בה דמתניתין מני ר''ש היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר דכיון דמוקי מתניתין אליבא דהלכתא עדיף טפי מאוקימתא דאביי דאוקמה כר' יהודה דלא קיי''ל כוותיה ומאי דאתקיף אביי לרב אדא מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני מיחם שפינהו קתני אינו כדאי לדחות אוקימתיה דכמה משניות מוקמינן להו בענין יותר רחוק מזה ואביי נמי לאו למדחייה אתא אלא לתרוצי שפיר טפי לישנא דמתניתין דבדוקא קתני שפינהו דהיינו שפינהו למיחם עצמו ומדקתני מיחם שפינהו ולא קתני מיחם שפינה ממנו מים אלמא בשפינה ממנו מים לעולם אסור ומש''ה איצטריך לאוקמי מתניתין כר''י אע''ג דלא קי''ל כוותיה הילכך לאוקמי מתני' דמאי פינהו שפינה ממנו כדאוקי רב אדא דהוי אליבא דהלכתא עדיף טפי ועוד דהא רב דאמר ל''ש אלא שיעור להפשיר אבל שיעור לצרף אסור ע''כ כרב אדא משמע ליה וכדפירש''י ושמואל דאמר אפילו שיעור לצרף מסתמא לא פליג ארב באוקמתא דמתניתין ואע''ג שבפירוש המשנה כתב רבינו כאוקמתא דאביי כבר מצינו בהרבה מקומות בחיבור שחזר ממ''ש בפירוש המשנה ועוד שאפילו נאמר שפירוש המשנה כאוקמתא דאביי כיון דאתיא דלא כר''ש לית הלכתא כוותה. והשתא לפי דבריו פה לא נצטרך לומר דהאי אמבטי הוי כלי שני ולא הוי כאידך אמבטי דאיתא בההוא פרקא דקאמר בקשתי להניח פך באמבטי כדברי התוס' וגם לא נצטרך לחלק בין אמבטי שהוא כלי ראשון לשאר כלי ראשון כדברי הר''ן דאמבטי ודאי כלי ראשון ודין כל כלי ראשון שוה לו דלא שרי אלא חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין דמתניתין דמיחם שפינהו לא בפינהו מיירי כלומר ועדיין יש בו מים חמין דכל כה''ג אסור לתת לתוכו צונן כלל דהיינו אמבטי אלא בשפינה ממנו מים מיירי ולאשמועינן דאע''ג דמצרף לית לן ", + "בה ומ''ש רבינו אמבטי של מרחץ נ''ל לפי זה דלאו דוקא של מרחץ אלא משום דברייתא תני אמבטי נקט אמבטי אבל הוא הדין לכל כלי ראשון וזהו שכתב אח''כ ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך החמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה הרי דבכל כלי ראשון אסור ואפילו אינו עשוי לרחיצה כאמבטי שהרי הפסיק בין דין דאמבטי לדין זה דמיחם שפינה ממנו מים חמין ואין לומר שמה שכתב והוא שלא יהיו בכלי ראשון בנותן צונן מועטין לתוך חמין מרובין דוקא אבל צונן מרובין אה''נ דשרי אפילו בכלי ראשון ולא הוצרך רבינו לכתבו משום דדבר פשוט הוא דמ''מ ה''ל לכתבו כדי לאשמועינן דלא גזרינן ביה ועוד כיון דמתני' אתיא לאשמועינן הא מילתא אליבא דאביי לא ה''ל להשמיטו. ומיהו אפשר שסמך על מ''ש והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה דמשמע דבצונן מועטין מיירי שהן מתחממין הרבה אבל בצונן מרובין שרי. ודבר ברור הוא שמ''ש והוא שלא יהיו בכלי ראשון לא קאי אלא אצונן לתוך חמין אבל חמין לתוך צונן בכלי ראשון נמי שרי. והרב המגיד כתב מיחם שפינה ממנו מים שם אוקמתא על המשנה ואע''פ שנדחית ראיה זו שם הדין דין אמת הוא עכ''ל. נראה מדבריו שתופס דברי רב אדא לדחויים וא''כ למה לו לומר שאע''פ שנדחו דבריו הדין דין אמת הוא תיפוק ליה משום דלאביי נמי דאמר דמתניתין אסרה הא אמר דהיינו לר' יהודה אבל לר''ש דקי''ל כוותיה מישרי שרי ועוד אי ס''ל לרבינו כאביי למה השמיט דין מיחם שפינהו מעל האור שמותר לתת לתוכו מים אלא ודאי כמ''ש עיקר. עוד כתב הרב המגיד גבי אמבטי של מרחץ והטעם שאסור לתת צונן לתוך חמין שבו מפני שהמים שבו עומדים לרחיצה ואדם מחממן הרבה וזהו שכתב רבינו אמבטי של מרחץ עכ''ל. ולפי דבריו בשאר כלי ראשון דלאו לרחיצה מותר ליתן צונן לתוך חמין לרבינו. וקשה שהרי כתב אח''כ מיחם שפינה ממנו מים חמין וכו' ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך חמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון משמע דבכל כלי ראשון אסור אע''ג דלאו לרחיצה הילכך כמו שכתבתי עיקר. ומ''ש רבינו אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין, נראה דמלאה דנקט אורחא דמילתא נקט ולאו דוקא דכיון דטעמא מפני שהוא כלי ראשון אפילו אינה מלאה נמי: " + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן לא יעשה מי מלח עזין וכו' מפני שנראה כעושה מורייס. נראה שטעמו משום דסתם מורייס עבדי ליה לזמן מרובה לכבוש בו דגים ומשום דמיחזי ככובש כבשים אסור ומי מלח עזין דאסרינן אפילו במועטים דאי במרובין דוקא מאי איריא עזין אפילו אינן עזין נמי וכ''כ הר''ן: " + ], + [], + [ + "חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי. מדברי תרומת הדשן נראה דלאו למימרא דלערבו בכף שרי אלא דוקא לנערו בכלי עצמו הוא דשרי ואין זה במשמע דברי רבינו אלא בכף נמי שרי והוא שלא יטרוף בכח: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שתי מטהרות זו ע''ג זו וכו'. תוספתא דעירובין פ''ח. איכא למידק אמאי לא חייש ברישא שמא יסחוט כיון שהפקק שרוי במים ותו במציעתא אמאי לא חיישינן שמא יסחוט כדחיישינן בסיפא, ונ''ל דברישא שכוונתו להשיק שתי מטהרות אלו כשמחזיר הפקק למקומו אין לחוש שידחוק הפקק בנקב דאדרבה מחזירו בענין שלא ימלא כל הנקב דאם כן תפסוק השקתן והיינו דקתני שהרי דעתו שיצאו המים ובמציעתא אינו פוקק אלא מפני שחושש שמא יצאו מים רבים ויצופו על האוכלים ועל הכלים אבל אם יצאו מים מועטים אינו חושש ולפיכך אינו דוחק את הפקק הרבה הילכך לא חיישינן שיסחטנו אבל בסיפא שפקק כדי שירדו המים לבור מקפיד אפילו על מעט מים שלא ילכו חוץ לבור ולפיכך הוא דוחק הפקק וחיישינן שמא יסחטנו כשהוא דוחקו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת. עיין במה שכתבתי בר''פ כ''א גבי נשים המשחקות באגוזים: ", + "אפילו להכות באצבע וכו' או אחת כנגד אחת וכו' אסור. אין להקשות על זה מדתנן בפרק קמא דיומא (דף י''ט:) שהיו מכין לפני כהן גדול באצבע צרידא דשאני מקדש שאין בו משום שבות: " + ], + [ + "ולספק כלאחר יד מותר. כתב כן מדאמרי' בירושלמי רבי יונה אמר אחורי ידיהון שרי דהא איתחבור ביומוי דרבי והוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא עבר ר''מ ושמע קלהון אמר רבותינו הותרה שבת שמע רבי קליה אמר מי זה שבא לרדותנו בתוך ביתנו שמע ר''מ קליה דרבי וערק. וכתב הרי''ף דמשמע דלר''מ אסור לטפח כלאחר יד אעפ''כ פסק כר' יונה דבתרא הוא דס''ל כרבנן דבי רבי דהוו מטפחי אחורי ידיהון. וסמ''ג כתב דיש לסמוך על דברי רבי משום דהוו שכיחי רבים גביה ומחדדן שמעתתיה. ואיכא למימר עוד דאפילו ר''מ שרי לטפח כלאחר יד ולא אמר רבותינו הותרה שבת אלא משום דסבר דהוו מטפחין כדרכם והיינו דכי א''ל רבי מי זה בא לרדותנו בתוך ביתנו ערק ר''מ דכיון דאהדר ליה הכי ידע ר''מ דכלאחר יד הוו עבדי דשרי וערק מכיסופא דאיגלאי מילתא דאוכחינהו שלא כדין: " + ], + [ + "ואסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו בתוך הנקב של חבית וכו'. כתב ה''ה פסק רבינו כר' ירמיה להחמיר וצ''ע דרב אשי בתרא הוא עכ''ל. ול''נ שטעם רבינו משום דהא דגזר שמא יקטום אתי דלא כהלכתא דכי קטים מאי הוי והא אסיקנא בפ' המביא כדי יין (ביצה ל''ג:) דרב יהודה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא ורב אשי דאמר גזירה שמא יקטום לפרושי טעמא דשמואל אתא ולא משום דס''ל הכי וכיון דלטעמיה דרב ירמיה מיתוקמא שפיר מימרא דשמואל אליבא דהלכתא לא דחינן לה: " + ], + [], + [ + "המטביל כלים וכו'. פרק ב' דתרומות ויש שם ירושלמי דמתיר כלים קטנים ולא חש לו רבינו משום דבמסכת ביצה מוכח דכולהו אסירי משום טעמי דאיתא התם ולזה לא חילק רבינו: " + ], + [], + [], + [ + "הממרח רטיה בשבת וכו' לפיכך אין סותמין נקב בשעוה וכו'. כתב ה''ה ואם תשאל והלא נתבאר למעלה בפרק זה וכו' עד ואינה אסורה מפני עצמה אלא מפני גזירת מירוח. ואפשר דס''ל לרבינו דסתימת נקב החבית אסורה בכל דבר משום דהוי כבונה ואם סתמו בשעוה אסור משום ממרח ג''כ והא דבמשחא שרי שמואל היינו לומר שאין בו משום ממרח אבל אה''נ דאסור משום דהוי כבונה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי וכו'. משנה פ''ד דדמאי: " + ], + [ + "ומפיס עם בניו ועם בני ביתו על מנה וכו'. כתב ה''ה ויש סוברים דכיון שאין הלכה כרב וכו' ואני אומר דע''כ לא נדחית ההיא דרב אלא גבי רבית וכו' עד ואיך נדחה משנתנו מהלכה. ול''נ דאפי' את''ל דמימרא דרב אידחיא לה גם לענין קוביא משום דילמא אתי לסרוכי משכחת לה למתניתין פתרי דבבניו ובני ביתו לא שרי להפיס אלא במנות שוות דוקא ועם אחרים אפי' בשוות לא משום דשמואל דאמר בני חבורה המקפידין זה על זה עוברים משום מדה ומשקל ומנין ואף על גב דאטעמא דיהבינן משום בני חבורה המקפידים זה על זה מקשה א''ה אפי' בניו ובני ביתו היינו משום דהוה ס''ד דמקשה דבבניו ובני ביתו איכא למיחש לבני חבורה המקפידים זה על זה ואהדר ליה דבבניו ובני ביתו ליכא קפידא כיון שהכל שלו וכדרב יהודה אמר רב מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית אלמא כיון שהכל שלו ליכא משום רבית וה''נ ליכא משום מקפידים זה על זה כיון שהכל שלו וכך הם דברי רש''י ואע''ג דהא דאמר רב מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית דחייא לה בדוכתא כיון דלא נדחית אלא משום דילמא אתי לסרוכי אלמא דמדינא ליכא איסורא מפני שהכל שלו ואם כן שפיר מייתי ראיה שכיון שהכל שלו ליכא משום בני חבורה המקפידין זה על זה וכי פריך בתר הכי א''ה אפי' מנה גדולה כנגד קטנה נמי היינו משום דסלקא דעתיה דס''ל כההיא דרב דאמר מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית כיון דמייתי מינה והוה מצי לאהדורי ליה דאע''ג דלא ס''ל כוותיה משום דחיישינן דילמא אתי לסרוכי מ''מ שפיר מייתי ראיה מיניה כיון דמדינא ליכא משום רבית כשהכל שלו ה''ה דליכא משום מקפידין זה על זה וכדפרישית אלא שהשיב לו לפי מה שעלה על דעתו שהמתרץ היה סובר דקי''ל כדרב דאפ''ה מייתבא מתניתי דחסורי מחסרא והכי קתני. ועי''ל דודאי ידע דמתני' מייתבא שפיר לדידן דכל היכא דהכל שלו ליכא משום קפידא אע''ג דלא קי''ל כרב וכדפרישית לעיל ולא אקשי ליה א''ה אפילו מנה גדולה כנגד קטנה נמי אלא לאותובי לרב יהודה ממתניתין שאע''פ שהכל שלו חייש משום קוביא ואהדר ליה דלרב יהודה צ''ל מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני מפיס עם בניו ובני ביתו אפילו מנה גדולה כנגד קטנה וכו' אבל לדידן דלא קי''ל כוותיה מתני' במנות שוות דוקא היא דכיון שהכל שלו ליכא קפידא לכ''ע כדפרישית אבל גדולה כנגד קטנה לא משום קוביא שאע''פ שהכל שלו אסור משום דילמא אתי לסרוכי ועם אחרים מנות שוות נמי לא משום דמקפידין זה על זה. ועי''ל דאה''נ דבהאי שקלא וטריא ס''ל לגמרא כדרב דאמר מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית מיהו כיון דחזינן דאידחייא לה בדוכתא ע''כ צריך לאוקומי מתניתין במנות שוות דוקא וכדפרישית: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומה שהוא מציל ללבוש וכו'. כתב ה''ה שם במשנה ובברייתא לובש כל מה שהוא יכול ללבוש ופושט וחוזר ולובש ומוציא וזה לא נזכר בדברי רבינו בביאור. ואני אומר שלא בביאור ולא ברמז לא נזכר בדבריו זה ואדרבה משמע מתוך דבריו שאינו פושט וחוזר ולובש ומוציא שהרי כתב נפלה דליקה בחצר וכו' לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת וכלים שצריך להשתמש בהם בשבת ובגדים שיכול ללבוש שנמצא מתיאש מן הכל ואינו בא לידי כיבוי. נראה מדבריו שאינו יכול להציל אלא בגדים שהוא יכול ללבוש בלבד ואינו פושט וחוזר ולובש ומוציא כשם שאינו יכול להציל אלא מזון שלש סעודות לבד ואינו מציל וחוזר ומציל שטעמו מפני שהוא סובר דכי תנן במתניתין פושט וחוזר ולובש ומוציא דברי ר' יוסי הם ות''ק פליג עליה דאל''כ הכי ה''ל למתני לובש כל מה שהוא יכול ללבוש וחוזר ולובש ומוציא כדקתני ר''מ בברייתא וס''ל דר''מ לא היינו ת''ק דמתניתין והלכה כת''ק דמתני': " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל הדברים שהם אסורים משום וכו'. כתב הר' אברהם בנו של רבינו בתשובה דאע''ג דרבינו סתם אמר כל דבר שהוא שבות לא גזרו עליו בין השמשות ולא חילק בין דבר מצוה לדבר הרשות מאחר דמייתי לה בגמרא (עירובין ל''ד:) גבי עירובי תחומין וקי''ל אין מערבין אלא לדבר מצוה ילפינן דרבינו לא שרי אלא לדבר מצוה. ומ''ש דה''ה לאם היה טרוד או נחפז למד כן מדתנן (שבת ל''ד) ספק חשיכה מערבין עירובי חצירות ואין בהנחתן מצוה אלא שנטרד ונחפז ולא הניח מבעוד יום עכ''ל: " + ], + [ + "קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות וכו' אין בית דין מצווין להפרישו וכו'. כתב ה''ה מדברי רבינו שכתב כאן היה נראה שאם היה עושה קטן מלאכה גמורה מצוה על ב''ד להפרישו ואין כן האמת וכו' עד והדבר צריך לי תלמוד. ואפשר לומר שמ''ש כאן רבינו משום שבות לא נקט משום שבות משום רישא דאין ב''ד מצווים להפרישו אלא משום סיפא דקתני ואם הניחו אביו אין ממחין בידו דהיינו דוקא באיסורי דרבנן אבל באיסורי תורה ממחין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל כלי שהוקצה מחמת האיסור וכו'. משמע מדברי רבינו דכלים המוקצים מחמת איסור אסור לטלטלם אפילו אם הוצרך להם לגופן ולמקומן ולאפוקי ממ''ש המרדכי בפרק כירה. והטעם משום דכלי שמלאכתו לאיסור לא איתקצאי לבין השמשות שהרי היה מותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו אבל נר שהדליקו בו שבין השמשות היה אסור לטלטלו כלל אפי' לצורך גופו ומקומו דבעודו דולק פשיטא דאסור לטלטלו בכל גוונא כדאמרי' בפ' נוטל (שבת קמ''ב:) במניח אבן ע''פ החבית ומעות על הכר דבמניח נעשה בסיס לדבר האיסור הילכך איתקצאי כה''ג לכוליה יומא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "(יד-טו) שני דברים אחד אסור לטלטלו וכו'. כיצד פגה שהיתה טמונה בתבן וחררה שהיתה על גבי גחלים וכו'. כתב ה''ה פירש''י והוא שכבו עכשיו הגחלים הא בשלא כבו לא וכו'. ורבינו שכתב חררה שע''ג גחלים אפשר דאפי' בלא כבו נמי מתוקמא שפיר שמאחר שאינה טמונה אינו חותה בגחלים בנטילת החררה אלא שמנענען דהוי טלטול מן הצד ושרי וברייתא דקתני שטמנה בגחלים לא טמנה קאמר אלא שהניחה ע''ג גחלים אלא דאיידי דנקט בפגה שטמנה נקט נמי בחררה שטמנה ולאו דוקא אי נמי איידי דבכבו שרי אפי' טמנה נקט טמנה אבל אה''נ דהיכא דלא כבו לא שרי אלא בהניחה ע''ג גחלים: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מטלטל ישראל התרומה וכו' במה דברים אמורים כשהיתה הטמאה למטה. כך כתוב בנוסחי דידן בספרי רבינו וכך נראה שהיתה נוסחת הר''ן בדברי רבינו וכתב שלא נתבררה. ואני מצאתי בספר מוגה שנמחקה תיבת הטמאה ונכתב במקומה הטהורה והוא הנוסחא הנכונה כי היא מכוונת עם דברי הגמרא: " + ], + [ + "חריות של דקל וכו'. כתב ה''ה ומכאן למדנו שמחשבה בלחוד סגי. ונ''ל שלכך השמיטו בהלכות ההיא דנדבך משום דמהכא שמעינן שא''צ מעשה ובמחשבה לחוד סגי ואם כן יש לתמוה על רבינו למה פסק למעלה כמאן דמצריך מעשה שכתב אם למדום. ונ''ל שדעת רבינו וכו' עד להוכיח שהם לישיבה. ול''נ שאע''פ שהשמיט רבינו דין נדבך אין ספק שהוא מחלק בין חריות לאבנים דהא רב אסי גופיה דאמר גבי חריות ישב אע''פ שלא חשב אמר גבי נדבך צאו ושפשפום וא''כ ע''כ יש לחלק בין חריות לאבנים וטעמא דנדבך כדפירש''י צאו ולמדום סדרום והושיבום כדי שלא נצטרך ליגע בהם למחר לפי שאין הזמנה אפי' במעשה חשוב מועיל לאבן לעשותה כלי ור' אמי לטעמיה דאמר לעיל אין אבן נעשית כלי בהנחה. ושפשפום מן הטיט שיהא נאות לישב ולמחר תלמדום דבמעשה כל דהו נעשה כלי דהשתא לכ''ע באבנים לא סגי בחשב. ולא השמיטה הרי''ף להא דנדבך אלא מפני שסמך לו על מ''ש בפרק נוטל אמתני' דאבן שע''פ החבית מטה על צדה והיא נופלת א''ר הונא ל''ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האיסור ומזה נלמוד דלא סגי לאבן בחשב דסתם אסור במניח אפי' חשב עליה: " + ], + [], + [], + [ + "נותנין כלי תחת הדלף וכו'. ה''ה תמה על רבינו מדין היוצא מעובדא דבי רחייא דאביי. ול''נ דאפשר שרבינו מפרש דכי אותביה אביי וכי עושין גרף של רעי לכתחלה שתיק ליה אלמא קבלה מיניה והא דאמר אביי תיתי לי דעברי אדמר דברי אנינות בעלמא היו ולא משום דדינא הכי. ", + "ומ''ש רבינו והוא שיהיה הדלף ראוי לרחיצה וכו'. כתב עליו הטור ולא נהירא דהא דמוקי לה בגמ' הכי היינו לר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ואין הלכה כמותו עכ''ל. כלומר דבגמ' אותיבנא לר''י מדתנן נותנין כלי תחת הדלף בשבת ושני הב''ע בדלף הראוי וא''כ לדידן דקי''ל דלא כר''י אפי' בדלף שאינו ראוי שרי. ואפשר היה לומר דטעמא דרבינו משום דבפרק כירה (שבת מ''ג) אליבא דרב חסדא דפליג אדר''י אוקימנא לה נמי בדלף הראוי משום דאם אינו ראוי הוי מבטל כלי מהיכנו וזהו דעת הר''ן בפ' משילין אבל מתוך לשון רבינו משמע דטעמיה משום דאין עושין גרף של רעי. וא''ת כיון דאם נתן מותר לטלטלו במים המאוסים שבו אמאי דחקינן בפ' כירה לאוקומי מתניתין דקתני נותנין כלי תחת הדלף בשבת בדלף הראוי דוקא כי היכי דלא תיקשי לר''ח דאוסר לבטל כלי מהיכנו הא אפי' אי הוי דלף שאינו ראוי אינו מבטל כלי מהיכנו שהרי מותר לטלטלו י''ל דאף ע''ג דה''מ לשנויי הכי רצה לתרץ לו לפום מאי דהוה ס''ד דמקשה דבדלף שאינו ראוי חשיב מבטל כלי מהיכנו. א''נ משום דמתניתין סתמא קתני נותנין כלי תחת הדלף דמשמע דאפי' במקום שאסור לטלטל גרף של רעי כגון במקום שאין אדם שם מותר ליתן כלי תחת הדלף מש''ה אוקמה בדלף הראוי דאילו דלף שאינו ראוי לא פסיקא מילתא להתיר בכל מקום ליתן כלי תחת הדלף שהרי במקום דלא שרי לטלטולי משום גרף של רעי אסור ליתן כלי תחת הדלף מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נגר שאין בראשו וכו'. נראה מדברי רבנו שהוא מפרש דניטל באגדו היינו שמתיר ראש החבל שבדלת שנמצא הנגר מיטלטל עם החבל ואינו ניטל באגדו היינו שמתיר ראש החבל שבנגר שנמצא הנגר מיטלטל בלא חבל וכל שהוא מיטלטל עם החבל הקשור בו אפי' אין ראש החבל השני קשור בשום מקום שרי דהיינו ניטל באגדו ודאמרינן בעובדא דרבי טבלא דהוה תלי בעיבורא דדשא לאו דוקא אלא מעשה שהיה כך היה. והנה מצאתי להריטב''א שכתב בשם התוס' דניטל באגדו היינו שעשה לו בראשו קשר אחד שהיו נוטלין אותו בקשר ההוא ותולין אותו בכותל כשאר כלים ולפיכך מתיר בו דכלי גמור הוא וכל שהוא כלי גמור לא מיחזי כבונה הילכך אע''פ שאינו קשור לא בדלת ולא בעיברא דדשא נועלין בו והא דאמרינן דהוה תלי בעיברא דדשא מעשה שהיה כך היה דבלאו הכי נמי שרי עכ''ל. ונכון לומר שכך היה מפרש רבינו אלא דק''ל הא דאמר רבא והוא שקשור בדלת ומשמע דדוקא דלת מדפריך ליה מעובדא דתלי בעיברא דדשא וכיון דכי קשור בדלת אגדו מוכיח עליו מאי איריא דלת הא כל כה''ג בכל דוכתא שרי כדמסיק ההוא ניטל באגדו הוה. ולכן נ''ל שדעתו כמו שפירשתי תחלה וליישב קושיא זו נ''ל שענין הנגר הוא על שני דרכים הא' שראש החבל הקשור בדלת אין מתירין אותו אבל ראש החבל השני קושרים אותו בנגר בעת שרוצים לנעול וכשפותחים מתירים אותו ונוטלים הנגר לבדו ומניחים אותו בקרן זוית. השני שראש החבל הקשור בנגר אין מתירין אותו אבל ראש החבל השני קושרין אותו בדלת בעת שרוצין לנעול וכשפותחים מתירים אותו מהדלת ונוטלין הנגר ואגדו עמו ומניחים אותו בקרן זוית ורבא איירי בנגר שהוא בדרך הראשון דכיון שהנגר ניטל בלא אגד אפילו קשור ותלוי במקום אחר אסור דהא כיון שהוא עשוי ליטלו משם בלא אגד זה מוכיח עליו ועובדא דר' טבלא קס''ד שהיה בנגר העשוי כדרך זה ומש''ה פריך לרבא מיניה ושני דעובדא דרבי טבלא לאו בנגר העשוי בדרך זה הוא אלא בנגר העשוי כדרך השני שהוא ניטל ואגדו עמו ומשום הכי שרי בתלי בעיברא דדשא והוא הדין למונח בקרן זוית כמו שנתבאר: " + ], + [ + "מנורה של חוליות בין גדולה בין קטנה וכו'. יש לתמוה על דברי רבינו דהא משמע בגמרא (שבת מ״ו) דהא דאסר ר' יוחנן דאית בה חידקי לאו מטעם מוקצה הוא אלא משום דגזרינן אטו של חוליות וא״כ הו״ל לאסור בקטנה בעלת חדקים כר' יוחנן. וע״ק שכתב היו בה חדקים וכו' אם היתה גדולה וכו' אסור לטלטלה מפני כובדה דהיינו לטעמא דרב יוסף ורבה דאמרי תרווייהו הואיל ואדם קובע לו מקום והא אידחי ליה האי טעמא ואסיקנא דטעמא משום דגדולה דאית בה חידקי גזרינן אטו של חוליות ובקטנה לא גזרינן. ונראה שטעמו של רבינו שפסק כר״ל מדאמר בפרק כל כתבי (שבת דף קכ״א קכ״ב) בפמוטות של בית אביך והוא ז״ל מפרש כפירש״י דאסר בגדולות וכר״ל דאמר ניטלת בשתי ידיו אסור לטלטלה ומשמע ליה ז״ל דמשום כובדה הוא דאסר ולא משום חידקי כדאמרי' התם בסמוך קרונות של בית רבי מותר לטלטלם בשבת וא״ל בניטלין באדם אחד או בשני בני אדם א״ל כאותן של בית אביך ומשמע ודאי דקרונות לא מישתרי אלא מפני כובדן וא״כ ה״ה לפמוטות וצ״ל שיש שום חילוק בין ההוא שריתא דהוה בי ר' פדת וההיא אסיתא דהוו בי מר שמואל דשרו לטלטלם משום דתורת כלי עליהם כדאיתא בפרק בתרא דעירובין (דף ק״ב) וכתבו רבינו בפכ״ה לקרון ופמוט ומ״מ יש לדקדק במ״ש אם היתה גדולה הניטלת בשתי ידיו אסור לטלטלה משום כובדה דכיון דמשום כובדה הוא דאסר לה מאי איריא אית ביה חידקי אפי' לית בה חידקי נמי. וי״ל דאה״נ דגדולה אפי' לית בה חידקי אסור לטלטלה ולא נקט אית בה חידקי אלא לאשמועינן דאפ״ה אם היא קטנה שרי: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אוצר של תבואה או של כדי יין וכו'. אין לפרש שמ''ש אסור להתחיל בו לפנותו הוא ממאי דפריש רב חסדא (שבת קכ''ו) מאי דתנן אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחלה דהא רב חסדא אליבא דר' יהודה דאית ליה מוקצה אמרה ואנן קי''ל כר''ש דלית ליה מוקצה ותו דלרב חסדא אליבא דר' יהודה אפי' לצורך מצוה לא יתחיל את האוצר אלא טעמו מדת''ר אין מתחילין באוצר אבל עושה בו שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו ומפרש רבינו דלדבר הרשות הוא דאילו לדבר מצוה מישרא שרי וכדי שלא יעלה על דעתנו דמשום מוקצה הוא דאסרינן להתחיל באוצר כתב אף על פי שמותר להסתפק ממנו אסור להתחיל לפנותו אלא לדבר מצוה כלומר דנהי דלית לן מוקצה היינו כשרוצה להסתפק ממנו אבל אם אינו רוצה אלא לפנותו אסור להתחיל בו אם לא לדבר מצוה: ", + "ומ''ש רבינו כל אחד ממלא ד' או ה' קופות. שם (דף קכ''ז) איבעיא להו הני ד' או ה' קופות אע''ג דאית ליה אורחים טובא או דילמא הכל לפי האורחים ואת''ל הכל לפי האורחים חד גברא מפני לכולהו או דילמא כל חד מפני לנפשיה. ובעיא קמייתא הא איפשיטא באת''ל ואידך בעיא לא איפשיטא וכתב הרי''ף וכיון דאיסורא הוא עבדינן לחומרא. ומ''מ נ''ל דהא דאמרינן כל חד מפני לנפשיה לאו למימרא שהאורחים צריכים לפנות אלא אחרים יכולים לפנות לצרכם ובלבד שלא יפנה כל אחד יותר מארבע וחמש קופות: " + ], + [ + "כל שהוא ראוי למאכל בהמה וכו' את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים וכו'. כתב ה''ה ואני תמה היאך כתבו היתר בחרדל שהרי במשנה שנינו לא את הלוף ולא את החרדל והיא סתם משנה בלא מחלוקת עכ''ל. ואני אומר דאי משום הא לא איריא דרשב''ג דמתיר בלוף ה''ה דמתיר בחרדל כדמשמע בברייתא וכמ''ש התוספות וכל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו אלא הכי ה''ל לאקשויי דכיון דאוקימנא לרשב''ג בשטה לא קי''ל כוותיה והרי''ף כפי נוסחאות שלנו נראה שפוסק כת''ק דמתניתין שכתב דלית הלכתא כרשב''ג וכתב עוד ואין מטלטלין את החרדל דקי''ל בהא כסתם משנה. אבל ה''ה כתב שדעתו כדעת רבינו וגם הר''ן כתב כן ויישב דעתם דמשמע דס''ל דתנא דמתני' ותנא דברייתא לא פליגי אהדדי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דתנא דברייתא היו רגילין לגדל יונים ובאתריה דתנא דמתני' לא היו רגילין בהם אבל לכ''ע אין מטלטלין אלא מה שהוא ראוי לבהמה חיה ועוף המצויים אצל רוב בני אדם עכ''ל. וכך מבואר דברי רבינו שכתב שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים מטלטלין אותו בשבת וכו' אין מטלטלין שברי זכוכית וכו' מפני שאין אלו וכיוצא בהן מצויים אצל רוב בני אדם: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה מוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו וכו'. נראה מדברי רבינו שאין שם אהל אלא מהמחצלאות בלבד וזוקף מטתו דקאמר לא להיות עומדת זקופה והמחצלת עליה כדפירש''י אלא לומר שזוקפה ומסירה משם אם ירצה לפי שאינה צריכה לו עוד ולפי זה מאי דמצרכינן שישבו תחלה עד שיחם להם ואז יביאו מטות וישבו עליהם אע''פ שאין צורך לאהל במטות היינו כדי שיהא נראה דפריסת מחצלאות לא כדי לעשות אהל בחיבור שתיהן היתה אלא כדי לפרוס כל אחד על עצמו להגן מפני החמה שהרי גם כשחם להם מלמטה הביא כל אחד מטתו וישבו עליהם. ואפשר שאם רצה להניח מחצלת על המטה אינו רשאי לדעת רבינו ומש''ה אמרו שזוקף מטתו כלומר ולא יניחנה שם כי היכי דתהוי הוכחה שלא נתכוון בפריסת המחצלאות לעשות אהל משתיהן אלא להגן עליהם מפני החמה שהרי כשחם לו מלמטה הביא מטה וישב עליה וכשעמד זקפה משם והלך לו: ", + "ומ''מ יש לדקדק למה פסק רבינו דבאין שני בני אדם ויושבים בצדו וכו' הא בלאו הכי יכולים לעשות מחיצה דהא בגמרא איתא למימרא זו אמאי דא''ר יצחק אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ואמר להו רב ששת פוקו אמרו לר' יצחק כבר תירגמה רב הונא לשמעתך בבבל דאמר רב הונא עושין מחיצה למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת מאי היא דאמר רב שמואל בר יהודה מת המוטל בחמה באין שני בני אדם ויושבין בצדו חם להם מלמטה וכו' משמע דלמ''ד כלי ניטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל עושין מחיצה למת בשביל מת כמו שמותר לעשות בשביל חי ומאחר דקי''ל כמ''ד כלי ניטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל תו לא ה''ל למיפסק כהאי מימרא ואפשר שמטעם זה השמיטה הרי''ף וא''כ יש לתמוה על רבינו שכתבה. ואפשר דס''ל לרבינו דנהי דרב ששת סבר דטעמא דבעינן שיבאו שני בני אדם וישבו בצדו הוא משום טלטול הכלים שיהו ניטלים לצורך החי ולא לצורך המת וכדרבי יצחק מיהו אנן דלא קי''ל כוותיה מפרשים דטעמא לאו משום כלים הוא דלצורך המת ניטלים אלא טעמא כדי שתהא המחיצה נעשית מאליה דאין עושין אהל עראי ובשביל צער החי התירו לעשותם בשינוי כזה אבל מפני המת לא התירו. ואפשר דרב הונא נמי משום עשיית מחיצה קאמר וכדדייקא לישניה ולא לענין טלטול כלים ורב ששת הוא שרצה לפרש דבריו משום טלטול וכדר' יצחק וליתא. ולפי זה מה שהשמיטה הרי''ף לאו משום דלא ס''ל הכי אלא משום דמשמע ליה שדבר פשוט הוא שאין מותר לעשות אהל עראי אלא לצורך החי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "המהלך חוץ לתחום למעלה מי' טפחים וכו'. כתב ה''ה בתשובה ביאר שכל מה שיהיה מן התחומים מן התורה וכו'. תשובה זו היא בספר הכל בו ובתשובה אחרת ביאר רבינו שהטעם שאין בימים ובנהרות איסור תחומין דאורייתא לפי שהם כרמלית והטלטול בהם אינו אסור אלא מדרבנן ולא יתכן שיהיה המעביר ע''פ המים אסור מדרבנן והמהלך לוקה מן התורה וכ''ש שלא יעלה בדעת שיהא בהליכה במים איסור תחומין דאורייתא ממחנה ישראל שהוא רה''ר והלא ידוע שאיסור הטלטול שיש חיוב סקילה אמרו בו המעביר ד' אמות ברה''ר מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר כן בלי ספק המהלך י''ב מיל על פני המים המועטים פטור לפי שאינו דומה למחנה ישראל עכ''ל. ולפי דברי רבינו ביבשה תוך י''ב מיל כיון דלא מיתסר אלא מדרבנן נקטינן בעיין לקולא דאין תחומין למעלה מעשרה וחוץ לי''ב מילין כיון דמיתסר מדאורייתא למעלה מעשרה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא וכ''כ בהדיא בתשובה: ", + "לדעת רבינו כל שהלך בים למעלה מעשרה כשיגיע לנמל יורד ואינו נמנע ויש לו אלפים אמה מהמקום שפגע בו למטה מעשרה וכן דעת הרמב''ן והרשב''א ומתני' (עירובין מ''א:) פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה וכו' במהלכת למטה מעשרה היא והכי מוקי לה בגמ' (דף מ''ג): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנס שהד' אמות שיש לו לאדם תחלתן ממקום שהוא עומד בו. איני יודע מה טעם הוא זה שאעפ''כ נמדוד הארבע אמות לצד תחומו ונמצא נכנס תוך התחום וצ''ע: ", + "וכן מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה וכו'. כתב הרב המגיד ואין לומר שעל עיר אחרת נתכוין רבינו איני יודע למה דחק ה''ה פירוש זה: " + ] + ], + [ + [ + "כל בית דירה שיוצא מן המדינה וכו'. כתב הרב המגיד על דברי הרשב''א שהוא תמיה למה אמרו אין בורגנין בבבל וכו'. ואני אומר דלנסחי דידן בגמרא ניחא להרשב''א דמסיים בה ולא בשאר ארצות משום דשכיחי גנבי וההיא ברייתא דוהבורגנין איכא לאוקמה באתרא דלא שכיחי גנבי: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היתה עשויה כמין ג''ם או שהיתה עשויה כקשת וכו'. אמרינן בגמרא (עירובין נ''ה:) כמה יהא בין יתר לקשת רב הונא אמר אלפים אמה רבא בריה דרבה בר רב הונא אמר אפילו יותר מאלפים אמה ואמר אביי כוותיה דרבא מסתברא דאי בעי הדר אתי דרך בתים והרי''ף ורבינו לא הזכירו דין זה. ונראה דמדסתמו ולא חילקו ממילא משמע דאפי' יש בין יתר לקשת יותר מאלפים אמה נמי וכדאמר אביי דמסתברא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היו לנו תחומי העיר מוחזקין וכו' שומעין לו בתחום שריבה. נראה לכאו' שדעתו לומר שאין שומעין לו בתחום שמיעט וא''א לומר כן שהרי אמרו בגמרא אימא אף למקום שריבה וכ''כ רבינו ז''ל בפי' המשנה וא''כ צ''ל שמ''ש שומעין לו בתחום שריבה לרבותא נקטיה דאע''פ שהוא מיקל שומעין לו וכ''ש ששומעין לו בתחום שמיעט דהוי להחמיר: ", + "מה שכתב ה''ה בשם הרשב''א שלא הל''ל אלא תקע''ב טעמו משום דאמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא ולפי זה כשתמדוד מצלע העיר אלף ותכ''ח אמה ותבא למדוד מקרן אלכסון של עיר יהיו אלפים משום דתרי חומשי דאלף ותכ''ח הם תקע''ב. ומ''ש ה''ה וראוי להיות כתקפ''ה אמה טעמו לפי שנאמר שהראשון מדד מקרן אלכסון העיר אלפים וכשנמדוד מצלע העיר תכלה מדת האלפים ההם לסוף אלף ותט''ו לפי שתשבורת אלפים על אלפים הם ד' סכומים שכל סך הוא אלף פעמים אלף הנקרא בלעז קווינט''ו לפי שבאלפים יש מאתים עשיריות וכל עשירית מהם יעלה בתשבורת עשרים אלפים סך ארבע אלפים פעמים אלף שהם ד' סכים ואלף תט''ו פעמים אלף ותט''ו עולה שני סכים ושלש אלפים ורנ''ה כיצד באלף ותט''ו יש קמ''א עשיריות וחצי וכל עשירית מהם עולה י''ד אלפים וק''נ וקמ''א פעמים וחצי ד' אלפים וק''נ עולה ד' סכים ואלפים ורנ''ה הרי שירבה על הראשון תקפ''ה ורבינו לא דק בה' אמות ולחומרא הוא דלא דק ואפשר דמשום דלפי חשבון אמתא ותרי חומשי האמור בגמרא עולה התוספת לתקע''ב ולחשבון חכמי הגמרא עולה תקפ''ה כתב תק''פ בקירוב: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "עיקר הקידוש בלילה וכו' ומבדיל והולך עד סוף יום הרביעי. קשה דבגמרא משמע דעד יום הרביעי ולא עד בכלל ומצאתי ספר מוגה שכתוב בו עד סוף יום ג' והיא הגירסא הנכונה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה מתאוה לפת וכו' מי שנתכוין לקדש על היין בלילי שבת וכו'. כתב הר''ן שנראה מדברי הרי''ף שהוא מפרש כך נטל ידיו לא יקדש משום דכיון דאין נוטלים ידים לפירות גלי דעתיה דחביבא ליה ריפתא וס''ל לרב ברונא דאין מקדשין על הפת הילכך לא יקדש שעל הפת א''א לקדש ואי מקדש אחמרא נמצא מקדש על שאינו חביב ואסיקנא דליתא דהא רב כל אימת דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא ומיהו נפקא לן מדרב ברונא דנטל ידיו לא יקדש על הפת דבמאי דאמר דמכי משא ידיה גלי דעתיה דריפתא חביבא ליה מהא לא איתותב ונראה שכך היה מפרש רבינו ג''כ: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אסור לקבוע סעודה ומשתה בע''ש וכו' ואעפ''כ מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה וכו'. כתב הטור על דברי רבינו ונראה דאף קודם המנחה אין לקבוע דע''ש סתמא קאמר דגרסינן בפרק השולח (גיטין ל''ח:) שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בע''ש ואחת וכו' ושתיהן נעקרו עכ''ל. ומתוך דברי ה''ה נתיישב זה דרבינו מפרש ההיא דפרק השולח דוקא בקביעות סעודה שאינו רגיל בה בימות החול: ", + "ומתוך דברי ה''ה תבין דמן המנחה דקאמר רבינו היינו מתשע שעות ולמעלה ודלא כהראב''ד שכתב שהוא מחצות ולמעלה. ויש סעד לדברי ה''ה מדתנן בר''פ ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואסיקנא (פסחים דף ק''ז:) דסמוך למנחה קטנה קאמר אלמא דבהכי סגי ליכנס תאב לסעודת הלילה ומיהו חצי שעה קודם לזמן מנחה קטנה בעינן כמו בע''פ ומש''ה שבקיה ללישנא דרבינו דנקט מנחה וכתב מתשע שעות למימרא דמן המנחה ולמעלה דקתני חצי שעה סמוך לה קאמר: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם היה חולה מרוב אכילה או שהיה מתענה תמיד פטור משלש סעודות. מדברי ה''ה נראה שלא היה גורס תמיד שהוצרך להעמידה בתענית חלום וגירסת תמיד היא הנכונה: ", + "וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין. מדברי הטור נראה שמפ' דברי רבינו דהיינו לומר שיקדש גם בסעודה שלישית על היין קודם סעודה כמו בשאר סעודות. ואין זה במשמע דבריו אלא היינו לומר שישתה יין בסעודה כי זהו פירוש קובע סעודתו על היין לא לענין שיקדש קודם סעודה ובפירוש כתב רבינו ספכ''ט ומצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד שניה וזהו הנקרא קידושא רבה משמע בהדיא דבסעודה שניה דוקא קאמר ולא בשלישית: " + ], + [], + [ + "אסור לו וכו'. ונ''ל דהיינו כשהוא במקום שיוכל להכין צרכי שבת אבל אם הוא במקום שא''א להכין צרכי שבת מוטב שיבא לביתו אולי יוכל להכין משישאר שם שודאי לא יוכל להכין ואפילו בהולך להתארח אצל אחרים מותר מטעם זה. ואם אינו עומד במקום יישוב בטוח מותר לו לילך כמה פרסאות עד שיגיע למקום יישוב בטוח: " + ], + [], + [ + "אין מפליגין וכו'. כתב רבינו בתשובה שדעת חכמי בבל לאסור ההליכה בנהרות דכיון דבעיא דאם יש תחומין למעלה מעשרה לא איפשיטא וקיי''ל דתחום י''ב מיל הוי דאורייתא א''כ הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא והוא ז''ל השיב דביבשה דאיכא איסור תחומין דאורייתא אה''נ דכיון דבעיין לא איפשיטא נקטינן לחומרא אבל במים שאין שם איסור תחומין דאורייתא משום דלא דמי למחנה ישראל כיון דלא מיתסר אלא מדרבנן נקטינן בעיין לקולא דאין תחומין למעלה מעשרה ואפילו היכא דמספקא לן אם הם למעלה מעשרה אם לאו מותר להלך בהם עד שיתאמת לנו שבגבהן פחות מעשרה טפחים שאז אסור להלך בהם חוץ לתחום מדרבנן ודבריו אלה בנהרות של מים מתוקים דאילו של מים מלוחים בכל גונא אסור מפני ביטול עונג שבת: ", + "סליק הלכות שבת " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..fdaf9e17d96e35ec088f734d6df660d9ea87c0bb --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,926 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbath", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Sabbath", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "כל מקום שנאמר אינו חייב כלום או פטור מכלום וכו'. נראה מדברי רבינו שכשאומר אינו חייב אינו מותר לכתחלה אבל יש צד איסור בעשייתו אלא שאין מכין אותו: " + ], + [ + "כתב הרמ''ך כיצד גורר אדם וכו' נראה שהוא גורס אבל בגדולים ד''ה מותר ולכך לא מפליג ומתיר בכל ענין ולא נהירא דא''כ מאי מקשה מההיא דגורר אדם לימא דההיא כר''ש דמתיר בכל ענין שאין מתכוין אפי' בגדולים דדמי לפסיק רישיה ובספרים מדוייקים נמצא מחלוק' בקטנים אבל בגדולים ד''ה אסור דדמי לפסיק רישיה וצ''ע עכ''ל: " + ], + [], + [ + "כל העושה מלאכה וכו'. כתב הרמ''ך אע''פ שהרי''ף פסק כן לא נראה לר''ח ולכל רבותי מפני כמה סתומות דהוא כר''ש כגון צידת נחש ומפיס מורסא וההיא דכל המזיקים נהרגין וההיא דכחס על הנר דמוקי ליה הכא כר''ש דיקא מתניתין כותיה ותו מדאמרינן בפ' נוטל (שבת קמ''א:) רבא כר''ש ס''ל דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והרי''ף גופיה הביא ההיא דר' יוחנן דאוקמא לר' יוסי כר''ש והוא הביא ג''כ הא דכל פטורי דשבת וכו' בר מהני תלת דפטור ומותר וההיא אזלא כר''ש עכ''ל ויתבאר בסמוך: ", + "מ''כ ההפרש שיש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישיה ולא ימות הוא דגבי פסיק רישיה אינו מכוון למלאכה כל עיקר אלא שהיא נעשית בהכרח. כגון שסגר פתח ביתו והיה שם צבי שהוא לא כיון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח. אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מתכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה. מיסוד ה''ר אברהם החסיד בשם אביו ז''ל ע''כ: ", + "או המכבה את הגחלת וכו'. כתב הרמ''ך הל''ל בד''א בגחלת של עץ אבל בגחלת של מתכת מותר וזה מפורש בהדיא בגמ' ותמיהא לן נמי כיון שפסק הלכה כר' יהודה אמאי התיר צידת נחש ומפיס מורסא עכ''ל. ולענין מ''ש הל''ל בד''א בגחלת של עץ אין דבריו מכוונים שהרי לא בא רצונו פה לבאר חילוקי דיני המכבה עד שיצטרך לחלק בין גחלת של עץ לשל מתכת ואין לומר שמקשה לו שהל''ל המכבה גחלת של עץ דסתם גחלת של עץ משמע ומ''מ תמיהתו זאת היתה למיעוט השגחתו בדברי רבינו שבפי''ב שהוא מקומו כתב חילוק שבין מכבה גחלת של עץ לשל מתכת, ומ''ש כיון שפסק כרבי יהודה אמאי התיר צידת נחש ומפיס מורסא כבר תירצה ה''ה בפירושו על בבא דהמפיס שחין בשבת: " + ], + [ + "כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית וכו'. כתב הרמ''ך אם כדבריו כן הוא שלא נחה האבן במקום שהוא רוצה שתנוח אפילו נתכוין לזרוק לרה''ר ועברה האבן אמה אחת יותר פטור דהא לא איתעבידא מחשבתו והכי הוה ליה לפרש נתכוין לזרוק בכרמלית ונמצא אותו מקום רה''ר פטור אע''ג דאיתעבידא מחשבתו כיון דלא נתכוין לזריקה דאיסורא פטור עכ''ל וכבר נתיישב זה בדברי ה''ה: " + ], + [], + [], + [ + "(י-יא) היו לפניו שתי נרות וכו'. כתב הראב''ד אמר אברהם המחבר הביא הדברים כפשטן וכאשר עיינתי בגמ' במקומן בכריתות לא מצאתים שיתקיימו כן דרב יהודה אותביה לשמואל מרא דשמעתא ממתני' דא''ר יהודה אפי' נתכוין ללקט תאנים וליקט ענבים וכו' ר''א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר והא הכא דמתעסק הוא ור' יהושע לא קא פטר אלא ממינא למינא אבל בחד מינא ר' יהושע נמי מחייביה וא''ל שיננא שבוק מתניתין ותא אבתראי הב''ע שאבד מלקט מלבו אלמא בחד מינא מתעסק הוא ופטור וא''כ היינו נתכוין לכבות את זו וכבה את זו אלא ע''כ מתניתין בלהקדים היא שאם נתכוין לכבות את זו תחלה וכבה את זו או להדליק את זו תחלה והדליק את זו חייב דכיון דחדא מלאכה היא וחדא מינא בהקדמת זו לזו לאו שינוי מחשבה היא אבל בכיבוי והדלקה אם שינה בהקדמה פטור וכן תאנים וענבים דא''ר יהודה ליקדם קאמר נתכוין ללקוט תאנים תחלה וליקט ענבים ר' יהושע פוטר אבל בחד מינא ליקדם חייב, ואני תמה איך חשב כזאת שאם חשב ללקוט תאנים ואחר כך ענבים ונהפך הדבר יהיה פטור וכשחשב להדליק את זו והדליק את זו יהיה חייב זה שעשה כל מלאכה שחשב לעשות פטור וזה שלא עשה כלום יהיה חייב זהו תמהון לבב (עכ''ל): ", + "אבל אם היה אחד דלוק ואחד כבה ונתכוין להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה ונהפך הדבר וכבה ראשונה ואח''כ הדליק שניה אחריה פטור. אמר אברהם זהו שהשגתי אני אבל כל מה שבפנים שבוש הוא עכ''ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "(טו-טז) כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדה וכו' ואם אין היחיד יכול לעשותה לבדה עד שיצטרפו כו' ושיעור אחד לשניהם. בפ' המצניע (שבת צ''ב:) תנא זה יכול וזה יכול ר''מ מחייב ור' יהודה ור''ש פוטרים זה אינו יכול וזה אינו יכול ר''י ור''מ מחייבים ור''ש פוטר זה יכול וזה אינו יכול ד''ה חייב, ובגמ' (דף צ''ג) זה יכול וזה אינו יכול ד''ה חייב הי מנייהו חייב אמר רב חסדא זה שיכול דאי זה שאינו יכול מאי קא עביד א''ל רב המנונא דקא מסייע בהדיה א''ל מסייע אין בו ממש ואמרינן בתר הכי אמר מר זה יכול וזה יכול חייב איבעיא להו בעינן שיעור לזה ושיעור לזה או דילמא שיעור אחד לכולם רב חסדא ורב המנונא חד אמר שיעור לזה ושיעור לזה וחד אמר שיעור אחד לכולם אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב נעלו שנים פטורים לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבים ואמאי ליבעי שיעור צידה לזה ושיעור צידה לזה לאו משום דאמרי' שיעור א' לכולם ופירש רש''י שיעור צידת צבי לכל א' וא' וכתבו התוס' אמר מר זה יכול וזה יכול ר' מאיר מחייב איבעיא להו וכו' תימא לר''ח דאמאי בעי לה אליבא דר''מ ומצי למבעי בזה אינו יכול וזה אינו יכול אליבא דרבי יהודה דקיימא מתניתין כוותיה ונראה דגרסא זו טעות וגרסינן זה אינו יכול וזה אינו יכול עכ''ל וזו היא גירסת רבינו: " + ], + [ + "חפר גומא וכו'. כתב הרמ''ך הל''ל ה''מ בבית אבל בשדה חייב דהא פסק כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עכ''ל. וי''ל שלא הוצרך רבינו לפרש כן דמתוך דבריו משמע וכמה שכתב הרב המגיד: " + ] + ], + [ + [ + "דחויה היא שבת וכו'. בפ' כיצד צולין (פסחים ע\"ז א) איפליגו תנאי טומאה אם דחויה היא בציבור או הותרה ופירש''י דחויה אע''ג דאכשר רחמנא למיתי בטומאה לאו היתר גמור הוא אלא היכא דלא משתכחי טהורים וכיון דלאו היתר גמור הוא בעיא ציץ לרצויי. ומשמע בגמרא דהלכה כמ''ד דחויה היא וכן פסק רבינו בפ''ד מהל' ביאת המקדש ומשמע דכי היכי דאיפליגו בטומאה ה''נ איפליגו בשבת לגבי חולה אם היא דחויה או הותרה וקי''ל כמ''ד דחויה וכ''כ הרשב''א והר''ן שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה: " + ], + [], + [ + "כשעושים דברים האלו אין עושין אותם לא ע''י נכרים ולא ע''י קטנים וכו'. גירסת רבינו בברייתא עבדים במקום נכרים לדעת רבינו שפירש מפני שמצטרפים לדעת אחרת היינו שלא תהא שבת קלה בעיניהם ה''ט שייך בנשים ועבדים ולא בנכרים וקטנים כמ''ש הרב המגיד משום דקטנים כשיגדלו ילמדו וידעו חומר שבת ואיסורו וטעמא דאין עושין ע''י נכרים וקטנים שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פקוח נפש ואין מתירים אותו לכתחלה ע''י המחוייבים במצות דילמא יבא הדבר שכשלא ימצאו נכרי או קטנים לא ירצו לחלל שבת ע''י גדולי ישראל. ודלא כהר''ן שכתב שהטעם שכתב רבינו שלא תהא שבת קלה בעיניהם קאי גם לקטנים דא''כ יקשה אמאי פלגינהו תנא דברייתא בתרתי ונקט קטנים בהדי נכרים ואיכא למידק בדברי רבינו שכתב שאין עושין דברים הללו אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם דמשמע ע''י שאר ישראלים לא וקשה דהא לא מיעטה הברייתא אלא קטנים ונשים ועבדים דוקא לכך נ''ל דגדולי ישראל וחכמיהם דנקט רבינו גדולים למעט קטנים ישראל למעוטי נכרים וחכמיהם למעוטי נשים דדעתן קלה: ", + "כתב הרמ''ך שזה הטעם שנתן בע''י נכרים שלא תהא שבת קלה בעיניהם וכי אין שבת קלה לנכרים ולדבריו חכם אחד יכול לצוות לנכרים שיעשה והטעם הברור בעבור שאינם זריזים ואתו למפשע עכ''ל. ובמה שביארתי דברי רבינו אין מקום לתמיהתו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "חולה שהיה וכו'. כתב הר''ן בפ''ב דביצה דפשיטא לן דשתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד שתים מייתינן שלש לא מייתינן דלרבויי בשיעורא אסור וכ''כ הרשב''א בפ''ק דחולין וכ''כ הרא''ש בתשובה: " + ], + [], + [ + "חולה שאין בו סכנה וכו'. כתב הטור כל צרכי חולה בדבר שאין בו סכנה הוא לא יעשה אבל אומר לנכרי ועושה כיון שאין בו סכנת הגוף אפי' יש בו סכנת אבר אין מחללין עליו באיסור דאורייתא אבל מחללין באיסור דרבנן אע''ג דעביד מעשה אבל בחולי שאין בו סכנת אבר נסתפק א''א הרא''ש אם מותר לחלל עליו בשבות דאית ביה מעשה דשמא לא התירו אלא אמירה לנכרי אבל לא שבות דאית ביה מעשה אלא בסכנת אבר. אבל הרמב''ם כתב חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע''י נכרי ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותם אפילו ע''י ישראל לפיכך מעלים אזנים ומעלים אנקלי בשבת וכל כיוצא בזה עכ''ל. יראה מדברי הטור שרבינו פשט ספקו של הרא''ש לקולא שהרי התיר לעשות ע''י ישראל צרכים שאין בהם מלאכה אע''פ שכל רפואה אסורה משום שבות: ", + "ואיכא למידק היכי מצי למימר דרבינו שרי שבות הנעשה ע''י ישראל שאם כן היאך כתב שכוחל עיניו מן הנכרי בשבת ומאי איריא מן הנכרי ואפילו מן הישראל הוה ליה למישרי כיון דכוחל לא מיתסר אלא מדרבנן כדאיתא בס''פ המצניע (שבת דף צ''ה). וה''ה כתב וז''ל כבר נתבאר בדברי רבינו שכל שבות מותר בחולי שאין בו סכנה כיון שהוא חולי כולל כל הגוף בין שבות דאמירה לנכרי בין שבות הנעשה ע''י ישראל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפילו שבות גמור וזהו שלא התירו לכחול אלא מן הנכרי אע''פ שאין בכוחל אלא משום שבות אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפילו בסכנת אבר אחד אלא בסכנת נפשות עכ''ל. ומתוך דבריו נראה שנתיישב ספק זה דהא דשרינן שבות הנעשה ע''י ישראל אע''פ שאין בו סכנה היינו בחולי הכולל כל הגוף והא דלא שרינן למכחל אלא מנכרי אע''פ שיש בו סכנת אבר משום דאינו חולי הכולל כל הגוף ולפי זה צריך לומר דהעלאת אזנים ואנקלי והחזרת שבר הם חלאים כוללים כל הגוף שאל''כ לא היו מתירים לעשות ע''י ישראל ואין דבריו ברורים אצלי שהרי מ''ש רבינו שכוחל עיניו מן הנכרי דמשמע אבל לא מישראל וגם מ''ש ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותן אפילו על ידי ישראל אחולה שאין בו סכנה דקתני ברישא קאי ולא נרמז בלשונו חילוק בין סכנת אבר לחולי הכולל כל הגוף ולפיכך נ''ל דבכלל חולה שאין בו סכנה הוי בין חולי שהוא כולל כל הגוף בין שאינו כולל בין שיש בו סכנת אבר בין שאין בו בכל גוונא לא התירו שבות הנעשה ע''י ישראל מיהו ה''מ בשבות שיש בו עיקר מלאכה שהוא נסמך לה כגון כוחל שהוא אסור מפני שהוא ככותב או לעשות שום רפואה בסם דאיכא למיסר משום שחיקת סמנין אבל שבות שאין לו עיקר מלאכה שהוא נסמך עליה מותר אפילו ע''י ישראל ומטעם זה התירו להעלות אזנים ואנקלי ולהחזיר השבר שדברים אלו לא נאסרו מפני שאינן דומים למלאכה וגם ליכא למגזר בהו משום שחיקת סמנים שאין דברים הללו נעשים בסמנין וזהו שכתב כאן ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותן ע''י ישראל ובפכ''א כתב ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי ולהעלות אנקלי שכל אלו וכיוצא בהם אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן עכ''ל. ומעתה לא נפשטה ספיקו של הרא''ש מדברי רבינו לקולא אלא לחומרא ולא עוד אלא דמאי דפשיטא להרא''ש והר''ן דביש בו סכנת אבר הותר שבות הנעשה על ידי ישראל לדעת רבינו כל שהוא דבר הדומה למלאכה או מידי דאיכא למגזר ביה משום שחיקת סמנין אסור ע''י ישראל ולא הותר על ידי ישראל אלא דבר שאינו דומה למלאכה ואינו נעשה ע''י סמנין: " + ], + [ + "היולדת כשכורעת לילד וכו'. וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה. ברייתא פרק מפנין (שבת קכ''ח:) אם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן בידה ואם אין סיפק ביד מביאה בשערה ואם אין סיפק בשערה מביאה בכלי ובגמרא מביאה בשערה ותיפוק ליה משום סחיטה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין סחיטה בשער ר''א אמר אפילו תימא יש סחיטה בשער מביאה לה בכלי דרך שערה כמה דאפשר לשנויי משנינן. ופירש''י דרך שערה כורכת הכלי בראשה בשערה ופסק רבינו בפ''ט דאין סחיטה בשער. ונראה שטעמו מפני שהוא ז''ל סובר דר''א לאו לאפלוגי ארבה ורב יוסף אתא אלא לומר דאפי' אי הוה סחיטה בשער שפיר תני מביאה בשערה. וכתב רבינו כאן שתביא לה כלי התלוי בשערה משום דאף על גב דאין סחיטה בשער איסורא מיהא איכא וכמ''ש ה''ה בפ''ט וא''כ מוטב לעשות הוצאה ע''י שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף עליו איסור אחר: " + ], + [], + [], + [ + "(יג-יד) חיה משיתחיל הדם להיות שותת וכו' ומרחיצין את הולד וכו' אחר שחותכים את טבורו. במשנה פרק מפנין (שבת קכ''ח:) קושרים את הטבור רבי יוסי אומר אף חותכים וכתב הרי''ף אר''נ הלכה כר''י: ", + "עושין מדורה לחיה וכו'. כתב ה''ה שהיה סבור לפרש דברי רבינו דאפי' בחולה שיש בו סכנה קאמר וכו' וכתב שהוא מבטל דעתו מפני דעת הראב''ד שהוא מפרשה בשאין בו סכנה לפי שאם יש בו סכנה משמע דלכל צרכיו מחללין ואע''פ שאין במניעת הדבר שעושין לו סכנה. ואני אומר דמדברי רש''י משמע דכל שאין במניעת אותו דבר סכנה אין מחללין עליו את השבת ואפשר שרבינו סבור כן ומיירי בחולי שיש בו סכנה וכמו שהיה סבור הרב המגיד: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בדקו עד חוטמו ולא מצאו בו נשמה וכו'. כתב הרב המגיד שפסק רבינו כת''ק ואינו כן דלפי נוסחא דידן בגמרא פסק כי''א וטעמו משום דספק נפשות להקל: " + ], + [ + "היתה חצר שיש בה עובדי כוכבים ומזלות וכו'. שאלו חכמי לוניל וז''ל נראה מן הכתוב בספר בעיר שישראל ועובדי כוכבים ומזלות דרים בה מחצה על מחצה ומפקחין אבל ברובה עובדי כוכבים ומזלות לא ומימינו לא שמענו חידוש גדול כזה כי כך קבלנו מהא דאמרינן בכתובות וביומא אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב אפילו רובה עובדי כוכבים ומזלות מפקחין. והשיב תמה אני על דבר זה שקבלתם וכי יש באותו המקום ספק בעולם והלא דברים ברורים הם שם שכך הם דברי שמואל דסבר שאפי' רוב העיר עובדי כוכבי' ומזלות מפקחין אבל אנו אדברי ר''י סמכינן דאמר ט' עובדי כוכבים ומזלות וישראל אחד ביניהם באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ואוקימנא בשפירשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש אחד מהם לחצר אחרת אין מפקחין דכל דפריש מרובא פריש וה''ה לזה שפירש מעיר שרובה עובדי כוכבים ומזלות שאין מפקחין עליו גם רב חלק על שמואל בדוקיא זו שדק מעיר שהיא מחצה על מחצה שאמרנו שתינוק שנמצא בה ישראל ואמר שזה להחיותו ולא ליחסו ולא איירי בפיקוח נפש כלל ואפי' תימא דרב לא שמענו לו מחלוקת בדבר זה שהוא הפיקוח על זה שפירש מעיר שרובה עובדי כוכבים ומזלות ולא מפני שלא דק כשמואל נאמר שחולק עליו מ''מ אפי' תימא הכי הוי ר''י חולק בפירוש על זה ואמר בתשעה עובדי כוכבים ומזלות ואחד ישראל באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין והנה הלך בפיקוח נפש אחר הרוב במקום הזה והדבר ידוע ששמואל ור''י הלכה כר''י עכ''ל, והשיג עליו הרמ''ה אטו מי פליגא דר''י אדשמואל ולא רמינן להו אהדדי בפ' יוה''כ ופרקינן ל''ק הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו דהיכא דפריש כולהו לחצר אחרת ונפלה מפולת שם על אחד מהם הולכים אחר הרוב ואין מפקחין דכיון דפרוש מחצר דהוי קביעי בה איעקר קביעותייהו ואין כאן קבוע כי היכי דנימא כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל אלא אזלינן בתר רובא ואי פרוש מקצתייהו לחצר אחרת אכתי לא איעקר קביעותייהו וה''ל פלגא ופלגא והאי דפריש מפלגא פריש וספק נפשות להקל והיינו דאמר שמואל אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב תדע דכי אמר שמואל בדפרוש מקצתייהו מדאקשינן עליה והאמר מר מצא בה תינוק אם רוב עובדי כוכבים ומזלות וכו' ואסיקנא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר וכו' וש''מ דשמואל בדפרוש מקצתייהו קאמר דהא התם בדפרוש מקצתייהו עסיקינן דקתני מצא בה תינוק מושלך ולא אזלינן בתר רובא דאמר ולפיקוח נפש אינו כן. ותו תמיהא לן למאי דקאמר בתשובה דידיה דאוקימנא לר''י בשפירשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש אחד מהם בחצר אחרת אין מפקחין דכל דפריש מרובא פריש מאי קסבר אי קסבר דכיון דפרוש כולהו ליכא קבוע ל''ל עד דפריש חד מנייהו לחצר שלישית אפי' נפלה מפולת על אחד מהם בחצר שניה נמי אין מפקחין דכיון דליכא קבוע זיל בתר רובא ואי קסבר דהדור לקביעייהו בחצר שניה אפי' אחד מהם נמי והא דקאמר עלה וה''ה לזה שפירש מעיר שרובה עובדי כוכבים ומזלות שאין מפקחין עליו מי דמי התם פרוש כולהו וליכא קבוע עכ''ל. והשיבוהו כגמרתך כן גמרתנו דלא פליגי שמואל ור''י. ונ''ל לדעת הרב שכתוב בספריו אלא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר כלומר לעולם כי אמר שמואל אין הולכין בפיקוח נפש אחר רוב כלומר דאפי' רובא עובדי כוכבים ומזלות מפקחין ל''ש פרוש כולהו ל''ש פרוש מקצתייהו דאע''ג דבשאר איסורין שבתורה כגון תשע חנויות היכא דפרוש כולהו והאחד מוכר נבלה ובעת עקירת כולן פירשה אחת מהן ונפל אזלינן בתר רובא מפקחין. והיינו דאמרינן כי איתמר דשמואל ארישא אתמר אם רוב עובדי כוכבים ומזלות עובד כוכבים ומזלות אמר שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן דלא חשבינן ליה כעובד כוכבים ומזלות ומפקחין עליו את הגל ואע''פ שרובה עובדי כוכבים ומזלות ור''י פליג עליה ברובה עובדי כוכבים ומזלות ופרוש כולהו מחצר זו והלכו לחצר אחרת ובעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת דאין מפקחין לפי שלא נשאר שם קבוע ואמרינן כי פריש מרובא פריש שדין פיקוח נפש כדין שאר איסורים שבתורה כגון ט' חנויות דאי פרוש כולהו ולא נמצא שם קבוע דאזלינן בתר רובא והיינו דקאמר אלא כי איתמר דשמואל וגם במקצת ספרינו המדוקדקים נמצא שם כתוב אלא. והנה אראה לך כי לא הבינות כל דבריו כי אתה הקשית עליו מאי קסבר אי קסבר כיון דפרוש כולהו ליכא קבוע למה לי עד דפריש חד מנייהו לחצר שלישית אפי' נפלה מפולת בחצר שניה נמי אין מפקחים ואי קסבר דהדור לקביעייהו וכו' כי חשבת כי הרב מפרש דפריש חד מינייהו לחצר שלישית ולא היא כי רבינו הרב לא הזכיר חצר שלישית בספרו כי אם חצר שניה כלומר שפירשו כל התשעה עובדי כוכבים ומזלות וישראל אחד שהיו עומדים בחצר אחרת לתשע חצרות או לעשר ובעת עקירתן כולן פירש אחד מהם לחצר אחרת היינו חצר שניה ונפלה עליו מפולת שם דאין מפקחין דאמרינן כי פריש מרובא פריש, עכ''ל: " + ], + [ + "כתב הרמ''ך נעקרו כולם וכו' וכי תימא אמאי לא פסק כשמואל דהא ליכא מאן דפליג עליה ור''י ס''ל כותיה ועוד תמיה מ''ש בסמוך לפיכך אם היה הרוב ישראל וכו' משמע הא מחצה על מחצה לא וזה דבר שא''א דודאי במחצה על מחצה מצילין ובגמ' בעי אפי' ברוב עובדי כוכבים ומזלות אם יש שם קבוע פשיטא דמחללין וכ''ש במחצה על מחצה עכ''ל, ומדברי ה''ה יתיישב: " + ], + [], + [ + "עובדי כוכבים ומזלות שצרו וכו'. אע''פ שלא נזכר בגמרא דין צרו סתם כתבו רבינו משום דספק נפשות להקל: " + ], + [ + "ואפילו יחיד הנרדף וכו'. נראה דה''ק בין שהוא נרדף מפני עובדי כוכבים ומזלות רבים בין שהוא נרדף מפני יחיד שרודף אחריו להרגו מצוה להצילו: " + ], + [ + "צרין על עיירות וכו'. בפ''ק דשבת (דף י''ט) ת''ר אין צרין על עיירות של עובדי כוכבים ומזלות פחות מג' ימים קודם השבת ואם התחילו אין מפסיקין וכן היה שמאי אומר עד רדתה אפי' בשבת. ובירושלמי שם אין מקיפין על עיר של עובדי כוכבים ומזלות פחות מג' ימים קודם לשבת הדא דתימר במלחמת הרשות אבל במלחמת חובה אפילו בשבת שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב כה תעשה ששת ימים וכתיב וביום השביעי תסובו וכו' וכתיב עד רדתה אפילו בשבת ואיתא נמי בפ''ב דמ''ק ירושלמי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "לפיכך אם גרף וכו' שהרי הסיח דעתו וכו'. כתב הרמ''ך צ''ע היאך הסיח דעתו שהרי בדעתו לאכלה בלילה ומי לא עסקינן דאין לו תבשיל אחר כי אם זה וטעם הנכון משום דעביד כיון דגרף או קטם דלא אתי לחתויי וכן פירשו רבותי עכ''ל. וי''ל לדעת רבינו דקים להו לרבנן שכל שגרף הוא מסיח דעתו: " + ], + [ + "בד''א בכירה שהבלה וכו'. אע''פ שהוא אש קש וכו'. כתב הרמ''ך צ''ע מאין הוציא זה דמתניתין לא אסר כן כי אם תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא דאגב חמימות התנור הקש והגבבא בוערות ואיכא למיגזר אבל אם גרף וקטם דעביד היכר אפילו בתנור וליכא חילוק בין תנור לכירה כי אם לסמוך היכא דלא גרף דבתנור אסור בכירה מותר ובקש ובגבבא לא צריך קטימה דלאלתר הויא קטימא עכ''ל. ודברי הפוסקים הם כדברי רבינו ופשטא דמתניתין הכי מוכח: " + ], + [], + [ + "הכופח הבלו רב וכו'. כתב הרמ''ך צ''ע למה אוסר לסמוך היכא דגרף וקטם ואביי דאסר לסמוך בלא גרף איירי ותניא כותיה דאביי והוא מוקי למתני' בשלא גרף ובכה''ג קא אסר לסמוך דהוי סמיכת כופח ותנור כע''ג כירה עכ''ל. וגם בזה דברי הפוסקים כדברי רבינו: " + ], + [ + "וכל תבשיל שבישל ולא בישל כל צרכו וכו' ואם השליך לתוכו אבר חי וכו'. לכאורה נראה דדוקא במשליך לתוכו אבר חי שא''א להתבשל בלילה משום דמסיח דעתיה מיניה אבל בפירוש המשנה כתב רבינו וז''ל וכשתתבשל בשיל ולא בשיל ישימו בו בעת הטמנתו דבר חי כגון בשר או ירק ויהא מותר להשהותו ע''ג גחלים מפני שהוא מסיח דעתו עכ''ל. נראה מדבריו שאפי' נתן בה דבר שאפשר להתבשל מבעוד יום כמו ירק וכיוצא בו שרי דכיון שעשה מעשה המוכיח שמסיח דעתו ממנה מידכר ולא אתי לחתויי דומיא דשרי לשהות ע''ג כירה קטומה וסגי לה בקטימה כל דהו משום דכיון דעבד בה היכרא מידכר ליה ולא אתי לחתויי: " + ], + [ + "כל תבשיל שאסור להשהותו אם עבר ושיהה אותו וכו'. כתב הטור כל דבר שאסור לשהותו אם עבר ושיהה אותו או ששכח ושיהה אותו במקום שלא היה לו להשהותו אסור לכל אפילו למי שלא שיהה אותו והרמב''ם חילק בשכח בין תבשיל שלא בישל כל צרכו ובין מצטמק ויפה לו כשלא בישל כל צרכו אסור עד מ''ש ובמצטמק ויפה לו התיר ובעבר ושיהה אסור בשניהם ואיני יודע למה חילק ביניהם דהא בגמרא מייתי מעבר ושיהה לשכח עכ''ל. והרמ''ך כתב לא הבנתי פירושו כי הוא לא פסק לא כר''ם ולא כר''י ואם לא פי' מילתא דר''י בדיעבד תימה לן אמאי אסר דיעבד משום בעיא דעבר ושיהה הא קי''ל דכל תיקו דרבנן לקולא ודבריו ודברי הרי''ף בזה צ''ע. ולבאר זה אכתוב סוגיא דגמרא והכי איתא בעו מר' חייא בר אבא שכח קדרה ע''ג כירה ובשלה בשבת מהו ואסיקנא דלא יאכל משום דגזרו ביה רבנן ולדעת הרי''ף ורבינו אף בהגיע למאכל בן דרוסאי מיבעי ליה וכגון שלא נגמר בישולו לרוב בני אדם דאי נגמר בישולו ומצטמק ויפה לו היינו בעיא דבסמוך ואי מצטמק ורע לו מישרא שרי ותו איבעיא לן עבר ושיהה מאי ולא איפשיטא וכתב הרא''ש דהאי בעיא כגוונא דבעיא קמייתא היא ומיבעיא ליה אף לאחר גזירה אי גזרינן דוקא לאותם ששיהו אבל לבני בית לא וסובר הטור דלחומרא נקטינן. ולפיכך כתב אסור לכל אפי' למי שלא שיהה אותו ומדברי הרי''ף נראה שהוא גורס עבר ושכח במקום עבר ושיהה והוא מפרש בעיא זו בשנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו דאע''ג דקנסו על השוכח דילמא ה''מ בשלא נתבשל כל צרכו אבל נתבשל כל צרכו אף על פי שהוא מצטמק ויפה לו לא קנסו ולא איפשיטא ולקולא וכן דעת רבינו. ולפי שלא עלה פירוש זה על דעת הטור הוקשה לו על רבינו למה חילק בין עבר לשכח דהא בגמרא מייתי מעבר ושיהה לשכח כלומר דאיבעיא קמייתא אמרינן בגמרא נפק ודרש המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולא שנא ואסיקנא דה''ק ול''ש בין מזיד לשוכח בכל גוונא אסור כי היכי דלא ליתי לאיערומי הרי שפושט בשכח ושיהה אסור כמו בעבר ושיהה דהוי מזיד וא''כ אין לחלק ביניהם. ואין זו קושיא לפי מאי דמפרשי הרי''ף ורבינו בעיא שניה במצטמק ויפה לו דהא דלא מפלגינן בין עבר לשכח היינו דוקא בשלא נתבשל כל צרכו אבל בנתבשל כל צרכו אלא שנצטמק ויפה לו ע''כ מפלגינן בינייהו מדאיבעיא לן במצטמק ויפה לו עבר ושכח מאי אלמא דפשיטא ליה שאם עבר במזיד אסור דהא לא איבעיא להו אלא בעבר ושכח ובעיין דעבר ושכח כיון דלא איפשיטא נקטינן לקולא ובזה נסתלקו תמיהת הטור והרמ''ך: " + ], + [ + "כל שמותר להשהותו על גבי האש וכו'. והוא שלא הניח הקדרה על גבי הקרקע וכו'. הרמ''ך תמה למה פסק כלישנא קמא ואף כלישנא קמא לא פסק דאפילו לא הניחם על גבי קרקע אסור אם אין דעתו להחזיר ע''כ, והדין בגמרא (שבת ל''ח:) איבעיא לן אם לא הניחה בקרקע אלא שתלאה במקל או שהניחה על גבי מטה או שפינהו ממיחם למיחם ועלו בתיקו. ומדברי רבינו שהשמיטה נראה שסובר דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא ואע''פ שפסק כמ''ד הניחה ע''ג קרקע אסור היינו משום דרובא דאמוראי ס''ל הכי. אך קשה שלא חילק בין דעתו להחזיר לאין דעתו להחזיר ובין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא צריך לחלק ביניהם ואפשר שסובר דכיון דאמוראי קמאי לא חילקו בכך לא חיישינן ליה משמיה דאביי דמפליג בינייהו: " + ], + [ + "אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת והיא על האש וכו'. נ''ל שמ''ש רבינו והיא על האש לאו דוקא אלא כל שהעבירה מרותחת מעל האור היא על האש קרי לה וכן דעת הטור ורבינו ירוחם. כתב הרמ''ך אסור להכניס מגריפה וכו'. נ''ל לפרש בד''א בתבשיל שלא בישל כל צרכו אבל בישל כל צרכו מותר וכן המנהג. מ''מ צ''ע לפירושו שפירש והלא מגיס ומקרב הבישול א''כ היאך מותר לסמוך קדירה חיתא אפי' לא גרף לד''ה ואמאי לא גזרו דילמא מגיס וצ''ע. ונראה לפרש והלא מגיס והוא צובע כדרך הצובעים שמגיס הבגדים לקלוט הצביעה וי''ל כיון דקדרה חייתא מסח דעתיה ולא מגיס, עכ''ל: " + ], + [ + "לא ימלא אדם קדרה עססיות וכו'. מה שפירש בו הרמ''ך כתבו ה''ה בשם אחרים: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אין צולין בשר וכו'. כתב הרמ''ך הוא הלך בדרך הירושלמי והניח הגמרא שלנו דבגמרא שלנו מקשה רבה לשהות תנינא ומייתי ליה מהא דאין צולין ולא משני ליה התם אם יחתה יחרוך אלמא מי שהתיר לצלות צלי התיר לשהות הקדרה והוא התיר צלי ואסר קדרה ובפ''ק דשבת (דף כ') נמי חזינן דאמר תניא נמי הכי חנניה אומר וכו' אלמא דצלי ומבושל אחד הם מ''מ יש להביא סיוע לדבריו דרב גופיה דאסר התיר לשהות בצלי כמאכל בן דרוסאי דהכי א''ר אלעאי אמר רב כמה כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי וצ''ע נמי אמאי לא מוכיח פרק כירה דמתני' להחזיר תנן אבל לשהות משהין מהא דאין צולין כדמוכח רבא לקמן וכל זה סיוע לדבריו עכ''ל: " + ], + [], + [ + "אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה וכו'. כתב ה''ה שרבינו פסק כר''א ואעפ''י שבפי' המשנה פסק דלא כר''א איכא למימר דהדר ביה. ולפי זה ט''ס יש בנסחאותינו בספרי רבינו שכתוב בהם כדי שיקרמו פניה שאינם מודבקים בתנור וצריך להגיה המודבקים: ", + "כתב הרמ''ך תימה הוא זה דהא איהו גופיה פסק לעיל דכל תבשיל שלא בשל כל צורכו אם עבר ושיהה אסור לאוכלו ובלא בשיל כמאכל בן דרוסאי ולא גרף ולא קטם לדברי כל המפרשים אסור וכשהתירו חכמים לרדות מזון ג' סעודות לא התירו כי אם למי שלא עשה איסור בשהיה כגון שקרמו פני הפת קודם שחשכה אבל למי שעשה איסור מנ''ל לאכול אפי' ירדה אותו הנכרי מאליו עכ''ל: " + ], + [], + [ + "במה דברים אמורים בגבולין אבל במקדש וכו'. במשנה (שבת דף כ') מסיים רבי יהודה אומר אף בחמין כל שהן. והטור ורבינו ירוחם משמע דסברי דרבי יהודה אינו חולק על ת''ק אלא לטעמיה קאמר ות''ק מודה לו אבל רבינו מאחר שהשמיטו משמע דסבר דלאפלוגי אתי והלכה כת''ק: " + ] + ], + [ + [ + "יש דברים שאם טמן בהם וכו'. כגון הגפת. בגמרא (שבת מ''ז:) איבעיא לן גפת של זיתים תנן אבל דשומשומין ש''ד או דילמא דשומשומין תנן וכ''ש דזיתים ת''ש דאמר רבי זירא קופה שטמן בה אסור להניחה על גפת של זיתים ש''מ של זיתים תנן לעולם אימא לך לענין הטמנה דשומשומין נמי אסור לענין אסוקי הבלא דזיתים מסקי הבלא דשומשומין לא מסקי הבלא, ובעיין לא איפשיטא וכיון דמידי דרבנן הוא ה''ל למינקט בה לקולא. ורבינו שסתם דבריו ולא חילק משמע דנקיט לה לחומרא ויש לתמוה עליו. ואפשר שטעמו משום דלא דחי לה בדרך דילמא אלא בלעולם אימא לך משמע דקושטא דמילתא הכי איתיה, אי נמי מפני שהוא קרוב לבא לידי איסור תורה החמירו בספיקו וכמו שכתב הר''ן בפ' כירה גבי הניח קדרה על גבי קרקע ועודה בידו ודעתו שלא להחזיר: " + ], + [], + [], + [ + "ומותר להחליף הכיסוי בשבת כיצד נוטל כסות ומניח כנפי יונה וכו'. כתב ה''ה שנראה מדברי רבינו שרשב''ג בא לפרש שלא התירו להוסיף אלא על ידי חלוף וכו'. ולי נראה שאין בדברי רבינו הכרע דהא אפשר שיותר היה ראוי לאסור להחליף הכיסוי בטוב ממנו ממה שראוי [לאסור] להוסיף כסוי על כסוי וכמו שמבואר בדברי הר''ן והטור וא''כ רבינו דנקט מותר להחליף הכיסוי בטוב ממנו לרבותא נקטיה ומיניה נשמע דמותר להוסיף כסוי על כסוי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "המדליק צריך להדליק מבעוד יום וכו'. רבינו לא הזכיר פה דין תוספת מחול על הקדש וכתב ה''ה בפ''א מהלכות שביתת עשור דטעמא משום דלית ליה תוספת דבר תורה אלא לעינוי יוה''כ לבד דס''ל דהלכה כמאן דדריש לקראי לדרשא אחרינא עכ''ל, ומשמע לי דדבר תורה שכתב לאו דוקא דמדרבנן נמי לית ליה תוספת דאל''כ לא הוה ליה להשמיטו: " + ], + [ + "משתשקע החמה וכו'. כתב הרמ''ך למה התחיל בדברי רבא וסיים בדברי רבי יוחנן אם רוצה לפסוק כרבא הל''ל משתשקע החמה עד שיכסיף התחתון והעליון ולא עוד דאם רוצה לפסוק כרבי יוחנן הל''ל משיראו שני כוכבים עד שיראו שלשה גם יש לתמוה על הרי''ף שהביא הכל ונראה שרבא ור' יוחנן חולקין וצ''ע וי''ל שרב יהודה אמר שמואל אמרה לתרוייהו ש''מ חד שיעורא הוא עכ''ל: " + ], + [], + [], + [], + [ + "שמן שמדליקין בו לשבת צריך שיהא נמשך אחר הפתילה כו'. כתב הרב המגיד שעוה אצטריכא ליה מהו דתימא לפתילה נמי לא קמ''ל ופירשו בתשובות הגאונים קמ''ל לפתילה מותרת שעוה להדליק אבל במקום שמן לא. ומתוך פירוש זה אסרו נרות ארוכים של שעוה וכו' וזה דעת רבינו עכ''ל. ואני איני רואה שום הכרע בדברי רבינו דאי משום שלא כתב דין זה דנרות של שעוה להיתרא מאחר שלא נזכר בהדיא בגמרא אין כאן הכרע שהרי אין דרכו לכתוב אלא מה שהוזכר בגמרא בהדיא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כלים הדומים זה לזה וכו'. לפיכך שמש שאינו קבוע אסור לו לבדוק כוסות וקערות לאור הנר וכו'. רבינו כתב דמשחא אסור משום שמא יסתפק ממנו ובדנפטא כתב שאורו רב כדברי הרי''ף והרא''ש ומשמע שהוא ז''ל מפרש דנפטא כיון שאורו רב לא חיישינן להטיה וגם לשמא יסתפק לא חיישינן משום דמאיס אבל בדמשחא אי לאו דאיכא למיחש שמא יסתפק משום הטיה לא הוה גזרינן דאף ע''ג דלא נפיש נהוריה כדנפטא מ''מ כיון דנפיש נהוריה טובא לא הוה גזרינן ואע''פ שהתירו להדליק בדמשחא ולא חששו שמא יסתפק ממנו הכא ע''י שהוא מתקרב לנר ביותר חיישינן טפי כנ''ל לדעת רבינו. ומ''מ יש לדקדק בדבריו ז''ל שא''א לישבם ע''פ גירסת הרי''ף דכיון דלגירסתו אמרינן ואיבעית אימא הא והא בשמש שאינו קבוע ול''ק הא בדמשחא הא בדנפטא הרי מתיר בהדיא שמש שאינו קבוע בדנפטא והיאך יעלה על דעת רבינו לאסרו, וכן א''א לישבם ע''פ גירסת רש''י לגמרי דא''כ היאך כתב בשמש קבוע בדמשחא אין מורין דהא בשאינו קבוע הוא דאמרינן בגמרא הכי ועוד דלכשת''ל דגריס ואי בעית אימא הא והא בשמש קבוע כדגריס רש''י אי אפשר לומר שמפרש כפירוש רש''י דהא לרש''י שמש שאינו קבוע קיל משמש קבוע ולרבינו הוי איפכא לכך נ''ל שגירסת רבינו מורכבת משתי הגרסאות שהוא ז''ל גורס ואבע''א הא והא בשמש קבוע כרש''י ובבעיא גורס כהרי''ף שמש קבוע בדמשחא מאי וה''פ הא והא בשמש קבוע ול''ק הא בדמשחא הא בדנפטא כלומר אבל שמש שאינו קבוע אפי' בדנפטא אסור ואיבעיא לן הא דאסרינן לשמש קבוע בדמשחא דוקא להורות כן אבל להלכה שרי ואין מוחין ביד העושה כן או דילמא אסור גם מדינא ומוחין ביד העושה כן. ועי''ל כמו שפירש ה''ה דקא מבעיא ליה אי הלכה כלישנא קמא דשרי לקבוע לבדוק בסתמא ואפילו בדמשחא משמע או הלכה כלישנא בתרא דאסור בדמשחא אפילו לקבוע: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ליקט עשבים להאכיל לבהמתו וכו'. רבינו והרי''ף והרא''ש לא כתבו אלא דברי רבא לבד וכתב ה''ה אפילו במכירו כל שלא בפניו שאין לחוש שמא ירבה בשבילו מותר וכאביי וכו'. נראה מדבריו ומדברי הר''ן שהם סוברים דרבא מודה לאביי דשלא בפניו ודאי שרי דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו אלא שבא לומר דאפילו בפניו נמי שרי אם הוא מידי דליכא לאפושי ביה בשביל ישראל וכך הם דברי הרמ''ך ותמה על דברי רבינו והרי''ף וכתב עוד הרב המגיד שאפילו במכירו אינו אסור אלא א''כ הנכרי יודע שישראל צריך לאותו דבר ומשמע דאפילו בפניו נמי שרי וכן בדין לפי שיטתו דבעינן מכירו ובפניו ודאי שאם אינו יודע שישראל צריך לאותו דבר ליכא למיחש למידי. ולא נהירא דאם איתא דהרי''ף ורבינו הוו סברי הכי לא היו משמיטים דברי אביי אלא ודאי שהם מפרשים דרבא פליג על אביי ואסר אפילו שלא בפניו שמאחר שמכירו אפילו שלא בפניו איכא למיחש שמא ירבה בשבילו וכ''נ שהוא דעת התוספות: ", + "כתב הרמ''ך נכרי שעשה מלאכה וכו'. צריך לפרש מ''ט אסור לישראל אחר ואם מבשל בשוגג מותר לישראל אחר כ''ש זה ור''ת והראב''ד וכל הפוסקים אומרים דמותר לישראל אחר עכ''ל. ודברי הרמ''ך תמוהים שהרי דברי רבינו מבוארים במשנה וגמרא ומה שהוא פשוט אצלו דמבשל בשוגג מותר לישראל אחר איני יודע מנין לו ואפילו לפי דבריו לא דמו דבישראל ליכא למיגזר שפעם אחרת יבשל בשביל ישראל אחר משא''כ בנכרי, וצ''ל שכל דברי הרמ''ך אינם אלא לענין המתנה בכדי שיעשו ועכ''ז קשה מה שהקשיתי עליו שיש לחלק בין מבשל בשוגג לנכרי שעשה מלאכה: " + ], + [ + "נפלה דליקה בשבת וכו'. כתב הרמ''ך למה הניח הא דא''ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד וה''ל לכתוב נמי דקטן שבא לכבות אין שומעין לו וצ''ע למה הניח הכל עכ''ל. ואני אומר שדבריו מורים על מיעוט השגחתו בדברי רבינו שהרי בפי''ב כתב הכל: " + ], + [ + "מת שעשו לו נכרים ארון וכו'. וכתב הראב''ד לא הכל מודים לו שיהא ישראל צריך להמתין וכו'. טעמו לומר שרבינו כתב דטעמא שצריך להמתין בכדי שיעשו שא''ת יהא מותר מיד שמא יאמר לנכרי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד. וטוען הראב''ד דהכא כיון שאסור לאותו ישראל שנעשה בשבילו תו ליכא למיגזר מידי: " + ], + [ + "נכרי שהביא חלילין וכו'. כתב הרמ''ך כתב בכאן שני דברים האחד כדברי הרי''ף ואין רבותי מודים לו דכל ספק דרבנן לקולא וספק תחומין ספק דרבנן הוא, והאחר כתב שלא כדברי המפרשים ומפורש בהדיא בברייתא בגמרא דלא בעינן אלא בכדי שיבואו מחוץ לתחום אפי' יבאו מרחוק בעשר פרסאות והלשון מוכיח דקתני כדי שיבואו ממקום קרוב ולא קתני בכדי שיבאו משם וצ''ע עכ''ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הנותן אגרת לנכרי וכו'. מדברי רבינו נראה שהוא מפרש שהבי דואר הוא במקום שממנו שולחים האגרות ולא כדפירש''י, ונראה עוד מדבריו שמה שאמרו כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה היינו לומר שמאחר שאין אנו יודעים היכן הוא ביתו של הבי דואר צריך שיהיה שהות ביום כדי שילך לבית היותר רחוק והוא הבית הסמוך לחומה, וקשה על זה דא''כ ה''ל ב''ה לחומרא. ויש לדקדק בלישנא דברייתא דב''ש אמרי כדי שיגיע לביתו וב''ה אמרי כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה במאי עסקינן אי בשיודע הישראל היכן הוא בית הבי דואר או בשאינו יודע אי בשאינו יודע היכי אמרי ב''ש כדי שיגיע לביתו והא לא ידע היכן הוא ביתו והיאך ישער בו ואי בשיודע אמאי אמרי ב''ה כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה ליסגי בכדי שיגיע לביתו. ואפשר לומר דבשאינו יודע ביתו עסקינן וב''ש אסרי כל שאינו יודע ביתו משום דחיישי' שבעודו מבקש לידע ביתו יקדש היום ונמצא נכרי זה הולך בשליחותו של ישראל בשבת וב''ה סברי דאפי' אם אינו יודע ביתו שרי בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה מהצד היותר קרוב לבית ישראל הנותן האגרת דכיון שזו אינה אלא חששא בעלמא תלינן להקל והוי האי שמא שכתב רבינו כמו ההיא דחיישינן שמא חוץ לחומה לנו לפירוש הרי''ף ורבינו. ואם נדקדק לשון רבינו שפתח בעיר וסיים במדינה דשם מדינה הוא מחוז שיש בו עיירות הרבה אפשר לפרש שאותו בי דואר יושב באחת מהעיירות שבמחוז ההוא וכל בני העיירות של אותו מחוז שולחים אגרותיהם לאותו בי דואר והוא משלחם למי שנשתלחו לו ואפי' שהם חוץ למחוז והשתא מיירי שאחד מבני עיר אחת מעיירות המחוז שולח אגרת לבי דואר שבעיר אחרת מאותו המחוז כדי שישלחנה למחוז אחר וב''ש אסרי לשלוח אגרת מעיר זו לבי דואר שבעיר אחרת אלא א''כ זה השליח יודע ביתו של הבי דואר (וב''ה מתירין אם) יש שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה שהבי דואר יושב בה דתלינן להקל שמא ביתו סמוך לחומה הוא. ודרך זה בפירוש רבינו כפתור ופרח: ", + "כתב הטור אם אין אדם ידוע בעיר לקבל הכתבים אין משלחין אותו בע''ש אא''כ קצץ ובד' ובה' מותר והרמב''ם כתב לא קצץ אסור לשלח לעולם עכ''ל. פי' אסור לשלח לעולם אפילו בד' ובה' שהרי לא חילק בין ע''ש לד' וה' וזה דעת הרי''ף ג''כ שגם השמיט ברייתא דשריא בד' ובה'. ולפי דעתם ז''ל צ''ל דהא דת''ר אין משלחין אגרות ביד נכרי בע''ש לאו דוקא ע''ש אלא כל שאין המלאכה נעשית קודם השבת קרי ליה ע''ש אפילו מיום ראשון. א''נ נקט ע''ש לאשמועינן דבשקצץ אפילו בע''ש מותר: " + ], + [], + [ + "מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום. מדברי רבינו שכתב וקדש עליו היום נראה שסובר כמו שכתב הרא''ש דהא דתנן נותן כיסו לנכרי אף משתחשך קאמר: ", + "בד''א בכיסו אבל מציאה לא יתן לנכרי אלא מוליכה בפחות מארבע אמות. עיין בדברי רבינו ובדברי ה''ה בפרק עשרים. כתב הרשב''א בתשובה מה שהוקשה לכם בגמרא לא משמע הכי כבר השיב עליו הראב''ד כן אלא שהרמב''ן הצילו מעט ונתן טעם לדבריו שבכיסו מתוך שהוא בהול על ממונו נחפז ללכת ושמא יוליכנו ד' אמות לפיכך לא התירו לו לכתחלה להוליכה פחות מארבע אמות ולאסור לגמרי לא רצו לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו והתירו לו נכרי. אבל גבי מציאה אסרו לו נכרי לפי שאדם מעמיד עצמו עליה והתירו להוליכה פחות מארבע אמות דלא אוושא מילתא כולי האי ובדרך שהתירו במוצא תפילין להכניסן בשעת הגזרה בפחות פחות מד' אמות. ואינו מחוור כלל דכיון שאמרו אבל מציאה לא אם איתא דהולכה פחות מד''א שרי הוו אמרי אבל מוליכה פחות מד''א עכ''ל: ", + "והרמ''ך כתב מי שהיה בא בדרך וכו' בד''א בכיסו וכו' תימה דבגמרא משמע דבכיסו אם אין עמו נכרי ולא חמור מוליכה פחות פחות מד' אמות אלמא דבמוליכה איכא למיגזר יותר והוא התיר במציאה להוליכה ולא לתתה לנכרי ובהדיא חזינן בפ' המוצא תפילין דבמציאה לא התירו להוליכה כי אם בסכנה דקתני ובסכנה מוליכה פחות פחות מארבע אמות. ויש לתרץ דמשום בזיון דכתבי הקדש אדם בהול עליהם ככיסו ומש''ה התירו במציאה דכיון דאין אדם בהול עליה לא אתי למיעבר בתחלה ד''א וצ''ע. ועוד יש לתמוה נמי אמאי התיר להוליכה פחות פחות מד''א דעביד טלטול דהוי שבות שיש בו מעשה ובהזאה לא התירו שבות כזה ודחינן פסח ואסרו אמירה לנכרי דהוא שבות דאמירה דמוטב שיאמר לנכרי דלא עביד כ''א אמירה מלהוליכה דקא עביד טלטול ואיכא למיגזר שמא יוליכנה ארבע אמות ואיכא שני איסורים דרבנן וצ''ע, עכ''ל: " + ], + [], + [ + "פירות שיצאו חוץ לתחום וכו'. כתב הרמ''ך תימה אמאי לא פסק כר''פ דהוא בתרא ורב אלפס פסק כוותיה וה''ל לשוויי חילוק בין הוציאם הוא עצמו להוציאם אחר כמו שפירשו רבותי, עכ''ל. וכבר נתבאר טעם רבינו בדברי הרב המגיד: " + ] + ], + [ + [], + [ + "כל אלו המלאכות וכל שהוא מענינם וכו'. כתב הרמ''ך תימה הוא אם כל אלו אבות אמאי חשיב ארבעים חסר אחת ה''ל לחשוב יותר מחמשים ועוד דאמרינן מלאכה דהוה במשכן חשיבא קרי לה אב דלא הוה במשכן קרי לה תולדה וחופר וחורץ ומבריך ומרכיב ובוצר ומוסק לא היו במשכן שלא היה צורך המשכן לחפור ולחרוץ וגם לא היו צריכים להבריך ולהרכיב וליטע אילנות ולא לגדור תמרים ולמסוק זיתים וה''פ כולם מלאכה אחת הם וכולן תולדה מזורע ולאשמועינן אתא דאינו חייב אלא אחת על שתי תולדות ועל אב ותולדה וההיא דאמר זומר חייב משום נוטע לא מסייע ליה דמפרשינן ליה כמו שפירשוה המפרשים וצ''ע, עכ''ל: " + ], + [], + [], + [ + "כיצד המחתך ירק וכו'. כתב הרמ''ך ה''ל לפרש דוקא ירק שאינו נאכל חי אבל ירק הנאכל חי כגון שום וכיוצא בו מותר לחתכו כמו הפת כי היכי דלא תיקשי ליה יה''כ שמותר בקניבת ירק וצ''ע, עכ''ל: " + ] + ], + [ + [], + [ + "אבל המשקה צמחים כו'. כתב הרב המגיד מימרא פרק קמא דמ''ק אתמר המנכש וכו' (עיין במ''מ). ופסק רבינו כרב יוסף עכ''ל. ויש לתמוה שהרי במנכש פסק רבינו בסמוך כרבה דהוי תולדת חורש. ואפשר שרבינו מפרש דתרי גווני מנכש הוו וההוא דמ''ק הוי משום זורע דהיינו שעוקר העשבים רעים והוא סבה שיצמחו ביותר העשבים הטובים והאי הוא דהוי תולדת זורע ומנכש דנקט רבינו הכא היינו שחופר בעיקרי האילנות האי הוא דהוי תולדת חורש. ומ''מ יש לתמוה למה השמיט רבינו מנכש דמ''ק: ", + "וכן השורה חטים כו' מהסוגיא שבפרק דם חטאת (זבחים צ''ד:): " + ], + [], + [ + "גבשושית של עפר וכו'. כתב ה''ה על דברי רש''י נראה שלא היה גורס בההיא דצרור חייב חטאת אלא חייב בלבד עכ''ל. ול''נ שאפשר שגורס בההיא דצרור התולש ממנו חייב חטאת, ומה שפירש דחייב לאו דוקא אהיה ע''ג קרקע והניח ע''ג יתדות פירשה דאם איתא דחייב חטאת לא הוו שרו משום קינוח כיון דפסיק רישיה הוא אבל התולש אע''ג דחייב חטאת לא קשיא לן אמאי שרו רבנן כיון שכשמקנח אינו מכוין לתלוש הא קי''ל דדבר שאין מתכוין מותר וכיון דלאו פסיק רישיה הוא שהרי אפשר לקנח בו ולא יתלשו העשבים שרי: ", + "כתב הרמ''ך וגרוגרת אחד משלשה בביצה לא דק בחשבון כי במסכת עירובין (דף פ''ב:) אמרינן די''ח גרוגרות הוו שתי סעודות לשיעור עירוב ושיעור עירוב הוו שתי ידות לככר משלשה לקב שהם ה' ביצים (ושליש) ועוד שהוא בעצמו פירש אכילת פרס שלש ביצים (חסר שליש ביצה) נמצא שבביצה אחת איכא יותר מג' גרוגרות. ונראה כי חשבונו עשה ע''ד הקירוב, עכ''ל: " + ], + [ + "ואין עמור אלא בגדולי קרקע. כתב הרמ''ך למה הניח רבא ופסק כאביי ורבא אמר האי דכניף מלחא חייב משום מעמר אע''ג דלא הוו גידולי קרקע ואע''ג דרבא גופיה אמר אין דישה אלא בגידולי קרקע אין לנו לפרשה כפשטה כי היכי דלא תקשי דרבא אדרבא וצ''ע, עכ''ל. ואין בזה השגה כי ספר מוטעה נזדמן להרמ''ך שהיה כתוב בההיא דכניף מלחא רבא באל''ף ואינו אלא בה''א וכמ''ש הרב המגיד: " + ], + [ + "המקבץ דבילה וכו'. כתב הרמ''ך דוקא שקבצם ממקום שנפלו שם מן האילן אבל אם קבצם בבית לא כדאמרינן במס' יו''ט דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה, עכ''ל: " + ], + [ + "החולב את הבהמה וכו' וכן החובל בחי וכו'. כתב הרמ''ך לא הבנתי דבריו שהוא כתב בסמוך דמפרק תולדת דש הוא וכתב אין דישה אלא בגידולי קרקע ועוד דאי חולב הוי כחובל ושניהם תולדת מפרק אמאי אינו חייב כל חובל שיצא ממנו דם אפילו אין לו עור ואע''ג דחבורה חוזרת כמו בחולב אע''ג דחוזר ובירושלמי מפורש בהדיא המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום ולזה הפירוש איכא לאפלוגי בין חבורה חוזרת לאינה חוזרת משום דחוזרת ליכא נטילת נשמה וחבורת חלזון חוזרת מ''מ צ''ל לפירושו ההיא דמסכת חולין (דף מ''ו ב) דאמרינן ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם וצ''ע, עכ''ל: ", + "ואינו חייב עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא כגרוגרת. כתב הראב''ד א''א וכי המשקין וכו' שיעורן חלוקים עכ''ל. ואין זו השגה דהתם לענין הוצאה מרשות לרשות ומה ענין זה לענין הוצאת דם או חלב ממקום חבורם בחי והטעם ששיעורן כגרוגרת משום דחשיבי אוכל דהא חזו ללפת בהם את הפת: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(יב-יג) הבורר אוכל וכו' עד לאכול בין הערבים חייב. כתב הרמ''ך לדבריו איכא חילוק בין שבת ליום טוב דביו''ט מותר אפילו פסולת מתוך אוכל ובקנון ותמחוי כב''ה וצ''ע מי דחקו להחמיר כ''כ בשבת יותר מיו''ט בפרק כלל גדול (שבת דף ע''ד) פריך קשיא דרב אשי אדרב אשי ומתרץ כאן בקנון ותמחוי כאן בנפה וכברה ואפילו בקנון פטור אבל אסור, עכ''ל: " + ], + [], + [], + [ + "המרקד וכו'. כתב הרמ''ך צ''ע דהא מתרץ בגמ' (שבת דף ע''ח) הא דמגבל וכו' שאין אדם טורח לעשות טיט כ''כ מעט אם לא יעשה לפי כור ולדברים אחרים ומש''ה אזלינן לשופכים ברביעית אבל אם הוא מגובל חשוב שיעור פי כור וחייב המוציאו ואע''פ שעשה זה המגבל מלאכה חשובה כיון דאין דרך העולם לגבל ממנו בתר דשכיחא אזלינן ולקולא. וצ''ע, עכ''ל: " + ] + ], + [ + [ + "שיעור המחמם וכו'. כתב הרמ''ך לא ידעתי מאין הוציא וצ''ע, עכ''ל: " + ], + [], + [ + "המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו וכו' פטור. נראה מדברי רבינו שכל שלא נתבשל כל צרכו אע''פ שהגיע למאכל בן דרוסאי שייך ביה בישול וחיובי מיחייב. והרמ''ך כתב נראה מדבריו שאם אינו מבושל כל צרכו אע''פ שנתבשל כמאכל ב''ד חייב משום מבשל, וק''ל א''כ לדבריו היאך מותר לשהות ע''ג כירה גרופה וקטומה דבר הצריך לו לאכול בלילה ניחוש דילמא מגיס כדגזרינן בצמר ליורה דבעינן עקורה וטוחה אלא לאו ש''מ דכל דבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אם מבשלו יותר אין בו משום מבשל כדאמרינן כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת ותרנגולת דר' אבא מפרשי לה שלא כדברי הרי''ף, עכ''ל: " + ], + [ + "אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים וכו'. כתב מורי הרב הגדול כמה''ר יעקב בי רב תנצב''ה בזה''ל צריך לעיין שני דברים א' באומרו שנים האחרונים בלבד חייבים ולמה לא יהיה חייב גם מי שנתן את האור וא''ת מפני שלא עשה דבר אותו שנתן את האור שאם לא היה נותן האחר אח''כ את העצים האור היה נכבה והתבשיל לא היה מתבשל אימא רישא ותקשה מדידיה אדידיה אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים וכו' כולם חייבים ואמאי נותן את האור לא עשה דבר. וע''ק דבגמרא מסקינן שהאחרון בלבד חייב וכלם פטורים דגרסינן התם במס' יו''ט פרק המביא (ביצה ל''ד) תנן התם אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד מביא את המים ואחד מגיס כלם חייבים והתניא האחרון חייב וכלם פטורים ל''ק הא דאייתי אור מעיקרא הא דאייתי אור לבסוף. ופי' רש''י ז''ל אייתי אור מעיקרא כלהו עבדי מעשה אייתי אור לבסוף איהו הוא דעבד והנך לא עבדי מידי. א''כ תימה על הרב ז''ל איך פסק שנים האחרונים חייבין. וא''ת התם בגמרא נמי תקשה מ''ט האחרון בלבד חייב וכלם פטורים דהא אפי' שתאמר דאייתי אור לבסוף ואפי' נותן העצים הקדים עצמו לנותן את האור באופן שסוף כל המלאכות היתה נתינת האור הרי מגיס שע''כ הוא אחר נתינת האור והיה ראוי שיאמר שנים האחרונים חייבים הא ל''ק דהא דאמרינן בגמ' האחרון חייב וכלם פטורים אינו אלא בערך הנותנים כי המגיס פשיטא שהוא חייב שהוא אחר שהרתיח הקדרה וזו היא מלאכה בפני עצמה שבאה אחר כך דאינה סמוכה למלאכות האחרות א''כ לפי זה יפה דנו השתי ברייתות אי דאייתי אור מעיקרא כלם חייבין דהא כלהו עבוד מעשה אי דאייתי אור לבסוף אחר כל הנותנים הנותן האחרון חייב וכלם פטורים אבל על הרב קשה שכפי מה שסידרם הוא ז''ל נותן את האור ונותן העצים והמגיס כלם חייבים ג' האחרונים הל''ל. וכדי ליישב לשון הרב ז''ל יש מי שמחליף הגירסא ומטעה הספר שאומר שלא זכר הרב ז''ל נתינת האור בחלוקה השנית וזאת הסברא דחויה היא מצד עצמה ובפרט שמצינו התוספתא שמביא אלו השני חלוקות שהביא הרב ז''ל כתוב בה שנים האחרונים חייבים וז''ל התוספתא במסכת שבת פרק י''ב אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ובא אחר והגיס כלם חייבים, אחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ואחד הביא את האור ואחד נתן את העצים ובא אחר והגיס שנים האחרונים חייבים עכ''ל התוספתא. א''כ נראה שלשון הרב ז''ל אמת ואין בו טעות כלל וצריך הבנה וסיעתא דשמיא. ולהבין לשונו צריך לעורר בו שני דברים ובהם נבין כונת הרב ז''ל. אחת שבחלוקה הראשונה כתב אחד נתן ואחד נתן וכן כולם לבד בהגיס שכתב ובא אחר והגיס ובחלוקה השנית כתב ובא אחר ובא אחר וכן כולם וצריך לדעת למה שינה ועוד שבחלוקה הראשונה כתב ואחד נתן את העצים ובחלוקה השנית כתב ואחד נתן עצים על האור וצריך לדעת ג''כ למה שינה אבל האמת הוא ששינה ודק בלישניה כדי להשיב הקושיא שעליו וזה פירושו שבחלוקה הראשונה כלם באו ביחד ובבת אחת ומפני זה כלם חייבים ואפי' אותו שהביא האור לפי שהאור והעצים כלם נתנום בבת אחת וזהו שדייק בלשונו אחד נתן ואחד נתן כלומר וכלם נתנום ביחד לבד המגיס שבא אח''כ בפני עצמו ולפיכך כתב ובא אחר והגיס. אבל בחלוקה השנית כתב בא אחר בא אחר כמ''ש בחלוקה הראשונה במגיס לפי שהיא מלאכה בפני עצמה כלומר שלא היו שם ביחד אלא שבא זא''ז ולפיכך נותן את האור אינו חייב שלא עשה דבר ולא היה התבשיל מתבשל והאור היה מתכבה לולא נותן העצים וז''ש הרב ז''ל בחלוקה השנית ובא אחר ונתן את העצים על האור שכיון בזה שהאור והעצים לא נתנום ביחד. אבל בחלוקה הראשונה שבאו כלם ביחד לא כתב על האור מפני שלא היתה קדימה ביניהם אלא שניהם ביחד העצים והאור א''כ צדק הרב ז''ל באומרו שנים האחרונים חייבים. וזו היא ג''כ כונת התוספתא שבחלוקה הראשונה כתב בכל המלאכות אחד נתן ואחד נתן וכן כלם וכן בחלוקה השנית חוץ מן האור שכתב בחלוקה השנית ואחד הביא את האור לפי שלא נשתתף עמהם לעשות מלאכתו אלא הוא לבדו נתן את האור ואח''כ בא אחר ונתן את העצים כי זה הוא שעשה המלאכה לא נתן את האור כמו שפירשתי, וזהו שדייק לשון התוספתא ואמר אחד נתן ואחד נתן וכו' גם בחלוקה השנית ולא כתב בא אחר בא אחר כמ''ש הרמב''ם ז''ל בחלוקה השנית כדי לגלות לנו כי אין חשש אפי' שבאו כלם יחד כי זהו מורה לשון אחד נתן ואחד נתן כמו שפירשתי לבד בנתינת האור שכתב ואחד הביא את האור כי זה ודאי צריך שיהיה בפני עצמו ולא שיצטרף עם שנותן את האור ולפיכך כשהגיע לנתינת האור כתב ואחד הביא את האור ועתה כל אחד ואחד על מקומו יבא בשלום הגמרא והתוספתא והרב עכ''ל. והנה מצאתי אני ספר מוגה שכתוב בו בדברי רבינו בבבא דסיפא ובא אחר ונתן את העצים ובא אחר ונתן את האור לגירסא זו ניחא שאין חיוב כ''א בשנים האחרונים בלבד דנתן עצים קודם שיתן חברו את האור אין שם רמז בישול כלל. ואין נראית בעיני נוסחא זו מפני שאינה מכוונת לא עם הגמרא ולא עם התוספתא: " + ], + [ + "הניח בשר ע''ג גחלים וכו'. כתב הרמ''ך לא ידעתי מאין הוציא זה דמ''ש בישול מצלי וגם לא ידעתי מאי חצי בישול שהוא חייב כי נתבשל כמב''ד כולא בישול הוא לגבי שבת ואם לא נתבשל כמב''ד אמאי חייב לענין שבת וצ''ע עכ''ל. והנה ה''ה כתב מקום מוצאו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "צפורן שפירשה רובה וכו'. נוסחא משובשת נזדמנה להרמ''ך בדברי רבינו ולפיכך תמה עליו ונוסחת ספרים דידן בספרי רבינו מכוונת: " + ], + [], + [ + "המכבס בגדים הרי הוא תולדת וכו' והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו וכו'. כתב ה''ה פירשו קצת המפרשים שהסחיטה בבגד יש בה שני פנים וכו'. אבל הרמב''ן כתב ספ''ח שרצים כך ראוי לומר בכל סוחט פירות תולדת מפרק וכו'. ואיני יורד לעומק דעת הרמב''ן במאי דמרכיב בגד אתרי ריכשי אצובע ואמלבן. ומ''מ במ''ש שכן דעת רבינו לענין דסוחט הוי משום מלבן פשוט הוא בדברי רבינו אבל מ''ש דביין נמי שייך כיבוס לכאורה משמע מדברי רבינו בהפך דבמים דוקא חייב אלא שבפרק כ''ב כתב הסוחט כסות חייב מפני שהוא מכבס לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהם בפי האשישה וכיוצא בהם לסתמה שמא יבא לידי סחיטה ומדלא פירש דבאשישה מליאה מים דוקא מיירי אפשר לומר דבשאר משקים נמי חייב דסתם אשישה שאר משקין יש בה וא''כ צ''ל שמ''ש כאן עד שיוציא המים שבו לאו דוקא מים: " + ] + ], + [ + [ + "אבל הקושר קשר של קיימא וכו'. כתב הרמ''ך נראה כי הוא הולך בשיטת הרי''ף ואין נראין דבריו ולא היו רגילין לפרש כן רבותי ונראין דבריהם דכיון שהמלאכה חזקה וקיימת ונעשית בלא שום שינוי מה לי עשאה אומן מה לי עשאה הדיוט ודברי ר''ש הם עיקר וצ''ע עכ''ל: " + ], + [], + [ + "ואם היה חבל גרדי שמותר לטלטלו כו'. כתב הרמ''ך מה מועיל טלטול כיון דפסקינן כרבנן דגזרי חבל גרדי אטו חבל דעלמא והוא גופיה פסק הכי לעיל ועוד דטעם חבל גרדי שמתיר רבי יהודה משום דלא מבטל ליה והכי מוכרח בגמרא אבל חבל אחר אע''פ שמותר לטלטלו אסור לקשרו שמא יבטלנו וצ''ע עכ''ל: " + ], + [ + "כל שראוי למאכל בהמה וכו'. כתב הרמ''ך הל''ל אבל בחצר אסור דילמא מבטל ליה והוי קשר של קיימא והכי מפרש בגמ' וא''ת יטלטלנו דהא עושה מעין מלאכה שמא מיירי בחצר שאינה מעורבת ומנטיר לה וזה הרב לא פירש לא כדברי ר''ש ולא כדברי רב שרירא ונראין דבריו מדבריהם עכ''ל: " + ], + [ + "העניבה מותרת וכו'. כתב הרמ''ך אפילו קשר מותר כמתני' דאמרינן קושרין דלי בפסיקיא וכי קתני ובלבד שלא יענבו אחבל קאי ולא אפסיקיא דהיינו משיחא ותימה אמאי פסק כרבנן דאמרי לא יהא קושרו אלא עונבו וצ''ע עכ''ל: " + ], + [], + [], + [ + "הפותל חבלים וכו'. . וכן המפריד את הפתיל וכו'. . כתב הרמ''ך התופר ב' תפירות וכו' תימה למה לא כתב שיהא חייב שתים משום קושר ומשום תופר כדברי הירושלמי שזה בודאי עשה שתי מלאכות קושר ותופר עכ''ל: " + ], + [], + [ + "והפותח בית הצואר וכו'. כתב הריטב''א בפ''ק דמכות פירש''י פותח בית צואר ממש שעשה פתח חדש לחלוק בשבת חייב חטאת מפני שתיקן כלי, פירוש דנהי דלא מחייב משום קורע דקורע שלא ע''מ לתפור הוא מיחייב משום תקון כלי דהוי גמר מלאכה ותולדה דמכה בפטיש והקשו עליו וכו'. והנכון כמו שפי' ר''ת דלאו בפותח פתח חדש לגמרי אלא שכבר נפתח בחול אלא שסגרו ע''י תפירת חוט או בגד כדרך שעושים מכבסי בגדים או כמו שהיו הנשים רגילות לקשור בצרפת ופתח בשבת אותו חוט או בגד שהיה שם חייב חטאת משום גמר כלי עכ''ל: " + ], + [], + [], + [ + "(יא-יג) המדבק ניירות וכו'. . וכן המפרק ניירות וכו'. . וכן העושה כלי אדמה וכו'. כ' הרמ''ך בספר יראים לא פי' כן והביא ראיה שאין בנין בכלים בשום ענין ויש לנו סיוע עוד לדבריו ההיא דפרק בכל מערבין (עיירובין ל''ה) דמוקי לה במגדל של עץ וקסברי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים עכ''ל. וכבר כתב בזה הרב המגיד: " + ], + [ + "העושה נקב כל שהוא כו'. כתב ה''ה שפסק כרב. ויש לתמוה שלקמן בסמוך כתב העושה נקב בין בעץ בין בבנין ה''ז תולדת מכה בפטיש ובריש פרק כ''ג כתב העושה נקב שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל ה''ז חייב משום מכה בפטיש: " + ], + [], + [], + [ + "המפיס שחין וכו'. כתב הרמ''ך תימה מאי מכה בפטיש שייך בזה והלא אין זה גמר מלאכה והוה ליה לפרש משום בונה כדפירש''י, עכ''ל: " + ], + [ + "המצדד את האבן וכו'. כתב הרמ''ך והוא שישים בפניה צרורות ועפר כמו שמפרש בגמרא ותימה היאך הניח הוא מלפרש זה עכ''ל: ", + "הלוקט יבולת וכו'. נראה מדברי רבינו שהוא מפרש הא דאמרינן והוא דקפיד עלייהו היינו לומר שלא יסירם בכוונה כדי ליפות אלא כמתעסק אבל כל שמסירם בכוונה אע''פ שלא היה נמנע מללובשו אם לא היה מסירה חייב: ", + "המנער טלית חדשה וכו'. נראה מדברי רבינו שהמנער חייב משום מכה בפטיש כמו יבולת שע''ג הבגדים אבל מספקא לי אם הוא מפרש והוא דקפיד עליה כמו שפירש בלוקט יבולת. ולענין עד אימתי נקראת חדשה לענין זה נראה מדברי רבינו דהיינו שלא נשתמשו בה כ''כ אלא עדיין היא בחידושה כמו בשעה שהאומנים מתקנים אותם: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "חיה ורמש שהם נושכין וממיתין וכו'. בס״פ כל כתבי (שבת דף קכ״א:) אמר ריב״ל כל המזיקים נהרגין בשבת מתיב רב יוסף חמשה נהרגים בשבת ואלו הם זבוב שבמצרים וכו' מני אילימא רבי יהודה הא אמר מלאכה שאצ״ל חייב עליה אלא לאו ר״ש והני הוא דשרו אחריני לא ותירץ רב יוסף ברצו אחריו וד״ה, ופירש״י כל המזיקים ההורגים נהרגין בשבת וקס״ד ואפי' אין רצים אחריו ומשום דס״ל כר״ש דמלאכה שאצ״ל מדרבנן הוא דאסירא והכא לא גזור. נהרגים בשבת ואפילו אין רצים אחריו משום דס״ל דסתמן הורגין הם. הא אמר חייב עליה והיכי שרי במלאכה גמורה כשאין רצין אחריו דליכא פקוח נפש. ד״ה ואפילו לר״י והא דחמשה נהרגין כשאין רצין ור״ש עכ״ל. ואע״פ שהתוספות חולקים על פירוש זה דעת הרי״ף ורבינו כפירש״י וכתב ה״ה שזה דעת הרמב״ן והרשב״א בעיקר הדין אבל כתבו שהיתר אלו המנויים בשאין רצין דוקא הוא וכו' וזה שלא כדברי רבינו כלומר שרבינו יפרש דכי אמרינן ברצו אחריו וד״ה היינו לומר דכי שרי ריב״ל שאר מזיקין ברצו אחריו ולד״ה שרי והא דתניא חמשה נהרגים אפילו בלא רצו אחריו היא ור״י נמי שרי בהו לפי שהיזקן מצוי הוי פקוח נפש בהראותן בלבד. ונראה מדברי רבינו דהני חמשה לאו דוקא דהוא הדין לכל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי ולפי זה כי אמרינן דשאר מזיקין אם רצו אחריו נהרגים בשאינם ודאי ממיתים וכיון שהם ספק ממיתים ברצים אחריו הוי ספק פקוח נפש ושרי דאל״כ לא הוה שרי לר״י דמחייב במלאכה שאצ״ל: ", + "ושאר כל המזיקין אם היו רצים אחריו מותר. כתב הרמ''ך אע''פ שהרי''ף פירש כדבריו אין נראין דקי''ל כר''י דמלאכה שאצ''ל חייב עליה למה נתיר מלאכה משום צערא דבשאר מזיקין אין בהם סכנה וזה דבר ידוע כי צרעה ופרעוש וכיוצא בהם אע''פ שמזיקים אין הורגים א''כ למה הותרה הריגתן וצ''ע עכ''ל. ויש לתמוה על הרמ''ך איך עלה על דעתו שרבינו מתיר להרוג פרעוש שאע''פ שהוא מצער אינו מזיק ועוד שרבינו בעצמו כתב בסמוך שההורג פרעוש כהורג בהמה וכפמ''ש לדעת רבינו אף צרעה נמי אסור להרוג אפילו רצה אחריו שלא התיר רבינו להרוג שאר כל המזיקין אם היו רצים אחריו אלא כשהם ספק ממיתים אבל אם ודאי אינם ממיתים כגון צרעה וכיוצא בה לא: " + ], + [ + "ואחד המולח ואחד המעבד. בפרק כלל גדול (שבת דף ע''ה:) מולח היינו מעבד: " + ] + ], + [ + [ + "המבעיר כל שהוא חייב וכו'. כתב הרמ''ך כל זה לדעת רבי שמעון אבל לדעת רבי יהודה הא איצטריך הבערה גבי בת כהן וכיון שכן הבערה הרי היא ככל המלאכות שאם הקלקול יותר (מהיזקן) [נ''ל מהנאתן] פטור ובודאי המבעיר קורה אחת משום האפר מקלקל ויש שמפרשים כפירושו ואין נראים דבריהם, עכ''ל: " + ], + [ + "המכבה כו' ואם נתכוין לצרף חייב. כתב הרמ''ך תימה אם צירוף מן התורה היכא מותר לכבות גחלת של מתכת הא הוי פסיק רישיה ובגמרא לא אמרו כ''א אסור אבל לא אמרו חייב ובפרק אמר להם הממונה (יומא ל''ד.) מפורש בהדיא דצירוף דרבנן הוא, עכ''ל: " + ], + [], + [], + [], + [ + "טלית שאחז בה האור כו'. כתב הרמ''ך רב אלפס לא הביא זה אע''ג דאתיא כת''ק ופסק כת''ק משום דהוי פסיק רישיה וחזינא לאביי דקא לייט על כל פסיק רישיה כגון נר שאחורי הדלת וכגון ההיא דפותח דלת כנגד המדורה וכיון שכן אסור לעשות מחיצה בכלים שודאי מתבקעין דה''ל כלא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה ניצוץ האש א''נ הרי הוא מכבה ממש לבסוף, ותימה למה התיר זה ונר שעל גבי טבלא אע''ג דהוי פסיק רישיה, עכ''ל: " + ], + [], + [], + [], + [ + "הזורק מרשות לרשות או המושיט וכו'. כתב הרמ''ך ה''ל לכתוב דבדיוטא אחת חייב שכך היתה הושטת הלויים ותימה למה פשט כל מושיט והלא חכמים מודים בשתי גזוזטראות דזו בצד זו חייב, עכ''ל. ואני אומר שזה מורה על מיעוט השגחתו בדברי רבינו שהרי רבינו כתב חלוק זה בסוף פי''ג: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מותר לאדם לטלטל ברה''ר בתוך ד''א וכו' שלא יטלטל אלא במרובע זה שהוא במדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו בו בלבד יש לו לטלטל. בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ''ח) גופו ג''א ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו דברי ר''מ ר' יהודה אומר גופו ג' אמות ואמה כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ומניח תחת מראשותיו מאי בינייהו ד' אמות מצומצמות. ופירש רש''י דלר''י הוו מצומצמות ולר''מ הוו מרווחות. ויש לתמוה על רבינו שסתם דבריו ולא פירש. ועוד יש לתמוה עליו שכתב שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו והיינו כרבי מאיר ולמה פסק כר''מ לגבי ר''י. ואפשר שהוא ז''ל מפרש שכדי לפשוט ידיו ורגליו הוו ד' אמות מצומצמות וכמו שפירשו הרי''ף והרא''ש וס''ל דכיון דאסיקנא בריש עירובין (דף ג':) דבטפחים עצבות משחינן לחומרא ממילא הוה ליה ארבע אמות מצומצמות ודלא כר' יהודה: " + ], + [], + [], + [], + [ + "נמצא כאן ג' מדות וכו'. כתב הרמ''ך לא ידעתי מאין הוציא אלו הג' מדות דכיון דפירש כפשטה הא דאמרי' במס' עירובין (דף נ''א) המעביר ד' אמות ברה''ר אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן א''כ מה חילוק יש בין ד' אמות לה' אמות אי ד' אמות מותר חמש מותר ואי ה' פטור ד' פטור ולפי ההלכה כל פחות מד' אמות פטור אבל אסור דהכי מסקינן. גם מה שפירש דאינו חייב עד ה' אמות וג' חומשי אמה לא נהיר לן דכיון דחזינן מערי הלויים לא היה לנו לתת פאות כי אם כשהולך בפאות כמו בערי הלויים דלא יהבינן יותר מאלפים אמה כ''א באלכסון העיר אבל אם הולך כנגד העיר לא וכן המעביר מלפניו או מלאחוריו לא יהבינן אלכסון העיר דלא לישתמיט תנא וליתני המעביר ה' אמות וג' חומשי אמה. ותמיהא לן נמי לדבריו א''כ עמוד גבוה י' צריך שיהיה רחב ה' וג' חומשים דתרוייהו חזינן מזה יהיה לכם כזה יהיו כל שובתי שבת ואיהו גופיה כתב פי''ד דתל הגבוה י' ורחבו ד' חייב עכ''ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "במה דברים אמורים בשהיתה ידו למעלה מג' וכו'. כתב הרמ''ך תימה הוא זה שיהא חייב אם הוציא ידו מלאה פירות למטה מג' אע''ג דלא נחה דהא קי''ל דידו בתר גופו גרירא ולא גרעה ידו המדובקת בגופו מלכתא ומתנא דפטור אע''ג דנחה בארץ. ועוד דר' אבהו (שבת דף ה') דמוקי למתני' בשלשל ידו למטה מג' וקבלה ולא מקשה ליה מידי אלא איכפל תנא לאשמועינן כל הני אלמא דאפי' למטה מג' אם לא הניחה ביד העני פטור דבעינן אפי' בתוך ג' סמוך לארץ שיעקור ויניח ותימה גדול מאין הוציא מ''ש כאן וצ''ע עכ''ל. וכבר כתב ה''ה בזה: ", + "כתב עוד הרמ״ך נראה כי הוציא הא מההיא דפרק המצניע (שבת צ״ב) דתירץ התם למטה מג' ולא נהירא דלדעת אביי הוא דאמר הכי אבל לדעת רבא אפי' למטה מג' פטור דידו בתר גופיה גרירא וכ״כ הראב״ד ויש להביא לו סיוע מהא דאמר רבא תוך ג' הנחה על גבי משהו וכי אמר איפוך אכלי הוא דאמר איפוך דקשיא דאביי אדאביי אבל איד לא אמר איפוך והכי אמרי' דרבא אמר בין ביד בין בכלי פטור ואביי אמר בין ביד בין בכלי חייב והכי פירשו רבותי. והרז״ה הלך בשיטת רבינו משה עכ״ל: " + ], + [], + [], + [ + "וכן מי שהיתה חבילתו על כתפו וכו'. הרי זה כעוקר ומניח ואסור. כתב הרמ''ך מדרבנן אבל מן התורה אינו חייב עד שינוח לגמרי דהא אפילו עומד לפוש חשבינן כמהלך, ובגמרא מפרש בהדיא אבל קלי קלי לא מכל מקום כיון דלית ליה היכרא אתי למעבד עקירה והנחה אבל לא אמר דהוי כעוקר ומניח עכ''ל. ואיני יודע מה מלמדנו שהדברים מבוארים בדברי רבינו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכח ופשט ידו וכו'. כתב הרמ''ך ה''ל לכתוב דוקא למטה מעשרה אבל למעלה מעשרה לא קנסו. והכי אזלא סוגיא דשמעתא דאין כרמלית (למטה) [למעלה] מעשרה ועוד דקאמר אידי ואידי בלמטה מעשרה עכ''ל: " + ] + ], + [ + [ + "אי זהו רשות הרבים וכו'. כתב הרב המגיד מ''ש רבינו המדברות והיערים בכלל ר''ה הוא דבר מתמיה וכו' ע''כ בזמן שהיו ישראל שרויים במדבר וכו'. כתב ה''ר אברהם בנו של רבינו שי''מ בזמן שישראל חונים במדבר והיו מחנותיהם סדורים בו היה לגבן כמו בקעה ושדה ומאי דדמי להו ובזמן הזה שאין ישראל דרים בו אלא כל מי שירצה הולך ועובר בתוכו הוא רה''ר וטעמא דמסתברא הוא, ולענין יערים לא דמי לים ובקעה שהים אין תשמישו נוח כיער והבקעה והאצטוונית וקרן זוית אע''פ שיש רשות לרבים להכנס לתוכן אין להם צורך בהם כיער שהכל צריכים לעצים ולהם דרך עליו כמדבר: ", + "ואי זהו רה''י וכו' וכן מקום שהוא מוקף ד' מחיצות וכו' אפי' יש בו כמה מילין אם הוקף לדירה וכו'. לאו למימרא שאם לא הוקף לדירה לא הוי רה''י כלל דהא גרסי' בפ''ק דשבת (דף ז') א''ר יוחנן קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ואפי' כור ואפי' כורים הזורק לתוכו חייב וכתבו רבינו ברפי''ו, אלא היינו לומר שכל שלא הוקף לדירה אם הוא יותר מבית סאתים אסור מדרבנן לטלטל בו אלא בד' ככרמלית אע''פ שהוא רה''י גמור לחייב הזורק לתוכו וכך הם דברי רבינו בפי''ו אבל פה מיירי ברה''י גמורה כלומר שמותר לטלטל בתוכה אפי' מדרבנן ולפיכך כתב שאם הוא רחב הרבה כלומר שהוא יותר מבית סאתים צריך שיהא מוקף לדירה כדי שיהא מותר לטלטל בכולו: ", + "ומ''ש כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה נעולות בלילה. איכא למידק דבפרק בתרא דעירובין (דף ק''א) אמתניתין דלא יעמוד אדם ברה''י ויפתח ברה''ר פריך ורבנן אמר ר''מ רה''ר ומהדרו אינהו כרמלית דאמר רבה בב''ח ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבים עליה משום רה''ר. ומשמע דהשתא דנעולות בלילה הוי כרמלית י''ל דאה''נ דכי דלתותיה ננעלות בלילה הויא רה''י גמורה אפילו להתיר לטלטל בכולה אם לא היו דרים בה רבים ולא קרי לה כרמלית אלא משום דכיון דדיירי בה רבים הויא לה חצר של רבים שלא עירבו שאסור לטלטל מתוכה לבתים ומבתים לתוכה כשם שאסור לטלטל מכרמלית לבתים ומבתים לכרמלית וכן פירש''י שם. ומשמע לי דהא דבעינן שיהו דלתותיה ננעלות בלילה דוקא בשיש לה שני פתחים זה כנגד זה שנמצא מדינה זו מפולשת משער לשער שאם אין לה אלא פתח אחד מה צורך שינעלו בלילה בלאו הכי הויא רה''י כדין כל חצרות שבעולם דלא מצרכינן שיהו דלתותיהם ננעלות בלילה וכן נראה מדברי רש''י בריש עירובין. ונראה דה''ה נמי אם יש לה כמה פתחים אלא שאינם מכוונים זה כנגד זה דכל שאינו מפולש משער לשער לאו רה''ר הוא והא פשיטא שלא הצריכו לינעל דלתותיה בלילה אלא כדי להוציאה מדין רה''ר כדאמרינן אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רה''ר וכיון דכשאינו מפולש משער לשער לא הוי רה''ר כשאין הפתחים מכוונים זה כנגד זה בלא נעילת דלתות בלילה הוי רה''י ומה''ט נ''ל עוד דלא מצריכינן דלתותיה נעולות בלילה אלא כשאותו דרך שבתוך העיר המכוון משער לשער יש לו כל דיני רה''ר אבל אם חסר אחד מהם הוי רה''י גמור אע''פ שאין דלתותיה נעולות בלילה: ", + "כתב הרמ''ך ואיזה רה''י וכו' עד גמורה. תימה הוא כיון שיש לו ג' מחיצות רה''י גמורה היא בלא לחי והרי מפורש בהדיא אינו צריך אלא לחי הזורק לתוכו חייב עכ''ל: ", + "ומ''ש וכן חצר וכו'. נ''ל שהוצרך לכתבם לאשמועינן דסתמם מוקפים הם לדירה וכדפירש''י בפ''ב דעירובין (דף י''ח) אמאי דתנן ר' יהודה אומר עד בית סאתים וכו' אבל אם היה דיר או סהר או חצר או מוקצה אפילו בית חמשה כורין אפי' בית עשרת כורין מותר: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בור שבכרמלית וכו'. כתב ה''ה ואף זה צ''ע מאין לו לרבינו שלא יהא דינו כמקום פטור וכו' עד וזו הקושיא הקשה עליו הרשב''א. ול''נ דיש לתרץ שדעת רבינו דבכרמלית ליכא מקום פטור משום דמצא מין את מינו ונעור וכמ''ש הר''ן בפ''ק בשם קצת מפרשים: " + ], + [], + [], + [ + "נעץ בגבהו יתד כל שהו וכו' עד בהם. כתב הרמ''ך לא הבנתי פירושו וגירסתו לא מצאתי כן עכ''ל: " + ], + [ + "חורי רה''ר וכו'. וכתב הרשב''א ומהו שיקרא חור רה''ר, טעות סופר הוא וצריך להגיה ומהו שיקרא חור רה''י: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמת המים שהיא עוברת בחצר וכו' אם נשאר מצד הפרצה פס מכאן ופס מכאן וכו'. בפ''ק דעירובין (דף י''ב) ת''ר לשון ים הנכנס לחצר אין ממלאין ממנו בשבת אא''כ יש לו מחיצה גבוה עשרה טפחים בד''א שפרצתו יותר מעשרה אבל עשרה א''צ כלום ובגמרא ומימלא הוא דלא מלינן הא טלטולי מטלטלינן והא נפרצה במילואה למקום האסור לה הב''ע דאית ביה גידודי. ודברי רבינו נוטים לדברי רשב''ם שכתבו התוספות שפירוש דאית ליה גידודי שלשון הים הפיל הקרקע ונשארו גידודים גבוהים עשרה בשפת הים ואותם הגידודים מתירים לטלטל בחצר אבל למלאת מן הים לחצר אסור דמקום המים נפרץ במילואו לים: " + ], + [], + [ + "ומ''ש רבינו שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים. כ''כ הרי''ף שצריך כדי שתחלק בין המים שברשות הרבים למים שברשות היחיד כמחיצה של בור שצריכה להיות משוקעת בתוכה לחלק בין רשותו לרשות חבירו. והטעם משום דס''ל דהלכה כרב יהודה דאמר (עירובין דף פ''ו) גבי בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנו מים בשבת אא''כ עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בש''א מלמטה ובה''א מלמעלה למטה למטה מן המים למעלה למעלה מן המים. ומפרש בגמרא אהא דא''ר יהודה למעלה למעלה מן המים צריך שישקע במים ראשי קנים טפח: ", + "ומה שכתב ואם היתה המחיצה כולה יורדת בתוך המים צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים. וטעמו מדאמרי' התם בגמרא אהא דאמר ר''י למטה למטה מן המים דצריך שיראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח, ומשמע ליה ז''ל דה''ה למחיצת אמת המים העוברת בחצר: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לא ימלא מן הספינה וכו'. כתב הרמ''ך תמיהה לן היאך סתם דבריו ובמסכת עירובין (דף פ''ז ב') מפרש בהדיא גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין ממנה מים בשבת אלא א''כ עשו לה מחיצה עשרה, ומשום האי קושיא מפרש רבינו יעקב דהאי מימרא דרב הונא בעושה מקום ארבע מן הנקב שבאמצע הגזוזטרא קאמר אבל הגזוזטרא רחבה ארבע אמות שהם כ''ד טפחים וישאר מכל צד עשרה טפחים עכ''ל: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מקום שהוקף וכו'. עד שפי תקרה יורד וסותם. כתב הרמ''ך ה''ל לפרש דעביד כארזלא דאי עביד כאכסדרה ד''ה מותר ובעביד כארזלא הלכה כדברי המיקל עכ''ל: ", + "נפרץ במלואו לחצר עד שאין אויר החצר מתירו. כתב הרמ''ך לא ידעתי ליישב דברי רבינו לפי הגרסא הכתובה בספרינו דאקשי בגמרא וכי אויר המותר אוסר ונפרצה החצר כנגדו אין כתוב בספרנו ורש''י ל''ג ליה ואם כדבריו כן הוא דבקרפף יותר מבית סאתים מאי מקשי בגמרא והא איכא מקום מחיצות וכו' וצ''ע מ''ך: " + ], + [ + "בנה בו עמוד בצד הכותל וכו'. עד פחות מג' אינו מיעוט. כתב הרמ''ך כל מ''ש כאן לא הלך בשיטת הגירסא הכתובה בספרינו דמועיל ואינו מועיל כתוב בספרינו וכן ראוי לפרש ופירושו וגרסתו לא הבנתי. גם מה שכתב שאם בנה עמוד בצד הכותל בפחות מג' לא הוי מיעוט לא הבנתי דהא אפילו טח פניה בטיט ואינו יכול לעמוד בפניו אמרינן דהוי מיעוטא וצ''ע, עכ''ל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וצורת פתח שאמרו צריכה שתהא בריאה לקבל דלת. כתבו הגהות הנה לא הזכיר המחבר הא דאמר ר''ל צורת פתח שאמרו צריכה היכר ציר וכן הרי''ף דלגו וע''כ כתב הר''מ וכו', ונראה ליה לפרש הא דגרסינן בגמרא אשכחיה רב אחא לתלמידוי דרב אשי אמר להו תני מר מידי בצורת פתח פירוש וכי הוא מצריך היכר ציר או לא אמרו ליה ולא כלום כלומר לא תוסיף מאומה על צורת פתח אלא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ותו לא וכן הביא מן הברייתא שלא הזכירה היכר ציר וכתב הריב''ש אין צריך היכר ציר וכמו שפסקו הרי''ף והרא''ש והרמב''ם וראוי לסמוך עליהם אף על פי שיש חולקים: " + ], + [ + "וצורת פתח שעשה אותו מן הצד וכו'. אף על פי שהרי''ף ורבינו לא פירשו מן הצד כפירוש רש''י מכל מקום לענין דינא משמע דאף לדידהו אם חיבר קנה העליון לשני הקנים מצידיהן לא מהני דלישנא דקנה על גביהן משמע על גביהן ולא מצדיהן: " + ], + [], + [], + [ + "מותר לעשות מחיצה של בני אדם וכו' ולא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו. נראה שלמד כן מדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ''ד:) הנהו בני גננא דאעילו מיא במחיצה של בני אדם נגדינהו שמואל אמר אם אמרו שלא מדעת יאמרו לדעת. ומפרש רבינו דהנהו דאעילו מיא הם העמידו מחיצת האנשים ומש''ה קרי לה לדעת: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "והיאך מתירין מבוי מפולש וכו'. פסק כרב דאמר פ''ק דעירובין (דף ו':) הלכה כת''ק דאמר כיצד מערבין מבואות המפולשין לרה''ר צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן וכן פסק הרי''ף. וכתב הריב''ש בתשובה שמפולש לכרמלית הוי כמפולש לרה''ר: " + ], + [], + [], + [ + "מבוי מפולש שהיה כלה לאמצע רחבה וכו'. כתב ה''ה העולה מכלל ההלכות הוא כדעת רבינו. משמע שעל הלכות הרי''ף הוא אומר, ולא דק שהרי''ף לא כתב אלא מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרץ חצר כנגדו לרה''ר חצר מותר ומבוי אסור ולא כתב שום חילוק בזה והוא עצמו כתב גבי נפרץ המבוי במילואו לחצר שההלכות לא הזכירו הסוגיא שלמעלה מזו וכו': " + ], + [ + "אין המבוי ניתר בלחי או קורה כו'. נראה שלדעת רבינו היינו טעמא משום דכל שיש בו פחות מכן אינו דומה אלא לחצר וכ''כ הרשב''א בתשובה שהטעם שאמרו אין מבוי ניתר בלחי או קורה אא''כ בתים וחצרות פתוחים לתוכו מפני שכל שהוא עשוי יותר לדירה ולתשמישי הצנע צריך יותר מחיצות גמורות ולפיכך החצרות שדרכן של בני אדם להשתמש בהם בתשמישי הצנע ולאכול בהם צריכות מחיצות יותר גמורות, וכן הדין במבואות שאין בתים וחצרות פתוחים לתוכן דיוריהם מועטים והם משתמשים בהם יותר שאינם בושים כ''כ לאכול ולהשתמש בהם ולפיכך הרי הם כחצר כי לפי ריבוי הדיורין מתמעט תשמיש המבוי ומחיצה כל דהו סגי: " + ], + [], + [ + "מבוי שאין ברחבו ג' טפחים וכו'. נראה שאע''פ שבתוכו רחב כמה אם אין בפתחו שלשה טפחים אינו צריך כלום דחשיב כסתום: ", + "מבוי שהכשירו בקורה וכו'. כתב הרמ״ך זה תימה דבגמרא (עירובין י״א:) מסיק אליבא דב״ה דמשתים הוא דמיחייב לזרוק והוא אמר דאפילו בשלשה הזורק לתוכו פטור כיון דהכשירו בקורה ואי מוקים לה בשפתוחה לרה״ר דחשבינן לה ככרמלית אפילו יש לה ג' מחיצות כמ״ש בפי״ד א״כ יהא אסור לטלטל שלא באו חכמים להקל כשתקנו עירובין אלא להחמיר כדאמרינן (שם י״ב:) וכי כבר עושה אותה רה״י וצ״ע. וע״כ משוינן חילוק בין פתוח לרה״ר לפתוח לכרמלית דבפרק כל גגות (עירובין צ״ד) אמרינן בחצר שנפרצה לרה״ר דלרבנן המטלטל מתוכה לרה״ר פטור נמצא שאע״פ שיש לו ג' מחיצות נקרא כרמלית ובפ״ק אמרינן דלזרוק משתים הוא דמיחייב אלמא דרה״י הוא בשתי מחיצות ע״כ: " + ], + [ + "שני כותלים ברה''ר והעם עוברים ביניהם וכו'. כתב הרשב''א בתשובה ר''ח פסק הלכה כשמואל (עירובין ו':) מדשקלו וטרו אמוראי אליביה אי צריך לנעול או לא וכן נראה כדבריו מדאמרינן לימא קסבר ר' נחמן דלטעמיה קאמר ולא לטעמיה דשמואל בלחוד וההיא דרב (שם ח':) דמבוי העשוי כנדל מסתבר לי דאינה ראיה כ''כ דדילמא צדו אחד פתוח לכרמלית הוה דבכי הא ודאי כ''ע מודו דאינו צריך דלת כדאיתא בסמוך וכן פסק הרמב''ם כחנניה דמצריך דלת וראויות לינעל אע''פ שאין ננעלות, אלא שאני תמה במקצת דבריו שכתב שצריך שני דלתות שכתב בפרק י''ז שני כתלים ברה''ר והעם עוברים ביניהם וכו' הנה שהרב ז''ל סבור שלא העמידו ברייתא במבואות המפולשים לרה''ר אלא משום הא דר' יוחנן הא לא דר' יוחנן ברייתא ברה''ר גמורה כפשוטה. ואיהו ז''ל סבר שאין הלכה כר''י אלא כר' אלעזר תלמידו דקאי כרבנן בפ' פסין (שם כ' כ''ב) דאמר כאן הודיעוך כחן של מחיצות כאן הודיעוך וס''ל והילכך אפילו לרה''ר מערבא ופסק נמי כחנניא דבעי דלת מכאן וכו' אלא שאני תמה היאך הצריך דלתות דהא לחנניא בדלת מכאן ולחי או קורה מכאן סגי ליה. ושמא הרב סבור דהא דאמרינן הא בדלתות מערבא בשתי דלתות קאמר דלת מכאן ודלת מכאן ואפשר דהא לתירוצא לדחנניא הוא דאמרינן הכי ואילו כן אכתי תיקשי לדחנניא דאילו לדחנניא לא בעי אלא דלת מכאן ולחי או קורה מכאן ודלתות דקאמרי רשויות בעלמא ודלתות דעלמא קאמרי ומשום דבעי לאקשויי אדר''י דאמר ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות נקט איהו נמי דלתות וצ''ע. ועוד צל''ע במה שפסק דרה''ר גמורה מערבא בלא נעילת דלתות כפשטא דברייתא דהא משמע לקמן (שם ז') דבמבואות המפולשים לרה''ר וסרטיא פליגי מדאמר רב יוסף משמיה דרב יהודה מחלוקת בסרטיא וסרטיא מכאן וכו' דאלמא לאו ברה''ר גמורה היא מתניתא אלא במבואות המפולשים לסרטיא מכאן ומכאן והרי''ף פסק כן כר''י ומתניתא לאו ברה''ר גמורה והא דרב יוסף משמיה דרב יהודה משמיה דשמואל נ''ל ראיה גמורה וכמו שכתבתי ואולי מ''ש שני כותלים ברה''ר והעם עוברים ביניהם היינו מבואות המפולשין לרה''ר וכן נראה ממ''ש בפ''א דעירובין מדינה שהיא מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים שיש לה דלתות וננעלות בלילה כולה רה''י היא זהו דין תורה עכ''ל אלמא נעולות בעינן כר' יוחנן עכ''ל הרשב''א: " + ], + [ + "מותר לטלטל במבוי תחת הקורה וכו'. כתב ה''ה שכדברי רבינו נראה מן ההלכות. ואני אומר שמדקדוק דברי הרי''ף נראה שאינם אלא כמו שפירשם הרא''ש שכתב והלכתא מותר להשתמש תחת קורת המבוי ובין לחיים נמי מותר כרבא והני מילי דפתוח לרה''ר אבל פתוח לכרמלית לא, משמע דלא קאי הנ''מ אלא אבין לחיים דאי לא כן הכי הל''ל והלכתא מותר תחת הקורה ובין לחיים כרבא והנ''מ דפתוח לרה''ר וכו': " + ], + [], + [ + "וכן רוחב הקורה אין פחות טפח. אע''ג דבפ''ק דעירובין (דף י''ד) גבי שתי קורות המתאימות קתני אם מקבלות אריח טפח ומחצה אין צריך להביא קורה אחרת. כתב רבינו אין פחות מטפח משום דאמאי דתנן בההוא פרקא הקורה שאמרו רחבה לקבל אריח והאריח חצי לבינה של ג' טפחים דיה לקורה שתהא רחבה טפח כדי לקבל אריח לאורכו פריך טפח טפח ומחצה בעי ומשני כיון דרחבה לקבל טפח אידך חצי טפח מלבין ליה בטינא משהו מהאי גיסא ומשהו מהאי גיסא: " + ], + [], + [ + "ואם יש בה ציור וכיור וכו'. בגמרא (עירובין י''א) איבעיא לן אי מהניא לרחב יותר מעשר ולא איפשיטא ואף על גב דמידי דרבנן הוא נקטי לה הפוסקים לחומרא משום דמסתברא טעמא לאיסורא כמ''ש הרא''ש דאמלתרא מהניא בגבוה משום דדבר חידוש הוא ומסתכל כלפי מעלה לראותה ואגב זה רואה הקורה והאי טעמא לא שייך ברחבה וזהו דעת רבינו שלא הזכיר אמלתרא ברחבה: " + ], + [], + [], + [ + "נפרץ המבוי במילואו לחצר וכו'. כתב ה''ה שם גופא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב מבוי שנפרץ במילואו לחצר וכו' ובהלכות ומבוי אסור משום דה''ל מבוי המפולש לרה''ר וזהו דרך רבינו ולא הזכירו כלל מסוגיא שהיא למעלה מזו שהיא מחלקת בין עירבו ללא עירבו ובתנאים אחרים עכ''ל. ותמהני עליו שנראה מפשט לשונו שגם רבינו לא הזכיר התנאים האחרים והא ליתא שכבר הזכירם בראש הפרק גבי מבוי מפולש שהיה כלה לאמצע רחבה ומה שלא חילק בין עירבו ללא עירבו הוא מפני שאין אותו פרק מקום דין חצר ומבוי אם אוסרים זה על זה אם לא וממ''ש בהלכות עירובין הוא נלמד: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן שתי קורות המתאימות וכו'. היתה א' למטה וא' למעלה וכו'. כתב ה''ה מתוך דברי רבינו נראה שכל שהן תוך כ' אמה ולמעלה מעשרה וכו' וק''ל בזה וכו' עד וצ''ע. נראה שהוא מפרש ז''ל מ''ש רבינו ולא יהיה ביניהם שלשה טפחים במרחק משך דוקא קאמר כדמשמע סיפא דלישניה וע''כ הקשה עליו מדאותביה מהאי ברייתא לרבא דאמר כי לית ביה טפח לא אמרינן חבוט רמי ושני תריץ ואימא הכי ובלבד שלא תהא תחתונה למטה וכו'. ואני אומר שאפשר לדחוק ולומר שבכלל מ''ש ולא יהיה ביניהם ג' טפחים הוא שגם במרחק הגובה לא יהיה יותר מג' ואם זאת היתה כוונתו יפה עשה שפסקה כיון דלא קאמר ר''י בר' יהודה רואין אלא בפחות מג' ליכא מאן דפליג בהא ואע''ג דאביי אמר בפ''ק דעירובין (דף י''ד) דר''י בר' יהודה סבר לה בהא כאבוה דאית ליה רואין נקטינן כרבא דפרק הישן דאוקמה בפחות משלשה ואם נפשך לומר שלא נתכוון אלא למרחק המשך ולא למרחק הגובה אכתי איכא למימר דשפיר פסק כר''י ב''י דאע''ג דאמר אביי דסבר לה כאבוה דאית ליה רואין ולא קי''ל כאבוה שאני התם שהקורה פסולה מחמת עצמה שהיא של קש או של קנים הילכך לא אמרינן רואין אותה כאילו היא של מתכת אבל בדר''י בר''י שאין פיסולה מחמת עצמה אלא מחמת מקומה אפשר דאמרינן בה רואין וכדאמרינן בעלמא גוד אסיק גוד אחית והא דאוקימנא לה בפרק שני דסוכה (שם כ''ב) בפחות מג' לרווחא דמילתא הוא דתריץ הכי אבל הוה אפשר ליה לתרוצי דכי אמר רבא דלא אמרינן חבוט רמי אלא ביש בגגה טפח ה''מ כשהוא צריך לאהל כגון גבי סוכה או גבי טומאה אבל כשאינו צריך אלא להיכר בעלמא כגון גבי קורה אפילו אין בו אמרינן ביה חבוט רמי: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בית או חצר אחר שנפרץ וכו'. כתב ה''ה פירש''י בשיפוע וכו' ויש מי שפי' בהפך וכו' וכוונת רבינו אינה מבוארת עכ''ל. ול''נ בדברי רבינו דמדלא כתב שנפרץ בקרן זוית וכתב שנפרץ קרן זוית שלה נראה שאינו מפרש קרן זוית שאוכל בשתי רוחות כדברי רש''י אלא שנפרץ מן הצד קרי ליה קרן זוית וכמ''ש הרי''ף בפ''ק דעירובין, ומדכתב שנפרץ קרן זוית שלה וע''ז כתב והוא שלא תהיה באלכסון נראה עוד דקרן זוית לאו היינו אלכסון כפי' התוס' שהרי על שהפרצה היא בקרן זוית כתב שאם היתה קורה מלמעלה לאורך הפרצה מותר והוא שלא תהיה הקורה באלכסון ולפירושם כיון שהפרצה היא בקרן זוית א''א להיות קורה לאורך הפרצה כי אם בקרן זוית דסתם חצר אינו מקורה, גם אינו כיש מי שפירש שכתב ה''ה שהרי גם אחצר נמי קאי כדכתב בהדיא ודברי דיש מי שפירש לא שייכי אלא בבית ומה''ט נמי יש להוכיח מטעם אחר שאינו מפרש כפירש''י דא''כ הל''ל והוא שלא יהיה הקירוי באלכסון דבקורה לא שייכי דברי רש''י, אלא נראה לי שהוא מפרש דקירוי באלכסון היינו שהקורה מונחת לאורך הפרצה באלכסון: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולא תצא הזקנה בשל ילדה וכו'. וכתב ה''ה ותירצו כדי נסבא ומפרש רבינו לחנם ובלא אמת לקחה תנא דברייתא וכו'. ויש לתמוה דא''כ תני שיקרא משום איידי וכן לא יעשה. ויותר נכון לומר שגרסא אחרת היתה לו לרבינו בגמ': " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הכר והכסת אם היו רכים ודקים וכו'. בס''פ חבית (שבת קמ''ו:) בי סדיא רב אסר וכו' עיין במ''מ. ובתר הכי מסיק הגמ' דרב ושמואל לא פליגי כלל דבמיצעי נמי שרי רב. ופירש''י לבדין ועשויין לקפלן תחתיו במקום הכר או הכסת. ומשמע בגמ' דלענין להביאו דרך רה''ר כשהוא מעוטף בו אתמר וכן פירש''י וכך הם דברי רבינו: " + ], + [ + "המתעטף בטליתו וכו'. נראה שרבינו מפרש לישנא דגמרא דקאמר גבי מרזב אסור כפשטיה דאיסורא איכא אבל לא חיוב חטאת ומפני כך הקדים דין המתעטף בטליתו וכו' לדין היוצא בטלית מקופלת: " + ], + [ + "ומה שכתב רבינו אבל יוצא הוא בסודר שעל כתפו. משמע דאפילו במקופל ומונח על כתפו שרי דבגונא דחייב בטלית התיר בסודר וטעמא משום דשאני סודר שדרך לבישתו בכך ודלא כרבינו ירוחם שכתב מותר לצאת בסודר המעוטף כעין מעיל ומשמע מדבריו שאם אינו מעוטף אסור: ", + "ומה שכתב וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו וכו'. נראה שרבינו מפרש דהא דא''ר יוחנן האוליירין מביאין בלורי נשים לבי בני ובלבד שיתכסה בהן ראשו ורובו היינו לומר שתהיה רחבה כדי לכסות בה ראשו ורובו וכל שהיא רחבה אע''פ שלא כיסה בה ראשו ורובו שרי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "אסרו חכמים למכור בהמה גסה וכו'. כתב הר''ן בפרק קמא דע''ז ומקשו הכא למה לן טעמא דמחמר בלאו מחמר נמי כגון דלא שמעה לקליה איכא משום שביתת בהמתו. וראיתי מי שתירץ דכיון דאיסור נסיוני היכא דמתרמי דמזבן לה סמוך לשקיעת החמה חשש רחוק הוא ודבר שאינו מצוי דוקא אי איכא לאו דמחמר שהוא לאו דגופיה חששו אבל שביתת בהמתו בלחוד כיון שהדבר רחוק כ''כ לא חששו. ואפשר שלזה כיון הרמב''ם שכתב גבי איסור מכירה גזירת שאלה ושכירות ולא הזכיר נסיוני כלל מפני שהוא סובר שמה שאנו חוששין למחמר ולא לשביתת בהמתו בנסיוני גופיה אתי אליבא דמ''ד דמחמר חייב חטאת אבל לדידן דקי''ל דמחמר פטור כדאיתא בפ' מי שהחשיך כי היכי דלא חיישינן לשביתת בהמתו בנסיוני ה''נ לא חיישינן בלאו דמחמר דכיון דהאי לאו והאי לאו כי היכי דלהאי לא חיישינן מפני שהדבר רחוק ה''נ ללאו דמחמר לא חיישינן דלא שני לן בין לאו דגופיה ללאו דבהמתו כל היכא דהוי לאו גרידא עכ''ל וגם הריב''ש בתשובה כתב שזה דעת רבינו: " + ], + [], + [], + [ + "מי שהחשיך בדרך ולא היה עמו נכרי וכו' לא היתה עמו בהמה ולא נכרי ולא אחד מכל אלו מהלך בו פחות פחות מד''א. שם בגמרא (שבת קנ''ג:) אין עמו לא נכרי ולא חש''ו מאי א''ר יצחק עוד אחרת היתה שם ולא רצו חכמים לגלותה מאי היא מוליכה פחות פחות מד''א ולא רצו חכמים לגלותה משום דאתי לאיתויי ד''א ברה''ר. וכתבוה הרי''ף והרא''ש להא דר' יצחק משמע דס''ל דהא דלא רצו חכמים לגלותה היינו היכא דאיכא חד מהני אבל היכא דליכא חד מהני ודאי מגלין את הסוד דאל''כ מאחר שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אתי לאיתויי ד''א ברה''ר. והכי משמע מדבעינן בגמרא אין שם לא נכרי ולא חש''ו מאי משמע שדעתו היה שיגלה הסוד וגם מדחזינן שר' יצחק גילה אותו משמע דכל היכא דליכא חד מהני שרי וכ''נ ממ''ש רש''י גבי הא דאמרינן בו ביום גדשו סאה וזה דעת רבינו שפסקה להא דר''י: " + ], + [ + "ומ''ש רבינו ואף מציאה שבאת לידו מהלך בה פחות פחות מד''א אבל קודם שתבוא לידו וכו' ואם לאו מוליכה פחות פחות מד''א. נשאל רבינו מחכמי לוניל דבגמרא לא משמע הכי והשיב להם כמ''ש ה''ה והרמ''ה השיג על תשובתו וכבר כתבתי בפ''ז מה שכתב הרמב''ן להליץ בעד רבינו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "נשים המשחקות באגוזים וכו'. כתב רבינו ירוחם לדברי הפוסקים כרבה מותר לשחוק באגוזים ע''ג מחצלת דליכא אשוויי גומות וכ''כ הרמב''ם ולא גזרינן שמא ישחוק בהם ע''ג קרקע דא''כ הויא גזירה לגזירה עכ''ל. ואני לא מצאתי כן בדברי רבינו בפירוש אבל יש לדקדק ממ''ש בסמוך שהתיר לכבד קרקע המרוצף ולא גזר אטו שאינו מרוצף: ", + "וממ''ש רבינו שטעם האיסור הוא משום אשוויי גומות וכן ממה שכתב בסמוך שמותר למלאת בגלגל מבור שבחצר וכתב שטעם האיסור כשאינו בחצר הוא משום שמא ימלא לגנתו ולחרבתו ובפ' כ''ד גבי משמר פירותיו כתב שהטעם שלא יטפח ולא ירקד הוא שמא יטול צרור ויזרוק ד' אמות ברשות הרבים וכל דברים אלו הם שינויי דשני רבה (עירובין ק''ד) דאמר לא אסרו אלא קול של שיר ובהדיא כתב בפכ''ג שאסור להשמיע קול של שיר בשבת משמע הא קול שאינו של שיר מותר: ", + "ואסור לכבד את הקרקע וכו'. כתב הריב''ש בתשובה שיש לתמוה על רבינו שנראה מדבריו שלא אסר הכיבוד משום פסיק רישיה שא''כ לא ה''ל לומר שמא וא''כ הוא תמה למה אסרו דהא קי''ל כר''ש והוא עצמו כתב בזילוף שהוא מותר ואינו חושש שמא ישוה גומות שהרי אינו מתכוין לכך ובודאי ג''כ אפשר בריבוץ שישוה גומות שאל''כ לא היה צ''ל שהרי אינו מתכוין לכך ואם ר''ל שהכיבוד לאו פסיק רישיה הוא אלא שחששו שמא ישוה גומות בידים בכוונה וילמד דבר מעניינו ממ''ש בפרק ההוא בסמוך לזה אבל בריבוץ אין לחוש שהרי אינו מכוון לכך א''כ נראה מדבריו שבכיבוד הוא מכוין לכך וא''כ למה אנו צריכים שישוה בידיו כיון שהוא מכוין ואפשר השואת גומות בכיבוד א''כ לכ''ע אסור ועוד שלא נאמרה גזירה זו אלא באוצר כדאמרינן בפ' מפנין (שבת קכ''ו קכ''ז) ובלבד שלא יגמור את האוצר דילמא אתי לאשוויי גומות שכן דרך מכבדי אוצר לפנותם מפני האורחים ועוד דא''כ טעמא דרבנן בכיבוד משום שבות הוא מטעם זה שמא יבא להשוות בידים והוא הדין והוא הטעם בריבוץ וא''כ מהו זה שאמרו בשילהי אותה סוגיא (שם צ''ה) והאידנא דקי''ל כר''ש שרי לכתחלה ומה ענין גזירה זו לדר''ש. ונראה שהיתה כוונת הרב ז''ל לומר שהמכבד מכוין ליפות קרקע הבית ולתקנו ואע''פ שהכיבוד לאו פסיק רישיה הוא מ''מ הכוונה שיש לו בכיבוד הבית ליפותו ולתקנו חשיבא כוונה לענין השואת גומות אבל בריבוץ אינו מכוון ליפות הקרקע כי אם ללחלח האויר או שלא יעלה האבק ולזה אף אם אפשר שישוה גומות מותר שהרי אינו מכוין לכך. ואשר אמרו והאידנא דקי''ל כר''ש שרי לכתחלה אריבוץ בלחוד קאי אבל הכיבוד אסור דהרי הוא כמתכוין אלא שמפני שאינו מכוין גמור אינו כי אם שבות. זה נראה שהיתה כוונת הרב ז''ל בזה אבל כל הפוסקים שאסרו הכיבוד לא אסרוהו אלא משום פסיק רישיה עכ''ל: " + ], + [], + [ + "לפיכך אסור לשאוב מן הבור בגלגל וכו'. כתב ה''ה ומדברי אמימר כתב רבינו שבור שבחצר מותר וע''כ לא חזר ואסר אמימר אלא באותם שבחוץ שהיו שואבים מהם וממלאים בריכות וחריצין ושורים בהם פשתן עכ''ל. ול''נ דבחוץ לחצר נמי שרי רבינו כל היכא שאין סמוך גנה וחורבה ולא בריכות לשרות פשתן אלא דרבינו מילתא פסיקתא נקט דסתם בור שבחצר אין דרך למלאות ממנו לשום דבר מאלו ותדע שאם היתה גנה בחצר מי לא חייש רבינו שמא ימלא לה אלא ודאי כדאמרן שלא דבר אלא בהווה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו ה''ז תולדת טוחן וחייב. ובפ''ח כתב רבינו המחתך את הירק מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה. נראה שרבינו מפרש דדוקא נקט (שבת ע''ד:) סילקא שחותכין אותה דק דק לבישול וה''ה לשאר ירקות שחותכין אותם דק דק לבישול ואפשר דאפי' הן נאכלות כמו שהן חיות אם חתך אותן דק דק לבישול אסור. ואפשר דאפי' איסור דרבנן לית בהו ואין דרך טחינה בכך והיינו דכדי לומר דמיתסר לרסקן מדרבנן משום דמיחזי כטוחן אהדר אשחת וחרובין לפני הבהמה ומיהו יש לדחות דלישנא דמתני' דפ' מי שהחשיך נקט: ", + "כתב הרשב''א שנשאל אם מותר לפרר פירורי לחם לפני התרנגולים בשבת אם יש לחוש לאיסור טחינה כמו בפרים סילקא ואם באנו לומר דשלא לצורך היום קאמר אלא כדי לבשלו בערב כמ''ש הרמב''ם בפכ''א צ''ע אי טוחן ממש קאמר איך נתיר מלאכה דאורייתא מפני עוף ובהמה והשיב מסתברא דהא דפרים סילקא דוקא במחתך דק דק כדי לאוכלו למחר או אף לבו ביום לאחר שעה לפי שדרך סילקא לחתכו דק דק בשעת בישולו וכל שדרכו בכך ומניחו לאחר שעה [חייב] הא לאוכלו מיד שרי שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות וכדאמרי' פ' כלל גדול (שבת ע''ד) היו לפניו שני מינין בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת דאלמא כל שאוכל מיד כדרך שבני אדם אוכלין אע''פ שיש באותו צד בעצמו חיוב חטאת כשמניח לאחר זמן ואף לבו ביום מותר והכי נמי דכוותיה ולפיכך אף לפרר לפני התרנגולים שמזונותם עליך להאכילם מיד מותר דשוויי אוכלא משוינן עכ''ל: ", + "לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין וכו'. כתוב בתשובת הרשב''א ששאלו השואל הלא עיקר טחינה בפירות וחרובין עצמן פירות הן והיאך כתב לפי שנראה כטוחן ועוד דבפרק מי שהחשיך (שבת קנ''ה) משמע דטעמא דאין מרסקין משום דמיטרח באוכלא לא טרחינן וכרב יהודה דקי''ל כוותיה. והשיב לו כל מה שהקשית על הרמב''ם הדין עמך לפי דעתי עכ''ל. ול''נ דמשום טעמא דמיטרח באוכלא לא סגי אלא לשחת וחרובין שהם רכים אבל לקשים דלית בהו משום מיטרח באוכלא משמע דשרי לפיכך נתן רבינו טעם משום טוחן דה''ט שייך אף בקשים ואע''ג דבגמרא אסיקנא לרב הונא בקשים מדאסרה מתניתין לרסק שחת וחרובין דרכיכי אלמא לא טרחינן באוכלא ולא שני דטעמא משום טוחן היינו משום דמשמע ליה לגמרא דבההוא פירקא לאו בדיני טוחן עסיק תנא אלא בדיני מיטרח באוכלא או שוויי אוכלא וכדקתני רישא מתירין פקיעי עמיר: ", + "אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים. בפרק מי שהחשיך (שבת קנ''ה:) אמרינן דלרב יהודה דקי''ל כוותיה וסבר דמיטרח בדבר שהוא אוכל לא טרחינן צריך לאוקמי הא דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים נבלה דומיא דדלועין מה דלועין דאשוני אף נבלה דאשוני והיכי משכחת לה בבשר פילי א''נ בגורייתא זוטרי ופירש רש''י א''נ כלבים דקאמר בגורייתא זוטרי דכל נבלה קשה להם ותמה ה''ה על רבינו למה לא כתב דהא דשרי לחתך את הנבלה לפני הכלבים דוקא בנבלה הקשה שא''א להם לאכלה בלא חתיכה דאוכלא משוינן אבל אם היתה רכה מיטרח במה שהוא דבר ראוי לא טרחינן. ואני אומר שאפשר לומר שסמך על מה שכתב בסמוך דמיטרח באוכלא לא טרחינן דממילא משמע דלא שרי אלא בדלועין ונבילה הקשים ואע''פ שרבינו לא כתב בהדיא דמיטרח באוכלא לא טרחינן כיון דבמ''ש אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהם צריך לפרש משום דמיטרח באוכלא לא טרחינן הוי כאילו כתבו בהדיא: ", + "ועל מ''ש לפי שאין טחינה בפירות כתב ה''ה שבקצת נוסחאות כתוב שאין טחינה אלא בפירות וכתב שלא הבין אחת משתיהן אבל זו שגורסין אלא נראית יותר ולא פירש מפני מה נראית לו יותר. ונראה לי שטעמו מפני שהנוסחא שאין כתוב בה אלא א''א להעמידה כלל דהיכי קאמר שאין טחינה בפירות והא שחת וחרובין פירות נינהו וקא אסר לחתכם משום דנראה כטוחן ואין לומר דה''ק מ''ט שחת וחרובין אינו אסור לחתכם אלא מפני שנראה כטוחן אבל אינו חייב מפני שאין טחינה בפירות דא''כ לא ה''ל להפסיק ביניהם באבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה וכו' לפיכך נראה לו לה''ה שעיקר הנוסחא שאין טחינה אלא בפירות כלומר ומש''ה אסור לרסק שחת וחרובין דפירות נינהו אבל דלועין ונבלה מותר לחתכם דלאו פירות נינהו הילכך לא מיחזי כטוחן אלא שקשה לו דדלועין נמי פירי נינהו ולא גרעי מירק ומפני כך כתב שלא הבין אחת מהנוסחאות. ול''נ דיותר נכון לגרוס שאין טחינה בפירות וטעמא הוא דיהיב לפטורא דמרסק שחת וחרובין כדפרישית ואע''פ שהפסיק ביניהם דמחתכין את הדלועין איכא למימר דבתר דסיים כל הני דיני אהדר למיהב טעמא לפטורא דמרסק שחת וחרובין: ", + "ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה וכו'. בפ' מי שהחשיך (שבת קנ''ה) תנן מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפין אבל לא את הזירין. ופירש''י פקיעי עמיר קשין של שבלים שאגדן מתירין אותם שיהו נוחים לבהמה לאוכלם. מפספסין שכן דרך שמפזרין לבהמה העשבים ויפים לה לאוכלם שכשהם דחוקים מתחממים ואינה מריחה הריח כ''כ וקצה בהם. ובגמרא א''ר הונא הן הן פקיעין הן הן כיפין פקיעין תרי כיפין תלתא זירין דארזא והכא קאמר מתירין פקיעי עמיר ומפספסין וה''ה לכיפין אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר אמר רב חסדא מ''ט דרב הונא קסבר למטרח באוכלא טרחינן לשוויי אוכלא לא משוינן. ופירש רש''י הן הן פקיעין הן הן כיפין כולם קשים של שבלים הן מיהו פקיעין שאינם קשורים אלא בשני ראשים כיפין שלשה זירין דארזא ענפים לחים של ארז שמזרדין אותם ובעודם לחים ראויים לבהמה ורוב בני אדם מניחין אותם לעצים רב יהודה אמר הן הן פקיעין הן הן זירין פקיעין תרין זירין תלתא כיפין דארזא וה''ק מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה אבל פספוסי לא וכיפין פספוסי נמי מפספסינן אבל לא את הזירין לפספוסי אלא להתיר אמר רבא מ''ט דרב יהודה קסבר שוויי אוכלא משוינן מיטרח באוכלא לא טרחינן ופירש''י הן הן פקיעין הן הן זירין שתיהם בקשין של שבלים ומה שהתיר בזה התיר בזה ודקתני אבל לא את הזירין אפספוס קאי וה''ק מתירין פקיעי עמיר דכל זמן שהוא קשור לאו אוכלא הוא ומתירו לשוויי אוכלא ומשום צער בהמה שרי אבל פספוס לא דסגי ליה בהתרה ואיתעביד אוכלין ופספוס לתענוג בעלמא הוא ומיטרח באוכל בדבר שהוא כבר אוכל בלא תיקון זה לא טרחינן ומפספסין את הכיפין דארזא דבלאו פספוס לא הוי אוכלא אבל לא את הזירין לפספס אלא להתיר אגדיהן בפקיעין דהתרת אגדיהן שוויי אוכלא הוא ואיתותב רב הונא וסליק בקשיא וקם לה הלכתא כרב יהודה. ובקצת נוסחי הרי''ף כתוב בסברת ר''י אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר וכתב הר''ן דטעמא מפני שכיון שקשור בשלשה מקומות הוי טירחא יתירא ואסור אבל רש''י גורס כמ''ש בתחלה וכן גרסת רבינו לפי דעתי ואע''פ שכתב ה''ה שא''א ליישב דברי רבינו לא כאוקימתא דרב הונא ולא כאוקימתא דר''י לא נהירא שאפשר ליישב ולומר שרבינו מפרש דלרב הונא פקיעין וכיפין תרווייהו אלומות גדולות נינהו אלא דפקיעין קשורין בשני ראשים וכיפין בג' ראשים וזירין הן אלומות קטנות שדומות לענפי האילן הרכים והיינו דקאמר זרין דארזא וה''ק מתירין פקיעי עמיר ומפספסין וה''ה לכיפין ואע''ג דבלאו התרה לא חזו לאכילה גמורה כיון דחזו לאכילה קצת שפיר דמי למיטרח בהו דלא מיתסר למיטרח אלא במידי דלא חזי לאכילה כלל דוקא דשוויי אוכלא לא משוינן וזירין שהם אלומות קטנות כיון דבלא התרה כלל חזו לאכילה גמורה אסור להתירם משום דהוי טירחא שלא לצורך כלל ולפ''ז טעמא דרב חסדא לא קאי אזירין ורב יהודה סבר דפקיעין וזירין תרוייהו אלומות גדולות אלא דפקיעין קשורים בשני ראשים וזירין קשורים בג' וכיפין הם אלומות קטנות כענפי האילן שהם רכים והיינו דאמר כיפין דארזא וה''ק מתירין פקיעי עמיר שהן אלומות גדולות הקשורות בשני ראשים אבל פספוסי לא כיון דבלאו הכי חזו לאכילה מיטרח טירחא יתירא באוכלא לא טרחינן דכיון דגדולות נינהו הוי פספוס דידהו טירחא יתירא. וכיפין שהן אלומות קטנות פספוסי נמי מפספסינן משום דלית בהו טירחא יתירא אבל לא את הזירין שהן אלומות גדולות לפספוסי ואע''ג דאתי בק''ו מפקיעין ושאינם קשורים אלא שני קשרים ואפ''ה אין מפספסין מ''מ איצטריך למתני דאין מפספסין למידק מינה אבל מתירין ואע''ג דטירחא גדולה היא שהם קשורים ג' קשרים דכיון דאם אינו מתירם לא חזו לאכילה מיטרח טרחא יתירא כדי לשוויי אוכלא טרחינן וקי''ל כר''י ולפיכך סתם וכתב דאלומות קטנות מפספסין דהיינו כיפין אבל אלומות גדולות בין פקיעין בין זירין מתירין ואין מפספסין: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מותר להעלות אזנים בין ביד בין בכלי וכו'. בפ''ב דע''ז (דף כ''ח) תני רב שמואל בר יהודה ביד אבל לא בסם איכא דאמרי בסם אבל לא ביד מ''ט מיזרף זריף. וכתב ה''ה שנראה מדברי רבינו שהוא פוסק כלישנא קמא דבסם אסור וכן כתב הר''ן. וק''ל מנ''ל לרבינו למישרי בכלי ועוד קשה היאך כתב שכל אלו וכיוצא בהם אין עושים אותם בסמנים דמשמע שאין דרך לעשותם בסמנים ובגמ' משמע שדרך העולם לעשותם בסמנים מדאיצטריך לומר אבל לא בסם ועוד למה לא כתב רבינו בהדיא אבל לא בסם. לפיכך נ''ל שגורס בכלי במקום בסם וה''ג תני רב שמואל בר יהודה בין ביד בין בכלי א''ד ביד אבל לא בכלי מ''ט מיזרף זריף ופסק כלישנא קמא דמיקל משום דמידי דרבנן הוא ולקולא וסובר שאין דרך להעלותם בסם ומש''ה ליכא למיגזר בהו משום שחיקת סמנים: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(ה-ו) אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין וכו'. בפרק כירה (שבת דף מ''א) תנן מיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן ובגמרא מאי קאמר אמר אביי ה''ק המיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור ת''ר נותן אדם חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין דברי ב''ש ב''ה אומרים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין מותר בד''א בכוס אבל באמבטי חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין ור''ש בן מנסיא אוסר א''ר נחמן הלכה כר''ש בן מנסיא סבר רב יוסף למימר ספל הרי הוא כאמבטי א''ל אביי תני ר' חייא ספל אינו כאמבטי ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דספל הרי הוא כאמבטי ואמר ר''נ הלכה כר''ש בן מנסיא אלא בשבת רחיצה בחמים ליכא מי סברת ר''ש אסיפא קאי ארישא קאי וב''ה מתירין בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין ור''ש אוסר צונן לתוך חמין לימא ר''ש בן מנסיא דאמר כב''ש ה''ק לא נחלקו ב''ש וב''ה בדבר זה א''ר הונא בריה דרב יהושע חזינא לרבא דלא קפיד אמיא מדתני ר' חייא מערה אדם קיתון לתוך ספל של מים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין. ופרש''י חמין לתוך צונן דקא סבר תתאה גבר ואין המים מרתיחין את הצונן אלא מפשירין. ולא צונן לתוך חמין שהתחתונים מרתיחין את העליונים דתתאה גבר. בכוס דלשתיה בעי להו ולא ניחא ליה שיוחמו ועוד דכלי שני הוא אוסר אפילו חמין לתוך צונן. ספל הרי הוא כאמבטי ואע''ג דכלי שני הוא הואיל ולאו לשתיה אלא לרחיצה אסירי דניחא ליה שיוחמו הרבה וגזרינן. מי סברת ר''ש אסיפא קאי דלא שרי ת''ק אלא חמין לתוך צונן ואתא איהו ואסר אף חמין לתוך צונן. ארישא קאי לשתיה וצונן לתוך חמין דשרו ב''ה אסר. וכתב הרי''ף ומסקנא דשמעתין דהלכה כב''ה דקאמר א''ר הונא בריה דרב יהושע חזינא לאבא דלא קפיד מדתני ר''ח וכו' ואעפ''י שיש חולקים על הרי''ף ופוסקים כר''ש בן מנסיא דפסק ר''נ כוותיה כבר נתן הרא''ש טעם לשבח לסברת הרי''ף וכן דעת רבינו. וכך פירוש דבריו אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין אין נותנים לה מים צונן אבל נותן הוא ממים שבזה האמבטי לתוך אמבטי אחר של צונן כדברי ב''ה: ", + "ומ''ש מיחם שפינה ממנו מים חמין וכו' היינו מתניתין שכתבתי בסמוך וכדאוקמה אביי דה''ק ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו כל עיקר מפני שמצרף ור' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור אבל לר''ש דקי''ל כוותיה שרי. ", + "ומ''ש ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן וכו' והוא שלא יהיו בכלי ראשון הוא כב''ה דשרי בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין בכוס שהוא כלי שני. ויש לתמוה היאך סתם וכתב והוא שלא יהיו בכלי ראשון דהא במיחם שרי אפילו צונן לתוך חמין והוא שיהיו הצונן מרובים כדאוקי אביי מתניתין דהכא קאמר מיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן. ולפיכך נ''ל דרבינו סבר דלא נקטינן כאביי אלא כאוקימתא קמייתא דרב אדא דאוקי מתניתין דה''ק מיחם שפינה מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים כדי שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן ואע''ג דמצרף לית לן בה דמתניתין מני ר''ש היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר דכיון דמוקי מתניתין אליבא דהלכתא עדיף טפי מאוקימתא דאביי דאוקמה כר' יהודה דלא קיי''ל כוותיה ומאי דאתקיף אביי לרב אדא מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני מיחם שפינהו קתני אינו כדאי לדחות אוקימתיה דכמה משניות מוקמינן להו בענין יותר רחוק מזה ואביי נמי לאו למדחייה אתא אלא לתרוצי שפיר טפי לישנא דמתניתין דבדוקא קתני שפינהו דהיינו שפינהו למיחם עצמו ומדקתני מיחם שפינהו ולא קתני מיחם שפינה ממנו מים אלמא בשפינה ממנו מים לעולם אסור ומש''ה איצטריך לאוקמי מתניתין כר''י אע''ג דלא קי''ל כוותיה הילכך לאוקמי מתני' דמאי פינהו שפינה ממנו כדאוקי רב אדא דהוי אליבא דהלכתא עדיף טפי ועוד דהא רב דאמר ל''ש אלא שיעור להפשיר אבל שיעור לצרף אסור ע''כ כרב אדא משמע ליה וכדפירש''י ושמואל דאמר אפילו שיעור לצרף מסתמא לא פליג ארב באוקמתא דמתניתין ואע''ג שבפירוש המשנה כתב רבינו כאוקמתא דאביי כבר מצינו בהרבה מקומות בחיבור שחזר ממ''ש בפירוש המשנה ועוד שאפילו נאמר שפירוש המשנה כאוקמתא דאביי כיון דאתיא דלא כר''ש לית הלכתא כוותה. והשתא לפי דבריו פה לא נצטרך לומר דהאי אמבטי הוי כלי שני ולא הוי כאידך אמבטי דאיתא בההוא פרקא דקאמר בקשתי להניח פך באמבטי כדברי התוס' וגם לא נצטרך לחלק בין אמבטי שהוא כלי ראשון לשאר כלי ראשון כדברי הר''ן דאמבטי ודאי כלי ראשון ודין כל כלי ראשון שוה לו דלא שרי אלא חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין דמתניתין דמיחם שפינהו לא בפינהו מיירי כלומר ועדיין יש בו מים חמין דכל כה''ג אסור לתת לתוכו צונן כלל דהיינו אמבטי אלא בשפינה ממנו מים מיירי ולאשמועינן דאע''ג דמצרף לית לן ", + "בה ומ''ש רבינו אמבטי של מרחץ נ''ל לפי זה דלאו דוקא של מרחץ אלא משום דברייתא תני אמבטי נקט אמבטי אבל הוא הדין לכל כלי ראשון וזהו שכתב אח''כ ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך החמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה הרי דבכל כלי ראשון אסור ואפילו אינו עשוי לרחיצה כאמבטי שהרי הפסיק בין דין דאמבטי לדין זה דמיחם שפינה ממנו מים חמין ואין לומר שמה שכתב והוא שלא יהיו בכלי ראשון בנותן צונן מועטין לתוך חמין מרובין דוקא אבל צונן מרובין אה''נ דשרי אפילו בכלי ראשון ולא הוצרך רבינו לכתבו משום דדבר פשוט הוא דמ''מ ה''ל לכתבו כדי לאשמועינן דלא גזרינן ביה ועוד כיון דמתני' אתיא לאשמועינן הא מילתא אליבא דאביי לא ה''ל להשמיטו. ומיהו אפשר שסמך על מ''ש והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה דמשמע דבצונן מועטין מיירי שהן מתחממין הרבה אבל בצונן מרובין שרי. ודבר ברור הוא שמ''ש והוא שלא יהיו בכלי ראשון לא קאי אלא אצונן לתוך חמין אבל חמין לתוך צונן בכלי ראשון נמי שרי. והרב המגיד כתב מיחם שפינה ממנו מים שם אוקמתא על המשנה ואע''פ שנדחית ראיה זו שם הדין דין אמת הוא עכ''ל. נראה מדבריו שתופס דברי רב אדא לדחויים וא''כ למה לו לומר שאע''פ שנדחו דבריו הדין דין אמת הוא תיפוק ליה משום דלאביי נמי דאמר דמתניתין אסרה הא אמר דהיינו לר' יהודה אבל לר''ש דקי''ל כוותיה מישרי שרי ועוד אי ס''ל לרבינו כאביי למה השמיט דין מיחם שפינהו מעל האור שמותר לתת לתוכו מים אלא ודאי כמ''ש עיקר. עוד כתב הרב המגיד גבי אמבטי של מרחץ והטעם שאסור לתת צונן לתוך חמין שבו מפני שהמים שבו עומדים לרחיצה ואדם מחממן הרבה וזהו שכתב רבינו אמבטי של מרחץ עכ''ל. ולפי דבריו בשאר כלי ראשון דלאו לרחיצה מותר ליתן צונן לתוך חמין לרבינו. וקשה שהרי כתב אח''כ מיחם שפינה ממנו מים חמין וכו' ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך חמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון משמע דבכל כלי ראשון אסור אע''ג דלאו לרחיצה הילכך כמו שכתבתי עיקר. ומ''ש רבינו אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין, נראה דמלאה דנקט אורחא דמילתא נקט ולאו דוקא דכיון דטעמא מפני שהוא כלי ראשון אפילו אינה מלאה נמי: " + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן לא יעשה מי מלח עזין וכו' מפני שנראה כעושה מורייס. נראה שטעמו משום דסתם מורייס עבדי ליה לזמן מרובה לכבוש בו דגים ומשום דמיחזי ככובש כבשים אסור ומי מלח עזין דאסרינן אפילו במועטים דאי במרובין דוקא מאי איריא עזין אפילו אינן עזין נמי וכ''כ הר''ן: " + ], + [], + [ + "חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי. מדברי תרומת הדשן נראה דלאו למימרא דלערבו בכף שרי אלא דוקא לנערו בכלי עצמו הוא דשרי ואין זה במשמע דברי רבינו אלא בכף נמי שרי והוא שלא יטרוף בכח: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שתי מטהרות זו ע''ג זו וכו'. תוספתא דעירובין פ''ח. איכא למידק אמאי לא חייש ברישא שמא יסחוט כיון שהפקק שרוי במים ותו במציעתא אמאי לא חיישינן שמא יסחוט כדחיישינן בסיפא, ונ''ל דברישא שכוונתו להשיק שתי מטהרות אלו כשמחזיר הפקק למקומו אין לחוש שידחוק הפקק בנקב דאדרבה מחזירו בענין שלא ימלא כל הנקב דאם כן תפסוק השקתן והיינו דקתני שהרי דעתו שיצאו המים ובמציעתא אינו פוקק אלא מפני שחושש שמא יצאו מים רבים ויצופו על האוכלים ועל הכלים אבל אם יצאו מים מועטים אינו חושש ולפיכך אינו דוחק את הפקק הרבה הילכך לא חיישינן שיסחטנו אבל בסיפא שפקק כדי שירדו המים לבור מקפיד אפילו על מעט מים שלא ילכו חוץ לבור ולפיכך הוא דוחק הפקק וחיישינן שמא יסחטנו כשהוא דוחקו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת. עיין במה שכתבתי בר''פ כ''א גבי נשים המשחקות באגוזים: ", + "אפילו להכות באצבע וכו' או אחת כנגד אחת וכו' אסור. אין להקשות על זה מדתנן בפרק קמא דיומא (דף י''ט:) שהיו מכין לפני כהן גדול באצבע צרידא דשאני מקדש שאין בו משום שבות: " + ], + [ + "ולספק כלאחר יד מותר. כתב כן מדאמרי' בירושלמי רבי יונה אמר אחורי ידיהון שרי דהא איתחבור ביומוי דרבי והוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא עבר ר''מ ושמע קלהון אמר רבותינו הותרה שבת שמע רבי קליה אמר מי זה שבא לרדותנו בתוך ביתנו שמע ר''מ קליה דרבי וערק. וכתב הרי''ף דמשמע דלר''מ אסור לטפח כלאחר יד אעפ''כ פסק כר' יונה דבתרא הוא דס''ל כרבנן דבי רבי דהוו מטפחי אחורי ידיהון. וסמ''ג כתב דיש לסמוך על דברי רבי משום דהוו שכיחי רבים גביה ומחדדן שמעתתיה. ואיכא למימר עוד דאפילו ר''מ שרי לטפח כלאחר יד ולא אמר רבותינו הותרה שבת אלא משום דסבר דהוו מטפחין כדרכם והיינו דכי א''ל רבי מי זה בא לרדותנו בתוך ביתנו ערק ר''מ דכיון דאהדר ליה הכי ידע ר''מ דכלאחר יד הוו עבדי דשרי וערק מכיסופא דאיגלאי מילתא דאוכחינהו שלא כדין: " + ], + [ + "ואסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו בתוך הנקב של חבית וכו'. כתב ה''ה פסק רבינו כר' ירמיה להחמיר וצ''ע דרב אשי בתרא הוא עכ''ל. ול''נ שטעם רבינו משום דהא דגזר שמא יקטום אתי דלא כהלכתא דכי קטים מאי הוי והא אסיקנא בפ' המביא כדי יין (ביצה ל''ג:) דרב יהודה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא ורב אשי דאמר גזירה שמא יקטום לפרושי טעמא דשמואל אתא ולא משום דס''ל הכי וכיון דלטעמיה דרב ירמיה מיתוקמא שפיר מימרא דשמואל אליבא דהלכתא לא דחינן לה: " + ], + [], + [ + "המטביל כלים וכו'. פרק ב' דתרומות ויש שם ירושלמי דמתיר כלים קטנים ולא חש לו רבינו משום דבמסכת ביצה מוכח דכולהו אסירי משום טעמי דאיתא התם ולזה לא חילק רבינו: " + ], + [], + [], + [ + "הממרח רטיה בשבת וכו' לפיכך אין סותמין נקב בשעוה וכו'. כתב ה''ה ואם תשאל והלא נתבאר למעלה בפרק זה וכו' עד ואינה אסורה מפני עצמה אלא מפני גזירת מירוח. ואפשר דס''ל לרבינו דסתימת נקב החבית אסורה בכל דבר משום דהוי כבונה ואם סתמו בשעוה אסור משום ממרח ג''כ והא דבמשחא שרי שמואל היינו לומר שאין בו משום ממרח אבל אה''נ דאסור משום דהוי כבונה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי וכו'. משנה פ''ד דדמאי: " + ], + [ + "ומפיס עם בניו ועם בני ביתו על מנה וכו'. כתב ה''ה ויש סוברים דכיון שאין הלכה כרב וכו' ואני אומר דע''כ לא נדחית ההיא דרב אלא גבי רבית וכו' עד ואיך נדחה משנתנו מהלכה. ול''נ דאפי' את''ל דמימרא דרב אידחיא לה גם לענין קוביא משום דילמא אתי לסרוכי משכחת לה למתניתין פתרי דבבניו ובני ביתו לא שרי להפיס אלא במנות שוות דוקא ועם אחרים אפי' בשוות לא משום דשמואל דאמר בני חבורה המקפידין זה על זה עוברים משום מדה ומשקל ומנין ואף על גב דאטעמא דיהבינן משום בני חבורה המקפידים זה על זה מקשה א''ה אפי' בניו ובני ביתו היינו משום דהוה ס''ד דמקשה דבבניו ובני ביתו איכא למיחש לבני חבורה המקפידים זה על זה ואהדר ליה דבבניו ובני ביתו ליכא קפידא כיון שהכל שלו וכדרב יהודה אמר רב מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית אלמא כיון שהכל שלו ליכא משום רבית וה''נ ליכא משום מקפידים זה על זה כיון שהכל שלו וכך הם דברי רש''י ואע''ג דהא דאמר רב מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית דחייא לה בדוכתא כיון דלא נדחית אלא משום דילמא אתי לסרוכי אלמא דמדינא ליכא איסורא מפני שהכל שלו ואם כן שפיר מייתי ראיה שכיון שהכל שלו ליכא משום בני חבורה המקפידין זה על זה וכי פריך בתר הכי א''ה אפי' מנה גדולה כנגד קטנה נמי היינו משום דסלקא דעתיה דס''ל כההיא דרב דאמר מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית כיון דמייתי מינה והוה מצי לאהדורי ליה דאע''ג דלא ס''ל כוותיה משום דחיישינן דילמא אתי לסרוכי מ''מ שפיר מייתי ראיה מיניה כיון דמדינא ליכא משום רבית כשהכל שלו ה''ה דליכא משום מקפידין זה על זה וכדפרישית אלא שהשיב לו לפי מה שעלה על דעתו שהמתרץ היה סובר דקי''ל כדרב דאפ''ה מייתבא מתניתי דחסורי מחסרא והכי קתני. ועי''ל דודאי ידע דמתני' מייתבא שפיר לדידן דכל היכא דהכל שלו ליכא משום קפידא אע''ג דלא קי''ל כרב וכדפרישית לעיל ולא אקשי ליה א''ה אפילו מנה גדולה כנגד קטנה נמי אלא לאותובי לרב יהודה ממתניתין שאע''פ שהכל שלו חייש משום קוביא ואהדר ליה דלרב יהודה צ''ל מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני מפיס עם בניו ובני ביתו אפילו מנה גדולה כנגד קטנה וכו' אבל לדידן דלא קי''ל כוותיה מתני' במנות שוות דוקא היא דכיון שהכל שלו ליכא קפידא לכ''ע כדפרישית אבל גדולה כנגד קטנה לא משום קוביא שאע''פ שהכל שלו אסור משום דילמא אתי לסרוכי ועם אחרים מנות שוות נמי לא משום דמקפידין זה על זה. ועי''ל דאה''נ דבהאי שקלא וטריא ס''ל לגמרא כדרב דאמר מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית מיהו כיון דחזינן דאידחייא לה בדוכתא ע''כ צריך לאוקומי מתניתין במנות שוות דוקא וכדפרישית: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומה שהוא מציל ללבוש וכו'. כתב ה''ה שם במשנה ובברייתא לובש כל מה שהוא יכול ללבוש ופושט וחוזר ולובש ומוציא וזה לא נזכר בדברי רבינו בביאור. ואני אומר שלא בביאור ולא ברמז לא נזכר בדבריו זה ואדרבה משמע מתוך דבריו שאינו פושט וחוזר ולובש ומוציא שהרי כתב נפלה דליקה בחצר וכו' לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת וכלים שצריך להשתמש בהם בשבת ובגדים שיכול ללבוש שנמצא מתיאש מן הכל ואינו בא לידי כיבוי. נראה מדבריו שאינו יכול להציל אלא בגדים שהוא יכול ללבוש בלבד ואינו פושט וחוזר ולובש ומוציא כשם שאינו יכול להציל אלא מזון שלש סעודות לבד ואינו מציל וחוזר ומציל שטעמו מפני שהוא סובר דכי תנן במתניתין פושט וחוזר ולובש ומוציא דברי ר' יוסי הם ות''ק פליג עליה דאל''כ הכי ה''ל למתני לובש כל מה שהוא יכול ללבוש וחוזר ולובש ומוציא כדקתני ר''מ בברייתא וס''ל דר''מ לא היינו ת''ק דמתניתין והלכה כת''ק דמתני': " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל הדברים שהם אסורים משום וכו'. כתב הר' אברהם בנו של רבינו בתשובה דאע''ג דרבינו סתם אמר כל דבר שהוא שבות לא גזרו עליו בין השמשות ולא חילק בין דבר מצוה לדבר הרשות מאחר דמייתי לה בגמרא (עירובין ל''ד:) גבי עירובי תחומין וקי''ל אין מערבין אלא לדבר מצוה ילפינן דרבינו לא שרי אלא לדבר מצוה. ומ''ש דה''ה לאם היה טרוד או נחפז למד כן מדתנן (שבת ל''ד) ספק חשיכה מערבין עירובי חצירות ואין בהנחתן מצוה אלא שנטרד ונחפז ולא הניח מבעוד יום עכ''ל: " + ], + [ + "קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות וכו' אין בית דין מצווין להפרישו וכו'. כתב ה''ה מדברי רבינו שכתב כאן היה נראה שאם היה עושה קטן מלאכה גמורה מצוה על ב''ד להפרישו ואין כן האמת וכו' עד והדבר צריך לי תלמוד. ואפשר לומר שמ''ש כאן רבינו משום שבות לא נקט משום שבות משום רישא דאין ב''ד מצווים להפרישו אלא משום סיפא דקתני ואם הניחו אביו אין ממחין בידו דהיינו דוקא באיסורי דרבנן אבל באיסורי תורה ממחין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל כלי שהוקצה מחמת האיסור וכו'. משמע מדברי רבינו דכלים המוקצים מחמת איסור אסור לטלטלם אפילו אם הוצרך להם לגופן ולמקומן ולאפוקי ממ''ש המרדכי בפרק כירה. והטעם משום דכלי שמלאכתו לאיסור לא איתקצאי לבין השמשות שהרי היה מותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו אבל נר שהדליקו בו שבין השמשות היה אסור לטלטלו כלל אפי' לצורך גופו ומקומו דבעודו דולק פשיטא דאסור לטלטלו בכל גוונא כדאמרי' בפ' נוטל (שבת קמ''ב:) במניח אבן ע''פ החבית ומעות על הכר דבמניח נעשה בסיס לדבר האיסור הילכך איתקצאי כה''ג לכוליה יומא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "(יד-טו) שני דברים אחד אסור לטלטלו וכו'. כיצד פגה שהיתה טמונה בתבן וחררה שהיתה על גבי גחלים וכו'. כתב ה''ה פירש''י והוא שכבו עכשיו הגחלים הא בשלא כבו לא וכו'. ורבינו שכתב חררה שע''ג גחלים אפשר דאפי' בלא כבו נמי מתוקמא שפיר שמאחר שאינה טמונה אינו חותה בגחלים בנטילת החררה אלא שמנענען דהוי טלטול מן הצד ושרי וברייתא דקתני שטמנה בגחלים לא טמנה קאמר אלא שהניחה ע''ג גחלים אלא דאיידי דנקט בפגה שטמנה נקט נמי בחררה שטמנה ולאו דוקא אי נמי איידי דבכבו שרי אפי' טמנה נקט טמנה אבל אה''נ דהיכא דלא כבו לא שרי אלא בהניחה ע''ג גחלים: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מטלטל ישראל התרומה וכו' במה דברים אמורים כשהיתה הטמאה למטה. כך כתוב בנוסחי דידן בספרי רבינו וכך נראה שהיתה נוסחת הר''ן בדברי רבינו וכתב שלא נתבררה. ואני מצאתי בספר מוגה שנמחקה תיבת הטמאה ונכתב במקומה הטהורה והוא הנוסחא הנכונה כי היא מכוונת עם דברי הגמרא: " + ], + [ + "חריות של דקל וכו'. כתב ה''ה ומכאן למדנו שמחשבה בלחוד סגי. ונ''ל שלכך השמיטו בהלכות ההיא דנדבך משום דמהכא שמעינן שא''צ מעשה ובמחשבה לחוד סגי ואם כן יש לתמוה על רבינו למה פסק למעלה כמאן דמצריך מעשה שכתב אם למדום. ונ''ל שדעת רבינו וכו' עד להוכיח שהם לישיבה. ול''נ שאע''פ שהשמיט רבינו דין נדבך אין ספק שהוא מחלק בין חריות לאבנים דהא רב אסי גופיה דאמר גבי חריות ישב אע''פ שלא חשב אמר גבי נדבך צאו ושפשפום וא''כ ע''כ יש לחלק בין חריות לאבנים וטעמא דנדבך כדפירש''י צאו ולמדום סדרום והושיבום כדי שלא נצטרך ליגע בהם למחר לפי שאין הזמנה אפי' במעשה חשוב מועיל לאבן לעשותה כלי ור' אמי לטעמיה דאמר לעיל אין אבן נעשית כלי בהנחה. ושפשפום מן הטיט שיהא נאות לישב ולמחר תלמדום דבמעשה כל דהו נעשה כלי דהשתא לכ''ע באבנים לא סגי בחשב. ולא השמיטה הרי''ף להא דנדבך אלא מפני שסמך לו על מ''ש בפרק נוטל אמתני' דאבן שע''פ החבית מטה על צדה והיא נופלת א''ר הונא ל''ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האיסור ומזה נלמוד דלא סגי לאבן בחשב דסתם אסור במניח אפי' חשב עליה: " + ], + [], + [], + [ + "נותנין כלי תחת הדלף וכו'. ה''ה תמה על רבינו מדין היוצא מעובדא דבי רחייא דאביי. ול''נ דאפשר שרבינו מפרש דכי אותביה אביי וכי עושין גרף של רעי לכתחלה שתיק ליה אלמא קבלה מיניה והא דאמר אביי תיתי לי דעברי אדמר דברי אנינות בעלמא היו ולא משום דדינא הכי. ", + "ומ''ש רבינו והוא שיהיה הדלף ראוי לרחיצה וכו'. כתב עליו הטור ולא נהירא דהא דמוקי לה בגמ' הכי היינו לר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ואין הלכה כמותו עכ''ל. כלומר דבגמ' אותיבנא לר''י מדתנן נותנין כלי תחת הדלף בשבת ושני הב''ע בדלף הראוי וא''כ לדידן דקי''ל דלא כר''י אפי' בדלף שאינו ראוי שרי. ואפשר היה לומר דטעמא דרבינו משום דבפרק כירה (שבת מ''ג) אליבא דרב חסדא דפליג אדר''י אוקימנא לה נמי בדלף הראוי משום דאם אינו ראוי הוי מבטל כלי מהיכנו וזהו דעת הר''ן בפ' משילין אבל מתוך לשון רבינו משמע דטעמיה משום דאין עושין גרף של רעי. וא''ת כיון דאם נתן מותר לטלטלו במים המאוסים שבו אמאי דחקינן בפ' כירה לאוקומי מתניתין דקתני נותנין כלי תחת הדלף בשבת בדלף הראוי דוקא כי היכי דלא תיקשי לר''ח דאוסר לבטל כלי מהיכנו הא אפי' אי הוי דלף שאינו ראוי אינו מבטל כלי מהיכנו שהרי מותר לטלטלו י''ל דאף ע''ג דה''מ לשנויי הכי רצה לתרץ לו לפום מאי דהוה ס''ד דמקשה דבדלף שאינו ראוי חשיב מבטל כלי מהיכנו. א''נ משום דמתניתין סתמא קתני נותנין כלי תחת הדלף דמשמע דאפי' במקום שאסור לטלטל גרף של רעי כגון במקום שאין אדם שם מותר ליתן כלי תחת הדלף מש''ה אוקמה בדלף הראוי דאילו דלף שאינו ראוי לא פסיקא מילתא להתיר בכל מקום ליתן כלי תחת הדלף שהרי במקום דלא שרי לטלטולי משום גרף של רעי אסור ליתן כלי תחת הדלף מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נגר שאין בראשו וכו'. נראה מדברי רבנו שהוא מפרש דניטל באגדו היינו שמתיר ראש החבל שבדלת שנמצא הנגר מיטלטל עם החבל ואינו ניטל באגדו היינו שמתיר ראש החבל שבנגר שנמצא הנגר מיטלטל בלא חבל וכל שהוא מיטלטל עם החבל הקשור בו אפי' אין ראש החבל השני קשור בשום מקום שרי דהיינו ניטל באגדו ודאמרינן בעובדא דרבי טבלא דהוה תלי בעיבורא דדשא לאו דוקא אלא מעשה שהיה כך היה. והנה מצאתי להריטב''א שכתב בשם התוס' דניטל באגדו היינו שעשה לו בראשו קשר אחד שהיו נוטלין אותו בקשר ההוא ותולין אותו בכותל כשאר כלים ולפיכך מתיר בו דכלי גמור הוא וכל שהוא כלי גמור לא מיחזי כבונה הילכך אע''פ שאינו קשור לא בדלת ולא בעיברא דדשא נועלין בו והא דאמרינן דהוה תלי בעיברא דדשא מעשה שהיה כך היה דבלאו הכי נמי שרי עכ''ל. ונכון לומר שכך היה מפרש רבינו אלא דק''ל הא דאמר רבא והוא שקשור בדלת ומשמע דדוקא דלת מדפריך ליה מעובדא דתלי בעיברא דדשא וכיון דכי קשור בדלת אגדו מוכיח עליו מאי איריא דלת הא כל כה''ג בכל דוכתא שרי כדמסיק ההוא ניטל באגדו הוה. ולכן נ''ל שדעתו כמו שפירשתי תחלה וליישב קושיא זו נ''ל שענין הנגר הוא על שני דרכים הא' שראש החבל הקשור בדלת אין מתירין אותו אבל ראש החבל השני קושרים אותו בנגר בעת שרוצים לנעול וכשפותחים מתירים אותו ונוטלים הנגר לבדו ומניחים אותו בקרן זוית. השני שראש החבל הקשור בנגר אין מתירין אותו אבל ראש החבל השני קושרין אותו בדלת בעת שרוצין לנעול וכשפותחים מתירים אותו מהדלת ונוטלין הנגר ואגדו עמו ומניחים אותו בקרן זוית ורבא איירי בנגר שהוא בדרך הראשון דכיון שהנגר ניטל בלא אגד אפילו קשור ותלוי במקום אחר אסור דהא כיון שהוא עשוי ליטלו משם בלא אגד זה מוכיח עליו ועובדא דר' טבלא קס''ד שהיה בנגר העשוי כדרך זה ומש''ה פריך לרבא מיניה ושני דעובדא דרבי טבלא לאו בנגר העשוי בדרך זה הוא אלא בנגר העשוי כדרך השני שהוא ניטל ואגדו עמו ומשום הכי שרי בתלי בעיברא דדשא והוא הדין למונח בקרן זוית כמו שנתבאר: " + ], + [ + "מנורה של חוליות בין גדולה בין קטנה וכו'. יש לתמוה על דברי רבינו דהא משמע בגמרא (שבת מ״ו) דהא דאסר ר' יוחנן דאית בה חידקי לאו מטעם מוקצה הוא אלא משום דגזרינן אטו של חוליות וא״כ הו״ל לאסור בקטנה בעלת חדקים כר' יוחנן. וע״ק שכתב היו בה חדקים וכו' אם היתה גדולה וכו' אסור לטלטלה מפני כובדה דהיינו לטעמא דרב יוסף ורבה דאמרי תרווייהו הואיל ואדם קובע לו מקום והא אידחי ליה האי טעמא ואסיקנא דטעמא משום דגדולה דאית בה חידקי גזרינן אטו של חוליות ובקטנה לא גזרינן. ונראה שטעמו של רבינו שפסק כר״ל מדאמר בפרק כל כתבי (שבת דף קכ״א קכ״ב) בפמוטות של בית אביך והוא ז״ל מפרש כפירש״י דאסר בגדולות וכר״ל דאמר ניטלת בשתי ידיו אסור לטלטלה ומשמע ליה ז״ל דמשום כובדה הוא דאסר ולא משום חידקי כדאמרי' התם בסמוך קרונות של בית רבי מותר לטלטלם בשבת וא״ל בניטלין באדם אחד או בשני בני אדם א״ל כאותן של בית אביך ומשמע ודאי דקרונות לא מישתרי אלא מפני כובדן וא״כ ה״ה לפמוטות וצ״ל שיש שום חילוק בין ההוא שריתא דהוה בי ר' פדת וההיא אסיתא דהוו בי מר שמואל דשרו לטלטלם משום דתורת כלי עליהם כדאיתא בפרק בתרא דעירובין (דף ק״ב) וכתבו רבינו בפכ״ה לקרון ופמוט ומ״מ יש לדקדק במ״ש אם היתה גדולה הניטלת בשתי ידיו אסור לטלטלה משום כובדה דכיון דמשום כובדה הוא דאסר לה מאי איריא אית ביה חידקי אפי' לית בה חידקי נמי. וי״ל דאה״נ דגדולה אפי' לית בה חידקי אסור לטלטלה ולא נקט אית בה חידקי אלא לאשמועינן דאפ״ה אם היא קטנה שרי: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אוצר של תבואה או של כדי יין וכו'. אין לפרש שמ''ש אסור להתחיל בו לפנותו הוא ממאי דפריש רב חסדא (שבת קכ''ו) מאי דתנן אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחלה דהא רב חסדא אליבא דר' יהודה דאית ליה מוקצה אמרה ואנן קי''ל כר''ש דלית ליה מוקצה ותו דלרב חסדא אליבא דר' יהודה אפי' לצורך מצוה לא יתחיל את האוצר אלא טעמו מדת''ר אין מתחילין באוצר אבל עושה בו שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו ומפרש רבינו דלדבר הרשות הוא דאילו לדבר מצוה מישרא שרי וכדי שלא יעלה על דעתנו דמשום מוקצה הוא דאסרינן להתחיל באוצר כתב אף על פי שמותר להסתפק ממנו אסור להתחיל לפנותו אלא לדבר מצוה כלומר דנהי דלית לן מוקצה היינו כשרוצה להסתפק ממנו אבל אם אינו רוצה אלא לפנותו אסור להתחיל בו אם לא לדבר מצוה: ", + "ומ''ש רבינו כל אחד ממלא ד' או ה' קופות. שם (דף קכ''ז) איבעיא להו הני ד' או ה' קופות אע''ג דאית ליה אורחים טובא או דילמא הכל לפי האורחים ואת''ל הכל לפי האורחים חד גברא מפני לכולהו או דילמא כל חד מפני לנפשיה. ובעיא קמייתא הא איפשיטא באת''ל ואידך בעיא לא איפשיטא וכתב הרי''ף וכיון דאיסורא הוא עבדינן לחומרא. ומ''מ נ''ל דהא דאמרינן כל חד מפני לנפשיה לאו למימרא שהאורחים צריכים לפנות אלא אחרים יכולים לפנות לצרכם ובלבד שלא יפנה כל אחד יותר מארבע וחמש קופות: " + ], + [ + "כל שהוא ראוי למאכל בהמה וכו' את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים וכו'. כתב ה''ה ואני תמה היאך כתבו היתר בחרדל שהרי במשנה שנינו לא את הלוף ולא את החרדל והיא סתם משנה בלא מחלוקת עכ''ל. ואני אומר דאי משום הא לא איריא דרשב''ג דמתיר בלוף ה''ה דמתיר בחרדל כדמשמע בברייתא וכמ''ש התוספות וכל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו אלא הכי ה''ל לאקשויי דכיון דאוקימנא לרשב''ג בשטה לא קי''ל כוותיה והרי''ף כפי נוסחאות שלנו נראה שפוסק כת''ק דמתניתין שכתב דלית הלכתא כרשב''ג וכתב עוד ואין מטלטלין את החרדל דקי''ל בהא כסתם משנה. אבל ה''ה כתב שדעתו כדעת רבינו וגם הר''ן כתב כן ויישב דעתם דמשמע דס''ל דתנא דמתני' ותנא דברייתא לא פליגי אהדדי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דתנא דברייתא היו רגילין לגדל יונים ובאתריה דתנא דמתני' לא היו רגילין בהם אבל לכ''ע אין מטלטלין אלא מה שהוא ראוי לבהמה חיה ועוף המצויים אצל רוב בני אדם עכ''ל. וכך מבואר דברי רבינו שכתב שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים מטלטלין אותו בשבת וכו' אין מטלטלין שברי זכוכית וכו' מפני שאין אלו וכיוצא בהן מצויים אצל רוב בני אדם: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה מוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו וכו'. נראה מדברי רבינו שאין שם אהל אלא מהמחצלאות בלבד וזוקף מטתו דקאמר לא להיות עומדת זקופה והמחצלת עליה כדפירש''י אלא לומר שזוקפה ומסירה משם אם ירצה לפי שאינה צריכה לו עוד ולפי זה מאי דמצרכינן שישבו תחלה עד שיחם להם ואז יביאו מטות וישבו עליהם אע''פ שאין צורך לאהל במטות היינו כדי שיהא נראה דפריסת מחצלאות לא כדי לעשות אהל בחיבור שתיהן היתה אלא כדי לפרוס כל אחד על עצמו להגן מפני החמה שהרי גם כשחם להם מלמטה הביא כל אחד מטתו וישבו עליהם. ואפשר שאם רצה להניח מחצלת על המטה אינו רשאי לדעת רבינו ומש''ה אמרו שזוקף מטתו כלומר ולא יניחנה שם כי היכי דתהוי הוכחה שלא נתכוון בפריסת המחצלאות לעשות אהל משתיהן אלא להגן עליהם מפני החמה שהרי כשחם לו מלמטה הביא מטה וישב עליה וכשעמד זקפה משם והלך לו: ", + "ומ''מ יש לדקדק למה פסק רבינו דבאין שני בני אדם ויושבים בצדו וכו' הא בלאו הכי יכולים לעשות מחיצה דהא בגמרא איתא למימרא זו אמאי דא''ר יצחק אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ואמר להו רב ששת פוקו אמרו לר' יצחק כבר תירגמה רב הונא לשמעתך בבבל דאמר רב הונא עושין מחיצה למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת מאי היא דאמר רב שמואל בר יהודה מת המוטל בחמה באין שני בני אדם ויושבין בצדו חם להם מלמטה וכו' משמע דלמ''ד כלי ניטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל עושין מחיצה למת בשביל מת כמו שמותר לעשות בשביל חי ומאחר דקי''ל כמ''ד כלי ניטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל תו לא ה''ל למיפסק כהאי מימרא ואפשר שמטעם זה השמיטה הרי''ף וא''כ יש לתמוה על רבינו שכתבה. ואפשר דס''ל לרבינו דנהי דרב ששת סבר דטעמא דבעינן שיבאו שני בני אדם וישבו בצדו הוא משום טלטול הכלים שיהו ניטלים לצורך החי ולא לצורך המת וכדרבי יצחק מיהו אנן דלא קי''ל כוותיה מפרשים דטעמא לאו משום כלים הוא דלצורך המת ניטלים אלא טעמא כדי שתהא המחיצה נעשית מאליה דאין עושין אהל עראי ובשביל צער החי התירו לעשותם בשינוי כזה אבל מפני המת לא התירו. ואפשר דרב הונא נמי משום עשיית מחיצה קאמר וכדדייקא לישניה ולא לענין טלטול כלים ורב ששת הוא שרצה לפרש דבריו משום טלטול וכדר' יצחק וליתא. ולפי זה מה שהשמיטה הרי''ף לאו משום דלא ס''ל הכי אלא משום דמשמע ליה שדבר פשוט הוא שאין מותר לעשות אהל עראי אלא לצורך החי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "המהלך חוץ לתחום למעלה מי' טפחים וכו'. כתב ה''ה בתשובה ביאר שכל מה שיהיה מן התחומים מן התורה וכו'. תשובה זו היא בספר הכל בו ובתשובה אחרת ביאר רבינו שהטעם שאין בימים ובנהרות איסור תחומין דאורייתא לפי שהם כרמלית והטלטול בהם אינו אסור אלא מדרבנן ולא יתכן שיהיה המעביר ע''פ המים אסור מדרבנן והמהלך לוקה מן התורה וכ''ש שלא יעלה בדעת שיהא בהליכה במים איסור תחומין דאורייתא ממחנה ישראל שהוא רה''ר והלא ידוע שאיסור הטלטול שיש חיוב סקילה אמרו בו המעביר ד' אמות ברה''ר מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר כן בלי ספק המהלך י''ב מיל על פני המים המועטים פטור לפי שאינו דומה למחנה ישראל עכ''ל. ולפי דברי רבינו ביבשה תוך י''ב מיל כיון דלא מיתסר אלא מדרבנן נקטינן בעיין לקולא דאין תחומין למעלה מעשרה וחוץ לי''ב מילין כיון דמיתסר מדאורייתא למעלה מעשרה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא וכ''כ בהדיא בתשובה: ", + "לדעת רבינו כל שהלך בים למעלה מעשרה כשיגיע לנמל יורד ואינו נמנע ויש לו אלפים אמה מהמקום שפגע בו למטה מעשרה וכן דעת הרמב''ן והרשב''א ומתני' (עירובין מ''א:) פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה וכו' במהלכת למטה מעשרה היא והכי מוקי לה בגמ' (דף מ''ג): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנס שהד' אמות שיש לו לאדם תחלתן ממקום שהוא עומד בו. איני יודע מה טעם הוא זה שאעפ''כ נמדוד הארבע אמות לצד תחומו ונמצא נכנס תוך התחום וצ''ע: ", + "וכן מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה וכו'. כתב הרב המגיד ואין לומר שעל עיר אחרת נתכוין רבינו איני יודע למה דחק ה''ה פירוש זה: " + ] + ], + [ + [ + "כל בית דירה שיוצא מן המדינה וכו'. כתב הרב המגיד על דברי הרשב''א שהוא תמיה למה אמרו אין בורגנין בבבל וכו'. ואני אומר דלנסחי דידן בגמרא ניחא להרשב''א דמסיים בה ולא בשאר ארצות משום דשכיחי גנבי וההיא ברייתא דוהבורגנין איכא לאוקמה באתרא דלא שכיחי גנבי: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היתה עשויה כמין ג''ם או שהיתה עשויה כקשת וכו'. אמרינן בגמרא (עירובין נ''ה:) כמה יהא בין יתר לקשת רב הונא אמר אלפים אמה רבא בריה דרבה בר רב הונא אמר אפילו יותר מאלפים אמה ואמר אביי כוותיה דרבא מסתברא דאי בעי הדר אתי דרך בתים והרי''ף ורבינו לא הזכירו דין זה. ונראה דמדסתמו ולא חילקו ממילא משמע דאפי' יש בין יתר לקשת יותר מאלפים אמה נמי וכדאמר אביי דמסתברא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היו לנו תחומי העיר מוחזקין וכו' שומעין לו בתחום שריבה. נראה לכאו' שדעתו לומר שאין שומעין לו בתחום שמיעט וא''א לומר כן שהרי אמרו בגמרא אימא אף למקום שריבה וכ''כ רבינו ז''ל בפי' המשנה וא''כ צ''ל שמ''ש שומעין לו בתחום שריבה לרבותא נקטיה דאע''פ שהוא מיקל שומעין לו וכ''ש ששומעין לו בתחום שמיעט דהוי להחמיר: ", + "מה שכתב ה''ה בשם הרשב''א שלא הל''ל אלא תקע''ב טעמו משום דאמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא ולפי זה כשתמדוד מצלע העיר אלף ותכ''ח אמה ותבא למדוד מקרן אלכסון של עיר יהיו אלפים משום דתרי חומשי דאלף ותכ''ח הם תקע''ב. ומ''ש ה''ה וראוי להיות כתקפ''ה אמה טעמו לפי שנאמר שהראשון מדד מקרן אלכסון העיר אלפים וכשנמדוד מצלע העיר תכלה מדת האלפים ההם לסוף אלף ותט''ו לפי שתשבורת אלפים על אלפים הם ד' סכומים שכל סך הוא אלף פעמים אלף הנקרא בלעז קווינט''ו לפי שבאלפים יש מאתים עשיריות וכל עשירית מהם יעלה בתשבורת עשרים אלפים סך ארבע אלפים פעמים אלף שהם ד' סכים ואלף תט''ו פעמים אלף ותט''ו עולה שני סכים ושלש אלפים ורנ''ה כיצד באלף ותט''ו יש קמ''א עשיריות וחצי וכל עשירית מהם עולה י''ד אלפים וק''נ וקמ''א פעמים וחצי ד' אלפים וק''נ עולה ד' סכים ואלפים ורנ''ה הרי שירבה על הראשון תקפ''ה ורבינו לא דק בה' אמות ולחומרא הוא דלא דק ואפשר דמשום דלפי חשבון אמתא ותרי חומשי האמור בגמרא עולה התוספת לתקע''ב ולחשבון חכמי הגמרא עולה תקפ''ה כתב תק''פ בקירוב: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "עיקר הקידוש בלילה וכו' ומבדיל והולך עד סוף יום הרביעי. קשה דבגמרא משמע דעד יום הרביעי ולא עד בכלל ומצאתי ספר מוגה שכתוב בו עד סוף יום ג' והיא הגירסא הנכונה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה מתאוה לפת וכו' מי שנתכוין לקדש על היין בלילי שבת וכו'. כתב הר''ן שנראה מדברי הרי''ף שהוא מפרש כך נטל ידיו לא יקדש משום דכיון דאין נוטלים ידים לפירות גלי דעתיה דחביבא ליה ריפתא וס''ל לרב ברונא דאין מקדשין על הפת הילכך לא יקדש שעל הפת א''א לקדש ואי מקדש אחמרא נמצא מקדש על שאינו חביב ואסיקנא דליתא דהא רב כל אימת דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא ומיהו נפקא לן מדרב ברונא דנטל ידיו לא יקדש על הפת דבמאי דאמר דמכי משא ידיה גלי דעתיה דריפתא חביבא ליה מהא לא איתותב ונראה שכך היה מפרש רבינו ג''כ: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אסור לקבוע סעודה ומשתה בע''ש וכו' ואעפ''כ מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה וכו'. כתב הטור על דברי רבינו ונראה דאף קודם המנחה אין לקבוע דע''ש סתמא קאמר דגרסינן בפרק השולח (גיטין ל''ח:) שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בע''ש ואחת וכו' ושתיהן נעקרו עכ''ל. ומתוך דברי ה''ה נתיישב זה דרבינו מפרש ההיא דפרק השולח דוקא בקביעות סעודה שאינו רגיל בה בימות החול: ", + "ומתוך דברי ה''ה תבין דמן המנחה דקאמר רבינו היינו מתשע שעות ולמעלה ודלא כהראב''ד שכתב שהוא מחצות ולמעלה. ויש סעד לדברי ה''ה מדתנן בר''פ ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואסיקנא (פסחים דף ק''ז:) דסמוך למנחה קטנה קאמר אלמא דבהכי סגי ליכנס תאב לסעודת הלילה ומיהו חצי שעה קודם לזמן מנחה קטנה בעינן כמו בע''פ ומש''ה שבקיה ללישנא דרבינו דנקט מנחה וכתב מתשע שעות למימרא דמן המנחה ולמעלה דקתני חצי שעה סמוך לה קאמר: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם היה חולה מרוב אכילה או שהיה מתענה תמיד פטור משלש סעודות. מדברי ה''ה נראה שלא היה גורס תמיד שהוצרך להעמידה בתענית חלום וגירסת תמיד היא הנכונה: ", + "וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין. מדברי הטור נראה שמפ' דברי רבינו דהיינו לומר שיקדש גם בסעודה שלישית על היין קודם סעודה כמו בשאר סעודות. ואין זה במשמע דבריו אלא היינו לומר שישתה יין בסעודה כי זהו פירוש קובע סעודתו על היין לא לענין שיקדש קודם סעודה ובפירוש כתב רבינו ספכ''ט ומצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד שניה וזהו הנקרא קידושא רבה משמע בהדיא דבסעודה שניה דוקא קאמר ולא בשלישית: " + ], + [], + [ + "אסור לו וכו'. ונ''ל דהיינו כשהוא במקום שיוכל להכין צרכי שבת אבל אם הוא במקום שא''א להכין צרכי שבת מוטב שיבא לביתו אולי יוכל להכין משישאר שם שודאי לא יוכל להכין ואפילו בהולך להתארח אצל אחרים מותר מטעם זה. ואם אינו עומד במקום יישוב בטוח מותר לו לילך כמה פרסאות עד שיגיע למקום יישוב בטוח: " + ], + [], + [ + "אין מפליגין וכו'. כתב רבינו בתשובה שדעת חכמי בבל לאסור ההליכה בנהרות דכיון דבעיא דאם יש תחומין למעלה מעשרה לא איפשיטא וקיי''ל דתחום י''ב מיל הוי דאורייתא א''כ הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא והוא ז''ל השיב דביבשה דאיכא איסור תחומין דאורייתא אה''נ דכיון דבעיין לא איפשיטא נקטינן לחומרא אבל במים שאין שם איסור תחומין דאורייתא משום דלא דמי למחנה ישראל כיון דלא מיתסר אלא מדרבנן נקטינן בעיין לקולא דאין תחומין למעלה מעשרה ואפילו היכא דמספקא לן אם הם למעלה מעשרה אם לאו מותר להלך בהם עד שיתאמת לנו שבגבהן פחות מעשרה טפחים שאז אסור להלך בהם חוץ לתחום מדרבנן ודבריו אלה בנהרות של מים מתוקים דאילו של מים מלוחים בכל גונא אסור מפני ביטול עונג שבת: ", + "סליק הלכות שבת " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363 ", + "http://www.toratemetfreeware.com/" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שבת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2ca2a29eba7aca2d38fdb0a0358c494012f0c804 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,52 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות קידוש החודש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "יראה לי שזה שאמרו חכמים וכו'. הקשה ע\"ז הרמ\"ה דבהדיא (סנהדרין י\"ב) תניא ר\"מ אומר ואיש בא מבעל שלישה וכו' עד אמור מעתה ראויה היתה אותה שנה שתתעבר ומפני מה לא עיברה אלישע מפני ששנת בצורת היתה והכל רצים לבית הגרנות והא התם דהוה חזיא לעבורה מפני האביב ופירות האילן כדמפרש בברייתא ולא עיברה לפי שאין מעברין בשני רעבון. גם שם נמצא כתוב שמעברין על התקופה לבדה ובהדיא תניא (שם דף י\"א:) על ג' סימנים מעברים את השנה וכו' על שנים מהם מעברין על אחד מהם אין מעברין. ואי משום ההיא דגרסינן בר\"ה (דף כ\"א) שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תחוש לה ההוא בתקופת טבת קאי כדמפרש בהדיא [וכיון] דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן משכא תקופת תמוז עד בתר החג ואמטול הכי מעברין, חדא דבעינן אביב בתקופת ניסן וליכא, ותו דבעינן כוליה חג בתקופה חדשה וליכא. וכי קתני בברייתא על אחד מהם אין מעברין אתקופת תשרי קאי דס\"ל כת\"ק דאידך ברייתא (סנהדרין י\"ג) דקתני אין מעברין את השנה אא\"כ היתה תקופה חסרה ט\"ז יום דכי משכא תקופת תמוז עד שיתסר בתשרי ותו לא, אשתכח דלא משכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן, וכיון דאתי אביב כתקנו אין מעברין על התקופה לבדה דלא דחינן תרתי מקמי חדא: \n", + "וה\"ר אהרן בר משלם השיב ואמר דעת הרב דהא דקתני אמור מעתה ראויה היתה להתעבר לא מפני האביב ופירות האילן כאשר כתבת דבפירות האילן לא איירי ברייתא כלל דמין אחד דקתני ממיני התבואות קאמר אלא ה\"ק כלומר כיון שלא בכרה א\"י להביא כי אם במקום א' ומין א' והוא שעורים ולאחר העומר נמצא שלא היה רוב אביב בחדש ניסן וכיון שנתמעט כל כך האביב נראה ודאי שהגדיים וטלאים רכים ודקים כי לא מצאו מרעה ואע\"פ שמפני אביב לבדו לא היו מעברין כיון שנמצא להקריב ממנו העומר מ\"מ היתה השנה ראויה להתעבר מפני הגדיים והטלאים לעשותן סעד לשנה כדאמרינן לעיל דזמן דאביבא לא מטא ואמריא דעדקין ומפני מה לא עברוה אלישע ובית דינו לפי ששנת בצורת היתה וכו' אבל אם היתה השנה ראויה להתעבר מפני אביב שלא הגיע או מפני התקופה שלא יהא אביב בתקופה חדשה שהם עיקר זמני העיבור מן התורה הכי נמי דמעברינן. וחזר הרמ\"ה וכתב עליו מין אחד סתמא קתני מנ\"ל לאוקומה בתבואה בלחוד ותו מנ\"ל למידק מקראי דאמריא הוו דעדקין לאו משום דאיתחר ליה אביבא כולי האי ואורחא דעלמא דכי מתאחרא תבואה מחמת בצורתא לא משכחין אמריא דוכתא רטיבא למרעא ביה והוו דעדקין הן ה\"נ איכא למידק גבי פירות האילן כיון דאיתחר ליה אביב של תבואה כל שכן דאיתחרו להו פירות האילן ובעינן שיהיו פירות האילן מצויים בניסן כדרך כל אביב לפום טעמיה דרבינו הרב דמפרש טעמא דפירות האילן הכי. ומאי דקאמר מר טעמא דאם היתה השנה ראויה להתעבר מפני שלא הגיע האביב או מפני התקופה שלא יהא אביב בתקופה חדשה שמעברין בשני רעבון וקאמר מר טעמא לפי שהם עיקר סימני העיבור מן התורה תמיה לי מאי קסבר אי קסבר דהאי דמעברין אאביב וגדיים וטלאים מדרבנן הוא סוף סוף תיקשי ליה למר דכשם שמצוה מן התורה לעבר בזמן שהשנה ראויה כך מצוה שלא לעבר בזמן שאין השנה ראויה לעבר כדי שלא לעקור את המועדות ממקומן וא\"כ היכי קיימי רבנן ומעברין שלא לצורך ועקרי להו לכולהו מועדות מההוא עידנא דקביעי להו וכ\"ת תורה נתנה רשות לב\"ד לקבוע חדשים ולעבר שנים ולעקר את המועדות ממקומם א\"כ כי חזיא שתא נמי להתעבר מן התורה התורה נתנה רשות לב\"ד שלא לעבר בשני רעבון וכיוצא בהם וכ\"ש דמתני' קתני סתמא אין מעברין את השנה בשני רעבון וליכא לאפוקי מינה אלא בראיה עכ\"ל: \n", + "על מה שכתוב למעלה שיש ראיה לדברי רבינו מדגרסינן פ\"ק דר\"ה (דף כ\"א) כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן וכו' מ\"כ אע\"ג דההיא דתקופת ניסן ובסנהדרין איירי בתקופת תשרי מה לי הא ומה לי הא דבתרוייהו קראי קא דרשי: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2759cd7c3e64e777314657fa67bc86d9cb57daf8 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,49 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Sanctification_of_the_New_Month", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "יראה לי שזה שאמרו חכמים וכו'. הקשה ע\"ז הרמ\"ה דבהדיא (סנהדרין י\"ב) תניא ר\"מ אומר ואיש בא מבעל שלישה וכו' עד אמור מעתה ראויה היתה אותה שנה שתתעבר ומפני מה לא עיברה אלישע מפני ששנת בצורת היתה והכל רצים לבית הגרנות והא התם דהוה חזיא לעבורה מפני האביב ופירות האילן כדמפרש בברייתא ולא עיברה לפי שאין מעברין בשני רעבון. גם שם נמצא כתוב שמעברין על התקופה לבדה ובהדיא תניא (שם דף י\"א:) על ג' סימנים מעברים את השנה וכו' על שנים מהם מעברין על אחד מהם אין מעברין. ואי משום ההיא דגרסינן בר\"ה (דף כ\"א) שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תחוש לה ההוא בתקופת טבת קאי כדמפרש בהדיא [וכיון] דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן משכא תקופת תמוז עד בתר החג ואמטול הכי מעברין, חדא דבעינן אביב בתקופת ניסן וליכא, ותו דבעינן כוליה חג בתקופה חדשה וליכא. וכי קתני בברייתא על אחד מהם אין מעברין אתקופת תשרי קאי דס\"ל כת\"ק דאידך ברייתא (סנהדרין י\"ג) דקתני אין מעברין את השנה אא\"כ היתה תקופה חסרה ט\"ז יום דכי משכא תקופת תמוז עד שיתסר בתשרי ותו לא, אשתכח דלא משכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן, וכיון דאתי אביב כתקנו אין מעברין על התקופה לבדה דלא דחינן תרתי מקמי חדא: \n", + "וה\"ר אהרן בר משלם השיב ואמר דעת הרב דהא דקתני אמור מעתה ראויה היתה להתעבר לא מפני האביב ופירות האילן כאשר כתבת דבפירות האילן לא איירי ברייתא כלל דמין אחד דקתני ממיני התבואות קאמר אלא ה\"ק כלומר כיון שלא בכרה א\"י להביא כי אם במקום א' ומין א' והוא שעורים ולאחר העומר נמצא שלא היה רוב אביב בחדש ניסן וכיון שנתמעט כל כך האביב נראה ודאי שהגדיים וטלאים רכים ודקים כי לא מצאו מרעה ואע\"פ שמפני אביב לבדו לא היו מעברין כיון שנמצא להקריב ממנו העומר מ\"מ היתה השנה ראויה להתעבר מפני הגדיים והטלאים לעשותן סעד לשנה כדאמרינן לעיל דזמן דאביבא לא מטא ואמריא דעדקין ומפני מה לא עברוה אלישע ובית דינו לפי ששנת בצורת היתה וכו' אבל אם היתה השנה ראויה להתעבר מפני אביב שלא הגיע או מפני התקופה שלא יהא אביב בתקופה חדשה שהם עיקר זמני העיבור מן התורה הכי נמי דמעברינן. וחזר הרמ\"ה וכתב עליו מין אחד סתמא קתני מנ\"ל לאוקומה בתבואה בלחוד ותו מנ\"ל למידק מקראי דאמריא הוו דעדקין לאו משום דאיתחר ליה אביבא כולי האי ואורחא דעלמא דכי מתאחרא תבואה מחמת בצורתא לא משכחין אמריא דוכתא רטיבא למרעא ביה והוו דעדקין הן ה\"נ איכא למידק גבי פירות האילן כיון דאיתחר ליה אביב של תבואה כל שכן דאיתחרו להו פירות האילן ובעינן שיהיו פירות האילן מצויים בניסן כדרך כל אביב לפום טעמיה דרבינו הרב דמפרש טעמא דפירות האילן הכי. ומאי דקאמר מר טעמא דאם היתה השנה ראויה להתעבר מפני שלא הגיע האביב או מפני התקופה שלא יהא אביב בתקופה חדשה שמעברין בשני רעבון וקאמר מר טעמא לפי שהם עיקר סימני העיבור מן התורה תמיה לי מאי קסבר אי קסבר דהאי דמעברין אאביב וגדיים וטלאים מדרבנן הוא סוף סוף תיקשי ליה למר דכשם שמצוה מן התורה לעבר בזמן שהשנה ראויה כך מצוה שלא לעבר בזמן שאין השנה ראויה לעבר כדי שלא לעקור את המועדות ממקומן וא\"כ היכי קיימי רבנן ומעברין שלא לצורך ועקרי להו לכולהו מועדות מההוא עידנא דקביעי להו וכ\"ת תורה נתנה רשות לב\"ד לקבוע חדשים ולעבר שנים ולעקר את המועדות ממקומם א\"כ כי חזיא שתא נמי להתעבר מן התורה התורה נתנה רשות לב\"ד שלא לעבר בשני רעבון וכיוצא בהם וכ\"ש דמתני' קתני סתמא אין מעברין את השנה בשני רעבון וליכא לאפוקי מינה אלא בראיה עכ\"ל: \n", + "על מה שכתוב למעלה שיש ראיה לדברי רבינו מדגרסינן פ\"ק דר\"ה (דף כ\"א) כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן וכו' מ\"כ אע\"ג דההיא דתקופת ניסן ובסנהדרין איירי בתקופת תשרי מה לי הא ומה לי הא דבתרוייהו קראי קא דרשי: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות קידוש החודש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..72d5f2d4461b9776cb71a583c61593a39fdb915c --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,71 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "אחד הקורא ואחד השומע וכו' לפיכך אם היה הקורא חש\"ו השומע ממנו לא יצא. בפ\"ב דמגילה (דף י\"ט:) תנן הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחש\"ו פי' האי חרש היינו שהוא מדבר ואינו שומע ואמרינן בגמרא מאן תנא חרש דיעבד נמי לא רבי יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר\"י אומר לא יצא, ולפי זה לא קי\"ל כי הא מתני' דהא בפרק היה קורא (ברכות ט\"ו:) איפסיקא הלכתא דלא כר\"י ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק שאם היה הקורא חרש השומע ממנו לא יצא. ולכך צ\"ל שאין בנוסחת ספרי רבינו אלא שוטה וקטן בלבד לא חרש וכן נמצא בספר א\"ח שכך היתה נוסחתו בספרי רבינו וכך אמרו בירושלמי לית כאן חרש באשגרות לישן היא מתני'. ואם נפשך לקיים נוסחת ספרינו כדברי רבינו שכתוב בה חרש אפשר לדחוק ולומר שסובר רבינו דאע\"ג דגמרא מוקי מתניתין כר\"י היינו אי אמרינן דכי היכי דפליגי בק\"ש פליגי במגילה אבל כיון דחזינן דרבי גבי ק\"ש שנה הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא דמשמע דסבר דהלכה כת\"ק דיצא וגבי מגילה שנה סתם דלא יצא אית לן למימרא דסבר דמגילה שאני דבעינן בה פרסומי ניסא וכל שלא השמיע לאזנו ליכא פרסומי ניסא. ודרך זה צריך לומר לדעת רי\"ף והרא\"ש שכתבו גבי מגילה סתם מתניתין דלא יצא וגבי ק\"ש פסקו דיצא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל עיר (שיש) [שאין] בה עשרה בטלנין וכו' ואם אין שם עשרה בני אדם תקנתו קלקלתו והרי הם כאנשי עיר גדולה ואין קורין [אלא] בי\"ד. פירוש שכשבני העיר מקדימין ליום הכניסה קלקלה הוא להם לפי שהם נדונים ככפר וכשאין קורין אלא בי\"ד תקנה הוא להם לפי שהם נדונים כאנשי עיר ולא כבני כפר, ושיעור הלשון כאילו אמר קלקלתו תקנתו וכך הוא פירושו קלקלתו שאין שם י' תקנתו להיות נדונין כאנשי עיר גדולה לקרות בי\"ד. וכבר היה אפשר לפרש דאדרבה כשזמנם ארוך יותר כלומר שמקדימין תקנה הוא להם וכשזמנם קצר כלומר שיש להם יום מיוחד ולא יותר קלקלה הוא להם ולפי זה יתיישב הלשון כפשוטו שלפי שאמר למעלה שאם יש שם עשרה בטלנין הרי הם ככפר אמר לא יעלה על דעתך לומר כ\"ש כשאין שם עשרה בני אדם שתהיה נדונת ככפר אלא אדרבה מה שתחשוב שמתקן אותה לשתדון ככפר שהוא שאין שם עשרה בני אדם הוא סבה לשיתקלקל ולא יקראו אלא ביום מיוחד כאנשי עיר גדולה. אלא שבספ\"ב דסנהדרין (דף כ\"ב:) ורפ\"ב דתעניות (דף י\"ז.) איתא שתקנתו קלקלתו ומתפרש כפירוש הראשון: \n\n" + ], + [], + [ + "בן עיר שהלך לכרך וכו'. פרק הקורא את המגילה למפרע (דף י\"ט.) תנן בן עיר שהלך לכרך וכו' (עיין במ\"מ). וכפי טבע החלוקה מאמר רבא יסבול אחד מג' פירושים, אם שנאמר שחוזר לבן עיר שהלך לכרך ומשם נלמוד לבן כרך שהלך לעיר, או שנאמר דקאי לבן כרך שהלך לעיר ומשם נלמוד לבן עיר שהלך לכרך, או נאמר דקאי אתרוייהו בין לב\"ע שהלך לכרך בין לבן כרך שהלך לעיר. והיותר נראה מהפירושים הוא הפירוש הראשון דרבא ארישא קאי שעיקר הדבר אם דעתו שלא להמצא במקום ההוא ביום קריאת מקומו אף אם נתעכב קורא כמקומו ואם דעתו להתעכב כאן קצת יום קריאת מקומו דהיינו י\"ד לב\"ע שהלך לכרך נעקר מלהיות כבן עירו וקורא עמהם ומשם נלמוד לבן כרך שהלך לעיר שאם דעתו לחזור יום קריאת מקומו דהיינו ט\"ו אף אם נתעכב קורא כמקומו ואם דעתו להתעכב קצת יום קריאת מקומו דהיינו ט\"ו בטל מעליו שם אנשי מקומו וחל עליו שם אנשי העיר הזאת ופרוז בן יומו פי' שיומו שהוא יום קריאת אנשי מקומו שהם מוקפים ודעתו להתעכב כאן קצתו מקרי פרוז וכן פי' מוקף בן יומו מיקרי מוקף. אבל לא יתכן פי' זה לפי שהוא בנוי על שרבא קאי ארישא ומשם אנו לומדים לסיפא ובגמרא אמרינן איפכא דמדפרוז בן יומו מיקרי פרוז מוקף בן יומו וכו' הרי שמבן כרך שהלך לעיר אנו לומדים לב\"ע שהלך לכרך. והטור כתב ב\"ע שהלך לכרך וכו' ויש לדקדק בלשונו מה הוסיף באומרו כיצד ממה שאמר קודם. ב' למה למעלה תפס ב\"ע שהלך לכרך בתחלה ובכיצד תפסם בהפך. ג' למה בב\"כ שהלך לעיר אמר חל עליו ובב\"ע שהלך לכרך אמר נסתלק מעליו וכו'. ולזה נאמר שבלי ספק הר\"י לא תפס פי' שני משום דהיכי נימא דרבא לא קאי אלא אסיפא ומינה ילפינן לרישא ואורחא דגמרא איפכא הוי גם הפירוש הא' לא יישר בעיניו מהטעם שאמרנו למעלה ולכן תפס לו הפי' הג' דרבא קאי בין ארישא בין אסיפא וה\"פ דמשום דאין מעבירין על המצות היום הראשון שהוא י\"ד ראוי לישא וליתן בו אם יתחייב אם לאו וב\"ע שקריאת מקומו בי\"ד אם כשהלך לכרך לא היה דעתו להמצא באותו מקום ביום ההוא אף אם נתעכב עדיין הוא כאנשי מקומו וקורא בי\"ד אם דעתו שלא להמצא במקום הזה ביום קריאתה אף אם נתעכב לא חל עליו חובת קריאת מקום זה אבל אם דעתו להתעכב קצת יום קריאת מקום זה הרי חל עליו חובת זמן קריאתן וקורא עמהם. ועם הפי' הזה מתיישב לשונו כהוגן שתחלה אמר בן עיר וכו' ואחר כך חזר ואמר כיצד וכו' לפי שבתחלה אמר הדין דרך כלל שאם דעתו לחזור בליל י\"ד חוזר לשתי החלוקות ואח\"כ פירש כיצד חוזר לכל אחד ואחד וטעם אומרו בבן כרך חל עליו ובבן עיר נסתלק מעליו. הנה מתוך מה שפירשנו יתבאר שלפי שבן כרך עדיין לא הגיע זמן מקומו ואנו מחייבים אותו בזמן זה קודם זמנו לפי שהיה דעתו להתעכב שייך שפיר למימר חל עליו אבל בב\"ע שהגיע זמן מקומו ואנו פוטרים אותו מטעם שהיה להתעכב שייך שפיר למימר נסתלק מעליו, והטעם שלמעלה תפס ב\"ע בתחלה לפי שתפס לשון המשנה אבל בכיצד תפסם בהפך להודיענו חולשת הפירוש הא' דרבא קאי ארישא ומשם נלמד לסיפא ורמז לנו דא\"א משום דמבן כרך וכו' ילפינן לב\"ע וכו' כמ\"ש למעלה. א\"נ לפי שחלוקת בן כרך וכו' מוסכמת מרוב הפוסקים לכן תפסה ראשונה ובזה נתיישב לשון הר\"י. אבל נשאר קצת דוחק והוא שלזה הפי' מוקף בן יומו וכו' ה\"פ מוקף בן יומו שאיבד יום עירו דהיינו שהיה דעתו להתעכב מיקרי מוקף ונסתלק מעליו חובת אנשי מקומו ופרוז בן יומו היינו שנתעכב בעיר יום י\"ד שהוא יום קריאתם חל עליו חובת בני מקום זה. ולכן פירש\"י הפירוש השני דהיינו דרבא קאי אב\"כ שהלך לעיר שקריאתם בי\"ד אם היה דעתו להמצא עמהם ביום קריאתם אף אם נתעכב אינו נחשב רק כאנשי מקומו ואם דעתו להתעכב הרי הוא נחשב עמהם וקורא עמהם דה\"ל פרוז בן יומו ומיקרי פרוז ומינה לב\"ע שהלך לכרך שקריאתן בט\"ו אם דעתו שלא להמצא שם יום קריאתם לא הוי מוקף ליומו וקורא כמקומו בי\"ד אבל אם עתיד להתעכב יום קריאתם דהיינו ט\"ו אין צריך לקרותה בי\"ד אלא ממתין וקורא עמהם אע\"פ שסופו לחזור לאחר זמן משום דהוי מוקף ליומיה ומיקרי מוקף. ורבינו סתם דבריו שכתב בזמן הקריאה ולא משתמע אם פי' בזמן קריאת המקום שיצא משם או בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה אבל כבר הוכחנו מכח הגמרא שא\"א לפרש בזמן קריאת המקום שיצא וא\"כ ע\"כ יש לנו לפרש דברי רבינו שכוונת דבריו באומרו בזמן הקריאה בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה כפירש\"י וכ\"כ ה\"ה שזה דעת רבינו גם הר\"ן פירש על הרי\"ף הפירוש הזה ויש לנו לומר שרבינו מסכים עם רבו הרי\"ף ז\"ל: \n", + "וכרך וכל הסמוך לו וכו'. כתב הרב המגיד ז\"ל שבנוסחת הספרים כ\"כ וכתב שהנוסחא האמיתית כרך וכל הנראה עמו וכל הסמוך לו וכו' ואם אין ביניהם לא קאי אלא אסמוך בלבד וכתב שזה דבר מוכרח בגמרא. ואני אומר הרי תקננו דברי רבינו בשבוש הנוסחא אבל מה נעשה והטור כתב ז\"ל וכן הכפרים הסמוכים להם אפילו אינם נראים עמהם כגון שהם בעמק או שנראים עמהם אפילו אינם סמוכים כגון שהם בהר ובלבד שלא יהיו רחוקים יותר ממיל, ואם באנו לומר שגם נוסחת ספרי הטור נתקן כאשר תקננו נוסחת רבינו מה נעשה להר\"ן שכתב על מימרת ריב\"ל דכרך וכל הסמוך וכו' דאפשר דכי אמרינן ועד כמה וכו' אכולה מילתא מהדר בין לנראה עמו בין לסמוך ועלינו ליישב לשון הגאונים האלה אשר מפיהם אנו חיים. ואמת הדבר שמה שספק הרב המגיד ראוי לספקו כל מעיין והוא שא\"כ למה הוזכר נראה שהרי אם אין ביניהם יותר ממיל הרי הוא סמוך ואפילו אין נראה עמו דינו כמוהו ואם רחוק יותר אינו נדון כמוהו. וליישב זאת הקושיא ראיתי להביא לשון הגמרא ולפרש הפירושים אשר בטבע החלוקה אפשרית. בפ\"ק דמגילה (דף ב':) אמר ריב\"ל כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך ועד כמה א\"ר ירמיה כמחמתן לטבריא מיל ואחר מכאן אמרו (דף ג':) גופא אריב\"ל וכו' תנא סמוך אע\"פ שאינו נראה נראה אע\"פ שאינו סמוך ופי' נראה אע\"פ שאינו סמוך דיתבא בראש ההר סמוך אע\"פ שאינו נראה ביושבת בנחל ע\"כ בגמרא. והנה אפשר לנו לפרש דכי בעי ועד כמה לא בעי רק אסמוך דאנראה לא בעי מידי דאפילו רחוק כמה כיון דרואין אותו מן הכרך נדון כמותו. ונראה שזה דעת ה\"ה ואפשר היה לנו לומר שגם דעת רבינו והטור זה הוא וכשכתבו אם אין ביניהם אלפים אמה ארישא קאי דהיינו אסמוך לו דאילו לנראה לא בעינן האי שיעורא כדאמרן אלא שזה דוחק, א\"נ אפשר לפרש דכי בעי ועד כמה לא בעי אסמוך דסמוך משתמע סמוך ממש דהיינו בעיבורה של עיר אלא אנראה בעי דאין סברא לומר שאפילו רחוק כמה פרסאות לפי שהוא נראה מן הכרך יהיה נדון כמוהו וזה נראה דעת רבינו והטור שכשכתבו אם אין ביניהם אלפים אמה וכו' אסיפא דהיינו נראה אע\"פ שאינו סמוך קאי. ועוד אפשר לפרש בדרך אחרת דכי קאמר אם אין ביניהם אלפים ה\"פ בשתתן חבל מעיר לעיר באויר לא מדה בקרקע ונכון הוא לדעת הר\"ן: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "היתה כתובה תרגום וכו' והוא שתהיה כתובה בכתב אותו לשון. אין לפרש דברי רבינו דתרתי בעי חדא שתהא כתובה באותה לשון ועוד שתהא כתובה בכתב אותו לשון לאפוקי אם היתה כתובה בלשון גפטי וכתב עילמי דהא לא קפדינן שלא תהא כתובה בלשון אחר אלא כדי שלא יהא כקורא ע\"פ אבל כל שכתובה באותה לשון שהוא קורא אע\"פ שכתובה בכתב אחר מה בכך והכי דייק לשון רבינו שסיים וכתב אבל אם היתה כתובה בכתב עברי וקראה ארמית לארמי לא יצא שנמצא זה קורא על פה. אלמא דמאי דקאמר והוא שתהיה כתובה בכתב אותו לשון לא אכתב קפיד אלא אלשון דבלשון הוא דשייך למימר שקורא על פה או שאינו קורא על פה ולא בכתב. כתב ה\"ה היתה כתובה תרגום וכו' ונראה מדבריו שאע\"פ שיודע אשורית ויודע לעז אילו רצה לקרותה בלעז יוצא בה י\"ח ואין נראה כן מן הירושלמי וכו'. ר\"י ב\"ש ז\"ל בתשובותיו הביא תשובת הר\"נ שכתב לפרש הירושלמי לדעת מי שסובר דיודע לעז ויודע אשורית אילו רצה לקרותה בלעז יוצא ידי חובתו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמד\"ס אלא קריאת ההלל לעולם מד\"ס. וכתוב בהשגות א\"א ויש בהן עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ע\"כ וכתב עליו ה' המגיד ובאמת שבפרק ערבי פסחים אמרו שנביאים תקנו הלל על כל צרה שנגאלים ממנה אבל לאומרו בימים קבועים מדבריהם הוא ואע\"פ שהביאו בערכין אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון זה דעת רבינו והוא הנראה עכ\"ל. וק\"ל על דבריהם, אם על הראב\"ד שכתב שיש בו עשה מדברי קבלה כמשיג על רבינו שכתב שהוא מד\"ס והלא אף אם נודה שכן הוא שיש בו עשה מדברי קבלה שפיר דמי למקרייה ד\"ס וא\"כ מה רצה להשיג או להוסיף על דברי רבינו, גם ה\"ה שכתב שאע\"פ שהביאו בערכין אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון נראה מדבריו שאילו הובא לראיה ממש מודה הוא להראב\"ד שלא היה ראוי לומר שהוא מד\"ס וכתב בסוף דבריו זה דעת רבינו והרי רבינו להדיא בסה\"מ אשר לו בשרש הא' חולק על בה\"ג שמנה קריאת ההלל ומקרא מגילה מצות עשה והשיג עליו רבינו שאין ראוי למנות בכלל תרי\"ג מצות שהם מדרבנן והרי מקרא מגילה דברי קבלה מפורשים הם לא הביאום לסמך ולדמיון ואפ\"ה קורא אותם רבינו מצות דרבנן. ואין לומר שה\"ה יודה להראב\"ד שאילו הובא לראיה לא היה ראוי לקרותו ד\"ס גם לא ד\"ת אבל דברי קבלה. ומ\"ש רבינו בס' המצות על מקרא מגילה מצות דרבנן איידי דנקט הנך אחריני נקט נמי מקרא מגילה וקושטא דמלתא דלאו דברי תורה היא אבל דברי קבלה מקריא שהרי רבינו בתחלת הלכות מגילה וחנוכה כתב יש בכללן שתי מצות עשה מד\"ס והיה לו לומר אחת מד\"ס ואחת מדברי קבלה והכא דוקא נקט אלא ודאי דאף מצות דברי קבלה ד\"ס מיקריא בין הובא לסמך בין הובא לראיה. והרמב\"ן ז\"ל בספר השגותיו כתב ובמס' ערכין דרשו בו השיר וכו' ואע\"פ שזה מדברי קבלה הוא אבל יאמר הנביא שישירו לשם המושיעם כמו שמשוררים בליל אכילת הפסח הרי שאמר שאילו מן הכתוב היתה הראיה לא היה נמנה בתרי\"ג מצות אבל במצות דרבנן. ועוד קשה על ה\"ה שכתב ואמת שבפ' ערבי פסחים אמרו שנביאים תקנו הלל וכו', שנראה שאילו תקנו גם הימים הקבועים לא היה מד\"ס וזה אינו דאטו מי נימא דקריאת התורה בשבת ובשני וחמישי שחרית דתקנת משה היא שאינה מד\"ס וטובא נמי כהאי גונא כשניות ועירובין דתקנת שלמה היא ונביא הוה וכלהו מד\"ס מיקרו. ועוד שנראה מדבריו ז\"ל שמצות עשה לגמור את הכל על כל צרה שנגאלין כיון שנביאים שביניהם תקנוהו לכך אבל לאומרו בי\"ח ימים הוא דרבנן. ולשון רבינו סותר זה שכתב ולא הלל של חנוכה וכו' אלא קריאת הלל לעולם מד\"ס וכיון שמצינו לו ז\"ל בספר המצות שכתב שמצות הלל דרבנן היא גם לשונו כאן מוכיח כן כך יש לנו לפרשו ודברי הראב\"ד והה\"מ צריכין עיון: \n\n" + ], + [ + "וכן בשאר ימי הפסח וכו'. כתב הרב המגיד דעת רבינו להשוות חולו של פסח לר\"ח וזה נראה כדעת כל המפרשים חוץ מהרמב\"ן ז\"ל שחילק ביניהם ובסוף הל' ברכות כתב רבינו בפירוש שהלל של חוה\"מ של פסח אין מברכין עליו: \n", + "ובכאן נשלם החלק הראשון וספר זמנים. ההודאה למלך מלכי המלכים ואדוני האדונים: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e088f6631987d52340ccf2ea487ce7308a05ff63 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,68 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Scroll_of_Esther_and_Hanukkah", + "text": [ + [ + [], + [ + "אחד הקורא ואחד השומע וכו' לפיכך אם היה הקורא חש\"ו השומע ממנו לא יצא. בפ\"ב דמגילה (דף י\"ט:) תנן הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחש\"ו פי' האי חרש היינו שהוא מדבר ואינו שומע ואמרינן בגמרא מאן תנא חרש דיעבד נמי לא רבי יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר\"י אומר לא יצא, ולפי זה לא קי\"ל כי הא מתני' דהא בפרק היה קורא (ברכות ט\"ו:) איפסיקא הלכתא דלא כר\"י ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק שאם היה הקורא חרש השומע ממנו לא יצא. ולכך צ\"ל שאין בנוסחת ספרי רבינו אלא שוטה וקטן בלבד לא חרש וכן נמצא בספר א\"ח שכך היתה נוסחתו בספרי רבינו וכך אמרו בירושלמי לית כאן חרש באשגרות לישן היא מתני'. ואם נפשך לקיים נוסחת ספרינו כדברי רבינו שכתוב בה חרש אפשר לדחוק ולומר שסובר רבינו דאע\"ג דגמרא מוקי מתניתין כר\"י היינו אי אמרינן דכי היכי דפליגי בק\"ש פליגי במגילה אבל כיון דחזינן דרבי גבי ק\"ש שנה הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא דמשמע דסבר דהלכה כת\"ק דיצא וגבי מגילה שנה סתם דלא יצא אית לן למימרא דסבר דמגילה שאני דבעינן בה פרסומי ניסא וכל שלא השמיע לאזנו ליכא פרסומי ניסא. ודרך זה צריך לומר לדעת רי\"ף והרא\"ש שכתבו גבי מגילה סתם מתניתין דלא יצא וגבי ק\"ש פסקו דיצא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל עיר (שיש) [שאין] בה עשרה בטלנין וכו' ואם אין שם עשרה בני אדם תקנתו קלקלתו והרי הם כאנשי עיר גדולה ואין קורין [אלא] בי\"ד. פירוש שכשבני העיר מקדימין ליום הכניסה קלקלה הוא להם לפי שהם נדונים ככפר וכשאין קורין אלא בי\"ד תקנה הוא להם לפי שהם נדונים כאנשי עיר ולא כבני כפר, ושיעור הלשון כאילו אמר קלקלתו תקנתו וכך הוא פירושו קלקלתו שאין שם י' תקנתו להיות נדונין כאנשי עיר גדולה לקרות בי\"ד. וכבר היה אפשר לפרש דאדרבה כשזמנם ארוך יותר כלומר שמקדימין תקנה הוא להם וכשזמנם קצר כלומר שיש להם יום מיוחד ולא יותר קלקלה הוא להם ולפי זה יתיישב הלשון כפשוטו שלפי שאמר למעלה שאם יש שם עשרה בטלנין הרי הם ככפר אמר לא יעלה על דעתך לומר כ\"ש כשאין שם עשרה בני אדם שתהיה נדונת ככפר אלא אדרבה מה שתחשוב שמתקן אותה לשתדון ככפר שהוא שאין שם עשרה בני אדם הוא סבה לשיתקלקל ולא יקראו אלא ביום מיוחד כאנשי עיר גדולה. אלא שבספ\"ב דסנהדרין (דף כ\"ב:) ורפ\"ב דתעניות (דף י\"ז.) איתא שתקנתו קלקלתו ומתפרש כפירוש הראשון: \n\n" + ], + [], + [ + "בן עיר שהלך לכרך וכו'. פרק הקורא את המגילה למפרע (דף י\"ט.) תנן בן עיר שהלך לכרך וכו' (עיין במ\"מ). וכפי טבע החלוקה מאמר רבא יסבול אחד מג' פירושים, אם שנאמר שחוזר לבן עיר שהלך לכרך ומשם נלמוד לבן כרך שהלך לעיר, או שנאמר דקאי לבן כרך שהלך לעיר ומשם נלמוד לבן עיר שהלך לכרך, או נאמר דקאי אתרוייהו בין לב\"ע שהלך לכרך בין לבן כרך שהלך לעיר. והיותר נראה מהפירושים הוא הפירוש הראשון דרבא ארישא קאי שעיקר הדבר אם דעתו שלא להמצא במקום ההוא ביום קריאת מקומו אף אם נתעכב קורא כמקומו ואם דעתו להתעכב כאן קצת יום קריאת מקומו דהיינו י\"ד לב\"ע שהלך לכרך נעקר מלהיות כבן עירו וקורא עמהם ומשם נלמוד לבן כרך שהלך לעיר שאם דעתו לחזור יום קריאת מקומו דהיינו ט\"ו אף אם נתעכב קורא כמקומו ואם דעתו להתעכב קצת יום קריאת מקומו דהיינו ט\"ו בטל מעליו שם אנשי מקומו וחל עליו שם אנשי העיר הזאת ופרוז בן יומו פי' שיומו שהוא יום קריאת אנשי מקומו שהם מוקפים ודעתו להתעכב כאן קצתו מקרי פרוז וכן פי' מוקף בן יומו מיקרי מוקף. אבל לא יתכן פי' זה לפי שהוא בנוי על שרבא קאי ארישא ומשם אנו לומדים לסיפא ובגמרא אמרינן איפכא דמדפרוז בן יומו מיקרי פרוז מוקף בן יומו וכו' הרי שמבן כרך שהלך לעיר אנו לומדים לב\"ע שהלך לכרך. והטור כתב ב\"ע שהלך לכרך וכו' ויש לדקדק בלשונו מה הוסיף באומרו כיצד ממה שאמר קודם. ב' למה למעלה תפס ב\"ע שהלך לכרך בתחלה ובכיצד תפסם בהפך. ג' למה בב\"כ שהלך לעיר אמר חל עליו ובב\"ע שהלך לכרך אמר נסתלק מעליו וכו'. ולזה נאמר שבלי ספק הר\"י לא תפס פי' שני משום דהיכי נימא דרבא לא קאי אלא אסיפא ומינה ילפינן לרישא ואורחא דגמרא איפכא הוי גם הפירוש הא' לא יישר בעיניו מהטעם שאמרנו למעלה ולכן תפס לו הפי' הג' דרבא קאי בין ארישא בין אסיפא וה\"פ דמשום דאין מעבירין על המצות היום הראשון שהוא י\"ד ראוי לישא וליתן בו אם יתחייב אם לאו וב\"ע שקריאת מקומו בי\"ד אם כשהלך לכרך לא היה דעתו להמצא באותו מקום ביום ההוא אף אם נתעכב עדיין הוא כאנשי מקומו וקורא בי\"ד אם דעתו שלא להמצא במקום הזה ביום קריאתה אף אם נתעכב לא חל עליו חובת קריאת מקום זה אבל אם דעתו להתעכב קצת יום קריאת מקום זה הרי חל עליו חובת זמן קריאתן וקורא עמהם. ועם הפי' הזה מתיישב לשונו כהוגן שתחלה אמר בן עיר וכו' ואחר כך חזר ואמר כיצד וכו' לפי שבתחלה אמר הדין דרך כלל שאם דעתו לחזור בליל י\"ד חוזר לשתי החלוקות ואח\"כ פירש כיצד חוזר לכל אחד ואחד וטעם אומרו בבן כרך חל עליו ובבן עיר נסתלק מעליו. הנה מתוך מה שפירשנו יתבאר שלפי שבן כרך עדיין לא הגיע זמן מקומו ואנו מחייבים אותו בזמן זה קודם זמנו לפי שהיה דעתו להתעכב שייך שפיר למימר חל עליו אבל בב\"ע שהגיע זמן מקומו ואנו פוטרים אותו מטעם שהיה להתעכב שייך שפיר למימר נסתלק מעליו, והטעם שלמעלה תפס ב\"ע בתחלה לפי שתפס לשון המשנה אבל בכיצד תפסם בהפך להודיענו חולשת הפירוש הא' דרבא קאי ארישא ומשם נלמד לסיפא ורמז לנו דא\"א משום דמבן כרך וכו' ילפינן לב\"ע וכו' כמ\"ש למעלה. א\"נ לפי שחלוקת בן כרך וכו' מוסכמת מרוב הפוסקים לכן תפסה ראשונה ובזה נתיישב לשון הר\"י. אבל נשאר קצת דוחק והוא שלזה הפי' מוקף בן יומו וכו' ה\"פ מוקף בן יומו שאיבד יום עירו דהיינו שהיה דעתו להתעכב מיקרי מוקף ונסתלק מעליו חובת אנשי מקומו ופרוז בן יומו היינו שנתעכב בעיר יום י\"ד שהוא יום קריאתם חל עליו חובת בני מקום זה. ולכן פירש\"י הפירוש השני דהיינו דרבא קאי אב\"כ שהלך לעיר שקריאתם בי\"ד אם היה דעתו להמצא עמהם ביום קריאתם אף אם נתעכב אינו נחשב רק כאנשי מקומו ואם דעתו להתעכב הרי הוא נחשב עמהם וקורא עמהם דה\"ל פרוז בן יומו ומיקרי פרוז ומינה לב\"ע שהלך לכרך שקריאתן בט\"ו אם דעתו שלא להמצא שם יום קריאתם לא הוי מוקף ליומו וקורא כמקומו בי\"ד אבל אם עתיד להתעכב יום קריאתם דהיינו ט\"ו אין צריך לקרותה בי\"ד אלא ממתין וקורא עמהם אע\"פ שסופו לחזור לאחר זמן משום דהוי מוקף ליומיה ומיקרי מוקף. ורבינו סתם דבריו שכתב בזמן הקריאה ולא משתמע אם פי' בזמן קריאת המקום שיצא משם או בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה אבל כבר הוכחנו מכח הגמרא שא\"א לפרש בזמן קריאת המקום שיצא וא\"כ ע\"כ יש לנו לפרש דברי רבינו שכוונת דבריו באומרו בזמן הקריאה בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה כפירש\"י וכ\"כ ה\"ה שזה דעת רבינו גם הר\"ן פירש על הרי\"ף הפירוש הזה ויש לנו לומר שרבינו מסכים עם רבו הרי\"ף ז\"ל: \n", + "וכרך וכל הסמוך לו וכו'. כתב הרב המגיד ז\"ל שבנוסחת הספרים כ\"כ וכתב שהנוסחא האמיתית כרך וכל הנראה עמו וכל הסמוך לו וכו' ואם אין ביניהם לא קאי אלא אסמוך בלבד וכתב שזה דבר מוכרח בגמרא. ואני אומר הרי תקננו דברי רבינו בשבוש הנוסחא אבל מה נעשה והטור כתב ז\"ל וכן הכפרים הסמוכים להם אפילו אינם נראים עמהם כגון שהם בעמק או שנראים עמהם אפילו אינם סמוכים כגון שהם בהר ובלבד שלא יהיו רחוקים יותר ממיל, ואם באנו לומר שגם נוסחת ספרי הטור נתקן כאשר תקננו נוסחת רבינו מה נעשה להר\"ן שכתב על מימרת ריב\"ל דכרך וכל הסמוך וכו' דאפשר דכי אמרינן ועד כמה וכו' אכולה מילתא מהדר בין לנראה עמו בין לסמוך ועלינו ליישב לשון הגאונים האלה אשר מפיהם אנו חיים. ואמת הדבר שמה שספק הרב המגיד ראוי לספקו כל מעיין והוא שא\"כ למה הוזכר נראה שהרי אם אין ביניהם יותר ממיל הרי הוא סמוך ואפילו אין נראה עמו דינו כמוהו ואם רחוק יותר אינו נדון כמוהו. וליישב זאת הקושיא ראיתי להביא לשון הגמרא ולפרש הפירושים אשר בטבע החלוקה אפשרית. בפ\"ק דמגילה (דף ב':) אמר ריב\"ל כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך ועד כמה א\"ר ירמיה כמחמתן לטבריא מיל ואחר מכאן אמרו (דף ג':) גופא אריב\"ל וכו' תנא סמוך אע\"פ שאינו נראה נראה אע\"פ שאינו סמוך ופי' נראה אע\"פ שאינו סמוך דיתבא בראש ההר סמוך אע\"פ שאינו נראה ביושבת בנחל ע\"כ בגמרא. והנה אפשר לנו לפרש דכי בעי ועד כמה לא בעי רק אסמוך דאנראה לא בעי מידי דאפילו רחוק כמה כיון דרואין אותו מן הכרך נדון כמותו. ונראה שזה דעת ה\"ה ואפשר היה לנו לומר שגם דעת רבינו והטור זה הוא וכשכתבו אם אין ביניהם אלפים אמה ארישא קאי דהיינו אסמוך לו דאילו לנראה לא בעינן האי שיעורא כדאמרן אלא שזה דוחק, א\"נ אפשר לפרש דכי בעי ועד כמה לא בעי אסמוך דסמוך משתמע סמוך ממש דהיינו בעיבורה של עיר אלא אנראה בעי דאין סברא לומר שאפילו רחוק כמה פרסאות לפי שהוא נראה מן הכרך יהיה נדון כמוהו וזה נראה דעת רבינו והטור שכשכתבו אם אין ביניהם אלפים אמה וכו' אסיפא דהיינו נראה אע\"פ שאינו סמוך קאי. ועוד אפשר לפרש בדרך אחרת דכי קאמר אם אין ביניהם אלפים ה\"פ בשתתן חבל מעיר לעיר באויר לא מדה בקרקע ונכון הוא לדעת הר\"ן: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "היתה כתובה תרגום וכו' והוא שתהיה כתובה בכתב אותו לשון. אין לפרש דברי רבינו דתרתי בעי חדא שתהא כתובה באותה לשון ועוד שתהא כתובה בכתב אותו לשון לאפוקי אם היתה כתובה בלשון גפטי וכתב עילמי דהא לא קפדינן שלא תהא כתובה בלשון אחר אלא כדי שלא יהא כקורא ע\"פ אבל כל שכתובה באותה לשון שהוא קורא אע\"פ שכתובה בכתב אחר מה בכך והכי דייק לשון רבינו שסיים וכתב אבל אם היתה כתובה בכתב עברי וקראה ארמית לארמי לא יצא שנמצא זה קורא על פה. אלמא דמאי דקאמר והוא שתהיה כתובה בכתב אותו לשון לא אכתב קפיד אלא אלשון דבלשון הוא דשייך למימר שקורא על פה או שאינו קורא על פה ולא בכתב. כתב ה\"ה היתה כתובה תרגום וכו' ונראה מדבריו שאע\"פ שיודע אשורית ויודע לעז אילו רצה לקרותה בלעז יוצא בה י\"ח ואין נראה כן מן הירושלמי וכו'. ר\"י ב\"ש ז\"ל בתשובותיו הביא תשובת הר\"נ שכתב לפרש הירושלמי לדעת מי שסובר דיודע לעז ויודע אשורית אילו רצה לקרותה בלעז יוצא ידי חובתו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמד\"ס אלא קריאת ההלל לעולם מד\"ס. וכתוב בהשגות א\"א ויש בהן עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ע\"כ וכתב עליו ה' המגיד ובאמת שבפרק ערבי פסחים אמרו שנביאים תקנו הלל על כל צרה שנגאלים ממנה אבל לאומרו בימים קבועים מדבריהם הוא ואע\"פ שהביאו בערכין אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון זה דעת רבינו והוא הנראה עכ\"ל. וק\"ל על דבריהם, אם על הראב\"ד שכתב שיש בו עשה מדברי קבלה כמשיג על רבינו שכתב שהוא מד\"ס והלא אף אם נודה שכן הוא שיש בו עשה מדברי קבלה שפיר דמי למקרייה ד\"ס וא\"כ מה רצה להשיג או להוסיף על דברי רבינו, גם ה\"ה שכתב שאע\"פ שהביאו בערכין אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון נראה מדבריו שאילו הובא לראיה ממש מודה הוא להראב\"ד שלא היה ראוי לומר שהוא מד\"ס וכתב בסוף דבריו זה דעת רבינו והרי רבינו להדיא בסה\"מ אשר לו בשרש הא' חולק על בה\"ג שמנה קריאת ההלל ומקרא מגילה מצות עשה והשיג עליו רבינו שאין ראוי למנות בכלל תרי\"ג מצות שהם מדרבנן והרי מקרא מגילה דברי קבלה מפורשים הם לא הביאום לסמך ולדמיון ואפ\"ה קורא אותם רבינו מצות דרבנן. ואין לומר שה\"ה יודה להראב\"ד שאילו הובא לראיה לא היה ראוי לקרותו ד\"ס גם לא ד\"ת אבל דברי קבלה. ומ\"ש רבינו בס' המצות על מקרא מגילה מצות דרבנן איידי דנקט הנך אחריני נקט נמי מקרא מגילה וקושטא דמלתא דלאו דברי תורה היא אבל דברי קבלה מקריא שהרי רבינו בתחלת הלכות מגילה וחנוכה כתב יש בכללן שתי מצות עשה מד\"ס והיה לו לומר אחת מד\"ס ואחת מדברי קבלה והכא דוקא נקט אלא ודאי דאף מצות דברי קבלה ד\"ס מיקריא בין הובא לסמך בין הובא לראיה. והרמב\"ן ז\"ל בספר השגותיו כתב ובמס' ערכין דרשו בו השיר וכו' ואע\"פ שזה מדברי קבלה הוא אבל יאמר הנביא שישירו לשם המושיעם כמו שמשוררים בליל אכילת הפסח הרי שאמר שאילו מן הכתוב היתה הראיה לא היה נמנה בתרי\"ג מצות אבל במצות דרבנן. ועוד קשה על ה\"ה שכתב ואמת שבפ' ערבי פסחים אמרו שנביאים תקנו הלל וכו', שנראה שאילו תקנו גם הימים הקבועים לא היה מד\"ס וזה אינו דאטו מי נימא דקריאת התורה בשבת ובשני וחמישי שחרית דתקנת משה היא שאינה מד\"ס וטובא נמי כהאי גונא כשניות ועירובין דתקנת שלמה היא ונביא הוה וכלהו מד\"ס מיקרו. ועוד שנראה מדבריו ז\"ל שמצות עשה לגמור את הכל על כל צרה שנגאלין כיון שנביאים שביניהם תקנוהו לכך אבל לאומרו בי\"ח ימים הוא דרבנן. ולשון רבינו סותר זה שכתב ולא הלל של חנוכה וכו' אלא קריאת הלל לעולם מד\"ס וכיון שמצינו לו ז\"ל בספר המצות שכתב שמצות הלל דרבנן היא גם לשונו כאן מוכיח כן כך יש לנו לפרשו ודברי הראב\"ד והה\"מ צריכין עיון: \n\n" + ], + [ + "וכן בשאר ימי הפסח וכו'. כתב הרב המגיד דעת רבינו להשוות חולו של פסח לר\"ח וזה נראה כדעת כל המפרשים חוץ מהרמב\"ן ז\"ל שחילק ביניהם ובסוף הל' ברכות כתב רבינו בפירוש שהלל של חוה\"מ של פסח אין מברכין עליו: \n", + "ובכאן נשלם החלק הראשון וספר זמנים. ההודאה למלך מלכי המלכים ואדוני האדונים: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f9cbf669cce19fc3ffcece325d2464427304db6a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,218 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sheqel Dues", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שקלים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מחצית השקל בכל שנה ושנה וכו'. . ואינו נותנו בפעמים רבות וכו'. . \n\n" + ], + [ + "מנין כסף האמור בתורה וכו'. משנה פרק יש בכור (בכורות דף מ\"ט:) חמש סלעים של בן במנה צורי שלשים של עבד חמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע כלם בשקל הקדש במנה צורי. ופירש\"י כלם בשקל הקדש דהוי עשרין מעין. \n", + "ומ\"ש ומשקלו ש\"כ שעורה. זה מבואר על פי מה שאכתוב בסמוך בשם הרי\"ף שמשקל הפרוטה חצי שעורה. \n", + "ומ\"ש וכבר הוסיפו חכמים עליו וכו'. בפרק יש בכור (בכורות דף נ') אמר רבא סלע דאורייתא תלתא ותילתא הוי דכתיב עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרין מעין ותניא שש מאה כסף דינר מיתיבי סלע של קדש מ\"ח פונדיונין בתר דאוסיפו עלייהו דתניא עשרים גרה השקל מנין שאם רצה להוסיף יוסיף ת\"ל יהיה יכול יפחות ת\"ל הוא. ופירש רש\"י בתר דאוסיפו עליה על סלע דאורייתא הוסיפו שתות ועשאוהו למדת סלע צורי כ\"ד מעין. יהיה עשרים גרה יהיה השקל משמע עוד הויה אחרת. בפרשת ערכין כתיב הוא בסדר ויקח קרח כתיב עשרים גרה הוא: \n\n" + ], + [ + "הסלע ארבעה דינרים וכו'. מבואר פרק הזהב (מציעא דף נ\"א:) במשנה. \n", + "ומ\"ש והדינר שש מעין וכו' עד ופרוטה אחת משמנה באיסר. בפרק קמא דקדושין (י\"ב). \n", + "ומ\"ש ומשקל הפרוטה חצי שעורה, כ\"כ הרי\"ף שם: \n\n" + ], + [ + "ועוד מטבע אחר היה שם וכו'. כ\"כ רבינו גם בפירוש המשנה ריש פ\"ב דשקלים דתנן מצרפים שקלים דרכונות מפני משוי הדרך: \n\n" + ], + [ + "מחצית השקל זו היא מצותה וכו'. נלמד ממ\"ש בסמוך מנין שאם רצה להוסיף יוסיף וכו' יכול יפחות ת\"ל הוא. ושנינו במשנה פ\"ב דשקלים כשעלו ישראל מהגולה היו שוקלין דרכונות חזרו לשקול סלעים חזרו לשקול טבעין בקשו לשקול דינרים ובירושלמי סלעים כמשמען טבעין פלגות סילעין דינרין קרטין בקשו לשקול דינרין ולא קבלו מהם. ופירש רבינו כשעלו מהגולה היו שוקלים דרכונות ר\"ל שהיה המטבע שלהם דרכונות כפל הסלע והיה שוקל אדם במחצית השקל סלע חזרו לשקול סלעים והיה שוקל אדם שקל ר\"ל מחצית הסלע חזרו לשקול טבעין ר\"ל שחזר המטבע שלהם חצי סלע והוא שקל והיה אדם שוקל במחצית השקל שקל שלם שהוא מחצית השקל של תורה כי סלע הוא שקל של תורה ואין מותר לשקול בשום פנים פחות מן השיעור הכתוב בתורה אבל שוקל יותר כפי שנוי המטבעות בקשו לשקול דינרים והוא רביעית הסלע ולא הודו בזה, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בזמן שהיה מטבע וכו'. כתב הראב\"ד הדרך הזה וכו'. והם עניים היו והעשירו עכ\"ל. כוונתו לומר שלא היו שוקלים דרכונות מפני שהמטבע שלהם היה דרכונות שהם היו עניים כשעלו מהגולה ואיך אפשר שהיה להם מטבע גדול אלא אף על פי שהמטבע שלהם היה סלע היו שוקלים לשקליהם דרכונות שהם שני סלעים מפני שהיו מתי מעט ואילו לא היו שוקלים אלא מחצית השקל לא היה מספיק לקרבנות צבור. ואיני רואה שום זרות בדברי רבינו דאטו מפני שהם עניים לא יתכן שיהיה להם מין מטבע גדול: \n\n" + ], + [ + "הכל חייבים ליתן מחצית השקל וכו' עד אין מקבלים מהם. משנה בפרק קמא דשקלים: \n", + "ומ\"ש שהכהנים חייבים. שם במשנה א\"ר יהודה העיד בן בוכרי שכל כהן שהוא שוקל אינו חוטא. א\"ל ריב\"ז לא כי אלא שכל כהן שאינו שוקל חוטא: \n", + "קטן שהתחיל אביו וכו'. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [ + "השקלים אינם נוהגים אלא בפני הבית. משנה בסוף שקלים (דף י\"א). \n", + "ומ\"ש ובזמן שב\"ה קיים נוהגים השקלים בין בא\"י בין בח\"ל. הכי משמע מדתנן בפ\"ג דשקלים שהיה תורם לשם בבל לשם מדי ולשם מדינות הרחוקות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) באחד באדר משמיעין על השקלים וכו' עד ממשכנין אותו. משנה בפ\"ק. \n", + "ומ\"ש כל מי שאינו חייב בשקלים וכו' אין ממשכנין אותו. שם במשנה אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים ואם שקלו מקבלים מידם: \n", + "ומ\"ש ואין ממשכנין הכהנים מפני דרכי שלום. משנה פ\"ק דשקלים. ובירושלמי כיני מתניתין אין ממשכנין הכהנים מפני (דרכי שלום) [דרך הכבוד]: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד כונסין השלחנים את השקלים בכל מדינה ומדינה וכו'. רפ\"ב דשקלים כשם שהיו שופרות במקדש כך היו שופרות במדינה, ובירושלמי רפ\"ו דשקלים תני שופרות הללו היו קצרים מלמעלה ורחבים מלמטה מפני הרמאים כלומר כדי שלא יכניס אדם רמאי ידו ויעשה כמי שמטיל באחת מהן ויטול ממה שבהן. ומדקתני שופרות במדינה משמע דשנים היו. \n", + "ומ\"ש ולמה עושין שתי תיבות אחת שמשליכים בה שקלים של שנה זו וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) ובמקדש היו לפניהם י\"ג תיבות כל תיבה כמין שופר. בפרק ו' דשקלים י\"ג שופרות היו במקדש וכתוב עליהם תקלין חדתין תקלין עתיקין קינין וגוזלי עולה עצים ולבונה זהב לכפורת וששה לנדבה. תקלין חדתין שבכל שנה ושנה. ועתיקין מי שלא שקל אשתקד שוקל לשנה הבאה. קינים הם תורים וגוזלי עולה הם בני יונה וכלם עולות דברי ר' יהודה וחכמים אומרים קנים אחד חטאת ואחד עולה וגוזלי עולה כלם עולות. ובירושלמי ששה לנדבה כנגד שש קרבנות קני זבים קני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות המנחות ועשירית האיפה ורבינו כמ\"ש כאן כתב בפירוש המשנה. \n", + "ומ\"ש רבינו שמינית למותר חטאת וכו' תשיעית למותר אשם וכו'. אין דבריו מכוונים עם הירושלמי ובתוספתא מכוון כדברי רבינו ונראה שבירושלמי יש ט\"ס: \n", + "ומ\"ש ותנאי ב\"ד הוא על כל המותרות שיקרבו עולות בהמה. ירושלמי פ\"ד דשקלים: \n\n" + ], + [ + "בכל מדינה ומדינה וכו'. ברפ\"ב דשקלים מצרפים שקלים לדרכונות מפני משוי הדרך. \n", + "ומ\"ש ממלאין מכל השקלים שיקבצו שם ג' קופות גדולות וכו'. שם בג' פרקים בשנה תורמין את הלשכה בפרוס הפסח ובפרוס העצרת ובפרוס החג ושנינו עוד שם בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה וכתוב עליהן א' ב' ג' ופי' שם רבינו ענין תורמין שמכניסין הממון כולו המכונס מן השקלים ונותנין אותו בלשכה ולוקחין מאותו הממון שבלשכה שלש קופות גדולות שמחזיקות כלל גדול מן הממון המכונס והיו נותנין השלש קופות בלשכה מהלשכות תחת מפתח ומנעול ואח\"כ היו מוציאין מאלו השלש קופות ממון באלו השלשה מועדים בכל מועד שיעור ידוע והיו מספקים ממנו לקרבנות ועל נטילת ממון מן הקופות שתרמו בהן אומר בשלשה פרקים תורמין את הלשכה עכ\"ל. וכתב עוד אמתני' דבשלש קופות של ג' ג' סאין תורמין את הלשכה כבר הודעתיך בהלכה הקודמת כי הממון כולו היו מכניסין בלשכה אחת וממלאין ממנו שלש קופות ומוציאין משם בכל מועד מהג' מועדות ואמר בזאת ההלכה כי מה שמוציאין משם בכל מועד הוא שלש קופות (שמחזקת) של ג' ג' סאין וכתוב על אלו הג' קופות שמחזקת כל אחת מהן ג' סאין א' ב' ג' וזה כדי שיספקו מהראשונה עד שתכלה ואח\"כ מתחילין מן השניה עד שתכלה ואח\"כ מן השלישית עד שתכלה ואח\"כ ממלאים אותם פעם שנית בפרוס עצרת ואח\"כ ממלאין אותן פעם שלישית בפרוס החג וא\"כ יהיה שיעור מה שמוציאין באלו השלשה זמנים כ\"ז סאה לפי שתשע סאין מוציאין בכל פעם. ונדע מזה כי השלש קופות הגדולות שבהן היה הממון המכונס ומהן יוצא בכל מועד ומועד שמחזיקות כ\"ז סאה כל קופה מהם מחזקת תשע סאין ואם היה הממון יותר ממה שמחזיקות אותן הג' קופות אותו המותר נקרא שירי הלשכה, עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו (עי' לקמן הלכה ח') שפת יתר הוא זה ואין דרך המשנה כן עכ\"ל. טעמו שהוא מפרש כמו שפירשו התוספות בפרק שני דקידושין. ואינו מוכרח ודברי רבינו נכונים ונלמדים מהירושלמי כמ\"ש בפירוש המשנה הנזכר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בר\"ח ניסן ובר\"ח תשרי קודם יו\"ט או אחריו וקודם עצרת בט\"ו יום, רבינו בפירוש המשנה כתב ענין פרוס חצי מועד וכן אמרו בירושלמי כל מה דתנינן פרס פלגא עניינו חצי חדש. ובתוספתא איזהו פרס אין פחות מט\"ו יום קודם לרגל עכ\"ל. ומ\"ש רבינו \n", + "גבי ראש חדש תשרי או אחריו אע\"פ שבמשנה הנזכרה שנינו גבי סברת ר' אליעזר ור\"ש למה אמרו בכ\"ט באלול ולא אמרו באחד בתשרי מפני שהוא יו\"ט וא\"א לעשר ביום טוב לפיכך הקדימוהו בכ\"ט באלול סובר רבינו דהקדימוהו לאו דוקא דה\"ה שיכולים לאחרו: \n", + "וכיצד תורמין אותן וכו' והוא אומר להם אתרום והם אומרים לו תרום תרום וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ובראש חדש ניסן תורמין מתרומה חדשה. בפ\"ק דר\"ה (דף ז') תניא באחד בניסן ר\"ה לתרומת שקלים ובגמ' מנ\"ל א\"ר יאשיה אמר קרא זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה וגמרי שנה שנה מניסן דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה ופירש\"י חדש בחדשו לחדשי חדשים יתירי לדרשא: \n", + "לא הספיקו להם השקלים וכו'. שם בירושלמי שלמה שלישית חוזר ותורם ר״מ אומר יחזור לשירים שהיה ר״מ אומר מועלין בשירים שמא יצטרכו להם לבסוף. והתוספות פרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד) הביאו הירושלמי הזה ופירשו דלת״ק חוזר ותורם מתקלין חדתין אחר החג ואל יתרום משירי הלשכה. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כר״מ ושבק ת״ק. ונ״ל שטעמו משום דבהאיש מקדש מתיב לרב מדתניא מועלין בחדתין ואין מועלין בעתיקין דברי ר' יהודה ר״מ אומר מועלין אף בעתיקין שהיה ר״מ אומר מועלין בשירי הלשכה. ופירשו התוספות שם דת״ק סבר כמ״ד חוזר ותורם מתקלין חדתין שהובאו אחרי החג ואל יתרום משירי הלשכה ולכך מועלין בחדתין שמא יצטרכו להם אבל לא בעתיקין לפי שתורת שירי לשכה עליהם ר״מ אומר מועלין אף בעתיקין שהיה ר״מ אומר מועלין בשירי הלשכה ור״מ לטעמיה דאמר שלמו כלם חוזר לשירים ודומים זה לזה דכי היכי דחוזרים לשירים ה״נ חוזרים לעתיקין אם יצטרכו ומשני לא תימא ר״מ אלא אימא ר״י ופירש״י אימא ר״י אומר מועלין בעתיקין. וכיון דבגמ' דידן אמרי' דר״י הוא דאמר מועלין בעתיקין ממילא ידעינן דר״י הוא דאמר יחזור לשירים והלכה כמותו לגבי ר״מ: \n\n" + ], + [ + "שלש קופות הקטנות שהוא תורם בהן ומוציא לחוץ וכו'. משנה פרק ג' דשקלים: \n", + "ותורם ראשונה מן הקופה האחת הגדולה וכו'. ג\"ז משנה שם תרם את הראשונה וחיפה בקטבלאות שניה וחיפה בקטבלאות שלישית לא היה מחפה שמא ישכח ויתרום מן הדבר התרום, ופירש שם רבינו לא היה מחפה שאילו היה מכסה אותה היה מוציא בפעם השנית בתחלה מאותה הקופה הגדולה שהתחיל בה בפעם ראשונה וזהו ענין אמרם שמא יתרום מן התרום וכשמניחה מגולה תהיה ניכרת וכשיכנס בפעם השנית לתרום יתחיל ממנה ונמצא מוציא מכל קופה וקופה מן הג' קופות הכתוב עליהם א' ב' ג' עד שתהיה כל קופה מהן הקרב ממנה על כל ישראל כי כל קופה מן השלש קטנות מתכוונין עליה על קצת מישראל הוא אמרם תרם את הראשונה לשם א\"י עכ\"ל. ובירושלמי נוטל מן הראשונה אע\"פ שיש בראשונה חוזר לשניה נטל מן השניה חוזר לשלישית שלמה שלישית חוזר לשניה שלמה שניה חוזר לראשונה. ונראה דה\"פ נוטל הקופה הקטנה שכתוב עליה א' מן הראשונה שבגדולות ואע\"פ שעדיין נשאר הרבה בקופה הגדולה הראשונה נוטל הקופה הקטנה שכתוב עליה ב' מהקופה הגדולה השניה ואחר כך נוטל הקופה הקטנה שכתוב עליה ג' מהקופה הגדולה השלישית וכשיכנס לתרום בעצרת מתחיל לתרום הקופה הקטנה שכתוב בה א' מהקופה הגדולה השלישית שסיים בה ואח\"כ נוטל הקופה הקטנה השניה שכתוב בה ב' מהשניה והיינו דקתני שלמה שלישית כלומר שמילא הקופה הקטנה הראשונה מהקופה הגדולה השלישית חוזר לשניה כלומר שממלא הקופה הקטנה שכתוב בה [ב' מהקופה הקטנה הגדולה השנייה, שלמה שניה חוזר לשלישית כלומר שממלא הקופה הקטנה שכתוב בה] ג' מהקופה הגדולה הראשונה. כנ\"ל פירוש הירושלמי ואין זה מכוון לדברי רבינו שכתב ותורם השניה מן הגדולה שתרם ממנה בראשונה וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "כשהוא תורם שלש קופות אלו תורם את הראשונה לשם א\"י וכו'. משנה שם ופי' ה\"ר עובדיה לשם ארץ ישראל שהם שלחו שקליהם תחלה שהאחרים עדיין לא הביאו לשם. כרכים המוקפים הסמוכים כמו עמון ומואב מלשון מקיפין בבועי. ומכל מקום בכל פעם היו תורמין על שם כל ישראל על הגבוי ועל העתיד לגבות ולא הזכיר התנא חילוק מקומות הללו אלא להודיעך שתקנו שלשה פרקים אלו לפי שאז יתקבצו כל שקלי ישראל, עכ\"ל. וכ\"כ סמ\"ג בשם ר\"י: \n\n" + ], + [ + "כשהוא תורם מתכוין לתרום על הגבוי שיש בלשכה וכו'. בפרק בתרא דכתובות דף ק\"א תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות. ורבינו נראה שגורס על הגבוי ועל הגבוי ועל העתיד לגבות ופירש\"י על העתיד לגבות ואפילו לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחיסר מצוה: \n\n" + ], + [ + "כשיכנס התורם לתרום לא יכנס בבגד שאפשר להחבות בו כסף וכו'. בפרק ג' דשקלים: \n", + "ומ\"ש ומדברים היו עמו משעה שיכנס. ירושלמי שם: \n", + "ואע\"פ שנזהרים כל כך עני ומי שהוא נבהל להון לא יתרום מפני החשד וכו'. שם תנא דבי ר' ישמעאל קווץ לא יתרום מפני החשד ונראה שרבינו מפרש קווץ עני. והראב\"ד כתב וז\"ל כתב זה מפני שראה בירושלמי וכו' שמא יחביא בשערו ע\"כ. ובעל מ\"ע כתב גירסת הירושלמי קבוץ בבי\"ת וכתב שטעם רבינו שפי' עני שהוא מקבץ ממקום למקום והפירוש השני נבהל להון מלשון וקובץ על יד: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חציי השקלים הכל צריכים להם וכו'. מתבאר בפ\"ק דשקלים במשנה: \n\n" + ], + [ + "כל מי שאינו חייב בשקלים וכו'. שם ואלו חייבין בקלבון לויים ישראלים גרים ועבדים משוחררים אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים: \n", + "ומ\"ש וכן אם היה אחד חייב ואחד פטור וכו'. שם השוקל ע\"י כהן ע\"י אשה ע\"י עבד ע\"י קטן פטור ופירש שם רבינו אם שקל אדם שקל בשבילו ובשביל מי שאינו חייב בשקל כגון הנשים והעבדים שנתינת אותו חצי שקל חסידות לא חובה אינו חייב בקלבון. \n", + "ומה שכתב רבינו וכן הכהנים פטורים מן הקלבון. נלמד ממה ששנינו השוקל על ידי כהן פטור והוצרך רבינו להשמיענו שהכהנים פטורים מן הקלבון מפני שהם חייבים בשקלים כמו שנתבאר בפרק ראשון ואעפ\"כ פטורים מקלבון כיון שאין ממשכנין אותם. ויש ספרים שגורסים במשנה דלעיל בהדיא אבל לא כהנים: \n\n" + ], + [ + "הנותן שקל עליו ועל העני וכו'. גם זה שם השוקל ע\"י עני או ע\"י שכנו או ע\"י בן עירו פטור אם הלוון חייב: \n\n" + ], + [ + "האחין שעדיין לא חלקו וכו'. שם האחין השותפין שחייבים בקלבון פטורים ממעשר בהמה. [ופי' שם רבינו מעשר בהמה] הוא חייב בו מי שנולד אצלו אבל הלוקח מזולתו בהמה אינו חייב להוציא מעשר והשותפין והאחין בהיותם שותפים בנכסי אביהם אינם חייבים בקלבון לפי שהם כמו אדם אחד והם חייבים להוציא מעשר בהמה ממה שילדו צאנם ובקרם וכשיפרדו איש מעל אחיו ויחלקו ממונם יהיה כל אחד מהן כאילו קנה מחבירו החלק המגיע לו ולא יתחייב במעשר בהמה מאותם ולדות שחלקו ואם נתנו שקל בשבילם אחר שחלקו יתחייבו בקלבון עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד לא מצאתי לזה שורש בגמרא וכו' אלא האחין השותפין עכ\"ל. ואין בזה השגה מאחר שבקצת ספרים כתוב כן והמגדל עוז הביא כמה ראיות להחזיק דברי רבינו. \n", + "ומ\"ש רבינו בד\"א בשותפין שנשאו ונתנו במעות השותפות אבל אם הביא זה מעותיו וכו'. בעל מגדל עוז נתן טעם לדברי רבינו ואינו מספיק וצ\"ע: \n", + "ומ\"ש רבינו נשאו ונתנו ואחר זמן חלקו וחזרו ונשתתפו חייבים בקלבון. [משנה פ' מעשר בהמה בכורות נ\"ו:]: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש האחין והשותפין וכו' וחלקו בכספים וכו' עד עומדין לחלוקה. שם בגמ' (שקלים ו') וכתב הראב\"ד א\"א בירושלמי עד הם עיקר נכסים עכ\"ל. ולדעת רבינו י\"ל שמאחר שבגמרא דידן לא חילקו בכך משמע דגמרא דידן לא סבר להא דרבי מנא: \n\n" + ], + [ + "הנותן שקל להקדש וכו'. משנה פ\"ק דשקלים על ידו ועל ידי חברו חייב בקלבון אחד ר\"מ אומר שני קלבונות נתן סלע ליטול שקל חייב שני קלבונות. ופירש רבינו אם נתן סלע כדי ליקח מן האדם המקבל השקלים שקל ויחשוב לו בשקל בשביל אדם שהוא חייב בשקלים שיתן שני קלבונות האחד המחוייב לשקל שלקח בסלע והשני המחוייב עליו באותו שנתן בשבילו או בשביל חבירו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "כמה הוא שיעור הקלבון וכו'. שם כמה הוא שיעור קלבון מעה כסף וחכמים אומרים חצי וידוע דהלכה כחכמים: \n", + "ומה שכתב ומעולם לא נתן הקלבון פחות מזה. . והקלבונות אינם כשקלים אלא מניחין אותן בפני עצמן וכו'. ירושלמי בסוף פ\"ק דשקלים להיכן היו קלבונות נופלים ר\"מ אומר לשקלים ר' אלעזר אומר לנדבה ר\"ש אומר ריקועי פחים צפוי לבית קדשי הקדשים בן עזאי אומר שולחנים היו נוטלין ועושין בשכרן ויש אומרים להוצאת דרכים ור\"מ דאמר לשקלים הוי יחידאה לגבי אינך תנאי ומ\"ה כתב רבינו והקלבונות אינם כשקלים ומפני שנסתפק בדברי שאר תנאים הלכה כדברי מי סתם וכתב אלא מניחים אותם השלחנים בפני עצמן עד שיסתפק מהם ההקדש. והראב\"ד כתב על דברי רבינו הרבה מחלוקת יש בזה בתוספתא ובירושלמי עכ\"ל. וכבר כתבתי טוב טעם ודעת בדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "מי שאבד שקלו וכו'. ברפ\"ב דשקלים פלוגתא דר\"י ור\"ל וידוע דהלכה כר' יוחנן: \n", + "בני העיר ששלחו שקליהם וכו'. בפרק הזהב (מציעא נ\"ז נ\"ח) אהא דתנן דהקדשות אין שומר חנם נשבע עליהם רמי מדתנן ברפ\"ב דשקלים בני העיר ששלחו שקליהם ונגנבו או אבדו אם משנתרמה התרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעים לבני העיר ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם אמר שמואל בנושא שכר עסקינן ונשבעין ליטול שכרן והא נגנבו או שאבדו קתני וש\"ש בגניבה ואבידה חיובי מיחייב והכא נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו מיהא ליפסיד אמר רבה נגנבו בלסטים מזויין אבדו שטבעה ספינתו בים ר\"א אמר שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהו בני אדם מזלזלין בהקדשות ופירש\"י ר' אלעזר אמר לעולם שבועה זו ליפטר מתשלומין היא ובש\"ח ודקשיא לך מתניתין דאורייתא פטור לגמרי ורבנן הוא דתקון לה שלא יזלזלו בהקדשות בשמירתן. וממה שסתם רבינו כאן וכתב והם חוזרים ונותנים שקליהם פעם שניה ולא חילק בין נתרמה תרומה ללא נתרמה ולקמן גבי ש\"ש כתב ובני העיר מה היה להם לעשות הרי לא מסרו אלא לש\"ש משמע בהדיא שהוא סובר שאם שלחום ביד ש\"ח אע\"פ שנתרמה תרומה שוקלין שקלים אחרים תחתיהם מפני שפשעו במה ששלחו ביד ש\"ח וכ\"כ בהדיא בפירוש המשנה. ויש לתמוה על זה כי ס\"ד דמתני' בש\"ח אמאי לא אקשינן עליה היכי קתני אם משנתרמה תרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם דמשמע דבשנתרמה תרומה אין בני העיר שוקלין אחרים תחתיהם וכן יקשה על ר' אלעזר דאמר שבועה זו תקנת חכמים היא למימרא דמתני' בש\"ח היא. וצ\"ל שרבינו סובר דמאן דמוקי לה בש\"ח יפרש דכי קתני ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם ארישא נמי קאי. \n", + "ומ\"ש ואם אמרו אנשי העיר הואיל ואנו משלמין שקלינו אין רצוננו שישבע השליח וכו'. ירושלמי בפ' ב' דשקלים: \n", + "נמצאו השקלים הראשונים וכו'. בפ\"ב דשקלים: \n", + "ומ\"ש והראשונים יפלו לשקלי השנה והאחרונים יפלו לשקלי שנה שעברה. ירושלמי שם ומסיים בה אלו הם הראשונים אלו הם השניים ר' פנחס בר' חנינא ור' אבא מרי חד אמר אלו ששלחו בני העיר תחלה (ואחרונה) [וחורנא] אמר אלו שהגיע ליד גזברים תחלה וכתבו רבינו לקמן בסמוך: \n\n" + ], + [ + "שלחו שקליהם ביד שומר שכר וכו'. משנה כתבתיה בסמוך בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או אבדו אם משנתרמה התרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעים לאנשי העיר ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהם ואוקמה שמואל (מציעא נ\"ח) בנושא שכר ומאי נגנבו בלסטים מזויין ומאי אבדו שטבעה ספינתו בים: \n", + "ומ\"ש ובני העיר פטורים וכו'. בפרק ב' דשקלים אהא דתנן אם משנתרמה תרומה וכו' פירש רבינו מעות השקלים כשכונסים אותם נותנים אותה בלשכה ידועה ואח\"כ לוקחין ממנו קצת בג' קופות ומוציאים אותו בקרבנות צבור וזאת הלקיחה נקראת תרומת הלשכה ותניא תורמין על הגבוי ועל העתיד ליגבות ולפיכך אם נתרמה תרומה ואח\"כ אבד הממון נשבעים השלוחים לגזברים לפי שמאחר שנתרמה תרומה ברשות הגזברים יחשב ואפילו מה שלא הגיע לידם שהרי תורמין על העתיד ליגבות ואם עדיין לא נתרמה תרומה נשבעים השלוחים לאנשי העיר והם שוקלים פעם שניה: \n", + "ודע דבפרק הזהב על הא דאמר שמואל בש\"ש עסקינן ונשבעין ליטול שכרן מקשה א\"ה נשבעין לגזברים נשבעין לבני העיר אמר רבה נשבעין לבני העיר במעמד גזברים כי היכי דלא נחשדינהו וא\"נ כי היכי דלא לקרו להו פושעים. ויש לתמוה למה רבינו השמיט זה וסתם וכתב כלשון המשנה נשבעים לגזברים. וי\"ל שמאחר שאמר ר' אלעזר שבועה זו תק\"ח היא כדי שלא יהיו בני אדם מזלזלים בהקדשות תו לא צרכינן לההוא שינוייא: \n", + "יש מי שאומר שהשקלים הראשונים וכו'. . כתב הראב\"ד בירושלמי מחלוקת אמוראים, עכ\"ל. וכבר כתבתיו בסמוך: \n\n" + ], + [ + "הנותן חצי שקל לחבירו וכו'. משנה פ\"ב דשקלים הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו ושקלו על ידי עצמו אם נתרמה תרומה מעל. \n", + "ומ\"ש וכן הגוזל או הגונב וכו'. ומ\"ש והוא חייב לשלם לבעלים שנים. כלומר אם לא נתרמה תרומה כדין גונב מההדיוט שהוא משלם תשלומי כפל או להוסיף חומש אם נתרמה תרומה כדין גונב מההקדש שהוא מוסיף חומש: \n\n" + ], + [ + "הנותן מחצית השקל מן ההקדש וכו'. משנה פ\"ב דשקלים השוקל שקלו מן ההקדש אם נתרמה תרומה ואח\"כ קרבה בהמה מעל ממעות מעשר שני ומדמי שביעית יאכל כנגדו. והדבר מבואר שמ\"ש רבינו כשיסתפקו ממנה יתחייב במעילה הוא פירוש מה ששנינו ואח\"כ קרבה בהמה, ופירש ה\"ר עובדיה השוקל שקלו מן ההקדש שהיו בידו מעות שהוקדשו לבדק הבית וכסבור שהם של חולין ושקל מהם שקלו ונתרמה התרומה וקנו בהמה באותה תרומה והקריבוה אז נתחייב השוקל קרבן מעילה אבל לא קודם לפי שזה ההקדש נשאר הקדש כמו שהיה בכל מקום שהוא ולא נשתנה וכשנקרבה הבהמה והוא נתכוון שהיא מממון כל מי ששקל בתרומת הלשכה נעשה כאילו קנה בהמה באותן מעות של הקדש והקריבה ונהנה שלא משכנוהו בשביל שקלו ונתחייב בקרבן מעילה ורישא נמי דקתני כשנתן לו חבירו לשקול ע\"י ושקל על ידי עצמו דמעל היינו נמי שקרבה בהמה אחר שנתרמה התרומה והאי דלא תנייה ברישא משום דסמיך אסיפא שמפרש בה מעילת שניהם וה\"ט שאינו מועל מיד אע\"פ שנהנה כבר לפי שאין מעילה אלא במוציא מן ההקדש לחולין אבל המוציא מההקדש להקדש אע\"פ שנהנה אינו מועל אלא לאחר שעשה מעשה בהקדש השני וכן מוכח בירושלמי עכ\"ל: \n", + "היה של עיר הנדחת לא עשה כלום. הטעם מפני שהוא אסור בהנאה וצריך טעם למה פרט עיר הנדחת: \n\n" + ], + [ + "המפריש שקלו וכו'. ירושלמי פ\"ב דשקלים: \n", + "המפריש שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד וכו'. שם הפריש שנים והוא סבור שחייב שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד השני מה את עביד ליה נשמעינה מן הדא הפריש חטאתו וסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב לא קדשה הפריש שתים סבור שהוא חייב שתים ונמצא שאינו חייב אלא אחת אותה שניה מה את עביד לה אלא רועה ה\"נ אלו לנדבה: \n\n" + ], + [ + "הלוקח מעות בידו וכו'. משנה פרק ב' דשקלים המכניס מעות ואמר הרי אלו לשקלי ב\"ש אומרין מותרן נדבה וב\"ה אומרים מותרן חולין ובירושלמי ר' יוסי בשם ר' אלעזר במה פליגי במכניס פרוטרוט אבל באומר אלו לשקלי דכ\"ע שמותרן נדבה ר' חזקיה ורב ביבא בשם ר' אלעזר פליגי במכניס פרוטרוט אבל באומר אלו לשקלי מודו דמותרן חולין אמר ר' חזקיה מתניתין מסייעא לר' ביבא ופסק כר' ביבא משום דמתני' מסייעא ליה: \n\n" + ], + [ + "מעות שנמצאו וכו' עד מחצה למחצה להחמיר. משנה רפ\"ז דשקלים והטעם שמחצה למחצה יפלו ללבונה מפני שהלבונה היא עצמה קרבן ועצים מכשירי קרבן. כתב ה\"ר עובדיה מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה בירושלמי פריך בשלמא קרוב לגוזלי עולה כיון דמדאורייתא אזלינן בתר קורבא הוי כאילו ודאי הן מגוזלי עולה אלא מחצה על מחצה דמספקא שדינן להו לגוזלי עולה לחומרא האשה שהביאה המעות הללו במה תתכפר שמא מקיני חובה נפלו וכשאתה מקריב מהן גוזלי עולה במה תתכפר האשה ומשני ב\"ד הממונים על הקינין לוקחין משל צבור כפי אותן המעות שנמצאו ומקנין אותם לבעלי המעות שנמצאו ומקריבין מהן קינין על הספק והחטאת לא תהא נאכלת עכ\"ל. ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "וכל המעות הנמצאות בהר הבית חולין. ג\"ז משנה שם. \n", + "ומ\"ש שאין הגזבר מוציא מעות מתרומת הלשכה וכו'. שם בירושל': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "תרומת הלשכה מה יעשה בה וכו'. ריש פ\"ד דשקלים התרומה מה היו עושין בה לוקחין בה תמידים ומוספין ונסכיהם העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וכל קרבנות הצבור: \n", + "ומ\"ש והקטרת ושכר עשייתה. שם: \n", + "ומ\"ש ולחם הפנים ושכר עושי לחם הפנים. בר\"פ שני דייני בית גרמו על מעשה לחם הפנים נוטלים שכרן מתרומה הלשכה: \n", + "ומ\"ש ופרה אדומה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית שקושרין בין קרניו. משנה פ\"ד דשקלים: \n", + "ומה שכתב אבל פר העלם דבר של צבור ושעירי עכו\"ם בתחלה גובים להם וכו' [מנחות דף נ\"ב.]: \n\n" + ], + [ + "פרוכות של היכל תחת בנין עשויות וכו'. בר\"פ שני דייני (כתובות ק\"ו) אמר ר' נחמן אמר רב נשים האורגות בפרוכות נוטלות שכרן מתרומת הלשכה ואני אומר מקדשי בדק הבית הואיל ופרוכות תחת בנין עשויות מיתיבי נשים האורגות בפרוכות נוטלות שכרן מתרומת הלשכה התם בדבבי דא\"ר זירא אמר רב י\"ג פרוכות היו במקדש שני ז' כנגד ז' שערים אחד לפתחו של היכל ואחד לפתחו של אולם ב' בדביר ב' כנגדן בעליה. ופירש\"י בדבבי בפרוכות שכנגד הפתחים דלצניעותא עבידי ואינם תחת בנין אבל כל צורך בנין כגון פרוכות המבדילות בין היכל לקה\"ק שהיו במקדש שני במקום אמה טרקסין שעשה שלמה בבנין ראשון ואותן פרוכות נעשו מקדשי בדק הבית: \n", + "המנורה וכלי שרת וכו'. בר״פ שני דייני (כתובות דף ק״ו:) תנא דבי ר' ישמעאל כלי שרת באים מתרומת הלשכה מיתיבי כלי שרת באים ממותר נסכים תנאי היא דתנן ר' ישמעאל אומר מותר תרומה לכלי שרת ר״ע אומר מותר נסכים לכלי שרת. ופסק רבינו כר״ע ואע״ג דר' חנינא סגן הכהנים סבר כר״י ומשמע ליה דהיכא דליכא מותר נסכים מודה ר״ע לר' ישמעאל: \n", + "ודע דגרסינן התם בעא ר' הונא מרב כלי שרת מהו שיעשו מקדשי בדק הבית צורך מזבח נינהו ומקדשי בדק הבית אתו או צורך קרבן נינהו ומתרומת הלשכה היו עושים אותם א\"ל אין נעשים אלא מתרומת הלשכה איתיביה וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע וכו' ל\"ק כאן שגבו והותירו כאן שגבו ולא הותירו וכי גבו והותירו מאי הוי אמר רבי אבהו לב בית דין מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהו לכלי שרת. ויש לתמוה דמשמע דפליגי ארבי ישמעאל ור\"ע דמר אמר מתרומת הלשכה ומר אמר ממותר נסכים אבל מקדשי בדק הבית לא. וצ\"ל דכי לב ב\"ד מתנה עליהם חזרו אותם מעות כמותר נסכים או כתרומת הלשכה. ומכל מקום יש לתמוה למה השמיט רבינו דבר זה דמקדשי בדק הבית אתו היכא דגבו והותירו: \n", + "בגדי כהונה וכו'. הכל מתרומת הלשכה [תוספתא יומא פ\"א]: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מגיהי ספרים שבירושלים וכו' עד כדי צרכן. פרק שני דייני (כתובות דף ק\"ו): \n\n" + ], + [ + "כבש היו עושין מהר הבית להר המשחה וכו'. בפרק ג' דפרה: \n", + "ומה שכתב וכן היו עושים כבש שמוציאין עליו שעיר המשתלח. משנה פ' ב' שעירים (יומא ס\"ו): \n", + "ומ\"ש ושניהם נעשין משירי הלשכה. משנה פרק ד' דשקלים: \n", + "ומ\"ש וכן מזבח העולה וההיכל והעזרות באים משירי הלשכה. ירושלמי פ\"ד דשקלים. אבל בגמרא דידן ר\"פ שני דייני (כתובות ק\"ו) מזבח העולה הלשכות והעזרות באים מקדשי בדק הבית, ויש לתמוה למה הניח רבינו גמרא דידן ופסק כירושלמי: \n", + "אמת המים שבירושלים וכו' עד משירי הלשכה. משנה פ\"ד דשקלים: \n", + "ועכו\"ם שהתנדב מעות לדברים אלו וכו'. ירושלמי פ\"ק דשקלים: \n", + "ומ\"ש ואפילו גר תושב. הוא נלמוד מדמשוה התם כותי עם העכו\"ם וכותיים באותו זמן לא היו עובדים ע\"א וקתני דאין מקבלים מהן וכ\"ש לגר תושב ואפילו מ\"ד התם בירושלמי [דמקבלין] מן הכותי ע\"כ לא אמר [אלא] בכותי אבל לא בגר תושב: \n\n" + ], + [ + "מותר תרומת הלשכה וכו'. פ\"ד דשקלים תנאי ב\"ד הוא על המותרות שיקרבו עולות ושם במשנה מותר תרומה ר\"ע אומר לקיץ המזבח: \n\n" + ], + [ + "שקלים שלא וכו'. ירושלמי ס\"פ אלו הם הממונים תנן התם קדשי מזבח מוציאים הראוי להם מקדשי בדק הבית א\"ר חייא כן היא מתניתין קדשי מזבח מוציאין את הראוי להם מקדשי בדק הבית קדשי בדק הבית [אין] מוציאין את הראוי להם מקדשי מזבח כך היא הגירסא הנכונה. וכתב הראב\"ד בשקלים ירושלמי מצא דבר זה וכו' שהרי שנינו כן במעילה עכ\"ל. וטעמו משום דמסיים בה התם והא תנינן כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו והשאר נמכרין ודמיהם נופלים ללשכת בדק הבית א\"ר חזקיה כיני מתניתין לצורך לשכת בדק הבית וזה נאמר על מתניתין דקתני שתי לשכות היו במקדש אחת מהן לשכת הכלים כל מי שהוא מתנדב כלי זורקו לתוכה אחת לשלשים יום הגזברים פותחין אותה וכל כלי שנמצא בו צורך לבדק הבית מניחין אותו והשאר נמכרים ודמיהם נופלים ללשכת בדק הבית. וסובר הראב\"ד דכיון דעל האי מתניתין הוא דאתמר לא נאמר אלא בלשכה זו דוקא. ופשטא דירושלמי לא משמע כוותיה. ובעל מגדל עוז הביא ראיות לדברי רבינו. והירושלמי הזה צריך למוד: \n\n" + ], + [], + [ + "(יא-יב) משיגיע ר\"ח ניסן וכו'. בפ' קמא דר\"ה (דף ז'): \n", + "ומ\"ש לפיכך אם הגיע ר\"ח ניסן ויש עמהם בהמות לתמידים וכו'. בפ\"ק דשבועות (דף י' י\"א) אמר עולא א\"ר יוחנן תמידים שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים א\"ל רב חסדא וכי קדושה שבהן להיכן הלכה אמר רבה לב ב\"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהם. ופירש\"י תמידין שלא הוצרכו לצבור שלקחום ממעות תרומת הלשכה דתנן אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים וכשמגיע ר\"ח ניסן לא היו מקריבים שום קרבנות צבור ממעות התרומה של אשתקד כדאמר בפ\"ק דר\"ה ונמצאו בכל שנה ד' טלאים בלשכת הטלאים ממעות התרומה הישנה והיינו לא הוצרכו לצבור להקריב בשנה שעברה, נפדים תמימים להכשירם בשנה זו מחללים אותם על מעות חולין ואותם המעות ילכו למותר התרומה ישנה וכיון שיצאו לחולין חוזרים ולוקחים אותם ממעות תרומה חדשה ויקרבו בשנה זו עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש רבינו וכך היו עושים במותר הקטרת וכו' עד סוף הפרק. משנה פ\"ד משקלים: \n", + "סליקו להו הלכות שקלים בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d2292ce7cbe054df9f9d1174bd0d9307ad9fe9ef --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,215 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sheqel Dues", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Sheqel_Dues", + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מחצית השקל בכל שנה ושנה וכו'. . ואינו נותנו בפעמים רבות וכו'. . \n\n" + ], + [ + "מנין כסף האמור בתורה וכו'. משנה פרק יש בכור (בכורות דף מ\"ט:) חמש סלעים של בן במנה צורי שלשים של עבד חמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע כלם בשקל הקדש במנה צורי. ופירש\"י כלם בשקל הקדש דהוי עשרין מעין. \n", + "ומ\"ש ומשקלו ש\"כ שעורה. זה מבואר על פי מה שאכתוב בסמוך בשם הרי\"ף שמשקל הפרוטה חצי שעורה. \n", + "ומ\"ש וכבר הוסיפו חכמים עליו וכו'. בפרק יש בכור (בכורות דף נ') אמר רבא סלע דאורייתא תלתא ותילתא הוי דכתיב עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרין מעין ותניא שש מאה כסף דינר מיתיבי סלע של קדש מ\"ח פונדיונין בתר דאוסיפו עלייהו דתניא עשרים גרה השקל מנין שאם רצה להוסיף יוסיף ת\"ל יהיה יכול יפחות ת\"ל הוא. ופירש רש\"י בתר דאוסיפו עליה על סלע דאורייתא הוסיפו שתות ועשאוהו למדת סלע צורי כ\"ד מעין. יהיה עשרים גרה יהיה השקל משמע עוד הויה אחרת. בפרשת ערכין כתיב הוא בסדר ויקח קרח כתיב עשרים גרה הוא: \n\n" + ], + [ + "הסלע ארבעה דינרים וכו'. מבואר פרק הזהב (מציעא דף נ\"א:) במשנה. \n", + "ומ\"ש והדינר שש מעין וכו' עד ופרוטה אחת משמנה באיסר. בפרק קמא דקדושין (י\"ב). \n", + "ומ\"ש ומשקל הפרוטה חצי שעורה, כ\"כ הרי\"ף שם: \n\n" + ], + [ + "ועוד מטבע אחר היה שם וכו'. כ\"כ רבינו גם בפירוש המשנה ריש פ\"ב דשקלים דתנן מצרפים שקלים דרכונות מפני משוי הדרך: \n\n" + ], + [ + "מחצית השקל זו היא מצותה וכו'. נלמד ממ\"ש בסמוך מנין שאם רצה להוסיף יוסיף וכו' יכול יפחות ת\"ל הוא. ושנינו במשנה פ\"ב דשקלים כשעלו ישראל מהגולה היו שוקלין דרכונות חזרו לשקול סלעים חזרו לשקול טבעין בקשו לשקול דינרים ובירושלמי סלעים כמשמען טבעין פלגות סילעין דינרין קרטין בקשו לשקול דינרין ולא קבלו מהם. ופירש רבינו כשעלו מהגולה היו שוקלים דרכונות ר\"ל שהיה המטבע שלהם דרכונות כפל הסלע והיה שוקל אדם במחצית השקל סלע חזרו לשקול סלעים והיה שוקל אדם שקל ר\"ל מחצית הסלע חזרו לשקול טבעין ר\"ל שחזר המטבע שלהם חצי סלע והוא שקל והיה אדם שוקל במחצית השקל שקל שלם שהוא מחצית השקל של תורה כי סלע הוא שקל של תורה ואין מותר לשקול בשום פנים פחות מן השיעור הכתוב בתורה אבל שוקל יותר כפי שנוי המטבעות בקשו לשקול דינרים והוא רביעית הסלע ולא הודו בזה, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בזמן שהיה מטבע וכו'. כתב הראב\"ד הדרך הזה וכו'. והם עניים היו והעשירו עכ\"ל. כוונתו לומר שלא היו שוקלים דרכונות מפני שהמטבע שלהם היה דרכונות שהם היו עניים כשעלו מהגולה ואיך אפשר שהיה להם מטבע גדול אלא אף על פי שהמטבע שלהם היה סלע היו שוקלים לשקליהם דרכונות שהם שני סלעים מפני שהיו מתי מעט ואילו לא היו שוקלים אלא מחצית השקל לא היה מספיק לקרבנות צבור. ואיני רואה שום זרות בדברי רבינו דאטו מפני שהם עניים לא יתכן שיהיה להם מין מטבע גדול: \n\n" + ], + [ + "הכל חייבים ליתן מחצית השקל וכו' עד אין מקבלים מהם. משנה בפרק קמא דשקלים: \n", + "ומ\"ש שהכהנים חייבים. שם במשנה א\"ר יהודה העיד בן בוכרי שכל כהן שהוא שוקל אינו חוטא. א\"ל ריב\"ז לא כי אלא שכל כהן שאינו שוקל חוטא: \n", + "קטן שהתחיל אביו וכו'. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [ + "השקלים אינם נוהגים אלא בפני הבית. משנה בסוף שקלים (דף י\"א). \n", + "ומ\"ש ובזמן שב\"ה קיים נוהגים השקלים בין בא\"י בין בח\"ל. הכי משמע מדתנן בפ\"ג דשקלים שהיה תורם לשם בבל לשם מדי ולשם מדינות הרחוקות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) באחד באדר משמיעין על השקלים וכו' עד ממשכנין אותו. משנה בפ\"ק. \n", + "ומ\"ש כל מי שאינו חייב בשקלים וכו' אין ממשכנין אותו. שם במשנה אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים ואם שקלו מקבלים מידם: \n", + "ומ\"ש ואין ממשכנין הכהנים מפני דרכי שלום. משנה פ\"ק דשקלים. ובירושלמי כיני מתניתין אין ממשכנין הכהנים מפני (דרכי שלום) [דרך הכבוד]: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כיצד כונסין השלחנים את השקלים בכל מדינה ומדינה וכו'. רפ\"ב דשקלים כשם שהיו שופרות במקדש כך היו שופרות במדינה, ובירושלמי רפ\"ו דשקלים תני שופרות הללו היו קצרים מלמעלה ורחבים מלמטה מפני הרמאים כלומר כדי שלא יכניס אדם רמאי ידו ויעשה כמי שמטיל באחת מהן ויטול ממה שבהן. ומדקתני שופרות במדינה משמע דשנים היו. \n", + "ומ\"ש ולמה עושין שתי תיבות אחת שמשליכים בה שקלים של שנה זו וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) ובמקדש היו לפניהם י\"ג תיבות כל תיבה כמין שופר. בפרק ו' דשקלים י\"ג שופרות היו במקדש וכתוב עליהם תקלין חדתין תקלין עתיקין קינין וגוזלי עולה עצים ולבונה זהב לכפורת וששה לנדבה. תקלין חדתין שבכל שנה ושנה. ועתיקין מי שלא שקל אשתקד שוקל לשנה הבאה. קינים הם תורים וגוזלי עולה הם בני יונה וכלם עולות דברי ר' יהודה וחכמים אומרים קנים אחד חטאת ואחד עולה וגוזלי עולה כלם עולות. ובירושלמי ששה לנדבה כנגד שש קרבנות קני זבים קני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות המנחות ועשירית האיפה ורבינו כמ\"ש כאן כתב בפירוש המשנה. \n", + "ומ\"ש רבינו שמינית למותר חטאת וכו' תשיעית למותר אשם וכו'. אין דבריו מכוונים עם הירושלמי ובתוספתא מכוון כדברי רבינו ונראה שבירושלמי יש ט\"ס: \n", + "ומ\"ש ותנאי ב\"ד הוא על כל המותרות שיקרבו עולות בהמה. ירושלמי פ\"ד דשקלים: \n\n" + ], + [ + "בכל מדינה ומדינה וכו'. ברפ\"ב דשקלים מצרפים שקלים לדרכונות מפני משוי הדרך. \n", + "ומ\"ש ממלאין מכל השקלים שיקבצו שם ג' קופות גדולות וכו'. שם בג' פרקים בשנה תורמין את הלשכה בפרוס הפסח ובפרוס העצרת ובפרוס החג ושנינו עוד שם בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה וכתוב עליהן א' ב' ג' ופי' שם רבינו ענין תורמין שמכניסין הממון כולו המכונס מן השקלים ונותנין אותו בלשכה ולוקחין מאותו הממון שבלשכה שלש קופות גדולות שמחזיקות כלל גדול מן הממון המכונס והיו נותנין השלש קופות בלשכה מהלשכות תחת מפתח ומנעול ואח\"כ היו מוציאין מאלו השלש קופות ממון באלו השלשה מועדים בכל מועד שיעור ידוע והיו מספקים ממנו לקרבנות ועל נטילת ממון מן הקופות שתרמו בהן אומר בשלשה פרקים תורמין את הלשכה עכ\"ל. וכתב עוד אמתני' דבשלש קופות של ג' ג' סאין תורמין את הלשכה כבר הודעתיך בהלכה הקודמת כי הממון כולו היו מכניסין בלשכה אחת וממלאין ממנו שלש קופות ומוציאין משם בכל מועד מהג' מועדות ואמר בזאת ההלכה כי מה שמוציאין משם בכל מועד הוא שלש קופות (שמחזקת) של ג' ג' סאין וכתוב על אלו הג' קופות שמחזקת כל אחת מהן ג' סאין א' ב' ג' וזה כדי שיספקו מהראשונה עד שתכלה ואח\"כ מתחילין מן השניה עד שתכלה ואח\"כ מן השלישית עד שתכלה ואח\"כ ממלאים אותם פעם שנית בפרוס עצרת ואח\"כ ממלאין אותן פעם שלישית בפרוס החג וא\"כ יהיה שיעור מה שמוציאין באלו השלשה זמנים כ\"ז סאה לפי שתשע סאין מוציאין בכל פעם. ונדע מזה כי השלש קופות הגדולות שבהן היה הממון המכונס ומהן יוצא בכל מועד ומועד שמחזיקות כ\"ז סאה כל קופה מהם מחזקת תשע סאין ואם היה הממון יותר ממה שמחזיקות אותן הג' קופות אותו המותר נקרא שירי הלשכה, עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו (עי' לקמן הלכה ח') שפת יתר הוא זה ואין דרך המשנה כן עכ\"ל. טעמו שהוא מפרש כמו שפירשו התוספות בפרק שני דקידושין. ואינו מוכרח ודברי רבינו נכונים ונלמדים מהירושלמי כמ\"ש בפירוש המשנה הנזכר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בר\"ח ניסן ובר\"ח תשרי קודם יו\"ט או אחריו וקודם עצרת בט\"ו יום, רבינו בפירוש המשנה כתב ענין פרוס חצי מועד וכן אמרו בירושלמי כל מה דתנינן פרס פלגא עניינו חצי חדש. ובתוספתא איזהו פרס אין פחות מט\"ו יום קודם לרגל עכ\"ל. ומ\"ש רבינו \n", + "גבי ראש חדש תשרי או אחריו אע\"פ שבמשנה הנזכרה שנינו גבי סברת ר' אליעזר ור\"ש למה אמרו בכ\"ט באלול ולא אמרו באחד בתשרי מפני שהוא יו\"ט וא\"א לעשר ביום טוב לפיכך הקדימוהו בכ\"ט באלול סובר רבינו דהקדימוהו לאו דוקא דה\"ה שיכולים לאחרו: \n", + "וכיצד תורמין אותן וכו' והוא אומר להם אתרום והם אומרים לו תרום תרום וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ובראש חדש ניסן תורמין מתרומה חדשה. בפ\"ק דר\"ה (דף ז') תניא באחד בניסן ר\"ה לתרומת שקלים ובגמ' מנ\"ל א\"ר יאשיה אמר קרא זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה וגמרי שנה שנה מניסן דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה ופירש\"י חדש בחדשו לחדשי חדשים יתירי לדרשא: \n", + "לא הספיקו להם השקלים וכו'. שם בירושלמי שלמה שלישית חוזר ותורם ר״מ אומר יחזור לשירים שהיה ר״מ אומר מועלין בשירים שמא יצטרכו להם לבסוף. והתוספות פרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד) הביאו הירושלמי הזה ופירשו דלת״ק חוזר ותורם מתקלין חדתין אחר החג ואל יתרום משירי הלשכה. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כר״מ ושבק ת״ק. ונ״ל שטעמו משום דבהאיש מקדש מתיב לרב מדתניא מועלין בחדתין ואין מועלין בעתיקין דברי ר' יהודה ר״מ אומר מועלין אף בעתיקין שהיה ר״מ אומר מועלין בשירי הלשכה. ופירשו התוספות שם דת״ק סבר כמ״ד חוזר ותורם מתקלין חדתין שהובאו אחרי החג ואל יתרום משירי הלשכה ולכך מועלין בחדתין שמא יצטרכו להם אבל לא בעתיקין לפי שתורת שירי לשכה עליהם ר״מ אומר מועלין אף בעתיקין שהיה ר״מ אומר מועלין בשירי הלשכה ור״מ לטעמיה דאמר שלמו כלם חוזר לשירים ודומים זה לזה דכי היכי דחוזרים לשירים ה״נ חוזרים לעתיקין אם יצטרכו ומשני לא תימא ר״מ אלא אימא ר״י ופירש״י אימא ר״י אומר מועלין בעתיקין. וכיון דבגמ' דידן אמרי' דר״י הוא דאמר מועלין בעתיקין ממילא ידעינן דר״י הוא דאמר יחזור לשירים והלכה כמותו לגבי ר״מ: \n\n" + ], + [ + "שלש קופות הקטנות שהוא תורם בהן ומוציא לחוץ וכו'. משנה פרק ג' דשקלים: \n", + "ותורם ראשונה מן הקופה האחת הגדולה וכו'. ג\"ז משנה שם תרם את הראשונה וחיפה בקטבלאות שניה וחיפה בקטבלאות שלישית לא היה מחפה שמא ישכח ויתרום מן הדבר התרום, ופירש שם רבינו לא היה מחפה שאילו היה מכסה אותה היה מוציא בפעם השנית בתחלה מאותה הקופה הגדולה שהתחיל בה בפעם ראשונה וזהו ענין אמרם שמא יתרום מן התרום וכשמניחה מגולה תהיה ניכרת וכשיכנס בפעם השנית לתרום יתחיל ממנה ונמצא מוציא מכל קופה וקופה מן הג' קופות הכתוב עליהם א' ב' ג' עד שתהיה כל קופה מהן הקרב ממנה על כל ישראל כי כל קופה מן השלש קטנות מתכוונין עליה על קצת מישראל הוא אמרם תרם את הראשונה לשם א\"י עכ\"ל. ובירושלמי נוטל מן הראשונה אע\"פ שיש בראשונה חוזר לשניה נטל מן השניה חוזר לשלישית שלמה שלישית חוזר לשניה שלמה שניה חוזר לראשונה. ונראה דה\"פ נוטל הקופה הקטנה שכתוב עליה א' מן הראשונה שבגדולות ואע\"פ שעדיין נשאר הרבה בקופה הגדולה הראשונה נוטל הקופה הקטנה שכתוב עליה ב' מהקופה הגדולה השניה ואחר כך נוטל הקופה הקטנה שכתוב עליה ג' מהקופה הגדולה השלישית וכשיכנס לתרום בעצרת מתחיל לתרום הקופה הקטנה שכתוב בה א' מהקופה הגדולה השלישית שסיים בה ואח\"כ נוטל הקופה הקטנה השניה שכתוב בה ב' מהשניה והיינו דקתני שלמה שלישית כלומר שמילא הקופה הקטנה הראשונה מהקופה הגדולה השלישית חוזר לשניה כלומר שממלא הקופה הקטנה שכתוב בה [ב' מהקופה הקטנה הגדולה השנייה, שלמה שניה חוזר לשלישית כלומר שממלא הקופה הקטנה שכתוב בה] ג' מהקופה הגדולה הראשונה. כנ\"ל פירוש הירושלמי ואין זה מכוון לדברי רבינו שכתב ותורם השניה מן הגדולה שתרם ממנה בראשונה וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "כשהוא תורם שלש קופות אלו תורם את הראשונה לשם א\"י וכו'. משנה שם ופי' ה\"ר עובדיה לשם ארץ ישראל שהם שלחו שקליהם תחלה שהאחרים עדיין לא הביאו לשם. כרכים המוקפים הסמוכים כמו עמון ומואב מלשון מקיפין בבועי. ומכל מקום בכל פעם היו תורמין על שם כל ישראל על הגבוי ועל העתיד לגבות ולא הזכיר התנא חילוק מקומות הללו אלא להודיעך שתקנו שלשה פרקים אלו לפי שאז יתקבצו כל שקלי ישראל, עכ\"ל. וכ\"כ סמ\"ג בשם ר\"י: \n\n" + ], + [ + "כשהוא תורם מתכוין לתרום על הגבוי שיש בלשכה וכו'. בפרק בתרא דכתובות דף ק\"א תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות. ורבינו נראה שגורס על הגבוי ועל הגבוי ועל העתיד לגבות ופירש\"י על העתיד לגבות ואפילו לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחיסר מצוה: \n\n" + ], + [ + "כשיכנס התורם לתרום לא יכנס בבגד שאפשר להחבות בו כסף וכו'. בפרק ג' דשקלים: \n", + "ומ\"ש ומדברים היו עמו משעה שיכנס. ירושלמי שם: \n", + "ואע\"פ שנזהרים כל כך עני ומי שהוא נבהל להון לא יתרום מפני החשד וכו'. שם תנא דבי ר' ישמעאל קווץ לא יתרום מפני החשד ונראה שרבינו מפרש קווץ עני. והראב\"ד כתב וז\"ל כתב זה מפני שראה בירושלמי וכו' שמא יחביא בשערו ע\"כ. ובעל מ\"ע כתב גירסת הירושלמי קבוץ בבי\"ת וכתב שטעם רבינו שפי' עני שהוא מקבץ ממקום למקום והפירוש השני נבהל להון מלשון וקובץ על יד: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חציי השקלים הכל צריכים להם וכו'. מתבאר בפ\"ק דשקלים במשנה: \n\n" + ], + [ + "כל מי שאינו חייב בשקלים וכו'. שם ואלו חייבין בקלבון לויים ישראלים גרים ועבדים משוחררים אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים: \n", + "ומ\"ש וכן אם היה אחד חייב ואחד פטור וכו'. שם השוקל ע\"י כהן ע\"י אשה ע\"י עבד ע\"י קטן פטור ופירש שם רבינו אם שקל אדם שקל בשבילו ובשביל מי שאינו חייב בשקל כגון הנשים והעבדים שנתינת אותו חצי שקל חסידות לא חובה אינו חייב בקלבון. \n", + "ומה שכתב רבינו וכן הכהנים פטורים מן הקלבון. נלמד ממה ששנינו השוקל על ידי כהן פטור והוצרך רבינו להשמיענו שהכהנים פטורים מן הקלבון מפני שהם חייבים בשקלים כמו שנתבאר בפרק ראשון ואעפ\"כ פטורים מקלבון כיון שאין ממשכנין אותם. ויש ספרים שגורסים במשנה דלעיל בהדיא אבל לא כהנים: \n\n" + ], + [ + "הנותן שקל עליו ועל העני וכו'. גם זה שם השוקל ע\"י עני או ע\"י שכנו או ע\"י בן עירו פטור אם הלוון חייב: \n\n" + ], + [ + "האחין שעדיין לא חלקו וכו'. שם האחין השותפין שחייבים בקלבון פטורים ממעשר בהמה. [ופי' שם רבינו מעשר בהמה] הוא חייב בו מי שנולד אצלו אבל הלוקח מזולתו בהמה אינו חייב להוציא מעשר והשותפין והאחין בהיותם שותפים בנכסי אביהם אינם חייבים בקלבון לפי שהם כמו אדם אחד והם חייבים להוציא מעשר בהמה ממה שילדו צאנם ובקרם וכשיפרדו איש מעל אחיו ויחלקו ממונם יהיה כל אחד מהן כאילו קנה מחבירו החלק המגיע לו ולא יתחייב במעשר בהמה מאותם ולדות שחלקו ואם נתנו שקל בשבילם אחר שחלקו יתחייבו בקלבון עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד לא מצאתי לזה שורש בגמרא וכו' אלא האחין השותפין עכ\"ל. ואין בזה השגה מאחר שבקצת ספרים כתוב כן והמגדל עוז הביא כמה ראיות להחזיק דברי רבינו. \n", + "ומ\"ש רבינו בד\"א בשותפין שנשאו ונתנו במעות השותפות אבל אם הביא זה מעותיו וכו'. בעל מגדל עוז נתן טעם לדברי רבינו ואינו מספיק וצ\"ע: \n", + "ומ\"ש רבינו נשאו ונתנו ואחר זמן חלקו וחזרו ונשתתפו חייבים בקלבון. [משנה פ' מעשר בהמה בכורות נ\"ו:]: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש האחין והשותפין וכו' וחלקו בכספים וכו' עד עומדין לחלוקה. שם בגמ' (שקלים ו') וכתב הראב\"ד א\"א בירושלמי עד הם עיקר נכסים עכ\"ל. ולדעת רבינו י\"ל שמאחר שבגמרא דידן לא חילקו בכך משמע דגמרא דידן לא סבר להא דרבי מנא: \n\n" + ], + [ + "הנותן שקל להקדש וכו'. משנה פ\"ק דשקלים על ידו ועל ידי חברו חייב בקלבון אחד ר\"מ אומר שני קלבונות נתן סלע ליטול שקל חייב שני קלבונות. ופירש רבינו אם נתן סלע כדי ליקח מן האדם המקבל השקלים שקל ויחשוב לו בשקל בשביל אדם שהוא חייב בשקלים שיתן שני קלבונות האחד המחוייב לשקל שלקח בסלע והשני המחוייב עליו באותו שנתן בשבילו או בשביל חבירו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "כמה הוא שיעור הקלבון וכו'. שם כמה הוא שיעור קלבון מעה כסף וחכמים אומרים חצי וידוע דהלכה כחכמים: \n", + "ומה שכתב ומעולם לא נתן הקלבון פחות מזה. . והקלבונות אינם כשקלים אלא מניחין אותן בפני עצמן וכו'. ירושלמי בסוף פ\"ק דשקלים להיכן היו קלבונות נופלים ר\"מ אומר לשקלים ר' אלעזר אומר לנדבה ר\"ש אומר ריקועי פחים צפוי לבית קדשי הקדשים בן עזאי אומר שולחנים היו נוטלין ועושין בשכרן ויש אומרים להוצאת דרכים ור\"מ דאמר לשקלים הוי יחידאה לגבי אינך תנאי ומ\"ה כתב רבינו והקלבונות אינם כשקלים ומפני שנסתפק בדברי שאר תנאים הלכה כדברי מי סתם וכתב אלא מניחים אותם השלחנים בפני עצמן עד שיסתפק מהם ההקדש. והראב\"ד כתב על דברי רבינו הרבה מחלוקת יש בזה בתוספתא ובירושלמי עכ\"ל. וכבר כתבתי טוב טעם ודעת בדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "מי שאבד שקלו וכו'. ברפ\"ב דשקלים פלוגתא דר\"י ור\"ל וידוע דהלכה כר' יוחנן: \n", + "בני העיר ששלחו שקליהם וכו'. בפרק הזהב (מציעא נ\"ז נ\"ח) אהא דתנן דהקדשות אין שומר חנם נשבע עליהם רמי מדתנן ברפ\"ב דשקלים בני העיר ששלחו שקליהם ונגנבו או אבדו אם משנתרמה התרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעים לבני העיר ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם אמר שמואל בנושא שכר עסקינן ונשבעין ליטול שכרן והא נגנבו או שאבדו קתני וש\"ש בגניבה ואבידה חיובי מיחייב והכא נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו מיהא ליפסיד אמר רבה נגנבו בלסטים מזויין אבדו שטבעה ספינתו בים ר\"א אמר שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהו בני אדם מזלזלין בהקדשות ופירש\"י ר' אלעזר אמר לעולם שבועה זו ליפטר מתשלומין היא ובש\"ח ודקשיא לך מתניתין דאורייתא פטור לגמרי ורבנן הוא דתקון לה שלא יזלזלו בהקדשות בשמירתן. וממה שסתם רבינו כאן וכתב והם חוזרים ונותנים שקליהם פעם שניה ולא חילק בין נתרמה תרומה ללא נתרמה ולקמן גבי ש\"ש כתב ובני העיר מה היה להם לעשות הרי לא מסרו אלא לש\"ש משמע בהדיא שהוא סובר שאם שלחום ביד ש\"ח אע\"פ שנתרמה תרומה שוקלין שקלים אחרים תחתיהם מפני שפשעו במה ששלחו ביד ש\"ח וכ\"כ בהדיא בפירוש המשנה. ויש לתמוה על זה כי ס\"ד דמתני' בש\"ח אמאי לא אקשינן עליה היכי קתני אם משנתרמה תרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם דמשמע דבשנתרמה תרומה אין בני העיר שוקלין אחרים תחתיהם וכן יקשה על ר' אלעזר דאמר שבועה זו תקנת חכמים היא למימרא דמתני' בש\"ח היא. וצ\"ל שרבינו סובר דמאן דמוקי לה בש\"ח יפרש דכי קתני ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם ארישא נמי קאי. \n", + "ומ\"ש ואם אמרו אנשי העיר הואיל ואנו משלמין שקלינו אין רצוננו שישבע השליח וכו'. ירושלמי בפ' ב' דשקלים: \n", + "נמצאו השקלים הראשונים וכו'. בפ\"ב דשקלים: \n", + "ומ\"ש והראשונים יפלו לשקלי השנה והאחרונים יפלו לשקלי שנה שעברה. ירושלמי שם ומסיים בה אלו הם הראשונים אלו הם השניים ר' פנחס בר' חנינא ור' אבא מרי חד אמר אלו ששלחו בני העיר תחלה (ואחרונה) [וחורנא] אמר אלו שהגיע ליד גזברים תחלה וכתבו רבינו לקמן בסמוך: \n\n" + ], + [ + "שלחו שקליהם ביד שומר שכר וכו'. משנה כתבתיה בסמוך בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או אבדו אם משנתרמה התרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעים לאנשי העיר ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהם ואוקמה שמואל (מציעא נ\"ח) בנושא שכר ומאי נגנבו בלסטים מזויין ומאי אבדו שטבעה ספינתו בים: \n", + "ומ\"ש ובני העיר פטורים וכו'. בפרק ב' דשקלים אהא דתנן אם משנתרמה תרומה וכו' פירש רבינו מעות השקלים כשכונסים אותם נותנים אותה בלשכה ידועה ואח\"כ לוקחין ממנו קצת בג' קופות ומוציאים אותו בקרבנות צבור וזאת הלקיחה נקראת תרומת הלשכה ותניא תורמין על הגבוי ועל העתיד ליגבות ולפיכך אם נתרמה תרומה ואח\"כ אבד הממון נשבעים השלוחים לגזברים לפי שמאחר שנתרמה תרומה ברשות הגזברים יחשב ואפילו מה שלא הגיע לידם שהרי תורמין על העתיד ליגבות ואם עדיין לא נתרמה תרומה נשבעים השלוחים לאנשי העיר והם שוקלים פעם שניה: \n", + "ודע דבפרק הזהב על הא דאמר שמואל בש\"ש עסקינן ונשבעין ליטול שכרן מקשה א\"ה נשבעין לגזברים נשבעין לבני העיר אמר רבה נשבעין לבני העיר במעמד גזברים כי היכי דלא נחשדינהו וא\"נ כי היכי דלא לקרו להו פושעים. ויש לתמוה למה רבינו השמיט זה וסתם וכתב כלשון המשנה נשבעים לגזברים. וי\"ל שמאחר שאמר ר' אלעזר שבועה זו תק\"ח היא כדי שלא יהיו בני אדם מזלזלים בהקדשות תו לא צרכינן לההוא שינוייא: \n", + "יש מי שאומר שהשקלים הראשונים וכו'. . כתב הראב\"ד בירושלמי מחלוקת אמוראים, עכ\"ל. וכבר כתבתיו בסמוך: \n\n" + ], + [ + "הנותן חצי שקל לחבירו וכו'. משנה פ\"ב דשקלים הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו ושקלו על ידי עצמו אם נתרמה תרומה מעל. \n", + "ומ\"ש וכן הגוזל או הגונב וכו'. ומ\"ש והוא חייב לשלם לבעלים שנים. כלומר אם לא נתרמה תרומה כדין גונב מההדיוט שהוא משלם תשלומי כפל או להוסיף חומש אם נתרמה תרומה כדין גונב מההקדש שהוא מוסיף חומש: \n\n" + ], + [ + "הנותן מחצית השקל מן ההקדש וכו'. משנה פ\"ב דשקלים השוקל שקלו מן ההקדש אם נתרמה תרומה ואח\"כ קרבה בהמה מעל ממעות מעשר שני ומדמי שביעית יאכל כנגדו. והדבר מבואר שמ\"ש רבינו כשיסתפקו ממנה יתחייב במעילה הוא פירוש מה ששנינו ואח\"כ קרבה בהמה, ופירש ה\"ר עובדיה השוקל שקלו מן ההקדש שהיו בידו מעות שהוקדשו לבדק הבית וכסבור שהם של חולין ושקל מהם שקלו ונתרמה התרומה וקנו בהמה באותה תרומה והקריבוה אז נתחייב השוקל קרבן מעילה אבל לא קודם לפי שזה ההקדש נשאר הקדש כמו שהיה בכל מקום שהוא ולא נשתנה וכשנקרבה הבהמה והוא נתכוון שהיא מממון כל מי ששקל בתרומת הלשכה נעשה כאילו קנה בהמה באותן מעות של הקדש והקריבה ונהנה שלא משכנוהו בשביל שקלו ונתחייב בקרבן מעילה ורישא נמי דקתני כשנתן לו חבירו לשקול ע\"י ושקל על ידי עצמו דמעל היינו נמי שקרבה בהמה אחר שנתרמה התרומה והאי דלא תנייה ברישא משום דסמיך אסיפא שמפרש בה מעילת שניהם וה\"ט שאינו מועל מיד אע\"פ שנהנה כבר לפי שאין מעילה אלא במוציא מן ההקדש לחולין אבל המוציא מההקדש להקדש אע\"פ שנהנה אינו מועל אלא לאחר שעשה מעשה בהקדש השני וכן מוכח בירושלמי עכ\"ל: \n", + "היה של עיר הנדחת לא עשה כלום. הטעם מפני שהוא אסור בהנאה וצריך טעם למה פרט עיר הנדחת: \n\n" + ], + [ + "המפריש שקלו וכו'. ירושלמי פ\"ב דשקלים: \n", + "המפריש שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד וכו'. שם הפריש שנים והוא סבור שחייב שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד השני מה את עביד ליה נשמעינה מן הדא הפריש חטאתו וסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב לא קדשה הפריש שתים סבור שהוא חייב שתים ונמצא שאינו חייב אלא אחת אותה שניה מה את עביד לה אלא רועה ה\"נ אלו לנדבה: \n\n" + ], + [ + "הלוקח מעות בידו וכו'. משנה פרק ב' דשקלים המכניס מעות ואמר הרי אלו לשקלי ב\"ש אומרין מותרן נדבה וב\"ה אומרים מותרן חולין ובירושלמי ר' יוסי בשם ר' אלעזר במה פליגי במכניס פרוטרוט אבל באומר אלו לשקלי דכ\"ע שמותרן נדבה ר' חזקיה ורב ביבא בשם ר' אלעזר פליגי במכניס פרוטרוט אבל באומר אלו לשקלי מודו דמותרן חולין אמר ר' חזקיה מתניתין מסייעא לר' ביבא ופסק כר' ביבא משום דמתני' מסייעא ליה: \n\n" + ], + [ + "מעות שנמצאו וכו' עד מחצה למחצה להחמיר. משנה רפ\"ז דשקלים והטעם שמחצה למחצה יפלו ללבונה מפני שהלבונה היא עצמה קרבן ועצים מכשירי קרבן. כתב ה\"ר עובדיה מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה בירושלמי פריך בשלמא קרוב לגוזלי עולה כיון דמדאורייתא אזלינן בתר קורבא הוי כאילו ודאי הן מגוזלי עולה אלא מחצה על מחצה דמספקא שדינן להו לגוזלי עולה לחומרא האשה שהביאה המעות הללו במה תתכפר שמא מקיני חובה נפלו וכשאתה מקריב מהן גוזלי עולה במה תתכפר האשה ומשני ב\"ד הממונים על הקינין לוקחין משל צבור כפי אותן המעות שנמצאו ומקנין אותם לבעלי המעות שנמצאו ומקריבין מהן קינין על הספק והחטאת לא תהא נאכלת עכ\"ל. ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "וכל המעות הנמצאות בהר הבית חולין. ג\"ז משנה שם. \n", + "ומ\"ש שאין הגזבר מוציא מעות מתרומת הלשכה וכו'. שם בירושל': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "תרומת הלשכה מה יעשה בה וכו'. ריש פ\"ד דשקלים התרומה מה היו עושין בה לוקחין בה תמידים ומוספין ונסכיהם העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וכל קרבנות הצבור: \n", + "ומ\"ש והקטרת ושכר עשייתה. שם: \n", + "ומ\"ש ולחם הפנים ושכר עושי לחם הפנים. בר\"פ שני דייני בית גרמו על מעשה לחם הפנים נוטלים שכרן מתרומה הלשכה: \n", + "ומ\"ש ופרה אדומה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית שקושרין בין קרניו. משנה פ\"ד דשקלים: \n", + "ומה שכתב אבל פר העלם דבר של צבור ושעירי עכו\"ם בתחלה גובים להם וכו' [מנחות דף נ\"ב.]: \n\n" + ], + [ + "פרוכות של היכל תחת בנין עשויות וכו'. בר\"פ שני דייני (כתובות ק\"ו) אמר ר' נחמן אמר רב נשים האורגות בפרוכות נוטלות שכרן מתרומת הלשכה ואני אומר מקדשי בדק הבית הואיל ופרוכות תחת בנין עשויות מיתיבי נשים האורגות בפרוכות נוטלות שכרן מתרומת הלשכה התם בדבבי דא\"ר זירא אמר רב י\"ג פרוכות היו במקדש שני ז' כנגד ז' שערים אחד לפתחו של היכל ואחד לפתחו של אולם ב' בדביר ב' כנגדן בעליה. ופירש\"י בדבבי בפרוכות שכנגד הפתחים דלצניעותא עבידי ואינם תחת בנין אבל כל צורך בנין כגון פרוכות המבדילות בין היכל לקה\"ק שהיו במקדש שני במקום אמה טרקסין שעשה שלמה בבנין ראשון ואותן פרוכות נעשו מקדשי בדק הבית: \n", + "המנורה וכלי שרת וכו'. בר״פ שני דייני (כתובות דף ק״ו:) תנא דבי ר' ישמעאל כלי שרת באים מתרומת הלשכה מיתיבי כלי שרת באים ממותר נסכים תנאי היא דתנן ר' ישמעאל אומר מותר תרומה לכלי שרת ר״ע אומר מותר נסכים לכלי שרת. ופסק רבינו כר״ע ואע״ג דר' חנינא סגן הכהנים סבר כר״י ומשמע ליה דהיכא דליכא מותר נסכים מודה ר״ע לר' ישמעאל: \n", + "ודע דגרסינן התם בעא ר' הונא מרב כלי שרת מהו שיעשו מקדשי בדק הבית צורך מזבח נינהו ומקדשי בדק הבית אתו או צורך קרבן נינהו ומתרומת הלשכה היו עושים אותם א\"ל אין נעשים אלא מתרומת הלשכה איתיביה וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע וכו' ל\"ק כאן שגבו והותירו כאן שגבו ולא הותירו וכי גבו והותירו מאי הוי אמר רבי אבהו לב בית דין מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהו לכלי שרת. ויש לתמוה דמשמע דפליגי ארבי ישמעאל ור\"ע דמר אמר מתרומת הלשכה ומר אמר ממותר נסכים אבל מקדשי בדק הבית לא. וצ\"ל דכי לב ב\"ד מתנה עליהם חזרו אותם מעות כמותר נסכים או כתרומת הלשכה. ומכל מקום יש לתמוה למה השמיט רבינו דבר זה דמקדשי בדק הבית אתו היכא דגבו והותירו: \n", + "בגדי כהונה וכו'. הכל מתרומת הלשכה [תוספתא יומא פ\"א]: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מגיהי ספרים שבירושלים וכו' עד כדי צרכן. פרק שני דייני (כתובות דף ק\"ו): \n\n" + ], + [ + "כבש היו עושין מהר הבית להר המשחה וכו'. בפרק ג' דפרה: \n", + "ומה שכתב וכן היו עושים כבש שמוציאין עליו שעיר המשתלח. משנה פ' ב' שעירים (יומא ס\"ו): \n", + "ומ\"ש ושניהם נעשין משירי הלשכה. משנה פרק ד' דשקלים: \n", + "ומ\"ש וכן מזבח העולה וההיכל והעזרות באים משירי הלשכה. ירושלמי פ\"ד דשקלים. אבל בגמרא דידן ר\"פ שני דייני (כתובות ק\"ו) מזבח העולה הלשכות והעזרות באים מקדשי בדק הבית, ויש לתמוה למה הניח רבינו גמרא דידן ופסק כירושלמי: \n", + "אמת המים שבירושלים וכו' עד משירי הלשכה. משנה פ\"ד דשקלים: \n", + "ועכו\"ם שהתנדב מעות לדברים אלו וכו'. ירושלמי פ\"ק דשקלים: \n", + "ומ\"ש ואפילו גר תושב. הוא נלמוד מדמשוה התם כותי עם העכו\"ם וכותיים באותו זמן לא היו עובדים ע\"א וקתני דאין מקבלים מהן וכ\"ש לגר תושב ואפילו מ\"ד התם בירושלמי [דמקבלין] מן הכותי ע\"כ לא אמר [אלא] בכותי אבל לא בגר תושב: \n\n" + ], + [ + "מותר תרומת הלשכה וכו'. פ\"ד דשקלים תנאי ב\"ד הוא על המותרות שיקרבו עולות ושם במשנה מותר תרומה ר\"ע אומר לקיץ המזבח: \n\n" + ], + [ + "שקלים שלא וכו'. ירושלמי ס\"פ אלו הם הממונים תנן התם קדשי מזבח מוציאים הראוי להם מקדשי בדק הבית א\"ר חייא כן היא מתניתין קדשי מזבח מוציאין את הראוי להם מקדשי בדק הבית קדשי בדק הבית [אין] מוציאין את הראוי להם מקדשי מזבח כך היא הגירסא הנכונה. וכתב הראב\"ד בשקלים ירושלמי מצא דבר זה וכו' שהרי שנינו כן במעילה עכ\"ל. וטעמו משום דמסיים בה התם והא תנינן כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית מניחין אותו והשאר נמכרין ודמיהם נופלים ללשכת בדק הבית א\"ר חזקיה כיני מתניתין לצורך לשכת בדק הבית וזה נאמר על מתניתין דקתני שתי לשכות היו במקדש אחת מהן לשכת הכלים כל מי שהוא מתנדב כלי זורקו לתוכה אחת לשלשים יום הגזברים פותחין אותה וכל כלי שנמצא בו צורך לבדק הבית מניחין אותו והשאר נמכרים ודמיהם נופלים ללשכת בדק הבית. וסובר הראב\"ד דכיון דעל האי מתניתין הוא דאתמר לא נאמר אלא בלשכה זו דוקא. ופשטא דירושלמי לא משמע כוותיה. ובעל מגדל עוז הביא ראיות לדברי רבינו. והירושלמי הזה צריך למוד: \n\n" + ], + [], + [ + "(יא-יב) משיגיע ר\"ח ניסן וכו'. בפ' קמא דר\"ה (דף ז'): \n", + "ומ\"ש לפיכך אם הגיע ר\"ח ניסן ויש עמהם בהמות לתמידים וכו'. בפ\"ק דשבועות (דף י' י\"א) אמר עולא א\"ר יוחנן תמידים שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים א\"ל רב חסדא וכי קדושה שבהן להיכן הלכה אמר רבה לב ב\"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהם. ופירש\"י תמידין שלא הוצרכו לצבור שלקחום ממעות תרומת הלשכה דתנן אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים וכשמגיע ר\"ח ניסן לא היו מקריבים שום קרבנות צבור ממעות התרומה של אשתקד כדאמר בפ\"ק דר\"ה ונמצאו בכל שנה ד' טלאים בלשכת הטלאים ממעות התרומה הישנה והיינו לא הוצרכו לצבור להקריב בשנה שעברה, נפדים תמימים להכשירם בשנה זו מחללים אותם על מעות חולין ואותם המעות ילכו למותר התרומה ישנה וכיון שיצאו לחולין חוזרים ולוקחים אותם ממעות תרומה חדשה ויקרבו בשנה זו עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש רבינו וכך היו עושים במותר הקטרת וכו' עד סוף הפרק. משנה פ\"ד משקלים: \n", + "סליקו להו הלכות שקלים בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שקלים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..cc67076cb48675a4a6b1a0f1fc51649f2406699a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,298 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [ + "ושופר שתוקעין בו בין בר\"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש. בפ' ראוהו ב\"ד (ר\"ה כ\"ו:) תנן שוה היובל לר\"ה לתקיעה ולברכות ר' יהודה אומר בר\"ה תוקעים בשל זכרים וביובל בשל יעלים ואיפסיקא הלכתא כר' יהודה וכדא\"ר לוי שופר של ר\"ה ושל יוה\"כ מצוה בכפופים וסובר רבינו דת\"ק ור\"י לעיכובא פליגי וכיון דקי\"ל כר\"י נמצא דאין יוצאין אלא בשל איל בלבד. ואע\"ג דלכאורה נראה מדברי רבינו דלא קפיד אלא שיהא קרן כבש אבל לא אכפוף א\"א לומר כן דהא ר' לוי דאמר מצוה בכפופים אוקימנא כר\"י ואם איתא דמשכחת לה של זכרים שאינם כפופים לא ה\"ל למישבק לישנא דזכרים דקאמר ר\"י דכל עיקר מילתא תלי בזכרים אלא ודאי של זכרים כפופים הם והכי אמרינן בגמ' בהדיא גבי ר' לוי הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר\"י אומר בר\"ה תוקעים בשל זכרים כפופים אלמא סתם של זכרים כפופים הן. וכן כתב בסמ\"ג וכן כתב הר\"ן שהוא דעת רבינו אלא שתמה עליו. ולפי זה מ\"ש ושופר שתוקעים בו בין בר\"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף לאו למימרא דאיכא קרן כבשים שאינו כפוף אלא ה\"ק שופר שתוקעים בו הוא קרן הכבשים שסתם קרן זה הוא כפוף ומפני כך כתב וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש ולא כתב חוץ מקרן הכבש הכפוף דסתם קרן כבש הוא כפוף וסתמו כפירושו. אבל הרא\"ש כתב לכאורה נראה דל\"פ ת\"ק ור\"י אלא למצוה אבל כולהו מודו דיוצא בדיעבד בין בשל איל בין בשל יעל כדקתני רישא כל השופרות כשרים חוץ משל פרה ואם לא מצא של איל יוצא בשל יעל או בשל עזים ותדע דלמצוה פליגי דהא ר' לוי מצוה קאמר ועוד אטו פשוט וכפוף בקרא כתיבי תעבירו שופר כתיב ביובל וילפינן ר\"ה מיניה וכיון דכולהו איקרי שופר חוץ משל פרה אמאי לא יצא ועוד דמשמע מילתייהו דרבנן ור\"י מחלוקת בפני עצמה וכו' אלא ודאי ר\"י ורבנן בר פלוגתיה דוקא למצוה פליגי וכן כתב הרמב\"ן שלש מדות (כשרות) בשופר וכו' והתוס' חזרו והקשו דהא ר' לוי דאמר מצוה של ר\"ה ויוה\"כ בכפופים היינו משום דיליף ר\"ה ויוה\"כ מהדדי בג\"ש דשביעי כדאמר לקמן בברייתא וכדתנן שוה היובל לר\"ה וכו' אי הוי משום מצוה בעלמא כדקאמר כמה דכייף אינש טפי עדיף האי טעמא שייך דוקא בר\"ה שהתקיעה לתפלה ולזכרון ולא ביובל שאין התקיעה אלא לסימן שלוח עבדים ולהשמטת קרקעות ומתוך זה היה נראה שאין יוצא בר\"ה אלא בכפוף. ונ\"ל דקושיא חלושה היא זאת לדחות כל הראיות חזקות שכתבתי ויש לדחות קושיא זו דר' לוי סבר כיון דבג\"ש ילפי מהדדי ויש טעם לומר בר\"ה כפופים למצוה מעתה כדי להשוותם יחד ראוי גם ביוה\"כ להצריך כפופים למצוה ואע\"ג דלא שייך ביה האי טעמא עכ\"ל הרא\"ש. וגם ה\"ה הזכיר דעת זה שכתב על דברי רבינו שיטה אחרת יש דמתניתין דשופר של ר\"ה למצוה היא בדוקא וזו היא שיטת ההשגות. וכ\"כ שם א\"א הפריז על מדותיו אלא מצוה בכפופים ואם תקע בשל יעל יצא ע\"כ. ולא ידעתי למה כתב בשל יעל דלפי שיטה זו כל השופרות החלולים כשרים בדיעבד וזה דעת הרמב\"ן והרשב\"א ועיקר עכ\"ל המגיד. ומה שתמה על הראב\"ד אין לו מקום דודאי פשיטא דיעל דנקט הראב\"ד לאו דוקא אלא משום דכל של יעל סתמו הוא פשוט וכדתנן שופר של ר\"ה של יעל פשוט נקט יעל וה\"ה לשאר מינין דאע\"ג דפשוטים הם אם תקע בהם יצא לדעת הראב\"ד. והכלבו כתב אפשר שדעת הרמב\"ם אינו אלא למעט של פרה אבל של עז ושל תיש כולהו בכלל כבש הן וכן של יעלים ובלבד שיהיו כפופים והוא מדברי אורחות חיים ואין זה במשמע דברי רבינו אלא כמו שכתבתי: \n", + "ואע\"פ שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר וכו'. ומפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר וכו'. קשיא לי למה אמר ומפי השמועה למדו הא בגמ' (ר\"ה ל\"ג ל\"ד) מייתינן לה בהיקשא א\"נ בג\"ש. ונ\"ל שלפי שבגמ' מייתי ברישא דברייתא מהיקשא דבר\"ה בעינן שופר ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ובתר הכי קאמר ומנין לג' של שלש שלש ת\"ל והעברת וכו' ומנין ליתן את האמור של זה בזה וכו' ת\"ל שביעי שביעי לג\"ש ומקשי גמרא ותנא מעיקרא מייתי לה מהיקשא ולבסוף מייתי לה בג\"ש ה\"ק אי לאו ג\"ש הוה מייתינן ליה בהיקשא השתא דאתיא ליה בג\"ש לא צריך היקשא ופירש\"י ותנא מעיקרא מייתי בהיקשא ללמוד זה מזה מנין שבשופר ופשוטה לפניה ולאחריה גמר ר\"ה מיובל בהיקשא דאין ת\"ל בחדש השביעי אלא להקיש כל תקיעות של חדש השביעי שהן שוות ולבסוף גמר בג\"ש ליתן את האמור של זה בזה הא נמי תיתי בהיקשא דאי כדכתיבי שיהו שתים בר\"ה ואחת ביובל אין תרועות של חדש השביעי שוות. ה\"ק אי לאו ג\"ש אילו לא נאמרה ג\"ש זו למשה מסיני לדונה הייתי מביא הכל בהיקשא השתא דאיתמר ג\"ש זו למשה מסיני איני צריך להביא עוד בהיקשא מעצמי ע\"כ. הנה שעכשיו שנאמרה ג\"ש למשה משם אנו לומדין הכל ולכן כתב רבינו ומפי השמועה למדו מה תרועת שופר ביובל וכו'. ובראש פ\"ג כתב כמה תקיעות חייב אדם לתקוע וכו' ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש הזה אחד הן וכו' כיון גם כן לג\"ש הנזכרת כאן שהיא הלכה למשה מסיני שכך אמרו השתא דאתמר ג\"ש ור\"ל השתא דאתמר ג\"ש זו למשה מסיני. כתב הר' מנוח שאין בקול דין גזל כלומר שקול אין בו ממש כדתנן פ' שני דנדרים (דף ט\"ו) קונם שאיני מדבר וכו' ובירושלמי פרק לולב הגזול איכא תרי טעמי ורבינו פסק כר\"י ממיץ דחיישינן למצוה הבאה בעבירה ולפיכך כתב שאין בקול דין גזל ולא כתב משום יום תרועה יהיה לכם: \n\n" + ], + [], + [ + "וכן שופר של וכו' יצא. היינו בשתלשו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים כדאמרי' בזבחים ומנחות ולא הוצרך רבינו לכתוב דין שופר של שלמים מאחר שכתב דין שופר של עולה דיצא כל שכן לשל שלמים: \n\n" + ], + [ + "שופר של ר\"ה אין מחללין עליו את יו\"ט וכו'. ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. פי' וחכמים עשו חזוק לדבריהם הכא כשל תורה דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא אף שבות דדבריהם לא ידחה: \n\n" + ], + [ + "שיעור השופר וכו'. נתבאר בהמפלת (נדה כ\"ו) דהיינו טפח שוחק: \n", + "נסדק לאורכו פסול לרחבו אם נשתייר בו כשיעור כשר וכאילו נכרת מקום הסדק. פירוש דוקא שישתייר שיעור תקיעה לצד הפה הוא דמכשרינן משום דחזינן כל מה שלמעלה ממנו כאילו ניטל משם וזה רמז רבינו באומרו וכאילו נכרת מקום הסדק לאפוקי מבעל העיטור ומר\"י ן' גיאת שמכשירים אפילו לא נשתייר לצד הפה: \n", + "סתמו במינו וכו' ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר. כוונת רבינו ז\"ל שאם סתמו במינו ואינו מעכב התקיעה עתה אע\"פ שקודם שנסתם היה מעכב את התקיעה כשר לפי שמה שסתמו בו בטל לגבי השופר, וכן נראה מלשונו ז\"ל ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה דמשמע אחר הסתימה לא עכבו הנקבים דאי קודם הסתימה הוה ליה למימר ולא היו מעכבים ולא שנסתמו וכן כתב הר\"ן ז\"ל שזהו דעת רבינו. וההגהות שכתבו מתוך לשון העמוד נראה שר\"ל כדמוכח בירושלמי דאמר אם היה מעכב את התקיעה קודם שנסתם הנקב פסול נראה שהיה להם גירסא אחרת בדברי רבינו כמו שכתוב בספרים אבל הנוסחא האמיתית היא זאת שכתבתי וכן נראה מדברי בעל מגיד משנה ז\"ל ועדותו של הר\"ן תכריע: \n", + "דבק שברי שופרות. מסתברא שאם היה השבר אחד מהם שיעור שלם אע\"פ שדבק שבר אחר והוסיפו עליו כשר דומיא דנסדק לרחבו ויש פוסלים: \n\n" + ], + [ + "צפהו זהב מבפנים וכו'. ברייתא פרק ראוהו ב\"ד (ר\"ה כ\"ז:) צפהו זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר ע\"כ. ונראה שרבינו שלא תפס שלא במקום הנחת פה כשם שהוא בברייתא סובר שהברייתא הכי מיפרשא שלא במקום הנחת פה כשר ולא תימא דבכל מקום דלאו הנחת פה כשר דאי מבפנים אי נמי מבחוץ אם נשתנה קולו פסול אלא הא דכשר שלא במקום הנחת פה היכא דצפהו מבחוץ ולא נשתנה קולו כדאמרינן בכמה דוכתי תנא והדר מפרש וא\"כ אינה חלוקה בפני עצמה: \n", + "נתן שופר לתוך שופר כגון שהיה ראש הפנימי משוך מבחוץ ותקע בו יצא. ואם קול חיצון וכו' כגון שראש החיצון משוך חוץ לפנימי ואין הפנימי נוגע בפיו לא יצא לפי שהקול נכנס בפנימי ונכנס גם כן בין הפנימי והחיצון ונמצא תוקע בשני שופרות ושופר אחד אמר רחמנא, לא הזכיר הא דאפכיה ככיתונא וי\"ג לא תימא דהפכיה ככיתונא דמותר לתקוע בו אלא הרחיב וכו' ורבינו כתב הא דהרחיב ולא כתב הא דהפכו. ויש גורסין לא תימא אפכיה ככיתונא והתם הוא דפסול אלא אפילו לא הפכו אלא שהרחיב וכו' פסול וכ\"ש הפכיה ככיתונא ורבינו כתב הא דהרחיב וכו' פסול וכ\"ש הפכיה ככיתונא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) היה ארוך וקצרו כשר. אע\"פ שקצרו משום אי זה פסול חוזר להכשרו א\"נ אשמעינן דלא בעינן כל הקרן כמו שהוא בראש הבהמה: \n", + "או צרור כלומר יבש כי דרך השופרות שמתחממים ומתיבשים מחמת התקיעה ואין קולו צלול וצריך ללחלחו במים: \n", + "התוקע לתוך וכו' וכן התוקע לתוך חבית גדולה וכו'. כתב הר\"ן שדעת רבינו לחלק בין העומדין בתוך הבור או בתוך המערה לעומדין חוץ ולא לחלק בין העומדים בתוך החבית לעומדים חוץ לפי שמאמר רב הונא בגמרא (דף כ\"ז:) אינו אלא בבור דאמרינן התם אמר רב הונא לא שנו אלא לאותן העומדין על שפת הבור אבל אותם העומדים בתוך הבור יצאו ולא אמר העומדים על שפת הבור והפיטס אלמא דלא איירי אלא בבור וה\"ה לדות דבור ודות חד הוא אלא שזה בחפירה וזה בבנין, וכתב שאפשר שדעתו ז\"ל שמפני שחבית הברתו גדולה אפילו העומדין בתוכו אם קול הברה שמעו לא יצאו ואע\"פ שיש לדחות ולומר דה\"ה לפיטס ורב הונא רישא דמילתא נקט לא נראה לרבינו לדחות כן: \n", + "מ\"כ ראיה לדברי הר\"ם דפיטס מתוך שאינו כ\"כ עמוק כבור ודות אפילו העומדים בתוכו אפשר שישמעו קול הברה דקתני בברייתא התוקע לתוך הבור או לתוך הדות יצא משמע שהעומדים בבור לא שמעו אלא קול שופר אבל פיטס לא נזכר בברייתא משמע שהעומדים לתוך הפיטס אפשר שישמעו קול שופר או קול הברה ע\"כ. ורבינו טודרוס הלוי כתב יש שסוברים לומר דפיטס הברה שלה מרובה וכו' ואני אומר שלא היה כן דעת הרמב\"ם שלא נזכר זה החילוק כלל ואילו היה כן לא הוה שתיק גמרא מיניה אלא שהרב דקדק בלשונו ודבר בהוה ובמה שהוא אורחא דמילתא שבור ודות הם גדולים ופיהם רחב ודרך התוקע ליכנס בתוכה ולפיכך חילק בין העומדים בתוכה לעומדים בחוץ אבל פיטס אע\"פ שהיא חבית גדולה אין דרך התוקע ליכנס בתוכה שפיה אינו רחב כ\"כ אלא עומד מבחוץ ומכניס ראש השופר ותוקע דלפי שהוא בחוץ ודאי ה\"ל ליתן לו דין העומדים בחוץ ואם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא, ותדע שכן הוא דעת הרב דגבי בור ודות כתב התוקע בתוך הבור או בתוך הדות ומדקאמר בתוך בבי\"ת משמע שהתוקע נכנס בתוכם ובתוקע בפיטס התוקע לתוך החבית הגדולה ומדקאמר לתוך בלמ\"ד משמע ודאי שהתוקע בחוץ ותוקע לתוכה כגון שמכניס ראש השופר לתוכה כן נראה ויפה דקדק עכ\"ל: \n", + "כתב הר' מנוח הא מיירי שהתוקע והשופר מבפנים והוא תוקע ועולה וקמ\"ל אם שמע קול שופר כלומר שביחד יצא ראשו והשופר מהבור נמצא שלא נתבלבל הקול יצא ואם קול הברה שמע שהוציא ראשו מהבור ופי השופר עדיין בתוך הבור לא יצא שנתבלבל הקול ומהאי טעמא לא הזכיר הר\"ם ההיא דשמע מקצת תקיעה בבור ומקצתה על שפת הבור: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הכל חייבים וכו'. ברייתא בפרק ראוהו בית דין (ר\"ה כ\"ט) וקאמר בגמרא דכהנים איצטריכא ליה דליתנהו ביובל כדתנן כהנים ולויים מוכרים לעולם וגואלים בין לפני היובל בין לאחר היובל סד\"א הואיל וליתנהו ביובל ליתנהו בר\"ה קמ\"ל. ובריש ערכין (דף ב':) קאמר דהכל לאיתויי קטן שהגיע לחינוך: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "נתכוון שומע לצאת ידי חובתו וכו'. הרב בעל מגיד משנה ז\"ל הביא ההיא דר' זירא בפרק ראוהו ב\"ד דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי ומסקנא עד שיתכוין שומע ומשמיע ותמה על דברי רבינו ז\"ל שפסק פ' ו' מהל' חמץ ומצה שאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו עכו\"ם יצא וזה נראה בגמרא שהוא כדעת מי שאומר מצות אין צריכות כוונה והצריך כאן כוונת שומע ומשמיע ונסתפק בנוסחת רבינו ז\"ל גבי מצה אם היא אמיתית ועם כל זה יישב הנוסחא. והר\"ן ז\"ל כתב וז\"ל וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל בפרק ב' מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא אלא שבפ\"ו מהל' חמץ ומצה כתב דכפאוהו ואכל מצה יצא ולא פליגא דידיה אדידיה דס\"ל דבתקיעת שופר כיון דחזינן דרבי זירא אמר לשמעיה איכוין ותקע לי נקטינן דצריך כוונה אבל בכפאוהו ואכל מצה כיון דלא חזינן בגמ' מאן דפליג עליה בהדיא לא דחינן לה דאע\"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר הילכך אע\"ג דשופר מידחיא דקי\"ל צריך כוונה בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא עכ\"ל. ומ\"ש הר\"ן ז\"ל ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר משום דבגמ' (ר\"ה כ\"ח) אמרינן שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאוהו ואכל מצה יצא וגרסינן עלה אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל כלומר דכיון שנהנה באכילתו לא מיקרי מתעסק אבל הכא כלומר בתוקע לשיר אימא מתעסק בעלמא הוא קמ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "התינוקות וכו' בשבת שאינה יו\"ט. כלומר שאינו ר\"ה וכ\"ש בשבת שחל ר\"ה בו מיהו ה\"מ בזמן שתקיעת שופר דוחה שבת ואפשר דאפילו בזמן הזה דכיון שלא הגיע לחינוך לא איכפת לן אי לא מעכב ליה בר\"ה. ומדברי רש\"י שכתב מתעסק עמהם לא שהגדול תוקע וכו' משמע שמי שאינו צריך ללמוד אסור לתקוע ביו\"ט אחר שתקע תקיעה של מצוה. וא\"ת מ\"ט שופר אין תוקעין אלא כל זמן שב\"ד יושבין ובלולב לא מצינו כן. ונ\"ל בשופר אחד יכול להוציא את הכל י\"ח ויכול להיות בעוד בית דין יושבין משא\"כ בלולב שכל אחד צריך ליטלו ושמא לא יהא שהות: \n\n" + ], + [ + "כשגזרו שלא לתקוע וכו' ולא אנשי ירושלים בלבד וכו'. פרק יו\"ט של ר\"ה (ר\"ה כ\"ט:) משנה ועוד זאת היתה ירושלים וכו' (עיין במ\"מ) ומייתי בגמ' (דף ל') אהא מתני' ת\"ר רואה פרט ליושבת בנחל שומעת פרט ליושבת בראש ההר וקרובה פרט ליושבת חוץ לתחום והיא יכולה לבא פרט לדמפסיק לה מברא. ורבינו כלל לשון המשנה ולשון הברייתא בלשונו הטהור וכתב אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלים והיתה רואה ירושלים לא שתהיה בתוך הנחל והיתה שומעת קול תקיעת ירושלים לא שתהיה בראש ההר והיא יכולה לבא בירושלים לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם: \n\n" + ], + [ + "ובזמן הזה שחרב בית המקדש. משנה שם (דף כ\"ט:) משחרב ב\"ה התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב\"ד. ופי' רבינו ב\"ד קבוע וסמוך: \n", + "ואין תוקעין בשבת אלא בב\"ד שקידשו וכו'. ברייתא שם (דף ל'): \n", + "ומ\"ש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד גדול בלבד וכו'. ברייתא פירשוה כן בגמ' אתמר נמי א\"ר חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול אמר רב אין תוקעין אלא כל זמן שב\"ד יושבין ולפי שהדינין האלו יוצאים כל אחד ממקומו כתבה רבינו כל אחד בפני עצמו ולא כללם יחד: \n", + "ומ\"ש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד גדול. פירוש קבוע וסמוך שקדשו החדש: \n\n" + ], + [ + "בזמן הזה שאנו וכו'. קשיא לי שנראה מלשון רבינו שאפילו עתה שאין אנו מקדשין ע\"פ הראייה תוקעין בב\"ד קבוע שאמר ולא היה במקום ב\"ד הראויים לתקוע משמע שאפשר להמצא עתה ב\"ד הראויים לתקוע. ולמעלה פסק שאין תוקעין אלא בב\"ד שקדשו את החדש. ונ\"ל שהטעם שאמרו שאין תוקעין אלא בב\"ד שקדשו את החדש הוא לפי שאם היינו מתירין לתקוע בכל ב\"ד אע\"פ שלא קדשו את החדש באותו ב\"ד היו באים לתקוע אף בב\"ד של עיר אחרת שלא קדשו החדש באותה העיר והם לא ידעו אם היום קדש או למחר ואותו היום אינו ר\"ה ותוקעין בשבת דלאו יו\"ט וא\"כ עכשיו שהכל עושין ע\"פ חשבון ועושין שני ימים הרי הדבר אצלנו ודאי וליכא למיחש לההיא דב\"ד שקדשו את החדש ולפיכך כל ב\"ד קבוע וסמוך תוקעין והרי הוא כב\"ד שקדשו את החדש: \n", + "ומ\"ש כדרך שתוקעין בראשון תוקעין בשני וכו'. שלא תאמר הואיל ובקיאינן בקביעא דירחא יום ראשון עיקר ואין צריך לתקוע בשני או אם ת\"ל שצריך ה\"מ בשתקעו בראשון שהוא העיקר אבל אחר שלא תקעו בראשון מה מועיל תקיעת השני קמ\"ל תוקעין בשני בלבד. ויותר נכון לומר שרבינו כתב הדין לזמן שהיו מקדשין ע\"פ הראייה כמו שכתב דיני טומאה וטהרה ודיני הקרבנות אע\"פ שאין נוהגין עכשיו וזה עיקר: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "הרי שתקע וכו' וחוזר ותוקע ומריע ותוקע שלש פעמים. לאו למימרא שיחזיר הסימן ג' פעמים דהא מיירי שתקע והריע ותקע אלא ג' פעמים חוזר לתקיעה ותרועה ותקיעה וזה לאפוקי מהירושלמי דאמר אפילו אחת אין בידו. רש\"י גורס כתוספתא שמע ט' תקיעות יצא ורבינו גרס לא יצא וכן גירסת הספרים ואין למחוק הספרים מפני התוספתא: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "קנים היוצאים מסכך הסוכה וכו'. סוף פ\"ק דסוכה (דף י\"ט) תניא פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה מאי פסל היוצא מן הסוכה אמר עולא קנים היוצאים מאחורי הסוכה כלומר חוץ לדופן האמצעית שהיא אחריה של סוכה יוצאים קנים מן הסכך ואוקמוה התם כגון דאית בה ז' על ז' ושלש דפנות וצלתה מרובה מחמתה ורבה ורב יוסף אוקמוה בקנים היוצאים לפני הסוכה כלומר ברוח רביעית הפתוח ומשכא ואזלא חד דופן בהדייהו ואפ\"ה כשרה דמן הסוכה היא והויא כשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח אע\"ג דלא ממשכא באידך גיסא כשרה והיינו חידושא דסד\"א כיון שמתחלה לא נתכוון לעשות הסוכה אלא כנגד דופן הקצר או משוך ממנו מעט הנהו קנים דנפקי ליגרעו מסוכת גנב\"ך כיון שלא נעשו במתכוון קמ\"ל ורבב\"ח אמר ר' יוחנן מוקי לה בסוכה שרובה צלתה מרובה מחמתה ומיעוטה חמתה מרובה מצלתה דכיון דבכללה צלתה מרובה מחמתה כשרה אפילו תחת אותו סכך שחמתו מרובה מצלתו ורבי אושעיא מוקי לה כגון דאיכא סכך פסול פחות מג' בסוכה קטנה דכיון דבציר משלשה נדון כסוכה. ורבינו כתב כאן אוקימתא דרבה ורב יוסף דשייכא בהאי פרקא ולא כתב אוקימתא דעולא דכ\"ש היא ובפרק שאחר זה כתב אוקימתא דר' יוחנן ומתוך דבריו באותו פרק נתבארה אוקימתא דר' אושעיא: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "העושה סוכתו בין האילנות וכו'. נראה לי שחיזוק זה צריך עד גובה עשרה לבד: \n\n" + ], + [ + "סוכה שאין לה גג וכו'. כתב ה\"ה שנראה מדברי רבינו שאין צריך להחמיר כדברי האחרונים שכתבו שצריך שיעשה הדפנות מדבר שמסככין בו ושיהיה בדפנות ט\"ז טפחים עשרה לדפנות וששה לסכך חוץ מטפח זה שעומד לגג פחות מכאן פסולה ואיני רואה מדברי רבינו הכרח לחלוק עליהם ודבריהם הוו טעמא דמסתבר דהיאך אפשר שנקל בסוכה זו לפחות משיעור הראוי לסוכה ולדפנות: \n", + "כתב מהרא\"ם דמדברי התוס' נראה שיהיה השיפוע הנשאר לסכך יותר מז' טפחים בתוספת האלכסון על הצלע לא ז' טפחים בלבד כדברי הר\"ן אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ה וכן כילה שיש לה גג אפילו טפח אם גבוהה י' טפחים אין ישנים בה בסוכה ונראה שהוא סובר דלא בעינן ז' על ז' בגובה י' שהרי הוא משתפע ועולה וכלה בגג טפח ואין בכל גובהה רק י' ואפ\"ה אין ישנים בה מטעם סוכה שתחת סוכה והוא תמוה מאד דא\"כ הא דבעינן משך ז' על ז' אינו אלא בחלל שבקרקע הסוכה אבל לא בחלל שבגובה י' וא\"כ למה קראו לסוכה שסככה ז' על ז' סוכה קטנה ששיעורה מצומצם שאין פחות ממנה הא בטפח אחד נמי כשרה עכ\"ל. ול\"נ דמההיא דכילה אין ראיה להכשיר סוכה דהתם משום דמחזי כסוכה בתוך סוכה אסרינן לה וכל שיש לה גג טפח שהוא שיעור אהל לטומאה אתו למיטעי ולאכשורי סוכה בתוך סוכה. א\"נ מפני שכל שיש לה גג טפח חשיבא אהל ולא בטלה לגבי סוכה וכיון דכילה פסולה לסכך הוי כישן תחת סוכה פסולה שהיא תחת סוכה כשרה דהא ודאי לא יצא ולעולם בסוכה העשויה כמין צריף או שסמכה לכותל והגביהה מהקרקע או הרחיקה מהכותל טפח בעינן שיהא בה ז' על ז' בגובה עשרה וכדברי המפרשים. אבל אי קשיא הא קשיא שכתב ה\"ה ראיתי מהאחרונים מי שפירש ואמר דדוקא בשעשה הדפנות בדבר שמסככין בו ויש בדפנות אלו כדי ט\"ז טפחים י' לדפנות וששה לסכך חוץ מטפח זה שעומד לגג פחות מכאן פסולה ויש לחוש להם אע\"פ שאינם נראים מחוורים עכ\"ל. הרי כתב בהדיא שלא נתחוורו לו דברי המצריכים שיהו בדפנות אלו ט\"ז טפחים וא\"כ הוא סובר שאע\"פ שאינה גבוהה אלא י' טפחים כשרה וא\"כ לא בעינן ז' על ז' בגובה י' שהרי לא משפעת ועולה וכלה בגג טפח ואין בכל גובהה אלא י' טפחים ואפ\"ה מכשרינן לה וא\"כ תפול עליו קושית הרא\"מ דלמה קראו לסוכה שסככה ז' על ז' סוכה קטנה ששיעורה מצומצם שאין פחות ממנה הא בטפח אחד נמי כשרה. ואפשר לידחק ולומר דהא דבעינן שבעה על שבעה בסוכה היינו בקרקעיתה אבל הסכך נהי שאם רחבו שבעה על שבעה אויר או סכך פסול פוסלים בו אפילו בג' מ\"מ גג ז' על ז' אינו עיכוב בסוכה וכל שאין לה גג אלא טפח והוא מסוכך בסכך כשר כשרה כיון דגג טפח חשוב אהל לטומאה חשוב נמי אהל לסוכה והרי כל אהל סוכה זו מסוכך בסכך כשר והיא גבוהה י' ויש בחלל קרקעיתה ז' על ז' הילכך כשרה לדעת הסוברים כן: \n\n" + ], + [ + "סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין וכו'. כתב ה\"ה וזהו פירושה אכסדרה זו היא שני כתלים זה כנגד זה וכו' וכן פי' הר\"ן לדעת הרי\"ף דכי אמרינן יש לה פצימין לאו בסמוכים פחות מג' עסקינן כדברי רש\"י אלא בשיש לה פצימין באותה רוח שלישית אחד מכאן ואחד מכאן דכיון שיש לה פצימין אמרינן פי תקרה יורד וסותם ע\"י הפצימין. ולפי שטה זו הא דאחוי ליה רב אשי נראה מבחוץ ושוה מבפנים אתיא כפשטה שע\"י אותם השני פצימין היו אומרים פי תקרה יורד וסותם ואין צריך לידחק במה שנדחק בו רש\"י. ונראה מדברי רבינו דאפילו בדאית לה פצימין לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם על ידי הפצימין אלא מרוח אחת בלבד וכ\"נ גם מדברי הר\"ן: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "סוכה שיש לה פתחים הרבה וכו'. כתב הרב המגיד שדעת רבינו דהא דתניא יתירה שבת על הסוכה וכו' היינו דוקא ברוח שלישית וכו'. וק\"ל דא\"כ לא היה צריך רבינו לכתבה שהרי כבר כתב דיני דופן שלישית בזה הפרק. ונראה דהכי קאמר הרב המגיד שלא הכשירו בפרוץ מרובה על העומד אלא בדופן שלישית דוקא שכן מצינו שהקלו בה ואמרו דסגי בה בטפח שוחק או בפס ד' והילכך הקילו בה נמי היכא שדופן שלישית היא על פני כולה אלא שפרוץ מרובה על העומד אבל בשתי דפנות הנשארות דינה כדין שבת: \n\n" + ], + [], + [ + "בנה איצטבה באמצעה וכו'. כתב הרב המגיד ופירש רבינו שרואין כאילו המחיצות נוגעות באיצטבה וכן פירשו הגאונים ז\"ל ומדבריהם למדנו שהם מכשירים הסוכה על ידי כך ע\"כ. וכתב כן לפי שיש מפרשים דדופן עקומה היינו שרואים כאילו הסכך כולו שמן הדופן עד האיצטבה הוא הדופן אלא שנתעקם שכן דרכן של כותלים להתעקם ולפי דעתם הדבר ברור שאותו שיעור שבין הדופן לאיצטבה אינו כשר כיון שאנו דנין סכך שעליו כאילו הוא דופן. וא\"ת הרי דעת רבינו בפרק ה' כדעת אותם המפרשים שכך כתב שם רואים כאילו הכותל נעקם ויחשב זה הסכך הפסול מגוף הכותל. ואפשר לומר דשאני לרבינו בין היכא שפסול הסכך מחמת עצמו כי התם דאז ודאי לא מכשרינן לאכול תחתיו אלא רואין כאילו הכותל נעקם וכו' להיכא שפסולו מחמת גובהו כי הכא דכיון דאיכא שיעור הכשר סוכה באיצטבה ואידך הוי נמי סכך כשר אע\"פ שהוא גבוה עשרים לא גרע מפסל היוצא מן הסוכה דנדון כסוכה וזה דוחק דנימא דשאני פירוש דופן עקומה מהכא להתם ואם כך היתה כוונת רבינו הרבה סתם הדברים ועוד דאפילו נימא דסובר רבינו דרואין כאלו המחיצות נוגעות באיצטבה מאן לימא לן שסובר שאוכלין תחת אותו סכך שחוץ לאיצטבה דילמא ס\"ל כהר\"ן שחלק על רש\"י וכתב דלית לן לאכשורי משום פסל היוצא אלא בהנהו גווני דאמרינן בגמ' לא בגוונא אחרינא דאיכא למימר דלא עדיף כהנהו אלא דוקא במקום איצטבה כשר. לכך נ\"ל שדעת רבינו שלא להכשיר אלא תחת סכך האצטבה וטובא קמ\"ל דסד\"א דניגזור דילמא אתי למיכל באידך גיסא קמ\"ל. ומ\"ש כאן וכאילו המחיצות נוגעות באיצטבה לא נתכוון לומר שהמחיצות דוקא נוגעות והסכך כשר אלא לומר כאילו המחיצות נוגעות לאיצטבה ואינן מרוחקות כלומר דרואין כאילו נעקם הכותל ויחשב אותו סכך מגוף הכותל וכמו שביאר בפרק שאחר זה ואם דעת רבינו כמו שכתבתי בעינן שיהיו הדפנות מגיעות לסכך כדי שנאמר רואין כאילו נתעקם הכותל וכאילו הסכך מן הדופן שכן דרכן של כותלים להתעקם אבל אם אין הדפנות מגיעות ליכא למימר דופן עקומה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "אבל אם עבר וסיכך בדבר הנובל ונושר או בדבר שריחו רע כשרה. הר\"ן כתב גבי שווצרי דסני ריחייהו דפסולין אף לדפנות ומשמע אפילו בדיעבד: \n\n" + ], + [ + "סיכך בירקות וכו'. ואם תאמר הרי כתב בראש פרק זה דבדבר הנובל כשר בדיעבד. וי\"ל דהתם היינו בדבר שדרכו ליבול קצת עליו אבל מכל מקום אפילו אחר נפילת עליו צלתו מרובה מחמתו ולכתחלה לא דילמא מתוך נשירת העלין שביק לה ונפיק וזהו מה שאמרו בפרק קמא דסוכה (דף י\"ג) בהיגי לא מסככין דכיון דנתרי טרפייהו שביק לה ונפיק. \n", + "ומה שכתב סיכך בירקות וכו'. היינו בדבר שאחר שיבולו או ייבשו עליו ישאר חמתו מרובה מצלתו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "נתן עליה נסר וכו'. כתב הרב המגיד וה\"מ שנתנו מן הצד אבל באמצעה הא אמרינן דפוסל בד' טפחים. ול\"נ דאפשר נמי כגון שנתנו באמצע לרוחב הסוכה ונשאר ממנו עד דופן אמצעי שיעור סוכה והנסר אינו מבריח מן הקצה אל הקצה ואשמעינן שאותו צד שאצל הפתח אע\"פ שהנסר מפסיק נדון כפסל היוצא מן הסוכה: \n\n" + ], + [ + "תקרה שאין עליה מעזיבה וכו'. פי' דיש כאן משום גזירת תקרה ומשום תעשה ולא מן העשוי ובמפקפק או נוטל אחת מבינתים כי היכי דמפיק ליה בהכי מן תעשה ולא מן העשוי מפיק ליה נמי מגזירת תקרה ושיטת רבינו כשיטת הרי\"ף שכתב הר\"ן פ\"ק דסוכה: \n\n" + ], + [ + "וכן החוטט בגדיש וכו'. נראה מפירוש רש\"י (סוכה ט\"ז) דדוקא כי חטיט מלמעלה למטה כשרה דמשייר לסכך כמו שהוא אבל אם חטט למעלה פסולה דסכך דמעיקרא ליתיה בעולם וסכך דהשתא אית ביה משום תעשה ולא מן העשוי ואחרים אומרים דכל דבהדי סככה אפילו סמיך טובא סכך הוי אלא דהשתא קליש ליה מלמטה הילכך שפיר דמי (עכ\"ל הר\"ן): \n\n" + ], + [], + [ + "חבילות קטנות שאגדו אותם למנין. ק\"ל למה כתב קטנות דאי פחות מכ\"ה אפי' לא היו אגודים למנין אלא לשם אגד מסככין בהם: \n\n" + ], + [ + "העושה סוכתו תחת האילן וכו'. כתב ה\"ה שם משנה כלשונה וכו' עד שהפרידן זה מזה. אבל בפירוש המשנה לרבינו נראה שהוא ז\"ל מפרש דחבטן היינו שקצצן שכתב אמתניתין דהדלה עליה וכו' אם היה סיכוך הרבה מהן כשרה בתנאי שיקוץ אותם ואם לא קצצן יצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ופסולה, עוד אמר או שקצצן כשרה בתנאי שינענע אותם ואז תהיה כשרה וכן נראה מדברי רבינו גם פה שכתב הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואח\"כ קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה ואם לא היה הסיכוך שהיה מתחלתו כשר הרבה מהן צריך לנענע אותם אחר קציצתן כדי שתהא עשויה לשם סוכה ולפי זה מתניתין דהדלה עליה הכי מיפרשא אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה בלא נענוע כלל וכדאוקימנא לה בשחבטן היינו שקצצן ומאי או שקצצן פירוש או שקצצן כמשפט דהיינו קצצן ונענען אע\"פ שאין הסיכוך הרבה מהם כשרה דאפילו כל הסיכוך מהם כשרה כיון שקצצן ונענען ומתני' דהעושה סוכתו תחת האילן ודאתמר עלה בגמרא הכי נמי מיפרשא דכל שהאילן חמתו מרובה מצלתו מסתמא הסכך פסול מועט מהכשר הילכך אם חבטן דהיינו שקצצן אע\"פ שלא נענעם כשרה וכשהאילן צלתו מרובה מחמתו מסתמא הסכך הפסול רבה על הכשר הילכך אפילו חבטן דהיינו שקצצן פסולה משום תעשה ולא מן העשוי עד שינענענו אע\"פ שכשקוצצן הם מתנענעים ונופלים על הסכך לא מהני משום דבעינן נענוע בידים והשתא נתבארו דברי רבינו שכתב עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהם אע\"פ שהכשר יתר על הפסול פסולה בדבר שאין מסככין בו בלא קצצן ודאי מיירי והכי נמי בגמרא על חמתו מרובה מצלתו דמשמע דסכך פסול מועט מן הכשר אקשינן הא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ואיצטריך לאוקמה בשחבטן דהיינו קצצן הא אם לא קצצן פסולה ואפילו שכשר יתר על הפסול: \n\n" + ], + [], + [ + "כיצד בית שנפחת וכו' וכן חצר המוקף וכו' וכן סוכה גדולה וכו'. הכל משנה פ\"ק דסוכה (דף י\"ז) ואמרו שם צריכה דאי אשמעינן בית שנפחת דמחיצות לבית עבידן אבל חצר המוקפת אכסדרה דמחיצות לאו לאכסדרה עבידן אימא לא צריכא ואי אשמעינן הני תרתי משום דסככן סכך כשר הוא כלומר ממין סכך כשר ופסולן משום העשוי אבל סוכה גדולה דסככה סכך פסול הוא אימא לא צריכא: \n\n" + ], + [ + "ואי זו היא סוכה קטנה וכו' וגדולה כל שישאר בה יתר על הסכך הפסול ז' על ז' סכך כשר. יש להסתפק בלשון זה אי ס\"ל דז' טפחים על ז' טפחים מצטרפין כלומר שאם סכך פסול מתחיל מהדופן שמהצד ואינו מגיע עד הדופן האחר ואם נצרף סכך שאצל דופן האמצעית וסכך שאצל הפתח על ידי הצד שאין מגיע לו סכך פסול יש בסוכה זו ז' על ז' ונכשיר או נימא דאין מצטרפין וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "סיכך בדבר פסול ודבר כשר וכו'. כתב ה\"ה משנה המקרה סוכתו וכו' וזה תימה אצלי שהרי בפירוש נפסקה הלכה פ\"ק דעירובין כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר וכו'. ואני אומר שאין כאן תימה כלל שרבינו גורס כגירסת ר\"ת שכתבו התוספות (עירובין ט\"ו:) והא א\"א לצמצם א\"ר אמי במעדיף רבא אמר אפילו בשאין מעדיף אם היו שתי נותנן ערב ערב נותנן שתי והוי האי פירכא בין לר\"פ בין לרב הונא בריה דרב יהושע וא\"כ כי שני ר' אמי במעדיף הוי אפילו לרב פפא. אך יש לדקדק למה לא כתב רבינו שאם היו שתי נותנן ערב כשינויא דרבא דבתרא הוא ונראה שבכלל מה שכתב אם היה כל הסכך הכשר יותר על כל הסכך הפסול כשרה הוי דכל שהם שתי ונותן הסכך הכשר ערב או אפכא הרי הוא מעדיף וכמו שפירש רש\"י דע\"כ אם אינו נותן ראשי הקנים על השפודים הרי הם נופלים לארץ והילכך ה\"ל כשר מרובה על הפרוץ ומבטלו. ואל יקשה עליך מה שכתב רבינו מפני שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב ותאמר א\"כ אע\"פ שלא ירבה הכשר על הפסול ליתכשר וכדקי\"ל דפרוץ כעומד מותר. די\"ל דשאני הכא שא\"א לצמצם ולמלאות כל הריוח שלא יהא בו אויר כלל וא\"כ כל שהוא פרוץ כעומד בענין זה הוי פרוץ מרובה על העומד הילכך בעינן שירבה הסכך הכשר. ואכתי קשיא שרבינו כתב לקמן גבי סכך שיש בו חלונות שאם יש בכל האויר ככל המקום המסוכך פסולה מפני שחמתה מרובה מצלתה והוא מה שאמרו בגמרא (דף כ\"ב:) כזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת כלומר בנקב קטן החמה הנכנסת בו גדולה יותר ממנו והרי שם פרוץ כעומד ופסל רבינו ואין לחלק בין סכך פסול לאויר כמו שחילק הר\"ן בפרק הישן שהרי כתב כאן רבינו שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב וצ\"ל דה\"ק שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב ומצטרף מקום סכך הפסול עם מה שנשאר מאויר שלא נתמלא בסכך הכשר משום דא\"א לצמצם וה\"ל פרוץ מרובה על העומד מש\"ה פסול עד שירבה סכך כשר על הפסול ומהאי טעמא בדין סכך שהיו בו חלונות כשיש בכל האויר ככל מקום המסוכך פסולה משום דכשנצרף האויר שיש במקום הסכך הכשר שא\"א לצמצם עם החלונות הוי פרוץ מרובה על העומד ומש\"ה בעינן שיהא הסכך רב על האויר דאז יהיה פרוץ כעומד, ולפי זה צ\"ל דכי אמרינן כזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת משום דגם מבין הסכך הכשר נכנס השמש משום דא\"א לצמצם כנ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "נויי סוכה אין ממעטין בגובהה. פירש בגבוהה מעשרים להכשירה דלאו מין סכך הן דא\"כ הוו פוסלים משום מקבל טומאה ולא לפוסלה בפחות מי' ולא דמיא להוצין יורדין לתוך עשרה שפוסל משום דירה סרוחה וכמו שנתבאר בפרק ד' דשאני הני דלנוי עשויין: \n\n" + ], + [], + [ + "במה דברים אמורים בשלא היה במקום אחד אויר ג' טפחים וכו'. הא דמשמע דבסוכה גדולה אויר מן הצד פוסל היינו כגון שהוא מפסיק כל הסוכה ולא נשאר לצד דופן האמצעית שיעור סוכה אבל אם נשאר ממנו לצד דופן אמצעית שיעור סוכה פשיטא דאותו צד כיון שיש לו ג' דפנות דלא מיפסיל ואם מתחיל מצד זה ואינו מגיע לדופן שכנגדו יש להסתפק וכמ\"ש למעלה: \n\n" + ], + [ + "דרך הסיכוך להיות קל. פרק הישן (סוכה דף כ״ב) תנן המעובה כמין בית אע״פ שאין הכוכבים נראים מתוכה כשר ואמרו בירושלמי הדא אמרה צריכין הכוכבים להיות נראים מתוכה ואמר רבי לוי בשם רבי חמא כוכבי חמה שנו. ומפרש רבינו כוכבי חמה כוכבים הגדולים וקרי להו כוכבי חמה לפי שמתוך גודלם נראים ביום: \n", + "היה הסכך מדובלל וכו' והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד. למד הר\"ן בחדושיו מדברי הגמרא דתנן אבל אין בהם טפח ואין ביניהם פותח טפח וכו' דדילמא רבא סובר אבל יש בגגה טפח כשרה דאמרינן חבוט רמי ה\"ה דבעינן נמי שיהא באויר שבין התחתונות טפח דאי לא אע\"פ שיש בגגה טפח לא אמרינן חבוט רמי. ויש מי שאומר דכיון דכי יש בגגה טפח לא סגי לן עד שיהא באויר שבין התחתונות טפח ה\"ה נמי שאם יש בגגן של עליונות יותר מטפח שצריך שיהא באויר שבין התחתונות כאותו שיעור. ואע\"פ שהעלה הר\"ן שאינן נראין בעיניו דברי י\"א מ\"מ רבינו נראה שסובר כן ולפיכך כתב והוא שיהיה חובטן כנגד שפת היורד. ואפשר שרבינו בא למעט ג\"כ היכא שיש ברוחב הקנה העולה טפח או יותר ובן התחתונות יש יותר מרוחב הקנה העולה דלא אמרינן חבוט רמי אלא כשיבא הקנה העליון ליכנס בין התחתונות בצמצום הא לאו הכי לא: \n", + "ואם היה ברוחב זה העולה טפח וכו'. כתב הר\"ן דמוכח בגמ' דבעינן נמי שיהא באויר שבין התחתונות טפח דאי לא אע\"פ שיש בגגה טפח לא אמרינן חבוט רמי וכן נראה דעת רבינו שכתב והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד: \n\n" + ], + [ + "העושה סוכה על גבי סוכה וכו'. בנוסחאות שלנו כתוב או שלא היתה התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אפילו ע\"י הדחק אף התחתונה כשרה. ותמהני דמשמע ששתיהם כשרות ובגמרא משמע שכשאמרו שאינה יכולה לקבל כרים וכסתות ע\"י הדחק להכשיר התחתונה לבד אמרו כן. ועוד דאמתניתין דתנן התם סוכה ע\"ג סוכה העליונה כשרה והתחתונה פסולה ואוקמוה ביכולה לקבל כרים וכסתות ע\"י הדחק ומסתמא משמע דבאינה יכולה לקבל הוי איפכא דתחתונה כשרה ועליונה פסולה. ועוד שאחר שכתב למעלה דרבא מיירי באינה יכולה לקבל ואינה גבוהה י' היאך אפשר להכשירה ועוד שאין מציאות לישב בה שאינה יכולה לקבל אפילו ע\"י הדחק, לכך נ\"ל דל\"ג אף אלא ה\"ג התחתונה כשרה וגורס רבינו כגירסת רש\"י פעמים שהתחתונה כשירה ועליונה פסולה כגון שהתחתונה צלתה מרובה מחמתה ועליונה חמתה מרובה מצלתה וקיימן תרוייהו בתוך עשרים כלומר דאי עליונה למעלה מעשרים תחתונה נמי פסולה משום דמצטרף סכך פסול דהיינו שלמעלה מעשרים בהדי סכך כשר ואע\"ג דבמקצת סכך למעלה מעשרים ובהוצין יורדין בתוך עשרים לא אמרינן דליצטרף סכך פסול בהדי כשר התם היינו טעמא משום דהוי חד סכך אבל הכא דהוו תרי סככי מצטרף ופסול תדע דבמקצת סוכה בתוך עשרים מכשרינן אפילו אם כשתטול כל מה שלמעלה מעשרים פש ליה מה שבתוך עשרים חמתו מרובה מצלתו ובהוצין לא מכשרינן אלא דצלתן מרובה מחמתן וטעמא לפי שמופלגין קצת מהסוכה בעינן שיהא צלתן מרובה מחמתן ולפי שמחוברים לסכך לא מצטרף בהדייהו לפסול אלא אדרבה הוא בטל לגבייהו. וזהו שכתב רבינו והוא שלא יהיה גובה שתיהם יותר על עשרים אמה. ומה שכתב שהתחתונה בסכך העליונה נתרת ה\"פ אף בסכך העליונה נתרת כלומר שאם סכך העליונה גבוה עשרים אף התחתונה פסולה וזה דוחק. לכך נראה שרבינו מפרש הגמרא כמו שכתב רבינו ירוחם דהב\"ע כשהתחתונה צלתה מרובה מחמתה כשיצטרף סככה עם סכך העליונה ולהכי בעינן שתהיה עליונה בתוך עשרים ושיעור לשון רבינו כך הוא התחתונה כשרה והוא שלא יהיה גובה שתיהן יתר על עשרים אמה והיינו כשהתחתונה בסכך העליונה נתרת וכמו שכתבתי, ומינה דאם אינה נתרת בסכך העליונה וכגון שצלתה מרובה מחמתה מחמת עצמה אפילו עליונה למעלה מעשרים אמה כשרה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "וכן הגזולה כשרה וכו'. פי' דכשהוציא את חבירו מסוכתו יצא מדין תורה דקרקע אינה נגזלת וכשגזל עצים ועשה מהם סוכה לא יצא מדין תורה אבל אחר התקנה יצא דהפקר בית דין הפקר. ומיהו משכחת סוכה גזולה אפילו אחר התקנה כגון סוכה העשויה בראש הספינה או בראש העגלה דכיון שהיתה מטולטלת נגזלת: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "קטן שאינו צריך לאמו וכו'. כתב הרב המגיד כתב רבינו כבן חמש כבן שש ויש סעד לדבריו וכו'. ודע דאיתא בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ב) אהא דכל קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה וכמה כבר ארבע וכבר חמש. ויש לתמוה אמאי דחה הא דאתמר לענין סוכה ונקט שיעורא דאתמר גבי עירובין. ואפשר לדחוק ולומר דמדגרסינן בירושלמי פרק הישן תני רבי הושעיא קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה ויוצא בעירוב של אמו משמע דסוכה ועירוב כי הדדי נינהו. וקצת סעד יש לדבר מדחזינן דהא דכמה כבר ארבע וכבר חמש לא אתמר בפרק הישן דהוא דוכתיה אלמא לאו עיקר הוא. ודע דבפרק כיצד משתתפין מפליג לגבי עירוב בין איתיה לאבוה במתא לליתיה במתא ואע\"פ שרבינו סתם בפ\"י מהלכות עירובין דבן ו' יוצא בעירוב אמו היינו בדליתיה לאבוה במתא וכאן לענין סוכה כתב כבן ה' כבן ו' והיינו דבאיתיה לאבוה במתא בן ה' ובליתיה הוי בן ו' ומינה נילף לעירוב: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. (סוכה כ\"ה) פירש\"י אפילו בשעת חנייתן אבל התוס' כתבו דלא מפטרו אלא היכא שאם יקיימו מצות סוכה יבטלו ממצותן: \n\n" + ], + [ + "המנורה בסוכה ואם היתה סוכה קטנה וכו'. בפרק הישן (סוכה דף כ״ט) שרגא אמרי לה במטללתא ואמרו לה בר ממטללתא ולא פליגי הא בסוכה גדולה הא בסוכה קטנה. וכתבו התוס' דהא דאמרינן דאסור להניחה שם היינו בשעה שדולקת דכיון דאין בה אלא ז' על ז' מצומצמים חיישינן שמא תשרף סוכתו ודייקי לה מדאמרי' פ״ד דסוכה (דף מ״ח) שלפסול הסוכה מדליק בה את הנר ולא אמרי' מעייל כמו שאמרו מעייל בה מאני מיכלא. אבל רבינו כתב בסוף פ' זה מכניס בה מנורה ואפשר שהיה גורס מכניס או שסובר דמדליק לאו דוקא. ולפי דעתי אפשר דכשהיא דולקת מותר להכניסה להשתמש לאורה דומיא דכלי אכילה דבשעה שמשתמש מהן מותר להכניסן בסוכה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "כל שבעת הימים קורא בתוך הסוכה. שם (דף כ\"ח) בגמ' הא במגרס הא בעיוני. ופירש רבינו כרש\"י והרי\"ף ואית דאמרי איפכא דעיוני היינו קבע ובעי סוכה וכתב הר\"ן ולחומרא עביד כתרווייהו כל היכא דלא מיטרד אבל אי מיטרד ה\"ל מצטער ופטור מן הסוכה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "בזמן הזה שאנו עושין שני ימים טובים וכו' וכן טומטום וכו'. כלומר כשם שבשמיני עצרת יושבין ואין מברכין כן טומטום וכו'. אבל הטעם שאין מברכין בשמיני עצרת אינו מפני שהוא ספק דאם כן היאך אנו מברכין ביום טוב שני שהחיינו ומתחלה כך תקנו שנעשה יום טוב שני ונברך מספק ואפילו השתא משום מנהג אבותינו בידינו אנו עושים כמותם אבל טומטום ואנדרוגינוס העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שהם חייבים מספק דספיקא דאורייתא לחומרא וכיון דספק הוא אין מברכין לדעת רבינו וכמ\"ש הרב המגיד. אלא ה\"ט כי היכי דלא ליתו לזלזולי ביום טוב ואף על גב דביום טוב שני של פסח עבדינן יו\"ט ומברכין על ספירת העומר הכא שאני דבכוס אחד אנו מקדשין ומברכין לישב בסוכה ואיכא למיחש טפי לזלזולי א\"נ דכיון דבקיאינן בקיבועא דירחא הוי ספירת העומר דאורייתא וא\"א לדחותה ולא את ברכתה משום חששא בעלמא והא דלא תקנו בלולב שיטלנו בלא ברכה משום דהוי בגבולין דרבנן. א\"נ משום דאית ביה איסור טלטול: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שלא עשה סוכה וכו' שמצותה כל שבעה. פירוש דקרא דאמר חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים הכי קאמר סוכות תעשה לך באי זה יום משבעה הימים שתרצה ואפילו ביום האחרון אם לא עשית קודם לכן: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "וענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס וכו' כגון שיהיו שלשה עלין או יתר על כן בגבעול אחד וכו'. כתב הטור וז\"ל כתבו הגאונים שצריך שיהא בכל שיעור אורך ההדס עבות ואם לאו פסול. ובעל העיטור כתב אפילו אין בו רק פעם אחת תלתא בחד קינא כשר וכן כתב הרמב\"ם עכ\"ל. ואיני מוצא מקום על מה שיסמוך לומר כן בדברי רבינו שהרי דבריו סתומים כדברי הגמרא: \n\n" + ], + [ + "ערבי נחל וכו' ואפי' היה גדל במדבר או בהרים. כתב הרא\"ש נ\"ל לפרש דערבי נחל הגדלות על הנחל כלומר ממין הגדל על הנחל והיינו ערבה שרובה גדלה על הנחל למעוטי צפצפה הגדלה על ההרים, ד\"א ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל למעוטי צפצפה שעלה שלה עגול. והאי תנא לא מצריך קרא לרבויי של בעל ושל הרים דבכלל ערבי נחל היא והכי סברי רבנן דלקמן דמצרכו ב' ערבות וכן משמע מתוך דברי הרמב\"ם שכתב ערבי נחל האמור בתורה וכו' ורוב מין זה גדל על הנחלים לכך נקרא ערבי נחל ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר עכ\"ל. ומהרא\"ם כתב על זה ואינו מחוור דמנ\"ל לפרושי מלתא דהרמב\"ם דלכך נאמר ערבי נחל ממשמעות ערבי נחל ולא מרבויא דערבי כדקתני בברייתא ת\"ל ערבי נחל מ\"מ שפירושו מריבויא דערבי לשון רבים. ואולי הנוסחא שלו הביאתו לזה שכתוב בו לכך נקראו ערבי נחל במקום לכך נאמר ערבי נחל הכתוב בכל הנוסחאות שבידינו עכ\"ל. ולא ידעתי למה לא נתחוורו לרא\"ם דברי הרא\"ש דהא כיון דרבינו פסק דב' ערבות בעינן והיינו ודאי מריבויא דערבי היכי אפשר לרבויי מיניה תו של בעל ושל הרים דשתי דרשות לא דרשינן מערבי כדמוכח בגמרא והלכך צ\"ל דמשמעות ערבי נחל מייתי של בעל ושל הרים: \n\n" + ], + [ + "ויש שם מין ערבה שאין וכו'. דברי רבינו כאן סתומים דבפרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ד) תני ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל והתניא דומה למגל כשר דומה למסר פסול אמר אביי כי תניא ההיא בחילפא גילא ופירש רש\"י מגל קציר פגימותיה כולן נוגעות לצד אחד עקומות כלפי בית יד שלה מסר היא מגירה ופגימותיה הולכות נכחו ולהם שני עוקצים אחד מכאן ואחד מכאן כפגימת הסכין עכ\"ל. אבל רבינו נראה שמפרש דומה למגל שפגימותיה קטנות ואין כשר אלא כחילפא גילא כדמפורש בגמרא ולזה כתב בתחלה שערבה הכשרה פיה חלק והפסולה דומה למסר והדומה למגל יש מין ממנה שכשר והיינו חילפא גילא המוזכר בגמ', ואם לא נמצא אחד מהם אין מביאין תחתיו מין אחר הדומה לו כלומר דסד\"א דנייתי כי היכי דלא תשתכח מצות לולב קמ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "מצוה מן המובחר וכו' מברך תחלה על נטילת לולב. לאו למימרא שיברך בלשון הזה מאחר שכתב שמברך עובר לעשייתו כדמשמע ממ\"ש וכשהוא נוטלן לצאת בהם צריך לברך, ולא בא אלא לומר שיברך על הלולב ולא על שאר מינין. ובענין נוסח הברכה סמך על מ\"ש בסוף ה' ברכות נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא י\"ח לולב אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב, ואע\"פ שכתב עוד בפ' זה משחרב בהמ\"ק התקינו וכו' וכל יום ויום מברך עליו אקב\"ו על נטילת לולב ה\"נ סמך על מ\"ש בהלכות ברכות בנוסח הברכות ולא בא אלא ללמדנו שאע\"פ שאינו חייב בלולב מן התורה מיום ראשון ואילך צריך לברך עליו ולא נחית לפרושי נוסח הברכה: \n\n" + ], + [ + "ואם רצה להוסיף וכו'. מדברי ה\"ה נראה שלא היה גורס בדברי רבינו ובערבה, שכתב שנתן טעם רבינו בתשובה להתיר תוספת ההדס ולאסור תוספת הערבה דכיון דלא מצינו בגמרא היתר תוספת אלא בהדס אין להוסיף במין אחר ע\"כ. ואיני יודע היכן הוזכר בגמ' היתר תוספת הדס, אבל הר\"מ כתב הגיהו בספרי הרב ואם רצה להוסיף בהדס ובערבה ואינו כן בדעת הרב שאין להוסיף על שני בדי ערבה שכך כתב בתשובה. ואמנם הערבה אני רואה שאין ראוי להוסיף על שני בדים כמו שאין ראוי להוסיף על לולב אחד ואתרוג אחד ומי שעשה כן עשה מצוה מן המובחר אך בהדס מוסיפין מפני הושענא ונויי מצוה הוא ע\"כ. מיהו אם הוסיף בערבה לא פסל וטעמא דמילתא דאי כתב שתי ערבות בהדיא והוסיף עליהם או גרע פסול אבל השתא דכתיב ערבי דאין פחות משנים ומשמע נמי יותר אם הוסיף לא פסל אבל לא עשה מצוה מן המובחר עכ\"ל. אבל הר\"ן ז\"ל כתב בפרק לולב הגזול דכל לנאותו לא גזרו ולפיכך כתב הרמב\"ם שאם רצה להוסיף בהדס ובערבה כדי שיהא אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא אבל שאר המינים אין מוסיפים על מנינם פירוש משום דבהנהו ליכא נוי עכ\"ל הר\"ן. ורבינו ירוחם כתב תשובת הרמ\"ה ז\"ל זה לשונה אם יוכל אדם להוסיף על שני בדי ערבה או לא, כבר נשאלתי מאתכם פעם אחרת והייתי מורה לאיסור כדברי הרמב\"ם ואח\"כ העיד לי אדם גדול מחכמי פרובינציא שהוא עמד על תשובת הרמב\"ם שחזר בו בסוף ימיו מדבר זה והורה בדבר להכשיר וכן הדעת נוטה להכשיר מ\"ט ערבי נחל כתיב ואע\"ג דמיעוט ערבי שנים ליכא למשמע מינה דטפי משנים פסול אלא דבתרי סגי ואי אוסיף שפיר דמי דערבי נחל משמע ואפילו מאה כדדרשינן גבי עדים ומנין אפילו הם מאה ת\"ל עדים דאע\"ג דמיעוט עדים שנים דרשינן מינייהו אפילו מאה ועוד בהדיא אמרינן בגמרא דאפילו הוסיף במינים ואגדן בהדייהו לא פסיל דקי\"ל לולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי הילכך גבי לולב ואתרוג כיון דחד משמע אסור לאוסופי ואם הוסיף כיון דהאי לחודיה והאי לחודיה קאי נמצא שלא פסל וגבי הדס וערבה אפילו לכתחלה נמי עכ\"ל: \n", + "ואני יוסף המחבר באו לידי תשובות הר\"א בנו של רבינו וכתוב בהן ששאלוהו האי דאסור לרבות בערבה שבלולב ואמר אם הוסיף על שתי ערבות ה\"ז פסול ומ\"ש מן ההדס שאם הוסיף כשר. והשיב תקנו הספרים שלכם שכבר חזר בו ותיקן הספר שלו בידו כך ואם הוסיף או גרע לא פסל ושמענו מפיו ראיה חזקה להאי סברא. והרא\"ש כתב וז\"ל הרמב\"ם כתב אם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה מוסיף ומנויי מצוה הוא אבל שאר מינין אין מוסיפין על מנינם ואם הוסיף או גרע פסול ואיפכא מסתברא דבהדס כתיב ענף עץ עבות ובערבות כתיב ערבי ומיעוט ערבי שתים אבל כל מה שהוסיף בכלל ערבי הוא וחכמי פרובינציא הקשו עליו וחזר בו והכשיר הכל עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "משיגביה ארבעה וכו'. וכתבו המפרשים דכיון דקי\"ל דכל המצות מברך עליהם קודם לעשייתם שמברך עליו קודם שיטלנו או יהפוך אחד מהם ראשו למטה. וי\"א שיכוון שלא לצאת עד שיברך ואחרים אומרים דשפיר מיקרי עובר לעשייתן עד הנענוע כדאמרינן בנט\"י עד שינגב ידיו מיקרי עובר לעשייתן: \n\n" + ], + [ + "כיצד מוליך וכו'. בירושלמי תנא צריך לנענע ג\"פ על כל דבר ודבר ר' זירא בעי הכין חד והכין חד א\"ד הכין והכין חד. ורבינו נראה שהוא מפרש דה\"ק צריך לנענע על כל דבר ודבר היינו על כל תנועה של הולכה והבאה והעלאה והורדה ובתר הכי מיבעיא ליה אם מוליך ומביא חשוב חד ואין לנענע בשניהם אלא שלש תנועות קטנות וכן במעלה ומוריד או כל אחד מהם חשוב אחד ויש לו לנענע שלש תנועות קטנות בכל אחד ואחד מהן וכיון דלא איפשיטא מאחר דלאו מילתא דטרחא היא עבדינן לחומרא ומנענע ג\"פ בכל דבר ודבר: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(טז-יז) בזמן שבהמ\"ק קיים היה לולב ניטל ביום הראשון שחל וכו'. והקשו המפרשים דהא שופר דאיתיה בגבולין דאורייתא ולא דחי שבת אפילו בזמן שביהמ\"ק קיים דתנן בפרק ב' דר\"ה (דף כ\"ט:) יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. ותירץ הר\"ן ז\"ל דה\"ט לפי שברוב השנים לא היו יודעים בשחרית שיהיה שעת תקיעת שופר בקבועו של חדש זה שהוא חג שהחדש מתכסה בו ורוב השנים לא היו עדים באים בשחרית דמש\"ה תמיד של שחר היה קרב כהלכתו כלומר שאפילו באו עדים בשחרית היו אומרים בו שיר של חול כדרכו ברוב השנים ולפיכך אמרו שבמדינה לא היו תוקעין שאם נתיר להם לתקוע כשבאו העדים בשחרית לשנה הבאה יתקעו אע\"פ שלא באו עדים עדיין יאמרו אשתקד מי לא תקעינן עכשו נמי נתקע כשם שאנו נוהגים אותו קדש ולפיכך לא רצו להתיר אלא במקדש במקום זריזים: \n", + "ואין שם מקדש להתלות בו. כלומר דכשבית המקדש קיים מתוך שהיה לולב ניטל במקדש כך היה ניטל בכל היכא דידעי בקיבועא דירחא אבל כיון שאין בית המקדש קיים השוו חכמים מדותיהם בכל המקומות: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכל יום ויום היו מקיפין את המזבח בלולביהן וכו'. פ' לולב וערבה (סוכה מ״ג:) איפליגו אמוראי אהא דתנן התם בכל יום מקיפין את המזבח אי הוי בלולבין או בערבה ופסק רבינו כרבא דאמר לר' יצחק תא אימא לך מילתא מעליא דהוה אמר אבוך הא דתנן אותו יום מקיפין את המזבח ז' פעמים הכי אמר אבוך משמיה דר' אלעזר בלולב משום דרבא הוא בתרא. ועוד שמנהגנו עכשיו הכי הוא שאנו מקיפין התיבה בכל יום פעם אחת ובשביעי שבע פעמים ואי הוה ס״ל דאותו היקף היה בערבה כיון שאין עושין ערבה זכר למקדש אלא יום שביעי בלבד לא היה לנו להקיף אלא בשביעי אבל כיון דס״ל דבלולב מתוך שהוטל עלינו חובה לעשות לולב זכר למקדש שבעה הנהיגונו להקיף בו זכר למקדש. ולפי זה אף בשביעי של ערבה ראוי להקיף בלולב ולא בערבה כך כתב הר״ן ושכך כתב רש״י בתשובה: \n\n" + ], + [ + "כך היה המנהג בירושלים וכו' מתפלל והוא בידו. ואמרו בגמ' (מ\"א:) דאע\"ג דקיימא לן לא יאחז אדם תפילין בידו ויתפלל התם לאו מצוה כלומר נטילתם בידו אינה מצוה ולהכי טריד עלייהו עד שיניחם הכא מצוה כלומר נטילתו מצוה ומתוך שחביבה עליו המצוה אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד: \n\n" + ], + [ + "מקבלת האשה וכו'. פירוש ביום טוב הראשון ובזמן שבית המקדש קיים שהיה לולב דוחה שבת ואשמעינן דאפילו אשה דלאו בת חיובא היא מטלטלא ליה כיון דראוי לנטילת אנשים ואשמעינן נמי שמותר להחזיר למים בשבת אבל השתא לדידן שאין לולב דוחה שבת אפילו ביו\"ט ראשון לא שרי לטלטולי כלל: \n", + "וביו\"ט מוסיפין. פירוש אבל לא מחליפין דטורח הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "ובזמן הזה שאנו עושים שני וכו'. ה\"ה נתן טעם למה אין נוטלין לולב בשמיני כשם שיושבים בסוכה לפי שסוכה כל ז' דאורייתא ולא לולב. ואפשר לתת טעם אחר דבלולב איכא איסור טלטול משא\"כ בסוכה. ונ\"ל שיש חסרון תיבה אחת בלשון רבינו מט\"ס וכך צריך להגיה כדרך שהיה אסור בשמיני בזמן שהיו עושין שני ימים מפני הספק: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "או גנוב או גזול אפילו לאחר יאוש. כתב ה\"ה ומבואר בגמ' שאפילו אחר יאוש הגזול פסול ותמהני דגרסינן בר\"פ (סוכה כ\"ט:) הגזול פסול אפילו ביו\"ט שני משום מצוה הבאה בעבירה ור' יצחק בר נחמני אמר שמואל לא שנו אלא ביו\"ט ראשון אבל בשני מתוך שיצא בשאול יוצא בגזול כלומר דביו\"ט ראשון לא מיפסל אלא משום לכם ופסק רבינו כר' יצחק כמבואר בדבריו בסוף פ' זה וטעמו משום דבגמרא אותביה עליה דר' יצחק ופריק רב אשי אליביה וכיון דרב אשי דבתרא הוא הוא פריק אליביה אלמא כוותיה ס\"ל הכי נקטינן. ומעתה אילו היה פוסק רבינו כר' יוחנן ודאי היינו אומרים שנתבאר בגמ' דלאחר יאוש פסול כיון דפסוליה משום מצוה הבאה בעבירה אבל כיון שפוסק כר' יצחק דטעמא משום לכם כיון שקנהו אפילו שהמצוה מסייעת בקנין יצא דכיון שקנינו ומצותו באים כאחד שפיר קרינן ביה לכם. אלא כך י\"ל דרבינו סובר כמ\"ד דיאוש כדי לא קני כמבואר בפ\"ב מהל' גזילה וכיון דפסולא דגזול ביום ראשון משום לכם ודאי דאפילו לאחר יאוש פסול: \n", + "או שהיה מאשרה וכו'. באמת כי לשון זהו קשה עד מאד כפי סוגיית הגמ'. ודברי ה\"ה בכאן אינם נכונים בעיני שכתב שרבינו גורס גירסא אחרת שאינה בנוסחאותינו ועוד דאם איתא לאותה גירסא אליבא דר' יוחנן דוקא אתמר דאית ליה נמי הכי גבי גזול אבל לר' יצחק בר נחמני דבגזול לא חייש למצוה הבאה בעבירה ה\"ה דבאשרה לא חייש וכבר כתבתי בבבא הקודמת לזו דרבינו פוסק כר' יצחק בר נחמני דלית ליה פסול משום מצוה הבב\"ע ועוד שאפילו לדעת שאר פוסקים אינה לאותה גירסא שהרי כתבו המפרשים אההיא דר' יוחנן דכל שנקנה בתחלה בלא סיוע דמצוה שוב אין בו משום מהב\"ע ולא פסיל ר' יוחנן אלא היכא שלא קנהו עדיין או שקנהו אלא שהמצוה מסייעת בקנין וא\"כ גבי אשרה דליכא למימר ביה הכי שהעבירה שהיא נטיעתה לעכו\"ם אין המצוה מסייעת בעשייתה כלום אפילו לר\"י לא מיפסיל אלא ודאי לית להו אותה גירסא. ועוד קשה לדבריו דיותר ראוי לאסור עבודת כוכבים של עכו\"ם כל שלא בטלוה וכ\"ש של ישראל שאין לה ביטול מאשרה שבטלוה אע\"פ שתחלת נטיעתה היתה לעבודת כוכבים ועוד דהא בסוף כיסוי הדם (חולין פ\"ט:.) תניא לולב ושופר של עכו\"ם פסולים אפילו דיעבד ואמר רב אשי התם אליבא דרבא דה\"ט משום דכתותי מיכתת שיעורייהו ובמאי מוקי להאי רבינו אם דעתו להכשיר אפילו בעכו\"ם של ישראל ועוד שלא כתב ה\"ה מהיכן הוציא רבינו דאשרה אפילו נתבטלה לא יצא. אבל כך נ\"ל לומר דלדעת רבינו דין לולב ושופר של עבודת כוכבים כך הוא דקודם ביטול לא יצא משום דמיכתת שיעורייהו וכדאמרינן בסוף כיסוי הדם ולאחר ביטול לכתחלה לא יטול ולא יתקע משום דמאיסי אבל בדיעבד כשרים והיינו דאמר רבא בפרק לולב הגזול (סוכה ל\"א:) לולב של עכו\"ם אם נטל כשר וכמו שנפרש בסמוך בס\"ד. ודין האשרה כל שמתחלה נטעו להיות נעבד אפילו בטלו אם נטל לא יצא והיינו דאמרינן בפרק כל האלילים (ע\"ז מ\"ז) בעי ריש לקיש המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה באילן שנטעו מתחלה לכך לא תבעי לך דאפילו להדיוט נמי אסור כי תבעי לך נטעו ולבסוף עבדו דשרי להדיוט פשיטא דאפילו נתבטלה מאיסא למצוה ופסול דיעבד וכיון דחזינן דבאילן שנטעו מתחלה לכך קאמר לא תבעי לך לומר דפשוט הוא ולא חזינן מאן דפליג עליה כוותיה נקטינן. ובפרק לולב הגזול (סוכה ל\"א:) אמתני' דלולב של אשרה ושל עיר הנדחת פסול מקשינן בגמ' ושל אשרה פסול והאמר רבא לולב של עכו\"ם לא יטול ואם נטל כשר וה\"פ אי אשרה דמתני' קודם ביטול פשיטא דפסול דכתותי מיכתת שיעוריה ולא אשמעינן מידי לא באשרה ולא בעיר הנידחת א\"ו דלאחר ביטול עסקינן והאמר רבא דלאחר ביטול אם נטל כשר ומהני דאה\"נ דלאחר ביטול אשמעינן מתני' ולא דמי לדרבא דהכא באילן שנטעו מתחלה לכך עסקינן דהיינו אשרה דמשה כלומר שהיא כתובה דכיון שמתחלת ברייתה כתותי מיכתת שיעורה מאיסא למצוה אבל עכו\"ם כיון שבתחלת ברייתה לא מיכתת שיעורה אם נטלה אחר שנתבטלה יצא דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת ש\"מ כלומר דלמאי דס\"ד לא דמיא לעיר הנדחת שזו מבוטלת ועיר הנדחת אינה מבוטלת אבל השתא דאמרינן דביטול לא שרי לה למצוה כך לי מבוטלת כמו אינה מבוטלת והוי שפיר דומיא דעיר הנדחת והא דאמרינן בפ' ראוהו ב\"ד (ר\"ה כ\"ח) אמר ר' יהודה שופר של עכו\"ם אם תקע בו יצא וכתוב בקצת נוסחאות מ\"ט מצות לאו ליהנות ניתנו דמשמע דבשלא בטלו עסקינן י\"ל שכשכתב רבינו שופר של עכו\"ם אם תקע בו יצא לא פסק כן משום ר\"י דלא קי\"ל דעתיה למשרי קודם ביטול אלא משום דממאי דאמר רבא לגבי לולב דלאחר ביטול כשרה דיעבד שמעינן לשופר וזהו שלא כתב רבינו בשופר של עכו\"ם שהטעם משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כשם שכתב בשופר של עולה. א\"נ שאינו גורס מ\"ט וכמ\"ש בנוסחאות שלנו ואתי ר\"י כרבא והא דאמר רבא בפ' מצות חליצה (יבמות ק\"ג:) דסנדל של עכו\"ם אם חלץ בו כשר ופסק רבינו פ\"ד מהלכות יבום וז\"ל סנדל המוסגר והמוחלט ושל עכו\"ם אם חלץ בו יצא ואע\"פ שהוא אסור בהנאה, י\"ל דההיא נמי בלאחר ביטול ולכתחלה לא משום דמאיס למצוה וכמו שפר\"ת. ומ\"ש אע\"פ שהוא אסור בהנאה לא קאי אלא אמוסגר ואמוחלט ולא לשל עכו\"ם. א\"נ אפילו נימא דקאי אכולהו לק\"מ דלא דמו שופר ולולב שיש להם שיעור קצוב וכי עומד לשריפה מיכתת שיעוריה כלומר הוא חסר משיעורו הקצוב לו אבל לסנדל דחליצה דלית לן בה שיעור קצוב אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ונהי דבעי שיהא חופה רוב רגלו כיון שהרי אני רואה שהוא חופה ואין לנו בו שיעור קצוב לא אמרינן דמיכתת שיעוריה תדע דמוסגר ומוחלט כשרים ואע\"ג דעומדים לשריפה ואין לומר דהיינו משום דאפילו בשעת שריפה קרוי בגד וכדאמרינן התם דהא התם נמי אמרינן אליבא דמאן דפסל דדוקא לענין טומאה איקרי בגד בשעת שריפה ולא גמרינן מינה לחליצה וכולהו דלא גמרינן מטומאה אלא דמאן דמכשיר סבר כיון דאין לנו שיעור קצוב לא אמרינן ביה מיכתת שיעוריה וה\"ה לעכו\"ם וכמ\"ש. כנ\"ל ליישב דעת רבינו ודברי המפרשים ליישב הסוגיות לפי שיטתם יש בהם כמה פקפוקים ירגישם העומד על דבריהם: \n\n" + ], + [], + [ + "היה עקום וכו'. בגמ' (דף ל\"ב) עקום דומה למגל פסול ופירש\"י עקום דומה למגל חדא מילתא היא. ומשמע לי דנקט הכי לאשמועינן שאע\"פ שהוא עקום קצת לא מיפסל עד שיהא עקום לגמרי דומה למגל וכ\"נ מדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "היו עליו וכו'. כתב ה\"ה שזהו נטלה התיומת לדעת רבינו. ואינו כן אבל הוא מה שאמר רבא (סוכה ל\"ב) האי לולבא דסליק בחד הוצא בעל מום הוא ופסול וכן נראה שפירש הרא\"ש דברי רבינו ולא הוצרך רבינו לכתוב דין נטלה התיומת כיון שכתב שאפילו נחלקה פסולה וגם בגמרא כך אמרו נחלקה התיומת נעשה כמי שנטלה ופסול. ופי' הר\"ן דנטלה פשוט לן דפסול כיון דחסר: \n\n" + ], + [ + "היו ענביו מרובות וכו' עבר וליקטן או שליקטן אחד אחד לאכילה ה\"ז כשר. בגמרא (דף ל\"ג:) אמרינן דה\"מ בדאשחור מאתמול דדחוי מעיקרו הוא ולא הוי דחוי אבל אי אשחור ביו\"ט דנראה ונדחה הוא לא תפשוט אי חוזר ונראה אי לא. ויש לתמוה על רבינו שלא חילק בכך. ואפשר שטעמו משום דאע\"ג דנראה ונדחה הוא כל שבידו לתקן לאו דחוי הוא כדאמר רב אשי בפרק כל הפסולין (זבחים ל\"ד:) והכא נמי בידו לתקן הוא וכדאיתא בגמ' (סוכה ל\"ג:) אהא דת\"ר אין ממעטין ביו\"ט משום ר' אליעזר בר\"ש אמרו ממעטין והא קא מתקן מנא ביו\"ט אמר רב אשי כגון שלקטן לאכילה ור' אליעזר בר\"ש סבר לה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר\"ש בפסיק רישיה ולא ימות הב\"ע דאית ליה הושענא אחריתי כלומר וכיון שאינו צריך לזו אין כאן תיקון כלי ומאחר דאי משכח הושענא אחריתי רשאי ללקטן לאכילה חשוב בידו לתקן והילכך אפי' אשחור ביו\"ט דנראה ונדחה הוא אם מיעטן כשר דחוזר ונראה וגמר' דאמר דאשחור ביו\"ט לא תיפשוט משום דנראה ונדחה הוא לא אסיק אדעתיה טעמא דיהיב רב אשי לר' אליעזר בר\"ש דלאותו טעם אע\"ג דנראה ונדחה הוא חוזר ונראה. ויש לתמוה על רבינו שכתב עבר וליקטן וכו' למה לא כתב שצריך שתהיה לו הושענא אחריתי לשיהיה מותר ללקטן לאכילה ועוד למה הצריך שילקטם אחד אחד כיון דלקטן לאכילה אפילו כמה ביחד נמי. ומדברי ה\"ה נראה שהיה גורס בדברי רבינו או שליקטן אחר לאכילה ה\"ז כשר, ולגירסא זו ניחא דאפילו כמה ביחד שרי ללקט ואחר דקאמר היינו לומר דלא שרי למעטן אלא לאדם אחר דאית ליה הושענא אחריתי ואינו צריך לזו. גרסינן בגמרא (דף ל\"ג) ת\"ר יבשו רוב עליו ונשארו בו ג' בדי עלין לחין כשר אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד ורבינו השמיט הברייתא ומאי דאתמר עלה וצריך טעם למה: \n\n" + ], + [], + [ + "אתרוג שניקב וכו' ושאינו מפולש אם היה כאיסר. דברי הרב המגיד נכונים אבל יש מקשים על פירוש רבינו היאך אפשר שיהיה הנקב מפולש ולא יחסר כל שהוא ויש מי שתירץ דמשכחת לה כגון שתחב בו יתד דלא חסריה מידי: \n", + "עלתה חזזית עליו אם בשנים או שלשה מקומות פסול. מעולם הוקשה לי בין בגמרא בין בפוסקים השתא שנים פסול שלש מיבעיא ולא מצאתי לשום מחבר בזה דבר וצ\"ע: \n\n" + ], + [], + [ + "כל אלו שאמרנו וכו'. י\"ל על דין זה ממה שהקשה הגמרא בראש לולב הגזול (דף כ\"ט.) קא פסיק ותני ל\"ש ביו\"ט ראשון ול\"ש ביו\"ט שני דמשמע דבסתמא כל הפסולין בראשון פסולין בכל הימים. וי\"ל דודאי הכי ס\"ד אבל כיון דאמר ר' יצחק בר נחמני לא שנו אלא ביו\"ט ראשון ופריק רב אשי אליביה ממילא אשמעינן דדוקא בראשון פסולים ולא בשאר ימים ומתוך דברי בראש פרק זה יתבאר מ\"ש. וכתב ה\"ה שכל הפסולין מפני שאינן מינן או לפי שהם חסרי השיעור כשם שפסולין בראשון פסולין בשני. ושאינן מינן דבר פשוט הוא אבל בשהם חסירי השיעור צריך לי תלמוד מנין לו. וממ\"ש רבינו אבל ביום טוב שני עם שאר הימים נראה שהוא סובר דיום טוב שני דינו כשאר הימים וטעמא משום דבקיאינן בקיבועא דירחא: \n\n" + ], + [ + "ואין נותנין וכו'. ואע\"ג דע\"מ להחזיר יהביה ניהליה אפ\"ה קונה דקי\"ל כל תנאי שא\"א לקיימו בסופו והתנה עליו בתחלה תנאי בטל ומעשה קיים, וכתב הר\"ן דבקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות עסקינן דאילו בהגיע דהיינו בן שש או בן שבע אקנויי נמי מקני ומתנתו מתנה כדאיתא בהניזקין (גיטין נ\"ט) ודבר פשוט הוא זה ותמהני שלא הזכירוהו הפוסקים: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0023bd633396768366209ad45ad3f14f1eefaca9 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zemanim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,295 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Shofar,_Sukkah_and_Lulav", + "text": [ + [ + [ + "ושופר שתוקעין בו בין בר\"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש. בפ' ראוהו ב\"ד (ר\"ה כ\"ו:) תנן שוה היובל לר\"ה לתקיעה ולברכות ר' יהודה אומר בר\"ה תוקעים בשל זכרים וביובל בשל יעלים ואיפסיקא הלכתא כר' יהודה וכדא\"ר לוי שופר של ר\"ה ושל יוה\"כ מצוה בכפופים וסובר רבינו דת\"ק ור\"י לעיכובא פליגי וכיון דקי\"ל כר\"י נמצא דאין יוצאין אלא בשל איל בלבד. ואע\"ג דלכאורה נראה מדברי רבינו דלא קפיד אלא שיהא קרן כבש אבל לא אכפוף א\"א לומר כן דהא ר' לוי דאמר מצוה בכפופים אוקימנא כר\"י ואם איתא דמשכחת לה של זכרים שאינם כפופים לא ה\"ל למישבק לישנא דזכרים דקאמר ר\"י דכל עיקר מילתא תלי בזכרים אלא ודאי של זכרים כפופים הם והכי אמרינן בגמ' בהדיא גבי ר' לוי הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר\"י אומר בר\"ה תוקעים בשל זכרים כפופים אלמא סתם של זכרים כפופים הן. וכן כתב בסמ\"ג וכן כתב הר\"ן שהוא דעת רבינו אלא שתמה עליו. ולפי זה מ\"ש ושופר שתוקעים בו בין בר\"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף לאו למימרא דאיכא קרן כבשים שאינו כפוף אלא ה\"ק שופר שתוקעים בו הוא קרן הכבשים שסתם קרן זה הוא כפוף ומפני כך כתב וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש ולא כתב חוץ מקרן הכבש הכפוף דסתם קרן כבש הוא כפוף וסתמו כפירושו. אבל הרא\"ש כתב לכאורה נראה דל\"פ ת\"ק ור\"י אלא למצוה אבל כולהו מודו דיוצא בדיעבד בין בשל איל בין בשל יעל כדקתני רישא כל השופרות כשרים חוץ משל פרה ואם לא מצא של איל יוצא בשל יעל או בשל עזים ותדע דלמצוה פליגי דהא ר' לוי מצוה קאמר ועוד אטו פשוט וכפוף בקרא כתיבי תעבירו שופר כתיב ביובל וילפינן ר\"ה מיניה וכיון דכולהו איקרי שופר חוץ משל פרה אמאי לא יצא ועוד דמשמע מילתייהו דרבנן ור\"י מחלוקת בפני עצמה וכו' אלא ודאי ר\"י ורבנן בר פלוגתיה דוקא למצוה פליגי וכן כתב הרמב\"ן שלש מדות (כשרות) בשופר וכו' והתוס' חזרו והקשו דהא ר' לוי דאמר מצוה של ר\"ה ויוה\"כ בכפופים היינו משום דיליף ר\"ה ויוה\"כ מהדדי בג\"ש דשביעי כדאמר לקמן בברייתא וכדתנן שוה היובל לר\"ה וכו' אי הוי משום מצוה בעלמא כדקאמר כמה דכייף אינש טפי עדיף האי טעמא שייך דוקא בר\"ה שהתקיעה לתפלה ולזכרון ולא ביובל שאין התקיעה אלא לסימן שלוח עבדים ולהשמטת קרקעות ומתוך זה היה נראה שאין יוצא בר\"ה אלא בכפוף. ונ\"ל דקושיא חלושה היא זאת לדחות כל הראיות חזקות שכתבתי ויש לדחות קושיא זו דר' לוי סבר כיון דבג\"ש ילפי מהדדי ויש טעם לומר בר\"ה כפופים למצוה מעתה כדי להשוותם יחד ראוי גם ביוה\"כ להצריך כפופים למצוה ואע\"ג דלא שייך ביה האי טעמא עכ\"ל הרא\"ש. וגם ה\"ה הזכיר דעת זה שכתב על דברי רבינו שיטה אחרת יש דמתניתין דשופר של ר\"ה למצוה היא בדוקא וזו היא שיטת ההשגות. וכ\"כ שם א\"א הפריז על מדותיו אלא מצוה בכפופים ואם תקע בשל יעל יצא ע\"כ. ולא ידעתי למה כתב בשל יעל דלפי שיטה זו כל השופרות החלולים כשרים בדיעבד וזה דעת הרמב\"ן והרשב\"א ועיקר עכ\"ל המגיד. ומה שתמה על הראב\"ד אין לו מקום דודאי פשיטא דיעל דנקט הראב\"ד לאו דוקא אלא משום דכל של יעל סתמו הוא פשוט וכדתנן שופר של ר\"ה של יעל פשוט נקט יעל וה\"ה לשאר מינין דאע\"ג דפשוטים הם אם תקע בהם יצא לדעת הראב\"ד. והכלבו כתב אפשר שדעת הרמב\"ם אינו אלא למעט של פרה אבל של עז ושל תיש כולהו בכלל כבש הן וכן של יעלים ובלבד שיהיו כפופים והוא מדברי אורחות חיים ואין זה במשמע דברי רבינו אלא כמו שכתבתי: \n", + "ואע\"פ שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר וכו'. ומפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר וכו'. קשיא לי למה אמר ומפי השמועה למדו הא בגמ' (ר\"ה ל\"ג ל\"ד) מייתינן לה בהיקשא א\"נ בג\"ש. ונ\"ל שלפי שבגמ' מייתי ברישא דברייתא מהיקשא דבר\"ה בעינן שופר ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ובתר הכי קאמר ומנין לג' של שלש שלש ת\"ל והעברת וכו' ומנין ליתן את האמור של זה בזה וכו' ת\"ל שביעי שביעי לג\"ש ומקשי גמרא ותנא מעיקרא מייתי לה מהיקשא ולבסוף מייתי לה בג\"ש ה\"ק אי לאו ג\"ש הוה מייתינן ליה בהיקשא השתא דאתיא ליה בג\"ש לא צריך היקשא ופירש\"י ותנא מעיקרא מייתי בהיקשא ללמוד זה מזה מנין שבשופר ופשוטה לפניה ולאחריה גמר ר\"ה מיובל בהיקשא דאין ת\"ל בחדש השביעי אלא להקיש כל תקיעות של חדש השביעי שהן שוות ולבסוף גמר בג\"ש ליתן את האמור של זה בזה הא נמי תיתי בהיקשא דאי כדכתיבי שיהו שתים בר\"ה ואחת ביובל אין תרועות של חדש השביעי שוות. ה\"ק אי לאו ג\"ש אילו לא נאמרה ג\"ש זו למשה מסיני לדונה הייתי מביא הכל בהיקשא השתא דאיתמר ג\"ש זו למשה מסיני איני צריך להביא עוד בהיקשא מעצמי ע\"כ. הנה שעכשיו שנאמרה ג\"ש למשה משם אנו לומדין הכל ולכן כתב רבינו ומפי השמועה למדו מה תרועת שופר ביובל וכו'. ובראש פ\"ג כתב כמה תקיעות חייב אדם לתקוע וכו' ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש הזה אחד הן וכו' כיון גם כן לג\"ש הנזכרת כאן שהיא הלכה למשה מסיני שכך אמרו השתא דאתמר ג\"ש ור\"ל השתא דאתמר ג\"ש זו למשה מסיני. כתב הר' מנוח שאין בקול דין גזל כלומר שקול אין בו ממש כדתנן פ' שני דנדרים (דף ט\"ו) קונם שאיני מדבר וכו' ובירושלמי פרק לולב הגזול איכא תרי טעמי ורבינו פסק כר\"י ממיץ דחיישינן למצוה הבאה בעבירה ולפיכך כתב שאין בקול דין גזל ולא כתב משום יום תרועה יהיה לכם: \n\n" + ], + [], + [ + "וכן שופר של וכו' יצא. היינו בשתלשו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים כדאמרי' בזבחים ומנחות ולא הוצרך רבינו לכתוב דין שופר של שלמים מאחר שכתב דין שופר של עולה דיצא כל שכן לשל שלמים: \n\n" + ], + [ + "שופר של ר\"ה אין מחללין עליו את יו\"ט וכו'. ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. פי' וחכמים עשו חזוק לדבריהם הכא כשל תורה דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא אף שבות דדבריהם לא ידחה: \n\n" + ], + [ + "שיעור השופר וכו'. נתבאר בהמפלת (נדה כ\"ו) דהיינו טפח שוחק: \n", + "נסדק לאורכו פסול לרחבו אם נשתייר בו כשיעור כשר וכאילו נכרת מקום הסדק. פירוש דוקא שישתייר שיעור תקיעה לצד הפה הוא דמכשרינן משום דחזינן כל מה שלמעלה ממנו כאילו ניטל משם וזה רמז רבינו באומרו וכאילו נכרת מקום הסדק לאפוקי מבעל העיטור ומר\"י ן' גיאת שמכשירים אפילו לא נשתייר לצד הפה: \n", + "סתמו במינו וכו' ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר. כוונת רבינו ז\"ל שאם סתמו במינו ואינו מעכב התקיעה עתה אע\"פ שקודם שנסתם היה מעכב את התקיעה כשר לפי שמה שסתמו בו בטל לגבי השופר, וכן נראה מלשונו ז\"ל ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה דמשמע אחר הסתימה לא עכבו הנקבים דאי קודם הסתימה הוה ליה למימר ולא היו מעכבים ולא שנסתמו וכן כתב הר\"ן ז\"ל שזהו דעת רבינו. וההגהות שכתבו מתוך לשון העמוד נראה שר\"ל כדמוכח בירושלמי דאמר אם היה מעכב את התקיעה קודם שנסתם הנקב פסול נראה שהיה להם גירסא אחרת בדברי רבינו כמו שכתוב בספרים אבל הנוסחא האמיתית היא זאת שכתבתי וכן נראה מדברי בעל מגיד משנה ז\"ל ועדותו של הר\"ן תכריע: \n", + "דבק שברי שופרות. מסתברא שאם היה השבר אחד מהם שיעור שלם אע\"פ שדבק שבר אחר והוסיפו עליו כשר דומיא דנסדק לרחבו ויש פוסלים: \n\n" + ], + [ + "צפהו זהב מבפנים וכו'. ברייתא פרק ראוהו ב\"ד (ר\"ה כ\"ז:) צפהו זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר ע\"כ. ונראה שרבינו שלא תפס שלא במקום הנחת פה כשם שהוא בברייתא סובר שהברייתא הכי מיפרשא שלא במקום הנחת פה כשר ולא תימא דבכל מקום דלאו הנחת פה כשר דאי מבפנים אי נמי מבחוץ אם נשתנה קולו פסול אלא הא דכשר שלא במקום הנחת פה היכא דצפהו מבחוץ ולא נשתנה קולו כדאמרינן בכמה דוכתי תנא והדר מפרש וא\"כ אינה חלוקה בפני עצמה: \n", + "נתן שופר לתוך שופר כגון שהיה ראש הפנימי משוך מבחוץ ותקע בו יצא. ואם קול חיצון וכו' כגון שראש החיצון משוך חוץ לפנימי ואין הפנימי נוגע בפיו לא יצא לפי שהקול נכנס בפנימי ונכנס גם כן בין הפנימי והחיצון ונמצא תוקע בשני שופרות ושופר אחד אמר רחמנא, לא הזכיר הא דאפכיה ככיתונא וי\"ג לא תימא דהפכיה ככיתונא דמותר לתקוע בו אלא הרחיב וכו' ורבינו כתב הא דהרחיב ולא כתב הא דהפכו. ויש גורסין לא תימא אפכיה ככיתונא והתם הוא דפסול אלא אפילו לא הפכו אלא שהרחיב וכו' פסול וכ\"ש הפכיה ככיתונא ורבינו כתב הא דהרחיב וכו' פסול וכ\"ש הפכיה ככיתונא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) היה ארוך וקצרו כשר. אע\"פ שקצרו משום אי זה פסול חוזר להכשרו א\"נ אשמעינן דלא בעינן כל הקרן כמו שהוא בראש הבהמה: \n", + "או צרור כלומר יבש כי דרך השופרות שמתחממים ומתיבשים מחמת התקיעה ואין קולו צלול וצריך ללחלחו במים: \n", + "התוקע לתוך וכו' וכן התוקע לתוך חבית גדולה וכו'. כתב הר\"ן שדעת רבינו לחלק בין העומדין בתוך הבור או בתוך המערה לעומדין חוץ ולא לחלק בין העומדים בתוך החבית לעומדים חוץ לפי שמאמר רב הונא בגמרא (דף כ\"ז:) אינו אלא בבור דאמרינן התם אמר רב הונא לא שנו אלא לאותן העומדין על שפת הבור אבל אותם העומדים בתוך הבור יצאו ולא אמר העומדים על שפת הבור והפיטס אלמא דלא איירי אלא בבור וה\"ה לדות דבור ודות חד הוא אלא שזה בחפירה וזה בבנין, וכתב שאפשר שדעתו ז\"ל שמפני שחבית הברתו גדולה אפילו העומדין בתוכו אם קול הברה שמעו לא יצאו ואע\"פ שיש לדחות ולומר דה\"ה לפיטס ורב הונא רישא דמילתא נקט לא נראה לרבינו לדחות כן: \n", + "מ\"כ ראיה לדברי הר\"ם דפיטס מתוך שאינו כ\"כ עמוק כבור ודות אפילו העומדים בתוכו אפשר שישמעו קול הברה דקתני בברייתא התוקע לתוך הבור או לתוך הדות יצא משמע שהעומדים בבור לא שמעו אלא קול שופר אבל פיטס לא נזכר בברייתא משמע שהעומדים לתוך הפיטס אפשר שישמעו קול שופר או קול הברה ע\"כ. ורבינו טודרוס הלוי כתב יש שסוברים לומר דפיטס הברה שלה מרובה וכו' ואני אומר שלא היה כן דעת הרמב\"ם שלא נזכר זה החילוק כלל ואילו היה כן לא הוה שתיק גמרא מיניה אלא שהרב דקדק בלשונו ודבר בהוה ובמה שהוא אורחא דמילתא שבור ודות הם גדולים ופיהם רחב ודרך התוקע ליכנס בתוכה ולפיכך חילק בין העומדים בתוכה לעומדים בחוץ אבל פיטס אע\"פ שהיא חבית גדולה אין דרך התוקע ליכנס בתוכה שפיה אינו רחב כ\"כ אלא עומד מבחוץ ומכניס ראש השופר ותוקע דלפי שהוא בחוץ ודאי ה\"ל ליתן לו דין העומדים בחוץ ואם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא, ותדע שכן הוא דעת הרב דגבי בור ודות כתב התוקע בתוך הבור או בתוך הדות ומדקאמר בתוך בבי\"ת משמע שהתוקע נכנס בתוכם ובתוקע בפיטס התוקע לתוך החבית הגדולה ומדקאמר לתוך בלמ\"ד משמע ודאי שהתוקע בחוץ ותוקע לתוכה כגון שמכניס ראש השופר לתוכה כן נראה ויפה דקדק עכ\"ל: \n", + "כתב הר' מנוח הא מיירי שהתוקע והשופר מבפנים והוא תוקע ועולה וקמ\"ל אם שמע קול שופר כלומר שביחד יצא ראשו והשופר מהבור נמצא שלא נתבלבל הקול יצא ואם קול הברה שמע שהוציא ראשו מהבור ופי השופר עדיין בתוך הבור לא יצא שנתבלבל הקול ומהאי טעמא לא הזכיר הר\"ם ההיא דשמע מקצת תקיעה בבור ומקצתה על שפת הבור: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הכל חייבים וכו'. ברייתא בפרק ראוהו בית דין (ר\"ה כ\"ט) וקאמר בגמרא דכהנים איצטריכא ליה דליתנהו ביובל כדתנן כהנים ולויים מוכרים לעולם וגואלים בין לפני היובל בין לאחר היובל סד\"א הואיל וליתנהו ביובל ליתנהו בר\"ה קמ\"ל. ובריש ערכין (דף ב':) קאמר דהכל לאיתויי קטן שהגיע לחינוך: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "נתכוון שומע לצאת ידי חובתו וכו'. הרב בעל מגיד משנה ז\"ל הביא ההיא דר' זירא בפרק ראוהו ב\"ד דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי ומסקנא עד שיתכוין שומע ומשמיע ותמה על דברי רבינו ז\"ל שפסק פ' ו' מהל' חמץ ומצה שאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו עכו\"ם יצא וזה נראה בגמרא שהוא כדעת מי שאומר מצות אין צריכות כוונה והצריך כאן כוונת שומע ומשמיע ונסתפק בנוסחת רבינו ז\"ל גבי מצה אם היא אמיתית ועם כל זה יישב הנוסחא. והר\"ן ז\"ל כתב וז\"ל וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל בפרק ב' מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא אלא שבפ\"ו מהל' חמץ ומצה כתב דכפאוהו ואכל מצה יצא ולא פליגא דידיה אדידיה דס\"ל דבתקיעת שופר כיון דחזינן דרבי זירא אמר לשמעיה איכוין ותקע לי נקטינן דצריך כוונה אבל בכפאוהו ואכל מצה כיון דלא חזינן בגמ' מאן דפליג עליה בהדיא לא דחינן לה דאע\"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר הילכך אע\"ג דשופר מידחיא דקי\"ל צריך כוונה בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא עכ\"ל. ומ\"ש הר\"ן ז\"ל ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר משום דבגמ' (ר\"ה כ\"ח) אמרינן שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאוהו ואכל מצה יצא וגרסינן עלה אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל כלומר דכיון שנהנה באכילתו לא מיקרי מתעסק אבל הכא כלומר בתוקע לשיר אימא מתעסק בעלמא הוא קמ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "התינוקות וכו' בשבת שאינה יו\"ט. כלומר שאינו ר\"ה וכ\"ש בשבת שחל ר\"ה בו מיהו ה\"מ בזמן שתקיעת שופר דוחה שבת ואפשר דאפילו בזמן הזה דכיון שלא הגיע לחינוך לא איכפת לן אי לא מעכב ליה בר\"ה. ומדברי רש\"י שכתב מתעסק עמהם לא שהגדול תוקע וכו' משמע שמי שאינו צריך ללמוד אסור לתקוע ביו\"ט אחר שתקע תקיעה של מצוה. וא\"ת מ\"ט שופר אין תוקעין אלא כל זמן שב\"ד יושבין ובלולב לא מצינו כן. ונ\"ל בשופר אחד יכול להוציא את הכל י\"ח ויכול להיות בעוד בית דין יושבין משא\"כ בלולב שכל אחד צריך ליטלו ושמא לא יהא שהות: \n\n" + ], + [ + "כשגזרו שלא לתקוע וכו' ולא אנשי ירושלים בלבד וכו'. פרק יו\"ט של ר\"ה (ר\"ה כ\"ט:) משנה ועוד זאת היתה ירושלים וכו' (עיין במ\"מ) ומייתי בגמ' (דף ל') אהא מתני' ת\"ר רואה פרט ליושבת בנחל שומעת פרט ליושבת בראש ההר וקרובה פרט ליושבת חוץ לתחום והיא יכולה לבא פרט לדמפסיק לה מברא. ורבינו כלל לשון המשנה ולשון הברייתא בלשונו הטהור וכתב אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלים והיתה רואה ירושלים לא שתהיה בתוך הנחל והיתה שומעת קול תקיעת ירושלים לא שתהיה בראש ההר והיא יכולה לבא בירושלים לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם: \n\n" + ], + [ + "ובזמן הזה שחרב בית המקדש. משנה שם (דף כ\"ט:) משחרב ב\"ה התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב\"ד. ופי' רבינו ב\"ד קבוע וסמוך: \n", + "ואין תוקעין בשבת אלא בב\"ד שקידשו וכו'. ברייתא שם (דף ל'): \n", + "ומ\"ש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד גדול בלבד וכו'. ברייתא פירשוה כן בגמ' אתמר נמי א\"ר חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול אמר רב אין תוקעין אלא כל זמן שב\"ד יושבין ולפי שהדינין האלו יוצאים כל אחד ממקומו כתבה רבינו כל אחד בפני עצמו ולא כללם יחד: \n", + "ומ\"ש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד גדול. פירוש קבוע וסמוך שקדשו החדש: \n\n" + ], + [ + "בזמן הזה שאנו וכו'. קשיא לי שנראה מלשון רבינו שאפילו עתה שאין אנו מקדשין ע\"פ הראייה תוקעין בב\"ד קבוע שאמר ולא היה במקום ב\"ד הראויים לתקוע משמע שאפשר להמצא עתה ב\"ד הראויים לתקוע. ולמעלה פסק שאין תוקעין אלא בב\"ד שקדשו את החדש. ונ\"ל שהטעם שאמרו שאין תוקעין אלא בב\"ד שקדשו את החדש הוא לפי שאם היינו מתירין לתקוע בכל ב\"ד אע\"פ שלא קדשו את החדש באותו ב\"ד היו באים לתקוע אף בב\"ד של עיר אחרת שלא קדשו החדש באותה העיר והם לא ידעו אם היום קדש או למחר ואותו היום אינו ר\"ה ותוקעין בשבת דלאו יו\"ט וא\"כ עכשיו שהכל עושין ע\"פ חשבון ועושין שני ימים הרי הדבר אצלנו ודאי וליכא למיחש לההיא דב\"ד שקדשו את החדש ולפיכך כל ב\"ד קבוע וסמוך תוקעין והרי הוא כב\"ד שקדשו את החדש: \n", + "ומ\"ש כדרך שתוקעין בראשון תוקעין בשני וכו'. שלא תאמר הואיל ובקיאינן בקביעא דירחא יום ראשון עיקר ואין צריך לתקוע בשני או אם ת\"ל שצריך ה\"מ בשתקעו בראשון שהוא העיקר אבל אחר שלא תקעו בראשון מה מועיל תקיעת השני קמ\"ל תוקעין בשני בלבד. ויותר נכון לומר שרבינו כתב הדין לזמן שהיו מקדשין ע\"פ הראייה כמו שכתב דיני טומאה וטהרה ודיני הקרבנות אע\"פ שאין נוהגין עכשיו וזה עיקר: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "הרי שתקע וכו' וחוזר ותוקע ומריע ותוקע שלש פעמים. לאו למימרא שיחזיר הסימן ג' פעמים דהא מיירי שתקע והריע ותקע אלא ג' פעמים חוזר לתקיעה ותרועה ותקיעה וזה לאפוקי מהירושלמי דאמר אפילו אחת אין בידו. רש\"י גורס כתוספתא שמע ט' תקיעות יצא ורבינו גרס לא יצא וכן גירסת הספרים ואין למחוק הספרים מפני התוספתא: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "קנים היוצאים מסכך הסוכה וכו'. סוף פ\"ק דסוכה (דף י\"ט) תניא פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה מאי פסל היוצא מן הסוכה אמר עולא קנים היוצאים מאחורי הסוכה כלומר חוץ לדופן האמצעית שהיא אחריה של סוכה יוצאים קנים מן הסכך ואוקמוה התם כגון דאית בה ז' על ז' ושלש דפנות וצלתה מרובה מחמתה ורבה ורב יוסף אוקמוה בקנים היוצאים לפני הסוכה כלומר ברוח רביעית הפתוח ומשכא ואזלא חד דופן בהדייהו ואפ\"ה כשרה דמן הסוכה היא והויא כשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח אע\"ג דלא ממשכא באידך גיסא כשרה והיינו חידושא דסד\"א כיון שמתחלה לא נתכוון לעשות הסוכה אלא כנגד דופן הקצר או משוך ממנו מעט הנהו קנים דנפקי ליגרעו מסוכת גנב\"ך כיון שלא נעשו במתכוון קמ\"ל ורבב\"ח אמר ר' יוחנן מוקי לה בסוכה שרובה צלתה מרובה מחמתה ומיעוטה חמתה מרובה מצלתה דכיון דבכללה צלתה מרובה מחמתה כשרה אפילו תחת אותו סכך שחמתו מרובה מצלתו ורבי אושעיא מוקי לה כגון דאיכא סכך פסול פחות מג' בסוכה קטנה דכיון דבציר משלשה נדון כסוכה. ורבינו כתב כאן אוקימתא דרבה ורב יוסף דשייכא בהאי פרקא ולא כתב אוקימתא דעולא דכ\"ש היא ובפרק שאחר זה כתב אוקימתא דר' יוחנן ומתוך דבריו באותו פרק נתבארה אוקימתא דר' אושעיא: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "העושה סוכתו בין האילנות וכו'. נראה לי שחיזוק זה צריך עד גובה עשרה לבד: \n\n" + ], + [ + "סוכה שאין לה גג וכו'. כתב ה\"ה שנראה מדברי רבינו שאין צריך להחמיר כדברי האחרונים שכתבו שצריך שיעשה הדפנות מדבר שמסככין בו ושיהיה בדפנות ט\"ז טפחים עשרה לדפנות וששה לסכך חוץ מטפח זה שעומד לגג פחות מכאן פסולה ואיני רואה מדברי רבינו הכרח לחלוק עליהם ודבריהם הוו טעמא דמסתבר דהיאך אפשר שנקל בסוכה זו לפחות משיעור הראוי לסוכה ולדפנות: \n", + "כתב מהרא\"ם דמדברי התוס' נראה שיהיה השיפוע הנשאר לסכך יותר מז' טפחים בתוספת האלכסון על הצלע לא ז' טפחים בלבד כדברי הר\"ן אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ה וכן כילה שיש לה גג אפילו טפח אם גבוהה י' טפחים אין ישנים בה בסוכה ונראה שהוא סובר דלא בעינן ז' על ז' בגובה י' שהרי הוא משתפע ועולה וכלה בגג טפח ואין בכל גובהה רק י' ואפ\"ה אין ישנים בה מטעם סוכה שתחת סוכה והוא תמוה מאד דא\"כ הא דבעינן משך ז' על ז' אינו אלא בחלל שבקרקע הסוכה אבל לא בחלל שבגובה י' וא\"כ למה קראו לסוכה שסככה ז' על ז' סוכה קטנה ששיעורה מצומצם שאין פחות ממנה הא בטפח אחד נמי כשרה עכ\"ל. ול\"נ דמההיא דכילה אין ראיה להכשיר סוכה דהתם משום דמחזי כסוכה בתוך סוכה אסרינן לה וכל שיש לה גג טפח שהוא שיעור אהל לטומאה אתו למיטעי ולאכשורי סוכה בתוך סוכה. א\"נ מפני שכל שיש לה גג טפח חשיבא אהל ולא בטלה לגבי סוכה וכיון דכילה פסולה לסכך הוי כישן תחת סוכה פסולה שהיא תחת סוכה כשרה דהא ודאי לא יצא ולעולם בסוכה העשויה כמין צריף או שסמכה לכותל והגביהה מהקרקע או הרחיקה מהכותל טפח בעינן שיהא בה ז' על ז' בגובה עשרה וכדברי המפרשים. אבל אי קשיא הא קשיא שכתב ה\"ה ראיתי מהאחרונים מי שפירש ואמר דדוקא בשעשה הדפנות בדבר שמסככין בו ויש בדפנות אלו כדי ט\"ז טפחים י' לדפנות וששה לסכך חוץ מטפח זה שעומד לגג פחות מכאן פסולה ויש לחוש להם אע\"פ שאינם נראים מחוורים עכ\"ל. הרי כתב בהדיא שלא נתחוורו לו דברי המצריכים שיהו בדפנות אלו ט\"ז טפחים וא\"כ הוא סובר שאע\"פ שאינה גבוהה אלא י' טפחים כשרה וא\"כ לא בעינן ז' על ז' בגובה י' שהרי לא משפעת ועולה וכלה בגג טפח ואין בכל גובהה אלא י' טפחים ואפ\"ה מכשרינן לה וא\"כ תפול עליו קושית הרא\"מ דלמה קראו לסוכה שסככה ז' על ז' סוכה קטנה ששיעורה מצומצם שאין פחות ממנה הא בטפח אחד נמי כשרה. ואפשר לידחק ולומר דהא דבעינן שבעה על שבעה בסוכה היינו בקרקעיתה אבל הסכך נהי שאם רחבו שבעה על שבעה אויר או סכך פסול פוסלים בו אפילו בג' מ\"מ גג ז' על ז' אינו עיכוב בסוכה וכל שאין לה גג אלא טפח והוא מסוכך בסכך כשר כשרה כיון דגג טפח חשוב אהל לטומאה חשוב נמי אהל לסוכה והרי כל אהל סוכה זו מסוכך בסכך כשר והיא גבוהה י' ויש בחלל קרקעיתה ז' על ז' הילכך כשרה לדעת הסוברים כן: \n\n" + ], + [ + "סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין וכו'. כתב ה\"ה וזהו פירושה אכסדרה זו היא שני כתלים זה כנגד זה וכו' וכן פי' הר\"ן לדעת הרי\"ף דכי אמרינן יש לה פצימין לאו בסמוכים פחות מג' עסקינן כדברי רש\"י אלא בשיש לה פצימין באותה רוח שלישית אחד מכאן ואחד מכאן דכיון שיש לה פצימין אמרינן פי תקרה יורד וסותם ע\"י הפצימין. ולפי שטה זו הא דאחוי ליה רב אשי נראה מבחוץ ושוה מבפנים אתיא כפשטה שע\"י אותם השני פצימין היו אומרים פי תקרה יורד וסותם ואין צריך לידחק במה שנדחק בו רש\"י. ונראה מדברי רבינו דאפילו בדאית לה פצימין לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם על ידי הפצימין אלא מרוח אחת בלבד וכ\"נ גם מדברי הר\"ן: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "סוכה שיש לה פתחים הרבה וכו'. כתב הרב המגיד שדעת רבינו דהא דתניא יתירה שבת על הסוכה וכו' היינו דוקא ברוח שלישית וכו'. וק\"ל דא\"כ לא היה צריך רבינו לכתבה שהרי כבר כתב דיני דופן שלישית בזה הפרק. ונראה דהכי קאמר הרב המגיד שלא הכשירו בפרוץ מרובה על העומד אלא בדופן שלישית דוקא שכן מצינו שהקלו בה ואמרו דסגי בה בטפח שוחק או בפס ד' והילכך הקילו בה נמי היכא שדופן שלישית היא על פני כולה אלא שפרוץ מרובה על העומד אבל בשתי דפנות הנשארות דינה כדין שבת: \n\n" + ], + [], + [ + "בנה איצטבה באמצעה וכו'. כתב הרב המגיד ופירש רבינו שרואין כאילו המחיצות נוגעות באיצטבה וכן פירשו הגאונים ז\"ל ומדבריהם למדנו שהם מכשירים הסוכה על ידי כך ע\"כ. וכתב כן לפי שיש מפרשים דדופן עקומה היינו שרואים כאילו הסכך כולו שמן הדופן עד האיצטבה הוא הדופן אלא שנתעקם שכן דרכן של כותלים להתעקם ולפי דעתם הדבר ברור שאותו שיעור שבין הדופן לאיצטבה אינו כשר כיון שאנו דנין סכך שעליו כאילו הוא דופן. וא\"ת הרי דעת רבינו בפרק ה' כדעת אותם המפרשים שכך כתב שם רואים כאילו הכותל נעקם ויחשב זה הסכך הפסול מגוף הכותל. ואפשר לומר דשאני לרבינו בין היכא שפסול הסכך מחמת עצמו כי התם דאז ודאי לא מכשרינן לאכול תחתיו אלא רואין כאילו הכותל נעקם וכו' להיכא שפסולו מחמת גובהו כי הכא דכיון דאיכא שיעור הכשר סוכה באיצטבה ואידך הוי נמי סכך כשר אע\"פ שהוא גבוה עשרים לא גרע מפסל היוצא מן הסוכה דנדון כסוכה וזה דוחק דנימא דשאני פירוש דופן עקומה מהכא להתם ואם כך היתה כוונת רבינו הרבה סתם הדברים ועוד דאפילו נימא דסובר רבינו דרואין כאלו המחיצות נוגעות באיצטבה מאן לימא לן שסובר שאוכלין תחת אותו סכך שחוץ לאיצטבה דילמא ס\"ל כהר\"ן שחלק על רש\"י וכתב דלית לן לאכשורי משום פסל היוצא אלא בהנהו גווני דאמרינן בגמ' לא בגוונא אחרינא דאיכא למימר דלא עדיף כהנהו אלא דוקא במקום איצטבה כשר. לכך נ\"ל שדעת רבינו שלא להכשיר אלא תחת סכך האצטבה וטובא קמ\"ל דסד\"א דניגזור דילמא אתי למיכל באידך גיסא קמ\"ל. ומ\"ש כאן וכאילו המחיצות נוגעות באיצטבה לא נתכוון לומר שהמחיצות דוקא נוגעות והסכך כשר אלא לומר כאילו המחיצות נוגעות לאיצטבה ואינן מרוחקות כלומר דרואין כאילו נעקם הכותל ויחשב אותו סכך מגוף הכותל וכמו שביאר בפרק שאחר זה ואם דעת רבינו כמו שכתבתי בעינן שיהיו הדפנות מגיעות לסכך כדי שנאמר רואין כאילו נתעקם הכותל וכאילו הסכך מן הדופן שכן דרכן של כותלים להתעקם אבל אם אין הדפנות מגיעות ליכא למימר דופן עקומה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "אבל אם עבר וסיכך בדבר הנובל ונושר או בדבר שריחו רע כשרה. הר\"ן כתב גבי שווצרי דסני ריחייהו דפסולין אף לדפנות ומשמע אפילו בדיעבד: \n\n" + ], + [ + "סיכך בירקות וכו'. ואם תאמר הרי כתב בראש פרק זה דבדבר הנובל כשר בדיעבד. וי\"ל דהתם היינו בדבר שדרכו ליבול קצת עליו אבל מכל מקום אפילו אחר נפילת עליו צלתו מרובה מחמתו ולכתחלה לא דילמא מתוך נשירת העלין שביק לה ונפיק וזהו מה שאמרו בפרק קמא דסוכה (דף י\"ג) בהיגי לא מסככין דכיון דנתרי טרפייהו שביק לה ונפיק. \n", + "ומה שכתב סיכך בירקות וכו'. היינו בדבר שאחר שיבולו או ייבשו עליו ישאר חמתו מרובה מצלתו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "נתן עליה נסר וכו'. כתב הרב המגיד וה\"מ שנתנו מן הצד אבל באמצעה הא אמרינן דפוסל בד' טפחים. ול\"נ דאפשר נמי כגון שנתנו באמצע לרוחב הסוכה ונשאר ממנו עד דופן אמצעי שיעור סוכה והנסר אינו מבריח מן הקצה אל הקצה ואשמעינן שאותו צד שאצל הפתח אע\"פ שהנסר מפסיק נדון כפסל היוצא מן הסוכה: \n\n" + ], + [ + "תקרה שאין עליה מעזיבה וכו'. פי' דיש כאן משום גזירת תקרה ומשום תעשה ולא מן העשוי ובמפקפק או נוטל אחת מבינתים כי היכי דמפיק ליה בהכי מן תעשה ולא מן העשוי מפיק ליה נמי מגזירת תקרה ושיטת רבינו כשיטת הרי\"ף שכתב הר\"ן פ\"ק דסוכה: \n\n" + ], + [ + "וכן החוטט בגדיש וכו'. נראה מפירוש רש\"י (סוכה ט\"ז) דדוקא כי חטיט מלמעלה למטה כשרה דמשייר לסכך כמו שהוא אבל אם חטט למעלה פסולה דסכך דמעיקרא ליתיה בעולם וסכך דהשתא אית ביה משום תעשה ולא מן העשוי ואחרים אומרים דכל דבהדי סככה אפילו סמיך טובא סכך הוי אלא דהשתא קליש ליה מלמטה הילכך שפיר דמי (עכ\"ל הר\"ן): \n\n" + ], + [], + [ + "חבילות קטנות שאגדו אותם למנין. ק\"ל למה כתב קטנות דאי פחות מכ\"ה אפי' לא היו אגודים למנין אלא לשם אגד מסככין בהם: \n\n" + ], + [ + "העושה סוכתו תחת האילן וכו'. כתב ה\"ה שם משנה כלשונה וכו' עד שהפרידן זה מזה. אבל בפירוש המשנה לרבינו נראה שהוא ז\"ל מפרש דחבטן היינו שקצצן שכתב אמתניתין דהדלה עליה וכו' אם היה סיכוך הרבה מהן כשרה בתנאי שיקוץ אותם ואם לא קצצן יצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ופסולה, עוד אמר או שקצצן כשרה בתנאי שינענע אותם ואז תהיה כשרה וכן נראה מדברי רבינו גם פה שכתב הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואח\"כ קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה ואם לא היה הסיכוך שהיה מתחלתו כשר הרבה מהן צריך לנענע אותם אחר קציצתן כדי שתהא עשויה לשם סוכה ולפי זה מתניתין דהדלה עליה הכי מיפרשא אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה בלא נענוע כלל וכדאוקימנא לה בשחבטן היינו שקצצן ומאי או שקצצן פירוש או שקצצן כמשפט דהיינו קצצן ונענען אע\"פ שאין הסיכוך הרבה מהם כשרה דאפילו כל הסיכוך מהם כשרה כיון שקצצן ונענען ומתני' דהעושה סוכתו תחת האילן ודאתמר עלה בגמרא הכי נמי מיפרשא דכל שהאילן חמתו מרובה מצלתו מסתמא הסכך פסול מועט מהכשר הילכך אם חבטן דהיינו שקצצן אע\"פ שלא נענעם כשרה וכשהאילן צלתו מרובה מחמתו מסתמא הסכך הפסול רבה על הכשר הילכך אפילו חבטן דהיינו שקצצן פסולה משום תעשה ולא מן העשוי עד שינענענו אע\"פ שכשקוצצן הם מתנענעים ונופלים על הסכך לא מהני משום דבעינן נענוע בידים והשתא נתבארו דברי רבינו שכתב עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהם אע\"פ שהכשר יתר על הפסול פסולה בדבר שאין מסככין בו בלא קצצן ודאי מיירי והכי נמי בגמרא על חמתו מרובה מצלתו דמשמע דסכך פסול מועט מן הכשר אקשינן הא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ואיצטריך לאוקמה בשחבטן דהיינו קצצן הא אם לא קצצן פסולה ואפילו שכשר יתר על הפסול: \n\n" + ], + [], + [ + "כיצד בית שנפחת וכו' וכן חצר המוקף וכו' וכן סוכה גדולה וכו'. הכל משנה פ\"ק דסוכה (דף י\"ז) ואמרו שם צריכה דאי אשמעינן בית שנפחת דמחיצות לבית עבידן אבל חצר המוקפת אכסדרה דמחיצות לאו לאכסדרה עבידן אימא לא צריכא ואי אשמעינן הני תרתי משום דסככן סכך כשר הוא כלומר ממין סכך כשר ופסולן משום העשוי אבל סוכה גדולה דסככה סכך פסול הוא אימא לא צריכא: \n\n" + ], + [ + "ואי זו היא סוכה קטנה וכו' וגדולה כל שישאר בה יתר על הסכך הפסול ז' על ז' סכך כשר. יש להסתפק בלשון זה אי ס\"ל דז' טפחים על ז' טפחים מצטרפין כלומר שאם סכך פסול מתחיל מהדופן שמהצד ואינו מגיע עד הדופן האחר ואם נצרף סכך שאצל דופן האמצעית וסכך שאצל הפתח על ידי הצד שאין מגיע לו סכך פסול יש בסוכה זו ז' על ז' ונכשיר או נימא דאין מצטרפין וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "סיכך בדבר פסול ודבר כשר וכו'. כתב ה\"ה משנה המקרה סוכתו וכו' וזה תימה אצלי שהרי בפירוש נפסקה הלכה פ\"ק דעירובין כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר וכו'. ואני אומר שאין כאן תימה כלל שרבינו גורס כגירסת ר\"ת שכתבו התוספות (עירובין ט\"ו:) והא א\"א לצמצם א\"ר אמי במעדיף רבא אמר אפילו בשאין מעדיף אם היו שתי נותנן ערב ערב נותנן שתי והוי האי פירכא בין לר\"פ בין לרב הונא בריה דרב יהושע וא\"כ כי שני ר' אמי במעדיף הוי אפילו לרב פפא. אך יש לדקדק למה לא כתב רבינו שאם היו שתי נותנן ערב כשינויא דרבא דבתרא הוא ונראה שבכלל מה שכתב אם היה כל הסכך הכשר יותר על כל הסכך הפסול כשרה הוי דכל שהם שתי ונותן הסכך הכשר ערב או אפכא הרי הוא מעדיף וכמו שפירש רש\"י דע\"כ אם אינו נותן ראשי הקנים על השפודים הרי הם נופלים לארץ והילכך ה\"ל כשר מרובה על הפרוץ ומבטלו. ואל יקשה עליך מה שכתב רבינו מפני שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב ותאמר א\"כ אע\"פ שלא ירבה הכשר על הפסול ליתכשר וכדקי\"ל דפרוץ כעומד מותר. די\"ל דשאני הכא שא\"א לצמצם ולמלאות כל הריוח שלא יהא בו אויר כלל וא\"כ כל שהוא פרוץ כעומד בענין זה הוי פרוץ מרובה על העומד הילכך בעינן שירבה הסכך הכשר. ואכתי קשיא שרבינו כתב לקמן גבי סכך שיש בו חלונות שאם יש בכל האויר ככל המקום המסוכך פסולה מפני שחמתה מרובה מצלתה והוא מה שאמרו בגמרא (דף כ\"ב:) כזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת כלומר בנקב קטן החמה הנכנסת בו גדולה יותר ממנו והרי שם פרוץ כעומד ופסל רבינו ואין לחלק בין סכך פסול לאויר כמו שחילק הר\"ן בפרק הישן שהרי כתב כאן רבינו שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב וצ\"ל דה\"ק שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב ומצטרף מקום סכך הפסול עם מה שנשאר מאויר שלא נתמלא בסכך הכשר משום דא\"א לצמצם וה\"ל פרוץ מרובה על העומד מש\"ה פסול עד שירבה סכך כשר על הפסול ומהאי טעמא בדין סכך שהיו בו חלונות כשיש בכל האויר ככל מקום המסוכך פסולה משום דכשנצרף האויר שיש במקום הסכך הכשר שא\"א לצמצם עם החלונות הוי פרוץ מרובה על העומד ומש\"ה בעינן שיהא הסכך רב על האויר דאז יהיה פרוץ כעומד, ולפי זה צ\"ל דכי אמרינן כזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת משום דגם מבין הסכך הכשר נכנס השמש משום דא\"א לצמצם כנ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "נויי סוכה אין ממעטין בגובהה. פירש בגבוהה מעשרים להכשירה דלאו מין סכך הן דא\"כ הוו פוסלים משום מקבל טומאה ולא לפוסלה בפחות מי' ולא דמיא להוצין יורדין לתוך עשרה שפוסל משום דירה סרוחה וכמו שנתבאר בפרק ד' דשאני הני דלנוי עשויין: \n\n" + ], + [], + [ + "במה דברים אמורים בשלא היה במקום אחד אויר ג' טפחים וכו'. הא דמשמע דבסוכה גדולה אויר מן הצד פוסל היינו כגון שהוא מפסיק כל הסוכה ולא נשאר לצד דופן האמצעית שיעור סוכה אבל אם נשאר ממנו לצד דופן אמצעית שיעור סוכה פשיטא דאותו צד כיון שיש לו ג' דפנות דלא מיפסיל ואם מתחיל מצד זה ואינו מגיע לדופן שכנגדו יש להסתפק וכמ\"ש למעלה: \n\n" + ], + [ + "דרך הסיכוך להיות קל. פרק הישן (סוכה דף כ״ב) תנן המעובה כמין בית אע״פ שאין הכוכבים נראים מתוכה כשר ואמרו בירושלמי הדא אמרה צריכין הכוכבים להיות נראים מתוכה ואמר רבי לוי בשם רבי חמא כוכבי חמה שנו. ומפרש רבינו כוכבי חמה כוכבים הגדולים וקרי להו כוכבי חמה לפי שמתוך גודלם נראים ביום: \n", + "היה הסכך מדובלל וכו' והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד. למד הר\"ן בחדושיו מדברי הגמרא דתנן אבל אין בהם טפח ואין ביניהם פותח טפח וכו' דדילמא רבא סובר אבל יש בגגה טפח כשרה דאמרינן חבוט רמי ה\"ה דבעינן נמי שיהא באויר שבין התחתונות טפח דאי לא אע\"פ שיש בגגה טפח לא אמרינן חבוט רמי. ויש מי שאומר דכיון דכי יש בגגה טפח לא סגי לן עד שיהא באויר שבין התחתונות טפח ה\"ה נמי שאם יש בגגן של עליונות יותר מטפח שצריך שיהא באויר שבין התחתונות כאותו שיעור. ואע\"פ שהעלה הר\"ן שאינן נראין בעיניו דברי י\"א מ\"מ רבינו נראה שסובר כן ולפיכך כתב והוא שיהיה חובטן כנגד שפת היורד. ואפשר שרבינו בא למעט ג\"כ היכא שיש ברוחב הקנה העולה טפח או יותר ובן התחתונות יש יותר מרוחב הקנה העולה דלא אמרינן חבוט רמי אלא כשיבא הקנה העליון ליכנס בין התחתונות בצמצום הא לאו הכי לא: \n", + "ואם היה ברוחב זה העולה טפח וכו'. כתב הר\"ן דמוכח בגמ' דבעינן נמי שיהא באויר שבין התחתונות טפח דאי לא אע\"פ שיש בגגה טפח לא אמרינן חבוט רמי וכן נראה דעת רבינו שכתב והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד: \n\n" + ], + [ + "העושה סוכה על גבי סוכה וכו'. בנוסחאות שלנו כתוב או שלא היתה התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אפילו ע\"י הדחק אף התחתונה כשרה. ותמהני דמשמע ששתיהם כשרות ובגמרא משמע שכשאמרו שאינה יכולה לקבל כרים וכסתות ע\"י הדחק להכשיר התחתונה לבד אמרו כן. ועוד דאמתניתין דתנן התם סוכה ע\"ג סוכה העליונה כשרה והתחתונה פסולה ואוקמוה ביכולה לקבל כרים וכסתות ע\"י הדחק ומסתמא משמע דבאינה יכולה לקבל הוי איפכא דתחתונה כשרה ועליונה פסולה. ועוד שאחר שכתב למעלה דרבא מיירי באינה יכולה לקבל ואינה גבוהה י' היאך אפשר להכשירה ועוד שאין מציאות לישב בה שאינה יכולה לקבל אפילו ע\"י הדחק, לכך נ\"ל דל\"ג אף אלא ה\"ג התחתונה כשרה וגורס רבינו כגירסת רש\"י פעמים שהתחתונה כשירה ועליונה פסולה כגון שהתחתונה צלתה מרובה מחמתה ועליונה חמתה מרובה מצלתה וקיימן תרוייהו בתוך עשרים כלומר דאי עליונה למעלה מעשרים תחתונה נמי פסולה משום דמצטרף סכך פסול דהיינו שלמעלה מעשרים בהדי סכך כשר ואע\"ג דבמקצת סכך למעלה מעשרים ובהוצין יורדין בתוך עשרים לא אמרינן דליצטרף סכך פסול בהדי כשר התם היינו טעמא משום דהוי חד סכך אבל הכא דהוו תרי סככי מצטרף ופסול תדע דבמקצת סוכה בתוך עשרים מכשרינן אפילו אם כשתטול כל מה שלמעלה מעשרים פש ליה מה שבתוך עשרים חמתו מרובה מצלתו ובהוצין לא מכשרינן אלא דצלתן מרובה מחמתן וטעמא לפי שמופלגין קצת מהסוכה בעינן שיהא צלתן מרובה מחמתן ולפי שמחוברים לסכך לא מצטרף בהדייהו לפסול אלא אדרבה הוא בטל לגבייהו. וזהו שכתב רבינו והוא שלא יהיה גובה שתיהם יותר על עשרים אמה. ומה שכתב שהתחתונה בסכך העליונה נתרת ה\"פ אף בסכך העליונה נתרת כלומר שאם סכך העליונה גבוה עשרים אף התחתונה פסולה וזה דוחק. לכך נראה שרבינו מפרש הגמרא כמו שכתב רבינו ירוחם דהב\"ע כשהתחתונה צלתה מרובה מחמתה כשיצטרף סככה עם סכך העליונה ולהכי בעינן שתהיה עליונה בתוך עשרים ושיעור לשון רבינו כך הוא התחתונה כשרה והוא שלא יהיה גובה שתיהן יתר על עשרים אמה והיינו כשהתחתונה בסכך העליונה נתרת וכמו שכתבתי, ומינה דאם אינה נתרת בסכך העליונה וכגון שצלתה מרובה מחמתה מחמת עצמה אפילו עליונה למעלה מעשרים אמה כשרה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "וכן הגזולה כשרה וכו'. פי' דכשהוציא את חבירו מסוכתו יצא מדין תורה דקרקע אינה נגזלת וכשגזל עצים ועשה מהם סוכה לא יצא מדין תורה אבל אחר התקנה יצא דהפקר בית דין הפקר. ומיהו משכחת סוכה גזולה אפילו אחר התקנה כגון סוכה העשויה בראש הספינה או בראש העגלה דכיון שהיתה מטולטלת נגזלת: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "קטן שאינו צריך לאמו וכו'. כתב הרב המגיד כתב רבינו כבן חמש כבן שש ויש סעד לדבריו וכו'. ודע דאיתא בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ב) אהא דכל קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה וכמה כבר ארבע וכבר חמש. ויש לתמוה אמאי דחה הא דאתמר לענין סוכה ונקט שיעורא דאתמר גבי עירובין. ואפשר לדחוק ולומר דמדגרסינן בירושלמי פרק הישן תני רבי הושעיא קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה ויוצא בעירוב של אמו משמע דסוכה ועירוב כי הדדי נינהו. וקצת סעד יש לדבר מדחזינן דהא דכמה כבר ארבע וכבר חמש לא אתמר בפרק הישן דהוא דוכתיה אלמא לאו עיקר הוא. ודע דבפרק כיצד משתתפין מפליג לגבי עירוב בין איתיה לאבוה במתא לליתיה במתא ואע\"פ שרבינו סתם בפ\"י מהלכות עירובין דבן ו' יוצא בעירוב אמו היינו בדליתיה לאבוה במתא וכאן לענין סוכה כתב כבן ה' כבן ו' והיינו דבאיתיה לאבוה במתא בן ה' ובליתיה הוי בן ו' ומינה נילף לעירוב: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. (סוכה כ\"ה) פירש\"י אפילו בשעת חנייתן אבל התוס' כתבו דלא מפטרו אלא היכא שאם יקיימו מצות סוכה יבטלו ממצותן: \n\n" + ], + [ + "המנורה בסוכה ואם היתה סוכה קטנה וכו'. בפרק הישן (סוכה דף כ״ט) שרגא אמרי לה במטללתא ואמרו לה בר ממטללתא ולא פליגי הא בסוכה גדולה הא בסוכה קטנה. וכתבו התוס' דהא דאמרינן דאסור להניחה שם היינו בשעה שדולקת דכיון דאין בה אלא ז' על ז' מצומצמים חיישינן שמא תשרף סוכתו ודייקי לה מדאמרי' פ״ד דסוכה (דף מ״ח) שלפסול הסוכה מדליק בה את הנר ולא אמרי' מעייל כמו שאמרו מעייל בה מאני מיכלא. אבל רבינו כתב בסוף פ' זה מכניס בה מנורה ואפשר שהיה גורס מכניס או שסובר דמדליק לאו דוקא. ולפי דעתי אפשר דכשהיא דולקת מותר להכניסה להשתמש לאורה דומיא דכלי אכילה דבשעה שמשתמש מהן מותר להכניסן בסוכה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "כל שבעת הימים קורא בתוך הסוכה. שם (דף כ\"ח) בגמ' הא במגרס הא בעיוני. ופירש רבינו כרש\"י והרי\"ף ואית דאמרי איפכא דעיוני היינו קבע ובעי סוכה וכתב הר\"ן ולחומרא עביד כתרווייהו כל היכא דלא מיטרד אבל אי מיטרד ה\"ל מצטער ופטור מן הסוכה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "בזמן הזה שאנו עושין שני ימים טובים וכו' וכן טומטום וכו'. כלומר כשם שבשמיני עצרת יושבין ואין מברכין כן טומטום וכו'. אבל הטעם שאין מברכין בשמיני עצרת אינו מפני שהוא ספק דאם כן היאך אנו מברכין ביום טוב שני שהחיינו ומתחלה כך תקנו שנעשה יום טוב שני ונברך מספק ואפילו השתא משום מנהג אבותינו בידינו אנו עושים כמותם אבל טומטום ואנדרוגינוס העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שהם חייבים מספק דספיקא דאורייתא לחומרא וכיון דספק הוא אין מברכין לדעת רבינו וכמ\"ש הרב המגיד. אלא ה\"ט כי היכי דלא ליתו לזלזולי ביום טוב ואף על גב דביום טוב שני של פסח עבדינן יו\"ט ומברכין על ספירת העומר הכא שאני דבכוס אחד אנו מקדשין ומברכין לישב בסוכה ואיכא למיחש טפי לזלזולי א\"נ דכיון דבקיאינן בקיבועא דירחא הוי ספירת העומר דאורייתא וא\"א לדחותה ולא את ברכתה משום חששא בעלמא והא דלא תקנו בלולב שיטלנו בלא ברכה משום דהוי בגבולין דרבנן. א\"נ משום דאית ביה איסור טלטול: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שלא עשה סוכה וכו' שמצותה כל שבעה. פירוש דקרא דאמר חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים הכי קאמר סוכות תעשה לך באי זה יום משבעה הימים שתרצה ואפילו ביום האחרון אם לא עשית קודם לכן: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "וענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס וכו' כגון שיהיו שלשה עלין או יתר על כן בגבעול אחד וכו'. כתב הטור וז\"ל כתבו הגאונים שצריך שיהא בכל שיעור אורך ההדס עבות ואם לאו פסול. ובעל העיטור כתב אפילו אין בו רק פעם אחת תלתא בחד קינא כשר וכן כתב הרמב\"ם עכ\"ל. ואיני מוצא מקום על מה שיסמוך לומר כן בדברי רבינו שהרי דבריו סתומים כדברי הגמרא: \n\n" + ], + [ + "ערבי נחל וכו' ואפי' היה גדל במדבר או בהרים. כתב הרא\"ש נ\"ל לפרש דערבי נחל הגדלות על הנחל כלומר ממין הגדל על הנחל והיינו ערבה שרובה גדלה על הנחל למעוטי צפצפה הגדלה על ההרים, ד\"א ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל למעוטי צפצפה שעלה שלה עגול. והאי תנא לא מצריך קרא לרבויי של בעל ושל הרים דבכלל ערבי נחל היא והכי סברי רבנן דלקמן דמצרכו ב' ערבות וכן משמע מתוך דברי הרמב\"ם שכתב ערבי נחל האמור בתורה וכו' ורוב מין זה גדל על הנחלים לכך נקרא ערבי נחל ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר עכ\"ל. ומהרא\"ם כתב על זה ואינו מחוור דמנ\"ל לפרושי מלתא דהרמב\"ם דלכך נאמר ערבי נחל ממשמעות ערבי נחל ולא מרבויא דערבי כדקתני בברייתא ת\"ל ערבי נחל מ\"מ שפירושו מריבויא דערבי לשון רבים. ואולי הנוסחא שלו הביאתו לזה שכתוב בו לכך נקראו ערבי נחל במקום לכך נאמר ערבי נחל הכתוב בכל הנוסחאות שבידינו עכ\"ל. ולא ידעתי למה לא נתחוורו לרא\"ם דברי הרא\"ש דהא כיון דרבינו פסק דב' ערבות בעינן והיינו ודאי מריבויא דערבי היכי אפשר לרבויי מיניה תו של בעל ושל הרים דשתי דרשות לא דרשינן מערבי כדמוכח בגמרא והלכך צ\"ל דמשמעות ערבי נחל מייתי של בעל ושל הרים: \n\n" + ], + [ + "ויש שם מין ערבה שאין וכו'. דברי רבינו כאן סתומים דבפרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ד) תני ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל והתניא דומה למגל כשר דומה למסר פסול אמר אביי כי תניא ההיא בחילפא גילא ופירש רש\"י מגל קציר פגימותיה כולן נוגעות לצד אחד עקומות כלפי בית יד שלה מסר היא מגירה ופגימותיה הולכות נכחו ולהם שני עוקצים אחד מכאן ואחד מכאן כפגימת הסכין עכ\"ל. אבל רבינו נראה שמפרש דומה למגל שפגימותיה קטנות ואין כשר אלא כחילפא גילא כדמפורש בגמרא ולזה כתב בתחלה שערבה הכשרה פיה חלק והפסולה דומה למסר והדומה למגל יש מין ממנה שכשר והיינו חילפא גילא המוזכר בגמ', ואם לא נמצא אחד מהם אין מביאין תחתיו מין אחר הדומה לו כלומר דסד\"א דנייתי כי היכי דלא תשתכח מצות לולב קמ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "מצוה מן המובחר וכו' מברך תחלה על נטילת לולב. לאו למימרא שיברך בלשון הזה מאחר שכתב שמברך עובר לעשייתו כדמשמע ממ\"ש וכשהוא נוטלן לצאת בהם צריך לברך, ולא בא אלא לומר שיברך על הלולב ולא על שאר מינין. ובענין נוסח הברכה סמך על מ\"ש בסוף ה' ברכות נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא י\"ח לולב אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב, ואע\"פ שכתב עוד בפ' זה משחרב בהמ\"ק התקינו וכו' וכל יום ויום מברך עליו אקב\"ו על נטילת לולב ה\"נ סמך על מ\"ש בהלכות ברכות בנוסח הברכות ולא בא אלא ללמדנו שאע\"פ שאינו חייב בלולב מן התורה מיום ראשון ואילך צריך לברך עליו ולא נחית לפרושי נוסח הברכה: \n\n" + ], + [ + "ואם רצה להוסיף וכו'. מדברי ה\"ה נראה שלא היה גורס בדברי רבינו ובערבה, שכתב שנתן טעם רבינו בתשובה להתיר תוספת ההדס ולאסור תוספת הערבה דכיון דלא מצינו בגמרא היתר תוספת אלא בהדס אין להוסיף במין אחר ע\"כ. ואיני יודע היכן הוזכר בגמ' היתר תוספת הדס, אבל הר\"מ כתב הגיהו בספרי הרב ואם רצה להוסיף בהדס ובערבה ואינו כן בדעת הרב שאין להוסיף על שני בדי ערבה שכך כתב בתשובה. ואמנם הערבה אני רואה שאין ראוי להוסיף על שני בדים כמו שאין ראוי להוסיף על לולב אחד ואתרוג אחד ומי שעשה כן עשה מצוה מן המובחר אך בהדס מוסיפין מפני הושענא ונויי מצוה הוא ע\"כ. מיהו אם הוסיף בערבה לא פסל וטעמא דמילתא דאי כתב שתי ערבות בהדיא והוסיף עליהם או גרע פסול אבל השתא דכתיב ערבי דאין פחות משנים ומשמע נמי יותר אם הוסיף לא פסל אבל לא עשה מצוה מן המובחר עכ\"ל. אבל הר\"ן ז\"ל כתב בפרק לולב הגזול דכל לנאותו לא גזרו ולפיכך כתב הרמב\"ם שאם רצה להוסיף בהדס ובערבה כדי שיהא אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא אבל שאר המינים אין מוסיפים על מנינם פירוש משום דבהנהו ליכא נוי עכ\"ל הר\"ן. ורבינו ירוחם כתב תשובת הרמ\"ה ז\"ל זה לשונה אם יוכל אדם להוסיף על שני בדי ערבה או לא, כבר נשאלתי מאתכם פעם אחרת והייתי מורה לאיסור כדברי הרמב\"ם ואח\"כ העיד לי אדם גדול מחכמי פרובינציא שהוא עמד על תשובת הרמב\"ם שחזר בו בסוף ימיו מדבר זה והורה בדבר להכשיר וכן הדעת נוטה להכשיר מ\"ט ערבי נחל כתיב ואע\"ג דמיעוט ערבי שנים ליכא למשמע מינה דטפי משנים פסול אלא דבתרי סגי ואי אוסיף שפיר דמי דערבי נחל משמע ואפילו מאה כדדרשינן גבי עדים ומנין אפילו הם מאה ת\"ל עדים דאע\"ג דמיעוט עדים שנים דרשינן מינייהו אפילו מאה ועוד בהדיא אמרינן בגמרא דאפילו הוסיף במינים ואגדן בהדייהו לא פסיל דקי\"ל לולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי הילכך גבי לולב ואתרוג כיון דחד משמע אסור לאוסופי ואם הוסיף כיון דהאי לחודיה והאי לחודיה קאי נמצא שלא פסל וגבי הדס וערבה אפילו לכתחלה נמי עכ\"ל: \n", + "ואני יוסף המחבר באו לידי תשובות הר\"א בנו של רבינו וכתוב בהן ששאלוהו האי דאסור לרבות בערבה שבלולב ואמר אם הוסיף על שתי ערבות ה\"ז פסול ומ\"ש מן ההדס שאם הוסיף כשר. והשיב תקנו הספרים שלכם שכבר חזר בו ותיקן הספר שלו בידו כך ואם הוסיף או גרע לא פסל ושמענו מפיו ראיה חזקה להאי סברא. והרא\"ש כתב וז\"ל הרמב\"ם כתב אם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה מוסיף ומנויי מצוה הוא אבל שאר מינין אין מוסיפין על מנינם ואם הוסיף או גרע פסול ואיפכא מסתברא דבהדס כתיב ענף עץ עבות ובערבות כתיב ערבי ומיעוט ערבי שתים אבל כל מה שהוסיף בכלל ערבי הוא וחכמי פרובינציא הקשו עליו וחזר בו והכשיר הכל עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "משיגביה ארבעה וכו'. וכתבו המפרשים דכיון דקי\"ל דכל המצות מברך עליהם קודם לעשייתם שמברך עליו קודם שיטלנו או יהפוך אחד מהם ראשו למטה. וי\"א שיכוון שלא לצאת עד שיברך ואחרים אומרים דשפיר מיקרי עובר לעשייתן עד הנענוע כדאמרינן בנט\"י עד שינגב ידיו מיקרי עובר לעשייתן: \n\n" + ], + [ + "כיצד מוליך וכו'. בירושלמי תנא צריך לנענע ג\"פ על כל דבר ודבר ר' זירא בעי הכין חד והכין חד א\"ד הכין והכין חד. ורבינו נראה שהוא מפרש דה\"ק צריך לנענע על כל דבר ודבר היינו על כל תנועה של הולכה והבאה והעלאה והורדה ובתר הכי מיבעיא ליה אם מוליך ומביא חשוב חד ואין לנענע בשניהם אלא שלש תנועות קטנות וכן במעלה ומוריד או כל אחד מהם חשוב אחד ויש לו לנענע שלש תנועות קטנות בכל אחד ואחד מהן וכיון דלא איפשיטא מאחר דלאו מילתא דטרחא היא עבדינן לחומרא ומנענע ג\"פ בכל דבר ודבר: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(טז-יז) בזמן שבהמ\"ק קיים היה לולב ניטל ביום הראשון שחל וכו'. והקשו המפרשים דהא שופר דאיתיה בגבולין דאורייתא ולא דחי שבת אפילו בזמן שביהמ\"ק קיים דתנן בפרק ב' דר\"ה (דף כ\"ט:) יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. ותירץ הר\"ן ז\"ל דה\"ט לפי שברוב השנים לא היו יודעים בשחרית שיהיה שעת תקיעת שופר בקבועו של חדש זה שהוא חג שהחדש מתכסה בו ורוב השנים לא היו עדים באים בשחרית דמש\"ה תמיד של שחר היה קרב כהלכתו כלומר שאפילו באו עדים בשחרית היו אומרים בו שיר של חול כדרכו ברוב השנים ולפיכך אמרו שבמדינה לא היו תוקעין שאם נתיר להם לתקוע כשבאו העדים בשחרית לשנה הבאה יתקעו אע\"פ שלא באו עדים עדיין יאמרו אשתקד מי לא תקעינן עכשו נמי נתקע כשם שאנו נוהגים אותו קדש ולפיכך לא רצו להתיר אלא במקדש במקום זריזים: \n", + "ואין שם מקדש להתלות בו. כלומר דכשבית המקדש קיים מתוך שהיה לולב ניטל במקדש כך היה ניטל בכל היכא דידעי בקיבועא דירחא אבל כיון שאין בית המקדש קיים השוו חכמים מדותיהם בכל המקומות: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכל יום ויום היו מקיפין את המזבח בלולביהן וכו'. פ' לולב וערבה (סוכה מ״ג:) איפליגו אמוראי אהא דתנן התם בכל יום מקיפין את המזבח אי הוי בלולבין או בערבה ופסק רבינו כרבא דאמר לר' יצחק תא אימא לך מילתא מעליא דהוה אמר אבוך הא דתנן אותו יום מקיפין את המזבח ז' פעמים הכי אמר אבוך משמיה דר' אלעזר בלולב משום דרבא הוא בתרא. ועוד שמנהגנו עכשיו הכי הוא שאנו מקיפין התיבה בכל יום פעם אחת ובשביעי שבע פעמים ואי הוה ס״ל דאותו היקף היה בערבה כיון שאין עושין ערבה זכר למקדש אלא יום שביעי בלבד לא היה לנו להקיף אלא בשביעי אבל כיון דס״ל דבלולב מתוך שהוטל עלינו חובה לעשות לולב זכר למקדש שבעה הנהיגונו להקיף בו זכר למקדש. ולפי זה אף בשביעי של ערבה ראוי להקיף בלולב ולא בערבה כך כתב הר״ן ושכך כתב רש״י בתשובה: \n\n" + ], + [ + "כך היה המנהג בירושלים וכו' מתפלל והוא בידו. ואמרו בגמ' (מ\"א:) דאע\"ג דקיימא לן לא יאחז אדם תפילין בידו ויתפלל התם לאו מצוה כלומר נטילתם בידו אינה מצוה ולהכי טריד עלייהו עד שיניחם הכא מצוה כלומר נטילתו מצוה ומתוך שחביבה עליו המצוה אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד: \n\n" + ], + [ + "מקבלת האשה וכו'. פירוש ביום טוב הראשון ובזמן שבית המקדש קיים שהיה לולב דוחה שבת ואשמעינן דאפילו אשה דלאו בת חיובא היא מטלטלא ליה כיון דראוי לנטילת אנשים ואשמעינן נמי שמותר להחזיר למים בשבת אבל השתא לדידן שאין לולב דוחה שבת אפילו ביו\"ט ראשון לא שרי לטלטולי כלל: \n", + "וביו\"ט מוסיפין. פירוש אבל לא מחליפין דטורח הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "ובזמן הזה שאנו עושים שני וכו'. ה\"ה נתן טעם למה אין נוטלין לולב בשמיני כשם שיושבים בסוכה לפי שסוכה כל ז' דאורייתא ולא לולב. ואפשר לתת טעם אחר דבלולב איכא איסור טלטול משא\"כ בסוכה. ונ\"ל שיש חסרון תיבה אחת בלשון רבינו מט\"ס וכך צריך להגיה כדרך שהיה אסור בשמיני בזמן שהיו עושין שני ימים מפני הספק: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "או גנוב או גזול אפילו לאחר יאוש. כתב ה\"ה ומבואר בגמ' שאפילו אחר יאוש הגזול פסול ותמהני דגרסינן בר\"פ (סוכה כ\"ט:) הגזול פסול אפילו ביו\"ט שני משום מצוה הבאה בעבירה ור' יצחק בר נחמני אמר שמואל לא שנו אלא ביו\"ט ראשון אבל בשני מתוך שיצא בשאול יוצא בגזול כלומר דביו\"ט ראשון לא מיפסל אלא משום לכם ופסק רבינו כר' יצחק כמבואר בדבריו בסוף פ' זה וטעמו משום דבגמרא אותביה עליה דר' יצחק ופריק רב אשי אליביה וכיון דרב אשי דבתרא הוא הוא פריק אליביה אלמא כוותיה ס\"ל הכי נקטינן. ומעתה אילו היה פוסק רבינו כר' יוחנן ודאי היינו אומרים שנתבאר בגמ' דלאחר יאוש פסול כיון דפסוליה משום מצוה הבאה בעבירה אבל כיון שפוסק כר' יצחק דטעמא משום לכם כיון שקנהו אפילו שהמצוה מסייעת בקנין יצא דכיון שקנינו ומצותו באים כאחד שפיר קרינן ביה לכם. אלא כך י\"ל דרבינו סובר כמ\"ד דיאוש כדי לא קני כמבואר בפ\"ב מהל' גזילה וכיון דפסולא דגזול ביום ראשון משום לכם ודאי דאפילו לאחר יאוש פסול: \n", + "או שהיה מאשרה וכו'. באמת כי לשון זהו קשה עד מאד כפי סוגיית הגמ'. ודברי ה\"ה בכאן אינם נכונים בעיני שכתב שרבינו גורס גירסא אחרת שאינה בנוסחאותינו ועוד דאם איתא לאותה גירסא אליבא דר' יוחנן דוקא אתמר דאית ליה נמי הכי גבי גזול אבל לר' יצחק בר נחמני דבגזול לא חייש למצוה הבאה בעבירה ה\"ה דבאשרה לא חייש וכבר כתבתי בבבא הקודמת לזו דרבינו פוסק כר' יצחק בר נחמני דלית ליה פסול משום מצוה הבב\"ע ועוד שאפילו לדעת שאר פוסקים אינה לאותה גירסא שהרי כתבו המפרשים אההיא דר' יוחנן דכל שנקנה בתחלה בלא סיוע דמצוה שוב אין בו משום מהב\"ע ולא פסיל ר' יוחנן אלא היכא שלא קנהו עדיין או שקנהו אלא שהמצוה מסייעת בקנין וא\"כ גבי אשרה דליכא למימר ביה הכי שהעבירה שהיא נטיעתה לעכו\"ם אין המצוה מסייעת בעשייתה כלום אפילו לר\"י לא מיפסיל אלא ודאי לית להו אותה גירסא. ועוד קשה לדבריו דיותר ראוי לאסור עבודת כוכבים של עכו\"ם כל שלא בטלוה וכ\"ש של ישראל שאין לה ביטול מאשרה שבטלוה אע\"פ שתחלת נטיעתה היתה לעבודת כוכבים ועוד דהא בסוף כיסוי הדם (חולין פ\"ט:.) תניא לולב ושופר של עכו\"ם פסולים אפילו דיעבד ואמר רב אשי התם אליבא דרבא דה\"ט משום דכתותי מיכתת שיעורייהו ובמאי מוקי להאי רבינו אם דעתו להכשיר אפילו בעכו\"ם של ישראל ועוד שלא כתב ה\"ה מהיכן הוציא רבינו דאשרה אפילו נתבטלה לא יצא. אבל כך נ\"ל לומר דלדעת רבינו דין לולב ושופר של עבודת כוכבים כך הוא דקודם ביטול לא יצא משום דמיכתת שיעורייהו וכדאמרינן בסוף כיסוי הדם ולאחר ביטול לכתחלה לא יטול ולא יתקע משום דמאיסי אבל בדיעבד כשרים והיינו דאמר רבא בפרק לולב הגזול (סוכה ל\"א:) לולב של עכו\"ם אם נטל כשר וכמו שנפרש בסמוך בס\"ד. ודין האשרה כל שמתחלה נטעו להיות נעבד אפילו בטלו אם נטל לא יצא והיינו דאמרינן בפרק כל האלילים (ע\"ז מ\"ז) בעי ריש לקיש המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה באילן שנטעו מתחלה לכך לא תבעי לך דאפילו להדיוט נמי אסור כי תבעי לך נטעו ולבסוף עבדו דשרי להדיוט פשיטא דאפילו נתבטלה מאיסא למצוה ופסול דיעבד וכיון דחזינן דבאילן שנטעו מתחלה לכך קאמר לא תבעי לך לומר דפשוט הוא ולא חזינן מאן דפליג עליה כוותיה נקטינן. ובפרק לולב הגזול (סוכה ל\"א:) אמתני' דלולב של אשרה ושל עיר הנדחת פסול מקשינן בגמ' ושל אשרה פסול והאמר רבא לולב של עכו\"ם לא יטול ואם נטל כשר וה\"פ אי אשרה דמתני' קודם ביטול פשיטא דפסול דכתותי מיכתת שיעוריה ולא אשמעינן מידי לא באשרה ולא בעיר הנידחת א\"ו דלאחר ביטול עסקינן והאמר רבא דלאחר ביטול אם נטל כשר ומהני דאה\"נ דלאחר ביטול אשמעינן מתני' ולא דמי לדרבא דהכא באילן שנטעו מתחלה לכך עסקינן דהיינו אשרה דמשה כלומר שהיא כתובה דכיון שמתחלת ברייתה כתותי מיכתת שיעורה מאיסא למצוה אבל עכו\"ם כיון שבתחלת ברייתה לא מיכתת שיעורה אם נטלה אחר שנתבטלה יצא דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת ש\"מ כלומר דלמאי דס\"ד לא דמיא לעיר הנדחת שזו מבוטלת ועיר הנדחת אינה מבוטלת אבל השתא דאמרינן דביטול לא שרי לה למצוה כך לי מבוטלת כמו אינה מבוטלת והוי שפיר דומיא דעיר הנדחת והא דאמרינן בפ' ראוהו ב\"ד (ר\"ה כ\"ח) אמר ר' יהודה שופר של עכו\"ם אם תקע בו יצא וכתוב בקצת נוסחאות מ\"ט מצות לאו ליהנות ניתנו דמשמע דבשלא בטלו עסקינן י\"ל שכשכתב רבינו שופר של עכו\"ם אם תקע בו יצא לא פסק כן משום ר\"י דלא קי\"ל דעתיה למשרי קודם ביטול אלא משום דממאי דאמר רבא לגבי לולב דלאחר ביטול כשרה דיעבד שמעינן לשופר וזהו שלא כתב רבינו בשופר של עכו\"ם שהטעם משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כשם שכתב בשופר של עולה. א\"נ שאינו גורס מ\"ט וכמ\"ש בנוסחאות שלנו ואתי ר\"י כרבא והא דאמר רבא בפ' מצות חליצה (יבמות ק\"ג:) דסנדל של עכו\"ם אם חלץ בו כשר ופסק רבינו פ\"ד מהלכות יבום וז\"ל סנדל המוסגר והמוחלט ושל עכו\"ם אם חלץ בו יצא ואע\"פ שהוא אסור בהנאה, י\"ל דההיא נמי בלאחר ביטול ולכתחלה לא משום דמאיס למצוה וכמו שפר\"ת. ומ\"ש אע\"פ שהוא אסור בהנאה לא קאי אלא אמוסגר ואמוחלט ולא לשל עכו\"ם. א\"נ אפילו נימא דקאי אכולהו לק\"מ דלא דמו שופר ולולב שיש להם שיעור קצוב וכי עומד לשריפה מיכתת שיעוריה כלומר הוא חסר משיעורו הקצוב לו אבל לסנדל דחליצה דלית לן בה שיעור קצוב אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ונהי דבעי שיהא חופה רוב רגלו כיון שהרי אני רואה שהוא חופה ואין לנו בו שיעור קצוב לא אמרינן דמיכתת שיעוריה תדע דמוסגר ומוחלט כשרים ואע\"ג דעומדים לשריפה ואין לומר דהיינו משום דאפילו בשעת שריפה קרוי בגד וכדאמרינן התם דהא התם נמי אמרינן אליבא דמאן דפסל דדוקא לענין טומאה איקרי בגד בשעת שריפה ולא גמרינן מינה לחליצה וכולהו דלא גמרינן מטומאה אלא דמאן דמכשיר סבר כיון דאין לנו שיעור קצוב לא אמרינן ביה מיכתת שיעוריה וה\"ה לעכו\"ם וכמ\"ש. כנ\"ל ליישב דעת רבינו ודברי המפרשים ליישב הסוגיות לפי שיטתם יש בהם כמה פקפוקים ירגישם העומד על דבריהם: \n\n" + ], + [], + [ + "היה עקום וכו'. בגמ' (דף ל\"ב) עקום דומה למגל פסול ופירש\"י עקום דומה למגל חדא מילתא היא. ומשמע לי דנקט הכי לאשמועינן שאע\"פ שהוא עקום קצת לא מיפסל עד שיהא עקום לגמרי דומה למגל וכ\"נ מדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "היו עליו וכו'. כתב ה\"ה שזהו נטלה התיומת לדעת רבינו. ואינו כן אבל הוא מה שאמר רבא (סוכה ל\"ב) האי לולבא דסליק בחד הוצא בעל מום הוא ופסול וכן נראה שפירש הרא\"ש דברי רבינו ולא הוצרך רבינו לכתוב דין נטלה התיומת כיון שכתב שאפילו נחלקה פסולה וגם בגמרא כך אמרו נחלקה התיומת נעשה כמי שנטלה ופסול. ופי' הר\"ן דנטלה פשוט לן דפסול כיון דחסר: \n\n" + ], + [ + "היו ענביו מרובות וכו' עבר וליקטן או שליקטן אחד אחד לאכילה ה\"ז כשר. בגמרא (דף ל\"ג:) אמרינן דה\"מ בדאשחור מאתמול דדחוי מעיקרו הוא ולא הוי דחוי אבל אי אשחור ביו\"ט דנראה ונדחה הוא לא תפשוט אי חוזר ונראה אי לא. ויש לתמוה על רבינו שלא חילק בכך. ואפשר שטעמו משום דאע\"ג דנראה ונדחה הוא כל שבידו לתקן לאו דחוי הוא כדאמר רב אשי בפרק כל הפסולין (זבחים ל\"ד:) והכא נמי בידו לתקן הוא וכדאיתא בגמ' (סוכה ל\"ג:) אהא דת\"ר אין ממעטין ביו\"ט משום ר' אליעזר בר\"ש אמרו ממעטין והא קא מתקן מנא ביו\"ט אמר רב אשי כגון שלקטן לאכילה ור' אליעזר בר\"ש סבר לה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר\"ש בפסיק רישיה ולא ימות הב\"ע דאית ליה הושענא אחריתי כלומר וכיון שאינו צריך לזו אין כאן תיקון כלי ומאחר דאי משכח הושענא אחריתי רשאי ללקטן לאכילה חשוב בידו לתקן והילכך אפי' אשחור ביו\"ט דנראה ונדחה הוא אם מיעטן כשר דחוזר ונראה וגמר' דאמר דאשחור ביו\"ט לא תיפשוט משום דנראה ונדחה הוא לא אסיק אדעתיה טעמא דיהיב רב אשי לר' אליעזר בר\"ש דלאותו טעם אע\"ג דנראה ונדחה הוא חוזר ונראה. ויש לתמוה על רבינו שכתב עבר וליקטן וכו' למה לא כתב שצריך שתהיה לו הושענא אחריתי לשיהיה מותר ללקטן לאכילה ועוד למה הצריך שילקטם אחד אחד כיון דלקטן לאכילה אפילו כמה ביחד נמי. ומדברי ה\"ה נראה שהיה גורס בדברי רבינו או שליקטן אחר לאכילה ה\"ז כשר, ולגירסא זו ניחא דאפילו כמה ביחד שרי ללקט ואחר דקאמר היינו לומר דלא שרי למעטן אלא לאדם אחר דאית ליה הושענא אחריתי ואינו צריך לזו. גרסינן בגמרא (דף ל\"ג) ת\"ר יבשו רוב עליו ונשארו בו ג' בדי עלין לחין כשר אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד ורבינו השמיט הברייתא ומאי דאתמר עלה וצריך טעם למה: \n\n" + ], + [], + [ + "אתרוג שניקב וכו' ושאינו מפולש אם היה כאיסר. דברי הרב המגיד נכונים אבל יש מקשים על פירוש רבינו היאך אפשר שיהיה הנקב מפולש ולא יחסר כל שהוא ויש מי שתירץ דמשכחת לה כגון שתחב בו יתד דלא חסריה מידי: \n", + "עלתה חזזית עליו אם בשנים או שלשה מקומות פסול. מעולם הוקשה לי בין בגמרא בין בפוסקים השתא שנים פסול שלש מיבעיא ולא מצאתי לשום מחבר בזה דבר וצ\"ע: \n\n" + ], + [], + [ + "כל אלו שאמרנו וכו'. י\"ל על דין זה ממה שהקשה הגמרא בראש לולב הגזול (דף כ\"ט.) קא פסיק ותני ל\"ש ביו\"ט ראשון ול\"ש ביו\"ט שני דמשמע דבסתמא כל הפסולין בראשון פסולין בכל הימים. וי\"ל דודאי הכי ס\"ד אבל כיון דאמר ר' יצחק בר נחמני לא שנו אלא ביו\"ט ראשון ופריק רב אשי אליביה ממילא אשמעינן דדוקא בראשון פסולים ולא בשאר ימים ומתוך דברי בראש פרק זה יתבאר מ\"ש. וכתב ה\"ה שכל הפסולין מפני שאינן מינן או לפי שהם חסרי השיעור כשם שפסולין בראשון פסולין בשני. ושאינן מינן דבר פשוט הוא אבל בשהם חסירי השיעור צריך לי תלמוד מנין לו. וממ\"ש רבינו אבל ביום טוב שני עם שאר הימים נראה שהוא סובר דיום טוב שני דינו כשאר הימים וטעמא משום דבקיאינן בקיבועא דירחא: \n\n" + ], + [ + "ואין נותנין וכו'. ואע\"ג דע\"מ להחזיר יהביה ניהליה אפ\"ה קונה דקי\"ל כל תנאי שא\"א לקיימו בסופו והתנה עליו בתחלה תנאי בטל ומעשה קיים, וכתב הר\"ן דבקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות עסקינן דאילו בהגיע דהיינו בן שש או בן שבע אקנויי נמי מקני ומתנתו מתנה כדאיתא בהניזקין (גיטין נ\"ט) ודבר פשוט הוא זה ותמהני שלא הזכירוהו הפוסקים: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1663294447a8649cd633a64030325844558e28e9 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,705 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Diverse Species", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות כלאים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [ + [ + "הזורע שני מיני זרעים כאחד וכו'. ומה שכתב בארץ ישראל לאפוקי חוצה לארץ כמו שיתבאר: \n\n" + ], + [ + "ואחד הזורע או המנכש או המחפה וכו'. בפרק בתרא דמכות (דף כ\"א:) ובריש מ\"ק (דף ב':) ופירש\"י שם מנכש תולש עשבים רעים מתוך הטובים וכי עקרי להו צמחי הני טפי: \n", + "ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב. בסוף פרק ז' דכלאים ונתבאר בכמה דוכתי דעציץ נקוב הרי הוא כארץ. ושיעור הנקב כדי שיצא בו שרש קטן כדאיתא ספ\"ק דעוקצין. \n", + "ומ״ש אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות. הכי משמע במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ע'): \n\n" + ], + [ + "אסור לזרוע כלאים לנכרי. תוספתא ספ\"ב דכלאים ואיתא פ\"ה דע\"ז (דף ס\"ג ע\"ב) ובירושלמי סוף מסכת ערלה: \n", + "ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים: כתב הראב״ד א״א ואם אמרו בח״ל יאמרו בארץ וכו'. ולכאורה היה נראה לומר שטעמו של רבינו מדאיבעיא לן בפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ') אמירה לנכרי באיסור לאו אי שרי ולא איפשיטא ואע״פ שהראב״ד השיגו דנקיטינן בה לחומרא וכן דעת הר״ן בפרק תולין, י״ל שהוא ז״ל סובר דכיון דאמירה לנכרי אפילו באיסור סקילה לא מתסר אלא מדרבנן ה״ל ספיקא דרבנן ולקולא. אבל קשה על זה ממ״ש בפט״ז מאיסורי ביאה שאסור לישראל לומר לנכרי לסרס לו בהמתו אלמא ס״ל דנקיטינן בעיין לחומרא דהא משמע בגמ' דלדידן דקי״ל דבן נח אינו מצווה על הסירוס אחד סירוס ואחד שאר מצוה שיש בהם לאו האמירה לנכרי שוה בהן. עוד היה אפשר לומר שטעמו מדאמרינן בפרק תולין (שבת דף קל״ט) גבי כשותא בכרמא רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה וגם על זה קשה דהתם בח״ל הוה וטעמא דרב משרשיא כדאמרינן התם בגמרא ולישלח להו כדרבי טרפון דתניא כשותא ר' טרפון אומר אין כלאים בכרם וכו' וקי״ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל ומנא לן למישרי בארץ וכבר השיגו הראב״ד. וי״ל שסובר רבינו שא״א לומר כן משום דאי מהאי טעמא למה היה זורעו ע״י נכרי הלא אפילו ע״י ישראל הוה שרי הילכך אית לן למימר דרב משרשיא לא סבר להא דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל וא״כ כשותא בכרמא גם בח״ל אסור ואפ״ה ע״י נכרי שרי אבל עדיין יקשה ממה שכתב מפי״ו מאיסורי ביאה דאמירה לנכרי בסירוס אסור ומ״ש מכלאים ועוד אי מהא דרב משרשיא יליף למה לא כתב ההיתר אלא בכלאי זרעים דמשמע דבכלאי הכרם אסור והלא הא דרב משרשיא בכלאי הכרם הוה, ועוד שרבינו עצמו כתבה להא דרב משרשיא בספ״ח לענין כלאי הכרם בחו״ל ובמקום זה ודאי בא״י מיירי רבינו דאילו בח״ל הישראל עצמו מותר לזרוע כלאי זרעים כמו שכתב בסמוך. והר״י קורקוס ז״ל תירץ דה״ק ואסור לזרוע כלאים לנכרי פירוש אפילו בשדה של נכרי דהא בארץ קיימינן ואין קנין לנכרי ודכוותה מותר לומר לנכרי שיזרע כלאים בשדהו של נכרי כיון שהזורע נכרי וקרקע של נכרי לא אסרו ואף אם הוא בשליחות ישראל ולצרכו מותר. ומה שהקשה הראב״ד והלא אף המקיים לוקה ואיך אפשר שלא ינכש אותם וכו' כלומר משום דאיכא למימר היאך ילקה משום מקיים הא לית ביה מעשה להכי אמר משכחת לה מקיים דלוקה כגון שניכש או השקה בידיו וזה ממה שיקבל תירוצו דרבינו לא שרי אלא בשאינו מנכש ולא משקה בידיו וכך ה״ל להקשות והלא אף המקיים אסור ואע״פ שהיה אפשר לומר דרבינו לא נחת הכא אלא לומר דאין בו משום אמירה לנכרי מ״מ יקשה כיון דסוף סוף אינו רשאי לקיימו מאי נפקא מינה באמירתו לנכרי לזורעו ויקשה מזה עוד אם נאמר דלדעת רבינו רב משרשיא לא שאני ליה בין א״י לח״ל מה הועיל בתקנתו לזרוע ע״י נכרי כיון דאסור לקיימו. מיהו בזו י״ל דע״כ לא קאמר רב משרשיא אלא דלא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל לענין לזרוע ממש אבל לענין לקיימו אפשר דאע״ג דבארץ אסור בח״ל מותר. ולקושיא ראשונה י״ל דנפקא מינה היכא דזורעם ע״י נכרי ואח״כ נותנם במתנה לנכרי אהובו. ועי״ל שכל זמן שלא כשכש מותר לקיים והשתא כשאומר לנכרי לזרעה מותר לו למכור שדה זרועה כלאים לנכרי בדמים יקרים קודם שהשרישו: \n", + "ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בתוך שדהו וכו'. בפ' בתרא דמכות דף כ\"א ובריש מ\"ק המנכש והמחפה בכלאים לוקה ר\"ע אומר אף המקיים משמע דלת\"ק אינו לוקה ומ\"מ איסורא איכא ופסק כוותיה ואע\"ג דבריש מ\"ק אמרינן כולה ר\"ע היא ומה טעם קאמר מה טעם המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שר\"ע אומר אף המקיים וכיון שפסק רבינו דמנכש או מחפה לוקה ה\"ל למיפסק דמקיים לוקה, י\"ל דההוא שינויא לא אתמר אלא אליבא דרבה אבל לרב יוסף ברייתא כפשטה דר\"ע הוא דסבר מקיים לוקה ות\"ק פליג עליה דמקיים לית ביה אלא איסורא אבל אינו לוקה והלכה כרב יוסף. אבל קשה על זה שרבינו בפ\"ה מהלכות שבת פסק דמנכש הוי תולדת חורש כרבה. וי\"ל דאף למאי דאוקימנא כולה כר\"ע משמע דר\"ע הוא דאמר המקיים לוקה ורבנן פליגי עליה ואמרי דאינו לוקה ונקטינן כוותייהו וא\"כ אי מספקא לן אי פליגי רבנן עליה ה\"ל ספיקא ולקולא וברפ\"ז דכלאים שנינו כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ואמרינן עלה בירושלמי מה כר\"ע דר\"ע אומר המקיים עובר בל\"ת א\"ר (יוסי) ד\"ה היא (הכל מודים באסור) שהוא אסור בשלא קיים ע\"י מעשה אבל אם קיים ע\"י מעשה לוקה כהדה דתני המחפה בכלאים לוקה עכ\"ל. משמע מהכא בהדיא דרבנן פליגי על ר\"ע ואמרי דמקיים שלא ע\"י מעשה אסור ואינו לוקה. ויש מי שאומר דלמאי דאמרינן בריש מ\"ק כולה ר\"ע היא כי אמר ר\"ע המקיים לוקה דוקא בעושה מעשה כגון מנכש או מחפה אבל המקיים בלא מעשה אינו לוקה וק\"ל דא\"כ מנלן שאסור ועוד שהירושלמי שכתבתי הויא תיובתיה: \n", + "ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו וכו'. בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט) רב יוסף מערב ביזרוני וזרע א\"ל אביי והאנן תנן הכלאים מד\"ס א\"ל לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים וכו' אע\"ג דהדר אמר רב יוסף לאו מילתא דאמרי דרב זרע גנתא דבי רב משארי שארי הא דחייה אביי: \n\n" + ], + [ + "אין אסור משום כלאי זרעים וכו'. יש לתמוה על זה דהא תנן בספ\"ה (משנה ח') המקיים קוצים ר' אליעזר אומר קידש וחכ\"א לא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימין. ובירושלמי פ\"ק אמרו שהזונין אע\"פ שאינו כלאים בחטים הוא כלאים בשאר מינים אע\"פ שאינו אוכל אדם מפני שרוצים בקיומו להאכילו ליונים. ורבינו בעצמו כתב בפ\"ה הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזרעו וכו' הרי זה לא קידש עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימים רוב העם באותו מקום. לכן נ\"ל דלאו דוקא נקט רבינו מאכל אדם אלא כל דבר שרוצה בקיומו אסור זה בזה ואפי' אם רוצה בקיומו למאכל בהמה ולא נתכוון רבינו לשלול אלא העשבים המרים בלבד וכדדייק סיפא דלישניה ודין זה נ\"ל שלמד רבינו ממה שאמרו בירושלמי בריש כלאים גבי זונין: \n\n" + ], + [ + "כלאי האילנות וכו'. בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט) א\"ר יוחנן לוקין על הכלאים דבר תורה וכו' והא אנן תנן הכלאים מד\"ס ל\"ק כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבת האילן כדשמואל דאמר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בח\"ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בח\"ל ואלא הא כתיב שדך ההוא למעוטי זרעים שבח\"ל. \n", + "ומ״ש וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק. משנה בפ״ק דכלאים וכת״ק. ואע״ג דבמתני' תנן דירק בירק נמי אסור השמיטו רבינו משום דבהאי בבא אתא לאשמועינן דלוקה בכל מקום ואילו ירק בירק בחו״ל מישרא שרי וכדאמרינן דשדך אתי למעוטי זרעים שבחו״ל וסובר רבינו דמהרכבה נמי ממעט לחו״ל דהא בהרכבה משתעי קרא. ואכתי קשה דה״ל לרבינו למכתב דאם הרכיב ירק בירק בא״י לוקה וי״ל דהא לא איצטריכא ליה שאם על זריעת ב' מיני זרעים בא״י לוקה מכ״ש שלוקה על הרכבתן. ואם תאמר הא בפ' אלו טריפות (חולין דף ס') בעי רבינא הרכיב שני דשאים (זה ע״ג זה) לר' חנינא בר פפא מהו כיון דלא כתיב בהו למינהו לא מחייב או דילמא כיון דאסכים (רחמנא) אידייהו כמאן דכתיב בהו למינהו דמי תיקו במאי מיירי אי בחו״ל הא אמרת דמיעטיה קרא ואי בא״י הא אמרת דמתני' אסרה ומאי מבעיא ליה. וי״ל דלעולם בא״י ומתני' דאסרה היינו משום דסברה דכיון דכתיב למינהו במעשה איכא למימר דכך נצטוו מסתמא אבל לר״ח בר פפא דאמר דלא נצטוו למינהו איכא למיבעי לפום ההוא סברא אי אזלינן בתר ציווי או מעשה כיון דאסכים אידייהו והתוס' תירצו דמיבעי ליה בחו״ל דשרי כלאי זרעים ואסירי הרכבת אילן ומבעיא ליה אי חשיבא הרכבת זרעים כהרכבת אילן או לא ועוד תירוצים אחרים. \n", + "ומ\"ש לוקה בכל מקום הוא מדשמואל שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "ואסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו כו'. אין לומר שטעמו מדאמרינן בירושלמי פרקא קמא דכלאים דנכרי אסור להרכיב כלאים וכיון שכן אסור לומר שירכיב כלאים, שאותו ירושלמי כרבי אלעזר דאמר בפרק ארבע מיתות דבני נח הוזהרו אף על הרכבת האילן ורבינו פ\"ט מהלכות מלכים פסק דלא כוותיה, אבל טעמיה מההיא דפ' הפועלים שכתבתי לעיל וסובר רבינו דנקטינן בה לחומרא כמו שכתב בפרק ט\"ז מהא\"ב לענין סירוס ופי\"ג מה' שכירות לענין חסימה: \n", + "ומותר לזרוע זרעים וכו'. נלמד מהא דשמואל שכתבתי בסמוך ואיתיה בהדיא בירושלמי פ\"ק דפאה ור\"פ מעשר בהמה אמרינן דתירוש ויצהר אינם כלאים זה בזה והיינו דוקא במערב זרעים וזורע. \n", + "ומ\"ש שמותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד היינו לומר שלקח אחד מן הזרעים וזרע אילן אבל שני זרעים אפי' בלא זרע אילן אסורים בא\"י משום כלאי זרעים והכי איתא בתוספתא פ\"ק זורעים זרע וזרעוני אילן כאחד כלומר מין זרע אחד בלבד עם זרע אילן דאילו שני זרעים עם זרע אילן אחד כתב הר\"ן על רבינו דלענין איסור הפירות בחד מינא נמי אסור אפילו לדעת ר' יאשיה. ובעל כפתור ופרח כתב בו סברות וצ\"ל דהא דשרי לזרוע זרע וזרע אילן ביחד דוקא בשאר אילנות חוץ מן הגפן דגרסינן בירושלמי פ\"א דפאה זורעים זרעים וזרעי אילן כאחד והזורע מן החרצנים לוקה ארבעים אמר ר' (זירא) כתיב לא תזרע כרמך כלאים ונראה דדייק מדלא כתיב כרמך לא תזרע כלאים כדכתיב שדך לא תזרע כלאים ש\"מ מדסמיך כלאים לכרמך דאפילו עיקר כרמך שהם החרצנים. ויש לתמוה על רבינו שהשמיט זה ואין לומר שטעמו מפני שאמרו לוקה ומשמע אפי' על מין אחד מהזרעים עם החרצנים ולא קי\"ל הכי אלא כרבי יאשיה שאע\"פ שלא יהא הלכה כמותו במאי דאמר לוקה למה לא יהא הלכה כמותו לענין איסור וצ\"ע: \n", + "והראב\"ד כתב אינו מחוור דבירושלמי פ\"ק וכו' אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפילו שאר אילנות פירוש אם היו העלים מגולין תחת כל האילנות חושש משום כלאים וכו'. ואני אומר שאין מכאן השגה לרבינו דלפת וצנונות תחת האילן אם לא היו מקצת עלים מגולים לא משום זריעה נאסר אלא משום הרכבה ששרשי הלפת והצנון נכנסים בשרשי האילן. ומ\"ש הראב\"ד וכן נראה מכאן שהלפת עם הצנון כלאים זה עם זה כלומר ולאפוקי ממה שכתב רבינו בפ\"ג שהלפת והצנון אינם כלאים זה בזה שם אכתוב דעת רבינו ודעת הראב\"ד בפירוש המשנה והירושלמי הזה שהביא הראב\"ד: \n\n" + ], + [ + "הזורע זרעים כלאים וכו'. ברפ\"ח דכלאים כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה וכבר נתבאר שהרכבת אילנות בכלל שדך לא תזרע כלאים היא. \n", + "ומ\"ש אפילו לזה שעבר וזרען. כן משמע מדסתם ושנה מותרים באכילה ולא חילק וכן בדין שהרי התורה לא אסרה אלא זריעתן בלבד: \n", + "ומותר ליטע ייחור מן האילן וכו'. ירושלמי פ\"ק דכלאים: \n\n" + ], + [ + "הזרעונים נחלקים לשלשה חלקים וכו'. זהו הצעה לשמות שיבאו בפרקים הבאים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "זרע שנתערב בו זרע אחר וכו'. רפ\"ב כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט ר' יוסי אומר יבור בין ממין אחד בין משני מינים ר\"ש אומר לא אמרו אלא ממין אחד וחכ\"א כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע ופסק רבינו כת\"ק דאמר ימעט בין ממין אחד בין משני מינים ובירושלמי ימעט באי זה צד הוא ממעט או פוחת מן הרובע או מוסיף על הסאה. לא כן א\"ר יוחנן כל האיסורים שריבה עליהם (שוגג מותר) מזיד אסור תמן את מרבה לבטל איסור תורה ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית העין ע\"כ. מחלוקת חכמים עם ת\"ק הוא שאם בסאה שעורים יש רובע שבולת שועל וכוסמין לת\"ק צריך למעט לחכמים אין צריך למעט דאין שבולת שועל מצטרף לכוסמין כיון דלא הוי כלאים בסאה שעורים ונראה מדברי רבינו שפסק כחכמים שהרי שלשה מינים שהזכיר ברובע כלם כלאים בסאה משמע הא אם אחד מהם אינו כלאים אינו צריך למעט ובהדיא כתב שהשעורים כולם כלאים עם החטים והטעם שפסק כחכמים משום דתנא להו תנא בלשון רבים ועוד שמאחר שטעם איסור כלאים אינו אלא מפני מראית העין אזלינן בתר המיקל. ובר מן דין כיון דאין כל הרובע כלאים בסאה תו ליכא מראית העין: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש בד\"א בשנתערבו מיני תבואה זה בזה וכו' אבל זרעוני גינה שנתערב אחד מהם בתבואה וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) ומה שכתב וכן אם היה מין זה מזרעוני גינה זורעים ממנו סאתים בכל בית סאה וכו' לפיכך תבואה שנתערב בה זרע פשתן וכו'. שם במשנה הפשתן בתבואה מצטרפת אחד מכ\"ד בנופל לבית סאה ופירשו בירושלמי היך עבידא אסר דזרע רובע דחטים זרע תלתא רובעין דכיתן. וסבר רבינו שמשנה זו היא דברי חכמים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש במה דברים אמורים בשלא נתכוון לערב ובשלא נתכוון לזרוע וכו'. שם בירושלמי מה אנן קיימין אם במתכוין לזרע אפי' חטה אחת אסור אם לערב אפי' כל שהוא אסור לערב וכו' אלא בשנתערבו דרך מכנס פירוש בעת שכנס התבואה נתערב שלא מדעתו: \n", + "וכתב הראב\"ד קשיא דידיה אדידיה וכו'. ואיני יודע למה הקשה דידיה אדידיה מאחר שהוא כתב כדברי הירושלמי ואם הירושלמי צריך פירוש ה\"ל לפרשו ולא להקשות על רבינו דידיה אדידיה. ולענין פירוש הירושלמי נ\"ל שהוא בע\"א דמתכוין לזרע היינו שהוא מתכוין לזרוע שני מינים כדי ליהנות משניהם ואינו מתכוין לזרוע היינו שאין מתכוין לזרוע אלא המין האחד בלבד והמין האחר היה חפץ שלא יראה ולא ימצא ופירוש זה הוא פשוט בעיני: \n\n" + ], + [ + "הזורע שדהו מין מן המינים וכו'. בפירקא קמא דמועד קטן (דף ו') בעי עד כמה ומהדר כאותה ששנינו כל סאה שיש בה רובע זרע וכו': \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים במקום שיש מקום לחשד וכו' כיצד כגון תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס וכו'. בפ\"ב דכלאים (מ\"ה) תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס וכן מקום הגרנות שעלו בהם מינים הרבה וכן תלתן שהעלתה מיני צמחים אין מחייבים אותו לנכש אם ניכש או כיסח אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) ומה שכתב בתלתן שזרעה למאכל אדם וכן מה שכתב ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם וכו'. בסוף פרק מרובה (בבא קמא דף פ\"א): \n\n" + ], + [ + "אין נוטעים ירקות בתוך סדן של שקמה וכו'. בפירקא קמא דכלאים: \n", + "הטומן אגודת לפת וצנון וכו'. שם הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולים אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות וניטלים בשבת ובירושלמי תני ר' חייא אגודה של לפת ואגודה של צנונות: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א מפלפול השמועה ראיתי וכו'. ולרבינו משמע דמשום כלאים נמי נקט עלים מגולים ודלא כהראב\"ד שכתב דלא נקט ליה אלא משום שבת. \n", + "ומה שכתב אפילו תחת הגפן אבאר בפ\"ג ושם אבאר הירושלמי הנזכר: \n", + "כתב הר\"י קורקוס ז\"ל מה שפירש הראב\"ד דלהודיע דלפת או צנון קאמר נקט אגודה אינו נראה דאמאי תיסק אדעתין דלפת וצנון ביחד קאמר כל שכן לדעת רבינו דלפת וצנון אינם כלאים זה בזה דאין הפרש בין לפת וצנון ללפת לחוד ותו דאי איכא למיטעי ה\"ל למינקט לפת או צנון ולא יצטרך לומר עד כדין אגודה אלא ודאי אגודה דוקא ולענין כלאים מיירי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע וכו'. בפ\"ב דכלאים היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף לא יהא זורע ובא על גביהן אע\"פ שאינן עושות אלא לשלש שנים: \n", + "וכתב הראב\"ד זו לא מצאתי שורש ועיקר וכו'. ורבינו כתב בפירוש משנה זו כמו שכתב כאן: \n\n" + ], + [ + "היתה שדהו זרועה חטים וכו'. שם היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים ימתין לה עד שתתליע ויופך ואח\"כ יזרע אם צמחה לא יאמר אזרע ואחר כך אופך אלא הופך ואח\"כ זורע כמה יהא חורש כתלמי הרביעה ובירושלמי עד כמה היא מזרעת עד כדי שתהא בארץ ג' ימים במקום הטינא אבל לא במקום הגריד בעיא היא יתיר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואם הוריד בהמתו לתוכה וקרסמה את הצמח וכו'. שם בירושלמי. ומ\"ש הראב\"ד דבתוספתא משמע שמה ששנינו ימתין עד שתתליע ויופך או יופך קאמר ובחדא סגי ליה אינו נראה שאם לא הפך כי התליע מאי הוי שהרי סופה לצמוח והוי כלאים, ונוסחת התוספתא אינה מכוונת: \n\n" + ], + [ + "באחד באדר משמיעין על הכלאים עד התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה. בריש שקלים ובריש מועד קטן (דף ו'): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב והוא שימצאו בה מין אחר אחד מכ\"ד עד סוף הפרק. שם במועד קטן: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(א-ו) יש מינים בזרעים שיהיה וכו' כיצד החזרת עם חזרת גלים וכו'. הכל בפ\"ק דכלאים ובירושלמי שם א\"ר יונתן יש מהם שהלכו אחר הפרי יש מהן שהלכו אחר העלין הלפת והצנון הלכו בהן אחר הפרי הלפת והנפוס הלכו בהן אחר העלים התיבון הרי צנון ונפוס (הרי פרי דומה) ועלין דומים ותימר כלאים א\"ר יונה בזה הלכו בהן אחר טעם הפרי. ומפרש רבינו הלכו אחר הפרי (ע\"כ פי') דצנון ולפת שוים בפרי ולפת ונפוס שוין בעלין ולכך הקילו ולהכי מקשה והרי צנון ונפוס דהוי כלאים והפרי והעלים שוים ואם איתא דר' יונתן להחמיר קאמר בהלכו אחר הפרי או אחר העלין מאי פריך דודאי התם מפני שהם שני מינים אסרום וכי היכי דהחמירו משום פרי או משום עלין החמירו מפני שהם שני מינים וכ\"ש הוא ומאי קושיא אבל אי ר' יונתן להקל [קאמר] פריך שפיר כיון דאמרת דהקילו מפני עלין לחוד או מפני פרי לחוד כ\"ש היכא דאיכא תרתי דראוי להקל ולא יחושו לטעם ומשני כיון דטעם זה רחוק מטעם זה ביותר לא הקילו מפני דמיון עלין ופרי מה שאין כאן בלפת וצנון ולפת ונפוס שאין ריחוקן ריחוק גדול ולכך הקלו מפני דבר אחד שהן דומים בו וזה דקדק רבינו במה שכתב רחוק ביותר עכ\"ל הר\"י קורקוס ז\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד כבר כתבנו למעלה שזה שיבוש. כך כתב בפ\"א וטעמו משום דאמאי דתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן קאמר בירושלמי אי משום שאינו רוצה בהשרשתן למה לי לפת וצנון אפילו שאר דברים נראה מכאן שהלפת עם הצנון כלאים זה בזה עכ\"ל בפ\"א. ואני אומר שאין משם ראיה ולכן אכתוב לשון המשנה ולשון הירושלמי ואפרשם. שנינו בפ\"ק דכלאים הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עלים מגולים אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות וניטלים בשבת, ובירושלמי חזקיה אמר לא שנו אלא לפת וצנונות הא שאר דברים לא ר' יוחנן אמר לא שניא היא לפת היא צנונות היא שאר כל הדברים מה אנן קיימין אי משום זרעים באילן למה לי גפן (וצנונות) אפי' שאר אילנות אי משום שאינו רוצה בהשרשתן למה לי לפת וצנונות אפילו שאר כל הדברים מן מה דתני ר' חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות הוי לית טעמא אלא משום שאינו רוצה בהשרשתן עכ\"ל. וה\"פ הוקשה לו למה ייחד לפת וצנונות וגפן הכי ה\"ל למיתני הטומן ירק תחת האילן אם היו מקצת עלים מגולים אינו חושש לא משום כלאים וכו' וגם נסתפק לו טעם הדין ומש\"ה אמר שאם טעם הדין כשאין עלים מגולות שחושש לכלאים וכו' משום זרעים שהם עוברים באילן למה ייחד גפן משאר אילנות דמשמע דדוקא בגפן שהוא רך חוששין לכך ולא בשאר אילנות שהם קשים והלא אף בשאר אילנות איכא למיחש להכי. וא\"ת אה\"נ שכשאין עלים מגולים בכל האילנות איכא למיחש שיעברו זרעים באילן והא דנקט גפן משום רישא לאשמועינן רבותא שאם היו מקצת עלים מגולים אפי' תחת הגפן שהוא רך ודאי יעברו שרשי הלפת והצנונות בו מותר מפני שכיון שמקצת עלים מגולים גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן והילכך אף אם ישרישו לית לן בה, אכתי קשה למה ייחד לפת וצנונות ה\"ל למיתני הטומן ירק תחת הגפן. וניחא ליה מדתני רבי חייא אגודה דלא שרית במקצת עלים מגולות אלא דוקא כשהן אגודה משמע דטעמא דהיתרא משום דגלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן דאל\"כ מה לי שהם אגודה מה לי שאינם אגודה והשתא ניחא דנקט לפת וצנונות שדרך לעשותן אגודה ולדוגמא נקטינהו וה\"ה לטומן כל ירקות אגודים ולישנא דר' חייא דייק דקתני כגון אגודה של לפת משמע דלדוגמא נקטינהו. והראב\"ד נראה שמפרש אי משום זרעים באילן כלומר אם נאמר דנקט לפת וצנונות שהם שני מיני זרעים שהם כלאים זה בזה ומש\"ה חושש משום זרעים באילן אם אין מקצת עלים מגולים למה ייחד גפן דמשמע דתחת שאר אילנות מותר והא ליתא דבשאר אילנות נמי איכא למיחש להכי ואם תאמר דנקט גפן לרבותא דרישא כשהיו עלים מגולים שאפילו תחת הגפן שהוא רך ודאי ישרישו מותר משום דכיון דעלים מגולים גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן וניחא ליה למה ייחד לפת וצנונות מדתני ר' חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות ומדתני אגודה אגודה משמע דאו לפת או צנונות קאמר וה\"פ דמתני' הטומן לפת אפי' אינו אגודה או שטמן צנונות אפילו אינו אגודה אינו חושש לא משום כלאים וכו' אם היו מקצת עלים מגולין משום דכיון שמקצת עלים מגולים גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן. ואגמרן ר' חייא דאפי' לא היו מקצת עלין מגולין אם הוא אגודה אינו חושש שמאחר שהם אגודה גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן. ולפי פירושו למד מכאן שלפת וצנון כלאים זה בזה ואינו מוכרח שהרי לפי מה שפירשתי לדעת רבינו אינו נלמד מכאן כן. ומ\"ש עוד הראב\"ד וכן נראה מהמשנה הוא מדתנן בפ\"ק דכלאים הלפת והנפוס הכרוב והתרובדור התרדין והלעונין אינם כלאים זה בזה הוסיף ר\"ע השום והשומנית הבצל והבצלצול והתורמוס והפלוסלוס אינם כלאים ומדלא נקט הלפת והצנון בהדייהו משמע שהם כלאים זה בזה. וגם מזה אין ראיה דהא קתני סיפא הצנון והנפוס החרדל והלופסן דלעת יונית עם המצרית והרמוצה אע\"פ שדומים זה לזה כלאים זה בזה ואם איתא ליתני לפת וצנון בהדייהו אלא מהא ליכא למשמע מינה. ודברי רבינו מפורשים בירושלמי פ\"ק דכלאים אמתני' דהצנון והנפוס אינם כלאים זה בזה א\"ר (יונתן) יש מהם שהלכו אחר הפרי ויש מהם שהלכו אחר העלין הלפת והצנון הלכו בהם אחר הפרי הלפת והנפוס הלכו בהם אחר העלים התיבון הרי צנון ונפוס הרי פרי דומה והעלים דומים ותימר כלאים א\"ר יונה בזה הלכו אחר טעם הפרי עכ\"ל. ופירוש רבינו בו הוא הנכון כמו שנתבאר לעיל: \n", + "ועל מ\"ש הראב\"ד ולמאי דתני ר' חייא אגודה הא דקתני עלים מגולים לאו משום כלאים ושביעית ומעשר נקט לה אלא משום שבת עכ\"ל. כלומר דבשבת אגודה אינה מעלה ולא מורדת שאם מקצת עלים מגולים אפילו אינם אגודה מותר לו ליטלם ע\"י העלים המגולים ואם אין מקצת עלים מגולים אפילו הם אגודה אסור לו ליטלם. ויש לתמוה שמאחר שהוא סבור דבמקצת עלים מגולים אפילו לפת אחד מותר א\"כ שפיר מיתני מקצת עלים מגולים משום כלאים נמי. וי\"ל שהוא מפרש דתני ר' חייא במתני' גופה הוה תני הטומן אגודת לפת וכו' ומש\"ה קשיא ליה כיון דאגודה היא הא גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן ומה צורך שיהיו מקצת העלין מגולים ולפיכך כתב שלא הוצרך לעלים מגולים אלא משום שבת ולפי דרכו של הראב\"ד לא ידעתי מי דחקו לומר דלמאי דתני רבי חייא אגודה לא איצטריך למיתני מקצת עלין מגולים אלא משום שבת שיותר היה נוח לומר דר' חייא לאו במתני' הוה גריס הכי אלא במתניתיה הוה תני אגודה ולא הוה תני מקצת עלים מגולים לומר דבחדא מינייהו סגי לגלויי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן או בקצת עלים מגולים כדתנן במתניתין או באגודה כדתנא איהו במתניתיה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ז-ט) כמה מרחיקין בין שני מיני זרעים שהם כלאים זה בזה וכו' כיצד שדהו שהיתה זרועה מין תבואה וכו' ה\"ז מרחיק ביניהם בית רובע והוא כעשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה וכו'. היא משנה בפ\"ב דכלאים תבואה בתבואה בית רובע. וכתב רבינו בפירוש המשניות שבית רובע שיעור עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש בקירוב ובתוספתא וכמה רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעות ר' יוסי אומר אף ארכה כשנים ברחבה כך היא גירסת רבינו וידוע דהלכה כת\"ק דמרובעות בעינן ומחצה דקתני בתוספתא לאו דוקא דאינו אלא חומש דוק ותשכח. \n", + "ומ\"ש בין מן האמצע בין מן הצד נלמד מהדין שיבא בסמוך. \n", + "ומ\"ש ואם לא היה ביניהם כשיעור הזה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובים בתוך ששה טפחים. ירושלמי בספ\"ק דכלאים וכרבנן. ודע דאמרינן בירושלמי ובלבד שלא תהא חבושה, פירוש שלא יהו החטים מקיפין השעורים מד' רוחות השדה וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל רבינו לא כתב זה ואפשר שנכלל במ\"ש ובקש לזרוע בצדה מין תבואה אחרת משמע דוקא בצידה ולא סביבותיה מד' רוחות: \n\n" + ], + [ + "היתה שדהו זרועה ירק וכו'. בפרק ב' דכלאים ירק בירק ששה טפחים. \n", + "ומ\"ש אפילו דלעת. שם דלעת בירק כירק. \n", + "ומ\"ש בין מן הצד בין מן האמצע, בתוספתא פרק שני עבודת ירק בירק אחר ששה טפחים רואין אותה כאילו היא טבלא מרובעת אפילו אין שם אלא קלח אחד נותנין לה עבודתה ו' טפחים בין מן האמצע ובין מן הצדדין. ובמשנה פרק שלישי היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכו שורה של ירק אחר ר' ישמעאל אומר עד שיהיה התלם מפולש מראש השדה ועד ראשו ר\"ע אומר ארך ששה טפחים ורוחב במילואו ר' יהודה אומר רוחב כמלא רוחב הפרסה ופירש רבינו שם דברי ר\"ע כי כשיהיה בארכו ששה טפחים בלבד יראה ההפרש ולא יצטרך למשוך החפירה ההיא כפי ארך הזריעה והלכה כר\"ע עכ\"ל. והרי זה באמצע ואפ\"ה שרי. \n", + "ומ\"ש ופחות משיעור זה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובים בתוך טפח. ירושלמי יתבאר בסמוך: \n", + "כתב הראב\"ד אין דברים הללו אמורים וכו'. ואני אומר דגדולה מזו הוה ליה להשיג עליו שהוא עצמו פסק בסמוך כחכמים, אלא שיש לומר דהתם תבואה בתבואה והכא ירק בירק. והנ\"ל כדעת רבינו דהא דגרסינן בירושלמי ספ\"ק דכלאים אמר רבי זעירא ר' יודא בדעתיה דר' יודא אמר בשדה ירק טפח אמר רבי יוסי מאן דבעי מקשיא על הדא דרבי זעירא יליף הדא דר' יודא מן דרבנין כמא דרבנין אמרין באיסור בית רובע ללקות ששה על ששה טפחים כן ר' יודא אמר באיסור ששה על ששה ללקות טפח ע\"כ. ומפרש רבינו דר' יודא ורבנן לא פליגי אלא רבי יודא מיירי ירק בירק וכדמפרש במילתיה בשדה ירק טפח ורבנן איירו בתבואה והיינו דסתם תנא במתני' תבואה בתבואה בית רובע ירק בירק ששה טפחים דמשמע דליכא פלוגתא במילתא וכי היכי דליכא פלוגתא בשיעורא דלאיסור ה\"נ איכא למימר דליכא פלוגתא בשיעורא דללקות: \n\n" + ], + [ + "היתה אחת משתי השדות זרועה תבואה וכו'. בפרק ב' דכלאים וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים שצריך להרחקה בשיעורים האלו בין שתי שדות אבל אם היתה שדהו זרועה ירק ורצה לזרוע בצדה שורה של ירק אחר וכו'. בפרק ג' היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר ר' ישמעאל אומר עד שיהא התלם מפולש מראש השדה ועד ראשו ר\"ע אומר אורך ששה טפחים ורוחב מילואו וידוע דהלכה כר\"ע. וכתב רבינו בפירוש המשנה ר\"ע פירש כי כשיהיה בארכו ששה טפחים בלבד יראה ההפרש ולא יצטרך למשוך החפירה ההיא כפי ארך הזריעה ואמר שצריך להיות רוחב החפירה ההיא כפי עומקה והוא שאמר מילואו רוצה לומר מלא התלם ואפילו יהיה עומקו אמה. ורבינו שמשון פירש רוחב מילואו רוצה לומר מלא התלם דהיינו ששה על ששה עכ\"ל: \n", + "והראב\"ד כתב אמר אברהם לא מצאתי שיעור עומקו וכו'. וכבר דחה ר\"ש פירוש זה בשתי ידים והעלה כפירוש רבינו אלא שיש ביניהם קצת חילוק וכפי פירוש רבינו במילואו היינו עומקו: \n\n" + ], + [ + "היתה שדהו זרועה תבואה וכו'. שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "הרחיק בין שני המינים וכו' חוץ מדלעת יונית וכו'. בפרק שני: \n\n" + ], + [ + "היה בין שני המינים בור או ניר או גפה וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים שצריך הרחקה וכו'. למד כן בק\"ו ממה שיבא בסמוך. \n", + "ומ\"ש ולא עוד אלא אפילו זרע בתוך שדהו שעורים סמוך לחטים וכו'. שם שלו חטים ושל חבירו מין אחר מותר לסמוך לו מאותו המין: \n", + "וכתב הראב\"ד לי נראה מן הגמרא וכו'. ואני אומר שגם רבינו לא התיר אלא כשבתחלה נזרעו שתי השדות בהיתר ואחר כך בתוך שדהו הזרועה חטים זרע שעורים והמשיכם עד שדה חבירו הזרועה שעורים וזה מבואר בלשונו: \n\n" + ], + [ + "היתה שדהו זרועה חטים וכו'. גם זה שם וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "היתה שדהו ושדה חבירו שבצדה זרועים שני מיני תבואה וכו'. גם זה שם אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע אבל סומכין לשדה ירקות חרדל וחריע ופירש רבינו חריע עצפו\"ר ואלו שני המינים מפסידים התבואה וכבר הקדמנו שאין להזהר בענין הכלאים אלא בשדה שלו וכשנראה חרדל וחריע סמוך לתבואה נדע שבעל השדה זרעו שלא היה מניח לאחר לזרוע אותו (בלא הרחק) ואם היה שדה ירקות יהיה מותר שאפשר לומר של אחר הם שאילו שני מינים אינם מפסידים הירקות והם סוף שדה אחר עכ\"ל. וכאן כתב פירוש אחר: \n", + "ואיכא למידק דלעיל בסמוך לא התיר אלא פשתן משמע דכל שאר מינים אסור וכאן לא הזכיר אלא חרדל וחריע משמע דכל שאר מינין מותר. ועוד דלעיל מיירי כששתי השדות מין אחד ומאי שנא דנקטא הכא בשני מינים. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל דחרדל וחריע דנקט הכא משום היתרא נקט להו דמותר לסמוך לירקות חרדל וחריע וסלקא דעתך אמינא שיהיה מותר לסמוך גם לתבואה קמ\"ל דלא לפי שאין מפסידין אותה וכל שכן שאר מינים שאסור לסמוך בין לירקות בין לתבואה ומאי דנקטה בשני מינים ולעיל נקטה במין אחד אפשר לעיל נקטה לרבותא דאסורא והכא לרבותא דהיתרא: \n", + "וכן אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בצלע של זרע האחר וכו'. שם היה ראש תור חטים נכנס בתוך (שדה) של שעורים מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו ובפרק שלישי תנן היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה ירק מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו. \n", + "ומה שכתב ואין צריך לומר אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בזוית של זרע האחר וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מותר לזרוע שתי שורות זו בצד זו של קישואים וכו'. בפ\"ג דכלאים ומייתי ליה בגמרא פרק רבי עקיבא (שבת פ\"ה): \n\n" + ], + [ + "היתה שדהו זרועה מין ממיני ירקות וכו'. גם זה בפרק שלישי דכלאים וכחכמים וכפירוש רבינו שם: \n\n" + ], + [ + "היתה שדה של דלעת זרועה וכו'. שם וכת\"ק דאמר שלדלעת יחידית נותנים לה עבודתה בית רובע: \n", + "וכל דבר שיהיה וכו'. בפרק שני: \n\n" + ], + [ + "התלם או אמת וכו'. בפ\"ג: \n\n" + ], + [ + "ומותר לנטוע שני מינים בתוך גומא וכו'. ג\"ז שם. \n", + "ומ\"ש וכן אם נטע ארבעה מינים וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "הרוצה לזרוע שדהו משר משר מכל מין וכו'. בפ\"ב הרוצה לעשות שדהו משר משר מכל מין וכו' ב\"ש אומרים שלשה תלמים של פתיח ובית הלל אומרים מלא העול השרוני ובירושלמי עושה שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך אפילו כל שהוא ופירש רבינו משר ערוגה: \n\n" + ], + [ + "רצה לעשות שדהו וכו'. גם זה שם וכחכמים: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א מקום הזרע נקרא קרחת עכ\"ל. ופשוט הוא ולא הוצרך לכתוב כן אלא משום דלשון קרחת משמע שהוא מקום קרח בלא זרעים וירקות וקאמר דהוי איפכא דמקום הזרע הוא הנקרא קרחת: \n\n" + ], + [], + [ + "מיני ירקות שאין בני אדם וכו'. בפרק ג' כל מין זרעים אין זורעים בערוגה וכל מין ירקות זורעים בערוגה: \n", + "ומה שכתב מותר לזרוע מהם אפילו חמשה מינים בתוך ערוגה אחת וכו'. ג״ז שם בפ' ר״ע (שבת דף פ״ה:) מפרש לה גמרא ופירשה רבינו בפירוש המשנה פ״ג דכלאים: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש במה דברים אמורים בערוגה שהיא וכו'. בפ' ר״ע (שבת דף פ״ה) אמתני' דערוגה שהיא ששה על ששה טפחים זורעים בה ה' זרעונים ד' על ד' רוחות הערוגה ואחד באמצע אמר רב בערוגה בחורבה שנינו ופריך והא איכא קרנות ומשני בממלא את הקרנות והדר פריך וליזרע מאבראי ולא לימלי מגואי ומשני שמא ימלא את הקרנות. ופירש״י דרב מוקי מתני' בממלא את כל הרוח של ערוגה לצפון מן המזרח למערב וכן רוח דרומי אבל המזרחי והמערבי זורע מעט ויניח הפרש מכאן ומכאן הילכך אי אתה יכול לזרוע עוד בערוגה שאצלה לצפון ושאצלה לדרום מפני הערבוב של שתי הערוגות. וליזרע מאבראי ויקיפנה ערוגות מכל צד ואת הקרנות שבתוכה לא ימלא ומאי דוחקיה דרב לאוקומי בערוגה שבחורבה שאין שם אלא היא. ויש לתמוה על רבינו שגם פה גם בפירוש המשנה לא הזכיר ממלא את הקרנות וכתב הר״י קורקוס אולי הוא מפרש שהמקשה היה סבור שאינו זורע בכל צד אלא גרעין אחד וא״כ יש ריחוק רב ולמה לא יזרע את הערוגות שחוצה לה. ומשני בממלא כל הקרנות פירוש שאינו מניח אלא שיעור הרחקה כמו שביארנו. והדר פריך מאי דוחקיה דרב לאוקומי בממלא עד שהוצרך להעמידה בערוגה בחורבה לוקמה בערוגה בין הערוגות כי אורחא ובמניח קרנות בלא זריעה באופן שלא יתערבו עם זרע הערוגות שחוצה לה ויזרע מבחוץ ומשני גזירה וכו' וזו היא שיטת ר״ת. ואפשר עוד שסובר רבינו שכשאמר גזירה שמא ימלא וכו' ה״ק לאו בממלא דוקא אלא אפילו בלא ממלא גזרינן שמא ימלא. ובפירוש המשנה כתב רבינו וליזרע מאבראי כלומר למה לא התרנו לזרוע חוצה לה כנגד הקרנות ושני גזירה וכו' ואפשר לפרש דבריו לומר שהיה מפרש כמו שכתבתי בסמוך או שלא היה גורס קושיא קמייתא דוהא איכא קרנות: \n", + "ומ\"ש רבינו ואם הטה עלין שבערוגה זו לכאן וכו'. שם נאמר בגמרא לדעת שמואל וסובר רבינו דרב לא פליג בהא דמתני' היא בפ\"ג דכלאים נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומא אחת ובלבד שתהא זו נוטה לצד זו וכו' ולא פליגי רב ושמואל אלא בפירושה דמתניתין ולא כדפירש רש\"י דפליגי ורבינו שמשון פירש כדברי רבינו: \n", + "ומ\"ש וכן אם עשה תלם כו'. פלוגתא שם ופסק כרב אשי ואף על גב דתנן שורה של קשואין ושורה של דלועין ושורה של פול המצרי אסור אקשו מיניה לרב אשי ושאני התם דאיכא שראכן ופירש רש\"י זמורותיהן ארוכות ומתערבות הרבה מלמעלה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו ואסור לזרוע וכו'. זהו מה שהקשו בגמ' וליזרע מאבראי ולא לימלי מגואי ותירצו גזירה שמא ימלא הקרנות: \n", + "אח\"כ מצאתי מי שפירש שמועה זו בשם הר\"י הלוי וראיתי להעתיקה פה כדי שיתבארו דברי רבינו יפה. וז\"ל פי' הר\"י הלוי הלכה זו וגילה טעמה ומעולם לא נתבררה לגאון לפניו ומאן חכים למעבד הכי כרב יוסף וזהו פירושה. ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים וכו' נמצאת ערוגה זו שיש בה זרוע לרוח מזרחית ג\"ט ארך ברוחב טפח ויש מכאן קרחת טפח ומחצה עד קרן מזרחית צפונית ויש מכאן קרחת עד קרן מזרחית דרומית וע\"ד זה בכל רוח נמצא שזרע בה י\"ג טפחים כגון זו הצורה (עיין בסוף הספר צורה א') אמר רב ערוגה בחורבה שנו שאילו היה בין הערוגות כגון זו הצורה (עיין בסוף הספר צורה ב') לא היה יכול לזרוע שפת הערוגה משום דנגעי זרעים בהדדי ואקשו והא איכא מקום הקרנות כלומר נהי דבהדי ערוגה לא יכול למזרע מאבראי בהדי קרנות ליזרע מאבראי ומהדרינן דממלא מקום הקרנות כזה (עיין בסוף הספר צורה ג') שכיון שהקרנות הם זרועים אינו יכול לזרוע כנגדן מאבראי ואקשו וליזרע מאבראי ולא לימלי כלומר ליזרע מאבראי כנגד הקרנות ולשבקינהו לקרנות מגואי פנויות כגון הצורה הראשונה ומהדרינן היינו טעמא דלא שבקינן למזרע מאבראי כנגד הקרנות ולמשבקינהו לקרנות פנויות בלא זרע גזירה שמא ימלא את הקרנות והכר זרע מאבראי דנגעי זרעים אהדדי עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב״ד וירחיק בין כל מין ומין טפח וכו' א״א זה השיעור לא מצא כי אם לרב רבו בפירוש ערוגה במס' שבת ולא ידעתי מאין ה״ל עכ״ל. טעמו מפני שהוא ז״ל מפרש כדברי רש״י שצריך להרחיק בין זרע לזרע ג' טפחים וטעם זה משום דאמרינן בפרק ר״ע (שבת דף פ״ה) גבי ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה ה' זרעונין דקים להו דחמשה בשיתא לא ינקי אהדדי והכריח רבינו שמשון כדברי רבינו דלא בעי להרחיק אלא טפח ומחצה ואע״פ שכל זרע מתפשט יניקתו טפח ומחצה וא״כ היה ראוי להרחיק בין זרע לזרע שלשה טפחים י״ל שלא חששו אלא שלא יינק מין זה מהמין האחר עצמו אבל לעירוב יניקות לא חששו והיינו דקאמר לא ינקי מהדדי ולא אמר לא ינקי אהדדי דלא חשו אלא שלא יינק זרע זה מהזרע האחר עצמו וכ״כ רבינו שלא יינקו זה מזה ולא כתב זה עם זה: \n\n" + ], + [ + "היתה הערוגה ששה על ששה וכו'. גם זה בפרק שלישי דכלאים ופירשה שם רבינו והסכים לדעת רבי יהודה שאמר ששה באמצע וטעמא משום דבירושלמי הקשו לתנא קמא וכן כתב רבינו בפירוש המשנה: \n\n" + ], + [ + "ואסור לזרוע בערוגה מיני זרעים בענין זה וכו'. כבר כתבתי בסמוך שהוא בפ\"ג דכלאים: \n\n" + ], + [ + "גבול שהיה גבוה טפח וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "הרוצה למלאות כל גנתו מיני ירק רבים וכו'. בפרק ר״ע (שבת דף פ״ה) אמר ר' יוחנן הרוצה למלאות כל גנתו ירק עושה ערוגה ששה על ששה ועוגל בה ה' וממלא קרנותיה כל מה שירצה והא איכא דביני ביני אמרי דבי ר' ינאי במרחיב בין הבינים רב אשי אמר אם היו זרועים שתי זורען ערב ערב זורען שתי. ודברי רבינו בפירושה מבוארים שאינו משייר בקרקע מקום פנוי בלא זריעה ואע״פ שאינו מרחיק בין זרע לזרע כלל אין בכך כלומר מאחר שהם נראים מובדלים זה מזה ע״י שכל אחד בעוגל לעצמו ומה שבין העיגולים ע״י שאם היה שתי זורען ערב וכו': \n", + "וכתב הראב\"ד איני יודע לאיזה חשבון יעלה וכו'. ומה שכתב איני יודע לאיזה חשבון יעלה שאם יהיה העיגול רוחב שני טפחים ומחצה נמצא שאין הפרש בין עוגל לעוגל אלא טפח ואין לאמצעי שם אלא טפח. לא ידעתי מה קשה לו שאין הפרש בין עוגל לעוגל אלא טפח שאע\"פ שאין בין זרע לזרע כלום אין אנו חוששים מאחר שהם נראים מובדלים זה מזה וכמו שכתב רבינו בס\"פ זה. גם לא ידעתי מה איכפת לן שאין שם מקום אלא טפח שאם מפני שאינו שוה לשאר העיגולים מה בכך. ומ\"ש ואם היו טפחים טפחים הרי ברוחות יכול לעשות שלשה על שלשה וכו' כלומר והרי כאן ט' מינים חוץ מהקרנות כלומר ואמאי לא אמר ועוגל בה ט' וי\"ל דמילתא מציעתא נקט שאין דרך להרבות כ\"כ מינים בשיעור מועט שנמצא כל מין ומין אין בו שיעור לגומא א\"נ י\"ל דלא שרא כולי האי משום דמיחזי כערבוביא, ומ\"ש שלא נאמרה אותה מימרא על הבינים אבל היא מימרא בפני עצמה להתיר זרעים בערוגה אומר אני כי הפירוש היותר פשוט הוא שאינה מימרא בפני עצמה שהרי רש\"י כך פירשה וכן נראה מדברי התוס': \n\n" + ], + [ + "מכל אלו הדברים וכו'. דברים פשוטים שכך יש ללמוד מהדינין הנ\"ל וז\"ל רבינו בפירוש המשנה בפ\"ג דכלאים במשנת ערוגה, שמור אלו העיקרים והוא שכלאים אין האזהרה בו אלא למראית העין לפיכך כשיראה הצמח האחד מובדל הוא מותר ואפי' שיהיה סמוך לו כמו שאמרנו בראש תור חטים ומפני כן אם יהיה זוית הזרע הזה סמוכה לצלע זרע אחר ונקשר בו כך (ציור) יהיה מותר מפני שהוא ראש תור וכ\"ש אם היתה זוית זרע זה נדבקת בזוית האחרת כמו זה (ציור) ואם יהיה צלע הזרע הזה מקביל לצלע השני כמו זה (ציור) אסור להדביק האחרת בשנית מפני שיתערב הכל ויהיה כלאים. ודרך ההפרש ביניהם על אחת משלש דרכים. הא' לחפור ביניהם חפירה שיהא בעמקה טפח ובארכה ששה טפחים אם השני מינים הם ירקות כמו שיתבאר בזה הפרק. או ישים ביניהם גבול שיהיה רומו טפח ורחבו טפח. והדרך הב' להרחיק ביניהם טפח ומחצה והוא שיעור שלא יינק זה מזה. והדרך הג' להחזיר העלים של זרע זה לזה הצד והעלים של זרע אחר לצד שני עד שיראו מובדלות כמו שיתבאר עכ\"ל. ויש לתמוה מניין לנו להתיר באלו הדרכים בדבר שהוא איסור תורה וצ\"ל שהטעם משום דקים להו לרבנן דלא אסרה תורה אלא כשזרע ב' מינים במפולת יד דהכי הוי משמעות דקרא דשדך לא תזרע כלאים וכדאמרינן גבי כלאי הכרם דרבנן אסרו אפילו שלא במפולת יד ולא רצה להחמיר ולאסור בדרכים הנזכרים: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) הזורע שני מיני תבואה וכו'. בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ו:) נהוג בעלמא כתלתא סבי וחד מינייהו רבי יאשיה דאמר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ואיתא נמי בספ״ק דקידושין (דף ל״ט) דקיי״ל כר' יאשיה וטעמא משום דמשמע ליה לא תזרע בהדי כרמך כלאים והיינו ודאי להתחייב נמי משום כלאי הכרם דאילו משום כלאי זרעים בלא חרצן נמי חייב ומשום דעירב חרצן בהדייהו לא נפטר מחיוב כלאי זרעים וכן מפורש בירושלמי פ״ט וכ״כ התוספות בפרק אותו ואת בנו ורבינו שמשון בפ״ח דכלאים. \n", + "ומה שכתב בארץ ישראל יתבאר בסמוך ולענין כלאי זרעים אפילו בלא מפולת יד אסור וכדתנן בפ\"ב היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים ימתין לה עד שתתליע ויופך ואח\"כ יזרע. ובפרק כל שעה קלח של כרוב שהוקשה נותנין לה עבודתה בית רובע: \n", + "וכן אם חיפה אותה בעפר לוקה. כבר נתבאר בפ\"א שהמחפה לוקה כזורע: \n", + "וכן אם זרע ב' מיני וכו'. זה פשוט ע\"פ מה שנתבאר דמשמע לר' יאשיה דה\"ק קרא לא תזרע בהדי כרמך כלאים: \n\n" + ], + [ + "ואינו חייב מן התורה, כלומר אינו חייב משום כלאי הכרם אלא על קנבוס ולוף וכו' אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם. בפרק ב' דמנחות (דף ט\"ו:) ומפרש רבינו דדוקא קנבוס ולוף וכיוצא בהם ממיני זרעים שאינם נאכלים הוא שאסרה תורה שהם נגמרים עם תבואת הכרם דמדכתיב כרמך כלאים משמע דבזרעים הדומים לכרם דוקא הוא דאסור אבל שאר מיני זרעים אינם אסורים בכרם מן התורה אלא מדבריהם מיהו ה\"מ בנאכלים אבל זרעים שאינם נאכלים מותרים אפילו מדבריהם כמו שיתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש רבינו שהם נגמרים עם תבואת הכרם נ\"ל דהיינו שאינם עושים אלא לשלש שנים כמו קנבוס ולוף שאינה נעשית אלא לשלש שנים כדתנן בפרק ב' דכלאים כמו שתבואת הכרם אינו ניתר עד שלש שנים ומשמע לי דהיינו דוקא במיני זרעים שאינם נאכלים אבל תבואה וקטנית וירקות אסורים מן התורה שהרי כתב בסמוך דעל תבואה וירק לוקה ומשמע דלוקה מן התורה וכ\"כ התוספות בפ\"ב דמנחות דתבואה של ה' מינים הוו דאורייתא וכ\"כ הר\"ן בפרק ראשית הגז דכי אמרו קנבוס ולוף אסרה תורה לאו לאפוקי חטה ושעורה דכל ה' מינים ודאי כלאים מן התורה אלא לאפוקי שאר זרעוני גנה שאינם נאכלים דומיא דקנבוס ולוף שאינם כלאים בכרם כדתניא בתוספתא האירוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מין זרעים אינם כלאים בכרם אלא דקנבוס ולוף לפי שגדלים הרבה ואיכא ערבוביא ועושים אשכלות בגפנים אסורים משום כלאי הכרם עכ\"ל. ומ\"מ נראה שהתוס' והר\"ן חולקים על רבינו בירק. ומ\"ש הראב\"ד שהוא טעות שטעה במקום אחר לפנים מפני שנפלה לו טעות במשנתו והטעתו והרי הוא מוגה לפנים, יתבאר בפרק זה: \n", + "וכן אסור מדבריהם וכו'. בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט): \n\n" + ], + [], + [ + "ואין עודרין עם הנכרי בכלאים וכו'. בפרק חמישי דע\"ז (דף ס\"ד): \n\n" + ], + [ + "ואין אסור משום כלאי הכרם וכו'. היינו מדתנן בפ\"ה דכלאים האירוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינם כלאים בכרם ומשמע לרבינו דאפי' מדרבנן שרו דלא גזרו בהו והיינו במיני זרעים שאינם נאכלים דומיא דאירוס וקיסוס ושושנת המלך דאילו בשאר מיני זרעים כבר כתב בסמוך שהם אסורים מדבריהם: \n\n" + ], + [ + "אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים וכו'. בפרק כל גגות (עירובין דף צ״ג) כרם הנטוע עד עיקר מחיצה זורע מעיקר מחיצה ואילך שאילו אין שם מחיצה מרחיק ארבע אמות וזורע: \n", + "ומ״ש ואם עשה כן אע״פ שאינו לוקה הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנאה. הטעם שאינו לוקה הוא מדאמרינן בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ו:) נהוג עלמא כרבי יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכתב הר״ן ומיהו אע״ג דבעי רבי יאשיה במפולת יד הני מילי לענין מלקות אבל לענין איסור הפירות מודה שאע״פ שלא זרען בבת אחת כל היכא דאיכא תרי מינים לבד מכרם נאסרים הפירות דהא קיימא לן דזרוע מעיקרו בהשרשה וזרוע ובא בתוספת ובמקומות הרבה שנינו עציץ נקוב לענין קדוש כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם ה״ז קידש ולא מסתבר לאוקמינהו דלא כר' יאשיה הילכך משכחת להו לרבי יאשיה בעציץ של שני מינים ולרבנן במין אחד. אבל הרמב״ם כתב דלענין איסור הפירות אפילו לרבי יאשיה בחד מינא סגי. ולא נהירא מדאמרינן בספ״ק דקידושין חזיוה לההוא גברא דהוה זרע חיטי ביני גופני אמרו ליה ליתי מר ולישמתיה אמר ליה לא צהירתו ולא קיימא לן כרבי יאשיה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ומדלא אסר ליה הפירות ש״מ דאין נאסרים אלא בשני מינים עכ״ל. ואני אומר דאין משם ראיה כי שמא אסר לו ולא חש הגמרא להזכירו משום דלא נחת הגמרא להכי אלא להודיע דהלכה כר' יאשיה ולא כהנהו רבנן דאמרו לרב נחמן תא ונישמתיה לההוא גברא דהוה זרע ביני גופני. ועוד יש לומר דמטעם אחר אין ראיה משם דהתם בחו״ל ודברי רבינו כאן הם בארץ ישראל: \n", + "ומ\"ש הר\"ן דלדעת רבינו לענין איסור הפירות אפי' לר' יאשיה אפי' בחד מינא סגי איני רואה מניין לו לומר כן בדברי רבינו. כתב הרא\"ש בהלכות כלאים כר\"י אע\"פ שכמה משניות וברייתות וסוגיא דגמרא דלא כר' יאשיה אפי' הכי בדורות אחרונים חזרו להיות עושים כרבי יאשיה. והראב\"ד כתב הא דתני ר' יאשיה חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היינו דוקא לענין מלקות אבל לענין איסור לא בעינן שיזרעם במפולת יד כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם קידש. ונראה לפ\"ד דהאי איסורא ליתא אלא מדרבנן ולדעת ר\"י נראה דאפילו איסורא דרבנן לית ליה ואף לדעת הראב\"ד נראה דלא אסיר בחו\"ל אע\"ג דאסיר בהנאה בארץ כיון דלא אסיר ליה אלא מדרבנן. והרמ\"ה כתב דמודה רבי יאשיה דאם זרע ביני גופני בארץ דאסור אפילו בחד מינא דזרעים אסור אבל בחו\"ל שרי ואם זרע שני מינים בין הגפנים גזרו ביה רבנן בחו\"ל דכי צמחי דמי לאיסורא דאורייתא ולא ידענא מניין לו זה החילוק עכ\"ל. ובספ\"ח יתבאר מניין לו זה החילוק עכ\"ל. ובספ\"ח יתבאר דעת רבינו. \n", + "ומ\"ש רבינו ונאסרו שניהם בהנאה. הכי משמע בפרק ב' דמנחות (דף ט\"ו) דהיכא דאסור מדאורייתא נאסרו שניהם. \n", + "ומה שכתב ושורפים את שניהם שנאמר פן תקדש המלאה הזרע, במשנה בסוף תמורה (דף ל\"ו:) מני כלאי הכרם בהדי הנשרפים ובפ\"ב דקידושין (דף נ\"ו:) מייתי לה מדכתיב פן תקדש פן תוקד אש. \n", + "ומ״ש ואפילו הקש של תבואה וכו'. בפרק כל שעה (פסחים דף כ״ו:). \n", + "ומ\"ש ולא יסיק בהם תנור וכירים ולא יבשל בהם בשעת שריפתן, גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "אחד הנוטע ואחד המקיים וכו'. בפרק חמישי ופרק ראשון: \n", + "ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו לפיכך המסכך גפנו ע״ג תבואתו של חבירו וכו'. בפרק שביעי המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קידש וחייב באחריותו ר' יוסי ור״ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו אמר רבי יוסי מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר״ע ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו פירוש משום דכתיב כרמך. ובסוף פרק הערל (יבמות דף פ״ג) אמר שמואל דהלכה כרבי יוסי ואע״ג דאמרינן קידוש מה לי אמר רב אמר רב יוסף ת״ש דאמר רב הונא אמר רב אין הלכה כר' יוסי א״ל אביי מאי חזית דסמכת אהא סמוך אהא דאמר רב אדא אמר רב הלכה כר' יוסי אמרי בי רב מנו רב הונא ורב הונא אמר [אין] הלכה. ומאחר דקי״ל דהלכתא כרב באיסורי ה״ל למיפסק דאין הלכה כרבי יוסי משמע לרבינו דכיון דשמואל פשיטא ליה דהלכה כר' יוסי ואיכא מ״ד דרב סובר כוותיה נקטינן הכי ועוד דבירושלמי משמע דרב סבר הלכה כר״ש ועוד דר״ע סבר כוותיה ועוד שעשה מעשה וקי״ל מעשה רב: \n", + "ומ\"ש קידש גפנו ולא נתקדשה התבואה וכן מה שכתב סיכך גפן חבירו ע\"ג תבואתו וכו'. שם בירושלמי פ\"ז דכלאים: \n\n" + ], + [ + "הרואה כלאים בכרם חבירו וכו'. ירושלמי בפרק חמישי: \n", + "וכתב הראב\"ד ירושלמי בפועל שנו ובעל הבית שעוסק במלאכתו עשו אותו כפועל עכ\"ל. והילך לשון הירושלמי על מאי דתנן בפרק הנזכר הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר כשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור קאמר בירושלמי ר\"י בר חנינא אמר בפועל שנו בעל הבית שהוא עסוק במלאכתו עשו אותו כפועל בעל הבית שקיים ירקות שדה בכרם אסורים בין לו בין לאחר פועל שקיים ירקות שדה בכרם אסור לו ומותר לכל אדם וקשיא אם אסור לו יהא אסור לכל אדם אם מותר לכל אדם יהא מותר לו אלא כרבי שמעון דאמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו אף על גב דרבי שמעון אמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו מודה הוא הכא שאסור לו ע\"כ. ונ\"ל דה\"פ אמר רבי יוסי בר חנינא בפועל שנו כלומר הא דקתני שאם אמר כשאגיע לו אלקטנו מותר הני מילי בפועל שהוא עסוק במלאכה ומשום הכי כשאומר כשאגיע לו אלקטנו לא הוה יאוש אבל אם אינו עסוק במלאכה ואמר כשאגיע לו אלקטנו כיון שלא הלך מיד ללקטו הוי יאוש ואם הוסיף במאתים אסור לו והדר מפרש דפועל שאמרו לאו דוקא פועל דהוא הדין לבעל הבית אם הוא עוסק במלאכתו אם אמר כשאגיע לו אלקטנו מותר שפירוש פועל כאן עוסק בין שהוא בעל הבית בין שהוא אחר ולא הוציאוהו בלשון פועל אלא לאשמועינן דאפילו שאינו שלו אם נתייאש ממנו אסור לו. ורבינו כשכתב לקמן בפרק זה דין הרואה ירק בכרם לא חשש לבאר דדוקא בעוסק במלאכה מיירי משום דמלישנא דכשאגיע לו אלקטנו משמע שהוא מעוכב מלילך מיד לעקרו מפני שהוא עסוק במלאכה. זה נראה לי לדחוק בדעת רבינו שהשמיט הירושלמי הזה: \n\n" + ], + [ + "האנס שזרע כלאים בכרם חבירו וכו'. ירושלמי בפ\"ז. וכתוב בספר הבתים מלשון הר\"ם שמענו שאם לא נשתקעו ולא נתייאשו אינו מקדש כלל: \n\n" + ], + [ + "הרוח שעקרה פארות הגפן וכו'. משנה שם. \n", + "ומה שכתב יגדוד בדלי\"ת פירושו יחתוך מלשון גודו אילנא: \n\n" + ], + [ + "אנס שזרע הכרם כשיצא האנס יקצור הזרע מיד וכו'. גם זה משנה שם. ופירוש נשתקעו הבעלים שנשתקע שם הבעלים מאותו קרקע ונקרא על שם האנס: \n", + "כתב הרא\"ש אנס שגזל כרם וזרעו ויצא מלפניו שהניח הכרם לבעלים קוצרו אפי' במועד התירו לו לקצרה במועד אע\"פ שאינו דבר האבד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מפני מראית העין התירו לקצרה שלא יהא נראה כמקיים כלאים. ונ\"ל דמיירי באותו ענין שלא יוסיף מאתים במועד דאי לאו הכי הוי דבר האבד דאע\"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון שחזרה לבעלים אם הוסיפה מאתים לפניו קידש דלא גרע מלכשאחזור אלקטנו או סיערתו הרוח עכ\"ל. ומתוך דבריו נתבאר מ\"ש רבינו ובירושלמי עד שליש רב הונא ורב ששת חד אמר שליש לשכר וחרנא אמר שליש לדמים כלומר שליש מה ששוה כל הזרע ופסק רבינו. כמאן דמיקל. \n", + "ומה שכתב רבינו ואם נשתהא הזרע וכו': \n\n" + ], + [ + "מאימתי תבואה או ירק מתקדשין וכו' עד אינן מתקדשות. משנה בפרק שביעי: \n\n" + ], + [ + "כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן וכו'. בתוספתא ספ\"ג גפנים שהשרישו הרי אלו אסורים ומקדשים אבל אין מתקדשים עד שיעשו כפול הלבן: \n", + "וכתב הראב\"ד אבל הבוסר מותר (א\"א מותר) בהנאה עכ\"ל. ואינו מוכרח. \n", + "ומה שכתב ואם עקר הזרע וכו' יש לדקדק שהרי כתב קונסין אותו ואוסרים הזרע ומדסתם וכתב אוסרים משמע דאסורים בהנאה קאמר והיינו בשלא הגיעו לכפול הלבן שאם הגיעו מדינא אסורים ולא משום קנסא ואם כן היאך כתב שאם עקר הזרעים קודם שיעשו כפול הלבן מותר בהנאה. ויש לדחוק ולומר דאוסרים בהנאה אע\"פ שעדיין לא הגיעו לכפול הלבן והיינו בשלא עקרן מאחר שעתידין להיות כפול הלבן אבל אם עקרן נחתינן להו דרגא ולא אסרינן להו באכילה ומ\"מ זו איני יודע מנין לו. \n", + "ומ\"ש מקצתן נעשו כפול הלבן וכו' תוספתא דכלאים ספ\"ג: \n\n" + ], + [ + "ענבים שנעשו כפול הלבן וכו'. זהו מה ששנינו בפ\"ז מאימתי תבואה מתקדשת משתשריש. \n", + "ועל מה שכתב רבינו שאם ליקט קודם שישריש מותר בהנאה: כתב הראב\"ד דאפילו באכילה עד כאן לשונו. ואין הכרע בדבר: \n\n" + ], + [ + "גפן שיבשו העלים שלה וכו'. משנה בפרק שביעי. ומה שכתב הראב\"ד א\"א המשנה אמרה גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת גמרא ניחא בסיתוא וכו' אבל מכל זה שמעינן שאם יבשה לגמרי אינו אסור כלל. כלומר וה\"ל לרבינו לפרש. ואני אומר דמדברי רבינו איכא למשמע הכי שכתב כדרך שתיבש בימי הקור לומר דוקא כשיבשה כדרך שתיבש בימי הקור שאפשר שלא יבשה לגמרי משום הכי אסור לזרוע בצדה אבל אם ניכר בה שיבשה לגמרי מותר לזרוע בצדה. וכך הם דברי רבינו בפירוש המשנה שכתב וז\"ל ומה שכתב גפן שיבשה שנפלו העלים שלה בתחלת החורף כאשר יקרה לגפנים ולא ירצה לומר שיבשה לגמרי ואינו עושה פרי עכ\"ל: \n", + "וכן הזורע בעציץ שאינו נקוב וכו' עד הרי הוא כארץ. גם זה שם במשנה ומדקתני בעציץ שאינו נקוב לא קידש ולא קתני מותר למד רבינו דאיסורא מיהא איכא מדרבנן ומכין אותו מכת מרדות: \n\n" + ], + [ + "היה עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים וכו' עד הרי זה תשרף. בפרק חמישי. \n", + "ומה שכתב או שהיה זורע או זורה בשדה הלבן כלומר שאילו היה עושה כן בכרם אפילו סיערתו לאחריו אסור מאחר שהיה עוסק בעבירה וכן אמרו בירושלמי. \n", + "ומה שכתב שהכל אסור בהנאה פלוגתא בירושלמי ופסק כר' יוחנן דאמר אף הקשין אסורים: \n\n" + ], + [ + "הרואה בכרם עשב וכו' כיצד המקיים קוצים בכרם וכו'. משנה בפרק חמישי המקיים קוצים בכרם רבי אלעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימים. ומפרש בירושלמי בפירקא קמא רבנן אמרין מקום שמקיימין אותם אסורים ומקום שאין מקיימין אותם מותרים מאי טעמא דרבי אליעזר מכיון שמקיימין אותם במקום אחד נאסור מינן בכל מקום שהוא וכן מבואר בגמרא דידן פרק חבית (שבת דף קמ\"ד:) וידוע דהלכה כחכמים: \n\n" + ], + [ + "האירוס והקיסוס וכו'. משנה בפרק ה'. והראב\"ד כתב אמר אברהם נ\"ל טעות הוא זה והעיקר כך הוא וכו'. כוונתו להשיג על רבינו ורצה להגיה המשנה מהתוספתא ורבינו תופס לשון המשנה עיקר ועוד דלשון התוספתא יכול להתפרש כלשון המשנה. \n", + "ומה שכתב רבינו שהקינרס מקדש בכרם משנה ספ\"ה. ובספרי הדפוס כתוב הקנבוס וטעות סופר הוא דהא עיקר כלאים דאורייתא הוי קנבוס ולוף ודומיהם וכן מפורש בראש הפרק ומאי קמשמע לן ועוד דשבקיה ללוף בר זוגיה הלכך לא גרסי' אלא הקינדס וכן מצאתי בספר מוגה. ופירש קינרס קארד\"ו בלעז. \n", + "ומה שכתב שצמר גפן מקדש בכרם היינו דלא כרבי מאיר בפרק ז'. \n", + "ומה שכתב וכן כל מיני דשאים וכו'. ירושלמי בסוף פרק חמישי: \n", + "ופול המצרי מין זרעים הוא ואינו מקדש. בתוספתא פרק שלישי: \n", + "הקנים והורד וכו' עד לכל דבר. ירושלמי פרק ה': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(כא-כב) הרואה ירק בכרם וכו'. משנה בפ\"ה. \n", + "ומ\"ש וכיצד משערים שיעור זה וכו'. שם בירושלמי: \n", + "וכתב הראב\"ד עיקר הדברים הללו בירושלמי וכו' עד וכן למאתים. ור' שמשון פירש כשליקט ומניח אחד בכרם וגדל אותו שהניח עד שגדל אחד ממאתים שבו. ואין זה דרך הירושלמי ופירוש רבינו בו נכון: \n\n" + ], + [ + "אסור לעבור בעציץ נקוב וכו' עד ה\"ז קידש. משנה בסוף פ\"ז: \n\n" + ], + [ + "בצל שנטעו בכרם וכו'. בפרק הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ז ע״ב) ובירושלמי פרק ה' דכלאים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הזורע ירק או תבואה בכרם או המקיימו וכו'. בפרק ה' שנינו הנוטע ירק בכרם או המקיים הרי זה מקדש מ\"ה גפנים אימתי בזמן שהיו נטועות על ד' ד' או על ה' ה' היו נטועות על ו' ו' או על ז' ז' ה\"ז מקדש ט\"ז אמה לכל רוח עגולות ולא מרובעות. ובירושלמי היך עבידא שבע שורין מן שבע שורין צא מהם ארבע גפנים לד' זויות הכרם נשתיירו שם מ\"ה גפנים. וכתב רבינו בפירוש המשנה מה שהצריכה לקצב שיעור מה שנתקדש בדמיון הראשון במנין הגפנים וכו' ולקצוב בדמיון השני כמדת העגולה וכו' מפני שהכרם כשיהיה נטוע על ד' ד' והוא שיהיה בין כל שורה ד' אמות בשורות האורך ובשורות הרוחב יהיה בין כל גפן וגפן ד' אמות או אם יהיה נטוע על ה' ה' שיהיה בין כל גפן וגפן ה' אמות יהיו כל הגפנים שיש בתוך העגולה מ\"ה כאשר אבאר אחר שיהיה על ד' ד' או על ה' ה' אבל אם יהיה על ו' ו' או על ז' ז' ונעגל עגולה שיהיה באלכסונה ל\"ב אמות לא יהיה מנין הגפנים המצויים בתוך העגולה כשיהיה שש על שש כפי מניינם כשיהיה שבע על שבע עכ\"ל. והאריך שם בביאור דבר זה. \n", + "ומה שכתב רבינו ורואין כל העיגול שרחבו ל\"ב אמה כאילו הוא כולו מלא ירק. נראה שזה פירוש מה שאמרו בירושלמי ר' יוסי בר חנינא אמר והוא שזרע כנגד האמצעית ר' אבין בשם שמואל והוא שתהא האמצעית עגולה ירק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א בשהיה בין שפתי העיגול ובין שורות הגפנים שחוצה לו יותר על ד' אמות אבל אם היה ביניהם ד' מצומצמות או פחות רואין את העיגול כאילו הגיע לשורה הסמוכה לו וכו'. נראה שטעמו מאחר שפירש הירושלמי שרואין כל העיגול כאילו הוא מלא ירק הרי הוא אוסר ד' אמות חוצה לו אלא שקשה לו איך ישארו מ\"ה גפנים בתוך העיגול והלא מרובע יתר על העיגול רביע וע\"כ הוצרך להוסיף על שפת העיגול ולחוץ ד' אמות מצומצמות לאסור: \n", + "והראב\"ד כתב בד\"א כשהיה בין שפת העיגול הזה וכו'. א\"א כל מה שכתב בכאן אין לו שורש בגמרא וכו' עכ\"ל. ורבינו שמשון האריך בפירוש משנה זו וכן רבינו האריך שם בפירוש. ומצאתי כתוב ששאל הרא\"ש את ה\"ר ישראל שהיה חכם בחכמות על דברי מי יש לסמוך והשיב לו כלשון הזה. אדוני ומרי תרב גדולתך כגודל כשרון פעולתך. עיינתי בפירוש משנת הנוטע ירק בכרם להר\"מ ז\"ל וראיתי כי הפליא עצה הגדיל תושיה בפירושה אבל נראה לי לפי עניות דעתי כי האריך בה הרבה והלשון אינו מחוור כפי הצורך כי נראה סתירה בדבריו למי שאינו מעיין בהם עיון דק. אבל כלם נכוחים למבין. והענין אין לנטות ממנו ימין ושמאל. והנה פירשתים לפי דעתו ולא חדשתי בה כלום מלבי אלא קיצור הלשון ותיקונו: \n", + "הנוטע ירק בכרם או מקיים הרי זה מקדש מ\"ה גפנים אימתי בזמן שהם נטועות וכו', הצעת משנה זו כך היא. הנוטע ירק בכרם או מקיים הרי זה מקדש ט\"ז אמות לכל רוח עגולות ולא מרובעות ובזמן שהן נטועות על ה' ה' מקדש מ\"ה גפנים. אפרש בתחלה המשנה על הצעה זו ואבאר מה נשתנה כשהן נטועות על ה' ה' משאר נטועות. ואח\"כ אבאר הטעם למה לא הציע התנא על סדר זה והיה מקצר יותר. נאמר כי כשנפריש מאיזה כרם שיהיה מרובע ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והירק נטוע בנקודת אמצעיתו ונעגל בתוכו עגול יהיה הקפו בצלעות המרובע ויהיה אלכסונו ל\"ב אמות כצלע המרובע יתקדש העגול כולו שהוא ט\"ז אמות לכל רוח מן הירק. והנה אם הם הגפנים נטועות על ד' ד' יהיה המרובע מן ט' שורות אורך על ט' שורות רוחב ובכל שורה ט' גפנים ויפול מהם בתוך עיגול ז' שורות אורך על ז' שורות רוחב שהם מ\"ט גפנים חוץ מד' זויות וישארו בתוך העגול מ\"ה גפנים כמו שאתה רואה בצורה א' (הציור בסוף הספר) המרובע המופרש מן הכרם ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והעגול המתקדש בתוכו: \n", + "ואם הם גפנים נטועות על ו' ו' יפול במרובע ו' שורות אורך על ו' שורות רוחב ובכל שורה ו' גפנים, ויפלו בתוך העגול כל שתי שורות הפנימיות שיש בהם י\"ב גפנים והשתי שורות הסמוכות לפנימיות יפלו בתוך העיגול ד' גפנים מכל שורה יעלו לח' גפנים הרי כ' גפנים ומשני שורות החיצונות ב' גפנים מכל אחת הרי בתוך העיגול כ\"ד גפנים כמו שאתה רואה בצורה ב' (הציור בסוף הספר) המרובע המופרש מן הכרם ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והעיגול המתקדש בתוכו. (פירוש המרובע הפנימי הוא ל' על ל' אמה והעיגול הוא ל\"ב על ל\"ב נמצא העיגול יוצא מן המרובע אמה לכל רוח והמרובע החיצון הוא ל\"ב על ל\"ב). \n", + "ואם הם גפנים נטועות על ז' ז' יפול בתוך המרובע ה' שורות אורך על ה' שורות רוחב וכל שורה ה' גפנים שיעלו למנין כ\"ה גפנים ויפלו כולם בתוך העיגול חוץ מד' זויותיו וישארו כ\"א גפנים כמו שאתה רואה בצורה ג' (הציור בסוף הספר) המרובע המופרש מן הכרם ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והעיגול המתקדש בתוכו. \n", + "ואם הם גפנים נטועות על ה' ה' יפול בתוך המרובע שלו ל\"ב אמות, ז' שורות אורך על ז' שורות רוחב ובכל שורה ז' גפנים ויפלו מהן בתוך העיגול ג' שורות הפנימיות כולן יעלו לכ\"א גפנים ומכל אחת משתי שורות הסמוכות לפנימיות ה' גפנים הרי בידך ל\"א גפנים ומכל אחת משתי שורות החיצונות ג' נמצא בתוך העיגול ל\"ז גפנים כמו שאתה רואה בצורה ד' (הציור בסוף הספר) המרובע המופרש מן הכרם ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והעיגול המתקדש בתוכו. (פירוש זה המרובע יש לו בו ז' שורות וששה אוירים ויש בו ל' על ל' ובעיגול ל\"ב על ל\"ב ומוסיף עליו אמה לכל רוח כמו שמפרש למטה ומרובע חיצון הוא ל\"ב על ל\"ב). א\"כ מהו שאמרה המשנה אם הם נטועות על ה' ה' הרי זה מקדש מ\"ה גפנים. עתה שים לבך והתבונן בצורה הרביעית הנך רואה בעיניך כי אלכסון העיגול שהוא ל\"ב אמות יוצא חוץ מהשבע שורות אמה לכל רוח לפי שאורך השורה שלשים אמות כי יש בה שבע גפנים ביניהן ו' ריחוקין ה' אמות בכל ריחוק יעלו לשלשים אמה נמצא האלכסון עודף על השורה שתי אמות אמה מקצה מזה ואמה מקצה מזה וישאר מן הריחוק שבין כל שורה ושורה ארבע אמות בין קצה האלכסון ובין השורה הסמוכה לו חוץ למרובע כמו שתראה. ובצורה ה' (הציור בסוף הספר) העיגול הגדול אלכסונו ארבעים אמה. המרובע המופרש ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והעיגול בתוכו. וד' אמות אלו הם כדי עבודת הכרם. ולפי שהשיעור מצומצם נחשוב כאילו העיגול נמשך ברוחב עד שהגיע לשורות החיצונות שביניהם ובין קצה האלכסון ארבע אמות וניתוסף באלכסונו ארבע אמות לכל רוח עד שחוזר ארבעים אמה ויהיה עתה הירק מקדש עשרים אמה לכל רוח עד שחזר ארבעים אמה ויפול עתה בתוך זה העיגול הגדול מרובע של שבע שורות כלומר חוץ מארבע זויותיו וישארו בתוכו ארבעים וחמש גפנים. וזה שאמרה המשנה בזמן שהן נטועות על ה' ה' הרי מקדש ארבעים וחמש גפנים. הנה ביארנו כי עיקר הקידוש בנוטע ירק בכרם הוא ט\"ז אמה לכל רוח עגולות ובזמן שהן נטועות על ה' ה' מקדש ארבעים וחמש גפנים כמו שהצענו המשנה. ונתבאר כי אם הם נטועות על ו' ו' מקדש כ\"ד גפנים כמו שראית בצורה השנית. ואם הם נטועות על שבע שבע מקדש כ\"א גפנים כמו שראית בצורה השלישית. ואם הם נטועות על ד' ד' או על ה' ה' מקדש מ\"ה גפנים. אלא שבנטועות על ד' ד' מקדש ט\"ז אמה לכל רוח בעיקר הקדוש. ובנטועות על ה' ה' מקדש כ' אמה לכל רוח בשביל תוספת עבודת הכרם על העיקר כמו שנתבאר בצורה הראשונה ובצורה החמישית. והטעם במה שלא אמר במשנה בזמן שהן נטועות על ה' ה' שמקדש כ' אמה לכל רוח ואמר ה\"ז מקדש מ\"ה גפנים. מפני שעיקר הקדוש הוא ט\"ז אמה לכל רוח והד' אמות תוספת הוכרח להם לקירוב האלכסון מהשורות החיצונות כדי עבודת הכרם מה שאין כן כשהן נטועות על ו' ו' או על ז' ז'. והטעם במה שלא הציע המשנה כמו שהצעתי ופרט בזמן שהן נטועות על ד' ד' מכלל ט\"ז אמה לכל רוח וצירף אותו עם שהן נטועות על ה' ה'. לפי שהן שוים במנין הגפנים והצורות דומות זו לזו כי יפול בתוך העיגול בכל אחת מהם ז' שורות על ז' חוץ מארבע זויות. זהו מה שהבנתי מפירוש משנה זו מדברי רמז\"ל והן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני. ואל יתפתה אדוני ומורי במ\"ש רבינו שמשון ז\"ל בפירוש משנה זו ואל תשגיח עליו כלל כי חוץ מכבודו הוא שבוש נטוי על קו תוהו ואבני בוהו לא זה הדרך ולא זו העיר. ומה שכתב בשם חכמי המדות הוא אמת. ומ\"ש ז\"ל כי ברבוע שארכו יותר על רחבו אין על דבריהם הוכחה. יש ויש. ומה שכתב ליתיה להאי כללא, איתיה על כל פנים. ויהי כנהר שלומך ויעמוד לעד זרעך ושמך, כחפצך וכחפץ צעיר תלמידיך נוגה חסדיך, ישראל בר יוסף נ\"ע: \n\n" + ], + [ + "בד\"א בזורע או מקיים תוך הכרם וכו'. בפ\"ד הזורע ארבע אמות שבכרם ב\"ש אומרים קידש שורה אחת וב\"ה אומרים קידש שתי שורות. ודברי רבינו יכולים להתבאר מתוך משנה זו ואיני יודע למה הראב\"ד כתב שאין לו שורש ודברי סמ\"ג כדברי רבינו. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם זרע בצד גפן יחידית אינו מקדש מהזרע אלא ששה טפחים לכל רוח. בפ\"ג ובפ\"ו: \n\n" + ], + [ + "ילדה פחות מטפח וכו'. בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג:) ופירש״י נ״ל דקסבר כדאמרינן במנחות קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן נינהו ובכי האי כרם לא גזור רבנן אבל כוליה כרם גדול וכו' הואיל וחשיבא גזור עלה עכ״ל. ואין נראה כן מדברי רבינו שלא חילק בדין זה בין קנבוס ולוף לשאר זרעים. ומשמע לי שדין זה בכלל שיעורים שהם הלכה למשה מסיני: \n\n" + ], + [ + "שתי גנות זו על גבי זו וכו'. ירושלמי בפרק ו'. \n", + "ומה שכתב או לגפן יחידית ירושלמי בפ\"ז. \n", + "ומה שכתב ואם העליונה עשויה כרם וכו' ירושלמי בפרק ו': \n\n" + ], + [ + "מי שהיתה שדהו זרועה ירק וכו' עד וישרש את הנשאר בארץ מן הגפנים. משנה בפרק שני: \n\n" + ], + [ + "המבריך את הגפן בארץ וכו'. משנה בפרק ז' המבריך את הגפן בארץ אם אין עפר על גבה שלשה טפחים לא יביא זרע עליה אפילו הבריכה בדלעת או בסילון. ובירושלמי הדא דתימא בסילון של חרס אבל בסילון של אבר אינו צריך עד שיהא שם שלשה טפחים עפר מלמעלן והא דשרי בדלעת היינו דוקא ביבשה. \n", + "ומה שכתב ומותר לזרוע בצדה ברייתא בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף י״ט) ותוספתא פרק שלישי וירושלמי פרק ז': \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש הבריכה בסלע וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש בד\"א בשאין עיקר הגפן נראה וכו'. ירושלמי. ודע דבירושלמי קאמר דדוקא בסלע קשה אבל סלע רך השרשים מפעפעים ועוברים ולא חש רבינו לכתבו משום דמשמע ליה דמילתא דפשיטא היא: \n\n" + ], + [ + "המבריך שלש גפנים וכו'. משנה שם המבריך שלש גפנים ועיקריהם נראים ר' אליעזר בר צדוק אומר אם יש ביניהם מארבע אמות עד שמונה הרי אלו מצטרפות ואם לאו אינם מצטרפות ופירש רבינו מצטרפות לשאר גפנים. והראב\"ד פירש בע\"א שכתב א\"א לא פירש לו רבו כהוגן וכו'. וטעמו משום דשתי שורות של שלש גפנים בכל שורה הוי כרם כמה שכתב רבינו ברפ\"ז וז\"ל הרמב\"ן בפרק הספינה המבריך שלש גפנים פירש הרמב\"ם שהבריך הגפנים ולא כיסם כולם מן העיקר כדרך הברכה אלא הניח עיקריהם מגולים וכיסה אמצעיתן בארץ הרי אלו מצטרפין לגפנים שסביבותיהם להיות כרם להרחיק ד' אמות כאילו לא הבריכן אבל ב' אינם מצטרפות והטעם לפי שהוא מקפיד על הג' על לצרפן לכרם ולא הב' עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "כל הזורע תחת השריגים וכו'. משנה וירושלמי בספ\"ז: \n\n" + ], + [ + "הדלה את הגפן על מקצת אפיפירות וכו' עד הרי זה מחזירם למקום אחר. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש הזורע תחת מותר האפיפירות וכו' ה\"ז אסור לקיימו או להחזיר השריגים וכו'. כן משמע שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "קנים היוצאים מן העריס וכו' עד סוף הפרק משנה שם (פ\"ו מ\"ח): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הבא לזרוע בצד הכרם וכו'. משנה בפרק ד'. \n", + "ומה שכתב ואם גפן יחידית היא מרחיק ממנה ו' טפחים וזורע. משנה בפ\"ג ובפ\"ו וכת\"ק: \n", + "היתה שורה אחת של גפנים וכו'. בפ\"ד הנוטע שורה של ה' גפנים ב\"ש אומרים כרם ובה\"א אינו כרם עד שיהיו שתי שורות וידוע דהלכה כב\"ה. \n", + "ומה שכתב וכמה יהיה בכל שורה שלש גפנים או יותר. שם בירושלמי אמרו זרע כנגד האמצעי על דעתיה דב\"ה אוסר שלש כנגד שלש ומשמע לרבינו מירושלמי זה דשלש כנגד שלש הוו שני שורות דג' הוי שורה וכההיא דאמרינן פרק קמא דיו\"ט גבי מנות ובפרק יום הכפורים גבי ישור על אנשים וכן מבואר עוד בירושלמי בפרק הנזכר גבי מחול הכרם איזהו כרם קטן שלש כנגד שלש: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ב-ד) בד\"א כשהיה בין כל גפן וגפן וכו'. היו שלש שורות וכו'. בפרק ד' הנוטע שתי שורות אם אין ביניהם ח' אמות לא יביא זרע לשם. \n", + "ומ\"ש חוץ ממקום גפנים עצמם שם בירושלמי א\"ר זעירא שמנה חוץ ממקום כורתין פי' גזע הגפן נקרא כורתי. \n", + "ומ\"ש וכן אם היה ביניהם פחות מד' וכו' בפרק ה' כרם שהוא נטוע על פחות מארבע אמות ר\"ש אומר אינו כרם וחכמים אומרים רואים את האמצעיות כאילו אינם. ובירושלמי אמר ר' חנניה הדא אמרה בשהיו שש כנגד שש אבל אם היו חמש כנגד חמש כל עמא מודו שהם רואים האמצעיות כאילו אינם. ורבינו נראה שהיה גורס הדא אמרה כשהיו שתים אבל אם היו שלש כל עמא מודו שהם רואים האמצעיות כאילו אינם וצ\"ע. וכן צ\"ע למה פסק כר\"ש. ואפשר שטעמו משום דהא דאמר רבי חנניה דבסמוך לפרושי דברי ר\"ש איצטריך ומאחר דאמורא מפרש דבריו משמע דסבירא ליה דהלכתא כוותיה: \n", + "וכן אם היו שלש שורות וכו'. ולפיכך הנוטע כרמו מתחילה וכו'. שם (דף כ\"ז) הנוטע שתי שורות אם אין ביניהם ח' אמות לא יביא זרע לשם היו ג' אם אין בין שורה לחבירתה ט\"ז אמה לא יביא זרע לשם ראב\"י אומר משום חנינא בן חכינאי אפי' חרבה האמצעית ואין בין שורה לחבירתה ט\"ז אמה לא יביא זרע לשם שאילו מתחלה נטען היה מותר בשמונה אמות הנוטע את כרמו (ט\"ז אמה) על ט\"ז אמה מותר להביא זרע לשם וכו' ר\"מ ור\"ש אומרים אף הנוטע את כרמו על שמונה אמות מותר ופסק בירושלמי הלכה כר\"מ ור\"ש ומתוך כך משמע דלית הלכתא כהא דתנן היו שלש שורות אם אין בין שורה לחבירתה ט\"ז לא יביא זרע לשם ואע\"ג דראב\"י סבר הכי לא קיי\"ל כוותיה ואף על גב דמשנתו קב ונקי איכא למימר דשאני הכא דמשום חנינא בן חכינאי קאמר לה ואפשר דליה לא ס\"ל ועוד דקאמר בירושלמי דראב\"י ס\"ל כב\"ש דשורה אחת הוי כרם: \n", + "וכתב הראב\"ד לפי המשנה נ\"ל וכו'. וטעמו לפי שהוא סבור דהלכה כת\"ק כמו שהוא דרך בשאר מקומות לפסוק כת\"ק וכל שכן דאיכא כמה תנאי דמסייעי ליה. ורבינו תפס כדברי הירושלמי שפסק כר\"מ ור\"ש. \n", + "ומ\"ש אבל אם זרע חוצה לו צריך להרחיק משורה החיצונה ארבע אמות כשאר הכרמים: כתב הראב\"ד א\"א לא מצאתי לזה עיקר בירושלמי וכו'. ולדעת רבינו אפשר לומר דמשמע ליה איפכא שהרואה מבחוץ שלש שורות נטועות אינו מבחין שיש ביניהם שמונה אמות ונראה לו שהוא כרם גמור אבל בתוכו ניכר הוא שיש ביניהם מרחק רב. ומ\"מ צ\"ע מנין לנו לחלק בדבר: \n\n" + ], + [ + "היתה בשדה זו שורה של גפנים וכו'. משנה בפ\"ד: \n", + "כתב הראב\"ד לא ט\"ז אמה כדרך הרבים אלא שהוא שביל הדרכים לרבים עכ\"ל. טעמו משום דהא תנן שאם יש ביניהם שמונה אמות מותר להביא זרע לשם ופשוט הוא וכך מבואר בדברי רבינו והוא שיהא ביניהם פחות מח' אמות: \n\n" + ], + [ + "נטע שורה אחת בארץ וכו'. משנה בפרק ששי בשם רבי אליעזר ואין עליו חולק: \n\n" + ], + [ + "הנוטע חמש גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב וכו'. משנה בפ\"ד. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב כזה (ציור) ושתים כנגד שתים ואחת באמצע כזה (ציור) ושתים כנגד ואחת בינתים כזה (ציור): \n\n" + ], + [ + "כרם שחרב וכו'. משנה רפ\"ה כרם שחרב אם יש בו ללקט י' גפנים לבית סאה ונטועות כהלכתן ה\"ז נקרא כרם דל. ונטועות כהלכתן היינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב כמו שנתבאר: \n", + "ומה שכתב או יש בו לכוין שלש כנגד שלש. זה על פי מה שכתב בתחלת פרק זה היו שתי שורות הרי אלו כרם וכמה יהא בכל שורה שלש גפנים או יותר: \n\n" + ], + [ + "כרם שאינו נטוע שורות שורות וכו'. משנה שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היו העיקרים מכוונים וכו' עד ומותח מזו לזו. ירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "כרם שחרב באמצעו וכו'. משנה בפרק ד' וכב\"ה. \n", + "ומ\"ש ואם הביא הואיל והרחיק ארבע אמות לכל רוח וכו'. זהו פירוש מה ששנינו בפרק שביעי אלו אוסרים ולא מקדשים מותר חרבן הכרם: \n\n" + ], + [ + "וכן מקום שנשאר פנוי בלא גפנים וכו' והוא הנקרא מחול הכרם וכו'. גם זה משנה בפרק ד' וכב\"ה ואיתיה בפרק כל גגות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואם הביא הואיל והרחיק ארבע אמות ה\"ז לא קידש. גם זה משנה בפ\"ז אלו אסורים ואינם מקדשים מותר חרבן הכרם מותר מחול הכרם: \n", + "בד\"א בכרם גדול וכו'. ירושלמי שם ואמרו עוד שם איזהו כרם קטן שלש כנגד שלש הא שלש כנגד שלש כנגד שלש יש לו מחול, ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n", + "וכן כרם גדול וכו'. ירושלמי פרק ז': \n\n" + ], + [ + "היה הגדר המקיף את הכרם וכו'. אפשר דהיינו מדתניא בתוספתא פרק ג' העושה מחיצה לכרם גבוה י' ורחב ד' בטל ד' אמות שבכרם. ומפרש רבינו בטל ארבע אמות שנתבטל ממנו דין ארבע אמות ונותנין לו מחול ומשמע הא אם פחותה מגובה י' ומרוחב ארבעה סגי בארבע אמות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש גדר שהוא גבוה י' טפחים וכו'. משנה בפ\"ד אצל מחול הכרם איזהו גדר שהוא גבוה י' טפחים וחריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבע מחיצות הקנים אם אין בין קנה לחבירו שלשה טפחים כדי שיכנס הגדי הרי זה כמחיצה. ואפשר שסבור רבינו שדברים אלו גם לענין מחול הכרם הם אמורים: \n\n" + ], + [ + "גדר המבדיל בין כרם וירק שנפרץ וכו' עד שירחיק כשיעור. משנה בפרק רביעי ואף על פי שבמשנה שנינו אם העומד מרובה על הפרוץ מותר משמע דדוקא בעומד מרובה על הפרוץ הוא דשרי בפרק קמא דעירובין מסיק דהלכה כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר: \n\n" + ], + [ + "מחיצת הכרם שנפרצה וכו'. בפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק') ובריש בתרא (דף ב'): \n\n" + ], + [ + "בית שחציו מקורה וכו'. בפרק כל גגות ופירוש השוה את קירויו שקירה כל הבית שעכשיו נסתלק מכאן פי תקרה: \n\n" + ], + [ + "חצר קטנה שנפרצה וכו' עד ואין הקטנה מובדלת מן הגדולה. שם: \n\n" + ], + [ + "חריץ שהוא עובר בכרם וכו'. משנה פ\"ה דכלאים: \n", + "ומ\"ש ובלבד שלא יהיו הגפנים מסככים עליו כמו שביארנו. הוא בפרק ששי כל הזורע תחת השריגים והעלים וכו': \n", + "ומ\"ש הרי הוא כגת שבאמצע הכרם שאע\"פ שהיא עמוקה עשרה ורחבה ד' וכו'. שם במשנה הנזכרת וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "שביל שבין ב' הכרמים וכו': \n\n" + ], + [ + "שומרה שבכרם וכו'. משנה פ\"ה. \n", + "ומ\"ש ובלבד שלא יהיו השריגים נוגעים בה. זהו מה ששנינו שם ואם היה שער כותש אסור: \n", + "ומ\"ש בד\"א במרובעת וכו' עד ג' טפחים. ירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "הבית שבכרם אם היה יתר וכו'. משנה וירושלמי בפרק חמישי וסובר רבינו דירושלמי קאי אבית שבכרם: \n\n" + ], + [], + [ + "(כד-כה) גפן יחידית וכו'. משנה בפ\"ה גפן שהיא נטועה בגת או בנקע נותנים לה עבודתה וזורע את המותר וכבר נתבאר שעבודת גפן יחידית ששה טפחים. \n", + "ומ\"ש ואם היה עמוק עשרה והיה רחב שפת החריץ למעלה ארבעה וכו'. נראה שכתב כן ממה ששנינו שם הגת שבכרם עמוקה עשרה ורחבה ארבעה ר' אליעזר אומר זורעים בתוכה וחכמים אוסרים וידוע דהלכה כחכמים. \n", + "ומה שכתב וכן גפן יחידית שהיתה מוקפת גדר וכו'. תוספתא פ' ד' העושה מחיצה לגפן עמוקה עשרה ורחבה ארבעה ביטל ששה טפחים שבגפן העושה מחיצה לגפן גבוהה עשרה ואינה רחבה ארבעה לא ביטל ששה טפחים שבגפן. \n", + "ומ\"ש ואם הרחיק ששה וזרע לא קידש. ומה שכתב וכמה ירחיק לכתחילה יזרע ארבע אמות לכל רוח. בתוספתא פ\"ד רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהיו מרחיקין ארבע אמות מעיקר גפנים לגדר וכן משמע במתני' גבי גפן שהיה נטוע בנקע או בגת דפליג ר' יוסי ואמר אם אין שם ארבע אמות לא יביא זרע לשם ומינה נשמע לרבנן היכא דעמוק עשרה ורחב ארבעה וכן בדין דמסתייה דנחמיר ביה כאילו היה כרם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הגפנים שגדלו כברייתן וכו'. זה הוא הקדמה להבין השמות שיבאו בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "הנוטע שורה אחת של חמש גפנים וכו'. משנה ברפ\"ו אי זהו עריס הנוטע שורה של חמש גפנים בצד גדר שהוא גבוה עשרה טפחים או בצד חריץ שהוא עמוק י' טפחים ורחב ארבעה נותנים לו עבודתו ארבע אמות ב\"ש אומרים מודדים ארבע אמות מעיקר הגפנים לשדה וב\"ה אומרים מן הגדר לשדה כלומר ואע\"ג דנוטע שורה אחת אינו צריך להרחיק אלא ששה טפחים כשהוא עריס אע\"פ שאינו אלא שורה אחת נידון ככרם וצריך להרחיק ארבע אמות. ובירושלמי מה ביניהון וכו' היו שם שתי אמות מ\"ד מעיקר גפנים מושחין אינו אסור אלא שתי אמות מ\"ד מעיקר הגדר מושחין אסור עד שתי אמות אחרים. וזה מבואר בפירוש רבינו כאן וכך היא גירסת ר\"ש בירושלמי, והראב\"ד שכתב דבירושלמי איתא כפירושו נראה שהיתה גרסתו בירושלמי מהופכת משלנו: \n", + "וכתב א\"א מעולם לא עלה על דעת שום מפרש וכו'. ורבינו בפירוש המשנה כתב כפירוש הראב\"ד וכאן חזר בו מפני הירושלמי ועוד משום דלאותו פירוש אם היה בין עיקר גפנים ולגדר שלש אמות מרחיק מעיקר גפנים אמה אחת בלבד ונמצא רחוק מהגדר ארבע אמות והיאך אפשר שנחמיר להרחיק מהענפים שהם על הגדר יותר ממה שאנו צריכים להרחיק מעיקר הגפנים. ומה שהקשה הראב\"ד שלא עלה על דעת שיהא הרחקה מאחורי הכותל שהרי הכותל מפסיק בין הגפנים והזרע, י\"ל דשאני הכא שהגפנים ערוסים על הכותל חזר הגדר להיות כאילו הוא עיקר הגפנים וכבר הוכחתי דלפירושו אפשר שיהיה הגדר חמור יותר מעיקר הגפנים וא\"כ איך יקשה על רבינו כן. ומה שהוקשה לרבינו שמשון על פירוש זה למה לא מנו אותו מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה יש לומר דשאני הכא דפליג ר\"י בן נורי ואמר טועים כל האומרים כן: \n\n" + ], + [], + [ + "אחד הבונה את הגדר ואח\"כ נטע וכו' נהרס הגדר וכו'. שם בירושלמי הלכה חמישית: \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) עריס שחרב אמצעו וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ואחד מששים באמה. שם בתוספתא פ\"ג אלא ששם כתוב אחד מששה באמה וכן היא גירסת רבינו שמשון והרא\"ש: \n", + "כתב הראב\"ד זה מן הטעות הראשון וכו'. מ\"ש שבירושלמי אמרו שהוא טפח הירושלמי אפשר להתפרש בדוחק בענין שלא יחלוק על דברי רבינו. ויותר נכון לומר שגירסת התוספתא אחד מששה באמה כמו שגורס רבינו שמשון והרא\"ש ושגירסת רבינו הנכונה אחד מששה באמה והוא טפח כדברי הירושלמי ואע\"ג דבירושלמי משמע שהוא יותר מטפח מעט להיותו דבר מועט ולא נודע כמה לא חש רבינו לכתבו. ומ\"ש הראב\"ד זה מן הטעות הראשון וכו' כבר נתבאר שאין כאן טעות ושאדרבה פירוש רבינו הוא הנכון. \n", + "ומ\"ש ואם אין שם גדר וכו' פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש היה ביניהם שמונה אמות בצמצום וכו' שם. \n", + "ומ\"ש ואם זרע לא קידש בפ\"ז במתניתין דאלו אוסרים ואין מקדשין. \n", + "ומ\"ש חזר ובנה הגדר וכו'. ירושלמי פ\"ו משנה חמישית: \n\n" + ], + [ + "גנה קטנה שהיא מוקפת עריס וכו'. משנה בפרק שני דעדיות (משנה ד') ופירשה רבינו ע\"פ דרכו: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אף זה מן הטעות הראשון וכו'. כבר נתבאר שאין כאן טעות: \n\n" + ], + [ + "גפנים שהיו זרועות במדרגה גבוהה וכו'. משנה בפרק ששי דברי ראב\"י: \n\n" + ], + [ + "שני כותלים הסמוכים זה לזה וכו'. גם זה משנה שם עריס שהוא יוצא מן הכותל מתוך הקרן וכלה נותנין לו עבודתו וזורע את המותר: \n", + "וכתב הראב\"ד איני מסכים עמו בפירוש המשנה עכ\"ל. אפשר שהוא ז\"ל מפרש כפירוש רבינו שמשון שכתב כלומר חמש גפנים בצד גדר וכו': \n\n" + ], + [ + "גפן שעלה העץ שלה מן הארץ מעט וכו'. משנה בפרק ז' הארכובה שבגפן אין מודדין לה אלא מן העיקר השני: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו וכו'. בפרק ששי: \n", + "זרע ירק או תבואה וכו'. ירושלמי בפ\"ה ואע\"ג דבפרק כל שעה אמרינן דתנור שהסיקו בקשים של כלאי הכרם יותץ כתבו התוספות דהתם בשזרע הכלאים תחת הגפן וכך הם דברי רבינו והוא מפורש בירושלמי: \n", + "היו שרשי הגפן יוצאים לתוך הד' אמות וכו'. בתוספתא פרק רביעי היו השרשים יוצאים לתוך ארבע אמות שבכרם הכל מודים שיעקור שרשי פיאה יוצאים לתוך ארבע אמות שבכרם אפילו למטה משלשה טפחים מותר פירוש שרשים שרשי הגפן ופירוש שרשי פיאה שרשי הזרעים. ואיתא בירושלמי פ\"ו: \n\n" + ], + [ + "כל ההרחקות וכו'. בריש עירובין (דף ג' ודף ד'): \n\n" + ], + [ + "כל השיעורים האלו וכו' אבל בח\"ל מותר לזרוע בצד הגפנים וכו'. בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט) רב חנן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא חזיוה לההוא גברא דקא זרע חיטי ושערי בי גופני א\"ל ניתי מר ונשמתיה א\"ל לא צהריתו הא קי\"ל כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד והני רבנן אמוראי בח\"ל הוו ומש\"ה לא אמרי ליה מידי לההוא דזרע בי גופני משום דבחוצה לארץ מותר לכתחלה למיזרע ביני גופני בלא הרחקה וליכא אפילו איסורא דרבנן דאל\"כ הוה ליה למימר ליה דאסור מדרבנן מיהא ואי נמי למשמתיה משום דעבר אדרבנן אלא ודאי אפילו מדרבנן שרי. ודקדק רבינו לכתוב מותר לזרוע בצד הגפנים כלומר דאילו ע\"ג הגפנים אפילו בחו\"ל אסור משום דשרשי הזרעים עוברים בתוך שרשי הגפנים והוה ליה הרכבה והרכבה בחו\"ל אסור עמו כמו שנתבאר בספ\"ק דקידושין וכתבתיו בפ\"א מהלכות אלו. \n", + "ומ\"ש ולא אסרו בחו\"ל אלא לזרוע שני מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד. שם בספ\"ק דקידושין אמרינן כלאי הכרם דבארץ אסורים בהנאה בחו\"ל נמי גזרו בהו רבנן והיינו ע\"כ בזורעם במפולת יד דבלאו מפולת יד מותר בחו\"ל כמו שנתבאר בסמוך. \n", + "ומה שכתב ואם אמר לתינוק נכרי לזרוע לו בחו\"ל מותר אבל לא יאמר לנכרי גדול וכו'. היינו מדאמרינן בפ' תולין (שבת קל\"ט) גבי כשותא בכרמא דרב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה וליתן לנכרי גדול אתי לאיחלופי בישראל וצ\"ל דהוה זרע שני מיני זרעים וחרצן במפולת יד דאל\"כ כיון דבחו\"ל הוה לא היה צריך לזרוע ע\"י נכרי כמו שנתבאר: \n\n" + ], + [ + "ואע\"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם וכו'. בסוף ערלה כרם (שהוא) נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בא\"י אסור ובסוריא מותר ובחו\"ל יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד ומפרש בירושלמי דהיינו לומר יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט משמע שאם ראהו לוקט אסור וקשיא לו מאחר שאסור באכילה למה ליה לרב משרשיא למזרעיה. וי\"ל דהוה זרע ליה לזבוני לנכרי. וא\"ת ההוא דזרע ביני גופני אמאי לא אמרו ליה דאסור באכילה וי\"ל דאפשר דאמרו ליה אלא דגמרא לא איצטריך לאשמועינן אלא דשרי למיזרע. אי נמי לא איצטריכא ליה למימר משום דמסתמא מאן דאגמריה דשרי למיזרע אגמריה דאסור באכילה. \n", + "ומה שכתב כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות. הוא בפ\"י וז\"ל כלאי הכרם כיצד מין ממיני תבואה או מיני ירקות שנזרעו עם הגפן בין שזרע ישראל בין שזרע נכרי בין שעלו מאליהן בין שנטע הגפן בתוך הירק שניהם אסורים באכילה ובהנאה שנאמר פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם כלומר פן תתרחק ותאסר שניהם והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה מן התורה ושניהם מצטרפים זה עם זה עכ\"ל: \n", + "ודע שהרא\"ש כתב על דברי רבינו שכתב פה וז\"ל מדבריו משמע שמותר לזרוע לכתחלה שני מינים בצד הגפנים מדקאמר שלא אסור בחו\"ל אלא לזרוע שני מינים עם החרצן במפולת יד משמע דלזרוע שני מינים בין הגפנים שרי וכן מוכח ההוא עובדא דהוה זרע ביזרוני ביני גופני דמשמע שני מיני זרעים ולא שמתוה וכיון שמותרים לזרוע מותרים נמי באכילה דאי אסורים באכילה אמאי לא שמתוה לההוא גברא דמסתמא זרען כדי לאכלן וה\"ל לשמותיה לאפרושי מאיסורא ואף את\"ל משום דאכתי לא עבד איסורא בשעת זריעה לא שמתוה מ\"מ כיון שידעו שזרע לאכלן ה\"ל להודיע שאסור לאכלן ולישנא משמע שלא אמר לו כלום. \n", + "ומ\"ש ואע\"פ שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בחו\"ל הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה אפילו בחו\"ל, ר\"ל אע\"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם ומותר גם לאכלו הרי אותו הירק הנמצא זרוע אצל הכרם ואין ידוע אם נזרע במפולת יד או נזרע בצד הגפנים אסור באכילה אפילו בחו\"ל כההיא דתנן כרם שהוא נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בחו\"ל יורד ולוקח ובלבד שלא ילקוט ביד וכן מוכח דבהכי מיירי מדכתב אבל ספיקו מותר אלמא דמיירי בספק כלאים דאורייתא כההיא מתני' דערלה ואסור באכילה אם לקטן ביד אבל אם יודע לו שנזרע בצד הגפנים ולא במפולת יד מותר ללקטן ולאכלן וכן מותר לכתחלה לזרוע בצד הגפנים שני מיני זרעים ולאכלן כן נראה שצריך לפרש דבריו עכ\"ל הרא\"ש. ואני אומר שמ\"ש כיון דמותרים לזרוע מותרים נמי באכילה דאי אסורים באכילה אמאי לא שמתוה לההוא גברא דמסתמא זרען כדי לאכלן וכו' אין משם ראיה דהא אפשר שזרעם כדי למכרם לעכו\"ם. וגם מ\"ש דכיון שידעו שזרען לאכלם ה\"ל להודיעו שאסורים באכילה ולישנא משמע שלא א\"ל כלום לא מכרע מידי דכיון שלא היה עושה איסור למה להם להדרש ללא שאלום שמא היה יודע הדין ואת\"ל שעכ\"ז היה מוטל עליהם להודיעו שמא הודיעוהו ולא נזכר בגמ' דלא נחת גמרא להכי אלא להודיענו דהלכה כר' יאשיה ולא כהנהו רבנן דאמרו תא נשמתיה. ומה שפירש בדברי רבינו דלא קאמר שאסור באכילה אלא כשהוא ספק אם נזרע במפולת יד או אם נזרע בצד הגפנים אבל אם בודאי נזרע בצד הגפנים מותר באכילה לישנא דאותו הויא תיובתיה דא\"כ לא ה\"ל לכתוב אלא אע\"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם בח\"ל ירק הנמצא זרוע אסור באכילה ומדכתב אותו הירק משמע בהדיא דקאי לירק שנזרע בצד הגפנים. ומה שכתב וכן מוכח דבהכי מיירי מדכתב ספיקו מותר אלמא דמיירי בספק כלאים דאורייתא נראה מדבריו שהוא סובר דלרבינו ירק הנטוע בצד הגפנים אינו אסור מן התורה כיון שידוע שנזרע לא במפולת יד. קשה שממקום שבא יש להביא ראיה להיפך שהרי כתב אבל ספיקו מותר כמו שביארנו בה' מ\"א והדבר ידוע דבה' מ\"א בודאי בכלאים דאורייתא מיירי דומיא דערלה דנקט בהדי כלאי הכרם שהוא ודאי ערלה דאורייתא ואפ\"ה בח\"ל אם ראה ענבים יוצאים מכרם ערלה או ירק יוצא מאותו כרם שהוא כלאי הכרם מותר. ועוד שאין הדבר כמו שסובר הרא\"ש בדברי רבינו שכל שידוע שנזרע שלא במפולת יד אינו אסור מן התורה שהרי כתב בפ\"ה אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה ואם עשה כן אע\"פ שאינו לוקה הרי זה קידש ונאסרו שניהם בהנאה וכו' שנאמר פן תקדש המלאה הזרע הרי בהדיא שאע\"פ שלא נזרע במפולת יד אסור מן התורה לזרעו ואם זרעו אסור בהנאה וכך מבואר בדבריו גם בה' מ\"א שאסור בהנאה מן התורה והיינו בא\"י אבל בח\"ל מותר לזרעו ואסור באכילה. ומה שביארתי בדברי רבינו מבואר לכל מעיין שהוא הביאור הנכון. וטעם רבינו לפי מה שפירשתי דבריו היינו משום דס\"ל דהא דבעי רבי יאשיה שלשה מינים היינו לחייב את הזורע מלקות אבל הכרם והמלאה נאסרים בלא זה דמסתמא לא פליג רב יאשיה אכל הנך משניות דאסרי בזורע ירק בכרם והשתא כיון דבא\"י ליכא מלקות דזריעה בח\"ל מותר בזריעה והיכא שזרע כיון דבא\"י אסור בהנאה בח\"ל אסור באכילה מיהא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המרכיב זכר על נקבה וכו'. משנה בס\"פ הפרה (ב\"ק נ\"ה). \n", + "ומ\"ש ואפי' במיני חיה שבים. שם: \n", + "ומ\"ש בין בארץ בין בח\"ל. פשוט הוא שהרי אין מצוה זו תלויה בארץ. \n", + "ומה שכתב ואחד בהמה חיה ועוף שלו או של חבירו. בתורת כהנים פרשת קדושים: \n", + "ומ\"ש אבל אם העלם זה על זה בלבד וכו' מכין אותו מכת מרדות. דאע\"ג דאינו לוקה מ\"מ משמע לרבינו דאסור מדרבנן: \n", + "ואינו לוקה עד שיכניס וכו'. בפרק הפועלים (ב\"מ צ\"א:) מימרא דשמואל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואסור ליתן בהמתו לעכו\"ם להרביעה לו. בפרק הפועלים איבעיא אמירה לעכו\"ם באיסור לאו אי שרי ולא איפשיטא: \n", + "מותר להכניס שני מינים וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "מי שעבר והרכיב בהמתו כלאים וכו'. משנה ריש פרק ח' כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים ואינם אסורים אלא מלהרביע. \n", + "ומ\"ש ואם היה מין טהורה עם מין טהורה מותר באכילה כמו שביארנו במאכלות אסורות, בפ\"א: \n\n" + ], + [ + "שני מיני בהמה או חיה שדומים זה לזה וכו' כיצד הזאב עם הכלב וכו'. משנה בפ\"ק: \n\n" + ], + [ + "מין שיש לו מדברי וישובי כגון שור הבר עם השור וכו'. משנה בפ\"ח: \n", + "ומ\"ש אבל אווז עם אווז בר כלאים זה בזה וכו'. בס\"פ הפרה (ב\"ק דף נ\"ה): \n", + "והכוי כלאים עם החיה וכו'. בפ\"ב דבכורים: \n\n" + ], + [ + "הילודים מן הכלאים וכו'. בפ״ח דכלאים תנן ר' יהודה אומר כל הנולדים מן הסוס אע״פ שאביהם חמור מותרים זה עם זה וכן הנולדים מן החמור אע״פ שאביהם סוס מותרים זה עם זה אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור אסורים זה עם זה. ובפרק אותו ואת בנו (חולין דף ע״ט) איבעיא להו מי פשיט ליה לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב או דילמא ספוקי מספקא ליה למאי נ״מ למשרי פרי עם האם אי אמרת פשיטא ליה פרי עם האם שרי אלא אי אמרת מספקא ליה פרי עם האם אסור מאי וכו' ת״ש דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים בפרי עם האם שאסור שמע מיניה ספוקי מספקא ליה ואע״ג דחנניא פליג ואמר חוששין לזרע האב ולדבריו כל מין פרדות מותרים שבכולם יש שני צדדים ופסק התם שמואל כוותיה פסקו הפוסקים הלכה כר״י משום שבפרק שני דייני גזירות (כתובות דף קי״א) פסיק הלכתא כוותיה ועובדא דר' אבא בפ' אותו ואת בנו כוותיה אתיא. והרא״ש תמה על רבינו שכתב אם היו אמותיהם משני מינים אסור להרכיבם זה על זה ואם הרכיבן לוקה וכן אם הרכיב זה הנולד אפי' על מין אמו לוקה דמדקאמר אם היו אמותיהם משני מינים לוקה אלמא פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב והדר קאמר אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה אלמא פשיטא ליה דחוששין לזרע האב ואם היה מזכיר בשניהם אסור או לוקה מכת מרדות הוה ניחא עכ״ל. ואני מצאתי בספר אחר שעבר הקולמוס על ואם הרכיבן לוקה, ואין אותה נוסחא נוחה דא״כ מ״ש וכן אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה קשה מאי וכן כיון שהם מוחלקים זה מזה דבזה לוקה ובזה אינו לוקה ועוד (דבלא כן) אכתי קשה למה בהרכיב זה הנולד על מין אמו לוקה דהא ספיקא הוא ואפשר דלוקה דקאמר היינו מכת מרדות וכדאמרינן בכמה דוכתי בגמרא ולפ״ז שפיר גרסינן בתרווייהו לוקה אלא שקשה שאין דרך רבינו להוציא מכת מרדות בלשון מלקות ועוד (דאף מכות מרדות אין מלקין על הספק) ויותר נכון היה לגרוס בשניהם אינו לוקה. \n", + "ומה שכתב רבינו לפיכך הרוצה להרכיב פרד על פרדה או למשוך וכו' בפ' אותו ואת בנו (חולין דף ע״ט): \n\n" + ], + [ + "כל העושה מלאכה וכו'. משנה בס\"פ הפרה (דף נ\"ד:) אחד שור ואחד כל בהמה וכו' לכלאים וכו' א\"כ למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהוה. \n", + "ומ\"ש אחד החורש או המושך וכו' או הנהיגם כאחד. משנה פ\"ח דכלאים. \n", + "ומ״ש ואפילו בקול לוקה. שם בירושלמי ובגמרא פרק הפועלים (בבא מציעא דף צ':) פלוגתא דר״י וריש לקיש ופסק כרבי יוחנן: \n", + "ומדברי הטור נראה שהוא מפרש שרבינו מחייב אפילו אינם קשורים יחד אם הנהיגם בקול ואע\"פ שבחבורי בית יוסף הראיתי פנים לסברא זו לדעת רבינו לפי האמת אינו נראה לי אלא אם אינם קשורים יחד והנהיגם בקול רבינו נמי פטר ולא בא לומר אלא שאף ע\"פ שלא משך ולא הנהיגם ביד חייב אם הנהיג בקול והוא שיהיו קשורים יחד, זה הוא הנראה בפשט דברי רבינו. ועוד אני אומר שאותה סברא א\"א להעלותה על הדעת דהא מושך ומנהיג ביד אין לחייב אלא א\"כ קשורים יחד דאל\"כ לא קרינן בהו יחדיו והיאך אפשר להחמיר במנהיג בקול יותר מבמושך ומנהיג וזה פשוט. \n", + "ומ\"ש אבל המזווגן פטור עד שימשוך או ינהיג. ברייתא פרק הפועלים (דף צ\"ח:): \n\n" + ], + [ + "אחד שור וחמור וכו'. בפ' שמיני דכלאים תנן כלאי בהמה מותרים לגדל ולקיים ואינם אסורים אלא מלהרביע וכו' בהמה עם בהמה חיה עם חיה בהמה עם חיה חיה עם בהמה טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה טמאה עם טהורה טהורה עם טמאה אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג. וכתב רבינו בפירוש המשנה שעל מה ששנה אינם אסורים אלא מלהרביע שנה דהני מילי בהמה עם בהמה או חיה עם חיה או טמאה עם טמאה או טהורה עם טהורה אבל טמאה עם טהורה יש בה תוספת על איסור ההרבעה והוא שהם אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג זהו מדין תורה אבל מד\"ס בכולם אסור והכי תניא בתוספתא פ' בתרא דכלאים לא יקשור סוס לפרד ופרד לחמור וחמור לערוד מפני שמנהיגין זה את זה ואם עשה כן רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים. וכתב סמ\"ג פוטרים פי' ממלקות אבל אסור הוא שהרי לא יקשור דרישא דברי הכל הוא. והרא\"ש כתב שאין נראה לו דברי רבינו אלא כל שני מיני בהמות לוקה עליהן מן התורה. \n", + "ומה שכתב רבינו שהחזיר מין בהמה והפיל והכלב מין חיה משנה בפ\"ח דכלאים וכת\"ק. וכתוב בספרי רבינו או חיה עם חיה כחמור עם הפיל וט\"ס הוא דחמור מין בהמה הוא וצריך להגיה ולכתוב כיחמור וכן מצאתי בספר מוגה. \n", + "ומה שכתב ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים. בס\"פ הפרה (דף נ\"ה) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "עגלה שהיו מושכים אותה וכו' וכן אם היה אחד יושב בעגלה וכו'. משנה בפ\"ח המנהיג סופג את הארבעים והיושב בקרון סופג את הארבעים ר\"מ פוטר (היושב בקרון) ופסק כת\"ק. וקשה דאמרינן בריש מציעא (דף ח' ע\"ב) דשמואל מפיך ותני דחכמים פוטרים את היושב בקרון ואפשר דמשמע לרבינו דשמואל בלחוד הוא דהוה מפיך אבל שאר רבנן כולהו לא הוו מפכי וקי\"ל כוותייהו. והרא\"ש כתב וז\"ל רבי יצחק פסק כשמואל דלא אשכחן אמורא דפליג עליה ואע\"ג דפריך ליה טובא הא שני לכולהו ומתניתין דהיו שנים רוכבים על גבי בהמה מוקי לה שמואל במנהיג ברגליו והרי\"ף לא הביא דברי שמואל כלל אלא הביא המשנה כצורתה משמע דליתא להך משום דפריך ליה טובא ואע\"ג דשנינהו נראה להר\"י אלפס דשינויי דחיקי נינהו ולא מפכינן למתני' והיושב בקרון לוקה משום דאזלא מחמתיה משום דלא גרע ממנהיגה בקול ולוקה משום דבדיבור קא עביד מעשה עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש וכן אם היה יושב אחד בעגלה ואחד מנהיג שניהם לוקין וכו'. פשוט הוא: \n", + "ודע דתנן במתני' והשלישית שהיא קשורה לרצועות אסורה ורבינו השמיט דין זה ונראה לי שטעמו מפני שהיה מפרש המשנה דהיינו שהעגלה השלישית הקשורה עם הקרון אסור לשבת בה כשימשכו העגלות ההם בהמות כלאים ולא הוצרך לכתוב זה שמאחר שכתב שהיושב בעגלה לוקה מפני שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך ממילא משמע דאפילו לישב בעגלה שלישית אסור דהא ודאי ישיבתו גורמת בבהמה שתמשוך העגלה: \n\n" + ], + [ + "מותר לעשות מלאכה באדם ובבהמה וכו'. משנה בספ\"ח דכלאים ואדם מותר עם כולם למשוך ולחרוש ולהנהיג: \n\n" + ], + [ + "בהמת פסולי המוקדשין וכו' לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשים או המרביע הרי זה לוקה משום כלאים. מימרות בסוף מכות (דף כ\"א:): \n", + "וכתב הראב\"ד אנו אין בידינו וכו'. ודברי רבינו כפירוש רש\"י ודברי הראב\"ד כפי' ר\"ת: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין אסור בכלאי בגדים אלא צמר ופשתן בלבד וכו' ויש בכרכי הים וכו' וכלך שמו ואסור עם הפשתן וכו' וכן השירים והכלך וכו'. משנה בפרק תשיעי דכלאים השירים והכלך אין בהם משום כלאים אבל אסורים משום מראית העין. ומפרש רבינו דכיון דשירים וכלך אסורים זה עם זה משום דכלך דומה לצמר ושירים דומה לפשתן אם כן מכ\"ש יש לאסור כלך עם הפשתן עצמו ולפי זה הוא הדין לשירים עם צמר עצמו דאסור: \n\n" + ], + [ + "רחל בת עז וכו'. בפ\"ב דבכורות (דף י\"ז) רחל בת עז אין לוקין על צמרה משום כלאים ומשמע לרבינו דמכל מקום אסורה מפני מראית העין דלא גרע משירים וכלך, ותמיהא לי דהל\"ל דמדאורייתא אסורה אלא שאין לוקין דהכי משמע לישנא דאין לוקין על צמרה וי\"ל דכיון דלא אשכחן לה רמז בתורה לית לן למימר הכי: \n", + "כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן וכו' כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותם ועשה מהם לבדים הרי אלו כלאים. משנה בפרק תשיעי דכלאים לבדים אסורים מפני שהם שועים. \n", + "ומ\"ש טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים. שם במשנה אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז: \n", + "ודע שהטור היה גורס בדברי רבינו צמר ופשתים שטרפם ביחד ושע אותם ועשה לבדים אין זה כלאים טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים, ואי אפשר לגרוס כן שהרי שנינו הלבדים אסורים מפני שהם שועים ואיך יכתוב הוא ז\"ל אין זה כלאים ואין לומר דאין זה כלאים דאורייתא קאמר דאין זה במשמע ונוסחת הראב\"ד בדברי רבינו היתה כנוסחתנו שכתב א\"א לבדים אינם מן התורה שאינם טווים אלא שוע בלבד עכ\"ל. ומדברי רבינו עצמו הוא מוכרח לומר שזו היא הנוסחא האמתית בדבריו כמו שאוכיח ובאמת שהיה קשה מאד בעיני דממה שכתב שהלבדים הם כלאים דאורייתא נראה שהוא סובר שמה שאמרו עד שיהיה שוע טווי ונוז או או קתני ובחד מינייהו סגי וממה שכתב טרפן וטווה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים משמע דבעינן שיעשה שלשתן יחד (וכדברי רש\"י) ועוד דלמאי דמשמע מתחלת לשונו קשה דגרסינן בנדה פרק האשה (דף ס\"א:) אמר רב אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידיע אי נתיק אי לא נתיק ש\"ד מאי טעמא מדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהא שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו ביה וכיון דלא ידיע אי נתקיה שרי מתקיף לה רב אשי אימא או שוע או טווי או נוז והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא הרי דלמסקנא דגמרא אינו אסור מן התורה עד שיהא שוע טווי ונוז והיאך כתב הוא ז\"ל דלבדים שאינם אלא שועים שהם כלאים דאורייתא וכבר השיג עליו הראב\"ד כן ואפשר שמפני קושיות הללו הגיהו בדברי רבינו גבי לבדים אין זה כלאים והגהת טעות היתה שתחלת לשונו מוכיח שצריך לגרוס גבי לבדים ה\"ז כלאים וגם סוף לשונו מוכיח כן שכתב תפר בגד של צמר בשל פשתן וכו' או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן וכו' ואפילו קשר גדיל של צמר בשל פשתן וכו' הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדיו מכל מקום כיון שנתאחד נאסר ומנין שכל איסורים אלו של תורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית והציצית חוטים קשורים בלבד מכלל שחיבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מד\"ס עכ\"ל. משמע דבאי זה ענין שיתחבר צמר עם פשתים צד חיבור בעולם הוא אסור מן התורה. ונראה לי שרבינו סובר דנהי דבשוע בלבד הוי כלאים דטווי לא הוי כלאים אלא אם כן הוא ארוג ומלישנא דמתניתין איכא למידק גם כן הכי דקתני אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז פתח בטווי וארוג וסיים בשוע טווי ונוז והיינו לומר דנהי דבשוע בלבד אסור מן התורה וכדקתני התם בסמוך הלבדים אסורים מפני שהם שועים מכל מקום בטווי בלבד לא מיחייב אא\"כ ארגו ואפשר דטעמא משום דבתיבת שעטנז כתוב בראש תיבה תיבת שע בהדיא משמע דבה לחודה סגי ואפשר דה\"ה דבאריג לחודיה סגי כיון דכתיב ביה תיבת נוז בהדיא אע\"פ שהוא בסוף תיבה אבל תיבת טווי שאינה כתובה בהדיא משמע שהיא טפלה לאריג לומר שאינו חייב על הטווי אא\"כ ארגו. ויותר נראה לומר דכיון שאינו בראש תיבה לא מיחייבים עליה אם לא טוואן יחד גם כן ומה שאמרו עד שיהא שוע טווי ונוז כך פירושו עד שיהא שוע או עד שיהא טווי ונוז. ובלאו הכי צריך לומר כן לדעתו ז\"ל שהרי כתב בפירוש המשנה דשע הוא הטרוף הממחק פני הבגד וא\"כ (הוו ליה) הני מלאכות שלא כסדרן דהוה ליה למיכתב שע בתר טווי ונוז ומדאקדמיה משמע שהוא ענין בפני עצמו דהיינו עשיית לבדים שאין בהם לא טוויה ולא אריגה ודייק פירוש זה בדברי רבינו דגבי טוואן יחד וארגן לא כתב שען וטעמא כדפרישית ומה שדחו במסכת נדה דלא אמרינן או שוע או טווי או נוז מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא לא למעוטי שע אמרו אלא על טווי וארוג כדפרישית. ומצאתי לרבינו שכתב בפירוש המשנה על מה ששנינו דבר שהוא שוע טווי ונוז זהו כלאים של תורה והוא שלא יהו כלאים עד שיהיו נחברים אלו הג' ענינים כולם וכל מה שאינו כך הוא כלאים מד\"ס וזו הלכה פסוקה באמת וכן אמרו בגמרא ואם מצאת לאחר דבר חולק על מה שאמרתי לך אל יכנס בלבך ספק שהוא שכח ההלכה ההיא האמורה במסכת נדה עכ\"ל. ובנ\"א נמצא כתוב בהפך שאצל מה שכתב וכל שאינו כך הוא כלאים מד\"ס כתב כך אמרו מקצת הגאונים וזה אצלי מאמר בלתי אמיתי אלא שכל אחד מהם כלאים של תורה ומה שנזכר בגמרא נדה אינו לשון הגמרא אבל הוא לשון איזה מפרש עכ\"ל. ודבריו פה בחיבור אי אפשר ליישבם כפי הנוסחא שכתב שאינם כלאים דאורייתא עד שיהיו נחברים הג' עניינים אם כן לא הוה ליה ליחייב בלבדים ולפי הנ\"א קשה גם כן דאם כן לא הוה ליה לכתוב טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים דמשמע דלא מיחייב אלא א\"כ טוה וארג וקודם טרפן ואין לומר דאו או קתני שהרי כתב וארג בגד מטווי זה ודוחק לומר דה\"ק צמר ופשתים שטרפן ושע אותם ועשה מהם לבדים הרי אלו כלאים כאילו טרפן וטוואן כאחד וארג בגד מאותו אריג שפשיטא שהוא חייב משום כלאים כן הדין כשטרפן ושע אותה ועשה מהם לבדים וכן דוחק לומר שמה שנמצא בנ\"א שכל אחד מהם כלאים של תורה לא אתא לאפוקי שע דעלה לחודה חייב אבל טווי וארוג אינו חייב על אחת מהן בלא חברתה דלישנא דשכל אחד מהם כלאים של תורה לא משמע הכי ועוד דאם כן למה הוצרך לומר דמה שנזכר בגמרא נדה אינו לשון הגמ' הא אפי' את\"ל שהוא לשון הגמרא אתי שפיר לפירוש זה. ושמא יש לומר שדעתו לומר דנהי דעל טווי אינו חייב אלא אם כן אריג אבל על אריג לבד חייב דלפי זה לישנא דשכל אחד מהם כלאים של תורה קאי בין אשוע בין אאריג והוצרך לומר דההיא דנדה אינו לשון הגמרא משום אריג דקאמר התם דלא הוי דאורייתא ולפי זה מה שכתב פה בחיבור וארג בגד מטווי זה היינו לומר דעל טווי זה אע\"פ שהוא טרוף אינו חייב אלא אם כן ארגו אבל אה\"נ שעל האריג לחודיה חייב אפי' לא טוואו דלא גרע משיעה דלבדים וכלשון הראשון שכתבתי לעיל בשם רבינו פה: \n\n" + ], + [ + "תפר בגד צמר בשל פשתן וכו'. משנה בפ' תשיעי דכלאים התוכף תכיפה אחת אינה חיבור וכו' עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ובתוספתא חלוק של צמר שנפרם ופירפו בחוט של פשתן ושל פשתן שנפרם ופירפו בחוט של צמר אם תפרן אסורים משום כלאים. \n", + "ומה שכתב רבינו אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכו' נראה שהוא מפרש כן מה ששנינו בסוף כלאים השק והקופה מצטרפים לכלאים. \n", + "ומה שכתב ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן וכו'. משנה שם לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו אע\"פ שהרצועה באמצע. \n", + "ומה שכתב וכן אם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרם וכו', מדין השק והקופה שכתבתי בסמוך הוא נלמד: \n\n" + ], + [ + "ומנין שכל איסורים אלו של תורה וכו'. בר\"פ התכלת אמר רבא שמע מיניה קשר העליון דאורייתא דאי ס\"ד דרבנן מאי איצטריך קרא למישרא סדין בציצית פשיטא התוכף תכיפה אחת אינה חיבור אלא שמע מינה דאורייתא: \n\n" + ], + [ + "הכלאים אין לו שיעור וכו'. הכי משמע בנדה פ' האשה (דף ס\"א): \n\n" + ], + [ + "צמר רחלים וכו'. משנה בפרק תשיעי דכלאים. \n", + "ומה שכתב לפי שאינם חוטי צמר פירושו מפני שאינם חוטים לא חשיב ובטיל וכן כתב סמ\"ג דתניא בתוספתא עלה דמתני' בד\"א שהביא פשתן וטרף ביניהם אבל הביא חוטי צמר רחלים וטרף בין חוטי צמר גמלים אסור פירוש חוטי חשיבי ולא בטלי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לפיכך עורות הכבשים וכו' שהרי בטלו במיעוטן. כתב הראב\"ד הל\"ל שאינו טווי וכו'. אני אומר שטעם מפני שבטלו במיעוטן אינו שיבוש שמן התוספתא למדו כמו שכתבתי בסמוך בשם סמ\"ג וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם צמר ופשתים שטרפן אסור כיצד הוא עושה מביא ליטרא ועוד צמר גמלים ומבטלן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן הקנבוס והפשתן וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "העושה בגד כולו צמר גמלים וכו'. שם בתוספתא: \n\n" + ], + [ + "בגד צמר שנפרם וכו'. שם בתוספתא וכתב ר\"ח שנשנית בטעות דקשר הוי חיבור לענין כלאים והרא\"ש כתב דנ\"ל לא קשיא דמיירי שחיבר שני ראשי הקרעים וכרך החוט סביב וקשרם יחד דלא הוי חיבור: \n\n" + ], + [ + "לובש אדם בגדי צמר ובגדי פשתן וכו'. ג\"ז תוספתא שם. ויש מי שאומר דלא מיתסר אלא בקושר קשר של קיימא. ומדברי הרשב\"א נראה שאפילו קושר קשר של קיימא מותר ולא נאסר אלא במחברם עם המשיחה בשתי תכיפות: \n\n" + ], + [ + "כלאי בגדים מותר לעשותם ולמוכרם וכו'. משנה בפ\"ח דכלאים. \n", + "ומ\"ש שנאמר לא תלבש שעטנז, כלומר הרי שלא אסר אלא לבישה בלבד. \n", + "ומ\"ש ונאמר לא יעלה עליך וכו'. אינו ענין לענין ראשון אלא התחלת ענין הוא. \n", + "ומ\"ש אבל עליה שאין דרך לבישה כגון אהל שהוא כלאים מותר לישב תחתיו, ירושלמי בסוף כלאים: \n", + "וכן מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים וכו' עד והוא שלא יהא בשרו נוגע בהם. בר\"פ בא לו (דף י\"ד:) ובספ\"ק דביצה: \n\n" + ], + [ + "כתב הראב\"ד אבל אם היו קשים וכו'. א\"א בירושלמי הדא דתימר בריקים אבל מלאים לא עכ\"ל. ורבינו שהשמיטו נראה שהטעם מפני שמאחר שכתב דלא שרי בקשים דוקא ממילא משמע שלא התירו אלא בריקים דאילו מלאים הוה ליה רכים: \n\n" + ], + [ + "וכן הפרוכת שהיא כלאים וכו'. גם זה בספ\"ק דביצה: \n\n" + ], + [ + "מנעל שהוא כלאים וכו'. שם (ט\"ו) אמר רב פפא ערדילין אין בהם משום כלאים. ונראה לי שרבינו סובר שזהו מנעל של זרב שאין בו משום כלאים השנוי במשנה סוף כלאים ורב פפא לא אתא לאשמועינן אלא לערדלין היינו מנעל של זרב השנוי במשנה. דאל\"כ נמצא שהשמיט ערדלין או מנעל של זרב: \n", + "וכתב הראב\"ד מנעל שהוא כלאים וכו' א\"א כמדומה לי פירוש זה כתב על מנעל של זרב השנוי במשנה וכו'. ולדעת רבינו יש לומר שהוא מפרש הירושלמי דמנעל של זרב היה של פשתן והיו רגילים לנועלו בימי החום ומש\"ה קרי ליה של זרב והוקשה לו שכולו פשתן ואין בו צמר ומאי קמ\"ל שאין בו דבר משום כלאים ושני שיש מקומות שמשימים בו בגד צמר מבפנים כדי ללובשו בימות הקור להתחמם בו וזהו פירוש דזריבין עמרא מלגיו כלומר מחממין אותו על ידי שמשימים בו עמרא מבפנים דקמ\"ל שאף ע\"פ שהוא כלאים מותר ללובשו מפני שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר הגוף. ומ\"מ יש לדקדק למה התנה לומר שאין לו עקב דמשמע שאם יש לו עקב יש בו משום כלאים ואמאי והרי אין לך קשה בעור הרגל כעור העקב. וצריך לומר שמה שכתב רבינו ואין לו עקב לא משום דינא כתב כן אלא שתבנית אותו מנעל היה כך שלא היה לו עקב אבל לענין דינא בין שיש לו עקב בין שאין לו עקב מותר (ועי' בב\"י): \n\n" + ], + [ + "תופרי כסות תופרים כדרכן וכו' עד מפשילין במקל לאחוריהן. משנה פרק תשיעי דכלאים: \n\n" + ], + [ + "לא יקח אדם ביצה וכו'. ירושלמי בפרק הנזכר: \n", + "כתב הראב\"ד לא ידעתי מה הפרש יש בין ביצה ופשיטי ובזרוני וכו'. נראה שטעמו דגמרא דידן פליג אירושלמי ולא היה לרבינו לכתוב הירושלמי. וי\"ל דרבינו סבר דגמרא לא פליג אירושלמי דאע\"ג דבצררי דפשיטי ובזרוני קאמר דאין דרך חימום בכך ביצה חמה שאני שהוא נהנה בבגד שמונעו מלכוות בחום הביצה ובימי הקור נהנה שהבגד מתחמם מהביצה ומחמם ליד: \n\n" + ], + [ + "לא ילבש אדם כלאים עראי וכו'. משנה שם וכתבו הר״ש והרא״ש דסבר האי תנא דדבר שאין מתכוין אסור ופליג אמתני' דמוכרי כסות מוכרים כדרכם ורבינו פסקה לזו ולזו. ונראה שטעמו משום דס״ל דאפילו ר״ש מודה בהא דכיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוין וע״פ זה יתיישב מה שפסק לאסור לכרוך על ידו חבלים של כלאים שהם קשורים יחד דכריכה על ידו הוי כמלבוש ואע״ג דפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי״ו) קאמר אהאי מתני' דלא ילבש אדם כלאים אפי' ע״ג עשרה אפי' להבריח את המכס מתני' דלא כר״ע דתניא אסור להבריח את המכס ר״ש אומר משום ר״ע מותר להבריח את המכס בשלמא לענין כלאים בהא פליגי מר סבר דבר שאין מתכוין מותר ומר סבר דבר שאין מתכוין אסור אלא להבריח את המכס מי שרי יש לדחות ולומר דסבר רבינו דלא בעא גמרא לנחותי לחלק כמו שחילקתי בין דרך לבישה לשלא דרך לבישה ונקט דרך קצרה לומר דבשאינו מתכוין פליגי ואע״ג דלקושטא דמילתא לאו בהכי פליגי לא חש מאחר דלא אתא אלא לאקשויי דלהבריח את המכס מי שרי ושפיר דמי לידחק בכך שלא להוציא סתם מתניתין מהלכה: \n\n" + ], + [ + "אין אסור משום כלאים וכו' אבל צלצולים קטנים וכו' לצרור בהם מעות או תבלין. ספ\"ק דביצה (דף ט\"ו) וכדמסיק רב אשי. \n", + "ומ\"ש וסמרטוט שמניחים עליו רטיה וכו'. בתוספתא וכן משמע בירושלמי סוף כלאים: \n\n" + ], + [ + "ציץ של עור או משי וכו'. זהו פירוש אסמטא דתני' בפ' במה אשה (שבת דף נ״ז ע״ב) שאין בה משום כלאים וכן פירש הרי״ף: \n\n" + ], + [ + "המנהיג בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו וכו'. בפרק במה בהמה (שבת דף נ״ד) אהא דתנן אבל מכניס (הוא) חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד שלא יכרוך ובגמרא רמי עלה מדתנן התוכף תכיפה אחת אינה חבור ומשני בלבד שלא יכרוך ויקשור: \n\n" + ], + [ + "מטפחות שמקנחים בהם את הידים וכו'. משנה בפ\"ט דכלאים ופסק בירושלמי הלכה כר' אליעזר וכן פסק סמ\"ג משום דבתוספתא מפיך דר' אליעזר לרבנן. ולי נראה דאי משום הא לא איריא שיותר יש לסמוך על גירסת המשנה מעל גירסת התוספתא אבל טעמא דאיכא למיסמך עליה הוא משום דבירושלמי פסק כוותיה: \n\n" + ], + [ + "אותות שעושים הכובסים והגרדים וכו'. משנה בסוף כלאים: \n\n" + ], + [ + "בגד צמר שחברו עם בגד פשתן וכו'. שם התוכף תכיפה אחת אינה חבור ואין בה משום כלאים וכו' עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ויש בה משום כלאים ומשמע לרבינו דע\"כ לא הצריך שיעשה שני ראשיה לצד אחד אלא מפני שאין שם אלא תכיפה אחת אבל אם היו שתי תכיפות אפילו לא עשה שני ראשיה לצד אחד הוי כלאים: \n\n" + ], + [ + "מותר לעשות מהכלאים תכריכין למת וכו'. משנה שם תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים וכן נראה מדברי הר\"ש אע\"פ שהרא\"ש חולק. \n", + "ומ\"ש והוא שלא יהיה בשרו נוגע בה למד כן מדין הכרים והכסתות. \n", + "ומ\"ש ולא יניח מרדעת זו על כתפו וכו'. ג\"ז משנה שם וטעמא משום דלא שרי מפני שהוא קשה אלא בהצעה שהיא מדרבנן אבל לא בהעלאה שהיא מדאורייתא: \n\n" + ], + [ + "המת והבהמה וכו'. תוספתא סוף כלאים המת והבהמה וכו' אין בהם משום כלאים: \n\n" + ], + [ + "בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן וכו'. בנדה פ' האשה (דף ס\"א ע\"ב). וגירסתו אינו כגירסא דידן וכמו שכתבתי בפ' זה בשמו בפירוש המשנה: ", + "כתב הראב\"ד שכל איסורי ספיקות מד\"ס וכו' אמר אברהם אמת הוא זה וכו'. מה שהקשה הראב\"ד דספיקא דאורייתא לחומרא י\"ל שחז\"ל שאמרו כן הם אמרו דספק זה יהא לקולא מפני שהוא מילתא דלא שכיחא: " + ], + [ + "הלוקח כלי צמר מן הנכרי וכו'. משנה וירושל' בפרק ט' דכלאים: \n\n" + ], + [ + "הרואה כלאים של תורה על חבירו וכו'. בפרק מי שמתו (ברכות דף י״ט) ומפרשינן טעמא משום דאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. \n", + "ומ\"ש ואפילו היה רבו שלמדו חכמה. יש ללמוד כן ממה שאמרו על זה כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. \n", + "ומ\"ש ולמה נדחה בהשב אבידה וכו'. ת\"ש והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם מהם וכו' (כגון) זקן ואינו לפי כבודו וגו' אמאי אין חכמה ואין עצה וכו' שאני התם דכתיב והתעלמת וליגמר מינה איסורא מממונא לא ילפינן. \n", + "ומ\"ש ולמה נדחה בטומאת מת וכו'. שם ת\"ש ולאחותו מה ת\"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו' יכול כשם שאינו מיטמא וכו' כך אינו מיטמא למת מצוה ת\"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה אמאי וכו' שאני התם דכתיב ולאחותו. ומה שיש לדקדק על זה כתבו רש\"י והתוספות. \n", + "ומ\"ש אבל דבר שאיסורו מדבריהם וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "הלובש כלאים או המתכסה בו לוקה. פשוט הוא: \n", + "היה לבוש בכלאים וכו'. פרק בתרא דמכות (דף כ\"א) (ובברכות) היה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת ובגמרא אמר רב ביבי א\"ר יוסי לא פושט ולובש ממש אלא אפילו מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו מחוי רב אחא בריה דרב איקא עיולי ואפוקי רב אשי אמר אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב. \n", + "ומ\"ש הוציא ראשו מן הבגד והחזירו וכו'. זה פירוש רבינו על מה שאמרו שם אמר רב אחא עיולי ואפוקי ומפירוש דברי רבינו נראה דהא דמחוי רב אחא פליגא אדרב ביבי ופסק כרב אחא ומפרש נמי דרב אשי אתא למימר דהא דתנן היה פושט ולובש לאו דוקא אלא בשוהה כדי לפשוט וללבוש סגי וכן כתב בפי' המשנה. ויש לתמוה מאחר שאינו עושה מעשה בכל פעם למה יתחייב על כל התראה והתראה וצ\"ל שמאחר שהיה בידו לתקן להסיר האיסור מעליו בכל פעם שמתרים בו חשיב כלובש. וכן כתב הריטב\"א בשם התוספות וכתב שהביאו ראיה לדבר. ואיכא למידק שנראה מדברי רבינו שאם הוציא ראשו והחזירו כמה פעמים חייב עכא\"ו אע\"פ שלא התרו בו אלא פעם אחת שהרי אחר שכתב דין זה כתב בד\"א וכו' אבל אם התרו בו וכו' משמע דעד השתא מיירי כשלא התרו בו אלא אחת וזה דבר תימה דמ\"ש שאם אכל כזית חלב וחזר ואכל כזית אחר שאינו לוקה אלא על הזית שהתרו. וצ\"ל שמ\"ש בד\"א וכו' לא קאי אלא ארישא דהיה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת וכדדייק לישנא שכתב בד\"א שהוא חייב כל היום אבל ההיא דהוציא ראשו פשיטא דאינו חייב עכאו\"א אלא אם כן התרו בו עכאו\"א. \n", + "ומ\"ש בד\"א שהוא חייב אחת כל היום וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "המלביש את חבירו וכו'. תוספתא בפרק אלו הן הלוקין אלא שנראה שהיא כתובה בטעות ואינה מכוונת בדברי רבינו. ויש לתמוה על מ\"ש רבינו שאם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה ואמאי לוקה הא לא כתיב לא תלביש ואי משום דעבר על לאו דלפני עור לא תתן מכשול אין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות. וכן הוא עצמו כתב בסמוך עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול משמע דאינו לוקה דאל\"כ מאי איכא בין רישא לסיפא לענין מלביש. ועוד קשה דאפי' אי נימא דקרי ביה לא תלביש וכדאמרינן בפ' ג' מינין גבי נזיר עשה מגלח כמתגלח משום דכתיב תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לאחר קשיא רישא אמאי המלביש אינו לוקה ושאלה זו כתובה בתשובות הרא\"ש ששאל להרשב\"א ולא זכינו לתשובתו ותמהני על הראב\"ד שלא השיג על רבינו בזה. ומיהו הא לא קשיא למה לוקה הלובש אע\"פ שלא עשה מעשה שאדם אחר הלבישו דאיכא למימר שא\"א לאחר להלבישו אא\"כ יזמין הלובש עצמו ויצדד גופו זה חשוב מעשה כדאמרינן פ' אלו הן הלוקין גבי ניקף. ולענין תמיה קמאי אפשר לומר שם שסובר רבינו דמדאפקינהו רחמנא ללובש ומלביש בחד תיבה חד מפשטה וחד מקרי ביה אין לחייב שניהם כאחד וכל היכא דחד חייב אידך פטור ולא דמי לתער לא יעבור על ראשו דההוא לאו מקרי ביה נפיק אלא ממשמעותא דלא יעבור: \n\n" + ], + [ + "כהנים שלבשו וכו'. בריש ערכין (דף ג':) דכהנים דאשתרי כלאים לגבייהו וכו' נהי דאשתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אשתרי ומשמע דכל שלא בשעת עבודה אפי' במקדש אסור דאם לא כן לא הוי ליה לאפלוגי אלא בין מקדש לחוץ למקדש: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א טעה בזה שהרי אמרו ביומא פ' בא לו כ\"ג וכו'. וי\"ל שמה שהקשה מדאמרינן בר\"פ בא לו בגדי כהונה היוצא בהם למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר י\"ל דהתם לאו משום כלאים קאמר אלא משום משתמש בבגדי קדש וכדמסיים בה מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם אבל הבגד של כהונה שיש בו כלאים שלא בשעת עבודה במקדש אע\"ג דלית ביה משום משתמש בבגדי כהונה משום כלאים מיהא אית ביה. ומ\"ש עוד ומאי דקאמר נמי מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חשן ואפוד מי לית בהו כלאים עכ\"ל. איני יודע איך כתב בלשון הזה דאטו משום דהוי חשן כלאים אבנט אינו כלאים והכי הל\"ל אטו ליכא כלאים אלא אבנט הא חשן ואפוד נמי איכא בהו כלאים. וזהו תירוצו מבואר דרבינו לא נקט מילתיה בבגדי כ\"ג שאינו לובש אלא מימים ימימה אלא בבגדי כהן הדיוט מיירי שהם נוהגים תמיד דיקא נמי קתני כהנים שלבשו בגדי כהונה. אבל אי קשיא הא קשיא דאמרינן בפרק בא לו בגדי כהונה קשים הם אצל כלאים. וי\"ל דלא אמרן כן אלא להצעה דלא מיתסרא אלא מדרבנן אבל להעלאה דאסירא מדאורייתא אפילו בקשין אסור וכן משמע במה (שכתבתי) דאיתא בריש ערכין: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..5623b0ce9de7f8aeff4af9f684ed4e90f2a50d64 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,702 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Diverse Species", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Diverse_Species", + "text": [ + [ + [ + "הזורע שני מיני זרעים כאחד וכו'. ומה שכתב בארץ ישראל לאפוקי חוצה לארץ כמו שיתבאר: \n\n" + ], + [ + "ואחד הזורע או המנכש או המחפה וכו'. בפרק בתרא דמכות (דף כ\"א:) ובריש מ\"ק (דף ב':) ופירש\"י שם מנכש תולש עשבים רעים מתוך הטובים וכי עקרי להו צמחי הני טפי: \n", + "ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב. בסוף פרק ז' דכלאים ונתבאר בכמה דוכתי דעציץ נקוב הרי הוא כארץ. ושיעור הנקב כדי שיצא בו שרש קטן כדאיתא ספ\"ק דעוקצין. \n", + "ומ״ש אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות. הכי משמע במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ע'): \n\n" + ], + [ + "אסור לזרוע כלאים לנכרי. תוספתא ספ\"ב דכלאים ואיתא פ\"ה דע\"ז (דף ס\"ג ע\"ב) ובירושלמי סוף מסכת ערלה: \n", + "ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים: כתב הראב״ד א״א ואם אמרו בח״ל יאמרו בארץ וכו'. ולכאורה היה נראה לומר שטעמו של רבינו מדאיבעיא לן בפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ') אמירה לנכרי באיסור לאו אי שרי ולא איפשיטא ואע״פ שהראב״ד השיגו דנקיטינן בה לחומרא וכן דעת הר״ן בפרק תולין, י״ל שהוא ז״ל סובר דכיון דאמירה לנכרי אפילו באיסור סקילה לא מתסר אלא מדרבנן ה״ל ספיקא דרבנן ולקולא. אבל קשה על זה ממ״ש בפט״ז מאיסורי ביאה שאסור לישראל לומר לנכרי לסרס לו בהמתו אלמא ס״ל דנקיטינן בעיין לחומרא דהא משמע בגמ' דלדידן דקי״ל דבן נח אינו מצווה על הסירוס אחד סירוס ואחד שאר מצוה שיש בהם לאו האמירה לנכרי שוה בהן. עוד היה אפשר לומר שטעמו מדאמרינן בפרק תולין (שבת דף קל״ט) גבי כשותא בכרמא רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה וגם על זה קשה דהתם בח״ל הוה וטעמא דרב משרשיא כדאמרינן התם בגמרא ולישלח להו כדרבי טרפון דתניא כשותא ר' טרפון אומר אין כלאים בכרם וכו' וקי״ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל ומנא לן למישרי בארץ וכבר השיגו הראב״ד. וי״ל שסובר רבינו שא״א לומר כן משום דאי מהאי טעמא למה היה זורעו ע״י נכרי הלא אפילו ע״י ישראל הוה שרי הילכך אית לן למימר דרב משרשיא לא סבר להא דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל וא״כ כשותא בכרמא גם בח״ל אסור ואפ״ה ע״י נכרי שרי אבל עדיין יקשה ממה שכתב מפי״ו מאיסורי ביאה דאמירה לנכרי בסירוס אסור ומ״ש מכלאים ועוד אי מהא דרב משרשיא יליף למה לא כתב ההיתר אלא בכלאי זרעים דמשמע דבכלאי הכרם אסור והלא הא דרב משרשיא בכלאי הכרם הוה, ועוד שרבינו עצמו כתבה להא דרב משרשיא בספ״ח לענין כלאי הכרם בחו״ל ובמקום זה ודאי בא״י מיירי רבינו דאילו בח״ל הישראל עצמו מותר לזרוע כלאי זרעים כמו שכתב בסמוך. והר״י קורקוס ז״ל תירץ דה״ק ואסור לזרוע כלאים לנכרי פירוש אפילו בשדה של נכרי דהא בארץ קיימינן ואין קנין לנכרי ודכוותה מותר לומר לנכרי שיזרע כלאים בשדהו של נכרי כיון שהזורע נכרי וקרקע של נכרי לא אסרו ואף אם הוא בשליחות ישראל ולצרכו מותר. ומה שהקשה הראב״ד והלא אף המקיים לוקה ואיך אפשר שלא ינכש אותם וכו' כלומר משום דאיכא למימר היאך ילקה משום מקיים הא לית ביה מעשה להכי אמר משכחת לה מקיים דלוקה כגון שניכש או השקה בידיו וזה ממה שיקבל תירוצו דרבינו לא שרי אלא בשאינו מנכש ולא משקה בידיו וכך ה״ל להקשות והלא אף המקיים אסור ואע״פ שהיה אפשר לומר דרבינו לא נחת הכא אלא לומר דאין בו משום אמירה לנכרי מ״מ יקשה כיון דסוף סוף אינו רשאי לקיימו מאי נפקא מינה באמירתו לנכרי לזורעו ויקשה מזה עוד אם נאמר דלדעת רבינו רב משרשיא לא שאני ליה בין א״י לח״ל מה הועיל בתקנתו לזרוע ע״י נכרי כיון דאסור לקיימו. מיהו בזו י״ל דע״כ לא קאמר רב משרשיא אלא דלא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל לענין לזרוע ממש אבל לענין לקיימו אפשר דאע״ג דבארץ אסור בח״ל מותר. ולקושיא ראשונה י״ל דנפקא מינה היכא דזורעם ע״י נכרי ואח״כ נותנם במתנה לנכרי אהובו. ועי״ל שכל זמן שלא כשכש מותר לקיים והשתא כשאומר לנכרי לזרעה מותר לו למכור שדה זרועה כלאים לנכרי בדמים יקרים קודם שהשרישו: \n", + "ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בתוך שדהו וכו'. בפ' בתרא דמכות דף כ\"א ובריש מ\"ק המנכש והמחפה בכלאים לוקה ר\"ע אומר אף המקיים משמע דלת\"ק אינו לוקה ומ\"מ איסורא איכא ופסק כוותיה ואע\"ג דבריש מ\"ק אמרינן כולה ר\"ע היא ומה טעם קאמר מה טעם המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שר\"ע אומר אף המקיים וכיון שפסק רבינו דמנכש או מחפה לוקה ה\"ל למיפסק דמקיים לוקה, י\"ל דההוא שינויא לא אתמר אלא אליבא דרבה אבל לרב יוסף ברייתא כפשטה דר\"ע הוא דסבר מקיים לוקה ות\"ק פליג עליה דמקיים לית ביה אלא איסורא אבל אינו לוקה והלכה כרב יוסף. אבל קשה על זה שרבינו בפ\"ה מהלכות שבת פסק דמנכש הוי תולדת חורש כרבה. וי\"ל דאף למאי דאוקימנא כולה כר\"ע משמע דר\"ע הוא דאמר המקיים לוקה ורבנן פליגי עליה ואמרי דאינו לוקה ונקטינן כוותייהו וא\"כ אי מספקא לן אי פליגי רבנן עליה ה\"ל ספיקא ולקולא וברפ\"ז דכלאים שנינו כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ואמרינן עלה בירושלמי מה כר\"ע דר\"ע אומר המקיים עובר בל\"ת א\"ר (יוסי) ד\"ה היא (הכל מודים באסור) שהוא אסור בשלא קיים ע\"י מעשה אבל אם קיים ע\"י מעשה לוקה כהדה דתני המחפה בכלאים לוקה עכ\"ל. משמע מהכא בהדיא דרבנן פליגי על ר\"ע ואמרי דמקיים שלא ע\"י מעשה אסור ואינו לוקה. ויש מי שאומר דלמאי דאמרינן בריש מ\"ק כולה ר\"ע היא כי אמר ר\"ע המקיים לוקה דוקא בעושה מעשה כגון מנכש או מחפה אבל המקיים בלא מעשה אינו לוקה וק\"ל דא\"כ מנלן שאסור ועוד שהירושלמי שכתבתי הויא תיובתיה: \n", + "ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו וכו'. בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט) רב יוסף מערב ביזרוני וזרע א\"ל אביי והאנן תנן הכלאים מד\"ס א\"ל לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים וכו' אע\"ג דהדר אמר רב יוסף לאו מילתא דאמרי דרב זרע גנתא דבי רב משארי שארי הא דחייה אביי: \n\n" + ], + [ + "אין אסור משום כלאי זרעים וכו'. יש לתמוה על זה דהא תנן בספ\"ה (משנה ח') המקיים קוצים ר' אליעזר אומר קידש וחכ\"א לא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימין. ובירושלמי פ\"ק אמרו שהזונין אע\"פ שאינו כלאים בחטים הוא כלאים בשאר מינים אע\"פ שאינו אוכל אדם מפני שרוצים בקיומו להאכילו ליונים. ורבינו בעצמו כתב בפ\"ה הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזרעו וכו' הרי זה לא קידש עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימים רוב העם באותו מקום. לכן נ\"ל דלאו דוקא נקט רבינו מאכל אדם אלא כל דבר שרוצה בקיומו אסור זה בזה ואפי' אם רוצה בקיומו למאכל בהמה ולא נתכוון רבינו לשלול אלא העשבים המרים בלבד וכדדייק סיפא דלישניה ודין זה נ\"ל שלמד רבינו ממה שאמרו בירושלמי בריש כלאים גבי זונין: \n\n" + ], + [ + "כלאי האילנות וכו'. בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט) א\"ר יוחנן לוקין על הכלאים דבר תורה וכו' והא אנן תנן הכלאים מד\"ס ל\"ק כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבת האילן כדשמואל דאמר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בח\"ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בח\"ל ואלא הא כתיב שדך ההוא למעוטי זרעים שבח\"ל. \n", + "ומ״ש וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק. משנה בפ״ק דכלאים וכת״ק. ואע״ג דבמתני' תנן דירק בירק נמי אסור השמיטו רבינו משום דבהאי בבא אתא לאשמועינן דלוקה בכל מקום ואילו ירק בירק בחו״ל מישרא שרי וכדאמרינן דשדך אתי למעוטי זרעים שבחו״ל וסובר רבינו דמהרכבה נמי ממעט לחו״ל דהא בהרכבה משתעי קרא. ואכתי קשה דה״ל לרבינו למכתב דאם הרכיב ירק בירק בא״י לוקה וי״ל דהא לא איצטריכא ליה שאם על זריעת ב' מיני זרעים בא״י לוקה מכ״ש שלוקה על הרכבתן. ואם תאמר הא בפ' אלו טריפות (חולין דף ס') בעי רבינא הרכיב שני דשאים (זה ע״ג זה) לר' חנינא בר פפא מהו כיון דלא כתיב בהו למינהו לא מחייב או דילמא כיון דאסכים (רחמנא) אידייהו כמאן דכתיב בהו למינהו דמי תיקו במאי מיירי אי בחו״ל הא אמרת דמיעטיה קרא ואי בא״י הא אמרת דמתני' אסרה ומאי מבעיא ליה. וי״ל דלעולם בא״י ומתני' דאסרה היינו משום דסברה דכיון דכתיב למינהו במעשה איכא למימר דכך נצטוו מסתמא אבל לר״ח בר פפא דאמר דלא נצטוו למינהו איכא למיבעי לפום ההוא סברא אי אזלינן בתר ציווי או מעשה כיון דאסכים אידייהו והתוס' תירצו דמיבעי ליה בחו״ל דשרי כלאי זרעים ואסירי הרכבת אילן ומבעיא ליה אי חשיבא הרכבת זרעים כהרכבת אילן או לא ועוד תירוצים אחרים. \n", + "ומ\"ש לוקה בכל מקום הוא מדשמואל שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "ואסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו כו'. אין לומר שטעמו מדאמרינן בירושלמי פרקא קמא דכלאים דנכרי אסור להרכיב כלאים וכיון שכן אסור לומר שירכיב כלאים, שאותו ירושלמי כרבי אלעזר דאמר בפרק ארבע מיתות דבני נח הוזהרו אף על הרכבת האילן ורבינו פ\"ט מהלכות מלכים פסק דלא כוותיה, אבל טעמיה מההיא דפ' הפועלים שכתבתי לעיל וסובר רבינו דנקטינן בה לחומרא כמו שכתב בפרק ט\"ז מהא\"ב לענין סירוס ופי\"ג מה' שכירות לענין חסימה: \n", + "ומותר לזרוע זרעים וכו'. נלמד מהא דשמואל שכתבתי בסמוך ואיתיה בהדיא בירושלמי פ\"ק דפאה ור\"פ מעשר בהמה אמרינן דתירוש ויצהר אינם כלאים זה בזה והיינו דוקא במערב זרעים וזורע. \n", + "ומ\"ש שמותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד היינו לומר שלקח אחד מן הזרעים וזרע אילן אבל שני זרעים אפי' בלא זרע אילן אסורים בא\"י משום כלאי זרעים והכי איתא בתוספתא פ\"ק זורעים זרע וזרעוני אילן כאחד כלומר מין זרע אחד בלבד עם זרע אילן דאילו שני זרעים עם זרע אילן אחד כתב הר\"ן על רבינו דלענין איסור הפירות בחד מינא נמי אסור אפילו לדעת ר' יאשיה. ובעל כפתור ופרח כתב בו סברות וצ\"ל דהא דשרי לזרוע זרע וזרע אילן ביחד דוקא בשאר אילנות חוץ מן הגפן דגרסינן בירושלמי פ\"א דפאה זורעים זרעים וזרעי אילן כאחד והזורע מן החרצנים לוקה ארבעים אמר ר' (זירא) כתיב לא תזרע כרמך כלאים ונראה דדייק מדלא כתיב כרמך לא תזרע כלאים כדכתיב שדך לא תזרע כלאים ש\"מ מדסמיך כלאים לכרמך דאפילו עיקר כרמך שהם החרצנים. ויש לתמוה על רבינו שהשמיט זה ואין לומר שטעמו מפני שאמרו לוקה ומשמע אפי' על מין אחד מהזרעים עם החרצנים ולא קי\"ל הכי אלא כרבי יאשיה שאע\"פ שלא יהא הלכה כמותו במאי דאמר לוקה למה לא יהא הלכה כמותו לענין איסור וצ\"ע: \n", + "והראב\"ד כתב אינו מחוור דבירושלמי פ\"ק וכו' אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפילו שאר אילנות פירוש אם היו העלים מגולין תחת כל האילנות חושש משום כלאים וכו'. ואני אומר שאין מכאן השגה לרבינו דלפת וצנונות תחת האילן אם לא היו מקצת עלים מגולים לא משום זריעה נאסר אלא משום הרכבה ששרשי הלפת והצנון נכנסים בשרשי האילן. ומ\"ש הראב\"ד וכן נראה מכאן שהלפת עם הצנון כלאים זה עם זה כלומר ולאפוקי ממה שכתב רבינו בפ\"ג שהלפת והצנון אינם כלאים זה בזה שם אכתוב דעת רבינו ודעת הראב\"ד בפירוש המשנה והירושלמי הזה שהביא הראב\"ד: \n\n" + ], + [ + "הזורע זרעים כלאים וכו'. ברפ\"ח דכלאים כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה וכבר נתבאר שהרכבת אילנות בכלל שדך לא תזרע כלאים היא. \n", + "ומ\"ש אפילו לזה שעבר וזרען. כן משמע מדסתם ושנה מותרים באכילה ולא חילק וכן בדין שהרי התורה לא אסרה אלא זריעתן בלבד: \n", + "ומותר ליטע ייחור מן האילן וכו'. ירושלמי פ\"ק דכלאים: \n\n" + ], + [ + "הזרעונים נחלקים לשלשה חלקים וכו'. זהו הצעה לשמות שיבאו בפרקים הבאים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "זרע שנתערב בו זרע אחר וכו'. רפ\"ב כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט ר' יוסי אומר יבור בין ממין אחד בין משני מינים ר\"ש אומר לא אמרו אלא ממין אחד וחכ\"א כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע ופסק רבינו כת\"ק דאמר ימעט בין ממין אחד בין משני מינים ובירושלמי ימעט באי זה צד הוא ממעט או פוחת מן הרובע או מוסיף על הסאה. לא כן א\"ר יוחנן כל האיסורים שריבה עליהם (שוגג מותר) מזיד אסור תמן את מרבה לבטל איסור תורה ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית העין ע\"כ. מחלוקת חכמים עם ת\"ק הוא שאם בסאה שעורים יש רובע שבולת שועל וכוסמין לת\"ק צריך למעט לחכמים אין צריך למעט דאין שבולת שועל מצטרף לכוסמין כיון דלא הוי כלאים בסאה שעורים ונראה מדברי רבינו שפסק כחכמים שהרי שלשה מינים שהזכיר ברובע כלם כלאים בסאה משמע הא אם אחד מהם אינו כלאים אינו צריך למעט ובהדיא כתב שהשעורים כולם כלאים עם החטים והטעם שפסק כחכמים משום דתנא להו תנא בלשון רבים ועוד שמאחר שטעם איסור כלאים אינו אלא מפני מראית העין אזלינן בתר המיקל. ובר מן דין כיון דאין כל הרובע כלאים בסאה תו ליכא מראית העין: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש בד\"א בשנתערבו מיני תבואה זה בזה וכו' אבל זרעוני גינה שנתערב אחד מהם בתבואה וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) ומה שכתב וכן אם היה מין זה מזרעוני גינה זורעים ממנו סאתים בכל בית סאה וכו' לפיכך תבואה שנתערב בה זרע פשתן וכו'. שם במשנה הפשתן בתבואה מצטרפת אחד מכ\"ד בנופל לבית סאה ופירשו בירושלמי היך עבידא אסר דזרע רובע דחטים זרע תלתא רובעין דכיתן. וסבר רבינו שמשנה זו היא דברי חכמים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש במה דברים אמורים בשלא נתכוון לערב ובשלא נתכוון לזרוע וכו'. שם בירושלמי מה אנן קיימין אם במתכוין לזרע אפי' חטה אחת אסור אם לערב אפי' כל שהוא אסור לערב וכו' אלא בשנתערבו דרך מכנס פירוש בעת שכנס התבואה נתערב שלא מדעתו: \n", + "וכתב הראב\"ד קשיא דידיה אדידיה וכו'. ואיני יודע למה הקשה דידיה אדידיה מאחר שהוא כתב כדברי הירושלמי ואם הירושלמי צריך פירוש ה\"ל לפרשו ולא להקשות על רבינו דידיה אדידיה. ולענין פירוש הירושלמי נ\"ל שהוא בע\"א דמתכוין לזרע היינו שהוא מתכוין לזרוע שני מינים כדי ליהנות משניהם ואינו מתכוין לזרוע היינו שאין מתכוין לזרוע אלא המין האחד בלבד והמין האחר היה חפץ שלא יראה ולא ימצא ופירוש זה הוא פשוט בעיני: \n\n" + ], + [ + "הזורע שדהו מין מן המינים וכו'. בפירקא קמא דמועד קטן (דף ו') בעי עד כמה ומהדר כאותה ששנינו כל סאה שיש בה רובע זרע וכו': \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים במקום שיש מקום לחשד וכו' כיצד כגון תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס וכו'. בפ\"ב דכלאים (מ\"ה) תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס וכן מקום הגרנות שעלו בהם מינים הרבה וכן תלתן שהעלתה מיני צמחים אין מחייבים אותו לנכש אם ניכש או כיסח אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) ומה שכתב בתלתן שזרעה למאכל אדם וכן מה שכתב ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם וכו'. בסוף פרק מרובה (בבא קמא דף פ\"א): \n\n" + ], + [ + "אין נוטעים ירקות בתוך סדן של שקמה וכו'. בפירקא קמא דכלאים: \n", + "הטומן אגודת לפת וצנון וכו'. שם הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולים אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות וניטלים בשבת ובירושלמי תני ר' חייא אגודה של לפת ואגודה של צנונות: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א מפלפול השמועה ראיתי וכו'. ולרבינו משמע דמשום כלאים נמי נקט עלים מגולים ודלא כהראב\"ד שכתב דלא נקט ליה אלא משום שבת. \n", + "ומה שכתב אפילו תחת הגפן אבאר בפ\"ג ושם אבאר הירושלמי הנזכר: \n", + "כתב הר\"י קורקוס ז\"ל מה שפירש הראב\"ד דלהודיע דלפת או צנון קאמר נקט אגודה אינו נראה דאמאי תיסק אדעתין דלפת וצנון ביחד קאמר כל שכן לדעת רבינו דלפת וצנון אינם כלאים זה בזה דאין הפרש בין לפת וצנון ללפת לחוד ותו דאי איכא למיטעי ה\"ל למינקט לפת או צנון ולא יצטרך לומר עד כדין אגודה אלא ודאי אגודה דוקא ולענין כלאים מיירי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע וכו'. בפ\"ב דכלאים היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף לא יהא זורע ובא על גביהן אע\"פ שאינן עושות אלא לשלש שנים: \n", + "וכתב הראב\"ד זו לא מצאתי שורש ועיקר וכו'. ורבינו כתב בפירוש משנה זו כמו שכתב כאן: \n\n" + ], + [ + "היתה שדהו זרועה חטים וכו'. שם היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים ימתין לה עד שתתליע ויופך ואח\"כ יזרע אם צמחה לא יאמר אזרע ואחר כך אופך אלא הופך ואח\"כ זורע כמה יהא חורש כתלמי הרביעה ובירושלמי עד כמה היא מזרעת עד כדי שתהא בארץ ג' ימים במקום הטינא אבל לא במקום הגריד בעיא היא יתיר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואם הוריד בהמתו לתוכה וקרסמה את הצמח וכו'. שם בירושלמי. ומ\"ש הראב\"ד דבתוספתא משמע שמה ששנינו ימתין עד שתתליע ויופך או יופך קאמר ובחדא סגי ליה אינו נראה שאם לא הפך כי התליע מאי הוי שהרי סופה לצמוח והוי כלאים, ונוסחת התוספתא אינה מכוונת: \n\n" + ], + [ + "באחד באדר משמיעין על הכלאים עד התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה. בריש שקלים ובריש מועד קטן (דף ו'): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב והוא שימצאו בה מין אחר אחד מכ\"ד עד סוף הפרק. שם במועד קטן: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(א-ו) יש מינים בזרעים שיהיה וכו' כיצד החזרת עם חזרת גלים וכו'. הכל בפ\"ק דכלאים ובירושלמי שם א\"ר יונתן יש מהם שהלכו אחר הפרי יש מהן שהלכו אחר העלין הלפת והצנון הלכו בהן אחר הפרי הלפת והנפוס הלכו בהן אחר העלים התיבון הרי צנון ונפוס (הרי פרי דומה) ועלין דומים ותימר כלאים א\"ר יונה בזה הלכו בהן אחר טעם הפרי. ומפרש רבינו הלכו אחר הפרי (ע\"כ פי') דצנון ולפת שוים בפרי ולפת ונפוס שוין בעלין ולכך הקילו ולהכי מקשה והרי צנון ונפוס דהוי כלאים והפרי והעלים שוים ואם איתא דר' יונתן להחמיר קאמר בהלכו אחר הפרי או אחר העלין מאי פריך דודאי התם מפני שהם שני מינים אסרום וכי היכי דהחמירו משום פרי או משום עלין החמירו מפני שהם שני מינים וכ\"ש הוא ומאי קושיא אבל אי ר' יונתן להקל [קאמר] פריך שפיר כיון דאמרת דהקילו מפני עלין לחוד או מפני פרי לחוד כ\"ש היכא דאיכא תרתי דראוי להקל ולא יחושו לטעם ומשני כיון דטעם זה רחוק מטעם זה ביותר לא הקילו מפני דמיון עלין ופרי מה שאין כאן בלפת וצנון ולפת ונפוס שאין ריחוקן ריחוק גדול ולכך הקלו מפני דבר אחד שהן דומים בו וזה דקדק רבינו במה שכתב רחוק ביותר עכ\"ל הר\"י קורקוס ז\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד כבר כתבנו למעלה שזה שיבוש. כך כתב בפ\"א וטעמו משום דאמאי דתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן קאמר בירושלמי אי משום שאינו רוצה בהשרשתן למה לי לפת וצנון אפילו שאר דברים נראה מכאן שהלפת עם הצנון כלאים זה בזה עכ\"ל בפ\"א. ואני אומר שאין משם ראיה ולכן אכתוב לשון המשנה ולשון הירושלמי ואפרשם. שנינו בפ\"ק דכלאים הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עלים מגולים אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות וניטלים בשבת, ובירושלמי חזקיה אמר לא שנו אלא לפת וצנונות הא שאר דברים לא ר' יוחנן אמר לא שניא היא לפת היא צנונות היא שאר כל הדברים מה אנן קיימין אי משום זרעים באילן למה לי גפן (וצנונות) אפי' שאר אילנות אי משום שאינו רוצה בהשרשתן למה לי לפת וצנונות אפילו שאר כל הדברים מן מה דתני ר' חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות הוי לית טעמא אלא משום שאינו רוצה בהשרשתן עכ\"ל. וה\"פ הוקשה לו למה ייחד לפת וצנונות וגפן הכי ה\"ל למיתני הטומן ירק תחת האילן אם היו מקצת עלים מגולים אינו חושש לא משום כלאים וכו' וגם נסתפק לו טעם הדין ומש\"ה אמר שאם טעם הדין כשאין עלים מגולות שחושש לכלאים וכו' משום זרעים שהם עוברים באילן למה ייחד גפן משאר אילנות דמשמע דדוקא בגפן שהוא רך חוששין לכך ולא בשאר אילנות שהם קשים והלא אף בשאר אילנות איכא למיחש להכי. וא\"ת אה\"נ שכשאין עלים מגולים בכל האילנות איכא למיחש שיעברו זרעים באילן והא דנקט גפן משום רישא לאשמועינן רבותא שאם היו מקצת עלים מגולים אפי' תחת הגפן שהוא רך ודאי יעברו שרשי הלפת והצנונות בו מותר מפני שכיון שמקצת עלים מגולים גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן והילכך אף אם ישרישו לית לן בה, אכתי קשה למה ייחד לפת וצנונות ה\"ל למיתני הטומן ירק תחת הגפן. וניחא ליה מדתני רבי חייא אגודה דלא שרית במקצת עלים מגולות אלא דוקא כשהן אגודה משמע דטעמא דהיתרא משום דגלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן דאל\"כ מה לי שהם אגודה מה לי שאינם אגודה והשתא ניחא דנקט לפת וצנונות שדרך לעשותן אגודה ולדוגמא נקטינהו וה\"ה לטומן כל ירקות אגודים ולישנא דר' חייא דייק דקתני כגון אגודה של לפת משמע דלדוגמא נקטינהו. והראב\"ד נראה שמפרש אי משום זרעים באילן כלומר אם נאמר דנקט לפת וצנונות שהם שני מיני זרעים שהם כלאים זה בזה ומש\"ה חושש משום זרעים באילן אם אין מקצת עלים מגולים למה ייחד גפן דמשמע דתחת שאר אילנות מותר והא ליתא דבשאר אילנות נמי איכא למיחש להכי ואם תאמר דנקט גפן לרבותא דרישא כשהיו עלים מגולים שאפילו תחת הגפן שהוא רך ודאי ישרישו מותר משום דכיון דעלים מגולים גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן וניחא ליה למה ייחד לפת וצנונות מדתני ר' חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות ומדתני אגודה אגודה משמע דאו לפת או צנונות קאמר וה\"פ דמתני' הטומן לפת אפי' אינו אגודה או שטמן צנונות אפילו אינו אגודה אינו חושש לא משום כלאים וכו' אם היו מקצת עלים מגולין משום דכיון שמקצת עלים מגולים גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן. ואגמרן ר' חייא דאפי' לא היו מקצת עלין מגולין אם הוא אגודה אינו חושש שמאחר שהם אגודה גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן. ולפי פירושו למד מכאן שלפת וצנון כלאים זה בזה ואינו מוכרח שהרי לפי מה שפירשתי לדעת רבינו אינו נלמד מכאן כן. ומ\"ש עוד הראב\"ד וכן נראה מהמשנה הוא מדתנן בפ\"ק דכלאים הלפת והנפוס הכרוב והתרובדור התרדין והלעונין אינם כלאים זה בזה הוסיף ר\"ע השום והשומנית הבצל והבצלצול והתורמוס והפלוסלוס אינם כלאים ומדלא נקט הלפת והצנון בהדייהו משמע שהם כלאים זה בזה. וגם מזה אין ראיה דהא קתני סיפא הצנון והנפוס החרדל והלופסן דלעת יונית עם המצרית והרמוצה אע\"פ שדומים זה לזה כלאים זה בזה ואם איתא ליתני לפת וצנון בהדייהו אלא מהא ליכא למשמע מינה. ודברי רבינו מפורשים בירושלמי פ\"ק דכלאים אמתני' דהצנון והנפוס אינם כלאים זה בזה א\"ר (יונתן) יש מהם שהלכו אחר הפרי ויש מהם שהלכו אחר העלין הלפת והצנון הלכו בהם אחר הפרי הלפת והנפוס הלכו בהם אחר העלים התיבון הרי צנון ונפוס הרי פרי דומה והעלים דומים ותימר כלאים א\"ר יונה בזה הלכו אחר טעם הפרי עכ\"ל. ופירוש רבינו בו הוא הנכון כמו שנתבאר לעיל: \n", + "ועל מ\"ש הראב\"ד ולמאי דתני ר' חייא אגודה הא דקתני עלים מגולים לאו משום כלאים ושביעית ומעשר נקט לה אלא משום שבת עכ\"ל. כלומר דבשבת אגודה אינה מעלה ולא מורדת שאם מקצת עלים מגולים אפילו אינם אגודה מותר לו ליטלם ע\"י העלים המגולים ואם אין מקצת עלים מגולים אפילו הם אגודה אסור לו ליטלם. ויש לתמוה שמאחר שהוא סבור דבמקצת עלים מגולים אפילו לפת אחד מותר א\"כ שפיר מיתני מקצת עלים מגולים משום כלאים נמי. וי\"ל שהוא מפרש דתני ר' חייא במתני' גופה הוה תני הטומן אגודת לפת וכו' ומש\"ה קשיא ליה כיון דאגודה היא הא גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן ומה צורך שיהיו מקצת העלין מגולים ולפיכך כתב שלא הוצרך לעלים מגולים אלא משום שבת ולפי דרכו של הראב\"ד לא ידעתי מי דחקו לומר דלמאי דתני רבי חייא אגודה לא איצטריך למיתני מקצת עלין מגולים אלא משום שבת שיותר היה נוח לומר דר' חייא לאו במתני' הוה גריס הכי אלא במתניתיה הוה תני אגודה ולא הוה תני מקצת עלים מגולים לומר דבחדא מינייהו סגי לגלויי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן או בקצת עלים מגולים כדתנן במתניתין או באגודה כדתנא איהו במתניתיה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ז-ט) כמה מרחיקין בין שני מיני זרעים שהם כלאים זה בזה וכו' כיצד שדהו שהיתה זרועה מין תבואה וכו' ה\"ז מרחיק ביניהם בית רובע והוא כעשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה וכו'. היא משנה בפ\"ב דכלאים תבואה בתבואה בית רובע. וכתב רבינו בפירוש המשניות שבית רובע שיעור עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש בקירוב ובתוספתא וכמה רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעות ר' יוסי אומר אף ארכה כשנים ברחבה כך היא גירסת רבינו וידוע דהלכה כת\"ק דמרובעות בעינן ומחצה דקתני בתוספתא לאו דוקא דאינו אלא חומש דוק ותשכח. \n", + "ומ\"ש בין מן האמצע בין מן הצד נלמד מהדין שיבא בסמוך. \n", + "ומ\"ש ואם לא היה ביניהם כשיעור הזה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובים בתוך ששה טפחים. ירושלמי בספ\"ק דכלאים וכרבנן. ודע דאמרינן בירושלמי ובלבד שלא תהא חבושה, פירוש שלא יהו החטים מקיפין השעורים מד' רוחות השדה וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל רבינו לא כתב זה ואפשר שנכלל במ\"ש ובקש לזרוע בצדה מין תבואה אחרת משמע דוקא בצידה ולא סביבותיה מד' רוחות: \n\n" + ], + [ + "היתה שדהו זרועה ירק וכו'. בפרק ב' דכלאים ירק בירק ששה טפחים. \n", + "ומ\"ש אפילו דלעת. שם דלעת בירק כירק. \n", + "ומ\"ש בין מן הצד בין מן האמצע, בתוספתא פרק שני עבודת ירק בירק אחר ששה טפחים רואין אותה כאילו היא טבלא מרובעת אפילו אין שם אלא קלח אחד נותנין לה עבודתה ו' טפחים בין מן האמצע ובין מן הצדדין. ובמשנה פרק שלישי היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכו שורה של ירק אחר ר' ישמעאל אומר עד שיהיה התלם מפולש מראש השדה ועד ראשו ר\"ע אומר ארך ששה טפחים ורוחב במילואו ר' יהודה אומר רוחב כמלא רוחב הפרסה ופירש רבינו שם דברי ר\"ע כי כשיהיה בארכו ששה טפחים בלבד יראה ההפרש ולא יצטרך למשוך החפירה ההיא כפי ארך הזריעה והלכה כר\"ע עכ\"ל. והרי זה באמצע ואפ\"ה שרי. \n", + "ומ\"ש ופחות משיעור זה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובים בתוך טפח. ירושלמי יתבאר בסמוך: \n", + "כתב הראב\"ד אין דברים הללו אמורים וכו'. ואני אומר דגדולה מזו הוה ליה להשיג עליו שהוא עצמו פסק בסמוך כחכמים, אלא שיש לומר דהתם תבואה בתבואה והכא ירק בירק. והנ\"ל כדעת רבינו דהא דגרסינן בירושלמי ספ\"ק דכלאים אמר רבי זעירא ר' יודא בדעתיה דר' יודא אמר בשדה ירק טפח אמר רבי יוסי מאן דבעי מקשיא על הדא דרבי זעירא יליף הדא דר' יודא מן דרבנין כמא דרבנין אמרין באיסור בית רובע ללקות ששה על ששה טפחים כן ר' יודא אמר באיסור ששה על ששה ללקות טפח ע\"כ. ומפרש רבינו דר' יודא ורבנן לא פליגי אלא רבי יודא מיירי ירק בירק וכדמפרש במילתיה בשדה ירק טפח ורבנן איירו בתבואה והיינו דסתם תנא במתני' תבואה בתבואה בית רובע ירק בירק ששה טפחים דמשמע דליכא פלוגתא במילתא וכי היכי דליכא פלוגתא בשיעורא דלאיסור ה\"נ איכא למימר דליכא פלוגתא בשיעורא דללקות: \n\n" + ], + [ + "היתה אחת משתי השדות זרועה תבואה וכו'. בפרק ב' דכלאים וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים שצריך להרחקה בשיעורים האלו בין שתי שדות אבל אם היתה שדהו זרועה ירק ורצה לזרוע בצדה שורה של ירק אחר וכו'. בפרק ג' היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר ר' ישמעאל אומר עד שיהא התלם מפולש מראש השדה ועד ראשו ר\"ע אומר אורך ששה טפחים ורוחב מילואו וידוע דהלכה כר\"ע. וכתב רבינו בפירוש המשנה ר\"ע פירש כי כשיהיה בארכו ששה טפחים בלבד יראה ההפרש ולא יצטרך למשוך החפירה ההיא כפי ארך הזריעה ואמר שצריך להיות רוחב החפירה ההיא כפי עומקה והוא שאמר מילואו רוצה לומר מלא התלם ואפילו יהיה עומקו אמה. ורבינו שמשון פירש רוחב מילואו רוצה לומר מלא התלם דהיינו ששה על ששה עכ\"ל: \n", + "והראב\"ד כתב אמר אברהם לא מצאתי שיעור עומקו וכו'. וכבר דחה ר\"ש פירוש זה בשתי ידים והעלה כפירוש רבינו אלא שיש ביניהם קצת חילוק וכפי פירוש רבינו במילואו היינו עומקו: \n\n" + ], + [ + "היתה שדהו זרועה תבואה וכו'. שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "הרחיק בין שני המינים וכו' חוץ מדלעת יונית וכו'. בפרק שני: \n\n" + ], + [ + "היה בין שני המינים בור או ניר או גפה וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים שצריך הרחקה וכו'. למד כן בק\"ו ממה שיבא בסמוך. \n", + "ומ\"ש ולא עוד אלא אפילו זרע בתוך שדהו שעורים סמוך לחטים וכו'. שם שלו חטים ושל חבירו מין אחר מותר לסמוך לו מאותו המין: \n", + "וכתב הראב\"ד לי נראה מן הגמרא וכו'. ואני אומר שגם רבינו לא התיר אלא כשבתחלה נזרעו שתי השדות בהיתר ואחר כך בתוך שדהו הזרועה חטים זרע שעורים והמשיכם עד שדה חבירו הזרועה שעורים וזה מבואר בלשונו: \n\n" + ], + [ + "היתה שדהו זרועה חטים וכו'. גם זה שם וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "היתה שדהו ושדה חבירו שבצדה זרועים שני מיני תבואה וכו'. גם זה שם אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע אבל סומכין לשדה ירקות חרדל וחריע ופירש רבינו חריע עצפו\"ר ואלו שני המינים מפסידים התבואה וכבר הקדמנו שאין להזהר בענין הכלאים אלא בשדה שלו וכשנראה חרדל וחריע סמוך לתבואה נדע שבעל השדה זרעו שלא היה מניח לאחר לזרוע אותו (בלא הרחק) ואם היה שדה ירקות יהיה מותר שאפשר לומר של אחר הם שאילו שני מינים אינם מפסידים הירקות והם סוף שדה אחר עכ\"ל. וכאן כתב פירוש אחר: \n", + "ואיכא למידק דלעיל בסמוך לא התיר אלא פשתן משמע דכל שאר מינים אסור וכאן לא הזכיר אלא חרדל וחריע משמע דכל שאר מינין מותר. ועוד דלעיל מיירי כששתי השדות מין אחד ומאי שנא דנקטא הכא בשני מינים. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל דחרדל וחריע דנקט הכא משום היתרא נקט להו דמותר לסמוך לירקות חרדל וחריע וסלקא דעתך אמינא שיהיה מותר לסמוך גם לתבואה קמ\"ל דלא לפי שאין מפסידין אותה וכל שכן שאר מינים שאסור לסמוך בין לירקות בין לתבואה ומאי דנקטה בשני מינים ולעיל נקטה במין אחד אפשר לעיל נקטה לרבותא דאסורא והכא לרבותא דהיתרא: \n", + "וכן אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בצלע של זרע האחר וכו'. שם היה ראש תור חטים נכנס בתוך (שדה) של שעורים מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו ובפרק שלישי תנן היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה ירק מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו. \n", + "ומה שכתב ואין צריך לומר אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בזוית של זרע האחר וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מותר לזרוע שתי שורות זו בצד זו של קישואים וכו'. בפ\"ג דכלאים ומייתי ליה בגמרא פרק רבי עקיבא (שבת פ\"ה): \n\n" + ], + [ + "היתה שדהו זרועה מין ממיני ירקות וכו'. גם זה בפרק שלישי דכלאים וכחכמים וכפירוש רבינו שם: \n\n" + ], + [ + "היתה שדה של דלעת זרועה וכו'. שם וכת\"ק דאמר שלדלעת יחידית נותנים לה עבודתה בית רובע: \n", + "וכל דבר שיהיה וכו'. בפרק שני: \n\n" + ], + [ + "התלם או אמת וכו'. בפ\"ג: \n\n" + ], + [ + "ומותר לנטוע שני מינים בתוך גומא וכו'. ג\"ז שם. \n", + "ומ\"ש וכן אם נטע ארבעה מינים וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "הרוצה לזרוע שדהו משר משר מכל מין וכו'. בפ\"ב הרוצה לעשות שדהו משר משר מכל מין וכו' ב\"ש אומרים שלשה תלמים של פתיח ובית הלל אומרים מלא העול השרוני ובירושלמי עושה שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך אפילו כל שהוא ופירש רבינו משר ערוגה: \n\n" + ], + [ + "רצה לעשות שדהו וכו'. גם זה שם וכחכמים: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א מקום הזרע נקרא קרחת עכ\"ל. ופשוט הוא ולא הוצרך לכתוב כן אלא משום דלשון קרחת משמע שהוא מקום קרח בלא זרעים וירקות וקאמר דהוי איפכא דמקום הזרע הוא הנקרא קרחת: \n\n" + ], + [], + [ + "מיני ירקות שאין בני אדם וכו'. בפרק ג' כל מין זרעים אין זורעים בערוגה וכל מין ירקות זורעים בערוגה: \n", + "ומה שכתב מותר לזרוע מהם אפילו חמשה מינים בתוך ערוגה אחת וכו'. ג״ז שם בפ' ר״ע (שבת דף פ״ה:) מפרש לה גמרא ופירשה רבינו בפירוש המשנה פ״ג דכלאים: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש במה דברים אמורים בערוגה שהיא וכו'. בפ' ר״ע (שבת דף פ״ה) אמתני' דערוגה שהיא ששה על ששה טפחים זורעים בה ה' זרעונים ד' על ד' רוחות הערוגה ואחד באמצע אמר רב בערוגה בחורבה שנינו ופריך והא איכא קרנות ומשני בממלא את הקרנות והדר פריך וליזרע מאבראי ולא לימלי מגואי ומשני שמא ימלא את הקרנות. ופירש״י דרב מוקי מתני' בממלא את כל הרוח של ערוגה לצפון מן המזרח למערב וכן רוח דרומי אבל המזרחי והמערבי זורע מעט ויניח הפרש מכאן ומכאן הילכך אי אתה יכול לזרוע עוד בערוגה שאצלה לצפון ושאצלה לדרום מפני הערבוב של שתי הערוגות. וליזרע מאבראי ויקיפנה ערוגות מכל צד ואת הקרנות שבתוכה לא ימלא ומאי דוחקיה דרב לאוקומי בערוגה שבחורבה שאין שם אלא היא. ויש לתמוה על רבינו שגם פה גם בפירוש המשנה לא הזכיר ממלא את הקרנות וכתב הר״י קורקוס אולי הוא מפרש שהמקשה היה סבור שאינו זורע בכל צד אלא גרעין אחד וא״כ יש ריחוק רב ולמה לא יזרע את הערוגות שחוצה לה. ומשני בממלא כל הקרנות פירוש שאינו מניח אלא שיעור הרחקה כמו שביארנו. והדר פריך מאי דוחקיה דרב לאוקומי בממלא עד שהוצרך להעמידה בערוגה בחורבה לוקמה בערוגה בין הערוגות כי אורחא ובמניח קרנות בלא זריעה באופן שלא יתערבו עם זרע הערוגות שחוצה לה ויזרע מבחוץ ומשני גזירה וכו' וזו היא שיטת ר״ת. ואפשר עוד שסובר רבינו שכשאמר גזירה שמא ימלא וכו' ה״ק לאו בממלא דוקא אלא אפילו בלא ממלא גזרינן שמא ימלא. ובפירוש המשנה כתב רבינו וליזרע מאבראי כלומר למה לא התרנו לזרוע חוצה לה כנגד הקרנות ושני גזירה וכו' ואפשר לפרש דבריו לומר שהיה מפרש כמו שכתבתי בסמוך או שלא היה גורס קושיא קמייתא דוהא איכא קרנות: \n", + "ומ\"ש רבינו ואם הטה עלין שבערוגה זו לכאן וכו'. שם נאמר בגמרא לדעת שמואל וסובר רבינו דרב לא פליג בהא דמתני' היא בפ\"ג דכלאים נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומא אחת ובלבד שתהא זו נוטה לצד זו וכו' ולא פליגי רב ושמואל אלא בפירושה דמתניתין ולא כדפירש רש\"י דפליגי ורבינו שמשון פירש כדברי רבינו: \n", + "ומ\"ש וכן אם עשה תלם כו'. פלוגתא שם ופסק כרב אשי ואף על גב דתנן שורה של קשואין ושורה של דלועין ושורה של פול המצרי אסור אקשו מיניה לרב אשי ושאני התם דאיכא שראכן ופירש רש\"י זמורותיהן ארוכות ומתערבות הרבה מלמעלה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו ואסור לזרוע וכו'. זהו מה שהקשו בגמ' וליזרע מאבראי ולא לימלי מגואי ותירצו גזירה שמא ימלא הקרנות: \n", + "אח\"כ מצאתי מי שפירש שמועה זו בשם הר\"י הלוי וראיתי להעתיקה פה כדי שיתבארו דברי רבינו יפה. וז\"ל פי' הר\"י הלוי הלכה זו וגילה טעמה ומעולם לא נתבררה לגאון לפניו ומאן חכים למעבד הכי כרב יוסף וזהו פירושה. ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים וכו' נמצאת ערוגה זו שיש בה זרוע לרוח מזרחית ג\"ט ארך ברוחב טפח ויש מכאן קרחת טפח ומחצה עד קרן מזרחית צפונית ויש מכאן קרחת עד קרן מזרחית דרומית וע\"ד זה בכל רוח נמצא שזרע בה י\"ג טפחים כגון זו הצורה (עיין בסוף הספר צורה א') אמר רב ערוגה בחורבה שנו שאילו היה בין הערוגות כגון זו הצורה (עיין בסוף הספר צורה ב') לא היה יכול לזרוע שפת הערוגה משום דנגעי זרעים בהדדי ואקשו והא איכא מקום הקרנות כלומר נהי דבהדי ערוגה לא יכול למזרע מאבראי בהדי קרנות ליזרע מאבראי ומהדרינן דממלא מקום הקרנות כזה (עיין בסוף הספר צורה ג') שכיון שהקרנות הם זרועים אינו יכול לזרוע כנגדן מאבראי ואקשו וליזרע מאבראי ולא לימלי כלומר ליזרע מאבראי כנגד הקרנות ולשבקינהו לקרנות מגואי פנויות כגון הצורה הראשונה ומהדרינן היינו טעמא דלא שבקינן למזרע מאבראי כנגד הקרנות ולמשבקינהו לקרנות פנויות בלא זרע גזירה שמא ימלא את הקרנות והכר זרע מאבראי דנגעי זרעים אהדדי עכ\"ל: \n", + "וכתב הראב״ד וירחיק בין כל מין ומין טפח וכו' א״א זה השיעור לא מצא כי אם לרב רבו בפירוש ערוגה במס' שבת ולא ידעתי מאין ה״ל עכ״ל. טעמו מפני שהוא ז״ל מפרש כדברי רש״י שצריך להרחיק בין זרע לזרע ג' טפחים וטעם זה משום דאמרינן בפרק ר״ע (שבת דף פ״ה) גבי ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה ה' זרעונין דקים להו דחמשה בשיתא לא ינקי אהדדי והכריח רבינו שמשון כדברי רבינו דלא בעי להרחיק אלא טפח ומחצה ואע״פ שכל זרע מתפשט יניקתו טפח ומחצה וא״כ היה ראוי להרחיק בין זרע לזרע שלשה טפחים י״ל שלא חששו אלא שלא יינק מין זה מהמין האחר עצמו אבל לעירוב יניקות לא חששו והיינו דקאמר לא ינקי מהדדי ולא אמר לא ינקי אהדדי דלא חשו אלא שלא יינק זרע זה מהזרע האחר עצמו וכ״כ רבינו שלא יינקו זה מזה ולא כתב זה עם זה: \n\n" + ], + [ + "היתה הערוגה ששה על ששה וכו'. גם זה בפרק שלישי דכלאים ופירשה שם רבינו והסכים לדעת רבי יהודה שאמר ששה באמצע וטעמא משום דבירושלמי הקשו לתנא קמא וכן כתב רבינו בפירוש המשנה: \n\n" + ], + [ + "ואסור לזרוע בערוגה מיני זרעים בענין זה וכו'. כבר כתבתי בסמוך שהוא בפ\"ג דכלאים: \n\n" + ], + [ + "גבול שהיה גבוה טפח וכו'. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "הרוצה למלאות כל גנתו מיני ירק רבים וכו'. בפרק ר״ע (שבת דף פ״ה) אמר ר' יוחנן הרוצה למלאות כל גנתו ירק עושה ערוגה ששה על ששה ועוגל בה ה' וממלא קרנותיה כל מה שירצה והא איכא דביני ביני אמרי דבי ר' ינאי במרחיב בין הבינים רב אשי אמר אם היו זרועים שתי זורען ערב ערב זורען שתי. ודברי רבינו בפירושה מבוארים שאינו משייר בקרקע מקום פנוי בלא זריעה ואע״פ שאינו מרחיק בין זרע לזרע כלל אין בכך כלומר מאחר שהם נראים מובדלים זה מזה ע״י שכל אחד בעוגל לעצמו ומה שבין העיגולים ע״י שאם היה שתי זורען ערב וכו': \n", + "וכתב הראב\"ד איני יודע לאיזה חשבון יעלה וכו'. ומה שכתב איני יודע לאיזה חשבון יעלה שאם יהיה העיגול רוחב שני טפחים ומחצה נמצא שאין הפרש בין עוגל לעוגל אלא טפח ואין לאמצעי שם אלא טפח. לא ידעתי מה קשה לו שאין הפרש בין עוגל לעוגל אלא טפח שאע\"פ שאין בין זרע לזרע כלום אין אנו חוששים מאחר שהם נראים מובדלים זה מזה וכמו שכתב רבינו בס\"פ זה. גם לא ידעתי מה איכפת לן שאין שם מקום אלא טפח שאם מפני שאינו שוה לשאר העיגולים מה בכך. ומ\"ש ואם היו טפחים טפחים הרי ברוחות יכול לעשות שלשה על שלשה וכו' כלומר והרי כאן ט' מינים חוץ מהקרנות כלומר ואמאי לא אמר ועוגל בה ט' וי\"ל דמילתא מציעתא נקט שאין דרך להרבות כ\"כ מינים בשיעור מועט שנמצא כל מין ומין אין בו שיעור לגומא א\"נ י\"ל דלא שרא כולי האי משום דמיחזי כערבוביא, ומ\"ש שלא נאמרה אותה מימרא על הבינים אבל היא מימרא בפני עצמה להתיר זרעים בערוגה אומר אני כי הפירוש היותר פשוט הוא שאינה מימרא בפני עצמה שהרי רש\"י כך פירשה וכן נראה מדברי התוס': \n\n" + ], + [ + "מכל אלו הדברים וכו'. דברים פשוטים שכך יש ללמוד מהדינין הנ\"ל וז\"ל רבינו בפירוש המשנה בפ\"ג דכלאים במשנת ערוגה, שמור אלו העיקרים והוא שכלאים אין האזהרה בו אלא למראית העין לפיכך כשיראה הצמח האחד מובדל הוא מותר ואפי' שיהיה סמוך לו כמו שאמרנו בראש תור חטים ומפני כן אם יהיה זוית הזרע הזה סמוכה לצלע זרע אחר ונקשר בו כך (ציור) יהיה מותר מפני שהוא ראש תור וכ\"ש אם היתה זוית זרע זה נדבקת בזוית האחרת כמו זה (ציור) ואם יהיה צלע הזרע הזה מקביל לצלע השני כמו זה (ציור) אסור להדביק האחרת בשנית מפני שיתערב הכל ויהיה כלאים. ודרך ההפרש ביניהם על אחת משלש דרכים. הא' לחפור ביניהם חפירה שיהא בעמקה טפח ובארכה ששה טפחים אם השני מינים הם ירקות כמו שיתבאר בזה הפרק. או ישים ביניהם גבול שיהיה רומו טפח ורחבו טפח. והדרך הב' להרחיק ביניהם טפח ומחצה והוא שיעור שלא יינק זה מזה. והדרך הג' להחזיר העלים של זרע זה לזה הצד והעלים של זרע אחר לצד שני עד שיראו מובדלות כמו שיתבאר עכ\"ל. ויש לתמוה מניין לנו להתיר באלו הדרכים בדבר שהוא איסור תורה וצ\"ל שהטעם משום דקים להו לרבנן דלא אסרה תורה אלא כשזרע ב' מינים במפולת יד דהכי הוי משמעות דקרא דשדך לא תזרע כלאים וכדאמרינן גבי כלאי הכרם דרבנן אסרו אפילו שלא במפולת יד ולא רצה להחמיר ולאסור בדרכים הנזכרים: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) הזורע שני מיני תבואה וכו'. בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ו:) נהוג בעלמא כתלתא סבי וחד מינייהו רבי יאשיה דאמר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ואיתא נמי בספ״ק דקידושין (דף ל״ט) דקיי״ל כר' יאשיה וטעמא משום דמשמע ליה לא תזרע בהדי כרמך כלאים והיינו ודאי להתחייב נמי משום כלאי הכרם דאילו משום כלאי זרעים בלא חרצן נמי חייב ומשום דעירב חרצן בהדייהו לא נפטר מחיוב כלאי זרעים וכן מפורש בירושלמי פ״ט וכ״כ התוספות בפרק אותו ואת בנו ורבינו שמשון בפ״ח דכלאים. \n", + "ומה שכתב בארץ ישראל יתבאר בסמוך ולענין כלאי זרעים אפילו בלא מפולת יד אסור וכדתנן בפ\"ב היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים ימתין לה עד שתתליע ויופך ואח\"כ יזרע. ובפרק כל שעה קלח של כרוב שהוקשה נותנין לה עבודתה בית רובע: \n", + "וכן אם חיפה אותה בעפר לוקה. כבר נתבאר בפ\"א שהמחפה לוקה כזורע: \n", + "וכן אם זרע ב' מיני וכו'. זה פשוט ע\"פ מה שנתבאר דמשמע לר' יאשיה דה\"ק קרא לא תזרע בהדי כרמך כלאים: \n\n" + ], + [ + "ואינו חייב מן התורה, כלומר אינו חייב משום כלאי הכרם אלא על קנבוס ולוף וכו' אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם. בפרק ב' דמנחות (דף ט\"ו:) ומפרש רבינו דדוקא קנבוס ולוף וכיוצא בהם ממיני זרעים שאינם נאכלים הוא שאסרה תורה שהם נגמרים עם תבואת הכרם דמדכתיב כרמך כלאים משמע דבזרעים הדומים לכרם דוקא הוא דאסור אבל שאר מיני זרעים אינם אסורים בכרם מן התורה אלא מדבריהם מיהו ה\"מ בנאכלים אבל זרעים שאינם נאכלים מותרים אפילו מדבריהם כמו שיתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש רבינו שהם נגמרים עם תבואת הכרם נ\"ל דהיינו שאינם עושים אלא לשלש שנים כמו קנבוס ולוף שאינה נעשית אלא לשלש שנים כדתנן בפרק ב' דכלאים כמו שתבואת הכרם אינו ניתר עד שלש שנים ומשמע לי דהיינו דוקא במיני זרעים שאינם נאכלים אבל תבואה וקטנית וירקות אסורים מן התורה שהרי כתב בסמוך דעל תבואה וירק לוקה ומשמע דלוקה מן התורה וכ\"כ התוספות בפ\"ב דמנחות דתבואה של ה' מינים הוו דאורייתא וכ\"כ הר\"ן בפרק ראשית הגז דכי אמרו קנבוס ולוף אסרה תורה לאו לאפוקי חטה ושעורה דכל ה' מינים ודאי כלאים מן התורה אלא לאפוקי שאר זרעוני גנה שאינם נאכלים דומיא דקנבוס ולוף שאינם כלאים בכרם כדתניא בתוספתא האירוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מין זרעים אינם כלאים בכרם אלא דקנבוס ולוף לפי שגדלים הרבה ואיכא ערבוביא ועושים אשכלות בגפנים אסורים משום כלאי הכרם עכ\"ל. ומ\"מ נראה שהתוס' והר\"ן חולקים על רבינו בירק. ומ\"ש הראב\"ד שהוא טעות שטעה במקום אחר לפנים מפני שנפלה לו טעות במשנתו והטעתו והרי הוא מוגה לפנים, יתבאר בפרק זה: \n", + "וכן אסור מדבריהם וכו'. בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט): \n\n" + ], + [], + [ + "ואין עודרין עם הנכרי בכלאים וכו'. בפרק חמישי דע\"ז (דף ס\"ד): \n\n" + ], + [ + "ואין אסור משום כלאי הכרם וכו'. היינו מדתנן בפ\"ה דכלאים האירוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינם כלאים בכרם ומשמע לרבינו דאפי' מדרבנן שרו דלא גזרו בהו והיינו במיני זרעים שאינם נאכלים דומיא דאירוס וקיסוס ושושנת המלך דאילו בשאר מיני זרעים כבר כתב בסמוך שהם אסורים מדבריהם: \n\n" + ], + [ + "אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים וכו'. בפרק כל גגות (עירובין דף צ״ג) כרם הנטוע עד עיקר מחיצה זורע מעיקר מחיצה ואילך שאילו אין שם מחיצה מרחיק ארבע אמות וזורע: \n", + "ומ״ש ואם עשה כן אע״פ שאינו לוקה הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנאה. הטעם שאינו לוקה הוא מדאמרינן בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ו:) נהוג עלמא כרבי יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכתב הר״ן ומיהו אע״ג דבעי רבי יאשיה במפולת יד הני מילי לענין מלקות אבל לענין איסור הפירות מודה שאע״פ שלא זרען בבת אחת כל היכא דאיכא תרי מינים לבד מכרם נאסרים הפירות דהא קיימא לן דזרוע מעיקרו בהשרשה וזרוע ובא בתוספת ובמקומות הרבה שנינו עציץ נקוב לענין קדוש כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם ה״ז קידש ולא מסתבר לאוקמינהו דלא כר' יאשיה הילכך משכחת להו לרבי יאשיה בעציץ של שני מינים ולרבנן במין אחד. אבל הרמב״ם כתב דלענין איסור הפירות אפילו לרבי יאשיה בחד מינא סגי. ולא נהירא מדאמרינן בספ״ק דקידושין חזיוה לההוא גברא דהוה זרע חיטי ביני גופני אמרו ליה ליתי מר ולישמתיה אמר ליה לא צהירתו ולא קיימא לן כרבי יאשיה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ומדלא אסר ליה הפירות ש״מ דאין נאסרים אלא בשני מינים עכ״ל. ואני אומר דאין משם ראיה כי שמא אסר לו ולא חש הגמרא להזכירו משום דלא נחת הגמרא להכי אלא להודיע דהלכה כר' יאשיה ולא כהנהו רבנן דאמרו לרב נחמן תא ונישמתיה לההוא גברא דהוה זרע ביני גופני. ועוד יש לומר דמטעם אחר אין ראיה משם דהתם בחו״ל ודברי רבינו כאן הם בארץ ישראל: \n", + "ומ\"ש הר\"ן דלדעת רבינו לענין איסור הפירות אפי' לר' יאשיה אפי' בחד מינא סגי איני רואה מניין לו לומר כן בדברי רבינו. כתב הרא\"ש בהלכות כלאים כר\"י אע\"פ שכמה משניות וברייתות וסוגיא דגמרא דלא כר' יאשיה אפי' הכי בדורות אחרונים חזרו להיות עושים כרבי יאשיה. והראב\"ד כתב הא דתני ר' יאשיה חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היינו דוקא לענין מלקות אבל לענין איסור לא בעינן שיזרעם במפולת יד כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם קידש. ונראה לפ\"ד דהאי איסורא ליתא אלא מדרבנן ולדעת ר\"י נראה דאפילו איסורא דרבנן לית ליה ואף לדעת הראב\"ד נראה דלא אסיר בחו\"ל אע\"ג דאסיר בהנאה בארץ כיון דלא אסיר ליה אלא מדרבנן. והרמ\"ה כתב דמודה רבי יאשיה דאם זרע ביני גופני בארץ דאסור אפילו בחד מינא דזרעים אסור אבל בחו\"ל שרי ואם זרע שני מינים בין הגפנים גזרו ביה רבנן בחו\"ל דכי צמחי דמי לאיסורא דאורייתא ולא ידענא מניין לו זה החילוק עכ\"ל. ובספ\"ח יתבאר מניין לו זה החילוק עכ\"ל. ובספ\"ח יתבאר דעת רבינו. \n", + "ומ\"ש רבינו ונאסרו שניהם בהנאה. הכי משמע בפרק ב' דמנחות (דף ט\"ו) דהיכא דאסור מדאורייתא נאסרו שניהם. \n", + "ומה שכתב ושורפים את שניהם שנאמר פן תקדש המלאה הזרע, במשנה בסוף תמורה (דף ל\"ו:) מני כלאי הכרם בהדי הנשרפים ובפ\"ב דקידושין (דף נ\"ו:) מייתי לה מדכתיב פן תקדש פן תוקד אש. \n", + "ומ״ש ואפילו הקש של תבואה וכו'. בפרק כל שעה (פסחים דף כ״ו:). \n", + "ומ\"ש ולא יסיק בהם תנור וכירים ולא יבשל בהם בשעת שריפתן, גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "אחד הנוטע ואחד המקיים וכו'. בפרק חמישי ופרק ראשון: \n", + "ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו לפיכך המסכך גפנו ע״ג תבואתו של חבירו וכו'. בפרק שביעי המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קידש וחייב באחריותו ר' יוסי ור״ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו אמר רבי יוסי מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר״ע ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו פירוש משום דכתיב כרמך. ובסוף פרק הערל (יבמות דף פ״ג) אמר שמואל דהלכה כרבי יוסי ואע״ג דאמרינן קידוש מה לי אמר רב אמר רב יוסף ת״ש דאמר רב הונא אמר רב אין הלכה כר' יוסי א״ל אביי מאי חזית דסמכת אהא סמוך אהא דאמר רב אדא אמר רב הלכה כר' יוסי אמרי בי רב מנו רב הונא ורב הונא אמר [אין] הלכה. ומאחר דקי״ל דהלכתא כרב באיסורי ה״ל למיפסק דאין הלכה כרבי יוסי משמע לרבינו דכיון דשמואל פשיטא ליה דהלכה כר' יוסי ואיכא מ״ד דרב סובר כוותיה נקטינן הכי ועוד דבירושלמי משמע דרב סבר הלכה כר״ש ועוד דר״ע סבר כוותיה ועוד שעשה מעשה וקי״ל מעשה רב: \n", + "ומ\"ש קידש גפנו ולא נתקדשה התבואה וכן מה שכתב סיכך גפן חבירו ע\"ג תבואתו וכו'. שם בירושלמי פ\"ז דכלאים: \n\n" + ], + [ + "הרואה כלאים בכרם חבירו וכו'. ירושלמי בפרק חמישי: \n", + "וכתב הראב\"ד ירושלמי בפועל שנו ובעל הבית שעוסק במלאכתו עשו אותו כפועל עכ\"ל. והילך לשון הירושלמי על מאי דתנן בפרק הנזכר הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר כשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור קאמר בירושלמי ר\"י בר חנינא אמר בפועל שנו בעל הבית שהוא עסוק במלאכתו עשו אותו כפועל בעל הבית שקיים ירקות שדה בכרם אסורים בין לו בין לאחר פועל שקיים ירקות שדה בכרם אסור לו ומותר לכל אדם וקשיא אם אסור לו יהא אסור לכל אדם אם מותר לכל אדם יהא מותר לו אלא כרבי שמעון דאמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו אף על גב דרבי שמעון אמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו מודה הוא הכא שאסור לו ע\"כ. ונ\"ל דה\"פ אמר רבי יוסי בר חנינא בפועל שנו כלומר הא דקתני שאם אמר כשאגיע לו אלקטנו מותר הני מילי בפועל שהוא עסוק במלאכה ומשום הכי כשאומר כשאגיע לו אלקטנו לא הוה יאוש אבל אם אינו עסוק במלאכה ואמר כשאגיע לו אלקטנו כיון שלא הלך מיד ללקטו הוי יאוש ואם הוסיף במאתים אסור לו והדר מפרש דפועל שאמרו לאו דוקא פועל דהוא הדין לבעל הבית אם הוא עוסק במלאכתו אם אמר כשאגיע לו אלקטנו מותר שפירוש פועל כאן עוסק בין שהוא בעל הבית בין שהוא אחר ולא הוציאוהו בלשון פועל אלא לאשמועינן דאפילו שאינו שלו אם נתייאש ממנו אסור לו. ורבינו כשכתב לקמן בפרק זה דין הרואה ירק בכרם לא חשש לבאר דדוקא בעוסק במלאכה מיירי משום דמלישנא דכשאגיע לו אלקטנו משמע שהוא מעוכב מלילך מיד לעקרו מפני שהוא עסוק במלאכה. זה נראה לי לדחוק בדעת רבינו שהשמיט הירושלמי הזה: \n\n" + ], + [ + "האנס שזרע כלאים בכרם חבירו וכו'. ירושלמי בפ\"ז. וכתוב בספר הבתים מלשון הר\"ם שמענו שאם לא נשתקעו ולא נתייאשו אינו מקדש כלל: \n\n" + ], + [ + "הרוח שעקרה פארות הגפן וכו'. משנה שם. \n", + "ומה שכתב יגדוד בדלי\"ת פירושו יחתוך מלשון גודו אילנא: \n\n" + ], + [ + "אנס שזרע הכרם כשיצא האנס יקצור הזרע מיד וכו'. גם זה משנה שם. ופירוש נשתקעו הבעלים שנשתקע שם הבעלים מאותו קרקע ונקרא על שם האנס: \n", + "כתב הרא\"ש אנס שגזל כרם וזרעו ויצא מלפניו שהניח הכרם לבעלים קוצרו אפי' במועד התירו לו לקצרה במועד אע\"פ שאינו דבר האבד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מפני מראית העין התירו לקצרה שלא יהא נראה כמקיים כלאים. ונ\"ל דמיירי באותו ענין שלא יוסיף מאתים במועד דאי לאו הכי הוי דבר האבד דאע\"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון שחזרה לבעלים אם הוסיפה מאתים לפניו קידש דלא גרע מלכשאחזור אלקטנו או סיערתו הרוח עכ\"ל. ומתוך דבריו נתבאר מ\"ש רבינו ובירושלמי עד שליש רב הונא ורב ששת חד אמר שליש לשכר וחרנא אמר שליש לדמים כלומר שליש מה ששוה כל הזרע ופסק רבינו. כמאן דמיקל. \n", + "ומה שכתב רבינו ואם נשתהא הזרע וכו': \n\n" + ], + [ + "מאימתי תבואה או ירק מתקדשין וכו' עד אינן מתקדשות. משנה בפרק שביעי: \n\n" + ], + [ + "כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן וכו'. בתוספתא ספ\"ג גפנים שהשרישו הרי אלו אסורים ומקדשים אבל אין מתקדשים עד שיעשו כפול הלבן: \n", + "וכתב הראב\"ד אבל הבוסר מותר (א\"א מותר) בהנאה עכ\"ל. ואינו מוכרח. \n", + "ומה שכתב ואם עקר הזרע וכו' יש לדקדק שהרי כתב קונסין אותו ואוסרים הזרע ומדסתם וכתב אוסרים משמע דאסורים בהנאה קאמר והיינו בשלא הגיעו לכפול הלבן שאם הגיעו מדינא אסורים ולא משום קנסא ואם כן היאך כתב שאם עקר הזרעים קודם שיעשו כפול הלבן מותר בהנאה. ויש לדחוק ולומר דאוסרים בהנאה אע\"פ שעדיין לא הגיעו לכפול הלבן והיינו בשלא עקרן מאחר שעתידין להיות כפול הלבן אבל אם עקרן נחתינן להו דרגא ולא אסרינן להו באכילה ומ\"מ זו איני יודע מנין לו. \n", + "ומ\"ש מקצתן נעשו כפול הלבן וכו' תוספתא דכלאים ספ\"ג: \n\n" + ], + [ + "ענבים שנעשו כפול הלבן וכו'. זהו מה ששנינו בפ\"ז מאימתי תבואה מתקדשת משתשריש. \n", + "ועל מה שכתב רבינו שאם ליקט קודם שישריש מותר בהנאה: כתב הראב\"ד דאפילו באכילה עד כאן לשונו. ואין הכרע בדבר: \n\n" + ], + [ + "גפן שיבשו העלים שלה וכו'. משנה בפרק שביעי. ומה שכתב הראב\"ד א\"א המשנה אמרה גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת גמרא ניחא בסיתוא וכו' אבל מכל זה שמעינן שאם יבשה לגמרי אינו אסור כלל. כלומר וה\"ל לרבינו לפרש. ואני אומר דמדברי רבינו איכא למשמע הכי שכתב כדרך שתיבש בימי הקור לומר דוקא כשיבשה כדרך שתיבש בימי הקור שאפשר שלא יבשה לגמרי משום הכי אסור לזרוע בצדה אבל אם ניכר בה שיבשה לגמרי מותר לזרוע בצדה. וכך הם דברי רבינו בפירוש המשנה שכתב וז\"ל ומה שכתב גפן שיבשה שנפלו העלים שלה בתחלת החורף כאשר יקרה לגפנים ולא ירצה לומר שיבשה לגמרי ואינו עושה פרי עכ\"ל: \n", + "וכן הזורע בעציץ שאינו נקוב וכו' עד הרי הוא כארץ. גם זה שם במשנה ומדקתני בעציץ שאינו נקוב לא קידש ולא קתני מותר למד רבינו דאיסורא מיהא איכא מדרבנן ומכין אותו מכת מרדות: \n\n" + ], + [ + "היה עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים וכו' עד הרי זה תשרף. בפרק חמישי. \n", + "ומה שכתב או שהיה זורע או זורה בשדה הלבן כלומר שאילו היה עושה כן בכרם אפילו סיערתו לאחריו אסור מאחר שהיה עוסק בעבירה וכן אמרו בירושלמי. \n", + "ומה שכתב שהכל אסור בהנאה פלוגתא בירושלמי ופסק כר' יוחנן דאמר אף הקשין אסורים: \n\n" + ], + [ + "הרואה בכרם עשב וכו' כיצד המקיים קוצים בכרם וכו'. משנה בפרק חמישי המקיים קוצים בכרם רבי אלעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימים. ומפרש בירושלמי בפירקא קמא רבנן אמרין מקום שמקיימין אותם אסורים ומקום שאין מקיימין אותם מותרים מאי טעמא דרבי אליעזר מכיון שמקיימין אותם במקום אחד נאסור מינן בכל מקום שהוא וכן מבואר בגמרא דידן פרק חבית (שבת דף קמ\"ד:) וידוע דהלכה כחכמים: \n\n" + ], + [ + "האירוס והקיסוס וכו'. משנה בפרק ה'. והראב\"ד כתב אמר אברהם נ\"ל טעות הוא זה והעיקר כך הוא וכו'. כוונתו להשיג על רבינו ורצה להגיה המשנה מהתוספתא ורבינו תופס לשון המשנה עיקר ועוד דלשון התוספתא יכול להתפרש כלשון המשנה. \n", + "ומה שכתב רבינו שהקינרס מקדש בכרם משנה ספ\"ה. ובספרי הדפוס כתוב הקנבוס וטעות סופר הוא דהא עיקר כלאים דאורייתא הוי קנבוס ולוף ודומיהם וכן מפורש בראש הפרק ומאי קמשמע לן ועוד דשבקיה ללוף בר זוגיה הלכך לא גרסי' אלא הקינדס וכן מצאתי בספר מוגה. ופירש קינרס קארד\"ו בלעז. \n", + "ומה שכתב שצמר גפן מקדש בכרם היינו דלא כרבי מאיר בפרק ז'. \n", + "ומה שכתב וכן כל מיני דשאים וכו'. ירושלמי בסוף פרק חמישי: \n", + "ופול המצרי מין זרעים הוא ואינו מקדש. בתוספתא פרק שלישי: \n", + "הקנים והורד וכו' עד לכל דבר. ירושלמי פרק ה': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(כא-כב) הרואה ירק בכרם וכו'. משנה בפ\"ה. \n", + "ומ\"ש וכיצד משערים שיעור זה וכו'. שם בירושלמי: \n", + "וכתב הראב\"ד עיקר הדברים הללו בירושלמי וכו' עד וכן למאתים. ור' שמשון פירש כשליקט ומניח אחד בכרם וגדל אותו שהניח עד שגדל אחד ממאתים שבו. ואין זה דרך הירושלמי ופירוש רבינו בו נכון: \n\n" + ], + [ + "אסור לעבור בעציץ נקוב וכו' עד ה\"ז קידש. משנה בסוף פ\"ז: \n\n" + ], + [ + "בצל שנטעו בכרם וכו'. בפרק הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ז ע״ב) ובירושלמי פרק ה' דכלאים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הזורע ירק או תבואה בכרם או המקיימו וכו'. בפרק ה' שנינו הנוטע ירק בכרם או המקיים הרי זה מקדש מ\"ה גפנים אימתי בזמן שהיו נטועות על ד' ד' או על ה' ה' היו נטועות על ו' ו' או על ז' ז' ה\"ז מקדש ט\"ז אמה לכל רוח עגולות ולא מרובעות. ובירושלמי היך עבידא שבע שורין מן שבע שורין צא מהם ארבע גפנים לד' זויות הכרם נשתיירו שם מ\"ה גפנים. וכתב רבינו בפירוש המשנה מה שהצריכה לקצב שיעור מה שנתקדש בדמיון הראשון במנין הגפנים וכו' ולקצוב בדמיון השני כמדת העגולה וכו' מפני שהכרם כשיהיה נטוע על ד' ד' והוא שיהיה בין כל שורה ד' אמות בשורות האורך ובשורות הרוחב יהיה בין כל גפן וגפן ד' אמות או אם יהיה נטוע על ה' ה' שיהיה בין כל גפן וגפן ה' אמות יהיו כל הגפנים שיש בתוך העגולה מ\"ה כאשר אבאר אחר שיהיה על ד' ד' או על ה' ה' אבל אם יהיה על ו' ו' או על ז' ז' ונעגל עגולה שיהיה באלכסונה ל\"ב אמות לא יהיה מנין הגפנים המצויים בתוך העגולה כשיהיה שש על שש כפי מניינם כשיהיה שבע על שבע עכ\"ל. והאריך שם בביאור דבר זה. \n", + "ומה שכתב רבינו ורואין כל העיגול שרחבו ל\"ב אמה כאילו הוא כולו מלא ירק. נראה שזה פירוש מה שאמרו בירושלמי ר' יוסי בר חנינא אמר והוא שזרע כנגד האמצעית ר' אבין בשם שמואל והוא שתהא האמצעית עגולה ירק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א בשהיה בין שפתי העיגול ובין שורות הגפנים שחוצה לו יותר על ד' אמות אבל אם היה ביניהם ד' מצומצמות או פחות רואין את העיגול כאילו הגיע לשורה הסמוכה לו וכו'. נראה שטעמו מאחר שפירש הירושלמי שרואין כל העיגול כאילו הוא מלא ירק הרי הוא אוסר ד' אמות חוצה לו אלא שקשה לו איך ישארו מ\"ה גפנים בתוך העיגול והלא מרובע יתר על העיגול רביע וע\"כ הוצרך להוסיף על שפת העיגול ולחוץ ד' אמות מצומצמות לאסור: \n", + "והראב\"ד כתב בד\"א כשהיה בין שפת העיגול הזה וכו'. א\"א כל מה שכתב בכאן אין לו שורש בגמרא וכו' עכ\"ל. ורבינו שמשון האריך בפירוש משנה זו וכן רבינו האריך שם בפירוש. ומצאתי כתוב ששאל הרא\"ש את ה\"ר ישראל שהיה חכם בחכמות על דברי מי יש לסמוך והשיב לו כלשון הזה. אדוני ומרי תרב גדולתך כגודל כשרון פעולתך. עיינתי בפירוש משנת הנוטע ירק בכרם להר\"מ ז\"ל וראיתי כי הפליא עצה הגדיל תושיה בפירושה אבל נראה לי לפי עניות דעתי כי האריך בה הרבה והלשון אינו מחוור כפי הצורך כי נראה סתירה בדבריו למי שאינו מעיין בהם עיון דק. אבל כלם נכוחים למבין. והענין אין לנטות ממנו ימין ושמאל. והנה פירשתים לפי דעתו ולא חדשתי בה כלום מלבי אלא קיצור הלשון ותיקונו: \n", + "הנוטע ירק בכרם או מקיים הרי זה מקדש מ\"ה גפנים אימתי בזמן שהם נטועות וכו', הצעת משנה זו כך היא. הנוטע ירק בכרם או מקיים הרי זה מקדש ט\"ז אמות לכל רוח עגולות ולא מרובעות ובזמן שהן נטועות על ה' ה' מקדש מ\"ה גפנים. אפרש בתחלה המשנה על הצעה זו ואבאר מה נשתנה כשהן נטועות על ה' ה' משאר נטועות. ואח\"כ אבאר הטעם למה לא הציע התנא על סדר זה והיה מקצר יותר. נאמר כי כשנפריש מאיזה כרם שיהיה מרובע ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והירק נטוע בנקודת אמצעיתו ונעגל בתוכו עגול יהיה הקפו בצלעות המרובע ויהיה אלכסונו ל\"ב אמות כצלע המרובע יתקדש העגול כולו שהוא ט\"ז אמות לכל רוח מן הירק. והנה אם הם הגפנים נטועות על ד' ד' יהיה המרובע מן ט' שורות אורך על ט' שורות רוחב ובכל שורה ט' גפנים ויפול מהם בתוך עיגול ז' שורות אורך על ז' שורות רוחב שהם מ\"ט גפנים חוץ מד' זויות וישארו בתוך העגול מ\"ה גפנים כמו שאתה רואה בצורה א' (הציור בסוף הספר) המרובע המופרש מן הכרם ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והעגול המתקדש בתוכו: \n", + "ואם הם גפנים נטועות על ו' ו' יפול במרובע ו' שורות אורך על ו' שורות רוחב ובכל שורה ו' גפנים, ויפלו בתוך העגול כל שתי שורות הפנימיות שיש בהם י\"ב גפנים והשתי שורות הסמוכות לפנימיות יפלו בתוך העיגול ד' גפנים מכל שורה יעלו לח' גפנים הרי כ' גפנים ומשני שורות החיצונות ב' גפנים מכל אחת הרי בתוך העיגול כ\"ד גפנים כמו שאתה רואה בצורה ב' (הציור בסוף הספר) המרובע המופרש מן הכרם ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והעיגול המתקדש בתוכו. (פירוש המרובע הפנימי הוא ל' על ל' אמה והעיגול הוא ל\"ב על ל\"ב נמצא העיגול יוצא מן המרובע אמה לכל רוח והמרובע החיצון הוא ל\"ב על ל\"ב). \n", + "ואם הם גפנים נטועות על ז' ז' יפול בתוך המרובע ה' שורות אורך על ה' שורות רוחב וכל שורה ה' גפנים שיעלו למנין כ\"ה גפנים ויפלו כולם בתוך העיגול חוץ מד' זויותיו וישארו כ\"א גפנים כמו שאתה רואה בצורה ג' (הציור בסוף הספר) המרובע המופרש מן הכרם ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והעיגול המתקדש בתוכו. \n", + "ואם הם גפנים נטועות על ה' ה' יפול בתוך המרובע שלו ל\"ב אמות, ז' שורות אורך על ז' שורות רוחב ובכל שורה ז' גפנים ויפלו מהן בתוך העיגול ג' שורות הפנימיות כולן יעלו לכ\"א גפנים ומכל אחת משתי שורות הסמוכות לפנימיות ה' גפנים הרי בידך ל\"א גפנים ומכל אחת משתי שורות החיצונות ג' נמצא בתוך העיגול ל\"ז גפנים כמו שאתה רואה בצורה ד' (הציור בסוף הספר) המרובע המופרש מן הכרם ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והעיגול המתקדש בתוכו. (פירוש זה המרובע יש לו בו ז' שורות וששה אוירים ויש בו ל' על ל' ובעיגול ל\"ב על ל\"ב ומוסיף עליו אמה לכל רוח כמו שמפרש למטה ומרובע חיצון הוא ל\"ב על ל\"ב). א\"כ מהו שאמרה המשנה אם הם נטועות על ה' ה' הרי זה מקדש מ\"ה גפנים. עתה שים לבך והתבונן בצורה הרביעית הנך רואה בעיניך כי אלכסון העיגול שהוא ל\"ב אמות יוצא חוץ מהשבע שורות אמה לכל רוח לפי שאורך השורה שלשים אמות כי יש בה שבע גפנים ביניהן ו' ריחוקין ה' אמות בכל ריחוק יעלו לשלשים אמה נמצא האלכסון עודף על השורה שתי אמות אמה מקצה מזה ואמה מקצה מזה וישאר מן הריחוק שבין כל שורה ושורה ארבע אמות בין קצה האלכסון ובין השורה הסמוכה לו חוץ למרובע כמו שתראה. ובצורה ה' (הציור בסוף הספר) העיגול הגדול אלכסונו ארבעים אמה. המרובע המופרש ל\"ב אמות על ל\"ב אמות והעיגול בתוכו. וד' אמות אלו הם כדי עבודת הכרם. ולפי שהשיעור מצומצם נחשוב כאילו העיגול נמשך ברוחב עד שהגיע לשורות החיצונות שביניהם ובין קצה האלכסון ארבע אמות וניתוסף באלכסונו ארבע אמות לכל רוח עד שחוזר ארבעים אמה ויהיה עתה הירק מקדש עשרים אמה לכל רוח עד שחזר ארבעים אמה ויפול עתה בתוך זה העיגול הגדול מרובע של שבע שורות כלומר חוץ מארבע זויותיו וישארו בתוכו ארבעים וחמש גפנים. וזה שאמרה המשנה בזמן שהן נטועות על ה' ה' הרי מקדש ארבעים וחמש גפנים. הנה ביארנו כי עיקר הקידוש בנוטע ירק בכרם הוא ט\"ז אמה לכל רוח עגולות ובזמן שהן נטועות על ה' ה' מקדש ארבעים וחמש גפנים כמו שהצענו המשנה. ונתבאר כי אם הם נטועות על ו' ו' מקדש כ\"ד גפנים כמו שראית בצורה השנית. ואם הם נטועות על שבע שבע מקדש כ\"א גפנים כמו שראית בצורה השלישית. ואם הם נטועות על ד' ד' או על ה' ה' מקדש מ\"ה גפנים. אלא שבנטועות על ד' ד' מקדש ט\"ז אמה לכל רוח בעיקר הקדוש. ובנטועות על ה' ה' מקדש כ' אמה לכל רוח בשביל תוספת עבודת הכרם על העיקר כמו שנתבאר בצורה הראשונה ובצורה החמישית. והטעם במה שלא אמר במשנה בזמן שהן נטועות על ה' ה' שמקדש כ' אמה לכל רוח ואמר ה\"ז מקדש מ\"ה גפנים. מפני שעיקר הקדוש הוא ט\"ז אמה לכל רוח והד' אמות תוספת הוכרח להם לקירוב האלכסון מהשורות החיצונות כדי עבודת הכרם מה שאין כן כשהן נטועות על ו' ו' או על ז' ז'. והטעם במה שלא הציע המשנה כמו שהצעתי ופרט בזמן שהן נטועות על ד' ד' מכלל ט\"ז אמה לכל רוח וצירף אותו עם שהן נטועות על ה' ה'. לפי שהן שוים במנין הגפנים והצורות דומות זו לזו כי יפול בתוך העיגול בכל אחת מהם ז' שורות על ז' חוץ מארבע זויות. זהו מה שהבנתי מפירוש משנה זו מדברי רמז\"ל והן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני. ואל יתפתה אדוני ומורי במ\"ש רבינו שמשון ז\"ל בפירוש משנה זו ואל תשגיח עליו כלל כי חוץ מכבודו הוא שבוש נטוי על קו תוהו ואבני בוהו לא זה הדרך ולא זו העיר. ומה שכתב בשם חכמי המדות הוא אמת. ומ\"ש ז\"ל כי ברבוע שארכו יותר על רחבו אין על דבריהם הוכחה. יש ויש. ומה שכתב ליתיה להאי כללא, איתיה על כל פנים. ויהי כנהר שלומך ויעמוד לעד זרעך ושמך, כחפצך וכחפץ צעיר תלמידיך נוגה חסדיך, ישראל בר יוסף נ\"ע: \n\n" + ], + [ + "בד\"א בזורע או מקיים תוך הכרם וכו'. בפ\"ד הזורע ארבע אמות שבכרם ב\"ש אומרים קידש שורה אחת וב\"ה אומרים קידש שתי שורות. ודברי רבינו יכולים להתבאר מתוך משנה זו ואיני יודע למה הראב\"ד כתב שאין לו שורש ודברי סמ\"ג כדברי רבינו. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם זרע בצד גפן יחידית אינו מקדש מהזרע אלא ששה טפחים לכל רוח. בפ\"ג ובפ\"ו: \n\n" + ], + [ + "ילדה פחות מטפח וכו'. בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג:) ופירש״י נ״ל דקסבר כדאמרינן במנחות קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן נינהו ובכי האי כרם לא גזור רבנן אבל כוליה כרם גדול וכו' הואיל וחשיבא גזור עלה עכ״ל. ואין נראה כן מדברי רבינו שלא חילק בדין זה בין קנבוס ולוף לשאר זרעים. ומשמע לי שדין זה בכלל שיעורים שהם הלכה למשה מסיני: \n\n" + ], + [ + "שתי גנות זו על גבי זו וכו'. ירושלמי בפרק ו'. \n", + "ומה שכתב או לגפן יחידית ירושלמי בפ\"ז. \n", + "ומה שכתב ואם העליונה עשויה כרם וכו' ירושלמי בפרק ו': \n\n" + ], + [ + "מי שהיתה שדהו זרועה ירק וכו' עד וישרש את הנשאר בארץ מן הגפנים. משנה בפרק שני: \n\n" + ], + [ + "המבריך את הגפן בארץ וכו'. משנה בפרק ז' המבריך את הגפן בארץ אם אין עפר על גבה שלשה טפחים לא יביא זרע עליה אפילו הבריכה בדלעת או בסילון. ובירושלמי הדא דתימא בסילון של חרס אבל בסילון של אבר אינו צריך עד שיהא שם שלשה טפחים עפר מלמעלן והא דשרי בדלעת היינו דוקא ביבשה. \n", + "ומה שכתב ומותר לזרוע בצדה ברייתא בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף י״ט) ותוספתא פרק שלישי וירושלמי פרק ז': \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש הבריכה בסלע וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש בד\"א בשאין עיקר הגפן נראה וכו'. ירושלמי. ודע דבירושלמי קאמר דדוקא בסלע קשה אבל סלע רך השרשים מפעפעים ועוברים ולא חש רבינו לכתבו משום דמשמע ליה דמילתא דפשיטא היא: \n\n" + ], + [ + "המבריך שלש גפנים וכו'. משנה שם המבריך שלש גפנים ועיקריהם נראים ר' אליעזר בר צדוק אומר אם יש ביניהם מארבע אמות עד שמונה הרי אלו מצטרפות ואם לאו אינם מצטרפות ופירש רבינו מצטרפות לשאר גפנים. והראב\"ד פירש בע\"א שכתב א\"א לא פירש לו רבו כהוגן וכו'. וטעמו משום דשתי שורות של שלש גפנים בכל שורה הוי כרם כמה שכתב רבינו ברפ\"ז וז\"ל הרמב\"ן בפרק הספינה המבריך שלש גפנים פירש הרמב\"ם שהבריך הגפנים ולא כיסם כולם מן העיקר כדרך הברכה אלא הניח עיקריהם מגולים וכיסה אמצעיתן בארץ הרי אלו מצטרפין לגפנים שסביבותיהם להיות כרם להרחיק ד' אמות כאילו לא הבריכן אבל ב' אינם מצטרפות והטעם לפי שהוא מקפיד על הג' על לצרפן לכרם ולא הב' עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "כל הזורע תחת השריגים וכו'. משנה וירושלמי בספ\"ז: \n\n" + ], + [ + "הדלה את הגפן על מקצת אפיפירות וכו' עד הרי זה מחזירם למקום אחר. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש הזורע תחת מותר האפיפירות וכו' ה\"ז אסור לקיימו או להחזיר השריגים וכו'. כן משמע שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "קנים היוצאים מן העריס וכו' עד סוף הפרק משנה שם (פ\"ו מ\"ח): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הבא לזרוע בצד הכרם וכו'. משנה בפרק ד'. \n", + "ומה שכתב ואם גפן יחידית היא מרחיק ממנה ו' טפחים וזורע. משנה בפ\"ג ובפ\"ו וכת\"ק: \n", + "היתה שורה אחת של גפנים וכו'. בפ\"ד הנוטע שורה של ה' גפנים ב\"ש אומרים כרם ובה\"א אינו כרם עד שיהיו שתי שורות וידוע דהלכה כב\"ה. \n", + "ומה שכתב וכמה יהיה בכל שורה שלש גפנים או יותר. שם בירושלמי אמרו זרע כנגד האמצעי על דעתיה דב\"ה אוסר שלש כנגד שלש ומשמע לרבינו מירושלמי זה דשלש כנגד שלש הוו שני שורות דג' הוי שורה וכההיא דאמרינן פרק קמא דיו\"ט גבי מנות ובפרק יום הכפורים גבי ישור על אנשים וכן מבואר עוד בירושלמי בפרק הנזכר גבי מחול הכרם איזהו כרם קטן שלש כנגד שלש: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ב-ד) בד\"א כשהיה בין כל גפן וגפן וכו'. היו שלש שורות וכו'. בפרק ד' הנוטע שתי שורות אם אין ביניהם ח' אמות לא יביא זרע לשם. \n", + "ומ\"ש חוץ ממקום גפנים עצמם שם בירושלמי א\"ר זעירא שמנה חוץ ממקום כורתין פי' גזע הגפן נקרא כורתי. \n", + "ומ\"ש וכן אם היה ביניהם פחות מד' וכו' בפרק ה' כרם שהוא נטוע על פחות מארבע אמות ר\"ש אומר אינו כרם וחכמים אומרים רואים את האמצעיות כאילו אינם. ובירושלמי אמר ר' חנניה הדא אמרה בשהיו שש כנגד שש אבל אם היו חמש כנגד חמש כל עמא מודו שהם רואים האמצעיות כאילו אינם. ורבינו נראה שהיה גורס הדא אמרה כשהיו שתים אבל אם היו שלש כל עמא מודו שהם רואים האמצעיות כאילו אינם וצ\"ע. וכן צ\"ע למה פסק כר\"ש. ואפשר שטעמו משום דהא דאמר רבי חנניה דבסמוך לפרושי דברי ר\"ש איצטריך ומאחר דאמורא מפרש דבריו משמע דסבירא ליה דהלכתא כוותיה: \n", + "וכן אם היו שלש שורות וכו'. ולפיכך הנוטע כרמו מתחילה וכו'. שם (דף כ\"ז) הנוטע שתי שורות אם אין ביניהם ח' אמות לא יביא זרע לשם היו ג' אם אין בין שורה לחבירתה ט\"ז אמה לא יביא זרע לשם ראב\"י אומר משום חנינא בן חכינאי אפי' חרבה האמצעית ואין בין שורה לחבירתה ט\"ז אמה לא יביא זרע לשם שאילו מתחלה נטען היה מותר בשמונה אמות הנוטע את כרמו (ט\"ז אמה) על ט\"ז אמה מותר להביא זרע לשם וכו' ר\"מ ור\"ש אומרים אף הנוטע את כרמו על שמונה אמות מותר ופסק בירושלמי הלכה כר\"מ ור\"ש ומתוך כך משמע דלית הלכתא כהא דתנן היו שלש שורות אם אין בין שורה לחבירתה ט\"ז לא יביא זרע לשם ואע\"ג דראב\"י סבר הכי לא קיי\"ל כוותיה ואף על גב דמשנתו קב ונקי איכא למימר דשאני הכא דמשום חנינא בן חכינאי קאמר לה ואפשר דליה לא ס\"ל ועוד דקאמר בירושלמי דראב\"י ס\"ל כב\"ש דשורה אחת הוי כרם: \n", + "וכתב הראב\"ד לפי המשנה נ\"ל וכו'. וטעמו לפי שהוא סבור דהלכה כת\"ק כמו שהוא דרך בשאר מקומות לפסוק כת\"ק וכל שכן דאיכא כמה תנאי דמסייעי ליה. ורבינו תפס כדברי הירושלמי שפסק כר\"מ ור\"ש. \n", + "ומ\"ש אבל אם זרע חוצה לו צריך להרחיק משורה החיצונה ארבע אמות כשאר הכרמים: כתב הראב\"ד א\"א לא מצאתי לזה עיקר בירושלמי וכו'. ולדעת רבינו אפשר לומר דמשמע ליה איפכא שהרואה מבחוץ שלש שורות נטועות אינו מבחין שיש ביניהם שמונה אמות ונראה לו שהוא כרם גמור אבל בתוכו ניכר הוא שיש ביניהם מרחק רב. ומ\"מ צ\"ע מנין לנו לחלק בדבר: \n\n" + ], + [ + "היתה בשדה זו שורה של גפנים וכו'. משנה בפ\"ד: \n", + "כתב הראב\"ד לא ט\"ז אמה כדרך הרבים אלא שהוא שביל הדרכים לרבים עכ\"ל. טעמו משום דהא תנן שאם יש ביניהם שמונה אמות מותר להביא זרע לשם ופשוט הוא וכך מבואר בדברי רבינו והוא שיהא ביניהם פחות מח' אמות: \n\n" + ], + [ + "נטע שורה אחת בארץ וכו'. משנה בפרק ששי בשם רבי אליעזר ואין עליו חולק: \n\n" + ], + [ + "הנוטע חמש גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב וכו'. משנה בפ\"ד. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב כזה (ציור) ושתים כנגד שתים ואחת באמצע כזה (ציור) ושתים כנגד ואחת בינתים כזה (ציור): \n\n" + ], + [ + "כרם שחרב וכו'. משנה רפ\"ה כרם שחרב אם יש בו ללקט י' גפנים לבית סאה ונטועות כהלכתן ה\"ז נקרא כרם דל. ונטועות כהלכתן היינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב כמו שנתבאר: \n", + "ומה שכתב או יש בו לכוין שלש כנגד שלש. זה על פי מה שכתב בתחלת פרק זה היו שתי שורות הרי אלו כרם וכמה יהא בכל שורה שלש גפנים או יותר: \n\n" + ], + [ + "כרם שאינו נטוע שורות שורות וכו'. משנה שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היו העיקרים מכוונים וכו' עד ומותח מזו לזו. ירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "כרם שחרב באמצעו וכו'. משנה בפרק ד' וכב\"ה. \n", + "ומ\"ש ואם הביא הואיל והרחיק ארבע אמות לכל רוח וכו'. זהו פירוש מה ששנינו בפרק שביעי אלו אוסרים ולא מקדשים מותר חרבן הכרם: \n\n" + ], + [ + "וכן מקום שנשאר פנוי בלא גפנים וכו' והוא הנקרא מחול הכרם וכו'. גם זה משנה בפרק ד' וכב\"ה ואיתיה בפרק כל גגות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואם הביא הואיל והרחיק ארבע אמות ה\"ז לא קידש. גם זה משנה בפ\"ז אלו אסורים ואינם מקדשים מותר חרבן הכרם מותר מחול הכרם: \n", + "בד\"א בכרם גדול וכו'. ירושלמי שם ואמרו עוד שם איזהו כרם קטן שלש כנגד שלש הא שלש כנגד שלש כנגד שלש יש לו מחול, ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n", + "וכן כרם גדול וכו'. ירושלמי פרק ז': \n\n" + ], + [ + "היה הגדר המקיף את הכרם וכו'. אפשר דהיינו מדתניא בתוספתא פרק ג' העושה מחיצה לכרם גבוה י' ורחב ד' בטל ד' אמות שבכרם. ומפרש רבינו בטל ארבע אמות שנתבטל ממנו דין ארבע אמות ונותנין לו מחול ומשמע הא אם פחותה מגובה י' ומרוחב ארבעה סגי בארבע אמות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש גדר שהוא גבוה י' טפחים וכו'. משנה בפ\"ד אצל מחול הכרם איזהו גדר שהוא גבוה י' טפחים וחריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבע מחיצות הקנים אם אין בין קנה לחבירו שלשה טפחים כדי שיכנס הגדי הרי זה כמחיצה. ואפשר שסבור רבינו שדברים אלו גם לענין מחול הכרם הם אמורים: \n\n" + ], + [ + "גדר המבדיל בין כרם וירק שנפרץ וכו' עד שירחיק כשיעור. משנה בפרק רביעי ואף על פי שבמשנה שנינו אם העומד מרובה על הפרוץ מותר משמע דדוקא בעומד מרובה על הפרוץ הוא דשרי בפרק קמא דעירובין מסיק דהלכה כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר: \n\n" + ], + [ + "מחיצת הכרם שנפרצה וכו'. בפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק') ובריש בתרא (דף ב'): \n\n" + ], + [ + "בית שחציו מקורה וכו'. בפרק כל גגות ופירוש השוה את קירויו שקירה כל הבית שעכשיו נסתלק מכאן פי תקרה: \n\n" + ], + [ + "חצר קטנה שנפרצה וכו' עד ואין הקטנה מובדלת מן הגדולה. שם: \n\n" + ], + [ + "חריץ שהוא עובר בכרם וכו'. משנה פ\"ה דכלאים: \n", + "ומ\"ש ובלבד שלא יהיו הגפנים מסככים עליו כמו שביארנו. הוא בפרק ששי כל הזורע תחת השריגים והעלים וכו': \n", + "ומ\"ש הרי הוא כגת שבאמצע הכרם שאע\"פ שהיא עמוקה עשרה ורחבה ד' וכו'. שם במשנה הנזכרת וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "שביל שבין ב' הכרמים וכו': \n\n" + ], + [ + "שומרה שבכרם וכו'. משנה פ\"ה. \n", + "ומ\"ש ובלבד שלא יהיו השריגים נוגעים בה. זהו מה ששנינו שם ואם היה שער כותש אסור: \n", + "ומ\"ש בד\"א במרובעת וכו' עד ג' טפחים. ירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "הבית שבכרם אם היה יתר וכו'. משנה וירושלמי בפרק חמישי וסובר רבינו דירושלמי קאי אבית שבכרם: \n\n" + ], + [], + [ + "(כד-כה) גפן יחידית וכו'. משנה בפ\"ה גפן שהיא נטועה בגת או בנקע נותנים לה עבודתה וזורע את המותר וכבר נתבאר שעבודת גפן יחידית ששה טפחים. \n", + "ומ\"ש ואם היה עמוק עשרה והיה רחב שפת החריץ למעלה ארבעה וכו'. נראה שכתב כן ממה ששנינו שם הגת שבכרם עמוקה עשרה ורחבה ארבעה ר' אליעזר אומר זורעים בתוכה וחכמים אוסרים וידוע דהלכה כחכמים. \n", + "ומה שכתב וכן גפן יחידית שהיתה מוקפת גדר וכו'. תוספתא פ' ד' העושה מחיצה לגפן עמוקה עשרה ורחבה ארבעה ביטל ששה טפחים שבגפן העושה מחיצה לגפן גבוהה עשרה ואינה רחבה ארבעה לא ביטל ששה טפחים שבגפן. \n", + "ומ\"ש ואם הרחיק ששה וזרע לא קידש. ומה שכתב וכמה ירחיק לכתחילה יזרע ארבע אמות לכל רוח. בתוספתא פ\"ד רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהיו מרחיקין ארבע אמות מעיקר גפנים לגדר וכן משמע במתני' גבי גפן שהיה נטוע בנקע או בגת דפליג ר' יוסי ואמר אם אין שם ארבע אמות לא יביא זרע לשם ומינה נשמע לרבנן היכא דעמוק עשרה ורחב ארבעה וכן בדין דמסתייה דנחמיר ביה כאילו היה כרם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הגפנים שגדלו כברייתן וכו'. זה הוא הקדמה להבין השמות שיבאו בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "הנוטע שורה אחת של חמש גפנים וכו'. משנה ברפ\"ו אי זהו עריס הנוטע שורה של חמש גפנים בצד גדר שהוא גבוה עשרה טפחים או בצד חריץ שהוא עמוק י' טפחים ורחב ארבעה נותנים לו עבודתו ארבע אמות ב\"ש אומרים מודדים ארבע אמות מעיקר הגפנים לשדה וב\"ה אומרים מן הגדר לשדה כלומר ואע\"ג דנוטע שורה אחת אינו צריך להרחיק אלא ששה טפחים כשהוא עריס אע\"פ שאינו אלא שורה אחת נידון ככרם וצריך להרחיק ארבע אמות. ובירושלמי מה ביניהון וכו' היו שם שתי אמות מ\"ד מעיקר גפנים מושחין אינו אסור אלא שתי אמות מ\"ד מעיקר הגדר מושחין אסור עד שתי אמות אחרים. וזה מבואר בפירוש רבינו כאן וכך היא גירסת ר\"ש בירושלמי, והראב\"ד שכתב דבירושלמי איתא כפירושו נראה שהיתה גרסתו בירושלמי מהופכת משלנו: \n", + "וכתב א\"א מעולם לא עלה על דעת שום מפרש וכו'. ורבינו בפירוש המשנה כתב כפירוש הראב\"ד וכאן חזר בו מפני הירושלמי ועוד משום דלאותו פירוש אם היה בין עיקר גפנים ולגדר שלש אמות מרחיק מעיקר גפנים אמה אחת בלבד ונמצא רחוק מהגדר ארבע אמות והיאך אפשר שנחמיר להרחיק מהענפים שהם על הגדר יותר ממה שאנו צריכים להרחיק מעיקר הגפנים. ומה שהקשה הראב\"ד שלא עלה על דעת שיהא הרחקה מאחורי הכותל שהרי הכותל מפסיק בין הגפנים והזרע, י\"ל דשאני הכא שהגפנים ערוסים על הכותל חזר הגדר להיות כאילו הוא עיקר הגפנים וכבר הוכחתי דלפירושו אפשר שיהיה הגדר חמור יותר מעיקר הגפנים וא\"כ איך יקשה על רבינו כן. ומה שהוקשה לרבינו שמשון על פירוש זה למה לא מנו אותו מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה יש לומר דשאני הכא דפליג ר\"י בן נורי ואמר טועים כל האומרים כן: \n\n" + ], + [], + [ + "אחד הבונה את הגדר ואח\"כ נטע וכו' נהרס הגדר וכו'. שם בירושלמי הלכה חמישית: \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) עריס שחרב אמצעו וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ואחד מששים באמה. שם בתוספתא פ\"ג אלא ששם כתוב אחד מששה באמה וכן היא גירסת רבינו שמשון והרא\"ש: \n", + "כתב הראב\"ד זה מן הטעות הראשון וכו'. מ\"ש שבירושלמי אמרו שהוא טפח הירושלמי אפשר להתפרש בדוחק בענין שלא יחלוק על דברי רבינו. ויותר נכון לומר שגירסת התוספתא אחד מששה באמה כמו שגורס רבינו שמשון והרא\"ש ושגירסת רבינו הנכונה אחד מששה באמה והוא טפח כדברי הירושלמי ואע\"ג דבירושלמי משמע שהוא יותר מטפח מעט להיותו דבר מועט ולא נודע כמה לא חש רבינו לכתבו. ומ\"ש הראב\"ד זה מן הטעות הראשון וכו' כבר נתבאר שאין כאן טעות ושאדרבה פירוש רבינו הוא הנכון. \n", + "ומ\"ש ואם אין שם גדר וכו' פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש היה ביניהם שמונה אמות בצמצום וכו' שם. \n", + "ומ\"ש ואם זרע לא קידש בפ\"ז במתניתין דאלו אוסרים ואין מקדשין. \n", + "ומ\"ש חזר ובנה הגדר וכו'. ירושלמי פ\"ו משנה חמישית: \n\n" + ], + [ + "גנה קטנה שהיא מוקפת עריס וכו'. משנה בפרק שני דעדיות (משנה ד') ופירשה רבינו ע\"פ דרכו: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אף זה מן הטעות הראשון וכו'. כבר נתבאר שאין כאן טעות: \n\n" + ], + [ + "גפנים שהיו זרועות במדרגה גבוהה וכו'. משנה בפרק ששי דברי ראב\"י: \n\n" + ], + [ + "שני כותלים הסמוכים זה לזה וכו'. גם זה משנה שם עריס שהוא יוצא מן הכותל מתוך הקרן וכלה נותנין לו עבודתו וזורע את המותר: \n", + "וכתב הראב\"ד איני מסכים עמו בפירוש המשנה עכ\"ל. אפשר שהוא ז\"ל מפרש כפירוש רבינו שמשון שכתב כלומר חמש גפנים בצד גדר וכו': \n\n" + ], + [ + "גפן שעלה העץ שלה מן הארץ מעט וכו'. משנה בפרק ז' הארכובה שבגפן אין מודדין לה אלא מן העיקר השני: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו וכו'. בפרק ששי: \n", + "זרע ירק או תבואה וכו'. ירושלמי בפ\"ה ואע\"ג דבפרק כל שעה אמרינן דתנור שהסיקו בקשים של כלאי הכרם יותץ כתבו התוספות דהתם בשזרע הכלאים תחת הגפן וכך הם דברי רבינו והוא מפורש בירושלמי: \n", + "היו שרשי הגפן יוצאים לתוך הד' אמות וכו'. בתוספתא פרק רביעי היו השרשים יוצאים לתוך ארבע אמות שבכרם הכל מודים שיעקור שרשי פיאה יוצאים לתוך ארבע אמות שבכרם אפילו למטה משלשה טפחים מותר פירוש שרשים שרשי הגפן ופירוש שרשי פיאה שרשי הזרעים. ואיתא בירושלמי פ\"ו: \n\n" + ], + [ + "כל ההרחקות וכו'. בריש עירובין (דף ג' ודף ד'): \n\n" + ], + [ + "כל השיעורים האלו וכו' אבל בח\"ל מותר לזרוע בצד הגפנים וכו'. בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ט) רב חנן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא חזיוה לההוא גברא דקא זרע חיטי ושערי בי גופני א\"ל ניתי מר ונשמתיה א\"ל לא צהריתו הא קי\"ל כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד והני רבנן אמוראי בח\"ל הוו ומש\"ה לא אמרי ליה מידי לההוא דזרע בי גופני משום דבחוצה לארץ מותר לכתחלה למיזרע ביני גופני בלא הרחקה וליכא אפילו איסורא דרבנן דאל\"כ הוה ליה למימר ליה דאסור מדרבנן מיהא ואי נמי למשמתיה משום דעבר אדרבנן אלא ודאי אפילו מדרבנן שרי. ודקדק רבינו לכתוב מותר לזרוע בצד הגפנים כלומר דאילו ע\"ג הגפנים אפילו בחו\"ל אסור משום דשרשי הזרעים עוברים בתוך שרשי הגפנים והוה ליה הרכבה והרכבה בחו\"ל אסור עמו כמו שנתבאר בספ\"ק דקידושין וכתבתיו בפ\"א מהלכות אלו. \n", + "ומ\"ש ולא אסרו בחו\"ל אלא לזרוע שני מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד. שם בספ\"ק דקידושין אמרינן כלאי הכרם דבארץ אסורים בהנאה בחו\"ל נמי גזרו בהו רבנן והיינו ע\"כ בזורעם במפולת יד דבלאו מפולת יד מותר בחו\"ל כמו שנתבאר בסמוך. \n", + "ומה שכתב ואם אמר לתינוק נכרי לזרוע לו בחו\"ל מותר אבל לא יאמר לנכרי גדול וכו'. היינו מדאמרינן בפ' תולין (שבת קל\"ט) גבי כשותא בכרמא דרב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה וליתן לנכרי גדול אתי לאיחלופי בישראל וצ\"ל דהוה זרע שני מיני זרעים וחרצן במפולת יד דאל\"כ כיון דבחו\"ל הוה לא היה צריך לזרוע ע\"י נכרי כמו שנתבאר: \n\n" + ], + [ + "ואע\"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם וכו'. בסוף ערלה כרם (שהוא) נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בא\"י אסור ובסוריא מותר ובחו\"ל יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד ומפרש בירושלמי דהיינו לומר יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט משמע שאם ראהו לוקט אסור וקשיא לו מאחר שאסור באכילה למה ליה לרב משרשיא למזרעיה. וי\"ל דהוה זרע ליה לזבוני לנכרי. וא\"ת ההוא דזרע ביני גופני אמאי לא אמרו ליה דאסור באכילה וי\"ל דאפשר דאמרו ליה אלא דגמרא לא איצטריך לאשמועינן אלא דשרי למיזרע. אי נמי לא איצטריכא ליה למימר משום דמסתמא מאן דאגמריה דשרי למיזרע אגמריה דאסור באכילה. \n", + "ומה שכתב כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות. הוא בפ\"י וז\"ל כלאי הכרם כיצד מין ממיני תבואה או מיני ירקות שנזרעו עם הגפן בין שזרע ישראל בין שזרע נכרי בין שעלו מאליהן בין שנטע הגפן בתוך הירק שניהם אסורים באכילה ובהנאה שנאמר פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם כלומר פן תתרחק ותאסר שניהם והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה מן התורה ושניהם מצטרפים זה עם זה עכ\"ל: \n", + "ודע שהרא\"ש כתב על דברי רבינו שכתב פה וז\"ל מדבריו משמע שמותר לזרוע לכתחלה שני מינים בצד הגפנים מדקאמר שלא אסור בחו\"ל אלא לזרוע שני מינים עם החרצן במפולת יד משמע דלזרוע שני מינים בין הגפנים שרי וכן מוכח ההוא עובדא דהוה זרע ביזרוני ביני גופני דמשמע שני מיני זרעים ולא שמתוה וכיון שמותרים לזרוע מותרים נמי באכילה דאי אסורים באכילה אמאי לא שמתוה לההוא גברא דמסתמא זרען כדי לאכלן וה\"ל לשמותיה לאפרושי מאיסורא ואף את\"ל משום דאכתי לא עבד איסורא בשעת זריעה לא שמתוה מ\"מ כיון שידעו שזרע לאכלן ה\"ל להודיע שאסור לאכלן ולישנא משמע שלא אמר לו כלום. \n", + "ומ\"ש ואע\"פ שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בחו\"ל הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה אפילו בחו\"ל, ר\"ל אע\"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם ומותר גם לאכלו הרי אותו הירק הנמצא זרוע אצל הכרם ואין ידוע אם נזרע במפולת יד או נזרע בצד הגפנים אסור באכילה אפילו בחו\"ל כההיא דתנן כרם שהוא נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בחו\"ל יורד ולוקח ובלבד שלא ילקוט ביד וכן מוכח דבהכי מיירי מדכתב אבל ספיקו מותר אלמא דמיירי בספק כלאים דאורייתא כההיא מתני' דערלה ואסור באכילה אם לקטן ביד אבל אם יודע לו שנזרע בצד הגפנים ולא במפולת יד מותר ללקטן ולאכלן וכן מותר לכתחלה לזרוע בצד הגפנים שני מיני זרעים ולאכלן כן נראה שצריך לפרש דבריו עכ\"ל הרא\"ש. ואני אומר שמ\"ש כיון דמותרים לזרוע מותרים נמי באכילה דאי אסורים באכילה אמאי לא שמתוה לההוא גברא דמסתמא זרען כדי לאכלן וכו' אין משם ראיה דהא אפשר שזרעם כדי למכרם לעכו\"ם. וגם מ\"ש דכיון שידעו שזרען לאכלם ה\"ל להודיעו שאסורים באכילה ולישנא משמע שלא א\"ל כלום לא מכרע מידי דכיון שלא היה עושה איסור למה להם להדרש ללא שאלום שמא היה יודע הדין ואת\"ל שעכ\"ז היה מוטל עליהם להודיעו שמא הודיעוהו ולא נזכר בגמ' דלא נחת גמרא להכי אלא להודיענו דהלכה כר' יאשיה ולא כהנהו רבנן דאמרו תא נשמתיה. ומה שפירש בדברי רבינו דלא קאמר שאסור באכילה אלא כשהוא ספק אם נזרע במפולת יד או אם נזרע בצד הגפנים אבל אם בודאי נזרע בצד הגפנים מותר באכילה לישנא דאותו הויא תיובתיה דא\"כ לא ה\"ל לכתוב אלא אע\"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם בח\"ל ירק הנמצא זרוע אסור באכילה ומדכתב אותו הירק משמע בהדיא דקאי לירק שנזרע בצד הגפנים. ומה שכתב וכן מוכח דבהכי מיירי מדכתב ספיקו מותר אלמא דמיירי בספק כלאים דאורייתא נראה מדבריו שהוא סובר דלרבינו ירק הנטוע בצד הגפנים אינו אסור מן התורה כיון שידוע שנזרע לא במפולת יד. קשה שממקום שבא יש להביא ראיה להיפך שהרי כתב אבל ספיקו מותר כמו שביארנו בה' מ\"א והדבר ידוע דבה' מ\"א בודאי בכלאים דאורייתא מיירי דומיא דערלה דנקט בהדי כלאי הכרם שהוא ודאי ערלה דאורייתא ואפ\"ה בח\"ל אם ראה ענבים יוצאים מכרם ערלה או ירק יוצא מאותו כרם שהוא כלאי הכרם מותר. ועוד שאין הדבר כמו שסובר הרא\"ש בדברי רבינו שכל שידוע שנזרע שלא במפולת יד אינו אסור מן התורה שהרי כתב בפ\"ה אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה ואם עשה כן אע\"פ שאינו לוקה הרי זה קידש ונאסרו שניהם בהנאה וכו' שנאמר פן תקדש המלאה הזרע הרי בהדיא שאע\"פ שלא נזרע במפולת יד אסור מן התורה לזרעו ואם זרעו אסור בהנאה וכך מבואר בדבריו גם בה' מ\"א שאסור בהנאה מן התורה והיינו בא\"י אבל בח\"ל מותר לזרעו ואסור באכילה. ומה שביארתי בדברי רבינו מבואר לכל מעיין שהוא הביאור הנכון. וטעם רבינו לפי מה שפירשתי דבריו היינו משום דס\"ל דהא דבעי רבי יאשיה שלשה מינים היינו לחייב את הזורע מלקות אבל הכרם והמלאה נאסרים בלא זה דמסתמא לא פליג רב יאשיה אכל הנך משניות דאסרי בזורע ירק בכרם והשתא כיון דבא\"י ליכא מלקות דזריעה בח\"ל מותר בזריעה והיכא שזרע כיון דבא\"י אסור בהנאה בח\"ל אסור באכילה מיהא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המרכיב זכר על נקבה וכו'. משנה בס\"פ הפרה (ב\"ק נ\"ה). \n", + "ומ\"ש ואפי' במיני חיה שבים. שם: \n", + "ומ\"ש בין בארץ בין בח\"ל. פשוט הוא שהרי אין מצוה זו תלויה בארץ. \n", + "ומה שכתב ואחד בהמה חיה ועוף שלו או של חבירו. בתורת כהנים פרשת קדושים: \n", + "ומ\"ש אבל אם העלם זה על זה בלבד וכו' מכין אותו מכת מרדות. דאע\"ג דאינו לוקה מ\"מ משמע לרבינו דאסור מדרבנן: \n", + "ואינו לוקה עד שיכניס וכו'. בפרק הפועלים (ב\"מ צ\"א:) מימרא דשמואל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואסור ליתן בהמתו לעכו\"ם להרביעה לו. בפרק הפועלים איבעיא אמירה לעכו\"ם באיסור לאו אי שרי ולא איפשיטא: \n", + "מותר להכניס שני מינים וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "מי שעבר והרכיב בהמתו כלאים וכו'. משנה ריש פרק ח' כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים ואינם אסורים אלא מלהרביע. \n", + "ומ\"ש ואם היה מין טהורה עם מין טהורה מותר באכילה כמו שביארנו במאכלות אסורות, בפ\"א: \n\n" + ], + [ + "שני מיני בהמה או חיה שדומים זה לזה וכו' כיצד הזאב עם הכלב וכו'. משנה בפ\"ק: \n\n" + ], + [ + "מין שיש לו מדברי וישובי כגון שור הבר עם השור וכו'. משנה בפ\"ח: \n", + "ומ\"ש אבל אווז עם אווז בר כלאים זה בזה וכו'. בס\"פ הפרה (ב\"ק דף נ\"ה): \n", + "והכוי כלאים עם החיה וכו'. בפ\"ב דבכורים: \n\n" + ], + [ + "הילודים מן הכלאים וכו'. בפ״ח דכלאים תנן ר' יהודה אומר כל הנולדים מן הסוס אע״פ שאביהם חמור מותרים זה עם זה וכן הנולדים מן החמור אע״פ שאביהם סוס מותרים זה עם זה אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור אסורים זה עם זה. ובפרק אותו ואת בנו (חולין דף ע״ט) איבעיא להו מי פשיט ליה לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב או דילמא ספוקי מספקא ליה למאי נ״מ למשרי פרי עם האם אי אמרת פשיטא ליה פרי עם האם שרי אלא אי אמרת מספקא ליה פרי עם האם אסור מאי וכו' ת״ש דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים בפרי עם האם שאסור שמע מיניה ספוקי מספקא ליה ואע״ג דחנניא פליג ואמר חוששין לזרע האב ולדבריו כל מין פרדות מותרים שבכולם יש שני צדדים ופסק התם שמואל כוותיה פסקו הפוסקים הלכה כר״י משום שבפרק שני דייני גזירות (כתובות דף קי״א) פסיק הלכתא כוותיה ועובדא דר' אבא בפ' אותו ואת בנו כוותיה אתיא. והרא״ש תמה על רבינו שכתב אם היו אמותיהם משני מינים אסור להרכיבם זה על זה ואם הרכיבן לוקה וכן אם הרכיב זה הנולד אפי' על מין אמו לוקה דמדקאמר אם היו אמותיהם משני מינים לוקה אלמא פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב והדר קאמר אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה אלמא פשיטא ליה דחוששין לזרע האב ואם היה מזכיר בשניהם אסור או לוקה מכת מרדות הוה ניחא עכ״ל. ואני מצאתי בספר אחר שעבר הקולמוס על ואם הרכיבן לוקה, ואין אותה נוסחא נוחה דא״כ מ״ש וכן אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה קשה מאי וכן כיון שהם מוחלקים זה מזה דבזה לוקה ובזה אינו לוקה ועוד (דבלא כן) אכתי קשה למה בהרכיב זה הנולד על מין אמו לוקה דהא ספיקא הוא ואפשר דלוקה דקאמר היינו מכת מרדות וכדאמרינן בכמה דוכתי בגמרא ולפ״ז שפיר גרסינן בתרווייהו לוקה אלא שקשה שאין דרך רבינו להוציא מכת מרדות בלשון מלקות ועוד (דאף מכות מרדות אין מלקין על הספק) ויותר נכון היה לגרוס בשניהם אינו לוקה. \n", + "ומה שכתב רבינו לפיכך הרוצה להרכיב פרד על פרדה או למשוך וכו' בפ' אותו ואת בנו (חולין דף ע״ט): \n\n" + ], + [ + "כל העושה מלאכה וכו'. משנה בס\"פ הפרה (דף נ\"ד:) אחד שור ואחד כל בהמה וכו' לכלאים וכו' א\"כ למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהוה. \n", + "ומ\"ש אחד החורש או המושך וכו' או הנהיגם כאחד. משנה פ\"ח דכלאים. \n", + "ומ״ש ואפילו בקול לוקה. שם בירושלמי ובגמרא פרק הפועלים (בבא מציעא דף צ':) פלוגתא דר״י וריש לקיש ופסק כרבי יוחנן: \n", + "ומדברי הטור נראה שהוא מפרש שרבינו מחייב אפילו אינם קשורים יחד אם הנהיגם בקול ואע\"פ שבחבורי בית יוסף הראיתי פנים לסברא זו לדעת רבינו לפי האמת אינו נראה לי אלא אם אינם קשורים יחד והנהיגם בקול רבינו נמי פטר ולא בא לומר אלא שאף ע\"פ שלא משך ולא הנהיגם ביד חייב אם הנהיג בקול והוא שיהיו קשורים יחד, זה הוא הנראה בפשט דברי רבינו. ועוד אני אומר שאותה סברא א\"א להעלותה על הדעת דהא מושך ומנהיג ביד אין לחייב אלא א\"כ קשורים יחד דאל\"כ לא קרינן בהו יחדיו והיאך אפשר להחמיר במנהיג בקול יותר מבמושך ומנהיג וזה פשוט. \n", + "ומ\"ש אבל המזווגן פטור עד שימשוך או ינהיג. ברייתא פרק הפועלים (דף צ\"ח:): \n\n" + ], + [ + "אחד שור וחמור וכו'. בפ' שמיני דכלאים תנן כלאי בהמה מותרים לגדל ולקיים ואינם אסורים אלא מלהרביע וכו' בהמה עם בהמה חיה עם חיה בהמה עם חיה חיה עם בהמה טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה טמאה עם טהורה טהורה עם טמאה אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג. וכתב רבינו בפירוש המשנה שעל מה ששנה אינם אסורים אלא מלהרביע שנה דהני מילי בהמה עם בהמה או חיה עם חיה או טמאה עם טמאה או טהורה עם טהורה אבל טמאה עם טהורה יש בה תוספת על איסור ההרבעה והוא שהם אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג זהו מדין תורה אבל מד\"ס בכולם אסור והכי תניא בתוספתא פ' בתרא דכלאים לא יקשור סוס לפרד ופרד לחמור וחמור לערוד מפני שמנהיגין זה את זה ואם עשה כן רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים. וכתב סמ\"ג פוטרים פי' ממלקות אבל אסור הוא שהרי לא יקשור דרישא דברי הכל הוא. והרא\"ש כתב שאין נראה לו דברי רבינו אלא כל שני מיני בהמות לוקה עליהן מן התורה. \n", + "ומה שכתב רבינו שהחזיר מין בהמה והפיל והכלב מין חיה משנה בפ\"ח דכלאים וכת\"ק. וכתוב בספרי רבינו או חיה עם חיה כחמור עם הפיל וט\"ס הוא דחמור מין בהמה הוא וצריך להגיה ולכתוב כיחמור וכן מצאתי בספר מוגה. \n", + "ומה שכתב ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים. בס\"פ הפרה (דף נ\"ה) בעיא דלא איפשיטא: \n\n" + ], + [ + "עגלה שהיו מושכים אותה וכו' וכן אם היה אחד יושב בעגלה וכו'. משנה בפ\"ח המנהיג סופג את הארבעים והיושב בקרון סופג את הארבעים ר\"מ פוטר (היושב בקרון) ופסק כת\"ק. וקשה דאמרינן בריש מציעא (דף ח' ע\"ב) דשמואל מפיך ותני דחכמים פוטרים את היושב בקרון ואפשר דמשמע לרבינו דשמואל בלחוד הוא דהוה מפיך אבל שאר רבנן כולהו לא הוו מפכי וקי\"ל כוותייהו. והרא\"ש כתב וז\"ל רבי יצחק פסק כשמואל דלא אשכחן אמורא דפליג עליה ואע\"ג דפריך ליה טובא הא שני לכולהו ומתניתין דהיו שנים רוכבים על גבי בהמה מוקי לה שמואל במנהיג ברגליו והרי\"ף לא הביא דברי שמואל כלל אלא הביא המשנה כצורתה משמע דליתא להך משום דפריך ליה טובא ואע\"ג דשנינהו נראה להר\"י אלפס דשינויי דחיקי נינהו ולא מפכינן למתני' והיושב בקרון לוקה משום דאזלא מחמתיה משום דלא גרע ממנהיגה בקול ולוקה משום דבדיבור קא עביד מעשה עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש וכן אם היה יושב אחד בעגלה ואחד מנהיג שניהם לוקין וכו'. פשוט הוא: \n", + "ודע דתנן במתני' והשלישית שהיא קשורה לרצועות אסורה ורבינו השמיט דין זה ונראה לי שטעמו מפני שהיה מפרש המשנה דהיינו שהעגלה השלישית הקשורה עם הקרון אסור לשבת בה כשימשכו העגלות ההם בהמות כלאים ולא הוצרך לכתוב זה שמאחר שכתב שהיושב בעגלה לוקה מפני שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך ממילא משמע דאפילו לישב בעגלה שלישית אסור דהא ודאי ישיבתו גורמת בבהמה שתמשוך העגלה: \n\n" + ], + [ + "מותר לעשות מלאכה באדם ובבהמה וכו'. משנה בספ\"ח דכלאים ואדם מותר עם כולם למשוך ולחרוש ולהנהיג: \n\n" + ], + [ + "בהמת פסולי המוקדשין וכו' לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשים או המרביע הרי זה לוקה משום כלאים. מימרות בסוף מכות (דף כ\"א:): \n", + "וכתב הראב\"ד אנו אין בידינו וכו'. ודברי רבינו כפירוש רש\"י ודברי הראב\"ד כפי' ר\"ת: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין אסור בכלאי בגדים אלא צמר ופשתן בלבד וכו' ויש בכרכי הים וכו' וכלך שמו ואסור עם הפשתן וכו' וכן השירים והכלך וכו'. משנה בפרק תשיעי דכלאים השירים והכלך אין בהם משום כלאים אבל אסורים משום מראית העין. ומפרש רבינו דכיון דשירים וכלך אסורים זה עם זה משום דכלך דומה לצמר ושירים דומה לפשתן אם כן מכ\"ש יש לאסור כלך עם הפשתן עצמו ולפי זה הוא הדין לשירים עם צמר עצמו דאסור: \n\n" + ], + [ + "רחל בת עז וכו'. בפ\"ב דבכורות (דף י\"ז) רחל בת עז אין לוקין על צמרה משום כלאים ומשמע לרבינו דמכל מקום אסורה מפני מראית העין דלא גרע משירים וכלך, ותמיהא לי דהל\"ל דמדאורייתא אסורה אלא שאין לוקין דהכי משמע לישנא דאין לוקין על צמרה וי\"ל דכיון דלא אשכחן לה רמז בתורה לית לן למימר הכי: \n", + "כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן וכו' כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותם ועשה מהם לבדים הרי אלו כלאים. משנה בפרק תשיעי דכלאים לבדים אסורים מפני שהם שועים. \n", + "ומ\"ש טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים. שם במשנה אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז: \n", + "ודע שהטור היה גורס בדברי רבינו צמר ופשתים שטרפם ביחד ושע אותם ועשה לבדים אין זה כלאים טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים, ואי אפשר לגרוס כן שהרי שנינו הלבדים אסורים מפני שהם שועים ואיך יכתוב הוא ז\"ל אין זה כלאים ואין לומר דאין זה כלאים דאורייתא קאמר דאין זה במשמע ונוסחת הראב\"ד בדברי רבינו היתה כנוסחתנו שכתב א\"א לבדים אינם מן התורה שאינם טווים אלא שוע בלבד עכ\"ל. ומדברי רבינו עצמו הוא מוכרח לומר שזו היא הנוסחא האמתית בדבריו כמו שאוכיח ובאמת שהיה קשה מאד בעיני דממה שכתב שהלבדים הם כלאים דאורייתא נראה שהוא סובר שמה שאמרו עד שיהיה שוע טווי ונוז או או קתני ובחד מינייהו סגי וממה שכתב טרפן וטווה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים משמע דבעינן שיעשה שלשתן יחד (וכדברי רש\"י) ועוד דלמאי דמשמע מתחלת לשונו קשה דגרסינן בנדה פרק האשה (דף ס\"א:) אמר רב אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידיע אי נתיק אי לא נתיק ש\"ד מאי טעמא מדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהא שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו ביה וכיון דלא ידיע אי נתקיה שרי מתקיף לה רב אשי אימא או שוע או טווי או נוז והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא הרי דלמסקנא דגמרא אינו אסור מן התורה עד שיהא שוע טווי ונוז והיאך כתב הוא ז\"ל דלבדים שאינם אלא שועים שהם כלאים דאורייתא וכבר השיג עליו הראב\"ד כן ואפשר שמפני קושיות הללו הגיהו בדברי רבינו גבי לבדים אין זה כלאים והגהת טעות היתה שתחלת לשונו מוכיח שצריך לגרוס גבי לבדים ה\"ז כלאים וגם סוף לשונו מוכיח כן שכתב תפר בגד של צמר בשל פשתן וכו' או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן וכו' ואפילו קשר גדיל של צמר בשל פשתן וכו' הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדיו מכל מקום כיון שנתאחד נאסר ומנין שכל איסורים אלו של תורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית והציצית חוטים קשורים בלבד מכלל שחיבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מד\"ס עכ\"ל. משמע דבאי זה ענין שיתחבר צמר עם פשתים צד חיבור בעולם הוא אסור מן התורה. ונראה לי שרבינו סובר דנהי דבשוע בלבד הוי כלאים דטווי לא הוי כלאים אלא אם כן הוא ארוג ומלישנא דמתניתין איכא למידק גם כן הכי דקתני אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז פתח בטווי וארוג וסיים בשוע טווי ונוז והיינו לומר דנהי דבשוע בלבד אסור מן התורה וכדקתני התם בסמוך הלבדים אסורים מפני שהם שועים מכל מקום בטווי בלבד לא מיחייב אא\"כ ארגו ואפשר דטעמא משום דבתיבת שעטנז כתוב בראש תיבה תיבת שע בהדיא משמע דבה לחודה סגי ואפשר דה\"ה דבאריג לחודיה סגי כיון דכתיב ביה תיבת נוז בהדיא אע\"פ שהוא בסוף תיבה אבל תיבת טווי שאינה כתובה בהדיא משמע שהיא טפלה לאריג לומר שאינו חייב על הטווי אא\"כ ארגו. ויותר נראה לומר דכיון שאינו בראש תיבה לא מיחייבים עליה אם לא טוואן יחד גם כן ומה שאמרו עד שיהא שוע טווי ונוז כך פירושו עד שיהא שוע או עד שיהא טווי ונוז. ובלאו הכי צריך לומר כן לדעתו ז\"ל שהרי כתב בפירוש המשנה דשע הוא הטרוף הממחק פני הבגד וא\"כ (הוו ליה) הני מלאכות שלא כסדרן דהוה ליה למיכתב שע בתר טווי ונוז ומדאקדמיה משמע שהוא ענין בפני עצמו דהיינו עשיית לבדים שאין בהם לא טוויה ולא אריגה ודייק פירוש זה בדברי רבינו דגבי טוואן יחד וארגן לא כתב שען וטעמא כדפרישית ומה שדחו במסכת נדה דלא אמרינן או שוע או טווי או נוז מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא לא למעוטי שע אמרו אלא על טווי וארוג כדפרישית. ומצאתי לרבינו שכתב בפירוש המשנה על מה ששנינו דבר שהוא שוע טווי ונוז זהו כלאים של תורה והוא שלא יהו כלאים עד שיהיו נחברים אלו הג' ענינים כולם וכל מה שאינו כך הוא כלאים מד\"ס וזו הלכה פסוקה באמת וכן אמרו בגמרא ואם מצאת לאחר דבר חולק על מה שאמרתי לך אל יכנס בלבך ספק שהוא שכח ההלכה ההיא האמורה במסכת נדה עכ\"ל. ובנ\"א נמצא כתוב בהפך שאצל מה שכתב וכל שאינו כך הוא כלאים מד\"ס כתב כך אמרו מקצת הגאונים וזה אצלי מאמר בלתי אמיתי אלא שכל אחד מהם כלאים של תורה ומה שנזכר בגמרא נדה אינו לשון הגמרא אבל הוא לשון איזה מפרש עכ\"ל. ודבריו פה בחיבור אי אפשר ליישבם כפי הנוסחא שכתב שאינם כלאים דאורייתא עד שיהיו נחברים הג' עניינים אם כן לא הוה ליה ליחייב בלבדים ולפי הנ\"א קשה גם כן דאם כן לא הוה ליה לכתוב טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים דמשמע דלא מיחייב אלא א\"כ טוה וארג וקודם טרפן ואין לומר דאו או קתני שהרי כתב וארג בגד מטווי זה ודוחק לומר דה\"ק צמר ופשתים שטרפן ושע אותם ועשה מהם לבדים הרי אלו כלאים כאילו טרפן וטוואן כאחד וארג בגד מאותו אריג שפשיטא שהוא חייב משום כלאים כן הדין כשטרפן ושע אותה ועשה מהם לבדים וכן דוחק לומר שמה שנמצא בנ\"א שכל אחד מהם כלאים של תורה לא אתא לאפוקי שע דעלה לחודה חייב אבל טווי וארוג אינו חייב על אחת מהן בלא חברתה דלישנא דשכל אחד מהם כלאים של תורה לא משמע הכי ועוד דאם כן למה הוצרך לומר דמה שנזכר בגמרא נדה אינו לשון הגמ' הא אפי' את\"ל שהוא לשון הגמרא אתי שפיר לפירוש זה. ושמא יש לומר שדעתו לומר דנהי דעל טווי אינו חייב אלא אם כן אריג אבל על אריג לבד חייב דלפי זה לישנא דשכל אחד מהם כלאים של תורה קאי בין אשוע בין אאריג והוצרך לומר דההיא דנדה אינו לשון הגמרא משום אריג דקאמר התם דלא הוי דאורייתא ולפי זה מה שכתב פה בחיבור וארג בגד מטווי זה היינו לומר דעל טווי זה אע\"פ שהוא טרוף אינו חייב אלא אם כן ארגו אבל אה\"נ שעל האריג לחודיה חייב אפי' לא טוואו דלא גרע משיעה דלבדים וכלשון הראשון שכתבתי לעיל בשם רבינו פה: \n\n" + ], + [ + "תפר בגד צמר בשל פשתן וכו'. משנה בפ' תשיעי דכלאים התוכף תכיפה אחת אינה חיבור וכו' עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ובתוספתא חלוק של צמר שנפרם ופירפו בחוט של פשתן ושל פשתן שנפרם ופירפו בחוט של צמר אם תפרן אסורים משום כלאים. \n", + "ומה שכתב רבינו אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכו' נראה שהוא מפרש כן מה ששנינו בסוף כלאים השק והקופה מצטרפים לכלאים. \n", + "ומה שכתב ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן וכו'. משנה שם לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו אע\"פ שהרצועה באמצע. \n", + "ומה שכתב וכן אם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרם וכו', מדין השק והקופה שכתבתי בסמוך הוא נלמד: \n\n" + ], + [ + "ומנין שכל איסורים אלו של תורה וכו'. בר\"פ התכלת אמר רבא שמע מיניה קשר העליון דאורייתא דאי ס\"ד דרבנן מאי איצטריך קרא למישרא סדין בציצית פשיטא התוכף תכיפה אחת אינה חיבור אלא שמע מינה דאורייתא: \n\n" + ], + [ + "הכלאים אין לו שיעור וכו'. הכי משמע בנדה פ' האשה (דף ס\"א): \n\n" + ], + [ + "צמר רחלים וכו'. משנה בפרק תשיעי דכלאים. \n", + "ומה שכתב לפי שאינם חוטי צמר פירושו מפני שאינם חוטים לא חשיב ובטיל וכן כתב סמ\"ג דתניא בתוספתא עלה דמתני' בד\"א שהביא פשתן וטרף ביניהם אבל הביא חוטי צמר רחלים וטרף בין חוטי צמר גמלים אסור פירוש חוטי חשיבי ולא בטלי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לפיכך עורות הכבשים וכו' שהרי בטלו במיעוטן. כתב הראב\"ד הל\"ל שאינו טווי וכו'. אני אומר שטעם מפני שבטלו במיעוטן אינו שיבוש שמן התוספתא למדו כמו שכתבתי בסמוך בשם סמ\"ג וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם צמר ופשתים שטרפן אסור כיצד הוא עושה מביא ליטרא ועוד צמר גמלים ומבטלן: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן הקנבוס והפשתן וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "העושה בגד כולו צמר גמלים וכו'. שם בתוספתא: \n\n" + ], + [ + "בגד צמר שנפרם וכו'. שם בתוספתא וכתב ר\"ח שנשנית בטעות דקשר הוי חיבור לענין כלאים והרא\"ש כתב דנ\"ל לא קשיא דמיירי שחיבר שני ראשי הקרעים וכרך החוט סביב וקשרם יחד דלא הוי חיבור: \n\n" + ], + [ + "לובש אדם בגדי צמר ובגדי פשתן וכו'. ג\"ז תוספתא שם. ויש מי שאומר דלא מיתסר אלא בקושר קשר של קיימא. ומדברי הרשב\"א נראה שאפילו קושר קשר של קיימא מותר ולא נאסר אלא במחברם עם המשיחה בשתי תכיפות: \n\n" + ], + [ + "כלאי בגדים מותר לעשותם ולמוכרם וכו'. משנה בפ\"ח דכלאים. \n", + "ומ\"ש שנאמר לא תלבש שעטנז, כלומר הרי שלא אסר אלא לבישה בלבד. \n", + "ומ\"ש ונאמר לא יעלה עליך וכו'. אינו ענין לענין ראשון אלא התחלת ענין הוא. \n", + "ומ\"ש אבל עליה שאין דרך לבישה כגון אהל שהוא כלאים מותר לישב תחתיו, ירושלמי בסוף כלאים: \n", + "וכן מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים וכו' עד והוא שלא יהא בשרו נוגע בהם. בר\"פ בא לו (דף י\"ד:) ובספ\"ק דביצה: \n\n" + ], + [ + "כתב הראב\"ד אבל אם היו קשים וכו'. א\"א בירושלמי הדא דתימר בריקים אבל מלאים לא עכ\"ל. ורבינו שהשמיטו נראה שהטעם מפני שמאחר שכתב דלא שרי בקשים דוקא ממילא משמע שלא התירו אלא בריקים דאילו מלאים הוה ליה רכים: \n\n" + ], + [ + "וכן הפרוכת שהיא כלאים וכו'. גם זה בספ\"ק דביצה: \n\n" + ], + [ + "מנעל שהוא כלאים וכו'. שם (ט\"ו) אמר רב פפא ערדילין אין בהם משום כלאים. ונראה לי שרבינו סובר שזהו מנעל של זרב שאין בו משום כלאים השנוי במשנה סוף כלאים ורב פפא לא אתא לאשמועינן אלא לערדלין היינו מנעל של זרב השנוי במשנה. דאל\"כ נמצא שהשמיט ערדלין או מנעל של זרב: \n", + "וכתב הראב\"ד מנעל שהוא כלאים וכו' א\"א כמדומה לי פירוש זה כתב על מנעל של זרב השנוי במשנה וכו'. ולדעת רבינו יש לומר שהוא מפרש הירושלמי דמנעל של זרב היה של פשתן והיו רגילים לנועלו בימי החום ומש\"ה קרי ליה של זרב והוקשה לו שכולו פשתן ואין בו צמר ומאי קמ\"ל שאין בו דבר משום כלאים ושני שיש מקומות שמשימים בו בגד צמר מבפנים כדי ללובשו בימות הקור להתחמם בו וזהו פירוש דזריבין עמרא מלגיו כלומר מחממין אותו על ידי שמשימים בו עמרא מבפנים דקמ\"ל שאף ע\"פ שהוא כלאים מותר ללובשו מפני שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר הגוף. ומ\"מ יש לדקדק למה התנה לומר שאין לו עקב דמשמע שאם יש לו עקב יש בו משום כלאים ואמאי והרי אין לך קשה בעור הרגל כעור העקב. וצריך לומר שמה שכתב רבינו ואין לו עקב לא משום דינא כתב כן אלא שתבנית אותו מנעל היה כך שלא היה לו עקב אבל לענין דינא בין שיש לו עקב בין שאין לו עקב מותר (ועי' בב\"י): \n\n" + ], + [ + "תופרי כסות תופרים כדרכן וכו' עד מפשילין במקל לאחוריהן. משנה פרק תשיעי דכלאים: \n\n" + ], + [ + "לא יקח אדם ביצה וכו'. ירושלמי בפרק הנזכר: \n", + "כתב הראב\"ד לא ידעתי מה הפרש יש בין ביצה ופשיטי ובזרוני וכו'. נראה שטעמו דגמרא דידן פליג אירושלמי ולא היה לרבינו לכתוב הירושלמי. וי\"ל דרבינו סבר דגמרא לא פליג אירושלמי דאע\"ג דבצררי דפשיטי ובזרוני קאמר דאין דרך חימום בכך ביצה חמה שאני שהוא נהנה בבגד שמונעו מלכוות בחום הביצה ובימי הקור נהנה שהבגד מתחמם מהביצה ומחמם ליד: \n\n" + ], + [ + "לא ילבש אדם כלאים עראי וכו'. משנה שם וכתבו הר״ש והרא״ש דסבר האי תנא דדבר שאין מתכוין אסור ופליג אמתני' דמוכרי כסות מוכרים כדרכם ורבינו פסקה לזו ולזו. ונראה שטעמו משום דס״ל דאפילו ר״ש מודה בהא דכיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוין וע״פ זה יתיישב מה שפסק לאסור לכרוך על ידו חבלים של כלאים שהם קשורים יחד דכריכה על ידו הוי כמלבוש ואע״ג דפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי״ו) קאמר אהאי מתני' דלא ילבש אדם כלאים אפי' ע״ג עשרה אפי' להבריח את המכס מתני' דלא כר״ע דתניא אסור להבריח את המכס ר״ש אומר משום ר״ע מותר להבריח את המכס בשלמא לענין כלאים בהא פליגי מר סבר דבר שאין מתכוין מותר ומר סבר דבר שאין מתכוין אסור אלא להבריח את המכס מי שרי יש לדחות ולומר דסבר רבינו דלא בעא גמרא לנחותי לחלק כמו שחילקתי בין דרך לבישה לשלא דרך לבישה ונקט דרך קצרה לומר דבשאינו מתכוין פליגי ואע״ג דלקושטא דמילתא לאו בהכי פליגי לא חש מאחר דלא אתא אלא לאקשויי דלהבריח את המכס מי שרי ושפיר דמי לידחק בכך שלא להוציא סתם מתניתין מהלכה: \n\n" + ], + [ + "אין אסור משום כלאים וכו' אבל צלצולים קטנים וכו' לצרור בהם מעות או תבלין. ספ\"ק דביצה (דף ט\"ו) וכדמסיק רב אשי. \n", + "ומ\"ש וסמרטוט שמניחים עליו רטיה וכו'. בתוספתא וכן משמע בירושלמי סוף כלאים: \n\n" + ], + [ + "ציץ של עור או משי וכו'. זהו פירוש אסמטא דתני' בפ' במה אשה (שבת דף נ״ז ע״ב) שאין בה משום כלאים וכן פירש הרי״ף: \n\n" + ], + [ + "המנהיג בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו וכו'. בפרק במה בהמה (שבת דף נ״ד) אהא דתנן אבל מכניס (הוא) חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד שלא יכרוך ובגמרא רמי עלה מדתנן התוכף תכיפה אחת אינה חבור ומשני בלבד שלא יכרוך ויקשור: \n\n" + ], + [ + "מטפחות שמקנחים בהם את הידים וכו'. משנה בפ\"ט דכלאים ופסק בירושלמי הלכה כר' אליעזר וכן פסק סמ\"ג משום דבתוספתא מפיך דר' אליעזר לרבנן. ולי נראה דאי משום הא לא איריא שיותר יש לסמוך על גירסת המשנה מעל גירסת התוספתא אבל טעמא דאיכא למיסמך עליה הוא משום דבירושלמי פסק כוותיה: \n\n" + ], + [ + "אותות שעושים הכובסים והגרדים וכו'. משנה בסוף כלאים: \n\n" + ], + [ + "בגד צמר שחברו עם בגד פשתן וכו'. שם התוכף תכיפה אחת אינה חבור ואין בה משום כלאים וכו' עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ויש בה משום כלאים ומשמע לרבינו דע\"כ לא הצריך שיעשה שני ראשיה לצד אחד אלא מפני שאין שם אלא תכיפה אחת אבל אם היו שתי תכיפות אפילו לא עשה שני ראשיה לצד אחד הוי כלאים: \n\n" + ], + [ + "מותר לעשות מהכלאים תכריכין למת וכו'. משנה שם תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים וכן נראה מדברי הר\"ש אע\"פ שהרא\"ש חולק. \n", + "ומ\"ש והוא שלא יהיה בשרו נוגע בה למד כן מדין הכרים והכסתות. \n", + "ומ\"ש ולא יניח מרדעת זו על כתפו וכו'. ג\"ז משנה שם וטעמא משום דלא שרי מפני שהוא קשה אלא בהצעה שהיא מדרבנן אבל לא בהעלאה שהיא מדאורייתא: \n\n" + ], + [ + "המת והבהמה וכו'. תוספתא סוף כלאים המת והבהמה וכו' אין בהם משום כלאים: \n\n" + ], + [ + "בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן וכו'. בנדה פ' האשה (דף ס\"א ע\"ב). וגירסתו אינו כגירסא דידן וכמו שכתבתי בפ' זה בשמו בפירוש המשנה: ", + "כתב הראב\"ד שכל איסורי ספיקות מד\"ס וכו' אמר אברהם אמת הוא זה וכו'. מה שהקשה הראב\"ד דספיקא דאורייתא לחומרא י\"ל שחז\"ל שאמרו כן הם אמרו דספק זה יהא לקולא מפני שהוא מילתא דלא שכיחא: " + ], + [ + "הלוקח כלי צמר מן הנכרי וכו'. משנה וירושל' בפרק ט' דכלאים: \n\n" + ], + [ + "הרואה כלאים של תורה על חבירו וכו'. בפרק מי שמתו (ברכות דף י״ט) ומפרשינן טעמא משום דאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. \n", + "ומ\"ש ואפילו היה רבו שלמדו חכמה. יש ללמוד כן ממה שאמרו על זה כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. \n", + "ומ\"ש ולמה נדחה בהשב אבידה וכו'. ת\"ש והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם מהם וכו' (כגון) זקן ואינו לפי כבודו וגו' אמאי אין חכמה ואין עצה וכו' שאני התם דכתיב והתעלמת וליגמר מינה איסורא מממונא לא ילפינן. \n", + "ומ\"ש ולמה נדחה בטומאת מת וכו'. שם ת\"ש ולאחותו מה ת\"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו' יכול כשם שאינו מיטמא וכו' כך אינו מיטמא למת מצוה ת\"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה אמאי וכו' שאני התם דכתיב ולאחותו. ומה שיש לדקדק על זה כתבו רש\"י והתוספות. \n", + "ומ\"ש אבל דבר שאיסורו מדבריהם וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "הלובש כלאים או המתכסה בו לוקה. פשוט הוא: \n", + "היה לבוש בכלאים וכו'. פרק בתרא דמכות (דף כ\"א) (ובברכות) היה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת ובגמרא אמר רב ביבי א\"ר יוסי לא פושט ולובש ממש אלא אפילו מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו מחוי רב אחא בריה דרב איקא עיולי ואפוקי רב אשי אמר אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב. \n", + "ומ\"ש הוציא ראשו מן הבגד והחזירו וכו'. זה פירוש רבינו על מה שאמרו שם אמר רב אחא עיולי ואפוקי ומפירוש דברי רבינו נראה דהא דמחוי רב אחא פליגא אדרב ביבי ופסק כרב אחא ומפרש נמי דרב אשי אתא למימר דהא דתנן היה פושט ולובש לאו דוקא אלא בשוהה כדי לפשוט וללבוש סגי וכן כתב בפי' המשנה. ויש לתמוה מאחר שאינו עושה מעשה בכל פעם למה יתחייב על כל התראה והתראה וצ\"ל שמאחר שהיה בידו לתקן להסיר האיסור מעליו בכל פעם שמתרים בו חשיב כלובש. וכן כתב הריטב\"א בשם התוספות וכתב שהביאו ראיה לדבר. ואיכא למידק שנראה מדברי רבינו שאם הוציא ראשו והחזירו כמה פעמים חייב עכא\"ו אע\"פ שלא התרו בו אלא פעם אחת שהרי אחר שכתב דין זה כתב בד\"א וכו' אבל אם התרו בו וכו' משמע דעד השתא מיירי כשלא התרו בו אלא אחת וזה דבר תימה דמ\"ש שאם אכל כזית חלב וחזר ואכל כזית אחר שאינו לוקה אלא על הזית שהתרו. וצ\"ל שמ\"ש בד\"א וכו' לא קאי אלא ארישא דהיה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת וכדדייק לישנא שכתב בד\"א שהוא חייב כל היום אבל ההיא דהוציא ראשו פשיטא דאינו חייב עכאו\"א אלא אם כן התרו בו עכאו\"א. \n", + "ומ\"ש בד\"א שהוא חייב אחת כל היום וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "המלביש את חבירו וכו'. תוספתא בפרק אלו הן הלוקין אלא שנראה שהיא כתובה בטעות ואינה מכוונת בדברי רבינו. ויש לתמוה על מ\"ש רבינו שאם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה ואמאי לוקה הא לא כתיב לא תלביש ואי משום דעבר על לאו דלפני עור לא תתן מכשול אין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות. וכן הוא עצמו כתב בסמוך עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול משמע דאינו לוקה דאל\"כ מאי איכא בין רישא לסיפא לענין מלביש. ועוד קשה דאפי' אי נימא דקרי ביה לא תלביש וכדאמרינן בפ' ג' מינין גבי נזיר עשה מגלח כמתגלח משום דכתיב תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לאחר קשיא רישא אמאי המלביש אינו לוקה ושאלה זו כתובה בתשובות הרא\"ש ששאל להרשב\"א ולא זכינו לתשובתו ותמהני על הראב\"ד שלא השיג על רבינו בזה. ומיהו הא לא קשיא למה לוקה הלובש אע\"פ שלא עשה מעשה שאדם אחר הלבישו דאיכא למימר שא\"א לאחר להלבישו אא\"כ יזמין הלובש עצמו ויצדד גופו זה חשוב מעשה כדאמרינן פ' אלו הן הלוקין גבי ניקף. ולענין תמיה קמאי אפשר לומר שם שסובר רבינו דמדאפקינהו רחמנא ללובש ומלביש בחד תיבה חד מפשטה וחד מקרי ביה אין לחייב שניהם כאחד וכל היכא דחד חייב אידך פטור ולא דמי לתער לא יעבור על ראשו דההוא לאו מקרי ביה נפיק אלא ממשמעותא דלא יעבור: \n\n" + ], + [ + "כהנים שלבשו וכו'. בריש ערכין (דף ג':) דכהנים דאשתרי כלאים לגבייהו וכו' נהי דאשתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אשתרי ומשמע דכל שלא בשעת עבודה אפי' במקדש אסור דאם לא כן לא הוי ליה לאפלוגי אלא בין מקדש לחוץ למקדש: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א טעה בזה שהרי אמרו ביומא פ' בא לו כ\"ג וכו'. וי\"ל שמה שהקשה מדאמרינן בר\"פ בא לו בגדי כהונה היוצא בהם למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר י\"ל דהתם לאו משום כלאים קאמר אלא משום משתמש בבגדי קדש וכדמסיים בה מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם אבל הבגד של כהונה שיש בו כלאים שלא בשעת עבודה במקדש אע\"ג דלית ביה משום משתמש בבגדי כהונה משום כלאים מיהא אית ביה. ומ\"ש עוד ומאי דקאמר נמי מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חשן ואפוד מי לית בהו כלאים עכ\"ל. איני יודע איך כתב בלשון הזה דאטו משום דהוי חשן כלאים אבנט אינו כלאים והכי הל\"ל אטו ליכא כלאים אלא אבנט הא חשן ואפוד נמי איכא בהו כלאים. וזהו תירוצו מבואר דרבינו לא נקט מילתיה בבגדי כ\"ג שאינו לובש אלא מימים ימימה אלא בבגדי כהן הדיוט מיירי שהם נוהגים תמיד דיקא נמי קתני כהנים שלבשו בגדי כהונה. אבל אי קשיא הא קשיא דאמרינן בפרק בא לו בגדי כהונה קשים הם אצל כלאים. וי\"ל דלא אמרן כן אלא להצעה דלא מיתסרא אלא מדרבנן אבל להעלאה דאסירא מדאורייתא אפילו בקשין אסור וכן משמע במה (שכתבתי) דאיתא בריש ערכין: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות כלאים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d4436b3d0948624a373804b41025a346af04e8c1 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,861 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [ + [ + "עשרים וארבע מתנות ניתנו לכהנים וכו'. בפרק הזרוע (חולין דף קל״ג): \n", + "וכל כהן שאינו מודה בהן וכו'. בפ' הזרוע ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף י״ח:) כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה ואיני יודע למה שינה רבינו הלשון וכל שכן במקום שאפשר שיבא ממנו שינוי הבנת ענין: \n\n" + ], + [ + "וכל האוכל מתנה שיש בה קדושה מברך וכו': \n\n" + ], + [ + "שמנה מתנות מהם אין אוכלים אותם הכהנים וכו'. רבינו חילקם בחילוק זה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מנו חכמים מתנות אלו על דרך אחרת וכו'. בסוף פרק הגוזל עצים (ב\"ק דף ק\"י:) ובירושלמי סוף חלה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה להביא בכורים למקדש וכו'. משנה בסוף שקלים (דף י\"א) ובסיפרי פרשת והיה כי תבא כל זמן שיש לך מזבח יש לך ביכורים וכל זמן שאין לך מזבח אין לך בכורים: \n", + "ומ״ש ובא״י בלבד. פ״ק דכלים (מ״ו) ובפ' ראשית הגז (חולין דף קל״ו): \n", + "ומביאים בכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג. משנה בסוף פרק קמא דבכורים (משנה י') אלו מביאים וקורין וכו' מזיתי שמן מעבר הירדן רבי יוסי הגלילי אומר אין מביאים בכורים מעבר הירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש וידוע דהלכה כת\"ק. ומשמע לרבינו דלא פליג ת\"ק אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מודו דמיחייב וכבר כתב מהרי\"ק בסי' קנ\"ב להוכיח מהיכן משמע ליה הכי: \n", + "ומ\"ש ומסוריא שהקונה בסוריא כקונה בירושלים. משנה בסוף חלה (משנה י\"א): \n", + "אבל עמון ומואב ובבל וכו'. עמון ומואב ירושלמי בסוף בכורים ובתוספתא פ\"ק ומשמע לרבינו דה\"ה בבבל: \n", + "ואם הביא ביכורים מחוצה לארץ אינם ביכורים כו': \n\n" + ], + [ + "אין מביאים ביכורים אלא משבעת המינין וכו'. משנה בפ\"ק דבכורים (מ\"ג): \n", + "ומ\"ש ואם הביא חוץ משבעת המינים לא נתקדשו. ירושלמי שם (הלכה ג'): \n\n" + ], + [ + "אין מביאים לא מתמרים שבהרים וכו'. גם זה משנה שם: \n", + "ומ\"ש ואם הביא שלא מן המובחר כגון תמרים שבהרים וכו'. בפרק כל קרבנות הצבור (מנחות דף פ\"ד:) ובירושלמי פ\"ק דבכורים פלוגתא בתמרים שבהרים ובפירות שבעמקים ופסק כרבי יוחנן דאמר לא נתקדשו ותניא תו תמן תאנים x סורות ומרוקבות וענבים מאובקות ומעושנות אין מביאין ומשמע לרבינו שאם הביא לא נתקדשו דלא עדיפי מתמרים שבהרים ופירות שבעמקים: \n\n" + ], + [ + "אין מביאים בכורים משקין חוץ מזיתים וענבים וכו'. משנה בסוף תרומות (משנה ג') ומייתי לה בפרק העור והרוטב (חולין דף ק\"כ:) ופרק ב דערכין: \n", + "ומ\"ש ואם הביא משקין אין מקבלים ממנו. בסוף חלה (משנה י\"א) תנן יוסף הכהן הביא ביכורי יין ושמן ולא קיבלו ממנו ומוקי לה בירושלמי (הלכה ה') כשלא בצרן מתחלה לכך וההיא דסוף תרומות בשבצרן מתחלה לכך. ואיני יודע למה לא חילק רבינו בכך. ובפירוש המשנה כתב רבינו ומה שאמרו שהביכורים מביאים אותם יין ושמן הוא לדעת רבי יהודה כי הוא לומד הביכורים מן התרומה וכן אמרו מני ר' יהודה דאמר דון מינה ואוקי באתרה וגמר לה ביכורים מתרומה ואין הלכה כרבי יהודה עכ\"ל. ודברי רבינו נראה כאן שהוא פוסק כההיא דסוף תרומות ולא כההיא דיוסף הכהן. ומכל מקום יליף מינה למשקין דשאר פירות שאם הביא אין מקבלים ממנו: \n\n" + ], + [ + "הקרובים לירושלים וכו'. משנה פרק ג' דבכורים (משנה ג'): \n\n" + ], + [ + "אין מביאים בכורים קודם לעצרת וכו'. משנה פירקא קמא דביכורים (משנה ג') וסוף חלה (משנה י'): \n", + "ומ\"ש אלא יניחם שם עד שתבא עצרת וכו'. תוספתא בריש בכורים: \n", + "וכן אין מביאין ביכורים אחר חנוכה וכו'. כן משמע במשנה פירקא קמא דביכורים דקתני מן החג ועד החנוכה מביא ואינו קורא משמע הא אחר חנוכה אינו מביא: \n", + "וכתב הראב\"ד ואיך יתכן זה וכו'. ויש לומר דכיון דמחנוכה ואילך כלים לחיה מן השדה ולא קרינן בהו מארצך כדדריש בסיפרי אינם נחשבים משנה שעברה: \n\n" + ], + [ + "אין מביאין בכורים לא מן החדש על הישן וכו'. ירושלמי פירקא קמא דבכורים (הלכה ו'): \n", + "אחד הנטוע ואחד העולה מאליו וכו'. ריש פרק כל קרבנות הצבור (דף פ\"ד): \n\n" + ], + [ + "ופירות של שותפין חייבין וכו'. כך כתוב בספרי רבינו המוגהים והוא בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ו): \n\n" + ], + [ + "הגדל בעציץ וכו'. פ' כל קרבנות הצבור: \n", + "ועל מ\"ש אבל מביא הוא מן הגדל בגנה ובחורבה. כתב הראב\"ד הוא פסק כר\"ל וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דהתם הכי איתא תנן התם אין מביאים ביכורים חוץ משבעת המינים ולא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים ואמרינן עלה ר\"י אמר אם הביא לא קידש ר\"ל אמר אם הביא קידש וכו' תני חדא שבגג ושבחורבה שבעציץ ושבספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא בשלמא לר\"ל גג אגג לא קשיא הא בגג דמערה הא בגג דבית חורבה אחורבה לא קשיא הא בחורבה עבודה הא בחורבה שאינה עבודה כו' אלא לר\"י קשיא תנאי היא דתניא שבגג ושבחורבה מביא וקורא שבעציץ ושבספינה אינו מביא כל עיקר ופירש\"י תנאי היא דאיכא תנא דאמר שבעציץ ושבספינה אינו מביא וה\"ה לתמרים שבהרים ושבעמקים עכ\"ל. וצ\"ל על כרחנו דבשגג ושבחורבה עדיפי מתמרים שבהרים ושבעמקים דבהני קתני בברייתא דמסייעא לר\"י מביא וקורא ובהנך קאמר ר\"י דאם הביא לא קידש והשתא אתי שפיר פסק רבינו כר\"י. והתימה על הראב\"ד שגזר אומר שרבינו פסק כר\"ל והיאך אפשר להעלות כן על הדעת שהרי ר\"ל מפליג בגג בין של בית לשל מערה ובחורבה בין עבודה לשאינה עבודה ובעציץ בין נקוב לשאינו נקוב ובספינה בין של עץ לשל חרס ורבינו לא מפליג כלל. וי\"ל דהראב\"ד לטעמיה דסבר לר\"י אינו מביא מן הגג ומהחורבה כלל דלפי זה מי שיאמר שיביא אינו אלא כר\"ל וק\"ל למה לא פסק כר\"י ותו דאפילו כר\"ל לא אתיא דאיהו מפליג בין גג לגג ובין חורבה לחורבה ורבינו לא מפליג ותו דמפליג בין עציץ וספינה לגג וחורבה והיינו לא כר\"ל ולא כר\"י. זהו ביאור דברי הראב\"ד וכבר יישבתי דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "הנוטע אילן בתוך שדהו והבריכו וכו' עד מאדמתך. פירקא קמא דביכורים (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "נתן לו חבירו רשות להבריך וכו'. אפילו לשעה וכו'. שם בירושלמי וכר' יונה ורבי יוחנן: \n", + "ואם היה האילן סמוך למצר חבירו או נוטה לשדה חבירו וכו'. בס״פ לא יחפור (בבא בתרא דף כ״ז): \n\n" + ], + [ + "האריסין והחכירין ובעלי זרוע וכו'. משנה פ\"ק דביכורים (משנה ב'): \n", + "ומה שכתב ואפילו נתייאשו הבעלים. בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "הקונה אילן בתוך שדה חבירו אינו וכו'. משנה ו' בפ\"ק דבכורים הקונה שני אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא ר\"מ אומר מביא וקורא וכו' ובמי\"א הקונה ג' אילנות בתוך (שדה) של חבירו מביא וקורא ר\"מ אומר אפילו שנים וידוע דהלכה כת\"ק דאמר דוקא ג' אילנות מביא וקורא. \n", + "ומ״ש ואע״פ שאין לו אלא אילנות בלבד אינו סותר מ״ש תחלה יש לו קרקע די״ל דה״ק אע״פ שקניית השלשה אילנות היה בענין שלא קנה קרקע על הדרכים שנתבארו בפרק כ״ד מהלכות מכירה כיון שקנה ג' הואיל ובקניית שלשה אפשר להמצא בדרך שקנה קרקע קנה אע״פ שעכשיו קנאו בדרך שאין לו קרקע חשיב כקנה קרקע לענין בכורים. ואפשר דיליף לה רבינו מדסתם תנא ותני הקונה ג' אילנות בתוך של חבירו מביא וקורא דמשמע דבכל גווני שקנה שלשה מביא וקורא אע״פ שאין זה הכרע דהא בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ב) קתני סתמא קנה ג' קנה קרקע וצריך לאוקומי בהנך גווני דמוקי לה בגמרא. והר״י קורקוס ז״ל כתב וז״ל נ״ל דכוונת רבינו דודאי בקונה סתם מיירי שכן כתב בתחלת לשונו שלשה יש לו \n", + "קרקע ומ\"ש אע\"פ שאין לו אלא אילנות ה\"פ ואע\"פ שזה לא קנה בפירוש אלא אילנות ואין עיקר דעתו אלא על האילנות והקרקע לא הזכירו ולא פירשו בשעת המקח וא\"כ הרי הוא כמי שאין לו קרקע ואיך יאמר פרי האדמה אשר נתת לי והוא לא קנה אותה שלא החשיב והזכיר אלא האילנות והרי הוא בעיניו כמי שאין לו אלא אילנות אפ\"ה כיון דסתמא יש לו הרי הוא כאילו קנה קרקע עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש הקונה אילן אינו מביא לפי שאין לו קרקע נראה שטעמו מדתני ת\"ק דהקונה שני אילנות מביא ואינו קורא משמע שאם לא קנה אלא אילן אחד אינו מביא דאל\"כ לישמעינן באילן אחד דמביא וכל שכן בשנים אע\"פ שיש לדחות דאינו קורא אתא לאשמועינן דאפילו בשנים אינו קורא כל שכן באחד י\"ל דהל\"ל הקונה פחות מג' אילנות ואף גם זה יש לדחות ולומר דמשום דלר\"מ בשנים מביא וקורא נקט בת\"ק שנים אבל אה\"נ דלת\"ק דין אילן אחד שוה לשנים וי\"ל דממשנה יתירה קא דייק דכיון דהוה בעי למיתני הקונה שלשה אילנות מביא וקורא ר\"מ אומר אפילו שנים וממילא משמע הא שנים מביא ואינו קורא למה ליה למיתני הקונה שני אילנות מביא ואינו קורא אלא ודאי היינו ללמדנו דבשנים דוקא הוא דמביא ואינו קורא הא באחד בלבד אינו מביא וקצת סמך יש לזה מדקאמר בפרק הספינה מ\"ט דר\"מ באילן אחד ומ\"ט דרבנן בשני אילנות ולא קאמר ומ\"ט דרבנן בין באילן א' בין בשני אילנות אע\"פ שאין טעם לחלק בין אילן אחד לשני אילנות כיון שאין לו קרקע בין בזה ובין בזה אפשר שגם זה בכלל מה ששאל מ\"ט דרבנן בשני אילנות. אח\"כ מצאתי בירושלמי דביכורים פ\"ק (הלכה ו') אחד אינו מביא כל עיקר שנים מביא ואינו קורא וזה מבואר כדברי [רבינו]. ומ\"מ רבינו שנתן טעם לאילן אחד מפני שאין לו קרקע יקשה מ\"ש שני אילנות וי\"ל דה\"ק מפני שאין לו קרקע בודאי מה שאין כן בשני אילנות דמספקא לן כדאמר בפ' הספינה וכתבו רבינו בפ\"ד. וא\"ת למה השמיט רבינו דין קונה שני אילנות שמביא ואינו קורא וי\"ל דמדיוקא דרישא וסיפא איכא למשמע מינה דמדקתני באילן אחד אינו מביא משמע הא שנים מביא ומדקתני בשלשה הרי הוא כמי שקנה קרקע כלומר וקורא משמע הא שנים אינו קורא ולקמן בפ\"ד כתבו בפירוש כמו שהוא שנוי במשנה מביא ואינו קורא כדי לכוללו עם השנויים באותו פרק שמביא ואינו קורא. ועל מש\"כ רבינו ג' יש לו קרקע ואע\"פ שאין לו אלא אילנות בלבד הרי הוא כמי שקנה קרקע: \n", + "כתב הראב\"ד לא כי אלא מפני שבסתם וכו' ואני כבר כתבתי טעם לדברי רבינו: \n", + "קנה אילן א' וקרקעו הרי זה מביא. משנה פ\"ק דביכורים (מי\"א) קנה אילן וקרקעו מביא וקורא ויש לתמוה למה השמיט רבינו וקורא ונראה דט\"ס הוא אי נמי שמאחר שמפני שקנה קרקע מביא פשיטא שקורא: \n\n" + ], + [ + "הלוקח פירות תלושין ולקח הקרקע וכו' עד שהרי יש לו קרקע ופירותיה. ירושלמי שם: \n", + "מכר לו פירות חוץ מן הקרקע אפילו מחוברים מוכר אינו מביא שהרי אין לו פירות ולוקח אינו מביא שהרי אין לו קרקע. כך היא הגירסא בספרי רבינו המוגהי' והחלוקה הראשונה היא בירושלמי פ״ק (הלכה ו') והחלוקה השנית דבר פשוט הוא ובפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״א) אמרו דלר״מ לוקח פירות מן השוק (בלא קרקע) מביא וקורא והקשה מהקונה אילן אחד וכו' וסלקא בתיובתא: \n", + "ומ\"ש חזר המוכר ולקח הפירות וכו'. ירושלמי פרק קמא: \n\n" + ], + [ + "המוכר שדהו לעכו\"ם וכו'. משנה בסוף פרק x השולח (דף מ\"ז) ולרש\"י גירסא אחרת ופשטא דגמרא דקאמר שתי תקנות הוו וכו' משמע כדפירש\"י וצריך ליישבו לדעת רבינו ועיין במ\"ש xx בפי' המשנה: \n", + "כתב הראב\"ד המוכר שדהו לעכו\"ם וכו' א\"א אע\"פ שבכרו ברשות העכו\"ם עכ\"ל. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ונראה דרבינו לטעמיה אזיל שהוא מפרש מה שכתב אין קנין לעכו\"ם בא\"י להפקיע היינו אם חזר ישראל וקנה השדה כמה שכתב בפרק א' מהלכות תרומות ולכך כתב כאן וחזר ולקחה ממנו שסובר רבינו דברייתא בהכי מיירי ובשבכרו ברשות העכו\"ם אפשר דדמי לפירות שנתמרחו ברשות העכו\"ם שאין ישראל הקונה חייב עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אשרה שבטלה וכו': \n\n" + ], + [ + "הבכורים אין להם שיעור וכו'. משנה בריש פאה. \n", + "ומה שכתב אבל מדבריהם צריך להפריש אחד מששים. ירושלמי רפ״ג דביכורים והכי משמע בגמרא דידן פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ז). \n", + "ומ\"ש והרוצה לעשות כל שדהו בכורים עושהו. משנה פ\"ב דבכורים (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "הפריש ביכוריו וחזר והוסיף עליהן או עטרן וכו' עד אינה כבכורים. משנה שם פ\"ג (משנה י\"א). \n", + "ומ\"ש ואע\"פ שאינה ביכורים אינה נאכלת אלא בטהרה: ומ\"ש ואין מעטרין את הביכורים וכו'. שם (משנה ט') וכר\"ע מחבירו: \n\n" + ], + [ + "כיצד מפרישין וכו' עד הרי אלו ביכורים. משנה בפ\"ג (מ\"א): \n", + "ומה שכתב ואע\"פ שעדיין לא בשלו כל צרכן וכו'. שם בירושלמי: \n", + "לא הפרישם במחובר וכו'. ומ\"ש ואם נטמאו הפירות כולם וכו' נראה דיליף לה מדתנן בפ\"ב דביכורים (משנה ה') גבי תר\"מ שוה לביכורים ניטלת מן הטהור על הטמא כביכורים משמע אם הכל טמא לא: \n", + "ומ״ש וכן יראה לי שהביכורים [שנטמאו] אינו מסיק בהם התנור וכו'. יש לתמוה למה תלה הדבר ביראה לי שזה פשוט בפרק הערל (יבמות דף ע״ג) וגם בירושלמי בפ״ב דבכורים (הלכה א') ואפשר שמה שכתב יראה לי אינו לענין הדין אלא לענין הטעם שנתן מפני שהם כקדשי מקדש דאע״ג דהתם מייתי לה מלא ביערתי ממנו בטמא ההוא במעשר הוא דכתיב והגמ' קיצר במובן: \n\n" + ], + [ + "המפריש בכוריו ונמקו וכו'. משנ' פ\"ק דביכורים (מ\"ח): \n\n" + ], + [ + "המפריש בכוריו להעלותן בידו וכו'. ירוש' פ\"ק דבכורים הלכה ו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הבכורים נותנים אותן לאנשי משמר וכו'. משנה בסוף ביכורים (משנה י\"ב): \n", + "וכבר ביארנו שהם קרויים תרומה וכו'. משנה ריש פרק ב' דביכורים (משנה א') התרומה והביכורים חייבים עליהם מיתה וחומש ומייתי לה בפרק הערל (יבמות דף ע״ג): \n", + "ומה שכתב והוא שיאכלם מאחר שנכנסו לחומת ירושלים. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ח י״ט) בכורים מאימתי חייבים עליהם משיראו פני הבית וכתב רבינו בספר המצות שלו בסימן קמ״א דמשיראה פני הבית היינו משהגיע לפנים מחומת ירושלים וכן נראה מדבריו עוד שם בסימן קל״ט והטעם לומר דמשיכנסו לפנים מהחומה אז רואים פני הבתים שבעיר ודייקא דנקט משיראו ולא נקט עד שיראו וכן משמע מהא דר״ש שאכתוב דיליף בכורים ממעשר במכ״ש ואם איתא שאינם שוים איכא למיפרך: \n\n" + ], + [ + "היו מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ וכו'. פרק אלו הן הלוקין (שם): \n\n" + ], + [ + "כהן שאכל בכורים חוץ לירושלים וכו'. שם עלה י\"ז ותרומת ידך אלו הבכורים אמר ר\"ש מה בא זה ללמדנו אם לאוכלן חוץ לחומה ק\"ו ממעשר הקל ומה מעשר הקל האוכלו חוץ לחומה לוקה בכורים לא כ\"ש הא לא בא הכתוב אלא לאוכל בכורים עד שלא קרא עליהם ולפי שאין עונשין מן הדין כתב רבינו שלוקה מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך: \n", + "וכן אם אכלם הכהן וכו'. שם אהא דתנן גבי אלו הן הלוקין האוכל בכורים עד שלא קרא עליהם אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן זו דברי ר' עקיבא סתימתאה אבל חכמים אומרים בכורים הנחה מעכבת בהם קריאה אינה מעכבת בהם ומשמע התם דהלכה כחכמים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרים באכילה. בריש פרק בהמה המקשה חולין (דף ס\"ד): \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) אכילת בכורים וכו' שהן אסורים לאונן וטעונין הבאת מקום. משנה בפרק שני דביכורים (משנה ב') ומייתי לה בפרק הערל (יבמות דף פ״ג:): \n", + "וכהן טהור שאכל ביכורים טמאים לוקה וכו': ומניין שהביכורים אסורים לאונן וכו'. בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ו): \n", + "ומה שכתב מכין אותו מכת מרדות. כלומר אבל לא מלקות מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה: \n\n" + ], + [ + "הבכורים טעונים כלי שני וכו'. נראה דתיבת שני ט\"ס היא וצריך למוחקה ואם נפשך לקיימה היינו לומר שלא יביאם בכלי שהביאם מן השדה לבית אלא ישימם בכלי אחר ויוליכם ויליף מדכתיב ושמת בטנא והלכת והראשון נראה יותר וכ\"נ מדברי רבינו בסוף הפרק גבי שהביכורים טעונים ז' דברים הבאת מקום וכלי ולא כתב כלי שני. \n", + "ומ\"ש ומצוה מן המובחר להביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו תוספתא פ\"ב דביכורים מצוה להביאה בז' כלים ואם הביאם בכלי אחד יצא פירוש בז' כלים כשהם ז' מינים. \n", + "ומה שכתב ולא יביאם וכו' עד אשכולות של ענבים מבחוץ. תוספתא בסוף ביכורים: \n\n" + ], + [ + "הביאם בכלי מתכות עד והסלים לכהנים. משנה פ\"ג דביכורים (משנה ח'): \n", + "ומ\"ש ואם נטמאו הביכורים אין הסלים לכהנים. יש לתמוה דבירושלמי פ\"ק דביכורים (הלכה ה') אמרינן איפכא ויליף לה מדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך כלומר שאינו לוקח הטנא וכך היא גירסת ר\"ש והרא\"ש אבל רבינו גורס אין הסלים לכהנים ולפי זה יליף מדכתיב הטנא משמע הטנא הנזכר עם הביכורים כשהם ראויים: \n\n" + ], + [ + "כשהיו מביאים הביכורים וכו'. משנה בפ\"ג דביכורים (משנה ה') הגוזלות שע\"ג הסלים היו עולות ומה שבידם ניתנים לכהנים ומפרש רבינו דהכי קאמר הגוזלות שבידם ניתנים לכהנים: \n", + "והראב\"ד כתב אומר אני מה שבידם וכו' כלומר שהוא מפרש דמה שבידם היינו הביכורים עצמם ופשטא דלישנא משמע כדברי רבינו. וכתב רבינו וכן היו תולים מצד הסלים כר' יוסי דאמר הכי בתוספ' וסבר רבינו דלאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי דע\"ג הסלים דתנן לא על גביהם ממש היו כדי שלא יטנפו את הפירות: \n\n" + ], + [ + "מצות עשה להתודות במקדש וכו'. מבואר במקרא ובמשנה פ\"ג דביכורים. \n", + "ומ״ש ואין קורין אותה אלא בלשון הקדש. משנה ר״פ אלו נאמרים (סוטה דף ל״ב). \n", + "ומ\"ש שנאמר וענית ואמרת וכו'. יש קיצור בלשון רבינו דהתם במתניתין מייתי לה מדכתיב הכא וענית ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש: \n\n" + ], + [ + "בראשונה כל מי שהיה יודע לקרות וכו'. משנה פרק ג' דביכורים (מ\"ז): \n\n" + ], + [ + "המביא בכורים יש לו רשות וכו'. תוספתא פרק ב' דביכורים. \n", + "ומה שכתב הגיע להר הבית וכו' עד מניחו בצד המזבח. משנה ו' פרק ג'. \n", + "ומה שכתב בקרן דרומית מערבית בדרומה של קרן. שם בירושלמי: \n", + "ומניין שהם טעונים תנופה וכו'. בפרק כל המנחות (מנחות דף ס״א) ויליף מדכתיב הכא מידיך וכתיב התם ידיו תביאנה. \n", + "ומה שכתב וכיון שטעונים תנופה כך טעונים קרבן שלמים וכו'. במשנה פרק ב' (משנה ד') טעונים קרבן ושיר ותנופה ולינה ובירושלמי (הלכה ג') טעונים קרבן נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה שנאמר להלן שלמים אף כאן שלמים ותיבת וכיון שכתובה בספרי רבינו אינו נוחה לי שאין הקרבן תלוי בתנופה. \n", + "ומה שכתב ואין הקרבן מעכב טעמו מדאמרינן שם בירושלמי גבי טעונים לינה דכתיב ופנית בבקר הא כל הפונות שאתה פונה לא יהיו אלא בבקר אמר רבי יונה הדא דתימא כשאין עמהם קרבן אבל יש עמהם קרבן בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן נראה בהדיא שאין הקרבן מעכב. ומה שכתב רבינו לקמן בסמוך הביא בכוריו למקדש וקרא והקריב שלמים לא יצא באותו היום לאו למימרא דתרתי בעינן אלא רבינו סידרא דמילתא לכתחלה נקט ואם לא הביא קרבן טעון לינה משום ביכורים כמו שנתבאר: \n\n" + ], + [ + "ואימתי קורין בשיר עליהם וכו'. משנה פ\"ג דביכורים (משנה ד'): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) כל המביא ביכורים וכו' ומה שכתב ואלו מביאים ולא קורין וכו'. משנה פרק קמא דביכורים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש הגר מביא וקורא וכו'. שם בירוש' איפסיקא הלכתא כרבי יהודה דאמר הכי. \n", + "ומה שכתב ולאברהם היתה השבועה וכו'. כלומר אע\"פ שאברהם אב לכל העולם לא נטלו הגרים חלק בארץ מפני שבתחילה קודם שנאמר לו כי אב המון גוים נתתיך היתה השבועה וכו' נמצא שלא זכו בה אלא בניו ממש: \n", + "וכן כהנים ולוים וכו'. משנה בסוף מעשר שני (משנה י\"ד) וכרבי יוסי לענין וידוי מעשר ומינה ילפינן לבכורים: \n\n" + ], + [ + "הקונה שני אילנות. משנה דבכורים פ\"ק (מ\"ו): \n", + "ומה שכתב לפי שהדבר ספק וכו' עד מעכבת בו. בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״א): \n\n" + ], + [ + "הפריש ביכוריו וכו עד מביא וקורא. משנה פרק קמא דבכורים (מ\"ז) וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "המוכר שדהו לפירות וכו'. בסוף פרק השולח (גיטין דף מ״ז.) וכר״ל דאיפסקא הלכתא כוותיה: \n", + "ומה שכתב אבל מביא אדם מנכסי אשתו ביכורים וקורא וכו'. שם: \n", + "ומה שכתב אע\"פ שמתה אשתו וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "המוכר שדהו וכו' עד אינו כקנין הגוף. גם זה בסוף פרק השולח (גיטין דף מ״ח) ופירש רבינו בה דלא כפירש״י: \n\n" + ], + [ + "הפריש ביכורים וכו'. ירושלמי פ\"ק דביכורים ובנוסחא דידן כשהיה אביו חולה או מסוכן ורבינו גריס ומסוכן וכן מוכרח לגרוס שם: \n", + "הפריש ביכוריו ושלחן ביד אחר וכו'. בס״פ השולח (גיטין דף מ״ז): \n\n" + ], + [ + "הפריש ביכוריו ואבדו וכו' עד ולא שתים. משנה פ\"ק דביכורים (משנה ח'): \n\n" + ], + [ + "הביא בכוריו ונטמאו וכו'. כתב הראב\"ד הביא בכוריו ונטמאו בעזרה וכו'. א\"א יניחום שם עד שירקבו או עד שיתמסמסו עכ\"ל. ורבינו לישנא דמתני' נקט דקתני נופץ ופירש רבינו נוער ור\"ש פירש מפזרן והראב\"ד בא לומר אחר שמריקם שם מה יעשה בהם יניחם עד שירקבו או עד שיתמסמסו: \n\n" + ], + [], + [ + "הפריש בכוריו ויבש המעיין וכו'. שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "המביא ביכורים כו'. שם מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ו) יהיב טעמא לפי שאינו זמן שמחה. \n", + "ומ״ש רבינו אע״פ שהפרישם קודם החג וכו' יש לתמוה דהא בפרק אלו הן הלוקין אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא הפריש ביכורים קודם לחג ועבר עליהם החג ירקבו ויהיב טעמא בגמרא משום דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וצ״ל שדחאה רבינו לזו מהלכה מקמי ההיא דפרק השולח (גיטין דף מ״ז:) דאמר ר״י בר חנינא בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא שנאמר ולקחת והבאת עד שתהיה לקיחה והבאה כאחד ואע״ג דבירושלמי מוקי לה בשליקטן לשלחן ע״י שליח אבל ליקטן להביאן הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הביכורים שנראו להתיר בקריאה אינם נתרים אלא בקריאה מאחר דגמרא דידן מייתי להא דר״י בר חנינא בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״א) ובפרק השולח סתמא ואי הוה סבר גמרא דידן כירושלמי לא הוה שתיק מלפלוגי בהכי וכגמרא דידן נקטינן ועוד דמתניתין דהפריש ביכוריו ואח״כ מכר שדהו ומתניתין דיבש המעיין ונקצץ האילן דמיתנו סתמא אתו כר״י בר חנינא ואע״ג דבירושלמי משני להו שינויא דחיקא ולא סמכינן עליה ולפי זה מ״ש רבינו לעיל בפרק זה גבי הקונה שני אילנות שכל שאינו ראוי לקריאה מפני הספק הקריאה מעכבת בו התם שאני דמחמת ספק הוא: \n\n" + ], + [ + "הביכורים והתרומות וכו' הם נכסי כהן וכו'. לגבי בכורים משנה פ\"ב ופ\"ג דביכורים (משנה י\"ב): \n", + "והתרומות וחלה וקרן וחומש ומתנות בהמה. ברייתא פרק הזרוע עלה קל\"א: \n\n" + ], + [ + "ואף ע\"פ שהביכורים עולים באחד ומאה וכו'. משנה ברפ\"ב דביכורים (מ\"א): \n", + "ומה שכתב אם נתערבו בחולין בירושלים אסורים בכל שהן במינה וכו'. גם זה שם במשנה (משנה ב') גבי יש במעשר והביכורים מה שאין כן בתרומה ודקדק לכתוב במינם משום דאילו שלא במינם אפילו דבר שיש לו מתירין בטל כמו שכתב רבינו בפ\"ק מהלכות מ\"א. \n", + "ומה שכתב אפילו זרע הבכורים וכו'. שם במשנה הנזכרת. \n", + "ומ\"ש אבל הזורע בכורים קודם שיכנסו לירושלים וכו'. משנה פרק ט' דתרומות (משנה ד') הבכורים גידוליהם חולין ובירושלמי רמי תרי משניות הללו אהדדי ומסיק הן דתימר גידוליהן אסורים איסור מחיצה והן דתימר גידוליהן מותרים היתר זרות וזה מבואר כדברי רבינו: \n\n" + ], + [], + [ + "(טז-יז) כיצד מעלין את הביכורים וכו'. משנה פרק ג' דביכורים (משנה ב'): \n", + "ומ\"ש מפני אהל הטומאה. וכן מה \n", + "שכתב להודיע שהביכורים משבעת המינים. וכן מה \n", + "שכתב והם הולכים בכל הדרך וקורין שמחתי באומרים לי בית יי' נלך. וכן מה \n", + "שכתב אם באו אנשים הרבה וכו'. וכן \n", + "מ\"ש ומשיכנסו כולם בשערי ירושלים יתחילו לקרות עומדות היו רגלינו וכו'. וכן מה \n", + "שכתב ואומרים הללויה הללו אל בקדשו וכו'. הכל שם בירושלמי: \n", + "ומה שכתב ולא היו מהלכים ביום אלא שתי ידות בלבד. בתוספתא פרק ב' דביכורים לא היו מהלכים כל היום כולו אלא שתי ידות ביום. \n", + "ומ\"ש היה להם לח ויבש וכו'. ירושלמי שם צמוקים היה מעטרן בענבים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה להפריש תרומה מן העיסה וכו' וראשית זו אין לה שיעור מן התורה וכו'. בספרי פרשת שלח: \n", + "והעושה כל עיסתו חלה וכו'. משנה ספ\"ק דחלה (מ\"ט): \n\n" + ], + [ + "ומדברי סופרים שמפרישין אחד מכ\"ד וכו' עד כדי שלא יהא חוטא נשכר. משנה פ\"ב דחלה (משנה ז'): \n\n" + ], + [], + [ + "וחלה טמאה לכהן וכו'. פשוט הוא דתרומה קרייה רחמנא: \n\n" + ], + [ + "אין חייבין בחלה מן התורה וכו' עד אינה אלא מדבריהם. בפ״ב דכתובות (דף כ״ה) ובפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ז): \n\n" + ], + [ + "פירות חוצה לארץ וכו'. משנה ריש פ\"ב דחלה (משנה א') וכרבי עקיבא: \n", + "וכתב הראב\"ד פירות הארץ שיצאו ח\"ל פטורים א\"א פירוש ד\"ת אבל חייבים מדרבנן בשתי חלות עכ\"ל. ולא היה צריך לכתוב דהרי רבינו כתבו בסמוך: \n\n" + ], + [ + "מפרישין חלה בח״ל וכו'. בפרק עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n", + "ואין מביאין חלות ח\"ל וכו'. משנה בסוף חלה (משנה י') נתאי איש תקוע הביא חלות מביתר ולא קבלו ממנו אנשי אלכסנדריא הביאו חלותיהם מאלכסנדריא ולא קבלו מהם. \n", + "ומ\"ש ואם הביא מניחה עד ערב פסח וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "שלשה דינים לחלה בשלש ארצות וכו'. משנה ח' פרק רביעי דחלה. \n", + "ומה שכתב ומפני מה מפרישין בה שתי חלות וכו'. שם בירושלמי: \n", + "כתב הראב\"ד ומותרת לזבים ולזבות א\"א נ\"א אסורה לזבים ולזבות וכו'. לטעמיה אזיל שכתב בפ\"ז מהלכות תרומות שזבים וזבות אפי' טבלו אסורים לאכול בתרומה אפילו של ח\"ל וכבר כתבתי שם שהפוסקים הסכימו שכשאמרו בתרומת ח\"ל שאסורה לזבים לא אמרו אלא בשלא טבלו אבל אם טבלו מותרים הם וא\"כ מה ששנינו בסוף חלה (משנה ח') גבי חלת ח\"ל שאסורה לזבים היינו דוקא בשלא טבלו אבל אם טבלו מותרים הם: \n", + "ומ\"ש ואצ\"ל לשאר טמאים כלומר הנך טמאים שאין טומאה יוצאה מגופם דקילי כדאיתא בפרק עד כמה וכתבה רבינו בפרק שביעי מהלכות תרומות: \n\n" + ], + [ + "בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה וכו'. כ\"כ בה\"ג וסמ\"ג ורש\"י: \n\n" + ], + [ + "חלת ח\"ל וכו'. נתבאר בפ\"ז מהלכות תרומות: \n", + "כתב הראב\"ד ואינו צריך להפריש שניה א\"א כבר כתבנו מה שנראה לנו מהגמרא ומהלכות הרב עכ\"ל הוא הדבר אשר דברתי שכתב בפ\"ז מהלכות תרומות שתרומת ח\"ל אסורה לזבים ולזבות אפי' טבלו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן אם היה שם כ\"ג שטבל וכו'. משנה פ\"ד דחלה (משנה ח') גבי חלת ח\"ל טבול יום אוכלה. \n", + "ומ״ש וא״צ להפריש חלה שניה בח״ל נראה שיש ללמוד קצת כן מדתנן בפ״ד דחלה ר״ג אומר שתי חלות בסוריא ר״א אומר חלה אחת משמע דאפי' לר״ג דוקא בסוריא הוא דהוו שתי חלות ואמרינן בר״פ עד כמה (בכורות דף כ״ו) אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואוכל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלא לה בריש מסא ושדיא בתנורא והדר מפרשא חלה אחריתי הרי בהדיא דכי אכיל לה כהן אינו צריך להפריש חלה שנייה: \n", + "כל המפריש חלה מברך תחילה וכו'. נתבאר ממה שיבא בסמוך: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א כתב רב אחא ז\"ל וקורא לה שם ואומר ה\"ז תרומה עכ\"ל. טעמו משום דחלה שם העוגה וכבר כתב סמ\"ק שאין להקפיד בין יזכירו חלה בין יזכירו תרומה. \n", + "ומ״ש בין בח״ל כלומר אע״פ שאינה אלא מדבריהם מברך עליה כשם שמברכין על כל מצות דרבנן כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג). \n", + "ומ\"ש וכשם שמברך על הטהורה כך מברך על הטמאה בפ\"ב דחלה (משנה ג') תנן כשם שהוא קורא לטהורה כך הוא קורא לטמאה לזו קורא חלה בשם ולזו קורא חלה בשם. \n", + "ומ\"ש לפיכך אין האיש ערום מפריש חלה וכו'. משנה בפ\"ב דחלה. \n", + "ומ״ש וכל פניה טוחות בקרקע הכי מוקי לה בפרק מי שמתו (ברכות דף כ״ה): \n\n" + ], + [ + "הנדה וכיוצא בה וכו' שאינה מוזהרת על מגעה. בר״פ עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n", + "ואם היה שם כהן קטן וכו' ה\"ז מותר לאכלה עם הזר על שלחן אחד. בפ\"ד דחלה (משנה ח'). \n", + "ומ״ש לפי שאינה מדמעת ואפילו נתערבה שוה בשוה. נראה שאע״פ שאמרו בר״פ עד כמה דחלת ח״ל בטלה ברוב טעמו של רבינו מדגרסי' בירושלמי (פ״ד ה״י) על הא דתנן ונאכלת עם הזר על השלחן הורה רבי אבהו בבצרה שהיא צריכה רוב אמר רבי יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת באחד ומאה אמר רבי זעירא מתניתין אמרה אפי' אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר על השלחן כלומר משום דאם תתערב עם פתו של זר מותרת לזר וס״ל דהלכה כרבי זעירא דמתניתין מסייעא ליה וכן פסק סמ״ג ואע״פ שבתרומת ח״ל לא התיר שמואל לבטלה אלא ברוב אפשר דהיינו דוקא במתכוין לבטלה אבל היכא דאינו מתכוון לבטלה אלא שהוא אוכלה עם הזר על השלחן וממילא היא מתערבת לפעמים אפילו לא נתערבה אלא שוה בשוה מותר ורש״י כתב בפרק עד כמה אהא דאמר שמואל תרומת ח״ל בטלה ברוב לאוכלה זר ולא בעינן ק״א ולאחר שעירבה ברוב חולין יכול לאכול זר או כהן בימי טומאתו לאחר שבטלה. והתוספות כתבו אהא דאמר שמואל תרומת ח״ל בטילה ברוב להתירה לכהן טמא וכו' ולא כמו שפירש הקונטרס לאכלה זר וכו' דבהדיא מוכח במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ג) דאסורה לזר וכו' דדייק התם הא דישראל אינה מדמעת משמע דאינה עולה לאכול לזרים אלא בק״א וכ״כ בסה״ת והרשב״א בפסקי חלה שלו כתב דההיא דשמואל אף לאכלה היא ומיהו דוקא ברוב אבל שוה בשוה לא דלית הלכתא כרבי זעירא דירושלמי והא דמשמע בפ״ר ישמעאל דחלת ח״ל מדמעת התם כשנתערבה חד בחד וא״נ לרבי זעירא דירושלמי בפחות מחד בחד עכ״ל: \n", + "ומ״ש ונותנים כו'. משנה בפ״ד דחלה (משנה ח') ונתנת לכל כהן וכו' ופירש״י בר״פ כל הבשר (חולין דף ק״ד:) דהיינו אפי' לכהן ע״ה: \n", + "ה\"ג ואין בה משום כהן המסייע במתנותיו שהוא אסור ואם רצה לאכול תחלה ואח\"כ יפריש ובספרים דידן חסר כל זה והוא ט\"ס. \n", + "ומ״ש ואין בה משום כהן המסייע וכו'. בר״פ עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n", + "ומה שכתב ואם רצה לאכול תחלה ואח\"כ יפריש החלה וכו'. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יג-טו) החלה נקראת תרומה לפיכך אינה ניטלת וכו' כתרומה. בספ\"ק דחלה ובפ\"ק דטבול יום. \n", + "ומ\"ש ואינה ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחילה. בספ\"ב דחלה (משנה ח') וכחכמים. \n", + "ומ\"ש וכל שאמרנו בתרומה לא יתרום כו'. פשוט הוא שהרי היא נקראת תרומה. \n", + "ומ\"ש הסומא והשכור מפרישין חלה לכתחילה וכו'. כלומר אע\"פ שאין תורמין לכתחילה כמו שנתבאר בפ\"ק דתרומות הכא שאני דלא שייך ההוא טעמא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הלוקח מן הנחתום חייב בחלה. משנה בפ\"ה דדמאי (מ\"א) הלוקח מן הנחתום נוטל כדי תרומת מעשר וחלה. וא\"ת הא תנן בפ\"ב דדמאי הנחתומים לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי ת\"מ וחלה וכתבה רבינו בפ\"ט מהלכות מעשר אלמא שהנחתום הוא חייב להפריש חלה בירושלמי (הלכה א') רמי להו אהדדי ותירץ רבי יוחנן כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה נחתום מפריש הואיל וראויה לכהן לאכילה אבל עושה בטומאה לא הטריחו למוכר להפריש כיון דלא חזיא אלא להסיק תחת תבשילו ולוקח שיאכל הוא יפריש ור\"א תירץ כאן במדה דקה כאן במדה גסה כלומר במדה דקה צריך הנחתום להפריש מפני התינוקות שקונים מהם ואינם בקיאים להפריש. ויש לתמוה על רבינו שכתב שתי המשניות סתם ולא פירש: \n", + "ומ\"ש ומפריש מן החמה על הצוננת וכו' אפילו מדפוסים הרבה. בפ\"ה דדמאי (משנה ג') איפליגו תנאי לענין דמאי ור\"ש מתיר בחלה וכתב רבינו שמשון בחלה אפי' ר\"י מודה אפילו של אמש בשל היום ואפילו מב' דפוסין דאפילו מתרי גברי זבן לא חיישינן שהרי אצל הנחתום נתחייבה בחלה שהוא גילגל את העיסה: \n\n" + ], + [ + "אין חייבים וכו'. משנה בריש חלה (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "הלקט והשכחה וכו'. ג\"ז משנה שם. \n", + "ומ\"ש שהקדימו בשבלים. ירושלמי שם: \n", + "ומ\"ש ומותר העומר. משנה שם ובמנחות פרק רבי ישמעאל ופירש\"י משום דחיוב חלה היינו גלגול דעיסה וגלגול של זו ביד הדיוט הוא לאחר שנפדה. \n", + "ומ\"ש ושתי הלחם ולחם הפנים. מהטעם שנאמר במותר העומר: \n\n" + ], + [ + "עיסה של מעשר שני וכו'. בפרק חלק (סנהדרין דף קי״ב) ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״ה) ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ח) עיסה של מעשר שני לדברי ר״מ פטורה מן החלה לדברי חכמים חייבת ופסק כחכמים ויש לתמוה דהא פסק הוא ז״ל בפרק ג' מהלכות מעשר שני (הלכה י״ז) כר״מ דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא וא״כ הו״ל למיפסק דפטורה מן החלה. ותירץ הר״י קורקוס ז״ל דטעמיה משום דבפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״ה) גבי הא דתנן של ערלה פסול אמרינן מ״ט פליגי בה רבי חייא ורבי אסי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון ואסיקנא דבהיתר אכילה כ״ע לא פליגי דבעינן כי פליגי בדין ממון רבי חייא סבר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן ורבי אסי סבר דין ממון נמי בעינן מאי בינייהו אתרוג של מעשר שני בירושלים אליבא דר״מ למ״ד לפי שאין בה היתר אכילה הרי יש בו היתר אכילה פירוש ומתניתין דתנן התם אתרוג של מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר אתיא אפילו כר״מ ולמ״ד בעינן נמי דין ממון מתניתין כרבנן דוקא אתיא דסברי ממון הדיוט והרי יש בו דין ממון ולא כרבי מאיר דאמר ממון גבוה הוא נמצא דלרבי חייא בהיתר אכילה תליא מילתא ואין כאן ענין לדין ממון וגבי מצה הכי קי״ל דיוצאין בשל מעשר שני בירושלים וכן פסק רבינו בפרק ו' מהלכות חמץ ומצה דר״ע הכי ס״ל התם ור״י הגלילי הוא דפליג עליה וקי״ל כר״ע מחבירו וע״כ ר״מ כר״ע ס״ל אע״ג דסבר ממון גבוה הוא דאי לא קשיא הלכתא אהלכתא אלא ודאי האי פסקא כרבי חייא אתיא דדין ממון לא בעינן אלא היתר אכילה בלחוד גם גבי אתרוג כן פסק רבינו כסתם מתניתין דאם נטל כשר וכרבי חייא דתלי בהיתר אכילה דלדידיה אתיא סתם מתניתין כר״מ דהלכתא כוותיה עכ״ל. והאריך ליישב הסוגיא לדרך זה ואני אומר עוד דודאי כרבי חייא קי״ל לגבי רבי אסי דהא רביה דרביה הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. כתב עוד הר״י קורקוס ז״ל נ״ל ראיה גמורה ומוכרחת לזה מדתניא בתוספתא דחלה פרק קמא עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה ספק מדומע חייב בחלה דברי ר״מ רבי יוסי פוטר הרי תוספתא מוכחת דאעיסה ליכא מאן דפליג וגם ר״מ מודה בה דבספק מדומע פליג בסיפא משמע דמודה ברישא גם בספרי פרשת שלח אמרו מראשית עריסותיכם שומע אני אף עיסת תרומה ומעשר שני ת״ל תרימו את שמורם קדש והשאר חולין ולא שזה וזה קדש אבל אמרו עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה ובודאי כיון שאמרו בתחילה ולא שזה וזה קדוש דאליבא דר״מ הוא דאמר ממון גבוה הוא ועלה קאמר אבל אמרו עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה מוכח דלר״מ נמי חייבת ואפשר דטעמא דשאני תרומה שהוא קדש גמור ואסור לזרים משא״כ במעשר עכ״ל. \n", + "ומ\"ש ועיסת שביעית. משנה סוף פרק ט' דשביעית. \n", + "ומ\"ש וספק מדומע. ירושלמי פרק קמא דחלה: \n", + "ומ\"ש אבל המדומע פטור מן החלה. משנה שם פרק קמא (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "חלות תודה וכו'. משנה פרק קמא דחלה (מ\"ו): \n\n" + ], + [ + "עיסת השותפים. בריש פרק ראשית הגז. \n", + "ומ\"ש והעושה עיסה לרבים וכו'. תוספתא פ\"ק דחלה: \n\n" + ], + [ + "העושה עיסה מן וכו'. ירושלמי רפ\"ה דדמאי ופרק קמא דחלה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) העושה עיסה וכו'. סיפרי זוטא ויליף לה מדכתיב עריסותיכם: \n", + "עיסת הכלבי' וכו'. משנה פרק קמא דחלה (משנה ח') ובירושלמי (הלכה ה') איפליגו כמה הוא עיסת כלבים ונראה מדברי רבינו שפסק כמ\"ד דאפילו עשאה גלוסקין והא תנינן בזמן וכו' ואם אין הרועים אוכלין ממנה תפתר בשעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה ואם כן אפילו עשאה כמצתו של שלמה ואין בה שום גריעות ולא שינוי ולא היכר מאחר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו ממנה שכתב לעיל בסמוך העושה עיסה לבהמה ולחיה פטורה וכתב לקמן שאין חייבת אלא עיסה שסופה לאפות לחם למאכל אדם ומפני שעיסת הכלבים דרך הרועים לפעמים לאכול ממנה כלומר שדרך אותם רועים לאכול מאותה עיסה או שאפאה ע\"ד כן נקרא לחם העשוי למאכל אדם וחייב. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דמש\"ה לא סיים רבינו ואם אין הרועים אוכלים ממנה פטורה כדמסיים במתני' לפי שכבר כתבו לעיל העושה עיסה לבהמה ולחיה וכו': \n", + "עיסת העכו\"ם וכו' עד ה\"ז חייבת בחלה. משנה פ\"ג דחלה (משנה ה'): \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שהפריש חלה וכו' עד פחות משיעור חלה. במנחות פרק רבי ישמעאל (דף כ\"ז): \n\n" + ], + [ + "המערב קמח חטים וכו'. משנה פ\"ג דחלה ומייתי לה בפרק התערובות (זבחים דף ע\"ח) להוכיח דנותן טעם ברוב דאורייתא דס\"ל דמיירי אע\"ג דרובא אורז. \n", + "ומ\"ש ואפילו היה השאור חטים וכו'. משנה שם: \n", + "ומשמע ממשניות אלו שאע\"פ שאין בחטים חמשת רבעים כל שיש בעיסה חמשת רבעים חייבת אם יש בה טעם דגן והרשב\"א בפסקי חלה שלו כתב אבל בירושלמי אמרו (הלכה ה') מתניתין דלא כרשב\"ג דרשב\"ג אומר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהיה בה דגן כשיעור רבי יעקב בר אידי בשם ר\"ל הלכה כרשב\"ג וכ\"כ הראב\"ד והכין מסתבר כיון שפסקו כך בירושלמי ע\"כ: \n", + "והראב\"ד כתב כאן על דברי רבינו אם יש בה טעם דגן. א\"א נראה מן הירושלמי וכו'. וכתב עוד אפי' היה השאור חטים א\"א והוא שיהא השאור מעיסה חייבת עכ\"ל. והוכרח לומר כן מפני שהוא סובר דאינה חייבת עד שיהא בה דגן כשיעור וסתם שאור אין בו כשיעור ולפיכך הוצרך להעמיד מתניתין דמחייב בשבאה מעיסה חייבת. ויש לתמוה על רבינו שמאחר שבירושלמי אמרו מתניתין דלא כרשב\"ג ופסקו שם הלכה כרשב\"ג הרי דחאוה למשנה זו מהלכה ולמה פסק כמותה. ואפשר שרבינו היה גורס מתניתין כרשב\"ג וכן הוא בספרים שלנו וה\"פ מתניתין דקתני שהאורז נגרר אחר החטים אינה חייבת בחלה עד שיהא בה טעם דגן כדרשב\"ג דהיינו כשיעור דקאמר רשב\"ג כלומר שיהא בה דגן כשיעור שיתן בה טעם דגן ויש הוכחה לפירוש זה מדקתני בתוספתא (דף ס\"ח ע\"ג) העושה עיסה מהחטים ומהאורז רשב\"ג אומר אינה חייבת בחלה עד שיהא בה כשיעור ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח עד שיהא בה כשיעור והשתא אי כשיעור עיסת חלה קאמר מה מעלה ומוריד זה לענין לצאת י\"ח בפסח אלא ודאי כשיעור דקאמר היינו שיהא בה טעם דגן כדפרישית ולא משמע ליה דכשיעור דקתני לענין פסח היינו שיהא בו כזית בכדי א\"פ. חדא דדוחק לפרש כשיעור דרישא היינו עיסת חלה וכשיעור דסיפא כזית בכדי א\"פ ועוד דמשמע ליה ז\"ל דאע\"פ דאין בו כזית בכדי א\"פ יוצא בה אדם י\"ח בפסח וכמ\"ש הרב המגיד בפרק ו' מהלכות פסח שהוא דעת רבינו והרמב\"ן ז\"ל: \n\n" + ], + [ + "עיסה שנילושה ביין וכו'. משנה בפרק ב' דחלה (משנה ב') ואף על גב דבירושלמי (הלכה א') אמר רבי יוסי בר חנינא דמתניתין כרבי אלעזר איש ברתותא משום רבי יהושע כלומר ולא כרבי עקיבא משום רבי יהושע הא רבי יוחנן פליג עליה התם ואמר ד\"ה היא ועוד דאפילו לרבי יוסי בר חנינא כיון דמשום רבי יהושע הוא דאיפליגו אפשר דרבי אלעזר איש ברתותא בתרייתא הוא ושפיר דמי למימר הכי מדסתם לן תנא כוותיה וכן פסק הרשב\"א. \n", + "ומה שכתב או מים רותחים או שהרתיח וכו'. משנה פרק קמא דחלה (משנה ו') המעיסה בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין החליטה בית שמאי מחייבים ובית הלל פוטרים ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ז) קתני עלה איזו היא המעיסה ואיזה היא החליטה המעיסה קמח על גבי מוגלשין החליטה מוגלשין שעל גבי קמח פירוש מוגלשין מים רותחים רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו זה וזה לפיטור ואמרי לה זה וזה לחיוב וכו' ותנא קמא מאי שנא המעיסה ומאי שנא החליטה אמר רבי יהודה וכו' תברא מי ששנה זו לא שנה זו ופסק רבינו כלישנא דאמר זה וזה לחיוב וטעמו משום דבירושלמי פירקא קמא דחלה (הלכה א') שנויה בלשון הזה וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא הנאפה בתנור חייב וכיוצא בזה בפרק כל שעה בגמרא דידן וכיון דתנייה בלשון חכמים אלמא סבר דהלכתא כוותיה והכי אמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ') אף על גב דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם קרינן ביה. \n", + "ומה שכתב אם אפאה וכו' עד ואחר כך הדביק הבצק. פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בפרק כל שעה ופסק כרבי יוחנן וכן פסק הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א. \n", + "ומה שכתב בין בקרקע בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז:) האי טרוקנין חייבת בחלה מאי טרוקנין וכו' כובא דארעא פי' שעושין חפירה בקרקע ואופים שם. \n", + "ומה שכתב ואחר כך הרתיחן באש מלמטה כלומר ואין צריך לומר אם האור מהלך מן הצד ולא מלמטה דבהא אפילו ריש לקיש מודה כדאיתא בירושלמי וטעמא משום דזהו דרך אפיית פת פורני. \n", + "ומה שכתב או שנתן לתוכה תבלין נלמד מדאמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ה) דפת הבאה בכסנין אם קבע סעודתו עליו מברך המוציא לחם מן הארץ וכיון דאיקרי לחם חייב בחלה: \n", + "ומה שכתב אבל העושה עיסה ליבשה בחמה. בפרק כל שעה אמרינן דמודה ביה רבי יוחנן. \n", + "ומה שכתב או לבשלה בקדרה. הכי אמרינן בירושלמי (הלכה ג') ריש לקיש אמר כל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה אמר ליה רבי יוחנן ובלבד על ידי משקה: \n", + "וכן קלי שלשין אותו וכו'. ירושלמי פירקא קמא דחלה קמח קלי שעשאו בצק חייב בחלה רבי יוסי בשם רבי יוחנן אמר והוא שאפאן משמע בהדיא שאם לא אפאן פטור: \n\n" + ], + [ + "עיסה שלשה תחלה וכו'. שם פ\"ק (מ\"ה) עיסה שתחלתה סופגנים וסופה סופגנים פטורה מן החלה תחלתה עיסה וסופה סופגנים תחילתה סופגנים וסופה עיסה חייבת בחלה ופירש הרמב\"ן שבדעתו הדבר תלוי שאם מתחלה עשאה ע\"ד לחם אז חייבת בגלגול אע\"פ שלבסוף עשאה סופגנין ואם עשאה ע\"ד סופגנים אע\"פ שמתחלה בלילתה קשה פטורה וכן העלה הרא\"ש והר\"ש וזה דעת רבינו וכ\"כ הרשב\"א שדעת זה עיקר. ולאפוקי מפירוש ר\"ת. \n", + "ומ\"ש וכן קלי. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "לחם העשוי לכותח וכו'. בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז:) ופירש״י לחם העשוי לכותח אין אופין אותו בתנור אלא בחמה כעכין ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי דעתיה דללחם עשאה כלמודים כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריכתם: \n\n" + ], + [ + "כמה שיעור העיסה וכו'. פרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ג ע״א) ת״ר ראשית עריסותיכם כדי עיסותיכם וכמה עיסותיכם כדי עיסת המדבר דכתיב והעומר עשירית האיפה הוא מכאן אמרו ז' רבעים קמח ועוד חייבים בחלה שהם שש ירושלמיות שהן חמש של צפורי ופירש״י שם ובפרק אלו עוברין האיפה ג' סאין כדיליף בפרק התודה והעומר עשירית של ג' סאין שהם י״ח קבין שהם ע״ב לוגין עשירית ע' לוגין ז' לוגין עשירית של שני לוגין חומש הלוג שהוא ביצה וחומשא והיינו דקאמר ז' רבעים ועוד ז' רבעי הקב דהיינו ז' לוגין ועוד ביצה וחומשא שהן שש ירושלמיות שהרי שש מדבריות נעשו חמש ירושלמיות נשאר לנו לוג מדברי וחומשו דביצה וחומשא הוי חומש הלוג ביצה חומש לחמש ביצים והחומש ביצה הוא תוספת לביצה הששית הרי לוג וחומשו והם נעשים לוג ירושלמי שהרי ששה חומשים נעשו חמשה הרי עומר המדבר שש רבעים ירושלמיות וסאה צפורית עודפת על ירושלמית שתות מלבר כדאמרינן בעירובין הרי עומר שהיה ששה רבעי ירושלמית נכנס בחומש צפוריים ומאחר ששבעה רבעי קב מדבריים וחומש הוי שיעור העיסה וכל רובע קב מהם הוא שש ביצים עולה מ״ג ביצים וחומש שיעור עיסה החייבת בחלה וע״פ זה יתבאר לך שמ״ש רבינו ששיעור העומר שני קבין פחות חומש הוא ע״פ המדה המדברית שהאיפה ג' סאין והסאה ששה קבין נמצאת האיפה י״ח קבין נמצאת עשיריתה שני קבין פחות חומש שהן ז' לוגין ועוד מדבריים שהם ה' לוגין צפוריים והיינו דתנן בפ״ק דעדיות חמשה רבעים חייבים בחלה שהלוג רביעית הקב הוא והרביעית אצבעיים על אצבעיים וכו'. \n", + "ומ\"ש שהם משקל תק\"כ זוז מזוזי מצרים פירוש כל זוז היא משקל דרה\"ם וכל סלע ד' דינרים וכל דינר ו' מעין נמצא כל דינר משקלו דרה\"ם וחצי וכל סלע משקלו ששה דרה\"ם נמצא פ\"ו סלעים עולים תקי\"ו דרה\"ם ושני שלישי סלע הם ד' דרה\"ם הרי תק\"כ דרה\"ם לפ\"ו סלעים ושני שלישי סלע. \n", + "ומ\"ש כולם מצטרפין לשיעור. משנה בריש חלה: \n\n" + ], + [ + "אסור לאדם וכו'. ירושלמי רפ\"ג דחלה (הלכה א') הדא אמרה שאסור לאדם לעשות עיסתו קבין: \n", + "והמפריש חלה מעיסה וכו'. משנה פ\"ד דחלה (משנה ד') וכחכמים: \n", + "עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה וכו'. משנה פ״ב דחלה (משנה ד') העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו ר״א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה ואיפסיקא הלכתא כוותיה בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ״ח) ובפ״ק דנדה (דף ח'). \n", + "ומ\"ש ואין התנור מצרפן לחלה. בפרק אלו עוברין תניא ר\"א אומר הסל מצרפן רבי יהושע אומר התנור מצרפן רשב\"ג אומר ככרות של בבל שנושכות זו בזו מצטרפות ומשמע דלר\"א סל דוקא מצרף ולא תנור ופסק כמותו משום דהא איפסיקא הלכתא כוותיה דמשמע דלאפוקי נמי מדרבי יהושע איפסיקא ותו דרשב\"ג נמי סבר דאין תנור מצרפן והו\"ל רבי יהושע יחיד לגבייהו והרשב\"א כתב בפסקי חלה שלו וז\"ל ואפשר היה לומר דרבי יהושע תנור ולא סל קאמר ור\"א אפילו הסל מצרף וכ\"ש התנור אבל בירושלמי (הלכה ב') גרסינן אית תנא תני הסל מצרף ואין התנור מצרף ואית תנא תני התנור מצרף ואין הסל מצרף וכיון שכך מסתברא דבחלת הארץ דאורייתא בין בסל בין בתנור מצטרפין וחייבים בחלה מספק אבל בח\"ל דוקא בסל כר\"א והרמב\"ם כתב אבל בתנור אינו מצרפן ולא חילק בין בארץ לח\"ל ולא ידעתי מי הביאו לידי כך עכ\"ל. ואני בעניי גברא רבה חזינא ותיובתא לא חזינא שרבינו יפרש דהאי תנאי דפליגי בירושלמי הם רבי אליעזר ורבי יהושע והא איפסיקא הלכתא כר\"א ועוד דאפילו אי הוה סבר רבינו כהרשב\"א לא היה לו לחלק בין א\"י לח\"ל משום דחלה אף בא\"י בזמן הזה אינה כימי עזרא אלא מדרבנן כמבואר בדברי רבינו פ\"א מהלכות תרומות ופ\"ה מהלכות חלה: \n\n" + ], + [ + "היו הככרות נושכות זו בזו וכו'. הרשב\"א בפסקי חלה שלו כתב וז\"ל העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו פירוש אע\"פ שנגעו לאחר עריכה זה בזה אינם מצטרפין אבל אם השיכן זה לזה הואיל והם לאדם אחד מצטרפין וחייבים ואי זו היא נשיכה שנינו בתוספתא דטהרות איזהו הנושך התולש ממנו כל שהוא כלומר שאי אפשר שלא יתלוש מזה עם זה כשמפרידן ר' אליעזר אומר אפילו אינו מדביקן בעודן עיסה אלא שאפאן ונתנן בסל הסל מצרפן לחלה והוא שיהו ממין אחד ואע\"פ שאינן נוגעות זו בזו כגון כעכין וכדאמרינן פרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ח:) השיך הככרות זו בזו לאחר אפייה כל שאינן בתוך כלי אינן מצטרפות ואני תמה ממה שכתב רבינו משה שכך כתב עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה ונתן הפת לסל הסל מצרפן לחלה היו הככרות נושכות זו בזו וכו' חייבים בחלה אע\"פ שאינם בסל דאלמא משמע מדבריו דכל שהן כככרות של בבל חייבים ולא הוצרכו לסל אלא כעכין ונראה שהוא ז\"ל פירש עד שישוכו דמתניתין אפי' לאחר אפייה ואינו אלא בלישה ואפילו לר\"א דמחמיר טפי מדרבנן ואמר שאף הסל מצרפן הוה סבר ריב\"ל דדוקא ככרות של בבל כדאמר פרק אלו עוברין אמר רב יוסף הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא א\"ל אביי מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מפקען ליה מחלה אמר ליה דעבדין כר\"א דתנן ר\"א אומר אף הרודה ונותן לסל וכו' ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר ואקשי עלה והא איתמר עלה אמר ריב\"ל לא שנו אלא ככרות של בבל שנושכות זו מזו אבל כעכין לא אלמא לריב\"ל אליבא דר\"א תרתי בעינן נשיכת ככרות וצירוף סל ורבנן הקלו בלאחר אפייה ואמרו דאין מצטרפין אלא בשנשכו בעיסה והיינו דלא הזכירו ככרות אלא העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה כלומר שני הקבין בעיסתן והא דתניא רבי אליעזר אומר הסל מצרפן רבי יהושע אומר תנור מצרפן רשב\"ג אומר ככרות שנושכות זו בזו מצטרפות רשב\"ג מחמיר הוא מדכולהו ור\"א ורבי יהושע אינם מודים לו בכך ואפשר שהרב ז\"ל מפרש דר\"א ורבי יהושע איירי בכעכין ובשאר ככרות שהם כעין כעכין שאינם נושכות זו מזו ורשב\"ג איירי בככרות הנושכות ולא פליגי וקי\"ל כרשב\"ג דלא אשכחן מאן דפליג עליה והא דתנן במתניתין עד שישוכו אפילו לאחר אפייה קאמר ולא גריס הרב בדברי ר\"א אף הרודה אלא הרודה ות\"ק סבר שהכל תלוי בנשיכה אבל סל בלא נשיכה לא מעלה ולא מוריד ור\"א אליבא דריב\"ל סבר דתרתי בעינן נשיכה וסל כבככרות של בבל ור\"א לקולא וכדאסיקנא אמר רבי חנינא אפילו כעכין ור\"א לחומרא או נשיכה כככרות של בבל או כעכין וצרוף סל קאמר זה נ\"ל להעמיד דברי הרב אע\"פ שהוא דחוק מאד שנמחוק הספרים שכתב בהם אף הרודה ועוד שנפרש דר\"א ורבי יהושע לא דברו אלא בכעכין דוקא ועוד דלריב\"ל ודאי רבי אליעזר חולק הוא על רשב\"ג דהא אף ככרות הנושכות בעו צירוף סל וכיון דאליבא דריב\"ל פליגי עליה דרשב\"ג אנן מאן לימא לן דלא פליגי עכ\"ל. ולענין מ\"ש רבינו מפרש שישוכו דמתני' הוי אפי' לאחר אפייה תמהני שאיני יודע מה נשיכה שייך אחר גמר אפייה ועוד שאיני רואה הוכחה בדבריו לומר שיהא סובר כן ונראה שרבינו מפרש דמתניתין דעד שישוכו היינו שנדבקו זה בזה בתנור כמו שאירע לפעמים שנדבקים שם יפה וכשמוציאין אותם מהתנור יתראו כאילו שניהם אחד אם לא יפרידו אותם וכ\"כ בפירוש המשנה ונגעו זה בזה ר\"ל בעת האפייה שנגעו קצת ככרות לקצתם שאין חייבות בחלה עד שידבקו קצתם בקצתם דיבוק יפה עכ\"ל וכן פירש\"י. ולענין מה שנדחק לפרש המשנה והגמרא לדעת רבינו אני איישב בלי שנמחוק גירסת הספרים ובלי דוחק והוא לומר שרבינו מפרש דר\"א אומר אע\"פ שלא נשכו זה בזה אם נתנן לסל הסל מצרפן והוה סבר ריב\"ל דלא א\"ר אליעזר הסל מצרפן אלא בככרות של בבל שהן כתבנית שכשהן דחוקות בתנור עשויות לישוך זו בזו כלומר לידבק דיבוק יפה הילכך כשלא נשכו מהני להו צירוף סל אבל כעכין שמתוך שהן בתבנית אף ע\"פ שיהיו נדחקות בתנור אינם נושכות זו בזו לא מהני להו צירוף סל ורבי חנינא סבר דאף בכעכין אר\"א דמהני להו צירוף סל נמצא שכשנשכו זה בזה בין לת\"ק בין לרבי אליעזר מצטרפין וכשלא נשכו זה בזה ונתנן בסל לת\"ק אין מצטרפין ולרבי אליעזר מצטרפין ומשמע דרשב\"ג דברייתא היינו ת\"ק דמתניתין ופליג ארבי אליעזר ורבי יהושע ואמר לא סל ולא תנור מצרפן אלא אם נושכות זו בזו מצטרפות בלא סל ותנור ואם אין נושכות זו בזו לא מהני להו צירוף סל ותנור ור\"א ורבי יהושע סברי שאם נושכות זו בזו מצטרפות בלא סל ותנור וכשאין נושכות סל מצרפן לרבי אליעזר ותנור לרבי יהושע והשתא מ\"ש רבינו היו הככרות נושכות זו בזו ונתקבץ מן הכל שיעור חלה חייבים בחלה אע\"פ שאינם בסל דברי הכל היא וליכא מאן דפליג ביה. ובכן עלו דברי רבינו כהוגן בלי פקפוק: \n", + "אפה מעט מעט וכו'. בפרק אלו עוברין בעיא דלא איפשיטא ופסק בה בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא: \n\n" + ], + [ + "קמח שלא רקדו וכו'. משנה פ\"ב דחלה (מ\"ו): \n\n" + ], + [ + "נחתום שעשה עיסה וכו'. משנה בפ\"ק דחלה (משנה ז'). \n", + "ומ\"ש שאם לא תמכר יעשנה פת. שם בירושלמי (הלכה ה') נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא (לא) ימצא לקוחות והוא חוזר ועושה אותה עיסה כך נראה שהיא גירסת רבינו. \n", + "ומ\"ש אבל העושה עיסה לחלקה בצק אסורה. שם בירושלמי: \n", + "כתב הראב\"ד נ\"ל מהגמרא שאף האשה שעשתה וכו': \n", + "ודע שלשון הירושלמי בפרק הנזכר כך הוא הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו ר\"י אמר נטבל ר\"ל אמר לא נטבל מתיב ר\"ל קמיה דר\"י והא תנן וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין בשל אחת כשיעור פטורה מן החלה ואין בשל כולהון כשיעור א\"ל שניא היא שכן העושה עיסה ע\"מ לחלקה בצק פטורה מן החלה א\"ל והתנינן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה א\"ל לא תתיבני נחתום נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות x וימלך לעשותה עיסה ע\"כ. כך היא הגירסא נכונה והיא גירסת הראב\"ד והיא גירסת הרשב\"א בפסקי חלה שלו ובנוסחא דידן כתוב מתיב ר\"י לר\"ל וט\"ס הוא. וז\"ל רבינו שמשון בפירוש המשנה [נחתום] שעשה שאור לחלק כדי חיוב חלה עשה בבת אחת אלא שדעתו לחלק לכמה עיסות ואין בכל חלק וחלק כשיעור ופליגי בירושלמי אי נחתום דוקא אי לא ונשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור ובין כולן יש כשיעור ולש הכל בבת אחת שלא מדעתן ירושלמי הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו רבי יוחנן אמר נטבל ר\"ל אמר לא נטבל מתיב ר\"י לר\"ל והתנן וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין בשל אחת מהם כדי שיעור פטורה מן החלה ואין בשל כולהון כשיעור בתמיה לומר לא נטבל וטעות סופר בירושלמי וקאמר ר\"י בעושה עיסה ע\"מ לחלקה [בצק] פטורה מן החלה כדמשני הכא אמר ליה שניא היא שכן העושה עיסה לחלקה בצק פטורה מן החלה אמר ליה והתנן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה אמר ליה לא תתיבני נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד כלומר לא יחלק אם ימצא קונים עכ\"ל. ורבינו פסק כר\"י שמחלק בין נחתום לאחר והראב\"ד סובר דלא קי\"ל כוותיה אלא כר\"ל דפליג עליה ואמר נחתום לאו דוקא ונסתייע בזה מעובדא דירושלמי דאמר דחיישי' שמא תמלך לעשותה עיסה ה\"נ חיישינן שמא תמלך שלא לחלקה וכן מדיוקא דמתניתין ויש לומר לדעת רבינו שאין לנו לדחות הכלל שבידינו דהלכה כר\"י לגבי ר\"ל וההיא דירושלמי לא מכרעה דהתם עשתה עיסתה אטרינא שהם סופגנין ואחר כך רצתה ליקח קצת ממנה לאפותה ושאלה אם יכולה לאכלה בלא חלה כיון שאין במה שלקחה לאפות שיעור חלה ואסר לה משום שמא תמלך על כולה או על שיעור חלה לאפותה דאיכא למימר שאני התם דמתחלה עשתה כל עיסתה ע\"ד לעשותה כולה אטרינא ואחר כך נמלכה לאפות קצתה דכיון דחזינן שנמלכה על קצתה איכא למיחש שמא תמלך על כולה או על כדי שיעור חלה מה שאין כן בעושה עיסתה לחלק דכיון דלא ראינו שנמלכה לא חיישינן שתמלך ומה שרצה לדייק ממתניתין דנשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור וכו' סובר רבינו דמדנקט רישא נחתום משמע בהדיא דדוקא נחתום הא שאר כל אדם שעשה עיסה לחלק פטורה ואיידי דאיירי רישא בנחתום נקט בסיפא בנחתום לומר דאע\"ג דברישא נחתום שעשה עיסה לחלק חייב בנחתום דסיפא פטור ומשום דאין דרך אשה אחת לתת קמח לנחתום לעשות עיסה לחלק נקטה בנשים שנתנו. ועי\"ל שהרי רבינו שמשון פירש דה\"ק נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור ובין הכל יש שיעור ולש הכל בבת אחת שלא מדעתן ולפי פירוש זה לא שייך לדייק מה שדייק הראב\"ד שאין זה ענין לעושה עיסה לחלק ודין עושה עיסה לחלק הא שמעינן מדיוקא דרישא כדאמרן: \n\n" + ], + [ + "נשים שנתנו קמח לנחתום לעשות להם וכו'. משנה שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שתי עיסות וכו'. משנה רפ\"ד דחלה (מ\"א) שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה אפילו הן ממין א' פטורין ובזמן שהם של אשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור. \n", + "ומה שכתב ואם ידוע שאינם מקפידין וכו' וכן מה שכתב ואם היה מקפיד וכו'. שם בירושלמי (ה\"א): \n\n" + ], + [], + [ + "וכיצד מצטרפות וכו'. שם במשנה ב' אי זהו מין במינו החטים אינם מצטרפות [עם הכל] אלא עם הכוסמין השעורים מצטרפות עם הכל חוץ מן החטים ר״י בן נורי אומר שאר המינים מצטרפים זה עם זה ופסק כר״י בן נורי משום דמשמע ליה דר״י בן נורי לאו לאיפלוגי את״ק אתא אלא לפרושי דאע״ג דבירושלמי אמרו מהו שיירתא רב הונא אמר אם אומר את השיפון מין כוסמין מצטרף עם החטים שבולת שועל מין שעורים אינו מצטרף עם החטים ופירשו ר״ש והרא״ש דת״ק פליג אר״י בן נורי בשאר מינים דלת״ק שיפון מין כוסמין ושבולת שועל מין שעורים ואין מצטרפין ולי נראה שפירושם דחוק בלשון הירושלמי אלא ה״פ משום דר״י בן נורי אמר שאר מינים מצטרפין זה עם זה נראה ששיפון וכוסמין ושבולת שועל שלשתן מין אחד הם ומאחר שהחטים מצטרפות עם הכוסמין למה לא יצטרפו עם השיפון ושבולת שועל ושני רב הונא דאע״ג דשאר מינים מצטרפין זה עם זה לא יחוייב בשביל זה שיצטרפו עם החטים דבשלמא שיפון מאחר שהוא מין כוסמין להיותו דומה לו יש מקום לומר שמצטרפים עם החטים אבל שבולת שועל שהוא מין שעורים פשיטא שאינם מצטרפין עם החטים נמצא שלא למדנו מהירושלמי אלא דלת״ק אם נאמר דשיפון מין כוסמין מצטרף אבל לענין שאר מינים שמצטרפים זה עם זה ליכא מאן דפליג אר״י בן נורי. זה נ״ל שהוא דעת רבינו בפירוש הירושלמי הזה. ומה ששנינו במנחות ס״פ ר' ישמעאל (מנחות דף ע') תנא כוסמין מין חטים שבולת שועל מין שעורים צ״ל דאף מין חטים קאמר ושפיר מצטרפים שלשתן זה עם זה דשלשתן מין שעורים הם אלא שהכוסמין הם מין שעורים ומין חטים: \n\n" + ], + [ + "עיסת חדש וכו' ולא יתרום מאמצע שתיהן. משנה (דף שם) וירושלמי בפ\"ד דחלה וכחכמים. \n", + "ומ\"ש אלא יביא עיסה אחרת חדש או ישן. שם בירושלמי קב חדש מצטרף ומשמע דהיינו לומר שאם היה ישן מצד זה וישן מצד זה וחדש באמצע מצרפן וה\"ה אם היה חדש מצד זה וחדש מצד זה וישן באמצע שהוא מצרפן: \n", + "בד\"א בעיסה שנגעה וכו'. בירושלמי בריש חלה (הלכה א') רמי מתניתין דחמשת מינים מצטרפין זה עם זה אמתניתין דהחטים אינן מצטרפות אלא עם הכוסמין וכו' ומשני כאן בנשוך כאן בבלול: \n\n" + ], + [ + "עיסה שהיא וכו'. משנה ג' פרק רביעי דחלה שני קבים וקב אורז או קב תרומה באמצע אינם מצטרפין. \n", + "ומה שכתב או מדומע או עיסת עכו\"ם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "היה באמצע עיסה וכו'. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש וכן אם היה ביניהם עיסת הקדש וכו' עד הרי שתי העיסות שבצדדין מצטרפות לחלה. שם בירושלמי (הלכה ב'): \n\n" + ], + [ + "שתי עיסות שכל אחת מהן פחותה מכשיעור וכו'. משנה ה' שם וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) שני עכו\"ם שעשו עיסה וכו' עד מפני שעשאוה לחלק. ירושלמי בפ\"ג דחלה (הלכה ד'): \n", + "כתב הראב\"ד אבל שני ישראלים וכו'. א\"א אין דבר זה מחוור וכו' ורבינו סובר שאין לדחות הירושלמי בכך וע\"כ יש למצוא טעם לדברי הירושלמי דלא תיקשי ליה מהעושה עיסתו קבין והשיכן או צרפן בסל דחייב וי\"ל דשאני התם שעדיין לא היה לה שעת חובה מעולם הילכך כל שהגיע לה שעת חובה חייבת אבל הכא שכבר היה לה שעת חובה שהרי היה כשיעור ונפטרה מפני שעשאוה לחלק שוב אינה חוזרת להתחייב דה\"ל כאילו הורמה ממנה חלתה באותה שעה והרי זו דומה לאותה ששנינו בפרק ג' דחלק (משנה ג') הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואח\"כ פדאתה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה ואין זה ענין אצל דיחוי דמצות: \n\n" + ], + [ + "היתה העיסה ביד עכו\"ם והישראל בשותפות וכו'. גם זה שם בירושלמי ישראל ועכו\"ם שעשו שני קבין וחלקו והוסיף זה על שלו וזה על שלו ניחא חלקו של ישראל חייב חלקו של עכו\"ם מהו כלום חלקו של עכו\"ם חייב אלא מחמת חלקו של ישראל חלקו של ישראל חייב וחלקו של עכו\"ם פטור. והראב\"ד גורס כלום חלקו של ישראל חייב אלא מחמת חלקו של עכו\"ם והיא הגירסא הנכונה ופסק רבינו כירושלמי הזה כפשוטו שהוא בניחותא: \n", + "והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א דומה דקשיא דידיה אדידיה וכו'. ואני אומר דגם לפירוש הראב\"ד קשה לירושלמי עצמו שפסק בשני עכו\"ם לפטור ובשני ישראלים לחיוב דישראל ועכו\"ם אמאי שניהם חייבים הל\"ל של עכו\"ם חייב ושל ישראל פטור לפיכך נראה ליישב הירושלמי לדברי רבינו דשל ישראל חייבת משום דכיון שחלקו היה מחובר עם של עכו\"ם ועכו\"ם לאו בר חיובא הוא נמצא שלא בא עיסה זו עדיין לידי חיוב חלה מעולם והוי כעושה עיסתו קבין והשיכן או צרפן בסל דחייב וז\"ש כלום חלקו של ישראל חייב אלא מחמת חלקו של עכו\"ם כלומר דאין חלקו של ישראל חייב אלא מפני שהמשלים שיעור חלה היה חלקו של עכו\"ם דלאו בר חיובא הוא והוי חלקו של ישראל כאילו נלוש לבדו הילכך כשיוסיף עליו וישלים לכשיעור חייב ומה שאמרו אחר זה חלקו של ישראל חייב חלקו של עכו\"ם פטור היינו לומר דכיון דחזינן דחלקו של ישראל חייב מטעמא דאמרן ממילא שמעינן דחלקו של עכו\"ם פטור דכיון דחלק העכו\"ם מחובר לחלק ישראל דבר חיובא הוא א\"כ הוי כאילו לש העכו\"ם שיעור חלה וכבר היה לה שעת חובה ונפטרה מפני שהיה עכו\"ם באותה שעה ושוב אינה חוזרת להתחייב כמו שנתבאר וצ\"ל דבעשו עיסה זו על מנת שלא לחלק ואחר כך נמלכו וחלקו מיירי דאי מתחלה עשאוה ע\"מ לחלק לא היה לה שעת חובה מעולם והכי דייק לישנא דרבינו שכתב בבבא זו היתה העיסה ביד העכו\"ם וביד הישראל בשותפות מה שלא כתב כן בשאר בבות והיינו לומר שלא עשאוה לחלקה אלא להיות ביניהם בשותפות ואחר כך נמלכו וחלקוה ומש\"ה של עכו\"ם פטורה שכבר היה לה שעת חובה אבל אם מתחלה עשאוה ע\"מ לחלקה של עכו\"ם נמי חייבת דהא לא היה לה שעת חובה מעולם: \n\n" + ], + [ + "הנוטל שאור וכו' עד שיפריש חלה על הכל. משנה פרק ג' דחלה (משנה ח'). \n", + "ומ\"ש שהטבל במינו אוסר בכל שהוא. גם זה שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "עיסה הטבולה לחלה וכו'. בסוף פ' ב' דחלה (משנה ח') תנן ר\"א אומר ניטלת מן הטהור על הטמא כיצד שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף וחכמים אוסרין. ופירש שם רבינו א\"ר אליעזר שנוטל אדם מעיסה טהורה שלא הורמה חלתה שיעור תרומה החייבת לעיסה טמאה ולעיסה טהורה ואח\"כ נוטל פחות מכביצה מעיסה טמאה ומחלקה ונותן בצדה מצד א' עיסה טהורה ובצדה מצד שני עיסה טמאה ויהיה אותו החלק שהוא פחות מכביצה באמצע ואח\"כ יניח השיעור שבו שיעור שתי חלות על אותו החלק הטמא שהוא פחות מכביצה ומוציאו לשם חלה על שתי העיסות ואז יהיה תורם מן המוקף כיון שכל אותם השיעורים דבוקים זה בצד זה ותהיה החלה טהורה והעיסה טהורה ג\"כ עומדת בטהרתה לפי שכל אחת מהן לא נגעה אלא בפחות מכביצה אוכל טמא וכו' ומה שהוא פחות מכביצה מאוכל טמא אינו מטמא טומאת אוכלים עכ\"ל. ובס\"פ כשם קאמר אהא דמתניתין ותניא כביצה סברוה אידי ואידי בעיסה ראשונה וחולין הטבולים לחלה לאו כחלה דמו מאי לאו בהא קמיפלגי דמ\"ס אין שני עושה שלישי בחולין ומ\"ס שני עושה שלישי בחולין אמר רב מרי בריה דרב כהנא דכ\"ע אין שני עושה שלישי בחולין והכא בחולין הטבולים לחלה קמיפלגי מ\"ס כחלה דמו ומ\"ס לאו כחלה דמו ואיבעית אימא דכ\"ע חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו ואין שני עושה שלישי בחולין והכא לגרום טומאה לחולין שבא\"י קמיפלגי מ\"ס מותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י ומ\"ס אסור לגרום טומאה לחולין שבא\"י ופי' רש\"י ותניא בברייתא דאליבא דר\"א ונותנת אף כביצה באמצע ואפ\"ה לא מטמא לה לחלק עד שלא נקרא עליה שם סברוה רבנן הני דבי מדרשא דבעו למשמע מינה דר\"א אין שני עושה שלישי בחולין ס\"ל. אידי ואידי הך ברייתא נמי אליבא דר\"א דשרי כביצה ומתניתין דאמרה פחות תרוייהו בעיסה ראשונה העיסה הטמאה ראשונה לטומאה היא ואפילו הכי קאמר ר\"א בברייתא כביצה ואע\"ג דמטמאת אמצעית מחמת ראשונה והו\"ל שנייה לא הדרא ועבדא לה לחלה עד שלא קרא עליה שם שלישי ואע\"ג דמעיסת חולין הטבולין לחלה היא עכ\"ל. ובפ\"ד דע\"ז אסיקנא דמותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י וכן בפ\"ק דחולין ובפרק קמא דנדה ורבינו פוסק כר\"א ונראה שטעמו מדאמרי' בירושלמי (הלכה ג') ר' טבי וכו' אמר הלכה כר\"א רבי יצחק בר נחמן אמר וכו' הלכה כר\"א רב הונא אמר אין הלכה כר\"א רבי יוסי ברבי בון אמר וכו' אין הלכה כר\"א אתא עובדא קמיה ולא אורי אמר תרתי כל קבל תרי אינון אמר ליה והא רבי יצחק בר נחמן אורי אפילו כן לא אורי. ויש לתמוה כיון דתרי ותרי נינהו חזר הדין לפסוק כחכמים דרבים נינהו וכבר השיגו הראב\"ד: \n", + "וכתב א\"א הוא פסק כר\"א וכו'. ואפשר דכיון דרבי יצחק בר נחמן אורי מעשה רב ולא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרבי יצחק בר נחמן משום מאי דמספקא ליה לרבי יוסי ברבי בון ועוד דאפילו לרבי יוסי ברבי בון כיון דתרי ותרי נינהו ה\"ל ספיקא במידי דרבנן הוא אזלינן לקולא ומהאי טעמא נמי פסק כברייתא דקתני כביצה: \n", + "ומה שכתב הראב\"ד מפני שהוא מטמא חלתה פחות מכביצה יש לתמוה דהא תנן פרק ב' דערלה (משנה ד') לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה: \n\n" + ], + [ + "עושה אדם עיסה בטהרה וכו'. משנה ו' פרק ד' דחלה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המפריש חלתו קמח וכו'. פרק שני דחלה (משנה ה') המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן העיסה עצמה חייבת בחלה והקמח אם יש בו כשיעור חייב בחלה ואסורה לזרים דברי רבי יהושע אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר אמר להם אף הוא קילקל לעצמו ותיקן לאחרים ורבינו שלא כתב אסורה לזרים נראה שפוסק דלא כרבי יהושע ומשמע לי שהטעם משום דס\"ל דרבנן דאמרו לו פליגי עליה ופסק כוותייהו דרבים נינהו: \n\n" + ], + [ + "אימתי מפרישין חלה וכו'. משנה פרק ג' דחלה (משנה א') כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח: \n", + "ומ\"ש ואם אמר הרי זה חלה וכו'. בירושלמי (הלכה א') אלא שמוסיף שם ועל הקרן שניתן תחתיה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n", + "וכתב הראב\"ד אימתי מפרישין החלה כשיתן את המים א\"א אין יפה לעשות כן וכו'. טעמו שהוא סובר שכוונת רבינו שעיקר המצוה להפריש החלה מכיון שהיא נותנת את המים וע\"כ הקשה עליו דא\"כ היאך שנינו שמותר לאכול עראי מן העיסה עד שתתגלגל וכתב שמה שאמרו שם בירושלמי כיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם לא שיעשה כן לכתחלה אלא היינו לומר שאם עשה כן הרי קיים מצות ראשית עריסותיכם שהיא נחשבת עיסה וי\"ל שאין דעת רבינו כמו שחשב הראב\"ד אלא אין כוונתו לומר שיהא זה עיקר המצוה שיותר טוב להמתין עד אחר גמר לישה ותיעשה הכל גוף אחד אלא כוונתו לומר שאם רצה למהר להפריש חלתה בטהרה שמא תטמא העיסה מכיון שהיא נותנת המים רשאי להפריש וזהו פירוש הירושלמי שאמרו כיון שהיא נותנת את המים זהו ראשית עריסותיכם אבל עיקר חיוב חלה משתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים וזהו מה שכתב בסמוך מאימתי תתחיי' העיסה בחלה משתתגלגל בחטים וזהו ממש דעת הראב\"ד וזהו דעת הרשב\"א והרא\"ש וכתבו דהכי איתא בהדיא בירושלמי פ\"ק דביצה (דף פ' ע\"ד) ופרק אלו עוברין (דף ל':) דגרסינן התם הלש עיסה ביו\"ט מפריש חלתה ביו\"ט וכו' אמר רבי שמואל [אחוי דרבי ברכיה תיפתר] בעיסה טמאה שאינו מפריש אלא בסוף אמר רבי יוסי ברבי בון בדין היה בעיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא בסוף תקנה תקנו בה שיפרישנה תחלה שלא תטמא העיסה ואע\"ג דגבי מאימתי תתחייב העיסה בחלה כתב רבינו משתתגלגל בחטים ויתערב הקמח במים כמו שכתב גבי אימתי מפרישין חלה ויתערב הקמח במים צ\"ל דלא דמי עירוב לעירוב דעירוב דרישא היינו מה שמעורב מעצמו ע\"י נתינת המים בלבד ועירוב דסיפא היינו מה שמתערב הקמח עם המים ע\"י שמגלגל ומערב בידיו הקמח עם המים: \n\n" + ], + [ + "הניח העיסה עד שלש הכל וכו'. עד ה\"ז מפריש מן הפת: \n\n" + ], + [ + "מאימתי תתחייב העיסה בחלה וכו'. נתבאר בסמוך: \n", + "ומ\"ש ואוכלים עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים וכו'. משנה רפ\"ג דחלה (מ\"א) ופירש הערוך דרך החטים ללוש ולגלגל יפה אבל השעורים כשילוש אותן עיסתו מתפרדת ואינו יכול לגלגלן יפה על כן מטמטמו ביד ועוזבו עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש והכוסמין כחטים ושבולת שועל ושיפון כשעורים נראה שהוא נלמד מדאמר במנחות פרק ששי (דף ע') כוסמין מין חטים שיפון ושבולת שועל מין שעורים ומפרש רבינו דאף לענין גלגול וטמטום קאמר והכוסמין אע\"ג דמצטרפים אף עם השעורים מ\"מ טבע עיסתה לענין גלגול כעיסת חטים: \n\n" + ], + [ + "נתגלגלה בחטים ונטמטמה בשעורים וכו'. משנה רפ\"ג דחלה שם: \n\n" + ], + [ + "(ו-יג) פה יש חסרון הרבה בספרי רבינו מטעות סופר ולכן אעתיק כל מה שחסר ואחר כך אבארנו והילך מה שחסר (ה\"ו-הי\"ג): עיסה שנדמעה עד שלא תתגלגל פטורה משתתגלגל חייבת וכן המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שתתגלגל ופדאה או זכה בה ואח\"כ גלגלה או הקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ה\"ז חייבת בחלה. הקדישה קודם שתתגלגל ונתגלגלה ביד ההקדש ואחר כך פדאה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה. וכן נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה ונתנה לו במתנה עד שלא גלגלה חייבת משגלגלה פטורה גר שנתגייר והיתה לו עיסה נתגלגלה עד שלא נתגייר פטורה ואם משנתגייר חייבת ואם ספק חייבת בחלה לפי שהוא עון מיתה וזר שאכל חלת ספק זו וכיוצא בה אין חייב עליה חומש. עיסה שנולד לה ספק טומאה קודם שתתגלגל יעשנה בטומאה לפי שמותר לטמא חולין שבא\"י ותשרף חלתה נולד לה אחר שנתגלגלה ספק טומאה שודאה מטמא את החולין מן התורה יגמרנה בטהרה שכל שודאה מטמא את החולין גזרו על ספיקו בחולין הטבולים לחלה שלא יטמאו אותן הואיל ונטבלו לחלה ותהיה החלה הזאת תלויה לא נאכלת ולא נשרפת. לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחלה אלא יזהר וישתדל ויטהר הוא וכליו כדי להפריש חלה טהורה היה בינו ובין המים יותר מד' מילין יעשנה בטומאה ויפריש חלה טמאה. אין עושין חלת ע\"ה בטהרה אבל עושין עיסת חולין בטהרה כיצד מגבל העיסה זה החבר ומפריש ממנה כדי חלתה ומניחה בכלי גללים או כלי אבנים או כלי אדמה שאין מקבלים טומאה וכשיבא ע\"ה נוטל את שתיהן את העיסה ואת החלה ואומרים לו הזהר שמא תגע בחלה שמא תחזור לטבלה ומפני מה התירו לו זה משום כדי חייו של גבל. אשת חבר מרקדת ובוררת עם אשת עם הארץ אבל משתטיל מים לעיסה לא תסייע מפני שהיא עושה עיסתה בטומאה וכן הנחתום שעושה בטומאה לא לשין וכו'. והילך ביאורו: \n\n" + ], + [ + "(ו-ז) עיסה שנדמעה עד שלא תתגלגל פטורה משתתגלגל חייבת. משנה ב' שם: \n", + "וכן המקדיש עיסתו וכו' עד שבשעת חובתה היתה פטורה. משנה ג' שם ובמנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ז) יליף מקרא דגלגול הקדש פוטר. \n", + "ומ\"ש או הפקיר אותה. נלמד מדין הקדש: \n\n" + ], + [ + "וכן נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה וכו'. משנה ה' שם: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש גר שנתגייר והיתה לו עיסה וכו'. משנה שם ואיתא בפ' הזרוע (חולין דף קל״ד): \n", + "ומ\"ש ואם ספק חייבת בחלה לפי שהוא עון מיתה וכו'. ג\"ז משנה שם בפ\"ג דחלה ובירושלמי מפרש טעמא: \n\n" + ], + [ + "עיסה שנולד לה ספק טומאה וכו'. משנה ב' שם נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תיעשה בטומאה משגלגלה תיעשה בטהרה: \n", + "ומ\"ש לפי שמותר לטמא חולין שבארץ ישראל וכו' וכן מה שכתב ספק טומאה שודאה מטמא את החולין מן התורה וכו' עד ולא נשרפת. בפרק קמא דנדה (דף ז'): \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שהלשון הכתוב בספרי רבינו שכל שודאו מטמא את החולין גזרו על ספיקו בחולין הטבולין לחלה שלא יטמאו אותם ט\"ס הוא וצריך להיות גזרו על ספיקו דחולין הטבולים לחלה שיטמאו אותם והוא ליתן טעם לדין שכתב בסוף דבריו שחלתה תלויה כי להיות ודאו חמור החמירו בספיקו להיות החלה תלויה ואסורה ליאכל משא\"כ בטבולת יום שחלתה טהורה לפי שודאה קל לא החמירו בספיקה אפילו בטבולה לחלה כיון דמדינא לאו כחלה דמו ואף ע\"פ שלשון רבינו נראה שבא לתת טעם למה שכבר הזכיר דיגמרנה בטהרה א\"א שתהיה זו כוונתו מכח הסוגיא דפרק קמא דנדה הנזכר וגם ממקומו הוא מוכרח דאדרבה כל הטומאה יותר קלה ראוי לומר בספיקה יגמור בטהרה שכיון שמן התורה אין כאן טומאה איך יגמרנה בטומאה אלא ודאי מה שהצריכו ספק שודאו מטמא את החולין להיות חלתה טהורה הוא שהצריכו כן ועל סוף הלשון סמך רבינו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "לא יעשה אדם עיסתו בטומאה וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n", + "היה בינו ובין המים יותר על ד' מילין וכו'. בירושלמי פ״ב (הלכה ב') ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ב) לגבל ולתפלה ולנט״י ד' מילין ודברי רבינו כפירוש רש״י דמ״ש ל״ש אלא לפניו וכו' לא קאי אלא לתפלה ולנ״י ולא לגבל וכן נראה מהירושלמי שכתבתי שלא חילק בכך: \n\n" + ], + [ + "אין עושין חלת ע״ה בטהרה וכו' עד משום כדי חייו של גבל. בסוף פרק הניזקין (גיטין דף ס״ב): \n\n" + ], + [ + "אשת חבר מרקדת וכו'. משנה בסוף פרק הניזקין (גיטין דף ס״א) ובסוף פרק ה' דשביעית (משנה ט'): \n", + "וכן הנחתום שעושה בטומאה וכו'. משנה בע\"ז פ' רבי ישמעאל (נ\"ה): \n\n" + ], + [ + "הלוקח מנחתום ע\"ה בסוריא וכו'. ירושלמי פ\"ד דחלה (ה\"ד): \n\n" + ], + [ + "הלוקח בח\"ל מן הנחתום וכו' עד סוף הפרק. גם זה ירושלמי שם: \n", + "כתב הראב\"ד ואין צ\"ל המתארח אצלו א\"א מהגמרא נראה וכו'. ואני אומר דבנוסחא דידן בירושלמי פ\"ד דחלה כתוב כדברי רבינו דלא שרי במתארח אלא אצל בע\"ה אלא דמסיים בה רבי יונה בשם ר' חנניה חברין דרבנין במתארח אצלו לעיסתו אמר רבי יונה והן שראו אותו מגבל אצל אחר וצריך טעם למה השמיטה רבינו ואפשר לומר שסובר רבינו שדברי יחיד הם ולית הלכתא כוותיה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה וכו' עד אבל לא במוקדשים. בר״פ הזרוע (חולין דף ק״ל): \n\n" + ], + [ + "כל הקדשים שקדם מום קבוע וכו'. משנה שם ובפ\"ב דבכורות (דף י\"ד): \n\n" + ], + [ + "ספק בכור חייב במתנות וכו' עד שהמוציא מחבירו עליו הראיה. בפרק ב' דבכורות (דף י״ח:). ובענין נסתפק בשנים ולקח הכהן מספק וכו' פסק כרבי יוסי לגבי ר״מ ועוד דבפ״ק דמציעא (דף י״ב:) פסק שמואל כרבי יוסי דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה ואע״ג דבפרק כל הגט (גיטין דף ל') אמר עולא מתניתין כרבי יוסי ואמוראי פליגי ואמרו כולהו כעולא לא אמרי כיחידאה לא מוקמינן איכא למימר דלאו דסבירא ליה דלית הלכתא כוותיה אלא דמ״מ רצו להעמיד סתם מתניתין כרבים ועי״ל דיש לחלק בין ההיא דפרק כל הגט לההיא דפ״ב דבכורות וההיא דפרק קמא דמציעא: \n\n" + ], + [ + "בהמת קדשים שנפסלה במומה וכו'. בפרק הזרוע (חולין דף קל״ב) תנן בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטים את כולם פוטרים את כולם אחד שוחט את כולם פוטרים לו אחד ובגמרא ואמאי יבא עליו כהן משני צדדין וכו' אמר רב אושעיא בבא לידי כהן ומוכרו לישראל במומו: \n\n" + ], + [ + "אין חייב במתנות וכו'. פשוט הוא ולא נכתב אלא להיות הצעה לדינים הבאים אחריו: \n", + "כלאים הבא מכבש ועז חייב במתנות. בפ' הזרוע בברייתא ודריש לה מיתורא דאם: \n", + "ומ״ש וכוי אע״פ שהוא ספק וכו'. בפרק הזרוע ת״ר הזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בכלאים ובכוי רבי אליעזר אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל חייב במתנות x (מן התייש ומן הצביה) פטור מהמתנות מכדי קי״ל דלענין (כסוי הדם) מתנות לא משכחת לה אלא בצבי הבא על התיישה ובין לרבי אליעזר בין לרבנן מספקא להו אי חוששין לזרע האב ובשה ואפי' מקצת שה קא מיפלגי וכו' בשלמא לרבי אליעזר וכו' אלא לרבנן נהי נמי דקסברי שה ואפילו מקצת שה פלגא לישקול ואידך פלגא לימא ליה אייתי ראיה דאין חוששין לזרע האב ושקול אמר רב הונא בר חייא מאי חייב נמי דקאמר בחצי מתנות. הא דאמר מכדי קי״ל דלענין מתנות לא משכחת לה אלא בצבי הבא על התיישה וכו' פירוש דבפרק אותו ואת בנו (חולין דף ע״ט:) מקיש אהאי ברייתא במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצבייה וילדה בשלמא לר״א וכו' אלא לרבנן נהי דסברי שה ואפילו מקצת שה פלגא לא יהיב ליה אידך פלגא לימא ליה אייתי ראיה דחוששין לזרע האב ושקול ואסיקנא דלא משכחת להאי פלוגתא דרבנן ור״א אלא בצבי הבא על התיישה וכו' ובפ' הזרוע (חולין דף קל״ב) אמרינן בתר הכי כי אתא רבין א״ר יוחנן כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות דתניא שה מה ת״ל אם שה לרבות את הכוי. וכתב הר״ן פירש״י דאע״ג דמספקא לן אי חוששין לזרע האב להכי אהני רבוייא דאפילו לית ביה אלא מקצת שה חייב אף בחצי האחר דבלאו רבוייא הוא מיחייב בפלגא דשה ואפילו מקצת שה משמע ואהני רבוייא דאם לאידך פלגא והאי פירושא לא נ״ל דכיון דאיצטריך רבויא ניפשוט מינה דחוששין לזרע האב דאי אין חוששין אמאי איצטריך קרא לרבויי ובר״פ בתרא דיומא (דף ע״ד) נמי אמרינן גבי הא דתניא כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש אינו באזהרה ת״ל כל חלב ומוכחינן מינה דכוי בריה בפני עצמה היא דאי ספיקא וכי איצטריך קרא לרבויי ספיקא לפיכך נ״ל דרבין ורבי יוחנן דאסיק דכוי לרבנן חייב בכולהו מתנות לאו בצבי הבא על התיישה מוקי לה אלא ס״ל דכוי בריה בפני עצמה ורבייה קרא לשוויי כבהמה ומיהו מודה לרב הונא בר חייא דכוי הבא מן הצבי ומן התיישה אינו חייב אלא בחצי מתנות ומדברי הרמב״ם למדתי שכך כתב בפ״ט מהלכות בכורים הכוי אע״פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות צבי הבא על העז וילדה חייב בחצי מתנות אם שה אפילו מקצת שה ע״כ אבל אינו נראה כן מסוגיית אותו ואת בנו עכ״ל הר״ן. ונראה דהיינו מדתניא בפרק אותו ואת בנו (חולין דף ע״ט:) כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו כוי אין אותו ואת בנו נוהג בו אמר רב חסדא איזהו כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים הבא מן התייש ומן הצביה וכו' דמשמע בהדיא דכוי לאו בריה בפני עצמו הוא אלא הבא מן הבהמה ומן החיה הוא: \n", + "והטור כתב על דברי רבינו איני מבין דבריו למה מפרישים כל המתנות כיון שאינו חייב ליתנם והלא אינם טובלים ע\"כ טעמו שהבין בדברי רבינו שדעתו לומר דכוי היינו הבא מן הבהמה ומן החיה וקאמר דמפרישים ממנו כל המתנות ולא יתנם כולם לכהן דבצבי הבא על העז יתן החצי ובתייש הבא על הצבייה לא יתן כלום והוקשה לו אם אינו נותנם למה הוצרך להפרישם ועוד יש לתמוה על רבינו דמנא ליה הא דרבי יוחנן חייב בכל קאמר משמע דחייב ליתנם כולם לכהן ועוד דמשמע דמייתי לה גמרא לומר דליתא לדרב הונא דאמר מאי חייב דאמרי רבנן חייב בחצי מתנות דהא רבי יוחנן אמר דחייב בכולהו מתנות: \n", + "וליישב דברי רבינו נראה דודאי סבר דכוי בריה בפני עצמה היא כמו שכתב הר\"ן וכרבי יוסי בפרק אותו ואת בנו וכרב יהודה דאמר התם הכי ורב חסדא דאמר בפרק אותו ואת בנו איזהו כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים הבא מן התייש ומן הצבייה סבר דכוי זה הבא מן הבהמה ומן החיה וכמ\"ד התם הכי ולא קי\"ל כוותיה: \n", + "ועי\"ל דלא גריס רבינו בברייתא דפרק אותו ואת בנו כדברי ר\"א כוי אין אותו ואת בנו נוהג בו אלא הכי גריס מן התייש ומן הצביה אין אותו ואת בנו נוהג בו וכמו שהיא שנויה בפרק הזרוע גבי מתנות דהשתא ע\"כ ל\"ג בדברי רב חסדא איזהו כוי דר\"א לא איפליג אלא אכלאים ולא אכוי ואע\"ג דרש\"י דחה גירסא זו בברייתא משום דא\"כ מאי אתא רב חסדא לאשמועינן י\"ל דטובא אשמעינן דלא נימא דהא דאמר ר\"א הבא מן התייש ומן הצביה לאו דוקא דהוא הדין לבא מן הצבי ומן התיישה ולא אתא אלא לאפוקי מן העז ומן הרחל וכדאמר רב פפא לענין אותו ואת בנו משכחת לה לפלוגתייהו דרבנן ורבי אליעזר בין בתייש הבא על הצביה בין בצבי הבא על התיישה קמ\"ל וכן מתבאר מדברי רבינו בכסוי הדם דכוי בריה בפני עצמה היא. \n", + "ומ\"ש הכוי מפרישין ממנו כל המתנות היינו לומר שמפרישים ונותנם לכהן כולם שאע\"פ שהוא ספק נתרבה מאם וכדרבין אמר רבי יוחנן ובצבי הבא על העז פסק דחייב בחצי מתנות כרבנן דאמרי חייב וכדאסיק רב הונא בר חייא ובתייש הבא על הצביה ליכא לאוקמי דאם כן לרבנן נמי ליפטר דנהי נמי דאפילו מקצת שה אמרינן מאן לימא לן דאיכא מקצת שה דילמא אין חוששין לזרע האב וכוליה צבי הוא והמע\"ה ואל יקשה על מה שכתבתי שרבינו סובר דכוי בריה בפני עצמה היא ממה שכתב בפ\"א ממאכלות אסורות כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור וכו' שזו נוסחא משובשת ובנוסחא האמיתית אין כתוב בבא זו הוא הנקרא כוי אלא בבבא למעלה ממנה כתוב וכל שיסתפק לך אם הוא מין חיה או בהמה והוא הנקרא כוי חלבו אסור: \n\n" + ], + [ + "אחד השוחט לאכילת עכו\"ם וכו'. כתב הראב\"ד פירוש דילפינן מכיסוי הדם וכו'. ואין צורך ללמוד משם דתוספתא ערוכה היא בפרק תשיעי דחולין השוחט לרפואה לאכילת עכו\"ם לאכילת כלבים חייב במתנות: \n\n" + ], + [ + "בהמת השותפים חייבת וכו'. בר״פ ראשית הגז (חולין דף קל״ה) וכת״ק: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) הלוקח בהמה מפירות שביעית וכו'. פ\"ק דבכורות (דף י\"ב). \n", + "כהנים ולויים פטורים וכו'. וספק הם הלוים וכו' עד מנדין אותו עד שיתן. בפרק הזרוע (חולין דף קל״ב): \n", + "ומ\"ש רבינו ואם נטל הכהן לא יחזיר תמה עליו הר\"ן דמאי שנא מספק בכור שאם תקפו כהן מוציאין מידו כדאמרי' בפ\"ק דמציעא (דף ו':) וי\"ל דאין כאן תמיהא שרבינו סובר ג\"כ בההיא שאם תקפו כהן אין מוציאין מידו שכן כתב בפרק ה' מהלכות בכורות ושם ביארתי טעמו: \n\n" + ], + [ + "השוחט לעכו״ם ולכהן וכו'. הטור כתב על דברי רבינו ואינו נראה כן מתוך הגמרא אלא בשותף עם הכהן בכל ענין צריך לרשום ובעכו״ם אם יושב עמו במטבחיים אז אין צריך לרשום עכ״ל. ואמת כן משמע פשט השמועה דהכי איתא בפרק הזרוע (חולין דף קל״ג) על מתניתין דהמשתתף עמהם צריך שירשום ואפילו עם העכו״ם ורמינהו המשתתף עם כהן צריך לרשום והמשתתף עם העכו״ם וכו' אין צריך לרשום הב״ע דיתיב עכו״ם אמסחתא דכוותא גבי כהן דיתיב אמסחתא אמאי צריך לרשום דאמרי בישרא קא זבין אי הכי עכו״ם נמי אמרי בישרא קא זבין אלא הב״ע דיתיב אכספתא דכוותא גבי כהן דיתיב אכספתא אמאי צריך לרשום אמרי הימוני הימניה עכו״ם נמי אמרי הימוני הימניה אין אמונה בעכו״ם איבעית אימא סתם עכו״ם מיפעא פעי ופירש״י דיתיב עכו״ם אמסחתא כשהטבח מוכר הבשר דמוכחא מילתא דעכו״ם שותף הוא וכו'. דיתיב עכו״ם אכספתא על הארגז שנותן בה הטבח המעות כשמקבלם תמיד מהלוקחים דהא ודאי מוכחא מילתא שפיר דעכו״ם שותף בה. דאמרי הרואים הימוני הימניה לשמרם לו שלא יגנבום הימנו. אין אמונה בעכו״ם אין ישראל רגילים להאמין בהם איבעית אימא לעולם כדאוקימנא מעיקרא דיתיב עכו״ם אמסחתא וכהן נמי דיתיב אמסחתא ולא דמו דסתם עכו״ם מיפעא פעי תדיר הוא צועק אל תתנם בכך אלא בכך והכל יודעים שיש לו חלק בה אבל כהן צנוע הוא וסומך על הטבח ואין הכל יודעים שהוא שותף וזה מבואר כדברי הטור. וליישב דברי רבינו צ״ל שהוא ז״ל סובר דכי אמרינן ואב״א עכו״ם מיפעא פעי לא בדיתיב אמסחתא היא אלא אע״ג דלא יתיב אמסחתא עכו״ם מיפעא פעי אפילו חוץ למטבחי' ומודיע לכל שהוא שותף ומש״ה תניא דהמשתתף עם העכו״ם אינו צריך לרשום ומתניתין דקתני המשתתף עמהם צריך לרשום אכהן דוקא קאי ולא אעכו״ם ומאי עמהם עם כהנים דעלמא וה״מ בדלא יתיב אמסחתא או אכספתא אבל אי יתיב אמסחתא או אכספתא אין צריך לרשום דמוכחא מילתא שהוא שותף וז״ש ונושא ונותן עמו דיתיב אכספתא נמי בכלל נושא ונותן שהרי הוא מקבל ממנו המעות שקיבל מהלוקחים דאל״כ איכא למיתמה על רבינו דנהי דפסק כלישנא דאי בעית אימא משום דבתרא היא אמאי פסק לענין משתתף עם כהן כלישנא דמסחתא דקמא הוא לכך אני אומר שפסק כדברי שניהם דס״ל לרבינו דלענין דינא לא פליגי לישני: \n", + "ואהא דתנן צריך שירשום פירש\"י שיעשה בו סימן שיבינו הרואים שאינו כולו של ישראל והר\"ן כתב ישראל המשתתף עמהם שוחטים ומקבלים ביניהם פטור מהמתנות אפילו חלקו של ישראל ומיהו צריך שירשום ויעשה לו סימן כמו שהיו רגילים לרשום בשר שפטור מהמתנות וכדי שיבינו הרואים שאין כולם של ישראל ולא יחשדוהו ברשע. והרמב\"ם כתב בפ\"ט מהלכות בכורים המשתתף עם הכהן צריך שירשום חלקו כדי שיניח המתנות בחלק הכהן שאם לא סיים חלקו חייב במתנות מפני שאין הכל יודעים שהכהן שותף בו וכו' ואיכא למידק [וחלקו] של ישראל אמאי פטור והא אמרינן בגמרא דכוי הבא מצבי שבא על התיישה דלרבנן חייב בחצי מתנות משום דשה אפילו מקצת שה משמע וה\"נ נהי דחלקו של כהן פטור חלקו של ישראל מיהא ליחייב איכא למימר דלא דמי דנהי דאמרינן דשה ואפילו מקצת שה ה\"מ דכל שיות שבו חייב דבכה\"ג כוליה שה מיקרי אבל הכא דמקצת שיות פטור כה\"ג לא חייב רחמנא עכ\"ל. ודע שיש בקצת ספרי רבינו חסרון וכך צריך להגיה והמשתתף עם העכו\"ם אינו צריך לרשום: \n\n" + ], + [ + "התנה הכהן עמו וכו'. בסוף המשנה הנזכרת ואם אמר [לו] חוץ מן המתנות פטור מן המתנות ומפרשה רבינו כשהכהן שותף עמו חוץ מן המתנות ורש\"י פירשה בשמכר לו הכהן פרה חוץ מן המתנות. בספר כתיבת יד כתוב בדברי רבינו התנה הכהן עמו שהוא מוכר הכל חוץ מן המתנות. \n", + "ומ\"ש אבל אם אמר לו הכהן ע\"מ שהמתנות שלי וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "היה הכהן שותף בראש וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש אמר לו הכהן הרי הבהמה כולה שלי וכו'. שם בעיא דאיפשיטא (דף קל\"ד): \n\n" + ], + [], + [ + "בהמה שלא הורמו מתנותיה וכו'. מסקנא דגמרא שם (דף קל\"ב:): \n", + "ומה שכתב והמתנות עצמן אסור לישראל לאכלן וכו' עבר ואכלן וכו'. שם (דף ק\"ל:) אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם מאי טעמא איבעית אימא משום דכתיב וזה איבעית אימא משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעים ופירש רש\"י המזיק מתנות כהונה קודם שיתנם לכהן השליכן לאור או לים. דכתיב בהן וזה דמשמע בעודם קיימות חייב ליתנם אבל אינם קיימות לא חייב הכתוב בהם תשלומין. שאין לו תובעים אין לו בעלים שיוכלו לתבעו בדין שזה יכול לומר לכהן אחר אני נותנם ולא לך. והר\"ן כתב על פירוש רש\"י ותמהני אם כן מאי איריא [הזיק] אפילו איתנהו בעינייהו נמי אין להם תובעים ומשמע לי דה\"ק כיון דמתנות כהונה ממון שאין לו תובעים הוא נהי דכי איתנהו בעינייהו מיחייב משום מצוה כי ליתנהו בעינייהו אין כאן מצוה ולא דין ממון הילכך פטור לגמרי לפיכך נ\"ל דאפילו בבא לצאת ידי שמים פטור ולא נתחוור לי מה שכתבו התוספות דאיכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא דלמאן דמפיק לה מדכתיב וזה אפילו בבא לצאת ידי שמים פטור וללישנא בתרא כיון דלא פטר ליה אלא משום דהוי ממון שאין לו תובעים בבא לצאת ידי שמים חייב ולא ידעתי למה דהנהו גווני דאמרינן בהו בפרק הגוזל ובפרק המפקיד בספק ממון דחייב בדיני שמים לא דמי להאי כלל דהכא אי לא מיחייב משום מצוה משום מאי מיחייב ומיהו ודאי לתרתי לישני מדת חסידות שישלם מדמייתי עלה בגמרא ת\"ש בע\"ה העובר ממקום למקום וצריך כלומר שנצטרך למזונות נוטל לקט שכחה ופאה ומעשר עני וכו' מכל מקום משמע דלכולהו לישני אפילו בבא לצאת ידי שמים פטור ואין בזה אלא מדת חסידות בלבד עכ\"ל. ורבינו \n", + "כתב אינו חייב לשלם מפני שאין לו תובע ידוע משמע דס\"ל כדברי התוספות ופסק כלישנא בתרא לחומרא דאם לא כן אמאי שבקיה ללישנא קמא דיהיב טעמא מקרא ותו איכא למידק הכי מדשני לישנא דרב חסדא דאמר פטור וכתב אינו חייב דמשמע אין בית דין מחייבין אותו ומדנקט גבי אכלן עבר משמע דלכתחלה מיהא אסור לאכלן: \n", + "ומה שכתב והקונה אותם וכו'. יתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "אמר לטבח וכו'. בקצת ספרי רבינו יש טעות סופר והכי גרסינן אמר לטבח מסור לי בני מעיה של פרה והיו בהם מתנות נותנם לכהן ואינו מנכה הטבח לו מן הדמים לקחם ממנו במשקל נותנם לכהן ומנכה הטבח לו מן הדמים והוא משנה שם (דף קל\"ב) אמר [לו] מכור לי בני מעיה של פרה זו והיו בהם מתנות נותנם לכהן ואין מנכה לו מהדמים לקחן הימנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים ופירש\"י נותנם לוקח זה לכהן ואין המוכר מנכה ללוקח מהדמים שהרי היה יודע הלוקח שהמתנות שם וזה לא מכר לו הקיבה. לקח ממנו במשקל הליטרא כך וכך ושקל לו הקיבה נותנם לו לוקח לכהן שהרי הגזילה אצלו וצריך להשיב והטבח ינכה לו מהדמים ע\"כ שמכר דבר שאינו שלו ובגמרא (דף קל\"ד) אמר רב לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח ורב אסי אמר אפילו שקל לו טבח הדין עמו לימא בדרב חסדא קמיפלגי דאמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכו' לא דכ\"ע אית להו דרב חסדא והכא במתנות כהונה נגזלות קמיפלגי ופירש\"י לא שנו היכא דלקח ממנו במשקל דקתני נותנם לוקח לכהן והוא חוזר ותובע דמים מן הטבח אלא בששקלן לוקח לעצמו דכיון דטבח לא נגע בהן אינו בעל דינו של כהן לפיכך זה לוקח נותנם והוא שואל לו הדמים שעל הטבח היה מוטל אבל שקלן לו הטבח הדין של כהן ומחלוקתו ותביעתו אף עם הטבח והטבח חוזר עליהם אם יש בעין נותנם לכהן והכי מפרש בריש הגוזל דאף עם הטבח קאמר עכ\"ל. ופסקו הפוסקים כרב משום דרבו הוא וכתב הר\"ן על דברי רבינו שנראה מדבריו שהוא מפרש אמר רב לא שנו דחייב הלוקח ליתן לכהן אלא ששקל לעצמו אבל לא שקל לעצמו רשאי הלוקח לאכלן שהראשון הוא שגזלן והלוקח מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות ע\"כ. ומ\"מ יש לתמוה על רבינו למה השמיט חילוק בין שקל לעצמו ללא שקל לעצמו כמו שחילק רב וי\"ל משום דאמרינן בגמרא איכא דמתני לה באפי נפשה רב אמר מתנות כהונה נגזלות ורב אסי אמר אין נגזלות ולההוא לישנא לא מפלגינן בין שקל לעצמו ללא שקל לעצמו ופסק כההוא לישנא משום דלישנא בתרא הוא וגם משום דלההיא לישנא אתיא מתניתין כפשטה: \n\n" + ], + [ + "המשלח בשר לחבירו וכו'. תוספתא פ' הזרוע המשלח בשר לחבירו והיו בו מתנות אין חוששין שמא מתנות כהונה הם פירוש אינו חושש שמא גזל אותם המשלח אלא תולה שמהכהן קנאם דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן: \n", + "מקום שאין בו כהן. בס״פ הזרוע (חולין דף קל״ב): \n\n" + ], + [ + "הרוצה ליתן המתנות לכהן אחד וכו' ואם היו של שור וכו'. שם (דף קל\"ב:): \n\n" + ], + [ + "איזהו הזרוע וכו' עד פיקה של גרגרת. משנה שם (דף קל\"ד:): \n", + "ומ\"ש עם הלשון שביניהם. כן פירש\"י שם: \n\n" + ], + [ + "אין מולגין אותן וכו'. שם הלחיים למאי אתא להביא צמר שבראשי כבשים ושיער שבזקן תיישים. \n", + "ומ\"ש והקיבה בחלב שעליה וכו' עד לבעלים. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "הכהנת אוכלת המתנות וכו' עד בגלל אשתו. שם (דף קל\"א): \n", + "ומה שכתב אבל חללה וכו': ואם רצה הכהן למכור המתנות וכו'. אפילו לעכו\"ם או להאכילה לכלבים: \n\n" + ], + [ + "כהן שהיו לו חברים וכו'. בפרק הזרוע (חולין דף קל״ג) האי כהנא דאית ליה צורבא מדרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא ואע״ג דלא אתי לידיה במכרי כהונה ולויה ונראה שסובר רבינו דצורבא דרבנן לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט ומיהו דחיקא ליה שעתא בעינן כדאיתא התם כי אמרי אנא למאן דלא אפשר ליה. \n", + "ומ\"ש אבל היה הכהן שמשו וכו'. שם גבי עובדא דרבא: \n\n" + ], + [ + "לא יחטוף הכהן וכו' עד סוף הפרק. שם וכתבו התוספות שאם ערב להם מבושל יותר מצלי אין לכפותו לאכול צלי כי דרך המלכים לאכול מה שערב להם יותר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה ליתן לכהן ראשית הגז וכו' ולוים בכלל ישראל במצוה זו. כלומר אע\"ג דבזרוע לחיים וקיבה לוים פטורים בראשית הגז חייבים וטעמא משום דהתם לא נפטרו לוים אלא משום דכתיב מאת העם ומספקא לן דילמא לוים לא הוו בכלל עם אבל בראשית הגז דלא אידכר ביה עם לא באו לכלל ספק: \n", + "ואין לראשית הגז שיעור מן התורה ומד״ס שלא יפחות מס' וכו'. בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ז:) אמרינן דראשית הגז בס' ומשמע התם דהיינו מדרבנן דאילו מדאוריית' בכל שהוא דומיא דתרומה דמייתי התם: \n", + "ואינה נוהגת אלא בארץ. אע״ג דתנן בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה) דנוהג בארץ ובחו״ל הא אמר רב נחמן התם (דף קל״ו:) נהוג עלמא כתלתא סבי וחד מינייהו ר' אלעאי דאמר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ: \n", + "ומה שכתב בין בפני הבית וכו' אבל לא במוקדשין. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כיצד הרי שהקדיש בהמות וכו' או הקדיש בהמה וכו'. שם בגמרא אבל לא במוקדשין מאי טעמא לא אמר קרא [גז] צאנך ולא צאן הקדש והקשו על זה טעמא דכתב רחמנא גז צאנך הא לאו הכי ה\"א קדשים חייבים בראשית הגז וכו' עד יצא זה שמחוסר גזיזה פדייה ונתינה. והר\"י קורקוס ז\"ל תמה על רבינו שכתב הרי שהקדיש בהמתו לבדק הבית וגזזה וכו' שהרי אוקימתא זו נדחית משום דלא אתיא אלא למ\"ד קדשי בדק הבית לא בעו העמדה והערכה ואילו רבינו פסק בפרק חמישי מהלכות ערכין דבעו העמדה והערכה וע\"ק שכתב אוקימתא דרב מני דאמר חוץ מגיזה דלא מיתרצא אלא בדאמר חוץ מגיזה וכחישה ולמה השמיט רבינו כחישה וע\"ק למה השמיט רבינו אוקימתא דרב והאריך ונדחק מאד ביישוב תמיהות אלו. ולי אין כאן תמיהא כלל דרבינו לא נחת הכא לענין דינא כלל אלא לומר דמשכחת לה דאיצטריך קרא דצאנך למעוטי מוקדשין או כגוונא קמא למ\"ד קדשי בדק הבית לא בעו העמדה והערכה או כדאמר חוץ מגיזתה בענין שיועיל ולא חש להביא אוקימתא דרב דכיון דאייתי תרי גווני דאיצטריך קרא סגי: \n\n" + ], + [ + "כל הקדשים וכו' פטורים מראשית הגז. משנה שם (דף ק\"ל) ופרק ב' x דבכורות (דף י\"ד): \n\n" + ], + [ + "אין חייבין בראשית הגז אלא הכבשים בלבד. משנה פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה) ויליף לה בגמרא (דף קל״ז) מדכתיב לעמוד לשרת כלומר וראשית גז צאנך תתן לו כי בו בחר לעמוד לשרת שיתן לו דבר הראוי לשירות ואין דבר הראוי לשירות אלא של רחלים פי' דהיינו תכלת דכתב קרא בבגדי כהונה וכתב הר״י קורקוס ז״ל ונראה שלזה נתכוון רבינו במ״ש שהצמר שלהם הוא הראוי לבגדים ופירושו לבגדים שהכהן רגיל ללבוש דהיינו בגדי כהונה שאם כוונת רבינו לבגדים סתם הלא נוצה של עזים ראוי לבגדים. \n", + "ומ\"ש זכרים כנקבות ג\"ז שם במשנה מכר לו זכרים אבל לא נקבות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו. \n", + "ומ\"ש היה צמרן קשה וכו' שם תנא דבי רבי ישמעאל (דף קל\"ו): \n\n" + ], + [], + [ + "היה הצמר שלהן אדום וכו'. הכי משמע שם במשנה. \n", + "ומ\"ש אבל אם גזז הצמר וצבעו וכו' עד אחר שלבנו. משנה שם: \n", + "התולש צמר רחלים בידו וכו'. שם פלוגתא דרבי יוסי ורבנן ופסק כרבנן ומה שקשה על זה ממה שפסק בפ\"ב ממתנות עניים נתבאר שם: \n\n" + ], + [ + "ראשית הגז נוהג בכלאים ובכוי. תוספתא פ\"י דחולין: \n", + "כתב הראב\"ד נ\"ל לענין ראשית הגז וכו'. \n", + "ומ״ש ובטרפה בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ו:) פריך וליתני חומר בראשית הגז שנוהג בטריפות מה שאין כן במתנות אמר רבינא הא מני רבי שמעון היא דתניא ר״ש פוטר את הטריפות מראשית הגז מ״ט דר״ש וכו' ומסקינן דיליף צאן צאן ממעשר וכתב הר״ן וכיון דשקלינן וטרינן טובא עליה דר״ש ומתניתין אתיא כוותיה היה ראוי לפסוק כמותו והרי״ף שהביא משנתנו כצורתה דאתיא כר״ש לפום מאי דאמרינן בגמרא משמע דהכי ס״ל אלא שראיתי להרמב״ם שכתב x ראשית הגז נוהג בטרפה ולא ידעתי למה דכיון דמתני' אתיא כר״ש אפילו פליגי רבנן עליה בברייתא היה ראוי לפסוק כסתם משנתנו אבל אפשר שהוא סובר דרבינא דאמר הא מני ר״ש היא לאו למימרא דס״ל דתנא דמתניתין נקיט כר״ש אלא הכי קאמר משום דפלוגתא דר״ש ורבנן היא לא תנא ליה לפי שלא רצה להכניס עצמו במחלוקת וכיון דמתניתין לא מוכחא בהא מידי ודאמרינן מני ר״ש היא מוכח דרבנן פליגי עליה נקטינן ככללין דיחיד ורבים הלכה כרבים xx ובפ' יוצא דופן נמי משמע דגמרא הכי ס״ל דטרפה חייבת בראשית הגז דאמרינן עלה דמתניתין דתנן כל שחייב במעשרות מיטמא טומאת אוכלים אע״ג דאיכא מידי שחייב במעשרות ואינו מיטמא טומאת אוכלים דהיינו הפרט ולא המין ואמרינן עלה הנ״מ דקתני סיפא כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות ואם איתא כלומר דכל קתני ולא מין דוקא הא איכא טרפה דחייבת בראשית הגז ואינה חייבת במתנות דאע״ג דרבינא דחי התם ואמר ר״ש היא דתנן ר״ש פוטר את הטריפה מראשית הגז כדקאמר הכא אפילו הכי משמע דגמרא הכי ס״ל דטריפה חייבת בראשית הגז וההיא דרבינא דהתם דחייה בעלמא היא דמסקנא הכי סלקא התם דמין קתני זה נראה לי בטעמו של הרמב״ם ז״ל עכ״ל: \n", + "אבל הגוזז את המתה פטור. תוספתא ר\"פ ראשית הגז וטעמא משום דלא גז מיקרי ולא צאן מיקרי: \n\n" + ], + [ + "המפריש ראשית הגז ואבד וכו'. תוספתא פרק ראשית הגז וטעמא משום דכתיב ביה נתינה לא מיפטר עד שיתן לו: \n", + "האומר כל גיזותי ראשית דבריו קיימים. בפ' ראשית הגז (חולין דף קל״ז) אמרינן דלרבי אלעאי ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ משום דיליף נתינה נתינה מתרומה וכו' אי מה תרומה בעינן ראשית ששיריה ניכרים אף ראשית הגז כן אין והתניא האומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום הא כל גיזי ראשית דבריו קיימים ותניא אידך לא אמר כלום אלא לאו ש״מ הא רבי אלעאי הא רבנן ויש לתמוה שמאחר שרבינו פסק כר' אלעאי דאין ראשית הגז נוהג אלא בארץ הוה ליה לפסוק שהאומר כל גיזותי ראשית לא אמר כלום ובסמוך יתבאר: \n\n" + ], + [ + "הלוקח גז צאנו של עכו\"ם. שם (דף קל\"ה) איתמר גזז ומכר ראשונה (ראשונה) וכו' רב חסדא אמר חייב דהא גזז רבי נתן בר הושעיא אמר פטור בעידנא דקא מלא שיעורא בעינן צאנך וליכא תנן הלוקח גז צאנו של עכו\"ם פטור מראשית הגז הא צאנו לגזוז חייב אמאי כל חד וחד בתר גיזה נפקא ליה מרשותיה תרגמה רב חסדא אליבא דר' נתן בר הושעיא כגון שהקנן לו כל ל' יום ומאחר שרבינו פסק כרב חסדא מהטעם שאכתוב ממילא קים ליה מתניתין כפשטא ומפרש רבינו דהלוקח גז צאנו של עכו\"ם היינו שלקח ממנו אחר שגזזן וצאנו לגזוז היינו שלקח הצאן לגיזתן וגזזן הישראל ואם לקח הגיזה קודם גזיזה שיגזוז אותה המוכר ה\"ז נקרא גז צאנו של עכו\"ם אחר שגזזן העכו\"ם ורש\"י והר\"ן פירשו בע\"א: \n\n" + ], + [ + "הלוקח גז צאנו של חבירו וכו'. משנה וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "היו שני מיני גיזה וכו'. משנה שם. ודע דבגמרא (דף קל\"ו) על הא דאמר ר' אלעאי אין ראשית הגז נוהג אלא בארץ משום דיליף נתינה נתינה מתרומה אמרינן אי מה תרומה מחדש על הישן לא אף ראשית הגז מחדש על הישן לא אין והתניא היו לו שתי רחלות גזז והניח גזז והניח שנים ושלשה שנים אין מצטרפות הא חמש מצטרפות והתניא אין מצטרפות ופירש\"י אם היו לו ה' צאן וגזז השתים בשנה זו וג' בשנה שנייה דהשתא איכא גיזין של ה' צאן מצטרפות ואע\"ג דחדש וישן הוא והתניא אידך דאפילו ה' אין מצטרפות וכו' אלא שמע מינה הא רבי אלעאי הא רבנן ותו פריך אי מה תרומה גדל בחיוב חייב גדל בפיטור פטור אף ראשית הגז נמי גדל בחיוב חייב גדל בפיטור פטור וכו' וכ\"ת הכי נמי והא תנן הלוקח גז צאנו של עכו\"ם פטור מראשית הגז הא צאנו לגזוז חייב מתניתין דלא כר' אלעאי אי מה תרומה ממין על שאינו מינו לא אף ראשית הגז [ממין על שאינו מינו לא וכו'] אין והא תנן היו לו שני מינים שחופות ולבנות מכר לו שחופות אבל לא לבנות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו אלא מעתה סיפא דקתני זכרים אבל לא נקבות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו הכי נמי משום דתרי מיני נינהו אלא עצה טובה קמ\"ל דליתיב ליה מהאי דרכיך ומהאי דאשון הכא נמי עצה טובה קמ\"ל דליתיב ליה מתרוייהו הא אוקימנא למתניתין דלא כרבי אלעאי. ומעתה יש לתמוה על מה שנראה מדברי רבינו בזכרים ונקבות מדין שני מינים נגעו בה וכבר נתבאר בגמרא שכתבתי דלית בה אלא משום עצה טובה וכן יש לתמוה שמאחר שפסק כרבי אלעאי דאין ראשית הגז נוהג אלא בארץ למה פסק דלא כוותיה באומר כל גיזותי ראשית כמו שכתבתי בסמוך. ומ\"ש הר\"ן בזה אינו עולה לדעת רבינו שמה שהתיר להפריש מן החדש על הישן הוי תיובתיה ומה שנ\"ל שאפשר לומר בזה לדעת רבינו הוא דמשמע ליה ז\"ל דלא אלים האי מנהגא דנהוג עלמא כרבי אלעאי לענין דאינו נוהג אלא בארץ למידחי כל הני סתמי דאתו כרבנן ומסתיין דננקוט כוותיה במאי דנהוג כוותיה לחוד והבו דלא לוסיף עלה הוא ובענין ההוא דזכרים ונקבות יש לומר דלישנא דמתני' נקט כמנהגו ומה שיתפרש במתני' יתפרש בדבריו ועי\"ל דה\"מ למימר ליה אה\"נ דזכרים ונקבות תרי מיני נינהו וכפשטא דמתני' דלא גרעי מתאנים שחורות ולבנות דחשיב התם תרי מיני לענין תרומה אלא דאהדר ליה לפום שיטתיה. ובספרי רבינו כתוב זה נותן לעצמו על מה שמכר והוא ט\"ס וצריך למחוק תיבת שמכר ולכתוב במקומה ששייר: \n\n" + ], + [ + "גר שנתגייר והיו לו גיזות וכו'. בס״פ הזרוע (חולין דף קל״ד) ח' ספיקות נאמרו בגר ד' מהם לפיטור וחד מינייהו ראשית הגז: \n\n" + ], + [ + "כמה צאן יהיה לו ויהיו חייבות בראשית הגז אין פחות מחמש. משנה פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה) וכב״ה ואע״ג דאמרינן בגמרא (דף קל״ז) שקילס רבי סברת ר״י דאמר ד' ראה רבינו לסמוך יותר על ב״ה דמתניתין וכ״כ הרב ר' יצחק אלפס בשם בה״ג ומר חפץ גאון. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה בגיזה שלהן אין פחות ממשקל ס' סלע ותהיה גיזת כל אחת מחמשתן אין פחות ממשקל י\"ב סלע וכו' עד מראשית הגז. שם בגמרא פלוגתא ופסק רבינו כמ\"ד הכי דרבים נינהו וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף. ופסק נמי כרב דאמר מחומשות דליכא מאן דפליג עליה בהא: \n\n" + ], + [ + "השותפין חייבים בראשית הגז. בריש פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה:) (ותוספתא שם): \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה בחלק כ\"א מהן כשיעור וכו'. נראה שהוא מדין חלה בנשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "ראשית הגז מצותה בתחלה וכו'. תוספתא פרק ראשית הגז: \n", + "היו לו חמש צאן וגזז אחת מהן בלבד וכו'. כבר כתבתי בפרק זה פלוגתא דרב חסדא ורב נתן בר הושעיא ופסק כרב חסדא משום דהוא מארי דגמרא טפי ועוד דמתניתין אתיא ליה כפשטה ואע\"ג דרב חסדא גופיה תרגמה למתניתין אליבא דרב נתן שינויא הוא ולא סמכינן עליה ודברי רבינו בפירוש מחלוקת זה מוחלק מפירוש רש\"י וצריך ליישב פירוש זה מאי דמותיב עלה גמרא מהלוקח גז צאנו של עכו\"ם. \n", + "ומ\"ש רבינו ויש לו להפריש מן החדש על הישן וכו'. כבר נתבאר: \n\n" + ], + [ + "מי שהיו לו גיזות הרבה וכו'. משנה שם וכמה הוא נותן לו משקל ה' סלעים ביהודה שהם עשר בגליל ואוקמוה בגמרא בישראל שיש לו גיזין הרבה וכו'. \n", + "ומ\"ש מלובן וכו' עד כדי מתנה המועלת. משנה וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "ראשית הגז חולין לכל דבר וכו'. פ' הזרוע (חולין דף קל״א:) כל דבר שאינו בקדושה כגון הזרוע וכו' ובפרק בא סימן (נדה דף נ״א:) השוה מתנות וראשית הגז: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) מצות עשה לפדות כל איש וכו' ואין האשה חייבת וכו'. בפרק קמא דקידושין (דף כ\"ט:): \n", + "עבר האב ולא פדהו וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "היה הוא לפדות וכו'. שם (דף מ\"ט) ובפ' יש בכור: \n\n" + ], + [ + "היה בנו לפדות וכו'. בפ\"ק דקידושין וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "הפודה את בנו מברך וכו'. ומ\"ש וחוזר ומברך שהחיינו. בסוף פסחים (דף קכ\"א): \n\n" + ], + [ + "מצוה זו נוהגת בכ\"מ. בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ז) אמרינן דכל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח\"ל. \n", + "ומ״ש ובכל זמן: ובכמה פודהו וכו' בין בשוה כסף מן המטלטלין שגופן ממון וכו' עד אינו פדוי. משנה וגמ' פ' יש בכור (בכורות דף נ':): \n\n" + ], + [ + "כתב לכהן וכו'. משנה שם: \n", + "נתן לו כלי וכו'. בפרקא קמא דקידושין (דף ח') תניא עגל זה לפדיון בני טלית זו לפדיון בני לא אמר כלום עגל זה בה' סלעים לפדיון בני טלית זו בה' סלעים לפדיון בני וכו' בנו פדוי [האי פדיון] ה\"ד אילימא דלא שוי כל כמיניה אלא לאו אע\"ג דשוי וכיון דלא קייצי לא לעולם דלא שוי וכגון דקביל כהן עילויה כי הא דרב כהנא שקל סודרא מבי פדיון הבן אמר ליה לדידי חזי לי ה' סלעים אמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבה הוא x (ולא אזיל בגילוי הראש) ומיבעיא ליה סודרא ארישיה אבל כ\"ע לא כי הא דמר בר רב אשי זבן סודרא מאימיה דרבא מקובי שוה י' בי\"ג וכתב הר\"ן (דף תרכ\"ג ע\"ב) על הא דאמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא נראה דה\"ה למי שדרכו להתייקר באי זה חפץ שנותן בו לפעמים דמים הללו דמהני דאי לא תימא הכי עגל זה בה' סלעים במה בנו פדוי [אלא ודאי כדאמרן] ומיהו משמע דבעינן שיהא דרכו להתייקר בכיוצא בזה עד כדי דמים הללו הא לאו הכי לא מצי אמר לדידי שוי לי אלא שיש לתמוה על הרמב\"ם שכתב [בפי\"א מה' xx בכורים] נתן לו כלי שאינו שוה בשוק חמש סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי ולא חילק אם דרכו להתייקר בו אם לאו עכ\"ל. ול\"נ שסובר רבינו שכל שהוא שוה ה' סלעים לשום אדם אע\"פ שלכהן זה אינו שוה כ\"כ יכול לקבלו בה' סלעים והא דאמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא וכו' היינו לומר דאי לשום אדם אינו שוה ה' סלעים לא מהני מאי דאמר רב כהנא לדידי שוה לי ה' סלעים וה\"פ לא אמרן אלא כגון סודרא דלרב כהנא ודכוותיה שוה לפעמים ה' סלעים אבל כ\"ע כלומר מילתא דלכ\"ע לא שוי ה' סלעים כיון דלשום אדם בעולם לא שוה ה' סלעים לאו כל כמיניה וז\"ש כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים כלומר בשוק אינו שוה כ\"כ אבל לקצת בני אדם שוה ה' סלעים וקבלו הכהן בחמש סלעים בנו פדוי: \n", + "נתן ה' סלעים לעשרה כהנים וכו'. פרק יש בכור (בכורות דף נ״א:): \n\n" + ], + [ + "רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר וכו' עד יחזיר. גם זה שם: \n", + "וכן אם פירש ונתן לו וכו'. בפירקא קמא דקידושין (דף ו':) ומסיים בה התם ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות x ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "כהנים ולוים פטורים וכו'. בריש בכורות (דף ד') ומשנה ריש פ\"ב (דף י\"ג): \n\n" + ], + [ + "ישראל הבא מן הכהנת ומן הלויה וכו'. מסקנא דהלכתא בפרק הזרוע (חולין דף קל״ב): \n\n" + ], + [ + "לויה המעוברת מעכו״ם בנה פטור וכו' וכהנת המעוברת מעכו״ם וכו'. בפרק יש בכור (בכורות דף מ״ז): \n\n" + ], + [ + "כהן שנולד לו בן חלל וכו' עד שהרי זכה האב בפדיונו. שם: \n\n" + ], + [ + "השפחה שנשתחררה וכותית שנתגיירה וכו'. משנה שם (דף מ\"ו) נתגיירה מעוברת [וילדה] נשתחררה מעוברת וילדה כו' בכור לכהן: \n", + "ומ\"ש אין ידוע אם קודם שנתגיירה ילדה וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "הנכרית והשפחה שילדו וכו'. שם במשנה וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש וכן הבא אחר הנפלים. שם במשנה: \n", + "כל נפל וכו' עד וחייב לפדות. משנה שם (דף מ\"ז:): \n\n" + ], + [ + "חתך העובר במעיה וכו'. שם במשנה (דף מ\"ו) והיוצא מחותך הבא אחריו אינו בכור לכהן: \n", + "בן שמנה חדשים שהוציא ראשו וכו' וכן בן תשעה שמת וכו'. משנה שם. \n", + "ומה שכתב ומשתצא פדחתו וכו'. משנה בפרק המפלת (נדה דף כ\"ח) ומייתי לה בבכורות (דף מ\"ו:) פרק יש בכור: \n\n" + ], + [ + "יוצא דופן והבא אחריו וכו'. משנה בסוף פ\"ב דבכורות (דף י\"ט) וכרבי עקיבא x: \n\n" + ], + [ + "מאימתי יתחייב בפדיון וכו'. פשוט במשנה פרק יש בכור (בכורות דף מ״ח): \n", + "מת הבן בתוך שלשים יום ואפילו ביום שלשים וכו'. משנה פרק יש בכור (בכורות דף מ״ט) וכת״ק. \n", + "ומ\"ש וכן אם נעשה טרפה. בפ\"ק דב\"ק (דף י\"א:) ודברי רבינו כפירוש התוספות. \n", + "ומ\"ש וכן אם הקדים ונתן לכהן וכו'. משנה פרק יש בכור וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "מי שפדה בנו בתוך שלשים יום וכו'. בפרק יש בכור (בכורות דף מ״ט) איתמר הפודה את בנו בתוך שלשים יום רב אמר פדוי ושמואל אמר אינו פדוי דכ״ע מעכשיו אין בנו פדוי וכו' לאחר ל' יום דאיתנהו למעות ודאי בנו פדוי כי פליגי לאחר ל' יום ונתעכלו המעות וכו' והלכתא כוותיה דשמואל וכו' תני תנא קמיה דרב יהודה הפודה את בנו בתוך ל' יום בנו פדוי א״ל שמואל אמר אין בנו פדוי ואת אמרת בנו פדוי ואף על גב דקי״ל [הלכה] כרב באיסורי וכשמואל בדיני הכא הלכתא כשמואל ולפי זה יש לתמוה למה פסק רבינו כרב וצ״ל שדעת רבינו כדעת הרא״ש (דף ס״ז ע״ד) שכתב ונראה שהלכה כרב דהך ברייתא מסייעא ליה ועוד דהלכתא כרב באיסורי ואע״ג דלכאורה רב יהודה כשמואל ס״ל מדמשבש לברייתא לאוקומה כשמואל מ״מ כיון דקי״ל הלכתא כרב באיסורי לא שבקינן האי כללא אף אי רב יהודה תלמידו פליג עליה וסבר כשמואל ומיהו תימה למה היה רב יהודה משבש האי תנא אם היה שונה כרב הילכך נראה לפרש דהאי תנא סתמא תנא בנו פדוי ולא פירש אם אמר מעכשיו או אם אמר לאחר שלשים יום וא״ל רב יהודה שמואל אמר אין בנו פדוי אף לאחר ל' יום אם נתעכלו המעות וגם לרב מעכשיו אין בנו פדוי ואת תני סתמא בנו פדוי מוטב שתשנה אין בנו פדוי ואתיא ככ״ע לרב בדאמר מעכשיו ולשמואל אף לאחר ל' יום אם נתעכלו המעות ולא יטעו בדבריך להקל עכ״ל. ואין ספק שלא היתה בנוסחת גמרא שלהם פסק הלכה בהדיא כשמואל כמו שהוא בנוסחא שלנו: \n\n" + ], + [ + "מי שהוא ספק וכו'. מתבאר מהדינים שיבאו בפרק זה: \n", + "מת האב בתוך ל' יום וכו' עד שיודיעוהו שלא נפדה. משנה פרק יש בכור (בכורות דף מ״ט) ומייתי לה בפרק השואל (דף ק״ב): \n\n" + ], + [ + "מי שלא בכרה אשתו וכו' עד פטור שהמע\"ה. משנה שם (דף מ\"ח): \n", + "מת האב בין בתוך ל' בין אחר ל' יום וכו'. הטור כתב על זה ואינו נראה כן בגמרא אלא אם מת האב תוך ל' יום אפילו לא חלקו פטורים ואם מת לאחר ל' יום אפילו חלקו חייבים עכ״ל. ורבינו בפירוש המשנה כתב כדברי הטור וכאן חזר בו ולכן אעתיק לשון המשנה והגמרא ומשם יתבאר. תנן פרק יש בכור (בכורות דף מ״ח) מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים מת האב והבנים קיימים ר״מ אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורים רבי יהודה אומר נתחייבו הנכסים ובגמרא דמת האב אימת אילימא דמית לאחר ל' יום בהא אמר ר״מ כי חלקו פטורין והא אישתעבדו להו נכסיה אלא דמית בתוך ל' יום מ״ש כי חלקו דאזיל לגבי האי ומדחי ליה ואזיל לגבי האי ומדחי ליה כי לא חלקו נמי ליזיל לגבי האי ולדחייה וליזיל לגבי האי ולדחייה וכו' אלא אמר רבא לעולם שמת לאחר ל' יום [ואי דאיכא נכסי טובא הכי נמי דשקיל] והב״ע דליכא אלא ה' סלעים ודכ״ע אית להו דרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשים ומחצה לקוחות ודכ״ע מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ודכ״ע אית להו דרב פפא דאמר מלוה ע״פ גובה מהיורשים ואינו גובה מהלקוחות והכא בחמש ולא חצי חמש קמיפלגי וכו' א״ה [רבי יהודה אומר] נתחייבו הנכסים נתחייב גברא מיבעי ליה ועוד תניא ר' יהודה אומר האחין שחלקו וכו' אלמא חמש ולא חצי חמש ס״ל אלא דכ״ע חמש ולא חצי חמש והכא בדרב אסי ורב פפא קא מיפלגי ואיכא דמתני לה אסיפא נתחייבו הנכסים אימת אילימא דמית לאחר ל' יום מכלל דר״מ סבר כי חלקו פטורים הא אישתעבדו להו נכסיה אלא בתוך ל' יום כי חלקו אמאי מחייב רבי יהודה ליזיל גבי האי ולדחייה ולגבי האי ולדחייה ואסיקנא כמו בלישנא קמא: \n", + "והשתא כיון דאוקמה רבא במת לאחר ל' יום משמע דבמת בתוך ל' יום מודה רבי יהודה דפטורים משום דאזיל גבי האי ודחי ליה וכו' וזהו טעמו של רבינו בפירוש המשנה ושל הטור. וטעמו של רבינו כאן נראה שהוא מדחזינן ללישנא קמא כי מתמה אמית בתוך שלשים יום ואמר ליזיל גבי האי ולדחייה וכו' לא מתמה אלא אדר\"מ ולא אדר' יהודה משמע דלר' יהודה דאמר נתחייבו הנכסים ניחא ליה דלא מצי כל חד לדחוייה משום דאע\"ג דמית תוך שלשים יום כשהגיע יום ל' חל החיוב על הנכסים ואע\"ג דלישנא בתרא מתמה אדרבי יהודה ואמר ליזיל לגבי האי ולדחייה וכו' פסק כלישנא קמא משום דמסתבר טעמיה: \n\n" + ], + [ + "שתי נשיו שלא בכרו וכו' עד ואחריה זכר. משנה שם (דף מ\"ח): \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(כד-כה) שתי נשיו אחת בכרה וכו' עד וזו שבכרה ילדה זכר. ג\"ז משנה שם ויש טעות סופר בקצת ספרי רבינו בסוף בבא זו וה\"ג מת האב ינתן מן הנכסים ה' סלעים, ופסק כר\"י לגבי ר\"מ: \n\n" + ], + [ + "שתי נשים של ב' אנשים וכו' עד לפדות את עצמו. ג\"ז משנה שם: \n\n" + ], + [ + "וכן מבכרת שלא שהתה וכו'. תוספתא שם: \n\n" + ], + [ + "ילדו שתי נקבות וזכר וכו'. משנה פרק יש בכור: \n\n" + ], + [], + [ + "(כט-ל) שתי נשים של שני אנשים אחת בכרה וכו'. פה יש חסרון בקצת ספרי רבינו מט\"ס וה\"ג שתי נשים של שני אנשים אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו ב' זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן ה' סלעים לכהן. ילדו זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. ילדו שני זכרים ונקבה זה שלא בכרה אשתו נותן חמשה סלעים שלא נפטר אלא בב' ספיקות. ודינים אלו עד אין כאן לכהן כלום. גם זה משנה שם: \n", + "כתב הראב\"ד שתי נשים וכו' ילדו זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום א\"א טעה בזה שזה חייב וכו': \n", + "וכתב עוד ילדו שני זכרים ונקבה זה שלא בכרה אשתו וכו' א\"א כל זה שבוש אלא שניהם פטורים כמו שכתבתי למעלה עכ\"ל. טעמו מפני שהוא גורס במתניתין דשתי נשיו אחת בכרה ואחת לא בכרה זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום ואינו גורס שני זכרים ונקבה וכן בשתי נשים של שני אנשים אחת בכרה ואחת לא בכרה גרסינן זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום ובגמרא (דף מ\"ט) תני רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ותנא דידן כיון דבשני אנשים משכחת לה באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה לא מתני ליה ופירש\"י תני רב הונא גבי שתי נשים של ב' אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים ונקבה במחבוא אין כאן לכהן כלום ואע\"ג דחד הוי בכור ממ\"נ דאם האחת ילדה שני זכרים הא' בכור ואם זכר ונקבה ילדה נמצאת חבירתה ילדה זכר לבדו והוא בכור ואפילו הכי הבן אינו חייב לפדות את עצמו דא\"ל אין אני בכור אלא חבירי. באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה כיון דאיכא חד בכור יהיב ה' סלעים לכהן להכי לא תני ליה דכל הנך דתנא כאן אין כאן לכהן כלום שוים בין איש אחד ושתי נשיו בין בשתי נשים של שני אנשים עכ\"ל. וע\"פ הדברים האלה כתב הראב\"ד טעה בזה וכתב עוד גבי שתי נשים של שני אנשים וילדו שני זכרים ונקבה זה שלא בכרה אשתו נותן חמשה סלעים א\"א כל זה שבוש וכו'. הראב\"ד בהרגישו קושיא דבאיש אחד ושתי נשיו נמי איכא לספוקי שמא אותה שלא בכרה ילדה נקבה לבד או נקבה ואח\"כ זכר כתב דבאיש אחד אין ספק ספיקא פוטר אותו ואיני יודע טעם לזה. ורבינו גורס במשנה כגירסת הראב\"ד ומפרש דהא דתני רב הונא ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ארישא קאי דוקא וגורס כיון דבאיש אחד ושתי נשיו משכחת לה ובשני אנשים לא משכחת לה לא מתני ליה ומפרש דבאיש אחד ושתי נשיו משכחת לה דאין כאן לכהן כלום משום דאיכא למימר זו שלא בכרה ילדה נקבה תחלה ואחריה זכר ובשני אנשים לא משכחת לה שלא יהא לכהן כלום ונתן טעם לדבר שלא נפטר אלא בשתי ספיקות ומ\"מ דברי רבינו תמוהים מ\"ש מאיש אחד ושתי נשיו שכתב בשני זכרים ונקבה שאין כאן לכהן כלום דהתם נמי אינו נפטר אלא בשני ספיקות דאם אותה שלא בכרה ילדה זכר בלבד חייב ואם היא ילדה הזכר והנקבה חייב אא\"כ ילדה הנקבה תחלה ועוד הקשה עליו הטור שגם אינו מתחייב אלא בשני ספיקות שמא ילדה אשתו נקבה ואם ילדה זכר ונקבה פטור אא\"כ יצא הזכר תחלה וכיון דאיכא למימר הכי והכי אין מוציאין מן הספק וצ\"ע. והר\"י קורקוס כתב שנ\"ל שגירסת רבינו היפך מגירסא דידן והכי גריס ותנא דידן כיון דבאיש אחד ושתי נשים הוא דמשכחת לה בשני אנשים לא משכחת לה לא מתני ליה וה\"פ באיש אחד ושתי נשים אחת בכרה ואחת לא בכרה והוא הדין שכתב למעלה ילדו זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום שאני אומר וכו' וקצת טעם י\"ל כדברי דכשהוא איש אחד ואיש זה נולד לו נקבה בודאי ה\"ז אומר נקבה זו לבד ילדה אותה שלא בכרה ואת\"ל שילדה ג\"כ אני אומר שילדה נקבה תחלה ואין זה דבר רחוק ולפיכך פטור כיון שיש לאיש זה אשה שבכרה במה לתלות הזכרים או הזכר גם יש לו נקבה לומר שזו היא פטרה רחם אותה שלא בכרה אבל בב' אנשים לא משכחת לה דכיון שזה לא בכרה אשתו ויש כאן ב' זכרים לפנינו ואין לזה אשה אחרת שבכרה לתלות אין פוטרין אותו בשיתלה באשת חבירו וזהו שאמרו בשני אנשים לא משכחת לה והוא הדין שהזכיר רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה לפדות וכו' ואם לא רצה לפדותו מ\"ע לערפו וכו'. כתב הראב\"ד בחיי ראשי אין זה מן הפלפול וכו'. ורבינו סמך על פשטא דמשנה בפ' קמא דבכורות (דף י\"ג) דקתני מצות פדייה קודמת למצות עריפה דאם לא כן לא היה התנא מוציא עבירה בלשון מצוה: \n", + "ושתי מצות אלו נוהגות בכ\"מ ובכל זמן. בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ז) אמרינן הרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהו ביאה ונוהג בין בארץ בין בחו\"ל: \n", + "ומצות פדייה קודמת למצות עריפה. משנה פ\"ק דבכורות (דף י\"ב): \n\n" + ], + [ + "השה שפודין בו נותנו לכהן. משנה שם. \n", + "ומ\"ש שנאמר כל פטר רחם וגו' כך היא הגירסא הנכונה והוא בפ' קרח ומדכתיב יהיה לך יליף שהוא לכהן. וספרים שכתוב בהם שנאמר כל פטר חמור ט\"ס הוא. ומה שסיים רבינו ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה בהמה הטמאה האמורה כאן הוא החמור בלבד משום דמלישנא דקרא הוה משמע דבכל בכור בהמה טמאה נוהגת דין בכורה: \n\n" + ], + [], + [ + "פטר חמור אסור בהנאה וכו'. בפ\"ק דבכורות (דף ט':) פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ור\"ש מתיר ואמרינן בגמרא (דף י\"א) דפליגי בין בהנאת דמיו בין בהנאת גופו ומשמע התם דהלכה כר' יהודה: \n", + "וכתב הראב\"ד אם דמיו אסורים וכו'. ואיני יודע מה קשה לו על דברי רבינו שהרי דבריו דברי הגמרא הם ואפשר שאינו תמה אלא על הגמרא: \n", + "ואם מת קודם פדיון או שערפו יקבר וכו'. משנה שם (דף י\"ב:): \n", + "לפיכך אם לא פדהו ונתן פטר החמור בעצמו לכהן וכו' עד בפניו. ברייתא ומימרא ספ\"ק דבכורות (דף י\"א): \n\n" + ], + [ + "הפריש פדיון פטר חמור וכו'. משנה שם (דף י\"ב:) המפריש פדיון פטר חמור ומת כלומר השה רבי אליעזר אומר חייב באחריותו וכו' וחכ\"א אינו חייב באחריותו וכו' מת פטר חמור ר\"א אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה וחכ\"א אינו צריך להקבר וטלה לכהן ופירש\"י אינו צריך להקבר דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן ופטר חמור פדוי וידוע דהלכה כחכמים ותנן תו התם (דף ט') גבי פדיון פטר חמור אם מת נהנים בו ומוקי לה בגמרא (דף י\"א:) דמת ביד בעלים ונהנה בו כהן סד\"א כל כמה דלא מטא לידיה לא זכה ביה קמ\"ל דמעידנא דאפרשיה ברשותא דכהן קאי: \n\n" + ], + [ + "מאימתי חייב לפדותו וכו'. בספ\"ק דבכורות (דף י\"ב:) x תניא פטר חמור לאלתר ורמינהי אין בערכין וכו' ובפטר חמור פחות משלשים [יום] ומוסיפים עד עולם אמר ר\"נ לומר שאם פדאו פדוי וכו' רב ששת אמר לומר שאינו עובר עליו ופירש\"י לומר שאם פדאו פדוי הא דקתני לעיל פדיון פטר חמור לאלתר שאם פדאו לאלתר [פדוי] אבל עיקר מצות פדייה לא מקיים רב ששת אמר לעולם מצות פדיון לאלתר והא דקתני אין בערכין ובפטר חמור פחות משלשים [יום] שאינו עובר עליו עד שלשים יום מכאן ואילך עובר עכ\"ל. וידוע דהלכה כרב ששת באיסורי. \n", + "ומ\"ש אין כאן אלא מצות עיכוב בלבד. כלומר אין כאן דבר אחר אלא שנתעכב ולא למצוה והיינו עובר עליו דקאמר רב ששת: \n\n" + ], + [ + "לא רצה לפדותו עורפו וכו'. משנה שם (דף יג): \n", + "ומ\"ש ואין ממיתין אותו לא במקל וכו'. ברייתא שם (דף י'): \n\n" + ], + [ + "אין פודין לא בעגל וכו'. משנה שם (דף י\"ב): \n\n" + ], + [ + "אין פודין בשה הדומה לאחר וכו'. שם איבעיא להו מהו לפדות בנדמה כלומר בן רחל הדומה לעז ולא איפשיטא ופסק בה לכתחלה לחומרא ובדיעבד לקולא דכיון דספק הוא אין מחייבין אותו לחזור לפדותו כיון דאין בו קדושת הגוף: \n", + "ופודין בבן פקועה. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרב אשי דבתרא הוא: \n", + "ואין פודין בפסולי המוקדשין וכו'. שם בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "פודין בשה בין זכרים וכו'. משנה (שם דף ט'): \n\n" + ], + [], + [ + "(יא-יב) שה שלקחו מדמי שביעית וכו'. גם זה [בעיא דאיפשיטא] שם (דף י\"ב): \n", + "אם אין לו שה לפדותו וכו'. בפ\"ק דבכורות (דף ט':) אמרינן דלרבי יהודה דסתם לן תנא כוותיה הקפידה תורה על פטר חמור לפדותו בשה ואקשינן ומי הקפידה והא רב נחמיה בריה דרב יוסף פריק ליה בשילקא בשוויו בשוויו לא קאמרי כי קאמרי שלא בשוויו ומסיק (דף י\"א) דטעמא דרבי יהודה משום דלא יהא חמור מן ההקדש ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו תניא (דף י':) תפדה [אפילו] כל שהוא ופסק רב יוסף הלכתא הכי וכמה אמר רב יוסף אפילו פטרוזא בת דנקא אמר רבא אף אנן נמי תנינא וכו'. ופירש\"י בשילקא עשבים שלוקות. חמור מן ההקדש שפודהו בכסף בשוויו. להחמיר עליו שלא יפדהו אלא בשה. אלא להקל עליו שאם פודהו בשה יכול לפדותו בפטרוזא. פטרוזא שה כחוש. ואמרינן בגמרא רבי יהודה נשיאה הוה ליה פטר חמור שדריה לקמיה דרבי טרפון אמר ליה כמה בעינא למיתב לכהן אמר ליה הרי אמרו עין יפה בסלע עין רעה בשקל בינונית ברגיא אמר רבא הלכתא ברגיא וכמה [ברגיא] תלתא זוזי וכו' קשיא הלכתא אהלכתא ל\"ק כאן בבא לימלך כאן בעושה מעצמו ופירש\"י קשיא הלכתא אהלכתא הכא אמרת הלכתא ברגיא ולעיל אמרת הלכה [כדברי חכמים] דאפילו בת דנקא. ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין בא לימלך לעושה מעצמו כדמפליג גמרא וכ\"כ עליו הראב\"ד ז\"ל א\"א והשה עצמו צריך שישוה ג' זוזים וכו'. ועוד יש לדקדק בדברי רבינו שכתב לחלק בין אם היו דמי פטר חמור ג' זוזין או יותר לכשהם פחות מניין לו לחלק כן ושמא גירסא אחרת היתה לו בגמרא וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "הפודה פטר חמור של חבירו וכו'. מימרא פירקא קמא דבכורות (דף י\"א): \n\n" + ], + [ + "כהנים ולוים פטורים וכו'. משנה בריש בכורות (דף ד') ובריש פ\"ב (דף י\"ג): \n\n" + ], + [ + "הלוקח עובר חמורו וכו'. משנה בריש בכורות. \n", + "ומ\"ש ואין קונסין אותו על דבר זה. שם בגמרא כל הני למה לי צריכי דאי תנא לוקח ה\"א וכו' אבל מוכר דמפקע ליה מקדושה אימא ליקנסיה קמ\"ל כלומר דלא נימא נחייביה בבכורה משום קנס: \n", + "היה העכו\"ם שותף וכו' עד הרי זה חייב. פלוגתא דאמוראי בריש בכורות (דף ג') ופסק כרב הונא דאמר אפילו אזנו בין באם בין בעובר דר' יוחנן קאי כוותיה דאמר אפילו מום קל. וכתב הטור על דברי רבינו ואיני יודע למה כתב היה לו באחד משניהם אבר אחד דהוא הדין נמי אפילו אין לו אלא כל שהוא ביד או ברגל פטור שאין צריך שיהיה לו כל האבר עכ\"ל. וי\"ל דס\"ל לרבינו דכשיש לעכו\"ם שותפות בכל הבהמה אפילו אחד מאלף שותף מיקרי ופוטר אבל כשאין לו שותפות אלא באבר אחד על זה אמרו בגמרא וכמה תהיה שותפות העכו\"ם ותהא פטורה מן הבכורה ואמר רב הונא אפילו אזנו ומשמע דכל אזנו קאמר מדאתקיף ליה ר\"נ לימא ליה שקול אזנך וזיל ופסק כרבי יוחנן דאמר אפילו מום קל ופירש\"י אפילו אין לעכו\"ם שותפות אלא באזנה שאם היה נוטל חלקו אינה לא נבלה ולא טרפה אלא מום קל בעלמא פטורה מן הבכורה וא\"ת היכי משכחת לה שיחתוך שום אבר ולא תהיה בעלת מום שכתב בהיה לו אבר אחד אם אפשר שיחתך ולא תהיה בעלת מום וי\"ל דמשכחת לה שהיה יתר כמין אצבע בידיו או ברגליו ואין בו עצם שאם חתכו כשר: \n", + "וכן המקבל חמור מן העכו\"ם וכו' או עכו\"ם שקיבל מישראל וכו'. משנה בריש בכורות: \n\n" + ], + [ + "גר שנתגייר וכו'. פרק הזרוע (חולין דף קל״ד) גבי ח' ספיקות נאמרו בגר ארבעה לפיטור וחד מינייהו פטר חמור פירוש לענין ממון ומיהו כיון דקי״ל ספק איסור לחומרא צריך לפדותו להפקיע איסורו שאסור בהנאה והפדיון מעכבו לעצמו דהמע״ה: \n\n" + ], + [ + "עכו״ם שהפריש פטר חמור וכו'. מנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ז): \n\n" + ], + [ + "פרה שילדה כמין חמור וכו'. משנה פירקא קמא דבכורות (דף ה':). \n", + "ומה שכתב ואם יש בו מקצת סימני חמור חייב בבכורה. שם בעיא דאיפשיטא באת\"ל ופסק באת\"ל כמנהגו: \n\n" + ], + [], + [ + "(יט-כ) חמורו שלא בכרה וכו'. משנה פרק קמא דבכורות (דף ט') חמורו שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו שתי חמוריו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין [כאן] לכהן כלום אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים נותן טלה אחד לכהן זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו. ובגמרא (דף ט':) מפריש טלה לעצמו וכיון דלעצמו הוא למה ליה לאפרושי לאפקועי לאיסוריה מיניה: \n\n" + ], + [ + "כתב הראב\"ד ילדו שתי נקבות וכו' עד ואינו צריך להפריש טלה לעצמו. א\"א יש כאן שבושים והספיקות שמא הזכר יצא אחרי הנקבה עכ\"ל. נראה שטעמו מפני שהוא סובר כדברי רש\"י והתוספות שסוברים דכל היכא דקתני בענין פטר חמור אין כאן לכהן כלום מפריש טלה לאפקועי איסוריה והוא לעצמו ורבינו כתב דבשתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אינו צריך להפריש טלה לעצמו וזה אצל הראב\"ד שיבוש משום דכיון דלא מפסיד מידי למה לא יתקן בהפרשת טלה וכתב שיש כאן שיבושים משום דמשמע מדברי רבינו דבזכר ונקבה או שני זכרים ונקבה מפריש טלה לעצמו אע\"פ שלא הוזכרה במשנה וגם הוא זכרונו לברכה לא הזכירו שהרי לא מיעט אלא שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות וזה בעיני הראב\"ד שיבוש לחלק במה ששנו אין כאן לכהן כלום בין זה לזה שבזה מפריש טלה לעצמו ובזה אינו צריך להפריש ולדעת רבינו י\"ל דשאני ב' זכרים ונקבה דמתוך שהוא צריך לעשות בהם מעשה ליתן טלה אחד לכהן אמרינן ליה דיפריש טלה אע\"ג דתרי ספיקי הוא אבל בב' נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות כיון דאינו צריך לעשות מעשה ליתן שום טלה לכהן לא אמרינן שיפריש טלה לעצמו מאחר דתרי ספיקי הוא. ומ\"ש והספיקות שמא הזכר יצא אחר הנקבה טעמו להשיג על רבינו למה כתב שיש כאן ספיקות הרבה שהכל נכלל בספק אחד שהוא שמא הזכר יצא אחר הנקבה: \n\n" + ], + [ + "וכן הלוקח חמור מן העכו\"ם ואין ידוע אם בכרה וכו': \n\n" + ], + [ + "מי שהיו לו עשרה טלאים וכו' עד סוף הפרק. בפרק קמא דבכורות עלה י\"א: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..07d4a035b86fce958fa2837e9e6b93e0dadcaaf3 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,858 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_First_Fruits_and_other_Gifts_to_Priests_Outside_the_Sanctuary", + "text": [ + [ + [ + "עשרים וארבע מתנות ניתנו לכהנים וכו'. בפרק הזרוע (חולין דף קל״ג): \n", + "וכל כהן שאינו מודה בהן וכו'. בפ' הזרוע ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף י״ח:) כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה ואיני יודע למה שינה רבינו הלשון וכל שכן במקום שאפשר שיבא ממנו שינוי הבנת ענין: \n\n" + ], + [ + "וכל האוכל מתנה שיש בה קדושה מברך וכו': \n\n" + ], + [ + "שמנה מתנות מהם אין אוכלים אותם הכהנים וכו'. רבינו חילקם בחילוק זה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מנו חכמים מתנות אלו על דרך אחרת וכו'. בסוף פרק הגוזל עצים (ב\"ק דף ק\"י:) ובירושלמי סוף חלה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה להביא בכורים למקדש וכו'. משנה בסוף שקלים (דף י\"א) ובסיפרי פרשת והיה כי תבא כל זמן שיש לך מזבח יש לך ביכורים וכל זמן שאין לך מזבח אין לך בכורים: \n", + "ומ״ש ובא״י בלבד. פ״ק דכלים (מ״ו) ובפ' ראשית הגז (חולין דף קל״ו): \n", + "ומביאים בכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג. משנה בסוף פרק קמא דבכורים (משנה י') אלו מביאים וקורין וכו' מזיתי שמן מעבר הירדן רבי יוסי הגלילי אומר אין מביאים בכורים מעבר הירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש וידוע דהלכה כת\"ק. ומשמע לרבינו דלא פליג ת\"ק אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מודו דמיחייב וכבר כתב מהרי\"ק בסי' קנ\"ב להוכיח מהיכן משמע ליה הכי: \n", + "ומ\"ש ומסוריא שהקונה בסוריא כקונה בירושלים. משנה בסוף חלה (משנה י\"א): \n", + "אבל עמון ומואב ובבל וכו'. עמון ומואב ירושלמי בסוף בכורים ובתוספתא פ\"ק ומשמע לרבינו דה\"ה בבבל: \n", + "ואם הביא ביכורים מחוצה לארץ אינם ביכורים כו': \n\n" + ], + [ + "אין מביאים ביכורים אלא משבעת המינין וכו'. משנה בפ\"ק דבכורים (מ\"ג): \n", + "ומ\"ש ואם הביא חוץ משבעת המינים לא נתקדשו. ירושלמי שם (הלכה ג'): \n\n" + ], + [ + "אין מביאים לא מתמרים שבהרים וכו'. גם זה משנה שם: \n", + "ומ\"ש ואם הביא שלא מן המובחר כגון תמרים שבהרים וכו'. בפרק כל קרבנות הצבור (מנחות דף פ\"ד:) ובירושלמי פ\"ק דבכורים פלוגתא בתמרים שבהרים ובפירות שבעמקים ופסק כרבי יוחנן דאמר לא נתקדשו ותניא תו תמן תאנים x סורות ומרוקבות וענבים מאובקות ומעושנות אין מביאין ומשמע לרבינו שאם הביא לא נתקדשו דלא עדיפי מתמרים שבהרים ופירות שבעמקים: \n\n" + ], + [ + "אין מביאים בכורים משקין חוץ מזיתים וענבים וכו'. משנה בסוף תרומות (משנה ג') ומייתי לה בפרק העור והרוטב (חולין דף ק\"כ:) ופרק ב דערכין: \n", + "ומ\"ש ואם הביא משקין אין מקבלים ממנו. בסוף חלה (משנה י\"א) תנן יוסף הכהן הביא ביכורי יין ושמן ולא קיבלו ממנו ומוקי לה בירושלמי (הלכה ה') כשלא בצרן מתחלה לכך וההיא דסוף תרומות בשבצרן מתחלה לכך. ואיני יודע למה לא חילק רבינו בכך. ובפירוש המשנה כתב רבינו ומה שאמרו שהביכורים מביאים אותם יין ושמן הוא לדעת רבי יהודה כי הוא לומד הביכורים מן התרומה וכן אמרו מני ר' יהודה דאמר דון מינה ואוקי באתרה וגמר לה ביכורים מתרומה ואין הלכה כרבי יהודה עכ\"ל. ודברי רבינו נראה כאן שהוא פוסק כההיא דסוף תרומות ולא כההיא דיוסף הכהן. ומכל מקום יליף מינה למשקין דשאר פירות שאם הביא אין מקבלים ממנו: \n\n" + ], + [ + "הקרובים לירושלים וכו'. משנה פרק ג' דבכורים (משנה ג'): \n\n" + ], + [ + "אין מביאים בכורים קודם לעצרת וכו'. משנה פירקא קמא דביכורים (משנה ג') וסוף חלה (משנה י'): \n", + "ומ\"ש אלא יניחם שם עד שתבא עצרת וכו'. תוספתא בריש בכורים: \n", + "וכן אין מביאין ביכורים אחר חנוכה וכו'. כן משמע במשנה פירקא קמא דביכורים דקתני מן החג ועד החנוכה מביא ואינו קורא משמע הא אחר חנוכה אינו מביא: \n", + "וכתב הראב\"ד ואיך יתכן זה וכו'. ויש לומר דכיון דמחנוכה ואילך כלים לחיה מן השדה ולא קרינן בהו מארצך כדדריש בסיפרי אינם נחשבים משנה שעברה: \n\n" + ], + [ + "אין מביאין בכורים לא מן החדש על הישן וכו'. ירושלמי פירקא קמא דבכורים (הלכה ו'): \n", + "אחד הנטוע ואחד העולה מאליו וכו'. ריש פרק כל קרבנות הצבור (דף פ\"ד): \n\n" + ], + [ + "ופירות של שותפין חייבין וכו'. כך כתוב בספרי רבינו המוגהים והוא בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ו): \n\n" + ], + [ + "הגדל בעציץ וכו'. פ' כל קרבנות הצבור: \n", + "ועל מ\"ש אבל מביא הוא מן הגדל בגנה ובחורבה. כתב הראב\"ד הוא פסק כר\"ל וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דהתם הכי איתא תנן התם אין מביאים ביכורים חוץ משבעת המינים ולא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים ואמרינן עלה ר\"י אמר אם הביא לא קידש ר\"ל אמר אם הביא קידש וכו' תני חדא שבגג ושבחורבה שבעציץ ושבספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא בשלמא לר\"ל גג אגג לא קשיא הא בגג דמערה הא בגג דבית חורבה אחורבה לא קשיא הא בחורבה עבודה הא בחורבה שאינה עבודה כו' אלא לר\"י קשיא תנאי היא דתניא שבגג ושבחורבה מביא וקורא שבעציץ ושבספינה אינו מביא כל עיקר ופירש\"י תנאי היא דאיכא תנא דאמר שבעציץ ושבספינה אינו מביא וה\"ה לתמרים שבהרים ושבעמקים עכ\"ל. וצ\"ל על כרחנו דבשגג ושבחורבה עדיפי מתמרים שבהרים ושבעמקים דבהני קתני בברייתא דמסייעא לר\"י מביא וקורא ובהנך קאמר ר\"י דאם הביא לא קידש והשתא אתי שפיר פסק רבינו כר\"י. והתימה על הראב\"ד שגזר אומר שרבינו פסק כר\"ל והיאך אפשר להעלות כן על הדעת שהרי ר\"ל מפליג בגג בין של בית לשל מערה ובחורבה בין עבודה לשאינה עבודה ובעציץ בין נקוב לשאינו נקוב ובספינה בין של עץ לשל חרס ורבינו לא מפליג כלל. וי\"ל דהראב\"ד לטעמיה דסבר לר\"י אינו מביא מן הגג ומהחורבה כלל דלפי זה מי שיאמר שיביא אינו אלא כר\"ל וק\"ל למה לא פסק כר\"י ותו דאפילו כר\"ל לא אתיא דאיהו מפליג בין גג לגג ובין חורבה לחורבה ורבינו לא מפליג ותו דמפליג בין עציץ וספינה לגג וחורבה והיינו לא כר\"ל ולא כר\"י. זהו ביאור דברי הראב\"ד וכבר יישבתי דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "הנוטע אילן בתוך שדהו והבריכו וכו' עד מאדמתך. פירקא קמא דביכורים (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "נתן לו חבירו רשות להבריך וכו'. אפילו לשעה וכו'. שם בירושלמי וכר' יונה ורבי יוחנן: \n", + "ואם היה האילן סמוך למצר חבירו או נוטה לשדה חבירו וכו'. בס״פ לא יחפור (בבא בתרא דף כ״ז): \n\n" + ], + [ + "האריסין והחכירין ובעלי זרוע וכו'. משנה פ\"ק דביכורים (משנה ב'): \n", + "ומה שכתב ואפילו נתייאשו הבעלים. בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "הקונה אילן בתוך שדה חבירו אינו וכו'. משנה ו' בפ\"ק דבכורים הקונה שני אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא ר\"מ אומר מביא וקורא וכו' ובמי\"א הקונה ג' אילנות בתוך (שדה) של חבירו מביא וקורא ר\"מ אומר אפילו שנים וידוע דהלכה כת\"ק דאמר דוקא ג' אילנות מביא וקורא. \n", + "ומ״ש ואע״פ שאין לו אלא אילנות בלבד אינו סותר מ״ש תחלה יש לו קרקע די״ל דה״ק אע״פ שקניית השלשה אילנות היה בענין שלא קנה קרקע על הדרכים שנתבארו בפרק כ״ד מהלכות מכירה כיון שקנה ג' הואיל ובקניית שלשה אפשר להמצא בדרך שקנה קרקע קנה אע״פ שעכשיו קנאו בדרך שאין לו קרקע חשיב כקנה קרקע לענין בכורים. ואפשר דיליף לה רבינו מדסתם תנא ותני הקונה ג' אילנות בתוך של חבירו מביא וקורא דמשמע דבכל גווני שקנה שלשה מביא וקורא אע״פ שאין זה הכרע דהא בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ב) קתני סתמא קנה ג' קנה קרקע וצריך לאוקומי בהנך גווני דמוקי לה בגמרא. והר״י קורקוס ז״ל כתב וז״ל נ״ל דכוונת רבינו דודאי בקונה סתם מיירי שכן כתב בתחלת לשונו שלשה יש לו \n", + "קרקע ומ\"ש אע\"פ שאין לו אלא אילנות ה\"פ ואע\"פ שזה לא קנה בפירוש אלא אילנות ואין עיקר דעתו אלא על האילנות והקרקע לא הזכירו ולא פירשו בשעת המקח וא\"כ הרי הוא כמי שאין לו קרקע ואיך יאמר פרי האדמה אשר נתת לי והוא לא קנה אותה שלא החשיב והזכיר אלא האילנות והרי הוא בעיניו כמי שאין לו אלא אילנות אפ\"ה כיון דסתמא יש לו הרי הוא כאילו קנה קרקע עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש הקונה אילן אינו מביא לפי שאין לו קרקע נראה שטעמו מדתני ת\"ק דהקונה שני אילנות מביא ואינו קורא משמע שאם לא קנה אלא אילן אחד אינו מביא דאל\"כ לישמעינן באילן אחד דמביא וכל שכן בשנים אע\"פ שיש לדחות דאינו קורא אתא לאשמועינן דאפילו בשנים אינו קורא כל שכן באחד י\"ל דהל\"ל הקונה פחות מג' אילנות ואף גם זה יש לדחות ולומר דמשום דלר\"מ בשנים מביא וקורא נקט בת\"ק שנים אבל אה\"נ דלת\"ק דין אילן אחד שוה לשנים וי\"ל דממשנה יתירה קא דייק דכיון דהוה בעי למיתני הקונה שלשה אילנות מביא וקורא ר\"מ אומר אפילו שנים וממילא משמע הא שנים מביא ואינו קורא למה ליה למיתני הקונה שני אילנות מביא ואינו קורא אלא ודאי היינו ללמדנו דבשנים דוקא הוא דמביא ואינו קורא הא באחד בלבד אינו מביא וקצת סמך יש לזה מדקאמר בפרק הספינה מ\"ט דר\"מ באילן אחד ומ\"ט דרבנן בשני אילנות ולא קאמר ומ\"ט דרבנן בין באילן א' בין בשני אילנות אע\"פ שאין טעם לחלק בין אילן אחד לשני אילנות כיון שאין לו קרקע בין בזה ובין בזה אפשר שגם זה בכלל מה ששאל מ\"ט דרבנן בשני אילנות. אח\"כ מצאתי בירושלמי דביכורים פ\"ק (הלכה ו') אחד אינו מביא כל עיקר שנים מביא ואינו קורא וזה מבואר כדברי [רבינו]. ומ\"מ רבינו שנתן טעם לאילן אחד מפני שאין לו קרקע יקשה מ\"ש שני אילנות וי\"ל דה\"ק מפני שאין לו קרקע בודאי מה שאין כן בשני אילנות דמספקא לן כדאמר בפ' הספינה וכתבו רבינו בפ\"ד. וא\"ת למה השמיט רבינו דין קונה שני אילנות שמביא ואינו קורא וי\"ל דמדיוקא דרישא וסיפא איכא למשמע מינה דמדקתני באילן אחד אינו מביא משמע הא שנים מביא ומדקתני בשלשה הרי הוא כמי שקנה קרקע כלומר וקורא משמע הא שנים אינו קורא ולקמן בפ\"ד כתבו בפירוש כמו שהוא שנוי במשנה מביא ואינו קורא כדי לכוללו עם השנויים באותו פרק שמביא ואינו קורא. ועל מש\"כ רבינו ג' יש לו קרקע ואע\"פ שאין לו אלא אילנות בלבד הרי הוא כמי שקנה קרקע: \n", + "כתב הראב\"ד לא כי אלא מפני שבסתם וכו' ואני כבר כתבתי טעם לדברי רבינו: \n", + "קנה אילן א' וקרקעו הרי זה מביא. משנה פ\"ק דביכורים (מי\"א) קנה אילן וקרקעו מביא וקורא ויש לתמוה למה השמיט רבינו וקורא ונראה דט\"ס הוא אי נמי שמאחר שמפני שקנה קרקע מביא פשיטא שקורא: \n\n" + ], + [ + "הלוקח פירות תלושין ולקח הקרקע וכו' עד שהרי יש לו קרקע ופירותיה. ירושלמי שם: \n", + "מכר לו פירות חוץ מן הקרקע אפילו מחוברים מוכר אינו מביא שהרי אין לו פירות ולוקח אינו מביא שהרי אין לו קרקע. כך היא הגירסא בספרי רבינו המוגהי' והחלוקה הראשונה היא בירושלמי פ״ק (הלכה ו') והחלוקה השנית דבר פשוט הוא ובפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״א) אמרו דלר״מ לוקח פירות מן השוק (בלא קרקע) מביא וקורא והקשה מהקונה אילן אחד וכו' וסלקא בתיובתא: \n", + "ומ\"ש חזר המוכר ולקח הפירות וכו'. ירושלמי פרק קמא: \n\n" + ], + [ + "המוכר שדהו לעכו\"ם וכו'. משנה בסוף פרק x השולח (דף מ\"ז) ולרש\"י גירסא אחרת ופשטא דגמרא דקאמר שתי תקנות הוו וכו' משמע כדפירש\"י וצריך ליישבו לדעת רבינו ועיין במ\"ש xx בפי' המשנה: \n", + "כתב הראב\"ד המוכר שדהו לעכו\"ם וכו' א\"א אע\"פ שבכרו ברשות העכו\"ם עכ\"ל. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל ונראה דרבינו לטעמיה אזיל שהוא מפרש מה שכתב אין קנין לעכו\"ם בא\"י להפקיע היינו אם חזר ישראל וקנה השדה כמה שכתב בפרק א' מהלכות תרומות ולכך כתב כאן וחזר ולקחה ממנו שסובר רבינו דברייתא בהכי מיירי ובשבכרו ברשות העכו\"ם אפשר דדמי לפירות שנתמרחו ברשות העכו\"ם שאין ישראל הקונה חייב עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אשרה שבטלה וכו': \n\n" + ], + [ + "הבכורים אין להם שיעור וכו'. משנה בריש פאה. \n", + "ומה שכתב אבל מדבריהם צריך להפריש אחד מששים. ירושלמי רפ״ג דביכורים והכי משמע בגמרא דידן פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ז). \n", + "ומ\"ש והרוצה לעשות כל שדהו בכורים עושהו. משנה פ\"ב דבכורים (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "הפריש ביכוריו וחזר והוסיף עליהן או עטרן וכו' עד אינה כבכורים. משנה שם פ\"ג (משנה י\"א). \n", + "ומ\"ש ואע\"פ שאינה ביכורים אינה נאכלת אלא בטהרה: ומ\"ש ואין מעטרין את הביכורים וכו'. שם (משנה ט') וכר\"ע מחבירו: \n\n" + ], + [ + "כיצד מפרישין וכו' עד הרי אלו ביכורים. משנה בפ\"ג (מ\"א): \n", + "ומה שכתב ואע\"פ שעדיין לא בשלו כל צרכן וכו'. שם בירושלמי: \n", + "לא הפרישם במחובר וכו'. ומ\"ש ואם נטמאו הפירות כולם וכו' נראה דיליף לה מדתנן בפ\"ב דביכורים (משנה ה') גבי תר\"מ שוה לביכורים ניטלת מן הטהור על הטמא כביכורים משמע אם הכל טמא לא: \n", + "ומ״ש וכן יראה לי שהביכורים [שנטמאו] אינו מסיק בהם התנור וכו'. יש לתמוה למה תלה הדבר ביראה לי שזה פשוט בפרק הערל (יבמות דף ע״ג) וגם בירושלמי בפ״ב דבכורים (הלכה א') ואפשר שמה שכתב יראה לי אינו לענין הדין אלא לענין הטעם שנתן מפני שהם כקדשי מקדש דאע״ג דהתם מייתי לה מלא ביערתי ממנו בטמא ההוא במעשר הוא דכתיב והגמ' קיצר במובן: \n\n" + ], + [ + "המפריש בכוריו ונמקו וכו'. משנ' פ\"ק דביכורים (מ\"ח): \n\n" + ], + [ + "המפריש בכוריו להעלותן בידו וכו'. ירוש' פ\"ק דבכורים הלכה ו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הבכורים נותנים אותן לאנשי משמר וכו'. משנה בסוף ביכורים (משנה י\"ב): \n", + "וכבר ביארנו שהם קרויים תרומה וכו'. משנה ריש פרק ב' דביכורים (משנה א') התרומה והביכורים חייבים עליהם מיתה וחומש ומייתי לה בפרק הערל (יבמות דף ע״ג): \n", + "ומה שכתב והוא שיאכלם מאחר שנכנסו לחומת ירושלים. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ח י״ט) בכורים מאימתי חייבים עליהם משיראו פני הבית וכתב רבינו בספר המצות שלו בסימן קמ״א דמשיראה פני הבית היינו משהגיע לפנים מחומת ירושלים וכן נראה מדבריו עוד שם בסימן קל״ט והטעם לומר דמשיכנסו לפנים מהחומה אז רואים פני הבתים שבעיר ודייקא דנקט משיראו ולא נקט עד שיראו וכן משמע מהא דר״ש שאכתוב דיליף בכורים ממעשר במכ״ש ואם איתא שאינם שוים איכא למיפרך: \n\n" + ], + [ + "היו מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ וכו'. פרק אלו הן הלוקין (שם): \n\n" + ], + [ + "כהן שאכל בכורים חוץ לירושלים וכו'. שם עלה י\"ז ותרומת ידך אלו הבכורים אמר ר\"ש מה בא זה ללמדנו אם לאוכלן חוץ לחומה ק\"ו ממעשר הקל ומה מעשר הקל האוכלו חוץ לחומה לוקה בכורים לא כ\"ש הא לא בא הכתוב אלא לאוכל בכורים עד שלא קרא עליהם ולפי שאין עונשין מן הדין כתב רבינו שלוקה מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך: \n", + "וכן אם אכלם הכהן וכו'. שם אהא דתנן גבי אלו הן הלוקין האוכל בכורים עד שלא קרא עליהם אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן זו דברי ר' עקיבא סתימתאה אבל חכמים אומרים בכורים הנחה מעכבת בהם קריאה אינה מעכבת בהם ומשמע התם דהלכה כחכמים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרים באכילה. בריש פרק בהמה המקשה חולין (דף ס\"ד): \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) אכילת בכורים וכו' שהן אסורים לאונן וטעונין הבאת מקום. משנה בפרק שני דביכורים (משנה ב') ומייתי לה בפרק הערל (יבמות דף פ״ג:): \n", + "וכהן טהור שאכל ביכורים טמאים לוקה וכו': ומניין שהביכורים אסורים לאונן וכו'. בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ו): \n", + "ומה שכתב מכין אותו מכת מרדות. כלומר אבל לא מלקות מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה: \n\n" + ], + [ + "הבכורים טעונים כלי שני וכו'. נראה דתיבת שני ט\"ס היא וצריך למוחקה ואם נפשך לקיימה היינו לומר שלא יביאם בכלי שהביאם מן השדה לבית אלא ישימם בכלי אחר ויוליכם ויליף מדכתיב ושמת בטנא והלכת והראשון נראה יותר וכ\"נ מדברי רבינו בסוף הפרק גבי שהביכורים טעונים ז' דברים הבאת מקום וכלי ולא כתב כלי שני. \n", + "ומ\"ש ומצוה מן המובחר להביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו תוספתא פ\"ב דביכורים מצוה להביאה בז' כלים ואם הביאם בכלי אחד יצא פירוש בז' כלים כשהם ז' מינים. \n", + "ומה שכתב ולא יביאם וכו' עד אשכולות של ענבים מבחוץ. תוספתא בסוף ביכורים: \n\n" + ], + [ + "הביאם בכלי מתכות עד והסלים לכהנים. משנה פ\"ג דביכורים (משנה ח'): \n", + "ומ\"ש ואם נטמאו הביכורים אין הסלים לכהנים. יש לתמוה דבירושלמי פ\"ק דביכורים (הלכה ה') אמרינן איפכא ויליף לה מדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך כלומר שאינו לוקח הטנא וכך היא גירסת ר\"ש והרא\"ש אבל רבינו גורס אין הסלים לכהנים ולפי זה יליף מדכתיב הטנא משמע הטנא הנזכר עם הביכורים כשהם ראויים: \n\n" + ], + [ + "כשהיו מביאים הביכורים וכו'. משנה בפ\"ג דביכורים (משנה ה') הגוזלות שע\"ג הסלים היו עולות ומה שבידם ניתנים לכהנים ומפרש רבינו דהכי קאמר הגוזלות שבידם ניתנים לכהנים: \n", + "והראב\"ד כתב אומר אני מה שבידם וכו' כלומר שהוא מפרש דמה שבידם היינו הביכורים עצמם ופשטא דלישנא משמע כדברי רבינו. וכתב רבינו וכן היו תולים מצד הסלים כר' יוסי דאמר הכי בתוספ' וסבר רבינו דלאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי דע\"ג הסלים דתנן לא על גביהם ממש היו כדי שלא יטנפו את הפירות: \n\n" + ], + [ + "מצות עשה להתודות במקדש וכו'. מבואר במקרא ובמשנה פ\"ג דביכורים. \n", + "ומ״ש ואין קורין אותה אלא בלשון הקדש. משנה ר״פ אלו נאמרים (סוטה דף ל״ב). \n", + "ומ\"ש שנאמר וענית ואמרת וכו'. יש קיצור בלשון רבינו דהתם במתניתין מייתי לה מדכתיב הכא וענית ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש: \n\n" + ], + [ + "בראשונה כל מי שהיה יודע לקרות וכו'. משנה פרק ג' דביכורים (מ\"ז): \n\n" + ], + [ + "המביא בכורים יש לו רשות וכו'. תוספתא פרק ב' דביכורים. \n", + "ומה שכתב הגיע להר הבית וכו' עד מניחו בצד המזבח. משנה ו' פרק ג'. \n", + "ומה שכתב בקרן דרומית מערבית בדרומה של קרן. שם בירושלמי: \n", + "ומניין שהם טעונים תנופה וכו'. בפרק כל המנחות (מנחות דף ס״א) ויליף מדכתיב הכא מידיך וכתיב התם ידיו תביאנה. \n", + "ומה שכתב וכיון שטעונים תנופה כך טעונים קרבן שלמים וכו'. במשנה פרק ב' (משנה ד') טעונים קרבן ושיר ותנופה ולינה ובירושלמי (הלכה ג') טעונים קרבן נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה שנאמר להלן שלמים אף כאן שלמים ותיבת וכיון שכתובה בספרי רבינו אינו נוחה לי שאין הקרבן תלוי בתנופה. \n", + "ומה שכתב ואין הקרבן מעכב טעמו מדאמרינן שם בירושלמי גבי טעונים לינה דכתיב ופנית בבקר הא כל הפונות שאתה פונה לא יהיו אלא בבקר אמר רבי יונה הדא דתימא כשאין עמהם קרבן אבל יש עמהם קרבן בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן נראה בהדיא שאין הקרבן מעכב. ומה שכתב רבינו לקמן בסמוך הביא בכוריו למקדש וקרא והקריב שלמים לא יצא באותו היום לאו למימרא דתרתי בעינן אלא רבינו סידרא דמילתא לכתחלה נקט ואם לא הביא קרבן טעון לינה משום ביכורים כמו שנתבאר: \n\n" + ], + [ + "ואימתי קורין בשיר עליהם וכו'. משנה פ\"ג דביכורים (משנה ד'): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) כל המביא ביכורים וכו' ומה שכתב ואלו מביאים ולא קורין וכו'. משנה פרק קמא דביכורים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש הגר מביא וקורא וכו'. שם בירוש' איפסיקא הלכתא כרבי יהודה דאמר הכי. \n", + "ומה שכתב ולאברהם היתה השבועה וכו'. כלומר אע\"פ שאברהם אב לכל העולם לא נטלו הגרים חלק בארץ מפני שבתחילה קודם שנאמר לו כי אב המון גוים נתתיך היתה השבועה וכו' נמצא שלא זכו בה אלא בניו ממש: \n", + "וכן כהנים ולוים וכו'. משנה בסוף מעשר שני (משנה י\"ד) וכרבי יוסי לענין וידוי מעשר ומינה ילפינן לבכורים: \n\n" + ], + [ + "הקונה שני אילנות. משנה דבכורים פ\"ק (מ\"ו): \n", + "ומה שכתב לפי שהדבר ספק וכו' עד מעכבת בו. בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״א): \n\n" + ], + [ + "הפריש ביכוריו וכו עד מביא וקורא. משנה פרק קמא דבכורים (מ\"ז) וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "המוכר שדהו לפירות וכו'. בסוף פרק השולח (גיטין דף מ״ז.) וכר״ל דאיפסקא הלכתא כוותיה: \n", + "ומה שכתב אבל מביא אדם מנכסי אשתו ביכורים וקורא וכו'. שם: \n", + "ומה שכתב אע\"פ שמתה אשתו וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "המוכר שדהו וכו' עד אינו כקנין הגוף. גם זה בסוף פרק השולח (גיטין דף מ״ח) ופירש רבינו בה דלא כפירש״י: \n\n" + ], + [ + "הפריש ביכורים וכו'. ירושלמי פ\"ק דביכורים ובנוסחא דידן כשהיה אביו חולה או מסוכן ורבינו גריס ומסוכן וכן מוכרח לגרוס שם: \n", + "הפריש ביכוריו ושלחן ביד אחר וכו'. בס״פ השולח (גיטין דף מ״ז): \n\n" + ], + [ + "הפריש ביכוריו ואבדו וכו' עד ולא שתים. משנה פ\"ק דביכורים (משנה ח'): \n\n" + ], + [ + "הביא בכוריו ונטמאו וכו'. כתב הראב\"ד הביא בכוריו ונטמאו בעזרה וכו'. א\"א יניחום שם עד שירקבו או עד שיתמסמסו עכ\"ל. ורבינו לישנא דמתני' נקט דקתני נופץ ופירש רבינו נוער ור\"ש פירש מפזרן והראב\"ד בא לומר אחר שמריקם שם מה יעשה בהם יניחם עד שירקבו או עד שיתמסמסו: \n\n" + ], + [], + [ + "הפריש בכוריו ויבש המעיין וכו'. שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "המביא ביכורים כו'. שם מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ו) יהיב טעמא לפי שאינו זמן שמחה. \n", + "ומ״ש רבינו אע״פ שהפרישם קודם החג וכו' יש לתמוה דהא בפרק אלו הן הלוקין אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא הפריש ביכורים קודם לחג ועבר עליהם החג ירקבו ויהיב טעמא בגמרא משום דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וצ״ל שדחאה רבינו לזו מהלכה מקמי ההיא דפרק השולח (גיטין דף מ״ז:) דאמר ר״י בר חנינא בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא שנאמר ולקחת והבאת עד שתהיה לקיחה והבאה כאחד ואע״ג דבירושלמי מוקי לה בשליקטן לשלחן ע״י שליח אבל ליקטן להביאן הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הביכורים שנראו להתיר בקריאה אינם נתרים אלא בקריאה מאחר דגמרא דידן מייתי להא דר״י בר חנינא בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״א) ובפרק השולח סתמא ואי הוה סבר גמרא דידן כירושלמי לא הוה שתיק מלפלוגי בהכי וכגמרא דידן נקטינן ועוד דמתניתין דהפריש ביכוריו ואח״כ מכר שדהו ומתניתין דיבש המעיין ונקצץ האילן דמיתנו סתמא אתו כר״י בר חנינא ואע״ג דבירושלמי משני להו שינויא דחיקא ולא סמכינן עליה ולפי זה מ״ש רבינו לעיל בפרק זה גבי הקונה שני אילנות שכל שאינו ראוי לקריאה מפני הספק הקריאה מעכבת בו התם שאני דמחמת ספק הוא: \n\n" + ], + [ + "הביכורים והתרומות וכו' הם נכסי כהן וכו'. לגבי בכורים משנה פ\"ב ופ\"ג דביכורים (משנה י\"ב): \n", + "והתרומות וחלה וקרן וחומש ומתנות בהמה. ברייתא פרק הזרוע עלה קל\"א: \n\n" + ], + [ + "ואף ע\"פ שהביכורים עולים באחד ומאה וכו'. משנה ברפ\"ב דביכורים (מ\"א): \n", + "ומה שכתב אם נתערבו בחולין בירושלים אסורים בכל שהן במינה וכו'. גם זה שם במשנה (משנה ב') גבי יש במעשר והביכורים מה שאין כן בתרומה ודקדק לכתוב במינם משום דאילו שלא במינם אפילו דבר שיש לו מתירין בטל כמו שכתב רבינו בפ\"ק מהלכות מ\"א. \n", + "ומה שכתב אפילו זרע הבכורים וכו'. שם במשנה הנזכרת. \n", + "ומ\"ש אבל הזורע בכורים קודם שיכנסו לירושלים וכו'. משנה פרק ט' דתרומות (משנה ד') הבכורים גידוליהם חולין ובירושלמי רמי תרי משניות הללו אהדדי ומסיק הן דתימר גידוליהן אסורים איסור מחיצה והן דתימר גידוליהן מותרים היתר זרות וזה מבואר כדברי רבינו: \n\n" + ], + [], + [ + "(טז-יז) כיצד מעלין את הביכורים וכו'. משנה פרק ג' דביכורים (משנה ב'): \n", + "ומ\"ש מפני אהל הטומאה. וכן מה \n", + "שכתב להודיע שהביכורים משבעת המינים. וכן מה \n", + "שכתב והם הולכים בכל הדרך וקורין שמחתי באומרים לי בית יי' נלך. וכן מה \n", + "שכתב אם באו אנשים הרבה וכו'. וכן \n", + "מ\"ש ומשיכנסו כולם בשערי ירושלים יתחילו לקרות עומדות היו רגלינו וכו'. וכן מה \n", + "שכתב ואומרים הללויה הללו אל בקדשו וכו'. הכל שם בירושלמי: \n", + "ומה שכתב ולא היו מהלכים ביום אלא שתי ידות בלבד. בתוספתא פרק ב' דביכורים לא היו מהלכים כל היום כולו אלא שתי ידות ביום. \n", + "ומ\"ש היה להם לח ויבש וכו'. ירושלמי שם צמוקים היה מעטרן בענבים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה להפריש תרומה מן העיסה וכו' וראשית זו אין לה שיעור מן התורה וכו'. בספרי פרשת שלח: \n", + "והעושה כל עיסתו חלה וכו'. משנה ספ\"ק דחלה (מ\"ט): \n\n" + ], + [ + "ומדברי סופרים שמפרישין אחד מכ\"ד וכו' עד כדי שלא יהא חוטא נשכר. משנה פ\"ב דחלה (משנה ז'): \n\n" + ], + [], + [ + "וחלה טמאה לכהן וכו'. פשוט הוא דתרומה קרייה רחמנא: \n\n" + ], + [ + "אין חייבין בחלה מן התורה וכו' עד אינה אלא מדבריהם. בפ״ב דכתובות (דף כ״ה) ובפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ז): \n\n" + ], + [ + "פירות חוצה לארץ וכו'. משנה ריש פ\"ב דחלה (משנה א') וכרבי עקיבא: \n", + "וכתב הראב\"ד פירות הארץ שיצאו ח\"ל פטורים א\"א פירוש ד\"ת אבל חייבים מדרבנן בשתי חלות עכ\"ל. ולא היה צריך לכתוב דהרי רבינו כתבו בסמוך: \n\n" + ], + [ + "מפרישין חלה בח״ל וכו'. בפרק עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n", + "ואין מביאין חלות ח\"ל וכו'. משנה בסוף חלה (משנה י') נתאי איש תקוע הביא חלות מביתר ולא קבלו ממנו אנשי אלכסנדריא הביאו חלותיהם מאלכסנדריא ולא קבלו מהם. \n", + "ומ\"ש ואם הביא מניחה עד ערב פסח וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "שלשה דינים לחלה בשלש ארצות וכו'. משנה ח' פרק רביעי דחלה. \n", + "ומה שכתב ומפני מה מפרישין בה שתי חלות וכו'. שם בירושלמי: \n", + "כתב הראב\"ד ומותרת לזבים ולזבות א\"א נ\"א אסורה לזבים ולזבות וכו'. לטעמיה אזיל שכתב בפ\"ז מהלכות תרומות שזבים וזבות אפי' טבלו אסורים לאכול בתרומה אפילו של ח\"ל וכבר כתבתי שם שהפוסקים הסכימו שכשאמרו בתרומת ח\"ל שאסורה לזבים לא אמרו אלא בשלא טבלו אבל אם טבלו מותרים הם וא\"כ מה ששנינו בסוף חלה (משנה ח') גבי חלת ח\"ל שאסורה לזבים היינו דוקא בשלא טבלו אבל אם טבלו מותרים הם: \n", + "ומ\"ש ואצ\"ל לשאר טמאים כלומר הנך טמאים שאין טומאה יוצאה מגופם דקילי כדאיתא בפרק עד כמה וכתבה רבינו בפרק שביעי מהלכות תרומות: \n\n" + ], + [ + "בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה וכו'. כ\"כ בה\"ג וסמ\"ג ורש\"י: \n\n" + ], + [ + "חלת ח\"ל וכו'. נתבאר בפ\"ז מהלכות תרומות: \n", + "כתב הראב\"ד ואינו צריך להפריש שניה א\"א כבר כתבנו מה שנראה לנו מהגמרא ומהלכות הרב עכ\"ל הוא הדבר אשר דברתי שכתב בפ\"ז מהלכות תרומות שתרומת ח\"ל אסורה לזבים ולזבות אפי' טבלו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן אם היה שם כ\"ג שטבל וכו'. משנה פ\"ד דחלה (משנה ח') גבי חלת ח\"ל טבול יום אוכלה. \n", + "ומ״ש וא״צ להפריש חלה שניה בח״ל נראה שיש ללמוד קצת כן מדתנן בפ״ד דחלה ר״ג אומר שתי חלות בסוריא ר״א אומר חלה אחת משמע דאפי' לר״ג דוקא בסוריא הוא דהוו שתי חלות ואמרינן בר״פ עד כמה (בכורות דף כ״ו) אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואוכל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלא לה בריש מסא ושדיא בתנורא והדר מפרשא חלה אחריתי הרי בהדיא דכי אכיל לה כהן אינו צריך להפריש חלה שנייה: \n", + "כל המפריש חלה מברך תחילה וכו'. נתבאר ממה שיבא בסמוך: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א כתב רב אחא ז\"ל וקורא לה שם ואומר ה\"ז תרומה עכ\"ל. טעמו משום דחלה שם העוגה וכבר כתב סמ\"ק שאין להקפיד בין יזכירו חלה בין יזכירו תרומה. \n", + "ומ״ש בין בח״ל כלומר אע״פ שאינה אלא מדבריהם מברך עליה כשם שמברכין על כל מצות דרבנן כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג). \n", + "ומ\"ש וכשם שמברך על הטהורה כך מברך על הטמאה בפ\"ב דחלה (משנה ג') תנן כשם שהוא קורא לטהורה כך הוא קורא לטמאה לזו קורא חלה בשם ולזו קורא חלה בשם. \n", + "ומ\"ש לפיכך אין האיש ערום מפריש חלה וכו'. משנה בפ\"ב דחלה. \n", + "ומ״ש וכל פניה טוחות בקרקע הכי מוקי לה בפרק מי שמתו (ברכות דף כ״ה): \n\n" + ], + [ + "הנדה וכיוצא בה וכו' שאינה מוזהרת על מגעה. בר״פ עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n", + "ואם היה שם כהן קטן וכו' ה\"ז מותר לאכלה עם הזר על שלחן אחד. בפ\"ד דחלה (משנה ח'). \n", + "ומ״ש לפי שאינה מדמעת ואפילו נתערבה שוה בשוה. נראה שאע״פ שאמרו בר״פ עד כמה דחלת ח״ל בטלה ברוב טעמו של רבינו מדגרסי' בירושלמי (פ״ד ה״י) על הא דתנן ונאכלת עם הזר על השלחן הורה רבי אבהו בבצרה שהיא צריכה רוב אמר רבי יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת באחד ומאה אמר רבי זעירא מתניתין אמרה אפי' אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר על השלחן כלומר משום דאם תתערב עם פתו של זר מותרת לזר וס״ל דהלכה כרבי זעירא דמתניתין מסייעא ליה וכן פסק סמ״ג ואע״פ שבתרומת ח״ל לא התיר שמואל לבטלה אלא ברוב אפשר דהיינו דוקא במתכוין לבטלה אבל היכא דאינו מתכוון לבטלה אלא שהוא אוכלה עם הזר על השלחן וממילא היא מתערבת לפעמים אפילו לא נתערבה אלא שוה בשוה מותר ורש״י כתב בפרק עד כמה אהא דאמר שמואל תרומת ח״ל בטלה ברוב לאוכלה זר ולא בעינן ק״א ולאחר שעירבה ברוב חולין יכול לאכול זר או כהן בימי טומאתו לאחר שבטלה. והתוספות כתבו אהא דאמר שמואל תרומת ח״ל בטילה ברוב להתירה לכהן טמא וכו' ולא כמו שפירש הקונטרס לאכלה זר וכו' דבהדיא מוכח במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ג) דאסורה לזר וכו' דדייק התם הא דישראל אינה מדמעת משמע דאינה עולה לאכול לזרים אלא בק״א וכ״כ בסה״ת והרשב״א בפסקי חלה שלו כתב דההיא דשמואל אף לאכלה היא ומיהו דוקא ברוב אבל שוה בשוה לא דלית הלכתא כרבי זעירא דירושלמי והא דמשמע בפ״ר ישמעאל דחלת ח״ל מדמעת התם כשנתערבה חד בחד וא״נ לרבי זעירא דירושלמי בפחות מחד בחד עכ״ל: \n", + "ומ״ש ונותנים כו'. משנה בפ״ד דחלה (משנה ח') ונתנת לכל כהן וכו' ופירש״י בר״פ כל הבשר (חולין דף ק״ד:) דהיינו אפי' לכהן ע״ה: \n", + "ה\"ג ואין בה משום כהן המסייע במתנותיו שהוא אסור ואם רצה לאכול תחלה ואח\"כ יפריש ובספרים דידן חסר כל זה והוא ט\"ס. \n", + "ומ״ש ואין בה משום כהן המסייע וכו'. בר״פ עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n", + "ומה שכתב ואם רצה לאכול תחלה ואח\"כ יפריש החלה וכו'. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יג-טו) החלה נקראת תרומה לפיכך אינה ניטלת וכו' כתרומה. בספ\"ק דחלה ובפ\"ק דטבול יום. \n", + "ומ\"ש ואינה ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחילה. בספ\"ב דחלה (משנה ח') וכחכמים. \n", + "ומ\"ש וכל שאמרנו בתרומה לא יתרום כו'. פשוט הוא שהרי היא נקראת תרומה. \n", + "ומ\"ש הסומא והשכור מפרישין חלה לכתחילה וכו'. כלומר אע\"פ שאין תורמין לכתחילה כמו שנתבאר בפ\"ק דתרומות הכא שאני דלא שייך ההוא טעמא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הלוקח מן הנחתום חייב בחלה. משנה בפ\"ה דדמאי (מ\"א) הלוקח מן הנחתום נוטל כדי תרומת מעשר וחלה. וא\"ת הא תנן בפ\"ב דדמאי הנחתומים לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי ת\"מ וחלה וכתבה רבינו בפ\"ט מהלכות מעשר אלמא שהנחתום הוא חייב להפריש חלה בירושלמי (הלכה א') רמי להו אהדדי ותירץ רבי יוחנן כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה נחתום מפריש הואיל וראויה לכהן לאכילה אבל עושה בטומאה לא הטריחו למוכר להפריש כיון דלא חזיא אלא להסיק תחת תבשילו ולוקח שיאכל הוא יפריש ור\"א תירץ כאן במדה דקה כאן במדה גסה כלומר במדה דקה צריך הנחתום להפריש מפני התינוקות שקונים מהם ואינם בקיאים להפריש. ויש לתמוה על רבינו שכתב שתי המשניות סתם ולא פירש: \n", + "ומ\"ש ומפריש מן החמה על הצוננת וכו' אפילו מדפוסים הרבה. בפ\"ה דדמאי (משנה ג') איפליגו תנאי לענין דמאי ור\"ש מתיר בחלה וכתב רבינו שמשון בחלה אפי' ר\"י מודה אפילו של אמש בשל היום ואפילו מב' דפוסין דאפילו מתרי גברי זבן לא חיישינן שהרי אצל הנחתום נתחייבה בחלה שהוא גילגל את העיסה: \n\n" + ], + [ + "אין חייבים וכו'. משנה בריש חלה (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "הלקט והשכחה וכו'. ג\"ז משנה שם. \n", + "ומ\"ש שהקדימו בשבלים. ירושלמי שם: \n", + "ומ\"ש ומותר העומר. משנה שם ובמנחות פרק רבי ישמעאל ופירש\"י משום דחיוב חלה היינו גלגול דעיסה וגלגול של זו ביד הדיוט הוא לאחר שנפדה. \n", + "ומ\"ש ושתי הלחם ולחם הפנים. מהטעם שנאמר במותר העומר: \n\n" + ], + [ + "עיסה של מעשר שני וכו'. בפרק חלק (סנהדרין דף קי״ב) ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״ה) ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ח) עיסה של מעשר שני לדברי ר״מ פטורה מן החלה לדברי חכמים חייבת ופסק כחכמים ויש לתמוה דהא פסק הוא ז״ל בפרק ג' מהלכות מעשר שני (הלכה י״ז) כר״מ דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא וא״כ הו״ל למיפסק דפטורה מן החלה. ותירץ הר״י קורקוס ז״ל דטעמיה משום דבפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״ה) גבי הא דתנן של ערלה פסול אמרינן מ״ט פליגי בה רבי חייא ורבי אסי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון ואסיקנא דבהיתר אכילה כ״ע לא פליגי דבעינן כי פליגי בדין ממון רבי חייא סבר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן ורבי אסי סבר דין ממון נמי בעינן מאי בינייהו אתרוג של מעשר שני בירושלים אליבא דר״מ למ״ד לפי שאין בה היתר אכילה הרי יש בו היתר אכילה פירוש ומתניתין דתנן התם אתרוג של מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר אתיא אפילו כר״מ ולמ״ד בעינן נמי דין ממון מתניתין כרבנן דוקא אתיא דסברי ממון הדיוט והרי יש בו דין ממון ולא כרבי מאיר דאמר ממון גבוה הוא נמצא דלרבי חייא בהיתר אכילה תליא מילתא ואין כאן ענין לדין ממון וגבי מצה הכי קי״ל דיוצאין בשל מעשר שני בירושלים וכן פסק רבינו בפרק ו' מהלכות חמץ ומצה דר״ע הכי ס״ל התם ור״י הגלילי הוא דפליג עליה וקי״ל כר״ע מחבירו וע״כ ר״מ כר״ע ס״ל אע״ג דסבר ממון גבוה הוא דאי לא קשיא הלכתא אהלכתא אלא ודאי האי פסקא כרבי חייא אתיא דדין ממון לא בעינן אלא היתר אכילה בלחוד גם גבי אתרוג כן פסק רבינו כסתם מתניתין דאם נטל כשר וכרבי חייא דתלי בהיתר אכילה דלדידיה אתיא סתם מתניתין כר״מ דהלכתא כוותיה עכ״ל. והאריך ליישב הסוגיא לדרך זה ואני אומר עוד דודאי כרבי חייא קי״ל לגבי רבי אסי דהא רביה דרביה הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. כתב עוד הר״י קורקוס ז״ל נ״ל ראיה גמורה ומוכרחת לזה מדתניא בתוספתא דחלה פרק קמא עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה ספק מדומע חייב בחלה דברי ר״מ רבי יוסי פוטר הרי תוספתא מוכחת דאעיסה ליכא מאן דפליג וגם ר״מ מודה בה דבספק מדומע פליג בסיפא משמע דמודה ברישא גם בספרי פרשת שלח אמרו מראשית עריסותיכם שומע אני אף עיסת תרומה ומעשר שני ת״ל תרימו את שמורם קדש והשאר חולין ולא שזה וזה קדש אבל אמרו עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה ובודאי כיון שאמרו בתחילה ולא שזה וזה קדוש דאליבא דר״מ הוא דאמר ממון גבוה הוא ועלה קאמר אבל אמרו עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה מוכח דלר״מ נמי חייבת ואפשר דטעמא דשאני תרומה שהוא קדש גמור ואסור לזרים משא״כ במעשר עכ״ל. \n", + "ומ\"ש ועיסת שביעית. משנה סוף פרק ט' דשביעית. \n", + "ומ\"ש וספק מדומע. ירושלמי פרק קמא דחלה: \n", + "ומ\"ש אבל המדומע פטור מן החלה. משנה שם פרק קמא (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "חלות תודה וכו'. משנה פרק קמא דחלה (מ\"ו): \n\n" + ], + [ + "עיסת השותפים. בריש פרק ראשית הגז. \n", + "ומ\"ש והעושה עיסה לרבים וכו'. תוספתא פ\"ק דחלה: \n\n" + ], + [ + "העושה עיסה מן וכו'. ירושלמי רפ\"ה דדמאי ופרק קמא דחלה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) העושה עיסה וכו'. סיפרי זוטא ויליף לה מדכתיב עריסותיכם: \n", + "עיסת הכלבי' וכו'. משנה פרק קמא דחלה (משנה ח') ובירושלמי (הלכה ה') איפליגו כמה הוא עיסת כלבים ונראה מדברי רבינו שפסק כמ\"ד דאפילו עשאה גלוסקין והא תנינן בזמן וכו' ואם אין הרועים אוכלין ממנה תפתר בשעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה ואם כן אפילו עשאה כמצתו של שלמה ואין בה שום גריעות ולא שינוי ולא היכר מאחר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו ממנה שכתב לעיל בסמוך העושה עיסה לבהמה ולחיה פטורה וכתב לקמן שאין חייבת אלא עיסה שסופה לאפות לחם למאכל אדם ומפני שעיסת הכלבים דרך הרועים לפעמים לאכול ממנה כלומר שדרך אותם רועים לאכול מאותה עיסה או שאפאה ע\"ד כן נקרא לחם העשוי למאכל אדם וחייב. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דמש\"ה לא סיים רבינו ואם אין הרועים אוכלים ממנה פטורה כדמסיים במתני' לפי שכבר כתבו לעיל העושה עיסה לבהמה ולחיה וכו': \n", + "עיסת העכו\"ם וכו' עד ה\"ז חייבת בחלה. משנה פ\"ג דחלה (משנה ה'): \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שהפריש חלה וכו' עד פחות משיעור חלה. במנחות פרק רבי ישמעאל (דף כ\"ז): \n\n" + ], + [ + "המערב קמח חטים וכו'. משנה פ\"ג דחלה ומייתי לה בפרק התערובות (זבחים דף ע\"ח) להוכיח דנותן טעם ברוב דאורייתא דס\"ל דמיירי אע\"ג דרובא אורז. \n", + "ומ\"ש ואפילו היה השאור חטים וכו'. משנה שם: \n", + "ומשמע ממשניות אלו שאע\"פ שאין בחטים חמשת רבעים כל שיש בעיסה חמשת רבעים חייבת אם יש בה טעם דגן והרשב\"א בפסקי חלה שלו כתב אבל בירושלמי אמרו (הלכה ה') מתניתין דלא כרשב\"ג דרשב\"ג אומר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהיה בה דגן כשיעור רבי יעקב בר אידי בשם ר\"ל הלכה כרשב\"ג וכ\"כ הראב\"ד והכין מסתבר כיון שפסקו כך בירושלמי ע\"כ: \n", + "והראב\"ד כתב כאן על דברי רבינו אם יש בה טעם דגן. א\"א נראה מן הירושלמי וכו'. וכתב עוד אפי' היה השאור חטים א\"א והוא שיהא השאור מעיסה חייבת עכ\"ל. והוכרח לומר כן מפני שהוא סובר דאינה חייבת עד שיהא בה דגן כשיעור וסתם שאור אין בו כשיעור ולפיכך הוצרך להעמיד מתניתין דמחייב בשבאה מעיסה חייבת. ויש לתמוה על רבינו שמאחר שבירושלמי אמרו מתניתין דלא כרשב\"ג ופסקו שם הלכה כרשב\"ג הרי דחאוה למשנה זו מהלכה ולמה פסק כמותה. ואפשר שרבינו היה גורס מתניתין כרשב\"ג וכן הוא בספרים שלנו וה\"פ מתניתין דקתני שהאורז נגרר אחר החטים אינה חייבת בחלה עד שיהא בה טעם דגן כדרשב\"ג דהיינו כשיעור דקאמר רשב\"ג כלומר שיהא בה דגן כשיעור שיתן בה טעם דגן ויש הוכחה לפירוש זה מדקתני בתוספתא (דף ס\"ח ע\"ג) העושה עיסה מהחטים ומהאורז רשב\"ג אומר אינה חייבת בחלה עד שיהא בה כשיעור ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח עד שיהא בה כשיעור והשתא אי כשיעור עיסת חלה קאמר מה מעלה ומוריד זה לענין לצאת י\"ח בפסח אלא ודאי כשיעור דקאמר היינו שיהא בה טעם דגן כדפרישית ולא משמע ליה דכשיעור דקתני לענין פסח היינו שיהא בו כזית בכדי א\"פ. חדא דדוחק לפרש כשיעור דרישא היינו עיסת חלה וכשיעור דסיפא כזית בכדי א\"פ ועוד דמשמע ליה ז\"ל דאע\"פ דאין בו כזית בכדי א\"פ יוצא בה אדם י\"ח בפסח וכמ\"ש הרב המגיד בפרק ו' מהלכות פסח שהוא דעת רבינו והרמב\"ן ז\"ל: \n\n" + ], + [ + "עיסה שנילושה ביין וכו'. משנה בפרק ב' דחלה (משנה ב') ואף על גב דבירושלמי (הלכה א') אמר רבי יוסי בר חנינא דמתניתין כרבי אלעזר איש ברתותא משום רבי יהושע כלומר ולא כרבי עקיבא משום רבי יהושע הא רבי יוחנן פליג עליה התם ואמר ד\"ה היא ועוד דאפילו לרבי יוסי בר חנינא כיון דמשום רבי יהושע הוא דאיפליגו אפשר דרבי אלעזר איש ברתותא בתרייתא הוא ושפיר דמי למימר הכי מדסתם לן תנא כוותיה וכן פסק הרשב\"א. \n", + "ומה שכתב או מים רותחים או שהרתיח וכו'. משנה פרק קמא דחלה (משנה ו') המעיסה בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין החליטה בית שמאי מחייבים ובית הלל פוטרים ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ז) קתני עלה איזו היא המעיסה ואיזה היא החליטה המעיסה קמח על גבי מוגלשין החליטה מוגלשין שעל גבי קמח פירוש מוגלשין מים רותחים רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו זה וזה לפיטור ואמרי לה זה וזה לחיוב וכו' ותנא קמא מאי שנא המעיסה ומאי שנא החליטה אמר רבי יהודה וכו' תברא מי ששנה זו לא שנה זו ופסק רבינו כלישנא דאמר זה וזה לחיוב וטעמו משום דבירושלמי פירקא קמא דחלה (הלכה א') שנויה בלשון הזה וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא הנאפה בתנור חייב וכיוצא בזה בפרק כל שעה בגמרא דידן וכיון דתנייה בלשון חכמים אלמא סבר דהלכתא כוותיה והכי אמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ') אף על גב דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם קרינן ביה. \n", + "ומה שכתב אם אפאה וכו' עד ואחר כך הדביק הבצק. פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בפרק כל שעה ופסק כרבי יוחנן וכן פסק הרי\"ף והרא\"ש והרשב\"א. \n", + "ומה שכתב בין בקרקע בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז:) האי טרוקנין חייבת בחלה מאי טרוקנין וכו' כובא דארעא פי' שעושין חפירה בקרקע ואופים שם. \n", + "ומה שכתב ואחר כך הרתיחן באש מלמטה כלומר ואין צריך לומר אם האור מהלך מן הצד ולא מלמטה דבהא אפילו ריש לקיש מודה כדאיתא בירושלמי וטעמא משום דזהו דרך אפיית פת פורני. \n", + "ומה שכתב או שנתן לתוכה תבלין נלמד מדאמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ״ה) דפת הבאה בכסנין אם קבע סעודתו עליו מברך המוציא לחם מן הארץ וכיון דאיקרי לחם חייב בחלה: \n", + "ומה שכתב אבל העושה עיסה ליבשה בחמה. בפרק כל שעה אמרינן דמודה ביה רבי יוחנן. \n", + "ומה שכתב או לבשלה בקדרה. הכי אמרינן בירושלמי (הלכה ג') ריש לקיש אמר כל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה אמר ליה רבי יוחנן ובלבד על ידי משקה: \n", + "וכן קלי שלשין אותו וכו'. ירושלמי פירקא קמא דחלה קמח קלי שעשאו בצק חייב בחלה רבי יוסי בשם רבי יוחנן אמר והוא שאפאן משמע בהדיא שאם לא אפאן פטור: \n\n" + ], + [ + "עיסה שלשה תחלה וכו'. שם פ\"ק (מ\"ה) עיסה שתחלתה סופגנים וסופה סופגנים פטורה מן החלה תחלתה עיסה וסופה סופגנים תחילתה סופגנים וסופה עיסה חייבת בחלה ופירש הרמב\"ן שבדעתו הדבר תלוי שאם מתחלה עשאה ע\"ד לחם אז חייבת בגלגול אע\"פ שלבסוף עשאה סופגנין ואם עשאה ע\"ד סופגנים אע\"פ שמתחלה בלילתה קשה פטורה וכן העלה הרא\"ש והר\"ש וזה דעת רבינו וכ\"כ הרשב\"א שדעת זה עיקר. ולאפוקי מפירוש ר\"ת. \n", + "ומ\"ש וכן קלי. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "לחם העשוי לכותח וכו'. בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז:) ופירש״י לחם העשוי לכותח אין אופין אותו בתנור אלא בחמה כעכין ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי דעתיה דללחם עשאה כלמודים כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריכתם: \n\n" + ], + [ + "כמה שיעור העיסה וכו'. פרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ג ע״א) ת״ר ראשית עריסותיכם כדי עיסותיכם וכמה עיסותיכם כדי עיסת המדבר דכתיב והעומר עשירית האיפה הוא מכאן אמרו ז' רבעים קמח ועוד חייבים בחלה שהם שש ירושלמיות שהן חמש של צפורי ופירש״י שם ובפרק אלו עוברין האיפה ג' סאין כדיליף בפרק התודה והעומר עשירית של ג' סאין שהם י״ח קבין שהם ע״ב לוגין עשירית ע' לוגין ז' לוגין עשירית של שני לוגין חומש הלוג שהוא ביצה וחומשא והיינו דקאמר ז' רבעים ועוד ז' רבעי הקב דהיינו ז' לוגין ועוד ביצה וחומשא שהן שש ירושלמיות שהרי שש מדבריות נעשו חמש ירושלמיות נשאר לנו לוג מדברי וחומשו דביצה וחומשא הוי חומש הלוג ביצה חומש לחמש ביצים והחומש ביצה הוא תוספת לביצה הששית הרי לוג וחומשו והם נעשים לוג ירושלמי שהרי ששה חומשים נעשו חמשה הרי עומר המדבר שש רבעים ירושלמיות וסאה צפורית עודפת על ירושלמית שתות מלבר כדאמרינן בעירובין הרי עומר שהיה ששה רבעי ירושלמית נכנס בחומש צפוריים ומאחר ששבעה רבעי קב מדבריים וחומש הוי שיעור העיסה וכל רובע קב מהם הוא שש ביצים עולה מ״ג ביצים וחומש שיעור עיסה החייבת בחלה וע״פ זה יתבאר לך שמ״ש רבינו ששיעור העומר שני קבין פחות חומש הוא ע״פ המדה המדברית שהאיפה ג' סאין והסאה ששה קבין נמצאת האיפה י״ח קבין נמצאת עשיריתה שני קבין פחות חומש שהן ז' לוגין ועוד מדבריים שהם ה' לוגין צפוריים והיינו דתנן בפ״ק דעדיות חמשה רבעים חייבים בחלה שהלוג רביעית הקב הוא והרביעית אצבעיים על אצבעיים וכו'. \n", + "ומ\"ש שהם משקל תק\"כ זוז מזוזי מצרים פירוש כל זוז היא משקל דרה\"ם וכל סלע ד' דינרים וכל דינר ו' מעין נמצא כל דינר משקלו דרה\"ם וחצי וכל סלע משקלו ששה דרה\"ם נמצא פ\"ו סלעים עולים תקי\"ו דרה\"ם ושני שלישי סלע הם ד' דרה\"ם הרי תק\"כ דרה\"ם לפ\"ו סלעים ושני שלישי סלע. \n", + "ומ\"ש כולם מצטרפין לשיעור. משנה בריש חלה: \n\n" + ], + [ + "אסור לאדם וכו'. ירושלמי רפ\"ג דחלה (הלכה א') הדא אמרה שאסור לאדם לעשות עיסתו קבין: \n", + "והמפריש חלה מעיסה וכו'. משנה פ\"ד דחלה (משנה ד') וכחכמים: \n", + "עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה וכו'. משנה פ״ב דחלה (משנה ד') העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו ר״א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה ואיפסיקא הלכתא כוותיה בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ״ח) ובפ״ק דנדה (דף ח'). \n", + "ומ\"ש ואין התנור מצרפן לחלה. בפרק אלו עוברין תניא ר\"א אומר הסל מצרפן רבי יהושע אומר התנור מצרפן רשב\"ג אומר ככרות של בבל שנושכות זו בזו מצטרפות ומשמע דלר\"א סל דוקא מצרף ולא תנור ופסק כמותו משום דהא איפסיקא הלכתא כוותיה דמשמע דלאפוקי נמי מדרבי יהושע איפסיקא ותו דרשב\"ג נמי סבר דאין תנור מצרפן והו\"ל רבי יהושע יחיד לגבייהו והרשב\"א כתב בפסקי חלה שלו וז\"ל ואפשר היה לומר דרבי יהושע תנור ולא סל קאמר ור\"א אפילו הסל מצרף וכ\"ש התנור אבל בירושלמי (הלכה ב') גרסינן אית תנא תני הסל מצרף ואין התנור מצרף ואית תנא תני התנור מצרף ואין הסל מצרף וכיון שכך מסתברא דבחלת הארץ דאורייתא בין בסל בין בתנור מצטרפין וחייבים בחלה מספק אבל בח\"ל דוקא בסל כר\"א והרמב\"ם כתב אבל בתנור אינו מצרפן ולא חילק בין בארץ לח\"ל ולא ידעתי מי הביאו לידי כך עכ\"ל. ואני בעניי גברא רבה חזינא ותיובתא לא חזינא שרבינו יפרש דהאי תנאי דפליגי בירושלמי הם רבי אליעזר ורבי יהושע והא איפסיקא הלכתא כר\"א ועוד דאפילו אי הוה סבר רבינו כהרשב\"א לא היה לו לחלק בין א\"י לח\"ל משום דחלה אף בא\"י בזמן הזה אינה כימי עזרא אלא מדרבנן כמבואר בדברי רבינו פ\"א מהלכות תרומות ופ\"ה מהלכות חלה: \n\n" + ], + [ + "היו הככרות נושכות זו בזו וכו'. הרשב\"א בפסקי חלה שלו כתב וז\"ל העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו פירוש אע\"פ שנגעו לאחר עריכה זה בזה אינם מצטרפין אבל אם השיכן זה לזה הואיל והם לאדם אחד מצטרפין וחייבים ואי זו היא נשיכה שנינו בתוספתא דטהרות איזהו הנושך התולש ממנו כל שהוא כלומר שאי אפשר שלא יתלוש מזה עם זה כשמפרידן ר' אליעזר אומר אפילו אינו מדביקן בעודן עיסה אלא שאפאן ונתנן בסל הסל מצרפן לחלה והוא שיהו ממין אחד ואע\"פ שאינן נוגעות זו בזו כגון כעכין וכדאמרינן פרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ח:) השיך הככרות זו בזו לאחר אפייה כל שאינן בתוך כלי אינן מצטרפות ואני תמה ממה שכתב רבינו משה שכך כתב עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה ונתן הפת לסל הסל מצרפן לחלה היו הככרות נושכות זו בזו וכו' חייבים בחלה אע\"פ שאינם בסל דאלמא משמע מדבריו דכל שהן כככרות של בבל חייבים ולא הוצרכו לסל אלא כעכין ונראה שהוא ז\"ל פירש עד שישוכו דמתניתין אפי' לאחר אפייה ואינו אלא בלישה ואפילו לר\"א דמחמיר טפי מדרבנן ואמר שאף הסל מצרפן הוה סבר ריב\"ל דדוקא ככרות של בבל כדאמר פרק אלו עוברין אמר רב יוסף הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא א\"ל אביי מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מפקען ליה מחלה אמר ליה דעבדין כר\"א דתנן ר\"א אומר אף הרודה ונותן לסל וכו' ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר ואקשי עלה והא איתמר עלה אמר ריב\"ל לא שנו אלא ככרות של בבל שנושכות זו מזו אבל כעכין לא אלמא לריב\"ל אליבא דר\"א תרתי בעינן נשיכת ככרות וצירוף סל ורבנן הקלו בלאחר אפייה ואמרו דאין מצטרפין אלא בשנשכו בעיסה והיינו דלא הזכירו ככרות אלא העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה כלומר שני הקבין בעיסתן והא דתניא רבי אליעזר אומר הסל מצרפן רבי יהושע אומר תנור מצרפן רשב\"ג אומר ככרות שנושכות זו בזו מצטרפות רשב\"ג מחמיר הוא מדכולהו ור\"א ורבי יהושע אינם מודים לו בכך ואפשר שהרב ז\"ל מפרש דר\"א ורבי יהושע איירי בכעכין ובשאר ככרות שהם כעין כעכין שאינם נושכות זו מזו ורשב\"ג איירי בככרות הנושכות ולא פליגי וקי\"ל כרשב\"ג דלא אשכחן מאן דפליג עליה והא דתנן במתניתין עד שישוכו אפילו לאחר אפייה קאמר ולא גריס הרב בדברי ר\"א אף הרודה אלא הרודה ות\"ק סבר שהכל תלוי בנשיכה אבל סל בלא נשיכה לא מעלה ולא מוריד ור\"א אליבא דריב\"ל סבר דתרתי בעינן נשיכה וסל כבככרות של בבל ור\"א לקולא וכדאסיקנא אמר רבי חנינא אפילו כעכין ור\"א לחומרא או נשיכה כככרות של בבל או כעכין וצרוף סל קאמר זה נ\"ל להעמיד דברי הרב אע\"פ שהוא דחוק מאד שנמחוק הספרים שכתב בהם אף הרודה ועוד שנפרש דר\"א ורבי יהושע לא דברו אלא בכעכין דוקא ועוד דלריב\"ל ודאי רבי אליעזר חולק הוא על רשב\"ג דהא אף ככרות הנושכות בעו צירוף סל וכיון דאליבא דריב\"ל פליגי עליה דרשב\"ג אנן מאן לימא לן דלא פליגי עכ\"ל. ולענין מ\"ש רבינו מפרש שישוכו דמתני' הוי אפי' לאחר אפייה תמהני שאיני יודע מה נשיכה שייך אחר גמר אפייה ועוד שאיני רואה הוכחה בדבריו לומר שיהא סובר כן ונראה שרבינו מפרש דמתניתין דעד שישוכו היינו שנדבקו זה בזה בתנור כמו שאירע לפעמים שנדבקים שם יפה וכשמוציאין אותם מהתנור יתראו כאילו שניהם אחד אם לא יפרידו אותם וכ\"כ בפירוש המשנה ונגעו זה בזה ר\"ל בעת האפייה שנגעו קצת ככרות לקצתם שאין חייבות בחלה עד שידבקו קצתם בקצתם דיבוק יפה עכ\"ל וכן פירש\"י. ולענין מה שנדחק לפרש המשנה והגמרא לדעת רבינו אני איישב בלי שנמחוק גירסת הספרים ובלי דוחק והוא לומר שרבינו מפרש דר\"א אומר אע\"פ שלא נשכו זה בזה אם נתנן לסל הסל מצרפן והוה סבר ריב\"ל דלא א\"ר אליעזר הסל מצרפן אלא בככרות של בבל שהן כתבנית שכשהן דחוקות בתנור עשויות לישוך זו בזו כלומר לידבק דיבוק יפה הילכך כשלא נשכו מהני להו צירוף סל אבל כעכין שמתוך שהן בתבנית אף ע\"פ שיהיו נדחקות בתנור אינם נושכות זו בזו לא מהני להו צירוף סל ורבי חנינא סבר דאף בכעכין אר\"א דמהני להו צירוף סל נמצא שכשנשכו זה בזה בין לת\"ק בין לרבי אליעזר מצטרפין וכשלא נשכו זה בזה ונתנן בסל לת\"ק אין מצטרפין ולרבי אליעזר מצטרפין ומשמע דרשב\"ג דברייתא היינו ת\"ק דמתניתין ופליג ארבי אליעזר ורבי יהושע ואמר לא סל ולא תנור מצרפן אלא אם נושכות זו בזו מצטרפות בלא סל ותנור ואם אין נושכות זו בזו לא מהני להו צירוף סל ותנור ור\"א ורבי יהושע סברי שאם נושכות זו בזו מצטרפות בלא סל ותנור וכשאין נושכות סל מצרפן לרבי אליעזר ותנור לרבי יהושע והשתא מ\"ש רבינו היו הככרות נושכות זו בזו ונתקבץ מן הכל שיעור חלה חייבים בחלה אע\"פ שאינם בסל דברי הכל היא וליכא מאן דפליג ביה. ובכן עלו דברי רבינו כהוגן בלי פקפוק: \n", + "אפה מעט מעט וכו'. בפרק אלו עוברין בעיא דלא איפשיטא ופסק בה בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא: \n\n" + ], + [ + "קמח שלא רקדו וכו'. משנה פ\"ב דחלה (מ\"ו): \n\n" + ], + [ + "נחתום שעשה עיסה וכו'. משנה בפ\"ק דחלה (משנה ז'). \n", + "ומ\"ש שאם לא תמכר יעשנה פת. שם בירושלמי (הלכה ה') נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא (לא) ימצא לקוחות והוא חוזר ועושה אותה עיסה כך נראה שהיא גירסת רבינו. \n", + "ומ\"ש אבל העושה עיסה לחלקה בצק אסורה. שם בירושלמי: \n", + "כתב הראב\"ד נ\"ל מהגמרא שאף האשה שעשתה וכו': \n", + "ודע שלשון הירושלמי בפרק הנזכר כך הוא הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו ר\"י אמר נטבל ר\"ל אמר לא נטבל מתיב ר\"ל קמיה דר\"י והא תנן וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין בשל אחת כשיעור פטורה מן החלה ואין בשל כולהון כשיעור א\"ל שניא היא שכן העושה עיסה ע\"מ לחלקה בצק פטורה מן החלה א\"ל והתנינן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה א\"ל לא תתיבני נחתום נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות x וימלך לעשותה עיסה ע\"כ. כך היא הגירסא נכונה והיא גירסת הראב\"ד והיא גירסת הרשב\"א בפסקי חלה שלו ובנוסחא דידן כתוב מתיב ר\"י לר\"ל וט\"ס הוא. וז\"ל רבינו שמשון בפירוש המשנה [נחתום] שעשה שאור לחלק כדי חיוב חלה עשה בבת אחת אלא שדעתו לחלק לכמה עיסות ואין בכל חלק וחלק כשיעור ופליגי בירושלמי אי נחתום דוקא אי לא ונשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור ובין כולן יש כשיעור ולש הכל בבת אחת שלא מדעתן ירושלמי הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו רבי יוחנן אמר נטבל ר\"ל אמר לא נטבל מתיב ר\"י לר\"ל והתנן וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין בשל אחת מהם כדי שיעור פטורה מן החלה ואין בשל כולהון כשיעור בתמיה לומר לא נטבל וטעות סופר בירושלמי וקאמר ר\"י בעושה עיסה ע\"מ לחלקה [בצק] פטורה מן החלה כדמשני הכא אמר ליה שניא היא שכן העושה עיסה לחלקה בצק פטורה מן החלה אמר ליה והתנן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה אמר ליה לא תתיבני נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד כלומר לא יחלק אם ימצא קונים עכ\"ל. ורבינו פסק כר\"י שמחלק בין נחתום לאחר והראב\"ד סובר דלא קי\"ל כוותיה אלא כר\"ל דפליג עליה ואמר נחתום לאו דוקא ונסתייע בזה מעובדא דירושלמי דאמר דחיישי' שמא תמלך לעשותה עיסה ה\"נ חיישינן שמא תמלך שלא לחלקה וכן מדיוקא דמתניתין ויש לומר לדעת רבינו שאין לנו לדחות הכלל שבידינו דהלכה כר\"י לגבי ר\"ל וההיא דירושלמי לא מכרעה דהתם עשתה עיסתה אטרינא שהם סופגנין ואחר כך רצתה ליקח קצת ממנה לאפותה ושאלה אם יכולה לאכלה בלא חלה כיון שאין במה שלקחה לאפות שיעור חלה ואסר לה משום שמא תמלך על כולה או על שיעור חלה לאפותה דאיכא למימר שאני התם דמתחלה עשתה כל עיסתה ע\"ד לעשותה כולה אטרינא ואחר כך נמלכה לאפות קצתה דכיון דחזינן שנמלכה על קצתה איכא למיחש שמא תמלך על כולה או על כדי שיעור חלה מה שאין כן בעושה עיסתה לחלק דכיון דלא ראינו שנמלכה לא חיישינן שתמלך ומה שרצה לדייק ממתניתין דנשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור וכו' סובר רבינו דמדנקט רישא נחתום משמע בהדיא דדוקא נחתום הא שאר כל אדם שעשה עיסה לחלק פטורה ואיידי דאיירי רישא בנחתום נקט בסיפא בנחתום לומר דאע\"ג דברישא נחתום שעשה עיסה לחלק חייב בנחתום דסיפא פטור ומשום דאין דרך אשה אחת לתת קמח לנחתום לעשות עיסה לחלק נקטה בנשים שנתנו. ועי\"ל שהרי רבינו שמשון פירש דה\"ק נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור ובין הכל יש שיעור ולש הכל בבת אחת שלא מדעתן ולפי פירוש זה לא שייך לדייק מה שדייק הראב\"ד שאין זה ענין לעושה עיסה לחלק ודין עושה עיסה לחלק הא שמעינן מדיוקא דרישא כדאמרן: \n\n" + ], + [ + "נשים שנתנו קמח לנחתום לעשות להם וכו'. משנה שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שתי עיסות וכו'. משנה רפ\"ד דחלה (מ\"א) שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה אפילו הן ממין א' פטורין ובזמן שהם של אשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור. \n", + "ומה שכתב ואם ידוע שאינם מקפידין וכו' וכן מה שכתב ואם היה מקפיד וכו'. שם בירושלמי (ה\"א): \n\n" + ], + [], + [ + "וכיצד מצטרפות וכו'. שם במשנה ב' אי זהו מין במינו החטים אינם מצטרפות [עם הכל] אלא עם הכוסמין השעורים מצטרפות עם הכל חוץ מן החטים ר״י בן נורי אומר שאר המינים מצטרפים זה עם זה ופסק כר״י בן נורי משום דמשמע ליה דר״י בן נורי לאו לאיפלוגי את״ק אתא אלא לפרושי דאע״ג דבירושלמי אמרו מהו שיירתא רב הונא אמר אם אומר את השיפון מין כוסמין מצטרף עם החטים שבולת שועל מין שעורים אינו מצטרף עם החטים ופירשו ר״ש והרא״ש דת״ק פליג אר״י בן נורי בשאר מינים דלת״ק שיפון מין כוסמין ושבולת שועל מין שעורים ואין מצטרפין ולי נראה שפירושם דחוק בלשון הירושלמי אלא ה״פ משום דר״י בן נורי אמר שאר מינים מצטרפין זה עם זה נראה ששיפון וכוסמין ושבולת שועל שלשתן מין אחד הם ומאחר שהחטים מצטרפות עם הכוסמין למה לא יצטרפו עם השיפון ושבולת שועל ושני רב הונא דאע״ג דשאר מינים מצטרפין זה עם זה לא יחוייב בשביל זה שיצטרפו עם החטים דבשלמא שיפון מאחר שהוא מין כוסמין להיותו דומה לו יש מקום לומר שמצטרפים עם החטים אבל שבולת שועל שהוא מין שעורים פשיטא שאינם מצטרפין עם החטים נמצא שלא למדנו מהירושלמי אלא דלת״ק אם נאמר דשיפון מין כוסמין מצטרף אבל לענין שאר מינים שמצטרפים זה עם זה ליכא מאן דפליג אר״י בן נורי. זה נ״ל שהוא דעת רבינו בפירוש הירושלמי הזה. ומה ששנינו במנחות ס״פ ר' ישמעאל (מנחות דף ע') תנא כוסמין מין חטים שבולת שועל מין שעורים צ״ל דאף מין חטים קאמר ושפיר מצטרפים שלשתן זה עם זה דשלשתן מין שעורים הם אלא שהכוסמין הם מין שעורים ומין חטים: \n\n" + ], + [ + "עיסת חדש וכו' ולא יתרום מאמצע שתיהן. משנה (דף שם) וירושלמי בפ\"ד דחלה וכחכמים. \n", + "ומ\"ש אלא יביא עיסה אחרת חדש או ישן. שם בירושלמי קב חדש מצטרף ומשמע דהיינו לומר שאם היה ישן מצד זה וישן מצד זה וחדש באמצע מצרפן וה\"ה אם היה חדש מצד זה וחדש מצד זה וישן באמצע שהוא מצרפן: \n", + "בד\"א בעיסה שנגעה וכו'. בירושלמי בריש חלה (הלכה א') רמי מתניתין דחמשת מינים מצטרפין זה עם זה אמתניתין דהחטים אינן מצטרפות אלא עם הכוסמין וכו' ומשני כאן בנשוך כאן בבלול: \n\n" + ], + [ + "עיסה שהיא וכו'. משנה ג' פרק רביעי דחלה שני קבים וקב אורז או קב תרומה באמצע אינם מצטרפין. \n", + "ומה שכתב או מדומע או עיסת עכו\"ם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "היה באמצע עיסה וכו'. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש וכן אם היה ביניהם עיסת הקדש וכו' עד הרי שתי העיסות שבצדדין מצטרפות לחלה. שם בירושלמי (הלכה ב'): \n\n" + ], + [ + "שתי עיסות שכל אחת מהן פחותה מכשיעור וכו'. משנה ה' שם וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) שני עכו\"ם שעשו עיסה וכו' עד מפני שעשאוה לחלק. ירושלמי בפ\"ג דחלה (הלכה ד'): \n", + "כתב הראב\"ד אבל שני ישראלים וכו'. א\"א אין דבר זה מחוור וכו' ורבינו סובר שאין לדחות הירושלמי בכך וע\"כ יש למצוא טעם לדברי הירושלמי דלא תיקשי ליה מהעושה עיסתו קבין והשיכן או צרפן בסל דחייב וי\"ל דשאני התם שעדיין לא היה לה שעת חובה מעולם הילכך כל שהגיע לה שעת חובה חייבת אבל הכא שכבר היה לה שעת חובה שהרי היה כשיעור ונפטרה מפני שעשאוה לחלק שוב אינה חוזרת להתחייב דה\"ל כאילו הורמה ממנה חלתה באותה שעה והרי זו דומה לאותה ששנינו בפרק ג' דחלק (משנה ג') הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואח\"כ פדאתה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה ואין זה ענין אצל דיחוי דמצות: \n\n" + ], + [ + "היתה העיסה ביד עכו\"ם והישראל בשותפות וכו'. גם זה שם בירושלמי ישראל ועכו\"ם שעשו שני קבין וחלקו והוסיף זה על שלו וזה על שלו ניחא חלקו של ישראל חייב חלקו של עכו\"ם מהו כלום חלקו של עכו\"ם חייב אלא מחמת חלקו של ישראל חלקו של ישראל חייב וחלקו של עכו\"ם פטור. והראב\"ד גורס כלום חלקו של ישראל חייב אלא מחמת חלקו של עכו\"ם והיא הגירסא הנכונה ופסק רבינו כירושלמי הזה כפשוטו שהוא בניחותא: \n", + "והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א דומה דקשיא דידיה אדידיה וכו'. ואני אומר דגם לפירוש הראב\"ד קשה לירושלמי עצמו שפסק בשני עכו\"ם לפטור ובשני ישראלים לחיוב דישראל ועכו\"ם אמאי שניהם חייבים הל\"ל של עכו\"ם חייב ושל ישראל פטור לפיכך נראה ליישב הירושלמי לדברי רבינו דשל ישראל חייבת משום דכיון שחלקו היה מחובר עם של עכו\"ם ועכו\"ם לאו בר חיובא הוא נמצא שלא בא עיסה זו עדיין לידי חיוב חלה מעולם והוי כעושה עיסתו קבין והשיכן או צרפן בסל דחייב וז\"ש כלום חלקו של ישראל חייב אלא מחמת חלקו של עכו\"ם כלומר דאין חלקו של ישראל חייב אלא מפני שהמשלים שיעור חלה היה חלקו של עכו\"ם דלאו בר חיובא הוא והוי חלקו של ישראל כאילו נלוש לבדו הילכך כשיוסיף עליו וישלים לכשיעור חייב ומה שאמרו אחר זה חלקו של ישראל חייב חלקו של עכו\"ם פטור היינו לומר דכיון דחזינן דחלקו של ישראל חייב מטעמא דאמרן ממילא שמעינן דחלקו של עכו\"ם פטור דכיון דחלק העכו\"ם מחובר לחלק ישראל דבר חיובא הוא א\"כ הוי כאילו לש העכו\"ם שיעור חלה וכבר היה לה שעת חובה ונפטרה מפני שהיה עכו\"ם באותה שעה ושוב אינה חוזרת להתחייב כמו שנתבאר וצ\"ל דבעשו עיסה זו על מנת שלא לחלק ואחר כך נמלכו וחלקו מיירי דאי מתחלה עשאוה ע\"מ לחלק לא היה לה שעת חובה מעולם והכי דייק לישנא דרבינו שכתב בבבא זו היתה העיסה ביד העכו\"ם וביד הישראל בשותפות מה שלא כתב כן בשאר בבות והיינו לומר שלא עשאוה לחלקה אלא להיות ביניהם בשותפות ואחר כך נמלכו וחלקוה ומש\"ה של עכו\"ם פטורה שכבר היה לה שעת חובה אבל אם מתחלה עשאוה ע\"מ לחלקה של עכו\"ם נמי חייבת דהא לא היה לה שעת חובה מעולם: \n\n" + ], + [ + "הנוטל שאור וכו' עד שיפריש חלה על הכל. משנה פרק ג' דחלה (משנה ח'). \n", + "ומ\"ש שהטבל במינו אוסר בכל שהוא. גם זה שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "עיסה הטבולה לחלה וכו'. בסוף פ' ב' דחלה (משנה ח') תנן ר\"א אומר ניטלת מן הטהור על הטמא כיצד שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף וחכמים אוסרין. ופירש שם רבינו א\"ר אליעזר שנוטל אדם מעיסה טהורה שלא הורמה חלתה שיעור תרומה החייבת לעיסה טמאה ולעיסה טהורה ואח\"כ נוטל פחות מכביצה מעיסה טמאה ומחלקה ונותן בצדה מצד א' עיסה טהורה ובצדה מצד שני עיסה טמאה ויהיה אותו החלק שהוא פחות מכביצה באמצע ואח\"כ יניח השיעור שבו שיעור שתי חלות על אותו החלק הטמא שהוא פחות מכביצה ומוציאו לשם חלה על שתי העיסות ואז יהיה תורם מן המוקף כיון שכל אותם השיעורים דבוקים זה בצד זה ותהיה החלה טהורה והעיסה טהורה ג\"כ עומדת בטהרתה לפי שכל אחת מהן לא נגעה אלא בפחות מכביצה אוכל טמא וכו' ומה שהוא פחות מכביצה מאוכל טמא אינו מטמא טומאת אוכלים עכ\"ל. ובס\"פ כשם קאמר אהא דמתניתין ותניא כביצה סברוה אידי ואידי בעיסה ראשונה וחולין הטבולים לחלה לאו כחלה דמו מאי לאו בהא קמיפלגי דמ\"ס אין שני עושה שלישי בחולין ומ\"ס שני עושה שלישי בחולין אמר רב מרי בריה דרב כהנא דכ\"ע אין שני עושה שלישי בחולין והכא בחולין הטבולים לחלה קמיפלגי מ\"ס כחלה דמו ומ\"ס לאו כחלה דמו ואיבעית אימא דכ\"ע חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו ואין שני עושה שלישי בחולין והכא לגרום טומאה לחולין שבא\"י קמיפלגי מ\"ס מותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י ומ\"ס אסור לגרום טומאה לחולין שבא\"י ופי' רש\"י ותניא בברייתא דאליבא דר\"א ונותנת אף כביצה באמצע ואפ\"ה לא מטמא לה לחלק עד שלא נקרא עליה שם סברוה רבנן הני דבי מדרשא דבעו למשמע מינה דר\"א אין שני עושה שלישי בחולין ס\"ל. אידי ואידי הך ברייתא נמי אליבא דר\"א דשרי כביצה ומתניתין דאמרה פחות תרוייהו בעיסה ראשונה העיסה הטמאה ראשונה לטומאה היא ואפילו הכי קאמר ר\"א בברייתא כביצה ואע\"ג דמטמאת אמצעית מחמת ראשונה והו\"ל שנייה לא הדרא ועבדא לה לחלה עד שלא קרא עליה שם שלישי ואע\"ג דמעיסת חולין הטבולין לחלה היא עכ\"ל. ובפ\"ד דע\"ז אסיקנא דמותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י וכן בפ\"ק דחולין ובפרק קמא דנדה ורבינו פוסק כר\"א ונראה שטעמו מדאמרי' בירושלמי (הלכה ג') ר' טבי וכו' אמר הלכה כר\"א רבי יצחק בר נחמן אמר וכו' הלכה כר\"א רב הונא אמר אין הלכה כר\"א רבי יוסי ברבי בון אמר וכו' אין הלכה כר\"א אתא עובדא קמיה ולא אורי אמר תרתי כל קבל תרי אינון אמר ליה והא רבי יצחק בר נחמן אורי אפילו כן לא אורי. ויש לתמוה כיון דתרי ותרי נינהו חזר הדין לפסוק כחכמים דרבים נינהו וכבר השיגו הראב\"ד: \n", + "וכתב א\"א הוא פסק כר\"א וכו'. ואפשר דכיון דרבי יצחק בר נחמן אורי מעשה רב ולא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרבי יצחק בר נחמן משום מאי דמספקא ליה לרבי יוסי ברבי בון ועוד דאפילו לרבי יוסי ברבי בון כיון דתרי ותרי נינהו ה\"ל ספיקא במידי דרבנן הוא אזלינן לקולא ומהאי טעמא נמי פסק כברייתא דקתני כביצה: \n", + "ומה שכתב הראב\"ד מפני שהוא מטמא חלתה פחות מכביצה יש לתמוה דהא תנן פרק ב' דערלה (משנה ד') לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה: \n\n" + ], + [ + "עושה אדם עיסה בטהרה וכו'. משנה ו' פרק ד' דחלה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המפריש חלתו קמח וכו'. פרק שני דחלה (משנה ה') המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן העיסה עצמה חייבת בחלה והקמח אם יש בו כשיעור חייב בחלה ואסורה לזרים דברי רבי יהושע אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר אמר להם אף הוא קילקל לעצמו ותיקן לאחרים ורבינו שלא כתב אסורה לזרים נראה שפוסק דלא כרבי יהושע ומשמע לי שהטעם משום דס\"ל דרבנן דאמרו לו פליגי עליה ופסק כוותייהו דרבים נינהו: \n\n" + ], + [ + "אימתי מפרישין חלה וכו'. משנה פרק ג' דחלה (משנה א') כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח: \n", + "ומ\"ש ואם אמר הרי זה חלה וכו'. בירושלמי (הלכה א') אלא שמוסיף שם ועל הקרן שניתן תחתיה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n", + "וכתב הראב\"ד אימתי מפרישין החלה כשיתן את המים א\"א אין יפה לעשות כן וכו'. טעמו שהוא סובר שכוונת רבינו שעיקר המצוה להפריש החלה מכיון שהיא נותנת את המים וע\"כ הקשה עליו דא\"כ היאך שנינו שמותר לאכול עראי מן העיסה עד שתתגלגל וכתב שמה שאמרו שם בירושלמי כיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם לא שיעשה כן לכתחלה אלא היינו לומר שאם עשה כן הרי קיים מצות ראשית עריסותיכם שהיא נחשבת עיסה וי\"ל שאין דעת רבינו כמו שחשב הראב\"ד אלא אין כוונתו לומר שיהא זה עיקר המצוה שיותר טוב להמתין עד אחר גמר לישה ותיעשה הכל גוף אחד אלא כוונתו לומר שאם רצה למהר להפריש חלתה בטהרה שמא תטמא העיסה מכיון שהיא נותנת המים רשאי להפריש וזהו פירוש הירושלמי שאמרו כיון שהיא נותנת את המים זהו ראשית עריסותיכם אבל עיקר חיוב חלה משתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים וזהו מה שכתב בסמוך מאימתי תתחיי' העיסה בחלה משתתגלגל בחטים וזהו ממש דעת הראב\"ד וזהו דעת הרשב\"א והרא\"ש וכתבו דהכי איתא בהדיא בירושלמי פ\"ק דביצה (דף פ' ע\"ד) ופרק אלו עוברין (דף ל':) דגרסינן התם הלש עיסה ביו\"ט מפריש חלתה ביו\"ט וכו' אמר רבי שמואל [אחוי דרבי ברכיה תיפתר] בעיסה טמאה שאינו מפריש אלא בסוף אמר רבי יוסי ברבי בון בדין היה בעיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא בסוף תקנה תקנו בה שיפרישנה תחלה שלא תטמא העיסה ואע\"ג דגבי מאימתי תתחייב העיסה בחלה כתב רבינו משתתגלגל בחטים ויתערב הקמח במים כמו שכתב גבי אימתי מפרישין חלה ויתערב הקמח במים צ\"ל דלא דמי עירוב לעירוב דעירוב דרישא היינו מה שמעורב מעצמו ע\"י נתינת המים בלבד ועירוב דסיפא היינו מה שמתערב הקמח עם המים ע\"י שמגלגל ומערב בידיו הקמח עם המים: \n\n" + ], + [ + "הניח העיסה עד שלש הכל וכו'. עד ה\"ז מפריש מן הפת: \n\n" + ], + [ + "מאימתי תתחייב העיסה בחלה וכו'. נתבאר בסמוך: \n", + "ומ\"ש ואוכלים עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים וכו'. משנה רפ\"ג דחלה (מ\"א) ופירש הערוך דרך החטים ללוש ולגלגל יפה אבל השעורים כשילוש אותן עיסתו מתפרדת ואינו יכול לגלגלן יפה על כן מטמטמו ביד ועוזבו עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש והכוסמין כחטים ושבולת שועל ושיפון כשעורים נראה שהוא נלמד מדאמר במנחות פרק ששי (דף ע') כוסמין מין חטים שיפון ושבולת שועל מין שעורים ומפרש רבינו דאף לענין גלגול וטמטום קאמר והכוסמין אע\"ג דמצטרפים אף עם השעורים מ\"מ טבע עיסתה לענין גלגול כעיסת חטים: \n\n" + ], + [ + "נתגלגלה בחטים ונטמטמה בשעורים וכו'. משנה רפ\"ג דחלה שם: \n\n" + ], + [ + "(ו-יג) פה יש חסרון הרבה בספרי רבינו מטעות סופר ולכן אעתיק כל מה שחסר ואחר כך אבארנו והילך מה שחסר (ה\"ו-הי\"ג): עיסה שנדמעה עד שלא תתגלגל פטורה משתתגלגל חייבת וכן המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שתתגלגל ופדאה או זכה בה ואח\"כ גלגלה או הקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ה\"ז חייבת בחלה. הקדישה קודם שתתגלגל ונתגלגלה ביד ההקדש ואחר כך פדאה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה. וכן נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה ונתנה לו במתנה עד שלא גלגלה חייבת משגלגלה פטורה גר שנתגייר והיתה לו עיסה נתגלגלה עד שלא נתגייר פטורה ואם משנתגייר חייבת ואם ספק חייבת בחלה לפי שהוא עון מיתה וזר שאכל חלת ספק זו וכיוצא בה אין חייב עליה חומש. עיסה שנולד לה ספק טומאה קודם שתתגלגל יעשנה בטומאה לפי שמותר לטמא חולין שבא\"י ותשרף חלתה נולד לה אחר שנתגלגלה ספק טומאה שודאה מטמא את החולין מן התורה יגמרנה בטהרה שכל שודאה מטמא את החולין גזרו על ספיקו בחולין הטבולים לחלה שלא יטמאו אותן הואיל ונטבלו לחלה ותהיה החלה הזאת תלויה לא נאכלת ולא נשרפת. לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחלה אלא יזהר וישתדל ויטהר הוא וכליו כדי להפריש חלה טהורה היה בינו ובין המים יותר מד' מילין יעשנה בטומאה ויפריש חלה טמאה. אין עושין חלת ע\"ה בטהרה אבל עושין עיסת חולין בטהרה כיצד מגבל העיסה זה החבר ומפריש ממנה כדי חלתה ומניחה בכלי גללים או כלי אבנים או כלי אדמה שאין מקבלים טומאה וכשיבא ע\"ה נוטל את שתיהן את העיסה ואת החלה ואומרים לו הזהר שמא תגע בחלה שמא תחזור לטבלה ומפני מה התירו לו זה משום כדי חייו של גבל. אשת חבר מרקדת ובוררת עם אשת עם הארץ אבל משתטיל מים לעיסה לא תסייע מפני שהיא עושה עיסתה בטומאה וכן הנחתום שעושה בטומאה לא לשין וכו'. והילך ביאורו: \n\n" + ], + [ + "(ו-ז) עיסה שנדמעה עד שלא תתגלגל פטורה משתתגלגל חייבת. משנה ב' שם: \n", + "וכן המקדיש עיסתו וכו' עד שבשעת חובתה היתה פטורה. משנה ג' שם ובמנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ז) יליף מקרא דגלגול הקדש פוטר. \n", + "ומ\"ש או הפקיר אותה. נלמד מדין הקדש: \n\n" + ], + [ + "וכן נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה וכו'. משנה ה' שם: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש גר שנתגייר והיתה לו עיסה וכו'. משנה שם ואיתא בפ' הזרוע (חולין דף קל״ד): \n", + "ומ\"ש ואם ספק חייבת בחלה לפי שהוא עון מיתה וכו'. ג\"ז משנה שם בפ\"ג דחלה ובירושלמי מפרש טעמא: \n\n" + ], + [ + "עיסה שנולד לה ספק טומאה וכו'. משנה ב' שם נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תיעשה בטומאה משגלגלה תיעשה בטהרה: \n", + "ומ\"ש לפי שמותר לטמא חולין שבארץ ישראל וכו' וכן מה שכתב ספק טומאה שודאה מטמא את החולין מן התורה וכו' עד ולא נשרפת. בפרק קמא דנדה (דף ז'): \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שהלשון הכתוב בספרי רבינו שכל שודאו מטמא את החולין גזרו על ספיקו בחולין הטבולין לחלה שלא יטמאו אותם ט\"ס הוא וצריך להיות גזרו על ספיקו דחולין הטבולים לחלה שיטמאו אותם והוא ליתן טעם לדין שכתב בסוף דבריו שחלתה תלויה כי להיות ודאו חמור החמירו בספיקו להיות החלה תלויה ואסורה ליאכל משא\"כ בטבולת יום שחלתה טהורה לפי שודאה קל לא החמירו בספיקה אפילו בטבולה לחלה כיון דמדינא לאו כחלה דמו ואף ע\"פ שלשון רבינו נראה שבא לתת טעם למה שכבר הזכיר דיגמרנה בטהרה א\"א שתהיה זו כוונתו מכח הסוגיא דפרק קמא דנדה הנזכר וגם ממקומו הוא מוכרח דאדרבה כל הטומאה יותר קלה ראוי לומר בספיקה יגמור בטהרה שכיון שמן התורה אין כאן טומאה איך יגמרנה בטומאה אלא ודאי מה שהצריכו ספק שודאו מטמא את החולין להיות חלתה טהורה הוא שהצריכו כן ועל סוף הלשון סמך רבינו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "לא יעשה אדם עיסתו בטומאה וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n", + "היה בינו ובין המים יותר על ד' מילין וכו'. בירושלמי פ״ב (הלכה ב') ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ב) לגבל ולתפלה ולנט״י ד' מילין ודברי רבינו כפירוש רש״י דמ״ש ל״ש אלא לפניו וכו' לא קאי אלא לתפלה ולנ״י ולא לגבל וכן נראה מהירושלמי שכתבתי שלא חילק בכך: \n\n" + ], + [ + "אין עושין חלת ע״ה בטהרה וכו' עד משום כדי חייו של גבל. בסוף פרק הניזקין (גיטין דף ס״ב): \n\n" + ], + [ + "אשת חבר מרקדת וכו'. משנה בסוף פרק הניזקין (גיטין דף ס״א) ובסוף פרק ה' דשביעית (משנה ט'): \n", + "וכן הנחתום שעושה בטומאה וכו'. משנה בע\"ז פ' רבי ישמעאל (נ\"ה): \n\n" + ], + [ + "הלוקח מנחתום ע\"ה בסוריא וכו'. ירושלמי פ\"ד דחלה (ה\"ד): \n\n" + ], + [ + "הלוקח בח\"ל מן הנחתום וכו' עד סוף הפרק. גם זה ירושלמי שם: \n", + "כתב הראב\"ד ואין צ\"ל המתארח אצלו א\"א מהגמרא נראה וכו'. ואני אומר דבנוסחא דידן בירושלמי פ\"ד דחלה כתוב כדברי רבינו דלא שרי במתארח אלא אצל בע\"ה אלא דמסיים בה רבי יונה בשם ר' חנניה חברין דרבנין במתארח אצלו לעיסתו אמר רבי יונה והן שראו אותו מגבל אצל אחר וצריך טעם למה השמיטה רבינו ואפשר לומר שסובר רבינו שדברי יחיד הם ולית הלכתא כוותיה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה וכו' עד אבל לא במוקדשים. בר״פ הזרוע (חולין דף ק״ל): \n\n" + ], + [ + "כל הקדשים שקדם מום קבוע וכו'. משנה שם ובפ\"ב דבכורות (דף י\"ד): \n\n" + ], + [ + "ספק בכור חייב במתנות וכו' עד שהמוציא מחבירו עליו הראיה. בפרק ב' דבכורות (דף י״ח:). ובענין נסתפק בשנים ולקח הכהן מספק וכו' פסק כרבי יוסי לגבי ר״מ ועוד דבפ״ק דמציעא (דף י״ב:) פסק שמואל כרבי יוסי דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה ואע״ג דבפרק כל הגט (גיטין דף ל') אמר עולא מתניתין כרבי יוסי ואמוראי פליגי ואמרו כולהו כעולא לא אמרי כיחידאה לא מוקמינן איכא למימר דלאו דסבירא ליה דלית הלכתא כוותיה אלא דמ״מ רצו להעמיד סתם מתניתין כרבים ועי״ל דיש לחלק בין ההיא דפרק כל הגט לההיא דפ״ב דבכורות וההיא דפרק קמא דמציעא: \n\n" + ], + [ + "בהמת קדשים שנפסלה במומה וכו'. בפרק הזרוע (חולין דף קל״ב) תנן בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטים את כולם פוטרים את כולם אחד שוחט את כולם פוטרים לו אחד ובגמרא ואמאי יבא עליו כהן משני צדדין וכו' אמר רב אושעיא בבא לידי כהן ומוכרו לישראל במומו: \n\n" + ], + [ + "אין חייב במתנות וכו'. פשוט הוא ולא נכתב אלא להיות הצעה לדינים הבאים אחריו: \n", + "כלאים הבא מכבש ועז חייב במתנות. בפ' הזרוע בברייתא ודריש לה מיתורא דאם: \n", + "ומ״ש וכוי אע״פ שהוא ספק וכו'. בפרק הזרוע ת״ר הזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בכלאים ובכוי רבי אליעזר אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל חייב במתנות x (מן התייש ומן הצביה) פטור מהמתנות מכדי קי״ל דלענין (כסוי הדם) מתנות לא משכחת לה אלא בצבי הבא על התיישה ובין לרבי אליעזר בין לרבנן מספקא להו אי חוששין לזרע האב ובשה ואפי' מקצת שה קא מיפלגי וכו' בשלמא לרבי אליעזר וכו' אלא לרבנן נהי נמי דקסברי שה ואפילו מקצת שה פלגא לישקול ואידך פלגא לימא ליה אייתי ראיה דאין חוששין לזרע האב ושקול אמר רב הונא בר חייא מאי חייב נמי דקאמר בחצי מתנות. הא דאמר מכדי קי״ל דלענין מתנות לא משכחת לה אלא בצבי הבא על התיישה וכו' פירוש דבפרק אותו ואת בנו (חולין דף ע״ט:) מקיש אהאי ברייתא במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצבייה וילדה בשלמא לר״א וכו' אלא לרבנן נהי דסברי שה ואפילו מקצת שה פלגא לא יהיב ליה אידך פלגא לימא ליה אייתי ראיה דחוששין לזרע האב ושקול ואסיקנא דלא משכחת להאי פלוגתא דרבנן ור״א אלא בצבי הבא על התיישה וכו' ובפ' הזרוע (חולין דף קל״ב) אמרינן בתר הכי כי אתא רבין א״ר יוחנן כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות דתניא שה מה ת״ל אם שה לרבות את הכוי. וכתב הר״ן פירש״י דאע״ג דמספקא לן אי חוששין לזרע האב להכי אהני רבוייא דאפילו לית ביה אלא מקצת שה חייב אף בחצי האחר דבלאו רבוייא הוא מיחייב בפלגא דשה ואפילו מקצת שה משמע ואהני רבוייא דאם לאידך פלגא והאי פירושא לא נ״ל דכיון דאיצטריך רבויא ניפשוט מינה דחוששין לזרע האב דאי אין חוששין אמאי איצטריך קרא לרבויי ובר״פ בתרא דיומא (דף ע״ד) נמי אמרינן גבי הא דתניא כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש אינו באזהרה ת״ל כל חלב ומוכחינן מינה דכוי בריה בפני עצמה היא דאי ספיקא וכי איצטריך קרא לרבויי ספיקא לפיכך נ״ל דרבין ורבי יוחנן דאסיק דכוי לרבנן חייב בכולהו מתנות לאו בצבי הבא על התיישה מוקי לה אלא ס״ל דכוי בריה בפני עצמה ורבייה קרא לשוויי כבהמה ומיהו מודה לרב הונא בר חייא דכוי הבא מן הצבי ומן התיישה אינו חייב אלא בחצי מתנות ומדברי הרמב״ם למדתי שכך כתב בפ״ט מהלכות בכורים הכוי אע״פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות צבי הבא על העז וילדה חייב בחצי מתנות אם שה אפילו מקצת שה ע״כ אבל אינו נראה כן מסוגיית אותו ואת בנו עכ״ל הר״ן. ונראה דהיינו מדתניא בפרק אותו ואת בנו (חולין דף ע״ט:) כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו כוי אין אותו ואת בנו נוהג בו אמר רב חסדא איזהו כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים הבא מן התייש ומן הצביה וכו' דמשמע בהדיא דכוי לאו בריה בפני עצמו הוא אלא הבא מן הבהמה ומן החיה הוא: \n", + "והטור כתב על דברי רבינו איני מבין דבריו למה מפרישים כל המתנות כיון שאינו חייב ליתנם והלא אינם טובלים ע\"כ טעמו שהבין בדברי רבינו שדעתו לומר דכוי היינו הבא מן הבהמה ומן החיה וקאמר דמפרישים ממנו כל המתנות ולא יתנם כולם לכהן דבצבי הבא על העז יתן החצי ובתייש הבא על הצבייה לא יתן כלום והוקשה לו אם אינו נותנם למה הוצרך להפרישם ועוד יש לתמוה על רבינו דמנא ליה הא דרבי יוחנן חייב בכל קאמר משמע דחייב ליתנם כולם לכהן ועוד דמשמע דמייתי לה גמרא לומר דליתא לדרב הונא דאמר מאי חייב דאמרי רבנן חייב בחצי מתנות דהא רבי יוחנן אמר דחייב בכולהו מתנות: \n", + "וליישב דברי רבינו נראה דודאי סבר דכוי בריה בפני עצמה היא כמו שכתב הר\"ן וכרבי יוסי בפרק אותו ואת בנו וכרב יהודה דאמר התם הכי ורב חסדא דאמר בפרק אותו ואת בנו איזהו כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים הבא מן התייש ומן הצבייה סבר דכוי זה הבא מן הבהמה ומן החיה וכמ\"ד התם הכי ולא קי\"ל כוותיה: \n", + "ועי\"ל דלא גריס רבינו בברייתא דפרק אותו ואת בנו כדברי ר\"א כוי אין אותו ואת בנו נוהג בו אלא הכי גריס מן התייש ומן הצביה אין אותו ואת בנו נוהג בו וכמו שהיא שנויה בפרק הזרוע גבי מתנות דהשתא ע\"כ ל\"ג בדברי רב חסדא איזהו כוי דר\"א לא איפליג אלא אכלאים ולא אכוי ואע\"ג דרש\"י דחה גירסא זו בברייתא משום דא\"כ מאי אתא רב חסדא לאשמועינן י\"ל דטובא אשמעינן דלא נימא דהא דאמר ר\"א הבא מן התייש ומן הצביה לאו דוקא דהוא הדין לבא מן הצבי ומן התיישה ולא אתא אלא לאפוקי מן העז ומן הרחל וכדאמר רב פפא לענין אותו ואת בנו משכחת לה לפלוגתייהו דרבנן ורבי אליעזר בין בתייש הבא על הצביה בין בצבי הבא על התיישה קמ\"ל וכן מתבאר מדברי רבינו בכסוי הדם דכוי בריה בפני עצמה היא. \n", + "ומ\"ש הכוי מפרישין ממנו כל המתנות היינו לומר שמפרישים ונותנם לכהן כולם שאע\"פ שהוא ספק נתרבה מאם וכדרבין אמר רבי יוחנן ובצבי הבא על העז פסק דחייב בחצי מתנות כרבנן דאמרי חייב וכדאסיק רב הונא בר חייא ובתייש הבא על הצביה ליכא לאוקמי דאם כן לרבנן נמי ליפטר דנהי נמי דאפילו מקצת שה אמרינן מאן לימא לן דאיכא מקצת שה דילמא אין חוששין לזרע האב וכוליה צבי הוא והמע\"ה ואל יקשה על מה שכתבתי שרבינו סובר דכוי בריה בפני עצמה היא ממה שכתב בפ\"א ממאכלות אסורות כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור וכו' שזו נוסחא משובשת ובנוסחא האמיתית אין כתוב בבא זו הוא הנקרא כוי אלא בבבא למעלה ממנה כתוב וכל שיסתפק לך אם הוא מין חיה או בהמה והוא הנקרא כוי חלבו אסור: \n\n" + ], + [ + "אחד השוחט לאכילת עכו\"ם וכו'. כתב הראב\"ד פירוש דילפינן מכיסוי הדם וכו'. ואין צורך ללמוד משם דתוספתא ערוכה היא בפרק תשיעי דחולין השוחט לרפואה לאכילת עכו\"ם לאכילת כלבים חייב במתנות: \n\n" + ], + [ + "בהמת השותפים חייבת וכו'. בר״פ ראשית הגז (חולין דף קל״ה) וכת״ק: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) הלוקח בהמה מפירות שביעית וכו'. פ\"ק דבכורות (דף י\"ב). \n", + "כהנים ולויים פטורים וכו'. וספק הם הלוים וכו' עד מנדין אותו עד שיתן. בפרק הזרוע (חולין דף קל״ב): \n", + "ומ\"ש רבינו ואם נטל הכהן לא יחזיר תמה עליו הר\"ן דמאי שנא מספק בכור שאם תקפו כהן מוציאין מידו כדאמרי' בפ\"ק דמציעא (דף ו':) וי\"ל דאין כאן תמיהא שרבינו סובר ג\"כ בההיא שאם תקפו כהן אין מוציאין מידו שכן כתב בפרק ה' מהלכות בכורות ושם ביארתי טעמו: \n\n" + ], + [ + "השוחט לעכו״ם ולכהן וכו'. הטור כתב על דברי רבינו ואינו נראה כן מתוך הגמרא אלא בשותף עם הכהן בכל ענין צריך לרשום ובעכו״ם אם יושב עמו במטבחיים אז אין צריך לרשום עכ״ל. ואמת כן משמע פשט השמועה דהכי איתא בפרק הזרוע (חולין דף קל״ג) על מתניתין דהמשתתף עמהם צריך שירשום ואפילו עם העכו״ם ורמינהו המשתתף עם כהן צריך לרשום והמשתתף עם העכו״ם וכו' אין צריך לרשום הב״ע דיתיב עכו״ם אמסחתא דכוותא גבי כהן דיתיב אמסחתא אמאי צריך לרשום דאמרי בישרא קא זבין אי הכי עכו״ם נמי אמרי בישרא קא זבין אלא הב״ע דיתיב אכספתא דכוותא גבי כהן דיתיב אכספתא אמאי צריך לרשום אמרי הימוני הימניה עכו״ם נמי אמרי הימוני הימניה אין אמונה בעכו״ם איבעית אימא סתם עכו״ם מיפעא פעי ופירש״י דיתיב עכו״ם אמסחתא כשהטבח מוכר הבשר דמוכחא מילתא דעכו״ם שותף הוא וכו'. דיתיב עכו״ם אכספתא על הארגז שנותן בה הטבח המעות כשמקבלם תמיד מהלוקחים דהא ודאי מוכחא מילתא שפיר דעכו״ם שותף בה. דאמרי הרואים הימוני הימניה לשמרם לו שלא יגנבום הימנו. אין אמונה בעכו״ם אין ישראל רגילים להאמין בהם איבעית אימא לעולם כדאוקימנא מעיקרא דיתיב עכו״ם אמסחתא וכהן נמי דיתיב אמסחתא ולא דמו דסתם עכו״ם מיפעא פעי תדיר הוא צועק אל תתנם בכך אלא בכך והכל יודעים שיש לו חלק בה אבל כהן צנוע הוא וסומך על הטבח ואין הכל יודעים שהוא שותף וזה מבואר כדברי הטור. וליישב דברי רבינו צ״ל שהוא ז״ל סובר דכי אמרינן ואב״א עכו״ם מיפעא פעי לא בדיתיב אמסחתא היא אלא אע״ג דלא יתיב אמסחתא עכו״ם מיפעא פעי אפילו חוץ למטבחי' ומודיע לכל שהוא שותף ומש״ה תניא דהמשתתף עם העכו״ם אינו צריך לרשום ומתניתין דקתני המשתתף עמהם צריך לרשום אכהן דוקא קאי ולא אעכו״ם ומאי עמהם עם כהנים דעלמא וה״מ בדלא יתיב אמסחתא או אכספתא אבל אי יתיב אמסחתא או אכספתא אין צריך לרשום דמוכחא מילתא שהוא שותף וז״ש ונושא ונותן עמו דיתיב אכספתא נמי בכלל נושא ונותן שהרי הוא מקבל ממנו המעות שקיבל מהלוקחים דאל״כ איכא למיתמה על רבינו דנהי דפסק כלישנא דאי בעית אימא משום דבתרא היא אמאי פסק לענין משתתף עם כהן כלישנא דמסחתא דקמא הוא לכך אני אומר שפסק כדברי שניהם דס״ל לרבינו דלענין דינא לא פליגי לישני: \n", + "ואהא דתנן צריך שירשום פירש\"י שיעשה בו סימן שיבינו הרואים שאינו כולו של ישראל והר\"ן כתב ישראל המשתתף עמהם שוחטים ומקבלים ביניהם פטור מהמתנות אפילו חלקו של ישראל ומיהו צריך שירשום ויעשה לו סימן כמו שהיו רגילים לרשום בשר שפטור מהמתנות וכדי שיבינו הרואים שאין כולם של ישראל ולא יחשדוהו ברשע. והרמב\"ם כתב בפ\"ט מהלכות בכורים המשתתף עם הכהן צריך שירשום חלקו כדי שיניח המתנות בחלק הכהן שאם לא סיים חלקו חייב במתנות מפני שאין הכל יודעים שהכהן שותף בו וכו' ואיכא למידק [וחלקו] של ישראל אמאי פטור והא אמרינן בגמרא דכוי הבא מצבי שבא על התיישה דלרבנן חייב בחצי מתנות משום דשה אפילו מקצת שה משמע וה\"נ נהי דחלקו של כהן פטור חלקו של ישראל מיהא ליחייב איכא למימר דלא דמי דנהי דאמרינן דשה ואפילו מקצת שה ה\"מ דכל שיות שבו חייב דבכה\"ג כוליה שה מיקרי אבל הכא דמקצת שיות פטור כה\"ג לא חייב רחמנא עכ\"ל. ודע שיש בקצת ספרי רבינו חסרון וכך צריך להגיה והמשתתף עם העכו\"ם אינו צריך לרשום: \n\n" + ], + [ + "התנה הכהן עמו וכו'. בסוף המשנה הנזכרת ואם אמר [לו] חוץ מן המתנות פטור מן המתנות ומפרשה רבינו כשהכהן שותף עמו חוץ מן המתנות ורש\"י פירשה בשמכר לו הכהן פרה חוץ מן המתנות. בספר כתיבת יד כתוב בדברי רבינו התנה הכהן עמו שהוא מוכר הכל חוץ מן המתנות. \n", + "ומ\"ש אבל אם אמר לו הכהן ע\"מ שהמתנות שלי וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "היה הכהן שותף בראש וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש אמר לו הכהן הרי הבהמה כולה שלי וכו'. שם בעיא דאיפשיטא (דף קל\"ד): \n\n" + ], + [], + [ + "בהמה שלא הורמו מתנותיה וכו'. מסקנא דגמרא שם (דף קל\"ב:): \n", + "ומה שכתב והמתנות עצמן אסור לישראל לאכלן וכו' עבר ואכלן וכו'. שם (דף ק\"ל:) אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם מאי טעמא איבעית אימא משום דכתיב וזה איבעית אימא משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעים ופירש רש\"י המזיק מתנות כהונה קודם שיתנם לכהן השליכן לאור או לים. דכתיב בהן וזה דמשמע בעודם קיימות חייב ליתנם אבל אינם קיימות לא חייב הכתוב בהם תשלומין. שאין לו תובעים אין לו בעלים שיוכלו לתבעו בדין שזה יכול לומר לכהן אחר אני נותנם ולא לך. והר\"ן כתב על פירוש רש\"י ותמהני אם כן מאי איריא [הזיק] אפילו איתנהו בעינייהו נמי אין להם תובעים ומשמע לי דה\"ק כיון דמתנות כהונה ממון שאין לו תובעים הוא נהי דכי איתנהו בעינייהו מיחייב משום מצוה כי ליתנהו בעינייהו אין כאן מצוה ולא דין ממון הילכך פטור לגמרי לפיכך נ\"ל דאפילו בבא לצאת ידי שמים פטור ולא נתחוור לי מה שכתבו התוספות דאיכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא דלמאן דמפיק לה מדכתיב וזה אפילו בבא לצאת ידי שמים פטור וללישנא בתרא כיון דלא פטר ליה אלא משום דהוי ממון שאין לו תובעים בבא לצאת ידי שמים חייב ולא ידעתי למה דהנהו גווני דאמרינן בהו בפרק הגוזל ובפרק המפקיד בספק ממון דחייב בדיני שמים לא דמי להאי כלל דהכא אי לא מיחייב משום מצוה משום מאי מיחייב ומיהו ודאי לתרתי לישני מדת חסידות שישלם מדמייתי עלה בגמרא ת\"ש בע\"ה העובר ממקום למקום וצריך כלומר שנצטרך למזונות נוטל לקט שכחה ופאה ומעשר עני וכו' מכל מקום משמע דלכולהו לישני אפילו בבא לצאת ידי שמים פטור ואין בזה אלא מדת חסידות בלבד עכ\"ל. ורבינו \n", + "כתב אינו חייב לשלם מפני שאין לו תובע ידוע משמע דס\"ל כדברי התוספות ופסק כלישנא בתרא לחומרא דאם לא כן אמאי שבקיה ללישנא קמא דיהיב טעמא מקרא ותו איכא למידק הכי מדשני לישנא דרב חסדא דאמר פטור וכתב אינו חייב דמשמע אין בית דין מחייבין אותו ומדנקט גבי אכלן עבר משמע דלכתחלה מיהא אסור לאכלן: \n", + "ומה שכתב והקונה אותם וכו'. יתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "אמר לטבח וכו'. בקצת ספרי רבינו יש טעות סופר והכי גרסינן אמר לטבח מסור לי בני מעיה של פרה והיו בהם מתנות נותנם לכהן ואינו מנכה הטבח לו מן הדמים לקחם ממנו במשקל נותנם לכהן ומנכה הטבח לו מן הדמים והוא משנה שם (דף קל\"ב) אמר [לו] מכור לי בני מעיה של פרה זו והיו בהם מתנות נותנם לכהן ואין מנכה לו מהדמים לקחן הימנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים ופירש\"י נותנם לוקח זה לכהן ואין המוכר מנכה ללוקח מהדמים שהרי היה יודע הלוקח שהמתנות שם וזה לא מכר לו הקיבה. לקח ממנו במשקל הליטרא כך וכך ושקל לו הקיבה נותנם לו לוקח לכהן שהרי הגזילה אצלו וצריך להשיב והטבח ינכה לו מהדמים ע\"כ שמכר דבר שאינו שלו ובגמרא (דף קל\"ד) אמר רב לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח ורב אסי אמר אפילו שקל לו טבח הדין עמו לימא בדרב חסדא קמיפלגי דאמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכו' לא דכ\"ע אית להו דרב חסדא והכא במתנות כהונה נגזלות קמיפלגי ופירש\"י לא שנו היכא דלקח ממנו במשקל דקתני נותנם לוקח לכהן והוא חוזר ותובע דמים מן הטבח אלא בששקלן לוקח לעצמו דכיון דטבח לא נגע בהן אינו בעל דינו של כהן לפיכך זה לוקח נותנם והוא שואל לו הדמים שעל הטבח היה מוטל אבל שקלן לו הטבח הדין של כהן ומחלוקתו ותביעתו אף עם הטבח והטבח חוזר עליהם אם יש בעין נותנם לכהן והכי מפרש בריש הגוזל דאף עם הטבח קאמר עכ\"ל. ופסקו הפוסקים כרב משום דרבו הוא וכתב הר\"ן על דברי רבינו שנראה מדבריו שהוא מפרש אמר רב לא שנו דחייב הלוקח ליתן לכהן אלא ששקל לעצמו אבל לא שקל לעצמו רשאי הלוקח לאכלן שהראשון הוא שגזלן והלוקח מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות ע\"כ. ומ\"מ יש לתמוה על רבינו למה השמיט חילוק בין שקל לעצמו ללא שקל לעצמו כמו שחילק רב וי\"ל משום דאמרינן בגמרא איכא דמתני לה באפי נפשה רב אמר מתנות כהונה נגזלות ורב אסי אמר אין נגזלות ולההוא לישנא לא מפלגינן בין שקל לעצמו ללא שקל לעצמו ופסק כההוא לישנא משום דלישנא בתרא הוא וגם משום דלההיא לישנא אתיא מתניתין כפשטה: \n\n" + ], + [ + "המשלח בשר לחבירו וכו'. תוספתא פ' הזרוע המשלח בשר לחבירו והיו בו מתנות אין חוששין שמא מתנות כהונה הם פירוש אינו חושש שמא גזל אותם המשלח אלא תולה שמהכהן קנאם דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן: \n", + "מקום שאין בו כהן. בס״פ הזרוע (חולין דף קל״ב): \n\n" + ], + [ + "הרוצה ליתן המתנות לכהן אחד וכו' ואם היו של שור וכו'. שם (דף קל\"ב:): \n\n" + ], + [ + "איזהו הזרוע וכו' עד פיקה של גרגרת. משנה שם (דף קל\"ד:): \n", + "ומ\"ש עם הלשון שביניהם. כן פירש\"י שם: \n\n" + ], + [ + "אין מולגין אותן וכו'. שם הלחיים למאי אתא להביא צמר שבראשי כבשים ושיער שבזקן תיישים. \n", + "ומ\"ש והקיבה בחלב שעליה וכו' עד לבעלים. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "הכהנת אוכלת המתנות וכו' עד בגלל אשתו. שם (דף קל\"א): \n", + "ומה שכתב אבל חללה וכו': ואם רצה הכהן למכור המתנות וכו'. אפילו לעכו\"ם או להאכילה לכלבים: \n\n" + ], + [ + "כהן שהיו לו חברים וכו'. בפרק הזרוע (חולין דף קל״ג) האי כהנא דאית ליה צורבא מדרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא ואע״ג דלא אתי לידיה במכרי כהונה ולויה ונראה שסובר רבינו דצורבא דרבנן לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט ומיהו דחיקא ליה שעתא בעינן כדאיתא התם כי אמרי אנא למאן דלא אפשר ליה. \n", + "ומ\"ש אבל היה הכהן שמשו וכו'. שם גבי עובדא דרבא: \n\n" + ], + [ + "לא יחטוף הכהן וכו' עד סוף הפרק. שם וכתבו התוספות שאם ערב להם מבושל יותר מצלי אין לכפותו לאכול צלי כי דרך המלכים לאכול מה שערב להם יותר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה ליתן לכהן ראשית הגז וכו' ולוים בכלל ישראל במצוה זו. כלומר אע\"ג דבזרוע לחיים וקיבה לוים פטורים בראשית הגז חייבים וטעמא משום דהתם לא נפטרו לוים אלא משום דכתיב מאת העם ומספקא לן דילמא לוים לא הוו בכלל עם אבל בראשית הגז דלא אידכר ביה עם לא באו לכלל ספק: \n", + "ואין לראשית הגז שיעור מן התורה ומד״ס שלא יפחות מס' וכו'. בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ז:) אמרינן דראשית הגז בס' ומשמע התם דהיינו מדרבנן דאילו מדאוריית' בכל שהוא דומיא דתרומה דמייתי התם: \n", + "ואינה נוהגת אלא בארץ. אע״ג דתנן בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה) דנוהג בארץ ובחו״ל הא אמר רב נחמן התם (דף קל״ו:) נהוג עלמא כתלתא סבי וחד מינייהו ר' אלעאי דאמר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ: \n", + "ומה שכתב בין בפני הבית וכו' אבל לא במוקדשין. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כיצד הרי שהקדיש בהמות וכו' או הקדיש בהמה וכו'. שם בגמרא אבל לא במוקדשין מאי טעמא לא אמר קרא [גז] צאנך ולא צאן הקדש והקשו על זה טעמא דכתב רחמנא גז צאנך הא לאו הכי ה\"א קדשים חייבים בראשית הגז וכו' עד יצא זה שמחוסר גזיזה פדייה ונתינה. והר\"י קורקוס ז\"ל תמה על רבינו שכתב הרי שהקדיש בהמתו לבדק הבית וגזזה וכו' שהרי אוקימתא זו נדחית משום דלא אתיא אלא למ\"ד קדשי בדק הבית לא בעו העמדה והערכה ואילו רבינו פסק בפרק חמישי מהלכות ערכין דבעו העמדה והערכה וע\"ק שכתב אוקימתא דרב מני דאמר חוץ מגיזה דלא מיתרצא אלא בדאמר חוץ מגיזה וכחישה ולמה השמיט רבינו כחישה וע\"ק למה השמיט רבינו אוקימתא דרב והאריך ונדחק מאד ביישוב תמיהות אלו. ולי אין כאן תמיהא כלל דרבינו לא נחת הכא לענין דינא כלל אלא לומר דמשכחת לה דאיצטריך קרא דצאנך למעוטי מוקדשין או כגוונא קמא למ\"ד קדשי בדק הבית לא בעו העמדה והערכה או כדאמר חוץ מגיזתה בענין שיועיל ולא חש להביא אוקימתא דרב דכיון דאייתי תרי גווני דאיצטריך קרא סגי: \n\n" + ], + [ + "כל הקדשים וכו' פטורים מראשית הגז. משנה שם (דף ק\"ל) ופרק ב' x דבכורות (דף י\"ד): \n\n" + ], + [ + "אין חייבין בראשית הגז אלא הכבשים בלבד. משנה פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה) ויליף לה בגמרא (דף קל״ז) מדכתיב לעמוד לשרת כלומר וראשית גז צאנך תתן לו כי בו בחר לעמוד לשרת שיתן לו דבר הראוי לשירות ואין דבר הראוי לשירות אלא של רחלים פי' דהיינו תכלת דכתב קרא בבגדי כהונה וכתב הר״י קורקוס ז״ל ונראה שלזה נתכוון רבינו במ״ש שהצמר שלהם הוא הראוי לבגדים ופירושו לבגדים שהכהן רגיל ללבוש דהיינו בגדי כהונה שאם כוונת רבינו לבגדים סתם הלא נוצה של עזים ראוי לבגדים. \n", + "ומ\"ש זכרים כנקבות ג\"ז שם במשנה מכר לו זכרים אבל לא נקבות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו. \n", + "ומ\"ש היה צמרן קשה וכו' שם תנא דבי רבי ישמעאל (דף קל\"ו): \n\n" + ], + [], + [ + "היה הצמר שלהן אדום וכו'. הכי משמע שם במשנה. \n", + "ומ\"ש אבל אם גזז הצמר וצבעו וכו' עד אחר שלבנו. משנה שם: \n", + "התולש צמר רחלים בידו וכו'. שם פלוגתא דרבי יוסי ורבנן ופסק כרבנן ומה שקשה על זה ממה שפסק בפ\"ב ממתנות עניים נתבאר שם: \n\n" + ], + [ + "ראשית הגז נוהג בכלאים ובכוי. תוספתא פ\"י דחולין: \n", + "כתב הראב\"ד נ\"ל לענין ראשית הגז וכו'. \n", + "ומ״ש ובטרפה בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ו:) פריך וליתני חומר בראשית הגז שנוהג בטריפות מה שאין כן במתנות אמר רבינא הא מני רבי שמעון היא דתניא ר״ש פוטר את הטריפות מראשית הגז מ״ט דר״ש וכו' ומסקינן דיליף צאן צאן ממעשר וכתב הר״ן וכיון דשקלינן וטרינן טובא עליה דר״ש ומתניתין אתיא כוותיה היה ראוי לפסוק כמותו והרי״ף שהביא משנתנו כצורתה דאתיא כר״ש לפום מאי דאמרינן בגמרא משמע דהכי ס״ל אלא שראיתי להרמב״ם שכתב x ראשית הגז נוהג בטרפה ולא ידעתי למה דכיון דמתני' אתיא כר״ש אפילו פליגי רבנן עליה בברייתא היה ראוי לפסוק כסתם משנתנו אבל אפשר שהוא סובר דרבינא דאמר הא מני ר״ש היא לאו למימרא דס״ל דתנא דמתניתין נקיט כר״ש אלא הכי קאמר משום דפלוגתא דר״ש ורבנן היא לא תנא ליה לפי שלא רצה להכניס עצמו במחלוקת וכיון דמתניתין לא מוכחא בהא מידי ודאמרינן מני ר״ש היא מוכח דרבנן פליגי עליה נקטינן ככללין דיחיד ורבים הלכה כרבים xx ובפ' יוצא דופן נמי משמע דגמרא הכי ס״ל דטרפה חייבת בראשית הגז דאמרינן עלה דמתניתין דתנן כל שחייב במעשרות מיטמא טומאת אוכלים אע״ג דאיכא מידי שחייב במעשרות ואינו מיטמא טומאת אוכלים דהיינו הפרט ולא המין ואמרינן עלה הנ״מ דקתני סיפא כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות ואם איתא כלומר דכל קתני ולא מין דוקא הא איכא טרפה דחייבת בראשית הגז ואינה חייבת במתנות דאע״ג דרבינא דחי התם ואמר ר״ש היא דתנן ר״ש פוטר את הטריפה מראשית הגז כדקאמר הכא אפילו הכי משמע דגמרא הכי ס״ל דטריפה חייבת בראשית הגז וההיא דרבינא דהתם דחייה בעלמא היא דמסקנא הכי סלקא התם דמין קתני זה נראה לי בטעמו של הרמב״ם ז״ל עכ״ל: \n", + "אבל הגוזז את המתה פטור. תוספתא ר\"פ ראשית הגז וטעמא משום דלא גז מיקרי ולא צאן מיקרי: \n\n" + ], + [ + "המפריש ראשית הגז ואבד וכו'. תוספתא פרק ראשית הגז וטעמא משום דכתיב ביה נתינה לא מיפטר עד שיתן לו: \n", + "האומר כל גיזותי ראשית דבריו קיימים. בפ' ראשית הגז (חולין דף קל״ז) אמרינן דלרבי אלעאי ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ משום דיליף נתינה נתינה מתרומה וכו' אי מה תרומה בעינן ראשית ששיריה ניכרים אף ראשית הגז כן אין והתניא האומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום הא כל גיזי ראשית דבריו קיימים ותניא אידך לא אמר כלום אלא לאו ש״מ הא רבי אלעאי הא רבנן ויש לתמוה שמאחר שרבינו פסק כר' אלעאי דאין ראשית הגז נוהג אלא בארץ הוה ליה לפסוק שהאומר כל גיזותי ראשית לא אמר כלום ובסמוך יתבאר: \n\n" + ], + [ + "הלוקח גז צאנו של עכו\"ם. שם (דף קל\"ה) איתמר גזז ומכר ראשונה (ראשונה) וכו' רב חסדא אמר חייב דהא גזז רבי נתן בר הושעיא אמר פטור בעידנא דקא מלא שיעורא בעינן צאנך וליכא תנן הלוקח גז צאנו של עכו\"ם פטור מראשית הגז הא צאנו לגזוז חייב אמאי כל חד וחד בתר גיזה נפקא ליה מרשותיה תרגמה רב חסדא אליבא דר' נתן בר הושעיא כגון שהקנן לו כל ל' יום ומאחר שרבינו פסק כרב חסדא מהטעם שאכתוב ממילא קים ליה מתניתין כפשטא ומפרש רבינו דהלוקח גז צאנו של עכו\"ם היינו שלקח ממנו אחר שגזזן וצאנו לגזוז היינו שלקח הצאן לגיזתן וגזזן הישראל ואם לקח הגיזה קודם גזיזה שיגזוז אותה המוכר ה\"ז נקרא גז צאנו של עכו\"ם אחר שגזזן העכו\"ם ורש\"י והר\"ן פירשו בע\"א: \n\n" + ], + [ + "הלוקח גז צאנו של חבירו וכו'. משנה וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "היו שני מיני גיזה וכו'. משנה שם. ודע דבגמרא (דף קל\"ו) על הא דאמר ר' אלעאי אין ראשית הגז נוהג אלא בארץ משום דיליף נתינה נתינה מתרומה אמרינן אי מה תרומה מחדש על הישן לא אף ראשית הגז מחדש על הישן לא אין והתניא היו לו שתי רחלות גזז והניח גזז והניח שנים ושלשה שנים אין מצטרפות הא חמש מצטרפות והתניא אין מצטרפות ופירש\"י אם היו לו ה' צאן וגזז השתים בשנה זו וג' בשנה שנייה דהשתא איכא גיזין של ה' צאן מצטרפות ואע\"ג דחדש וישן הוא והתניא אידך דאפילו ה' אין מצטרפות וכו' אלא שמע מינה הא רבי אלעאי הא רבנן ותו פריך אי מה תרומה גדל בחיוב חייב גדל בפיטור פטור אף ראשית הגז נמי גדל בחיוב חייב גדל בפיטור פטור וכו' וכ\"ת הכי נמי והא תנן הלוקח גז צאנו של עכו\"ם פטור מראשית הגז הא צאנו לגזוז חייב מתניתין דלא כר' אלעאי אי מה תרומה ממין על שאינו מינו לא אף ראשית הגז [ממין על שאינו מינו לא וכו'] אין והא תנן היו לו שני מינים שחופות ולבנות מכר לו שחופות אבל לא לבנות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו אלא מעתה סיפא דקתני זכרים אבל לא נקבות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו הכי נמי משום דתרי מיני נינהו אלא עצה טובה קמ\"ל דליתיב ליה מהאי דרכיך ומהאי דאשון הכא נמי עצה טובה קמ\"ל דליתיב ליה מתרוייהו הא אוקימנא למתניתין דלא כרבי אלעאי. ומעתה יש לתמוה על מה שנראה מדברי רבינו בזכרים ונקבות מדין שני מינים נגעו בה וכבר נתבאר בגמרא שכתבתי דלית בה אלא משום עצה טובה וכן יש לתמוה שמאחר שפסק כרבי אלעאי דאין ראשית הגז נוהג אלא בארץ למה פסק דלא כוותיה באומר כל גיזותי ראשית כמו שכתבתי בסמוך. ומ\"ש הר\"ן בזה אינו עולה לדעת רבינו שמה שהתיר להפריש מן החדש על הישן הוי תיובתיה ומה שנ\"ל שאפשר לומר בזה לדעת רבינו הוא דמשמע ליה ז\"ל דלא אלים האי מנהגא דנהוג עלמא כרבי אלעאי לענין דאינו נוהג אלא בארץ למידחי כל הני סתמי דאתו כרבנן ומסתיין דננקוט כוותיה במאי דנהוג כוותיה לחוד והבו דלא לוסיף עלה הוא ובענין ההוא דזכרים ונקבות יש לומר דלישנא דמתני' נקט כמנהגו ומה שיתפרש במתני' יתפרש בדבריו ועי\"ל דה\"מ למימר ליה אה\"נ דזכרים ונקבות תרי מיני נינהו וכפשטא דמתני' דלא גרעי מתאנים שחורות ולבנות דחשיב התם תרי מיני לענין תרומה אלא דאהדר ליה לפום שיטתיה. ובספרי רבינו כתוב זה נותן לעצמו על מה שמכר והוא ט\"ס וצריך למחוק תיבת שמכר ולכתוב במקומה ששייר: \n\n" + ], + [ + "גר שנתגייר והיו לו גיזות וכו'. בס״פ הזרוע (חולין דף קל״ד) ח' ספיקות נאמרו בגר ד' מהם לפיטור וחד מינייהו ראשית הגז: \n\n" + ], + [ + "כמה צאן יהיה לו ויהיו חייבות בראשית הגז אין פחות מחמש. משנה פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה) וכב״ה ואע״ג דאמרינן בגמרא (דף קל״ז) שקילס רבי סברת ר״י דאמר ד' ראה רבינו לסמוך יותר על ב״ה דמתניתין וכ״כ הרב ר' יצחק אלפס בשם בה״ג ומר חפץ גאון. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה בגיזה שלהן אין פחות ממשקל ס' סלע ותהיה גיזת כל אחת מחמשתן אין פחות ממשקל י\"ב סלע וכו' עד מראשית הגז. שם בגמרא פלוגתא ופסק רבינו כמ\"ד הכי דרבים נינהו וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף. ופסק נמי כרב דאמר מחומשות דליכא מאן דפליג עליה בהא: \n\n" + ], + [ + "השותפין חייבים בראשית הגז. בריש פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה:) (ותוספתא שם): \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה בחלק כ\"א מהן כשיעור וכו'. נראה שהוא מדין חלה בנשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "ראשית הגז מצותה בתחלה וכו'. תוספתא פרק ראשית הגז: \n", + "היו לו חמש צאן וגזז אחת מהן בלבד וכו'. כבר כתבתי בפרק זה פלוגתא דרב חסדא ורב נתן בר הושעיא ופסק כרב חסדא משום דהוא מארי דגמרא טפי ועוד דמתניתין אתיא ליה כפשטה ואע\"ג דרב חסדא גופיה תרגמה למתניתין אליבא דרב נתן שינויא הוא ולא סמכינן עליה ודברי רבינו בפירוש מחלוקת זה מוחלק מפירוש רש\"י וצריך ליישב פירוש זה מאי דמותיב עלה גמרא מהלוקח גז צאנו של עכו\"ם. \n", + "ומ\"ש רבינו ויש לו להפריש מן החדש על הישן וכו'. כבר נתבאר: \n\n" + ], + [ + "מי שהיו לו גיזות הרבה וכו'. משנה שם וכמה הוא נותן לו משקל ה' סלעים ביהודה שהם עשר בגליל ואוקמוה בגמרא בישראל שיש לו גיזין הרבה וכו'. \n", + "ומ\"ש מלובן וכו' עד כדי מתנה המועלת. משנה וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "ראשית הגז חולין לכל דבר וכו'. פ' הזרוע (חולין דף קל״א:) כל דבר שאינו בקדושה כגון הזרוע וכו' ובפרק בא סימן (נדה דף נ״א:) השוה מתנות וראשית הגז: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) מצות עשה לפדות כל איש וכו' ואין האשה חייבת וכו'. בפרק קמא דקידושין (דף כ\"ט:): \n", + "עבר האב ולא פדהו וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "היה הוא לפדות וכו'. שם (דף מ\"ט) ובפ' יש בכור: \n\n" + ], + [ + "היה בנו לפדות וכו'. בפ\"ק דקידושין וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "הפודה את בנו מברך וכו'. ומ\"ש וחוזר ומברך שהחיינו. בסוף פסחים (דף קכ\"א): \n\n" + ], + [ + "מצוה זו נוהגת בכ\"מ. בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ז) אמרינן דכל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח\"ל. \n", + "ומ״ש ובכל זמן: ובכמה פודהו וכו' בין בשוה כסף מן המטלטלין שגופן ממון וכו' עד אינו פדוי. משנה וגמ' פ' יש בכור (בכורות דף נ':): \n\n" + ], + [ + "כתב לכהן וכו'. משנה שם: \n", + "נתן לו כלי וכו'. בפרקא קמא דקידושין (דף ח') תניא עגל זה לפדיון בני טלית זו לפדיון בני לא אמר כלום עגל זה בה' סלעים לפדיון בני טלית זו בה' סלעים לפדיון בני וכו' בנו פדוי [האי פדיון] ה\"ד אילימא דלא שוי כל כמיניה אלא לאו אע\"ג דשוי וכיון דלא קייצי לא לעולם דלא שוי וכגון דקביל כהן עילויה כי הא דרב כהנא שקל סודרא מבי פדיון הבן אמר ליה לדידי חזי לי ה' סלעים אמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבה הוא x (ולא אזיל בגילוי הראש) ומיבעיא ליה סודרא ארישיה אבל כ\"ע לא כי הא דמר בר רב אשי זבן סודרא מאימיה דרבא מקובי שוה י' בי\"ג וכתב הר\"ן (דף תרכ\"ג ע\"ב) על הא דאמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא נראה דה\"ה למי שדרכו להתייקר באי זה חפץ שנותן בו לפעמים דמים הללו דמהני דאי לא תימא הכי עגל זה בה' סלעים במה בנו פדוי [אלא ודאי כדאמרן] ומיהו משמע דבעינן שיהא דרכו להתייקר בכיוצא בזה עד כדי דמים הללו הא לאו הכי לא מצי אמר לדידי שוי לי אלא שיש לתמוה על הרמב\"ם שכתב [בפי\"א מה' xx בכורים] נתן לו כלי שאינו שוה בשוק חמש סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי ולא חילק אם דרכו להתייקר בו אם לאו עכ\"ל. ול\"נ שסובר רבינו שכל שהוא שוה ה' סלעים לשום אדם אע\"פ שלכהן זה אינו שוה כ\"כ יכול לקבלו בה' סלעים והא דאמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא וכו' היינו לומר דאי לשום אדם אינו שוה ה' סלעים לא מהני מאי דאמר רב כהנא לדידי שוה לי ה' סלעים וה\"פ לא אמרן אלא כגון סודרא דלרב כהנא ודכוותיה שוה לפעמים ה' סלעים אבל כ\"ע כלומר מילתא דלכ\"ע לא שוי ה' סלעים כיון דלשום אדם בעולם לא שוה ה' סלעים לאו כל כמיניה וז\"ש כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים כלומר בשוק אינו שוה כ\"כ אבל לקצת בני אדם שוה ה' סלעים וקבלו הכהן בחמש סלעים בנו פדוי: \n", + "נתן ה' סלעים לעשרה כהנים וכו'. פרק יש בכור (בכורות דף נ״א:): \n\n" + ], + [ + "רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר וכו' עד יחזיר. גם זה שם: \n", + "וכן אם פירש ונתן לו וכו'. בפירקא קמא דקידושין (דף ו':) ומסיים בה התם ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות x ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "כהנים ולוים פטורים וכו'. בריש בכורות (דף ד') ומשנה ריש פ\"ב (דף י\"ג): \n\n" + ], + [ + "ישראל הבא מן הכהנת ומן הלויה וכו'. מסקנא דהלכתא בפרק הזרוע (חולין דף קל״ב): \n\n" + ], + [ + "לויה המעוברת מעכו״ם בנה פטור וכו' וכהנת המעוברת מעכו״ם וכו'. בפרק יש בכור (בכורות דף מ״ז): \n\n" + ], + [ + "כהן שנולד לו בן חלל וכו' עד שהרי זכה האב בפדיונו. שם: \n\n" + ], + [ + "השפחה שנשתחררה וכותית שנתגיירה וכו'. משנה שם (דף מ\"ו) נתגיירה מעוברת [וילדה] נשתחררה מעוברת וילדה כו' בכור לכהן: \n", + "ומ\"ש אין ידוע אם קודם שנתגיירה ילדה וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "הנכרית והשפחה שילדו וכו'. שם במשנה וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש וכן הבא אחר הנפלים. שם במשנה: \n", + "כל נפל וכו' עד וחייב לפדות. משנה שם (דף מ\"ז:): \n\n" + ], + [ + "חתך העובר במעיה וכו'. שם במשנה (דף מ\"ו) והיוצא מחותך הבא אחריו אינו בכור לכהן: \n", + "בן שמנה חדשים שהוציא ראשו וכו' וכן בן תשעה שמת וכו'. משנה שם. \n", + "ומה שכתב ומשתצא פדחתו וכו'. משנה בפרק המפלת (נדה דף כ\"ח) ומייתי לה בבכורות (דף מ\"ו:) פרק יש בכור: \n\n" + ], + [ + "יוצא דופן והבא אחריו וכו'. משנה בסוף פ\"ב דבכורות (דף י\"ט) וכרבי עקיבא x: \n\n" + ], + [ + "מאימתי יתחייב בפדיון וכו'. פשוט במשנה פרק יש בכור (בכורות דף מ״ח): \n", + "מת הבן בתוך שלשים יום ואפילו ביום שלשים וכו'. משנה פרק יש בכור (בכורות דף מ״ט) וכת״ק. \n", + "ומ\"ש וכן אם נעשה טרפה. בפ\"ק דב\"ק (דף י\"א:) ודברי רבינו כפירוש התוספות. \n", + "ומ\"ש וכן אם הקדים ונתן לכהן וכו'. משנה פרק יש בכור וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "מי שפדה בנו בתוך שלשים יום וכו'. בפרק יש בכור (בכורות דף מ״ט) איתמר הפודה את בנו בתוך שלשים יום רב אמר פדוי ושמואל אמר אינו פדוי דכ״ע מעכשיו אין בנו פדוי וכו' לאחר ל' יום דאיתנהו למעות ודאי בנו פדוי כי פליגי לאחר ל' יום ונתעכלו המעות וכו' והלכתא כוותיה דשמואל וכו' תני תנא קמיה דרב יהודה הפודה את בנו בתוך ל' יום בנו פדוי א״ל שמואל אמר אין בנו פדוי ואת אמרת בנו פדוי ואף על גב דקי״ל [הלכה] כרב באיסורי וכשמואל בדיני הכא הלכתא כשמואל ולפי זה יש לתמוה למה פסק רבינו כרב וצ״ל שדעת רבינו כדעת הרא״ש (דף ס״ז ע״ד) שכתב ונראה שהלכה כרב דהך ברייתא מסייעא ליה ועוד דהלכתא כרב באיסורי ואע״ג דלכאורה רב יהודה כשמואל ס״ל מדמשבש לברייתא לאוקומה כשמואל מ״מ כיון דקי״ל הלכתא כרב באיסורי לא שבקינן האי כללא אף אי רב יהודה תלמידו פליג עליה וסבר כשמואל ומיהו תימה למה היה רב יהודה משבש האי תנא אם היה שונה כרב הילכך נראה לפרש דהאי תנא סתמא תנא בנו פדוי ולא פירש אם אמר מעכשיו או אם אמר לאחר שלשים יום וא״ל רב יהודה שמואל אמר אין בנו פדוי אף לאחר ל' יום אם נתעכלו המעות וגם לרב מעכשיו אין בנו פדוי ואת תני סתמא בנו פדוי מוטב שתשנה אין בנו פדוי ואתיא ככ״ע לרב בדאמר מעכשיו ולשמואל אף לאחר ל' יום אם נתעכלו המעות ולא יטעו בדבריך להקל עכ״ל. ואין ספק שלא היתה בנוסחת גמרא שלהם פסק הלכה בהדיא כשמואל כמו שהוא בנוסחא שלנו: \n\n" + ], + [ + "מי שהוא ספק וכו'. מתבאר מהדינים שיבאו בפרק זה: \n", + "מת האב בתוך ל' יום וכו' עד שיודיעוהו שלא נפדה. משנה פרק יש בכור (בכורות דף מ״ט) ומייתי לה בפרק השואל (דף ק״ב): \n\n" + ], + [ + "מי שלא בכרה אשתו וכו' עד פטור שהמע\"ה. משנה שם (דף מ\"ח): \n", + "מת האב בין בתוך ל' בין אחר ל' יום וכו'. הטור כתב על זה ואינו נראה כן בגמרא אלא אם מת האב תוך ל' יום אפילו לא חלקו פטורים ואם מת לאחר ל' יום אפילו חלקו חייבים עכ״ל. ורבינו בפירוש המשנה כתב כדברי הטור וכאן חזר בו ולכן אעתיק לשון המשנה והגמרא ומשם יתבאר. תנן פרק יש בכור (בכורות דף מ״ח) מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים מת האב והבנים קיימים ר״מ אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורים רבי יהודה אומר נתחייבו הנכסים ובגמרא דמת האב אימת אילימא דמית לאחר ל' יום בהא אמר ר״מ כי חלקו פטורין והא אישתעבדו להו נכסיה אלא דמית בתוך ל' יום מ״ש כי חלקו דאזיל לגבי האי ומדחי ליה ואזיל לגבי האי ומדחי ליה כי לא חלקו נמי ליזיל לגבי האי ולדחייה וליזיל לגבי האי ולדחייה וכו' אלא אמר רבא לעולם שמת לאחר ל' יום [ואי דאיכא נכסי טובא הכי נמי דשקיל] והב״ע דליכא אלא ה' סלעים ודכ״ע אית להו דרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשים ומחצה לקוחות ודכ״ע מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ודכ״ע אית להו דרב פפא דאמר מלוה ע״פ גובה מהיורשים ואינו גובה מהלקוחות והכא בחמש ולא חצי חמש קמיפלגי וכו' א״ה [רבי יהודה אומר] נתחייבו הנכסים נתחייב גברא מיבעי ליה ועוד תניא ר' יהודה אומר האחין שחלקו וכו' אלמא חמש ולא חצי חמש ס״ל אלא דכ״ע חמש ולא חצי חמש והכא בדרב אסי ורב פפא קא מיפלגי ואיכא דמתני לה אסיפא נתחייבו הנכסים אימת אילימא דמית לאחר ל' יום מכלל דר״מ סבר כי חלקו פטורים הא אישתעבדו להו נכסיה אלא בתוך ל' יום כי חלקו אמאי מחייב רבי יהודה ליזיל גבי האי ולדחייה ולגבי האי ולדחייה ואסיקנא כמו בלישנא קמא: \n", + "והשתא כיון דאוקמה רבא במת לאחר ל' יום משמע דבמת בתוך ל' יום מודה רבי יהודה דפטורים משום דאזיל גבי האי ודחי ליה וכו' וזהו טעמו של רבינו בפירוש המשנה ושל הטור. וטעמו של רבינו כאן נראה שהוא מדחזינן ללישנא קמא כי מתמה אמית בתוך שלשים יום ואמר ליזיל גבי האי ולדחייה וכו' לא מתמה אלא אדר\"מ ולא אדר' יהודה משמע דלר' יהודה דאמר נתחייבו הנכסים ניחא ליה דלא מצי כל חד לדחוייה משום דאע\"ג דמית תוך שלשים יום כשהגיע יום ל' חל החיוב על הנכסים ואע\"ג דלישנא בתרא מתמה אדרבי יהודה ואמר ליזיל לגבי האי ולדחייה וכו' פסק כלישנא קמא משום דמסתבר טעמיה: \n\n" + ], + [ + "שתי נשיו שלא בכרו וכו' עד ואחריה זכר. משנה שם (דף מ\"ח): \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(כד-כה) שתי נשיו אחת בכרה וכו' עד וזו שבכרה ילדה זכר. ג\"ז משנה שם ויש טעות סופר בקצת ספרי רבינו בסוף בבא זו וה\"ג מת האב ינתן מן הנכסים ה' סלעים, ופסק כר\"י לגבי ר\"מ: \n\n" + ], + [ + "שתי נשים של ב' אנשים וכו' עד לפדות את עצמו. ג\"ז משנה שם: \n\n" + ], + [ + "וכן מבכרת שלא שהתה וכו'. תוספתא שם: \n\n" + ], + [ + "ילדו שתי נקבות וזכר וכו'. משנה פרק יש בכור: \n\n" + ], + [], + [ + "(כט-ל) שתי נשים של שני אנשים אחת בכרה וכו'. פה יש חסרון בקצת ספרי רבינו מט\"ס וה\"ג שתי נשים של שני אנשים אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו ב' זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן ה' סלעים לכהן. ילדו זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. ילדו שני זכרים ונקבה זה שלא בכרה אשתו נותן חמשה סלעים שלא נפטר אלא בב' ספיקות. ודינים אלו עד אין כאן לכהן כלום. גם זה משנה שם: \n", + "כתב הראב\"ד שתי נשים וכו' ילדו זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום א\"א טעה בזה שזה חייב וכו': \n", + "וכתב עוד ילדו שני זכרים ונקבה זה שלא בכרה אשתו וכו' א\"א כל זה שבוש אלא שניהם פטורים כמו שכתבתי למעלה עכ\"ל. טעמו מפני שהוא גורס במתניתין דשתי נשיו אחת בכרה ואחת לא בכרה זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום ואינו גורס שני זכרים ונקבה וכן בשתי נשים של שני אנשים אחת בכרה ואחת לא בכרה גרסינן זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום ובגמרא (דף מ\"ט) תני רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ותנא דידן כיון דבשני אנשים משכחת לה באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה לא מתני ליה ופירש\"י תני רב הונא גבי שתי נשים של ב' אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים ונקבה במחבוא אין כאן לכהן כלום ואע\"ג דחד הוי בכור ממ\"נ דאם האחת ילדה שני זכרים הא' בכור ואם זכר ונקבה ילדה נמצאת חבירתה ילדה זכר לבדו והוא בכור ואפילו הכי הבן אינו חייב לפדות את עצמו דא\"ל אין אני בכור אלא חבירי. באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה כיון דאיכא חד בכור יהיב ה' סלעים לכהן להכי לא תני ליה דכל הנך דתנא כאן אין כאן לכהן כלום שוים בין איש אחד ושתי נשיו בין בשתי נשים של שני אנשים עכ\"ל. וע\"פ הדברים האלה כתב הראב\"ד טעה בזה וכתב עוד גבי שתי נשים של שני אנשים וילדו שני זכרים ונקבה זה שלא בכרה אשתו נותן חמשה סלעים א\"א כל זה שבוש וכו'. הראב\"ד בהרגישו קושיא דבאיש אחד ושתי נשיו נמי איכא לספוקי שמא אותה שלא בכרה ילדה נקבה לבד או נקבה ואח\"כ זכר כתב דבאיש אחד אין ספק ספיקא פוטר אותו ואיני יודע טעם לזה. ורבינו גורס במשנה כגירסת הראב\"ד ומפרש דהא דתני רב הונא ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ארישא קאי דוקא וגורס כיון דבאיש אחד ושתי נשיו משכחת לה ובשני אנשים לא משכחת לה לא מתני ליה ומפרש דבאיש אחד ושתי נשיו משכחת לה דאין כאן לכהן כלום משום דאיכא למימר זו שלא בכרה ילדה נקבה תחלה ואחריה זכר ובשני אנשים לא משכחת לה שלא יהא לכהן כלום ונתן טעם לדבר שלא נפטר אלא בשתי ספיקות ומ\"מ דברי רבינו תמוהים מ\"ש מאיש אחד ושתי נשיו שכתב בשני זכרים ונקבה שאין כאן לכהן כלום דהתם נמי אינו נפטר אלא בשני ספיקות דאם אותה שלא בכרה ילדה זכר בלבד חייב ואם היא ילדה הזכר והנקבה חייב אא\"כ ילדה הנקבה תחלה ועוד הקשה עליו הטור שגם אינו מתחייב אלא בשני ספיקות שמא ילדה אשתו נקבה ואם ילדה זכר ונקבה פטור אא\"כ יצא הזכר תחלה וכיון דאיכא למימר הכי והכי אין מוציאין מן הספק וצ\"ע. והר\"י קורקוס כתב שנ\"ל שגירסת רבינו היפך מגירסא דידן והכי גריס ותנא דידן כיון דבאיש אחד ושתי נשים הוא דמשכחת לה בשני אנשים לא משכחת לה לא מתני ליה וה\"פ באיש אחד ושתי נשים אחת בכרה ואחת לא בכרה והוא הדין שכתב למעלה ילדו זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום שאני אומר וכו' וקצת טעם י\"ל כדברי דכשהוא איש אחד ואיש זה נולד לו נקבה בודאי ה\"ז אומר נקבה זו לבד ילדה אותה שלא בכרה ואת\"ל שילדה ג\"כ אני אומר שילדה נקבה תחלה ואין זה דבר רחוק ולפיכך פטור כיון שיש לאיש זה אשה שבכרה במה לתלות הזכרים או הזכר גם יש לו נקבה לומר שזו היא פטרה רחם אותה שלא בכרה אבל בב' אנשים לא משכחת לה דכיון שזה לא בכרה אשתו ויש כאן ב' זכרים לפנינו ואין לזה אשה אחרת שבכרה לתלות אין פוטרין אותו בשיתלה באשת חבירו וזהו שאמרו בשני אנשים לא משכחת לה והוא הדין שהזכיר רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה לפדות וכו' ואם לא רצה לפדותו מ\"ע לערפו וכו'. כתב הראב\"ד בחיי ראשי אין זה מן הפלפול וכו'. ורבינו סמך על פשטא דמשנה בפ' קמא דבכורות (דף י\"ג) דקתני מצות פדייה קודמת למצות עריפה דאם לא כן לא היה התנא מוציא עבירה בלשון מצוה: \n", + "ושתי מצות אלו נוהגות בכ\"מ ובכל זמן. בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ז) אמרינן הרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהו ביאה ונוהג בין בארץ בין בחו\"ל: \n", + "ומצות פדייה קודמת למצות עריפה. משנה פ\"ק דבכורות (דף י\"ב): \n\n" + ], + [ + "השה שפודין בו נותנו לכהן. משנה שם. \n", + "ומ\"ש שנאמר כל פטר רחם וגו' כך היא הגירסא הנכונה והוא בפ' קרח ומדכתיב יהיה לך יליף שהוא לכהן. וספרים שכתוב בהם שנאמר כל פטר חמור ט\"ס הוא. ומה שסיים רבינו ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה בהמה הטמאה האמורה כאן הוא החמור בלבד משום דמלישנא דקרא הוה משמע דבכל בכור בהמה טמאה נוהגת דין בכורה: \n\n" + ], + [], + [ + "פטר חמור אסור בהנאה וכו'. בפ\"ק דבכורות (דף ט':) פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ור\"ש מתיר ואמרינן בגמרא (דף י\"א) דפליגי בין בהנאת דמיו בין בהנאת גופו ומשמע התם דהלכה כר' יהודה: \n", + "וכתב הראב\"ד אם דמיו אסורים וכו'. ואיני יודע מה קשה לו על דברי רבינו שהרי דבריו דברי הגמרא הם ואפשר שאינו תמה אלא על הגמרא: \n", + "ואם מת קודם פדיון או שערפו יקבר וכו'. משנה שם (דף י\"ב:): \n", + "לפיכך אם לא פדהו ונתן פטר החמור בעצמו לכהן וכו' עד בפניו. ברייתא ומימרא ספ\"ק דבכורות (דף י\"א): \n\n" + ], + [ + "הפריש פדיון פטר חמור וכו'. משנה שם (דף י\"ב:) המפריש פדיון פטר חמור ומת כלומר השה רבי אליעזר אומר חייב באחריותו וכו' וחכ\"א אינו חייב באחריותו וכו' מת פטר חמור ר\"א אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה וחכ\"א אינו צריך להקבר וטלה לכהן ופירש\"י אינו צריך להקבר דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן ופטר חמור פדוי וידוע דהלכה כחכמים ותנן תו התם (דף ט') גבי פדיון פטר חמור אם מת נהנים בו ומוקי לה בגמרא (דף י\"א:) דמת ביד בעלים ונהנה בו כהן סד\"א כל כמה דלא מטא לידיה לא זכה ביה קמ\"ל דמעידנא דאפרשיה ברשותא דכהן קאי: \n\n" + ], + [ + "מאימתי חייב לפדותו וכו'. בספ\"ק דבכורות (דף י\"ב:) x תניא פטר חמור לאלתר ורמינהי אין בערכין וכו' ובפטר חמור פחות משלשים [יום] ומוסיפים עד עולם אמר ר\"נ לומר שאם פדאו פדוי וכו' רב ששת אמר לומר שאינו עובר עליו ופירש\"י לומר שאם פדאו פדוי הא דקתני לעיל פדיון פטר חמור לאלתר שאם פדאו לאלתר [פדוי] אבל עיקר מצות פדייה לא מקיים רב ששת אמר לעולם מצות פדיון לאלתר והא דקתני אין בערכין ובפטר חמור פחות משלשים [יום] שאינו עובר עליו עד שלשים יום מכאן ואילך עובר עכ\"ל. וידוע דהלכה כרב ששת באיסורי. \n", + "ומ\"ש אין כאן אלא מצות עיכוב בלבד. כלומר אין כאן דבר אחר אלא שנתעכב ולא למצוה והיינו עובר עליו דקאמר רב ששת: \n\n" + ], + [ + "לא רצה לפדותו עורפו וכו'. משנה שם (דף יג): \n", + "ומ\"ש ואין ממיתין אותו לא במקל וכו'. ברייתא שם (דף י'): \n\n" + ], + [ + "אין פודין לא בעגל וכו'. משנה שם (דף י\"ב): \n\n" + ], + [ + "אין פודין בשה הדומה לאחר וכו'. שם איבעיא להו מהו לפדות בנדמה כלומר בן רחל הדומה לעז ולא איפשיטא ופסק בה לכתחלה לחומרא ובדיעבד לקולא דכיון דספק הוא אין מחייבין אותו לחזור לפדותו כיון דאין בו קדושת הגוף: \n", + "ופודין בבן פקועה. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרב אשי דבתרא הוא: \n", + "ואין פודין בפסולי המוקדשין וכו'. שם בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "פודין בשה בין זכרים וכו'. משנה (שם דף ט'): \n\n" + ], + [], + [ + "(יא-יב) שה שלקחו מדמי שביעית וכו'. גם זה [בעיא דאיפשיטא] שם (דף י\"ב): \n", + "אם אין לו שה לפדותו וכו'. בפ\"ק דבכורות (דף ט':) אמרינן דלרבי יהודה דסתם לן תנא כוותיה הקפידה תורה על פטר חמור לפדותו בשה ואקשינן ומי הקפידה והא רב נחמיה בריה דרב יוסף פריק ליה בשילקא בשוויו בשוויו לא קאמרי כי קאמרי שלא בשוויו ומסיק (דף י\"א) דטעמא דרבי יהודה משום דלא יהא חמור מן ההקדש ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו תניא (דף י':) תפדה [אפילו] כל שהוא ופסק רב יוסף הלכתא הכי וכמה אמר רב יוסף אפילו פטרוזא בת דנקא אמר רבא אף אנן נמי תנינא וכו'. ופירש\"י בשילקא עשבים שלוקות. חמור מן ההקדש שפודהו בכסף בשוויו. להחמיר עליו שלא יפדהו אלא בשה. אלא להקל עליו שאם פודהו בשה יכול לפדותו בפטרוזא. פטרוזא שה כחוש. ואמרינן בגמרא רבי יהודה נשיאה הוה ליה פטר חמור שדריה לקמיה דרבי טרפון אמר ליה כמה בעינא למיתב לכהן אמר ליה הרי אמרו עין יפה בסלע עין רעה בשקל בינונית ברגיא אמר רבא הלכתא ברגיא וכמה [ברגיא] תלתא זוזי וכו' קשיא הלכתא אהלכתא ל\"ק כאן בבא לימלך כאן בעושה מעצמו ופירש\"י קשיא הלכתא אהלכתא הכא אמרת הלכתא ברגיא ולעיל אמרת הלכה [כדברי חכמים] דאפילו בת דנקא. ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין בא לימלך לעושה מעצמו כדמפליג גמרא וכ\"כ עליו הראב\"ד ז\"ל א\"א והשה עצמו צריך שישוה ג' זוזים וכו'. ועוד יש לדקדק בדברי רבינו שכתב לחלק בין אם היו דמי פטר חמור ג' זוזין או יותר לכשהם פחות מניין לו לחלק כן ושמא גירסא אחרת היתה לו בגמרא וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "הפודה פטר חמור של חבירו וכו'. מימרא פירקא קמא דבכורות (דף י\"א): \n\n" + ], + [ + "כהנים ולוים פטורים וכו'. משנה בריש בכורות (דף ד') ובריש פ\"ב (דף י\"ג): \n\n" + ], + [ + "הלוקח עובר חמורו וכו'. משנה בריש בכורות. \n", + "ומ\"ש ואין קונסין אותו על דבר זה. שם בגמרא כל הני למה לי צריכי דאי תנא לוקח ה\"א וכו' אבל מוכר דמפקע ליה מקדושה אימא ליקנסיה קמ\"ל כלומר דלא נימא נחייביה בבכורה משום קנס: \n", + "היה העכו\"ם שותף וכו' עד הרי זה חייב. פלוגתא דאמוראי בריש בכורות (דף ג') ופסק כרב הונא דאמר אפילו אזנו בין באם בין בעובר דר' יוחנן קאי כוותיה דאמר אפילו מום קל. וכתב הטור על דברי רבינו ואיני יודע למה כתב היה לו באחד משניהם אבר אחד דהוא הדין נמי אפילו אין לו אלא כל שהוא ביד או ברגל פטור שאין צריך שיהיה לו כל האבר עכ\"ל. וי\"ל דס\"ל לרבינו דכשיש לעכו\"ם שותפות בכל הבהמה אפילו אחד מאלף שותף מיקרי ופוטר אבל כשאין לו שותפות אלא באבר אחד על זה אמרו בגמרא וכמה תהיה שותפות העכו\"ם ותהא פטורה מן הבכורה ואמר רב הונא אפילו אזנו ומשמע דכל אזנו קאמר מדאתקיף ליה ר\"נ לימא ליה שקול אזנך וזיל ופסק כרבי יוחנן דאמר אפילו מום קל ופירש\"י אפילו אין לעכו\"ם שותפות אלא באזנה שאם היה נוטל חלקו אינה לא נבלה ולא טרפה אלא מום קל בעלמא פטורה מן הבכורה וא\"ת היכי משכחת לה שיחתוך שום אבר ולא תהיה בעלת מום שכתב בהיה לו אבר אחד אם אפשר שיחתך ולא תהיה בעלת מום וי\"ל דמשכחת לה שהיה יתר כמין אצבע בידיו או ברגליו ואין בו עצם שאם חתכו כשר: \n", + "וכן המקבל חמור מן העכו\"ם וכו' או עכו\"ם שקיבל מישראל וכו'. משנה בריש בכורות: \n\n" + ], + [ + "גר שנתגייר וכו'. פרק הזרוע (חולין דף קל״ד) גבי ח' ספיקות נאמרו בגר ארבעה לפיטור וחד מינייהו פטר חמור פירוש לענין ממון ומיהו כיון דקי״ל ספק איסור לחומרא צריך לפדותו להפקיע איסורו שאסור בהנאה והפדיון מעכבו לעצמו דהמע״ה: \n\n" + ], + [ + "עכו״ם שהפריש פטר חמור וכו'. מנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ז): \n\n" + ], + [ + "פרה שילדה כמין חמור וכו'. משנה פירקא קמא דבכורות (דף ה':). \n", + "ומה שכתב ואם יש בו מקצת סימני חמור חייב בבכורה. שם בעיא דאיפשיטא באת\"ל ופסק באת\"ל כמנהגו: \n\n" + ], + [], + [ + "(יט-כ) חמורו שלא בכרה וכו'. משנה פרק קמא דבכורות (דף ט') חמורו שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו שתי חמוריו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין [כאן] לכהן כלום אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים נותן טלה אחד לכהן זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו. ובגמרא (דף ט':) מפריש טלה לעצמו וכיון דלעצמו הוא למה ליה לאפרושי לאפקועי לאיסוריה מיניה: \n\n" + ], + [ + "כתב הראב\"ד ילדו שתי נקבות וכו' עד ואינו צריך להפריש טלה לעצמו. א\"א יש כאן שבושים והספיקות שמא הזכר יצא אחרי הנקבה עכ\"ל. נראה שטעמו מפני שהוא סובר כדברי רש\"י והתוספות שסוברים דכל היכא דקתני בענין פטר חמור אין כאן לכהן כלום מפריש טלה לאפקועי איסוריה והוא לעצמו ורבינו כתב דבשתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אינו צריך להפריש טלה לעצמו וזה אצל הראב\"ד שיבוש משום דכיון דלא מפסיד מידי למה לא יתקן בהפרשת טלה וכתב שיש כאן שיבושים משום דמשמע מדברי רבינו דבזכר ונקבה או שני זכרים ונקבה מפריש טלה לעצמו אע\"פ שלא הוזכרה במשנה וגם הוא זכרונו לברכה לא הזכירו שהרי לא מיעט אלא שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות וזה בעיני הראב\"ד שיבוש לחלק במה ששנו אין כאן לכהן כלום בין זה לזה שבזה מפריש טלה לעצמו ובזה אינו צריך להפריש ולדעת רבינו י\"ל דשאני ב' זכרים ונקבה דמתוך שהוא צריך לעשות בהם מעשה ליתן טלה אחד לכהן אמרינן ליה דיפריש טלה אע\"ג דתרי ספיקי הוא אבל בב' נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות כיון דאינו צריך לעשות מעשה ליתן שום טלה לכהן לא אמרינן שיפריש טלה לעצמו מאחר דתרי ספיקי הוא. ומ\"ש והספיקות שמא הזכר יצא אחר הנקבה טעמו להשיג על רבינו למה כתב שיש כאן ספיקות הרבה שהכל נכלל בספק אחד שהוא שמא הזכר יצא אחר הנקבה: \n\n" + ], + [ + "וכן הלוקח חמור מן העכו\"ם ואין ידוע אם בכרה וכו': \n\n" + ], + [ + "מי שהיו לו עשרה טלאים וכו' עד סוף הפרק. בפרק קמא דבכורות עלה י\"א: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d63eacb902b94b17651d22ccf80969f2506dccfa --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,734 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מתנות עניים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [ + [ + "הקוצר את שדהו וכו'. כלומר שמצות הפאה להניחה בקמה כמבואר בפרק שני. \n", + "ומה שכתב בסוף השדה בפ״ק דפאה וטעמא איתא בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג). \n", + "ומ״ש אחד הקוצר ואחד התולש פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ז) ות״כ פרשת קדושים וירושלמי פ״ק דפאה: \n\n" + ], + [ + "וכשם שמניח בשדה כך באילנות וכו'. כן משמע במשנה רפ\"ד דפאה ובת\"כ ובירושלמי פ\"ק דפאה: \n", + "עבר וקצר את כל השדה וכו' עד ה״ז נותן ממנו פאה לעניים. בר״פ הגוזל עצים (בבא קמא דף צ״ד) ובפ״ק דתמורה מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש יפריש מהעמרים לא הפריש מהעמרים יפריש מהכרי עד שלא מרחו מרחו מעשר ונותן לו משום ר' ישמעאל אף מפריש מן העיסה ונותן לו. ומשמע דלרבי ישמעאל אפי' אפאו מפריש ממנו ופסק רבינו כמותו משום דבעי התם ר' יונתן אליביה ועוד דאביי בעא לאוקומי התם לר' ישמעאל בשיטה ורבא דחי ליה דלעולם קסבר ר' ישמעאל שינוי קונה כסתם מתני' דהתם וכב״ה ומשמע לרבינו דלאו דיחויא בלחוד הוא אלא לקושטא דמילתא: \n\n" + ], + [ + "אבד כל הקציר וכו'. פרק אלו הן הלוקין (מכות דף ט״ז) וטעמא משום שאינו יכול עוד לקיים עשה שניתק לו ויתבאר פרק ט״ז מהלכות סנהדרין: \n\n" + ], + [ + "וכן בלקט כשקוצר וכו'. מפורש בתורה פרשת אמור. \n", + "ומ\"ש עבר ולקטן אפי' טחן ואפה וכו' הוא ע\"פ מה שנתבאר בפאה וכר' ישמעאל. \n", + "ומ\"ש אבדו או נשרפו וכו'. גם זה ע\"פ מה שנתבאר בפאה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן בפרט וכו' וכן בעוללות וכו'. הכל מבואר בתורה בפרשת קדושים. \n", + "ומ\"ש וכן המעמר וכו', בפרשת כי תצא. \n", + "ומ\"ש עבר ולקטו וכו' עד ואם לא קיים עשה שבהן לוקה. ע\"פ מה שנתבאר: \n\n" + ], + [ + "כשם שהשכחה בעמרים כך היא בקמה וכו'. כן משמע בפ\"ו דתנן קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה משמע דאי הוי פחות מסאתים הוי שכחה ובספרי יליף לה מקרא: \n", + "וכשם שהשכחה בתבואה וכיוצא בה וכו' וה\"ה לשאר האילנות. יתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "נמצאת למד שארבע מתנות לעניים וכו' עד ושתים באילנות השכחה והפאה. בפ' הזרוע (חולין דף קל״א) ובתוספתא דפאה פ״ב: \n\n" + ], + [ + "כל מתנות עניים אין וכו' מוציאין אותן מידו. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [ + "כל גר האמור במתנות וכו'. ת\"כ פרשת קדושים. \n", + "ומ״ש ואעפ״כ אין מונעים עניי עכו״ם וכו'. משנה פרק הניזקין (גיטין דף נ״ט): \n\n" + ], + [ + "נאמר במתנות עניים וכו' עד והרי אין עניים. בסוף פרק הזרוע (חולין דף קל\"ד:): \n\n" + ], + [ + "מאימתי מותרים כל אדם בלקט וכו'. משנה ריש פרק ח' מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו הנמושות ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ״א:) ובפ״ק דתענית (דף ו':) איפליגו ר״י ור״ל בפירוש נמושות ודברי רבינו כאן כפירוש ר״ל ויש לתמוה עליו. ומצאתי בשם הרשב״א שטעמו מפני שהוא סבור דר״י ור״ל לאו בדינא פליגי דבין הכי ובין הכי מותרים כל אדם לד״ה דבהכי עניים מתייאשים ולא איפליגו אלא בפירוש תיבת נמושות והדין עמו דאטו באתר דליכא סבי כי הני יהיו כל אדם אסורים לעולם לדעת ר״י אלא לר״י ה״ה בלקוטי בתר לקוטי ולר״ל ה״ה נמי בסבי דאזלי אתיגרא ונקט רבינו לישנא דר״ל משום דליקוטי בתר ליקוטי שכיחי בכל אתר. ועוד תדע דלאו דוקא אמרו אלא כל היכא דסמכא דעתין דמסחי עניים דעתייהו אומרים כן כאותה שאמרו בפ״ק דמציעא בפועל שמלקט בנו אחריו משום דעשאוה כהלכו בה הנמושות דעניים גופייהו מסחי דעתייהו: \n", + "מאימתי מותרים כל אדם בפרט וכו'. משנה בפ\"ח דפאה: \n", + "מאימתי מותרים כל אדם בשכחה וכו'. שם במשנה ובזיתים משתרד רביעה שניה ואמרינן בפ\"ק דתענית (דף ו') יורה במרחשון ומלקוש בניסן דברי ר\"מ וחכ\"א יורה בכסליו מאן חכמים אמר רב חסדא ר' יוסי היא דתניא אי זו היא רביעה ראשונה הבכירה בג' בחשון בינונית בשבעה בו אפילה בי\"ז בו דברי ר\"מ רבי יהודה אומר בז' ובי\"ז ובכ\"ג רבי יוסי אומר בי\"ז ובכ\"ג ובר\"ח כסליו וכו' אמר רב חסדא הלכה כר' יוסי ואמרינן עלה בשלמא רביעה ראשונה לשאול שלישית להתענות שניה למאי אמר ר' זירא לנדרים דתנן הנודר עד הגשמים משירדו גשמים עד שתרד רביעה שניה רב זביד אמר לזיתים דתנן מאימתי כל אדם מותרים בלקט וכו' ובזיתים משתרד רביעה שניה והשתא כיון דזמן רביעה שנייה לר' יוסי דאיפסיקא הלכתא כוותיה הויא בכ\"ג לחשוון ושלישית הויא בר\"ח כסליו יש לתמוה על רבינו למה כתב שרביעה שניה היא בר\"ח כסליו ואע\"פ שכתב רבינו בשנה אפילה דמשמע דאע\"ג דבשאר שנים לא הוי רביעה שניה בר\"ח כסליו בשנה אפילה הוה רביעה שניה בר\"ח כסליו איני יודע מנין לו ואין לומר שגירסתו בגמרא היה כן שהרי כתב בפ\"י מהל' נדרים שזמן רביעה שניה הוא מכ\"ג במרחשון ואילך. ונ\"ל שרבינו מפרש דר' יוסי ארביעה שניה קאי וה\"ק רביעה שניה בשנה בכירה בי\"ז ובשנה בינונית היא בכ\"ג ובשנה אפילה היא בר\"ח כסליו וכ\"כ בפירוש המשנה בפ\"ח דפאה וכן משמע מדבריו פה והטעם שתפס כאן זמן רביעה שניה בשנה אפילה משום דספק מתנות עניים להחמיר כדתנן בספ\"ד דפאה ולענין נדרים פסק דנקיטינן בשנה בינונית שדרך לשון בני אדם בדבר בינוני, ומשמע לרבינו דזמן רביעה שניה דאמרינן היינו לזיתים שבראש הזית דאלו לצבורי זיתים ששכח תחת האילן מדחזינן שהניחו עניים מלחזר אחריהם ודאי מותרים שמאחר שהם מזומנין ומונחין לפניהם ופסקו מלחזר אחריהם ודאי נתיאשו מהם דומיא דבתבואה משילכו הנמושות: \n\n" + ], + [ + "כל זמן שיש וכו'. נראה שזהו פירוש מה ששנינו בפ\"ח דפאה כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו ובירושלמי פתר לה תרין פתרין כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו קודם לכן אע\"פ שאין לו תחתיו יש לו בראשו פתר חורן כל זמן שיש לו תחתיו אין לו בראשו הלך המחבא אע\"פ שאין לו בראשו יש לו תחתיו. ומשמע לי דה\"פ לדעת רבינו דהני תרי פיתרי דקאמר בירושלמי היינו לומר דמתניתין לא קאי סיפא ארישא אלא תרי מילי נינהו חד כל זמן שיש לו תחתיו וחד יש לו בראשו וכאילו אמר כל זמן שיש ליטול תחתיו נוטל בכל גוונא וכל זמן שיש לו ליטול בראשו נוטל בכל גוונא אף על פי שאין לו בראשו יש לו תחתיו וה\"ק כל זמן שיש לו לעני ליטול תחתיו נוטל אף על פי שאין לו ליטול בראשו שכבר הותר לכל אדם האי הוא פירושא דרישא דקתני כל זמן שיש לו תחתיו ומאי דקתני סיפא יש לו בראשו הוי מילתא באפי נפשה וה\"ק אם יש לו לעני ליטול בראשו שעדיין לא הותר לכל אדם נוטל ואף על פי שאין לו תחתיו ולפי זה פיתרא קדמאה הוי פירושא דסיפא ופיתרא תניינא הוי פירושא דרישא ועשה כן לפרש פירושא דסיפא ברישא להורות שצריך להפריד סיפא מרישא. ולפי פירוש זה משמע לי דאפשר לומר דהא דמסיים במתני' רבי מאיר אומר משתהלך המחבא לאו מיפלג פליג אלא פירושי קא מפרש אימתי אין לו בראשו משתהלך המחבא דהיינו שחבטו העניים הזיתים בכלי שהוא משיר כל הזיתים הנחבאים במחבואו שאז הותר לכל אדם אם כן מיפלג פליג לומר דמשחבטו העניים בכלי המשיר כל הזיתים הנחבאים הותר לכל אדם השאר ולתנא קמא לא הותר עדיין: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א בחיי ראשי אינה נראית לא כדברי הרב המחבר ולא כדברי הרב היוני וכו'. ורש\"י פירש בע\"א: \n\n" + ], + [ + "מתנות עניים וכו'. ירושלמי רפ\"ח דפאה: \n\n" + ], + [ + "כל מתנות עניים האלו וכו' הרי הכתוב אומר ובקצרכם את קציר ארצכם וכו'. ירושלמי פ\"ג דפאה. \n", + "ומ״ש וכבר נתפרש בגמ' שהפאה נוהגת בח״ל מדבריהם, נ״ל דהיינו מדאמרינן בס״פ הזרוע (חולין דף קל״ד:) לוי זרע בכישא ולא הוו עניים למשקל לקט אתא לקמיה דרב ששת א״ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים משמע דבח״ל הוה מדאתא לקמיה דרב ששת דהוה בבבל: \n\n" + ], + [ + "כמה הוא שיעור הפאה וכו'. במשנה פרק קמא דפאה. \n", + "ומה שכתב בין בארץ בין בח\"ל. בפרק ראשית הגז. \n", + "ומה שכתב ומוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה וכו'. משנה בפרק קמא דפאה. \n", + "ומ\"ש כיצד שדה שהיא קטנה ביותר וכו'. שם בירושלמי. \n", + "ומה שכתב וכל המוסיף על הפאה וכו' אהא דתנן בריש פאה אלו דברים שאין להם שיעור קאמר בירושלמי ולמה לא תנינן עפר סוטה ואפר פרה ומשני לא מיתניא במתני' אלא דברים שהוא מוסיף עליהם ויש בעשייתן מצוה אלו אע\"פ שמוסיף אין בעשייתן מצוה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל אוכל שגידוליו מן הארץ וכו' עד ומכניסין אותו לקיום. משנה בפ\"ק דפאה ומפרש לה בגמרא סוף פרק מקום שנהגו ופרק כלל גדול (דף נ') ופרק בא סימן (דף ס\"ח) וממעט מינה כל הדברים שממעט רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש השומים והבצלים חייבים בפאה. במשנה פ\"ו דפאה (דף ט') וכת\"ק ונתבאר פ' בא סימן (נדה נ') ממשנה אחרת. \n", + "ומ\"ש וכן האמהות של בצלים וכו'. משנה בפ\"ג דפאה וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "קרקע כל שהוא חייבת בפאה. משנה שם וכר\"ע. \n", + "ומה שכתב ואפילו היתה של שותפים וכו'. ר״פ ראשית הגז (חולין דף קל״ה): \n\n" + ], + [ + "שדה שקצרוה נכרים לעצמם וכו' עד נותן פאה לכל. משנה פ\"ב דפאה (משנה ז' ח') ודקדק רבינו לכתוב גבי קצרוה נכרים לעצמם ללמד דאילו קצרוה לישראל חייב כדאיתא בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש קצר חציה והקדיש חציה וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש קצר חציה והקדישו וכו'. תוספתא פירקא קמא דפאה: \n\n" + ], + [ + "כרם שהיה וכו'. זהו לדעת רבינו פירוש מה ששנינו בפ\"ג דפאה בכרם המדל נותן מן המשואר על מה ששייר והמחליק מאחת יד נותן מן המשואר על הכל וז\"ל רבינו שם בפירושה כרם המדל כרם מדולדל גזור ממלת דל והוא שיבצור מקצתו וימכור ויעזוב הנשאר לדרוך או ליבש אמר שחייב לתת פאה מהשארית הנשארת כפי מה שנשאר לא כפי הכרם כולו וזהו כשיבצור הענבים מכל צד מצדי הכרם אבל כשיבצור מצד אחד ומכר והניח הנשאר יתן ממה שנשאר פאה המחוייב לכל הכרם וזהו פירוש מה שאמר המחליק מאחת יד ר\"ל הבוצר מצד אחד עכ\"ל. \n", + "ומ״ש וכן כל הקוטף מלילות מעט מעט וכו'. ירושלמי שם אכתבנו בספ״ד ותוספתא פ״ק דפאה ואע״ג דגמרא דידן פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ז) אמרינן דרבי יוסי הוא דסבר הכי ופליגי רבנן עליה כתב הר״ן דפסק כר' יוסי משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה אלא דק״ל דא״כ ה״ל למיפסק בתולש צמר רחלים בידו דפטור כר' יוסי דאמרינן בגמרא דפטור כי היכי דפטר תולש מפאה והוא ז״ל פסק בפ״י מהלכות בכורים דחייב והניח הר״ן הדבר בצ״ע. ואני אומר שעל מה שכתב הר״ן שפסק רבינו כר' יוסי משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה יש לדון שלא אמרו שם אלא מודה רבי יוסי במידי דאורחיה וכו' והאי לאו שקלא וטריא הוא. לכך נ״ל שלא פסק רבינו כר' יוסי במתנות עניים אלא משום דבירושלמי ובתוספתא סבר בהו כוותיה אבל בראשית הגז דלא אשכחן דסבר כוותיה הדרינן לכללין דאין הלכה כיחידאה ואע״ג דבגמ' דידן מדמי תולש צמר לקיטוף מלילות אינו מוכרח ואפשר לחלק ביניהם: \n\n" + ], + [ + "הקוצר כל שדהו וכו'. ירושלמי פרק שלישי: \n\n" + ], + [ + "המקדיש שדהו וכו' עד שאינו חייב בפאה. משנה בפרק רביעי דפאה ודריש לה בספרי מקרא: \n\n" + ], + [ + "נכרי שקצר שדהו וכו'. גם זה משנה שם וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "אין שוכרים פועלים עכו\"ם לקצור וכו'. ירושלמי בפ\"ב דפאה ותוספתא פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "בעה״ב שקצר כל שדהו וכו' ואינו צריך לעשר וכן אם דש וכו' וגמר מלאכתו מעשר וכו'. בפ' הגוזל עצים (בבא קמא דף צ״ד) ובפ״ק דתמורה (דף ו') ובמשנה פ״ק דפאה לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח כלומר אבל משמרח אע״פ שנותן משום פאה חייב במעשרות: \n", + "ומ\"ש ואם נתן להם רוב הקציר משום פאה וכו'. אהא דתנן בפ\"ג דפאה ר\"ע אומר קרקע כל שהוא חייב בפאה קאמר בירושלמי הגע עצמך שהיה שם שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור (ר' חנניה בשם ר' פנחס תיפתר) בשהיה שם קלח אחד ובו ה' שבלים. וכתב סמ\"ג וז\"ל קרקע כל שהו חייב בפאה מקשה בירושלמי והלא צריך בקוצר שיקצור לעצמו שום דבר ולפיכך שנינו בתוספתא העושה כל שדהו פאה אינה פאה והא דתניא בפ\"ק דנדרים מנין שאם רצה לעשות כל שדהו פאה שהרשות בידו תלמוד לומר פאת שדך כל שדהו לאו דוקא וכ\"כ שם התוספות: \n\n" + ], + [ + "אין מניחים את הפאה אלא בסוף השדה וכו' עד ויתננה לעני הקרוב לו. תוספתא בפרק קמא דפאה וירושלמי בפ״ד דפאה ומייתי לה בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג) ואע״ג דר״ש אמרה אפשר דמפרש רבינו דלא פליג את״ק וכמו שפירשה רבינו שמשון ואפילו את״ל דפליג פוסק כר״ש כיון שנתן כמה טעמים לדבר. ועוד י״ל שרבינו מפרש דהא דתני ת״ק נותנים פאה מתחלת השדה ומאמצעה בדיעבד קאמר לומר ששם פאה עליו אבל לכתחלה לכ״ע אין נותנים אלא מסוף השדה. \n", + "ומה שכתב עבר והניח הפאה בתחלת השדה וכו'. משנה בפ\"ק דפאה נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעיתו ר\"ש אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור ר' יהודה אומר אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר ופסק רבינו כר\"ש וצריך טעם למה ואפשר דסבר דלא פליג את\"ק אלא מפרש דבריו ור' יהודה פליג אתנא קמא. ומפרש בירושלמי דכשיעור דאמר ר\"ש לא כשיעור כל שדהו קאמר אלא כשיעור המשתייר ואפילו את\"ל דר\"ש פליג את\"ק פסק כר\"ש משום דבירושלמי מפרש מילתיה אלמא סבר דהלכתא כוותיה: \n\n" + ], + [ + "בעל הבית שנתן וכו'. תוספתא דפאה פ\"ב ואיתא בפרק המניח: \n", + "וכן בעל השדה שהפריש וכו'. בפ\"ק דנדרים (דף ו':) בעי רב פפא יש יד לפאה או אין יד לפאה ה\"ד אילימא דאמר הדין אוגיא להוי פאה והדין נמי ההיא פאה מעלייתא היא אלא דאמר והדין ולא אמר נמי ובתר הכי בעי אם יש יד לצדקה ופירש הר\"ן דמיבעיא ליה באת\"ל יש יד לפאה. ודעת רבינו לפסוק כאת\"ל דאע\"פ שכמדומה לי שכשאין האת\"ל מפורש בגמרא אינו פוסק כמותו מ\"מ י\"ל כיון דלא איפשיטא הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא וכן פסקו הרמב\"ן והרשב\"א: \n\n" + ], + [ + "אסור לפועלים לקצור את כל השדה וכו' עד אסור ליגע בה. בתוספתא דפאה פ\"ב: \n\n" + ], + [ + "הפאה של תבואה וקטניות וכו' עד ובמנחה. הכל משנה פ\"ד דפאה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומחייבין בעה\"ב להוריד ולחלקה ביניהם. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ולמה לא קבעו לה עת אחר ביום וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "עני שנטל מקצת הפאה וכו'. משנה שם נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום נפל לו עליה פירש טליתו עליה מעבירין אותה הימנו. ובתוספתא נטל מקצת פאה וזרק עליה אין לו בה כלום ר\"מ אומר קונסין אותו ונוטלים הימנו זו וזו ומפרש רבינו דכולה ר\"מ היא וה\"ק שר\"מ אומר כ\"כ הר\"ן בריש מציעא שזה דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "מי שלקח את הפאה וכו'. משנה שם מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכ\"א יתננה לעני שנמצא ראשון ופסק כחכמים וכעולא דאמר בפ\"ק דמציעא (דף ט':) דהני מילי מעשיר לעני אבל מעני לעני ד\"ה זכה לו: \n\n" + ], + [ + "בעל הבית שהניח פאה וכו'. תוספתא דפאה פ\"ב וירושלמי פ\"ד: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין מניחין את הפאה וכו'. ירושלמי פרק שני דפאה ובתורת כהנים יליף לה מקרא. \n", + "ומה שכתב ואם הניח משדה על חבירתה אינה פאה. ירושלמי בפרק שני דפאה והכי משמע בפרק הכונס ובפרק חזקת: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היתה שדהו זרועה כולה מין אחד וכו' עד או שקצר באמצעה וכו'. הכל משנה בפרק שני דפאה. \n", + "ומ\"ש גבי נחל אע\"פ שאינו מושך וגבי אמת המים שתהיה מושכת. שם בירושלמי. \n", + "ומ\"ש באמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת. במשנה הנזכרת אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת ר' יהודה אומר מפסקת ולכאורה משמע דת\"ק פליג עליה ומדפסק רבינו כר' יהודה נ\"ל שהוא מפרש דד\"ה היא ונכתב בשם ר' יהודה משום דהוא אמרה בי מדרשא ואתא לפרושי שלולית דתנא ברישא דמפסקת דהני מילי בשאינה יכולה להקצר כאחת. וז\"ל רבינו בפירוש המשנה ענין שאינה יכולה להקצר כאחד כשיהיה בצד אחד לא יוכל לשלוח ידו ולקצור מצד אחר וכו' והלכה כרבי יהודה עכ\"ל. והתוספתא פ\"ק תניא אלו מפסיקין לפאה וכו' ואמת המים שאינה יכולה להקצר כאחד אר\"י אם עומד באמצע קוצר מכאן ומכאן מפסיק ואם לאו אינו מפסיק וה\"פ כיון שאם עומד בצד אחד לא יוכל לקצור הצד השני אע\"פ שאם עומד באמצע קוצר השני צדדים מפסיק ואם לאו פירוש שאין צריך לעמוד באמצע אלא מהצד האחד קוצר השני אינו מפסיק. ובירושלמי הוון בעי מימר ולא פליגין אשכחת תני אמת המים הקבועה הרי זו מפסקת הוון בעון מימר מה דאמר ר\"י בעומד מצד זה ואינו יכול לקצור מצד השני אבל אם היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן אינו מפסיק אשכחת תני ופליגי (דתניא) היה עומד באמצע וקצר מכאן ומכאן מפסיק מצד אחד אינו מפסיק. ונ\"ל דהכי פירושו לדעת רבינו הוון בעי מימר ולא פליגין. האי פליגין לאו לשון מחלוקת חכמים הוא אלא היינו לומר שאין חלוק בדבר שכל אמת המים מפסקת בין קבוע בין אינו קבוע עד שמצאו דתניא דדוקא קבועה מפסקת ולא שאינה קבועה. ומ\"ש הוון בעון מימר מאי דאמר ר\"י וכו' אבל אם היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן אינו מפסיק אשכח תני ופליג כלומר מצאו ברייתא שחולקת עם זאת הסברא דתניא היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק וכו' והיא התוספתא שכתבתי בסמוך וכמו שפירשתיה וככה עלו דברי רבינו כדין וכהלכה על פי התוספתא והירושלמי. ודע דבפרק הכונס (ב\"ק ס\"א) אמרינן דשלולית היינו אמת המים המחלקת שלל לאגפיה. ויש לתמוה למה לא כתב כן רבינו ואפשר שרבינו מפרש כאן במחלקת שלל לאגפיה היינו שהיא מושכת מים שעל ידי כן הצדדים שלה מובלעים מים וכאילו חולקת להם שלל לאפוקי נחל שאמרו בו שאע\"פ שאינו מושך. ואע\"פ שבפירוש המשנה פירש דמחלקת שלל לאגפיה היינו שנמשכים ממנה אמות המים להשקות בהם מקומות אחרים כאן חזר בו משום דקשיא ליה דנחל שיש בו מים היא ע\"כ דאין לומר דבאין בו מים מיירי מלשון נחל איתן דהיינו בור וכבר שנאו ותרתי למה לי וכיון דכשיש בו מים מיירי מאחר דקתני דמפסיק אע\"פ שאין נמשכים ממנו אמות המים אמאי איצטריך למיתני שלולית שנמשכים ממנה אמות המים דהא מכ\"ש אתיא לכך פירש מחלקות מים לאגפיה כענין שפירשתי וה\"ה הנחל בין שהמים נמשכים בין שאינם נמשכים ומי יימר דדא אמת המים ועוד דנחל מיירי אפי' באינו מושך ולא רצה לידחק במה שנדחק רבינו שמשון לומר דלא זו אף זו קתני: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב רבינו שדרך היחיד ארבע אמות ודרך הרבים שש עשרה אמה. משנה בפרק המוכר פירות (ב\"ב צ\"ט:): \n", + "וכתב הראב\"ד אבל שביל היחיד והוא הפחות מד' א\"א לא כי אלא אפילו יש לו ארבע אמות וכו'. ורבינו משמע ליה דשביל היחיד הוא צר מדרך ולכך של יחיד שיעורו פחות מד' שהוא דרך היחיד ושביל של רבים פחות מט\"ז שהוא דרך הרבים ובירושלמי (פ\"ב ה\"א) מכיון דתנינן דרך היחיד (דרך הרבים) מה צורכה (אנא מימר לך) אפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילן (אלא גדר) מכיון דתנינן שביל היחיד שביל הרבים מה צורכה להוציא את הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש או שקצר באמצעה וכו'. שם במשנה הקוצר לשחת מפסיק דברי ר\"מ וחכ\"א אינו מפסיק אא\"כ חרש וידוע דהלכה כחכמים. ולשון אפילו קשה דאדרבה מפני שלא הביאה שליש לא נקרא קצירה היה ראוי להפסיק יותר מכשנקצר אחר שהביאה שליש דאז י\"ל התחלת קצירה היא כדמשמע במנחות פרק ר' ישמעאל. ואפשר לומר שמפני שכתב אח\"כ וחרש כתב אפילו כלומר דאפילו קצר קודם שהביאה שליש בעינן חרש: \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה רוחב כל אחד מאלו כשלשה תלמים של פתיח. שם בירושלמי. \n", + "ומה שכתב והוא פחות מבית רובע. כן משמע שם בירושלמי. \n", + "ומה שכתב בד\"א בשדה קטנה וכו'. גם זה שם בירושלמי. \n", + "ומה שכתב אא\"כ היה בו רוחב בית רובע. גם זה משמע שם בירושלמי. \n", + "ומ\"ש אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק בה. בירושלמי רב אמר בור וניר בית רובע וזרע אחר אפי' כל שהוא ר\"י אומר בור וניר וזרע אחר כשלשה תלמים של פתיח מה ופליג מה דאמר רב בחיוב פאה ומה דאמר ר\"י בפיטור פאה והתני בור וניר חייבים בפאה מן מה דאמר רב בשדה בינונית מן מה דאמר ר' יוחנן בחמשים על שתים עכ\"ל הירושלמי. ומדקתני בור וניר חייבים בפאה והיינו בחמשים על שתים ושבקיה לזרע אחר משמע דזרע אחר כל שהוא כדקאמר רב וכיון דברייתא מסייעא ליה נקיטינן כותיה ולא כר\"י דאמר זרע אחר בשלשה תלמים של פתיח: \n", + "כתב הראב\"ד באמת אין הגירסא מתנהגת כדבריו אמרו בירושלמי רב אמר בור וניר בית רובע וכו' עד כי הדדי נינהו. וכבר כתבתי טעם לדברי רבינו וכך היא גירסת ר\"ש בירושלמי וגירסת הראב\"ד נראה שיש בה ט\"ס: \n\n" + ], + [ + "אכלה גובאי או וכו'. ירושלמי שם ואיתא במנחות סוף פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ע״א:): \n\n" + ], + [ + "הזורע בהר שאינו וכו'. משנה בפ\"ב וכל ההרים אשר במעדר יעדרון אע\"פ שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל. ודברי רבינו כאן בזה כדבריו בפירוש השני בפירוש משנה זו: \n\n" + ], + [ + "מדרגות שהן גבוהות וכו' עד אינו מפסיק. שם ובירושלמי חייא בר אדא בשם ר\"ל היה שם סלע ע\"פ כל שדהו אם עוקר הוא את (כל) המחרישה מצד זה ונתנו מצד זה מפסיק מצד אחד אינו מפסיק והתני מדרגות שהן גבוהות י' טפחים נותן פאה מכל אחת ואחת פחות מכאן נותן מאחת על הכל ופחות מכאן אינו עוקר את המחרישה מצד זה ונותנה מצד אחר אפילו פחות מכאן עוקר הוא לא אתינן מיתני י' אלא בגין סופה שאם היו ראשי מדרגות מעורבין שהוא נותן מאחת על הכל. ומשמע דה\"פ אה\"נ שכל שהוא צריך לעקור את המחרישה מצד זה וליתנה בצד אחר אע\"פ שהן פתוחות מי' מפסיק ולא נקט י' אלא משום סיפא. ולפי זה מאי דתני פחות מכאן נותן מאחת על הכל אינו מלשון הברייתא. ויש הוכחה לדבר דבתוספתא דאייתי האי ברייתא ליתיה חלא מדברי המקשה הוא דדייק הכי וא\"כ יש לתמוה על רבינו שפסקה בסמוך לדר\"ל וכאן גבי מדרגות כתב שאם היו פחות מעשרה נותן מאחת על הכל והרי אלו תרתי דסתרן. וצ\"ל שרבינו סבר שיש לחלק בין סלע שאינו ראוי לזריעה למדרגות שהן נזרעות ולפיכך כל שהן פחות מעשרה אינו מפסיק והמקשה לא דק לחלק חילוק זה והמתרץ השיב לו לפי דרכו ואמר לו לפי מה שעלה בדעתך להשוותם יש לתרץ דלא נקטה אלא משום סיפא אבל לפום קושטא לא דמו כלל וכמו שחילקתי ודרך זה נהגו בגמרא וכדאמרינן פ\"ה דפאה גבי שבולת של לקט שנתערבה עם הגדיש ובפ\"ט דשביעית גבי מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה ובפ\"ק דמציעא גבי מי שליקט את הפאה ובכמה דוכתי והשתא שפיר עביד רבינו דפסקה לדר\"ל וכתב בההיא דמדרגות שאם היו פחות מעשרה נותן מאחת על הכל. ועי\"ל ע\"פ דרך זה דבענין אחר יש להקל בין סלע למדרגות דסלע מיירי כשהוא על פני כל שדהו ומדרגות מיירי שאינה על פני כל השדה: \n\n" + ], + [ + "הזורע שדה שיש בה אילנות וכו'. משנה ריש פ\"ג דפאה וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א בשהיו האילנות וכו'. שם בירושלמי: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אינו כן בגמרא דירושלמי וכו'. וגירסת רבינו בירושלמי נראה שהיתה מהופכת והיא יותר נכונה דבמרווחין נותן פאה מכל אחד לפי ששיעור כל מלבן הוא גדול וכדאי להיות שדה בפני עצמו וכשהן מפוזרים כל מלבן שיעורו קטן ואינו כדאי להיות שדה בפני עצמו ואילו לגירסת הראב\"ד בירושלמי הוי איפכא וכשהרגיש הראב\"ד חולשת גירסתו השתדל לבקש לה פנים: \n\n" + ], + [ + "וכן מלבנות הבצלים וכו'. משנה שם ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "שדה שכולה זרועה מין אחד וכו'. משנה שם המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים ר\"ע אומר נותן פאה מכל אחד ואחד וחכ\"א מאחד על הכל ומודים חכמים לר\"ע בזורע שבת או חרדל בג' מקומות שהוא נותן פאה לכל אחד ואחד: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש בד״א בשהיה יבש מכאן ויבש מכאן וכו'. שם בירושלמי עד כדון כשהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע רבי בא בר חייא בשם ר״י אתיא דר״מ בשיטת ר״ע רבו (כמו דר״ע) אמר לח ויבש שני מינים כן ר' מאיר אומר לח ויבש שני מינין (הם) ומשמע דהא דלח מכאן ומכאן ויבש באמצע בעיא ולא איפשיטא היא דהא דא״ר בא בר חייא מילתא באפי נפשה היא לפרושי מילתא דר״ע וא״כ קשה למה פסקה רבינו בפשיטות וכבר השיגו הראב״ד וכתב עירבובי דברים יש כאן ולא הסכים להלכה וכו'. ולי נראה שרבינו מפרש דלאו בעיא היא אלא ה״פ עד כדון לא אמרי רבנן מאחד על הכל אלא בשהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע דכיון שהוא יבש מכאן ומכאן חשיב כאילו כולו יבש דמה שבאמצע בטל לגבי מה שבצדדין אבל אם היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע כיון שהוא לח מכאן ומכאן א״א לחשבו כאילו כולו יבש וממילא משמע דמודו לר״ע בהא דפאה מכל אחד ואחד ואפילו את״ל שהיא בעיא דלא איפשיטא שפיר דמי למיפסקה לחומרא דספק מתנות עניים אזלינן בהו לחומרא כדאיתא בסוף פרק ד' דפאה. ומ״ש ולא ידעינן הא דר״מ היכן היא עם היות שהראב״ד היה סוקר כל הגמרות בסקירה אחת פה נעלם ממנו אי זה מקום דבר זה כי הלא הוא במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ע״א:) גמרא ערוכה והוא ז״ל כתבו בלשון י״א ונראה מדבריו שהוא דוחה אותו: \n", + "ודע דבירושלמי מסיים בה הכי אמרי חברייא קומי רבי יוסא ולמה לי כרבי עקיבא אפילו כרבנן דתנינן המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן (נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן) אמר רבי יוסא שמעינן שוק וגורן שני מינים לח ויבש שני מינים. וכתב ה\"ר שלמה שיביל\"יו ז\"ל בפירושו לירושלמי עד כדון שהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע הכא סברה הגמרא כרבי יוחנן פרק ר' ישמעאל דמנחות דבמנמר לאוצר עסקינן שהוא מבושל כל צרכו ומיבעיא ליה אליבא דרבנן דאמרי מאחד על הכל ונותן מן הלח על היבש ע\"כ אין לנו לפרש אלא דמשייר היינו שהוא מועט כגון שלוקט מכאן ומכאן המבושל ונשתייר הלח באמצע כרבי עקיבא כיון דדמי לערוגה בפני עצמה לא מצטרף ולרבנן סוף קצירה והכי דייק לישנא דמתניתין דקתני ושייר קלחים לחים משמע דהלח הוי שיריים. היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע מהו כלומר שהיה לח מרובה כגון שהיה המבושל באמצע וקצר היבש והניח הלח עם היבש מי אמרינן נמי הכא דטופלין הלח עם היבש. אתיא דרבי מאיר כשיטת רבי עקיבא רבו. ונראה בעיני דאייתי הגמרא מימרא דרבי בא לשנויי בעיין וה\"ק דר\"י אמר עלה דההיא דר\"מ דקוצר לשחת דאתיא כרבי עקיבא דהכא דכי היכי דלרבי עקיבא דמתני' לח ויבש ב' מינים וחשיב ליה כמו זרע אחר ולהכי יהיב פאה מן המבושל לחוד ומן הלח לחוד ומבושל כיון דאפסקיה לא יהיב על כל מבושל ומבושל וכי הדר קצר הלח נמי יהיב פאה על כל לח ולח דאפסקיה מבושל ה\"נ לרבי מאיר דס\"ל דכי קצר באמצע לשחת דהיינו שהביא שליש וכדאמר לעיל ושייר האחד כדי שיתבשל כל צרכו כי הדר קצר ליה כי הוי יבש הוי הנימור של אמצע שקצרו בפעם ראשונה דמי לאחשביה ללח מכאן ולח מכאן וזה שקצר באמצע דמי ליבש באמצע הילכך לא מצטרף יבש של כאן ליבש של כאן אלא בנותן פאה מכל אחד ואחד וכיון דרבי מאיר בשיטת ר\"ע אמרה וכך הוא נימור השחת כיון דהביא שליש כמו נמור דיבש דטעמא הוא משום דחשיב ליה מין אחר איפשיטא בעיין דלעולם פליג ר\"ע ונותן פאה מכל אחת ואחת ולרבנן מאחד על הכל דהתם המשוייר הוי רובא דקוצר לשחת דקתני דומיא דדרך היחיד וכו' ולמה לי כר\"ע למה לן לדחוקי נפשין ולמיפשט מדאוקימנא כר\"ע ותילף מרבנן דהתם בעיא דילן מאחד על הכל תילף מרבנן גופייהו איפכא דכי קצר לבסוף ללח חייב על זה בפני עצמו וכו' דתנן המחליק בצלים וכו' דהיינו שעקרן ומסיר הקליפות שאינו אוכל ומוציא אותם לשוק כדי שיאכלם כשהם לחים בעלים שלהם ומקיים יבשים לגרן מעמיד בקרקע אותם הראויים להתקיים דהיינו להיות יבשים ומשהה אותם שם כדי שיגדלו כל צרכו ויהיו מבושלים דהיינו דמניח הלח שיתבשל דנדון דידן ותנן דנותן פאה לאלו לעצמן ומסתמא מקיים יבשים לגורן דהוי רובא ומשמע דלרבנן כי לקיט הלח ומשייר האחר שיתייבש כל צרכו דהוי רובא שני מינים חשיב לגבי דיהיב תחלה ללח בפני עצמו ולסוף ליבש בפני עצמו אבל לגבי יבש עצמו אפילו יהא מופסק יהיב לכוליה יבש כאחד דהא לא אשכחן לרבנן טפי אלא ר\"מ לחודיה הוא דאית ליה הכי והדר רבי יוסא לתלמידיו דמהך מתניתין שמעינן דשוק וגורן שני מינים אבל לח ויבש שיהו ב' מינים לרבנן לא שמעינן לח ויבש שני מינים בתמיה כלומר מי שמעינן ופסק הרמב\"ם בפרק ג' ממתנות עניים כדברי חבריא שכתב אבל לח מכאן ומכאן וכו' דס\"ל דמאי דא\"ר יוסא דשוק וגורן דוקא דליתא אלא משל בעלמא הוא והכי אמרינן לעיל פ\"ב. ודברי הראב\"ד בזה אינם נוחים אצלי כלל ודברי הרמב\"ם נכונים בעיני עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "שדה שזרעה וכו'. גם זה שם משנה המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן וכו': \n\n" + ], + [ + "הזורע את שדהו וכו'. משנה בפרק ב' דפאה: \n\n" + ], + [], + [ + "האחין שחלקו נותנין וכו'. משנה פ\"ג דפאה: \n", + "השותפין שקצרו וכו'. שם בירושלמי קצר חצי שדה בשותפות וחלקו אינו מפריש משלו לא בתחלה ולא בסוף חזרו וחלקו ונשתתפו וקצרו חצי שדה בשותפות וחלקו (אינו) מפריש שבסוף על חבירו שבסוף אבל לא משלו שבתחלה לחבירו שבתחלה. פי' אותו שלקח הקציר אינו מפריש לא מקציר וגם לא בסוף דהיינו מהחצי שבקמה. והטעם דבשעת קצירת החצי לא נתחייב בפאה דחיוב הפאה בסוף ובשעה שקצר החצי השני אין לחבירו חלק בו ולא לזה חלק במה שנקצר דכיון שהיו שותפין איגלאי מילתא שזהו חלקו ולא נטל אלא חלק המגיע לו ולכך לא יניח אלא חלק המגיע לחלקו חזרו ונשתתפו וקצרו החצי השני בשותפות כל אחד חייב להפריש מן הקמה גם על חלק חבירו של הקמה וזהו שבסוף על חלק חבירו שבסוף כי החלק השני קורא שבסוף והחצי האחד שנקצר בתחלה נקרא שבתחלה דכיון שנפטר אותו חצי בעת שחלקו נפטר ואינו חוזר לחיובו: \n\n" + ], + [ + "שדה שהגיע וכו'. ירושלמי שם אמר רבי יהושע בן לוי היתה לו שדה אחת חציה הביאה שליש וחציה לא הביאה ולא הספיק לקצור חצי חצייה עד שהביאה כולה שליש מפריש מן הא' על האמצעים ומן האמצעים על הא' ואינו מפריש מן הא' על הא' ולשון זה נראה שאין לו הבנה. והר\"י קורקוס ז\"ל גורס בכל הני א' ראשון ופירש אבל לא מן הראשון דהיינו רביע א' שקצר על הראש האחר כי במה שקצר אותו רביע עדיין לא הביא שליש האחרון ולא היה נקרא תבואה. וה\"ר שלמה אישביל\"י ז\"ל (גורס כגירסא דידן) פי' ולא הספיק לגמור חצי חציה של אותו שהביא שליש מפריש מן הראשון על האמצעי דחשיב כילוי האמצעי לגבי ראשון דרמי חיובא עליה ומפריש מן הראשון על האמצעי דאמצע חשיב כלוי בהדי ראשון ומן האמצעי על הראשון וכל שכן מן האחרון על האמצעי דהא הוי האמצעי בקמה בשעה שנתחייב האחרון דכולה חדא שדה ומצטרפת ואינו מפריש מן הראשון על הראשון דחובת פאה בקמה ואינו מפריש מן הקציר על הקציר אלא היכא דכילה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "המוכר מקומות וכו'. משנה (פאה פ\"ג מ\"ה) המוכר קלחי אילן בתוך שדהו נותן פאה מכל אחד ואחד א\"ר יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל וכבר נודע שכל מקום שאמר ר\"י אימתי אינו חולק אלא מפרש דברי חכמים וכן כתב רבינו בפירוש המשנה שר\"י הוא מבאר ואין חולק עליו והא דאמרינן בס\"פ ראשית הגז מאן תנא דהיכא דאיכא שיורא גבי מוכר בתר מוכר אזלינן אמר רב חסדא ר\"י הוא לאו למימרא דאיכא מאן דפליג עליה אלא מפני שהוא היה בעל מאמר זה בבית המדרש אע\"פ שלא נמצא מי שחלק עליו נקרא בשמו ובס\"פ ראשית הגז מסקי רב חסדא ורבא דהא דא\"ר יהודה אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל והוא שהתחיל בעל השדה לקצור משום דכתיב ובקצרכם מעידנא דאתחיל לקצור מיחייב בכולה שדה. \n", + "ומ\"ש עוד רבינו ואם מכר תחלה מפריש הלוקח וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יט-כא) שדה אילן וכו' עד ופאה אחת לכולן. משנה פרק ב' דפאה ודלא כרבי אליעזר בר צדוק: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לא ידעתי מהו זה וכו'. ואין פירושו מוכרח ויש מקום לפירוש רבינו: \n", + "ומה שכתב היו שני הצדדים רואים את האמצעיים וכו'. ירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "הזיתים כל מה שיש מהן ברוח אחת וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "הבוצר מקצת כרמו וכו'. משנה בפרק ג' דפאה המידל נותן מהמשואר על מה ששייר והמחלק מאחר יד נותן מהמשואר על הכל. ובירושלמי נותן מהמשואר על מה ששייר תני א\"ר יודא בד\"א במידל לשוק אבל במידל לבית נותן מהמשואר על הכל א\"ר זעירא הדא דתימא בשעיבה ע\"מ להדל אבל אם עיבה ע\"מ שלא להדל לא סוף דבר לביתו אלא אפי' לשוק נותן מהמשואר על הכל. \n", + "ומ\"ש רבינו כבר בארנוהו. בפ\"ב: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אי זהו לקט וכו'. משנה בפ\"ד דפאה. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה הנופל שבולת אחת או שתים וכו'. משנה פ\"ו דפאה וכב\"ה. \n", + "ומ\"ש והנופל מאחר המגל או מאחר היד וכו'. משנה בפ\"ד: \n\n" + ], + [ + "היה קוצר ביד וכו'. ירושלמי שם ובגמ' דידן פ' ראשית הגז (חולין דף קל״ז:). \n", + "ומ\"ש אבל התולש דברים התולשים אותם וכו' בפ' ראשית הגז: \n", + "היה קוצר או תולש וכו'. פ\"ד דפאה ובסיפרא מייתי לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "היה קוצר ונשארה שבולת אחת שלא נקצרה וכו'. משנה בפ\"ה דפאה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היו שתי שבולות זו בצד זו וכו'. שם בירושלמי. \n", + "ומה שכתב שהרי היא כנופלת מתוך המגל ואע\"פ שעדיין לא נקצרה קשה שהרי אפילו החיצונה אינה כנופלת מתוך המגל כיון שיכולה להקצר עם הפנימית והפנימית הרי היא כאילו היא מן הקמה שבצדה ועוד שנופלת מתוך המגל היא לקט וזו אמר שנצולת והיא לבעה\"ב. וי\"ל דקאי למה שכתב לעיל בסמוך היה קוצר ונשאר שבולת אחת וכו' ואם לאו הרי היא של עניים. ואם תאמר מה טעם והלא אין לקט אלא מה שנפל וזו לא נפלה לז\"א שמאחר שנשארה היא לבדה הרי היא כנפלה וכולי עניינא חד הוא שע\"י שאמר שאם יכולה להקצר עם הקמה הרי היא של בעל השדה הוסיף ואמר שלא את עצמה בלבד הציל אלא גם את הטפילה. ואפשר דקאי נמי לדין השני שאמר שהוא לבעל השדה לפי שהפנימית נקצרת עם הקמה אבל אילו לא היתה פנימית עם הקמה לא היתה מצלת עצמה ולא לזולתה. והטעם לפי שהרי היא כנופלת וכו'. \n", + "ומה שכתב והשבלים שבקש הרי הם של בעל השדה. תוספתא פ\"ב: \n\n" + ], + [ + "הרוח שפיזרה את העמרים וכו'. משנה בפרק ה' דפאה שפיזרה את העמרים אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים רשב״ג אומר נותן לעניים בכדי נפילה ומשמע מדברי רבינו כאן דרשב״ג לא אתי לאפלוגי את״ק אלא לפרושי כמה לקט היא ראויה לעשות x וכן פירש״י פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ה:). \n", + "ומ\"ש מפני שזה אונס שם בירושלמי מקשה xx (מ\"ש דהכא תנן) אומדין אותה כמה לקט היא ראויה לעשות xxx (וגבי גדיש שלא לוקט תחתיו תנן) כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים ומשני קנס קנסו בו שגדש ע\"ג לקטן של עניים. \n", + "ומ\"ש וכמה הוא שיעור זה ד' קבין וכו'. שם בירושלמי ובגמ' דידן פ' המקבל: \n\n" + ], + [ + "לקט שנפל לארץ וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ולמה אין אומדין אותה וכו' עד הרי הם לעניים. ירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "הצריך לרבץ שדהו וכו'. גם זה שם בירושלמי וכחכמים ובתוספתא ספ\"ב. \n", + "ומה שכתב הרי זה מדת חסידות. כן משמע שם: \n\n" + ], + [ + "הזרעים הנמצאים בחורי וכו'. משנה בפרק ד' דפאה חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעל הבית שלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים לבעל הבית ר״מ אומר הכל לעניים שספק לקט כלקט ומשמע בירושלמי ובגמרא דידן פ' הזרוע (חולין דף קל״ד) דהלכה כר״מ. \n", + "ומה שכתב ואע\"פ שנמצא שחור וכו'. שם בירושלמי x: \n\n" + ], + [ + "שבולת של לקט שנתערבה בגדיש וכו'. משנה (דף ו':) שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו בירושלמי כיצד הוא עושה מביא שתי שבלים ואומר אם לקט הוא ה\"ז יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בזו ונותן לו את הראשונה וחש לומר שמא אותה שקבע בה מעשרות (של) לקט היא א\"ר יונה מביא שתי שבלים ואומר אם לקט הוא הרי יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בזו ונותן לו אחת מהן. ונראה שרבינו גורס בדרבי יונה וחוזר ואומר על השניה אם זו של לקט הרי יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בו אי נמי שהוא מפרש דמאי דא\"ר יונה מביא שתי שבלים ואומר ה\"ק אחר שהביא שתי שבלים כמו שקדם חוזר ואומר על אותה שקבע בה מעשרות אם זו של לקט ה\"ז יפה וכו' ומ\"מ קשה מה הועיל בתקנתו הא אם אחת מהן של לקט לא נתקנה חברתה דהא תנן בפ\"ק דתרומות אין תורמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר ואם תרם אין תרומתו תרומה ונראה שקושיא זו היא שהקשה וחש לומר וכו' והיאך בא רבי יונה לתרצה ועדיין הקושיא במקומה עומדת. ורבינו שמשון פירש ומשני רבי יונה דמביא שתי שבלים מלבד אותה שנותן לעני וקובע המעשרות על אחת מהן ואומר על הראשונה אם זו לקט הרי יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועין על השניה ואח\"כ אומר על השניה דאם היא של לקט הרי מעשרות הראשונות קבועים על השלישית והשתא יש כאן שתי שבלים ולא ידעינן בהי מינייהו המעשרות קבועים ואין יכול ליתן לעני אלא הראשונה והא דנקט ונותן לו אחת מהן לא חש לומר ונותן לו הראשונה הואיל וכבר פירש מעיקרא עכ\"ל. אבל מדברי רבינו נראה שאינו מפריש אלא שתי שבלים בלבד ויש לתמוה עליו שאם אותה שבולת שעיכב בעה\"ב לעצמו היא של לקט לא נתקנה השבולת שנותן לעני וכן קשה איך יפרש הירושלמי שלא תיקן רבי יונה כלום לקושיא וחש לומר ויש לתמוה על הראב\"ד שלא השיגו. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב וז\"ל לכך אני אומר מתוך הדוחק דחוזר ומתנה כן על שבולת שניה שכתב רבינו אינה הראשונה שהפריש תחלה אלא שחוזר ולוקח עוד שלישית מן הגדיש ומתנה גם עליה ואותה שקבע בה מעשרות הראשונה אין חוזר ומתנה עליה דבר אלא משום דאיכא למיחש שמא היא של לקט ונמצא שנתן לעני טבל כדברי הירושלמי לכך חוזר ולוקח אחרת ומתנה גם עליה ולכך קרא אותה שניה שהיא שניה לשל תנאי דמתנה עליה כאשר התנה על השניה שהניח וזהו חוזר ומתנה כן על שבולת שניה כלומר כאשר התנה על אותה שקבע בה המעשרות ומסתמא מן הגדיש יקח אותה ויאמר אם הראשונה לקט הרי יפה ואם היא טבל אם אותה האחרת גם כן היתה טבל הרי יפה כי כבר תקנתי עליה אותה הראשונה ואם היתה לקט מעשרות הראשונה קבועים בזאת השניה עכ\"ל. ולי נראה שרבינו מפרש שבתחילה קס\"ד שלא היה אומר אם זו של לקט וכו' אלא פעם אחת אמר נותן לו את הראשונה וכן שנה ר' יונה ואמר שחוזר ואומר על אותה שקבע בה מעשרות אם זו של לקט ה\"ז יפה כמו שפירשתי שוב אין להקשות שמא אותה שקבע בה מעשרות של לקט היא דממילא משמע שאותה שאינה של לקט יהיו מעשרותיה קבועים בה בעצמה ונותן שתיהן לעני אחת בתורת מתנה של לקט והשניה בתורת מעשר. \n", + "ומ\"ש ונותן לו אחת מהן. ה\"פ כשנותן לו שתיהן אחת מהן תהיה בתורת מתנות עניים של לקט והשניה תהיה בתורת מעשר והעני ימכור שתיהן לכהן ולא יפרע לו אלא דמי אחת מהן כי השניה היא של כהן כדין: \n\n" + ], + [ + "לא ישכור אדם את הפועל וכו'. משנה פ\"ה דפאה. \n", + "ומ\"ש אבל האריסין והחכירין. תוספתא פרק ג' דפאה האריסין והחכירין והמוכר קמתו לקצור מלקט בנו אחריו. \n", + "ומ״ש ויש לפועל להביא אשתו ובניו וכו' עד בשכרו. בפ' שנים אוחזין (בבא מציעא דף י״ב) וכר״י דאיפסקא התם הלכתא כוותיה: \n\n" + ], + [ + "מי שאינו מניח את העניים וכו' עד ה\"ז גוזל את העניים. משנה בפ\"ה דפאה: \n\n" + ], + [ + "ואסור לאדם להרביץ וכו'. בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף י״ב): \n", + "היו שם עניים וכו'. תוספתא דפאה פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "המפקיר את הלקט וכו'. ברפ\"ה דתמורה (דף כ\"ח) ופירש רש\"י עם נשירת רובו דבעי למהוי לקט (ואמר) דלהוי הפקר אפילו לעשירים: \n\n" + ], + [ + "איזהו פרט וכו'. משנה פ\"ו דפאה וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "היה בוצר וכרת את וכו'. משנה פ\"ז דפאה: \n", + "היה בוצר ומשליך לארץ וכו'. בפ\"ו דפאה בירושלמי ר' אליעזר בשם רבי חייא רבה חצי אשכול פרט תני ר' חייא חצי אשכול או אשכול שלם פרט והתניא שני גרגרים פרט רבי אמי וכו' בקוצר ומניח תחת הגפן ומשמע לרבינו דתרי אמוראי אליבא דר' חייא חד אמר חצי אשכול וחד אמר אפילו אשכול שלם. ובספר רבינו מוגה מצאתי כתוב וכן אשכול שלם שנפרט שם הוא פרט ולפי זה פסק כתני רבי חייא דמשמע שזה מה שהיה שגור בפני בני הישיבה משם רבי חייא ולא כדאמר ר' אליעזר בשמו דהוי ר\"א יחיד לגבי בני הישיבה. ועוד כיון דספיקא הוא אית לן למפסק כמאן דמזכה את העניים כדאיתא בספ\"ד דפאה ומשמע ליה דה\"פ או אשכול שלם שנפרט קאמר: \n", + "והמניח את הכלכלה וכו'. משנה פרק ז' דפאה: \n\n" + ], + [ + "איזוהי עוללת וכו'. ג\"ז משנה שם אי זו היא עוללת כל שאין לה כתף ולא נטף אם יש לה כתף או נטף לבעה\"ב אם ספק לעניים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש איזהו כתף וכו' עד ויורדות. שם בירושלמי. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיו כל הענבים שבעוללות נוגעים בפס ידו. ג\"ז שם בירושלמי איזהו כתף פסיגים זו ע\"ג זו איזהו נטף תלויות בשדרה ויורדות ר' בא בשם רב יהודה והן שיהיו כולן נוגעות בפס ידו לא כן א\"ר חייא מעשה שלקחו עוללות שבע לטריות בצפורי א\"ר חנינא שאם נתנה ע\"ג טבלא וכן שיהיו כולן נוגעות בטבלא. ורבינו שמשון כתב בירושלמי אמרינן איזהו כתף פסיגין זה ע\"ג זה איזהו נטף תלויות בשדרה ויורדות ובתוספתא תני איזהו פסיגין המחוברות בשדרה זו ע\"ג זו נטף ענבים המחוברות בשדרה ויורדות פירוש שרביט האמצעי שבאשכול היא קרוי שדרה ואשכלות קטנים הרבה מחוברין בו שבהם הגרגרים של ענבים לכן קרי ליה שדרה (דדמי לשדרה) שהצלעות מחוברות (בה) ולאותן אשכולות קטנים קרי פסיגין וכו' מלשון נתחים כדכתיב ונתח אותו לנתחיו ומתרגמינן בירושלמי ופסג יתיה לפסיגוהי שהם נתחים של אשכול וכשהפסיגין שוכבים זה ע\"ג זה כמשוי שעל כתפו של אדם נקרא כתף אבל מפוזרים בשדרה אין כאן כתף. ונטף הם גרגרים של ענבים המחוברים בשדרה עצמה מלמטה בסופה שתלויים שם ענבים הרבה ועל שענביו נוטפים מלמטה קרוי נטף עכ\"ל. ודבריו מתיישבים יותר ממה שפירש ה\"ר אליה מזרחי בבאורו לרש\"י פרשת קדושים: \n", + "והראב\"ד כתב לא כן הסוגיא בגמרא וכו'. וממה שהשיג הראב\"ד על דברי רבינו וכתב אלמא לענין פיטור אתמר נראה שהוא סובר שמ\"ש רבינו והוא שיהיו כל הענבים וכו' לאין לה נטף קאי לומר דלא מיקרי אין לה נטף למהוי לעניים אא\"כ כל הענבים שבעוללות נוגעים בפס ידו אבל אם אינם נוגעים לא הוי לעניים אלא לבעה\"ב. ואני אומר דאי משום הא לא קשיא מפני שאפשר לפרש דברי רבינו דקאי אאיזהו נטף דסמיך ליה לומר דלא מיקרי יש לו נטף למהוי לבעל הבית אא\"כ כל הענבים שבעוללות נוגעים בפס ידו אבל אם אינם נוגעים הוי לעניים אבל אי קשיא הא קשיא דכיון שעל מה שאמר והוא שיהיו כל הענבים שבעוללות נוגעים בפס ידו הקשו מדא\"ר חייא מעשה ששקלו עוללת אחת וכו' ותירצו שאם נתנה ע\"ג טבלא שיהיו כלן נוגעות בטבלא לא ה\"ל לכתוב שיהיו נוגעות בפס ידו דהא אידחי ליה אלא כך ה\"ל לכתוב שאם נתנה ע\"ג טבלא שיהיו כלן נוגעות בטבלא כמסקנא דגמרא. לפיכך נ\"ל שרבינו אינו מפרש כפירוש הראב\"ד אלא ה\"פ והוא שיהיו כולן נוגעות בפס ידו כלומר שאותם ענבים שבשדרה אינה זו ע\"ג זו בענין שהתחתונות נוגעות בפס ידו והעליונות אינם נוגעות אלא הם מפוזרות בענין שכלם נוגעות בפס ידו ואז הוי עוללות ולעניים ולפי שהזכיר פס ידו הוה משמע ליה דבעוללת קטן הנכנס בפס ידו הוי עוללת אבל אי הוי גדול אינו עוללת ומש\"ה אקשי ליה מדרבי חייא ושני ליה דלאו דוקא נקט פס ידו אלא אורחא דמילתא נקט וה\"ה אם היה גדול הרבה הוי עוללת והוא שכשיתנוהו ע\"ג טבלא גדולה ביותר יהיו כל הענבים נוגעים בטבלא והשתא להאי פירושא אין כאן חזרה ממה שאמר והוא שיהיו כל הענבים נוגעים בפס ידו. ויש חסרון בספרי רבינו וצריך לכתוב כך יש לה כתף ואין לה נטף או יש לה נטף ואין לה כתף הרי היא של בעל הכרם: \n", + "ולמה נקרא וכו'. כ\"כ גם רבינו שמשון: \n\n" + ], + [ + "ואין בעה\"ב חייב וכו' x. וגרגיר יחידי הרי היא עוללת. משנה בפ\"ז דפאה וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "זמורה שהיה בה וכו'. משנה: \n\n" + ], + [ + "כרם שכולו עוללות וכו'. ג\"ז משנה וכר\"ע: \n", + "ואין הפרט והעוללות נוהגים וכו'. בפרק הזרוע (חולין דף קל״א) בתוספתא פרק ב' דפאה: \n\n" + ], + [ + "ואין העניים זוכים ליקח וכו'. בפרק ז' דפאה במשנה אליבא דר\"ע. \n", + "ומ\"ש וכמה יבצור וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "המקדיש כרמו וכו'. משנה שם. \n", + "ומה שכתב ויתנו שכר גידולם להקדש, שם לר\"י ואמרינן בירושלמי מעשה היה והורו כר\"י: \n\n" + ], + [ + "הזומר את הגפן וכו'. ג\"ז משנה שם המידל בגפנים וכו'. וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "נכרי שמכר כרמו לישראל וכו'. תוספתא דפאה ספ\"ג ומסיים בה וישראל שמכר כרמו לנכרי לבצור פטור מן העוללות ואיני יודע למה השמיטו רבינו ואפשר שהטעם משום דממילא משמע שאחר מי שהיה הכרם בידו אזלינן: \n", + "ישראל ונכרי שהיו וכו'. בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה:) שדך למעוטי שותפות נכרי ומשמע לרבינו דהיינו דוקא לפטור של נכרי בלבד וכרשב״ג דאמר התם הכי לענין תרומה בישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות: \n\n" + ], + [ + "בן לוי שנתנו לו וכו'. ירושלמי פרק ז' דפאה בן לוי שנתמנה לו מעשר טבל ומצא בתוכו עוללות ה\"ז עושה אותן תרומת מעשר במקום אחר ועוללות לאו של עני הוא ר' אבין בשם רבנן דתמן אני אומר הנקרצות עם האשכולות: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א שעושה אותו תרומת מעשר על מ בתוספתא לא אמר כן וכו'. ורבינו לאו של עניים הם ר' אבין אמ נראה שמפרש דהכי קאמר אומר אני דכי קתני עושה אותם תרומת מעשר במקום אחר דוקא בנקרצות עם האשכולות וקמ\"ל דלא גזרינן אטו אינן נקרצות עם האשכולות והתוספתא שהביא הראב\"ד אפשר דרבינו גורס חושש ואפילו אי הוה גריס אינו חושש יש לפרש דהכי קאמר אינו חושש לגזור נקרצות עם האשכול אטו אינן נקרצות: \n\n" + ], + [ + "מי שהיו לו חמש גפנים ובצרם וכו'. ירושלמי פרק ג' דפאה ובתוספתא פ\"ק דפאה: \n", + "כתב הראב\"ד ומן הפאה עכ\"ל. נראה שהיה גורס שם כן ואפשר שאע\"פ שלא היה גורס כן ומשמע ליה דכיון דפטור מן השכחה ה\"ה שפטור מן הפאה. והכי משמע שם בירושלמי ורבינו סמך על מה שכתב בפרק ב' בדין קוטף מלילות מעט מעט ומכניסן לביתו שהוא פטור אף מן הפאה וממנו למד בכרם בבוצר לאכול ענבים ששוים הם ולא בא כאן אלא ללמדנו שחייב בעוללות לפטור מן הרבעי דלא שייכי בתבואה: \n", + "וכתב עוד הראב\"ד אא\"כ שייר מקצתן א\"א לא כן הסוגיא אלא חייב בכל אע\"פ ששייר עכ\"ל. ומחלוקתן תלוי בפירוש הירושלמי בפרק הנזכר דגרסינן התם ר' זעירא וכו' בשם ר\"י המלקט שבלים לעיסתו אפילו כל שהוא פטור מן הפאה ר' אליעזר אמר אפילו במגל אמר ר' יוסי והוא ששייר והתני היו לו חמש גפנים והוא בוצרן ומכניסן לתוך ביתו פטור מן הפרט (ומן הערלה) ומן הרבעי וחייב בעוללת (אמר ר' יודן וכו') תמן כשבקש לאוכלן ענבים ברם הכא כשבקש לעשותן יין הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא הדא ילפא מן ההיא שאם בקש לאוכלם מלילות ואפילו לא שייר וההיא ילפא מן הדא שאם בקש לשתותן יין והוא ששייר עכ\"ל. ופשטא דסוגיא משמע דכששייר גורם פיטור למה שקצר או בצר וכשנתכוון לאוכלם מלילות או ענבים פטור אפילו שייר ואם נתכוון לעיסתו או ליין חייב למה שקצר או בצר אפילו שייר וכדברי הראב\"ד ומאי דקתני בסיפא שאם בקש לשתותן והוא ששייר הוי כאילו קאמר אפילו שייר והכי קאמר שאם בקש לשתותן יין חייב והא דאיצטריך לאשמועינן דחייב בששייר דאילו לא שייר פשיטא אבל קשה לזה דאם כן מידחי מאי דאמר רבי יוסי על מלקט שבלים לעיסתו פטור והוא ששייר לכך נראה דגרסינן שאם בקש לשתותן יין חייב אא\"כ שייר דהשתא אתיא שפיר כר\"י דאמר על מלקט לעיסתו פטור והוא ששייר. ונראה שזאת היתה גירסת רבינו והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שפשט דברי הירושלמי כדברי רבינו וה\"פ שאם בקש לשתותם יין והוא ששייר דאז פטור אבל אם לא שייר חייב והוא מ\"ש ר\"י על שבלים לעיסתו דפטור וקאמר ששייר דליין ולעיסה חד דינא אית להו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "העומר ששכחוהו וכו'. משנה פרק חמישי דפאה. \n", + "ומה שכתב שכחוהו אלו ואלו והיו שם אחרים עוברים וכו'. שם בירושלמי רבי שמעון בר יהודה משום רבי שמעון אומר אפילו חמרים שעברו וראו עומר ששכחו פועליו ושכחו בעל הבית אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם כך היא גירסת רבינו וסבר רבינו דרבי שמעון לפרש דברי תנא קמא אתא. \n", + "ומה שכתב ואפילו עומר הטמון אם נשכח הרי זה שכחה. בספרי ומייתי לה בפרק עגלה ערופה: \n\n" + ], + [ + "היה בעל השדה בעיר וכו'. בירושלמי ספ״ה היה עומד בעיר ואמר יודע אני שהפועלים שוכחים עומרים שבמקום פלוני ושכחוהו אינו שכחה. היה עומד בשדה ואמר יודע אני שהפועלים שוכחים עומרים שבמקום פלוני הרי זה שכחה שנאמר בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת ורבינו פסק בהפך משום דבפ' שנים אוחזין (בבא מציעא דף י״א) אמרינן ומנא תימרא דחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא דתניא היה עומד בעיר ואמר יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו לא יהא שכחה יכול לא יהא שכחה ת״ל ושכחת עומר בשדה בשדה שכחת ולא בעיר הא גופא קשיא וכו' אלא לאו הכי קאמר בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח אינו שכחה מ״ט דכיון דקאי גביה הוה ליה חצירו וזכתה לו אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה מ״ט דליתיה גביה דליזכי ליה. ופסק רבינו כגמרא דידן ומשמע ליה שהירושלמי סבור כדקס״ד בגמרא דידן דקאמר ודילמא גזירת הכתוב הוא דבשדה ניהוי שכחה ובעיר לא ניהוי שכחה ואע״ג דמהדר גמרא אמר קרא יהיה לרבות שכחת העיר הירושלמי דריש להאי יהיה לדרשא אחריתי: \n\n" + ], + [ + "עמדו עניים בפניו או חיפוהו בקש. משנה פ\"ה דפאה עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה ובירושלמי רבי יונה אמר בזוכר את הקשים. \n", + "ומ\"ש או שהחזיק בו וכו'. משנה פ\"ו דפאה: \n", + "אבל אם נטלו ממקום למקום אע\"פ שהניחו סמוך לגפה וכו'. משנה שם העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים ושכחו בית שמאי אומרים אינו שכחה ובית הלל אומרים שכחה ומסיק בירושלמי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים ושכחו שהוא שכחה ועל מה נחלקו על העומר שנטלו ונתנו בצד הגפה בצד הגדיש בצד הבקר בצד הכלים שבית שמאי אומרים אינו שכחה (מפני שזכה בו) ובית הלל אומרים שכחה וידוע דהלכה כבית הלל וזהו שכתב רבינו אע\"פ שהניחו סמוך לגפה וכו': \n\n" + ], + [ + "נטל עומר להוליכו לעיר וכו'. שם בירושלמי ופרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה) עומר שנטלו להוליכו לעיר ונתנו על גבי חבירו ושכח את שניהם התחתון שכחה והעליון אינו שכחה רבי שמעון אומר שניהם אינם שכחה התחתון מפני שהוא מכוסה והעליון מפני שזכה בו רבי זעירא אומר בזוכר את העליון: \n", + "וכתב הראב\"ד הסוגיא שאמרה וכו'. כלומר וכיון דלא קי\"ל כר\"ש אלא כת\"ק אפילו בזוכר העליון התחתון שכחה לעולם ורבינו נראה שמפרש דכי אמר רבי זעירא בזוכר קאי למאי דאמר ר\"ש דהתחתון אינו שכחה וה\"ק ע\"כ לא פליג ת\"ק עליה אלא בשאינו זוכר אבל אם זוכר העליון לת\"ק נמי אין התחתון שכחה ויפה כחו של פירוש רבינו דקאי ר' זעירא את\"ק דהלכתא כוותיה: \n\n" + ], + [ + "עפו עמריו וכו'. בר״פ עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה): \n\n" + ], + [ + "הנוטל עומר ראשון שני ושלישי וכו'. ירוש' בפ\"ו דפאה עימר את הראשון ואת השני ואת השלישי (ושכח את הרביעי) אית תניי תני אם נטל את החמישי הרי הוא שכחה ואית תנייא תני אם שהה ליטול החמישי ה\"ז שכחה אמר ר' בון בר חייא מ\"ד נוטל החמישי כשיש שם ששי מ\"ד אם שהא (כדי) ליטול (את) החמישי כשאין שם ששי אם עד שלא נטל את החמישי לא כבר נראה את הרביעי לידון בשורה את אמר שכחה וכו'. וכתב ר\"ש פי' רבי בון בר חייא בא לפרש דלא פליגי. דמ\"ד נטל את החמישי הוי רביעי שכחה אבל שהא ליטול לא כשיש בשורה שלשה עומרים דכשיעמר ג' והניח ג' נחשבה שורה הג' שהניחה ונמצא כששהא ואח\"כ עימר החמישי הוה ליה כמתחיל לעמר באמצע שורה מש\"ה תני אם נטל החמישי שלא שהא ומ\"ד דאפי' שהא הוי רביעי שכחה כשאין שם ששי דכשעימר ג' לא נשתיירו כי אם שנים דאע\"פ ששהא קודם שעימר החמישי הרי הוא כמסיים עומרו הראשון. ולכאורה נראה שיטה זו כב\"ה דאמרי שנים לעניים ושלשה לבעה\"ב עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "שני עמרים מעורבבין וכו'. גם זה ירושלמי שם. נ\"א שדה שעמריה מעורבבין וכו', היא בתוספתא פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "הלוף והשום וכו'. משנה פ\"ו כחכמים ואיתא בפרק עגלה ערופה: \n", + "הקוצר בלילה וכו' עד תנאו בטל. גם זה משנה שם. ובמה ששנינו אם היה מתכוין ליטול הגס הגס אין לו שכחה פירש הר\"ש אם היה מתכוין ליטול הגסים ולהניח הדקים אין לו שכחה לדקים מאחר שלא נתכוין לדקים: \n\n" + ], + [ + "תבואה שקצרה וכו' עד אין להם שכחה. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [ + "הקוצר שהתחיל לקצור וכו'. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [ + "שנים שהתחילו לקצור וכו'. גם זה משנה שם שנים שהתחילו מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהם שלפניהם שכחה שלאחריהם אינו שכחה. ופירש ה\"ר עובדיה שנים שהתחילו מאמצע שורה של עמרים זה הפך פניו לצפון וזה הפך פניו לדרום ושכחו לפניהם לאחר שהתחילו לעמר דילגו עומר ושכחוהו הוי שכחה דקרינן ביה לא תשוב לקחתו. ולאחריהם אינו שכחה אם כשהפכו פניהם זה לצפון וזה לדרום והתחילו לעמר נשאר עומר אחד ביניהם ושכחוהו אינו שכחה לפי ששניהם סמכו זה על זה ומתוך כך נשכח עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו שמשון ומדברי רבינו נראה שמפרש שהיו עשר שורות של עשרה עשרה עמרים מסודרות וכשהתחילו שנים מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום אם שכחו לאחריהם במקום שהתחילו ממנו אינו שכחה משום דאמרינן מאחר שהם שנים דבר רחוק הוא לומר ששכחוהו ויותר ראוי לומר שהניחו עומר זה בכוונה כדי שיהיה ראש שורה ממזרח למערב ועוד דמדהתחילו מאמצע שורה מוכח הכי דאל\"כ ה\"ל להתחיל זה מראש השורה וזה מסופה. אבל אם שכחו ממה שלפניהם אי זה עומר הוי שכחה משום דכיון שהתחיל לקצור מצפון לדרום אינו עשוי להניח עומר אחד שיהיה ראש שורה ממזרח למערב. אבל קשה לי למה תלה הדבר שלפניהם שכחה מפני שכל אחד מהם זה שלפניו הוא לאחריו של חבירו. ועוד קשה לי מה לנו שיהיה עומר זה לאחור של חבירו כיון שהוא לפני הקוצר עצמו אם מטעם שהוא לפניו אינו ראוי להיות שכחה מפני שהוא לאחורי חבירו לא הוה ליה להיות שכחה. ולכן נראה לי דמשום דבמתני' מסיים בה יחיד שהתחיל מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו שלפניו אינו שכחה ושלאחריו שכחה מפני שהוא בבל תשוב זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה ושאינו בבל תשוב אינו שכחה ומדקתני זה הכלל משמע דקאי גם ארישא ולפיכך פירש דהא דקתני בשנים שהתחילו מאמצע שורה שלפניהם שכחה היינו לומר שאע\"פ שהיחיד שהתחיל מראש השורה ושכח לפניו אינו שכחה שנאמר לא תשוב לקחתו ואינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו בששנים התחילו לקצור מאמצע אם שכח אחד מהם לפניו אע\"פ שלא עבר ממנו ולא הניחו לאחריו הוי שכחה מפני שהוא לאחוריו של חבירו והטעם שכיון ששנים אלו מוטל עליהם קצירת השדה ה\"ל תרוייהו כאיש אחד וכיון שאם היה בא ליטול מה ששכח חבירו היה צריך לחזור לאחוריו קרינן ביה לא תשוב לקחתו והוי שכחה וכשהתחילו מאמצע שורה דקתני שאם שכחו לאחריהם אינו שכחה הוי טעמא כדפרישית: \n", + "והראב\"ד כתב זה המחבר פתח בשכחת קמה וכו'. וכבר ביארתי המשניות לדעת רבינו. \n", + "ומ\"ש רבינו וכן השורות של עמרים וכו'. מבואר בירושלמי שם מנין לראשי שורות אמר רבי יונה כתיב כי תקצור קצירך בשדה וכו' עד כדון ראשי שורות x קמה סוף שורות קמה כו' אמר רבי יונה נילף ראש שורות עומרים מראש שורות קמה וסוף שורות קמה מסוף שורות עומרים. ולא ידעתי למה תמה עליו הראב\"ד וכתב זה המחבר פתח בשכחת קמה וסיים בשכחת עמרים דהא ירושלמי הוא: \n\n" + ], + [ + "הקוצר ואלם אלומות אלומות וכו'. משנה בפ\"ה דפאה המעשר לכובעות ולכומסאות וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יד-טו) שתי כריכות וכו'. תוספתא דפאה פרק שלישי: \n", + "שני עמרים וכו' שני צבורי זיתים וכו' שני הוצני פשתן וכו'. משנה בפ״ו דפאה וכתב הרא״ש הוצני פשתן כשעוקרים אותה הם כהוצי דקל ולכך קרי להו הוצני. ונראה לי דמיירי כשהזריעו ואז הוא מאכל אדם כדאיתא בר״פ המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ב) אבל שאר פשתן לא שייך ביה שכחה: \n\n" + ], + [ + "שתי גפנים וכו'. תוספתא פרק שלישי דפאה: \n\n" + ], + [ + "היו כל העומרים וכו'. משנה פ\"ו דפאה וכב\"ה. \n", + "ומ\"ש וכן אם היו של שני קבין וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "העומר שיש בו סאתים וכו'. משנה בפ\"ו דפאה. \n", + "ומ\"ש שאע\"פ שכולם סאתים סאתים. טעמו משום דכיון דמולא גדיש ממעטין ליה אף זה בכלל. \n", + "ומ\"ש שכח שני עמרים וכו'. שם במשנה ופסק כת\"ק. \n", + "ומ\"ש וכן יראה לי וכו'. פשוט הוא שגם זה בכלל הטעם שנתנו שם במשנה ובירושלמי: \n\n" + ], + [ + "קמה שיש בה סאתים וכו' עד אינה שכחה. משנה שם. \n", + "ומ\"ש רואים את השבלים הדקות וכו'. זה פירוש הוא מה ששנינו שם אפילו היא של טופח רואים אותה כאילו היא ענבה של שעורים וכן פירשו בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "שכח סאה תבואה עקורה וכו' עד אלא שניהם שכחה. משנה בפ\"ו דפאה וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "השוכח עומר בצד הקמה וכו'. משנה שם הקמה מצלת את העומר ולא את הקמה והעומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה אי זו היא קמה שהיא מצלת את העומר כל שאינה שכחה אפילו קלח אחד והטעם בירושלמי ובספרי פ' כי תצא. \n", + "ומה שכתב אבל אם שכח עומר וכו' אפילו היה בו סאתים וכו'. הכי משמע ממתני': \n", + "אין קמת חבירו מצלת וכו' עד ממין העומר. שם בירושלמי ותוספתא פרק ששי פלוגתא ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "השוכח אילן וכו'. משנה פרק שביעי דפאה כל זית שיש לו שם בשדה אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה וכו' ושאר כל הזיתים שנים שכחה ושלשה אינם שכחה. ופירש רבינו שמשון שנים שכחה באילן עצמו קאמר ששכח שני זיתי אילן וסתמא כבית הלל דאמרי בפרקין דלעיל שנים לעניים עכ\"ל, וכך הם דברי רבינו פה: \n", + "והראב\"ד כתב השוכח אילן בין האילנות וכו'. א\"א זה אינו מחוור כלל עכ\"ל. ונראה שטעמו משום דלא מסתבר ליה שאילן אחד או שני אילנות או שלשה שלימים יהיו שכחה דהא דקתני כל זית שיש לו שם בשדה ושכחו אינו שכחה דמשמע דזית שאין לו שם בשדה הוי שכחה נראה שפירש הראב\"ד דהיינו לומר שאם שכח קצת זיתים אם יש לו שם בשדה אינה שכחה ואם אין לו שם בשדה הוי שכחה ועל דרך זה יתפרש מאי דקתני סיפא ושאר כל הזיתים שנים שכחה שלשה אינם שכחה והדבר ברור כמה דחוק פירוש זה ומאי דקשיא ליה היאך יתכן לשכוח אילן או שנים שלימים מי שרואה מאתים אילני זיתים נטועים יחד לא יפלא אם ישכחו שלשה אילנות או יותר. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב נראה שכוונת הר\"א על מה שכתב רבינו שאפילו שיש בו סאתים שהוא סובר דכי היכי דעומר שיש בו סאתים אינו שכחה גם אילן שיש בו סאתים אין ראוי שיהיה שכחה ואפשר דכל שכן הוא ולכך כתב אין זה מחוור כלל. אבל דעת רבינו דכיון שלא הוזכר אלא בעומר איכא לפלוגי דבשלמא בעומרים עומר שיש בו סאתים חשיב ולא הוי שכחה אבל באילנות אילן שיש בו סאתים לא חשיב כולי האי לגבי שאר אילנות שנאמר שלא יהיה שכחה וטעמיה דילפינן מינייהו גבי עומר דכיון שיש בו סאתים גדיש נקרא ולא עומר או מדכתיב לא תשוב לקחתו לא שייכי באילן ופרק שביעי שנינו כל זית שיש לו שם וכו' משמע דדוקא אילן שיש לו שם באותם שלשה דברים הוא דאינו שכחה דעל ידי כך זכור אבל סאתים פירות באילן לא חשיבי להיות זכור על ידי כך עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש היה מסויים בדעתו וכו' עד זה מסיים את זה. ירושלמי שם. \n", + "ומ\"ש היתה כל שדהו וכו'. ג\"ז שם בירושלמי: \n", + "בד\"א שלא התחיל וכו'. שם במשנה זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה בד\"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו יש לו שכחה. ובתוספתא פ\"ג כל הזית שיש לו שם בשדה כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה בד\"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו ושכחו הרי זה שכחה עד שיהא בו סאתים. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה הנשאר בו פחות מסאתים וכו': כתב הראב\"ד מן המשנה נראה שאינו כן. ואני אומר כי דברי רבינו מבוארים בתוספתא ועל פיה צריך לפרש המשנה וכן פירשוה רבינו ורבינו שמשון וכן משמע בירושלמי. \n", + "ועל מ\"ש רבינו אבל סאתים אינו שכחה אא\"כ שכח כל האילן כמו שביארנו: וכתב הראב\"ד א\"א אין זה מחוור כלל עכ\"ל. נראה שטעמו דלא משמע ליה שישכח אילן שלם וכבר כתבתי בסמוך דפשטא דמתניתין כדברי רבינו ומלשון זה שכתב רבינו בד\"א שלא התחיל באילן זה המפורסם וכו' אבל סאתים אינו שכחה אלא א\"כ שכח כל האילן כמו שביארנו נראה שאפילו בזית שאינה נטופה אם התחיל בו ויש במה שנשאר סאתים אינו שכחה. וא\"כ לפי זה נמצא דבאינה נטופה טפי הוי שכחה כששכח כל האילן מכשהתחיל בו ושכחו בכזית נטופה הוי איפכא וזה דבר תימה שאם בכזית נטופה אם שכח האילן אינו שכחה כשהתחיל בו ושכחו הוי שכחה אלמא כשהתחיל בו ושכחו ראוי להיות שכחה יותר. וא\"כ בשאר אילנות שכששכח כל האילן הוי שכחה כשהתחיל בו ושכחו מכל שכן דהוה ליה להיות שכחה. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל דבשאר אילנות בהתחיל בו ושכחו נמי הוי שכחה אפילו נשאר בו \n", + "סאתים ומ\"ש אחר כך שכח כל האילן פירושו אלא אם כן אינו נטופה דאף דשכח כל האילן הוי שכחה כמו שביארנו: \n\n" + ], + [ + "זית העומד וכו'. משנה שם זית שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנים ושכחו אינו שכחה: \n", + "ולמה אמרו זית בלבד וכו'. שם במשנה רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים ואמרינן בירושלמי לא אמר ר' יוסי אלא בראשונה שלא היו הזיתים מצויים שבא אדריאנוס הרשע והחריב את כל הארץ אבל עכשיו שהזיתים מצויים יש להם שכחה: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אינו אלא לדעת ר' יוסי עכ\"ל. כלומר וכיון דיחידאה הוא לא הוה ליה למפסק כוותיה. ולדעת רבינו יש לומר דגם הוא ז\"ל לא פסק כוותיה אלא דאע\"ג דלא קיי\"ל כר' יוסי מ\"מ יליף מיניה רבינו לרבנן שהטעם שהזכירו במשנה באלו הדינים זית יותר מאילן אחר מפני שהיה חשוב בארץ ישראל באותו זמן: \n\n" + ], + [ + "איזהו שכחה וכו'. משנה שם ובמקום מה שכתוב במשנה וברגליות משיעבור הימנה כתב רבינו ובכרם משיעבור מן הגפן ומן הגפנים ונראה x שט\"ס הוא ואפשר לקיים הגירסא וכתב כן רבינו מפני שאינו ניכר ששכחה עד שיבצור גפן אחר ויעבור הימנו ומתניתין לישנא קלילא נקט. \n", + "ומ\"ש בדלית ובדקל וכו' עד כל סביביו, תוספתא דפאה ספ\"ג: \n", + "בד\"א בשלא התחיל וכו' אבל אם התחיל בו. וכך כתוב בספרי רבינו של דפוס ורבינו שמשון כתב שט\"ס הוא בתוספתא וצריך להגיה בד\"א כשהתחיל בו אבל אם לא התחיל בו. כך מצאתי בספר רבינו מוגה: \n\n" + ], + [ + "המפקיר את כרמו וכו'. בס״פ הזרוע (חולין קל״ד:) ופ״ק דתמורה (דף ו'). \n", + "ומ\"ש אבל אם זכה מן ההפקר וכו'. כן פירש\"י שם: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) מתנה אחרת ששית יש לעניים וכו'. ומ\"ש מפריש ממנו אחד מחמשים וכו'. בפרק ד' דתרומות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואח\"כ מפריש מהשאר אחד מעשרה וכו'. בפרק ה' דמעשר שני: \n\n" + ], + [ + "על הסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה וכו' אבל בשלישי ובששי מן השבוע וכו' והוא הנקרא מעשר עני וכו'. בפ\"ק דר\"ה (דף י\"ב): \n\n" + ], + [ + "שנת השמיטה כולה הפקר וכו'. סיפרי פרשת ראה. \n", + "ומ\"ש ובחו\"ל שאין בה שמטת קרקע מפרישין בארץ מצרים ובעמון ומואב מעשר ראשון ומעשר עני וכו' אבל בארץ שנער מפרישין בשביעית מעשר שני, בפ\"ד דידים. \n", + "ומ\"ש רבינו והל\"מ שיהו מפרישין בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית. שם במשנה א\"ר אליעזר כן ומ\"מ משמע דלאו דוקא הלכה למשה מסיני ממש קאמר דהא קתני התם דעמון ומואב הוא מעשר זקנים וכן בדין דהא חוצה לארץ מן התורה אין נוהגים בה לא תרומה ולא מעשרות וכן כתב רבינו עצמו בתחלת הלכות תרומות וכתב עוד שם שחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים וכן פירש ר\"ש הלכה למשה מסיני לאו דוקא אלא כהל\"מ ולכן יש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שדבר זה הלכה למשה מסיני וצריך לומר שהעתיק לשון המשנה והרואה דבריו בתחלת הלכות תרומות ידע דלאו דוקא: \n\n" + ], + [ + "מעשר ראשון שלקח הלוי וכו'. בפ\"ה דמעשר שני ובספרי סוף פרשת קרח: \n\n" + ], + [ + "בעל השדה שעברו עליו עניים וכו'. פרק בכל מערבין (דף כ':) וירושלמי פ\"ח דפאה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אם מן החטים וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ומן האורז רובע הקב וכו' עד אתרוג אחד. שם בירושלמי. \n", + "ומ\"ש ואם נתן לו משאר פירות וכו'. שם במשנה פאה פרק ח': \n\n" + ], + [ + "היה לו דבר מועט וכו'. גם זה שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ומעשר עני המתחלק בגורן וכו' עד ונותנו לכל עני שירצה. בפרק הזרוע חולין (דף קל\"א): \n\n" + ], + [ + "היה לו מעשר בגורן וכו'. משנה בפרק שמיני דפאה היה נוטל מחצה ונותן מחצה ונתפרשה בירושלמי. וכתב רבינו כרבי יונה: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים שאינו נותן לעני וכו'. תוספתא פרק ד' דפאה: \n\n" + ], + [ + "(יג-יד) באו איש ואשה לבית וכו'. פרק נושאין (יבמות ק'): \n", + "אב ובנו וכו'. ירושלמי פ\"ה דפאה: \n\n" + ], + [ + "שני עניים וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "המקבל שדה לקצור וכו'. גם זה משנה שם וכרבי יהודה דאמר אימתי לפרש דברי תנא קמא: \n\n" + ], + [ + "המוכר את שדהו וכו'. גם זה משנה שם וירושלמי. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שעדיין לא נתן דמים ואפילו לוה הדמים וכו': \n\n" + ], + [ + "מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה. תוספתא פ\"ד דפאה. \n", + "ומ\"ש ואין מוציאין אותו מהארץ לחוצה לארץ וכו'. ספרי פרשת ראה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) מצות עשה ליתן צדקה וכו': וכל הרואה עני מבקש וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) לפי מה שחסר העני וכו' ואחר כך משיאין לו אשה. בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס\"ז): \n\n" + ], + [ + "בא העני ושאל וכו' וכמה עד חמישית. בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף נ') ובירושלמי ריש פאה ומייתי לה מדכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ופירש״י עשר אעשרנו שני עישורים ה״ל חומש. ובפ' מציאת האשה (כתובות דף ס״ז:) מקשה מהא דאל יבזבז יותר מחומש להא דר' אבהו כי קא ניחא נפשיה בזבזיה לפלגא דממוניה ומשני הני מילי מחיים שמא ירד מנכסיו אבל לאחר מיתה לית לן בה ורבינו לא מיירי הכא אלא בחיים. \n", + "ומ\"ש ואחד מעשרה בנכסיו בינוני פחות מכאן עין רעה: ולעולם לא ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה. בפ\"ק דבתרא (דף ט'): \n", + "ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה וכו'. פ\"ק דגיטין (דף ז'): \n\n" + ], + [ + "עני שאין מכירים אותו וכו'. פ\"ק דבתרא (דף ט'): \n\n" + ], + [ + "מפרנסים ומכסים עניי עכו״ם וכו'. בס״פ הנזקין (גיטין דף ס״א): \n", + "ועני המחזר על הפתחים וכו'. פ\"ק דבתרא: \n", + "ואסור להחזיר את העני וכו': \n\n" + ], + [ + "אין פוחתין לעני וכו'. משנה בסוף פאה (דף י':). \n", + "ומה שכתב ואם לן וכו'. שם לן נותנין לו פרנסת לינה ובפרק קמא דבתרא (דף ט') ובפרק כל כתבי (שבת דף קי\"ח) מאי פרנסת לינה פוריא ובי סדיא. \n", + "ומ\"ש ושמן וקטנית בתוספתא דסוף פאה. \n", + "ומ\"ש ואם שבת נותנין לו מזון שלש סעודות משנה בסוף פאה. \n", + "ומ\"ש שמוסיפין לו בשבת דג וירק שם בתוספתא. \n", + "ומ״ש ואם היו מכירים אותו וכו'. הכי משמע בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס״ז): \n\n" + ], + [ + "עני שאינו רוצה ליקח צדקה וכו'. בפרק מציאת האשה תנו רבנן אין לו ואינו רוצה להתפרנס מהצדקה נותנים לו לשום הלואה וחוזרים ונותנין לו לשום מתנה דברי ר\"מ וחכמים אומרים נותנין לו לשום מתנה וחוזרים ונותנים לו לשום הלואה לשום מתנה הא לא שקיל אמר רבא לפתוח לו לשום מתנה ופסק רבינו כחכמים: \n", + "ועשיר המרעיב את עצמו וכו'. שם ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "מי שאינו רוצה ליתן צדקה וכו'. בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ\"ט): \n", + "וממשכנין [על] הצדקה וכו'. בפ\"ק דבתרא (דף ח'): \n\n" + ], + [ + "אדם שוע וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "אין פוסקין צדקה על יתומים וכו' עד מותר. שם: \n", + "גבאי צדקה וכו' עד ועניותן. בסוף בבא קמא (דף קי\"ט): \n\n" + ], + [ + "עני שהוא קרובו וכו'. בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״א): \n\n" + ], + [ + "מי שהלך בסחורה וכו' עד כמו שיראה לו. בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ז): \n\n" + ], + [ + "האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פרק הגוזל ופרק חזקת: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הצדקה הרי היא בכלל הנדרים וכו'. בפירקא קמא דראש השנה (דף ו'). \n", + "ומה שכתב ואם התנה וכו'. וכן אם התנה וכו': \n\n" + ], + [ + "המתפיס בצדקה חייב כשאר הנדרים וכו'. פ\"ק דנדרים (דף ז') בעיא דאיפשיטא באת\"ל כדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "הנודר צדקה ולא ידע כמה נדר וכו'. נלמד ממתני' פרק בתרא דמנחות (דף ק\"ה): \n\n" + ], + [ + "אחד האומר סלע זו צדקה וכו' עד אסור לשנותו. פירקא קמא דערכין (דף ו'): \n", + "ואם רצו הגבאים לצרף וכו'. פירקא קמא דבבא דבתרא (דף ח' ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "היה לעניים הנאה וכו'. פ\"ק דערכין והביאו הרי\"ף פרק ד' וה': \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) מי שהתנדב מנורה וכו' עד ומכרוהו לעצמם. שם ובירושלמי פרק קמא דשקלים: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שהתנדב לבדק הבית וכו'. פרק קמא דערכין (דף ו':) תני חדא עכו\"ם שהתנדב נדבה לבדק הבית מקבלים ממנו ותניא אידך אין מקבלים א\"ר אילא א\"ר יוחנן ל\"ק הא בתחלה הא בסוף דאמר רב אסי א\"ר יוחנן בתחלה אפי' מים ומלח אין מקבלים מהם בסוף דבר המסויים אין מקבלים דבר שאינו מסויים מקבלים. ופירש\"י דבר המסויים שנראה בעין אין מקבלין מהם דגנאי הוא ועוד שמתפארים בו. ורבינו מפרש שמ\"ש הא בתחלה הא בסוף היינו לומר הא בתחלה הא בדיעבד ורש\"י פירש בע\"א. \n", + "ומ\"ש אבל לבית הכנסת מקבלים מהם לכתחלה וכו' שם (דף ו') עכו\"ם שהתנדב קורה ושם כתוב עליה בודקין אותו אם אמר כדעת ישראל הפרשתיה יגוד וישתמש במותר ואם לאו טעונה גניזה חיישינן שמא בלבו לשמים ומסיק דה\"ה אע\"ג דאין שם כתוב עליה בעיא גניזה והא קמ\"ל דאע\"ג דשם כתוב עליה יגוד וישתמש במותר ופירש\"י טעונה גניזה ואסורה בהנאה דחיישינן שמא בלבו לשמים לשם הקדש הילכך יגנז ובזמן הזה עסקינן דהקדש אסור בהנאה וכו'. יגוד יחתוך מקום השם ויגנוז החתיכה וישתמש במותר ויבננו בבית הכנסת עכ\"ל. ונראה מדברי רבינו דכי תניא וישתמש במותר וישתמש לבנותה בבהכ\"נ קאמר: \n", + "ואין מקבלים מהם לחומת ירושלים וכו'. פרק קמא דשקלים בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "אסור לישראל וכו'. בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ\"ו:): \n", + "ומלך או שר וכו'. בפירקא קמא דבבא בתרא (דף י'): \n\n" + ], + [ + "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים וכו'. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים. שם (דף ח'): \n\n" + ], + [ + "אנשי העיר שגבו וכו'. שם (דף ג':) אמר רב חסדא לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי וכו' אמר ליה רבינא לרב אשי גבי זוזי ומחתי מאי אמר ליה דילמא מתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו (רמי ליבני) שריגי ליבני והדרי הודרי וכו' א\"ל דילמא דמתרמי להו פדיון שבויים מזבני ויהבי להו א\"ה אפילו בנו נמי א\"ל דירתיה דאינשי לא מזבני: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יב-יד) אין פודין את השבויים וכו' עד אסור לפדות. בפ' השולח (גיטין דף מ״ה). ופסק כלישנא דלא ליגררו ולייתו וכן פסק הרי״ף: \n\n" + ], + [ + "האשה קודמת לאיש וכו' עד לפי שאין דרכו בכך. בסוף הוריות (דף י\"ג): \n\n" + ], + [ + "יתום ויתומה וכו'. בפ' מציאת האשה (כתובות דף ס״ז): \n\n" + ], + [], + [ + "(יז-יח) היו לפנינו עניים הרבה וכו' עד ת\"ח קודם. משנה בסוף הוריות (דף י\"ג). \n", + "ומ\"ש וכל הגדול בחכמה וכו'. ומ\"ש ואם היה אחד מהם רבו או אביו כו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל עיר שיש בה ישראל וכו'. כן משמע בפרק קמא דבתרא (דף ח':) ובסוף פאה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "בתעניות מחלקים וכו'. בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ה) וירושלמי סוף פאה: \n\n" + ], + [ + "הקופה אינה נגבית אלא בשנים וכו'. משנה בסוף פאה. \n", + "ומ\"ש מותר להאמין לאחד המעות של קופה. בפ\"ק דבתרא (דף ח'). \n", + "ומ\"ש ואינה נחלקת אלא בשלשה וכו' משנה בסוף פאה. \n", + "ומ\"ש והתמחוי נגבה בשלשה וכו'. פרק קמא דבתרא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(ו-יב) התמחוי נגבה בכל יום וכו' עד כל צרכי קבורה. בפ\"ק דבתרא: \n", + "כתב מהרי\"ק ואשר תמהת על רבינו משה שכתב ל' יום לקופה ג' חדשים לתמחוי ואמרת דבגמרא דידן ברייתא הויא איפכא. דעו כי חילוק נוסחאות היא בספרים שהרי מצאתיה בשני ספרים כדברי רבינו משה ויש הוכחה לגירסת רבינו דבתוספתא דפאה כתוב שלשים יום לקופה ולגירסא זו הטעם מפני שהקופה יותר מוכרחת מן התמחוי ואין לך מקום שאין בו קופה ויש מקומות שלא נהגו בתמחוי: \n\n" + ], + [], + [ + "(יג-יד) מי שיש לו מזון שתי סעודות וכו' עד ומצוה ליתן לו. משנה בסוף פאה: \n", + "ומ״ש במה דברים אמורים בכלי אכילה ושתיה וכו'. בפ' מציאת האשה (כתובות דף ס״ח) שם אוקימתא דרבא. \n", + "ומ\"ש במה דברים אמורים קודם שיגיע לגבות מן העם וכו'. שם אוקימתא דרב פפא שלענין דינא לא פליגי וכן דעת הרי\"ף: \n\n" + ], + [ + "בעה\"ב שהיה מהלך וכו'. משנה בפרק חמישי דפאה וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [ + "(טז-יז) מי שהיו לו בתים וכו' עד שאינו דחוק למכור. בפ\"ק דב\"ק (דף ז') תניא הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה הוי בה רבה היכי דמי אי דזול ארעתא דכולי עלמא ודיליה נמי זלא בהדייהו אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה ואי דאייקור ארעתא דכולי עלמא ודיליה איידי דעייל ונפיק אזוזי זלא ארעיה אפילו טובא נמי ליספו ליה (והדר אמר רבה) לא נצרכה אלא דביומי ניסן יקרא ארעא וביומי תשרי זלא ארעא דכולי עלמא נטרי עד ניסן ומזבני והאי הואיל ואצטריכו ליה זוזי השתא עד פלגא אורחיה למיזל טפי לאו אורחיה למיזל. זו היא גירסת הרי\"ף ופירשו התוספות גירסא זו דמיירי בששויים הרבה ועד מחצה היינו עד שימצא מי שיקנה אותם בחצי דמיהם לכל הפחות. ואפי' פורתא נמי לא ליספו ליה פירוש אפילו הוזלו כ\"כ שאפילו במחצה לא יתנו לו לא ליספו כיון דזיל ארעתא דכולי עלמא ושוות מאתים לפי הזול. אפי' טובא נמי ליספו ליה פי' אפי' שמוצא שיקנו טפי ממחצה מ\"מ ליספו ליה עד שימצא למכור בשוויין דאין מוצא למכור לפי שרואים שהוא דחוק: \n", + "וכתב רבינו ירוחם שכ\"פ הר\"ר יונה וסיים בה לא נצרכה וכו'. כלומר אם ישוו מחצה בדמיהם ימכרם ולא יטול מעשר עני. טפי לאו אורחיה כלומר ויש לו לתלות שבשביל דחקו למכור אינו מוצא חצי שוויין שישוו בניסן ומאכילין אותו מעשר עני עד שימצא חצי דמיהם. וכתב סמ\"ג כל רבותינו הקדמונים בצרפת אומרים שזו הגירסא ופי' זה עיקר. ולאפוקי מגירסת רש\"י ופירושו. ודברי רבינו פשוטים שהם כגי' רי\"ף אלא שמ\"ש שמאכילין אותו מעשר עני עד חצי דמיהם הוא שלא כמו שפירשו לדעת הרי\"ף שהם פירשוה לדעתו דהיינו לומר שמאכילין אותו מעשר עני עד שימצא מי שיקנה אותם בחצי דמיהם ורבינו נראה שמפרש מאכילים אותו עד חצי דמי הקרקעות משום דעד פלגא אורחיה למיזל טפי לא ואע\"פ שאפשר לדחוק ולפרש לשון רבינו דה\"ק מאכילין אותו עד שימצא למכור בחצי דמיהם מכל מקום פשט לשונו משמע הכי אלא דה\"ק מאכילין אותו עד חצי דמי הקרקעות. ורבינו השמיט דין זול ארעתא דכולי עלמא ודיליה נמי זל בהדייהו אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה והטעם משום דמילתא דפשיטא היא: \n\n" + ], + [ + "עני שגבו לו וכו' עד ליורשיו. משנה פרק שני דשקלים: \n\n" + ], + [ + "עני שנתן פרוטה וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פ\"ד דפאה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חייבין אנו להזהר וכו'. ואין ישראל נגאלים אלא בצדקה וכו'. פרק קמא דבתרא (דף י') ופרק תולין שבת (דף קל\"ט): \n\n" + ], + [ + "לעולם אין אדם מיעני וכו': כל המרחם מרחמין עליו וכו'. פרק הערל (יבמות דף ע\"ט): \n\n" + ], + [ + "כל המעלים עינו וכו'. בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס״ח) ובספרי פרשת ראה: \n\n" + ], + [ + "כל הנותן צדקה לעני וכו': \n\n" + ], + [ + "שאל העני ממך וכו'. במדרש משלי על פסוק טוב ארוחת ירק הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות וכו' והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה: \n\n" + ], + [ + "הכופה אחרים וכו'. מימרא דר\"א פ\"ק דבתרא: x \n", + "(ומ\"ש ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם נאמר ומצדיקי הרבים ככוכבים. שם): \n\n" + ], + [ + "שמונה מעלות וכו'. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך וכו': \n\n" + ], + [ + "ומ״ש פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח. פרק לולב וערבה (סוכה דף מ״ט:) ופ״ק דבתרא (דף י') שתי צדקות הללו למה וכו' ואי זו היא שמצילתו ממיתה משונה נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה. \n", + "ומ\"ש כגון לשכת חשאין וכו'. משנה בפ\"ה דשקלים (משנה ו'). \n", + "ומ\"ש ולא יתן אדם תוך קופה של צדקה וכו'. בפרק קמא דבבא בתרא (דף י'): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש כגון גדולי החכמים וכו'. בפ' מציאת האשה (כתובות דף ס״ז:) עובדא דמר עוקבא: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהם וכו'. שם רבי אבא הוה צייר זוזי בסודריה ושדי ליה לאחוריה וממצי נפשיה ביני עניי ומצלי עיניה מרמאי. ופירש רש\"י מצלי עיניה מטה עיניו כלפי אחוריו לראות שלא יבא רמאי ויתירם שעושה עצמו עני, והעניים באים ומתירים אותם: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "גדולי החכמים היו נותנים פרוטה לעני וכו'. פרק קמא דבתרא (דף י'): \n\n" + ], + [ + "הנותן מזונות לבניו ולבנותיו וכו'. בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נ') ופירוש הגדולים שהם גדולים יותר משש. \n", + "ומ\"ש וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו וכו': וכל המאכיל ומשקה עניים ויתומים על שלחנו וכו': \n\n" + ], + [ + "צוו חכמים שיהיו בני ביתו וכו'. בפרק קמא דאבות: \n\n" + ], + [ + "לעולם ידחוק אדם עצמו וכו' וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול וכו'. בפרק ע\"פ (דף קי\"ב). \n", + "ומ\"ש ואפי' היה חכם ומכובד וכו' מוטב לפשוט עור בהמות נבילות וכו'. שם (דף קי\"ג) ובפרק יש נוחלין: \n", + "גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים. הלל בפרק שלישי דיומא (דף ל\"ה:). \n", + "ומה שכתב ונושאי הקורות. רב ששת ר״פ מי שאחזו (גיטין דף ס״ז:). \n", + "ושואבי מים לגנות. רב הונא בפ' שני דייני גזירות (כתובות דף ק״ה). \n", + "ועושים הברזל והפחמים. רבי יהושע בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ח:): \n\n" + ], + [ + "כל מי שאינו צריך ליטול וכו'. משנה בסוף פאה: \n", + "וכל מי שצריך ליטול וכו'. ירושלמי בסוף פאה: \n", + "ומה שכתב וכל מי שצריך וכו'. משנה שם: \n", + "סליקו הלכות מתנות עניים בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..bf133619dfb05d28655466a8f7aeb8b92e753d56 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,731 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Gifts_to_the_Poor", + "text": [ + [ + [ + "הקוצר את שדהו וכו'. כלומר שמצות הפאה להניחה בקמה כמבואר בפרק שני. \n", + "ומה שכתב בסוף השדה בפ״ק דפאה וטעמא איתא בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג). \n", + "ומ״ש אחד הקוצר ואחד התולש פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ז) ות״כ פרשת קדושים וירושלמי פ״ק דפאה: \n\n" + ], + [ + "וכשם שמניח בשדה כך באילנות וכו'. כן משמע במשנה רפ\"ד דפאה ובת\"כ ובירושלמי פ\"ק דפאה: \n", + "עבר וקצר את כל השדה וכו' עד ה״ז נותן ממנו פאה לעניים. בר״פ הגוזל עצים (בבא קמא דף צ״ד) ובפ״ק דתמורה מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש יפריש מהעמרים לא הפריש מהעמרים יפריש מהכרי עד שלא מרחו מרחו מעשר ונותן לו משום ר' ישמעאל אף מפריש מן העיסה ונותן לו. ומשמע דלרבי ישמעאל אפי' אפאו מפריש ממנו ופסק רבינו כמותו משום דבעי התם ר' יונתן אליביה ועוד דאביי בעא לאוקומי התם לר' ישמעאל בשיטה ורבא דחי ליה דלעולם קסבר ר' ישמעאל שינוי קונה כסתם מתני' דהתם וכב״ה ומשמע לרבינו דלאו דיחויא בלחוד הוא אלא לקושטא דמילתא: \n\n" + ], + [ + "אבד כל הקציר וכו'. פרק אלו הן הלוקין (מכות דף ט״ז) וטעמא משום שאינו יכול עוד לקיים עשה שניתק לו ויתבאר פרק ט״ז מהלכות סנהדרין: \n\n" + ], + [ + "וכן בלקט כשקוצר וכו'. מפורש בתורה פרשת אמור. \n", + "ומ\"ש עבר ולקטן אפי' טחן ואפה וכו' הוא ע\"פ מה שנתבאר בפאה וכר' ישמעאל. \n", + "ומ\"ש אבדו או נשרפו וכו'. גם זה ע\"פ מה שנתבאר בפאה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן בפרט וכו' וכן בעוללות וכו'. הכל מבואר בתורה בפרשת קדושים. \n", + "ומ\"ש וכן המעמר וכו', בפרשת כי תצא. \n", + "ומ\"ש עבר ולקטו וכו' עד ואם לא קיים עשה שבהן לוקה. ע\"פ מה שנתבאר: \n\n" + ], + [ + "כשם שהשכחה בעמרים כך היא בקמה וכו'. כן משמע בפ\"ו דתנן קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה משמע דאי הוי פחות מסאתים הוי שכחה ובספרי יליף לה מקרא: \n", + "וכשם שהשכחה בתבואה וכיוצא בה וכו' וה\"ה לשאר האילנות. יתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "נמצאת למד שארבע מתנות לעניים וכו' עד ושתים באילנות השכחה והפאה. בפ' הזרוע (חולין דף קל״א) ובתוספתא דפאה פ״ב: \n\n" + ], + [ + "כל מתנות עניים אין וכו' מוציאין אותן מידו. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [ + "כל גר האמור במתנות וכו'. ת\"כ פרשת קדושים. \n", + "ומ״ש ואעפ״כ אין מונעים עניי עכו״ם וכו'. משנה פרק הניזקין (גיטין דף נ״ט): \n\n" + ], + [ + "נאמר במתנות עניים וכו' עד והרי אין עניים. בסוף פרק הזרוע (חולין דף קל\"ד:): \n\n" + ], + [ + "מאימתי מותרים כל אדם בלקט וכו'. משנה ריש פרק ח' מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו הנמושות ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ״א:) ובפ״ק דתענית (דף ו':) איפליגו ר״י ור״ל בפירוש נמושות ודברי רבינו כאן כפירוש ר״ל ויש לתמוה עליו. ומצאתי בשם הרשב״א שטעמו מפני שהוא סבור דר״י ור״ל לאו בדינא פליגי דבין הכי ובין הכי מותרים כל אדם לד״ה דבהכי עניים מתייאשים ולא איפליגו אלא בפירוש תיבת נמושות והדין עמו דאטו באתר דליכא סבי כי הני יהיו כל אדם אסורים לעולם לדעת ר״י אלא לר״י ה״ה בלקוטי בתר לקוטי ולר״ל ה״ה נמי בסבי דאזלי אתיגרא ונקט רבינו לישנא דר״ל משום דליקוטי בתר ליקוטי שכיחי בכל אתר. ועוד תדע דלאו דוקא אמרו אלא כל היכא דסמכא דעתין דמסחי עניים דעתייהו אומרים כן כאותה שאמרו בפ״ק דמציעא בפועל שמלקט בנו אחריו משום דעשאוה כהלכו בה הנמושות דעניים גופייהו מסחי דעתייהו: \n", + "מאימתי מותרים כל אדם בפרט וכו'. משנה בפ\"ח דפאה: \n", + "מאימתי מותרים כל אדם בשכחה וכו'. שם במשנה ובזיתים משתרד רביעה שניה ואמרינן בפ\"ק דתענית (דף ו') יורה במרחשון ומלקוש בניסן דברי ר\"מ וחכ\"א יורה בכסליו מאן חכמים אמר רב חסדא ר' יוסי היא דתניא אי זו היא רביעה ראשונה הבכירה בג' בחשון בינונית בשבעה בו אפילה בי\"ז בו דברי ר\"מ רבי יהודה אומר בז' ובי\"ז ובכ\"ג רבי יוסי אומר בי\"ז ובכ\"ג ובר\"ח כסליו וכו' אמר רב חסדא הלכה כר' יוסי ואמרינן עלה בשלמא רביעה ראשונה לשאול שלישית להתענות שניה למאי אמר ר' זירא לנדרים דתנן הנודר עד הגשמים משירדו גשמים עד שתרד רביעה שניה רב זביד אמר לזיתים דתנן מאימתי כל אדם מותרים בלקט וכו' ובזיתים משתרד רביעה שניה והשתא כיון דזמן רביעה שנייה לר' יוסי דאיפסיקא הלכתא כוותיה הויא בכ\"ג לחשוון ושלישית הויא בר\"ח כסליו יש לתמוה על רבינו למה כתב שרביעה שניה היא בר\"ח כסליו ואע\"פ שכתב רבינו בשנה אפילה דמשמע דאע\"ג דבשאר שנים לא הוי רביעה שניה בר\"ח כסליו בשנה אפילה הוה רביעה שניה בר\"ח כסליו איני יודע מנין לו ואין לומר שגירסתו בגמרא היה כן שהרי כתב בפ\"י מהל' נדרים שזמן רביעה שניה הוא מכ\"ג במרחשון ואילך. ונ\"ל שרבינו מפרש דר' יוסי ארביעה שניה קאי וה\"ק רביעה שניה בשנה בכירה בי\"ז ובשנה בינונית היא בכ\"ג ובשנה אפילה היא בר\"ח כסליו וכ\"כ בפירוש המשנה בפ\"ח דפאה וכן משמע מדבריו פה והטעם שתפס כאן זמן רביעה שניה בשנה אפילה משום דספק מתנות עניים להחמיר כדתנן בספ\"ד דפאה ולענין נדרים פסק דנקיטינן בשנה בינונית שדרך לשון בני אדם בדבר בינוני, ומשמע לרבינו דזמן רביעה שניה דאמרינן היינו לזיתים שבראש הזית דאלו לצבורי זיתים ששכח תחת האילן מדחזינן שהניחו עניים מלחזר אחריהם ודאי מותרים שמאחר שהם מזומנין ומונחין לפניהם ופסקו מלחזר אחריהם ודאי נתיאשו מהם דומיא דבתבואה משילכו הנמושות: \n\n" + ], + [ + "כל זמן שיש וכו'. נראה שזהו פירוש מה ששנינו בפ\"ח דפאה כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו ובירושלמי פתר לה תרין פתרין כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו קודם לכן אע\"פ שאין לו תחתיו יש לו בראשו פתר חורן כל זמן שיש לו תחתיו אין לו בראשו הלך המחבא אע\"פ שאין לו בראשו יש לו תחתיו. ומשמע לי דה\"פ לדעת רבינו דהני תרי פיתרי דקאמר בירושלמי היינו לומר דמתניתין לא קאי סיפא ארישא אלא תרי מילי נינהו חד כל זמן שיש לו תחתיו וחד יש לו בראשו וכאילו אמר כל זמן שיש ליטול תחתיו נוטל בכל גוונא וכל זמן שיש לו ליטול בראשו נוטל בכל גוונא אף על פי שאין לו בראשו יש לו תחתיו וה\"ק כל זמן שיש לו לעני ליטול תחתיו נוטל אף על פי שאין לו ליטול בראשו שכבר הותר לכל אדם האי הוא פירושא דרישא דקתני כל זמן שיש לו תחתיו ומאי דקתני סיפא יש לו בראשו הוי מילתא באפי נפשה וה\"ק אם יש לו לעני ליטול בראשו שעדיין לא הותר לכל אדם נוטל ואף על פי שאין לו תחתיו ולפי זה פיתרא קדמאה הוי פירושא דסיפא ופיתרא תניינא הוי פירושא דרישא ועשה כן לפרש פירושא דסיפא ברישא להורות שצריך להפריד סיפא מרישא. ולפי פירוש זה משמע לי דאפשר לומר דהא דמסיים במתני' רבי מאיר אומר משתהלך המחבא לאו מיפלג פליג אלא פירושי קא מפרש אימתי אין לו בראשו משתהלך המחבא דהיינו שחבטו העניים הזיתים בכלי שהוא משיר כל הזיתים הנחבאים במחבואו שאז הותר לכל אדם אם כן מיפלג פליג לומר דמשחבטו העניים בכלי המשיר כל הזיתים הנחבאים הותר לכל אדם השאר ולתנא קמא לא הותר עדיין: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א בחיי ראשי אינה נראית לא כדברי הרב המחבר ולא כדברי הרב היוני וכו'. ורש\"י פירש בע\"א: \n\n" + ], + [ + "מתנות עניים וכו'. ירושלמי רפ\"ח דפאה: \n\n" + ], + [ + "כל מתנות עניים האלו וכו' הרי הכתוב אומר ובקצרכם את קציר ארצכם וכו'. ירושלמי פ\"ג דפאה. \n", + "ומ״ש וכבר נתפרש בגמ' שהפאה נוהגת בח״ל מדבריהם, נ״ל דהיינו מדאמרינן בס״פ הזרוע (חולין דף קל״ד:) לוי זרע בכישא ולא הוו עניים למשקל לקט אתא לקמיה דרב ששת א״ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים משמע דבח״ל הוה מדאתא לקמיה דרב ששת דהוה בבבל: \n\n" + ], + [ + "כמה הוא שיעור הפאה וכו'. במשנה פרק קמא דפאה. \n", + "ומה שכתב בין בארץ בין בח\"ל. בפרק ראשית הגז. \n", + "ומה שכתב ומוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה וכו'. משנה בפרק קמא דפאה. \n", + "ומ\"ש כיצד שדה שהיא קטנה ביותר וכו'. שם בירושלמי. \n", + "ומה שכתב וכל המוסיף על הפאה וכו' אהא דתנן בריש פאה אלו דברים שאין להם שיעור קאמר בירושלמי ולמה לא תנינן עפר סוטה ואפר פרה ומשני לא מיתניא במתני' אלא דברים שהוא מוסיף עליהם ויש בעשייתן מצוה אלו אע\"פ שמוסיף אין בעשייתן מצוה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל אוכל שגידוליו מן הארץ וכו' עד ומכניסין אותו לקיום. משנה בפ\"ק דפאה ומפרש לה בגמרא סוף פרק מקום שנהגו ופרק כלל גדול (דף נ') ופרק בא סימן (דף ס\"ח) וממעט מינה כל הדברים שממעט רבינו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש השומים והבצלים חייבים בפאה. במשנה פ\"ו דפאה (דף ט') וכת\"ק ונתבאר פ' בא סימן (נדה נ') ממשנה אחרת. \n", + "ומ\"ש וכן האמהות של בצלים וכו'. משנה בפ\"ג דפאה וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "קרקע כל שהוא חייבת בפאה. משנה שם וכר\"ע. \n", + "ומה שכתב ואפילו היתה של שותפים וכו'. ר״פ ראשית הגז (חולין דף קל״ה): \n\n" + ], + [ + "שדה שקצרוה נכרים לעצמם וכו' עד נותן פאה לכל. משנה פ\"ב דפאה (משנה ז' ח') ודקדק רבינו לכתוב גבי קצרוה נכרים לעצמם ללמד דאילו קצרוה לישראל חייב כדאיתא בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש קצר חציה והקדיש חציה וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש קצר חציה והקדישו וכו'. תוספתא פירקא קמא דפאה: \n\n" + ], + [ + "כרם שהיה וכו'. זהו לדעת רבינו פירוש מה ששנינו בפ\"ג דפאה בכרם המדל נותן מן המשואר על מה ששייר והמחליק מאחת יד נותן מן המשואר על הכל וז\"ל רבינו שם בפירושה כרם המדל כרם מדולדל גזור ממלת דל והוא שיבצור מקצתו וימכור ויעזוב הנשאר לדרוך או ליבש אמר שחייב לתת פאה מהשארית הנשארת כפי מה שנשאר לא כפי הכרם כולו וזהו כשיבצור הענבים מכל צד מצדי הכרם אבל כשיבצור מצד אחד ומכר והניח הנשאר יתן ממה שנשאר פאה המחוייב לכל הכרם וזהו פירוש מה שאמר המחליק מאחת יד ר\"ל הבוצר מצד אחד עכ\"ל. \n", + "ומ״ש וכן כל הקוטף מלילות מעט מעט וכו'. ירושלמי שם אכתבנו בספ״ד ותוספתא פ״ק דפאה ואע״ג דגמרא דידן פרק ראשית הגז (חולין דף קל״ז) אמרינן דרבי יוסי הוא דסבר הכי ופליגי רבנן עליה כתב הר״ן דפסק כר' יוסי משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה אלא דק״ל דא״כ ה״ל למיפסק בתולש צמר רחלים בידו דפטור כר' יוסי דאמרינן בגמרא דפטור כי היכי דפטר תולש מפאה והוא ז״ל פסק בפ״י מהלכות בכורים דחייב והניח הר״ן הדבר בצ״ע. ואני אומר שעל מה שכתב הר״ן שפסק רבינו כר' יוסי משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה יש לדון שלא אמרו שם אלא מודה רבי יוסי במידי דאורחיה וכו' והאי לאו שקלא וטריא הוא. לכך נ״ל שלא פסק רבינו כר' יוסי במתנות עניים אלא משום דבירושלמי ובתוספתא סבר בהו כוותיה אבל בראשית הגז דלא אשכחן דסבר כוותיה הדרינן לכללין דאין הלכה כיחידאה ואע״ג דבגמ' דידן מדמי תולש צמר לקיטוף מלילות אינו מוכרח ואפשר לחלק ביניהם: \n\n" + ], + [ + "הקוצר כל שדהו וכו'. ירושלמי פרק שלישי: \n\n" + ], + [ + "המקדיש שדהו וכו' עד שאינו חייב בפאה. משנה בפרק רביעי דפאה ודריש לה בספרי מקרא: \n\n" + ], + [ + "נכרי שקצר שדהו וכו'. גם זה משנה שם וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "אין שוכרים פועלים עכו\"ם לקצור וכו'. ירושלמי בפ\"ב דפאה ותוספתא פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "בעה״ב שקצר כל שדהו וכו' ואינו צריך לעשר וכן אם דש וכו' וגמר מלאכתו מעשר וכו'. בפ' הגוזל עצים (בבא קמא דף צ״ד) ובפ״ק דתמורה (דף ו') ובמשנה פ״ק דפאה לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח כלומר אבל משמרח אע״פ שנותן משום פאה חייב במעשרות: \n", + "ומ\"ש ואם נתן להם רוב הקציר משום פאה וכו'. אהא דתנן בפ\"ג דפאה ר\"ע אומר קרקע כל שהוא חייב בפאה קאמר בירושלמי הגע עצמך שהיה שם שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור (ר' חנניה בשם ר' פנחס תיפתר) בשהיה שם קלח אחד ובו ה' שבלים. וכתב סמ\"ג וז\"ל קרקע כל שהו חייב בפאה מקשה בירושלמי והלא צריך בקוצר שיקצור לעצמו שום דבר ולפיכך שנינו בתוספתא העושה כל שדהו פאה אינה פאה והא דתניא בפ\"ק דנדרים מנין שאם רצה לעשות כל שדהו פאה שהרשות בידו תלמוד לומר פאת שדך כל שדהו לאו דוקא וכ\"כ שם התוספות: \n\n" + ], + [ + "אין מניחים את הפאה אלא בסוף השדה וכו' עד ויתננה לעני הקרוב לו. תוספתא בפרק קמא דפאה וירושלמי בפ״ד דפאה ומייתי לה בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג) ואע״ג דר״ש אמרה אפשר דמפרש רבינו דלא פליג את״ק וכמו שפירשה רבינו שמשון ואפילו את״ל דפליג פוסק כר״ש כיון שנתן כמה טעמים לדבר. ועוד י״ל שרבינו מפרש דהא דתני ת״ק נותנים פאה מתחלת השדה ומאמצעה בדיעבד קאמר לומר ששם פאה עליו אבל לכתחלה לכ״ע אין נותנים אלא מסוף השדה. \n", + "ומה שכתב עבר והניח הפאה בתחלת השדה וכו'. משנה בפ\"ק דפאה נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעיתו ר\"ש אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור ר' יהודה אומר אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר ופסק רבינו כר\"ש וצריך טעם למה ואפשר דסבר דלא פליג את\"ק אלא מפרש דבריו ור' יהודה פליג אתנא קמא. ומפרש בירושלמי דכשיעור דאמר ר\"ש לא כשיעור כל שדהו קאמר אלא כשיעור המשתייר ואפילו את\"ל דר\"ש פליג את\"ק פסק כר\"ש משום דבירושלמי מפרש מילתיה אלמא סבר דהלכתא כוותיה: \n\n" + ], + [ + "בעל הבית שנתן וכו'. תוספתא דפאה פ\"ב ואיתא בפרק המניח: \n", + "וכן בעל השדה שהפריש וכו'. בפ\"ק דנדרים (דף ו':) בעי רב פפא יש יד לפאה או אין יד לפאה ה\"ד אילימא דאמר הדין אוגיא להוי פאה והדין נמי ההיא פאה מעלייתא היא אלא דאמר והדין ולא אמר נמי ובתר הכי בעי אם יש יד לצדקה ופירש הר\"ן דמיבעיא ליה באת\"ל יש יד לפאה. ודעת רבינו לפסוק כאת\"ל דאע\"פ שכמדומה לי שכשאין האת\"ל מפורש בגמרא אינו פוסק כמותו מ\"מ י\"ל כיון דלא איפשיטא הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא וכן פסקו הרמב\"ן והרשב\"א: \n\n" + ], + [ + "אסור לפועלים לקצור את כל השדה וכו' עד אסור ליגע בה. בתוספתא דפאה פ\"ב: \n\n" + ], + [ + "הפאה של תבואה וקטניות וכו' עד ובמנחה. הכל משנה פ\"ד דפאה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומחייבין בעה\"ב להוריד ולחלקה ביניהם. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ולמה לא קבעו לה עת אחר ביום וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "עני שנטל מקצת הפאה וכו'. משנה שם נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום נפל לו עליה פירש טליתו עליה מעבירין אותה הימנו. ובתוספתא נטל מקצת פאה וזרק עליה אין לו בה כלום ר\"מ אומר קונסין אותו ונוטלים הימנו זו וזו ומפרש רבינו דכולה ר\"מ היא וה\"ק שר\"מ אומר כ\"כ הר\"ן בריש מציעא שזה דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "מי שלקח את הפאה וכו'. משנה שם מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכ\"א יתננה לעני שנמצא ראשון ופסק כחכמים וכעולא דאמר בפ\"ק דמציעא (דף ט':) דהני מילי מעשיר לעני אבל מעני לעני ד\"ה זכה לו: \n\n" + ], + [ + "בעל הבית שהניח פאה וכו'. תוספתא דפאה פ\"ב וירושלמי פ\"ד: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין מניחין את הפאה וכו'. ירושלמי פרק שני דפאה ובתורת כהנים יליף לה מקרא. \n", + "ומה שכתב ואם הניח משדה על חבירתה אינה פאה. ירושלמי בפרק שני דפאה והכי משמע בפרק הכונס ובפרק חזקת: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היתה שדהו זרועה כולה מין אחד וכו' עד או שקצר באמצעה וכו'. הכל משנה בפרק שני דפאה. \n", + "ומ\"ש גבי נחל אע\"פ שאינו מושך וגבי אמת המים שתהיה מושכת. שם בירושלמי. \n", + "ומ\"ש באמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת. במשנה הנזכרת אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת ר' יהודה אומר מפסקת ולכאורה משמע דת\"ק פליג עליה ומדפסק רבינו כר' יהודה נ\"ל שהוא מפרש דד\"ה היא ונכתב בשם ר' יהודה משום דהוא אמרה בי מדרשא ואתא לפרושי שלולית דתנא ברישא דמפסקת דהני מילי בשאינה יכולה להקצר כאחת. וז\"ל רבינו בפירוש המשנה ענין שאינה יכולה להקצר כאחד כשיהיה בצד אחד לא יוכל לשלוח ידו ולקצור מצד אחר וכו' והלכה כרבי יהודה עכ\"ל. והתוספתא פ\"ק תניא אלו מפסיקין לפאה וכו' ואמת המים שאינה יכולה להקצר כאחד אר\"י אם עומד באמצע קוצר מכאן ומכאן מפסיק ואם לאו אינו מפסיק וה\"פ כיון שאם עומד בצד אחד לא יוכל לקצור הצד השני אע\"פ שאם עומד באמצע קוצר השני צדדים מפסיק ואם לאו פירוש שאין צריך לעמוד באמצע אלא מהצד האחד קוצר השני אינו מפסיק. ובירושלמי הוון בעי מימר ולא פליגין אשכחת תני אמת המים הקבועה הרי זו מפסקת הוון בעון מימר מה דאמר ר\"י בעומד מצד זה ואינו יכול לקצור מצד השני אבל אם היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן אינו מפסיק אשכחת תני ופליגי (דתניא) היה עומד באמצע וקצר מכאן ומכאן מפסיק מצד אחד אינו מפסיק. ונ\"ל דהכי פירושו לדעת רבינו הוון בעי מימר ולא פליגין. האי פליגין לאו לשון מחלוקת חכמים הוא אלא היינו לומר שאין חלוק בדבר שכל אמת המים מפסקת בין קבוע בין אינו קבוע עד שמצאו דתניא דדוקא קבועה מפסקת ולא שאינה קבועה. ומ\"ש הוון בעון מימר מאי דאמר ר\"י וכו' אבל אם היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן אינו מפסיק אשכח תני ופליג כלומר מצאו ברייתא שחולקת עם זאת הסברא דתניא היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק וכו' והיא התוספתא שכתבתי בסמוך וכמו שפירשתיה וככה עלו דברי רבינו כדין וכהלכה על פי התוספתא והירושלמי. ודע דבפרק הכונס (ב\"ק ס\"א) אמרינן דשלולית היינו אמת המים המחלקת שלל לאגפיה. ויש לתמוה למה לא כתב כן רבינו ואפשר שרבינו מפרש כאן במחלקת שלל לאגפיה היינו שהיא מושכת מים שעל ידי כן הצדדים שלה מובלעים מים וכאילו חולקת להם שלל לאפוקי נחל שאמרו בו שאע\"פ שאינו מושך. ואע\"פ שבפירוש המשנה פירש דמחלקת שלל לאגפיה היינו שנמשכים ממנה אמות המים להשקות בהם מקומות אחרים כאן חזר בו משום דקשיא ליה דנחל שיש בו מים היא ע\"כ דאין לומר דבאין בו מים מיירי מלשון נחל איתן דהיינו בור וכבר שנאו ותרתי למה לי וכיון דכשיש בו מים מיירי מאחר דקתני דמפסיק אע\"פ שאין נמשכים ממנו אמות המים אמאי איצטריך למיתני שלולית שנמשכים ממנה אמות המים דהא מכ\"ש אתיא לכך פירש מחלקות מים לאגפיה כענין שפירשתי וה\"ה הנחל בין שהמים נמשכים בין שאינם נמשכים ומי יימר דדא אמת המים ועוד דנחל מיירי אפי' באינו מושך ולא רצה לידחק במה שנדחק רבינו שמשון לומר דלא זו אף זו קתני: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב רבינו שדרך היחיד ארבע אמות ודרך הרבים שש עשרה אמה. משנה בפרק המוכר פירות (ב\"ב צ\"ט:): \n", + "וכתב הראב\"ד אבל שביל היחיד והוא הפחות מד' א\"א לא כי אלא אפילו יש לו ארבע אמות וכו'. ורבינו משמע ליה דשביל היחיד הוא צר מדרך ולכך של יחיד שיעורו פחות מד' שהוא דרך היחיד ושביל של רבים פחות מט\"ז שהוא דרך הרבים ובירושלמי (פ\"ב ה\"א) מכיון דתנינן דרך היחיד (דרך הרבים) מה צורכה (אנא מימר לך) אפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילן (אלא גדר) מכיון דתנינן שביל היחיד שביל הרבים מה צורכה להוציא את הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש או שקצר באמצעה וכו'. שם במשנה הקוצר לשחת מפסיק דברי ר\"מ וחכ\"א אינו מפסיק אא\"כ חרש וידוע דהלכה כחכמים. ולשון אפילו קשה דאדרבה מפני שלא הביאה שליש לא נקרא קצירה היה ראוי להפסיק יותר מכשנקצר אחר שהביאה שליש דאז י\"ל התחלת קצירה היא כדמשמע במנחות פרק ר' ישמעאל. ואפשר לומר שמפני שכתב אח\"כ וחרש כתב אפילו כלומר דאפילו קצר קודם שהביאה שליש בעינן חרש: \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה רוחב כל אחד מאלו כשלשה תלמים של פתיח. שם בירושלמי. \n", + "ומה שכתב והוא פחות מבית רובע. כן משמע שם בירושלמי. \n", + "ומה שכתב בד\"א בשדה קטנה וכו'. גם זה שם בירושלמי. \n", + "ומה שכתב אא\"כ היה בו רוחב בית רובע. גם זה משמע שם בירושלמי. \n", + "ומ\"ש אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק בה. בירושלמי רב אמר בור וניר בית רובע וזרע אחר אפי' כל שהוא ר\"י אומר בור וניר וזרע אחר כשלשה תלמים של פתיח מה ופליג מה דאמר רב בחיוב פאה ומה דאמר ר\"י בפיטור פאה והתני בור וניר חייבים בפאה מן מה דאמר רב בשדה בינונית מן מה דאמר ר' יוחנן בחמשים על שתים עכ\"ל הירושלמי. ומדקתני בור וניר חייבים בפאה והיינו בחמשים על שתים ושבקיה לזרע אחר משמע דזרע אחר כל שהוא כדקאמר רב וכיון דברייתא מסייעא ליה נקיטינן כותיה ולא כר\"י דאמר זרע אחר בשלשה תלמים של פתיח: \n", + "כתב הראב\"ד באמת אין הגירסא מתנהגת כדבריו אמרו בירושלמי רב אמר בור וניר בית רובע וכו' עד כי הדדי נינהו. וכבר כתבתי טעם לדברי רבינו וכך היא גירסת ר\"ש בירושלמי וגירסת הראב\"ד נראה שיש בה ט\"ס: \n\n" + ], + [ + "אכלה גובאי או וכו'. ירושלמי שם ואיתא במנחות סוף פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ע״א:): \n\n" + ], + [ + "הזורע בהר שאינו וכו'. משנה בפ\"ב וכל ההרים אשר במעדר יעדרון אע\"פ שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל. ודברי רבינו כאן בזה כדבריו בפירוש השני בפירוש משנה זו: \n\n" + ], + [ + "מדרגות שהן גבוהות וכו' עד אינו מפסיק. שם ובירושלמי חייא בר אדא בשם ר\"ל היה שם סלע ע\"פ כל שדהו אם עוקר הוא את (כל) המחרישה מצד זה ונתנו מצד זה מפסיק מצד אחד אינו מפסיק והתני מדרגות שהן גבוהות י' טפחים נותן פאה מכל אחת ואחת פחות מכאן נותן מאחת על הכל ופחות מכאן אינו עוקר את המחרישה מצד זה ונותנה מצד אחר אפילו פחות מכאן עוקר הוא לא אתינן מיתני י' אלא בגין סופה שאם היו ראשי מדרגות מעורבין שהוא נותן מאחת על הכל. ומשמע דה\"פ אה\"נ שכל שהוא צריך לעקור את המחרישה מצד זה וליתנה בצד אחר אע\"פ שהן פתוחות מי' מפסיק ולא נקט י' אלא משום סיפא. ולפי זה מאי דתני פחות מכאן נותן מאחת על הכל אינו מלשון הברייתא. ויש הוכחה לדבר דבתוספתא דאייתי האי ברייתא ליתיה חלא מדברי המקשה הוא דדייק הכי וא\"כ יש לתמוה על רבינו שפסקה בסמוך לדר\"ל וכאן גבי מדרגות כתב שאם היו פחות מעשרה נותן מאחת על הכל והרי אלו תרתי דסתרן. וצ\"ל שרבינו סבר שיש לחלק בין סלע שאינו ראוי לזריעה למדרגות שהן נזרעות ולפיכך כל שהן פחות מעשרה אינו מפסיק והמקשה לא דק לחלק חילוק זה והמתרץ השיב לו לפי דרכו ואמר לו לפי מה שעלה בדעתך להשוותם יש לתרץ דלא נקטה אלא משום סיפא אבל לפום קושטא לא דמו כלל וכמו שחילקתי ודרך זה נהגו בגמרא וכדאמרינן פ\"ה דפאה גבי שבולת של לקט שנתערבה עם הגדיש ובפ\"ט דשביעית גבי מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה ובפ\"ק דמציעא גבי מי שליקט את הפאה ובכמה דוכתי והשתא שפיר עביד רבינו דפסקה לדר\"ל וכתב בההיא דמדרגות שאם היו פחות מעשרה נותן מאחת על הכל. ועי\"ל ע\"פ דרך זה דבענין אחר יש להקל בין סלע למדרגות דסלע מיירי כשהוא על פני כל שדהו ומדרגות מיירי שאינה על פני כל השדה: \n\n" + ], + [ + "הזורע שדה שיש בה אילנות וכו'. משנה ריש פ\"ג דפאה וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א בשהיו האילנות וכו'. שם בירושלמי: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אינו כן בגמרא דירושלמי וכו'. וגירסת רבינו בירושלמי נראה שהיתה מהופכת והיא יותר נכונה דבמרווחין נותן פאה מכל אחד לפי ששיעור כל מלבן הוא גדול וכדאי להיות שדה בפני עצמו וכשהן מפוזרים כל מלבן שיעורו קטן ואינו כדאי להיות שדה בפני עצמו ואילו לגירסת הראב\"ד בירושלמי הוי איפכא וכשהרגיש הראב\"ד חולשת גירסתו השתדל לבקש לה פנים: \n\n" + ], + [ + "וכן מלבנות הבצלים וכו'. משנה שם ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "שדה שכולה זרועה מין אחד וכו'. משנה שם המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים ר\"ע אומר נותן פאה מכל אחד ואחד וחכ\"א מאחד על הכל ומודים חכמים לר\"ע בזורע שבת או חרדל בג' מקומות שהוא נותן פאה לכל אחד ואחד: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש בד״א בשהיה יבש מכאן ויבש מכאן וכו'. שם בירושלמי עד כדון כשהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע רבי בא בר חייא בשם ר״י אתיא דר״מ בשיטת ר״ע רבו (כמו דר״ע) אמר לח ויבש שני מינים כן ר' מאיר אומר לח ויבש שני מינין (הם) ומשמע דהא דלח מכאן ומכאן ויבש באמצע בעיא ולא איפשיטא היא דהא דא״ר בא בר חייא מילתא באפי נפשה היא לפרושי מילתא דר״ע וא״כ קשה למה פסקה רבינו בפשיטות וכבר השיגו הראב״ד וכתב עירבובי דברים יש כאן ולא הסכים להלכה וכו'. ולי נראה שרבינו מפרש דלאו בעיא היא אלא ה״פ עד כדון לא אמרי רבנן מאחד על הכל אלא בשהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע דכיון שהוא יבש מכאן ומכאן חשיב כאילו כולו יבש דמה שבאמצע בטל לגבי מה שבצדדין אבל אם היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע כיון שהוא לח מכאן ומכאן א״א לחשבו כאילו כולו יבש וממילא משמע דמודו לר״ע בהא דפאה מכל אחד ואחד ואפילו את״ל שהיא בעיא דלא איפשיטא שפיר דמי למיפסקה לחומרא דספק מתנות עניים אזלינן בהו לחומרא כדאיתא בסוף פרק ד' דפאה. ומ״ש ולא ידעינן הא דר״מ היכן היא עם היות שהראב״ד היה סוקר כל הגמרות בסקירה אחת פה נעלם ממנו אי זה מקום דבר זה כי הלא הוא במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ע״א:) גמרא ערוכה והוא ז״ל כתבו בלשון י״א ונראה מדבריו שהוא דוחה אותו: \n", + "ודע דבירושלמי מסיים בה הכי אמרי חברייא קומי רבי יוסא ולמה לי כרבי עקיבא אפילו כרבנן דתנינן המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן (נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן) אמר רבי יוסא שמעינן שוק וגורן שני מינים לח ויבש שני מינים. וכתב ה\"ר שלמה שיביל\"יו ז\"ל בפירושו לירושלמי עד כדון שהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע הכא סברה הגמרא כרבי יוחנן פרק ר' ישמעאל דמנחות דבמנמר לאוצר עסקינן שהוא מבושל כל צרכו ומיבעיא ליה אליבא דרבנן דאמרי מאחד על הכל ונותן מן הלח על היבש ע\"כ אין לנו לפרש אלא דמשייר היינו שהוא מועט כגון שלוקט מכאן ומכאן המבושל ונשתייר הלח באמצע כרבי עקיבא כיון דדמי לערוגה בפני עצמה לא מצטרף ולרבנן סוף קצירה והכי דייק לישנא דמתניתין דקתני ושייר קלחים לחים משמע דהלח הוי שיריים. היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע מהו כלומר שהיה לח מרובה כגון שהיה המבושל באמצע וקצר היבש והניח הלח עם היבש מי אמרינן נמי הכא דטופלין הלח עם היבש. אתיא דרבי מאיר כשיטת רבי עקיבא רבו. ונראה בעיני דאייתי הגמרא מימרא דרבי בא לשנויי בעיין וה\"ק דר\"י אמר עלה דההיא דר\"מ דקוצר לשחת דאתיא כרבי עקיבא דהכא דכי היכי דלרבי עקיבא דמתני' לח ויבש ב' מינים וחשיב ליה כמו זרע אחר ולהכי יהיב פאה מן המבושל לחוד ומן הלח לחוד ומבושל כיון דאפסקיה לא יהיב על כל מבושל ומבושל וכי הדר קצר הלח נמי יהיב פאה על כל לח ולח דאפסקיה מבושל ה\"נ לרבי מאיר דס\"ל דכי קצר באמצע לשחת דהיינו שהביא שליש וכדאמר לעיל ושייר האחד כדי שיתבשל כל צרכו כי הדר קצר ליה כי הוי יבש הוי הנימור של אמצע שקצרו בפעם ראשונה דמי לאחשביה ללח מכאן ולח מכאן וזה שקצר באמצע דמי ליבש באמצע הילכך לא מצטרף יבש של כאן ליבש של כאן אלא בנותן פאה מכל אחד ואחד וכיון דרבי מאיר בשיטת ר\"ע אמרה וכך הוא נימור השחת כיון דהביא שליש כמו נמור דיבש דטעמא הוא משום דחשיב ליה מין אחר איפשיטא בעיין דלעולם פליג ר\"ע ונותן פאה מכל אחת ואחת ולרבנן מאחד על הכל דהתם המשוייר הוי רובא דקוצר לשחת דקתני דומיא דדרך היחיד וכו' ולמה לי כר\"ע למה לן לדחוקי נפשין ולמיפשט מדאוקימנא כר\"ע ותילף מרבנן דהתם בעיא דילן מאחד על הכל תילף מרבנן גופייהו איפכא דכי קצר לבסוף ללח חייב על זה בפני עצמו וכו' דתנן המחליק בצלים וכו' דהיינו שעקרן ומסיר הקליפות שאינו אוכל ומוציא אותם לשוק כדי שיאכלם כשהם לחים בעלים שלהם ומקיים יבשים לגרן מעמיד בקרקע אותם הראויים להתקיים דהיינו להיות יבשים ומשהה אותם שם כדי שיגדלו כל צרכו ויהיו מבושלים דהיינו דמניח הלח שיתבשל דנדון דידן ותנן דנותן פאה לאלו לעצמן ומסתמא מקיים יבשים לגורן דהוי רובא ומשמע דלרבנן כי לקיט הלח ומשייר האחר שיתייבש כל צרכו דהוי רובא שני מינים חשיב לגבי דיהיב תחלה ללח בפני עצמו ולסוף ליבש בפני עצמו אבל לגבי יבש עצמו אפילו יהא מופסק יהיב לכוליה יבש כאחד דהא לא אשכחן לרבנן טפי אלא ר\"מ לחודיה הוא דאית ליה הכי והדר רבי יוסא לתלמידיו דמהך מתניתין שמעינן דשוק וגורן שני מינים אבל לח ויבש שיהו ב' מינים לרבנן לא שמעינן לח ויבש שני מינים בתמיה כלומר מי שמעינן ופסק הרמב\"ם בפרק ג' ממתנות עניים כדברי חבריא שכתב אבל לח מכאן ומכאן וכו' דס\"ל דמאי דא\"ר יוסא דשוק וגורן דוקא דליתא אלא משל בעלמא הוא והכי אמרינן לעיל פ\"ב. ודברי הראב\"ד בזה אינם נוחים אצלי כלל ודברי הרמב\"ם נכונים בעיני עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "שדה שזרעה וכו'. גם זה שם משנה המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן וכו': \n\n" + ], + [ + "הזורע את שדהו וכו'. משנה בפרק ב' דפאה: \n\n" + ], + [], + [ + "האחין שחלקו נותנין וכו'. משנה פ\"ג דפאה: \n", + "השותפין שקצרו וכו'. שם בירושלמי קצר חצי שדה בשותפות וחלקו אינו מפריש משלו לא בתחלה ולא בסוף חזרו וחלקו ונשתתפו וקצרו חצי שדה בשותפות וחלקו (אינו) מפריש שבסוף על חבירו שבסוף אבל לא משלו שבתחלה לחבירו שבתחלה. פי' אותו שלקח הקציר אינו מפריש לא מקציר וגם לא בסוף דהיינו מהחצי שבקמה. והטעם דבשעת קצירת החצי לא נתחייב בפאה דחיוב הפאה בסוף ובשעה שקצר החצי השני אין לחבירו חלק בו ולא לזה חלק במה שנקצר דכיון שהיו שותפין איגלאי מילתא שזהו חלקו ולא נטל אלא חלק המגיע לו ולכך לא יניח אלא חלק המגיע לחלקו חזרו ונשתתפו וקצרו החצי השני בשותפות כל אחד חייב להפריש מן הקמה גם על חלק חבירו של הקמה וזהו שבסוף על חלק חבירו שבסוף כי החלק השני קורא שבסוף והחצי האחד שנקצר בתחלה נקרא שבתחלה דכיון שנפטר אותו חצי בעת שחלקו נפטר ואינו חוזר לחיובו: \n\n" + ], + [ + "שדה שהגיע וכו'. ירושלמי שם אמר רבי יהושע בן לוי היתה לו שדה אחת חציה הביאה שליש וחציה לא הביאה ולא הספיק לקצור חצי חצייה עד שהביאה כולה שליש מפריש מן הא' על האמצעים ומן האמצעים על הא' ואינו מפריש מן הא' על הא' ולשון זה נראה שאין לו הבנה. והר\"י קורקוס ז\"ל גורס בכל הני א' ראשון ופירש אבל לא מן הראשון דהיינו רביע א' שקצר על הראש האחר כי במה שקצר אותו רביע עדיין לא הביא שליש האחרון ולא היה נקרא תבואה. וה\"ר שלמה אישביל\"י ז\"ל (גורס כגירסא דידן) פי' ולא הספיק לגמור חצי חציה של אותו שהביא שליש מפריש מן הראשון על האמצעי דחשיב כילוי האמצעי לגבי ראשון דרמי חיובא עליה ומפריש מן הראשון על האמצעי דאמצע חשיב כלוי בהדי ראשון ומן האמצעי על הראשון וכל שכן מן האחרון על האמצעי דהא הוי האמצעי בקמה בשעה שנתחייב האחרון דכולה חדא שדה ומצטרפת ואינו מפריש מן הראשון על הראשון דחובת פאה בקמה ואינו מפריש מן הקציר על הקציר אלא היכא דכילה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "המוכר מקומות וכו'. משנה (פאה פ\"ג מ\"ה) המוכר קלחי אילן בתוך שדהו נותן פאה מכל אחד ואחד א\"ר יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל וכבר נודע שכל מקום שאמר ר\"י אימתי אינו חולק אלא מפרש דברי חכמים וכן כתב רבינו בפירוש המשנה שר\"י הוא מבאר ואין חולק עליו והא דאמרינן בס\"פ ראשית הגז מאן תנא דהיכא דאיכא שיורא גבי מוכר בתר מוכר אזלינן אמר רב חסדא ר\"י הוא לאו למימרא דאיכא מאן דפליג עליה אלא מפני שהוא היה בעל מאמר זה בבית המדרש אע\"פ שלא נמצא מי שחלק עליו נקרא בשמו ובס\"פ ראשית הגז מסקי רב חסדא ורבא דהא דא\"ר יהודה אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל והוא שהתחיל בעל השדה לקצור משום דכתיב ובקצרכם מעידנא דאתחיל לקצור מיחייב בכולה שדה. \n", + "ומ\"ש עוד רבינו ואם מכר תחלה מפריש הלוקח וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יט-כא) שדה אילן וכו' עד ופאה אחת לכולן. משנה פרק ב' דפאה ודלא כרבי אליעזר בר צדוק: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לא ידעתי מהו זה וכו'. ואין פירושו מוכרח ויש מקום לפירוש רבינו: \n", + "ומה שכתב היו שני הצדדים רואים את האמצעיים וכו'. ירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "הזיתים כל מה שיש מהן ברוח אחת וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "הבוצר מקצת כרמו וכו'. משנה בפרק ג' דפאה המידל נותן מהמשואר על מה ששייר והמחלק מאחר יד נותן מהמשואר על הכל. ובירושלמי נותן מהמשואר על מה ששייר תני א\"ר יודא בד\"א במידל לשוק אבל במידל לבית נותן מהמשואר על הכל א\"ר זעירא הדא דתימא בשעיבה ע\"מ להדל אבל אם עיבה ע\"מ שלא להדל לא סוף דבר לביתו אלא אפי' לשוק נותן מהמשואר על הכל. \n", + "ומ\"ש רבינו כבר בארנוהו. בפ\"ב: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אי זהו לקט וכו'. משנה בפ\"ד דפאה. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה הנופל שבולת אחת או שתים וכו'. משנה פ\"ו דפאה וכב\"ה. \n", + "ומ\"ש והנופל מאחר המגל או מאחר היד וכו'. משנה בפ\"ד: \n\n" + ], + [ + "היה קוצר ביד וכו'. ירושלמי שם ובגמ' דידן פ' ראשית הגז (חולין דף קל״ז:). \n", + "ומ\"ש אבל התולש דברים התולשים אותם וכו' בפ' ראשית הגז: \n", + "היה קוצר או תולש וכו'. פ\"ד דפאה ובסיפרא מייתי לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "היה קוצר ונשארה שבולת אחת שלא נקצרה וכו'. משנה בפ\"ה דפאה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש היו שתי שבולות זו בצד זו וכו'. שם בירושלמי. \n", + "ומה שכתב שהרי היא כנופלת מתוך המגל ואע\"פ שעדיין לא נקצרה קשה שהרי אפילו החיצונה אינה כנופלת מתוך המגל כיון שיכולה להקצר עם הפנימית והפנימית הרי היא כאילו היא מן הקמה שבצדה ועוד שנופלת מתוך המגל היא לקט וזו אמר שנצולת והיא לבעה\"ב. וי\"ל דקאי למה שכתב לעיל בסמוך היה קוצר ונשאר שבולת אחת וכו' ואם לאו הרי היא של עניים. ואם תאמר מה טעם והלא אין לקט אלא מה שנפל וזו לא נפלה לז\"א שמאחר שנשארה היא לבדה הרי היא כנפלה וכולי עניינא חד הוא שע\"י שאמר שאם יכולה להקצר עם הקמה הרי היא של בעל השדה הוסיף ואמר שלא את עצמה בלבד הציל אלא גם את הטפילה. ואפשר דקאי נמי לדין השני שאמר שהוא לבעל השדה לפי שהפנימית נקצרת עם הקמה אבל אילו לא היתה פנימית עם הקמה לא היתה מצלת עצמה ולא לזולתה. והטעם לפי שהרי היא כנופלת וכו'. \n", + "ומה שכתב והשבלים שבקש הרי הם של בעל השדה. תוספתא פ\"ב: \n\n" + ], + [ + "הרוח שפיזרה את העמרים וכו'. משנה בפרק ה' דפאה שפיזרה את העמרים אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים רשב״ג אומר נותן לעניים בכדי נפילה ומשמע מדברי רבינו כאן דרשב״ג לא אתי לאפלוגי את״ק אלא לפרושי כמה לקט היא ראויה לעשות x וכן פירש״י פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ה:). \n", + "ומ\"ש מפני שזה אונס שם בירושלמי מקשה xx (מ\"ש דהכא תנן) אומדין אותה כמה לקט היא ראויה לעשות xxx (וגבי גדיש שלא לוקט תחתיו תנן) כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים ומשני קנס קנסו בו שגדש ע\"ג לקטן של עניים. \n", + "ומ\"ש וכמה הוא שיעור זה ד' קבין וכו'. שם בירושלמי ובגמ' דידן פ' המקבל: \n\n" + ], + [ + "לקט שנפל לארץ וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ולמה אין אומדין אותה וכו' עד הרי הם לעניים. ירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "הצריך לרבץ שדהו וכו'. גם זה שם בירושלמי וכחכמים ובתוספתא ספ\"ב. \n", + "ומה שכתב הרי זה מדת חסידות. כן משמע שם: \n\n" + ], + [ + "הזרעים הנמצאים בחורי וכו'. משנה בפרק ד' דפאה חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעל הבית שלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים לבעל הבית ר״מ אומר הכל לעניים שספק לקט כלקט ומשמע בירושלמי ובגמרא דידן פ' הזרוע (חולין דף קל״ד) דהלכה כר״מ. \n", + "ומה שכתב ואע\"פ שנמצא שחור וכו'. שם בירושלמי x: \n\n" + ], + [ + "שבולת של לקט שנתערבה בגדיש וכו'. משנה (דף ו':) שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו בירושלמי כיצד הוא עושה מביא שתי שבלים ואומר אם לקט הוא ה\"ז יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בזו ונותן לו את הראשונה וחש לומר שמא אותה שקבע בה מעשרות (של) לקט היא א\"ר יונה מביא שתי שבלים ואומר אם לקט הוא הרי יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בזו ונותן לו אחת מהן. ונראה שרבינו גורס בדרבי יונה וחוזר ואומר על השניה אם זו של לקט הרי יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועים בו אי נמי שהוא מפרש דמאי דא\"ר יונה מביא שתי שבלים ואומר ה\"ק אחר שהביא שתי שבלים כמו שקדם חוזר ואומר על אותה שקבע בה מעשרות אם זו של לקט ה\"ז יפה וכו' ומ\"מ קשה מה הועיל בתקנתו הא אם אחת מהן של לקט לא נתקנה חברתה דהא תנן בפ\"ק דתרומות אין תורמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר ואם תרם אין תרומתו תרומה ונראה שקושיא זו היא שהקשה וחש לומר וכו' והיאך בא רבי יונה לתרצה ועדיין הקושיא במקומה עומדת. ורבינו שמשון פירש ומשני רבי יונה דמביא שתי שבלים מלבד אותה שנותן לעני וקובע המעשרות על אחת מהן ואומר על הראשונה אם זו לקט הרי יפה ואם לאו הרי מעשרותיה קבועין על השניה ואח\"כ אומר על השניה דאם היא של לקט הרי מעשרות הראשונות קבועים על השלישית והשתא יש כאן שתי שבלים ולא ידעינן בהי מינייהו המעשרות קבועים ואין יכול ליתן לעני אלא הראשונה והא דנקט ונותן לו אחת מהן לא חש לומר ונותן לו הראשונה הואיל וכבר פירש מעיקרא עכ\"ל. אבל מדברי רבינו נראה שאינו מפריש אלא שתי שבלים בלבד ויש לתמוה עליו שאם אותה שבולת שעיכב בעה\"ב לעצמו היא של לקט לא נתקנה השבולת שנותן לעני וכן קשה איך יפרש הירושלמי שלא תיקן רבי יונה כלום לקושיא וחש לומר ויש לתמוה על הראב\"ד שלא השיגו. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב וז\"ל לכך אני אומר מתוך הדוחק דחוזר ומתנה כן על שבולת שניה שכתב רבינו אינה הראשונה שהפריש תחלה אלא שחוזר ולוקח עוד שלישית מן הגדיש ומתנה גם עליה ואותה שקבע בה מעשרות הראשונה אין חוזר ומתנה עליה דבר אלא משום דאיכא למיחש שמא היא של לקט ונמצא שנתן לעני טבל כדברי הירושלמי לכך חוזר ולוקח אחרת ומתנה גם עליה ולכך קרא אותה שניה שהיא שניה לשל תנאי דמתנה עליה כאשר התנה על השניה שהניח וזהו חוזר ומתנה כן על שבולת שניה כלומר כאשר התנה על אותה שקבע בה המעשרות ומסתמא מן הגדיש יקח אותה ויאמר אם הראשונה לקט הרי יפה ואם היא טבל אם אותה האחרת גם כן היתה טבל הרי יפה כי כבר תקנתי עליה אותה הראשונה ואם היתה לקט מעשרות הראשונה קבועים בזאת השניה עכ\"ל. ולי נראה שרבינו מפרש שבתחילה קס\"ד שלא היה אומר אם זו של לקט וכו' אלא פעם אחת אמר נותן לו את הראשונה וכן שנה ר' יונה ואמר שחוזר ואומר על אותה שקבע בה מעשרות אם זו של לקט ה\"ז יפה כמו שפירשתי שוב אין להקשות שמא אותה שקבע בה מעשרות של לקט היא דממילא משמע שאותה שאינה של לקט יהיו מעשרותיה קבועים בה בעצמה ונותן שתיהן לעני אחת בתורת מתנה של לקט והשניה בתורת מעשר. \n", + "ומ\"ש ונותן לו אחת מהן. ה\"פ כשנותן לו שתיהן אחת מהן תהיה בתורת מתנות עניים של לקט והשניה תהיה בתורת מעשר והעני ימכור שתיהן לכהן ולא יפרע לו אלא דמי אחת מהן כי השניה היא של כהן כדין: \n\n" + ], + [ + "לא ישכור אדם את הפועל וכו'. משנה פ\"ה דפאה. \n", + "ומ\"ש אבל האריסין והחכירין. תוספתא פרק ג' דפאה האריסין והחכירין והמוכר קמתו לקצור מלקט בנו אחריו. \n", + "ומ״ש ויש לפועל להביא אשתו ובניו וכו' עד בשכרו. בפ' שנים אוחזין (בבא מציעא דף י״ב) וכר״י דאיפסקא התם הלכתא כוותיה: \n\n" + ], + [ + "מי שאינו מניח את העניים וכו' עד ה\"ז גוזל את העניים. משנה בפ\"ה דפאה: \n\n" + ], + [ + "ואסור לאדם להרביץ וכו'. בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף י״ב): \n", + "היו שם עניים וכו'. תוספתא דפאה פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "המפקיר את הלקט וכו'. ברפ\"ה דתמורה (דף כ\"ח) ופירש רש\"י עם נשירת רובו דבעי למהוי לקט (ואמר) דלהוי הפקר אפילו לעשירים: \n\n" + ], + [ + "איזהו פרט וכו'. משנה פ\"ו דפאה וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "היה בוצר וכרת את וכו'. משנה פ\"ז דפאה: \n", + "היה בוצר ומשליך לארץ וכו'. בפ\"ו דפאה בירושלמי ר' אליעזר בשם רבי חייא רבה חצי אשכול פרט תני ר' חייא חצי אשכול או אשכול שלם פרט והתניא שני גרגרים פרט רבי אמי וכו' בקוצר ומניח תחת הגפן ומשמע לרבינו דתרי אמוראי אליבא דר' חייא חד אמר חצי אשכול וחד אמר אפילו אשכול שלם. ובספר רבינו מוגה מצאתי כתוב וכן אשכול שלם שנפרט שם הוא פרט ולפי זה פסק כתני רבי חייא דמשמע שזה מה שהיה שגור בפני בני הישיבה משם רבי חייא ולא כדאמר ר' אליעזר בשמו דהוי ר\"א יחיד לגבי בני הישיבה. ועוד כיון דספיקא הוא אית לן למפסק כמאן דמזכה את העניים כדאיתא בספ\"ד דפאה ומשמע ליה דה\"פ או אשכול שלם שנפרט קאמר: \n", + "והמניח את הכלכלה וכו'. משנה פרק ז' דפאה: \n\n" + ], + [ + "איזוהי עוללת וכו'. ג\"ז משנה שם אי זו היא עוללת כל שאין לה כתף ולא נטף אם יש לה כתף או נטף לבעה\"ב אם ספק לעניים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש איזהו כתף וכו' עד ויורדות. שם בירושלמי. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיו כל הענבים שבעוללות נוגעים בפס ידו. ג\"ז שם בירושלמי איזהו כתף פסיגים זו ע\"ג זו איזהו נטף תלויות בשדרה ויורדות ר' בא בשם רב יהודה והן שיהיו כולן נוגעות בפס ידו לא כן א\"ר חייא מעשה שלקחו עוללות שבע לטריות בצפורי א\"ר חנינא שאם נתנה ע\"ג טבלא וכן שיהיו כולן נוגעות בטבלא. ורבינו שמשון כתב בירושלמי אמרינן איזהו כתף פסיגין זה ע\"ג זה איזהו נטף תלויות בשדרה ויורדות ובתוספתא תני איזהו פסיגין המחוברות בשדרה זו ע\"ג זו נטף ענבים המחוברות בשדרה ויורדות פירוש שרביט האמצעי שבאשכול היא קרוי שדרה ואשכלות קטנים הרבה מחוברין בו שבהם הגרגרים של ענבים לכן קרי ליה שדרה (דדמי לשדרה) שהצלעות מחוברות (בה) ולאותן אשכולות קטנים קרי פסיגין וכו' מלשון נתחים כדכתיב ונתח אותו לנתחיו ומתרגמינן בירושלמי ופסג יתיה לפסיגוהי שהם נתחים של אשכול וכשהפסיגין שוכבים זה ע\"ג זה כמשוי שעל כתפו של אדם נקרא כתף אבל מפוזרים בשדרה אין כאן כתף. ונטף הם גרגרים של ענבים המחוברים בשדרה עצמה מלמטה בסופה שתלויים שם ענבים הרבה ועל שענביו נוטפים מלמטה קרוי נטף עכ\"ל. ודבריו מתיישבים יותר ממה שפירש ה\"ר אליה מזרחי בבאורו לרש\"י פרשת קדושים: \n", + "והראב\"ד כתב לא כן הסוגיא בגמרא וכו'. וממה שהשיג הראב\"ד על דברי רבינו וכתב אלמא לענין פיטור אתמר נראה שהוא סובר שמ\"ש רבינו והוא שיהיו כל הענבים וכו' לאין לה נטף קאי לומר דלא מיקרי אין לה נטף למהוי לעניים אא\"כ כל הענבים שבעוללות נוגעים בפס ידו אבל אם אינם נוגעים לא הוי לעניים אלא לבעה\"ב. ואני אומר דאי משום הא לא קשיא מפני שאפשר לפרש דברי רבינו דקאי אאיזהו נטף דסמיך ליה לומר דלא מיקרי יש לו נטף למהוי לבעל הבית אא\"כ כל הענבים שבעוללות נוגעים בפס ידו אבל אם אינם נוגעים הוי לעניים אבל אי קשיא הא קשיא דכיון שעל מה שאמר והוא שיהיו כל הענבים שבעוללות נוגעים בפס ידו הקשו מדא\"ר חייא מעשה ששקלו עוללת אחת וכו' ותירצו שאם נתנה ע\"ג טבלא שיהיו כלן נוגעות בטבלא לא ה\"ל לכתוב שיהיו נוגעות בפס ידו דהא אידחי ליה אלא כך ה\"ל לכתוב שאם נתנה ע\"ג טבלא שיהיו כלן נוגעות בטבלא כמסקנא דגמרא. לפיכך נ\"ל שרבינו אינו מפרש כפירוש הראב\"ד אלא ה\"פ והוא שיהיו כולן נוגעות בפס ידו כלומר שאותם ענבים שבשדרה אינה זו ע\"ג זו בענין שהתחתונות נוגעות בפס ידו והעליונות אינם נוגעות אלא הם מפוזרות בענין שכלם נוגעות בפס ידו ואז הוי עוללות ולעניים ולפי שהזכיר פס ידו הוה משמע ליה דבעוללת קטן הנכנס בפס ידו הוי עוללת אבל אי הוי גדול אינו עוללת ומש\"ה אקשי ליה מדרבי חייא ושני ליה דלאו דוקא נקט פס ידו אלא אורחא דמילתא נקט וה\"ה אם היה גדול הרבה הוי עוללת והוא שכשיתנוהו ע\"ג טבלא גדולה ביותר יהיו כל הענבים נוגעים בטבלא והשתא להאי פירושא אין כאן חזרה ממה שאמר והוא שיהיו כל הענבים נוגעים בפס ידו. ויש חסרון בספרי רבינו וצריך לכתוב כך יש לה כתף ואין לה נטף או יש לה נטף ואין לה כתף הרי היא של בעל הכרם: \n", + "ולמה נקרא וכו'. כ\"כ גם רבינו שמשון: \n\n" + ], + [ + "ואין בעה\"ב חייב וכו' x. וגרגיר יחידי הרי היא עוללת. משנה בפ\"ז דפאה וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "זמורה שהיה בה וכו'. משנה: \n\n" + ], + [ + "כרם שכולו עוללות וכו'. ג\"ז משנה וכר\"ע: \n", + "ואין הפרט והעוללות נוהגים וכו'. בפרק הזרוע (חולין דף קל״א) בתוספתא פרק ב' דפאה: \n\n" + ], + [ + "ואין העניים זוכים ליקח וכו'. בפרק ז' דפאה במשנה אליבא דר\"ע. \n", + "ומ\"ש וכמה יבצור וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "המקדיש כרמו וכו'. משנה שם. \n", + "ומה שכתב ויתנו שכר גידולם להקדש, שם לר\"י ואמרינן בירושלמי מעשה היה והורו כר\"י: \n\n" + ], + [ + "הזומר את הגפן וכו'. ג\"ז משנה שם המידל בגפנים וכו'. וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "נכרי שמכר כרמו לישראל וכו'. תוספתא דפאה ספ\"ג ומסיים בה וישראל שמכר כרמו לנכרי לבצור פטור מן העוללות ואיני יודע למה השמיטו רבינו ואפשר שהטעם משום דממילא משמע שאחר מי שהיה הכרם בידו אזלינן: \n", + "ישראל ונכרי שהיו וכו'. בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה:) שדך למעוטי שותפות נכרי ומשמע לרבינו דהיינו דוקא לפטור של נכרי בלבד וכרשב״ג דאמר התם הכי לענין תרומה בישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות: \n\n" + ], + [ + "בן לוי שנתנו לו וכו'. ירושלמי פרק ז' דפאה בן לוי שנתמנה לו מעשר טבל ומצא בתוכו עוללות ה\"ז עושה אותן תרומת מעשר במקום אחר ועוללות לאו של עני הוא ר' אבין בשם רבנן דתמן אני אומר הנקרצות עם האשכולות: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א שעושה אותו תרומת מעשר על מ בתוספתא לא אמר כן וכו'. ורבינו לאו של עניים הם ר' אבין אמ נראה שמפרש דהכי קאמר אומר אני דכי קתני עושה אותם תרומת מעשר במקום אחר דוקא בנקרצות עם האשכולות וקמ\"ל דלא גזרינן אטו אינן נקרצות עם האשכולות והתוספתא שהביא הראב\"ד אפשר דרבינו גורס חושש ואפילו אי הוה גריס אינו חושש יש לפרש דהכי קאמר אינו חושש לגזור נקרצות עם האשכול אטו אינן נקרצות: \n\n" + ], + [ + "מי שהיו לו חמש גפנים ובצרם וכו'. ירושלמי פרק ג' דפאה ובתוספתא פ\"ק דפאה: \n", + "כתב הראב\"ד ומן הפאה עכ\"ל. נראה שהיה גורס שם כן ואפשר שאע\"פ שלא היה גורס כן ומשמע ליה דכיון דפטור מן השכחה ה\"ה שפטור מן הפאה. והכי משמע שם בירושלמי ורבינו סמך על מה שכתב בפרק ב' בדין קוטף מלילות מעט מעט ומכניסן לביתו שהוא פטור אף מן הפאה וממנו למד בכרם בבוצר לאכול ענבים ששוים הם ולא בא כאן אלא ללמדנו שחייב בעוללות לפטור מן הרבעי דלא שייכי בתבואה: \n", + "וכתב עוד הראב\"ד אא\"כ שייר מקצתן א\"א לא כן הסוגיא אלא חייב בכל אע\"פ ששייר עכ\"ל. ומחלוקתן תלוי בפירוש הירושלמי בפרק הנזכר דגרסינן התם ר' זעירא וכו' בשם ר\"י המלקט שבלים לעיסתו אפילו כל שהוא פטור מן הפאה ר' אליעזר אמר אפילו במגל אמר ר' יוסי והוא ששייר והתני היו לו חמש גפנים והוא בוצרן ומכניסן לתוך ביתו פטור מן הפרט (ומן הערלה) ומן הרבעי וחייב בעוללת (אמר ר' יודן וכו') תמן כשבקש לאוכלן ענבים ברם הכא כשבקש לעשותן יין הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא הדא ילפא מן ההיא שאם בקש לאוכלם מלילות ואפילו לא שייר וההיא ילפא מן הדא שאם בקש לשתותן יין והוא ששייר עכ\"ל. ופשטא דסוגיא משמע דכששייר גורם פיטור למה שקצר או בצר וכשנתכוון לאוכלם מלילות או ענבים פטור אפילו שייר ואם נתכוון לעיסתו או ליין חייב למה שקצר או בצר אפילו שייר וכדברי הראב\"ד ומאי דקתני בסיפא שאם בקש לשתותן והוא ששייר הוי כאילו קאמר אפילו שייר והכי קאמר שאם בקש לשתותן יין חייב והא דאיצטריך לאשמועינן דחייב בששייר דאילו לא שייר פשיטא אבל קשה לזה דאם כן מידחי מאי דאמר רבי יוסי על מלקט שבלים לעיסתו פטור והוא ששייר לכך נראה דגרסינן שאם בקש לשתותן יין חייב אא\"כ שייר דהשתא אתיא שפיר כר\"י דאמר על מלקט לעיסתו פטור והוא ששייר. ונראה שזאת היתה גירסת רבינו והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שפשט דברי הירושלמי כדברי רבינו וה\"פ שאם בקש לשתותם יין והוא ששייר דאז פטור אבל אם לא שייר חייב והוא מ\"ש ר\"י על שבלים לעיסתו דפטור וקאמר ששייר דליין ולעיסה חד דינא אית להו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "העומר ששכחוהו וכו'. משנה פרק חמישי דפאה. \n", + "ומה שכתב שכחוהו אלו ואלו והיו שם אחרים עוברים וכו'. שם בירושלמי רבי שמעון בר יהודה משום רבי שמעון אומר אפילו חמרים שעברו וראו עומר ששכחו פועליו ושכחו בעל הבית אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם כך היא גירסת רבינו וסבר רבינו דרבי שמעון לפרש דברי תנא קמא אתא. \n", + "ומה שכתב ואפילו עומר הטמון אם נשכח הרי זה שכחה. בספרי ומייתי לה בפרק עגלה ערופה: \n\n" + ], + [ + "היה בעל השדה בעיר וכו'. בירושלמי ספ״ה היה עומד בעיר ואמר יודע אני שהפועלים שוכחים עומרים שבמקום פלוני ושכחוהו אינו שכחה. היה עומד בשדה ואמר יודע אני שהפועלים שוכחים עומרים שבמקום פלוני הרי זה שכחה שנאמר בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת ורבינו פסק בהפך משום דבפ' שנים אוחזין (בבא מציעא דף י״א) אמרינן ומנא תימרא דחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא דתניא היה עומד בעיר ואמר יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו לא יהא שכחה יכול לא יהא שכחה ת״ל ושכחת עומר בשדה בשדה שכחת ולא בעיר הא גופא קשיא וכו' אלא לאו הכי קאמר בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח אינו שכחה מ״ט דכיון דקאי גביה הוה ליה חצירו וזכתה לו אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה מ״ט דליתיה גביה דליזכי ליה. ופסק רבינו כגמרא דידן ומשמע ליה שהירושלמי סבור כדקס״ד בגמרא דידן דקאמר ודילמא גזירת הכתוב הוא דבשדה ניהוי שכחה ובעיר לא ניהוי שכחה ואע״ג דמהדר גמרא אמר קרא יהיה לרבות שכחת העיר הירושלמי דריש להאי יהיה לדרשא אחריתי: \n\n" + ], + [ + "עמדו עניים בפניו או חיפוהו בקש. משנה פ\"ה דפאה עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה ובירושלמי רבי יונה אמר בזוכר את הקשים. \n", + "ומ\"ש או שהחזיק בו וכו'. משנה פ\"ו דפאה: \n", + "אבל אם נטלו ממקום למקום אע\"פ שהניחו סמוך לגפה וכו'. משנה שם העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים ושכחו בית שמאי אומרים אינו שכחה ובית הלל אומרים שכחה ומסיק בירושלמי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים ושכחו שהוא שכחה ועל מה נחלקו על העומר שנטלו ונתנו בצד הגפה בצד הגדיש בצד הבקר בצד הכלים שבית שמאי אומרים אינו שכחה (מפני שזכה בו) ובית הלל אומרים שכחה וידוע דהלכה כבית הלל וזהו שכתב רבינו אע\"פ שהניחו סמוך לגפה וכו': \n\n" + ], + [ + "נטל עומר להוליכו לעיר וכו'. שם בירושלמי ופרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה) עומר שנטלו להוליכו לעיר ונתנו על גבי חבירו ושכח את שניהם התחתון שכחה והעליון אינו שכחה רבי שמעון אומר שניהם אינם שכחה התחתון מפני שהוא מכוסה והעליון מפני שזכה בו רבי זעירא אומר בזוכר את העליון: \n", + "וכתב הראב\"ד הסוגיא שאמרה וכו'. כלומר וכיון דלא קי\"ל כר\"ש אלא כת\"ק אפילו בזוכר העליון התחתון שכחה לעולם ורבינו נראה שמפרש דכי אמר רבי זעירא בזוכר קאי למאי דאמר ר\"ש דהתחתון אינו שכחה וה\"ק ע\"כ לא פליג ת\"ק עליה אלא בשאינו זוכר אבל אם זוכר העליון לת\"ק נמי אין התחתון שכחה ויפה כחו של פירוש רבינו דקאי ר' זעירא את\"ק דהלכתא כוותיה: \n\n" + ], + [ + "עפו עמריו וכו'. בר״פ עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה): \n\n" + ], + [ + "הנוטל עומר ראשון שני ושלישי וכו'. ירוש' בפ\"ו דפאה עימר את הראשון ואת השני ואת השלישי (ושכח את הרביעי) אית תניי תני אם נטל את החמישי הרי הוא שכחה ואית תנייא תני אם שהה ליטול החמישי ה\"ז שכחה אמר ר' בון בר חייא מ\"ד נוטל החמישי כשיש שם ששי מ\"ד אם שהא (כדי) ליטול (את) החמישי כשאין שם ששי אם עד שלא נטל את החמישי לא כבר נראה את הרביעי לידון בשורה את אמר שכחה וכו'. וכתב ר\"ש פי' רבי בון בר חייא בא לפרש דלא פליגי. דמ\"ד נטל את החמישי הוי רביעי שכחה אבל שהא ליטול לא כשיש בשורה שלשה עומרים דכשיעמר ג' והניח ג' נחשבה שורה הג' שהניחה ונמצא כששהא ואח\"כ עימר החמישי הוה ליה כמתחיל לעמר באמצע שורה מש\"ה תני אם נטל החמישי שלא שהא ומ\"ד דאפי' שהא הוי רביעי שכחה כשאין שם ששי דכשעימר ג' לא נשתיירו כי אם שנים דאע\"פ ששהא קודם שעימר החמישי הרי הוא כמסיים עומרו הראשון. ולכאורה נראה שיטה זו כב\"ה דאמרי שנים לעניים ושלשה לבעה\"ב עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "שני עמרים מעורבבין וכו'. גם זה ירושלמי שם. נ\"א שדה שעמריה מעורבבין וכו', היא בתוספתא פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "הלוף והשום וכו'. משנה פ\"ו כחכמים ואיתא בפרק עגלה ערופה: \n", + "הקוצר בלילה וכו' עד תנאו בטל. גם זה משנה שם. ובמה ששנינו אם היה מתכוין ליטול הגס הגס אין לו שכחה פירש הר\"ש אם היה מתכוין ליטול הגסים ולהניח הדקים אין לו שכחה לדקים מאחר שלא נתכוין לדקים: \n\n" + ], + [ + "תבואה שקצרה וכו' עד אין להם שכחה. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [ + "הקוצר שהתחיל לקצור וכו'. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [ + "שנים שהתחילו לקצור וכו'. גם זה משנה שם שנים שהתחילו מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהם שלפניהם שכחה שלאחריהם אינו שכחה. ופירש ה\"ר עובדיה שנים שהתחילו מאמצע שורה של עמרים זה הפך פניו לצפון וזה הפך פניו לדרום ושכחו לפניהם לאחר שהתחילו לעמר דילגו עומר ושכחוהו הוי שכחה דקרינן ביה לא תשוב לקחתו. ולאחריהם אינו שכחה אם כשהפכו פניהם זה לצפון וזה לדרום והתחילו לעמר נשאר עומר אחד ביניהם ושכחוהו אינו שכחה לפי ששניהם סמכו זה על זה ומתוך כך נשכח עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו שמשון ומדברי רבינו נראה שמפרש שהיו עשר שורות של עשרה עשרה עמרים מסודרות וכשהתחילו שנים מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום אם שכחו לאחריהם במקום שהתחילו ממנו אינו שכחה משום דאמרינן מאחר שהם שנים דבר רחוק הוא לומר ששכחוהו ויותר ראוי לומר שהניחו עומר זה בכוונה כדי שיהיה ראש שורה ממזרח למערב ועוד דמדהתחילו מאמצע שורה מוכח הכי דאל\"כ ה\"ל להתחיל זה מראש השורה וזה מסופה. אבל אם שכחו ממה שלפניהם אי זה עומר הוי שכחה משום דכיון שהתחיל לקצור מצפון לדרום אינו עשוי להניח עומר אחד שיהיה ראש שורה ממזרח למערב. אבל קשה לי למה תלה הדבר שלפניהם שכחה מפני שכל אחד מהם זה שלפניו הוא לאחריו של חבירו. ועוד קשה לי מה לנו שיהיה עומר זה לאחור של חבירו כיון שהוא לפני הקוצר עצמו אם מטעם שהוא לפניו אינו ראוי להיות שכחה מפני שהוא לאחורי חבירו לא הוה ליה להיות שכחה. ולכן נראה לי דמשום דבמתני' מסיים בה יחיד שהתחיל מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו שלפניו אינו שכחה ושלאחריו שכחה מפני שהוא בבל תשוב זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה ושאינו בבל תשוב אינו שכחה ומדקתני זה הכלל משמע דקאי גם ארישא ולפיכך פירש דהא דקתני בשנים שהתחילו מאמצע שורה שלפניהם שכחה היינו לומר שאע\"פ שהיחיד שהתחיל מראש השורה ושכח לפניו אינו שכחה שנאמר לא תשוב לקחתו ואינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו בששנים התחילו לקצור מאמצע אם שכח אחד מהם לפניו אע\"פ שלא עבר ממנו ולא הניחו לאחריו הוי שכחה מפני שהוא לאחוריו של חבירו והטעם שכיון ששנים אלו מוטל עליהם קצירת השדה ה\"ל תרוייהו כאיש אחד וכיון שאם היה בא ליטול מה ששכח חבירו היה צריך לחזור לאחוריו קרינן ביה לא תשוב לקחתו והוי שכחה וכשהתחילו מאמצע שורה דקתני שאם שכחו לאחריהם אינו שכחה הוי טעמא כדפרישית: \n", + "והראב\"ד כתב זה המחבר פתח בשכחת קמה וכו'. וכבר ביארתי המשניות לדעת רבינו. \n", + "ומ\"ש רבינו וכן השורות של עמרים וכו'. מבואר בירושלמי שם מנין לראשי שורות אמר רבי יונה כתיב כי תקצור קצירך בשדה וכו' עד כדון ראשי שורות x קמה סוף שורות קמה כו' אמר רבי יונה נילף ראש שורות עומרים מראש שורות קמה וסוף שורות קמה מסוף שורות עומרים. ולא ידעתי למה תמה עליו הראב\"ד וכתב זה המחבר פתח בשכחת קמה וסיים בשכחת עמרים דהא ירושלמי הוא: \n\n" + ], + [ + "הקוצר ואלם אלומות אלומות וכו'. משנה בפ\"ה דפאה המעשר לכובעות ולכומסאות וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יד-טו) שתי כריכות וכו'. תוספתא דפאה פרק שלישי: \n", + "שני עמרים וכו' שני צבורי זיתים וכו' שני הוצני פשתן וכו'. משנה בפ״ו דפאה וכתב הרא״ש הוצני פשתן כשעוקרים אותה הם כהוצי דקל ולכך קרי להו הוצני. ונראה לי דמיירי כשהזריעו ואז הוא מאכל אדם כדאיתא בר״פ המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ב) אבל שאר פשתן לא שייך ביה שכחה: \n\n" + ], + [ + "שתי גפנים וכו'. תוספתא פרק שלישי דפאה: \n\n" + ], + [ + "היו כל העומרים וכו'. משנה פ\"ו דפאה וכב\"ה. \n", + "ומ\"ש וכן אם היו של שני קבין וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "העומר שיש בו סאתים וכו'. משנה בפ\"ו דפאה. \n", + "ומ\"ש שאע\"פ שכולם סאתים סאתים. טעמו משום דכיון דמולא גדיש ממעטין ליה אף זה בכלל. \n", + "ומ\"ש שכח שני עמרים וכו'. שם במשנה ופסק כת\"ק. \n", + "ומ\"ש וכן יראה לי וכו'. פשוט הוא שגם זה בכלל הטעם שנתנו שם במשנה ובירושלמי: \n\n" + ], + [ + "קמה שיש בה סאתים וכו' עד אינה שכחה. משנה שם. \n", + "ומ\"ש רואים את השבלים הדקות וכו'. זה פירוש הוא מה ששנינו שם אפילו היא של טופח רואים אותה כאילו היא ענבה של שעורים וכן פירשו בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "שכח סאה תבואה עקורה וכו' עד אלא שניהם שכחה. משנה בפ\"ו דפאה וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "השוכח עומר בצד הקמה וכו'. משנה שם הקמה מצלת את העומר ולא את הקמה והעומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה אי זו היא קמה שהיא מצלת את העומר כל שאינה שכחה אפילו קלח אחד והטעם בירושלמי ובספרי פ' כי תצא. \n", + "ומה שכתב אבל אם שכח עומר וכו' אפילו היה בו סאתים וכו'. הכי משמע ממתני': \n", + "אין קמת חבירו מצלת וכו' עד ממין העומר. שם בירושלמי ותוספתא פרק ששי פלוגתא ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "השוכח אילן וכו'. משנה פרק שביעי דפאה כל זית שיש לו שם בשדה אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה וכו' ושאר כל הזיתים שנים שכחה ושלשה אינם שכחה. ופירש רבינו שמשון שנים שכחה באילן עצמו קאמר ששכח שני זיתי אילן וסתמא כבית הלל דאמרי בפרקין דלעיל שנים לעניים עכ\"ל, וכך הם דברי רבינו פה: \n", + "והראב\"ד כתב השוכח אילן בין האילנות וכו'. א\"א זה אינו מחוור כלל עכ\"ל. ונראה שטעמו משום דלא מסתבר ליה שאילן אחד או שני אילנות או שלשה שלימים יהיו שכחה דהא דקתני כל זית שיש לו שם בשדה ושכחו אינו שכחה דמשמע דזית שאין לו שם בשדה הוי שכחה נראה שפירש הראב\"ד דהיינו לומר שאם שכח קצת זיתים אם יש לו שם בשדה אינה שכחה ואם אין לו שם בשדה הוי שכחה ועל דרך זה יתפרש מאי דקתני סיפא ושאר כל הזיתים שנים שכחה שלשה אינם שכחה והדבר ברור כמה דחוק פירוש זה ומאי דקשיא ליה היאך יתכן לשכוח אילן או שנים שלימים מי שרואה מאתים אילני זיתים נטועים יחד לא יפלא אם ישכחו שלשה אילנות או יותר. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב נראה שכוונת הר\"א על מה שכתב רבינו שאפילו שיש בו סאתים שהוא סובר דכי היכי דעומר שיש בו סאתים אינו שכחה גם אילן שיש בו סאתים אין ראוי שיהיה שכחה ואפשר דכל שכן הוא ולכך כתב אין זה מחוור כלל. אבל דעת רבינו דכיון שלא הוזכר אלא בעומר איכא לפלוגי דבשלמא בעומרים עומר שיש בו סאתים חשיב ולא הוי שכחה אבל באילנות אילן שיש בו סאתים לא חשיב כולי האי לגבי שאר אילנות שנאמר שלא יהיה שכחה וטעמיה דילפינן מינייהו גבי עומר דכיון שיש בו סאתים גדיש נקרא ולא עומר או מדכתיב לא תשוב לקחתו לא שייכי באילן ופרק שביעי שנינו כל זית שיש לו שם וכו' משמע דדוקא אילן שיש לו שם באותם שלשה דברים הוא דאינו שכחה דעל ידי כך זכור אבל סאתים פירות באילן לא חשיבי להיות זכור על ידי כך עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש היה מסויים בדעתו וכו' עד זה מסיים את זה. ירושלמי שם. \n", + "ומ\"ש היתה כל שדהו וכו'. ג\"ז שם בירושלמי: \n", + "בד\"א שלא התחיל וכו'. שם במשנה זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה בד\"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו יש לו שכחה. ובתוספתא פ\"ג כל הזית שיש לו שם בשדה כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה בד\"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו ושכחו הרי זה שכחה עד שיהא בו סאתים. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה הנשאר בו פחות מסאתים וכו': כתב הראב\"ד מן המשנה נראה שאינו כן. ואני אומר כי דברי רבינו מבוארים בתוספתא ועל פיה צריך לפרש המשנה וכן פירשוה רבינו ורבינו שמשון וכן משמע בירושלמי. \n", + "ועל מ\"ש רבינו אבל סאתים אינו שכחה אא\"כ שכח כל האילן כמו שביארנו: וכתב הראב\"ד א\"א אין זה מחוור כלל עכ\"ל. נראה שטעמו דלא משמע ליה שישכח אילן שלם וכבר כתבתי בסמוך דפשטא דמתניתין כדברי רבינו ומלשון זה שכתב רבינו בד\"א שלא התחיל באילן זה המפורסם וכו' אבל סאתים אינו שכחה אלא א\"כ שכח כל האילן כמו שביארנו נראה שאפילו בזית שאינה נטופה אם התחיל בו ויש במה שנשאר סאתים אינו שכחה. וא\"כ לפי זה נמצא דבאינה נטופה טפי הוי שכחה כששכח כל האילן מכשהתחיל בו ושכחו בכזית נטופה הוי איפכא וזה דבר תימה שאם בכזית נטופה אם שכח האילן אינו שכחה כשהתחיל בו ושכחו הוי שכחה אלמא כשהתחיל בו ושכחו ראוי להיות שכחה יותר. וא\"כ בשאר אילנות שכששכח כל האילן הוי שכחה כשהתחיל בו ושכחו מכל שכן דהוה ליה להיות שכחה. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל דבשאר אילנות בהתחיל בו ושכחו נמי הוי שכחה אפילו נשאר בו \n", + "סאתים ומ\"ש אחר כך שכח כל האילן פירושו אלא אם כן אינו נטופה דאף דשכח כל האילן הוי שכחה כמו שביארנו: \n\n" + ], + [ + "זית העומד וכו'. משנה שם זית שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנים ושכחו אינו שכחה: \n", + "ולמה אמרו זית בלבד וכו'. שם במשנה רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים ואמרינן בירושלמי לא אמר ר' יוסי אלא בראשונה שלא היו הזיתים מצויים שבא אדריאנוס הרשע והחריב את כל הארץ אבל עכשיו שהזיתים מצויים יש להם שכחה: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אינו אלא לדעת ר' יוסי עכ\"ל. כלומר וכיון דיחידאה הוא לא הוה ליה למפסק כוותיה. ולדעת רבינו יש לומר דגם הוא ז\"ל לא פסק כוותיה אלא דאע\"ג דלא קיי\"ל כר' יוסי מ\"מ יליף מיניה רבינו לרבנן שהטעם שהזכירו במשנה באלו הדינים זית יותר מאילן אחר מפני שהיה חשוב בארץ ישראל באותו זמן: \n\n" + ], + [ + "איזהו שכחה וכו'. משנה שם ובמקום מה שכתוב במשנה וברגליות משיעבור הימנה כתב רבינו ובכרם משיעבור מן הגפן ומן הגפנים ונראה x שט\"ס הוא ואפשר לקיים הגירסא וכתב כן רבינו מפני שאינו ניכר ששכחה עד שיבצור גפן אחר ויעבור הימנו ומתניתין לישנא קלילא נקט. \n", + "ומ\"ש בדלית ובדקל וכו' עד כל סביביו, תוספתא דפאה ספ\"ג: \n", + "בד\"א בשלא התחיל וכו' אבל אם התחיל בו. וכך כתוב בספרי רבינו של דפוס ורבינו שמשון כתב שט\"ס הוא בתוספתא וצריך להגיה בד\"א כשהתחיל בו אבל אם לא התחיל בו. כך מצאתי בספר רבינו מוגה: \n\n" + ], + [ + "המפקיר את כרמו וכו'. בס״פ הזרוע (חולין קל״ד:) ופ״ק דתמורה (דף ו'). \n", + "ומ\"ש אבל אם זכה מן ההפקר וכו'. כן פירש\"י שם: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) מתנה אחרת ששית יש לעניים וכו'. ומ\"ש מפריש ממנו אחד מחמשים וכו'. בפרק ד' דתרומות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואח\"כ מפריש מהשאר אחד מעשרה וכו'. בפרק ה' דמעשר שני: \n\n" + ], + [ + "על הסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה וכו' אבל בשלישי ובששי מן השבוע וכו' והוא הנקרא מעשר עני וכו'. בפ\"ק דר\"ה (דף י\"ב): \n\n" + ], + [ + "שנת השמיטה כולה הפקר וכו'. סיפרי פרשת ראה. \n", + "ומ\"ש ובחו\"ל שאין בה שמטת קרקע מפרישין בארץ מצרים ובעמון ומואב מעשר ראשון ומעשר עני וכו' אבל בארץ שנער מפרישין בשביעית מעשר שני, בפ\"ד דידים. \n", + "ומ\"ש רבינו והל\"מ שיהו מפרישין בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית. שם במשנה א\"ר אליעזר כן ומ\"מ משמע דלאו דוקא הלכה למשה מסיני ממש קאמר דהא קתני התם דעמון ומואב הוא מעשר זקנים וכן בדין דהא חוצה לארץ מן התורה אין נוהגים בה לא תרומה ולא מעשרות וכן כתב רבינו עצמו בתחלת הלכות תרומות וכתב עוד שם שחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים וכן פירש ר\"ש הלכה למשה מסיני לאו דוקא אלא כהל\"מ ולכן יש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שדבר זה הלכה למשה מסיני וצריך לומר שהעתיק לשון המשנה והרואה דבריו בתחלת הלכות תרומות ידע דלאו דוקא: \n\n" + ], + [ + "מעשר ראשון שלקח הלוי וכו'. בפ\"ה דמעשר שני ובספרי סוף פרשת קרח: \n\n" + ], + [ + "בעל השדה שעברו עליו עניים וכו'. פרק בכל מערבין (דף כ':) וירושלמי פ\"ח דפאה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אם מן החטים וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ומן האורז רובע הקב וכו' עד אתרוג אחד. שם בירושלמי. \n", + "ומ\"ש ואם נתן לו משאר פירות וכו'. שם במשנה פאה פרק ח': \n\n" + ], + [ + "היה לו דבר מועט וכו'. גם זה שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ומעשר עני המתחלק בגורן וכו' עד ונותנו לכל עני שירצה. בפרק הזרוע חולין (דף קל\"א): \n\n" + ], + [ + "היה לו מעשר בגורן וכו'. משנה בפרק שמיני דפאה היה נוטל מחצה ונותן מחצה ונתפרשה בירושלמי. וכתב רבינו כרבי יונה: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים שאינו נותן לעני וכו'. תוספתא פרק ד' דפאה: \n\n" + ], + [ + "(יג-יד) באו איש ואשה לבית וכו'. פרק נושאין (יבמות ק'): \n", + "אב ובנו וכו'. ירושלמי פ\"ה דפאה: \n\n" + ], + [ + "שני עניים וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "המקבל שדה לקצור וכו'. גם זה משנה שם וכרבי יהודה דאמר אימתי לפרש דברי תנא קמא: \n\n" + ], + [ + "המוכר את שדהו וכו'. גם זה משנה שם וירושלמי. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שעדיין לא נתן דמים ואפילו לוה הדמים וכו': \n\n" + ], + [ + "מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה. תוספתא פ\"ד דפאה. \n", + "ומ\"ש ואין מוציאין אותו מהארץ לחוצה לארץ וכו'. ספרי פרשת ראה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) מצות עשה ליתן צדקה וכו': וכל הרואה עני מבקש וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) לפי מה שחסר העני וכו' ואחר כך משיאין לו אשה. בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס\"ז): \n\n" + ], + [ + "בא העני ושאל וכו' וכמה עד חמישית. בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף נ') ובירושלמי ריש פאה ומייתי לה מדכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ופירש״י עשר אעשרנו שני עישורים ה״ל חומש. ובפ' מציאת האשה (כתובות דף ס״ז:) מקשה מהא דאל יבזבז יותר מחומש להא דר' אבהו כי קא ניחא נפשיה בזבזיה לפלגא דממוניה ומשני הני מילי מחיים שמא ירד מנכסיו אבל לאחר מיתה לית לן בה ורבינו לא מיירי הכא אלא בחיים. \n", + "ומ\"ש ואחד מעשרה בנכסיו בינוני פחות מכאן עין רעה: ולעולם לא ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה. בפ\"ק דבתרא (דף ט'): \n", + "ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה וכו'. פ\"ק דגיטין (דף ז'): \n\n" + ], + [ + "עני שאין מכירים אותו וכו'. פ\"ק דבתרא (דף ט'): \n\n" + ], + [ + "מפרנסים ומכסים עניי עכו״ם וכו'. בס״פ הנזקין (גיטין דף ס״א): \n", + "ועני המחזר על הפתחים וכו'. פ\"ק דבתרא: \n", + "ואסור להחזיר את העני וכו': \n\n" + ], + [ + "אין פוחתין לעני וכו'. משנה בסוף פאה (דף י':). \n", + "ומה שכתב ואם לן וכו'. שם לן נותנין לו פרנסת לינה ובפרק קמא דבתרא (דף ט') ובפרק כל כתבי (שבת דף קי\"ח) מאי פרנסת לינה פוריא ובי סדיא. \n", + "ומ\"ש ושמן וקטנית בתוספתא דסוף פאה. \n", + "ומ\"ש ואם שבת נותנין לו מזון שלש סעודות משנה בסוף פאה. \n", + "ומ\"ש שמוסיפין לו בשבת דג וירק שם בתוספתא. \n", + "ומ״ש ואם היו מכירים אותו וכו'. הכי משמע בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס״ז): \n\n" + ], + [ + "עני שאינו רוצה ליקח צדקה וכו'. בפרק מציאת האשה תנו רבנן אין לו ואינו רוצה להתפרנס מהצדקה נותנים לו לשום הלואה וחוזרים ונותנין לו לשום מתנה דברי ר\"מ וחכמים אומרים נותנין לו לשום מתנה וחוזרים ונותנים לו לשום הלואה לשום מתנה הא לא שקיל אמר רבא לפתוח לו לשום מתנה ופסק רבינו כחכמים: \n", + "ועשיר המרעיב את עצמו וכו'. שם ופסק כחכמים: \n\n" + ], + [ + "מי שאינו רוצה ליתן צדקה וכו'. בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ\"ט): \n", + "וממשכנין [על] הצדקה וכו'. בפ\"ק דבתרא (דף ח'): \n\n" + ], + [ + "אדם שוע וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "אין פוסקין צדקה על יתומים וכו' עד מותר. שם: \n", + "גבאי צדקה וכו' עד ועניותן. בסוף בבא קמא (דף קי\"ט): \n\n" + ], + [ + "עני שהוא קרובו וכו'. בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״א): \n\n" + ], + [ + "מי שהלך בסחורה וכו' עד כמו שיראה לו. בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ז): \n\n" + ], + [ + "האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פרק הגוזל ופרק חזקת: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הצדקה הרי היא בכלל הנדרים וכו'. בפירקא קמא דראש השנה (דף ו'). \n", + "ומה שכתב ואם התנה וכו'. וכן אם התנה וכו': \n\n" + ], + [ + "המתפיס בצדקה חייב כשאר הנדרים וכו'. פ\"ק דנדרים (דף ז') בעיא דאיפשיטא באת\"ל כדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "הנודר צדקה ולא ידע כמה נדר וכו'. נלמד ממתני' פרק בתרא דמנחות (דף ק\"ה): \n\n" + ], + [ + "אחד האומר סלע זו צדקה וכו' עד אסור לשנותו. פירקא קמא דערכין (דף ו'): \n", + "ואם רצו הגבאים לצרף וכו'. פירקא קמא דבבא דבתרא (דף ח' ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "היה לעניים הנאה וכו'. פ\"ק דערכין והביאו הרי\"ף פרק ד' וה': \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) מי שהתנדב מנורה וכו' עד ומכרוהו לעצמם. שם ובירושלמי פרק קמא דשקלים: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שהתנדב לבדק הבית וכו'. פרק קמא דערכין (דף ו':) תני חדא עכו\"ם שהתנדב נדבה לבדק הבית מקבלים ממנו ותניא אידך אין מקבלים א\"ר אילא א\"ר יוחנן ל\"ק הא בתחלה הא בסוף דאמר רב אסי א\"ר יוחנן בתחלה אפי' מים ומלח אין מקבלים מהם בסוף דבר המסויים אין מקבלים דבר שאינו מסויים מקבלים. ופירש\"י דבר המסויים שנראה בעין אין מקבלין מהם דגנאי הוא ועוד שמתפארים בו. ורבינו מפרש שמ\"ש הא בתחלה הא בסוף היינו לומר הא בתחלה הא בדיעבד ורש\"י פירש בע\"א. \n", + "ומ\"ש אבל לבית הכנסת מקבלים מהם לכתחלה וכו' שם (דף ו') עכו\"ם שהתנדב קורה ושם כתוב עליה בודקין אותו אם אמר כדעת ישראל הפרשתיה יגוד וישתמש במותר ואם לאו טעונה גניזה חיישינן שמא בלבו לשמים ומסיק דה\"ה אע\"ג דאין שם כתוב עליה בעיא גניזה והא קמ\"ל דאע\"ג דשם כתוב עליה יגוד וישתמש במותר ופירש\"י טעונה גניזה ואסורה בהנאה דחיישינן שמא בלבו לשמים לשם הקדש הילכך יגנז ובזמן הזה עסקינן דהקדש אסור בהנאה וכו'. יגוד יחתוך מקום השם ויגנוז החתיכה וישתמש במותר ויבננו בבית הכנסת עכ\"ל. ונראה מדברי רבינו דכי תניא וישתמש במותר וישתמש לבנותה בבהכ\"נ קאמר: \n", + "ואין מקבלים מהם לחומת ירושלים וכו'. פרק קמא דשקלים בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "אסור לישראל וכו'. בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ\"ו:): \n", + "ומלך או שר וכו'. בפירקא קמא דבבא בתרא (דף י'): \n\n" + ], + [ + "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים וכו'. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים. שם (דף ח'): \n\n" + ], + [ + "אנשי העיר שגבו וכו'. שם (דף ג':) אמר רב חסדא לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי וכו' אמר ליה רבינא לרב אשי גבי זוזי ומחתי מאי אמר ליה דילמא מתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו (רמי ליבני) שריגי ליבני והדרי הודרי וכו' א\"ל דילמא דמתרמי להו פדיון שבויים מזבני ויהבי להו א\"ה אפילו בנו נמי א\"ל דירתיה דאינשי לא מזבני: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יב-יד) אין פודין את השבויים וכו' עד אסור לפדות. בפ' השולח (גיטין דף מ״ה). ופסק כלישנא דלא ליגררו ולייתו וכן פסק הרי״ף: \n\n" + ], + [ + "האשה קודמת לאיש וכו' עד לפי שאין דרכו בכך. בסוף הוריות (דף י\"ג): \n\n" + ], + [ + "יתום ויתומה וכו'. בפ' מציאת האשה (כתובות דף ס״ז): \n\n" + ], + [], + [ + "(יז-יח) היו לפנינו עניים הרבה וכו' עד ת\"ח קודם. משנה בסוף הוריות (דף י\"ג). \n", + "ומ\"ש וכל הגדול בחכמה וכו'. ומ\"ש ואם היה אחד מהם רבו או אביו כו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל עיר שיש בה ישראל וכו'. כן משמע בפרק קמא דבתרא (דף ח':) ובסוף פאה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "בתעניות מחלקים וכו'. בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ה) וירושלמי סוף פאה: \n\n" + ], + [ + "הקופה אינה נגבית אלא בשנים וכו'. משנה בסוף פאה. \n", + "ומ\"ש מותר להאמין לאחד המעות של קופה. בפ\"ק דבתרא (דף ח'). \n", + "ומ\"ש ואינה נחלקת אלא בשלשה וכו' משנה בסוף פאה. \n", + "ומ\"ש והתמחוי נגבה בשלשה וכו'. פרק קמא דבתרא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(ו-יב) התמחוי נגבה בכל יום וכו' עד כל צרכי קבורה. בפ\"ק דבתרא: \n", + "כתב מהרי\"ק ואשר תמהת על רבינו משה שכתב ל' יום לקופה ג' חדשים לתמחוי ואמרת דבגמרא דידן ברייתא הויא איפכא. דעו כי חילוק נוסחאות היא בספרים שהרי מצאתיה בשני ספרים כדברי רבינו משה ויש הוכחה לגירסת רבינו דבתוספתא דפאה כתוב שלשים יום לקופה ולגירסא זו הטעם מפני שהקופה יותר מוכרחת מן התמחוי ואין לך מקום שאין בו קופה ויש מקומות שלא נהגו בתמחוי: \n\n" + ], + [], + [ + "(יג-יד) מי שיש לו מזון שתי סעודות וכו' עד ומצוה ליתן לו. משנה בסוף פאה: \n", + "ומ״ש במה דברים אמורים בכלי אכילה ושתיה וכו'. בפ' מציאת האשה (כתובות דף ס״ח) שם אוקימתא דרבא. \n", + "ומ\"ש במה דברים אמורים קודם שיגיע לגבות מן העם וכו'. שם אוקימתא דרב פפא שלענין דינא לא פליגי וכן דעת הרי\"ף: \n\n" + ], + [ + "בעה\"ב שהיה מהלך וכו'. משנה בפרק חמישי דפאה וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [ + "(טז-יז) מי שהיו לו בתים וכו' עד שאינו דחוק למכור. בפ\"ק דב\"ק (דף ז') תניא הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה הוי בה רבה היכי דמי אי דזול ארעתא דכולי עלמא ודיליה נמי זלא בהדייהו אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה ואי דאייקור ארעתא דכולי עלמא ודיליה איידי דעייל ונפיק אזוזי זלא ארעיה אפילו טובא נמי ליספו ליה (והדר אמר רבה) לא נצרכה אלא דביומי ניסן יקרא ארעא וביומי תשרי זלא ארעא דכולי עלמא נטרי עד ניסן ומזבני והאי הואיל ואצטריכו ליה זוזי השתא עד פלגא אורחיה למיזל טפי לאו אורחיה למיזל. זו היא גירסת הרי\"ף ופירשו התוספות גירסא זו דמיירי בששויים הרבה ועד מחצה היינו עד שימצא מי שיקנה אותם בחצי דמיהם לכל הפחות. ואפי' פורתא נמי לא ליספו ליה פירוש אפילו הוזלו כ\"כ שאפילו במחצה לא יתנו לו לא ליספו כיון דזיל ארעתא דכולי עלמא ושוות מאתים לפי הזול. אפי' טובא נמי ליספו ליה פי' אפי' שמוצא שיקנו טפי ממחצה מ\"מ ליספו ליה עד שימצא למכור בשוויין דאין מוצא למכור לפי שרואים שהוא דחוק: \n", + "וכתב רבינו ירוחם שכ\"פ הר\"ר יונה וסיים בה לא נצרכה וכו'. כלומר אם ישוו מחצה בדמיהם ימכרם ולא יטול מעשר עני. טפי לאו אורחיה כלומר ויש לו לתלות שבשביל דחקו למכור אינו מוצא חצי שוויין שישוו בניסן ומאכילין אותו מעשר עני עד שימצא חצי דמיהם. וכתב סמ\"ג כל רבותינו הקדמונים בצרפת אומרים שזו הגירסא ופי' זה עיקר. ולאפוקי מגירסת רש\"י ופירושו. ודברי רבינו פשוטים שהם כגי' רי\"ף אלא שמ\"ש שמאכילין אותו מעשר עני עד חצי דמיהם הוא שלא כמו שפירשו לדעת הרי\"ף שהם פירשוה לדעתו דהיינו לומר שמאכילין אותו מעשר עני עד שימצא מי שיקנה אותם בחצי דמיהם ורבינו נראה שמפרש מאכילים אותו עד חצי דמי הקרקעות משום דעד פלגא אורחיה למיזל טפי לא ואע\"פ שאפשר לדחוק ולפרש לשון רבינו דה\"ק מאכילין אותו עד שימצא למכור בחצי דמיהם מכל מקום פשט לשונו משמע הכי אלא דה\"ק מאכילין אותו עד חצי דמי הקרקעות. ורבינו השמיט דין זול ארעתא דכולי עלמא ודיליה נמי זל בהדייהו אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה והטעם משום דמילתא דפשיטא היא: \n\n" + ], + [ + "עני שגבו לו וכו' עד ליורשיו. משנה פרק שני דשקלים: \n\n" + ], + [ + "עני שנתן פרוטה וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פ\"ד דפאה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חייבין אנו להזהר וכו'. ואין ישראל נגאלים אלא בצדקה וכו'. פרק קמא דבתרא (דף י') ופרק תולין שבת (דף קל\"ט): \n\n" + ], + [ + "לעולם אין אדם מיעני וכו': כל המרחם מרחמין עליו וכו'. פרק הערל (יבמות דף ע\"ט): \n\n" + ], + [ + "כל המעלים עינו וכו'. בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס״ח) ובספרי פרשת ראה: \n\n" + ], + [ + "כל הנותן צדקה לעני וכו': \n\n" + ], + [ + "שאל העני ממך וכו'. במדרש משלי על פסוק טוב ארוחת ירק הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות וכו' והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה: \n\n" + ], + [ + "הכופה אחרים וכו'. מימרא דר\"א פ\"ק דבתרא: x \n", + "(ומ\"ש ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם נאמר ומצדיקי הרבים ככוכבים. שם): \n\n" + ], + [ + "שמונה מעלות וכו'. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך וכו': \n\n" + ], + [ + "ומ״ש פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח. פרק לולב וערבה (סוכה דף מ״ט:) ופ״ק דבתרא (דף י') שתי צדקות הללו למה וכו' ואי זו היא שמצילתו ממיתה משונה נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה. \n", + "ומ\"ש כגון לשכת חשאין וכו'. משנה בפ\"ה דשקלים (משנה ו'). \n", + "ומ\"ש ולא יתן אדם תוך קופה של צדקה וכו'. בפרק קמא דבבא בתרא (דף י'): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש כגון גדולי החכמים וכו'. בפ' מציאת האשה (כתובות דף ס״ז:) עובדא דמר עוקבא: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהם וכו'. שם רבי אבא הוה צייר זוזי בסודריה ושדי ליה לאחוריה וממצי נפשיה ביני עניי ומצלי עיניה מרמאי. ופירש רש\"י מצלי עיניה מטה עיניו כלפי אחוריו לראות שלא יבא רמאי ויתירם שעושה עצמו עני, והעניים באים ומתירים אותם: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "גדולי החכמים היו נותנים פרוטה לעני וכו'. פרק קמא דבתרא (דף י'): \n\n" + ], + [ + "הנותן מזונות לבניו ולבנותיו וכו'. בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נ') ופירוש הגדולים שהם גדולים יותר משש. \n", + "ומ\"ש וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו וכו': וכל המאכיל ומשקה עניים ויתומים על שלחנו וכו': \n\n" + ], + [ + "צוו חכמים שיהיו בני ביתו וכו'. בפרק קמא דאבות: \n\n" + ], + [ + "לעולם ידחוק אדם עצמו וכו' וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול וכו'. בפרק ע\"פ (דף קי\"ב). \n", + "ומ\"ש ואפי' היה חכם ומכובד וכו' מוטב לפשוט עור בהמות נבילות וכו'. שם (דף קי\"ג) ובפרק יש נוחלין: \n", + "גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים. הלל בפרק שלישי דיומא (דף ל\"ה:). \n", + "ומה שכתב ונושאי הקורות. רב ששת ר״פ מי שאחזו (גיטין דף ס״ז:). \n", + "ושואבי מים לגנות. רב הונא בפ' שני דייני גזירות (כתובות דף ק״ה). \n", + "ועושים הברזל והפחמים. רבי יהושע בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ״ח:): \n\n" + ], + [ + "כל מי שאינו צריך ליטול וכו'. משנה בסוף פאה: \n", + "וכל מי שצריך ליטול וכו'. ירושלמי בסוף פאה: \n", + "ומה שכתב וכל מי שצריך וכו'. משנה שם: \n", + "סליקו הלכות מתנות עניים בס\"ד \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מתנות עניים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1df90ecec8c1d9f631ee35ef5693085a1f0cdd2d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,1222 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Heave Offerings", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תרומות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [ + [ + "התרומות והמעשרות אינן נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל. יתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. בסיפרי סוף פרשת קרח ובפרק ב' דבכורים (משנה ג'): \n", + "ונביאים התקינו שיהיו נוהגות אפילו בארץ שנער וכו'. בפ\"ד דמסכת ידים (משנה ג'). \n", + "ומ\"ש והחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "ארץ ישראל האמורה בכל מקום וכו'. בפרק קמא דע\"ז איפליגו רבי מאיר ורבי יוסי כיבוש יחיד אי הוי כיבוש ופסק רבינו כרבי יוסי דאמר דלא הוי כיבוש ומפרש רבינו דכיבוש יחיד היינו כל שאינו מדעת רוב ישראל: \n\n" + ], + [ + "הארצות שכבש דוד וכו'. זו הוא סוריא שהוזכרה דינה בכמה מקומות בגמרא. \n", + "ומ\"ש ומפני מה ירדו ממעלת א\"י וכו' בסיפרי סוף פרשת והיה עקב וירושלמי רפ\"ב דחלה: \n\n" + ], + [ + "סוריא יש דברים שהיא בהן כארץ ישראל וכו'. פ\"ק דגיטין (דף ח'). \n", + "ומ\"ש והקונה בה קרקע כקונה בא\"י הכי משמע במשנה ספ\"ו דדמאי. \n", + "ומ\"ש והכל בסוריא מד\"ס כלומר דאילו מדין תורה פטורה כיון שאינה מן הארץ שניתנה לאברהם. וקשיא לי למה הוצרכו ליתן טעם בפ\"ק דגיטין לחיוב סוריא במעשרות ובשביעית משום דקסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש הל\"ל דאפי' למ\"ד דמדאורייתא פטורה דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש לא אמרו חייבת אלא מד\"ס ושמא יש לומר דה\"מ למימר הכי אלא דבעא ליתובי מתניתין אפי' תימא דחייבת מדאורייתא והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ דטעמא משום דקתני בה חייבת בתרומה ומעשרות כא\"י משמע דחייבת מן התורה כא\"י קאמר ומש\"ה הוצרך לאוקומה כמ\"ד שמיה כיבוש: \n\n" + ], + [ + "כל שהחזיקו עולי מצרים וכו'. בסוף ערכין (דף ל\"ב) איפליגו תנאי קדושה ראשונה אי קידשה לשעתה או לעתיד לבא ובפ\"ק דחולין עלה ז' גבי רבי שהעידו לפניו על ר\"מ שאכל עלה ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו ואמרי' עלה אמר ר\"ש בן אליקים משום ר\"א בן פדת משום ר\"א בן שמוע הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא והניחוה כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ואיתא נמי בפ\"ק דיבמות ובפ\"ק דחגיגה וכיון דכל הני רברבתא אמרו הכי ורבי דבתרא הוא סבר הכי וגם עשה מעשה פסק רבינו כמותו. \n", + "ומ\"ש רבינו שרבי נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות בירושלמי פ\"ו דשביעית שנמנו על אשקלון לפטרה מהמעשרות אבל לא הוזכר שם רבי ונראה שהיה בנוסחת רבינו כתוב שרבי נמנה עליה ופטרה. ובירושלמי פ\"ב דדמאי (הלכה א') רבי התיר קסרין רבי התיר בית גוברין רבי התיר כפר צמת ולא ידעתי למה לא הזכירם רבינו: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לא התיר רבי וכו'. כן פירש\"י וטעמו מדאמרינן שעל ידי שאכל רבי מאיר עלה ירק התיר רבי את בית שאן משמע דלא התיר אלא לענין ירק ודכוותה וכן נראה מדברי התוס' אבל רבינו לא משמע ליה הכי משום דמפשטא דלישנא דהתיר רבי את בית שאן ולא מפליג משמע שהכל התיר ועוד דרבינו אזיל לטעמיה שסובר שבזמן הזה אף במקום שהחזיקו בו עולי בבל אפילו בימי עזרא אינה מן התורה כמ\"ש בסוף פרק זה דהשתא אף דגן תירוש ויצהר אף בכיבוש עולי בבל אינם אלא מדרבנן ולא שאני לה בינם לירק ופירות. וז\"ל הרשב\"א בפ\"ק דחולין הרמב\"ם סובר שאף בכיבוש עולי מצרים יש מקומות שלא הנהיגו בהם אפילו ודאי מפני שלא היו ישראל בכיבוש שני מצויים שם כ\"כ והיו מקומות רחוקי' מעיקר מקומות היישוב של כיבוש והיינו מעשר דבית שאן שפטר לגמרי עכ\"ל: \n", + "ודע שכתב רבי' בספ\"ו מהלכות בית הבחירה שהמקדש וירושלים קידשם שלמה לשעתה ולעתיד כדתנן בסוף עדיות ולא אמרו שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא אלא בשאר א\"י ונתן טעם לדבר: \n\n" + ], + [ + "נמצא כל העולם וכו'. מתבאר מתוך מה שקדם. \n", + "ומ\"ש ושאר ארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן. התוס' בפ\"ק דחולין (דף ז' ע\"ב בד\"ה והתיר) כתבו דבקצת מקומות מוכח דתרומה נוהגת בחוצה לארץ ובקצת מקומות מוכח דאינה נוהגת והאריכו בדבר ובסוף כתבו הא דאמרי' בירושלמי סוף חלה אמר ר\"י רבותינו שבגולה היו מפרישים תרומה ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלו אותם מאן אינון הרובים תרגמוניא ושעל זה סמכו שלא להפריש תרומה ומעשרות בח\"ל: \n\n" + ], + [ + "אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים וכו' עד מן החוט ולחוץ ח\"ל. בפ\"ק דגיטין (דף ח'). וכתב רבינו שמשון בפ\"ו דשביעית דטורי אמנון היינו ראש אמנה דקרא כדאיתא בירושלמי והוא הר ההר והר ההר תרגום ירושלמי טורי אמנון: \n\n" + ], + [ + "מהיכן החזיקו עולי בבל וכו'. בפרק ששי דשביעית תנן ג' ארצות לשביעית כל שהחזיקו [בו] עולי בבל מא\"י ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד כל שהחזיקו [בו] עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד. ובירושלמי אמר רב הונא כיני מתניתין מכזיב ועד הנהר מכזיב ועד אמנה. וכתב רבינו שמשון כלומר זה לצד מזרח וזה לצד מערב ובפ\"ק דדמאי תנן מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי ובירושלמי תני כזיב בעצמה פטורה מן הדמאי: \n\n" + ], + [ + "אי זו היא סוריא מארץ ישראל וכו': אבל עכו חוצה לארץ וכו'. בפ״ק דגיטין (דף ב') ר״י אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום מעכו לצפון ועכו כצפון ופי' ר' שלמה יצחקי מרקם עד סוף העולם למזרחו הוי מדינת הים ורקם עצמה נידונת כמזרח העולם ולא כא״י וכן כולם. ואע״ג דבפרק שני דייני גזירות (כתובות דף קי״ב) ובפרק מי שאחזו (גיטין דף ע״ו) משמע דעכו א״י כבר אמרו בפרק ששי דשביעית עכו יש בה א״י ויש בה חוצה לארץ ויש לתמוה על רבינו למה לא כתב כן ואפשר לומר דרבינו לא נחית הכא אלא לומר שמה שיש בעכו שאינו א״י אין לו דין סוריא אלא דין חוצה לארץ ועי״ל דבכלל מ״ש והם תחומי א״י יש מקומות במשמע שקצתם מא״י. \n", + "ועל מ\"ש דאשקלון ח\"ל יש לתמוה דבספר יהושע ובספר שופטים משמע שהיא מא\"י ועוד דבירושלמי מני בתחומי א\"י שהחזיקו עולי בבל גניא דאשקלון וקאמר עלה אשקלון עצמה מן מה דתני גניא דאשקלון הדא אמרה אשקלון כלחוץ משמע שהיא חוץ לכיבוש עולי בבל והיא תוך כיבוש עולי מצרים ועוד דאמרינן התם שנמנו עליה לפטרה מהמעשרות וכתבו רבינו בסמוך אלמא מכיבוש עולי מצרים היא והיאך כתב כאן שהיא חוצה לארץ ואפשר לומר שיש בה א\"י ויש בה ח\"ל כמו שבארנו בעכו ומ\"מ איני יודע למה תלה רבינו עכו באשקלון דמאי פשיטותא דאשקלון טפי מעכו: \n\n" + ], + [ + "עכו״ם שקנה קרקע בא״י לא הפקיעוה וכו'. בסוף פרק השולח גיטין (דף מ״ז) איפליגו רבה ור״א במילתא ופסק כרבה דרב אשי דבתרא הוא מתרץ מתני' אליביה וסוגיא דפ״ק דבכורות (דף י״א) גבי הלוקח טבלים ממורחים מן העכו״ם הכי סברה ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף ל״א) גבי הא דאמר ר״ש שזורי נתערב לו טבל בחולין בחד לישנא הכי סבר וכך היא שנויה בפ״ה דדמאי כההוא לישנא. ואע״ג דבכמה משניות מסדר זרעים ומקומות אחרים משמע דיש קנין לעכו״ם לא קי״ל כוותייהו אי נמי דהתם בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל ורבינו מיירי בשחזר ולקחה ממנו ישראל כמבואר בדבריו. וכן לענין הקונה ממנו פירות ומירחן ישראל וכדבסמוך. \n", + "ומ\"ש ויש קנין לעכו\"ם בסוריא וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "פירות העכו\"ם שגדלו בקרקע וכו'. בספ\"ק דבכורות (דף י\"א) א\"ר חנינא הלוקח טבלים ממורחים מן העכו\"ם מעשרן והם שלו דמרחינהו מאן אילימא דמרחינהו עכו\"ם דגנך אמר רחמנא ולא דגן עכו\"ם אלא דמרחינהו ישראל ברשות עכו\"ם מעשרן דאין קנין לעכו\"ם בא\"י להפקיע מיד מעשר והן שלו דאמר ליה קאתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ומפרש רבינו דהא דקאמר דמרחינהו ישראל ברשות עכו\"ם היינו שלקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל וכן פירשו התוס'. \n", + "ומ\"ש חייבים בכל מן התורה משמע לרבינו דדרשא דגנך ולא דגן עכו\"ם דרשא גמורה היא מן התורה אלמא כל שאינו דגן עכו\"ם אלא דגן ישראל חייב מן התורה. \n", + "ומ\"ש ומפריש תרומה גדולה וכו' עד ולוקח דמיה. שם: \n", + "כתוב באורחות חיים בסוף הלכות חלה בשם הראב\"ד אפילו קנה מהעכו\"ם דגן ומירח ישראל חייב בתרומה ומעשרות ואם קנה מהעכו\"ם שבלים לצורך מצות ומרחן עכו\"ם בשביל ישראל מחייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו אבל אם המוכר עכו\"ם מרחו פטור עכ\"ל. ואיני יודע מניין לו לרב ז\"ל לחלק בין מוכר עצמו לעכו\"ם אחר ואפשר דהוא הדין אם המוכר עכו\"ם מרחו קודם שמכר לישראל פטור. ומ\"ש דשלוחו של אדם כמותו יש לגמגם בו דהא אין שליחות לעכו\"ם: \n", + "ודע דבמנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ו:) אמרינן מירוח העכו״ם אי פוטר תנאי היא דתניא תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל עכו״ם על של עכו״ם ומשל כותיים על של כותיים ומשל כל על של כל דברי רבי מאיר ורבי יהודה רבי יוסי ורבי שמעון אומרין תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל עכו״ם על של כותיים ומשל כותיים על של עכו״ם אבל לא משל ישראל על של עכו״ם ושל כותיים ולא משל עכו״ם ושל כותיים על של ישראל (עוד שם דף ס״ז) בעי רבא גלגול העכו״ם מאי וכו' הדר אמר רבא מ״ד מירוח העכו״ם פוטר גלגול העכו״ם פוטר מ״ד מירוח העכו״ם אינו פוטר גלגול העכו״ם אינו פוטר. איתיביה רב פפא [לרבא] עכו״ם שהפריש פטר חמור וכו' ועוד איתיביה רבינא לרבא חלת העכו״ם בארץ וכו' והא האי תנא דאמר מירוח העכו״ם אינו פוטר גלגול העכו״ם פוטר מדרבנן גזירה משום בעלי כיסין. ופירש״י משל כל על של כל וכו' מאי זה שירצה תורם על של חבירו ואפי' משל עכו״ם וכותיים על של ישראל אלמא מירוח העכו״ם אינו פוטר והו״ל שניהם חייבים. אבל לא משל ישראל וכו' דקסבר מירוח העכו״ם פוטר והו״ל מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור. מדרבנן כלומר לעולם הא דקתני לגבי חלה גלגול פוטר הנך תנאי היא דפטרי לעיל במירוח והא דקתני לעיל מדוקיא הא תרומתו אסורה מדרבנן הויא אסור מדרבנן גזירה משום בעלי כיסים עשירים שלוקחים תבואה מחמרים ואי שרית ללוקח מן עכו״ם שלא יעשר דמירוח עכו״ם פוטר אתי למימר נמי לוקח מחמר ישראל פוטר. לישנא אחרינא משום בעלי כיסים שיש להם קרקעות הרבה וחסים על רוב מעשרות ויקנוהו לעכו״ם וימרחהו עכו״ם ומפקע ליה ממעשר עכ״ל. ומשמע לרבינו דלענין הלכה אין לנו לחייב מירוח עכו״ם היכא שהיו של העכו״ם משום דרב פפא ורבינא פליגי עליה דרבא ולית להו גזירת בעלי כיסים והלכה כוותייהו דבתראי נינהו ובהכי אתי שפיר ההיא דפ״ק דבכורות דפטר אפי' מדרבנן ועוד דא״ל דרבא נמי לא גזר משום בעלי כיסים אלא היכא שהיה מתחלתו של ישראל וכלשון שני דרש״י אבל היכא שהיה מתחלתו של עכו״ם לא גזר. והראב״ד חולק ע״ז שעל מ״ש רבינו בספי״א מהלכות מעשרות דגנך ולא דגן עכו״ם כתב א״א חייב מדרבנן עכ״ל. ומצאתי שכתב ריב״א בתשובה ונטה לומר דהלכה כרבא דחייב משום גזירת בעלי כיסין אלא שבזה יש להסתפק אי גזירה דבעלי כיסין שייכא היכא שהיה מתחלתו של עכו״ם ומירחו עכו״ם דשמא לא נגזרה אלא היכא שהיה מתחלתו של ישראל ומכרו לעכו״ם ומרחו עכו״ם דומיא דבעלי כיסין אבל היכא שלא היה מתחלתו של ישראל פטור לגמרי ולפי המסקנא דפרק רבי ישמעאל דמוקי לה משום בעלי כיסין ההוא דחלת עכו״ם מיתוקמא כשהיה מתחלתו של ישראל ומכרו ומירחו ואין זה דוחק דהא ההיא דרבי יהודה מוקמינא בגדל שליש ביד ישראל כדפרישית לעיל וכל שכן דהשתא ניחא טפי דלא מוקי הא דר״ש שזורי כמ״ד אין קנין וס״ל דמירוח עכו״ם פוטר דא״כ היה פטור לגמרי דלא שייכא גזירה דבעלי כיסין דמסתמא כי אמר ליה לך וקח מן העכו״ם דגדל ברשות העכו״ם מיירי ולא סמך ע״ז שימצא מזומן שגדל ברשות ישראל ומכרו. ועוד דהו״ל לפרש אם בענין זה דבר והאריך מאד בדבר ובסוף דבריו כתב ולענין מירוח העכו״ם נראה בעיני דהלכה כרבי יוסי לגבי ר״מ ורבי יהודה דר״י ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי וכל שכן לגבי ר״מ ואע״פ שאסרתי אפילו כשהיה מתחלתו של עכו״ם משום בעלי כיסין אם היה מנהג בא״י שלא להחמיר לא היה בידי לבטל המנהג כי מנהג אבותיהם בידיהם והייתי תולה הטעם שהראשונים היו סוברים כר״פ ורבינא ואע״פ שקשה לי ההיא דבכורות בהלכה רופפת הלך אחר המנהג ונדחק לפרש וכו' ובספר הרמב״ם מצאתי כשהיו מתחלתן ביד עכו״ם ומירחם העכו״ם ומפני שנסתפקתי ולא יכולתי לעמוד על בירור הדבר נראה בעיני להחמיר ולהפריש תרומות ומעשרות מתבואות העכו״ם אע״פ שגדלה שליש בידו ומירחה מפני שלאיסור באות כל ההלכות בפשיטות יותר אלא מפני הספק יש ליזהר שלא להפריש מתבואה שגדלה שליש ביד ישראל ומירחה העכו״ם על תבואה שגדלה שליש ביד עכו״ם ומירחה שלא יהא מן החיוב על הפטור ואם יש מנהג ראוי לעמוד על המנהג עכ״ל ריב״א. והמנהג הפשוט בכל א״י כדברי רבינו ומימינו לא שמענו פוצה פה לחלוק על זה. ועתה קם חכם אחד ונראה לו שהוא מתחסד בעשותו הפך המנהג הפשוט ומעשר פירות שגדלו בקרקע העכו״ם ונגמרה מלאכתן ביד עכו״ם וגם מירחן עכו״ם. והולך ומפתה אחרים שיקבלו עליהם לעשות כדבריו. ונראה פשוט בעיני שראוי למנעם מזה משום לא תתגודדו ועוד שמאחר שבכל אלו המדינות קבלו עליהם לעשות כדברי רבינו מלבד מה שנוגע בכבוד הראשונים שנהגו כן והרי ריב״א לא מלאו לבו לסמוך על סברתו לבטל המנהג ומי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעשות כן ועוד שדבר זה הוא דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו לכן יש לגזור עליהם שלא ינהגו כן ואם יסרבו יכופו אותם כההיא דשמואל דא״ל אכול משחא ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא. אח״כ נתפשטו הדברים עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן ונתקבצו כולם וגזרו גזירת נח״ש שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקוח מן העכו״ם אלא כמו שנהגו עד עתה ע״פ רבינו: \n\n" + ], + [ + "מכר העכו\"ם הפירות שלו וכו'. בפ' בתרא דמעשרות (משנה ה') תנן הלוקח שדה ירק בסוריא אם עד שלא x באו לעונת המעשרות חייב ומשבאו לעונת המעשרות פטור וכו' אמר ר\"ש בן גמליאל בד\"א בזמן שקנה קרקע אבל אם לא קנה קרקע xx אע\"פ שלא בא לעונת המעשרות פטור רבי אומר אף לפי חשבון ומפרש בירושלמי דרבי ארישא דמתניתין קאי דת\"ק פוטר כשבא לעונת המעשרות אף ע\"פ שמוסיף ברשות ישראל ורבי סבר דמה שמוסיף חייב ומעשר לפי חשבון ואם הביא שליש ביד עכו\"ם ושני שלישים ביד ישראל חייב שני שלישים ופסק רבינו כרבי משום דאתי כחכמים דאיתא תו התם בירושלמי (שם הלכה ב') תניא שדה שהביאה שליש לפני עכו\"ם ולקחה ממנו ישראל ר\"ע אומר התוספת פטור וחכ\"א התוספת חייב דע\"כ לא פליגי אלא בסוריא אבל בא\"י לכ\"ע הכל לפי חשבון: \n\n" + ], + [ + "ישראל שמכר וכו'. בפרק השולח (גיטין דף מ״ז) ישראל שלקח שדה מהעכו״ם עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה נתחייבה אין לא נתחייבה לא כלומר ותיקשי למאן דאמר אין קנין לעכו״ם להפקיע ותירצו בסוריא. וזהו שכתב הראב״ד א״א לא ידעתי זה הגמר מהו וכו'. וי״ל דרבינו לא כתב לעיל דאין קנין לעכו״ם בא״י להפקיע מיד מעשר אלא לענין אם חזר ולקחה ממנו ישראל שלא יהא ככיבוש יחיד או אם קנה הפירות ומירח אותן ומש״ה אוקמוה בסוריא וחייבת חיוב גמור: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס אבל אם לא מירח ישראל אפילו בארץ אין שם חיוב מן התורה כלל דדרשינן דגנך ולא דיגון עכו\"ם ומיהו אם הביא שליש ביד ישראל חייב מדבריהם דכיון שנתחייבו אין חוזרים ונפטרים אבל אם גם באו לעונת המעשרות דהיינו הבאת שליש ביד עכו\"ם פטורים לגמרי כיון שהעכו\"ם מירחן כההיא דבכורות שכתבתי בסמוך דמירוח עכו\"ם פוטר לגמרי אפילו מדרבנן וכן משמע בהקומץ וה\"ז דומה לדין שכתב רבינו לעיל פירות העכו\"ם שגדלו בקרקע שקנו בא\"י אם נגמרה מלאכתן ביד העכו\"ם פטורים מכלום ואע\"פ שכאן גדלו בקרקע ישראל כיון דקי\"ל אין קנין לעכו\"ם אין הפרש בין קרקע שביד עכו\"ם לקרקע שביד ישראל ומיהו בהגיעו לעונת המעשרות שהיא מדרבנן חילקו בין הגיעו ביד עכו\"ם ללא הגיעו דלא שייך בהא למיתי עלה מטעם אין קנין דכיון דמירחן עכו\"ם בכל גוונא פטור מדרשא דדיגונך ולא דיגון עכו\"ם אלא כיון שהביאו שליש ביד ישראל והיא שעת חיובם וירד להם תורת חיוב לא ראו לפטרם לגמרי ולכך חייבו אותו חכמים ומההיא דבכורות אין ללמוד שפטור לגמרי אלא בגדלו ברשות עכו\"ם דבהכי איירי התם דקאמר הלוקח טבלים דהבאת שליש ביד עכו\"ם לא חשיבא אפילו אין קנין ואין זה נקרא תורת חיוב דאין פירות העכו\"ם עומדים ליתרם וכיון שהוא מירחם אין כאן חיוב אפילו מדרבנן כללא דמילתא דבמידי דאורייתא שייך למיתי מטעם אין קנין ואין לחלק בין עכו\"ם לישראל אבל במילתא דרבנן שייך לחלק ולא אמרינן בה אין קנין ולדעת הראב\"ד אפילו בחיובא דרבנן שייך למיתי מטעם אין קנין ואין חילוק בין הביאה ביד עכו\"ם להביאה ביד ישראל. ודרך רש\"י נראה כשיטת רבינו שכתב בההיא דהשולח שכתבתי בסמוך חייבת במעשר אם בא ישראל ולקח מאותן פירות ומירחן עכ\"ל. וכן מפורש בירושלמי בפ\"ה דדמאי (הלכה ח') רבי זעירא אמר קומי ר' אבוה בשם ר\"א אע\"ג דר\"מ אמר אין קנין לעכו\"ם בא\"י לפוטרו מן המעשרות מודה הוא הכא דיש לו קנין נכסים א\"ר בא לאכילת פירות פירוש דכי אמר ר\"מ אין קנין היינו לענין אם זרעה ישראל בקבלנות או בחכירות דבקדושתה קיימא דלא תימא דהויא כי סוריא אם חזר ישראל ולקח מן העכו\"ם הפירות קודם מירוח אבל אם העכו\"ם זרעה וגם עשה מירוח לכ\"ע יש קנין דנהי דלא קני קרקע פירות מיהא קני ויש לזה רמז עוד בירושלמי דשביעית פ\"ז הלכה ד': \n", + "וכן העכו\"ם שגמר פירות וכו'. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דעת רבינו שמה שדרשו דיגונך ולא דיגון עכו\"ם כולל אפילו מירח העכו\"ם פירות ישראל דבדיגון תליא מילתא ואדיגון קפיד רחמנא אבל מדרבנן מיהא מיחייב מהטעם הנזכר למעלה דכיון שנתחייבו דהיינו שהביאו שליש ביד ישראל אינם יוצאים מחיובם לגמרי אבל אין טעם חיובם מפני שבשעת מירוח היו של ישראל דלדעת רבינו אין חילוק וכל דיגון עכו\"ם פטור אפילו שהוא דגנך ולכך כשמכר העכו\"ם פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות ומירחן עכו\"ם פטורין לגמרי אע\"פ שבשעת מירוח היו של ישראל דכיון שהעכו\"ם מירחן פטורים מן התורה וכיון שגם הם הביאו שליש בידו לא חייבו בו חכמים ואפשר ללמוד זה מאותה סוגיא דבכורות שהקשו אילימא דמרחינהו עכו\"ם דגנך ולא דגן עכו\"ם אלא דמרחינהו ישראל ברשות עכו\"ם ואמאי לא משני לעולם דמרחינהו עכו\"ם אחר שקנאה הישראל וחייבים מיהא מדרבנן אלא משמע דל\"ש ובכל גוונא פטור לגמרי עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "הקונה שדה בסוריא וכו'. בפ\"ק דגיטין (דף ח') ובסוף חלה (משנה י\"א) שנינו הקונה בסוריא כקונה x בפרווד בירושלים. \n", + "ומ\"ש אבל הקונה פירות מן העכו\"ם בסוריא וכו' הכי משמע בספ\"ו דדמאי במשנה (דף י\"ח) ובירושלמי וכן משמע בסוף מעשרות (משנה ה') במשנה שכתבתי בסמוך הלוקח ירק בסוריא וכרשב\"ג שכל מקום ששנה במשנתנו הלכה כמותו ועוד דאמרינן בירושלמי דכשיטת ר\"ג אמרה ובההיא הלכה כר\"ג כמו שיתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש קנה קרקע מן העכו\"ם בסוריא וכו'. במשנה הנזכרת: \n\n" + ], + [], + [ + "ישראל שהיה אריס לעכו\"ם וכו'. במשנה בסוף חלה (משנה ז') וכרבן גמליאל דמסיק במתניתין שנהגו כמותו: \n", + "וכן החוכר והמקבל והשוכר וכו'. תוספתא פרק ב' דתרומות: \n\n" + ], + [ + "ישראל שלקח בסוריא שדה וכו'. בס״פ השולח (גיטין דף מ״ז) שכתבתי בסמוך ישראל שלקח שדה מעכו״ם עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה ומקשה מינה למ״ד אין קנין לעכו״ם בא״י להפקיע מידי מעשר דטעמא דחייבת מפני שכבר נתחייבה הא לא נתחייבה לא ושני הב״ע בסוריא וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש וכתב רבינו וחזר ולקחה ישראל פעם שניה מפני שאל״כ ה״ל דגן עכו״ם ופטור ויש לגמגם בזה מאחר שנתחייבה ביד ישראל אע״פ שהיא ביד עכו״ם לא ה״ל לפטור. וכ' הר״י קורקוס ז״ל אפשר לומר דלאו דוקא שחזר ולקח השדה דה״ה חזר ולקח ומירחן כדברי רש״י שכתבתי למעלה שכיון שבשעה שבאו לשעת המעשרו' היו בקרקע ואח״כ מירחן הוא והם שלו חייב וע״כ לא פטר רבינו למעלה כשקנה הפירות מחוברים אפי' קודם שבאו לעונת המעשרות אלא כשלא היה הקרקע של ישראל בשעת עונת המעשרות וזהו שסיים רבינו וכתב שהרי נתחייבה ביד הישראל דבהכי תליא מילתא ומ״מ יש מקום לבעל דין לחלוק ע״ז ולומר דלעולם בעינן שיחזור ויקנה גם הקרקע ובתשוב' כתב רבינו ז״ל חייבת הואיל והביאה שליש ביד ישראל והיא עתה עם הקרקע ביד ישראל נראה שהוא מצריך שיחזור ויקנה גם הקרקע עכ״ל: \n\n" + ], + [ + "ישראל שהיה לו קרקע בסוריא וכו'. ירושלמי פרק ו' דדמאי ובנוסחא דילן כתוב שא\"ל הרי אלו מעושרים ובנוסחת רבינו בירושלמי נראה שלא היה כתוב כן: \n\n" + ], + [ + "שותפות העכו״ם וכו'. בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה:) שותפות עכו״ם בתרומה רבנן חיובי מחייבי דתני' ישראל ועכו״ם שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי רשב״ג אומר של ישראל חייב ושל עכו״ם פטור ע״כ לא פליגי אלא דמ״ס יש ברירה ומ״ס אין ברירה אבל שותפות דעכו״ם דברי הכל חייבת וסבר רבינו בה כפירוש רש״י. \n", + "ומ\"ש אפילו חלקו שדה בקמתה. ירושלמי פ\"ו דדמאי (הלכה ו') ובס\"פ השולח מתיב מהאי ברייתא למ\"ד אין קנין לעכו\"ם בא\"י להפקיע מיד מעשר דע\"כ לא פליגי אלא דמ\"ס יש ברירה וכו' אבל דכ\"ע יש קנין לעכו\"ם בא\"י להפקיע ממעשר ומוקי לה בסוריא ופסק רבינו בארץ שהיא דאורייתא כמ\"ד אין ברירה ובסוריא שהיא דרבנן כמ\"ד יש ברירה דהכי איפסיקא הלכתא בפרק משילין דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה אבל יש לתמוה שמאחר דלמ\"ד אין קנין לעכו\"ם וכו' אוקימנא האי ברייתא בסוריא דאילו בא\"י הכל טבל ורבינו פסק כמ\"ד אין קנין וכו' לא ה\"ל לכתוב בא\"י טבל וחולין מעורבים זה בזה אלא ה\"ל לכתוב הכל טבל וי\"ל דה\"מ לשנויי דלא אמרינן אין קנין לעכו\"ם אלא לענין אם חזר ולקחה ממנו ישראל שלא יהא ככיבוש יחיד וכמו שכתבתי לעיל לדעת רבינו והב\"ע בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל ולא העמידה בסוריא אלא שלא רצה להאריך או שרצה להשיב לו לפי שיטתו ולפי מ\"ש רבינו בס\"פ זה דהאידנא אין אנו חייבים במעשרות אלא מדרבנן גם בא\"י יש ברירה והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ דרבינו מיירי בשחלקו קודם מירוח ומירחן עכו\"ם ודרשינן ולא דיגון עכו\"ם אלא שכיון שהביאו שליש ביד ישראל הוא שחלקו של ישראל חייב בתרומה מדבריהם אפילו מירח העכו\"ם ולכך כתב רבינו הרי טבל וחולין מעורבים בכל קלח וקלח של עכו\"ם פירוש דאילו מה שלקח ישראל כיון שמירחו ישראל חייב דהא אין קנין לעכו\"ם אלא חלק העכו\"ם שנתמרח ע\"י עכו\"ם זהו שאנו באים לו מטעם ברירה וא\"ת אמאי איצטריך גמרא לשנויי בסוריא ולא אוקמוה אפילו בא\"י ופליגי במה שמירח העכו\"ם דשייך ברירה אפילו למ\"ד אין קנין לעכו\"ם וי\"ל דלפי ששם הקשו מברייתא אחרת ואוקמוה בסוריא לכך משני ה\"נ בסוריא עכ\"ל ועוד האריך בדבר: \n\n" + ], + [], + [ + "פירות א\"י וכו' וכן פירות ח\"ל וכו'. משנה רפ\"ב דחלה פירות ח\"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה ושיצאו מכאן לשם ר\"א מחייב ור\"ע פוטר ופסק כר\"ע: \n", + "וכתב הראב\"ד ולי נראה שלא נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא בזה וכו'. ורבינו סובר שדין דתרומה ומעשרות כדין חלה לענין זה וגם סובר דאפילו מדרבנן מיפטר דאל\"כ לא הוו שתקי מיניה במשנה ובתוספתא ובגמרא בבלי ובירושלמי. ומ\"ש הראב\"ד לחייבם מדרבנן משום דלא גריעי מפירות שנער ומצרים וכו' איכא למימר דשאני הכי דלא שכיחי. ומ\"ש ועוד שלא יאמרו ראינו פירות הארץ שנאכלים בטבלם איכא למימר דליכא למיחש להכי דיציאתם ח\"ל מוכחת עליהם. \n", + "ומ\"ש רבינו שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה וכו'. שם בירושלמי. \n", + "ומה שכתב ואם יצאו לסוריא. בפ\"ו דדמאי (משנה י\"א) המוכר פירות בסוריא ואמר משל א\"י הם חייב לעשר. \n", + "ומה שכתב ואם נקבעו למעשר וכו' לכאורה נראה מדברי רבינו שהוא מחלק בין חלה למעשרות בפירות ח\"ל שנכנסו לארץ שחייבים בחלה מדאורייתא ובמעשרות אינו חייב אלא מדבריהם ויש לתמוה מאחר דמקרא דשמה יליף לפטור גם מתרומה ומעשרות פירות ארץ ישראל שיצאו לח\"ל ממילא אית לן למילף לחייב מדאורייתא פירות ח\"ל שנכנסו לארץ גם לענין תרומה ומעשרות וכל דכן הוא. ואפשר לומר דסבר רבינו דאע\"ג דקרא דשמה אהני לפטור פירות א\"י שיצאו לח\"ל אינו כדאי לחייב מן התורה פירות ח\"ל שנכנסו לארץ משום דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ והאי לאו מלחם הארץ הוא ובין בחלה ובין בתרומות ומעשרות פטור מן התורה ולפיכך הוא ז\"ל מפרש דמאי דמן פירות ח\"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה אינו אלא מדבריהם וה\"ה לתרומה ומעשרות דמדבריהם שכתב בסוף דבריו קאי גם לחלה ואפשר לומר בע\"א דאה\"נ בפירות ח\"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה מדאורייתא וה\"ה לתרומה ומעשרות מיהו ה\"מ כשנכנסו לארץ קודם שנקבעו למעשר דומיא דחלה דמיירי בנכנסו לארץ קודם גלגול אבל אם נקבעו למעשרות בח\"ל ואחר כך נכנסו לארץ מאחר שבשעת קביעותן למעשרות היו בח\"ל פרח מהם חיוב תרומה ומעשרות ופטורין מן התורה אבל חייבין מדבריהם ולפי זה שיעור לשון רבינו כך הוא ואם נקבעו למעשר ביד ישראל בעודם בח\"ל חייבין במעשרות מדבריהם אחר שנכנסו לארץ: \n\n" + ], + [ + "עפר ח\"ל וכו'. משנה פרק ב' דחלה (משנה ב') עפר ח\"ל שבא בספינה לארץ חייבת במעשרות ובשביעית א\"ר יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת וכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים ואע\"ג דבפ\"ק דגיטין (דף ז':) משמע דר' יהודה לחלוק אתא כבר תירצו שם התוס': \n\n" + ], + [ + "אילן שעומד בח\"ל וכו'. משנה ספ\"ג דמעשרות (משנה י'): \n", + "היו מקצת שרשיו וכו'. בספ\"ב דגיטין (דף כ\"ב) פלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל ופסק כרבי: \n\n" + ], + [], + [ + "(כה-כו) עציץ נקוב וכו'. שם פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא: \n", + "התרומה בזמן הזה וכו'. כתב הראב״ד לא כיון להלכה יפה וכו'. וי״ל דלענין מה שכתב דהא קי״ל כר' יוחנן כתב הרב המגיד בפ' עשרים מהא״ב וז״ל מחלוקת ר' יוסי ורבנן ביבמות פרק הערל וכו' ושם בפרק הערל (יבמות דף פ״ב) נחלקו ר״ל ור״י דר״י ס״ל כרבי יוסי ודעת רבינו דאע״ג דר״ל ור״י הלכה כר״י ה״מ במאי דפליגי אליבא דנפשייהו אבל במאי דפסקי הלכתא בפלוגתא דתנאי כיון דר״ל ס״ל כרבנן וקי״ל יחיד ורבים הלכה כרבים הלכה כרבנן ועוד דסוגיין [דאלו עוברין פסחים (דף מ״ד) משמע הכי דתרומה דרבנן וסוגיין נמי] דפרק האשה שנתארמלה [מכרעא לדעת רבינו] דתרומה דרבנן וכו' ודברי רבינו עיקר וכבר הכריע הרשב״א כן ביבמות עכ״ל. ואני אומר שי״ל עוד לדעת רבי' דהא דקאמר ר' יוחנן בפרק הערל ואנא דאמרי כרבי יוסי לאו משום דסבר ר' יוחנן כוותיה אלא משום דאליבא דרבי יוסי דאנדרוגינוס דמתניתין קיימי וכן פירש״י וכן כתבו שם התוס' לחד תירוצא ועוד דרבי יוסי גופיה לא בריר לן אי סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא דבפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ו:) משני קסבר רבי יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן ומקשה והתניא בסדר עולם אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם ואמר ר״י מאן תנא סדר עולם רבי יוסי תני לה ולא סבר לה: \n", + "ודע דבפרק הערל א\"ר יוחנן כי אותביה ממתני' דמשמע מינה דתרומה בזמן הזה דרבנן הא מני רבנן היא ואנא דאמרי כר' יוסי דתניא אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם ושלישית אין להם ופירש\"י ירושה ראשונה בימי יהושע הויא ירושה וכן שניה דבימי עזרא דכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ. שלישית אין להם כלומר לא בעו למהדר ומירתה דירושה ועומדת היא ואשמעינן האי קרא דלא בטלה הארץ בגלות טיטוס עכ\"ל. משמע דרבי יוחנן משמע ליה דרבי יוסי סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא משום דאמר דקדושה שניה קידשה לע\"ל ואם כדברי רבינו שהדבר תלוי בביאת כולם היאך מביא רבי יוחנן ראיה דרבי יוסי סבר תרומה בזה\"ז דאורייתא משום דאמר קדושה שניה קידשה לעתיד לבא והלא כיון דלא באו כולם לא הוי דאורייתא ועוד קשה דמשמע דחכמים דפליגי ארבי יוסי ואמרי תרומה בזמן הזה דרבנן סברי דקדושה שניה נמי לא קידשה לע\"ל ואני לא מצאתי מי שיסבור כן. ולכן נ\"ל שרבינו מפרש כפירוש ר\"ח דירושה ראשונה היא ירושת אברהם יצחק ויעקב שניה ירושת יהושע ומשם ואילך קידשה לעולם דהשתא מייתי שפיר ר\"י ראיה דלרבי יוסי תרומה בזה\"ז דאורייתא מדאמר דירושה שניה שהיא ירושת יהושע קידשה לע\"ל דבאותה ירושה היתה ביאת כל ישראל ורבנן דפליגי עליה דרבי יוסי ואמרי תרומה בזה\"ז דרבנן סברי דקדושת יהושע לא היתה אלא לשעתה וקדושת עזרא שהיתה לע\"ל לא היתה בביאת כולם ואע\"פ שכתבו התוס' על פי' ר\"ח ולא יתכן לפרש כן דבס\"פ יוצא דופן מפליג ר' יוסי בין תרומה לחלה וא\"כ קדושה שניה היא קדושת עזרא דבקדושת עזרא שייך לחלק בין תרומה לחלה משום דגבי חלה כתיב בבואכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק עכ\"ל. י\"ל דבפרק יוצא דופן לא אמרינן דמפליג רבי יוסי בין תרומה לחלה לקושטא דמילתא אלא בדרך דחייה לומר דמההיא ברייתא דעיסה שנדמעה וכו' רבי יוסי ור\"ש פוטרים מן החלה ליכא לאוכוחי דסבר ר' יוסי תרומה בזה\"ז דרבנן דאע\"ג דבההיא ברייתא משמע דר' יוסי סבר חלה דרבנן אפשר דמפליג בין חלה לתרומה ויסבור דתרומה דאורייתא ולההיא דחייה לא תיקשי מדתני רבי יוסי בסדר עולם ירושה ראשונה ושניה יש להם דאיכא למימר דלא דריש ההיא דרשא ויסבור דקדושת יהושע לא היתה לעתיד לבא וקדושת עזרא היתה לע\"ל ולא קאמר ודילמא סבר רבי יוסי תרומה בזה\"ז דאורייתא וחלה דרבנן אלא לדחויי מאי דאמר תני לה ולא סבר לה, ועי\"ל דאפילו תימא דלההיא דחייה תני לה וסבר לה יפרש דירושה ראשונה היינו ירושת יהושע וירושה שנייה היינו ירושת עזרא: \n", + "ומה שכתב עוד הראב\"ד והוא עצמו נראה שכך כתב וכו' אם נתכוון למה שכתב שנוהגים אף שלא בפני הבית אין זו סתירה שאם היו כל יושביה עליה לא היו פטורים שלא בפני הבית ואם אין כל יושביה עליה אף בפני הבית פטורים ואם נתכוון למה שכתב בפרק זה כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קידשוה קדושה שניה העומדת לעולם לשעתה ולע\"ל שנראה מדבריו אלה שע\"י אותה קדושה נתקדשה מן התורה והדבר פשוט שאין זו סתירה שרבינו לא פטר כאן מטעם שבטלה הקדושה שהרי גם בימי עזרא פטר והא ודאי ע\"י אותה חזקה שהחזיקו בימי עזרא נתקדשה לשעתה ולע\"ל לשביעית מן התורה ולתרומה מדרבנן וכמו שביאר בסוף הפרק. ומ\"ש עוד הראב\"ד ואם איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא עכ\"ל, טעמו משום דגרסינן בפ\"ב דכתובות ובפרק יוצא דופן דרב הונא בריה דרב יהושע אמר אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אפילו למ\"ד תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא שהרי ז' שכבשו וז' שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר ואמינא להו אנא אפילו למ\"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים שלשה מרגלים תלמוד לומר בבואכם ביאת כולכם אמרתי ולא ביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לא כולהו סלוק ורבינו פסק בפ\"ה מבכורי' דחלה אפילו בימי עזרא דרבנן וכדמסיק רב הונא בריה דרב יהושע וסובר רבינו דילפינן תרומה מחלה דחלה נמי תרומה היא: \n", + "כתב סמ״ג שנ״ל שראיית רבינו מדאמרי' בפסחי' ובנזיר גבי קופות הנח לתרומה בזמן הזה מדרבנן ואינו אומר קסבר משמע שסובר שכך הלכה ועוד שנחלקו ר' יוחנן ור״ל בפרק הערל (יבמות דף פ״א) אליבא דרבנן דרבי יוסי משמע דס״ל שכן הלכה כדדייקי' בפרק אלו קשרים (שבת דף קי״ב) מדמתרץ לה אליבא דרבי יהודה הכי סבירא ליה ולרבי יוחנן הוי תרומה דרבנן לרבנן והוי הלכה כמותו לגבי ר״ל עכ״ל. \n", + "וכתב רבינו ויראה לי שה\"ה במעשרות וכו' כלומר אע\"ג דמעשרות לאו תרומה נינהו כי היכי דנגמרו מחלה מכל מקום תרומה ומעשרות בחדא שיאטא שייטי וכל היכא דמיפטר מתרומה מיפטר נמי ממעשרות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל אוכל אדם הנשמר וכו'. משנה בריש מעשרות (פ״א מ״א) משמע ליה לרבינו שחייבים מן התורה ואע״פ שכתוב דגן תירוש ויצהר סובר רבינו דלאו דוקא אלא ה״ה לכל דדמי להו ופשטא דלישנא דירושלמי ריש מעשרות ודספרי בפרשת עשר תעשר מסייעא ליה וגם בפ״ב דעירובין ובפרק הפועלים (בבא מציעא דף פ״ח) מוכח דתאנה חייבת מן התורה ובפ״ק דר״ה (דף ב') בסוגיא דלירקות ולמעשרות ובסוגיא דעירובין מוכיח כן. ואין כן דעת הראב״ד במה שכתב בתחלת הלכות מעשרות וכן דעת רש״י בר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז) ולישנא דגמ' שם הכי הוא מעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן: \n\n" + ], + [ + "הכרשינים אף על פי שאינם מאכל אדם וכו'. זהו פירוש למה שאמרו בירושלמי סוף חלה אימתי גזרו על הכרשינים בימי רעבון: \n", + "הסיאה והאזוב וכו' עד פטורה. בפרק בא סימן עלה נ\"א וכדאסיק רב אשי: \n\n" + ], + [ + "זרעוני גינה שאינם נאכלים וכו'. משנה בסוף מעשרות (פ\"ה מ\"ח): \n", + "ומ\"ש אבל הקצח וכו'. בפ\"ג דעוקצין (משנה ו') ופ\"ה דעדיות (משנה ג') הקצח ב\"ש מטהרין וב\"ה מטמאין [וכן למעשרות]: \n\n" + ], + [ + "תמרות של תלתן וכו'. משנה ספ״ד דמעשרות (משנה ו') רבן שמעון בן גמליאל אומר תמרות של תלתן ושל פול הלבן חייבות במעשר רבי אליעזר אומר הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפרס ר״ע אומר אינו מתעשר אלא אביונות מפני שהם פירי והלכה כר״ע לגבי ר״א כמו שאמרו בר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ו) ובירושלמי מה פליגי בשזרעו לזרע אבל זרעו לירק אף רבנן מודו ומפרש רבינו שזה הירושלמי קאי גם לדרשב״ג לומר דרבנן פליגי עליה כשזרעו לזרע ופסק כרבנן: \n", + "והראב\"ד לקמן בפרק זה מפרש דר\"ע חולק על רשב\"ג והלכה כר\"ע ודבר תימה הוא בעיני דפשטא דמילתא דר\"ע לא קאי אלא לרבי אליעזר: \n\n" + ], + [ + "כסבר שזרעה לזרע וכו'. משנה שם כסבר שזרעה לזרע ירקה פטור זרעה לירק מתעשר זרע וירק ר\"א אומר השבת מתעשר זרע וירק וזירין וחכ\"א אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגר בלבד ובירושל' (הלכה ה') תני שבת שזרעה לזרע מתעשרת זרע ואינה מתעשרת ירק זרעה לירק מתעשרת זרע וירק ואינה מתעשרת זירין זרעה לזירין מתעשרת זרע וירק וזירין ותנינן אין לך מתעשר זרע וירק אלא שחלי' וגרגר בלבד כיני מתניתא אין לך דבר שזרעו לזרע מתעשר זרע וירק אלא שחלים וגרגר בלבד: \n\n" + ], + [ + "הירקות אף על פי שהם מאכל אדם אינן חייבין וכו'. ירושלמי בריש מעשרות: \n\n" + ], + [ + "אין מפרישין תרומות ומעשרות וכו'. ירושל' בסוף חלה. \n", + "ומה שכתב וכן ירק הבא מח\"ל וכו': התבואה והקטנית וכו'. תוספתא פ\"ב דשביעית אלא שכתובה בשיבוש. ודע דאיתא תו התם ובר\"פ בכל מערבין ובירושלמי פ\"ד דמעשרות (הלכה ה') תני הפול והשעורים והתלתן שזרען לירק בטלה דעתו זרען חייב וירקן פטור ויש לתמוה אמאי תנא הני הא בכלל תבואה וקטנית הם ואפשר לדחוק ולומר דמשום תלתן תני לה: \n\n" + ], + [ + "התלתן אע\"פ שאינו אוכל אדם וכו'. כן יש ללמוד מהמשנה שכתבתי לעיל בפרק זה ר\"ג אומר תמרות של תלתן חייב במעשר וע\"כ לא פליגי עליה אלא בתמרות אבל [בתלתן] לכ\"ע חייבין ובפ\"ק דמעשרות (הלכה ב') גבי מאימתי הפירות חייבים במעשרות התלתן משתצמח: \n", + "כתב הראב\"ד הרי הוא סותר דבריו וכו'. ואני אומר שאין כאן סתירה דהכא מיירי לענין חיוב תלתן במעשר אע\"פ דכשיקשה לא יהיה אוכל אדם ולעיל מיירי לענין התמרות שלו אם הם חשובים להתחייב במעשר ומה ענין זה לזה ומה שיש לתמוה עוד על הראב\"ד כתבתי בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "ואלו פטורים וכו'. במשנה פ\"ק דחלה (משנה ג') וסיפרי פרשת שלח. \n", + "ומ\"ש והפרט והעוללות וכו' אם עשה מהן גורן וכו' עד שהכל יודעים שהם לקט וכו'. בפרק משוח מלחמה בשם ראב\"י. \n", + "ומ\"ש אפי' העמיד כרי הוא לאפוקי ממ\"ש בירושלמי פ\"ה דפאה אמר ראב\"י העושה כרי מן הלקט וכו' חייב בתרומה גדולה שמאחר שבפרק משוח מלחמה שכתבתי בסמוך לא אמרו שעשאו כרי אלא שעשאן גורן ואמרו הוקבע למעשר נקטינן כגמרא דידן: \n\n" + ], + [ + "הלקט והשכחה והפיאה של עכו\"ם וכו'. משנה פ\"ד דפיאה (משנה ט') ומייתי לה בפ' השולח: \n", + "וכן התבואה והזיתים שלא הביאו שליש וכו'. משנה פ\"ק דמעשרות (משנה ג'). \n", + "ומה שכתב ומנין יודע וכו' ירושלמי שם בפ\"ק דחלה הלכה ד' ובתוספתא דתרומות סוף פ\"ב. \n", + "ומ\"ש עבר והפריש וכו': \n\n" + ], + [ + "וכן ההפקר פטור וכו'. משנה וירושלמי פ\"ק דחלה ופרק קמא דמעשרות. \n", + "ומה שכתב ואפילו הפקירו העכו\"ם כך הוא הגירסא בספר מוגה והיא הנכונה וכן משנה בפ\"ד דפאה (משנה ט') הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייב במעשרות אא\"כ הפקיר ומה שכתבו רבינו בלשון אפילו משום דהוה אפשר למיסק אדעתין דכיון דעכו\"ם אין לו קנין בא\"י להפקיע ממעשר לא יהא לו כח להפקיעו ממעשר ע\"י הפקר שלו. \n", + "ומ\"ש אבל הזורע שדה הפקר וכו' ירושלמי בריש מעשרות: \n\n" + ], + [ + "הפקיר קמה וזכה בה וכו' אבל אם הפקיר שבלים וכו'. ירושלמי בריש מעשרו' ומסיים בה מה בין קמה לשבלים קמה עד שלא הפקירה עבר והפריש ממנה תרומה אינה תרומה שבלים עד שלא הפקירם עבר והפריש מהם תרומה ה\"ז תרומה: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לא שיהא חייב וכו'. נראה שהיה גורס בדברי רבינו והפריש ממנה תרומה ומפני כך הוצרך לפרש לא שיהא חייב ונוסחא דידן בדברי רבינו ועבר והפריש והיא הנוסחא האמיתית. \n", + "ומ\"ש וכן כל המפריש וכו' נלמד מהירושלמי הזה: \n", + "דברים שאין דרך וכו'. משנה בסוף מעשרות (פ\"ה מ\"ח): \n\n" + ], + [ + "נתערב דבר שחייב בתרומה וכו'. משנה פרק שלישי דחלה (משנה ט'): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יד-טז) התרומה לכהן בין טהורה בין טמאה וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת דף כ\"ה) ובפרק הערל עלה ע\"ד. \n", + "ומה שכתב וכן תרומת מעשר וכו': וכל המפריש תרומה גדולה וכו'. ירושלמי בפירקא קמא דתרומות הלכה ו': \n\n" + ], + [ + "אין מוציאין תרומה וכו'. בירושלמי סוף חלה: \n", + "ואין מביאין תרומה מח\"ל וכו'. משנה פרק ששי דשביעית. \n", + "ומ\"ש ואם הביא לא תאכל וכו'. בירושלמי סוף חלה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) תרומה גדולה אין לה שיעור וכו'. פרק ראשית הגז (חולין דף קל\"ז ע\"ב) ובירושלמי ריש פאה. \n", + "ומ\"ש ובזמן הזה שהיא עומדת לשריפה וכו': וכמה הוא וכו'. משנה פרק ד' דתרומות (משנה ג'): \n\n" + ], + [ + "כל תרומה שאין הכהנים וכו' עד תורמין אחד מששים. בתוספתא דתרומות פרק חמישי: \n", + "וכתב הראב\"ד אמת הוא כי כן מצא בתוספתא וכו': \n\n" + ], + [ + "אין תורמין תרומה זו וכו' עד שהחציה מדה. משנה בפ\"ק דתרומות (משנה ז') ויהיב טעמא בירוש' משום שנאמר ונחשב לכם תרומתכם במחשבה אתה תורם ואי אתה תורם במדה במשקל ובמנין. והראב\"ד כתב על דברי רבינו לא מן השם הוא זה וכו'. ואיני יודע למה כתב לא מן השם הוא זה שהרי מה שנתן רבינו טעם לפי שלא נאמר בה שיעור הוא יסוד מוסד לכל מה שיאמר בזה שאילו היתה תורה נותנת בו שיעור היה צריך להפריש במדה במשקל ובמנין. והראב\"ד עצמו הוצרך לאומרו שכתב שכיון שלא נתנה בו תורה שיעור וזה שכתב רבינו הוא פירוש מה שאמרו בירושלמי ונחשב לכם וכו' וכ\"כ הוא ז\"ל בפירוש המשנה. וטעמו הוא שכיון שהתורה לא נתנה שיעור אין לעשות בענין שנראה שהוא מקפיד על השיעור שלא צותה תורה. והטעם שכתב הראב\"ד לא נזכר בגמרא ואני בעניי לא הבנתי דבריו דנראה כאילו הוא טעם הפוך דהשתא שהוא תורם באומד קרוב לודאי שתרומתו או פירותיו מקולקלים ברוב הפעמים ואילו היה תורם במדה במשקל ובמנין לעולם לא יבא לידי כך ואע\"פ שהרב ז\"ל רצה ליזהר מזה שכתב שכיון שיתן דעתו להקפיד ולתרום במדה שמא יוסיף או ימעט וכו' שנראה מדבריו שכשאינו נותן דעתו להקפיד ולתרום במדה אע\"פ שיוסיף או ימעט אין בכך כלום אין דעתי נוחה בכך דמה לנו ולקפידתו שאם הוא מוסיף או ממעט אע\"ג שאין מקפיד קלקל מ\"מ ואם אינו מוסיף ולא ממעט אע\"פ שהוא מקפיד תיקן. ורבינו שמשון כתב מצוה לתרום מאומד כדי שיתרום בעין יפה וטעם יפה הוא למה שאמרו במחשבה ניטלת וכו' אבל עדיין יקשה דאיכא למיחש שמא יוסיף בתרומה ונמצא תרומתו מקולקלת וצ\"ל דלב ב\"ד מתנה שאם יהיה בו תוספת שיהיה אותו תוספת הפקר וההפקר פטור מתרומות ומעשרות: \n", + "כתב הר\"י קורקוס ז\"ל בקצת ספרים כתוב כאן ומפריש בדעתו כמו אחד מס' וט\"ס הוא וצריך להיות א' מחמשים שזה עין בינוני וכל אדם צריך לנהוג כבינוני לא בעין רעה: \n\n" + ], + [ + "המרבה בתרומה וכו'. משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ה') וכרבי טרפון ורבי עקיבא. \n", + "ומה שכתב אבל אם אמר וכו' עד לא אמר כלום. משנה סוף פרק קמא דחלה (משנה ט'): \n", + "המתכוין לתרום וכו'. בתוספתא דתרומות פ\"ד וז\"ל נתכוון לתרום אחד מעשרה ועלה בידו מעשרים משלשים ומארבעים ומחמשי' ומששים תרומתו תרומה נתכוון לתרום אחד מששים ועלה בידו מחמשים מארבעים משלשים מעשרים מעשרה אין תרומתו תרומה ונראה שהטעם שכשעלה בידו שיעור תרומה פחות ממה שחשב תרומתו תרומה שבכלל מחשבתו היא דבכלל מאתים מנה אבל כשעלה בידו שיעור תרומה יותר ממה שחשב אינה תרומה כיון שלא נתכוון לכך ורבינו נקט חד גוונא שעלה בידו פחות וחד גוונא שעלה בידו יותר ומינה נילף לשארא: \n\n" + ], + [ + "המפריש תרומה וכו'. פ' אלמנה ניזונת עלה צ\"ט והגירסא הנכונה אפילו אחד מעשרים וכן מצאתי בספר מוגה: \n", + "תרם ועלתה בידו וכו' עד בראשונה. משנה בתרומות פ\"ד (משנה ג') וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "המפריש מקצת התרומה וכו'. משנה שם (משנה א') וכת\"ק. ומ\"ש הראב\"ד על זה שהגיה בהלכות מעשר פ\"א שם אבאר בע\"ה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) המפריש מקצת וכו'. ירושלמי ריש פ\"ד דתרומות: \n", + "האומר תרומה וכו'. משנה פ\"ג דתרומות (משנה ה') וכחכמים ואיתא פרק בכל מערבין: \n", + "אמר תרומה וכו'. ירושלמי פ\"ג דתרומות וה\"פ אם אמר תרומת הכרי זה שסיים בו מקום לתרומה בצפונו או בדרומו ואמר על הכרי השני הזה כזה: \n\n" + ], + [ + "תרומת מעשר אין מפרישין אותה באומד וכו'. ירושלמי בפרק קמא דתרומות וכסתם מתניתין דפ\"ד דתרומות ודלא כאבא אלעזר בן גמלא דס\"פ כל הגט: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש דבר שדרכו למדוד וכו'. ומ\"ש המונה משובח וכו'. משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ו'): \n\n" + ], + [ + "מצות תרומת מעשר וכו'. מפורש בספרי ומקרא מלא הוא. \n", + "ומ״ש ויש לישראל להפריש אותה וכו'. בס״פ כל הגט (גיטין ל:) ובירושלמי פ״ק דמעשרות: \n\n" + ], + [ + "ישראל שהפריש מעשר ראשון וכו'. בפ' ג' שאכלו (דף מ\"ז) ובפ\"ק דביצה (דף י' ע\"ב). \n", + "ומ\"ש דש היינו לומר דש ומירח דבמירוח תליא מילתא: \n\n" + ], + [ + "בן לוי שלקח מעשר וכו'. משנה בפ\"י דתרומות (משנה ו') היו לו חבילי תלתן של טבל כותש וכו' ומפריש את הזרע ואינו צריך להפריש את העץ ואם הפריש לא יאמר אכתוש ואטול את העץ ואתן את הזרע אלא נותן העץ עם הזרע ומוקי לה בספ\"ק דביצה (דף י\"ג) במע\"ר שהלוי הקדימו בשבלים ופריך כותש למה לי לימא ליה כי היכי דיהבו לי יהיבנא לך אמר רבא קנסא: \n\n" + ], + [ + "בן ישראל שאמר ללוי וכו'. בסוף פרק כל הגט (גיטין דף ל' ע״ב) ת״ר ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו כור מעשר יש לך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו מאי קאמר ומסיק רב אשי דה״ק בן ישראל שאמר ללוי כך אמר לי אבא מעשר יש לך בידי או מעשר לאביך בידי חוששין לת״מ שבו כיון דלא קיץ לא הוה מתקן ליה בע״ה כור מעשר לך בידי או כור מעשר לאביך בידי אין חוששין לת״מ שבו כיון דקיץ תקוני תקניה בע״ה: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו מה שכתב אין בו טעם והוא הפך הגמרא שלנו עכ\"ל. ורבינו נראה שהוא גורס בדרב אשי ה\"ק בן ישראל שאמר ללוי אמר לי אבא מעשר לך בידי אין חוששין לת\"מ שבו כיון דלא קיץ תקוני תקניה בע\"ה כור מעשר לך בידי חוששין לת\"מ שבו כיון דקיץ לא תקניה בע\"ה, וה\"פ דבשלא הזכיר לו מדה משמע שכולו של לוי אבל כשמזכיר לו מדה משמע שצריך הלוי לפרוש ממנו שלא הזכיר לו מדה אלא כדי שיפריש ממנו לפי חשבון וגירסא נכונה היא יותר מגירסת הספרים דידן שמהפך רב אשי גירסת הברייתא רישא לסיפא וסיפא לרישא: \n\n" + ], + [ + "תרומת מעשר שהיה בה וכו'. משנה בסוף תרומות (מ\"ח): \n", + "ומ\"ש אלא משליכה באור ושורפה. שם בתוספתא: \n", + "ומ\"ש וביין ובשמן וכו'. ומ\"ש ובלבד שתהא תרומת מעשר ודאית וטהורה כו'. תוספתא וירושלמי בסוף תרומות: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לא מצאתי בירושלמי וכו'. ונראה שרבינו מפרש מ\"ש בירושלמי פחות מכאן נותנה בנרו הכי קאמר לא אמרו דאחד משמנה בשמינית אלא באוכל אבל במשקה אם הוא שמן אפילו פחות משמנה לשמינית ראוי ליתנו בנרו וה\"ה ליין שאפילו כל שהוא נהנה אדם בו להחזיק הלב אבל אוכל אם אין בו כשיעור אין בו הנאה כלל ומ\"מ יש לתמוה שהרי לשון המשנה כמה יהא בת\"מ של דמאי ויוליכנה לכהן אחד משמנה לשמינית ומדברי רבינו בפי' שם נראה שכך היתה גירסתו ומשמע דוקא בשל דמאי אבל אם היתה של ודאי אפילו כל שהו יוליכנה לכהן והיאך כתב כאן רבינו בהיפך ואם תאמר שסמך על הירושלמי והתוספתא קשה היאך הניח המשנה והא אמרינן בעלמא סתם בברייתא ומחלוקת במתניתין אם רבי לא שנאה ר' חייא מנא ליה אלמא מתניתין עיקר. ועוד קשה שדברי רבינו אינם מובנים שכתב אבל אם היתה טמאה וכו' אם אין בה כשיעור אין מיטפל בה וכו' שזהו דין הרישא ממש ומאי אבל והתימא על הראב\"ד שלא השיגו בזה ואפשר לומר שמה שאמר רבינו אבל אם היתה טמאה וכו' לא קאי אלא למה שאמר וביין ובשמן אפי' כ\"ש מוליכה לכהן דה\"מ בת\"מ ודאית וטהורה אבל אם היתה טמאה או דמאי אם אין בה כשיעור דהיינו אחד משמנה לשמינית אינו מטפל בה והיינו במשקה אבל אוכל אפילו של דמאי שיעורו באחד משמנה לשמינית והיינו דבמתניתין נקט של דמאי אבל אוכל אפילו של דמאי הוי שיעורא הכי באוכל ורבינו סתם הדברים ומסתמא משמע דל\"ש ליה בין ודאי לדמאי באוכל: \n\n" + ], + [ + "אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף. משנה ספ\"ק דחלה (משנה ט) ובפ\"ב דביכורים (מ\"ה): \n", + "ומה שכתב ואם הפריש וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך היה טעון כדי יין וכו' טעמא שהיו משתברין הא לאו הכי תרומתו תרומה. \n", + "ומה שכתב אבל אם היה טעון כדי יין וכו'. פרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קטו:): \n\n" + ], + [ + "פירות המפוזרין וכו'. תוספתא פ\"ג דתרומות אלא ששם כתוב שתי מגורות בעלייה אחת תורם מכל אחת ואחת ורבינו אפשר שהיתה לו נוסחא אחרת או אפשר שדחה התוספתא מקמי מתניתין דחביות דבסמוך דעד שלא גפן תורם מאחת על הכל. \n", + "ומ\"ש שקי תבואה וכו'. שם בתוספתא: \n", + "חביות של יין וכו'. משנה פרק ג' דמעשר שני (מי\"ב): \n\n" + ], + [ + "היה מלקט גפי ירק וכו' עד אין עיקר הגורן קיים תורם מכל אחד ואחד. תוספתא בפ\"ג דתרומות ובירוש' פ\"ב דתרומות: \n\n" + ], + [ + "תרומת מעשר וכו'. משנה פ\"ב דביכורים (מ\"ה): \n", + "ומ\"ש שנאמר מכל מעשרותיכם וכו' עד מאחד על הכל. ירושלמי פ\"ב דתרומות: \n", + "ומה שכתב ותלמידי חכמים אין תורמין וכו'. בס״פ כל הגט (גיטין דף ל'): \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לא כתב זה וכו'. ורבינו אינו נראה לו לחלק בין לוי לישראל מדעתנו ודברי רבינו שמשון בסוף מסכת טבול יום כדברי רבינו וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל על דברי הראב\"ד מה שרוצה להעמיד קרא דממנו גם בתרומת מעשר דהיינו בלוי המפריש הירושלמי דריש פרק ב' דתרומות הויא תיובתיה שהרי אמרו מלמדת ואינה למדה וכן אמרו גם בסיפרי ומוכח דכלל לא איירי בתרומת מעשר גם ההיא דהזהב קשיא עליה כי שם אמרו בפירוש רשאי בן לוי וכו' ובפרק קמא דחולין (דף ז') גבי ר\"מ שאכל עלה ירק וכו' ומשני לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף מוכח כדעת רבינו דר\"מ לא היה לוי ובחכירות הוא דתלי לה ובדשוייה שליח לא חש רבינו: \n\n" + ], + [], + [ + "(כא-כב) בן לוי שהיה לו מעשר ראשון וכו' עד אינו עושה אותו תרומה לאחרים. סיפרי זוטא וכתבו רבינו שמשון בפ\"ה דתרומות משנה חמישית. \n", + "ומ\"ש וכן המניח פירות וכו'. נלמד מהדין הנזכר: \n\n" + ], + [ + "כשמפרישין תרומה ומעשר וכו'. משנה פ\"ג דתרומות (משנה ו'): \n", + "ומ\"ש ואין לוקין על לאו זה. בפרק קמא דתמורה עלה ד' פלוגתא דאמוראי ופסק כמאן דמיקל ולישנא דמתני' בפ\"ג דתרומות הכי דייק דקתני אע\"פ שהוא עובר בל\"ת מה שעשה עשוי ולא קתני אע\"פ שהוא לוקה: \n\n" + ], + [ + "הרוצה להפריש תרומה גדולה וכו'. משנה פרק ה' דדמאי (משנה ב'): \n", + "כתב הראב\"ד מפריש אחד מל\"ג פירוש שהם ג' סאין ואומר וכו'. דבריו הם פי' המשנה והם דברים פשוטים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עושה אדם שליח וכו' עד בני ברית. ריש פרק האיש מקדש (קידושין דף מ״א:) ואמרינן בספ״ב דגיטין (דף כ״ג:) דעבד הוי שליח דבן ברית הוא x דכתיב מחוטב עציך: \n\n" + ], + [ + "חמשה לא יתרומו וכו'. בריש תרומות (מ\"א): \n", + "אבל התורם משלו וכו' עד לכל כהן. בפרק אין בין המודר עלה ל\"ו ע\"ב ואיבעיא לן התם אם צריך דעתו של בעל הכרי ולא איפשיטא ובתר הכי איבעיא לן טובת הנאה של מי ואסיקנא דטובת הנאה של תורם דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן התורם משלו על שאינו שלו טובת הנאה שלו ומשמע דממילא נפשטה גם בעיא ראשונה: \n\n" + ], + [ + "התורם שלא ברשות וכו' ואם בא ב״ה וליקט וכו'. בפרק האיש מקדש עלה נ״ב ע״ב ובפרק אלו מציאות ואע״ג דבפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ״ב) אוקמיה בדשווייה שליח אליבא דמ״ד יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא חש ליה רבינו משום דבפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ב:) גבי ההוא דקדיש בפרומא דשיכרא ובפרק אלו מציאות גבי עובדא דאריסא דמרי בר איסק משמע דבלא שוייה שליח היא וא״כ מאי דתרגמוהו בשעשאו שליח אליבא דמקשה הוא אבל קושטא דאפי' לא עשאו שליח נמי כיון דלמתרם קאי ועוד דהוי מצוה בגילוי דעת למפרע סגי ורבינו לא גריס ה״נ מסתברא אלא ותסברא ואפילו את״ל דגריס ה״נ מסתברא איכא למימר דהיינו מקמי דסליק אדעתין לפלוגי בין תרומה לאבידה אבל בתר דמפלגינן בינייהו אידחי ליה ההוא תירוצא וה״נ מסתברא דאיתמר עליה: \n\n" + ], + [ + "חמשה לא יתרומו וכו'. משנה פרק קמא דתרומות (משנה ו') חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור והערום והסומא ובעל קרי וקאמר עלה בירושלמי אלם וערום ובעל קרי מפני שאינם יכולים לברך הסומא והשכור מפני שאין יכולים לתרום מן המובחר והשמיט רבינו בעל קרי משום דאמרינן בפרק היה קורא דהאידנא בטלוה לטבילותא דב\"ק והכניס במקומו חרש המדבר ואינו שומע שהוא שנוי בפ' הנזכר באפי נפשיה: \n\n" + ], + [ + "קטן שהגיע לעונת נדרים וכו'. משנה שם (מ\"ג) וכר' יוסי: \n", + "ומ״ש ואפי' בתרומה של תורה וכו' בפ' יוצא דופן (נדה דף מ״ו:) פלוגתא דאמוראי ופסק כר' יוחנן ור״ל דאמרי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא: \n\n" + ], + [ + "האומר לשלוחו צא ותרום לי. בפ\"ק דחולין (דף י\"ב) וכרב נחמן. \n", + "ומה שכתב שאין אומרים באיסורים חזקה שליח עושה שליחותו להקל וכו' בפרק התקבל גיטין (דף ס\"ד): \n\n" + ], + [ + "האומר לשלוחו צא ותרום וכו'. משנה פ\"ד דתרומות (מ\"ד): \n", + "ומ\"ש ואם נתכוון להוסיף על הבינונית ותרם אפילו אחד מצ\"ט אין תרומתו תרומה. זהו פירוש מה ששנינו שם ואם נתכוון להוסיף אפילו אחת אין תרומתו תרומה ובפירוש המשנה פירש בע\"א: \n\n" + ], + [ + "פירות השותפים וכו'. פרק ראשית הגז (חולין דף קל\"ו): \n", + "ומ\"ש והשותפין אינם צריכים ליטול רשות וכו': תרם אחד מהם ובא השני ותרם תרומה שניה שהרי לא ידע שחבירו תרם אם היו ממחין זה על זה תרומת השני אינה תרומה ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והדין פ' ג' דתרומות (מ\"ג) השותפין שתרמו זה אחר זה ר\"ע אומר תרומת שניהם תרומה וחכ\"א תרומת הראשון תרומה ואין תרומת השני תרומה רבי יוסי אומר אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה ובירושלמי (שם הלכה ב') מה אנן קיימין אם בממחין אף ר\"ע מודה ואם בשאינם ממחין אף רבנן מודין אלא כי נן קיימין בסתם ר\"ע אומר סתמן אינן ממחין ורבנן אמרין סתמן ממחין ופירש רבינו שמשון ממחין בקיאים לתרום דניחא ליה לשותף חבירו שיתרום כיון שהוא בקי אבל אם אינו בקי ודאי לא ניחא ליה והוה ליה תורם שלא ברשות ולי נראה דאפשר לפרש דממחין הוא מלשון המחהו אצל החנוני כלומר שכל אחד מהם סומך על מה שעושה חבירו ומחזיק אותו לעשוי ואילו ידע זה שחבירו תרם לא היה תורם ואינם ממחין היינו שאינו סומך על מה שחבירו עושה ואע\"פ שהיה יודע שתרם חבירו היה תורם גם הוא ולישנא דרבינו דייק שכתב ממחין זה על זה ואי לפירוש רבינו שמשון מאי זה על זה. ואמרו עוד בירושלמי מה כשיעור תורה או כשיעור חבירו אין תעבדיניה כשיעור תורה לית ר\"י כרבנין אין תעבדיניה כשיעור חבירו ר\"י כרבנין ופירש רבינו בפירוש המשנה שנסתפקו במה דאמר ר\"י כשיעור אם ר\"ל שיעור דאורייתא או שיעור מה שתרם חבירו ואמרו אם רצה באומרו כשיעור התורה והוא אחד מחמשים הרי הוא חולק על דברי חכמים ואם רצה לומר שיעור חבירו הרי הוא מפרש דברי חכמים עד כאן לשונו. ואע\"פ שבירושלמי נסתפקו בדבר נקיט ליה הכא רבינו דר\"י מפרש דברי חכמים משום דבפרק קמא דתמורה עלה י\"ג אמאי דתניא אין תרומה אחר תרומה קאמר מתניתין מני ר\"ע היא דתנן השותפין שתרמו זה אחר זה ר\"א אומר תרומת שניהם תרומה ר\"ע אומר אין תרומת שניהם תרומה וחכמים אומרים אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם כשיעור תרומת השני תרומה וכיון דבברייתא זו לא הזכיר ר\"י וקתני להאי סברא דר\"י בלשון חכמים אלמא קים ליה דרבי יוסי לפרש דברי חכמים אתא ולפיכך פסק רבינו לחלק בין תרם הראשון כשיעור ללא תרם כשיעור ונראה שהוא ז\"ל מפרש שמה שאמר ר\"י שאם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה היינו לומר דאף תרומת השני תרומה ולא רצה לפרש דתרומת השני דוקא תרומה ולא תרומת הראשון דמאי אולמיה דהאי מהאי ומ\"מ יש קיצור בלשון רבינו שהיה לו לכתוב דהא דקתני אם תרם הראשון כשיעור היינו כשיעור חבירו: \n", + "ועדיין יש לדקדק בדברי רבינו שכתב ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור וכו' ובירושלמי אמרו ואם בשאינם ממחין אוף רבנין מודו לר\"ע דתרומת שניהם תרומה ולא פליגי אלא בסתם והיאך פסק רבינו שאם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה. וי\"ל שהוא ז\"ל מפרש דהכי קאמר ואי בשאינם ממחין יש צד דאף רבנן מודו דתרומת שניהם תרומה והיינו בלא תרם הראשון כשיעור וזה מה שיחזק עוד מה שפירש דכי אמר ר\"י תרומת השני תרומה היינו אף תרומת השני תרומה: \n", + "ואכתי איכא למידק למה השמיט רבינו דין בסתם דמוקי ביה הירושלמי פלוגתייהו וקאמר דלרבנן סתמן ממחין ובדברי רבינו אין הכרע דמדיוקא דרישא משמע דסתמן אינם ממחין ומדיוקא דסיפא איכא למשמע איפכא וצ\"ע. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שיש לפרש דברי רבינו ואם אין ממחין וכו' דהכי קאמר אם אין ידוע שהם ממחין והוא הסתם הנזכר בירושלמי ורישא דמילתיה דוקא אם ממחין היינו שידוע שהם ממחין וסיפא דאין ממחין היינו דאין ידוע שהם ממחין עכ\"ל: \n", + "וכתב עוד הר\"י קורקוס ז\"ל שהקשו המפרשים על משנה זו מדדרשינן בפרק האיש מקדש אתם ולא שותפים ותירץ הוא לדעת רבינו דס\"ל כתירוצא דירושלמי בריש תרומות כאן להלכה כאן למעשה פי' כאן לכתחלה כאן בדיעבד דבדיעבד הויא תרומה בשותפין לא קפדי אהדדי אבל לכתחלה גזרינן מאן דלא קפיד אטו דקפיד ויהיה פי' דברי רבינו כל התורם מהן כיון שכבר תרם תרומתו תרומה או שהוא סובר דההיא דרשא דלא כהלכתא ופליגא אמתניתין ואמתניתין סמכינן וזה היותר נראה בדעת רבינו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "האומר לשותפו וכו'. משנה בפ\"ג דתרומות (מ\"ד) הרשה את בן ביתו או את עבדו או את שפחתו לתרום ת\"ת ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין ת\"ת אם משתרם ביטל תרומתו תרומה ובירושלמי (הלכה ב') ולית הדא פליג על דר\"ל דר\"ל אמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים תיפתר כגון שא\"ל לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום. והא דר\"ל איתא בקידושין בפרק האומר (דף נ\"ט) ופליג עליה ר\"י ואסיק גמרא דהלכה כר\"י וכיון דלר\"י אתי דיבור ומבטל דיבור אפילו לא שינה אין תרומתו תרומה וא\"כ יש לתמוה על רבינו שפסק שאם לא שינה תרומתו תרומה וכבר השיגו הראב\"ד: \n", + "וכתב א\"א מה ראה זה המחבר שפסק כר\"ל וכו'. ועוד יש לתמוה על רבינו דהתם בקידושין אותביה ר\"י לר\"ל מהאי מתני' ושני ליה שאני נתינת מעות ליד אשה דכמעשה דמי ולא אתי דיבור ומבטל מעשה ומשמע דאפילו ר\"ל לא אמר דלא אתי דיבור ומבטל דיבור אלא בשיש מעשה בדיבור ראשון אבל אם אין בו מעשה כי מתניתין מודה דאתי דיבור ומבטל דיבור וא\"כ אפילו לר\"ל לא בעינן שינה לפום גמרא דידן. ועל הירושלמי יש לתמוה אמאי לא שני כדשני בגמרא דידן ומיהו בהא י\"ל דתרי תירוצי איכא במילתא חד נסיב גמרא דידן וחד נסיב הירושלמי ומדחזינן דר\"ל סתם ואמר לא אתי דיבור ומבטל דיבור משמע טפי דלא שאני ליה בין דיבור דאית ביה מעשה לדיבור דלית ביה מעשה ומ\"מ תמיהא קמייתא שהשיגו הראב\"ד צ\"ע, והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ שרבינו סובר דגבי תרומה וכיוצא בה מודה גם ר\"י דלא אתי דיבור לבטל השליחות ולא דמי לקידושין דבקידושין אורחייהו דנשי למיקפד שלא לינשא רק למי שלבה חפץ כי יש קפידא רבה בדבר ולכך סבר ר\"י דבדיבור לחוד חוזרת אבל כרי העומד ליתרם אין דרך להקפיד האם יתרום זה או זולתו כיון שעומד לכך דהא איצטריך קרא למעוטי תורם שלא ברשות ואלו גבי קידושין אין הדבר צריך לאמרו ושותף תורם שלא מדעת שותפו ואריס תורם שלא ברשות בבא בע\"ה ואמר כלך אצל יפות סגי והויא תרומה משא\"כ בקידושין וכיון שכן לדעתכם קרינן ביה הואיל ועשהו שליח ולא סגי דיבור לבטוליה שליחותיה דלא ליהוי תרומה אא\"כ שינה שליחותו שא\"ל לקבוע בדרום וקבע בצפון ומיהו אם לא חזר ודאי שתרומתו תרומה אע\"פ ששינה שכך כ' רבינו הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה פירוש דלא תימא שמפני ששינה הוא דלא הויא תרומה אף אם לא ביטל אלא ביטל נמי בעינן והטעם דשינוי זה אין דרך להקפיד ולא הויא קפידא לבטל התרומה כיון שלתרום עומד אלא שכיון שחזר ומצאה חזרה וקפידא מקום לחול וחלה ובודאי שזה מוכרח שהרי בירושלמי העמידו בשינה והוא מחלוקת בין חזר ללא חזר. ומעתה אין מקום להקשות על רבינו מה שהקשה ר\"י בעל הטורים שכתב ואיני מבין דבריו כיון שביטל השליחות קודם שתרם ל\"ל שינה אפילו בלא שינה אינה תרומה ואם שינה אפילו לא ביטל השליחות אינה תרומה ע\"כ וכבר הוכחתי דאי קשיא הך בתרייתא על הירושלמי קשיא אלא דודאי לא קשיא לא הא ולא הא כאשר כתבתי והיינו דבגמרא דידן משני רבא קושיא דמקשה ר\"י לר\"ל אע\"ג דלית הלכתא כוותיה ולא קאמר תרגמא אליבא דר\"ל משמע דרבא כר\"ל ס\"ל גבי תרומה מיהת מדמתרץ לה אליביה והשתא דאתינא להכי אפשר שאפילו אם ר\"י חולק גם גבי תרומה כיון דרבא סבר כוותיה דר\"ל גבי תרומה מיהת מדמשני לה אליביה מהטעם שנתבאר עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אריס שתרם וכו'. תוספתא בפרק קמא דתרומות ומסיים בה אבל אין רשאי להוציא מעשר אלא על חלקו בלבד. כתב הר״י קורקוס ז״ל ואע״ג דאמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ב) ובפרק הניזקין (דף מ״א) אתם ולא אריסין אפשר דהיינו בתורם על חלקו של בע״ה והכא בתורם על חלקו וכדמסיים בתוספתא א״נ דהתם לכתחלה והכא דיעבד כמו שתירצו בירושלמי שכתבתי למעלה וכן מוכיח בההיא דהניזקין והוא הנראה בדעת רבינו עכ״ל: \n", + "והאפוטרופסין תורמין נכסי וכו'. שם בתוספתא ובפרק הניזקין עלה נ\"ב תניא דה\"מ להאכיל אבל לא להניח ורבינו לא חשש לכתבו כאן לפי שסמך על מ\"ש בסוף הלכות נחלות: \n\n" + ], + [ + "הגנב והגזלן וכו'. ואם היו הבעלים רודפים אחריהם וכו'. תוספתא פ״ק דתרומות ובפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קי״ד) מייתי מתניתין דפכ״ו דכלים עורות של גזלן אין מחשבה מטמאתן ושל גנב מחשבה מטמאתן ר״ש אומר חילוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאתן ושל גנב אין מחשבה מטמאתן לפי שלא נתייאשו הבעלים אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קני רבה אמר בידוע נמי מחלוקת ת״ש הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר מני אי רבנן קשיא גזלן אי ר״ש קשיא גנב בשלמא לעולא וכו' בידוע וד״ה היא אלא לרבה [קשיא] וכו' בליסטים מזויין ור״ש היא א״ה היינו גזלן תרי גווני גזלן ופירש״י אבל בידוע דשמעינן דמייאש ד״ה יאוש כדי קני ורבינו (בפכ״ד) מהלכות כלים פסק כעולא ומפני כך פסקו להאי תוספתא מאחר דלעולא ד״ה היא ומ״מ קשה שהו״ל לפרש דבידוע שנתייאשו הבעלים דוקא היא וי״ל דכיון דקתני סיפא ואם היו הבעלים רודפין אחריהם משמע בהדיא דרישא בשנתייאשו הבעלים היא: \n\n" + ], + [ + "הבן והשכיר והעבד והאשה וכו'. תוספתא פ\"ק דתרומות: \n", + "הבן כשאוכל עם וכו'. גם זה שם בתוספתא: \n\n" + ], + [ + "הפועלים אין להם רשות לתרום וכו'. זהו פירוש מה ששנינו בפרק שלישי דתרומות (משנה ד') הפועלים אין להם רשות לתרום חוץ מן הדרוכות שהם מטמאין את הגת מיד: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לשון המשנה כך הוא חוץ וכו': \n\n" + ], + [ + "פועל שאמר לו ב\"ה וכו'. תוספתא פ\"ק דתרומות ומסיים בה שאין הגורן נכנס אא\"כ נתרם. \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לשון התוספתא כך הוא וכו'. וכפי נוסחת הראב\"ד לא אמר לו ב\"ה תרום אלא כנוס גרני בלבד אמר לו והוי כאילו אמר לו תרום שאין הגורן נכנס אא\"כ נתרם ורבינו גורס שאמר לו תרום אלא שבעה\"ב אמר לו כנוס ותרום והוא תרם ואחר כך כנס ואשמעינן דאפילו הכי תרומתו תרומה משום דכנוס ותרום דאמר בע\"ה לאו דוקא שיתרום אח\"כ קאמר שהרי אין דרך לכנוס אלא א\"כ נתרם: \n\n" + ], + [ + "העכו\"ם שהפריש תרומה משלו וכו' במה ד\"א בא\"י וכו'. זהו פירוש רבינו במשנה במנחות פרק רבי ישמעאל עלה ס\"ז שמירוח העכו\"ם אינו פוטר גזירה משום בעלי כיסים ורש\"י והתוספות פירשו בע\"א: \n", + "ובודקין את העכו\"ם וכו'. בפרק קמא דערכין עלה ו': \n\n" + ], + [ + "המתכוין לומר תרומה וכו'. משנה פרק ג' דתרומות (משנה ח'): \n", + "הפריש תרומה במחשבתו וכו'. בס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א) פירשו כן רש״י והתוספות על הא דתניא שהתרומה ניטלת במחשבה מדכתיב ונחשב לכם תרומתכם ובפרק האיש מקדש (קידושין דף מ״א:) פריך גמרא מה לתרומה שכן ניטלת במחשבה: \n\n" + ], + [ + "המפריש תרומה על תנאי וכו'. נלמד מהדין שכתב רבינו לקמן בסמוך התורם בור של יין: \n", + "וכן המפריש תרומה ומעשרות וכו'. בס\"פ הנודר מן הירק (נדרים דף נ\"ט) והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלה ובטלה ברובא פירש הר\"ן דאי בעי מיתשיל עלה ע\"י פתח וחרטה כשאר נדרים: \n", + "ודע דהתם בגמרא אמרינן בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי מיתשיל עלה ופירש הרא\"ש דכיון שיצאת מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה על ידי שאלה ויש לתמוה על רבינו למה השמיט זה ואפשר שרבינו היה מפרש כמו שכתב הרא\"ש בשם הר\"א ממיץ דאכהן קאי דלא מצי מיתשיל שהרי לא קרא עליה הוא שם תרומה אבל ישראל המפרישם מצי מיתשיל עלה אפילו היא ביד כהן ואפשר שמאחר שכתב רבינו המפריש תרומה ומעשרות וניחם עליהם משמע שפיר דמיירי בשלא היה אלא הפרשה בלבד ועדיין לא באה ליד כהן: \n\n" + ], + [ + "התורם בור של יין וכו'. משנה בסוף טבול יום (פ\"ד מ\"ז) וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א בתרומה גדולה וכו'. ירושלמי פ\"ב דתרומות (הלכה א') משנה שניה: \n", + "וכתב הראב\"ד פירוש ואינו חושש וכו'. ואיני יודע אהיכא קאי ונראה שבנוסחא שלו היה כתוב ואינו חושש שמא יאבדו וכו'. ובא לפרשו אבל אין כתוב כן בנוסחא דידן לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי ולא בדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "האומר שלמעלה תרומה וכו'. ירושלמי סוף פרק רביעי דתרומות: \n\n" + ], + [ + "התורם את הגורן וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פרק שלישי דתרומות וקצתו איתא נמי במשנה סוף מעשרות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין תורמין אלא מן היפה וכו'. משנה בפ\"ב דתרומות (משנה ד') כל מקום שיש כהן תורם מן היפה וכל מקום שאין כהן תורם מן המתקיים וכתנא קמא. \n", + "ומה שכתב כיצד תורם תאנים על הגרוגרות וכו'. בפרק כל המנחות עלה נ\"ה: \n\n" + ], + [ + "תורמין בצל שלם וכו'. שם משנה בפרק שני דתרומות וכת\"ק. \n", + "ומה שכתב בכ״מ כלומר בין שיש שם כהן בין שאין שם כהן וכן משמע בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ט:) לפי מה שנראה שמפרש רבינו: \n", + "אין תורמין ממין על שאינו מינו וכו'. משנה שם ואיתיה בפ\"ק דתמורה (דף ה') ופ' בתרא דבכורות (דף נ\"ג): \n\n" + ], + [ + "הקישות והמלפפון מין אחד. גם זה משנה שם וכת\"ק: \n", + "כל מין תאנים וכו' עד מפני שאינן אוכל אדם. ג\"ז משנה שם. \n", + "והא דאבל לא מן הרע על היפה. [נמי שם] ואיתיה בפרק האיש מקדש ופרק האשה רבה (יבמות דף פ״ט:): \n\n" + ], + [ + "אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו וכו'. משנה פ\"ק דתרומות (משנה י'): \n", + "ומ\"ש שנאמר כדגן מן הגורן. בפ\"ק דבכורות יליף לה מקרא אחרינא ובספרי זוטא יליף לה מקרא אחרינא: \n\n" + ], + [ + "מאימתי תורמין את הגורן משיברור ברר מקצת תורמין מן הברור על שאינו ברור. כ\"כ בנוסחא שלפני ובנוסחא אחרת מצאתי מאימתי תורמין את הגורן משיכבור כבר מקצת תורמין מן הכבור על שאינו כבור והוא מלשון כברה שנותנין חטה בכברה כדי שירד המוץ ומתוך התוספתא פ\"ב דתרומות נראה לגרוס מאימתי תורמין הגורן משיצבור צבר מקצת תורמין מן הצבור על שאינו צבור והיא הגירסא היותר נכונה בעיני: \n", + "המכניס שבלים וכו'. בספ\"ק דביצה עלה י\"ג ופסק כרבי: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) מאימתי תורמין את הגת וכו'. תוספתא פרק שני דתרומות: \n", + "מאימתי תורמין את הזיתים משיטענו. שם בירושלמי ובתוספתא ופירוש משיטענו הקורה עליהם: \n", + "אין תורמין מן הטהור על הטמא וכו' עד לא יתרום מן הטהור על הטמא לכתחלה. משנה רפ\"ב דתרומות (משנה א): \n", + "ומש\"כ והלכה למשה מסיני. שם באמת אמרו העיגול [של דבילה] שנטמא מקצתו תורם מן הטהור שיש בו על הטמא שיש בו ואמרינן כל מקום שאמרו באמת אמרו הל\"מ. \n", + "ומה שכתב ותורמין ת\"מ וכו'. ירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "אין תורמין מן הטמא על הטהור וכו'. שם (משנה ב) אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה מזיד לא עשה כלום וכן בן לוי שהיה לו מעשר טבל מפריש עליו והולך שוגג מה שעשה עשוי מזיד לא עשה כלום ר״י אומר אם היה יודע בו מתחלה אע״פ שהוא שוגג לא עשה כלום ופסק רבינו כר״י ואפשר שהטעם משום דאמרינן בירושלמי (שם ה״א) תני בשם ר' יוסי אם תרם מן הטמא על הטהור בין בשוגג בין במזיד מה שעשה עשוי רבי פנחס בעי קומי ר' ייסא [עד] כדון כסבור בהם שהם טהורים היה יודע שהם טמאים וסבור שמותר לתרום מן הטמא על הטהור א״ל יאות רבי סבר כר' יהודה ברם כרבי יוסי היא הדא היא הדא ומפרש רבינו דה״ק יפה אתה אומר שהלכה כר״י שהוא כדבריך. ובריש פרק האשה רבה (יבמות דף פ״ט) איתמר עלה דמתניתין מאי במזיד לא עשה ולא כלום אמר רב חסדא לא עשה כלום כל עיקר דאפילו ההיא גריוא הדר לטיבלא רב נתן ברבי אושעיא אמר לא עשה ולא כלום לתקן את השירים אבל תרומה הוי ופירש רש״י את השירים את הטהור שזה היה עושה אותו שירים אבל תרומה הוי וקדשה ויחזור ויתרום מן הטהור ופסק רבינו כרב נתן משום דאמר ליה רבה לר״ח לדידך וכי ב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה וכל ראיות דאייתי רב חסדא למימר דב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה דחו להו דלא דמו להאי. \n", + "ומ\"ש וכן בתרומת מעשר נראה שטעמו מדאמרי' בירוש' פ\"ק דתרומות דלר' יוסי שוים ומינה איכא למילף לדידן לר' יהודה דפליג עליה ופסק רבינו כמותו ופשטא דמתניתין דרבי יהודה אתרומה ואתרומת מעשר קאי: \n\n" + ], + [ + "אין תורמין מן המחובר וכו'. משנה פ\"ק דתרומות (משנה ה) ובקידושין פרק האומר (דף ס\"ב) בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושים לכשיתלשו מהו אמר ליה כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ותניא כוותיה ומסיים בה בברייתא יתר על כן אמר ראב\"י אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו [מחוברין פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו] תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימים אמר רבה לא אמר ראב\"י אלא בשחת אבל באגם לא רב יוסף אמר אפילו באגם וכו' כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה [הרי היא] מקודשת לי לא אמר כלום וא\"ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים אי כרבה בשהוכר עוברה אי כר\"י אע\"פ שלא הוכר עוברה ואיכא דאמרי אמר רבה לא אמר ראב\"י אלא בשחת דבי כיבשי אבל בשחת דבי שקיא לא רב יוסף אמר אפילו בשחת דבי שקיא כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה [הרי היא] מקודשת לי לא אמר כלום וא\"ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים כמאן בשהוכר עוברה ודברי הכל אמר אביי ראב\"י ורבי ור\"מ כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע\"כ בגמרא. ולענין הלכה רבינו פסק בפ\"ז מהלכות אישות כר' חנינא דבהוכר עוברה מקודשת וכתב הר\"ן שטעמו מפני שהוא מפרש דאביי דסבירא ליה דלית הלכתא כראב\"י לא פליג בהדי רבה ור\"י בדינא דכולהו מודו בשחת דבי כבשא דשב\"ל הוא ומהני בתרומה ואשתו מעוברת נמי בשהוכר עוברה מקודשת מיהו רבה ורב יוסף טרחי לאוקמי מילתא דראב\"י בשחת דהוי דשב\"ל כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא דקיימא לן משנת ראב\"י קב ונקי ואביי סבירא ליה דראב\"י אפילו באגם ואפילו בפחות מכן אמר דקסבר אדם מקנה דשלב\"ל ומש\"ה אוקמי' בשיטה ומיהו כולהו מודו דשחת והוכר עוברה דשב\"ל מיקרי עכ\"ל. ואיכא למידק עליה דא\"כ למה פסק כאן שצריך בהביאו שליש בעת שאמר הא אפילו בשחת דבי כבשא מיקרי דבר שבא לעולם לפי דבריו ז\"ל לפיכך נראה לי שרבינו סובר דכיון דאוקימנא לראב\"י בשיטה לית הלכתא כוותיה ומש\"ה פסק דבעינן שהביאו שליש והוכר עוברה אפילו לרבנן מקודשת דחשיב בא לעולם כמו הביאה שליש בתבואה. ואע\"ג דהוה אפשר לומר דכיון דקיימא לן משנת ראב\"י קב ונקי וגם מדחזינן דרבה ור\"י פליגי אליביה אלמא סבירא לן כוותיה וגם מדמהדר גמרא לאוקמי לדרבי חנינא כרבה וכר\"י ואליבא דראב\"י משמע דסבר גמרא דהלכתא כוותיה ואע\"ג דקיימא לן אין אדם מקנה דשלב\"ל הכא חשיב דשב\"ל כיון שהוא שחת לרבה או אגם לר\"י ואע\"ג דאביי פליג ואמר דהאי נמי הוי דשלב\"ל הוה ליה יחידאה ועי\"ל דאביי נמי מודה בשחת או באגם דהוי דבר שבא לעולם אלא דסבר דראב\"י אפילו מקמי דליהוי אגם קאמר מדסתם דבריו ומש\"ה אוקמיה בשיט' אבל כל שהוא שחת או אגם דבר שבא לעולם חשיב לאביי עכ\"ז פסק רבינו והוא שיביאו שתיהן שליש בעת שאמר משום דאמרינן בירושלמי פ\"ק דתרומות ולא מפירות שהביאו שליש על פירות שלא הביאו שליש ואע\"ג דבירושלמי פ\"ק דתרומות אמרינן שאם תרם תרומתו תרומה הכא שאני שהוא ממחובר על התלוש. ועוד דבירושלמי רפ\"ט דתרומות אמרינן הדא אמרה הפריש מפירות שלא הביאו שליש לא קדשו. ויש תוס' בספרי רבינו שכתוב בהן אפי' אמר לכשיתלשו וטעות סופר הוא וצריך למוחקו ואם נפשך שלא לשבש הספרים כ\"כ לא תמחוק אלא תיבת אמר בלבד וה\"ק אפילו לכשיתלשו אינם תרומה כיון שהוא לא אמר לכשיתלשו ומ\"מ יש ייתור לשון בדברי רבינו דנקט היו לו פירות תלושין וכו' ונקט היו לו שתי ערוגות וכו' ותרתי למה לי ובסוף נראה שיש חסרון ונ\"ל שהנוסחא הנכונה בדברי רבינו כך היא כיצד היו לו שתי ערוגות ואמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים או שאמר פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום אבל אם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים לכשיתלשו או שאמר פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו הואיל ובידו לתולשן אינו מחוסר מעשה ולכשיתלשו דבריו קיימים והוא שיביאו שתיהן שליש בעת שאמר: \n\n" + ], + [ + "אין תורמין מן הלח על היבש וכו' עד וליקט בערב תורם מזה על זה. תוספתא דתרומות פרק ד': \n\n" + ], + [ + "אין תורמין מפירות שנה זו וכו'. משנה פ\"ק דתרומות (משנה ה) אין תורמין וכו' מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש וכו' ואם תרם אין תרומתו תרומה. \n", + "ומה שכתב שנאמר שנה שנה. פ\"ק דר\"ה (דף י\"ב:) ובר\"פ בתרא דבכורות (דף נ\"ג:) ומאחר דמקרא יליף לה אינה תרומה: \n", + "ליקט ירק ערב ר\"ה וכו'. ברייתא פ\"ק דר\"ה עלה י\"ב. \n", + "ומ\"ש וכן אם ליקט אתרוג בערב ט\"ו בשבט וכו'. שם עלה י\"ב: \n\n" + ], + [ + "אין תורמין מפירות הארץ וכו'. משנה פירקא קמא דתרומות (מ\"ה) ויליף לה בספרי מדכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ ומאחר דמקרא יליף ממילא משמע שאם תרם אינה תרומה כמו ששנו במשנה הנזכרת: \n\n" + ], + [ + "המפריש תרומה ממעשר ראשון וכו': כתב הראב\"ד אין אלו אלא דברי תימה וכו'. ונראה לומר שרבינו גורס במשנה פרק קמא דתרומות (מ\"ה) אין תורמין ממעשר שלא ניטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שלא נפדו כדקס\"ד דהראב\"ד דבדוקא נקט רבינו אלא לרבותא נקט שלא ניטלה תרומתו שאע\"פ שהוא טבול לתרומה גדולה אין תורמין ממנו וכל שכן היכא דניטלה תרומתו דאין תורמין ממנו ועל דרך זה יתפרש מעשר שני והקדש שלא נפדו וכ\"ש אם נפדו דפשיטא דחולין גמורים הם: \n\n" + ], + [ + "אין תורמין מדבר שהוא חייב מן התורה וכו'. נלמד מדין עציץ נקוב ושאינו נקוב ודמאי וודאי שיבא בסמוך. \n", + "ומ\"ש ואם תרם תרומתו תרומה ויחזור ויתרום לא קאי אלא למאי דסמיך ליה מן המחוייב מדבריהם על החיוב מה\"ת דאילו רישא דהיינו שתרם מדבר שהוא חייב מה\"ת על דבר שהוא חייב מדבריהם דינא דתרומתו תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות ורבינו לא נחת הכא אלא ללמדנו דתרומתו תרומה ואילו לומר דלא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות סמך על מש\"כ גבי תרם מן הנקוב על שאינו נקוב: \n\n" + ], + [ + "עציץ נקוב הרי הוא כארץ. משנה ספ\"ה דדמאי (משנה י'). \n", + "ומ\"ש וכמה יהא בנקב וכו' משנה ספ\"ב דעוקצין (מ\"י). \n", + "ומ״ש והוא פחות מכזית בס״פ המצניע (שבת דף צ״ו): \n", + "זרע תבואה בעציץ שאינו נקוב וכו'. במנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע') א״ל רבי חנינא בר מניומי לאביי עציץ [שאינו] נקוב מהו אי לא נקוב הא לא נקוב דילמא חזר ונקבו קא אמרת ומוכח התם שפירושו כמ״ש רבינו ואע״ג דלא איפשיטא התם איפשיטא בירושלמי פרק בתר' דמעשרות הלכה רביעית שאמרו עכשיו נקב: \n\n" + ], + [], + [ + "(טז-יז) התורם מפירות הגדלים בארץ וכו' התורם מן הדמאי על הדמאי וכו' עד ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות. משנה ספ\"ה דדמאי (משנה י' י\"א): \n\n" + ], + [ + "אין תורמין שבלים על החטים וכו'. ומ\"ש וזיתים על השמן וכו' עד לעשותן צמוקים. משנה פ\"ק דתרומות ופ' כל המנחות באות מצה: \n", + "וכן תורמין מזיתי שמן וכו' על שאינו מבושל. משנה פרק שני דתרומות (משנה ו'): \n", + "ומה שכתב מן הצלול וכו'. תוספתא פרק רביעי אלא שבתוספתא כתובה בחילוף והוא טעות סופר. \n", + "ומה שכתב מתאנים על גרוגרות וכו'. ירושלמי פרק שני דתרומות ותוספתא פרק רביעי. \n", + "ומה שכתב ותורמין חטים על הפת וכו'. תוספתא דתרומות בפרק רביעי אלא ששם כתוב אבל לא פת על החטים אלא לפי חשבון ומצאתי כתוב שכך הגירסא בספרי רבינו המוגהים ונראה שהטעם מפני שהחטים נקראים יפה מפני שהם מתקיימים יותר מהפת ועוד שהחטים יכול לעשות פת אם ירצה והפת אינו יכול להחזירו חטים: \n\n" + ], + [], + [ + "(יט-כ) אין תורמין שמן על הזיתים הנכתשים וכו' עד אינו צריך לחזור ולתרום. משנה פ\"ק דתרומות (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "אין תורמין חומץ על יין וכו'. בתוספתא פ\"ד רבי יוסי אומר יין וחומץ שני מינים וחכמים אומרים מין אחד ופסק כחכמים ומכל מקום אין תורמין חומץ על יין מפני שהוא מן הרע על היפה. וק\"ל למה לא סיים בה ואם תרם תרומתו תרומה וי\"ל שמאחר שכתב שהם מין אחד ממילא משמע. \n", + "ומ\"ש היה בלבו לתרום מן היין על היין ונמצא בידו חומץ אינה תרומה כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והיא תוספתא פ\"ד דתרומות והטעם שאע\"פ שיין וחומץ מין אחד כיון שהוא נתכוין לתרום מן היפה אם עלה בידו מן הרע הוה ליה תרומה בטעות ואינה תרומה. \n", + "ומ\"ש היה בלבו לתרום חומץ על חומץ ונמצא בידו יין תרומתו תרומה כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והוא ג\"כ שם בתוספתא אלא שהיא כתובה בשיבוש וטעם הדבר שמאחר שהיה בלבו לתרום מן הרע על הרע ועלה בידו מן היפה על הרע שפיר דמי שהרי מין אחד הם: \n\n" + ], + [ + "(כב-כג) התורם חבית של יין על היין וכו'. משנה בפרק ג' דתרומות (משנה א') ומ\"מ ק\"ל דבתוספתא פרק ד' דתרומות קתני עלה דברי רבי יוסי שרבי יוסי אומר יין וחומץ שני מינים וחכמים אומרים מין אחד ומאחר שרבינו פסק כחכמים היאך פסק כמשנה זו. ונ\"ל דמשמע לרבינו דההיא תוספתא משבשתא היא דהא איכא למימר דכיון דנתכוון לתרום יין אם היה חומץ הוה ליה תרומה בטעות ואפי' לרבנן אינה תרומה והיינו דסתם לה תנא דמתני' בלא מחלוקת וגמרא דידן סמך על ההיא מתניתין גבי הבודק את החבית שיבא בסמוך. ומצאתי לסמ\"ג שכתב אין תורמין חומץ על היין ואם תרם בשוגג אינה תרומה במזיד תרומתו תרומה אבל תורמין יין על חומץ דתניא בפרק הספינה לרבנן דרבי שהיין והחומץ מין אחד הם לענין תרומה ומעשר ואע\"פ שבירושלמי פוסק כרבי מכל מקום מודה רבי שאם תרם כבר תרומתו תרומה דמן התורה הוו מין אחד כך כתב רבינו שמשון עכ\"ל: \n", + "ומ״ש וכן התורם קישות וכו'. שם במשנה (בריש פ״ג) התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום ומדקתני ונמצאת מכלל דמעיקרא לא הוה ידע והכי אמרי' בר״פ האשה רבה (יבמות דף פ״ט) ומשמע לרבינו דבספק קודם שתרם הסריח מיתניא מתניתין שאם ידוע שקודם שתרם הסריח אינה תרומה ואם ידוע שאחר שתרם הסריח אינו צריך לחזור ולתרום. \n", + "ומה שכתב או שנמצאו נקורין ירושלמי פ\"ג דתרומות (הלכה א') אבטיח ונמצא נקור תרומה ויחזור ויתרום ומפרש רבינו כמו במתניתין דבספק מיתניא. וא\"ת היכי מצי לפרושי מתניתין דנמצאת מרה בספק הא מרה מעיקרא היא עיין בירושלמי שם ובתוספות פרק האשה רבה ובתוספתא בתרא (עלה קמ\"ג) ואפשר לומר עוד דנעשית מרה מחמת עיפוש שאירע בה ואינה סרוחה (או שהסריחה) ואינה מרה. \n", + "ומ\"ש תרם חבית של יין ונמצאת מגולה בתוספתא דתרומות פ\"ד והיה ראוי לכתוב כאן רבינו וכן אלא שסמך על מ\"ש בסמוך וכן דקאי נמי אנמצאו נקורין והיינו נקורין היינו מגולה: \n", + "ואין אחת משתיהן מדמעת וכו'. לכל מה שכתב תרומה ויחזור ויתרום קאי שהרי עד מדמעות בקטנה שבשתיהן שנוי במשנה רפ\"ג דתרומות גבי תורם קישות ונמצאת מרה וכו' ותורם חבית של יין ונמצאת חומץ:\n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן אם אכל זר וכו' הוא נלמד ממה ששנינו בפרק ז' דתרומות גבי שתי קופות שאין ידוע אי זו היא של תרומה ואי זו היא של חולין. \n", + "ומה שכתב וכיצד הוא עושה בשתיהם וכו'. ירושלמי בפרק שלישי דתרומות: \n\n" + ], + [ + "הבודק את החבית וכו' ברייתא פ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ו) ובריש נדה (דף ב') וכרבי יוחנן ואע״ג דריב״ל פליג וקי״ל כוותיה לגבי ר״י שא״ה דדרומאי מתנו משמיה דריב״ל כר״י ועוד דבפרק בתרא דע״ז איפליגו אביי ורבא בריחיה חלא וטעמיה חמרא וקם ליה רבא כר״י וכן פסקו התוספות ועיין בירושלמי ס״פ כל הגט. ומ״מ יש לתמוה דהא בסוף קידושין ובריש נדה רמי האי ברייתא אברייתא דמקוה ומשני מאן תנא חבית ר' שמעון אבל רבנן אומרים טבל למפרע ולמה פסק רבינו כר״ש במקום רבנן ואפשר דמשמע לרבינו דכיון דבפ' המוכר פירות איפליגו אמוראי בההיא ברייתא שמע מינה דהלכתא היא: \n\n" + ], + [ + "בשלשה פרקים בודקים את היין וכו'. משנה בס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א) ואע״ג דר״י קתני לה משמע לרבינו דליכא מאן דפליג עליה. ודע דאהא דקתני בקדים של מוצאי החג אמרינן בגמרא תנא בקידום של מוצאי החג של תקופה ופי' רש״י של תקופה אם כבר נכנס' תקופת תשרי אבל משכה תקופת תמוז עד כאן לא ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n", + "ויין מגתו מפרישין עליו וכו'. בירושלמי יין מגתו מפרישין עליו בחזקת שהוא יין עד מ' יום וטעמו מפני שאינו רגיל להחמיץ תוך מ' יום וכן נראה להגיה בדברי רבינו ולכתוב עד במקום בן: \n\n" + ], + [ + "המניח פירות וכו'. במשנה בסוף פרק כל הגט ואף על גב דקתני בה ואם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי ר\"א בן שמוע הא אמרינן בגמרא דחלוקים עליו חביריו דתניא מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין בר\"ה בין ברה\"י טמאות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "תרומה ותרומת מעשר נאכלת לכהנים בין גדולים בין קטנים וכו'. פשוט בפרק הערל ובפרק אלמנה לכ\"ג ובפרק אע\"פ. \n", + "ומה שכתב ובהמתן. משנה בסוף תרומות (פי\"א מ\"ט): \n", + "עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה וכו'. גיטין (עלה י\"ב) ותוספתא פ\"י דתרומות: \n\n" + ], + [ + "תרומה של תורה וכו'. בפ\"ב דכתובות (כ\"ד כ\"ה): \n", + "ותרומה טהורה וכו' אינה ניתנת אלא לת״ח כהן וכו'. בר״פ הזרוע (חולין ק״ל:) אין נותנין מתנה לכהן ע״ה. \n", + "ומה שכתב לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה. בפ\"ד דחלה (מ\"ט) אלו ניתנים לכל כהן תני בהדייהו שמן שריפה ופירש רבינו לכל כהן בין חבר בין ע\"ה ור\"ש פי' דלא לע\"ה קאמר אלא לחבר אע\"פ שאינו אוכל חולין בטהרה וזה דעת הראב\"ד שכתב א\"א זה אינו מחוור עכ\"ל ובירושל' מוכיח כדברי רבינו. \n", + "ומ\"ש לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה [קשה] דהא איכא למיחש שמא יאכלנה ואסור לאכול תרומה טמאה כמו שקדם וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "ישראלית שנשאת לכהן וכו'. משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ\"ד:). \n", + "ומה שכתב וחזה ושוק בפרק יש מותרות (יבמות דף פ״ז) נתבאר שאשת כהן אוכלת חזה ושוק: \n", + "ודין תורה שתאכל משנתארסה וכו'. בפרק אף על פי (כתובות דף נ״ז): \n\n" + ], + [ + "חרשת ושוטה וכו'. בריש פרק חרש (דף קי\"ב:) ומיהו קשה דהא מקשינן עלה וליכול קטן אוכל נבילות הוא גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת בתרומה דאורייתא ויש לתמוה למה כתב רבינו דלא כמסקנא: \n\n" + ], + [ + "הזר אסור לאכול תרומות וכו' תושב זה שכיר עולם שכיר זה שכיר שנים. בר״פ הערל (יבמות דף ע') ובפרק קמא דקידושין (דף ד') ובס״פ התערובות (דף פ״ב). \n", + "ומ\"ש רבינו וע\"ע הרי הוא כתושב ושכיר. בת\"כ פרשת אמור יכול אפילו קנה ע\"ע יאכל בתרומה ת\"ל כסף יצא ע\"ע שאין כסף עכ\"ל ויש לתמוה דמשמע דקנוי קנין עולם היינו נרצע וקנוי קנין שנים היינו סתם ע\"ע שעתיד לצאת בשביעית וכן פירש\"י וכיון דילפינן מתושב ושכיר שאין שום ע\"ע אוכל למה הוצרך ת\"כ למעט ע\"ע מכסף וכן יש לתמוה על רבינו שכתב דע\"ע הרי הוא כתושב ושכיר שהרי תושב ושכיר היינו ע\"ע ואין לומר דתושב ושכיר בכנענים מיירי דהא ת\"כ גופיה קאמר דעבדים אוכלים בתרומה וכן מפורש במשנה פרק הערל ובכמה דוכתי וקנוי קנין עולם דהיינו עבד היכי קאמר דלא אכיל ושמא י\"ל דקנוי קנין עולם היינו ששכר עצמו לעבדו לעולם ולא מכר עצמו להיות גופו קנוי שיוכל למוכרו לאחר כמו שהוא העבד אבל קשה דבס\"פ התערובות ובריש קידושין קאמר גמרא בהדיא דקנוי קנין עולם היינו נרצע. וי\"ל דשכיר שנים ושכיר עולם שכתב רבינו מיירי במכרוהו ב\"ד ובודאי דנרצע לא שייך אלא במכרוהו \n", + "ב\"ד ומ\"ש וע\"ע היינו מוכר את עצמו. \n", + "ומ״ש וכהנת אשת הזר הרי היא כזר. משנה בפרק יש מותרות (יבמות דף פ״ה:) ומבואר בכמה דוכתי. \n", + "ומ״ש שנאמר וכל זר וכו'. בפ' אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס״ח:): \n\n" + ], + [ + "זר שאכל תרומה בזדון וכו'. בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג) ואע״ג דרב פליג לא שבקינן מתניתין מקמי דרב ופ״ק דחלה (מ״ט) ופ״ב דבכורים (מ״א) שנינו וחייבים עליהם מיתה וחומש פירוש מיתה במזיד וחומש בשוגג. \n", + "ומ״ש ולוקה על אכילתה. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ג) מונה אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. \n", + "ומ״ש ואינו משלם דמי מה שאכל וכו'. בר״פ אלו נערות (כתובות דף ל״ב:) אמרינן דלרבי יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם וברפ״ז דתרומות (מ״א) תנן האוכל תרומה מזיד משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ומוקי לה התם ר' יוחנן בירושלמי בשלא התרו בו אבל אם התרו בו לוקה ואינו משלם. \n", + "ומ\"ש ואם אכל בשגגה מוסיף חומש שנאמר ואיש כי יאכל קדש בשגגה וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ז-י) ובת כהן כי תהיה לאיש זר וכו' שני עניינים נכללו בלאו זה שאם תבעל לאסור לה וכו' עד ואע״פ שיש לה זרע מכהן. בפ' אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס״ח) וקצתו פרק יש מותרות (יבמות דף פ״ה פ״ו): \n", + "כתב רבינו בפרק א' מאיסורי ביאה כל הבא ביאה אסורה בלא קישוי אלא שהיה האבר שלו מדולדל כמו אבר המתים כגון החולים או מי שנולד כך כמו סריס חמה אע״פ שהכניס האבר בידו אינו חייב לא כרת ולא מלקות ואין צריך לומר מיתה שאין זו ביאה אבל פוסל הוא מן התרומה והוא מימרא בסוטה פרק ארוסה (סוטה דף כ״ו) אמר שמואל שחוף מקנין על ידו ופוסל בתרומה וכתבו רבינו בפרק ח' גבי בן תשע שנים ויום אחד: \n\n" + ], + [ + "לפיכך השבויה אינה אוכלת בתרומה וכו'. משנה פרק ג' דעדיות (משנה ו') ובפ\"ב דכתובות (דף ל\"ו): \n", + "והנרבעת לבהמה וכו'. בפרק הבא על יבמתו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "(יב-טז) ישראלית שיש לה זרע מכהן וכו' עד שהעבדים אין להם ייחוס. משנה בסוף פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס\"ט): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יז-יט) בת ישראל שנשאת לכהן וכו' עד סוף הפרק. משנה סוף פרק יש מותרות (יבמות דף פ״ו:): \n", + "ומה שכתב רבינו לא בחזה ושוק אדסמיך ליה דוקא קאי דהיינו חוזרת לבית אביה אבל כשמת בנה מישראל והיא חוזרת לאכול בשביל בנה חוזרת אף לחזה ושוק והכי מפורש שם בגמרא והתם יהיב טעמא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כהן טמא אסור לאכול תרומה וכו'. בר״פ הערל (יבמות דף ע') שנינו כל הטמאים לא יאכלו בתרומה: \n", + "ומ\"ש שנאמר איש איש וכו' הוי אומר זו תרומה. שם בגמרא (עלה ע\"ד): \n", + "ומ״ש אלא שהאוכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים. בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג): \n", + "ומ\"ש ולפיכך לוקה שנאמר ושמרו את משמרתי וכו': ומ\"ש וטמא שאכל תרומה טמאה אע\"פ שהוא בלאו אינו לוקה וכו'. בס\"פ הנשרפין מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ומשמע מיתה הוא דליכא הא איסורא איכא: \n\n" + ], + [ + "אין הטמאים אוכלים בתרומה וכו'. בריש ברכות וסוף נגעים ופרק קמא דכלים וכתב סמ\"ג אין הטמאים אוכלים בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו ג' כוכבים בינונים וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה: \n\n" + ], + [ + "כהן טהור שאכל תרומה טמאה וכו'. בפרק הערל (עלה ע\"ג): \n", + "ומ\"ש אינו לוקה מפני שהוא בעשה. ה\"ק מפני שאין בו לאו אלא עשה: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה אוכל בתרומה וכו'. משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ'): \n\n" + ], + [ + "החרש והשוטה וכו' עד שמא יראו קרי. בפרק כל היד (נדה דף י״ג) פסק רבינו כמו שאמרו משום רבי אליעזר דכיון דאביי מפרש מילתיה משמע דסבר כוותיה: \n\n" + ], + [ + "רוכבי גמלים וכו'. שם (דף י\"ד): \n\n" + ], + [ + "המשמשת מטתה וכו'. פרק יוצא דופן (עלה מ\"א ע\"ב): \n", + "כתב הראב\"ד טובלת ואוכלת לערב א\"א והוא שהטבילוה במטה וכו'. מה שכתב הראב\"ד כך מבואר שם בגמרא ויש לתמוה למה לא כתב כן רבינו ואפשר שרבינו לא היה גורס אלא לרבא נמי שהטבילוה במטה אלא כך היה גורס א\"ה חיישינן שמא נשתייר מיבעי ליה אלא ל\"ק כאן במתהפכת כאן בשאינה מתהפכת דלפי גירסא זו השתא הדר ביה ממאי דאוקי בשהטבילוה במטה אלא הכל תלוי במתהפכת ואינה מתהפכת והשתא הדר ביה ממאי דאמר דאי אזלא בכרעה דילמא בהדי דאזלא בכרעה שדיתיה דכל שלא נתהפכה בשעת תשמיש ליכא למיחש להכי כנ\"ל לדעת רבינו. והר\"י קורקוס ז\"ל נדחק לפרש גירסת ספרים דידן לדעת רבינו: \n", + "ומ\"ש כמו שיתבאר במקומו. הוא בפרק ה' מהלכות שאר אבות הטומאות. ולפי מה שכתב שם רבינו מ\"ש הרי זו אסורה לאכול בתרומה כל ג' ימים לאו ג' ימים שלמים אלא עד היום השלישי כר' אלעזר בן עזריה: \n\n" + ], + [ + "תרומת חוצה לארץ וכו'. בפרק ד' דבכורות (דף כ\"ז) אמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו ופרש\"י טומאה יוצאה מגופו כגון זב וזבה ונדה ובעל קרי אבל לטמא מת שריא: \n", + "ומ\"ש וכולן שטבלו מותרים באכילה וכו'. בפרק בתרא דחלה (מ\"ח) גבי חלת ח\"ל תנן טבול יום אוכלה: \n", + "כתב הראב\"ד אמר אברהם אין זה מחוור שהרי אמרו בגמרא וכו'. והדין בפ' עד כמה דאמר שמואל אין תרומת ח\"ל אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו וה\"מ באכילה אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הילכך נדה קוצה [לה] חלה ואכיל לה כהן קטן וסובר הראב\"ד דדוקא קטן שעדיין לא ראה קרי אבל מי שראה קרי אינו יכול לאכול אפילו טבל ומפני כך כתב אבל איהי עצמה אחר טבילה לא וכו' ואין דבריו מוכרחים ורבינו מפרש דאיהי לא אכלה אם לא טבלה אבל אם טבלה אה\"נ דמציא אכלה וכן פירש\"י והתוס' שם וכן הכריע הרא\"ש בפרק אלו עוברין וכן פירש רבינו שמשון בסוף חלה. ומ\"ש הראב\"ד וכך כתב הרב בהלכותיו טעמו ממה שכתב בפרק אלו עוברין גבי כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו\"ט חלת ח\"ל דמדרבנן הוא קורא לה שם ואפיא לכתחלה ואכיל לה כהן קטן דאמר שמואל אין חלת ח\"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו באיש עד שיראה ואשה עד שתהא נדה ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר\"א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה ולכי נפקא יו\"ט שרפינן לה וכן הלכתא עכ\"ל. ומשמע מדבריו דליכא תקנתא למיכל לה אלא כהן קטן דאל\"כ הל\"ל ואי ליכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו ומכל מקום אין זה מוכרח בדבריו שהרי כתב שם הר\"ן והשיבו על הרי\"ף דאפילו ליכא כהן קטן מצי למיכל לה כהן גדול שטבל לקריו ולאו קושיא הוא דהשתא מיהא לא חזיא ליה וכ\"ת מצי טביל ליתא דלא אמרינן הואיל במחוסרי מעשה כדמוכח בפ' שני שעירי עכ\"ל. הרי שגם הרי\"ף סובר דכהן גדול שטבל לקריו אוכל. ומ\"ש הראב\"ד ע\"פ דרכו והטעם משום דגזרינן בגדול משום זיבה נראה מדבריו שהוא ז\"ל סובר דהא דתנן בסוף מסכת חלה על חלת ח\"ל אסורה לזבים אפילו בשטבלו הוא ויש לתמוה למה החמירו בזבים שלא תעלה להם טבילה ולא די זאת החומרא אלא שהחמירו לגזור כן בבעל קרי ומלבד שהם חומרות גדולות ה\"ל גזירה לגזירה ועוד שהרי אמרו בירושלמי על המתניתין דואסורה לזבים לרבי יוסי נצרכה והכריחו התוספות והרא\"ש פרק כל הבשר דאסורה לזבים בלא טבילה קאמר דאילו בטבילה לכ\"ע שרי ומ\"ש עוד הראב\"ד א\"נ [גזירה] אחר טבילה אטו קודם טבילה ג\"ז דבר תימה הוא דאין טעם לגזור אחר טבילה אטו קודם טבילה דא\"כ ביטלת תורת טבילה. ומ\"ש ומש\"ה היכא דאיכא קטן לא יהבינן לגדול ע\"י טבילה נראה שהרגיש בחולשות הנזכרות ולפיכך חזר לומר דלא אמר דלא אכיל גדול אפילו בטבילה אלא היכא דאיכא קטן אבל היכא דליכא קטן יהבינן לה לגדול שטבל וג\"ז תימה מניין לו לחלק בכך ודברי רבינו מחוורים ומוסכמים מהפוסקים. \n", + "ומה שכתב אבל טמאי טומאת מגע וכו'. בפ' ד' דבכורות (דף כ\"ז) אמר רב טמא מת טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ ולית הלכתא כוותיה דאמר מר זוטרא משמיה דרב ששת טמא שרץ אוכל בתרומת ח\"ל ולית הלכתא כוותיה כלומר לית הלכתא כוותיה בהא דמצריך טבילה אלא אפילו טבילה לא בעי ואתי כשמואל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לפיכך כהן קטן שעדיין לא ראה קרי וכו'. זהו פירוש מה שאמרו שם גבי חלת ח\"ל אכיל לה כהן קטן. \n", + "ומ\"ש והמצורע הרי הוא כמי שטומאה יוצאה עליו מגופו בפסחים בפ' אלו דברים משוה ליה לזבים. \n", + "ומ\"ש והוא שיטמא אותו כהן מיוחס וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) כהן ערל אסור לאכול בתרומה וכו'. משנה וגמרא ר״פ הערל (יבמות דף ע' ע״ב): \n", + "ומ\"ש משוך מותר לאכול בתרומה וכו' עד ואנדרוגינוס מל ואוכל. שם וסובר רבינו כגירסת ספרים דידן דמסיק לרב הונא בתיובתא: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) הערל וכל הטמאים וכו' עד הרי אלו יאכלו. במשנה שם (דף ע') אהא דתנן פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם יאכלו נשיהם לא יאכלו ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו ובגמרא (דף ע\"ה) מאן תנא משמרת לביאה פסולה דאורייתא אכלה אמר ר\"א במחלוקת שנויה ורבי אליעזר ור\"ש היא רבי יוחנן אמר אפילו תימא ר\"מ שאני הכא שכבר אכלה ור\"א שכבר אכלה לא אמרינן ופרש\"י מאן תנא משתמרת לביאה פסולה אכלה דקתני ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא הרי אלו יאכלו אע\"ג דמצפה ומשתמרת לביאתו, במחלוקת שנויה בפרק הבא על יבמתו אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ר\"א ור\"ש מכשירין. הא קמן דלר\"י אליבא דכ\"ע אכלה אם לא ידעה והלכה כוותיה לגבי ר\"א ועוד דאוקימתא דידיה עדיפא דמוקי לסתם מתניתין ככ\"ע וז\"ש רבינו ואם לא ידע את אשתו משנעשה וכו' משמע שהיתה אשתו קודם שנעשה פצוע דכא והיתה אוכלת ולכך אפילו שהיא משתמרת לביאה פסולה אוכלת אבל אם נשאה והוא פצוע דכא אפילו לא ידעה אינה אוכלת מאחר שהיא משתמרת לביאה פסולה דאורייתא: \n", + "וכן אם נשא אשה בת גרים הרי זו אוכלת. בפרק הבא על יבמתו בעיא ופשטו דבין לר' יוסי בין לראב\"י אכלה: \n\n" + ], + [ + "פצוע דכא כהן וכו'. בפרק הבע״י (יבמות דף נ״ו ע״ב) אמר ר״א אמר רבי אושעיא פצוע דכא שקידש בת ישראל באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון לרבי מאיר דאמר משתמרת לביאה פסולה דאורייתא לא אכלה הא נמי לא אכלה לר״א ור״ש דאמרי וכו' הא נמי אכלה ופסק רבינו כר״מ משום דסתם מתניתין כוותיה ור״ח גורס פצוע דכא כהן שנשא בת כהן ולפסלה אפילו מתרומת בית אביה מטעם דמשתמרת לביאה פסולה וגירסא זו הכריחו בתוספות והיא גירסת רבינו: \n", + "סריס חמה וכו'. משנה פרק הערל (יבמות דף פ״א) ופרש״י אבל סריס אדם מיפסל נמי פסיל לה מתרומ' דבי נשא דהיינו פצוע דכא: \n", + "טומטום ואנדרוגינוס עבדיהן אוכלים אבל לא נשותיהם. ר״פ הערל (יבמות דף ע״ב) טומטום אינו אוכל בתרומה כלומר מפני הערלה נשיו ועבדיו אוכלים ובעי בגמרא נשיו לטומטום מנא ליה אילימא דקדיש דתניא טומטום שקידש קידושיו קידושין וכו' אימור דאמרינן לחומרא לקולא מי אמרינן אמר אביי בשביציו ניכרות מבחוץ רבא אמר מאי נשיו אמו וידוע דהלכה כרבא ולפיכך סתם רבינו וכתב דטומטום אינו מאכיל את אשתו ולא חילק בין ביציו ניכרות לאינם ניכרות. ואנדרוגינוס תנן בס״פ הערל (יבמות דף פ״ג) ר״י אומר שהוא מאכיל בתרומה אמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא דתניא ר״י אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה ואע״ג דשמואל פליג הלכה כרב באיסורי ואמרינן בתר הכי אמרי בי רב הלכה כר״י ודעת ר״ח והרי״ף דכר' יוסי דברייתא קאמר וזה דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "חרש שוטה וקטן שקנו להם עבדים וכו'. בתוספתא דיבמות פ\"ט והטעם מבואר דאין להם קנין אלא על ידי ב\"ד או אפוטרופוס: \n\n" + ], + [ + "אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה וכו'. לכאורה משמע שטעם רבינו משום דאמרינן בס״פ הערל (יבמות דף פ״ג ע״ב) אמר ר״י אמר רב אנדרוגינוס חייבים עליו סקילה משני מקומות דסבר כרבי סימאי וסבר דהלכתא כוותיה ומ״מ שותא דמר רבינו לא ידענא מאי איריא נבעל לפסול אפילו נבעל לכשר נמי כיון שנבעל בעילה אסורה שחייבים עליה סקילה ומיהו בהא איכא למימר דכיון דאיסור בעילה אינה אלא מצד זכרות שבו אין זכר פוסל זכר מן הכהונה אבל קשה מ״ש רישא דקתני דאף בנבעל דרך זכרותו נפסל ובסיפא קתני שאם נבעל דרך זכרותו לא נפסל ועוד לפי מה שנתן טעם בסיפא שאין זכר פוסל זכר הא ברישא שייך האי טעמא יותר שהבועל הוא זכר ודאי ולכך נראה שט״ס יש כאן וצריך למחוק מהרישא ארבע תיבות בי״ן דר״ך זכרות״ו בי״ן. ופסק כר״א וכרבנן דפליגי ארבי סימאי ואמרי שאין חייבים עליו סקילה אלא כשנבעל בזכרות שלו אבל בנקבות שלו פטור משום דאע״ג דאית ביה זכרות ונקבות את זכר כתיב וכן פסק ז״ל בפ״א מהא״ב. אחר כך מצאתי להרשב״א שכתב בס״פ הערל נבעל נפסל מן התרומה כנשים פי' אם נבעל לפסול מן התרומה ירושלמי וקשיא רבי ניחא כרבי סבא רבי יונה בשם רב המנונא אפילו מין במינו בכל שהוא וקשיא אם זכר הוא אין זכר פוסל זכר אם נקבה היא אין נקבה פוסלת נקבה צד זכרותו של זה פוסלת צד נקבותו של זה פי' אם אותו אנדרוגינוס פסול מלאכול בתרומה וכן פסק הרמב״ם פ״ז מתרומות שאנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה בין דרך זכרותו בין דרך נקבותו נפסל מלאכול בתרומה שאם נבעל לאנדרוגינוס אחר דרך נקבותו פסול עכ״ל. ואף לדבריו ז״ל קשו הני קושייתה שהקשיתי לגירסת בין דרך זכרותו וצ״ע: \n", + "וכתב עוד הרשב\"א הא דאמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר\"י באנדרוגינוס פרש\"י כר\"י דמתניתין דאיירי בה כמו ר\"ש ואמרי בי רב פליגי אדרב דאמרי ליתא למתניתין מקמי ברייתא ולפי פירושו ניחא הא דאמרינן בסמוך ר\"ה משמיה דרב אנדרוגינוס חייב עליו סקילה משני מקומות אבל ר\"ח והרי\"ף פירשו כרבי יוסי דברייתא ולא פליגי דבי רב אדרב ופליגי דבי רב אדרב הונא דאמר חייבים עליו משני מקומות והרמב\"ם פסק בחיבורו ובפירוש המשנה כר\"י דברייתא דאמר בריה בפני עצמו הוא ולפיכך אינו מאכיל בתרומה לפי שהוא ספק וספק איסורא לחומרא ופסק כר\"א דאמר חייבים עליו סקילה כזכר ולא ידעתי היאך יתקיימו שני פסקים הללו שאם אתה מספקו היאך אתה סוקל על ביאתו ואם אתה סוקל על ביאתו כזכר לא תהא התרומה חמורה מהסקילה ויאכיל אשתו בתרומה שאין כאן ספק זכר אלא ודאי זכר ושמא הוא סובר דאף ר\"א סבר דבריה בפני עצמו הוא אלא שחייבים עליו סקילה כזכר מגזירת הכתוב דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה אי זהו זכר שיש בו נקבות הוי אומר זה אנדרוגינוס ואף על גב דאית ביה זכרות ונקבות את זכר כתיב וכי כתיב את זכר לאו דקרייה רחמנא זכר אלא לומר שאין חייבים במי שיש בו זכרות ונקבות דהיינו אנדרוגינוס אלא ממקום זכר והיינו דאמרינן לא לכל אמר רבי אלעזר אנדרוגינוס זכר הוא ואי הכריעו בו חכמים שהוא זכר מדחייב רחמנא עליה סקילה כזכר אף במוקדשין יקדש. מיהו אכתי ק\"ל מדבריו לדבריו דאילו היתה סקילתו מגזירת הכתוב ולא שיהא זכר כשמנה הוא ז\"ל בפרק ראשון מאיסורי ביאה מי שמיתתן בסקילה ומנה השוכב עם הזכר ה\"ל למנות ג\"כ הבא על אנדרוגינוס שהרי אינו בכלל זכר דבריה בפני עצמו הוא ועוד ק\"ל שהוא ז\"ל כתב דנושא לכתחלה ואם ספק הוא דילמא נקבה היא ואין אשה נושאת אשה ועוד דהא ר\"ל דס\"ל דספק הוא אותביה ר\"י ממתניתין דקתני אנדרוגינוס נושא אלמא אי לאו זכר הוא אינו נושא לכתחלה ור\"ל נמי דחה תני נשא ועוד דכל שהוא נושא לכתחלה משמע דאית ליה קנין דאישות וא\"כ אף הוא יאכל בתרומה דאורייתא וצל\"ע עכ\"ל. ונ\"ל לתרץ שמה שהקשה שה\"ל למנות גם כן הבא על האנדרוגינוס י\"ל דאף על גב דבריה בפני עצמו הוא מכל מקום מטעם זכר חייבו הכתוב ואין למנותו בפני עצמו ומה שהקשה עוד שכתב נושא לכתחלה ואם ספק הוא דילמא נקבה היא ואין אשה נושאת אשה וכו' עד סוף דבריו נתיישב במה שכתב הרב המגיד בפרק ראשון מהלכות איסורי ביאה. ולענין מה שהקשיתי על מה שכתב רבינו בין דרך זכרותו מצאתי להר\"י קורקוס ז\"ל שכתב שהוא מדתנן בתוספתא סוף ביכורים וירושלמי ס\"פ הערל אנדרוגינוס שנבעל נפסל מן הכהונה כנשים ופירוש נבעל בנבעל לפסול מן הכהונה מדקאמר כנשים משמע דאין הפרש בין דרך זכרות לדרך נקבות בנשים השוה הכתוב לכל ענין עכ\"ל: \n", + "והראב\"ד כתב אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה א\"א אין זה מחוור שהרי יש לו צד זכרות ונקבות וכו': \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל מחלוקתם תלוי בביאור ירושלמי שבפ' הערל ז\"ל נבעל נפסל מן הכהונה כנשים רבי יונה בשם רב המנונא אפי' מין במינו בכל שהוא וקשיא אם זכר הוא אין זכר פוסל זכר ואם נקבה היא אין נקבה פוסלת נקבה צד זכרותו של זה פוסלת צד נקבותו של זה ע\"כ בירושלמי וביאורו דרבי יונה אפילו במינו דהיינו שנבעל לאנדרוגינוס אחר אפילו כ\"ש פירוש באי זה צד שיבעול בין דרך זכרות בין דרך נקבות והקשו על זה אם אנדרוגינוס זכר אין זכר פוסל זכר ואם נקבה אין נקבה פוסלת נקבה ובודאי שאין לעשות להבועל זכר והנבעל נקבה שכולם מין אחד הם דבריה בפני עצמו היא וכו' ומשני דמכל מקום צד זכרות פוסל צד נקבות ופירושו לדעת רבינו שפוסל אותו כשבא דרך נקבותו אבל אין הכוונה שיפסול בכל ענין מפני צד נקבות שיש בו כי לדעת רבינו אין באנדרוגינוס צד זכרות וצד נקבות אלא אם הוא זכר כולו זכר ואם נקבה כולו נקבה ולא הכריעו בו חכמים אם כן כשאמרו פוסל צד נקבות פירושו כשבא דרך נקבות והוא סותר מה שאמר רב המנונא אפילו כל שהוא אי נמי אפשר דאפילו כ\"ש לאו דברי רב המנונא הם אלא דברי המקשה דקא מתמה מדקאמר סתמא משמע דבכל גווני פוסל ואם כן הוא קשיא וכו' ומסיק דלאו בכל גווני אלא כשבא דרך נקבותו ואפשר לפי זה שגם מה שאמרו נפסל כנשים פירושו כשבא דרך הנשים אבל דעת הר\"א כי מה שאמרו בירוש' פוסל צד נקבות פירושו שפוסל אותו מפני צד נקבות שיש בו והוי כאשה שנבעלה וכדרך שאמרו גבי חציו עבד וחציו בן חורין דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות והם דברי רב המנונא שאמר כל שהו וטעמא יהיב למילתיה לתרץ הקושיא. ומכל מקום עדיין קשה לן טובא על דברי רבינו שכתב שאם בא עליו דרך זכרותו לא נפסל שאין זכר פוסל זכר והרי אם בא עליו זכר ודאי אפילו דרך זכרותו הוא פוסל אותו כמו שנתבאר בסמוך והשתא ומה כשנבעל לזכר ודאי הוא נפסל ולא אמרינן ביה אין זכר פוסל זכר כשנבעל לאנדרוגינוס אמרינן אין זכר פוסל זכר יציבא בארעא וכו'. ונראה לי לתרץ דחדא חומרא מחמרינן מן הספק ולכך כשנבעל לזכר ודאי אנו פוסלים אותו אפילו דרך זכרותו שמא נקבה הוא שהרי ספק הוא אבל תרי חומרי דסתרן אהדדי לא מחמרינן כאחד ולכך כשנבעל לאנדרוגינוס צ\"ל תרי חומרי דסתרן אהדדי לפסול אותו דבועל צריך להחשיב אותו כזכר דאי נקבה היא אינה פוסלת לא זכר ולא נקבה והנבעל צריך להחשיב אותו נקבה ושתי אלו ודאי א\"א דאנדרוגינוס כולם מין אחד הם ואם אחד נקבה כולם נקבות הם ואם אחד זכר כולם זכרים הם ואם אתה אומר שהאחד זכר והאחד נקבה מיחזי להו לאינשי כחוכא ואיטלולא ולא מיקיימא תקנת חכמים אבל כשבא דרך נקבותו לא סתרי אהדדי כולי האי שכיון שזה בועל כזכר וזה נבעל כנקבה הדעת נותן שראויה לפסלו מן התרומה ודברי חכמים מתקיימים שהרי רואים שאין אנו עושים אותו כנקבה גמורה שאם בא דרך זכרותו אין אנו פוסלין אותו אבל כשהוא בועל זכר גמור דין הוא שנעשהו נקבה גמורה מספק וכיוצא בחילוק זה חילקו בפרק הדר גבי שני בתים ושתי חצרות. עוד אפשר לומר טעם אחר לחלק בין דרך זכרותו לדרך נקבותו שכיון שהכתוב עשה זכרותו כזכר ודאי וחייב עליו סקילה כזכר מדרך זכרותו לבד מגזירת הכתוב כמו שנתבאר לא ראו חכמים להחמיר כל כך כשנבעל לאנדרוגינוס דרך זכרותו לפסול אותו כיון שמן התורה דרך זכרותו דין זכר יש לו אבל דרך נקבותו החמירו שמא נקבה הוא אף על פי שהאנדרוגינוס הבועל יהיה זכר שהרי הכתוב אף על פי שבזכרות נתן לו דין זכר בנקבות נתן לו דין נקבה ולא חייב סקילה או אפשר שפסלו אותו כדי שלא יתחלף בנקבה גמורה כיון שנבעל דרך נקבות אתי למיטעי ומצאתי להרשב\"א שכתב לשון הירושלמי עליו וכן פסק הרמב\"ם והביא כל דברי רבינו נראה שדעתו לפרש כדרך רבינו בירושלמי ודלא כהראב\"ד: \n\n" + ], + [ + "עבד של שני שותפים וכו'. בתורת כהנים פרשת אמור ובירושלמי סוף תרומות: \n", + "וכל המאכיל בתרומה וכו'. בס״פ הערל (יבמות דף פ״א) אהא דתנן סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה אמר ריש לקיש בתרומה בזה״ז שהיא מדרבנן הוא מאכילה ואינו מאכילה בחזה ושוק דהוו דאורייתא ור״י אומר אף מאכילה בחזה ושוק [דתרומה בזמן הזה דאורייתא] ופסק רבינו כרבי יוחנן ויש לתמוה עליו שהרי בפרק ראשון פסק כר״ל דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "בת ישראל שנשאת לכהן וכו'. משנה פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס\"ו): \n", + "ומה שכתב וכן עבדי כהן שקנו עבדים ועבדי אשתו שקנו עבדים וכו'. ברייתא שם. \n", + "ומה שכתב וקנין האוכל וכו' שם אמר רבינא כן לחלק בין זו לההיא דבסמוך דאלמנה לכהן גדול שעבדי מלוג אינם אוכלים אף על פי שהם קנין קנינו: \n\n" + ], + [], + [ + "(יט-כ) בת כהן שנשאת לישראל וכו' עד מפני שהם של בעל. משנה שם: \n", + "נשא שניה וכו'. בפרק הבע\"י עלה נ\"ח ע\"ב אמרינן דלרבי יוחנן משתמרת לביאה פסולה דרבנן אוכלת ומ\"מ איני יודע מניין לנו בנשואה ממש לומר כן ועוד מניין לנו דעבדי צאן ברזל שלה יאכלו: \n\n" + ], + [ + "כהנת אלמנה שנתארסה וכו'. משנה בפרק הבע״י (יבמות דף נ״ו:) אלמנה לכ״ג וכו' מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ופסק כת״ק וכלשון ראשון שכתב רש״י והסכימו בו התוספות דבבת כהן מיירי ולפסלה מתרומת בית אביה. \n", + "ומה שכתב וכן אם נכנסו לחופה וכו'. שם בעלה נ\"ח פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב באיסורא. \n", + "ומ\"ש נתאלמנו או נתגרשו וכו' שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "כהנת שמת בעלה כהן וכו'. שם עלה נ\"ח: \n\n" + ], + [ + "כהן שנתן גט ליבמתו הכהנת וכו'. שם בעלה הנזכר פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש וידוע דהלכה כר' יוחנן: \n", + "וכן כהנת חלוצה וכו'. הוא בכלל מה שנתבאר בסמוך דלר\"י משתמרת לביאה פסולה דרבנן אכלה. וא\"ת מאי איריא משתמרת אפילו נשואה כתב רבינו בסמוך נשא שניה היא אוכלת וי\"ל דהתם לומר דבעל מאכילה והכא שלא לפסלה מתרומת בית אביה ואין לומר [וכי] לא כל שכן הוא אם הוא מאכילה כל שכן שלא יפסלנה דאיכא למימר דאפשר דהתם אין עבדי מלוג אוכלים והכא עבדיה אוכלים: \n", + "כהן הדיוט שנשא אילונית וכו'. בפ' הבע״י (יבמות דף ס״א) במשנה א״ר יהודה דכהן הדיוט לא ישא אילונית שהיא זונה וחכ״א שאינה זונה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) העובר והיבם וכו' עד פרט למעוברת. משנה וגמרא בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס\"ו): \n\n" + ], + [ + "בת כהן שבא עליה ישראל וכו' עד מים בעולם הוא חשוב. משנה וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "בת ישראל שנשאת לכהן וכו'. משנה פרק אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס״ז) בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי רבי יוסי וכתב הרי״ף דקסבר ר' יוסי עובר במעי זרה זר הוא ואית ליה קניה ולפיכך פוסל בעבדיה מלאכול בתרומה בשביל היורשים מפני חלקו של עובר ולית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דאמרי אין לעובר קניה ואין לו חלק עד שיולד הילכך אפילו במעי גרושה לא פסיל לעבדים עד שיולד ותנן נמי פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ג:) תינוק בן יום אחד פוסל בתרומה פירוש בן גרושה שהוא חלל אינו פוסל את העבדים מלאכול בתרומה אלא אוכלים בשביל הבנים הכשרים עד שיהיה בן יום אחד אבל עובר במעי גרושה לא פסיל דלית ליה קנייה בגווייהו וכן הלכתא עכ״ל: \n", + "והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א מאי לפיכך וכו'. וכתב הרא\"ש בפסקיו בפרק הנזכר שגם על הרי\"ף הקשה הראב\"ד וכתב כיון דקי\"ל כרבי יוחנן דאמר המזכה לבנו אפילו במעי אמו קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו והכי איתא בפרק מי שמת והתם אמרינן דירושה הבאה מאליה עדיפא ממזכה לעובר ואם במזכה אמרינן דקני כ\"ש בירושה הבאה מאליה וא\"כ היכי נדחי למילתיה דר\"י דהכא מהאי טעמא דאמרינן דעובר אין לו זכייה הא קי\"ל דעובר אית ליה זכייה עכ\"ל והשיב עליו הרמב\"ן לקיים דברי הרי\"ף דלית הלכתא כרבי יוסי אפילו בירושה הבאה מאליה משום דיחידאה הוא ורבנן פליגי עליה ואפילו שמואל דס\"ל כוותיה קאמר אבל חכמים אומרים יש לו בנים אוכלים בשביל בנים אין לו בנים אוכלים בשביל אחים והא דשמואל סבר כוותיה שמואל לטעמיה דאית ליה המזכה לעובר קנה והא איפסיק בפרק מי שמת דהמזכה לעובר לא קנה וסוגיא דהתם מוכח דל\"ש מתנה ל\"ש ירושה והביא ראיות לדבריו והרא\"ש דחה ראיותיו והעלה דעובר יש לו זכייה ופוסל בעבדי אביו אם אין לו אחים אבל אם יש לו אחים אינו פוסל: \n", + "ודברי רבינו תמוהים שמתחלת דבריו שכתב לא יאכלו עבדים בתרומה בשביל העובר נראה שהוא פוסק כרבי יוסי דאמר הכי וממ\"ש בסוף דבריו לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל את העבדים נראה שהוא פוסק דלא כרבי יוסי. וע\"ק דבגמ' אמרינן מ\"ט דרבי יוסי רבה אמר משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא רב יוסף אמר משום דקסבר ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל ואסיקנא לרב יוסף בקשיא וכיון שכן למה פסק רבינו כדבריו. ונ\"ל שרבינו סובר דלא איפליגו רבה ורב יוסף אלא אליבא דרבי יוסי אבל לרבנן לד\"ה הוי טעמא משום דשאינו ילוד אינו מאכיל וסובר עוד רבינו דע\"כ לא איפליגו רבנן ורבי יוסי אלא בשהניח בנים אחרים שרבי יוסי סובר שמפני חלקו של עובר פסולים העבדים מלאכול דעובר במעי זרה זר הוא ופוסל מלאכול ורבנן סברי אין לעובר קניה ואין לו חלק עד שיולד הילכך אפילו במעי גרושה לא פסיל לעבדים עד שיולד אבל אם לא הניחו בנים זולת העובר מודו רבנן שאין העבדים אוכלים משום דשאינו ילוד אינו מאכיל והיינו דקתני בסיפא דמתני' אמרו לו מאחר שהעדת על בת ישראל לכהן אף על בת כהן לכהן לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר כלומר אם לא הניח בנים אלא העובר אע\"פ שהוא במעי כהנת לא יאכלו משום דשאינו ילוד אינו מאכיל ולישנא דרבינו דייקא שסובר כן דברישא דלישניה משמע שאין שם בנים זולת העובר ובסיפא דלישניה משמע שיש שם בנים זולת העובר ונמצא שדעת רבינו לענין הלכה כדעת הרא\"ש x. ומה שהקשה הראב\"ד מהא דקי\"ל עובר אית ליה זכיה כבר כתבו הראשונים דאפ\"ה הכא אינו פוסל משום דאיכא למימר דילמא נקבה היא ואין לה כלום במקום בנים ואת\"ל זכר הוא שמא תפיל וסמוך מיעוט מפילות למחצה נקבות וה\"ל רובא וזכרים הנולדים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן ולאפוקי מדרבי יוסי וזהו שכתב רבינו אלא אוכלים בשביל אחיו דדוקא ביש לו אחים מיירי: \n\n" + ], + [ + "היבם כיצד בת ישראל הזקוקה ליבם וכו'. משנה וגמרא שם (דף ס\"ז:): \n\n" + ], + [ + "יבם כהן שבא על יבמתו באונס וכו'. שם (דף נ\"ז:) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב וכלישנא בתרא ודעת רבינו דפלוגתייהו דרב ושמואל אמערה נמי קאי לכך כתב או שבא ולא גמר וכו' וכן נראה דעת רש\"י והרי\"ף וכן מפורש בירושלמי ושלא כדברי התוספות והרמב\"ן: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ז-ט) האירוסין כיצד בת כהן שנתארסה לישראל וכו'. משנה וגמ' פרק אלמנה לכ״ג (יבמות סז:): \n", + "ישראל שאמר לכהנת וכו'. נלמד ממתני' דקידושין ר\"פ האומר: \n", + "החרש כיצד כהנת שנשאת לישראל חרש וכו' עד שאינו בן דעת. בפרק אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס״ט): \n\n" + ], + [ + "נתארסה לכהן פקח וכו'. ברייתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ״ו) ומתרצין לה ללישנא בתרא אליבא דרב כדתריץ לה שמואל ללישנא קמא: \n", + "ואשת חרש שילדה ממנו וכו'. ברייתא שם עלה נ\"ו: \n\n" + ], + [ + "בן ט' שנים ויום אחד כיצד וכו'. בפ' אלמנה לכ\"ג: \n", + "ומ\"ש אפי' היה שחוף. נתבאר בפ\"ו. \n", + "ומ\"ש ובת ישראל שנשאת לכהן בן ט' שנים ויום אחד וכו' עד ה\"ז אסורה לאכול. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "כל אלו כשם שאין מאכילין וכו'. ריש פרק חרש (דף קי\"ג) הקשו חרש בפקחת נמי תיכול בתרומה דרבנן ומשני שמא יאכיל בתרומה דאורייתא: \n\n" + ], + [ + "ואלו לא פוסלים ולא מאכילים וכו'. משנה בפ' אלמנה לכ״ג (יבמות ד' ס״ט): \n\n" + ], + [ + "מי שנשאת לכהן שוטה או שאנס אותה וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש והוא שלא יצא עליה קול עם אחר וכו'. שם בגמרא איכא תרי לישני ופסק כלישנא קמא לחומרא וכ\"כ גם בפרק ט\"ו מהלכות אישות: \n", + "וכן כהנת שבא עליה ישראל שוטה וכו' עד ה\"ז תאכל. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "אשת איש שבאו עליה עידי קינוי וכו'. משנה פרקא קמא דסוטה (דף ו'): \n", + "ומ\"ש וכל אשת כהן שאמרה טמאה אני וכו'. בסוף נדרים איבעיא להו אמרה לבעלה טמאה אני מהו שתאכל בתרומה רב ששת אמר אוכלת שלא תוציא לעז על בניה רבא אמר אינה אוכלת אפשר דאכלה חולין ופסק כרבא דבתרא הוא. \n", + "ומ\"ש וכל, כלומר אפי' אשה שלא קדם לה קינוי וסתירה: \n\n" + ], + [ + "קטנה בת ישראל שנשאת לכהן וכו'. פרק האיש מקדש (קידושין דף מ״ה:) נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדה״י ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי וכו' נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אינה אוכלת וכו' ואפילו לרב דאמר אוכלת התם הוא דלא איתיה לאב אבל הכא דאיתיה לאב האי דאישתיק מירתח רתח רב ירמיה בר אבא אמר אוכלת וכו' נתקדשה שלא לדעת אביה ונשאת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אוכלת רב ירמיה בר אבא אמר אינה אוכלת וכו' אמר עולא נראים דברי x (רב ירמיה) בהא ופסק רבינו במחלוקת הראשון כרב אסי כיון דחש ליה רב ובמחלוקת השני פסק כרב הונא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ובמחלוקת השלישי פסק כעולא דאמר נראין דברי רב ירמיה ואע״ג דרבא מפרש התם טעמיה דרב הונא סובר רבינו דלאו משום דסבר כוותיה אלא כי היכי דלא ליהוי טועה בדבר פשוט: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "האשה אוכלת בתרומה עד וכו'. במשנה פרק התקבל (גיטין דף ס״ה): \n", + "ומ\"ש וכל שהיא ספק גרושה הרי זו לא תאכל. נלמד מהדינים שיתבאר בסמוך: \n", + "האשה שעשתה שליח לקבל לה גיטה וכו' עד שיגיע גט לידה. משנה פרק התקבל: \n", + "האומר לאשתו הרי זה גיטיך וכו'. פרק כל הגט עלה כ\"ח: \n\n" + ], + [ + "עיר שהקיפוה כרקום וכו' עד ולא תאכל אשתו. משנה וגמרא שם: \n", + "ומ\"ש מי שגררתו חיה או נפלה עליו מפולת או שטפו נהר. ירושלמי ותוספתא פרק ב' דגיטין. \n", + "ומ\"ש והיוצא ליהרג מבתי דיני עכו\"ם וכו' שם כלישנא בתרא דרב יוסף. ואיכא למידק דגבי בית דין של ישראל לא כתב רבינו אלא לא תאכל אשתו אם היא בת ישראל לכהן והשמיט דין בת כהן לישראל משום דממילא משמע שאוכלת דאל\"כ מאי איכא בין ב\"ד של ישראל לב\"ד של עכו\"ם ועוד שכתב הרי הוא בחזקת מת כלומר מת ודאי ולא מצד חומרא. ואיכא למידק על מה שכתב רבינו והניחוהו בבית הסקילה דבגמרא לא הזכירו אלא גמר דין בלבד וי\"ל שטעמו משום דעל כרחין לומר שגמר דין שאמרו בגמרא לאו דוקא דהיאך אפשר שנחזיקהו כמת ודאי בגמר דין בלבד שהרי אפשר שכשהיו מוליכים אותו לבית הסקילה והכרוז יוצא לפניו בא אחד ואמר יש לי ללמד עליו זכות והחזירוהו ע\"י המניף בסודרים ומצאו לו זכות ופטרוהו אבל מי שהניחוהו בבית הסקילה דבר רחוק הוא מאד שימצא מי שיאמר יש לי ללמד עליו זכות ובכל מה שהכריזו בכל הדרך לא אמרו כן והגמרא קיצר כמו כן: \n\n" + ], + [ + "הניחה בעלה גוסס וכו'. שם (דף כ\"ח) מימרא דרבה ואע\"ג דרבה חילק בין זקן שהגיע לגבורות ללא הגיע לגבורות הא אסיקנא בתיובתא ואע\"ג דבתר הכי אמרו ואיבעית אימא כיון דפלג פלג סמך רבינו על דברי אביי ופשטא דברייתא ועל מ\"ש בתחלה תיובתא דרבה דשינויא דכיון דפלג פלג שינויא דחיקא הוא וכן דעת הרב ר\"י אלפסי והרשב\"א וכן הכריעו מהירושלמי: \n", + "אחד אומר מת וכו'. בפרק האשה תנן דלא תנשא ומשמע דמספיקא לא אכלה בתרומה: \n\n" + ], + [ + "אמרה לה צרתה או אחת מהחמש נשים וכו'. במשנה פרק האשה שלום (יבמות דף קי״ח) פלוגתא דר״ע ורבי טרפון ואיפסיקא בגמרא הלכתא כר' טרפון דאמר הכי והראב״ד לא היה כתוב כן בנוסחת גמרא שלו ולפיכך השיג על רבינו וכתב אמר אברהם הוא פוסק כרבי טרפון וכו': \n\n" + ], + [ + "המשחרר את עבדו משיזכה לו בגט וכו'. משנה פ\"ק דגיטין (י\"א:): \n", + "וכל עבד שיצא לחירות ועדיין הוא מעוכב גט שחרור וכו'. בעיא בפ' השולח (גיטין דף מ״ב:) ולא איפשיטא ועוד יתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "הכותב נכסיו לאחר וזיכה לו על ידי וכו'. שם ובס\"פ השוחט פלוגתא דתנא קמא ורשב\"ג ואמרו שם זה היה מעשה ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ומשמע דמספקא לן כמאן הלכתא ואמרינן התם דתנא קמא סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ויש מקום לומר דרבן שמעון בן גמליאל פליג עליה בהא וכיון דמספקא ליה כמאן הלכתא פסק לעיל בסמוך לחומרא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) ישראל ששכר פרה מכהן וכו' עד ה\"ז מאכילה בתרומה. משנה בפרק בתרא דתרומות (משנה ט'): \n\n" + ], + [ + "פרתו של ישראל שילדה בכור וכו' עד ויאכלו אותן. תוספתא פרק י' דתרומות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "זר שאכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש מקרא מפורש הוא. ומ\"ש אעפ\"י שיודע שהיא תרומה וכו'. קצת משמע כן בירושלמי ריש פ\"ו דתרומות וריש פ\"ח ובגמרא דידן פרק כלל גדול (שבת דף ס\"ט) נחלקו ר\"י ור\"ל דלר\"ל לא מיקרי שגגה עד שישגוג בלאו וכרת ולרבי יוחנן הזיד בלאו ושגג בכרת ה\"ז שגגה וידוע דהלכה כר\"י עוד נחלקו שם אביי ורבא אליבא דר\"י דרבא סבר דמית' במקום כרת עומדת וכי היכי דלר\"י היכא דאיכא כרת אין אנו צריכים שישגוג בלאו אלא כשישגוג בכרת סגי ה\"ה בדבר שיש בו מיתה כמו תרומה א\"צ שישגוג בלאו ואביי פליג עליה וידוע דהלכתא כרבא: \n\n" + ], + [ + "אחד האוכל וכו'. משנה רפ״ו דתרומות (משנה א) האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש אחד האוכל ואחד השותה וא' הסך ובפרק בנות כותים (נדה דף ל״ב) יליף להו מקראי. \n", + "ומה שכתב דבר שדרכו וכו' נלמד ממתני' דרפ\"ב דמעשר שני (משנה א): \n", + "ואחד האוכל תרומה טהורה או טמאה וכו'. משנה רפ\"ו דתרומות: \n", + "ואינו חייב בחומש עד שיאכל כזית וכו'. בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ב:) פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כת״ק. \n", + "ומ\"ש וכשם שאכילת תרומה בכזית כו' תוספתא רפ\"ו דתרומות: \n\n" + ], + [ + "אכל וחזר ואכל וכו'. ג\"ז בתוספתא שם: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אמת הוא שכן מצא בתוספתא וכו'. ובנוסחא דידן בתוספתא דפסחים פ\"ק כתוב בכדי שתיית רביעית ובפ\"ד ממאכלות אסורות ובהלכות יוה\"כ פרק שני כתב רבינו בכדי שתיית רביעית וכתב המ\"מ דהכי איתא בתוספתא ויש מי שכתב שאף שיעור השתייה בכדי א\"פ ולמדו כן ממ\"ש בפרק אמרו לו כל המשקין מצטרפין בכדי א\"פ כיצד שתה וחזר ושתה אם יש מתחלת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי א\"פ מצטרפין וכתב רבינו דין זה בפרק ח' מהלכות שאר אבות הטומאות וי\"ל שעשה חיזוק בטומאת גויה של דבריהם וכ\"נ בכריתות דשמואל מחמיר טפי בשיעור אוכלים טמאים ומשקים טמאים משאר איסורים ואע\"ג דאיתותב התם יש לנו ללמוד שיש לחלק ביניהם לשאר איסורים ושלא לדחות תוספתא עכ\"ל. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב עוד טעם אחר דאכילת האיסורים אאכילה והנאת גרונו הוא דמיחייב ולכך אם יש כדי שתיית רביעית מצטרפת הנאתה והאכילה נמשכת הנאתה יותר ולכך מצטרפת עד כדי אכילת פרס אבל טומאת גויה לאו באכילה ושתייה והנאה תליא מילתא דאפי' תחב לו חבירו בבית הבליעה נטמא גופו ולכך אין לחלק בין אכילה לשתייה ובתרווייהו בכא\"פ מצטרפין עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "התרומה ותרומת מעשר וכו'. בפרק ד' דמעילה (דף ט\"ו ע\"ב שהוא מ\"ט) ופרק ב' דערלה (משנה א') ודבר פשוט הוא \n", + "שמ\"ש לחייב עליהם מיתה לא קאי אדמאי שאינו אלא מדרבנן. \n", + "ומ״ש ומן הדין שאין חייבים חומש וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ה:): \n\n" + ], + [ + "אכל תרומה במזיד וכו'. משנה ברפ\"ז דתרומות (משנה א): \n", + "ומ״ש ואם היתה טמאה נוטל דמי עצים וכו' עד שהרי אינם ראויים להסקה. בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ב): \n\n" + ], + [ + "האוכל תרומת חמץ בפסח וכו'. משנה שם (דף ל\"א:) האוכל תרומת חמץ בפסח שוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומדמי העצים ובגמרא (דף ל\"ב) איבעיא להו (האוכל תרומה שוגג) כשהוא משלם לפי מדה משלם או לפי דמים משלם וכו' תנן האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש אא\"ב לפי מדה משלם שפיר אא\"א לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא אין הא מני ר\"י הגלילי היא דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה וכו' כתנאי האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מתשלומין ומדמי עצים דברי ר\"ע ר\"י בן נורי מחייב וכו' בד\"א במפריש תרומה והחמיצה אבל מפריש תרומת חמץ ד\"ה אינה קדושה תניא אידך ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח שפטור מן התשלומין ודמי עצים דברי רבי אליעזר בן יעקב ורבי אליעזר חסמא מחייב וכו' אמר אביי ראב\"י ור\"ע ור\"י בן נורי כולהו ס\"ל חמץ בפסח אסור בהנאה ובהא פליגי דר\"ע סבר לפי דמים משלם ורבי יוחנן בן נורי סבר לפי מדה משלם וסובר רבינו דכיון דר\"ע סבר לפי דמים משלם וגם ראב\"י משמע דהכי ס\"ל הכי נקיטינן ומאחר דהלכתא לפי דמים משלם בשוגג נמי פטור מתשלומין כמו במזיד: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א לא נתברר לי דבר זה וכו' וטעם רבינו דכיון דר\"ע דהלכה כמותו מחבירו וראב\"י דהלכתא כוותיה בכל דוכתא סברי לפי דמים משלם מוטב למפסק הלכתא כוותיה מלמידחי דברי ר\"ע וראב\"י מהלכתא כדי להעמיד סתם מתני' כהלכתא: \n\n" + ], + [ + "אבל השוגג שאכל תרומה ביוה״כ. בתוספתא דתרומות רפ״ו ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ב) אמרינן דר' נחוניא בן הקנה היה עושה י״ה כשבת לתשלומין ומשמע דרבנן פליגי עליה והלכה כרבים. \n", + "ומ\"ש או שאכל תרומה נקורה והשותה יין תרומה שנתגלה תוספתא שם. \n", + "ומ\"ש והסך יין ושמן כאחד או ששתה שמן וחומץ כאחד. ומ\"ש או שכסס את החטים או שגמע את החומץ. בירושלמי פרק יוה\"כ (הלכה ג') ופ\"ו דתרומות תני הכוסס את החטים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש רבי אומר אני אומר משלם קרן וחומש רבי ירמיה בשם רבי אמי מודים חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה [אחר טיבלו] שהוא משלם קרן וחומש שהחומץ משיב את הנפש. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כרבי דיחידאה הוא וכבר השיגו הראב\"ד וכתב א\"א פלוגתא דרבי ורבנן היא ורבי הוא דס\"ל הכי וקיימא לן כרבנן ואע\"פ דמברכין עליה ב\"פ האדמה אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא עכ\"ל. ואפשר לומר שטעם רבינו הוא משום דמשמע דרבי ירמיה בשם רבי אמי פליג אההיא דתני בכוסס חטה שאינו משלם חומש דליתא שהרי מצינו לחכמים שהסכימו לדברי רבי שאומר במגמע חומץ שהוא משלם חומש מפני שמשיב את הנפש וכל שכן לכוסס חטה דלכ\"ע משלם חומש שהרי הוא משיב את הנפש יותר מהחומץ והר\"י קורקוס ז\"ל כתב טעם אחר משום דאמרי' פרק בתרא דיומא (דף פ' פ\"א) א\"ר ירמיה אמר רבי יוחנן זה שכסס שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ומדנקט ר\"י שעורים ולא נקט חטים משמע דדוקא שעורים לפי שאינם מאכל אדם נקרא מזיק אבל חטים משלם קרן וחומש דאכילה קרינן לה וכיון דר\"י סבר כרבי הכי נקיטינן ועוד דאמרי' פרק ו' דתרומות ירושלמי רבי אבהו בשם ר\"י הכוסס את החטה לוקה ואם לא היתה אכילה לא היה לוקה והיינו כרבי: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) היה שבע וקץ במזונו וכו'. פרק יום הכיפורים (יומא דף פ':): \n", + "וכן הכוסס שעורים וכו'. גם זה שם: \n", + "זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן וכו'. גם זה שם (דף פ\"א): \n\n" + ], + [ + "המאכיל את הפועלים ואת האורחים תרומה וכו'. משנה פרק ו' דתרומות וכחכמים: \n", + "ומ\"ש שדבר האסור נפשו של אדם חותה ממנו. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "המאכיל את בניו הקטנים וכו'. משנה פ\"ז דתרומות (מ\"ג): \n", + "ומ\"ש ונזיר ששגג וכו'. כתב הראב\"ד התוספתא אמרה וכו'. ובנוסחא דידן בתוספתא דתרומות כתוב משלם את הקרן ואינו משלם את החומש וכדברי רבינו והטעם משום דכיון שהוא אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתייה היא. \n", + "ומ\"ש והשותה שמן והסך את היין בתוספתא פ\"ו אלא שכתובה בשיבוש בספרים דידן והטעם שאינו חייב חומש משום דאין כאן לא שתייה ולא סיכה וחייב קרן משום מזיק: \n\n" + ], + [ + "בת כהן שהיתה נשואה לישראל וכו'. משנה פ\"ז דתרומות (משנה ב') וכחכמים: \n", + "האשה שהיתה אוכלת בתרומה וכו'. פ״ח דתרומות (משנה א') האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעליך או גירשך וכו' רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר ובס״פ ד' אחין (יבמות דף ל״ד) אמרינן דרבי יהושע לא אמר דטעה בדבר מצוה פטור אלא בשזמנו בהול ומותיב עליה מהאי מתניתא דאע״ג דאין זמנו בהול פטור ומוקי לה בתרומה בע״פ דזמנה בהול שלא תשרף ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דרבי יהושע פוטר מחומש בלבד ואם היה בע״פ כיון דזמנה בהול פטור אף מקרן ותמיהא לי א״כ מאי דוחקיה דגמרא לאוקמי בע״פ לימא דלא פטר ר' יהושע אלא מחומש משום דהוו כמו אנוסים ובפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף ע״ב:) בתר האי תירוצא דבערב פסח קאמר אי נמי שאני תרומה דאיקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר וכו' דכתיב ברך ה' חילו [ופי' רש״י אפילו] חללים שבו וסובר רבינו דלא פליגי הני לישני דבתרומה בע״פ פטור לגמרי מטעם דזמנה בהול ושאר הימים כיון דאכילת תרומה איקרי עבודה ורחמנא אכשרה בדיעבד קודם שנודע אינם כזרים לה ולכך פטור מן החומש מידי דהוה אבת כהן שהיתה נשואה לישראל או שנפסלה דפטרי לה מחומש מטעם דאינה כזר ומ״מ חייבת היא בקרן דחומש הוא דתלה רחמנא בזר גמור אבל הקרן חייב כל היכא דאינו כהן גמור ואינו ראוי לאכלו: \n", + "וכולן שהיתה להן וכו'. משנה שנייה פ\"ח דתרומות וכר\"י: \n\n" + ], + [ + "היה אוכל וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "שתי קופות אחת של תרומה וכו' עד כקטנה שבשתיהן. משנה פרק ז' דתרומות (משנה ה'): \n\n" + ], + [ + "האוכל את החומש וכו'. משנה פ״ו דתרומות (מ״א) משלם חומשה וחומש חומשה ובפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד ע״ב) יליף לה מקרא: \n", + "כל המשלם קרן וחומש וכו' עד אם רצה הכהן למחול מוחל. משנה פ\"ז דתרומות (מ\"ד): \n", + "ומ\"ש אלא שאם נזרעו גידוליהן חולין. ירושלמי פ\"ו דתרומות (ה\"א): \n\n" + ], + [ + "בת ישראל שאכלה תרומה וכו'. משנה פ\"ו דתרומות (משנה ב'): \n", + "כתב הראב\"ד א\"א מצאתי נוסחא מהופכת וכו': \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לא הספיקה לשלם וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "כל האוכל תרומה וכו'. משנה פ\"ו דתרומות (מ\"א): \n", + "ומ\"ש ומשלמין מן הלקט וכו'. שם במשנה ה' אין משלמין מן הלקט ומן השכחה וכו' דברי ר\"מ וחכמים מתירים באלו ובירוש' (ה\"ב) א\"ר יוחנן דחכמים אכולהו קיימי ור\"ל פליג וידוע דהלכה כר\"י וגיר' רבינו כגירסת הירוש' דגריס ממע\"ר שניטלה תרומתו ומפרש לה בשהקדימו בשבלים שפטור מתרומה גדולה דאילו לא ניטלה תרומתו כלל מודים חכמים דאין משלמין ממנה וכן גורס מע\"ש והקדש שנפדו ומפרש לה בשנפדו ולא כהלכתן דהיינו מע\"ש על אסימון והקדש על הקרקע דאם לא נפדו כלל פשיטא דאין משלמין מהן דהרי קדש הם ואין קדש פודה קדש. \n", + "ומ\"ש ומן החדש על הישן כ\"מ שם במשנה בההיא דאוכל קישואים דבסמוך. \n", + "ומ'\"'ש אבל לא ממין על שאינו מינו וכו'. שם במשנה ו' וכר\"ע: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב האוכל קישואין של ערב שביעית וכו'. שם במשנה ו': \n\n" + ], + [ + "אכל תרומה טמאה וכו'. בפרק הניזקין עלה נ״ד ופרק האשה רבה (יבמות דף צ'.) וכחכמים. ויש בקצת ספרי רבינו חסרון וכך היא הנוסחא הנכונה אכל תרומה טמאה משלם חולין בין טמאים בין טהורים אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורין ואם שילם חולין טמאים בין בשוגג בין במזיד תשלומיו תשלומין ויחזור וישלם מן הטהורים: \n\n" + ], + [ + "אכל תרומת חבר וכו' אכל תרומת ע\"ה וכו'. ירושלמי פרק ו' דתרומות (הלכה א') ותוספתא פ\"ו דתרומות: \n\n" + ], + [ + "גזל תרומה מאבי אמו כהן וכו'. גם זה ירושלמי פ\"ו דתרומות וכר\"י: \n", + "וכן אם נפלה לו תרומה וכו' וב\"ח שגבה תרומה וכו'. תוספתא פ\"ו דתרומות: \n\n" + ], + [], + [ + "(כג-כד) הגונב תרומה וכו' עד משום שנהנה מהקדש. משנה פ\"ו דתרומות (משנה ד). \n", + "ומ\"ש ולמי משלם וכו' שם בירוש' אלא שנוסחת רבינו בירושלמי מהופכת מנוסחתנו ונוסחתו מיושרת בעיני דתשלומי הקדש בשיש בו שוה פרוטה תלוי ותשלומי אכילה תלוי בכזית כדאיתא בפרק כל שעה עלה ל\"ב ע\"ב ת\"ר האוכל כזית תרומה משלם קרן וחומש אבא שאול אומר עד שיהא בו שוה פרוטה ת\"ר האוכל תרומה פחות מכזית משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ה\"ד אי דלית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לשלם ואי דאית ביה שוה פרוטה חומש נמי לשלם לעולם דאית ביה שוה פרוטה ואפ\"ה כיון דלית ביה כזית משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ותניא תו אבא שאול אומר את שיש בו שוה פרוטה חייב בתשלומין את שאין בו שוה פרוטה אינו חייב בתשלומין אמרו לו לא אמרו שוה פרוטה אלא לענין מעילה בלבד ופירש\"י דאית בה שוה פרוטה וליכא כזית כגון שנת בצורת כיון דליכא כזית דאכילה כתיבא ביה חייב בתשלומין אתרומת שוגג קאי וקרן וחומש קאמר לענין מעילה בהנאת הקדש גבוה דהתם לא כתיב אכילה אבל לתרומה אפילו יש בו שוה פרוטה אין חייב חומש עד שיהא בו כזית עכ\"ל. וידוע דהלכה כת\"ק ומ\"מ איכא למידק שהרי אמרו שם אי דלית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לשלם ואהדר ליה לעולם דאית ביה שוה פרוטה משמע דלדברי הכל כי לית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לשלם והיאך כתב רבינו אם היה בה כזית ואין בה שוה פרוטה משלם ואפשר לומר דהאי קס\"ד הוא אבל לפום קושטא דמילתא כיון דת\"ק יליף מדכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה דהיינו תרומה ואכילה בכזית הרי תלה הכתוב הדבר בכזית אפילו אינו שוה פרוטה ואע\"ג דאברייתא קמייתא איתמר האי ילפותא אין לחוש דאין מוקדם ומאוחר והירושלמי יכריע דקתני יש בו כזית ואין בו שוה פרוטה משלם: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ומפני מה חל איסור הקדש וכו'. דין איסור מוסיף בסוף פרק ארבעה אחים (יבמות דף ל״ד). \n", + "ומ\"ש רבינו על דרך שבארנו בהלכות ביאות אסורות בפרק רביעי מהלכות שגגות. \n", + "ומ\"ש ואיסורי מאכלות הוא בפרק י\"ד: \n\n" + ], + [ + "הגוזל תרומה וכו'. ירושלמי פ\"ו דתרומות (ה\"א) גזל תרומה משל אבי אמו [כהן] רבי יוחנן אמר משלם לשבט ור\"ל אמר משלם לעצמו א\"ר יונה כך היה משיב ר\"ל לרבי יוחנן על דעתך דתימר משלם לשבט והתנינן גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וקרן וישלם שלשה רבי ייסא בשם ר' יוחנן התורה אמרה יצא בו ידי גזילו ומפרש דהיינו מדכתיב ונתן לכהן את הקדש מכיון שנתנו לו יצא ידי גזילה. ונראה דהכי פירושו גזל תרומה משל אבי אמו כהן ואח\"כ מת אבי אמו והרי זה שגזל יורשו ר\"י אמר משלם לשבט כלומר צריך להוציא הגזל מידו וליתנו לכהן אחר היותר ראוי ליורשו אחריו ור\"ל אמר מאחר שהוא יורשו אינו צריך להוציאו מידו והקשה ר\"ל לר\"י מדתנן גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וקרן חומש להקדש משום אוכל קדש וחומש לכהן משום אוכל תרומה וקרן להקדש וישלם חומש ג' משום גוזל או גונב שהוא חייב לשלם חומש ובשלמא לדידי איכא לאוקמיה בשאבי אמו כהן היה לו תרומה והקדישה וגזלה זה ואח\"כ מת אבי אמו וירשו זה דהשתא חומש דמשום גזל אינו חייב לשלם מאחר שהוא יורשו הרי הוא מעכב חומש זה לעצמו ומ\"מ חומש דמשום אוכל תרומה חייב לשלם לכהן אחר דחומש שענש הכתוב לאוכל תרומה אינו בכלל ירושה אלא לדידך דאמרת דגזל תרומה משל אבי אמו כהן ומת אבי אמו צריך להוציא הגזל מידו וליתנו לשבט קשיא ואהדר ליה דכיון דמשלם הקדש וחומשו פטור מלשלם חומש דגזילה. וע\"פ הדברים האלה כתב הראב\"ד נ\"ל שיש כאן שיבוש וכו'. ויל\"ד במה שכתב ולמה לא ישלם שני חומשים בגזלן כמו בגנב כי זה סותר מה שכתב תחלה ובשניהם אינו משלם אלא חומש אחד וצ\"ל דה\"ק לפי האמת בשניהם אינו משלם אלא חומש אחד אבל לדעתך שאתה אומר שבגנב משלם שני חומשים ואינך חושש לדרשת ונתן לכהן את הקדש אף בגזלן תאמר כן: \n", + "וליישב דברי רבינו נ\"ל שגם לדעתו ז\"ל בין גנב בין גזלן אינו משלם חומש משום גזל כדכתיב ונתן לכהן את הקדש מכיון שנתנו לו יצא ידי חומש גזילו וידי גניבתו והא דנקט רבינו הגוזל ה\"ה לגונב וחדא מינייהו נקט ומה נפלאו דברי הראב\"ד שחשד לרבינו שראה פלוגתא דר\"י ור\"ל בגזל תרומה מאבי אמו כהן ולא ראה מה שהקשה ר\"ל על ר\"י וא\"א להכחיש מה שהשיב לו ר\"י מונתן לכהן שהרי כתבו רבינו וכל מעיין יראה כמה יש בזה מהזרות ומה שכתבתי בדעת רבינו הוא דבר נאה ומתקבל: \n", + "גזלה והאכילה לאחר האוכל משלם קרן וחומש. נלמד מדין המאכיל את הפועל ואת האורחים תרומה השנוי לעיל בפרק זה. \n", + "ומ״ש אם אכל שוה ארבעה משלם שוה חמשה בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ג ע״ב) איבעיא לן חומשא אי הוי מלגו או מלבר ואיפשיטא דמלבר. \n", + "ומ\"ש ולעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהיתה שוה בשעת אכילה וכו' בפרק כל שעה עלה ל\"ב איבעיא להו [כשהוא משלם] לפי מדה משלם או לפי דמים משלם כל היכא דמעיקרא שויא ד' זוזי ולבסוף שויא זוזא לא תיבעי לך דודאי כדמעיקרא משלם לפי דמים דלא גרע מגזלן וכו' כי תיבעי לך דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' זוזי מאי לפי מדה משלם דא\"ל גריוא אכל גריוא משלם או דילמא לפי דמים משלם בזוזא אכל בזוזא משלם ואסיקנא דפלוגתא דתנאי היא ור\"ע סבר לפי דמים משלם וראב\"י נמי משמע דסבר הכי וכבר כתבתי בפרק זה והלכתא כוותייהו ופירש\"י דמעיקרא כשאכל והשתא כשמשלם ונתבארו דברי רבינו: \n", + "כתב הראב\"ד ואם הוזלה בשעת אכילה וכו'. וי\"ל דהכא לאו בגזלן עסקינן דהכא בשוגג אכלה לתרומה ושעת אכילה הויא כשעת גזילה ואשמעינן רבינו דבתר ההיא שעתא אזלינן ולא בתר שעת תשלומין. ומה שכתב גם י\"ל שאינו משלם לפי דמים כבר נתבאר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "התרומה ניתנת לאכילה ולשתיה וכו' עד אבל סך הוא את השמן. משנה פ\"ח דשביעית (משנה ב'): \n", + "ומ״ש ומדליק את הטמא. פ' במה מדליקין (שבת דף כ״ה): \n\n" + ], + [ + "תמרים של תרומה מותר וכו' ואסור לעשות מהם שכר. בפרק כיצד מברכין (עלה ל\"ט). \n", + "ומ\"ש וכן אין עושין תמרים דבש וכו' עד חוץ מזיתים וענבים בלבד. משנה פירקא בתרא דתרומות (מ\"ג): \n", + "ומ\"ש עבר ועשה וכו': וזר שאכל דבש תמרים וכו'. משנה ב' בפירקא בתרא דתרומות דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות וכו' ר\"א מחייב קרן וחומש ור\"י פוטר וידוע דהלכה כר' יהושע ובירו' (הלכה ב') הוון בעי מימר מה פליגין בחומש אבל בקרן אף רבי יהושע מודה. ולכאורה משמע דהוו בעיין מימר הכי ולא קמה הכי אבל א\"א לומר כן וכמ\"ש הראב\"ד א\"א ואם באו ליד כהן משלם לו את הקרן לא יהא אלא גזל עכ\"ל וכן כתבו בפירוש המשנה רבינו ורבינו שמשון דלא פטר רבי יהושע אלא מחומש ולפיכך יש לפרש הירושלמי הזה הוון בעי מימר פירושו אנו צריכים לומר א\"נ אפשר דהוון בעי מימר הוי כמו סברוה וכי היכי דאשכחן סברוה דקאי הכי בריש בתרא ובדוכתי אחריני הכי נמי האי הוון בעי מימר קאי הכי. ואיכא למידק על רבינו היאך סתם וכתב ואינו חייב לשלם דמשמע דאף קרן אינו חייב לשלם וקשה לא יהא אלא גזל וצריך לומר דמיירי בשלא באת ליד כהן וכדאוקמה הראב\"ד. \n", + "ומ\"ש ואם אכל במזיד וכו': \n\n" + ], + [ + "אין נותנין דבילה וגרוגרת וכו' עד מפני שהוא ממעטו. משנה בפירקא בתרא דתרומות (מ\"א) וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש בספרי רבינו אבל מערבין יין ושמן ודבש, שמן ט\"ס הוא וצריך למוחקו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אין מבשלין יין של תרומה. שם וכת\"ק: \n", + "אין כובשין בצלים וכו'. תוספתא פ\"ח דתרומות: \n", + "אין מערבין תבואה בקטניות וכו'. תוספתא בסוף תרומות: \n\n" + ], + [ + "כדרך שמרקדין את הקמח בחולין וכו' עד במקום מוצנע. משנה בסוף תרומות (משנה ה): \n\n" + ], + [ + "שמן של תרומה וכו' עד מפני שמאבדו. תוספתא בסוף תרומות ופירוש חוסמים שדרך למשוח אותם בעודם חדשים כדי לחזקם גם המנעל והעור מושחין אותו בעודו חדש לרככו וליפותו ופירוש קטובליא עור ששוכבין או יושבין עליו ומושחין אותו בעודו חדש. ודין טבלא של שיש שם ורשב\"ג חולק דמתיר בזה ונראה שטעמו שכיון שהשיש אינו בולע אין זה מאבד דבר והלכה כת\"ק דסוף סוף נשאר מעט בטבלא שא\"א לקנח הכל בגופו: \n\n" + ], + [ + "כל האוכל תרומה אפי' פירות צריך נט״י וכו'. בסוף פרק אין דורשין (חגיגה דף י״ח ע״ב) חולין ומעשר מי בעו נטילת ידים ורמינהי התרומה והביכורים וכו' טעונין רחיצת ידים וכו' מה שאין כן במעשר וכו' ל״ק כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי ופירש רש״י הא דקתני מה שאין כן במעשר באכילה דפירי קאמר ומיהו בתרומה בעי נטילה שאפילו במגעו הוא פוסל דשני פוסל את התרומה. \n", + "ומה שכתב ואינה נאכלת עם הזר על השלחן וכו' ותרומת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על השלחן. בריש פרק כל הבשר (חולין דף ק״ד) והיא משנה בסוף חלה (מ״ח): \n", + "ומ\"ש ואינה צריכה נט\"י כחולין. כלומר לפירות: \n", + "ואין סכין שמן תרומה וכו' נפל על בשרו וכו' תוספתא בסוף תרומות: \n", + "אבל סכין את הקטן וכו'. בר״פ הערל (יבמות דף ע״א) בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "סך הוא הכהן עצמו בשמן וכו' עד אע\"פ שהוא נסוך ממנו. תוספתא בסוף תרומות ואיתא בפרק קמא דכריתות (דף ז') והטעם משום דכתיב ומתו בו כי יחללוהו וכיון שסך כבר הוא מחולל וכשבא הישראל ומתעגל בו אין זה מחללו שכבר נתבטל וזה טעם לכל מה שנזכר למעלה שכיון שנהנה בהיתר הותר אח\"כ ליהנות באותו שמן עצמו. \n", + "ומ\"ש בן בתו לאו דוקא דה\"ה לאחר אלא אורחא דמילתא נקט. \n", + "ומ\"ש מותר לזר למושחו ט\"ס הוא וצריך להגיה למשמשו ואם נפשך לקיים הגירסא תפרש למשחו למודדו כלשון ארמי והוא מה שנוהגים למשמש איברי האדם במרחץ לישבם ולתקנם: \n\n" + ], + [ + "כהנת שחפפה ראשה וכו'. תוספתא בסוף תרומות. \n", + "ומה שכתב ומפני מה הותרו וכו' שאינו ראוי וכו'. כלומר אלא על ידי הדחק שאם לא היה מאכל אדם לא היה מתחייב בתרומה: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) עוקצי תאנים וכו'. בפ' בתרא דתרומות (מ\"ד). \n", + "ומ\"ש מיעי אבטיח וקניבת ירק משנה פ\"ג דעדיות ר' דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרים וידוע דהלכה כחכמים. ומה שחילק בין קניבת ירק של בעלי בתים לשל גננים ירושלמי בסוף תרומות קניבת ירק לזרים וכו' רבי דוסא מתיר (של תרומה) [אמר] ר' אבהו בשם ר\"י לא שנו אלא בקניבת ירק של גננים אבל בקניבת ירק של בעלי בתים אף רבנן מודין ורבינו נראה דגריס איפכא וטעם הדבר שהגננים אינם מקנבים אלא העלים המעופשות ביותר אבל בעל הבית הלוקח מהם מקנב אפילו המעופשות קצת. \n", + "ומ\"ש קליפי אבטיח ואתרוג ומלפפון וכו' תוספתא בסוף תרומות: \n", + "קליפי פולין ושומשמין וכו' עד בזמן שכנסן. שם בתוספתא. \n", + "ומ\"ש ויש בהם לחלוחית למצוץ אותם. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) הסובין של חטים חדשות וכו'. משנה בסוף תרומות (משנה ה). \n", + "ומה שכתב ועד מתי נקראו חדשות וכו'. שם בירושלמי ובתוספתא וכת\"ק: \n", + "הנצולות והרקבניות של תרומה וכו' עד מותרות. גם זה שם x בתוספתא. ופירוש נצולות כמו שאמרו בב\"ר על ויצל אלהים מן הנצולות ופירש הערוך שהם החסוכים כלומר גרועים ודקים: \n", + "שמרים של תרומה וכו'. ג\"ז שם בתוספתא. \n", + "ומ\"ש ואם לא נתן עליהם מים וכו'. כן משמע שם לת\"ק ודלא כראב\"י: \n\n" + ], + [], + [ + "(יד-טו) מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה וכו' עד אותה התמצית תרומה. משנה בסוף תרומות (משנה ו ז ח): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(טז-יח) ממלא הכהן נר שמן שריפה עד שלא ברשות כהן. הכל בתוספתא שם: \n", + "וכן מדליקין שמן שריפה וכו'. משנה שם (משנה י) מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים ברשות כהן ובירושלמי מפרש דברשות כהן לא קאי אלא לע\"ג החולים אבל קדמייתא אפילו שלא ברשות כהן: \n", + "ומה שכתב ומי שאין לו חולין להדליק נר חנוכה וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "בת ישראל שנשאת לכהן וכו'. משנה שם: \n", + "מותר לכהן להדליק שמן וכו'. משנה שם פלוגתא דתנאי ובירושלמי איכא כמה אמוראי דפסקו כר\"ש דמתיר כאן וכאן ואע\"ג דאיכא מאן דפסק כר\"י הוא יחידאה ועוד דבדרבנן נקטינן לקולא: \n\n" + ], + [ + "הזורע תרומה וכו'. משנה רפ\"ט דתרומות (משנה א). \n", + "ומ\"ש קנס קנסו בו וכו'. בירושלמי (הלכה א'): \n\n" + ], + [ + "גדולי תרומה הרי הם כחולין לכל דבר וכו'. בפרק ט' דתרומות תנן גידולי תרומה תרומה ובירושלמי פרק ו' דתרומות (הלכה א') אמרינן גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורים לזרים: \n", + "ומ\"ש גזרו חכמים עליהם וכו' משום תרומה טמאה שביד כהן וכו'. בפרק קמא דשבת עלה י\"ז ע\"ב. \n", + "ומה שכתב לפיכך מותר לאכול הגידולין בידים טמאות ומותר לטבול יום כחולין בתוספתא הידים וטבול יום אין פוסלין בהם ומשמע לרבינו דקאי אגדולי תרומה: \n", + "כתב הראב\"ד כל זה שיבוש שאפילו הטבל וכו'. ואיני רואה כאן מקום להשיג על רבינו שהרי דבריו מבוארים בגמרא שכתבתי ולכן יש לתמוה על הראב\"ד שכתב עליו שהוא שיבוש ואפשר שהראב\"ד הבין בדברי רבינו שמ\"ש הרי הגידולים השניים מעלים את העיקר לגידולי גידולין קרי גידולין שניים וקאמר שהם מעלים את העיקר דהיינו התרומה עצמה ומפני כך השיגו והדבר ברור שאין כוונתו כן אלא גידולים שניים שניים לגידולי גידולין קאמר דהיינו גידולין שלישיים והם מעלים את העיקר דהיינו גידולין שניים וזה מבואר מאד בלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "גידולי גידולין חולין לכל דבר. במשנה פ\"ט (משנה ד) גידולי תרומה תרומה גידולי גידולין חולין ומאחר שנתבאר בירושלמי (פ\"ו ה\"א) דמאי דקתני גידולי תרומה תרומה אינו אלא לענין שאסורים לזרים ממילא משמע דכי קתני גידולי גידולין חולין לכל דבריהם חולין. ואמרינן בירושלמי (פ\"ט הלכה ב') אהא דתנן כולן מותרים תני עלה בד\"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורים והכי אמרינן בפרק כל שעה עלה ל\"ד: \n", + "ומ״ש ואפילו דבר שאין זרעו כלה אם רבו הגידולין על העיקר וכו'. בס״פ הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ט ע״ב) אמר רבי ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר למימרא דגידולי היתר מעלין את האיסור והתנן גידולי תרומה תרומה בגידולי גידולין קא אמרינן הא נמי תנינא גידולי גידולין חולין הא קמ״ל אפילו בדבר שאין זרעו כלה והתנן הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורים ריבויא דרבו גידולין על עיקרו דמותר קמ״ל ופירש הרא״ש ריבויא דרבו גידוליו על עיקרו דמותר קמ״ל דהא דאסור גידולי גידולין בלא רבו אבל [אי] רבו [אפילו גידולין מותרין] דגידולי היתר מעלין את האיסור וכן פי' הר״ן: \n", + "וכן תרומת ח\"ל והמדומע. משנה בפ\"ט דתרומות (משנה ד') ולשון וכן שכתב רבינו אינו נוח לי דבהני אפילו גידולין מותרים ולשון אבל הו\"ל למיתנא וכך היא במשנה בלשון אבל. ויש ליישב לשון וכן שכתב רבינו בדוחק וה\"ק כשם שבתרומה מותרים גידולי גידולין כך באלו מותרים הגידולין: \n", + "ומ\"ש ותוספת תרומה. בתוספתא פ\"ז דתרומות. \n", + "ומ\"ש וזרעוני גינה שאין נאכלים. משנה בסוף מעשרות (משנה ח'): \n", + "כתב הראב\"ד א\"א אלו השנים שהם זרעוני גינה וכו'. ויש לתמוה שהרי דברי רבינו מפורשים במשנה שהרי שנינו בסוף מעשרות זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינם נאכלים פטורים מן המעשרות ונלקחים מכל אדם בשביעית שאע\"פ שאביהם תרומה הרי אלו יאכלו. ומ\"ש שבירושלמי נותן טעם לכולם מפני שאינם מצויים וכו'. הדבר מבואר בירושלמי פ\"ט דתרומות (הלכה ב') דטעם שאינם מצויים לא קאי אלא לספיחי שביעית ותרומת ח\"ל וביכורים. ומ\"ש שלא מצא היתר לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי לזרעוני גינה שאינם נאכלים ולזרע פשתן. יש לתמוה עליו שהרי בסוף מעשרות שנינו זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינם נאכלים פטורים מהמעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית שאע\"פ שאביהם תרומה הרי אלו יאכלו ובירושלמי השוה זרע פשתן לזרעוני גינה שאינם נאכלים לענין שביעית וא\"כ ה\"ה לענין גידולין ובפרק המוכר פירות (ב\"ב דף צ\"ג:) אמרו דזרע פשתן מזרעוני גינה שאינם נאכלים הוא. ומ\"ש ועוד מוסיף בירושלמי ספיחי שביעית במשנה הוא שנוי ומ\"מ אין זה השגה על רבינו למה לא כתב זה פה דהכא בדיני תרומות קא עסיק לא בדיני שביעית ובפ\"ד מהלכות שמטה כתבו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(כג-כה) הזורע תרומה וכו'. בסוף פרק ט' דתרומות (משנה ז) תנן שתילי תרומה שנטמאו שתלן טהרו מלטמא ואסורים מלאכול עד שיגום את האוכל ר״י אומר עד שיגום וישנה ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ד) וכי מאחר דטהורים מלטמא אמאי אסורים מלאכול וכו' אמר רבא מאי אסורים אסורים לזרים מאי קמ״ל תנינא וכו' אמר רב ששת מאי אסורים אסורים לכהנים ואסיקנא דטעמא דאסורים מלאכול לכהנים כדרב אושעיא דאמר מי החג שנטמאו השיקן ואח״כ הקדישן טהורין הקדישן ואח״כ השיקן טמאים מכדי זריעה נינהו מה לי השיקן ואח״כ הקדישן מה לי הקדישן ואח״כ השיקן אלמא אין זריעה להקדש ה״נ אין זריעה לתרומה ופירש״י אין זריעה להקדש וכו' ומכאן יכולים ללמוד טעמה של משנה דאסורים לאכול משום מעלה דאע״ג דמהניא זריעה לחולין עבוד רבנן מעלה דלא תהני לתרומה להעלות לה טהרה גמורה להיתר אכילה ומיהו מלטמא טהרו דלהא לא עבוד מעלה עכ״ל. ובירושלמי ספ״ט דתרומות (הלכה ג') שתילי תרומה שנטמאו שותלן ועושה אותן תרומה ואם היו תרומה מעיקרן כבר נדחו. \n", + "ומ\"ש רבינו חתך את העלים שצמחו וכו' שם במשנה הנזכרת שכתבתי בסמוך כר\"י דאמר עד שיגום וישנה ופסק רבינו כמותו מפני שאמרו בירושלמי א\"ר יוחנן כיני מתניתין עד שיגום בעלים וישנה ומאחר דר\"י ביאר דבריו משמע דסבר דהלכה כוותיה. \n", + "ומ\"ש שתילי חולין שנטמאו וזרען וכו' כן נלמד מההיא דר\"פ כל שעה שכתבתי בסמוך דמפליג בין הקדישן ואח\"כ השיקן להשיקן ואחר כך הקדישן וע\"פ זה יתפרש הירושלמי שכתבתי בסמוך: \n", + "כתב הראב\"ד הזורע תרומה טמאה וכו' עד מותר באכילה א\"א מותר לכהנים וכו'. ודברים פשוטים הם: \n\n" + ], + [ + "שבולת שהיתה בתוך הכרי וכו'. במנחות פ' ר' ישמעאל עלה ע' בעי רבי אבהו שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עליה שם במחובר מהו כיון דמרחה טבלה לה כי קרא עליה שם קדשא לה או דילמא כיון דשתלה פקע לה טבלא מינה אמרו ליה רבנן לאביי א\"כ מצינו תרומה במחובר לקרקע ותנן לא מצינו תרומה במחובר לקרקע אמר להו כי תניא ההיא לענין איחיובי מיתה וחומש דאי תלש ואכל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם ופירש\"י שמירחה בכרי שהשוה אותה ברחת דזהו קביעותה למעשר וקרא עליה שם תרומה במחובר. מהו מי הויא תרומה או לא. א\"כ דחל עליה שם תרומה וכו'. כי תניא ההיא דלא מצינו לענין לאחיובי מיתה וחומש. תלושה היא ואכתי במחובר לא אשכחנא לה. ואי גחין ואכיל כשהיא מחוברת בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הויא אכילה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "שדה של גידולי תרומה וכו' עד סוף הפרק. בפ\"ט דתרומות (משנה ב): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אסור לטמא את התרומה של ארץ ישראל וכו'. בסוף פרק הניזקין (גיטין דף ס״א) גבי הא דתנן אשת חבר טוחנת עם אשת ע״ה אבל משתטיל את המים לא תגע ובפרק קמא דפסחים (דף י״ד ט״ו) ובפרק עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n", + "ומותר לטמא תרומת חוצה לארץ וכו' לפיכך נדה קוצה לה חלה בח\"ל וכו'. בריש פרק עד כמה. \n", + "ומה שכתב כמו שביארנו: \n\n" + ], + [ + "תרומה שנטמאת בספק וכו'. בפרק ח' דתרומות (משנה ח') גבי חבית שנולד לה ספק טומאה וכרבן גמליאל. \n", + "ומה שכתב ויש שם ספיקות וכו' בפרק ד' דמסכת טהרות (משנה ה'). \n", + "ומה שכתב כמו שיתבאר בפרק [י\"ג מהלכות שאר אבות הטומאות]: \n\n" + ], + [ + "חבית של תרומה וכו'. משנה בפ\"ח דתרומות (משנה ח) וכר\"ג דאמר אל יחדש בה דבר והטעם מפני שכל זמן שהיא בספק אינה ראויה לא לאכילה ולא לזילוף שמא טהורה היא ולא יזיזנה ממקומה לשמרה כדי שלא תטמא ודאי דמוטב שתטמא כדי שתהא ראויה לזילוף ובלבד שלא תטמא על ידו ולזה אמר ולא יגלנה כדי שלא תטמא על ידי מעשיו כך פירש ר\"ש ואין נראה כן מדברי רבינו דא\"כ הו\"ל לסיים בה יניחנה עד שתטמא ודאי ותעשה זילוף אלא כוונתו לומר לא יזיזנה ממקומה לשמרה שמוטב שתטמא כדי שתשרף ולא יבא בה לידי תקלה: \n\n" + ], + [ + "חבית שנשברה בגת וכו'. משנה ט' בפ\"ח דתרומות וכר' יהושע: \n", + "ומ\"ש לחלק בין חבית של יין לשל שמן ובין יש בתחתונה ק' סאה ליש בה פחות הכל בספ\"ק דפסחים (דף כ':) ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין יין ישן שראוי לזילוף ליין חדש שאינו ראוי לזילוף כדמפליג התם והר\"י קורקוס ז\"ל כתב דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בסמוך ומשקין שאין ראויים להדלקה שנטמאו כגון היין קוברים אותו ואין מזלפין בו ודלא כההיא סוגיא ואפשר שמה שהעמידו אותו שם בחדש היינו אליבא דמ\"ד דראוי לזילוף וכב\"ה דאמרי הכי אבל קושטא דמילתא שאסור לזלף בו אלא קוברין אותו: \n\n" + ], + [ + "וכן חבית של שמן וכו'. ג\"ז במשנה י' בפרק ח' דתרומות וכרבי יהושע. \n", + "ומ\"ש שכיון שנשברה החבית אינו מוזהר וכו'. נראה שזה הוא פירוש מה שאמרו בפ\"ק דפסחים על משנה זו להפסד מועט לא חששו משמע הא להפסד מרובה חששו: \n\n" + ], + [ + "היה עובר ממקום למקום וכו'. משנה בפרק ח' דתרומות (מי\"א) וכרבי יהושע: \n\n" + ], + [ + "התלתן והכרשינין של תרומה וכו'. משנה פ\"ב דמעשר שני (מ\"ג) וכב\"ה. \n", + "ומה שכתב לפיכך נותנים תרומת תלתן וכרשינין לכהן ע\"ה בסוף חלה (משנה ט') גבי אלו ניתנים לכל כהן כרשיני תרומה ר\"ע מתיר וחכמים אוסרין. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כר\"ע לגבי חכמים דהא קי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ולא מחביריו וע\"ק שבתוספתא פרק ב' שנינו דר\"ע סבר כל מעשיה בטומאה ולפיכך הוא אמר יתננה לכל כהן וחכמים לא הודו לו וכך אמרו בירושלמי (הלכה ד') ומאחר ששני דינים אלו תלויים זה בזה מאחר שפסק ששורים בטהרה הו\"ל לפסוק שלא יתנם לכהן ע\"ה מיהו בהא איכא למימר שסמך על מה שאמר בירושלמי אח\"כ אמר רבי יוסי אפילו תימא מחלפא שטתיה שניא היא שאין אדם מצוי לטמא אוכלי בהמתו ונראה דמצוה גרסינן כלומר וא\"כ לא אסרינן לתתם לכהן ע\"ה לחוש שמא ישרה ויטמאנה שאפילו ישרה ויטמא מדינא שרו ודי אם גזרו לשרותה בטהרה אבל לגזור שלא יתננה לכהן עם הארץ משום גזירה לגזירה [לא] ומאחר דשקלי וטרו במילתא דר\"ע משמע דסברי דהלכתא כוותיה ואע\"פ דכל זה לא נאמר אלא בכרשינין משמע לרבינו דה\"ה לתלתן דתרווייהו בחדא שיאטה שייטי בכמה דוכתי: \n\n" + ], + [ + "אין מפקידין תרומה אצל כהן וכו'. בס״פ הניזקין (גיטין סא:) אהא דמוקי אביי ברייתא דקתני מפקידין אצל אוכלי פירותיהן בטומאה בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה רמי מדתנן מפקידין תרומה אצל ישראל ע״ה ולא אצל כהן ע״ה מפני שלבו גס בה א״ר אלעא הב״ע בכלי חרס המוקף צמיד פתיל וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה אלא א״ר ירמיה כאן בפירות שהוכשרו כאן בפירות שלא הוכשרו ורבינו נראה דלא גריס אלא בשינויא דר' ירמיה ולא בא לעקור אוקימתא דרבי אילעא אלא להוסיף עליו וגם צ״ל דלא הוה גריס אלא כר' אלעא ולא קאי אדאביי דאביי איתותב מההיא ברייתא ולא אתו ר' אלעא ור' ירמיה אלא לפרושי הא דקתני מפקידין תרומה אצל ישראל וכך היא גיר' רבינו א״ר אלעא הכא בכלי חרס המוקף צמיד פתיל עסקינן וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה א״ר ירמיה בפירות שלא הוכשרו כלומר וכל זה במאי דקתני מפקידין תרומה אצל ישראל אבל אצל כהן אין מפקידין כלל ועכ״ז יש לתמוה עליו כיון דלא הוכשרו כי תסיטם אשתו נדה מאי הוי ולמה לי כלי חרס מוקף צמיד פתיל וכבר השיגו הראב״ד וכתב א״א טעה בזאת הסוגיא וכו'. ואפשר לומר לדעת רבינו דמעלה עשו בתרומה וגזרו פירות שלא הוכשרו אטו הוכשרו: \n\n" + ], + [ + "אין עושין לע״ה תרומת זיתיו בטהרה וכו' עד שלא תחזור לטבלה. בס״פ הניזקין (גיטין דף ס״ב) ופי' רש״י אין עושין תרומת זיתיו בטהרה לאחר שהפך זיתיו לתתן לבית הבד אין מפרישין בדדין חברים תרומה מהם לעשותן בטהרה לפי שכבר הוכשרו במעטן ונטמאו והכהן סומך עליהם וסובר שהם טהורים ובעי בגמרא וטעמא מאי אמר רבי יוחנן וכו' משום כדי חייו דבדד ופרש״י ומ״ט שרו רבנן לאקולי בתרומה כי האי קולא דאיכא למיחש דילמא הדר נגע עכ״ל: \n", + "ומ\"ש בספרי רבינו משום כ\"ח בלבד תיבת בלבד נ\"ל שט\"ס היא וצריך למוחקה ואם נפשך לקיים הגירסא נאמר שרבינו היה גורס בלבד במקום דבדד: \n\n" + ], + [ + "ישראל שעושה פירותיו וכו'. משנה בפרק רביעי דעבודה זרה (דף נ\"ה:): \n\n" + ], + [ + "זיתים וענבים שנטמאו וכו' עד שאין שלישי עושה רביעי בתרומה. כר\"י בפרק כל שעה עלה ל\"ג ול\"ד. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל ויש לתמוה על רבינו שכתב שאפילו נטמאו אחר שעשה אותם תרומה סוחטן פחות פחות מכביצה ולפי מ\"ש בגמרא לא נאמר זה אלא בחולין דאילו בתרומה אין חילוק בין סוחט כביצה או פחות מכביצה דמעלה עשו בהם ולא אמרינן בהו משקין מיפקיד פקידי אלא המשקה מיטמא עם האוכל וגם בסוף הלשון נראה שיש חילוק בתרומה בין נגע בשני לנגע בראשון שכן כתב והמשקה תרומה טהורה שאין שלישי עושה רביעי בתרומה ולפי מ\"ש שבגמ' אין לחלק כן לגבי תרומה דמעלה עשו בה ומשקה מטמא עם האוכל ואין לחלק בה בין שלישי לרביעי דלא אמרינן בה משקה מיפקיד פקידי. ועוד יש לתמוה למה לא הזכיר רבינו גבי נטמאו בעודם חולין שיסחוט אותם פחות פחות מכביצה כמ\"ש בגמרא ונראה שדעת רבינו שמימרא דר' יוחנן דדורכם פחות מכביצה ויינם כשר לנסכים ה\"ה בענבים של תרומה שיינם מותר לכהנים ואידך מימרא דר\"י דהקדישן ואחר כך דרכן וכו' בהקדישן לנסכים מיירי וכדקס\"ד מעיקרא ומאי דאמר רב יוסף הכא בענבים של תרומה וכו' דיחויא בעלמא הוא דלא תפשוט שעשו מעלות בקדושת פה אבל קושטא דמילתא כדקס\"ד רב דימי דפשט מיניה דאף בקדושת פה עבוד מעלה דהכי מסקינן התם והקדישן היינו הקדש ממש לנסכים כפשטה ובהא הוא דעבוד מעלה אבל לא בתרומה. ומה שהקשיתי עוד שלא פירש רבינו בתחלת דבריו דסוחט פחות מכביצה אפשר דאסוף דבריו סמיך דמפליג בין נגעו בשני לנגעו בשלישי ומסיפא נשמע לרישא. א\"נ דברישא דמיירי רבינו בחולין כתב סתם דאפילו הוא שני אין שני עושה שלישי בחולין וסוחט אפילו ביחד אבל בתרומה גם אם הם שני מפליג בפחות ליתר עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "פת תרומה וכו' עד יסיק בהם תנור וכירים. שם עלה ל\"ג וכרבי יוחנן: \n", + "ומ\"ש ומשקין שאין ראויים להדלקה שנטמאו וכו'. בסוף תמורה (דף ל\"ג:) תנן את שדרכו לשרוף ישרף לקבור יקבר ופירש כגון היין שניטמא קוברים אותו ונראה מדבריו שאין מזלפין בו ואע\"ג דבפרק קמא דפסחים ופרק הגוזל תניא דב\"ה ס\"ל תיעשה זילוף כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דלא קיימא לן הכי משום דהתם אמרינן דטעמא דב\"ה משום דלא חייש לתקלה ואילו אנן אשכחן בכמה דוכתי דחיישינן לתקלה בפ\"ק דשבת גבי י\"ח דבר ובפרק כל שעה: \n\n" + ], + [ + "יין של תרומה שנתגלה וכו' עד הרי אלו אסורים באכילה. משנה פ\"ח דתרומות (משנה ד'): \n", + "ומה שכתב מה יעשה בהן וכו': \n\n" + ], + [ + "עיסה שנילושה במים וכו'. תוספתא בפרק שביעי דתרומות וירושלמי פרק שמיני וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "אסור לכהן ליטול תרומה וכו'. בספרי פרשת נשא: \n", + "ולא יטלם אחר שהורמו וכו'. בפרק הזרוע (חולין דף קל״ג). \n", + "ומ\"ש וטובת הנאה אינה ממון: \n\n" + ], + [ + "כהן שנתנו לו תרומה וכו'. תוספתא בסוף תרומות ובפרק הזרוע ברייתא: \n\n" + ], + [ + "אין ישראל חייבים להטפל בתרומה וכו'. בס״פ הזרוע (חולין דף קל״ד): \n\n" + ], + [ + "אסור לכהנים וללוים וכו'. בפרק הזרוע ובריש פרק עד כמה (בכורות דף כ״ו:) ואמרינן התם (דף כ״ז) דתרומת חוץ לארץ אין בה משום המסייע בבית הגרנות ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "נתן תרומה לכהן ע\"מ להחזירה וכו'. בפ\"ק דקידושין עלה ו' ע\"ב: \n", + "וכן אסור להם שיחטפו וכו' ואפילו לשאול וכו'. בפ' הזרוע (חולין דף קל״ג) ואע״ג דמסיק בה אי יהבו לי שקילנא כיון דשמעית הא דתניא הצנועים מושכים ידיהם והגרגרנים חולקים מישקל נמי לא שקילנא משמע לרבינו דהיינו דוקא בזרוע לחיים וקיבה וכשיש רבים בבית המטבחים משום דמיחזי כגרגרנותא ולפיכך כתבה רבינו בפ״ט מהלכות בכורים והשמיטה מכאן: \n\n" + ], + [ + "לא יתן אדם תרומה וכו'. בכורות (דף כ\"ז): \n", + "ורשאי ישראל לומר וכו'. בר״פ עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב במה דברים אמורים כשהיו הבעלים רוצים ליתן וכו'. ירושלמי בפרק ששי דדמאי: \n", + "וכן אסור לעשות סחורה בתרומות וכו'. משנה בפרק שביעי דשביעית (משנה ג'): \n\n" + ], + [ + "עשרה אין חולקין להם תרומה וכו'. בפרק נושאין (יבמות דף צ\"ט:). \n", + "ומה שכתב והקטן שאינו יודע לפרוש חוקו הוא לשון התוספתא פ״ק דחגיגה ופירושו שאינו יודע לפרוש כפיו דאי יודע לפרוש כפיו חולקין לו בבית הגרנות כדתניא ס״פ לולב הגזול (סוכה דף מ״ב) ובספרי רבינו כתוב שאין בו דעת כלומר שאין בו דעת לפרוש כפיו. \n", + "ומ\"ש וכולם משלחים להם לבתיהם חוץ מן הנושא וכו' והטמא והערל יש לתמוה דהא בברייתא לא קתני אלא חוץ מטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו ובגמרא (דף ק') אבל ערל משגרינן ליה מ\"ט משום דאניס טמא נמי הא אניס האי נפיש אונסיה והאי לא נפיש אונסיה וצ\"ל שגירסא אחרת היתה לו לרבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "התרומה עולה באחד ומאה וכו'. משנה בפרק ד' דתרומות (משנה ז') כרבי אליעזר. ויש לתמוה שהרי בירושלמי פסק כרבי יוסי בן המשולם דאמר שאינה עולה אלא במאה ועוד קב ונראה שטעמו משום דסתם לן תנא כוותיה בפ\"ב דערלה וסתם גמרא נקט לה הכי בכמה דוכתי. \n", + "ומה שכתב וכל תרומה שאין הכהנים מקפידים עליה וכו' ירושלמי בפרק ב' דערלה וטעמא משום דכיון שאינו מרים אלא מפני גזל השבט כל שאין מקפידים אין כאן גזל: \n\n" + ], + [ + "נפלה סאה תרומה לפחות ממאה וכו'. משנה בפ\"ה דתרומות (משנה א'). \n", + "ומ\"ש במה דברים אמורים כשנתערב מין במינו אבל מין בשאינו מינו בנותן טעם וכו' הכי תנן בפ\"ב דערלה (משנה ו') גבי טבל: \n\n" + ], + [ + "סאה תרומה שנפלה וכו'. משנה פרק ה' דתרומות (משנה ה') וכחכמים. \n", + "ומה שכתב וכן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וכו' גם זה שם במשנה (מ\"ו) וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש במה דברים אמורים בדבר שאין דרכו להבלל וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת וכו'. משנה ז' פ\"ה דתרומות: \n", + "כתב הראב\"ד אינו כן אלא שאם נפלו חמשים ואחת סאה וכו'. ורבינו לא בחר זה הפירוש משום דתנן בההוא פירקא סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונדמעו ונפל מן המדומע למקום אחר רא\"א מדמעת כתרומת ודאי וחכמים אומרים אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון אלמא דלחכמים דקיימא לן כוותייהו לא אמרינן שמא הוא מגביה החולין והתרומה נשארת ה\"נ לא אמרינן שמא הוא מגביה החולין והתרומה נשארת אלא ראשון ראשון מתבטל וה\"ל הכל חולין: \n\n" + ], + [ + "סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת. שם במשנה סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ה\"ז אסורה ור\"ש מתיר ובירושלמי ר\"ש אומר ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרין הרמתה מקדשתה ובתוספתא פ\"ה אמר ר\"א בר\"ש בד\"א בזמן שלא ידע ואחר כך נפלה אבל אם ידע בה ואחר כך נפלה אחרת הרי זה מותרת שכבר היה לו להעלות: \n", + "כתב הראב\"ד כמה רב גובריה וכו'. ונראה שרבינו מפרש [דר\"א בר\"ש] דתוספתא לפרושי מילתא דת\"ק אתא ומ\"מ יש לתמוה למה לא פירש דלפרושי מילתא דר\"ש היא ולא לרבנן וכדמשמע בירושלמי. ודע שהתוספתא שהביא הראב\"ד נוסחא משובשת נזדמנה לו שכתוב בה תרומה במקום ערלה: \n\n" + ], + [ + "אין פסולת של תרומה מצטרפת עמה לאסור החולין וכו'. ירושלמי בס\"פ הנזכר: \n", + "כתב הראב״ד יותר מכן אמרו בירושלמי וכו' ואין מזה השגה על רבינו שלא כ״כ משום דגמרא דידן משמע דפליג אירושלמי בהא דבפרק גיד הנשה (חולין דף צ״ח:) גבי הא דמייתי לשיעורי האיסורים מזרוע בשלה מן האיל קאמר דלמ״ד דשיעורי האיסורים בששים עצמות האיסור מצטרפין לאיסור ועצמות ההיתר מצטרפין להיתר ועוד דבירושלמי גופיה במחלוקת שנויה: \n\n" + ], + [ + "לוג יין של תרומה צלול וכו'. תוספתא פרק ה' דתרומות: \n\n" + ], + [ + "לוג מים שנפל לצ\"ט לוגין יין וכו'. (שם) בתוספתא בפרק הנזכר וכחכמים ותיבת שמן שכתובה בתוספתא היא שיבוש וצריך לכתוב יין במקום שמן: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א הפירוש שהוא מפרש וכו'. וי\"ל שבמה שכתב רבינו שאין המים מעלה את היין אפשר לומר שנתכוון למה שפירש הראב\"ד בתוספתא: \n\n" + ], + [ + "סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין וכו'. משנה פרק ה' דתרומות (משנה ט'): \n\n" + ], + [ + "תרומת חוצה לארץ מותר לבטלה ברוב וכו'. בפרק עד כמה. \n", + "ומה שכתב ולא עוד אלא אם היה לו יין של תרומת חוצה לארץ וכו' כתב הראב\"ד טועה בזה וכו'. וזה תלוי בגירסת הגמרא שם כי הוה מתרמי ליה חמרא דתרומה הוה רמי תרי נטלי דחולין וחד נטלא דתרומה ושקיל חד מכאן ואילך רמי חדא ושקיל חדא פי' היה נוטל מהג' לוגין א' והוא של תרומה ומחשיב השנים הנשארים כאילו הם חולין ונותן לתוכם אחד של תרומה ונוטל אחד מג' ושוב נותן אחד ונוטל א' וכן לעולם זו היא גירסת הראב\"ד אבל רבינו נראה שלא היה גורס בתחלה ושקיל חד אלא כך היה גורס הוה רמי תרי נטלי דחולין וחד דתרומה ורמי עוד חד דתרומה מכאן ואילך רמי חד ושקיל חד פירוש דבתר דרמי חד דתרומה רמי עוד חד דהוו ארבעה ואז שקיל חד וגירסא זו יותר נכונה ולשון מכאן ואילך אתי שפיר שבתחלה היה מיקל להשליך שנים קודם כל דבר ואחר כך רמי חד ושקיל חד. ומה שהקשה הראב\"ד שהרי מחצה על מחצה הוא י\"ל שמאחר שלא השליכם בפעם אחת אמרי' קמא קמא בטיל: \n\n" + ], + [ + "הזורע תרומה בצד חולין וכו' עד הוי הכל מדומע. משנה בפרק תשיעי דתרומות (משנה ה'). פירוש לגנה ערוגה. \n", + "ומה שכתב ואם נתלש הכל וכו' ולא יתלוש לכתחלה. תוספתא דתרומות פרק שביעי: \n\n" + ], + [ + "שתי קופות אחת של וכו' עד הגידולין מדומע. שם פ\"ז דתרומות (משנה ה'): \n", + "כתב הראב\"ד שתי קופות וכו' א\"א דבר זה מן הטעות הראשונה וכו'. וכבר כתבתי טעם רבינו בסוף פרק ראשון מהלכות אלו: \n", + "ומ\"ש בד\"א בזורע את השניה וכו'. ירוש' שם אלא שיש בו טעות סופר: \n\n" + ], + [ + "שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה וכו'. בסוף פרק הערל עלה פ\"ב. \n", + "ומה שכתב ואף על פי שלא רבו חולין על התרומה. שם וכרבי יוחנן: \n", + "במה דברים אמורים בתרומה בזמן הזה וכו'. שם (דף מ\"ד) ובפרק אלו עוברין: \n\n" + ], + [ + "סאה תרומה שנפלה לתוך הכרי וכו'. ירושלמי פרק ג' דתרומות (הלכה ג'). \n", + "כתב הראב\"ד סאה תרומה שנפלה לתוך הכרי וכו' א\"א בעיא היא בירושלמי. ונראה שרבינו לא היה גורס בעיא אלא כך היה גורס רבי יצחק בן אלעזר אמר סאה תרומה שנפלה לתוך הכרי וכו'. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שיש ליישב לדעת רבינו גירסת בעיא דלשון בעיא קאי על תרומת שני כריים כאחד שהזכיר אחר כך והוא כאילו אמר רבי יצחק שאל שאלה והתחיל פשיטא לי סאה תרומה שנפלה וכו' ואידך פלוגתא וכי קא מיבעיא ליה הא וכן אמר בה מהו: \n", + "אמר תרומת הכרי בצפונו וכו'. גם זה שם בירושלמי וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "היו לפניו שני כריים וכו'. שם בירושלמי וכרבי יוחנן: \n", + "היו לפניו שתי סאין וכרי אחד וכו'. ג\"ז שם בירושלמי: \n", + "היו לפניו שני כריים וסאה אחת וכו'. גם זה שם בירושלמי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חמשים תאנות שחורות וחמשים לבנות וכו'. משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ט') וכרבי עקיבא: \n", + "ומה שכתב ידע מה היתה וכו'. שם בירושלמי (דף מ\"ג) אליבא דר\"ע: \n\n" + ], + [ + "וכן עיגולי דבילה ומלבנים של דבילה וכו'. משנה ח' פרק ד' דתרומות: \n", + "ומה שכתב בין במנין בין במשקל כיצד נפל עיגול למאה עיגולים וכו'. שם בירושל': \n\n" + ], + [ + "והקמח והסולת אינם מצטרפים וכו'. בתוספ' דתרומות פ\"ה פלוגתא דרבי נחמיה וחכמים ופסק כחכמים ואע\"פ שלשון התוספתא אין מעלים זא\"ז מפרש רבינו דהיינו לומר שאין מצטרפין: \n\n" + ], + [ + "סאה של חטים שנפלה על פי מגורה וכו'. משנה פ' רביעי דתרומות (מי\"א). \n", + "ומ\"ש וכיצד יעשה וכו'. בתוספתא פרק חמישי: \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) שתי קופות או שתי מגורות וכו' עד וחציה מזו מעלה. שם במשנה וכתנא קמא ובירושלמי: \n", + "כדים מלאים תאנים וכו'. משנה י' בפ\"ד דתרומות דרס ליטרא קציעות על פי הכד ואינו יודע אי זו היא ר\"א אומר רואין אותם כאילו הם פרודות והתחתונות מעלות את העליונות ורבי יהושע אומר לא תעלה עד שיהא שם מאה כד ובריש ביצה (דף ד') ובריש פרק התערובות (דף ע\"ב:) קתני לה בהאי לישנא רבי יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו הפומין אסורים והשולים מותרים ופסק כר' יהושע ואע\"ג דבריש ביצה אמרינן דזו דברי ר\"מ אבל ר' יהודה קאמר פלוגתא דר' אליעזר ורבי יהושע בגוונא אחרינא נקט רבינו כסתם מתניתין ועוד דבירושלמי פרק רביעי דתרומות נקיט לה בשם רבי יהודה כסתם מתניתין: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו וכן אם דרסה על פי כוורת או על פי עיגול ואין ידוע אי זהו. שם בירושלמי (הלכה ז'). \n", + "ומה שכתב דרסה ע\"פ העיגול ואינו יודע אם בצפונו או בדרומו ולא אי זה עיגול הוא וכו'. בריש ביצה (דף ד') דרסה בעיגול ואינו יודע באי זה עיגול דרסה ד\"ה יעלו ד\"ה היינו פלוגתייהו אמר רב פפא ה\"ק דרסה בעיגול ואינו יודע באי זה מקום עיגול דרסה אי לצפונה או לדרומה ד\"ה יעלו ומאחר דקאמר גמרא דבאינו יודע באי זה עיגול היינו פלוגתייהו וכיון דקי\"ל כרבי יהושע הוה ליה לרבינו למיפסק בה דלא תעלה עד שיהא שם מאה עיגול ויש לתמוה למה פסק דרואין אותן כאילו הן פרודות ואפשר דהכא דאיכא תרי ספיקי מודה ר' יהושע. \n", + "ומ\"ש והוא שיש בכל עיגול מהן יתר על שני ליטרין וכו'. ירושלמי בפ\"ד דתרומות (סוף הלכה ז'): \n\n" + ], + [ + "התרומה ודאה אוסר במאה וכו'. משנה בפ\"ד דתרומות (משנה ז') וכרבי אליעזר דסתם לן תנא כוותיה בפרק ב' דערלה (מ\"א) דתרומה עולה בק\"א וסתם גמרא נקיט לה הכי בכמה דוכתי. \n", + "ומ\"ש וספיקה אוסר בחמשים בירושלמי פ\"ד דתרומות תרומה אוסרת בודאה במאה וספיקה בחמשים הא ששים לא שבעים לא עד חמשים צריכה רוב מכאן ואילך אינה צריכה רוב ומפרש רבינו דה\"ק הא ששים לא שבעים לא בניחותא דכל שהוא יותר מחמשים אפילו אחת אינו אוסר שעד חמשים צריכה רוב כלומר צריך לרבות עליה חולין עד שיהיו שם מאה ואחד אבל אם היו יותר מחמשים אפילו אחת אינו צריך לרבות אלא הרי הן מותרות ופירוש זה מבואר הדוחק דאם כן לא הל\"ל ששים ושבעים מאחר דבנ\"א סגי ומדנקט ס' וע' משמע דהיינו לומר דבס' וע' נמי אוסר ולפיכך לא נתחוור הראב\"ד בפירוש זה וכתב א\"א ובירושלמי פרק המפריש מקצת תרומות ומעשרות וכו' עד פרק התערובות. וגם פירושו דחוק. ובתחלת הסוגיא גרסינן היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחת [לתוכן ואבדה] אחת מהן ריש לקיש אמר ספיקה בטל ברוב רבי יוחנן אמר כולן נעשו הוכח מודה רבי יוחנן שאם תרם מהן על מקום אחר או שריבה מהן למקום אחר או שריבה ממקום אחר לתוכן שספיקן בטל ברוב וידוע דהלכה כרב יוחנן דאין בטל ברוב אלא אם כן ריבה עליהם חמשים ואחד דבהא מודה רבי יוחנן ועשרים שהזכירו שם לאו דוקא דחמשים ועשרים חד דינא אית להו עד שיהיו יותר מחצי המאה וכמו שאמרו אחר כך וספיקה כחמשים וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וכו'. משנה ריש פרק ה' דתרומות (מ\"א): \n\n" + ], + [ + "סאה תרומה טמאה וכו'. גם זה משנה שם. \n", + "ומה שכתב במה דברים אמורים בדבר שאין דרכו להאכל חי וכו'. בירושלמי (הלכה א') מקשה אמתני' ניחא טהורים ירקבו טמאים ירקבו על דעתי' דרבי יוחנן ידלק וכו' סבר ר\"י כהדא דר\"י בר חנינא שמא ימצא בהן עלויה ובדבר שאין דרכו להבלל אבל בדבר שדרכו להבלל שמא ימצא בהן תקלה. ומשמע לי שרבינו גורס להאכל במקום להבלל ומפרש דהיינו שדרכו להאכל חי: \n\n" + ], + [ + "סאה תרומה טהורה שנפלה וכו'. ג\"ז משנה שם: \n\n" + ], + [ + "סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים וכו'. ג\"ז משנה שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה של תרומה טהורה וכו'. ג\"ז משנה שם (מ\"ד) וכחכמים. \n", + "ומ\"ש ואם נפלה לפחות ממאה וכו'. שם בירושל' ומה שלא אמרו תשרף לפי שאין שורפין תרומה טהורה ולא מפני הסאה הטמאה נקל בשאר: \n\n" + ], + [ + "שתי קופות שנפלה סאה של תרומה וכו'. ירושלמי פ\"ד דתרומות (הלכה ח') ובתוספתא פ\"ד: \n", + "נפלה סאה ראשונה לתוך אחת מהן וכו'. גם זה שם בירושלמי ובתוספתא פ\"ו: \n\n" + ], + [ + "היו שתי קופות אחת טמאה ואחת טהורה וכו'. תוספתא פרק חמישי דתרומות אלא ששם כתוב אחת של תרומה טמאה ואחת של תרומה טהורה ומסיים בה וטהורה לא תאכל בטהרה עד שתתחשב שאין בכל עיסה ועיסה כביצה ונראה שרבינו כתב סתם לומר דגם כששתיהן חולין אומרים לתוך הטמאה נפלה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יז-יט) שתי קופות אחת תרומה טהורה ואחת של חולין טמאים וכו'. בירושלמי פרק שביעי (הלכה ג') אלא שבבא ראשונה במקום תרומה טהורה כתוב שם תרומה טמאה ובמקום חולין טמאים כתוב שם חולין טהורים וכך היא גירסת התוספתא והיא נוסחא מיושרת בעיני לענין מה שכתוב בה שהחולין טהורים דמשום הכי החולין יאכלו בטהרה כתרומה מפני שהם טהורים שאילו היו טמאים היכי שייך למיתני בהו יאכלו בטהרה וכן אתי שפיר מאי דתני בבבא שניה יאכלו קליות או ילושו במי פירות דאילו היו החולין טמאים לא הוה שייך למיתני הכי וכמו שהקשה הראב\"ד שכתב א\"א זאת הפיסקא לא מצאתיה וכו' ולכן צריך להגיה בדברי רבינו ואחת של חולין טהורים. ודע שעוד יש חילוף בנוסחת הירושלמי דגבי נפלה סאה תרומה טהורה קתני החולין יאכלו ניקודין וגבי נפלה סאה תרומה טמאה קתני החולין יאכלו בטהרה ובזה אין נוסחת הירושלמי מיושרת וגירסת רבינו בזה היא נכונה וק\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "(כ-כא) שתי קופות אחת של תרומה טמאה ואחת של חולין טהורים וכו' עד סוף הפרק. בירושלמי דתרומות פרק שביעי שם (הלכה ג') אלא ששם כתוב אחת של תרומה טהורה ואחת של חולין טמאים וכתוב ברישא החולין יאכלו ניקודים והיא נוסחא מיושרת בעיני ומשום הכי החולין יאכלו ניקודים או קליות דכיון שהם טמאים איכא למיחש שמא נפלה הסאה תרומה טהורה לתוכה ואם ילוש יותר מכביצה נמצאו החולין מטמאים את התרומה ואף על פי שאנו אומרין לתוך של תרומה נפלה היינו כדי שלא לאסור את החולין משום מדומע דלית ליה תקנתא אבל צריכים אנו לחוש לחולין שלא יטמאו את התרומה אם נפלה לתוכה כיון דאית לה תקנתא באכילת ניקודים או קליות וגם גירסת רבינו בזה יש לה מקום וק\"ל: \n", + "ודע שאחר כך מצאתי שהנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו נשאל על פירוש אלו הבבות שבסוף פרק זה והשיב וז\"ל שתי קופות אחת של תרומה טהורה ואחת של חולין טהורים ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהם נאמר לתוך של תרומה נפלה שהיא מינה ונאמר גם כן ואולי לתוך החולין נפלה ולכך יאכלו החולין בטהרה כתרומה שאם יאכלו בטומאה אולי היתה התרומה בתוכן ותטמא ואם היתה הסאה של תרומה שנפלה טמאה נאמר גם כן לתוך של תרומה נפלה ואולי נפלה לתוך החולין ועם היותה טמאה והחולין טמאים לא נשרה החולין במים לפי שהם יוכשרו לטומאה ואף על פי שהתרומה שאולי נפלה לתוכן טמאה לא נוסיף בה טומאה אלא יאכלו החולין קליות או ילושו במי פירות ואם היו שתי קופות אחת מהן תרומה טמאה ואחת מהן חולין טהורים ונפלה סאה של תרומה טהורה לתוך אחת מהן אומרים לתוך של תרומה נפלה ואולי נפלה לחולין והחולין טהורים והיא טהורה ולא נסבב לחולין הכשר כדי שלא נכשיר התרומה לטומאה ואם היתה התרומה שנפלה טמאה שתיהן אסורות ולא נאמר בזה אומרים לתוך של תרומה נפלה אלא נחמיר ונאמר לתוך של חולין נפלה ואסור לאכול החולין מפני התרומה הטמאה שאסור לאכלה מן התורה והקופה שבה תרומה טמאה ידוע שהיא כולה אסורה באכילה ואלו הדינים כולם מדרבנן ואין לך אלא מה שאמרו עכ\"ל. והרי זה מבואר כמו שהוכחתי דברישא גרסינן והחולין טהורים במקום מה שכתוב בספרי רבינו טמאים. ומה שסיים רבינו שספק תרומה טמאה אסור וספק המדומע מותר וכו' מבואר שבא ליתן טעם למה בבבא דסיפא כשנפלה סאה תרומה טהורה שתיהן מותרות וכשנפלה סאה תרומה טמאה שתיהן אסורות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חבית סתומה מדמעת בכל שהוא וכו'. במשנה פ\"ג דערלה (משנה ו') מני חביות סתומות בהדי דברים שמקדשין בכל שהן נתפתחו החביות יעלו ובפ\"ג דמעשר שני (משנה י\"ב) תנן עד שלא גפן עולות באחד ומאה משגפן מקדשות בכל שהן: \n\n" + ], + [ + "חבית סתומה שנתערבה במאה חביות וכו' מה שאין כן בתאנה וכו'. מימרא דר\"ל בפ' התערובות (דף ע\"ד:) וכדפריש רבא דבתרא הוא ואי גרסי' רבה בה\"א כדמוכח מדאקדמיה גמרא קודם רב יוסף פסק כרבה במקום רב יוסף דבסברא פליגי וכל דפליגי בסברא הלכה כוותיה: \n", + "כתב הראב\"ד חבית סתומה א\"א דבר זה שלא כהלכה וכו'. וליישב דברי רבינו י\"ל דע\"כ לא פליגי רבנן ארבי אליעזר אלא באיסורי תורה אבל במידי דרבנן מודו ליה וכיון דרבינו סבר דתרומה בזמן הזה דרבנן שפיר פסק כר\"ל ובלאו הכי האי אסורה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטיל ועי\"ל דכיון דבגמרא דידן לא מדכר דר' יוחנן פליג אדר\"ל ואדרבא שקלי וטרו אמוראי לפרושי לדר\"ל משמע דסברי דהלכתא כוותיה ולענין מה שהקשה הראב\"ד דכיון דבגמרא לא מיתוקמא אלא כר' אליעזר דמצריך התם לדרב נחמן ולדר\"ל ומוקי לדרב נחמן כר\"א ופשיטא דלית הלכתא כוותיה אלא כתנא קמא וא\"כ לא הוה ליה לרבינו לפסוק כר\"ל תירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שסובר רבינו דההיא דימותו כולם שאני דע\"כ לא התיר ר\"י אלא בנפלה מעצמה אבל הפילה הוא לא אלא דמקשה סבר שאין חילוק בין נפלה להפילה ומש\"ה קשיא ליה מההיא דימותו כולם ולטעמיה מתרץ דמוקים לה כר\"א דאמר אם קרב ראש אחד וכו' דדמי להפילה אבל קושטא דמילתא דימותו כולם שאני דהוי דומיא דהפילה ולכך ימותו כולם וזה דעת רבה ורב יוסף דפליגי אליבייהו דודאי לא סברי כולהו כר\"א ושבקי רבנן דרבים נינהו אלא ודאי מפלגו בין נפלה להפילה עד כאן לשונו: \n\n" + ], + [ + "חבית סתומה שנתערבה במאה חביות וכו' עד ושותה המאה השאר. שם, ודע שיש בספרי הדפוס חסרון הניכר בדברי רבינו וכך צריך להגיה ולכתוב תיבת השאר ואחר כך לכתוב נתערבה: \n", + "נתערבה חבית במאה וחמשים חביות ונפתחו מהם מאה חביות נוטל מהן כדי דימוע חבית אחת ושותה המאה ושאר החמשים אסורות ואין מחזיקין לאותה חבית של תרומה שהיא ברוב אפילו היה כמה אלפים חביות וכו' כך היא הגירסא האמיתית בספרי רבינו המוגהים וגם זה שם ובירושלמי פ\"ד דתרומות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) כבר ביארנו וכו' שהמחמץ והמתבל אוסר בכל שהוא. משנה פרק ב' דערלה (מ\"ד): \n", + "ומה שכתב לפיכך אם ריסק תפוח של תרומה וכו'. משנה בפרק י' דתרומות (מ\"ב). \n", + "ומה שכתב ביצה שנתבלה וכו' ג\"ז משנה שם. \n", + "ומה שכתב אפילו חלמון כלומר שהוא באמצע ואינו מעורב עם החלבון אפילו הכי אוסר: \n\n" + ], + [ + "שאור של תרומה וכו'. תוספתא דתרומות פ\"ח ורמוזה בפ' כל המנחות באות מצה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) כבר ביארנו שאם נתערב תרומה וכו': לפיכך בצל מחותך שנתבשל וכו'. בפרק עשירי דתרומות (משנה א') תנן בצל שנתנו בתוך עדשים אם שלם מותר ואם חתכו בנותן טעם ושאר כל התבשיל בין שלם בין מחותך בנותן טעם ובירושלמי (דף מ\"ו:) רבי חזקיה וכו' מתניתין כשהוציאו עדשים מימיהן שעדשים צופדות אותו שלא יבלע וכו' ודכוותה עדשים צופדות אותו שלא יתן. מתניתין בבצל [של חולין] שנתנו לתוך עדשים של תרומה אבל בבצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים של חולין לא במה דברים אמורים ביבש אבל בלח אסור בבצל אבל בקפלוטות בין לח בין יבש בין שלם בין מחותך אסור העביר פטמתו כמחותך הוא וכו' הדא דתימא בשאין בקליפתו החיצונה כדי ליתן טעם אבל אם יש בקליפה החיצונה כדי ליתן טעם אסור. פירוש שהוציאו עדשים מימיהן שנתבשלו כבר וצופדות כובשות ואינם פולטות והוא מל' צפד עורם. ומ\"ש מתניתין בבצל שנתנו לתוך עדשים של תרומה וכו' השמיטו רבינו משום דמשמע דפליג אדרבי חזקיה: \n", + "ומה שכתב רבינו ואם היו בצלים רכים הרי הם כמחותך. שם בירושלמי היו שנים שלשה [קטנים] כמחותכים הם. \n", + "ומה שכתב אם נטלה פטמתו וקליפתו החיצונה פירוש או בקליפתו החיצונה וזה פירוש מה שאמרו בירושל' הדא דתימא בשאין קליפתו החיצונה כדי ליתן טעם: \n\n" + ], + [ + "הכובש ירק של חולין וכו'. משנה שם (מ\"י) כל הנכבשים זה עם זה מותרין אלא עם החסית חסית של חולין עם חסית של תרומה ירק של חולין עם חסית של תרומה אסור אבל חסית של חולין עם ירק של תרומה מותר ופירש רבינו חסית שומים ובצלים ומיניהם וזה לחריפותם וחדותם: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) זיתי חולין שכבשן וכו' עד הרי הן אסורים לזרים. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "השבת עד שלא נתנה טעם בקדרה וכו'. משנה בפירקא בתרא דעוקצין (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "הרודה פת חמה וכו'. משנה פ״י דתרומות (משנה ג') וכרבי יוסי ובפרק בתרא דע״ז (דף ס״ו:) ובפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ו:) אמר ר״ל בפת חמה וחבית פתוחה ד״ה אסור בפת צוננת וחבית מגופה ד״ה מותר לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית סתומה פת צוננת וחבית פתוחה ויש לתמוה על רבינו שכ' משנתנו כצורתה ולא חילק בדבר ותירץ הר״י קורקוס שסובר רבינו דההיא מימרא דר״ל משום דסבר ריחא מילתא היא אמר דלכ״ע פת חמה וחבית פתוחה אסורה והיינו כאביי דפרק בתרא דע״ז ורבא פליג עליה גם בפרק כיצד צולין נחלקו רב ולוי גבי בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה ושם הביאו הא דר״ל לתרוצי לדרב דלא תיהוי כתנאי וכבר פסק רבינו כלוי בפט״ו מהמ״א וכרבא בפי״ג וא״כ ליתא לדר״ל כלל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יד-טז) תנור שהסיקו בכמון של תרומה וכו' עד הרי הן מותרים. ג\"ז משנה שם: \n", + "תלתן של תרומה וכו'. ג\"ז משנה שם: \n\n" + ], + [ + "שני כוסות של יין וכו'. בפירקא בתרא דעבודה זרה עלה ע\"ג ע\"ב: \n", + "ומה שכתב שכבר ביארנו. הוא בפרק י\"ג: \n\n" + ], + [ + "יין של תרומה שנפל על גבי פירות וכו' עד שבו טעם השמן. תוספתא פ\"ח דתרומות ויש בה קצת טעות סופר. ואיתא בפירקא בתרא דע\"ז לענין יין נסך: \n\n" + ], + [ + "קדרה שבישל בה תרומה וכו'. ברייתא בפרק גיד הנשה עלה צ\"ז. \n", + "ומ\"ש ואם שטף הקדרה וכו' עד מקום הבישול בלבד. בפרק דם חטאת עלה צ\"ו ע\"ב וכפירוש רש\"י צריך הגעלה בחמין ואחר כך שטיפה וזהו שכתב עליו הראב\"ד א\"א הפליג ושטף שלא מצינו שטיפה אלא בצונן וכו'. והנה מצאתי שנשאל רבינו מחכמי לוני\"ל על זה והשיב שסמך בזה על המשנה השנוי בסוף תרומות (משנה ח') המערה מכד לכד ונוטף ג' טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצה הרי זו תרומה וזהו פירושה המערה כד שהיה בו שמן או יין של תרומה עד שנתרוקן ונפסק כל הנצוק והתחיל המשקה לנטף טפה אחר טפה אינו צריך להמתין עד שיפסקו כל הטיפין אלא כיון שירדו ג' טיפין טפה אחר טפה דיו ונותן לתוכה חולין מיד ואין הצחצוחין הנשארים מדמעים ואם הרכינה על צדה אחר שנטפו הג' טיפין עד שנתקבצו כל הצחצוחין שבכד ונתמצו למקום אחד אותו הנמצה תרומה. שמענו ממשנה זו שאין הקדרה שנתבשל בה תרומה צריך הגעלה אלא שטיפה בלבד וק\"ו הדברים ומה אם היין או השמן הנשאר בדפני הכד אינו מדמע אע\"פ שאילו הרכין הכד על צדה היה מתמצה ממנה תרומה המדומעת וכל הצחצוחין הנשארים הם עצמם של תרומה ק\"ו לקדרה שנבלעה תרומה בחרסיה שיעלה על הדעת שיצא אותו שנבלע וידמע שזה הנבלע בחרסיה אין בו ממש ולא הוא מין התרומה אלא המים שנתבשל בהם התרומה הם הנבלעים בקדרה ואין לאותו היוצא אם יצא ממש ולא טעם ולפיכך אנו אומרים שאין הקדרה צריכה אלא רחיצה בלבד ולא הצרכתי רחיצה אלא מפני שהיא ע\"י האור להחמיר אבל ליתן לה חולין על ידי צונן אינה צריכה רחיצה כמו המערה מכד לכד זהו דעתי בדבר זה ומפני הלכה זו לא הצרכתי הגעלה לתרומ' עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "(כ-כא) תרומה גדולה ותרומת מעשר וכו' עולים באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה. משנה רפ\"ב דערלה (משנה א'). \n", + "ומ״ש ותרומת ידך וכו' הא למדת שהם קרויים תרומה. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ז): \n", + "ומ\"ש ואם נטמאו ישרפו. ומ\"ש ודין תרומת מעשר של דמאי בכל אלו הדרכים וכו'. במשנה רפ\"ב דערלה. \n", + "ומ\"ש אלא שאין לוקין על אכילתה. פשוט הוא דאין לוקין מספק: \n\n" + ], + [ + "כל האוכל תרומה וכו' ואחר כך מברך. מאחר שאכילת תרומה מצוה פשיטא שיברך עליה: \n", + "סליק הלכות תרומות \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..4a3e78e551a3b1cafc922917dec380eeafd8b089 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,1219 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Heave Offerings", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Heave_Offerings", + "text": [ + [ + [ + "התרומות והמעשרות אינן נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל. יתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. בסיפרי סוף פרשת קרח ובפרק ב' דבכורים (משנה ג'): \n", + "ונביאים התקינו שיהיו נוהגות אפילו בארץ שנער וכו'. בפ\"ד דמסכת ידים (משנה ג'). \n", + "ומ\"ש והחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "ארץ ישראל האמורה בכל מקום וכו'. בפרק קמא דע\"ז איפליגו רבי מאיר ורבי יוסי כיבוש יחיד אי הוי כיבוש ופסק רבינו כרבי יוסי דאמר דלא הוי כיבוש ומפרש רבינו דכיבוש יחיד היינו כל שאינו מדעת רוב ישראל: \n\n" + ], + [ + "הארצות שכבש דוד וכו'. זו הוא סוריא שהוזכרה דינה בכמה מקומות בגמרא. \n", + "ומ\"ש ומפני מה ירדו ממעלת א\"י וכו' בסיפרי סוף פרשת והיה עקב וירושלמי רפ\"ב דחלה: \n\n" + ], + [ + "סוריא יש דברים שהיא בהן כארץ ישראל וכו'. פ\"ק דגיטין (דף ח'). \n", + "ומ\"ש והקונה בה קרקע כקונה בא\"י הכי משמע במשנה ספ\"ו דדמאי. \n", + "ומ\"ש והכל בסוריא מד\"ס כלומר דאילו מדין תורה פטורה כיון שאינה מן הארץ שניתנה לאברהם. וקשיא לי למה הוצרכו ליתן טעם בפ\"ק דגיטין לחיוב סוריא במעשרות ובשביעית משום דקסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש הל\"ל דאפי' למ\"ד דמדאורייתא פטורה דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש לא אמרו חייבת אלא מד\"ס ושמא יש לומר דה\"מ למימר הכי אלא דבעא ליתובי מתניתין אפי' תימא דחייבת מדאורייתא והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ דטעמא משום דקתני בה חייבת בתרומה ומעשרות כא\"י משמע דחייבת מן התורה כא\"י קאמר ומש\"ה הוצרך לאוקומה כמ\"ד שמיה כיבוש: \n\n" + ], + [ + "כל שהחזיקו עולי מצרים וכו'. בסוף ערכין (דף ל\"ב) איפליגו תנאי קדושה ראשונה אי קידשה לשעתה או לעתיד לבא ובפ\"ק דחולין עלה ז' גבי רבי שהעידו לפניו על ר\"מ שאכל עלה ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו ואמרי' עלה אמר ר\"ש בן אליקים משום ר\"א בן פדת משום ר\"א בן שמוע הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא והניחוה כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ואיתא נמי בפ\"ק דיבמות ובפ\"ק דחגיגה וכיון דכל הני רברבתא אמרו הכי ורבי דבתרא הוא סבר הכי וגם עשה מעשה פסק רבינו כמותו. \n", + "ומ\"ש רבינו שרבי נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות בירושלמי פ\"ו דשביעית שנמנו על אשקלון לפטרה מהמעשרות אבל לא הוזכר שם רבי ונראה שהיה בנוסחת רבינו כתוב שרבי נמנה עליה ופטרה. ובירושלמי פ\"ב דדמאי (הלכה א') רבי התיר קסרין רבי התיר בית גוברין רבי התיר כפר צמת ולא ידעתי למה לא הזכירם רבינו: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לא התיר רבי וכו'. כן פירש\"י וטעמו מדאמרינן שעל ידי שאכל רבי מאיר עלה ירק התיר רבי את בית שאן משמע דלא התיר אלא לענין ירק ודכוותה וכן נראה מדברי התוס' אבל רבינו לא משמע ליה הכי משום דמפשטא דלישנא דהתיר רבי את בית שאן ולא מפליג משמע שהכל התיר ועוד דרבינו אזיל לטעמיה שסובר שבזמן הזה אף במקום שהחזיקו בו עולי בבל אפילו בימי עזרא אינה מן התורה כמ\"ש בסוף פרק זה דהשתא אף דגן תירוש ויצהר אף בכיבוש עולי בבל אינם אלא מדרבנן ולא שאני לה בינם לירק ופירות. וז\"ל הרשב\"א בפ\"ק דחולין הרמב\"ם סובר שאף בכיבוש עולי מצרים יש מקומות שלא הנהיגו בהם אפילו ודאי מפני שלא היו ישראל בכיבוש שני מצויים שם כ\"כ והיו מקומות רחוקי' מעיקר מקומות היישוב של כיבוש והיינו מעשר דבית שאן שפטר לגמרי עכ\"ל: \n", + "ודע שכתב רבי' בספ\"ו מהלכות בית הבחירה שהמקדש וירושלים קידשם שלמה לשעתה ולעתיד כדתנן בסוף עדיות ולא אמרו שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא אלא בשאר א\"י ונתן טעם לדבר: \n\n" + ], + [ + "נמצא כל העולם וכו'. מתבאר מתוך מה שקדם. \n", + "ומ\"ש ושאר ארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן. התוס' בפ\"ק דחולין (דף ז' ע\"ב בד\"ה והתיר) כתבו דבקצת מקומות מוכח דתרומה נוהגת בחוצה לארץ ובקצת מקומות מוכח דאינה נוהגת והאריכו בדבר ובסוף כתבו הא דאמרי' בירושלמי סוף חלה אמר ר\"י רבותינו שבגולה היו מפרישים תרומה ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלו אותם מאן אינון הרובים תרגמוניא ושעל זה סמכו שלא להפריש תרומה ומעשרות בח\"ל: \n\n" + ], + [ + "אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים וכו' עד מן החוט ולחוץ ח\"ל. בפ\"ק דגיטין (דף ח'). וכתב רבינו שמשון בפ\"ו דשביעית דטורי אמנון היינו ראש אמנה דקרא כדאיתא בירושלמי והוא הר ההר והר ההר תרגום ירושלמי טורי אמנון: \n\n" + ], + [ + "מהיכן החזיקו עולי בבל וכו'. בפרק ששי דשביעית תנן ג' ארצות לשביעית כל שהחזיקו [בו] עולי בבל מא\"י ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד כל שהחזיקו [בו] עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד. ובירושלמי אמר רב הונא כיני מתניתין מכזיב ועד הנהר מכזיב ועד אמנה. וכתב רבינו שמשון כלומר זה לצד מזרח וזה לצד מערב ובפ\"ק דדמאי תנן מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי ובירושלמי תני כזיב בעצמה פטורה מן הדמאי: \n\n" + ], + [ + "אי זו היא סוריא מארץ ישראל וכו': אבל עכו חוצה לארץ וכו'. בפ״ק דגיטין (דף ב') ר״י אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום מעכו לצפון ועכו כצפון ופי' ר' שלמה יצחקי מרקם עד סוף העולם למזרחו הוי מדינת הים ורקם עצמה נידונת כמזרח העולם ולא כא״י וכן כולם. ואע״ג דבפרק שני דייני גזירות (כתובות דף קי״ב) ובפרק מי שאחזו (גיטין דף ע״ו) משמע דעכו א״י כבר אמרו בפרק ששי דשביעית עכו יש בה א״י ויש בה חוצה לארץ ויש לתמוה על רבינו למה לא כתב כן ואפשר לומר דרבינו לא נחית הכא אלא לומר שמה שיש בעכו שאינו א״י אין לו דין סוריא אלא דין חוצה לארץ ועי״ל דבכלל מ״ש והם תחומי א״י יש מקומות במשמע שקצתם מא״י. \n", + "ועל מ\"ש דאשקלון ח\"ל יש לתמוה דבספר יהושע ובספר שופטים משמע שהיא מא\"י ועוד דבירושלמי מני בתחומי א\"י שהחזיקו עולי בבל גניא דאשקלון וקאמר עלה אשקלון עצמה מן מה דתני גניא דאשקלון הדא אמרה אשקלון כלחוץ משמע שהיא חוץ לכיבוש עולי בבל והיא תוך כיבוש עולי מצרים ועוד דאמרינן התם שנמנו עליה לפטרה מהמעשרות וכתבו רבינו בסמוך אלמא מכיבוש עולי מצרים היא והיאך כתב כאן שהיא חוצה לארץ ואפשר לומר שיש בה א\"י ויש בה ח\"ל כמו שבארנו בעכו ומ\"מ איני יודע למה תלה רבינו עכו באשקלון דמאי פשיטותא דאשקלון טפי מעכו: \n\n" + ], + [ + "עכו״ם שקנה קרקע בא״י לא הפקיעוה וכו'. בסוף פרק השולח גיטין (דף מ״ז) איפליגו רבה ור״א במילתא ופסק כרבה דרב אשי דבתרא הוא מתרץ מתני' אליביה וסוגיא דפ״ק דבכורות (דף י״א) גבי הלוקח טבלים ממורחים מן העכו״ם הכי סברה ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף ל״א) גבי הא דאמר ר״ש שזורי נתערב לו טבל בחולין בחד לישנא הכי סבר וכך היא שנויה בפ״ה דדמאי כההוא לישנא. ואע״ג דבכמה משניות מסדר זרעים ומקומות אחרים משמע דיש קנין לעכו״ם לא קי״ל כוותייהו אי נמי דהתם בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל ורבינו מיירי בשחזר ולקחה ממנו ישראל כמבואר בדבריו. וכן לענין הקונה ממנו פירות ומירחן ישראל וכדבסמוך. \n", + "ומ\"ש ויש קנין לעכו\"ם בסוריא וכו'. שם: \n\n" + ], + [ + "פירות העכו\"ם שגדלו בקרקע וכו'. בספ\"ק דבכורות (דף י\"א) א\"ר חנינא הלוקח טבלים ממורחים מן העכו\"ם מעשרן והם שלו דמרחינהו מאן אילימא דמרחינהו עכו\"ם דגנך אמר רחמנא ולא דגן עכו\"ם אלא דמרחינהו ישראל ברשות עכו\"ם מעשרן דאין קנין לעכו\"ם בא\"י להפקיע מיד מעשר והן שלו דאמר ליה קאתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ומפרש רבינו דהא דקאמר דמרחינהו ישראל ברשות עכו\"ם היינו שלקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל וכן פירשו התוס'. \n", + "ומ\"ש חייבים בכל מן התורה משמע לרבינו דדרשא דגנך ולא דגן עכו\"ם דרשא גמורה היא מן התורה אלמא כל שאינו דגן עכו\"ם אלא דגן ישראל חייב מן התורה. \n", + "ומ\"ש ומפריש תרומה גדולה וכו' עד ולוקח דמיה. שם: \n", + "כתוב באורחות חיים בסוף הלכות חלה בשם הראב\"ד אפילו קנה מהעכו\"ם דגן ומירח ישראל חייב בתרומה ומעשרות ואם קנה מהעכו\"ם שבלים לצורך מצות ומרחן עכו\"ם בשביל ישראל מחייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו אבל אם המוכר עכו\"ם מרחו פטור עכ\"ל. ואיני יודע מניין לו לרב ז\"ל לחלק בין מוכר עצמו לעכו\"ם אחר ואפשר דהוא הדין אם המוכר עכו\"ם מרחו קודם שמכר לישראל פטור. ומ\"ש דשלוחו של אדם כמותו יש לגמגם בו דהא אין שליחות לעכו\"ם: \n", + "ודע דבמנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ו:) אמרינן מירוח העכו״ם אי פוטר תנאי היא דתניא תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל עכו״ם על של עכו״ם ומשל כותיים על של כותיים ומשל כל על של כל דברי רבי מאיר ורבי יהודה רבי יוסי ורבי שמעון אומרין תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל עכו״ם על של כותיים ומשל כותיים על של עכו״ם אבל לא משל ישראל על של עכו״ם ושל כותיים ולא משל עכו״ם ושל כותיים על של ישראל (עוד שם דף ס״ז) בעי רבא גלגול העכו״ם מאי וכו' הדר אמר רבא מ״ד מירוח העכו״ם פוטר גלגול העכו״ם פוטר מ״ד מירוח העכו״ם אינו פוטר גלגול העכו״ם אינו פוטר. איתיביה רב פפא [לרבא] עכו״ם שהפריש פטר חמור וכו' ועוד איתיביה רבינא לרבא חלת העכו״ם בארץ וכו' והא האי תנא דאמר מירוח העכו״ם אינו פוטר גלגול העכו״ם פוטר מדרבנן גזירה משום בעלי כיסין. ופירש״י משל כל על של כל וכו' מאי זה שירצה תורם על של חבירו ואפי' משל עכו״ם וכותיים על של ישראל אלמא מירוח העכו״ם אינו פוטר והו״ל שניהם חייבים. אבל לא משל ישראל וכו' דקסבר מירוח העכו״ם פוטר והו״ל מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור. מדרבנן כלומר לעולם הא דקתני לגבי חלה גלגול פוטר הנך תנאי היא דפטרי לעיל במירוח והא דקתני לעיל מדוקיא הא תרומתו אסורה מדרבנן הויא אסור מדרבנן גזירה משום בעלי כיסים עשירים שלוקחים תבואה מחמרים ואי שרית ללוקח מן עכו״ם שלא יעשר דמירוח עכו״ם פוטר אתי למימר נמי לוקח מחמר ישראל פוטר. לישנא אחרינא משום בעלי כיסים שיש להם קרקעות הרבה וחסים על רוב מעשרות ויקנוהו לעכו״ם וימרחהו עכו״ם ומפקע ליה ממעשר עכ״ל. ומשמע לרבינו דלענין הלכה אין לנו לחייב מירוח עכו״ם היכא שהיו של העכו״ם משום דרב פפא ורבינא פליגי עליה דרבא ולית להו גזירת בעלי כיסים והלכה כוותייהו דבתראי נינהו ובהכי אתי שפיר ההיא דפ״ק דבכורות דפטר אפי' מדרבנן ועוד דא״ל דרבא נמי לא גזר משום בעלי כיסים אלא היכא שהיה מתחלתו של ישראל וכלשון שני דרש״י אבל היכא שהיה מתחלתו של עכו״ם לא גזר. והראב״ד חולק ע״ז שעל מ״ש רבינו בספי״א מהלכות מעשרות דגנך ולא דגן עכו״ם כתב א״א חייב מדרבנן עכ״ל. ומצאתי שכתב ריב״א בתשובה ונטה לומר דהלכה כרבא דחייב משום גזירת בעלי כיסין אלא שבזה יש להסתפק אי גזירה דבעלי כיסין שייכא היכא שהיה מתחלתו של עכו״ם ומירחו עכו״ם דשמא לא נגזרה אלא היכא שהיה מתחלתו של ישראל ומכרו לעכו״ם ומרחו עכו״ם דומיא דבעלי כיסין אבל היכא שלא היה מתחלתו של ישראל פטור לגמרי ולפי המסקנא דפרק רבי ישמעאל דמוקי לה משום בעלי כיסין ההוא דחלת עכו״ם מיתוקמא כשהיה מתחלתו של ישראל ומכרו ומירחו ואין זה דוחק דהא ההיא דרבי יהודה מוקמינא בגדל שליש ביד ישראל כדפרישית לעיל וכל שכן דהשתא ניחא טפי דלא מוקי הא דר״ש שזורי כמ״ד אין קנין וס״ל דמירוח עכו״ם פוטר דא״כ היה פטור לגמרי דלא שייכא גזירה דבעלי כיסין דמסתמא כי אמר ליה לך וקח מן העכו״ם דגדל ברשות העכו״ם מיירי ולא סמך ע״ז שימצא מזומן שגדל ברשות ישראל ומכרו. ועוד דהו״ל לפרש אם בענין זה דבר והאריך מאד בדבר ובסוף דבריו כתב ולענין מירוח העכו״ם נראה בעיני דהלכה כרבי יוסי לגבי ר״מ ורבי יהודה דר״י ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי וכל שכן לגבי ר״מ ואע״פ שאסרתי אפילו כשהיה מתחלתו של עכו״ם משום בעלי כיסין אם היה מנהג בא״י שלא להחמיר לא היה בידי לבטל המנהג כי מנהג אבותיהם בידיהם והייתי תולה הטעם שהראשונים היו סוברים כר״פ ורבינא ואע״פ שקשה לי ההיא דבכורות בהלכה רופפת הלך אחר המנהג ונדחק לפרש וכו' ובספר הרמב״ם מצאתי כשהיו מתחלתן ביד עכו״ם ומירחם העכו״ם ומפני שנסתפקתי ולא יכולתי לעמוד על בירור הדבר נראה בעיני להחמיר ולהפריש תרומות ומעשרות מתבואות העכו״ם אע״פ שגדלה שליש בידו ומירחה מפני שלאיסור באות כל ההלכות בפשיטות יותר אלא מפני הספק יש ליזהר שלא להפריש מתבואה שגדלה שליש ביד ישראל ומירחה העכו״ם על תבואה שגדלה שליש ביד עכו״ם ומירחה שלא יהא מן החיוב על הפטור ואם יש מנהג ראוי לעמוד על המנהג עכ״ל ריב״א. והמנהג הפשוט בכל א״י כדברי רבינו ומימינו לא שמענו פוצה פה לחלוק על זה. ועתה קם חכם אחד ונראה לו שהוא מתחסד בעשותו הפך המנהג הפשוט ומעשר פירות שגדלו בקרקע העכו״ם ונגמרה מלאכתן ביד עכו״ם וגם מירחן עכו״ם. והולך ומפתה אחרים שיקבלו עליהם לעשות כדבריו. ונראה פשוט בעיני שראוי למנעם מזה משום לא תתגודדו ועוד שמאחר שבכל אלו המדינות קבלו עליהם לעשות כדברי רבינו מלבד מה שנוגע בכבוד הראשונים שנהגו כן והרי ריב״א לא מלאו לבו לסמוך על סברתו לבטל המנהג ומי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעשות כן ועוד שדבר זה הוא דבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו לכן יש לגזור עליהם שלא ינהגו כן ואם יסרבו יכופו אותם כההיא דשמואל דא״ל אכול משחא ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא. אח״כ נתפשטו הדברים עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן ונתקבצו כולם וגזרו גזירת נח״ש שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקוח מן העכו״ם אלא כמו שנהגו עד עתה ע״פ רבינו: \n\n" + ], + [ + "מכר העכו\"ם הפירות שלו וכו'. בפ' בתרא דמעשרות (משנה ה') תנן הלוקח שדה ירק בסוריא אם עד שלא x באו לעונת המעשרות חייב ומשבאו לעונת המעשרות פטור וכו' אמר ר\"ש בן גמליאל בד\"א בזמן שקנה קרקע אבל אם לא קנה קרקע xx אע\"פ שלא בא לעונת המעשרות פטור רבי אומר אף לפי חשבון ומפרש בירושלמי דרבי ארישא דמתניתין קאי דת\"ק פוטר כשבא לעונת המעשרות אף ע\"פ שמוסיף ברשות ישראל ורבי סבר דמה שמוסיף חייב ומעשר לפי חשבון ואם הביא שליש ביד עכו\"ם ושני שלישים ביד ישראל חייב שני שלישים ופסק רבינו כרבי משום דאתי כחכמים דאיתא תו התם בירושלמי (שם הלכה ב') תניא שדה שהביאה שליש לפני עכו\"ם ולקחה ממנו ישראל ר\"ע אומר התוספת פטור וחכ\"א התוספת חייב דע\"כ לא פליגי אלא בסוריא אבל בא\"י לכ\"ע הכל לפי חשבון: \n\n" + ], + [ + "ישראל שמכר וכו'. בפרק השולח (גיטין דף מ״ז) ישראל שלקח שדה מהעכו״ם עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה נתחייבה אין לא נתחייבה לא כלומר ותיקשי למאן דאמר אין קנין לעכו״ם להפקיע ותירצו בסוריא. וזהו שכתב הראב״ד א״א לא ידעתי זה הגמר מהו וכו'. וי״ל דרבינו לא כתב לעיל דאין קנין לעכו״ם בא״י להפקיע מיד מעשר אלא לענין אם חזר ולקחה ממנו ישראל שלא יהא ככיבוש יחיד או אם קנה הפירות ומירח אותן ומש״ה אוקמוה בסוריא וחייבת חיוב גמור: \n", + "וכתב הר\"י קורקוס אבל אם לא מירח ישראל אפילו בארץ אין שם חיוב מן התורה כלל דדרשינן דגנך ולא דיגון עכו\"ם ומיהו אם הביא שליש ביד ישראל חייב מדבריהם דכיון שנתחייבו אין חוזרים ונפטרים אבל אם גם באו לעונת המעשרות דהיינו הבאת שליש ביד עכו\"ם פטורים לגמרי כיון שהעכו\"ם מירחן כההיא דבכורות שכתבתי בסמוך דמירוח עכו\"ם פוטר לגמרי אפילו מדרבנן וכן משמע בהקומץ וה\"ז דומה לדין שכתב רבינו לעיל פירות העכו\"ם שגדלו בקרקע שקנו בא\"י אם נגמרה מלאכתן ביד העכו\"ם פטורים מכלום ואע\"פ שכאן גדלו בקרקע ישראל כיון דקי\"ל אין קנין לעכו\"ם אין הפרש בין קרקע שביד עכו\"ם לקרקע שביד ישראל ומיהו בהגיעו לעונת המעשרות שהיא מדרבנן חילקו בין הגיעו ביד עכו\"ם ללא הגיעו דלא שייך בהא למיתי עלה מטעם אין קנין דכיון דמירחן עכו\"ם בכל גוונא פטור מדרשא דדיגונך ולא דיגון עכו\"ם אלא כיון שהביאו שליש ביד ישראל והיא שעת חיובם וירד להם תורת חיוב לא ראו לפטרם לגמרי ולכך חייבו אותו חכמים ומההיא דבכורות אין ללמוד שפטור לגמרי אלא בגדלו ברשות עכו\"ם דבהכי איירי התם דקאמר הלוקח טבלים דהבאת שליש ביד עכו\"ם לא חשיבא אפילו אין קנין ואין זה נקרא תורת חיוב דאין פירות העכו\"ם עומדים ליתרם וכיון שהוא מירחם אין כאן חיוב אפילו מדרבנן כללא דמילתא דבמידי דאורייתא שייך למיתי מטעם אין קנין ואין לחלק בין עכו\"ם לישראל אבל במילתא דרבנן שייך לחלק ולא אמרינן בה אין קנין ולדעת הראב\"ד אפילו בחיובא דרבנן שייך למיתי מטעם אין קנין ואין חילוק בין הביאה ביד עכו\"ם להביאה ביד ישראל. ודרך רש\"י נראה כשיטת רבינו שכתב בההיא דהשולח שכתבתי בסמוך חייבת במעשר אם בא ישראל ולקח מאותן פירות ומירחן עכ\"ל. וכן מפורש בירושלמי בפ\"ה דדמאי (הלכה ח') רבי זעירא אמר קומי ר' אבוה בשם ר\"א אע\"ג דר\"מ אמר אין קנין לעכו\"ם בא\"י לפוטרו מן המעשרות מודה הוא הכא דיש לו קנין נכסים א\"ר בא לאכילת פירות פירוש דכי אמר ר\"מ אין קנין היינו לענין אם זרעה ישראל בקבלנות או בחכירות דבקדושתה קיימא דלא תימא דהויא כי סוריא אם חזר ישראל ולקח מן העכו\"ם הפירות קודם מירוח אבל אם העכו\"ם זרעה וגם עשה מירוח לכ\"ע יש קנין דנהי דלא קני קרקע פירות מיהא קני ויש לזה רמז עוד בירושלמי דשביעית פ\"ז הלכה ד': \n", + "וכן העכו\"ם שגמר פירות וכו'. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דעת רבינו שמה שדרשו דיגונך ולא דיגון עכו\"ם כולל אפילו מירח העכו\"ם פירות ישראל דבדיגון תליא מילתא ואדיגון קפיד רחמנא אבל מדרבנן מיהא מיחייב מהטעם הנזכר למעלה דכיון שנתחייבו דהיינו שהביאו שליש ביד ישראל אינם יוצאים מחיובם לגמרי אבל אין טעם חיובם מפני שבשעת מירוח היו של ישראל דלדעת רבינו אין חילוק וכל דיגון עכו\"ם פטור אפילו שהוא דגנך ולכך כשמכר העכו\"ם פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות ומירחן עכו\"ם פטורין לגמרי אע\"פ שבשעת מירוח היו של ישראל דכיון שהעכו\"ם מירחן פטורים מן התורה וכיון שגם הם הביאו שליש בידו לא חייבו בו חכמים ואפשר ללמוד זה מאותה סוגיא דבכורות שהקשו אילימא דמרחינהו עכו\"ם דגנך ולא דגן עכו\"ם אלא דמרחינהו ישראל ברשות עכו\"ם ואמאי לא משני לעולם דמרחינהו עכו\"ם אחר שקנאה הישראל וחייבים מיהא מדרבנן אלא משמע דל\"ש ובכל גוונא פטור לגמרי עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "הקונה שדה בסוריא וכו'. בפ\"ק דגיטין (דף ח') ובסוף חלה (משנה י\"א) שנינו הקונה בסוריא כקונה x בפרווד בירושלים. \n", + "ומ\"ש אבל הקונה פירות מן העכו\"ם בסוריא וכו' הכי משמע בספ\"ו דדמאי במשנה (דף י\"ח) ובירושלמי וכן משמע בסוף מעשרות (משנה ה') במשנה שכתבתי בסמוך הלוקח ירק בסוריא וכרשב\"ג שכל מקום ששנה במשנתנו הלכה כמותו ועוד דאמרינן בירושלמי דכשיטת ר\"ג אמרה ובההיא הלכה כר\"ג כמו שיתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש קנה קרקע מן העכו\"ם בסוריא וכו'. במשנה הנזכרת: \n\n" + ], + [], + [ + "ישראל שהיה אריס לעכו\"ם וכו'. במשנה בסוף חלה (משנה ז') וכרבן גמליאל דמסיק במתניתין שנהגו כמותו: \n", + "וכן החוכר והמקבל והשוכר וכו'. תוספתא פרק ב' דתרומות: \n\n" + ], + [ + "ישראל שלקח בסוריא שדה וכו'. בס״פ השולח (גיטין דף מ״ז) שכתבתי בסמוך ישראל שלקח שדה מעכו״ם עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה ומקשה מינה למ״ד אין קנין לעכו״ם בא״י להפקיע מידי מעשר דטעמא דחייבת מפני שכבר נתחייבה הא לא נתחייבה לא ושני הב״ע בסוריא וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש וכתב רבינו וחזר ולקחה ישראל פעם שניה מפני שאל״כ ה״ל דגן עכו״ם ופטור ויש לגמגם בזה מאחר שנתחייבה ביד ישראל אע״פ שהיא ביד עכו״ם לא ה״ל לפטור. וכ' הר״י קורקוס ז״ל אפשר לומר דלאו דוקא שחזר ולקח השדה דה״ה חזר ולקח ומירחן כדברי רש״י שכתבתי למעלה שכיון שבשעה שבאו לשעת המעשרו' היו בקרקע ואח״כ מירחן הוא והם שלו חייב וע״כ לא פטר רבינו למעלה כשקנה הפירות מחוברים אפי' קודם שבאו לעונת המעשרות אלא כשלא היה הקרקע של ישראל בשעת עונת המעשרות וזהו שסיים רבינו וכתב שהרי נתחייבה ביד הישראל דבהכי תליא מילתא ומ״מ יש מקום לבעל דין לחלוק ע״ז ולומר דלעולם בעינן שיחזור ויקנה גם הקרקע ובתשוב' כתב רבינו ז״ל חייבת הואיל והביאה שליש ביד ישראל והיא עתה עם הקרקע ביד ישראל נראה שהוא מצריך שיחזור ויקנה גם הקרקע עכ״ל: \n\n" + ], + [ + "ישראל שהיה לו קרקע בסוריא וכו'. ירושלמי פרק ו' דדמאי ובנוסחא דילן כתוב שא\"ל הרי אלו מעושרים ובנוסחת רבינו בירושלמי נראה שלא היה כתוב כן: \n\n" + ], + [ + "שותפות העכו״ם וכו'. בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ה:) שותפות עכו״ם בתרומה רבנן חיובי מחייבי דתני' ישראל ועכו״ם שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי רשב״ג אומר של ישראל חייב ושל עכו״ם פטור ע״כ לא פליגי אלא דמ״ס יש ברירה ומ״ס אין ברירה אבל שותפות דעכו״ם דברי הכל חייבת וסבר רבינו בה כפירוש רש״י. \n", + "ומ\"ש אפילו חלקו שדה בקמתה. ירושלמי פ\"ו דדמאי (הלכה ו') ובס\"פ השולח מתיב מהאי ברייתא למ\"ד אין קנין לעכו\"ם בא\"י להפקיע מיד מעשר דע\"כ לא פליגי אלא דמ\"ס יש ברירה וכו' אבל דכ\"ע יש קנין לעכו\"ם בא\"י להפקיע ממעשר ומוקי לה בסוריא ופסק רבינו בארץ שהיא דאורייתא כמ\"ד אין ברירה ובסוריא שהיא דרבנן כמ\"ד יש ברירה דהכי איפסיקא הלכתא בפרק משילין דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה אבל יש לתמוה שמאחר דלמ\"ד אין קנין לעכו\"ם וכו' אוקימנא האי ברייתא בסוריא דאילו בא\"י הכל טבל ורבינו פסק כמ\"ד אין קנין וכו' לא ה\"ל לכתוב בא\"י טבל וחולין מעורבים זה בזה אלא ה\"ל לכתוב הכל טבל וי\"ל דה\"מ לשנויי דלא אמרינן אין קנין לעכו\"ם אלא לענין אם חזר ולקחה ממנו ישראל שלא יהא ככיבוש יחיד וכמו שכתבתי לעיל לדעת רבינו והב\"ע בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל ולא העמידה בסוריא אלא שלא רצה להאריך או שרצה להשיב לו לפי שיטתו ולפי מ\"ש רבינו בס\"פ זה דהאידנא אין אנו חייבים במעשרות אלא מדרבנן גם בא\"י יש ברירה והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ דרבינו מיירי בשחלקו קודם מירוח ומירחן עכו\"ם ודרשינן ולא דיגון עכו\"ם אלא שכיון שהביאו שליש ביד ישראל הוא שחלקו של ישראל חייב בתרומה מדבריהם אפילו מירח העכו\"ם ולכך כתב רבינו הרי טבל וחולין מעורבים בכל קלח וקלח של עכו\"ם פירוש דאילו מה שלקח ישראל כיון שמירחו ישראל חייב דהא אין קנין לעכו\"ם אלא חלק העכו\"ם שנתמרח ע\"י עכו\"ם זהו שאנו באים לו מטעם ברירה וא\"ת אמאי איצטריך גמרא לשנויי בסוריא ולא אוקמוה אפילו בא\"י ופליגי במה שמירח העכו\"ם דשייך ברירה אפילו למ\"ד אין קנין לעכו\"ם וי\"ל דלפי ששם הקשו מברייתא אחרת ואוקמוה בסוריא לכך משני ה\"נ בסוריא עכ\"ל ועוד האריך בדבר: \n\n" + ], + [], + [ + "פירות א\"י וכו' וכן פירות ח\"ל וכו'. משנה רפ\"ב דחלה פירות ח\"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה ושיצאו מכאן לשם ר\"א מחייב ור\"ע פוטר ופסק כר\"ע: \n", + "וכתב הראב\"ד ולי נראה שלא נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא בזה וכו'. ורבינו סובר שדין דתרומה ומעשרות כדין חלה לענין זה וגם סובר דאפילו מדרבנן מיפטר דאל\"כ לא הוו שתקי מיניה במשנה ובתוספתא ובגמרא בבלי ובירושלמי. ומ\"ש הראב\"ד לחייבם מדרבנן משום דלא גריעי מפירות שנער ומצרים וכו' איכא למימר דשאני הכי דלא שכיחי. ומ\"ש ועוד שלא יאמרו ראינו פירות הארץ שנאכלים בטבלם איכא למימר דליכא למיחש להכי דיציאתם ח\"ל מוכחת עליהם. \n", + "ומ\"ש רבינו שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה וכו'. שם בירושלמי. \n", + "ומה שכתב ואם יצאו לסוריא. בפ\"ו דדמאי (משנה י\"א) המוכר פירות בסוריא ואמר משל א\"י הם חייב לעשר. \n", + "ומה שכתב ואם נקבעו למעשר וכו' לכאורה נראה מדברי רבינו שהוא מחלק בין חלה למעשרות בפירות ח\"ל שנכנסו לארץ שחייבים בחלה מדאורייתא ובמעשרות אינו חייב אלא מדבריהם ויש לתמוה מאחר דמקרא דשמה יליף לפטור גם מתרומה ומעשרות פירות ארץ ישראל שיצאו לח\"ל ממילא אית לן למילף לחייב מדאורייתא פירות ח\"ל שנכנסו לארץ גם לענין תרומה ומעשרות וכל דכן הוא. ואפשר לומר דסבר רבינו דאע\"ג דקרא דשמה אהני לפטור פירות א\"י שיצאו לח\"ל אינו כדאי לחייב מן התורה פירות ח\"ל שנכנסו לארץ משום דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ והאי לאו מלחם הארץ הוא ובין בחלה ובין בתרומות ומעשרות פטור מן התורה ולפיכך הוא ז\"ל מפרש דמאי דמן פירות ח\"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה אינו אלא מדבריהם וה\"ה לתרומה ומעשרות דמדבריהם שכתב בסוף דבריו קאי גם לחלה ואפשר לומר בע\"א דאה\"נ בפירות ח\"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה מדאורייתא וה\"ה לתרומה ומעשרות מיהו ה\"מ כשנכנסו לארץ קודם שנקבעו למעשר דומיא דחלה דמיירי בנכנסו לארץ קודם גלגול אבל אם נקבעו למעשרות בח\"ל ואחר כך נכנסו לארץ מאחר שבשעת קביעותן למעשרות היו בח\"ל פרח מהם חיוב תרומה ומעשרות ופטורין מן התורה אבל חייבין מדבריהם ולפי זה שיעור לשון רבינו כך הוא ואם נקבעו למעשר ביד ישראל בעודם בח\"ל חייבין במעשרות מדבריהם אחר שנכנסו לארץ: \n\n" + ], + [ + "עפר ח\"ל וכו'. משנה פרק ב' דחלה (משנה ב') עפר ח\"ל שבא בספינה לארץ חייבת במעשרות ובשביעית א\"ר יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת וכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים ואע\"ג דבפ\"ק דגיטין (דף ז':) משמע דר' יהודה לחלוק אתא כבר תירצו שם התוס': \n\n" + ], + [ + "אילן שעומד בח\"ל וכו'. משנה ספ\"ג דמעשרות (משנה י'): \n", + "היו מקצת שרשיו וכו'. בספ\"ב דגיטין (דף כ\"ב) פלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל ופסק כרבי: \n\n" + ], + [], + [ + "(כה-כו) עציץ נקוב וכו'. שם פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא: \n", + "התרומה בזמן הזה וכו'. כתב הראב״ד לא כיון להלכה יפה וכו'. וי״ל דלענין מה שכתב דהא קי״ל כר' יוחנן כתב הרב המגיד בפ' עשרים מהא״ב וז״ל מחלוקת ר' יוסי ורבנן ביבמות פרק הערל וכו' ושם בפרק הערל (יבמות דף פ״ב) נחלקו ר״ל ור״י דר״י ס״ל כרבי יוסי ודעת רבינו דאע״ג דר״ל ור״י הלכה כר״י ה״מ במאי דפליגי אליבא דנפשייהו אבל במאי דפסקי הלכתא בפלוגתא דתנאי כיון דר״ל ס״ל כרבנן וקי״ל יחיד ורבים הלכה כרבים הלכה כרבנן ועוד דסוגיין [דאלו עוברין פסחים (דף מ״ד) משמע הכי דתרומה דרבנן וסוגיין נמי] דפרק האשה שנתארמלה [מכרעא לדעת רבינו] דתרומה דרבנן וכו' ודברי רבינו עיקר וכבר הכריע הרשב״א כן ביבמות עכ״ל. ואני אומר שי״ל עוד לדעת רבי' דהא דקאמר ר' יוחנן בפרק הערל ואנא דאמרי כרבי יוסי לאו משום דסבר ר' יוחנן כוותיה אלא משום דאליבא דרבי יוסי דאנדרוגינוס דמתניתין קיימי וכן פירש״י וכן כתבו שם התוס' לחד תירוצא ועוד דרבי יוסי גופיה לא בריר לן אי סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא דבפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ו:) משני קסבר רבי יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן ומקשה והתניא בסדר עולם אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם ואמר ר״י מאן תנא סדר עולם רבי יוסי תני לה ולא סבר לה: \n", + "ודע דבפרק הערל א\"ר יוחנן כי אותביה ממתני' דמשמע מינה דתרומה בזמן הזה דרבנן הא מני רבנן היא ואנא דאמרי כר' יוסי דתניא אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם ושלישית אין להם ופירש\"י ירושה ראשונה בימי יהושע הויא ירושה וכן שניה דבימי עזרא דכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ. שלישית אין להם כלומר לא בעו למהדר ומירתה דירושה ועומדת היא ואשמעינן האי קרא דלא בטלה הארץ בגלות טיטוס עכ\"ל. משמע דרבי יוחנן משמע ליה דרבי יוסי סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא משום דאמר דקדושה שניה קידשה לע\"ל ואם כדברי רבינו שהדבר תלוי בביאת כולם היאך מביא רבי יוחנן ראיה דרבי יוסי סבר תרומה בזה\"ז דאורייתא משום דאמר קדושה שניה קידשה לעתיד לבא והלא כיון דלא באו כולם לא הוי דאורייתא ועוד קשה דמשמע דחכמים דפליגי ארבי יוסי ואמרי תרומה בזמן הזה דרבנן סברי דקדושה שניה נמי לא קידשה לע\"ל ואני לא מצאתי מי שיסבור כן. ולכן נ\"ל שרבינו מפרש כפירוש ר\"ח דירושה ראשונה היא ירושת אברהם יצחק ויעקב שניה ירושת יהושע ומשם ואילך קידשה לעולם דהשתא מייתי שפיר ר\"י ראיה דלרבי יוסי תרומה בזה\"ז דאורייתא מדאמר דירושה שניה שהיא ירושת יהושע קידשה לע\"ל דבאותה ירושה היתה ביאת כל ישראל ורבנן דפליגי עליה דרבי יוסי ואמרי תרומה בזה\"ז דרבנן סברי דקדושת יהושע לא היתה אלא לשעתה וקדושת עזרא שהיתה לע\"ל לא היתה בביאת כולם ואע\"פ שכתבו התוס' על פי' ר\"ח ולא יתכן לפרש כן דבס\"פ יוצא דופן מפליג ר' יוסי בין תרומה לחלה וא\"כ קדושה שניה היא קדושת עזרא דבקדושת עזרא שייך לחלק בין תרומה לחלה משום דגבי חלה כתיב בבואכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק עכ\"ל. י\"ל דבפרק יוצא דופן לא אמרינן דמפליג רבי יוסי בין תרומה לחלה לקושטא דמילתא אלא בדרך דחייה לומר דמההיא ברייתא דעיסה שנדמעה וכו' רבי יוסי ור\"ש פוטרים מן החלה ליכא לאוכוחי דסבר ר' יוסי תרומה בזה\"ז דרבנן דאע\"ג דבההיא ברייתא משמע דר' יוסי סבר חלה דרבנן אפשר דמפליג בין חלה לתרומה ויסבור דתרומה דאורייתא ולההיא דחייה לא תיקשי מדתני רבי יוסי בסדר עולם ירושה ראשונה ושניה יש להם דאיכא למימר דלא דריש ההיא דרשא ויסבור דקדושת יהושע לא היתה לעתיד לבא וקדושת עזרא היתה לע\"ל ולא קאמר ודילמא סבר רבי יוסי תרומה בזה\"ז דאורייתא וחלה דרבנן אלא לדחויי מאי דאמר תני לה ולא סבר לה, ועי\"ל דאפילו תימא דלההיא דחייה תני לה וסבר לה יפרש דירושה ראשונה היינו ירושת יהושע וירושה שנייה היינו ירושת עזרא: \n", + "ומה שכתב עוד הראב\"ד והוא עצמו נראה שכך כתב וכו' אם נתכוון למה שכתב שנוהגים אף שלא בפני הבית אין זו סתירה שאם היו כל יושביה עליה לא היו פטורים שלא בפני הבית ואם אין כל יושביה עליה אף בפני הבית פטורים ואם נתכוון למה שכתב בפרק זה כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קידשוה קדושה שניה העומדת לעולם לשעתה ולע\"ל שנראה מדבריו אלה שע\"י אותה קדושה נתקדשה מן התורה והדבר פשוט שאין זו סתירה שרבינו לא פטר כאן מטעם שבטלה הקדושה שהרי גם בימי עזרא פטר והא ודאי ע\"י אותה חזקה שהחזיקו בימי עזרא נתקדשה לשעתה ולע\"ל לשביעית מן התורה ולתרומה מדרבנן וכמו שביאר בסוף הפרק. ומ\"ש עוד הראב\"ד ואם איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא עכ\"ל, טעמו משום דגרסינן בפ\"ב דכתובות ובפרק יוצא דופן דרב הונא בריה דרב יהושע אמר אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אפילו למ\"ד תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא שהרי ז' שכבשו וז' שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר ואמינא להו אנא אפילו למ\"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים שלשה מרגלים תלמוד לומר בבואכם ביאת כולכם אמרתי ולא ביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לא כולהו סלוק ורבינו פסק בפ\"ה מבכורי' דחלה אפילו בימי עזרא דרבנן וכדמסיק רב הונא בריה דרב יהושע וסובר רבינו דילפינן תרומה מחלה דחלה נמי תרומה היא: \n", + "כתב סמ״ג שנ״ל שראיית רבינו מדאמרי' בפסחי' ובנזיר גבי קופות הנח לתרומה בזמן הזה מדרבנן ואינו אומר קסבר משמע שסובר שכך הלכה ועוד שנחלקו ר' יוחנן ור״ל בפרק הערל (יבמות דף פ״א) אליבא דרבנן דרבי יוסי משמע דס״ל שכן הלכה כדדייקי' בפרק אלו קשרים (שבת דף קי״ב) מדמתרץ לה אליבא דרבי יהודה הכי סבירא ליה ולרבי יוחנן הוי תרומה דרבנן לרבנן והוי הלכה כמותו לגבי ר״ל עכ״ל. \n", + "וכתב רבינו ויראה לי שה\"ה במעשרות וכו' כלומר אע\"ג דמעשרות לאו תרומה נינהו כי היכי דנגמרו מחלה מכל מקום תרומה ומעשרות בחדא שיאטא שייטי וכל היכא דמיפטר מתרומה מיפטר נמי ממעשרות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל אוכל אדם הנשמר וכו'. משנה בריש מעשרות (פ״א מ״א) משמע ליה לרבינו שחייבים מן התורה ואע״פ שכתוב דגן תירוש ויצהר סובר רבינו דלאו דוקא אלא ה״ה לכל דדמי להו ופשטא דלישנא דירושלמי ריש מעשרות ודספרי בפרשת עשר תעשר מסייעא ליה וגם בפ״ב דעירובין ובפרק הפועלים (בבא מציעא דף פ״ח) מוכח דתאנה חייבת מן התורה ובפ״ק דר״ה (דף ב') בסוגיא דלירקות ולמעשרות ובסוגיא דעירובין מוכיח כן. ואין כן דעת הראב״ד במה שכתב בתחלת הלכות מעשרות וכן דעת רש״י בר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז) ולישנא דגמ' שם הכי הוא מעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן: \n\n" + ], + [ + "הכרשינים אף על פי שאינם מאכל אדם וכו'. זהו פירוש למה שאמרו בירושלמי סוף חלה אימתי גזרו על הכרשינים בימי רעבון: \n", + "הסיאה והאזוב וכו' עד פטורה. בפרק בא סימן עלה נ\"א וכדאסיק רב אשי: \n\n" + ], + [ + "זרעוני גינה שאינם נאכלים וכו'. משנה בסוף מעשרות (פ\"ה מ\"ח): \n", + "ומ\"ש אבל הקצח וכו'. בפ\"ג דעוקצין (משנה ו') ופ\"ה דעדיות (משנה ג') הקצח ב\"ש מטהרין וב\"ה מטמאין [וכן למעשרות]: \n\n" + ], + [ + "תמרות של תלתן וכו'. משנה ספ״ד דמעשרות (משנה ו') רבן שמעון בן גמליאל אומר תמרות של תלתן ושל פול הלבן חייבות במעשר רבי אליעזר אומר הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפרס ר״ע אומר אינו מתעשר אלא אביונות מפני שהם פירי והלכה כר״ע לגבי ר״א כמו שאמרו בר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ו) ובירושלמי מה פליגי בשזרעו לזרע אבל זרעו לירק אף רבנן מודו ומפרש רבינו שזה הירושלמי קאי גם לדרשב״ג לומר דרבנן פליגי עליה כשזרעו לזרע ופסק כרבנן: \n", + "והראב\"ד לקמן בפרק זה מפרש דר\"ע חולק על רשב\"ג והלכה כר\"ע ודבר תימה הוא בעיני דפשטא דמילתא דר\"ע לא קאי אלא לרבי אליעזר: \n\n" + ], + [ + "כסבר שזרעה לזרע וכו'. משנה שם כסבר שזרעה לזרע ירקה פטור זרעה לירק מתעשר זרע וירק ר\"א אומר השבת מתעשר זרע וירק וזירין וחכ\"א אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגר בלבד ובירושל' (הלכה ה') תני שבת שזרעה לזרע מתעשרת זרע ואינה מתעשרת ירק זרעה לירק מתעשרת זרע וירק ואינה מתעשרת זירין זרעה לזירין מתעשרת זרע וירק וזירין ותנינן אין לך מתעשר זרע וירק אלא שחלי' וגרגר בלבד כיני מתניתא אין לך דבר שזרעו לזרע מתעשר זרע וירק אלא שחלים וגרגר בלבד: \n\n" + ], + [ + "הירקות אף על פי שהם מאכל אדם אינן חייבין וכו'. ירושלמי בריש מעשרות: \n\n" + ], + [ + "אין מפרישין תרומות ומעשרות וכו'. ירושל' בסוף חלה. \n", + "ומה שכתב וכן ירק הבא מח\"ל וכו': התבואה והקטנית וכו'. תוספתא פ\"ב דשביעית אלא שכתובה בשיבוש. ודע דאיתא תו התם ובר\"פ בכל מערבין ובירושלמי פ\"ד דמעשרות (הלכה ה') תני הפול והשעורים והתלתן שזרען לירק בטלה דעתו זרען חייב וירקן פטור ויש לתמוה אמאי תנא הני הא בכלל תבואה וקטנית הם ואפשר לדחוק ולומר דמשום תלתן תני לה: \n\n" + ], + [ + "התלתן אע\"פ שאינו אוכל אדם וכו'. כן יש ללמוד מהמשנה שכתבתי לעיל בפרק זה ר\"ג אומר תמרות של תלתן חייב במעשר וע\"כ לא פליגי עליה אלא בתמרות אבל [בתלתן] לכ\"ע חייבין ובפ\"ק דמעשרות (הלכה ב') גבי מאימתי הפירות חייבים במעשרות התלתן משתצמח: \n", + "כתב הראב\"ד הרי הוא סותר דבריו וכו'. ואני אומר שאין כאן סתירה דהכא מיירי לענין חיוב תלתן במעשר אע\"פ דכשיקשה לא יהיה אוכל אדם ולעיל מיירי לענין התמרות שלו אם הם חשובים להתחייב במעשר ומה ענין זה לזה ומה שיש לתמוה עוד על הראב\"ד כתבתי בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "ואלו פטורים וכו'. במשנה פ\"ק דחלה (משנה ג') וסיפרי פרשת שלח. \n", + "ומ\"ש והפרט והעוללות וכו' אם עשה מהן גורן וכו' עד שהכל יודעים שהם לקט וכו'. בפרק משוח מלחמה בשם ראב\"י. \n", + "ומ\"ש אפי' העמיד כרי הוא לאפוקי ממ\"ש בירושלמי פ\"ה דפאה אמר ראב\"י העושה כרי מן הלקט וכו' חייב בתרומה גדולה שמאחר שבפרק משוח מלחמה שכתבתי בסמוך לא אמרו שעשאו כרי אלא שעשאן גורן ואמרו הוקבע למעשר נקטינן כגמרא דידן: \n\n" + ], + [ + "הלקט והשכחה והפיאה של עכו\"ם וכו'. משנה פ\"ד דפיאה (משנה ט') ומייתי לה בפ' השולח: \n", + "וכן התבואה והזיתים שלא הביאו שליש וכו'. משנה פ\"ק דמעשרות (משנה ג'). \n", + "ומה שכתב ומנין יודע וכו' ירושלמי שם בפ\"ק דחלה הלכה ד' ובתוספתא דתרומות סוף פ\"ב. \n", + "ומ\"ש עבר והפריש וכו': \n\n" + ], + [ + "וכן ההפקר פטור וכו'. משנה וירושלמי פ\"ק דחלה ופרק קמא דמעשרות. \n", + "ומה שכתב ואפילו הפקירו העכו\"ם כך הוא הגירסא בספר מוגה והיא הנכונה וכן משנה בפ\"ד דפאה (משנה ט') הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייב במעשרות אא\"כ הפקיר ומה שכתבו רבינו בלשון אפילו משום דהוה אפשר למיסק אדעתין דכיון דעכו\"ם אין לו קנין בא\"י להפקיע ממעשר לא יהא לו כח להפקיעו ממעשר ע\"י הפקר שלו. \n", + "ומ\"ש אבל הזורע שדה הפקר וכו' ירושלמי בריש מעשרות: \n\n" + ], + [ + "הפקיר קמה וזכה בה וכו' אבל אם הפקיר שבלים וכו'. ירושלמי בריש מעשרו' ומסיים בה מה בין קמה לשבלים קמה עד שלא הפקירה עבר והפריש ממנה תרומה אינה תרומה שבלים עד שלא הפקירם עבר והפריש מהם תרומה ה\"ז תרומה: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לא שיהא חייב וכו'. נראה שהיה גורס בדברי רבינו והפריש ממנה תרומה ומפני כך הוצרך לפרש לא שיהא חייב ונוסחא דידן בדברי רבינו ועבר והפריש והיא הנוסחא האמיתית. \n", + "ומ\"ש וכן כל המפריש וכו' נלמד מהירושלמי הזה: \n", + "דברים שאין דרך וכו'. משנה בסוף מעשרות (פ\"ה מ\"ח): \n\n" + ], + [ + "נתערב דבר שחייב בתרומה וכו'. משנה פרק שלישי דחלה (משנה ט'): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יד-טז) התרומה לכהן בין טהורה בין טמאה וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת דף כ\"ה) ובפרק הערל עלה ע\"ד. \n", + "ומה שכתב וכן תרומת מעשר וכו': וכל המפריש תרומה גדולה וכו'. ירושלמי בפירקא קמא דתרומות הלכה ו': \n\n" + ], + [ + "אין מוציאין תרומה וכו'. בירושלמי סוף חלה: \n", + "ואין מביאין תרומה מח\"ל וכו'. משנה פרק ששי דשביעית. \n", + "ומ\"ש ואם הביא לא תאכל וכו'. בירושלמי סוף חלה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) תרומה גדולה אין לה שיעור וכו'. פרק ראשית הגז (חולין דף קל\"ז ע\"ב) ובירושלמי ריש פאה. \n", + "ומ\"ש ובזמן הזה שהיא עומדת לשריפה וכו': וכמה הוא וכו'. משנה פרק ד' דתרומות (משנה ג'): \n\n" + ], + [ + "כל תרומה שאין הכהנים וכו' עד תורמין אחד מששים. בתוספתא דתרומות פרק חמישי: \n", + "וכתב הראב\"ד אמת הוא כי כן מצא בתוספתא וכו': \n\n" + ], + [ + "אין תורמין תרומה זו וכו' עד שהחציה מדה. משנה בפ\"ק דתרומות (משנה ז') ויהיב טעמא בירוש' משום שנאמר ונחשב לכם תרומתכם במחשבה אתה תורם ואי אתה תורם במדה במשקל ובמנין. והראב\"ד כתב על דברי רבינו לא מן השם הוא זה וכו'. ואיני יודע למה כתב לא מן השם הוא זה שהרי מה שנתן רבינו טעם לפי שלא נאמר בה שיעור הוא יסוד מוסד לכל מה שיאמר בזה שאילו היתה תורה נותנת בו שיעור היה צריך להפריש במדה במשקל ובמנין. והראב\"ד עצמו הוצרך לאומרו שכתב שכיון שלא נתנה בו תורה שיעור וזה שכתב רבינו הוא פירוש מה שאמרו בירושלמי ונחשב לכם וכו' וכ\"כ הוא ז\"ל בפירוש המשנה. וטעמו הוא שכיון שהתורה לא נתנה שיעור אין לעשות בענין שנראה שהוא מקפיד על השיעור שלא צותה תורה. והטעם שכתב הראב\"ד לא נזכר בגמרא ואני בעניי לא הבנתי דבריו דנראה כאילו הוא טעם הפוך דהשתא שהוא תורם באומד קרוב לודאי שתרומתו או פירותיו מקולקלים ברוב הפעמים ואילו היה תורם במדה במשקל ובמנין לעולם לא יבא לידי כך ואע\"פ שהרב ז\"ל רצה ליזהר מזה שכתב שכיון שיתן דעתו להקפיד ולתרום במדה שמא יוסיף או ימעט וכו' שנראה מדבריו שכשאינו נותן דעתו להקפיד ולתרום במדה אע\"פ שיוסיף או ימעט אין בכך כלום אין דעתי נוחה בכך דמה לנו ולקפידתו שאם הוא מוסיף או ממעט אע\"ג שאין מקפיד קלקל מ\"מ ואם אינו מוסיף ולא ממעט אע\"פ שהוא מקפיד תיקן. ורבינו שמשון כתב מצוה לתרום מאומד כדי שיתרום בעין יפה וטעם יפה הוא למה שאמרו במחשבה ניטלת וכו' אבל עדיין יקשה דאיכא למיחש שמא יוסיף בתרומה ונמצא תרומתו מקולקלת וצ\"ל דלב ב\"ד מתנה שאם יהיה בו תוספת שיהיה אותו תוספת הפקר וההפקר פטור מתרומות ומעשרות: \n", + "כתב הר\"י קורקוס ז\"ל בקצת ספרים כתוב כאן ומפריש בדעתו כמו אחד מס' וט\"ס הוא וצריך להיות א' מחמשים שזה עין בינוני וכל אדם צריך לנהוג כבינוני לא בעין רעה: \n\n" + ], + [ + "המרבה בתרומה וכו'. משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ה') וכרבי טרפון ורבי עקיבא. \n", + "ומה שכתב אבל אם אמר וכו' עד לא אמר כלום. משנה סוף פרק קמא דחלה (משנה ט'): \n", + "המתכוין לתרום וכו'. בתוספתא דתרומות פ\"ד וז\"ל נתכוון לתרום אחד מעשרה ועלה בידו מעשרים משלשים ומארבעים ומחמשי' ומששים תרומתו תרומה נתכוון לתרום אחד מששים ועלה בידו מחמשים מארבעים משלשים מעשרים מעשרה אין תרומתו תרומה ונראה שהטעם שכשעלה בידו שיעור תרומה פחות ממה שחשב תרומתו תרומה שבכלל מחשבתו היא דבכלל מאתים מנה אבל כשעלה בידו שיעור תרומה יותר ממה שחשב אינה תרומה כיון שלא נתכוון לכך ורבינו נקט חד גוונא שעלה בידו פחות וחד גוונא שעלה בידו יותר ומינה נילף לשארא: \n\n" + ], + [ + "המפריש תרומה וכו'. פ' אלמנה ניזונת עלה צ\"ט והגירסא הנכונה אפילו אחד מעשרים וכן מצאתי בספר מוגה: \n", + "תרם ועלתה בידו וכו' עד בראשונה. משנה בתרומות פ\"ד (משנה ג') וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "המפריש מקצת התרומה וכו'. משנה שם (משנה א') וכת\"ק. ומ\"ש הראב\"ד על זה שהגיה בהלכות מעשר פ\"א שם אבאר בע\"ה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) המפריש מקצת וכו'. ירושלמי ריש פ\"ד דתרומות: \n", + "האומר תרומה וכו'. משנה פ\"ג דתרומות (משנה ה') וכחכמים ואיתא פרק בכל מערבין: \n", + "אמר תרומה וכו'. ירושלמי פ\"ג דתרומות וה\"פ אם אמר תרומת הכרי זה שסיים בו מקום לתרומה בצפונו או בדרומו ואמר על הכרי השני הזה כזה: \n\n" + ], + [ + "תרומת מעשר אין מפרישין אותה באומד וכו'. ירושלמי בפרק קמא דתרומות וכסתם מתניתין דפ\"ד דתרומות ודלא כאבא אלעזר בן גמלא דס\"פ כל הגט: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש דבר שדרכו למדוד וכו'. ומ\"ש המונה משובח וכו'. משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ו'): \n\n" + ], + [ + "מצות תרומת מעשר וכו'. מפורש בספרי ומקרא מלא הוא. \n", + "ומ״ש ויש לישראל להפריש אותה וכו'. בס״פ כל הגט (גיטין ל:) ובירושלמי פ״ק דמעשרות: \n\n" + ], + [ + "ישראל שהפריש מעשר ראשון וכו'. בפ' ג' שאכלו (דף מ\"ז) ובפ\"ק דביצה (דף י' ע\"ב). \n", + "ומ\"ש דש היינו לומר דש ומירח דבמירוח תליא מילתא: \n\n" + ], + [ + "בן לוי שלקח מעשר וכו'. משנה בפ\"י דתרומות (משנה ו') היו לו חבילי תלתן של טבל כותש וכו' ומפריש את הזרע ואינו צריך להפריש את העץ ואם הפריש לא יאמר אכתוש ואטול את העץ ואתן את הזרע אלא נותן העץ עם הזרע ומוקי לה בספ\"ק דביצה (דף י\"ג) במע\"ר שהלוי הקדימו בשבלים ופריך כותש למה לי לימא ליה כי היכי דיהבו לי יהיבנא לך אמר רבא קנסא: \n\n" + ], + [ + "בן ישראל שאמר ללוי וכו'. בסוף פרק כל הגט (גיטין דף ל' ע״ב) ת״ר ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו כור מעשר יש לך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו מאי קאמר ומסיק רב אשי דה״ק בן ישראל שאמר ללוי כך אמר לי אבא מעשר יש לך בידי או מעשר לאביך בידי חוששין לת״מ שבו כיון דלא קיץ לא הוה מתקן ליה בע״ה כור מעשר לך בידי או כור מעשר לאביך בידי אין חוששין לת״מ שבו כיון דקיץ תקוני תקניה בע״ה: \n", + "וכתב הראב\"ד על דברי רבינו מה שכתב אין בו טעם והוא הפך הגמרא שלנו עכ\"ל. ורבינו נראה שהוא גורס בדרב אשי ה\"ק בן ישראל שאמר ללוי אמר לי אבא מעשר לך בידי אין חוששין לת\"מ שבו כיון דלא קיץ תקוני תקניה בע\"ה כור מעשר לך בידי חוששין לת\"מ שבו כיון דקיץ לא תקניה בע\"ה, וה\"פ דבשלא הזכיר לו מדה משמע שכולו של לוי אבל כשמזכיר לו מדה משמע שצריך הלוי לפרוש ממנו שלא הזכיר לו מדה אלא כדי שיפריש ממנו לפי חשבון וגירסא נכונה היא יותר מגירסת הספרים דידן שמהפך רב אשי גירסת הברייתא רישא לסיפא וסיפא לרישא: \n\n" + ], + [ + "תרומת מעשר שהיה בה וכו'. משנה בסוף תרומות (מ\"ח): \n", + "ומ\"ש אלא משליכה באור ושורפה. שם בתוספתא: \n", + "ומ\"ש וביין ובשמן וכו'. ומ\"ש ובלבד שתהא תרומת מעשר ודאית וטהורה כו'. תוספתא וירושלמי בסוף תרומות: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לא מצאתי בירושלמי וכו'. ונראה שרבינו מפרש מ\"ש בירושלמי פחות מכאן נותנה בנרו הכי קאמר לא אמרו דאחד משמנה בשמינית אלא באוכל אבל במשקה אם הוא שמן אפילו פחות משמנה לשמינית ראוי ליתנו בנרו וה\"ה ליין שאפילו כל שהוא נהנה אדם בו להחזיק הלב אבל אוכל אם אין בו כשיעור אין בו הנאה כלל ומ\"מ יש לתמוה שהרי לשון המשנה כמה יהא בת\"מ של דמאי ויוליכנה לכהן אחד משמנה לשמינית ומדברי רבינו בפי' שם נראה שכך היתה גירסתו ומשמע דוקא בשל דמאי אבל אם היתה של ודאי אפילו כל שהו יוליכנה לכהן והיאך כתב כאן רבינו בהיפך ואם תאמר שסמך על הירושלמי והתוספתא קשה היאך הניח המשנה והא אמרינן בעלמא סתם בברייתא ומחלוקת במתניתין אם רבי לא שנאה ר' חייא מנא ליה אלמא מתניתין עיקר. ועוד קשה שדברי רבינו אינם מובנים שכתב אבל אם היתה טמאה וכו' אם אין בה כשיעור אין מיטפל בה וכו' שזהו דין הרישא ממש ומאי אבל והתימא על הראב\"ד שלא השיגו בזה ואפשר לומר שמה שאמר רבינו אבל אם היתה טמאה וכו' לא קאי אלא למה שאמר וביין ובשמן אפי' כ\"ש מוליכה לכהן דה\"מ בת\"מ ודאית וטהורה אבל אם היתה טמאה או דמאי אם אין בה כשיעור דהיינו אחד משמנה לשמינית אינו מטפל בה והיינו במשקה אבל אוכל אפילו של דמאי שיעורו באחד משמנה לשמינית והיינו דבמתניתין נקט של דמאי אבל אוכל אפילו של דמאי הוי שיעורא הכי באוכל ורבינו סתם הדברים ומסתמא משמע דל\"ש ליה בין ודאי לדמאי באוכל: \n\n" + ], + [ + "אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף. משנה ספ\"ק דחלה (משנה ט) ובפ\"ב דביכורים (מ\"ה): \n", + "ומה שכתב ואם הפריש וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך היה טעון כדי יין וכו' טעמא שהיו משתברין הא לאו הכי תרומתו תרומה. \n", + "ומה שכתב אבל אם היה טעון כדי יין וכו'. פרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קטו:): \n\n" + ], + [ + "פירות המפוזרין וכו'. תוספתא פ\"ג דתרומות אלא ששם כתוב שתי מגורות בעלייה אחת תורם מכל אחת ואחת ורבינו אפשר שהיתה לו נוסחא אחרת או אפשר שדחה התוספתא מקמי מתניתין דחביות דבסמוך דעד שלא גפן תורם מאחת על הכל. \n", + "ומ\"ש שקי תבואה וכו'. שם בתוספתא: \n", + "חביות של יין וכו'. משנה פרק ג' דמעשר שני (מי\"ב): \n\n" + ], + [ + "היה מלקט גפי ירק וכו' עד אין עיקר הגורן קיים תורם מכל אחד ואחד. תוספתא בפ\"ג דתרומות ובירוש' פ\"ב דתרומות: \n\n" + ], + [ + "תרומת מעשר וכו'. משנה פ\"ב דביכורים (מ\"ה): \n", + "ומ\"ש שנאמר מכל מעשרותיכם וכו' עד מאחד על הכל. ירושלמי פ\"ב דתרומות: \n", + "ומה שכתב ותלמידי חכמים אין תורמין וכו'. בס״פ כל הגט (גיטין דף ל'): \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לא כתב זה וכו'. ורבינו אינו נראה לו לחלק בין לוי לישראל מדעתנו ודברי רבינו שמשון בסוף מסכת טבול יום כדברי רבינו וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל על דברי הראב\"ד מה שרוצה להעמיד קרא דממנו גם בתרומת מעשר דהיינו בלוי המפריש הירושלמי דריש פרק ב' דתרומות הויא תיובתיה שהרי אמרו מלמדת ואינה למדה וכן אמרו גם בסיפרי ומוכח דכלל לא איירי בתרומת מעשר גם ההיא דהזהב קשיא עליה כי שם אמרו בפירוש רשאי בן לוי וכו' ובפרק קמא דחולין (דף ז') גבי ר\"מ שאכל עלה ירק וכו' ומשני לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף מוכח כדעת רבינו דר\"מ לא היה לוי ובחכירות הוא דתלי לה ובדשוייה שליח לא חש רבינו: \n\n" + ], + [], + [ + "(כא-כב) בן לוי שהיה לו מעשר ראשון וכו' עד אינו עושה אותו תרומה לאחרים. סיפרי זוטא וכתבו רבינו שמשון בפ\"ה דתרומות משנה חמישית. \n", + "ומ\"ש וכן המניח פירות וכו'. נלמד מהדין הנזכר: \n\n" + ], + [ + "כשמפרישין תרומה ומעשר וכו'. משנה פ\"ג דתרומות (משנה ו'): \n", + "ומ\"ש ואין לוקין על לאו זה. בפרק קמא דתמורה עלה ד' פלוגתא דאמוראי ופסק כמאן דמיקל ולישנא דמתני' בפ\"ג דתרומות הכי דייק דקתני אע\"פ שהוא עובר בל\"ת מה שעשה עשוי ולא קתני אע\"פ שהוא לוקה: \n\n" + ], + [ + "הרוצה להפריש תרומה גדולה וכו'. משנה פרק ה' דדמאי (משנה ב'): \n", + "כתב הראב\"ד מפריש אחד מל\"ג פירוש שהם ג' סאין ואומר וכו'. דבריו הם פי' המשנה והם דברים פשוטים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עושה אדם שליח וכו' עד בני ברית. ריש פרק האיש מקדש (קידושין דף מ״א:) ואמרינן בספ״ב דגיטין (דף כ״ג:) דעבד הוי שליח דבן ברית הוא x דכתיב מחוטב עציך: \n\n" + ], + [ + "חמשה לא יתרומו וכו'. בריש תרומות (מ\"א): \n", + "אבל התורם משלו וכו' עד לכל כהן. בפרק אין בין המודר עלה ל\"ו ע\"ב ואיבעיא לן התם אם צריך דעתו של בעל הכרי ולא איפשיטא ובתר הכי איבעיא לן טובת הנאה של מי ואסיקנא דטובת הנאה של תורם דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן התורם משלו על שאינו שלו טובת הנאה שלו ומשמע דממילא נפשטה גם בעיא ראשונה: \n\n" + ], + [ + "התורם שלא ברשות וכו' ואם בא ב״ה וליקט וכו'. בפרק האיש מקדש עלה נ״ב ע״ב ובפרק אלו מציאות ואע״ג דבפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ״ב) אוקמיה בדשווייה שליח אליבא דמ״ד יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא חש ליה רבינו משום דבפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ב:) גבי ההוא דקדיש בפרומא דשיכרא ובפרק אלו מציאות גבי עובדא דאריסא דמרי בר איסק משמע דבלא שוייה שליח היא וא״כ מאי דתרגמוהו בשעשאו שליח אליבא דמקשה הוא אבל קושטא דאפי' לא עשאו שליח נמי כיון דלמתרם קאי ועוד דהוי מצוה בגילוי דעת למפרע סגי ורבינו לא גריס ה״נ מסתברא אלא ותסברא ואפילו את״ל דגריס ה״נ מסתברא איכא למימר דהיינו מקמי דסליק אדעתין לפלוגי בין תרומה לאבידה אבל בתר דמפלגינן בינייהו אידחי ליה ההוא תירוצא וה״נ מסתברא דאיתמר עליה: \n\n" + ], + [ + "חמשה לא יתרומו וכו'. משנה פרק קמא דתרומות (משנה ו') חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור והערום והסומא ובעל קרי וקאמר עלה בירושלמי אלם וערום ובעל קרי מפני שאינם יכולים לברך הסומא והשכור מפני שאין יכולים לתרום מן המובחר והשמיט רבינו בעל קרי משום דאמרינן בפרק היה קורא דהאידנא בטלוה לטבילותא דב\"ק והכניס במקומו חרש המדבר ואינו שומע שהוא שנוי בפ' הנזכר באפי נפשיה: \n\n" + ], + [ + "קטן שהגיע לעונת נדרים וכו'. משנה שם (מ\"ג) וכר' יוסי: \n", + "ומ״ש ואפי' בתרומה של תורה וכו' בפ' יוצא דופן (נדה דף מ״ו:) פלוגתא דאמוראי ופסק כר' יוחנן ור״ל דאמרי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא: \n\n" + ], + [ + "האומר לשלוחו צא ותרום לי. בפ\"ק דחולין (דף י\"ב) וכרב נחמן. \n", + "ומה שכתב שאין אומרים באיסורים חזקה שליח עושה שליחותו להקל וכו' בפרק התקבל גיטין (דף ס\"ד): \n\n" + ], + [ + "האומר לשלוחו צא ותרום וכו'. משנה פ\"ד דתרומות (מ\"ד): \n", + "ומ\"ש ואם נתכוון להוסיף על הבינונית ותרם אפילו אחד מצ\"ט אין תרומתו תרומה. זהו פירוש מה ששנינו שם ואם נתכוון להוסיף אפילו אחת אין תרומתו תרומה ובפירוש המשנה פירש בע\"א: \n\n" + ], + [ + "פירות השותפים וכו'. פרק ראשית הגז (חולין דף קל\"ו): \n", + "ומ\"ש והשותפין אינם צריכים ליטול רשות וכו': תרם אחד מהם ובא השני ותרם תרומה שניה שהרי לא ידע שחבירו תרם אם היו ממחין זה על זה תרומת השני אינה תרומה ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו והדין פ' ג' דתרומות (מ\"ג) השותפין שתרמו זה אחר זה ר\"ע אומר תרומת שניהם תרומה וחכ\"א תרומת הראשון תרומה ואין תרומת השני תרומה רבי יוסי אומר אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה ובירושלמי (שם הלכה ב') מה אנן קיימין אם בממחין אף ר\"ע מודה ואם בשאינם ממחין אף רבנן מודין אלא כי נן קיימין בסתם ר\"ע אומר סתמן אינן ממחין ורבנן אמרין סתמן ממחין ופירש רבינו שמשון ממחין בקיאים לתרום דניחא ליה לשותף חבירו שיתרום כיון שהוא בקי אבל אם אינו בקי ודאי לא ניחא ליה והוה ליה תורם שלא ברשות ולי נראה דאפשר לפרש דממחין הוא מלשון המחהו אצל החנוני כלומר שכל אחד מהם סומך על מה שעושה חבירו ומחזיק אותו לעשוי ואילו ידע זה שחבירו תרם לא היה תורם ואינם ממחין היינו שאינו סומך על מה שחבירו עושה ואע\"פ שהיה יודע שתרם חבירו היה תורם גם הוא ולישנא דרבינו דייק שכתב ממחין זה על זה ואי לפירוש רבינו שמשון מאי זה על זה. ואמרו עוד בירושלמי מה כשיעור תורה או כשיעור חבירו אין תעבדיניה כשיעור תורה לית ר\"י כרבנין אין תעבדיניה כשיעור חבירו ר\"י כרבנין ופירש רבינו בפירוש המשנה שנסתפקו במה דאמר ר\"י כשיעור אם ר\"ל שיעור דאורייתא או שיעור מה שתרם חבירו ואמרו אם רצה באומרו כשיעור התורה והוא אחד מחמשים הרי הוא חולק על דברי חכמים ואם רצה לומר שיעור חבירו הרי הוא מפרש דברי חכמים עד כאן לשונו. ואע\"פ שבירושלמי נסתפקו בדבר נקיט ליה הכא רבינו דר\"י מפרש דברי חכמים משום דבפרק קמא דתמורה עלה י\"ג אמאי דתניא אין תרומה אחר תרומה קאמר מתניתין מני ר\"ע היא דתנן השותפין שתרמו זה אחר זה ר\"א אומר תרומת שניהם תרומה ר\"ע אומר אין תרומת שניהם תרומה וחכמים אומרים אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם כשיעור תרומת השני תרומה וכיון דבברייתא זו לא הזכיר ר\"י וקתני להאי סברא דר\"י בלשון חכמים אלמא קים ליה דרבי יוסי לפרש דברי חכמים אתא ולפיכך פסק רבינו לחלק בין תרם הראשון כשיעור ללא תרם כשיעור ונראה שהוא ז\"ל מפרש שמה שאמר ר\"י שאם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה היינו לומר דאף תרומת השני תרומה ולא רצה לפרש דתרומת השני דוקא תרומה ולא תרומת הראשון דמאי אולמיה דהאי מהאי ומ\"מ יש קיצור בלשון רבינו שהיה לו לכתוב דהא דקתני אם תרם הראשון כשיעור היינו כשיעור חבירו: \n", + "ועדיין יש לדקדק בדברי רבינו שכתב ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור וכו' ובירושלמי אמרו ואם בשאינם ממחין אוף רבנין מודו לר\"ע דתרומת שניהם תרומה ולא פליגי אלא בסתם והיאך פסק רבינו שאם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה. וי\"ל שהוא ז\"ל מפרש דהכי קאמר ואי בשאינם ממחין יש צד דאף רבנן מודו דתרומת שניהם תרומה והיינו בלא תרם הראשון כשיעור וזה מה שיחזק עוד מה שפירש דכי אמר ר\"י תרומת השני תרומה היינו אף תרומת השני תרומה: \n", + "ואכתי איכא למידק למה השמיט רבינו דין בסתם דמוקי ביה הירושלמי פלוגתייהו וקאמר דלרבנן סתמן ממחין ובדברי רבינו אין הכרע דמדיוקא דרישא משמע דסתמן אינם ממחין ומדיוקא דסיפא איכא למשמע איפכא וצ\"ע. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שיש לפרש דברי רבינו ואם אין ממחין וכו' דהכי קאמר אם אין ידוע שהם ממחין והוא הסתם הנזכר בירושלמי ורישא דמילתיה דוקא אם ממחין היינו שידוע שהם ממחין וסיפא דאין ממחין היינו דאין ידוע שהם ממחין עכ\"ל: \n", + "וכתב עוד הר\"י קורקוס ז\"ל שהקשו המפרשים על משנה זו מדדרשינן בפרק האיש מקדש אתם ולא שותפים ותירץ הוא לדעת רבינו דס\"ל כתירוצא דירושלמי בריש תרומות כאן להלכה כאן למעשה פי' כאן לכתחלה כאן בדיעבד דבדיעבד הויא תרומה בשותפין לא קפדי אהדדי אבל לכתחלה גזרינן מאן דלא קפיד אטו דקפיד ויהיה פי' דברי רבינו כל התורם מהן כיון שכבר תרם תרומתו תרומה או שהוא סובר דההיא דרשא דלא כהלכתא ופליגא אמתניתין ואמתניתין סמכינן וזה היותר נראה בדעת רבינו עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "האומר לשותפו וכו'. משנה בפ\"ג דתרומות (מ\"ד) הרשה את בן ביתו או את עבדו או את שפחתו לתרום ת\"ת ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין ת\"ת אם משתרם ביטל תרומתו תרומה ובירושלמי (הלכה ב') ולית הדא פליג על דר\"ל דר\"ל אמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים תיפתר כגון שא\"ל לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום. והא דר\"ל איתא בקידושין בפרק האומר (דף נ\"ט) ופליג עליה ר\"י ואסיק גמרא דהלכה כר\"י וכיון דלר\"י אתי דיבור ומבטל דיבור אפילו לא שינה אין תרומתו תרומה וא\"כ יש לתמוה על רבינו שפסק שאם לא שינה תרומתו תרומה וכבר השיגו הראב\"ד: \n", + "וכתב א\"א מה ראה זה המחבר שפסק כר\"ל וכו'. ועוד יש לתמוה על רבינו דהתם בקידושין אותביה ר\"י לר\"ל מהאי מתני' ושני ליה שאני נתינת מעות ליד אשה דכמעשה דמי ולא אתי דיבור ומבטל מעשה ומשמע דאפילו ר\"ל לא אמר דלא אתי דיבור ומבטל דיבור אלא בשיש מעשה בדיבור ראשון אבל אם אין בו מעשה כי מתניתין מודה דאתי דיבור ומבטל דיבור וא\"כ אפילו לר\"ל לא בעינן שינה לפום גמרא דידן. ועל הירושלמי יש לתמוה אמאי לא שני כדשני בגמרא דידן ומיהו בהא י\"ל דתרי תירוצי איכא במילתא חד נסיב גמרא דידן וחד נסיב הירושלמי ומדחזינן דר\"ל סתם ואמר לא אתי דיבור ומבטל דיבור משמע טפי דלא שאני ליה בין דיבור דאית ביה מעשה לדיבור דלית ביה מעשה ומ\"מ תמיהא קמייתא שהשיגו הראב\"ד צ\"ע, והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ שרבינו סובר דגבי תרומה וכיוצא בה מודה גם ר\"י דלא אתי דיבור לבטל השליחות ולא דמי לקידושין דבקידושין אורחייהו דנשי למיקפד שלא לינשא רק למי שלבה חפץ כי יש קפידא רבה בדבר ולכך סבר ר\"י דבדיבור לחוד חוזרת אבל כרי העומד ליתרם אין דרך להקפיד האם יתרום זה או זולתו כיון שעומד לכך דהא איצטריך קרא למעוטי תורם שלא ברשות ואלו גבי קידושין אין הדבר צריך לאמרו ושותף תורם שלא מדעת שותפו ואריס תורם שלא ברשות בבא בע\"ה ואמר כלך אצל יפות סגי והויא תרומה משא\"כ בקידושין וכיון שכן לדעתכם קרינן ביה הואיל ועשהו שליח ולא סגי דיבור לבטוליה שליחותיה דלא ליהוי תרומה אא\"כ שינה שליחותו שא\"ל לקבוע בדרום וקבע בצפון ומיהו אם לא חזר ודאי שתרומתו תרומה אע\"פ ששינה שכך כ' רבינו הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה פירוש דלא תימא שמפני ששינה הוא דלא הויא תרומה אף אם לא ביטל אלא ביטל נמי בעינן והטעם דשינוי זה אין דרך להקפיד ולא הויא קפידא לבטל התרומה כיון שלתרום עומד אלא שכיון שחזר ומצאה חזרה וקפידא מקום לחול וחלה ובודאי שזה מוכרח שהרי בירושלמי העמידו בשינה והוא מחלוקת בין חזר ללא חזר. ומעתה אין מקום להקשות על רבינו מה שהקשה ר\"י בעל הטורים שכתב ואיני מבין דבריו כיון שביטל השליחות קודם שתרם ל\"ל שינה אפילו בלא שינה אינה תרומה ואם שינה אפילו לא ביטל השליחות אינה תרומה ע\"כ וכבר הוכחתי דאי קשיא הך בתרייתא על הירושלמי קשיא אלא דודאי לא קשיא לא הא ולא הא כאשר כתבתי והיינו דבגמרא דידן משני רבא קושיא דמקשה ר\"י לר\"ל אע\"ג דלית הלכתא כוותיה ולא קאמר תרגמא אליבא דר\"ל משמע דרבא כר\"ל ס\"ל גבי תרומה מיהת מדמתרץ לה אליביה והשתא דאתינא להכי אפשר שאפילו אם ר\"י חולק גם גבי תרומה כיון דרבא סבר כוותיה דר\"ל גבי תרומה מיהת מדמשני לה אליביה מהטעם שנתבאר עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אריס שתרם וכו'. תוספתא בפרק קמא דתרומות ומסיים בה אבל אין רשאי להוציא מעשר אלא על חלקו בלבד. כתב הר״י קורקוס ז״ל ואע״ג דאמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ב) ובפרק הניזקין (דף מ״א) אתם ולא אריסין אפשר דהיינו בתורם על חלקו של בע״ה והכא בתורם על חלקו וכדמסיים בתוספתא א״נ דהתם לכתחלה והכא דיעבד כמו שתירצו בירושלמי שכתבתי למעלה וכן מוכיח בההיא דהניזקין והוא הנראה בדעת רבינו עכ״ל: \n", + "והאפוטרופסין תורמין נכסי וכו'. שם בתוספתא ובפרק הניזקין עלה נ\"ב תניא דה\"מ להאכיל אבל לא להניח ורבינו לא חשש לכתבו כאן לפי שסמך על מ\"ש בסוף הלכות נחלות: \n\n" + ], + [ + "הגנב והגזלן וכו'. ואם היו הבעלים רודפים אחריהם וכו'. תוספתא פ״ק דתרומות ובפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קי״ד) מייתי מתניתין דפכ״ו דכלים עורות של גזלן אין מחשבה מטמאתן ושל גנב מחשבה מטמאתן ר״ש אומר חילוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאתן ושל גנב אין מחשבה מטמאתן לפי שלא נתייאשו הבעלים אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קני רבה אמר בידוע נמי מחלוקת ת״ש הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר מני אי רבנן קשיא גזלן אי ר״ש קשיא גנב בשלמא לעולא וכו' בידוע וד״ה היא אלא לרבה [קשיא] וכו' בליסטים מזויין ור״ש היא א״ה היינו גזלן תרי גווני גזלן ופירש״י אבל בידוע דשמעינן דמייאש ד״ה יאוש כדי קני ורבינו (בפכ״ד) מהלכות כלים פסק כעולא ומפני כך פסקו להאי תוספתא מאחר דלעולא ד״ה היא ומ״מ קשה שהו״ל לפרש דבידוע שנתייאשו הבעלים דוקא היא וי״ל דכיון דקתני סיפא ואם היו הבעלים רודפין אחריהם משמע בהדיא דרישא בשנתייאשו הבעלים היא: \n\n" + ], + [ + "הבן והשכיר והעבד והאשה וכו'. תוספתא פ\"ק דתרומות: \n", + "הבן כשאוכל עם וכו'. גם זה שם בתוספתא: \n\n" + ], + [ + "הפועלים אין להם רשות לתרום וכו'. זהו פירוש מה ששנינו בפרק שלישי דתרומות (משנה ד') הפועלים אין להם רשות לתרום חוץ מן הדרוכות שהם מטמאין את הגת מיד: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א לשון המשנה כך הוא חוץ וכו': \n\n" + ], + [ + "פועל שאמר לו ב\"ה וכו'. תוספתא פ\"ק דתרומות ומסיים בה שאין הגורן נכנס אא\"כ נתרם. \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לשון התוספתא כך הוא וכו'. וכפי נוסחת הראב\"ד לא אמר לו ב\"ה תרום אלא כנוס גרני בלבד אמר לו והוי כאילו אמר לו תרום שאין הגורן נכנס אא\"כ נתרם ורבינו גורס שאמר לו תרום אלא שבעה\"ב אמר לו כנוס ותרום והוא תרם ואחר כך כנס ואשמעינן דאפילו הכי תרומתו תרומה משום דכנוס ותרום דאמר בע\"ה לאו דוקא שיתרום אח\"כ קאמר שהרי אין דרך לכנוס אלא א\"כ נתרם: \n\n" + ], + [ + "העכו\"ם שהפריש תרומה משלו וכו' במה ד\"א בא\"י וכו'. זהו פירוש רבינו במשנה במנחות פרק רבי ישמעאל עלה ס\"ז שמירוח העכו\"ם אינו פוטר גזירה משום בעלי כיסים ורש\"י והתוספות פירשו בע\"א: \n", + "ובודקין את העכו\"ם וכו'. בפרק קמא דערכין עלה ו': \n\n" + ], + [ + "המתכוין לומר תרומה וכו'. משנה פרק ג' דתרומות (משנה ח'): \n", + "הפריש תרומה במחשבתו וכו'. בס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א) פירשו כן רש״י והתוספות על הא דתניא שהתרומה ניטלת במחשבה מדכתיב ונחשב לכם תרומתכם ובפרק האיש מקדש (קידושין דף מ״א:) פריך גמרא מה לתרומה שכן ניטלת במחשבה: \n\n" + ], + [ + "המפריש תרומה על תנאי וכו'. נלמד מהדין שכתב רבינו לקמן בסמוך התורם בור של יין: \n", + "וכן המפריש תרומה ומעשרות וכו'. בס\"פ הנודר מן הירק (נדרים דף נ\"ט) והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלה ובטלה ברובא פירש הר\"ן דאי בעי מיתשיל עלה ע\"י פתח וחרטה כשאר נדרים: \n", + "ודע דהתם בגמרא אמרינן בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי מיתשיל עלה ופירש הרא\"ש דכיון שיצאת מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה על ידי שאלה ויש לתמוה על רבינו למה השמיט זה ואפשר שרבינו היה מפרש כמו שכתב הרא\"ש בשם הר\"א ממיץ דאכהן קאי דלא מצי מיתשיל שהרי לא קרא עליה הוא שם תרומה אבל ישראל המפרישם מצי מיתשיל עלה אפילו היא ביד כהן ואפשר שמאחר שכתב רבינו המפריש תרומה ומעשרות וניחם עליהם משמע שפיר דמיירי בשלא היה אלא הפרשה בלבד ועדיין לא באה ליד כהן: \n\n" + ], + [ + "התורם בור של יין וכו'. משנה בסוף טבול יום (פ\"ד מ\"ז) וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א בתרומה גדולה וכו'. ירושלמי פ\"ב דתרומות (הלכה א') משנה שניה: \n", + "וכתב הראב\"ד פירוש ואינו חושש וכו'. ואיני יודע אהיכא קאי ונראה שבנוסחא שלו היה כתוב ואינו חושש שמא יאבדו וכו'. ובא לפרשו אבל אין כתוב כן בנוסחא דידן לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי ולא בדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "האומר שלמעלה תרומה וכו'. ירושלמי סוף פרק רביעי דתרומות: \n\n" + ], + [ + "התורם את הגורן וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פרק שלישי דתרומות וקצתו איתא נמי במשנה סוף מעשרות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין תורמין אלא מן היפה וכו'. משנה בפ\"ב דתרומות (משנה ד') כל מקום שיש כהן תורם מן היפה וכל מקום שאין כהן תורם מן המתקיים וכתנא קמא. \n", + "ומה שכתב כיצד תורם תאנים על הגרוגרות וכו'. בפרק כל המנחות עלה נ\"ה: \n\n" + ], + [ + "תורמין בצל שלם וכו'. שם משנה בפרק שני דתרומות וכת\"ק. \n", + "ומה שכתב בכ״מ כלומר בין שיש שם כהן בין שאין שם כהן וכן משמע בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ט:) לפי מה שנראה שמפרש רבינו: \n", + "אין תורמין ממין על שאינו מינו וכו'. משנה שם ואיתיה בפ\"ק דתמורה (דף ה') ופ' בתרא דבכורות (דף נ\"ג): \n\n" + ], + [ + "הקישות והמלפפון מין אחד. גם זה משנה שם וכת\"ק: \n", + "כל מין תאנים וכו' עד מפני שאינן אוכל אדם. ג\"ז משנה שם. \n", + "והא דאבל לא מן הרע על היפה. [נמי שם] ואיתיה בפרק האיש מקדש ופרק האשה רבה (יבמות דף פ״ט:): \n\n" + ], + [ + "אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו וכו'. משנה פ\"ק דתרומות (משנה י'): \n", + "ומ\"ש שנאמר כדגן מן הגורן. בפ\"ק דבכורות יליף לה מקרא אחרינא ובספרי זוטא יליף לה מקרא אחרינא: \n\n" + ], + [ + "מאימתי תורמין את הגורן משיברור ברר מקצת תורמין מן הברור על שאינו ברור. כ\"כ בנוסחא שלפני ובנוסחא אחרת מצאתי מאימתי תורמין את הגורן משיכבור כבר מקצת תורמין מן הכבור על שאינו כבור והוא מלשון כברה שנותנין חטה בכברה כדי שירד המוץ ומתוך התוספתא פ\"ב דתרומות נראה לגרוס מאימתי תורמין הגורן משיצבור צבר מקצת תורמין מן הצבור על שאינו צבור והיא הגירסא היותר נכונה בעיני: \n", + "המכניס שבלים וכו'. בספ\"ק דביצה עלה י\"ג ופסק כרבי: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) מאימתי תורמין את הגת וכו'. תוספתא פרק שני דתרומות: \n", + "מאימתי תורמין את הזיתים משיטענו. שם בירושלמי ובתוספתא ופירוש משיטענו הקורה עליהם: \n", + "אין תורמין מן הטהור על הטמא וכו' עד לא יתרום מן הטהור על הטמא לכתחלה. משנה רפ\"ב דתרומות (משנה א): \n", + "ומש\"כ והלכה למשה מסיני. שם באמת אמרו העיגול [של דבילה] שנטמא מקצתו תורם מן הטהור שיש בו על הטמא שיש בו ואמרינן כל מקום שאמרו באמת אמרו הל\"מ. \n", + "ומה שכתב ותורמין ת\"מ וכו'. ירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "אין תורמין מן הטמא על הטהור וכו'. שם (משנה ב) אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה מזיד לא עשה כלום וכן בן לוי שהיה לו מעשר טבל מפריש עליו והולך שוגג מה שעשה עשוי מזיד לא עשה כלום ר״י אומר אם היה יודע בו מתחלה אע״פ שהוא שוגג לא עשה כלום ופסק רבינו כר״י ואפשר שהטעם משום דאמרינן בירושלמי (שם ה״א) תני בשם ר' יוסי אם תרם מן הטמא על הטהור בין בשוגג בין במזיד מה שעשה עשוי רבי פנחס בעי קומי ר' ייסא [עד] כדון כסבור בהם שהם טהורים היה יודע שהם טמאים וסבור שמותר לתרום מן הטמא על הטהור א״ל יאות רבי סבר כר' יהודה ברם כרבי יוסי היא הדא היא הדא ומפרש רבינו דה״ק יפה אתה אומר שהלכה כר״י שהוא כדבריך. ובריש פרק האשה רבה (יבמות דף פ״ט) איתמר עלה דמתניתין מאי במזיד לא עשה ולא כלום אמר רב חסדא לא עשה כלום כל עיקר דאפילו ההיא גריוא הדר לטיבלא רב נתן ברבי אושעיא אמר לא עשה ולא כלום לתקן את השירים אבל תרומה הוי ופירש רש״י את השירים את הטהור שזה היה עושה אותו שירים אבל תרומה הוי וקדשה ויחזור ויתרום מן הטהור ופסק רבינו כרב נתן משום דאמר ליה רבה לר״ח לדידך וכי ב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה וכל ראיות דאייתי רב חסדא למימר דב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה דחו להו דלא דמו להאי. \n", + "ומ\"ש וכן בתרומת מעשר נראה שטעמו מדאמרי' בירוש' פ\"ק דתרומות דלר' יוסי שוים ומינה איכא למילף לדידן לר' יהודה דפליג עליה ופסק רבינו כמותו ופשטא דמתניתין דרבי יהודה אתרומה ואתרומת מעשר קאי: \n\n" + ], + [ + "אין תורמין מן המחובר וכו'. משנה פ\"ק דתרומות (משנה ה) ובקידושין פרק האומר (דף ס\"ב) בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושים לכשיתלשו מהו אמר ליה כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ותניא כוותיה ומסיים בה בברייתא יתר על כן אמר ראב\"י אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו [מחוברין פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו] תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימים אמר רבה לא אמר ראב\"י אלא בשחת אבל באגם לא רב יוסף אמר אפילו באגם וכו' כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה [הרי היא] מקודשת לי לא אמר כלום וא\"ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים אי כרבה בשהוכר עוברה אי כר\"י אע\"פ שלא הוכר עוברה ואיכא דאמרי אמר רבה לא אמר ראב\"י אלא בשחת דבי כיבשי אבל בשחת דבי שקיא לא רב יוסף אמר אפילו בשחת דבי שקיא כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה [הרי היא] מקודשת לי לא אמר כלום וא\"ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים כמאן בשהוכר עוברה ודברי הכל אמר אביי ראב\"י ורבי ור\"מ כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע\"כ בגמרא. ולענין הלכה רבינו פסק בפ\"ז מהלכות אישות כר' חנינא דבהוכר עוברה מקודשת וכתב הר\"ן שטעמו מפני שהוא מפרש דאביי דסבירא ליה דלית הלכתא כראב\"י לא פליג בהדי רבה ור\"י בדינא דכולהו מודו בשחת דבי כבשא דשב\"ל הוא ומהני בתרומה ואשתו מעוברת נמי בשהוכר עוברה מקודשת מיהו רבה ורב יוסף טרחי לאוקמי מילתא דראב\"י בשחת דהוי דשב\"ל כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא דקיימא לן משנת ראב\"י קב ונקי ואביי סבירא ליה דראב\"י אפילו באגם ואפילו בפחות מכן אמר דקסבר אדם מקנה דשלב\"ל ומש\"ה אוקמי' בשיטה ומיהו כולהו מודו דשחת והוכר עוברה דשב\"ל מיקרי עכ\"ל. ואיכא למידק עליה דא\"כ למה פסק כאן שצריך בהביאו שליש בעת שאמר הא אפילו בשחת דבי כבשא מיקרי דבר שבא לעולם לפי דבריו ז\"ל לפיכך נראה לי שרבינו סובר דכיון דאוקימנא לראב\"י בשיטה לית הלכתא כוותיה ומש\"ה פסק דבעינן שהביאו שליש והוכר עוברה אפילו לרבנן מקודשת דחשיב בא לעולם כמו הביאה שליש בתבואה. ואע\"ג דהוה אפשר לומר דכיון דקיימא לן משנת ראב\"י קב ונקי וגם מדחזינן דרבה ור\"י פליגי אליביה אלמא סבירא לן כוותיה וגם מדמהדר גמרא לאוקמי לדרבי חנינא כרבה וכר\"י ואליבא דראב\"י משמע דסבר גמרא דהלכתא כוותיה ואע\"ג דקיימא לן אין אדם מקנה דשלב\"ל הכא חשיב דשב\"ל כיון שהוא שחת לרבה או אגם לר\"י ואע\"ג דאביי פליג ואמר דהאי נמי הוי דשלב\"ל הוה ליה יחידאה ועי\"ל דאביי נמי מודה בשחת או באגם דהוי דבר שבא לעולם אלא דסבר דראב\"י אפילו מקמי דליהוי אגם קאמר מדסתם דבריו ומש\"ה אוקמיה בשיט' אבל כל שהוא שחת או אגם דבר שבא לעולם חשיב לאביי עכ\"ז פסק רבינו והוא שיביאו שתיהן שליש בעת שאמר משום דאמרינן בירושלמי פ\"ק דתרומות ולא מפירות שהביאו שליש על פירות שלא הביאו שליש ואע\"ג דבירושלמי פ\"ק דתרומות אמרינן שאם תרם תרומתו תרומה הכא שאני שהוא ממחובר על התלוש. ועוד דבירושלמי רפ\"ט דתרומות אמרינן הדא אמרה הפריש מפירות שלא הביאו שליש לא קדשו. ויש תוס' בספרי רבינו שכתוב בהן אפי' אמר לכשיתלשו וטעות סופר הוא וצריך למוחקו ואם נפשך שלא לשבש הספרים כ\"כ לא תמחוק אלא תיבת אמר בלבד וה\"ק אפילו לכשיתלשו אינם תרומה כיון שהוא לא אמר לכשיתלשו ומ\"מ יש ייתור לשון בדברי רבינו דנקט היו לו פירות תלושין וכו' ונקט היו לו שתי ערוגות וכו' ותרתי למה לי ובסוף נראה שיש חסרון ונ\"ל שהנוסחא הנכונה בדברי רבינו כך היא כיצד היו לו שתי ערוגות ואמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים או שאמר פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום אבל אם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים לכשיתלשו או שאמר פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו הואיל ובידו לתולשן אינו מחוסר מעשה ולכשיתלשו דבריו קיימים והוא שיביאו שתיהן שליש בעת שאמר: \n\n" + ], + [ + "אין תורמין מן הלח על היבש וכו' עד וליקט בערב תורם מזה על זה. תוספתא דתרומות פרק ד': \n\n" + ], + [ + "אין תורמין מפירות שנה זו וכו'. משנה פ\"ק דתרומות (משנה ה) אין תורמין וכו' מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש וכו' ואם תרם אין תרומתו תרומה. \n", + "ומה שכתב שנאמר שנה שנה. פ\"ק דר\"ה (דף י\"ב:) ובר\"פ בתרא דבכורות (דף נ\"ג:) ומאחר דמקרא יליף לה אינה תרומה: \n", + "ליקט ירק ערב ר\"ה וכו'. ברייתא פ\"ק דר\"ה עלה י\"ב. \n", + "ומ\"ש וכן אם ליקט אתרוג בערב ט\"ו בשבט וכו'. שם עלה י\"ב: \n\n" + ], + [ + "אין תורמין מפירות הארץ וכו'. משנה פירקא קמא דתרומות (מ\"ה) ויליף לה בספרי מדכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ ומאחר דמקרא יליף ממילא משמע שאם תרם אינה תרומה כמו ששנו במשנה הנזכרת: \n\n" + ], + [ + "המפריש תרומה ממעשר ראשון וכו': כתב הראב\"ד אין אלו אלא דברי תימה וכו'. ונראה לומר שרבינו גורס במשנה פרק קמא דתרומות (מ\"ה) אין תורמין ממעשר שלא ניטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שלא נפדו כדקס\"ד דהראב\"ד דבדוקא נקט רבינו אלא לרבותא נקט שלא ניטלה תרומתו שאע\"פ שהוא טבול לתרומה גדולה אין תורמין ממנו וכל שכן היכא דניטלה תרומתו דאין תורמין ממנו ועל דרך זה יתפרש מעשר שני והקדש שלא נפדו וכ\"ש אם נפדו דפשיטא דחולין גמורים הם: \n\n" + ], + [ + "אין תורמין מדבר שהוא חייב מן התורה וכו'. נלמד מדין עציץ נקוב ושאינו נקוב ודמאי וודאי שיבא בסמוך. \n", + "ומ\"ש ואם תרם תרומתו תרומה ויחזור ויתרום לא קאי אלא למאי דסמיך ליה מן המחוייב מדבריהם על החיוב מה\"ת דאילו רישא דהיינו שתרם מדבר שהוא חייב מה\"ת על דבר שהוא חייב מדבריהם דינא דתרומתו תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות ורבינו לא נחת הכא אלא ללמדנו דתרומתו תרומה ואילו לומר דלא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות סמך על מש\"כ גבי תרם מן הנקוב על שאינו נקוב: \n\n" + ], + [ + "עציץ נקוב הרי הוא כארץ. משנה ספ\"ה דדמאי (משנה י'). \n", + "ומ\"ש וכמה יהא בנקב וכו' משנה ספ\"ב דעוקצין (מ\"י). \n", + "ומ״ש והוא פחות מכזית בס״פ המצניע (שבת דף צ״ו): \n", + "זרע תבואה בעציץ שאינו נקוב וכו'. במנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע') א״ל רבי חנינא בר מניומי לאביי עציץ [שאינו] נקוב מהו אי לא נקוב הא לא נקוב דילמא חזר ונקבו קא אמרת ומוכח התם שפירושו כמ״ש רבינו ואע״ג דלא איפשיטא התם איפשיטא בירושלמי פרק בתר' דמעשרות הלכה רביעית שאמרו עכשיו נקב: \n\n" + ], + [], + [ + "(טז-יז) התורם מפירות הגדלים בארץ וכו' התורם מן הדמאי על הדמאי וכו' עד ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות. משנה ספ\"ה דדמאי (משנה י' י\"א): \n\n" + ], + [ + "אין תורמין שבלים על החטים וכו'. ומ\"ש וזיתים על השמן וכו' עד לעשותן צמוקים. משנה פ\"ק דתרומות ופ' כל המנחות באות מצה: \n", + "וכן תורמין מזיתי שמן וכו' על שאינו מבושל. משנה פרק שני דתרומות (משנה ו'): \n", + "ומה שכתב מן הצלול וכו'. תוספתא פרק רביעי אלא שבתוספתא כתובה בחילוף והוא טעות סופר. \n", + "ומה שכתב מתאנים על גרוגרות וכו'. ירושלמי פרק שני דתרומות ותוספתא פרק רביעי. \n", + "ומה שכתב ותורמין חטים על הפת וכו'. תוספתא דתרומות בפרק רביעי אלא ששם כתוב אבל לא פת על החטים אלא לפי חשבון ומצאתי כתוב שכך הגירסא בספרי רבינו המוגהים ונראה שהטעם מפני שהחטים נקראים יפה מפני שהם מתקיימים יותר מהפת ועוד שהחטים יכול לעשות פת אם ירצה והפת אינו יכול להחזירו חטים: \n\n" + ], + [], + [ + "(יט-כ) אין תורמין שמן על הזיתים הנכתשים וכו' עד אינו צריך לחזור ולתרום. משנה פ\"ק דתרומות (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "אין תורמין חומץ על יין וכו'. בתוספתא פ\"ד רבי יוסי אומר יין וחומץ שני מינים וחכמים אומרים מין אחד ופסק כחכמים ומכל מקום אין תורמין חומץ על יין מפני שהוא מן הרע על היפה. וק\"ל למה לא סיים בה ואם תרם תרומתו תרומה וי\"ל שמאחר שכתב שהם מין אחד ממילא משמע. \n", + "ומ\"ש היה בלבו לתרום מן היין על היין ונמצא בידו חומץ אינה תרומה כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והיא תוספתא פ\"ד דתרומות והטעם שאע\"פ שיין וחומץ מין אחד כיון שהוא נתכוין לתרום מן היפה אם עלה בידו מן הרע הוה ליה תרומה בטעות ואינה תרומה. \n", + "ומ\"ש היה בלבו לתרום חומץ על חומץ ונמצא בידו יין תרומתו תרומה כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והוא ג\"כ שם בתוספתא אלא שהיא כתובה בשיבוש וטעם הדבר שמאחר שהיה בלבו לתרום מן הרע על הרע ועלה בידו מן היפה על הרע שפיר דמי שהרי מין אחד הם: \n\n" + ], + [ + "(כב-כג) התורם חבית של יין על היין וכו'. משנה בפרק ג' דתרומות (משנה א') ומ\"מ ק\"ל דבתוספתא פרק ד' דתרומות קתני עלה דברי רבי יוסי שרבי יוסי אומר יין וחומץ שני מינים וחכמים אומרים מין אחד ומאחר שרבינו פסק כחכמים היאך פסק כמשנה זו. ונ\"ל דמשמע לרבינו דההיא תוספתא משבשתא היא דהא איכא למימר דכיון דנתכוון לתרום יין אם היה חומץ הוה ליה תרומה בטעות ואפי' לרבנן אינה תרומה והיינו דסתם לה תנא דמתני' בלא מחלוקת וגמרא דידן סמך על ההיא מתניתין גבי הבודק את החבית שיבא בסמוך. ומצאתי לסמ\"ג שכתב אין תורמין חומץ על היין ואם תרם בשוגג אינה תרומה במזיד תרומתו תרומה אבל תורמין יין על חומץ דתניא בפרק הספינה לרבנן דרבי שהיין והחומץ מין אחד הם לענין תרומה ומעשר ואע\"פ שבירושלמי פוסק כרבי מכל מקום מודה רבי שאם תרם כבר תרומתו תרומה דמן התורה הוו מין אחד כך כתב רבינו שמשון עכ\"ל: \n", + "ומ״ש וכן התורם קישות וכו'. שם במשנה (בריש פ״ג) התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום ומדקתני ונמצאת מכלל דמעיקרא לא הוה ידע והכי אמרי' בר״פ האשה רבה (יבמות דף פ״ט) ומשמע לרבינו דבספק קודם שתרם הסריח מיתניא מתניתין שאם ידוע שקודם שתרם הסריח אינה תרומה ואם ידוע שאחר שתרם הסריח אינו צריך לחזור ולתרום. \n", + "ומה שכתב או שנמצאו נקורין ירושלמי פ\"ג דתרומות (הלכה א') אבטיח ונמצא נקור תרומה ויחזור ויתרום ומפרש רבינו כמו במתניתין דבספק מיתניא. וא\"ת היכי מצי לפרושי מתניתין דנמצאת מרה בספק הא מרה מעיקרא היא עיין בירושלמי שם ובתוספות פרק האשה רבה ובתוספתא בתרא (עלה קמ\"ג) ואפשר לומר עוד דנעשית מרה מחמת עיפוש שאירע בה ואינה סרוחה (או שהסריחה) ואינה מרה. \n", + "ומ\"ש תרם חבית של יין ונמצאת מגולה בתוספתא דתרומות פ\"ד והיה ראוי לכתוב כאן רבינו וכן אלא שסמך על מ\"ש בסמוך וכן דקאי נמי אנמצאו נקורין והיינו נקורין היינו מגולה: \n", + "ואין אחת משתיהן מדמעת וכו'. לכל מה שכתב תרומה ויחזור ויתרום קאי שהרי עד מדמעות בקטנה שבשתיהן שנוי במשנה רפ\"ג דתרומות גבי תורם קישות ונמצאת מרה וכו' ותורם חבית של יין ונמצאת חומץ:\n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן אם אכל זר וכו' הוא נלמד ממה ששנינו בפרק ז' דתרומות גבי שתי קופות שאין ידוע אי זו היא של תרומה ואי זו היא של חולין. \n", + "ומה שכתב וכיצד הוא עושה בשתיהם וכו'. ירושלמי בפרק שלישי דתרומות: \n\n" + ], + [ + "הבודק את החבית וכו' ברייתא פ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ו) ובריש נדה (דף ב') וכרבי יוחנן ואע״ג דריב״ל פליג וקי״ל כוותיה לגבי ר״י שא״ה דדרומאי מתנו משמיה דריב״ל כר״י ועוד דבפרק בתרא דע״ז איפליגו אביי ורבא בריחיה חלא וטעמיה חמרא וקם ליה רבא כר״י וכן פסקו התוספות ועיין בירושלמי ס״פ כל הגט. ומ״מ יש לתמוה דהא בסוף קידושין ובריש נדה רמי האי ברייתא אברייתא דמקוה ומשני מאן תנא חבית ר' שמעון אבל רבנן אומרים טבל למפרע ולמה פסק רבינו כר״ש במקום רבנן ואפשר דמשמע לרבינו דכיון דבפ' המוכר פירות איפליגו אמוראי בההיא ברייתא שמע מינה דהלכתא היא: \n\n" + ], + [ + "בשלשה פרקים בודקים את היין וכו'. משנה בס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א) ואע״ג דר״י קתני לה משמע לרבינו דליכא מאן דפליג עליה. ודע דאהא דקתני בקדים של מוצאי החג אמרינן בגמרא תנא בקידום של מוצאי החג של תקופה ופי' רש״י של תקופה אם כבר נכנס' תקופת תשרי אבל משכה תקופת תמוז עד כאן לא ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n", + "ויין מגתו מפרישין עליו וכו'. בירושלמי יין מגתו מפרישין עליו בחזקת שהוא יין עד מ' יום וטעמו מפני שאינו רגיל להחמיץ תוך מ' יום וכן נראה להגיה בדברי רבינו ולכתוב עד במקום בן: \n\n" + ], + [ + "המניח פירות וכו'. במשנה בסוף פרק כל הגט ואף על גב דקתני בה ואם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי ר\"א בן שמוע הא אמרינן בגמרא דחלוקים עליו חביריו דתניא מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין בר\"ה בין ברה\"י טמאות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "תרומה ותרומת מעשר נאכלת לכהנים בין גדולים בין קטנים וכו'. פשוט בפרק הערל ובפרק אלמנה לכ\"ג ובפרק אע\"פ. \n", + "ומה שכתב ובהמתן. משנה בסוף תרומות (פי\"א מ\"ט): \n", + "עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה וכו'. גיטין (עלה י\"ב) ותוספתא פ\"י דתרומות: \n\n" + ], + [ + "תרומה של תורה וכו'. בפ\"ב דכתובות (כ\"ד כ\"ה): \n", + "ותרומה טהורה וכו' אינה ניתנת אלא לת״ח כהן וכו'. בר״פ הזרוע (חולין ק״ל:) אין נותנין מתנה לכהן ע״ה. \n", + "ומה שכתב לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה. בפ\"ד דחלה (מ\"ט) אלו ניתנים לכל כהן תני בהדייהו שמן שריפה ופירש רבינו לכל כהן בין חבר בין ע\"ה ור\"ש פי' דלא לע\"ה קאמר אלא לחבר אע\"פ שאינו אוכל חולין בטהרה וזה דעת הראב\"ד שכתב א\"א זה אינו מחוור עכ\"ל ובירושל' מוכיח כדברי רבינו. \n", + "ומ\"ש לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה [קשה] דהא איכא למיחש שמא יאכלנה ואסור לאכול תרומה טמאה כמו שקדם וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "ישראלית שנשאת לכהן וכו'. משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ\"ד:). \n", + "ומה שכתב וחזה ושוק בפרק יש מותרות (יבמות דף פ״ז) נתבאר שאשת כהן אוכלת חזה ושוק: \n", + "ודין תורה שתאכל משנתארסה וכו'. בפרק אף על פי (כתובות דף נ״ז): \n\n" + ], + [ + "חרשת ושוטה וכו'. בריש פרק חרש (דף קי\"ב:) ומיהו קשה דהא מקשינן עלה וליכול קטן אוכל נבילות הוא גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת בתרומה דאורייתא ויש לתמוה למה כתב רבינו דלא כמסקנא: \n\n" + ], + [ + "הזר אסור לאכול תרומות וכו' תושב זה שכיר עולם שכיר זה שכיר שנים. בר״פ הערל (יבמות דף ע') ובפרק קמא דקידושין (דף ד') ובס״פ התערובות (דף פ״ב). \n", + "ומ\"ש רבינו וע\"ע הרי הוא כתושב ושכיר. בת\"כ פרשת אמור יכול אפילו קנה ע\"ע יאכל בתרומה ת\"ל כסף יצא ע\"ע שאין כסף עכ\"ל ויש לתמוה דמשמע דקנוי קנין עולם היינו נרצע וקנוי קנין שנים היינו סתם ע\"ע שעתיד לצאת בשביעית וכן פירש\"י וכיון דילפינן מתושב ושכיר שאין שום ע\"ע אוכל למה הוצרך ת\"כ למעט ע\"ע מכסף וכן יש לתמוה על רבינו שכתב דע\"ע הרי הוא כתושב ושכיר שהרי תושב ושכיר היינו ע\"ע ואין לומר דתושב ושכיר בכנענים מיירי דהא ת\"כ גופיה קאמר דעבדים אוכלים בתרומה וכן מפורש במשנה פרק הערל ובכמה דוכתי וקנוי קנין עולם דהיינו עבד היכי קאמר דלא אכיל ושמא י\"ל דקנוי קנין עולם היינו ששכר עצמו לעבדו לעולם ולא מכר עצמו להיות גופו קנוי שיוכל למוכרו לאחר כמו שהוא העבד אבל קשה דבס\"פ התערובות ובריש קידושין קאמר גמרא בהדיא דקנוי קנין עולם היינו נרצע. וי\"ל דשכיר שנים ושכיר עולם שכתב רבינו מיירי במכרוהו ב\"ד ובודאי דנרצע לא שייך אלא במכרוהו \n", + "ב\"ד ומ\"ש וע\"ע היינו מוכר את עצמו. \n", + "ומ״ש וכהנת אשת הזר הרי היא כזר. משנה בפרק יש מותרות (יבמות דף פ״ה:) ומבואר בכמה דוכתי. \n", + "ומ״ש שנאמר וכל זר וכו'. בפ' אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס״ח:): \n\n" + ], + [ + "זר שאכל תרומה בזדון וכו'. בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג) ואע״ג דרב פליג לא שבקינן מתניתין מקמי דרב ופ״ק דחלה (מ״ט) ופ״ב דבכורים (מ״א) שנינו וחייבים עליהם מיתה וחומש פירוש מיתה במזיד וחומש בשוגג. \n", + "ומ״ש ולוקה על אכילתה. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ג) מונה אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. \n", + "ומ״ש ואינו משלם דמי מה שאכל וכו'. בר״פ אלו נערות (כתובות דף ל״ב:) אמרינן דלרבי יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם וברפ״ז דתרומות (מ״א) תנן האוכל תרומה מזיד משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ומוקי לה התם ר' יוחנן בירושלמי בשלא התרו בו אבל אם התרו בו לוקה ואינו משלם. \n", + "ומ\"ש ואם אכל בשגגה מוסיף חומש שנאמר ואיש כי יאכל קדש בשגגה וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ז-י) ובת כהן כי תהיה לאיש זר וכו' שני עניינים נכללו בלאו זה שאם תבעל לאסור לה וכו' עד ואע״פ שיש לה זרע מכהן. בפ' אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס״ח) וקצתו פרק יש מותרות (יבמות דף פ״ה פ״ו): \n", + "כתב רבינו בפרק א' מאיסורי ביאה כל הבא ביאה אסורה בלא קישוי אלא שהיה האבר שלו מדולדל כמו אבר המתים כגון החולים או מי שנולד כך כמו סריס חמה אע״פ שהכניס האבר בידו אינו חייב לא כרת ולא מלקות ואין צריך לומר מיתה שאין זו ביאה אבל פוסל הוא מן התרומה והוא מימרא בסוטה פרק ארוסה (סוטה דף כ״ו) אמר שמואל שחוף מקנין על ידו ופוסל בתרומה וכתבו רבינו בפרק ח' גבי בן תשע שנים ויום אחד: \n\n" + ], + [ + "לפיכך השבויה אינה אוכלת בתרומה וכו'. משנה פרק ג' דעדיות (משנה ו') ובפ\"ב דכתובות (דף ל\"ו): \n", + "והנרבעת לבהמה וכו'. בפרק הבא על יבמתו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "(יב-טז) ישראלית שיש לה זרע מכהן וכו' עד שהעבדים אין להם ייחוס. משנה בסוף פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס\"ט): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יז-יט) בת ישראל שנשאת לכהן וכו' עד סוף הפרק. משנה סוף פרק יש מותרות (יבמות דף פ״ו:): \n", + "ומה שכתב רבינו לא בחזה ושוק אדסמיך ליה דוקא קאי דהיינו חוזרת לבית אביה אבל כשמת בנה מישראל והיא חוזרת לאכול בשביל בנה חוזרת אף לחזה ושוק והכי מפורש שם בגמרא והתם יהיב טעמא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כהן טמא אסור לאכול תרומה וכו'. בר״פ הערל (יבמות דף ע') שנינו כל הטמאים לא יאכלו בתרומה: \n", + "ומ\"ש שנאמר איש איש וכו' הוי אומר זו תרומה. שם בגמרא (עלה ע\"ד): \n", + "ומ״ש אלא שהאוכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים. בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג): \n", + "ומ\"ש ולפיכך לוקה שנאמר ושמרו את משמרתי וכו': ומ\"ש וטמא שאכל תרומה טמאה אע\"פ שהוא בלאו אינו לוקה וכו'. בס\"פ הנשרפין מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ומשמע מיתה הוא דליכא הא איסורא איכא: \n\n" + ], + [ + "אין הטמאים אוכלים בתרומה וכו'. בריש ברכות וסוף נגעים ופרק קמא דכלים וכתב סמ\"ג אין הטמאים אוכלים בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו ג' כוכבים בינונים וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה: \n\n" + ], + [ + "כהן טהור שאכל תרומה טמאה וכו'. בפרק הערל (עלה ע\"ג): \n", + "ומ\"ש אינו לוקה מפני שהוא בעשה. ה\"ק מפני שאין בו לאו אלא עשה: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה אוכל בתרומה וכו'. משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ'): \n\n" + ], + [ + "החרש והשוטה וכו' עד שמא יראו קרי. בפרק כל היד (נדה דף י״ג) פסק רבינו כמו שאמרו משום רבי אליעזר דכיון דאביי מפרש מילתיה משמע דסבר כוותיה: \n\n" + ], + [ + "רוכבי גמלים וכו'. שם (דף י\"ד): \n\n" + ], + [ + "המשמשת מטתה וכו'. פרק יוצא דופן (עלה מ\"א ע\"ב): \n", + "כתב הראב\"ד טובלת ואוכלת לערב א\"א והוא שהטבילוה במטה וכו'. מה שכתב הראב\"ד כך מבואר שם בגמרא ויש לתמוה למה לא כתב כן רבינו ואפשר שרבינו לא היה גורס אלא לרבא נמי שהטבילוה במטה אלא כך היה גורס א\"ה חיישינן שמא נשתייר מיבעי ליה אלא ל\"ק כאן במתהפכת כאן בשאינה מתהפכת דלפי גירסא זו השתא הדר ביה ממאי דאוקי בשהטבילוה במטה אלא הכל תלוי במתהפכת ואינה מתהפכת והשתא הדר ביה ממאי דאמר דאי אזלא בכרעה דילמא בהדי דאזלא בכרעה שדיתיה דכל שלא נתהפכה בשעת תשמיש ליכא למיחש להכי כנ\"ל לדעת רבינו. והר\"י קורקוס ז\"ל נדחק לפרש גירסת ספרים דידן לדעת רבינו: \n", + "ומ\"ש כמו שיתבאר במקומו. הוא בפרק ה' מהלכות שאר אבות הטומאות. ולפי מה שכתב שם רבינו מ\"ש הרי זו אסורה לאכול בתרומה כל ג' ימים לאו ג' ימים שלמים אלא עד היום השלישי כר' אלעזר בן עזריה: \n\n" + ], + [ + "תרומת חוצה לארץ וכו'. בפרק ד' דבכורות (דף כ\"ז) אמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו ופרש\"י טומאה יוצאה מגופו כגון זב וזבה ונדה ובעל קרי אבל לטמא מת שריא: \n", + "ומ\"ש וכולן שטבלו מותרים באכילה וכו'. בפרק בתרא דחלה (מ\"ח) גבי חלת ח\"ל תנן טבול יום אוכלה: \n", + "כתב הראב\"ד אמר אברהם אין זה מחוור שהרי אמרו בגמרא וכו'. והדין בפ' עד כמה דאמר שמואל אין תרומת ח\"ל אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו וה\"מ באכילה אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הילכך נדה קוצה [לה] חלה ואכיל לה כהן קטן וסובר הראב\"ד דדוקא קטן שעדיין לא ראה קרי אבל מי שראה קרי אינו יכול לאכול אפילו טבל ומפני כך כתב אבל איהי עצמה אחר טבילה לא וכו' ואין דבריו מוכרחים ורבינו מפרש דאיהי לא אכלה אם לא טבלה אבל אם טבלה אה\"נ דמציא אכלה וכן פירש\"י והתוס' שם וכן הכריע הרא\"ש בפרק אלו עוברין וכן פירש רבינו שמשון בסוף חלה. ומ\"ש הראב\"ד וכך כתב הרב בהלכותיו טעמו ממה שכתב בפרק אלו עוברין גבי כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו\"ט חלת ח\"ל דמדרבנן הוא קורא לה שם ואפיא לכתחלה ואכיל לה כהן קטן דאמר שמואל אין חלת ח\"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו באיש עד שיראה ואשה עד שתהא נדה ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר\"א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה ולכי נפקא יו\"ט שרפינן לה וכן הלכתא עכ\"ל. ומשמע מדבריו דליכא תקנתא למיכל לה אלא כהן קטן דאל\"כ הל\"ל ואי ליכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו ומכל מקום אין זה מוכרח בדבריו שהרי כתב שם הר\"ן והשיבו על הרי\"ף דאפילו ליכא כהן קטן מצי למיכל לה כהן גדול שטבל לקריו ולאו קושיא הוא דהשתא מיהא לא חזיא ליה וכ\"ת מצי טביל ליתא דלא אמרינן הואיל במחוסרי מעשה כדמוכח בפ' שני שעירי עכ\"ל. הרי שגם הרי\"ף סובר דכהן גדול שטבל לקריו אוכל. ומ\"ש הראב\"ד ע\"פ דרכו והטעם משום דגזרינן בגדול משום זיבה נראה מדבריו שהוא ז\"ל סובר דהא דתנן בסוף מסכת חלה על חלת ח\"ל אסורה לזבים אפילו בשטבלו הוא ויש לתמוה למה החמירו בזבים שלא תעלה להם טבילה ולא די זאת החומרא אלא שהחמירו לגזור כן בבעל קרי ומלבד שהם חומרות גדולות ה\"ל גזירה לגזירה ועוד שהרי אמרו בירושלמי על המתניתין דואסורה לזבים לרבי יוסי נצרכה והכריחו התוספות והרא\"ש פרק כל הבשר דאסורה לזבים בלא טבילה קאמר דאילו בטבילה לכ\"ע שרי ומ\"ש עוד הראב\"ד א\"נ [גזירה] אחר טבילה אטו קודם טבילה ג\"ז דבר תימה הוא דאין טעם לגזור אחר טבילה אטו קודם טבילה דא\"כ ביטלת תורת טבילה. ומ\"ש ומש\"ה היכא דאיכא קטן לא יהבינן לגדול ע\"י טבילה נראה שהרגיש בחולשות הנזכרות ולפיכך חזר לומר דלא אמר דלא אכיל גדול אפילו בטבילה אלא היכא דאיכא קטן אבל היכא דליכא קטן יהבינן לה לגדול שטבל וג\"ז תימה מניין לו לחלק בכך ודברי רבינו מחוורים ומוסכמים מהפוסקים. \n", + "ומה שכתב אבל טמאי טומאת מגע וכו'. בפ' ד' דבכורות (דף כ\"ז) אמר רב טמא מת טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ ולית הלכתא כוותיה דאמר מר זוטרא משמיה דרב ששת טמא שרץ אוכל בתרומת ח\"ל ולית הלכתא כוותיה כלומר לית הלכתא כוותיה בהא דמצריך טבילה אלא אפילו טבילה לא בעי ואתי כשמואל: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לפיכך כהן קטן שעדיין לא ראה קרי וכו'. זהו פירוש מה שאמרו שם גבי חלת ח\"ל אכיל לה כהן קטן. \n", + "ומ\"ש והמצורע הרי הוא כמי שטומאה יוצאה עליו מגופו בפסחים בפ' אלו דברים משוה ליה לזבים. \n", + "ומ\"ש והוא שיטמא אותו כהן מיוחס וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) כהן ערל אסור לאכול בתרומה וכו'. משנה וגמרא ר״פ הערל (יבמות דף ע' ע״ב): \n", + "ומ\"ש משוך מותר לאכול בתרומה וכו' עד ואנדרוגינוס מל ואוכל. שם וסובר רבינו כגירסת ספרים דידן דמסיק לרב הונא בתיובתא: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) הערל וכל הטמאים וכו' עד הרי אלו יאכלו. במשנה שם (דף ע') אהא דתנן פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם יאכלו נשיהם לא יאכלו ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו ובגמרא (דף ע\"ה) מאן תנא משמרת לביאה פסולה דאורייתא אכלה אמר ר\"א במחלוקת שנויה ורבי אליעזר ור\"ש היא רבי יוחנן אמר אפילו תימא ר\"מ שאני הכא שכבר אכלה ור\"א שכבר אכלה לא אמרינן ופרש\"י מאן תנא משתמרת לביאה פסולה אכלה דקתני ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא הרי אלו יאכלו אע\"ג דמצפה ומשתמרת לביאתו, במחלוקת שנויה בפרק הבא על יבמתו אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ר\"א ור\"ש מכשירין. הא קמן דלר\"י אליבא דכ\"ע אכלה אם לא ידעה והלכה כוותיה לגבי ר\"א ועוד דאוקימתא דידיה עדיפא דמוקי לסתם מתניתין ככ\"ע וז\"ש רבינו ואם לא ידע את אשתו משנעשה וכו' משמע שהיתה אשתו קודם שנעשה פצוע דכא והיתה אוכלת ולכך אפילו שהיא משתמרת לביאה פסולה אוכלת אבל אם נשאה והוא פצוע דכא אפילו לא ידעה אינה אוכלת מאחר שהיא משתמרת לביאה פסולה דאורייתא: \n", + "וכן אם נשא אשה בת גרים הרי זו אוכלת. בפרק הבא על יבמתו בעיא ופשטו דבין לר' יוסי בין לראב\"י אכלה: \n\n" + ], + [ + "פצוע דכא כהן וכו'. בפרק הבע״י (יבמות דף נ״ו ע״ב) אמר ר״א אמר רבי אושעיא פצוע דכא שקידש בת ישראל באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון לרבי מאיר דאמר משתמרת לביאה פסולה דאורייתא לא אכלה הא נמי לא אכלה לר״א ור״ש דאמרי וכו' הא נמי אכלה ופסק רבינו כר״מ משום דסתם מתניתין כוותיה ור״ח גורס פצוע דכא כהן שנשא בת כהן ולפסלה אפילו מתרומת בית אביה מטעם דמשתמרת לביאה פסולה וגירסא זו הכריחו בתוספות והיא גירסת רבינו: \n", + "סריס חמה וכו'. משנה פרק הערל (יבמות דף פ״א) ופרש״י אבל סריס אדם מיפסל נמי פסיל לה מתרומ' דבי נשא דהיינו פצוע דכא: \n", + "טומטום ואנדרוגינוס עבדיהן אוכלים אבל לא נשותיהם. ר״פ הערל (יבמות דף ע״ב) טומטום אינו אוכל בתרומה כלומר מפני הערלה נשיו ועבדיו אוכלים ובעי בגמרא נשיו לטומטום מנא ליה אילימא דקדיש דתניא טומטום שקידש קידושיו קידושין וכו' אימור דאמרינן לחומרא לקולא מי אמרינן אמר אביי בשביציו ניכרות מבחוץ רבא אמר מאי נשיו אמו וידוע דהלכה כרבא ולפיכך סתם רבינו וכתב דטומטום אינו מאכיל את אשתו ולא חילק בין ביציו ניכרות לאינם ניכרות. ואנדרוגינוס תנן בס״פ הערל (יבמות דף פ״ג) ר״י אומר שהוא מאכיל בתרומה אמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא דתניא ר״י אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה ואע״ג דשמואל פליג הלכה כרב באיסורי ואמרינן בתר הכי אמרי בי רב הלכה כר״י ודעת ר״ח והרי״ף דכר' יוסי דברייתא קאמר וזה דעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "חרש שוטה וקטן שקנו להם עבדים וכו'. בתוספתא דיבמות פ\"ט והטעם מבואר דאין להם קנין אלא על ידי ב\"ד או אפוטרופוס: \n\n" + ], + [ + "אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה וכו'. לכאורה משמע שטעם רבינו משום דאמרינן בס״פ הערל (יבמות דף פ״ג ע״ב) אמר ר״י אמר רב אנדרוגינוס חייבים עליו סקילה משני מקומות דסבר כרבי סימאי וסבר דהלכתא כוותיה ומ״מ שותא דמר רבינו לא ידענא מאי איריא נבעל לפסול אפילו נבעל לכשר נמי כיון שנבעל בעילה אסורה שחייבים עליה סקילה ומיהו בהא איכא למימר דכיון דאיסור בעילה אינה אלא מצד זכרות שבו אין זכר פוסל זכר מן הכהונה אבל קשה מ״ש רישא דקתני דאף בנבעל דרך זכרותו נפסל ובסיפא קתני שאם נבעל דרך זכרותו לא נפסל ועוד לפי מה שנתן טעם בסיפא שאין זכר פוסל זכר הא ברישא שייך האי טעמא יותר שהבועל הוא זכר ודאי ולכך נראה שט״ס יש כאן וצריך למחוק מהרישא ארבע תיבות בי״ן דר״ך זכרות״ו בי״ן. ופסק כר״א וכרבנן דפליגי ארבי סימאי ואמרי שאין חייבים עליו סקילה אלא כשנבעל בזכרות שלו אבל בנקבות שלו פטור משום דאע״ג דאית ביה זכרות ונקבות את זכר כתיב וכן פסק ז״ל בפ״א מהא״ב. אחר כך מצאתי להרשב״א שכתב בס״פ הערל נבעל נפסל מן התרומה כנשים פי' אם נבעל לפסול מן התרומה ירושלמי וקשיא רבי ניחא כרבי סבא רבי יונה בשם רב המנונא אפילו מין במינו בכל שהוא וקשיא אם זכר הוא אין זכר פוסל זכר אם נקבה היא אין נקבה פוסלת נקבה צד זכרותו של זה פוסלת צד נקבותו של זה פי' אם אותו אנדרוגינוס פסול מלאכול בתרומה וכן פסק הרמב״ם פ״ז מתרומות שאנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה בין דרך זכרותו בין דרך נקבותו נפסל מלאכול בתרומה שאם נבעל לאנדרוגינוס אחר דרך נקבותו פסול עכ״ל. ואף לדבריו ז״ל קשו הני קושייתה שהקשיתי לגירסת בין דרך זכרותו וצ״ע: \n", + "וכתב עוד הרשב\"א הא דאמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר\"י באנדרוגינוס פרש\"י כר\"י דמתניתין דאיירי בה כמו ר\"ש ואמרי בי רב פליגי אדרב דאמרי ליתא למתניתין מקמי ברייתא ולפי פירושו ניחא הא דאמרינן בסמוך ר\"ה משמיה דרב אנדרוגינוס חייב עליו סקילה משני מקומות אבל ר\"ח והרי\"ף פירשו כרבי יוסי דברייתא ולא פליגי דבי רב אדרב ופליגי דבי רב אדרב הונא דאמר חייבים עליו משני מקומות והרמב\"ם פסק בחיבורו ובפירוש המשנה כר\"י דברייתא דאמר בריה בפני עצמו הוא ולפיכך אינו מאכיל בתרומה לפי שהוא ספק וספק איסורא לחומרא ופסק כר\"א דאמר חייבים עליו סקילה כזכר ולא ידעתי היאך יתקיימו שני פסקים הללו שאם אתה מספקו היאך אתה סוקל על ביאתו ואם אתה סוקל על ביאתו כזכר לא תהא התרומה חמורה מהסקילה ויאכיל אשתו בתרומה שאין כאן ספק זכר אלא ודאי זכר ושמא הוא סובר דאף ר\"א סבר דבריה בפני עצמו הוא אלא שחייבים עליו סקילה כזכר מגזירת הכתוב דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה אי זהו זכר שיש בו נקבות הוי אומר זה אנדרוגינוס ואף על גב דאית ביה זכרות ונקבות את זכר כתיב וכי כתיב את זכר לאו דקרייה רחמנא זכר אלא לומר שאין חייבים במי שיש בו זכרות ונקבות דהיינו אנדרוגינוס אלא ממקום זכר והיינו דאמרינן לא לכל אמר רבי אלעזר אנדרוגינוס זכר הוא ואי הכריעו בו חכמים שהוא זכר מדחייב רחמנא עליה סקילה כזכר אף במוקדשין יקדש. מיהו אכתי ק\"ל מדבריו לדבריו דאילו היתה סקילתו מגזירת הכתוב ולא שיהא זכר כשמנה הוא ז\"ל בפרק ראשון מאיסורי ביאה מי שמיתתן בסקילה ומנה השוכב עם הזכר ה\"ל למנות ג\"כ הבא על אנדרוגינוס שהרי אינו בכלל זכר דבריה בפני עצמו הוא ועוד ק\"ל שהוא ז\"ל כתב דנושא לכתחלה ואם ספק הוא דילמא נקבה היא ואין אשה נושאת אשה ועוד דהא ר\"ל דס\"ל דספק הוא אותביה ר\"י ממתניתין דקתני אנדרוגינוס נושא אלמא אי לאו זכר הוא אינו נושא לכתחלה ור\"ל נמי דחה תני נשא ועוד דכל שהוא נושא לכתחלה משמע דאית ליה קנין דאישות וא\"כ אף הוא יאכל בתרומה דאורייתא וצל\"ע עכ\"ל. ונ\"ל לתרץ שמה שהקשה שה\"ל למנות גם כן הבא על האנדרוגינוס י\"ל דאף על גב דבריה בפני עצמו הוא מכל מקום מטעם זכר חייבו הכתוב ואין למנותו בפני עצמו ומה שהקשה עוד שכתב נושא לכתחלה ואם ספק הוא דילמא נקבה היא ואין אשה נושאת אשה וכו' עד סוף דבריו נתיישב במה שכתב הרב המגיד בפרק ראשון מהלכות איסורי ביאה. ולענין מה שהקשיתי על מה שכתב רבינו בין דרך זכרותו מצאתי להר\"י קורקוס ז\"ל שכתב שהוא מדתנן בתוספתא סוף ביכורים וירושלמי ס\"פ הערל אנדרוגינוס שנבעל נפסל מן הכהונה כנשים ופירוש נבעל בנבעל לפסול מן הכהונה מדקאמר כנשים משמע דאין הפרש בין דרך זכרות לדרך נקבות בנשים השוה הכתוב לכל ענין עכ\"ל: \n", + "והראב\"ד כתב אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה א\"א אין זה מחוור שהרי יש לו צד זכרות ונקבות וכו': \n", + "וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל מחלוקתם תלוי בביאור ירושלמי שבפ' הערל ז\"ל נבעל נפסל מן הכהונה כנשים רבי יונה בשם רב המנונא אפי' מין במינו בכל שהוא וקשיא אם זכר הוא אין זכר פוסל זכר ואם נקבה היא אין נקבה פוסלת נקבה צד זכרותו של זה פוסלת צד נקבותו של זה ע\"כ בירושלמי וביאורו דרבי יונה אפילו במינו דהיינו שנבעל לאנדרוגינוס אחר אפילו כ\"ש פירוש באי זה צד שיבעול בין דרך זכרות בין דרך נקבות והקשו על זה אם אנדרוגינוס זכר אין זכר פוסל זכר ואם נקבה אין נקבה פוסלת נקבה ובודאי שאין לעשות להבועל זכר והנבעל נקבה שכולם מין אחד הם דבריה בפני עצמו היא וכו' ומשני דמכל מקום צד זכרות פוסל צד נקבות ופירושו לדעת רבינו שפוסל אותו כשבא דרך נקבותו אבל אין הכוונה שיפסול בכל ענין מפני צד נקבות שיש בו כי לדעת רבינו אין באנדרוגינוס צד זכרות וצד נקבות אלא אם הוא זכר כולו זכר ואם נקבה כולו נקבה ולא הכריעו בו חכמים אם כן כשאמרו פוסל צד נקבות פירושו כשבא דרך נקבות והוא סותר מה שאמר רב המנונא אפילו כל שהוא אי נמי אפשר דאפילו כ\"ש לאו דברי רב המנונא הם אלא דברי המקשה דקא מתמה מדקאמר סתמא משמע דבכל גווני פוסל ואם כן הוא קשיא וכו' ומסיק דלאו בכל גווני אלא כשבא דרך נקבותו ואפשר לפי זה שגם מה שאמרו נפסל כנשים פירושו כשבא דרך הנשים אבל דעת הר\"א כי מה שאמרו בירוש' פוסל צד נקבות פירושו שפוסל אותו מפני צד נקבות שיש בו והוי כאשה שנבעלה וכדרך שאמרו גבי חציו עבד וחציו בן חורין דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות והם דברי רב המנונא שאמר כל שהו וטעמא יהיב למילתיה לתרץ הקושיא. ומכל מקום עדיין קשה לן טובא על דברי רבינו שכתב שאם בא עליו דרך זכרותו לא נפסל שאין זכר פוסל זכר והרי אם בא עליו זכר ודאי אפילו דרך זכרותו הוא פוסל אותו כמו שנתבאר בסמוך והשתא ומה כשנבעל לזכר ודאי הוא נפסל ולא אמרינן ביה אין זכר פוסל זכר כשנבעל לאנדרוגינוס אמרינן אין זכר פוסל זכר יציבא בארעא וכו'. ונראה לי לתרץ דחדא חומרא מחמרינן מן הספק ולכך כשנבעל לזכר ודאי אנו פוסלים אותו אפילו דרך זכרותו שמא נקבה הוא שהרי ספק הוא אבל תרי חומרי דסתרן אהדדי לא מחמרינן כאחד ולכך כשנבעל לאנדרוגינוס צ\"ל תרי חומרי דסתרן אהדדי לפסול אותו דבועל צריך להחשיב אותו כזכר דאי נקבה היא אינה פוסלת לא זכר ולא נקבה והנבעל צריך להחשיב אותו נקבה ושתי אלו ודאי א\"א דאנדרוגינוס כולם מין אחד הם ואם אחד נקבה כולם נקבות הם ואם אחד זכר כולם זכרים הם ואם אתה אומר שהאחד זכר והאחד נקבה מיחזי להו לאינשי כחוכא ואיטלולא ולא מיקיימא תקנת חכמים אבל כשבא דרך נקבותו לא סתרי אהדדי כולי האי שכיון שזה בועל כזכר וזה נבעל כנקבה הדעת נותן שראויה לפסלו מן התרומה ודברי חכמים מתקיימים שהרי רואים שאין אנו עושים אותו כנקבה גמורה שאם בא דרך זכרותו אין אנו פוסלין אותו אבל כשהוא בועל זכר גמור דין הוא שנעשהו נקבה גמורה מספק וכיוצא בחילוק זה חילקו בפרק הדר גבי שני בתים ושתי חצרות. עוד אפשר לומר טעם אחר לחלק בין דרך זכרותו לדרך נקבותו שכיון שהכתוב עשה זכרותו כזכר ודאי וחייב עליו סקילה כזכר מדרך זכרותו לבד מגזירת הכתוב כמו שנתבאר לא ראו חכמים להחמיר כל כך כשנבעל לאנדרוגינוס דרך זכרותו לפסול אותו כיון שמן התורה דרך זכרותו דין זכר יש לו אבל דרך נקבותו החמירו שמא נקבה הוא אף על פי שהאנדרוגינוס הבועל יהיה זכר שהרי הכתוב אף על פי שבזכרות נתן לו דין זכר בנקבות נתן לו דין נקבה ולא חייב סקילה או אפשר שפסלו אותו כדי שלא יתחלף בנקבה גמורה כיון שנבעל דרך נקבות אתי למיטעי ומצאתי להרשב\"א שכתב לשון הירושלמי עליו וכן פסק הרמב\"ם והביא כל דברי רבינו נראה שדעתו לפרש כדרך רבינו בירושלמי ודלא כהראב\"ד: \n\n" + ], + [ + "עבד של שני שותפים וכו'. בתורת כהנים פרשת אמור ובירושלמי סוף תרומות: \n", + "וכל המאכיל בתרומה וכו'. בס״פ הערל (יבמות דף פ״א) אהא דתנן סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה אמר ריש לקיש בתרומה בזה״ז שהיא מדרבנן הוא מאכילה ואינו מאכילה בחזה ושוק דהוו דאורייתא ור״י אומר אף מאכילה בחזה ושוק [דתרומה בזמן הזה דאורייתא] ופסק רבינו כרבי יוחנן ויש לתמוה עליו שהרי בפרק ראשון פסק כר״ל דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "בת ישראל שנשאת לכהן וכו'. משנה פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס\"ו): \n", + "ומה שכתב וכן עבדי כהן שקנו עבדים ועבדי אשתו שקנו עבדים וכו'. ברייתא שם. \n", + "ומה שכתב וקנין האוכל וכו' שם אמר רבינא כן לחלק בין זו לההיא דבסמוך דאלמנה לכהן גדול שעבדי מלוג אינם אוכלים אף על פי שהם קנין קנינו: \n\n" + ], + [], + [ + "(יט-כ) בת כהן שנשאת לישראל וכו' עד מפני שהם של בעל. משנה שם: \n", + "נשא שניה וכו'. בפרק הבע\"י עלה נ\"ח ע\"ב אמרינן דלרבי יוחנן משתמרת לביאה פסולה דרבנן אוכלת ומ\"מ איני יודע מניין לנו בנשואה ממש לומר כן ועוד מניין לנו דעבדי צאן ברזל שלה יאכלו: \n\n" + ], + [ + "כהנת אלמנה שנתארסה וכו'. משנה בפרק הבע״י (יבמות דף נ״ו:) אלמנה לכ״ג וכו' מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ופסק כת״ק וכלשון ראשון שכתב רש״י והסכימו בו התוספות דבבת כהן מיירי ולפסלה מתרומת בית אביה. \n", + "ומה שכתב וכן אם נכנסו לחופה וכו'. שם בעלה נ\"ח פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב באיסורא. \n", + "ומ\"ש נתאלמנו או נתגרשו וכו' שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "כהנת שמת בעלה כהן וכו'. שם עלה נ\"ח: \n\n" + ], + [ + "כהן שנתן גט ליבמתו הכהנת וכו'. שם בעלה הנזכר פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש וידוע דהלכה כר' יוחנן: \n", + "וכן כהנת חלוצה וכו'. הוא בכלל מה שנתבאר בסמוך דלר\"י משתמרת לביאה פסולה דרבנן אכלה. וא\"ת מאי איריא משתמרת אפילו נשואה כתב רבינו בסמוך נשא שניה היא אוכלת וי\"ל דהתם לומר דבעל מאכילה והכא שלא לפסלה מתרומת בית אביה ואין לומר [וכי] לא כל שכן הוא אם הוא מאכילה כל שכן שלא יפסלנה דאיכא למימר דאפשר דהתם אין עבדי מלוג אוכלים והכא עבדיה אוכלים: \n", + "כהן הדיוט שנשא אילונית וכו'. בפ' הבע״י (יבמות דף ס״א) במשנה א״ר יהודה דכהן הדיוט לא ישא אילונית שהיא זונה וחכ״א שאינה זונה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) העובר והיבם וכו' עד פרט למעוברת. משנה וגמרא בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס\"ו): \n\n" + ], + [ + "בת כהן שבא עליה ישראל וכו' עד מים בעולם הוא חשוב. משנה וגמרא שם: \n\n" + ], + [ + "בת ישראל שנשאת לכהן וכו'. משנה פרק אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס״ז) בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי רבי יוסי וכתב הרי״ף דקסבר ר' יוסי עובר במעי זרה זר הוא ואית ליה קניה ולפיכך פוסל בעבדיה מלאכול בתרומה בשביל היורשים מפני חלקו של עובר ולית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דאמרי אין לעובר קניה ואין לו חלק עד שיולד הילכך אפילו במעי גרושה לא פסיל לעבדים עד שיולד ותנן נמי פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ג:) תינוק בן יום אחד פוסל בתרומה פירוש בן גרושה שהוא חלל אינו פוסל את העבדים מלאכול בתרומה אלא אוכלים בשביל הבנים הכשרים עד שיהיה בן יום אחד אבל עובר במעי גרושה לא פסיל דלית ליה קנייה בגווייהו וכן הלכתא עכ״ל: \n", + "והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א מאי לפיכך וכו'. וכתב הרא\"ש בפסקיו בפרק הנזכר שגם על הרי\"ף הקשה הראב\"ד וכתב כיון דקי\"ל כרבי יוחנן דאמר המזכה לבנו אפילו במעי אמו קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו והכי איתא בפרק מי שמת והתם אמרינן דירושה הבאה מאליה עדיפא ממזכה לעובר ואם במזכה אמרינן דקני כ\"ש בירושה הבאה מאליה וא\"כ היכי נדחי למילתיה דר\"י דהכא מהאי טעמא דאמרינן דעובר אין לו זכייה הא קי\"ל דעובר אית ליה זכייה עכ\"ל והשיב עליו הרמב\"ן לקיים דברי הרי\"ף דלית הלכתא כרבי יוסי אפילו בירושה הבאה מאליה משום דיחידאה הוא ורבנן פליגי עליה ואפילו שמואל דס\"ל כוותיה קאמר אבל חכמים אומרים יש לו בנים אוכלים בשביל בנים אין לו בנים אוכלים בשביל אחים והא דשמואל סבר כוותיה שמואל לטעמיה דאית ליה המזכה לעובר קנה והא איפסיק בפרק מי שמת דהמזכה לעובר לא קנה וסוגיא דהתם מוכח דל\"ש מתנה ל\"ש ירושה והביא ראיות לדבריו והרא\"ש דחה ראיותיו והעלה דעובר יש לו זכייה ופוסל בעבדי אביו אם אין לו אחים אבל אם יש לו אחים אינו פוסל: \n", + "ודברי רבינו תמוהים שמתחלת דבריו שכתב לא יאכלו עבדים בתרומה בשביל העובר נראה שהוא פוסק כרבי יוסי דאמר הכי וממ\"ש בסוף דבריו לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל את העבדים נראה שהוא פוסק דלא כרבי יוסי. וע\"ק דבגמ' אמרינן מ\"ט דרבי יוסי רבה אמר משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא רב יוסף אמר משום דקסבר ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל ואסיקנא לרב יוסף בקשיא וכיון שכן למה פסק רבינו כדבריו. ונ\"ל שרבינו סובר דלא איפליגו רבה ורב יוסף אלא אליבא דרבי יוסי אבל לרבנן לד\"ה הוי טעמא משום דשאינו ילוד אינו מאכיל וסובר עוד רבינו דע\"כ לא איפליגו רבנן ורבי יוסי אלא בשהניח בנים אחרים שרבי יוסי סובר שמפני חלקו של עובר פסולים העבדים מלאכול דעובר במעי זרה זר הוא ופוסל מלאכול ורבנן סברי אין לעובר קניה ואין לו חלק עד שיולד הילכך אפילו במעי גרושה לא פסיל לעבדים עד שיולד אבל אם לא הניחו בנים זולת העובר מודו רבנן שאין העבדים אוכלים משום דשאינו ילוד אינו מאכיל והיינו דקתני בסיפא דמתני' אמרו לו מאחר שהעדת על בת ישראל לכהן אף על בת כהן לכהן לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר כלומר אם לא הניח בנים אלא העובר אע\"פ שהוא במעי כהנת לא יאכלו משום דשאינו ילוד אינו מאכיל ולישנא דרבינו דייקא שסובר כן דברישא דלישניה משמע שאין שם בנים זולת העובר ובסיפא דלישניה משמע שיש שם בנים זולת העובר ונמצא שדעת רבינו לענין הלכה כדעת הרא\"ש x. ומה שהקשה הראב\"ד מהא דקי\"ל עובר אית ליה זכיה כבר כתבו הראשונים דאפ\"ה הכא אינו פוסל משום דאיכא למימר דילמא נקבה היא ואין לה כלום במקום בנים ואת\"ל זכר הוא שמא תפיל וסמוך מיעוט מפילות למחצה נקבות וה\"ל רובא וזכרים הנולדים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן ולאפוקי מדרבי יוסי וזהו שכתב רבינו אלא אוכלים בשביל אחיו דדוקא ביש לו אחים מיירי: \n\n" + ], + [ + "היבם כיצד בת ישראל הזקוקה ליבם וכו'. משנה וגמרא שם (דף ס\"ז:): \n\n" + ], + [ + "יבם כהן שבא על יבמתו באונס וכו'. שם (דף נ\"ז:) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב וכלישנא בתרא ודעת רבינו דפלוגתייהו דרב ושמואל אמערה נמי קאי לכך כתב או שבא ולא גמר וכו' וכן נראה דעת רש\"י והרי\"ף וכן מפורש בירושלמי ושלא כדברי התוספות והרמב\"ן: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ז-ט) האירוסין כיצד בת כהן שנתארסה לישראל וכו'. משנה וגמ' פרק אלמנה לכ״ג (יבמות סז:): \n", + "ישראל שאמר לכהנת וכו'. נלמד ממתני' דקידושין ר\"פ האומר: \n", + "החרש כיצד כהנת שנשאת לישראל חרש וכו' עד שאינו בן דעת. בפרק אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס״ט): \n\n" + ], + [ + "נתארסה לכהן פקח וכו'. ברייתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ״ו) ומתרצין לה ללישנא בתרא אליבא דרב כדתריץ לה שמואל ללישנא קמא: \n", + "ואשת חרש שילדה ממנו וכו'. ברייתא שם עלה נ\"ו: \n\n" + ], + [ + "בן ט' שנים ויום אחד כיצד וכו'. בפ' אלמנה לכ\"ג: \n", + "ומ\"ש אפי' היה שחוף. נתבאר בפ\"ו. \n", + "ומ\"ש ובת ישראל שנשאת לכהן בן ט' שנים ויום אחד וכו' עד ה\"ז אסורה לאכול. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "כל אלו כשם שאין מאכילין וכו'. ריש פרק חרש (דף קי\"ג) הקשו חרש בפקחת נמי תיכול בתרומה דרבנן ומשני שמא יאכיל בתרומה דאורייתא: \n\n" + ], + [ + "ואלו לא פוסלים ולא מאכילים וכו'. משנה בפ' אלמנה לכ״ג (יבמות ד' ס״ט): \n\n" + ], + [ + "מי שנשאת לכהן שוטה או שאנס אותה וכו'. משנה שם. \n", + "ומ\"ש והוא שלא יצא עליה קול עם אחר וכו'. שם בגמרא איכא תרי לישני ופסק כלישנא קמא לחומרא וכ\"כ גם בפרק ט\"ו מהלכות אישות: \n", + "וכן כהנת שבא עליה ישראל שוטה וכו' עד ה\"ז תאכל. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "אשת איש שבאו עליה עידי קינוי וכו'. משנה פרקא קמא דסוטה (דף ו'): \n", + "ומ\"ש וכל אשת כהן שאמרה טמאה אני וכו'. בסוף נדרים איבעיא להו אמרה לבעלה טמאה אני מהו שתאכל בתרומה רב ששת אמר אוכלת שלא תוציא לעז על בניה רבא אמר אינה אוכלת אפשר דאכלה חולין ופסק כרבא דבתרא הוא. \n", + "ומ\"ש וכל, כלומר אפי' אשה שלא קדם לה קינוי וסתירה: \n\n" + ], + [ + "קטנה בת ישראל שנשאת לכהן וכו'. פרק האיש מקדש (קידושין דף מ״ה:) נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדה״י ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי וכו' נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אינה אוכלת וכו' ואפילו לרב דאמר אוכלת התם הוא דלא איתיה לאב אבל הכא דאיתיה לאב האי דאישתיק מירתח רתח רב ירמיה בר אבא אמר אוכלת וכו' נתקדשה שלא לדעת אביה ונשאת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אוכלת רב ירמיה בר אבא אמר אינה אוכלת וכו' אמר עולא נראים דברי x (רב ירמיה) בהא ופסק רבינו במחלוקת הראשון כרב אסי כיון דחש ליה רב ובמחלוקת השני פסק כרב הונא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ובמחלוקת השלישי פסק כעולא דאמר נראין דברי רב ירמיה ואע״ג דרבא מפרש התם טעמיה דרב הונא סובר רבינו דלאו משום דסבר כוותיה אלא כי היכי דלא ליהוי טועה בדבר פשוט: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "האשה אוכלת בתרומה עד וכו'. במשנה פרק התקבל (גיטין דף ס״ה): \n", + "ומ\"ש וכל שהיא ספק גרושה הרי זו לא תאכל. נלמד מהדינים שיתבאר בסמוך: \n", + "האשה שעשתה שליח לקבל לה גיטה וכו' עד שיגיע גט לידה. משנה פרק התקבל: \n", + "האומר לאשתו הרי זה גיטיך וכו'. פרק כל הגט עלה כ\"ח: \n\n" + ], + [ + "עיר שהקיפוה כרקום וכו' עד ולא תאכל אשתו. משנה וגמרא שם: \n", + "ומ\"ש מי שגררתו חיה או נפלה עליו מפולת או שטפו נהר. ירושלמי ותוספתא פרק ב' דגיטין. \n", + "ומ\"ש והיוצא ליהרג מבתי דיני עכו\"ם וכו' שם כלישנא בתרא דרב יוסף. ואיכא למידק דגבי בית דין של ישראל לא כתב רבינו אלא לא תאכל אשתו אם היא בת ישראל לכהן והשמיט דין בת כהן לישראל משום דממילא משמע שאוכלת דאל\"כ מאי איכא בין ב\"ד של ישראל לב\"ד של עכו\"ם ועוד שכתב הרי הוא בחזקת מת כלומר מת ודאי ולא מצד חומרא. ואיכא למידק על מה שכתב רבינו והניחוהו בבית הסקילה דבגמרא לא הזכירו אלא גמר דין בלבד וי\"ל שטעמו משום דעל כרחין לומר שגמר דין שאמרו בגמרא לאו דוקא דהיאך אפשר שנחזיקהו כמת ודאי בגמר דין בלבד שהרי אפשר שכשהיו מוליכים אותו לבית הסקילה והכרוז יוצא לפניו בא אחד ואמר יש לי ללמד עליו זכות והחזירוהו ע\"י המניף בסודרים ומצאו לו זכות ופטרוהו אבל מי שהניחוהו בבית הסקילה דבר רחוק הוא מאד שימצא מי שיאמר יש לי ללמד עליו זכות ובכל מה שהכריזו בכל הדרך לא אמרו כן והגמרא קיצר כמו כן: \n\n" + ], + [ + "הניחה בעלה גוסס וכו'. שם (דף כ\"ח) מימרא דרבה ואע\"ג דרבה חילק בין זקן שהגיע לגבורות ללא הגיע לגבורות הא אסיקנא בתיובתא ואע\"ג דבתר הכי אמרו ואיבעית אימא כיון דפלג פלג סמך רבינו על דברי אביי ופשטא דברייתא ועל מ\"ש בתחלה תיובתא דרבה דשינויא דכיון דפלג פלג שינויא דחיקא הוא וכן דעת הרב ר\"י אלפסי והרשב\"א וכן הכריעו מהירושלמי: \n", + "אחד אומר מת וכו'. בפרק האשה תנן דלא תנשא ומשמע דמספיקא לא אכלה בתרומה: \n\n" + ], + [ + "אמרה לה צרתה או אחת מהחמש נשים וכו'. במשנה פרק האשה שלום (יבמות דף קי״ח) פלוגתא דר״ע ורבי טרפון ואיפסיקא בגמרא הלכתא כר' טרפון דאמר הכי והראב״ד לא היה כתוב כן בנוסחת גמרא שלו ולפיכך השיג על רבינו וכתב אמר אברהם הוא פוסק כרבי טרפון וכו': \n\n" + ], + [ + "המשחרר את עבדו משיזכה לו בגט וכו'. משנה פ\"ק דגיטין (י\"א:): \n", + "וכל עבד שיצא לחירות ועדיין הוא מעוכב גט שחרור וכו'. בעיא בפ' השולח (גיטין דף מ״ב:) ולא איפשיטא ועוד יתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "הכותב נכסיו לאחר וזיכה לו על ידי וכו'. שם ובס\"פ השוחט פלוגתא דתנא קמא ורשב\"ג ואמרו שם זה היה מעשה ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ומשמע דמספקא לן כמאן הלכתא ואמרינן התם דתנא קמא סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ויש מקום לומר דרבן שמעון בן גמליאל פליג עליה בהא וכיון דמספקא ליה כמאן הלכתא פסק לעיל בסמוך לחומרא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) ישראל ששכר פרה מכהן וכו' עד ה\"ז מאכילה בתרומה. משנה בפרק בתרא דתרומות (משנה ט'): \n\n" + ], + [ + "פרתו של ישראל שילדה בכור וכו' עד ויאכלו אותן. תוספתא פרק י' דתרומות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "זר שאכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש מקרא מפורש הוא. ומ\"ש אעפ\"י שיודע שהיא תרומה וכו'. קצת משמע כן בירושלמי ריש פ\"ו דתרומות וריש פ\"ח ובגמרא דידן פרק כלל גדול (שבת דף ס\"ט) נחלקו ר\"י ור\"ל דלר\"ל לא מיקרי שגגה עד שישגוג בלאו וכרת ולרבי יוחנן הזיד בלאו ושגג בכרת ה\"ז שגגה וידוע דהלכה כר\"י עוד נחלקו שם אביי ורבא אליבא דר\"י דרבא סבר דמית' במקום כרת עומדת וכי היכי דלר\"י היכא דאיכא כרת אין אנו צריכים שישגוג בלאו אלא כשישגוג בכרת סגי ה\"ה בדבר שיש בו מיתה כמו תרומה א\"צ שישגוג בלאו ואביי פליג עליה וידוע דהלכתא כרבא: \n\n" + ], + [ + "אחד האוכל וכו'. משנה רפ״ו דתרומות (משנה א) האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש אחד האוכל ואחד השותה וא' הסך ובפרק בנות כותים (נדה דף ל״ב) יליף להו מקראי. \n", + "ומה שכתב דבר שדרכו וכו' נלמד ממתני' דרפ\"ב דמעשר שני (משנה א): \n", + "ואחד האוכל תרומה טהורה או טמאה וכו'. משנה רפ\"ו דתרומות: \n", + "ואינו חייב בחומש עד שיאכל כזית וכו'. בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ב:) פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כת״ק. \n", + "ומ\"ש וכשם שאכילת תרומה בכזית כו' תוספתא רפ\"ו דתרומות: \n\n" + ], + [ + "אכל וחזר ואכל וכו'. ג\"ז בתוספתא שם: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אמת הוא שכן מצא בתוספתא וכו'. ובנוסחא דידן בתוספתא דפסחים פ\"ק כתוב בכדי שתיית רביעית ובפ\"ד ממאכלות אסורות ובהלכות יוה\"כ פרק שני כתב רבינו בכדי שתיית רביעית וכתב המ\"מ דהכי איתא בתוספתא ויש מי שכתב שאף שיעור השתייה בכדי א\"פ ולמדו כן ממ\"ש בפרק אמרו לו כל המשקין מצטרפין בכדי א\"פ כיצד שתה וחזר ושתה אם יש מתחלת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי א\"פ מצטרפין וכתב רבינו דין זה בפרק ח' מהלכות שאר אבות הטומאות וי\"ל שעשה חיזוק בטומאת גויה של דבריהם וכ\"נ בכריתות דשמואל מחמיר טפי בשיעור אוכלים טמאים ומשקים טמאים משאר איסורים ואע\"ג דאיתותב התם יש לנו ללמוד שיש לחלק ביניהם לשאר איסורים ושלא לדחות תוספתא עכ\"ל. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב עוד טעם אחר דאכילת האיסורים אאכילה והנאת גרונו הוא דמיחייב ולכך אם יש כדי שתיית רביעית מצטרפת הנאתה והאכילה נמשכת הנאתה יותר ולכך מצטרפת עד כדי אכילת פרס אבל טומאת גויה לאו באכילה ושתייה והנאה תליא מילתא דאפי' תחב לו חבירו בבית הבליעה נטמא גופו ולכך אין לחלק בין אכילה לשתייה ובתרווייהו בכא\"פ מצטרפין עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "התרומה ותרומת מעשר וכו'. בפרק ד' דמעילה (דף ט\"ו ע\"ב שהוא מ\"ט) ופרק ב' דערלה (משנה א') ודבר פשוט הוא \n", + "שמ\"ש לחייב עליהם מיתה לא קאי אדמאי שאינו אלא מדרבנן. \n", + "ומ״ש ומן הדין שאין חייבים חומש וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ה:): \n\n" + ], + [ + "אכל תרומה במזיד וכו'. משנה ברפ\"ז דתרומות (משנה א): \n", + "ומ״ש ואם היתה טמאה נוטל דמי עצים וכו' עד שהרי אינם ראויים להסקה. בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ב): \n\n" + ], + [ + "האוכל תרומת חמץ בפסח וכו'. משנה שם (דף ל\"א:) האוכל תרומת חמץ בפסח שוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומדמי העצים ובגמרא (דף ל\"ב) איבעיא להו (האוכל תרומה שוגג) כשהוא משלם לפי מדה משלם או לפי דמים משלם וכו' תנן האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש אא\"ב לפי מדה משלם שפיר אא\"א לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא אין הא מני ר\"י הגלילי היא דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה וכו' כתנאי האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מתשלומין ומדמי עצים דברי ר\"ע ר\"י בן נורי מחייב וכו' בד\"א במפריש תרומה והחמיצה אבל מפריש תרומת חמץ ד\"ה אינה קדושה תניא אידך ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח שפטור מן התשלומין ודמי עצים דברי רבי אליעזר בן יעקב ורבי אליעזר חסמא מחייב וכו' אמר אביי ראב\"י ור\"ע ור\"י בן נורי כולהו ס\"ל חמץ בפסח אסור בהנאה ובהא פליגי דר\"ע סבר לפי דמים משלם ורבי יוחנן בן נורי סבר לפי מדה משלם וסובר רבינו דכיון דר\"ע סבר לפי דמים משלם וגם ראב\"י משמע דהכי ס\"ל הכי נקיטינן ומאחר דהלכתא לפי דמים משלם בשוגג נמי פטור מתשלומין כמו במזיד: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א לא נתברר לי דבר זה וכו' וטעם רבינו דכיון דר\"ע דהלכה כמותו מחבירו וראב\"י דהלכתא כוותיה בכל דוכתא סברי לפי דמים משלם מוטב למפסק הלכתא כוותיה מלמידחי דברי ר\"ע וראב\"י מהלכתא כדי להעמיד סתם מתני' כהלכתא: \n\n" + ], + [ + "אבל השוגג שאכל תרומה ביוה״כ. בתוספתא דתרומות רפ״ו ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ב) אמרינן דר' נחוניא בן הקנה היה עושה י״ה כשבת לתשלומין ומשמע דרבנן פליגי עליה והלכה כרבים. \n", + "ומ\"ש או שאכל תרומה נקורה והשותה יין תרומה שנתגלה תוספתא שם. \n", + "ומ\"ש והסך יין ושמן כאחד או ששתה שמן וחומץ כאחד. ומ\"ש או שכסס את החטים או שגמע את החומץ. בירושלמי פרק יוה\"כ (הלכה ג') ופ\"ו דתרומות תני הכוסס את החטים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש רבי אומר אני אומר משלם קרן וחומש רבי ירמיה בשם רבי אמי מודים חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה [אחר טיבלו] שהוא משלם קרן וחומש שהחומץ משיב את הנפש. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כרבי דיחידאה הוא וכבר השיגו הראב\"ד וכתב א\"א פלוגתא דרבי ורבנן היא ורבי הוא דס\"ל הכי וקיימא לן כרבנן ואע\"פ דמברכין עליה ב\"פ האדמה אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא עכ\"ל. ואפשר לומר שטעם רבינו הוא משום דמשמע דרבי ירמיה בשם רבי אמי פליג אההיא דתני בכוסס חטה שאינו משלם חומש דליתא שהרי מצינו לחכמים שהסכימו לדברי רבי שאומר במגמע חומץ שהוא משלם חומש מפני שמשיב את הנפש וכל שכן לכוסס חטה דלכ\"ע משלם חומש שהרי הוא משיב את הנפש יותר מהחומץ והר\"י קורקוס ז\"ל כתב טעם אחר משום דאמרי' פרק בתרא דיומא (דף פ' פ\"א) א\"ר ירמיה אמר רבי יוחנן זה שכסס שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ומדנקט ר\"י שעורים ולא נקט חטים משמע דדוקא שעורים לפי שאינם מאכל אדם נקרא מזיק אבל חטים משלם קרן וחומש דאכילה קרינן לה וכיון דר\"י סבר כרבי הכי נקיטינן ועוד דאמרי' פרק ו' דתרומות ירושלמי רבי אבהו בשם ר\"י הכוסס את החטה לוקה ואם לא היתה אכילה לא היה לוקה והיינו כרבי: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) היה שבע וקץ במזונו וכו'. פרק יום הכיפורים (יומא דף פ':): \n", + "וכן הכוסס שעורים וכו'. גם זה שם: \n", + "זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן וכו'. גם זה שם (דף פ\"א): \n\n" + ], + [ + "המאכיל את הפועלים ואת האורחים תרומה וכו'. משנה פרק ו' דתרומות וכחכמים: \n", + "ומ\"ש שדבר האסור נפשו של אדם חותה ממנו. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "המאכיל את בניו הקטנים וכו'. משנה פ\"ז דתרומות (מ\"ג): \n", + "ומ\"ש ונזיר ששגג וכו'. כתב הראב\"ד התוספתא אמרה וכו'. ובנוסחא דידן בתוספתא דתרומות כתוב משלם את הקרן ואינו משלם את החומש וכדברי רבינו והטעם משום דכיון שהוא אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתייה היא. \n", + "ומ\"ש והשותה שמן והסך את היין בתוספתא פ\"ו אלא שכתובה בשיבוש בספרים דידן והטעם שאינו חייב חומש משום דאין כאן לא שתייה ולא סיכה וחייב קרן משום מזיק: \n\n" + ], + [ + "בת כהן שהיתה נשואה לישראל וכו'. משנה פ\"ז דתרומות (משנה ב') וכחכמים: \n", + "האשה שהיתה אוכלת בתרומה וכו'. פ״ח דתרומות (משנה א') האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעליך או גירשך וכו' רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר ובס״פ ד' אחין (יבמות דף ל״ד) אמרינן דרבי יהושע לא אמר דטעה בדבר מצוה פטור אלא בשזמנו בהול ומותיב עליה מהאי מתניתא דאע״ג דאין זמנו בהול פטור ומוקי לה בתרומה בע״פ דזמנה בהול שלא תשרף ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דרבי יהושע פוטר מחומש בלבד ואם היה בע״פ כיון דזמנה בהול פטור אף מקרן ותמיהא לי א״כ מאי דוחקיה דגמרא לאוקמי בע״פ לימא דלא פטר ר' יהושע אלא מחומש משום דהוו כמו אנוסים ובפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף ע״ב:) בתר האי תירוצא דבערב פסח קאמר אי נמי שאני תרומה דאיקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר וכו' דכתיב ברך ה' חילו [ופי' רש״י אפילו] חללים שבו וסובר רבינו דלא פליגי הני לישני דבתרומה בע״פ פטור לגמרי מטעם דזמנה בהול ושאר הימים כיון דאכילת תרומה איקרי עבודה ורחמנא אכשרה בדיעבד קודם שנודע אינם כזרים לה ולכך פטור מן החומש מידי דהוה אבת כהן שהיתה נשואה לישראל או שנפסלה דפטרי לה מחומש מטעם דאינה כזר ומ״מ חייבת היא בקרן דחומש הוא דתלה רחמנא בזר גמור אבל הקרן חייב כל היכא דאינו כהן גמור ואינו ראוי לאכלו: \n", + "וכולן שהיתה להן וכו'. משנה שנייה פ\"ח דתרומות וכר\"י: \n\n" + ], + [ + "היה אוכל וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "שתי קופות אחת של תרומה וכו' עד כקטנה שבשתיהן. משנה פרק ז' דתרומות (משנה ה'): \n\n" + ], + [ + "האוכל את החומש וכו'. משנה פ״ו דתרומות (מ״א) משלם חומשה וחומש חומשה ובפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד ע״ב) יליף לה מקרא: \n", + "כל המשלם קרן וחומש וכו' עד אם רצה הכהן למחול מוחל. משנה פ\"ז דתרומות (מ\"ד): \n", + "ומ\"ש אלא שאם נזרעו גידוליהן חולין. ירושלמי פ\"ו דתרומות (ה\"א): \n\n" + ], + [ + "בת ישראל שאכלה תרומה וכו'. משנה פ\"ו דתרומות (משנה ב'): \n", + "כתב הראב\"ד א\"א מצאתי נוסחא מהופכת וכו': \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לא הספיקה לשלם וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "כל האוכל תרומה וכו'. משנה פ\"ו דתרומות (מ\"א): \n", + "ומ\"ש ומשלמין מן הלקט וכו'. שם במשנה ה' אין משלמין מן הלקט ומן השכחה וכו' דברי ר\"מ וחכמים מתירים באלו ובירוש' (ה\"ב) א\"ר יוחנן דחכמים אכולהו קיימי ור\"ל פליג וידוע דהלכה כר\"י וגיר' רבינו כגירסת הירוש' דגריס ממע\"ר שניטלה תרומתו ומפרש לה בשהקדימו בשבלים שפטור מתרומה גדולה דאילו לא ניטלה תרומתו כלל מודים חכמים דאין משלמין ממנה וכן גורס מע\"ש והקדש שנפדו ומפרש לה בשנפדו ולא כהלכתן דהיינו מע\"ש על אסימון והקדש על הקרקע דאם לא נפדו כלל פשיטא דאין משלמין מהן דהרי קדש הם ואין קדש פודה קדש. \n", + "ומ\"ש ומן החדש על הישן כ\"מ שם במשנה בההיא דאוכל קישואים דבסמוך. \n", + "ומ'\"'ש אבל לא ממין על שאינו מינו וכו'. שם במשנה ו' וכר\"ע: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב האוכל קישואין של ערב שביעית וכו'. שם במשנה ו': \n\n" + ], + [ + "אכל תרומה טמאה וכו'. בפרק הניזקין עלה נ״ד ופרק האשה רבה (יבמות דף צ'.) וכחכמים. ויש בקצת ספרי רבינו חסרון וכך היא הנוסחא הנכונה אכל תרומה טמאה משלם חולין בין טמאים בין טהורים אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורין ואם שילם חולין טמאים בין בשוגג בין במזיד תשלומיו תשלומין ויחזור וישלם מן הטהורים: \n\n" + ], + [ + "אכל תרומת חבר וכו' אכל תרומת ע\"ה וכו'. ירושלמי פרק ו' דתרומות (הלכה א') ותוספתא פ\"ו דתרומות: \n\n" + ], + [ + "גזל תרומה מאבי אמו כהן וכו'. גם זה ירושלמי פ\"ו דתרומות וכר\"י: \n", + "וכן אם נפלה לו תרומה וכו' וב\"ח שגבה תרומה וכו'. תוספתא פ\"ו דתרומות: \n\n" + ], + [], + [ + "(כג-כד) הגונב תרומה וכו' עד משום שנהנה מהקדש. משנה פ\"ו דתרומות (משנה ד). \n", + "ומ\"ש ולמי משלם וכו' שם בירוש' אלא שנוסחת רבינו בירושלמי מהופכת מנוסחתנו ונוסחתו מיושרת בעיני דתשלומי הקדש בשיש בו שוה פרוטה תלוי ותשלומי אכילה תלוי בכזית כדאיתא בפרק כל שעה עלה ל\"ב ע\"ב ת\"ר האוכל כזית תרומה משלם קרן וחומש אבא שאול אומר עד שיהא בו שוה פרוטה ת\"ר האוכל תרומה פחות מכזית משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ה\"ד אי דלית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לשלם ואי דאית ביה שוה פרוטה חומש נמי לשלם לעולם דאית ביה שוה פרוטה ואפ\"ה כיון דלית ביה כזית משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ותניא תו אבא שאול אומר את שיש בו שוה פרוטה חייב בתשלומין את שאין בו שוה פרוטה אינו חייב בתשלומין אמרו לו לא אמרו שוה פרוטה אלא לענין מעילה בלבד ופירש\"י דאית בה שוה פרוטה וליכא כזית כגון שנת בצורת כיון דליכא כזית דאכילה כתיבא ביה חייב בתשלומין אתרומת שוגג קאי וקרן וחומש קאמר לענין מעילה בהנאת הקדש גבוה דהתם לא כתיב אכילה אבל לתרומה אפילו יש בו שוה פרוטה אין חייב חומש עד שיהא בו כזית עכ\"ל. וידוע דהלכה כת\"ק ומ\"מ איכא למידק שהרי אמרו שם אי דלית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לשלם ואהדר ליה לעולם דאית ביה שוה פרוטה משמע דלדברי הכל כי לית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לשלם והיאך כתב רבינו אם היה בה כזית ואין בה שוה פרוטה משלם ואפשר לומר דהאי קס\"ד הוא אבל לפום קושטא דמילתא כיון דת\"ק יליף מדכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה דהיינו תרומה ואכילה בכזית הרי תלה הכתוב הדבר בכזית אפילו אינו שוה פרוטה ואע\"ג דאברייתא קמייתא איתמר האי ילפותא אין לחוש דאין מוקדם ומאוחר והירושלמי יכריע דקתני יש בו כזית ואין בו שוה פרוטה משלם: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש ומפני מה חל איסור הקדש וכו'. דין איסור מוסיף בסוף פרק ארבעה אחים (יבמות דף ל״ד). \n", + "ומ\"ש רבינו על דרך שבארנו בהלכות ביאות אסורות בפרק רביעי מהלכות שגגות. \n", + "ומ\"ש ואיסורי מאכלות הוא בפרק י\"ד: \n\n" + ], + [ + "הגוזל תרומה וכו'. ירושלמי פ\"ו דתרומות (ה\"א) גזל תרומה משל אבי אמו [כהן] רבי יוחנן אמר משלם לשבט ור\"ל אמר משלם לעצמו א\"ר יונה כך היה משיב ר\"ל לרבי יוחנן על דעתך דתימר משלם לשבט והתנינן גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וקרן וישלם שלשה רבי ייסא בשם ר' יוחנן התורה אמרה יצא בו ידי גזילו ומפרש דהיינו מדכתיב ונתן לכהן את הקדש מכיון שנתנו לו יצא ידי גזילה. ונראה דהכי פירושו גזל תרומה משל אבי אמו כהן ואח\"כ מת אבי אמו והרי זה שגזל יורשו ר\"י אמר משלם לשבט כלומר צריך להוציא הגזל מידו וליתנו לכהן אחר היותר ראוי ליורשו אחריו ור\"ל אמר מאחר שהוא יורשו אינו צריך להוציאו מידו והקשה ר\"ל לר\"י מדתנן גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וקרן חומש להקדש משום אוכל קדש וחומש לכהן משום אוכל תרומה וקרן להקדש וישלם חומש ג' משום גוזל או גונב שהוא חייב לשלם חומש ובשלמא לדידי איכא לאוקמיה בשאבי אמו כהן היה לו תרומה והקדישה וגזלה זה ואח\"כ מת אבי אמו וירשו זה דהשתא חומש דמשום גזל אינו חייב לשלם מאחר שהוא יורשו הרי הוא מעכב חומש זה לעצמו ומ\"מ חומש דמשום אוכל תרומה חייב לשלם לכהן אחר דחומש שענש הכתוב לאוכל תרומה אינו בכלל ירושה אלא לדידך דאמרת דגזל תרומה משל אבי אמו כהן ומת אבי אמו צריך להוציא הגזל מידו וליתנו לשבט קשיא ואהדר ליה דכיון דמשלם הקדש וחומשו פטור מלשלם חומש דגזילה. וע\"פ הדברים האלה כתב הראב\"ד נ\"ל שיש כאן שיבוש וכו'. ויל\"ד במה שכתב ולמה לא ישלם שני חומשים בגזלן כמו בגנב כי זה סותר מה שכתב תחלה ובשניהם אינו משלם אלא חומש אחד וצ\"ל דה\"ק לפי האמת בשניהם אינו משלם אלא חומש אחד אבל לדעתך שאתה אומר שבגנב משלם שני חומשים ואינך חושש לדרשת ונתן לכהן את הקדש אף בגזלן תאמר כן: \n", + "וליישב דברי רבינו נ\"ל שגם לדעתו ז\"ל בין גנב בין גזלן אינו משלם חומש משום גזל כדכתיב ונתן לכהן את הקדש מכיון שנתנו לו יצא ידי חומש גזילו וידי גניבתו והא דנקט רבינו הגוזל ה\"ה לגונב וחדא מינייהו נקט ומה נפלאו דברי הראב\"ד שחשד לרבינו שראה פלוגתא דר\"י ור\"ל בגזל תרומה מאבי אמו כהן ולא ראה מה שהקשה ר\"ל על ר\"י וא\"א להכחיש מה שהשיב לו ר\"י מונתן לכהן שהרי כתבו רבינו וכל מעיין יראה כמה יש בזה מהזרות ומה שכתבתי בדעת רבינו הוא דבר נאה ומתקבל: \n", + "גזלה והאכילה לאחר האוכל משלם קרן וחומש. נלמד מדין המאכיל את הפועל ואת האורחים תרומה השנוי לעיל בפרק זה. \n", + "ומ״ש אם אכל שוה ארבעה משלם שוה חמשה בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ג ע״ב) איבעיא לן חומשא אי הוי מלגו או מלבר ואיפשיטא דמלבר. \n", + "ומ\"ש ולעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהיתה שוה בשעת אכילה וכו' בפרק כל שעה עלה ל\"ב איבעיא להו [כשהוא משלם] לפי מדה משלם או לפי דמים משלם כל היכא דמעיקרא שויא ד' זוזי ולבסוף שויא זוזא לא תיבעי לך דודאי כדמעיקרא משלם לפי דמים דלא גרע מגזלן וכו' כי תיבעי לך דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' זוזי מאי לפי מדה משלם דא\"ל גריוא אכל גריוא משלם או דילמא לפי דמים משלם בזוזא אכל בזוזא משלם ואסיקנא דפלוגתא דתנאי היא ור\"ע סבר לפי דמים משלם וראב\"י נמי משמע דסבר הכי וכבר כתבתי בפרק זה והלכתא כוותייהו ופירש\"י דמעיקרא כשאכל והשתא כשמשלם ונתבארו דברי רבינו: \n", + "כתב הראב\"ד ואם הוזלה בשעת אכילה וכו'. וי\"ל דהכא לאו בגזלן עסקינן דהכא בשוגג אכלה לתרומה ושעת אכילה הויא כשעת גזילה ואשמעינן רבינו דבתר ההיא שעתא אזלינן ולא בתר שעת תשלומין. ומה שכתב גם י\"ל שאינו משלם לפי דמים כבר נתבאר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "התרומה ניתנת לאכילה ולשתיה וכו' עד אבל סך הוא את השמן. משנה פ\"ח דשביעית (משנה ב'): \n", + "ומ״ש ומדליק את הטמא. פ' במה מדליקין (שבת דף כ״ה): \n\n" + ], + [ + "תמרים של תרומה מותר וכו' ואסור לעשות מהם שכר. בפרק כיצד מברכין (עלה ל\"ט). \n", + "ומ\"ש וכן אין עושין תמרים דבש וכו' עד חוץ מזיתים וענבים בלבד. משנה פירקא בתרא דתרומות (מ\"ג): \n", + "ומ\"ש עבר ועשה וכו': וזר שאכל דבש תמרים וכו'. משנה ב' בפירקא בתרא דתרומות דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות וכו' ר\"א מחייב קרן וחומש ור\"י פוטר וידוע דהלכה כר' יהושע ובירו' (הלכה ב') הוון בעי מימר מה פליגין בחומש אבל בקרן אף רבי יהושע מודה. ולכאורה משמע דהוו בעיין מימר הכי ולא קמה הכי אבל א\"א לומר כן וכמ\"ש הראב\"ד א\"א ואם באו ליד כהן משלם לו את הקרן לא יהא אלא גזל עכ\"ל וכן כתבו בפירוש המשנה רבינו ורבינו שמשון דלא פטר רבי יהושע אלא מחומש ולפיכך יש לפרש הירושלמי הזה הוון בעי מימר פירושו אנו צריכים לומר א\"נ אפשר דהוון בעי מימר הוי כמו סברוה וכי היכי דאשכחן סברוה דקאי הכי בריש בתרא ובדוכתי אחריני הכי נמי האי הוון בעי מימר קאי הכי. ואיכא למידק על רבינו היאך סתם וכתב ואינו חייב לשלם דמשמע דאף קרן אינו חייב לשלם וקשה לא יהא אלא גזל וצריך לומר דמיירי בשלא באת ליד כהן וכדאוקמה הראב\"ד. \n", + "ומ\"ש ואם אכל במזיד וכו': \n\n" + ], + [ + "אין נותנין דבילה וגרוגרת וכו' עד מפני שהוא ממעטו. משנה בפירקא בתרא דתרומות (מ\"א) וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש בספרי רבינו אבל מערבין יין ושמן ודבש, שמן ט\"ס הוא וצריך למוחקו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אין מבשלין יין של תרומה. שם וכת\"ק: \n", + "אין כובשין בצלים וכו'. תוספתא פ\"ח דתרומות: \n", + "אין מערבין תבואה בקטניות וכו'. תוספתא בסוף תרומות: \n\n" + ], + [ + "כדרך שמרקדין את הקמח בחולין וכו' עד במקום מוצנע. משנה בסוף תרומות (משנה ה): \n\n" + ], + [ + "שמן של תרומה וכו' עד מפני שמאבדו. תוספתא בסוף תרומות ופירוש חוסמים שדרך למשוח אותם בעודם חדשים כדי לחזקם גם המנעל והעור מושחין אותו בעודו חדש לרככו וליפותו ופירוש קטובליא עור ששוכבין או יושבין עליו ומושחין אותו בעודו חדש. ודין טבלא של שיש שם ורשב\"ג חולק דמתיר בזה ונראה שטעמו שכיון שהשיש אינו בולע אין זה מאבד דבר והלכה כת\"ק דסוף סוף נשאר מעט בטבלא שא\"א לקנח הכל בגופו: \n\n" + ], + [ + "כל האוכל תרומה אפי' פירות צריך נט״י וכו'. בסוף פרק אין דורשין (חגיגה דף י״ח ע״ב) חולין ומעשר מי בעו נטילת ידים ורמינהי התרומה והביכורים וכו' טעונין רחיצת ידים וכו' מה שאין כן במעשר וכו' ל״ק כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי ופירש רש״י הא דקתני מה שאין כן במעשר באכילה דפירי קאמר ומיהו בתרומה בעי נטילה שאפילו במגעו הוא פוסל דשני פוסל את התרומה. \n", + "ומה שכתב ואינה נאכלת עם הזר על השלחן וכו' ותרומת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על השלחן. בריש פרק כל הבשר (חולין דף ק״ד) והיא משנה בסוף חלה (מ״ח): \n", + "ומ\"ש ואינה צריכה נט\"י כחולין. כלומר לפירות: \n", + "ואין סכין שמן תרומה וכו' נפל על בשרו וכו' תוספתא בסוף תרומות: \n", + "אבל סכין את הקטן וכו'. בר״פ הערל (יבמות דף ע״א) בעיא דאיפשיטא: \n\n" + ], + [ + "סך הוא הכהן עצמו בשמן וכו' עד אע\"פ שהוא נסוך ממנו. תוספתא בסוף תרומות ואיתא בפרק קמא דכריתות (דף ז') והטעם משום דכתיב ומתו בו כי יחללוהו וכיון שסך כבר הוא מחולל וכשבא הישראל ומתעגל בו אין זה מחללו שכבר נתבטל וזה טעם לכל מה שנזכר למעלה שכיון שנהנה בהיתר הותר אח\"כ ליהנות באותו שמן עצמו. \n", + "ומ\"ש בן בתו לאו דוקא דה\"ה לאחר אלא אורחא דמילתא נקט. \n", + "ומ\"ש מותר לזר למושחו ט\"ס הוא וצריך להגיה למשמשו ואם נפשך לקיים הגירסא תפרש למשחו למודדו כלשון ארמי והוא מה שנוהגים למשמש איברי האדם במרחץ לישבם ולתקנם: \n\n" + ], + [ + "כהנת שחפפה ראשה וכו'. תוספתא בסוף תרומות. \n", + "ומה שכתב ומפני מה הותרו וכו' שאינו ראוי וכו'. כלומר אלא על ידי הדחק שאם לא היה מאכל אדם לא היה מתחייב בתרומה: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) עוקצי תאנים וכו'. בפ' בתרא דתרומות (מ\"ד). \n", + "ומ\"ש מיעי אבטיח וקניבת ירק משנה פ\"ג דעדיות ר' דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרים וידוע דהלכה כחכמים. ומה שחילק בין קניבת ירק של בעלי בתים לשל גננים ירושלמי בסוף תרומות קניבת ירק לזרים וכו' רבי דוסא מתיר (של תרומה) [אמר] ר' אבהו בשם ר\"י לא שנו אלא בקניבת ירק של גננים אבל בקניבת ירק של בעלי בתים אף רבנן מודין ורבינו נראה דגריס איפכא וטעם הדבר שהגננים אינם מקנבים אלא העלים המעופשות ביותר אבל בעל הבית הלוקח מהם מקנב אפילו המעופשות קצת. \n", + "ומ\"ש קליפי אבטיח ואתרוג ומלפפון וכו' תוספתא בסוף תרומות: \n", + "קליפי פולין ושומשמין וכו' עד בזמן שכנסן. שם בתוספתא. \n", + "ומ\"ש ויש בהם לחלוחית למצוץ אותם. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) הסובין של חטים חדשות וכו'. משנה בסוף תרומות (משנה ה). \n", + "ומה שכתב ועד מתי נקראו חדשות וכו'. שם בירושלמי ובתוספתא וכת\"ק: \n", + "הנצולות והרקבניות של תרומה וכו' עד מותרות. גם זה שם x בתוספתא. ופירוש נצולות כמו שאמרו בב\"ר על ויצל אלהים מן הנצולות ופירש הערוך שהם החסוכים כלומר גרועים ודקים: \n", + "שמרים של תרומה וכו'. ג\"ז שם בתוספתא. \n", + "ומ\"ש ואם לא נתן עליהם מים וכו'. כן משמע שם לת\"ק ודלא כראב\"י: \n\n" + ], + [], + [ + "(יד-טו) מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה וכו' עד אותה התמצית תרומה. משנה בסוף תרומות (משנה ו ז ח): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(טז-יח) ממלא הכהן נר שמן שריפה עד שלא ברשות כהן. הכל בתוספתא שם: \n", + "וכן מדליקין שמן שריפה וכו'. משנה שם (משנה י) מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים ברשות כהן ובירושלמי מפרש דברשות כהן לא קאי אלא לע\"ג החולים אבל קדמייתא אפילו שלא ברשות כהן: \n", + "ומה שכתב ומי שאין לו חולין להדליק נר חנוכה וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "בת ישראל שנשאת לכהן וכו'. משנה שם: \n", + "מותר לכהן להדליק שמן וכו'. משנה שם פלוגתא דתנאי ובירושלמי איכא כמה אמוראי דפסקו כר\"ש דמתיר כאן וכאן ואע\"ג דאיכא מאן דפסק כר\"י הוא יחידאה ועוד דבדרבנן נקטינן לקולא: \n\n" + ], + [ + "הזורע תרומה וכו'. משנה רפ\"ט דתרומות (משנה א). \n", + "ומ\"ש קנס קנסו בו וכו'. בירושלמי (הלכה א'): \n\n" + ], + [ + "גדולי תרומה הרי הם כחולין לכל דבר וכו'. בפרק ט' דתרומות תנן גידולי תרומה תרומה ובירושלמי פרק ו' דתרומות (הלכה א') אמרינן גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורים לזרים: \n", + "ומ\"ש גזרו חכמים עליהם וכו' משום תרומה טמאה שביד כהן וכו'. בפרק קמא דשבת עלה י\"ז ע\"ב. \n", + "ומה שכתב לפיכך מותר לאכול הגידולין בידים טמאות ומותר לטבול יום כחולין בתוספתא הידים וטבול יום אין פוסלין בהם ומשמע לרבינו דקאי אגדולי תרומה: \n", + "כתב הראב\"ד כל זה שיבוש שאפילו הטבל וכו'. ואיני רואה כאן מקום להשיג על רבינו שהרי דבריו מבוארים בגמרא שכתבתי ולכן יש לתמוה על הראב\"ד שכתב עליו שהוא שיבוש ואפשר שהראב\"ד הבין בדברי רבינו שמ\"ש הרי הגידולים השניים מעלים את העיקר לגידולי גידולין קרי גידולין שניים וקאמר שהם מעלים את העיקר דהיינו התרומה עצמה ומפני כך השיגו והדבר ברור שאין כוונתו כן אלא גידולים שניים שניים לגידולי גידולין קאמר דהיינו גידולין שלישיים והם מעלים את העיקר דהיינו גידולין שניים וזה מבואר מאד בלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "גידולי גידולין חולין לכל דבר. במשנה פ\"ט (משנה ד) גידולי תרומה תרומה גידולי גידולין חולין ומאחר שנתבאר בירושלמי (פ\"ו ה\"א) דמאי דקתני גידולי תרומה תרומה אינו אלא לענין שאסורים לזרים ממילא משמע דכי קתני גידולי גידולין חולין לכל דבריהם חולין. ואמרינן בירושלמי (פ\"ט הלכה ב') אהא דתנן כולן מותרים תני עלה בד\"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורים והכי אמרינן בפרק כל שעה עלה ל\"ד: \n", + "ומ״ש ואפילו דבר שאין זרעו כלה אם רבו הגידולין על העיקר וכו'. בס״פ הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ט ע״ב) אמר רבי ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר למימרא דגידולי היתר מעלין את האיסור והתנן גידולי תרומה תרומה בגידולי גידולין קא אמרינן הא נמי תנינא גידולי גידולין חולין הא קמ״ל אפילו בדבר שאין זרעו כלה והתנן הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורים ריבויא דרבו גידולין על עיקרו דמותר קמ״ל ופירש הרא״ש ריבויא דרבו גידוליו על עיקרו דמותר קמ״ל דהא דאסור גידולי גידולין בלא רבו אבל [אי] רבו [אפילו גידולין מותרין] דגידולי היתר מעלין את האיסור וכן פי' הר״ן: \n", + "וכן תרומת ח\"ל והמדומע. משנה בפ\"ט דתרומות (משנה ד') ולשון וכן שכתב רבינו אינו נוח לי דבהני אפילו גידולין מותרים ולשון אבל הו\"ל למיתנא וכך היא במשנה בלשון אבל. ויש ליישב לשון וכן שכתב רבינו בדוחק וה\"ק כשם שבתרומה מותרים גידולי גידולין כך באלו מותרים הגידולין: \n", + "ומ\"ש ותוספת תרומה. בתוספתא פ\"ז דתרומות. \n", + "ומ\"ש וזרעוני גינה שאין נאכלים. משנה בסוף מעשרות (משנה ח'): \n", + "כתב הראב\"ד א\"א אלו השנים שהם זרעוני גינה וכו'. ויש לתמוה שהרי דברי רבינו מפורשים במשנה שהרי שנינו בסוף מעשרות זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינם נאכלים פטורים מן המעשרות ונלקחים מכל אדם בשביעית שאע\"פ שאביהם תרומה הרי אלו יאכלו. ומ\"ש שבירושלמי נותן טעם לכולם מפני שאינם מצויים וכו'. הדבר מבואר בירושלמי פ\"ט דתרומות (הלכה ב') דטעם שאינם מצויים לא קאי אלא לספיחי שביעית ותרומת ח\"ל וביכורים. ומ\"ש שלא מצא היתר לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי לזרעוני גינה שאינם נאכלים ולזרע פשתן. יש לתמוה עליו שהרי בסוף מעשרות שנינו זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינם נאכלים פטורים מהמעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית שאע\"פ שאביהם תרומה הרי אלו יאכלו ובירושלמי השוה זרע פשתן לזרעוני גינה שאינם נאכלים לענין שביעית וא\"כ ה\"ה לענין גידולין ובפרק המוכר פירות (ב\"ב דף צ\"ג:) אמרו דזרע פשתן מזרעוני גינה שאינם נאכלים הוא. ומ\"ש ועוד מוסיף בירושלמי ספיחי שביעית במשנה הוא שנוי ומ\"מ אין זה השגה על רבינו למה לא כתב זה פה דהכא בדיני תרומות קא עסיק לא בדיני שביעית ובפ\"ד מהלכות שמטה כתבו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(כג-כה) הזורע תרומה וכו'. בסוף פרק ט' דתרומות (משנה ז) תנן שתילי תרומה שנטמאו שתלן טהרו מלטמא ואסורים מלאכול עד שיגום את האוכל ר״י אומר עד שיגום וישנה ובפרק כל שעה (פסחים דף ל״ד) וכי מאחר דטהורים מלטמא אמאי אסורים מלאכול וכו' אמר רבא מאי אסורים אסורים לזרים מאי קמ״ל תנינא וכו' אמר רב ששת מאי אסורים אסורים לכהנים ואסיקנא דטעמא דאסורים מלאכול לכהנים כדרב אושעיא דאמר מי החג שנטמאו השיקן ואח״כ הקדישן טהורין הקדישן ואח״כ השיקן טמאים מכדי זריעה נינהו מה לי השיקן ואח״כ הקדישן מה לי הקדישן ואח״כ השיקן אלמא אין זריעה להקדש ה״נ אין זריעה לתרומה ופירש״י אין זריעה להקדש וכו' ומכאן יכולים ללמוד טעמה של משנה דאסורים לאכול משום מעלה דאע״ג דמהניא זריעה לחולין עבוד רבנן מעלה דלא תהני לתרומה להעלות לה טהרה גמורה להיתר אכילה ומיהו מלטמא טהרו דלהא לא עבוד מעלה עכ״ל. ובירושלמי ספ״ט דתרומות (הלכה ג') שתילי תרומה שנטמאו שותלן ועושה אותן תרומה ואם היו תרומה מעיקרן כבר נדחו. \n", + "ומ\"ש רבינו חתך את העלים שצמחו וכו' שם במשנה הנזכרת שכתבתי בסמוך כר\"י דאמר עד שיגום וישנה ופסק רבינו כמותו מפני שאמרו בירושלמי א\"ר יוחנן כיני מתניתין עד שיגום בעלים וישנה ומאחר דר\"י ביאר דבריו משמע דסבר דהלכה כוותיה. \n", + "ומ\"ש שתילי חולין שנטמאו וזרען וכו' כן נלמד מההיא דר\"פ כל שעה שכתבתי בסמוך דמפליג בין הקדישן ואח\"כ השיקן להשיקן ואחר כך הקדישן וע\"פ זה יתפרש הירושלמי שכתבתי בסמוך: \n", + "כתב הראב\"ד הזורע תרומה טמאה וכו' עד מותר באכילה א\"א מותר לכהנים וכו'. ודברים פשוטים הם: \n\n" + ], + [ + "שבולת שהיתה בתוך הכרי וכו'. במנחות פ' ר' ישמעאל עלה ע' בעי רבי אבהו שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עליה שם במחובר מהו כיון דמרחה טבלה לה כי קרא עליה שם קדשא לה או דילמא כיון דשתלה פקע לה טבלא מינה אמרו ליה רבנן לאביי א\"כ מצינו תרומה במחובר לקרקע ותנן לא מצינו תרומה במחובר לקרקע אמר להו כי תניא ההיא לענין איחיובי מיתה וחומש דאי תלש ואכל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם ופירש\"י שמירחה בכרי שהשוה אותה ברחת דזהו קביעותה למעשר וקרא עליה שם תרומה במחובר. מהו מי הויא תרומה או לא. א\"כ דחל עליה שם תרומה וכו'. כי תניא ההיא דלא מצינו לענין לאחיובי מיתה וחומש. תלושה היא ואכתי במחובר לא אשכחנא לה. ואי גחין ואכיל כשהיא מחוברת בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הויא אכילה עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "שדה של גידולי תרומה וכו' עד סוף הפרק. בפ\"ט דתרומות (משנה ב): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אסור לטמא את התרומה של ארץ ישראל וכו'. בסוף פרק הניזקין (גיטין דף ס״א) גבי הא דתנן אשת חבר טוחנת עם אשת ע״ה אבל משתטיל את המים לא תגע ובפרק קמא דפסחים (דף י״ד ט״ו) ובפרק עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n", + "ומותר לטמא תרומת חוצה לארץ וכו' לפיכך נדה קוצה לה חלה בח\"ל וכו'. בריש פרק עד כמה. \n", + "ומה שכתב כמו שביארנו: \n\n" + ], + [ + "תרומה שנטמאת בספק וכו'. בפרק ח' דתרומות (משנה ח') גבי חבית שנולד לה ספק טומאה וכרבן גמליאל. \n", + "ומה שכתב ויש שם ספיקות וכו' בפרק ד' דמסכת טהרות (משנה ה'). \n", + "ומה שכתב כמו שיתבאר בפרק [י\"ג מהלכות שאר אבות הטומאות]: \n\n" + ], + [ + "חבית של תרומה וכו'. משנה בפ\"ח דתרומות (משנה ח) וכר\"ג דאמר אל יחדש בה דבר והטעם מפני שכל זמן שהיא בספק אינה ראויה לא לאכילה ולא לזילוף שמא טהורה היא ולא יזיזנה ממקומה לשמרה כדי שלא תטמא ודאי דמוטב שתטמא כדי שתהא ראויה לזילוף ובלבד שלא תטמא על ידו ולזה אמר ולא יגלנה כדי שלא תטמא על ידי מעשיו כך פירש ר\"ש ואין נראה כן מדברי רבינו דא\"כ הו\"ל לסיים בה יניחנה עד שתטמא ודאי ותעשה זילוף אלא כוונתו לומר לא יזיזנה ממקומה לשמרה שמוטב שתטמא כדי שתשרף ולא יבא בה לידי תקלה: \n\n" + ], + [ + "חבית שנשברה בגת וכו'. משנה ט' בפ\"ח דתרומות וכר' יהושע: \n", + "ומ\"ש לחלק בין חבית של יין לשל שמן ובין יש בתחתונה ק' סאה ליש בה פחות הכל בספ\"ק דפסחים (דף כ':) ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין יין ישן שראוי לזילוף ליין חדש שאינו ראוי לזילוף כדמפליג התם והר\"י קורקוס ז\"ל כתב דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בסמוך ומשקין שאין ראויים להדלקה שנטמאו כגון היין קוברים אותו ואין מזלפין בו ודלא כההיא סוגיא ואפשר שמה שהעמידו אותו שם בחדש היינו אליבא דמ\"ד דראוי לזילוף וכב\"ה דאמרי הכי אבל קושטא דמילתא שאסור לזלף בו אלא קוברין אותו: \n\n" + ], + [ + "וכן חבית של שמן וכו'. ג\"ז במשנה י' בפרק ח' דתרומות וכרבי יהושע. \n", + "ומ\"ש שכיון שנשברה החבית אינו מוזהר וכו'. נראה שזה הוא פירוש מה שאמרו בפ\"ק דפסחים על משנה זו להפסד מועט לא חששו משמע הא להפסד מרובה חששו: \n\n" + ], + [ + "היה עובר ממקום למקום וכו'. משנה בפרק ח' דתרומות (מי\"א) וכרבי יהושע: \n\n" + ], + [ + "התלתן והכרשינין של תרומה וכו'. משנה פ\"ב דמעשר שני (מ\"ג) וכב\"ה. \n", + "ומה שכתב לפיכך נותנים תרומת תלתן וכרשינין לכהן ע\"ה בסוף חלה (משנה ט') גבי אלו ניתנים לכל כהן כרשיני תרומה ר\"ע מתיר וחכמים אוסרין. ויש לתמוה על רבינו למה פסק כר\"ע לגבי חכמים דהא קי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ולא מחביריו וע\"ק שבתוספתא פרק ב' שנינו דר\"ע סבר כל מעשיה בטומאה ולפיכך הוא אמר יתננה לכל כהן וחכמים לא הודו לו וכך אמרו בירושלמי (הלכה ד') ומאחר ששני דינים אלו תלויים זה בזה מאחר שפסק ששורים בטהרה הו\"ל לפסוק שלא יתנם לכהן ע\"ה מיהו בהא איכא למימר שסמך על מה שאמר בירושלמי אח\"כ אמר רבי יוסי אפילו תימא מחלפא שטתיה שניא היא שאין אדם מצוי לטמא אוכלי בהמתו ונראה דמצוה גרסינן כלומר וא\"כ לא אסרינן לתתם לכהן ע\"ה לחוש שמא ישרה ויטמאנה שאפילו ישרה ויטמא מדינא שרו ודי אם גזרו לשרותה בטהרה אבל לגזור שלא יתננה לכהן עם הארץ משום גזירה לגזירה [לא] ומאחר דשקלי וטרו במילתא דר\"ע משמע דסברי דהלכתא כוותיה ואע\"פ דכל זה לא נאמר אלא בכרשינין משמע לרבינו דה\"ה לתלתן דתרווייהו בחדא שיאטה שייטי בכמה דוכתי: \n\n" + ], + [ + "אין מפקידין תרומה אצל כהן וכו'. בס״פ הניזקין (גיטין סא:) אהא דמוקי אביי ברייתא דקתני מפקידין אצל אוכלי פירותיהן בטומאה בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה רמי מדתנן מפקידין תרומה אצל ישראל ע״ה ולא אצל כהן ע״ה מפני שלבו גס בה א״ר אלעא הב״ע בכלי חרס המוקף צמיד פתיל וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה אלא א״ר ירמיה כאן בפירות שהוכשרו כאן בפירות שלא הוכשרו ורבינו נראה דלא גריס אלא בשינויא דר' ירמיה ולא בא לעקור אוקימתא דרבי אילעא אלא להוסיף עליו וגם צ״ל דלא הוה גריס אלא כר' אלעא ולא קאי אדאביי דאביי איתותב מההיא ברייתא ולא אתו ר' אלעא ור' ירמיה אלא לפרושי הא דקתני מפקידין תרומה אצל ישראל וכך היא גיר' רבינו א״ר אלעא הכא בכלי חרס המוקף צמיד פתיל עסקינן וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה א״ר ירמיה בפירות שלא הוכשרו כלומר וכל זה במאי דקתני מפקידין תרומה אצל ישראל אבל אצל כהן אין מפקידין כלל ועכ״ז יש לתמוה עליו כיון דלא הוכשרו כי תסיטם אשתו נדה מאי הוי ולמה לי כלי חרס מוקף צמיד פתיל וכבר השיגו הראב״ד וכתב א״א טעה בזאת הסוגיא וכו'. ואפשר לומר לדעת רבינו דמעלה עשו בתרומה וגזרו פירות שלא הוכשרו אטו הוכשרו: \n\n" + ], + [ + "אין עושין לע״ה תרומת זיתיו בטהרה וכו' עד שלא תחזור לטבלה. בס״פ הניזקין (גיטין דף ס״ב) ופי' רש״י אין עושין תרומת זיתיו בטהרה לאחר שהפך זיתיו לתתן לבית הבד אין מפרישין בדדין חברים תרומה מהם לעשותן בטהרה לפי שכבר הוכשרו במעטן ונטמאו והכהן סומך עליהם וסובר שהם טהורים ובעי בגמרא וטעמא מאי אמר רבי יוחנן וכו' משום כדי חייו דבדד ופרש״י ומ״ט שרו רבנן לאקולי בתרומה כי האי קולא דאיכא למיחש דילמא הדר נגע עכ״ל: \n", + "ומ\"ש בספרי רבינו משום כ\"ח בלבד תיבת בלבד נ\"ל שט\"ס היא וצריך למוחקה ואם נפשך לקיים הגירסא נאמר שרבינו היה גורס בלבד במקום דבדד: \n\n" + ], + [ + "ישראל שעושה פירותיו וכו'. משנה בפרק רביעי דעבודה זרה (דף נ\"ה:): \n\n" + ], + [ + "זיתים וענבים שנטמאו וכו' עד שאין שלישי עושה רביעי בתרומה. כר\"י בפרק כל שעה עלה ל\"ג ול\"ד. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל ויש לתמוה על רבינו שכתב שאפילו נטמאו אחר שעשה אותם תרומה סוחטן פחות פחות מכביצה ולפי מ\"ש בגמרא לא נאמר זה אלא בחולין דאילו בתרומה אין חילוק בין סוחט כביצה או פחות מכביצה דמעלה עשו בהם ולא אמרינן בהו משקין מיפקיד פקידי אלא המשקה מיטמא עם האוכל וגם בסוף הלשון נראה שיש חילוק בתרומה בין נגע בשני לנגע בראשון שכן כתב והמשקה תרומה טהורה שאין שלישי עושה רביעי בתרומה ולפי מ\"ש שבגמ' אין לחלק כן לגבי תרומה דמעלה עשו בה ומשקה מטמא עם האוכל ואין לחלק בה בין שלישי לרביעי דלא אמרינן בה משקה מיפקיד פקידי. ועוד יש לתמוה למה לא הזכיר רבינו גבי נטמאו בעודם חולין שיסחוט אותם פחות פחות מכביצה כמ\"ש בגמרא ונראה שדעת רבינו שמימרא דר' יוחנן דדורכם פחות מכביצה ויינם כשר לנסכים ה\"ה בענבים של תרומה שיינם מותר לכהנים ואידך מימרא דר\"י דהקדישן ואחר כך דרכן וכו' בהקדישן לנסכים מיירי וכדקס\"ד מעיקרא ומאי דאמר רב יוסף הכא בענבים של תרומה וכו' דיחויא בעלמא הוא דלא תפשוט שעשו מעלות בקדושת פה אבל קושטא דמילתא כדקס\"ד רב דימי דפשט מיניה דאף בקדושת פה עבוד מעלה דהכי מסקינן התם והקדישן היינו הקדש ממש לנסכים כפשטה ובהא הוא דעבוד מעלה אבל לא בתרומה. ומה שהקשיתי עוד שלא פירש רבינו בתחלת דבריו דסוחט פחות מכביצה אפשר דאסוף דבריו סמיך דמפליג בין נגעו בשני לנגעו בשלישי ומסיפא נשמע לרישא. א\"נ דברישא דמיירי רבינו בחולין כתב סתם דאפילו הוא שני אין שני עושה שלישי בחולין וסוחט אפילו ביחד אבל בתרומה גם אם הם שני מפליג בפחות ליתר עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "פת תרומה וכו' עד יסיק בהם תנור וכירים. שם עלה ל\"ג וכרבי יוחנן: \n", + "ומ\"ש ומשקין שאין ראויים להדלקה שנטמאו וכו'. בסוף תמורה (דף ל\"ג:) תנן את שדרכו לשרוף ישרף לקבור יקבר ופירש כגון היין שניטמא קוברים אותו ונראה מדבריו שאין מזלפין בו ואע\"ג דבפרק קמא דפסחים ופרק הגוזל תניא דב\"ה ס\"ל תיעשה זילוף כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דלא קיימא לן הכי משום דהתם אמרינן דטעמא דב\"ה משום דלא חייש לתקלה ואילו אנן אשכחן בכמה דוכתי דחיישינן לתקלה בפ\"ק דשבת גבי י\"ח דבר ובפרק כל שעה: \n\n" + ], + [ + "יין של תרומה שנתגלה וכו' עד הרי אלו אסורים באכילה. משנה פ\"ח דתרומות (משנה ד'): \n", + "ומה שכתב מה יעשה בהן וכו': \n\n" + ], + [ + "עיסה שנילושה במים וכו'. תוספתא בפרק שביעי דתרומות וירושלמי פרק שמיני וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "אסור לכהן ליטול תרומה וכו'. בספרי פרשת נשא: \n", + "ולא יטלם אחר שהורמו וכו'. בפרק הזרוע (חולין דף קל״ג). \n", + "ומ\"ש וטובת הנאה אינה ממון: \n\n" + ], + [ + "כהן שנתנו לו תרומה וכו'. תוספתא בסוף תרומות ובפרק הזרוע ברייתא: \n\n" + ], + [ + "אין ישראל חייבים להטפל בתרומה וכו'. בס״פ הזרוע (חולין דף קל״ד): \n\n" + ], + [ + "אסור לכהנים וללוים וכו'. בפרק הזרוע ובריש פרק עד כמה (בכורות דף כ״ו:) ואמרינן התם (דף כ״ז) דתרומת חוץ לארץ אין בה משום המסייע בבית הגרנות ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n" + ], + [ + "נתן תרומה לכהן ע\"מ להחזירה וכו'. בפ\"ק דקידושין עלה ו' ע\"ב: \n", + "וכן אסור להם שיחטפו וכו' ואפילו לשאול וכו'. בפ' הזרוע (חולין דף קל״ג) ואע״ג דמסיק בה אי יהבו לי שקילנא כיון דשמעית הא דתניא הצנועים מושכים ידיהם והגרגרנים חולקים מישקל נמי לא שקילנא משמע לרבינו דהיינו דוקא בזרוע לחיים וקיבה וכשיש רבים בבית המטבחים משום דמיחזי כגרגרנותא ולפיכך כתבה רבינו בפ״ט מהלכות בכורים והשמיטה מכאן: \n\n" + ], + [ + "לא יתן אדם תרומה וכו'. בכורות (דף כ\"ז): \n", + "ורשאי ישראל לומר וכו'. בר״פ עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב במה דברים אמורים כשהיו הבעלים רוצים ליתן וכו'. ירושלמי בפרק ששי דדמאי: \n", + "וכן אסור לעשות סחורה בתרומות וכו'. משנה בפרק שביעי דשביעית (משנה ג'): \n\n" + ], + [ + "עשרה אין חולקין להם תרומה וכו'. בפרק נושאין (יבמות דף צ\"ט:). \n", + "ומה שכתב והקטן שאינו יודע לפרוש חוקו הוא לשון התוספתא פ״ק דחגיגה ופירושו שאינו יודע לפרוש כפיו דאי יודע לפרוש כפיו חולקין לו בבית הגרנות כדתניא ס״פ לולב הגזול (סוכה דף מ״ב) ובספרי רבינו כתוב שאין בו דעת כלומר שאין בו דעת לפרוש כפיו. \n", + "ומ\"ש וכולם משלחים להם לבתיהם חוץ מן הנושא וכו' והטמא והערל יש לתמוה דהא בברייתא לא קתני אלא חוץ מטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו ובגמרא (דף ק') אבל ערל משגרינן ליה מ\"ט משום דאניס טמא נמי הא אניס האי נפיש אונסיה והאי לא נפיש אונסיה וצ\"ל שגירסא אחרת היתה לו לרבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "התרומה עולה באחד ומאה וכו'. משנה בפרק ד' דתרומות (משנה ז') כרבי אליעזר. ויש לתמוה שהרי בירושלמי פסק כרבי יוסי בן המשולם דאמר שאינה עולה אלא במאה ועוד קב ונראה שטעמו משום דסתם לן תנא כוותיה בפ\"ב דערלה וסתם גמרא נקט לה הכי בכמה דוכתי. \n", + "ומה שכתב וכל תרומה שאין הכהנים מקפידים עליה וכו' ירושלמי בפרק ב' דערלה וטעמא משום דכיון שאינו מרים אלא מפני גזל השבט כל שאין מקפידים אין כאן גזל: \n\n" + ], + [ + "נפלה סאה תרומה לפחות ממאה וכו'. משנה בפ\"ה דתרומות (משנה א'). \n", + "ומ\"ש במה דברים אמורים כשנתערב מין במינו אבל מין בשאינו מינו בנותן טעם וכו' הכי תנן בפ\"ב דערלה (משנה ו') גבי טבל: \n\n" + ], + [ + "סאה תרומה שנפלה וכו'. משנה פרק ה' דתרומות (משנה ה') וכחכמים. \n", + "ומה שכתב וכן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וכו' גם זה שם במשנה (מ\"ו) וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש במה דברים אמורים בדבר שאין דרכו להבלל וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת וכו'. משנה ז' פ\"ה דתרומות: \n", + "כתב הראב\"ד אינו כן אלא שאם נפלו חמשים ואחת סאה וכו'. ורבינו לא בחר זה הפירוש משום דתנן בההוא פירקא סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונדמעו ונפל מן המדומע למקום אחר רא\"א מדמעת כתרומת ודאי וחכמים אומרים אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון אלמא דלחכמים דקיימא לן כוותייהו לא אמרינן שמא הוא מגביה החולין והתרומה נשארת ה\"נ לא אמרינן שמא הוא מגביה החולין והתרומה נשארת אלא ראשון ראשון מתבטל וה\"ל הכל חולין: \n\n" + ], + [ + "סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת. שם במשנה סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ה\"ז אסורה ור\"ש מתיר ובירושלמי ר\"ש אומר ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרין הרמתה מקדשתה ובתוספתא פ\"ה אמר ר\"א בר\"ש בד\"א בזמן שלא ידע ואחר כך נפלה אבל אם ידע בה ואחר כך נפלה אחרת הרי זה מותרת שכבר היה לו להעלות: \n", + "כתב הראב\"ד כמה רב גובריה וכו'. ונראה שרבינו מפרש [דר\"א בר\"ש] דתוספתא לפרושי מילתא דת\"ק אתא ומ\"מ יש לתמוה למה לא פירש דלפרושי מילתא דר\"ש היא ולא לרבנן וכדמשמע בירושלמי. ודע שהתוספתא שהביא הראב\"ד נוסחא משובשת נזדמנה לו שכתוב בה תרומה במקום ערלה: \n\n" + ], + [ + "אין פסולת של תרומה מצטרפת עמה לאסור החולין וכו'. ירושלמי בס\"פ הנזכר: \n", + "כתב הראב״ד יותר מכן אמרו בירושלמי וכו' ואין מזה השגה על רבינו שלא כ״כ משום דגמרא דידן משמע דפליג אירושלמי בהא דבפרק גיד הנשה (חולין דף צ״ח:) גבי הא דמייתי לשיעורי האיסורים מזרוע בשלה מן האיל קאמר דלמ״ד דשיעורי האיסורים בששים עצמות האיסור מצטרפין לאיסור ועצמות ההיתר מצטרפין להיתר ועוד דבירושלמי גופיה במחלוקת שנויה: \n\n" + ], + [ + "לוג יין של תרומה צלול וכו'. תוספתא פרק ה' דתרומות: \n\n" + ], + [ + "לוג מים שנפל לצ\"ט לוגין יין וכו'. (שם) בתוספתא בפרק הנזכר וכחכמים ותיבת שמן שכתובה בתוספתא היא שיבוש וצריך לכתוב יין במקום שמן: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א הפירוש שהוא מפרש וכו'. וי\"ל שבמה שכתב רבינו שאין המים מעלה את היין אפשר לומר שנתכוון למה שפירש הראב\"ד בתוספתא: \n\n" + ], + [ + "סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין וכו'. משנה פרק ה' דתרומות (משנה ט'): \n\n" + ], + [ + "תרומת חוצה לארץ מותר לבטלה ברוב וכו'. בפרק עד כמה. \n", + "ומה שכתב ולא עוד אלא אם היה לו יין של תרומת חוצה לארץ וכו' כתב הראב\"ד טועה בזה וכו'. וזה תלוי בגירסת הגמרא שם כי הוה מתרמי ליה חמרא דתרומה הוה רמי תרי נטלי דחולין וחד נטלא דתרומה ושקיל חד מכאן ואילך רמי חדא ושקיל חדא פי' היה נוטל מהג' לוגין א' והוא של תרומה ומחשיב השנים הנשארים כאילו הם חולין ונותן לתוכם אחד של תרומה ונוטל אחד מג' ושוב נותן אחד ונוטל א' וכן לעולם זו היא גירסת הראב\"ד אבל רבינו נראה שלא היה גורס בתחלה ושקיל חד אלא כך היה גורס הוה רמי תרי נטלי דחולין וחד דתרומה ורמי עוד חד דתרומה מכאן ואילך רמי חד ושקיל חד פירוש דבתר דרמי חד דתרומה רמי עוד חד דהוו ארבעה ואז שקיל חד וגירסא זו יותר נכונה ולשון מכאן ואילך אתי שפיר שבתחלה היה מיקל להשליך שנים קודם כל דבר ואחר כך רמי חד ושקיל חד. ומה שהקשה הראב\"ד שהרי מחצה על מחצה הוא י\"ל שמאחר שלא השליכם בפעם אחת אמרי' קמא קמא בטיל: \n\n" + ], + [ + "הזורע תרומה בצד חולין וכו' עד הוי הכל מדומע. משנה בפרק תשיעי דתרומות (משנה ה'). פירוש לגנה ערוגה. \n", + "ומה שכתב ואם נתלש הכל וכו' ולא יתלוש לכתחלה. תוספתא דתרומות פרק שביעי: \n\n" + ], + [ + "שתי קופות אחת של וכו' עד הגידולין מדומע. שם פ\"ז דתרומות (משנה ה'): \n", + "כתב הראב\"ד שתי קופות וכו' א\"א דבר זה מן הטעות הראשונה וכו'. וכבר כתבתי טעם רבינו בסוף פרק ראשון מהלכות אלו: \n", + "ומ\"ש בד\"א בזורע את השניה וכו'. ירוש' שם אלא שיש בו טעות סופר: \n\n" + ], + [ + "שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה וכו'. בסוף פרק הערל עלה פ\"ב. \n", + "ומה שכתב ואף על פי שלא רבו חולין על התרומה. שם וכרבי יוחנן: \n", + "במה דברים אמורים בתרומה בזמן הזה וכו'. שם (דף מ\"ד) ובפרק אלו עוברין: \n\n" + ], + [ + "סאה תרומה שנפלה לתוך הכרי וכו'. ירושלמי פרק ג' דתרומות (הלכה ג'). \n", + "כתב הראב\"ד סאה תרומה שנפלה לתוך הכרי וכו' א\"א בעיא היא בירושלמי. ונראה שרבינו לא היה גורס בעיא אלא כך היה גורס רבי יצחק בן אלעזר אמר סאה תרומה שנפלה לתוך הכרי וכו'. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שיש ליישב לדעת רבינו גירסת בעיא דלשון בעיא קאי על תרומת שני כריים כאחד שהזכיר אחר כך והוא כאילו אמר רבי יצחק שאל שאלה והתחיל פשיטא לי סאה תרומה שנפלה וכו' ואידך פלוגתא וכי קא מיבעיא ליה הא וכן אמר בה מהו: \n", + "אמר תרומת הכרי בצפונו וכו'. גם זה שם בירושלמי וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "היו לפניו שני כריים וכו'. שם בירושלמי וכרבי יוחנן: \n", + "היו לפניו שתי סאין וכרי אחד וכו'. ג\"ז שם בירושלמי: \n", + "היו לפניו שני כריים וסאה אחת וכו'. גם זה שם בירושלמי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חמשים תאנות שחורות וחמשים לבנות וכו'. משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ט') וכרבי עקיבא: \n", + "ומה שכתב ידע מה היתה וכו'. שם בירושלמי (דף מ\"ג) אליבא דר\"ע: \n\n" + ], + [ + "וכן עיגולי דבילה ומלבנים של דבילה וכו'. משנה ח' פרק ד' דתרומות: \n", + "ומה שכתב בין במנין בין במשקל כיצד נפל עיגול למאה עיגולים וכו'. שם בירושל': \n\n" + ], + [ + "והקמח והסולת אינם מצטרפים וכו'. בתוספ' דתרומות פ\"ה פלוגתא דרבי נחמיה וחכמים ופסק כחכמים ואע\"פ שלשון התוספתא אין מעלים זא\"ז מפרש רבינו דהיינו לומר שאין מצטרפין: \n\n" + ], + [ + "סאה של חטים שנפלה על פי מגורה וכו'. משנה פ' רביעי דתרומות (מי\"א). \n", + "ומ\"ש וכיצד יעשה וכו'. בתוספתא פרק חמישי: \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) שתי קופות או שתי מגורות וכו' עד וחציה מזו מעלה. שם במשנה וכתנא קמא ובירושלמי: \n", + "כדים מלאים תאנים וכו'. משנה י' בפ\"ד דתרומות דרס ליטרא קציעות על פי הכד ואינו יודע אי זו היא ר\"א אומר רואין אותם כאילו הם פרודות והתחתונות מעלות את העליונות ורבי יהושע אומר לא תעלה עד שיהא שם מאה כד ובריש ביצה (דף ד') ובריש פרק התערובות (דף ע\"ב:) קתני לה בהאי לישנא רבי יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו הפומין אסורים והשולים מותרים ופסק כר' יהושע ואע\"ג דבריש ביצה אמרינן דזו דברי ר\"מ אבל ר' יהודה קאמר פלוגתא דר' אליעזר ורבי יהושע בגוונא אחרינא נקט רבינו כסתם מתניתין ועוד דבירושלמי פרק רביעי דתרומות נקיט לה בשם רבי יהודה כסתם מתניתין: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו וכן אם דרסה על פי כוורת או על פי עיגול ואין ידוע אי זהו. שם בירושלמי (הלכה ז'). \n", + "ומה שכתב דרסה ע\"פ העיגול ואינו יודע אם בצפונו או בדרומו ולא אי זה עיגול הוא וכו'. בריש ביצה (דף ד') דרסה בעיגול ואינו יודע באי זה עיגול דרסה ד\"ה יעלו ד\"ה היינו פלוגתייהו אמר רב פפא ה\"ק דרסה בעיגול ואינו יודע באי זה מקום עיגול דרסה אי לצפונה או לדרומה ד\"ה יעלו ומאחר דקאמר גמרא דבאינו יודע באי זה עיגול היינו פלוגתייהו וכיון דקי\"ל כרבי יהושע הוה ליה לרבינו למיפסק בה דלא תעלה עד שיהא שם מאה עיגול ויש לתמוה למה פסק דרואין אותן כאילו הן פרודות ואפשר דהכא דאיכא תרי ספיקי מודה ר' יהושע. \n", + "ומ\"ש והוא שיש בכל עיגול מהן יתר על שני ליטרין וכו'. ירושלמי בפ\"ד דתרומות (סוף הלכה ז'): \n\n" + ], + [ + "התרומה ודאה אוסר במאה וכו'. משנה בפ\"ד דתרומות (משנה ז') וכרבי אליעזר דסתם לן תנא כוותיה בפרק ב' דערלה (מ\"א) דתרומה עולה בק\"א וסתם גמרא נקיט לה הכי בכמה דוכתי. \n", + "ומ\"ש וספיקה אוסר בחמשים בירושלמי פ\"ד דתרומות תרומה אוסרת בודאה במאה וספיקה בחמשים הא ששים לא שבעים לא עד חמשים צריכה רוב מכאן ואילך אינה צריכה רוב ומפרש רבינו דה\"ק הא ששים לא שבעים לא בניחותא דכל שהוא יותר מחמשים אפילו אחת אינו אוסר שעד חמשים צריכה רוב כלומר צריך לרבות עליה חולין עד שיהיו שם מאה ואחד אבל אם היו יותר מחמשים אפילו אחת אינו צריך לרבות אלא הרי הן מותרות ופירוש זה מבואר הדוחק דאם כן לא הל\"ל ששים ושבעים מאחר דבנ\"א סגי ומדנקט ס' וע' משמע דהיינו לומר דבס' וע' נמי אוסר ולפיכך לא נתחוור הראב\"ד בפירוש זה וכתב א\"א ובירושלמי פרק המפריש מקצת תרומות ומעשרות וכו' עד פרק התערובות. וגם פירושו דחוק. ובתחלת הסוגיא גרסינן היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחת [לתוכן ואבדה] אחת מהן ריש לקיש אמר ספיקה בטל ברוב רבי יוחנן אמר כולן נעשו הוכח מודה רבי יוחנן שאם תרם מהן על מקום אחר או שריבה מהן למקום אחר או שריבה ממקום אחר לתוכן שספיקן בטל ברוב וידוע דהלכה כרב יוחנן דאין בטל ברוב אלא אם כן ריבה עליהם חמשים ואחד דבהא מודה רבי יוחנן ועשרים שהזכירו שם לאו דוקא דחמשים ועשרים חד דינא אית להו עד שיהיו יותר מחצי המאה וכמו שאמרו אחר כך וספיקה כחמשים וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וכו'. משנה ריש פרק ה' דתרומות (מ\"א): \n\n" + ], + [ + "סאה תרומה טמאה וכו'. גם זה משנה שם. \n", + "ומה שכתב במה דברים אמורים בדבר שאין דרכו להאכל חי וכו'. בירושלמי (הלכה א') מקשה אמתני' ניחא טהורים ירקבו טמאים ירקבו על דעתי' דרבי יוחנן ידלק וכו' סבר ר\"י כהדא דר\"י בר חנינא שמא ימצא בהן עלויה ובדבר שאין דרכו להבלל אבל בדבר שדרכו להבלל שמא ימצא בהן תקלה. ומשמע לי שרבינו גורס להאכל במקום להבלל ומפרש דהיינו שדרכו להאכל חי: \n\n" + ], + [ + "סאה תרומה טהורה שנפלה וכו'. ג\"ז משנה שם: \n\n" + ], + [ + "סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים וכו'. ג\"ז משנה שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה של תרומה טהורה וכו'. ג\"ז משנה שם (מ\"ד) וכחכמים. \n", + "ומ\"ש ואם נפלה לפחות ממאה וכו'. שם בירושל' ומה שלא אמרו תשרף לפי שאין שורפין תרומה טהורה ולא מפני הסאה הטמאה נקל בשאר: \n\n" + ], + [ + "שתי קופות שנפלה סאה של תרומה וכו'. ירושלמי פ\"ד דתרומות (הלכה ח') ובתוספתא פ\"ד: \n", + "נפלה סאה ראשונה לתוך אחת מהן וכו'. גם זה שם בירושלמי ובתוספתא פ\"ו: \n\n" + ], + [ + "היו שתי קופות אחת טמאה ואחת טהורה וכו'. תוספתא פרק חמישי דתרומות אלא ששם כתוב אחת של תרומה טמאה ואחת של תרומה טהורה ומסיים בה וטהורה לא תאכל בטהרה עד שתתחשב שאין בכל עיסה ועיסה כביצה ונראה שרבינו כתב סתם לומר דגם כששתיהן חולין אומרים לתוך הטמאה נפלה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יז-יט) שתי קופות אחת תרומה טהורה ואחת של חולין טמאים וכו'. בירושלמי פרק שביעי (הלכה ג') אלא שבבא ראשונה במקום תרומה טהורה כתוב שם תרומה טמאה ובמקום חולין טמאים כתוב שם חולין טהורים וכך היא גירסת התוספתא והיא נוסחא מיושרת בעיני לענין מה שכתוב בה שהחולין טהורים דמשום הכי החולין יאכלו בטהרה כתרומה מפני שהם טהורים שאילו היו טמאים היכי שייך למיתני בהו יאכלו בטהרה וכן אתי שפיר מאי דתני בבבא שניה יאכלו קליות או ילושו במי פירות דאילו היו החולין טמאים לא הוה שייך למיתני הכי וכמו שהקשה הראב\"ד שכתב א\"א זאת הפיסקא לא מצאתיה וכו' ולכן צריך להגיה בדברי רבינו ואחת של חולין טהורים. ודע שעוד יש חילוף בנוסחת הירושלמי דגבי נפלה סאה תרומה טהורה קתני החולין יאכלו ניקודין וגבי נפלה סאה תרומה טמאה קתני החולין יאכלו בטהרה ובזה אין נוסחת הירושלמי מיושרת וגירסת רבינו בזה היא נכונה וק\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "(כ-כא) שתי קופות אחת של תרומה טמאה ואחת של חולין טהורים וכו' עד סוף הפרק. בירושלמי דתרומות פרק שביעי שם (הלכה ג') אלא ששם כתוב אחת של תרומה טהורה ואחת של חולין טמאים וכתוב ברישא החולין יאכלו ניקודים והיא נוסחא מיושרת בעיני ומשום הכי החולין יאכלו ניקודים או קליות דכיון שהם טמאים איכא למיחש שמא נפלה הסאה תרומה טהורה לתוכה ואם ילוש יותר מכביצה נמצאו החולין מטמאים את התרומה ואף על פי שאנו אומרין לתוך של תרומה נפלה היינו כדי שלא לאסור את החולין משום מדומע דלית ליה תקנתא אבל צריכים אנו לחוש לחולין שלא יטמאו את התרומה אם נפלה לתוכה כיון דאית לה תקנתא באכילת ניקודים או קליות וגם גירסת רבינו בזה יש לה מקום וק\"ל: \n", + "ודע שאחר כך מצאתי שהנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו נשאל על פירוש אלו הבבות שבסוף פרק זה והשיב וז\"ל שתי קופות אחת של תרומה טהורה ואחת של חולין טהורים ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהם נאמר לתוך של תרומה נפלה שהיא מינה ונאמר גם כן ואולי לתוך החולין נפלה ולכך יאכלו החולין בטהרה כתרומה שאם יאכלו בטומאה אולי היתה התרומה בתוכן ותטמא ואם היתה הסאה של תרומה שנפלה טמאה נאמר גם כן לתוך של תרומה נפלה ואולי נפלה לתוך החולין ועם היותה טמאה והחולין טמאים לא נשרה החולין במים לפי שהם יוכשרו לטומאה ואף על פי שהתרומה שאולי נפלה לתוכן טמאה לא נוסיף בה טומאה אלא יאכלו החולין קליות או ילושו במי פירות ואם היו שתי קופות אחת מהן תרומה טמאה ואחת מהן חולין טהורים ונפלה סאה של תרומה טהורה לתוך אחת מהן אומרים לתוך של תרומה נפלה ואולי נפלה לחולין והחולין טהורים והיא טהורה ולא נסבב לחולין הכשר כדי שלא נכשיר התרומה לטומאה ואם היתה התרומה שנפלה טמאה שתיהן אסורות ולא נאמר בזה אומרים לתוך של תרומה נפלה אלא נחמיר ונאמר לתוך של חולין נפלה ואסור לאכול החולין מפני התרומה הטמאה שאסור לאכלה מן התורה והקופה שבה תרומה טמאה ידוע שהיא כולה אסורה באכילה ואלו הדינים כולם מדרבנן ואין לך אלא מה שאמרו עכ\"ל. והרי זה מבואר כמו שהוכחתי דברישא גרסינן והחולין טהורים במקום מה שכתוב בספרי רבינו טמאים. ומה שסיים רבינו שספק תרומה טמאה אסור וספק המדומע מותר וכו' מבואר שבא ליתן טעם למה בבבא דסיפא כשנפלה סאה תרומה טהורה שתיהן מותרות וכשנפלה סאה תרומה טמאה שתיהן אסורות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חבית סתומה מדמעת בכל שהוא וכו'. במשנה פ\"ג דערלה (משנה ו') מני חביות סתומות בהדי דברים שמקדשין בכל שהן נתפתחו החביות יעלו ובפ\"ג דמעשר שני (משנה י\"ב) תנן עד שלא גפן עולות באחד ומאה משגפן מקדשות בכל שהן: \n\n" + ], + [ + "חבית סתומה שנתערבה במאה חביות וכו' מה שאין כן בתאנה וכו'. מימרא דר\"ל בפ' התערובות (דף ע\"ד:) וכדפריש רבא דבתרא הוא ואי גרסי' רבה בה\"א כדמוכח מדאקדמיה גמרא קודם רב יוסף פסק כרבה במקום רב יוסף דבסברא פליגי וכל דפליגי בסברא הלכה כוותיה: \n", + "כתב הראב\"ד חבית סתומה א\"א דבר זה שלא כהלכה וכו'. וליישב דברי רבינו י\"ל דע\"כ לא פליגי רבנן ארבי אליעזר אלא באיסורי תורה אבל במידי דרבנן מודו ליה וכיון דרבינו סבר דתרומה בזמן הזה דרבנן שפיר פסק כר\"ל ובלאו הכי האי אסורה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטיל ועי\"ל דכיון דבגמרא דידן לא מדכר דר' יוחנן פליג אדר\"ל ואדרבא שקלי וטרו אמוראי לפרושי לדר\"ל משמע דסברי דהלכתא כוותיה ולענין מה שהקשה הראב\"ד דכיון דבגמרא לא מיתוקמא אלא כר' אליעזר דמצריך התם לדרב נחמן ולדר\"ל ומוקי לדרב נחמן כר\"א ופשיטא דלית הלכתא כוותיה אלא כתנא קמא וא\"כ לא הוה ליה לרבינו לפסוק כר\"ל תירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שסובר רבינו דההיא דימותו כולם שאני דע\"כ לא התיר ר\"י אלא בנפלה מעצמה אבל הפילה הוא לא אלא דמקשה סבר שאין חילוק בין נפלה להפילה ומש\"ה קשיא ליה מההיא דימותו כולם ולטעמיה מתרץ דמוקים לה כר\"א דאמר אם קרב ראש אחד וכו' דדמי להפילה אבל קושטא דמילתא דימותו כולם שאני דהוי דומיא דהפילה ולכך ימותו כולם וזה דעת רבה ורב יוסף דפליגי אליבייהו דודאי לא סברי כולהו כר\"א ושבקי רבנן דרבים נינהו אלא ודאי מפלגו בין נפלה להפילה עד כאן לשונו: \n\n" + ], + [ + "חבית סתומה שנתערבה במאה חביות וכו' עד ושותה המאה השאר. שם, ודע שיש בספרי הדפוס חסרון הניכר בדברי רבינו וכך צריך להגיה ולכתוב תיבת השאר ואחר כך לכתוב נתערבה: \n", + "נתערבה חבית במאה וחמשים חביות ונפתחו מהם מאה חביות נוטל מהן כדי דימוע חבית אחת ושותה המאה ושאר החמשים אסורות ואין מחזיקין לאותה חבית של תרומה שהיא ברוב אפילו היה כמה אלפים חביות וכו' כך היא הגירסא האמיתית בספרי רבינו המוגהים וגם זה שם ובירושלמי פ\"ד דתרומות: \n\n" + ], + [], + [ + "(ד-ה) כבר ביארנו וכו' שהמחמץ והמתבל אוסר בכל שהוא. משנה פרק ב' דערלה (מ\"ד): \n", + "ומה שכתב לפיכך אם ריסק תפוח של תרומה וכו'. משנה בפרק י' דתרומות (מ\"ב). \n", + "ומה שכתב ביצה שנתבלה וכו' ג\"ז משנה שם. \n", + "ומה שכתב אפילו חלמון כלומר שהוא באמצע ואינו מעורב עם החלבון אפילו הכי אוסר: \n\n" + ], + [ + "שאור של תרומה וכו'. תוספתא דתרומות פ\"ח ורמוזה בפ' כל המנחות באות מצה: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) כבר ביארנו שאם נתערב תרומה וכו': לפיכך בצל מחותך שנתבשל וכו'. בפרק עשירי דתרומות (משנה א') תנן בצל שנתנו בתוך עדשים אם שלם מותר ואם חתכו בנותן טעם ושאר כל התבשיל בין שלם בין מחותך בנותן טעם ובירושלמי (דף מ\"ו:) רבי חזקיה וכו' מתניתין כשהוציאו עדשים מימיהן שעדשים צופדות אותו שלא יבלע וכו' ודכוותה עדשים צופדות אותו שלא יתן. מתניתין בבצל [של חולין] שנתנו לתוך עדשים של תרומה אבל בבצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים של חולין לא במה דברים אמורים ביבש אבל בלח אסור בבצל אבל בקפלוטות בין לח בין יבש בין שלם בין מחותך אסור העביר פטמתו כמחותך הוא וכו' הדא דתימא בשאין בקליפתו החיצונה כדי ליתן טעם אבל אם יש בקליפה החיצונה כדי ליתן טעם אסור. פירוש שהוציאו עדשים מימיהן שנתבשלו כבר וצופדות כובשות ואינם פולטות והוא מל' צפד עורם. ומ\"ש מתניתין בבצל שנתנו לתוך עדשים של תרומה וכו' השמיטו רבינו משום דמשמע דפליג אדרבי חזקיה: \n", + "ומה שכתב רבינו ואם היו בצלים רכים הרי הם כמחותך. שם בירושלמי היו שנים שלשה [קטנים] כמחותכים הם. \n", + "ומה שכתב אם נטלה פטמתו וקליפתו החיצונה פירוש או בקליפתו החיצונה וזה פירוש מה שאמרו בירושל' הדא דתימא בשאין קליפתו החיצונה כדי ליתן טעם: \n\n" + ], + [ + "הכובש ירק של חולין וכו'. משנה שם (מ\"י) כל הנכבשים זה עם זה מותרין אלא עם החסית חסית של חולין עם חסית של תרומה ירק של חולין עם חסית של תרומה אסור אבל חסית של חולין עם ירק של תרומה מותר ופירש רבינו חסית שומים ובצלים ומיניהם וזה לחריפותם וחדותם: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) זיתי חולין שכבשן וכו' עד הרי הן אסורים לזרים. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "השבת עד שלא נתנה טעם בקדרה וכו'. משנה בפירקא בתרא דעוקצין (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "הרודה פת חמה וכו'. משנה פ״י דתרומות (משנה ג') וכרבי יוסי ובפרק בתרא דע״ז (דף ס״ו:) ובפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ו:) אמר ר״ל בפת חמה וחבית פתוחה ד״ה אסור בפת צוננת וחבית מגופה ד״ה מותר לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית סתומה פת צוננת וחבית פתוחה ויש לתמוה על רבינו שכ' משנתנו כצורתה ולא חילק בדבר ותירץ הר״י קורקוס שסובר רבינו דההיא מימרא דר״ל משום דסבר ריחא מילתא היא אמר דלכ״ע פת חמה וחבית פתוחה אסורה והיינו כאביי דפרק בתרא דע״ז ורבא פליג עליה גם בפרק כיצד צולין נחלקו רב ולוי גבי בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה ושם הביאו הא דר״ל לתרוצי לדרב דלא תיהוי כתנאי וכבר פסק רבינו כלוי בפט״ו מהמ״א וכרבא בפי״ג וא״כ ליתא לדר״ל כלל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יד-טז) תנור שהסיקו בכמון של תרומה וכו' עד הרי הן מותרים. ג\"ז משנה שם: \n", + "תלתן של תרומה וכו'. ג\"ז משנה שם: \n\n" + ], + [ + "שני כוסות של יין וכו'. בפירקא בתרא דעבודה זרה עלה ע\"ג ע\"ב: \n", + "ומה שכתב שכבר ביארנו. הוא בפרק י\"ג: \n\n" + ], + [ + "יין של תרומה שנפל על גבי פירות וכו' עד שבו טעם השמן. תוספתא פ\"ח דתרומות ויש בה קצת טעות סופר. ואיתא בפירקא בתרא דע\"ז לענין יין נסך: \n\n" + ], + [ + "קדרה שבישל בה תרומה וכו'. ברייתא בפרק גיד הנשה עלה צ\"ז. \n", + "ומ\"ש ואם שטף הקדרה וכו' עד מקום הבישול בלבד. בפרק דם חטאת עלה צ\"ו ע\"ב וכפירוש רש\"י צריך הגעלה בחמין ואחר כך שטיפה וזהו שכתב עליו הראב\"ד א\"א הפליג ושטף שלא מצינו שטיפה אלא בצונן וכו'. והנה מצאתי שנשאל רבינו מחכמי לוני\"ל על זה והשיב שסמך בזה על המשנה השנוי בסוף תרומות (משנה ח') המערה מכד לכד ונוטף ג' טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצה הרי זו תרומה וזהו פירושה המערה כד שהיה בו שמן או יין של תרומה עד שנתרוקן ונפסק כל הנצוק והתחיל המשקה לנטף טפה אחר טפה אינו צריך להמתין עד שיפסקו כל הטיפין אלא כיון שירדו ג' טיפין טפה אחר טפה דיו ונותן לתוכה חולין מיד ואין הצחצוחין הנשארים מדמעים ואם הרכינה על צדה אחר שנטפו הג' טיפין עד שנתקבצו כל הצחצוחין שבכד ונתמצו למקום אחד אותו הנמצה תרומה. שמענו ממשנה זו שאין הקדרה שנתבשל בה תרומה צריך הגעלה אלא שטיפה בלבד וק\"ו הדברים ומה אם היין או השמן הנשאר בדפני הכד אינו מדמע אע\"פ שאילו הרכין הכד על צדה היה מתמצה ממנה תרומה המדומעת וכל הצחצוחין הנשארים הם עצמם של תרומה ק\"ו לקדרה שנבלעה תרומה בחרסיה שיעלה על הדעת שיצא אותו שנבלע וידמע שזה הנבלע בחרסיה אין בו ממש ולא הוא מין התרומה אלא המים שנתבשל בהם התרומה הם הנבלעים בקדרה ואין לאותו היוצא אם יצא ממש ולא טעם ולפיכך אנו אומרים שאין הקדרה צריכה אלא רחיצה בלבד ולא הצרכתי רחיצה אלא מפני שהיא ע\"י האור להחמיר אבל ליתן לה חולין על ידי צונן אינה צריכה רחיצה כמו המערה מכד לכד זהו דעתי בדבר זה ומפני הלכה זו לא הצרכתי הגעלה לתרומ' עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "(כ-כא) תרומה גדולה ותרומת מעשר וכו' עולים באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה. משנה רפ\"ב דערלה (משנה א'). \n", + "ומ״ש ותרומת ידך וכו' הא למדת שהם קרויים תרומה. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ז): \n", + "ומ\"ש ואם נטמאו ישרפו. ומ\"ש ודין תרומת מעשר של דמאי בכל אלו הדרכים וכו'. במשנה רפ\"ב דערלה. \n", + "ומ\"ש אלא שאין לוקין על אכילתה. פשוט הוא דאין לוקין מספק: \n\n" + ], + [ + "כל האוכל תרומה וכו' ואחר כך מברך. מאחר שאכילת תרומה מצוה פשיטא שיברך עליה: \n", + "סליק הלכות תרומות \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תרומות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6599865ece5940115671cf0341876295d1ce2c75 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,881 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "(א-ב) מצות עשה לשבות וכו' אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה וכו'. בריש מועד קטן (דף ג') ובחרישה בשביעית נחלקו ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה ומספיקא לא מלקינן ליה ועוד דרבא דאמר אהני תולדות מיחייב אאחרנייתא לא מיחייב סבר כוותיה ועוד דבירושלמי פ\"ז סיימו דרבי יוחנן סבר אין לוקין: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק. ירושלמי פ\"ד דשביעית (הלכה ד') רשב\"ג אומר נוטעין אילן סרק בשביעית משמע דרבנן אסרי. \n", + "ומ\"ש ולא יחתוך היבולת וכו'. משנה פ\"ב דשביעית (מ\"ב) ואיתא בגמרא בריש מ\"ק (דף ג'): \n", + "ומ\"ש ולא יפסג. בריש מ\"ק x ופירש\"י כשהאילן הוא רך הרבה ויראים שמא ישבר סומכין אותו והר\"ן כתב שאילן שענפיו נוטים לכאן ולכאן קושרים אותם כדי שיעלו למעלה ולא יכבדו על גוף האילן: \n\n" + ], + [ + "אין מציתין את האור וכו'. תוספתא פ\"ג וירושלמי פ\"ד דשביעית (הלכה ד') וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש באישת הקנים שם [באישת הקנים] מחיצת הקנים: \n", + "ואין מלמדין את הפרה וכו' ושורין וכו' עד במוצאי שביעית. ירושלמי שם: \n", + "הראב\"ד כתב נ\"א ומשיירין את הזרעים משביעית למוצאי שביעית עכ\"ל ואיני יודע מה מלמדנו: \n", + "ומ\"ש ומקיימים האלויי בראש הגג אבל אין משקין אותו. שם בירוש' ולא נתפרש לי פירוש האלויי ומ\"כ פי' האלויי העולים בראש הגג וטעמו מפני שאל\"ף ועי\"ן מתחלפות. ומ\"מ יש לתמוה מאי אשמעינן דמקיימין אותו והא אף בשדה העולה בו מקיימין אותו. והראב\"ד כתב נ\"א מקיימין את העלין שבגג עכ\"ל. וגם עליו יש לתמוה כן ואפשר לדחוק ולומר דה\"ק אע\"פ שאין איסור בקיומו אין משקין אותו ויותר נכון לומר דהכי קאמר אע\"פ שירקות רכין אין מקיימין אותן כמו שיתבאר בפרק ד' מפני מראית העין שיבאו לומר שנזרעו בשביעית אבל העולים בראש הגג אע\"פ שהם רכים מותר לקיימם דליכא למיחש שיאמרו שנזרעו בשביעית שאין דרך לזרוע בגג אלא מאליו עולה ונראה שלכך היה שונה העלים להורות דברכים מיירי: \n\n" + ], + [ + "סוקרין את האילן בסיקרא וטוענין אותו באבנים. ירושלמי פ\"ד דשביעית (ומ\"ק דף ב'): \n", + "ומ\"ש ועודרין תחת הגפנים. בריש מ\"ק ורש\"י כתב דל\"ג לה משום דלעיל קתני מנין לעידור שאסור ורבינו נראה שלא היה גורס ההיא דמנין לעידור דאסור. \n", + "ומ\"ש והמקשקש בזיתים אם להברות את האילן אסור וכו'. שם ופירש\"י קשקוש היינו עידור אלא שעידור בגפנים וקשקוש בזיתים: \n\n" + ], + [ + "משקין בית השלחין וכו'. משנה שם: \n", + "וכן שדה האילנות וכו'. משנה שם (דף ו':) רבי אליעזר בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה וכו' וחכמים מתירים ובירושלמי שם (הלכה ג') ובסוף פ\"ב דשביעית (הלכה ז') מה נן קיימין אם במרווחין דברי הכל אסור אם ברצופין דברי הכל מותר אלא כי נן קיימין בנטועין מטע עשר לבית סאה רבי אליעזר בן יעקב עבד לון כמרווחין ורבנן עבדין לון כרצופין הא רבנן אמרי במרווחין אסור להשקות מהו להמשיך [נילף הדא דרבנן מן דרבי אליעזר בן יעקב כמה דראב\"י אמר במרווחין אסור להשקות ומותר להמשיך] כן רבנן אמרי במרווחין אסור להשקות ומותר להמשיך. ואע\"פ שמשנת ראב\"י קב ונקי פסק רבינו כחכמים דרבים נינהו ואע\"פ שבפ\"ח מהלכות שביתת יום טוב פסק כראב\"י היינו משום דאשכחן מימרא דרב יהודה אם היתה שדה מטוענת מותר דשייכא בדראב\"י דאילו לרבנן לא איצטריך ורב יהודה לא איירי אלא במועד אבל בשביעית הדרינן לכללין ופסקינן כרבים דהא איכא טעמא לחלק בין שביעית לחול המועד כדאיתא בירושלמי פרק ב' דשביעית: \n", + "ומ\"ש וכן עפר הלבן וכו'. משנה פרק ב' דשביעית (משנה י') מרביצין בעפר לבן בשביעית דברי ר\"ש ראב\"י אוסר ומן הדין היה לפסוק כראב\"י שמשנתו קב ונקי אלא מפני שאמרו שם בירושלמי אתיא דר\"ש כרבנן ודראב\"י כשיטתיה דתנינן תמן מושכין את המים מאילן לאילן וכו' וכיון דר\"ש כרבנן פסק הלכה כרבנן וכן פסק בפירוש המשנה: \n\n" + ], + [ + "ועושין עוגיות לגפנים. ברייתא בריש מ\"ק (דף ג') לענין שביעית ולפי מה ששנינו שם במשנה אין עושין עוגיות לגפנים לא קאי אלא למועד ולא לשביעית ובפירש\"י עוגיות עגול סביב: \n", + "ועושין אמת המים בתחלה. משנה שם ופסק כחכמים. \n", + "ומה שכתב וממלאים את הנקעים מים. שם בברייתא: \n\n" + ], + [ + "ומפני מה התירו כל אלה וכו' שאין אסור מן התורה אלא אותם שתי אבות וכו'. בריש מ\"ק: \n\n" + ], + [ + "משרבו האנסין וכו'. בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו) משרבו האנסין ומאי נינהו ארנונא כדמכריז רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא חזרו לומר אוספי [שביעית] כשרים ומפרש רבינו שהטילו מלכי רומי לעשות מחנות לחיילותיהם ורש״י פירש ארנונא מס שגובה מן התבואות כך וכך מן השדה לשנה. פוקו זרעו בשביעית שביעית בזמן הזה דרבנן דבטלה קדושת הארץ. והראב״ד כתב אנו קבלנו וכו': \n", + "וכן מי שכפאו אנס וכו'. נראה שבא ללמדנו שאף על פי שלא יהיה האנס מלך או עבד מלך הרי זה עושה. \n", + "ומה שכתב בחנם נראה שהטעם כדי שלא יבואו להערים: \n\n" + ], + [ + "הנוטע בשביעית וכו'. משנה פ\"ב דתרומות (משנה ג'). \n", + "ומ\"ש מפני שישראל חשודים וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "החורש את שדהו וכו'. משנה פ\"ד דשביעית (משנה ב') שדה שנטייבה או שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית: \n", + "ומ\"ש ואין חוכרין אותה ממנו. גם זה משנה ג' שם חוכרים נירים מן העכו\"ם בשביעית אבל לא מישראל. \n", + "ומה שכתב ואם מת יזרענה בנו. שם בירושלמי ובפרק מי שהפך (מועד קטן דף י״ג) ובפרק השולח (גיטין דף ל״ה:) ובפרק כל פסולי המוקדשין (דף מ״ד): \n\n" + ], + [ + "המעביר קוצים מארצו וכו'. משנה בפרק רביעי דשביעית (משנה ב') שדה שנתקווצה תזרע במוצאי שביעית. \n", + "ומ\"ש או שסקל ממנה אבנים וכו'. במועד קטן (דף ג'): \n\n" + ], + [ + "הטומן לפת וכו'. משנה ספ\"ק דכלאים (משנה ט'): \n", + "הטומן את הלוף וכו'. משנה פ\"ה דשביעית (משנה ב') וכחכמים: \n", + "ומותר למרס באורז בשביעית וכו'. משנה ספ\"ב דשביעית (משנה י') ממרסין באורז בשביעית ר\"ש אומר אבל אין מכסחין ופי' הר\"ש ממרסין באורז שמשקין עפר האורז ומערבבין המים בעפר מלשון נתנו לממרס אבל אין מכסחין שאין חותכין עלין של אורז תרגום לא תזמור לא תכסח. ופסק רבינו כרבי שמעון ונראה לי שהטעם מפני שהוא מפרש שרבי שמעון לא לחלוק בא אלא לפרש וכן נראה מדבריו מפירוש המשנה: \n\n" + ], + [], + [ + "(טז-יז) בראשונה היו אומרים וכו'. משנה ריש פ\"ד (מ\"א) וירושלמי פ\"ד דשביעית. \n", + "ומ\"ש היתה בהמתו עומדת בתוך וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "הקוצץ אילן וכו' עד מותר לשרש. משנה שם (משנה ד) וכב\"ה ואע\"פ שהיא שנויה בזיתים הוא הדין לכל אילן: \n\n" + ], + [ + "המבקיע בזית וכו'. משנה ה' שם: \n\n" + ], + [ + "המזנב בגפנים וכו'. גם זה משנה ו' שם וכרבי עקיבא: \n\n" + ], + [ + "אין קוצצין בתולת שקמה וכו'. משנה ה' שם ופסק כרבי יהודה וכן פסק בפירוש המשנה ואפשר שהטעם מפני שהוא סובר שרבי יהודה לא לחלוק בא אלא לפרש: \n\n" + ], + [ + "אילן שנפשח וכו'. גם זה משנה ו' שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "לא יוציא אדם זבלים וכו'. נלמד ממה שיבא. \n", + "ומ\"ש ולא יעשה אשפה בתוך שדהו וכו'. משנה רפ\"ג דשביעית (משנה א') ופסק כר' יוסי לגבי ר\"מ ורבי יהודה, \n", + "ומתוק פירש בירוש' פקוע והוא מלשון פקועות שדה וכו' והוא הנקרא בערבי חנט\"ל והוא מר וקראוהו מתוק ע\"ד סגי נהור. \n", + "ומשיקשר פירש בירוש' משיעשה קשרים קשרים: \n", + "ולא יעשה אשפה פחותה מק\"נ סאה של זבל וכו'. משנה שם (מ\"ב) עד כמה מזבלין עד ג' ג' אשפתות לבית סאה של עשר עשר משפלות של לתך לתך וידוע שהכור שלשים סאין ולתך חצי כור. \n", + "ומ\"ש ואם רצה להוסיף יוסיף. שם במשנה מוסיפין על המשפלות ואין מוסיפין על האשפתות ר\"ש אומר אף על האשפתות וכתב רבינו אם ירצה להוסיף מוסיף כלומר אם ירצה להוסיף בכל אשפה יותר מק\"נ סאה מוסיף והיינו דתנן מוסיפין על המשפלות. \n", + "ומ\"ש היה לו דבר מועט וכו'. שם במשנה ג' ופסק כת\"ק. \n", + "ומ\"ש ולא יעשה בכל בית סאה יתר מג' אשפתות היינו כת\"ק דאמר אין מוסיפין על האשפתות: \n\n" + ], + [ + "והרוצה לעשות כל שדהו וכו'. משנה ג' שם עושה אדם את שדהו ג' ג' אשפתות לבית סאה יתר מכאן x מחציב דברי ר\"ש וחכ\"א עד שיעמיק ג' או עד שיגביה ג' כך היא גירסת ספרי המשנה ונוסחא אחרת יתר מכאן מותר וזו גירסא נכונה וגם גירסת מחציב יש לפרש כן דמחציב הוא מלשון חצובא שהם רגלי הקנקן ויש קנקנים שיש להם הרבה רגלים ופירוש יתר מכאן כלומר אפילו יותר משלש אשפתות לבית סאה מותר לעשות ור\"ש לטעמיה ואע\"ג דתנא ליה ברישא הדר תנייה כדאמרינן בירושלמי ולמה תניתא תרי זימנין אמר רבי ירמיה כאן בפוחת מן המשפלות וכו' ומשמע לי שרבינו מפרש דמתני' תרי מילי קתני ברישא שאם רצה לעשות כל שדהו ג' ג' אשפתות לבית סאה עושה והדר קתני שאם רצה להוסיף יותר מג' ג' אשפתות לבית סאה מותר לרבי שמעון ולחכמים אסור להוסיף יותר משלש אשפתות לבית סאה אלא ע\"י שיעמיק שלשה או יגביה שלשה וכו'. \n", + "ומ\"ש והעושה זבלו אוצר עושה. משנה שם וכת\"ק ופי' הר\"ש עושה אדם את זבלו אוצר דאותן שלש אשפתות לבית סאה אם בא להניחן במקום אחד בשדה ואפילו מאה משפלות במקום אחד מותר ולא תימא כי היכי דאסרי רבנן יותר משלש אשפתות לבית סאה ה\"נ אסור במקום אחד יותר משיעור שלש אשפתות קמ\"ל דמותר: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב רבינו היה מעמיד הזבל על הסלע וכו'. היינו סיפא דמתניתין שכתבתי בסמוך יתר מכאן מותר דברי ר\"ש וחכ\"א עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה וידוע דהלכה כחכמים ומשמע לרבינו דהוא הדין לנותן על הסלע מדקתני התם בבבא אחריתי דרבי אליעזר בן עזריה משוה נותן על הסלע למעמיק שלשה או מגביה שלשה משמע דת\"ק גם בנותן על הסלע בעי שיגביה שלשה: \n\n" + ], + [ + "מותר לאדם להוציא זבל וכו' עד וגומם עד לארץ. הכל משנה שם (משנה ד'): \n", + "כתב הראב\"ד עיקם עלינו את הדרך וכו'. ויש לומר שרבינו מפרש כאן שמה ששנינו ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו מילתא באפי נפשה היא דאשמעינן שמותר להוציא זבל מהסהר ולתת בתוך שדהו בין שהיה הסהר בתוך שדהו או בתוך שדה חבירו וכדרך ששנה ברישא עושה אדם שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה דהתם איירי במוציא הזבל מהחצר והכא איירי במוציא מהסהר ואשמעינן דחצר וסהר שוים הן ולהורות לנו שאינו מקושר ומוציא מן הסהר וכו' עם המדייר שדהו וכו' דלא נימא דוקא בהאי גוונא שעוקר שלש רוחות וכו' הוא שמוציא מהסהר ונותן לתוך שדהו אבל בגוונא אחרינא אינו מוציא מהסהר ונותן לתוך שדהו ולהזהר מזה הקדים רבינו מוציא מן הסהר ואין בדבר עיקום ולא בילבול אדרבה אפריון נמטייה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "ומ\"ש בד\"א בשנתכוון לתקן שדהו וכו'. לשון המשנה בד\"א מתוך שלו אבל מתוך של חבירו מה שהוא רוצה יטול בד\"א בזמן שלא התחיל בו מערב שביעית אבל אם התחיל בו מערב שביעית מה שהוא רוצה נוטל. ובירושלמי תני אמר רבי יודא בד\"א בזמן שלא נתכוון לתיקון שדהו אבל אם נתכוון לתיקון שדהו אפילו יותר מכאן מותר אמר רבן שמעון בן גמליאל [בד\"א] בזמן שלא נתכוון לתיקון שדהו אבל אם נתכוון לתיקון שדהו אפי' פחות מכאן אסור אמר רב ביבי הורי רבי ייסא כדון תניא לקולא ורבינו נראה שגורס הורי רבי ייסא כדון תניא לחומרא ועל האומר לקולא תמהני איך יתכן שיקל בנתכוון לתקן שדהו יותר מכשלא נתכוון וגם על סברת רבי יהודה יש לתמוה כן ונראה שהיא כתובה בטעות וכך צריך להגיה בד\"א שנתכוון לתיקון שדהו אבל לא נתכוון אפילו יותר מכאן מותר: \n\n" + ], + [ + "אבנים שראויות וכו' עד לא ינטלו. גם זה משנה שם (משנה ז') אבנים שזעזעתן המחרישה ובירושלמי לא סוף דבר בשזעזעתן [המחרישה] אלא אפילו מחרישה עתידה לזעזען: \n\n" + ], + [ + "המסקל שדהו וכו' עד יטול את כולן. ג\"ז במשנה שם: \n\n" + ], + [ + "לא ימלא אדם גיא עפר וכו'. ג\"ז משנה ח' שם ולא יסמוך בעפר אבל עושה הוא חייץ וכל אבן שיכול לפשוט ידו וליטלה ה\"ז תנטל: \n", + "כתב הראב\"ד המשנה לא דברה על זה כלל אבל היא כך וכו'. ואני אומר שהוקשה לרבינו מה תיקון יש בבנין המדרגות ע\"פ הגאיות ולפיכך פירש בפירוש משנה זו כך כשיבנה מדרגה על הגאיות ההם ויישר אותם לתקנם לא יסמוך בעפר ר\"ל לא יחזיר העפר לגאיות ההם כדי שישוה פניהם עכ\"ל. נראה שהוא ז\"ל מפרש דרישא אסיפא סמיך וה\"ק כשבונים מדרגות על פי הגאיות לא יסמוך בעפר כלומר לא יחזיר עפר לגאיות ההם כדי שישוה פניהם ומ\"מ יש לתמוה למה לא חילק רבינו בין ערב שביעית משפסקו גשמים לשביעית משפסקו גשמים כמו שחילקו במשנה וצ\"עx. ועל מה ששנינו אבל עושה הוא חייץ פירש שם רבינו חייץ הוא מחיצה ר\"ל להבדיל אותו הגיא מכל השדה עכ\"ל. וע\"פ מה שפירש באין בונין מדרגות ע\"פ הגאיות שאין אסור בנין המדרגות אלא שלא יסמוך בעפר איך יפול על זה אבל עושה הוא חייץ ואפשר דה\"ק לא יחזיר העפר לגאיות משום דהוי תיקון הקרקע אבל עושה הוא חייץ שאף ע\"פ שהוא שבח לגיא להיות מובדל משאר שדות מ\"מ אינו תיקון הקרקע ממש. ועל מה ששנינו וכל אבן שהוא יכול לפשוט ידו וליטלה פירש רבינו האבנים שיהיו קרובים לפי הגאיות כדי שיוכל להושיט ידו ולקחתם מותר לו לקחתם ומה שלא אפשר לקחתם עד שירד בגיא אינו מותר לו לקחתם מפני שכשנראה אותו יורד או ישלשל עצמו לקחת אותם נאמר שהוא לתקן שדהו נתכוון עכ\"ל. והר\"ש פירש כל אבן שבשדהו אפילו קטנה אם הוא יכול לפשוט ידו וליטלה ולבנות בה גדר של אבנים כגון שסמוכים לגדר הרי זה תנטל שהגדר מוכיח עליו דלבנות הגדר נוטלה ולא לתקן השדה לזריעה עכ\"ל. והראב\"ד פירש כל אבן שהוא יכול לפשוט כשעומד בר\"ה וליטול אותה מתוך שדה חבירו תנטל ואין כאן משום גזל וכו' והוא על פי הירושלמי דאמאי דתנן כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה ה\"ז תנטל א\"ר יעקב בר בון בשם ר\"ל זאת אומרת שאסור ללקט צרורות מתוך שדה חבירו די מנכש ויהיב עשביה עליהון הדא דתימא בבקעה אבל בהרים ובטרשים וטיבו חשב ליה: \n\n" + ], + [ + "אבני כתף וכו'. ג\"ז משנה ט' שם וכרבי יוסי: \n", + "כתב הראב\"ד מ\"מ אפילו מתוך שלו עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש וכן הקבלן מביא מ\"מ. ג\"ז משנה שם: \n", + "וכתב הראב\"ד פירוש קבלן שקיבל לעשותו חייץ וכו'. ותמיהא לי וכי נתכוון לחלוק שדהו מה בכך הא תנן אבל עושה הוא חייץ וצ\"ע. ופי' הר\"ש הקבלן מלשון מקבלי קיבולת שדרכו לעשות בנינים בקיבולת מביא מ\"מ ואפילו פחותות מאבני כתף דאין כוונתו אלא לקבץ אבנים ואפילו מביא משדות שלו שרי דאי משדות אחרים אפילו אינו קבלן שרי כדתנן לעיל דמתוך של חבירו מה שהוא רוצה נוטל וי\"מ קבלן שקיבל שדה באריסות דלא חשיב האי שדה כשלו ונוטל ממנו אפילו קטנות אע\"פ שהוא אריס בה עכ\"ל. ורבינו בפירוש המשנה כתב כי\"מ: \n\n" + ], + [ + "פרצה שהיא סוגה בעפר וכו'. ירושלמי שם (הלכה י') אמאי דתנן הבונה גדר בינו ובין ר\"ה מותר להעמיק עד הסלע ל\"ש אלא בינו לבין ר\"ה הא בינו לבין חבירו אסור בשביעית אבל במועד אפילו בינו לבין ר\"ה אסור בפירצה שהיא סגה את העפר אבל בפירצה שאינה סגה את העפר מותר לגדרה בשביעית וכו' ושאינה מכשלת את הרבים אבל אם היתה מכשלת אע\"פ x (שאינה) סגה את העפר מותר לגדרה בשביעית ע\"כ: \n", + "וכתב הראב\"ד זו הגירסא משובשת מצאתיה בירושלמי וכו': \n\n" + ], + [ + "אסור לבנות גדר וכו'. ירושלמי שם. \n", + "ומ\"ש אבל בונה גדר בינו ובין רשות הרבים וכו' עד סוף הפרק. משנה ג' שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עבודת הארץ בשנה ששית וכו' עד כדין תורה. בריש מ\"ק (דף ג') ובתוספתא פירקא קמא דשביעית ובירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "אי זו שדה האילן וכו' עד ואע\"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות. משנה פרק קמא דשביעית (משנה ב'): \n\n" + ], + [], + [ + "כתב הראב\"ד חורשין כל בית סאה בשבילן א\"א נ\"ל מהגמרא וכו'. משיג על רבינו שסיים וכתב ואע\"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות שמהירושלמי נראה שכל אחד מהאילנות יהיה ראוי לעשות לערך ס' מנה ולדעת רבינו נ\"ל דמתניתין קשיתיה דקתני עד שיהו משלשה ועד תשעה ולא הוה ליה למיתני אלא עד שיהיו עשרה ולכך פירש דמג' עד ט' יש להם דין אחר דג' בעינן שכל אחד יהא ראוי לעשות ואם יש בהם אחד שאינו ראוי לעשות אין חורשים להם אלא לצרכן וכשהם מג' ועד ט' אע\"פ שיש בהם אחד שאינו ראוי לעשות חורשין כל בית סאה בשבילן. ומ\"ש בירושלמי ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשים נראה דקאי אמג' ועד ט' דלא תימא כיון שהם יותר משלשה אע\"פ שיעשו פחות מס' מנה חורשין כל בית סאה אלא צריך שלא יפחות ממה שצריך שיעשו כשהם שלשה דהיינו ס' מנה וזעירא בר' חנינא אמר שלא יפחות מחשבון מתושעים היינו לומר שמשלשה ולמעלה צריך שיהו כל שלשה ראויים לעשות ס' מנה ונמצא שכשהם ט' צריך שיהיו ראויים לעשות שלשה ככרים של ס' מנה כל אחד ופסק רבינו כרב ביבי משום דמשמיה דרבי חנינא קאמר לה דהוא מאריה דגמרא טובא טפי מזעירא: \n\n" + ], + [ + "היו עשרה אילנות וכו' עשר נטיעות וכו'. ג\"ז משנה שם (משנה ד'). \n", + "ומ\"ש ודבר זה הל\"מ. בפ' לולב וערבה (סוכה ל\"ג): \n\n" + ], + [ + "היו עשויות שורה אחת וכו' עד לעשרה. משנה ספ\"ק דשביעית: \n", + "כתב הראב\"ד היו עשויות שורה אחת מוקפות א\"א נ\"ל מהגמרא דאו מוקפות עטרה קתני במתניתין עכ\"ל. איני יודע מהיכא יליף לה ומ\"מ לישנא דמתניתין משמע דאו מוקפות קתני דמוקפות בעטרה אינו כתבנית עשויות שורה וכן פירש רבינו בפירוש המשנה שורה הוא שיהיו כשורה אחת על קו אחד. ומוקפות עטרה להיות כקשת עגולה עכ\"ל. ור\"ש פירש שורה שנטועה במקום אחד כחומה ואין מפוזרות וכו' מוקפות עטרה גדר סביב וא\"כ איני יודע למה הוצרך להזהיר ולומר דאו קתני ויש ספרים דגרסי במתניתין או מוקפות וכתב רבינו שמשון שהטעם שאין חורשין להם אלא לצרכן משום דכשמפוזרות נראה כחורש לצורך האילן אבל היכא דקיימין במקום אחד נראה כמתקן את הארץ לצורך שביעית ולא לצורך האילן. \n", + "ומ\"ש והדילועין וכו'. שם וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "איזו היא נטיעה וכו'. גם זה פרקא קמא משנה ח' שם וכר' עקיבא: \n\n" + ], + [ + "אילן שנקצץ. ג\"ז משנה שם דברי רבי שמעון ויש לתמוה למה פסק כיחידאה ואין לומר שטעמו משום דאמרינן בירושלמי רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אמרו דבר אחד וכמו שכתב בפירוש המשנה דכיון דחכמים פליגי עלייהו הוה ליה למיפסק כרבים ואין לומר דמשום דמשנת ראב\"י קב ונקי שהרי בפ\"א פסק רבינו דלא כוותיה ועוד דכי אמרינן פלוני ופלוני אמרו דבר אחד הוה ליה שיטה ולא קיי\"ל כוותייהו: \n\n" + ], + [ + "אף בזמן המקדש מותר לסקל וכו' עד ולא מנקבין. משנה פרק שני דשביעית (משנה ב' - ה'): \n\n" + ], + [ + "ובזמן המקדש אין בונין מדרגות וכו'. משנה פ\"ג דשביעית (משנה ח'): \n\n" + ], + [ + "אף בזמן הזה אין נוטעין וכו'. משנה פרק ב' דשביעית (משנה ו') אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר\"ה ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור רבי יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת רבי יוסי ור\"ש אומרים לשתי שבתות ואיפסיקא הלכתא בסוף פרק הערל (יבמות דף פ\"ג) כר' יוסי ור\"ש ואמרינן בפ\"ק דר\"ה (דף י') שמלבד השתי שבתות של קליטה צריך שלשים יום. \n", + "ומ\"ש ואם לא עקר הפירות מותרים ואם מת קודם שיעקור וכו'. ירושלמי שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל שתוציא הארץ וכו' הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ואפילו שדה שנטייבה וכו'. בת\"כ והיתה שבת הארץ לכם מן השבות בארץ אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור מכאן אמרו שדה שנטייבה ב\"ש אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית וב\"ה אומרים אוכלים ואיתא נמי להאי פלוגתא במתניתין פ\"ד דשביעית (משנה ב') וידוע דהלכה כב\"ה. \n", + "ומ\"ש וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה וכו' בת\"כ לא תבצור כדרך הבוצרים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומד\"ס שיהיו כל הספיחים אסורים באכילה בת\"כ חכמים אומרים אין ספיחים מן התורה אלא מד\"ס ותניא תו התם את ספיח קצירך מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית ובפ\"ט דשביעית (משנה א') תנן וחכ\"א כל הספיחים אסורים ואע\"פ שרבינו בפירוש המשנה פירשה לענין אחר כאן הוא מפרשה לענין זה: \n", + "ומ\"ש ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה וכו'. כן יש ללמוד מהמשנה הנזכרת דקתני התם ר' יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה ואע\"פ שאין הלכה כמותו אלא כחכמים שאמרו כל הספיחים אסורים יש ללמוד מדבריו טעם איסור הספיחים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהם. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ספיחים העולים בשדה וכו'. ירושלמי פ' הספינה: \n", + "וכן התבן וכו'. פ\"ט דשביעית ירושלמי: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לא גזרו עליו איסור ספיחים וכו'. כך כתוב בספר כתיבת יד. וגם רבינו לא איירי אלא בדין ספיחין ודין קדושת שביעית כתב בפ\"ה ושם כתב דין התבן: \n\n" + ], + [ + "ספיחים של שביעית שיצאו למוצאי שביעי' וכו'. תוספתא פ\"ד דשביעית ספיחים של שביעית אין תולשין אותן ביד אבל חורש כדרכו ובהמה רועה כדרכה ומדקתני חורש על כרחנו לומר דלא מיירי בשביעית אלא בספיחי שביעית שיצאו למוצאי שביעית: \n\n" + ], + [ + "ועל מה שכתב רבינו ועד מתי אסורים ספיחי שביעית. כתב הראב\"ד א\"א חפשתי זו המימרא ולא מצאתיה וכו'. ואני אומר דאישתמיטתי' למרן מקום דין זה ודחק עצמו לבקש מקום מוצאו ולא עלה בידו ודברי רבינו מבוארים בפרק שני דדמאי ירושלמי וז\"ל ולענין ספיחים מראש השנה ועד חנוכה איסור ספיחים מהחנוכה ועד עצרת היתר ספיחים מן העצרת ועד ראש השנה צריכה ופסק רבינו דמעצרת ועד ראש השנה לקולא משום דאיסור ספיחים אינו אלא מדרבנן והתוספות בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ\"ח:) בד\"ה כל הספיחים הביאו הירושלמי הזה וכתוב בו מחנוכה ועד ראש השנה היתר ספיחים ונראה שכך היה גירסת רבינו: \n", + "והזורע ספיחי שביעית במוצאי שביעית וכו'. משנה פרק תשיעי דתרומות (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית וכו'. תוספתא פ\"ג. \n", + "ומה שכתב וכן שאר הפירות אין לוקחין אותם במוצאי שביעית כו' עשה הבכיר וכו'. משנה בפרק ו' דשביעית מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית משיעשה כיוצא בו עשה הבכיר הותר האפיל רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד ומשמע בירושלמי דהלכה כרבי. וכן משמע בפ\"ק דסנהדרין ומשמע לרבינו שדין שאר פירות כדין ירק לתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "מאימתי מותר אדם ליקח לוף וכו'. משנה פ\"ה דשביעית (משנה ה') וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "באחד בתשרי ר\"ה וכו'. משנה בריש ראש השנה: \n", + "פירות ששית שנכנסו לשביעית וכו'. פ\"ק דר\"ה (עלה י\"ב ע\"ב) מייתי מתני' דפירקא קמא דמעשרות מאימתי הפירות חייבים במעשרות התאנים משיבחלו התבואה והזיתים משיביאו שליש מנה\"מ אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן מקץ שבע שנים וכו' אלא לומר לך כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ראש השנה אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית ומשם יש ללמוד להביאה שליש בששית לפני ר\"ה שאתה נוהג בו מנהג ששית בשביעית: \n\n" + ], + [], + [ + "האורז והדוחן וכו' הולכים בהם אחר גמר הפרי וכו'. פ\"ק דר\"ה (דף י\"ג:) מייתי הא דתנן בפרק ב' דשביעית האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר\"ה מתעשרין לשעבר ומותרים בשביעית ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרים לשנה הבאה ומייתי תו בברייתא דר\"ש שזורי סבר שזרעו לזרע אזלינן ביה בתר השרשה ובתר הכי אמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי ופירש\"י במיני קטניות פליגי דר\"ש אזיל בתר השרשה ורבנן לא אזלי [בתר השרשה] למדנו דאשכח שמואל תנא דלא אזיל בתר השרשה בקטניות אלא אחר גמר פרי ועליה סמיך לפלוגי עליה דר\"ש שזורי ועלה דהא מתניתין דתנינן לעיל האורז והדוחן וכו' שהשרישו וכו' ומשמע לרבינו דהא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר הפרי גם לענין שביעית היא: \n\n" + ], + [ + "הירק בשעת לקיטתו וכו'. פרק קמא דר\"ה (דף י\"ב) אמרינן הכי לענין תרומה ומעשר ומשמע לרבינו דה\"ה לענין שביעית: \n", + "והאתרוג אפילו היה כפול וכו'. יש בקצת ספרי רבינו חסרון מט״ס בסוף בבא זו וכך צריך להגיה ואפילו היה כככר בששית הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית והדין הוא בפ״ב דבכורים (משנה ו') תנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד שוה לאילן בערלה וברבעי ובשביעית ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו דברי ר״ג רבי אליעזר אומר שוה לאילן בכל דבר. ובפ״ק דר״ה (דף ט״ו) אמר רבה אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר וכו' עד חייבים עליהם משום טבל ופירש״י אמר רבה אתרוג בת ששית שחנטה בששית וכו' עד חייבת משום טבל דבתר חנטה אזלינן ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״ט:) אמרינן דסתם מתני' דהתם סבר כרבותינו דאושא דאמרינן אתרוג בתר לקיטה לשביעית ורבינו נראה דספוקי מספקא ליה אי אזלינן ביה אחר חנטה לשביעית כחמשה זקנים וכמתניתין דפ״ב דבכורים או אחר לקיטתו כרבותינו דאושא וכסתם מתניתין דפ' לולב הגזול וכן מספקא ליה אי אזלינן ביה אחר חנטה למעשרות כרבי אליעזר דפ״ב דבכורים וכר״י ור״ל דבתראי נינהו או אזלינן ביה בתר לקיטה כר״ע דפ״ב דבכורים וכחמשה זקנים וכרבותינו דאושא ופסק בתרוייהו לחומרא: \n\n" + ], + [ + "וכן פירות שביעית משיצאו למוצאי שביעית וכו'. ארישא דמילתא קאי דקתני פירות ששית שנכנסו לשביעית אם היו תבואה או קטניות וכו' והגיעו לעונת המעשרות האורז והדוחן וכו' אחר גמר פרי והירק כשעת לקיטתו והשתא קאמר דהוא הדין לפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית שהולכים בתבואה וקטניות וכו' אחר עונת המעשרות ובאורז ודוחן וכו' אחר גמר פרי ובירק אחר לקיטתו והוא מבואר שם ויליף מדכתיב במועד שנת השמטה לומר לך כל תבואה שהביאה שליש לפני ר\"ה אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית ושליש היינו עונת המעשרות: \n\n" + ], + [ + "פול המצרי שזרעו לזרע וכו'. בפרק שני דשביעית (משנה ז') גבי מתניתין דהאורז והדוחן וכו' בתר השרשה תנן רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה כיוצא בהן כלומר דאזלינן בהו בתר השרשה וכבר כתבתי בסמוך דהלכה כשמואל דאמר לא הלכו בקטניות אלא אחר גמר פרי וגרסינן בירושלמי פרק שני דשביעית (הלכה ח') על פול המצרי זרעו לזרע לפני ר\"ה השביעית ונכנסה שביעית בין זרעו בין ירקו מותר זרעו לירק לפני ראש השנה שביעית ונכנסה שביעית בין זרעו בין ירקו אסור זרעו לזרע ולירק לפני ר\"ה השביעית ונכנסה שביעית פשיטא זרעו מותר ירקו מהו תני רבי חייא אסור תני רבי חלפתא בן שאול מותר מ\"ד מותר דבר תורה מ\"ד אסור מפני מראית העין ורבינו שסתם וכתב וכן אם זרע לזרע ולירק אסור אפשר שהיתה לו נוסחא אחרת בירושלמי או שהוא סובר שאף ע\"פ שבתחלה אמרו פשיטא זרעו מותר כי אסיקנא דמ\"ד אסור מפני מראית העין קאי אף אזרעו: \n\n" + ], + [ + "עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית אם זרעו וכו'. שם בירושלמי זרעו לזרע לפני ר\"ה השמינית ונכנסה שמינית בין זרעו בין ירקו אסור זרעו לירק לפני ר\"ה השמינית ונכנסה שמינית בין זרעו בין ירקו מותר זרעו לזרע ולירק לפני ראש השנה השמינית ונכנסה שמינית זרעו אסור וירקו מותר: \n", + "וכתב הראב\"ד לא מצינו בזורע בשביעית שום היתר וכו'. ואני אומר שמתוך דבריו ז\"ל נלמד להליץ בעד רבינו ולומר דאיירי במקומות שהשביעית מדבריהם. והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ דאע\"ג דאסור לזרוע ואם זרע אפילו בשוגג יעקור הכא מיירי דעבר וזרע בשביעית ויצא לשמינית ומל' עבר וזרע ויצא וכו' וכבר נתבאר ספ\"ג שאע\"פ שהדין נותן לעקור אם עבר ולא עקר הפירות מותרים והולכים בו אחר גמר פרי ואין בפירות אלא איסור ספיחים בלבד ומעתה הדין שוה אפילו במקום שהשביעית מן התורה ואפילו זרעו ישראל כפשט הירושלמי ול\"ק מידי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בנות שוח וכו'. משנה רפ\"ה דשביעית (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "הבצלים הסריסים ופול המצרי וכו'. משנה פ\"ב שם (משנה ט') וכחכמים ואע\"פ שפסק רבינו לעיל בסמוך הולכים אחר גמר פרי י\"ל שגמר פריין תלוי בשסמוך לגמרן ימנעו מהם מים שלשים יום ובשל בעל שלש עונות: \n\n" + ], + [ + "הדלועין שקיימן לזרע וכו'. ג\"ז משנה שם (משנה י') ובירושלמי כיצד הוא בודק [רבי יוסי בן חנינא אומר] עוקצו אם מתאחה אסור ואם לאו מותר פירוש אם מתאחה הנקב ונסתם נראה שעדיין הוא לח ואסור ואם אין הנקב נסתם הדבר מוכיח שכבר הוקשו ומותר: \n", + "וכן הירקות וכו'. תוספתא פרק שני דשביעית כל ירקות x שהוקשו לפני ר\"ה מותר לקיימן בשביעית אם היו רכים אסור לקיימן בשביעית מפני מראית העין כלומר שיאמרו הרואים שנזרעו בשביעית וזהו שכתב רבינו אסור לקיימן משום ספיחים כלומר שאע\"פ שהיה ראוי לומר שמותר לקיימן כמו שמותר לקיים הספיחים אסרו לקיימן מפני מראית העין מתוך שהם רכים יבואו לומר שנזרעו בשביעית: \n", + "ואין מחייבים אותו לשרש את הלוף וכו' ואין מחייבים אותו לשרש את הקנדס וכו'. תוס' פ\"ב דשביעית: \n\n" + ], + [ + "לוף של ערב וכו'. משנה פ\"ה דשביעית (משנה ד') וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "הבצלים שירדו עליהם גשמים וכו'. משנה פרק ו' דשביעית (מ\"ג) ואיתא בפרק הנודר מן הירק. \n", + "ומ\"ש ובין כך ובין כך וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "בצל שעקרו בשביעית וכו'. פרק הנודר מן הירק: \n", + "כתב הראב\"ד לא עשה רבי אבהו מעשה אלא במרוכנים וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דבפרק הנודר מן הירק בגמרא דידן לא אוקמוה במרוכנין אלא בדרך דילמא. ועוד דבירושלמי הכי איתיה רבי יוסי בשם ר' יוחנן בצל שעקרו ושתלו מכיון שהשחיר מתעשר לפי כולו ולא שניא בין שעקרו בשביעית ושתלו למוצאי שביעית [בין שעקרו בשביעית] רבי זעירא אמר מכיון שרבה עליו החדש מותר ר' לא ורבי אימי תרויהון אמרי אסור וכו' רבי אבהו עאל לארבאל וכו' ושאלין ליה באילין בצליא והורי לון הדא דר' זעירא מכיון שרבה עליו החדש מותר חמתון סמיכין עלוי אמר לון אני לא אמרתי אלא במרוכנין א\"ר יהודה בר פזי אנא ידע ראשה וסופה כדשמע דר' לא ור' אימי פליגין שמט מיניה. משמע מהכא דרבי זעירא בכל גוונא שרי אפילו בשאינם מרוכנים ולא א\"ר אבהו אני לא אמרתי במרוכנין אלא משום דשמע דרבי לא ורבי אימי פליגי ומאחר דגמרא דידן שרי אלמא ס\"ל כרבי זעירא וכיון דרבי זעירא לא מפליג בין מרוכנין לשאינם מרוכנים אנן נמי לא מפלגינן: \n\n" + ], + [ + "הפירות שיוציא האילן וכו'. בתורת כהנים ומשנה וירושלמי פ\"ה דשביעית ופירוש מוקצה מקום שדרכן לשטוח בו התאנים ליבש. ולענין זיתים. לשון המשנה אין עושים זיתים בבד ובקוטב אבל כותש הוא ומכניס לבודידה ר\"ש אומר אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה ובירושלמי רבותינו התירו לעשות בקוטב ר\"י הורי לאילין דרבי ינאי לטחון בריחיים כרבי שמעון ולעשות דרבי בקוטב כרבנן וכתב רבינו בפירוש המשנה קוטב הוא גת קטן לזיתים ובודידה שם הבד והיא גת קטנה עד מאד ובזה נתבארו דברי רבינו. מ\"ש כותש ומכניס לתוך גת קטן ביותר הם דברי רבנן שאמרו כותש ומכניס לבודידה. \n", + "ומ\"ש וטוחן בבית הבד ומכניס לבד קטנה הוא מ\"ש בירושלמי שרבי יוחנן הורה לשל רבי ינאי לטחון בריחים ולעשות בקוטב ולכך כתב בתחלה קטנה ביותר כי כן הוא פירוש בודידה ובסוף לא כתב אלא בד קטנה ותו לא כי הקוטב אינו כ\"כ קטן כמו הבודידה: \n\n" + ], + [], + [ + "מצות עשה להשמיט וכו'. ומ\"ש וכן אם אסף כל פירותיו לתוך וכו'. במכילתא והשביעית תשמטנה שלא יאמר אדם מפני מה אמרה תורה וכו' לא שיאכלו העניים הריני מכניסם לתוך ביתי ומחלקם לעניים ת\"ל והשביעית תשמטנה וכו' מגיד שפורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם כלומר שגדרו שלא יפרוץ פרצות בשדהו אבל לגדור ודאי שהוא עובר ומבטל מצות עשה אף אם דעתו להפקירם אח\"כ: \n", + "ומ\"ש ויש לו להביא וכו'. משנה פ\"ה דשביעית (משנה ז'): \n\n" + ], + [ + "אין שביעית נוהגת אלא בא\"י בלבד וכו'. ירושלמי פ\"ו דשביעית (הלכה א') ומשנה בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ו:) כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ: \n", + "ונוהגת בין בפני הבית וכו'. בפרק השולח (גיטין דף ל\"ו) לגבי פרוזבול רבי היא דתניא וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים ופירש רש\"י אע\"ג דהלל בבית שני הוה ס\"ל לאביי דבבית שני הואיל ולא היה היובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא ודאמרי' בערכין מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר [ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי שכתב במס' גיטין] x בירושלמי מניין שאין השמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמטה שמוט אחת שמטת יובל ואחת שמטת שביעית אבל בת\"כ ראיתי דשביעית נוהגת בזמן שאין יובל נוהג ואומר אני שהוא מחלוקת עכ\"ל. ומדברי רבינו פה נראה שהוא סובר דאף שלא בפני הבית נוהגת מן התורה ופסק כההיא דת\"כ משום דמשמע דההיא כחכמים דפליגי עליה דרבי והלכה כרבים אבל קשה שהרי כתב בפרק ט' ההיא דקתני רבי בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ועוד דההיא דפרוזבול ליתא אלא אליבא דרבי וכיון שרבינו פסקה לההיא דפרוזבול משמע דסבר לה כרבי והיאך נאמר שכאן פסק כחכמים לפיכך נ\"ל דלעולם כרבי ס\"ל ול\"ק שהוא ז\"ל מפרש הא דאמר רבי בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקעות לא אשמטת קרקעות בשביעית קאמר דההיא לעולם נהגה אף שלא בפני הבית אלא ליובל קרי שמטת קרקעות שהרי השדות חוזרות לבעלים וכמבואר בדבריו רפ\"ט וכן פירש ר\"ת אבל קשה שכתב רבינו בפירוש בזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג אחת מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם הרי שכתב בשביעית בזמן שאין היובל נוהג אינה אלא מדבריהם ואפילו שביעית דקרקעות וי\"ל דמדבריהם דקאמר לא קאי אלא להשמטת כספים דסמיך ליה דאילו שמטת קרקעות מדאורייתא נמי נהגה בכל זמן ואי הוה אמרינן שמה שכתב רבינו כאן דנוהגת אף שלא בפני הבית מדרבנן הוה ניחא אבל פשטא דמילתא דמדאורייתא קאמר: \n\n" + ], + [ + "כל שהחזיקו בו עולי בבל וכו'. משנה בפ\"ו דשביעית (מ\"א) ג' ארצות לשביעית כל שהחזיקו בו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו בו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד ומן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד ומפרש רבינו נאכל ולא נאכל לענין הספיחים. ובמשנה לא פירש כן: \n\n" + ], + [ + "סוריא אע\"פ שאין שביעית נוהגת בה וכו'. משנה ב' שם עושים בתלוש בסוריא אבל לא במחובר דשין וזורין ודורכין ומעמרין אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקין ובירושלמי אמר ר' אבהו שלא יהו הולכים ומשתקעין שם בתלוש למה הוא מותר מן גו דו חמי רווחא [קריב] לא נפיק: \n", + "אבל עמון ומואב ומצרים ושנער וכו'. פ\"ד דידים (משנה ג') מתוך מחלוקת ר\"ט ור\"א ב\"ע מתבאר שמותר לזרוע בהם בשביעית: \n\n" + ], + [ + "עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם. בירושלמי פרק ו' דשביעית רבי יצחק בר נחמן ור\"ל שאל לרבי חנינא הקונה מעמון ומואב מהו [א\"ל קשיתי קמי רבי ייסא לית עמון ומואב דמשה] אמר רבי מנא קשיתה קמי רבי חגיי לית עמון ומואב דמשה לית עמון ומואב דר\"א בן עזריה אמר רבי יוסי בר בון כתיב כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא צריכה לר\"ש טהרה מיד סיחון ועוג או לא טהרה אין תימר טהרה חייבת אין תימר לא טהרה פטורה אמר ר' תנחומא החל רש לרשת את ארצו עשיתי את ארצו חולין לפניך משמע בהדיא דחייבת בשביעית ומתניתין היא בפ\"ט דשביעית (משנה ב') ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ומשמע לרבינו שאין חיובה אלא מדבריהם. \n", + "ומ\"ש רבינו וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרים באכילה לא יהיו ארצות אלו חמורים וכו' כתב עליו הראב\"ד מה היה צריך להביאו מק\"ו הרי לא החזיקו עולי בבל עכ\"ל. וי\"ל דאין אנו יודעים אם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן ומסוריא שהיו בבית שני מלכים תקיפים כמו שמצינו בינאי המלך שכבש ששים עיר כדאיתא בקידושין פרק האומר: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שקנה קרקע בא\"י וכו'. כתב על זה בעל כפתור ופרח בפרק מ\"ז תימה על זה אמאי פירותיו של עכו\"ם מותרים מזה הטעם שכך שנינו לא נאכל ולא נעבד והרב עצמו פירש שאם תיעבד על ידי אחר אסור לאכול ממה שתוציא וזה אפילו בקרקע העכו\"ם שאם היה דעת הרב שאינו נעבד ר\"ל בקרקע ישראל אבל בקרקע העכו\"ם נעבד א\"כ היה בא מטעם יש קנין ואם הוא כן לא היה צריך ז\"ל לזכרון ספיחים ומ\"ש ז\"ל פה שלא גזרו על הספיחים וכו' אלא ודאי הוא שספיחי ישראל בקדושת עזרא אסורים משום גזירה אבל לזרוע אסור מן התורה והעכו\"ם אינם מצווים על השביעית ומש\"ה אין לנו לגזור עליהם ולאסור ספיחים אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע אותו איסור בקנינו מטעם שאין קנין לעכו\"ם בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ושביעית שהרי אינם חייבים במעשר ואפילו הכי פירותיהם חייבים ה\"נ אינם חייבים בשביעית אבל בפירותיהם נוהג שביעית שהרי ביטול גזירת ספיחים לא התיר עבודה בשביעית וכמו שכתב הוא ז\"ל בהלכות שמטה שהספיחים מותרים והעבודה אסורה ואין לומר מי שספיחיו אסורים פירותיו אסורים ומי שספיחיו מותרים פירותיו מותרים שהרי איסור הפירות אינו בא מכח הספיחים אלא איסור הספיחים בא מכח איסורי הפירות ותלי תניא בדלא תניא והיאך נתלה היתר פירות העכו\"ם מפני היתר ספיחיו והספיחים אסורים משום גזירה לא הפירות וכיבוש עולי מצרים אם עבדו ישראל אסור מדרבנן ולזה אם עבדו העכו\"ם נאכל הוא וממשנת אינו נאכל ואינו נעבד נראה בפירוש שפירות העכו\"ם בעבודתו שהם אסורים ולזה לא מצא הרב היתר לפירות העכו\"ם בשביעית אלא משום שהעכו\"ם אינם מצווים על השביעית דאי לאו הכי לכתוב פירות העכו\"ם בשביעית מותרים ולשתוק ע\"כ לשונו והאריך עוד ובסוף דבריו כתב ואל הרב יש לי להאמין אף על שמאל שהוא ימין ובפרק חלק בענין בני כנען שבאו לדון עם ישראל בענין שאמר להם אלכסנדרוס החזירו להם תשובה וכו' הניחו שדותיהם כשהם זרועות וברחו ואותה שנה שביעית היתה וסמכו ישראל עליהם א\"כ מה שזרע העכו\"ם בקרקעו בארץ ישראל מקדושה שניה בשביעית אסור אבל ספיחיו מותרים ובקדושה ראשונה אם זרע העכו\"ם נאכל הוא וכ\"ש שספיחיו מותרים אבל לא נעבד לישראל ואם עבדו אסור דקדושה דרבנן יש בו עכ\"ל. וכל דבריו הם שלא בהשגחה שמה שהוקשה לו מדקתני לא נאכל ולא נעבד ופירש רבינו שאם תיעבד על ידי אחר אסור לאכול ממה שתוציא יש לומר שאע\"פ שבפירוש המשנה כתב כן כאן בפרק זה פירשה לענין ספיחים ועוד מה שכתב בפירוש המשנה שאם תיעבד על ידי אחר אסור לאכול וכו' היינו דוקא בשאותו אחר ישראל אבל אם הוא עכו\"ם מותר ומ\"ש עוד אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע וכו' לא דק דבהדיא כתב רבינו בפ\"ט ובפ\"ו דשמיטת קרקע בזמן שאין היובל נוהג אינו אלא מדבריהם ומ\"ש לא נפקע אותו איסור בקנינו מטעם שאין קנין לעכו\"ם בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ושביעית אשתמיטתיה מה שכתב רבינו בפ\"א מהלכות תרומות שמה שאמרו אין קנין לעכו\"ם בארץ להפקיע מן המצות היינו לענין שאם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא הרי היא כאילו לא נמכרה לעכו\"ם מעולם אבל בעודה ביד עכו\"ם מופקעת היא ומה שפירותיהם חייבים במעשר אינו אלא כשמירחם ישראל דוקא. ומ\"ש ה\"נ אינם חייבים בשביעית אבל בפירותיהם נוהג שביעית שהרי ביטול גזירת ספיחים לא ביטל עבודה בשביעית וכמו שכתב הוא ז\"ל שהספיחים מותרים ועבודה אסורה ע\"כ הדבר ברור שאינם ענין זו לזו דהתם בשדה ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל והכא בשדה עכו\"ם. ומ\"ש ואין לומר מי שספיחיו אסורים וכו' עד ולשתוק אילו היה יורד לסוף דעת רבינו לא היה כותב כן שמה שכתב רבינו ולא גזרו על הספיחים לא לתת טעם להיתר פירות שזרע העכו\"ם בשדהו בא כמו שנראה מדברי כפתור ופרח. שפירוש דברי רבינו כך הם עכו\"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרים כלומר מפני שהשדה של עכו\"ם וגם לא נעבד בה עבודה ע\"י ישראל הלכך מותרים ומשום דאיכא לאקשויי אהא אע\"פ שלא נעבדה ע\"י ישראל היה לנו לאסרה דלא גריעי מספיחים שלא עובדו על ידי ישראל ואפילו הכי אסורים לכך תירץ אילו היו הספיחים אסורים מן הדין היה כדבריך אבל מאחר שהספיחים אינם אסורים אלא משום שמא יזרע ובעכו\"ם לא שייך לגזור שמא יזרעו שהרי אינם מצווים על השביעית הילכך ליכא קושיא מספיחים ומעתה אין שום פקפוק בדברי רבינו. ויש לתמוה עליו שהביא ההוא מעשה דפרק חלק שהיא מפורשת כדברי רבינו וא\"כ לא היה לו לתמוה עליו וכן קשה שמביא אותו מעשה והוא מעשה לסתור דבריו. ויש להביא ראיה לדברי רבינו מדגרס בירושלמי ספ\"ט דשביעית ריב\"ל היה מפקד לתלמידיה לא תזבון לי ירק אלא מגנתא דסיסרא קם עמיה זכור לטוב אמר ליה אזיל אימור לרבך לית הדא גנתא דסיסרא דיהודאי הוה וקטליה ונסבה מיניה אין בעית מחמרא על נפשך אשתווי לחברך ונראה דה\"פ שריב\"ל צוה לתלמידו שלא יקנה ירק בשביעית אלא מגנתא דסיסרא דהוה משמע ליה שהיתה של סיסרא הכתוב במקרא ומעולם לא נכבשה מישראל ואם כן אע\"פ שהעכו\"ם עובדה בשביעית פירותיה מותרים אבל בשדות אחרות שהיו עכשיו של עכו\"ם יש להסתפק שמא מקודם היו של ישראל וכיון שנעבדו בשביעית פירותיהם אסורים אף ע\"פ שעבדם עכו\"ם אמר ליה זכור לטוב שגם שדה זו היא של ישראל מקודם ולפי חששתו גם זה היה אסור אבל לפי האמת גם זה פירותיו מותרים כיון דבחזקת עכו\"ם הוא ועכו\"ם עבדו ולכן לא יחמיר על עצמו יותר ממה שמחמירים חביריו והא דאמרינן בירושלמי שאסור לטחון עם העכו\"ם בארץ בשביעית צריך להעמידה בספיחים שגדלו בשדה ישראל: \n\n" + ], + [ + "עיירות א\"י הסמוכות לספר וכו'. תוספתא פרק רביעי דשביעית: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתיה וכו'. ירושלמי רפ\"ז דשביעית: \n", + "ומ\"ש מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע. בת\"כ פ' בהר סיני: \n\n" + ], + [ + "לאכילה ולשתייה כיצד כו'. משנה בפ\"ח דשביעית (משנה ב'). \n", + "ומה שכתב דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל זה נלמד ממה ששנינו שם לאכול דבר שדרכו לאכול: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש דבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלים אותו חי. ירושלמי רפ\"ח דשביעית. \n", + "ומ\"ש לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה זהו פירוש מה ששנינו שם גבי דבר שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנים עליו חומרי אדם וחומרי בהמה. \n", + "ומ\"ש ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסל והפת שעיפשה. ירושלמי פרק שמיני דשביעית: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואין מבשלין ירק של שביעית וכו'. משנה שם (משנה ז') וכתנא קמא לגבי ר\"ש ואע\"ג דבירושלמי משמע דהלכה כר\"ש דשרי לא סמך עליו רבינו משום דירושלמי לטעמיה שסובר דר\"מ ור\"ש הלכה כר\"ש אבל גמרא דידן בפ' מי שהוציאוהו מסיק להו בתיקו. \n", + "ומ\"ש ואם בישל מעט ואכלו מיד מותר וכו'. שם בירושלמי נהיגין הוינן מבשלים על יד על יד ואוכלים מיד ומשמע דאפילו לכתחלה שרי וצריך טעם למה לא התיר רבינו אלא בדיעבד ונראה שגם רבינו מתיר לכתחלה. \n", + "ומ\"ש ואם בישל הכי קאמר רצה לבשל וסוף הלשון מוכיח כן שכתב מותר: \n\n" + ], + [ + "פירות המיוחדים למאכל אדם וכו' הלכה הבהמה וכו'. תוספתא פרק חמישי דשביעית: \n\n" + ], + [ + "לסיכה כיצד וכו'. משנה פרק ח' דשביעית (משנה ב'): \n", + "ומ\"ש ולא יפטם את השמן. תוספתא פ\"ו דשביעית אין עושין היין אלונתית ואת השמן ערב ומסיים בה ואם עשה את היין אלונתית ואת השמן ערב סך את השמן ואין סך מהיין והשמיטו רבינו מפני שהוא בכלל מה שכתב לעיל בסמוך. \n", + "ומ\"ש ולא יסוך במרחץ אבל סך הוא מבחוץ ונכנס. ירושלמי פ\"ח דשביעית: \n\n" + ], + [ + "שמן של שביעית אין חוסמין בו תנור וכירים ואין סכין בו מנעל וסנדל. ירושלמי שם ותוספתא פ\"ו דשביעית. \n", + "ומ\"ש ואין סכין אותו בידים טמאות נפל על בשרו משפשפו בידים טמאות. תוספתא שם. \n", + "ומ\"ש לא יסוך רגלו וכו' עד ע\"ג קטבליא. תוספתא שם וירושלמי פ\"ח דשביעית: \n\n" + ], + [ + "להדלקת הנר כיצד וכו' מכרו ולקח בו שמן אחר וכו'. תוספתא פרק ה' דשביעית וירושלמי פ\"ז שמן של שביעית מדליקין בו מכרו ולקח בו שמן אחר אין מדליקין בו ומסיים בה בירושלמי החליף שמן בשמן שניהם אסורים: \n", + "ולא יתן השמן לתוך המדורה וכו'. תוספתא פרק ששי דשביעית: \n\n" + ], + [ + "לצביעה כיצד וכו' אבל אין צובעין לבהמה וכו'. ירושלמי רפ\"ח דשביעית: \n", + "ומ\"ש שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה. היינו לומר שכשלמדו מפי השמועה שפירות שביעית ניתנו לצביעה היינו לצביעת אדם שצביעתו חל עליה קדושת שביעית ולפיכך מותר אבל על צביעת בהמה אינה חלה לפיכך אסור לצבוע בהם לבהמה: \n\n" + ], + [ + "מיני כבוסים וכו' אבל אין מכבסין בפירות שביעית. בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ') ובפ' הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ב) תניא אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה ולא לכביסה רבי יוסי אומר מוסרין מאן וכו' כמאן אזלא הא דתניא לאכלה ולא למלוגמא לאכלה ולא לזילוף לאכלה ולא לעשות ממנה אפיקטויזין כמאן כרבי יוסי דאי כרבנן הא איכא נמי משרה וכביסה ופסק רבינו כרבנן דרבים נינהו וסובר רבינו דע״כ לא אפליגו אלא בפירות וכדדייק לישנא דברייתא ולישנא דקרא דלאכלה אבל במיני כבוסים שאינם פירות אף לרבנן מכבסים בהם ובירושלמי פ״ז דשביעית מיני כביסות מהו שיהא עליהן קדושת שביעית נשמעינה מן הדא הירענין והבורית והאהל יש להן קדושת שביעית. פירוש קדושת שביעית חלה על הכביסה ולפיכך מכבסים בהם ואע״ג דבפרק לולב הגזול הקשו לרבנן דממעטי משרה וכביסה הא כתיב לכם דמשמע לכל צרכיכם ותירצו לכם דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה יצאו משרה וכביסה שהנאתן אחר ביעורן ופירשו שם שמשעה ששורה הפשתן או הבגדים ביין שעה אחת נתקלקל והנאתן אינה עד לבישה י״ל שלא אמרו כן אלא בפירות דשייך לאכלה אבל מיני כביסות דלא שייך בהם לאכלה שפיר מתרבו מלכם אע״פ שהנאתם וביעורם אינו שוה: \n\n" + ], + [ + "כלל גדול אמרו בפרות שביעית וכו'. משנה רפ\"ח דשביעית (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "מותר למכור אוכלי אדם וכו'. תוספתא סוף פרק ה' דשביעית וירושלמי פרק ז': \n\n" + ], + [ + "פירות שביעית אין מוציאין אותם וכו'. משנה ספ\"ו דשביעית (משנה ה'). \n", + "ומ\"ש אפילו לסוריא שם אמר ר' שמעון שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא ומשמע דלת\"ק אפילו לסוריא אין מוציאין ופסק כתנא קמא. \n", + "ומ\"ש ואין מאכילין אותם לא לעכו\"ם ולא לשכיר וכו' עד אבל נזונית משל בעלה. תוספתא פרק ה' דשביעית: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(טו-טז) אין אוספים פירות שביעית כשהם בוסר וכו'. בת\"כ. \n", + "ומה שכתב ומאימתי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה וכו' עד לעונת המעשרות. משנה פ\"ד דשביעית (מ\"ז): \n\n" + ], + [ + "מותר לקוץ אילנות וכו' עד משיוציאו בוסר. משנה שם ופירש רבינו שמשון משישלשלו כשיתחיל להכביד ולתלות כעין שלשלת. משיגריעו משיגדלו הענבים קצת ונקרא גירוע ובפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ג) מפרש דשיעורן כפול הלבן ובירושלמי (שביעית פ״ד ה״ח) א״ר יונה משיזחילו מים כמה דאת אמר כי יגרע נטפי מים עכ״ל: \n\n" + ], + [ + "ואין קוצצין את הכפניות בשביעית וכו'. בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ״ב): \n\n" + ], + [ + "אין שורפין תבן וקש וכו'. בפרק ט' דשביעית (משנה ז') מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית משתרד רביעה שניה משמע דקודם לכן אסור. \n", + "ומה שכתב אבל מסיקין בגפת ובזגין וכו'. תוספתא פרק ששי דשביעית: \n\n" + ], + [ + "מרחץ שהוסקה וכו'. משנה בספ\"ח דשביעית (משנה י\"א). וא\"ת מאחר שכתב בסמוך שאין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא מאכל בהמה היאך התירו להסיק מרחץ בהן. וי\"ל דאם הוסק דיעבד קאמר דמותר לרחוץ בה ועי\"ל דלכתחלה נמי מותר להסיק בהן מרחץ משום דצורך אדם הוא וכדתנן כל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם: \n", + "וכתב הראב\"ד המשנה לא אמרה אלא מותר לרחוץ וכו'. מ\"ש אבל בשכר לא דהוי כסחורה י\"ל דלא נאסרה סחורה אלא בדבר שראוי לאכילה וכדדרשינן לאכלה ולא לסחורה. ומ\"ש ואם כדבריו אדם חשוב לא ירחוץ בשום מרחץ בשביעית ומאי איריא כשהוסק בתבן וקש של שביעית י\"ל דאה\"נ ותבן וקש של שביעית דנקט משום רישא לאשמועינן שאף על פי שהם של שביעית מותר לרחוץ במרחץ שהוסק בהן. ועוד יש לומר דהוסקה בתבן וקש לרבותא נקט שאף על פי שידוע שלא הוסקה אלא בתבן וקש לא ירחוץ בה: \n\n" + ], + [ + "הקליפין והגרעינין וכו': והקור קדושת שביעית חלה עליו וכו'. ירושלמי פ\"ד (הלכה ז'): \n\n" + ], + [ + "הצורר תבלין של שביעית ונותן לתוך התבשיל וכו'. תוספתא דשביעית פרק ששי: \n\n" + ], + [ + "אין נותנין תבן וקש וכו'. ג\"ז תוספתא ספ\"ה וירושלמי פ\"ט (הלכה ז'): \n", + "כתב הראב\"ד ואם נתן הרי הוא כמבוער והוא שיישן עליו וכו'. ואפשר שלא היה כן בגי' רבינו ואת\"ל שהיה כן בגירסתו י\"ל שהוא מפרש דוהוא שיישן עליו לא שיישן עליו ממש קאמר אלא שנתנו בכר כדי לישן עליו ולא הוצרך רבינו לפרש דמסתמא לכך נותנו בכר והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ שמפרש שלא נאמר כן אלא לרבי אושעיא דמחמיר שלא ליהנות בתבן עד שתסרח: \n", + "תנור שהסיקוהו וכו'. גם זה תוספתא שם. וכ' הר\"י קורקוס ז\"ל צריך טעם לחלק בין מרחץ לתנור כי במרחץ אמרו מותר לרחוץ בה ובתנור אמרו יוצן ואפשר דבמרחץ היסקו הוא לרחוץ בה והנאה זו אינה ניכרת ולא נראית לעין ואין בה ממש אבל תנור היסקו הוא לבשל בו דבר או לאפות בו פת והנאה זו נראית וניכרת היא ושבח עצים ניכר בפת ובתבשיל כי על ידי תבן וקש של שביעית הוכשר דבר זה לאכילה ודבר ניכר הוא כי מתחלה היה חי ועכשיו מבושל ולכך אמרו בו יוצן עכ\"ל: \n", + "ומשתרד רביעה שניה וכו'. פ\"ט דשביעית (משנה ז'): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין עושין סחורה בפירות שביעית. משנה פ\"ח דשביעית. \n", + "ומ״ש ואם רצה למכור מעט וכו'. בפ' לולב הגזול (סוכה דף ל״ט:) אוקימנא הא דתנן בפ״ט דשביעית הפיגם והירבוזין וכו' ונלקחים מכל אדם בשביעית בכדי מן שנו כלומר בכדי מזונותיו דוקא ולא יותר ומשמע התם דהיינו מזון ג' סעודות ורבינו אע״פ שלא הזכיר פה מזון ג' סעודות סמך על מ״ש ברפ״ח דדוקא מזון ג' סעודות. \n", + "ומ\"ש ואותן הדמים הרי הם כפירות שביעית וכו' ואותו הפרי הנמכר וכו'. הוא ע\"פ מה שיתבאר בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "לא יהיה לוקח ירקות שדה וכו' עד הרי זה מותר. משנה פרק ז' דשביעית (משנה ג'): \n\n" + ], + [ + "כשמוכרין פירות שביעית וכו' עד לא יאגוד אותן. משנה שם פ\"ח (משנה ג'): \n", + "וכתב הראב\"ד לשון המשנה וב\"ה אומרים וכו' ואין פירושו מוכרח: \n\n" + ], + [], + [ + "פירות ח\"ל וכו'. ירושלמי שם ותוספתא פרק רביעי: \n\n" + ], + [ + "חומר בשביעית מבהקדש וכו' האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו הוא כמו שהיה. משנה פ\"ח דשביעית (משנה ז'): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש כיצד לקח בפירות שביעית או בדמיהם בשר וכו'. בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״ד) ובע״ז פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ד): \n\n" + ], + [ + "אין שביעית מתחללת וכו'. בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ:) אמר רבי אלעזר אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח ורבי יוחנן אמר בין דרך מקח בין דרך חילול ואסיק רב אשי (שם דף מא) מחלוקת בפרי שני אבל בפרי ראשון דברי הכל דרך מקח אין דרך חילול לא ופסק כר\"י: \n\n" + ], + [ + "וכשמחללין פרי הנלקח שנית וכו'. שם ברייתא וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "דמי שביעית אין פורעים מהם את החוב וכו' עד וצריך להודיע. ירושלמי פ\"ג דדמאי (הלכה א') ותוספתא פ\"ז דשביעית: \n", + "וכן אין לוקחים מהם וכו' ואין מביאים מהם וכו' ואין סכין כלים וכו'. משנה בפ\"ח דשביעית (מ\"ח): \n\n" + ], + [ + "אין נותנים מהם לא לבלן וכו' עד מתנת חנם. ג\"ז משנה שם (משנה ה'): \n\n" + ], + [ + "האומר לפועל הא לך איסר וכו'. גם זה משנה שם (משנה ד') ופירש רש\"י בריש פרק בתרא דעבודה זרה (דף ס\"ב) לקוט לי בו לשון מכר הוא דמשמע לקוט לי שוויו ירק שכרו אסור לשהותו אחר זמן הביעור אלא מתבער בשביעית לקוט לי ירק לשון שכירות הוא ולא לשון מכר ואין לו דמים שיתפסו בקדושת שביעית. ולדעת רבינו צ\"ל דמתניתין בירקות שאין דרך לזרעם אבל בירקות שדרך לזרען אפילו גדלו בששית כל גידולם אסורים בשביעית כמבואר בדבריו פרק רביעי ולישנא דמתניתין הכי מוכח דקתני לקח ממין ירקות שדה ומדנקט ירקות שדה משמע דבירקות שגדלו מאליהם בשדה מיירי: \n\n" + ], + [ + "החמרים העושים וכו' עד משום כדי חייו. בריש פרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ב:) מסקנא דרבא ופירש רבינו הא דחמרים בעושים מלאכה אסורה וכ\"כ הר\"ן וכך הוא בירושלמי (פ\"ח הלכה ו'): \n\n" + ], + [ + "הלוקח מן הנחתום וכו'. משנה פרק שמיני דשביעית (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "אוכלין פירות שביעית בטובה וכו'. משנה פרק ד' דשביעית (משנה ב') וכב\"ה: \n", + "מי שנתנו לו פירות שביעית וכו'. בספ\"ט דשביעית (משנה ט') מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה ר\"א אומר ינתנו לאוכליהן וחכמים אומרים אין החוטא נשכר אלא ימכרו לאוכליהן ודמיהם יתחלקו לכל אדם ומפרש בירושלמי (פרק ט' הלכה ט') דר\"א סבר כב\"ש דאין אוכלין פירות שביעית בטובה וחכמים לדבריו דר\"א קאמרי ומשמע דלדידהו מותר לו לאכלם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "פירות שביעית אין אוכלים מהם וכו'. בת״כ ופרק תשיעי דשביעית (משנה ב' ג') ופרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ב): \n\n" + ], + [], + [ + "היו לו פירות מרובין מחלקן מזון ג' וכו'. משנה פ' תשיעי דשביעית (משנה ח') מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים דברי רבי יהודה ר״י אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור וכך היא שנויה בת״כ ובירושלמי וכך היא גירסת רבינו שמשון וכך היא גירסת הרמב״ן שכתב בפירוש התורה וכתב פירוש עניים כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר עשירים בעלי השדות עצמם שלקטו אותם מן השדות שלהם בהפקרם. וכן גירסת התוס' בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ב:) בד״ה מתבערין וידוע דהלכה כר' יוסי וכתבו לפי גירסתם זו דהא דמשמע בכל מקום דאסור לאכול אחר הביעור היינו שמחזיק בהם כשלו אבל אחר שהפקירן והוציאן מרשותו שיאכל מהם בין אדם בין חיה אם חזר וזכה בהם והכניסם לתוך ביתו אוכל והולך עד שיכלו וכן אמרו בתוספתא פרק שמיני מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהם לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניסן לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו, גם ספר מצות גדול כתב תוספתא זו וכתב עליה הנה למדת שהביעור הוא שלא יחזיק אדם בפירות אלא יפקיר הכל ודרך הפקר מותרים לאכול ובירושלמי פ״ט (הלכה ה') רבי יצחק בר רדופא הוה ליה עובדא וכו' פירוש שהיה זמן לבער פירות שביעית אתא וכו' שאל לרבי יאשיה אמר ליה חמי תלת רחמין ואבקרה קומיהון פירוש שלשה אוהבים שאפילו שתפקיר הפירות לא יזכו בהם. קפודקאי דצפרי שאלון לרבי אמי כגון x (אנן דלית לן רחמין היך צורכא מתעביד) אמר לון כד תחמון רגלא צלילא תהוון מפקין לה לשוקא ומבקרין ליה והדרין וזכיין ביה ורבינו היה גורס במשנה שכתבתי רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים אחר הביעור וכך מבואר בדבריו בהדיא בפירוש המשנה הלכה שלישית מפרק חמישי ופסק כרבי יוסי. כתב הרב רבי' יעקב קורקוס ז״ל על גירסת התוספות ורבינו שמשון וספר מצות גדול וז״ל תקנה גדולה ליושבי הארץ בזמן הזה כי אע״פ שמותר לקנות פירות מעכו״ם כמו שיתבאר ספ״ד מ״מ כיון שאין קנין לעכו״ם חלה קדושת שביעית על הפירות וצריך לבערם בזמן הביעור והרי הם כספיחים העולים בשדה בור ודומיהם מהספיחים המותרים כי אע״פ שלא גזרו בהם גזירת ספיחים מ״מ קדושת שביעית עליהם וחייב לבערם והוא הדין לפירות העכו״ם כיון שאין קנין להם והרי הם כספיחים שגדלו בקרקע ישראל שחייבים בביעור כי הדלות רב ועצום ובמה שכתבתי יכולים לקיים מצות ביעור בלא ביעור וכאשר יעץ רבי אמי להנהו קפודקאי אע״פ שלדעת רבינו צריך לשרוף אותם ולבערם וזהו הביעור וכן כתב רש״י פ' מקום שנהגו שהביעור הוא במקום מדרס רגל חיה ובהמה, מ״מ כדאי הם הגאונים הנזכרים והראיות לסמוך עליהם כ״ש בשעת הדחק כי רב הוא עכ״ל. והראב״ד כתב ואסור לאכול אחר הביעור. אמר אברהם בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור ומחלוקת תנאים הללו היא בפרק תשיעי דשביעית וכתב רבינו דינן לקמן בסמוך הכובש שלשה כבשים בחבית אחת וכו': \n", + "ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש וכו' גם הראב\"ד מסכים עם רבינו שהביעור הוא לשרפם ולאבדם לגמרי וכבר נתבאר שאין כן דעת התוס' ורבינו שמשון וסמ\"ג ודעת הרמב\"ן בפירוש התורה כמותם וכתב שלא מצינו שמנו פירות שביעית בכלל הנשרפין ולא בכלל הנקברים אלא ענינו שצריך להפקירן לא יותר והכריח הדבר מהתוספתא שכתבתי וביאר לשטה זו כל מ\"ש הראב\"ד ודחה סברת רבינו והראב\"ד בשתי ידים, והראב\"ד ליישב התוספתא כתב שהם שני ביעורים ופירוש עד שיכלה כלומר עד שיכלה אותו המין מכל הארץ ולשון אוכל והולך עד שיכלו לא משמע אלא עד שיכלו אותם פירות עצמם שזכה בהם מן ההפקר כי כבר קיים בהם מצות ביעור. וכתב עוד וכשאין אוצר בעיר ולא ב\"ד והפירות ביד המלקט אותם מההפקר הוא צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור ומפקירן על פתח ביתו ואוכלים והולכים לעולם וזו היא שביעית במינה במשהו לביעור כמו שמוזכר במסכת נדרים מפני שיש לה היתר בביעור מביתו ומ\"מ אינם נאסרים באכילה כלל אבל אם עירבן בביתו אחר הביעור אסורים הם באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנ\"ט לאחר הביעור שאין לה מתירים ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא ואולי הביעור כולו חומרא מד\"ס והברייתות השנויות בת\"כ בענין הביעור אסמכתא מדבריהם: \n\n" + ], + [ + "היו לו צמוקים וכו'. כך פירש רבינו ממה ששנינו בפרק תשיעי דשביעית (מ\"ד) אוכלים על המופקר אבל לא על השמור. \n", + "ומ\"ש אבל אם יש שם ענבים קשים ביותר וכו' נראה שזהו פירוש מה ששנינו שם אוכלין על הטפיחין ופי' רבינו שם טפיחין קיבוץ טופח והם הגרגרים הקשים ממיני התבואה והקטנית שאינם נזרעים אבל צומחין מכח הארץ וישארו בארץ ימים רבים לרוב יבשותם וחזקתם והם כשאר המינים כגון הקורטמאן ממין השעורים ששמו טופח עכ\"ל. וע\"פ דרך זה לקח פה הדמיון בענבים: \n\n" + ], + [ + "אילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה וכו'. משנה פ\"ט דשביעית [אוכלים] על הטפיחין ועל הדיפרא אבל לא על הסתוניות: \n\n" + ], + [ + "הכובש שלשה כבשים וכו' משנה שם (משנה ה') x ופסק בירושלמי הלכה כר\"ג: \n", + "ומ\"ש ואם התחיל בה וכו'. שם בירושלמי מכיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא: \n\n" + ], + [ + "וכשם שמבערים את הפירות וכו'. פ\"ז (מ\"א) כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ יש להם שביעית ולדמיו שביעית יש להם ביעור ולדמיו ביעור וביעור הדמים נתבאר בפ\"ו מההיא דלקח בפירות שביעית בשר וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ט-יא) שלש ארצות לביעור וכו'. משנה פ\"ט דשביעית (משנה ב') וכפי' רבינו שמשון. \n", + "ומ\"ש וג' ארצות אלו כולן חשובות כאחת לזיתים ולתמרים שם במשנה (מ\"ג) ובירושלמי תני אף לחרובין: \n", + "ואוכלים בתמרים וכו' עד החנוכה. בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ג) ודקדק רבינו לכתוב בענבים עד הפסח של מוצאי שביעית משום דשל תחלת שביעית כבר נגמר פריין בששית: \n\n" + ], + [ + "המוליך פירות שביעית וכו'. משנה פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ') וכת״ק: \n", + "ופירות הארץ שיצאו לח\"ל וכו'. שם (דף נ\"ב:) ת\"ר פירות שיצאו לח\"ל מתבערין בכ\"מ שהן רשב\"א אומר יחזרו למקומן ויתבערו ומשמע התם דאין הלכה כרשב\"א וכן אמרו בירושלמי ספ\"ו דשביעית (הלכה ד') הורי רבי אמי כהן תניא קמיא לקולא: \n\n" + ], + [ + "כלל גדול אמרו בשביעית וכו' עד והעקרבנין. משנה פ\"ז דשביעית (מ\"א) ומייתי לה בפרק בא סימן (נדה דף נ\"א): \n", + "כתב הראב\"ד שהרי מתקיים בארץ אלא נהנין וצובעין בו עד ר\"ה א\"א זו דברי ר\"מ וכו'. ואני אומר שנוסחא דידן בספרי רבינו אין להם ביעור ולא לדמיהם שהרי מתקיים בארץ אלא נהנין וצובעין בו עד ר\"ה כך נמצא בספר מוגה והרי זה כחכמים שאמרו אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור אבל אי קשיא הא קשיא שמ\"ש אלא נהנין וצובעין בו עד ר\"ה נראה שאינו כחכמים דלדידהו אפילו אחר ר\"ה נמי נהנין וצובעין בו ואפילו ר\"מ אינו מחמיר אלא בדמיהם שיתבערו עד ר\"ה אבל בהם עצמם מודה שאין להם ביעור כלל ואפשר שכוונתו לומר שאין להם ביעור כלל ומשום דכשיש ביעור היינו שיתבער קודם ר\"ה נמצא שבאמרו נהנים וצובעים בו עד ר\"ה הוי כאומר אינו מתבער כלל. ומ\"מ לשון שהרי מתקיים בארץ צריך ליישבו לנוסחא זו דמה טענה היא זו לומר דאין לדמיהם ביעור וצ\"ל דארישא קאי אין להם ביעור שהרי מתקיים בארץ וכיון שכן א\"א לבער אלא נהנים וצובעים בו עד ר\"ה וכ\"ש אחר ר\"ה וכיון שלהם אין ביעור גם לדמיהם אין ביעור: \n\n" + ], + [ + "כתב עוד הראב\"ד וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם וכו' א\"א אי אפשר זה בלא שיבוש שאם אינו ממאכל וכו': וי\"ל שרבינו מפרש שמה ששנינו בבבא שנית ומתקיים בארץ לא קאי אלא למין הצבעים כגון הפואה והרכפה אבל שאר דברים שאינם מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון עיקר הלוף והשוטה ועיקר הדנדנה והערקבנין בין שהם מתקיימים בין שאינם מתקיימים אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה והראב\"ד שכתב א\"א זה בלא שיבוש וכו' טעמו מפני שהוא ז\"ל מפרש המשנה כפשטה דמאי דקתני בבבא שנית ומתקיים בארץ קאי לכל מה ששנוי בבבא ההיא ולפיכך נראה לו שיש שיבוש וכבר כתבתי הפירוש שמפרש רבינו במשנה. \n", + "ומ״ש שאם אינו ממאכל אדם וכו' עד והקורנית הוא משנה בפ״ח. ומ״ש הראב״ד שחומרי אדם היינו שיש להם שביעית במשנה הנזכרת משמע דחומרי אדם היינו שאין עושין מלוגמא וכן פירשו רבינו ור״ש ויש לתמוה על הראב״ד שעירב משנה זו עם האחרת שאין אותה משנה ענין לזו דההיא לענין שמאכל בהמה עושים ממנו מלוגמא ואין שולקין אותו ומאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא ושולקין אותו והעשוי לעצים תלוי במחשבה אבל משנה זו אינה עסוקה בזה אלא לומר שיש להם דין שביעית שאין עושים סחורה מהם ושאין להם ולא לדמיהם ביעור וזה אינו תלוי במחשבה אלא אע״פ שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה הואיל ואינם עצים ממש יש להם שביעית ולדמיהם שביעית אבל אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור וזה פשוט ומבואר ורבינו כתב דין אותה משנה בפרק ה'. ומ״ש הראב״ד וכללו של דבר כל שאינו מתקיים בארץ וכו' וכן מה שכתב ויש מין המתקיים בארץ שנחלקו עליו הוא ע״פ פירושו במשנה הנזכרת וכבר כתבתי שרבינו מפרש דלא מפלגא מתניתין בין מתקיים לשאינו מתקיים אלא במין הצבעים בלבד. ומ״ש עוד הראב״ד ויש מין המתקיים בארץ שנחלקו עליו רבי יהודה וחכמים וכו' טעות סופר יש כאן וצריך להגיה ר״מ במקום ר' יהודה. והר״י קורקוס ז״ל כתב וז״ל הנה מחלוקתם תלוי בחילוק גירסאות כי רבינו כתב כן מהמשנה שבפרק הנזכר ז״ל ועוד כלל אחר אמרו כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו אין לו ביעור ואין לדמיו ביעור ואי זה זה עיקר הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והערקבנין וכו' וממין הצובעים הפואה והרכפא יש להם שביעית וכו'. כך גירסת רבינו וה״פ כל שאינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה ולא ממין הצובעים אפילו אינו מתקיים או שהוא ממין הצובעים ומתקיים בארץ יש לו ולדמיהם שביעית ואין להם ולדמיהם ביעור. ואל החלוקה הראשונה הביא משל מעיקר הלוף השוטה והדנדנה וכו' כי לדעת רבינו אינם מאכל אדם גם אינם מתקיימים בארץ. ואל החלוקה השנית שהיא ממין הצובעים ומתקיים הביא משל הפואה והרכפא ולשיטתו צריך לגרוס בפרק בא סימן (נדה דף נ״א:) יש לו שביעית ואין לו ביעור הפואה והרכפא דאילו עיקר הלוף והדנדנה לדעת רבינו אינם מתקיימים ושם אמרו דכתיב וכו' והני לא כלו נינהו וע״כ צריך לשנות הגירסא אבל ר״ש והרא״ש גורסין ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ומתקיים בארץ ועלה קאי כגון הלוף השוטה והדנדנה והערקבנין וכו' סוברים שכל אלו ראויים לאדם ולבהמה ומתקיים בארץ וזו נראה גירסת הר״א ולכך כתב שכל אלו תלויים במחשבה והם האזוב וכו' ולא נתפרש באלו וכו' כי לפי גירסתם ודאי כן הוא כי לא הוזכר במשנה מה שאינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה ולא הצובעים אלא פואה וקורנית ואזוב ובהם לא נתבאר דין ביעור אבל עיקר הלוף וכו' לדעתו ראוי למאכל אדם ולמאכל בהמה והוא כשיטת ר״ש והרא״ש שכתבתי ולפי זו השיטה כלל אמרו כללו של דבר כל שאינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו ביעור דעיקר הלוף וחביריו מתקיימים הם אבל לשיטת רבינו לאו כללא הוא דהא איכא לוף שוטה וחבריו שהם מתקיימים וגירסת התוספות בר״פ כלל גדול כגירסת רבינו שמשון והרא״ש והר״א עכ״ל: \n\n" + ], + [ + "קליפי רמון והנץ שלו וכו' עד ונושרים מאילנותיהם. משנה שם פ\"ז (מ\"ג) גרעינים לא אאגוזים קאי דאגוזים אין להם גרעינים אלא גרעיני שאר פירות קאמר וראויים להסקה ויש להם שביעית כיון שעיקר הפרי ראוי למאכל אדם חלה קדושת שביעית עליהן אבל אין להם ביעור כיון שאינם עיקר הפרי: \n\n" + ], + [ + "עלי זיתים ועלי קנים וכו'. עלי קנים אין להם ביעור ירושלמי פרק תשיעי (הלכה ה'). \n", + "ומ\"ש עלי זיתים: \n\n" + ], + [], + [ + "(יז-יח) ועד מתי יהיה אדם רשאי ללקט וכו' ועד מתי יהיו העניים מותרים וכו'. משנה פ\"ט דשביעית (משנה ו' ז'): \n\n" + ], + [ + "הורד והכופר וכו'. משנה פ\"ז דשביעית (משנה ו'): \n", + "הקטף והוא שרף היוצא מהאילנות וכו'. בפ\"ז דשביעית תנן הקטף יש לו שביעית ולדמיו שביעית ר\"ש אומר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי וגרסינן בפ\"ק דנדה (דף ח':) א\"ל רבי ירמיה לרבי זירא ואת לא תסברא דמאן תנא קטפא פירא רבי אליעזר הוא והתנן ר' אליעזר אומר המעמיד בשרף הערלה אסור אפילו תימא רבנן ע\"כ לא פליגי רבנן עליה דר\"א אלא בקטפא דגווזא אבל בקטפא [דפירא] מודו ליה דתנן א\"ר יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין מותר ובשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי ואב\"א כי פליגי רבנן עליה דר\"א באילן העושה פירות אבל באילן שאינו עושה פירות מודו דקטפו זה הוא פריו דתנן ר\"ש אומר אין לקטף שביעית וחכמים אומרים יש לקטף שביעית מפני שקטפו זה הוא פריו מאן חכמים לאו רבנן דפליגי עליה דר\"א ופסק רבינו כהני תרי תירוצי דמשמע דתרווייהו קושטא נינהו אבל איתא התם בתר הכי א\"ל ההוא סבא הכי א\"ר יוחנן מאן חכמים ר\"א דאמר קטפו זהו פריו אי ר\"א מאי איריא אילן שאינו עושה פרי אפילו אילן העושה פרי קטפו זהו פריו לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפילו אילן העושה פרי נמי קטפו זהו פריו לדידכו אודו לי מיהת באילן שאינו עושה פירות דקטפו זהו פריו ורבנן אמרי ליה לא שנא והשתא יש לתמוה למה פסק דלא כרבי יוחנן ואפשר לומר שטעמו משום דלא אשכחן מאן דאמר הכי משמיה דרבי יוחנן אלא ההוא סבא לא סמכינן עליה דאם איתא בבי מדרשא הוו ידעי לה. ועוד דטעמא דחיקא הוא לומר דלדבריהם דרבנן קאמר ואפשר דאם איתא דאמרה רבי יוחנן דרך משא ומתן אמרה ולא לקושטא דמילתא: \n\n" + ], + [], + [ + "הכובש ורד שביעית וכו'. משנה ספ\"ז דשביעית (משנה ז') ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הורד וישן בחדש חייב בביעור ובירושלמי (הלכה ב') הכא את אמר וילקט את הורד והכא את אמר חייב בביעור ר' אבהו בשם ר' יוחנן תרין תניין אינון א\"ר זעירא יכיל אנא פתר [בתרי פתרי] ורד חדש שכבשו בשמן ישן ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית וישן בחדש ורד שביעית בשמן של שמינית וכמאן דמוקי לה בתרי פתרי נקיטינן דהוא עדיף מדמוקים לה בתרי תנאי וכדאמרי' בפרק אע\"פ דמוקמינן מתניתין בתרי טעמי ולא מוקמינן לה בתרי תנאי. וז\"ל רבינו בפירוש המשנה ורד חדש שכבשו בשמן ישן הוא שיטמין ורד של שביעית בשמן של ששית הרי הוא מלקט אותו מפני שלא יכנס כל הוורדים וטעמם בשמן שהשמן הוא ישן והורד חדש אלא אם יניחהו זמן רב וישן בחדש הוא לתת ורד של שביעית בשמן של מוצאי שביעית וזהו יכנס בו כח הורד וטעמו מיד ומפני זה יבער השמן עכ\"ל פירוש כי הורד הישן נותן כח וטעם יותר מהר מן החדש והשמן החדש נוח לקלוט טעם יותר מהישן: \n\n" + ], + [ + "חרובין של שביעית שכבשן וכו'. ג\"ז שם במשנה סופה דמתניתין דבסמוך חרובין חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייבים בביעור ופירש רבינו שם החרובין ביין יכנס בו טעם החרובין מיד ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער היין עכ\"ל פירוש שהחרובין קולטין טעם היין מיד ולא דמו לוורד בשמן: \n", + "זה הכלל פירות שביעית שנתערבו וכו'. שם במשנה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "(א-ג) כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית וכו'. ואלו כלים שאין האומן רשאי למוכרם וכו' עד וכל כליה. משנה פרק ה' דשביעית (משנה ו'): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומותר למכור סתם למי שאינו חשוד וכו'. ירושלמי שם (הלכה ג'): \n\n" + ], + [ + "היוצר מוכר חמשה כדי שמן וכו' עד שמא יביא לארץ. משנה שם (משנה ז'): \n\n" + ], + [ + "ומוכר לחשוד פרה וכו'. משנה א' שם וכבית הלל ואיתא פירקא קמא דעבודה זרה (דף ט\"ו): \n", + "ומוכר לו שדהו וכו' אבל לא ימכור לו שדה האילן וכו'. תוספתא סוף פרק ג' דשביעית: \n", + "ומשאילו סאה וכו'. עד וכולן בפירוש אסורין. משנה פרק ה' דשביעית (משנה ח'): \n\n" + ], + [ + "וכן משאלת וכו' מחזיקין ידי עכו״ם וכו'. משנה ט' שם ובס״פ הניזקין (גיטין דף ס״א): \n\n" + ], + [ + "ומותר לרדות עמהם הכוורת. ירושלמי פרק רביעי (הלכה ג') הורי רבי אמי לרדות עמו כלומר ולאפוקי מר\"א דחשיב כוורת כקרקע בסוף שביעית (משנה ז') ובסוף עוקצין ובתוספתא דבסוף עוקצין: \n", + "וחוכרים מהם נירין וכו'. משנה פרק רביעי דשביעית (משנה ג'): \n\n" + ], + [ + "מותר לעשות בסוריא בתלוש וכו'. משנה פרק ששי דשביעית (משנה ב'): \n\n" + ], + [ + "כשם שאסור לעשות סחורה וכו' עד משום כדי חייו של מוכר. בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ט): \n\n" + ], + [], + [ + "בד\"א בזמן שהיה מוכר וכו' אבל היה מוכר פירות שחזקתן מן ההפקר וכו'. משנה פ\"ט דשביעית (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "וכל דבר שאינו חייב במעשרות כגון וכו'. משנה בסוף מעשרות (משנה ח'): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יד-טז) בד\"א בעם הארץ סתם וכו'. משנה בפרק עד כמה (בכורות דף כ\"ט:) וכרבי שמעון ואע\"ג דמתניתין לגבי חשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין היא ילפינן מינה לחשוד על השביעית: \n", + "ואין לוקחין ממנו פשתן וכו' עד ולא על השביעית. משנה שם ולשון המשנה אבל לוקחין ממנו טווי ובגדים ופירש רבינו שם בגדים אלו שבכאן ר\"ל כעין בגדים כגון הגדילים שהם מעשה עבות מן הפשתן עצמו לא מן הטווי לפי שהואיל והתיר לקנות הטווי כל שכן הדבר העשוי מן הטווי עכ\"ל והוא פירוש לדברי הגמרא שם. וז\"ש שזור במקום בגדים השנוי שם במשנה, ובירושלמי (פ\"ה ה\"ג) סוף מעשרות ופשתן לאו קיסמין הוא א\"ר חיננא מפני זרעה וז\"ש רבינו שיש עליו זיקת שביעית: \n\n" + ], + [ + "כל החשוד על הדבר וכו': כתב הראב\"ד כבר כתבתי בפי\"ב מהל' מעשר שאין לסמוך על זה עכ\"ל וכבר כתבתי שם טעם רבינו: \n\n" + ], + [ + "הכהנים חשודים על השביעית לפי שהם אומרים וכו' לפיכך סאה תרומה וכו'. בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו): \n\n" + ], + [ + "הצבענין והפטמין וכו'. תוספתא פ\"ה דשביעית ובירושלמי פרק ט': \n\n" + ], + [ + "גבאי קופה בשביעית לא יהיו וכו'. תוספתא פ\"ג דדמאי: \n", + "ומותר ללוות מן העניים וכו'. פרק בתרא דע\"ז: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה להשמיט המלוה וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה וכו' עד כדי שלא תשתכח וכו'. בפרק השולח גיטין (דף ל\"ו) וכרבי ונראה מדברי רבינו שמפרש שמה שאמרו שם בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ליובל קרי משמט קרקע שהרי שדות חוזרות לבעלים וכמו שכתב בסוף פרק עשירי אבל שמיטת קרקע אף בזמן הזה נוהגת מן התורה: \n\n" + ], + [ + "אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה. בספרי ובערכין פרק המקדיש (ערכין דף כ״ח:): \n\n" + ], + [ + "שחט את הפרה וכו'. משנה בפרק בתרא דשביעית (משנה ב'): \n", + "וכתב הראב\"ד אישתמיטתיה מאי דאמור בירושלמי וכו'. וכתב בעל מגדל עוז שטעם רבינו מדמותיב מינה לרב יוסף בפרק שואל ודחיק לשנויי ולא דחי הא מני רבי יהודה היא עד כאן לשונו. ולי נראה שטעם רבינו משום דקשיא ליה היאך אפשר לומר דפליגי רבנן בההיא דהשוחט את הפרה דלא מקריא הקפת חנות אלא כשלקח ממנו כמה פעמים בהקפה אז אינו חוב עד שיזקפם עליו במלוה אבל אם לא לקח ממנו בהקפה אלא פעם אחת הרי הוא כשאר חוב ומשמט וכך נראה קצת מדברי רבינו בפירוש המשנה ואם כן הא דהשוחט את הפרה כרבנן נמי אתיא דמאחר שלא לקח ממנו אלא פעם אחת משמט ואם כן כי אמר רבי אלעזר דרבי יהודה היא היינו משום דמתניתין סתמא קתני אפילו חזר והקיף בו ביום ומשום הכי אסור דאי חזר והקיף ממנו בו ביום דמשמט היינו לרבי יהודה אבל כשלא הקיף ממנו אלא פעם זו על דעת לשלם לו קודם שיקח ממנו פעם אחרת לרבנן נמי אם היה החדש מעובר משמט ואם כן שפיר עבד רבינו דפסקה למשנה זו להלכה דפשטה בשלא הקיף ממנו אלא פעם זו על דעת לשלם לו קודם שיקח ממנו בהקפה פעם אחרת דלדברי הכל אם היה החדש מעובר משמט ועוד יש לומר שכיון שאינו יכול לפרוע בשעת המכר מפני שהוא יום טוב הרי הוא כאילו לא מכר לו בהקפה שאילו לא היה יום טוב היה פורעו מיד ואם כן הוי כאילו זקפה עליו במלוה עד שיגיע עת שיוכל לתובעו וכך נראה מדברי רבינו בפירוש המשנה וכן נראה מהירושלמי וא\"כ כרבי עקיבא אתיא: \n\n" + ], + [ + "שביעית משמטת את המלוה וכו'. בפ״י דשביעית (משנה א') תנן שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר ואיתמר עלה בפרק השולח (גיטין דף ל״ז) רב ושמואל דאמרי תרווייהו בשטר שיש בו אחריות נכסים שלא בשטר שאין בו אחריות נכסים וכל שכן מלוה על פה ור״י ור״ל דאמרי תרווייהו בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים שלא בשטר מלוה ע״פ אבל שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט כלומר דכיון ששיעבד לו קרקעותיו כגבוי דמי וכמי שהקרקעות בחזקת המלוה הם וגבויות ממש ואין כאן חוב תניא כוותיה דר״י ור״ל ש״ח משמט ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט תניא אידך סיים לו שדה אחת בהלואתו כלומר הראה בסימניה ומצריה וייחדה לו לגבותו כגבוי דמי ולא עוד אלא אפי' כתב כל נכסיו אחראין וערבאין אינו משמט כלומר אע״ג דלא דמי לגבוי כסיים ובתר הכי אמרינן דר״י פסק בשטר שיש בו אחריות נכסים דמשמט והקשו לו והא מר הוא דאמר אינו משמט והשיב וכי מפני שאנו מדמים כלומר נראה בעינינו וכמדומים אנחנו ולא שמענו מרבותינו נעשה מעשה כלומר להוציא ממנו בידים וההיא ברייתא דילמא ב״ש היא דאמרי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי הרי שאפי' ר״י פסק דמשמט. וכתב הר״ן בשם הרמב״ן דסיים לו שדה בהלואתו נמי משמט דהא סבר האי תנא בכל שטר שיש בו אחריות נכסים שאינו משמט ואידחי ליה ואמרינן באי זהו נשך (דף ס״ז:) האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת וכ״ש סיים ואפשר דמוקי לה באפותיקי מפורש ולאו מילתא היא דאפילו הכי משמט [כלומר] כיון שיכול לסלקו כל שעה שירצה אבל הרמב״ם פסקה בפ״ט מה״ש ומשמע לי דס״ל דלא מדחינן אלא מאי דמידחי בגמרא בהדיא אבל סיים לו שדה כיון דלא מידחי לא מדחינן ליה עכ״ל והאריך לדחות ההיא דמשכנתא וכתב בעל התרומות בשער מ״ה הרמב״ם פסק כברייתא דקתני סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט ומסתברא דמיירי באתרא דלא מסלקי עכ״ל: \n", + "והשביעית משמטת את השבועה. משנה בסוף פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ״ה) ומייתי לה מדכתיב וזה דבר השמיטה ורבינו מייתי לה מלא יגוש ותניא בתוספתא דבר שהשביעית משמטתו משמטת שבועתו ודבר שאין השביעית משמטתו אינה משמטת שבועתו: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בשבועת הדיינים וכו'. כן מתבאר מהתוספתא שכתבתי בסמוך וכן פירש\"י על המשנה שכתבתי בסמוך ושביעית משמטת את השבועה לאו אהך שבועה דשותפות קאי דאין שביעית משמטת שותפות ולא שבועתה ובזה אין מקום למה שכתב הראב\"ד כמדומה לי דבר זה הוציא מן הירושלמי וכו' ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב אבל שבועת השומרים והשותפים וכיוצא בהם משבועות שאם יודה בהם ישלם הרי זה ישבע אחרי השמטה שהרי שבועת הדיינים אם יודה ישלם וא\"כ היאך כתב דשביעית משמטתה וצ\"ל דה\"ק אבל שבועת השומרים והשותפים שאם יודה ואח\"כ יעבור עליו שביעית ישלם ולא תהא משמטתו שביעית מפני שאינם דרך מלוה ואין שביעית משמטת אלא מלוה ה\"ז ישבע אחר השמיטה. ומכל מקום יש לגמגם על זה הירושלמי דהא משמע דרבנן פליגי ארבי מאיר ולמה פסק כיחידאה ואפשר דטעמא משום דסתם לן תנא כוותיה א\"נ י\"ל דליכא מאן דפליג אר\"מ דהא מקרא מלא הוא אלא משום דאיתמר משמיה בית מדרשא קבעוה בשמו: \n\n" + ], + [ + "הלוהו ותבעו וכפר בו וכו': כתב הראב\"ד הנה הוא סובר טעמא דחזר והודה וכו'. וי\"ל דלדעת רבינו שבמה שכתב הר\"ן בפרק הנשבעים לא תקשה לרבינו ממתניתין דשבועות דבמתניתין עסקינן שתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ואותו מקצת שכפר בו אין שביעית משמטתו כדאמרינן בירושלמי (שביעית פ\"י ה\"א) מלוה ונעשית כפרנית אינה משמטת וסד\"א כיון שתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ותביעת אותה מקצת במקומה עומדת שלא נשמטה בשביעית ישבע עליה לאחר שביעית קמ\"ל דשביעית משמטת שבועה זו דכיון שהשמיטה אותו מקצת שהודה בו נמצא שאינו אלא כופר בכל ואף השבועה מחמת אותו מקצת של הודאה נשמטה כיון שהממון נשמט אף הדיבור של שבועה שבא מכחו נשמט עכ\"ל: \n", + "וכתב הרא\"ש בתשובה סוף כלל פ\"ו על הירושלמי דכפרנית ונעשית מלוה משמטת קשיא להו מדתנן בפירקא בתרא דשביעית כל מעשה בית דין אינם משמטים ומפרש בירושלמי גזרי דיינים כגון התובע את חבירו וכפר לו והביא עדים וחייבוהו ב\"ד וכתבו לו פסק דין הוי כגבוי ואינו משמט וי\"ל דהא דכפרנית ונעשית מלוה מיירי שלא כתבו פסק דין לכך [לא] הוי כגבוי עכ\"ל. וכן נראה מלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "המלוה את חבירו וקבע לו זמן וכו'. מימרא בפרק קמא דמכות (דף ג') ופסק כלישנא בתרא וכן פסקו רבינו תם והרא\"ש והרמב\"ן וספר התרומות: \n", + "התנה עמו שלא יתבענו וכו'. ירושלמי פ\"י דשביעית. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל נ\"ל טעם הדבר שאע\"פ שאינו יכול לנגוש אותו כיון שהחוב מוטל עליו והוא חייב לפרוע בכל עת לצאת ידי שמים גם אם יתפוס המלוה משל הלוה יכול ליקח אותו בחובו קרינן ביה לא יגוש ולא דמי לקובע זמן שאין עליו שום חיוב בתוך הזמן: \n\n" + ], + [ + "המלוה את חבירו והתנה עמו וכו'. בפרק קמא דמכות מימרא דשמואל ע\"מ שלא תשמיטני שביעית שביעית משמטתו על מנת שלא תשמטני בשביעית אין שביעית משמטתו ופירש\"י שביעית משמטתו שהשביעית אינה מסורה בידו להתנות שלא תהא משמטת וכתב הרא\"ש בתשובה שלא תשמיטני בשביעית תנאי זה אגברא קאי ומועיל: \n\n" + ], + [], + [ + "(יא-יב) הקפת חנות וכו' שכר שכיר וכו' קנסות של אונס ומפתה וכו'. הכל משנה פ\"י דשביעית וכתב רבינו בפירוש המשנה הקפת חנות היא האמנה במקח ובממכר שבין בני אדם ובעלי החניות שיוציא עליו כל מה שצריך וכשיקבץ סך ממון עליו יפרעהו וזה הנקבץ לא יהיה נשמט בשנה השביעית מפני שאינו על דרך חוב ולא מכר לו בעל החנות על מנת שיהיה חוב אבל מכר לו מעט מעט עד שנתקבץ לו הכל ויתן לו ממונו עכ\"ל. ונראה לי שטעם הדבר שמאחר שדרך להקיף זמן אחר זמן ואינו נפרע ממנו עד שיזדמנו לו מעות ואין דרך לנוגשו הוי כאילו הלוהו עד אחר שביעית שאין שביעית משמטתו וזהו טעם שכר שכיר שאינו נשמט מפני שדרך לקבץ שכר שנה או שנתים ביד השוכר אותו ואינו נוגשו לתתם לו אבל הם בידו כפקדון או כהלוהו עד אחר השביעית. וכתב עוד רבינו בפירוש המשנה הקנסות שחייב הכתוב לאונס ומפתה ומוציא שם רע אינם כשאר חובות אבל הם חיובים שהאיש ההוא נתחייב בהם והאיש ההוא לא יהיה פטור עד שיפרעם עכ\"ל. ואיני יורד לסוף חילוק זה דגם הלוה מחבירו חייב הוא לפורעו אלא שהשביעית משמטתו ואפשר לומר שמאחר שכתובים בתורה הוה ליה כגבויים או כמסורים ביד בית דין x: \n", + "ומ\"ש רבינו ומאימתי נזקפין וכו'. בפ\"ב דגיטין (דף י\"ח): \n\n" + ], + [ + "המגרש את אשתו וכו'. בפ\"ב דגיטין פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני: \n\n" + ], + [ + "המלוה על המשכון. משנה פ\"י דשביעית (משנה ב'). \n", + "ומ״ש והוא שיהיה החוב כנגד המשכון וכו'. כתב רבינו שמשון שם בירושלמי אמר שמואל אפילו על המחט דכתיב אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך פרט שיש לאחיך בידך והיינו כרשב״ג דס״פ שבועת הדיינים דאמר אע״פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט עכ״ל. וכ״כ הרא״ש בפרק השולח והשתא קשה על רבינו למה פסק והוא שיהיה החוב כנגד המשכון וכו' ונ״ל שטעמו משום דההיא דס״פ שבועת הדיינים (שבועות דף מ״ד:) הכי איתא לימא כתנאי המלוה [את חבירו] על המשכון ונכנסה שמטה אף ע״פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט דברי רשב״ג רבי יהודה הנשיא אומר אם היה משכונו כנגד חובו אינו משמט ואם לאו משמט מאי אינו משמט דקאמר תנא קמא אילימא כנגדו מכלל דרבי יהודה הנשיא סבר כנגדו נמי משמט אלא אמאי תפיס משכון אלא לאו כנגד כולו ובדשמואל קמיפלגי לא לעולם כנגדו ובהא קא מיפלגי תנא קמא סבר כנגדו [אינו משמט] רבי יהודה הנשיא סבר כנגדו נמי משמט ודקא אמרת למאי תפיס ליה משכון לזכרון דברים בעלמא. והשתא יש לתמוה על רבינו שמשון והרא״ש דנקטי בפשיטות דלרשב״ג אפילו אינו שוה אלא פלג משמט כל החוב דהא קאמרה גמרא לעולם כנגדו ואף ע״ג דדרך דחייה איתמר מ״מ לא מיפשט פשיטא מילתא דלרשב״ג משמט כולו ורבינו סובר דנקטינן כהאי אוקימתא דתנא קמא סבר כנגדו משום דלאוקימתא קמייתא קם ליה שמואל כרשב״ג ורבינו פסק ברפ״י משכירות דלא כשמואל ובפלוגתא דתנאי אית לן למינקט כרשב״ג לגבי רבי יהודה הנשיא הילכך ע״כ לומר דנקיטינן כאוקימתא דתנא קמא סבר כנגדו ומהירוש' (שביעית פ״י ה״א) דאמר שמואל אפילו על המחט אין ראיה דשמואל לטעמיה אזיל דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ולית הלכתא כוותיה ועוד דמשמע דבירושלמי גופיה פליגי עליה דשמואל דלא גרסינן דכתיב אלא הכי גרסינן אשר יהיה לך את אחיך וכו' ולאו מדברי שמואל הוא אלא מדברי מאן דפליג עליה וה״ק דינא דמשכון לא ילפינן ליה אלא מפרט לשל אחיך בידך והיינו כנגד מה שיש לאחיך בידך דוקא לא על יותר ממה שיש לאחיך בידך ובכן עלו דברי רבינו על נכון ודעת הר״ן כדעת רבינו שכתב בפרק השולח כי אמרינן דאינו משמט דוקא כנגד החוב אבל מה שהחוב יתר על המשכון משמט דהכי מסקינן בפ' שבועת הדיינים עכ״ל: \n\n" + ], + [ + "המוסר שטרותיו לבית דין וכו'. שם במשנה: \n", + "וכן בית דין שחתכו את הדין וכו'. גם זה משנה וכל מעשה בית דין אינן משמטין ובירושלמי מעשה בית דין אלו גזרי דיינים: \n\n" + ], + [ + "כשראה הלל הזקן וכו'. משנה שם (מ\"ג): \n", + "כתב הראב״ד אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועיל לו א״א זה אינו מחוור דאביי הוא דאמר הכי וכו' טעמו דבפרק השולח (גיטין דף ל״ו) מקשה מי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית ותקין הלל דלא משמטא אמר אביי בשביעית בזמן הזה [דרבנן] וכו' ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקון רבנן דמשמט ותירץ אביי שב ואל תעשה שאני רבא אמר הפקר בית דין הפקר. והראב״ד מפרש כרש״י שפירש דשינויא דרבא קאי גם למאי דאקשי ברישא ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא אבל רבינו נראה שמפרש כפי' התוספות דלא קאי אלא למי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא ורבנן תקינו דלשמיט וטעמא דכיון שאין הממון בידו הפקירוהו ב״ד אבל להוציא מידו שלא כדין תורה כלומר אילו היתה שמיטת כספים דאורייתא לא הוו מתקני להוציא מידו ע״י הפקר אבל קושיא קמייתא דמי איכא מידי דמדאורייתא משמטא לא מיתרצא אלא כדאביי: \n\n" + ], + [ + "אין כותבין פרוזבול וכו'. בפרק השולח (גיטין דף ל\"ז): \n", + "וכתב הר\"ן ומכל מקום בית דין דרבי אמי ורבי אסי לאו דוקא אלא הוא הדין לכל בית דין חשוב שבדור וכן כתבו בתוספות שר\"ת כתב פרוזבול מטעם זה עכ\"ל וכ\"כ הרא\"ש בתשובה וכ\"כ הריב\"ש בשם הרשב\"א וכתב שכן נראה מדברי הרי\"ף שכתב סתם דיני פרוזבול וכן נראה דעת רבינו ממה שכתב אלא חכמים גדולים ביותר ולא סתם וכתב אין כותבין פרוזבול אלא בבית דין של רבי אמי ורבי אסי כלישנא דגמרא ועוד שכתב שהם ראויים להפקיע ממון וכיון דכל בית דין חשוב שבדור ראוי להפקיע ממון ממילא משמע דכל בית דין חשוב שבדור הוי כבית דין של רבי אמי ורבי אסי וכן משמע עוד ממ\"ש בסמוך גבי תלמידי חכמים שהלוו זה את זה: \n\n" + ], + [ + "זהו גופו של פרוזבול וכו'. משנה פרק עשירי דשביעית (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "אין כותבין פרוזבול וכו'. גם זה משנה ו' שם. \n", + "ומה שכתב אפי' קלח של כרוב השאילו מקום לתנור או לכיריים וכו' בפרק השולח: \n", + "היתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליה פרוזבול. גם זה במשנה שם היתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליה פרוזבול ופירש שם רבינו דאפי' היא ממושכנת במשכנתא דסורא דכתבי במישלם שנייא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף ואין לו בה רשות עד שישלם הזמן אפילו הכי כותבין עליה פרוזבול ואף על גב דמתניתין קתני ממושכנת בעיר נראה דאורחא דמילתא נקט ולאו דוקא ולפיכך השמיט רבינו תיבת בעיר: \n\n" + ], + [], + [ + "(כ-כא) כותבין לאיש על נכסי אשתו וכו'. גם זה במשנה שם בשם רבי חוצפית וכתב שם רבינו רבי חוצפית איני רואה חולק עליו: \n", + "אין לו קרקע וכו' היה לו חוב על חבירו וכו'. ברייתא פרק השולח (גיטין דף ל״ז). \n", + "ומה שכתב אחד שלוה מחמשה וכו' עד פרוזבול א' לכולן. גם זה משנה בפ\"י דשביעית (משנה ה'): \n\n" + ], + [], + [ + "(כב-כג) כתב הפרוזבול תחלה וכו'. בתוספתא אלא ששנויה בהיפך ונראה שט\"ס הוא שהטעם מהופך וקל להבין: \n", + "ומה שכתב לפיכך פרוזבול המוקדם כשר וכו'. במשנה שם: \n\n" + ], + [ + "המוציא שטר חוב וכו' ואם אמר פרוזבול היה לי ואבד וכו'. ולא עוד וכו' אומרים לתובע היה לך פרוזבול ואבד וכו'. מימרא פרק השולח (גיטין דף ל״ז): \n", + "ומ\"ש שמזמן הסכנה ואילך וכו'. משנה ס\"פ הכותב (כתובות פ\"ט) ב\"ח שהוציא ש\"ח ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו רשב\"ג אומר מן הסכנה ואילך וכו' ב\"ח גובה שלא בפרוזבול ונראה מדברי רבינו כאן ובפירוש המשנה שהוא מפרש שבזמן הסכנה דהיינו שגזרו עכו\"ם גזירה על המצות היו יריאים לשמור פרוזבוליהם התקינו שיהא המלוה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד ואע\"פ שעבר הגזירה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד שלא לחלק בין זמן לזמן ור\"ש בן גמליאל מפרש הוא והלכה כמותו ואת\"ל שהוא חולק הא קי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו: \n", + "והיתומים אינם צריכים פרוזבול. מימרא בפרק השולח (גיטין דף ל״ז): \n\n" + ], + [], + [ + "(כה-כו) הוציא פרוזבול וטען הנתבע וכו' עד ואוכל דבר אסור. נלמד ממה שנתבאר שנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד: \n\n" + ], + [ + "תלמידי חכמים שהלוו זה את זה. בפרק השולח רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי. כתב הראב\"ד דבריו סותרים זה את זה עכ\"ל. כלומר שהוא כתב לעיל שאין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי שהם ראויים להפקיע ממון בני אדם אבל שאר בתי דינין אין כותבין וי\"ל שכבר כתבתי שדעת רבינו דב\"ד דרבי אמי ורבי אסי לאו דוקא אלא שהם גדולים בדורם כרבי אמי ורבי אסי בדורם דכל ב\"ד חשוב בדור ראוי להפקיע ממון וכותב פרוזבול דיפתח בדורו כשמואל בדורו ורבנן דרב אשי היינו גדולי בני בית דינו והיו חשובים להפקיע ממון ורבינו לא חשש לכתוב כאן שצריך שיהיו ב\"ד חשוב שסמך על מה שכתב בפרק זה ולא בא כאן אלא להשמיענו שתלמידי חכמים שהלוו זה את זה אינם צריכים כתיבה ובמסירת דברים סגי ותלמידים שכתב היינו תלמידים מב\"ד חשוב שבדור וכרבנן דבי רב אשי: \n\n" + ], + [], + [ + "(כח-כט) כל המחזיר חוב וכו' אמר לו אע\"פ כן וכו'. משנה פרק י' דשביעית (מ\"ח וט'): \n", + "ומה שכתב וצריך המלוה לומר וכו' ואל יאמר לו בחובי וכו' החזיר לו חובו וכו'. בפרק השולח (גיטין דף ל״ז) ודברי רבינו במה שכתוב בגמרא ותלי ליה עד שיאמר לו אעפ״כ שלא כפירוש רש״י אלא קרוב לפירוש הערוך: \n\n" + ], + [ + "מי שנמנע מלהלוות וכו'. מבואר בתורה ובפ\"י דשביעית (מ\"ג) שנינו כשראה הלל שהיו העם נמנעים מלהלוות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכו'. \n", + "ומה שכתב וכל מקום שנאמר השמר או פן או אל וכו'. בפ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק\"ו): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "(א-ג) מצות עשה לספור שבע שנים וכו' ומאימתי התחילו למנות מאחר י\"ד שנה וכו'. בפ\"ב דערכין (דף י\"ב:). \n", + "ומ\"ש שנאמר שש שנים תזרע שדך כלומר דלא קרינן שביעית אלא היכא דהוי שדך המיוחד לך ועד שעברו שבע שכבשו ושבע שחלקו לא היה שדה מיוחד לכל אחד: \n", + "ומ\"ש י\"ז יובלים משנכנסו לארץ וכו' עד ושנת ל\"ו ביובל היתה. בפרק בתרא דערכין: \n", + "כתב הראב\"ד י\"ז יובלים מנו ישראל א\"א זה הוא לדעת רבי יהודה וכו'. כלומר ואם כן קשיא דידיה אדידיה כי כתב י\"ז יובלות מנו דהוי אליבא דר\"י וכתב ששנת ל\"ו היתה שנה שחרב בה הבית דהוי אליבא דרבנן ותירץ הר\"י קורקוס אמת הוא כי שם בגמרא הביאו ברייתא זו להקשות ממנה למאי דאוקימנא ברייתא אחרת שאמרו בה וכן בשניה פירוש שגם בית שני חרב במוצאי שביעית כר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן דבית שני עמד ת\"כ שנה שמונה יובלות ועשרים שנה הוצא שמונה שנים משמנה יובלות נמצא כ\"ח שנים שהם ד' שמטות נמצא שבמוצאי שביעית חרב בית שני ועל זה מקשה אי ברייתא ר' יהודה קשיא בית ראשון דלדידיה בית ראשון לא חרב במוצאי שביעית דתניא י\"ז יובלות וכו' ואילו לר' יהודה הוסף י\"ז שנה של י\"ז יובלות נמצא בשלש בשבוע חרב הבית אבל לא מפני זה אתיא ברייתא כר' יהודה דוקא דלעולם כר\"ע אתיא ולאו דוקא י\"ז שנים של יובל אלא מנין יובלות קאמר וכיון שמן היובל הי\"ז מנו רובו חשיב ליה שהרי לא אמרו י\"ז יובלות עשו דודאי לא עשו אלא ט\"ז אבל מנין י\"ז הם אע\"ג דבצרי להו י\"ד שנה מ\"מ כיון שמן הי\"ז מנו ל\"ו שנה שפיר שייך למיתני י\"ז יובלות מנו דמנין י\"ז מנו וכן נראה מלשון רש\"י דברייתא כר\"ע אתיא ובודאי דכיון דסתמא מיתניא אין להעמיד אותה כיחידאה ומנו קתני ולא עשו כאשר דקדקתי ומנו רוב יובל הי\"ז קאמר ובפירוש כתבו התוספות שם דההיא ברייתא אתיא כרבנן דלר' יהודה לא אתיא מה שאמרו שם בברייתא שאם אתה אומר משנכנסו מנו נמצא בית חרב בתחלת יובל מוכח דלרבנן שייך לומר י\"ז יובלות מנו עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש נמצאת אומר בשנת אלפים ותק\"ג וכו' כל זה מבואר בהקדמה ששנה שיצאו בה ישראל ממצרים היתה שנת אלפים ותמ\"ח ליצירה כדאיתא בפרק קמא דע\"ז עלה ט' ומ' שנה שהיו במדבר וי\"ד שכבשו וחלקו סך שני אלפים ותק\"ב ומשנה שאחריה התחילו למנות. \n", + "ומ\"ש מר\"ה מאחר מולד אדם הראשון שהיא שנה שניה ליצירה כלומר שהעולם התחיל להבראות בכ\"ה לאלול למולד בהר\"ד שהוא מולד תהו ואדם הראשון נברא ביום ו' והוא ר\"ה ומולדו וי\"ד וקאמר רבינו שכשאנו מונים כך שנים לבריאת עולם הוא מר\"ה של מולד וי\"ד ולא מר\"ה של מולד בהר\"ד שהוא מולד תהו שבאותה שנה התחילה היצירה שאין אנו חוששין אלא על יצירת האדם שהוא עיקר בריאת העולם. \n", + "ומ\"ש רבינו שת\"י שנים עמד בית ראשון כלומר מאחר שכתוב שבת\"פ שנים ליציאת מצרים נבנה הבית והבית עמד ת\"י שנים סך תת\"צ הוצא מהם מ' שנה שהלכו במדבר ישארו תת\"נ שהם שיעור י\"ז יובלות הוצא מהם י\"ד שכבשו ושחלקו נשארו תתל\"ו נמצא שחרב הבית בשנת ל\"ו ליובל והיא שנה שאחר שמטה ולפיכך קראה מו\"ש שהרי שנת ל\"ה ביובל היתה שמטה: \n", + "כיון שחרב הבית וכו' ובשנה השביעית מבנינו עלה עזרא וכו' ומשנה זו התחילו למנות. בפרק ב' דערכין (דף י\"ב י\"ג) וכרב אשי. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שלא היתה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמטות. בפרק בתרא דערכין (דף ל\"ב ל\"ג) ופי' רש\"י ודאי יובל לא היה נוהג שיהו עבדים נפטרים משום יובל ולא שדות של מוכר חוזרות אבל שמיטין היו נוהגים לשמט כספים ולשמט מזרע וקציר דהא צריכים למנות שנת יובל כדי שיבואו השמיטין במקומם שלסוף שבע השמטות היו מניחים שנת החמשים שלא היו מונים אותה לשמטה הבאה מפני שהיא ראויה להיות שנת יובל ושנה שלאחריה מתחיל המנין דאם לא היו מונים יובלות היו מונים אותה שנה לחשבון השמיטין והיו השמיטין שלא במקומן: \n\n" + ], + [ + "נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה. כלומר כשאתה מונה שנה מיום החרבן עד י\"ב חדש שכל מה שאירע באותה שנה מיקרי שאירע בשנת החרבן כשאתה תופס תחלתה מתשרי שאחר חרבן כשני חדשים אותה שנה מוצאי שביעית היתה ושנת ט\"ו מן היובל הט' היתה והטעם שמונין מתשרי שממנו הוא המנין לשמיטין ויובלות. והכי אסיק רב אשי שבית שני נמי במוצאי שביעית חרבה והוצרך רבינו לפרש כמו שכתבתי ששנה שחרב בשניה פירושו כשאתה מונה מיום החרבן י\"ב חדש וכו' הוא כדי שיצדק לומר שגם בשניה חרב במוצאי שביעית והחשבון מבואר שבית השני עמד ת\"כ שנים הוצא שש קודם שעלה עזרא נשארו תי\"ד הוצא המאות ליובלות נשארו י\"ד נמצא שתשרי שאחר החרבן היא שנה ראשונה של שמטה שלישית דהיינו מוצאי שביעית וט\"ו ליובל וגירסת רבינו נראה לי שהיא גירסת רש\"י אלא שאין כתוב בה ונטפי חד שתא וכך היא גירסת ספרים ישנים ומוגהים כפי מה שהעיד בעל כפתור ופרח. \n", + "ומ\"ש ולפי חשבון זה שנה זו שהיא אלף ק\"ז לחרבן וכו' כלומר מאחר שהקדמנו ששנה שמתחלת תשרי שאחר חרבן היתה שנה ראשונה של שמטה כשתוציא אלף ק\"ז המאוחרות ליובלות ישארו בידך ז' והשביעית היא שנת שמטה שדעת רבינו שגם אחר חרבן בית שני מנו יובלות לקדש שמיטין דלענין זה כך לי אחר חרבן כמו קודם חרבן כרבנן דסברי הכי: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אבל כל הגאונים אמרו וכו' שלא מנו באותם ע' שנה וכו' אלא שמטות בלבד בלא יובל. לשון זה קשה בעיני דמאי נ\"מ בין זה למ\"ש רבינו בתחלה נשארה הארץ חריבה ע' שנה כלומר ולא נמנו כלל ולא התחילו למנות עד שנה שביעית לבנין ואם כן לא מנו בהם יובל גם לאותו דרך וכן קשה מה שכתב וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד שנראה שלדרך הראשון גם משחרב מנו יובלות ורבינו כתב בדרך הראשון אע\"פ שלא היה שם יובל בבית שני מונים היו אותו כדי לקדש שמטות משמע לכאורה דבבית שני דוקא עשו כן אבל אחר שחרב לא מנו יובלות ומיהו בהא איכא למימר דלענין זה כך לי אחר חרבן כמו קודם חרבן שאע\"פ שלא היה יובל נוהג מנו אותו כדי לקדש שמיטין ובכן יצא החשבון מכוון כמו שכתבתי לעיל אבל קמייתא קשיא. וצ\"ל דהכי קאמר אבל הגאונים אמרו שאע\"פ שחרב הבית לא בטל מנין השמיטין אבל לא היו מונין יובלות אבל שמיטין היו מונין בין בזמן חרבן בית ראשון בין בזמן בית שני בין לאחר חרבנו הילכך כיון ששנה שחרב בה הבית היתה מוצאי שביעית שהיא שנה ראשונה של שמטה כשאתה מונה ע' של חרבן ות\"כ שעמד בית שני ואלף ק\"ז מזמן חרבן בית שני שעולה הכל אלף תצ\"ו תחלקם לשביעיות האלף ות' הם מאתים שמטות והקצ\"ו הם כ\"ח שמטות נשאר בידך אחת והיא שנה ראשונה של שמטה דהיינו מוצאי שביעית. ואע\"פ שדברי רבינו באו בכאן בקיצור בתשובה באו מבוארים יותר שכתב וז\"ל אבל מצאנו תשובה לגאון רבינו האי ז\"ל ענינה שמנין ראשון לא בטל ושעליו אנו סומכים אבל לא מנו יובלות משחרב הבית ראשונה אלא שמיטין בלבד. ואמר באותה תשובה שהחשבון הזה ירושה הוא בידיהם ושהיא סדורה בפי הכל וכך נמצא בתשובה שקודם רבינו האי ז\"ל מכמה שנים כדברי הגאון ולפי חשבון זה נמצא הבית חרב במו\"ש כמו שאמרנו ותהיה שנה שהיא תפ\"ו לשטרות שנת שמטה והביא הראיה מהא דאמרינן בתחלת ע\"ז האי מאן דבעי למידע כמה שני בשבוע וכו' דש\"מ לא מנינן יובל אלא ז' ז' בלבד מונה ולא השגיח על הדברים שנתפרשו במסכת ערכין כאילו אינם כתובים והדברים מראים דהאי מימרא וחושבנא דיליה אליבא דמ\"ד עזרא לא קידש אלא זכר בעלמא עבד וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ואזיל מימרא קמא דאמרינן והוא דסליק אליבא דשמעתא ממסכת ערכין אליבא דמ\"ד עזרא קידש וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ודבר זה נחלקו בו התנאים והאמוראים כמו שנתבאר בגמ' שבועות פ\"ב ובכמה מקומות בגמרא אזלא שמעתא כמ\"ד לא קידש עד כאן לשונו. ולע\"ד נראה שאם טעם הגאונים משום דסבירא להו כמ\"ד קדושה ראשונה קידשה גם לעתיד לבא כלומר ומש\"ה אע\"פ שחרב הבית בראשונה לא בטלה קדושתה הילכך לא בטל מנין ראשון כיון שקדושתה לעולם קיימת מה נשתנה קודם חרבן ששנת יובל לא היתה נכנסת במנין השמטות וכרבנן דאמרי הכי ואחר שחרב הבית עשו כר' יהודה ולא מנו אלא שבע שבע וכן יקשה אם תאמר שקידשה לעתיד לבא. וע\"ק דמה ענין קידשה לעתיד לבא או לא קידשה לענין זה דהא שמטת קרקעות נוהגת היא אע\"פ שחרב הבית וכמבואר בדברי רבינו רפ\"ט וכפי פירוש רבינו ופירוש ר\"ת דבזמן שאתה משמט קרקעות היינו יובל אבל שמטת קרקעות לעולם נוהגת מן התורה מיהו בהא איכא למימר דבהכי תליא מילתא אבל קמייתא קשיא. לכך נראה לי שטעם הגאונים דסבירא להו דבזמן שהיובל נוהג עבדו כרבנן ואין היובל נכנס במנין השמטות שמאחר שקדושת היובל לחוד וקידוש השמטה לחוד אינו בדין שיכנס היובל בכלל שני שבוע אבל כשאין היובל נוהג כיון שאין קדושה נוהגת בשנת החמשים יותר מבשאר שנים דין הוא שיכנס היובל בכלל שני שבוע כיון שאין לו קדושה ולכך משחרב הבית בראשונה לא מנו אלא שבע שבע ואע\"פ שנבנה הבית מאחר שלא היה יובל נוהג מפני שאין יושביה עליה ואע\"ג דאמרינן בסוף ערכין מנו יובלות לקדש שמיטין כבר אמרו שם דאתיא כרבנן דסברי דאף בזמן שאין היובל נוהג אין שנת החמשים עולה מן המנין ואע\"פ שנראה מסוגיא דגמרא דרבנן ורבי יהודה פליגי בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאינו נוהג ונמצא שסברא זו שאני כותב לדעת הגאונים היא דלא כמאן אפשר לומר דגמרא רצה להשיב למקשה לפי שטתו אבל לפי האמת רבנן לא אמרו אלא בזמן שהיובל נוהג דוקא אבל בזמן שאין היובל נוהג לא וההיא דאמרו בסוף ערכין דכשגלו שבט ראובן ושבט גד לדעת רבנן דאי קידשה לעתיד לבא נוהגת שמטה מן התורה מנו יובלות לקדש שמיטין לא קשיא דאיכא למימר דשאני התם שהיו מצפים שיחזרו כמו שחזרו לבסוף ולפיכך לא ראו להפסיק סדר היובלות ואפשר לומר עוד שלא אירע יובל באותם שנים ששהו והא דקאמר משגלו שבט ראובן ושבט גד בטלו יובלות לא בטלו ממש קאמר אלא היו ראויים ליבטל אילו לא חזרו קאמר ואפשר שבאיזה מקום מצאו הגאונים גילוי לפרש כן כדרבנן או אפשר שהיא סברא שלישית מצאוה הגאונים בשום מקום. \n", + "ומה שכתב אבל כל הגאונים אמרו וכו' וכן משחרב באחרונה וכו' וכן עולה מגמרת ע\"ז וכו' כלומר מדאמרינן בפ\"ק דע\"ז (דף ט':) האי מאן דלא ידע בכמה בשבוע הוא עומד וכו' ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקול ממאה תרתי ונשדי אפרטי ונחשובינהו לפרטי בשבועי וידע כמה שני בשבוע ומדקאמר ונשקול ממאה תרי דהיינו שתים של יובל משמע בהדיא שלא מנו אלא שמטות בלבד בלא יובל וכרבי יהודה: \n", + "כתב הראב\"ד ושנת השמטה ידועה היא וכו' א\"א הגאונים שאמרו שאין מונים משנת החרבן וכו'. ואני כבר ביארתי דעת הגאונים באר היטב ע\"פ דברי רבינו בתשובה והפירוש שפירש הראב\"ד בו ונשקול מכל מאה תרתי בקשתי לו חבר ולא מצאתיו: \n\n" + ], + [ + "ולפי חשבון זה תהא שנה זו שהיא אלף וק\"ז לחרבן מוצאי שביעית. כלומר מאחר שנתבאר שהחרבן היה בשנת השמטה כשתחלק אלף ומאה ליובלות יותרו בידך כ\"ב שנים תוסיף עליהם שבע הנשארים הרי הם כ\"ט הכ\"ח הם ד' שמטות ישאר בידך אחת והיא תחלת שמטה שהיא מוצאי שביעית והיא שנת ד' אלפים ותתקל\"ו ליצירה נמצא לפי זה ששנת ה' אלפים ושלש מאות ועשרים ושבע היא שמטה וכך המנהג פשוט: \n\n" + ], + [ + "שנת יובל וכו'. בפרק ב' דערכין (דף י\"ב) ובפרק קמא דראש השנה (דף ט') ובפרק קונם יין וכרבנן דפליגי אדרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן ואזדא לטעמיה שכתב בתחלה קודם סברת הגאונים שמנו יובלות לקדש שמיטין בין בזמן בית שני בין אחר שחרב כי על פי כן יצא לו ששנת אלף וק\"ז לחרבן היתה שנת שמטה לפי אותה סברא: \n\n" + ], + [ + "משגלה שבט ראובן וכו' והוא שלא יהיו מעורבבין וכו'. בפרק בתרא דערכין (דף ל\"ב): \n\n" + ], + [ + "ובזמן שהיובל נוהג נוהג בח\"ל וכו'. בספ\"ק דקידושין (דף לח:) שילוח עבדים חובת הגוף היא כלומר ופשיטא שנוהג בח\"ל ומשני סד\"א הואיל דכתיב וקראתם דרור בארץ בארץ אין בח\"ל לא ת\"ל יובל היא מכל מקום אם כן מה תלמוד לומר בארץ בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בח\"ל ואיתיה בפרק קמא דר\"ה (דף ט'). \n", + "ומה שכתב שבזמן שהיובל אינו נוהג אין דין ע״ע ודין בתי ערי חומה ודין שדה אחוזה ודין שדה חרמים ואין מקבלים גר תושב. בערכין ס״פ המקדיש שדהו (ערכין דף כ״ט): \n", + "ומה שכתב חוץ משביעית בארץ וכו'. לא קאי אלא לשמטת כספים דאילו שביעית בארץ אף בזמן הזה הוא מה\"ת כמו שכתבתי ברפ\"ט: \n\n" + ], + [ + "מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי בתשרי וכו' עד תעבירו שופר. ר\"פ בתרא דר\"ה (דף ל'). \n", + "ומ\"ש ותוקעין בשופר תשע וכו'. משנה פ\"ג דר\"ה (דף כ\"ו:) שוה היובל לר\"ה לתקיעה ולברכות ובפרק בתרא דר\"ה (דף ל\"ד) יליף מקראי שהן ט' תקיעות. \n", + "ומ\"ש ומעבירים שופר בכל גבול ישראל. מדכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם: \n\n" + ], + [ + "שופר של יובל ושל ר\"ה אחד הוא לכל דבר וכו'. משנה פ\"ג דר\"ה (דף כ\"ו:). \n", + "ומה שכתב אלא שביובל תוקעין בין בב\"ד שקדשו בו את החדש וכו' עד אלא בפני ב\"ד. שם (דף ל'): \n\n" + ], + [], + [ + "שלשה דברים מעכבים ביובל וכו'. בפרק קמא דראש השנה עלה ט' ע\"ב וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש מר\"ה ועד יוה\"כ לא היו עבדים נפטרים וכו'. שם עלה ח' ע\"ב: \n\n" + ], + [], + [ + "(טו-טז) דין היובל בשביתת הארץ וכו' יתירה שביעית על היובל וכו'. בת\"כ פרשת בהר ובסיפרי פרשת ראה: \n", + "יובל משמיט קרקע בתחלתו וכו'. בערכין פרק המקדיש (ערכין דף כ״ח): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ארץ ישראל המתחלקת לשבטים וכו'. ואם מכר לצמיתות שניהם עוברים בלא תעשה ואין מעשיהם מועילים וכו': \n\n" + ], + [ + "והמוכר שדה לששים שנה וכו'. [בבא מציעא דף ע\"ט]: \n\n" + ], + [ + "לא ימכור אדם את ביתו וכו' אא\"כ העני אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו וכו'. ת\"כ פרשת בהר סיני. \n", + "ומה שכתב ואם עבר ומכר מ\"מ וכו'. בתוספתא פרק חמישי דערכין: \n\n" + ], + [ + "דין מוכר שדה אחוזתו וכו'. מפורש בכתוב לפי רוב השנים תרבה מקנתו וכו' וכתיב וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו: \n\n" + ], + [ + "לא גאלה וכו'. מפו' בכתוב ואם לא מצאה ידו די השיב לו והיה ממכרו ביד הקונה אותו עד שנת היובל ויצא ביובל ושב לאחוזתו: \n\n" + ], + [ + "מכרה לו והיא מלאה פירות וכו'. משנה וברייתא בפירקא בתרא דערכין: \n\n" + ], + [ + "הקנים והזמורות וכו'. בתוספתא דערכין פרק חמישי: \n\n" + ], + [ + "הלוקח שדה אחוזה וכו'. במציעא פ' המקבל (בבא מציעא דף ק״ט): \n\n" + ], + [ + "המוכר את שדהו וכו'. משנה ר\"פ בתרא דערכין (דף כט:). \n", + "ומ\"ש ואפילו רצה הלוקח אסור. שם: \n", + "ומ״ש מעת לעת. ברייתא בפרק השג יד (ערכין דף י״ח ע״ב) ויליף לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "וצריך שיאכל הלוקח וכו' עד הרי אלו עולין למנין. משנה שם (דף כ\"ט ע\"ב) וטעמא דהובירה פירש\"י משום דאיהו אפסיד אנפשיה וא\"כ ה\"ה להובירה שתי שנים ורבינו דנקט הניחה בורה שנה ואכלה שנה לאו דוקא: \n\n" + ], + [ + "מכרה בשנת היובל עצמה וכו'. שם פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל: \n\n" + ], + [ + "מכרה שנה אחת לפני היובל וכו'. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(יג-יד) מכר נקעים מלאים מים או טרשים וכו' עד ולא לאילנות. פ\"ב דערכין (דף י\"ד ע\"ב) אלא שדין נקעים מלאים מים אינו שם ואפשר שחסרון הוא בספרים דידן אי נמי דמדאשכחן דיהיב גמרא טעמא לטרשין משום דלאו בני זריעה ממילא משמע דה\"ה לנקעים מלאים מים שגם הם אינם בני זריעה וגם בכל דוכתא דינם שוה בין לענין מכר בין לענין הקדש: \n\n" + ], + [ + "מכר שדהו לראשון וכו': \n\n" + ], + [ + "מכרה לראשון במאה דינר וכו'. עד הרי זה מחשב עם האחרון. משנה פירקא בתרא דערכין (דף ל): \n", + "וכן אם מכר במאה והשביחה וכו' עד ומריעין כח הלוקח. שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(יז-יח) המוכר שדה אחוזתו וכו' עד או אינו גואל. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ואם רצו קרוביו לגאול וכו'. מקרא מלא דבר הכתוב והוזכר פ\"ק דקידושין ובספרי רבינו כתוב או דודו או בן דודו וגו' וט\"ס הוא כי פסוק זה במוכר עצמו הוא דכתיב אבל במוכר שדה אחוזה כתיב ובא גואלו הקרוב אליו וכן נמצא בספר כתיבת יד: \n\n" + ], + [ + "הנותן שדהו מתנה וכו'. משנה בס״פ יש בכור (בכורות דף נ״ב ע״ב) וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "האחים שחלקו וכו'. בס\"פ יש בכור. \n", + "ומ\"ש חלקו ביובל וכו': וכן הבכור והמייבם וכו'. משנה פרק יש בכור ואלו שאין חוזרין ביובל הבכור והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו ואמרינן בגמרא דמחזירין זה לזה ומאי אין חוזרין אין חוזרין לבטלה כלומר שיהא מאבד חלק בכורתו אלא חוזרים וחולקים ונוטל פי שנים כבתחילה כך פירש\"י ומדברי רבינו נראה דה\"ק אין מחזירין לבטל החלוקה לגמרי ולחזור ולחלוק כבתחילה אלא החלוקה קיימת רק שמחליפים של זה בשל זה דאילו לפירוש רש\"י קשה מהיכא תיסק אדעתין שיהיה מפסיד זה חלק בכורתו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל היורש את אשתו וכו'. לטעמיה אזיל שפסק בפרק [י\"ב] מהלכות אישות כמ\"ד הכי: \n", + "ואם ירש ממנה בית הקברות וכו'. משנה ס\"פ יש בכור כר\"י בן ברוקא ומשמע דליכא מאן דפליג עליה בהא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המוכר בית וכו'. משנה בפ\"ב דערכין (דף ל\"א) המוכר בית בבתי ערי חומה ה\"ז גואל מיד וגואל כל י\"ב חדש ואמרינן בגמרא די\"ב חדש מעת לעת בעינן ויש לתמוה למה השמיטו רבינו: \n", + "וכשרוצה לפדות וכו' ואינו גורע ללוקח כלום. כלומר ולא כשדה אחוזה שמגרע מדמי המכר לפי הזמן שהיה בידו כמו שנתבאר בפרק שלפני זה: \n\n" + ], + [ + "ואין הקרובים פודים אותה וכו'. בפרק קמא דקידושין (דף כ' כ\"א) בעיא דאיפשיטא: \n", + "ויש לו למכור מנכסיו ולפדותו: אבל לא ילוה ויגאל ולא יגאל לחצאין. בפרק בתרא דערכין עלה ל\"א וכרבנן: \n\n" + ], + [ + "מת הלוקח יפדה מיד בנו וכו'. משנה פ' בתרא דערכין (כ' כ\"א): \n\n" + ], + [ + "מכר לראשון וכו'. שם במשנה אין מונין שנה אלא משעה שמכר שנאמר עד מלאת לו שנה ופירש רש\"י שאם מכרה ראובן לשמעון בניסן ושמעון ללוי באייר כיון שהגיע ניסן הבא נחלט שנאמר עד מלאת לו שנה משמע לזה שהיתה אחוזה שלו מונים ובגמרא (דף ל\"א ע\"ב) למי חולט רבי אלעזר אמר ראשון חולט רבי יוחנן אמר שני חולט משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וידוע דהלכה כרבי יוחנן לגבי רבי אלעזר דאין הלכה כתלמיד במקום הרב: \n", + "הגיע שנים עשר חדש ולא גאלה וכו'. משנה שם. \n", + "ומה שכתב וכן אם נתן הבית וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "היתה שנה מעוברת וכו'. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [ + "מכר שני בתים וכו'. מימרא שם עלה ל\"א ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "הגיע יום י\"ב חדש ולא נמצא הלוקח וכו'. משנה שם תקנת הלל: \n\n" + ], + [ + "המקדיש בית עיר חומה וכו'. ברייתא שם עלה ל\"א ע\"ב: \n\n" + ], + [ + "מכר בית עיר חומה והגיע יובל וכו'. שם עלה ל\"א: \n\n" + ], + [ + "המוכר בית בבתי החצרים וכו'. משנה שם (דף ל\"ג): \n\n" + ], + [ + "כל שהוא לפנים מן החומה וכו'. משנה שם (דף ל\"ב) וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "בית שאין בו ד' אמות וכו'. פרק קמא דסוכה (דף ג') ופירש\"י אינו נחלט אלא פודהו לעולם ויוצא ביובל אם לא גאלו כשאר קרקע בלא בנין: \n", + "וירושלים אין הבית נחלט בה. בפ' בתרא דערכין (ל\"ב) ובפ' מרובה: \n", + "ובית הבנוי בחומה וכו'. משנה שם וכרבי יהודה לגבי רבי שמעון: \n\n" + ], + [ + "עיר שגגותיה חומתה וכו'. משנה שם (דף ל\"ב). \n", + "ומה שכתב או שהים חומתה. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "אין המקום נקרא ערי חומה וכו'. משנה שם (דף ל\"ג). \n", + "ומ\"ש ויקיפוה חומה תחילה וכו' מימרא דריב\"ל פירקא קמא דמגילה (דף ג' ע\"ב): \n\n" + ], + [], + [ + "(טו-טז) אין סומכין אלא על חומה המוקפת בשעת כיבוש הארץ וכו'. שם בעלה הנזכר: \n", + "וכתב הראב\"ד חידוש גדול אני רואה בכאן וכו'. כוונתו לומר שרבינו דבריו סותרים את דבריו שכתב שמשגלו בטלה קדושת יהושע אפילו אם היא עדיין מוקפת והיאך כתב שאם היתה מוקפת בימי יהושע אף ע\"פ שאינה מוקפת עתה הרי היא כמוקפת וצריך לומר דעתה לאו אחר שגלו קאי אלא אקודם שגלו בחרבן ראשון קאי וקרי עתה לגבי שעת כיבוש יהושע וזה מבואר מאד בדברי רבינו: \n", + "וכיון שגלו בחרבן ראשון וכו' עד סוף הפרק. פרק בתרא דערכין (דף ל\"ב) תניא רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר למה מנו חכמים את אלו כלומר עיירות מוקפות חומה מימות יהושע שמנו שם במשנה שכשעלו בני גולה מצאו אלו וקידשום אבל ראשונות בטלו משבטלה קדושת הארץ קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ורמינהי אמר רבי ישמעאל בר רבי יוסי וכי אלו בלבד היו והלא כבר נאמר ששים עיר כל חבל ארגוב כל אלה ערים בצורות אלא למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני גולה מצאו אלו וכו' ומנאום ולא אלו בלבד אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל מצות הללו נוהגות בה מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא איבעית אימא תרי תנאי ואליבא דרבי ישמעאל ואיבעית אימא חדא מינייהו ר\"א ברבי יוסי אמרה דתניא ר' אלעזר ברבי יוסי אומר אשר לוא חומה אע\"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן מ\"ט דמ\"ד [קדושה ראשונה קידשה לשעתה] ולא קידשה לעתיד לבא דכתיב ויעשו כל x הקהל השבים מן השבי וכו' אלא מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע וכו' ואומר והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה מקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך בחידוש כל הדברים הללו אף ירושתך בחידוש כל הדברים הללו ואידך דבעו רחמי על יצרא דעבודה זרה ובטלוהו וכו' ופסק רבינו כמאן דאמר דלא קידשה לעתיד לבא משום דמסתבר טעמיה טפי ועוד דאמרינן בפירקא קמא דחולין עלה ז' גבי רבי שהתיר בית שאן מפני שאכל שם רבי מאיר עלה ירק משום דסבר לה כי הא דאמר רבי שמעון בן אליקים משום רבי אלעזר בן פדת הרבה כרכים כבשום עולי מצרים וכו' וקסבר קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא כיון דכל הני תנאי ואמוראי סברי הכי אבל יש לתמוה על רבינו שפסק כמ\"ד לא קידשה לעתיד לבא ופסק דעיר שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע אפילו בזמן שאינה מוקפת הרי היא כמוקפת והיינו כר\"א ברבי יוסי דדריש אשר לו חומה וכו' ומשום דדריש הכי מוכח בגמרא דסבר קידשה לעתיד לבא והרי זה כמזכה שטרא לבי תרי וי\"ל דרבינו פסק כר\"א ברבי יוסי משום דבפ\"ק דמגילה עלה ג' מתיב לריב\"ל מדר\"א ברבי יוסי אלמא הלכתא כוותיה וכי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא איכא למימר אפשר דלא פליג אמאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא והכי קאמר אע\"פ שאין לו חומה עכשיו וכו' אקודם שגלו בחרבן ראשון דוקא קאי וכי משני גמרא תרי תנאי ואליבא דרבי ישמעאל ולא בעי לשנויי ההיא ר\"א בר\"י היא סבר דאיכא לפרושי מילתיה כדאמרינן דלא פליג אמאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא וכיון דסתם גמרא בפ\"ק דמגילה מתיב מיניה נקיטינן כוותיה בגוונא דלא ליפלוג אמאי דקי\"ל דלא קידשה לעתיד לבא: \n", + "כתב הראב\"ד וכן לעתיד לבא א\"א הא דלא כרבי יוסי וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) שבט לוי אע\"פ וכו' אלף הראשונים מגרש וכו'. בסוטה פרק חמישי (דף כ\"ז) משנה וכר\"א בנו של רבי יוסי הגלילי ודלא כר\"ע דאמר אלפים תחום שבת משום דקיימא לן בפ\"י דתחומין דרבנן וכתב רבינו ברפ\"ז מהלכות שבת דתוך י\"ב מיל אינו אלא מדבריהם ומפרש רבינו כפשטא דמתני' ששלשת אלפים אמה היו ודלא כפירוש רש\"י שלא היו אלא אלפים ואע\"ג דברייתא דכיצד מעברין (דף נ\"ז:) מסייע ליה דחאה רבינו מקמי xx מתני' כפשטא: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ג-ה) ונותנים לכל עיר בית הקברות חוץ לתחום זה וכו'. פרק ב' דמכות (דף י\"ב): \n", + "אין עושין בערי הלוים עיר מגרש וכו'. משנה בסוף ערכין (דף ל\"ג ע\"ב): \n", + "ומ\"ש מפי השמועה למדו וכו'. שם בגמרא: \n", + "ומה שכתב וכן בשאר ערי ישראל. משנה וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "לא יסתור וכו'. תוספתא דערכין סוף פרק חמישי: \n\n" + ], + [ + "כהנים ולוים שמכרו שדה וכו'. משנה בסוף ערכין כהנים ולוים מוכרים לעולם וגואלים לעולם שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים ופירש רש\"י דלאו בשנת היובל עצמה דהא איכא למימר ק\"ו ומה מכורה כבר יוצאת וכו' ולכך כתב רבינו ואפילו סמוך ליובל: \n\n" + ], + [ + "ישראל שירש את אבי אמו לוי וכו'. ג\"ז משנה שם וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [ + "כל שבט לוי מוזהרים וכו'. סיפרי פרשת שופטים: \n", + "ובן לוי או כהן וכו': כתב הראב\"ד אם כן לא יטלו בהם תרומות ומעשרות וכו'. טעמו לומר שבמדין לא נטלו חלק בביזה כשאר ישראל אלא והרמות מכס ליי' וגו' ממחציתם תקחו וגו' ונתת לאלעזר הכהן תרומת יי' וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים וגו' ונתת אותו ללוים ומדין לא היתה מהארץ שנכרת עליה ברית ומאחר שלא נטלו הלוים בביזתה חלק שוה עם ישראל מוכח מילתא דלא שנא בין ארץ שלא נכרת עליה ברית לארץ שנכרת עליה ברית ומה שנטלו שם לא בתורת ביזה נטלו אלא בתורת תרומה שצוה לתת להם הוראת שעה ומאחר שתמורת חלקם בארץ נתן להם הקדוש ברוך הוא תרומות ומעשרות לפי דעת רבינו שבארץ שלא נכרת עליה ברית יש להם חלק בארץ ובביזה לא יטלו בו תרומות. ואני אומר שאין זו השגה דאימר דאה\"נ וסוריא מוכיח שאין בה תרומות ומעשרות מדאורייתא וסובר רבינו דאדרבא משם ראיה דמדחזינן דבארץ שנכרת עליה ברית לא נטלו חלק בביזה כלל ובמדין נטלו אתא לגלויי דמדין כיון שלא נכרת עליה ברית לא היתה בכלל לא היה לכהנים חלק בביזה וה\"ה לכל שאר הארצות שלא נכרת עליהן ברית ומה שלא נטלו במדין חלק שוה עם ישראל גזירת הכתוב היתה הוראת שעה: \n", + "סליק בריך רחמנא \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..cae747d966024e295aa4b02783c2fad75120d6f5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,878 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Sabbatical_Year_and_the_Jubilee", + "text": [ + [ + [], + [ + "(א-ב) מצות עשה לשבות וכו' אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה וכו'. בריש מועד קטן (דף ג') ובחרישה בשביעית נחלקו ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה ומספיקא לא מלקינן ליה ועוד דרבא דאמר אהני תולדות מיחייב אאחרנייתא לא מיחייב סבר כוותיה ועוד דבירושלמי פ\"ז סיימו דרבי יוחנן סבר אין לוקין: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק. ירושלמי פ\"ד דשביעית (הלכה ד') רשב\"ג אומר נוטעין אילן סרק בשביעית משמע דרבנן אסרי. \n", + "ומ\"ש ולא יחתוך היבולת וכו'. משנה פ\"ב דשביעית (מ\"ב) ואיתא בגמרא בריש מ\"ק (דף ג'): \n", + "ומ\"ש ולא יפסג. בריש מ\"ק x ופירש\"י כשהאילן הוא רך הרבה ויראים שמא ישבר סומכין אותו והר\"ן כתב שאילן שענפיו נוטים לכאן ולכאן קושרים אותם כדי שיעלו למעלה ולא יכבדו על גוף האילן: \n\n" + ], + [ + "אין מציתין את האור וכו'. תוספתא פ\"ג וירושלמי פ\"ד דשביעית (הלכה ד') וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש באישת הקנים שם [באישת הקנים] מחיצת הקנים: \n", + "ואין מלמדין את הפרה וכו' ושורין וכו' עד במוצאי שביעית. ירושלמי שם: \n", + "הראב\"ד כתב נ\"א ומשיירין את הזרעים משביעית למוצאי שביעית עכ\"ל ואיני יודע מה מלמדנו: \n", + "ומ\"ש ומקיימים האלויי בראש הגג אבל אין משקין אותו. שם בירוש' ולא נתפרש לי פירוש האלויי ומ\"כ פי' האלויי העולים בראש הגג וטעמו מפני שאל\"ף ועי\"ן מתחלפות. ומ\"מ יש לתמוה מאי אשמעינן דמקיימין אותו והא אף בשדה העולה בו מקיימין אותו. והראב\"ד כתב נ\"א מקיימין את העלין שבגג עכ\"ל. וגם עליו יש לתמוה כן ואפשר לדחוק ולומר דה\"ק אע\"פ שאין איסור בקיומו אין משקין אותו ויותר נכון לומר דהכי קאמר אע\"פ שירקות רכין אין מקיימין אותן כמו שיתבאר בפרק ד' מפני מראית העין שיבאו לומר שנזרעו בשביעית אבל העולים בראש הגג אע\"פ שהם רכים מותר לקיימם דליכא למיחש שיאמרו שנזרעו בשביעית שאין דרך לזרוע בגג אלא מאליו עולה ונראה שלכך היה שונה העלים להורות דברכים מיירי: \n\n" + ], + [ + "סוקרין את האילן בסיקרא וטוענין אותו באבנים. ירושלמי פ\"ד דשביעית (ומ\"ק דף ב'): \n", + "ומ\"ש ועודרין תחת הגפנים. בריש מ\"ק ורש\"י כתב דל\"ג לה משום דלעיל קתני מנין לעידור שאסור ורבינו נראה שלא היה גורס ההיא דמנין לעידור דאסור. \n", + "ומ\"ש והמקשקש בזיתים אם להברות את האילן אסור וכו'. שם ופירש\"י קשקוש היינו עידור אלא שעידור בגפנים וקשקוש בזיתים: \n\n" + ], + [ + "משקין בית השלחין וכו'. משנה שם: \n", + "וכן שדה האילנות וכו'. משנה שם (דף ו':) רבי אליעזר בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה וכו' וחכמים מתירים ובירושלמי שם (הלכה ג') ובסוף פ\"ב דשביעית (הלכה ז') מה נן קיימין אם במרווחין דברי הכל אסור אם ברצופין דברי הכל מותר אלא כי נן קיימין בנטועין מטע עשר לבית סאה רבי אליעזר בן יעקב עבד לון כמרווחין ורבנן עבדין לון כרצופין הא רבנן אמרי במרווחין אסור להשקות מהו להמשיך [נילף הדא דרבנן מן דרבי אליעזר בן יעקב כמה דראב\"י אמר במרווחין אסור להשקות ומותר להמשיך] כן רבנן אמרי במרווחין אסור להשקות ומותר להמשיך. ואע\"פ שמשנת ראב\"י קב ונקי פסק רבינו כחכמים דרבים נינהו ואע\"פ שבפ\"ח מהלכות שביתת יום טוב פסק כראב\"י היינו משום דאשכחן מימרא דרב יהודה אם היתה שדה מטוענת מותר דשייכא בדראב\"י דאילו לרבנן לא איצטריך ורב יהודה לא איירי אלא במועד אבל בשביעית הדרינן לכללין ופסקינן כרבים דהא איכא טעמא לחלק בין שביעית לחול המועד כדאיתא בירושלמי פרק ב' דשביעית: \n", + "ומ\"ש וכן עפר הלבן וכו'. משנה פרק ב' דשביעית (משנה י') מרביצין בעפר לבן בשביעית דברי ר\"ש ראב\"י אוסר ומן הדין היה לפסוק כראב\"י שמשנתו קב ונקי אלא מפני שאמרו שם בירושלמי אתיא דר\"ש כרבנן ודראב\"י כשיטתיה דתנינן תמן מושכין את המים מאילן לאילן וכו' וכיון דר\"ש כרבנן פסק הלכה כרבנן וכן פסק בפירוש המשנה: \n\n" + ], + [ + "ועושין עוגיות לגפנים. ברייתא בריש מ\"ק (דף ג') לענין שביעית ולפי מה ששנינו שם במשנה אין עושין עוגיות לגפנים לא קאי אלא למועד ולא לשביעית ובפירש\"י עוגיות עגול סביב: \n", + "ועושין אמת המים בתחלה. משנה שם ופסק כחכמים. \n", + "ומה שכתב וממלאים את הנקעים מים. שם בברייתא: \n\n" + ], + [ + "ומפני מה התירו כל אלה וכו' שאין אסור מן התורה אלא אותם שתי אבות וכו'. בריש מ\"ק: \n\n" + ], + [ + "משרבו האנסין וכו'. בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו) משרבו האנסין ומאי נינהו ארנונא כדמכריז רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא חזרו לומר אוספי [שביעית] כשרים ומפרש רבינו שהטילו מלכי רומי לעשות מחנות לחיילותיהם ורש״י פירש ארנונא מס שגובה מן התבואות כך וכך מן השדה לשנה. פוקו זרעו בשביעית שביעית בזמן הזה דרבנן דבטלה קדושת הארץ. והראב״ד כתב אנו קבלנו וכו': \n", + "וכן מי שכפאו אנס וכו'. נראה שבא ללמדנו שאף על פי שלא יהיה האנס מלך או עבד מלך הרי זה עושה. \n", + "ומה שכתב בחנם נראה שהטעם כדי שלא יבואו להערים: \n\n" + ], + [ + "הנוטע בשביעית וכו'. משנה פ\"ב דתרומות (משנה ג'). \n", + "ומ\"ש מפני שישראל חשודים וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "החורש את שדהו וכו'. משנה פ\"ד דשביעית (משנה ב') שדה שנטייבה או שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית: \n", + "ומ\"ש ואין חוכרין אותה ממנו. גם זה משנה ג' שם חוכרים נירים מן העכו\"ם בשביעית אבל לא מישראל. \n", + "ומה שכתב ואם מת יזרענה בנו. שם בירושלמי ובפרק מי שהפך (מועד קטן דף י״ג) ובפרק השולח (גיטין דף ל״ה:) ובפרק כל פסולי המוקדשין (דף מ״ד): \n\n" + ], + [ + "המעביר קוצים מארצו וכו'. משנה בפרק רביעי דשביעית (משנה ב') שדה שנתקווצה תזרע במוצאי שביעית. \n", + "ומ\"ש או שסקל ממנה אבנים וכו'. במועד קטן (דף ג'): \n\n" + ], + [ + "הטומן לפת וכו'. משנה ספ\"ק דכלאים (משנה ט'): \n", + "הטומן את הלוף וכו'. משנה פ\"ה דשביעית (משנה ב') וכחכמים: \n", + "ומותר למרס באורז בשביעית וכו'. משנה ספ\"ב דשביעית (משנה י') ממרסין באורז בשביעית ר\"ש אומר אבל אין מכסחין ופי' הר\"ש ממרסין באורז שמשקין עפר האורז ומערבבין המים בעפר מלשון נתנו לממרס אבל אין מכסחין שאין חותכין עלין של אורז תרגום לא תזמור לא תכסח. ופסק רבינו כרבי שמעון ונראה לי שהטעם מפני שהוא מפרש שרבי שמעון לא לחלוק בא אלא לפרש וכן נראה מדבריו מפירוש המשנה: \n\n" + ], + [], + [ + "(טז-יז) בראשונה היו אומרים וכו'. משנה ריש פ\"ד (מ\"א) וירושלמי פ\"ד דשביעית. \n", + "ומ\"ש היתה בהמתו עומדת בתוך וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "הקוצץ אילן וכו' עד מותר לשרש. משנה שם (משנה ד) וכב\"ה ואע\"פ שהיא שנויה בזיתים הוא הדין לכל אילן: \n\n" + ], + [ + "המבקיע בזית וכו'. משנה ה' שם: \n\n" + ], + [ + "המזנב בגפנים וכו'. גם זה משנה ו' שם וכרבי עקיבא: \n\n" + ], + [ + "אין קוצצין בתולת שקמה וכו'. משנה ה' שם ופסק כרבי יהודה וכן פסק בפירוש המשנה ואפשר שהטעם מפני שהוא סובר שרבי יהודה לא לחלוק בא אלא לפרש: \n\n" + ], + [ + "אילן שנפשח וכו'. גם זה משנה ו' שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "לא יוציא אדם זבלים וכו'. נלמד ממה שיבא. \n", + "ומ\"ש ולא יעשה אשפה בתוך שדהו וכו'. משנה רפ\"ג דשביעית (משנה א') ופסק כר' יוסי לגבי ר\"מ ורבי יהודה, \n", + "ומתוק פירש בירוש' פקוע והוא מלשון פקועות שדה וכו' והוא הנקרא בערבי חנט\"ל והוא מר וקראוהו מתוק ע\"ד סגי נהור. \n", + "ומשיקשר פירש בירוש' משיעשה קשרים קשרים: \n", + "ולא יעשה אשפה פחותה מק\"נ סאה של זבל וכו'. משנה שם (מ\"ב) עד כמה מזבלין עד ג' ג' אשפתות לבית סאה של עשר עשר משפלות של לתך לתך וידוע שהכור שלשים סאין ולתך חצי כור. \n", + "ומ\"ש ואם רצה להוסיף יוסיף. שם במשנה מוסיפין על המשפלות ואין מוסיפין על האשפתות ר\"ש אומר אף על האשפתות וכתב רבינו אם ירצה להוסיף מוסיף כלומר אם ירצה להוסיף בכל אשפה יותר מק\"נ סאה מוסיף והיינו דתנן מוסיפין על המשפלות. \n", + "ומ\"ש היה לו דבר מועט וכו'. שם במשנה ג' ופסק כת\"ק. \n", + "ומ\"ש ולא יעשה בכל בית סאה יתר מג' אשפתות היינו כת\"ק דאמר אין מוסיפין על האשפתות: \n\n" + ], + [ + "והרוצה לעשות כל שדהו וכו'. משנה ג' שם עושה אדם את שדהו ג' ג' אשפתות לבית סאה יתר מכאן x מחציב דברי ר\"ש וחכ\"א עד שיעמיק ג' או עד שיגביה ג' כך היא גירסת ספרי המשנה ונוסחא אחרת יתר מכאן מותר וזו גירסא נכונה וגם גירסת מחציב יש לפרש כן דמחציב הוא מלשון חצובא שהם רגלי הקנקן ויש קנקנים שיש להם הרבה רגלים ופירוש יתר מכאן כלומר אפילו יותר משלש אשפתות לבית סאה מותר לעשות ור\"ש לטעמיה ואע\"ג דתנא ליה ברישא הדר תנייה כדאמרינן בירושלמי ולמה תניתא תרי זימנין אמר רבי ירמיה כאן בפוחת מן המשפלות וכו' ומשמע לי שרבינו מפרש דמתני' תרי מילי קתני ברישא שאם רצה לעשות כל שדהו ג' ג' אשפתות לבית סאה עושה והדר קתני שאם רצה להוסיף יותר מג' ג' אשפתות לבית סאה מותר לרבי שמעון ולחכמים אסור להוסיף יותר משלש אשפתות לבית סאה אלא ע\"י שיעמיק שלשה או יגביה שלשה וכו'. \n", + "ומ\"ש והעושה זבלו אוצר עושה. משנה שם וכת\"ק ופי' הר\"ש עושה אדם את זבלו אוצר דאותן שלש אשפתות לבית סאה אם בא להניחן במקום אחד בשדה ואפילו מאה משפלות במקום אחד מותר ולא תימא כי היכי דאסרי רבנן יותר משלש אשפתות לבית סאה ה\"נ אסור במקום אחד יותר משיעור שלש אשפתות קמ\"ל דמותר: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב רבינו היה מעמיד הזבל על הסלע וכו'. היינו סיפא דמתניתין שכתבתי בסמוך יתר מכאן מותר דברי ר\"ש וחכ\"א עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה וידוע דהלכה כחכמים ומשמע לרבינו דהוא הדין לנותן על הסלע מדקתני התם בבבא אחריתי דרבי אליעזר בן עזריה משוה נותן על הסלע למעמיק שלשה או מגביה שלשה משמע דת\"ק גם בנותן על הסלע בעי שיגביה שלשה: \n\n" + ], + [ + "מותר לאדם להוציא זבל וכו' עד וגומם עד לארץ. הכל משנה שם (משנה ד'): \n", + "כתב הראב\"ד עיקם עלינו את הדרך וכו'. ויש לומר שרבינו מפרש כאן שמה ששנינו ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו מילתא באפי נפשה היא דאשמעינן שמותר להוציא זבל מהסהר ולתת בתוך שדהו בין שהיה הסהר בתוך שדהו או בתוך שדה חבירו וכדרך ששנה ברישא עושה אדם שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה דהתם איירי במוציא הזבל מהחצר והכא איירי במוציא מהסהר ואשמעינן דחצר וסהר שוים הן ולהורות לנו שאינו מקושר ומוציא מן הסהר וכו' עם המדייר שדהו וכו' דלא נימא דוקא בהאי גוונא שעוקר שלש רוחות וכו' הוא שמוציא מהסהר ונותן לתוך שדהו אבל בגוונא אחרינא אינו מוציא מהסהר ונותן לתוך שדהו ולהזהר מזה הקדים רבינו מוציא מן הסהר ואין בדבר עיקום ולא בילבול אדרבה אפריון נמטייה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "ומ\"ש בד\"א בשנתכוון לתקן שדהו וכו'. לשון המשנה בד\"א מתוך שלו אבל מתוך של חבירו מה שהוא רוצה יטול בד\"א בזמן שלא התחיל בו מערב שביעית אבל אם התחיל בו מערב שביעית מה שהוא רוצה נוטל. ובירושלמי תני אמר רבי יודא בד\"א בזמן שלא נתכוון לתיקון שדהו אבל אם נתכוון לתיקון שדהו אפילו יותר מכאן מותר אמר רבן שמעון בן גמליאל [בד\"א] בזמן שלא נתכוון לתיקון שדהו אבל אם נתכוון לתיקון שדהו אפי' פחות מכאן אסור אמר רב ביבי הורי רבי ייסא כדון תניא לקולא ורבינו נראה שגורס הורי רבי ייסא כדון תניא לחומרא ועל האומר לקולא תמהני איך יתכן שיקל בנתכוון לתקן שדהו יותר מכשלא נתכוון וגם על סברת רבי יהודה יש לתמוה כן ונראה שהיא כתובה בטעות וכך צריך להגיה בד\"א שנתכוון לתיקון שדהו אבל לא נתכוון אפילו יותר מכאן מותר: \n\n" + ], + [ + "אבנים שראויות וכו' עד לא ינטלו. גם זה משנה שם (משנה ז') אבנים שזעזעתן המחרישה ובירושלמי לא סוף דבר בשזעזעתן [המחרישה] אלא אפילו מחרישה עתידה לזעזען: \n\n" + ], + [ + "המסקל שדהו וכו' עד יטול את כולן. ג\"ז במשנה שם: \n\n" + ], + [ + "לא ימלא אדם גיא עפר וכו'. ג\"ז משנה ח' שם ולא יסמוך בעפר אבל עושה הוא חייץ וכל אבן שיכול לפשוט ידו וליטלה ה\"ז תנטל: \n", + "כתב הראב\"ד המשנה לא דברה על זה כלל אבל היא כך וכו'. ואני אומר שהוקשה לרבינו מה תיקון יש בבנין המדרגות ע\"פ הגאיות ולפיכך פירש בפירוש משנה זו כך כשיבנה מדרגה על הגאיות ההם ויישר אותם לתקנם לא יסמוך בעפר ר\"ל לא יחזיר העפר לגאיות ההם כדי שישוה פניהם עכ\"ל. נראה שהוא ז\"ל מפרש דרישא אסיפא סמיך וה\"ק כשבונים מדרגות על פי הגאיות לא יסמוך בעפר כלומר לא יחזיר עפר לגאיות ההם כדי שישוה פניהם ומ\"מ יש לתמוה למה לא חילק רבינו בין ערב שביעית משפסקו גשמים לשביעית משפסקו גשמים כמו שחילקו במשנה וצ\"עx. ועל מה ששנינו אבל עושה הוא חייץ פירש שם רבינו חייץ הוא מחיצה ר\"ל להבדיל אותו הגיא מכל השדה עכ\"ל. וע\"פ מה שפירש באין בונין מדרגות ע\"פ הגאיות שאין אסור בנין המדרגות אלא שלא יסמוך בעפר איך יפול על זה אבל עושה הוא חייץ ואפשר דה\"ק לא יחזיר העפר לגאיות משום דהוי תיקון הקרקע אבל עושה הוא חייץ שאף ע\"פ שהוא שבח לגיא להיות מובדל משאר שדות מ\"מ אינו תיקון הקרקע ממש. ועל מה ששנינו וכל אבן שהוא יכול לפשוט ידו וליטלה פירש רבינו האבנים שיהיו קרובים לפי הגאיות כדי שיוכל להושיט ידו ולקחתם מותר לו לקחתם ומה שלא אפשר לקחתם עד שירד בגיא אינו מותר לו לקחתם מפני שכשנראה אותו יורד או ישלשל עצמו לקחת אותם נאמר שהוא לתקן שדהו נתכוון עכ\"ל. והר\"ש פירש כל אבן שבשדהו אפילו קטנה אם הוא יכול לפשוט ידו וליטלה ולבנות בה גדר של אבנים כגון שסמוכים לגדר הרי זה תנטל שהגדר מוכיח עליו דלבנות הגדר נוטלה ולא לתקן השדה לזריעה עכ\"ל. והראב\"ד פירש כל אבן שהוא יכול לפשוט כשעומד בר\"ה וליטול אותה מתוך שדה חבירו תנטל ואין כאן משום גזל וכו' והוא על פי הירושלמי דאמאי דתנן כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה ה\"ז תנטל א\"ר יעקב בר בון בשם ר\"ל זאת אומרת שאסור ללקט צרורות מתוך שדה חבירו די מנכש ויהיב עשביה עליהון הדא דתימא בבקעה אבל בהרים ובטרשים וטיבו חשב ליה: \n\n" + ], + [ + "אבני כתף וכו'. ג\"ז משנה ט' שם וכרבי יוסי: \n", + "כתב הראב\"ד מ\"מ אפילו מתוך שלו עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש וכן הקבלן מביא מ\"מ. ג\"ז משנה שם: \n", + "וכתב הראב\"ד פירוש קבלן שקיבל לעשותו חייץ וכו'. ותמיהא לי וכי נתכוון לחלוק שדהו מה בכך הא תנן אבל עושה הוא חייץ וצ\"ע. ופי' הר\"ש הקבלן מלשון מקבלי קיבולת שדרכו לעשות בנינים בקיבולת מביא מ\"מ ואפילו פחותות מאבני כתף דאין כוונתו אלא לקבץ אבנים ואפילו מביא משדות שלו שרי דאי משדות אחרים אפילו אינו קבלן שרי כדתנן לעיל דמתוך של חבירו מה שהוא רוצה נוטל וי\"מ קבלן שקיבל שדה באריסות דלא חשיב האי שדה כשלו ונוטל ממנו אפילו קטנות אע\"פ שהוא אריס בה עכ\"ל. ורבינו בפירוש המשנה כתב כי\"מ: \n\n" + ], + [ + "פרצה שהיא סוגה בעפר וכו'. ירושלמי שם (הלכה י') אמאי דתנן הבונה גדר בינו ובין ר\"ה מותר להעמיק עד הסלע ל\"ש אלא בינו לבין ר\"ה הא בינו לבין חבירו אסור בשביעית אבל במועד אפילו בינו לבין ר\"ה אסור בפירצה שהיא סגה את העפר אבל בפירצה שאינה סגה את העפר מותר לגדרה בשביעית וכו' ושאינה מכשלת את הרבים אבל אם היתה מכשלת אע\"פ x (שאינה) סגה את העפר מותר לגדרה בשביעית ע\"כ: \n", + "וכתב הראב\"ד זו הגירסא משובשת מצאתיה בירושלמי וכו': \n\n" + ], + [ + "אסור לבנות גדר וכו'. ירושלמי שם. \n", + "ומ\"ש אבל בונה גדר בינו ובין רשות הרבים וכו' עד סוף הפרק. משנה ג' שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "עבודת הארץ בשנה ששית וכו' עד כדין תורה. בריש מ\"ק (דף ג') ובתוספתא פירקא קמא דשביעית ובירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "אי זו שדה האילן וכו' עד ואע\"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות. משנה פרק קמא דשביעית (משנה ב'): \n\n" + ], + [], + [ + "כתב הראב\"ד חורשין כל בית סאה בשבילן א\"א נ\"ל מהגמרא וכו'. משיג על רבינו שסיים וכתב ואע\"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות שמהירושלמי נראה שכל אחד מהאילנות יהיה ראוי לעשות לערך ס' מנה ולדעת רבינו נ\"ל דמתניתין קשיתיה דקתני עד שיהו משלשה ועד תשעה ולא הוה ליה למיתני אלא עד שיהיו עשרה ולכך פירש דמג' עד ט' יש להם דין אחר דג' בעינן שכל אחד יהא ראוי לעשות ואם יש בהם אחד שאינו ראוי לעשות אין חורשים להם אלא לצרכן וכשהם מג' ועד ט' אע\"פ שיש בהם אחד שאינו ראוי לעשות חורשין כל בית סאה בשבילן. ומ\"ש בירושלמי ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשים נראה דקאי אמג' ועד ט' דלא תימא כיון שהם יותר משלשה אע\"פ שיעשו פחות מס' מנה חורשין כל בית סאה אלא צריך שלא יפחות ממה שצריך שיעשו כשהם שלשה דהיינו ס' מנה וזעירא בר' חנינא אמר שלא יפחות מחשבון מתושעים היינו לומר שמשלשה ולמעלה צריך שיהו כל שלשה ראויים לעשות ס' מנה ונמצא שכשהם ט' צריך שיהיו ראויים לעשות שלשה ככרים של ס' מנה כל אחד ופסק רבינו כרב ביבי משום דמשמיה דרבי חנינא קאמר לה דהוא מאריה דגמרא טובא טפי מזעירא: \n\n" + ], + [ + "היו עשרה אילנות וכו' עשר נטיעות וכו'. ג\"ז משנה שם (משנה ד'). \n", + "ומ\"ש ודבר זה הל\"מ. בפ' לולב וערבה (סוכה ל\"ג): \n\n" + ], + [ + "היו עשויות שורה אחת וכו' עד לעשרה. משנה ספ\"ק דשביעית: \n", + "כתב הראב\"ד היו עשויות שורה אחת מוקפות א\"א נ\"ל מהגמרא דאו מוקפות עטרה קתני במתניתין עכ\"ל. איני יודע מהיכא יליף לה ומ\"מ לישנא דמתניתין משמע דאו מוקפות קתני דמוקפות בעטרה אינו כתבנית עשויות שורה וכן פירש רבינו בפירוש המשנה שורה הוא שיהיו כשורה אחת על קו אחד. ומוקפות עטרה להיות כקשת עגולה עכ\"ל. ור\"ש פירש שורה שנטועה במקום אחד כחומה ואין מפוזרות וכו' מוקפות עטרה גדר סביב וא\"כ איני יודע למה הוצרך להזהיר ולומר דאו קתני ויש ספרים דגרסי במתניתין או מוקפות וכתב רבינו שמשון שהטעם שאין חורשין להם אלא לצרכן משום דכשמפוזרות נראה כחורש לצורך האילן אבל היכא דקיימין במקום אחד נראה כמתקן את הארץ לצורך שביעית ולא לצורך האילן. \n", + "ומ\"ש והדילועין וכו'. שם וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "איזו היא נטיעה וכו'. גם זה פרקא קמא משנה ח' שם וכר' עקיבא: \n\n" + ], + [ + "אילן שנקצץ. ג\"ז משנה שם דברי רבי שמעון ויש לתמוה למה פסק כיחידאה ואין לומר שטעמו משום דאמרינן בירושלמי רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אמרו דבר אחד וכמו שכתב בפירוש המשנה דכיון דחכמים פליגי עלייהו הוה ליה למיפסק כרבים ואין לומר דמשום דמשנת ראב\"י קב ונקי שהרי בפ\"א פסק רבינו דלא כוותיה ועוד דכי אמרינן פלוני ופלוני אמרו דבר אחד הוה ליה שיטה ולא קיי\"ל כוותייהו: \n\n" + ], + [ + "אף בזמן המקדש מותר לסקל וכו' עד ולא מנקבין. משנה פרק שני דשביעית (משנה ב' - ה'): \n\n" + ], + [ + "ובזמן המקדש אין בונין מדרגות וכו'. משנה פ\"ג דשביעית (משנה ח'): \n\n" + ], + [ + "אף בזמן הזה אין נוטעין וכו'. משנה פרק ב' דשביעית (משנה ו') אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר\"ה ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור רבי יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת רבי יוסי ור\"ש אומרים לשתי שבתות ואיפסיקא הלכתא בסוף פרק הערל (יבמות דף פ\"ג) כר' יוסי ור\"ש ואמרינן בפ\"ק דר\"ה (דף י') שמלבד השתי שבתות של קליטה צריך שלשים יום. \n", + "ומ\"ש ואם לא עקר הפירות מותרים ואם מת קודם שיעקור וכו'. ירושלמי שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל שתוציא הארץ וכו' הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ואפילו שדה שנטייבה וכו'. בת\"כ והיתה שבת הארץ לכם מן השבות בארץ אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור מכאן אמרו שדה שנטייבה ב\"ש אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית וב\"ה אומרים אוכלים ואיתא נמי להאי פלוגתא במתניתין פ\"ד דשביעית (משנה ב') וידוע דהלכה כב\"ה. \n", + "ומ\"ש וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה וכו' בת\"כ לא תבצור כדרך הבוצרים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומד\"ס שיהיו כל הספיחים אסורים באכילה בת\"כ חכמים אומרים אין ספיחים מן התורה אלא מד\"ס ותניא תו התם את ספיח קצירך מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית ובפ\"ט דשביעית (משנה א') תנן וחכ\"א כל הספיחים אסורים ואע\"פ שרבינו בפירוש המשנה פירשה לענין אחר כאן הוא מפרשה לענין זה: \n", + "ומ\"ש ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה וכו'. כן יש ללמוד מהמשנה הנזכרת דקתני התם ר' יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה ואע\"פ שאין הלכה כמותו אלא כחכמים שאמרו כל הספיחים אסורים יש ללמוד מדבריו טעם איסור הספיחים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהם. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "ספיחים העולים בשדה וכו'. ירושלמי פ' הספינה: \n", + "וכן התבן וכו'. פ\"ט דשביעית ירושלמי: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לא גזרו עליו איסור ספיחים וכו'. כך כתוב בספר כתיבת יד. וגם רבינו לא איירי אלא בדין ספיחין ודין קדושת שביעית כתב בפ\"ה ושם כתב דין התבן: \n\n" + ], + [ + "ספיחים של שביעית שיצאו למוצאי שביעי' וכו'. תוספתא פ\"ד דשביעית ספיחים של שביעית אין תולשין אותן ביד אבל חורש כדרכו ובהמה רועה כדרכה ומדקתני חורש על כרחנו לומר דלא מיירי בשביעית אלא בספיחי שביעית שיצאו למוצאי שביעית: \n\n" + ], + [ + "ועל מה שכתב רבינו ועד מתי אסורים ספיחי שביעית. כתב הראב\"ד א\"א חפשתי זו המימרא ולא מצאתיה וכו'. ואני אומר דאישתמיטתי' למרן מקום דין זה ודחק עצמו לבקש מקום מוצאו ולא עלה בידו ודברי רבינו מבוארים בפרק שני דדמאי ירושלמי וז\"ל ולענין ספיחים מראש השנה ועד חנוכה איסור ספיחים מהחנוכה ועד עצרת היתר ספיחים מן העצרת ועד ראש השנה צריכה ופסק רבינו דמעצרת ועד ראש השנה לקולא משום דאיסור ספיחים אינו אלא מדרבנן והתוספות בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ\"ח:) בד\"ה כל הספיחים הביאו הירושלמי הזה וכתוב בו מחנוכה ועד ראש השנה היתר ספיחים ונראה שכך היה גירסת רבינו: \n", + "והזורע ספיחי שביעית במוצאי שביעית וכו'. משנה פרק תשיעי דתרומות (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית וכו'. תוספתא פ\"ג. \n", + "ומה שכתב וכן שאר הפירות אין לוקחין אותם במוצאי שביעית כו' עשה הבכיר וכו'. משנה בפרק ו' דשביעית מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית משיעשה כיוצא בו עשה הבכיר הותר האפיל רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד ומשמע בירושלמי דהלכה כרבי. וכן משמע בפ\"ק דסנהדרין ומשמע לרבינו שדין שאר פירות כדין ירק לתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "מאימתי מותר אדם ליקח לוף וכו'. משנה פ\"ה דשביעית (משנה ה') וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "באחד בתשרי ר\"ה וכו'. משנה בריש ראש השנה: \n", + "פירות ששית שנכנסו לשביעית וכו'. פ\"ק דר\"ה (עלה י\"ב ע\"ב) מייתי מתני' דפירקא קמא דמעשרות מאימתי הפירות חייבים במעשרות התאנים משיבחלו התבואה והזיתים משיביאו שליש מנה\"מ אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן מקץ שבע שנים וכו' אלא לומר לך כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ראש השנה אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית ומשם יש ללמוד להביאה שליש בששית לפני ר\"ה שאתה נוהג בו מנהג ששית בשביעית: \n\n" + ], + [], + [ + "האורז והדוחן וכו' הולכים בהם אחר גמר הפרי וכו'. פ\"ק דר\"ה (דף י\"ג:) מייתי הא דתנן בפרק ב' דשביעית האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר\"ה מתעשרין לשעבר ומותרים בשביעית ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרים לשנה הבאה ומייתי תו בברייתא דר\"ש שזורי סבר שזרעו לזרע אזלינן ביה בתר השרשה ובתר הכי אמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי ופירש\"י במיני קטניות פליגי דר\"ש אזיל בתר השרשה ורבנן לא אזלי [בתר השרשה] למדנו דאשכח שמואל תנא דלא אזיל בתר השרשה בקטניות אלא אחר גמר פרי ועליה סמיך לפלוגי עליה דר\"ש שזורי ועלה דהא מתניתין דתנינן לעיל האורז והדוחן וכו' שהשרישו וכו' ומשמע לרבינו דהא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר הפרי גם לענין שביעית היא: \n\n" + ], + [ + "הירק בשעת לקיטתו וכו'. פרק קמא דר\"ה (דף י\"ב) אמרינן הכי לענין תרומה ומעשר ומשמע לרבינו דה\"ה לענין שביעית: \n", + "והאתרוג אפילו היה כפול וכו'. יש בקצת ספרי רבינו חסרון מט״ס בסוף בבא זו וכך צריך להגיה ואפילו היה כככר בששית הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית והדין הוא בפ״ב דבכורים (משנה ו') תנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד שוה לאילן בערלה וברבעי ובשביעית ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו דברי ר״ג רבי אליעזר אומר שוה לאילן בכל דבר. ובפ״ק דר״ה (דף ט״ו) אמר רבה אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר וכו' עד חייבים עליהם משום טבל ופירש״י אמר רבה אתרוג בת ששית שחנטה בששית וכו' עד חייבת משום טבל דבתר חנטה אזלינן ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״ט:) אמרינן דסתם מתני' דהתם סבר כרבותינו דאושא דאמרינן אתרוג בתר לקיטה לשביעית ורבינו נראה דספוקי מספקא ליה אי אזלינן ביה אחר חנטה לשביעית כחמשה זקנים וכמתניתין דפ״ב דבכורים או אחר לקיטתו כרבותינו דאושא וכסתם מתניתין דפ' לולב הגזול וכן מספקא ליה אי אזלינן ביה אחר חנטה למעשרות כרבי אליעזר דפ״ב דבכורים וכר״י ור״ל דבתראי נינהו או אזלינן ביה בתר לקיטה כר״ע דפ״ב דבכורים וכחמשה זקנים וכרבותינו דאושא ופסק בתרוייהו לחומרא: \n\n" + ], + [ + "וכן פירות שביעית משיצאו למוצאי שביעית וכו'. ארישא דמילתא קאי דקתני פירות ששית שנכנסו לשביעית אם היו תבואה או קטניות וכו' והגיעו לעונת המעשרות האורז והדוחן וכו' אחר גמר פרי והירק כשעת לקיטתו והשתא קאמר דהוא הדין לפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית שהולכים בתבואה וקטניות וכו' אחר עונת המעשרות ובאורז ודוחן וכו' אחר גמר פרי ובירק אחר לקיטתו והוא מבואר שם ויליף מדכתיב במועד שנת השמטה לומר לך כל תבואה שהביאה שליש לפני ר\"ה אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית ושליש היינו עונת המעשרות: \n\n" + ], + [ + "פול המצרי שזרעו לזרע וכו'. בפרק שני דשביעית (משנה ז') גבי מתניתין דהאורז והדוחן וכו' בתר השרשה תנן רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה כיוצא בהן כלומר דאזלינן בהו בתר השרשה וכבר כתבתי בסמוך דהלכה כשמואל דאמר לא הלכו בקטניות אלא אחר גמר פרי וגרסינן בירושלמי פרק שני דשביעית (הלכה ח') על פול המצרי זרעו לזרע לפני ר\"ה השביעית ונכנסה שביעית בין זרעו בין ירקו מותר זרעו לירק לפני ראש השנה שביעית ונכנסה שביעית בין זרעו בין ירקו אסור זרעו לזרע ולירק לפני ר\"ה השביעית ונכנסה שביעית פשיטא זרעו מותר ירקו מהו תני רבי חייא אסור תני רבי חלפתא בן שאול מותר מ\"ד מותר דבר תורה מ\"ד אסור מפני מראית העין ורבינו שסתם וכתב וכן אם זרע לזרע ולירק אסור אפשר שהיתה לו נוסחא אחרת בירושלמי או שהוא סובר שאף ע\"פ שבתחלה אמרו פשיטא זרעו מותר כי אסיקנא דמ\"ד אסור מפני מראית העין קאי אף אזרעו: \n\n" + ], + [ + "עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית אם זרעו וכו'. שם בירושלמי זרעו לזרע לפני ר\"ה השמינית ונכנסה שמינית בין זרעו בין ירקו אסור זרעו לירק לפני ר\"ה השמינית ונכנסה שמינית בין זרעו בין ירקו מותר זרעו לזרע ולירק לפני ראש השנה השמינית ונכנסה שמינית זרעו אסור וירקו מותר: \n", + "וכתב הראב\"ד לא מצינו בזורע בשביעית שום היתר וכו'. ואני אומר שמתוך דבריו ז\"ל נלמד להליץ בעד רבינו ולומר דאיירי במקומות שהשביעית מדבריהם. והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ דאע\"ג דאסור לזרוע ואם זרע אפילו בשוגג יעקור הכא מיירי דעבר וזרע בשביעית ויצא לשמינית ומל' עבר וזרע ויצא וכו' וכבר נתבאר ספ\"ג שאע\"פ שהדין נותן לעקור אם עבר ולא עקר הפירות מותרים והולכים בו אחר גמר פרי ואין בפירות אלא איסור ספיחים בלבד ומעתה הדין שוה אפילו במקום שהשביעית מן התורה ואפילו זרעו ישראל כפשט הירושלמי ול\"ק מידי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בנות שוח וכו'. משנה רפ\"ה דשביעית (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "הבצלים הסריסים ופול המצרי וכו'. משנה פ\"ב שם (משנה ט') וכחכמים ואע\"פ שפסק רבינו לעיל בסמוך הולכים אחר גמר פרי י\"ל שגמר פריין תלוי בשסמוך לגמרן ימנעו מהם מים שלשים יום ובשל בעל שלש עונות: \n\n" + ], + [ + "הדלועין שקיימן לזרע וכו'. ג\"ז משנה שם (משנה י') ובירושלמי כיצד הוא בודק [רבי יוסי בן חנינא אומר] עוקצו אם מתאחה אסור ואם לאו מותר פירוש אם מתאחה הנקב ונסתם נראה שעדיין הוא לח ואסור ואם אין הנקב נסתם הדבר מוכיח שכבר הוקשו ומותר: \n", + "וכן הירקות וכו'. תוספתא פרק שני דשביעית כל ירקות x שהוקשו לפני ר\"ה מותר לקיימן בשביעית אם היו רכים אסור לקיימן בשביעית מפני מראית העין כלומר שיאמרו הרואים שנזרעו בשביעית וזהו שכתב רבינו אסור לקיימן משום ספיחים כלומר שאע\"פ שהיה ראוי לומר שמותר לקיימן כמו שמותר לקיים הספיחים אסרו לקיימן מפני מראית העין מתוך שהם רכים יבואו לומר שנזרעו בשביעית: \n", + "ואין מחייבים אותו לשרש את הלוף וכו' ואין מחייבים אותו לשרש את הקנדס וכו'. תוס' פ\"ב דשביעית: \n\n" + ], + [ + "לוף של ערב וכו'. משנה פ\"ה דשביעית (משנה ד') וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "הבצלים שירדו עליהם גשמים וכו'. משנה פרק ו' דשביעית (מ\"ג) ואיתא בפרק הנודר מן הירק. \n", + "ומ\"ש ובין כך ובין כך וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "בצל שעקרו בשביעית וכו'. פרק הנודר מן הירק: \n", + "כתב הראב\"ד לא עשה רבי אבהו מעשה אלא במרוכנים וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דבפרק הנודר מן הירק בגמרא דידן לא אוקמוה במרוכנין אלא בדרך דילמא. ועוד דבירושלמי הכי איתיה רבי יוסי בשם ר' יוחנן בצל שעקרו ושתלו מכיון שהשחיר מתעשר לפי כולו ולא שניא בין שעקרו בשביעית ושתלו למוצאי שביעית [בין שעקרו בשביעית] רבי זעירא אמר מכיון שרבה עליו החדש מותר ר' לא ורבי אימי תרויהון אמרי אסור וכו' רבי אבהו עאל לארבאל וכו' ושאלין ליה באילין בצליא והורי לון הדא דר' זעירא מכיון שרבה עליו החדש מותר חמתון סמיכין עלוי אמר לון אני לא אמרתי אלא במרוכנין א\"ר יהודה בר פזי אנא ידע ראשה וסופה כדשמע דר' לא ור' אימי פליגין שמט מיניה. משמע מהכא דרבי זעירא בכל גוונא שרי אפילו בשאינם מרוכנים ולא א\"ר אבהו אני לא אמרתי במרוכנין אלא משום דשמע דרבי לא ורבי אימי פליגי ומאחר דגמרא דידן שרי אלמא ס\"ל כרבי זעירא וכיון דרבי זעירא לא מפליג בין מרוכנין לשאינם מרוכנים אנן נמי לא מפלגינן: \n\n" + ], + [ + "הפירות שיוציא האילן וכו'. בתורת כהנים ומשנה וירושלמי פ\"ה דשביעית ופירוש מוקצה מקום שדרכן לשטוח בו התאנים ליבש. ולענין זיתים. לשון המשנה אין עושים זיתים בבד ובקוטב אבל כותש הוא ומכניס לבודידה ר\"ש אומר אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה ובירושלמי רבותינו התירו לעשות בקוטב ר\"י הורי לאילין דרבי ינאי לטחון בריחיים כרבי שמעון ולעשות דרבי בקוטב כרבנן וכתב רבינו בפירוש המשנה קוטב הוא גת קטן לזיתים ובודידה שם הבד והיא גת קטנה עד מאד ובזה נתבארו דברי רבינו. מ\"ש כותש ומכניס לתוך גת קטן ביותר הם דברי רבנן שאמרו כותש ומכניס לבודידה. \n", + "ומ\"ש וטוחן בבית הבד ומכניס לבד קטנה הוא מ\"ש בירושלמי שרבי יוחנן הורה לשל רבי ינאי לטחון בריחים ולעשות בקוטב ולכך כתב בתחלה קטנה ביותר כי כן הוא פירוש בודידה ובסוף לא כתב אלא בד קטנה ותו לא כי הקוטב אינו כ\"כ קטן כמו הבודידה: \n\n" + ], + [], + [ + "מצות עשה להשמיט וכו'. ומ\"ש וכן אם אסף כל פירותיו לתוך וכו'. במכילתא והשביעית תשמטנה שלא יאמר אדם מפני מה אמרה תורה וכו' לא שיאכלו העניים הריני מכניסם לתוך ביתי ומחלקם לעניים ת\"ל והשביעית תשמטנה וכו' מגיד שפורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם כלומר שגדרו שלא יפרוץ פרצות בשדהו אבל לגדור ודאי שהוא עובר ומבטל מצות עשה אף אם דעתו להפקירם אח\"כ: \n", + "ומ\"ש ויש לו להביא וכו'. משנה פ\"ה דשביעית (משנה ז'): \n\n" + ], + [ + "אין שביעית נוהגת אלא בא\"י בלבד וכו'. ירושלמי פ\"ו דשביעית (הלכה א') ומשנה בספ\"ק דקידושין (דף ל\"ו:) כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ: \n", + "ונוהגת בין בפני הבית וכו'. בפרק השולח (גיטין דף ל\"ו) לגבי פרוזבול רבי היא דתניא וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים ופירש רש\"י אע\"ג דהלל בבית שני הוה ס\"ל לאביי דבבית שני הואיל ולא היה היובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא ודאמרי' בערכין מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר [ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי שכתב במס' גיטין] x בירושלמי מניין שאין השמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמטה שמוט אחת שמטת יובל ואחת שמטת שביעית אבל בת\"כ ראיתי דשביעית נוהגת בזמן שאין יובל נוהג ואומר אני שהוא מחלוקת עכ\"ל. ומדברי רבינו פה נראה שהוא סובר דאף שלא בפני הבית נוהגת מן התורה ופסק כההיא דת\"כ משום דמשמע דההיא כחכמים דפליגי עליה דרבי והלכה כרבים אבל קשה שהרי כתב בפרק ט' ההיא דקתני רבי בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ועוד דההיא דפרוזבול ליתא אלא אליבא דרבי וכיון שרבינו פסקה לההיא דפרוזבול משמע דסבר לה כרבי והיאך נאמר שכאן פסק כחכמים לפיכך נ\"ל דלעולם כרבי ס\"ל ול\"ק שהוא ז\"ל מפרש הא דאמר רבי בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקעות לא אשמטת קרקעות בשביעית קאמר דההיא לעולם נהגה אף שלא בפני הבית אלא ליובל קרי שמטת קרקעות שהרי השדות חוזרות לבעלים וכמבואר בדבריו רפ\"ט וכן פירש ר\"ת אבל קשה שכתב רבינו בפירוש בזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג אחת מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם הרי שכתב בשביעית בזמן שאין היובל נוהג אינה אלא מדבריהם ואפילו שביעית דקרקעות וי\"ל דמדבריהם דקאמר לא קאי אלא להשמטת כספים דסמיך ליה דאילו שמטת קרקעות מדאורייתא נמי נהגה בכל זמן ואי הוה אמרינן שמה שכתב רבינו כאן דנוהגת אף שלא בפני הבית מדרבנן הוה ניחא אבל פשטא דמילתא דמדאורייתא קאמר: \n\n" + ], + [ + "כל שהחזיקו בו עולי בבל וכו'. משנה בפ\"ו דשביעית (מ\"א) ג' ארצות לשביעית כל שהחזיקו בו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו בו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד ומן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד ומפרש רבינו נאכל ולא נאכל לענין הספיחים. ובמשנה לא פירש כן: \n\n" + ], + [ + "סוריא אע\"פ שאין שביעית נוהגת בה וכו'. משנה ב' שם עושים בתלוש בסוריא אבל לא במחובר דשין וזורין ודורכין ומעמרין אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקין ובירושלמי אמר ר' אבהו שלא יהו הולכים ומשתקעין שם בתלוש למה הוא מותר מן גו דו חמי רווחא [קריב] לא נפיק: \n", + "אבל עמון ומואב ומצרים ושנער וכו'. פ\"ד דידים (משנה ג') מתוך מחלוקת ר\"ט ור\"א ב\"ע מתבאר שמותר לזרוע בהם בשביעית: \n\n" + ], + [ + "עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם. בירושלמי פרק ו' דשביעית רבי יצחק בר נחמן ור\"ל שאל לרבי חנינא הקונה מעמון ומואב מהו [א\"ל קשיתי קמי רבי ייסא לית עמון ומואב דמשה] אמר רבי מנא קשיתה קמי רבי חגיי לית עמון ומואב דמשה לית עמון ומואב דר\"א בן עזריה אמר רבי יוסי בר בון כתיב כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא צריכה לר\"ש טהרה מיד סיחון ועוג או לא טהרה אין תימר טהרה חייבת אין תימר לא טהרה פטורה אמר ר' תנחומא החל רש לרשת את ארצו עשיתי את ארצו חולין לפניך משמע בהדיא דחייבת בשביעית ומתניתין היא בפ\"ט דשביעית (משנה ב') ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ומשמע לרבינו שאין חיובה אלא מדבריהם. \n", + "ומ\"ש רבינו וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרים באכילה לא יהיו ארצות אלו חמורים וכו' כתב עליו הראב\"ד מה היה צריך להביאו מק\"ו הרי לא החזיקו עולי בבל עכ\"ל. וי\"ל דאין אנו יודעים אם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן ומסוריא שהיו בבית שני מלכים תקיפים כמו שמצינו בינאי המלך שכבש ששים עיר כדאיתא בקידושין פרק האומר: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שקנה קרקע בא\"י וכו'. כתב על זה בעל כפתור ופרח בפרק מ\"ז תימה על זה אמאי פירותיו של עכו\"ם מותרים מזה הטעם שכך שנינו לא נאכל ולא נעבד והרב עצמו פירש שאם תיעבד על ידי אחר אסור לאכול ממה שתוציא וזה אפילו בקרקע העכו\"ם שאם היה דעת הרב שאינו נעבד ר\"ל בקרקע ישראל אבל בקרקע העכו\"ם נעבד א\"כ היה בא מטעם יש קנין ואם הוא כן לא היה צריך ז\"ל לזכרון ספיחים ומ\"ש ז\"ל פה שלא גזרו על הספיחים וכו' אלא ודאי הוא שספיחי ישראל בקדושת עזרא אסורים משום גזירה אבל לזרוע אסור מן התורה והעכו\"ם אינם מצווים על השביעית ומש\"ה אין לנו לגזור עליהם ולאסור ספיחים אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע אותו איסור בקנינו מטעם שאין קנין לעכו\"ם בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ושביעית שהרי אינם חייבים במעשר ואפילו הכי פירותיהם חייבים ה\"נ אינם חייבים בשביעית אבל בפירותיהם נוהג שביעית שהרי ביטול גזירת ספיחים לא התיר עבודה בשביעית וכמו שכתב הוא ז\"ל בהלכות שמטה שהספיחים מותרים והעבודה אסורה ואין לומר מי שספיחיו אסורים פירותיו אסורים ומי שספיחיו מותרים פירותיו מותרים שהרי איסור הפירות אינו בא מכח הספיחים אלא איסור הספיחים בא מכח איסורי הפירות ותלי תניא בדלא תניא והיאך נתלה היתר פירות העכו\"ם מפני היתר ספיחיו והספיחים אסורים משום גזירה לא הפירות וכיבוש עולי מצרים אם עבדו ישראל אסור מדרבנן ולזה אם עבדו העכו\"ם נאכל הוא וממשנת אינו נאכל ואינו נעבד נראה בפירוש שפירות העכו\"ם בעבודתו שהם אסורים ולזה לא מצא הרב היתר לפירות העכו\"ם בשביעית אלא משום שהעכו\"ם אינם מצווים על השביעית דאי לאו הכי לכתוב פירות העכו\"ם בשביעית מותרים ולשתוק ע\"כ לשונו והאריך עוד ובסוף דבריו כתב ואל הרב יש לי להאמין אף על שמאל שהוא ימין ובפרק חלק בענין בני כנען שבאו לדון עם ישראל בענין שאמר להם אלכסנדרוס החזירו להם תשובה וכו' הניחו שדותיהם כשהם זרועות וברחו ואותה שנה שביעית היתה וסמכו ישראל עליהם א\"כ מה שזרע העכו\"ם בקרקעו בארץ ישראל מקדושה שניה בשביעית אסור אבל ספיחיו מותרים ובקדושה ראשונה אם זרע העכו\"ם נאכל הוא וכ\"ש שספיחיו מותרים אבל לא נעבד לישראל ואם עבדו אסור דקדושה דרבנן יש בו עכ\"ל. וכל דבריו הם שלא בהשגחה שמה שהוקשה לו מדקתני לא נאכל ולא נעבד ופירש רבינו שאם תיעבד על ידי אחר אסור לאכול ממה שתוציא יש לומר שאע\"פ שבפירוש המשנה כתב כן כאן בפרק זה פירשה לענין ספיחים ועוד מה שכתב בפירוש המשנה שאם תיעבד על ידי אחר אסור לאכול וכו' היינו דוקא בשאותו אחר ישראל אבל אם הוא עכו\"ם מותר ומ\"ש עוד אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע וכו' לא דק דבהדיא כתב רבינו בפ\"ט ובפ\"ו דשמיטת קרקע בזמן שאין היובל נוהג אינו אלא מדבריהם ומ\"ש לא נפקע אותו איסור בקנינו מטעם שאין קנין לעכו\"ם בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ושביעית אשתמיטתיה מה שכתב רבינו בפ\"א מהלכות תרומות שמה שאמרו אין קנין לעכו\"ם בארץ להפקיע מן המצות היינו לענין שאם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא הרי היא כאילו לא נמכרה לעכו\"ם מעולם אבל בעודה ביד עכו\"ם מופקעת היא ומה שפירותיהם חייבים במעשר אינו אלא כשמירחם ישראל דוקא. ומ\"ש ה\"נ אינם חייבים בשביעית אבל בפירותיהם נוהג שביעית שהרי ביטול גזירת ספיחים לא ביטל עבודה בשביעית וכמו שכתב הוא ז\"ל שהספיחים מותרים ועבודה אסורה ע\"כ הדבר ברור שאינם ענין זו לזו דהתם בשדה ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל והכא בשדה עכו\"ם. ומ\"ש ואין לומר מי שספיחיו אסורים וכו' עד ולשתוק אילו היה יורד לסוף דעת רבינו לא היה כותב כן שמה שכתב רבינו ולא גזרו על הספיחים לא לתת טעם להיתר פירות שזרע העכו\"ם בשדהו בא כמו שנראה מדברי כפתור ופרח. שפירוש דברי רבינו כך הם עכו\"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרים כלומר מפני שהשדה של עכו\"ם וגם לא נעבד בה עבודה ע\"י ישראל הלכך מותרים ומשום דאיכא לאקשויי אהא אע\"פ שלא נעבדה ע\"י ישראל היה לנו לאסרה דלא גריעי מספיחים שלא עובדו על ידי ישראל ואפילו הכי אסורים לכך תירץ אילו היו הספיחים אסורים מן הדין היה כדבריך אבל מאחר שהספיחים אינם אסורים אלא משום שמא יזרע ובעכו\"ם לא שייך לגזור שמא יזרעו שהרי אינם מצווים על השביעית הילכך ליכא קושיא מספיחים ומעתה אין שום פקפוק בדברי רבינו. ויש לתמוה עליו שהביא ההוא מעשה דפרק חלק שהיא מפורשת כדברי רבינו וא\"כ לא היה לו לתמוה עליו וכן קשה שמביא אותו מעשה והוא מעשה לסתור דבריו. ויש להביא ראיה לדברי רבינו מדגרס בירושלמי ספ\"ט דשביעית ריב\"ל היה מפקד לתלמידיה לא תזבון לי ירק אלא מגנתא דסיסרא קם עמיה זכור לטוב אמר ליה אזיל אימור לרבך לית הדא גנתא דסיסרא דיהודאי הוה וקטליה ונסבה מיניה אין בעית מחמרא על נפשך אשתווי לחברך ונראה דה\"פ שריב\"ל צוה לתלמידו שלא יקנה ירק בשביעית אלא מגנתא דסיסרא דהוה משמע ליה שהיתה של סיסרא הכתוב במקרא ומעולם לא נכבשה מישראל ואם כן אע\"פ שהעכו\"ם עובדה בשביעית פירותיה מותרים אבל בשדות אחרות שהיו עכשיו של עכו\"ם יש להסתפק שמא מקודם היו של ישראל וכיון שנעבדו בשביעית פירותיהם אסורים אף ע\"פ שעבדם עכו\"ם אמר ליה זכור לטוב שגם שדה זו היא של ישראל מקודם ולפי חששתו גם זה היה אסור אבל לפי האמת גם זה פירותיו מותרים כיון דבחזקת עכו\"ם הוא ועכו\"ם עבדו ולכן לא יחמיר על עצמו יותר ממה שמחמירים חביריו והא דאמרינן בירושלמי שאסור לטחון עם העכו\"ם בארץ בשביעית צריך להעמידה בספיחים שגדלו בשדה ישראל: \n\n" + ], + [ + "עיירות א\"י הסמוכות לספר וכו'. תוספתא פרק רביעי דשביעית: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתיה וכו'. ירושלמי רפ\"ז דשביעית: \n", + "ומ\"ש מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע. בת\"כ פ' בהר סיני: \n\n" + ], + [ + "לאכילה ולשתייה כיצד כו'. משנה בפ\"ח דשביעית (משנה ב'). \n", + "ומה שכתב דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל זה נלמד ממה ששנינו שם לאכול דבר שדרכו לאכול: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש דבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלים אותו חי. ירושלמי רפ\"ח דשביעית. \n", + "ומ\"ש לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה זהו פירוש מה ששנינו שם גבי דבר שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנים עליו חומרי אדם וחומרי בהמה. \n", + "ומ\"ש ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסל והפת שעיפשה. ירושלמי פרק שמיני דשביעית: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ואין מבשלין ירק של שביעית וכו'. משנה שם (משנה ז') וכתנא קמא לגבי ר\"ש ואע\"ג דבירושלמי משמע דהלכה כר\"ש דשרי לא סמך עליו רבינו משום דירושלמי לטעמיה שסובר דר\"מ ור\"ש הלכה כר\"ש אבל גמרא דידן בפ' מי שהוציאוהו מסיק להו בתיקו. \n", + "ומ\"ש ואם בישל מעט ואכלו מיד מותר וכו'. שם בירושלמי נהיגין הוינן מבשלים על יד על יד ואוכלים מיד ומשמע דאפילו לכתחלה שרי וצריך טעם למה לא התיר רבינו אלא בדיעבד ונראה שגם רבינו מתיר לכתחלה. \n", + "ומ\"ש ואם בישל הכי קאמר רצה לבשל וסוף הלשון מוכיח כן שכתב מותר: \n\n" + ], + [ + "פירות המיוחדים למאכל אדם וכו' הלכה הבהמה וכו'. תוספתא פרק חמישי דשביעית: \n\n" + ], + [ + "לסיכה כיצד וכו'. משנה פרק ח' דשביעית (משנה ב'): \n", + "ומ\"ש ולא יפטם את השמן. תוספתא פ\"ו דשביעית אין עושין היין אלונתית ואת השמן ערב ומסיים בה ואם עשה את היין אלונתית ואת השמן ערב סך את השמן ואין סך מהיין והשמיטו רבינו מפני שהוא בכלל מה שכתב לעיל בסמוך. \n", + "ומ\"ש ולא יסוך במרחץ אבל סך הוא מבחוץ ונכנס. ירושלמי פ\"ח דשביעית: \n\n" + ], + [ + "שמן של שביעית אין חוסמין בו תנור וכירים ואין סכין בו מנעל וסנדל. ירושלמי שם ותוספתא פ\"ו דשביעית. \n", + "ומ\"ש ואין סכין אותו בידים טמאות נפל על בשרו משפשפו בידים טמאות. תוספתא שם. \n", + "ומ\"ש לא יסוך רגלו וכו' עד ע\"ג קטבליא. תוספתא שם וירושלמי פ\"ח דשביעית: \n\n" + ], + [ + "להדלקת הנר כיצד וכו' מכרו ולקח בו שמן אחר וכו'. תוספתא פרק ה' דשביעית וירושלמי פ\"ז שמן של שביעית מדליקין בו מכרו ולקח בו שמן אחר אין מדליקין בו ומסיים בה בירושלמי החליף שמן בשמן שניהם אסורים: \n", + "ולא יתן השמן לתוך המדורה וכו'. תוספתא פרק ששי דשביעית: \n\n" + ], + [ + "לצביעה כיצד וכו' אבל אין צובעין לבהמה וכו'. ירושלמי רפ\"ח דשביעית: \n", + "ומ\"ש שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה. היינו לומר שכשלמדו מפי השמועה שפירות שביעית ניתנו לצביעה היינו לצביעת אדם שצביעתו חל עליה קדושת שביעית ולפיכך מותר אבל על צביעת בהמה אינה חלה לפיכך אסור לצבוע בהם לבהמה: \n\n" + ], + [ + "מיני כבוסים וכו' אבל אין מכבסין בפירות שביעית. בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ') ובפ' הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ב) תניא אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה ולא לכביסה רבי יוסי אומר מוסרין מאן וכו' כמאן אזלא הא דתניא לאכלה ולא למלוגמא לאכלה ולא לזילוף לאכלה ולא לעשות ממנה אפיקטויזין כמאן כרבי יוסי דאי כרבנן הא איכא נמי משרה וכביסה ופסק רבינו כרבנן דרבים נינהו וסובר רבינו דע״כ לא אפליגו אלא בפירות וכדדייק לישנא דברייתא ולישנא דקרא דלאכלה אבל במיני כבוסים שאינם פירות אף לרבנן מכבסים בהם ובירושלמי פ״ז דשביעית מיני כביסות מהו שיהא עליהן קדושת שביעית נשמעינה מן הדא הירענין והבורית והאהל יש להן קדושת שביעית. פירוש קדושת שביעית חלה על הכביסה ולפיכך מכבסים בהם ואע״ג דבפרק לולב הגזול הקשו לרבנן דממעטי משרה וכביסה הא כתיב לכם דמשמע לכל צרכיכם ותירצו לכם דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה יצאו משרה וכביסה שהנאתן אחר ביעורן ופירשו שם שמשעה ששורה הפשתן או הבגדים ביין שעה אחת נתקלקל והנאתן אינה עד לבישה י״ל שלא אמרו כן אלא בפירות דשייך לאכלה אבל מיני כביסות דלא שייך בהם לאכלה שפיר מתרבו מלכם אע״פ שהנאתם וביעורם אינו שוה: \n\n" + ], + [ + "כלל גדול אמרו בפרות שביעית וכו'. משנה רפ\"ח דשביעית (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "מותר למכור אוכלי אדם וכו'. תוספתא סוף פרק ה' דשביעית וירושלמי פרק ז': \n\n" + ], + [ + "פירות שביעית אין מוציאין אותם וכו'. משנה ספ\"ו דשביעית (משנה ה'). \n", + "ומ\"ש אפילו לסוריא שם אמר ר' שמעון שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא ומשמע דלת\"ק אפילו לסוריא אין מוציאין ופסק כתנא קמא. \n", + "ומ\"ש ואין מאכילין אותם לא לעכו\"ם ולא לשכיר וכו' עד אבל נזונית משל בעלה. תוספתא פרק ה' דשביעית: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(טו-טז) אין אוספים פירות שביעית כשהם בוסר וכו'. בת\"כ. \n", + "ומה שכתב ומאימתי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה וכו' עד לעונת המעשרות. משנה פ\"ד דשביעית (מ\"ז): \n\n" + ], + [ + "מותר לקוץ אילנות וכו' עד משיוציאו בוסר. משנה שם ופירש רבינו שמשון משישלשלו כשיתחיל להכביד ולתלות כעין שלשלת. משיגריעו משיגדלו הענבים קצת ונקרא גירוע ובפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ג) מפרש דשיעורן כפול הלבן ובירושלמי (שביעית פ״ד ה״ח) א״ר יונה משיזחילו מים כמה דאת אמר כי יגרע נטפי מים עכ״ל: \n\n" + ], + [ + "ואין קוצצין את הכפניות בשביעית וכו'. בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ״ב): \n\n" + ], + [ + "אין שורפין תבן וקש וכו'. בפרק ט' דשביעית (משנה ז') מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית משתרד רביעה שניה משמע דקודם לכן אסור. \n", + "ומה שכתב אבל מסיקין בגפת ובזגין וכו'. תוספתא פרק ששי דשביעית: \n\n" + ], + [ + "מרחץ שהוסקה וכו'. משנה בספ\"ח דשביעית (משנה י\"א). וא\"ת מאחר שכתב בסמוך שאין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא מאכל בהמה היאך התירו להסיק מרחץ בהן. וי\"ל דאם הוסק דיעבד קאמר דמותר לרחוץ בה ועי\"ל דלכתחלה נמי מותר להסיק בהן מרחץ משום דצורך אדם הוא וכדתנן כל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם: \n", + "וכתב הראב\"ד המשנה לא אמרה אלא מותר לרחוץ וכו'. מ\"ש אבל בשכר לא דהוי כסחורה י\"ל דלא נאסרה סחורה אלא בדבר שראוי לאכילה וכדדרשינן לאכלה ולא לסחורה. ומ\"ש ואם כדבריו אדם חשוב לא ירחוץ בשום מרחץ בשביעית ומאי איריא כשהוסק בתבן וקש של שביעית י\"ל דאה\"נ ותבן וקש של שביעית דנקט משום רישא לאשמועינן שאף על פי שהם של שביעית מותר לרחוץ במרחץ שהוסק בהן. ועוד יש לומר דהוסקה בתבן וקש לרבותא נקט שאף על פי שידוע שלא הוסקה אלא בתבן וקש לא ירחוץ בה: \n\n" + ], + [ + "הקליפין והגרעינין וכו': והקור קדושת שביעית חלה עליו וכו'. ירושלמי פ\"ד (הלכה ז'): \n\n" + ], + [ + "הצורר תבלין של שביעית ונותן לתוך התבשיל וכו'. תוספתא דשביעית פרק ששי: \n\n" + ], + [ + "אין נותנין תבן וקש וכו'. ג\"ז תוספתא ספ\"ה וירושלמי פ\"ט (הלכה ז'): \n", + "כתב הראב\"ד ואם נתן הרי הוא כמבוער והוא שיישן עליו וכו'. ואפשר שלא היה כן בגי' רבינו ואת\"ל שהיה כן בגירסתו י\"ל שהוא מפרש דוהוא שיישן עליו לא שיישן עליו ממש קאמר אלא שנתנו בכר כדי לישן עליו ולא הוצרך רבינו לפרש דמסתמא לכך נותנו בכר והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ שמפרש שלא נאמר כן אלא לרבי אושעיא דמחמיר שלא ליהנות בתבן עד שתסרח: \n", + "תנור שהסיקוהו וכו'. גם זה תוספתא שם. וכ' הר\"י קורקוס ז\"ל צריך טעם לחלק בין מרחץ לתנור כי במרחץ אמרו מותר לרחוץ בה ובתנור אמרו יוצן ואפשר דבמרחץ היסקו הוא לרחוץ בה והנאה זו אינה ניכרת ולא נראית לעין ואין בה ממש אבל תנור היסקו הוא לבשל בו דבר או לאפות בו פת והנאה זו נראית וניכרת היא ושבח עצים ניכר בפת ובתבשיל כי על ידי תבן וקש של שביעית הוכשר דבר זה לאכילה ודבר ניכר הוא כי מתחלה היה חי ועכשיו מבושל ולכך אמרו בו יוצן עכ\"ל: \n", + "ומשתרד רביעה שניה וכו'. פ\"ט דשביעית (משנה ז'): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין עושין סחורה בפירות שביעית. משנה פ\"ח דשביעית. \n", + "ומ״ש ואם רצה למכור מעט וכו'. בפ' לולב הגזול (סוכה דף ל״ט:) אוקימנא הא דתנן בפ״ט דשביעית הפיגם והירבוזין וכו' ונלקחים מכל אדם בשביעית בכדי מן שנו כלומר בכדי מזונותיו דוקא ולא יותר ומשמע התם דהיינו מזון ג' סעודות ורבינו אע״פ שלא הזכיר פה מזון ג' סעודות סמך על מ״ש ברפ״ח דדוקא מזון ג' סעודות. \n", + "ומ\"ש ואותן הדמים הרי הם כפירות שביעית וכו' ואותו הפרי הנמכר וכו'. הוא ע\"פ מה שיתבאר בפרק זה: \n\n" + ], + [ + "לא יהיה לוקח ירקות שדה וכו' עד הרי זה מותר. משנה פרק ז' דשביעית (משנה ג'): \n\n" + ], + [ + "כשמוכרין פירות שביעית וכו' עד לא יאגוד אותן. משנה שם פ\"ח (משנה ג'): \n", + "וכתב הראב\"ד לשון המשנה וב\"ה אומרים וכו' ואין פירושו מוכרח: \n\n" + ], + [], + [ + "פירות ח\"ל וכו'. ירושלמי שם ותוספתא פרק רביעי: \n\n" + ], + [ + "חומר בשביעית מבהקדש וכו' האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו הוא כמו שהיה. משנה פ\"ח דשביעית (משנה ז'): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש כיצד לקח בפירות שביעית או בדמיהם בשר וכו'. בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״ד) ובע״ז פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ד): \n\n" + ], + [ + "אין שביעית מתחללת וכו'. בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ:) אמר רבי אלעזר אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח ורבי יוחנן אמר בין דרך מקח בין דרך חילול ואסיק רב אשי (שם דף מא) מחלוקת בפרי שני אבל בפרי ראשון דברי הכל דרך מקח אין דרך חילול לא ופסק כר\"י: \n\n" + ], + [ + "וכשמחללין פרי הנלקח שנית וכו'. שם ברייתא וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "דמי שביעית אין פורעים מהם את החוב וכו' עד וצריך להודיע. ירושלמי פ\"ג דדמאי (הלכה א') ותוספתא פ\"ז דשביעית: \n", + "וכן אין לוקחים מהם וכו' ואין מביאים מהם וכו' ואין סכין כלים וכו'. משנה בפ\"ח דשביעית (מ\"ח): \n\n" + ], + [ + "אין נותנים מהם לא לבלן וכו' עד מתנת חנם. ג\"ז משנה שם (משנה ה'): \n\n" + ], + [ + "האומר לפועל הא לך איסר וכו'. גם זה משנה שם (משנה ד') ופירש רש\"י בריש פרק בתרא דעבודה זרה (דף ס\"ב) לקוט לי בו לשון מכר הוא דמשמע לקוט לי שוויו ירק שכרו אסור לשהותו אחר זמן הביעור אלא מתבער בשביעית לקוט לי ירק לשון שכירות הוא ולא לשון מכר ואין לו דמים שיתפסו בקדושת שביעית. ולדעת רבינו צ\"ל דמתניתין בירקות שאין דרך לזרעם אבל בירקות שדרך לזרען אפילו גדלו בששית כל גידולם אסורים בשביעית כמבואר בדבריו פרק רביעי ולישנא דמתניתין הכי מוכח דקתני לקח ממין ירקות שדה ומדנקט ירקות שדה משמע דבירקות שגדלו מאליהם בשדה מיירי: \n\n" + ], + [ + "החמרים העושים וכו' עד משום כדי חייו. בריש פרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ב:) מסקנא דרבא ופירש רבינו הא דחמרים בעושים מלאכה אסורה וכ\"כ הר\"ן וכך הוא בירושלמי (פ\"ח הלכה ו'): \n\n" + ], + [ + "הלוקח מן הנחתום וכו'. משנה פרק שמיני דשביעית (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "אוכלין פירות שביעית בטובה וכו'. משנה פרק ד' דשביעית (משנה ב') וכב\"ה: \n", + "מי שנתנו לו פירות שביעית וכו'. בספ\"ט דשביעית (משנה ט') מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה ר\"א אומר ינתנו לאוכליהן וחכמים אומרים אין החוטא נשכר אלא ימכרו לאוכליהן ודמיהם יתחלקו לכל אדם ומפרש בירושלמי (פרק ט' הלכה ט') דר\"א סבר כב\"ש דאין אוכלין פירות שביעית בטובה וחכמים לדבריו דר\"א קאמרי ומשמע דלדידהו מותר לו לאכלם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "פירות שביעית אין אוכלים מהם וכו'. בת״כ ופרק תשיעי דשביעית (משנה ב' ג') ופרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ב): \n\n" + ], + [], + [ + "היו לו פירות מרובין מחלקן מזון ג' וכו'. משנה פ' תשיעי דשביעית (משנה ח') מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים דברי רבי יהודה ר״י אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור וכך היא שנויה בת״כ ובירושלמי וכך היא גירסת רבינו שמשון וכך היא גירסת הרמב״ן שכתב בפירוש התורה וכתב פירוש עניים כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר עשירים בעלי השדות עצמם שלקטו אותם מן השדות שלהם בהפקרם. וכן גירסת התוס' בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ב:) בד״ה מתבערין וידוע דהלכה כר' יוסי וכתבו לפי גירסתם זו דהא דמשמע בכל מקום דאסור לאכול אחר הביעור היינו שמחזיק בהם כשלו אבל אחר שהפקירן והוציאן מרשותו שיאכל מהם בין אדם בין חיה אם חזר וזכה בהם והכניסם לתוך ביתו אוכל והולך עד שיכלו וכן אמרו בתוספתא פרק שמיני מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהם לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניסן לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו, גם ספר מצות גדול כתב תוספתא זו וכתב עליה הנה למדת שהביעור הוא שלא יחזיק אדם בפירות אלא יפקיר הכל ודרך הפקר מותרים לאכול ובירושלמי פ״ט (הלכה ה') רבי יצחק בר רדופא הוה ליה עובדא וכו' פירוש שהיה זמן לבער פירות שביעית אתא וכו' שאל לרבי יאשיה אמר ליה חמי תלת רחמין ואבקרה קומיהון פירוש שלשה אוהבים שאפילו שתפקיר הפירות לא יזכו בהם. קפודקאי דצפרי שאלון לרבי אמי כגון x (אנן דלית לן רחמין היך צורכא מתעביד) אמר לון כד תחמון רגלא צלילא תהוון מפקין לה לשוקא ומבקרין ליה והדרין וזכיין ביה ורבינו היה גורס במשנה שכתבתי רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים אחר הביעור וכך מבואר בדבריו בהדיא בפירוש המשנה הלכה שלישית מפרק חמישי ופסק כרבי יוסי. כתב הרב רבי' יעקב קורקוס ז״ל על גירסת התוספות ורבינו שמשון וספר מצות גדול וז״ל תקנה גדולה ליושבי הארץ בזמן הזה כי אע״פ שמותר לקנות פירות מעכו״ם כמו שיתבאר ספ״ד מ״מ כיון שאין קנין לעכו״ם חלה קדושת שביעית על הפירות וצריך לבערם בזמן הביעור והרי הם כספיחים העולים בשדה בור ודומיהם מהספיחים המותרים כי אע״פ שלא גזרו בהם גזירת ספיחים מ״מ קדושת שביעית עליהם וחייב לבערם והוא הדין לפירות העכו״ם כיון שאין קנין להם והרי הם כספיחים שגדלו בקרקע ישראל שחייבים בביעור כי הדלות רב ועצום ובמה שכתבתי יכולים לקיים מצות ביעור בלא ביעור וכאשר יעץ רבי אמי להנהו קפודקאי אע״פ שלדעת רבינו צריך לשרוף אותם ולבערם וזהו הביעור וכן כתב רש״י פ' מקום שנהגו שהביעור הוא במקום מדרס רגל חיה ובהמה, מ״מ כדאי הם הגאונים הנזכרים והראיות לסמוך עליהם כ״ש בשעת הדחק כי רב הוא עכ״ל. והראב״ד כתב ואסור לאכול אחר הביעור. אמר אברהם בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור ומחלוקת תנאים הללו היא בפרק תשיעי דשביעית וכתב רבינו דינן לקמן בסמוך הכובש שלשה כבשים בחבית אחת וכו': \n", + "ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש וכו' גם הראב\"ד מסכים עם רבינו שהביעור הוא לשרפם ולאבדם לגמרי וכבר נתבאר שאין כן דעת התוס' ורבינו שמשון וסמ\"ג ודעת הרמב\"ן בפירוש התורה כמותם וכתב שלא מצינו שמנו פירות שביעית בכלל הנשרפין ולא בכלל הנקברים אלא ענינו שצריך להפקירן לא יותר והכריח הדבר מהתוספתא שכתבתי וביאר לשטה זו כל מ\"ש הראב\"ד ודחה סברת רבינו והראב\"ד בשתי ידים, והראב\"ד ליישב התוספתא כתב שהם שני ביעורים ופירוש עד שיכלה כלומר עד שיכלה אותו המין מכל הארץ ולשון אוכל והולך עד שיכלו לא משמע אלא עד שיכלו אותם פירות עצמם שזכה בהם מן ההפקר כי כבר קיים בהם מצות ביעור. וכתב עוד וכשאין אוצר בעיר ולא ב\"ד והפירות ביד המלקט אותם מההפקר הוא צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור ומפקירן על פתח ביתו ואוכלים והולכים לעולם וזו היא שביעית במינה במשהו לביעור כמו שמוזכר במסכת נדרים מפני שיש לה היתר בביעור מביתו ומ\"מ אינם נאסרים באכילה כלל אבל אם עירבן בביתו אחר הביעור אסורים הם באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנ\"ט לאחר הביעור שאין לה מתירים ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא ואולי הביעור כולו חומרא מד\"ס והברייתות השנויות בת\"כ בענין הביעור אסמכתא מדבריהם: \n\n" + ], + [ + "היו לו צמוקים וכו'. כך פירש רבינו ממה ששנינו בפרק תשיעי דשביעית (מ\"ד) אוכלים על המופקר אבל לא על השמור. \n", + "ומ\"ש אבל אם יש שם ענבים קשים ביותר וכו' נראה שזהו פירוש מה ששנינו שם אוכלין על הטפיחין ופי' רבינו שם טפיחין קיבוץ טופח והם הגרגרים הקשים ממיני התבואה והקטנית שאינם נזרעים אבל צומחין מכח הארץ וישארו בארץ ימים רבים לרוב יבשותם וחזקתם והם כשאר המינים כגון הקורטמאן ממין השעורים ששמו טופח עכ\"ל. וע\"פ דרך זה לקח פה הדמיון בענבים: \n\n" + ], + [ + "אילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה וכו'. משנה פ\"ט דשביעית [אוכלים] על הטפיחין ועל הדיפרא אבל לא על הסתוניות: \n\n" + ], + [ + "הכובש שלשה כבשים וכו' משנה שם (משנה ה') x ופסק בירושלמי הלכה כר\"ג: \n", + "ומ\"ש ואם התחיל בה וכו'. שם בירושלמי מכיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא: \n\n" + ], + [ + "וכשם שמבערים את הפירות וכו'. פ\"ז (מ\"א) כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ יש להם שביעית ולדמיו שביעית יש להם ביעור ולדמיו ביעור וביעור הדמים נתבאר בפ\"ו מההיא דלקח בפירות שביעית בשר וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ט-יא) שלש ארצות לביעור וכו'. משנה פ\"ט דשביעית (משנה ב') וכפי' רבינו שמשון. \n", + "ומ\"ש וג' ארצות אלו כולן חשובות כאחת לזיתים ולתמרים שם במשנה (מ\"ג) ובירושלמי תני אף לחרובין: \n", + "ואוכלים בתמרים וכו' עד החנוכה. בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ג) ודקדק רבינו לכתוב בענבים עד הפסח של מוצאי שביעית משום דשל תחלת שביעית כבר נגמר פריין בששית: \n\n" + ], + [ + "המוליך פירות שביעית וכו'. משנה פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ') וכת״ק: \n", + "ופירות הארץ שיצאו לח\"ל וכו'. שם (דף נ\"ב:) ת\"ר פירות שיצאו לח\"ל מתבערין בכ\"מ שהן רשב\"א אומר יחזרו למקומן ויתבערו ומשמע התם דאין הלכה כרשב\"א וכן אמרו בירושלמי ספ\"ו דשביעית (הלכה ד') הורי רבי אמי כהן תניא קמיא לקולא: \n\n" + ], + [ + "כלל גדול אמרו בשביעית וכו' עד והעקרבנין. משנה פ\"ז דשביעית (מ\"א) ומייתי לה בפרק בא סימן (נדה דף נ\"א): \n", + "כתב הראב\"ד שהרי מתקיים בארץ אלא נהנין וצובעין בו עד ר\"ה א\"א זו דברי ר\"מ וכו'. ואני אומר שנוסחא דידן בספרי רבינו אין להם ביעור ולא לדמיהם שהרי מתקיים בארץ אלא נהנין וצובעין בו עד ר\"ה כך נמצא בספר מוגה והרי זה כחכמים שאמרו אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור אבל אי קשיא הא קשיא שמ\"ש אלא נהנין וצובעין בו עד ר\"ה נראה שאינו כחכמים דלדידהו אפילו אחר ר\"ה נמי נהנין וצובעין בו ואפילו ר\"מ אינו מחמיר אלא בדמיהם שיתבערו עד ר\"ה אבל בהם עצמם מודה שאין להם ביעור כלל ואפשר שכוונתו לומר שאין להם ביעור כלל ומשום דכשיש ביעור היינו שיתבער קודם ר\"ה נמצא שבאמרו נהנים וצובעים בו עד ר\"ה הוי כאומר אינו מתבער כלל. ומ\"מ לשון שהרי מתקיים בארץ צריך ליישבו לנוסחא זו דמה טענה היא זו לומר דאין לדמיהם ביעור וצ\"ל דארישא קאי אין להם ביעור שהרי מתקיים בארץ וכיון שכן א\"א לבער אלא נהנים וצובעים בו עד ר\"ה וכ\"ש אחר ר\"ה וכיון שלהם אין ביעור גם לדמיהם אין ביעור: \n\n" + ], + [ + "כתב עוד הראב\"ד וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם וכו' א\"א אי אפשר זה בלא שיבוש שאם אינו ממאכל וכו': וי\"ל שרבינו מפרש שמה ששנינו בבבא שנית ומתקיים בארץ לא קאי אלא למין הצבעים כגון הפואה והרכפה אבל שאר דברים שאינם מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון עיקר הלוף והשוטה ועיקר הדנדנה והערקבנין בין שהם מתקיימים בין שאינם מתקיימים אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה והראב\"ד שכתב א\"א זה בלא שיבוש וכו' טעמו מפני שהוא ז\"ל מפרש המשנה כפשטה דמאי דקתני בבבא שנית ומתקיים בארץ קאי לכל מה ששנוי בבבא ההיא ולפיכך נראה לו שיש שיבוש וכבר כתבתי הפירוש שמפרש רבינו במשנה. \n", + "ומ״ש שאם אינו ממאכל אדם וכו' עד והקורנית הוא משנה בפ״ח. ומ״ש הראב״ד שחומרי אדם היינו שיש להם שביעית במשנה הנזכרת משמע דחומרי אדם היינו שאין עושין מלוגמא וכן פירשו רבינו ור״ש ויש לתמוה על הראב״ד שעירב משנה זו עם האחרת שאין אותה משנה ענין לזו דההיא לענין שמאכל בהמה עושים ממנו מלוגמא ואין שולקין אותו ומאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא ושולקין אותו והעשוי לעצים תלוי במחשבה אבל משנה זו אינה עסוקה בזה אלא לומר שיש להם דין שביעית שאין עושים סחורה מהם ושאין להם ולא לדמיהם ביעור וזה אינו תלוי במחשבה אלא אע״פ שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה הואיל ואינם עצים ממש יש להם שביעית ולדמיהם שביעית אבל אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור וזה פשוט ומבואר ורבינו כתב דין אותה משנה בפרק ה'. ומ״ש הראב״ד וכללו של דבר כל שאינו מתקיים בארץ וכו' וכן מה שכתב ויש מין המתקיים בארץ שנחלקו עליו הוא ע״פ פירושו במשנה הנזכרת וכבר כתבתי שרבינו מפרש דלא מפלגא מתניתין בין מתקיים לשאינו מתקיים אלא במין הצבעים בלבד. ומ״ש עוד הראב״ד ויש מין המתקיים בארץ שנחלקו עליו רבי יהודה וחכמים וכו' טעות סופר יש כאן וצריך להגיה ר״מ במקום ר' יהודה. והר״י קורקוס ז״ל כתב וז״ל הנה מחלוקתם תלוי בחילוק גירסאות כי רבינו כתב כן מהמשנה שבפרק הנזכר ז״ל ועוד כלל אחר אמרו כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו אין לו ביעור ואין לדמיו ביעור ואי זה זה עיקר הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והערקבנין וכו' וממין הצובעים הפואה והרכפא יש להם שביעית וכו'. כך גירסת רבינו וה״פ כל שאינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה ולא ממין הצובעים אפילו אינו מתקיים או שהוא ממין הצובעים ומתקיים בארץ יש לו ולדמיהם שביעית ואין להם ולדמיהם ביעור. ואל החלוקה הראשונה הביא משל מעיקר הלוף השוטה והדנדנה וכו' כי לדעת רבינו אינם מאכל אדם גם אינם מתקיימים בארץ. ואל החלוקה השנית שהיא ממין הצובעים ומתקיים הביא משל הפואה והרכפא ולשיטתו צריך לגרוס בפרק בא סימן (נדה דף נ״א:) יש לו שביעית ואין לו ביעור הפואה והרכפא דאילו עיקר הלוף והדנדנה לדעת רבינו אינם מתקיימים ושם אמרו דכתיב וכו' והני לא כלו נינהו וע״כ צריך לשנות הגירסא אבל ר״ש והרא״ש גורסין ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ומתקיים בארץ ועלה קאי כגון הלוף השוטה והדנדנה והערקבנין וכו' סוברים שכל אלו ראויים לאדם ולבהמה ומתקיים בארץ וזו נראה גירסת הר״א ולכך כתב שכל אלו תלויים במחשבה והם האזוב וכו' ולא נתפרש באלו וכו' כי לפי גירסתם ודאי כן הוא כי לא הוזכר במשנה מה שאינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה ולא הצובעים אלא פואה וקורנית ואזוב ובהם לא נתבאר דין ביעור אבל עיקר הלוף וכו' לדעתו ראוי למאכל אדם ולמאכל בהמה והוא כשיטת ר״ש והרא״ש שכתבתי ולפי זו השיטה כלל אמרו כללו של דבר כל שאינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו ביעור דעיקר הלוף וחביריו מתקיימים הם אבל לשיטת רבינו לאו כללא הוא דהא איכא לוף שוטה וחבריו שהם מתקיימים וגירסת התוספות בר״פ כלל גדול כגירסת רבינו שמשון והרא״ש והר״א עכ״ל: \n\n" + ], + [ + "קליפי רמון והנץ שלו וכו' עד ונושרים מאילנותיהם. משנה שם פ\"ז (מ\"ג) גרעינים לא אאגוזים קאי דאגוזים אין להם גרעינים אלא גרעיני שאר פירות קאמר וראויים להסקה ויש להם שביעית כיון שעיקר הפרי ראוי למאכל אדם חלה קדושת שביעית עליהן אבל אין להם ביעור כיון שאינם עיקר הפרי: \n\n" + ], + [ + "עלי זיתים ועלי קנים וכו'. עלי קנים אין להם ביעור ירושלמי פרק תשיעי (הלכה ה'). \n", + "ומ\"ש עלי זיתים: \n\n" + ], + [], + [ + "(יז-יח) ועד מתי יהיה אדם רשאי ללקט וכו' ועד מתי יהיו העניים מותרים וכו'. משנה פ\"ט דשביעית (משנה ו' ז'): \n\n" + ], + [ + "הורד והכופר וכו'. משנה פ\"ז דשביעית (משנה ו'): \n", + "הקטף והוא שרף היוצא מהאילנות וכו'. בפ\"ז דשביעית תנן הקטף יש לו שביעית ולדמיו שביעית ר\"ש אומר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי וגרסינן בפ\"ק דנדה (דף ח':) א\"ל רבי ירמיה לרבי זירא ואת לא תסברא דמאן תנא קטפא פירא רבי אליעזר הוא והתנן ר' אליעזר אומר המעמיד בשרף הערלה אסור אפילו תימא רבנן ע\"כ לא פליגי רבנן עליה דר\"א אלא בקטפא דגווזא אבל בקטפא [דפירא] מודו ליה דתנן א\"ר יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין מותר ובשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי ואב\"א כי פליגי רבנן עליה דר\"א באילן העושה פירות אבל באילן שאינו עושה פירות מודו דקטפו זה הוא פריו דתנן ר\"ש אומר אין לקטף שביעית וחכמים אומרים יש לקטף שביעית מפני שקטפו זה הוא פריו מאן חכמים לאו רבנן דפליגי עליה דר\"א ופסק רבינו כהני תרי תירוצי דמשמע דתרווייהו קושטא נינהו אבל איתא התם בתר הכי א\"ל ההוא סבא הכי א\"ר יוחנן מאן חכמים ר\"א דאמר קטפו זהו פריו אי ר\"א מאי איריא אילן שאינו עושה פרי אפילו אילן העושה פרי קטפו זהו פריו לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפילו אילן העושה פרי נמי קטפו זהו פריו לדידכו אודו לי מיהת באילן שאינו עושה פירות דקטפו זהו פריו ורבנן אמרי ליה לא שנא והשתא יש לתמוה למה פסק דלא כרבי יוחנן ואפשר לומר שטעמו משום דלא אשכחן מאן דאמר הכי משמיה דרבי יוחנן אלא ההוא סבא לא סמכינן עליה דאם איתא בבי מדרשא הוו ידעי לה. ועוד דטעמא דחיקא הוא לומר דלדבריהם דרבנן קאמר ואפשר דאם איתא דאמרה רבי יוחנן דרך משא ומתן אמרה ולא לקושטא דמילתא: \n\n" + ], + [], + [ + "הכובש ורד שביעית וכו'. משנה ספ\"ז דשביעית (משנה ז') ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הורד וישן בחדש חייב בביעור ובירושלמי (הלכה ב') הכא את אמר וילקט את הורד והכא את אמר חייב בביעור ר' אבהו בשם ר' יוחנן תרין תניין אינון א\"ר זעירא יכיל אנא פתר [בתרי פתרי] ורד חדש שכבשו בשמן ישן ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית וישן בחדש ורד שביעית בשמן של שמינית וכמאן דמוקי לה בתרי פתרי נקיטינן דהוא עדיף מדמוקים לה בתרי תנאי וכדאמרי' בפרק אע\"פ דמוקמינן מתניתין בתרי טעמי ולא מוקמינן לה בתרי תנאי. וז\"ל רבינו בפירוש המשנה ורד חדש שכבשו בשמן ישן הוא שיטמין ורד של שביעית בשמן של ששית הרי הוא מלקט אותו מפני שלא יכנס כל הוורדים וטעמם בשמן שהשמן הוא ישן והורד חדש אלא אם יניחהו זמן רב וישן בחדש הוא לתת ורד של שביעית בשמן של מוצאי שביעית וזהו יכנס בו כח הורד וטעמו מיד ומפני זה יבער השמן עכ\"ל פירוש כי הורד הישן נותן כח וטעם יותר מהר מן החדש והשמן החדש נוח לקלוט טעם יותר מהישן: \n\n" + ], + [ + "חרובין של שביעית שכבשן וכו'. ג\"ז שם במשנה סופה דמתניתין דבסמוך חרובין חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייבים בביעור ופירש רבינו שם החרובין ביין יכנס בו טעם החרובין מיד ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער היין עכ\"ל פירוש שהחרובין קולטין טעם היין מיד ולא דמו לוורד בשמן: \n", + "זה הכלל פירות שביעית שנתערבו וכו'. שם במשנה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "(א-ג) כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית וכו'. ואלו כלים שאין האומן רשאי למוכרם וכו' עד וכל כליה. משנה פרק ה' דשביעית (משנה ו'): \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומותר למכור סתם למי שאינו חשוד וכו'. ירושלמי שם (הלכה ג'): \n\n" + ], + [ + "היוצר מוכר חמשה כדי שמן וכו' עד שמא יביא לארץ. משנה שם (משנה ז'): \n\n" + ], + [ + "ומוכר לחשוד פרה וכו'. משנה א' שם וכבית הלל ואיתא פירקא קמא דעבודה זרה (דף ט\"ו): \n", + "ומוכר לו שדהו וכו' אבל לא ימכור לו שדה האילן וכו'. תוספתא סוף פרק ג' דשביעית: \n", + "ומשאילו סאה וכו'. עד וכולן בפירוש אסורין. משנה פרק ה' דשביעית (משנה ח'): \n\n" + ], + [ + "וכן משאלת וכו' מחזיקין ידי עכו״ם וכו'. משנה ט' שם ובס״פ הניזקין (גיטין דף ס״א): \n\n" + ], + [ + "ומותר לרדות עמהם הכוורת. ירושלמי פרק רביעי (הלכה ג') הורי רבי אמי לרדות עמו כלומר ולאפוקי מר\"א דחשיב כוורת כקרקע בסוף שביעית (משנה ז') ובסוף עוקצין ובתוספתא דבסוף עוקצין: \n", + "וחוכרים מהם נירין וכו'. משנה פרק רביעי דשביעית (משנה ג'): \n\n" + ], + [ + "מותר לעשות בסוריא בתלוש וכו'. משנה פרק ששי דשביעית (משנה ב'): \n\n" + ], + [ + "כשם שאסור לעשות סחורה וכו' עד משום כדי חייו של מוכר. בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ט): \n\n" + ], + [], + [ + "בד\"א בזמן שהיה מוכר וכו' אבל היה מוכר פירות שחזקתן מן ההפקר וכו'. משנה פ\"ט דשביעית (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "וכל דבר שאינו חייב במעשרות כגון וכו'. משנה בסוף מעשרות (משנה ח'): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יד-טז) בד\"א בעם הארץ סתם וכו'. משנה בפרק עד כמה (בכורות דף כ\"ט:) וכרבי שמעון ואע\"ג דמתניתין לגבי חשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין היא ילפינן מינה לחשוד על השביעית: \n", + "ואין לוקחין ממנו פשתן וכו' עד ולא על השביעית. משנה שם ולשון המשנה אבל לוקחין ממנו טווי ובגדים ופירש רבינו שם בגדים אלו שבכאן ר\"ל כעין בגדים כגון הגדילים שהם מעשה עבות מן הפשתן עצמו לא מן הטווי לפי שהואיל והתיר לקנות הטווי כל שכן הדבר העשוי מן הטווי עכ\"ל והוא פירוש לדברי הגמרא שם. וז\"ש שזור במקום בגדים השנוי שם במשנה, ובירושלמי (פ\"ה ה\"ג) סוף מעשרות ופשתן לאו קיסמין הוא א\"ר חיננא מפני זרעה וז\"ש רבינו שיש עליו זיקת שביעית: \n\n" + ], + [ + "כל החשוד על הדבר וכו': כתב הראב\"ד כבר כתבתי בפי\"ב מהל' מעשר שאין לסמוך על זה עכ\"ל וכבר כתבתי שם טעם רבינו: \n\n" + ], + [ + "הכהנים חשודים על השביעית לפי שהם אומרים וכו' לפיכך סאה תרומה וכו'. בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו): \n\n" + ], + [ + "הצבענין והפטמין וכו'. תוספתא פ\"ה דשביעית ובירושלמי פרק ט': \n\n" + ], + [ + "גבאי קופה בשביעית לא יהיו וכו'. תוספתא פ\"ג דדמאי: \n", + "ומותר ללוות מן העניים וכו'. פרק בתרא דע\"ז: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה להשמיט המלוה וכו': \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה וכו' עד כדי שלא תשתכח וכו'. בפרק השולח גיטין (דף ל\"ו) וכרבי ונראה מדברי רבינו שמפרש שמה שאמרו שם בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ליובל קרי משמט קרקע שהרי שדות חוזרות לבעלים וכמו שכתב בסוף פרק עשירי אבל שמיטת קרקע אף בזמן הזה נוהגת מן התורה: \n\n" + ], + [ + "אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה. בספרי ובערכין פרק המקדיש (ערכין דף כ״ח:): \n\n" + ], + [ + "שחט את הפרה וכו'. משנה בפרק בתרא דשביעית (משנה ב'): \n", + "וכתב הראב\"ד אישתמיטתיה מאי דאמור בירושלמי וכו'. וכתב בעל מגדל עוז שטעם רבינו מדמותיב מינה לרב יוסף בפרק שואל ודחיק לשנויי ולא דחי הא מני רבי יהודה היא עד כאן לשונו. ולי נראה שטעם רבינו משום דקשיא ליה היאך אפשר לומר דפליגי רבנן בההיא דהשוחט את הפרה דלא מקריא הקפת חנות אלא כשלקח ממנו כמה פעמים בהקפה אז אינו חוב עד שיזקפם עליו במלוה אבל אם לא לקח ממנו בהקפה אלא פעם אחת הרי הוא כשאר חוב ומשמט וכך נראה קצת מדברי רבינו בפירוש המשנה ואם כן הא דהשוחט את הפרה כרבנן נמי אתיא דמאחר שלא לקח ממנו אלא פעם אחת משמט ואם כן כי אמר רבי אלעזר דרבי יהודה היא היינו משום דמתניתין סתמא קתני אפילו חזר והקיף בו ביום ומשום הכי אסור דאי חזר והקיף ממנו בו ביום דמשמט היינו לרבי יהודה אבל כשלא הקיף ממנו אלא פעם זו על דעת לשלם לו קודם שיקח ממנו פעם אחרת לרבנן נמי אם היה החדש מעובר משמט ואם כן שפיר עבד רבינו דפסקה למשנה זו להלכה דפשטה בשלא הקיף ממנו אלא פעם זו על דעת לשלם לו קודם שיקח ממנו בהקפה פעם אחרת דלדברי הכל אם היה החדש מעובר משמט ועוד יש לומר שכיון שאינו יכול לפרוע בשעת המכר מפני שהוא יום טוב הרי הוא כאילו לא מכר לו בהקפה שאילו לא היה יום טוב היה פורעו מיד ואם כן הוי כאילו זקפה עליו במלוה עד שיגיע עת שיוכל לתובעו וכך נראה מדברי רבינו בפירוש המשנה וכן נראה מהירושלמי וא\"כ כרבי עקיבא אתיא: \n\n" + ], + [ + "שביעית משמטת את המלוה וכו'. בפ״י דשביעית (משנה א') תנן שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר ואיתמר עלה בפרק השולח (גיטין דף ל״ז) רב ושמואל דאמרי תרווייהו בשטר שיש בו אחריות נכסים שלא בשטר שאין בו אחריות נכסים וכל שכן מלוה על פה ור״י ור״ל דאמרי תרווייהו בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים שלא בשטר מלוה ע״פ אבל שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט כלומר דכיון ששיעבד לו קרקעותיו כגבוי דמי וכמי שהקרקעות בחזקת המלוה הם וגבויות ממש ואין כאן חוב תניא כוותיה דר״י ור״ל ש״ח משמט ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט תניא אידך סיים לו שדה אחת בהלואתו כלומר הראה בסימניה ומצריה וייחדה לו לגבותו כגבוי דמי ולא עוד אלא אפי' כתב כל נכסיו אחראין וערבאין אינו משמט כלומר אע״ג דלא דמי לגבוי כסיים ובתר הכי אמרינן דר״י פסק בשטר שיש בו אחריות נכסים דמשמט והקשו לו והא מר הוא דאמר אינו משמט והשיב וכי מפני שאנו מדמים כלומר נראה בעינינו וכמדומים אנחנו ולא שמענו מרבותינו נעשה מעשה כלומר להוציא ממנו בידים וההיא ברייתא דילמא ב״ש היא דאמרי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי הרי שאפי' ר״י פסק דמשמט. וכתב הר״ן בשם הרמב״ן דסיים לו שדה בהלואתו נמי משמט דהא סבר האי תנא בכל שטר שיש בו אחריות נכסים שאינו משמט ואידחי ליה ואמרינן באי זהו נשך (דף ס״ז:) האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת וכ״ש סיים ואפשר דמוקי לה באפותיקי מפורש ולאו מילתא היא דאפילו הכי משמט [כלומר] כיון שיכול לסלקו כל שעה שירצה אבל הרמב״ם פסקה בפ״ט מה״ש ומשמע לי דס״ל דלא מדחינן אלא מאי דמידחי בגמרא בהדיא אבל סיים לו שדה כיון דלא מידחי לא מדחינן ליה עכ״ל והאריך לדחות ההיא דמשכנתא וכתב בעל התרומות בשער מ״ה הרמב״ם פסק כברייתא דקתני סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט ומסתברא דמיירי באתרא דלא מסלקי עכ״ל: \n", + "והשביעית משמטת את השבועה. משנה בסוף פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ״ה) ומייתי לה מדכתיב וזה דבר השמיטה ורבינו מייתי לה מלא יגוש ותניא בתוספתא דבר שהשביעית משמטתו משמטת שבועתו ודבר שאין השביעית משמטתו אינה משמטת שבועתו: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בשבועת הדיינים וכו'. כן מתבאר מהתוספתא שכתבתי בסמוך וכן פירש\"י על המשנה שכתבתי בסמוך ושביעית משמטת את השבועה לאו אהך שבועה דשותפות קאי דאין שביעית משמטת שותפות ולא שבועתה ובזה אין מקום למה שכתב הראב\"ד כמדומה לי דבר זה הוציא מן הירושלמי וכו' ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב אבל שבועת השומרים והשותפים וכיוצא בהם משבועות שאם יודה בהם ישלם הרי זה ישבע אחרי השמטה שהרי שבועת הדיינים אם יודה ישלם וא\"כ היאך כתב דשביעית משמטתה וצ\"ל דה\"ק אבל שבועת השומרים והשותפים שאם יודה ואח\"כ יעבור עליו שביעית ישלם ולא תהא משמטתו שביעית מפני שאינם דרך מלוה ואין שביעית משמטת אלא מלוה ה\"ז ישבע אחר השמיטה. ומכל מקום יש לגמגם על זה הירושלמי דהא משמע דרבנן פליגי ארבי מאיר ולמה פסק כיחידאה ואפשר דטעמא משום דסתם לן תנא כוותיה א\"נ י\"ל דליכא מאן דפליג אר\"מ דהא מקרא מלא הוא אלא משום דאיתמר משמיה בית מדרשא קבעוה בשמו: \n\n" + ], + [ + "הלוהו ותבעו וכפר בו וכו': כתב הראב\"ד הנה הוא סובר טעמא דחזר והודה וכו'. וי\"ל דלדעת רבינו שבמה שכתב הר\"ן בפרק הנשבעים לא תקשה לרבינו ממתניתין דשבועות דבמתניתין עסקינן שתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ואותו מקצת שכפר בו אין שביעית משמטתו כדאמרינן בירושלמי (שביעית פ\"י ה\"א) מלוה ונעשית כפרנית אינה משמטת וסד\"א כיון שתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ותביעת אותה מקצת במקומה עומדת שלא נשמטה בשביעית ישבע עליה לאחר שביעית קמ\"ל דשביעית משמטת שבועה זו דכיון שהשמיטה אותו מקצת שהודה בו נמצא שאינו אלא כופר בכל ואף השבועה מחמת אותו מקצת של הודאה נשמטה כיון שהממון נשמט אף הדיבור של שבועה שבא מכחו נשמט עכ\"ל: \n", + "וכתב הרא\"ש בתשובה סוף כלל פ\"ו על הירושלמי דכפרנית ונעשית מלוה משמטת קשיא להו מדתנן בפירקא בתרא דשביעית כל מעשה בית דין אינם משמטים ומפרש בירושלמי גזרי דיינים כגון התובע את חבירו וכפר לו והביא עדים וחייבוהו ב\"ד וכתבו לו פסק דין הוי כגבוי ואינו משמט וי\"ל דהא דכפרנית ונעשית מלוה מיירי שלא כתבו פסק דין לכך [לא] הוי כגבוי עכ\"ל. וכן נראה מלשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "המלוה את חבירו וקבע לו זמן וכו'. מימרא בפרק קמא דמכות (דף ג') ופסק כלישנא בתרא וכן פסקו רבינו תם והרא\"ש והרמב\"ן וספר התרומות: \n", + "התנה עמו שלא יתבענו וכו'. ירושלמי פ\"י דשביעית. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל נ\"ל טעם הדבר שאע\"פ שאינו יכול לנגוש אותו כיון שהחוב מוטל עליו והוא חייב לפרוע בכל עת לצאת ידי שמים גם אם יתפוס המלוה משל הלוה יכול ליקח אותו בחובו קרינן ביה לא יגוש ולא דמי לקובע זמן שאין עליו שום חיוב בתוך הזמן: \n\n" + ], + [ + "המלוה את חבירו והתנה עמו וכו'. בפרק קמא דמכות מימרא דשמואל ע\"מ שלא תשמיטני שביעית שביעית משמטתו על מנת שלא תשמטני בשביעית אין שביעית משמטתו ופירש\"י שביעית משמטתו שהשביעית אינה מסורה בידו להתנות שלא תהא משמטת וכתב הרא\"ש בתשובה שלא תשמיטני בשביעית תנאי זה אגברא קאי ומועיל: \n\n" + ], + [], + [ + "(יא-יב) הקפת חנות וכו' שכר שכיר וכו' קנסות של אונס ומפתה וכו'. הכל משנה פ\"י דשביעית וכתב רבינו בפירוש המשנה הקפת חנות היא האמנה במקח ובממכר שבין בני אדם ובעלי החניות שיוציא עליו כל מה שצריך וכשיקבץ סך ממון עליו יפרעהו וזה הנקבץ לא יהיה נשמט בשנה השביעית מפני שאינו על דרך חוב ולא מכר לו בעל החנות על מנת שיהיה חוב אבל מכר לו מעט מעט עד שנתקבץ לו הכל ויתן לו ממונו עכ\"ל. ונראה לי שטעם הדבר שמאחר שדרך להקיף זמן אחר זמן ואינו נפרע ממנו עד שיזדמנו לו מעות ואין דרך לנוגשו הוי כאילו הלוהו עד אחר שביעית שאין שביעית משמטתו וזהו טעם שכר שכיר שאינו נשמט מפני שדרך לקבץ שכר שנה או שנתים ביד השוכר אותו ואינו נוגשו לתתם לו אבל הם בידו כפקדון או כהלוהו עד אחר השביעית. וכתב עוד רבינו בפירוש המשנה הקנסות שחייב הכתוב לאונס ומפתה ומוציא שם רע אינם כשאר חובות אבל הם חיובים שהאיש ההוא נתחייב בהם והאיש ההוא לא יהיה פטור עד שיפרעם עכ\"ל. ואיני יורד לסוף חילוק זה דגם הלוה מחבירו חייב הוא לפורעו אלא שהשביעית משמטתו ואפשר לומר שמאחר שכתובים בתורה הוה ליה כגבויים או כמסורים ביד בית דין x: \n", + "ומ\"ש רבינו ומאימתי נזקפין וכו'. בפ\"ב דגיטין (דף י\"ח): \n\n" + ], + [ + "המגרש את אשתו וכו'. בפ\"ב דגיטין פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני: \n\n" + ], + [ + "המלוה על המשכון. משנה פ\"י דשביעית (משנה ב'). \n", + "ומ״ש והוא שיהיה החוב כנגד המשכון וכו'. כתב רבינו שמשון שם בירושלמי אמר שמואל אפילו על המחט דכתיב אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך פרט שיש לאחיך בידך והיינו כרשב״ג דס״פ שבועת הדיינים דאמר אע״פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט עכ״ל. וכ״כ הרא״ש בפרק השולח והשתא קשה על רבינו למה פסק והוא שיהיה החוב כנגד המשכון וכו' ונ״ל שטעמו משום דההיא דס״פ שבועת הדיינים (שבועות דף מ״ד:) הכי איתא לימא כתנאי המלוה [את חבירו] על המשכון ונכנסה שמטה אף ע״פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט דברי רשב״ג רבי יהודה הנשיא אומר אם היה משכונו כנגד חובו אינו משמט ואם לאו משמט מאי אינו משמט דקאמר תנא קמא אילימא כנגדו מכלל דרבי יהודה הנשיא סבר כנגדו נמי משמט אלא אמאי תפיס משכון אלא לאו כנגד כולו ובדשמואל קמיפלגי לא לעולם כנגדו ובהא קא מיפלגי תנא קמא סבר כנגדו [אינו משמט] רבי יהודה הנשיא סבר כנגדו נמי משמט ודקא אמרת למאי תפיס ליה משכון לזכרון דברים בעלמא. והשתא יש לתמוה על רבינו שמשון והרא״ש דנקטי בפשיטות דלרשב״ג אפילו אינו שוה אלא פלג משמט כל החוב דהא קאמרה גמרא לעולם כנגדו ואף ע״ג דדרך דחייה איתמר מ״מ לא מיפשט פשיטא מילתא דלרשב״ג משמט כולו ורבינו סובר דנקטינן כהאי אוקימתא דתנא קמא סבר כנגדו משום דלאוקימתא קמייתא קם ליה שמואל כרשב״ג ורבינו פסק ברפ״י משכירות דלא כשמואל ובפלוגתא דתנאי אית לן למינקט כרשב״ג לגבי רבי יהודה הנשיא הילכך ע״כ לומר דנקיטינן כאוקימתא דתנא קמא סבר כנגדו ומהירוש' (שביעית פ״י ה״א) דאמר שמואל אפילו על המחט אין ראיה דשמואל לטעמיה אזיל דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ולית הלכתא כוותיה ועוד דמשמע דבירושלמי גופיה פליגי עליה דשמואל דלא גרסינן דכתיב אלא הכי גרסינן אשר יהיה לך את אחיך וכו' ולאו מדברי שמואל הוא אלא מדברי מאן דפליג עליה וה״ק דינא דמשכון לא ילפינן ליה אלא מפרט לשל אחיך בידך והיינו כנגד מה שיש לאחיך בידך דוקא לא על יותר ממה שיש לאחיך בידך ובכן עלו דברי רבינו על נכון ודעת הר״ן כדעת רבינו שכתב בפרק השולח כי אמרינן דאינו משמט דוקא כנגד החוב אבל מה שהחוב יתר על המשכון משמט דהכי מסקינן בפ' שבועת הדיינים עכ״ל: \n\n" + ], + [ + "המוסר שטרותיו לבית דין וכו'. שם במשנה: \n", + "וכן בית דין שחתכו את הדין וכו'. גם זה משנה וכל מעשה בית דין אינן משמטין ובירושלמי מעשה בית דין אלו גזרי דיינים: \n\n" + ], + [ + "כשראה הלל הזקן וכו'. משנה שם (מ\"ג): \n", + "כתב הראב״ד אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועיל לו א״א זה אינו מחוור דאביי הוא דאמר הכי וכו' טעמו דבפרק השולח (גיטין דף ל״ו) מקשה מי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית ותקין הלל דלא משמטא אמר אביי בשביעית בזמן הזה [דרבנן] וכו' ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקון רבנן דמשמט ותירץ אביי שב ואל תעשה שאני רבא אמר הפקר בית דין הפקר. והראב״ד מפרש כרש״י שפירש דשינויא דרבא קאי גם למאי דאקשי ברישא ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא אבל רבינו נראה שמפרש כפי' התוספות דלא קאי אלא למי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא ורבנן תקינו דלשמיט וטעמא דכיון שאין הממון בידו הפקירוהו ב״ד אבל להוציא מידו שלא כדין תורה כלומר אילו היתה שמיטת כספים דאורייתא לא הוו מתקני להוציא מידו ע״י הפקר אבל קושיא קמייתא דמי איכא מידי דמדאורייתא משמטא לא מיתרצא אלא כדאביי: \n\n" + ], + [ + "אין כותבין פרוזבול וכו'. בפרק השולח (גיטין דף ל\"ז): \n", + "וכתב הר\"ן ומכל מקום בית דין דרבי אמי ורבי אסי לאו דוקא אלא הוא הדין לכל בית דין חשוב שבדור וכן כתבו בתוספות שר\"ת כתב פרוזבול מטעם זה עכ\"ל וכ\"כ הרא\"ש בתשובה וכ\"כ הריב\"ש בשם הרשב\"א וכתב שכן נראה מדברי הרי\"ף שכתב סתם דיני פרוזבול וכן נראה דעת רבינו ממה שכתב אלא חכמים גדולים ביותר ולא סתם וכתב אין כותבין פרוזבול אלא בבית דין של רבי אמי ורבי אסי כלישנא דגמרא ועוד שכתב שהם ראויים להפקיע ממון וכיון דכל בית דין חשוב שבדור ראוי להפקיע ממון ממילא משמע דכל בית דין חשוב שבדור הוי כבית דין של רבי אמי ורבי אסי וכן משמע עוד ממ\"ש בסמוך גבי תלמידי חכמים שהלוו זה את זה: \n\n" + ], + [ + "זהו גופו של פרוזבול וכו'. משנה פרק עשירי דשביעית (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "אין כותבין פרוזבול וכו'. גם זה משנה ו' שם. \n", + "ומה שכתב אפי' קלח של כרוב השאילו מקום לתנור או לכיריים וכו' בפרק השולח: \n", + "היתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליה פרוזבול. גם זה במשנה שם היתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליה פרוזבול ופירש שם רבינו דאפי' היא ממושכנת במשכנתא דסורא דכתבי במישלם שנייא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף ואין לו בה רשות עד שישלם הזמן אפילו הכי כותבין עליה פרוזבול ואף על גב דמתניתין קתני ממושכנת בעיר נראה דאורחא דמילתא נקט ולאו דוקא ולפיכך השמיט רבינו תיבת בעיר: \n\n" + ], + [], + [ + "(כ-כא) כותבין לאיש על נכסי אשתו וכו'. גם זה במשנה שם בשם רבי חוצפית וכתב שם רבינו רבי חוצפית איני רואה חולק עליו: \n", + "אין לו קרקע וכו' היה לו חוב על חבירו וכו'. ברייתא פרק השולח (גיטין דף ל״ז). \n", + "ומה שכתב אחד שלוה מחמשה וכו' עד פרוזבול א' לכולן. גם זה משנה בפ\"י דשביעית (משנה ה'): \n\n" + ], + [], + [ + "(כב-כג) כתב הפרוזבול תחלה וכו'. בתוספתא אלא ששנויה בהיפך ונראה שט\"ס הוא שהטעם מהופך וקל להבין: \n", + "ומה שכתב לפיכך פרוזבול המוקדם כשר וכו'. במשנה שם: \n\n" + ], + [ + "המוציא שטר חוב וכו' ואם אמר פרוזבול היה לי ואבד וכו'. ולא עוד וכו' אומרים לתובע היה לך פרוזבול ואבד וכו'. מימרא פרק השולח (גיטין דף ל״ז): \n", + "ומ\"ש שמזמן הסכנה ואילך וכו'. משנה ס\"פ הכותב (כתובות פ\"ט) ב\"ח שהוציא ש\"ח ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו רשב\"ג אומר מן הסכנה ואילך וכו' ב\"ח גובה שלא בפרוזבול ונראה מדברי רבינו כאן ובפירוש המשנה שהוא מפרש שבזמן הסכנה דהיינו שגזרו עכו\"ם גזירה על המצות היו יריאים לשמור פרוזבוליהם התקינו שיהא המלוה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד ואע\"פ שעבר הגזירה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד שלא לחלק בין זמן לזמן ור\"ש בן גמליאל מפרש הוא והלכה כמותו ואת\"ל שהוא חולק הא קי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו: \n", + "והיתומים אינם צריכים פרוזבול. מימרא בפרק השולח (גיטין דף ל״ז): \n\n" + ], + [], + [ + "(כה-כו) הוציא פרוזבול וטען הנתבע וכו' עד ואוכל דבר אסור. נלמד ממה שנתבאר שנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד: \n\n" + ], + [ + "תלמידי חכמים שהלוו זה את זה. בפרק השולח רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי. כתב הראב\"ד דבריו סותרים זה את זה עכ\"ל. כלומר שהוא כתב לעיל שאין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי שהם ראויים להפקיע ממון בני אדם אבל שאר בתי דינין אין כותבין וי\"ל שכבר כתבתי שדעת רבינו דב\"ד דרבי אמי ורבי אסי לאו דוקא אלא שהם גדולים בדורם כרבי אמי ורבי אסי בדורם דכל ב\"ד חשוב בדור ראוי להפקיע ממון וכותב פרוזבול דיפתח בדורו כשמואל בדורו ורבנן דרב אשי היינו גדולי בני בית דינו והיו חשובים להפקיע ממון ורבינו לא חשש לכתוב כאן שצריך שיהיו ב\"ד חשוב שסמך על מה שכתב בפרק זה ולא בא כאן אלא להשמיענו שתלמידי חכמים שהלוו זה את זה אינם צריכים כתיבה ובמסירת דברים סגי ותלמידים שכתב היינו תלמידים מב\"ד חשוב שבדור וכרבנן דבי רב אשי: \n\n" + ], + [], + [ + "(כח-כט) כל המחזיר חוב וכו' אמר לו אע\"פ כן וכו'. משנה פרק י' דשביעית (מ\"ח וט'): \n", + "ומה שכתב וצריך המלוה לומר וכו' ואל יאמר לו בחובי וכו' החזיר לו חובו וכו'. בפרק השולח (גיטין דף ל״ז) ודברי רבינו במה שכתוב בגמרא ותלי ליה עד שיאמר לו אעפ״כ שלא כפירוש רש״י אלא קרוב לפירוש הערוך: \n\n" + ], + [ + "מי שנמנע מלהלוות וכו'. מבואר בתורה ובפ\"י דשביעית (מ\"ג) שנינו כשראה הלל שהיו העם נמנעים מלהלוות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכו'. \n", + "ומה שכתב וכל מקום שנאמר השמר או פן או אל וכו'. בפ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק\"ו): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "(א-ג) מצות עשה לספור שבע שנים וכו' ומאימתי התחילו למנות מאחר י\"ד שנה וכו'. בפ\"ב דערכין (דף י\"ב:). \n", + "ומ\"ש שנאמר שש שנים תזרע שדך כלומר דלא קרינן שביעית אלא היכא דהוי שדך המיוחד לך ועד שעברו שבע שכבשו ושבע שחלקו לא היה שדה מיוחד לכל אחד: \n", + "ומ\"ש י\"ז יובלים משנכנסו לארץ וכו' עד ושנת ל\"ו ביובל היתה. בפרק בתרא דערכין: \n", + "כתב הראב\"ד י\"ז יובלים מנו ישראל א\"א זה הוא לדעת רבי יהודה וכו'. כלומר ואם כן קשיא דידיה אדידיה כי כתב י\"ז יובלות מנו דהוי אליבא דר\"י וכתב ששנת ל\"ו היתה שנה שחרב בה הבית דהוי אליבא דרבנן ותירץ הר\"י קורקוס אמת הוא כי שם בגמרא הביאו ברייתא זו להקשות ממנה למאי דאוקימנא ברייתא אחרת שאמרו בה וכן בשניה פירוש שגם בית שני חרב במוצאי שביעית כר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן דבית שני עמד ת\"כ שנה שמונה יובלות ועשרים שנה הוצא שמונה שנים משמנה יובלות נמצא כ\"ח שנים שהם ד' שמטות נמצא שבמוצאי שביעית חרב בית שני ועל זה מקשה אי ברייתא ר' יהודה קשיא בית ראשון דלדידיה בית ראשון לא חרב במוצאי שביעית דתניא י\"ז יובלות וכו' ואילו לר' יהודה הוסף י\"ז שנה של י\"ז יובלות נמצא בשלש בשבוע חרב הבית אבל לא מפני זה אתיא ברייתא כר' יהודה דוקא דלעולם כר\"ע אתיא ולאו דוקא י\"ז שנים של יובל אלא מנין יובלות קאמר וכיון שמן היובל הי\"ז מנו רובו חשיב ליה שהרי לא אמרו י\"ז יובלות עשו דודאי לא עשו אלא ט\"ז אבל מנין י\"ז הם אע\"ג דבצרי להו י\"ד שנה מ\"מ כיון שמן הי\"ז מנו ל\"ו שנה שפיר שייך למיתני י\"ז יובלות מנו דמנין י\"ז מנו וכן נראה מלשון רש\"י דברייתא כר\"ע אתיא ובודאי דכיון דסתמא מיתניא אין להעמיד אותה כיחידאה ומנו קתני ולא עשו כאשר דקדקתי ומנו רוב יובל הי\"ז קאמר ובפירוש כתבו התוספות שם דההיא ברייתא אתיא כרבנן דלר' יהודה לא אתיא מה שאמרו שם בברייתא שאם אתה אומר משנכנסו מנו נמצא בית חרב בתחלת יובל מוכח דלרבנן שייך לומר י\"ז יובלות מנו עכ\"ל. \n", + "ומ\"ש נמצאת אומר בשנת אלפים ותק\"ג וכו' כל זה מבואר בהקדמה ששנה שיצאו בה ישראל ממצרים היתה שנת אלפים ותמ\"ח ליצירה כדאיתא בפרק קמא דע\"ז עלה ט' ומ' שנה שהיו במדבר וי\"ד שכבשו וחלקו סך שני אלפים ותק\"ב ומשנה שאחריה התחילו למנות. \n", + "ומ\"ש מר\"ה מאחר מולד אדם הראשון שהיא שנה שניה ליצירה כלומר שהעולם התחיל להבראות בכ\"ה לאלול למולד בהר\"ד שהוא מולד תהו ואדם הראשון נברא ביום ו' והוא ר\"ה ומולדו וי\"ד וקאמר רבינו שכשאנו מונים כך שנים לבריאת עולם הוא מר\"ה של מולד וי\"ד ולא מר\"ה של מולד בהר\"ד שהוא מולד תהו שבאותה שנה התחילה היצירה שאין אנו חוששין אלא על יצירת האדם שהוא עיקר בריאת העולם. \n", + "ומ\"ש רבינו שת\"י שנים עמד בית ראשון כלומר מאחר שכתוב שבת\"פ שנים ליציאת מצרים נבנה הבית והבית עמד ת\"י שנים סך תת\"צ הוצא מהם מ' שנה שהלכו במדבר ישארו תת\"נ שהם שיעור י\"ז יובלות הוצא מהם י\"ד שכבשו ושחלקו נשארו תתל\"ו נמצא שחרב הבית בשנת ל\"ו ליובל והיא שנה שאחר שמטה ולפיכך קראה מו\"ש שהרי שנת ל\"ה ביובל היתה שמטה: \n", + "כיון שחרב הבית וכו' ובשנה השביעית מבנינו עלה עזרא וכו' ומשנה זו התחילו למנות. בפרק ב' דערכין (דף י\"ב י\"ג) וכרב אשי. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שלא היתה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמטות. בפרק בתרא דערכין (דף ל\"ב ל\"ג) ופי' רש\"י ודאי יובל לא היה נוהג שיהו עבדים נפטרים משום יובל ולא שדות של מוכר חוזרות אבל שמיטין היו נוהגים לשמט כספים ולשמט מזרע וקציר דהא צריכים למנות שנת יובל כדי שיבואו השמיטין במקומם שלסוף שבע השמטות היו מניחים שנת החמשים שלא היו מונים אותה לשמטה הבאה מפני שהיא ראויה להיות שנת יובל ושנה שלאחריה מתחיל המנין דאם לא היו מונים יובלות היו מונים אותה שנה לחשבון השמיטין והיו השמיטין שלא במקומן: \n\n" + ], + [ + "נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה. כלומר כשאתה מונה שנה מיום החרבן עד י\"ב חדש שכל מה שאירע באותה שנה מיקרי שאירע בשנת החרבן כשאתה תופס תחלתה מתשרי שאחר חרבן כשני חדשים אותה שנה מוצאי שביעית היתה ושנת ט\"ו מן היובל הט' היתה והטעם שמונין מתשרי שממנו הוא המנין לשמיטין ויובלות. והכי אסיק רב אשי שבית שני נמי במוצאי שביעית חרבה והוצרך רבינו לפרש כמו שכתבתי ששנה שחרב בשניה פירושו כשאתה מונה מיום החרבן י\"ב חדש וכו' הוא כדי שיצדק לומר שגם בשניה חרב במוצאי שביעית והחשבון מבואר שבית השני עמד ת\"כ שנים הוצא שש קודם שעלה עזרא נשארו תי\"ד הוצא המאות ליובלות נשארו י\"ד נמצא שתשרי שאחר החרבן היא שנה ראשונה של שמטה שלישית דהיינו מוצאי שביעית וט\"ו ליובל וגירסת רבינו נראה לי שהיא גירסת רש\"י אלא שאין כתוב בה ונטפי חד שתא וכך היא גירסת ספרים ישנים ומוגהים כפי מה שהעיד בעל כפתור ופרח. \n", + "ומ\"ש ולפי חשבון זה שנה זו שהיא אלף ק\"ז לחרבן וכו' כלומר מאחר שהקדמנו ששנה שמתחלת תשרי שאחר חרבן היתה שנה ראשונה של שמטה כשתוציא אלף ק\"ז המאוחרות ליובלות ישארו בידך ז' והשביעית היא שנת שמטה שדעת רבינו שגם אחר חרבן בית שני מנו יובלות לקדש שמיטין דלענין זה כך לי אחר חרבן כמו קודם חרבן כרבנן דסברי הכי: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אבל כל הגאונים אמרו וכו' שלא מנו באותם ע' שנה וכו' אלא שמטות בלבד בלא יובל. לשון זה קשה בעיני דמאי נ\"מ בין זה למ\"ש רבינו בתחלה נשארה הארץ חריבה ע' שנה כלומר ולא נמנו כלל ולא התחילו למנות עד שנה שביעית לבנין ואם כן לא מנו בהם יובל גם לאותו דרך וכן קשה מה שכתב וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד שנראה שלדרך הראשון גם משחרב מנו יובלות ורבינו כתב בדרך הראשון אע\"פ שלא היה שם יובל בבית שני מונים היו אותו כדי לקדש שמטות משמע לכאורה דבבית שני דוקא עשו כן אבל אחר שחרב לא מנו יובלות ומיהו בהא איכא למימר דלענין זה כך לי אחר חרבן כמו קודם חרבן שאע\"פ שלא היה יובל נוהג מנו אותו כדי לקדש שמיטין ובכן יצא החשבון מכוון כמו שכתבתי לעיל אבל קמייתא קשיא. וצ\"ל דהכי קאמר אבל הגאונים אמרו שאע\"פ שחרב הבית לא בטל מנין השמיטין אבל לא היו מונין יובלות אבל שמיטין היו מונין בין בזמן חרבן בית ראשון בין בזמן בית שני בין לאחר חרבנו הילכך כיון ששנה שחרב בה הבית היתה מוצאי שביעית שהיא שנה ראשונה של שמטה כשאתה מונה ע' של חרבן ות\"כ שעמד בית שני ואלף ק\"ז מזמן חרבן בית שני שעולה הכל אלף תצ\"ו תחלקם לשביעיות האלף ות' הם מאתים שמטות והקצ\"ו הם כ\"ח שמטות נשאר בידך אחת והיא שנה ראשונה של שמטה דהיינו מוצאי שביעית. ואע\"פ שדברי רבינו באו בכאן בקיצור בתשובה באו מבוארים יותר שכתב וז\"ל אבל מצאנו תשובה לגאון רבינו האי ז\"ל ענינה שמנין ראשון לא בטל ושעליו אנו סומכים אבל לא מנו יובלות משחרב הבית ראשונה אלא שמיטין בלבד. ואמר באותה תשובה שהחשבון הזה ירושה הוא בידיהם ושהיא סדורה בפי הכל וכך נמצא בתשובה שקודם רבינו האי ז\"ל מכמה שנים כדברי הגאון ולפי חשבון זה נמצא הבית חרב במו\"ש כמו שאמרנו ותהיה שנה שהיא תפ\"ו לשטרות שנת שמטה והביא הראיה מהא דאמרינן בתחלת ע\"ז האי מאן דבעי למידע כמה שני בשבוע וכו' דש\"מ לא מנינן יובל אלא ז' ז' בלבד מונה ולא השגיח על הדברים שנתפרשו במסכת ערכין כאילו אינם כתובים והדברים מראים דהאי מימרא וחושבנא דיליה אליבא דמ\"ד עזרא לא קידש אלא זכר בעלמא עבד וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ואזיל מימרא קמא דאמרינן והוא דסליק אליבא דשמעתא ממסכת ערכין אליבא דמ\"ד עזרא קידש וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ודבר זה נחלקו בו התנאים והאמוראים כמו שנתבאר בגמ' שבועות פ\"ב ובכמה מקומות בגמרא אזלא שמעתא כמ\"ד לא קידש עד כאן לשונו. ולע\"ד נראה שאם טעם הגאונים משום דסבירא להו כמ\"ד קדושה ראשונה קידשה גם לעתיד לבא כלומר ומש\"ה אע\"פ שחרב הבית בראשונה לא בטלה קדושתה הילכך לא בטל מנין ראשון כיון שקדושתה לעולם קיימת מה נשתנה קודם חרבן ששנת יובל לא היתה נכנסת במנין השמטות וכרבנן דאמרי הכי ואחר שחרב הבית עשו כר' יהודה ולא מנו אלא שבע שבע וכן יקשה אם תאמר שקידשה לעתיד לבא. וע\"ק דמה ענין קידשה לעתיד לבא או לא קידשה לענין זה דהא שמטת קרקעות נוהגת היא אע\"פ שחרב הבית וכמבואר בדברי רבינו רפ\"ט וכפי פירוש רבינו ופירוש ר\"ת דבזמן שאתה משמט קרקעות היינו יובל אבל שמטת קרקעות לעולם נוהגת מן התורה מיהו בהא איכא למימר דבהכי תליא מילתא אבל קמייתא קשיא. לכך נראה לי שטעם הגאונים דסבירא להו דבזמן שהיובל נוהג עבדו כרבנן ואין היובל נכנס במנין השמטות שמאחר שקדושת היובל לחוד וקידוש השמטה לחוד אינו בדין שיכנס היובל בכלל שני שבוע אבל כשאין היובל נוהג כיון שאין קדושה נוהגת בשנת החמשים יותר מבשאר שנים דין הוא שיכנס היובל בכלל שני שבוע כיון שאין לו קדושה ולכך משחרב הבית בראשונה לא מנו אלא שבע שבע ואע\"פ שנבנה הבית מאחר שלא היה יובל נוהג מפני שאין יושביה עליה ואע\"ג דאמרינן בסוף ערכין מנו יובלות לקדש שמיטין כבר אמרו שם דאתיא כרבנן דסברי דאף בזמן שאין היובל נוהג אין שנת החמשים עולה מן המנין ואע\"פ שנראה מסוגיא דגמרא דרבנן ורבי יהודה פליגי בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאינו נוהג ונמצא שסברא זו שאני כותב לדעת הגאונים היא דלא כמאן אפשר לומר דגמרא רצה להשיב למקשה לפי שטתו אבל לפי האמת רבנן לא אמרו אלא בזמן שהיובל נוהג דוקא אבל בזמן שאין היובל נוהג לא וההיא דאמרו בסוף ערכין דכשגלו שבט ראובן ושבט גד לדעת רבנן דאי קידשה לעתיד לבא נוהגת שמטה מן התורה מנו יובלות לקדש שמיטין לא קשיא דאיכא למימר דשאני התם שהיו מצפים שיחזרו כמו שחזרו לבסוף ולפיכך לא ראו להפסיק סדר היובלות ואפשר לומר עוד שלא אירע יובל באותם שנים ששהו והא דקאמר משגלו שבט ראובן ושבט גד בטלו יובלות לא בטלו ממש קאמר אלא היו ראויים ליבטל אילו לא חזרו קאמר ואפשר שבאיזה מקום מצאו הגאונים גילוי לפרש כן כדרבנן או אפשר שהיא סברא שלישית מצאוה הגאונים בשום מקום. \n", + "ומה שכתב אבל כל הגאונים אמרו וכו' וכן משחרב באחרונה וכו' וכן עולה מגמרת ע\"ז וכו' כלומר מדאמרינן בפ\"ק דע\"ז (דף ט':) האי מאן דלא ידע בכמה בשבוע הוא עומד וכו' ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקול ממאה תרתי ונשדי אפרטי ונחשובינהו לפרטי בשבועי וידע כמה שני בשבוע ומדקאמר ונשקול ממאה תרי דהיינו שתים של יובל משמע בהדיא שלא מנו אלא שמטות בלבד בלא יובל וכרבי יהודה: \n", + "כתב הראב\"ד ושנת השמטה ידועה היא וכו' א\"א הגאונים שאמרו שאין מונים משנת החרבן וכו'. ואני כבר ביארתי דעת הגאונים באר היטב ע\"פ דברי רבינו בתשובה והפירוש שפירש הראב\"ד בו ונשקול מכל מאה תרתי בקשתי לו חבר ולא מצאתיו: \n\n" + ], + [ + "ולפי חשבון זה תהא שנה זו שהיא אלף וק\"ז לחרבן מוצאי שביעית. כלומר מאחר שנתבאר שהחרבן היה בשנת השמטה כשתחלק אלף ומאה ליובלות יותרו בידך כ\"ב שנים תוסיף עליהם שבע הנשארים הרי הם כ\"ט הכ\"ח הם ד' שמטות ישאר בידך אחת והיא תחלת שמטה שהיא מוצאי שביעית והיא שנת ד' אלפים ותתקל\"ו ליצירה נמצא לפי זה ששנת ה' אלפים ושלש מאות ועשרים ושבע היא שמטה וכך המנהג פשוט: \n\n" + ], + [ + "שנת יובל וכו'. בפרק ב' דערכין (דף י\"ב) ובפרק קמא דראש השנה (דף ט') ובפרק קונם יין וכרבנן דפליגי אדרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן ואזדא לטעמיה שכתב בתחלה קודם סברת הגאונים שמנו יובלות לקדש שמיטין בין בזמן בית שני בין אחר שחרב כי על פי כן יצא לו ששנת אלף וק\"ז לחרבן היתה שנת שמטה לפי אותה סברא: \n\n" + ], + [ + "משגלה שבט ראובן וכו' והוא שלא יהיו מעורבבין וכו'. בפרק בתרא דערכין (דף ל\"ב): \n\n" + ], + [ + "ובזמן שהיובל נוהג נוהג בח\"ל וכו'. בספ\"ק דקידושין (דף לח:) שילוח עבדים חובת הגוף היא כלומר ופשיטא שנוהג בח\"ל ומשני סד\"א הואיל דכתיב וקראתם דרור בארץ בארץ אין בח\"ל לא ת\"ל יובל היא מכל מקום אם כן מה תלמוד לומר בארץ בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בח\"ל ואיתיה בפרק קמא דר\"ה (דף ט'). \n", + "ומה שכתב שבזמן שהיובל אינו נוהג אין דין ע״ע ודין בתי ערי חומה ודין שדה אחוזה ודין שדה חרמים ואין מקבלים גר תושב. בערכין ס״פ המקדיש שדהו (ערכין דף כ״ט): \n", + "ומה שכתב חוץ משביעית בארץ וכו'. לא קאי אלא לשמטת כספים דאילו שביעית בארץ אף בזמן הזה הוא מה\"ת כמו שכתבתי ברפ\"ט: \n\n" + ], + [ + "מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי בתשרי וכו' עד תעבירו שופר. ר\"פ בתרא דר\"ה (דף ל'). \n", + "ומ\"ש ותוקעין בשופר תשע וכו'. משנה פ\"ג דר\"ה (דף כ\"ו:) שוה היובל לר\"ה לתקיעה ולברכות ובפרק בתרא דר\"ה (דף ל\"ד) יליף מקראי שהן ט' תקיעות. \n", + "ומ\"ש ומעבירים שופר בכל גבול ישראל. מדכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם: \n\n" + ], + [ + "שופר של יובל ושל ר\"ה אחד הוא לכל דבר וכו'. משנה פ\"ג דר\"ה (דף כ\"ו:). \n", + "ומה שכתב אלא שביובל תוקעין בין בב\"ד שקדשו בו את החדש וכו' עד אלא בפני ב\"ד. שם (דף ל'): \n\n" + ], + [], + [ + "שלשה דברים מעכבים ביובל וכו'. בפרק קמא דראש השנה עלה ט' ע\"ב וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש מר\"ה ועד יוה\"כ לא היו עבדים נפטרים וכו'. שם עלה ח' ע\"ב: \n\n" + ], + [], + [ + "(טו-טז) דין היובל בשביתת הארץ וכו' יתירה שביעית על היובל וכו'. בת\"כ פרשת בהר ובסיפרי פרשת ראה: \n", + "יובל משמיט קרקע בתחלתו וכו'. בערכין פרק המקדיש (ערכין דף כ״ח): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ארץ ישראל המתחלקת לשבטים וכו'. ואם מכר לצמיתות שניהם עוברים בלא תעשה ואין מעשיהם מועילים וכו': \n\n" + ], + [ + "והמוכר שדה לששים שנה וכו'. [בבא מציעא דף ע\"ט]: \n\n" + ], + [ + "לא ימכור אדם את ביתו וכו' אא\"כ העני אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו וכו'. ת\"כ פרשת בהר סיני. \n", + "ומה שכתב ואם עבר ומכר מ\"מ וכו'. בתוספתא פרק חמישי דערכין: \n\n" + ], + [ + "דין מוכר שדה אחוזתו וכו'. מפורש בכתוב לפי רוב השנים תרבה מקנתו וכו' וכתיב וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו: \n\n" + ], + [ + "לא גאלה וכו'. מפו' בכתוב ואם לא מצאה ידו די השיב לו והיה ממכרו ביד הקונה אותו עד שנת היובל ויצא ביובל ושב לאחוזתו: \n\n" + ], + [ + "מכרה לו והיא מלאה פירות וכו'. משנה וברייתא בפירקא בתרא דערכין: \n\n" + ], + [ + "הקנים והזמורות וכו'. בתוספתא דערכין פרק חמישי: \n\n" + ], + [ + "הלוקח שדה אחוזה וכו'. במציעא פ' המקבל (בבא מציעא דף ק״ט): \n\n" + ], + [ + "המוכר את שדהו וכו'. משנה ר\"פ בתרא דערכין (דף כט:). \n", + "ומ\"ש ואפילו רצה הלוקח אסור. שם: \n", + "ומ״ש מעת לעת. ברייתא בפרק השג יד (ערכין דף י״ח ע״ב) ויליף לה מקרא: \n\n" + ], + [ + "וצריך שיאכל הלוקח וכו' עד הרי אלו עולין למנין. משנה שם (דף כ\"ט ע\"ב) וטעמא דהובירה פירש\"י משום דאיהו אפסיד אנפשיה וא\"כ ה\"ה להובירה שתי שנים ורבינו דנקט הניחה בורה שנה ואכלה שנה לאו דוקא: \n\n" + ], + [ + "מכרה בשנת היובל עצמה וכו'. שם פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל: \n\n" + ], + [ + "מכרה שנה אחת לפני היובל וכו'. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(יג-יד) מכר נקעים מלאים מים או טרשים וכו' עד ולא לאילנות. פ\"ב דערכין (דף י\"ד ע\"ב) אלא שדין נקעים מלאים מים אינו שם ואפשר שחסרון הוא בספרים דידן אי נמי דמדאשכחן דיהיב גמרא טעמא לטרשין משום דלאו בני זריעה ממילא משמע דה\"ה לנקעים מלאים מים שגם הם אינם בני זריעה וגם בכל דוכתא דינם שוה בין לענין מכר בין לענין הקדש: \n\n" + ], + [ + "מכר שדהו לראשון וכו': \n\n" + ], + [ + "מכרה לראשון במאה דינר וכו'. עד הרי זה מחשב עם האחרון. משנה פירקא בתרא דערכין (דף ל): \n", + "וכן אם מכר במאה והשביחה וכו' עד ומריעין כח הלוקח. שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(יז-יח) המוכר שדה אחוזתו וכו' עד או אינו גואל. משנה שם. \n", + "ומ\"ש ואם רצו קרוביו לגאול וכו'. מקרא מלא דבר הכתוב והוזכר פ\"ק דקידושין ובספרי רבינו כתוב או דודו או בן דודו וגו' וט\"ס הוא כי פסוק זה במוכר עצמו הוא דכתיב אבל במוכר שדה אחוזה כתיב ובא גואלו הקרוב אליו וכן נמצא בספר כתיבת יד: \n\n" + ], + [ + "הנותן שדהו מתנה וכו'. משנה בס״פ יש בכור (בכורות דף נ״ב ע״ב) וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "האחים שחלקו וכו'. בס\"פ יש בכור. \n", + "ומ\"ש חלקו ביובל וכו': וכן הבכור והמייבם וכו'. משנה פרק יש בכור ואלו שאין חוזרין ביובל הבכור והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו ואמרינן בגמרא דמחזירין זה לזה ומאי אין חוזרין אין חוזרין לבטלה כלומר שיהא מאבד חלק בכורתו אלא חוזרים וחולקים ונוטל פי שנים כבתחילה כך פירש\"י ומדברי רבינו נראה דה\"ק אין מחזירין לבטל החלוקה לגמרי ולחזור ולחלוק כבתחילה אלא החלוקה קיימת רק שמחליפים של זה בשל זה דאילו לפירוש רש\"י קשה מהיכא תיסק אדעתין שיהיה מפסיד זה חלק בכורתו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל היורש את אשתו וכו'. לטעמיה אזיל שפסק בפרק [י\"ב] מהלכות אישות כמ\"ד הכי: \n", + "ואם ירש ממנה בית הקברות וכו'. משנה ס\"פ יש בכור כר\"י בן ברוקא ומשמע דליכא מאן דפליג עליה בהא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המוכר בית וכו'. משנה בפ\"ב דערכין (דף ל\"א) המוכר בית בבתי ערי חומה ה\"ז גואל מיד וגואל כל י\"ב חדש ואמרינן בגמרא די\"ב חדש מעת לעת בעינן ויש לתמוה למה השמיטו רבינו: \n", + "וכשרוצה לפדות וכו' ואינו גורע ללוקח כלום. כלומר ולא כשדה אחוזה שמגרע מדמי המכר לפי הזמן שהיה בידו כמו שנתבאר בפרק שלפני זה: \n\n" + ], + [ + "ואין הקרובים פודים אותה וכו'. בפרק קמא דקידושין (דף כ' כ\"א) בעיא דאיפשיטא: \n", + "ויש לו למכור מנכסיו ולפדותו: אבל לא ילוה ויגאל ולא יגאל לחצאין. בפרק בתרא דערכין עלה ל\"א וכרבנן: \n\n" + ], + [ + "מת הלוקח יפדה מיד בנו וכו'. משנה פ' בתרא דערכין (כ' כ\"א): \n\n" + ], + [ + "מכר לראשון וכו'. שם במשנה אין מונין שנה אלא משעה שמכר שנאמר עד מלאת לו שנה ופירש רש\"י שאם מכרה ראובן לשמעון בניסן ושמעון ללוי באייר כיון שהגיע ניסן הבא נחלט שנאמר עד מלאת לו שנה משמע לזה שהיתה אחוזה שלו מונים ובגמרא (דף ל\"א ע\"ב) למי חולט רבי אלעזר אמר ראשון חולט רבי יוחנן אמר שני חולט משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וידוע דהלכה כרבי יוחנן לגבי רבי אלעזר דאין הלכה כתלמיד במקום הרב: \n", + "הגיע שנים עשר חדש ולא גאלה וכו'. משנה שם. \n", + "ומה שכתב וכן אם נתן הבית וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "היתה שנה מעוברת וכו'. גם זה משנה שם: \n\n" + ], + [ + "מכר שני בתים וכו'. מימרא שם עלה ל\"א ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "הגיע יום י\"ב חדש ולא נמצא הלוקח וכו'. משנה שם תקנת הלל: \n\n" + ], + [ + "המקדיש בית עיר חומה וכו'. ברייתא שם עלה ל\"א ע\"ב: \n\n" + ], + [ + "מכר בית עיר חומה והגיע יובל וכו'. שם עלה ל\"א: \n\n" + ], + [ + "המוכר בית בבתי החצרים וכו'. משנה שם (דף ל\"ג): \n\n" + ], + [ + "כל שהוא לפנים מן החומה וכו'. משנה שם (דף ל\"ב) וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "בית שאין בו ד' אמות וכו'. פרק קמא דסוכה (דף ג') ופירש\"י אינו נחלט אלא פודהו לעולם ויוצא ביובל אם לא גאלו כשאר קרקע בלא בנין: \n", + "וירושלים אין הבית נחלט בה. בפ' בתרא דערכין (ל\"ב) ובפ' מרובה: \n", + "ובית הבנוי בחומה וכו'. משנה שם וכרבי יהודה לגבי רבי שמעון: \n\n" + ], + [ + "עיר שגגותיה חומתה וכו'. משנה שם (דף ל\"ב). \n", + "ומה שכתב או שהים חומתה. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "אין המקום נקרא ערי חומה וכו'. משנה שם (דף ל\"ג). \n", + "ומ\"ש ויקיפוה חומה תחילה וכו' מימרא דריב\"ל פירקא קמא דמגילה (דף ג' ע\"ב): \n\n" + ], + [], + [ + "(טו-טז) אין סומכין אלא על חומה המוקפת בשעת כיבוש הארץ וכו'. שם בעלה הנזכר: \n", + "וכתב הראב\"ד חידוש גדול אני רואה בכאן וכו'. כוונתו לומר שרבינו דבריו סותרים את דבריו שכתב שמשגלו בטלה קדושת יהושע אפילו אם היא עדיין מוקפת והיאך כתב שאם היתה מוקפת בימי יהושע אף ע\"פ שאינה מוקפת עתה הרי היא כמוקפת וצריך לומר דעתה לאו אחר שגלו קאי אלא אקודם שגלו בחרבן ראשון קאי וקרי עתה לגבי שעת כיבוש יהושע וזה מבואר מאד בדברי רבינו: \n", + "וכיון שגלו בחרבן ראשון וכו' עד סוף הפרק. פרק בתרא דערכין (דף ל\"ב) תניא רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר למה מנו חכמים את אלו כלומר עיירות מוקפות חומה מימות יהושע שמנו שם במשנה שכשעלו בני גולה מצאו אלו וקידשום אבל ראשונות בטלו משבטלה קדושת הארץ קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ורמינהי אמר רבי ישמעאל בר רבי יוסי וכי אלו בלבד היו והלא כבר נאמר ששים עיר כל חבל ארגוב כל אלה ערים בצורות אלא למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני גולה מצאו אלו וכו' ומנאום ולא אלו בלבד אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל מצות הללו נוהגות בה מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא איבעית אימא תרי תנאי ואליבא דרבי ישמעאל ואיבעית אימא חדא מינייהו ר\"א ברבי יוסי אמרה דתניא ר' אלעזר ברבי יוסי אומר אשר לוא חומה אע\"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן מ\"ט דמ\"ד [קדושה ראשונה קידשה לשעתה] ולא קידשה לעתיד לבא דכתיב ויעשו כל x הקהל השבים מן השבי וכו' אלא מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע וכו' ואומר והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה מקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך בחידוש כל הדברים הללו אף ירושתך בחידוש כל הדברים הללו ואידך דבעו רחמי על יצרא דעבודה זרה ובטלוהו וכו' ופסק רבינו כמאן דאמר דלא קידשה לעתיד לבא משום דמסתבר טעמיה טפי ועוד דאמרינן בפירקא קמא דחולין עלה ז' גבי רבי שהתיר בית שאן מפני שאכל שם רבי מאיר עלה ירק משום דסבר לה כי הא דאמר רבי שמעון בן אליקים משום רבי אלעזר בן פדת הרבה כרכים כבשום עולי מצרים וכו' וקסבר קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא כיון דכל הני תנאי ואמוראי סברי הכי אבל יש לתמוה על רבינו שפסק כמ\"ד לא קידשה לעתיד לבא ופסק דעיר שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע אפילו בזמן שאינה מוקפת הרי היא כמוקפת והיינו כר\"א ברבי יוסי דדריש אשר לו חומה וכו' ומשום דדריש הכי מוכח בגמרא דסבר קידשה לעתיד לבא והרי זה כמזכה שטרא לבי תרי וי\"ל דרבינו פסק כר\"א ברבי יוסי משום דבפ\"ק דמגילה עלה ג' מתיב לריב\"ל מדר\"א ברבי יוסי אלמא הלכתא כוותיה וכי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא איכא למימר אפשר דלא פליג אמאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא והכי קאמר אע\"פ שאין לו חומה עכשיו וכו' אקודם שגלו בחרבן ראשון דוקא קאי וכי משני גמרא תרי תנאי ואליבא דרבי ישמעאל ולא בעי לשנויי ההיא ר\"א בר\"י היא סבר דאיכא לפרושי מילתיה כדאמרינן דלא פליג אמאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא וכיון דסתם גמרא בפ\"ק דמגילה מתיב מיניה נקיטינן כוותיה בגוונא דלא ליפלוג אמאי דקי\"ל דלא קידשה לעתיד לבא: \n", + "כתב הראב\"ד וכן לעתיד לבא א\"א הא דלא כרבי יוסי וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) שבט לוי אע\"פ וכו' אלף הראשונים מגרש וכו'. בסוטה פרק חמישי (דף כ\"ז) משנה וכר\"א בנו של רבי יוסי הגלילי ודלא כר\"ע דאמר אלפים תחום שבת משום דקיימא לן בפ\"י דתחומין דרבנן וכתב רבינו ברפ\"ז מהלכות שבת דתוך י\"ב מיל אינו אלא מדבריהם ומפרש רבינו כפשטא דמתני' ששלשת אלפים אמה היו ודלא כפירוש רש\"י שלא היו אלא אלפים ואע\"ג דברייתא דכיצד מעברין (דף נ\"ז:) מסייע ליה דחאה רבינו מקמי xx מתני' כפשטא: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ג-ה) ונותנים לכל עיר בית הקברות חוץ לתחום זה וכו'. פרק ב' דמכות (דף י\"ב): \n", + "אין עושין בערי הלוים עיר מגרש וכו'. משנה בסוף ערכין (דף ל\"ג ע\"ב): \n", + "ומ\"ש מפי השמועה למדו וכו'. שם בגמרא: \n", + "ומה שכתב וכן בשאר ערי ישראל. משנה וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "לא יסתור וכו'. תוספתא דערכין סוף פרק חמישי: \n\n" + ], + [ + "כהנים ולוים שמכרו שדה וכו'. משנה בסוף ערכין כהנים ולוים מוכרים לעולם וגואלים לעולם שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים ופירש רש\"י דלאו בשנת היובל עצמה דהא איכא למימר ק\"ו ומה מכורה כבר יוצאת וכו' ולכך כתב רבינו ואפילו סמוך ליובל: \n\n" + ], + [ + "ישראל שירש את אבי אמו לוי וכו'. ג\"ז משנה שם וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [ + "כל שבט לוי מוזהרים וכו'. סיפרי פרשת שופטים: \n", + "ובן לוי או כהן וכו': כתב הראב\"ד אם כן לא יטלו בהם תרומות ומעשרות וכו'. טעמו לומר שבמדין לא נטלו חלק בביזה כשאר ישראל אלא והרמות מכס ליי' וגו' ממחציתם תקחו וגו' ונתת לאלעזר הכהן תרומת יי' וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים וגו' ונתת אותו ללוים ומדין לא היתה מהארץ שנכרת עליה ברית ומאחר שלא נטלו הלוים בביזתה חלק שוה עם ישראל מוכח מילתא דלא שנא בין ארץ שלא נכרת עליה ברית לארץ שנכרת עליה ברית ומה שנטלו שם לא בתורת ביזה נטלו אלא בתורת תרומה שצוה לתת להם הוראת שעה ומאחר שתמורת חלקם בארץ נתן להם הקדוש ברוך הוא תרומות ומעשרות לפי דעת רבינו שבארץ שלא נכרת עליה ברית יש להם חלק בארץ ובביזה לא יטלו בו תרומות. ואני אומר שאין זו השגה דאימר דאה\"נ וסוריא מוכיח שאין בה תרומות ומעשרות מדאורייתא וסובר רבינו דאדרבא משם ראיה דמדחזינן דבארץ שנכרת עליה ברית לא נטלו חלק בביזה כלל ובמדין נטלו אתא לגלויי דמדין כיון שלא נכרת עליה ברית לא היתה בכלל לא היה לכהנים חלק בביזה וה\"ה לכל שאר הארצות שלא נכרת עליהן ברית ומה שלא נטלו במדין חלק שוה עם ישראל גזירת הכתוב היתה הוראת שעה: \n", + "סליק בריך רחמנא \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..be8c62b812db79c5eef8ba0a0a3ec6ac114a7818 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,753 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [ + [ + "אחר שמפרישין וכו' ובשנה שלישית וששית מפרישין מעשר עני וכו'. פירקא קמא דראש השנה עלה י\"ב: \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו. הוא בפרק ששי ממתנות עניים: \n\n" + ], + [ + "באחד בתשרי הוא ר\"ה וכו'. משנה שם: \n", + "ומה שכתב ובט\"ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות. ג\"ז שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "והחרובין אע\"פ שחנטו פירותיהם וכו'. שם עלה ט\"ו ע\"ב ת\"ר אילן שחנטו פירותיו וכו' עד אם קיבלה אם לא קיבלה: \n", + "ומ״ש רבינו יראה לי שאין הדברים אמורים וכו': כתב הראב״ד אין סברתו נכונה וכו'. וי״ל דרבינו לטעמיה דסבר דכל הדומה לדגן תירוש ויצהר חייב בתרומה ומעשרות מן התורה כדמשמע מדבריו בפ״ב מהלכות תרומות אבל קשה הא דאמרינן ר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ו) ה״א ה״מ במעשר אילן דבארץ גופה דרבנן ושמא י״ל שיפרש רבינו דהתם בפירות גרועים דוקא דומיא דצלף דביה איירי התם דלא הוי דומיא דתירוש ויצהר. ומ״ש שלא חילקו אלא בין מעשר לשביעית וכו' כלומר דאיכא מ״ד התם אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור. ומה שכתב ואם כדבריו מה ענין בנות שוח וכו' טעמו שאם כדברי רבינו דהא דאמר רבי נחמיה והחרובין שחנטו פירותיהם וכו' בחרובי צלמונה שהם גרועות הדברים אמורים אם כן מאי מותיב ר״ל מבנות שוח ולי קשה עוד דקתני רבי נחמיה כגון דקלים וזיתים וחרובין קתני חרובין דומיא דדקלים וזיתים שאינם פסולת מינם ואפשר דה״ק רבינו יראה לי שמה שנהגו העם כרבי נחמיה בחרובין לא נהגו כן אלא בחרובי צלמונה וכיוצא בהן וכו' שאע״פ שרבי נחמיה בכל פירות האילן שעושין בריכה אחת אמרה לא נהגו כמותו אלא בחרובין ולא בכל החרובין אלא בחרובי צלמונה: \n\n" + ], + [ + "הירק בשעת לקיטתו עישורו וכו': \n\n" + ], + [ + "וכן האתרוג בלבד וכו'. משנה פרק שני דבכורים (משנה ו') וכרבן גמליאל ואיתיה בפ\"ק דר\"ה (דף ג' וי\"ד): \n\n" + ], + [ + "ואע\"פ שהולכין אחר לקיטתו וכו'. פ\"ק דר\"ה עלה ט\"ו וכרבי יוחנן: \n", + "כתב הראב\"ד כמה דבריו מבולבלים וכו'. טעמו לומר שהוא ז\"ל מפרש דע\"כ לא אמרו ר\"י ור\"ל בת ששית שנכנסה לשביעית לעולם ששית דאזלי בתר חנטה אלא לענין אם הוא טבל ואם פטורה מן הביעור ולא איירו לענין אם מפריש מעשר שני או מעשר עני דבהא נקטינן כר' יוסי דאמר אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים אחר לקיטתו למעשר ופי' רש\"י למעשר לענין שניה נכנסת לג' או שלישית נכנסת לרביעית ורבינו סובר דכיון דסמוך להא דרבי יוסי איתמר הא דר\"י ור\"ל בההוא גוונא דרבי יוסי מיירו ופסק כוותייהו: \n\n" + ], + [ + "האביונות של צלף וכו'. ירושלמי ספ\"ד דמעשרות אביונות נותנים עליהם וכו': \n", + "כתב הראב״ד שנה זה המחבר כב״ש וכו'. טעמו מדגרסינן בר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ו) אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה וכו' עד וב״ש במקום ב״ה אינה משנה וכיון דלב״ה אינו כלאים בכרם ה״ל ודאי אילן ודינו כשאר פירות האילן למ״ש ומ״ע ולפי זה הירושלמי הזה אתי כב״ש ולית הלכתא כוותיה ורבינו סובר שהירושלמי זה אפילו כב״ה אתי דאע״ג דס״ל דהוי כאילן ה״מ לכלאים ולערלה אבל לענין מעשר שני ומעשר עני החמירו בו וטעמא משום דכיון דאין בדבר זה הפסד החמירו בו ולשון הירושלמי מוכיח כן שכתב וליידא מלה כלומר לאי זה דבר נתנו עליהם חומרי זרעים משמע בהדיא דלא נתנו עליו חומרי זרעים אלא לדבר זה בלבד: \n\n" + ], + [ + "האורז והדוחן וכו'. בפירקא קמא דראש השנה (דף י\"ג ע\"ב) תנן התם האורז והדוחן וכו' ופסק כשמואל דאמר הכל הולך אחר גמר פרי: \n", + "ומ\"ש וכן פול המצרי אע\"פ שמקצתו השריש וכו'. שם פסק שמואל הלכה כר\"ש שזורי דאמר הכי וכתב הראב\"ד אם הכל הולך אחר גמר הפרי וכו'. ולכאורה נראה לתמוה שאם קושיא זו קושיא דשמואל אדשמואל ה\"ל לאקשויי דאמר הכל הולך אחר גמר פרי ואיהו גופיה אמר הלכה כר\"ש שזורי דאמר פול המצרי שמקצתו השריש לפני ר\"ה ומקצתו לאחר ר\"ה צובר גורנו לתוכו אבל לפי האמת אין כאן קושיא שהרי פירש\"י וכי אמר שמואל הלכה כר\"ש שזורי לא מטעמיה קאמר דאילו ר\"ש שזורי טעמיה משום בילה וטעמא דשמואל משום דכוליה חדש הוא שגדל ונגמר אחר ר\"ה עכ\"ל וכך הוא מוכרח בגמרא וכך מבואר בדברי רבינו ואפשר דודאי דפשיטא להראב\"ד הוא ולא בא להשיג על רבינו אלא מפני שתפס לשון צובר גורנו לתוכו שלשון זה לא יצדק אלא למאן דסובר דבתר השרשה אזלינן ואם יתרום מזה על זה ה\"ל תורם מן החדש על הישן ולפיכך צובר גרנו לתוכו כלומר יבלול אותו יפה לאחר שנתן מן הראשון בזוית זו ומן השניה בזוית זו יחזור ויצברנו לאמצע הגורן כדי שיהיה כולו כאחד נבלל יחד יפה נמצא כשיתרום ויעשר יהא מן החדש במעשר לפי מה שיש חדש בגורן ומן הישן לפי מה שיש ישן וכדפירש\"י. וי\"ל שרבינו מפרש לשון צובר גרנו לתוכו דהיינו לומר שאע\"פ שלא יפריש מכל אחד לבדו אלא שצובר כל גרנו לתוכו ונמצא מעושר מזה על זה שפיר דמי לר\"ש שזורי משום דיש בילה ולשמואל משום דכוליה חדש הוא. ומ\"מ שותא דמרן הראב\"ד ז\"ל לא ידענא דסיים בה דהא קי\"ל דאין בילה אלא ליין ושמן וזה אינו ענין למ\"ד הכל הולך אחר גמר פרי ושמא י\"ל דחדא ועוד קאמר חדא שאם הכל הולך אחר גמר פרי אין צריך לצבור גרנו לתוכו ואת\"ל דלא אזלינן בתר גמר פרי אלא בתר השרשה כי צובר גרנו לתוכו מאי הוי הא קי\"ל דאין בילה אלא ליין ושמן וכבר יישבתי דברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "הבצלים הסריסים וכו'. משנה פרק שני דשביעית (משנה ט') וכחכמים. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שהתחילו ליבש וכו': \n\n" + ], + [ + "פול המצרי שהביא שליש לפני ר\"ה וכו' עשה קצצין גמורין וכו' עד ומירקו על זרעו. פירוש קצצין גמורין כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דהיינו שנתמלא השבולת כל צרכה והוא יותר מתרמלו: \n", + "כתב הראב\"ד פול המצרי שהביא שליש וכו'. א\"א והוא שליקט לפני ר\"ה וכו'. והנה נוסחת ספרי הירושלמי שבידינו הוא כנוסחת רבינו ואע\"פ שבתוספתא אמרו על פול המצרי לא שמענו מאחר שבירושלמי פירשו כל משפטיו למה לא נפסוק כמותו. ומ\"ש אף כי מצא ספרים משובשים מאן נימא לן שנוסחת רבינו משובשת ואולי מפני מ\"ש בהשגות שאחר זה כתב שמצא ספרים משובשים ושם איישב נוסחת רבינו. ומ\"ש ומסתבר אפילו זה הפול ככסבר ושבת הוא תמהני מאחר שבירושלמי איבעיא ולא איפשיטא היכי פשיט לה איהו ז\"ל: \n", + "כתב עוד הראב\"ד והוא שליקט ממנו לפני ר\"ה א\"א הירושלמי שהעתיק ממנו משובש וכו' וי\"ל שרבינו מפרש הא דאמר שמואל בפ\"ק דר\"ה שהולכים אחר גמר פרי גמר פרי גמור קאמר וכן נראה מדברי התוספות שם. \n", + "ועל מ\"ש רבינו שלש אריות וכו' כתב הראב\"ד לא ידענו מהו אריות ופירש דהיינו לקיטות. \n", + "ועל מ\"ש רבינו אם לא הביאו וכו' עד אע\"פ שלא נמנעו. כתב הראב\"ד נ\"ל שהוא שבוש וכו' ולע\"ד נראה דאין כאן שיבוש וה\"ק הא דבעינן שימנע ממנו ג' אריות דוקא בשהביא שליש לפני ר\"ה אבל אם לא הביא שליש אלא לאחריו לא בעינן שימנע ממנו ג' אריות. ומ\"ש והטעם שאין מחשבת זרע חלה וכו' הוא ע\"פ גירסתו ופירושו. ומ\"ש אמת הוא כך מצא בירושלמי וכו' י\"ל שטעם רבינו לסמוך על הירושלמי יותר מעל התוספתא משום דלא ידעינן אי מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא: \n\n" + ], + [ + "פירות שנה שנייה וכו'. משנה פ\"ב דמכשירין (משנה י\"א) ולשון המשנה הולכים אחר הרוב [להקל] מחצה למחצה להחמיר וכתב רבינו מפריש מעשר שני מן הכל אבל לא מ\"ע וכו' כך כתב רבינו בפירוש המשנה הנזכרת על מחצה על מחצה להחמיר והכי תנן בפ\"ד דידים דמעשר שני הוי להחמיר לגבי מעשר עני: \n", + "וכתב הראב\"ד ולמה לא יפריש מ\"ע וכו' ובאמת דברי רבינו תמוהים ור\"ש פירש כהראב\"ד שיפריש מעשר אחד ויחלל המעשר על מעות והפירות יחלק לעניים והמעות יאכל בירושלים והיינו שני עישורים דר\"ע דפ\"ק דעירובין ופרק קמא דר\"ה. ועל מ\"ש הראב\"ד אפילו אחר הרוב אין לילך באיסורי טבל כתב הר\"י קורקוס ז\"ל לא ידעתי איך הקשה כן דאם זה נקרא טבל תיקשי ליה אמתני' דמכשירין שאמרה בהדיא דהולכים אחר הרוב לכן אני אומר דאין נקרא טבל אלא בשלא הוציא כל מה שצריך להוציא אבל זה כבר הוציא כל מה שצריך להוציא אלא שהמעשר שהוציא הוא ספק אם הוא שני או עני ומאחר שהוציא כל מה שצריך להוציא לא נשאר בו טבל וכיון שנסתלק מכאן דין טבל אלא שאנו מסופקים מעשר זה מה יעשה בו מותר לעשות חול קדש ולא קדש חול וזהו פירוש מה שאמרו הולכים להחמיר ולדעת הר\"א והר\"ש ה\"ל לפרש ולומר מפריש שניהם אבל לשון הולכים להחמיר משמע דאחר אחד מהם אנו הולכים אלא שהולכים אחר החמור והוא השני שצריך לאוכלו בקדושה כך נ\"ל לדעת רבינו ונראה חילוק נכון ומוכרח שאם המועט נשאר טבל כדברי הר\"א איך אמרו הולכין אחר הרוב דטבל לא בטיל עכ\"ל ומשום דקשיא ליה ההיא דפ\"ק דר\"ה דר\"ע הפריש שני עישורין כתב לחלק ביניהם: \n", + "וכן פירות שהם ספק וכו'. נלמד ממה שקדם בסמוך: \n\n" + ], + [ + "כל הפטור ממעשר ראשון וכו': \n\n" + ], + [ + "פירות שהוציא מהם מעשר ראשון וכו'. ירושל' דמעשרות פ\"ב: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום וכו' לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא. בפ' בתרא דבכורות (דף נ\"ג) לימא מתניתין דלא כר\"ע דתניא ר\"ע אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מח\"ל לארץ (בזמן שב\"ה קיים) ויקריבנו ת\"ל והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן מקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה וממקום שאי אתה מעלה וכו' אפילו תימא ר\"ע כאן ליקרב כאן ליקדש ובפ\"ג דתמורה (דף כ\"א) רבי ישמעאל אומר יכול יעלה אדם מעשר שני ויאכלנו בירושלים ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומעשר טעון הבאת מקום וכו' אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית בן עזאי אומר יכול יעלה אדם מעשר שני ויאכלנו בכל הרואה וכו' אף מעשר אינו נאכל אלא לפנים מן החומה ואע\"ג דלגבי הבאה מח\"ל בכור יליף ממעשר כמבואר בדברי ר\"ע ורבינו תלה כאן מעשר בבכור אלא רצה לכלול רבינו גם דברי רבי ישמעאל ודברי בן עזאי כלומר הואיל וטעון הבאת מקום וכו' ולמד מן בכור אסמכתא למעשה דרבנן שלא יעלו אותו מח\"ל דאילו מן התורה אין מעשר בח\"ל וז\"ש לפיכך לא חייבו וכו' כלומר כי היכי דבכור אין מעלין אותו גם מעשר אין מפרישין אותו ולפיכך לא חייבו ומה שחייבו בשנער ומצרים מפני מעשר עני ומ\"מ לא יעלה אותו עד שיפדנו מאסמכתא דבכור כך נ\"ל ביאור דברי רבינו עכ\"ל הר\"י קורקוס ז\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד אין הטעם הזה מספיק וכו'. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל אפשר שאעפ\"כ מספיק הוא דבשלמא בבכור אפשר לומר בו יאכל במומו אבל במעשר שני טעון הבאת מקום ואם יפרישו יהיו צריכין להעלותו ואנן קי\"ל דאין מביאין אותו מח\"ל לכך לא חייבו בסוריא ובמצרים ובשנער חייבו מפני שהיו עניי ישראל מצויים שם ויפדנו ויעלה פדיונו אבל בסוריא נראה שלא היו עניים מצויים שם וגם שיטעו ויסברו שהיא כשאר א\"י ויעלו המעשר עצמו. ומה שרצה לומר שמה שאמרו אין מע\"ש בסוריא מן התורה קאמר וגזרו מעשרות ולא נטע רבעי אינו משמע כן פ\"ה דמעשר שני גם פ\"ז דפאה כי שם אמרו לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר כמה דתימא אין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא מוכח בהדיא דשקולים הם עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מעשר שני נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים. משנה בסוף זבחים (דף קי\"ב:) ובפרק אלו הן הלוקין. \n", + "ומה שכתב ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית וכו' מפי השמועה למדו וכו'. פ' אלו הן הלוקין (מכות דף י״ט). כתב סמ״ג על מ״ש רבינו אף מע״ש לא יאכל אלא בפני הבית ובספר התרומה כתב שאם הפירות לא הוכשרו שמותר אף בזמה״ז לאכלן בירושלים לא ידעתי מניין לו ע״כ. ואיני יודע מאי קשיא ליה x שרבינו מביא ראיה מהפסוק שאינו נאכל אלא בפני הבית וכי לא הוכשר מאי הוי: \n\n" + ], + [ + "מדת חסידות שפודין מעשר שני וכו' והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחלה בזמן הזה פודה וכו'. דין ההקדש פרק המקדיש ופרק הזהב: \n", + "ועל מ\"ש ומשליך הפרוטה לים הגדול. כתב סמ\"ג אבל לשאר נהרות צריך לשחקה בתחלה כדאיתא בפ' כל שעה: \n\n" + ], + [ + "ועל מ\"ש רבינו וכן אם חילל מע\"ש שוה מנה על ש\"פ מפירות אחרות. כתב הראב\"ד תמה אני אם אמרו הגאונים וכו'. ברפ\"ד יתבאר טעמו וטעם רבינו ומ\"מ מה שכתב הראב\"ד שרבינו תלה זה בדברי הגאונים אין נראה כן מדברי רבינו שלא כתב בשם הגאונים אלא שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה פודה: \n\n" + ], + [ + "כשם שאין אוכלים מעשר שני וכו' עד לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלים בזמן הזה. תוספתא פ\"ג דמעשר שני ונראה לי דהא דאין פודין אותו שם היינו דוקא במעשר שלא נטמא אבל אם נטמא פודים אותו בירושלים כמו שכתב לקמן בסמוך ובפ\"ג ומתניתין היא בפ\"ב דמעשר שני. וכתב הטור מעשר שני בזה\"ז מותר להכשירו כדי שיטמא והכי אמרינן בירושלמי פרק שלישי דמעשר שני הלכה ששית רבי פנחס מסאב לה ופדי לה. \n", + "ומה שכתב רבינו מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו. שם אמר רבי זעירא רבי חנינא ורבי יונתן וריב\"ל עלו לירושלים נתמנו להם פירות ובקשו לפדותן בגבולין אמר לון חד סבא אבוכון לא הוון עבדין כן אלא מפקן חוץ לחומה ופודים אותן שם: \n\n" + ], + [ + "כל האוכל כזית מעשר שני וכו' לוקה כו'. משנה פ' אלו הן הלוקין (מכות דף י״ג): \n", + "ומ\"ש ולוקה על כל א' וא' בפני עצמו וכו'. שם ופ\"ק דכריתות: \n\n" + ], + [ + "אינו לוקה מן התורה וכו'. פרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ט:) א״ר אסי אמר רבי יוחנן מעשר שני מאימתי חייבים עליו משיראה פני החומה מ״ט דאמר קרא לפני ה' אלהיך תאכלנו וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך כל היכא דקרינן ביה לפני ה' אלהיך תאכלנו קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך וכל היכא דלא קרינן ביה לפני ה' אלהיך תאכלנו לא קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך (וקודם מימרא זו איתא התם) אמר רב ביבי אמר רב אסי מניין למע״ש טהור שפודין אותו אפילו בפסיעה אחת סמוך לחומה שנאמר כי לא תוכל שאתו והקשו התוספות א״כ שמותר לאכול כל שלא נכנס לפנים מן החומה למה הוזקק לפדות לעולם מע״ש ותירצו דאע״ג דליכא לאו מ״מ עשה איכא דכתיב וצרת הכסף אבל לא בלא פדייה וזהו מכת מרדות שכתב רבינו: \n\n" + ], + [ + "מקצת מעשר בפנים וכו'. שם לענין בכורים וילפינן מינה למעשר שני: \n\n" + ], + [ + "אין פודין מעשר שני בירושלים. במשנה פרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ה): \n", + "ומ״ש אא״כ נטמא וכו'. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ט:) אר״א מניין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים ת״ל כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה: \n", + "ומ\"ש היה הוא בפנים וכו'. שם בעיא ופשטוה מדכתיב כי ירחק ממך המקום ממילואך פי' מלואך משאך ומפרש דה\"ק אפילו לא יהיה המקום רחוק אלא משאך ה\"ז נפדה: \n", + "ומ\"ש אפילו היה אוחז אותו בקנה וכו'. שם בעי' עלתה בתיקו ואמרינן בתר הכי (דף כ') רבינא אמר כגון דנקיט ליה בקניא ותפשוט בעיא דרב פפא ונראה שרבינו מפרש דהיינו לומר דהא דדייקנא הא בגבולין לוקה ג' בדעייליה ואפקיה ואקשינן א\"ה מאי למימרא איצטריך כגון דכי אפקיה נקיט ליה בקניא וקמ\"ל דדינו כאילו אפקיה לגמרי וה\"ה לרב פפא דהוי כאילו לא נכנס כלל ורש\"י פי' בהיפך: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני שנכנס לירושלים. משנה פ\"ג דמ\"ש וכת\"ק (משנה ה'): \n", + "ומ\"ש אפילו של דמאי וכו'. יש לתמוה דהא תני בפ\"ק דדמאי הדמאי אין לו חומש וכו' ונכנס לירושלים ויוצא ורבינו עצמו כתב לקמן בסמוך וכן פירות דמאי אע\"פ שנגמרה מלאכתן ועברו בירושלים פודין מע\"ש שלהם בחוץ. ומצאתי בפ\"ג דמעשר שני ירושלמי (הלכה ד') על משנת פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזור מע\"ש שלהם ויאכל בירושלים א\"ר זעירא ובלבד בפירות שהן טבולין לדמאי הא דמאי עצמו כבר תפסתו מחיצה פירוש הא דמאי עצמו מעשר שני של דמאי ונראה שעל זה סמך רבינו ומפרש דההיא דנכנס לירושלים ויוצא דוקא בפירות הטבולים לדמאי. \n", + "ומ\"ש וכן פירות הנלקחים בכסף מעשר וכו'. הכי משמע בפרק הזהב עלה נ\"ג: \n", + "עבר והוציאן או שיצאו וכו' עד ואסור להוציאו. שם ואע\"פ שמה שאמרו שם שאע\"פ שאין שוה פרוטה קלטוה מחיצות משמע שאין בו ממש כתב רבינו אין בחומשו וכו' משום דהתם תניא ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה ואסיקנא דהיינו אין בחומשו שוה פרוטה וסובר רבינו דה\"ה לענין קליטת מחיצות. \n", + "ומ\"ש אבל מעות מעשר שני נכנסים ויוצאים משנה פ\"ג דמע\"ש: \n\n" + ], + [ + "פירות שנגמרה מלאכתן וכו'. משנה ו' פרק ג' דמעשר שני וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש אפי' עשה כל הפירות האלו מעשר שני וכו'. ומ\"ש חומר הוא וכו' אעיקרא דמילתא קאי: \n\n" + ], + [ + "פירות שלא נגמרה וכו'. משנה שם פ\"ג דמעשר שני וכב\"ה. \n", + "ומה שכתב וכן פירות דמאי וכו'. שם במשנה והדמאי נכנס ויוצא ונפדה וכבר נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "פירות מעשר שני שנטמאו וכו'. שם (מ\"ט) וכב\"ה וכדפריש בר קפרא בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א בשהכניסם על מנת שלא תתפשם המחיצות וכו'. ג\"ז שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "תלתן של מעשר שני וכו'. משנה שם פ\"ב (מ\"ג) תלתן של מע\"ש יאכל צמחונין ובירושלמי כיני מתניתין מותר להאכל צמחונין. \n", + "ומה שכתב וכן כרשיני מעשר וכו' עד ויאכלו בחוץ. משנה ד' שם וכחכמים. \n", + "כתב הראב\"ד כמדומה לי שהטעהו הירושלמי וכו'. טעמו משום דמדברי רבינו נראה שבאו להקל לומר שמותר לאכלה צמחונים ואין זה פשט המשנה שבמשנה באו לומר חומר שיש במעשר שני יותר מבתרומה ואם כן פירוש יאכל צמחונין היינו לומר עכ\"פ יאכלו צמחונים ורבינו בפירוש המשנה כתב כדברי הראב\"ד ופה חזר בו מפני הירושלמי שפשטו כדברי רבינו פה ואין זה הוצאת המשנה מפשטה דתאכל צמחונין שפיר משתמע מותר שתאכל צמחונין ואין חוששין משום דבר שאין דרכו ליאכל וכמו שפירש רש\"י ומה שנשנה שם לענין שיש חומר במעשר שני מבתרומה לא לענין אכילת צמחונין היא אלא לענין שאר דברים שנשנו שם באותה משנה. \n", + "ועל מ\"ש רבינו ואם עשה מהם עיסה וכו' כתב הראב\"ד מפורש בירושלמי וכו'. שם אמתניתין דקתני כרשיני מעשר שני נכנסים לירושלים ויוצאים אמרינן קל הוא שהקילו בכרשינין ובלבד בעיסה של כרשינין ע\"כ ומשמע להראב\"ד דהיינו לומר שאינו רשאי להוציאם לאכלם חוץ לירושלים אלא שמוציאם לעשות מהם עיסה ולחזור ורבינו נראה דמשמע ליה דהיינו לומר שאם עשה מהם עיסה הרי זו מותרת ליכנס לירושלים ולהוציאה. ומכל מקום נראה דגם לרבינו לא יאכלנ' חוץ לירושלים ונראה לי שהטעם שהקילו בעיסה מפני שהכרשינין עצמם נאכלים לאדם על ידי הדחק והעיסה מהם אינה נאכלת אלא יותר בדוחק: \n\n" + ], + [ + "אילן שעומד לפנים מן כו'. כך היא הגירסא נכונה כגירסת רבינו לפנינו והדין משנה שם (פ\"ג מ\"ז) אילן שעומד בפנים ונוטה לחוץ או עומד בחוץ ונוטה לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ ובס\"פ אלו הן הגולין (מכות דף י\"ב) רמי האי מתניתין אמתניתין דספ\"ג דמעשרות דקתני בירושלים הכל הולך אחר הנוף ומשני הא רבי יהודה הא רבנן ואמרינן דלרבי יהודה באילן הלך אחר נופו לחומרא עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דבנופו לא מצי פריק בעיקרו נמי לא מצי פריק עיקרו בפנים ונופו לחוץ כי היכי דבנופו לא מצי אכיל בלא פדייה בעיקרו נמי לא מצי אכיל בלא פדייה והיה נראה שע\"פ זה פסק רבינו כן אבל קשה אמאי שבק רבנן ופסק כר\"י ועוד למה השמיט דין עיקרו בחוץ ונופו בפנים ולכן נראה שרבינו סמך על מאי דאיתא התם בתר הכי רב אשי אמר מאי אחר הנוף אף אחר הנוף ונ\"ל שרבינו מפרש דרב אשי אתא לשנויי דלא ליקשו הני משניות אהדדי דתרוייהו כרבנן ומתניתין דקתני דבירושלים הולך אחר הנוף היינו להחמיר ולומר שאם נופו נוטה חוץ לחומה כיון שנכנס תחת נופו דינו כנכנס לפנים לענין שאין פודין אותו ומתניתין דקתני מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ היינו לענין שאין אוכלים שם ופסק כרב אשי דבתרא הוא ועוד דמסתבר טעמיה: \n\n" + ], + [ + "בתים שבצד החומה וכו'. שם במשנה בתי הבדים שפתחיהם בפנים וחללן לחוץ או שפתחיהם לחוץ וחללן לפנים בית שמאי אומרים הכל כלפנים וב\"ה אומרים מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ ובירושלמי (הלכה ד:) אמר רבי אלעזר לחומרין ר' יוסי בעי מהו לחומרין אמר רבי יונה הדא דתנינן תמן בתי הבדים שפתחיהם לפנים וחללן לחוץ מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ אין שוחטין שם קדשים קלים כלפנים ולא פודים שם מעשר שני כלחוץ x פתחיהם לחוץ וחללן לפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ מכנגד החומה ולפנים אין שוחטים שם קדשים קלים כלפנים ולא פודים שם מעשר שני כלחוץ ומדברי רבינו נראה שאין נוסחא זו בירושלמי מכוונת ויש בה טעות סופר וק\"ל: \n", + "והחלונות ועובי החומה כלפנים. משנה בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ה:) ובגמרא (דף פ״ו) מותיב לרב דאמר גגין ועליות לא נתקדשו דראש החומה דומה לגגין ועליות ומשני משכחת לה בבר שורא ופירש רש״י בר שורא חומה קטנה לפנים מחומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה עכ״ל וצריך טעם למה השמיטו רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "האוכל מעשר שני בטומאה לוקה וכו' עד והאוכל טמא. בפרק הערל (יבמות דף ע״ג): \n", + "ומה שכתב והוא שיאכלנו בירושלים קודם שיפדה וכו'. בפרק אלו הן הלוקין משנה שלישית כתב רבינו אינו חייב מלקות על אכילת מעשר שני בטומאה עד שיאכלנו בירושלים דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו ואמר בכאן לא תוכל לאכול בשעריך ובאה הקבלה ג\"כ בזה לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתוכל לאכול בכור בטומאה בשעריך עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) ומ״ש ואפילו להדליק בו את הנר וכו'. בפרק הערל (יבמות דף ע״ג): \n", + "כבר ביארנו. בפרק ב'. \n", + "ומ\"ש ואוכלים את דמיו בטהרה וכו' כמו שיתבאר בפרק רביעי. \n", + "ומ\"ש אפילו נטמאו הפירות כולם כשהם טבל וכו': \n\n" + ], + [ + "הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה וכו'. בפרק הערל בעיא ואסיקנא דלרבי עקיבא ערל כטמא ואף רבי יצחק סבר ערל אסור במעשר דאמר רבי יצחק מניין לערל שאסור במעשר וכו': \n", + "וטמא שטבל אוכל וכו'. משנה בסוף נגעים (משנה ג') ובפירקא קמא דכלים: \n\n" + ], + [ + "האוכל מעשר שני באנינות של תורה לוקה וכו'. בפרק שני דבכורים (משנה ב') תנן המעשר והבכורים וכו' אסורים לאונן ובפרשת והיה כי תבא כתוב גבי מעשר שני לא אכלתי באוני ממנו וק\"ל שאין ראיה מכאן שילקה על זה אבל רבינו אזיל לטעמיה שכתב בספר המצות שלו בשורש שמיני במה שצוה הכתוב לנו שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת הורה על היות כל פועל מאלו מוזהר ממנו וכבר השיג עליו הרמב\"ן. \n", + "ומה שכתב והוא שיאכלנו במקום אכילתו בירושלים נלמד ממה שנתבאר בסמוך גבי אם אכלו בטומאה. \n", + "ומה שכתב אבל אם אכלו בחוץ באנינות וכו' מכין אותו מכת מרדות. לענין אכלו באנינות של דבריהם פשוט הוא ולענין אכלו בחוץ באנינות: \n\n" + ], + [ + "איזהו אונן וכו'. בפ' טבול יום עלה ק\"א וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "ולא מעשר שני בלבד וכו'. פ' טבול יום ובפרק האשה דפסחים (דף צ\"ב): \n\n" + ], + [ + "אין נותנין פירות מעשר שני לע\"ה וכו'. ירושלמי פירקא קמא דדמאי ובפרק שלישי דמעשר שני אין מוסרין ודאי לעם הארץ. \n", + "ומה שכתב ולא פירות הנלקחות במעות מעשר ולא מעות מעשר: ומותר לאכול מעשר שני של דמאי וכו'. משנה בפירקא קמא דדמאי (משנה ב'): \n", + "אין מפקידין מעשר שני אפילו אצל חבר וכו'. תוספתא פ\"ד דמעשר שני מפקיד אדם מעשר שני שלו אצל חבר ושל דמאי אצל ע\"ה אבא חילפי בן קרויה אומר בראשונה היו עושין כן חזרו לומר אפילו חבר אין מפקידין אצלו שאין אתה יודע מי עומד אחריו ע\"כ בתוספתא וזהו שכתב רבינו אין מפקידין מעשר שני אצל חבר וכו' ומצאתי בקצת ספרי רבינו שמסיים בה אבל מפקידין מעשר שני של דמאי אצל ע\"ה ונראה שכך היה גורס הראב\"ד בספרי רבינו שהיה בידו ונראה שהטעם משום דמשמע דלא חששו אלא בשל ודאי ולא בשל דמאי: \n", + "והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א לא מצאתי דבר זה בשום מקום וכו'. ונוסחת הראב\"ד בתוספתא אינה מכוונת דקתני מפקידין מע\"ש של דמאי אצל חבר דמשמע אבל לא של ודאי ואמאי לא ותו דקתני ושל ודאי אצל ע\"ה דמשמע אבל לא של דמאי קשה אטו מי חמיר דמאי מודאי ואע\"פ שהראב\"ד הרגיש בזו וכתב שהטעם מפני שמיקל בו וקשה שהרי שנינו הדמאי נותנו לע\"ה ויאכל כנגדו וכן שנינו ואם היה ע\"ה נותן לו מדמאי וכמה קולות הקילו בדמאי וכ\"ש שלא היה להם לחוש מלהפקידו אצל ע\"ה הילכך נראה לי שאותה נוסחא משובשת ורבינו שמשון הביא תוספתא זו בפרק ד' דטבול יום וגורס כגירסת תוספתא דידן. ומה שרצה הראב\"ד לחלק בין פקדון דמעות לפקדון דפירות קשה לי דפקדון דפירות מי לא שכיח דליהוי לזמן ארוך ותו דאפילו לא ליהוי לזמן ארוך מי ליכא למיחש שימות הנפקד ביום אשר הפקיד אותו או למחרתו הילכך נוסחת רבינו ונוסחת תוספתא דידן עיקר: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני אסור וכו'. משנה פ\"ק דדמאי (משנה ב') הדמאי אין לו חומש וכו' ומאבדין את מיעוטו בדרכים משמע הא ודאי לא והכי אמרינן בירושלמי. \n", + "ומה שכתב וכמה הוא מיעוט פחות מכגרוגרת וכו'. שם בירושלמי (הלכה ב') אמתניתין דמאבדין את מיעוטו בדרכים דבי רבי ינאי אמרי פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס אבל בשלם עד כגרוגרת רבי יוחנן אמר בשם ר\"ש בן יוצדק בשלם עד כגרוגרת בפרוס אפילו כמה מותר מה פליגין ר' מנא אמר לא פליגי דבי ר' ינאי אמרי פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס אבל בשלם עד כגרוגרת ר\"י אמר בשם ר\"ש בן יוצדק בין בפרוס בין בשלם עד כגרוגרת ויש לתמוה שגם למה ששנה רבי מנא דבריהם פליגין והיאך אמר דלא פליגי ואפשר דבקדמייתא ל\"ג בדרבי ינאי בשלם עד כגרוגרת אלא בשלם כגרוגרת ומשמע דפליגי גם בשלם דלרבי ינאי כגרוגרת מותר לאבד ולר\"י עד גרוגרת מותר לאבד אבל לא כגרוגרת דעד ולא עד בכלל ואתא רבי מנא למימר דבשלם לא פליגי דמאי כגרוגרת דאמר רבי ינאי עד כגרוגרת ואכתי ק\"ל למה הוצרך לשנות דברי ר\"י לומר דלא מפליג בין פרוס לשלם ולכן נראה לומר דל\"ג בתנייתא דר' ינאי אבל בשלם אלא ובשלם וה\"פ פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס ובשלם והיינו עד כגרוגרת דכגרוגרת הוא שיעור אוכל לענין הוצאת שבת והשתא למאי דמסיק רבי מנא לא פליגי ר' ינאי ור\"י כלל ואפילו לגירסא דידן פסק רבינו כר\"י משום ר' שמעון בן יוצדק דאף על גב דר\"י תלמידיה דרבי ינאי הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב שאני הכא דמשמיה דר' שמעון בן יוצדק קאמר לה: \n", + "והראב\"ד כתב א\"ר יוחנן משום ר\"ש בן יהוצדק כו'. טעמו להשיג על רבינו שדבריו לא כמר ולא כמר שהוא ז\"ל לא היה גורס עד אלא כגרוגרת ולא מיעט אלא יותר מכגרוגרת אבל כגרוגרת מותר ולאפוקי מרבינו שפסק דכגרוגרת אסור וכבר כתבתי טעם פסק רבינו שהיה גורס עד כגרוגרת: \n", + "ומה שכתב רבינו והמפריש מעשר שני של דמאי כו' משום דמשמע לרבינו דהא דר\"י ורבי ינאי קאי נמי למאי דקתני בההיא מתניתין נותנו לעם הארץ ויאכל כנגדו סמוך למאבדים את מעוטו בדרכים. ומיהו איכא למידק דהכא משמע בלשון רבינו דמ\"ש של דמאי שמותר ליתנו לעם הארץ דוקא פחות מכגרוגרת הא כגרוגרת אינו רשאי ליתנו לעם הארץ ולעיל בסמוך כתב סתם דמותר ליתנו לעם הארץ ומשמע דבין מעט בין הרבה מותר ליתנו לעם הארץ. ונראה שרבינו לעיל סמך על מה שאמר כאן דדוקא פחות מכגרוגרת: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אפילו כגרוגרת וכו'. כבר נתבאר שטעמו שלא היה גורס עד כגרוגרת ורבינו גורס עד כגרוגרת. ומ\"ש וכדברי רבי ינאי אפילו עד כביצה נראה שטעמו להשיג שה\"ל לפסוק כר' ינאי ודלא כר\"י דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכבר כתבתי טעם רבינו ומכל מקום למדנו מדברי הראב\"ד שגם הוא ז\"ל סובר דהא דר\"י ורבי ינאי קאי נמי לנותנו לע\"ה ויאכל כנגדו: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה וסיכה. משנה פ\"ב דמעשר שני (משנה א'). \n", + "ומה שכתב ואסור להוציאו בשאר צרכיו וכו'. משנה בספ\"ק דמע\"ש זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ושתיה וסיכה מדמי מעשר שני יאכל כנגדו: \n", + "ומ\"ש שנאמר לא נתתי ממנו למת לא הוצאתיו בדבר שאינו מקיים את הגוף אע\"פ שהרמב\"ן בפירוש התורה כתב על דברי רבינו בזה שהם דברי הבאי נראה דלא דבר ריק הם דברי רבינו כמו שאכתוב בסמוך. \n", + "ומ\"ש ואם הוציאו ממנו בשאר דברים אפילו בדבר מצוה וכו'. משנה בסוף מעשר שני (משנה י\"ב) ולא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת ומשמע לרבינו דבדרך אפילו מיתניא ומשום דאיכא למידחי ולומר דדוקא נקט למת הא לחי דומיא דלמת דהיינו ליקח בגדים לחי שרי לכך כתב רבינו דאין לומר כן דגם זה הוי בכלל למת כיון שאינו דבר שהוא חוזר להיות חי דהיינו אכילה ושתיה שחוזר להיות חלק אבר: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני אוכל דבר שדרכו וכו' עד השמן. משנה פ\"ב דמע\"ש (משנה א'): \n", + "ומ\"ש ולא יסחוט את הפירות כו'. משנה פי\"א דתרומות (משנה ג'): \n", + "ואין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה וכו'. ירושלמי פרק ב' דמעשר שני: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש כל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה וכו': שמרים שנתן עליהם מים וכו'. פרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ז) וכת״ק ובספרי רבינו כתוב במעשר בחולין שניהם בבי״ת ודבר פשוט הוא שט״ס הוא דבשניהם צריך להיות כ״ף: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יג-טו) יין של מעשר שנפל לתוכו דבש ותבלין וכו' עד השבת לשני. משנה בפ\"ב דמעשר שני (משנה א') ומסיים בה שם במשנה זה הכלל כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח לשני ובירושלמי אמר רבי יוחנן כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון וכל שאין בו הותיר מדה השבח לשני רשב\"ל אמר כל שטעם שבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין טעם שבחו ניכר השבח לשני וידוע דהלכה כר\"י: \n", + "כתב הראב\"ד אין זה דרך הירושלמי וכו'. נראה שבא להשיג על מה שכתב רבינו שכל שאין שבחו ניכר אפילו הותיר המדה השבח לשני בלבד דמשמע דגם יתרון המדה לשני וע\"ז כתב שאין זה דרך הירושלמי דמשמע שלא נחלקו ר\"י וריש לקיש אלא בשנשאר המדה שהיתה בו תחלה ודמי התערובות שעירב בו היה ד' זוזים והשביח ושוה ה' זוזים אבל לא הותיר על המדה דלר\"י אין לבעל התערובות חלק בזוז שהשביח כיון שלא הותיר על המדה ולריש לקיש יש לו בו חלק כיון שעל ידו הותיר אבל כשהותיר המדה ולא היה בו שבח לא איירי ביה בירושלמי ואפשר דכ\"ע מודו שהמדה לבעל התערובות ולמה יאבד זה מה שעירב ולזה נראה שכיון הראב\"ד ורבינו תפס לשון המשנה והירושלמי כפשטן דמתניתין קתני כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון ור\"י התנה עוד שיותיר על המדה ואז יהיה השבח לפי חשבון אבל אם חסר אחת משתי אלה השבח לשני. \n", + "ועל מה שכתב רבינו כיצד השבח לפי חשבון וכו' כתב הראב\"ד א\"א זו החלוקה איני יודע וכו'. ואני אומר שאין מחלוקת ביניהם שמ\"ש רבינו חושבין הכל בארבעה ורביע פירושו חושבין כאילו הקרן ארבעה ורביע ונותנין לבעל התערובות זוז ורביע והשאר למעשר שני וכדברי הראב\"ד ואפשר שגירסא אחרת היתה להראב\"ד בדברי רבינו ולפיכך השיגו וגירסא דספרים דידן נכונה: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני אע\"פ שניתן לסיכה וכו'. תוספתא בריש מע\"ש ופירוש צינית מכה שתחת פרסת הרגל והטעם משום דרפואה אינה בכלל אכילה: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני ממון גבוה הוא. בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד:) פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא בגמרא כר״מ דאמר הכי: \n", + "ומ\"ש ואינו נקנה לו במתנה אא\"כ נתן לו הטבל. שם בגמרא אליבא דר\"מ ונתנו טעם בגמרא למה כשנתן לו את הטבל נקנה לו משום דקסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ויש לתמוה היאך פסק רבינו שאם נתן לו את הטבל נקנה לו והרי הוא ז\"ל פסק בפ\"ו מהלכות מעשרות ובכמה דוכתי דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שסובר רבינו דדוקא להאי מילתא אמרו לאו כמי שהורמו דמיין דע\"כ לא אמר ר\"מ מע\"ש ממון גבוה אלא דוקא כשהורם ונקרא עליו שם מעשר דהא מדכתיב לה' הוא יליף לה וקרא אחר שהורם ונקרא מעשר משמע. \n", + "ומ\"ש והמקבל מפריש המעשר פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש ואין מקדשין בו וכו'. משנה בריש מע\"ש (משנה ב'). \n", + "ומ\"ש ואין מרהינין אותו וכו' עד ואם רצה הלה ליתן. שם ירושלמי: \n\n" + ], + [], + [ + "מעשר שני אין וכו'. משנה שם. \n", + "ומ״ש אפילו דינרי זהב ואפילו לחלל עליהם מע״ש אחר וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ב:) ודברי רבינו בפירושו שלא כפירוש רש״י: \n\n" + ], + [ + "האחין שחלקו וכו'. בירושלמי ריש מע\"ש (הלכה א') האחין שחלקו מהו שישקלו זה כנגד זה תנן לא יאמר אדם לחבירו בירושלים הילך יין ותן לי שמן וכו' הוו בעו מימר אסור אשכח תני מותר ומשמע להראב\"ד דקאי אבעי' דהאחין שחלקו וכו' לפיכך כתב נ\"ל שהוא מותר ורבינו משמע ליה דלא קאי אלא למאי דסמיך ליה הא לך יין שאין לי שמן אבל בעיא דהאחין שחלקו מהו שישקלו זה כנגד זה לא פשטו בה דבר ומיהו יש לתמוה למה פסקה לחומרא כיון דמילתא דרבנן היא ה\"ל למיפסק לקולא וצ\"ע. ויש חסרון בספרי רבינו וכך היא הנוסחא הנכונה בספר מוגה האחים שחלקו אין שוקלים זה כנגד זה וכן מעות מע\"ש אין שוקלין כנגדן ולא מוכרים אותן ואין מחליפין. \n", + "ומ\"ש ולא יתנם לשולחני להתנאות בהם ולא ילוה אותם להתגדל בהם ואם הלוון שלא יעלו חלודה מותר. תוספתא בריש מעשר שני: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואין פורעין מהם את המלוה. תוספתא פרק ז' דשביעית וירושלמי פירקא קמא דמעשר שני: \n\n" + ], + [ + "לא יאמר אדם וכו'. משנה ריש פרק ג' דמעשר שני (משנה א') ופירש רבינו בה אין שינוי בענין אלא נקיות לשון ובחרו מאמרם לחלק מפני שיהיה כמי שנתן פירות מעשר שני שכר למי שהעלם וזה אסור לפי שהוא בעצמו חייב להגיעם שם ור\"ש פירש משום דאסור לפרוע חובו ממעשר שני וזה נראה כפורע שכירות הדרך ממעשר שני: \n\n" + ], + [ + "אומר אדם לחבירו וכו'. בפרק ב' דמעשר שני (משנה ב') ר\"ש אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים וחכמים מתירים ופירש רבינו על פי הירושלמי שרבי שמעון אומר שאסור לאדם שיאמר לחבירו שימשח אותו בשמן של מע\"ש ושתמשח יד מושחו ותהיה שכרו על המשיחה שמושחו ואינו מותר שישתכר אדם ממעות מע\"ש וחכמים מתירים זה כי הם אומרים שאין דמים למשיחת ידו ואין מקפידין בזה וידוע דהלכה כחכמים: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו וכו'. לעיל בפרק זה. \n", + "ומ״ש לפיכך אנו אומרים שהגונב מע״ש וכו'. בפרק מרובה (בבא קמא דף ע״ו) אמרינן דגונב הקדש פטור מכפל ובפרק הזהב דרשינן לרעהו ולא של הקדש: \n\n" + ], + [ + "המקדיש מעשר שני שלו וכו'. תוספתא פ' חמישי דמעשר שני: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הרוצה לפדות פירות מעשר שני וכו' ואם לא פירש וכו'. משנה פ' ד' דמעשר שני (משנה ז') וכרבי יוסי: \n\n" + ], + [ + "וכן אם רצה לחלל פירות המעשר וכו' ולא יחלל ממין על שאינו מינו וכו'. ירושל' רפ\"ד דמעשר שני. \n", + "ומ״ש ואם חילל הרי הן מחוללות: כתב הראב״ד והראשונים לא יצאו לחולין וכו' נראה דהיינו מדתניא התם (סוכה דף מ':) אחד שביעית ואחד מע״ש מתחללין על בהמה חיה ועוף ומסיק מאי שביעית דמי שביעית דאי לא תימא הכי מעשר מעשר ממש והא כתיב וצרת הכסף בידך אלא דמי מעשר ה״נ דמי שביעית ופירש״י וצרת דאין מתחלל אלא על המטבע דבר שיש עליו צורה. ומ״ש ואפי' דיעבד נראה שטעמו מדקתני מתחללים דמשמע דיעבד כדאמרינן בפ' הזהב אפ״ה קאמר דמעשר ממש אינו מתחלל ולרבינו י״ל דהכא מתחללין לאו דוקא דהא בתוספתא קתני מחללין דמשמע לכתחלה. ומ״ש ופרי שני דיעבד אין וכו' נלמד מהא דתניא אחד שביעית ואחד מע״ש מתחללין ואוקימנא בדמי מע״ש ומתחללין דיעבד משמע ליה כמו שכתבתי בסמוך. ומ״ש אלא בדמאי דמחלל לכתחלה. בהשגה שאחר זה אכתוב שמהירושלמי למד כן וטעמו להשיג על רבינו שא״א להעמיד דבריו אפילו בפרי שני דלכתחלה אין מחללין והוא ז״ל כתב וכן אם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות דמשמע אפי' לכתחלה וכבר כתבתי דלדעת רבינו דמי מעשר מחללין לכתחלה ובסמוך אכתוב שמהירוש' משמע כדברי רבינו דקתני אין מחללין ממין על שאינו מינו משמע הא על מינו מחללין והשתא אין ראיה מההיא דלולב הגזול דהתם שאני שהוא ממין על שאינו מינו. ומ״ש בס״פ לולב הגזול והכתיב וצרת הכסף בידך לא שיהא כסף דוקא אלא למעוטי שלא יחלל על שאינו מינו והא דבפ' הזהב (בבא מציעא דף מ״ד:) מוכח דפרי ראשון אינו מתחלל על פרי אלא על מטבע שנשאו ונתנו שם אי דהבא פירא הוי אי טבעא לחלל עליו מעשר שני משמע דלמ״ד פירא אין מחללין עליו י״ל דדהבא שאני דעד כאן לא שרי רבינו לחלל אלא על פירות שהם אוכל ויש להביא ראיה לדברי רבינו ממה ששנינו בפירקא בתרא דטבול יום בראשונה היו אומרים מחללין על פירות ע״ה חזרו לומר אף על מעותיו וכן פירשה רבינו דמיירי בפירות לחלל על פירות דסתם חילול הכי משמע: \n", + "כתב עוד הראב\"ד מה שהקפידו על מינו אינו אלא בדמאי וכו'. נראה דמשום דמהירושלמי הזה קשה למ\"ש בהשגה שקודם זו שפירות הראשונים של מעשר אינם מתחללים אלא על הכסף והרי כאן שלא מיעטו אלא ממין על שאינו מינו הא ממין על מינו מחללין ולפיכך העמיד הירושלמי הזה בדמאי דוקא וזה דוחק שלדמאי קראו מעשר שני סתם ועוד ק\"ל אם הקפידו על דמאי למה לא הקפידו על הודאי: \n\n" + ], + [ + "הפודה מעשר שני וכו'. ירושלמי סוף פרק קמא דדמאי: \n", + "וכתב הראב\"ד אני אומר שאם חילל פירות על פירות וכו'. דבר פשוט הוא דלטעמיה אזיל שסובר שאין פירות ראשונים של מעשר שני מתחללין אלא על הכסף: \n", + "ומה שכתב של דמאי אינו צריך ברכה. שם במשנה הדמאי מפרישין אותו ערום ופירש בירושלמי לומר שאינו טעון ברכה: \n\n" + ], + [ + "כשפודין את המעשר וכו'. ירושלמי ריש פ\"ד דמעשר שני: \n", + "כתב הראב\"ד נ\"ל שלא אמרו דבר זה וכו'. ויש לתמוה מאחר שהוא כתב למעלה שלעולם אין פירות הראשונים מתחללין אלא על כסף היאך כתב כאן שלא אמרו דבר זה אלא כשפודין אותו על פירות ואם בדמאי קאמר ה\"ל לפרש ואפשר דממה שכתב לעיל ממילא משמע דבדמאי מיירי. ועוד יש לדקדק בדבריו דבתחלת דבריו משמע דמסתבר ליה טעמו של רבינו ובסוף דבריו נתן טעם אחר ואפשר דה\"ק אם טעם זה אמת נ\"ל שלא אמרו אלא כשפודין אותו על פירות אבל העיקר אצלי טעם אחר והוא שלא לפגום את המעשר. וא\"ת מה טעם הוא זה שלא לפגום את המעשר מפני שדמי מעשר פחותים מדמי חולין ולמה הם פחותים מדמי חולין הלא כשפודה אותו הרי הוא חולין גמורים וי\"ל דמ\"מ כיון ששם מעשר עליו כשבאין לפדותו דמיו פחותים מדמי חולין: \n\n" + ], + [ + "אין מחללין וכו'. בפ\"ק דדמאי (משנה ב') במשנה שנינו דכל הני מותר בדמאי משמע אבל לא בודאי: \n", + "ומ\"ש ואם עבר וחילל וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "אין מחללין וכו'. פרק קמא דמעשר שני (משנה ה') במשנה הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומן מזיד יעלו ויאכלו במקום ואם אין מקדש ירקבו ולא חשש רבינו לבאר דבריו דבמזיד מיירי דמדנקט לשון חילול משמע דבמתכוין לחלל מיירי. \n", + "ומ״ש ולא יחללם על בהמה חיה ועוף וכו' אבל אם חילל על שחוטים וכו'. בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ') וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "בשעת הדחק מותר וכו'. משנה ו' פ\"ב דמ\"ש: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני של דמאי מחללין וכו'. משנה בפ\"ק דדמאי (משנה ב') וכחכמים ודברי רבינו בה כפירוש התוספות בפרק הזהב: \n\n" + ], + [ + "אין פודין פירות מעשר אלא בכסף וכו'. וכן אם פדה לעצמו והוסיף חומש וכו'. ואין פודין בכסף שאינו מטבע וכו'. בפרק קמא דמעשר שני (משנה ב') תנן אין מחללין מעשר שני על אסימון ובפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) דטעמא משום דכתיב וצרת דבר שיש עליו צורה ואמרינן התם דחומשו כמותו. \n", + "ומ\"ש ואם פדה בלשון של כסף וכו': ואין פודין בפחות מפרוטה וכו'. ירושלמי פ\"ד אמר רבי חזקיה זה שהוא מחלל לא יהא מחלל על חצי פרוטה שלא יהא כמחלל על אסימון אלא על פרוטה ע\"כ. ונראה שכוונת רבינו והירושלמי דאף אם יש במעשר כמה פרוטות ומחלל אותו על מטבעות שיש בכל אחת חצי פרוטה אינו מחולל דכל מטבע פחות מפרוטה הרי הוא כאסימון: \n\n" + ], + [ + "אין פודין במטבע שאינו יוצא וכו'. משנה בריש מע\"ש. \n", + "ומ\"ש ומטבע מלכים הראשונים וכו'. שם בירושלמי (הלכה א') מטבע של מלכים הראשונים וכו' אם היה יוצא ע\"ג צורתו מחלל ואם לאו אינו מחלל ובתוספתא מטבע היוצא משם של מלכים הראשונים מחללים אותו עליהם ורבינו תפס לשון התוספתא ופירושה כמו שמבואר בלשון הירושלמי: \n\n" + ], + [ + "אינו פודה במעות שאינן ברשותו. משנה שם: \n", + "ומ\"ש נפל כיסו לבור וכו'. שם בירושלמי נפל כיסו לבור ובו מאה רבוא והיה יכול להוציא חמשים רבוא להעלותם אותם חמשי' רבוא כמו שהם ברשותו ע\"כ. והדבר מבואר דה\"ק אותם חמשים רבוא שישארו כמו שהם ברשותו ורבינו לא חשש להאריך וכיון שלמדנו שכיסו בבור מיקרי ברשותו וממילא משמע שאינו מחלל אלא עד שיעור מה שישאר אחר מה שצריך להוציא בהעלאתו. ודע שבתוספתא פ\"ק כתוב נפל כיסו לבור אין מחללין וצריך להעמידה באינו יכול להעלותו x: \n\n" + ], + [ + "היה בא בדרך ומעות בידו וכו'. בפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קט״ו:) והתניא מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו לא יאמר הרי פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללין על מעות הללו ואם אמר דבריו קיימים הב״ע בשיכול להציל אי בשיכול להציל לכתחלה אמאי לא יאמר בשיכול להציל [ע״י] הדחק ולפ״ז מה שאמר רבינו פודה בהם פירות שבבית לא שיוכל לעשות כן לכתחלה אלא שאם פדה פדוי: \n\n" + ], + [ + "המניח מעות וכו'. משנה וגמרא ס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א:) וכרבנן דפליגי על ר״א בן שמוע: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה עומד בטבריה וכו'. בפרק הגוזל עצים וכו' (דף צ\"ז:) אין מחללין על מעות של כאן והם בבבל ושל בבל והם כאן של בבל והם בבבל מחללין ואוקימנא בשמלכיות מקפידות א\"ה של בבל והם בבבל למאי חזו דזבין בהו בהמה ומסיק לירושלים ובירושלמי פ\"ק דמע\"ש (הלכה א') אין מחללין לא על המעות שהם בבבל ולא על המעות שבבבל כאן לא המעות שכאן בבבל בעומד בבבל ולא המעות שבבבל כאן בעומד כאן היו לו מעות מבבל לבבל והוא עומד כאן נימר אם היתה דרך פתוחה מחלל ואם לאו אינו מחלל ע\"כ ודברי רבינו תמוהים שאינם לא בתוספתא ולא בירושלמי הזה והם היפך גמרא דידן וכבר השיגו הראב\"ד וכתב א\"א מן הגמרא שלנו הכל בהיפך וכו'. וע\"כ לומר שגירסא אחרת היתה לרבינו בגמרא והר\"י קורקוס ז\"ל כתב לפי זה הירושלמי מה שאמרו בפרק הגוזל עצים אין מחללין על מעות של בבל והם כאן וכו' האי והם אבעלים קאי דכיון דבעלים כאן אין מחללין על המעות שבבבל אף אם המעות בבבל והם מטבע בבל וכן אם הבעלים בבבל אין מחללים על מעות של כאן אף אם המעות כאן והם מטבע כאן והוא הדין הראשון שכתב רבינו היה עומד בטבריא וכו' אינו מחלל והוא מה שכתב בירושלמי לא על מעות של בבל כאן בעומד כאן אפילו שהמעות של בבל והם בבבל כיון שהוא עומד כאן אין מחללין, ומה שכתב דברייתא על מעות של בבל והם בבבל מחללים היינו שהבעלים בבבל אפילו שאין המעות שם כיון שהבעלים עומדים במקום שיוצאים והוא הנקרא מקום חלולם לדעת רבינו מחללים והוא מ\"ש בירושלמי לא על מעות של כאן והם בבבל בעומד בבבל ומעות של כאן ויוצאים כאן אפי' אם גם המעות בבבל כיון שהם מטבע כאן אינו מחלל דאי עומד כאן אפילו אין המטבע כאן כיון שהם מטבע היוצא במקום שהוא עומד מחלל דבהכי קפיד רחמנא כמ\"ש וצרת הכסף בידך וסבר כיון שאם היו כאן במקום שמחלל יוצאים מצוי בידך קרינן ביה. ועדיין קשה לדעת רבינו דהא תנן אין מחללין על מעות שאינם ברשותו ומפרשים בהגוזל עצים כגון שהיו לו מעות בקסטרא או בהר המלך וא\"כ היאך מחלל בטבריא על מעות העומדות בבבל. ואפשר לחלק העומדת בקסטרא או בהר המלך שאני שהוא מקום שיש בו סכנת דרכים ואין שיירות מצויות עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "(טו-טז) האומר מעשר וכו' עד באותה שעה. תוספתא פ\"ד דמ\"ש ואיתא בפרק בכל מערבין וכחכמים וא\"ת דהתם מוכח דטעמא דמ\"ד חילל משום ברירה ומאחר שרבינו פוסק ברפ\"ז מהלכות מעשרות ופ\"א מהלכות תרומות דבדאורייתא אין ברירה לא הו\"ל לפסוק חילל ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל דאפשר דהכא אין אנו צריכים לטעם ברירה שכיון שזה אמר ה\"ז מחולל על סלע שתעלה בידי ממ\"נ המעשר פדוי ופדיון מעשר בכיס זה הוא וכולם בספק מ\"מ איזה סלע שיהיה ה\"ז חילל ובשעה שיעלה הסלע נאמר זהו הסלע שחילל עליו וכתב לתרץ למה הגמרא לא תירץ שם כן. ולי נראה דרבינו לטעמיה אזיל שתרומה בזמן הזה דרבנן: \n\n" + ], + [ + "הפודה מעשר שני וכו'. תוספתא בספ\"ג ואיתא בפרק הוציאו לו: \n\n" + ], + [ + "כשפודין מעשר שני וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ב): \n", + "ומ\"ש ויש לו לפדות בשער הזול וכו'. משנה פ\"ד דמ\"ש (משנה ב'): \n", + "ומ״ש ואם עבר ופדה וכו' או חילל וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ז) הקדש שוה מנה שחילל על שוה פרוטה מחולל: \n\n" + ], + [ + "היתה הסלע חסירה וכו'. משנה וגמרא פרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ב ע״ב) ובפי' ריב״ן: \n", + "פדה בסלע ונמצאת רעה יחליפנה. תוספתא פ\"ד: \n\n" + ], + [ + "אין פודין מע\"ש אכסרה וכו'. משנה פ\"ד דמ\"ש (מ\"ב). \n", + "ומ\"ש אפילו אחד מהם עכו\"ם או בעל המעשר. שם בירושלמי: \n", + "ומ\"ש ואפילו איש ושתי נשיו וכן מ\"ש ג' תגרים. בגמרא דידן בפ\"ק דסנהדרין (דף י\"ד) ת\"ר מע\"ש שאין דמיו ידועים פודים אותו בג' לקוחות אבל לא בשלשה שאינם לקוחות אפי' עכו\"ם אחד מהם אפי' אחד מהם בעלים בעי רבי ירמיה ג' ומטילים לתוך כיס אחד מהו ת\"ש איש ושתי נשיו פודים מע\"ש שאין דמיו ידועים דילמא כגון רב פפא ובת אבא סוראה ופירש\"י לקוחות סוחרים בקיאים בשומא בת אבא סוראה אשת רב פפא וכו' והיתה עושה לעצמה עכ\"ל. ורבינו סתם הדברים כדברי הברייתא ולא חש למאי דדחי דילמא וכו' דדיחויא בעלמא הוא: \n", + "וכופין את הבעלים לפתוח ראשון זה חומר במעשר מן ההקדש. זו היתה גירסת רבינו בתוספתא דמ\"ש פ\"ג אבל גירסת ספרים דידן בתוספתא כגירסת הראב\"ד כופין את הבעלים לפתוח ראשון אם אמר הרי הוא שלי באיסר יכול לחזור בו זה חומר בהקדש מבמע\"ש. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב דאפילו תימא דגירסת רבינו כגירסא דידן דיכול לחזור בו משום דסבר דאתיא כמ\"ד מע\"ש ממון הדיוט הוא אבל לדידן דקי\"ל ממון גבוה הוא אינו יכול לחזור: \n\n" + ], + [ + "אין מוליכין פירות וכו' עד להמכר בזול. משנה וירושלמי ברפ\"ד דמעשר שני: \n\n" + ], + [ + "היו לו פירות מעשר שני בגורן וכו'. משנה שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הפודה מעשרו לעצמו וכו'. משנה פ\"ד דמע\"ש (מ\"ג) הפודה מע\"ש שלו מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו בין שניתן לו במתנה. \n", + "ומ״ש בין שניתן לו בטבלו. בפ' האיש מקדש (קידושין דף נ״ד:) אמרינן דלר״מ דסבר מע״ש ממון גבוה הוא איך יתן מה שאינו שלו אלא מיירי בדיהיב ליה בטיבליה ובתורת כהנים פרשת בחוקותי יליף לה ושם הזכיר יורשים: \n", + "ומה שכתב כמו שביארנו. הוא בפ\"ג הי\"ז: \n", + "ומ״ש אם היה שוה ארבעה נותן חמשה. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) איפשיט דחומשא מלבר: \n\n" + ], + [ + "ואשה שפדת מע\"ש שלה וכו'. בפירקא קמא דקידושין (דף כ\"ד) וגירסת רבינו כגירסת ר\"ת: \n", + "וכן אם פדה וכו' בסוף פרק התודה (מנחות דף פ\"ב) המתפיס מעות מע\"ש לשלמים כשהוא פודן מוסיף עליהם שני חומשים אחד לקודש ואחד למעשר: \n\n" + ], + [ + "פדה פירות מעשרו והוסיף חומש וכו'. בפ' הזהב (בבא מציעא נ״ד:) אמר רבא גבי גזל כתיב וחמשיתיו יוסף עליו וכו' גבי מעשר לא מיכתב כתיב [ולא מיתנא תנא] ולא איבעויי איבעיא לן ופירש״י לא איבעויי איבעיא לן דפשיטא שאינו מוסיף שאין במעשר שום רמז: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני שאין וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ג:) ת״ר אם גאול יגאל איש ממעשרו ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למע״ש שאין בו שוה פרוטה ואסיקנא דאין בחומשו שוה פרוטה קאמר ומפרש רבינו דמיעוטא היינו לענין שאינו מוסיף חומש ורש״י פירש דהיינו לענין שאינו בר פדיון: \n", + "וכן מעשר שאין דמיו ידועים וכו'. ירושלמי פרק ד' דמעשרות: \n", + "וכל מעשר שהוא וכו'. הכי משמע בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ד) ומפורש הוא בירושלמי פרק ד' דמעשר שני: \n", + "ומעשר שני של דמאי אינו מוסיף עליו חומש. משנה פ\"ק דדמאי (משנה ב') הדמאי אין לו חומש: \n\n" + ], + [ + "הפודה מעשר שני וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ב): \n\n" + ], + [ + "הפודה מעשר ביותר על דמיו וכו'. ירושלמי פרק רביעי דמעשר שני: \n\n" + ], + [ + "בעל הבית אומר בסלע וכו' עד כדי שלא יוסיף חומש. משנה פ\"ד דמעשר שני (משנה ג'): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אבל לא יאמר לו פדה לי בהן. ירושלמי שם. \n", + "ומה שכתב וכן אם אמר לו פדה לך משלך. נ\"ל שטעות סופר הוא וצריך לכתוב וכן אם אמר לו פדה לי משלך וכך הוא בירושלמי שם פדה לי משלך פדה לך משלי אינו מוסיף חומש. ומהתוספתא פ\"ד נראה דאף אם לא אמר ליה פדה לך אלא פדה בהם שרי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל לא יתן המעות לפדות לבנו ולבתו הקטנים וכו'. שם במשנה: \n", + "ומ״ש נתן לשפחתו העבריה וכו'. בגיטין פרק התקבל (גיטין דף ס״ה): \n\n" + ], + [ + "וכן מערים וכו'. מ\"ה פ\"ד דמע\"ש: \n", + "ומ\"ש כשהוא בטבלו. הוא ע\"פ מה שנתבאר בפ' זה שאינו רשאי לתת מע\"ש במתנה: \n\n" + ], + [ + "שני אחים או שני שותפים וכו'. תוספתא פ\"ד דמעשר שני: \n", + "אשה שהכניסה לבעלה. פ\"ק דקידושין עלה כ\"ד: \n\n" + ], + [ + "הפודה מעשר שני לעצמו וכו'. בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) וכר' יהושע: \n\n" + ], + [ + "מעות מעשר שני אם רצה לצרפן בדינרי זהב וכו'. משנה פרק ב' דמעשר שני (מ\"ז) וכבית הלל: \n", + "ומה שכתב ואם צרפו לעצמו אינו מוסיף חומש וכו': \n\n" + ], + [ + "הפורט סלע ממעות מעשר שני וכו'. משנה פ\"ב דמעשר שני (משנה ח') וכב\"ה שתי משניות ומפרש רבינו שתיהן שהיה לו סלע ורצה להחליפו בפרוטות: \n\n" + ], + [ + "מותר לחלל כסף וכו'. ירושל' שם אמתני' דקתני ר\"מ אומר אין מחללין כסף ופירות על הכסף וחכמים אומרים מחללין. ר\"ל אומר מה פליגין ר\"מ ורבנן בפירות שאין בהם כדי כסף אבל בפירות שיש בהם כדי כסף אף רבנין מודוי חצי דינר כסף וחצי דינר פירות מותר דינר כסף ודינר פירות אסור: \n", + "וכתב הראב\"ד לא כמו שהוא סובר וכו'. דייק הראב\"ד מדברי רבינו שהוא סובר שהאיסור הוא משום הפירות מדכתב לא יחלל עם הכסף אלא בפני עצמן ואם היה סובר שהאיסור הוא משום הכסף הכי הל\"ל לא יחלל הכסף עמהם ודעת רבינו הוא דכשהפירות מועטים פחות מדינר אינם ראויים ליפדות בפני עצמם ולפיכך הם נפדים עם הכסף ופשט לשון הירושלמי כדברי רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מעות חולין ומעות מעשר שנתפזרו וכו'. משנה פ\"ב דמע\"ש (מ\"ה): \n", + "ומ\"ש או שליקט מצד אחד וכו'. ירושלמי שם. \n", + "ומ\"ש מתנה ואומר אם אלו שבידי וכו'. גם זה שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "האומר לבנו וכו'. משנה בפ\"ד דמע\"ש (מי\"ב): \n", + "ומ\"ש הרי שם מאתים ונמצא מנה הרי הוא חולין. לשון המשנה הכל מעשר וכבר השיגו הראב\"ד וטעם רבינו משום דתניא בפ\"ק דביצה (דף י':) ובפ\"ק דפסחים (דף ו') גבי בעיא דעכבר ובירושלמי פ\"ד דמע\"ש הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי וחכמים אומרים הכל חולין וא\"כ מתני' רבי היא וחכמים פליגי עליה והלכתא כוותייהו דרבים נינהו. ואע\"ג דבפרק החולץ אמרינן דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם. שאני הכא דבפ\"ק דביצה טרחו אמוראי לאוקומי מתני' כחכמים משמע דסברי דהכי הלכתא ולא כסתם: \n", + "הניח מנה מעשר ונמצא מאתים וכו'. בפ\"ק דביצה (דף י':) ופסק כחכמים וכמ\"ד בשני כיסים מחלוקת אבל בכיס אחד הכל חולין: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ד-ז) אמר לו אביו כיס מעשר שני לי בבית וכו' עד ואם במתכוין דבריו קיימים. תוספתא פ\"ה דמעשר שני: \n\n" + ], + [ + "המוצא כלי וכו'. משנה פ\"ד דמע\"ש (מ\"י): \n", + "ומ\"ש ואם היה של מתכת וכו'. משנה שם וכרבנן דפליגי אר' יהודה: \n\n" + ], + [ + "מעות הנמצאות וכו'. משנה ט' שם כל המעות הנמצאות הרי אלו חולין אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות מצא בתוכן חרס וכתוב עליו מעשר הרי זה מעשר ופי' רבינו בנמצאות בירושלים מיירי ונתן טעם הואיל ושוקי ירושלים מתכבדים בכל יום וטעם זה נאמר בפרק אלו מציאות ובפ\"ק דפסחים גבי הא דתנן בפ\"ז דשקלים מעות שנמצאו בירושלים בשאר ימות השנה חולין ובשעת הרגל הכל מעשר: \n\n" + ], + [ + "מעות הנמצאות לפני סוחרי בהמה וכו' והנמצאות בהר הבית וכו'. משנה פרק ז' דשקלים (משנה ב') והטעם שנתן רבינו. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "תיבה שנשתמש בה חולין וכו'. בפירקא קמא דפסחים (דף ז') והתם מוקי לה בשאינו יודע איזה מהן בסוף אי נמי שנשתמשו בה צבורין צבורין אי נמי כגון דאשתכח בגומא וצריך טעם למה השמיט רבינו אוקימתות אלו: \n\n" + ], + [ + "מצא פירות וכו'. תוספתא פרק שני דמעשר שני: \n", + "וכן המעות הנמצאות בין חולין למעשר. משנה פ\"ז דשקלים: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני של דמאי ושל ודאי שנתערבו וכו'. בתוספתא הנזכרת: \n\n" + ], + [ + "פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין וכו'. פשוט הוא: \n", + "ומה שכתב לפיכך אם נתערבו בירושלים אסורים בכל שהן וכו'. כך פירש רבינו ורבינו שמשון מה ששנינו בפרק ב' דבכורים ואסור לאכול כל שהן בירושלים. \n", + "ומה שכתב כמנין נראה דהכי פירושו אוסר בכל שהוא כמו שאוסר דבר שבמנין: \n\n" + ], + [ + "הזורע מעשר שני וכו'. בפרק תשיעי דתרומות (משנה ד') גידולי הקדש ומעשר שני חולין ופודה אותם בזמן זרעם ובירושלמי (הלכה ב') מה הפרש בין הקדש למעשר שני מעשר שני בין בדבר שזרעו כלה בין בדבר שאין זרעו כלה נפדה משמע בהדיא דבמקום הראוי לפדייה מיירי. ובפ\"ב דבכורים בירושלמי (הלכה ב') רמי האי מתני' אמתניתין דבכורים והעלו הן דתימר גידוליהן אסורים איסור מחיצה והן דתימר גידוליהן מותרים היתר זרות. ונראה שרבינו מפרש הא דאמר איסור מחיצה היינו כשנכנסו תוך המחיצות יש עליהם איסור כבתחילה והא דתנן מותרים היתר זרות דהיינו חוץ לחומה. ואפשר שזהו מה שאמרה המשנה אסורים מליאכל בירושלים דהיינו לומר אסורים מליאכל כשזרע בירושלים: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני בטל ברוב וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ג): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "פירות הנלקחות בכסף מעשר שני וכו'. משנה פרק ג' דמעשר שני (משנה י'). \n", + "ומ\"ש אלא אם כן נטמאו. שם במשנה וכתנא קמא. ומה שחילק בין נטמאו באב הטומאה לנטמאו בולד הטומאה הטעם מבואר דכשאינו נטמא אלא מדבריהם מאחר דמדאורייתא טהור אינו נאכל בחוץ ומאחר שהוא טמא אע\"פ שאינו אלא מדבריהם יפדה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ג-ד) אין נלקח בכסף מעשר וכו'. משנה וגמרא ריש פרק בכל מערבין (עירובין דף כ״ז:) ופרק ג' מינים (נזיר דף ל״ה). \n", + "ומ\"ש ולא פירות המחוברים לקרקע ולא פירות שאינם יכולים להגיע לירושלים. משנה פרק קמא דמעשר שני (משנה ה'): \n\n" + ], + [ + "הדבש והביצים והחלב וכו'. כתב מגדל עוז שיש ללמוד כן מדתניא בסיפרי פרשת ראה על פסוק עשר תעשר וגו' עד ואכלת יכול אף דבש וחלב ת״ל היוצא השדה ומשמע דאי לא מעטינהו קרא הוו בכלל ואכלת וגבי מעשר שני איתמר ואכלת וביצים אמרינן פרק בא סימן (נדה דף נ') דמטמאין טומאת אוכלים ובפרק ג' דעוקצין (משנה ו') משמע דכל שמטמא טומאת אוכלים הוא נלקח בכסף מעשר עכ״ל ואי מהא לא איריא דההיא דעוקצין רבי יוחנן בן נורי היא ור״ע פליג עליה והלכה כר״ע מחבירו אבל הטעם הוא משום דבפרק בא סימן אמרינן דנמנו וגמרו כר״י בן נורי: \n\n" + ], + [ + "התמד עד שלא החמיץ וכו'. משנה פ\"ק דמע\"ש (משנה ג') ופ\"ק דחולין (דף כ\"ה): \n", + "ומ\"ש לקחו עד שלא החמיץ וכו'. פ\"ק דחולין שם: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש במה דברים אמורים בנתן ג' מים וכו'. בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ו) וכרבנן דאחרים: \n\n" + ], + [ + "לולבי זרדין וכו' עד נלקחין. תוספתא פ\"ק דמעשר שני ותוספתא דעוקצין פ\"ג: \n", + "והקור נלקח בכסף מעשר. משנה פ\"ג דעוקצין (משנה ז'): \n\n" + ], + [ + "הכרכום אינו נלקח וכו'. תוספתא פ\"ק דמע\"ש: \n", + "ומ״ש לפיכך ראשי בשמים הפלפלין וכו'. בפ״ג דעוקצין (מ״ה) איפליגו ביה תנאי ובפרק בא סימן (נדה דף נ') אמר רבי יוחנן בן נורי נמנו וגמרו שאין נלקחים בכסף מעשר: \n\n" + ], + [ + "השבת אם ליתן טעם וכו'. בפרק בא סימן (נדה דף נ״א): \n", + "עירב מים ומלח וכו'. בר״פ בכל מערבין (עירובין דף כ״ז): \n\n" + ], + [ + "אין לוקחים תרומות בכסף מעשר וכו'. משנה בפרק ג' דמע\"ש (משנה ב') כת\"ק. \n", + "ומ\"ש מפני שהוא ממעט אכילתו ואכילתה. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לוקחין בהמה לזבחי שלמים וכו'. במשנה שם: \n", + "בראשונה היו לוקחים בהמות וכו'. ירושלמי פ\"ק דמע\"ש אלא שכתוב בטעות ונוסחת רבינו עיקר: \n\n" + ], + [ + "אין לוקחים פירות שביעית וכו'. ג\"ז שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "הלוקח מים וכו' עד לא קנה המעשר. משנה שם פ\"ק (משנה ה'): \n", + "ומ״ש אע״פ שיצאו המעות לחולין: כתב עליו הראב״ד אמר אברהם זה שיבוש אלא יחזרו דמים למקומן וכו'. ובאמת כי בירושלמי (הלכה ג') אמרו על משנתנו תמן תנינן אין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית ואם לקח יאכל כנגדו וכא את אמר הכין רבי יונה אמר איתפלגון רבי חייא בר יוסף ושמואל חד אמר כאן דרך מכירה כאן דרך חילול וחרנא אמר כאן שהמוכר קיים וכאן שהלך לו המוכר, ובפ' האיש מקדש (קידושין נ״ה:) ת״ר אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומן במזיד תעלה ותאכל במקום ורמי עלה מדתנן אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות במעות מע״ש אפילו בירושלים ואם לקח יאכל כנגדן וכו' ואמאי יחזרו דמים למקומן כי התם אמר שמואל בשברח ופרש״י בשברח המוכר שהדמים בידו וזה מבואר כד' הראב״ד. ומצאתי כתוב שה״ר יונתן הכהן כתב להעמיד דברי רבינו שמאחר שמים ומלח ופירות מחוברים או שאינם יכולים להגיע לירושלים הם נודעים לכל שאסור ללקחן ודאי מזיד הוא ומעשר במזיד מתחלל עכ״ל. ואין דבריו נראין דאם כן לוקח עבדים וקרקעות ובהמה דאמרינן בפרק האיש מקדש שאדם יודע שאין מעות מעשר מתחללין עליהם ואפ״ה אמרינן יחזרו דמים למקומן. וליישב דברי רבינו נ״ל שגם רבינו פוסק דלוקח מים ומלח וכו' שיחזרו דמים למקומן ואם ליתיה למוכר יאכל כנגדן כי מ״ש לקמן זה הכלל כל שהוציא חוץ לאכילה ושתייה וסיכה וכו' קאי גם ללוקח מים ומלח וכו' שהדין שוה בכולם דאי ליתיה למוכר יאכל כנגדן ואם איתיה יחזרו דמים \n", + "למקומן ומ\"ש כאן אע\"פ שיצאו המעות לחולין אתא לאפוקי ממ\"ד בירושלמי כאן דרך מכירה כאן דרך חילול דהיינו לומר דכי תנן לא קנה מעשר היינו כשהיה דרך מכירה וכי קתני יאכל כנגדו דמשמע שהמכר קיים כשהיה דרך חילול ורבינו סובר דלא קי\"ל כוותיה כיון דגמ' דידן לא מפליג אלא בין איתיה למוכר לליתיה וכאידך אמורא דפליג על האי דמפליג בין דרך מכירה לדרך חילול וזהו שכתב אע\"פ שיצאו המעות לחולין כלומר אע\"פ שהיה דרך חילול לא קנה מעשר ואי ליתיה למוכר יאכל כנגדו ואם איתיה יחזרו דמים למקומן ואם תאמר ואי דרך חילול הוה הוי מזיד ואמאי יאכל כנגדו או יחזרו דמים למקומן הא מעשר מזיד מתחלל. וי\"ל דלאו מדינא אמרי' דיאכל כנגדו או יחזרו דמים למקומן אלא משום קנסא כדאמרי' בפ' האיש מקדש והשתא אתי שפיר מה שאמר רבינו לקח עבדים וכו' בין מזיד בין שוגג אם ברח המוכר יאכל כנגדו ואם המוכר קיים יחזרו דמים למקומן: \n\n" + ], + [ + "הלוקח פירות וכו'. משנה פ\"ק דמע\"ש (משנה ה') הלוקח פירות שוגג יחזרו הדמים למקומן מזיד יעלו ויאכלו במקום ואם אין מקדש ירקבו ומפרש רבינו דלוקח פירות חוץ לירושלים דאילו בירושלים אמאי יחזרו דמים למקומן הלא זה הוא דין מעות מע\"ש לוקח בהם פירות ואוכלם שם: \n\n" + ], + [ + "וכן אין לוקחים בהמה וכו'. ג\"ז משנה ו' שם הלוקח בהמה שוגג יחזרו דמים למקומן מזיד תעלה ותאכל במקום ואם אין מקדש תקבר ע\"י עורה. ובספרי רבינו (היה) כתוב מזיד במקום שוגג ושוגג במקום מזיד וט\"ס הוא ומפרשה רבינו בלוקח חוץ לירושלים מהטעם שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "לקח עבדים וקרקעות וכו'. ג\"ז משנה שם (משנה ז') אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן וכו' זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ולשתיה ולסיכה מדמי מע\"ש יאכל כנגדו. ומה שחילק רבינו בין ברח המוכר ללא ברח בספ\"ב דקידושין (דף נ\"ו:): \n", + "ומה שאמר וכן אם הביא עולות וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "לקח חיה לזבחי שלמים וכו'. בס״פ התודה (מנחות דף פ״ב:): \n", + "לקח בהמה לשלמים וכו'. ירושלמי פרק ג' דמעשר שני: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א מאי אף על פי כן וכו'. וי\"ל דרבינו ה\"ק אף על פי שאין בו חומש משום מעשר יש בו חומש משום פודה קדשים: \n\n" + ], + [ + "המתפיס מעות מעשר לשלמים וכו'. בס״פ התודה (מנחות דף פ״ב) פלוגתא דרבי יוחנן ורבי אלעזר ופסק כרבי אלעזר משום דרבי אמי סבר כוותיה ורבא נמי משמע דס״ל כוותיה: \n\n" + ], + [ + "האוכל מעשר שני וכו' אם פירות המעשר עצמן אכל יצעק לשמים כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו. והדין בירושלמי פרק קמא דמע\"ש (הלכה א') האוכל מעשר שני שלו בין שוגג בין מזיד יצעק לשמים דברי רשב\"ג רבי אומר שוגג יצעק לשמים מזיד יחזרו דמיו למקומן ופסיק התם הלכה כרבי במעות וכרשב\"ג בפירות ופירוש יצעק לשמים נראה דהיינו לומר שיתפלל לשם שימחול לו ואינו צריך להחזיר דמים: \n", + "כתב הראב\"ד יצא ידי שמים א\"א יצעק לשמים. נראה שהיה גורס בדברי רבינו יצא ידי שמים ומשמע להרב רבי אברהם בן דוד ז\"ל דהיינו לומר שאינו צריך לאכול כנגדו ואין עליו עון אשר חטא וגורס יצא היו\"ד בפת\"ח (קמ\"ץ) ומפני כך משיג עליו שאינו כן שחטא חטא וצריך לצעוק עליו לשמים שימחול לו וליישב דברי רבינו יש לומר לאותה גירסא שגורס יצא ידי שמים היו\"ד בצירי והיינו לומר שצריך לצאת ידי שמים דהיינו שיתפלל ויצעק להקב\"ה שימחול לו עונו: \n", + "כתב עוד הראב\"ד ואם כסף מעשר אכל יחזרו דמים למקומן א\"א ומשלם מה שאכל וכו'. נראה שבא לומר שיש חסרון לשון בדברי רבינו שכך הוה ליה לכתוב יחזרו דמים למקומן וישלם מה שאכל: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) הלוקח בהמה לזבחי שלמים וכו' עד יצא הקנקן לחולין. משנה בפ״ק דמעשר שני ופירוש יצא העור לחולין שאין צריך לאכול דמיו בירושלים ובר״פ בכל מערבין (עירובין דף כ״ז:) יליף לה מקרא. ומה שחילק בין תגר לשאינו תגר שם בירושלמי ופירש רבינו הטעם שכשהמוכר אינו יודע בסחורה אינו חושב שמכר אלא הבשר והיין בלבד ואינו מקפיד על העור והקנקן ולפיכך יצאו לחולין לפי שלא קנאו במעות מע״ש אבל אם קנאו מסוחר שיודע דמי הקנקן והעור לא יצא דמי העור והקנקן לחולין דודאי מכרו בשיווי העור והקנקן דסתם סוחר מקפיד גם על העור והקנקן ולא מכר לו אלא גם בשיווי העור והקנקן. וקאמר תו התם דהוא הדין ללוקח תגר וצריך טעם למה השמיטו רבינו ואפשר דלא היה גריס לה ואפילו תימא דגריס לה איכא למימר דסבירא ליה דאתי למיפלג ולאוסופי אקמייתא ונקטינן כקמייתא דד״ה היא ועוד דמסתבר טעמיה. \n", + "ועל מה שכתב רבינו לפיכך צריך המוכר לפתוח ראשי הכדים וכו'. כתב הראב\"ד לא ידעתי מה צורך וכו'. ויש לומר דלא משום שיהא לו הנאה בדבר נקט צריך אלא לישנא דמתניתין נקט דקתני מפתיח ואינו צריך לערות וה\"ק אם רצה שלא יצא קנקן לחולין פותח ראשי הכדים, ובשם ספר הבתים מצאתי יראה כי דעת הרב כדי שלא יצא לחולין שלא יהא נבלע עם היין שכיון שפתחן גילה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן ע\"כ. ומ\"ש הראב\"ד ולא עוד אלא אם פתח הפסיד וכו' איני יודע מה הפסד יש למוכר אם הקונה יאכל כנגד קנקנו, ונראה שטעמו לומר דכי אמרינן לא יצא קנקן לחולין היינו לומר שאע\"פ שיחזירו הקנקן לבעליו צריך הוא לאכול כנגדו ואין זה במשמע דעת רבינו. \n", + "ומ\"ש לפיכך צריך המוכר לפתוח ראשי הכדים וכו'. משנה ספ\"ג דמ\"ש (משנה י\"ג) ב\"ש אומרים מפתיח ומערה לגת וב\"ה אומרים מפתיח ואינו צריך לערות וידוע דהלכה כב\"ה ומפרשה רבינו דקאי אמתניתין דפרק קמא דקתני כדי יין סתומות מקום שדרכן לימכר סתומות יצא קנקן לחולין פתוחות לא יצא קנקן לחולין והשתא קאמרי ב\"ש שכדי שלא יצא קנקן לחולין צריך שיפתח הכדים ויערם לגת דלא מיקרו פתוחות לענין זה בלאו הכי ולב\"ה במפתיח ראשי הכדים סגי לשלא יצא קנקן לחולין ואינו צריך לערות. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם רצה להחמיר על עצמו וכו'. שם פ\"ג: \n", + "כתב הראב\"ד ואם רצה להחמיר על עצמו וכו'. א\"א פירוש שמדקדק על היין וכו' ופשוט הוא ונראה דליישב לשון להחמיר דקתני אתא ורבינו כתב בפירוש המשנה ואם מכר במדה ואמר מדת כך וכך בכך וכך דמים יצא קנקן לחולין ואפילו היו סתומות וטעמא מפני שיודע דמי היין ובודאי קיבל כל דמי שיווי היין בלא הבלעת הקנקן ולפיכך הקנקן חולין שלא חלה עליו קדושת המעות: \n\n" + ], + [ + "לקחן פתוחות או סתומות וכו' עד לא יצאו דמי הכלי לחולין. שם במשנה מסיים בה בד\"א וכו' במקום שדרכן לימכר פתוחות לא יצא קנקן לחולין, וה\"פ בד\"א שצריך לפתוח הכדים לשלא יצא קנקן לחולין במקום שדרכן לימכר סתומות וכו': \n", + "כתב הראב\"ד ויודע דמי היין והקנקן צריך לאותן הדמים, פירוש שהמוכר יודע כמה שוה היין ואין בו כדי הדמים שקיבל אלא עם הקנקן. ובנ\"א כתוב היין במקום הדמים וה\"פ מאחר שהוא מדקדק כ\"כ וקיבל כל דמי שיווי היין למה לא שייר הקנקן אצלו לכך אמר והקנקן צריך לאותו היין כלומר שאם היו מריקים אותו לכלי אחר היה מתקלקל. וטעם דינים אלו דכיון דמקרא ילפינן מדכתיב וביין מלמד שלוקחים יין על גב קנקן לא ילפינן מקרא אלא כשלוקחם סתומות דהוי יין אגב קנקן אבל פתוחות הוי כלוקח כל דבר בפני עצמו ולא בטל קנקן וכלוקח מן התגר דמיא ולא יצא קנקן לחולין כיון שהם פתוחות אע\"פ שהוא במקום שדרכן למכור סתומות כיון שזה פתחם הוי כלוקח קנקן בפני עצמו ואין זה נקרא יין על גבי קנקן וכן סתומות במקום שדרכן לימכר פתוחות כיון שדרך המקום כן הר\"ז כלוקח אותם פתוחות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לקח אגוזים ושקדים וכו'. משנה שם פ\"ק (מ\"ג). \n", + "ומ\"ש לקח חותל של תמרים וכו' קופה של תמרים וכו'. ירושלמי פ\"ק דמע\"ש: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה לו יין וכו' עד קנה מעשר את הקנקן. משנה פ\"ג דמע\"ש (משנה י\"ב): \n", + "הפקיד לתוך הקנקן רביעית חולין וכו' עד את הקנקנים. תוספתא פ\"א ופ\"ב דמע\"ש (דף ס\"ז:) ובירושלמי פרק ג' (הלכה ו') רביעית חולין יש לי בחבית זו יצא קנקן לחולין: \n\n" + ], + [ + "צבי שלקחו בכסף מעשר וכו' לקחו חי ושחטו וכו'. משנה פ\"ג דמע\"ש (משנה י\"א): \n", + "המניח דינר וכו' הוקרו המעות וכו'. משנה פ\"ד דמ\"ש (משנה ח') וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "הלוקח פירות בסלע וכו' עד של דמאי: כתב הראב\"ד א\"א א\"א לזה בלא שיבוש וכו': \n", + "ועתה אבאר דע כי בפ\"ד דמע\"ש (משנה ו') תנן משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן לו סלע ומשתכר בסלע ומע\"ש שלו משך ממנו מעשר בשתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע נותן לו סלע מחולין וסלע של מע\"ש שלו ואם היה ע\"ה נותן לו מדמאי ובירושלמי (הלכה ד') מתניתין דלא כרשב\"ג דתנינן רשב\"ג אומר לעולם משיכתו של מעשר שני הוא פדיונו ומפרש רבינו שקרא במשנה זה מעשר לפירות הנלקחים במעות מעשר וקרא פדייה נתינת הכסף של מעשר וברישא כיון שמשך הפירות נקנו לו בסלע כדין הדיוט ולפיכך אף על פי שהוקרו אינו צריך ליתן אלא סלע והשכר למעשר שכל אותם פירות צריך לאוכלם בתורת מעשר ובסיפא אף ע\"פ שמשך ממנו הפירות בשתים ונקנו לו אם הוזלו לא יפסיד המעשר ולא יתן משל מעשר אלא סלע בלבד. ומה שאמרו בירושלמי מתני' דלא כרשב\"ג לא קאי אלא אסיפא כלומר דלרשב\"ג כשם שברישא נקנו לו הפירות בסלע על ידי משיכה ואע\"פ שהוקרו אינו צריך לתת אלא סלע כשעת משיכה כן בסיפא כיון שמשך הפירות בשתים לצורך מעשר נתחייב המעשר בשתים ואע\"פ שהוזלו הפירות חייב לתת שתים משל מעשר כשעת משיכה והיינו דקתני בדרשב\"ג לעולם כלומר בין ברישא בין בסיפא לעולם בתר שעת משיכה אזלינן דמשיכתו של מעשר הוא פדיונו בין להחמיר בין להקל ואילו לתנא דמתניתין אע\"ג דברישא אזיל בתר שעת משיכה בסיפא לא אזיל בתר שעת משיכה לגבי מעשר אלא בתר שעת פדייה להקל על המעשר. ובזה נסתלק מה שהשיג הראב\"ד על רבינו ממה שאמר בירושלמי מתניתין דלא כרשב\"ג דאמר לעולם משיכתו של מעשר הוא פדיונו ומה שהשיג וכתב ועוד שבוש אחר שהלוקח פירות של חולין להחליפן בכסף מעשר מה עשה המעשר בכאן והלא הפירות שנמשכו חולין הם אטו אפוטרופוס של מעשר הוא שיהא ידו כיד המעשר עכ\"ל. י\"ל שמאחר שהוא משך אותם הפירות על מנת לפרעם ממעות מעשר נתחייבו מעות המעשר בכך לרשב\"ג בין להקל בין להחמיר ולתנא דמתני' להקל על המעשר ולא להחמיר כמו שנתבאר. אך ק\"ל על דברי רבינו מה שכתב שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה שאילו היה שונה בתחלה שאם נתן לו סלע של מעשר בסאה פירות ולא הספיק למשוך הסאה פירות עד שעמדה בשתים נוטל הסאה פירות בסלע שנתן תחלה הוה שייך למיתני שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה אבל השתא דקתני ברישא איפכא שאם משך פירות בסלע ולא הספיק ליתן את הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים אינו נותן אלא סלע היכי שייך למיתני עליה שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה כלפי לייא הא איפכא הוא. ונראה שזו היתה כוונת הראב\"ד במה שכתב א\"א לזה בלא שיבוש שהרי לא נתן לו כסף ובמשיכתו הוא קונה עכ\"ל. ואפשר לומר שרבינו מפרש ונתן הכסף וקם לו כשבא ליתן הכסף יקום ויהיה לו ריוח ואע\"פ שבשער שעת נתינת הכסף היה ראוי לתת שתים יקום לו וירויח ולא יתן אלא סלע וזהו שסיים וכתב בנתינת הכסף קונה כלומר בערך שער שעת נתינת הכסף הוא מרויח: \n", + "ודע דבפרק האיש מקדש מביא משנה זו להוכיח דסתם לן תנא כרבי יהודה דאמר מע\"ש ממון הדיוט הוא ואמרו ת\"ש משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן לו סלע ומשתכר סלע ומע\"ש שלו מני אילימא ר\"מ אמאי משתכר בסלע ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא אלא לאו רבי יהודה ומאחר דאיפסקא הלכתא התם כר\"מ דאמר מע\"ש ממון גבוה הוא נמצא דלית הלכתא כאותה משנה ואע\"פ כן כתבה רבינו אלא ששינה בפירושה כי היכי דתיקום כהלכתא דפשט לשונה דמשך ממנו פירות מעשר בסלע ואינו נותן אלא סלע וקנה כל פירות המעשר שהוא שוה שתים ונמצא שהוא מרויח לעצמו סלע. ורבינו כתב כאן והשכר למעשר וכמו שביארתי לעיל דאזלינן להחמיר משום דמ\"ש ממון גבוה הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) נתן לו סלע של מעשר וכו' עד פדייתו היא משיכתו. תוספתא בפ\"ד דמעשר שני בלשון הזה ומה ששנינו והדין ביניהם נ\"ל דהיינו לומר שבמע\"ש העמידו דבריהם על דין תורה שמעות קונות והטעם שנשתנה דין ב' בבות אלו מב' בבות הקודמות משום דהתם שאני שלא נתן מעות המעשר עד לבסוף: \n\n" + ], + [ + "מי שהיו לו פירות חולין וכו' עד אומר כן אף לע\"ה. הכל משנה בפ\"ג דמע\"ש (משנה ד'): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומותר לחלל פירות מע\"ש וכו'. בפ\"ד דטבול יום (משנה ה') ופ\"ד דמ\"ש: \n", + "כתב הראב\"ד לא בכל ענין כמו שהוא פושט וכו'. ובנוסחא דידן בתוספתא כתוב אם משום חוב מותר וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "המניח דינר של מעשר וכו'. משנה רפ\"ד דמע\"ש (משנה ח') המניח איסר של מעשר שני ואכל עליו י\"א באיסר ואחד ממאה באיסר בית שמאי אומרים הכל עשרה וב\"ה אומרים בודאי י\"א ובדמאי עשרה ופירש רבינו בפירוש המשנה וז\"ל ענין זה המאמר שאם יהיה אותו איסר של מע\"ש של דמאי ואכל בי' חלקים מי\"א חלק האיסר ונשאר עליו חלק מי\"א כבר יצא האיסור לחולין וכו' ואם יהיה האיסר של מע\"ש של ודאי הדין בו א' מק' וכו' ואמרי ב\"ש דכל עשרה בין דמאי בין ודאי כיון שלא נשאר בו כאיסר אלא עשיריתו יצא לחולין אבל אם נשאר בו יותר צריך לאכול כנגדו וכו' ואמרו ב\"ה בודאי י\"א ובדמאי עשרה אבל אם נשאר עליו כאיסר של דמאי עשירית נתחייב לאכול כנגדו וזה לפי שהעיקר אצלינו כי מה שהוא שוה פחות משוה פרוטה אין חוששין לו בכל התורה לא לענין גזל ולא לענין נהנה מן ההקדש ולא לשום ענין וכו' ופרוטה היא אחד משמנה באיסר האיטלקי נמצא עשירית האיסר שמנה עשיריות הפרוטה וכשתוסיף עליהם החומש החייב מי שפודה מע\"ש שלו שכבר ביארנו שהוא רביעית הדבר הנפדה יהיה הכל פרוטה וכשנשאר מהאיסר עשיריתו חוששין עליו לפי שכשמוסיפין עליו החומש יהיה הכל ש\"פ ואם הוא פחות מהעשירית אין חוששין לו לפי שאין בו שוה פרוטה אפילו בתוספת החומש ולפיכך אמרו בודאי י\"א ובדמאי עשרה לפי שאינו חייב בחומש ועשיריתו הוא פחות מש\"פ כמו שביארנו ע\"כ לשונו: \n", + "ומ\"ש שנשאר ממנו פחות מד' חומשי שוה פרוטה. כתב הראב\"ד ז\"ל שהוא שיבוש וראוי להיות שנשאר ממנו ד' חומשי פרוטה עכ\"ל ולע\"ד נראין דברי רבינו מכוונים שאם נשארו ד' חומשי פרוטה כשאתה מוסיף עליו חומש הרי כאן פרוטה שלימה ולא יצא לחולין ולכך צריך שישאר פחות מד' חומשי פרוטה ויש בספרי רבינו חסרון תיבת אלא וכך מצאתי בספר מוגה עד שלא נשאר ממנו אלא פחות מפרוטה והרא\"ש הקשה על פירוש זה דאיך נתיר לזלזל במע\"ש שאין בו ש\"פ להוציאו לחולין לכתחלה דהא אמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה מחללו על מעות הראשונות ועוד דהא קי\"ל דאין מוסיפין חומש על פדיון שני וזה פדיון שני הוא ועוד שאמרו בירושלמי ב\"ש כר\"א הנאמן על השני נאמן על הראשון ולפי פי' זה אין ענין לב\"ש בדר\"א ולראשונה יש לתרץ דהא אסיקנא דחזקיה אין בחומשו קאמר אבל בקרן יש יותר מג' פרוטות כמבואר בדברי רבינו בפ\"ה, והר\"י קורקוס ז\"ל כתב דעי\"ל דאם מתחלה היה פחות מש\"פ לבד ודאי שאין לזלזל בו ולהוציאו לחולין לכתחלה אלא הכא הרי אותו פחות מש\"פ הנשאר כאילו נתחלל על מה שאכל והוי כמו הבלעה שאין אדם מצמצם מעותיו ודמי לדחזקיה ואין זה זילזול וגם זה חילול מעשר הוא ואין אדם מצמצם בחילול שהרי אם היה לו פחות מפרוטה מחללו על מעות אחרות שחילל עליהם כבר מטעם זה דמסתמא יש בהם תוספת דאין אדם מחלל בצמצום כי ירא פן יפחות וכיון שכן גם כן החילול עצמו אם ישאר פחות מפרוטה לא נחוש לו דאומרין שהיה לו תוספת וזה נכון ומכל מקום ודאי דלכתחילה אין אומרים לו אכול ט' חלקים ותניח העשירית אם אכל שמנה אומרים לו אכול שנים אבל אם אכל אחת אז אותו עשירית הנשאר כיון שהוא פחות מש\"פ אין חוששין לו מטעם שנתבאר עכ\"ל. ולי אין צורך לידחק בכל זה שהתירוץ הראשון הוא אמת וא\"כ קושיא מעיקרא ליתא וקושיא שניה נמי ליתא דהא דאין מוסיפין חומש בפדיון שני היינו על החומש דוקא אבל על הקרן גם בפדיון שני מוסיף חומש כדאיתא בפרק הזהב ומבואר בדברי רבינו בפ\"ה. ולשלישית שהקשה מהירושלמי הנה ר\"ש פי' משנה זו ע\"פ הירושלמי והקשה עליו הרא\"ש ור\"ש עצמו נתקשה בפירוש הירושלמי ואליהו עתיד לפרש. ופירוש רבינו במשנה מחוור וה\"ר עובדי' ז\"ל לא כתב אלא פירוש זה אע\"פ שבמקומות אחרים דרכו לימשך אחר פירושי רבינו שמשון: \n\n" + ], + [ + "טמאים וטהורים שהיו אוכלים וכו'. משנה ספ\"ב דמע\"ש (משנה י'): \n", + "וכתב הראב\"ד שלא יטמאוהו א\"א פירשו בגמרא וכו' ויש לדקדק הא בדאורייתא אין ברירה ושמא לכך נתכוון הראב\"ד להשיג על רבינו למה פסק כמשנה זו דהא אתיא דלא כהלכתא ומ\"מ על מ\"ש הראב\"ד בשם הגמ' יש לדון דהכי איתא בירושלמי (הלכה ד') על משנה זו מה נן קיימין אם באומר מכבר משקה מעורב הוא ואם באומר לכשישתו למפרע חולין שתו אלא כי נן קיימין באומר מכבר לכשישתה, ונראה דה\"פ אם באומר מכבר כלומר אם באומר מעכשיו תהא מחוללת סלע זו על מה שישתו טהורים משקה מעורב ונמצאו טמאים שותים מעשר ואם באומר לכשישתו תהא מחוללת עליו למפרע חולין שתו שבשעה ששתו עדיין לא נתחלל והיאך יתחלל לאחר שכבר שתו אותו אלא באומר מכבר לכשישתו כלומר סמוך לעת שמתחילים לשתות תהא סלע זו מחוללת עליו דהשתא חל החילול קודם שיתחילו לשתות ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפירש היין מהכד לפיהם דהשתא אינו ענין לברירה. והראב\"ד מפרש דמדבר לכשישתו היינו מעכשיו לכשישתו והרי זה ברירה. ומכל מקום יש חסרון לשון בדברי הראב\"ד וצריך להגיה אלא מעכשיו לכשישתו ורבינו העתיק המשנה כצורתה כמנהגו בכמה מקומות. \n", + "ומה שכתב ובלבד שלא יגעו הטמאים במאכל וכו'. פשוט הוא ובירושלמי בטמאים טמאים טמא מת שאין כלי חרס מיטמא מאחוריו אבל בטמאים טומאת זיבה שהזב מטמא בהיסט לא במה דברים אמורים כשאין אחר מערה אבל אם יש אחר מערה אפילו טמאים טומאת זיבה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "נטע רבעי הרי הוא קדש וכו'. ומ\"ש ודינו להאכל בירושלים לבעליו וכו'. כ\"כ רבינו בסה\"מ שלו סי' קי\"ט וז\"ל נטע רבעי דינו שיעלהו לירושלים ויאכלוהו שם בעליו כמו מעשר שני בשוה ואין לכהנים בו כלום שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו משך הכתוב כל הקדשים ונתנם לכהן ולא שייר מהם אלא תודה ומעשר ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומע\"ש ונטע רבעי שיהיו לבעלים עכ\"ל. והוא בסיפרא ובפרק בתרא דמע\"ש (הלכה ב') ירושל' כתיב ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתה ר\"י הגלילי אומר הרי את כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית מה פירות חמישית לבעלים אף פירות רביעית לבעלים. ובסיפרא פרשת קדושים נתבאר שטעון הבאת מקום כמעשר: \n", + "ומה שכתב וכשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא. ירושלמי פ\"ז דפאה ופ\"ה דמע\"ש ובתשובות להרמב\"ן סימן קנ\"ו הביא הירושלמי הזה ופלפל בו והעלו דנטע רבעי נוהג אפי' בח\"ל ושכן דעת כמה גדולים מכל מקום פשט הירושלמי כדברי רבינו. \n", + "ומ\"ש ובנטע רבעי הוא אומר וכו' צריך להתפרש כמו שנתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "הרוצה לפדות נטע רבעי וכו' ואם פדהו לעצמו מוסיף חומש. משנה פרק חמישי דמעשר שני (משנה ג') ובפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד): \n", + "ומה שכתב ואין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשר וכו'. בסיפרא פרשת קדושים. \n", + "ומה שכתב ואין פודים אותו במחובר וכו' תוספתא בסוף מעשר שני (דף ס\"ח:) כרם רבעי וכו' בית שמאי אומרים אין פודים אותם ענבים אלא יין ובית הלל אומרים יין וענבים אבל הכל מודים שאין פודים במחובר לקרקע. כתוב בתשובות להרמב\"ן סימן קנ\"ז וז\"ל הרמב\"ם נתן טעם למה אין פודים אותו במחובר מפני שהוא כמעשר שני ואין מעשר שני במחובר ורבינו שמשון כתב שאי אפשר לומר טעם זה משום דבפרק מרובה משמע דפדיון במחובר מועיל דבר תורה דאמרינן התם א\"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואקשינן עלה מדתנן הצנועים מניחים המעות ואומר כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות הללו ופרקינן לא תימא כל הנלקט אלא כל המתלקט כלומר דקודם לקיטה היו הצנועים פודים ולא אחר לקיטה שכבר זכו בהם אחרים ולא היה כח ביד הבעלים לחלל ע\"כ. ומכאן קשה לדברי הרמב\"ם ואע\"ג דאסיקנא התם אלא לעולם כל הנלקט מ\"מ לאו מכח קושיא זו שאין פודין נטע רבעי במחובר חזר בו אלא דבכדי לא משבשינן וכ\"ש ממאי דמתרצינן מעיקרא ואמרינן אימא כל המתלקט שמעינן דמדאורייתא אית ליה פדיון אפילו במחובר וקשיא הא שמעתא דמרובה אתוספתא ומעשים בכל יום שפודים במחובר, ועם מ\"ש רבינו שמשון נתיישב שהוא ז\"ל פי' דטעמא דאין פודין במחובר לפי שאינם בקיאים בשומא בעודו במחובר והא דמחללין גבי צנועים התם עבוד שלא יכשלו וזה נכון ומכלל דבריו בזמן הזה שאין מדקדק בשוויו אלא כשמואל דאמר אם חיללו על ש\"פ מחולל הילכך מוקמינן ליה אדינא דאורייתא ואפילו במחובר שפיר דמי עכ\"ל. ולענין מה שהקשה על רבינו מפרק מרובה י\"ל דכיון דאסיקנא אלא לעולם כל הנלקט אע\"ג דלאו מכח קושיא זו דאין פודין במחובר הדר ביה איכא למימר אה\"נ דאי לא הוה אידך קושיא הוה מהדר מכח האי קושיא דאין פודין במחובר ונכון הדבר לומר כן כדי שלא לדחות תוספתא השנויה סתם בלא מחלוקת: \n", + "ומ״ש לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר. בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד:) והתנן הפודה מע״ש שלו מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו בין שניתן לו במתנה וכו' מי מצי יהיב ליה והא גמר קדש קדש ממעשר אלא לאו רבי יהודה ומשני לעולם רבי מאיר והב״ע כגון דיהיב כשהוא סמדר ודלא כרבי יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי. ומ״מ י״ל למה שינה רבינו וכתב בוסר במקום סמדר דמשמע דבוסר גדול מסמדר וע״כ לא שרינן אלא סמדר ולא בוסר ואין לומר שטעמו משום דמשמע ליה טעמא דשרינן סמדר משום דאינו פרי ובוסר נמי אינו פרי שהרי כשהגיע לכפול הלבן מברכין עליו בורא פרי האדמה וצריך עיון. \n", + "ומה שאמר ודינו בשאר הדברים וכו': \n\n" + ], + [ + "והפודה כרם רבעי רצה פודהו ענבים רצה פודהו יין. תוספתא פרק חמישי דמ\"ש וכב\"ה. \n", + "ומה שכתב וכן הזיתים. ומה שכתב אבל שאר הפירות אין משנין מברייתן. משנה בפי\"א דתרומות (משנה ג') ושאר כל הפירות אין משנין אותן מברייתן בתרומה ומע\"ש אלא זיתים וענבים. ונטע רבעי יליף קדש קדש ממעשר: \n\n" + ], + [ + "כרם רבעי אין לו לא שכחה וכו'. משנה בפ' בתרא דמע\"ש (משנה ג') ופ\"ז דפאה (משנה ו') ב\"ש אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות וכו' וב\"ה אומרים כולו לגת וטעמא דב\"ה דילפי קדש קדש ממעשר: \n", + "ומה שכתב ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "ענבים של כרם רבעי וכו'. משנה פ\"ה דמע\"ש (משנה ב'): \n", + "ומ\"ש ושאר כל הפירות וכו'. שם בירושלמי שמתחלה לא גזרו אלא על הענבים: \n\n" + ], + [ + "כיצד פודין נטע רבעי וכו' עד כל הנלקט מפירות אלו מחולל על המעות הללו. משנה בפ\"ה דמע\"ש (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש רבינו מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמיטה וכו' וגם כתב והצנועים היו מניחים את המעות בשנת השמטה. כרשב״ג דהלכה כמותו כדאמרינן בפ' מרובה (בבא קמא דף ס״ט): \n", + "כתוב בתשובות להרמב\"ן סי' קנ\"ו על מה שכתב רבינו והצנועים היו מניחים את המעות וכו'. אינו מחוור דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש וכו' ואע\"ג דמתניתין קתני הנלקט אנן לא קי\"ל כסתמא זו אלא כסתמא אחרינא דאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל וכדמסיים עליה קרא ואי כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. ואולי דעת הרב דשאני נטע רבעי דכיון דממון גבוה הוא ואפי' הכי אוקמיה רחמנא ברשותיה לאחולי מש\"ה לא איכפת לן ביה אי מחיל ליה ואפי' כי ליתיה ברשותיה דסוף סוף אפילו כי איתיה ברשותיה לאו דיליה הוא ואפ\"ה מצי מחיל ליה וכדאמר רבא התם בפ' מרובה אי לאו דאמר רבי יוחנן צנועים ורבי דוסא אמרו דבר אחד ה\"א מאן תנא צנועים ר\"מ היא לאו אמר ר\"מ מעשר ממון גבוה הוא ואפילו הכי לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה דכתיב ואם גאול יגאל איש ממעשרו וכו' קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש כ\"ר נמי גמר קדש קדש ממעשר וכו' מה קדש דכתיב גבי מעשר אע\"ג דממון גבוה הוא וכו' לענין אחולי אוקמיה רחמנא ברשותיה [הילכך אע\"ג דליתיה ברשותיה מצי מחיל] דהא כי איתיה ברשותיה לאו דידיה הוא ומצי מחיל והא ליתא דהא רבא לא פליג אדרבי יוחנן אלא אי לאו דאמר רבי יוחנן ליתא להאי טעמא וכיון שכן הוא דצנועים ליתא כלל דאי אמר כל הנלקט לא הוי פדיון דלאו ברשותיה וכדר' יוחנן ואי אמר כל המתלקט לא אפשר משום דבדאורייתא אין ברירה ולא ידענא לה פתר להא דצנועים לפסק הלכה עכ\"ל. וי\"ל לדעת רבינו דלא דחינן מתניתין מהלכתא משום דלפי האמת ליכא לאקשויי מדצנועים להא דאמר רבי יוחנן זה אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו משום דאע\"ג דאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו יכול הוא לחלל דבר שאינו ברשותו וכמו שהוכיחו התוספות בדיבור המתחיל הוא דאמר כצנועים ואם כן כל מאי דשקיל וטרי גמרא ומסיק דרבי יוחנן לית ליה דצנועים היינו לפום מאי דקס\"ד דכשם שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כך אינו יכול לחלל דבר שאינו ברשותו אבל לפום קושטא דמילתא שפיר מצי סבר ר' יוחנן שאדם יכול לחלל דבר שאינו ברשותו וכדצנועים והא דאמר רבא אי לאו דאמר רבי יוחנן צנועים ורבי דוסא אמרו דבר אחד ה\"א מאן תנא צנועים ר\"מ היא וכו' היינו לומר דאפילו למאי דקס\"ד לדמויי חילול להקדש ה\"א דרחמנא אוקמיה ברשותיה לענין חילול אבל לפום קושטא לא צריכין להכי דבלאו הכי שפיר יכול לחלולי נטע רבעי של חבירו שלא מדעתו וכדאמרן: \n\n" + ], + [ + "באחד בתשרי ר\"ה לערלה ולרבעי. משנה פ\"ק דר\"ה (דף י'): \n", + "ומ\"ש אלא ל' יום בשנה חשובים שנה וכו' עד מר\"ה של שנת י\"ד עד סופה. שם וכר' יוסי ור' יהודה דאיפסיקא הלכתא כותייהו בס\"פ הערל לרב דהלכה כוותיה באיסורי ומפרש רבינו כפירוש התוספות דאערלה קאי: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(י-יב) ומ\"ש ואם נתעברה השנה נתעברה לערלה ולרבעי. ומה שכתב נטע הנטיעה מר\"ח תשרי וכו'. זהו דעת רבינו שסובר שכשאמרו ופירות נטיעה זו אסורים עד ט\"ו בשבט לא אמרו אלא דוקא בנטיעה שהקלנו עליה מתחלתה שעלו לה ל' יום לשנה שלימה ולפיכך מחמירים עליה בסופה והיינו דאמר פירות נטיעה זו וכתב הר\"ן שהרז\"ה חולק ופלוגתא היא בירושלמי וכתב הראב\"ד הירוש' הזה בהשגות וז\"ל. א\"א דבר זה הוציא מהירושלמי של ר\"ה וכו'. ויש לתמוה על מ\"ש הר\"ן דפלוגתא היא בירושלמי דלפי האמת לאו פלוגתא היא דאע\"ג דאקשי ליה אפילו נטעו ל' יום לפני ר\"ה יהא אסור עד ל' יום לפני ר\"ה הרי השיב לו ושתק ועוד דהאי דאקשי ליה אפילו נטעו ל' יום לפני ר\"ה אינו סותר דין זה שכתב רבינו וק\"ל: \n", + "מונה שלש שנים מיום ליום. כתב הראב\"ד מיום ליום שאמרו מט\"ו לשבט עד ט\"ו לשבט וכו'. ואני אומר שמ\"ש שאינו ר\"ל מראש תשרי לראש תשרי לפי שאינן שלימות וכו' פשוט הוא ולא הוצרך רבינו לבארו אבל מה שכתב מט\"ו בשבט לט\"ו בשבט אינו מדוקדק שכבר אפשר שיהיה קודם לכן או אחרי כן כי המנין הוא מיום הנטיעה ועוד י\"ד ימים של קליטה ופשוט הוא: \n", + "וראיתי לגאונים דברים וכו'. נראה שכיון לדברי בה\"ג שכתבו התוס' ורבינו שמשון והרא\"ש ודחאום בשתי ידים ורבינו תלה הדבר בט\"ס: \n\n" + ], + [ + "העלין והלולבין ומי הגפנים וכו' עד והנובלות כולן אסורות. משנה פ\"ק דערלה (משנה ז') ובת\"כ מייתי לי' מקרא וכבר כתבתי לעיל דלית הלכתא כר' יוסי דאמר הסמדר אסור: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל שהוא חייב בערלה יש לו רבעי וכו'. ירושלמי בפ\"ק דערלה כל שאין לו ערלה אין לו רבעי והיינו דוקא בארץ דאילו בח\"ל הרי נטע שהוא חייב בערלה מן ההלכה ואינו חייב ברבעי כמבואר בפ' זה ובפ\"י ממאכלות אסורות: \n\n" + ], + [ + "הנוטע אילן מאכל וכו'. משנה בפ\"ק דערלה (משנה א'): \n", + "נטעו לסייג וכו'. ירושלמי שם: \n", + "נטעו שלש שנים לסייג וכו'. ג\"ז שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "נטע אילן וחשב וכו'. משנה שם לר' יוסי ונראה שסובר רבינו דלא אתא לאיפלוגי את\"ק אלא לפרושי ויש הוכחה לזה מהירושלמי דמוקי לרבי יוסי בין לרשב\"ג בין לרבי וכן פסק הרא\"ש כר\"י: \n", + "והצלף חייב בערלה האביונות בלבד וכו'. בריש פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ו) מסיק הלכתא כמר בר רב אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין: \n\n" + ], + [ + "הנוטע לרבים וכו'. משנה שם בפרק קמא (מ\"ב) וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש בתוך שדהו שם בירושלמי: \n", + "ומ״ש שנאמר ונטעתם אפילו לרבים. בר״פ כל שעה (פסחים דף כ״ג) ואע״פ ששם אמרו לרבנן ונטעתם ליחיד משמע כתב רחמנא לכם להביא הנטוע לרבים לא חשש רבינו. \n", + "ומ\"ש בד\"א בא\"י וכו' [ירושלמי שם]: \n\n" + ], + [ + "הנוטע ברשות הרבים או בספינה והעולה מאליו. משנה שם פ\"ק דערלה והוסיף רבינו וכתב ברה\"י משום דתני בתוספתא דערלה העולה מאליו x פטור. ובהכי ניחא מאי דתניא בסיפרא ונטעתם פרט לעולה מאליו דלא תיקשי דמתניתין ברה\"י ודסיפרא בר\"ה: \n", + "ומ\"ש ונכרי שנטע בין לישראל בין לעצמו. בפיהמ\"ש כתב רבינו דדוקא בנטע לישראל וכאן חזר בו משום דבכמה דוכתי משמע בנטע העכו\"ם לעצמו אסור משום ערלה כמו שכתב ה\"ג: \n\n" + ], + [ + "העולה מאליו במקום חורשים וכו' עד חייב בערלה. ירושלמי פ\"ק דערלה: \n\n" + ], + [ + "הנוטע למצוה וכו'. גם זה שם בירושלמי: \n", + "הקדישו ואחר כך נטע וכו'. גם זה שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה וכו'. גם זה שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה. ג\"ז שם בירושל': \n", + "זה שנטעו עכו\"ם עד שלא באו לארץ פטור וכו' עד משעת ביאה. ג\"ז שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שהרכיב אילן מאכל וכו'. ג\"ז שם בירושל': \n", + "ויש לנכרי נטע רבעי וכו'. משנה פ\"ג דתרומה (מ\"ט) וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "אחד הנוטע גרעינה כו'. בסיפרא פ' קדושים נטע ייחור מניין תלמוד לומר כל עץ. ויש בספרי רבינו חסרון וכן מצאתי בספר מוגה או שעקר את כל האילן ממקומו ונטעו במקום אחר: \n", + "זעזעו ולא עקרו וכו' עד ואם לאו חייב. משנה פירקא קמא דערלה (מ\"ג): \n\n" + ], + [], + [ + "אילן שקצצו מעם הארץ וכו'. ירושלמי ספ\"ק דשביעית וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "אחד הנוטע ואחד המבריך וכו'. בפ\"ק דר\"ה (דף ט':) משמע בברייתא דמבריך ומרכיב חייב בערלה ובסיפרא תניא ונטעתם פרט למבריך ומרכיב ותירצו רבינו ורבינו שמשון בפירוש המשנה פ\"ק דערלה (מ\"ה) דההיא דסיפרא מיירי בשלא נפסקה מן האב והיא יונקת ממנו וההיא ברייתא דפירקא קמא דר\"ה בשנפסקה וכ\"כ הר\"ן דפירקא קמא דר\"ה בהלכות ערלה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש גדל זה הילד שהבריך ועשה פירות וכו'. משנה פ\"ק דערלה הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה בריכה שנפסקה והיא מליאה פירות אם הוסיף במאתים אסור: \n\n" + ], + [ + "ילדה שסיבכה בזקנה והיו פירות בילדה וכו'. מימרא בפרק הנודר מן הירק עלה נ\"ז: \n\n" + ], + [ + "אילן שהבריך ממנו בד אחד בארץ וכו'. משנה פ\"ק דערלה (משנה ה') אילן שנעקר ובו בריכה והוא חיה ממנה חזרה הזקינה להיות כבריכה. ויש בספרי רבינו תיבת מפני מיותרת וצריך למוחקה: \n\n" + ], + [ + "הרי שהבריך בד אחד בארץ וצמח וכו'. שם במשנה כתבתיה בסמוך הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה: \n\n" + ], + [ + "אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה מן השרשים חייב. תוספתא אלא ששם שנויה בסגנון זה אילן העולה בין מן הגזע בין מן השרשים חייב רבי יהודה אומר העולה מן הגזע חייב מן השרשים פטור ורבינו גירסא אחרת היתה לו ששנוי בה בדברי ת\"ק מן הגזע פטור מן השרשים חייב. ובפרק x המוכר פירות פירשו רואה פני חמה זהו גזע שאינו רואה פני חמה זהו מן השרשים: \n", + "ילדה פחותה מטפח וכו' עד לשאר האילנות. בס\"פ משוח מלחמה עלה מ\"ג: \n\n" + ], + [ + "נוטעין יחור של ערלה וכו'. משנה פ\"ק דערלה (משנה ט') \n", + "ומה שכתב ואם עבר ונטע וכו'. בס״פ כל הצלמים (עבודה זרה מ״ח:) וטעמא משום דזה וזה גורם מותר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן אין מרכיבין כפניות של ערלה וכו'. משנה שם בפ\"ק דערלה: \n", + "ומ\"ש עבר והרכיב מותר וכו'. כבר נתבאר בסמוך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה להתודות לפני ה' וכו' שנאמר כי תכלה לעשר וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) ומ\"ש ואין מתודין וידוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני וכו' עד בין פירות הארץ. משנה וירושלמי בפרקא בתרא דמע\"ש (משנה י') וכתוב בספרי רבינו אחר השנה שמפרישין בה מעשר שני והוא ט\"ס וצריך להגיה מעשר עני במקום מעשר שני: \n\n" + ], + [ + "אין מתודין אלא ביום כו'. משנה בסוף פרק ב' דמגילה (דף כ':): \n", + "ובין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות: כתב הראב\"ד זה שיבוש שהוידוי אינו אלא לפני ה' ואין לפני ה' אלא בבית עכ\"ל. ואפשר לומר שטעם רבינו שכיון שהוא חייב לבער אפילו שלא בפני הבית למה ימנע מלהתודות ואי משום לפני ה' אינו מוכרח דבכל מקום הוי לפני ה' היכא דליכא מקדש או בדיעבד: \n\n" + ], + [ + "וידוי זה נאמר בכל לשון וכו'. משנה ר״פ אלו נאמרים (סוטה דף ל״ב:): \n", + "וכל אחד ואחד וכו': \n\n" + ], + [ + "ומצותו במקדש וכו' ואם התודה בכל מקום יצא. כבר נתבאר: \n\n" + ], + [ + "אינו מתודה עד שלא ישאר אצלו וכו'. פשוט הוא ומבואר במשנה פ\"ה דמע\"ש: \n", + "וערב י\"ט האחרון היה הביעור. משנה בפרקא בתרא דמע\"ש (משנה ו') ובספרינו כתוב ערב י\"ט הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה הביעור וגירסת רבינו אחרון במקום ראשון ויש להוכיח כן מדאמרינן בירושלמי (הלכה ה') ויתודה בי\"ט הראשון של פסח כדי שיהא לו מה לאכול ברגל ויתודה בשחרית עד כאן מצוה הוא לאכול. ואם איתא שהביעור היה מעי\"ט הראשון הרי לא היה לו מה לאכול ברגל: \n", + "ומ\"ש ולמחר. שם במשנה (משנה י') במנחה ביו\"ט האחרון היו מתודים: \n\n" + ], + [ + "כיצד הוא עושה וכו'. משנה ו' שם. \n", + "ומ\"ש הרי זה מבערן ומשליך לים או שורף. זהו פי' מה ששנינו שם במשנה מע\"ש והביכורים מתבערים בכל מקום. ומה שהשוה נטע רבעי למעשר שני הוא מדאמרינן בפרק שני דקידושין דיליף קדש קדש ממעשר וגם ממה ששנינו בפרק בתרא דמע\"ש בערתי הקדש זה מע\"ש ונטע רבעי. \n", + "ומה שכתב נשאר אצלו מעשר שני של דמאי אינו חייב לבערו. משנה פרק קמא דדמאי (משנה ב') הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור: \n", + "ומ\"ש נשאר אצלו ביכורים הרי הם מתבערים בכ\"מ. שם במשנה וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש במה דברים אמורים ששורף ומבער וכו' אבל אם נשאר תבשיל וכו'. שם במשנה וכבית הלל. \n", + "ומ\"ש וכן יין ותבלין הרי הם כמבוערים. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "פירות שלא הגיעו לעונת המעשרות וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו וכו'. ג\"ז משנה שם: \n", + "ומ\"ש אבל אינו יכול להקנות להם המעשר בחליפין וכו'. נראה שלמד כן מעובדא דרבן גמליאל וזקנים ששנינו שם ונתקבלו זה מזה שכר ולמה הוצרכו לכך יותר נקל היה להקנותם בקנין סודר אלא מפני שנראה כמכירה: \n\n" + ], + [ + "ומניין שאינו יכול להתודות וכו' עד אינו יכול להתודות. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "נשרף טבלו אינו יכול להתודות וכו'. ירושלמי שם: \n", + "ובזמן שהיו נותנין מעשר ראשון לכהנים וכו'. פ' עגלה ערופה (סוטה דף מ״ח): \n\n" + ], + [ + "מי שאין לו אלא מעשר שני בלבד וכו' עד אינו מתודה. ירושלמי בפ\"ב דבכורים: \n\n" + ], + [ + "לא עברתי ממצותיך שלא הפריש ממין על שאינו מינו וכו' עד סוף הפרק. משנה בסוף מעשר שני (משנה יא יב): \n", + "סליקו להו הלכות מע\"ש ונטע רבעי \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..cf52f0841e78587d33d41beadc3e90e9605b8a77 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,750 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Second_Tithes_and_Fourth_Year's_Fruit", + "text": [ + [ + [ + "אחר שמפרישין וכו' ובשנה שלישית וששית מפרישין מעשר עני וכו'. פירקא קמא דראש השנה עלה י\"ב: \n", + "ומ\"ש כמו שביארנו. הוא בפרק ששי ממתנות עניים: \n\n" + ], + [ + "באחד בתשרי הוא ר\"ה וכו'. משנה שם: \n", + "ומה שכתב ובט\"ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות. ג\"ז שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "והחרובין אע\"פ שחנטו פירותיהם וכו'. שם עלה ט\"ו ע\"ב ת\"ר אילן שחנטו פירותיו וכו' עד אם קיבלה אם לא קיבלה: \n", + "ומ״ש רבינו יראה לי שאין הדברים אמורים וכו': כתב הראב״ד אין סברתו נכונה וכו'. וי״ל דרבינו לטעמיה דסבר דכל הדומה לדגן תירוש ויצהר חייב בתרומה ומעשרות מן התורה כדמשמע מדבריו בפ״ב מהלכות תרומות אבל קשה הא דאמרינן ר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ו) ה״א ה״מ במעשר אילן דבארץ גופה דרבנן ושמא י״ל שיפרש רבינו דהתם בפירות גרועים דוקא דומיא דצלף דביה איירי התם דלא הוי דומיא דתירוש ויצהר. ומ״ש שלא חילקו אלא בין מעשר לשביעית וכו' כלומר דאיכא מ״ד התם אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור. ומה שכתב ואם כדבריו מה ענין בנות שוח וכו' טעמו שאם כדברי רבינו דהא דאמר רבי נחמיה והחרובין שחנטו פירותיהם וכו' בחרובי צלמונה שהם גרועות הדברים אמורים אם כן מאי מותיב ר״ל מבנות שוח ולי קשה עוד דקתני רבי נחמיה כגון דקלים וזיתים וחרובין קתני חרובין דומיא דדקלים וזיתים שאינם פסולת מינם ואפשר דה״ק רבינו יראה לי שמה שנהגו העם כרבי נחמיה בחרובין לא נהגו כן אלא בחרובי צלמונה וכיוצא בהן וכו' שאע״פ שרבי נחמיה בכל פירות האילן שעושין בריכה אחת אמרה לא נהגו כמותו אלא בחרובין ולא בכל החרובין אלא בחרובי צלמונה: \n\n" + ], + [ + "הירק בשעת לקיטתו עישורו וכו': \n\n" + ], + [ + "וכן האתרוג בלבד וכו'. משנה פרק שני דבכורים (משנה ו') וכרבן גמליאל ואיתיה בפ\"ק דר\"ה (דף ג' וי\"ד): \n\n" + ], + [ + "ואע\"פ שהולכין אחר לקיטתו וכו'. פ\"ק דר\"ה עלה ט\"ו וכרבי יוחנן: \n", + "כתב הראב\"ד כמה דבריו מבולבלים וכו'. טעמו לומר שהוא ז\"ל מפרש דע\"כ לא אמרו ר\"י ור\"ל בת ששית שנכנסה לשביעית לעולם ששית דאזלי בתר חנטה אלא לענין אם הוא טבל ואם פטורה מן הביעור ולא איירו לענין אם מפריש מעשר שני או מעשר עני דבהא נקטינן כר' יוסי דאמר אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים אחר לקיטתו למעשר ופי' רש\"י למעשר לענין שניה נכנסת לג' או שלישית נכנסת לרביעית ורבינו סובר דכיון דסמוך להא דרבי יוסי איתמר הא דר\"י ור\"ל בההוא גוונא דרבי יוסי מיירו ופסק כוותייהו: \n\n" + ], + [ + "האביונות של צלף וכו'. ירושלמי ספ\"ד דמעשרות אביונות נותנים עליהם וכו': \n", + "כתב הראב״ד שנה זה המחבר כב״ש וכו'. טעמו מדגרסינן בר״פ כיצד מברכין (ברכות דף ל״ו) אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה וכו' עד וב״ש במקום ב״ה אינה משנה וכיון דלב״ה אינו כלאים בכרם ה״ל ודאי אילן ודינו כשאר פירות האילן למ״ש ומ״ע ולפי זה הירושלמי הזה אתי כב״ש ולית הלכתא כוותיה ורבינו סובר שהירושלמי זה אפילו כב״ה אתי דאע״ג דס״ל דהוי כאילן ה״מ לכלאים ולערלה אבל לענין מעשר שני ומעשר עני החמירו בו וטעמא משום דכיון דאין בדבר זה הפסד החמירו בו ולשון הירושלמי מוכיח כן שכתב וליידא מלה כלומר לאי זה דבר נתנו עליהם חומרי זרעים משמע בהדיא דלא נתנו עליו חומרי זרעים אלא לדבר זה בלבד: \n\n" + ], + [ + "האורז והדוחן וכו'. בפירקא קמא דראש השנה (דף י\"ג ע\"ב) תנן התם האורז והדוחן וכו' ופסק כשמואל דאמר הכל הולך אחר גמר פרי: \n", + "ומ\"ש וכן פול המצרי אע\"פ שמקצתו השריש וכו'. שם פסק שמואל הלכה כר\"ש שזורי דאמר הכי וכתב הראב\"ד אם הכל הולך אחר גמר הפרי וכו'. ולכאורה נראה לתמוה שאם קושיא זו קושיא דשמואל אדשמואל ה\"ל לאקשויי דאמר הכל הולך אחר גמר פרי ואיהו גופיה אמר הלכה כר\"ש שזורי דאמר פול המצרי שמקצתו השריש לפני ר\"ה ומקצתו לאחר ר\"ה צובר גורנו לתוכו אבל לפי האמת אין כאן קושיא שהרי פירש\"י וכי אמר שמואל הלכה כר\"ש שזורי לא מטעמיה קאמר דאילו ר\"ש שזורי טעמיה משום בילה וטעמא דשמואל משום דכוליה חדש הוא שגדל ונגמר אחר ר\"ה עכ\"ל וכך הוא מוכרח בגמרא וכך מבואר בדברי רבינו ואפשר דודאי דפשיטא להראב\"ד הוא ולא בא להשיג על רבינו אלא מפני שתפס לשון צובר גורנו לתוכו שלשון זה לא יצדק אלא למאן דסובר דבתר השרשה אזלינן ואם יתרום מזה על זה ה\"ל תורם מן החדש על הישן ולפיכך צובר גרנו לתוכו כלומר יבלול אותו יפה לאחר שנתן מן הראשון בזוית זו ומן השניה בזוית זו יחזור ויצברנו לאמצע הגורן כדי שיהיה כולו כאחד נבלל יחד יפה נמצא כשיתרום ויעשר יהא מן החדש במעשר לפי מה שיש חדש בגורן ומן הישן לפי מה שיש ישן וכדפירש\"י. וי\"ל שרבינו מפרש לשון צובר גרנו לתוכו דהיינו לומר שאע\"פ שלא יפריש מכל אחד לבדו אלא שצובר כל גרנו לתוכו ונמצא מעושר מזה על זה שפיר דמי לר\"ש שזורי משום דיש בילה ולשמואל משום דכוליה חדש הוא. ומ\"מ שותא דמרן הראב\"ד ז\"ל לא ידענא דסיים בה דהא קי\"ל דאין בילה אלא ליין ושמן וזה אינו ענין למ\"ד הכל הולך אחר גמר פרי ושמא י\"ל דחדא ועוד קאמר חדא שאם הכל הולך אחר גמר פרי אין צריך לצבור גרנו לתוכו ואת\"ל דלא אזלינן בתר גמר פרי אלא בתר השרשה כי צובר גרנו לתוכו מאי הוי הא קי\"ל דאין בילה אלא ליין ושמן וכבר יישבתי דברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "הבצלים הסריסים וכו'. משנה פרק שני דשביעית (משנה ט') וכחכמים. \n", + "ומ\"ש אע\"פ שהתחילו ליבש וכו': \n\n" + ], + [ + "פול המצרי שהביא שליש לפני ר\"ה וכו' עשה קצצין גמורין וכו' עד ומירקו על זרעו. פירוש קצצין גמורין כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דהיינו שנתמלא השבולת כל צרכה והוא יותר מתרמלו: \n", + "כתב הראב\"ד פול המצרי שהביא שליש וכו'. א\"א והוא שליקט לפני ר\"ה וכו'. והנה נוסחת ספרי הירושלמי שבידינו הוא כנוסחת רבינו ואע\"פ שבתוספתא אמרו על פול המצרי לא שמענו מאחר שבירושלמי פירשו כל משפטיו למה לא נפסוק כמותו. ומ\"ש אף כי מצא ספרים משובשים מאן נימא לן שנוסחת רבינו משובשת ואולי מפני מ\"ש בהשגות שאחר זה כתב שמצא ספרים משובשים ושם איישב נוסחת רבינו. ומ\"ש ומסתבר אפילו זה הפול ככסבר ושבת הוא תמהני מאחר שבירושלמי איבעיא ולא איפשיטא היכי פשיט לה איהו ז\"ל: \n", + "כתב עוד הראב\"ד והוא שליקט ממנו לפני ר\"ה א\"א הירושלמי שהעתיק ממנו משובש וכו' וי\"ל שרבינו מפרש הא דאמר שמואל בפ\"ק דר\"ה שהולכים אחר גמר פרי גמר פרי גמור קאמר וכן נראה מדברי התוספות שם. \n", + "ועל מ\"ש רבינו שלש אריות וכו' כתב הראב\"ד לא ידענו מהו אריות ופירש דהיינו לקיטות. \n", + "ועל מ\"ש רבינו אם לא הביאו וכו' עד אע\"פ שלא נמנעו. כתב הראב\"ד נ\"ל שהוא שבוש וכו' ולע\"ד נראה דאין כאן שיבוש וה\"ק הא דבעינן שימנע ממנו ג' אריות דוקא בשהביא שליש לפני ר\"ה אבל אם לא הביא שליש אלא לאחריו לא בעינן שימנע ממנו ג' אריות. ומ\"ש והטעם שאין מחשבת זרע חלה וכו' הוא ע\"פ גירסתו ופירושו. ומ\"ש אמת הוא כך מצא בירושלמי וכו' י\"ל שטעם רבינו לסמוך על הירושלמי יותר מעל התוספתא משום דלא ידעינן אי מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא: \n\n" + ], + [ + "פירות שנה שנייה וכו'. משנה פ\"ב דמכשירין (משנה י\"א) ולשון המשנה הולכים אחר הרוב [להקל] מחצה למחצה להחמיר וכתב רבינו מפריש מעשר שני מן הכל אבל לא מ\"ע וכו' כך כתב רבינו בפירוש המשנה הנזכרת על מחצה על מחצה להחמיר והכי תנן בפ\"ד דידים דמעשר שני הוי להחמיר לגבי מעשר עני: \n", + "וכתב הראב\"ד ולמה לא יפריש מ\"ע וכו' ובאמת דברי רבינו תמוהים ור\"ש פירש כהראב\"ד שיפריש מעשר אחד ויחלל המעשר על מעות והפירות יחלק לעניים והמעות יאכל בירושלים והיינו שני עישורים דר\"ע דפ\"ק דעירובין ופרק קמא דר\"ה. ועל מ\"ש הראב\"ד אפילו אחר הרוב אין לילך באיסורי טבל כתב הר\"י קורקוס ז\"ל לא ידעתי איך הקשה כן דאם זה נקרא טבל תיקשי ליה אמתני' דמכשירין שאמרה בהדיא דהולכים אחר הרוב לכן אני אומר דאין נקרא טבל אלא בשלא הוציא כל מה שצריך להוציא אבל זה כבר הוציא כל מה שצריך להוציא אלא שהמעשר שהוציא הוא ספק אם הוא שני או עני ומאחר שהוציא כל מה שצריך להוציא לא נשאר בו טבל וכיון שנסתלק מכאן דין טבל אלא שאנו מסופקים מעשר זה מה יעשה בו מותר לעשות חול קדש ולא קדש חול וזהו פירוש מה שאמרו הולכים להחמיר ולדעת הר\"א והר\"ש ה\"ל לפרש ולומר מפריש שניהם אבל לשון הולכים להחמיר משמע דאחר אחד מהם אנו הולכים אלא שהולכים אחר החמור והוא השני שצריך לאוכלו בקדושה כך נ\"ל לדעת רבינו ונראה חילוק נכון ומוכרח שאם המועט נשאר טבל כדברי הר\"א איך אמרו הולכין אחר הרוב דטבל לא בטיל עכ\"ל ומשום דקשיא ליה ההיא דפ\"ק דר\"ה דר\"ע הפריש שני עישורין כתב לחלק ביניהם: \n", + "וכן פירות שהם ספק וכו'. נלמד ממה שקדם בסמוך: \n\n" + ], + [ + "כל הפטור ממעשר ראשון וכו': \n\n" + ], + [ + "פירות שהוציא מהם מעשר ראשון וכו'. ירושל' דמעשרות פ\"ב: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום וכו' לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא. בפ' בתרא דבכורות (דף נ\"ג) לימא מתניתין דלא כר\"ע דתניא ר\"ע אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מח\"ל לארץ (בזמן שב\"ה קיים) ויקריבנו ת\"ל והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן מקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה וממקום שאי אתה מעלה וכו' אפילו תימא ר\"ע כאן ליקרב כאן ליקדש ובפ\"ג דתמורה (דף כ\"א) רבי ישמעאל אומר יכול יעלה אדם מעשר שני ויאכלנו בירושלים ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומעשר טעון הבאת מקום וכו' אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית בן עזאי אומר יכול יעלה אדם מעשר שני ויאכלנו בכל הרואה וכו' אף מעשר אינו נאכל אלא לפנים מן החומה ואע\"ג דלגבי הבאה מח\"ל בכור יליף ממעשר כמבואר בדברי ר\"ע ורבינו תלה כאן מעשר בבכור אלא רצה לכלול רבינו גם דברי רבי ישמעאל ודברי בן עזאי כלומר הואיל וטעון הבאת מקום וכו' ולמד מן בכור אסמכתא למעשה דרבנן שלא יעלו אותו מח\"ל דאילו מן התורה אין מעשר בח\"ל וז\"ש לפיכך לא חייבו וכו' כלומר כי היכי דבכור אין מעלין אותו גם מעשר אין מפרישין אותו ולפיכך לא חייבו ומה שחייבו בשנער ומצרים מפני מעשר עני ומ\"מ לא יעלה אותו עד שיפדנו מאסמכתא דבכור כך נ\"ל ביאור דברי רבינו עכ\"ל הר\"י קורקוס ז\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד אין הטעם הזה מספיק וכו'. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל אפשר שאעפ\"כ מספיק הוא דבשלמא בבכור אפשר לומר בו יאכל במומו אבל במעשר שני טעון הבאת מקום ואם יפרישו יהיו צריכין להעלותו ואנן קי\"ל דאין מביאין אותו מח\"ל לכך לא חייבו בסוריא ובמצרים ובשנער חייבו מפני שהיו עניי ישראל מצויים שם ויפדנו ויעלה פדיונו אבל בסוריא נראה שלא היו עניים מצויים שם וגם שיטעו ויסברו שהיא כשאר א\"י ויעלו המעשר עצמו. ומה שרצה לומר שמה שאמרו אין מע\"ש בסוריא מן התורה קאמר וגזרו מעשרות ולא נטע רבעי אינו משמע כן פ\"ה דמעשר שני גם פ\"ז דפאה כי שם אמרו לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר כמה דתימא אין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא מוכח בהדיא דשקולים הם עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מעשר שני נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים. משנה בסוף זבחים (דף קי\"ב:) ובפרק אלו הן הלוקין. \n", + "ומה שכתב ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית וכו' מפי השמועה למדו וכו'. פ' אלו הן הלוקין (מכות דף י״ט). כתב סמ״ג על מ״ש רבינו אף מע״ש לא יאכל אלא בפני הבית ובספר התרומה כתב שאם הפירות לא הוכשרו שמותר אף בזמה״ז לאכלן בירושלים לא ידעתי מניין לו ע״כ. ואיני יודע מאי קשיא ליה x שרבינו מביא ראיה מהפסוק שאינו נאכל אלא בפני הבית וכי לא הוכשר מאי הוי: \n\n" + ], + [ + "מדת חסידות שפודין מעשר שני וכו' והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחלה בזמן הזה פודה וכו'. דין ההקדש פרק המקדיש ופרק הזהב: \n", + "ועל מ\"ש ומשליך הפרוטה לים הגדול. כתב סמ\"ג אבל לשאר נהרות צריך לשחקה בתחלה כדאיתא בפ' כל שעה: \n\n" + ], + [ + "ועל מ\"ש רבינו וכן אם חילל מע\"ש שוה מנה על ש\"פ מפירות אחרות. כתב הראב\"ד תמה אני אם אמרו הגאונים וכו'. ברפ\"ד יתבאר טעמו וטעם רבינו ומ\"מ מה שכתב הראב\"ד שרבינו תלה זה בדברי הגאונים אין נראה כן מדברי רבינו שלא כתב בשם הגאונים אלא שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה פודה: \n\n" + ], + [ + "כשם שאין אוכלים מעשר שני וכו' עד לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלים בזמן הזה. תוספתא פ\"ג דמעשר שני ונראה לי דהא דאין פודין אותו שם היינו דוקא במעשר שלא נטמא אבל אם נטמא פודים אותו בירושלים כמו שכתב לקמן בסמוך ובפ\"ג ומתניתין היא בפ\"ב דמעשר שני. וכתב הטור מעשר שני בזה\"ז מותר להכשירו כדי שיטמא והכי אמרינן בירושלמי פרק שלישי דמעשר שני הלכה ששית רבי פנחס מסאב לה ופדי לה. \n", + "ומה שכתב רבינו מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו. שם אמר רבי זעירא רבי חנינא ורבי יונתן וריב\"ל עלו לירושלים נתמנו להם פירות ובקשו לפדותן בגבולין אמר לון חד סבא אבוכון לא הוון עבדין כן אלא מפקן חוץ לחומה ופודים אותן שם: \n\n" + ], + [ + "כל האוכל כזית מעשר שני וכו' לוקה כו'. משנה פ' אלו הן הלוקין (מכות דף י״ג): \n", + "ומ\"ש ולוקה על כל א' וא' בפני עצמו וכו'. שם ופ\"ק דכריתות: \n\n" + ], + [ + "אינו לוקה מן התורה וכו'. פרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ט:) א״ר אסי אמר רבי יוחנן מעשר שני מאימתי חייבים עליו משיראה פני החומה מ״ט דאמר קרא לפני ה' אלהיך תאכלנו וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך כל היכא דקרינן ביה לפני ה' אלהיך תאכלנו קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך וכל היכא דלא קרינן ביה לפני ה' אלהיך תאכלנו לא קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך (וקודם מימרא זו איתא התם) אמר רב ביבי אמר רב אסי מניין למע״ש טהור שפודין אותו אפילו בפסיעה אחת סמוך לחומה שנאמר כי לא תוכל שאתו והקשו התוספות א״כ שמותר לאכול כל שלא נכנס לפנים מן החומה למה הוזקק לפדות לעולם מע״ש ותירצו דאע״ג דליכא לאו מ״מ עשה איכא דכתיב וצרת הכסף אבל לא בלא פדייה וזהו מכת מרדות שכתב רבינו: \n\n" + ], + [ + "מקצת מעשר בפנים וכו'. שם לענין בכורים וילפינן מינה למעשר שני: \n\n" + ], + [ + "אין פודין מעשר שני בירושלים. במשנה פרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ה): \n", + "ומ״ש אא״כ נטמא וכו'. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י״ט:) אר״א מניין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים ת״ל כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה: \n", + "ומ\"ש היה הוא בפנים וכו'. שם בעיא ופשטוה מדכתיב כי ירחק ממך המקום ממילואך פי' מלואך משאך ומפרש דה\"ק אפילו לא יהיה המקום רחוק אלא משאך ה\"ז נפדה: \n", + "ומ\"ש אפילו היה אוחז אותו בקנה וכו'. שם בעי' עלתה בתיקו ואמרינן בתר הכי (דף כ') רבינא אמר כגון דנקיט ליה בקניא ותפשוט בעיא דרב פפא ונראה שרבינו מפרש דהיינו לומר דהא דדייקנא הא בגבולין לוקה ג' בדעייליה ואפקיה ואקשינן א\"ה מאי למימרא איצטריך כגון דכי אפקיה נקיט ליה בקניא וקמ\"ל דדינו כאילו אפקיה לגמרי וה\"ה לרב פפא דהוי כאילו לא נכנס כלל ורש\"י פי' בהיפך: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני שנכנס לירושלים. משנה פ\"ג דמ\"ש וכת\"ק (משנה ה'): \n", + "ומ\"ש אפילו של דמאי וכו'. יש לתמוה דהא תני בפ\"ק דדמאי הדמאי אין לו חומש וכו' ונכנס לירושלים ויוצא ורבינו עצמו כתב לקמן בסמוך וכן פירות דמאי אע\"פ שנגמרה מלאכתן ועברו בירושלים פודין מע\"ש שלהם בחוץ. ומצאתי בפ\"ג דמעשר שני ירושלמי (הלכה ד') על משנת פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזור מע\"ש שלהם ויאכל בירושלים א\"ר זעירא ובלבד בפירות שהן טבולין לדמאי הא דמאי עצמו כבר תפסתו מחיצה פירוש הא דמאי עצמו מעשר שני של דמאי ונראה שעל זה סמך רבינו ומפרש דההיא דנכנס לירושלים ויוצא דוקא בפירות הטבולים לדמאי. \n", + "ומ\"ש וכן פירות הנלקחים בכסף מעשר וכו'. הכי משמע בפרק הזהב עלה נ\"ג: \n", + "עבר והוציאן או שיצאו וכו' עד ואסור להוציאו. שם ואע\"פ שמה שאמרו שם שאע\"פ שאין שוה פרוטה קלטוה מחיצות משמע שאין בו ממש כתב רבינו אין בחומשו וכו' משום דהתם תניא ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה ואסיקנא דהיינו אין בחומשו שוה פרוטה וסובר רבינו דה\"ה לענין קליטת מחיצות. \n", + "ומ\"ש אבל מעות מעשר שני נכנסים ויוצאים משנה פ\"ג דמע\"ש: \n\n" + ], + [ + "פירות שנגמרה מלאכתן וכו'. משנה ו' פרק ג' דמעשר שני וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש אפי' עשה כל הפירות האלו מעשר שני וכו'. ומ\"ש חומר הוא וכו' אעיקרא דמילתא קאי: \n\n" + ], + [ + "פירות שלא נגמרה וכו'. משנה שם פ\"ג דמעשר שני וכב\"ה. \n", + "ומה שכתב וכן פירות דמאי וכו'. שם במשנה והדמאי נכנס ויוצא ונפדה וכבר נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "פירות מעשר שני שנטמאו וכו'. שם (מ\"ט) וכב\"ה וכדפריש בר קפרא בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א בשהכניסם על מנת שלא תתפשם המחיצות וכו'. ג\"ז שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "תלתן של מעשר שני וכו'. משנה שם פ\"ב (מ\"ג) תלתן של מע\"ש יאכל צמחונין ובירושלמי כיני מתניתין מותר להאכל צמחונין. \n", + "ומה שכתב וכן כרשיני מעשר וכו' עד ויאכלו בחוץ. משנה ד' שם וכחכמים. \n", + "כתב הראב\"ד כמדומה לי שהטעהו הירושלמי וכו'. טעמו משום דמדברי רבינו נראה שבאו להקל לומר שמותר לאכלה צמחונים ואין זה פשט המשנה שבמשנה באו לומר חומר שיש במעשר שני יותר מבתרומה ואם כן פירוש יאכל צמחונין היינו לומר עכ\"פ יאכלו צמחונים ורבינו בפירוש המשנה כתב כדברי הראב\"ד ופה חזר בו מפני הירושלמי שפשטו כדברי רבינו פה ואין זה הוצאת המשנה מפשטה דתאכל צמחונין שפיר משתמע מותר שתאכל צמחונין ואין חוששין משום דבר שאין דרכו ליאכל וכמו שפירש רש\"י ומה שנשנה שם לענין שיש חומר במעשר שני מבתרומה לא לענין אכילת צמחונין היא אלא לענין שאר דברים שנשנו שם באותה משנה. \n", + "ועל מ\"ש רבינו ואם עשה מהם עיסה וכו' כתב הראב\"ד מפורש בירושלמי וכו'. שם אמתניתין דקתני כרשיני מעשר שני נכנסים לירושלים ויוצאים אמרינן קל הוא שהקילו בכרשינין ובלבד בעיסה של כרשינין ע\"כ ומשמע להראב\"ד דהיינו לומר שאינו רשאי להוציאם לאכלם חוץ לירושלים אלא שמוציאם לעשות מהם עיסה ולחזור ורבינו נראה דמשמע ליה דהיינו לומר שאם עשה מהם עיסה הרי זו מותרת ליכנס לירושלים ולהוציאה. ומכל מקום נראה דגם לרבינו לא יאכלנ' חוץ לירושלים ונראה לי שהטעם שהקילו בעיסה מפני שהכרשינין עצמם נאכלים לאדם על ידי הדחק והעיסה מהם אינה נאכלת אלא יותר בדוחק: \n\n" + ], + [ + "אילן שעומד לפנים מן כו'. כך היא הגירסא נכונה כגירסת רבינו לפנינו והדין משנה שם (פ\"ג מ\"ז) אילן שעומד בפנים ונוטה לחוץ או עומד בחוץ ונוטה לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ ובס\"פ אלו הן הגולין (מכות דף י\"ב) רמי האי מתניתין אמתניתין דספ\"ג דמעשרות דקתני בירושלים הכל הולך אחר הנוף ומשני הא רבי יהודה הא רבנן ואמרינן דלרבי יהודה באילן הלך אחר נופו לחומרא עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דבנופו לא מצי פריק בעיקרו נמי לא מצי פריק עיקרו בפנים ונופו לחוץ כי היכי דבנופו לא מצי אכיל בלא פדייה בעיקרו נמי לא מצי אכיל בלא פדייה והיה נראה שע\"פ זה פסק רבינו כן אבל קשה אמאי שבק רבנן ופסק כר\"י ועוד למה השמיט דין עיקרו בחוץ ונופו בפנים ולכן נראה שרבינו סמך על מאי דאיתא התם בתר הכי רב אשי אמר מאי אחר הנוף אף אחר הנוף ונ\"ל שרבינו מפרש דרב אשי אתא לשנויי דלא ליקשו הני משניות אהדדי דתרוייהו כרבנן ומתניתין דקתני דבירושלים הולך אחר הנוף היינו להחמיר ולומר שאם נופו נוטה חוץ לחומה כיון שנכנס תחת נופו דינו כנכנס לפנים לענין שאין פודין אותו ומתניתין דקתני מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ היינו לענין שאין אוכלים שם ופסק כרב אשי דבתרא הוא ועוד דמסתבר טעמיה: \n\n" + ], + [ + "בתים שבצד החומה וכו'. שם במשנה בתי הבדים שפתחיהם בפנים וחללן לחוץ או שפתחיהם לחוץ וחללן לפנים בית שמאי אומרים הכל כלפנים וב\"ה אומרים מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ ובירושלמי (הלכה ד:) אמר רבי אלעזר לחומרין ר' יוסי בעי מהו לחומרין אמר רבי יונה הדא דתנינן תמן בתי הבדים שפתחיהם לפנים וחללן לחוץ מכנגד החומה ולפנים כלפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ אין שוחטין שם קדשים קלים כלפנים ולא פודים שם מעשר שני כלחוץ x פתחיהם לחוץ וחללן לפנים מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ מכנגד החומה ולפנים אין שוחטים שם קדשים קלים כלפנים ולא פודים שם מעשר שני כלחוץ ומדברי רבינו נראה שאין נוסחא זו בירושלמי מכוונת ויש בה טעות סופר וק\"ל: \n", + "והחלונות ועובי החומה כלפנים. משנה בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ה:) ובגמרא (דף פ״ו) מותיב לרב דאמר גגין ועליות לא נתקדשו דראש החומה דומה לגגין ועליות ומשני משכחת לה בבר שורא ופירש רש״י בר שורא חומה קטנה לפנים מחומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה עכ״ל וצריך טעם למה השמיטו רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "האוכל מעשר שני בטומאה לוקה וכו' עד והאוכל טמא. בפרק הערל (יבמות דף ע״ג): \n", + "ומה שכתב והוא שיאכלנו בירושלים קודם שיפדה וכו'. בפרק אלו הן הלוקין משנה שלישית כתב רבינו אינו חייב מלקות על אכילת מעשר שני בטומאה עד שיאכלנו בירושלים דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו ואמר בכאן לא תוכל לאכול בשעריך ובאה הקבלה ג\"כ בזה לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתוכל לאכול בכור בטומאה בשעריך עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) ומ״ש ואפילו להדליק בו את הנר וכו'. בפרק הערל (יבמות דף ע״ג): \n", + "כבר ביארנו. בפרק ב'. \n", + "ומ\"ש ואוכלים את דמיו בטהרה וכו' כמו שיתבאר בפרק רביעי. \n", + "ומ\"ש אפילו נטמאו הפירות כולם כשהם טבל וכו': \n\n" + ], + [ + "הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה וכו'. בפרק הערל בעיא ואסיקנא דלרבי עקיבא ערל כטמא ואף רבי יצחק סבר ערל אסור במעשר דאמר רבי יצחק מניין לערל שאסור במעשר וכו': \n", + "וטמא שטבל אוכל וכו'. משנה בסוף נגעים (משנה ג') ובפירקא קמא דכלים: \n\n" + ], + [ + "האוכל מעשר שני באנינות של תורה לוקה וכו'. בפרק שני דבכורים (משנה ב') תנן המעשר והבכורים וכו' אסורים לאונן ובפרשת והיה כי תבא כתוב גבי מעשר שני לא אכלתי באוני ממנו וק\"ל שאין ראיה מכאן שילקה על זה אבל רבינו אזיל לטעמיה שכתב בספר המצות שלו בשורש שמיני במה שצוה הכתוב לנו שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת הורה על היות כל פועל מאלו מוזהר ממנו וכבר השיג עליו הרמב\"ן. \n", + "ומה שכתב והוא שיאכלנו במקום אכילתו בירושלים נלמד ממה שנתבאר בסמוך גבי אם אכלו בטומאה. \n", + "ומה שכתב אבל אם אכלו בחוץ באנינות וכו' מכין אותו מכת מרדות. לענין אכלו באנינות של דבריהם פשוט הוא ולענין אכלו בחוץ באנינות: \n\n" + ], + [ + "איזהו אונן וכו'. בפ' טבול יום עלה ק\"א וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "ולא מעשר שני בלבד וכו'. פ' טבול יום ובפרק האשה דפסחים (דף צ\"ב): \n\n" + ], + [ + "אין נותנין פירות מעשר שני לע\"ה וכו'. ירושלמי פירקא קמא דדמאי ובפרק שלישי דמעשר שני אין מוסרין ודאי לעם הארץ. \n", + "ומה שכתב ולא פירות הנלקחות במעות מעשר ולא מעות מעשר: ומותר לאכול מעשר שני של דמאי וכו'. משנה בפירקא קמא דדמאי (משנה ב'): \n", + "אין מפקידין מעשר שני אפילו אצל חבר וכו'. תוספתא פ\"ד דמעשר שני מפקיד אדם מעשר שני שלו אצל חבר ושל דמאי אצל ע\"ה אבא חילפי בן קרויה אומר בראשונה היו עושין כן חזרו לומר אפילו חבר אין מפקידין אצלו שאין אתה יודע מי עומד אחריו ע\"כ בתוספתא וזהו שכתב רבינו אין מפקידין מעשר שני אצל חבר וכו' ומצאתי בקצת ספרי רבינו שמסיים בה אבל מפקידין מעשר שני של דמאי אצל ע\"ה ונראה שכך היה גורס הראב\"ד בספרי רבינו שהיה בידו ונראה שהטעם משום דמשמע דלא חששו אלא בשל ודאי ולא בשל דמאי: \n", + "והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א לא מצאתי דבר זה בשום מקום וכו'. ונוסחת הראב\"ד בתוספתא אינה מכוונת דקתני מפקידין מע\"ש של דמאי אצל חבר דמשמע אבל לא של ודאי ואמאי לא ותו דקתני ושל ודאי אצל ע\"ה דמשמע אבל לא של דמאי קשה אטו מי חמיר דמאי מודאי ואע\"פ שהראב\"ד הרגיש בזו וכתב שהטעם מפני שמיקל בו וקשה שהרי שנינו הדמאי נותנו לע\"ה ויאכל כנגדו וכן שנינו ואם היה ע\"ה נותן לו מדמאי וכמה קולות הקילו בדמאי וכ\"ש שלא היה להם לחוש מלהפקידו אצל ע\"ה הילכך נראה לי שאותה נוסחא משובשת ורבינו שמשון הביא תוספתא זו בפרק ד' דטבול יום וגורס כגירסת תוספתא דידן. ומה שרצה הראב\"ד לחלק בין פקדון דמעות לפקדון דפירות קשה לי דפקדון דפירות מי לא שכיח דליהוי לזמן ארוך ותו דאפילו לא ליהוי לזמן ארוך מי ליכא למיחש שימות הנפקד ביום אשר הפקיד אותו או למחרתו הילכך נוסחת רבינו ונוסחת תוספתא דידן עיקר: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני אסור וכו'. משנה פ\"ק דדמאי (משנה ב') הדמאי אין לו חומש וכו' ומאבדין את מיעוטו בדרכים משמע הא ודאי לא והכי אמרינן בירושלמי. \n", + "ומה שכתב וכמה הוא מיעוט פחות מכגרוגרת וכו'. שם בירושלמי (הלכה ב') אמתניתין דמאבדין את מיעוטו בדרכים דבי רבי ינאי אמרי פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס אבל בשלם עד כגרוגרת רבי יוחנן אמר בשם ר\"ש בן יוצדק בשלם עד כגרוגרת בפרוס אפילו כמה מותר מה פליגין ר' מנא אמר לא פליגי דבי ר' ינאי אמרי פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס אבל בשלם עד כגרוגרת ר\"י אמר בשם ר\"ש בן יוצדק בין בפרוס בין בשלם עד כגרוגרת ויש לתמוה שגם למה ששנה רבי מנא דבריהם פליגין והיאך אמר דלא פליגי ואפשר דבקדמייתא ל\"ג בדרבי ינאי בשלם עד כגרוגרת אלא בשלם כגרוגרת ומשמע דפליגי גם בשלם דלרבי ינאי כגרוגרת מותר לאבד ולר\"י עד גרוגרת מותר לאבד אבל לא כגרוגרת דעד ולא עד בכלל ואתא רבי מנא למימר דבשלם לא פליגי דמאי כגרוגרת דאמר רבי ינאי עד כגרוגרת ואכתי ק\"ל למה הוצרך לשנות דברי ר\"י לומר דלא מפליג בין פרוס לשלם ולכן נראה לומר דל\"ג בתנייתא דר' ינאי אבל בשלם אלא ובשלם וה\"פ פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס ובשלם והיינו עד כגרוגרת דכגרוגרת הוא שיעור אוכל לענין הוצאת שבת והשתא למאי דמסיק רבי מנא לא פליגי ר' ינאי ור\"י כלל ואפילו לגירסא דידן פסק רבינו כר\"י משום ר' שמעון בן יוצדק דאף על גב דר\"י תלמידיה דרבי ינאי הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב שאני הכא דמשמיה דר' שמעון בן יוצדק קאמר לה: \n", + "והראב\"ד כתב א\"ר יוחנן משום ר\"ש בן יהוצדק כו'. טעמו להשיג על רבינו שדבריו לא כמר ולא כמר שהוא ז\"ל לא היה גורס עד אלא כגרוגרת ולא מיעט אלא יותר מכגרוגרת אבל כגרוגרת מותר ולאפוקי מרבינו שפסק דכגרוגרת אסור וכבר כתבתי טעם פסק רבינו שהיה גורס עד כגרוגרת: \n", + "ומה שכתב רבינו והמפריש מעשר שני של דמאי כו' משום דמשמע לרבינו דהא דר\"י ורבי ינאי קאי נמי למאי דקתני בההיא מתניתין נותנו לעם הארץ ויאכל כנגדו סמוך למאבדים את מעוטו בדרכים. ומיהו איכא למידק דהכא משמע בלשון רבינו דמ\"ש של דמאי שמותר ליתנו לעם הארץ דוקא פחות מכגרוגרת הא כגרוגרת אינו רשאי ליתנו לעם הארץ ולעיל בסמוך כתב סתם דמותר ליתנו לעם הארץ ומשמע דבין מעט בין הרבה מותר ליתנו לעם הארץ. ונראה שרבינו לעיל סמך על מה שאמר כאן דדוקא פחות מכגרוגרת: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אפילו כגרוגרת וכו'. כבר נתבאר שטעמו שלא היה גורס עד כגרוגרת ורבינו גורס עד כגרוגרת. ומ\"ש וכדברי רבי ינאי אפילו עד כביצה נראה שטעמו להשיג שה\"ל לפסוק כר' ינאי ודלא כר\"י דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכבר כתבתי טעם רבינו ומכל מקום למדנו מדברי הראב\"ד שגם הוא ז\"ל סובר דהא דר\"י ורבי ינאי קאי נמי לנותנו לע\"ה ויאכל כנגדו: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה וסיכה. משנה פ\"ב דמעשר שני (משנה א'). \n", + "ומה שכתב ואסור להוציאו בשאר צרכיו וכו'. משנה בספ\"ק דמע\"ש זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ושתיה וסיכה מדמי מעשר שני יאכל כנגדו: \n", + "ומ\"ש שנאמר לא נתתי ממנו למת לא הוצאתיו בדבר שאינו מקיים את הגוף אע\"פ שהרמב\"ן בפירוש התורה כתב על דברי רבינו בזה שהם דברי הבאי נראה דלא דבר ריק הם דברי רבינו כמו שאכתוב בסמוך. \n", + "ומ\"ש ואם הוציאו ממנו בשאר דברים אפילו בדבר מצוה וכו'. משנה בסוף מעשר שני (משנה י\"ב) ולא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת ומשמע לרבינו דבדרך אפילו מיתניא ומשום דאיכא למידחי ולומר דדוקא נקט למת הא לחי דומיא דלמת דהיינו ליקח בגדים לחי שרי לכך כתב רבינו דאין לומר כן דגם זה הוי בכלל למת כיון שאינו דבר שהוא חוזר להיות חי דהיינו אכילה ושתיה שחוזר להיות חלק אבר: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני אוכל דבר שדרכו וכו' עד השמן. משנה פ\"ב דמע\"ש (משנה א'): \n", + "ומ\"ש ולא יסחוט את הפירות כו'. משנה פי\"א דתרומות (משנה ג'): \n", + "ואין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה וכו'. ירושלמי פרק ב' דמעשר שני: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש כל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה וכו': שמרים שנתן עליהם מים וכו'. פרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ז) וכת״ק ובספרי רבינו כתוב במעשר בחולין שניהם בבי״ת ודבר פשוט הוא שט״ס הוא דבשניהם צריך להיות כ״ף: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יג-טו) יין של מעשר שנפל לתוכו דבש ותבלין וכו' עד השבת לשני. משנה בפ\"ב דמעשר שני (משנה א') ומסיים בה שם במשנה זה הכלל כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח לשני ובירושלמי אמר רבי יוחנן כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון וכל שאין בו הותיר מדה השבח לשני רשב\"ל אמר כל שטעם שבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין טעם שבחו ניכר השבח לשני וידוע דהלכה כר\"י: \n", + "כתב הראב\"ד אין זה דרך הירושלמי וכו'. נראה שבא להשיג על מה שכתב רבינו שכל שאין שבחו ניכר אפילו הותיר המדה השבח לשני בלבד דמשמע דגם יתרון המדה לשני וע\"ז כתב שאין זה דרך הירושלמי דמשמע שלא נחלקו ר\"י וריש לקיש אלא בשנשאר המדה שהיתה בו תחלה ודמי התערובות שעירב בו היה ד' זוזים והשביח ושוה ה' זוזים אבל לא הותיר על המדה דלר\"י אין לבעל התערובות חלק בזוז שהשביח כיון שלא הותיר על המדה ולריש לקיש יש לו בו חלק כיון שעל ידו הותיר אבל כשהותיר המדה ולא היה בו שבח לא איירי ביה בירושלמי ואפשר דכ\"ע מודו שהמדה לבעל התערובות ולמה יאבד זה מה שעירב ולזה נראה שכיון הראב\"ד ורבינו תפס לשון המשנה והירושלמי כפשטן דמתניתין קתני כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון ור\"י התנה עוד שיותיר על המדה ואז יהיה השבח לפי חשבון אבל אם חסר אחת משתי אלה השבח לשני. \n", + "ועל מה שכתב רבינו כיצד השבח לפי חשבון וכו' כתב הראב\"ד א\"א זו החלוקה איני יודע וכו'. ואני אומר שאין מחלוקת ביניהם שמ\"ש רבינו חושבין הכל בארבעה ורביע פירושו חושבין כאילו הקרן ארבעה ורביע ונותנין לבעל התערובות זוז ורביע והשאר למעשר שני וכדברי הראב\"ד ואפשר שגירסא אחרת היתה להראב\"ד בדברי רבינו ולפיכך השיגו וגירסא דספרים דידן נכונה: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני אע\"פ שניתן לסיכה וכו'. תוספתא בריש מע\"ש ופירוש צינית מכה שתחת פרסת הרגל והטעם משום דרפואה אינה בכלל אכילה: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני ממון גבוה הוא. בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד:) פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא בגמרא כר״מ דאמר הכי: \n", + "ומ\"ש ואינו נקנה לו במתנה אא\"כ נתן לו הטבל. שם בגמרא אליבא דר\"מ ונתנו טעם בגמרא למה כשנתן לו את הטבל נקנה לו משום דקסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ויש לתמוה היאך פסק רבינו שאם נתן לו את הטבל נקנה לו והרי הוא ז\"ל פסק בפ\"ו מהלכות מעשרות ובכמה דוכתי דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שסובר רבינו דדוקא להאי מילתא אמרו לאו כמי שהורמו דמיין דע\"כ לא אמר ר\"מ מע\"ש ממון גבוה אלא דוקא כשהורם ונקרא עליו שם מעשר דהא מדכתיב לה' הוא יליף לה וקרא אחר שהורם ונקרא מעשר משמע. \n", + "ומ\"ש והמקבל מפריש המעשר פשוט הוא. \n", + "ומ\"ש ואין מקדשין בו וכו'. משנה בריש מע\"ש (משנה ב'). \n", + "ומ\"ש ואין מרהינין אותו וכו' עד ואם רצה הלה ליתן. שם ירושלמי: \n\n" + ], + [], + [ + "מעשר שני אין וכו'. משנה שם. \n", + "ומ״ש אפילו דינרי זהב ואפילו לחלל עליהם מע״ש אחר וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ב:) ודברי רבינו בפירושו שלא כפירוש רש״י: \n\n" + ], + [ + "האחין שחלקו וכו'. בירושלמי ריש מע\"ש (הלכה א') האחין שחלקו מהו שישקלו זה כנגד זה תנן לא יאמר אדם לחבירו בירושלים הילך יין ותן לי שמן וכו' הוו בעו מימר אסור אשכח תני מותר ומשמע להראב\"ד דקאי אבעי' דהאחין שחלקו וכו' לפיכך כתב נ\"ל שהוא מותר ורבינו משמע ליה דלא קאי אלא למאי דסמיך ליה הא לך יין שאין לי שמן אבל בעיא דהאחין שחלקו מהו שישקלו זה כנגד זה לא פשטו בה דבר ומיהו יש לתמוה למה פסקה לחומרא כיון דמילתא דרבנן היא ה\"ל למיפסק לקולא וצ\"ע. ויש חסרון בספרי רבינו וכך היא הנוסחא הנכונה בספר מוגה האחים שחלקו אין שוקלים זה כנגד זה וכן מעות מע\"ש אין שוקלין כנגדן ולא מוכרים אותן ואין מחליפין. \n", + "ומ\"ש ולא יתנם לשולחני להתנאות בהם ולא ילוה אותם להתגדל בהם ואם הלוון שלא יעלו חלודה מותר. תוספתא בריש מעשר שני: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואין פורעין מהם את המלוה. תוספתא פרק ז' דשביעית וירושלמי פירקא קמא דמעשר שני: \n\n" + ], + [ + "לא יאמר אדם וכו'. משנה ריש פרק ג' דמעשר שני (משנה א') ופירש רבינו בה אין שינוי בענין אלא נקיות לשון ובחרו מאמרם לחלק מפני שיהיה כמי שנתן פירות מעשר שני שכר למי שהעלם וזה אסור לפי שהוא בעצמו חייב להגיעם שם ור\"ש פירש משום דאסור לפרוע חובו ממעשר שני וזה נראה כפורע שכירות הדרך ממעשר שני: \n\n" + ], + [ + "אומר אדם לחבירו וכו'. בפרק ב' דמעשר שני (משנה ב') ר\"ש אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים וחכמים מתירים ופירש רבינו על פי הירושלמי שרבי שמעון אומר שאסור לאדם שיאמר לחבירו שימשח אותו בשמן של מע\"ש ושתמשח יד מושחו ותהיה שכרו על המשיחה שמושחו ואינו מותר שישתכר אדם ממעות מע\"ש וחכמים מתירים זה כי הם אומרים שאין דמים למשיחת ידו ואין מקפידין בזה וידוע דהלכה כחכמים: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו וכו'. לעיל בפרק זה. \n", + "ומ״ש לפיכך אנו אומרים שהגונב מע״ש וכו'. בפרק מרובה (בבא קמא דף ע״ו) אמרינן דגונב הקדש פטור מכפל ובפרק הזהב דרשינן לרעהו ולא של הקדש: \n\n" + ], + [ + "המקדיש מעשר שני שלו וכו'. תוספתא פ' חמישי דמעשר שני: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הרוצה לפדות פירות מעשר שני וכו' ואם לא פירש וכו'. משנה פ' ד' דמעשר שני (משנה ז') וכרבי יוסי: \n\n" + ], + [ + "וכן אם רצה לחלל פירות המעשר וכו' ולא יחלל ממין על שאינו מינו וכו'. ירושל' רפ\"ד דמעשר שני. \n", + "ומ״ש ואם חילל הרי הן מחוללות: כתב הראב״ד והראשונים לא יצאו לחולין וכו' נראה דהיינו מדתניא התם (סוכה דף מ':) אחד שביעית ואחד מע״ש מתחללין על בהמה חיה ועוף ומסיק מאי שביעית דמי שביעית דאי לא תימא הכי מעשר מעשר ממש והא כתיב וצרת הכסף בידך אלא דמי מעשר ה״נ דמי שביעית ופירש״י וצרת דאין מתחלל אלא על המטבע דבר שיש עליו צורה. ומ״ש ואפי' דיעבד נראה שטעמו מדקתני מתחללים דמשמע דיעבד כדאמרינן בפ' הזהב אפ״ה קאמר דמעשר ממש אינו מתחלל ולרבינו י״ל דהכא מתחללין לאו דוקא דהא בתוספתא קתני מחללין דמשמע לכתחלה. ומ״ש ופרי שני דיעבד אין וכו' נלמד מהא דתניא אחד שביעית ואחד מע״ש מתחללין ואוקימנא בדמי מע״ש ומתחללין דיעבד משמע ליה כמו שכתבתי בסמוך. ומ״ש אלא בדמאי דמחלל לכתחלה. בהשגה שאחר זה אכתוב שמהירושלמי למד כן וטעמו להשיג על רבינו שא״א להעמיד דבריו אפילו בפרי שני דלכתחלה אין מחללין והוא ז״ל כתב וכן אם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות דמשמע אפי' לכתחלה וכבר כתבתי דלדעת רבינו דמי מעשר מחללין לכתחלה ובסמוך אכתוב שמהירוש' משמע כדברי רבינו דקתני אין מחללין ממין על שאינו מינו משמע הא על מינו מחללין והשתא אין ראיה מההיא דלולב הגזול דהתם שאני שהוא ממין על שאינו מינו. ומ״ש בס״פ לולב הגזול והכתיב וצרת הכסף בידך לא שיהא כסף דוקא אלא למעוטי שלא יחלל על שאינו מינו והא דבפ' הזהב (בבא מציעא דף מ״ד:) מוכח דפרי ראשון אינו מתחלל על פרי אלא על מטבע שנשאו ונתנו שם אי דהבא פירא הוי אי טבעא לחלל עליו מעשר שני משמע דלמ״ד פירא אין מחללין עליו י״ל דדהבא שאני דעד כאן לא שרי רבינו לחלל אלא על פירות שהם אוכל ויש להביא ראיה לדברי רבינו ממה ששנינו בפירקא בתרא דטבול יום בראשונה היו אומרים מחללין על פירות ע״ה חזרו לומר אף על מעותיו וכן פירשה רבינו דמיירי בפירות לחלל על פירות דסתם חילול הכי משמע: \n", + "כתב עוד הראב\"ד מה שהקפידו על מינו אינו אלא בדמאי וכו'. נראה דמשום דמהירושלמי הזה קשה למ\"ש בהשגה שקודם זו שפירות הראשונים של מעשר אינם מתחללים אלא על הכסף והרי כאן שלא מיעטו אלא ממין על שאינו מינו הא ממין על מינו מחללין ולפיכך העמיד הירושלמי הזה בדמאי דוקא וזה דוחק שלדמאי קראו מעשר שני סתם ועוד ק\"ל אם הקפידו על דמאי למה לא הקפידו על הודאי: \n\n" + ], + [ + "הפודה מעשר שני וכו'. ירושלמי סוף פרק קמא דדמאי: \n", + "וכתב הראב\"ד אני אומר שאם חילל פירות על פירות וכו'. דבר פשוט הוא דלטעמיה אזיל שסובר שאין פירות ראשונים של מעשר שני מתחללין אלא על הכסף: \n", + "ומה שכתב של דמאי אינו צריך ברכה. שם במשנה הדמאי מפרישין אותו ערום ופירש בירושלמי לומר שאינו טעון ברכה: \n\n" + ], + [ + "כשפודין את המעשר וכו'. ירושלמי ריש פ\"ד דמעשר שני: \n", + "כתב הראב\"ד נ\"ל שלא אמרו דבר זה וכו'. ויש לתמוה מאחר שהוא כתב למעלה שלעולם אין פירות הראשונים מתחללין אלא על כסף היאך כתב כאן שלא אמרו דבר זה אלא כשפודין אותו על פירות ואם בדמאי קאמר ה\"ל לפרש ואפשר דממה שכתב לעיל ממילא משמע דבדמאי מיירי. ועוד יש לדקדק בדבריו דבתחלת דבריו משמע דמסתבר ליה טעמו של רבינו ובסוף דבריו נתן טעם אחר ואפשר דה\"ק אם טעם זה אמת נ\"ל שלא אמרו אלא כשפודין אותו על פירות אבל העיקר אצלי טעם אחר והוא שלא לפגום את המעשר. וא\"ת מה טעם הוא זה שלא לפגום את המעשר מפני שדמי מעשר פחותים מדמי חולין ולמה הם פחותים מדמי חולין הלא כשפודה אותו הרי הוא חולין גמורים וי\"ל דמ\"מ כיון ששם מעשר עליו כשבאין לפדותו דמיו פחותים מדמי חולין: \n\n" + ], + [ + "אין מחללין וכו'. בפ\"ק דדמאי (משנה ב') במשנה שנינו דכל הני מותר בדמאי משמע אבל לא בודאי: \n", + "ומ\"ש ואם עבר וחילל וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "אין מחללין וכו'. פרק קמא דמעשר שני (משנה ה') במשנה הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומן מזיד יעלו ויאכלו במקום ואם אין מקדש ירקבו ולא חשש רבינו לבאר דבריו דבמזיד מיירי דמדנקט לשון חילול משמע דבמתכוין לחלל מיירי. \n", + "ומ״ש ולא יחללם על בהמה חיה ועוף וכו' אבל אם חילל על שחוטים וכו'. בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ') וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "בשעת הדחק מותר וכו'. משנה ו' פ\"ב דמ\"ש: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני של דמאי מחללין וכו'. משנה בפ\"ק דדמאי (משנה ב') וכחכמים ודברי רבינו בה כפירוש התוספות בפרק הזהב: \n\n" + ], + [ + "אין פודין פירות מעשר אלא בכסף וכו'. וכן אם פדה לעצמו והוסיף חומש וכו'. ואין פודין בכסף שאינו מטבע וכו'. בפרק קמא דמעשר שני (משנה ב') תנן אין מחללין מעשר שני על אסימון ובפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) דטעמא משום דכתיב וצרת דבר שיש עליו צורה ואמרינן התם דחומשו כמותו. \n", + "ומ\"ש ואם פדה בלשון של כסף וכו': ואין פודין בפחות מפרוטה וכו'. ירושלמי פ\"ד אמר רבי חזקיה זה שהוא מחלל לא יהא מחלל על חצי פרוטה שלא יהא כמחלל על אסימון אלא על פרוטה ע\"כ. ונראה שכוונת רבינו והירושלמי דאף אם יש במעשר כמה פרוטות ומחלל אותו על מטבעות שיש בכל אחת חצי פרוטה אינו מחולל דכל מטבע פחות מפרוטה הרי הוא כאסימון: \n\n" + ], + [ + "אין פודין במטבע שאינו יוצא וכו'. משנה בריש מע\"ש. \n", + "ומ\"ש ומטבע מלכים הראשונים וכו'. שם בירושלמי (הלכה א') מטבע של מלכים הראשונים וכו' אם היה יוצא ע\"ג צורתו מחלל ואם לאו אינו מחלל ובתוספתא מטבע היוצא משם של מלכים הראשונים מחללים אותו עליהם ורבינו תפס לשון התוספתא ופירושה כמו שמבואר בלשון הירושלמי: \n\n" + ], + [ + "אינו פודה במעות שאינן ברשותו. משנה שם: \n", + "ומ\"ש נפל כיסו לבור וכו'. שם בירושלמי נפל כיסו לבור ובו מאה רבוא והיה יכול להוציא חמשים רבוא להעלותם אותם חמשי' רבוא כמו שהם ברשותו ע\"כ. והדבר מבואר דה\"ק אותם חמשים רבוא שישארו כמו שהם ברשותו ורבינו לא חשש להאריך וכיון שלמדנו שכיסו בבור מיקרי ברשותו וממילא משמע שאינו מחלל אלא עד שיעור מה שישאר אחר מה שצריך להוציא בהעלאתו. ודע שבתוספתא פ\"ק כתוב נפל כיסו לבור אין מחללין וצריך להעמידה באינו יכול להעלותו x: \n\n" + ], + [ + "היה בא בדרך ומעות בידו וכו'. בפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קט״ו:) והתניא מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו לא יאמר הרי פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללין על מעות הללו ואם אמר דבריו קיימים הב״ע בשיכול להציל אי בשיכול להציל לכתחלה אמאי לא יאמר בשיכול להציל [ע״י] הדחק ולפ״ז מה שאמר רבינו פודה בהם פירות שבבית לא שיוכל לעשות כן לכתחלה אלא שאם פדה פדוי: \n\n" + ], + [ + "המניח מעות וכו'. משנה וגמרא ס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א:) וכרבנן דפליגי על ר״א בן שמוע: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה עומד בטבריה וכו'. בפרק הגוזל עצים וכו' (דף צ\"ז:) אין מחללין על מעות של כאן והם בבבל ושל בבל והם כאן של בבל והם בבבל מחללין ואוקימנא בשמלכיות מקפידות א\"ה של בבל והם בבבל למאי חזו דזבין בהו בהמה ומסיק לירושלים ובירושלמי פ\"ק דמע\"ש (הלכה א') אין מחללין לא על המעות שהם בבבל ולא על המעות שבבבל כאן לא המעות שכאן בבבל בעומד בבבל ולא המעות שבבבל כאן בעומד כאן היו לו מעות מבבל לבבל והוא עומד כאן נימר אם היתה דרך פתוחה מחלל ואם לאו אינו מחלל ע\"כ ודברי רבינו תמוהים שאינם לא בתוספתא ולא בירושלמי הזה והם היפך גמרא דידן וכבר השיגו הראב\"ד וכתב א\"א מן הגמרא שלנו הכל בהיפך וכו'. וע\"כ לומר שגירסא אחרת היתה לרבינו בגמרא והר\"י קורקוס ז\"ל כתב לפי זה הירושלמי מה שאמרו בפרק הגוזל עצים אין מחללין על מעות של בבל והם כאן וכו' האי והם אבעלים קאי דכיון דבעלים כאן אין מחללין על המעות שבבבל אף אם המעות בבבל והם מטבע בבל וכן אם הבעלים בבבל אין מחללים על מעות של כאן אף אם המעות כאן והם מטבע כאן והוא הדין הראשון שכתב רבינו היה עומד בטבריא וכו' אינו מחלל והוא מה שכתב בירושלמי לא על מעות של בבל כאן בעומד כאן אפילו שהמעות של בבל והם בבבל כיון שהוא עומד כאן אין מחללין, ומה שכתב דברייתא על מעות של בבל והם בבבל מחללים היינו שהבעלים בבבל אפילו שאין המעות שם כיון שהבעלים עומדים במקום שיוצאים והוא הנקרא מקום חלולם לדעת רבינו מחללים והוא מ\"ש בירושלמי לא על מעות של כאן והם בבבל בעומד בבבל ומעות של כאן ויוצאים כאן אפי' אם גם המעות בבבל כיון שהם מטבע כאן אינו מחלל דאי עומד כאן אפילו אין המטבע כאן כיון שהם מטבע היוצא במקום שהוא עומד מחלל דבהכי קפיד רחמנא כמ\"ש וצרת הכסף בידך וסבר כיון שאם היו כאן במקום שמחלל יוצאים מצוי בידך קרינן ביה. ועדיין קשה לדעת רבינו דהא תנן אין מחללין על מעות שאינם ברשותו ומפרשים בהגוזל עצים כגון שהיו לו מעות בקסטרא או בהר המלך וא\"כ היאך מחלל בטבריא על מעות העומדות בבבל. ואפשר לחלק העומדת בקסטרא או בהר המלך שאני שהוא מקום שיש בו סכנת דרכים ואין שיירות מצויות עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "(טו-טז) האומר מעשר וכו' עד באותה שעה. תוספתא פ\"ד דמ\"ש ואיתא בפרק בכל מערבין וכחכמים וא\"ת דהתם מוכח דטעמא דמ\"ד חילל משום ברירה ומאחר שרבינו פוסק ברפ\"ז מהלכות מעשרות ופ\"א מהלכות תרומות דבדאורייתא אין ברירה לא הו\"ל לפסוק חילל ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל דאפשר דהכא אין אנו צריכים לטעם ברירה שכיון שזה אמר ה\"ז מחולל על סלע שתעלה בידי ממ\"נ המעשר פדוי ופדיון מעשר בכיס זה הוא וכולם בספק מ\"מ איזה סלע שיהיה ה\"ז חילל ובשעה שיעלה הסלע נאמר זהו הסלע שחילל עליו וכתב לתרץ למה הגמרא לא תירץ שם כן. ולי נראה דרבינו לטעמיה אזיל שתרומה בזמן הזה דרבנן: \n\n" + ], + [ + "הפודה מעשר שני וכו'. תוספתא בספ\"ג ואיתא בפרק הוציאו לו: \n\n" + ], + [ + "כשפודין מעשר שני וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ב): \n", + "ומ\"ש ויש לו לפדות בשער הזול וכו'. משנה פ\"ד דמ\"ש (משנה ב'): \n", + "ומ״ש ואם עבר ופדה וכו' או חילל וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ז) הקדש שוה מנה שחילל על שוה פרוטה מחולל: \n\n" + ], + [ + "היתה הסלע חסירה וכו'. משנה וגמרא פרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ב ע״ב) ובפי' ריב״ן: \n", + "פדה בסלע ונמצאת רעה יחליפנה. תוספתא פ\"ד: \n\n" + ], + [ + "אין פודין מע\"ש אכסרה וכו'. משנה פ\"ד דמ\"ש (מ\"ב). \n", + "ומ\"ש אפילו אחד מהם עכו\"ם או בעל המעשר. שם בירושלמי: \n", + "ומ\"ש ואפילו איש ושתי נשיו וכן מ\"ש ג' תגרים. בגמרא דידן בפ\"ק דסנהדרין (דף י\"ד) ת\"ר מע\"ש שאין דמיו ידועים פודים אותו בג' לקוחות אבל לא בשלשה שאינם לקוחות אפי' עכו\"ם אחד מהם אפי' אחד מהם בעלים בעי רבי ירמיה ג' ומטילים לתוך כיס אחד מהו ת\"ש איש ושתי נשיו פודים מע\"ש שאין דמיו ידועים דילמא כגון רב פפא ובת אבא סוראה ופירש\"י לקוחות סוחרים בקיאים בשומא בת אבא סוראה אשת רב פפא וכו' והיתה עושה לעצמה עכ\"ל. ורבינו סתם הדברים כדברי הברייתא ולא חש למאי דדחי דילמא וכו' דדיחויא בעלמא הוא: \n", + "וכופין את הבעלים לפתוח ראשון זה חומר במעשר מן ההקדש. זו היתה גירסת רבינו בתוספתא דמ\"ש פ\"ג אבל גירסת ספרים דידן בתוספתא כגירסת הראב\"ד כופין את הבעלים לפתוח ראשון אם אמר הרי הוא שלי באיסר יכול לחזור בו זה חומר בהקדש מבמע\"ש. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב דאפילו תימא דגירסת רבינו כגירסא דידן דיכול לחזור בו משום דסבר דאתיא כמ\"ד מע\"ש ממון הדיוט הוא אבל לדידן דקי\"ל ממון גבוה הוא אינו יכול לחזור: \n\n" + ], + [ + "אין מוליכין פירות וכו' עד להמכר בזול. משנה וירושלמי ברפ\"ד דמעשר שני: \n\n" + ], + [ + "היו לו פירות מעשר שני בגורן וכו'. משנה שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הפודה מעשרו לעצמו וכו'. משנה פ\"ד דמע\"ש (מ\"ג) הפודה מע\"ש שלו מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו בין שניתן לו במתנה. \n", + "ומ״ש בין שניתן לו בטבלו. בפ' האיש מקדש (קידושין דף נ״ד:) אמרינן דלר״מ דסבר מע״ש ממון גבוה הוא איך יתן מה שאינו שלו אלא מיירי בדיהיב ליה בטיבליה ובתורת כהנים פרשת בחוקותי יליף לה ושם הזכיר יורשים: \n", + "ומה שכתב כמו שביארנו. הוא בפ\"ג הי\"ז: \n", + "ומ״ש אם היה שוה ארבעה נותן חמשה. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) איפשיט דחומשא מלבר: \n\n" + ], + [ + "ואשה שפדת מע\"ש שלה וכו'. בפירקא קמא דקידושין (דף כ\"ד) וגירסת רבינו כגירסת ר\"ת: \n", + "וכן אם פדה וכו' בסוף פרק התודה (מנחות דף פ\"ב) המתפיס מעות מע\"ש לשלמים כשהוא פודן מוסיף עליהם שני חומשים אחד לקודש ואחד למעשר: \n\n" + ], + [ + "פדה פירות מעשרו והוסיף חומש וכו'. בפ' הזהב (בבא מציעא נ״ד:) אמר רבא גבי גזל כתיב וחמשיתיו יוסף עליו וכו' גבי מעשר לא מיכתב כתיב [ולא מיתנא תנא] ולא איבעויי איבעיא לן ופירש״י לא איבעויי איבעיא לן דפשיטא שאינו מוסיף שאין במעשר שום רמז: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני שאין וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ג:) ת״ר אם גאול יגאל איש ממעשרו ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למע״ש שאין בו שוה פרוטה ואסיקנא דאין בחומשו שוה פרוטה קאמר ומפרש רבינו דמיעוטא היינו לענין שאינו מוסיף חומש ורש״י פירש דהיינו לענין שאינו בר פדיון: \n", + "וכן מעשר שאין דמיו ידועים וכו'. ירושלמי פרק ד' דמעשרות: \n", + "וכל מעשר שהוא וכו'. הכי משמע בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ד) ומפורש הוא בירושלמי פרק ד' דמעשר שני: \n", + "ומעשר שני של דמאי אינו מוסיף עליו חומש. משנה פ\"ק דדמאי (משנה ב') הדמאי אין לו חומש: \n\n" + ], + [ + "הפודה מעשר שני וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ב): \n\n" + ], + [ + "הפודה מעשר ביותר על דמיו וכו'. ירושלמי פרק רביעי דמעשר שני: \n\n" + ], + [ + "בעל הבית אומר בסלע וכו' עד כדי שלא יוסיף חומש. משנה פ\"ד דמעשר שני (משנה ג'): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב אבל לא יאמר לו פדה לי בהן. ירושלמי שם. \n", + "ומה שכתב וכן אם אמר לו פדה לך משלך. נ\"ל שטעות סופר הוא וצריך לכתוב וכן אם אמר לו פדה לי משלך וכך הוא בירושלמי שם פדה לי משלך פדה לך משלי אינו מוסיף חומש. ומהתוספתא פ\"ד נראה דאף אם לא אמר ליה פדה לך אלא פדה בהם שרי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש אבל לא יתן המעות לפדות לבנו ולבתו הקטנים וכו'. שם במשנה: \n", + "ומ״ש נתן לשפחתו העבריה וכו'. בגיטין פרק התקבל (גיטין דף ס״ה): \n\n" + ], + [ + "וכן מערים וכו'. מ\"ה פ\"ד דמע\"ש: \n", + "ומ\"ש כשהוא בטבלו. הוא ע\"פ מה שנתבאר בפ' זה שאינו רשאי לתת מע\"ש במתנה: \n\n" + ], + [ + "שני אחים או שני שותפים וכו'. תוספתא פ\"ד דמעשר שני: \n", + "אשה שהכניסה לבעלה. פ\"ק דקידושין עלה כ\"ד: \n\n" + ], + [ + "הפודה מעשר שני לעצמו וכו'. בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) וכר' יהושע: \n\n" + ], + [ + "מעות מעשר שני אם רצה לצרפן בדינרי זהב וכו'. משנה פרק ב' דמעשר שני (מ\"ז) וכבית הלל: \n", + "ומה שכתב ואם צרפו לעצמו אינו מוסיף חומש וכו': \n\n" + ], + [ + "הפורט סלע ממעות מעשר שני וכו'. משנה פ\"ב דמעשר שני (משנה ח') וכב\"ה שתי משניות ומפרש רבינו שתיהן שהיה לו סלע ורצה להחליפו בפרוטות: \n\n" + ], + [ + "מותר לחלל כסף וכו'. ירושל' שם אמתני' דקתני ר\"מ אומר אין מחללין כסף ופירות על הכסף וחכמים אומרים מחללין. ר\"ל אומר מה פליגין ר\"מ ורבנן בפירות שאין בהם כדי כסף אבל בפירות שיש בהם כדי כסף אף רבנין מודוי חצי דינר כסף וחצי דינר פירות מותר דינר כסף ודינר פירות אסור: \n", + "וכתב הראב\"ד לא כמו שהוא סובר וכו'. דייק הראב\"ד מדברי רבינו שהוא סובר שהאיסור הוא משום הפירות מדכתב לא יחלל עם הכסף אלא בפני עצמן ואם היה סובר שהאיסור הוא משום הכסף הכי הל\"ל לא יחלל הכסף עמהם ודעת רבינו הוא דכשהפירות מועטים פחות מדינר אינם ראויים ליפדות בפני עצמם ולפיכך הם נפדים עם הכסף ופשט לשון הירושלמי כדברי רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מעות חולין ומעות מעשר שנתפזרו וכו'. משנה פ\"ב דמע\"ש (מ\"ה): \n", + "ומ\"ש או שליקט מצד אחד וכו'. ירושלמי שם. \n", + "ומ\"ש מתנה ואומר אם אלו שבידי וכו'. גם זה שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "האומר לבנו וכו'. משנה בפ\"ד דמע\"ש (מי\"ב): \n", + "ומ\"ש הרי שם מאתים ונמצא מנה הרי הוא חולין. לשון המשנה הכל מעשר וכבר השיגו הראב\"ד וטעם רבינו משום דתניא בפ\"ק דביצה (דף י':) ובפ\"ק דפסחים (דף ו') גבי בעיא דעכבר ובירושלמי פ\"ד דמע\"ש הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי וחכמים אומרים הכל חולין וא\"כ מתני' רבי היא וחכמים פליגי עליה והלכתא כוותייהו דרבים נינהו. ואע\"ג דבפרק החולץ אמרינן דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם. שאני הכא דבפ\"ק דביצה טרחו אמוראי לאוקומי מתני' כחכמים משמע דסברי דהכי הלכתא ולא כסתם: \n", + "הניח מנה מעשר ונמצא מאתים וכו'. בפ\"ק דביצה (דף י':) ופסק כחכמים וכמ\"ד בשני כיסים מחלוקת אבל בכיס אחד הכל חולין: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ד-ז) אמר לו אביו כיס מעשר שני לי בבית וכו' עד ואם במתכוין דבריו קיימים. תוספתא פ\"ה דמעשר שני: \n\n" + ], + [ + "המוצא כלי וכו'. משנה פ\"ד דמע\"ש (מ\"י): \n", + "ומ\"ש ואם היה של מתכת וכו'. משנה שם וכרבנן דפליגי אר' יהודה: \n\n" + ], + [ + "מעות הנמצאות וכו'. משנה ט' שם כל המעות הנמצאות הרי אלו חולין אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות מצא בתוכן חרס וכתוב עליו מעשר הרי זה מעשר ופי' רבינו בנמצאות בירושלים מיירי ונתן טעם הואיל ושוקי ירושלים מתכבדים בכל יום וטעם זה נאמר בפרק אלו מציאות ובפ\"ק דפסחים גבי הא דתנן בפ\"ז דשקלים מעות שנמצאו בירושלים בשאר ימות השנה חולין ובשעת הרגל הכל מעשר: \n\n" + ], + [ + "מעות הנמצאות לפני סוחרי בהמה וכו' והנמצאות בהר הבית וכו'. משנה פרק ז' דשקלים (משנה ב') והטעם שנתן רבינו. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "תיבה שנשתמש בה חולין וכו'. בפירקא קמא דפסחים (דף ז') והתם מוקי לה בשאינו יודע איזה מהן בסוף אי נמי שנשתמשו בה צבורין צבורין אי נמי כגון דאשתכח בגומא וצריך טעם למה השמיט רבינו אוקימתות אלו: \n\n" + ], + [ + "מצא פירות וכו'. תוספתא פרק שני דמעשר שני: \n", + "וכן המעות הנמצאות בין חולין למעשר. משנה פ\"ז דשקלים: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני של דמאי ושל ודאי שנתערבו וכו'. בתוספתא הנזכרת: \n\n" + ], + [ + "פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין וכו'. פשוט הוא: \n", + "ומה שכתב לפיכך אם נתערבו בירושלים אסורים בכל שהן וכו'. כך פירש רבינו ורבינו שמשון מה ששנינו בפרק ב' דבכורים ואסור לאכול כל שהן בירושלים. \n", + "ומה שכתב כמנין נראה דהכי פירושו אוסר בכל שהוא כמו שאוסר דבר שבמנין: \n\n" + ], + [ + "הזורע מעשר שני וכו'. בפרק תשיעי דתרומות (משנה ד') גידולי הקדש ומעשר שני חולין ופודה אותם בזמן זרעם ובירושלמי (הלכה ב') מה הפרש בין הקדש למעשר שני מעשר שני בין בדבר שזרעו כלה בין בדבר שאין זרעו כלה נפדה משמע בהדיא דבמקום הראוי לפדייה מיירי. ובפ\"ב דבכורים בירושלמי (הלכה ב') רמי האי מתני' אמתניתין דבכורים והעלו הן דתימר גידוליהן אסורים איסור מחיצה והן דתימר גידוליהן מותרים היתר זרות. ונראה שרבינו מפרש הא דאמר איסור מחיצה היינו כשנכנסו תוך המחיצות יש עליהם איסור כבתחילה והא דתנן מותרים היתר זרות דהיינו חוץ לחומה. ואפשר שזהו מה שאמרה המשנה אסורים מליאכל בירושלים דהיינו לומר אסורים מליאכל כשזרע בירושלים: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני בטל ברוב וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ג): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "פירות הנלקחות בכסף מעשר שני וכו'. משנה פרק ג' דמעשר שני (משנה י'). \n", + "ומ\"ש אלא אם כן נטמאו. שם במשנה וכתנא קמא. ומה שחילק בין נטמאו באב הטומאה לנטמאו בולד הטומאה הטעם מבואר דכשאינו נטמא אלא מדבריהם מאחר דמדאורייתא טהור אינו נאכל בחוץ ומאחר שהוא טמא אע\"פ שאינו אלא מדבריהם יפדה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ג-ד) אין נלקח בכסף מעשר וכו'. משנה וגמרא ריש פרק בכל מערבין (עירובין דף כ״ז:) ופרק ג' מינים (נזיר דף ל״ה). \n", + "ומ\"ש ולא פירות המחוברים לקרקע ולא פירות שאינם יכולים להגיע לירושלים. משנה פרק קמא דמעשר שני (משנה ה'): \n\n" + ], + [ + "הדבש והביצים והחלב וכו'. כתב מגדל עוז שיש ללמוד כן מדתניא בסיפרי פרשת ראה על פסוק עשר תעשר וגו' עד ואכלת יכול אף דבש וחלב ת״ל היוצא השדה ומשמע דאי לא מעטינהו קרא הוו בכלל ואכלת וגבי מעשר שני איתמר ואכלת וביצים אמרינן פרק בא סימן (נדה דף נ') דמטמאין טומאת אוכלים ובפרק ג' דעוקצין (משנה ו') משמע דכל שמטמא טומאת אוכלים הוא נלקח בכסף מעשר עכ״ל ואי מהא לא איריא דההיא דעוקצין רבי יוחנן בן נורי היא ור״ע פליג עליה והלכה כר״ע מחבירו אבל הטעם הוא משום דבפרק בא סימן אמרינן דנמנו וגמרו כר״י בן נורי: \n\n" + ], + [ + "התמד עד שלא החמיץ וכו'. משנה פ\"ק דמע\"ש (משנה ג') ופ\"ק דחולין (דף כ\"ה): \n", + "ומ\"ש לקחו עד שלא החמיץ וכו'. פ\"ק דחולין שם: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש במה דברים אמורים בנתן ג' מים וכו'. בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ו) וכרבנן דאחרים: \n\n" + ], + [ + "לולבי זרדין וכו' עד נלקחין. תוספתא פ\"ק דמעשר שני ותוספתא דעוקצין פ\"ג: \n", + "והקור נלקח בכסף מעשר. משנה פ\"ג דעוקצין (משנה ז'): \n\n" + ], + [ + "הכרכום אינו נלקח וכו'. תוספתא פ\"ק דמע\"ש: \n", + "ומ״ש לפיכך ראשי בשמים הפלפלין וכו'. בפ״ג דעוקצין (מ״ה) איפליגו ביה תנאי ובפרק בא סימן (נדה דף נ') אמר רבי יוחנן בן נורי נמנו וגמרו שאין נלקחים בכסף מעשר: \n\n" + ], + [ + "השבת אם ליתן טעם וכו'. בפרק בא סימן (נדה דף נ״א): \n", + "עירב מים ומלח וכו'. בר״פ בכל מערבין (עירובין דף כ״ז): \n\n" + ], + [ + "אין לוקחים תרומות בכסף מעשר וכו'. משנה בפרק ג' דמע\"ש (משנה ב') כת\"ק. \n", + "ומ\"ש מפני שהוא ממעט אכילתו ואכילתה. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לוקחין בהמה לזבחי שלמים וכו'. במשנה שם: \n", + "בראשונה היו לוקחים בהמות וכו'. ירושלמי פ\"ק דמע\"ש אלא שכתוב בטעות ונוסחת רבינו עיקר: \n\n" + ], + [ + "אין לוקחים פירות שביעית וכו'. ג\"ז שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "הלוקח מים וכו' עד לא קנה המעשר. משנה שם פ\"ק (משנה ה'): \n", + "ומ״ש אע״פ שיצאו המעות לחולין: כתב עליו הראב״ד אמר אברהם זה שיבוש אלא יחזרו דמים למקומן וכו'. ובאמת כי בירושלמי (הלכה ג') אמרו על משנתנו תמן תנינן אין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית ואם לקח יאכל כנגדו וכא את אמר הכין רבי יונה אמר איתפלגון רבי חייא בר יוסף ושמואל חד אמר כאן דרך מכירה כאן דרך חילול וחרנא אמר כאן שהמוכר קיים וכאן שהלך לו המוכר, ובפ' האיש מקדש (קידושין נ״ה:) ת״ר אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומן במזיד תעלה ותאכל במקום ורמי עלה מדתנן אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות במעות מע״ש אפילו בירושלים ואם לקח יאכל כנגדן וכו' ואמאי יחזרו דמים למקומן כי התם אמר שמואל בשברח ופרש״י בשברח המוכר שהדמים בידו וזה מבואר כד' הראב״ד. ומצאתי כתוב שה״ר יונתן הכהן כתב להעמיד דברי רבינו שמאחר שמים ומלח ופירות מחוברים או שאינם יכולים להגיע לירושלים הם נודעים לכל שאסור ללקחן ודאי מזיד הוא ומעשר במזיד מתחלל עכ״ל. ואין דבריו נראין דאם כן לוקח עבדים וקרקעות ובהמה דאמרינן בפרק האיש מקדש שאדם יודע שאין מעות מעשר מתחללין עליהם ואפ״ה אמרינן יחזרו דמים למקומן. וליישב דברי רבינו נ״ל שגם רבינו פוסק דלוקח מים ומלח וכו' שיחזרו דמים למקומן ואם ליתיה למוכר יאכל כנגדן כי מ״ש לקמן זה הכלל כל שהוציא חוץ לאכילה ושתייה וסיכה וכו' קאי גם ללוקח מים ומלח וכו' שהדין שוה בכולם דאי ליתיה למוכר יאכל כנגדן ואם איתיה יחזרו דמים \n", + "למקומן ומ\"ש כאן אע\"פ שיצאו המעות לחולין אתא לאפוקי ממ\"ד בירושלמי כאן דרך מכירה כאן דרך חילול דהיינו לומר דכי תנן לא קנה מעשר היינו כשהיה דרך מכירה וכי קתני יאכל כנגדו דמשמע שהמכר קיים כשהיה דרך חילול ורבינו סובר דלא קי\"ל כוותיה כיון דגמ' דידן לא מפליג אלא בין איתיה למוכר לליתיה וכאידך אמורא דפליג על האי דמפליג בין דרך מכירה לדרך חילול וזהו שכתב אע\"פ שיצאו המעות לחולין כלומר אע\"פ שהיה דרך חילול לא קנה מעשר ואי ליתיה למוכר יאכל כנגדו ואם איתיה יחזרו דמים למקומן ואם תאמר ואי דרך חילול הוה הוי מזיד ואמאי יאכל כנגדו או יחזרו דמים למקומן הא מעשר מזיד מתחלל. וי\"ל דלאו מדינא אמרי' דיאכל כנגדו או יחזרו דמים למקומן אלא משום קנסא כדאמרי' בפ' האיש מקדש והשתא אתי שפיר מה שאמר רבינו לקח עבדים וכו' בין מזיד בין שוגג אם ברח המוכר יאכל כנגדו ואם המוכר קיים יחזרו דמים למקומן: \n\n" + ], + [ + "הלוקח פירות וכו'. משנה פ\"ק דמע\"ש (משנה ה') הלוקח פירות שוגג יחזרו הדמים למקומן מזיד יעלו ויאכלו במקום ואם אין מקדש ירקבו ומפרש רבינו דלוקח פירות חוץ לירושלים דאילו בירושלים אמאי יחזרו דמים למקומן הלא זה הוא דין מעות מע\"ש לוקח בהם פירות ואוכלם שם: \n\n" + ], + [ + "וכן אין לוקחים בהמה וכו'. ג\"ז משנה ו' שם הלוקח בהמה שוגג יחזרו דמים למקומן מזיד תעלה ותאכל במקום ואם אין מקדש תקבר ע\"י עורה. ובספרי רבינו (היה) כתוב מזיד במקום שוגג ושוגג במקום מזיד וט\"ס הוא ומפרשה רבינו בלוקח חוץ לירושלים מהטעם שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "לקח עבדים וקרקעות וכו'. ג\"ז משנה שם (משנה ז') אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן וכו' זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ולשתיה ולסיכה מדמי מע\"ש יאכל כנגדו. ומה שחילק רבינו בין ברח המוכר ללא ברח בספ\"ב דקידושין (דף נ\"ו:): \n", + "ומה שאמר וכן אם הביא עולות וכו'. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "לקח חיה לזבחי שלמים וכו'. בס״פ התודה (מנחות דף פ״ב:): \n", + "לקח בהמה לשלמים וכו'. ירושלמי פרק ג' דמעשר שני: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א מאי אף על פי כן וכו'. וי\"ל דרבינו ה\"ק אף על פי שאין בו חומש משום מעשר יש בו חומש משום פודה קדשים: \n\n" + ], + [ + "המתפיס מעות מעשר לשלמים וכו'. בס״פ התודה (מנחות דף פ״ב) פלוגתא דרבי יוחנן ורבי אלעזר ופסק כרבי אלעזר משום דרבי אמי סבר כוותיה ורבא נמי משמע דס״ל כוותיה: \n\n" + ], + [ + "האוכל מעשר שני וכו' אם פירות המעשר עצמן אכל יצעק לשמים כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו. והדין בירושלמי פרק קמא דמע\"ש (הלכה א') האוכל מעשר שני שלו בין שוגג בין מזיד יצעק לשמים דברי רשב\"ג רבי אומר שוגג יצעק לשמים מזיד יחזרו דמיו למקומן ופסיק התם הלכה כרבי במעות וכרשב\"ג בפירות ופירוש יצעק לשמים נראה דהיינו לומר שיתפלל לשם שימחול לו ואינו צריך להחזיר דמים: \n", + "כתב הראב\"ד יצא ידי שמים א\"א יצעק לשמים. נראה שהיה גורס בדברי רבינו יצא ידי שמים ומשמע להרב רבי אברהם בן דוד ז\"ל דהיינו לומר שאינו צריך לאכול כנגדו ואין עליו עון אשר חטא וגורס יצא היו\"ד בפת\"ח (קמ\"ץ) ומפני כך משיג עליו שאינו כן שחטא חטא וצריך לצעוק עליו לשמים שימחול לו וליישב דברי רבינו יש לומר לאותה גירסא שגורס יצא ידי שמים היו\"ד בצירי והיינו לומר שצריך לצאת ידי שמים דהיינו שיתפלל ויצעק להקב\"ה שימחול לו עונו: \n", + "כתב עוד הראב\"ד ואם כסף מעשר אכל יחזרו דמים למקומן א\"א ומשלם מה שאכל וכו'. נראה שבא לומר שיש חסרון לשון בדברי רבינו שכך הוה ליה לכתוב יחזרו דמים למקומן וישלם מה שאכל: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) הלוקח בהמה לזבחי שלמים וכו' עד יצא הקנקן לחולין. משנה בפ״ק דמעשר שני ופירוש יצא העור לחולין שאין צריך לאכול דמיו בירושלים ובר״פ בכל מערבין (עירובין דף כ״ז:) יליף לה מקרא. ומה שחילק בין תגר לשאינו תגר שם בירושלמי ופירש רבינו הטעם שכשהמוכר אינו יודע בסחורה אינו חושב שמכר אלא הבשר והיין בלבד ואינו מקפיד על העור והקנקן ולפיכך יצאו לחולין לפי שלא קנאו במעות מע״ש אבל אם קנאו מסוחר שיודע דמי הקנקן והעור לא יצא דמי העור והקנקן לחולין דודאי מכרו בשיווי העור והקנקן דסתם סוחר מקפיד גם על העור והקנקן ולא מכר לו אלא גם בשיווי העור והקנקן. וקאמר תו התם דהוא הדין ללוקח תגר וצריך טעם למה השמיטו רבינו ואפשר דלא היה גריס לה ואפילו תימא דגריס לה איכא למימר דסבירא ליה דאתי למיפלג ולאוסופי אקמייתא ונקטינן כקמייתא דד״ה היא ועוד דמסתבר טעמיה. \n", + "ועל מה שכתב רבינו לפיכך צריך המוכר לפתוח ראשי הכדים וכו'. כתב הראב\"ד לא ידעתי מה צורך וכו'. ויש לומר דלא משום שיהא לו הנאה בדבר נקט צריך אלא לישנא דמתניתין נקט דקתני מפתיח ואינו צריך לערות וה\"ק אם רצה שלא יצא קנקן לחולין פותח ראשי הכדים, ובשם ספר הבתים מצאתי יראה כי דעת הרב כדי שלא יצא לחולין שלא יהא נבלע עם היין שכיון שפתחן גילה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן ע\"כ. ומ\"ש הראב\"ד ולא עוד אלא אם פתח הפסיד וכו' איני יודע מה הפסד יש למוכר אם הקונה יאכל כנגד קנקנו, ונראה שטעמו לומר דכי אמרינן לא יצא קנקן לחולין היינו לומר שאע\"פ שיחזירו הקנקן לבעליו צריך הוא לאכול כנגדו ואין זה במשמע דעת רבינו. \n", + "ומ\"ש לפיכך צריך המוכר לפתוח ראשי הכדים וכו'. משנה ספ\"ג דמ\"ש (משנה י\"ג) ב\"ש אומרים מפתיח ומערה לגת וב\"ה אומרים מפתיח ואינו צריך לערות וידוע דהלכה כב\"ה ומפרשה רבינו דקאי אמתניתין דפרק קמא דקתני כדי יין סתומות מקום שדרכן לימכר סתומות יצא קנקן לחולין פתוחות לא יצא קנקן לחולין והשתא קאמרי ב\"ש שכדי שלא יצא קנקן לחולין צריך שיפתח הכדים ויערם לגת דלא מיקרו פתוחות לענין זה בלאו הכי ולב\"ה במפתיח ראשי הכדים סגי לשלא יצא קנקן לחולין ואינו צריך לערות. \n", + "ומ\"ש רבינו ואם רצה להחמיר על עצמו וכו'. שם פ\"ג: \n", + "כתב הראב\"ד ואם רצה להחמיר על עצמו וכו'. א\"א פירוש שמדקדק על היין וכו' ופשוט הוא ונראה דליישב לשון להחמיר דקתני אתא ורבינו כתב בפירוש המשנה ואם מכר במדה ואמר מדת כך וכך בכך וכך דמים יצא קנקן לחולין ואפילו היו סתומות וטעמא מפני שיודע דמי היין ובודאי קיבל כל דמי שיווי היין בלא הבלעת הקנקן ולפיכך הקנקן חולין שלא חלה עליו קדושת המעות: \n\n" + ], + [ + "לקחן פתוחות או סתומות וכו' עד לא יצאו דמי הכלי לחולין. שם במשנה מסיים בה בד\"א וכו' במקום שדרכן לימכר פתוחות לא יצא קנקן לחולין, וה\"פ בד\"א שצריך לפתוח הכדים לשלא יצא קנקן לחולין במקום שדרכן לימכר סתומות וכו': \n", + "כתב הראב\"ד ויודע דמי היין והקנקן צריך לאותן הדמים, פירוש שהמוכר יודע כמה שוה היין ואין בו כדי הדמים שקיבל אלא עם הקנקן. ובנ\"א כתוב היין במקום הדמים וה\"פ מאחר שהוא מדקדק כ\"כ וקיבל כל דמי שיווי היין למה לא שייר הקנקן אצלו לכך אמר והקנקן צריך לאותו היין כלומר שאם היו מריקים אותו לכלי אחר היה מתקלקל. וטעם דינים אלו דכיון דמקרא ילפינן מדכתיב וביין מלמד שלוקחים יין על גב קנקן לא ילפינן מקרא אלא כשלוקחם סתומות דהוי יין אגב קנקן אבל פתוחות הוי כלוקח כל דבר בפני עצמו ולא בטל קנקן וכלוקח מן התגר דמיא ולא יצא קנקן לחולין כיון שהם פתוחות אע\"פ שהוא במקום שדרכן למכור סתומות כיון שזה פתחם הוי כלוקח קנקן בפני עצמו ואין זה נקרא יין על גבי קנקן וכן סתומות במקום שדרכן לימכר פתוחות כיון שדרך המקום כן הר\"ז כלוקח אותם פתוחות: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש לקח אגוזים ושקדים וכו'. משנה שם פ\"ק (מ\"ג). \n", + "ומ\"ש לקח חותל של תמרים וכו' קופה של תמרים וכו'. ירושלמי פ\"ק דמע\"ש: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה לו יין וכו' עד קנה מעשר את הקנקן. משנה פ\"ג דמע\"ש (משנה י\"ב): \n", + "הפקיד לתוך הקנקן רביעית חולין וכו' עד את הקנקנים. תוספתא פ\"א ופ\"ב דמע\"ש (דף ס\"ז:) ובירושלמי פרק ג' (הלכה ו') רביעית חולין יש לי בחבית זו יצא קנקן לחולין: \n\n" + ], + [ + "צבי שלקחו בכסף מעשר וכו' לקחו חי ושחטו וכו'. משנה פ\"ג דמע\"ש (משנה י\"א): \n", + "המניח דינר וכו' הוקרו המעות וכו'. משנה פ\"ד דמ\"ש (משנה ח') וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "הלוקח פירות בסלע וכו' עד של דמאי: כתב הראב\"ד א\"א א\"א לזה בלא שיבוש וכו': \n", + "ועתה אבאר דע כי בפ\"ד דמע\"ש (משנה ו') תנן משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן לו סלע ומשתכר בסלע ומע\"ש שלו משך ממנו מעשר בשתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע נותן לו סלע מחולין וסלע של מע\"ש שלו ואם היה ע\"ה נותן לו מדמאי ובירושלמי (הלכה ד') מתניתין דלא כרשב\"ג דתנינן רשב\"ג אומר לעולם משיכתו של מעשר שני הוא פדיונו ומפרש רבינו שקרא במשנה זה מעשר לפירות הנלקחים במעות מעשר וקרא פדייה נתינת הכסף של מעשר וברישא כיון שמשך הפירות נקנו לו בסלע כדין הדיוט ולפיכך אף על פי שהוקרו אינו צריך ליתן אלא סלע והשכר למעשר שכל אותם פירות צריך לאוכלם בתורת מעשר ובסיפא אף ע\"פ שמשך ממנו הפירות בשתים ונקנו לו אם הוזלו לא יפסיד המעשר ולא יתן משל מעשר אלא סלע בלבד. ומה שאמרו בירושלמי מתני' דלא כרשב\"ג לא קאי אלא אסיפא כלומר דלרשב\"ג כשם שברישא נקנו לו הפירות בסלע על ידי משיכה ואע\"פ שהוקרו אינו צריך לתת אלא סלע כשעת משיכה כן בסיפא כיון שמשך הפירות בשתים לצורך מעשר נתחייב המעשר בשתים ואע\"פ שהוזלו הפירות חייב לתת שתים משל מעשר כשעת משיכה והיינו דקתני בדרשב\"ג לעולם כלומר בין ברישא בין בסיפא לעולם בתר שעת משיכה אזלינן דמשיכתו של מעשר הוא פדיונו בין להחמיר בין להקל ואילו לתנא דמתניתין אע\"ג דברישא אזיל בתר שעת משיכה בסיפא לא אזיל בתר שעת משיכה לגבי מעשר אלא בתר שעת פדייה להקל על המעשר. ובזה נסתלק מה שהשיג הראב\"ד על רבינו ממה שאמר בירושלמי מתניתין דלא כרשב\"ג דאמר לעולם משיכתו של מעשר הוא פדיונו ומה שהשיג וכתב ועוד שבוש אחר שהלוקח פירות של חולין להחליפן בכסף מעשר מה עשה המעשר בכאן והלא הפירות שנמשכו חולין הם אטו אפוטרופוס של מעשר הוא שיהא ידו כיד המעשר עכ\"ל. י\"ל שמאחר שהוא משך אותם הפירות על מנת לפרעם ממעות מעשר נתחייבו מעות המעשר בכך לרשב\"ג בין להקל בין להחמיר ולתנא דמתני' להקל על המעשר ולא להחמיר כמו שנתבאר. אך ק\"ל על דברי רבינו מה שכתב שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה שאילו היה שונה בתחלה שאם נתן לו סלע של מעשר בסאה פירות ולא הספיק למשוך הסאה פירות עד שעמדה בשתים נוטל הסאה פירות בסלע שנתן תחלה הוה שייך למיתני שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה אבל השתא דקתני ברישא איפכא שאם משך פירות בסלע ולא הספיק ליתן את הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים אינו נותן אלא סלע היכי שייך למיתני עליה שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה כלפי לייא הא איפכא הוא. ונראה שזו היתה כוונת הראב\"ד במה שכתב א\"א לזה בלא שיבוש שהרי לא נתן לו כסף ובמשיכתו הוא קונה עכ\"ל. ואפשר לומר שרבינו מפרש ונתן הכסף וקם לו כשבא ליתן הכסף יקום ויהיה לו ריוח ואע\"פ שבשער שעת נתינת הכסף היה ראוי לתת שתים יקום לו וירויח ולא יתן אלא סלע וזהו שסיים וכתב בנתינת הכסף קונה כלומר בערך שער שעת נתינת הכסף הוא מרויח: \n", + "ודע דבפרק האיש מקדש מביא משנה זו להוכיח דסתם לן תנא כרבי יהודה דאמר מע\"ש ממון הדיוט הוא ואמרו ת\"ש משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן לו סלע ומשתכר סלע ומע\"ש שלו מני אילימא ר\"מ אמאי משתכר בסלע ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא אלא לאו רבי יהודה ומאחר דאיפסקא הלכתא התם כר\"מ דאמר מע\"ש ממון גבוה הוא נמצא דלית הלכתא כאותה משנה ואע\"פ כן כתבה רבינו אלא ששינה בפירושה כי היכי דתיקום כהלכתא דפשט לשונה דמשך ממנו פירות מעשר בסלע ואינו נותן אלא סלע וקנה כל פירות המעשר שהוא שוה שתים ונמצא שהוא מרויח לעצמו סלע. ורבינו כתב כאן והשכר למעשר וכמו שביארתי לעיל דאזלינן להחמיר משום דמ\"ש ממון גבוה הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ח-ט) נתן לו סלע של מעשר וכו' עד פדייתו היא משיכתו. תוספתא בפ\"ד דמעשר שני בלשון הזה ומה ששנינו והדין ביניהם נ\"ל דהיינו לומר שבמע\"ש העמידו דבריהם על דין תורה שמעות קונות והטעם שנשתנה דין ב' בבות אלו מב' בבות הקודמות משום דהתם שאני שלא נתן מעות המעשר עד לבסוף: \n\n" + ], + [ + "מי שהיו לו פירות חולין וכו' עד אומר כן אף לע\"ה. הכל משנה בפ\"ג דמע\"ש (משנה ד'): \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומותר לחלל פירות מע\"ש וכו'. בפ\"ד דטבול יום (משנה ה') ופ\"ד דמ\"ש: \n", + "כתב הראב\"ד לא בכל ענין כמו שהוא פושט וכו'. ובנוסחא דידן בתוספתא כתוב אם משום חוב מותר וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "המניח דינר של מעשר וכו'. משנה רפ\"ד דמע\"ש (משנה ח') המניח איסר של מעשר שני ואכל עליו י\"א באיסר ואחד ממאה באיסר בית שמאי אומרים הכל עשרה וב\"ה אומרים בודאי י\"א ובדמאי עשרה ופירש רבינו בפירוש המשנה וז\"ל ענין זה המאמר שאם יהיה אותו איסר של מע\"ש של דמאי ואכל בי' חלקים מי\"א חלק האיסר ונשאר עליו חלק מי\"א כבר יצא האיסור לחולין וכו' ואם יהיה האיסר של מע\"ש של ודאי הדין בו א' מק' וכו' ואמרי ב\"ש דכל עשרה בין דמאי בין ודאי כיון שלא נשאר בו כאיסר אלא עשיריתו יצא לחולין אבל אם נשאר בו יותר צריך לאכול כנגדו וכו' ואמרו ב\"ה בודאי י\"א ובדמאי עשרה אבל אם נשאר עליו כאיסר של דמאי עשירית נתחייב לאכול כנגדו וזה לפי שהעיקר אצלינו כי מה שהוא שוה פחות משוה פרוטה אין חוששין לו בכל התורה לא לענין גזל ולא לענין נהנה מן ההקדש ולא לשום ענין וכו' ופרוטה היא אחד משמנה באיסר האיטלקי נמצא עשירית האיסר שמנה עשיריות הפרוטה וכשתוסיף עליהם החומש החייב מי שפודה מע\"ש שלו שכבר ביארנו שהוא רביעית הדבר הנפדה יהיה הכל פרוטה וכשנשאר מהאיסר עשיריתו חוששין עליו לפי שכשמוסיפין עליו החומש יהיה הכל ש\"פ ואם הוא פחות מהעשירית אין חוששין לו לפי שאין בו שוה פרוטה אפילו בתוספת החומש ולפיכך אמרו בודאי י\"א ובדמאי עשרה לפי שאינו חייב בחומש ועשיריתו הוא פחות מש\"פ כמו שביארנו ע\"כ לשונו: \n", + "ומ\"ש שנשאר ממנו פחות מד' חומשי שוה פרוטה. כתב הראב\"ד ז\"ל שהוא שיבוש וראוי להיות שנשאר ממנו ד' חומשי פרוטה עכ\"ל ולע\"ד נראין דברי רבינו מכוונים שאם נשארו ד' חומשי פרוטה כשאתה מוסיף עליו חומש הרי כאן פרוטה שלימה ולא יצא לחולין ולכך צריך שישאר פחות מד' חומשי פרוטה ויש בספרי רבינו חסרון תיבת אלא וכך מצאתי בספר מוגה עד שלא נשאר ממנו אלא פחות מפרוטה והרא\"ש הקשה על פירוש זה דאיך נתיר לזלזל במע\"ש שאין בו ש\"פ להוציאו לחולין לכתחלה דהא אמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה מחללו על מעות הראשונות ועוד דהא קי\"ל דאין מוסיפין חומש על פדיון שני וזה פדיון שני הוא ועוד שאמרו בירושלמי ב\"ש כר\"א הנאמן על השני נאמן על הראשון ולפי פי' זה אין ענין לב\"ש בדר\"א ולראשונה יש לתרץ דהא אסיקנא דחזקיה אין בחומשו קאמר אבל בקרן יש יותר מג' פרוטות כמבואר בדברי רבינו בפ\"ה, והר\"י קורקוס ז\"ל כתב דעי\"ל דאם מתחלה היה פחות מש\"פ לבד ודאי שאין לזלזל בו ולהוציאו לחולין לכתחלה אלא הכא הרי אותו פחות מש\"פ הנשאר כאילו נתחלל על מה שאכל והוי כמו הבלעה שאין אדם מצמצם מעותיו ודמי לדחזקיה ואין זה זילזול וגם זה חילול מעשר הוא ואין אדם מצמצם בחילול שהרי אם היה לו פחות מפרוטה מחללו על מעות אחרות שחילל עליהם כבר מטעם זה דמסתמא יש בהם תוספת דאין אדם מחלל בצמצום כי ירא פן יפחות וכיון שכן גם כן החילול עצמו אם ישאר פחות מפרוטה לא נחוש לו דאומרין שהיה לו תוספת וזה נכון ומכל מקום ודאי דלכתחילה אין אומרים לו אכול ט' חלקים ותניח העשירית אם אכל שמנה אומרים לו אכול שנים אבל אם אכל אחת אז אותו עשירית הנשאר כיון שהוא פחות מש\"פ אין חוששין לו מטעם שנתבאר עכ\"ל. ולי אין צורך לידחק בכל זה שהתירוץ הראשון הוא אמת וא\"כ קושיא מעיקרא ליתא וקושיא שניה נמי ליתא דהא דאין מוסיפין חומש בפדיון שני היינו על החומש דוקא אבל על הקרן גם בפדיון שני מוסיף חומש כדאיתא בפרק הזהב ומבואר בדברי רבינו בפ\"ה. ולשלישית שהקשה מהירושלמי הנה ר\"ש פי' משנה זו ע\"פ הירושלמי והקשה עליו הרא\"ש ור\"ש עצמו נתקשה בפירוש הירושלמי ואליהו עתיד לפרש. ופירוש רבינו במשנה מחוור וה\"ר עובדי' ז\"ל לא כתב אלא פירוש זה אע\"פ שבמקומות אחרים דרכו לימשך אחר פירושי רבינו שמשון: \n\n" + ], + [ + "טמאים וטהורים שהיו אוכלים וכו'. משנה ספ\"ב דמע\"ש (משנה י'): \n", + "וכתב הראב\"ד שלא יטמאוהו א\"א פירשו בגמרא וכו' ויש לדקדק הא בדאורייתא אין ברירה ושמא לכך נתכוון הראב\"ד להשיג על רבינו למה פסק כמשנה זו דהא אתיא דלא כהלכתא ומ\"מ על מ\"ש הראב\"ד בשם הגמ' יש לדון דהכי איתא בירושלמי (הלכה ד') על משנה זו מה נן קיימין אם באומר מכבר משקה מעורב הוא ואם באומר לכשישתו למפרע חולין שתו אלא כי נן קיימין באומר מכבר לכשישתה, ונראה דה\"פ אם באומר מכבר כלומר אם באומר מעכשיו תהא מחוללת סלע זו על מה שישתו טהורים משקה מעורב ונמצאו טמאים שותים מעשר ואם באומר לכשישתו תהא מחוללת עליו למפרע חולין שתו שבשעה ששתו עדיין לא נתחלל והיאך יתחלל לאחר שכבר שתו אותו אלא באומר מכבר לכשישתו כלומר סמוך לעת שמתחילים לשתות תהא סלע זו מחוללת עליו דהשתא חל החילול קודם שיתחילו לשתות ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפירש היין מהכד לפיהם דהשתא אינו ענין לברירה. והראב\"ד מפרש דמדבר לכשישתו היינו מעכשיו לכשישתו והרי זה ברירה. ומכל מקום יש חסרון לשון בדברי הראב\"ד וצריך להגיה אלא מעכשיו לכשישתו ורבינו העתיק המשנה כצורתה כמנהגו בכמה מקומות. \n", + "ומה שכתב ובלבד שלא יגעו הטמאים במאכל וכו'. פשוט הוא ובירושלמי בטמאים טמאים טמא מת שאין כלי חרס מיטמא מאחוריו אבל בטמאים טומאת זיבה שהזב מטמא בהיסט לא במה דברים אמורים כשאין אחר מערה אבל אם יש אחר מערה אפילו טמאים טומאת זיבה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "נטע רבעי הרי הוא קדש וכו'. ומ\"ש ודינו להאכל בירושלים לבעליו וכו'. כ\"כ רבינו בסה\"מ שלו סי' קי\"ט וז\"ל נטע רבעי דינו שיעלהו לירושלים ויאכלוהו שם בעליו כמו מעשר שני בשוה ואין לכהנים בו כלום שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו משך הכתוב כל הקדשים ונתנם לכהן ולא שייר מהם אלא תודה ומעשר ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומע\"ש ונטע רבעי שיהיו לבעלים עכ\"ל. והוא בסיפרא ובפרק בתרא דמע\"ש (הלכה ב') ירושל' כתיב ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתה ר\"י הגלילי אומר הרי את כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית מה פירות חמישית לבעלים אף פירות רביעית לבעלים. ובסיפרא פרשת קדושים נתבאר שטעון הבאת מקום כמעשר: \n", + "ומה שכתב וכשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא. ירושלמי פ\"ז דפאה ופ\"ה דמע\"ש ובתשובות להרמב\"ן סימן קנ\"ו הביא הירושלמי הזה ופלפל בו והעלו דנטע רבעי נוהג אפי' בח\"ל ושכן דעת כמה גדולים מכל מקום פשט הירושלמי כדברי רבינו. \n", + "ומ\"ש ובנטע רבעי הוא אומר וכו' צריך להתפרש כמו שנתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "הרוצה לפדות נטע רבעי וכו' ואם פדהו לעצמו מוסיף חומש. משנה פרק חמישי דמעשר שני (משנה ג') ובפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד): \n", + "ומה שכתב ואין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשר וכו'. בסיפרא פרשת קדושים. \n", + "ומה שכתב ואין פודים אותו במחובר וכו' תוספתא בסוף מעשר שני (דף ס\"ח:) כרם רבעי וכו' בית שמאי אומרים אין פודים אותם ענבים אלא יין ובית הלל אומרים יין וענבים אבל הכל מודים שאין פודים במחובר לקרקע. כתוב בתשובות להרמב\"ן סימן קנ\"ז וז\"ל הרמב\"ם נתן טעם למה אין פודים אותו במחובר מפני שהוא כמעשר שני ואין מעשר שני במחובר ורבינו שמשון כתב שאי אפשר לומר טעם זה משום דבפרק מרובה משמע דפדיון במחובר מועיל דבר תורה דאמרינן התם א\"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואקשינן עלה מדתנן הצנועים מניחים המעות ואומר כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות הללו ופרקינן לא תימא כל הנלקט אלא כל המתלקט כלומר דקודם לקיטה היו הצנועים פודים ולא אחר לקיטה שכבר זכו בהם אחרים ולא היה כח ביד הבעלים לחלל ע\"כ. ומכאן קשה לדברי הרמב\"ם ואע\"ג דאסיקנא התם אלא לעולם כל הנלקט מ\"מ לאו מכח קושיא זו שאין פודין נטע רבעי במחובר חזר בו אלא דבכדי לא משבשינן וכ\"ש ממאי דמתרצינן מעיקרא ואמרינן אימא כל המתלקט שמעינן דמדאורייתא אית ליה פדיון אפילו במחובר וקשיא הא שמעתא דמרובה אתוספתא ומעשים בכל יום שפודים במחובר, ועם מ\"ש רבינו שמשון נתיישב שהוא ז\"ל פי' דטעמא דאין פודין במחובר לפי שאינם בקיאים בשומא בעודו במחובר והא דמחללין גבי צנועים התם עבוד שלא יכשלו וזה נכון ומכלל דבריו בזמן הזה שאין מדקדק בשוויו אלא כשמואל דאמר אם חיללו על ש\"פ מחולל הילכך מוקמינן ליה אדינא דאורייתא ואפילו במחובר שפיר דמי עכ\"ל. ולענין מה שהקשה על רבינו מפרק מרובה י\"ל דכיון דאסיקנא אלא לעולם כל הנלקט אע\"ג דלאו מכח קושיא זו דאין פודין במחובר הדר ביה איכא למימר אה\"נ דאי לא הוה אידך קושיא הוה מהדר מכח האי קושיא דאין פודין במחובר ונכון הדבר לומר כן כדי שלא לדחות תוספתא השנויה סתם בלא מחלוקת: \n", + "ומ״ש לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר. בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד:) והתנן הפודה מע״ש שלו מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו בין שניתן לו במתנה וכו' מי מצי יהיב ליה והא גמר קדש קדש ממעשר אלא לאו רבי יהודה ומשני לעולם רבי מאיר והב״ע כגון דיהיב כשהוא סמדר ודלא כרבי יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי. ומ״מ י״ל למה שינה רבינו וכתב בוסר במקום סמדר דמשמע דבוסר גדול מסמדר וע״כ לא שרינן אלא סמדר ולא בוסר ואין לומר שטעמו משום דמשמע ליה טעמא דשרינן סמדר משום דאינו פרי ובוסר נמי אינו פרי שהרי כשהגיע לכפול הלבן מברכין עליו בורא פרי האדמה וצריך עיון. \n", + "ומה שאמר ודינו בשאר הדברים וכו': \n\n" + ], + [ + "והפודה כרם רבעי רצה פודהו ענבים רצה פודהו יין. תוספתא פרק חמישי דמ\"ש וכב\"ה. \n", + "ומה שכתב וכן הזיתים. ומה שכתב אבל שאר הפירות אין משנין מברייתן. משנה בפי\"א דתרומות (משנה ג') ושאר כל הפירות אין משנין אותן מברייתן בתרומה ומע\"ש אלא זיתים וענבים. ונטע רבעי יליף קדש קדש ממעשר: \n\n" + ], + [ + "כרם רבעי אין לו לא שכחה וכו'. משנה בפ' בתרא דמע\"ש (משנה ג') ופ\"ז דפאה (משנה ו') ב\"ש אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות וכו' וב\"ה אומרים כולו לגת וטעמא דב\"ה דילפי קדש קדש ממעשר: \n", + "ומה שכתב ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "ענבים של כרם רבעי וכו'. משנה פ\"ה דמע\"ש (משנה ב'): \n", + "ומ\"ש ושאר כל הפירות וכו'. שם בירושלמי שמתחלה לא גזרו אלא על הענבים: \n\n" + ], + [ + "כיצד פודין נטע רבעי וכו' עד כל הנלקט מפירות אלו מחולל על המעות הללו. משנה בפ\"ה דמע\"ש (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "ומ״ש רבינו מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמיטה וכו' וגם כתב והצנועים היו מניחים את המעות בשנת השמטה. כרשב״ג דהלכה כמותו כדאמרינן בפ' מרובה (בבא קמא דף ס״ט): \n", + "כתוב בתשובות להרמב\"ן סי' קנ\"ו על מה שכתב רבינו והצנועים היו מניחים את המעות וכו'. אינו מחוור דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש וכו' ואע\"ג דמתניתין קתני הנלקט אנן לא קי\"ל כסתמא זו אלא כסתמא אחרינא דאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל וכדמסיים עליה קרא ואי כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. ואולי דעת הרב דשאני נטע רבעי דכיון דממון גבוה הוא ואפי' הכי אוקמיה רחמנא ברשותיה לאחולי מש\"ה לא איכפת לן ביה אי מחיל ליה ואפי' כי ליתיה ברשותיה דסוף סוף אפילו כי איתיה ברשותיה לאו דיליה הוא ואפ\"ה מצי מחיל ליה וכדאמר רבא התם בפ' מרובה אי לאו דאמר רבי יוחנן צנועים ורבי דוסא אמרו דבר אחד ה\"א מאן תנא צנועים ר\"מ היא לאו אמר ר\"מ מעשר ממון גבוה הוא ואפילו הכי לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה דכתיב ואם גאול יגאל איש ממעשרו וכו' קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש כ\"ר נמי גמר קדש קדש ממעשר וכו' מה קדש דכתיב גבי מעשר אע\"ג דממון גבוה הוא וכו' לענין אחולי אוקמיה רחמנא ברשותיה [הילכך אע\"ג דליתיה ברשותיה מצי מחיל] דהא כי איתיה ברשותיה לאו דידיה הוא ומצי מחיל והא ליתא דהא רבא לא פליג אדרבי יוחנן אלא אי לאו דאמר רבי יוחנן ליתא להאי טעמא וכיון שכן הוא דצנועים ליתא כלל דאי אמר כל הנלקט לא הוי פדיון דלאו ברשותיה וכדר' יוחנן ואי אמר כל המתלקט לא אפשר משום דבדאורייתא אין ברירה ולא ידענא לה פתר להא דצנועים לפסק הלכה עכ\"ל. וי\"ל לדעת רבינו דלא דחינן מתניתין מהלכתא משום דלפי האמת ליכא לאקשויי מדצנועים להא דאמר רבי יוחנן זה אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו משום דאע\"ג דאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו יכול הוא לחלל דבר שאינו ברשותו וכמו שהוכיחו התוספות בדיבור המתחיל הוא דאמר כצנועים ואם כן כל מאי דשקיל וטרי גמרא ומסיק דרבי יוחנן לית ליה דצנועים היינו לפום מאי דקס\"ד דכשם שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כך אינו יכול לחלל דבר שאינו ברשותו אבל לפום קושטא דמילתא שפיר מצי סבר ר' יוחנן שאדם יכול לחלל דבר שאינו ברשותו וכדצנועים והא דאמר רבא אי לאו דאמר רבי יוחנן צנועים ורבי דוסא אמרו דבר אחד ה\"א מאן תנא צנועים ר\"מ היא וכו' היינו לומר דאפילו למאי דקס\"ד לדמויי חילול להקדש ה\"א דרחמנא אוקמיה ברשותיה לענין חילול אבל לפום קושטא לא צריכין להכי דבלאו הכי שפיר יכול לחלולי נטע רבעי של חבירו שלא מדעתו וכדאמרן: \n\n" + ], + [ + "באחד בתשרי ר\"ה לערלה ולרבעי. משנה פ\"ק דר\"ה (דף י'): \n", + "ומ\"ש אלא ל' יום בשנה חשובים שנה וכו' עד מר\"ה של שנת י\"ד עד סופה. שם וכר' יוסי ור' יהודה דאיפסיקא הלכתא כותייהו בס\"פ הערל לרב דהלכה כוותיה באיסורי ומפרש רבינו כפירוש התוספות דאערלה קאי: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(י-יב) ומ\"ש ואם נתעברה השנה נתעברה לערלה ולרבעי. ומה שכתב נטע הנטיעה מר\"ח תשרי וכו'. זהו דעת רבינו שסובר שכשאמרו ופירות נטיעה זו אסורים עד ט\"ו בשבט לא אמרו אלא דוקא בנטיעה שהקלנו עליה מתחלתה שעלו לה ל' יום לשנה שלימה ולפיכך מחמירים עליה בסופה והיינו דאמר פירות נטיעה זו וכתב הר\"ן שהרז\"ה חולק ופלוגתא היא בירושלמי וכתב הראב\"ד הירוש' הזה בהשגות וז\"ל. א\"א דבר זה הוציא מהירושלמי של ר\"ה וכו'. ויש לתמוה על מ\"ש הר\"ן דפלוגתא היא בירושלמי דלפי האמת לאו פלוגתא היא דאע\"ג דאקשי ליה אפילו נטעו ל' יום לפני ר\"ה יהא אסור עד ל' יום לפני ר\"ה הרי השיב לו ושתק ועוד דהאי דאקשי ליה אפילו נטעו ל' יום לפני ר\"ה אינו סותר דין זה שכתב רבינו וק\"ל: \n", + "מונה שלש שנים מיום ליום. כתב הראב\"ד מיום ליום שאמרו מט\"ו לשבט עד ט\"ו לשבט וכו'. ואני אומר שמ\"ש שאינו ר\"ל מראש תשרי לראש תשרי לפי שאינן שלימות וכו' פשוט הוא ולא הוצרך רבינו לבארו אבל מה שכתב מט\"ו בשבט לט\"ו בשבט אינו מדוקדק שכבר אפשר שיהיה קודם לכן או אחרי כן כי המנין הוא מיום הנטיעה ועוד י\"ד ימים של קליטה ופשוט הוא: \n", + "וראיתי לגאונים דברים וכו'. נראה שכיון לדברי בה\"ג שכתבו התוס' ורבינו שמשון והרא\"ש ודחאום בשתי ידים ורבינו תלה הדבר בט\"ס: \n\n" + ], + [ + "העלין והלולבין ומי הגפנים וכו' עד והנובלות כולן אסורות. משנה פ\"ק דערלה (משנה ז') ובת\"כ מייתי לי' מקרא וכבר כתבתי לעיל דלית הלכתא כר' יוסי דאמר הסמדר אסור: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל שהוא חייב בערלה יש לו רבעי וכו'. ירושלמי בפ\"ק דערלה כל שאין לו ערלה אין לו רבעי והיינו דוקא בארץ דאילו בח\"ל הרי נטע שהוא חייב בערלה מן ההלכה ואינו חייב ברבעי כמבואר בפ' זה ובפ\"י ממאכלות אסורות: \n\n" + ], + [ + "הנוטע אילן מאכל וכו'. משנה בפ\"ק דערלה (משנה א'): \n", + "נטעו לסייג וכו'. ירושלמי שם: \n", + "נטעו שלש שנים לסייג וכו'. ג\"ז שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "נטע אילן וחשב וכו'. משנה שם לר' יוסי ונראה שסובר רבינו דלא אתא לאיפלוגי את\"ק אלא לפרושי ויש הוכחה לזה מהירושלמי דמוקי לרבי יוסי בין לרשב\"ג בין לרבי וכן פסק הרא\"ש כר\"י: \n", + "והצלף חייב בערלה האביונות בלבד וכו'. בריש פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ו) מסיק הלכתא כמר בר רב אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין: \n\n" + ], + [ + "הנוטע לרבים וכו'. משנה שם בפרק קמא (מ\"ב) וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש בתוך שדהו שם בירושלמי: \n", + "ומ״ש שנאמר ונטעתם אפילו לרבים. בר״פ כל שעה (פסחים דף כ״ג) ואע״פ ששם אמרו לרבנן ונטעתם ליחיד משמע כתב רחמנא לכם להביא הנטוע לרבים לא חשש רבינו. \n", + "ומ\"ש בד\"א בא\"י וכו' [ירושלמי שם]: \n\n" + ], + [ + "הנוטע ברשות הרבים או בספינה והעולה מאליו. משנה שם פ\"ק דערלה והוסיף רבינו וכתב ברה\"י משום דתני בתוספתא דערלה העולה מאליו x פטור. ובהכי ניחא מאי דתניא בסיפרא ונטעתם פרט לעולה מאליו דלא תיקשי דמתניתין ברה\"י ודסיפרא בר\"ה: \n", + "ומ\"ש ונכרי שנטע בין לישראל בין לעצמו. בפיהמ\"ש כתב רבינו דדוקא בנטע לישראל וכאן חזר בו משום דבכמה דוכתי משמע בנטע העכו\"ם לעצמו אסור משום ערלה כמו שכתב ה\"ג: \n\n" + ], + [ + "העולה מאליו במקום חורשים וכו' עד חייב בערלה. ירושלמי פ\"ק דערלה: \n\n" + ], + [ + "הנוטע למצוה וכו'. גם זה שם בירושלמי: \n", + "הקדישו ואחר כך נטע וכו'. גם זה שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה וכו'. גם זה שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה. ג\"ז שם בירושל': \n", + "זה שנטעו עכו\"ם עד שלא באו לארץ פטור וכו' עד משעת ביאה. ג\"ז שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שהרכיב אילן מאכל וכו'. ג\"ז שם בירושל': \n", + "ויש לנכרי נטע רבעי וכו'. משנה פ\"ג דתרומה (מ\"ט) וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "אחד הנוטע גרעינה כו'. בסיפרא פ' קדושים נטע ייחור מניין תלמוד לומר כל עץ. ויש בספרי רבינו חסרון וכן מצאתי בספר מוגה או שעקר את כל האילן ממקומו ונטעו במקום אחר: \n", + "זעזעו ולא עקרו וכו' עד ואם לאו חייב. משנה פירקא קמא דערלה (מ\"ג): \n\n" + ], + [], + [ + "אילן שקצצו מעם הארץ וכו'. ירושלמי ספ\"ק דשביעית וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "אחד הנוטע ואחד המבריך וכו'. בפ\"ק דר\"ה (דף ט':) משמע בברייתא דמבריך ומרכיב חייב בערלה ובסיפרא תניא ונטעתם פרט למבריך ומרכיב ותירצו רבינו ורבינו שמשון בפירוש המשנה פ\"ק דערלה (מ\"ה) דההיא דסיפרא מיירי בשלא נפסקה מן האב והיא יונקת ממנו וההיא ברייתא דפירקא קמא דר\"ה בשנפסקה וכ\"כ הר\"ן דפירקא קמא דר\"ה בהלכות ערלה: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש גדל זה הילד שהבריך ועשה פירות וכו'. משנה פ\"ק דערלה הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה בריכה שנפסקה והיא מליאה פירות אם הוסיף במאתים אסור: \n\n" + ], + [ + "ילדה שסיבכה בזקנה והיו פירות בילדה וכו'. מימרא בפרק הנודר מן הירק עלה נ\"ז: \n\n" + ], + [ + "אילן שהבריך ממנו בד אחד בארץ וכו'. משנה פ\"ק דערלה (משנה ה') אילן שנעקר ובו בריכה והוא חיה ממנה חזרה הזקינה להיות כבריכה. ויש בספרי רבינו תיבת מפני מיותרת וצריך למוחקה: \n\n" + ], + [ + "הרי שהבריך בד אחד בארץ וצמח וכו'. שם במשנה כתבתיה בסמוך הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה: \n\n" + ], + [ + "אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה מן השרשים חייב. תוספתא אלא ששם שנויה בסגנון זה אילן העולה בין מן הגזע בין מן השרשים חייב רבי יהודה אומר העולה מן הגזע חייב מן השרשים פטור ורבינו גירסא אחרת היתה לו ששנוי בה בדברי ת\"ק מן הגזע פטור מן השרשים חייב. ובפרק x המוכר פירות פירשו רואה פני חמה זהו גזע שאינו רואה פני חמה זהו מן השרשים: \n", + "ילדה פחותה מטפח וכו' עד לשאר האילנות. בס\"פ משוח מלחמה עלה מ\"ג: \n\n" + ], + [ + "נוטעין יחור של ערלה וכו'. משנה פ\"ק דערלה (משנה ט') \n", + "ומה שכתב ואם עבר ונטע וכו'. בס״פ כל הצלמים (עבודה זרה מ״ח:) וטעמא משום דזה וזה גורם מותר: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש וכן אין מרכיבין כפניות של ערלה וכו'. משנה שם בפ\"ק דערלה: \n", + "ומ\"ש עבר והרכיב מותר וכו'. כבר נתבאר בסמוך: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה להתודות לפני ה' וכו' שנאמר כי תכלה לעשר וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ב-ג) ומ\"ש ואין מתודין וידוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני וכו' עד בין פירות הארץ. משנה וירושלמי בפרקא בתרא דמע\"ש (משנה י') וכתוב בספרי רבינו אחר השנה שמפרישין בה מעשר שני והוא ט\"ס וצריך להגיה מעשר עני במקום מעשר שני: \n\n" + ], + [ + "אין מתודין אלא ביום כו'. משנה בסוף פרק ב' דמגילה (דף כ':): \n", + "ובין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות: כתב הראב\"ד זה שיבוש שהוידוי אינו אלא לפני ה' ואין לפני ה' אלא בבית עכ\"ל. ואפשר לומר שטעם רבינו שכיון שהוא חייב לבער אפילו שלא בפני הבית למה ימנע מלהתודות ואי משום לפני ה' אינו מוכרח דבכל מקום הוי לפני ה' היכא דליכא מקדש או בדיעבד: \n\n" + ], + [ + "וידוי זה נאמר בכל לשון וכו'. משנה ר״פ אלו נאמרים (סוטה דף ל״ב:): \n", + "וכל אחד ואחד וכו': \n\n" + ], + [ + "ומצותו במקדש וכו' ואם התודה בכל מקום יצא. כבר נתבאר: \n\n" + ], + [ + "אינו מתודה עד שלא ישאר אצלו וכו'. פשוט הוא ומבואר במשנה פ\"ה דמע\"ש: \n", + "וערב י\"ט האחרון היה הביעור. משנה בפרקא בתרא דמע\"ש (משנה ו') ובספרינו כתוב ערב י\"ט הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה הביעור וגירסת רבינו אחרון במקום ראשון ויש להוכיח כן מדאמרינן בירושלמי (הלכה ה') ויתודה בי\"ט הראשון של פסח כדי שיהא לו מה לאכול ברגל ויתודה בשחרית עד כאן מצוה הוא לאכול. ואם איתא שהביעור היה מעי\"ט הראשון הרי לא היה לו מה לאכול ברגל: \n", + "ומ\"ש ולמחר. שם במשנה (משנה י') במנחה ביו\"ט האחרון היו מתודים: \n\n" + ], + [ + "כיצד הוא עושה וכו'. משנה ו' שם. \n", + "ומ\"ש הרי זה מבערן ומשליך לים או שורף. זהו פי' מה ששנינו שם במשנה מע\"ש והביכורים מתבערים בכל מקום. ומה שהשוה נטע רבעי למעשר שני הוא מדאמרינן בפרק שני דקידושין דיליף קדש קדש ממעשר וגם ממה ששנינו בפרק בתרא דמע\"ש בערתי הקדש זה מע\"ש ונטע רבעי. \n", + "ומה שכתב נשאר אצלו מעשר שני של דמאי אינו חייב לבערו. משנה פרק קמא דדמאי (משנה ב') הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור: \n", + "ומ\"ש נשאר אצלו ביכורים הרי הם מתבערים בכ\"מ. שם במשנה וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש במה דברים אמורים ששורף ומבער וכו' אבל אם נשאר תבשיל וכו'. שם במשנה וכבית הלל. \n", + "ומ\"ש וכן יין ותבלין הרי הם כמבוערים. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "פירות שלא הגיעו לעונת המעשרות וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו וכו'. ג\"ז משנה שם: \n", + "ומ\"ש אבל אינו יכול להקנות להם המעשר בחליפין וכו'. נראה שלמד כן מעובדא דרבן גמליאל וזקנים ששנינו שם ונתקבלו זה מזה שכר ולמה הוצרכו לכך יותר נקל היה להקנותם בקנין סודר אלא מפני שנראה כמכירה: \n\n" + ], + [ + "ומניין שאינו יכול להתודות וכו' עד אינו יכול להתודות. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "נשרף טבלו אינו יכול להתודות וכו'. ירושלמי שם: \n", + "ובזמן שהיו נותנין מעשר ראשון לכהנים וכו'. פ' עגלה ערופה (סוטה דף מ״ח): \n\n" + ], + [ + "מי שאין לו אלא מעשר שני בלבד וכו' עד אינו מתודה. ירושלמי בפ\"ב דבכורים: \n\n" + ], + [ + "לא עברתי ממצותיך שלא הפריש ממין על שאינו מינו וכו' עד סוף הפרק. משנה בסוף מעשר שני (משנה יא יב): \n", + "סליקו להו הלכות מע\"ש ונטע רבעי \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0ca99d94de01be13e05c84c7d51c89ba4cccd729 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,840 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tithes", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מעשרות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [ + [ + "אחר שמפרישין תרומה גדולה וכו'. בפרק ג' דתרומות (משנה ז') דתרומה קודמת למעשר ראשון וראשון לשני: \n\n" + ], + [ + "מעשר ראשון מותר באכילה לישראל. בפ' יש מותרות (יבמות דף פ״ה:) תנן בת ישראל מאורסת ללוי וכו' לא תאכל במעשר ופריך בגמרא ותהא זרה זרה מי לא אכלה במעשר אמר רב נחמן אמר שמואל הא מני ר״מ היא דאמר מע״ר אסור לזרים דתניא תרומה לכהן ומע״ר ללוי דר״מ ר' אלעזר בן עזריה אומר נותנו אף לכהן ולכאורה הוה משמע דהלכה כר״מ דסתם לן תנא כוותיה ועוד דאפילו ר״א בן עזריה לא קאמר דמותר לזרים אלא דמדחזינן דמקשה גמרא בפשיטות ותהא זרה זרה מי לא אכלה במעשר משמע דמילתא דפשיטא היא ופירש״י דטעמא משום דכל זר לא יאכל קדש כתיב ומעשר ראשון לאו קדש איקרי ואכתי איכא למיבעי האי פשיטותא כמאן לא כר״מ ולא כר״א בן עזריה וי״ל דאמרינן בגמ' מ״ט דר״מ דכתיב כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה מה תרומה אסורה לזרים אף מעשר אסור לזרים ורבנן מה תרומה טובלת אף מעשר טובלת וכדתניא רבי יוסי אומר וכו' הרי דרבנן פליגי אר״מ ונקטינן כוותייהו. \n", + "ומ\"ש ומותר לאכלו בטומאה וכו' בפרק יש מותרות יליף לה מקרא. \n", + "ומ\"ש שמעשר ראשון חולין וכו': לפיכך בת לוי שנשבית וכו' עד אסורה במעשר. בפרק האשה רבה עלה צ\"א: \n\n" + ], + [ + "לויים וכהנים מפרישין וכו'. בסיפרי פרשת קרח (דף כ'): \n\n" + ], + [ + "אין מוציאין המעשר מיד הכהנים וכו' וכן כל מתנות כהונה וכו'. בפרק הזרוע עלה קל\"א תניא ארבע מתנות עניים שבכרם אפילו עני שבישראל מוציאין מידו וכו' ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים והקיבה אין מוציאין אותן מידו לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי ומסיק התם במע\"ר נמי אין מוציאין אך קשה דתניא בתר הכי זה הכלל כל דבר שהוא בקדושה כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה מוציאים אותם מידם וכל דבר שאינו בקדושה כגון הזרוע והלחיים והקיבה אין מוציאים אותם מידם וא\"כ היאך סתם רבינו וכתב דכל מתנות כהונה אין מוציאין אותם מכהן לכהן וי\"ל שראה רבינו לדחות ההיא ברייתא מקמי מתניתין דספ\"ק דפאה כהנים ולוים שלקחו את הגורן המעשרות שלהם עד שימרחו ואמרינן בירושלמי דקנסא הוא כדי שלא יקפצו לגרנות משמע דבשלהם אין מוציאין מידם ואף בלוקחים אם לקחו קודם שימרחו אין מוציאין מהם: \n", + "ועזרא קנס את הלויים בזמנו וכו'. בפרק יש מותרות (יבמות דף פ״ו ע״ב) ובפרק ב' דכתובות אמרינן דלויים קנסינהו עזרא וממ״ש רבינו בזמנו משמע דלא קנס אלא ללוים שבדורו בלבד ויש לתמוה דהא בפרקים הנזכרים משמע דאף לדורות דבתר הכי קניס. ויש לומר דאיתא בהני פירקי ת״ר מע״ר ללוי דברי ר״ע ר' אלעזר ב״ע אומר לכהן לכהן ולא ללוי אימא אף לכהן והשתא לר״ע דקי״ל כוותיה דמדין תורה ללוי דוקא כי קנסינהו עזרא היינו שיהיה גם לכהן והיינו דבתר עזרא מצינו שהיו נותנים ללוים וכדתנן בסוף מסכת מעשר שני (משנה ט') שר״ג נתן מעשר ראשון לר' יהושע שהיה לוי ובפרק כל הגט (גיטין דף ל') תנן המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם מחלקם ואיתא נמי התם ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לאביך בידי ובפרק הזרוע אמרינן מעשר ראשון דלוי הוא הילכך ע״כ לומר דכי קנס עזרא שלא יתנו ללוים אלא לכהנים בלבד לא קנס אלא בזמנו אבל אח״כ נשאר הדבר שמי שרוצה ליתן ללוים כדינו יתן ומי שיתן לכהנים יתן ובהכי ניחא קרא דכתיב בנחמיה ואדעה כי מניות הלוים לא ניתנה ויברחו איש לשדהו שזה היה מפני קנס עזרא ואח״כ כדי שישובו תקנו שיתנו להם ואמרו שיתנו גם לכהנים מי שירצה כדי שלא לבטל דברי עזרא לגמרי כנ״ל ליישב דברי רבינו כדי שתהא תיבת בזמנו מדוקדקת וכן יש להוכיח ממה שכתב רבינו בסוף הלכות מעשר שני ובזמן שהיו נותנים מעשר לכהנים לא היו מתודים ואם איתא כך הל״ל ובזמן שאין נותנים מעשר אלא לכהנים: \n\n" + ], + [ + "האוכל פירותיו טבלים וכו'. בר״פ הזרוע (חולין דף ק״ל ע״ב): \n", + "ומ״ש ובח״ל מותר לאדם וכו'. בפרק עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n\n" + ], + [ + "מעשרין ממקום זה וכו'. בפרק ב' דבכורים (משנה ה') שנינו תרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף ומשמע דכ\"ש למעשר עצמו. \n", + "ומ\"ש אבל אין מעשרין ממין על שאינו מינו פרק בתרא דבכורות (דף נ\"ד) וירושלמי בפ\"ב דתרומות. \n", + "ומ\"ש ולא מן החייב על הפטור וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) כל שאמרנו בתרומה וכו'. ירושלמי שם פ\"ק: \n", + "האומר לחבירו הריני מעשר על ידיך וכו'. ירושלמי פרק ב' דמעשר (הלכה א') והטעם דכיון שהשליח פתח לומר שהוא רוצה לעשר על ידו חזקתו שעשה שליחותו מה שאין כן כשלא פתח הוא: \n\n" + ], + [ + "החרובין אינם חייבים במעשרות וכו'. בפ\"ק דר\"ה (דף ט\"ו:) אמרינן ולימא ליה כי אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן ואין משם ראיה דאיכא למימר התם משום דתרומת כל האילנות בר מתירוש ויצהר דרבנן וכמו שכתב הראב\"ד אף לא שאר אילנות וכו' ואנהירינהו לעיינין שכתב דנראה דחרובי שיטה וצלמונה קאמר דפטורים לגמרי שאינם מאכל אדם והכי איתא בסיפרי עכ\"ל. ובירושלמי ריש מעשרות נמי איתיה ואע\"ג דבירושלמי דמעשרות פרק ג' קאמר חרובין מאכל בהמה הן ולא מפליג בין חרובי שיטה וצלמונה לשאר חרובין ל\"ק דאיכא לאוקמי בחרובי שיטה וצלמונה דוקא אבל ק\"ל דמשמע דאע\"ג דדריש לה מקר' דאפילו מדבריהם פטרינן להו דאל\"כ מה בין חרובי שיטה וצלמונה לשאר חרובין דהא החרובים הטובים אינם חייבים אלא מדבריהם כשאר פירות האילן חוץ מתירוש ויצהר וא\"כ חרובי שיטה וצלמונה פטורים אפילו מדבריהם ואי רבינו בחרובי שיטה וצלמונה איירי היאך כתב שהם חייבים מדבריהם וי\"ל דרבינו לטעמיה שהוא סבור דדגן תירוש ויצהר לאו דוקא דה\"ה לכל דדמי להו וכמו שכתב ברפ\"ב מהלכות תרומות וא\"כ החרובים הטובים חייבים מן התורה וחרובי שיטה וצלמונה פטורים מן התורה וחייבים מדבריהם. ודע שראיתי בגירסת הראב\"ד כדברי רבינו לפי שאינם מאכל רוב אדם והיא גירסא נכונה שאם לא היו מאכל אדם כלל לא היו חייבים אפילו מדבריהם: \n", + "והשקדים המרים וכו'. בפ\"ק דחולין (דף כ\"ה:) ת\"ר שקדים המרים קטנים חייבים גדולים פטורים מתוקים גדולים חייבים קטנים פטורים רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו זה וזה לפיטור ואמרי לה זה וזה לחיוב וכו' הורה ר' חנינא כדברי האומר זה וזה לפיטור ודעת רבינו כדעת המפרשים שפירשו זה וזה לפיטור מרים בין קטנים בין גדולים וכן מוכיח בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "אילן שנטעו בתוך הבית וכו'. ירושלמי בפ\"ק דערלה (הלכה ב'). \n", + "ומ\"ש רבינו ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם שהרי תאנה העומדת בחצר וכו'. דין תאנה העומדת בחצר בפרק ג' דמעשרות (משנה ח') וכתב ע\"ז הראב\"ד לא נ\"ל כן בגמרא דמעשרות שנחלקו ר\"ע ורבנן וכו'. מחלוקת זה הוא בפירקא בתרא דמעשרות (הלכה ב') בירושלמי וקאמר עלה זרע בחורבה והביאה שליש וסיכך על גביו על דעתיה דר\"ע התוספת חייב על דעתייהו דרבנן התוספת פטור זרע בבית והעביר הסכך [וסיכך על גביו] על דעתיה דר\"ע התוספת פטור על דעתייהו דרבנן התוספת חייב משמע דלדברי הכל זרע בבית פטור משמע להראב\"ד דהיינו לומר דאף מדבריהם פטור דסתם פטור לגמרי משמע ואיני יודע מה ראיה מביא משם דהא פשיטא דאיכא למידחי ולומר דלא קאמר דפטור אלא מדאורייתא. ומ\"ש והראיה שהביא מחצר אינה כלום דחצר שנטעה או שנזרעה היינו שדה טעמו מדגרסי' בירושלמי פ\"ג דמעשרות (הלכה ד') עלה דההיא תאנה שהיא עומדת בחצר וכו' אוכל א' א' ופטור ואם צירף חייב תני בשם רבי נחמיה חצר שהיא נעדרת הרי היא כגנה אוכלין בתוכה עראי וכו' תני זרע רובה חייבת נטע רובה פטורה אמר רב חסדא והוא שנטעה לנויה של חצר הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא הדא ילפה מן ההיא זרע רובה חייבת והוא שתהא נעדרת וההיא ילפא מן הדא שאם היתה נעדרת הרי היא כשדה והוא שעידר רובה ומשמע להראב\"ד דירושלמי פירושא דמתניתין הוא לומר דמתניתין מיירי בחצר שהיא נעדרת וא\"כ הרי היא שדה ממש וא\"כ הרי דין פירותיה דין הפירות הנטועים בשדה שהם חייבים דשפיר קרי ביה היוצא השדה משא\"כ בנוטע בבית דלא קרינן ביה היוצא השדה ויש לתמוה עליו דהא בירושלמי לא קאמר דמיקריא שדה אלא בנעדרה רובה דוקא ועוד דלא מיקריא שדה אלא בזרע אבל לא בנטע והראב\"ד עצמו כתב כן בפ\"ד וא\"כ מתניתין דמיירי באילן פשיטא דלא מיקרי שדה כיון דאין כאן זרע ואפילו אם זרע מאחר שלא נעדרה רובה אין כאן שדה א\"כ שפיר מייתי ראיה רבינו לאילן שנטעו בתוך הבית. ומ\"ש הראב\"ד ולא עוד אלא מיקבע נמי קבעה אינו מכוון דאדרבה מה שהוא קובע הוא מפני שהוא חשוב כבית: \n\n" + ], + [ + "בצלים שהשרישו וכו' עד וחייבים במעשרות. משנה פירקא בתרא דמעשרות (משנה ב') אלא שאין כתוב שם זה בצד זה: \n\n" + ], + [ + "המשמר שדהו מפני ענביו וכו'. תוספתא פ\"ג ואיתא בפ\"ק דפסחים עלה ו' ע\"ב: \n\n" + ], + [ + "אין מעשרים אלא מן המובחר וכו'. בסיפרי פרשת קרח ובפ\"ב דתרומות (מ\"ד) תנן כ\"מ שיש כהן תורם מן היפה: \n\n" + ], + [ + "אין מעשרין באומד וכו'. בפירקא קמא דאבות. \n", + "ומה שכתב וכל המדקדק בשיעור וכו' משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ו'): \n", + "והמרבה במעשרות וכו'. בפרק מי שהוציאוהו עלה נ' ופרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ\"ד): \n\n" + ], + [ + "המפריש מקצת מעשרות וכו'. ריש פ\"ד דתרומות (משנה א') המפריש מקצת תרומה ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר. והראב\"ד השיגו. וכתב א\"א לא ידעתי ממי למד זה המחבר וכו'. כלומר דלפירושו הל\"ל אבל לא ממקום אחר ועוד שהל\"ל עליה בלשון נקבה ולפיכך פירש דודאי מה שתרם ועישר קדושים הם וכו'. ורבינו שמשון פירש כפירוש הראב\"ד: \n\n" + ], + [ + "המפריש מעשר מברך תחלה וכו'. תוספתא דברכות פ\"ו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו וכו' אבל הגומר למכרן פטור וכו' וכן הלוקח פטור וכו'. וחייב מדבריהם. בפרק הפועלים עלה פ\"ח. \n", + "ומ\"ש בד\"א בשלקחן אחר שנגמרו וכו': כתב הראב\"ד א\"א אינו כן את תבואת זרעך וכו'. טעמו לומר שכשם דעשר תעשר מיירי אם אותו שנגמר בידו כך כשמיעט לוקח מיירי בשנגמר בידו של לוקח שהוא שהיה לו לעשר אי לאו דמיעטיה קרא ולדעת רבינו י\"ל דאיכא למימר איפכא דה\"ק עשר תעשר כשבא לעונת המעשרות בידך אז אתה חייב לעשר ולא לוקח אבל בשלא יגמר בידך אלא ביד לוקח לא נתמעט לוקח ובלאו הכי י\"ל דסבר רבינו דכיון דסברא הוא שאם נגמרה מלאכתו ביד לוקח חייב מאחר שגמר מלאכה קובע למעשר ממילא נוקים קרא דפטור ללוקח משנגמרה מלאכתו דוקא. ומ\"ש והרי הפקר פטור ואפילו נתמרח משזכה בו איכא למימר שאני הפקר שאין בו שום חיוב כדיליף מקרא. ומ\"ש ש\"מ בשדה חייבים מדרבנן איכא למימר דבשדה נמי פטורים אפילו מדרבנן ובעיר דנקט לרבותא. ומ\"ש ושמעתא דהפועלים ק\"ל יש לומר שהתוספות כתבו שם דר\"ת סובר מהכרח השמועות דכי אמרינן תבואת זרעך ולא לוקח ה\"מ בלוקח אחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח תבואת זרעך קרינן ביה. וריב\"ם סובר איפכא שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל לוקח ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע טבל מיניה והשתא סברת רבינו כפירוש ר\"ת ודעת הראב\"ד נראה דאף כריב\"ם לא אתי' שפשט דברי הראב\"ד שלוקח בין קודם שנמרח בין אחר שנמרח פטור: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) פירות שאינן ראויים לאכילה מקטנן וכו' עד הרי אלו חייבים במעשר בקוטנן. משנה בריש מעשרות (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "אי זו היא עונת המעשרות וכו'. בירושלמי פ\"ק (הלכה ב') דרשו תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח יצא פחות משליש וכו' ובמשנה התלתן משתצמיח אמר רב משתצמיח לזרעים שאם יתלשו וזורעים אותו ראוי להצמיח: \n", + "כיצד התאנים משיעשו רכים וכו'. בפ\"ק דמעשרות (משנה ב') תנן התאנים משיבחילו. \n", + "ומ\"ש עד שיהיו ראויים לאכילה אחר כ\"ד שעות וכו'. ירושלמי שם: \n", + "הענבים והבאושים וכו' עד משיטילו גידים אדומים. שם במשנה: \n", + "ומ\"ש האגוזים משיתפרש האוכל וכו'. שם במשנה האגוזים משיעשו מגורה רבי יהודה אומר האגוזים והשקדים משיעשו קליפה ופירש רבינו בפירוש המשנה משיעשו מגורה עניינו משיבדל האוכל מהקליפה החיצונה ויהיה האוכל כאילו הוא במגורה והוא האוצר, ועל משיעשו קליפה פירש ר\"ל הקליפה הפנימית שהיא סמוכה לאוכל כי זו אינה מובדלת אלא לאחר גמר בישולם וכן אמרו בירושלמי (הלכה ב') בקליפה התחתונה שהיא סמוכה לאוכל ומפשטא דמתניתין משמע דלא פליג ת\"ק אר' יהודה אלא באגוזים אבל בשקדים מודו ליה אבל ממה שאמרו בירושלמי מודים חכמים לר' יהודה באלצרין ובאפוסטיקין ובאצטרובלין משיעשו קליפה משמע דדוקא בהני מודו אבל לא בשקדים ובתוספתא קתני בהדיא האגוזים והשקדים משיעשו קליפה ובין כך ובין כך דברי רבינו אינם נוחים לי דנראה ודאי שאינו מפרש דת\"ק משוה שקדים לאגוזין דא\"כ לערבינהו וליתנינהו ועוד דמפליג בינייהו דאגוזים משיתפרש האוכל מהקליפה החיצונה ושקדים המתוקים משתתפרש קליפתן החיצונה ואם נאמר דמפליג בינייהו וסובר דמודה ת\"ק לר\"י בשקדים קשה דהל\"ל משיעשו קליפה התחתונה הסמוכה לאוכל כמו שאמרו בירושלמי וכמ\"ש הוא עצמו גבי אצטרובלין וכו' ונ\"ל שרבי' סובר דת\"ק פליג ארבי יהודה בשקדים וסבר דשקדים מתוקים משתפרוש קליפתן החיצונה כמו שאמרו בירושלמי ושנינו בתוספתא ואמרי' בירושלמי שהורה כן רבי חנינא: \n", + "ומ\"ש המרים פטורים לעולם. בפ\"ק דחולין (דף כ\"ה:) ת\"ר שקדים המרים קטנים חייבים גדולים פטורים מתוקים גדולים חייבים קטנים פטורים ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב א\"ר אלעא הורה ר' חנינא בצפורי כדברי האומר זה וזה לפטור וכבר נתבאר בפ\"א: \n", + "הזיתים משיעשו שמן וכו'. בפ\"ד דשביעית (משנה ט') שנינו זיתים הכניסו שליש כותש בשדה וכונס לתוך ביתו וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייבים במעשרות ובירושלמי (הלכה ז') מהו שליש לוג מתניתא שהן עושים ג' לוגין לסאה ורבינו נראה שגורס מהו שליש שליש לוג והראב\"ד גורס כגירסת ספרינו ולפיכך כתב א\"א ספרו הטעהו וכו'. וגירסת רבינו מחוורת דלגירסת הראב\"ד קשה מה משמיענו הירושלמי לפי מקומות הרעים כיון דלמקומות היפים הוי טפי הוה ליה למישתק ושפיר הוה משתמע ממתניתין: \n", + "התפוחים והאתרוגים משיתעגלו מפני וכו'. במשנה פ\"ק דמעשרות (משנה ד') תנן התפוחים ואתרוגים חייבים גדולים וקטנים ומשמע דקטנים דקתני היינו משיתעגלו דקודם לכן אין ניכרים שהם תפוחים וצ\"ע מניין לו ומצאתי בירושלמי פ\"ק דמעשרות (הלכה ג') נהוראי בר שיליא אמר משום ר\"ש תפוחים קטנים פטורים [תפוחים גדולים חייבים] תפוחי מילי מילה בין גדולים ובין קטנים חייבים ודא מתניתא מהו מ\"ד קטנים במחלוקת מ\"ד מילי מילה ד\"ה עכ\"ל: \n", + "התותים והאוג משיאדימו וכו' עד חייבים בקטנן כמו שביארנו. משנה בפ\"ק דמעשרות. \n", + "ומ\"ש ושאר הירק וכו'. זה ממה ששנינו שם (מ\"א) כל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל: \n", + "אשכול שהגיע בו אפילו גרגיר יחידי וכו' עד אפילו פרידה אחת כולה חיבור. ירושלמי שם. ומשמע התם דהא דאמרי' כל הרוח קאי גם לרמון וכך צריך לפרש דברי רבינו דוכן רמון שכתב קאי לכל מה שהוא באשכול: \n\n" + ], + [ + "לא ימכור אדם פירותיו וכו'. עד חייבת במעשר. משנה פרק בתרא דמעשרות (משנה ג'): \n\n" + ], + [ + "שמרי יין שנתן עליהם מים וכו'. משנה ו' פירקא בתרא דמעשרות ובגמרא בפ' המוכר פירות עלה צ\"ו. \n", + "ומה שכתב ואינו מפריש עליו תרומה וכו'. ירושלמי פירקא בתרא דמעשרות: \n\n" + ], + [ + "המקדיש פירותיו וכו'. משנה פ\"ד דפאה (מ\"ח) ופ\"ג דחלה משנה ד': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו וכו'. בפ\"ק דמעשרות (משנה ה') תנן אי זהו גרנן למעשרות הקישואים והדלועין משיפקסו וכו' בד\"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו ובירושלמי (הלכה ד') מה בין המוליך לשוק ומה בין המוליך לביתו בשעה שמוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי ובשעה שהוא מוליך לשוק לא בדעתו הדבר תלוי אלא בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ויטבלו מיד: " + ], + [ + "כתב הראב\"ד בד\"א בגומר פירותיו וכו' עד אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, א\"א חוץ מדגן תירוש ויצהר וכו'. נראה שטעמו להשיג על רבינו שסתם וכתב בד\"א בגומר אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית הרי זה מותר לאכול מהם עראי אחר שנגמרה מלאכתן וכו' וסובר הראב\"ד דה\"מ בשאר פירות אבל בדגן תירוש ויצהר כיון דתלה הכתוב תרומתן בגורן ויקב דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב משמע דמיד הם מתחייבים אפילו היה כוונתו להוליכם לבית ולדעת רבינו י\"ל שאע\"פ שכיון שנעשו גורן ויקב נתחייבו בתרומה היינו דוקא בשדעתו למכרן בשוק אבל אם דעתו להוליכן לבית מותר לאכול מהן עראי ועל סברת הראב\"ד קשה לי שהוא סובר דכיון דמן התורה אינו חייב בתרומה אלא דגן תירוש ויצהר כי ילפינן מקרא דאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית או פני החצר ע\"כ בדגן תירוש ויצהר היא דאילו שאר פירות פטורים הם וצ\"ע: " + ], + [ + "אחד מששה דברים קובע הפירות למעשרות וכו'. בס\"פ המביא כדי יין כי אתא רבין א\"ר יוחנן אחד שבת ואחד תרומה ואחד חצר ואחד מקח כולם אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן. \n", + "ומ\"ש שהאש והמלח קובעין משנה בפ\"ד דמעשרות (משנה א') הכובש השולק המולח בשדה חייב ואתמר עלה בירושלמי (הלכה א') אור טובל מקח טובל מלח טובלת תרומה טובלת שבת טובל חצר בית שמירה טובלין: \n", + "כתב הראב\"ד ולמה לא מנה הכובש וכו'. טעמו דמדקתני הכובש המולח משמע דכובש בחומץ קובע וי\"ל לדעת רבינו שמאחר שלא אמרו בירושלמי חומץ קובע כמו שאמרו מלח קובע על כרחנו לומר דחומץ אינו קובע והא דקתני מתניתין הכובש המולח חדא קתני ופרושי קא מפרש הכובש ומאי כובש היינו המולחו לאפוקי כובש שלא במלח א\"נ כובש היינו שישרה אותם במים ומלח וכן פירש רבינו בפירוש המשנה. \n", + "ומ\"ש שגם האש והמלח אינם קובעים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו נראה שיש ללמוד כן מדין שאר הדברים הקובעים שאמר ר' יוחנן שאינם קובעים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו: \n\n" + ], + [ + "כיצד פירות שדעתו להוליכן לבית וכו'. משנה פ\"ק דמעשרות כתבתיה בסמוך ובפרק הפועלים (מציעא דף פ\"ז:) א\"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקדש מן הבית ור\"י אמר אפילו חצר קובעת למעשר שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו ורבי יוחנן הא כתיב מן הבית אמר לך חצר דומיא דבית מה בית המשתמר אף חצר המשתמרת ואעפ\"י שבירושלמי פ\"ד דמעשרות רבי אמי בשם ר\"ש בן לקיש המחוור שבכולן זו חצר בית שמירה פסק רבינו כאן וברפ\"ד כרבי ינאי משום דרביה דרבי יוחנן הוה. ויש לתמוה דהא תנן בפ\"ג דמעשרות (מ\"ה) אי זוהי חצר שהיא חייבת במעשרות רבי ישמעאל אומר חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה ובפ\"ח דתרומות (מ\"ג) תנן היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר רבי אליעזר אומר יגמור ורבי יהושע אומר לא יגמור וכי פליג רבי ינאי אמתניתין ותירצו התוספות בפרק הפועלים דלרבי ינאי מדרבנן חצר קובעת ואיהו לא אמר דאין קובעת אלא הבית מדאורייתא והכי דייק לשון רבינו שכתב בריש פרק ד' אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו. ובר\"פ כיצד מברכין פירש\"י אהא דר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר מן התורה אבל אכילת קבע אסור לאכול מדרבנן: \n", + "הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתן וכו'. בפרק הפועלים אהא דרבי ינאי ורבי יוחנן מתיב מר זוטרא איזהו גרנן למעשרות הקישואים והדילועים משיפקסו וכו' מאי לאו משיפקסו אפילו בשדה לא משיפקסו בבית אי הכי משיפקסו עד שיפקסו מיבעי ליה אי תנא עד שיפקסו ה\"א עד דגמר לפיקוסייהו קמ\"ל משיפקסו מכי אתחיל פיקוסייהו: \n", + "וכן התורם פירות שלא נגמרה מלאכתן וכו'. משנה פ\"ב דמעשרות (משנה ד') וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "המביא לבית סוכי תאנה וכו'. תוספתא פרק ג' דמעשרות: \n", + "הכניס שבלים וכו'. בפ\"ק דביצה (דף י\"ג) וכרבי דהלכה כמותו מחבירו ובירושלמי רפ\"ד דמעשרות סתם כרבי: \n", + "ומ\"ש בד\"א בתבואה וכו'. בפ\"ק דביצה מימרא דאביי וכלישנא בתרא: \n\n" + ], + [ + "מותר להערים על התבואה וכו'. בר״פ אין עומדין (ברכות דף ל״א) אמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ופירש״י ומכניסה בבית במוץ שלה קודם שיזרה אותה שאין מתחייבת במעשר מן התורה אלא בראיית פני הבית ומשנמרח בכרי אבל לפני מירוח אין ראיית פני הבית קובעתו דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן ראשית דגנך והוא המירוח לפיכך כשמכניסה לבית קודם מירוח לא הוקבעה למעשר מן התורה ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל אכילת עראי לא אסרו ומאכל בהמה עראי הוא דתנן במסכת פאה מאכיל לבהמה חיה ועוף עד שימרח הלכך בהמתו אוכלת ופטורה אבל איהו אסור באכילת קבע עכ״ל. ולפי מה שכתב רבינו לקמן בפרק זה מותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל משמע דגם בבהמה שייך אכילת קבע וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "הגומר פירותיו וכו'. בירושלמי רפ\"ד דמעשרות פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש ופסק כרבי יוחנן: \n\n" + ], + [ + "אי זהו גמר מלאכתן של פירות וכו'. משנה פרק קמא דמעשרות (משנה ה') אי זהו גרנן למעשרות הקישואין והדילועין משיפקסו ואם אינו מפקס משיעמיד ערימה אבטיח משישלק ואם אינו משלק משיעשה מוקצה ופי' רבינו ורבינו שמשון דשילוק לאבטיחים כפיקוס לקישואין: \n", + "היה משפשף אחת אחת וכו'. ירושלמי בפרק קמא דמעשרות היה מפקס ראשון ראשון לא נטבלו עד שיפקס כל צרכו וישלק כל צרכו וכו' וצריך לומר דמיירי כשאין כוונתו לשפשף כולם עתה ולכך בעינן שיגמור כל צרכו דאם כוונתו עתה לשפשף כולם הרי כתב רבינו דמשהתחיל לשפשף אחת נטבלו כולן אי נמי דהתם כשהתחיל לשפשף בבית והם כולם בבית אבל הכא במשפשף בשדה ומכניס ראשון ראשון ולכך צריך שיגמור כל צרכו ורבינו תפס לשון התוספתא ואיני יודע למה לא תפס לשון הירושלמי שהוא יותר מכוון דוק ותשכח: \n", + "ותורמין קישואין ודילועין וכו'. תוספתא דמעשרות פ\"ק ומסיים אבטיחים ומלפפונות אע\"פ שלא שלק פירוש ואשמעינן דלענין אם רצה לתרום חשיב נגמרה מלאכתו: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) הירק הנאגד וכו' כלכלה משיחפה וכו' עד כל צרכו. משנה ה' בפ\"ק דמעשרות: \n\n" + ], + [ + "כלי גדול וכו' עד עד שימלא שניהם. ירושלמי שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) אגד הירק אגד גדול וכו' גם זה ירושלמי שם: \n", + "הפרד והצימוקים והחרובין וכו' עד וממה שבתוך התבן ואוכל. משנה ו' שם ופירש רבינו פרד הם גרגירי הרמון שמייבשים אותן. מן הקוטעין פי' רבינו שמשון שבלים קטועות שלא נידושו. \n", + "ומה שכתב ונוטל מתחת הכברה ואוכל בתוספתא דמעשרות פרק קמא: \n\n" + ], + [ + "היין משיניחנו בחביות וכו'. משנה ז' שם היין משיקפה אע״פ שקפה קולט מן הגת העליונה ומן הצנור x (ומכל מקום) ושותה ופירוש משיקפה שיסיר החרצנים שצפין על היין ובפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ו) בעי אי האי קיפוי דבור או דחבית ופשט דהוי קיפוי דבור. ויש לתמוה על רבינו שכתב דהוי קיפוי דחבית וכתב הר״י קורקוס ז״ל שטעמו משום דהתם אמרינן בתר הכי דרבי עקיבא אמר משישלה בחביות ובפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ״ב) גבי בעיא דפועל אי משל שמים הוא אוכל משמע דהלכה כרבי עקיבא דאמר משישלה בחביות. ואם תאמר ממה שכתב רבינו אבל כשהוא בתוך הבור וכשיגביהנו להעמידו בחבית שותה עראי משמע שאחר שנתנו בחבית אסור לשתות עראי והרי כתב ברישא שאף אחר שנתנו בחבית שותה עראי עד שישלה וי״ל דקודם שנתנו בחבית אע״פ ששלה שותה עראי פירוש משישלה שאחר שהוא בחביות עולים שמרים וחרצנין וצפין ע״פ היין נוטלין אותם וזורקן: \n\n" + ], + [ + "השמן משירד לעוקה וכו'. משנה ז' שם ופי' עוקה גומא שיורד השמן לתוכה ופי' עקל חבלים שקושרים על הזיתים לשום אותם תחת הקורה וממל היא שטוחנים בה הזיתים: \n", + "ומה שכתב ונותן לקערה קטנה ולתמחוי וכו'. לשון המשנה ונותן לחמיטה ולתמחוי אבל לא יתן xx ללפס ולקדרה כשהם מרותחים ובירושלמי (הלכה ד') מחלק רבי יוסי בר בון בין יד סולדת לאינה סולדת ופסק כמותו ומפרש רבינו חמיטה קערה קטנה והיא ותמחוי כלי שני ואינו מבשל וקדרה ואלפס כלי ראשון ומבשל וכבר נתבאר שהאש קובע למעשר: \n\n" + ], + [ + "העיגול של דבילה משיחלקנו וכו' עד עד שיעשר. משנה ח' שם וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "תאנים וענבים שבמוקצה וכו'. ירושלמי ברפ\"ג דמעשרות וכרבי ורב דאמרי אין אוכלים על המוקצה אלא על מקומן: \n\n" + ], + [ + "החרובין עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהן וכו'. משנה שם (פרק ג' משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "מעשר ראשון שהקדימו בשבלין אסור וכו'. בפ' קמא דביצה (דף י\"ג): \n", + "כיצד היא אכילת עראי וכו' עד לתוך חיקו חייב לעשר. משנה ה' בפ\"ד דמעשרות: \n", + "וכן נוטל מן היין וכו'. משנה בפ\"ד דמעשרות (משנה א') המקפה לתבשיל פטור ולקדרה חייב מפני שהוא כבור קטן. ופירש רבינו בפי' המשנה המקפה לתבשיל ר\"ל הלוקח יין לעשות ממנו מרק לתבשיל ומקפה הוא מרק ובתנאי שיהיה אותו תבשיל צונן וכן אמרו בגמרא ירושלמית (הלכה א') תפתר בתבשיל צונן אבל לבשל היין אסור כמו שאמרנו שהאש קובעת למעשר ואמרו ולקדרה חייב ואפילו אין שם לא תבשיל ולא אש כי הטעם מה שזכרנו עכ\"ל: \n", + "וכן (אם) סוחט זיתים על בשרו אבל לא לתוך ידו. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "וכשם שמותר לאכול עראי וכו' עד קודם שיעשר. משנה ספ\"ק דפאה. \n", + "ומה שכתב ואם גמרו וכו'. כן משמע שם במשנה: \n", + "ומותר להאכיל לבהמה וכו'. נתבאר לעיל בפ' זה: \n", + "כתב הראב\"ד וכשם שמותר לאכול עראי וכו' עד שיעשם חבילות. א\"א שבושים אני רואה בכאן וכו'. ואיני יודע מה שייך לומר כאן שיבושים שאם מפני שלא פסק אי ערימה קובעת בראש גגו כירושלמי או אינה קובעת כתוספתא זה לא יקרא שיבוש וכן מה שלא כתב אם בהמה אוכלת עראי בחצר ג\"ז לא יקרא שיבוש ולענין מה שהקשה מהירושלמי לתוספתא אפשר לומר דלא פליגי דירושלמי מיירי בשכנס החרובין שהיו בראש גגו והעמידן ערימה ותוספתא מיירי בשהביא חרובין והשליכן בראש גגו ומעצמן נעשו ערימה דיקא נמי דקתני בתוספתא היתה לו ערימה ולא קתני העמיד ערימה כדקתני בירושלמי ולישנא דמתני' נמי הכי דייקא דקתני החרובין עד שלא כנסן לראש גגו מוריד מהם לבהמה ופטור משמע שאע\"פ שהיה משליך חרובין בראש גגו והיו ערימה פטור עד שיכנסם ביד ויעמיד ערימה. ומ\"ש ותניא רשב\"א אומר אין בהמה אוכלת עראי בחצר וכו' וכיון דלא חזינן פלוגתא איכא למיחש למילתיה וכו'. י\"ל שאפילו לפי דבריו שפיר עבד רבינו שלא חש לדרשב\"א משום דכיון דס\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן כמ\"ש בספ\"א מהלכות תרומות הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא ועי\"ל שרבינו סובר דרבנן פליגי עליה דההיא דמאכילין פקיעי עמיר וכו' סתמא במאכל בהמה היא ובפ\"ק דדמאי שנינו הלוקח לזרע ולבהמה פטור משמע דוקא דמאי אבל אם ודאי חייב לעשר. ומ\"ש וזה המאסף לא בא לפרש אלא לאסוף ולכנוס דבר פשוט הוא שכוונת רבינו בספר זה אינה לפרש אלא לאסוף ולחבר ולפיכך קראו חיבור כ\"ש שבמקום הזה לא היה צריך פירוש: \n", + "ומאכיל פקיעי עמיר וכו'. תוספתא פרק שני דמעשרות: \n\n" + ], + [ + "המוצא קציצות בדרך וכו' עד שידוע שהם מדבר הגמור. משנה פרק ג' דמעשרות (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "מצא כריכות ברה\"י עד מצא כלכלה מחופה חייבת במעשרות. תוספתא פ\"ב דמעשרות. ורישא איתא בפרק אלו מציאות והתם מפרש טעמא: \n", + "מצא כלכלה במקום שהרוב מכניסים לשוק וכו' עד בשעה שנגמרה מלאכתן. ירוש' בפ\"ג דמעשרות והטעם שכשהרוב מכניסין לשוק כבר נקבעו משנגמר מלאכתן כמו שנתבאר בראש הפ' ומעשר דמאי מפני שהוא ספק אם עישרן או לאו אבל תרומה ודאי תרם כמו שיתבאר ובמקום שהרוב מכניסים לבית זה היה מוליכן לבית ועדיין לא נטבלו ולכך אוכל עראי ומתקן ודאי לאכול מהם קבע מחצה על מחצה ספק ומעשר דמאי זהו בשדה שהרי פטור לפנינו אבל בבית מתקן ודאי דכיון שהוא מחצה על מחצה ונכנסו לבית הרי טבול לפנינו לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי שהוא לפנינו. \n", + "ומ\"ש בד\"א בדבר שאין לו גמר מלאכה וכו'. שם בירושלמי (הלכה א') עד כדון דבר שאין לו גורן אבל דבר שיש לו גורן מפרישין תרומת מעשר ואין צריך להפריש תרומה גדולה שא\"א בגורן שתיעקר אלא א\"כ נתרמה תרומה גדולה והטעם דבדבר שיש לו גורן צריך להפריש תרומת מעשר מפני שמאחר שהוא דבר שיש לו גורן וא\"א שתיעקר אא\"כ נתרמה תרומה גדולה הרי הוקבעה למעשר שהתרומה אחד מהדברים הקובעים למעשר. ולשון ספרי רבינו כאן יש בו ט\"ס ומצאתי בספר מוגה אבל בדבר שיש לו גמר מלאכה אע\"פ שהוא מעשר ודאי אינו צריך להפריש תרומה. ופירוש דברי רבינו במ\"ש בד\"א בדבר שאין לו גמר מלאכה נראה דברישא דקתני מתקנה ודאי היינו לומר שמפריש ממנה אף תרומה גדולה וע\"ז אתי בד\"א דוק ותשכח: \n\n" + ], + [ + "חדרי הנמלים וכו'. משנה בסוף מעשרות (משנה ז'): \n\n" + ], + [ + "המוצא זיתים תחת הזית וחרובין תחת החרוב וכו'. משנה ד' וירושלמי פ\"ג דמעשרות. \n", + "ומ״ש מצא תאנים וכו' שם במשנה (דף ס״ב:) תאנה שהיא נוטה על הדרך ומצא תחתיה תאנים מותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ״א:) אמרינן תאנה עם נפילתה נמאסת ומפרש רבינו דעל ידי כן אינו ניכר אם הם מתאנה זו אם לאו והרי הן ספק ויש לתמוה א״כ היכי קתני פטורות מן המעשר ואפשר לדחוק ולומר שכלפי ששנה בזיתים וחרובין חייב שנה בתאנים פטורות כלומר שאינם בחיוב הזיתים והחרובין שהם חייבים ודאי אבל מכל מקום מידי ספיקא לא נפקי וכ״כ רבינו בפירוש המשנה פטורים מן המעשר אבל יעשר דמאי בלבד: \n", + "וכתב הראב\"ד המוצא זיתים וכו' עד או מתאנים שנתעשרו א\"א זה אינו צריך אלא שמא הפקירם עכ\"ל ואין בזה השגה על רבינו דאיכא למימר חדא מתרי טעמי נקט. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל פ' אלו מציאות הביאו משנה זו להקשות לרבא דאמר יאוש שלא מדעת הוי יאוש דא\"כ בזיתים וחרובין למה אסור ותירצו א\"ר אבהו שאני זית הואיל וחזותו מוכיח עליו וכו' א\"ה תאנה נמי אמר ר\"פ תאנה עם נפילתה נמאסת וסובר רבינו שאע\"פ שתירוץ דר' אבהו ור\"פ לתרוצי לדרבא איתמר ולית הלכתא כוותיה דברי רבי אבהו ור\"פ קושטא נינהו ביישוב המשנה וכן הוכיח הרמב\"ן: \n\n" + ], + [ + "המקדיש פירות תלושין וכו' עד היו פטורים מן המעשרות. משנה פרק רביעי דפיאה (משנה ח') ופ\"ג דחלה (משנה ד'): \n", + "המקדיש קמה למנחות פטורה מהמעשרות. כך מצאתי בספר מוגה והוא משנה במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ו) גבי עומר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין הטבל נקבע למעשר עד שיכניסנו לביתו וכו'. נתבאר בפרק שקודם זה. \n", + "ומ״ש והוא שיכניסנו דרך השער וכו'. בפרק הפועלים (בבא מציעא דף פ״ח): \n", + "כתב הראב\"ד אין הטבל נקבע למעשר וכו' א\"א זה בדבר שאין לו גורן עכ\"ל. ואני אמר דאזדא לטעמיה שכתב בר\"פ זה גבי בד\"א בגומר פירותיו למכרן בשוק וכבר כתבתי שם טעם לדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "יראה לי שאין לוקין וכו' אבל אם נקבע בשאר הששה דברים שמנינו וכו'. ירושלמי פרק ג' דמעשרות (הלכה א') אמר ר' יוחנן מקח וחצר ושבת אינן תורה. וא\"ת למה תלה הדבר ביראה לי כיון שהוא פשוט בירושלמי וי\"ל שאע\"פ שהשלשה דברים מבוארים בירושלמי השלשה דברים אחרים אינם מבוארים ורבינו נ\"ל ללמוד אלו מאלו ועדיין יש לדקדק למה כתב אין לוקין מן התורה הכי הל\"ל אין הטבל נקבע מן התורה אלא בכניסתו לבית וממילא הוה משמע דינו למלקות: \n", + "וכן האוכל מפירות שדעתו להוליכן לשוק וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "בית שאין בו ד\"א על ד\"א וכו'. פ\"ק דסוכה אמרינן דלא חשוב לכמה דברים ובירושלמי דמעשרות פ\"ג אמרינן דאינו טובל למעשר: \n", + "וכן הגגים וכו'. משנה פרק ג' דמעשרות (משנה ו'). \n", + "ומ\"ש ואם לא היה בגג ארבע אמות וכו'. ירושלמי שם פירוש שאם אין בו ד' על ד' לא חשיב באפי נפשיה ובטיל לגבי בית: \n\n" + ], + [ + "הצריפין והבורגנין וכו'. משנה ז' שם. \n", + "ומ\"ש ובתי הקיץ והוא ד' עמודים וכו' זהו פירוש האלקטיות השנוי שם. \n", + "ומ\"ש וכן סוכות שעושים בני הכרמים וכו'. שם במשנה סוכת גינוסר אע\"פ שיש בו ריחים ותרנגולים פטורה: \n", + "וכן סוכת היוצרים וכו'. משנה שם וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש וסוכת החג בחג וכו'. ג\"ז במשנה שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "הצריפין והבורגנין טובלים לבעליהן. ירושלמי שם: \n", + "וכן בית הספר ובית המדרש וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "בית הכנסת ובית המדרש וכו'. בתוספתא סוף פרקא קמא דמעשרות: \n", + "האוריארות והאוצרות שבשדות וכו'. גם זה תוספתא שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) כשם שהבית קובע למעשר כך חצר קובעת וכו'. בפרק ג' דמעשרות (משנה ה') תנן איזוהי חצר שהיא חייבת במעשרות רבי ישמעאל אומר חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה ר\"ע אומר כל שאחד פותח ואחד נועל פטורה ר' נחמיה אומר כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה חייבת רבי יוסי אומר כל שנכנס לה ואין אומרין לו מה אתה מבקש פטורה ואיתמר עלה בירושלמי (הלכה ג') הלכה כדברי כולהון להחמיר וכו'. תני ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר\"ע כל שאחד פותח ואחד נועל [פטורה] בשני שותפין לא בשני דיורין מה בין שותף מה בין דיור כשם שהשותף ממחה כך הדיור ממחה אמר רבי יונה בבעל הבית ודיורו היא מתניתין בעל הבית ממחה על ידי דיור ואין דיור ממחה על ידי בעל הבית ופסק התם הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דר\"ע ופירש ר' שמשון דיורין קרוי שני שוכרין וממחה בחבירו שלא ינעול ואינה משתמרת ומשני רבי יונה בבע\"ה ודיורו היא מתני' בע\"ה ממחה על ידי דיור ואין דיור ממחה על ידי בע\"ה פירוש ולא בשני דיורין דקתני היינו בבע\"ה ודיורו אבל שני דיורין הרי הם כשני שותפים: \n", + "והשתא מה שכתב רבינו שהכלים נשמרים בתוכה היינו כרבי ישמעאל. \n", + "ומה שכתב או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה היינו כרבי נחמיה. \n", + "ומה שכתב או חצר שאם יכנס אדם לתוכה אומרין לו מה אתה מבקש. היינו כר' יוסי. \n", + "ומ\"ש וכן חצר שיש בה שני דיורין וכו'. היינו דלא כר\"ע והטעם מפני מה שאמרו הלכה כדברי כולם להחמיר וכיון דבלשון ר\"ע נשנית משמע דרבנן פליגי עליה ומחמרי דאפילו בשני שותפים או בשני דיורים חייבת והלכה כותייהו ויש לתמוה דהא פסיק בירושלמי הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דר\"ע ואין לומר דהיינו לומר דהלכה כוותיה בפירוש דברי ר\"ע אבל אין הלכה כר\"ע גופיה דהא קאמר התם הורי רבי יוחנן הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דר\"ע ולשון הורי הוא הוראה הלכה למעשה ונ\"ל דכיון דאמרינן הלכה כדברי כולם להחמיר לית הלכתא כר\"ע דפטר וכי אמרינן הורי רבי יוחנן כרבי שמעון בן אלעזר דר\"ע לאו למימרא שפסק כר\"ע שלא פסק אלא כרבנן דמחמרי אלא משום דהוה אפשר לפרושי דאפילו בבע\"ה ודיורו פטר ר\"ע ולפי זה כי פליגי רבנן עליה בבע\"ה ודיורו דוקא משום דכיון דבע\"ה מעכב ע\"י דיור הו\"ל חצר המשתמרת אבל שני שותפין או שני דיורין רבנן נמי פטרי ואתא רבי שמעון בן אלעזר למימר דבבע\"ה ודיורו מודה ר\"ע דחייב ופלוגתייהו בשני שותפין או בשני דיורין והשתא ה\"ק הורי רבי יוחנן כרבנן לחייב אף בשני שותפין או שני דיורין כרבי שמעון בן אלעזר דפריש דפלוגתייהו בהכי ולא כדהוה סלקא דעתך דבהא רבנן נמי פטרי ולפי זה הא דאמר רבי יונה בבע\"ה ודיורו היא מתניתא ה\"פ בבע\"ה ודיורו היא מתניתא דרבי שמעון בן אלעזר דאמר לא בשני דיורין בבעל הבית ודיורו קאמר לא בשני דיורין דעלמא דהנהו ושני שותפים שוים: \n", + "ואיכא למידק למה פסק כרבי יוסי דפטר בנכנס לה ואין אומר לו מה אתה מבקש והיה לנו לומר דכיון דבלשון רבי יוסי נשנית משמע דרבנן פליגי עליה ומחייבי והוה ליה למיפסק כוותייהו כמו שכתבתי בדר\"ע. ויש לומר דבהא דרבי יוסי ע\"כ ליכא מאן דפליג דכיון דאין אומר לו מה אתה מבקש אין בה שמירה כלל ואנן חצר המשתמרת בעינן: \n\n" + ], + [ + "בית שער של חצר והאכסדרה והמרפסת וכו'. משנה ו' בפרק שלישי דמעשרות: \n\n" + ], + [ + "דע שיש בקצת ספרי רבינו חסרון הניכר וכן היא כתובה בספרים הנכונים שתי חצירות זו לפנים מזו שתיהן קובעות סוכת היוצרים זו לפנים מזו הפנימית קובעת והחיצונה אינה קובעת והחנות קובעת כבית. מ\"ש שתי חצירות זו לפנים מזו וכו' היינו דלא כרבי יהודה וכדאמר בירושלמי הלכה כדברי כולם להחמיר וכיון דבלשון רבי יהודה נשנית משמע דרבנן פליגי עליה וסברי דאף החיצונה קובעת והלכה כוותייהו: \n", + "ומ\"ש סוכת היוצרים. משנה שם וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש והחנות קובעת כבית הכי משמע פרק שני דמעשרות (משנה ב') בהא דקתני ובעל השער ובעל החנות חייבין: \n\n" + ], + [], + [ + "(יא-יב) המוליך פירותיו ממקום למקום וכו' עד לבית שלנים בו. משנה שם פ\"ב (משנה ג') וכת\"ק ופירוש בחזרה כתב רבינו שמשון כגון שבחצי הדרך נמלכו לחזור לארצם: \n\n" + ], + [ + "המביא תאנים מן השדה וכו' עד ולא יאכל עד שיעשר. תוספתא בפ\"ב דמעשרות ובירושלמי רפ\"ג דמעשרות: \n", + "כתב הראב\"ד הביאן לאכלן בראש גגו וכו'. א\"א אני לא מצאתי כן בתוספתא וכו'. והאמת שהנוסחא בירושלמי כדברי הראב\"ד וטענתו שטען היא טענה שאין עליה תשובה ונראה שהוא ט\"ס בלשון רבינו וצריך להגיה לתוך חצרו במקום לחצר חבירו. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שגירסת רבינו נכונה ומה שהקשה עליו דכיון דאינו בית לינה למה יקבע אפשר דלא יאכל עד שיעשר קאי אבעל החצר א\"נ דלא אמרו אינו קובע אלא בית שלנים בו אבל ברוכלים שאין להם מקום קבוע ופירותיהם עמהם ודעתם ללכת מיד ולהוליך פירותיהם לכך אין קביעות לפירות אלא מקום שלנים שם אבל מי שהכניס פירותיו לחצר חבירו או לבית חבירו למה לא יקבע מידי בערתי הקדש מביתי כתיב מן הבית כתיב אלא שעדיין קשה דכיון שדעתו היה לאכול במקום פטור ושכח והכניסה לחצר חבירו למה נקבעו והא אמרינן בבבא קמייתא דאם הכניס לאכול בחצר הפטורה אפילו שכח והכניס לביתו יכול לחזור ולהוציאן ולאכול מהן עראי וחצר חבירו ודאי לא עדיף מביתו אדרבא גרע, ואפשר היה לחלק בין שכח והכניס מחצר לביתו דשם הוא שוגג גמור שדרך לטעות בכך אבל בחצר חבירו אין זו שגגה ושכחה זו אינה אלא המלכה וחרטה ומזיד נקרא זה ולכך נקבע ועוד ששם נעשית מחשבתו שהכניס לחצר הפטורה אלא ששגג ולא הניחם שם והכניסן לבית כדרכו דמסתמא בחצר שלפני הבית מיירי וכיון שנפטרו אין חוזרין לחיוב אלא במזיד אבל כאן לא העלם בראש גגו אלא קודם שיעלם לראש גגו הכניסם לחצר חבירו וכיון שקודם שנכנסו למקום הפיטור נכנסו למקום החיוב נתחייבו ומחשבה ראשונה כמאן דליתא דמי דאתי מעשה ומוציא ממנה ודמיא הא לקובע פירות חבירו שלא מדעתו שנקבעו וכיון שחבירו שלא מדעתו קבען ה\"ה וכל שכן הוא שלא מדעת עצמו וסיוע מצאתי לזה בירושלמי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "חצר שהיא נעדרת וכו'. ירושלמי בסוף פרק ג' דמעשרות (הלכה ד') תני בשם רבי נחמיה חצר שהיא נעדרת הרי היא כגנה ואוכלים בתוכה עראי. אמר רבי שמלאי הלכה כרבי נחמיה תני זרע רובה חייב נטע רובה פטורה אמר רב חסדא והוא שנטעם לנויה של חצר הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא הדא ילפא מן ההיא זרע רובה חייבת והוא שתהא נעדרת וההיא ילפא מן הדא שאם היתה נעדרת שהיא כשדה והוא שעדר רובה ע\"כ בירושלמי והוא כתוב בשיבוש כמו שכתב הראב\"ד א\"א נ\"ל שהסוגיא בירושלמי בטעות וגם הוא וכו' עד וזה העיקר. טעמו במה שכתב שהסוגיא בירושלמי בטעות משום דבספ\"ב דעירובין (דף כ\"ג:) אמרינן קרפף שהוא יותר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי הוא כגנה ואסור לטלטל בו נטע רובו הרי הוא כחצר ומותר אלמא בזרעים מיבטיל דירה ולא בנטיעות וזה היפך הירושלמי הזה ועוד דהנה על נטע רובה פטורה קאמר והוא שנטעם לנויה של חצר דאדרבה מפני שנטעם לנויה של חצר הוה ליה להתחייב ולכן הוא מסכים לומר שנוסחת הירושלמי מוטעת וצריך לגרוס איפכא זרע רובה פטורה נטע רובה חייבת והשיג על רבינו שאין דבריו לא כגירסא זו ולא כגירסא זו שגירסאות אלו מפלגי בין זרע לנטע והא כדאיתא והא כדאיתא ורבינו משוה נטע לזרע דבין בזה ובין בזה חייב ועוד שכתב שאם נטע לנוי חצר פטורה ואיפכא מסתברא דכיון דנטעה לנוי חצר הרי היא כחצר וחייבת ולדעת רבינו יש לומר שהוא גורס בירושלמי כגירסת ספרים דידן ושאני דין מעשר מדין עירוב דלענין מעשר בין זרע בין נטע אין מבטלין אותה מדין חצר אלא א\"כ נטע לנוי חצר דאז הוי דבר קבוע והוא עיקר והוה ליה כגנה והוא שהיתה נעדרת וה\"פ נטע רובה פטורה והוא שנטעה לנוי של חצר אבל אם נטעה שלא לנוי חייבת כמו בזרע וקאמר הדא ילפא מן ההיא זרע רובה חייבת והוא שתהא נעדרת פירוש אע\"פ שהיא נעדרת דאע\"ג דבנעדרת רובה פטורה היינו משום דכשהיא נעדרת נראית כשדה ממש אבל כשזרעה אחר כך יצאה מתורת שדה והוה ליה כחצר כך נראה לי בדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "תאנה העומדת בחצר אוכל ממנה אחת וכו'. משנה בפ\"ג דמעשרות (משנה ח') וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש אבל אם עלה לראש התאנה וכו' עד שאינו אוכל שם אלא אחת משנה שם ובמשנה י': \n\n" + ], + [], + [ + "גפן שנטועה בחצר וכו' עד ואוכל שם. ג\"ז משנה ט' שם וכרבי עקיבא: \n", + "היה אוכל באשכול וכו'. משנה פרק ח' דתרומות (משנה ג') וכרבי יהושע. \n", + "ומה שכתב אע״פ שיצא מן החצר וכו'. הכי משמע ממה דתני ר' נתן על מתניתין בירושלמי שם ובגמרא דידן סוף פרק המביא כדי יין (ביצה דף ל״ה) על ר״א ומיניה נשמע לרבי יהושע: \n\n" + ], + [ + "כסבר הזרועה בחצר מקרסם עלה וכו'. משנה פ\"ג דמעשרות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הלוקח פירות תלושין וכו' ומאימתי יקבעו משיתן את הדמים וכו'. ירושלמי פרק ג' דמעשרות דמים כמקח: ", + "הרי שלא נתן דמים והיה בורר וכו' עד אם רצה להחזיר. בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ח) ופירוש אם רצה להחזיר כלומר אם רצה המוכר וזהו מה שאמרו שם*[בקשתיו ולא מצאתיו]. (מדעת המוכר):" + ], + [ + "הלוקח במחובר לקרקע וכו'. משנה ריש פרק ה' דמעשרות (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו וכו'. עד שהרי לקחן במחובר. משנה פ\"ב דמעשרות (משנה ה'): \n", + "כתב הראב\"ד ואם קצץ את התאנים וכו' עד לא קנה אלא הנתלש א\"א לא מצא זה בתוספתא וכו'. ואני אומר מה שכתב רבינו ואם קצץ התאנים וצירפם וכו' לא מהתוספתא למד אלא מדיוק לשון המשנה הוא נלמד דקתני בורר ואוכל משמע הא אם קצצן וצרפן חייב: \n\n" + ], + [ + "המחליף עם חבירו וכו' בספ״ב דמעשרות המחליף עם חבירו זה לאכול וזה לאכול זה לקצות וזה לקצות זה לאכול וזה לקצות חייב רבי יהודה אומר המחליף לאכול חייב ולקצות פטור ובירושלמי ניחא לאכול חייב לקצות חייב פירוש בתמיה א״ר אליעזר ר״מ היא דר״מ אמר מקח טובל בפירות שלא נגמרה מלאכתן ומשמע דלא קי״ל כר״מ מדמתמה גמרא לקצות חייב ועוד דקאמר עלה שם ר״מ ורבי אליעזר שניהם אמרו דבר אחד וקי״ל דכל כה״ג הויא שטה ולא קיימא לן כחד מינייהו. ובגמרא דידן סוף פרק המביא כדי יין (ביצה דף ל״ה) א״ר יוחנן דאין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וכו' ולאפוקי מהא דתנן המחליף פירות עם חבירו זה לאכול וזה לאכול זה לקצות וכו' חייב ר״י אומר לאכול חייב לקצות פטור ופרש״י המחליף היינו מקח לקצות דהיינו לא נגמרה דמקח קובע אפילו בשלא נגמר. לאכול חייב זה שדעתו לאכול חייב דלדידיה גמר מלאכה הוא: \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו צא ולקט לך עשרים תאנים משלי וכו': כתב הראב\"ד האומר לחבירו צא ולקט וכו' א\"א בתוספתא אינו כן וכו'. ויש לומר דהא מילתא איתא בירושלמי פרק ב' דמעשרות (הלכה א') צא ולקט לך עשרים תאנים משלי ואני אמלא כריסי משלך הממלא את כריסו פטור והאוכל במנין חייב רבי בון בר חייא בעא קומי רבי זעירא ואין אדם אוכל אחת אחת ברשות הכל ופטור א\"ל אין הכא למה הוא חייב א\"ל במצרף אי במצרף אפילו הממלא את כריסו יהא חייב ואינו אסור משום חליפין א\"ר שמיי אין לו חליפין שלא נתכוון האיש הזה אלא להגס לבו שיאכל. ומפרש רבינו דכי אמר אם במצרף אפילו הממלא כרסו יהא חייב סליק בקשיא וקם דינא שאם צירף זה וזה חייבים ואם לא צירף זה וזה פטורים והר\"י קורקוס ז\"ל כתב על הא דקאמר בירושלמי אין לו חליפין וכו' אלא להגס לבו שיאכל כלומר שזה שהודה לממלא כריסו משל חבירו לא הודה לו זה תמורת העשרים דמילוי כריסו מסתברא דיותר מעשרים תאנים נתכוון רק במתנה נתן לו מילוי כריסו וכדי שיגיס לבו לאכול ולא יתבייש א\"ל אני אקח תמורת זה כ' תאנים משלך ומתנה אינה קובעת ומיהו הלוקט העשרים תאנים נראה שהוא מקח שבשביל מילוי כריסו נתן אותם לו שכיון שהחליף והם במחובר שכן אמר לו לקט ולא באו עדיין לגורן לכך אינו חייב אלא במצרף ולכן שניהם פטורים וטעם שכתב רבינו שאין זה חליפין נראה מהירושלמי דאממלא כריסו קאי דהוי מתנה אבל האוכל במנין חליפין הם אלא דפטור משום דלא הגיעו לגורן ולכן חייב בצירוף דומה לדין שכתב למעלה הא לך איסר זה בעשרים תאנים שאבור וכו' קצץ וצירף חייב ומהירושלמי שכתבתי אתה למד שמה שחייב רבינו בצירף לאכול במנין הוא ולא לממלא כריסו עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) והמתנה אינה קובעת כמכר. שם: \n", + "ועם הארץ שהיה עובר בשוק וכו'. משנה וירושלמי שם ונראה שהטעם שחילקו בכך שכשרוב העם מכניסים לבתים ודאי שזה לא עישר שעדיין הם בשוק וחזקה שלא ראו פני הבית וסתמא שאינם מעשרים עד שיראו פני הבית הילכך כשיכניסום אלו המקבלים לבתיהם מעשרים ודאי ואם הרוב מכניסים לשוק כיון שנגמרה מלאכתן נתחייבו כמו שנתבאר רפ\"ג הילכך כשיכניסום אלו לבתיהם אינם מתקנים אלא דמאי שמאחר שכבר נתחייבו במעשר איכא למיחש שמא עישר. \n", + "ומ\"ש ואם אמר טלו לכם והכניסו לבתים וכו' שם במשנה טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי לפיכך אם הכניסו לבתיהם אינם מתקנים אלא דמאי ובירושלמי (פ\"ב הלכה א') אם במקום שהרוב מכניסין לבתים בהדא תנינן טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי מכיון שאמר טול והכניס כמי שאמר טול אני מעשר על ידיך אבל במקום שהרוב מכניסים לשוק אינו נאמן לומר עישרתי ואינו נאמן לומר לו לתוך ביתי אני מכניסן. ונראה דהכי קאמר דכיון שאמר טול והכניס הוי כאילו אמר לו שכבר נתחייב במעשר אלא שהוא עישר או יעשר על ידו ואנו מאמינים אותו במה שאמר שכבר נתחייב במעשר לפיכך לא יאכלו מהם עראי שאין אנו מאמינים אותו במה שאומר שעישר או שיעשר לענין שיהיה פטור לגמרי אלא הו\"ל דמאי הילכך אינם מתקנין אלא דמאי. ומ\"מ איני יודע למה השמיט רבינו הא דתנן גבי אם אמר טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי: \n", + "נתן לו דבר וכו' עד וזה אוכל וחייב. ירושלמי שם ונראה הטעם בדבר מרובה דכיון דבעין יפה הוא נותן הו\"ל כאומר טול אני מעשר על ידיך וכיון שאין אנו מאמינים שעישר חייב לעשר ודבר שאין דרכו ליאכל חי כיון דע\"כ צריך להכניסו לבית לבשלו הוי כאומר הכניס לבית וזהו טעם אדם שאין דרכו לאכול בשוק: \n\n" + ], + [ + "וכן אנשים וכו'. משנה שם: \n", + "כתב הראב\"ד וכן אנשים וכו' א\"א יש כאן שבוש וכאן הוא סותר וכו'. טעמו לומר שרבינו כתב בספ\"ד הביאן לאכלן בראש הגג ושכח והכניסן לתוך חצר חבירו נקבעו וכאן כתב שאין הבית שאינו שלו קובע לו. ויש לומר שכבר כתבתי שם שנ\"ל שיש ט\"ס שם בדברי רבינו וצריך להגיה לתוך חצרו במקום לתוך חצר חבירו. \n", + "ומ\"ש וכבר בארנו הוא בפ\"ד ובא לתת טעם למה מי שאינו בעל השער ובעל החנות פטור: \n\n" + ], + [ + "השוכר את הפועלים כו' עד הרי זה כלוקח. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "שכרו לנכש עמו בזיתים וכו'. משנה פ\"ג דמעשרות (משנה ג') השוכר את הפועל לעשות (עמו) בזיתים א\"ל ע\"מ לאכול זיתים אוכל אחד אחד [*כ\"ה בירושלמי ובבלי פטור] ופטור ואם צירף חייב לנכש בבצלים א\"ל ע\"מ לאכול ירק מקרטם עלה עלה ואוכל ואם צירף חייב ובירושלמי (הלכה א') מה נן קיימין אם בששכרו לעשות עמו בזיתים כ\"ע מודיי שהוא אוכל כדרכו ופטור ואם בששכרו לעשות עמו בגופן של זיתים כ\"ע מודיי שהוא אוכל אחד אחד ופטור ואם צירף חייב אלא כי נן קיימין בששכרו לנכש עמו בזיתים מן דבתרה לנכש בבצלים: " + ], + [ + "קצץ הפועל שיאכל ליטרא וכו'. בפרק הפועלים עלה פ\"ט: \n", + "לא קצץ אלא היה אוכל כדין תורה וכו'. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [ + "פועל שהיה עושה בלבסין וכו'. משנה פ\"ב דמעשרות (משנה ח'): \n\n" + ], + [ + "המוציא פועלים וכו'. משנה פרק ג' שם (משנה ב') המוציא פועליו לשדה בזמן שאין להם עליו מזונות אוכלים ופטורים xx אבל אם יש להם עליו מזונות אוכלים אחת אחת מן התאנה אבל לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה. \n", + "ומ\"ש והוא שלא נגמרה מלאכתן. נתבאר בריש פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "אחד המבשל ואחר השולק וכו'. משנה בפרק רביעי דמעשרות (משנה א'): \n", + "ומה שכתב אבל המעשן את הפירות וכו'. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל שהוא נלמד מדאיבעיא לן בפרק הפועלים (בבא מציעא דף פ\"ט:) פועל מהו שיהבהב באור ויאכל דמהבהב היינו מעשן ול\"נ דאין משם ראיה: \n\n" + ], + [ + "הטומן פירות באדמה. משנה פרק ד' דמעשרות (משנה א') המכמן באדמה פטור: \n", + "ומה שכתב או בתבן או בזבל: \n\n" + ], + [ + "הנותן יין לתבשיל חם וכו'. משנה פרק קמא דמעשרות (משנה ז'): \n", + "מזג יין במים חמין נקבע וכו'. משנה פ\"ד דמעשרות (מ\"ד) שותין על הגת בין על החמין בין על הצונן פטור דברי ר\"מ רבי אלעזר ברבי צדוק מחייב וחכמים אומרים על החמין חייב על הצונן פטור וידוע דהלכה כחכמים ומפרש בפ\"ק דשבת (דף י\"א:) דטעמא דפטור על הצונן מפני שהוא מחזיר את המותר כלומר אבל חמין אינו מחזיר המותר לגת מפני שמחמיץ היין: \n\n" + ], + [ + "השום והשחלים וכו' עד אינו נקבע. ירושלמי שם. והא דלתמחוי לא נקבע מפורש שם דהיינו דוקא בתבשיל צונן: \n\n" + ], + [ + "המולח פירות וכו' הפוצע זיתים וכו'. משנה שם. \n", + "ומה שכתב טובל הזיתים אחד אחד. בפרק הפועלים מסקינן הכי: \n", + "הנוטל זיתים מן וכו'. ג\"ז משנה שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "התורם פירותיו וכו': \n\n" + ], + [ + "פירות שנגמרה וכו'. בסוף פרק המביא כדי יין (ביצה דף ל״ה) ובירושלמי פ״ב דתרומות דקאמר התם ר״י דאפי' ליקטן שלא לצורך שנו: \n\n" + ], + [], + [ + "(כא-כב) תינוקות שטמנו תאנים וכו'. משנה פ\"ד דמעשרות: \n", + "תאנה שהיתה מיוחדת וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "היה אוכל באשכול וכו'. משנה בפ\"ח דתרומות (מ\"ג) וכרבי יהושע. \n", + "ומ\"ש ואם הניחן לאחר השבת הרי זה גומרו יש לתמוה על זה ממאי דאתמר עלה בירושלמי שם ובגמרא דידן ס\"פ המביא כדי יין בשם רבי נתן אליבא דרבי אליעזר ומיניה נשמע לרבי יהושע דאפי' הניחם לאחר השבת לא יגמור ורבינו עצמו כתב כן בספ\"ד גבי חצר וצ\"ל דרבינו גריס גבי חצר כגירסת ספרים דידן וגבי שבת גריס איפכא לא כשאמר ר\"א יגמור ימתין למו\"ש ויגמור אלא בשבת עצמה יגמור כלומר ומינה נשמע לרבי יהושע דאמר לא יגמור היינו בשבת דוקא אבל אם הניחה יגמור: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מחליקין בתאנים וכו'. משנה ספ\"ק דמעשרות (משנה ח') וכת\"ק ופירוש מחליקין לשפשף העיגול של תאנים וענבים (ותאנים) להחליק פניו וקאמר שמותר לעשות זה בתאנים וענבים של טבל ואין זה נקרא מפסיד הטבל: \n", + "וכל שאסור לזרים לאכלו בתרומה וכו': \n\n" + ], + [ + "אין מדליקין בטבל טמא אפילו בחול וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ו) ופירש״י בטבל טמא ואין צ״ל בטהור ולקמיה מפרש טעמא: \n\n" + ], + [ + "אין מחפין בטבל וכו'. תוספתא פרק קמא דדמאי. \n", + "ומ\"ש ואפילו פירות שלא נגמרה מלאכתן וכו' בספ\"ק תנן נוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי רבי עקיבא ומשמע דרבנן פליגי עליה וכן אמרו ברפ\"ה דמעשרות בירושלמי ואין הלכה כר\"ע דיחידאה הוא. \n", + "ומ\"ש בד\"א בתבואה וקטניות וכיוצא בהן אבל העוקר שתילים וכו'. משנה רפ\"ה דמעשרות. \n", + "ומ\"ש וכן העוקר לפת וצנונות וכו'. ג\"ז משנה שם: \n\n" + ], + [ + "ליטרא מעשר טבול שזרעה וכו'. בס\"פ הנודר מן הירק (עלה נ\"ח:) פירוש ליטרא מעשר טבל מעשר ראשון שלא הופרש ממנה תרומת מעשר חייבת במעשר כל עשר ליטרין ואותה ליטרא שנטע בן לוי כשאינה מעושרת אע\"פ שעישרה עכשיו צריך לעשרה פעם שניה תרומת מעשר שהניח בן לוי אשתקד שלא הפריש ממנה מעשר עליה עשירית ליטרא ממעשר טבול לתרומת מעשר: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א נראה לי בדבר שאין זרעו כלה: \n", + "ליטרא בצלים שתקנום וזרעום וכו'. שם (עלה נ\"ז) פירוש שתקנה ועישרה כהלכתה וזרעה וגדלה מתעשרת לפי כולה אע\"פ שכבר עישר מן העיקר והעיקר קיים ואינו כלה צריך להפריש מן הגידולין ומן העיקר לפי שבטלו גידולים את העיקר: \n\n" + ], + [ + "זרעונים שהביאו שליש וכו'. מנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ט:) שבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה בעי רבה לענין מעשר מאי ה״ד כגון x דמרחינהו ועשרינהו ושתלינהו והוסיפו להו וכו'. א״ל אביי מאי שנא מכל חיטי ושערי דעלמא א״ל דבר שזרעו כלה לא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי דבר שאין זרעו כלה ואתינן למיפשטא מההיא דבצל דבסמוך ודחי התם היינו זריעתו הכא לאו היינו זריעתו ולא איפשיטא וז״ש רבינו ואין אלו דומים לבצלים וכו' כלומר ומש״ה לא פשטינן מבצלים: \n\n" + ], + [ + "הזורע את הטבל וכו'. בפרק ט' דתרומות (משנה ו') תנן הטבל גדוליו מותרים בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין וגרסינן בירושלמי פירקא קמא דדמאי (דף נ\"א:) זרע טבל פטור שכבר אבד בדבר שאין דרכו להתלקט אבל בדבר שדרכו להתלקט קונסין אותו שילקט אותו בלא צמח אבל אם צמח נעשה כדבר שאין דרכו להתלקט. \n", + "ומה שכתב עד שלש גרנות והרביעי מותר ירושלמי פ\"ט דתרומות. \n", + "ומה שכתב ומפני מה הגידולין אסורים וכו'. ומה שכתב וכן הדין בזורע מעשר שלא ניטלה תרומתו: אין מוכרין את הטבל אלא לצורך. משנה בפ\"ה דדמאי (משנה ח'): \n", + "ומה שכתב ולחבר. שם בירושלמי. \n", + "ומ\"ש אסור לשלוח טבל ואפילו חבר לחבר וכו'. בפ\"ג דדמאי (מ\"ג) תנן כל דבר שאין אדם רשאי למכור לחבירו דמאי לא ישלח לחבירו דמאי רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו ובירושלמי (הלכה ג') אמר רשב\"ג שלח לי ר' יוסי ברבי אתרוג ואמר לי זה בא לידי מקסרין ולמדתי בו שלשה דברים וכו' ולא מתני' היא רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו אתי מימר לך אע\"ג דפליג על רבנן לא עבד עובדא דכוותיה: \n\n" + ], + [ + "המוכר פירות ונזכר שהם טבל וכו'. ירושלמי בפ\"ז דדמאי. וכתב הראב\"ד א\"א ואותן המעשרות ותרומת מעשר וכו'. ומצאתי כתוב טעות סופר יש בהשגה זו כי מלת ולא מיותרת במ\"ש ולא ממקום אחר דאדרבה אינו מתקנן אלא ממקום אחר והיא היא ההשגה שאילו היה יכול לתקנן מתוכן כמו שנראה מהתוספתא שמביא בסוף הדבור שאמרה קורא שם למעשרותיהן דמשמע מיניה וביה לא היה קשה כ\"כ דבתיקון נקל כזה סמך על המבין אבל זה א\"א בלא תקלה לכהן פירוש שאם לא היו כאן אלא ספק אבדו פירות שמכר היה די בקריאת שם למעשרות וממ\"נ מתוקן אם קיימים הרי כולם מעשרות ואם אבדו הרי הן טבל מתוקן בקריאת שם זה ואוכל הכל אבל יש ספק אחר שמא אבדו מקצתן ונמצאו מעשרות אלו מקולקלים מטבל ומעשר מעורבים דמרבה במעשרות ואין תקנה לתקנן מתוכן שמא מרבה במעשרות או שמא ממעט במעשרות למ\"ד אין בילה דקי\"ל כוותיה הילכך אין תקנה לתקן אלא ממקום אחר ואחרון אחרון ירקב כדברי התוס' בפרק השולח וזהו מ\"ש הראב\"ד ולבסוף א\"א אלא שתרקב אא\"כ חזר בע\"ה ותיקן פירותיו בתנאי פירוש אחר שיפריש מעשרות שמכר ויתקן פירות אחרים כשיעור פירות שמכר בתנאי שיאמר הרי מעשרות כרי זה בצפונו או בדרומו בתנאי אם פירות שמכרתי קיימים ואם אבדו פירוש שמכרתי או נאבדו שנמצאו מעשרות כשהפרשתי עליהן טבל אין בדברי כלום המעשרות שקבעתי בכרי זה ואותן המעשרות שהפרשתי על פירות שמכרתי יהיו על כרי זה וכן אבדו מקצתן יתבטלו דברי במעשרות שקבעתי בכרי זה לפי חשבון ונמצא הכל מתוקן דאף את\"ל שאבדו מקצתן אותו טבל שבמעשרות כנגד מה שאבד ועשה מעשרות לחלק מהכרי כנגד מה שנתבטלו בו דבריו במעשרות שקבע וזה פשוט וגם לפי תירוץ זה יש השגה על רבינו שהו\"ל לפרש שאין לסמוך בתיקון זה על המבין ובתוספתא דמע\"ש אינו כן אלא יהא קורא שם למעשרותיהם פירוש שלפי התוספתא שאמרה תיקון נקל אינו קשה כ\"כ שסמך על המבין אבל מה נעשה שתיקון התוספתא א\"א בלא תקלה לכהן מהטעם שכתבתי וע\"כ לומר דמשבשתא היא או לפרש פי' לפירושה דקריאת שם לאו דוקא אלא הפרשה ממקום אחר א\"נ קריאת שם בתיקון פירות בע\"ה ובתנאי וכדפרישית עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "המוכר פירות לחבירו מוכר וכו'. תוספתא פ\"ג דמע\"ש וירושלמי פ\"ז דדמאי: \n\n" + ], + [ + "אין פורעין חוב וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n\n" + ], + [ + "מי שלקחו בית וכו'. בפרק הזרוע עלה קל\"א ופירש רש\"י חייב לעשר ממקום אחר וליתן לכהן שהרי הוא כמוכר: \n\n" + ], + [ + "הלוקח טבל וכו'. משנה בפ' ה' דדמאי (משנה ח'): \n", + "המקבל שדה מישראל וכו'. משנה שם פ\"ו (משנה א'). \n", + "ומ\"ש אבל החוכר שדה מישראל וכו'. שם במשנה וכר\"י דמפרש דברי ת\"ק: \n\n" + ], + [ + "החוכר שדה מן העכו\"ם וכו'. גם זה שם משנה ב'. \n", + "ומ\"ש קנס קנסוהו בזה וכו'. בפרק השואל (מציעא דף ק\"א). \n", + "ומ\"ש וכן המקבל שדה אבותיו מן העכו\"ם וכו'. שם בפרק הנזכר (מ\"ב) וכר\"י דליכא מאן דפליג עליה: \n\n" + ], + [ + "איזהו חוכר ואיזהו מקבל וכו' עד במעות. ירושלמי ריש פרק ו' דדמאי: \n\n" + ], + [ + "שנים שקבלו שדה וכו'. משנה בפ\"ו דדמאי (משנה ח'): \n\n" + ], + [ + "כהן או לוי שלקחו פירות מישראל וכו'. משנה בספ\"ק דפיאה (מ\"ו) כהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהן עד שימרחו וקאמר עלה בירושלמי (הלכה ה') א\"ר יוחנן קנס קנסו להם שלא יהו קופצים לגתות ולגרנות ומשמע דקאי אדיוקא דמתניתין דמשמע הא אם מירחו אין המעשרות שלהן: \n", + "כתב הראב\"ד אני אומר שאינו קנס וכו'. ומאחר שדברי רבינו מבוארים בירושלמי שהוא משום קנס יש לתמוה עליו איך כתב אני אומר שאינו קנס: \n\n" + ], + [ + "כהן או לוי וכו'. תוספתא פרק ו' דדמאי: \n\n" + ], + [ + "כהן ולוי שקבלו שדה מישראל וכו'. משנה בפ\"ו דדמאי (מ\"ג) וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש אבל ישראל שקיבל שדה מכהן וכו'. שם במ\"ד ישראל שקיבל מכהן ולוי המעשרות לבעלים. \n", + "ומ\"ש המתנות חולקים תוספתא פרק ו' ישראל שקיבל שדה מכהן תרומה לכהן מעשר ראשון ומעשר שני חולקין ביניהם קיבל מלוי מעשר ראשון ללוי תרומה ומעשר שני חולקין: \n\n" + ], + [ + "המקבל זיתים וכו'. משנה ה' בפ\"ו דדמאי המקבל זיתים לשמן כשם שחולקין בחולין כך חולקים בתרומה ומדסתם ולא חילק x (רבי יהודה אומר ישראל שקיבל שדה) ועוד מדמסיים בה רבי יהודה אומר ישראל שקיבל מכהן ומלוי זיתים לשמן או למחצית שכר המעשרות לבעלים משמע דלא שאני לת\"ק בין כהן ולוי שקיבלו מישראל לישראל שקיבל מכהן ולוי וסובר רבינו דדוקא מפני שהוא חשוב אבל שאר אילנות דינם כקרקע: \n\n" + ], + [ + "כהן שמכר שדה לישראל וכו' עד אותם המעשרות. בר\"פ המוכר את הבית (ב\"ב דף ס\"ג): \n\n" + ], + [ + "ישראל שקיבל שדה וכו' וכן בן לוי וכו'. תוספתא פרק ו' דדמאי. כתב הראב\"ד א\"א נוסחא דתוספתא וכו'. ואני אומר נוסחת תוספתא דידן כלשון רבינו ונוסחת הירושלמי פרק ו' דדמאי כלשון הראב\"ד וסמך רבינו על התוספתא משום שאם ישראל מוכר לכהן לא נקרא זה כהן עושה כהן דכי היכי דכהן המוכר לישראל אנו אומרים ששייר מקום המעשר הכי איכא למימר בישראל המוכר לכהן אבל בישראל שקיבל מכהן שייך שפיר למימר אין כהן עושה כהן: \n\n" + ], + [ + "ישראל שירש טבל ממורח וכו'. בספ\"ק דבכורות (דף י\"א): \n\n" + ], + [ + "הנותן שדהו בקבלה לעכו\"ם וכו' עד סוף הפרק. תוספתא בפרק ז' דדמאי: \n", + "כתב הראב״ד או למי שאינו נאמן על המעשרות פירוש שהוא חשוד עכ״ל. טעמו לומר דמן הסתם ישראל בחזקת כשרים הם עד שיחשד ואיני יודע זו מניין לו ואפשר שטעמו משום דרוב עמי הארץ מעשרים הם כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שהיו לו מאה לוג וכו'. בפרק כל הגט עלה כ״ה ובפרק מרובה (בבא קמא דף ס״ט) ובפרק בכל מערבין (עירובין דף ל״ו) פלוגתא ופסק כרבי יהודה ורבי יוסי ור״ש ובפרק המביא כדי יין איפסקא דבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה ולכך כתב רבינו טבול מן התורה: \n\n" + ], + [ + "הקובע מעשרות בפי החבית וכו' עד אוכל מפיה. תוספתא פ\"ח דדמאי: \n\n" + ], + [ + "ויש לאדם לקבוע מעשר שני וכו'. כן משמע בירושלמי ספ\"ק דדמאי: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א היינו סבורים וכו'. ביאור דבריו שהיה סבור בתחלה שאין מעשרין ממנו על מקום אחר כשם שאין תורמין ממנו על מקום אחר ולאפוקי ממ\"ש רבינו שעושהו תר\"מ למקום אחר ואח\"כ מצא בירושלמי כדברי רבינו דגרסינן ספ\"ק דדמאי (הלכה ד') עולא בר ישמעאל בשם רבי יוחנן פוטר הוא אדם את טבלו בסאה אחת של טבל כיצד הוא עושה מביא סאה אחת של טבל ועושה אותה שני ופודה אותה וחוזר ועושה אותה תרומת מעשר למקום אחר ודייק הראב\"ד דדוקא תר\"מ אמרו אבל לא תרומה גדולה והטעם משום דכיון דתרומת מעשר מחמת מעשר אתי שפיר מצי עביד לה מסאה שהיתה מעשר שני מה שאין כן בתרומה גדולה שאינה באה מחמת מעשר: \n\n" + ], + [ + "המניח פירות וכו'. משנה ס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א) המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומות ומעשרות. ואיני יודע למה השמיט רבינו תרומה. \n", + "ומ\"ש מצאן שאבדו ה\"ז חושש לכל מה שהפריש. שם במשנה ואם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי ר\"א ובגמרא חלוקים חביריו על ר' אליעזר ופירש\"י חלוקים ואמרי דלעולם חיישינן הואיל ונמצאו אבודים וכל פירות שתקנו על ידי אותם פירות צריך לחזור ולהפריש ופסק רבינו כמותם דרבים נינהו. \n", + "ומ\"ש ואינו מעשר ודאי. פשוט הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) המלוה מעות וכו'. משנה שם (דף ל'). \n", + "ומ\"ש ומזכה בהם ע\"י אחר כשמואל שם ורב נמי לא פליג עליה לענין דינא. \n", + "ומ\"ש ואם היו רגילים ליטול ממנו וכו'. כרב שם: \n\n" + ], + [ + "כשהוא מחשב וכו' עד זוכה הלה במה שבידו. הכל שם: \n", + "והוא שהניח להם קרקע וכו'. שם יורשים שירשו קרקע ולא שירשו כספים ומפרש רבינו דארישא קאי וה\"ק דוקא כשירשו קרקע צריך רשות ורשות מיהא מועיל אבל בירשו כספים אפילו יתנו רשות אינו מועיל כיון שאין להם לפרוע חוב אביהם הרי הם כנכרים דעלמא והרי החוב כאבוד שאין מפרישין עליו וכן פירשו הרמב\"ן והרשב\"א: \n\n" + ], + [ + "ישראל שאמר לבן לוי וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף מ\"ט): \n\n" + ], + [ + "מי שהיו לו פירות במגורה וכו'. משנה בפ\"ד דתרומות (משנה ב') מי שהיו פירותיו במגורה ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני מפריש עוד ח' סאין ואוכלן דברי ר\"מ וחכמים אומרים אינו מפריש אלא לפי חשבון ודברי רבינו פה פירש משנה זו לסברת חכמים וכן פירשה ר\"ש בדרך אחרון: \n\n" + ], + [ + "עניים שהחליפו מתנותיהן עם בעל הבית וכו'. משנה פ\"ה דפאה (משנה ה'): \n", + "כתב הראב\"ד ואם עשאן בגורן חייב מדבריהם עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יא-יג) מי שהיו לפניו שתי כלכלות וכו'. משנה פ\"ז דדמאי (משנה ו'). \n", + "ומ\"ש וכיצד מעשרן וכו' פשוט הוא: \n", + "ומ\"ש ואם היתה אחת גדולה מחבירתה וכו'. כלומר שמאחר שהאחת אפשר שהיא כ\"כ קטנה שאין בה כדי להפריש מעשרות שתיהן ולפיכך כתב שמפריש מן הקטנה מעשר הגדולה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הפירות שהורם מהם וכו'. משנה פרק בתרא דדמאי (משנה ז') מאה טבל מאה חולין נוטל מאה ואחד מאה טבל מאה מעשר נוטל מאה וא' ק' חולין מתוקנים מאה מעשר נוטל מאה ועשר מאה טבל תשעים מעשר תשעים טבל שמונים מעשר לא הפסיד כלום זה הכלל כ\"ז שהטבל מרובה לא הפסיד כלום ופירש רבינו וז\"ל שמור זה העיקר והוא שתרומת מעשר עולה באחד ומאה ר\"ל כשיתערב חלק מתרומת מעשר במאה חלקים אחרים דיחזור הכל מאה ואחד יטול החלק ההוא שנפל בו בלבד וזהו ענין תעלה וכו'. והענין הראשון מזאת ההלכה הוא כשנתערב מאה חלקים טבל ומאה חלקי' חולין ונעשה הכל מאתים חלקי' אמר שיטול מאלו המאתים חלקים ק\"א ויהיו הק\"א שנפל טבל והצ\"ט [שהניח] חולין כמו שהיו ונמצא מפסיד מהחולין אחת אבל הק' הם ק' של טבל הראשונים והאחת היא תרומת מעשר מאותם מאה של טבל וכאילו זה החלק נופל במאה חולין יטלוהו ממנו כמו שביארנו והסברא נותנת שלא יטול אלא מאה של טבל בלבד ונחשוב חלק ממאה מן הטבל ההוא והוא תרומת מעשר שלו שנפל במאה של חולין ועלה בק\"א לפי שכן הוא דין הדבר שיעלה שיהיה ניטל מה שנפל ולא יחסר מהחולין כלום אבל חסרנו בכאן מהחולין אחד שאנו חוששים [שאם נסיר מאה לבד] שמא יחשוב כשנטל המאה בלבד שזה שנטלנו הם המאה של חולין והנשארים הם המאה של טבל ואין הדבר כן לפי שהטבל הוא הניטל וזה ענין מה שנאמר בגמרא ונוטל ק\"א וא\"ר יוסי אם אתה אומר אני נוטל מאה אני אומר כל חולין עלו בידו ונמצאו אלו בטבלם. והענין השני מהלכה זו כשנתערב מאה חלקים של טבל עם אחרים שהם ממעשר ראשון יטול כמו כן ק\"א ויהיו מעשר ראשון והצ\"ט חלקי' הנותרים הם טבל כמו שהיו ונמצא שחסר חלק אחד מהטבל אבל המאה חלקים הם ק' של מעשר הראשונים והחלק הנוסף על המאה היא תרומת מעשר המחוייבת למאה של טבל ונחשוב שנתערב עם מאה חלקים של מעשר ודינו שיעלה כמו שביארנו ואינו מדומע ומפני זה נשארו הק\"א שהוציא מעשר ראשון כמו שהיו והיתה הסברא נותנת ג\"כ בכאן להוציא המאה של מעשר בלבד מפני שתרומת מעשר של טבל שהוא חלק אחד כשנחשוב החלק ההוא שנתערב במאה של מעשר יעלה בק\"א אבל אמר נוטל מאה ואחד מפני הטעם ההוא שפירש הגמרא בענין הראשון והוא שאילו היה נוטל מאה חלקים בלבד היינו אומרין מאה חלקים של טבל הם שהוציא והמאה הנשארים הם המעשר ואין הדבר כן לפי שהמעשר הוא שיוציא ומפני זה יוציא ק\"א כדי שיהיה נודע שהמעשר הוא שהוציא לפי שהמעשר כלל לעצמו חלק נוסף. והענין השלישי כשיתערבו מאה חולין מתוקנים ומאה מעשר הוא אומר שיוציא ק\"י ויהיה הכל מע\"ר והתשעים הנותרים חולין כמו שהיו אבל המאה הם מאה של מעשר הראשונים והעשרה הנוספים הם תרומת מעשר המחוייבים למאה של מעשר וכאילו נפלו במאה של חולין והוציאו אותם וחסרו מהחולין לפי שהעשרה חלקים שהם תרומת מעשר הם עשירית מאה של חולין [ואינם חלק מק' מהם וכמו כן] לא היו העשרה חלקים של תרומת מעשר מבוארות ומיוחדות כדי שיחזרו מאה של חולין כולם מדומע מפני שהן אמצעיות בין שתי הקצוות ר\"ל שהן לא יחזרו המאה של חולין מדומע מפני שאינן מיוחדות אלא מעורבות במעשר וכמו כן א\"א לומר שיעלו וישארו החולין בחשבונם כמו שהיו מאחר שהם עשירית החולין [אבל תעלה תר\"מ באחת וק'] וגזרנו בהם מהדימוע גזירה בינונית ואמרנו שיחסר מהחולין כמו תר\"מ וכו' [ודע] שהטבל כשיוציאו ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר אז נקרא חולין אף על פי שלא הוציאו ממנו המעשרות וכו'. x (וכשהוציאו ממנו גם המעשרות יקרא חולין מתוקנים והשמיענו שאף ע\"פ שהם חולין מתוקנים אם נתערב בהם מעשר יחסר מאותם כמו תרומת מעשר שבאותו מעשר כמו שאמר נוטל מאה ועשר). והענין הרביעי כשיתערב מאה טבל ותשעים מעשר יפרישו תשעים של מעשר בלבד ונשארו מאה טבל כמו שהיו ולא הפסיד כלום והדבר שגרם לנו בענין הזה שלא נקרא שם לתר\"מ של טבל ונוציא צ\"א מפני שהחלק האחד מהטבל שהוא תרומת מעשר כשנחשוב בלבנו שנתערב עם תשעים של מעשר חזר המעשר ההוא כולו מדומע מפני שתרומת מעשר [לא] תעלה [בפחות] באחד ומאה וכו' ומפני זה לא יקרא שם לתר\"מ של טבל בענין הזה כדי שלא יפסיד המעשרות וישוב מדומע ועל זה הדרך בעצמו יתבאר לך מה שאמר צ' טבל פ' מעשר וכו'. ומ\"ש כל זמן שהטבל מרובה ר\"ל מרובה על המעשר וכו' אבל כשיהיה המעשר מרובה על הטבל מפרש בגמרא שהוא מפריש טבל ושיעור תרומת מעשר המחוייבת לטבל והמחוייבת למעשר ההוא ויתן שתי התרומות לכהן. ע\"כ דברי רבינו בפירוש המשנה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ב-ה) ומה שכתב רבינו טבל שנתערב בחולין מתוקנים וכו' אם יש לו פירות אחרות מוציא על אותו טבל תרומה ומעשרות לפי חשבון ואם אין לו פירות אחרות להוציא על אותו טבל הרי הכל אסור עד שיפריש וכשהוא מפריש מפסיד מן החולין המתוקנים כדי תר\"מ שבטבל. ספ\"ג דחלה (משנה ט') זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר שנתערבו עם ענבי עוללות אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא (עליו) לפי חשבון ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון: \n", + "ודע שטבל האמור במשנה זו שהורמה ממנו תרומה גדולה מדקתני נוטל ק\"א ולא קתני נוטל ק\"ג והכי אמרינן בירושלמי כל טבל דאנן קיימין הכא טבל לראשון ולשני כלומר ולא לתרומה גדולה ומדברי רבינו פה נלמוד כן שכתב וכן אם היה אותו טבל טבול לתרומה מפסיד מן החולין כדי תרומה ותרומת מעשר משמע דעד השתא מיירי כשאינו טבול אלא לתרומת מעשר: \n", + "וכתב הראב\"ד כיצד מאה סאה של טבל וכו' א\"א תמה אני מאד וכו'. ומה שתמה על רבינו י\"ל שמאחר שיש כאן מאה סאה חולין מתוקנים כשנתערבו עמהם מאה טבל שיש בהם אחת תרומת מעשר והרי היא עולה במאה חולין מתוקנים וא\"כ לא היה צריך להעלות מהכרי אלא ק' של טבל שיש בהם אחת תרומת מעשר ונשארו בכרי ק' חולין מתוקנים: \n", + "ומ\"ש עוד הראב\"ד על דברי רבינו והטעם שכתב אינו טוב איני יודע למה כתב כן דכיון שכשנפלה סאה תרומה למאה של חולין הדין הוא שיעלה סאה אחת לתרומה וישארו החולין כמות שהיו ולא יעלה המאה של חולין וישאיר הסאה תרומה ובב\"ר אם היה מעלה מאה ותשאר מאה היה אפשר שיטעה ויחשוב שהמאה הנשארים הם של טבל והמאה שהעלה הם חולין מתוקנים ויאכלם ולפי האמת הם של טבל מהטעם הנזכר ולפיכך אמרו שיעלה ק\"א כדי שיכיר שאלו שהעלה הם של טבל שכיון שמעלה ק\"א הרי יש היכר שאלו הם של טבל שיש בהם סאה יתירה של תר\"מ ומאי גריעותא דהאי טעמא שאמר עליו שאינו טוב וכבר כתבתי דברי רבי' בפירוש המשנה שזה הוא פי' מה שאמר רבי יוסי בירושלמי אם אתה אומר אני נוטל מאה אני אומר כל חולין עלו בידו ונמצאו אלו כטבלים: \n", + "ומ\"ש וכן אם נתערב מעשר טבול בחולין מתוקנים אוסר בכל שהוא: ומ\"ש ואם אין לו מעשר מגביה המעשר שנתערב ומפסיד מהחולין המתוקנים כדי תרומת מעשר וכו'. זו היא ששנינו מאה טבל מאה מעשר נוטל ק\"י: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש טבל שנתערב במעשר טבול וכו' זו היא ששנינו ק' טבל ק' מעשר נוטל ק\"א: כתב הראב\"ד טבל שנתערב במעשר טבול וכו' עד הנשארות. א\"א אם הנשארות טבל מה תיקן וכו' עד כמו תר\"מ שבטבל. מ\"ש אם הנשארות טבל מה תיקן וכו' י\"ל שתיקן הוא שיחזור כמות שהיה וכמבואר במה שכתבתי מלשון רבינו בפירוש המשנה: \n", + "ועל מ\"ש רבינו היה המעשר מרובה קרא שם לתרומה מעשר שבטבל כו' כיצד מאה טבל וכו' עד והם מעשר כשהיו: כתב הראב\"ד בחיי ראשי אפשר שיבא לידי טעות גדולה מזו וכו' וי\"ל שרבינו סובר שמאחר שהיו מאתים מעשר שתרומת מעשר של עשרים סאין אין אדם שיטעה לומר שבשתי סאין שהפריש יהא מתוקן. ולפי שראיתי בספרי רבינו טעות סופר אמרתי לכתוב הנוסחא הנכונה היה המעשר מרובה על הטבל קורא שם לתרומת מעשר שבטבל ומפריש הטבל וכדי תרומת מעשר של טבל אחד ממאה מן המעשר ויהיה הטבל כולו מדומע וימכרנה לכהן חוץ מדמי שתי תרומות שבו ונמצא מפסיד מן המעשר אחד ממאה שבו שהוא כמו תרומת מעשר שבטבל כיצד מאה טבל עם מאתים מעשר מפריש ק\"ג והשלש הן תרומת מעשר של ק' טבל ושיעור ת\"מ ממאתים (מעשר) כדי שלא יבאו לטעות אם נתערבו בכמותו וישאר קצ\"ז והם מעשר כשהיו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ז-ט) מי שהיו לו עשר שורות וכו'. משנה בסוף דמאי (משנה ח') מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר כדי יין ואמר שורה החיצונה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל שתי חביות לוכסן חצי שורה החיצונה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל ד' חביות מד' זויות שורה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל שורה אחת לוכסן חצי שורה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל שתי שורות לוכסן חבית אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל מכל חבית וחבית. וכתב שם רבינו שמא תאמר היאך יוציא חבית מעשר ממאה חביות והלא עישוריתם י' חביות יש לך לדעת שלא גזר זה המעשר על החביות האלו. ואמנם עשאו מעשר על שיש לו במקום אחר אם קבע כד אחת משורה החיצונה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא שיש כאן ד' שורות חיצונות לד' רוחות ולא ידע אי חיצונה שבמזרח או חיצונה שבמערב או בצפון או שבדרום נוטל שתי חביות לוכסן דהיינו חביות שבקרן דרומית מזרחית ושבקרן צפונית מערבית שכל חביות שבקרן נמנית מן השורה לשני רוחות ואם קבעה בחצי שורה החיצונה ואין ידוע אי זו הוא דלא ידיע באי זו שורה ובאי זה צד של שורה הוטל ד' חביות מד' זויות דמה נפשך אחת מהן מעשר כדפרישית. ואם אמר חבית אחת משורה אחת מעשר ולא ייחד אי זו שורה מהן דהשתא מסופק אף בפנימית הילכך נוטל שורה אחת באלכסון מתחיל מקרן דרומית מזרחית ונוטל חבית אחת מכל שורה עד קרן צפונית מערבית ואם אמר חצי שורה אחת מעשר ולא ייחד אי זו חצי שורה דהשתא מסופק בכולן ובאי זה צד של חצי שורה הילכך לא סגי באלכסון אחד ונוטל שני אלכסונין אחד מתחיל מקרן דרומית מזרחית והולך באלכסון עד צפונית מערבית ואחד מתחיל מקרן מזרחית צפונית והולך ונוטל באלכסון עד קרן מערבית דרומית: \n", + "ויש לדקדק במה שכתב רבינו שמערב חביות אלו ומפריש מהן והיאך יצא ידי חובתו במה שיפריש מתערובת זה שיעור מה שקבע מעשר על מקום אחר והלא צריך להפריש מאותו חבית שקבע דוקא וצ\"ל שכיון שנתערב אנו רואים כאילו כל התערובות דבר אחד והוי כאילו כולו מאותו חבית שקבע: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בימי יוחנן כהן גדול וכו'. פירקא בתרא דסוטה (דף מ\"ח) ופירקא קמא דיומא (דף ט') וכתב רבינו שהיה אחר שמעון הצדיק לאפוקי שלא נאמר אותו יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי: \n\n" + ], + [], + [ + "ומה שכתב אע\"פ שאין מפרישין וכו'. משנה בפרק רביעי דדמאי (משנה ג') וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "כשמפרישין מן הדמאי וכו'. משנה פ\"ק דדמאי (משנה ד') \n", + "ומ״ש אין מברכים עליהם לפי שהוא ספק. זה הטעם נתן אביי בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג) ורבא נתן טעם מפני שרוב ע״ה מעשרין וסובר רבינו דרבא לא פליג אדאביי אלא טעמא אחרינא קאמר לרווחא דמילתא: \n\n" + ], + [ + "כיצד מעשרין את הדמאי וכו'. משנה פרק ה' דדמאי (משנה א'): \n", + "ומ\"ש שאינו רשאי להפריש ת\"מ וכו'. כן משמע ממה שיבא בסמוך: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומותר להפריש מעשר שני קודם הראשון בדמאי. משנה בפ\"ק דדמאי (משנה ד') גבי דמאי אם הקדים מעשר שני לראשון אין בכך כלום ומשמע דוקא הקדים שני לראשון אבל תרומת מעשר קודם מעשר לא וכן בדין שהרי תרומת מעשר היא מעשר מן המעשר ואם אין המעשר היאך יפריש מעשרו ומפני כך בכל מקום במשנה דמסכת דמאי מקדים לסיים מקום תרומת מעשר בעודו חולין ואינו קורא שם עליו עד שיקרא שם למעשר ראשון. \n", + "ומ\"ש ואם רצה אומר מעשר שני של פירות אלו וכו'. במשנה פ\"ה דדמאי (מ\"א): \n", + "וכן הלוקח ככר מן הנחתום וכו'. משנה שם פ\"ה דדמאי: \n\n" + ], + [ + "וכן המזמין את חבירו וכו'. משנה רפ\"ז דדמאי (משנה א'): \n", + "ומ\"ש מפני שמותר להתנות תנאים אלו על הדמאי אע\"פ שאינו ברשותו אבל על הודאי אינו מתנה אלא על דבר שברשותו. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "כיצד היו ק' תאנים של טבל וכו'. משנה שם פ\"ז (מ\"ה): \n\n" + ], + [ + "וצריך לרחוש בשפתיו וכו'. שם בירושלמי על ההיא דהמזמין את חבירו. \n", + "ומה שכתב וטבל שיש עליו תנאי זה וכו' ונותן עיניו בצד זה כו'. ירושלמי בפרק הנזכר: \n\n" + ], + [ + "נתן לו ע\"ה כוס לשתותו וכו'. משנה ב' שם: \n\n" + ], + [ + "וכן אם זימנו חבירו לשתות בשבת וכו'. ג\"ז משנה שם: \n", + "וכן פועל שאינו מאמין לב\"ה וכו'. משנה ג' בפירקא בתרא דדמאי פועל שאינו מאמין לב\"ה נוטל גרוגרת אחת ואומר זו וט' הבאות אחריה עשויות מעשר על צ' שאני אוכל זו עשויה תרומת מעשר עליהם וכו' x וחוסך גרוגרת אחת רשב\"ג אומר לא יחסוך מפני שהוא ממעט מלאכתו של ב\"ה רי\"א לא יחסוך מפני שהוא תנאי ב\"ד ובתוספתא תנאי ב\"ד שתהא תרומת מעשר משל ב\"ה ומעשר עני משל פועל ובירושלמי כתוב בהפך והוא ט\"ס ויש לתמוה למה פסק רבינו כרבי יוסי ולא כת\"ק או ה\"ל למיפסק כרשב\"ג שכל מקום ששנה רשב\"ג וכו' ויש לומר שרבינו מפרש שרבי יוסי לא בא לחלוק על תנא קמא אלא לתת טעם לדבריו וכן כתב בפי' המשנה והו\"ל רשב\"ג יחיד דאין הלכה כמותו וז\"ל רבינו בפירוש המשנה פירוש חוסך מחסר ומ\"ש חוסך גרוגרת אחת האחת היא שעשאה תרומת מעשר יחסרנה מן המנין ויתננה לכהן ואמר רשב\"ג לא יחסרנה מממון ב\"ה כי ימעיט ממונו והוא מ\"ש ממעט מלאכתו הוא ממונו כמו לרגל המלאכה אשר לפני אבל יחסרנה ממה שהוא אוכל ר\"ל מהמנין שפסק עם ב\"ה וחולק רבי יוסי על רבן שמעון בן גמליאל ואמר כי תנאי בית דין הוא שלא יחסר תרומת מעשר של דמאי אלא משל ב\"ה וכן אמרו בתוספתא תנאי בית דין הוא שתהא תרומת מעשר משל ב\"ה ומעשר שני משל פועל ולא חלק רבי יוסי על תנא קמא אבל הודיענו טעם דבריו [במה שאמר שהוא תנאי ב\"ד] ואין הלכה כרשב\"ג עכ\"ל: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א איני יודע מה צורך לתנאי בית דין וכו'. ואנכי לא ידעתי למה עשה עצמו הראב\"ד כמי שאינו יודע בהיות דברי רבינו מבוארים בתוספתא ובירושלמי: \n\n" + ], + [ + "הנחתומים לא חייבום חכמים וכו'. משנה בפרק שני דדמאי (משנה ד'): \n", + "ומה שכתב כדי שיפרישנה בטהרה עם החלה. שם בירושלמי כרבי יוחנן. \n", + "ומה שכתב במה דברים אמורים במוכר בחנותו וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "שנים שבצרו כרמיהם וכו'. משנה בפ\"ו דדמאי (משנה ז') ודברי רבינו כאן כמו שכתב בפירוש המשנה: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א המשנה כך היא וכו'. ואני אומר שמדברי רבינו כאן ובפירוש המשנה לא קשיא מההיא מתניתין דבתרה דהכא מיירי בשהם שותפים בכרם וחלקו הענבים והפריש המעשר מחלקו מעשרותיו ואחר כך עירבו הענבים של זה ושל זה בגת ודרכו כולם ביחד נמצא שחצי התירוש שלקח זה המעשר יש לומר בו שהוא מחלק חבירו משום דאין ברירה ולפיכך מפריש עליו דמאי אבל בההיא מתני' כשבאו לחלוק עדיין לא הפריש החבר כלום וכשנוטל חטים שבמקום פלוני לחלקו אז יפריש מעשרות המחוייבים לחלקו ולא אתא מתניתין אלא ללמדנו דלא נימא דאסור משום דהוי כמוכר טבל לע\"ה קמ\"ל דכיון ששניהם מין אחד שרי ואין זה ענין למתניתין דשנים שבצרו כרמיהם לתוך גת אחת: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המקבל עליו להיות נאמן וכו'. משנה בפרק ב' דדמאי (משנה ב'). \n", + "ומ\"ש וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים. בס\"פ עד כמה בכורות (דף ל':) ת\"ר הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני ג' חבירים: \n\n" + ], + [ + "כל תלמיד חכם לעולם נאמן וכו'. שם: \n", + "תלמיד חכם שמת וכו'. פרק קמא דפסחים (דף ד':) ובפרק ב' דנדה: \n\n" + ], + [ + "בת עם הארץ או אשתו וכו' עד עד שיחשדו. בסוף פרק עד כמה (בכורות דף ל') וכתנא קמא: \n", + "בנו או עבדו של חבר שהיו למודים אצל עם הארץ וכו' עד הרי הן כעם הארץ. תוספתא פרק שני דדמאי: \n\n" + ], + [ + "מי שאינו נאמן וכו'. ירושלמי פ\"ב דדמאי ותוספתא פ\"ג דדמאי והיא כתובה בשיבוש: \n\n" + ], + [ + "היה הוא נאמן וכו' עד שמא אביו התנה עליו. ירושלמי שם בפרק ב' ויש בספרי רבינו חסרון הניכר מט\"ס שדילג אשתו נאמנת והוא אינו נאמן מתארחין אצלו ואין לוקחין ממנו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "עם הארץ שנתן מעה לחבר וכו'. משנה בסוף פרק ששי דדמאי (משנה י\"ב) ומייתי לה בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל\"ו ל\"ז) ומשמע התם דמיירי בשזה החבר קנה אגודה אחרת לעצמו וקמ\"ל שאין אומרים זו שהוא נותן לעם הארץ היא אשר קנה לעצמו ונמצא שהחבר מוכר דמאי לעם הארץ אלא אמרינן יש ברירה והא קיימא לן דבדרבנן יש ברירה: \n", + "ומ\"ש ואם החליף את המעה וכו'. שם בירושלמי תני רשב\"ג אומר אם החליף את המעה צריך לעשר א\"ר יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו להחליפן ואבדו חייב באחריותן ולכאורה משמע שהטעם מפני שמאחר שהוא חייב באחריותן הוי כאילו החבר קנה ממעותיו ומכר לע\"ה לפיכך אסור ליתן לו עד שיעשר. \n", + "ומ\"ש ואם פירש החבר ולא לקח סתם וכו'. שם במשנה ואם אמר זה שלי וזה של חבירי ונתערבו חייב לעשר אפי' הן מאה. וז\"ל רבינו בפירוש משנה זו ההלכה הזאת מיוסדת על ג' עיקרים האחד שהוא אסור למכור דמאי כ\"ש טבל לע\"ה ומותר למוכרו לת\"ח מפני שהוא יפריש מהם תרומת הכתוב ואז יאכלנה והעיקר השני שזה המוכר תלמיד חכם והעיקר הג' שזה המוכר ידע השליחות ששלח ע\"ה לת\"ח לקנות לו וע\"כ כשיאמר ת\"ח השליח לת\"ח המוכר תן לי באלו הדמים כך וכך ולא הודיעוהו אם זה הדבר הקנוי לעצמו יקנהו או לע\"ה יקנהו אשר שלחו זה הדבר הקנוי פטור שמאחר שידע ת\"ח המוכר כי זה הקונה בשליחות ע\"ה בא לקנות לא יתן לו אלא פירות מתוקנים כדי שלא יבא ע\"ה לידי מכשול ואם יבאר ת\"ח השליח אל המוכר ויאמר אלו הדמים לי ואלו לחבירי ר\"ל לע\"ה ששלחו ויתן לו בזה הכסף בפני עצמו ובזה האחר בפני עצמו י\"ל אולי מה שנתן לחבר הוא טבל מפני שידע שלא יאכלנו עד שיוציא תרומותיו ומה שנתן לע\"ה הם פירות מתוקנים כפי אשר ביארנו וכשיתערב נתחייב הדבר ההוא המעורב במעשר דאילו קנה לעצמו אגודה אחת ולחבירו מאה ונתערב יתחייב הכל מעשר דמאי וכל זה בשלא שאל למוכר אבל אם ישאל למוכר ויאמר לו מתוקנים הם נאמן וכל מה שיקנה ממנו פטור מפני שהוא ת\"ח עכ\"ל. וע\"פ הדברים האלה צריך לתת טעם למה אם החליף את המעה צריך לעשר כי הטעם שכתבתי למעלה אינו עולה לפי זה ואפשר לומר שהטעם מפני שכשראהו המוכר שהחליף את המעה חושב שחזר בו משליחותו ואינו קונה אלא לעצמו ונותן לו דמאי ולפיכך צריך לעשר: \n\n" + ], + [ + "חמשה שאמרו לאחד וכו' עד לעשר את הכל. תוספתא פרק ח' דדמאי והטעם פשוט דכשהביא בעירבוב הוי כאילו האחד נותן משלו לחבירו וחבר אסור ליתן דמאי לע\"ה אא\"כ עישר: \n\n" + ], + [ + "עם הארץ שאמר לחבר וכו' עד תורמין. ירושלמי פרק ב' דמעשרות (הלכה א') אלא שמתוכו נראה שיש קצת חסרון לשון בדברי רבינו דהכי איתא התם צא ולקט לך עשרים תאנים משלי אוכל כדרכו והוא פטור צא ומלא את הכלכלה לא יאכל עד שיעשר בד\"א בע\"ה אבל בחבר אוכל ואינו צריך לעשר דברי רבי רשב\"ג אומר בד\"א בע\"ה אבל בחבר מתקנן ודאי שלא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף אמר רבי רואה אני את דברי מדברי רשב\"ג מוטב שיתרומו שלא מן המוקף ולא להאכיל לע\"ה טבלים. \n", + "ומ״ש בספרי רבינו ומעשרן דמאי מבואר שהוא ט״ס וצריך להגיה ולכתוב ודאי במקום דמאי. ובפרק בכל מערבין (עירובין דף ל״ב) תנן האומר לחבירו לקוט לך תאנים מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן ודאי מלא כלכלה זו תאנים מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן דמאי בד״א בע״ה אבל בחבר אוכל ואינו צריך לעשר דברי רבי רשב״ג אומר וכו' אמר רבי נראים דברי מדברי אבא מוטב שיחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף ואל יאכילו לעמי הארץ טבלים ופירשו בגמרא דה״ק במה דברים אמורים בע״ה שאמר לחבר אבל חבר (כלומר) שאמר לעם הארץ וחבר אחר שומעו אוכל ואינו צריך לעשר דודאי עשורי עשריה ההוא חבר קמא אע״פ שאינו מוקף דניחא ליה לחבר דלעביד איסורא קלילא ולא ליעביד ע״ה איסורא רבה ורשב״ג סבר איפכא x ופירש״י דכשא״ל לקוט לך תאנים סתם ולא פירש כמה מעשרן ודאי כיון שאינו יודע כמה ליקט ודאי שלא עישר עליהן אבל כשא״ל כלכלה זו כיון שיודע כמה הם אמרינן דעישר עליהם ולכך חבר זה אינו מעשר אלא דמאי: \n\n" + ], + [ + "מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי. משנה ריש פרק ג' דדמאי (משנה א'). \n", + "ומה שכתב וצריך להודיען. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "גבאי צדקה גובין סתם וכו'. שם במשנה וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "רופא חבר שהיה מאכיל לחולה עם הארץ וכו' עד סוף הפרק. שם בירושלמי והטעם פשוט שאין לחבר להאכיל בידו דבר איסור בפיו ומיהו בתוך ידו לא גזרו כיון שהוא של חולה והוא ספק שהרי מצוי לו ורופא לאו מידי עביד אבל בודאי אף לתוך ידו אסור שהרי מסייע ידי עוברי עבירה וכן אם הדמאי של חבר הרופא אין לחבר להאכיל דבר בלתי מתוקן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אסור למכור את הדמאי לע\"ה או לשלוח לו וכו'. משנה פ\"ג דדמאי (משנה ג'). \n", + "ומ\"ש אבל מוכרים אותו ומשלחים אותו לת\"ח וכו': \n\n" + ], + [ + "כל המשפיעים במדה גסה וכו'. משנה פ\"ב דדמאי (משנה ד'): \n", + "ומ\"ש מפני שהם מוסיפים על המדה. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש סלי זיתים וענבים וכו'. שם במשנה פטר רבי יוסי: \n", + "כתב הראב\"ד לא ראינו מחלוקת על רבי יוסי שהוא מתיר במשנה עכ\"ל. ורבינו משמע ליה דיחידאה הוא ופליגי עליה רבנן דאל\"כ למה נשנה בלשון יחיד: \n\n" + ], + [ + "אמר אחד מהן באו ונתקן הפירות וכו'. ירושלמי שם. \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א בדמאי ירושלמי פרק ב' וכו'. ואני אומר דברי רבינו מבוארים שם שאין תנאי ב\"ד זה אלא כשאמר אחד מהן באו ונתקן הפירות האלו: \n\n" + ], + [ + "חבר וע\"ה שירשו את אביהם עם הארץ וכו'. משנה פ\"ו דדמאי (משנה ט'): \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) מי שהיה נושא ירק וכו' עד לא יחזיר עד שיעשר. משנה פ\"ג דדמאי (משנה ב'): \n\n" + ], + [ + "המוצא פירות בדרך וכו'. משנה פרק שני דמכשירין (משנה י'): \n\n" + ], + [ + "נטלן לאכלן וכו' עד ה\"ז מותר וכו'. משנה פרק ג' דדמאי (משנה ג'): \n\n" + ], + [ + "קניבת ירק וכו'. תוספתא פרק רביעי דדמאי ודומה לזה נתבאר בפרק י\"א דתרומות: \n\n" + ], + [ + "הנותן לפונדקית וכו'. פרק ג' דדמאי (משנה ה'): \n", + "ומ\"ש אבל הנותן לחמותו או לשכנתו וכו'. שם במשנה הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה להחליף את המתקלקל א\"ר יהודה רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה ובירושלמי (הלכה ו') אמר רבי יוחנן אוף קדמייתא על דעתיה דרבי יהודה היא דרבי יהודה אמר הנותן לחמותו כנותן לפונדקית ורבנין אמרין הנותן לחמותו כנותן לשכנתו כהדא דתניא הנותן לשכנתו פת לאפות לו תבשיל לעשות לו אינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשרות אימתי בזמן שנתן לה שאור ותבלין אבל אם לא נתן לה שאור ותבלין חושש משום שביעית ומשום מעשרות. ופירש ר\"ש אף קדמייתא על דעתיה דרבי יהודה וה\"ק דברי רבי יהודה שרבי יהודה אומר רוצה היא בתקנת בתה ופסק רבינו כרבנין. \n", + "ומ\"ש בין שנשא בתה בין שאירסה. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "המוליך חטיו וכו' עד להחליף הפקדון. משנה פרק ג' דדמאי (משנה ד'): \n", + "כתב הראב\"ד ואם מפני הספק הזה וכו'. טעמו לומר דהוי ספק שמא החליפן בחטים של עם הארץ שמא לא החליפן ואת\"ל החליפן בחטים של עם הארץ שמא אותו עם הארץ עישר ותרם פירותיו ואני אומר דמאחר דקיימא לן רוב עמי הארץ מעשרין הם ואפילו הכי חיישינן להו משמע דרבנן אחמור בהו בהא למיחש אפילו למיעוטא והוא הדין דאחמור בהו למיחש אפילו לספק ספיקא. ומה שכתב אלא שמא החליפם משלו ומירוח העכו\"ם חייב מדרבנן יתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "עם הארץ שהיה משתמש וכו'. תוספתא פרק ג' דדמאי: \n\n" + ], + [ + "המפקיד פירותיו אצל הנכרי וכו'. משנה פ\"ג דדמאי (משנה ד') וכתנא קמא: \n", + "כתב הראב\"ד בגמרא מקשה הכא את אמר דמאי וכו'. שם בירושלמי (הלכה ג') בלשון הזה הכא את אמר לטוחן הנכרי דמאי והכא את אמר אצל הנכרי כפירותיו כאן קופה בקופות כאן פירות בפירות והראב\"ד מתוך שהוא סובר דמירוח העכו\"ם חייב מדרבנן גורס הכא את אמר ודאי במקום הכא את אמר כפירותיו וע\"פ מה שפירש הוא ז\"ל שהחששא היא שיחליף בפירותיו מפני כך כשהיא קופה בקופות מאחר שהוא מתיירא קרוב הדבר שלא החליף ומש\"ה לא הוי אלא דמאי אבל כשהפקיד פירות בלא קופה מאחר שהנכרי חזקתו מחליף כיון שאינו מתיירא הו\"ל ודאי החליף ולפיכך הוי ודאי אבל לדעת רבינו שסובר דמירוח עכו\"ם בשל עכו\"ם פטור אפילו מדרבנן כשאמרו הרי הן כפירותיו לא אמרו אלא בהפקיד אצלו חולין מתוקנין וכמו שכתב רבינו ומש\"ה הקשו למה אמרו כפירותיו לומר שאם הפקיד אצלו חולין מתוקנין אינו צריך להפריש כלום ולא אמרו שיהיו דמאי כמו שאמרו במוליך לטוחן נכרי ושני דהתם קופה בקופות כלומר דרך להוליך לטחון כל אחד בקופתו ועשויות להתחלף קופה בקופות ע\"ה שהיא דמאי אבל מפקיד אצל נכרי לא שייך להחליף אלא בפירותיו שהן פטורים וזה הוא פירוש הכא פירות בפירות: \n", + "ועל מ\"ש רבינו כמו שביארנו בהלכות תרומות דגנך ולא דגן עכו\"ם. כתב הראב\"ד חייבים מדרבנן עכ\"ל. וטעמו מדגרסינן במנחות פרק רבי ישמעאל מירוח העכו\"ם אי פוטר תנאי היא תורמין משל ישראל וכו' דר\"מ ורבי יהודה סברי אינו פוטר ורבי יוסי ור\"ש סברי פוטר ובתר הכי אמר רבא מ\"ד מירוח העכו\"ם פוטר גלגול העכו\"ם פוטר מ\"ד מירוח העכו\"ם אינו פוטר גלגול העכו\"ם אינו פוטר ואותבוה רב פפא ורבינא לרבא מדתניא וכו' והא האי תנא דאמר מירוח העכו\"ם אינו פוטר גלגול העכו\"ם פוטר מדרבנן גזירה משום בעלי כיסים וטעם רבינו משום דבפ\"ק דבכורות גבי הלוקח טבלים ממורחים מן העכו\"ם אי דמרחינהו עכו\"ם דגנך אמר רחמנא ולא דגן עכו\"ם משמע בהדיא דדיגון עכו\"ם אפי' מדרבנן פוטר וא\"ת תיקשי לן מאי דתנן בפ\"ג דדמאי גבי מפקיד פירותיו אצל נכרי ר\"ש אומר הרי הן דמאי ואם איתא דמירוח עכו\"ם פוטר אפילו מדרבנן מאחר דרבי יוסי ור\"ש סברי דמירוח העכו\"ם פוטר אמאי אמר ר\"ש דהוו דמאי הא אפילו החליפן פטורים הם וי\"ל דסבר ר\"ש דחיישינן שמא ישראל אחר הפקיד אצלו והוחלפו אלו באלו ולפיכך הם דמאי וכן פירש רבינו בפירוש המשנה ובהא לא קי\"ל כר\"ש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הלוקח פירות וכו'. משנה רפ\"ד דדמאי (משנה א'): \n", + "ומה שכתב אפי' היו לו פירות אחרות מתוקנים מאותו המין וכו'. ירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שהוא אוכל על פיו בשבת וכו'. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש על שאכל בשבת: היתה שבת ויו\"ט סמוך לה וכו' וכן בשני י\"ט של גליות. ירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "הנשבע על חבירו שיאכל עמו בשבת וכו'. משנה שם (מ\"ב): \n\n" + ], + [ + "מי שאינו נאמן וכו'. משנה א' שם תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ר״ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו ואמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ה:) ובפרק אע״פ ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף ל״ד) דהלכה כר״ש שזורי. \n", + "ומ\"ש בין למקום אחר בין למקומה הכי אמרינן בירושלמי בפרק ד' דמסכת דמאי לר\"ש. \n", + "ומ\"ש כשם שאימת שבת על עמי הארץ וכו'. שם בירושלמי ובתוספתא דדמאי פ\"ה: \n", + "וכתב הראב\"ד דברים הללו זרים הם אצלי וכו'. משיג על מה שפירש רבינו שאמר וחזר ואמר הפרשתיה שאם נפלה לפחות ממאה לא סגי כשיפרישנה וע\"כ אי סגי לה בשיפרישנה צ\"ל שנפלה למאה וא\"כ אין כאן דימוע והיאך קאמר אימת דימוע עליו ולפיכך פירש דהב\"ע כשנפלה לפחות ממאה ושואלין אותו אם הדמאי הזה היה מתוקן מקודם ונמצא שלא היה צריך להפריש ממנו תרומת מעשר והכל מותר וכן פירש\"י בפרק ד' דחולין. ואם תאמר א\"כ למה הפריש ממנו יש לומר דלפי שהחבירים לא היו מאמינים אותו אי נמי שהפרישה החבר ולדעת רבינו יש לומר שמ\"ש והפרשתיה היינו שעשה בענין שנתקן המדומע דהיינו שנתערב עם פירות חולין שלא במתכוין עד שעלתה בק\"א, ומ\"מ מ\"ש הראב\"ד שאם נפלה לפחות מק' אינו נוח לי והכי הל\"ל שאם נפלה לפחות ממאה כי הפרישה מאי הוי. ועל פירוש רבינו ק\"ל דבירושלמי משמע כפירוש הראב\"ד דגרסינן התם (פ\"ד ה\"א) אמר רבי אבין לא דמיא ההיא שאלתא לההיא קמייתא תמן לא בגין דחשיד לך אלא בגין דזבנית מינך אתמול חטין וחמית אוכלוסין עליך ואמרית דילמא דאנשיתה מתקנה מתקנים הויין ברם הכא בגין דחשדתך ותקינתן ותתקריין מתקנן הויין רבי שמואל בריה דרבי יוסי בן ר' בון אמר תני בר קפרא כן אימת הדימוע עליו והוא אומר אמת ומדקאמר מתקנן הויין משמע בהדיא כפירוש הראב\"ד ויש לתמוה למה לא הביא הראב\"ד ראיה לפירושו מהירושלמי הזה ולענין מה שקשה ממנו על פירוש רבינו אפשר לומר שהוא ז\"ל מפרש דרבי אבין בתמיהא קאמר לא דמיא ההיא שאלתא כלומר הכא כיצד יאמר לו הייתי חושד אותך ולפיכך תקנתים וזה אומר כיון שזה היה חושד אותי לא אומר לו אמת ומשיב תני בר קפרא שאעפ\"כ יאמר לו אמת משום דאימת דימוע עליו: \n\n" + ], + [ + "מי שאינו נאמן וכו'. ומה שכתב לפיכך מי שאינו נאמן וכו'. כתב הראב\"ד אני לא מצאתי כן לא בתוספתא וכו'. ואני אומר שטעם רבינו משום דרישא דברייתא בירושלמי פ\"ד דדמאי ובתוספתא דמעשר שני פ\"ג הכי איתא תני ראו אותו מפריש שני נאמן לראשון דר\"א וחכמים אומרים הנאמן לראשון נאמן לשני הנאמן לשני אינו נאמן לראשון וחכמים אמאי דקתני רישא דברייתא ראו אותו מפריש קיימי וידוע דהלכה כחכמים ונתן רבינו טעם לדבר שכיון שראינו שהפריש מעשר ראשון שהוא צריך לתתו ללוי מכ\"ש שהפריש מעשר שני שאינו צריך לתתו לאחרים שהוא עצמו יעלה ויאכלנו בירושלים אבל אם ראינוהו שהפריש מעשר שני אין להחזיקו שהפריש מעשר ראשון לפיכך המוציא פירות מביתו כלומר שלא ראינוהו מפריש אלא מפיו אנו חיים שאמר פירות אלו מעשר ראשון נאמן שהרי הוא בחזקת שאומר אמת מהטעם הנזכר ואין צריך להפריש מהם תרומה גדולה ואם אומר שהפריש מהם תרומת מעשר גם תרומה זו אין צריך להפריש דמהימנינן ליה ומטעם זה ג\"כ אין צריך להפריש עליהם תרומה ומעשרות אבל אם אמר אלו מעשר שני אינו נאמן מהטעם שנזכר: \n", + "ומ\"ש עוד הראב\"ד הוציא להם מעשר שני וכו'. נראה שכתבו משום דהאי בבא מוכחא כפירוש רבינו דמיירי באינו מוחזק לנאמן אלא שראו אותו שהפריש מעשר שני ואחר כך אמר שהוא פדוי נאמן ובהאי גוונא מיפרשא ההיא דהנאמן לראשון נאמן לשני וכפירוש רבינו. ותירץ דאין ראיה משום דהתם בשלא ראו אותו שהפרישו וטעמא אחרינא איכא דאימת קדושתו עליו. ומ\"מ צריך טעם למה כשאמר פדוי לי ופדוי לכם אינו נאמן ואפשר דה\"ג פדוי לי [ופדו] לכם וה\"ק פדוי הוא לי שפדיתיו אבל אם אתם לא תרצו לסמוך עלי פדו לכם ששם פקפוק בדבר אין סומכין עליו ואף גירסת ופדוי לכם תתפרש ע\"פ זה וה\"ק פדוי הוא גם לכם אם תרצו לסמוך עלי: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) האומר למי שאינו נאמן על המעשרות וכו' עד הרי אלו נאמנים. משנה פ\"ד דדמאי (מ\"ה): \n", + "וכתב הראב\"ד הנכנס לעיר וכו'. א\"א בירושלמי שלא בפניו נאמן בפניו אינו נאמן עכ\"ל. וגירסא דידן בירושלמי כך היא אמרו לו שהוא נאמן ה\"ז נאמן אמרו לו שאינו נאמן בפניו אינו נאמן שלא בפניו נאמן וטעמא דמילתא דכשאמרו לו בפניו שאינו נאמן ודאי קושטא קאמרי אבל כשאמרו שלא בפניו לישנא בישא הוא ואינם נאמנים להוציאו מחזקתו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א בזמן שאינו מכיר אדם שם וכו' עד לא יקח אלא מן המומחה. תוספתא פ\"ה דדמאי: \n", + "כתב עוד הראב\"ד בד\"א בזמן שאינו מכיר אדם וכו' א\"א אמת כי התוספתא כך היא וכו'. ק\"ל לפי פירוש הראב\"ד שמכיר אדם שם פירושו שמכיר אדם מומחה שם היכי קתני סיפא ואם שהה שם שלשים יום אע\"פ שאינו מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה שאם אינו מכיר מומחה שם היאך יקח מן המומחה וצ\"ל דה\"ק לא יקח אלא ממי שיאמרו לו הרבה מבני העיר שהוא מומחה וע\"פ זה נוכל לפרש גם הרישא דה\"ק בד\"א שהוא סומך על אחד שיאמר לו איש פלוני נאמן בזמן שאינו מכיר אדם שם אבל אם מכיר אדם שם אינו סומך על אחד שיאמר לו פלוני נאמן אלא על מי שהוא מוחזק למומחה להרבה מבני העיר וטעמו משום דעל ידי אותו שהוא מכיר שהוא מבני העיר יגידו לו האמת שפלוני מומחה בעיני כל בני העיר ולא יהתלו כמו שאפשר שיהתלו בו כשאינו מכיר אדם שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ולא התירו דברים אלו אלא וכו'. בתוספתא דדמאי פרק חמישי: \n\n" + ], + [ + "החמרים שנכנסו לעיר וכו'. משנה ספ\"ד דדמאי (משנה ז') ומייתי לה בפ\"ב דכתובות (דף כ\"ד) למירמי מינה דרבנן אדרבנן דסברי התם דאין לחוש לגומלין ותירצו בשכלי אומנותו בידו ומדברי רבינו כאן שלא התנה כן נראה שהוא מפרש כפיר\"ח דאמתניתין דהתם קאי שאותו שאומר עליו שהוא כהן מביא כלים שמשתמשים בהם בטהרה כמו כלי גללים וכל אחד נזהר מלטמא אותו ולכך נאמן אלא שבפ\"ב מהא\"ב כתב דין אותה ברייתא ולא התנה בה כן ולכן צ\"ל שסובר רבינו דכי מסקינן בתר הכי דרבי יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי מיתרצא נמי קושיא דרבנן אדרבנן ולא צריכים תו לאוקמא בשכלי אומנותו בידו: \n\n" + ], + [ + "המוכר פירות בסוריא וכו'. משנה ספ\"ו דדמאי (מי\"א): \n", + "כתב הראב\"ד מפני שרוב פירות שבסוריא וכו' ורבינו בפירוש המשנה כתב הטעם מפני שלא גזרו דמאי על הקונה פירות מפירות סוריא אלא א\"כ ידוע שהפירות מקרקע ישראל: \n", + "ומ\"ש והיה רוב ממכרו משדהו וכו'. שם בירושלמי והוא שיהא רוב מכנסו משלו: \n\n" + ], + [ + "עניים שאמרו פירות אלו של לקט שכחה ופאה וכו' עד ירק מבושל מקדרתו לעני. משנה בפרק בתרא דפאה (מ\"ב) ויש בספר רבינו חסרון וכך צריך להגיה כיצד חטים אלו לקט שכחה ופאה הם הרי אלו נאמנים קמח זה של לקט שכחה ופאה הוא אינם נאמנים ואין צ\"ל שאינם נאמנים על הפת וכן נמצא בספר מוגה. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה קרוב מן הגורן וכו' שם בירושלמי: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומ\"ש וכן בן לוי שאמר פירות אלו ממעשר שניטלה תרומתו וכו' אבל אין נאמן עליו לפוטרו ממעשר שני. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "אין כל הדברים האלו אמורים וכו' אבל מי שהוא חשוד למכור תרומה וכו'. משנה בפרק עד כמה (בכורות דף ל') וכר״ש משום דרבא עבד עובדא כוותיה: \n", + "ומה שכתב אפילו קרבי דגים וכו'. שם בגמרא. \n", + "ומ\"ש ואין אסור אלא כל שלפניו אבל אצרו מותר וכו'. בספ\"ב דע\"ז (דף ל\"ט מ'). \n", + "ומ\"ש וכן החשוד למעשר שני וכו'. הכי משמע מדתני ר\"ש כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו דאשני מעשרות קאי. \n", + "ומ\"ש וכל זה קנס מדבריהם. אע\"פ שבירושלמי בסוף מעשרות אמרו דלרבי יהודה דפליג אר\"ש משום קנס הוא לאו למימרא דלרבי שמעון לא הוי קנס דודאי לכ\"ע משום קנס הוא אלא דלרבי יהודה הוי קנס מרובה ולרבי שמעון הוי קנס מועט: \n\n" + ], + [ + "חשוד שהעיד על של אחרים וכו'. משנה פרק חמישי דבכורות (דף ל\"ה) וכרשב\"ג וקי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו ועוד דבפרק בתרא דיומא (דף ע\"ח) איפסיקא הלכתא כרשב\"ג: \n", + "ומ\"ש לפיכך ע\"ה שאמר זה טבל וכו' אפילו בשלו נאמן. כתב הראב\"ד אין דבר זה מחוור שהרי הנכנס לעיר וכו'. ויש לומר לדעת רבינו מה שהקשו בגמרא ועד אחד נאמן משום דמתניתין מיתניא סתמא ומשמע דאתיא ככ\"ע מקשה דלא אתיא כרבי מאיר ומשני דמודה רבי מאיר בההיא משום חיי נפש לומר דמצי אתיא ככ\"ע ואין זה ענין לפסק דין. ומ\"ש ואם קבעו הלכה כרשב\"ג וכו' רומז לההיא דסוף יומא דלענין מטיל מום בבכור איתמרא וי\"ל דא\"כ הו\"ל לפרושי דלא פסק הלכה כרשב\"ג אלא בהא ורשב\"ג משמע ודאי דבכל איסורים נמי קאמר דנאמן על של חבירו ומדר\"מ דאמר החשוד על הדבר לא מעידו דמשמע דבכל דבר קאמר נשמע לרשב\"ג דאמר נאמן על של חבירו דבכל דבר קאמר הלכה כמותו וסתם לן תנא דבכורות כר\"מ י\"ל דהא סתם ואח\"כ מחלוקת הוא סתם בספ\"ד ומחלוקת בפ\"ה וכל סתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם: \n\n" + ], + [ + "המוכר פירות לחבירו וכו'. עי' במה שכתבתי בסוף ה' פסולי המוקדשין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "פירות שחזקתן מן ההפקר כגון השיתין וכו'. משנה פרק קמא דדמאי (משנה א'): \n", + "ומ\"ש והן שעדיין לא הטילו שאור. שם בירושלמי וכחכמים ופירוש משיטילו שאור כתב רבינו בפירוש המשנה פ\"ק דמעשרות משיתרפו ויתנפחו כלחם החמץ כי זה מנהג התמרים בעת הבישול: \n", + "ומ\"ש אפי' א\"ל ע\"ה אינם מעושרים וכו'. שם בירושלמי וכרבי יוחנן: \n\n" + ], + [ + "הבכורות והסייפות וכו'. שם בירושלמי. ומה שחילק בין בקעה לגינה שם בתוספתא: \n", + "וכן החומץ העשוי מן התמדים גרסינן בדלי\"ת והוא שם משנה וירושלמי ומשמע התם דהיינו דוקא במקום שאין החרצנים חשובים ומפקירים אותם או בשלא מצא אלא כדי מדתו: \n\n" + ], + [ + "כשגזרו על הדמאי וכו'. פ\"א משנה שם (משנה ג') מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי ובירושלמי שם הלכה ג' אמר רבי יוחנן בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על דברים הללו. \n", + "ומ\"ש וכזיב עצמה כלחוץ. שם בירושלמי: \n", + "וכל הפירות הנמצאות מכזיב ולחוץ וכו': \n\n" + ], + [ + "פירות שידוע שהן מפירות הארץ וכו'. משנה ברפ\"ב דדמאי (משנה א') ואלו דברים מתעשרים דמאי בכל מקום הדבילה והתמרים והחרובין האורז והכמון ובירושלמי חיוב המינין האלו על ידי שאין כיוצא בהן בח\"ל צרכו חכמים למנותן והא דבילה בבצרה שחיקה היא והא תמרי' באלכסנדריא דקיקין אינון והא חריב בבאירי גידוד הוא והא אורז בחולתא אבתר הוא סימוק הוא והא כמון בקיפרוס עקום הוא. \n", + "ומ\"ש רבינו מתעשרים דמאי בכל ארץ ישראל ובסוריא כלומר דהיינו פי' בכל מקום דקתני מתניתין אבל בח\"ל לא כמ\"ש בפ\"א מהלכות תרומות שפירות א\"י שיצאו חוצה לארץ פטורים: \n\n" + ], + [ + "החמרים שהביאו פירות לצור וכו'. ירושלמי פ\"ק דדמאי הלכה ג': \n", + "והאורז אין חוששין לו וכו'. משנה רפ\"ב דדמאי (מ\"א) האורז שבח\"ל כל המשתמש ממנו פטור: \n\n" + ], + [ + "הלוקח מבעלי אוצרות בצור וכו'. ירושלמי פ\"ק דדמאי: \n", + "וכן חמור יחידי וכו'. גם זה ירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "הלוקח מבעלי אוצר בצידון וכו' עד פטור מן הדמאי. גם זה שם בירושלמי: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ח-יא) הלוקח מן העכו\"ם וכו' עד עדיין לא הוחזק תגר. ירושלמי בפ\"ד דדמאי: \n", + "כשגזרו על הדמאי וכו'. עד פטורים מן הדמאי. תוספתא פירקא קמא דדמאי וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) לא הלכו חכמים בפירות ח\"ל וכו'. תוספתא בסוף מעשרות. \n", + "ומ\"ש רבו בעיר וכו' עד ליושנו. תוספתא פ\"ד דדמאי: \n\n" + ], + [ + "ואלו דברים וכו' הלוקח פירות לזריעה וכו'. משנה פ\"ק דדמאי (משנה ג') \n", + "ומ\"ש או למלוגמא או לרטייה או יין לקילור. תוספתא פ\"ק. \n", + "ומ\"ש ותוספת הביכורים. משנה בסוף ביכורים (משנה י'): \n\n" + ], + [ + "הלוקח פירות לאכילה וכו'. פרק קמא דחולין (דף ו') וירושלמי בפרק קמא דדמאי. \n", + "ומ\"ש לא ימכרם לעכו\"ם. תוספתא פרק קמא דדמאי וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "שמן שלוקח הסורק וכו' עד חייב בדמאי. משנה בסוף פירקא קמא דדמאי (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם ששאל וכו' עד ואינו חושש. תוספתא פ\"ק דדמאי: \n\n" + ], + [ + "הלוקח יין למורייס וכו'. שם בתוספתא ובפרק קמא דחולין בגמרא עלה ו'. \n", + "ומ\"ש שלא גזרו על תערובת דמאי וכו' עד חייבת בדמאי. בפ\"ק דחולין: \n\n" + ], + [ + "כל אלו הפטורים וכו'. חוץ משירי מנחות ירושלמי פרק קמא דדמאי. \n", + "ומ\"ש אבל אם תיקן את הדמאי בודאי וכו'. תוספתא פרק רביעי דדמאי פלוגתא דתנאי ופסק כרבי עקיבא: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א תמה אני וכו'. נראה מדבריו שהוא גורס בדברי רבינו אם תיקן את הדמאי בודאי בבי\"ת וכן היה גורס או שתיקן את הודאי בדמאי בבי\"ת ומפני כך הוקשה לו ולי נראה שאין לגרוס אלא הודאי כדמאי בכ\"ף וה\"ק שאם תיקן הדמאי כמו שמתקנים הודאי שמפרישין ממנו תרומה גדולה או שתיקן הודאי כמו שמתקנים הדמאי שאין מפרישין ממנו תרומה גדולה לא עשה כלום וטעמא דרישא דסתם ע\"ה מפרישין תרומה גדולה ונמצא שתרומה גדולה שהפריש אינה כלום וטעמא דסיפא פשוט מפני שלא הפריש תרומה גדולה זהו פירוש הירושלמי והתוספתא לדעת רבינו והשתא אין משנתנו ענין לירושלמי ולא לתוספתא ויש לתמוה על הראב\"ד איך עלה בדעתו שדברי רבינו כאן הם דין המשנה שהרי דין משנתנו כתבו רבינו בפ\"ה מהלכות תרומות ככתב המשנה וכלשונה. ועל מאי דסבר הראב\"ד שפירוש התוספתא הוא כדין המשנה קשה איך עלה בדעתו ששני תנאים החולקים בתוספתא הם דלא כמתניתין דאי מתניתין היא סברא שלישית היאך לא נזכרה אותה סברא בתוספתא וע\"ק שכתב ולפי התוספתא הלכה כרבי יוסי והא קיימא לן כרבי עקיבא מחבירו ואין לומר דכיון דמשמיה דרבי יצחק קאמר לה הוה ליה תרי דכיון דלא אמרה אלא משמיה כחד חשיבי וע\"ק אמאי פסק כרבי יוסי דברייתא ושבק סתם מתניתין והא קיימא לן סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם וע\"ק שאם פירוש התוספתא דמאי שתקנו על הודאי ודאי שתקנו על דמאי כמו שפי' הראב\"ד קשה לר\"ע דמאי שתקנו על הודאי אמאי לא עשה כלום דאין לומר דטעמא משום דהוי מן הפטור על החיוב דהא איכא למיחש שמא לא הופרש ממנו והוה ליה מן החייב על החייב וכיוצא בזה יקשה בין לרבי עקיבא בין לרבי יוסי בודאי שתקנו על הדמאי אמאי לא עשה כלום וכן קשה לרבי יוסי בדמאי שתקנו על הודאי שנתן טעם למה אין תרומתו תרומה לפי שאין תרומה אחר תרומה ולא ה\"ל ליתן טעם אלא משום דסתם עמי הארץ מפרישין תרומה גדולה הוה ליה מן הפטור על החיוב הילכך פירוש רבינו נראה לע\"ד שהוא עיקר: \n\n" + ], + [ + "כל העיר מוכרים ודאי וכו'. תוספתא פרק ד' דדמאי: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) הלוקח מן הסיטון וכו' עד נאמן. משנה פרק חמישי דדמאי (משנה ו'): \n", + "ומה שכתב אע\"פ שמכיר את החבית. ירושלמי: \n", + "היה מוכר כשות וכו'. תוספתא פ\"ה דדמאי: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) הלוקח מבעל הבית וכו' עד לא יעשר מזה על זה. משנה ז' פרק חמישי דדמאי: \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) הלוקח פת וכו' עד משני נחתומין. משנה שם (פ\"ה מ\"ב) הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה אפילו מטפוסין הרבה דברי רבי מאיר רבי יהודה אוסר שאני אומר חטים של אמש משל אחד ושל היום משל אחר וכו'. הלוקח מן הפלטר מעשר מכל טפוס וטפוס דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר מאחד על הכל מודה ר' יהודה בלוקח מן המנפול שהוא מעשר מכל אחד ואחד ופירש רבינו ר' יהודה אוסר אפילו יהיה הכל עשוי בדפוס אחד שהוא חושש שמא יהיה זה הלחם מחטה ישנה וזה האחר מחטה חדשה והעיקר בידינו אין מעשרין מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש וכתב עוד מי שילוש הקמח ועושה אותה ככרים ויאפהו נקרא נחתום והלוקח מן הנחתום למכור לבני אדם נקרא פלטר וכו' ורבי מאיר אומר שהנחתום יתקנהו בדפוס אחד יהיה קטן או גדול וכשנמצא אצל x הפלטר דפוסים הרבה משתנים זה מזה נדע שהוא לקח מאנשים רבים וע\"כ מעשר מכל דפוס ודפוס לפי שלכל דפוס מין ממיני הזרע ורבי יהודה אומר כי הנחתום בעצמו המתקן הלחם אפשר שיעשה מעיסה אחת מינים הרבה מן הלחם בדפוסים משתנים זה מזה לפיכך אלו הדפוסים המשתנים אשר נמצאו אצל פלטר זה מאיש אחד לקחם. ופירוש מנפול הוא מוכר הלחם כמו כן אבל הוא קונה משני נחתומים שלא יכירם כגון שיהיו ט' מוכרים ועשרה נחתומים נותנים להם הלחם ואין ספק xx שאחד מאלו הט' מוכרים לקח משנים על כן כל מי שלוקח מאחד מהם מעשר מכל דפוס ודפוס והלכה כר' יהודה עכ\"ל. וצ\"ל דהא דשרי רבי יהודה בלוקח מן הפלטר לעשר מאחד על הכל משום דמחד נחתום זבין היינו בשכולם משל אמש או משל היום אבל אם קצתו משל אמש וקצתו משל היום לא דלא עדיף מנחתום גופיה: \n\n" + ], + [ + "תשעה מנפולין שלקחו מעשרה וכו'. ירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "הלוקח מן העני וכו' עד מכל מתנה ומתנה. משנה שם פרק חמישי (משנה ה') ופירש רבינו בולל ונוטל הוא שיערב הכל ויוציא המעשר מהכל וזה יהיה כשיתנו לו הרבה לפי שנאמר מאחר שזה הנותן נתן מתנה גדולה איש נדיב הוא ולא יקשה בעיניו x המעשר ונאמר שעכ\"פ הוציא המעשרות ויתעשר הכל דמאי [ואם] היתה מתנה מועטת נחשוב עליו שהוא כילי ולא עישר ולפיכך לא יתערב הכל שמא יפריש מדמאי על הודאי ורבינו שמשון xx פירש בולל דורס התמרים או הגרוגרות ומערבן יחד והם נבללים ומתערבים ונמצא מפריש מן החיוב על החיוב דקסבר יש בילה בדבר היבש אבל פרוסת פת ופלחי דבילה אין נבללין ואתי להפריש מן הפטור על החיוב בזמן שמתנה מרובה בזמן שהכל נותנים מתנה מרובה שכל המתנות שוות אז מועלת בילה אבל בזמן שהמתנה מועטת כלומר שמתנה אחד מעוטה מחבירתה לא מהני בילה דדילמא כל חד וחד לא מתרמי דיליה וחיישינן שמא מן הרוב מפריש על המועט כך נראה פירוש משנה זו בירושלמי: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) שחק את הפת ועשאה וכו'. תוספתא שם: \n", + "פועלים או אורחים וכו'. גם זה שם בתוספתא: \n", + "סליקו להו הלכות מעשר \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e7a73a35844738f23c6036749ed320d70889d787 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Zeraim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,837 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Tithes", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Tithes", + "text": [ + [ + [ + "אחר שמפרישין תרומה גדולה וכו'. בפרק ג' דתרומות (משנה ז') דתרומה קודמת למעשר ראשון וראשון לשני: \n\n" + ], + [ + "מעשר ראשון מותר באכילה לישראל. בפ' יש מותרות (יבמות דף פ״ה:) תנן בת ישראל מאורסת ללוי וכו' לא תאכל במעשר ופריך בגמרא ותהא זרה זרה מי לא אכלה במעשר אמר רב נחמן אמר שמואל הא מני ר״מ היא דאמר מע״ר אסור לזרים דתניא תרומה לכהן ומע״ר ללוי דר״מ ר' אלעזר בן עזריה אומר נותנו אף לכהן ולכאורה הוה משמע דהלכה כר״מ דסתם לן תנא כוותיה ועוד דאפילו ר״א בן עזריה לא קאמר דמותר לזרים אלא דמדחזינן דמקשה גמרא בפשיטות ותהא זרה זרה מי לא אכלה במעשר משמע דמילתא דפשיטא היא ופירש״י דטעמא משום דכל זר לא יאכל קדש כתיב ומעשר ראשון לאו קדש איקרי ואכתי איכא למיבעי האי פשיטותא כמאן לא כר״מ ולא כר״א בן עזריה וי״ל דאמרינן בגמ' מ״ט דר״מ דכתיב כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה מה תרומה אסורה לזרים אף מעשר אסור לזרים ורבנן מה תרומה טובלת אף מעשר טובלת וכדתניא רבי יוסי אומר וכו' הרי דרבנן פליגי אר״מ ונקטינן כוותייהו. \n", + "ומ\"ש ומותר לאכלו בטומאה וכו' בפרק יש מותרות יליף לה מקרא. \n", + "ומ\"ש שמעשר ראשון חולין וכו': לפיכך בת לוי שנשבית וכו' עד אסורה במעשר. בפרק האשה רבה עלה צ\"א: \n\n" + ], + [ + "לויים וכהנים מפרישין וכו'. בסיפרי פרשת קרח (דף כ'): \n\n" + ], + [ + "אין מוציאין המעשר מיד הכהנים וכו' וכן כל מתנות כהונה וכו'. בפרק הזרוע עלה קל\"א תניא ארבע מתנות עניים שבכרם אפילו עני שבישראל מוציאין מידו וכו' ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים והקיבה אין מוציאין אותן מידו לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי ומסיק התם במע\"ר נמי אין מוציאין אך קשה דתניא בתר הכי זה הכלל כל דבר שהוא בקדושה כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה מוציאים אותם מידם וכל דבר שאינו בקדושה כגון הזרוע והלחיים והקיבה אין מוציאים אותם מידם וא\"כ היאך סתם רבינו וכתב דכל מתנות כהונה אין מוציאין אותם מכהן לכהן וי\"ל שראה רבינו לדחות ההיא ברייתא מקמי מתניתין דספ\"ק דפאה כהנים ולוים שלקחו את הגורן המעשרות שלהם עד שימרחו ואמרינן בירושלמי דקנסא הוא כדי שלא יקפצו לגרנות משמע דבשלהם אין מוציאין מידם ואף בלוקחים אם לקחו קודם שימרחו אין מוציאין מהם: \n", + "ועזרא קנס את הלויים בזמנו וכו'. בפרק יש מותרות (יבמות דף פ״ו ע״ב) ובפרק ב' דכתובות אמרינן דלויים קנסינהו עזרא וממ״ש רבינו בזמנו משמע דלא קנס אלא ללוים שבדורו בלבד ויש לתמוה דהא בפרקים הנזכרים משמע דאף לדורות דבתר הכי קניס. ויש לומר דאיתא בהני פירקי ת״ר מע״ר ללוי דברי ר״ע ר' אלעזר ב״ע אומר לכהן לכהן ולא ללוי אימא אף לכהן והשתא לר״ע דקי״ל כוותיה דמדין תורה ללוי דוקא כי קנסינהו עזרא היינו שיהיה גם לכהן והיינו דבתר עזרא מצינו שהיו נותנים ללוים וכדתנן בסוף מסכת מעשר שני (משנה ט') שר״ג נתן מעשר ראשון לר' יהושע שהיה לוי ובפרק כל הגט (גיטין דף ל') תנן המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם מחלקם ואיתא נמי התם ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לאביך בידי ובפרק הזרוע אמרינן מעשר ראשון דלוי הוא הילכך ע״כ לומר דכי קנס עזרא שלא יתנו ללוים אלא לכהנים בלבד לא קנס אלא בזמנו אבל אח״כ נשאר הדבר שמי שרוצה ליתן ללוים כדינו יתן ומי שיתן לכהנים יתן ובהכי ניחא קרא דכתיב בנחמיה ואדעה כי מניות הלוים לא ניתנה ויברחו איש לשדהו שזה היה מפני קנס עזרא ואח״כ כדי שישובו תקנו שיתנו להם ואמרו שיתנו גם לכהנים מי שירצה כדי שלא לבטל דברי עזרא לגמרי כנ״ל ליישב דברי רבינו כדי שתהא תיבת בזמנו מדוקדקת וכן יש להוכיח ממה שכתב רבינו בסוף הלכות מעשר שני ובזמן שהיו נותנים מעשר לכהנים לא היו מתודים ואם איתא כך הל״ל ובזמן שאין נותנים מעשר אלא לכהנים: \n\n" + ], + [ + "האוכל פירותיו טבלים וכו'. בר״פ הזרוע (חולין דף ק״ל ע״ב): \n", + "ומ״ש ובח״ל מותר לאדם וכו'. בפרק עד כמה (בכורות דף כ״ז): \n\n" + ], + [ + "מעשרין ממקום זה וכו'. בפרק ב' דבכורים (משנה ה') שנינו תרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף ומשמע דכ\"ש למעשר עצמו. \n", + "ומ\"ש אבל אין מעשרין ממין על שאינו מינו פרק בתרא דבכורות (דף נ\"ד) וירושלמי בפ\"ב דתרומות. \n", + "ומ\"ש ולא מן החייב על הפטור וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) כל שאמרנו בתרומה וכו'. ירושלמי שם פ\"ק: \n", + "האומר לחבירו הריני מעשר על ידיך וכו'. ירושלמי פרק ב' דמעשר (הלכה א') והטעם דכיון שהשליח פתח לומר שהוא רוצה לעשר על ידו חזקתו שעשה שליחותו מה שאין כן כשלא פתח הוא: \n\n" + ], + [ + "החרובין אינם חייבים במעשרות וכו'. בפ\"ק דר\"ה (דף ט\"ו:) אמרינן ולימא ליה כי אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן ואין משם ראיה דאיכא למימר התם משום דתרומת כל האילנות בר מתירוש ויצהר דרבנן וכמו שכתב הראב\"ד אף לא שאר אילנות וכו' ואנהירינהו לעיינין שכתב דנראה דחרובי שיטה וצלמונה קאמר דפטורים לגמרי שאינם מאכל אדם והכי איתא בסיפרי עכ\"ל. ובירושלמי ריש מעשרות נמי איתיה ואע\"ג דבירושלמי דמעשרות פרק ג' קאמר חרובין מאכל בהמה הן ולא מפליג בין חרובי שיטה וצלמונה לשאר חרובין ל\"ק דאיכא לאוקמי בחרובי שיטה וצלמונה דוקא אבל ק\"ל דמשמע דאע\"ג דדריש לה מקר' דאפילו מדבריהם פטרינן להו דאל\"כ מה בין חרובי שיטה וצלמונה לשאר חרובין דהא החרובים הטובים אינם חייבים אלא מדבריהם כשאר פירות האילן חוץ מתירוש ויצהר וא\"כ חרובי שיטה וצלמונה פטורים אפילו מדבריהם ואי רבינו בחרובי שיטה וצלמונה איירי היאך כתב שהם חייבים מדבריהם וי\"ל דרבינו לטעמיה שהוא סבור דדגן תירוש ויצהר לאו דוקא דה\"ה לכל דדמי להו וכמו שכתב ברפ\"ב מהלכות תרומות וא\"כ החרובים הטובים חייבים מן התורה וחרובי שיטה וצלמונה פטורים מן התורה וחייבים מדבריהם. ודע שראיתי בגירסת הראב\"ד כדברי רבינו לפי שאינם מאכל רוב אדם והיא גירסא נכונה שאם לא היו מאכל אדם כלל לא היו חייבים אפילו מדבריהם: \n", + "והשקדים המרים וכו'. בפ\"ק דחולין (דף כ\"ה:) ת\"ר שקדים המרים קטנים חייבים גדולים פטורים מתוקים גדולים חייבים קטנים פטורים רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו זה וזה לפיטור ואמרי לה זה וזה לחיוב וכו' הורה ר' חנינא כדברי האומר זה וזה לפיטור ודעת רבינו כדעת המפרשים שפירשו זה וזה לפיטור מרים בין קטנים בין גדולים וכן מוכיח בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "אילן שנטעו בתוך הבית וכו'. ירושלמי בפ\"ק דערלה (הלכה ב'). \n", + "ומ\"ש רבינו ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם שהרי תאנה העומדת בחצר וכו'. דין תאנה העומדת בחצר בפרק ג' דמעשרות (משנה ח') וכתב ע\"ז הראב\"ד לא נ\"ל כן בגמרא דמעשרות שנחלקו ר\"ע ורבנן וכו'. מחלוקת זה הוא בפירקא בתרא דמעשרות (הלכה ב') בירושלמי וקאמר עלה זרע בחורבה והביאה שליש וסיכך על גביו על דעתיה דר\"ע התוספת חייב על דעתייהו דרבנן התוספת פטור זרע בבית והעביר הסכך [וסיכך על גביו] על דעתיה דר\"ע התוספת פטור על דעתייהו דרבנן התוספת חייב משמע דלדברי הכל זרע בבית פטור משמע להראב\"ד דהיינו לומר דאף מדבריהם פטור דסתם פטור לגמרי משמע ואיני יודע מה ראיה מביא משם דהא פשיטא דאיכא למידחי ולומר דלא קאמר דפטור אלא מדאורייתא. ומ\"ש והראיה שהביא מחצר אינה כלום דחצר שנטעה או שנזרעה היינו שדה טעמו מדגרסי' בירושלמי פ\"ג דמעשרות (הלכה ד') עלה דההיא תאנה שהיא עומדת בחצר וכו' אוכל א' א' ופטור ואם צירף חייב תני בשם רבי נחמיה חצר שהיא נעדרת הרי היא כגנה אוכלין בתוכה עראי וכו' תני זרע רובה חייבת נטע רובה פטורה אמר רב חסדא והוא שנטעה לנויה של חצר הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא הדא ילפה מן ההיא זרע רובה חייבת והוא שתהא נעדרת וההיא ילפא מן הדא שאם היתה נעדרת הרי היא כשדה והוא שעידר רובה ומשמע להראב\"ד דירושלמי פירושא דמתניתין הוא לומר דמתניתין מיירי בחצר שהיא נעדרת וא\"כ הרי היא שדה ממש וא\"כ הרי דין פירותיה דין הפירות הנטועים בשדה שהם חייבים דשפיר קרי ביה היוצא השדה משא\"כ בנוטע בבית דלא קרינן ביה היוצא השדה ויש לתמוה עליו דהא בירושלמי לא קאמר דמיקריא שדה אלא בנעדרה רובה דוקא ועוד דלא מיקריא שדה אלא בזרע אבל לא בנטע והראב\"ד עצמו כתב כן בפ\"ד וא\"כ מתניתין דמיירי באילן פשיטא דלא מיקרי שדה כיון דאין כאן זרע ואפילו אם זרע מאחר שלא נעדרה רובה אין כאן שדה א\"כ שפיר מייתי ראיה רבינו לאילן שנטעו בתוך הבית. ומ\"ש הראב\"ד ולא עוד אלא מיקבע נמי קבעה אינו מכוון דאדרבה מה שהוא קובע הוא מפני שהוא חשוב כבית: \n\n" + ], + [ + "בצלים שהשרישו וכו' עד וחייבים במעשרות. משנה פירקא בתרא דמעשרות (משנה ב') אלא שאין כתוב שם זה בצד זה: \n\n" + ], + [ + "המשמר שדהו מפני ענביו וכו'. תוספתא פ\"ג ואיתא בפ\"ק דפסחים עלה ו' ע\"ב: \n\n" + ], + [ + "אין מעשרים אלא מן המובחר וכו'. בסיפרי פרשת קרח ובפ\"ב דתרומות (מ\"ד) תנן כ\"מ שיש כהן תורם מן היפה: \n\n" + ], + [ + "אין מעשרין באומד וכו'. בפירקא קמא דאבות. \n", + "ומה שכתב וכל המדקדק בשיעור וכו' משנה פרק רביעי דתרומות (משנה ו'): \n", + "והמרבה במעשרות וכו'. בפרק מי שהוציאוהו עלה נ' ופרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ\"ד): \n\n" + ], + [ + "המפריש מקצת מעשרות וכו'. ריש פ\"ד דתרומות (משנה א') המפריש מקצת תרומה ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר. והראב\"ד השיגו. וכתב א\"א לא ידעתי ממי למד זה המחבר וכו'. כלומר דלפירושו הל\"ל אבל לא ממקום אחר ועוד שהל\"ל עליה בלשון נקבה ולפיכך פירש דודאי מה שתרם ועישר קדושים הם וכו'. ורבינו שמשון פירש כפירוש הראב\"ד: \n\n" + ], + [ + "המפריש מעשר מברך תחלה וכו'. תוספתא דברכות פ\"ו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו וכו' אבל הגומר למכרן פטור וכו' וכן הלוקח פטור וכו'. וחייב מדבריהם. בפרק הפועלים עלה פ\"ח. \n", + "ומ\"ש בד\"א בשלקחן אחר שנגמרו וכו': כתב הראב\"ד א\"א אינו כן את תבואת זרעך וכו'. טעמו לומר שכשם דעשר תעשר מיירי אם אותו שנגמר בידו כך כשמיעט לוקח מיירי בשנגמר בידו של לוקח שהוא שהיה לו לעשר אי לאו דמיעטיה קרא ולדעת רבינו י\"ל דאיכא למימר איפכא דה\"ק עשר תעשר כשבא לעונת המעשרות בידך אז אתה חייב לעשר ולא לוקח אבל בשלא יגמר בידך אלא ביד לוקח לא נתמעט לוקח ובלאו הכי י\"ל דסבר רבינו דכיון דסברא הוא שאם נגמרה מלאכתו ביד לוקח חייב מאחר שגמר מלאכה קובע למעשר ממילא נוקים קרא דפטור ללוקח משנגמרה מלאכתו דוקא. ומ\"ש והרי הפקר פטור ואפילו נתמרח משזכה בו איכא למימר שאני הפקר שאין בו שום חיוב כדיליף מקרא. ומ\"ש ש\"מ בשדה חייבים מדרבנן איכא למימר דבשדה נמי פטורים אפילו מדרבנן ובעיר דנקט לרבותא. ומ\"ש ושמעתא דהפועלים ק\"ל יש לומר שהתוספות כתבו שם דר\"ת סובר מהכרח השמועות דכי אמרינן תבואת זרעך ולא לוקח ה\"מ בלוקח אחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח תבואת זרעך קרינן ביה. וריב\"ם סובר איפכא שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל לוקח ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע טבל מיניה והשתא סברת רבינו כפירוש ר\"ת ודעת הראב\"ד נראה דאף כריב\"ם לא אתי' שפשט דברי הראב\"ד שלוקח בין קודם שנמרח בין אחר שנמרח פטור: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) פירות שאינן ראויים לאכילה מקטנן וכו' עד הרי אלו חייבים במעשר בקוטנן. משנה בריש מעשרות (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "אי זו היא עונת המעשרות וכו'. בירושלמי פ\"ק (הלכה ב') דרשו תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח יצא פחות משליש וכו' ובמשנה התלתן משתצמיח אמר רב משתצמיח לזרעים שאם יתלשו וזורעים אותו ראוי להצמיח: \n", + "כיצד התאנים משיעשו רכים וכו'. בפ\"ק דמעשרות (משנה ב') תנן התאנים משיבחילו. \n", + "ומ\"ש עד שיהיו ראויים לאכילה אחר כ\"ד שעות וכו'. ירושלמי שם: \n", + "הענבים והבאושים וכו' עד משיטילו גידים אדומים. שם במשנה: \n", + "ומ\"ש האגוזים משיתפרש האוכל וכו'. שם במשנה האגוזים משיעשו מגורה רבי יהודה אומר האגוזים והשקדים משיעשו קליפה ופירש רבינו בפירוש המשנה משיעשו מגורה עניינו משיבדל האוכל מהקליפה החיצונה ויהיה האוכל כאילו הוא במגורה והוא האוצר, ועל משיעשו קליפה פירש ר\"ל הקליפה הפנימית שהיא סמוכה לאוכל כי זו אינה מובדלת אלא לאחר גמר בישולם וכן אמרו בירושלמי (הלכה ב') בקליפה התחתונה שהיא סמוכה לאוכל ומפשטא דמתניתין משמע דלא פליג ת\"ק אר' יהודה אלא באגוזים אבל בשקדים מודו ליה אבל ממה שאמרו בירושלמי מודים חכמים לר' יהודה באלצרין ובאפוסטיקין ובאצטרובלין משיעשו קליפה משמע דדוקא בהני מודו אבל לא בשקדים ובתוספתא קתני בהדיא האגוזים והשקדים משיעשו קליפה ובין כך ובין כך דברי רבינו אינם נוחים לי דנראה ודאי שאינו מפרש דת\"ק משוה שקדים לאגוזין דא\"כ לערבינהו וליתנינהו ועוד דמפליג בינייהו דאגוזים משיתפרש האוכל מהקליפה החיצונה ושקדים המתוקים משתתפרש קליפתן החיצונה ואם נאמר דמפליג בינייהו וסובר דמודה ת\"ק לר\"י בשקדים קשה דהל\"ל משיעשו קליפה התחתונה הסמוכה לאוכל כמו שאמרו בירושלמי וכמ\"ש הוא עצמו גבי אצטרובלין וכו' ונ\"ל שרבי' סובר דת\"ק פליג ארבי יהודה בשקדים וסבר דשקדים מתוקים משתפרוש קליפתן החיצונה כמו שאמרו בירושלמי ושנינו בתוספתא ואמרי' בירושלמי שהורה כן רבי חנינא: \n", + "ומ\"ש המרים פטורים לעולם. בפ\"ק דחולין (דף כ\"ה:) ת\"ר שקדים המרים קטנים חייבים גדולים פטורים מתוקים גדולים חייבים קטנים פטורים ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב א\"ר אלעא הורה ר' חנינא בצפורי כדברי האומר זה וזה לפטור וכבר נתבאר בפ\"א: \n", + "הזיתים משיעשו שמן וכו'. בפ\"ד דשביעית (משנה ט') שנינו זיתים הכניסו שליש כותש בשדה וכונס לתוך ביתו וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייבים במעשרות ובירושלמי (הלכה ז') מהו שליש לוג מתניתא שהן עושים ג' לוגין לסאה ורבינו נראה שגורס מהו שליש שליש לוג והראב\"ד גורס כגירסת ספרינו ולפיכך כתב א\"א ספרו הטעהו וכו'. וגירסת רבינו מחוורת דלגירסת הראב\"ד קשה מה משמיענו הירושלמי לפי מקומות הרעים כיון דלמקומות היפים הוי טפי הוה ליה למישתק ושפיר הוה משתמע ממתניתין: \n", + "התפוחים והאתרוגים משיתעגלו מפני וכו'. במשנה פ\"ק דמעשרות (משנה ד') תנן התפוחים ואתרוגים חייבים גדולים וקטנים ומשמע דקטנים דקתני היינו משיתעגלו דקודם לכן אין ניכרים שהם תפוחים וצ\"ע מניין לו ומצאתי בירושלמי פ\"ק דמעשרות (הלכה ג') נהוראי בר שיליא אמר משום ר\"ש תפוחים קטנים פטורים [תפוחים גדולים חייבים] תפוחי מילי מילה בין גדולים ובין קטנים חייבים ודא מתניתא מהו מ\"ד קטנים במחלוקת מ\"ד מילי מילה ד\"ה עכ\"ל: \n", + "התותים והאוג משיאדימו וכו' עד חייבים בקטנן כמו שביארנו. משנה בפ\"ק דמעשרות. \n", + "ומ\"ש ושאר הירק וכו'. זה ממה ששנינו שם (מ\"א) כל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל: \n", + "אשכול שהגיע בו אפילו גרגיר יחידי וכו' עד אפילו פרידה אחת כולה חיבור. ירושלמי שם. ומשמע התם דהא דאמרי' כל הרוח קאי גם לרמון וכך צריך לפרש דברי רבינו דוכן רמון שכתב קאי לכל מה שהוא באשכול: \n\n" + ], + [ + "לא ימכור אדם פירותיו וכו'. עד חייבת במעשר. משנה פרק בתרא דמעשרות (משנה ג'): \n\n" + ], + [ + "שמרי יין שנתן עליהם מים וכו'. משנה ו' פירקא בתרא דמעשרות ובגמרא בפ' המוכר פירות עלה צ\"ו. \n", + "ומה שכתב ואינו מפריש עליו תרומה וכו'. ירושלמי פירקא בתרא דמעשרות: \n\n" + ], + [ + "המקדיש פירותיו וכו'. משנה פ\"ד דפאה (מ\"ח) ופ\"ג דחלה משנה ד': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו וכו'. בפ\"ק דמעשרות (משנה ה') תנן אי זהו גרנן למעשרות הקישואים והדלועין משיפקסו וכו' בד\"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו ובירושלמי (הלכה ד') מה בין המוליך לשוק ומה בין המוליך לביתו בשעה שמוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי ובשעה שהוא מוליך לשוק לא בדעתו הדבר תלוי אלא בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ויטבלו מיד: " + ], + [ + "כתב הראב\"ד בד\"א בגומר פירותיו וכו' עד אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, א\"א חוץ מדגן תירוש ויצהר וכו'. נראה שטעמו להשיג על רבינו שסתם וכתב בד\"א בגומר אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית הרי זה מותר לאכול מהם עראי אחר שנגמרה מלאכתן וכו' וסובר הראב\"ד דה\"מ בשאר פירות אבל בדגן תירוש ויצהר כיון דתלה הכתוב תרומתן בגורן ויקב דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב משמע דמיד הם מתחייבים אפילו היה כוונתו להוליכם לבית ולדעת רבינו י\"ל שאע\"פ שכיון שנעשו גורן ויקב נתחייבו בתרומה היינו דוקא בשדעתו למכרן בשוק אבל אם דעתו להוליכן לבית מותר לאכול מהן עראי ועל סברת הראב\"ד קשה לי שהוא סובר דכיון דמן התורה אינו חייב בתרומה אלא דגן תירוש ויצהר כי ילפינן מקרא דאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית או פני החצר ע\"כ בדגן תירוש ויצהר היא דאילו שאר פירות פטורים הם וצ\"ע: " + ], + [ + "אחד מששה דברים קובע הפירות למעשרות וכו'. בס\"פ המביא כדי יין כי אתא רבין א\"ר יוחנן אחד שבת ואחד תרומה ואחד חצר ואחד מקח כולם אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן. \n", + "ומ\"ש שהאש והמלח קובעין משנה בפ\"ד דמעשרות (משנה א') הכובש השולק המולח בשדה חייב ואתמר עלה בירושלמי (הלכה א') אור טובל מקח טובל מלח טובלת תרומה טובלת שבת טובל חצר בית שמירה טובלין: \n", + "כתב הראב\"ד ולמה לא מנה הכובש וכו'. טעמו דמדקתני הכובש המולח משמע דכובש בחומץ קובע וי\"ל לדעת רבינו שמאחר שלא אמרו בירושלמי חומץ קובע כמו שאמרו מלח קובע על כרחנו לומר דחומץ אינו קובע והא דקתני מתניתין הכובש המולח חדא קתני ופרושי קא מפרש הכובש ומאי כובש היינו המולחו לאפוקי כובש שלא במלח א\"נ כובש היינו שישרה אותם במים ומלח וכן פירש רבינו בפירוש המשנה. \n", + "ומ\"ש שגם האש והמלח אינם קובעים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו נראה שיש ללמוד כן מדין שאר הדברים הקובעים שאמר ר' יוחנן שאינם קובעים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו: \n\n" + ], + [ + "כיצד פירות שדעתו להוליכן לבית וכו'. משנה פ\"ק דמעשרות כתבתיה בסמוך ובפרק הפועלים (מציעא דף פ\"ז:) א\"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקדש מן הבית ור\"י אמר אפילו חצר קובעת למעשר שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו ורבי יוחנן הא כתיב מן הבית אמר לך חצר דומיא דבית מה בית המשתמר אף חצר המשתמרת ואעפ\"י שבירושלמי פ\"ד דמעשרות רבי אמי בשם ר\"ש בן לקיש המחוור שבכולן זו חצר בית שמירה פסק רבינו כאן וברפ\"ד כרבי ינאי משום דרביה דרבי יוחנן הוה. ויש לתמוה דהא תנן בפ\"ג דמעשרות (מ\"ה) אי זוהי חצר שהיא חייבת במעשרות רבי ישמעאל אומר חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה ובפ\"ח דתרומות (מ\"ג) תנן היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר רבי אליעזר אומר יגמור ורבי יהושע אומר לא יגמור וכי פליג רבי ינאי אמתניתין ותירצו התוספות בפרק הפועלים דלרבי ינאי מדרבנן חצר קובעת ואיהו לא אמר דאין קובעת אלא הבית מדאורייתא והכי דייק לשון רבינו שכתב בריש פרק ד' אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו. ובר\"פ כיצד מברכין פירש\"י אהא דר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר מן התורה אבל אכילת קבע אסור לאכול מדרבנן: \n", + "הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתן וכו'. בפרק הפועלים אהא דרבי ינאי ורבי יוחנן מתיב מר זוטרא איזהו גרנן למעשרות הקישואים והדילועים משיפקסו וכו' מאי לאו משיפקסו אפילו בשדה לא משיפקסו בבית אי הכי משיפקסו עד שיפקסו מיבעי ליה אי תנא עד שיפקסו ה\"א עד דגמר לפיקוסייהו קמ\"ל משיפקסו מכי אתחיל פיקוסייהו: \n", + "וכן התורם פירות שלא נגמרה מלאכתן וכו'. משנה פ\"ב דמעשרות (משנה ד') וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "המביא לבית סוכי תאנה וכו'. תוספתא פרק ג' דמעשרות: \n", + "הכניס שבלים וכו'. בפ\"ק דביצה (דף י\"ג) וכרבי דהלכה כמותו מחבירו ובירושלמי רפ\"ד דמעשרות סתם כרבי: \n", + "ומ\"ש בד\"א בתבואה וכו'. בפ\"ק דביצה מימרא דאביי וכלישנא בתרא: \n\n" + ], + [ + "מותר להערים על התבואה וכו'. בר״פ אין עומדין (ברכות דף ל״א) אמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ופירש״י ומכניסה בבית במוץ שלה קודם שיזרה אותה שאין מתחייבת במעשר מן התורה אלא בראיית פני הבית ומשנמרח בכרי אבל לפני מירוח אין ראיית פני הבית קובעתו דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן ראשית דגנך והוא המירוח לפיכך כשמכניסה לבית קודם מירוח לא הוקבעה למעשר מן התורה ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל אכילת עראי לא אסרו ומאכל בהמה עראי הוא דתנן במסכת פאה מאכיל לבהמה חיה ועוף עד שימרח הלכך בהמתו אוכלת ופטורה אבל איהו אסור באכילת קבע עכ״ל. ולפי מה שכתב רבינו לקמן בפרק זה מותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל משמע דגם בבהמה שייך אכילת קבע וצריך עיון: \n\n" + ], + [ + "הגומר פירותיו וכו'. בירושלמי רפ\"ד דמעשרות פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש ופסק כרבי יוחנן: \n\n" + ], + [ + "אי זהו גמר מלאכתן של פירות וכו'. משנה פרק קמא דמעשרות (משנה ה') אי זהו גרנן למעשרות הקישואין והדילועין משיפקסו ואם אינו מפקס משיעמיד ערימה אבטיח משישלק ואם אינו משלק משיעשה מוקצה ופי' רבינו ורבינו שמשון דשילוק לאבטיחים כפיקוס לקישואין: \n", + "היה משפשף אחת אחת וכו'. ירושלמי בפרק קמא דמעשרות היה מפקס ראשון ראשון לא נטבלו עד שיפקס כל צרכו וישלק כל צרכו וכו' וצריך לומר דמיירי כשאין כוונתו לשפשף כולם עתה ולכך בעינן שיגמור כל צרכו דאם כוונתו עתה לשפשף כולם הרי כתב רבינו דמשהתחיל לשפשף אחת נטבלו כולן אי נמי דהתם כשהתחיל לשפשף בבית והם כולם בבית אבל הכא במשפשף בשדה ומכניס ראשון ראשון ולכך צריך שיגמור כל צרכו ורבינו תפס לשון התוספתא ואיני יודע למה לא תפס לשון הירושלמי שהוא יותר מכוון דוק ותשכח: \n", + "ותורמין קישואין ודילועין וכו'. תוספתא דמעשרות פ\"ק ומסיים אבטיחים ומלפפונות אע\"פ שלא שלק פירוש ואשמעינן דלענין אם רצה לתרום חשיב נגמרה מלאכתו: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) הירק הנאגד וכו' כלכלה משיחפה וכו' עד כל צרכו. משנה ה' בפ\"ק דמעשרות: \n\n" + ], + [ + "כלי גדול וכו' עד עד שימלא שניהם. ירושלמי שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) אגד הירק אגד גדול וכו' גם זה ירושלמי שם: \n", + "הפרד והצימוקים והחרובין וכו' עד וממה שבתוך התבן ואוכל. משנה ו' שם ופירש רבינו פרד הם גרגירי הרמון שמייבשים אותן. מן הקוטעין פי' רבינו שמשון שבלים קטועות שלא נידושו. \n", + "ומה שכתב ונוטל מתחת הכברה ואוכל בתוספתא דמעשרות פרק קמא: \n\n" + ], + [ + "היין משיניחנו בחביות וכו'. משנה ז' שם היין משיקפה אע״פ שקפה קולט מן הגת העליונה ומן הצנור x (ומכל מקום) ושותה ופירוש משיקפה שיסיר החרצנים שצפין על היין ובפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ו) בעי אי האי קיפוי דבור או דחבית ופשט דהוי קיפוי דבור. ויש לתמוה על רבינו שכתב דהוי קיפוי דחבית וכתב הר״י קורקוס ז״ל שטעמו משום דהתם אמרינן בתר הכי דרבי עקיבא אמר משישלה בחביות ובפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ״ב) גבי בעיא דפועל אי משל שמים הוא אוכל משמע דהלכה כרבי עקיבא דאמר משישלה בחביות. ואם תאמר ממה שכתב רבינו אבל כשהוא בתוך הבור וכשיגביהנו להעמידו בחבית שותה עראי משמע שאחר שנתנו בחבית אסור לשתות עראי והרי כתב ברישא שאף אחר שנתנו בחבית שותה עראי עד שישלה וי״ל דקודם שנתנו בחבית אע״פ ששלה שותה עראי פירוש משישלה שאחר שהוא בחביות עולים שמרים וחרצנין וצפין ע״פ היין נוטלין אותם וזורקן: \n\n" + ], + [ + "השמן משירד לעוקה וכו'. משנה ז' שם ופי' עוקה גומא שיורד השמן לתוכה ופי' עקל חבלים שקושרים על הזיתים לשום אותם תחת הקורה וממל היא שטוחנים בה הזיתים: \n", + "ומה שכתב ונותן לקערה קטנה ולתמחוי וכו'. לשון המשנה ונותן לחמיטה ולתמחוי אבל לא יתן xx ללפס ולקדרה כשהם מרותחים ובירושלמי (הלכה ד') מחלק רבי יוסי בר בון בין יד סולדת לאינה סולדת ופסק כמותו ומפרש רבינו חמיטה קערה קטנה והיא ותמחוי כלי שני ואינו מבשל וקדרה ואלפס כלי ראשון ומבשל וכבר נתבאר שהאש קובע למעשר: \n\n" + ], + [ + "העיגול של דבילה משיחלקנו וכו' עד עד שיעשר. משנה ח' שם וכתנא קמא: \n\n" + ], + [ + "תאנים וענבים שבמוקצה וכו'. ירושלמי ברפ\"ג דמעשרות וכרבי ורב דאמרי אין אוכלים על המוקצה אלא על מקומן: \n\n" + ], + [ + "החרובין עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהן וכו'. משנה שם (פרק ג' משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "מעשר ראשון שהקדימו בשבלין אסור וכו'. בפ' קמא דביצה (דף י\"ג): \n", + "כיצד היא אכילת עראי וכו' עד לתוך חיקו חייב לעשר. משנה ה' בפ\"ד דמעשרות: \n", + "וכן נוטל מן היין וכו'. משנה בפ\"ד דמעשרות (משנה א') המקפה לתבשיל פטור ולקדרה חייב מפני שהוא כבור קטן. ופירש רבינו בפי' המשנה המקפה לתבשיל ר\"ל הלוקח יין לעשות ממנו מרק לתבשיל ומקפה הוא מרק ובתנאי שיהיה אותו תבשיל צונן וכן אמרו בגמרא ירושלמית (הלכה א') תפתר בתבשיל צונן אבל לבשל היין אסור כמו שאמרנו שהאש קובעת למעשר ואמרו ולקדרה חייב ואפילו אין שם לא תבשיל ולא אש כי הטעם מה שזכרנו עכ\"ל: \n", + "וכן (אם) סוחט זיתים על בשרו אבל לא לתוך ידו. שם במשנה: \n\n" + ], + [ + "וכשם שמותר לאכול עראי וכו' עד קודם שיעשר. משנה ספ\"ק דפאה. \n", + "ומה שכתב ואם גמרו וכו'. כן משמע שם במשנה: \n", + "ומותר להאכיל לבהמה וכו'. נתבאר לעיל בפ' זה: \n", + "כתב הראב\"ד וכשם שמותר לאכול עראי וכו' עד שיעשם חבילות. א\"א שבושים אני רואה בכאן וכו'. ואיני יודע מה שייך לומר כאן שיבושים שאם מפני שלא פסק אי ערימה קובעת בראש גגו כירושלמי או אינה קובעת כתוספתא זה לא יקרא שיבוש וכן מה שלא כתב אם בהמה אוכלת עראי בחצר ג\"ז לא יקרא שיבוש ולענין מה שהקשה מהירושלמי לתוספתא אפשר לומר דלא פליגי דירושלמי מיירי בשכנס החרובין שהיו בראש גגו והעמידן ערימה ותוספתא מיירי בשהביא חרובין והשליכן בראש גגו ומעצמן נעשו ערימה דיקא נמי דקתני בתוספתא היתה לו ערימה ולא קתני העמיד ערימה כדקתני בירושלמי ולישנא דמתני' נמי הכי דייקא דקתני החרובין עד שלא כנסן לראש גגו מוריד מהם לבהמה ופטור משמע שאע\"פ שהיה משליך חרובין בראש גגו והיו ערימה פטור עד שיכנסם ביד ויעמיד ערימה. ומ\"ש ותניא רשב\"א אומר אין בהמה אוכלת עראי בחצר וכו' וכיון דלא חזינן פלוגתא איכא למיחש למילתיה וכו'. י\"ל שאפילו לפי דבריו שפיר עבד רבינו שלא חש לדרשב\"א משום דכיון דס\"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן כמ\"ש בספ\"א מהלכות תרומות הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא ועי\"ל שרבינו סובר דרבנן פליגי עליה דההיא דמאכילין פקיעי עמיר וכו' סתמא במאכל בהמה היא ובפ\"ק דדמאי שנינו הלוקח לזרע ולבהמה פטור משמע דוקא דמאי אבל אם ודאי חייב לעשר. ומ\"ש וזה המאסף לא בא לפרש אלא לאסוף ולכנוס דבר פשוט הוא שכוונת רבינו בספר זה אינה לפרש אלא לאסוף ולחבר ולפיכך קראו חיבור כ\"ש שבמקום הזה לא היה צריך פירוש: \n", + "ומאכיל פקיעי עמיר וכו'. תוספתא פרק שני דמעשרות: \n\n" + ], + [ + "המוצא קציצות בדרך וכו' עד שידוע שהם מדבר הגמור. משנה פרק ג' דמעשרות (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "מצא כריכות ברה\"י עד מצא כלכלה מחופה חייבת במעשרות. תוספתא פ\"ב דמעשרות. ורישא איתא בפרק אלו מציאות והתם מפרש טעמא: \n", + "מצא כלכלה במקום שהרוב מכניסים לשוק וכו' עד בשעה שנגמרה מלאכתן. ירוש' בפ\"ג דמעשרות והטעם שכשהרוב מכניסין לשוק כבר נקבעו משנגמר מלאכתן כמו שנתבאר בראש הפ' ומעשר דמאי מפני שהוא ספק אם עישרן או לאו אבל תרומה ודאי תרם כמו שיתבאר ובמקום שהרוב מכניסים לבית זה היה מוליכן לבית ועדיין לא נטבלו ולכך אוכל עראי ומתקן ודאי לאכול מהם קבע מחצה על מחצה ספק ומעשר דמאי זהו בשדה שהרי פטור לפנינו אבל בבית מתקן ודאי דכיון שהוא מחצה על מחצה ונכנסו לבית הרי טבול לפנינו לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי שהוא לפנינו. \n", + "ומ\"ש בד\"א בדבר שאין לו גמר מלאכה וכו'. שם בירושלמי (הלכה א') עד כדון דבר שאין לו גורן אבל דבר שיש לו גורן מפרישין תרומת מעשר ואין צריך להפריש תרומה גדולה שא\"א בגורן שתיעקר אלא א\"כ נתרמה תרומה גדולה והטעם דבדבר שיש לו גורן צריך להפריש תרומת מעשר מפני שמאחר שהוא דבר שיש לו גורן וא\"א שתיעקר אא\"כ נתרמה תרומה גדולה הרי הוקבעה למעשר שהתרומה אחד מהדברים הקובעים למעשר. ולשון ספרי רבינו כאן יש בו ט\"ס ומצאתי בספר מוגה אבל בדבר שיש לו גמר מלאכה אע\"פ שהוא מעשר ודאי אינו צריך להפריש תרומה. ופירוש דברי רבינו במ\"ש בד\"א בדבר שאין לו גמר מלאכה נראה דברישא דקתני מתקנה ודאי היינו לומר שמפריש ממנה אף תרומה גדולה וע\"ז אתי בד\"א דוק ותשכח: \n\n" + ], + [ + "חדרי הנמלים וכו'. משנה בסוף מעשרות (משנה ז'): \n\n" + ], + [ + "המוצא זיתים תחת הזית וחרובין תחת החרוב וכו'. משנה ד' וירושלמי פ\"ג דמעשרות. \n", + "ומ״ש מצא תאנים וכו' שם במשנה (דף ס״ב:) תאנה שהיא נוטה על הדרך ומצא תחתיה תאנים מותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ״א:) אמרינן תאנה עם נפילתה נמאסת ומפרש רבינו דעל ידי כן אינו ניכר אם הם מתאנה זו אם לאו והרי הן ספק ויש לתמוה א״כ היכי קתני פטורות מן המעשר ואפשר לדחוק ולומר שכלפי ששנה בזיתים וחרובין חייב שנה בתאנים פטורות כלומר שאינם בחיוב הזיתים והחרובין שהם חייבים ודאי אבל מכל מקום מידי ספיקא לא נפקי וכ״כ רבינו בפירוש המשנה פטורים מן המעשר אבל יעשר דמאי בלבד: \n", + "וכתב הראב\"ד המוצא זיתים וכו' עד או מתאנים שנתעשרו א\"א זה אינו צריך אלא שמא הפקירם עכ\"ל ואין בזה השגה על רבינו דאיכא למימר חדא מתרי טעמי נקט. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל פ' אלו מציאות הביאו משנה זו להקשות לרבא דאמר יאוש שלא מדעת הוי יאוש דא\"כ בזיתים וחרובין למה אסור ותירצו א\"ר אבהו שאני זית הואיל וחזותו מוכיח עליו וכו' א\"ה תאנה נמי אמר ר\"פ תאנה עם נפילתה נמאסת וסובר רבינו שאע\"פ שתירוץ דר' אבהו ור\"פ לתרוצי לדרבא איתמר ולית הלכתא כוותיה דברי רבי אבהו ור\"פ קושטא נינהו ביישוב המשנה וכן הוכיח הרמב\"ן: \n\n" + ], + [ + "המקדיש פירות תלושין וכו' עד היו פטורים מן המעשרות. משנה פרק רביעי דפיאה (משנה ח') ופ\"ג דחלה (משנה ד'): \n", + "המקדיש קמה למנחות פטורה מהמעשרות. כך מצאתי בספר מוגה והוא משנה במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ו) גבי עומר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין הטבל נקבע למעשר עד שיכניסנו לביתו וכו'. נתבאר בפרק שקודם זה. \n", + "ומ״ש והוא שיכניסנו דרך השער וכו'. בפרק הפועלים (בבא מציעא דף פ״ח): \n", + "כתב הראב\"ד אין הטבל נקבע למעשר וכו' א\"א זה בדבר שאין לו גורן עכ\"ל. ואני אמר דאזדא לטעמיה שכתב בר\"פ זה גבי בד\"א בגומר פירותיו למכרן בשוק וכבר כתבתי שם טעם לדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "יראה לי שאין לוקין וכו' אבל אם נקבע בשאר הששה דברים שמנינו וכו'. ירושלמי פרק ג' דמעשרות (הלכה א') אמר ר' יוחנן מקח וחצר ושבת אינן תורה. וא\"ת למה תלה הדבר ביראה לי כיון שהוא פשוט בירושלמי וי\"ל שאע\"פ שהשלשה דברים מבוארים בירושלמי השלשה דברים אחרים אינם מבוארים ורבינו נ\"ל ללמוד אלו מאלו ועדיין יש לדקדק למה כתב אין לוקין מן התורה הכי הל\"ל אין הטבל נקבע מן התורה אלא בכניסתו לבית וממילא הוה משמע דינו למלקות: \n", + "וכן האוכל מפירות שדעתו להוליכן לשוק וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "בית שאין בו ד\"א על ד\"א וכו'. פ\"ק דסוכה אמרינן דלא חשוב לכמה דברים ובירושלמי דמעשרות פ\"ג אמרינן דאינו טובל למעשר: \n", + "וכן הגגים וכו'. משנה פרק ג' דמעשרות (משנה ו'). \n", + "ומ\"ש ואם לא היה בגג ארבע אמות וכו'. ירושלמי שם פירוש שאם אין בו ד' על ד' לא חשיב באפי נפשיה ובטיל לגבי בית: \n\n" + ], + [ + "הצריפין והבורגנין וכו'. משנה ז' שם. \n", + "ומ\"ש ובתי הקיץ והוא ד' עמודים וכו' זהו פירוש האלקטיות השנוי שם. \n", + "ומ\"ש וכן סוכות שעושים בני הכרמים וכו'. שם במשנה סוכת גינוסר אע\"פ שיש בו ריחים ותרנגולים פטורה: \n", + "וכן סוכת היוצרים וכו'. משנה שם וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש וסוכת החג בחג וכו'. ג\"ז במשנה שם וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "הצריפין והבורגנין טובלים לבעליהן. ירושלמי שם: \n", + "וכן בית הספר ובית המדרש וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "בית הכנסת ובית המדרש וכו'. בתוספתא סוף פרקא קמא דמעשרות: \n", + "האוריארות והאוצרות שבשדות וכו'. גם זה תוספתא שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) כשם שהבית קובע למעשר כך חצר קובעת וכו'. בפרק ג' דמעשרות (משנה ה') תנן איזוהי חצר שהיא חייבת במעשרות רבי ישמעאל אומר חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה ר\"ע אומר כל שאחד פותח ואחד נועל פטורה ר' נחמיה אומר כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה חייבת רבי יוסי אומר כל שנכנס לה ואין אומרין לו מה אתה מבקש פטורה ואיתמר עלה בירושלמי (הלכה ג') הלכה כדברי כולהון להחמיר וכו'. תני ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר\"ע כל שאחד פותח ואחד נועל [פטורה] בשני שותפין לא בשני דיורין מה בין שותף מה בין דיור כשם שהשותף ממחה כך הדיור ממחה אמר רבי יונה בבעל הבית ודיורו היא מתניתין בעל הבית ממחה על ידי דיור ואין דיור ממחה על ידי בעל הבית ופסק התם הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דר\"ע ופירש ר' שמשון דיורין קרוי שני שוכרין וממחה בחבירו שלא ינעול ואינה משתמרת ומשני רבי יונה בבע\"ה ודיורו היא מתני' בע\"ה ממחה על ידי דיור ואין דיור ממחה על ידי בע\"ה פירוש ולא בשני דיורין דקתני היינו בבע\"ה ודיורו אבל שני דיורין הרי הם כשני שותפים: \n", + "והשתא מה שכתב רבינו שהכלים נשמרים בתוכה היינו כרבי ישמעאל. \n", + "ומה שכתב או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה היינו כרבי נחמיה. \n", + "ומה שכתב או חצר שאם יכנס אדם לתוכה אומרין לו מה אתה מבקש. היינו כר' יוסי. \n", + "ומ\"ש וכן חצר שיש בה שני דיורין וכו'. היינו דלא כר\"ע והטעם מפני מה שאמרו הלכה כדברי כולם להחמיר וכיון דבלשון ר\"ע נשנית משמע דרבנן פליגי עליה ומחמרי דאפילו בשני שותפים או בשני דיורים חייבת והלכה כותייהו ויש לתמוה דהא פסיק בירושלמי הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דר\"ע ואין לומר דהיינו לומר דהלכה כוותיה בפירוש דברי ר\"ע אבל אין הלכה כר\"ע גופיה דהא קאמר התם הורי רבי יוחנן הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דר\"ע ולשון הורי הוא הוראה הלכה למעשה ונ\"ל דכיון דאמרינן הלכה כדברי כולם להחמיר לית הלכתא כר\"ע דפטר וכי אמרינן הורי רבי יוחנן כרבי שמעון בן אלעזר דר\"ע לאו למימרא שפסק כר\"ע שלא פסק אלא כרבנן דמחמרי אלא משום דהוה אפשר לפרושי דאפילו בבע\"ה ודיורו פטר ר\"ע ולפי זה כי פליגי רבנן עליה בבע\"ה ודיורו דוקא משום דכיון דבע\"ה מעכב ע\"י דיור הו\"ל חצר המשתמרת אבל שני שותפין או שני דיורין רבנן נמי פטרי ואתא רבי שמעון בן אלעזר למימר דבבע\"ה ודיורו מודה ר\"ע דחייב ופלוגתייהו בשני שותפין או בשני דיורין והשתא ה\"ק הורי רבי יוחנן כרבנן לחייב אף בשני שותפין או שני דיורין כרבי שמעון בן אלעזר דפריש דפלוגתייהו בהכי ולא כדהוה סלקא דעתך דבהא רבנן נמי פטרי ולפי זה הא דאמר רבי יונה בבע\"ה ודיורו היא מתניתא ה\"פ בבע\"ה ודיורו היא מתניתא דרבי שמעון בן אלעזר דאמר לא בשני דיורין בבעל הבית ודיורו קאמר לא בשני דיורין דעלמא דהנהו ושני שותפים שוים: \n", + "ואיכא למידק למה פסק כרבי יוסי דפטר בנכנס לה ואין אומר לו מה אתה מבקש והיה לנו לומר דכיון דבלשון רבי יוסי נשנית משמע דרבנן פליגי עליה ומחייבי והוה ליה למיפסק כוותייהו כמו שכתבתי בדר\"ע. ויש לומר דבהא דרבי יוסי ע\"כ ליכא מאן דפליג דכיון דאין אומר לו מה אתה מבקש אין בה שמירה כלל ואנן חצר המשתמרת בעינן: \n\n" + ], + [ + "בית שער של חצר והאכסדרה והמרפסת וכו'. משנה ו' בפרק שלישי דמעשרות: \n\n" + ], + [ + "דע שיש בקצת ספרי רבינו חסרון הניכר וכן היא כתובה בספרים הנכונים שתי חצירות זו לפנים מזו שתיהן קובעות סוכת היוצרים זו לפנים מזו הפנימית קובעת והחיצונה אינה קובעת והחנות קובעת כבית. מ\"ש שתי חצירות זו לפנים מזו וכו' היינו דלא כרבי יהודה וכדאמר בירושלמי הלכה כדברי כולם להחמיר וכיון דבלשון רבי יהודה נשנית משמע דרבנן פליגי עליה וסברי דאף החיצונה קובעת והלכה כוותייהו: \n", + "ומ\"ש סוכת היוצרים. משנה שם וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש והחנות קובעת כבית הכי משמע פרק שני דמעשרות (משנה ב') בהא דקתני ובעל השער ובעל החנות חייבין: \n\n" + ], + [], + [ + "(יא-יב) המוליך פירותיו ממקום למקום וכו' עד לבית שלנים בו. משנה שם פ\"ב (משנה ג') וכת\"ק ופירוש בחזרה כתב רבינו שמשון כגון שבחצי הדרך נמלכו לחזור לארצם: \n\n" + ], + [ + "המביא תאנים מן השדה וכו' עד ולא יאכל עד שיעשר. תוספתא בפ\"ב דמעשרות ובירושלמי רפ\"ג דמעשרות: \n", + "כתב הראב\"ד הביאן לאכלן בראש גגו וכו'. א\"א אני לא מצאתי כן בתוספתא וכו'. והאמת שהנוסחא בירושלמי כדברי הראב\"ד וטענתו שטען היא טענה שאין עליה תשובה ונראה שהוא ט\"ס בלשון רבינו וצריך להגיה לתוך חצרו במקום לחצר חבירו. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב שגירסת רבינו נכונה ומה שהקשה עליו דכיון דאינו בית לינה למה יקבע אפשר דלא יאכל עד שיעשר קאי אבעל החצר א\"נ דלא אמרו אינו קובע אלא בית שלנים בו אבל ברוכלים שאין להם מקום קבוע ופירותיהם עמהם ודעתם ללכת מיד ולהוליך פירותיהם לכך אין קביעות לפירות אלא מקום שלנים שם אבל מי שהכניס פירותיו לחצר חבירו או לבית חבירו למה לא יקבע מידי בערתי הקדש מביתי כתיב מן הבית כתיב אלא שעדיין קשה דכיון שדעתו היה לאכול במקום פטור ושכח והכניסה לחצר חבירו למה נקבעו והא אמרינן בבבא קמייתא דאם הכניס לאכול בחצר הפטורה אפילו שכח והכניס לביתו יכול לחזור ולהוציאן ולאכול מהן עראי וחצר חבירו ודאי לא עדיף מביתו אדרבא גרע, ואפשר היה לחלק בין שכח והכניס מחצר לביתו דשם הוא שוגג גמור שדרך לטעות בכך אבל בחצר חבירו אין זו שגגה ושכחה זו אינה אלא המלכה וחרטה ומזיד נקרא זה ולכך נקבע ועוד ששם נעשית מחשבתו שהכניס לחצר הפטורה אלא ששגג ולא הניחם שם והכניסן לבית כדרכו דמסתמא בחצר שלפני הבית מיירי וכיון שנפטרו אין חוזרין לחיוב אלא במזיד אבל כאן לא העלם בראש גגו אלא קודם שיעלם לראש גגו הכניסם לחצר חבירו וכיון שקודם שנכנסו למקום הפיטור נכנסו למקום החיוב נתחייבו ומחשבה ראשונה כמאן דליתא דמי דאתי מעשה ומוציא ממנה ודמיא הא לקובע פירות חבירו שלא מדעתו שנקבעו וכיון שחבירו שלא מדעתו קבען ה\"ה וכל שכן הוא שלא מדעת עצמו וסיוע מצאתי לזה בירושלמי עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "חצר שהיא נעדרת וכו'. ירושלמי בסוף פרק ג' דמעשרות (הלכה ד') תני בשם רבי נחמיה חצר שהיא נעדרת הרי היא כגנה ואוכלים בתוכה עראי. אמר רבי שמלאי הלכה כרבי נחמיה תני זרע רובה חייב נטע רובה פטורה אמר רב חסדא והוא שנטעם לנויה של חצר הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא הדא ילפא מן ההיא זרע רובה חייבת והוא שתהא נעדרת וההיא ילפא מן הדא שאם היתה נעדרת שהיא כשדה והוא שעדר רובה ע\"כ בירושלמי והוא כתוב בשיבוש כמו שכתב הראב\"ד א\"א נ\"ל שהסוגיא בירושלמי בטעות וגם הוא וכו' עד וזה העיקר. טעמו במה שכתב שהסוגיא בירושלמי בטעות משום דבספ\"ב דעירובין (דף כ\"ג:) אמרינן קרפף שהוא יותר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי הוא כגנה ואסור לטלטל בו נטע רובו הרי הוא כחצר ומותר אלמא בזרעים מיבטיל דירה ולא בנטיעות וזה היפך הירושלמי הזה ועוד דהנה על נטע רובה פטורה קאמר והוא שנטעם לנויה של חצר דאדרבה מפני שנטעם לנויה של חצר הוה ליה להתחייב ולכן הוא מסכים לומר שנוסחת הירושלמי מוטעת וצריך לגרוס איפכא זרע רובה פטורה נטע רובה חייבת והשיג על רבינו שאין דבריו לא כגירסא זו ולא כגירסא זו שגירסאות אלו מפלגי בין זרע לנטע והא כדאיתא והא כדאיתא ורבינו משוה נטע לזרע דבין בזה ובין בזה חייב ועוד שכתב שאם נטע לנוי חצר פטורה ואיפכא מסתברא דכיון דנטעה לנוי חצר הרי היא כחצר וחייבת ולדעת רבינו יש לומר שהוא גורס בירושלמי כגירסת ספרים דידן ושאני דין מעשר מדין עירוב דלענין מעשר בין זרע בין נטע אין מבטלין אותה מדין חצר אלא א\"כ נטע לנוי חצר דאז הוי דבר קבוע והוא עיקר והוה ליה כגנה והוא שהיתה נעדרת וה\"פ נטע רובה פטורה והוא שנטעה לנוי של חצר אבל אם נטעה שלא לנוי חייבת כמו בזרע וקאמר הדא ילפא מן ההיא זרע רובה חייבת והוא שתהא נעדרת פירוש אע\"פ שהיא נעדרת דאע\"ג דבנעדרת רובה פטורה היינו משום דכשהיא נעדרת נראית כשדה ממש אבל כשזרעה אחר כך יצאה מתורת שדה והוה ליה כחצר כך נראה לי בדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "תאנה העומדת בחצר אוכל ממנה אחת וכו'. משנה בפ\"ג דמעשרות (משנה ח') וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש אבל אם עלה לראש התאנה וכו' עד שאינו אוכל שם אלא אחת משנה שם ובמשנה י': \n\n" + ], + [], + [ + "גפן שנטועה בחצר וכו' עד ואוכל שם. ג\"ז משנה ט' שם וכרבי עקיבא: \n", + "היה אוכל באשכול וכו'. משנה פרק ח' דתרומות (משנה ג') וכרבי יהושע. \n", + "ומה שכתב אע״פ שיצא מן החצר וכו'. הכי משמע ממה דתני ר' נתן על מתניתין בירושלמי שם ובגמרא דידן סוף פרק המביא כדי יין (ביצה דף ל״ה) על ר״א ומיניה נשמע לרבי יהושע: \n\n" + ], + [ + "כסבר הזרועה בחצר מקרסם עלה וכו'. משנה פ\"ג דמעשרות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הלוקח פירות תלושין וכו' ומאימתי יקבעו משיתן את הדמים וכו'. ירושלמי פרק ג' דמעשרות דמים כמקח: ", + "הרי שלא נתן דמים והיה בורר וכו' עד אם רצה להחזיר. בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ח) ופירוש אם רצה להחזיר כלומר אם רצה המוכר וזהו מה שאמרו שם*[בקשתיו ולא מצאתיו]. (מדעת המוכר):" + ], + [ + "הלוקח במחובר לקרקע וכו'. משנה ריש פרק ה' דמעשרות (משנה א'): \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו וכו'. עד שהרי לקחן במחובר. משנה פ\"ב דמעשרות (משנה ה'): \n", + "כתב הראב\"ד ואם קצץ את התאנים וכו' עד לא קנה אלא הנתלש א\"א לא מצא זה בתוספתא וכו'. ואני אומר מה שכתב רבינו ואם קצץ התאנים וצירפם וכו' לא מהתוספתא למד אלא מדיוק לשון המשנה הוא נלמד דקתני בורר ואוכל משמע הא אם קצצן וצרפן חייב: \n\n" + ], + [ + "המחליף עם חבירו וכו' בספ״ב דמעשרות המחליף עם חבירו זה לאכול וזה לאכול זה לקצות וזה לקצות זה לאכול וזה לקצות חייב רבי יהודה אומר המחליף לאכול חייב ולקצות פטור ובירושלמי ניחא לאכול חייב לקצות חייב פירוש בתמיה א״ר אליעזר ר״מ היא דר״מ אמר מקח טובל בפירות שלא נגמרה מלאכתן ומשמע דלא קי״ל כר״מ מדמתמה גמרא לקצות חייב ועוד דקאמר עלה שם ר״מ ורבי אליעזר שניהם אמרו דבר אחד וקי״ל דכל כה״ג הויא שטה ולא קיימא לן כחד מינייהו. ובגמרא דידן סוף פרק המביא כדי יין (ביצה דף ל״ה) א״ר יוחנן דאין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וכו' ולאפוקי מהא דתנן המחליף פירות עם חבירו זה לאכול וזה לאכול זה לקצות וכו' חייב ר״י אומר לאכול חייב לקצות פטור ופרש״י המחליף היינו מקח לקצות דהיינו לא נגמרה דמקח קובע אפילו בשלא נגמר. לאכול חייב זה שדעתו לאכול חייב דלדידיה גמר מלאכה הוא: \n\n" + ], + [ + "האומר לחבירו צא ולקט לך עשרים תאנים משלי וכו': כתב הראב\"ד האומר לחבירו צא ולקט וכו' א\"א בתוספתא אינו כן וכו'. ויש לומר דהא מילתא איתא בירושלמי פרק ב' דמעשרות (הלכה א') צא ולקט לך עשרים תאנים משלי ואני אמלא כריסי משלך הממלא את כריסו פטור והאוכל במנין חייב רבי בון בר חייא בעא קומי רבי זעירא ואין אדם אוכל אחת אחת ברשות הכל ופטור א\"ל אין הכא למה הוא חייב א\"ל במצרף אי במצרף אפילו הממלא את כריסו יהא חייב ואינו אסור משום חליפין א\"ר שמיי אין לו חליפין שלא נתכוון האיש הזה אלא להגס לבו שיאכל. ומפרש רבינו דכי אמר אם במצרף אפילו הממלא כרסו יהא חייב סליק בקשיא וקם דינא שאם צירף זה וזה חייבים ואם לא צירף זה וזה פטורים והר\"י קורקוס ז\"ל כתב על הא דקאמר בירושלמי אין לו חליפין וכו' אלא להגס לבו שיאכל כלומר שזה שהודה לממלא כריסו משל חבירו לא הודה לו זה תמורת העשרים דמילוי כריסו מסתברא דיותר מעשרים תאנים נתכוון רק במתנה נתן לו מילוי כריסו וכדי שיגיס לבו לאכול ולא יתבייש א\"ל אני אקח תמורת זה כ' תאנים משלך ומתנה אינה קובעת ומיהו הלוקט העשרים תאנים נראה שהוא מקח שבשביל מילוי כריסו נתן אותם לו שכיון שהחליף והם במחובר שכן אמר לו לקט ולא באו עדיין לגורן לכך אינו חייב אלא במצרף ולכן שניהם פטורים וטעם שכתב רבינו שאין זה חליפין נראה מהירושלמי דאממלא כריסו קאי דהוי מתנה אבל האוכל במנין חליפין הם אלא דפטור משום דלא הגיעו לגורן ולכן חייב בצירוף דומה לדין שכתב למעלה הא לך איסר זה בעשרים תאנים שאבור וכו' קצץ וצירף חייב ומהירושלמי שכתבתי אתה למד שמה שחייב רבינו בצירף לאכול במנין הוא ולא לממלא כריסו עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) והמתנה אינה קובעת כמכר. שם: \n", + "ועם הארץ שהיה עובר בשוק וכו'. משנה וירושלמי שם ונראה שהטעם שחילקו בכך שכשרוב העם מכניסים לבתים ודאי שזה לא עישר שעדיין הם בשוק וחזקה שלא ראו פני הבית וסתמא שאינם מעשרים עד שיראו פני הבית הילכך כשיכניסום אלו המקבלים לבתיהם מעשרים ודאי ואם הרוב מכניסים לשוק כיון שנגמרה מלאכתן נתחייבו כמו שנתבאר רפ\"ג הילכך כשיכניסום אלו לבתיהם אינם מתקנים אלא דמאי שמאחר שכבר נתחייבו במעשר איכא למיחש שמא עישר. \n", + "ומ\"ש ואם אמר טלו לכם והכניסו לבתים וכו' שם במשנה טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי לפיכך אם הכניסו לבתיהם אינם מתקנים אלא דמאי ובירושלמי (פ\"ב הלכה א') אם במקום שהרוב מכניסין לבתים בהדא תנינן טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי מכיון שאמר טול והכניס כמי שאמר טול אני מעשר על ידיך אבל במקום שהרוב מכניסים לשוק אינו נאמן לומר עישרתי ואינו נאמן לומר לו לתוך ביתי אני מכניסן. ונראה דהכי קאמר דכיון שאמר טול והכניס הוי כאילו אמר לו שכבר נתחייב במעשר אלא שהוא עישר או יעשר על ידו ואנו מאמינים אותו במה שאמר שכבר נתחייב במעשר לפיכך לא יאכלו מהם עראי שאין אנו מאמינים אותו במה שאומר שעישר או שיעשר לענין שיהיה פטור לגמרי אלא הו\"ל דמאי הילכך אינם מתקנין אלא דמאי. ומ\"מ איני יודע למה השמיט רבינו הא דתנן גבי אם אמר טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי: \n", + "נתן לו דבר וכו' עד וזה אוכל וחייב. ירושלמי שם ונראה הטעם בדבר מרובה דכיון דבעין יפה הוא נותן הו\"ל כאומר טול אני מעשר על ידיך וכיון שאין אנו מאמינים שעישר חייב לעשר ודבר שאין דרכו ליאכל חי כיון דע\"כ צריך להכניסו לבית לבשלו הוי כאומר הכניס לבית וזהו טעם אדם שאין דרכו לאכול בשוק: \n\n" + ], + [ + "וכן אנשים וכו'. משנה שם: \n", + "כתב הראב\"ד וכן אנשים וכו' א\"א יש כאן שבוש וכאן הוא סותר וכו'. טעמו לומר שרבינו כתב בספ\"ד הביאן לאכלן בראש הגג ושכח והכניסן לתוך חצר חבירו נקבעו וכאן כתב שאין הבית שאינו שלו קובע לו. ויש לומר שכבר כתבתי שם שנ\"ל שיש ט\"ס שם בדברי רבינו וצריך להגיה לתוך חצרו במקום לתוך חצר חבירו. \n", + "ומ\"ש וכבר בארנו הוא בפ\"ד ובא לתת טעם למה מי שאינו בעל השער ובעל החנות פטור: \n\n" + ], + [ + "השוכר את הפועלים כו' עד הרי זה כלוקח. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "שכרו לנכש עמו בזיתים וכו'. משנה פ\"ג דמעשרות (משנה ג') השוכר את הפועל לעשות (עמו) בזיתים א\"ל ע\"מ לאכול זיתים אוכל אחד אחד [*כ\"ה בירושלמי ובבלי פטור] ופטור ואם צירף חייב לנכש בבצלים א\"ל ע\"מ לאכול ירק מקרטם עלה עלה ואוכל ואם צירף חייב ובירושלמי (הלכה א') מה נן קיימין אם בששכרו לעשות עמו בזיתים כ\"ע מודיי שהוא אוכל כדרכו ופטור ואם בששכרו לעשות עמו בגופן של זיתים כ\"ע מודיי שהוא אוכל אחד אחד ופטור ואם צירף חייב אלא כי נן קיימין בששכרו לנכש עמו בזיתים מן דבתרה לנכש בבצלים: " + ], + [ + "קצץ הפועל שיאכל ליטרא וכו'. בפרק הפועלים עלה פ\"ט: \n", + "לא קצץ אלא היה אוכל כדין תורה וכו'. ג\"ז שם: \n\n" + ], + [ + "פועל שהיה עושה בלבסין וכו'. משנה פ\"ב דמעשרות (משנה ח'): \n\n" + ], + [ + "המוציא פועלים וכו'. משנה פרק ג' שם (משנה ב') המוציא פועליו לשדה בזמן שאין להם עליו מזונות אוכלים ופטורים xx אבל אם יש להם עליו מזונות אוכלים אחת אחת מן התאנה אבל לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה. \n", + "ומ\"ש והוא שלא נגמרה מלאכתן. נתבאר בריש פ\"ג: \n\n" + ], + [ + "אחד המבשל ואחר השולק וכו'. משנה בפרק רביעי דמעשרות (משנה א'): \n", + "ומה שכתב אבל המעשן את הפירות וכו'. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל שהוא נלמד מדאיבעיא לן בפרק הפועלים (בבא מציעא דף פ\"ט:) פועל מהו שיהבהב באור ויאכל דמהבהב היינו מעשן ול\"נ דאין משם ראיה: \n\n" + ], + [ + "הטומן פירות באדמה. משנה פרק ד' דמעשרות (משנה א') המכמן באדמה פטור: \n", + "ומה שכתב או בתבן או בזבל: \n\n" + ], + [ + "הנותן יין לתבשיל חם וכו'. משנה פרק קמא דמעשרות (משנה ז'): \n", + "מזג יין במים חמין נקבע וכו'. משנה פ\"ד דמעשרות (מ\"ד) שותין על הגת בין על החמין בין על הצונן פטור דברי ר\"מ רבי אלעזר ברבי צדוק מחייב וחכמים אומרים על החמין חייב על הצונן פטור וידוע דהלכה כחכמים ומפרש בפ\"ק דשבת (דף י\"א:) דטעמא דפטור על הצונן מפני שהוא מחזיר את המותר כלומר אבל חמין אינו מחזיר המותר לגת מפני שמחמיץ היין: \n\n" + ], + [ + "השום והשחלים וכו' עד אינו נקבע. ירושלמי שם. והא דלתמחוי לא נקבע מפורש שם דהיינו דוקא בתבשיל צונן: \n\n" + ], + [ + "המולח פירות וכו' הפוצע זיתים וכו'. משנה שם. \n", + "ומה שכתב טובל הזיתים אחד אחד. בפרק הפועלים מסקינן הכי: \n", + "הנוטל זיתים מן וכו'. ג\"ז משנה שם וכת\"ק: \n\n" + ], + [ + "התורם פירותיו וכו': \n\n" + ], + [ + "פירות שנגמרה וכו'. בסוף פרק המביא כדי יין (ביצה דף ל״ה) ובירושלמי פ״ב דתרומות דקאמר התם ר״י דאפי' ליקטן שלא לצורך שנו: \n\n" + ], + [], + [ + "(כא-כב) תינוקות שטמנו תאנים וכו'. משנה פ\"ד דמעשרות: \n", + "תאנה שהיתה מיוחדת וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "היה אוכל באשכול וכו'. משנה בפ\"ח דתרומות (מ\"ג) וכרבי יהושע. \n", + "ומ\"ש ואם הניחן לאחר השבת הרי זה גומרו יש לתמוה על זה ממאי דאתמר עלה בירושלמי שם ובגמרא דידן ס\"פ המביא כדי יין בשם רבי נתן אליבא דרבי אליעזר ומיניה נשמע לרבי יהושע דאפי' הניחם לאחר השבת לא יגמור ורבינו עצמו כתב כן בספ\"ד גבי חצר וצ\"ל דרבינו גריס גבי חצר כגירסת ספרים דידן וגבי שבת גריס איפכא לא כשאמר ר\"א יגמור ימתין למו\"ש ויגמור אלא בשבת עצמה יגמור כלומר ומינה נשמע לרבי יהושע דאמר לא יגמור היינו בשבת דוקא אבל אם הניחה יגמור: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מחליקין בתאנים וכו'. משנה ספ\"ק דמעשרות (משנה ח') וכת\"ק ופירוש מחליקין לשפשף העיגול של תאנים וענבים (ותאנים) להחליק פניו וקאמר שמותר לעשות זה בתאנים וענבים של טבל ואין זה נקרא מפסיד הטבל: \n", + "וכל שאסור לזרים לאכלו בתרומה וכו': \n\n" + ], + [ + "אין מדליקין בטבל טמא אפילו בחול וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ו) ופירש״י בטבל טמא ואין צ״ל בטהור ולקמיה מפרש טעמא: \n\n" + ], + [ + "אין מחפין בטבל וכו'. תוספתא פרק קמא דדמאי. \n", + "ומ\"ש ואפילו פירות שלא נגמרה מלאכתן וכו' בספ\"ק תנן נוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי רבי עקיבא ומשמע דרבנן פליגי עליה וכן אמרו ברפ\"ה דמעשרות בירושלמי ואין הלכה כר\"ע דיחידאה הוא. \n", + "ומ\"ש בד\"א בתבואה וקטניות וכיוצא בהן אבל העוקר שתילים וכו'. משנה רפ\"ה דמעשרות. \n", + "ומ\"ש וכן העוקר לפת וצנונות וכו'. ג\"ז משנה שם: \n\n" + ], + [ + "ליטרא מעשר טבול שזרעה וכו'. בס\"פ הנודר מן הירק (עלה נ\"ח:) פירוש ליטרא מעשר טבל מעשר ראשון שלא הופרש ממנה תרומת מעשר חייבת במעשר כל עשר ליטרין ואותה ליטרא שנטע בן לוי כשאינה מעושרת אע\"פ שעישרה עכשיו צריך לעשרה פעם שניה תרומת מעשר שהניח בן לוי אשתקד שלא הפריש ממנה מעשר עליה עשירית ליטרא ממעשר טבול לתרומת מעשר: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א נראה לי בדבר שאין זרעו כלה: \n", + "ליטרא בצלים שתקנום וזרעום וכו'. שם (עלה נ\"ז) פירוש שתקנה ועישרה כהלכתה וזרעה וגדלה מתעשרת לפי כולה אע\"פ שכבר עישר מן העיקר והעיקר קיים ואינו כלה צריך להפריש מן הגידולין ומן העיקר לפי שבטלו גידולים את העיקר: \n\n" + ], + [ + "זרעונים שהביאו שליש וכו'. מנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ט:) שבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה בעי רבה לענין מעשר מאי ה״ד כגון x דמרחינהו ועשרינהו ושתלינהו והוסיפו להו וכו'. א״ל אביי מאי שנא מכל חיטי ושערי דעלמא א״ל דבר שזרעו כלה לא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי דבר שאין זרעו כלה ואתינן למיפשטא מההיא דבצל דבסמוך ודחי התם היינו זריעתו הכא לאו היינו זריעתו ולא איפשיטא וז״ש רבינו ואין אלו דומים לבצלים וכו' כלומר ומש״ה לא פשטינן מבצלים: \n\n" + ], + [ + "הזורע את הטבל וכו'. בפרק ט' דתרומות (משנה ו') תנן הטבל גדוליו מותרים בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין וגרסינן בירושלמי פירקא קמא דדמאי (דף נ\"א:) זרע טבל פטור שכבר אבד בדבר שאין דרכו להתלקט אבל בדבר שדרכו להתלקט קונסין אותו שילקט אותו בלא צמח אבל אם צמח נעשה כדבר שאין דרכו להתלקט. \n", + "ומה שכתב עד שלש גרנות והרביעי מותר ירושלמי פ\"ט דתרומות. \n", + "ומה שכתב ומפני מה הגידולין אסורים וכו'. ומה שכתב וכן הדין בזורע מעשר שלא ניטלה תרומתו: אין מוכרין את הטבל אלא לצורך. משנה בפ\"ה דדמאי (משנה ח'): \n", + "ומה שכתב ולחבר. שם בירושלמי. \n", + "ומ\"ש אסור לשלוח טבל ואפילו חבר לחבר וכו'. בפ\"ג דדמאי (מ\"ג) תנן כל דבר שאין אדם רשאי למכור לחבירו דמאי לא ישלח לחבירו דמאי רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו ובירושלמי (הלכה ג') אמר רשב\"ג שלח לי ר' יוסי ברבי אתרוג ואמר לי זה בא לידי מקסרין ולמדתי בו שלשה דברים וכו' ולא מתני' היא רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו אתי מימר לך אע\"ג דפליג על רבנן לא עבד עובדא דכוותיה: \n\n" + ], + [ + "המוכר פירות ונזכר שהם טבל וכו'. ירושלמי בפ\"ז דדמאי. וכתב הראב\"ד א\"א ואותן המעשרות ותרומת מעשר וכו'. ומצאתי כתוב טעות סופר יש בהשגה זו כי מלת ולא מיותרת במ\"ש ולא ממקום אחר דאדרבה אינו מתקנן אלא ממקום אחר והיא היא ההשגה שאילו היה יכול לתקנן מתוכן כמו שנראה מהתוספתא שמביא בסוף הדבור שאמרה קורא שם למעשרותיהן דמשמע מיניה וביה לא היה קשה כ\"כ דבתיקון נקל כזה סמך על המבין אבל זה א\"א בלא תקלה לכהן פירוש שאם לא היו כאן אלא ספק אבדו פירות שמכר היה די בקריאת שם למעשרות וממ\"נ מתוקן אם קיימים הרי כולם מעשרות ואם אבדו הרי הן טבל מתוקן בקריאת שם זה ואוכל הכל אבל יש ספק אחר שמא אבדו מקצתן ונמצאו מעשרות אלו מקולקלים מטבל ומעשר מעורבים דמרבה במעשרות ואין תקנה לתקנן מתוכן שמא מרבה במעשרות או שמא ממעט במעשרות למ\"ד אין בילה דקי\"ל כוותיה הילכך אין תקנה לתקן אלא ממקום אחר ואחרון אחרון ירקב כדברי התוס' בפרק השולח וזהו מ\"ש הראב\"ד ולבסוף א\"א אלא שתרקב אא\"כ חזר בע\"ה ותיקן פירותיו בתנאי פירוש אחר שיפריש מעשרות שמכר ויתקן פירות אחרים כשיעור פירות שמכר בתנאי שיאמר הרי מעשרות כרי זה בצפונו או בדרומו בתנאי אם פירות שמכרתי קיימים ואם אבדו פירוש שמכרתי או נאבדו שנמצאו מעשרות כשהפרשתי עליהן טבל אין בדברי כלום המעשרות שקבעתי בכרי זה ואותן המעשרות שהפרשתי על פירות שמכרתי יהיו על כרי זה וכן אבדו מקצתן יתבטלו דברי במעשרות שקבעתי בכרי זה לפי חשבון ונמצא הכל מתוקן דאף את\"ל שאבדו מקצתן אותו טבל שבמעשרות כנגד מה שאבד ועשה מעשרות לחלק מהכרי כנגד מה שנתבטלו בו דבריו במעשרות שקבע וזה פשוט וגם לפי תירוץ זה יש השגה על רבינו שהו\"ל לפרש שאין לסמוך בתיקון זה על המבין ובתוספתא דמע\"ש אינו כן אלא יהא קורא שם למעשרותיהם פירוש שלפי התוספתא שאמרה תיקון נקל אינו קשה כ\"כ שסמך על המבין אבל מה נעשה שתיקון התוספתא א\"א בלא תקלה לכהן מהטעם שכתבתי וע\"כ לומר דמשבשתא היא או לפרש פי' לפירושה דקריאת שם לאו דוקא אלא הפרשה ממקום אחר א\"נ קריאת שם בתיקון פירות בע\"ה ובתנאי וכדפרישית עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "המוכר פירות לחבירו מוכר וכו'. תוספתא פ\"ג דמע\"ש וירושלמי פ\"ז דדמאי: \n\n" + ], + [ + "אין פורעין חוב וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך: \n\n" + ], + [ + "מי שלקחו בית וכו'. בפרק הזרוע עלה קל\"א ופירש רש\"י חייב לעשר ממקום אחר וליתן לכהן שהרי הוא כמוכר: \n\n" + ], + [ + "הלוקח טבל וכו'. משנה בפ' ה' דדמאי (משנה ח'): \n", + "המקבל שדה מישראל וכו'. משנה שם פ\"ו (משנה א'). \n", + "ומ\"ש אבל החוכר שדה מישראל וכו'. שם במשנה וכר\"י דמפרש דברי ת\"ק: \n\n" + ], + [ + "החוכר שדה מן העכו\"ם וכו'. גם זה שם משנה ב'. \n", + "ומ\"ש קנס קנסוהו בזה וכו'. בפרק השואל (מציעא דף ק\"א). \n", + "ומ\"ש וכן המקבל שדה אבותיו מן העכו\"ם וכו'. שם בפרק הנזכר (מ\"ב) וכר\"י דליכא מאן דפליג עליה: \n\n" + ], + [ + "איזהו חוכר ואיזהו מקבל וכו' עד במעות. ירושלמי ריש פרק ו' דדמאי: \n\n" + ], + [ + "שנים שקבלו שדה וכו'. משנה בפ\"ו דדמאי (משנה ח'): \n\n" + ], + [ + "כהן או לוי שלקחו פירות מישראל וכו'. משנה בספ\"ק דפיאה (מ\"ו) כהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהן עד שימרחו וקאמר עלה בירושלמי (הלכה ה') א\"ר יוחנן קנס קנסו להם שלא יהו קופצים לגתות ולגרנות ומשמע דקאי אדיוקא דמתניתין דמשמע הא אם מירחו אין המעשרות שלהן: \n", + "כתב הראב\"ד אני אומר שאינו קנס וכו'. ומאחר שדברי רבינו מבוארים בירושלמי שהוא משום קנס יש לתמוה עליו איך כתב אני אומר שאינו קנס: \n\n" + ], + [ + "כהן או לוי וכו'. תוספתא פרק ו' דדמאי: \n\n" + ], + [ + "כהן ולוי שקבלו שדה מישראל וכו'. משנה בפ\"ו דדמאי (מ\"ג) וכת\"ק. \n", + "ומ\"ש אבל ישראל שקיבל שדה מכהן וכו'. שם במ\"ד ישראל שקיבל מכהן ולוי המעשרות לבעלים. \n", + "ומ\"ש המתנות חולקים תוספתא פרק ו' ישראל שקיבל שדה מכהן תרומה לכהן מעשר ראשון ומעשר שני חולקין ביניהם קיבל מלוי מעשר ראשון ללוי תרומה ומעשר שני חולקין: \n\n" + ], + [ + "המקבל זיתים וכו'. משנה ה' בפ\"ו דדמאי המקבל זיתים לשמן כשם שחולקין בחולין כך חולקים בתרומה ומדסתם ולא חילק x (רבי יהודה אומר ישראל שקיבל שדה) ועוד מדמסיים בה רבי יהודה אומר ישראל שקיבל מכהן ומלוי זיתים לשמן או למחצית שכר המעשרות לבעלים משמע דלא שאני לת\"ק בין כהן ולוי שקיבלו מישראל לישראל שקיבל מכהן ולוי וסובר רבינו דדוקא מפני שהוא חשוב אבל שאר אילנות דינם כקרקע: \n\n" + ], + [ + "כהן שמכר שדה לישראל וכו' עד אותם המעשרות. בר\"פ המוכר את הבית (ב\"ב דף ס\"ג): \n\n" + ], + [ + "ישראל שקיבל שדה וכו' וכן בן לוי וכו'. תוספתא פרק ו' דדמאי. כתב הראב\"ד א\"א נוסחא דתוספתא וכו'. ואני אומר נוסחת תוספתא דידן כלשון רבינו ונוסחת הירושלמי פרק ו' דדמאי כלשון הראב\"ד וסמך רבינו על התוספתא משום שאם ישראל מוכר לכהן לא נקרא זה כהן עושה כהן דכי היכי דכהן המוכר לישראל אנו אומרים ששייר מקום המעשר הכי איכא למימר בישראל המוכר לכהן אבל בישראל שקיבל מכהן שייך שפיר למימר אין כהן עושה כהן: \n\n" + ], + [ + "ישראל שירש טבל ממורח וכו'. בספ\"ק דבכורות (דף י\"א): \n\n" + ], + [ + "הנותן שדהו בקבלה לעכו\"ם וכו' עד סוף הפרק. תוספתא בפרק ז' דדמאי: \n", + "כתב הראב״ד או למי שאינו נאמן על המעשרות פירוש שהוא חשוד עכ״ל. טעמו לומר דמן הסתם ישראל בחזקת כשרים הם עד שיחשד ואיני יודע זו מניין לו ואפשר שטעמו משום דרוב עמי הארץ מעשרים הם כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מי שהיו לו מאה לוג וכו'. בפרק כל הגט עלה כ״ה ובפרק מרובה (בבא קמא דף ס״ט) ובפרק בכל מערבין (עירובין דף ל״ו) פלוגתא ופסק כרבי יהודה ורבי יוסי ור״ש ובפרק המביא כדי יין איפסקא דבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה ולכך כתב רבינו טבול מן התורה: \n\n" + ], + [ + "הקובע מעשרות בפי החבית וכו' עד אוכל מפיה. תוספתא פ\"ח דדמאי: \n\n" + ], + [ + "ויש לאדם לקבוע מעשר שני וכו'. כן משמע בירושלמי ספ\"ק דדמאי: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א היינו סבורים וכו'. ביאור דבריו שהיה סבור בתחלה שאין מעשרין ממנו על מקום אחר כשם שאין תורמין ממנו על מקום אחר ולאפוקי ממ\"ש רבינו שעושהו תר\"מ למקום אחר ואח\"כ מצא בירושלמי כדברי רבינו דגרסינן ספ\"ק דדמאי (הלכה ד') עולא בר ישמעאל בשם רבי יוחנן פוטר הוא אדם את טבלו בסאה אחת של טבל כיצד הוא עושה מביא סאה אחת של טבל ועושה אותה שני ופודה אותה וחוזר ועושה אותה תרומת מעשר למקום אחר ודייק הראב\"ד דדוקא תר\"מ אמרו אבל לא תרומה גדולה והטעם משום דכיון דתרומת מעשר מחמת מעשר אתי שפיר מצי עביד לה מסאה שהיתה מעשר שני מה שאין כן בתרומה גדולה שאינה באה מחמת מעשר: \n\n" + ], + [ + "המניח פירות וכו'. משנה ס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א) המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומות ומעשרות. ואיני יודע למה השמיט רבינו תרומה. \n", + "ומ\"ש מצאן שאבדו ה\"ז חושש לכל מה שהפריש. שם במשנה ואם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי ר\"א ובגמרא חלוקים חביריו על ר' אליעזר ופירש\"י חלוקים ואמרי דלעולם חיישינן הואיל ונמצאו אבודים וכל פירות שתקנו על ידי אותם פירות צריך לחזור ולהפריש ופסק רבינו כמותם דרבים נינהו. \n", + "ומ\"ש ואינו מעשר ודאי. פשוט הוא: \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) המלוה מעות וכו'. משנה שם (דף ל'). \n", + "ומ\"ש ומזכה בהם ע\"י אחר כשמואל שם ורב נמי לא פליג עליה לענין דינא. \n", + "ומ\"ש ואם היו רגילים ליטול ממנו וכו'. כרב שם: \n\n" + ], + [ + "כשהוא מחשב וכו' עד זוכה הלה במה שבידו. הכל שם: \n", + "והוא שהניח להם קרקע וכו'. שם יורשים שירשו קרקע ולא שירשו כספים ומפרש רבינו דארישא קאי וה\"ק דוקא כשירשו קרקע צריך רשות ורשות מיהא מועיל אבל בירשו כספים אפילו יתנו רשות אינו מועיל כיון שאין להם לפרוע חוב אביהם הרי הם כנכרים דעלמא והרי החוב כאבוד שאין מפרישין עליו וכן פירשו הרמב\"ן והרשב\"א: \n\n" + ], + [ + "ישראל שאמר לבן לוי וכו'. בפרק הזהב (בבא מציעא דף מ\"ט): \n\n" + ], + [ + "מי שהיו לו פירות במגורה וכו'. משנה בפ\"ד דתרומות (משנה ב') מי שהיו פירותיו במגורה ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני מפריש עוד ח' סאין ואוכלן דברי ר\"מ וחכמים אומרים אינו מפריש אלא לפי חשבון ודברי רבינו פה פירש משנה זו לסברת חכמים וכן פירשה ר\"ש בדרך אחרון: \n\n" + ], + [ + "עניים שהחליפו מתנותיהן עם בעל הבית וכו'. משנה פ\"ה דפאה (משנה ה'): \n", + "כתב הראב\"ד ואם עשאן בגורן חייב מדבריהם עכ\"ל: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(יא-יג) מי שהיו לפניו שתי כלכלות וכו'. משנה פ\"ז דדמאי (משנה ו'). \n", + "ומ\"ש וכיצד מעשרן וכו' פשוט הוא: \n", + "ומ\"ש ואם היתה אחת גדולה מחבירתה וכו'. כלומר שמאחר שהאחת אפשר שהיא כ\"כ קטנה שאין בה כדי להפריש מעשרות שתיהן ולפיכך כתב שמפריש מן הקטנה מעשר הגדולה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הפירות שהורם מהם וכו'. משנה פרק בתרא דדמאי (משנה ז') מאה טבל מאה חולין נוטל מאה ואחד מאה טבל מאה מעשר נוטל מאה וא' ק' חולין מתוקנים מאה מעשר נוטל מאה ועשר מאה טבל תשעים מעשר תשעים טבל שמונים מעשר לא הפסיד כלום זה הכלל כ\"ז שהטבל מרובה לא הפסיד כלום ופירש רבינו וז\"ל שמור זה העיקר והוא שתרומת מעשר עולה באחד ומאה ר\"ל כשיתערב חלק מתרומת מעשר במאה חלקים אחרים דיחזור הכל מאה ואחד יטול החלק ההוא שנפל בו בלבד וזהו ענין תעלה וכו'. והענין הראשון מזאת ההלכה הוא כשנתערב מאה חלקים טבל ומאה חלקי' חולין ונעשה הכל מאתים חלקי' אמר שיטול מאלו המאתים חלקים ק\"א ויהיו הק\"א שנפל טבל והצ\"ט [שהניח] חולין כמו שהיו ונמצא מפסיד מהחולין אחת אבל הק' הם ק' של טבל הראשונים והאחת היא תרומת מעשר מאותם מאה של טבל וכאילו זה החלק נופל במאה חולין יטלוהו ממנו כמו שביארנו והסברא נותנת שלא יטול אלא מאה של טבל בלבד ונחשוב חלק ממאה מן הטבל ההוא והוא תרומת מעשר שלו שנפל במאה של חולין ועלה בק\"א לפי שכן הוא דין הדבר שיעלה שיהיה ניטל מה שנפל ולא יחסר מהחולין כלום אבל חסרנו בכאן מהחולין אחד שאנו חוששים [שאם נסיר מאה לבד] שמא יחשוב כשנטל המאה בלבד שזה שנטלנו הם המאה של חולין והנשארים הם המאה של טבל ואין הדבר כן לפי שהטבל הוא הניטל וזה ענין מה שנאמר בגמרא ונוטל ק\"א וא\"ר יוסי אם אתה אומר אני נוטל מאה אני אומר כל חולין עלו בידו ונמצאו אלו בטבלם. והענין השני מהלכה זו כשנתערב מאה חלקים של טבל עם אחרים שהם ממעשר ראשון יטול כמו כן ק\"א ויהיו מעשר ראשון והצ\"ט חלקי' הנותרים הם טבל כמו שהיו ונמצא שחסר חלק אחד מהטבל אבל המאה חלקים הם ק' של מעשר הראשונים והחלק הנוסף על המאה היא תרומת מעשר המחוייבת למאה של טבל ונחשוב שנתערב עם מאה חלקים של מעשר ודינו שיעלה כמו שביארנו ואינו מדומע ומפני זה נשארו הק\"א שהוציא מעשר ראשון כמו שהיו והיתה הסברא נותנת ג\"כ בכאן להוציא המאה של מעשר בלבד מפני שתרומת מעשר של טבל שהוא חלק אחד כשנחשוב החלק ההוא שנתערב במאה של מעשר יעלה בק\"א אבל אמר נוטל מאה ואחד מפני הטעם ההוא שפירש הגמרא בענין הראשון והוא שאילו היה נוטל מאה חלקים בלבד היינו אומרין מאה חלקים של טבל הם שהוציא והמאה הנשארים הם המעשר ואין הדבר כן לפי שהמעשר הוא שיוציא ומפני זה יוציא ק\"א כדי שיהיה נודע שהמעשר הוא שהוציא לפי שהמעשר כלל לעצמו חלק נוסף. והענין השלישי כשיתערבו מאה חולין מתוקנים ומאה מעשר הוא אומר שיוציא ק\"י ויהיה הכל מע\"ר והתשעים הנותרים חולין כמו שהיו אבל המאה הם מאה של מעשר הראשונים והעשרה הנוספים הם תרומת מעשר המחוייבים למאה של מעשר וכאילו נפלו במאה של חולין והוציאו אותם וחסרו מהחולין לפי שהעשרה חלקים שהם תרומת מעשר הם עשירית מאה של חולין [ואינם חלק מק' מהם וכמו כן] לא היו העשרה חלקים של תרומת מעשר מבוארות ומיוחדות כדי שיחזרו מאה של חולין כולם מדומע מפני שהן אמצעיות בין שתי הקצוות ר\"ל שהן לא יחזרו המאה של חולין מדומע מפני שאינן מיוחדות אלא מעורבות במעשר וכמו כן א\"א לומר שיעלו וישארו החולין בחשבונם כמו שהיו מאחר שהם עשירית החולין [אבל תעלה תר\"מ באחת וק'] וגזרנו בהם מהדימוע גזירה בינונית ואמרנו שיחסר מהחולין כמו תר\"מ וכו' [ודע] שהטבל כשיוציאו ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר אז נקרא חולין אף על פי שלא הוציאו ממנו המעשרות וכו'. x (וכשהוציאו ממנו גם המעשרות יקרא חולין מתוקנים והשמיענו שאף ע\"פ שהם חולין מתוקנים אם נתערב בהם מעשר יחסר מאותם כמו תרומת מעשר שבאותו מעשר כמו שאמר נוטל מאה ועשר). והענין הרביעי כשיתערב מאה טבל ותשעים מעשר יפרישו תשעים של מעשר בלבד ונשארו מאה טבל כמו שהיו ולא הפסיד כלום והדבר שגרם לנו בענין הזה שלא נקרא שם לתר\"מ של טבל ונוציא צ\"א מפני שהחלק האחד מהטבל שהוא תרומת מעשר כשנחשוב בלבנו שנתערב עם תשעים של מעשר חזר המעשר ההוא כולו מדומע מפני שתרומת מעשר [לא] תעלה [בפחות] באחד ומאה וכו' ומפני זה לא יקרא שם לתר\"מ של טבל בענין הזה כדי שלא יפסיד המעשרות וישוב מדומע ועל זה הדרך בעצמו יתבאר לך מה שאמר צ' טבל פ' מעשר וכו'. ומ\"ש כל זמן שהטבל מרובה ר\"ל מרובה על המעשר וכו' אבל כשיהיה המעשר מרובה על הטבל מפרש בגמרא שהוא מפריש טבל ושיעור תרומת מעשר המחוייבת לטבל והמחוייבת למעשר ההוא ויתן שתי התרומות לכהן. ע\"כ דברי רבינו בפירוש המשנה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ב-ה) ומה שכתב רבינו טבל שנתערב בחולין מתוקנים וכו' אם יש לו פירות אחרות מוציא על אותו טבל תרומה ומעשרות לפי חשבון ואם אין לו פירות אחרות להוציא על אותו טבל הרי הכל אסור עד שיפריש וכשהוא מפריש מפסיד מן החולין המתוקנים כדי תר\"מ שבטבל. ספ\"ג דחלה (משנה ט') זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר שנתערבו עם ענבי עוללות אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא (עליו) לפי חשבון ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון: \n", + "ודע שטבל האמור במשנה זו שהורמה ממנו תרומה גדולה מדקתני נוטל ק\"א ולא קתני נוטל ק\"ג והכי אמרינן בירושלמי כל טבל דאנן קיימין הכא טבל לראשון ולשני כלומר ולא לתרומה גדולה ומדברי רבינו פה נלמוד כן שכתב וכן אם היה אותו טבל טבול לתרומה מפסיד מן החולין כדי תרומה ותרומת מעשר משמע דעד השתא מיירי כשאינו טבול אלא לתרומת מעשר: \n", + "וכתב הראב\"ד כיצד מאה סאה של טבל וכו' א\"א תמה אני מאד וכו'. ומה שתמה על רבינו י\"ל שמאחר שיש כאן מאה סאה חולין מתוקנים כשנתערבו עמהם מאה טבל שיש בהם אחת תרומת מעשר והרי היא עולה במאה חולין מתוקנים וא\"כ לא היה צריך להעלות מהכרי אלא ק' של טבל שיש בהם אחת תרומת מעשר ונשארו בכרי ק' חולין מתוקנים: \n", + "ומ\"ש עוד הראב\"ד על דברי רבינו והטעם שכתב אינו טוב איני יודע למה כתב כן דכיון שכשנפלה סאה תרומה למאה של חולין הדין הוא שיעלה סאה אחת לתרומה וישארו החולין כמות שהיו ולא יעלה המאה של חולין וישאיר הסאה תרומה ובב\"ר אם היה מעלה מאה ותשאר מאה היה אפשר שיטעה ויחשוב שהמאה הנשארים הם של טבל והמאה שהעלה הם חולין מתוקנים ויאכלם ולפי האמת הם של טבל מהטעם הנזכר ולפיכך אמרו שיעלה ק\"א כדי שיכיר שאלו שהעלה הם של טבל שכיון שמעלה ק\"א הרי יש היכר שאלו הם של טבל שיש בהם סאה יתירה של תר\"מ ומאי גריעותא דהאי טעמא שאמר עליו שאינו טוב וכבר כתבתי דברי רבי' בפירוש המשנה שזה הוא פי' מה שאמר רבי יוסי בירושלמי אם אתה אומר אני נוטל מאה אני אומר כל חולין עלו בידו ונמצאו אלו כטבלים: \n", + "ומ\"ש וכן אם נתערב מעשר טבול בחולין מתוקנים אוסר בכל שהוא: ומ\"ש ואם אין לו מעשר מגביה המעשר שנתערב ומפסיד מהחולין המתוקנים כדי תרומת מעשר וכו'. זו היא ששנינו מאה טבל מאה מעשר נוטל ק\"י: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש טבל שנתערב במעשר טבול וכו' זו היא ששנינו ק' טבל ק' מעשר נוטל ק\"א: כתב הראב\"ד טבל שנתערב במעשר טבול וכו' עד הנשארות. א\"א אם הנשארות טבל מה תיקן וכו' עד כמו תר\"מ שבטבל. מ\"ש אם הנשארות טבל מה תיקן וכו' י\"ל שתיקן הוא שיחזור כמות שהיה וכמבואר במה שכתבתי מלשון רבינו בפירוש המשנה: \n", + "ועל מ\"ש רבינו היה המעשר מרובה קרא שם לתרומה מעשר שבטבל כו' כיצד מאה טבל וכו' עד והם מעשר כשהיו: כתב הראב\"ד בחיי ראשי אפשר שיבא לידי טעות גדולה מזו וכו' וי\"ל שרבינו סובר שמאחר שהיו מאתים מעשר שתרומת מעשר של עשרים סאין אין אדם שיטעה לומר שבשתי סאין שהפריש יהא מתוקן. ולפי שראיתי בספרי רבינו טעות סופר אמרתי לכתוב הנוסחא הנכונה היה המעשר מרובה על הטבל קורא שם לתרומת מעשר שבטבל ומפריש הטבל וכדי תרומת מעשר של טבל אחד ממאה מן המעשר ויהיה הטבל כולו מדומע וימכרנה לכהן חוץ מדמי שתי תרומות שבו ונמצא מפסיד מן המעשר אחד ממאה שבו שהוא כמו תרומת מעשר שבטבל כיצד מאה טבל עם מאתים מעשר מפריש ק\"ג והשלש הן תרומת מעשר של ק' טבל ושיעור ת\"מ ממאתים (מעשר) כדי שלא יבאו לטעות אם נתערבו בכמותו וישאר קצ\"ז והם מעשר כשהיו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ז-ט) מי שהיו לו עשר שורות וכו'. משנה בסוף דמאי (משנה ח') מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר כדי יין ואמר שורה החיצונה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל שתי חביות לוכסן חצי שורה החיצונה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל ד' חביות מד' זויות שורה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל שורה אחת לוכסן חצי שורה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל שתי שורות לוכסן חבית אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא נוטל מכל חבית וחבית. וכתב שם רבינו שמא תאמר היאך יוציא חבית מעשר ממאה חביות והלא עישוריתם י' חביות יש לך לדעת שלא גזר זה המעשר על החביות האלו. ואמנם עשאו מעשר על שיש לו במקום אחר אם קבע כד אחת משורה החיצונה אחת מעשר ואין ידוע אי זו היא שיש כאן ד' שורות חיצונות לד' רוחות ולא ידע אי חיצונה שבמזרח או חיצונה שבמערב או בצפון או שבדרום נוטל שתי חביות לוכסן דהיינו חביות שבקרן דרומית מזרחית ושבקרן צפונית מערבית שכל חביות שבקרן נמנית מן השורה לשני רוחות ואם קבעה בחצי שורה החיצונה ואין ידוע אי זו הוא דלא ידיע באי זו שורה ובאי זה צד של שורה הוטל ד' חביות מד' זויות דמה נפשך אחת מהן מעשר כדפרישית. ואם אמר חבית אחת משורה אחת מעשר ולא ייחד אי זו שורה מהן דהשתא מסופק אף בפנימית הילכך נוטל שורה אחת באלכסון מתחיל מקרן דרומית מזרחית ונוטל חבית אחת מכל שורה עד קרן צפונית מערבית ואם אמר חצי שורה אחת מעשר ולא ייחד אי זו חצי שורה דהשתא מסופק בכולן ובאי זה צד של חצי שורה הילכך לא סגי באלכסון אחד ונוטל שני אלכסונין אחד מתחיל מקרן דרומית מזרחית והולך באלכסון עד צפונית מערבית ואחד מתחיל מקרן מזרחית צפונית והולך ונוטל באלכסון עד קרן מערבית דרומית: \n", + "ויש לדקדק במה שכתב רבינו שמערב חביות אלו ומפריש מהן והיאך יצא ידי חובתו במה שיפריש מתערובת זה שיעור מה שקבע מעשר על מקום אחר והלא צריך להפריש מאותו חבית שקבע דוקא וצ\"ל שכיון שנתערב אנו רואים כאילו כל התערובות דבר אחד והוי כאילו כולו מאותו חבית שקבע: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בימי יוחנן כהן גדול וכו'. פירקא בתרא דסוטה (דף מ\"ח) ופירקא קמא דיומא (דף ט') וכתב רבינו שהיה אחר שמעון הצדיק לאפוקי שלא נאמר אותו יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי: \n\n" + ], + [], + [ + "ומה שכתב אע\"פ שאין מפרישין וכו'. משנה בפרק רביעי דדמאי (משנה ג') וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "כשמפרישין מן הדמאי וכו'. משנה פ\"ק דדמאי (משנה ד') \n", + "ומ״ש אין מברכים עליהם לפי שהוא ספק. זה הטעם נתן אביי בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ג) ורבא נתן טעם מפני שרוב ע״ה מעשרין וסובר רבינו דרבא לא פליג אדאביי אלא טעמא אחרינא קאמר לרווחא דמילתא: \n\n" + ], + [ + "כיצד מעשרין את הדמאי וכו'. משנה פרק ה' דדמאי (משנה א'): \n", + "ומ\"ש שאינו רשאי להפריש ת\"מ וכו'. כן משמע ממה שיבא בסמוך: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ומותר להפריש מעשר שני קודם הראשון בדמאי. משנה בפ\"ק דדמאי (משנה ד') גבי דמאי אם הקדים מעשר שני לראשון אין בכך כלום ומשמע דוקא הקדים שני לראשון אבל תרומת מעשר קודם מעשר לא וכן בדין שהרי תרומת מעשר היא מעשר מן המעשר ואם אין המעשר היאך יפריש מעשרו ומפני כך בכל מקום במשנה דמסכת דמאי מקדים לסיים מקום תרומת מעשר בעודו חולין ואינו קורא שם עליו עד שיקרא שם למעשר ראשון. \n", + "ומ\"ש ואם רצה אומר מעשר שני של פירות אלו וכו'. במשנה פ\"ה דדמאי (מ\"א): \n", + "וכן הלוקח ככר מן הנחתום וכו'. משנה שם פ\"ה דדמאי: \n\n" + ], + [ + "וכן המזמין את חבירו וכו'. משנה רפ\"ז דדמאי (משנה א'): \n", + "ומ\"ש מפני שמותר להתנות תנאים אלו על הדמאי אע\"פ שאינו ברשותו אבל על הודאי אינו מתנה אלא על דבר שברשותו. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "כיצד היו ק' תאנים של טבל וכו'. משנה שם פ\"ז (מ\"ה): \n\n" + ], + [ + "וצריך לרחוש בשפתיו וכו'. שם בירושלמי על ההיא דהמזמין את חבירו. \n", + "ומה שכתב וטבל שיש עליו תנאי זה וכו' ונותן עיניו בצד זה כו'. ירושלמי בפרק הנזכר: \n\n" + ], + [ + "נתן לו ע\"ה כוס לשתותו וכו'. משנה ב' שם: \n\n" + ], + [ + "וכן אם זימנו חבירו לשתות בשבת וכו'. ג\"ז משנה שם: \n", + "וכן פועל שאינו מאמין לב\"ה וכו'. משנה ג' בפירקא בתרא דדמאי פועל שאינו מאמין לב\"ה נוטל גרוגרת אחת ואומר זו וט' הבאות אחריה עשויות מעשר על צ' שאני אוכל זו עשויה תרומת מעשר עליהם וכו' x וחוסך גרוגרת אחת רשב\"ג אומר לא יחסוך מפני שהוא ממעט מלאכתו של ב\"ה רי\"א לא יחסוך מפני שהוא תנאי ב\"ד ובתוספתא תנאי ב\"ד שתהא תרומת מעשר משל ב\"ה ומעשר עני משל פועל ובירושלמי כתוב בהפך והוא ט\"ס ויש לתמוה למה פסק רבינו כרבי יוסי ולא כת\"ק או ה\"ל למיפסק כרשב\"ג שכל מקום ששנה רשב\"ג וכו' ויש לומר שרבינו מפרש שרבי יוסי לא בא לחלוק על תנא קמא אלא לתת טעם לדבריו וכן כתב בפי' המשנה והו\"ל רשב\"ג יחיד דאין הלכה כמותו וז\"ל רבינו בפירוש המשנה פירוש חוסך מחסר ומ\"ש חוסך גרוגרת אחת האחת היא שעשאה תרומת מעשר יחסרנה מן המנין ויתננה לכהן ואמר רשב\"ג לא יחסרנה מממון ב\"ה כי ימעיט ממונו והוא מ\"ש ממעט מלאכתו הוא ממונו כמו לרגל המלאכה אשר לפני אבל יחסרנה ממה שהוא אוכל ר\"ל מהמנין שפסק עם ב\"ה וחולק רבי יוסי על רבן שמעון בן גמליאל ואמר כי תנאי בית דין הוא שלא יחסר תרומת מעשר של דמאי אלא משל ב\"ה וכן אמרו בתוספתא תנאי בית דין הוא שתהא תרומת מעשר משל ב\"ה ומעשר שני משל פועל ולא חלק רבי יוסי על תנא קמא אבל הודיענו טעם דבריו [במה שאמר שהוא תנאי ב\"ד] ואין הלכה כרשב\"ג עכ\"ל: \n", + "והראב\"ד כתב א\"א איני יודע מה צורך לתנאי בית דין וכו'. ואנכי לא ידעתי למה עשה עצמו הראב\"ד כמי שאינו יודע בהיות דברי רבינו מבוארים בתוספתא ובירושלמי: \n\n" + ], + [ + "הנחתומים לא חייבום חכמים וכו'. משנה בפרק שני דדמאי (משנה ד'): \n", + "ומה שכתב כדי שיפרישנה בטהרה עם החלה. שם בירושלמי כרבי יוחנן. \n", + "ומה שכתב במה דברים אמורים במוכר בחנותו וכו'. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "שנים שבצרו כרמיהם וכו'. משנה בפ\"ו דדמאי (משנה ז') ודברי רבינו כאן כמו שכתב בפירוש המשנה: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א המשנה כך היא וכו'. ואני אומר שמדברי רבינו כאן ובפירוש המשנה לא קשיא מההיא מתניתין דבתרה דהכא מיירי בשהם שותפים בכרם וחלקו הענבים והפריש המעשר מחלקו מעשרותיו ואחר כך עירבו הענבים של זה ושל זה בגת ודרכו כולם ביחד נמצא שחצי התירוש שלקח זה המעשר יש לומר בו שהוא מחלק חבירו משום דאין ברירה ולפיכך מפריש עליו דמאי אבל בההיא מתני' כשבאו לחלוק עדיין לא הפריש החבר כלום וכשנוטל חטים שבמקום פלוני לחלקו אז יפריש מעשרות המחוייבים לחלקו ולא אתא מתניתין אלא ללמדנו דלא נימא דאסור משום דהוי כמוכר טבל לע\"ה קמ\"ל דכיון ששניהם מין אחד שרי ואין זה ענין למתניתין דשנים שבצרו כרמיהם לתוך גת אחת: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המקבל עליו להיות נאמן וכו'. משנה בפרק ב' דדמאי (משנה ב'). \n", + "ומ\"ש וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים. בס\"פ עד כמה בכורות (דף ל':) ת\"ר הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני ג' חבירים: \n\n" + ], + [ + "כל תלמיד חכם לעולם נאמן וכו'. שם: \n", + "תלמיד חכם שמת וכו'. פרק קמא דפסחים (דף ד':) ובפרק ב' דנדה: \n\n" + ], + [ + "בת עם הארץ או אשתו וכו' עד עד שיחשדו. בסוף פרק עד כמה (בכורות דף ל') וכתנא קמא: \n", + "בנו או עבדו של חבר שהיו למודים אצל עם הארץ וכו' עד הרי הן כעם הארץ. תוספתא פרק שני דדמאי: \n\n" + ], + [ + "מי שאינו נאמן וכו'. ירושלמי פ\"ב דדמאי ותוספתא פ\"ג דדמאי והיא כתובה בשיבוש: \n\n" + ], + [ + "היה הוא נאמן וכו' עד שמא אביו התנה עליו. ירושלמי שם בפרק ב' ויש בספרי רבינו חסרון הניכר מט\"ס שדילג אשתו נאמנת והוא אינו נאמן מתארחין אצלו ואין לוקחין ממנו: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "עם הארץ שנתן מעה לחבר וכו'. משנה בסוף פרק ששי דדמאי (משנה י\"ב) ומייתי לה בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל\"ו ל\"ז) ומשמע התם דמיירי בשזה החבר קנה אגודה אחרת לעצמו וקמ\"ל שאין אומרים זו שהוא נותן לעם הארץ היא אשר קנה לעצמו ונמצא שהחבר מוכר דמאי לעם הארץ אלא אמרינן יש ברירה והא קיימא לן דבדרבנן יש ברירה: \n", + "ומ\"ש ואם החליף את המעה וכו'. שם בירושלמי תני רשב\"ג אומר אם החליף את המעה צריך לעשר א\"ר יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו להחליפן ואבדו חייב באחריותן ולכאורה משמע שהטעם מפני שמאחר שהוא חייב באחריותן הוי כאילו החבר קנה ממעותיו ומכר לע\"ה לפיכך אסור ליתן לו עד שיעשר. \n", + "ומ\"ש ואם פירש החבר ולא לקח סתם וכו'. שם במשנה ואם אמר זה שלי וזה של חבירי ונתערבו חייב לעשר אפי' הן מאה. וז\"ל רבינו בפירוש משנה זו ההלכה הזאת מיוסדת על ג' עיקרים האחד שהוא אסור למכור דמאי כ\"ש טבל לע\"ה ומותר למוכרו לת\"ח מפני שהוא יפריש מהם תרומת הכתוב ואז יאכלנה והעיקר השני שזה המוכר תלמיד חכם והעיקר הג' שזה המוכר ידע השליחות ששלח ע\"ה לת\"ח לקנות לו וע\"כ כשיאמר ת\"ח השליח לת\"ח המוכר תן לי באלו הדמים כך וכך ולא הודיעוהו אם זה הדבר הקנוי לעצמו יקנהו או לע\"ה יקנהו אשר שלחו זה הדבר הקנוי פטור שמאחר שידע ת\"ח המוכר כי זה הקונה בשליחות ע\"ה בא לקנות לא יתן לו אלא פירות מתוקנים כדי שלא יבא ע\"ה לידי מכשול ואם יבאר ת\"ח השליח אל המוכר ויאמר אלו הדמים לי ואלו לחבירי ר\"ל לע\"ה ששלחו ויתן לו בזה הכסף בפני עצמו ובזה האחר בפני עצמו י\"ל אולי מה שנתן לחבר הוא טבל מפני שידע שלא יאכלנו עד שיוציא תרומותיו ומה שנתן לע\"ה הם פירות מתוקנים כפי אשר ביארנו וכשיתערב נתחייב הדבר ההוא המעורב במעשר דאילו קנה לעצמו אגודה אחת ולחבירו מאה ונתערב יתחייב הכל מעשר דמאי וכל זה בשלא שאל למוכר אבל אם ישאל למוכר ויאמר לו מתוקנים הם נאמן וכל מה שיקנה ממנו פטור מפני שהוא ת\"ח עכ\"ל. וע\"פ הדברים האלה צריך לתת טעם למה אם החליף את המעה צריך לעשר כי הטעם שכתבתי למעלה אינו עולה לפי זה ואפשר לומר שהטעם מפני שכשראהו המוכר שהחליף את המעה חושב שחזר בו משליחותו ואינו קונה אלא לעצמו ונותן לו דמאי ולפיכך צריך לעשר: \n\n" + ], + [ + "חמשה שאמרו לאחד וכו' עד לעשר את הכל. תוספתא פרק ח' דדמאי והטעם פשוט דכשהביא בעירבוב הוי כאילו האחד נותן משלו לחבירו וחבר אסור ליתן דמאי לע\"ה אא\"כ עישר: \n\n" + ], + [ + "עם הארץ שאמר לחבר וכו' עד תורמין. ירושלמי פרק ב' דמעשרות (הלכה א') אלא שמתוכו נראה שיש קצת חסרון לשון בדברי רבינו דהכי איתא התם צא ולקט לך עשרים תאנים משלי אוכל כדרכו והוא פטור צא ומלא את הכלכלה לא יאכל עד שיעשר בד\"א בע\"ה אבל בחבר אוכל ואינו צריך לעשר דברי רבי רשב\"ג אומר בד\"א בע\"ה אבל בחבר מתקנן ודאי שלא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף אמר רבי רואה אני את דברי מדברי רשב\"ג מוטב שיתרומו שלא מן המוקף ולא להאכיל לע\"ה טבלים. \n", + "ומ״ש בספרי רבינו ומעשרן דמאי מבואר שהוא ט״ס וצריך להגיה ולכתוב ודאי במקום דמאי. ובפרק בכל מערבין (עירובין דף ל״ב) תנן האומר לחבירו לקוט לך תאנים מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן ודאי מלא כלכלה זו תאנים מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן דמאי בד״א בע״ה אבל בחבר אוכל ואינו צריך לעשר דברי רבי רשב״ג אומר וכו' אמר רבי נראים דברי מדברי אבא מוטב שיחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף ואל יאכילו לעמי הארץ טבלים ופירשו בגמרא דה״ק במה דברים אמורים בע״ה שאמר לחבר אבל חבר (כלומר) שאמר לעם הארץ וחבר אחר שומעו אוכל ואינו צריך לעשר דודאי עשורי עשריה ההוא חבר קמא אע״פ שאינו מוקף דניחא ליה לחבר דלעביד איסורא קלילא ולא ליעביד ע״ה איסורא רבה ורשב״ג סבר איפכא x ופירש״י דכשא״ל לקוט לך תאנים סתם ולא פירש כמה מעשרן ודאי כיון שאינו יודע כמה ליקט ודאי שלא עישר עליהן אבל כשא״ל כלכלה זו כיון שיודע כמה הם אמרינן דעישר עליהם ולכך חבר זה אינו מעשר אלא דמאי: \n\n" + ], + [ + "מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי. משנה ריש פרק ג' דדמאי (משנה א'). \n", + "ומה שכתב וצריך להודיען. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "גבאי צדקה גובין סתם וכו'. שם במשנה וכחכמים: \n\n" + ], + [ + "רופא חבר שהיה מאכיל לחולה עם הארץ וכו' עד סוף הפרק. שם בירושלמי והטעם פשוט שאין לחבר להאכיל בידו דבר איסור בפיו ומיהו בתוך ידו לא גזרו כיון שהוא של חולה והוא ספק שהרי מצוי לו ורופא לאו מידי עביד אבל בודאי אף לתוך ידו אסור שהרי מסייע ידי עוברי עבירה וכן אם הדמאי של חבר הרופא אין לחבר להאכיל דבר בלתי מתוקן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אסור למכור את הדמאי לע\"ה או לשלוח לו וכו'. משנה פ\"ג דדמאי (משנה ג'). \n", + "ומ\"ש אבל מוכרים אותו ומשלחים אותו לת\"ח וכו': \n\n" + ], + [ + "כל המשפיעים במדה גסה וכו'. משנה פ\"ב דדמאי (משנה ד'): \n", + "ומ\"ש מפני שהם מוסיפים על המדה. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [], + [ + "ומ\"ש סלי זיתים וענבים וכו'. שם במשנה פטר רבי יוסי: \n", + "כתב הראב\"ד לא ראינו מחלוקת על רבי יוסי שהוא מתיר במשנה עכ\"ל. ורבינו משמע ליה דיחידאה הוא ופליגי עליה רבנן דאל\"כ למה נשנה בלשון יחיד: \n\n" + ], + [ + "אמר אחד מהן באו ונתקן הפירות וכו'. ירושלמי שם. \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א בדמאי ירושלמי פרק ב' וכו'. ואני אומר דברי רבינו מבוארים שם שאין תנאי ב\"ד זה אלא כשאמר אחד מהן באו ונתקן הפירות האלו: \n\n" + ], + [ + "חבר וע\"ה שירשו את אביהם עם הארץ וכו'. משנה פ\"ו דדמאי (משנה ט'): \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) מי שהיה נושא ירק וכו' עד לא יחזיר עד שיעשר. משנה פ\"ג דדמאי (משנה ב'): \n\n" + ], + [ + "המוצא פירות בדרך וכו'. משנה פרק שני דמכשירין (משנה י'): \n\n" + ], + [ + "נטלן לאכלן וכו' עד ה\"ז מותר וכו'. משנה פרק ג' דדמאי (משנה ג'): \n\n" + ], + [ + "קניבת ירק וכו'. תוספתא פרק רביעי דדמאי ודומה לזה נתבאר בפרק י\"א דתרומות: \n\n" + ], + [ + "הנותן לפונדקית וכו'. פרק ג' דדמאי (משנה ה'): \n", + "ומ\"ש אבל הנותן לחמותו או לשכנתו וכו'. שם במשנה הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה להחליף את המתקלקל א\"ר יהודה רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה ובירושלמי (הלכה ו') אמר רבי יוחנן אוף קדמייתא על דעתיה דרבי יהודה היא דרבי יהודה אמר הנותן לחמותו כנותן לפונדקית ורבנין אמרין הנותן לחמותו כנותן לשכנתו כהדא דתניא הנותן לשכנתו פת לאפות לו תבשיל לעשות לו אינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשרות אימתי בזמן שנתן לה שאור ותבלין אבל אם לא נתן לה שאור ותבלין חושש משום שביעית ומשום מעשרות. ופירש ר\"ש אף קדמייתא על דעתיה דרבי יהודה וה\"ק דברי רבי יהודה שרבי יהודה אומר רוצה היא בתקנת בתה ופסק רבינו כרבנין. \n", + "ומ\"ש בין שנשא בתה בין שאירסה. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "המוליך חטיו וכו' עד להחליף הפקדון. משנה פרק ג' דדמאי (משנה ד'): \n", + "כתב הראב\"ד ואם מפני הספק הזה וכו'. טעמו לומר דהוי ספק שמא החליפן בחטים של עם הארץ שמא לא החליפן ואת\"ל החליפן בחטים של עם הארץ שמא אותו עם הארץ עישר ותרם פירותיו ואני אומר דמאחר דקיימא לן רוב עמי הארץ מעשרין הם ואפילו הכי חיישינן להו משמע דרבנן אחמור בהו בהא למיחש אפילו למיעוטא והוא הדין דאחמור בהו למיחש אפילו לספק ספיקא. ומה שכתב אלא שמא החליפם משלו ומירוח העכו\"ם חייב מדרבנן יתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "עם הארץ שהיה משתמש וכו'. תוספתא פרק ג' דדמאי: \n\n" + ], + [ + "המפקיד פירותיו אצל הנכרי וכו'. משנה פ\"ג דדמאי (משנה ד') וכתנא קמא: \n", + "כתב הראב\"ד בגמרא מקשה הכא את אמר דמאי וכו'. שם בירושלמי (הלכה ג') בלשון הזה הכא את אמר לטוחן הנכרי דמאי והכא את אמר אצל הנכרי כפירותיו כאן קופה בקופות כאן פירות בפירות והראב\"ד מתוך שהוא סובר דמירוח העכו\"ם חייב מדרבנן גורס הכא את אמר ודאי במקום הכא את אמר כפירותיו וע\"פ מה שפירש הוא ז\"ל שהחששא היא שיחליף בפירותיו מפני כך כשהיא קופה בקופות מאחר שהוא מתיירא קרוב הדבר שלא החליף ומש\"ה לא הוי אלא דמאי אבל כשהפקיד פירות בלא קופה מאחר שהנכרי חזקתו מחליף כיון שאינו מתיירא הו\"ל ודאי החליף ולפיכך הוי ודאי אבל לדעת רבינו שסובר דמירוח עכו\"ם בשל עכו\"ם פטור אפילו מדרבנן כשאמרו הרי הן כפירותיו לא אמרו אלא בהפקיד אצלו חולין מתוקנין וכמו שכתב רבינו ומש\"ה הקשו למה אמרו כפירותיו לומר שאם הפקיד אצלו חולין מתוקנין אינו צריך להפריש כלום ולא אמרו שיהיו דמאי כמו שאמרו במוליך לטוחן נכרי ושני דהתם קופה בקופות כלומר דרך להוליך לטחון כל אחד בקופתו ועשויות להתחלף קופה בקופות ע\"ה שהיא דמאי אבל מפקיד אצל נכרי לא שייך להחליף אלא בפירותיו שהן פטורים וזה הוא פירוש הכא פירות בפירות: \n", + "ועל מ\"ש רבינו כמו שביארנו בהלכות תרומות דגנך ולא דגן עכו\"ם. כתב הראב\"ד חייבים מדרבנן עכ\"ל. וטעמו מדגרסינן במנחות פרק רבי ישמעאל מירוח העכו\"ם אי פוטר תנאי היא תורמין משל ישראל וכו' דר\"מ ורבי יהודה סברי אינו פוטר ורבי יוסי ור\"ש סברי פוטר ובתר הכי אמר רבא מ\"ד מירוח העכו\"ם פוטר גלגול העכו\"ם פוטר מ\"ד מירוח העכו\"ם אינו פוטר גלגול העכו\"ם אינו פוטר ואותבוה רב פפא ורבינא לרבא מדתניא וכו' והא האי תנא דאמר מירוח העכו\"ם אינו פוטר גלגול העכו\"ם פוטר מדרבנן גזירה משום בעלי כיסים וטעם רבינו משום דבפ\"ק דבכורות גבי הלוקח טבלים ממורחים מן העכו\"ם אי דמרחינהו עכו\"ם דגנך אמר רחמנא ולא דגן עכו\"ם משמע בהדיא דדיגון עכו\"ם אפי' מדרבנן פוטר וא\"ת תיקשי לן מאי דתנן בפ\"ג דדמאי גבי מפקיד פירותיו אצל נכרי ר\"ש אומר הרי הן דמאי ואם איתא דמירוח עכו\"ם פוטר אפילו מדרבנן מאחר דרבי יוסי ור\"ש סברי דמירוח העכו\"ם פוטר אמאי אמר ר\"ש דהוו דמאי הא אפילו החליפן פטורים הם וי\"ל דסבר ר\"ש דחיישינן שמא ישראל אחר הפקיד אצלו והוחלפו אלו באלו ולפיכך הם דמאי וכן פירש רבינו בפירוש המשנה ובהא לא קי\"ל כר\"ש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "הלוקח פירות וכו'. משנה רפ\"ד דדמאי (משנה א'): \n", + "ומה שכתב אפי' היו לו פירות אחרות מתוקנים מאותו המין וכו'. ירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שהוא אוכל על פיו בשבת וכו'. שם במשנה. \n", + "ומ\"ש על שאכל בשבת: היתה שבת ויו\"ט סמוך לה וכו' וכן בשני י\"ט של גליות. ירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "הנשבע על חבירו שיאכל עמו בשבת וכו'. משנה שם (מ\"ב): \n\n" + ], + [ + "מי שאינו נאמן וכו'. משנה א' שם תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ר״ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו ואמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ה:) ובפרק אע״פ ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף ל״ד) דהלכה כר״ש שזורי. \n", + "ומ\"ש בין למקום אחר בין למקומה הכי אמרינן בירושלמי בפרק ד' דמסכת דמאי לר\"ש. \n", + "ומ\"ש כשם שאימת שבת על עמי הארץ וכו'. שם בירושלמי ובתוספתא דדמאי פ\"ה: \n", + "וכתב הראב\"ד דברים הללו זרים הם אצלי וכו'. משיג על מה שפירש רבינו שאמר וחזר ואמר הפרשתיה שאם נפלה לפחות ממאה לא סגי כשיפרישנה וע\"כ אי סגי לה בשיפרישנה צ\"ל שנפלה למאה וא\"כ אין כאן דימוע והיאך קאמר אימת דימוע עליו ולפיכך פירש דהב\"ע כשנפלה לפחות ממאה ושואלין אותו אם הדמאי הזה היה מתוקן מקודם ונמצא שלא היה צריך להפריש ממנו תרומת מעשר והכל מותר וכן פירש\"י בפרק ד' דחולין. ואם תאמר א\"כ למה הפריש ממנו יש לומר דלפי שהחבירים לא היו מאמינים אותו אי נמי שהפרישה החבר ולדעת רבינו יש לומר שמ\"ש והפרשתיה היינו שעשה בענין שנתקן המדומע דהיינו שנתערב עם פירות חולין שלא במתכוין עד שעלתה בק\"א, ומ\"מ מ\"ש הראב\"ד שאם נפלה לפחות מק' אינו נוח לי והכי הל\"ל שאם נפלה לפחות ממאה כי הפרישה מאי הוי. ועל פירוש רבינו ק\"ל דבירושלמי משמע כפירוש הראב\"ד דגרסינן התם (פ\"ד ה\"א) אמר רבי אבין לא דמיא ההיא שאלתא לההיא קמייתא תמן לא בגין דחשיד לך אלא בגין דזבנית מינך אתמול חטין וחמית אוכלוסין עליך ואמרית דילמא דאנשיתה מתקנה מתקנים הויין ברם הכא בגין דחשדתך ותקינתן ותתקריין מתקנן הויין רבי שמואל בריה דרבי יוסי בן ר' בון אמר תני בר קפרא כן אימת הדימוע עליו והוא אומר אמת ומדקאמר מתקנן הויין משמע בהדיא כפירוש הראב\"ד ויש לתמוה למה לא הביא הראב\"ד ראיה לפירושו מהירושלמי הזה ולענין מה שקשה ממנו על פירוש רבינו אפשר לומר שהוא ז\"ל מפרש דרבי אבין בתמיהא קאמר לא דמיא ההיא שאלתא כלומר הכא כיצד יאמר לו הייתי חושד אותך ולפיכך תקנתים וזה אומר כיון שזה היה חושד אותי לא אומר לו אמת ומשיב תני בר קפרא שאעפ\"כ יאמר לו אמת משום דאימת דימוע עליו: \n\n" + ], + [ + "מי שאינו נאמן וכו'. ומה שכתב לפיכך מי שאינו נאמן וכו'. כתב הראב\"ד אני לא מצאתי כן לא בתוספתא וכו'. ואני אומר שטעם רבינו משום דרישא דברייתא בירושלמי פ\"ד דדמאי ובתוספתא דמעשר שני פ\"ג הכי איתא תני ראו אותו מפריש שני נאמן לראשון דר\"א וחכמים אומרים הנאמן לראשון נאמן לשני הנאמן לשני אינו נאמן לראשון וחכמים אמאי דקתני רישא דברייתא ראו אותו מפריש קיימי וידוע דהלכה כחכמים ונתן רבינו טעם לדבר שכיון שראינו שהפריש מעשר ראשון שהוא צריך לתתו ללוי מכ\"ש שהפריש מעשר שני שאינו צריך לתתו לאחרים שהוא עצמו יעלה ויאכלנו בירושלים אבל אם ראינוהו שהפריש מעשר שני אין להחזיקו שהפריש מעשר ראשון לפיכך המוציא פירות מביתו כלומר שלא ראינוהו מפריש אלא מפיו אנו חיים שאמר פירות אלו מעשר ראשון נאמן שהרי הוא בחזקת שאומר אמת מהטעם הנזכר ואין צריך להפריש מהם תרומה גדולה ואם אומר שהפריש מהם תרומת מעשר גם תרומה זו אין צריך להפריש דמהימנינן ליה ומטעם זה ג\"כ אין צריך להפריש עליהם תרומה ומעשרות אבל אם אמר אלו מעשר שני אינו נאמן מהטעם שנזכר: \n", + "ומ\"ש עוד הראב\"ד הוציא להם מעשר שני וכו'. נראה שכתבו משום דהאי בבא מוכחא כפירוש רבינו דמיירי באינו מוחזק לנאמן אלא שראו אותו שהפריש מעשר שני ואחר כך אמר שהוא פדוי נאמן ובהאי גוונא מיפרשא ההיא דהנאמן לראשון נאמן לשני וכפירוש רבינו. ותירץ דאין ראיה משום דהתם בשלא ראו אותו שהפרישו וטעמא אחרינא איכא דאימת קדושתו עליו. ומ\"מ צריך טעם למה כשאמר פדוי לי ופדוי לכם אינו נאמן ואפשר דה\"ג פדוי לי [ופדו] לכם וה\"ק פדוי הוא לי שפדיתיו אבל אם אתם לא תרצו לסמוך עלי פדו לכם ששם פקפוק בדבר אין סומכין עליו ואף גירסת ופדוי לכם תתפרש ע\"פ זה וה\"ק פדוי הוא גם לכם אם תרצו לסמוך עלי: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) האומר למי שאינו נאמן על המעשרות וכו' עד הרי אלו נאמנים. משנה פ\"ד דדמאי (מ\"ה): \n", + "וכתב הראב\"ד הנכנס לעיר וכו'. א\"א בירושלמי שלא בפניו נאמן בפניו אינו נאמן עכ\"ל. וגירסא דידן בירושלמי כך היא אמרו לו שהוא נאמן ה\"ז נאמן אמרו לו שאינו נאמן בפניו אינו נאמן שלא בפניו נאמן וטעמא דמילתא דכשאמרו לו בפניו שאינו נאמן ודאי קושטא קאמרי אבל כשאמרו שלא בפניו לישנא בישא הוא ואינם נאמנים להוציאו מחזקתו: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש בד\"א בזמן שאינו מכיר אדם שם וכו' עד לא יקח אלא מן המומחה. תוספתא פ\"ה דדמאי: \n", + "כתב עוד הראב\"ד בד\"א בזמן שאינו מכיר אדם וכו' א\"א אמת כי התוספתא כך היא וכו'. ק\"ל לפי פירוש הראב\"ד שמכיר אדם שם פירושו שמכיר אדם מומחה שם היכי קתני סיפא ואם שהה שם שלשים יום אע\"פ שאינו מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה שאם אינו מכיר מומחה שם היאך יקח מן המומחה וצ\"ל דה\"ק לא יקח אלא ממי שיאמרו לו הרבה מבני העיר שהוא מומחה וע\"פ זה נוכל לפרש גם הרישא דה\"ק בד\"א שהוא סומך על אחד שיאמר לו איש פלוני נאמן בזמן שאינו מכיר אדם שם אבל אם מכיר אדם שם אינו סומך על אחד שיאמר לו פלוני נאמן אלא על מי שהוא מוחזק למומחה להרבה מבני העיר וטעמו משום דעל ידי אותו שהוא מכיר שהוא מבני העיר יגידו לו האמת שפלוני מומחה בעיני כל בני העיר ולא יהתלו כמו שאפשר שיהתלו בו כשאינו מכיר אדם שם: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש ולא התירו דברים אלו אלא וכו'. בתוספתא דדמאי פרק חמישי: \n\n" + ], + [ + "החמרים שנכנסו לעיר וכו'. משנה ספ\"ד דדמאי (משנה ז') ומייתי לה בפ\"ב דכתובות (דף כ\"ד) למירמי מינה דרבנן אדרבנן דסברי התם דאין לחוש לגומלין ותירצו בשכלי אומנותו בידו ומדברי רבינו כאן שלא התנה כן נראה שהוא מפרש כפיר\"ח דאמתניתין דהתם קאי שאותו שאומר עליו שהוא כהן מביא כלים שמשתמשים בהם בטהרה כמו כלי גללים וכל אחד נזהר מלטמא אותו ולכך נאמן אלא שבפ\"ב מהא\"ב כתב דין אותה ברייתא ולא התנה בה כן ולכן צ\"ל שסובר רבינו דכי מסקינן בתר הכי דרבי יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי מיתרצא נמי קושיא דרבנן אדרבנן ולא צריכים תו לאוקמא בשכלי אומנותו בידו: \n\n" + ], + [ + "המוכר פירות בסוריא וכו'. משנה ספ\"ו דדמאי (מי\"א): \n", + "כתב הראב\"ד מפני שרוב פירות שבסוריא וכו' ורבינו בפירוש המשנה כתב הטעם מפני שלא גזרו דמאי על הקונה פירות מפירות סוריא אלא א\"כ ידוע שהפירות מקרקע ישראל: \n", + "ומ\"ש והיה רוב ממכרו משדהו וכו'. שם בירושלמי והוא שיהא רוב מכנסו משלו: \n\n" + ], + [ + "עניים שאמרו פירות אלו של לקט שכחה ופאה וכו' עד ירק מבושל מקדרתו לעני. משנה בפרק בתרא דפאה (מ\"ב) ויש בספר רבינו חסרון וכך צריך להגיה כיצד חטים אלו לקט שכחה ופאה הם הרי אלו נאמנים קמח זה של לקט שכחה ופאה הוא אינם נאמנים ואין צ\"ל שאינם נאמנים על הפת וכן נמצא בספר מוגה. \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה קרוב מן הגורן וכו' שם בירושלמי: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "ומ\"ש וכן בן לוי שאמר פירות אלו ממעשר שניטלה תרומתו וכו' אבל אין נאמן עליו לפוטרו ממעשר שני. שם בירושלמי: \n\n" + ], + [ + "אין כל הדברים האלו אמורים וכו' אבל מי שהוא חשוד למכור תרומה וכו'. משנה בפרק עד כמה (בכורות דף ל') וכר״ש משום דרבא עבד עובדא כוותיה: \n", + "ומה שכתב אפילו קרבי דגים וכו'. שם בגמרא. \n", + "ומ\"ש ואין אסור אלא כל שלפניו אבל אצרו מותר וכו'. בספ\"ב דע\"ז (דף ל\"ט מ'). \n", + "ומ\"ש וכן החשוד למעשר שני וכו'. הכי משמע מדתני ר\"ש כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו דאשני מעשרות קאי. \n", + "ומ\"ש וכל זה קנס מדבריהם. אע\"פ שבירושלמי בסוף מעשרות אמרו דלרבי יהודה דפליג אר\"ש משום קנס הוא לאו למימרא דלרבי שמעון לא הוי קנס דודאי לכ\"ע משום קנס הוא אלא דלרבי יהודה הוי קנס מרובה ולרבי שמעון הוי קנס מועט: \n\n" + ], + [ + "חשוד שהעיד על של אחרים וכו'. משנה פרק חמישי דבכורות (דף ל\"ה) וכרשב\"ג וקי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו ועוד דבפרק בתרא דיומא (דף ע\"ח) איפסיקא הלכתא כרשב\"ג: \n", + "ומ\"ש לפיכך ע\"ה שאמר זה טבל וכו' אפילו בשלו נאמן. כתב הראב\"ד אין דבר זה מחוור שהרי הנכנס לעיר וכו'. ויש לומר לדעת רבינו מה שהקשו בגמרא ועד אחד נאמן משום דמתניתין מיתניא סתמא ומשמע דאתיא ככ\"ע מקשה דלא אתיא כרבי מאיר ומשני דמודה רבי מאיר בההיא משום חיי נפש לומר דמצי אתיא ככ\"ע ואין זה ענין לפסק דין. ומ\"ש ואם קבעו הלכה כרשב\"ג וכו' רומז לההיא דסוף יומא דלענין מטיל מום בבכור איתמרא וי\"ל דא\"כ הו\"ל לפרושי דלא פסק הלכה כרשב\"ג אלא בהא ורשב\"ג משמע ודאי דבכל איסורים נמי קאמר דנאמן על של חבירו ומדר\"מ דאמר החשוד על הדבר לא מעידו דמשמע דבכל דבר קאמר נשמע לרשב\"ג דאמר נאמן על של חבירו דבכל דבר קאמר הלכה כמותו וסתם לן תנא דבכורות כר\"מ י\"ל דהא סתם ואח\"כ מחלוקת הוא סתם בספ\"ד ומחלוקת בפ\"ה וכל סתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם: \n\n" + ], + [ + "המוכר פירות לחבירו וכו'. עי' במה שכתבתי בסוף ה' פסולי המוקדשין: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "פירות שחזקתן מן ההפקר כגון השיתין וכו'. משנה פרק קמא דדמאי (משנה א'): \n", + "ומ\"ש והן שעדיין לא הטילו שאור. שם בירושלמי וכחכמים ופירוש משיטילו שאור כתב רבינו בפירוש המשנה פ\"ק דמעשרות משיתרפו ויתנפחו כלחם החמץ כי זה מנהג התמרים בעת הבישול: \n", + "ומ\"ש אפי' א\"ל ע\"ה אינם מעושרים וכו'. שם בירושלמי וכרבי יוחנן: \n\n" + ], + [ + "הבכורות והסייפות וכו'. שם בירושלמי. ומה שחילק בין בקעה לגינה שם בתוספתא: \n", + "וכן החומץ העשוי מן התמדים גרסינן בדלי\"ת והוא שם משנה וירושלמי ומשמע התם דהיינו דוקא במקום שאין החרצנים חשובים ומפקירים אותם או בשלא מצא אלא כדי מדתו: \n\n" + ], + [ + "כשגזרו על הדמאי וכו'. פ\"א משנה שם (משנה ג') מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי ובירושלמי שם הלכה ג' אמר רבי יוחנן בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על דברים הללו. \n", + "ומ\"ש וכזיב עצמה כלחוץ. שם בירושלמי: \n", + "וכל הפירות הנמצאות מכזיב ולחוץ וכו': \n\n" + ], + [ + "פירות שידוע שהן מפירות הארץ וכו'. משנה ברפ\"ב דדמאי (משנה א') ואלו דברים מתעשרים דמאי בכל מקום הדבילה והתמרים והחרובין האורז והכמון ובירושלמי חיוב המינין האלו על ידי שאין כיוצא בהן בח\"ל צרכו חכמים למנותן והא דבילה בבצרה שחיקה היא והא תמרי' באלכסנדריא דקיקין אינון והא חריב בבאירי גידוד הוא והא אורז בחולתא אבתר הוא סימוק הוא והא כמון בקיפרוס עקום הוא. \n", + "ומ\"ש רבינו מתעשרים דמאי בכל ארץ ישראל ובסוריא כלומר דהיינו פי' בכל מקום דקתני מתניתין אבל בח\"ל לא כמ\"ש בפ\"א מהלכות תרומות שפירות א\"י שיצאו חוצה לארץ פטורים: \n\n" + ], + [ + "החמרים שהביאו פירות לצור וכו'. ירושלמי פ\"ק דדמאי הלכה ג': \n", + "והאורז אין חוששין לו וכו'. משנה רפ\"ב דדמאי (מ\"א) האורז שבח\"ל כל המשתמש ממנו פטור: \n\n" + ], + [ + "הלוקח מבעלי אוצרות בצור וכו'. ירושלמי פ\"ק דדמאי: \n", + "וכן חמור יחידי וכו'. גם זה ירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "הלוקח מבעלי אוצר בצידון וכו' עד פטור מן הדמאי. גם זה שם בירושלמי: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "(ח-יא) הלוקח מן העכו\"ם וכו' עד עדיין לא הוחזק תגר. ירושלמי בפ\"ד דדמאי: \n", + "כשגזרו על הדמאי וכו'. עד פטורים מן הדמאי. תוספתא פירקא קמא דדמאי וכחכמים: \n\n" + ], + [], + [ + "(יב-יג) לא הלכו חכמים בפירות ח\"ל וכו'. תוספתא בסוף מעשרות. \n", + "ומ\"ש רבו בעיר וכו' עד ליושנו. תוספתא פ\"ד דדמאי: \n\n" + ], + [ + "ואלו דברים וכו' הלוקח פירות לזריעה וכו'. משנה פ\"ק דדמאי (משנה ג') \n", + "ומ\"ש או למלוגמא או לרטייה או יין לקילור. תוספתא פ\"ק. \n", + "ומ\"ש ותוספת הביכורים. משנה בסוף ביכורים (משנה י'): \n\n" + ], + [ + "הלוקח פירות לאכילה וכו'. פרק קמא דחולין (דף ו') וירושלמי בפרק קמא דדמאי. \n", + "ומ\"ש לא ימכרם לעכו\"ם. תוספתא פרק קמא דדמאי וכב\"ה: \n\n" + ], + [ + "שמן שלוקח הסורק וכו' עד חייב בדמאי. משנה בסוף פירקא קמא דדמאי (משנה ד'): \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם ששאל וכו' עד ואינו חושש. תוספתא פ\"ק דדמאי: \n\n" + ], + [ + "הלוקח יין למורייס וכו'. שם בתוספתא ובפרק קמא דחולין בגמרא עלה ו'. \n", + "ומ\"ש שלא גזרו על תערובת דמאי וכו' עד חייבת בדמאי. בפ\"ק דחולין: \n\n" + ], + [ + "כל אלו הפטורים וכו'. חוץ משירי מנחות ירושלמי פרק קמא דדמאי. \n", + "ומ\"ש אבל אם תיקן את הדמאי בודאי וכו'. תוספתא פרק רביעי דדמאי פלוגתא דתנאי ופסק כרבי עקיבא: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א תמה אני וכו'. נראה מדבריו שהוא גורס בדברי רבינו אם תיקן את הדמאי בודאי בבי\"ת וכן היה גורס או שתיקן את הודאי בדמאי בבי\"ת ומפני כך הוקשה לו ולי נראה שאין לגרוס אלא הודאי כדמאי בכ\"ף וה\"ק שאם תיקן הדמאי כמו שמתקנים הודאי שמפרישין ממנו תרומה גדולה או שתיקן הודאי כמו שמתקנים הדמאי שאין מפרישין ממנו תרומה גדולה לא עשה כלום וטעמא דרישא דסתם ע\"ה מפרישין תרומה גדולה ונמצא שתרומה גדולה שהפריש אינה כלום וטעמא דסיפא פשוט מפני שלא הפריש תרומה גדולה זהו פירוש הירושלמי והתוספתא לדעת רבינו והשתא אין משנתנו ענין לירושלמי ולא לתוספתא ויש לתמוה על הראב\"ד איך עלה בדעתו שדברי רבינו כאן הם דין המשנה שהרי דין משנתנו כתבו רבינו בפ\"ה מהלכות תרומות ככתב המשנה וכלשונה. ועל מאי דסבר הראב\"ד שפירוש התוספתא הוא כדין המשנה קשה איך עלה בדעתו ששני תנאים החולקים בתוספתא הם דלא כמתניתין דאי מתניתין היא סברא שלישית היאך לא נזכרה אותה סברא בתוספתא וע\"ק שכתב ולפי התוספתא הלכה כרבי יוסי והא קיימא לן כרבי עקיבא מחבירו ואין לומר דכיון דמשמיה דרבי יצחק קאמר לה הוה ליה תרי דכיון דלא אמרה אלא משמיה כחד חשיבי וע\"ק אמאי פסק כרבי יוסי דברייתא ושבק סתם מתניתין והא קיימא לן סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם וע\"ק שאם פירוש התוספתא דמאי שתקנו על הודאי ודאי שתקנו על דמאי כמו שפי' הראב\"ד קשה לר\"ע דמאי שתקנו על הודאי אמאי לא עשה כלום דאין לומר דטעמא משום דהוי מן הפטור על החיוב דהא איכא למיחש שמא לא הופרש ממנו והוה ליה מן החייב על החייב וכיוצא בזה יקשה בין לרבי עקיבא בין לרבי יוסי בודאי שתקנו על הדמאי אמאי לא עשה כלום וכן קשה לרבי יוסי בדמאי שתקנו על הודאי שנתן טעם למה אין תרומתו תרומה לפי שאין תרומה אחר תרומה ולא ה\"ל ליתן טעם אלא משום דסתם עמי הארץ מפרישין תרומה גדולה הוה ליה מן הפטור על החיוב הילכך פירוש רבינו נראה לע\"ד שהוא עיקר: \n\n" + ], + [ + "כל העיר מוכרים ודאי וכו'. תוספתא פרק ד' דדמאי: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) הלוקח מן הסיטון וכו' עד נאמן. משנה פרק חמישי דדמאי (משנה ו'): \n", + "ומה שכתב אע\"פ שמכיר את החבית. ירושלמי: \n", + "היה מוכר כשות וכו'. תוספתא פ\"ה דדמאי: \n\n" + ], + [], + [ + "(ג-ד) הלוקח מבעל הבית וכו' עד לא יעשר מזה על זה. משנה ז' פרק חמישי דדמאי: \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) הלוקח פת וכו' עד משני נחתומין. משנה שם (פ\"ה מ\"ב) הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה אפילו מטפוסין הרבה דברי רבי מאיר רבי יהודה אוסר שאני אומר חטים של אמש משל אחד ושל היום משל אחר וכו'. הלוקח מן הפלטר מעשר מכל טפוס וטפוס דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר מאחד על הכל מודה ר' יהודה בלוקח מן המנפול שהוא מעשר מכל אחד ואחד ופירש רבינו ר' יהודה אוסר אפילו יהיה הכל עשוי בדפוס אחד שהוא חושש שמא יהיה זה הלחם מחטה ישנה וזה האחר מחטה חדשה והעיקר בידינו אין מעשרין מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש וכתב עוד מי שילוש הקמח ועושה אותה ככרים ויאפהו נקרא נחתום והלוקח מן הנחתום למכור לבני אדם נקרא פלטר וכו' ורבי מאיר אומר שהנחתום יתקנהו בדפוס אחד יהיה קטן או גדול וכשנמצא אצל x הפלטר דפוסים הרבה משתנים זה מזה נדע שהוא לקח מאנשים רבים וע\"כ מעשר מכל דפוס ודפוס לפי שלכל דפוס מין ממיני הזרע ורבי יהודה אומר כי הנחתום בעצמו המתקן הלחם אפשר שיעשה מעיסה אחת מינים הרבה מן הלחם בדפוסים משתנים זה מזה לפיכך אלו הדפוסים המשתנים אשר נמצאו אצל פלטר זה מאיש אחד לקחם. ופירוש מנפול הוא מוכר הלחם כמו כן אבל הוא קונה משני נחתומים שלא יכירם כגון שיהיו ט' מוכרים ועשרה נחתומים נותנים להם הלחם ואין ספק xx שאחד מאלו הט' מוכרים לקח משנים על כן כל מי שלוקח מאחד מהם מעשר מכל דפוס ודפוס והלכה כר' יהודה עכ\"ל. וצ\"ל דהא דשרי רבי יהודה בלוקח מן הפלטר לעשר מאחד על הכל משום דמחד נחתום זבין היינו בשכולם משל אמש או משל היום אבל אם קצתו משל אמש וקצתו משל היום לא דלא עדיף מנחתום גופיה: \n\n" + ], + [ + "תשעה מנפולין שלקחו מעשרה וכו'. ירושלמי שם: \n\n" + ], + [ + "הלוקח מן העני וכו' עד מכל מתנה ומתנה. משנה שם פרק חמישי (משנה ה') ופירש רבינו בולל ונוטל הוא שיערב הכל ויוציא המעשר מהכל וזה יהיה כשיתנו לו הרבה לפי שנאמר מאחר שזה הנותן נתן מתנה גדולה איש נדיב הוא ולא יקשה בעיניו x המעשר ונאמר שעכ\"פ הוציא המעשרות ויתעשר הכל דמאי [ואם] היתה מתנה מועטת נחשוב עליו שהוא כילי ולא עישר ולפיכך לא יתערב הכל שמא יפריש מדמאי על הודאי ורבינו שמשון xx פירש בולל דורס התמרים או הגרוגרות ומערבן יחד והם נבללים ומתערבים ונמצא מפריש מן החיוב על החיוב דקסבר יש בילה בדבר היבש אבל פרוסת פת ופלחי דבילה אין נבללין ואתי להפריש מן הפטור על החיוב בזמן שמתנה מרובה בזמן שהכל נותנים מתנה מרובה שכל המתנות שוות אז מועלת בילה אבל בזמן שהמתנה מועטת כלומר שמתנה אחד מעוטה מחבירתה לא מהני בילה דדילמא כל חד וחד לא מתרמי דיליה וחיישינן שמא מן הרוב מפריש על המועט כך נראה פירוש משנה זו בירושלמי: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) שחק את הפת ועשאה וכו'. תוספתא שם: \n", + "פועלים או אורחים וכו'. גם זה שם בתוספתא: \n", + "סליקו להו הלכות מעשר \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מעשרות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..14621a25096e644590eb116eb9ea04ac6fbe8523 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,142 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Blessings", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות ברכות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה וכו' וכן מד\"ס לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה והוא שישתה רביעית ויאכל כזית. וכ\"כ עוד רבינו בסוף פ\"ג דאכל פחות מכזית ושתה פחות מרביעית לבסוף אינו מברך כלל. ושם כתב הכ\"מ דטעמו דמשקין שיעורן ברביעית מדאשכחן בעלמא לעניין אכילת איסור דחייב בשתיית משקין אסורים ברביעית דומיא דאוכלים בכזית. והנה הכ\"מ סתם דבריו ולא ביאר המקום אשר יאמר כי הוא זה שבו מבואר דחיוב שתיית משקין אסורים ברביעית. אמנם יש ללמוד כן מדברי רבינו בפי\"ד מהלכות מאכלות אסורות (דין ט') ומשם מתבאר דלאו דוקא משקה ממש הויא שיעורא ברביעית אלא דהוא הדין לאוכלין שהמחן ועשה מהן משקין שיעורא ברביעית. וראיתי בשו\"ת פנים מאירות ח\"ב סי' קל\"ו שהקשה על זה והביא ראיות לסתור דעת רבינו והכ\"מ כאן לעניין שיעור משקין באיסורין וברכה. ובאמת דבריהם נכונים ויתבאר אי\"ה בריש הלכות חמץ דבאמת חד שיעורא הוא דלח רביעית הוא כזית ביבש וכדאמר רב יוסף בשבת (דף ע\"ז) [ובזה נדחה מה שהביא ראיה דשיעור משקה בכזית מהא דאמר התם המשקין היוצא מהפירות כמותן. דאפי' תימא דמשקין שיעורו ברביעית הוי בכלל כמותן כיון דכזית ביבש הוי רביעית בלח ונמצא דאידי ואידי חד שיעורא הוא. וכן נדחה עפ\"ז מה שהביא ראיה דגבי דם שיעורו בכזית ודם הוי משקה כדאיתא בירושלמי. ואינה ראיה לפי מ\"ש דהתם נמי שיעור כזית אינו אלא כשהוא יבש וקרוש אבל כשהוא לח הוא ברביעית ותדע שהרי בסוף פ' חרש איתא בהדיא דדם שיעורו ברביעית והוא לכאורה סותר לכריתות דאיתא התם דדם שיעורו בכזית. אך לפי מ\"ש אתי שפיר ואדרבא מכאן ראיה לדעת רבינו. וכן יש לפרש הא דאיתא בתוספתא דתרומות והעתיקה רבינו בהל' תרומות כשם שאכילתה בכזית כך שתייתה בכזית היינו כזית ביבש כאכילתה ובשתיה קושטא דהוי רביעית. וכך יש לפרש התוספתא דפסחים גבי חמץ ודיומא גבי יום הכפורים ובכריתות גבי חלב] ומזה קשה לי אמ\"ש בס' גן המלך דאכילה ושתיה אינן מצטרפין משום דאין שיעורן שוה דזה בכזית וזה ברביעית. ומה שהביא ראיה ממ\"ש תוס' בזבחים (דף ק\"ט) י\"ל דאיירי שם אליבא דר' מאיר ואיהו אפשר דסבר כסברת אביי בשבת שם אבל קיי\"ל כר\"י. וכן פסק בעצמו בספר גינת ורדים. והטעם מבואר בהל' חמץ.", + " ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית. ועיין בכ\"מ שנראה מדבריו שעד רביעית דנקט היינו עד ולא עד בכלל דדוקא פחות מרביעית א\"צ ברכה אבל רביעית בעי ברכה. וכך נראה ג\"כ מדברי המעדני יו\"ט פ\"ב דברכות וכ\"כ בצל\"ח שם. ואינו מחוור דעל כרחך רבינו עד רביעית ורביעית בכלל קאמר מדנקט שא\"צ ברכה לאחריה משום מטעמת ואי בפחות מרביעית בלא\"ה א\"צ ברכה לאחריה כמו שמבואר לעיל בסמוך. אלא ודאי דברביעית קאמר דא\"צ ברכה לאחריה משום מטעמת והוא הדין לפניה בכה\"ג נמי א\"צ ומה שהקשה בס' עטרת ראש על דעת הפוסקים שמפרשים הא דאיתא בגמ' רב אמי ורב אסי טעמי עד שיעור רביעתא דהיינו עד ועד בכלל. ואמאי פירשו להקל הא קיי\"ל דכל שיעורי חכמים הוא להחמיר והא ודאי לק\"מ דדוקא במילתא דתנאי במשנה או ברייתא קיי\"ל להחמיר אבל במימרא דאמוראי לא פסיקא לן וכמ\"ש התוס' בפ' אלו טריפות (ריש חולין דף מ\"ו) אלא הא קשיא לכאורה דמ\"מ מיבעי לן התם במילתא דאמורא וא\"כ ה\"נ איכא לספוקי כאן. וזה כבר הוקשה לבעל מעדני יו\"ט עיי\"ש. ובאמת גם זה לק\"מ דגבי ברכה דרבנן קיי\"ל לקולא גם בספק דאבעיא שלא נפשטה כמ\"ש הרי\"ף והרא\"ש בסוף פ\"א דברכות. ולפי מ\"ש הרשב\"א והר\"ן אההיא דכל שיעורי חכמים להחמיר דאינו אלא באיסור דאורייתא דוקא אבל בכל איסורי דרבנן מקילינן. ולפ\"ז מעיקרא לק\"מ קושיית המעדני יו\"ט וספר עטרת ראש הנ\"ל.
[אלא דקשה לי מסוגיא דעירובין (דף י\"ב) גבי הא דאמר התם רב אחלי עד ארבעה פי' דמבוי שהוא יותר מארבעה עד ארבעה צריך לחי וקורה ומוכח התם דעד בכלל וארבעה צריך אא\"כ שהוא פחות מד' א\"צ ואע\"ג דהוא דרבנן ובמימרא דאמורא ואמר לחומרא. ומיהו לתירוץ ראשון שכתבתי אתי שפיר דגבי מחיצות דערוב מחמירין בספק בעיא דלא איפשטא כמ\"ש בס' קרבן נתנאל בערובין אבל להרשב\"א קשה. אך בריש פ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ב) משמע כהרשב\"א דהא משני התם אליבא דרב אסי דהא דתניא קטן יוצא בערוב אמו עד בן שש היינו עד ועד בכלל והוא לקולא. ומיהו י\"ל דגבי ערוב מקילין טפי מבשאר שיעורי דרבנן. ועוד י\"ל דהתם איכא נמי חומר דהא מפסיד מצד אחר ובכה\"ג אמר עד ועד בכלל כדמוכח בריש פ\"ד דברכות (דף כ\"ח) ועיי\"ש בתוס' (סוף דף כ\"ז)]." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל הברכות כולן אם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו. והנה הכ\"מ הראה מקום להא דתניא בפרק היה קורא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא. ולפי מ\"ש הרא\"ש בפ' מי שמתו לאו ראיה היא שכתב דלמ\"ד הרהור לאו כדבור דמי מפרש דבלבו היינו שלא השמיע לאזנו אבל הוציא בשפתיו. ומיהו מדברי הב\"י מטור או\"ח סי' קפ\"ה נראה דטעמו של רבינו שכתב כאן דאם בירך בלבו יצא ואע\"פ שלא הוציא בשפתיו הוא משום דפסק כדאמר רבינא בפ' מי שמתו דהרהור כדבור דמי. ולפ\"ז צ\"ל דגם גבי ק\"ש סבר רבינו כן שהרי רבינא קאי שם אמתני' דבעל קרי מהרהר בלבו דאיירי בק\"ש. וכבר כתבתי בהלכות ק\"ש דזה אינו דא\"כ הו\"ל לרבינו לכתבו בהל' ק\"ש דיוצא בלבו אע\"פ שלא הוציא בשפתיו ומדלא כתבו שם רק כאן גבי ברכות משמע דמחלק ביניהן והוא כמ\"ש בשאגת אריה דשאני ק\"ש דכתיב בה דבור ובזה הוא דפליג רב חסדא ואמר דלאו כדיבור דמי. ושם נתבאר דנהי דהראיה שהביא השאג\"א מדברי רבינו פכ\"ד מהלכות שבת איננה מכרחת מ\"מ יש להוכיח כן ממ\"ש רבינו בפ\"ג דהלכות ק\"ש וגם מסוגיא דשבת (דף ק\"נ) יש להוכיח דכל היכא דכתיב דבור ממעטינן הרהור ורק גבי ברכות דלא כתב דיבור הוא שיצא בהרהור לחוד. ועפ\"ז מיושב ג\"כ מה שהקשה בצל\"ח על דברי רבינו דכאן פסק דהרהור כדבור ובהלכות שבועות ונדרים פסק דצריך הוצאת שפתים. ולפי מ\"ש לק\"מ דשאני התם דכתיב בשבועה לבטא בשפתים. ועוד כתיב ככל היוצא מפיו יעשה.
[והיינו טעמא שפסק באו\"ח סי' מ\"ז דמהרהר בדברי תורה א\"צ לברך דהתם נמי ילפינן לה מקרא דכתיב כי שם ה' אקרא ואין הרהור בכלל קריאה וכ\"כ השאג\"א בסוף סי' כ\"ד. ובזה נסתלק קושיית הגר\"א שם וז\"ל צ\"ע וכי ליכא מצוה בהרהור והא כתיב והגית בו יומם ולילה דמשמע בלב. וע\"פ דברי השאג\"א לא קשה מידי דמ\"מ לא מצינו שחייבה תורה לברך אלא הקורא ולא המהרהר וכה\"ג כתבו ג\"כ התוס' בפ' מי שמתו (סוף ברכות דף כ') עיי\"ש. ובס' נשמת אדם כתב די\"ל דסתם הגיון לא הוי בלב אלא דיבור כמו אמת יהגה חכי. ובאמת נמצא הרבה כזה כמו (ישעיהו נ״ט:ג׳) ולשונכם עולה תהגה וכן (איוב ל') והגה מפיו יצא ובילקוט שם אין הגה אלא תורה וכמה דאת אמר והגית בו משמע דוהגית הוי דבור דומיא דהגה מפיו יצא. ונראה שזהו כוונת הגמ' בפ\"ב דברכות (דף ט\"ו) דקאמר הסכת ושמע ישראל בדברי תורה כתיב פי' שד\"ת צריכין להשמיע לאזנו ועיין במסכת ערובין. וכן משמע בס' פני יהושע שפירש כן דאינו יוצא בד\"ת אם לא השמיע לאזנו וא\"כ אין לברך על זה. ובזה נדחה מ\"ש הצל\"ח דאין חיוב ברכת התורה מדאורייתא מדאינו מברך בעל קרי שמהרהר בק\"ש למ\"ד הרהור כדבור ולפי מ\"ש שאני ברכת התורה שאין מברכין אהרהור].
ועוד נתבאר שם בהלכות ק\"ש דכי אמרינן בשאר ברכות הרהור כדבור דמי היינו במי שראוי לברך בדבור ולהשמיע לאזנו. ומשו\"ה אין דיבור מעכב בו אבל במי שאינו ראוי לברך בדבור ולהשמיע לאזנו אינו יוצא בהרהור. ויישבתי בזה קושיית בעל פר\"ח מסוגיא דבפרק מי שמתו ועיי\"ש. וכן יש ליישב בזה מה שהקשה הפר\"ח מסוגיא דפ' ג' שאכלו (דף נ') גבי שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה דתני דפולטן ומוקי ליה במידי דלא ממאיס אבל במידי דממאיס מסלקן לצד אחד ומברך והא דתני בולען בלא ברכה מוקי לה במשקין וכן פסק רבינו בפ\"ח ואמאי לא יברך בהרהור אי הרהור כדיבור דמי. ולק\"מ דשאני התם דאינו ראוי לברך בדבור כשהמשקין בפיו ומשו\"ה לא מצי לברך בהרהור בלבו. וכן יש לתרץ עפי\"ז מה שהקשה הפמ\"ג בפתיחתו להלכות ברכות דלמה אם נסתפק אם ברך ברכת המזון חוזר ומברך בפה יהרהר בלבו ודיו לדעת רבינו כאן דיצא בדיעבד אף בבהמ\"ז ומשום ברכה שאינה צריכה עובר לדידיה בלא תשא דבר תורה. ונהי דבהמ\"ז הוי מן התורה וספקו לחומרא והאיכא חומרא לא תשא וטוב לברך בהרהור דליכא לא תשא עכ\"ד. ולפי מ\"ש לא קשה מידי דעל כרחך צ\"ל דמשום מצות בהמ\"ז ספיקו דוחה לספק איסור לא תשא מטעם שיתבאר לקמן בפרק שני. דאי איתא דאיכא איסור לא תשא לברך בפה א\"כ גם בהרהור לא יצא בכה\"ג דאינו ראוי לברך בפה וכיון דגם בהרהור אינו יוצא אא\"כ ראוי לברך בפה על כרחך צ\"ל דבספק ג\"כ ראוי לברך בפה וליכא משום לא תשא כלל. ומשו\"ה כיון דרשאי לברך בפה מוטב משיברך בהרהור. ושוב ראיתי לבעל פמ\"ג בעצמו בסי' קצ\"ט שכתב סברא זו דאף למ\"ד הרהור כדבור היינו דוקא בראוי לדבר. וזה דלא כמ\"ש בס' גן המלך דאדם שנסתפק בברכה יברכנה בלבו ויוצא בה ממ\"נ שאף אם לא ברך יוצא בהרהור ואם ברך אינו עובר משום לא תשא בהרהור ולא הרגיש בקושיית הפר\"ח ובעל פמ\"ג. ועל כן אינו יוצא ידי חובה בהרהור בכה\"ג שמסופק ואינו ראוי לברך בדבור.
[ומיהו כתיבה הוי כדבור מטעם שכתב בשב יעקב סי' מ\"ט דיכול לקיים ושננתם לבניך וללמד לאחרים ע\"י כתיבה. ודלא כמ\"ש בשו\"ת חוות יאיר סי' ט\"ז. ומ\"מ בעלמא היכא דבעינן דבור י\"ל דכתיבה נמי לאו כדיבור דמי וכמ\"ש השב יעקב. וכן משמע בתוס' גיטין (דף ע\"א) אך מה שהביא חכם אחד בתשובת ר\"ע אייגר סי' כ\"ט ראיה לזה מהא דתנן אלם לא יתרום וטעמא מפני שאינו יכול לברך ולא אמרינן דיברך בכתב ואין זו ראיה כלל דשאני אלם שאינו ראוי לדבר והו\"ל כמו שאינו ראוי לבילה והכי איתא ביבמות (דף ק\"ד) גבי חליצה. וכן נדחה מה שרצה בסי' ל\"א להביא ראיה מתוס' במנחות (דף נ\"ה) שלא כתבו דהפרשה יכול להיות באלם ע\"י כתב ש\"מ דלאו כדיבור דמי. וליתא דשאני אלם כמ\"ש. וכן משמע מדברי תוס' בסוף פ\"ד דסוטה (דף כ\"ז ע\"ב). אלא דמ\"מ הדין אמת כמ\"ש בשו\"ת שב יעקב הנזכר. וכ\"כ רדב\"ז ח\"ג סי' תר\"ה. ועיין בנודע ביהודה חלק ג' יו\"ד סי' ס\"ו ובשו\"ת שער אפרים סי' ע']." + ], + [ + "כל הברכות כולן לא יפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו וכו'. וכתב הכ\"מ בפרק כיצד מברכין אמר רב טול ברוך א\"צ לברך הבא מלח הבא לפתן צריך לברך ור' יוחנן אמר אפי' הבא מלח הבא ליפתן א\"צ לברך גביל לתורי צריך לברך ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי נמי א\"צ לברך וכו' ופסק רבינו כרב ששת דבתרא הוא ע\"כ. וראיתי לבעל הצל\"ח שהקשה על דברי הכ\"מ הללו דהא לא קיי\"ל כבתרא רק מאביי ורבא ואילך אבל קודם אביי ורבא אין הלכה כתלמיד במקום הרב. וא\"כ אמאי פסקו כאן כרב ששת נגד רב ור' יוחנן דקדמו. ויש לי ליישב דברי הכ\"מ דטעמו הוא לשבח ע\"פ מ\"ש בחידושי הרשב\"א (דף קמ\"א) אהא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב קודם אביי ורבא היינו היכא דאיכא אמר ליה התלמיד לרב דחשבינן ליה כיושב לפניו אבל כשנחלקו כשני חולקים דעלמא הלכה כבתראה עכ\"ד. והביאו הרב המגיד פ\"ב דשבת וגם הכ\"מ זכרו בהלכות מילה. ולפ\"ז אתי שפיר דפסקינן כרב ששת שהוא בתרא נגד רב ור\"י שהרי נחלק עליהם כחולק בעלמא בלשון רב ששת אמר וכו' ולא בלשון אמר ליה רב ששת. וראיה לזה מדברי התוס' בע\"ז [עב: ד\"ה אמר] שכתבו שם אדרב ששת דר\"ת פסק כוותיה דבתרא הוא נגד רב הונא ורב חסדא והמעדני יו\"ט הקשה שם על דברי התוס' כקושיית הצל\"ח על דברי הכ\"מ כאן. ולפי מ\"ש ליישב דברי הכ\"מ גם דברי התוס' אתי שפיר דהתם נמי לא פליג רב ששת בלשון אמר ליה דנחשב ליה כתלמיד היושב בפני רבו. אלא אמר מילתא בפני עצמו אמתניתין ועיי\"ש. וכן י\"ל בזה מה שהקשה מהרש\"ל על דברי התוס' בפ\"ק דביצה (דף ט') שכתבו דהלכה כרבה דבתראה הוא נגד אבוה דשמואל דכלל זה אינו רק מאביי ורבא ואילך דהתם נמי חלוקין כשני חולקין בעלמא עיי\"ש. וכן יש ליישב עפ\"ז מה שהקשה הרא\"ש על הרי\"ף דפרק ר' אליעזר דמילה סי' ה'. וגם מה שהקשה אהראב\"ד בפרק אלו מגלחין סי' ס\"ז עיי\"ש." + ], + [], + [], + [ + "כל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהא המברך חייב באותה ברכה. וכתב הכ\"מ דאתא לאשמועינן דאע\"ג דענה אמן צריך שיהא המברך חייב באותה ברכה. והנה יש ללמוד כן גם ממ\"ש רבינו לקמן דין ט\"ו דהעונה אמן אחר הקטן לא יצא ידי חובתו. אך מ\"ש הכ\"מ כאן ושם מקור לזה מדתנן בסוף פ' ראוהו בי\"ד כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם אינו ראיה כלל לנידון זה דעניית אמן. דהתם גבי תקיעת שופר איירי ואפשר דעניית אמן עדיפא ויוצא בענייתו אף אחר המברך שאינו מחוייב בדבר וכמו שהוא באמת דעת הרא\"ש והובא באו\"ח סי' רי\"ט. ונראה דטעמו של רבינו שיצא לו כן מסוגיא דפרק מי שמתו (ברכות דף כ' ע\"ב) דפריך אהא דתניא בן מברך לאביו קטן בר חיובא הוא. ולא משני דאיירי שענה האב אמן ובפרט לדעת רבינו קושטא דמפרש דאיירי בשענה אמן וכמ\"ש הכ\"מ לקמן בסוף פ\"ה. וא\"כ לשיטתו גופיה מוכח מדלא משני הכי ש\"מ דכל שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציא המחוייב אע\"פ שענה אמן. וכן פסק בתשובת לחם רב הובא בעטרת זקנים סי' רט\"ו וכדעת רבינו ודלא כהרא\"ש.
ודע שיש לי מקום הצ\"ע לדעת רבינו מדגרסינן בריש פ' הרואה (ברכות דף נ\"ד ע\"ב) רב יהודה חלש ואיתפח עול לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן אמר להו פטריתון יתי מלאודויי. ופריך והא איהו לא קמודי ומשני דעני בתרייהו אמן. וקשה לדעת רבינו מאי מהני דעני אמן אחר הודאתן הרי לא היו מחוייבין בהודאה זו וכי היכי דהשמיעה לא אהני אע\"ג דשומע כעונה בלא עניית אמן התם נמי לא אהני מהאי טעמא כיון שלא היו המברכין מחוייבים וכמ\"ש הטור בסי' רי\"ט א\"כ ה\"נ מהאי טעמא לא הוי ליה לאהני מה שענה אמן לפי דעת רבינו. ויש לי לומר דרבינו לא היה גורס כגירסא הנזכרת שלפנינו בגמרא אלא גרס כמו שהעתיק בעל עין יעקב דפריך הכי והא בעי לאודויי באפי עשרה ואהא משני דעני בתרייהו אמן. ועיין ברי\"ף שבע\"י ובס' בכור שור מ\"ש בפירוש גירסא זו. ומשמע דלפי גירסא זו לא אכפת לן כלל במה שלא היו מחוייבים בברכה זו ואם היו עשרה מלבד המודה שפיר היה יוצא י\"ח בשמיעתו אף בלא עניית אמן כמו בעלמא היכא שהמברך מחוייב. והטעם י\"ל דשאני ברכה זו דהגומל משאר ברכות הנהנין דמי שלא נהנה ולא נתחייב אינו יכול להוציא לנהנה ונתחייב. דטפי איכא לדמויי ברכת גומל לברכת המצות דקיי\"ל דאף אותו שכבר נפטר ואינו מחוייב עתה יכול לברך ולהוציא את המחוייב עתה משום דכל ישראל ערבין זה בזה במצוות. וה\"נ ברכת הגומל לא באה מחמתו רק נתחייב בה בידי שמים לכך אף מי שלא בא לידי חיוב עתה יכול לפטור למחוייב מטעם ערבות כיון דמ\"מ הוא גדול וראוי להתחייב בו. וגדולה מזו כתבו הפוסקים בשם ר\"י והובא בב\"י סי' קפ\"ו וקצ\"ו דאף בברכת המזון שנהנה יכול מי שלא אכל ולא נתחייב עתה להוציא למי שכבר אכל ונהנה ונתחייב בה כבר ובס' פמ\"ג כתב דהוא הדין לכל ברכות אחרונות שכבר נהנה ונתחייב בהן שייך דין ערבות. וא\"כ ק\"ו לברכת הגומל שלא באה מחמת הנאתו שיכול להוציאו אף מי שלא נתחייב ומשו\"ה מהני נמי עניית אמן של המודה שיצטרף גם לעשרה. וקושטא דגבי ברכת הנהנין שלפניה וכה\"ג היכא דלא שייך לפטור מטעם ערבות כגון באשה וחרש שוטה וקטן שאינן בני חיובא כלל אין יכולין להוציא המחוייב אף שענה אמן." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך אם לא בירך חוזר ומברך. הכ\"מ לא הראה מקור לזה רק נתן טעם לדבר משום דברכת המזון דאורייתא. והנה הדבר מבואר להדיא בירושלמי ריש ברכות רבי זעירא בשם רב ירמיה ספק בירך על מזונו ספק לא בירך צריך לברך דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. ומה שהקשה בס' נשמת אדם דאיך פסק רבינו שיברך מספק הא איהו סבר דהמברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא מן התורה וכדמשמע מדבריו לעיל בפ' א'. ובסוף הלכות שבועות. וא\"כ לא מצי אתי ספק דמצות בהמ\"ז ודחי ספק איסור לא תשא דאורייתא וכדאמרינן בשבת גבי מצות מילה דספק ערל שאינו דוחה שבת. ומ\"ש הפמ\"ג סי' ס\"ז דספק מצוה דוחה ספק איסור אכתי תקשי ממילה. אמנם נראה דלק\"מ דלא דמי ספק מצות בהמ\"ז לספק ערל דהתם לא איתחזק שום חיוב למול הספק ערל שנולד כך בספיקו כגון שנולד מהול דהוי ספק שמא ערלה כבושה היא. וכה\"ג דאין ידוע אם הוא בר חיוב כלל וכדאיתא בשבת (ריש דף קל\"ה) ועיי\"ש בתוס'. משא\"כ ספק דברהמ\"ז יש לו לגברא חזקת חיוב שהרי בר חיוב הוא וגם נתחזק בחיובו משאכל וספק אם ברך ונפטר ובכה\"ג ודאי דאתי ספק חיוב דיש לו חזקה ודחי לספק איסור דברכה לבטלה שלא היה שום חזקה מעיקרא לאיסור זה. ושוב ראיתי שכ\"כ ג\"כ בשו\"ת זכרון יוסף דטעם רבינו כאן הוא משום שיש כאן חזקת חיוב לגברא.
ויש להביא ראיה לחילוק הנזכר מדברי התוס' דבשבת שם כתבו דאף בלאו קרא שמעינן דספק מילה אינה דוחה שבת. ובפ\"ק דחולין (דף י\"א) בסוגיא מנא הא מילתא דאזלינן בתר רובא כתבו דאין לפשוט מכל הקרבנות דדחו שבת ולא חיישינן שמא תמצא טרפה ותפסל וחילל שבת דאיכא למימר דמספק נמי אמר רחמנא דלידחי שבת. והיינו משום דלמצות קרבן איכא חזקת חיוב לגברא שנתחייב בודאי ולכך מצי דחי לספק חילול דטריפה דלא נתחזק איסורו. ובס' מחנה ארון הקשה אהדדי דברי התוס' דשבת ודחולין וכן בס' מעיין החכמה. ולפי מ\"ש אתי שפיר דאין בדברי התוס' סתירה כלל וכ\"ש דאתי שפיר לפי שיטת רבינו בהלכות איסורי ביאה ובהלכות כלאים והלכות טומאת מת דכל ספק איסור שאין לו חזקה אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן. ולפ\"ז ודאי דאתא חזקת חיוב דמצוה דהוי דאורייתא ודחי לספק איסור שאין לו חזקה שאינו אלא מדרבנן. וכה\"ג מצינו בשלהי ראש השנה (דף ל\"ד ע\"ב) גבי שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין ופריך פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן ומשני לא צריכא דאע\"ג דהא ודאי והא ספק. הרי דספק מצוה דאורייתא דוחה אפילו לודאי דרבנן. ואע\"ג דיש לחלק דהתם הוי ביטול מצות ברכות דרבנן בשב ואל תעשה מ\"מ ספק איסור אפילו בקום ועשה נדחה מפני ספק קיום דחיוב עשה כשיש לו חזקה לחיוב כמ\"ש. ועוד יתבאר בזה אי\"ה בהלכות קרבן פסח. [וכן יש ללמוד ממ\"ש הפר\"ח ביו\"ד סי' ק\"י אהא דתניא גבי כהן לה יטמא אודאי ולא אספק דאיצטריך היכא שהיה חזקה להיתר טומאה משמע דאי לאו קרא היה דוחה ספק חיוב לספק טומאה. וכ\"ש לדעת רבינו דספק איסור שלא היה לו חזקה אינו אלא מדרבנן וא\"כ אתי ספק חיוב דאורייתא ודחי לדרבנן. וכהא דשלהי ראש השנה ושבת (דף קכ\"ח)]." + ] + ], + [ + [], + [ + "אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות רבות. רבינו ז\"ל לא מספקא ליה כדמספקא ליה לר\"י כמ\"ש התוס' בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל\"ז) דשמא חכמים כיילי ליה במה שאמרו בברייתא התם מין דגן ולא עשאו פת ברכה אחת מעין ג'. גם לא משמע ליה דיוקא של הרא\"ש והגהות שכתבו דמשמע דקאמר מין דגן אפי' אכלו חי דומיא דשבעת המינין דמדכר בהדיא. ונראה דטעמו של רבינו הוא דס\"ל דליתנהו להני דיוקא דדייקי הר\"י והרא\"ש מלישנא דחכמים דברייתא שזכרתי. שהרי באמת חכמים עצמן לא קאמרי כלל ההוא לישנא דהתם. אלא רבן גמליאל קאמר ליה התם בברייתא וחכמים עליה הוא דמהדרי שהרי הכי מתניא התם ר' יהודה אומר משמו של רבן גמליאל כל שהוא מז' המינין ולא מין דגן או מין דגן ולא עשאו פת ר\"ג אומר ג' ברכות וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג' ור\"ג גופיה ודאי דלא כייל ליה לדגן במה שאמר מין דגן ולא איירי באכל דגן חי. דהא בסוגיא דסוף פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ\"ד ע\"א) מבואר דר\"ג מודה בכוסס חטה שאינו מברך ג' ברכות. ולפ\"ז כיון דר\"ג גופיה דנקט ההוא לישנא דמין דגן לא כייל לדגן חי ולא נקט ליה דומיא דשבעת המינין. מהיכא תיתי לן לומר דחכמים כיילו לדגן חי. ומצאתי להפני יהושע שכ\"כ ותמה על דברי ר\"י שבתוס'. ושוב ראיתי שכבר הקדים בזה הרשב\"א בחידושיו והוא דעת רבינו]." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "חבירים שהיו יושבים לאכול ויצאו וכו' לא הניחו שם אדם כשהן יוצאין צריכין ברכה למפרע. ועיין בכ\"מ דהרא\"ש בפרק ערבי פסחים הקשה על דעת רבינו והרי\"ף שפסקו כרב ששת דסבר כרבי יהודה דאמר בברייתא שם במה דברים אמורים שאין טעונין ברכה בזמן שהניחו שם מקצת חבירים אבל לא הניחו שם מקצת חבירים טעונין ברכה וכו'. ואמאי כתב דלא סמכינן אשינויא דרב נחמן בר יצחק לרב חסדא דאתא כת\"ק דר' יהודה דקתני סתמא דאין טעונין ברכה. ותירץ הכ\"מ דכיון דקיי\"ל כר' יהושע בן לוי דאמר בפרק זה בורר בכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים וכיון שכן לפום קושטא ליכא פלוגתא בין ר\"י ות\"ק וקשיא לרב חסדא אלא דשני רנב\"י לר\"ח דאפשר דאיהו סבר דבמה לחלק ואיהו סבר כת\"ק. ומכיון דקיי\"ל דבמה לפרש ממילא קם ליה הלכה כרב ששת עד כאן וראיתי לבעל ס' אבן העוזר באו\"ח סי' קע\"ח שכתב על דברי הכ\"מ הללו דאישתמיט מיניה מ\"ש הרא\"ש שם בתוך דבריו דבברייתא במה דר' יהודה לחלוק לדברי הכל. ולפ\"ז קושיית הרא\"ש במקומה עומדת על רבינו והרי\"ף דאמאי פסקו כרב ששת דאתא כר' יהודה דיחידאה הוא. ואני אפרש שיהיו דברי הראשונים קיימים דנראה דהדין עם הכ\"מ דלא חש לדברי הרא\"ש שכתב בפשיטות דבברייתא לדברי הכל לחלוק דאין זה מוסכם לפי גירסת הרי\"ף בסוף פ' חלון דגרס בדברי ריב\"ל דפ' זה בורר כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ולא גרס במשנתינו וכן הרב המגיד בפי\"ח מהלכות שבת העתיק סתם ולפי גירסא זו אפשר דאף בברייתא הוא לפרש. וכן הוא באמת דעת התוספות בסוף פ' חלון (סוף עירובין דף פ\"א) ועיי\"ש. וגם שיטת רבינו כן הוא וכדמוכח מדברי הכ\"מ בפ\"ט מהל' ע\"א ובפ\"ה מהלכות עבודת יוה\"כ ופ\"ט מהלכות טומאת מת. וא\"כ שפיר כתב הכ\"מ כאן לתרץ קושיית הרא\"ש על רבינו והרי\"ף לפי שיטתן גופייהו דס\"ל דבמה לפרש בכל מקום. [וכן משמע בתוס' פ' ערבי פסחים (פסחים דף ק\"ב ע\"א) דאיכא למ\"ד בסנהדרין דבכל מקום הוא לפרש וכ\"כ להדיא בסוכה (דף מ') וכן משמע בפירוש הרשב\"ם בבבא בתרא (דף קל\"ב ע\"ב) והוא מוכרח בסוגיא דהתם דקיי\"ל הכי דאל\"כ אמאי קאי בתיובתא אאמוראי מאימתי דר\"י בברייתא ולא משני דחולק].
ואע\"ג דהרא\"ש גופיה העתיק ג\"כ בסוף פ' חלון כגירסת הרי\"ף ואפ\"ה פשיטא ליה דכללא דקאמר ר' יהושע בן לוי דבמה לפרש לא הוי רק במשנה ולא בברייתא אע\"ג דנקט סתמא ולא קאמר במשנתינו. וכן מצאתי שהקשה בס' קרבן נתנאל י\"ל דהרא\"ש אזיל לשיטתו שכתב בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ב) בפשיטות דאמרינן בפרק כירה אהא דכל מקום שאתה מוצא שנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע. הני מילי במתניתין אבל בברייתא לא. והרי התם נקט סתמא בכל מקום ולא קאמר במשנתינו ואפ\"ה מסיק בפשיטות דה\"מ במתניתין ולא בברייתא ומשו\"ה ס\"ל להרא\"ש דה\"נ בהך כללא דריב\"ל דקאמר כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש אע\"ג דנקט סתמא אינו אלא במתניתין. אך הרי\"ף לשיטתו דהעתיק בפרק מי שהוציאוהו הגירסא בפרק כירה אההיא דהלכה כהמכריע דמסיק דלמא הני מילי במתניתין אבל בברייתא לא. וכן הוא גירסא שלפנינו בגמרא דפרק כירה. ומשמע דלא פסיקא מילתא עכ\"פ ואפשר דקושטא דגם בברייתא הויא כללא דהלכה כהמכריע (וכן הוא באמת דעת התוס' שם (דף ל\"ט ע\"ב) ועיי\"ש ומדברי הכ\"מ בריש הלכות בית הבחירה נראה דגם דעת רבינו כן הוא) וא\"כ דאיכא למימר דלישנא דריב\"ל בפ' חלון משמע נמי ברייתא טפי אית לן למפסק כרב ששת דלדידיה פשיטא ליה הכי. וזהו שכתב הרי\"ף בפרק ערבי פסחים דלא סמכינן אשינויא דשני רב נחמן בר יצחק לדרב חסדא דמיקל לומר דא\"צ ברכה למפרע כשיוצאין וכו'. משום דאתי כת\"ק דר' יהודה אלא קיי\"ל כרב ששת דאמר שצריך לברך. ולדידיה ודאי פשיטא ליה בדריב\"ל דבמה לפרש אף בברייתא מדפסק כר' יהודה ולא חייש לספק ברכה לבטלה ש\"מ דפסיקא ליה דת\"ק דר' יהודה נמי סבר הכי דצריך לברך. ועוד י\"ל דסמך הרי\"ף ורבינו על הסוגיא דפ\"ק דביצה (דף ט' ע\"ב) דמוכח התם דבמה לפרש בכל מקום ומדברי התוספות שם משמע דבברייתא הוי אדרבא טפי לפרש מבמשנה עיי\"ש [ובזה י\"ל מה שתמה בעל יד אהרן בס' מרכבת המשנה על רבינו והרי\"ף שפסקו כריב\"ל נגד ר' יוחנן הא שמואל ג\"כ ס\"ל כר' יוחנן דבמה לחלוק והילכתא כוותייהו שהם רבים נגדו. וכן הקשה הפר\"ח בס' מים חיים ולפי דברי התוס' דביצה שזכרתי לק\"מ דבברייתא כו\"ע מודו דלא אמר במה לחלוק]." + ], + [], + [ + "ברך על הפרפרת לא פטר את הפת. [עיי' בלח\"מ שהקשה דמשמע דס\"ל לרבינו דפרפרת אינה פוטרת ג\"כ מעשה קדירה ובגמ' מספקא להו דילמא לרבנן פרפרת פוטרת מעשה קדירה וכיון שכן הלכה כוותייהו. ומ\"ש דהוי כעין ספק ספיקא לחומרא הוא דחוק עיי\"ש. ועוד דאף בספק ספיקא כתבו כמה מהאחרונים דאזלינן לקולא ולא מברך. ועיי' במג\"א סי' קע\"ח ס\"ק י\"ב. וכן בברכת המצות כדמוכח באו\"ח סי' תפ\"ט וכ\"כ בס' א\"ז בשם ל\"ח בסוף סי' י\"ז. אלא י\"ל כמ\"ש הצל\"ח בפ\"ו דברכות לדעת הרי\"ף והרא\"ש דס\"ל דלמאי דקיי\"ל יין שבתוך המזון אינו פוטר שלאחר המזון ק\"ו לפרפרת שאינו עיקר למזון שאינו פוטר מעשה קדירה שהוא מזון ממש. וה\"נ י\"ל לדעת רבינו]." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "כל הנוטל ידיו וכו' מברך תחילה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן שנאמר ע\"פ התורה אשר יורוך. ועיי' בכ\"מ דרבינו העתיק לדברי אביי דאמר מצוה גבי נט\"י משום מצוה לשמוע דברי חכמים דאע\"ג דרבא אמר מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך דדריש נט\"י מקרא דוידיו לא שטף במים לאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא וא\"כ גם לרבא טעמא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים. וכן נראה דעל כרחך הא דר\"א בן ערך לא הוי דרשא גמורה דאורייתא דודאי לא פליג על בית הלל דאמרי דאין לנט\"י עיקר מן התורה וכדאיתא בריש פ\"ח דברכות (דף נ\"ב ע\"ב) ואי איתא דדרשא דראב\"ע גמורה היא הרי יש לנט\"י עיקר מן התורה ובכמה דוכתי מוכח דשום תנא אינו חולק אדבית הלל. וא\"כ ש\"מ דהך דראב\"ע אינו רק אסמכתא בעלמא. והנה סברא זו דנט\"י אין להן עיקר בדאורייתא כתב ג\"כ הכ\"מ לקמן בדין ט\"ו גבי ספק בטהרת ידים טהור ובס' שער המלך אלא שלא זכר מקור לזה. וראיתי לבעל ס' שער המלך בהלכות מקואות שפקפק שם בדברי הכ\"מ וגרם לו שחשב בדעתו שאין לדבריו עיקר בגמרא ומדעת עצמו הוא שכתב כן ונעלם ממנו הסוגיא דברכות שזכרתי דשם מבואר כדברי הכ\"מ ז\"ל.
ודע שמדברי רבינו דכאן קשה לי על מ\"ש בעל פמ\"ג בפתיחתו הכוללת לאו\"ח בסוף חלק שלישי דלדעת רבינו יש חילוק בין דברים שעשו משום סייג אינו רק אסמכתא על לא תסור ולא דין תורה. אבל מצוה שתיקנו חכמים בפני עצמן כמו קריאת הלל ומגילה ונר חנוכה ד\"ת ממש יש בו מלא תסור ומשו\"ה אין מברכין וצונו רק על מצות דרבנן ולא על סייגים. ונט\"י אע\"ג דמשום סייג דסרך תרומה תקנו אפ\"ה מברכין וצוונו הואיל ואסמכוה באסמכתא חשובה עכ\"ד. והשתא לפ\"ז תקשי דאמאי כתב רבינו לדאביי ולא זכר לדרשא דר' אלעזר בן ערך דמייתי רבא. דצריכה משום טעמא דחיוב ברכה ועוד דא\"כ לאביי דמשמע דלית ליה הך דרשא כלל וכי נימא דלדידיה לא מברכינן על נט\"י ודוחק גדול לומר כן. ועוד תקשי לפי דברי בעל פמ\"ג מ\"ש רבינו לקמן בפי\"א דמברכין גם על מצות שאינן חובה כגון ערוב ונט\"י. ומשמע דגם על ערובי חצרות מברכין. וכ\"כ בהדיא בפ\"א דערובין. והוא אינו אלא משום סייג כמ\"ש שם בריש הפ' עיי\"ש." + ], + [], + [], + [ + "אין המים שאובין מטהרים הידים אלא בנטילה. והקשה הראב\"ד הרי בעלי קריין טובלין בהן. והלח\"מ הקשה על הראב\"ד הא זה אינו רק לר' יהודה בברכות ורבנן פליגי עליה ובספר עצי אלמוגים השיג על הלח\"מ דלרבנן נמי שאובין כשר לבעל קרי שהרי אמרו דסגי אף בט' קבין וכ\"ש בטבילה בשאובין. ובאמת זו אינה השגה דכי מכשרי בט' קבין היינו בחולה דוקא אבל בבריא המרגיל דצריך טבילה אפשר דמצרכי במקוה כשירה. אלא הא קשיא על הלח\"מ דיש ראיה להראב\"ד ממתני' דריש פ\"ח דמקואות וכ\"כ הפר\"ח בסי' פ\"ח ועיי\"ש שהכריח כן להלכה כהראב\"ד מכח סתם משנה. ועוד דהני אמוראי דשקלו וטרו בברכות אליבא דר\"י הכי ס\"ל. ולי נראה ליישב דעת רבינו דלפי מ\"ש אין ראיה מסוגיא דברכות לבריא דלא איירי שם רק בחולה ואי משום מתניתין דמקוואות ג\"כ אין הכרע דאיירי בבריא דצריך טבילה אלא בחולה שטובל בשביל להוציא אחרים ואתיא כר\"י דמצריך טבילה ולא מצריך במקוה אבל בבריא דצריך טבילה לכו\"ע אין לנו דסגי בשאובין ומסתמא כעין דאורייתא תיקון. ויש להביא ראיה מדאיתא בתוספתא דמקואות כל מקום שאדם טובל בהן ידים וכלים טובלין בהן. אין אדם טובל בהן אין ידים וכלים טובלין בהן והובא במרדכי בשבועות ובב\"י ביו\"ד סוף סי' ר\"א. ומשמע דידים שוה ככלים וכי היכי דהן אינן טובלין בשאובין כאדם הוא הדין ידים." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מים שנסתפק לו אם נעשה בהן מלאכה וכו' ספק נטל ידיו או לא נטל ידיו ספקו טהור שכל ספק בטהרת ידים טהור. וכתב הכ\"מ דס\"ל לרבינו דאע\"ג דאמרינן לעניין ספק טומאה ברשות הרבים קום טבול שאני ידים שאין להם עיקר בדאורייתא וכה\"ג כתב המל\"מ בהל' שאר אבות הטומאה עיי\"ש. וראיתי להרב שער המלך בהל' מקוואות כלל ה' שתמה על הכ\"מ והמל\"מ דאישתמיט מנייהו דברי התוס' שכתבו בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל\"ו) גבי טמא בטומאות של דבריהם שירד לטבול וספק אם טבל וכו' ר' מאיר מטהר ור' יוסי מטמא היינו לגברא אי בעי טבילה וס\"ל לר\"מ דלא אמר זיל טבול בטומאה דרבנן אע\"פ שיש לה עיקר בתורה ורבינו פסק כר\"מ שם. ולכן פסק גם כאן דא\"צ ליטול. וי\"ל דעת הכ\"מ והמל\"מ שלא הביאו ראיה מדברי התוס' דפ' בכ\"מ לדעת רבינו כאן דס\"ל דשאני התם גבי טמא שירד לטבול דאע\"פ שהיה בחזקת טומאה מעיקרא מ\"מ איתרע חזקתו כשירד לטבול כמ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה [קמא חלק יו\"ד] סי' ס\"ה משא\"כ גבי ספק נטל ידיו או לא נטל דלא איתרע כלל חזקת טומאה דמעיקרא ואפשר דבכה\"ג בדרבנן נמי אמרינן זיל טבול ועל כן מחלק הכ\"מ דשאני ידים וכו'.
וע\"פ מ\"ש נדחה ג\"כ מ\"ש בשער המלך שם בכלל ד' להביא ראיה מדברי התוס' הנזכר דלא כהש\"ך שכתב ביו\"ד סי' קי\"א דאם נתערב איסור דרבנן חד בחד ואיתחזק איסורא ואח\"כ נפל אחד מהן לקדירה של היתר דאסורה (אלא) [דלא] (ד)מוקמינן לקדירה אחזקתה (והכרו\"פ כתב כן בפשיטות בסי' צ\"ח ס\"ק ג' ולא זכר דעת הש\"ך וכן דברי הט\"ז ריש סעי' א' כש\"ך ובס' ראש יוסף הקשה עליו ממ\"ש רבינו בפ\"ד דמקואות עיי\"ש). וכמ\"ש התוס' דמהאי טעמא מטהר ר' (יוסי) [מאיר] הטהרות שעשה גבי טמא שירד לטבול אע\"ג דגברא בחזקת טמא. ולפי מ\"ש לא דמי דהתם איתרע חזקת טומאה דטמא ולכך מטהר הטהרות משא\"כ היכא דלא איתרע חזקת איסור כההיא דחתיכות אפשר דאף הקדירה אסורה וכמ\"ש הש\"ך ועיי' מ\"ש בסוף ס' סדרי טהרה. מיהו כתב שם המל\"מ לדעת רבינו דבכל ספק טומאה ברה\"ר מדינא א\"צ לטבול רק משום עצה טובה וכן הביא מתוס' דפסחים. אמנם מצאתי ראיה לדעת הש\"ך מדברי הריטב\"א שכתב בערובין דגבי מקוה אמרינן העמד אדם טמא על חזקתו ולא אמרינן העמד טהרות על חזקתן דלא אזלינן בתר חזקה דטהרות דכיון דודאי נגע בהם פקעה חזקתן מנייהו וכדאמרינן גבי שליא בבית עד כאן אלא דאפשר דדוקא בדאורייתא. אבל מצינו גם מדרבנן דמטמאין הטהרות במכות (דף ד' ע\"א).
ועיין במל\"מ הל' בכורות מה שהקשה אהא דספק נטל וספק טבל דמטהר. ומאי שנא מספק הנוח דערוב באו\"ח סימן שצ\"ד. ויש ליישב ע\"פ מה שכתב הט\"ז ביורה דעה סי' ס\"ט להתיר בשר שנתבשל ומסופקין בו אם נמלח תחלה ואע\"ג שהיה לבשר חזקת איסור והספק הוא במעשה מ\"מ כיון דרוב בני אדם אין מבשלין בשר בלא מליחה תלינן שהיה מן הרוב. וכ\"כ באו\"ח סי' ת\"ט ושם ביאר דמהאי טעמא לא דמי לספק הנוח דערובין דאזלינן לחומרא דהתם אין רוב להיתר משא\"כ גבי בשר שנתבשל עיי\"ש. ולפ\"ז אתי שפיר גבי ירד לטבול וספק אי טבל כלל דאזלינן לקולא דהתם נמי רוב היורדין לטבול טובלין וסברא זו מצאתי שכתב ג\"כ שו\"ת נודע ביהודה חלק יו\"ד סי' ס\"ה עיי\"ש. וכיון דאיכא רוב להיתר אזלינן לקולא בדרבנן אף בדבר התלוי במעשה והיה לו חזקת איסור. והא דאמרינן בריש פ\"ג דבכורות דלא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה היינו באיסור דאורייתא ולא בדרבנן. וסברא זו מצאתי שכתב כן בעל פמ\"ג בס' שושנת העמקים כלל י\"ב דהא דלא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה הוא מדרבנן ובדרבנן לא גזרו וכ\"כ בס' ראש יוסף. ועוד כתב שם דבמיעוט שאין מצוי לא חיישינן אף שהרוב תלוי במעשה. אך בספר פני יהושע בכתובות (דף כ\"ג) משמע דמן התורה הוא דלא אזלינן בתר רובא התלוי במעשה. ובתשובת ר\"ע אייגר סי' קס\"ב כתב דהתוס' והרשב\"א בחולין (דף ט') סוברים שאינו אלא מדרבנן ורבינו ס\"ל שהוא מה\"ת ותליא בפלוגתא דמתניתא ור\"א בר' ינאי ורבא ורבינא בבכורות ריש פ\"ג. ועיי' מ\"ש הפנ\"י בכתובות (דף נ\"א ע\"ב) ולפי דבריו משמע דלאבוה דשמואל הוי רוב פרוצים רוב גמור אע\"ג דתלי במעשה. (ובהכי אתי שפיר מה שהקשה בס' חכמת אדם על הט\"ז ביו\"ד דאיך מהני רוב התלוי במעשה ולק\"מ דהא בדרבנן מהני ודם שבישלו הוא דרבנן).
ונראה להוכיח כן מהא דפסחים (דף ד') גבי המשכיר בית לחבירו בי\"ד דאמר דאי חזקתו בדוק א\"צ לבדוק. וכתב מהרל\"ח דהחזקה היא מכח רוב בני אדם הבודקים ביתם בזמנו והשתא הא הוי רוב התלוי במעשה וגם איתחזק איסורא וש\"מ דמהני בדרבנן. ועפ\"ז י\"ל הא דספק נטל טהור דאיירי ג\"כ שיודע שהלך ליטול. וא\"כ איכא רובא להיתר דרוב ההולכין ליטול ידיהם נוטלין והוא דומה לההיא דירד לטבול. וכמ\"ש בס' מרכבת המשנה למהר\"ש. וא\"צ למ\"ש בסוף ספר סדרי טהרה דגבי נ\"י איירי שכבר התחיל להסב ומסתמא נטל כפי ההרגל דבהליכה סגי.
וראיתי בספר שער המלך הל' מקואות שכתב דהט\"ז ביו\"ד לא ס\"ל כהמל\"מ אלא מתיר אף בספק מעשה בדרבנן ועל כן נדחק לפרש בדברי הטור או\"ח סי' שצ\"ד שמחמיר בספק הנוח דוקא כשיש עוד ספק אם היה קיים בין השמשות והוי ספק ספיקא לחומרא ונעלם ממנו דברי הט\"ז באו\"ח סי' ת\"ט. דביאר להדיא דאוסר ספק הנוח משום שאין בו רוב להתיר רק היכא דאיכא רוב מתיר ולפ\"ז אינו חולק על המל\"מ. ובזה נדחה מה שרצה שם להביא ראיה מסוגיא דפסחים הנ\"ל דאמר המשכיר בית לחבירו חזקתו בדוק או אינו בדוק ולא אמרינן להקל בספק בדיקת חמץ דרבנן אף אי אין חזקתו בדוק. משום דאיתחזק איסורא. ואינה ראיה לפי דברי המל\"מ דהתם הספק במעשה ומחמירין אף בדרבנן בלא חזקה או רוב להיתר כמ\"ש ועיי\"ש שהקשה על הט\"ז ביו\"ד מתוס' דפסחים (דף ט') וכתבתי במקום אחר]." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "אם שתה השמן לבדו מברך שהכל. עיי' בכ\"מ שתמה דכיון דאזוקי מזיק אין לברך עליו וכן פרש\"י והרי\"ף וכו'. ואין זה תמיה שהרי גם הראב\"ד בעל מריבו מודה לו בזה. וכמו שמבואר ממ\"ש בהשגות בפ\"י מהלכות תרומות גבי כוסס חטה דמברך עליה בורא פרי האדמה אף אי נימא דגבי תרומה פטור משום דאזוקי מזיק גבי ברכה לא מפטר לגמרי וכן דעת כמה פוסקים גבי כוסס שעורין דמברך וכן פסק בהג\"ה באו\"ח סי' ר\"ח אע\"ג דודאי פטור גבי תרומה וכ\"כ הפר\"ח להצריך ברכה גבי שמן. וכן מאי דפטרינן גבי אכילת ושתיית יוה\"כ כגון בשתיית חומץ ואכילת פלפלין רטובין מ\"מ בברכה מחייב וכמ\"ש בסי' תרי\"ב דכיון שנהנה הגרון מעט מחייב לברוכי עליה אע\"ג דאזוקי מזיק ליה ואינו אוכל הראוי לאכילה לא מפטר רק מברכת פרי העץ וכדאיירי בסוגיא דברכות (דף ל\"ה סוף ע\"ב) אבל מברכה כללית אפשר דלא מפטר." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הפלפלין והזנגביל בזמן שהן רטובין מברך עליהן בורא פרי האדמה. וכתב הכ\"מ שתמה הרמ\"ך כיון דפלפלין מקרי עץ וחייבים בערלה למה אין מברכין ברטיבי בורא פרי העץ. ועיי' מה שתירץ בזה הכ\"מ ז\"ל. ומיהו על רבינו מעיקרא לק\"מ דאיהו אזיל לטעמיה שלא זכר כלל דין הפלפלין שחייבים בערלה והשמיט בדיני ערלה הך ברייתא דמייתי הגמ' בברכות ובכמה דוכתי היה ר' מאיר אומר ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא אלא מה ת\"ל עץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזה זה הפלפלין ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. וכתב הפר\"ח דסובר רבינו דרק ר' מאיר הוא דאמר הכי אבל רבנן פליגי עליה דר\"מ וס\"ל דפלפלין לא מקרי עץ מאכל לגבי ערלה ורק בברכת הנהנין חייב כיון שנהנה קצת. ולפ\"ז על כרחך לרבנן אין לברך עליו בורא פרי העץ כיון דלא מקרי עץ מאכל ופסק רבינו כרבנן. ונראה דטעמא דרבנן דלא דרשי קרא דעץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה וכו'. דס\"ל כדרבי יוסי דאמר בריש פ\"ק דערלה גבי הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה דאפי' אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג הפנימי חייב והחיצון פטור. וטעמא דר' יוסי מפרש בירושלמי ונטעתם כל עץ מאכל את שהוא למאכל חייב לסייג ולקורות פטור. וא\"כ דאיצטריך להו קרא לכדר' יוסי משו\"ה לא דרשי מיניה להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה. ומיהו כיון דחשיב אוכל ופרי לעניין ברכה נראה דהוא הדין דחשיב פרי לעניין חיוב מעשר עכ\"פ מדרבנן ויתבאר בהלכות ערובין." + ], + [ + "והנובלות שהן פגין מברך תחילה שהכל. ובפירוש המשנה פ\"ו דברכות כתב רבינו דנובלות הן הפירות שנפלו מן האילנות פגים קודם שנתבשלו. ומשמע דבכל הפירות קאמר ואף בענבים שכבר הגיעו לכפול הלבן שנקראים בוסר אין מברכין עליהן ברכת פרי העץ וכן משמע מדברי הש\"ך שכתב ביו\"ד סי' רצ\"ד דאף דנובלות דענבים אע\"ג דהוו פרי לעניין ערלה ורבעי אפ\"ה לעניין ברכה לא הוי פרי ומברכים עליהן שהכל. ומשמע דאף שהגיעו לשיעור בוסר דאז הוא דנאסרו משום ערלה ורבעי וכדמוכח במתניתין דפ\"ק דערלה ודברי רבינו בסוף פ\"ט מהלכות מעשר שני ונטע רבעי. ואפ\"ה אינו מברך עליהן אלא שהכל [ונראה דטעמא משום דלא מצינו דאיקרי פרי כלל אלא בשהגיע לעונת המעשרות דבו נאמר מפרי העץ אבל הבוסר שאינו חייב במעשר לא נקרא פרי כמו שנראה מדברי רבינו בפ\"ב מהל' מעשר וכיון דלא מצינו שנקרא פרי כלל לכך לא תקנו בברכתו לשון פרי כלל רק שהכל. ואינו מוכרח דמכל מקום נקרא פרי גבי נזיר וכן כפניות פרי לכל דבר חוץ ממעשר כדאיתא בערובין (דף כ\"ח) אלא משום דאמר התם גבי חזיז דאין מברכין אלא שהכל משום דלאו גמר פרי] וזה דלא כמ\"ש הכ\"מ בהלכות מעשר שני ונטע רבעי בפרק הנזכר בפשיטות דעל בוסר דענבים מברך בורא פרי העץ ומחמת כן הוקשה אצלו דברי רבינו דשם ולפי מ\"ש אתי שפיר דברי רבינו ויתבאר התם בס\"ד. [ושם יתבאר ג\"כ הטעם דסמדר אסור בערלה וברבעי אף שאינו נקרא פרי. ומיהו כשהגיע לעונת המעשרות נראה שגם רבינו מודה דמברכין עליה בורא פרי העץ כיון שאז נקרא פרי העץ כדמוכח בפ\"ב מהל' מעשר וכן בפ\"ה מהל' שמיטה מוכח שאז הוא פרי גמור שהרי נתבטל מהאילן דין שביעית וכן דעת הגאון בביאורי או\"ח דברכה הוי כמעשר. ובערובין (דף כ\"ח ע\"ב) פרש\"י דאם הוא גמר פרי לעניין מעשר כ\"ש לשאר מילי. ועיי' בס' א\"צ מה שתמה על דברי הט\"ז באו\"ח]." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ארבעה צריכין להודות וכו' בפני עשרה ושנים מהם חכמים שנאמר וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. וכתב הכ\"מ דאע\"ג דבגמ' אסיקנא בקשיא דאימא בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן פסק רבינו כמר זוטרא דאמר עשרה ותרי מינייהו רבנן דמילתא דרבנן היא ולקולא. ומעדני יו\"ט הקשה על הכ\"מ דקרי קולא מה שמברך רק בעשרה הא אדרבה חומרא היא שצריך לברך כל שיש עשרה. וכן תמה על הרא\"ש שכתב דכיון דלא איפשטא בעינן תרווייהו לחומרא שיהיו עשרה שאר עמא ותרי רבנן ואמאי הוי חומרא מה שפטור לברך בעשרה הא קולא היא ולברך הוי חומרא וכמ\"ש התוס' עיי\"ש. ואני אומר דעדיפא הו\"ל להקשות על דברי הרא\"ש שסותר ג\"כ דברי עצמו שכתב בסוף פ\"ק דברכות גבי בעיא דנקט כסא דשיכרא דלא איפשטא ולקולא עבדינן ולא מהדרינן ליה. הרי דקרי קולא מה שאינו צריך לברך ואמאי קרי חומרא כשאינו צריך לברך ברכת הגומל בעשרה. ואין לומר דס\"ל להרא\"ש דשאני ברכת הנהנין דקיי\"ל דאסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה ומשו\"ה הוי קולא כשאינו מברך וכמ\"ש מהרש\"א סברא זו בפרק ערבי פסחים (פסחים דף ק\"ב) דהרא\"ש ודאי לא ס\"ל סברא זו וכמבואר ממ\"ש בתשובה והובא בס' חק יעקב סי' תע\"ד דאם מונע מלברך מחמת איסור ספק ברכה לבטלה אינו בכלל איסור הנאה בלא ברכה. [אבל באמת י\"ל דודאי משום חיובא דגברא הוי חומרא לברך וקולא שלא לברך וכן מצינו בע\"ז (דף מ\"ו ע\"ב) עיי\"ש. אבל מ\"מ מחמת איסור לא תשא שיש על המברך ברכה שאינה צריכה. אדרבא הוי קולא אי אמרינן דלברך מספק ולא לחוש שמא אינו צריך לברך ועובר על לא תשא. וחומרא היא לומר שלא לברך דשמא אינו צריך ועובר על לא תשא. וכ\"כ הב\"י באו\"ח סי' ס\"ז בשם הרב מנוח דמטעם זה קיי\"ל דאינו מברך בכל ספק ברכות. וכ\"כ הכ\"מ לקמן בסוף פי\"א. [אמר נפתלי במפח נפש. חסר פה כשורות שתים אשר לא היה לאל ידי להעתיקם מתוך הכתב כי מחוק הוא].
וממ\"ש יתבאר דמה שהקשה הפר\"ח באו\"ח שם על הרב מנוח מדברי התוס' והרא\"ש דפ\"ק דברכות לק\"מ וגם דלא כמ\"ש בספר פני יהושע דלכו\"ע ליכא איסור לא תשא במברך מחמת ספק. ומה שהביא ראיה דאי הוה ביה ספק הו\"ל לברך בספק ברכה בריך רחמנא. ואינו ראיה די\"ל דגם זה אסור בתורת חוב כמ\"ש בס' חוות דעת סי' ק\"י. וכ\"כ הפמ\"ג באו\"ח סי' רי\"ט. ועוד י\"ל למאי דמשמע מדברי רבינו יונה ריש פ' הרואה דצ\"ל ג\"כ רחמנא אלהנא וא\"כ א\"א לברך מספק דזה הוי ג\"כ משמות שאינן נמחקין ואסור להזכירו בחנם. וכ\"מ בריש תמורה לדעת רבינו בסוף הלכות סנהדרין וכן מצאתי שכתב להדיא המל\"מ בשם ריב\"ש לעיל דשם אלהינו אסור להזכירו. ובפ\"ק דסוטה מוכח דשם אלהים אסור להזכירו לבטלה. וראיתי בספר נזירות שמשון בסי' קס\"ז שהניח בצ\"ע אי רשאי לומר בספק בריך רחמנא אי שייך בזה ברכה לבטלה דהא מצינו בגמ' מלת רחמנא שהיה מורגל בפיהם. ולפי מ\"ש אין ספק דאסור ולא דמי להא דהיה מורגל בפיהם דשאני התם דהוי בתורת חוב או צ\"ל ג\"כ אלהנא כנ\"ל]. אלא נראה דס\"ל להרא\"ש והכ\"מ כמ\"ש בס' זהב שיבה דדוקא כשאנו אומרים שאינו צריך לברך הוי קולא וכח דהיתרא אבל כשאנו אומרים שאינו יכול לברך אלא א\"כ יטריח את עצמו לחזור אחר י\"ב [בי עשרה ותרי דרבנן] הוי חומרא. והיינו שכתב הכ\"מ דרבינו פסק לקולא בדרבנן לומר שאינו צריך לטרוח ולחזור אחר עשרה וכה\"ג מצינו דטירחא חשיבא חומרא וכשאינו צריך לטרוח הוי קולא אע\"ג דמפסיד מידי בערובין (דף נ\"ב). [וכה\"ג כתבתי בחידושי לקידושין].
אמנם הא קשיא לי על דברי הכ\"מ כאן לפי מ\"ש בעצמו בסוף הלכות אלו על מ\"ש רבינו שם דכל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה דטעמא דמסתבר הוא דהוי ספק עובר על לא תשא. ולפ\"ז קשה אמ\"ש כאן דפסק רבינו לקולא משום דמילתא דרבנן הוא. דמ\"מ נהי דמטעם זה אין להחמיר להצריך לחזור אחר י\"ב אבל מ\"מ משום ספק עובר על לא תשא הוה לן להחמיר לחזור אחר י\"ב דשמא אסור לברך בעשרה וכשיברך יעבור על לא תשא וצ\"ל דס\"ל דברכת הגומל דמי לברכת שהחיינו שכתב הב\"ח בסי' כ\"ט דרשאי לברך מספק ואין בה משום ברכה לבטלה משום שהיא ברכת שבח והודאה ואינו אומר בה וצוונו.
[גם מה שהקשה הפר\"ח על הרב מנוח מסוגיא דגמ' בפ' הרואה (ברכות דף ס') גבי ברכת שהחיינו בכלים חדשים דחשיב כח דהיתרא מאן דמיקל שלא לברך וחומר למאן דמצריך לברך. וקושיא זו קשה אף לפי דברי מהרש\"א בפ' ערבי פסחים דשם לא שייך איסור דליהנות בלא ברכה כמ\"ש תוס' בפסחים (דף נ\"ג ע\"ב) דזה אינו אלא כשהגוף נהנה. וזה דלא כמ\"ש בספר בא\"י שהקשה מדנפשיה קושיית הפר\"ח. ותירץ ע\"פ מ\"ש מהרש\"א בפסחים דלא לקני בית ולא להני מספק ונעלם ממנו מ\"ש. ולפי מ\"ש הב\"ח אתי שפיר דגבי ברכת שהחיינו אין בה משום ספק לא תשא משום שהיא ברכת שבח והודאה ובאה על שמחת הלב ואינו אומר בה וצוונו ולכך יכול לברך אותה מספק ובס' אליה זוטא כתב דמטעם זה לא אמרינן בה ספק ברכות להקל. ולפ\"ז שפיר הוי כח דהתירא מאן דפטר. ושוב ראיתי להצל\"ח בברכות (דף ס') שהקשה מדנפשיה קושיית הפר\"ח ותירץ מדנפשיה כמ\"ש ע\"פ דברי הב\"ח.
או אפשר לומר טעם לדעת רבינו דמשום דאסיק רב אשי בקשיא עליה דמר זוטרא אין לנו לדחותו מהלכה דקיי\"ל בכל דוכתא דקשיא יש ליישבה אי לא אסקה בתיובתא כדפרש\"י בסנהדרין (דף ע\"ב) וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש פ\"ד דברכות ופ\"ב דשבת ופ\"ו דגיטין ושארי פוסקים. וה\"נ אפשר ליישב קושיית רב אשי דלא מבעיא למ\"ד ביומא (דף נ\"ז) ובסנהדרין (דף ס\"ו) וכמה דוכתי דלא בעינן או לחלק דס\"ל דמשמע אחד אחד בפני עצמו דלדידיה ודאי אין לנו לומר דקרא דוירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים וגו' היינו שניהם כאחד עשרה שאר עמא ותרי רבנן. דהרי בעלמא נמי לא משמע ליה דוקא שניהם כאחד. אלא אפי' למ\"ד התם דבעינן קרא לחלק ובלאו קרא משמע ליה דוקא שניהם כאחד מ\"מ כאן על כרחך גלי קרא דלא נימא שניהם כאחד מדכתיב בקהל עם ובמושב ולא כתיב בקהל עם ומושב. וכה\"ג כתבו התוס' בשבת (דף ע'). ועוד דלא הו\"ל לומר אלא וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים. ויהללוהו למה לי ש\"מ דאתא לחלק לומר דלא בעינן שניהם כאחד דוקא. ובכה\"ג אמר בסנהדרין גבי מקלל אביו ואמו אין לי אלא אביו ואמו אביו בלא אמו ואמו בלא אביו מניין תלמוד לומר אביו קלל אמו קלל פרש\"י דכתיב איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דסמך קללה אצל אב וסמך קללה אצל אם. וה\"נ מדסמך ירוממוהו אצל קהל עם וסמך יהללוהו אצל מושב זקנים ש\"מ לחלק דלא בעינן שניהם דהיינו קהל עם וגם מושב זקנים. אלא מושב זקנים בכלל קהל עם הן. והא דלא אמרינן לחלק ממש דהיינו או עשרה שאר עמא או תרי רבנן לחוד ליסגי דא\"כ אמאי שני קרא בדיבוריה דהו\"ל למכתב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים ירוממוהו ואז הו\"א דלחלק ממש אתא אידך ירוממוהו כמו דאמרינן גבי אביו קלל אמו קלל. ומדשני קרא בדיבוריה וכתיב גבי קהל עם לשון רוממות וגבי מושב זקנים לשון הילול לא אמרינן דלחלק ממש אתא דליסגי בחד מינייהו אלא לומר דמושב זקנים הוא בחשבון קהל עם. דהיינו עשרה שאר עמא ותרי מנייהו רבנן. דאלו עשרה שאר עמא וגם תרי רבנן ליכא למימר מדמחלק קרא לכתוב רימום והילול. ועשרה שאר עמא או תרי רבנן ליכא למימר מדלא כתיב בתרווייהו חד לישנא או רימום שני פעמים או הילול שני פעמים. אלא מדכתב בתרווייהו ב' לישני על כרחך כדאמרן].
ומה שהקשה הפמ\"ג בריש סי' רי\"ט דאמאי פסק רבינו לקולא הא הוי דברי קבלה וקיי\"ל דדברי קבלה כדברי תורה דמי וה\"נ אסור ספק דדברי קבלה כמו ספק דדברי תורה. יש לי ליישב דעת רבינו ז\"ל דאזיל לשיטתו שכתב בפ\"י דהלכות איסורי ביאה ושלהי הלכות כלאים ופ\"ט מהל' טומאת מת דאיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים. אבל מן התורה כל הספיקות מותרין. וא\"כ י\"ל דלא עשו רבנן בזה דברי קבלה כד\"ת לאסור ספיקו דהן אמרו והן אמרו דספק שבתורה לחומרא ובדברי קבלה לקולא. ומשו\"ה אזיל כאן לקולא בפירושא דקרא דדברי קבלה. ויש להביא ראיה לזה דכה\"ג מצינו דאמר בפ\"ט דשבת (דף פ\"ג ע\"ב) גבי טומאת דנפקא לן מדכתיב תזרם כמו דוה. וכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם. ומסקינן התם לקולא בפירושא דקרא לומר דאקשה רחמנא לנדה דאינה לאיברין ולמת דלא מטמא בכעדשה. וכן פסק רבינו בהלכות שאר אבות הטומאה. וש\"מ דאזלינן בכה\"ג לקולא אף בדברי קבלה. ומ\"ש רבינו בהלכות תענית פ\"ה גבי ט' באב דבין השמשות שלו אסור והוא מסוגיא דפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ\"ד ע\"ב) ובטורי אבן פ\"ק דמגילה למד מזה דספק דברי קבלה לחומרא כמו ספקו של ד\"ת. ולדידי אינו מוכרח די\"ל דשאני ספקא דביה\"ש משאר ספיקות. דביה\"ש איקבע איסורא מיקרי כיון שהוא בהכנסת היום וסברא זו כתב הלח\"מ לדעת רבינו בפ\"ח מהלכות שגגות דמחייב שם רבינו אשם תלוי לעושה מלאכה בביה\"ש דערב שבת אע\"ג דלא מחייב אשם תלוי אלא בדאיקבע איסורא ודייק מזה דהא נמי חשיב איקבע איסורא וכדאמרן. וא\"כ אין ראיה מכאן לשאר ספק דדברי קבלה ואפשר שלזה נתכוון ג\"כ הרב המגיד שם בהל' תענית שכתב דאע\"ג דספיקא דרבנן הוא בכי האי ספק אזלינן לחומרא ע\"כ. והיינו משום דספק זה דביה\"ש חמור כנ\"ל." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0283474efba94baf59396148d784727a678d1229 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,139 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Blessings", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Blessings", + "text": [ + [ + [], + [ + "ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה וכו' וכן מד\"ס לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה והוא שישתה רביעית ויאכל כזית. וכ\"כ עוד רבינו בסוף פ\"ג דאכל פחות מכזית ושתה פחות מרביעית לבסוף אינו מברך כלל. ושם כתב הכ\"מ דטעמו דמשקין שיעורן ברביעית מדאשכחן בעלמא לעניין אכילת איסור דחייב בשתיית משקין אסורים ברביעית דומיא דאוכלים בכזית. והנה הכ\"מ סתם דבריו ולא ביאר המקום אשר יאמר כי הוא זה שבו מבואר דחיוב שתיית משקין אסורים ברביעית. אמנם יש ללמוד כן מדברי רבינו בפי\"ד מהלכות מאכלות אסורות (דין ט') ומשם מתבאר דלאו דוקא משקה ממש הויא שיעורא ברביעית אלא דהוא הדין לאוכלין שהמחן ועשה מהן משקין שיעורא ברביעית. וראיתי בשו\"ת פנים מאירות ח\"ב סי' קל\"ו שהקשה על זה והביא ראיות לסתור דעת רבינו והכ\"מ כאן לעניין שיעור משקין באיסורין וברכה. ובאמת דבריהם נכונים ויתבאר אי\"ה בריש הלכות חמץ דבאמת חד שיעורא הוא דלח רביעית הוא כזית ביבש וכדאמר רב יוסף בשבת (דף ע\"ז) [ובזה נדחה מה שהביא ראיה דשיעור משקה בכזית מהא דאמר התם המשקין היוצא מהפירות כמותן. דאפי' תימא דמשקין שיעורו ברביעית הוי בכלל כמותן כיון דכזית ביבש הוי רביעית בלח ונמצא דאידי ואידי חד שיעורא הוא. וכן נדחה עפ\"ז מה שהביא ראיה דגבי דם שיעורו בכזית ודם הוי משקה כדאיתא בירושלמי. ואינה ראיה לפי מ\"ש דהתם נמי שיעור כזית אינו אלא כשהוא יבש וקרוש אבל כשהוא לח הוא ברביעית ותדע שהרי בסוף פ' חרש איתא בהדיא דדם שיעורו ברביעית והוא לכאורה סותר לכריתות דאיתא התם דדם שיעורו בכזית. אך לפי מ\"ש אתי שפיר ואדרבא מכאן ראיה לדעת רבינו. וכן יש לפרש הא דאיתא בתוספתא דתרומות והעתיקה רבינו בהל' תרומות כשם שאכילתה בכזית כך שתייתה בכזית היינו כזית ביבש כאכילתה ובשתיה קושטא דהוי רביעית. וכך יש לפרש התוספתא דפסחים גבי חמץ ודיומא גבי יום הכפורים ובכריתות גבי חלב] ומזה קשה לי אמ\"ש בס' גן המלך דאכילה ושתיה אינן מצטרפין משום דאין שיעורן שוה דזה בכזית וזה ברביעית. ומה שהביא ראיה ממ\"ש תוס' בזבחים (דף ק\"ט) י\"ל דאיירי שם אליבא דר' מאיר ואיהו אפשר דסבר כסברת אביי בשבת שם אבל קיי\"ל כר\"י. וכן פסק בעצמו בספר גינת ורדים. והטעם מבואר בהל' חמץ.", + " ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית. ועיין בכ\"מ שנראה מדבריו שעד רביעית דנקט היינו עד ולא עד בכלל דדוקא פחות מרביעית א\"צ ברכה אבל רביעית בעי ברכה. וכך נראה ג\"כ מדברי המעדני יו\"ט פ\"ב דברכות וכ\"כ בצל\"ח שם. ואינו מחוור דעל כרחך רבינו עד רביעית ורביעית בכלל קאמר מדנקט שא\"צ ברכה לאחריה משום מטעמת ואי בפחות מרביעית בלא\"ה א\"צ ברכה לאחריה כמו שמבואר לעיל בסמוך. אלא ודאי דברביעית קאמר דא\"צ ברכה לאחריה משום מטעמת והוא הדין לפניה בכה\"ג נמי א\"צ ומה שהקשה בס' עטרת ראש על דעת הפוסקים שמפרשים הא דאיתא בגמ' רב אמי ורב אסי טעמי עד שיעור רביעתא דהיינו עד ועד בכלל. ואמאי פירשו להקל הא קיי\"ל דכל שיעורי חכמים הוא להחמיר והא ודאי לק\"מ דדוקא במילתא דתנאי במשנה או ברייתא קיי\"ל להחמיר אבל במימרא דאמוראי לא פסיקא לן וכמ\"ש התוס' בפ' אלו טריפות (ריש חולין דף מ\"ו) אלא הא קשיא לכאורה דמ\"מ מיבעי לן התם במילתא דאמורא וא\"כ ה\"נ איכא לספוקי כאן. וזה כבר הוקשה לבעל מעדני יו\"ט עיי\"ש. ובאמת גם זה לק\"מ דגבי ברכה דרבנן קיי\"ל לקולא גם בספק דאבעיא שלא נפשטה כמ\"ש הרי\"ף והרא\"ש בסוף פ\"א דברכות. ולפי מ\"ש הרשב\"א והר\"ן אההיא דכל שיעורי חכמים להחמיר דאינו אלא באיסור דאורייתא דוקא אבל בכל איסורי דרבנן מקילינן. ולפ\"ז מעיקרא לק\"מ קושיית המעדני יו\"ט וספר עטרת ראש הנ\"ל.
[אלא דקשה לי מסוגיא דעירובין (דף י\"ב) גבי הא דאמר התם רב אחלי עד ארבעה פי' דמבוי שהוא יותר מארבעה עד ארבעה צריך לחי וקורה ומוכח התם דעד בכלל וארבעה צריך אא\"כ שהוא פחות מד' א\"צ ואע\"ג דהוא דרבנן ובמימרא דאמורא ואמר לחומרא. ומיהו לתירוץ ראשון שכתבתי אתי שפיר דגבי מחיצות דערוב מחמירין בספק בעיא דלא איפשטא כמ\"ש בס' קרבן נתנאל בערובין אבל להרשב\"א קשה. אך בריש פ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ב) משמע כהרשב\"א דהא משני התם אליבא דרב אסי דהא דתניא קטן יוצא בערוב אמו עד בן שש היינו עד ועד בכלל והוא לקולא. ומיהו י\"ל דגבי ערוב מקילין טפי מבשאר שיעורי דרבנן. ועוד י\"ל דהתם איכא נמי חומר דהא מפסיד מצד אחר ובכה\"ג אמר עד ועד בכלל כדמוכח בריש פ\"ד דברכות (דף כ\"ח) ועיי\"ש בתוס' (סוף דף כ\"ז)]." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל הברכות כולן אם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו. והנה הכ\"מ הראה מקום להא דתניא בפרק היה קורא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא. ולפי מ\"ש הרא\"ש בפ' מי שמתו לאו ראיה היא שכתב דלמ\"ד הרהור לאו כדבור דמי מפרש דבלבו היינו שלא השמיע לאזנו אבל הוציא בשפתיו. ומיהו מדברי הב\"י מטור או\"ח סי' קפ\"ה נראה דטעמו של רבינו שכתב כאן דאם בירך בלבו יצא ואע\"פ שלא הוציא בשפתיו הוא משום דפסק כדאמר רבינא בפ' מי שמתו דהרהור כדבור דמי. ולפ\"ז צ\"ל דגם גבי ק\"ש סבר רבינו כן שהרי רבינא קאי שם אמתני' דבעל קרי מהרהר בלבו דאיירי בק\"ש. וכבר כתבתי בהלכות ק\"ש דזה אינו דא\"כ הו\"ל לרבינו לכתבו בהל' ק\"ש דיוצא בלבו אע\"פ שלא הוציא בשפתיו ומדלא כתבו שם רק כאן גבי ברכות משמע דמחלק ביניהן והוא כמ\"ש בשאגת אריה דשאני ק\"ש דכתיב בה דבור ובזה הוא דפליג רב חסדא ואמר דלאו כדיבור דמי. ושם נתבאר דנהי דהראיה שהביא השאג\"א מדברי רבינו פכ\"ד מהלכות שבת איננה מכרחת מ\"מ יש להוכיח כן ממ\"ש רבינו בפ\"ג דהלכות ק\"ש וגם מסוגיא דשבת (דף ק\"נ) יש להוכיח דכל היכא דכתיב דבור ממעטינן הרהור ורק גבי ברכות דלא כתב דיבור הוא שיצא בהרהור לחוד. ועפ\"ז מיושב ג\"כ מה שהקשה בצל\"ח על דברי רבינו דכאן פסק דהרהור כדבור ובהלכות שבועות ונדרים פסק דצריך הוצאת שפתים. ולפי מ\"ש לק\"מ דשאני התם דכתיב בשבועה לבטא בשפתים. ועוד כתיב ככל היוצא מפיו יעשה.
[והיינו טעמא שפסק באו\"ח סי' מ\"ז דמהרהר בדברי תורה א\"צ לברך דהתם נמי ילפינן לה מקרא דכתיב כי שם ה' אקרא ואין הרהור בכלל קריאה וכ\"כ השאג\"א בסוף סי' כ\"ד. ובזה נסתלק קושיית הגר\"א שם וז\"ל צ\"ע וכי ליכא מצוה בהרהור והא כתיב והגית בו יומם ולילה דמשמע בלב. וע\"פ דברי השאג\"א לא קשה מידי דמ\"מ לא מצינו שחייבה תורה לברך אלא הקורא ולא המהרהר וכה\"ג כתבו ג\"כ התוס' בפ' מי שמתו (סוף ברכות דף כ') עיי\"ש. ובס' נשמת אדם כתב די\"ל דסתם הגיון לא הוי בלב אלא דיבור כמו אמת יהגה חכי. ובאמת נמצא הרבה כזה כמו (ישעיהו נ״ט:ג׳) ולשונכם עולה תהגה וכן (איוב ל') והגה מפיו יצא ובילקוט שם אין הגה אלא תורה וכמה דאת אמר והגית בו משמע דוהגית הוי דבור דומיא דהגה מפיו יצא. ונראה שזהו כוונת הגמ' בפ\"ב דברכות (דף ט\"ו) דקאמר הסכת ושמע ישראל בדברי תורה כתיב פי' שד\"ת צריכין להשמיע לאזנו ועיין במסכת ערובין. וכן משמע בס' פני יהושע שפירש כן דאינו יוצא בד\"ת אם לא השמיע לאזנו וא\"כ אין לברך על זה. ובזה נדחה מ\"ש הצל\"ח דאין חיוב ברכת התורה מדאורייתא מדאינו מברך בעל קרי שמהרהר בק\"ש למ\"ד הרהור כדבור ולפי מ\"ש שאני ברכת התורה שאין מברכין אהרהור].
ועוד נתבאר שם בהלכות ק\"ש דכי אמרינן בשאר ברכות הרהור כדבור דמי היינו במי שראוי לברך בדבור ולהשמיע לאזנו. ומשו\"ה אין דיבור מעכב בו אבל במי שאינו ראוי לברך בדבור ולהשמיע לאזנו אינו יוצא בהרהור. ויישבתי בזה קושיית בעל פר\"ח מסוגיא דבפרק מי שמתו ועיי\"ש. וכן יש ליישב בזה מה שהקשה הפר\"ח מסוגיא דפ' ג' שאכלו (דף נ') גבי שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה דתני דפולטן ומוקי ליה במידי דלא ממאיס אבל במידי דממאיס מסלקן לצד אחד ומברך והא דתני בולען בלא ברכה מוקי לה במשקין וכן פסק רבינו בפ\"ח ואמאי לא יברך בהרהור אי הרהור כדיבור דמי. ולק\"מ דשאני התם דאינו ראוי לברך בדבור כשהמשקין בפיו ומשו\"ה לא מצי לברך בהרהור בלבו. וכן יש לתרץ עפי\"ז מה שהקשה הפמ\"ג בפתיחתו להלכות ברכות דלמה אם נסתפק אם ברך ברכת המזון חוזר ומברך בפה יהרהר בלבו ודיו לדעת רבינו כאן דיצא בדיעבד אף בבהמ\"ז ומשום ברכה שאינה צריכה עובר לדידיה בלא תשא דבר תורה. ונהי דבהמ\"ז הוי מן התורה וספקו לחומרא והאיכא חומרא לא תשא וטוב לברך בהרהור דליכא לא תשא עכ\"ד. ולפי מ\"ש לא קשה מידי דעל כרחך צ\"ל דמשום מצות בהמ\"ז ספיקו דוחה לספק איסור לא תשא מטעם שיתבאר לקמן בפרק שני. דאי איתא דאיכא איסור לא תשא לברך בפה א\"כ גם בהרהור לא יצא בכה\"ג דאינו ראוי לברך בפה וכיון דגם בהרהור אינו יוצא אא\"כ ראוי לברך בפה על כרחך צ\"ל דבספק ג\"כ ראוי לברך בפה וליכא משום לא תשא כלל. ומשו\"ה כיון דרשאי לברך בפה מוטב משיברך בהרהור. ושוב ראיתי לבעל פמ\"ג בעצמו בסי' קצ\"ט שכתב סברא זו דאף למ\"ד הרהור כדבור היינו דוקא בראוי לדבר. וזה דלא כמ\"ש בס' גן המלך דאדם שנסתפק בברכה יברכנה בלבו ויוצא בה ממ\"נ שאף אם לא ברך יוצא בהרהור ואם ברך אינו עובר משום לא תשא בהרהור ולא הרגיש בקושיית הפר\"ח ובעל פמ\"ג. ועל כן אינו יוצא ידי חובה בהרהור בכה\"ג שמסופק ואינו ראוי לברך בדבור.
[ומיהו כתיבה הוי כדבור מטעם שכתב בשב יעקב סי' מ\"ט דיכול לקיים ושננתם לבניך וללמד לאחרים ע\"י כתיבה. ודלא כמ\"ש בשו\"ת חוות יאיר סי' ט\"ז. ומ\"מ בעלמא היכא דבעינן דבור י\"ל דכתיבה נמי לאו כדיבור דמי וכמ\"ש השב יעקב. וכן משמע בתוס' גיטין (דף ע\"א) אך מה שהביא חכם אחד בתשובת ר\"ע אייגר סי' כ\"ט ראיה לזה מהא דתנן אלם לא יתרום וטעמא מפני שאינו יכול לברך ולא אמרינן דיברך בכתב ואין זו ראיה כלל דשאני אלם שאינו ראוי לדבר והו\"ל כמו שאינו ראוי לבילה והכי איתא ביבמות (דף ק\"ד) גבי חליצה. וכן נדחה מה שרצה בסי' ל\"א להביא ראיה מתוס' במנחות (דף נ\"ה) שלא כתבו דהפרשה יכול להיות באלם ע\"י כתב ש\"מ דלאו כדיבור דמי. וליתא דשאני אלם כמ\"ש. וכן משמע מדברי תוס' בסוף פ\"ד דסוטה (דף כ\"ז ע\"ב). אלא דמ\"מ הדין אמת כמ\"ש בשו\"ת שב יעקב הנזכר. וכ\"כ רדב\"ז ח\"ג סי' תר\"ה. ועיין בנודע ביהודה חלק ג' יו\"ד סי' ס\"ו ובשו\"ת שער אפרים סי' ע']." + ], + [ + "כל הברכות כולן לא יפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו וכו'. וכתב הכ\"מ בפרק כיצד מברכין אמר רב טול ברוך א\"צ לברך הבא מלח הבא לפתן צריך לברך ור' יוחנן אמר אפי' הבא מלח הבא ליפתן א\"צ לברך גביל לתורי צריך לברך ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי נמי א\"צ לברך וכו' ופסק רבינו כרב ששת דבתרא הוא ע\"כ. וראיתי לבעל הצל\"ח שהקשה על דברי הכ\"מ הללו דהא לא קיי\"ל כבתרא רק מאביי ורבא ואילך אבל קודם אביי ורבא אין הלכה כתלמיד במקום הרב. וא\"כ אמאי פסקו כאן כרב ששת נגד רב ור' יוחנן דקדמו. ויש לי ליישב דברי הכ\"מ דטעמו הוא לשבח ע\"פ מ\"ש בחידושי הרשב\"א (דף קמ\"א) אהא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב קודם אביי ורבא היינו היכא דאיכא אמר ליה התלמיד לרב דחשבינן ליה כיושב לפניו אבל כשנחלקו כשני חולקים דעלמא הלכה כבתראה עכ\"ד. והביאו הרב המגיד פ\"ב דשבת וגם הכ\"מ זכרו בהלכות מילה. ולפ\"ז אתי שפיר דפסקינן כרב ששת שהוא בתרא נגד רב ור\"י שהרי נחלק עליהם כחולק בעלמא בלשון רב ששת אמר וכו' ולא בלשון אמר ליה רב ששת. וראיה לזה מדברי התוס' בע\"ז [עב: ד\"ה אמר] שכתבו שם אדרב ששת דר\"ת פסק כוותיה דבתרא הוא נגד רב הונא ורב חסדא והמעדני יו\"ט הקשה שם על דברי התוס' כקושיית הצל\"ח על דברי הכ\"מ כאן. ולפי מ\"ש ליישב דברי הכ\"מ גם דברי התוס' אתי שפיר דהתם נמי לא פליג רב ששת בלשון אמר ליה דנחשב ליה כתלמיד היושב בפני רבו. אלא אמר מילתא בפני עצמו אמתניתין ועיי\"ש. וכן י\"ל בזה מה שהקשה מהרש\"ל על דברי התוס' בפ\"ק דביצה (דף ט') שכתבו דהלכה כרבה דבתראה הוא נגד אבוה דשמואל דכלל זה אינו רק מאביי ורבא ואילך דהתם נמי חלוקין כשני חולקין בעלמא עיי\"ש. וכן יש ליישב עפ\"ז מה שהקשה הרא\"ש על הרי\"ף דפרק ר' אליעזר דמילה סי' ה'. וגם מה שהקשה אהראב\"ד בפרק אלו מגלחין סי' ס\"ז עיי\"ש." + ], + [], + [], + [ + "כל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהא המברך חייב באותה ברכה. וכתב הכ\"מ דאתא לאשמועינן דאע\"ג דענה אמן צריך שיהא המברך חייב באותה ברכה. והנה יש ללמוד כן גם ממ\"ש רבינו לקמן דין ט\"ו דהעונה אמן אחר הקטן לא יצא ידי חובתו. אך מ\"ש הכ\"מ כאן ושם מקור לזה מדתנן בסוף פ' ראוהו בי\"ד כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם אינו ראיה כלל לנידון זה דעניית אמן. דהתם גבי תקיעת שופר איירי ואפשר דעניית אמן עדיפא ויוצא בענייתו אף אחר המברך שאינו מחוייב בדבר וכמו שהוא באמת דעת הרא\"ש והובא באו\"ח סי' רי\"ט. ונראה דטעמו של רבינו שיצא לו כן מסוגיא דפרק מי שמתו (ברכות דף כ' ע\"ב) דפריך אהא דתניא בן מברך לאביו קטן בר חיובא הוא. ולא משני דאיירי שענה האב אמן ובפרט לדעת רבינו קושטא דמפרש דאיירי בשענה אמן וכמ\"ש הכ\"מ לקמן בסוף פ\"ה. וא\"כ לשיטתו גופיה מוכח מדלא משני הכי ש\"מ דכל שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציא המחוייב אע\"פ שענה אמן. וכן פסק בתשובת לחם רב הובא בעטרת זקנים סי' רט\"ו וכדעת רבינו ודלא כהרא\"ש.
ודע שיש לי מקום הצ\"ע לדעת רבינו מדגרסינן בריש פ' הרואה (ברכות דף נ\"ד ע\"ב) רב יהודה חלש ואיתפח עול לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן אמר להו פטריתון יתי מלאודויי. ופריך והא איהו לא קמודי ומשני דעני בתרייהו אמן. וקשה לדעת רבינו מאי מהני דעני אמן אחר הודאתן הרי לא היו מחוייבין בהודאה זו וכי היכי דהשמיעה לא אהני אע\"ג דשומע כעונה בלא עניית אמן התם נמי לא אהני מהאי טעמא כיון שלא היו המברכין מחוייבים וכמ\"ש הטור בסי' רי\"ט א\"כ ה\"נ מהאי טעמא לא הוי ליה לאהני מה שענה אמן לפי דעת רבינו. ויש לי לומר דרבינו לא היה גורס כגירסא הנזכרת שלפנינו בגמרא אלא גרס כמו שהעתיק בעל עין יעקב דפריך הכי והא בעי לאודויי באפי עשרה ואהא משני דעני בתרייהו אמן. ועיין ברי\"ף שבע\"י ובס' בכור שור מ\"ש בפירוש גירסא זו. ומשמע דלפי גירסא זו לא אכפת לן כלל במה שלא היו מחוייבים בברכה זו ואם היו עשרה מלבד המודה שפיר היה יוצא י\"ח בשמיעתו אף בלא עניית אמן כמו בעלמא היכא שהמברך מחוייב. והטעם י\"ל דשאני ברכה זו דהגומל משאר ברכות הנהנין דמי שלא נהנה ולא נתחייב אינו יכול להוציא לנהנה ונתחייב. דטפי איכא לדמויי ברכת גומל לברכת המצות דקיי\"ל דאף אותו שכבר נפטר ואינו מחוייב עתה יכול לברך ולהוציא את המחוייב עתה משום דכל ישראל ערבין זה בזה במצוות. וה\"נ ברכת הגומל לא באה מחמתו רק נתחייב בה בידי שמים לכך אף מי שלא בא לידי חיוב עתה יכול לפטור למחוייב מטעם ערבות כיון דמ\"מ הוא גדול וראוי להתחייב בו. וגדולה מזו כתבו הפוסקים בשם ר\"י והובא בב\"י סי' קפ\"ו וקצ\"ו דאף בברכת המזון שנהנה יכול מי שלא אכל ולא נתחייב עתה להוציא למי שכבר אכל ונהנה ונתחייב בה כבר ובס' פמ\"ג כתב דהוא הדין לכל ברכות אחרונות שכבר נהנה ונתחייב בהן שייך דין ערבות. וא\"כ ק\"ו לברכת הגומל שלא באה מחמת הנאתו שיכול להוציאו אף מי שלא נתחייב ומשו\"ה מהני נמי עניית אמן של המודה שיצטרף גם לעשרה. וקושטא דגבי ברכת הנהנין שלפניה וכה\"ג היכא דלא שייך לפטור מטעם ערבות כגון באשה וחרש שוטה וקטן שאינן בני חיובא כלל אין יכולין להוציא המחוייב אף שענה אמן." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך אם לא בירך חוזר ומברך. הכ\"מ לא הראה מקור לזה רק נתן טעם לדבר משום דברכת המזון דאורייתא. והנה הדבר מבואר להדיא בירושלמי ריש ברכות רבי זעירא בשם רב ירמיה ספק בירך על מזונו ספק לא בירך צריך לברך דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. ומה שהקשה בס' נשמת אדם דאיך פסק רבינו שיברך מספק הא איהו סבר דהמברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא מן התורה וכדמשמע מדבריו לעיל בפ' א'. ובסוף הלכות שבועות. וא\"כ לא מצי אתי ספק דמצות בהמ\"ז ודחי ספק איסור לא תשא דאורייתא וכדאמרינן בשבת גבי מצות מילה דספק ערל שאינו דוחה שבת. ומ\"ש הפמ\"ג סי' ס\"ז דספק מצוה דוחה ספק איסור אכתי תקשי ממילה. אמנם נראה דלק\"מ דלא דמי ספק מצות בהמ\"ז לספק ערל דהתם לא איתחזק שום חיוב למול הספק ערל שנולד כך בספיקו כגון שנולד מהול דהוי ספק שמא ערלה כבושה היא. וכה\"ג דאין ידוע אם הוא בר חיוב כלל וכדאיתא בשבת (ריש דף קל\"ה) ועיי\"ש בתוס'. משא\"כ ספק דברהמ\"ז יש לו לגברא חזקת חיוב שהרי בר חיוב הוא וגם נתחזק בחיובו משאכל וספק אם ברך ונפטר ובכה\"ג ודאי דאתי ספק חיוב דיש לו חזקה ודחי לספק איסור דברכה לבטלה שלא היה שום חזקה מעיקרא לאיסור זה. ושוב ראיתי שכ\"כ ג\"כ בשו\"ת זכרון יוסף דטעם רבינו כאן הוא משום שיש כאן חזקת חיוב לגברא.
ויש להביא ראיה לחילוק הנזכר מדברי התוס' דבשבת שם כתבו דאף בלאו קרא שמעינן דספק מילה אינה דוחה שבת. ובפ\"ק דחולין (דף י\"א) בסוגיא מנא הא מילתא דאזלינן בתר רובא כתבו דאין לפשוט מכל הקרבנות דדחו שבת ולא חיישינן שמא תמצא טרפה ותפסל וחילל שבת דאיכא למימר דמספק נמי אמר רחמנא דלידחי שבת. והיינו משום דלמצות קרבן איכא חזקת חיוב לגברא שנתחייב בודאי ולכך מצי דחי לספק חילול דטריפה דלא נתחזק איסורו. ובס' מחנה ארון הקשה אהדדי דברי התוס' דשבת ודחולין וכן בס' מעיין החכמה. ולפי מ\"ש אתי שפיר דאין בדברי התוס' סתירה כלל וכ\"ש דאתי שפיר לפי שיטת רבינו בהלכות איסורי ביאה ובהלכות כלאים והלכות טומאת מת דכל ספק איסור שאין לו חזקה אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן. ולפ\"ז ודאי דאתא חזקת חיוב דמצוה דהוי דאורייתא ודחי לספק איסור שאין לו חזקה שאינו אלא מדרבנן. וכה\"ג מצינו בשלהי ראש השנה (דף ל\"ד ע\"ב) גבי שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין ופריך פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן ומשני לא צריכא דאע\"ג דהא ודאי והא ספק. הרי דספק מצוה דאורייתא דוחה אפילו לודאי דרבנן. ואע\"ג דיש לחלק דהתם הוי ביטול מצות ברכות דרבנן בשב ואל תעשה מ\"מ ספק איסור אפילו בקום ועשה נדחה מפני ספק קיום דחיוב עשה כשיש לו חזקה לחיוב כמ\"ש. ועוד יתבאר בזה אי\"ה בהלכות קרבן פסח. [וכן יש ללמוד ממ\"ש הפר\"ח ביו\"ד סי' ק\"י אהא דתניא גבי כהן לה יטמא אודאי ולא אספק דאיצטריך היכא שהיה חזקה להיתר טומאה משמע דאי לאו קרא היה דוחה ספק חיוב לספק טומאה. וכ\"ש לדעת רבינו דספק איסור שלא היה לו חזקה אינו אלא מדרבנן וא\"כ אתי ספק חיוב דאורייתא ודחי לדרבנן. וכהא דשלהי ראש השנה ושבת (דף קכ\"ח)]." + ] + ], + [ + [], + [ + "אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות רבות. רבינו ז\"ל לא מספקא ליה כדמספקא ליה לר\"י כמ\"ש התוס' בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל\"ז) דשמא חכמים כיילי ליה במה שאמרו בברייתא התם מין דגן ולא עשאו פת ברכה אחת מעין ג'. גם לא משמע ליה דיוקא של הרא\"ש והגהות שכתבו דמשמע דקאמר מין דגן אפי' אכלו חי דומיא דשבעת המינין דמדכר בהדיא. ונראה דטעמו של רבינו הוא דס\"ל דליתנהו להני דיוקא דדייקי הר\"י והרא\"ש מלישנא דחכמים דברייתא שזכרתי. שהרי באמת חכמים עצמן לא קאמרי כלל ההוא לישנא דהתם. אלא רבן גמליאל קאמר ליה התם בברייתא וחכמים עליה הוא דמהדרי שהרי הכי מתניא התם ר' יהודה אומר משמו של רבן גמליאל כל שהוא מז' המינין ולא מין דגן או מין דגן ולא עשאו פת ר\"ג אומר ג' ברכות וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג' ור\"ג גופיה ודאי דלא כייל ליה לדגן במה שאמר מין דגן ולא איירי באכל דגן חי. דהא בסוגיא דסוף פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ\"ד ע\"א) מבואר דר\"ג מודה בכוסס חטה שאינו מברך ג' ברכות. ולפ\"ז כיון דר\"ג גופיה דנקט ההוא לישנא דמין דגן לא כייל לדגן חי ולא נקט ליה דומיא דשבעת המינין. מהיכא תיתי לן לומר דחכמים כיילו לדגן חי. ומצאתי להפני יהושע שכ\"כ ותמה על דברי ר\"י שבתוס'. ושוב ראיתי שכבר הקדים בזה הרשב\"א בחידושיו והוא דעת רבינו]." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "חבירים שהיו יושבים לאכול ויצאו וכו' לא הניחו שם אדם כשהן יוצאין צריכין ברכה למפרע. ועיין בכ\"מ דהרא\"ש בפרק ערבי פסחים הקשה על דעת רבינו והרי\"ף שפסקו כרב ששת דסבר כרבי יהודה דאמר בברייתא שם במה דברים אמורים שאין טעונין ברכה בזמן שהניחו שם מקצת חבירים אבל לא הניחו שם מקצת חבירים טעונין ברכה וכו'. ואמאי כתב דלא סמכינן אשינויא דרב נחמן בר יצחק לרב חסדא דאתא כת\"ק דר' יהודה דקתני סתמא דאין טעונין ברכה. ותירץ הכ\"מ דכיון דקיי\"ל כר' יהושע בן לוי דאמר בפרק זה בורר בכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים וכיון שכן לפום קושטא ליכא פלוגתא בין ר\"י ות\"ק וקשיא לרב חסדא אלא דשני רנב\"י לר\"ח דאפשר דאיהו סבר דבמה לחלק ואיהו סבר כת\"ק. ומכיון דקיי\"ל דבמה לפרש ממילא קם ליה הלכה כרב ששת עד כאן וראיתי לבעל ס' אבן העוזר באו\"ח סי' קע\"ח שכתב על דברי הכ\"מ הללו דאישתמיט מיניה מ\"ש הרא\"ש שם בתוך דבריו דבברייתא במה דר' יהודה לחלוק לדברי הכל. ולפ\"ז קושיית הרא\"ש במקומה עומדת על רבינו והרי\"ף דאמאי פסקו כרב ששת דאתא כר' יהודה דיחידאה הוא. ואני אפרש שיהיו דברי הראשונים קיימים דנראה דהדין עם הכ\"מ דלא חש לדברי הרא\"ש שכתב בפשיטות דבברייתא לדברי הכל לחלוק דאין זה מוסכם לפי גירסת הרי\"ף בסוף פ' חלון דגרס בדברי ריב\"ל דפ' זה בורר כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ולא גרס במשנתינו וכן הרב המגיד בפי\"ח מהלכות שבת העתיק סתם ולפי גירסא זו אפשר דאף בברייתא הוא לפרש. וכן הוא באמת דעת התוספות בסוף פ' חלון (סוף עירובין דף פ\"א) ועיי\"ש. וגם שיטת רבינו כן הוא וכדמוכח מדברי הכ\"מ בפ\"ט מהל' ע\"א ובפ\"ה מהלכות עבודת יוה\"כ ופ\"ט מהלכות טומאת מת. וא\"כ שפיר כתב הכ\"מ כאן לתרץ קושיית הרא\"ש על רבינו והרי\"ף לפי שיטתן גופייהו דס\"ל דבמה לפרש בכל מקום. [וכן משמע בתוס' פ' ערבי פסחים (פסחים דף ק\"ב ע\"א) דאיכא למ\"ד בסנהדרין דבכל מקום הוא לפרש וכ\"כ להדיא בסוכה (דף מ') וכן משמע בפירוש הרשב\"ם בבבא בתרא (דף קל\"ב ע\"ב) והוא מוכרח בסוגיא דהתם דקיי\"ל הכי דאל\"כ אמאי קאי בתיובתא אאמוראי מאימתי דר\"י בברייתא ולא משני דחולק].
ואע\"ג דהרא\"ש גופיה העתיק ג\"כ בסוף פ' חלון כגירסת הרי\"ף ואפ\"ה פשיטא ליה דכללא דקאמר ר' יהושע בן לוי דבמה לפרש לא הוי רק במשנה ולא בברייתא אע\"ג דנקט סתמא ולא קאמר במשנתינו. וכן מצאתי שהקשה בס' קרבן נתנאל י\"ל דהרא\"ש אזיל לשיטתו שכתב בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ב) בפשיטות דאמרינן בפרק כירה אהא דכל מקום שאתה מוצא שנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע. הני מילי במתניתין אבל בברייתא לא. והרי התם נקט סתמא בכל מקום ולא קאמר במשנתינו ואפ\"ה מסיק בפשיטות דה\"מ במתניתין ולא בברייתא ומשו\"ה ס\"ל להרא\"ש דה\"נ בהך כללא דריב\"ל דקאמר כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש אע\"ג דנקט סתמא אינו אלא במתניתין. אך הרי\"ף לשיטתו דהעתיק בפרק מי שהוציאוהו הגירסא בפרק כירה אההיא דהלכה כהמכריע דמסיק דלמא הני מילי במתניתין אבל בברייתא לא. וכן הוא גירסא שלפנינו בגמרא דפרק כירה. ומשמע דלא פסיקא מילתא עכ\"פ ואפשר דקושטא דגם בברייתא הויא כללא דהלכה כהמכריע (וכן הוא באמת דעת התוס' שם (דף ל\"ט ע\"ב) ועיי\"ש ומדברי הכ\"מ בריש הלכות בית הבחירה נראה דגם דעת רבינו כן הוא) וא\"כ דאיכא למימר דלישנא דריב\"ל בפ' חלון משמע נמי ברייתא טפי אית לן למפסק כרב ששת דלדידיה פשיטא ליה הכי. וזהו שכתב הרי\"ף בפרק ערבי פסחים דלא סמכינן אשינויא דשני רב נחמן בר יצחק לדרב חסדא דמיקל לומר דא\"צ ברכה למפרע כשיוצאין וכו'. משום דאתי כת\"ק דר' יהודה אלא קיי\"ל כרב ששת דאמר שצריך לברך. ולדידיה ודאי פשיטא ליה בדריב\"ל דבמה לפרש אף בברייתא מדפסק כר' יהודה ולא חייש לספק ברכה לבטלה ש\"מ דפסיקא ליה דת\"ק דר' יהודה נמי סבר הכי דצריך לברך. ועוד י\"ל דסמך הרי\"ף ורבינו על הסוגיא דפ\"ק דביצה (דף ט' ע\"ב) דמוכח התם דבמה לפרש בכל מקום ומדברי התוספות שם משמע דבברייתא הוי אדרבא טפי לפרש מבמשנה עיי\"ש [ובזה י\"ל מה שתמה בעל יד אהרן בס' מרכבת המשנה על רבינו והרי\"ף שפסקו כריב\"ל נגד ר' יוחנן הא שמואל ג\"כ ס\"ל כר' יוחנן דבמה לחלוק והילכתא כוותייהו שהם רבים נגדו. וכן הקשה הפר\"ח בס' מים חיים ולפי דברי התוס' דביצה שזכרתי לק\"מ דבברייתא כו\"ע מודו דלא אמר במה לחלוק]." + ], + [], + [ + "ברך על הפרפרת לא פטר את הפת. [עיי' בלח\"מ שהקשה דמשמע דס\"ל לרבינו דפרפרת אינה פוטרת ג\"כ מעשה קדירה ובגמ' מספקא להו דילמא לרבנן פרפרת פוטרת מעשה קדירה וכיון שכן הלכה כוותייהו. ומ\"ש דהוי כעין ספק ספיקא לחומרא הוא דחוק עיי\"ש. ועוד דאף בספק ספיקא כתבו כמה מהאחרונים דאזלינן לקולא ולא מברך. ועיי' במג\"א סי' קע\"ח ס\"ק י\"ב. וכן בברכת המצות כדמוכח באו\"ח סי' תפ\"ט וכ\"כ בס' א\"ז בשם ל\"ח בסוף סי' י\"ז. אלא י\"ל כמ\"ש הצל\"ח בפ\"ו דברכות לדעת הרי\"ף והרא\"ש דס\"ל דלמאי דקיי\"ל יין שבתוך המזון אינו פוטר שלאחר המזון ק\"ו לפרפרת שאינו עיקר למזון שאינו פוטר מעשה קדירה שהוא מזון ממש. וה\"נ י\"ל לדעת רבינו]." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "כל הנוטל ידיו וכו' מברך תחילה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן שנאמר ע\"פ התורה אשר יורוך. ועיי' בכ\"מ דרבינו העתיק לדברי אביי דאמר מצוה גבי נט\"י משום מצוה לשמוע דברי חכמים דאע\"ג דרבא אמר מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך דדריש נט\"י מקרא דוידיו לא שטף במים לאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא וא\"כ גם לרבא טעמא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים. וכן נראה דעל כרחך הא דר\"א בן ערך לא הוי דרשא גמורה דאורייתא דודאי לא פליג על בית הלל דאמרי דאין לנט\"י עיקר מן התורה וכדאיתא בריש פ\"ח דברכות (דף נ\"ב ע\"ב) ואי איתא דדרשא דראב\"ע גמורה היא הרי יש לנט\"י עיקר מן התורה ובכמה דוכתי מוכח דשום תנא אינו חולק אדבית הלל. וא\"כ ש\"מ דהך דראב\"ע אינו רק אסמכתא בעלמא. והנה סברא זו דנט\"י אין להן עיקר בדאורייתא כתב ג\"כ הכ\"מ לקמן בדין ט\"ו גבי ספק בטהרת ידים טהור ובס' שער המלך אלא שלא זכר מקור לזה. וראיתי לבעל ס' שער המלך בהלכות מקואות שפקפק שם בדברי הכ\"מ וגרם לו שחשב בדעתו שאין לדבריו עיקר בגמרא ומדעת עצמו הוא שכתב כן ונעלם ממנו הסוגיא דברכות שזכרתי דשם מבואר כדברי הכ\"מ ז\"ל.
ודע שמדברי רבינו דכאן קשה לי על מ\"ש בעל פמ\"ג בפתיחתו הכוללת לאו\"ח בסוף חלק שלישי דלדעת רבינו יש חילוק בין דברים שעשו משום סייג אינו רק אסמכתא על לא תסור ולא דין תורה. אבל מצוה שתיקנו חכמים בפני עצמן כמו קריאת הלל ומגילה ונר חנוכה ד\"ת ממש יש בו מלא תסור ומשו\"ה אין מברכין וצונו רק על מצות דרבנן ולא על סייגים. ונט\"י אע\"ג דמשום סייג דסרך תרומה תקנו אפ\"ה מברכין וצוונו הואיל ואסמכוה באסמכתא חשובה עכ\"ד. והשתא לפ\"ז תקשי דאמאי כתב רבינו לדאביי ולא זכר לדרשא דר' אלעזר בן ערך דמייתי רבא. דצריכה משום טעמא דחיוב ברכה ועוד דא\"כ לאביי דמשמע דלית ליה הך דרשא כלל וכי נימא דלדידיה לא מברכינן על נט\"י ודוחק גדול לומר כן. ועוד תקשי לפי דברי בעל פמ\"ג מ\"ש רבינו לקמן בפי\"א דמברכין גם על מצות שאינן חובה כגון ערוב ונט\"י. ומשמע דגם על ערובי חצרות מברכין. וכ\"כ בהדיא בפ\"א דערובין. והוא אינו אלא משום סייג כמ\"ש שם בריש הפ' עיי\"ש." + ], + [], + [], + [ + "אין המים שאובין מטהרים הידים אלא בנטילה. והקשה הראב\"ד הרי בעלי קריין טובלין בהן. והלח\"מ הקשה על הראב\"ד הא זה אינו רק לר' יהודה בברכות ורבנן פליגי עליה ובספר עצי אלמוגים השיג על הלח\"מ דלרבנן נמי שאובין כשר לבעל קרי שהרי אמרו דסגי אף בט' קבין וכ\"ש בטבילה בשאובין. ובאמת זו אינה השגה דכי מכשרי בט' קבין היינו בחולה דוקא אבל בבריא המרגיל דצריך טבילה אפשר דמצרכי במקוה כשירה. אלא הא קשיא על הלח\"מ דיש ראיה להראב\"ד ממתני' דריש פ\"ח דמקואות וכ\"כ הפר\"ח בסי' פ\"ח ועיי\"ש שהכריח כן להלכה כהראב\"ד מכח סתם משנה. ועוד דהני אמוראי דשקלו וטרו בברכות אליבא דר\"י הכי ס\"ל. ולי נראה ליישב דעת רבינו דלפי מ\"ש אין ראיה מסוגיא דברכות לבריא דלא איירי שם רק בחולה ואי משום מתניתין דמקוואות ג\"כ אין הכרע דאיירי בבריא דצריך טבילה אלא בחולה שטובל בשביל להוציא אחרים ואתיא כר\"י דמצריך טבילה ולא מצריך במקוה אבל בבריא דצריך טבילה לכו\"ע אין לנו דסגי בשאובין ומסתמא כעין דאורייתא תיקון. ויש להביא ראיה מדאיתא בתוספתא דמקואות כל מקום שאדם טובל בהן ידים וכלים טובלין בהן. אין אדם טובל בהן אין ידים וכלים טובלין בהן והובא במרדכי בשבועות ובב\"י ביו\"ד סוף סי' ר\"א. ומשמע דידים שוה ככלים וכי היכי דהן אינן טובלין בשאובין כאדם הוא הדין ידים." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מים שנסתפק לו אם נעשה בהן מלאכה וכו' ספק נטל ידיו או לא נטל ידיו ספקו טהור שכל ספק בטהרת ידים טהור. וכתב הכ\"מ דס\"ל לרבינו דאע\"ג דאמרינן לעניין ספק טומאה ברשות הרבים קום טבול שאני ידים שאין להם עיקר בדאורייתא וכה\"ג כתב המל\"מ בהל' שאר אבות הטומאה עיי\"ש. וראיתי להרב שער המלך בהל' מקוואות כלל ה' שתמה על הכ\"מ והמל\"מ דאישתמיט מנייהו דברי התוס' שכתבו בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל\"ו) גבי טמא בטומאות של דבריהם שירד לטבול וספק אם טבל וכו' ר' מאיר מטהר ור' יוסי מטמא היינו לגברא אי בעי טבילה וס\"ל לר\"מ דלא אמר זיל טבול בטומאה דרבנן אע\"פ שיש לה עיקר בתורה ורבינו פסק כר\"מ שם. ולכן פסק גם כאן דא\"צ ליטול. וי\"ל דעת הכ\"מ והמל\"מ שלא הביאו ראיה מדברי התוס' דפ' בכ\"מ לדעת רבינו כאן דס\"ל דשאני התם גבי טמא שירד לטבול דאע\"פ שהיה בחזקת טומאה מעיקרא מ\"מ איתרע חזקתו כשירד לטבול כמ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה [קמא חלק יו\"ד] סי' ס\"ה משא\"כ גבי ספק נטל ידיו או לא נטל דלא איתרע כלל חזקת טומאה דמעיקרא ואפשר דבכה\"ג בדרבנן נמי אמרינן זיל טבול ועל כן מחלק הכ\"מ דשאני ידים וכו'.
וע\"פ מ\"ש נדחה ג\"כ מ\"ש בשער המלך שם בכלל ד' להביא ראיה מדברי התוס' הנזכר דלא כהש\"ך שכתב ביו\"ד סי' קי\"א דאם נתערב איסור דרבנן חד בחד ואיתחזק איסורא ואח\"כ נפל אחד מהן לקדירה של היתר דאסורה (אלא) [דלא] (ד)מוקמינן לקדירה אחזקתה (והכרו\"פ כתב כן בפשיטות בסי' צ\"ח ס\"ק ג' ולא זכר דעת הש\"ך וכן דברי הט\"ז ריש סעי' א' כש\"ך ובס' ראש יוסף הקשה עליו ממ\"ש רבינו בפ\"ד דמקואות עיי\"ש). וכמ\"ש התוס' דמהאי טעמא מטהר ר' (יוסי) [מאיר] הטהרות שעשה גבי טמא שירד לטבול אע\"ג דגברא בחזקת טמא. ולפי מ\"ש לא דמי דהתם איתרע חזקת טומאה דטמא ולכך מטהר הטהרות משא\"כ היכא דלא איתרע חזקת איסור כההיא דחתיכות אפשר דאף הקדירה אסורה וכמ\"ש הש\"ך ועיי' מ\"ש בסוף ס' סדרי טהרה. מיהו כתב שם המל\"מ לדעת רבינו דבכל ספק טומאה ברה\"ר מדינא א\"צ לטבול רק משום עצה טובה וכן הביא מתוס' דפסחים. אמנם מצאתי ראיה לדעת הש\"ך מדברי הריטב\"א שכתב בערובין דגבי מקוה אמרינן העמד אדם טמא על חזקתו ולא אמרינן העמד טהרות על חזקתן דלא אזלינן בתר חזקה דטהרות דכיון דודאי נגע בהם פקעה חזקתן מנייהו וכדאמרינן גבי שליא בבית עד כאן אלא דאפשר דדוקא בדאורייתא. אבל מצינו גם מדרבנן דמטמאין הטהרות במכות (דף ד' ע\"א).
ועיין במל\"מ הל' בכורות מה שהקשה אהא דספק נטל וספק טבל דמטהר. ומאי שנא מספק הנוח דערוב באו\"ח סימן שצ\"ד. ויש ליישב ע\"פ מה שכתב הט\"ז ביורה דעה סי' ס\"ט להתיר בשר שנתבשל ומסופקין בו אם נמלח תחלה ואע\"ג שהיה לבשר חזקת איסור והספק הוא במעשה מ\"מ כיון דרוב בני אדם אין מבשלין בשר בלא מליחה תלינן שהיה מן הרוב. וכ\"כ באו\"ח סי' ת\"ט ושם ביאר דמהאי טעמא לא דמי לספק הנוח דערובין דאזלינן לחומרא דהתם אין רוב להיתר משא\"כ גבי בשר שנתבשל עיי\"ש. ולפ\"ז אתי שפיר גבי ירד לטבול וספק אי טבל כלל דאזלינן לקולא דהתם נמי רוב היורדין לטבול טובלין וסברא זו מצאתי שכתב ג\"כ שו\"ת נודע ביהודה חלק יו\"ד סי' ס\"ה עיי\"ש. וכיון דאיכא רוב להיתר אזלינן לקולא בדרבנן אף בדבר התלוי במעשה והיה לו חזקת איסור. והא דאמרינן בריש פ\"ג דבכורות דלא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה היינו באיסור דאורייתא ולא בדרבנן. וסברא זו מצאתי שכתב כן בעל פמ\"ג בס' שושנת העמקים כלל י\"ב דהא דלא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה הוא מדרבנן ובדרבנן לא גזרו וכ\"כ בס' ראש יוסף. ועוד כתב שם דבמיעוט שאין מצוי לא חיישינן אף שהרוב תלוי במעשה. אך בספר פני יהושע בכתובות (דף כ\"ג) משמע דמן התורה הוא דלא אזלינן בתר רובא התלוי במעשה. ובתשובת ר\"ע אייגר סי' קס\"ב כתב דהתוס' והרשב\"א בחולין (דף ט') סוברים שאינו אלא מדרבנן ורבינו ס\"ל שהוא מה\"ת ותליא בפלוגתא דמתניתא ור\"א בר' ינאי ורבא ורבינא בבכורות ריש פ\"ג. ועיי' מ\"ש הפנ\"י בכתובות (דף נ\"א ע\"ב) ולפי דבריו משמע דלאבוה דשמואל הוי רוב פרוצים רוב גמור אע\"ג דתלי במעשה. (ובהכי אתי שפיר מה שהקשה בס' חכמת אדם על הט\"ז ביו\"ד דאיך מהני רוב התלוי במעשה ולק\"מ דהא בדרבנן מהני ודם שבישלו הוא דרבנן).
ונראה להוכיח כן מהא דפסחים (דף ד') גבי המשכיר בית לחבירו בי\"ד דאמר דאי חזקתו בדוק א\"צ לבדוק. וכתב מהרל\"ח דהחזקה היא מכח רוב בני אדם הבודקים ביתם בזמנו והשתא הא הוי רוב התלוי במעשה וגם איתחזק איסורא וש\"מ דמהני בדרבנן. ועפ\"ז י\"ל הא דספק נטל טהור דאיירי ג\"כ שיודע שהלך ליטול. וא\"כ איכא רובא להיתר דרוב ההולכין ליטול ידיהם נוטלין והוא דומה לההיא דירד לטבול. וכמ\"ש בס' מרכבת המשנה למהר\"ש. וא\"צ למ\"ש בסוף ספר סדרי טהרה דגבי נ\"י איירי שכבר התחיל להסב ומסתמא נטל כפי ההרגל דבהליכה סגי.
וראיתי בספר שער המלך הל' מקואות שכתב דהט\"ז ביו\"ד לא ס\"ל כהמל\"מ אלא מתיר אף בספק מעשה בדרבנן ועל כן נדחק לפרש בדברי הטור או\"ח סי' שצ\"ד שמחמיר בספק הנוח דוקא כשיש עוד ספק אם היה קיים בין השמשות והוי ספק ספיקא לחומרא ונעלם ממנו דברי הט\"ז באו\"ח סי' ת\"ט. דביאר להדיא דאוסר ספק הנוח משום שאין בו רוב להתיר רק היכא דאיכא רוב מתיר ולפ\"ז אינו חולק על המל\"מ. ובזה נדחה מה שרצה שם להביא ראיה מסוגיא דפסחים הנ\"ל דאמר המשכיר בית לחבירו חזקתו בדוק או אינו בדוק ולא אמרינן להקל בספק בדיקת חמץ דרבנן אף אי אין חזקתו בדוק. משום דאיתחזק איסורא. ואינה ראיה לפי דברי המל\"מ דהתם הספק במעשה ומחמירין אף בדרבנן בלא חזקה או רוב להיתר כמ\"ש ועיי\"ש שהקשה על הט\"ז ביו\"ד מתוס' דפסחים (דף ט') וכתבתי במקום אחר]." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "אם שתה השמן לבדו מברך שהכל. עיי' בכ\"מ שתמה דכיון דאזוקי מזיק אין לברך עליו וכן פרש\"י והרי\"ף וכו'. ואין זה תמיה שהרי גם הראב\"ד בעל מריבו מודה לו בזה. וכמו שמבואר ממ\"ש בהשגות בפ\"י מהלכות תרומות גבי כוסס חטה דמברך עליה בורא פרי האדמה אף אי נימא דגבי תרומה פטור משום דאזוקי מזיק גבי ברכה לא מפטר לגמרי וכן דעת כמה פוסקים גבי כוסס שעורין דמברך וכן פסק בהג\"ה באו\"ח סי' ר\"ח אע\"ג דודאי פטור גבי תרומה וכ\"כ הפר\"ח להצריך ברכה גבי שמן. וכן מאי דפטרינן גבי אכילת ושתיית יוה\"כ כגון בשתיית חומץ ואכילת פלפלין רטובין מ\"מ בברכה מחייב וכמ\"ש בסי' תרי\"ב דכיון שנהנה הגרון מעט מחייב לברוכי עליה אע\"ג דאזוקי מזיק ליה ואינו אוכל הראוי לאכילה לא מפטר רק מברכת פרי העץ וכדאיירי בסוגיא דברכות (דף ל\"ה סוף ע\"ב) אבל מברכה כללית אפשר דלא מפטר." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הפלפלין והזנגביל בזמן שהן רטובין מברך עליהן בורא פרי האדמה. וכתב הכ\"מ שתמה הרמ\"ך כיון דפלפלין מקרי עץ וחייבים בערלה למה אין מברכין ברטיבי בורא פרי העץ. ועיי' מה שתירץ בזה הכ\"מ ז\"ל. ומיהו על רבינו מעיקרא לק\"מ דאיהו אזיל לטעמיה שלא זכר כלל דין הפלפלין שחייבים בערלה והשמיט בדיני ערלה הך ברייתא דמייתי הגמ' בברכות ובכמה דוכתי היה ר' מאיר אומר ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא אלא מה ת\"ל עץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזה זה הפלפלין ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. וכתב הפר\"ח דסובר רבינו דרק ר' מאיר הוא דאמר הכי אבל רבנן פליגי עליה דר\"מ וס\"ל דפלפלין לא מקרי עץ מאכל לגבי ערלה ורק בברכת הנהנין חייב כיון שנהנה קצת. ולפ\"ז על כרחך לרבנן אין לברך עליו בורא פרי העץ כיון דלא מקרי עץ מאכל ופסק רבינו כרבנן. ונראה דטעמא דרבנן דלא דרשי קרא דעץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה וכו'. דס\"ל כדרבי יוסי דאמר בריש פ\"ק דערלה גבי הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה דאפי' אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג הפנימי חייב והחיצון פטור. וטעמא דר' יוסי מפרש בירושלמי ונטעתם כל עץ מאכל את שהוא למאכל חייב לסייג ולקורות פטור. וא\"כ דאיצטריך להו קרא לכדר' יוסי משו\"ה לא דרשי מיניה להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה. ומיהו כיון דחשיב אוכל ופרי לעניין ברכה נראה דהוא הדין דחשיב פרי לעניין חיוב מעשר עכ\"פ מדרבנן ויתבאר בהלכות ערובין." + ], + [ + "והנובלות שהן פגין מברך תחילה שהכל. ובפירוש המשנה פ\"ו דברכות כתב רבינו דנובלות הן הפירות שנפלו מן האילנות פגים קודם שנתבשלו. ומשמע דבכל הפירות קאמר ואף בענבים שכבר הגיעו לכפול הלבן שנקראים בוסר אין מברכין עליהן ברכת פרי העץ וכן משמע מדברי הש\"ך שכתב ביו\"ד סי' רצ\"ד דאף דנובלות דענבים אע\"ג דהוו פרי לעניין ערלה ורבעי אפ\"ה לעניין ברכה לא הוי פרי ומברכים עליהן שהכל. ומשמע דאף שהגיעו לשיעור בוסר דאז הוא דנאסרו משום ערלה ורבעי וכדמוכח במתניתין דפ\"ק דערלה ודברי רבינו בסוף פ\"ט מהלכות מעשר שני ונטע רבעי. ואפ\"ה אינו מברך עליהן אלא שהכל [ונראה דטעמא משום דלא מצינו דאיקרי פרי כלל אלא בשהגיע לעונת המעשרות דבו נאמר מפרי העץ אבל הבוסר שאינו חייב במעשר לא נקרא פרי כמו שנראה מדברי רבינו בפ\"ב מהל' מעשר וכיון דלא מצינו שנקרא פרי כלל לכך לא תקנו בברכתו לשון פרי כלל רק שהכל. ואינו מוכרח דמכל מקום נקרא פרי גבי נזיר וכן כפניות פרי לכל דבר חוץ ממעשר כדאיתא בערובין (דף כ\"ח) אלא משום דאמר התם גבי חזיז דאין מברכין אלא שהכל משום דלאו גמר פרי] וזה דלא כמ\"ש הכ\"מ בהלכות מעשר שני ונטע רבעי בפרק הנזכר בפשיטות דעל בוסר דענבים מברך בורא פרי העץ ומחמת כן הוקשה אצלו דברי רבינו דשם ולפי מ\"ש אתי שפיר דברי רבינו ויתבאר התם בס\"ד. [ושם יתבאר ג\"כ הטעם דסמדר אסור בערלה וברבעי אף שאינו נקרא פרי. ומיהו כשהגיע לעונת המעשרות נראה שגם רבינו מודה דמברכין עליה בורא פרי העץ כיון שאז נקרא פרי העץ כדמוכח בפ\"ב מהל' מעשר וכן בפ\"ה מהל' שמיטה מוכח שאז הוא פרי גמור שהרי נתבטל מהאילן דין שביעית וכן דעת הגאון בביאורי או\"ח דברכה הוי כמעשר. ובערובין (דף כ\"ח ע\"ב) פרש\"י דאם הוא גמר פרי לעניין מעשר כ\"ש לשאר מילי. ועיי' בס' א\"צ מה שתמה על דברי הט\"ז באו\"ח]." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ארבעה צריכין להודות וכו' בפני עשרה ושנים מהם חכמים שנאמר וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. וכתב הכ\"מ דאע\"ג דבגמ' אסיקנא בקשיא דאימא בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן פסק רבינו כמר זוטרא דאמר עשרה ותרי מינייהו רבנן דמילתא דרבנן היא ולקולא. ומעדני יו\"ט הקשה על הכ\"מ דקרי קולא מה שמברך רק בעשרה הא אדרבה חומרא היא שצריך לברך כל שיש עשרה. וכן תמה על הרא\"ש שכתב דכיון דלא איפשטא בעינן תרווייהו לחומרא שיהיו עשרה שאר עמא ותרי רבנן ואמאי הוי חומרא מה שפטור לברך בעשרה הא קולא היא ולברך הוי חומרא וכמ\"ש התוס' עיי\"ש. ואני אומר דעדיפא הו\"ל להקשות על דברי הרא\"ש שסותר ג\"כ דברי עצמו שכתב בסוף פ\"ק דברכות גבי בעיא דנקט כסא דשיכרא דלא איפשטא ולקולא עבדינן ולא מהדרינן ליה. הרי דקרי קולא מה שאינו צריך לברך ואמאי קרי חומרא כשאינו צריך לברך ברכת הגומל בעשרה. ואין לומר דס\"ל להרא\"ש דשאני ברכת הנהנין דקיי\"ל דאסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה ומשו\"ה הוי קולא כשאינו מברך וכמ\"ש מהרש\"א סברא זו בפרק ערבי פסחים (פסחים דף ק\"ב) דהרא\"ש ודאי לא ס\"ל סברא זו וכמבואר ממ\"ש בתשובה והובא בס' חק יעקב סי' תע\"ד דאם מונע מלברך מחמת איסור ספק ברכה לבטלה אינו בכלל איסור הנאה בלא ברכה. [אבל באמת י\"ל דודאי משום חיובא דגברא הוי חומרא לברך וקולא שלא לברך וכן מצינו בע\"ז (דף מ\"ו ע\"ב) עיי\"ש. אבל מ\"מ מחמת איסור לא תשא שיש על המברך ברכה שאינה צריכה. אדרבא הוי קולא אי אמרינן דלברך מספק ולא לחוש שמא אינו צריך לברך ועובר על לא תשא. וחומרא היא לומר שלא לברך דשמא אינו צריך ועובר על לא תשא. וכ\"כ הב\"י באו\"ח סי' ס\"ז בשם הרב מנוח דמטעם זה קיי\"ל דאינו מברך בכל ספק ברכות. וכ\"כ הכ\"מ לקמן בסוף פי\"א. [אמר נפתלי במפח נפש. חסר פה כשורות שתים אשר לא היה לאל ידי להעתיקם מתוך הכתב כי מחוק הוא].
וממ\"ש יתבאר דמה שהקשה הפר\"ח באו\"ח שם על הרב מנוח מדברי התוס' והרא\"ש דפ\"ק דברכות לק\"מ וגם דלא כמ\"ש בספר פני יהושע דלכו\"ע ליכא איסור לא תשא במברך מחמת ספק. ומה שהביא ראיה דאי הוה ביה ספק הו\"ל לברך בספק ברכה בריך רחמנא. ואינו ראיה די\"ל דגם זה אסור בתורת חוב כמ\"ש בס' חוות דעת סי' ק\"י. וכ\"כ הפמ\"ג באו\"ח סי' רי\"ט. ועוד י\"ל למאי דמשמע מדברי רבינו יונה ריש פ' הרואה דצ\"ל ג\"כ רחמנא אלהנא וא\"כ א\"א לברך מספק דזה הוי ג\"כ משמות שאינן נמחקין ואסור להזכירו בחנם. וכ\"מ בריש תמורה לדעת רבינו בסוף הלכות סנהדרין וכן מצאתי שכתב להדיא המל\"מ בשם ריב\"ש לעיל דשם אלהינו אסור להזכירו. ובפ\"ק דסוטה מוכח דשם אלהים אסור להזכירו לבטלה. וראיתי בספר נזירות שמשון בסי' קס\"ז שהניח בצ\"ע אי רשאי לומר בספק בריך רחמנא אי שייך בזה ברכה לבטלה דהא מצינו בגמ' מלת רחמנא שהיה מורגל בפיהם. ולפי מ\"ש אין ספק דאסור ולא דמי להא דהיה מורגל בפיהם דשאני התם דהוי בתורת חוב או צ\"ל ג\"כ אלהנא כנ\"ל]. אלא נראה דס\"ל להרא\"ש והכ\"מ כמ\"ש בס' זהב שיבה דדוקא כשאנו אומרים שאינו צריך לברך הוי קולא וכח דהיתרא אבל כשאנו אומרים שאינו יכול לברך אלא א\"כ יטריח את עצמו לחזור אחר י\"ב [בי עשרה ותרי דרבנן] הוי חומרא. והיינו שכתב הכ\"מ דרבינו פסק לקולא בדרבנן לומר שאינו צריך לטרוח ולחזור אחר עשרה וכה\"ג מצינו דטירחא חשיבא חומרא וכשאינו צריך לטרוח הוי קולא אע\"ג דמפסיד מידי בערובין (דף נ\"ב). [וכה\"ג כתבתי בחידושי לקידושין].
אמנם הא קשיא לי על דברי הכ\"מ כאן לפי מ\"ש בעצמו בסוף הלכות אלו על מ\"ש רבינו שם דכל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה דטעמא דמסתבר הוא דהוי ספק עובר על לא תשא. ולפ\"ז קשה אמ\"ש כאן דפסק רבינו לקולא משום דמילתא דרבנן הוא. דמ\"מ נהי דמטעם זה אין להחמיר להצריך לחזור אחר י\"ב אבל מ\"מ משום ספק עובר על לא תשא הוה לן להחמיר לחזור אחר י\"ב דשמא אסור לברך בעשרה וכשיברך יעבור על לא תשא וצ\"ל דס\"ל דברכת הגומל דמי לברכת שהחיינו שכתב הב\"ח בסי' כ\"ט דרשאי לברך מספק ואין בה משום ברכה לבטלה משום שהיא ברכת שבח והודאה ואינו אומר בה וצוונו.
[גם מה שהקשה הפר\"ח על הרב מנוח מסוגיא דגמ' בפ' הרואה (ברכות דף ס') גבי ברכת שהחיינו בכלים חדשים דחשיב כח דהיתרא מאן דמיקל שלא לברך וחומר למאן דמצריך לברך. וקושיא זו קשה אף לפי דברי מהרש\"א בפ' ערבי פסחים דשם לא שייך איסור דליהנות בלא ברכה כמ\"ש תוס' בפסחים (דף נ\"ג ע\"ב) דזה אינו אלא כשהגוף נהנה. וזה דלא כמ\"ש בספר בא\"י שהקשה מדנפשיה קושיית הפר\"ח. ותירץ ע\"פ מ\"ש מהרש\"א בפסחים דלא לקני בית ולא להני מספק ונעלם ממנו מ\"ש. ולפי מ\"ש הב\"ח אתי שפיר דגבי ברכת שהחיינו אין בה משום ספק לא תשא משום שהיא ברכת שבח והודאה ובאה על שמחת הלב ואינו אומר בה וצוונו ולכך יכול לברך אותה מספק ובס' אליה זוטא כתב דמטעם זה לא אמרינן בה ספק ברכות להקל. ולפ\"ז שפיר הוי כח דהתירא מאן דפטר. ושוב ראיתי להצל\"ח בברכות (דף ס') שהקשה מדנפשיה קושיית הפר\"ח ותירץ מדנפשיה כמ\"ש ע\"פ דברי הב\"ח.
או אפשר לומר טעם לדעת רבינו דמשום דאסיק רב אשי בקשיא עליה דמר זוטרא אין לנו לדחותו מהלכה דקיי\"ל בכל דוכתא דקשיא יש ליישבה אי לא אסקה בתיובתא כדפרש\"י בסנהדרין (דף ע\"ב) וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש פ\"ד דברכות ופ\"ב דשבת ופ\"ו דגיטין ושארי פוסקים. וה\"נ אפשר ליישב קושיית רב אשי דלא מבעיא למ\"ד ביומא (דף נ\"ז) ובסנהדרין (דף ס\"ו) וכמה דוכתי דלא בעינן או לחלק דס\"ל דמשמע אחד אחד בפני עצמו דלדידיה ודאי אין לנו לומר דקרא דוירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים וגו' היינו שניהם כאחד עשרה שאר עמא ותרי רבנן. דהרי בעלמא נמי לא משמע ליה דוקא שניהם כאחד. אלא אפי' למ\"ד התם דבעינן קרא לחלק ובלאו קרא משמע ליה דוקא שניהם כאחד מ\"מ כאן על כרחך גלי קרא דלא נימא שניהם כאחד מדכתיב בקהל עם ובמושב ולא כתיב בקהל עם ומושב. וכה\"ג כתבו התוס' בשבת (דף ע'). ועוד דלא הו\"ל לומר אלא וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים. ויהללוהו למה לי ש\"מ דאתא לחלק לומר דלא בעינן שניהם כאחד דוקא. ובכה\"ג אמר בסנהדרין גבי מקלל אביו ואמו אין לי אלא אביו ואמו אביו בלא אמו ואמו בלא אביו מניין תלמוד לומר אביו קלל אמו קלל פרש\"י דכתיב איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דסמך קללה אצל אב וסמך קללה אצל אם. וה\"נ מדסמך ירוממוהו אצל קהל עם וסמך יהללוהו אצל מושב זקנים ש\"מ לחלק דלא בעינן שניהם דהיינו קהל עם וגם מושב זקנים. אלא מושב זקנים בכלל קהל עם הן. והא דלא אמרינן לחלק ממש דהיינו או עשרה שאר עמא או תרי רבנן לחוד ליסגי דא\"כ אמאי שני קרא בדיבוריה דהו\"ל למכתב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים ירוממוהו ואז הו\"א דלחלק ממש אתא אידך ירוממוהו כמו דאמרינן גבי אביו קלל אמו קלל. ומדשני קרא בדיבוריה וכתיב גבי קהל עם לשון רוממות וגבי מושב זקנים לשון הילול לא אמרינן דלחלק ממש אתא דליסגי בחד מינייהו אלא לומר דמושב זקנים הוא בחשבון קהל עם. דהיינו עשרה שאר עמא ותרי מנייהו רבנן. דאלו עשרה שאר עמא וגם תרי רבנן ליכא למימר מדמחלק קרא לכתוב רימום והילול. ועשרה שאר עמא או תרי רבנן ליכא למימר מדלא כתיב בתרווייהו חד לישנא או רימום שני פעמים או הילול שני פעמים. אלא מדכתב בתרווייהו ב' לישני על כרחך כדאמרן].
ומה שהקשה הפמ\"ג בריש סי' רי\"ט דאמאי פסק רבינו לקולא הא הוי דברי קבלה וקיי\"ל דדברי קבלה כדברי תורה דמי וה\"נ אסור ספק דדברי קבלה כמו ספק דדברי תורה. יש לי ליישב דעת רבינו ז\"ל דאזיל לשיטתו שכתב בפ\"י דהלכות איסורי ביאה ושלהי הלכות כלאים ופ\"ט מהל' טומאת מת דאיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים. אבל מן התורה כל הספיקות מותרין. וא\"כ י\"ל דלא עשו רבנן בזה דברי קבלה כד\"ת לאסור ספיקו דהן אמרו והן אמרו דספק שבתורה לחומרא ובדברי קבלה לקולא. ומשו\"ה אזיל כאן לקולא בפירושא דקרא דדברי קבלה. ויש להביא ראיה לזה דכה\"ג מצינו דאמר בפ\"ט דשבת (דף פ\"ג ע\"ב) גבי טומאת דנפקא לן מדכתיב תזרם כמו דוה. וכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם. ומסקינן התם לקולא בפירושא דקרא לומר דאקשה רחמנא לנדה דאינה לאיברין ולמת דלא מטמא בכעדשה. וכן פסק רבינו בהלכות שאר אבות הטומאה. וש\"מ דאזלינן בכה\"ג לקולא אף בדברי קבלה. ומ\"ש רבינו בהלכות תענית פ\"ה גבי ט' באב דבין השמשות שלו אסור והוא מסוגיא דפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ\"ד ע\"ב) ובטורי אבן פ\"ק דמגילה למד מזה דספק דברי קבלה לחומרא כמו ספקו של ד\"ת. ולדידי אינו מוכרח די\"ל דשאני ספקא דביה\"ש משאר ספיקות. דביה\"ש איקבע איסורא מיקרי כיון שהוא בהכנסת היום וסברא זו כתב הלח\"מ לדעת רבינו בפ\"ח מהלכות שגגות דמחייב שם רבינו אשם תלוי לעושה מלאכה בביה\"ש דערב שבת אע\"ג דלא מחייב אשם תלוי אלא בדאיקבע איסורא ודייק מזה דהא נמי חשיב איקבע איסורא וכדאמרן. וא\"כ אין ראיה מכאן לשאר ספק דדברי קבלה ואפשר שלזה נתכוון ג\"כ הרב המגיד שם בהל' תענית שכתב דאע\"ג דספיקא דרבנן הוא בכי האי ספק אזלינן לחומרא ע\"כ. והיינו משום דספק זה דביה\"ש חמור כנ\"ל." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות ברכות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8067b388eb779a03ccbff82d8086b34e587886d9 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,77 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Circumcision", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות מילה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצוה על האב למול את בנו. מדסתם רבינו משמע דאף אם עבר ולא מלו האב בזמנו ביום ח' מצוה עליו למולו אח\"כ. וכ\"כ רבינו בהדיא בפירוש המשנה סוף פ' ר' אליעזר דמילה. וכן פרש\"י בשבת (דף קל\"א ע\"ב) וכן משמע מדברי התוס' שם (ע\"א) שכתבו דמילה אם עבר זמנה אינה בטלה שאותה מצוה עצמה שהוא מחוייב בשמיני הוא עושה בתשיעי. וכ\"כ הראנ\"ח בתשובה סי' ל\"ט. ובס' המקנה בפ\"ק דקדושין ועיי\"ש ודלא כמ\"ש בס' יד המלך דאין מצות מילה מוטל על האב אלא ביום ח' דוקא והוא נגד כל הנך פוסקים הנזכרים ומ\"ש בס' הנזכר הוכחה לזה דאי איתא דהמצוה הוי נמי אח\"כ אמאי קיי\"ל דמילה דיום ח' דוחה שבת נמהליה אח\"כ וכה\"ג אמר במנחות (דף ע\"ב) גבי קצירת העומר דאי נקצר ביום כשר אמאי דחי שבת נקצריה מערב שבת ע\"כ. ובאמת אין ראיה זו נכונה מכמה טעמים חדא דהרי מבואר מדברי השאגת אריה סי' נ\"ב דהוכיח מתוס' דשם דדוקא גבי קדשים אמרינן הכי דבעינן בהו דומיא דתמיד שאי אפשר מערב שבת וגם לאחר שבת שזמנו קבוע ביום השבת אבל במילה לא בעינן שתהא דומיא דתמיד ומשו\"ה דחיא שבת בזמנה דהיינו ביום ח' שהוא כמצותו אף אי נימא דכשר בדיעבד אם מל קודם לכן. וא\"כ מהאי טעמא נמי אע\"פ שאפשר למול אחר שבת דחי שבת כדי למול בזמנו כמצותו. וכ\"כ בס' מנחת כהן.
ועוד כתב שם דאף גבי עומר לא בעינן דומיא דתמיד רק למאן דיליף ליה מבמועדו אבל למ\"ד דיליף לעומר דדחי שבת מקרא דתקריב לא בעיא ביה דומיא דתמיד. וכן רבינו בהלכות תמידין פסק נמי גבי עומר דדחי שבת ואם נקצר ביום כשר ודלא כסוגיא דמנחות והוא מטעמא דאמרן. ועוד יתבאר שם כמה טעמים לדעת רבינו. ולפ\"ז בלא\"ה אין להביא ראיה מסוגיא הנזכרת דלא קיי\"ל כוותה. ועוד דמשום דאפשר למול למחר אין לנו לומר שימתין וישהה המצוה דאפילו במצוה שאין זמנה קבוע כלל כתב בחידושי הרשב\"א בשם הרמב\"ן בפ\"ב דשבת דדחיא ללא תעשה עכשיו אע\"פ שאם ימתין למחר יכול לקיים המצוה בלא שום דחיית ל\"ת אפ\"ה מוטב לקיימה עכשיו ע\"י דחיית ל\"ת. וא\"כ כ\"ש דמצוה שזמנה קבוע שדוחה לל\"ת כדי לקיימה בזמנה ולא מגרע כחה במה שיכול לקיימה לאחר זמנה. ומשו\"ה גבי מילה נמי אתי שפיר דדחיא שבת בזמנה אע\"פ שאפשר לאחר השבת. [ומ\"ש התוספות בפסחים (דף ס\"ט) גבי הזאה דתרומה דלא דחיא שבת לר' אליעזר ולא ילפא מהזאה דפסח דדחיא משום דאפשר לקיים מצות אכילת תרומה לאחר שבת היינו משום דילפא מפסח בעינן דומיא דפסח ועוד דאכילת תרומה איקרי עבודה כדאיתא סוף פ\"ו דפסחים. אבל בעלמא אף עשה שאין זמנה קבוע דוחה ל\"ת אף דאפשר לקיים אח\"כ בלא דחייה וכ\"ש מילה שדוחה שבת בזמנה אף דאפשר אח\"כ. ושוב מצאתי בס' המקנה שהוכיח כן דהחיוב על האב הוא אף לאחר ח' מהא דכתיב גבי פסח המול לכם כל זכר ואיירי גם לאח\"ז. וכן הוכיח ממ\"ש תוס' בקידושין (דף כ\"ט) דמילה לא הוי מצות עשה שהזמן גרמא כיון דלאחר ח' אין לה הפסק [אמר נפתלי לא זכינו גם כאן לאורו ונמחק איזה שורות מכתבי הקדש] ועיי' בתשובות ר' אליהו בן חיים סי' ל\"ט דכתב נמי הכי].
ומ\"ש רבינו מצוה על האב למול את בנו. סתמא כפירושו משמע דדוקא האב הוא דחייב למול את בנו אבל האם אינה חייבת למול את בנה והכי איתא בהדיא פ\"ק דקידושין ומפיק לה התם מקרא דכתוב כאשר צוה אותו אלהים אותו ולא אותה. ומ\"מ צריך טעם דלמה לא כתבו רבינו בפירוש כמו שהזכירו בגמרא וגם יליף מקרא. ולכאורה י\"ל על פי מ\"ש התוס' שם דלמה לי קרא דתיפו\"ל דמילה מצות עשה שהזמן גרמא היא שאין מלין אלא ביום ונשים פטורות. ותירצו דאתיא כמ\"ד בפ' הערל דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה ע\"כ. ולפ\"ז רבינו לשיטתו דפסק דמילה שלא בזמנה נמי אינו נוהגת אלא ביום פשיטא דנשים פטורות משום דהוי מ\"ע שהזמן גרמא ולכך לא הוצרך לפרשו. אמנם אין דברי התוס' הנזכר מוכרחין די\"ל דלכו\"ע לא הוי מילה זמן גרמא משום דהלילה אינו מבטל המצוה אלא מפסיק ולמחר חוזר וניעור אותה המצוה בעצמה. וכמ\"ש הטורי אבן בחגיגה ובחידושי שם הבאתי ראיה לזה מהרוקח וגם ממ\"ש רבינו ריש הל' ב\"ה עיי\"ש. אלא י\"ל דעת רבינו דסמך עצמו אכללא דכייל בפסקיו לעיל בהלכות ע\"ז פי\"ב דכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן נשים פטורות חוץ מקידוש היום וכו'. ומשמע דמלבד מה שפרט בחוץ הוי בכלל. והא דאמרינן דאין למידין מן הכללות היינו דוקא במשנה או בברייתא אבל בדברי הגמ' למידין. והוא הדין בדברי הפוסקים למידין.
[ועיין בכ\"מ שכתב דצריך טעם על שלא מנה רבינו למצות עשה בפני עצמה עיי\"ש. ונ\"ל דיש להוכיח מהא דיבמות (דף מ\"ח ע\"ב) מפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא התם. דש\"מ דאף לר\"ע דאוסר התם אין נחשב למצוה בפני עצמה דא\"כ תקשי דלר\"י חסר מתרי\"ג מצות. וכה\"ג הקשו התוס' בסוטה (דף ג') וגדולה מזו כתבו תוס' בשם ריב\"ן דגם לר\"ע אינה מצוה מן התורה רק מדרבנן]." + ], + [ + "ובכל יום ויום שיעבור עליו משיגדיל ולא ימול את עצמו הוא מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד. והראב\"ד כתב דבכל יום עומד באיסור כרת ונראה דגם הראב\"ד מודה דכי מל עצמו מפטר מכרת של כל יום שהיה עליו מכבר וכדמשמע נמי מדברי הכ\"מ. ויש לי להביא ראיה מסוגיא דזבחים (דף ק\"ו ע\"ב) דמקשה אהא דתנן הפסח והמילה מצות עשה תיתי בק\"ו ממותיר מה מותיר שלא ענש הזהיר פסח ומילה שענש אינו דין שהזהיר ומסיק דאיכא למפרך מה למותיר שכן אין לו תקנה תאמר בפסח שיש לו תקנה ופרש\"י בתשלומי פסח שני. משמע דמילה נמי יש לה תקנה כשמל לבסוף למפטר מכרת שכבר עבר דומיא דפסח שיש לו תשלומין על שעבר בראשון. ועוד דאי על להבא משמל ואילך בכה\"ג גם למותיר יש תקנה ללאו כשיקיים עשה דבאש תשרופו דהא לאו דלא תותירו הוא ניתק לעשה כדאיתא בכמה דוכתי. וא\"כ הא דקאמר דמותיר אין תקנה ללאו שלו היינו למה שעבר קודם שקיים העשה דלא מתקן רק מזמן שמקיים העשה ואילך וכדמוכח ממ\"ש רבינו בפי\"ד מהלכות גזילה ועיי\"ש בלח\"מ ובשאגת אריה סי' פ'. וא\"כ על כרחך דפסח ומילה שיש להן תקנה טפי היינו שמתקן גם למפרע. ולדעת רבינו אתי שפיר טפי דגבי מילה א\"צ תקנה למפרע ומשו\"ה קאמר תאמר בפסח שיש לו תקנה ושביק למילה משום דקילא טפי מפסח דעובר מיד. [וממ\"ש התוס' בשבת (דף קל\"א סוף ע\"א) משמע נמי כרבינו מדכתבו דמילה אם עבר זמנה אינה בטילה שאותה מצוה עצמה שהוא מחויב בח' הוא עושה בט' משמע דליכא חיוב מה שעבר ולא מל].
והנה מדברי התוס' במכות (דף י\"ד) משמע כדברי הראב\"ד דמסקי דלעולם כל זמן שלא מל עונש כרת עליו. אך קשה לי דתקשי לדעת רבינו קושיית התוספות שם במכות דלמה לי היקשא דקאמר התם דאיתקש כל התורה לעבודת אלילים לענין קרבן דמה ע\"א שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי פסח ומילה דקום עשה נינהו ומשו\"ה לא מייתי קרבן על ביטול עשייתם. דתיפוק ליה גבי מילה מדאיתא בתורת כהנים דבעינן דומיא דע\"א שיש בה כרת ומילה הא לא הויא בכרת דלעולם לא יתברר שיהא בכרת עד שימות. והם תירצו דלעולם וכו'. וכמ\"ש והיינו כהראב\"ד. אבל לדעת רבינו דס\"ל כסברתם בקושייתם א\"כ הקושיא במקומה עומדת. וצ\"ל דהיינו טעמא דנקט גבי מילה טעמא דקום עשה משום דבלא\"ה אצטריך ליה מחמת פסח ונקט חד טעמא לתרווייהו. דאילו טעמא דכרת לא שייך גבי פסח דכרת דידיה הוי דומיא דע\"א דיש עליו עונש כרת מיד כל זמן שלא השלים בשני וכה\"ג שתירצו גבי מילה. ואע\"ג דהתם אין תקנה וגבי מילה ופסח יש תקנה מ\"מ כיון שחל עליו מיד העונש כרת לא ממעטינן אי לאו משום טעמא דלא דמי להתם כלל דשב ואל תעשה היא לאפוקי פסח ומילה וכו'.
ועל דרך זה י\"ל ג\"כ מה שהקשו תוס' עוד במכות דאמאי לא ממעט פסח ומילה מקרבן מדתניא בתו\"כ ועשה אחת וגו' יצא מסית ומדיח ומקלל אביו ואמו ועדים זוממין שאין בהם מעשה ואין בהן קרבן והוא הדין לפסח ומילה דאי ממנע ולא עביד ליכא מעשה וכן הקשו בזבחים (דף ק\"ו ע\"א) וכה\"ג הקשה הלח\"מ ריש פ\"ו מהלכות ע\"ז על מ\"ש רבינו בריש הלכות שגגות דפסח ומילה אין בהן קרבן מפני שהן מצות עשה ותיפוק ליה דלית בהו מעשה וכמ\"ש שם גבי מגדף דפטור משום שאין בו מעשה. ונאמר לעושה בשגגה וכו'. ולא זכר שהיא קושיית התוס' בזבחים. אמנם יש לי ליישב על דרך הנזכר דנקט טעמא דמצות עשה שהוא שוה בשניהם בפסח ובמילה אבל טעם דמעשה אינו רק גבי פסח ולא במילה דהא משכחת בה דעביד מעשה וכגון שמשך ערלתו ובגוונא דאיכא איסור כרת דאורייתא וכמו שנתבאר לעיל בהלכות תשובה פ\"ג אהא שכתב רבינו שישראל המושך ערלתו נכרת דהיינו כגון שנולד מהול ולא נימול כלל ואח\"כ משך ערלתו דהוי כאינו מהול מן התורה ועיי\"ש שהבאתי ראיות הרבה לזה. ועוד יתבאר בזה בסוף הלכות אלו ובחידושי ליבמות (דף ע\"ב) הארכתי בזה והוכחתי כן גם מדברי התוס' שם עיי\"ש באורך בסוף דבריהם וא\"כ היינו דלא נקט הגמ' בשום דוכתא ורבינו בריש הלכות שגגות למפטר פסח ומילה מקרבן מטעם שאין בביטולם מעשה. דזה לא שייך גבי משוך דעביד מעשה ומהאי טעמא נמי לא נקט טעמא דמילה משום דאינו בכרת עד שימות ולא דמי לע\"א דזה לא שייך בפסח אבל טעם דהן מצות עשה שייך בפסח ובמילה וגם במשוך ואע\"ג דשב ואל תעשה הוא שלא ימשוך ערלתו. מיהו התוס' במכות ובזבחים (דף ק\"ו) פירשו דפסח ומילה מצות עשה היינו שאין בהן אזהרה ולאו מפורש. וזה שייך גם במשוך דנהי דהוי מן התורה מ\"מ אין בו אזהרה ולאו מפורש רק מהלכה למשה מסיני או מאיזה ריבויא.
ומ\"ש רבינו דבכל יום וכו' משיגדיל מבטל מצות עשה. ואינו חייב כרת עד שימות. ומשמע דכי מת מיהא חייב כרת כל שהגדיל דהיינו מי\"ג שנה ואילך דנקרא גדול. ולכאורה קשה דהא קיי\"ל דבי\"ד של מעלה אין עונשין בפחות מבן כ' שנה וכה\"ג דקדק הרא\"מ בפרשת חיי שרה על מ\"ש רבינו בריש הלכות איסורי ביאה דגדול הבא על הערוה חייב כרת ופירש דקודם כ' אין הבי\"ד של מעלה מחייבין אותו כרת וכו'. ודבריו לא שייך כאן גבי מילה לפי דברי רבינו שאין עליו חיוב כרת מחיים רק כשמת וא\"כ הקושיא במקומה עומדת דמה שייך חיוב כרת כשמת קודם כ'. ונראה דמכאן ראיה למ\"ש בשו\"ת חכם צבי סי' מ\"ט דדוקא בעולם הזה אין עונשין בי\"ד של מעלה קודם כ' אבל בעוה\"ב עונשין ועוד יתבאר בעניין זה שם בהלכות א\"ב בס\"ד." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כשם שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת העבדים הכנענים דוחה את השבת אם חל ח' שלהן בשבת. ועיי' בכ\"מ מהיכן למד רבינו כן. ולי קשה על זה מסוגיא דאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל\"א) ושוין פי' ר' אליעזר וחכמים דפליגי במכשירי מילה ומצה ולולב ושופר אם דוחין את השבת מודו שאם צייץ לטליתו ועשה מזוזה לפתחו בשבת שהוא חייב ומסיק טעמא הואיל ובידו להפקירן ופירש\"י ונפקי מרשותיה ולאו עליה רמיא חובתיה ע\"כ. וא\"כ לא היה בדין דמילת עבדו תדחה שבת מהאי טעמא הואיל ובידו להפקירו ונפיק מרשותיה ותו לא רמיא חובתא דמילתו עליה. [ואפשר דרבינו לטעמיה אזיל דבפרק י\"ט דהלכות שבת מוכח מדבריו דגבי ציצית איכא טעם אחר שהיא מצות עשה שאין בה כרת ומשו\"ה אינה דוחה שבת וש\"מ דלא ס\"ל טעם זה דבידו להפקיר לעניין מצות] וי\"ל דלא מהני טעם זה רק לגבי מכשירי מצוה וכההיא דצייץ טליתו ועשה מזוזה דאינן אלא מכשירין דאפשר מערב שבת הוא דאמר דמטעם הואיל ובידו להפקירן ולפטר מחיובן מודה ר\"א דלא דחו שבת אבל במצוה גופה שאי אפשר מער\"ש וזמנה קבוע בשבת וכההיא דמילת עבדיו הנימולים לשמונה שפיר דוחין שבת ולא מיגרע כחה דמצוה מטעם זה דבידו להפקיר ולהפטר ממנה דגבי מצוה גופה שא\"א לקיימה בלא דחיית שבת לא דחינן להמצוה לגמרי מלקיימה מטעם הואיל דבידו למפטר ממנה ע\"י הפקר דמ\"מ אינו מקיים המצוה כלל ויש להביא ראיה לזה מהא דקיי\"ל בפ\"ק דיבמות דעשה דוחה לא תעשה וילפינן לה מכלאים בציצית. ואי איתא דטעמא דהואיל וכו' מגרע נמי כח דמצוה גופה. א\"כ תקשי דאמאי דוחה עשה דמצות ציצית ללאו דכלאים הא בידו להפקיר טליתו ולפטר מציצית וכדאמר בפרק ר\"א דמילה דלא דחי שבת ה\"נ לא הו\"ל לדחות לאו דכלאים דמה לי איסור שבת ומה לי איסור כלאים כיון דגרע כח המצוה מחמת הואיל גם איסור לאו דכלאים לא הו\"ל לדחות. אלא ש\"מ דההוא טעמא דהואיל אינו אלא לגבי מכשירין שאפשר מער\"ש בלא דחייה וכחה הוא דמגרע מטעם הואיל. אבל מצוה גופה שא\"א לקיימה בלא דחיית איסור דחיא שפיר בין איסור לאו ובין איסור שבת כשזמנה קבועה בו ואע\"פ שיכול לפטור מחיובה ע\"י תחבולה דהפקר מ\"מ דוחה לכל איסור כדי לקיימה בזמנה כאילו לא היה בידו תחבולה להפטר מחיובה.
עוד יש לי להביא ראיה מסוגיא דפ\"ק דקדושין (דף כ\"ט) גבי הא דתניא לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח\"כ עולה לרגל ר' יהודה אומר עולה לרגל ואח\"כ פודה את בנו ומפרש טעמא שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת וטעמא דרבנן מפרש התם דילפי מקרא דכתיב כל בכור בניך תפדה והדר ולא יראו פני ריקם ומשמע דלרבנן נמי אי לאו דגלי קרא הוו מודו לר\"י דמצות עליית רגל קודם ודוחה למצות פדיון הבן מיהא בשעתו שהוא יום שלשים. ואי איתא דמצוה שיכול למיעבד טצדקי להפטר ממנה אין בכחה לדחות מצוה אחרת א\"כ אמאי מצי דחי מצות עליית רגל למצות פדיון בשעתה דהא מצות עליית רגל בידו לפטור דהא אמר רבי אמי בפ\"ק דפסחים (דף ח' ע\"ב) דכל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אינו עולה לרגל. וא\"כ הרי בידו להפקיר לקרקע שלו ויפטר מעלייה לרגל ולפ\"ז אין טעם שתדחה עליית רגל לפדיון הבן מפני שעליית רגל היא מצוה עוברת דמיהו בידו להפקיע חובתה לגמרי. אלא ש\"מ דמ\"מ כיון שלא יקיים בזה המצוה ותעבור זמנה הקבוע בכח מצוה כזו לדחות לעשה גרוע ממנה או ללא תעשה כדין עשה אלימא בעלמא שדוחה לעשה קלה וללא תעשה. והוא הדין כשהיא ממין עשה הדוחה לשבת כגון מילת עבדים כנענים שהיו הנימולים לשמונה מצו דחיא אע\"ג דבידו לעשות טצדקי להפקירו להפטר ממנה כנ\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מילה שלא בזמנה אינה דוחה שני ימים טובים של ראש השנה. משמע דיו\"ט שני של גליות מילה שלא בזמנה דוחה אותו. וכ\"כ בהדיא בהגה\"ת מרדכי דפ' ר' אליעזר דמילה וכן דעת שארי פוסקיפ שהביא הש\"ך ביו\"ד סי' רס\"ו ופסק כן. ודע דמשמע מדברי הרא\"ש בתשובה שהוקשה לו מהא דגבי מת הקילו גם ביו\"ט שני של ר\"ה וא\"כ גם לעניין מילה אם היו מקילים בשל גליות היו מקילים גם בר\"ה והחזיק אחריו גם בתשובת נודע ביהודה חלק או\"ח סי' ל'. והוסיף להקשות על דברי רבינו דמה סברא יש להקל בשאר יו\"ט יותר מר\"ה מה שאינו תלוי ביומא אריכתא ור\"ה דחמיר משאר יו\"ט הוא רק לעניין יומא אריכתא. אבל עכ\"פ יו\"ט שני ספק הוא ע\"כ. ולק\"מ דרבינו אזיל לטעמיה שכתב בסוף פ' י' מהל' אבל שאין יו\"ט שני דרבנן דוחה עשה דאורייתא אבל יו\"ט שני של ר\"ה דוחה עשה דאורייתא מפני שהוא כיום ארוך. וכתב הכ\"מ דרבינו סובר דכיון דשני ימים של ר\"ה כיומא אריכתא נינהו הוי כאילו גם יום שני חשוב דאורייתא ע\"כ. ומשו\"ה ה\"נ גבי עשה דמילה שלא בזמנה יו\"ט שני של ר\"ה דוחה אותה. משא\"כ יו\"ט שני של גליות אין דוחה עשה דמילה. ואע\"פ שאפשר למול למחר מקרי שפיר דחייה כמ\"ש הפר\"ח בהל' יו\"ט ולא העמידו דבריהם של יו\"ט שני במקום עשה דמילה שלא בזמנה כמו שלא העמידו במקום עשה דאבילות. ואע\"ג דמילה הוא שב ואל תעשה וכה\"ג יש כח ביד חכמים וכו' הכא שאני כמו שיתבאר בהל' חמץ. והא דגבי מת הקילו גם ביו\"ט שני של ר\"ה. דכבוד הבריות שאני דגדול כבוד הבריות." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "יש ציצין המעכבין את המילה כיצד אם נשאר מעור הערלה עור החופה רוב גובהה של עטרה הרי זה ערל כמו שהיה. ומיהו נראה שאינו חייב כרת רק על עיקר המילה כשלא מל כלל ולא על ציצין המעכבין דהא כרת גבי ערל זכר אשר לא ימול כתיב וציצין לאו מהאי קרא משתמע כלל רק מרבויא דהמול ימול כדאיתא ביבמות (דף ע\"ב) וכבר הוכיח המל\"מ בפ\"ג דשגגות שאין עונשין כרת על רבוי עיי\"ש. ונראה שזהו כוונת רב אשי דקאמר בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל\"ג ע\"ב) גדול בהדיא כתיב וערל זכר אשר לא ימול דמשמע רק שלא ימול כלל. ובזה נסתלק מה שהקשו התוס' שם. ודע דכה\"ג פירש בס' צדה לדרך בפרשת משפטים אהא דאיתא בקידושין ובמכילתא הרי כבר אמור דהיינו דנאמר שם בהיפך מדכאן עיי\"ש וה\"נ דקאמר בהדיא כתיב. וכן נסתלק מה שהקשה בס' קקיון דיונה דאימא דקמ\"ל דאף על ציצין חייב כרת. ומ\"ש בס' הנזכר דציצין דומין לפריעה דתנן מל ולא פרע כאלו לא מל אין הנדון דומה לראיה. דלא פרע כלל הרי שלא עשה שום מעשה ממצות פריעה. משא\"כ במל וחתך העור ועשה מעשה ממצות חיתוך אלא שנשאר ציצין אפשר דאינו חייב כרת.
ואם נאמר כן לחלק בין פריעה לציצין תתיישב תמיהת התוס' בסוף פ' ר' אליעזר דמילה דמאי צ\"ל מל ולא פרע כיון דתנא בשר החופה וכו' מעכב. ולפי מ\"ש אתי שפיר דבשר החופה אע\"ג דמעכב לעניין שלא קיים מצות עשה דמילה ואסור בתרומה אבל אינו חייב כרת להכי תנא דלא פרע הוי כאילו לא מל וחייב כרת. ומצינו דלשון עכבה לא הוי ממש כמ\"ש תוס' ביבמות (דף מ' ע\"א) וזבחים (דף ק' ע\"ב). ואע\"ג דלמ\"ד ביבמות (דף ע\"א ע\"ב) שלא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו וכל עיקר של מצות פריעה יליף לה מקרא דדברי קבלה דכתיב גבי יהושע ושוב מול את בני ישראל. א\"כ אין לחייב כרת גם על לא פרע את המילה י\"ל על פי מ\"ש הריטב\"א דגם משה רבינו ע\"ה נצטוה שיעשה כן כשנכנס לארץ ונגמר הדבר ע\"י יהושע. ואף לפי מ\"ש התוס' התם דפריעה הוי הלכה למשה מסיני ויהושע אסמכיה אקרא מ\"מ אין לחייב כרת על הלכה. י\"ל דמצינו כה\"ג דמחייבין מיתה בידי שמים מקרא דברי קבלה ואמרינן דגמרא גמיר לה ואסמכיה הנביא אקרא בסוף פ\"ב דסנהדרין וכן בהלמ\"מ מצינו כה\"ג כמ\"ש הר\"ן בשבת שבא הלמ\"מ לפרש מ\"ש בקרא וה\"נ באה ההלכה לומר דלא פרע כאלו לא מל לגמרי כמ\"ש התוס' יו\"ט וא\"כ ממילא חייב כרת כשלא פרע כלל ומצאתי בירושלמי אהא דלא פרע וכו' דמסיים תני וענוש כרת.
ועוד נראה דלא קיי\"ל כותיה דההוא מ\"ד דיבמות דס\"ל דלא ניתנה פריעה לאברהם אבינו. ויש לי להוכיח כן מהסוגיא דפ\"ק דיבמות (דף ה') גבי הא דאמר מה למילה שדוחה שבת שכן ישנה לפני הדבור. ואי איתא דלא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו הרי לא נאמרה לפני הדיבור רק מצות חיתוך בשר בלא פריעה ומצוה זו לבד לא דחי שבת לדידן דלא הוי רק פלגא דמצוה וכדמוכח בשבת (דף קל\"ב ע\"ב) ומאי דדחי שבת לדידן הוא מילה עם פריעה דוקא וא\"כ לא הוי עשה דקודם הדבור כלל כיון דמצות פריעה שהוא עיקר הדוחה לשבת לא ניתנה לאברהם אבינו אלא ודאי ש\"מ דס\"ל לסתמא דגמ' דמצות פריעה ג\"כ ניתנה לאברהם אבינו וא\"כ אפשר לחייב כרת עליה. וכן יש להוכיח ממ\"ש רבינו בהל' מלכים דבני קטורה חייבים במילה והוא מקרא שנאמר לאברהם אבינו כדאיתא בפרק ד' מיתות ואי איתא דפריעה לא ניתנה לאברהם אבינו הול\"ל דגם בני קטורה לא נצטוו עכשיו בפריעה ומדסתם רבינו משמע דחייבין במילה ופריעה וש\"מ דלא קיי\"ל כרב דאמר לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו וטעמא כדאמרן. וזה דלא כנראה מדברי השאגת אריה סי' מ\"ט דליכא דפליג אההיא דלא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו ובני קטורה אינם חייבים בפריעה לכו\"ע וליתא. וכן בירושלמי יבמות ובבראשית רבה דריש המול ימול לפריעה הרי דס\"ל דניתנה לאברהם אבינו." + ], + [ + "המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין ובין על ציצין שאין מעכבין פירש על ציצין המעכבין חוזר ועל ציצין שאין מעכבין אינו חוזר. והיינו אפי' בחול אינו מחוייב לחזור על ציצין שאין מעכבין כשפירש אלא דבשבת איסורא נמי איכא. וכ\"כ הכ\"מ לקמן בדין ו'. אלא שמ\"ש שם שיצא כן לרבינו מברייתא דאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל\"ג ע\"ב) כלשון רבינו ומפרש לה בין בחול ובין בשבת לכאורה לא משמע כן בסוגיא שם וכבר הרגיש בזה השאגת אריה בסי' נ'. והאריך בזה ליישב הסוגיא דשבת לדעת רבינו. והוא דס\"ל דלרבנן דר' יוסי במנחות גבי לחם הפנים דאמרי אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה משום שנאמר לפני ה' תמיד. משמע דכל שפירש ואינו עוסק תו במצוה הויא אתחלתא אחריתא כשחוזר עליה משום דבר שאינו מעכב. וכיון דהוי אתחלתא אחריתא אין בו משום התנאה לפניו במצוות אא\"כ עדיין עוסק ולא פירש מהמצוה ויש לי להביא ראיה לזה מדתניא בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ו) גבי נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרין ומלין אותו שנייה. משמע דדוקא על ציצין המעכבין הוא דחוזרין הא על שאינן מעכבין אינו חוזר כשפירש. והא ודאי בחול איירי ולעניין חיוב לחזור או לא. דאילו בשבת ולענין היתר לחזור או לא על כרחך לא איירי התם שאין מילתו דוחה שבת כלל. וא\"כ ש\"מ דגם כן בחול ליכא חיובא לחזור על ציצין שאינן מעכבין." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל ישראל המיפר בריתו של אברהם אבינו והניח ערלתו או משכה אע\"פ שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעוה\"ב. הכ\"מ הראה מקורו למתניתין דאבות. אך אין זה מספיק לכל דברי רבינו. דשם לא נזכר דמשך ערלתו אין לו חלק לעוה\"ב וגדולה מזו הקשה בס' מעשה רוקח דרבינו סותר דברי עצמו שכתב בהל' תרומות דמשוך מותר לאכול תרומה מן התורה ואין אסור אלא מדברי סופרים מפני שנראה כאינו מהול ואיך כתב כאן שאין לו חלק לעוה\"ב דמשמע דמה\"ת הוא כאינו מהול. וכבר כתבתי בזה לעיל ובפ\"ג דתשובה דמשכחת לה משוך מה\"ת כגון שנולד מהול ולא נמהל מעולם ואח\"כ משך ערלתו. ובהכי איירי רבינו כאן. ומקור לזה מבואר בירושלמי פ\"א דפאה ופרק חלק דמושך לו ערלה אין לו חלק לעוה\"ב. ועפ\"ז יש ליישב ג\"כ מ\"ש הראנ\"ח דמילה הוה נמי שב ואל תעשה דמי שהוא מצווה על המילה מצווה ג\"כ שלא ימשוך ערלתו והקשה עליו המל\"מ בהל' מלכים פ\"י דזה שמשוך צריך לחזור ולמול אינו אלא מדרבנן. ולפי מ\"ש אתי שפיר ולק\"מ דדוקא בשכבר מל ואח\"כ משך ערלתו א\"צ לחזור ולמול פעם ב' מה\"ת אבל אם לא נימול ולא קיים מצות מילה מעולם מה\"ת צריך למול כשנמשכה ערלתו וכנ\"ל." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..75458b2d414ffb4823662c732b6588ef2bd762ee --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,74 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Circumcision", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Circumcision", + "text": [ + [ + [ + "מצוה על האב למול את בנו. מדסתם רבינו משמע דאף אם עבר ולא מלו האב בזמנו ביום ח' מצוה עליו למולו אח\"כ. וכ\"כ רבינו בהדיא בפירוש המשנה סוף פ' ר' אליעזר דמילה. וכן פרש\"י בשבת (דף קל\"א ע\"ב) וכן משמע מדברי התוס' שם (ע\"א) שכתבו דמילה אם עבר זמנה אינה בטלה שאותה מצוה עצמה שהוא מחוייב בשמיני הוא עושה בתשיעי. וכ\"כ הראנ\"ח בתשובה סי' ל\"ט. ובס' המקנה בפ\"ק דקדושין ועיי\"ש ודלא כמ\"ש בס' יד המלך דאין מצות מילה מוטל על האב אלא ביום ח' דוקא והוא נגד כל הנך פוסקים הנזכרים ומ\"ש בס' הנזכר הוכחה לזה דאי איתא דהמצוה הוי נמי אח\"כ אמאי קיי\"ל דמילה דיום ח' דוחה שבת נמהליה אח\"כ וכה\"ג אמר במנחות (דף ע\"ב) גבי קצירת העומר דאי נקצר ביום כשר אמאי דחי שבת נקצריה מערב שבת ע\"כ. ובאמת אין ראיה זו נכונה מכמה טעמים חדא דהרי מבואר מדברי השאגת אריה סי' נ\"ב דהוכיח מתוס' דשם דדוקא גבי קדשים אמרינן הכי דבעינן בהו דומיא דתמיד שאי אפשר מערב שבת וגם לאחר שבת שזמנו קבוע ביום השבת אבל במילה לא בעינן שתהא דומיא דתמיד ומשו\"ה דחיא שבת בזמנה דהיינו ביום ח' שהוא כמצותו אף אי נימא דכשר בדיעבד אם מל קודם לכן. וא\"כ מהאי טעמא נמי אע\"פ שאפשר למול אחר שבת דחי שבת כדי למול בזמנו כמצותו. וכ\"כ בס' מנחת כהן.
ועוד כתב שם דאף גבי עומר לא בעינן דומיא דתמיד רק למאן דיליף ליה מבמועדו אבל למ\"ד דיליף לעומר דדחי שבת מקרא דתקריב לא בעיא ביה דומיא דתמיד. וכן רבינו בהלכות תמידין פסק נמי גבי עומר דדחי שבת ואם נקצר ביום כשר ודלא כסוגיא דמנחות והוא מטעמא דאמרן. ועוד יתבאר שם כמה טעמים לדעת רבינו. ולפ\"ז בלא\"ה אין להביא ראיה מסוגיא הנזכרת דלא קיי\"ל כוותה. ועוד דמשום דאפשר למול למחר אין לנו לומר שימתין וישהה המצוה דאפילו במצוה שאין זמנה קבוע כלל כתב בחידושי הרשב\"א בשם הרמב\"ן בפ\"ב דשבת דדחיא ללא תעשה עכשיו אע\"פ שאם ימתין למחר יכול לקיים המצוה בלא שום דחיית ל\"ת אפ\"ה מוטב לקיימה עכשיו ע\"י דחיית ל\"ת. וא\"כ כ\"ש דמצוה שזמנה קבוע שדוחה לל\"ת כדי לקיימה בזמנה ולא מגרע כחה במה שיכול לקיימה לאחר זמנה. ומשו\"ה גבי מילה נמי אתי שפיר דדחיא שבת בזמנה אע\"פ שאפשר לאחר השבת. [ומ\"ש התוספות בפסחים (דף ס\"ט) גבי הזאה דתרומה דלא דחיא שבת לר' אליעזר ולא ילפא מהזאה דפסח דדחיא משום דאפשר לקיים מצות אכילת תרומה לאחר שבת היינו משום דילפא מפסח בעינן דומיא דפסח ועוד דאכילת תרומה איקרי עבודה כדאיתא סוף פ\"ו דפסחים. אבל בעלמא אף עשה שאין זמנה קבוע דוחה ל\"ת אף דאפשר לקיים אח\"כ בלא דחייה וכ\"ש מילה שדוחה שבת בזמנה אף דאפשר אח\"כ. ושוב מצאתי בס' המקנה שהוכיח כן דהחיוב על האב הוא אף לאחר ח' מהא דכתיב גבי פסח המול לכם כל זכר ואיירי גם לאח\"ז. וכן הוכיח ממ\"ש תוס' בקידושין (דף כ\"ט) דמילה לא הוי מצות עשה שהזמן גרמא כיון דלאחר ח' אין לה הפסק [אמר נפתלי לא זכינו גם כאן לאורו ונמחק איזה שורות מכתבי הקדש] ועיי' בתשובות ר' אליהו בן חיים סי' ל\"ט דכתב נמי הכי].
ומ\"ש רבינו מצוה על האב למול את בנו. סתמא כפירושו משמע דדוקא האב הוא דחייב למול את בנו אבל האם אינה חייבת למול את בנה והכי איתא בהדיא פ\"ק דקידושין ומפיק לה התם מקרא דכתוב כאשר צוה אותו אלהים אותו ולא אותה. ומ\"מ צריך טעם דלמה לא כתבו רבינו בפירוש כמו שהזכירו בגמרא וגם יליף מקרא. ולכאורה י\"ל על פי מ\"ש התוס' שם דלמה לי קרא דתיפו\"ל דמילה מצות עשה שהזמן גרמא היא שאין מלין אלא ביום ונשים פטורות. ותירצו דאתיא כמ\"ד בפ' הערל דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה ע\"כ. ולפ\"ז רבינו לשיטתו דפסק דמילה שלא בזמנה נמי אינו נוהגת אלא ביום פשיטא דנשים פטורות משום דהוי מ\"ע שהזמן גרמא ולכך לא הוצרך לפרשו. אמנם אין דברי התוס' הנזכר מוכרחין די\"ל דלכו\"ע לא הוי מילה זמן גרמא משום דהלילה אינו מבטל המצוה אלא מפסיק ולמחר חוזר וניעור אותה המצוה בעצמה. וכמ\"ש הטורי אבן בחגיגה ובחידושי שם הבאתי ראיה לזה מהרוקח וגם ממ\"ש רבינו ריש הל' ב\"ה עיי\"ש. אלא י\"ל דעת רבינו דסמך עצמו אכללא דכייל בפסקיו לעיל בהלכות ע\"ז פי\"ב דכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן נשים פטורות חוץ מקידוש היום וכו'. ומשמע דמלבד מה שפרט בחוץ הוי בכלל. והא דאמרינן דאין למידין מן הכללות היינו דוקא במשנה או בברייתא אבל בדברי הגמ' למידין. והוא הדין בדברי הפוסקים למידין.
[ועיין בכ\"מ שכתב דצריך טעם על שלא מנה רבינו למצות עשה בפני עצמה עיי\"ש. ונ\"ל דיש להוכיח מהא דיבמות (דף מ\"ח ע\"ב) מפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא התם. דש\"מ דאף לר\"ע דאוסר התם אין נחשב למצוה בפני עצמה דא\"כ תקשי דלר\"י חסר מתרי\"ג מצות. וכה\"ג הקשו התוס' בסוטה (דף ג') וגדולה מזו כתבו תוס' בשם ריב\"ן דגם לר\"ע אינה מצוה מן התורה רק מדרבנן]." + ], + [ + "ובכל יום ויום שיעבור עליו משיגדיל ולא ימול את עצמו הוא מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד. והראב\"ד כתב דבכל יום עומד באיסור כרת ונראה דגם הראב\"ד מודה דכי מל עצמו מפטר מכרת של כל יום שהיה עליו מכבר וכדמשמע נמי מדברי הכ\"מ. ויש לי להביא ראיה מסוגיא דזבחים (דף ק\"ו ע\"ב) דמקשה אהא דתנן הפסח והמילה מצות עשה תיתי בק\"ו ממותיר מה מותיר שלא ענש הזהיר פסח ומילה שענש אינו דין שהזהיר ומסיק דאיכא למפרך מה למותיר שכן אין לו תקנה תאמר בפסח שיש לו תקנה ופרש\"י בתשלומי פסח שני. משמע דמילה נמי יש לה תקנה כשמל לבסוף למפטר מכרת שכבר עבר דומיא דפסח שיש לו תשלומין על שעבר בראשון. ועוד דאי על להבא משמל ואילך בכה\"ג גם למותיר יש תקנה ללאו כשיקיים עשה דבאש תשרופו דהא לאו דלא תותירו הוא ניתק לעשה כדאיתא בכמה דוכתי. וא\"כ הא דקאמר דמותיר אין תקנה ללאו שלו היינו למה שעבר קודם שקיים העשה דלא מתקן רק מזמן שמקיים העשה ואילך וכדמוכח ממ\"ש רבינו בפי\"ד מהלכות גזילה ועיי\"ש בלח\"מ ובשאגת אריה סי' פ'. וא\"כ על כרחך דפסח ומילה שיש להן תקנה טפי היינו שמתקן גם למפרע. ולדעת רבינו אתי שפיר טפי דגבי מילה א\"צ תקנה למפרע ומשו\"ה קאמר תאמר בפסח שיש לו תקנה ושביק למילה משום דקילא טפי מפסח דעובר מיד. [וממ\"ש התוס' בשבת (דף קל\"א סוף ע\"א) משמע נמי כרבינו מדכתבו דמילה אם עבר זמנה אינה בטילה שאותה מצוה עצמה שהוא מחויב בח' הוא עושה בט' משמע דליכא חיוב מה שעבר ולא מל].
והנה מדברי התוס' במכות (דף י\"ד) משמע כדברי הראב\"ד דמסקי דלעולם כל זמן שלא מל עונש כרת עליו. אך קשה לי דתקשי לדעת רבינו קושיית התוספות שם במכות דלמה לי היקשא דקאמר התם דאיתקש כל התורה לעבודת אלילים לענין קרבן דמה ע\"א שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי פסח ומילה דקום עשה נינהו ומשו\"ה לא מייתי קרבן על ביטול עשייתם. דתיפוק ליה גבי מילה מדאיתא בתורת כהנים דבעינן דומיא דע\"א שיש בה כרת ומילה הא לא הויא בכרת דלעולם לא יתברר שיהא בכרת עד שימות. והם תירצו דלעולם וכו'. וכמ\"ש והיינו כהראב\"ד. אבל לדעת רבינו דס\"ל כסברתם בקושייתם א\"כ הקושיא במקומה עומדת. וצ\"ל דהיינו טעמא דנקט גבי מילה טעמא דקום עשה משום דבלא\"ה אצטריך ליה מחמת פסח ונקט חד טעמא לתרווייהו. דאילו טעמא דכרת לא שייך גבי פסח דכרת דידיה הוי דומיא דע\"א דיש עליו עונש כרת מיד כל זמן שלא השלים בשני וכה\"ג שתירצו גבי מילה. ואע\"ג דהתם אין תקנה וגבי מילה ופסח יש תקנה מ\"מ כיון שחל עליו מיד העונש כרת לא ממעטינן אי לאו משום טעמא דלא דמי להתם כלל דשב ואל תעשה היא לאפוקי פסח ומילה וכו'.
ועל דרך זה י\"ל ג\"כ מה שהקשו תוס' עוד במכות דאמאי לא ממעט פסח ומילה מקרבן מדתניא בתו\"כ ועשה אחת וגו' יצא מסית ומדיח ומקלל אביו ואמו ועדים זוממין שאין בהם מעשה ואין בהן קרבן והוא הדין לפסח ומילה דאי ממנע ולא עביד ליכא מעשה וכן הקשו בזבחים (דף ק\"ו ע\"א) וכה\"ג הקשה הלח\"מ ריש פ\"ו מהלכות ע\"ז על מ\"ש רבינו בריש הלכות שגגות דפסח ומילה אין בהן קרבן מפני שהן מצות עשה ותיפוק ליה דלית בהו מעשה וכמ\"ש שם גבי מגדף דפטור משום שאין בו מעשה. ונאמר לעושה בשגגה וכו'. ולא זכר שהיא קושיית התוס' בזבחים. אמנם יש לי ליישב על דרך הנזכר דנקט טעמא דמצות עשה שהוא שוה בשניהם בפסח ובמילה אבל טעם דמעשה אינו רק גבי פסח ולא במילה דהא משכחת בה דעביד מעשה וכגון שמשך ערלתו ובגוונא דאיכא איסור כרת דאורייתא וכמו שנתבאר לעיל בהלכות תשובה פ\"ג אהא שכתב רבינו שישראל המושך ערלתו נכרת דהיינו כגון שנולד מהול ולא נימול כלל ואח\"כ משך ערלתו דהוי כאינו מהול מן התורה ועיי\"ש שהבאתי ראיות הרבה לזה. ועוד יתבאר בזה בסוף הלכות אלו ובחידושי ליבמות (דף ע\"ב) הארכתי בזה והוכחתי כן גם מדברי התוס' שם עיי\"ש באורך בסוף דבריהם וא\"כ היינו דלא נקט הגמ' בשום דוכתא ורבינו בריש הלכות שגגות למפטר פסח ומילה מקרבן מטעם שאין בביטולם מעשה. דזה לא שייך גבי משוך דעביד מעשה ומהאי טעמא נמי לא נקט טעמא דמילה משום דאינו בכרת עד שימות ולא דמי לע\"א דזה לא שייך בפסח אבל טעם דהן מצות עשה שייך בפסח ובמילה וגם במשוך ואע\"ג דשב ואל תעשה הוא שלא ימשוך ערלתו. מיהו התוס' במכות ובזבחים (דף ק\"ו) פירשו דפסח ומילה מצות עשה היינו שאין בהן אזהרה ולאו מפורש. וזה שייך גם במשוך דנהי דהוי מן התורה מ\"מ אין בו אזהרה ולאו מפורש רק מהלכה למשה מסיני או מאיזה ריבויא.
ומ\"ש רבינו דבכל יום וכו' משיגדיל מבטל מצות עשה. ואינו חייב כרת עד שימות. ומשמע דכי מת מיהא חייב כרת כל שהגדיל דהיינו מי\"ג שנה ואילך דנקרא גדול. ולכאורה קשה דהא קיי\"ל דבי\"ד של מעלה אין עונשין בפחות מבן כ' שנה וכה\"ג דקדק הרא\"מ בפרשת חיי שרה על מ\"ש רבינו בריש הלכות איסורי ביאה דגדול הבא על הערוה חייב כרת ופירש דקודם כ' אין הבי\"ד של מעלה מחייבין אותו כרת וכו'. ודבריו לא שייך כאן גבי מילה לפי דברי רבינו שאין עליו חיוב כרת מחיים רק כשמת וא\"כ הקושיא במקומה עומדת דמה שייך חיוב כרת כשמת קודם כ'. ונראה דמכאן ראיה למ\"ש בשו\"ת חכם צבי סי' מ\"ט דדוקא בעולם הזה אין עונשין בי\"ד של מעלה קודם כ' אבל בעוה\"ב עונשין ועוד יתבאר בעניין זה שם בהלכות א\"ב בס\"ד." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כשם שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת העבדים הכנענים דוחה את השבת אם חל ח' שלהן בשבת. ועיי' בכ\"מ מהיכן למד רבינו כן. ולי קשה על זה מסוגיא דאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל\"א) ושוין פי' ר' אליעזר וחכמים דפליגי במכשירי מילה ומצה ולולב ושופר אם דוחין את השבת מודו שאם צייץ לטליתו ועשה מזוזה לפתחו בשבת שהוא חייב ומסיק טעמא הואיל ובידו להפקירן ופירש\"י ונפקי מרשותיה ולאו עליה רמיא חובתיה ע\"כ. וא\"כ לא היה בדין דמילת עבדו תדחה שבת מהאי טעמא הואיל ובידו להפקירו ונפיק מרשותיה ותו לא רמיא חובתא דמילתו עליה. [ואפשר דרבינו לטעמיה אזיל דבפרק י\"ט דהלכות שבת מוכח מדבריו דגבי ציצית איכא טעם אחר שהיא מצות עשה שאין בה כרת ומשו\"ה אינה דוחה שבת וש\"מ דלא ס\"ל טעם זה דבידו להפקיר לעניין מצות] וי\"ל דלא מהני טעם זה רק לגבי מכשירי מצוה וכההיא דצייץ טליתו ועשה מזוזה דאינן אלא מכשירין דאפשר מערב שבת הוא דאמר דמטעם הואיל ובידו להפקירן ולפטר מחיובן מודה ר\"א דלא דחו שבת אבל במצוה גופה שאי אפשר מער\"ש וזמנה קבוע בשבת וכההיא דמילת עבדיו הנימולים לשמונה שפיר דוחין שבת ולא מיגרע כחה דמצוה מטעם זה דבידו להפקיר ולהפטר ממנה דגבי מצוה גופה שא\"א לקיימה בלא דחיית שבת לא דחינן להמצוה לגמרי מלקיימה מטעם הואיל דבידו למפטר ממנה ע\"י הפקר דמ\"מ אינו מקיים המצוה כלל ויש להביא ראיה לזה מהא דקיי\"ל בפ\"ק דיבמות דעשה דוחה לא תעשה וילפינן לה מכלאים בציצית. ואי איתא דטעמא דהואיל וכו' מגרע נמי כח דמצוה גופה. א\"כ תקשי דאמאי דוחה עשה דמצות ציצית ללאו דכלאים הא בידו להפקיר טליתו ולפטר מציצית וכדאמר בפרק ר\"א דמילה דלא דחי שבת ה\"נ לא הו\"ל לדחות לאו דכלאים דמה לי איסור שבת ומה לי איסור כלאים כיון דגרע כח המצוה מחמת הואיל גם איסור לאו דכלאים לא הו\"ל לדחות. אלא ש\"מ דההוא טעמא דהואיל אינו אלא לגבי מכשירין שאפשר מער\"ש בלא דחייה וכחה הוא דמגרע מטעם הואיל. אבל מצוה גופה שא\"א לקיימה בלא דחיית איסור דחיא שפיר בין איסור לאו ובין איסור שבת כשזמנה קבועה בו ואע\"פ שיכול לפטור מחיובה ע\"י תחבולה דהפקר מ\"מ דוחה לכל איסור כדי לקיימה בזמנה כאילו לא היה בידו תחבולה להפטר מחיובה.
עוד יש לי להביא ראיה מסוגיא דפ\"ק דקדושין (דף כ\"ט) גבי הא דתניא לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח\"כ עולה לרגל ר' יהודה אומר עולה לרגל ואח\"כ פודה את בנו ומפרש טעמא שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת וטעמא דרבנן מפרש התם דילפי מקרא דכתיב כל בכור בניך תפדה והדר ולא יראו פני ריקם ומשמע דלרבנן נמי אי לאו דגלי קרא הוו מודו לר\"י דמצות עליית רגל קודם ודוחה למצות פדיון הבן מיהא בשעתו שהוא יום שלשים. ואי איתא דמצוה שיכול למיעבד טצדקי להפטר ממנה אין בכחה לדחות מצוה אחרת א\"כ אמאי מצי דחי מצות עליית רגל למצות פדיון בשעתה דהא מצות עליית רגל בידו לפטור דהא אמר רבי אמי בפ\"ק דפסחים (דף ח' ע\"ב) דכל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אינו עולה לרגל. וא\"כ הרי בידו להפקיר לקרקע שלו ויפטר מעלייה לרגל ולפ\"ז אין טעם שתדחה עליית רגל לפדיון הבן מפני שעליית רגל היא מצוה עוברת דמיהו בידו להפקיע חובתה לגמרי. אלא ש\"מ דמ\"מ כיון שלא יקיים בזה המצוה ותעבור זמנה הקבוע בכח מצוה כזו לדחות לעשה גרוע ממנה או ללא תעשה כדין עשה אלימא בעלמא שדוחה לעשה קלה וללא תעשה. והוא הדין כשהיא ממין עשה הדוחה לשבת כגון מילת עבדים כנענים שהיו הנימולים לשמונה מצו דחיא אע\"ג דבידו לעשות טצדקי להפקירו להפטר ממנה כנ\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מילה שלא בזמנה אינה דוחה שני ימים טובים של ראש השנה. משמע דיו\"ט שני של גליות מילה שלא בזמנה דוחה אותו. וכ\"כ בהדיא בהגה\"ת מרדכי דפ' ר' אליעזר דמילה וכן דעת שארי פוסקיפ שהביא הש\"ך ביו\"ד סי' רס\"ו ופסק כן. ודע דמשמע מדברי הרא\"ש בתשובה שהוקשה לו מהא דגבי מת הקילו גם ביו\"ט שני של ר\"ה וא\"כ גם לעניין מילה אם היו מקילים בשל גליות היו מקילים גם בר\"ה והחזיק אחריו גם בתשובת נודע ביהודה חלק או\"ח סי' ל'. והוסיף להקשות על דברי רבינו דמה סברא יש להקל בשאר יו\"ט יותר מר\"ה מה שאינו תלוי ביומא אריכתא ור\"ה דחמיר משאר יו\"ט הוא רק לעניין יומא אריכתא. אבל עכ\"פ יו\"ט שני ספק הוא ע\"כ. ולק\"מ דרבינו אזיל לטעמיה שכתב בסוף פ' י' מהל' אבל שאין יו\"ט שני דרבנן דוחה עשה דאורייתא אבל יו\"ט שני של ר\"ה דוחה עשה דאורייתא מפני שהוא כיום ארוך. וכתב הכ\"מ דרבינו סובר דכיון דשני ימים של ר\"ה כיומא אריכתא נינהו הוי כאילו גם יום שני חשוב דאורייתא ע\"כ. ומשו\"ה ה\"נ גבי עשה דמילה שלא בזמנה יו\"ט שני של ר\"ה דוחה אותה. משא\"כ יו\"ט שני של גליות אין דוחה עשה דמילה. ואע\"פ שאפשר למול למחר מקרי שפיר דחייה כמ\"ש הפר\"ח בהל' יו\"ט ולא העמידו דבריהם של יו\"ט שני במקום עשה דמילה שלא בזמנה כמו שלא העמידו במקום עשה דאבילות. ואע\"ג דמילה הוא שב ואל תעשה וכה\"ג יש כח ביד חכמים וכו' הכא שאני כמו שיתבאר בהל' חמץ. והא דגבי מת הקילו גם ביו\"ט שני של ר\"ה. דכבוד הבריות שאני דגדול כבוד הבריות." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "יש ציצין המעכבין את המילה כיצד אם נשאר מעור הערלה עור החופה רוב גובהה של עטרה הרי זה ערל כמו שהיה. ומיהו נראה שאינו חייב כרת רק על עיקר המילה כשלא מל כלל ולא על ציצין המעכבין דהא כרת גבי ערל זכר אשר לא ימול כתיב וציצין לאו מהאי קרא משתמע כלל רק מרבויא דהמול ימול כדאיתא ביבמות (דף ע\"ב) וכבר הוכיח המל\"מ בפ\"ג דשגגות שאין עונשין כרת על רבוי עיי\"ש. ונראה שזהו כוונת רב אשי דקאמר בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל\"ג ע\"ב) גדול בהדיא כתיב וערל זכר אשר לא ימול דמשמע רק שלא ימול כלל. ובזה נסתלק מה שהקשו התוס' שם. ודע דכה\"ג פירש בס' צדה לדרך בפרשת משפטים אהא דאיתא בקידושין ובמכילתא הרי כבר אמור דהיינו דנאמר שם בהיפך מדכאן עיי\"ש וה\"נ דקאמר בהדיא כתיב. וכן נסתלק מה שהקשה בס' קקיון דיונה דאימא דקמ\"ל דאף על ציצין חייב כרת. ומ\"ש בס' הנזכר דציצין דומין לפריעה דתנן מל ולא פרע כאלו לא מל אין הנדון דומה לראיה. דלא פרע כלל הרי שלא עשה שום מעשה ממצות פריעה. משא\"כ במל וחתך העור ועשה מעשה ממצות חיתוך אלא שנשאר ציצין אפשר דאינו חייב כרת.
ואם נאמר כן לחלק בין פריעה לציצין תתיישב תמיהת התוס' בסוף פ' ר' אליעזר דמילה דמאי צ\"ל מל ולא פרע כיון דתנא בשר החופה וכו' מעכב. ולפי מ\"ש אתי שפיר דבשר החופה אע\"ג דמעכב לעניין שלא קיים מצות עשה דמילה ואסור בתרומה אבל אינו חייב כרת להכי תנא דלא פרע הוי כאילו לא מל וחייב כרת. ומצינו דלשון עכבה לא הוי ממש כמ\"ש תוס' ביבמות (דף מ' ע\"א) וזבחים (דף ק' ע\"ב). ואע\"ג דלמ\"ד ביבמות (דף ע\"א ע\"ב) שלא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו וכל עיקר של מצות פריעה יליף לה מקרא דדברי קבלה דכתיב גבי יהושע ושוב מול את בני ישראל. א\"כ אין לחייב כרת גם על לא פרע את המילה י\"ל על פי מ\"ש הריטב\"א דגם משה רבינו ע\"ה נצטוה שיעשה כן כשנכנס לארץ ונגמר הדבר ע\"י יהושע. ואף לפי מ\"ש התוס' התם דפריעה הוי הלכה למשה מסיני ויהושע אסמכיה אקרא מ\"מ אין לחייב כרת על הלכה. י\"ל דמצינו כה\"ג דמחייבין מיתה בידי שמים מקרא דברי קבלה ואמרינן דגמרא גמיר לה ואסמכיה הנביא אקרא בסוף פ\"ב דסנהדרין וכן בהלמ\"מ מצינו כה\"ג כמ\"ש הר\"ן בשבת שבא הלמ\"מ לפרש מ\"ש בקרא וה\"נ באה ההלכה לומר דלא פרע כאלו לא מל לגמרי כמ\"ש התוס' יו\"ט וא\"כ ממילא חייב כרת כשלא פרע כלל ומצאתי בירושלמי אהא דלא פרע וכו' דמסיים תני וענוש כרת.
ועוד נראה דלא קיי\"ל כותיה דההוא מ\"ד דיבמות דס\"ל דלא ניתנה פריעה לאברהם אבינו. ויש לי להוכיח כן מהסוגיא דפ\"ק דיבמות (דף ה') גבי הא דאמר מה למילה שדוחה שבת שכן ישנה לפני הדבור. ואי איתא דלא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו הרי לא נאמרה לפני הדיבור רק מצות חיתוך בשר בלא פריעה ומצוה זו לבד לא דחי שבת לדידן דלא הוי רק פלגא דמצוה וכדמוכח בשבת (דף קל\"ב ע\"ב) ומאי דדחי שבת לדידן הוא מילה עם פריעה דוקא וא\"כ לא הוי עשה דקודם הדבור כלל כיון דמצות פריעה שהוא עיקר הדוחה לשבת לא ניתנה לאברהם אבינו אלא ודאי ש\"מ דס\"ל לסתמא דגמ' דמצות פריעה ג\"כ ניתנה לאברהם אבינו וא\"כ אפשר לחייב כרת עליה. וכן יש להוכיח ממ\"ש רבינו בהל' מלכים דבני קטורה חייבים במילה והוא מקרא שנאמר לאברהם אבינו כדאיתא בפרק ד' מיתות ואי איתא דפריעה לא ניתנה לאברהם אבינו הול\"ל דגם בני קטורה לא נצטוו עכשיו בפריעה ומדסתם רבינו משמע דחייבין במילה ופריעה וש\"מ דלא קיי\"ל כרב דאמר לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו וטעמא כדאמרן. וזה דלא כנראה מדברי השאגת אריה סי' מ\"ט דליכא דפליג אההיא דלא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו ובני קטורה אינם חייבים בפריעה לכו\"ע וליתא. וכן בירושלמי יבמות ובבראשית רבה דריש המול ימול לפריעה הרי דס\"ל דניתנה לאברהם אבינו." + ], + [ + "המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין ובין על ציצין שאין מעכבין פירש על ציצין המעכבין חוזר ועל ציצין שאין מעכבין אינו חוזר. והיינו אפי' בחול אינו מחוייב לחזור על ציצין שאין מעכבין כשפירש אלא דבשבת איסורא נמי איכא. וכ\"כ הכ\"מ לקמן בדין ו'. אלא שמ\"ש שם שיצא כן לרבינו מברייתא דאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל\"ג ע\"ב) כלשון רבינו ומפרש לה בין בחול ובין בשבת לכאורה לא משמע כן בסוגיא שם וכבר הרגיש בזה השאגת אריה בסי' נ'. והאריך בזה ליישב הסוגיא דשבת לדעת רבינו. והוא דס\"ל דלרבנן דר' יוסי במנחות גבי לחם הפנים דאמרי אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה משום שנאמר לפני ה' תמיד. משמע דכל שפירש ואינו עוסק תו במצוה הויא אתחלתא אחריתא כשחוזר עליה משום דבר שאינו מעכב. וכיון דהוי אתחלתא אחריתא אין בו משום התנאה לפניו במצוות אא\"כ עדיין עוסק ולא פירש מהמצוה ויש לי להביא ראיה לזה מדתניא בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ו) גבי נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרין ומלין אותו שנייה. משמע דדוקא על ציצין המעכבין הוא דחוזרין הא על שאינן מעכבין אינו חוזר כשפירש. והא ודאי בחול איירי ולעניין חיוב לחזור או לא. דאילו בשבת ולענין היתר לחזור או לא על כרחך לא איירי התם שאין מילתו דוחה שבת כלל. וא\"כ ש\"מ דגם כן בחול ליכא חיובא לחזור על ציצין שאינן מעכבין." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל ישראל המיפר בריתו של אברהם אבינו והניח ערלתו או משכה אע\"פ שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעוה\"ב. הכ\"מ הראה מקורו למתניתין דאבות. אך אין זה מספיק לכל דברי רבינו. דשם לא נזכר דמשך ערלתו אין לו חלק לעוה\"ב וגדולה מזו הקשה בס' מעשה רוקח דרבינו סותר דברי עצמו שכתב בהל' תרומות דמשוך מותר לאכול תרומה מן התורה ואין אסור אלא מדברי סופרים מפני שנראה כאינו מהול ואיך כתב כאן שאין לו חלק לעוה\"ב דמשמע דמה\"ת הוא כאינו מהול. וכבר כתבתי בזה לעיל ובפ\"ג דתשובה דמשכחת לה משוך מה\"ת כגון שנולד מהול ולא נמהל מעולם ואח\"כ משך ערלתו. ובהכי איירי רבינו כאן. ומקור לזה מבואר בירושלמי פ\"א דפאה ופרק חלק דמושך לו ערלה אין לו חלק לעוה\"ב. ועפ\"ז יש ליישב ג\"כ מ\"ש הראנ\"ח דמילה הוה נמי שב ואל תעשה דמי שהוא מצווה על המילה מצווה ג\"כ שלא ימשוך ערלתו והקשה עליו המל\"מ בהל' מלכים פ\"י דזה שמשוך צריך לחזור ולמול אינו אלא מדרבנן. ולפי מ\"ש אתי שפיר ולק\"מ דדוקא בשכבר מל ואח\"כ משך ערלתו א\"צ לחזור ולמול פעם ב' מה\"ת אבל אם לא נימול ולא קיים מצות מילה מעולם מה\"ת צריך למול כשנמשכה ערלתו וכנ\"ל." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות מילה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e39d2efe85632740cd888f88614c0e7470ef50f8 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,69 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fringes", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות ציצית", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [ + "ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו'. ואין לחוטי הענף מנין מן התורה. וכתב הכ\"מ שיש לתמוה מדאמרינן פ\"ק דיבמות האי לשיעורא הוא דאתא גדיל שנים גדילים ארבעה והכי אמרינן בפרק התכלת. משמע דמן התורה יש מנין לחוטי הענף וצ\"ע. וי\"ל ע\"פ שיטת רבינו עצמו שכתב הרב המגיד בריש הלכות אישות דכל דבר שאין מפורש בתורה קרי ליה דברי סופרים ואע\"פ שנלמד בי\"ג מדות. ובכ\"מ שם פירש דאע\"פ שהוא מדאורייתא קרי ליה ד\"ס שאלולי שקבלו סופרים פירושו לא היינו מבינים אותו כך. ומשמע שם דהוא הדין דבר הנלמד מריבויא דקרא. וא\"כ מהאי טעמא קרי נמי למנין חוטין דרבינן מגדילים שאינן מן התורה וכה\"ג כתב הלח\"מ בפ\"ז דלולב גבי דרשא דערבי נחל שתים דמקרי ד\"ס. ומ\"ש בס' ברכי יוסף דהכ\"מ שהקשה כאן על רבינו אזיל לטעמיה שכתב בפי\"ג דעדות דמה שאנו דורשים בפירוש הכתוב והוא נלמד מפשט הכתוב הוי כמפורש ולכך קרי התם פסולי עדות של קרובים מן התורה. ולדידי לא דמי הא דכאן לדהתם דליכא פלוגתא בהפירוש. משא\"כ הכא דאיכא דפליג ולא דריש גדילים למניינא כלל במנחות (דף ל\"ט ע\"ב) וא\"כ הרי שאינו בפשט הכתוב ולכן לא קרי ליה רבינו דאורייתא ושוב ראיתי שחילק כה\"ג בס' מגלת אסתר בפירושו על ספר המצות לרבינו בשורש השני." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טווייה לשם ציצית. וכתב הכ\"מ דפסק כשמואל. ומה שיש לדקדק בזה מדלעיל הלכות תפילין נתבאר שם בארוכה בפ\"ג עיי\"ש.", + " ואין עושין אותן לא מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים ביניהם ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה וכו'. וכתב הכ\"מ שזה פירוש למ\"ש בפ\"ק דסוכה (דף ט') עשאה מן הקוצים ומן הנימין וכו' פסולה. ונראה דטעמו דכל הני משום בזויי מצוה. ויש לי להביא ראיה לפירוש זה מדברי התוס' בסוכה (דף י\"א סוף ע\"א) שהוקשה להם אהא דאמר רב גבי תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהן מפסיקן והן כשירין דפסיקתן זהו עשייתן. ואמאי גבי עשאה מן הקוצין ומן הנימין פסל רב ואע\"פ שעושה אח\"כ הציצית לגמרי לא חשבינן ליה עשייתן ועיי\"ש מ\"ש. אמנם הא לא קשיא רק לפי פירש\"י בההיא דעשאה מן הקוצים ומן הנימין דהיינו חוטין שנשארו בבגד מהאריגה ומהתפירה שלא נתלה בתחילה לשם ציצית ואמאי לא מהני מה שעושה אותן אח\"כ לגמרי לשם ציצית כדמהני פסיקה אחר התלייה. אך לפירוש רבינו מעיקרא לק\"מ דההיא דעשאה מן הקוצים וכו' משום בזויי מצוה פסילי ולכך אין להם תקנה ואינו עניין להך דלא פסק ראשי חוטין דמהני פסיקה אח\"כ דתיקן המעוות משא\"כ כשעשאה מן צמר ונימין הבזויין אי אפשר לתקנן.", + " ואין עושין אותן מצמר הגזול ואם עשה פסול. וכתב הכ\"מ בפ\"ק דסוכה ממעט גזול מדכתיב ועשו להם משלהן וכתב הנמוק\"י דלא מפסיל אלא בשגזל חוטין ממש אבל אם גזל צמר ועשאה חוטין כשירה דקנייה ביאוש ושינוי הגוף. ורבינו שכתב מצמר הגזול פסול נראה דמיירי קודם יאוש. אי נמי אפי' אחר יאוש לא קני משום דהוי שנוי החוזר לברייתו ע\"כ. והנה תירוץ זה האחרון ודאי תמוה דבאמת שינוי גמור הוא בכה\"ג וכמבואר מהסוגיא דריש פ' הגוזל ובחו\"מ סי' ש\"ס וכ\"כ הט\"ז והמג\"א באו\"ח סי' י\"א סעיף ו'. ועכ\"פ מהני עם יאוש. ובפרט לפי מ\"ש בחו\"מ סי' שנ\"ג וסי' שס\"א דאפי' שינוי החוזר קני עם יאוש. אך תירוץ הראשון יש לקיים שפיר דרבינו מיירי קודם יאוש. ואף שתמה גם על זה הט\"ז שם דאין לומר דמיירי קרא דעשו להם משלהם לאפוקי גזל בלפני יאוש דא\"כ פשיטא ולמה לי קרא והכי פריך בב\"ק (דף ס\"ז) קרבנו ולא הגזול אימת אי לפני יאוש פשיטא. ובאמת לא דמו להדדי לפי מה שפירשו התוס' בסוכה (דף ל' ע\"א) דהא דפריך גבי קרבן דלפני יאוש פשיטא היינו משום דאינו יכול הגזלן להקדיש לפני יאוש והרי הוא חולין. ולפ\"ז גבי ציצית דלא שייך האי טעמא שפיר איכא למימר דאתא קרא לפסול לפני יאוש ואיצטריך לומר דלא מהני מה ששינה הצמר כל זמן שלא נתייאש. ושוב מצאתי שהרגיש בזה בס' מחנה אפרים סי' כ\"ט ובספר חמד משה וספר נזירות שמשון. וזה גם דלא כמ\"ש המגן אברהם בסי' י\"א ס\"ק י' לדעת הג\"ה דמדסתם וכתב אם גזל צמר ועשאן חוטין כשירין משמע דס\"ל דאף קודם יאוש כשר וכן משמע בריש סי' תרמ\"ט. ולדידי אין שום משמעות מדסתם בעל הג\"ה דאפשר דהיינו טעמא דסתם דקיי\"ל דסתם גזלן ישראל נתייאשו בו הבעלים וכדמוכח מדבריו בחו\"מ סי' שס\"ח. גם מסימן תרמ\"ט אינו ראיה לכאן ואדרבא נהפכה לסתירה דהא כתב שם גזל ד' מינים שבלולב דאם קנאו בלא סיוע המצוה כגון גזל לולב ושיפהו כשר דקנייה בשינוי מעשה. וא\"כ משמע דאילו קנאו ע\"י סיוע דמצוה פסול דהוי מצוה הבאה בעבירה. וכ\"כ הט\"ז בהדיא. ולפ\"ז אין לנו להכשיר כאן גבי גזל צמר ועשאו חוטין דהטוויה של החוטין מהני לקנין והן הן המצוה.
גם מ\"ש הט\"ז לדעת רבינו דס\"ל כמ\"ש התוס' בב\"ק (דף ס\"ז) בשם ר\"ת לעולא דסבר דיאוש בכל מקום קני לבר מהקרבה משום דמצוה הבאה בעבירה היא. ובריש פ' לולב הגזול כתבו התוס' דכל מצוה דאורייתא הוי כקרבן. ומשו\"ה לענין ציצית נמי לא מהני יאוש ושינוי השם מטעם זה עכ\"ד הט\"ז. וגם בס' נזירות שמשון הסכים עמו בזה. וכה\"ג בס' אליה זוטא. ואישתמיטתייהו דברי רבינו שכתב בפ\"ה דהלכות איסורי מזבח דין ז' הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב\"ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה וכו' ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר וטעמו פירש הלח\"מ בפרק י\"ח מהלכות מעשה הקרבנות דגבי קרבן איכא יאוש עם שינוי השם. הרי דאפילו גבי קרבן מהני יאוש עם שינוי השם מחולין לקודש ואע\"פ שהשינוי הוא מהמצוה וא\"כ ק\"ו לציצית ושאר מצות דמהני וכשר בכה\"ג. והטעם דלא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון שקנאו הגזלן ביאוש ושינוי השם נעשית שלו ודמים לבד הוא נתחייב לנגזל וכמ\"ש הרמב\"ן במלחמות בריש פ' לולב הגזול. ומכל זה נתבאר דהעיקר הוא מ\"ש הכ\"מ כאן בתירוץ ראשון לדעת רבינו שהוא כדברי הנמוק\"י דבעינן יאוש עם שינוי ושינוי לחוד לא מהני דלא כהמ\"א ותרווייהו מיהא מהני ודלא כהט\"ז ושאר מחברים הנ\"ל. ומ\"ש בעל פמ\"ג באו\"ח בכוונת הט\"ז דקשיא ליה על דברי הכ\"מ בתירוץ א' דלמה נקט רבינו דין צמר גזול לפני יאוש דפסול ואמאי לא השמיענו רבותא טפי פסול דגזל חוטין לאחר יאוש דלא שמעינן לה מצמר בלא יאוש ע\"כ. ולדידי גם הא לק\"מ דהא אדרבא מתבאר מדברי רבינו בהלכות גזילה פ\"ב הל' א' דיאוש לחוד לא קני וגרע משינוי גמור בלא יאוש וא\"כ כיון דאשמועינן דשינוי דצמר לא מהני לחוד ק\"ו דיאוש לחוד לא מהני גבי גזל חוטין.", + " ואין עושין אותן וכו' ולא משל עיר הנדחת ולא משל קדשים ואם עשה פסול. כתב הכ\"מ דטעמא דעיר הנדחת לאו משום דאסור בהנאה הוא דהא מצות לאו ליהנות ניתנו אלא טעמא דכיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שיעוריה וכו'. ולפי דבריו קשה דאמאי פסל רבינו בציצית העשוי מצמר של קדשים דבהו לא שייך טעמא דכתותי. אלא נראה דלכך כייל רבינו לעיר הנדחת וקדשים עם פסול דצמר גזול משום דכלהו מחד טעמא נינהו וכי היכי דגזול פסלינן משום דכתיב ועשו להם משלהם מהאי טעמא פסלינן נמי של עיר הנדחת ושל קדשים דאינהו נמי לאו שלהם הוא דכל דבר האסור בהנאה לא מקרי שלו וכמ\"ש רבינו בפ\"ב דחמץ וכן בשל גבוה וכדמוכח בפסחים (דף ה' ע\"ב) גבי הא דדרש שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והעתיקו רבינו ריש פ\"ד. ושוב ראיתי להפמ\"ג באו\"ח סי' י\"א שהביא דברי הכ\"מ הללו והוקשה לו הך דקדשים ופירש דהיינו פסולייהו שעורותיהן יוצאין לשריפה. והוא דחוק דמי לא עסקינן נמי בקדשי בדק הבית דלא שייך בהו פסול והפמ\"ג עצמו מסיק שם כמ\"ש. דלאו שלהם הוא כיון דאסור בהנאה. אך ראייתו שהוכיח שם מאתרוג של ערלה בסוכה (דף ל\"ה) אינו ראיה לנידון דהכא דאיירי בצמר שאינו בר אכילה והוא בעצמו בסי' תרמ\"ט כתב לחלק דדוקא אתרוג דראוי לאכילה אמרינן דאי אסור באכילה ובהנאה לאו שלו הוא משא\"כ לולב שאינו ראוי לאכילה רק להנאה כל שהוא שלו אף דאסור בהנאה לא מימעט מלכם דהא למי ששלו עכ\"פ הוי. ולפ\"ז ה\"נ צמר דציצית דמי ללולב שכתב דלא מימעט מלכם והוא הדין דלא מימעט צמר גבי ציצית משלהם. אמנם חילוק זה נסתר מדברי התוס' בסוכה (שם דף ל\"ה) בד\"ה לפי דמוכח דגם בלולב האסור בהנאה מימעט מלכם וכך מבואר להדיא בירושלמי פ\"ג דסוכה ופי\"ב דיבמות אמר ר' ייסא בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא משל איסור הנייה. ומזה הוא דאיכא למשמע נמי לנידון דהכא דצמר של איסור מימעט משלהם. ובחידושי לפסחים (דף ו') הארכתי עוד בזה בס\"ד." + ] + ], + [ + [ + "רחל בת עז צמרה פסול לציצית. ונראה דלאו דוקא דפסול לציצית לחוד דהוא הדין דפסול לתכלת דבגדי כהונה. ואע\"ג דבבכורות יליף לה רב פפא מדכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים גדילים תעשה לך מה פשתים שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה. מ\"מ ילפינן מתכלת דציצית לתכלת דבגדי כהונה לעניין זה. ויש להביא ראיה לזה דאמר בפ\"ק במנחות (ריש דף ו') גבי כלאים דבגדי כהונה שמצותו בכך פי' שאי אפשר בהיתר ומשו\"ה אין ללמוד מזה להתיר לגבוה שאר איסור שאפשר בהיתר כגון טריפה. ואי איתא דצמר כזה שבא מרחל בת עז כשר לבגדי כהונה. א\"כ משכחת לעשיית בגדי כהונה בהיתר שלא באיסור כלאים ואע\"ג דשש הוא כיתנא ותכלת הוא עמרא מצי למיתי מצמר רחל בת עז דליכא בה משום כלאים וכדכתב רבינו בריש פ\"י מהל' כלאים. וכן מסוגיא דבכורות יש להוכיח דליכא שום איסור תורה בכלאים דצמר כזה וכמו שיתבאר שם בעזה\"ש וכיון דמשכחת בצמר כה\"ג בלא איסור כלאים ואפ\"ה קאמר דלא שרי רחמנא כלאים בבגדי כהונה אלא משום דא\"א בשש וצמר בלא כלאים. ש\"מ מזה דצמר כזה שאין בו איסור כלאים פסול לבגדי כהונה." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה. וקשה דמשמע דלא ביטל רק עשה אחת ואילו בגמרא (דף מ\"ד) אמר רב ששת דעובר בה' עשה ופרש\"י ועשו ונתנו והיה וראיתם גדילים תעשה לך וכן מקשה בבאר שבע. וי\"ל דלא אתי דרב ששת רק אליבא דמ\"ד בנזיר (דף ה') דכיון דחד נזיר למניינא כלהו למניינא ואף הני דאיצטריך לדרשא. אבל למ\"ד דהני דאיצטריך לדרשא לא אתו למנינא הכא נמי לא אתו למנין מצות ונתנו והיה דהא איצטריך לדרשא כדאיתא בספרי ורבינו פסק כהך מ\"ד וכדמוכח שם בסוגיא. וכן פירש בפירוש המשנה שם. ומשום הכי לא פסק כאן כרב ששת. [ועוד י\"ל דהא פרש\"י דעובר משום דכתיב ועשו ונתנו וכו' וזה לא שייך רק למ\"ד דכלי קופסא חייבת והוא חובת טלית דאיכא צווי על עשיית הציצית ולדידיה הוא דאית ליה דכל לשונות דעשייה מצות. אבל למ\"ד דאין חיוב דציצית רק בשעת לבישת בגד לא שייך לומר דבשעת לבישה בלא ציצית יעבור אמה שכתב בלשון עשייה ונתינה ועל כן לא ס\"ל כר\"ש. אבל בהא דתפילין שפיר הוי לכו\"ע. ואף דגבי ציצית קיי\"ל דאין נחשב כל ציצית [מצוה] בפני עצמה שאני התם דכתיב בכל פרשה צווי בפני עצמה. וזה דלא כמ\"ש בספר מקום שמואל דמימרא דרב ששת לא אזלא רק כמ\"ד גם גבי ציצית דכל אחת מצוה בפ\"ע והוא הדין בפרשיות דתפילין ולא קיי\"ל כן. ומשו\"ה לא מנה רבינו בריש הל' תפילין רק ב' מצות של יד ושל ראש. ונעלם ממנו דרבינו העתיק לדרב ששת בסוף פ\"ד דהל' תפילין. והא דלא מנאן במניין המצות אזיל לטעמיה שהשריש בס' המצות דרבוי לשונות כפולין אין מרבין מניין המצות אף שאמרו שעובר עליהן כך וכך אא\"כ שאמרו שהיה חייב עליהן בזמן הבית כך וכך הוא נחשב למצות הרבה. אך בעל מגילת אסתר בחלק מצות ל\"ת סי' קצ\"ד כתב דדוקא היכא שעושה רק פעולה אחת כמו אכילת הדם לא היה חייב רק אחת אף שבאו בו לאוין הרבה שאין עושה רק פועל אחד והוא האכילה אבל אם עושה פעולות רבות היה חייב על כל אחת ואחת]." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2f1e98c8c0913138c08fd47f93284e7936601666 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,66 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fringes", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Fringes", + "text": [ + [ + [ + "ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו'. ואין לחוטי הענף מנין מן התורה. וכתב הכ\"מ שיש לתמוה מדאמרינן פ\"ק דיבמות האי לשיעורא הוא דאתא גדיל שנים גדילים ארבעה והכי אמרינן בפרק התכלת. משמע דמן התורה יש מנין לחוטי הענף וצ\"ע. וי\"ל ע\"פ שיטת רבינו עצמו שכתב הרב המגיד בריש הלכות אישות דכל דבר שאין מפורש בתורה קרי ליה דברי סופרים ואע\"פ שנלמד בי\"ג מדות. ובכ\"מ שם פירש דאע\"פ שהוא מדאורייתא קרי ליה ד\"ס שאלולי שקבלו סופרים פירושו לא היינו מבינים אותו כך. ומשמע שם דהוא הדין דבר הנלמד מריבויא דקרא. וא\"כ מהאי טעמא קרי נמי למנין חוטין דרבינן מגדילים שאינן מן התורה וכה\"ג כתב הלח\"מ בפ\"ז דלולב גבי דרשא דערבי נחל שתים דמקרי ד\"ס. ומ\"ש בס' ברכי יוסף דהכ\"מ שהקשה כאן על רבינו אזיל לטעמיה שכתב בפי\"ג דעדות דמה שאנו דורשים בפירוש הכתוב והוא נלמד מפשט הכתוב הוי כמפורש ולכך קרי התם פסולי עדות של קרובים מן התורה. ולדידי לא דמי הא דכאן לדהתם דליכא פלוגתא בהפירוש. משא\"כ הכא דאיכא דפליג ולא דריש גדילים למניינא כלל במנחות (דף ל\"ט ע\"ב) וא\"כ הרי שאינו בפשט הכתוב ולכן לא קרי ליה רבינו דאורייתא ושוב ראיתי שחילק כה\"ג בס' מגלת אסתר בפירושו על ספר המצות לרבינו בשורש השני." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טווייה לשם ציצית. וכתב הכ\"מ דפסק כשמואל. ומה שיש לדקדק בזה מדלעיל הלכות תפילין נתבאר שם בארוכה בפ\"ג עיי\"ש.", + " ואין עושין אותן לא מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים ביניהם ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה וכו'. וכתב הכ\"מ שזה פירוש למ\"ש בפ\"ק דסוכה (דף ט') עשאה מן הקוצים ומן הנימין וכו' פסולה. ונראה דטעמו דכל הני משום בזויי מצוה. ויש לי להביא ראיה לפירוש זה מדברי התוס' בסוכה (דף י\"א סוף ע\"א) שהוקשה להם אהא דאמר רב גבי תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהן מפסיקן והן כשירין דפסיקתן זהו עשייתן. ואמאי גבי עשאה מן הקוצין ומן הנימין פסל רב ואע\"פ שעושה אח\"כ הציצית לגמרי לא חשבינן ליה עשייתן ועיי\"ש מ\"ש. אמנם הא לא קשיא רק לפי פירש\"י בההיא דעשאה מן הקוצים ומן הנימין דהיינו חוטין שנשארו בבגד מהאריגה ומהתפירה שלא נתלה בתחילה לשם ציצית ואמאי לא מהני מה שעושה אותן אח\"כ לגמרי לשם ציצית כדמהני פסיקה אחר התלייה. אך לפירוש רבינו מעיקרא לק\"מ דההיא דעשאה מן הקוצים וכו' משום בזויי מצוה פסילי ולכך אין להם תקנה ואינו עניין להך דלא פסק ראשי חוטין דמהני פסיקה אח\"כ דתיקן המעוות משא\"כ כשעשאה מן צמר ונימין הבזויין אי אפשר לתקנן.", + " ואין עושין אותן מצמר הגזול ואם עשה פסול. וכתב הכ\"מ בפ\"ק דסוכה ממעט גזול מדכתיב ועשו להם משלהן וכתב הנמוק\"י דלא מפסיל אלא בשגזל חוטין ממש אבל אם גזל צמר ועשאה חוטין כשירה דקנייה ביאוש ושינוי הגוף. ורבינו שכתב מצמר הגזול פסול נראה דמיירי קודם יאוש. אי נמי אפי' אחר יאוש לא קני משום דהוי שנוי החוזר לברייתו ע\"כ. והנה תירוץ זה האחרון ודאי תמוה דבאמת שינוי גמור הוא בכה\"ג וכמבואר מהסוגיא דריש פ' הגוזל ובחו\"מ סי' ש\"ס וכ\"כ הט\"ז והמג\"א באו\"ח סי' י\"א סעיף ו'. ועכ\"פ מהני עם יאוש. ובפרט לפי מ\"ש בחו\"מ סי' שנ\"ג וסי' שס\"א דאפי' שינוי החוזר קני עם יאוש. אך תירוץ הראשון יש לקיים שפיר דרבינו מיירי קודם יאוש. ואף שתמה גם על זה הט\"ז שם דאין לומר דמיירי קרא דעשו להם משלהם לאפוקי גזל בלפני יאוש דא\"כ פשיטא ולמה לי קרא והכי פריך בב\"ק (דף ס\"ז) קרבנו ולא הגזול אימת אי לפני יאוש פשיטא. ובאמת לא דמו להדדי לפי מה שפירשו התוס' בסוכה (דף ל' ע\"א) דהא דפריך גבי קרבן דלפני יאוש פשיטא היינו משום דאינו יכול הגזלן להקדיש לפני יאוש והרי הוא חולין. ולפ\"ז גבי ציצית דלא שייך האי טעמא שפיר איכא למימר דאתא קרא לפסול לפני יאוש ואיצטריך לומר דלא מהני מה ששינה הצמר כל זמן שלא נתייאש. ושוב מצאתי שהרגיש בזה בס' מחנה אפרים סי' כ\"ט ובספר חמד משה וספר נזירות שמשון. וזה גם דלא כמ\"ש המגן אברהם בסי' י\"א ס\"ק י' לדעת הג\"ה דמדסתם וכתב אם גזל צמר ועשאן חוטין כשירין משמע דס\"ל דאף קודם יאוש כשר וכן משמע בריש סי' תרמ\"ט. ולדידי אין שום משמעות מדסתם בעל הג\"ה דאפשר דהיינו טעמא דסתם דקיי\"ל דסתם גזלן ישראל נתייאשו בו הבעלים וכדמוכח מדבריו בחו\"מ סי' שס\"ח. גם מסימן תרמ\"ט אינו ראיה לכאן ואדרבא נהפכה לסתירה דהא כתב שם גזל ד' מינים שבלולב דאם קנאו בלא סיוע המצוה כגון גזל לולב ושיפהו כשר דקנייה בשינוי מעשה. וא\"כ משמע דאילו קנאו ע\"י סיוע דמצוה פסול דהוי מצוה הבאה בעבירה. וכ\"כ הט\"ז בהדיא. ולפ\"ז אין לנו להכשיר כאן גבי גזל צמר ועשאו חוטין דהטוויה של החוטין מהני לקנין והן הן המצוה.
גם מ\"ש הט\"ז לדעת רבינו דס\"ל כמ\"ש התוס' בב\"ק (דף ס\"ז) בשם ר\"ת לעולא דסבר דיאוש בכל מקום קני לבר מהקרבה משום דמצוה הבאה בעבירה היא. ובריש פ' לולב הגזול כתבו התוס' דכל מצוה דאורייתא הוי כקרבן. ומשו\"ה לענין ציצית נמי לא מהני יאוש ושינוי השם מטעם זה עכ\"ד הט\"ז. וגם בס' נזירות שמשון הסכים עמו בזה. וכה\"ג בס' אליה זוטא. ואישתמיטתייהו דברי רבינו שכתב בפ\"ה דהלכות איסורי מזבח דין ז' הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב\"ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה וכו' ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר וטעמו פירש הלח\"מ בפרק י\"ח מהלכות מעשה הקרבנות דגבי קרבן איכא יאוש עם שינוי השם. הרי דאפילו גבי קרבן מהני יאוש עם שינוי השם מחולין לקודש ואע\"פ שהשינוי הוא מהמצוה וא\"כ ק\"ו לציצית ושאר מצות דמהני וכשר בכה\"ג. והטעם דלא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון שקנאו הגזלן ביאוש ושינוי השם נעשית שלו ודמים לבד הוא נתחייב לנגזל וכמ\"ש הרמב\"ן במלחמות בריש פ' לולב הגזול. ומכל זה נתבאר דהעיקר הוא מ\"ש הכ\"מ כאן בתירוץ ראשון לדעת רבינו שהוא כדברי הנמוק\"י דבעינן יאוש עם שינוי ושינוי לחוד לא מהני דלא כהמ\"א ותרווייהו מיהא מהני ודלא כהט\"ז ושאר מחברים הנ\"ל. ומ\"ש בעל פמ\"ג באו\"ח בכוונת הט\"ז דקשיא ליה על דברי הכ\"מ בתירוץ א' דלמה נקט רבינו דין צמר גזול לפני יאוש דפסול ואמאי לא השמיענו רבותא טפי פסול דגזל חוטין לאחר יאוש דלא שמעינן לה מצמר בלא יאוש ע\"כ. ולדידי גם הא לק\"מ דהא אדרבא מתבאר מדברי רבינו בהלכות גזילה פ\"ב הל' א' דיאוש לחוד לא קני וגרע משינוי גמור בלא יאוש וא\"כ כיון דאשמועינן דשינוי דצמר לא מהני לחוד ק\"ו דיאוש לחוד לא מהני גבי גזל חוטין.", + " ואין עושין אותן וכו' ולא משל עיר הנדחת ולא משל קדשים ואם עשה פסול. כתב הכ\"מ דטעמא דעיר הנדחת לאו משום דאסור בהנאה הוא דהא מצות לאו ליהנות ניתנו אלא טעמא דכיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שיעוריה וכו'. ולפי דבריו קשה דאמאי פסל רבינו בציצית העשוי מצמר של קדשים דבהו לא שייך טעמא דכתותי. אלא נראה דלכך כייל רבינו לעיר הנדחת וקדשים עם פסול דצמר גזול משום דכלהו מחד טעמא נינהו וכי היכי דגזול פסלינן משום דכתיב ועשו להם משלהם מהאי טעמא פסלינן נמי של עיר הנדחת ושל קדשים דאינהו נמי לאו שלהם הוא דכל דבר האסור בהנאה לא מקרי שלו וכמ\"ש רבינו בפ\"ב דחמץ וכן בשל גבוה וכדמוכח בפסחים (דף ה' ע\"ב) גבי הא דדרש שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והעתיקו רבינו ריש פ\"ד. ושוב ראיתי להפמ\"ג באו\"ח סי' י\"א שהביא דברי הכ\"מ הללו והוקשה לו הך דקדשים ופירש דהיינו פסולייהו שעורותיהן יוצאין לשריפה. והוא דחוק דמי לא עסקינן נמי בקדשי בדק הבית דלא שייך בהו פסול והפמ\"ג עצמו מסיק שם כמ\"ש. דלאו שלהם הוא כיון דאסור בהנאה. אך ראייתו שהוכיח שם מאתרוג של ערלה בסוכה (דף ל\"ה) אינו ראיה לנידון דהכא דאיירי בצמר שאינו בר אכילה והוא בעצמו בסי' תרמ\"ט כתב לחלק דדוקא אתרוג דראוי לאכילה אמרינן דאי אסור באכילה ובהנאה לאו שלו הוא משא\"כ לולב שאינו ראוי לאכילה רק להנאה כל שהוא שלו אף דאסור בהנאה לא מימעט מלכם דהא למי ששלו עכ\"פ הוי. ולפ\"ז ה\"נ צמר דציצית דמי ללולב שכתב דלא מימעט מלכם והוא הדין דלא מימעט צמר גבי ציצית משלהם. אמנם חילוק זה נסתר מדברי התוס' בסוכה (שם דף ל\"ה) בד\"ה לפי דמוכח דגם בלולב האסור בהנאה מימעט מלכם וכך מבואר להדיא בירושלמי פ\"ג דסוכה ופי\"ב דיבמות אמר ר' ייסא בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא משל איסור הנייה. ומזה הוא דאיכא למשמע נמי לנידון דהכא דצמר של איסור מימעט משלהם. ובחידושי לפסחים (דף ו') הארכתי עוד בזה בס\"ד." + ] + ], + [ + [ + "רחל בת עז צמרה פסול לציצית. ונראה דלאו דוקא דפסול לציצית לחוד דהוא הדין דפסול לתכלת דבגדי כהונה. ואע\"ג דבבכורות יליף לה רב פפא מדכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים גדילים תעשה לך מה פשתים שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה. מ\"מ ילפינן מתכלת דציצית לתכלת דבגדי כהונה לעניין זה. ויש להביא ראיה לזה דאמר בפ\"ק במנחות (ריש דף ו') גבי כלאים דבגדי כהונה שמצותו בכך פי' שאי אפשר בהיתר ומשו\"ה אין ללמוד מזה להתיר לגבוה שאר איסור שאפשר בהיתר כגון טריפה. ואי איתא דצמר כזה שבא מרחל בת עז כשר לבגדי כהונה. א\"כ משכחת לעשיית בגדי כהונה בהיתר שלא באיסור כלאים ואע\"ג דשש הוא כיתנא ותכלת הוא עמרא מצי למיתי מצמר רחל בת עז דליכא בה משום כלאים וכדכתב רבינו בריש פ\"י מהל' כלאים. וכן מסוגיא דבכורות יש להוכיח דליכא שום איסור תורה בכלאים דצמר כזה וכמו שיתבאר שם בעזה\"ש וכיון דמשכחת בצמר כה\"ג בלא איסור כלאים ואפ\"ה קאמר דלא שרי רחמנא כלאים בבגדי כהונה אלא משום דא\"א בשש וצמר בלא כלאים. ש\"מ מזה דצמר כזה שאין בו איסור כלאים פסול לבגדי כהונה." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה. וקשה דמשמע דלא ביטל רק עשה אחת ואילו בגמרא (דף מ\"ד) אמר רב ששת דעובר בה' עשה ופרש\"י ועשו ונתנו והיה וראיתם גדילים תעשה לך וכן מקשה בבאר שבע. וי\"ל דלא אתי דרב ששת רק אליבא דמ\"ד בנזיר (דף ה') דכיון דחד נזיר למניינא כלהו למניינא ואף הני דאיצטריך לדרשא. אבל למ\"ד דהני דאיצטריך לדרשא לא אתו למנינא הכא נמי לא אתו למנין מצות ונתנו והיה דהא איצטריך לדרשא כדאיתא בספרי ורבינו פסק כהך מ\"ד וכדמוכח שם בסוגיא. וכן פירש בפירוש המשנה שם. ומשום הכי לא פסק כאן כרב ששת. [ועוד י\"ל דהא פרש\"י דעובר משום דכתיב ועשו ונתנו וכו' וזה לא שייך רק למ\"ד דכלי קופסא חייבת והוא חובת טלית דאיכא צווי על עשיית הציצית ולדידיה הוא דאית ליה דכל לשונות דעשייה מצות. אבל למ\"ד דאין חיוב דציצית רק בשעת לבישת בגד לא שייך לומר דבשעת לבישה בלא ציצית יעבור אמה שכתב בלשון עשייה ונתינה ועל כן לא ס\"ל כר\"ש. אבל בהא דתפילין שפיר הוי לכו\"ע. ואף דגבי ציצית קיי\"ל דאין נחשב כל ציצית [מצוה] בפני עצמה שאני התם דכתיב בכל פרשה צווי בפני עצמה. וזה דלא כמ\"ש בספר מקום שמואל דמימרא דרב ששת לא אזלא רק כמ\"ד גם גבי ציצית דכל אחת מצוה בפ\"ע והוא הדין בפרשיות דתפילין ולא קיי\"ל כן. ומשו\"ה לא מנה רבינו בריש הל' תפילין רק ב' מצות של יד ושל ראש. ונעלם ממנו דרבינו העתיק לדרב ששת בסוף פ\"ד דהל' תפילין. והא דלא מנאן במניין המצות אזיל לטעמיה שהשריש בס' המצות דרבוי לשונות כפולין אין מרבין מניין המצות אף שאמרו שעובר עליהן כך וכך אא\"כ שאמרו שהיה חייב עליהן בזמן הבית כך וכך הוא נחשב למצות הרבה. אך בעל מגילת אסתר בחלק מצות ל\"ת סי' קצ\"ד כתב דדוקא היכא שעושה רק פעולה אחת כמו אכילת הדם לא היה חייב רק אחת אף שבאו בו לאוין הרבה שאין עושה רק פועל אחד והוא האכילה אבל אם עושה פעולות רבות היה חייב על כל אחת ואחת]." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות ציצית", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..10a41b1dcdc75ffbdbcec43bff05f0263c24b1ee --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,143 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה להתפלל בכל יום שנא' ועבדתם את ה' אלהיכם מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה וכו'. ועי' בכ\"מ מ\"ש ליישב קושיית הרמב\"ן ע\"ד רבינו מסוגיא דבעל קרי ומסוגיא דסוכה דקרי לתפלה דרבנן דאיירי בשכבר התפלל תפלה אחת או שנשאר לו שהות ביום כדי לומר איזה תפלה קצרה דיוצא י\"ח מן התורה. ובשאגת אריה סי' י\"ד האריך לדחות דברי הכ\"מ ואינו כדאי. דמה שהקשה דאי איתא דתפלה מה\"ת היא אמאי לא חייבו חכמים ג\"כ לבעל קרי עכ\"פ להרהר ואנן אמרינן אמתני' דהיה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי דאם לא התחיל לא יתחיל ומשמע דאע\"פ שלא התפלל כלל לא יתחיל. ולק\"מ דהא כתב הצל\"ח דכיון שלא נזכר עד שעמד בתפלה מסתמא כבר קרא ק\"ש וברכותיה וא\"כ יצא י\"ח תפלה מה\"ת דכמה בקשות יש בברכות של ק\"ש ומשו\"ה דייק שלא יתחיל אבל אם עדיין לא אמר שום בקשה י\"ל דקושטא דמהרהר איזה בקשה כדי לצאת י\"ח תפלה מן התורה וכמ\"ש הכסף משנה והא דלא קתני דין תפלה דמהרהר בה כי היכי דקתני דין ק\"ש ובהמ\"ז. י\"ל דלא פסיקא ליה דהתם אף שכבר קרא וברך פעם אחת מהרהר גם כשנתחייב אח\"כ משא\"כ בתפלה דכל שנפטר בתפלה קמא בפעם אחרת תו ליכא שום חיוב עליו בכל אותו מעת לעת עד למחר ועפ\"ז י\"ל ג\"כ ההיא דספק קרא וספק התפלל דחוזר משום ק\"ש ואינו חוזר משום תפלה כגון שנסתפק לו בק\"ש של פעם שני דהוי דאורייתא דכה\"ג בתפלה אינו מה\"ת. וכן י\"ל על פי זה מ\"ש השאגת אריה והפר\"ח מדתנן בפ\"ק דשבת מפסיקין לק\"ש ולא לתפלה דאיירי נמי בכה\"ג שכבר קרא ק\"ש פעם אחת ומפסיק משום פעם ב'. ובתפלה כה\"ג הוי דרבנן ואינו מפסיק. ועוד י\"ל ההיא דשבת ע\"פ דברי הצל\"ח שכתבתי דכיון שמפסיק לק\"ש וקוראה בברכותיה ממילא יוצא בזה י\"ח תפלה מה\"ת ומשו\"ה אינו מפסיק לתפלה.
ומה שהקשה הצל\"ח ע\"ד רבינו דאמאי בספק התפלל אינו חוזר ומתפלל דכיון דס\"ל דיש לתפלה עיקר מה\"ת א\"כ אפילו אי ודאי פשוט ליה שכבר התפלל תפילה קמא ויצא י\"ח מה\"ת ואין הספק אליו רק בחיוב דרבנן מ\"מ הו\"ל לחזור שהרי יש לו חזקת חיוב שבודאי היה חייב וספק לו אם נפטר ממנו וקיי\"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי אפי' בדרבנן כל שיש לו עיקר בתורה. ואני אומר דהא לא קשיא כלל דהרי רבינו קושטא דסבר דאזלינן לקולא בדרבנן ואפי' יש לו עיקר בתורה והיה לו חזקת איסור וכמו שמבואר מדברי המל\"מ בפ\"ד דבכורות ובס' אבן העוזר ובס' מנחת יעקב ובסוף ספר סדרי טהרה וכן הוכחתי מהלכות תרומות. וא\"כ רבינו לשיטתו אתי שפיר דלא מחייב לחזור בספק התפלל. ובהכי אתי שפיר ג\"כ מ\"ש רבינו בפ\"ג דהלכות ק\"ש דין ט\"ו גבי ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר לקרות. ואע\"פ שחזקת האשפה שהיא מקום הטינופת וא\"כ הרי יש לה חזקה של איסור. וגם יש לאיסור מי רגלים עיקר בתורה דכנגד העמוד מה\"ת אסור. ואפ\"ה עכשיו שנפלו לארץ ואינן אלא מדרבנן מקילין בספיקן ואף במקום שיש להן חזקת איסור.
אלא לא זו דלא קשה אלא דאף זו לא קשה מה שהקשה הצל\"ח לדעת הפוסקים דס\"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי אפילו בדרבנן בחזקת איסור וא\"כ אמאי אינו חוזר לדידהו בספק תפלה דרבנן או בספק קרא ק\"ש למ\"ד שהיא דרבנן הא יש לו חזקה של חיוב וספק אי נפטר. וכן הקשה בשו\"ת ר' עקיבא איגר סי' כ\"ה. ולק\"מ דהא כבר כתב בס' שער המלך בהלכות מקוואות שיש לחלק בין ספק איסור דרבנן ובין ביטול מצוה דרבנן דלא עביד איסורא כלל רק שביטל מצוה דרבנן והקילו בספיקו. ויישב בזה הא דלא מחמירין בספק קרא או התפלל מטעם דהוי ספק במעשה אי נעשה דקיי\"ל דאפי' בדרבנן אזלינן לחומרא בספק מעשה כמו בספק הינוח דעירוב וכמ\"ש המל\"מ בהל' בכורות שם. דהיינו דוקא בדבר של איסור ולא בדבר של עשיית מצוה. וה\"נ לעניין חזקה בדרבנן אף מאן דמחמיר לא מחמיר רק בדבר שיש בו משום איסור ולא בדבר שאין בו דררא דאיסורא כלל ורק משום מצוה תקנוה וכה\"ג כתב התוס' יו\"ט בריש פ\"ד דסוטה לחלק בין מה שאסרו חכמים משום גזירה של איסור דאורייתא דהוא בכלל שנאמר ושמרתם את משמרתי ודרשינן עשו משמרת למשמרתי. והוא חמור ממה שתקנו חכמים תקנה שלא מחמת גזירה של איסור. וע\"פ מ\"ש יש ליישב מה שהקשה בס' בינת אדם בהלכות לולב ע\"ד הר\"ן שכתב בפרק לולב [וערבה] דא\"צ ליטול הלולב בין השמשות של יום שני דיו\"ט דאינו אלא מדרבנן ושמא בין השמשות הוא לילה ואינו חייב והוי ספק דרבנן והרי הר\"ן גופיה סבר כדעת הפוסקים דמחמירין בספק דרבנן דאיתחזק איסורא. וה\"נ בין השמשות איתחזק איסורא דעדיין בחזקת יום עומד עתה ומספק לא מפקע וכדאיתא בסי' שמ\"ב ושפ\"ו וסי' תקס\"ב גבי תענית ציבור דרבנן. ולפי מ\"ש לק\"מ דדוקא בדבר שיש בו דררא דאיסורא הוא דמחמיר בספיקו משא\"כ בהך דלולב דאינה אלא מצוה וכנ\"ל." + ], + [], + [], + [ + "עזרא ובית דינו תקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר וכו'. וכן תקנו שיהא מניין התפלות כמניין הקרבנות. מדברי הכ\"מ נראה דרבינו סבר רק כדאמר ר' יהושע בן לוי פרק תפילת השחר דתפלות כנגד תמידין תקנום ופליג אדר' יוסי בר חנינא דאמר אבות תקנום. ובעל לח\"מ כתב דודאי יש לפסוק כריב\"ח מפני שיישבו בגמ' אליביה ברייתא דתניא כריב\"ל דאע\"ג דאבות תקנום אסמכינהו רבנן אקרבנות וא\"כ אע\"פ שכתב רבינו שתקנו כנגד הקרבנות לא הוי דלא כריב\"ח וכו'. ולפי דבריו אכתי הו\"ל לרבינו להזכיר בפירוש להא דריב\"ח ולא להשמיטו לגמרי. אבל באמת לא השמיטו כלל דסמך רבינו אמאי שכתב בפ\"ט מהל' מלכים אברהם התפלל שחרית ויצחק הוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף להתפלל תפלת ערבית. ומזה מוכח שהתקינו ג\"כ לדורות וכמ\"ש מהרש\"א בחידושי אגדות ריש פרק תפלת השחר. וכן מבואר בהדיא בילקוט משלי כ\"ב. וא\"כ מבואר דהדין עם הלח\"מ דרבינו סבר כריב\"ח דסבר לתרווייהו. והנה מלבד ראיה זו שכתב הלח\"מ מסוגיא דברכות דיש לפסוק כריב\"ח יש לי עוד להביא ראיה מסוגיא דפ\"ד דתענית (דף כ\"ח ע\"א) דקרי התם לתפלת המנחה דבר תורה כנגד תפלת נעילה ופרש\"י כדאמרינן בברכות יצחק אבינו תיקן תפלת מנחה שנא' ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב והיינו ברייתא דתניא כוותיה דר' יוסי בר\"ח." + ] + ], + [ + [], + [ + "אבל אם היה טרוד ודחוק או שקצרה לשונו יתפלל ג' ראשונות וכו'. וכתב הכ\"מ ידוע דהלכה כר' עקיבא מחבירו. והוא תמוה דהא ר' אליעזר ור' יהושע רבותיו של ר\"ע היו כדמוכח להדיא במס' כלה ובכמה דוכתי. ונגד רבו איכא מ\"ד בפ' הכותב דלא קיי\"ל כוותיה דר\"ע. אלא י\"ל טעמו של רבינו דבערובין (דף ס\"ה) אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל ומשמע דהיינו כשיטת ר\"ע." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "היה מהלך בדרך והגיע זמן תפלה ולא היה לו מים אם היה בינו ובין המים ארבע מילין הולך עד מקום המים ורוחץ ואח\"כ מתפלל. וכתב הכ\"מ דרבינו גורס בפ' היה קורא דלייט ר\"ח אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה\"מ לק\"ש אבל לתפלה מהדר וכו'. והנה קיצר בכאן ולא ביאר הטעם דאמאי מקילין בתפלה טפי ולא חיישינן בה לשיעבור זמנה כדחיישינן בק\"ש. והתוס' לא ניחא להו גירסא זו. אך סמך בעל כ\"מ ז\"ל על מ\"ש בהלכות ק\"ש פ\"ג דשם זכר הטעם דמקילין בתפלה. וכבר נתבאר שם עוד טעם נכון בשם המעדני יו\"ט דתפלה יש לה תשלומין משא\"כ בק\"ש. והבאתי ראיה לזה וביארתי הטעם עיי\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה. וכתב הלח\"מ שאינו יודע למה לא הזכיר רבינו הא דאיתא בסוף פ' אין עומדין דאם אינו יכול לכוין את לבו בכולן יכוין באחת מהן משמע דלעיכובא לא בעי כוונה בכולן רק באחת מהן. ובחנם כתב כן דהרי זכרו רבינו לקמן בריש פ' י' מהלכות אלו וז\"ל מי שהתפלל ולא כוון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה ואם כוון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך ע\"כ. [ומ\"ש בצל\"ח דאמאי השמיט רבינו דין תפלת הדרך שבפרק תפילת השחר כבר הרגיש בזה הב\"י בסי' ק\"י ובעל פר\"ח מיישבו ועיי\"ש]." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין המתפלל מפסיק תפלתו אלא מפני סכנות נפשות בלבד וכו'. אם ראה נחשים ועקרבים באים כנגדו אם הגיעו אליו והיה דרכן באותן המקומות שהן ממיתין פוסק ובורח וכו'. לכאורה קשה דמנ\"ל לרבינו לחלק בזה בין המקומות אבל בין נחש לעקרב לא מחלק ובגמ' מחלק רב ששת בין נחש לעקרב אבל בין המקומות לא מחלק. ועוד דמשמע בגמ' דאין חילוק במקומות מדפריך על רב ששת מדתניא נפל לחפירה מליאה נחשים ועקרבים מעידין עליו ולא משני דברייתא איירי במקום שדרך הנחשים להזיק. וכן הקשה בס' זהב שיבה למהר\"ש אלגזי. אמנם אתי שפיר לפי מ\"ש בספרי משכיל לאיתן דהא הסוגיא בלא\"ה לכאורה תמוה דמאי אריא דמותיב מברייתא לרב ששת בדין נחש דתיפוק ליה ממתני' דקתני דלא יפסיק בשביל נחש ורב ששת לא אתא לאשמועינן רק דין עקרב דפוסק והיינו כברייתא וא\"כ בדין נחש הו\"ל לרומייא מתני' וברייתא אהדדי. אך מזה ראיה לדעת רבינו דיש לחלק בין מקומות דיש דגם עקרב אינו ממית ויש דגם נחש ממית ולכך בלא רב ששת ליכא לרמוייא מתניתין וברייתא דסתרי בנחש דאיכא למימר דלאו בחד מקום קאיירו. ומיהו לרב ששת מותיב שפיר דמדמפליג וחלק בין נחש לעקרב ש\"מ דס\"ל דבמקומות אין חילוק. וניחא ליה לרבינו למפסק כנראה מסתמא דגמ' דס\"ל לחלק בין מקומות ולא בין נחש לעקרב." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אם לא נתחייב בכל הברכות האלו צריך להשלים מאה ברכות מן הפירות. כיצד אוכל מעט ירק מברך לפניו ולאחריו וחוזר ואוכל מעט מפרי זה ומברך לפניו ולאחריו. כתב הלח\"מ דרבינו לא קאמר אלא שאם אכל ירק ולא היה בדעתו לאכול יותר בעת ההיא אבל לכתחילה אסור לאכול מעט ולברך ברכה אחרונה כדי לגרום ברכה יתירה. וגם בס' מעשה רוקח כתב כן. ואינו מחוור דהרי רבינו כאן בא לומר איך לעשות כדי להשלים המאה ברכות לכתחילה ולפ\"ד הלח\"מ וס' הנזכר הא לא משכחת לה השלמה לכתחילה. ועוד דכתב רבינו בסוף הלכות ברכות לעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכה הצריכה. ומשמע דירבה לכתחילה בברכה הצריכה וא\"כ ה\"נ ירבה כדי להשלים חיוב מאה ברכות דאין לך צורך גדול מזה. ועיין בס' צל\"ח פ\"ו דברכות שהוכיח כן מהירושלמי וזהו דעת רבינו. [וכן מבואר בטור או\"ח ריש סימן ר\"צ וכה\"ג כתב הרא\"ש בתשובה הביאו ב\"י שם סי' רצ\"א גבי הפסקת סעודת שחרית של שבת לשנים דלא הוי מרבה בברכה שאינה צריכה כיון שעושה כן לכבוד שבת. מיהו כתב המ\"א בסוף סי' רט\"ו דלכתחילה יצוה לבני ביתו שלא יביאו לו כל המין בבת אחת. אבל מצאתי בס' ברכי יוסף באו\"ח סי' מ\"ו בשם תשובת מהר\"ש הלוי שהביא ראיה הנזכרת מתשובת הרא\"ש ודחי לה הרב דאיירי שלא יוכל לעשותה אח\"כ אבל מאה ברכות יוכל לקיים באנפי אחרינא ואיכא איסורא להרבות בברכות שא\"צ]." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ובימי התענית בשחרית ובמנחה קורין שלשה. והקשה הכ\"מ דבפ\"ק דתענית משמע דלא קרינן אלא במנחה והניח בצ\"ע. והנה לפי דעת הכ\"מ עדיפא הו\"ל להקשות דרבינו גופיה כתב לההיא דתענית בסוף פ\"א מהלכות תענית ונמצאו דבריו סותרין זה את זה. אבל באמת אין עניין הא דכאן לדהתם דאיירי בתעניות שגוזרין על הצבור מחמת צרות רעב וכדומה דצריך לעיין בשחרית במילי דמתא ואין פנאי לקרות אבל כאן איירי בתעניות הקבועין בשנה על דברים שאירעו לאבותינו דבהן קורין בשחרית. וכ\"כ רבינו בפ\"ה מהל' תענית וכן בהלכות אלו לקמן פי\"ג והיינו טעמא דבהו א\"צ לעיין במילי דמתא. ושוב מצאתי אח\"כ שהרגיש בזה בספר מעשה רוקח ובספר מרכבת המשנה." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד ברכת כהנים במקדש וכו' וכשישלימו כל העם עונין ברוך ה' אלהים וגו'. ובס' יד המלך תמה על רבינו דדוקא המברך אומר כך אבל העם עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדאיתא בתענית. ולי קשה טפי דרבינו עצמו כתב כן בהלכות תענית ודברי עצמו סותרין זה את זה. אחרי מופלג מצאתי שכבר הרגיש בזה בספר באר שבע. ונראה ליישב דס\"ל לרבינו לחלק בין ברכות דתעניות שאינן קבועות לברכות קבועות כמו ברכת כהנים. דדוקא גבי ברכות דתעניות תניא התם במס' תענית דהעם עונין בשכמל\"ו ולא כהמברך אבל בברכות קבועות שבכל יום מודה דהעם עונין ברוך ה' כהמברך. וטעמו של רבינו הוא משום דאיכא התם תנאי דפליגי וס\"ל דעונין ברוך ה' אפילו בתעניות וא\"כ אי אמרינן דאידך ברייתא דס\"ל דעונין בשכמל\"ו הוא בכל הברכות יהיה פלוגתא רחוקה ביניהם על כן ניחא ליה לרבינו לומר דלא פליגי רק בברכות שאינן קבועות אבל בברכות הקבועות מודה הך ברייתא לאית דאמרי דעונין בשוה להמברך. ויותר נראה לפי מ\"ש בסוטה בתוס' יו\"ט דבשכמל\"ו לא שייך לומר אלא כשהמברך אומר ברוך ה' אלהי ישראל שכן הוא תקנת עזרא אבל בברכת כהנים א\"א לכהנים להוסיף על מ\"ש בתורה וכיון שהם לא אמרו ברוך ה' לא היו העונין אומרים בשכמל\"ו. אבל מ\"מ ברוך ה' נראה לרבינו שהיו עונין דס\"ל דבזה לא פליגי ומודו להנך תנאי דס\"ל דכך היו עונין וזה דלא כמ\"ש רש\"י והתוספות בפשיטות בסוטה (דף מ' ע\"ב) דגם בברכת כהנים היו העם עונין בשכמל\"ו. ומה שהקשו התוס' שם דגם במקדש היו מפסיקין בענייתן הנ\"ל ואמאי קתני שהיה ברכה אחת ותירוצם דחוק עיי\"ש. אך אתי שפיר לפי מ\"ש רבינו כאן וכשישלימו כל העם עונין וכו' ומשמע דקושטא דבאמצע לא היו עונין שום דבר.
ומה שהקשה המל\"מ על פירוש רש\"י בחומש שכתב וישא אהרן את ידיו ויברכם ברכת כהנים יברכך וכו' מדתניא בסוטה (דף ל\"ח) כה תברכו בנשיאות כפים או אינו אלא שלא בנשיאות כפים נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם מה להלן בנשיאות כפים אף כאן בנשיאות כפים. ואי איתא דויברכם דכאן היה ברכת כהנים אמאי צריך למילף בגז\"ש מכאן לברכת כהנים שהיא בנשיאות כפים דתיפוק ליה מדהכא גופה שהיתה ברכת כהנים ונשא ידיו והניח בקושיא. ובחבורי על התורה כתבתי לתרץ ע\"פ מאי דאיתא בירושלמי בתענית שם מניין לנשיאות כפים כה תברכו את בני ישראל עד כאן בשחרית. במוסף מניין וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת. ולפ\"ז אתי שפיר הא דאיצטריך בסוטה למילף בגז\"ש מכאן לברכת כהנים שתהא בנשיאות כפים אף בשחרית דאילו מדהכא דהיה בנשיאות כפים איירי בקרבנות דמוסף וכדי ללמד לברכת כהנים דשחרית דאיירי בפסוק כה תברכו שתהא ג\"כ בנשיאות כפים הוצרך למילף בגז\"ש]." + ], + [], + [ + "אין ברכת כהנים נאמרה בכל מקום אלא בלשון הקודש שנאמר כה תברכו את בני ישראל. עיין בכ\"מ ולח\"מ שפירשו בכוונת רבינו דלאו ממשמעות דקרא יליף דכה הוא בלשון הקודש אלא מגז\"ש דשאר קראי יליף לה וכדאיתא בברייתא בסוטה (דף ל\"ח) ואני אומר דודאי כוונת רבינו הוא דלשון כה משמע דוקא לה\"ק והיינו כר' יהודה דקאמר בברייתא שם לת\"ק דיליף בגז\"ש מברכת לוים דהוא בלה\"ק דא\"צ הרי הוא אומר כה עד שיאמר בלשון הזה. וכתבו התוס' דרבנן לא משמע להו עיכובא מכה אלא מככה. והיינו כדאיתא שם בסוגיא (דף ל\"ג) דפליגי ר' יהודה ורבנן בהכי גבי חליצה דר\"י דריש תרתי כה וככה ללה\"ק וגם לחליצה ורקיקה שמעכב ורבנן לא דרשי תרווייהו רק עיכובא לחליצה ורקיקה ולה\"ק ילפי מגז\"ש מלוים. ובהלכות חליצה פ\"ד מבואר דרבינו יליף לשון הקדש מככה והיינו כר\"י. וא\"כ אזיל כאן לטעמיה דהתם דיליף לה\"ק מכה לחוד ושם יתבאר טעמו שפסק כדרשא דר' יהודה ועיי\"ש בס\"ד. וממ\"ש יתבאר לך דיפה עשה הט\"ז באו\"ח שכתב הלימוד דלה\"ק מכה והפמ\"ג בא והקשה דזה אינו אלא לר\"י. ולפ\"ד הו\"ל להקשות ג\"כ על רבינו בהלכות חליצה אך אתי שפיר כמ\"ש." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ef3a48439fde674701519a8b1a785be91ac9e402 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,140 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing", + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה להתפלל בכל יום שנא' ועבדתם את ה' אלהיכם מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה וכו'. ועי' בכ\"מ מ\"ש ליישב קושיית הרמב\"ן ע\"ד רבינו מסוגיא דבעל קרי ומסוגיא דסוכה דקרי לתפלה דרבנן דאיירי בשכבר התפלל תפלה אחת או שנשאר לו שהות ביום כדי לומר איזה תפלה קצרה דיוצא י\"ח מן התורה. ובשאגת אריה סי' י\"ד האריך לדחות דברי הכ\"מ ואינו כדאי. דמה שהקשה דאי איתא דתפלה מה\"ת היא אמאי לא חייבו חכמים ג\"כ לבעל קרי עכ\"פ להרהר ואנן אמרינן אמתני' דהיה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי דאם לא התחיל לא יתחיל ומשמע דאע\"פ שלא התפלל כלל לא יתחיל. ולק\"מ דהא כתב הצל\"ח דכיון שלא נזכר עד שעמד בתפלה מסתמא כבר קרא ק\"ש וברכותיה וא\"כ יצא י\"ח תפלה מה\"ת דכמה בקשות יש בברכות של ק\"ש ומשו\"ה דייק שלא יתחיל אבל אם עדיין לא אמר שום בקשה י\"ל דקושטא דמהרהר איזה בקשה כדי לצאת י\"ח תפלה מן התורה וכמ\"ש הכסף משנה והא דלא קתני דין תפלה דמהרהר בה כי היכי דקתני דין ק\"ש ובהמ\"ז. י\"ל דלא פסיקא ליה דהתם אף שכבר קרא וברך פעם אחת מהרהר גם כשנתחייב אח\"כ משא\"כ בתפלה דכל שנפטר בתפלה קמא בפעם אחרת תו ליכא שום חיוב עליו בכל אותו מעת לעת עד למחר ועפ\"ז י\"ל ג\"כ ההיא דספק קרא וספק התפלל דחוזר משום ק\"ש ואינו חוזר משום תפלה כגון שנסתפק לו בק\"ש של פעם שני דהוי דאורייתא דכה\"ג בתפלה אינו מה\"ת. וכן י\"ל על פי זה מ\"ש השאגת אריה והפר\"ח מדתנן בפ\"ק דשבת מפסיקין לק\"ש ולא לתפלה דאיירי נמי בכה\"ג שכבר קרא ק\"ש פעם אחת ומפסיק משום פעם ב'. ובתפלה כה\"ג הוי דרבנן ואינו מפסיק. ועוד י\"ל ההיא דשבת ע\"פ דברי הצל\"ח שכתבתי דכיון שמפסיק לק\"ש וקוראה בברכותיה ממילא יוצא בזה י\"ח תפלה מה\"ת ומשו\"ה אינו מפסיק לתפלה.
ומה שהקשה הצל\"ח ע\"ד רבינו דאמאי בספק התפלל אינו חוזר ומתפלל דכיון דס\"ל דיש לתפלה עיקר מה\"ת א\"כ אפילו אי ודאי פשוט ליה שכבר התפלל תפילה קמא ויצא י\"ח מה\"ת ואין הספק אליו רק בחיוב דרבנן מ\"מ הו\"ל לחזור שהרי יש לו חזקת חיוב שבודאי היה חייב וספק לו אם נפטר ממנו וקיי\"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי אפי' בדרבנן כל שיש לו עיקר בתורה. ואני אומר דהא לא קשיא כלל דהרי רבינו קושטא דסבר דאזלינן לקולא בדרבנן ואפי' יש לו עיקר בתורה והיה לו חזקת איסור וכמו שמבואר מדברי המל\"מ בפ\"ד דבכורות ובס' אבן העוזר ובס' מנחת יעקב ובסוף ספר סדרי טהרה וכן הוכחתי מהלכות תרומות. וא\"כ רבינו לשיטתו אתי שפיר דלא מחייב לחזור בספק התפלל. ובהכי אתי שפיר ג\"כ מ\"ש רבינו בפ\"ג דהלכות ק\"ש דין ט\"ו גבי ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר לקרות. ואע\"פ שחזקת האשפה שהיא מקום הטינופת וא\"כ הרי יש לה חזקה של איסור. וגם יש לאיסור מי רגלים עיקר בתורה דכנגד העמוד מה\"ת אסור. ואפ\"ה עכשיו שנפלו לארץ ואינן אלא מדרבנן מקילין בספיקן ואף במקום שיש להן חזקת איסור.
אלא לא זו דלא קשה אלא דאף זו לא קשה מה שהקשה הצל\"ח לדעת הפוסקים דס\"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי אפילו בדרבנן בחזקת איסור וא\"כ אמאי אינו חוזר לדידהו בספק תפלה דרבנן או בספק קרא ק\"ש למ\"ד שהיא דרבנן הא יש לו חזקה של חיוב וספק אי נפטר. וכן הקשה בשו\"ת ר' עקיבא איגר סי' כ\"ה. ולק\"מ דהא כבר כתב בס' שער המלך בהלכות מקוואות שיש לחלק בין ספק איסור דרבנן ובין ביטול מצוה דרבנן דלא עביד איסורא כלל רק שביטל מצוה דרבנן והקילו בספיקו. ויישב בזה הא דלא מחמירין בספק קרא או התפלל מטעם דהוי ספק במעשה אי נעשה דקיי\"ל דאפי' בדרבנן אזלינן לחומרא בספק מעשה כמו בספק הינוח דעירוב וכמ\"ש המל\"מ בהל' בכורות שם. דהיינו דוקא בדבר של איסור ולא בדבר של עשיית מצוה. וה\"נ לעניין חזקה בדרבנן אף מאן דמחמיר לא מחמיר רק בדבר שיש בו משום איסור ולא בדבר שאין בו דררא דאיסורא כלל ורק משום מצוה תקנוה וכה\"ג כתב התוס' יו\"ט בריש פ\"ד דסוטה לחלק בין מה שאסרו חכמים משום גזירה של איסור דאורייתא דהוא בכלל שנאמר ושמרתם את משמרתי ודרשינן עשו משמרת למשמרתי. והוא חמור ממה שתקנו חכמים תקנה שלא מחמת גזירה של איסור. וע\"פ מ\"ש יש ליישב מה שהקשה בס' בינת אדם בהלכות לולב ע\"ד הר\"ן שכתב בפרק לולב [וערבה] דא\"צ ליטול הלולב בין השמשות של יום שני דיו\"ט דאינו אלא מדרבנן ושמא בין השמשות הוא לילה ואינו חייב והוי ספק דרבנן והרי הר\"ן גופיה סבר כדעת הפוסקים דמחמירין בספק דרבנן דאיתחזק איסורא. וה\"נ בין השמשות איתחזק איסורא דעדיין בחזקת יום עומד עתה ומספק לא מפקע וכדאיתא בסי' שמ\"ב ושפ\"ו וסי' תקס\"ב גבי תענית ציבור דרבנן. ולפי מ\"ש לק\"מ דדוקא בדבר שיש בו דררא דאיסורא הוא דמחמיר בספיקו משא\"כ בהך דלולב דאינה אלא מצוה וכנ\"ל." + ], + [], + [], + [ + "עזרא ובית דינו תקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר וכו'. וכן תקנו שיהא מניין התפלות כמניין הקרבנות. מדברי הכ\"מ נראה דרבינו סבר רק כדאמר ר' יהושע בן לוי פרק תפילת השחר דתפלות כנגד תמידין תקנום ופליג אדר' יוסי בר חנינא דאמר אבות תקנום. ובעל לח\"מ כתב דודאי יש לפסוק כריב\"ח מפני שיישבו בגמ' אליביה ברייתא דתניא כריב\"ל דאע\"ג דאבות תקנום אסמכינהו רבנן אקרבנות וא\"כ אע\"פ שכתב רבינו שתקנו כנגד הקרבנות לא הוי דלא כריב\"ח וכו'. ולפי דבריו אכתי הו\"ל לרבינו להזכיר בפירוש להא דריב\"ח ולא להשמיטו לגמרי. אבל באמת לא השמיטו כלל דסמך רבינו אמאי שכתב בפ\"ט מהל' מלכים אברהם התפלל שחרית ויצחק הוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף להתפלל תפלת ערבית. ומזה מוכח שהתקינו ג\"כ לדורות וכמ\"ש מהרש\"א בחידושי אגדות ריש פרק תפלת השחר. וכן מבואר בהדיא בילקוט משלי כ\"ב. וא\"כ מבואר דהדין עם הלח\"מ דרבינו סבר כריב\"ח דסבר לתרווייהו. והנה מלבד ראיה זו שכתב הלח\"מ מסוגיא דברכות דיש לפסוק כריב\"ח יש לי עוד להביא ראיה מסוגיא דפ\"ד דתענית (דף כ\"ח ע\"א) דקרי התם לתפלת המנחה דבר תורה כנגד תפלת נעילה ופרש\"י כדאמרינן בברכות יצחק אבינו תיקן תפלת מנחה שנא' ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב והיינו ברייתא דתניא כוותיה דר' יוסי בר\"ח." + ] + ], + [ + [], + [ + "אבל אם היה טרוד ודחוק או שקצרה לשונו יתפלל ג' ראשונות וכו'. וכתב הכ\"מ ידוע דהלכה כר' עקיבא מחבירו. והוא תמוה דהא ר' אליעזר ור' יהושע רבותיו של ר\"ע היו כדמוכח להדיא במס' כלה ובכמה דוכתי. ונגד רבו איכא מ\"ד בפ' הכותב דלא קיי\"ל כוותיה דר\"ע. אלא י\"ל טעמו של רבינו דבערובין (דף ס\"ה) אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל ומשמע דהיינו כשיטת ר\"ע." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "היה מהלך בדרך והגיע זמן תפלה ולא היה לו מים אם היה בינו ובין המים ארבע מילין הולך עד מקום המים ורוחץ ואח\"כ מתפלל. וכתב הכ\"מ דרבינו גורס בפ' היה קורא דלייט ר\"ח אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה\"מ לק\"ש אבל לתפלה מהדר וכו'. והנה קיצר בכאן ולא ביאר הטעם דאמאי מקילין בתפלה טפי ולא חיישינן בה לשיעבור זמנה כדחיישינן בק\"ש. והתוס' לא ניחא להו גירסא זו. אך סמך בעל כ\"מ ז\"ל על מ\"ש בהלכות ק\"ש פ\"ג דשם זכר הטעם דמקילין בתפלה. וכבר נתבאר שם עוד טעם נכון בשם המעדני יו\"ט דתפלה יש לה תשלומין משא\"כ בק\"ש. והבאתי ראיה לזה וביארתי הטעם עיי\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה. וכתב הלח\"מ שאינו יודע למה לא הזכיר רבינו הא דאיתא בסוף פ' אין עומדין דאם אינו יכול לכוין את לבו בכולן יכוין באחת מהן משמע דלעיכובא לא בעי כוונה בכולן רק באחת מהן. ובחנם כתב כן דהרי זכרו רבינו לקמן בריש פ' י' מהלכות אלו וז\"ל מי שהתפלל ולא כוון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה ואם כוון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך ע\"כ. [ומ\"ש בצל\"ח דאמאי השמיט רבינו דין תפלת הדרך שבפרק תפילת השחר כבר הרגיש בזה הב\"י בסי' ק\"י ובעל פר\"ח מיישבו ועיי\"ש]." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין המתפלל מפסיק תפלתו אלא מפני סכנות נפשות בלבד וכו'. אם ראה נחשים ועקרבים באים כנגדו אם הגיעו אליו והיה דרכן באותן המקומות שהן ממיתין פוסק ובורח וכו'. לכאורה קשה דמנ\"ל לרבינו לחלק בזה בין המקומות אבל בין נחש לעקרב לא מחלק ובגמ' מחלק רב ששת בין נחש לעקרב אבל בין המקומות לא מחלק. ועוד דמשמע בגמ' דאין חילוק במקומות מדפריך על רב ששת מדתניא נפל לחפירה מליאה נחשים ועקרבים מעידין עליו ולא משני דברייתא איירי במקום שדרך הנחשים להזיק. וכן הקשה בס' זהב שיבה למהר\"ש אלגזי. אמנם אתי שפיר לפי מ\"ש בספרי משכיל לאיתן דהא הסוגיא בלא\"ה לכאורה תמוה דמאי אריא דמותיב מברייתא לרב ששת בדין נחש דתיפוק ליה ממתני' דקתני דלא יפסיק בשביל נחש ורב ששת לא אתא לאשמועינן רק דין עקרב דפוסק והיינו כברייתא וא\"כ בדין נחש הו\"ל לרומייא מתני' וברייתא אהדדי. אך מזה ראיה לדעת רבינו דיש לחלק בין מקומות דיש דגם עקרב אינו ממית ויש דגם נחש ממית ולכך בלא רב ששת ליכא לרמוייא מתניתין וברייתא דסתרי בנחש דאיכא למימר דלאו בחד מקום קאיירו. ומיהו לרב ששת מותיב שפיר דמדמפליג וחלק בין נחש לעקרב ש\"מ דס\"ל דבמקומות אין חילוק. וניחא ליה לרבינו למפסק כנראה מסתמא דגמ' דס\"ל לחלק בין מקומות ולא בין נחש לעקרב." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אם לא נתחייב בכל הברכות האלו צריך להשלים מאה ברכות מן הפירות. כיצד אוכל מעט ירק מברך לפניו ולאחריו וחוזר ואוכל מעט מפרי זה ומברך לפניו ולאחריו. כתב הלח\"מ דרבינו לא קאמר אלא שאם אכל ירק ולא היה בדעתו לאכול יותר בעת ההיא אבל לכתחילה אסור לאכול מעט ולברך ברכה אחרונה כדי לגרום ברכה יתירה. וגם בס' מעשה רוקח כתב כן. ואינו מחוור דהרי רבינו כאן בא לומר איך לעשות כדי להשלים המאה ברכות לכתחילה ולפ\"ד הלח\"מ וס' הנזכר הא לא משכחת לה השלמה לכתחילה. ועוד דכתב רבינו בסוף הלכות ברכות לעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכה הצריכה. ומשמע דירבה לכתחילה בברכה הצריכה וא\"כ ה\"נ ירבה כדי להשלים חיוב מאה ברכות דאין לך צורך גדול מזה. ועיין בס' צל\"ח פ\"ו דברכות שהוכיח כן מהירושלמי וזהו דעת רבינו. [וכן מבואר בטור או\"ח ריש סימן ר\"צ וכה\"ג כתב הרא\"ש בתשובה הביאו ב\"י שם סי' רצ\"א גבי הפסקת סעודת שחרית של שבת לשנים דלא הוי מרבה בברכה שאינה צריכה כיון שעושה כן לכבוד שבת. מיהו כתב המ\"א בסוף סי' רט\"ו דלכתחילה יצוה לבני ביתו שלא יביאו לו כל המין בבת אחת. אבל מצאתי בס' ברכי יוסף באו\"ח סי' מ\"ו בשם תשובת מהר\"ש הלוי שהביא ראיה הנזכרת מתשובת הרא\"ש ודחי לה הרב דאיירי שלא יוכל לעשותה אח\"כ אבל מאה ברכות יוכל לקיים באנפי אחרינא ואיכא איסורא להרבות בברכות שא\"צ]." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ובימי התענית בשחרית ובמנחה קורין שלשה. והקשה הכ\"מ דבפ\"ק דתענית משמע דלא קרינן אלא במנחה והניח בצ\"ע. והנה לפי דעת הכ\"מ עדיפא הו\"ל להקשות דרבינו גופיה כתב לההיא דתענית בסוף פ\"א מהלכות תענית ונמצאו דבריו סותרין זה את זה. אבל באמת אין עניין הא דכאן לדהתם דאיירי בתעניות שגוזרין על הצבור מחמת צרות רעב וכדומה דצריך לעיין בשחרית במילי דמתא ואין פנאי לקרות אבל כאן איירי בתעניות הקבועין בשנה על דברים שאירעו לאבותינו דבהן קורין בשחרית. וכ\"כ רבינו בפ\"ה מהל' תענית וכן בהלכות אלו לקמן פי\"ג והיינו טעמא דבהו א\"צ לעיין במילי דמתא. ושוב מצאתי אח\"כ שהרגיש בזה בספר מעשה רוקח ובספר מרכבת המשנה." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד ברכת כהנים במקדש וכו' וכשישלימו כל העם עונין ברוך ה' אלהים וגו'. ובס' יד המלך תמה על רבינו דדוקא המברך אומר כך אבל העם עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדאיתא בתענית. ולי קשה טפי דרבינו עצמו כתב כן בהלכות תענית ודברי עצמו סותרין זה את זה. אחרי מופלג מצאתי שכבר הרגיש בזה בספר באר שבע. ונראה ליישב דס\"ל לרבינו לחלק בין ברכות דתעניות שאינן קבועות לברכות קבועות כמו ברכת כהנים. דדוקא גבי ברכות דתעניות תניא התם במס' תענית דהעם עונין בשכמל\"ו ולא כהמברך אבל בברכות קבועות שבכל יום מודה דהעם עונין ברוך ה' כהמברך. וטעמו של רבינו הוא משום דאיכא התם תנאי דפליגי וס\"ל דעונין ברוך ה' אפילו בתעניות וא\"כ אי אמרינן דאידך ברייתא דס\"ל דעונין בשכמל\"ו הוא בכל הברכות יהיה פלוגתא רחוקה ביניהם על כן ניחא ליה לרבינו לומר דלא פליגי רק בברכות שאינן קבועות אבל בברכות הקבועות מודה הך ברייתא לאית דאמרי דעונין בשוה להמברך. ויותר נראה לפי מ\"ש בסוטה בתוס' יו\"ט דבשכמל\"ו לא שייך לומר אלא כשהמברך אומר ברוך ה' אלהי ישראל שכן הוא תקנת עזרא אבל בברכת כהנים א\"א לכהנים להוסיף על מ\"ש בתורה וכיון שהם לא אמרו ברוך ה' לא היו העונין אומרים בשכמל\"ו. אבל מ\"מ ברוך ה' נראה לרבינו שהיו עונין דס\"ל דבזה לא פליגי ומודו להנך תנאי דס\"ל דכך היו עונין וזה דלא כמ\"ש רש\"י והתוספות בפשיטות בסוטה (דף מ' ע\"ב) דגם בברכת כהנים היו העם עונין בשכמל\"ו. ומה שהקשו התוס' שם דגם במקדש היו מפסיקין בענייתן הנ\"ל ואמאי קתני שהיה ברכה אחת ותירוצם דחוק עיי\"ש. אך אתי שפיר לפי מ\"ש רבינו כאן וכשישלימו כל העם עונין וכו' ומשמע דקושטא דבאמצע לא היו עונין שום דבר.
ומה שהקשה המל\"מ על פירוש רש\"י בחומש שכתב וישא אהרן את ידיו ויברכם ברכת כהנים יברכך וכו' מדתניא בסוטה (דף ל\"ח) כה תברכו בנשיאות כפים או אינו אלא שלא בנשיאות כפים נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם מה להלן בנשיאות כפים אף כאן בנשיאות כפים. ואי איתא דויברכם דכאן היה ברכת כהנים אמאי צריך למילף בגז\"ש מכאן לברכת כהנים שהיא בנשיאות כפים דתיפוק ליה מדהכא גופה שהיתה ברכת כהנים ונשא ידיו והניח בקושיא. ובחבורי על התורה כתבתי לתרץ ע\"פ מאי דאיתא בירושלמי בתענית שם מניין לנשיאות כפים כה תברכו את בני ישראל עד כאן בשחרית. במוסף מניין וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת. ולפ\"ז אתי שפיר הא דאיצטריך בסוטה למילף בגז\"ש מכאן לברכת כהנים שתהא בנשיאות כפים אף בשחרית דאילו מדהכא דהיה בנשיאות כפים איירי בקרבנות דמוסף וכדי ללמד לברכת כהנים דשחרית דאיירי בפסוק כה תברכו שתהא ג\"כ בנשיאות כפים הוצרך למילף בגז\"ש]." + ], + [], + [ + "אין ברכת כהנים נאמרה בכל מקום אלא בלשון הקודש שנאמר כה תברכו את בני ישראל. עיין בכ\"מ ולח\"מ שפירשו בכוונת רבינו דלאו ממשמעות דקרא יליף דכה הוא בלשון הקודש אלא מגז\"ש דשאר קראי יליף לה וכדאיתא בברייתא בסוטה (דף ל\"ח) ואני אומר דודאי כוונת רבינו הוא דלשון כה משמע דוקא לה\"ק והיינו כר' יהודה דקאמר בברייתא שם לת\"ק דיליף בגז\"ש מברכת לוים דהוא בלה\"ק דא\"צ הרי הוא אומר כה עד שיאמר בלשון הזה. וכתבו התוס' דרבנן לא משמע להו עיכובא מכה אלא מככה. והיינו כדאיתא שם בסוגיא (דף ל\"ג) דפליגי ר' יהודה ורבנן בהכי גבי חליצה דר\"י דריש תרתי כה וככה ללה\"ק וגם לחליצה ורקיקה שמעכב ורבנן לא דרשי תרווייהו רק עיכובא לחליצה ורקיקה ולה\"ק ילפי מגז\"ש מלוים. ובהלכות חליצה פ\"ד מבואר דרבינו יליף לשון הקדש מככה והיינו כר\"י. וא\"כ אזיל כאן לטעמיה דהתם דיליף לה\"ק מכה לחוד ושם יתבאר טעמו שפסק כדרשא דר' יהודה ועיי\"ש בס\"ד. וממ\"ש יתבאר לך דיפה עשה הט\"ז באו\"ח שכתב הלימוד דלה\"ק מכה והפמ\"ג בא והקשה דזה אינו אלא לר\"י. ולפ\"ד הו\"ל להקשות ג\"כ על רבינו בהלכות חליצה אך אתי שפיר כמ\"ש." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..150f5bb9fb80e622b89837868a250f1ba8785679 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,85 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Reading the Shema", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות קריאת שמע", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה אחת והיא לקרות ק\"ש פעמים ביום וכו' עד ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. והקשה בס' צל\"ח דלא מנה רבינו למצות זכירת יציאת מצרים למצוה בפני עצמה. וכן הקשה בספר מעיין החכמה. ועיין מ\"ש בזה בעל פמ\"ג בפתיחתו. ולי אפשר דהיינו טעמא שאין לחשוב אותו במניין המצות משום שפסוק זה לא נאמר בפירוש בלשון צווי אלא בלשון נתינת טעם וכמו שפי' הספורנו. ויהיה הטעם איך שיהיה. ומצאתי און לרבינו מדברי ספר הזוהר פרשה ויקהל (דף ר\"ב ע\"ב) דחשיב ששה מצות שמקיים האדם בתפלתו יראת ה' ואהבתו וברכתו וליחדו וברכת כהנים ומסירת נפשו לה'. וכולל התם מצות זכירת יציאת מצרים במצות יחוד השם הרי דלא חשיב לה למצוה בפני עצמה. והטעם בזה י\"ל ע\"פ דברי הזוהר שם (דף רט\"ז ע\"ב) דגאולת מצרים גרמה יחוד בקדושה ועל כן הוא בכלל מצות יחוד. ועיין מ\"ש בזה בהל' מצה בעה\"י.
[וראיתי להשאגת אריה סי' י\"ב שכתב דאפ\"ה אין נשים חייבות בזכירת יציאת מצרים ולא הוי כמצות עשה שאין הזמן גרמא משום שחייבין להזכיר ביום ובלילה דכל אחת הזכרה ומצוה בפני עצמה היא דשל יום ליתא בלילה וכן של לילה ליתא ביום הו\"ל זמן גרמא. ואין דבריו מוכרחין די\"ל דנשים חייבות בזכירת יציאת מצרים לכו\"ע וכדעת המ\"א ריש סי' ע' משום דאמרינן בפסחים (דף קי\"ז ע\"ב) דילפינן גז\"ש קידוש היום מזכירת יציאת מצרים דצ\"ל בו יציאת מצרים. וכן ילפינן זכירת יציאת מצרים מקידוש היום כמ\"ש בהל' חמץ ומצה וכן הוא במדרש רבה סוף פרשת בא. וא\"כ ה\"נ ילפינן יציאת מצרים מקידוש היום דנשים חייבות דקיי\"ל אין גז\"ש למחצה. ועוד דאיתקש לאכילת מצה. וזה דלא כמ\"ש הש\"א בסוף סי' י\"ג דלא ילפינן יציאת מצרים מקידוש היום. ומיהו יש לדחות דקרא דזכור את היום הזה איירי בליל ט\"ו ושם דוקא נשים חייבות.
ועפ\"ז יש ליישב מה שהקשה הצל\"ח דמנ\"ל דעוסק במצוה פטור אף במצוה הנוהג בנשים דמקרא דגבי ק\"ש אין ראיה רק דפטור ממצוה שאינה נוהגת בנשים. ולפי מ\"ש י\"ל דשמעינן מהא דאיתא בירושלמי הובא בתוס' ריש פ' מי שמתו דכתיב בפרשה למען תזכור את יום צאתך וגו' כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים וא\"כ ש\"מ דפטור מזכירת יציאת מצרים והוא נוהג בכל כמ\"ש וכ\"ש דנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים בליל פסח. וזה דלא כמ\"ש הפמ\"ג באו\"ח סי' ס\"ז ותע\"ט. וכן בס' נ\"ש כתב דנשים פטורים וזה אינו]. ודע דבספר יראים סי' י\"א משמע דלמ\"ד ק\"ש דאורייתא איכא נמי לאו במבטל ולא קרא מדכתיב השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מקום שהתקינו לחתום בברוך וכו' כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכה הרי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע. הכ\"מ מביא מה שהקשה הרמ\"ך מההיא עובדא דמנימין רעיא דאמר בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא ששינה המטבע ואעפ\"כ יצא והניח בצ\"ע. ויש ליישב ע\"פ מ\"ש בעצמו לקמן בריש הלכות ברכות דלא אמר רבינו שחוזר ומברך אלא כששינה המטבע בפתיחה או בחתימה אבל כששינה רק באמצע הברכה יצא. ולפ\"ז י\"ל דההיא דמנימין רעיא איירי שחתם ג\"כ בברוך ולא שינה רק באמצע ומשו\"ה יצא. וכן הוא דעת הרשב\"א הובא בב\"י או\"ח סי' קפ\"ז. ועי' תוס' בסוטה (דף ל\"ג ע\"א) והפר\"ח בסי' נ\"ט כתב דהא דתנן מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר אע\"פ שאינו רשאי אם קיצר יצא והביא ראיה ממנימין רעיא דאיירי שלא חתם ודלא כהרשב\"א. ולא הזכיר דעת רבינו שהוא ג\"כ כהרשב\"א וס\"ל דאם קיצר לא יצא. ומה שהקשה מדתניא הכל הולך אחר החיתום י\"ל דשאני התם דמ\"מ פתח ג\"כ בברוך אלא ששינה בינתיים וכמו שהעתיק רבינו בדין שאח\"ז." + ], + [], + [ + "איזהו זמן ק\"ש בלילה מצותה משעת צאת הכוכבים עד חצי הלילה וכו'. וכתב הכ\"מ שפסק כחכמים דאמרו עד חצות ואמרינן בגמ' דחכמים ס\"ל דזמנה עד שיעלה עמוד השחר אלא שאמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ובשאגת אריה סי' ד' הקשה דהא בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל דאמר דזמנה עד שיעלה עמוד השחר ומפרש בגמ' דלית ליה שום סייג בזה אלא דמותר להמתין לכתחילה. והנה כבר הרגיש בזה בחידושי הרשב\"א. ויש לי ליישב דעת רבינו דס\"ל דאין לנו לפסוק להקל וכיחיד נגד רבים בדאורייתא. ואין ראיה מדפסק שמואל כוותיה דרבן גמליאל לקולא די\"ל דאזיל לטעמיה דאמר רב יהודה אמר שמואל בפרק מי שמתו (ברכות דף כ\"א) ספק קרא ק\"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ויהיב טעמא דק\"ש דרבנן. וא\"כ מהאי טעמא פסק רב יהודה אמר שמואל נמי להקל בפלוגתא דר\"ג וחכמים וסבר דלא עשו סייג בזמן ק\"ש דערב כיון דאינו מדאורייתא. אבל לדידן דקיי\"ל דספק קרא ק\"ש חוזר וקורא משום דק\"ש דאורייתא וכדאיתא לקמן בפ\"ב פסקינן נמי לחומרא כחכמים. ומצאתי און לדבר זה מהירושלמי דאיתא שם דר' ייסא בשם ר' יוחנן אמר הלכה כחכמים והיינו ודאי לעניין סייג דפליגי ביה והיינו דלא כשמואל דפסק כר\"ג. והוא משום דר' יוחנן סבר ק\"ש דאורייתא וכן משמע בבבלי דלא פליג ר\"י על ר' אלעזר תלמידו דחוזר וקורא וכמ\"ש לקמן אי\"ה." + ], + [], + [], + [], + [ + "הקורא אחר שלש שעות ביום אפילו היה אנוס לא יצא ידי חובת ק\"ש בעונתה אלא הרי הוא כקורא בתורה. בס' זהב שיבה הקשה דאמאי השמיטו רבינו ושארי פוסקים הא דאיתא בפ\"ק דברכות (דף י' ע\"ב) אמר ר' מני גדול הקורא ק\"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה ותירוצו דחוק מאוד. והנה בספרי באר אברהם בחידושי לברכות כתבתי ליישב דעת הפוסקים ע\"פ דברי הרשב\"א שכתב בחידושיו דהא דנקט ר' מני תורה היא לאו דוקא. דא\"כ פשיטא דאף היא תורה ועדיפא משום דבעונתה אלא ר' מני אפילו מן השונה קאמר. והתוס' כתבו דר' מני איירי דגדול יותר מעוסק בתורה בזמן אחר שלא בשעת ק\"ש. ולפי זה לא שייך מילתא דר' מני לומר דגדול קורא ק\"ש בעונתה יותר מעוסק במשנה בפעם אחר רק למ\"ד דגדולה קדושת בהכ\"נ מקדושת בהמ\"ד. דאילו למ\"ד דגדול קדושת בהמ\"ד מבהכ\"נ ודאי דלא סבר לדר' מני דלדידיה בית הכנסת גדול דקורין בו ק\"ש בעונתה דגדול ממשנה ששונין כל היום בבהמ\"ד ואנן קיימא לן דקדושת בית המדרש גדול וש\"מ דמשנה עדיפא מק\"ש בעונתה. ולפ\"ז לעניין מקרא מודו הפוסקים דק\"ש בעונתה עדיפא מיניה. והא דלא כתבו כן הוא משום דמילתא דפשיטא הוא משום דאף היא תורה ועדיפא משום דבעונתה וכמ\"ש הרשב\"א.
אבל באמת נראה שאין דברי הרשב\"א מוכרחים דשפיר איכא למימר דר' מני גופיה לא קאמר דגדול רק מקורא מקרא. וכי תימא דא\"כ פשיטא שאף היא תורה וכו' י\"ל כמ\"ש בס' פני יהושע דנפק\"מ דאשמועינן דגדולה ק\"ש בעונתה אע\"פ שלא כוון רק בפסוק ראשון דקיי\"ל דיוצא ידי חובת ק\"ש. וכה\"ג הקורא בתורה שלא בכוונה אינו יוצא ידי חובת תלמוד תורה אא\"כ שמכוון לידע ולהבין מה הוא לומד כדי שהלימוד יביאנו לידי מעשה כי הוא העיקר. וא\"כ תקשי על רבינו והפוסקים דלא הוה להו להשמיט למימרא דר' מני דזה לא הוי תו מילתא דפשיטא. ומדהשמיטוהו ודאי דלא ס\"ל כוותיה והרי לא נמצא חולק עליו. אלא נראה ליישב דעת רבינו ושאר פוסקים דס\"ל דמדרבי מני אין ראיה לדידן די\"ל דרבי מני אזיל לשיטתו דאמר בירושלמי כל המקיים שבע ביום הללתיך כאילו קיים והגית בו יומם ולילה. ומשמע דס\"ל כמ\"ד במנחות (דף צ\"ט ע\"ב) אפילו לא קרא אדם אלא ק\"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ומשו\"ה אמר דגדול הקורא ק\"ש בעונתה מקורא בתורה בפעם אחרת כיון דגם בק\"ש מיפטר מתלמוד תורה. אבל למאי דלא קיי\"ל כההוא מ\"ד אלא דלא קיים ולא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה אין סברא לומר דגדול ק\"ש בעונתה יותר מקורא בתורה פעם אחרת כיון דאינו יוצא בק\"ש חובת תלמוד תורה איך תהיה גדולה ממנה הא קיי\"ל דתלמוד גדול ושפיר עבדו שהשמיטו להא דר' מני. ואתי שפיר ג\"כ דלא חשו לדיוקא דר' מני דדייק מילתיה מלישנא דמתני' דברכות דקתני הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה מכלל דקורא בעונתה עדיף מקורא בתורה. דמתני' אפשר דאתיא כר' שמעון דאית ליה במנחות דקיים בק\"ש לא ימוש ואנן קיי\"ל כרבנן. אי נמי דאתיא מתני' כמ\"ד דמעשה גדול מתלמוד תורה וכדאיתא בסוף פ\"ק דקדושין (דף מ' ע\"ב) ואנן לא קיי\"ל כוותיה אלא כי הנך דנמנו וגמרו שם תלמוד גדול וכו' והכי תנן בפ\"א דפיאה." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא. וכתב הכ\"מ שכתב הרב מנוח להשמיע לאזנו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו עכ\"ל. משמע דקאי אמ\"ש רבינו דצריך להשמיע לאזנו פי' לכתחילה ואהא קאמר דהיינו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו. מיהו אם עבר ולא השמיע לאזנו היינו נמי שלא חתך קריאתו בשפתיו אלא שהרהר בלבו יצא בדיעבד. וכן יש ללמוד מדברי הב\"י שכתב בטור או\"ח סי' קפ\"ה דרבינו פסק כרבינא דאמר בפרק מי שמתו (ברכות דף כ') הרהור כדיבור דמי. וא\"כ מוכח דגבי ק\"ש נמי סבר רבינו כן שהרי רבינא קאי התם אמתניתין דבעל קרי מהרהר דאיירי בק\"ש. אך קשה דא\"כ אמאי לא כתב רבינו כאן בפירוש הך רבותא ומדכתב אם לא השמיע לאזנו יצא משמע דמ\"מ הוציא בשפתיו דאי איתא דסגי בלב הו\"ל לומר בכאן כלשונו שכתב בפ\"א דברכות דין ז' גבי ברכות אם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו ובין שברך בלבו. ודוחק לומר שסמך כאן אמ\"ש שם דהא יש לחלק בין ק\"ש לשאר ברכות דבהו לא כתיב דיבור אלא בק\"ש דכתיב בה דיבור אפשר דמשו\"ה אין הרהור בכלל.
וכ\"כ באמת השאגת אריה בסי' ו' ובסי' כ\"ד שכך הוא דעת רבינו וביאר דפסק כרב חסדא דאמר בפ' מי שמתו הרהור לאו כדיבור דמי וס\"ל דרב חסדא לא פליג אדרבינא אלא בק\"ש מהאי טעמא דאמרן דכתיב בה דיבור אבל בשאר ברכות מודה דבהו הרהור כדיבור דמי. ועיי\"ש שהביא ראיה לזה ממ\"ש רבינו בפכ\"ד מהלכות שבת דאסור לאדם שידבר בחפיציו בשבת שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו' ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר אלמא דהרהור לאו בכלל דבור דקרא. ולדידי ראיה זו אינה מכרחת לכאן דאיכא למימר דשאני ההיא דשבת דהתם כתיב ב' פעמים דבור וכן פירש הרי\"ף בעין יעקב בפרק ואלו קשרים דמדכתיב ב' פעמים דבור הוא דממעט הרהור. וא\"כ גבי ק\"ש דלא כתיב רק פעם אחת דבור אפשר דלא ממעטין הרהור. ונראה דזו היתה דעת ריא\"ז דגבי ק\"ש פסק כרבינא דהרהור כדבור ובשבת פסק דהרהור מותר. ותמה עליו בשאגת אריה דדבריו סותרים זה את זה. אמנם לפי מ\"ש נסתלקה התמיה ואין בדבריו סתירה כלל וזה ברור בדעת ריא\"ז. ומ\"מ דעת רבינו נראה כדברי הש\"א דכל היכא דכתיב דיבור ממעט הרהור. וכן יש להוכיח מסוגיא דשבת פרק שואל (שבת דף ק\"נ) דאף היכא דכתיב פעם אחת דיבור הרהור מותר עיי\"ש וכ\"כ האחרונים באו\"ח. וכן יש ללמוד מדקדוק לשון רבינו לקמן בפ\"ג דין ט\"ז דגבי ערוה לא כתב רק דאסור לקרות כנגדה אבל לא כתב דאסור להרהר בד\"ת כנגדה כמ\"ש גבי בית הכסא ומרחץ בדין ד' ש\"מ כדאמרן. וא\"כ מזה נמי יש ללמוד בק\"ו דאם ממעט הרהור מדבור להקל כ\"ש דממעט הרהור מדבור להחמיר שאינו יוצא ידי חובת ק\"ש.
והנה ראיתי לבעל פר\"ח בספרו מים חיים שעלה ג\"כ על דעתו לחלק בין שאר ברכות לק\"ש דכתיב בה דיבור ודחה חילוק זה מסוגיא דפרק מי שמתו (ברכות דף כ\"א) דפריך התם אדרב חסדא מברכת המזון ומשמע דדמי לק\"ש וכי היכי דסבר ר\"ח גבי ק\"ש הרהור לאו כדיבור דמי הוא הדין בשאר ברכות. ולדידי דיחוי זה חוזר ונראה די\"ל דשאני התם גבי בעל קרי דאיירי התם שאי אפשר בדיבור ובכה\"ג קושטא דלא מחלק ר\"ח בין ק\"ש לשאר ברכות דדיבור מעכב בהו דהו\"ל אינו ראוי לבילה דקיי\"ל דבילה מעכבת בו. ורב חסדא לטעמיה שפסק (דף ט\"ו ע\"ב) כר' יהודה משום ר' אלעזר בן עזריה דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו וכיון שאינו ראוי לכך מעכב ואפשר דס\"ל דצריך להשמיע לאוזנו מהתורה. אבל רבינו איירי במי שהיה אפשר לו לדבר וקרא או ברך בלבו ובכה\"ג דמקרי ראוי לבילה דקיי\"ל שאינה מעכבת שפיר איכא לחלק בין שאר ברכות לק\"ש אליבא דר\"ח דבק\"ש לא הוי כדבור משום דמיעט בה קרא דכתיב דיבור ובשאר ברכות דליכא מיעוטא אין דיבור מעכב בהן ואף בהרהור יצא כל שראוי מיהא לדיבור. ועוד יתבאר בזה בהלכות ברכות בס\"ד." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ספק קרא ק\"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. וכתב הכ\"מ שפסק כר' אלעזר דסבר ק\"ש דאורייתא ולא כשמואל דסבר ק\"ש דרבנן ונתן טעם לזה מדאשכחן כמה ברייתות דדייני דיני דק\"ש מקראי ומשמע דראיה גמורה נינהו ולשמואל נצטרך לומר דאסמכתות הם. וכבר כתבו התוס' בכיוצא בזה בסוטה (דף ל\"ב ע\"ב) ועיי\"ש שכתבו דדוחק לומר דכל הני דמשמע מינייהו דמדאורייתא הוי אסמכתא בעלמא. דאין שיטת הגמרא לדייק כל כך על אסמכתא עכ\"ד. וזה אינו הכרח כל כך דהא כתב הרא\"ש בחולין פרק גיד הנשה דעל אסמכתא גמורה דרך הגמ' לדקדק כמו על דרשא גמורה וא\"כ אין מזה ראיה דק\"ש דאורייתא. ותוס' גופייהו כתבו במנחות (דף מ\"ג ע\"ב) דדרשא דהתם מקרא דוראיתם אותו וזכרתם לעניין התחלת זמן ק\"ש משיכיר בין תכלת ללבן אסמכתא בעלמא הוא דק\"ש דרבנן. ובמעדני יו\"ט כתב דמוכח דקיי\"ל כמ\"ד ק\"ש דאורייתא מסוגיא דסוכה (דף ל\"ח) וכוונתו מדמפרש התם טעמא דמתניתין דפ\"ק דשבת גבי לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא לאכול וכו' ואם התחילו אין מפסיקין דהוא משום דתפלה דרבנן אבל בדאורייתא כגון לולב ביו\"ט ראשון מפסיקין. וא\"כ לפ\"ז על כרחך ק\"ש ג\"כ דאורייתא דהא תנן התם דמפסיקין לק\"ש ואי הוי דרבנן אמאי מפסיקין. אך באמת זה אינו ראיה כלל דלפי דבריו תקשי מתני' דפ\"ק דשבת למ\"ד ק\"ש דרבנן דא\"כ אמאי מפסיקין לק\"ש טפי מלתפלה.
אמנם בירושלמי איתא אמוראי דמפרשי טעמא דמתניתין דשבת דק\"ש זמנה קבוע ותפלה אין זמנה קבוע (ופירושו הוא דתפלה יש לה תשלומין בזמן תפלה שאחריה אבל לקריאת שמע אין תשלומין וכהאי גוונא פירש המעדני יו\"ט לפירוש רש\"י בברכות (ריש דף ט\"ו) עיין לקמן בפרק ג' שהארכתי בזה אבל מ\"ש בקרבן העדה הוא דחוק ועיין שם). ועוד איתא שם טעם אחר דק\"ש א\"צ כוונה ותפלה צריכה כוונה. והני טעמי שייכי אף למ\"ד ק\"ש דרבנן. וא\"כ הא דנקט בסוגיא דסוכה דלולב חמיר מתפלה מפני שהוא דאורייתא טעמא דפסיקא נקט דמפני שהוא דאורייתא ודאי צריך להפסיק אבל אינו מכריח שיהא טעם זה דוקא נמי גבי ק\"ש דהתם איכא טעם אחר דמפסיקין לה אפילו אי הוי דרבנן כנזכר ועוד איכא למימר דגבי ק\"ש מפסיקין אפילו הוי דרבנן משום שיש בה קבלת עול מלכות שמים וכ\"כ בשאגת אריה בסי' א'. ולפ\"ז אין מסוגיא דסוכה ראיה דק\"ש דאורייתא. אלא י\"ל דהיינו טעמא דפסק רבינו והפוסקים כר' אלעזר דספק קרא חוזר וקורא ולא כשמואל ע\"פ מ\"ש לעיל בפ\"א דמשמע התם דר' יוחנן נמי ס\"ל כר\"א ולא פליג עליה במאי דאמר דספק קרא חוזר וקורא אלא במאי דקאמר דבתפלה אין חוזר מספק אבל בק\"ש לא פליג עליה. ויש ראיה לזה ג\"כ מהירושלמי וכמ\"ש. ועוד ראיה מהירושלמי דריש ברכות דמסיק התם דספק קרא חוזר וקורא ודייק כן מברייתא עיי\"ש. ושוב ראיתי בס' יראים סי' י\"ג שהעתיק הגירסא רבנן דבי ר' חנינא סברי ק\"ש דאורייתא וכתב דקיי\"ל כר\"ח דקם ליה רב יוסף התם בשיטתיה. ועוד כתב דסוגיא דשמעתא פ' מי שמתו כר\"ח אזלא." + ] + ], + [ + [ + "הגיע זמן ק\"ש ולא מצא מים קודם שיקרא לא יאחר קריאתה וילך לבקש מים אלא מקנח ידיו בעפר וכו'. וכתב הכ\"מ בפרק היה קורא בתורה (דף ט\"ו) לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה\"מ לעניין ק\"ש אבל לתפלה בעי להדורי ויתבאר בפ\"ד מהלכות תפלה וטעמא דמילתא דכיון דק\"ש דאורייתא החמירו בה שמא יעבור הזמן. והרב מנוח כתב דטעמא משום דק\"ש זמנה קצר ואולי יעבור אבל תפלה זמנה ארוך יותר לא חיישינן כולי האי שמא תעבור ע\"כ. ועדיפא מיניה ה\"ל לרב מנוח למימר לפי מה שנתבאר לעיל בסמוך דתפלה יש לה תשלומין לאחר זמנה אבל לק\"ש אין תשלומין. וכ\"כ המעדני יו\"ט והבאתי ראיה לזה מהירושלמי. מיהו באו\"ח סי' נ\"ח מביא בב\"י מחלוקת הפוסקים בדין ק\"ש אם יש לה תשלומין ואפשר דרב מנוח סבר כמ\"ד דגם לק\"ש יש תשלומין ומשו\"ה לא חמירא מתפלה אי לאו משום דעיקר זמן הקבוע לק\"ש קצר מזמן הקבוע לתפלה. והאחרונים הביאו ראיה דיש תשלומין למבטל ק\"ש בשוגג או באונס כמו לתפלה מסוגיא דריש פ' תפלת השחר (ברכות דף כ\"ו) דמייתי ברייתא מעוות לא יוכל לתקן זה שבטל ק\"ש של שחרית או של ערבית או תפלה וכו' ומוקי לה שבטל במזיד דוקא משמע דבשוגג ואונס יש השלמה גם לק\"ש. ובס' פמ\"ג כתב דדוקא למ\"ד ק\"ש דרבנן תקנו השלמה כמו בתפלה אבל למ\"ד ק\"ש מן התורה למה יעשו חכמים תיקון השלמה. ולא נזכרו כלל מדברי הירושלמי שזכרתי לעיל דמוכחא דגם למ\"ד ק\"ש דרבנן לא תקנו בה השלמה דמשו\"ה קרי לק\"ש זמנה קבוע ולתפלה אין זמנה קבוע כיון דמהני בה תיקון אחר זמנה ולא מהני בק\"ש.
אמנם נ\"ל די\"ל שאין מחלוקת בין הירושלמי והבבלי דאפילו נימא דיש תשלומין לק\"ש שנתבטלה בזמנה בשוגג או באונס היינו לקריאת הפרשיות אבל לברכות שלפניה ודאי לא שייך תשלומין כלל דאין לומר יוצר אור בערבית ולא מעריב ערבים בשחרית לאחר שהגיע זמן ק\"ש אחרת. דהא צריך להקדים חובת שעתא ברישא ואיך יאמר ערבים לאחר שאמר יוצר אור וכן בהיפך. וא\"כ לא דמי תשלומין דק\"ש לתשלומין דתפלה דהויא השלמה מעליא בכולה כאילו היתה בזמנה משא\"כ בק\"ש שאין התשלומין בשלימות כמו בזמנה. והיינו דקאמר בירושלמי אהא דתנן מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה דטעמא דק\"ש זמנה קבוע ותפלה אין זמנה קבוע. דתפלה יכולה להשתלם בכ\"מ לאחר זמנה כבזמנה אבל ק\"ש כתיקונה בברכותיה זמנה קבוע ואין יכולה להשתלם אחר זמנה כבזמנה ולכך צריך להפסיק בשביל לקרותה בזמנה. וא\"כ ה\"נ מהאי טעמא אין מהדר בה אמיא בהגיע זמנה. ועפ\"ז יש לפרש מתניתין דריש ברכות בעובדא דבני רבן גמליאל וכמ\"ש בחידושי." + ], + [ + "אין קורין לא בבית המרחץ וכו' ולא בצד המת וכו' וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. ופי' הכ\"מ דקאי ג\"כ על מי שקרא בצד המת דחוזר וקורא אע\"ג דאינו אלא משום לועג לרש דכיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפילו אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת ע\"כ. ויש לי להביא ראיה לסברא זו של הכ\"מ דהיכא דקרא במקום שאמרו חכמים שלא יקרא צריך לחזור מדברי התוס' שכתבו בפ\"ק דברכות (דף י\"א) גבי הא דא\"ל לר' טרפון כדאי היית לחוב מפני שקרא בהטייה שאינו כלום לבית הלל ומשמע דאף דיעבד אינו יוצא י\"ח ק\"ש אע\"ג שלא עבר אדאורייתא קנסוהו רבנן לחזור כיון שעבר על דבריהן. וכ\"כ התוס' בריש סוכה (דף ג') והר\"ן שם." + ], + [], + [], + [ + "הכנוין כגון רחום וחנון וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא. ובהשגות כתב הראב\"ד לא מצינו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאומרו בביהכ\"ס. ועיין מ\"ש הכ\"מ בשם רבינו יונה דאשכחן נמי על האדם דכתיב חנון ורחום וצדיק. והנה הפר\"ח באו\"ח סי' פ\"ה כתב דמסוגיא דשבועות (דף ל\"ה ע\"ב) מוכח בהדיא כהראב\"ד גבי הא דתנן התם משביע אני עליכם בחנון ורחום הרי אלו חייבין דאמר אביי מתניתין במי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. הרי משמע דסתם רחום וחנון אינו אלא על הבורא. וכן הקשה בס' מרכבת המשנה ובס' מעשה רוקח. ונראה דלא ראו הגדולים הללו דברי הריטב\"א שכתב בחידושיו לשבועות שם לחלק בזה בין לשון בני אדם ללשון מקרא דהתם בסוגיא איירי בלשון בני אדם דאין קורין רחום וחנון למידי אחרינא רק לה' ולכך הוי שבועה דבתר לשון בני אדם אזלינן בנדרים ושבועות אבל בלשון מקרא שפיר קרא רחום וחנון לצדיק ולפיכך מותר לאמרו בבהכ\"ס וכדברי הר\"י שכתב כאן הכ\"מ. ועוד י\"ל דעת רבינו לפי שיטתו גופיה דנראה מדבריו בהלכות שבועות פ\"ב שמפרש הסוגיא דשבועות הנזכר דאיירי שהמשביע אמר בפירוש במי ששמו חנון במי ששמו רחום. ופי' הלח\"מ שם דמשו\"ה הוי שבועה דודאי אין מי ששמו רחום וחנון רק ה' לבדו שאנו קוראין לו כך מצד פעולותיו שהוא רחום וחנון. אבל אם לא אמר במי ששמו רחום אפשר שנשבע באדם אחד שהוא רחמן וחונן דלים ע\"כ. ולפ\"ז אתי שפיר ומעיקרא לק\"מ מההיא דשבועות אמאי דמתיר רבינו לומר רחום בביהכ\"ס. [וא\"ת דתקשי לדעת רבינו הא דאיתא בברכות (דף מ' ע\"ב) דאם אמר בריך רחמנא יצא משמע דהוא כהזכרת השם ולפ\"ד רבינו הרי אין זה כנוי לה' לבד. ואפשר דרבינו ס\"ל דקושטא דלאו למימרא דסגי ברחמנא לחוד אלא כגון שאמר רחמנא אלהנא וכדמשמע נמי מדברי ר\"י בפ\"ח. אי נמי דשאני התם גבי ברכות דאומר ג\"כ מלכא דעלמא ועיין מ\"ש בפ\"י דברכות]." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..131eb6527bd3c6e74afe454cb74419fc27d3a5ec --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,82 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Reading the Shema", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Reading_the_Shema", + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה אחת והיא לקרות ק\"ש פעמים ביום וכו' עד ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. והקשה בס' צל\"ח דלא מנה רבינו למצות זכירת יציאת מצרים למצוה בפני עצמה. וכן הקשה בספר מעיין החכמה. ועיין מ\"ש בזה בעל פמ\"ג בפתיחתו. ולי אפשר דהיינו טעמא שאין לחשוב אותו במניין המצות משום שפסוק זה לא נאמר בפירוש בלשון צווי אלא בלשון נתינת טעם וכמו שפי' הספורנו. ויהיה הטעם איך שיהיה. ומצאתי און לרבינו מדברי ספר הזוהר פרשה ויקהל (דף ר\"ב ע\"ב) דחשיב ששה מצות שמקיים האדם בתפלתו יראת ה' ואהבתו וברכתו וליחדו וברכת כהנים ומסירת נפשו לה'. וכולל התם מצות זכירת יציאת מצרים במצות יחוד השם הרי דלא חשיב לה למצוה בפני עצמה. והטעם בזה י\"ל ע\"פ דברי הזוהר שם (דף רט\"ז ע\"ב) דגאולת מצרים גרמה יחוד בקדושה ועל כן הוא בכלל מצות יחוד. ועיין מ\"ש בזה בהל' מצה בעה\"י.
[וראיתי להשאגת אריה סי' י\"ב שכתב דאפ\"ה אין נשים חייבות בזכירת יציאת מצרים ולא הוי כמצות עשה שאין הזמן גרמא משום שחייבין להזכיר ביום ובלילה דכל אחת הזכרה ומצוה בפני עצמה היא דשל יום ליתא בלילה וכן של לילה ליתא ביום הו\"ל זמן גרמא. ואין דבריו מוכרחין די\"ל דנשים חייבות בזכירת יציאת מצרים לכו\"ע וכדעת המ\"א ריש סי' ע' משום דאמרינן בפסחים (דף קי\"ז ע\"ב) דילפינן גז\"ש קידוש היום מזכירת יציאת מצרים דצ\"ל בו יציאת מצרים. וכן ילפינן זכירת יציאת מצרים מקידוש היום כמ\"ש בהל' חמץ ומצה וכן הוא במדרש רבה סוף פרשת בא. וא\"כ ה\"נ ילפינן יציאת מצרים מקידוש היום דנשים חייבות דקיי\"ל אין גז\"ש למחצה. ועוד דאיתקש לאכילת מצה. וזה דלא כמ\"ש הש\"א בסוף סי' י\"ג דלא ילפינן יציאת מצרים מקידוש היום. ומיהו יש לדחות דקרא דזכור את היום הזה איירי בליל ט\"ו ושם דוקא נשים חייבות.
ועפ\"ז יש ליישב מה שהקשה הצל\"ח דמנ\"ל דעוסק במצוה פטור אף במצוה הנוהג בנשים דמקרא דגבי ק\"ש אין ראיה רק דפטור ממצוה שאינה נוהגת בנשים. ולפי מ\"ש י\"ל דשמעינן מהא דאיתא בירושלמי הובא בתוס' ריש פ' מי שמתו דכתיב בפרשה למען תזכור את יום צאתך וגו' כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים וא\"כ ש\"מ דפטור מזכירת יציאת מצרים והוא נוהג בכל כמ\"ש וכ\"ש דנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים בליל פסח. וזה דלא כמ\"ש הפמ\"ג באו\"ח סי' ס\"ז ותע\"ט. וכן בס' נ\"ש כתב דנשים פטורים וזה אינו]. ודע דבספר יראים סי' י\"א משמע דלמ\"ד ק\"ש דאורייתא איכא נמי לאו במבטל ולא קרא מדכתיב השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מקום שהתקינו לחתום בברוך וכו' כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכה הרי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע. הכ\"מ מביא מה שהקשה הרמ\"ך מההיא עובדא דמנימין רעיא דאמר בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא ששינה המטבע ואעפ\"כ יצא והניח בצ\"ע. ויש ליישב ע\"פ מ\"ש בעצמו לקמן בריש הלכות ברכות דלא אמר רבינו שחוזר ומברך אלא כששינה המטבע בפתיחה או בחתימה אבל כששינה רק באמצע הברכה יצא. ולפ\"ז י\"ל דההיא דמנימין רעיא איירי שחתם ג\"כ בברוך ולא שינה רק באמצע ומשו\"ה יצא. וכן הוא דעת הרשב\"א הובא בב\"י או\"ח סי' קפ\"ז. ועי' תוס' בסוטה (דף ל\"ג ע\"א) והפר\"ח בסי' נ\"ט כתב דהא דתנן מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר אע\"פ שאינו רשאי אם קיצר יצא והביא ראיה ממנימין רעיא דאיירי שלא חתם ודלא כהרשב\"א. ולא הזכיר דעת רבינו שהוא ג\"כ כהרשב\"א וס\"ל דאם קיצר לא יצא. ומה שהקשה מדתניא הכל הולך אחר החיתום י\"ל דשאני התם דמ\"מ פתח ג\"כ בברוך אלא ששינה בינתיים וכמו שהעתיק רבינו בדין שאח\"ז." + ], + [], + [ + "איזהו זמן ק\"ש בלילה מצותה משעת צאת הכוכבים עד חצי הלילה וכו'. וכתב הכ\"מ שפסק כחכמים דאמרו עד חצות ואמרינן בגמ' דחכמים ס\"ל דזמנה עד שיעלה עמוד השחר אלא שאמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ובשאגת אריה סי' ד' הקשה דהא בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל דאמר דזמנה עד שיעלה עמוד השחר ומפרש בגמ' דלית ליה שום סייג בזה אלא דמותר להמתין לכתחילה. והנה כבר הרגיש בזה בחידושי הרשב\"א. ויש לי ליישב דעת רבינו דס\"ל דאין לנו לפסוק להקל וכיחיד נגד רבים בדאורייתא. ואין ראיה מדפסק שמואל כוותיה דרבן גמליאל לקולא די\"ל דאזיל לטעמיה דאמר רב יהודה אמר שמואל בפרק מי שמתו (ברכות דף כ\"א) ספק קרא ק\"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ויהיב טעמא דק\"ש דרבנן. וא\"כ מהאי טעמא פסק רב יהודה אמר שמואל נמי להקל בפלוגתא דר\"ג וחכמים וסבר דלא עשו סייג בזמן ק\"ש דערב כיון דאינו מדאורייתא. אבל לדידן דקיי\"ל דספק קרא ק\"ש חוזר וקורא משום דק\"ש דאורייתא וכדאיתא לקמן בפ\"ב פסקינן נמי לחומרא כחכמים. ומצאתי און לדבר זה מהירושלמי דאיתא שם דר' ייסא בשם ר' יוחנן אמר הלכה כחכמים והיינו ודאי לעניין סייג דפליגי ביה והיינו דלא כשמואל דפסק כר\"ג. והוא משום דר' יוחנן סבר ק\"ש דאורייתא וכן משמע בבבלי דלא פליג ר\"י על ר' אלעזר תלמידו דחוזר וקורא וכמ\"ש לקמן אי\"ה." + ], + [], + [], + [], + [ + "הקורא אחר שלש שעות ביום אפילו היה אנוס לא יצא ידי חובת ק\"ש בעונתה אלא הרי הוא כקורא בתורה. בס' זהב שיבה הקשה דאמאי השמיטו רבינו ושארי פוסקים הא דאיתא בפ\"ק דברכות (דף י' ע\"ב) אמר ר' מני גדול הקורא ק\"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה ותירוצו דחוק מאוד. והנה בספרי באר אברהם בחידושי לברכות כתבתי ליישב דעת הפוסקים ע\"פ דברי הרשב\"א שכתב בחידושיו דהא דנקט ר' מני תורה היא לאו דוקא. דא\"כ פשיטא דאף היא תורה ועדיפא משום דבעונתה אלא ר' מני אפילו מן השונה קאמר. והתוס' כתבו דר' מני איירי דגדול יותר מעוסק בתורה בזמן אחר שלא בשעת ק\"ש. ולפי זה לא שייך מילתא דר' מני לומר דגדול קורא ק\"ש בעונתה יותר מעוסק במשנה בפעם אחר רק למ\"ד דגדולה קדושת בהכ\"נ מקדושת בהמ\"ד. דאילו למ\"ד דגדול קדושת בהמ\"ד מבהכ\"נ ודאי דלא סבר לדר' מני דלדידיה בית הכנסת גדול דקורין בו ק\"ש בעונתה דגדול ממשנה ששונין כל היום בבהמ\"ד ואנן קיימא לן דקדושת בית המדרש גדול וש\"מ דמשנה עדיפא מק\"ש בעונתה. ולפ\"ז לעניין מקרא מודו הפוסקים דק\"ש בעונתה עדיפא מיניה. והא דלא כתבו כן הוא משום דמילתא דפשיטא הוא משום דאף היא תורה ועדיפא משום דבעונתה וכמ\"ש הרשב\"א.
אבל באמת נראה שאין דברי הרשב\"א מוכרחים דשפיר איכא למימר דר' מני גופיה לא קאמר דגדול רק מקורא מקרא. וכי תימא דא\"כ פשיטא שאף היא תורה וכו' י\"ל כמ\"ש בס' פני יהושע דנפק\"מ דאשמועינן דגדולה ק\"ש בעונתה אע\"פ שלא כוון רק בפסוק ראשון דקיי\"ל דיוצא ידי חובת ק\"ש. וכה\"ג הקורא בתורה שלא בכוונה אינו יוצא ידי חובת תלמוד תורה אא\"כ שמכוון לידע ולהבין מה הוא לומד כדי שהלימוד יביאנו לידי מעשה כי הוא העיקר. וא\"כ תקשי על רבינו והפוסקים דלא הוה להו להשמיט למימרא דר' מני דזה לא הוי תו מילתא דפשיטא. ומדהשמיטוהו ודאי דלא ס\"ל כוותיה והרי לא נמצא חולק עליו. אלא נראה ליישב דעת רבינו ושאר פוסקים דס\"ל דמדרבי מני אין ראיה לדידן די\"ל דרבי מני אזיל לשיטתו דאמר בירושלמי כל המקיים שבע ביום הללתיך כאילו קיים והגית בו יומם ולילה. ומשמע דס\"ל כמ\"ד במנחות (דף צ\"ט ע\"ב) אפילו לא קרא אדם אלא ק\"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ומשו\"ה אמר דגדול הקורא ק\"ש בעונתה מקורא בתורה בפעם אחרת כיון דגם בק\"ש מיפטר מתלמוד תורה. אבל למאי דלא קיי\"ל כההוא מ\"ד אלא דלא קיים ולא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה אין סברא לומר דגדול ק\"ש בעונתה יותר מקורא בתורה פעם אחרת כיון דאינו יוצא בק\"ש חובת תלמוד תורה איך תהיה גדולה ממנה הא קיי\"ל דתלמוד גדול ושפיר עבדו שהשמיטו להא דר' מני. ואתי שפיר ג\"כ דלא חשו לדיוקא דר' מני דדייק מילתיה מלישנא דמתני' דברכות דקתני הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה מכלל דקורא בעונתה עדיף מקורא בתורה. דמתני' אפשר דאתיא כר' שמעון דאית ליה במנחות דקיים בק\"ש לא ימוש ואנן קיי\"ל כרבנן. אי נמי דאתיא מתני' כמ\"ד דמעשה גדול מתלמוד תורה וכדאיתא בסוף פ\"ק דקדושין (דף מ' ע\"ב) ואנן לא קיי\"ל כוותיה אלא כי הנך דנמנו וגמרו שם תלמוד גדול וכו' והכי תנן בפ\"א דפיאה." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא. וכתב הכ\"מ שכתב הרב מנוח להשמיע לאזנו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו עכ\"ל. משמע דקאי אמ\"ש רבינו דצריך להשמיע לאזנו פי' לכתחילה ואהא קאמר דהיינו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו. מיהו אם עבר ולא השמיע לאזנו היינו נמי שלא חתך קריאתו בשפתיו אלא שהרהר בלבו יצא בדיעבד. וכן יש ללמוד מדברי הב\"י שכתב בטור או\"ח סי' קפ\"ה דרבינו פסק כרבינא דאמר בפרק מי שמתו (ברכות דף כ') הרהור כדיבור דמי. וא\"כ מוכח דגבי ק\"ש נמי סבר רבינו כן שהרי רבינא קאי התם אמתניתין דבעל קרי מהרהר דאיירי בק\"ש. אך קשה דא\"כ אמאי לא כתב רבינו כאן בפירוש הך רבותא ומדכתב אם לא השמיע לאזנו יצא משמע דמ\"מ הוציא בשפתיו דאי איתא דסגי בלב הו\"ל לומר בכאן כלשונו שכתב בפ\"א דברכות דין ז' גבי ברכות אם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו ובין שברך בלבו. ודוחק לומר שסמך כאן אמ\"ש שם דהא יש לחלק בין ק\"ש לשאר ברכות דבהו לא כתיב דיבור אלא בק\"ש דכתיב בה דיבור אפשר דמשו\"ה אין הרהור בכלל.
וכ\"כ באמת השאגת אריה בסי' ו' ובסי' כ\"ד שכך הוא דעת רבינו וביאר דפסק כרב חסדא דאמר בפ' מי שמתו הרהור לאו כדיבור דמי וס\"ל דרב חסדא לא פליג אדרבינא אלא בק\"ש מהאי טעמא דאמרן דכתיב בה דיבור אבל בשאר ברכות מודה דבהו הרהור כדיבור דמי. ועיי\"ש שהביא ראיה לזה ממ\"ש רבינו בפכ\"ד מהלכות שבת דאסור לאדם שידבר בחפיציו בשבת שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו' ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר אלמא דהרהור לאו בכלל דבור דקרא. ולדידי ראיה זו אינה מכרחת לכאן דאיכא למימר דשאני ההיא דשבת דהתם כתיב ב' פעמים דבור וכן פירש הרי\"ף בעין יעקב בפרק ואלו קשרים דמדכתיב ב' פעמים דבור הוא דממעט הרהור. וא\"כ גבי ק\"ש דלא כתיב רק פעם אחת דבור אפשר דלא ממעטין הרהור. ונראה דזו היתה דעת ריא\"ז דגבי ק\"ש פסק כרבינא דהרהור כדבור ובשבת פסק דהרהור מותר. ותמה עליו בשאגת אריה דדבריו סותרים זה את זה. אמנם לפי מ\"ש נסתלקה התמיה ואין בדבריו סתירה כלל וזה ברור בדעת ריא\"ז. ומ\"מ דעת רבינו נראה כדברי הש\"א דכל היכא דכתיב דיבור ממעט הרהור. וכן יש להוכיח מסוגיא דשבת פרק שואל (שבת דף ק\"נ) דאף היכא דכתיב פעם אחת דיבור הרהור מותר עיי\"ש וכ\"כ האחרונים באו\"ח. וכן יש ללמוד מדקדוק לשון רבינו לקמן בפ\"ג דין ט\"ז דגבי ערוה לא כתב רק דאסור לקרות כנגדה אבל לא כתב דאסור להרהר בד\"ת כנגדה כמ\"ש גבי בית הכסא ומרחץ בדין ד' ש\"מ כדאמרן. וא\"כ מזה נמי יש ללמוד בק\"ו דאם ממעט הרהור מדבור להקל כ\"ש דממעט הרהור מדבור להחמיר שאינו יוצא ידי חובת ק\"ש.
והנה ראיתי לבעל פר\"ח בספרו מים חיים שעלה ג\"כ על דעתו לחלק בין שאר ברכות לק\"ש דכתיב בה דיבור ודחה חילוק זה מסוגיא דפרק מי שמתו (ברכות דף כ\"א) דפריך התם אדרב חסדא מברכת המזון ומשמע דדמי לק\"ש וכי היכי דסבר ר\"ח גבי ק\"ש הרהור לאו כדיבור דמי הוא הדין בשאר ברכות. ולדידי דיחוי זה חוזר ונראה די\"ל דשאני התם גבי בעל קרי דאיירי התם שאי אפשר בדיבור ובכה\"ג קושטא דלא מחלק ר\"ח בין ק\"ש לשאר ברכות דדיבור מעכב בהו דהו\"ל אינו ראוי לבילה דקיי\"ל דבילה מעכבת בו. ורב חסדא לטעמיה שפסק (דף ט\"ו ע\"ב) כר' יהודה משום ר' אלעזר בן עזריה דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו וכיון שאינו ראוי לכך מעכב ואפשר דס\"ל דצריך להשמיע לאוזנו מהתורה. אבל רבינו איירי במי שהיה אפשר לו לדבר וקרא או ברך בלבו ובכה\"ג דמקרי ראוי לבילה דקיי\"ל שאינה מעכבת שפיר איכא לחלק בין שאר ברכות לק\"ש אליבא דר\"ח דבק\"ש לא הוי כדבור משום דמיעט בה קרא דכתיב דיבור ובשאר ברכות דליכא מיעוטא אין דיבור מעכב בהן ואף בהרהור יצא כל שראוי מיהא לדיבור. ועוד יתבאר בזה בהלכות ברכות בס\"ד." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ספק קרא ק\"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. וכתב הכ\"מ שפסק כר' אלעזר דסבר ק\"ש דאורייתא ולא כשמואל דסבר ק\"ש דרבנן ונתן טעם לזה מדאשכחן כמה ברייתות דדייני דיני דק\"ש מקראי ומשמע דראיה גמורה נינהו ולשמואל נצטרך לומר דאסמכתות הם. וכבר כתבו התוס' בכיוצא בזה בסוטה (דף ל\"ב ע\"ב) ועיי\"ש שכתבו דדוחק לומר דכל הני דמשמע מינייהו דמדאורייתא הוי אסמכתא בעלמא. דאין שיטת הגמרא לדייק כל כך על אסמכתא עכ\"ד. וזה אינו הכרח כל כך דהא כתב הרא\"ש בחולין פרק גיד הנשה דעל אסמכתא גמורה דרך הגמ' לדקדק כמו על דרשא גמורה וא\"כ אין מזה ראיה דק\"ש דאורייתא. ותוס' גופייהו כתבו במנחות (דף מ\"ג ע\"ב) דדרשא דהתם מקרא דוראיתם אותו וזכרתם לעניין התחלת זמן ק\"ש משיכיר בין תכלת ללבן אסמכתא בעלמא הוא דק\"ש דרבנן. ובמעדני יו\"ט כתב דמוכח דקיי\"ל כמ\"ד ק\"ש דאורייתא מסוגיא דסוכה (דף ל\"ח) וכוונתו מדמפרש התם טעמא דמתניתין דפ\"ק דשבת גבי לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא לאכול וכו' ואם התחילו אין מפסיקין דהוא משום דתפלה דרבנן אבל בדאורייתא כגון לולב ביו\"ט ראשון מפסיקין. וא\"כ לפ\"ז על כרחך ק\"ש ג\"כ דאורייתא דהא תנן התם דמפסיקין לק\"ש ואי הוי דרבנן אמאי מפסיקין. אך באמת זה אינו ראיה כלל דלפי דבריו תקשי מתני' דפ\"ק דשבת למ\"ד ק\"ש דרבנן דא\"כ אמאי מפסיקין לק\"ש טפי מלתפלה.
אמנם בירושלמי איתא אמוראי דמפרשי טעמא דמתניתין דשבת דק\"ש זמנה קבוע ותפלה אין זמנה קבוע (ופירושו הוא דתפלה יש לה תשלומין בזמן תפלה שאחריה אבל לקריאת שמע אין תשלומין וכהאי גוונא פירש המעדני יו\"ט לפירוש רש\"י בברכות (ריש דף ט\"ו) עיין לקמן בפרק ג' שהארכתי בזה אבל מ\"ש בקרבן העדה הוא דחוק ועיין שם). ועוד איתא שם טעם אחר דק\"ש א\"צ כוונה ותפלה צריכה כוונה. והני טעמי שייכי אף למ\"ד ק\"ש דרבנן. וא\"כ הא דנקט בסוגיא דסוכה דלולב חמיר מתפלה מפני שהוא דאורייתא טעמא דפסיקא נקט דמפני שהוא דאורייתא ודאי צריך להפסיק אבל אינו מכריח שיהא טעם זה דוקא נמי גבי ק\"ש דהתם איכא טעם אחר דמפסיקין לה אפילו אי הוי דרבנן כנזכר ועוד איכא למימר דגבי ק\"ש מפסיקין אפילו הוי דרבנן משום שיש בה קבלת עול מלכות שמים וכ\"כ בשאגת אריה בסי' א'. ולפ\"ז אין מסוגיא דסוכה ראיה דק\"ש דאורייתא. אלא י\"ל דהיינו טעמא דפסק רבינו והפוסקים כר' אלעזר דספק קרא חוזר וקורא ולא כשמואל ע\"פ מ\"ש לעיל בפ\"א דמשמע התם דר' יוחנן נמי ס\"ל כר\"א ולא פליג עליה במאי דאמר דספק קרא חוזר וקורא אלא במאי דקאמר דבתפלה אין חוזר מספק אבל בק\"ש לא פליג עליה. ויש ראיה לזה ג\"כ מהירושלמי וכמ\"ש. ועוד ראיה מהירושלמי דריש ברכות דמסיק התם דספק קרא חוזר וקורא ודייק כן מברייתא עיי\"ש. ושוב ראיתי בס' יראים סי' י\"ג שהעתיק הגירסא רבנן דבי ר' חנינא סברי ק\"ש דאורייתא וכתב דקיי\"ל כר\"ח דקם ליה רב יוסף התם בשיטתיה. ועוד כתב דסוגיא דשמעתא פ' מי שמתו כר\"ח אזלא." + ] + ], + [ + [ + "הגיע זמן ק\"ש ולא מצא מים קודם שיקרא לא יאחר קריאתה וילך לבקש מים אלא מקנח ידיו בעפר וכו'. וכתב הכ\"מ בפרק היה קורא בתורה (דף ט\"ו) לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה\"מ לעניין ק\"ש אבל לתפלה בעי להדורי ויתבאר בפ\"ד מהלכות תפלה וטעמא דמילתא דכיון דק\"ש דאורייתא החמירו בה שמא יעבור הזמן. והרב מנוח כתב דטעמא משום דק\"ש זמנה קצר ואולי יעבור אבל תפלה זמנה ארוך יותר לא חיישינן כולי האי שמא תעבור ע\"כ. ועדיפא מיניה ה\"ל לרב מנוח למימר לפי מה שנתבאר לעיל בסמוך דתפלה יש לה תשלומין לאחר זמנה אבל לק\"ש אין תשלומין. וכ\"כ המעדני יו\"ט והבאתי ראיה לזה מהירושלמי. מיהו באו\"ח סי' נ\"ח מביא בב\"י מחלוקת הפוסקים בדין ק\"ש אם יש לה תשלומין ואפשר דרב מנוח סבר כמ\"ד דגם לק\"ש יש תשלומין ומשו\"ה לא חמירא מתפלה אי לאו משום דעיקר זמן הקבוע לק\"ש קצר מזמן הקבוע לתפלה. והאחרונים הביאו ראיה דיש תשלומין למבטל ק\"ש בשוגג או באונס כמו לתפלה מסוגיא דריש פ' תפלת השחר (ברכות דף כ\"ו) דמייתי ברייתא מעוות לא יוכל לתקן זה שבטל ק\"ש של שחרית או של ערבית או תפלה וכו' ומוקי לה שבטל במזיד דוקא משמע דבשוגג ואונס יש השלמה גם לק\"ש. ובס' פמ\"ג כתב דדוקא למ\"ד ק\"ש דרבנן תקנו השלמה כמו בתפלה אבל למ\"ד ק\"ש מן התורה למה יעשו חכמים תיקון השלמה. ולא נזכרו כלל מדברי הירושלמי שזכרתי לעיל דמוכחא דגם למ\"ד ק\"ש דרבנן לא תקנו בה השלמה דמשו\"ה קרי לק\"ש זמנה קבוע ולתפלה אין זמנה קבוע כיון דמהני בה תיקון אחר זמנה ולא מהני בק\"ש.
אמנם נ\"ל די\"ל שאין מחלוקת בין הירושלמי והבבלי דאפילו נימא דיש תשלומין לק\"ש שנתבטלה בזמנה בשוגג או באונס היינו לקריאת הפרשיות אבל לברכות שלפניה ודאי לא שייך תשלומין כלל דאין לומר יוצר אור בערבית ולא מעריב ערבים בשחרית לאחר שהגיע זמן ק\"ש אחרת. דהא צריך להקדים חובת שעתא ברישא ואיך יאמר ערבים לאחר שאמר יוצר אור וכן בהיפך. וא\"כ לא דמי תשלומין דק\"ש לתשלומין דתפלה דהויא השלמה מעליא בכולה כאילו היתה בזמנה משא\"כ בק\"ש שאין התשלומין בשלימות כמו בזמנה. והיינו דקאמר בירושלמי אהא דתנן מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה דטעמא דק\"ש זמנה קבוע ותפלה אין זמנה קבוע. דתפלה יכולה להשתלם בכ\"מ לאחר זמנה כבזמנה אבל ק\"ש כתיקונה בברכותיה זמנה קבוע ואין יכולה להשתלם אחר זמנה כבזמנה ולכך צריך להפסיק בשביל לקרותה בזמנה. וא\"כ ה\"נ מהאי טעמא אין מהדר בה אמיא בהגיע זמנה. ועפ\"ז יש לפרש מתניתין דריש ברכות בעובדא דבני רבן גמליאל וכמ\"ש בחידושי." + ], + [ + "אין קורין לא בבית המרחץ וכו' ולא בצד המת וכו' וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. ופי' הכ\"מ דקאי ג\"כ על מי שקרא בצד המת דחוזר וקורא אע\"ג דאינו אלא משום לועג לרש דכיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפילו אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת ע\"כ. ויש לי להביא ראיה לסברא זו של הכ\"מ דהיכא דקרא במקום שאמרו חכמים שלא יקרא צריך לחזור מדברי התוס' שכתבו בפ\"ק דברכות (דף י\"א) גבי הא דא\"ל לר' טרפון כדאי היית לחוב מפני שקרא בהטייה שאינו כלום לבית הלל ומשמע דאף דיעבד אינו יוצא י\"ח ק\"ש אע\"ג שלא עבר אדאורייתא קנסוהו רבנן לחזור כיון שעבר על דבריהן. וכ\"כ התוס' בריש סוכה (דף ג') והר\"ן שם." + ], + [], + [], + [ + "הכנוין כגון רחום וחנון וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא. ובהשגות כתב הראב\"ד לא מצינו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאומרו בביהכ\"ס. ועיין מ\"ש הכ\"מ בשם רבינו יונה דאשכחן נמי על האדם דכתיב חנון ורחום וצדיק. והנה הפר\"ח באו\"ח סי' פ\"ה כתב דמסוגיא דשבועות (דף ל\"ה ע\"ב) מוכח בהדיא כהראב\"ד גבי הא דתנן התם משביע אני עליכם בחנון ורחום הרי אלו חייבין דאמר אביי מתניתין במי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. הרי משמע דסתם רחום וחנון אינו אלא על הבורא. וכן הקשה בס' מרכבת המשנה ובס' מעשה רוקח. ונראה דלא ראו הגדולים הללו דברי הריטב\"א שכתב בחידושיו לשבועות שם לחלק בזה בין לשון בני אדם ללשון מקרא דהתם בסוגיא איירי בלשון בני אדם דאין קורין רחום וחנון למידי אחרינא רק לה' ולכך הוי שבועה דבתר לשון בני אדם אזלינן בנדרים ושבועות אבל בלשון מקרא שפיר קרא רחום וחנון לצדיק ולפיכך מותר לאמרו בבהכ\"ס וכדברי הר\"י שכתב כאן הכ\"מ. ועוד י\"ל דעת רבינו לפי שיטתו גופיה דנראה מדבריו בהלכות שבועות פ\"ב שמפרש הסוגיא דשבועות הנזכר דאיירי שהמשביע אמר בפירוש במי ששמו חנון במי ששמו רחום. ופי' הלח\"מ שם דמשו\"ה הוי שבועה דודאי אין מי ששמו רחום וחנון רק ה' לבדו שאנו קוראין לו כך מצד פעולותיו שהוא רחום וחנון. אבל אם לא אמר במי ששמו רחום אפשר שנשבע באדם אחד שהוא רחמן וחונן דלים ע\"כ. ולפ\"ז אתי שפיר ומעיקרא לק\"מ מההיא דשבועות אמאי דמתיר רבינו לומר רחום בביהכ\"ס. [וא\"ת דתקשי לדעת רבינו הא דאיתא בברכות (דף מ' ע\"ב) דאם אמר בריך רחמנא יצא משמע דהוא כהזכרת השם ולפ\"ד רבינו הרי אין זה כנוי לה' לבד. ואפשר דרבינו ס\"ל דקושטא דלאו למימרא דסגי ברחמנא לחוד אלא כגון שאמר רחמנא אלהנא וכדמשמע נמי מדברי ר\"י בפ\"ח. אי נמי דשאני התם גבי ברכות דאומר ג\"כ מלכא דעלמא ועיין מ\"ש בפ\"י דברכות]." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות קריאת שמע", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e1c7f0aa49d796073e89af0c5d4e3202450777f5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,112 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גויל של ספר תורה וקלף של תפילין או של ס\"ת צריך לעבד אותן לשמן וכו' ומזוזה א\"צ העבדה לשמה. ועיין בכ\"מ שהוקשה לו מדתנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית פי' דמשמע דלשאר מילי שוין. והט\"ז ביו\"ד סי' רפ\"ח כתב לתרץ במ\"ש התוס' במנחות (דף ל\"ב ע\"א) עיי\"ש. ולי נראה דיש ליישב קושיית הכ\"מ על רבינו ע\"פ מ\"ש הרמב\"ן במלחמות פ\"ק דסוכה אההיא דאין בין ספרים לתפילין ומזוזות וכו' דתנא חומרייהו דתפילין ומזוזות קתני אבל קולי דידהו לא קתני. וא\"כ לא קשה הא דלא קתני הא דמזוזה א\"צ עיבוד לשמה דקולא היא. ובהכי אתי שפיר דלא תקשי דלא קתני קולי דתפילין ומזוזה לעניין דנכתבים שלא מן הכתב כמ\"ש רבינו בסמוך. ועוד אכתוב בזה אי\"ה בהלכות מגילה. ומה שתמה הכ\"מ על מ\"ש רבינו בתשובה הטעם דעצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני שהבית חייב ואם אין בית אין מזוזה אבל ס\"ת ותפילין חובת הגוף תדירי עד כאן דמניין לנו לומר כן כל זמן שלא מצינו בדברי רז\"ל חילוק ביניהם. ואני תמה דכבר מצינו חילוק זה בדברי הירושלמי במגילה והובא ברא\"ש סוף הל' תפילין דאיתא התם דרב הונא סבר דתפילין קודמים למזוזה ומפרש טעמא שכן נוהגין במפרשי ימים והולכי מדבריות. וכתב דמסתבר דהלכתא הכי דמצוה דגופה עדיף וגם מדפריש תלמודא טעמיה אלמא חשיב ליה עיקר ע\"כ. וכן פסק רבינו סוף הלכות ברכות [פי\"א ה\"ב] ומהאי טעמא יש להקל במזוזה לעניין עיבוד לשמה וכדברי רבינו.
[ויש להביא ראיה ג\"כ מתלמודא דידן דאמר בשבת (דף קל\"א) גבי ציצית ומזוזה שכן בידו להפקירן פי' הטלית והבית ולפטר מחיובן וזה לא שייך גבי תפילין ומשו\"ה הוו חובת הגוף טפי ממזוזה א\"כ הוא הדין מציצית וא\"צ לדחוק כמ\"ש בס' בית הלל ביו\"ד [סו\"ס סימן רפ\"ה] דציצית הם תשמישי מצוה ותפילין תשמישי קדושה אלא כמ\"ש. ונראה דמטעם זה עדיף ג\"כ מצות סוכה ולולב ממזוזה דהוו טפי חובת הגוף שא\"א לפטר מחיובן וכן משמע בשבת שם דר' אליעזר ס\"ל דמכשירי סוכה ולולב דוחין שבת משא\"כ מזוזה מטעם הנזכר. אבל תפילין לא שייך לומר דקדמי לסוכה ולולב שהרי אין נוהגין בזמן שנוהג סוכה ולולב שהוא יו\"ט וזה דלא כמ\"ש בה\"י דתפילין קודם ועוד דתפילין יבטל בשב ואל תעשה אבל סוכה אם יאכל חוצה הוי קום ועשה כמ\"ש בס' פני יהושע [סוכה כה.]. ושוב מצאתי בשו\"ת ר' עקיבא אייגר סי' ט' שנסתפק בדין זה של מזוזה וסוכה דאפשר דמזוזה עדיפא וקדמה משום שיש לה קדושה וגם תדירה דמצויה והכריע דמזוזה עדיפא מהאי טעמא. ואין זה מחוור דודאי סוכה עדיפא ממזוזה משום דהוי קום ועשה].
ועוד דבירושלמי דיומא פ\"ג איתא תני עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה. והביאו ג\"כ הרמב\"ן במלחמות בסוכה שם. ואע\"ג דפליג התם רבן שמעון בן גמליאל ואוסר. נראה לרבינו לפסוק כת\"ק במזוזה דדוקא גבי ס\"ת ותפילין קיי\"ל כרשב\"ג מטעם שכתבו התוס' בגיטין (דף מ\"ה ע\"ב) ובסנהדרין (דף מ\"ח) דכן מוכח בסוגיא דפרק הנזקין עיי\"ש. והוא הדין בקלף שכותבין עליו תפילין דדמי לס\"ת דהוי חובת הגוף אבל במזוזה דלא הוי חובת הגוף אין לנו לפסוק אלא כת\"ק. וכה\"ג פסק רבינו כת\"ק נמי בפלוגתא דעור שמחפין בו התפילין לקמן בפ\"ג. ולא כרשב\"ג דמצריך בו ג\"כ עבוד לשמה וכי היכי דלא קיי\"ל התם כוותיה דרשב\"ג ה\"נ לא קיי\"ל כאן מטעמא דאמרן ואזיל רבינו לטעמיה דלא פסק כרשב\"ג אפילו במשנה היכא דמסתבר טעמא דת\"ק וכמ\"ש הב\"י בטור חו\"מ סי' רל\"א ועיי\"ש. ומ\"ש בספר יראים סי' י\"ח דילפינן בגז\"ש כתיבה כתיבה מזוזה מס\"ת דנבעי עיבוד לשמה כי היכי דילפינן לעניין דקדוק חסר ויתיר. י\"ל דשאני התם דזה מוכח מכתיבתה אבל עיבוד לשמה הוא רק בע\"פ [היינו הלכה למ\"ס] וכה\"ג אין דנין בגז\"ש כמו שמוכח ממ\"ש רש\"י בשבת (דף קל\"ב ע\"א)." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עור שמחפין בו התפילין אינו צריך עיבוד כלל. וכתב הכ\"מ דרבינו פסק כת\"ק דרבן שמעון בן גמליאל בסוף פ' נגמר הדין דאמר טלה עליהן עור בהמה טהורה כשירות אע\"פ שלא עיבדן לשמן ולא כרשב\"ג דאמר פסולות עד שיעבדן לשמן. ולפ\"ז צ\"ל דרבינו מפרש כמו שפירש\"י התם (דף מ\"ח ע\"ב) דרבא דסבר התם הזמנה לאו מילתא היא גבי האורג בגד למת וקיי\"ל כוותיה כמ\"ש בהלכות אבל ס\"ל כתנא קמא דרשב\"ג דלא בעי עיבוד לשמן משום דלא אכפת ליה בהזמנה ודלא כפירוש התוס' בשם ר\"ת דרבא כרשב\"ג ס\"ל. ושוב ראיתי שכ\"כ המגן אברהם באו\"ח סי' ל\"ב. אך אכתי קשה לי לפ\"ז מ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות ציצית דבעינן טוויית החוטין לשם ציצית. וכתב הכ\"מ דפסק כשמואל דסבר הכי בפרק התכלת ובפ\"ק דסוכה ודלא כרב דלא מצריך טווייה לשמה. והשתא תקשי הלכתא אהלכתא דהרי בפרק התכלת מוקי הגמ' פלוגתא דרב ושמואל כתנאי דת\"ק ורשב\"ג דסוף פ' נגמר הדין גבי עור דתפילין אי בעי עיבוד לשמה דרב כת\"ק ושמואל כרשב\"ג. וא\"כ רבינו נראה כמזכה שטרא לבי תרי דגבי תפילין פסק כת\"ק וגבי ציצית פסק כשמואל. ואחר כותבי ראיתי שהרגיש בזה הלח\"מ בהלכות אבל שם וכתב על דברי הכ\"מ כאן שאי אפשר לומר כן דרבינו פסק כת\"ק דרשב\"ג כיון שפסק כשמואל בהלכות ציצית ובפרק התכלת מוקמינן לדשמואל כרשב\"ג. ופירש בענין אחר דרבינו פסק כרשב\"ג אלא שמפרש מלתיה ברצועות ולא בחיפוי הבתים דלא הוו כל כך עיקר המצוה. והנה אע\"פ דגם בחידושי ריטב\"א כתב סברא זו בפ\"ק דסוכה דיש לחלק בין עשיית גוף המצוה לחיפוי עור מיהו פשטא דשמעתא דפ' התכלת לא משמע הכי. וכן לישנא דת\"ק ורשב\"ג בברייתא לא משמע דאיירי ברצועות רק בעור שטלה על הבתים והדרא הקושיא לדוכתא דא\"כ פסק רבינו כת\"ק דמוקמינן ליה כרב ולא כשמואל ואיך פסק כשמואל.
אך נראה די\"ל דעת רבינו דס\"ל דהסוגיא דפ' התכלת לא קיימא דאינה רק לפי הס\"ד דסוגיא דפ\"ק דסוכה (דף ט') דמקשה התם אדשמואל דפוסל שלא לשמה בציצית מסוכה דלא בעו בית הלל לשמה ולא אסיק אדעתיה דאיכא קרא גבי ציצית. ולפ\"ז על כרחו הוצרך לאוקמא מילתיה דשמואל כתנאי ולא אתא רק כרשב\"ג דבלא קרא מצריך לשמה גבי חפוי עור הבתים דתפילין והוא הדין בציצית. ואפשר דה\"ה דמצריך נמי גבי סוכה לשמה וס\"ל דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בזה. וכה\"ג איתא בכמה דוכתי בכתובות (דף ע\"ח ע\"ב) ב\"ק (דף צ\"ד). אמנם למאי דמסיק בסוגיא דסוכה דטעמא דשמואל גבי ציצית משום דגלי בה קרא דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך וגבי סוכה דליכא קרא מודה דלא בעי לשמה א\"כ א\"צ תו לאוקמא מילתא דשמואל כתנאי ורק לרשב\"ג דגם לת\"ק אתא דשאני גבי ציצית דגלי קרא. ולפ\"ז אתי שפיר דאין סתירה בפסקי רבינו מכאן להא דציצית. ושוב מצאתי להרמב\"ן במלחמות פ\"ק דסוכה שכתב כן לדעת הרי\"ף. ונראה שנעלמו דבריו מבעל לח\"מ ז\"ל. ועפ\"ז נסתלקה תמיהת התוס' שתמהו בסוגיא דהתכלת (דף מ' ע\"ב) מסוגיא דסוכה ועיי\"ש.
ועוד יש לי להביא ראיה לזה דעל כרחך צריך לחלק בין ציצית לדעלמא לפי שיטתו של רבינו ופירוש רש\"י בפ' נגמר הדין דרבא סבר כת\"ק דא\"צ עבוד לשמה גבי עור חפוי דתפילין והרי רבא גופיה סבר דציצית בעיא לשמה כדמוכח בעירובין (דף צ\"ו ע\"ב) גבי הא דאמר ר' אלעזר המוצא תכלת בשוק חוטין כשרין ומוקי בשזורין ומופסקין דכולי האי לא טרח אינש ומשו\"ה לא חיישינן לשמא [לא] עשאן לשם ציצית. ופריך עליה רבא וכי אדם טורח לעשות קמיע כעין תפילין פי' ואפ\"ה חיישינן בה לעשייה שלא לשמה וא\"כ הכי נמי הו\"ל למיחש גבי תכלת שמצא. וא\"כ שמע מינה דס\"ל לרבא דעשייה דציצית בעיא לשמה ואילו גבי חפוי עור לא בעי. אלא ודאי דשאני ציצית מהאי טעמא דמסיק בפ\"ק דסוכה דגלי בה קרא דלך. וכן י\"ל עפ\"ז מה שהקשו התוספות בסנהדרין (דף מ\"ח ע\"ב) לפירוש ר\"ת דמפרש דאביי דאמר התם הזמנה מילתא אתיא כת\"ק דלא בעי עבוד לשמה בעור דתפילין וגבי ציצית בעי לשמה בפרק התכלת ולק\"מ דהסוגיא דסנהדרין אזלא לפי המסקנא דסוגיא דסוכה דשאני גבי ציצית כנ\"ל.
ועתה נחזור ונשובה לדברי הלח\"מ בהלכות אבל שאי אפשר לומר כדברי הכ\"מ כאן וכבר נתבאר בכמה הוכחות דיש לקיים שפיר דברי הכ\"מ. וגם שאר קושיות שהקשה הלח\"מ שם יש ליישבם בעה\"י. דמה שהקשה שם דמנא ליה לרבינו דעור שמחפין בו הבתים א\"צ עיבוד כלל דהא משמע דלכו\"ע עיבוד מיהא בעי גם לת\"ק רק לשמה לא בעי. וגם זה גרם לו מפני שנעלם ממנו מ\"ש הרמב\"ן שם במלחמות פ\"ק דסוכה וז\"ל לת\"ק עור טלאי אפי' עבוד עצמו א\"צ דאפילו רשב\"ג נמי לא מצריך ליה אלא משום דליעבד ביה בגופיה מעשה לשמן. ולאו עבוד דעיפוץ דהא לאו מקום כתיבה הוא דלא בעי עיפוץ אלא עיבוד כל דהו לשמן ולת\"ק דלית ליה לשמן אינו צריך כלום עכ\"ד.
ומה שהקשה עוד הלח\"מ שם דמניין לו לרבינו דעור הרצועות צריך עיבוד לשמן כיון דפסק כת\"ק כמ\"ש הכ\"מ. וכן הקשה ג\"כ בס' מרכבת המשנה. ויש לי ליישב ע\"פ מ\"ש הריטב\"א בסוכה דההיא מתניתא דמייתי בסנהדרין אמר לאומן עשה לי תיק של ספר או נרתיק של תפילין עד שלא נשתמש בהן קודש מותר להשתמש בהן חול נשתמש בהן קודש אסור להשתמש בהן חול. דס\"ל דכל דבר שבקדושה שהוא עצמו קדוש בעיא לשמה כגון עור שכותבין בו התפילין בעיא עיבוד לשמה וכן הכתיבה רק עור שמחפין בו התפילין א\"צ דהוו משמשין. וא\"כ י\"ל דרבינו פסק כוותה דמתניתא וסבר דדין עשיית הרצועות צריכין לשמן כדין הכתיבה והיינו טעמא דהא איתקש קשירה לכתיבה שנאמר וקשרתם וכתבתם וכדאיתא במנחות (דף ל\"ז ע\"א) מה כתיבה בימין אף קשירה בימין וכו' וה\"נ אמרינן מה כתיבה ועור שלה עשייתן לשמה הוא הדין עור של הקשירה עשייתה לשמה." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה שנאמר ושמרת את החוקה וגו' מימים ימימה חוקה זו היא מצות תפילין וכו'. וכל המניח תפילין לכתחילה אחר שקיעת החמה עובר בלאו שנאמר ושמרת וגו'. ועיין בס' שער המלך שכתב דרבינו לא ס\"ל כמ\"ש התוס' בעירובין (דף צ\"ו) דהא דאמר ר' יוחנן במנחות דהשמר דעשה לאו הוא אינו אלא לענין שלא להניח תפילין בלילה דזהו שב ואל תעשה אבל לעניין לקיים הנחת תפילין ביום דהוי קום עשה מודה דהשמר דעשה עשה הוא ואם עבר ולא הניח ביום אינו עובר בלאו אלא סבר רבינו כדעת רש\"י בפירוש החומש דבכל מקום הוי השמר דעשה לאו אע\"פ שהזהיר על קיום עשה בקום ועשה. והוכיח כן ממ\"ש רבינו בהלכות בית הבחירה גבי שמירת המקדש מצות עשה ואם בטלו השמירה עברו בלא תעשה שנאמר ושמרו את משמרת הקודש ולשון שמירה אזהרה הוא הא למדת ששמירתו מצות עשה וביטול שמירתו מצות לא תעשה. ולפ\"ז ה\"נ אם לא הניח תפילין ביום עובר בלאו. והא דקאמר ר' יוחנן דהמניח לאחר שקיעת החמה עובר בלאו ולא קאמר רבותא טפי דאף אם עבר בשב ואל תעשה ולא הניח ביום עובר בלאו היינו משום דאם הניח בלילה היה חייב דעביד מעשה אבל אם לא הניח ביום פטור דלא עביד מעשה. והוקשה לו דא\"כ אמאי לא כתב רבינו דאם עבר ובטל ממצות הנחת תפילין ולא הניחן ביום דעובר בל\"ת מושמרת.
ולדידי קשה לי על דברי המחבר הנוכחי דעל כרחך אין לומר כן דבכל מקום לרבינו השמר דקום ועשה נמי לאו הוא דא\"כ איך כתב רבינו בפ\"א דהלכות קידוש החודש מ\"ע מן התורה שיחשבו בי\"ד וידעו אם יראה הירח אם לא וכו' שנא' ושמרת את החוקה הזאת למועדה. והשתא אמאי לא קאמר דעוברין בלאו אם ביטלו ולא חשבו. ועוד קשה לי מ\"ש רבינו בפרק י\"א מהל' רוצח כל מכשול שיש בו סכנה מצות עשה להסירו וכו' שנאמר השמר לך ושמור נפשך ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מ\"ע ועבר בלא תשים דמים ואמאי לא כתב דאם לא הסיר המכשולות עובר בל\"ת דהשמר לך וגו' כיון דהשמר דקום ועשה נמי הוי לאו בביטולו. ולי נראה דדוקא כההיא דגבי שמירת המקדש הוי שמירה ל\"ת אע\"פ שהזהיר על קיום עשה דהתם אין בו שום אזהרה בשב ואל תעשה רק בקום ועשה אבל היכא שבא אזהרה דשמירה ג\"כ אמניעה בשב ואל תעשה עם צווי בקום ועשה לא חשבינן ליה לאו בכוליה רק במניעה דשב ואל תעשה ולא בקום ועשה. והשתא אתי שפיר ההיא דהל' רוצח שלא כתב דהמניח מכשולות ולא הסירן עובר בל\"ת דהשמר לך דהתם לא אתא השמר להזהיר על קיום במעשה להסיר מכשולות בלחוד דהא אתא ג\"כ למניעה בשב ואל תעשה שלא יקלל את עצמו וכדאיתא בסוף פ\"ד דשבועות והעתיקו רבינו בסוף הלכות סנהדרין. ועפ\"ז אתי שפיר ג\"כ דברי רבינו בהלכות קידוש החודש שלא כתב דעוברין בלאו אם לא חשבו ראיית הירח כיון דלא אתא ושמרתם להא בלחוד אלא אתי נמי לאזהרת שב ואל תעשה שלא יניח תפילין בלילה כמ\"ש כאן תו לא הוי ל\"ת לביטול קום ועשה שבשמירה זו. ולפ\"ז ה\"נ לא הוי ל\"ת לעניין קיום עשה דהנחת תפילין ביום ומודה בזה רבינו לדברי התוס' בערובין וכדמוכח ממ\"ש בהלכות קידוש החודש ובהלכות רוצח כמו שנתבאר ודלא כספר שער המלך.
והנה ראיתי להשאגת אריה בסי' מ\"ג שהקשה דאמאי לא חשיב לה רבינו במניין הלאוין להך דמניח תפילין בלילה בס' המצות שלו גם בפי\"ט דהלכות סנהדרין שמנה שם כל הלאוין שחייבין עליהן אמאי לא מנה להאי לאו בהדייהו והרי מנה שם החותך סימני צרעת דחייב ובפ\"י דהלכות טומאת צרעת כתב דנפקא מקרא דהשמר בנגע הצרעת וגו' אלמא דלאו הבא מכלל דהשמר הוי לאו גמור והיו חייבין עליו וה\"נ הו\"ל לחייב המניח תפילין אחר שקיעת החמה שבא מכלל לאו דושמרת עכ\"ד. ואני אומר דאילו משום הא לא קשיא דלא דמי הך ושמרת דגבי תפילין להשמר דגבי נגע צרעת דלא איירי רק באזהרת שב ואל תעשה שלא לקצוץ נגעו ומשו\"ה הוי לאו גמור נמי להחייב עליה משא\"כ בושמרת דגבי תפילין דאתא ג\"כ לצווי דקום ועשה דחשבון ירח מגרע כח הלאו דאזהרת שב ואל תעשה דנפיק מיניה שלא להניח תפילין בלילה שלא יהיו חייבין עליה ומהאי טעמא נמי לא חשיב ליה רבינו בסה\"מ שלו במניין הלאוין כיון שלא בא על זה אזהרה מיוחדת בקרא בפני עצמה אלא כללו בחד קרא עם מצות חשבון הירח.
וא\"ת דאמאי כתב רבינו בסוף הלכות סנהדרין גבי המקלל עצמו דהיה חייב כמו שקילל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך והתם הא לא הוי הך השמר מיוחד לאזהרה זו בלחוד דמיניה יליף ג\"כ עשה בקום ועשה להסיר המכשולות וכמ\"ש רבינו בהל' רוצח וכמו שזכרתי בסמוך וא\"כ אמאי היה חייב התם על קללות עצמו דנפיק מהך קרא גופיה דאתא לעשה. ולא מגרע בהכי כח הלאו כדאמרינן הכא גבי הנחת תפילין בלילה. ואין לומר דשאני התם דכתיב שמירה ב' פעמים ואמרינן דחד אתא לאזהרת לאו בשב ואל תעשה שלא יקלל עצמו ואידך אתא לצווי בקום ועשה להסיר מכשול דנראה דתרווייהו נפקי מהשמר לך דרישא דקרא לומר שישמור מדבר הגורם רעה לעצמו בין בקום ועשה כגון שיקלל את עצמו ובין בשב ואל תעשה כגון שמניח ואינו מסיר דבר המכשול ומזיק. דאילו אידך שמור דכתיב בסיפא דקרא ושמור נפשך אתא לדסמיך ליה פן תשכח את הדברים וגו' וכדאמר רבינא במנחות (דף צ\"ט) השוכח דבר אחד ממשנתו עובר בב' לאוין השמר ופן. ולאו דוקא נקט השמר אלא מושמור נפשך נפיק דסמיך לפן תשכח ונקט השמר משום לישנא דר' אבין דמייתי התם דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל\"ת. ועוד ראיה דושמור נפשך אתא לעניין שלא ישכח משנתו מדאיתא התם ר' יוחנן ור' אלעזר אמרי תרווייהו תורה ניתנה בארבעים ונשמה נוצרה בארבעים כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת וכו' ומשמע דהיינו מדכתיב ושמור נפשך פן תשכח אמרי הכי. וכן מצאתי בהדיא בגירסת הילקוט פרשת ואתחנן וא\"כ ש\"מ כדאמרן דכי ילפינן אזהרה למקלל את עצמו ומ\"ע להסיר מכשול הוא רק מהשמר דרישא דקרא והדרא הקושיא לדוכתא שהקשתי על רבינו דהלכות סנהדרין דאמאי היה חייב המקלל עצמו דנפיק מהשמר לך דמיניה נפיק ג\"כ עשה למי שאינו מסיר המכשול ואמאי עדיפא מהמניח תפילין בלילה דנפיק מושמרת את החוקה וגו' דלא היה חייב משום דנפיק מיניה ג\"כ עשה לחשוב ראיית הירח וכמ\"ש. וי\"ל ע\"פ מ\"ש בס' ברכי יוסף בשם הריטב\"א אהא דמקלל עצמו דלא חשיב לאו שבכללות ואע\"ג דדרשינן מיניה שלא יעמוד בסכנה וכו' דכל אזהרות מעניין אחד הן לשמור עצמו ע\"כ. ולפ\"ז אתי שפיר דלא דמי ל(ד)כאן דנפיק מושמרת שני ענינים חלוקים ומשו\"ה לא חייב דדמי ללאו שבכללות משא\"כ ההיא דסנהדרין כנ\"ל." + ] + ], + [ + [], + [ + "וצריך להזהר בתגין שבה וכו' לא פסל. וכתב הכ\"מ דסובר רבינו דהא דאמר רבא בפרק הקומץ ז' אותיות צריכין ג' זיינין לאו לעיכובא אתמר. אבל הטור כתב ביו\"ד דתגין מעכבין והט\"ז שם הקשה על הטור מהא דאיתא בריש פ\"ב דגיטין מהו דתימא צריך לומר בפני נכתב ואי לא אמר כשר קמ\"ל דפסול. אלמא דלישנא דצריך אינו מורה אלא לכתחילה וסיים שזה סיוע לרבינו וכן כתב ג\"כ בשו\"ת אבן השוהם סי' מ'. ואני אומר דאי כדבריהם הוה להו להביא ראיה לדעת רבינו ותיובתא לדברי הטור יו\"ד מדברי התוס' בזבחים (דף ל\"ד ע\"ב) דשם הוכיחו דהא דאמרינן השוחט צריך שיקבל כל דמו של פר אינו אלא לכתחילה. הרי דאמילתא דאינו מעכב אמר לישנא דצריך אבל באמת שאין זה הכרע דהא מרא דשמעתא דזבחים הוא רב ואיהו גופיה מצינו דנקט לישנא דצריך אמילתא דמעכב במנחות (דף מ') גבי הא דאמר התם ציצית צריכה שתהא נוטפת על הקרן אלמא דלשון צריך משמע הכי והכי וכן משמע בברכות (דף ט\"ו) וביבמות (דף ע\"ב) וגיטין (דף מ'). וכך מצאתי שכתב הרדב\"ז ובס' שער אפרים סי' קי\"ג ובסוף ס' חות יאיר דאיכא דוכתא דצריך הוי עיכובא. ואיכא דוכתי דלא הוי עיכובא ותדע דעל כרחך גם הטור לא אמר דזיון מעכב מכח לשון וצריך. דהרי איהו גופיה פי' באו\"ח סי' רי\"ט אהא דאיתא בברכות (דף נ\"ד) גבי ברכת הגומל וצריך לאודויי קמיה עשרה דאינו אלא לכתחילה. ורק מסברא הוא דמסתבר ליה למימר הכי דגבי זיון מעכב וגבי ברכות אין מעכב ודלא כנראה מדברי הט\"ז דהטור ביו\"ד מלישנא דצריך משמע ליה עיכובא דא\"כ יהיו דברי הטור ביו\"ד סותרים לדבריו שבאו\"ח וכן קשה על מ\"ש בס' באר שבע ראיה לדברי הטור באו\"ח מההיא דגיטין. וזה כעין שיטת הט\"ז על דברי הטור יו\"ד דדייק לישנא דצריך. וגם הוא לא הרגיש דלפי פירושו יהא דברי הטור באו\"ח סותרים לדעתו ביו\"ד. אלא כמ\"ש דלישנא לא דייק כלל. ועל כן נראה דטעמו של רבינו כאן גבי זיון דסבר דלא מעכב אינו אלא מכח משמעות הסוגיא דשבת סוף פ' הבונה דאיתא שם נטל לגגו של חי\"ת ועשאו שני זיינין חייב והעתיקו רבינו פי\"א מהלכות שבת והרי הזיינין הן בלא זיון וש\"מ דחשיבא אותיות בלי זיון מדמחייב משום כותב בשבת. וכ\"כ בעל ההגהות בפ\"ד מהלכות גירושין ויותר מזה מבואר בדברי המרדכי פ\"א דגיטין ועיי\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בית שבספינה פטור מן המזוזה. הכ\"מ לא הראה מקורו. ונראה שיצא כן לרבינו מהירושלמי דמגילה והובא ברא\"ש הלכות תפילין והעתקתיו בראש הלכות אלו דאיתא שם דתפילין קודמין למזוזה שכן נוהגין במפרשי ימים והולכי מדבריות. ומשמע דאילו מזוזה אינה נוהגת במפרשי ימים ואי איתא דבית שבספינה חייבת במזוזה הרי מזוזה ג\"כ נוהגת במפרשי ימים אלא ש\"מ דבית שבספינה פטור מן המזוזה." + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנא' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וכו'. משמע מלשון זה דדוקא איש מישראל חייב במצוה זו אבל לא אשה וכ\"כ רבינו בהדיא בס' המצות. והשאגת אריה בסי' ל\"ה תמה על רבינו דמניין לו זה דאף דמשמע מדברי הרא\"ש דעיקר מצות כתיבת ס\"ת הוא כדי ללמוד בה מ\"מ אין לפטור את הנשים דהא הן נמי חייבות ללמוד מצות הנוהגות בהן כמ\"ש באו\"ח סי' מ\"ז. ואי אתינן למפטר להו משום שאינן חייבות במצות עשה שהזמן גרמא. א\"כ יכולנו לפטור את כל העולם שהרי הרבה מצות אין נוהגין בישראל אלא בכהנים עכ\"ד. ואני אומר דמשום הא לא אריא דשפיר מצינן למפטר נשים ממצות כתיבת ס\"ת מפני שעיקרה כדי ללמוד בה הוא והן אינן חייבות בתלמוד תורה. וכך מצאתי שכתב להדיא בסוף ס' החינוך. ומה שטען בעל שאגת אריה דמ\"מ חייבין הן ללמוד מצות הנוהגות בהן. ואי נפטור להו משום שאינן חייבות בלימוד מ\"ע שהזמן גרמא א\"כ לפטרו נמי אנשים ישראלים שאינן חייבין במצות הכהנים. ולדידי אינה טענה כלל דודאי לא דמו נשים לישראל דנהי שאין מצות כהנים נוהגות בישראל מ\"מ קבלו עליהם ערבות בעד הכהנים וכדמוכח בסוטה (דף ל\"ו) שקבלו ישראל ערבות בעד כל התרי\"ג מצות. וא\"כ י\"ל דמשו\"ה הן חייבין בלימוד מצות הכהנים כדי שידעו במה נתחייבו ונשתעבדו כערב משא\"כ בנשים שלא קבלו עליהן ערבות כמ\"ש הרא\"ש בברכות (דף כ') וכן משמע ממ\"ש התוס' בקידושין (דף ע' ע\"ב). וא\"כ לא שייך לומר בהן שחייבין ללמוד מצות שאין נוהגין בהן ושפיר איכא למפטרינהו מטעם זה ממצות כתיבת ס\"ת כמ\"ש.
ועוד יש לי להביא ראיה דמצינו חשיבות לאיש מחמת לימוד מאשה מדברי התוס' שכתבו בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ד) אהא דאיתא בתו\"כ אם גאל יגאל איש ממעשרו לרבות את האשה. דס\"ד דהואיל דכתיב ביה במעשר למען תלמד ליראה ודרשינן מיניה בספרי גדול מעשר שמביא לידי תלמוד כששוהה בירושלים והו\"א דאשה דלאו בת לימוד היא ליתא בדיני מעשר להכי איצטריך לרבויי ע\"כ. ואי איתא כדברי השאגת אריה תקשי דאכתי אמאי איצטריך לרבויי אשה דהא היא ג\"כ הויא בת לימוד במצות הנוהגות בה ואין חשיבות בלימוד דאיש יותר מבלימוד דאשה דבאיש ג\"כ איכא בישראלים מה שאין נוהג בהן. אלא מדאמרינן דלמען תלמד שייך באיש טפי מבאשה איכא למשמע נמי לנידון מצות כתיבת ספר תורה דהוי נמי טעמא משום לימוד דשייך טפי באיש מבאשה וטעמא כדאמרן. ומה שהקשה השאגת אריה בסי' ל\"ו על דברי הרא\"ש והאחרונים דסברי דטעם מצות כתיבת הס\"ת הוא כדי ללמוד בה דא\"כ אם יש לו ס\"ת בכל עניין שיהיה כיון שיכול ללמוד ממנה קיים מצוה זו וא\"כ אמאי אמר רבה (בפ\"ב דסנהדרין) אע\"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס\"ת מצוה לכתוב משלו הרי יכול ללמוד מס\"ת זו שהניחו לו אבותיו. ומדמצוה לכתוב משלו הוכיח דמצות כתיבה הוא מצוה בפני עצמה ולא תליא בלימוד. ואין דבריו מוכרחין ונראה שלא ראה מ\"ש בס' החינוך בזה והילך לשונו. צוונו האל ב\"ה שיהיה לכל אחד ואחד מבני ישראל ס\"ת מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חבירו. ואע\"פ שהניחו לו אבותיו. למען ירבו הספרים בינינו ויוכל להשאיל מהן לאשר לא תשיג ידו לקנות וגם למען יקראו בספרים חדשים כל אחד מישראל פן תקוץ נפשם בספרים הישנים שהניחו להם אבותיהם עכ\"ד. הרי דכבר הרגיש בקושיית השאגת אריה ותירצו בטוב.
גם מ\"ש השאגת אריה בסי' ל\"ה דילפינן ספר תורה ממצות מזוזה דנשים חייבות ואע\"ג דפסלן קרא מלכתוב בעצמן וכדדרשינן וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה דמזוזה אבל במזוזה חייבין והוא הדין לס\"ת. ואף זה אינו מחוור דלא דמי כלל חיוב מזוזה לחיוב ס\"ת דמזוזה אין חיוב כתיבתה על בעל הבית רק לקבוע אותה על מזוזת ביתו ויכול לקנות הכתובה כבר וקיים שפיר המצוה בקביעותה. ומשו\"ה לא תליא חיוב קביעותה בראוי לכתוב ושפיר חייבה רחמנא לנשים לקובעה אע\"ג דאין ראויין לכתוב. אבל גבי מצות ס\"ת עיקר המצוה היא הכתיבה ואינו יוצא בלקיחתו הכתובה מאחר וא\"כ כיון דקיי\"ל דנשים אין ראויות ופסולין לכתיבת ס\"ת איך אפשר שיהיו חייבות במצות כתיבתה ואיך יקיימו אותה. וגם אם יצוו לשליח לכתוב לא הוה השליח כמותן כיון דאין יכולין לכתוב בעצמן וכדאיתא בנזיר (דף י\"ב ע\"ב) לא משוי אינש שליח אלא במילתא דמצי עביד וכו'. ועוד דטפי אית לן למילף ס\"ת מתפילין דנשים פטורות מדכתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך ואיתקש תורה לתפילין וכדמוכח בפ\"ב דמכות (דף י\"א) דפליגי תנאי אי איתקש לעניין מה שאינו מפורש גבי תפילין אלא מהלכה למשה מסיני כגון לתופרן בגידין אבל לדבר המפורש בתפילין משמע דלכו\"ע איתקש וא\"כ איתקש נמי למפטר נשים דילפינן גבי תפילין מדאיתקש לתלמוד תורה בפרשה ראשונה וגם בפרשה שניה וכדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף ל\"ד ע\"א). ומילתא דהיקשא הוי כמפורש בקרא וכמ\"ש רש\"י בסנהדרין (דף ע\"ג). וכיון דהוי כמפורש בתפילין דנשים פטירי אית לן למילף מינייהו לס\"ת בהיקשא כנ\"ל. [ועפ\"ז יש ליישב מה שהקשה שם בשג\"א על דברי רבינו דלא חשיב לה הגמ' בפ\"ק דקידושין (דף ל\"ד) בהדי תלמוד תורה ואינך דהוו מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים פטורות. ואי איתא דנשים פטורות מכתיבת ס\"ת הו\"ל ג\"כ למחשבא דלאו זמן גרמא היא. ולפי מ\"ש אתי שפיר דלא חשיב רק מאי דפטירי ולא מאי דפסילי].", + " שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. [וקשה הא חומשין כותבין ודלמא חומשין קאמר ותורה כולה מנ\"ל. וראיתי שהרגיש בזה בשאגת אריה סי' ל\"ד וכבר הקשה בס' פנים מאירות והניח בצ\"ע גם בס' מעשה רוקח הקשה כן ותירוצו צ\"ע ועיין מה שתירץ בס' מעין החכמה. ולי נראה דס\"ל לרבינו דמן התורה ספרים נכתבים בכל לשון וכמ\"ש הטורי אבן לרבן שמעון בן גמליאל במגילה דקיי\"ל כוותיה וס\"ל דיוצא לדידיה גם כתיבת ס\"ת בזה. ודלא כמ\"ש הטו\"א שם. וכה\"ג כתב הטו\"א שם למ\"ד דכותבין מגילה להתלמד דאינו אלא בלשון הקודש. והשתא דייק שפיר דכתבו השירה היינו כל התורה דמשמע בכל לשון וחומשים אסור בכל לשון].
והנה הטורי אבן בפ\"ק דמגילה (דף ח') הוכיח מדברי רבינו דהא דקיי\"ל שאין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה וכמ\"ש רבינו ג\"כ לקמן בפרק זה איסור תורה הוא דאי איתא דאינו אלא מדרבנן מצות כתיבת ספר תורה מן התורה מניין אלא ודאי דאין כותבין מגילה איסור תורה הוא עכ\"ד. ולדידי אינה הוכחה דשפיר איכא למימר דכתיבת פרשה אחת אין בו איסור תורה כלל רק דרבנן אסרוה. ואפ\"ה יליף שפיר מצות כתיבת כל התורה מדכתיב כתבו השירה דעל כרחך פשיטא דלאו היינו שירה לחוד דהא אין כותבין את התורה פרשיות. ונהי דאיסור זה אינו מן התורה אלא מדברי סופרים מ\"מ אי איתא דקרא שירה לחוד קאמר דמצוה לכתוב איך אסרוה רבנן דהא קיי\"ל דאין כח ביד חכמים לאסור לעולם דבר המפורש בתורה למצוה. וכמ\"ש הלבוש והט\"ז באו\"ח בהלכות שופר. וגדולה מזו כתב הט\"ז ביו\"ד סי' קי\"ז דכל המפורש בתורה להיתר אינם יכולים חכמים לאסרו אלא דבהא איכא דפליג אבל היכא דמפורש למצוה לכו\"ע אינם יכולים לגזור להיפך ולאסור וכמ\"ש בספר שער המלך בהלכות יסודי התורה. ונראה דגם דעת רבינו כן הוא וכמו שיתבאר בהלכות יו\"ט בס\"ד. ובזה נדחה הוכחת הטו\"א כאן. ואדרבא בהיפך יש לי להביא ראיה דלכתוב מגילה לתינוק להתלמד אין בו איסור תורה רק מדרבנן ממ\"ש רבינו בהלכות אבות הטומאה פ\"ט דין ח' הכותב הלל ושמע לתינוק להתלמד בו ואע\"פ שאינו רשאי הרי אלו מטמאין את הידים. וכן הוא בתוספתא הובא בר\"ש פ\"ג דידים. ועל כרחך שמע דומיא דהלל קתני שאינו רשאי מדרבנן אבל מה\"ת רשאי ומשו\"ה מטמא את הידים כיון דמה\"ת ניתן לכתוב דאי איתא דאיכא איסור תורה בכתיבת פרשת שמע לחודיה לא הוה לה לטמאות את הידים כיון דלא ניתן לכתוב מה\"ת." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "ואסור לאדם למכור ספר תורה אפי' אין לו מה יאכל. עיין בכ\"מ ובט\"ז ביו\"ד סי' ע\"ר. ונראה דגם התוס' בבבא בתרא (דף קנ\"א) ס\"ל כרבינו שכתבו אאיבעיא דנכסי לפלוני אי הוה ספר תורה בכלל נכסי משום שאינו מזדבן אלא ללמוד תורה ולישא אשה וכה\"ג פירש הרע\"ב בשלהי בכורים. ואי איתא דאי אין לו מה לאכול נמי שרי לזבונא לא הו\"ל למיבעי דודאי הוי בכלל נכסי. דאי משום שאינה מזדבן כשיש לו לאכול מ\"מ לא גריע מבית ושדה דודאי הוו בכלל נכסי ואינהו נמי לא מזדבנא אא\"כ העני ומוכר רק למזונות כדאיתא בתו\"כ והעתיקו רבינו בפי\"א מהלכות שמיטה ויובל. ואי משום דבית ושדה ראויין ליהנות מהם כמו שהן בלא מכירה משו\"ה הוו נכסי. הא ס\"ת נמי ראויה ליהנות בה כמו שהיא דהיינו לקרות בה והיא הנאה דשריא ליטול עליה שכר. דעל המקרא שרי ליטול שכר. גם שרי להשכירה לאחרים שאין אדם מחוייב להשאיל ספריו לאחרים בחנם כמ\"ש ביו\"ד סי' רכ\"א ורכ\"ד. ומשמע דהוא הדין לס\"ת דהא האידנא שוין הן כמ\"ש בסי' ע\"ר. (אבל ברא\"ש שלהי בכורים משמע דאסור להשכיר ס\"ת עיי\"ש). אלא על כרחך מדבעיא ליה בס\"ת אי הוי בכלל נכסי טפי מבית ושדה ש\"מ דאפילו אין לו מה לאכול לא מזדבנא רק ללמוד תורה ולישא אשה. מיהו זה אינו רק לפי' התוס' והרע\"ב אבל לפירוש רשב\"ם שם בב\"ב אין ראיה שפירש דהיינו טעמא דמבעיא ליה בס\"ת אי מקרי נכסי או לא משום דמצוה היא ולא נכסי אע\"פ שיכול למכור. והא דאיתא בגירסת ספרים דידן בגמ' כפי' התוס' לאו מעיקר הגמ' הוא כמ\"ש בתשובת נודע ביהודה מהדו\"ת חלק חו\"מ סי' מ\"ג עיי\"ש. אך מדברי המג\"א סי' קנ\"ג ס\"ק כ\"ב משמע שהיה גרסתם כן בגמ' ועיי\"ש. ומ\"מ צ\"ע לפי מ\"ש המ\"א שם דאיירי שם שנתן הס\"ת לביהכ\"נ לקרות בה דאפשר דבכה\"ג אסור להשכיר לאחרים]." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..108a0dbddf0431c2ba6982f24518953494c9c32b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,109 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Tefillin,_Mezuzah_and_the_Torah_Scroll", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גויל של ספר תורה וקלף של תפילין או של ס\"ת צריך לעבד אותן לשמן וכו' ומזוזה א\"צ העבדה לשמה. ועיין בכ\"מ שהוקשה לו מדתנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית פי' דמשמע דלשאר מילי שוין. והט\"ז ביו\"ד סי' רפ\"ח כתב לתרץ במ\"ש התוס' במנחות (דף ל\"ב ע\"א) עיי\"ש. ולי נראה דיש ליישב קושיית הכ\"מ על רבינו ע\"פ מ\"ש הרמב\"ן במלחמות פ\"ק דסוכה אההיא דאין בין ספרים לתפילין ומזוזות וכו' דתנא חומרייהו דתפילין ומזוזות קתני אבל קולי דידהו לא קתני. וא\"כ לא קשה הא דלא קתני הא דמזוזה א\"צ עיבוד לשמה דקולא היא. ובהכי אתי שפיר דלא תקשי דלא קתני קולי דתפילין ומזוזה לעניין דנכתבים שלא מן הכתב כמ\"ש רבינו בסמוך. ועוד אכתוב בזה אי\"ה בהלכות מגילה. ומה שתמה הכ\"מ על מ\"ש רבינו בתשובה הטעם דעצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני שהבית חייב ואם אין בית אין מזוזה אבל ס\"ת ותפילין חובת הגוף תדירי עד כאן דמניין לנו לומר כן כל זמן שלא מצינו בדברי רז\"ל חילוק ביניהם. ואני תמה דכבר מצינו חילוק זה בדברי הירושלמי במגילה והובא ברא\"ש סוף הל' תפילין דאיתא התם דרב הונא סבר דתפילין קודמים למזוזה ומפרש טעמא שכן נוהגין במפרשי ימים והולכי מדבריות. וכתב דמסתבר דהלכתא הכי דמצוה דגופה עדיף וגם מדפריש תלמודא טעמיה אלמא חשיב ליה עיקר ע\"כ. וכן פסק רבינו סוף הלכות ברכות [פי\"א ה\"ב] ומהאי טעמא יש להקל במזוזה לעניין עיבוד לשמה וכדברי רבינו.
[ויש להביא ראיה ג\"כ מתלמודא דידן דאמר בשבת (דף קל\"א) גבי ציצית ומזוזה שכן בידו להפקירן פי' הטלית והבית ולפטר מחיובן וזה לא שייך גבי תפילין ומשו\"ה הוו חובת הגוף טפי ממזוזה א\"כ הוא הדין מציצית וא\"צ לדחוק כמ\"ש בס' בית הלל ביו\"ד [סו\"ס סימן רפ\"ה] דציצית הם תשמישי מצוה ותפילין תשמישי קדושה אלא כמ\"ש. ונראה דמטעם זה עדיף ג\"כ מצות סוכה ולולב ממזוזה דהוו טפי חובת הגוף שא\"א לפטר מחיובן וכן משמע בשבת שם דר' אליעזר ס\"ל דמכשירי סוכה ולולב דוחין שבת משא\"כ מזוזה מטעם הנזכר. אבל תפילין לא שייך לומר דקדמי לסוכה ולולב שהרי אין נוהגין בזמן שנוהג סוכה ולולב שהוא יו\"ט וזה דלא כמ\"ש בה\"י דתפילין קודם ועוד דתפילין יבטל בשב ואל תעשה אבל סוכה אם יאכל חוצה הוי קום ועשה כמ\"ש בס' פני יהושע [סוכה כה.]. ושוב מצאתי בשו\"ת ר' עקיבא אייגר סי' ט' שנסתפק בדין זה של מזוזה וסוכה דאפשר דמזוזה עדיפא וקדמה משום שיש לה קדושה וגם תדירה דמצויה והכריע דמזוזה עדיפא מהאי טעמא. ואין זה מחוור דודאי סוכה עדיפא ממזוזה משום דהוי קום ועשה].
ועוד דבירושלמי דיומא פ\"ג איתא תני עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה. והביאו ג\"כ הרמב\"ן במלחמות בסוכה שם. ואע\"ג דפליג התם רבן שמעון בן גמליאל ואוסר. נראה לרבינו לפסוק כת\"ק במזוזה דדוקא גבי ס\"ת ותפילין קיי\"ל כרשב\"ג מטעם שכתבו התוס' בגיטין (דף מ\"ה ע\"ב) ובסנהדרין (דף מ\"ח) דכן מוכח בסוגיא דפרק הנזקין עיי\"ש. והוא הדין בקלף שכותבין עליו תפילין דדמי לס\"ת דהוי חובת הגוף אבל במזוזה דלא הוי חובת הגוף אין לנו לפסוק אלא כת\"ק. וכה\"ג פסק רבינו כת\"ק נמי בפלוגתא דעור שמחפין בו התפילין לקמן בפ\"ג. ולא כרשב\"ג דמצריך בו ג\"כ עבוד לשמה וכי היכי דלא קיי\"ל התם כוותיה דרשב\"ג ה\"נ לא קיי\"ל כאן מטעמא דאמרן ואזיל רבינו לטעמיה דלא פסק כרשב\"ג אפילו במשנה היכא דמסתבר טעמא דת\"ק וכמ\"ש הב\"י בטור חו\"מ סי' רל\"א ועיי\"ש. ומ\"ש בספר יראים סי' י\"ח דילפינן בגז\"ש כתיבה כתיבה מזוזה מס\"ת דנבעי עיבוד לשמה כי היכי דילפינן לעניין דקדוק חסר ויתיר. י\"ל דשאני התם דזה מוכח מכתיבתה אבל עיבוד לשמה הוא רק בע\"פ [היינו הלכה למ\"ס] וכה\"ג אין דנין בגז\"ש כמו שמוכח ממ\"ש רש\"י בשבת (דף קל\"ב ע\"א)." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עור שמחפין בו התפילין אינו צריך עיבוד כלל. וכתב הכ\"מ דרבינו פסק כת\"ק דרבן שמעון בן גמליאל בסוף פ' נגמר הדין דאמר טלה עליהן עור בהמה טהורה כשירות אע\"פ שלא עיבדן לשמן ולא כרשב\"ג דאמר פסולות עד שיעבדן לשמן. ולפ\"ז צ\"ל דרבינו מפרש כמו שפירש\"י התם (דף מ\"ח ע\"ב) דרבא דסבר התם הזמנה לאו מילתא היא גבי האורג בגד למת וקיי\"ל כוותיה כמ\"ש בהלכות אבל ס\"ל כתנא קמא דרשב\"ג דלא בעי עיבוד לשמן משום דלא אכפת ליה בהזמנה ודלא כפירוש התוס' בשם ר\"ת דרבא כרשב\"ג ס\"ל. ושוב ראיתי שכ\"כ המגן אברהם באו\"ח סי' ל\"ב. אך אכתי קשה לי לפ\"ז מ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות ציצית דבעינן טוויית החוטין לשם ציצית. וכתב הכ\"מ דפסק כשמואל דסבר הכי בפרק התכלת ובפ\"ק דסוכה ודלא כרב דלא מצריך טווייה לשמה. והשתא תקשי הלכתא אהלכתא דהרי בפרק התכלת מוקי הגמ' פלוגתא דרב ושמואל כתנאי דת\"ק ורשב\"ג דסוף פ' נגמר הדין גבי עור דתפילין אי בעי עיבוד לשמה דרב כת\"ק ושמואל כרשב\"ג. וא\"כ רבינו נראה כמזכה שטרא לבי תרי דגבי תפילין פסק כת\"ק וגבי ציצית פסק כשמואל. ואחר כותבי ראיתי שהרגיש בזה הלח\"מ בהלכות אבל שם וכתב על דברי הכ\"מ כאן שאי אפשר לומר כן דרבינו פסק כת\"ק דרשב\"ג כיון שפסק כשמואל בהלכות ציצית ובפרק התכלת מוקמינן לדשמואל כרשב\"ג. ופירש בענין אחר דרבינו פסק כרשב\"ג אלא שמפרש מלתיה ברצועות ולא בחיפוי הבתים דלא הוו כל כך עיקר המצוה. והנה אע\"פ דגם בחידושי ריטב\"א כתב סברא זו בפ\"ק דסוכה דיש לחלק בין עשיית גוף המצוה לחיפוי עור מיהו פשטא דשמעתא דפ' התכלת לא משמע הכי. וכן לישנא דת\"ק ורשב\"ג בברייתא לא משמע דאיירי ברצועות רק בעור שטלה על הבתים והדרא הקושיא לדוכתא דא\"כ פסק רבינו כת\"ק דמוקמינן ליה כרב ולא כשמואל ואיך פסק כשמואל.
אך נראה די\"ל דעת רבינו דס\"ל דהסוגיא דפ' התכלת לא קיימא דאינה רק לפי הס\"ד דסוגיא דפ\"ק דסוכה (דף ט') דמקשה התם אדשמואל דפוסל שלא לשמה בציצית מסוכה דלא בעו בית הלל לשמה ולא אסיק אדעתיה דאיכא קרא גבי ציצית. ולפ\"ז על כרחו הוצרך לאוקמא מילתיה דשמואל כתנאי ולא אתא רק כרשב\"ג דבלא קרא מצריך לשמה גבי חפוי עור הבתים דתפילין והוא הדין בציצית. ואפשר דה\"ה דמצריך נמי גבי סוכה לשמה וס\"ל דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בזה. וכה\"ג איתא בכמה דוכתי בכתובות (דף ע\"ח ע\"ב) ב\"ק (דף צ\"ד). אמנם למאי דמסיק בסוגיא דסוכה דטעמא דשמואל גבי ציצית משום דגלי בה קרא דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך וגבי סוכה דליכא קרא מודה דלא בעי לשמה א\"כ א\"צ תו לאוקמא מילתא דשמואל כתנאי ורק לרשב\"ג דגם לת\"ק אתא דשאני גבי ציצית דגלי קרא. ולפ\"ז אתי שפיר דאין סתירה בפסקי רבינו מכאן להא דציצית. ושוב מצאתי להרמב\"ן במלחמות פ\"ק דסוכה שכתב כן לדעת הרי\"ף. ונראה שנעלמו דבריו מבעל לח\"מ ז\"ל. ועפ\"ז נסתלקה תמיהת התוס' שתמהו בסוגיא דהתכלת (דף מ' ע\"ב) מסוגיא דסוכה ועיי\"ש.
ועוד יש לי להביא ראיה לזה דעל כרחך צריך לחלק בין ציצית לדעלמא לפי שיטתו של רבינו ופירוש רש\"י בפ' נגמר הדין דרבא סבר כת\"ק דא\"צ עבוד לשמה גבי עור חפוי דתפילין והרי רבא גופיה סבר דציצית בעיא לשמה כדמוכח בעירובין (דף צ\"ו ע\"ב) גבי הא דאמר ר' אלעזר המוצא תכלת בשוק חוטין כשרין ומוקי בשזורין ומופסקין דכולי האי לא טרח אינש ומשו\"ה לא חיישינן לשמא [לא] עשאן לשם ציצית. ופריך עליה רבא וכי אדם טורח לעשות קמיע כעין תפילין פי' ואפ\"ה חיישינן בה לעשייה שלא לשמה וא\"כ הכי נמי הו\"ל למיחש גבי תכלת שמצא. וא\"כ שמע מינה דס\"ל לרבא דעשייה דציצית בעיא לשמה ואילו גבי חפוי עור לא בעי. אלא ודאי דשאני ציצית מהאי טעמא דמסיק בפ\"ק דסוכה דגלי בה קרא דלך. וכן י\"ל עפ\"ז מה שהקשו התוספות בסנהדרין (דף מ\"ח ע\"ב) לפירוש ר\"ת דמפרש דאביי דאמר התם הזמנה מילתא אתיא כת\"ק דלא בעי עבוד לשמה בעור דתפילין וגבי ציצית בעי לשמה בפרק התכלת ולק\"מ דהסוגיא דסנהדרין אזלא לפי המסקנא דסוגיא דסוכה דשאני גבי ציצית כנ\"ל.
ועתה נחזור ונשובה לדברי הלח\"מ בהלכות אבל שאי אפשר לומר כדברי הכ\"מ כאן וכבר נתבאר בכמה הוכחות דיש לקיים שפיר דברי הכ\"מ. וגם שאר קושיות שהקשה הלח\"מ שם יש ליישבם בעה\"י. דמה שהקשה שם דמנא ליה לרבינו דעור שמחפין בו הבתים א\"צ עיבוד כלל דהא משמע דלכו\"ע עיבוד מיהא בעי גם לת\"ק רק לשמה לא בעי. וגם זה גרם לו מפני שנעלם ממנו מ\"ש הרמב\"ן שם במלחמות פ\"ק דסוכה וז\"ל לת\"ק עור טלאי אפי' עבוד עצמו א\"צ דאפילו רשב\"ג נמי לא מצריך ליה אלא משום דליעבד ביה בגופיה מעשה לשמן. ולאו עבוד דעיפוץ דהא לאו מקום כתיבה הוא דלא בעי עיפוץ אלא עיבוד כל דהו לשמן ולת\"ק דלית ליה לשמן אינו צריך כלום עכ\"ד.
ומה שהקשה עוד הלח\"מ שם דמניין לו לרבינו דעור הרצועות צריך עיבוד לשמן כיון דפסק כת\"ק כמ\"ש הכ\"מ. וכן הקשה ג\"כ בס' מרכבת המשנה. ויש לי ליישב ע\"פ מ\"ש הריטב\"א בסוכה דההיא מתניתא דמייתי בסנהדרין אמר לאומן עשה לי תיק של ספר או נרתיק של תפילין עד שלא נשתמש בהן קודש מותר להשתמש בהן חול נשתמש בהן קודש אסור להשתמש בהן חול. דס\"ל דכל דבר שבקדושה שהוא עצמו קדוש בעיא לשמה כגון עור שכותבין בו התפילין בעיא עיבוד לשמה וכן הכתיבה רק עור שמחפין בו התפילין א\"צ דהוו משמשין. וא\"כ י\"ל דרבינו פסק כוותה דמתניתא וסבר דדין עשיית הרצועות צריכין לשמן כדין הכתיבה והיינו טעמא דהא איתקש קשירה לכתיבה שנאמר וקשרתם וכתבתם וכדאיתא במנחות (דף ל\"ז ע\"א) מה כתיבה בימין אף קשירה בימין וכו' וה\"נ אמרינן מה כתיבה ועור שלה עשייתן לשמה הוא הדין עור של הקשירה עשייתה לשמה." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה שנאמר ושמרת את החוקה וגו' מימים ימימה חוקה זו היא מצות תפילין וכו'. וכל המניח תפילין לכתחילה אחר שקיעת החמה עובר בלאו שנאמר ושמרת וגו'. ועיין בס' שער המלך שכתב דרבינו לא ס\"ל כמ\"ש התוס' בעירובין (דף צ\"ו) דהא דאמר ר' יוחנן במנחות דהשמר דעשה לאו הוא אינו אלא לענין שלא להניח תפילין בלילה דזהו שב ואל תעשה אבל לעניין לקיים הנחת תפילין ביום דהוי קום עשה מודה דהשמר דעשה עשה הוא ואם עבר ולא הניח ביום אינו עובר בלאו אלא סבר רבינו כדעת רש\"י בפירוש החומש דבכל מקום הוי השמר דעשה לאו אע\"פ שהזהיר על קיום עשה בקום ועשה. והוכיח כן ממ\"ש רבינו בהלכות בית הבחירה גבי שמירת המקדש מצות עשה ואם בטלו השמירה עברו בלא תעשה שנאמר ושמרו את משמרת הקודש ולשון שמירה אזהרה הוא הא למדת ששמירתו מצות עשה וביטול שמירתו מצות לא תעשה. ולפ\"ז ה\"נ אם לא הניח תפילין ביום עובר בלאו. והא דקאמר ר' יוחנן דהמניח לאחר שקיעת החמה עובר בלאו ולא קאמר רבותא טפי דאף אם עבר בשב ואל תעשה ולא הניח ביום עובר בלאו היינו משום דאם הניח בלילה היה חייב דעביד מעשה אבל אם לא הניח ביום פטור דלא עביד מעשה. והוקשה לו דא\"כ אמאי לא כתב רבינו דאם עבר ובטל ממצות הנחת תפילין ולא הניחן ביום דעובר בל\"ת מושמרת.
ולדידי קשה לי על דברי המחבר הנוכחי דעל כרחך אין לומר כן דבכל מקום לרבינו השמר דקום ועשה נמי לאו הוא דא\"כ איך כתב רבינו בפ\"א דהלכות קידוש החודש מ\"ע מן התורה שיחשבו בי\"ד וידעו אם יראה הירח אם לא וכו' שנא' ושמרת את החוקה הזאת למועדה. והשתא אמאי לא קאמר דעוברין בלאו אם ביטלו ולא חשבו. ועוד קשה לי מ\"ש רבינו בפרק י\"א מהל' רוצח כל מכשול שיש בו סכנה מצות עשה להסירו וכו' שנאמר השמר לך ושמור נפשך ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מ\"ע ועבר בלא תשים דמים ואמאי לא כתב דאם לא הסיר המכשולות עובר בל\"ת דהשמר לך וגו' כיון דהשמר דקום ועשה נמי הוי לאו בביטולו. ולי נראה דדוקא כההיא דגבי שמירת המקדש הוי שמירה ל\"ת אע\"פ שהזהיר על קיום עשה דהתם אין בו שום אזהרה בשב ואל תעשה רק בקום ועשה אבל היכא שבא אזהרה דשמירה ג\"כ אמניעה בשב ואל תעשה עם צווי בקום ועשה לא חשבינן ליה לאו בכוליה רק במניעה דשב ואל תעשה ולא בקום ועשה. והשתא אתי שפיר ההיא דהל' רוצח שלא כתב דהמניח מכשולות ולא הסירן עובר בל\"ת דהשמר לך דהתם לא אתא השמר להזהיר על קיום במעשה להסיר מכשולות בלחוד דהא אתא ג\"כ למניעה בשב ואל תעשה שלא יקלל את עצמו וכדאיתא בסוף פ\"ד דשבועות והעתיקו רבינו בסוף הלכות סנהדרין. ועפ\"ז אתי שפיר ג\"כ דברי רבינו בהלכות קידוש החודש שלא כתב דעוברין בלאו אם לא חשבו ראיית הירח כיון דלא אתא ושמרתם להא בלחוד אלא אתי נמי לאזהרת שב ואל תעשה שלא יניח תפילין בלילה כמ\"ש כאן תו לא הוי ל\"ת לביטול קום ועשה שבשמירה זו. ולפ\"ז ה\"נ לא הוי ל\"ת לעניין קיום עשה דהנחת תפילין ביום ומודה בזה רבינו לדברי התוס' בערובין וכדמוכח ממ\"ש בהלכות קידוש החודש ובהלכות רוצח כמו שנתבאר ודלא כספר שער המלך.
והנה ראיתי להשאגת אריה בסי' מ\"ג שהקשה דאמאי לא חשיב לה רבינו במניין הלאוין להך דמניח תפילין בלילה בס' המצות שלו גם בפי\"ט דהלכות סנהדרין שמנה שם כל הלאוין שחייבין עליהן אמאי לא מנה להאי לאו בהדייהו והרי מנה שם החותך סימני צרעת דחייב ובפ\"י דהלכות טומאת צרעת כתב דנפקא מקרא דהשמר בנגע הצרעת וגו' אלמא דלאו הבא מכלל דהשמר הוי לאו גמור והיו חייבין עליו וה\"נ הו\"ל לחייב המניח תפילין אחר שקיעת החמה שבא מכלל לאו דושמרת עכ\"ד. ואני אומר דאילו משום הא לא קשיא דלא דמי הך ושמרת דגבי תפילין להשמר דגבי נגע צרעת דלא איירי רק באזהרת שב ואל תעשה שלא לקצוץ נגעו ומשו\"ה הוי לאו גמור נמי להחייב עליה משא\"כ בושמרת דגבי תפילין דאתא ג\"כ לצווי דקום ועשה דחשבון ירח מגרע כח הלאו דאזהרת שב ואל תעשה דנפיק מיניה שלא להניח תפילין בלילה שלא יהיו חייבין עליה ומהאי טעמא נמי לא חשיב ליה רבינו בסה\"מ שלו במניין הלאוין כיון שלא בא על זה אזהרה מיוחדת בקרא בפני עצמה אלא כללו בחד קרא עם מצות חשבון הירח.
וא\"ת דאמאי כתב רבינו בסוף הלכות סנהדרין גבי המקלל עצמו דהיה חייב כמו שקילל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך והתם הא לא הוי הך השמר מיוחד לאזהרה זו בלחוד דמיניה יליף ג\"כ עשה בקום ועשה להסיר המכשולות וכמ\"ש רבינו בהל' רוצח וכמו שזכרתי בסמוך וא\"כ אמאי היה חייב התם על קללות עצמו דנפיק מהך קרא גופיה דאתא לעשה. ולא מגרע בהכי כח הלאו כדאמרינן הכא גבי הנחת תפילין בלילה. ואין לומר דשאני התם דכתיב שמירה ב' פעמים ואמרינן דחד אתא לאזהרת לאו בשב ואל תעשה שלא יקלל עצמו ואידך אתא לצווי בקום ועשה להסיר מכשול דנראה דתרווייהו נפקי מהשמר לך דרישא דקרא לומר שישמור מדבר הגורם רעה לעצמו בין בקום ועשה כגון שיקלל את עצמו ובין בשב ואל תעשה כגון שמניח ואינו מסיר דבר המכשול ומזיק. דאילו אידך שמור דכתיב בסיפא דקרא ושמור נפשך אתא לדסמיך ליה פן תשכח את הדברים וגו' וכדאמר רבינא במנחות (דף צ\"ט) השוכח דבר אחד ממשנתו עובר בב' לאוין השמר ופן. ולאו דוקא נקט השמר אלא מושמור נפשך נפיק דסמיך לפן תשכח ונקט השמר משום לישנא דר' אבין דמייתי התם דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל\"ת. ועוד ראיה דושמור נפשך אתא לעניין שלא ישכח משנתו מדאיתא התם ר' יוחנן ור' אלעזר אמרי תרווייהו תורה ניתנה בארבעים ונשמה נוצרה בארבעים כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת וכו' ומשמע דהיינו מדכתיב ושמור נפשך פן תשכח אמרי הכי. וכן מצאתי בהדיא בגירסת הילקוט פרשת ואתחנן וא\"כ ש\"מ כדאמרן דכי ילפינן אזהרה למקלל את עצמו ומ\"ע להסיר מכשול הוא רק מהשמר דרישא דקרא והדרא הקושיא לדוכתא שהקשתי על רבינו דהלכות סנהדרין דאמאי היה חייב המקלל עצמו דנפיק מהשמר לך דמיניה נפיק ג\"כ עשה למי שאינו מסיר המכשול ואמאי עדיפא מהמניח תפילין בלילה דנפיק מושמרת את החוקה וגו' דלא היה חייב משום דנפיק מיניה ג\"כ עשה לחשוב ראיית הירח וכמ\"ש. וי\"ל ע\"פ מ\"ש בס' ברכי יוסף בשם הריטב\"א אהא דמקלל עצמו דלא חשיב לאו שבכללות ואע\"ג דדרשינן מיניה שלא יעמוד בסכנה וכו' דכל אזהרות מעניין אחד הן לשמור עצמו ע\"כ. ולפ\"ז אתי שפיר דלא דמי ל(ד)כאן דנפיק מושמרת שני ענינים חלוקים ומשו\"ה לא חייב דדמי ללאו שבכללות משא\"כ ההיא דסנהדרין כנ\"ל." + ] + ], + [ + [], + [ + "וצריך להזהר בתגין שבה וכו' לא פסל. וכתב הכ\"מ דסובר רבינו דהא דאמר רבא בפרק הקומץ ז' אותיות צריכין ג' זיינין לאו לעיכובא אתמר. אבל הטור כתב ביו\"ד דתגין מעכבין והט\"ז שם הקשה על הטור מהא דאיתא בריש פ\"ב דגיטין מהו דתימא צריך לומר בפני נכתב ואי לא אמר כשר קמ\"ל דפסול. אלמא דלישנא דצריך אינו מורה אלא לכתחילה וסיים שזה סיוע לרבינו וכן כתב ג\"כ בשו\"ת אבן השוהם סי' מ'. ואני אומר דאי כדבריהם הוה להו להביא ראיה לדעת רבינו ותיובתא לדברי הטור יו\"ד מדברי התוס' בזבחים (דף ל\"ד ע\"ב) דשם הוכיחו דהא דאמרינן השוחט צריך שיקבל כל דמו של פר אינו אלא לכתחילה. הרי דאמילתא דאינו מעכב אמר לישנא דצריך אבל באמת שאין זה הכרע דהא מרא דשמעתא דזבחים הוא רב ואיהו גופיה מצינו דנקט לישנא דצריך אמילתא דמעכב במנחות (דף מ') גבי הא דאמר התם ציצית צריכה שתהא נוטפת על הקרן אלמא דלשון צריך משמע הכי והכי וכן משמע בברכות (דף ט\"ו) וביבמות (דף ע\"ב) וגיטין (דף מ'). וכך מצאתי שכתב הרדב\"ז ובס' שער אפרים סי' קי\"ג ובסוף ס' חות יאיר דאיכא דוכתא דצריך הוי עיכובא. ואיכא דוכתי דלא הוי עיכובא ותדע דעל כרחך גם הטור לא אמר דזיון מעכב מכח לשון וצריך. דהרי איהו גופיה פי' באו\"ח סי' רי\"ט אהא דאיתא בברכות (דף נ\"ד) גבי ברכת הגומל וצריך לאודויי קמיה עשרה דאינו אלא לכתחילה. ורק מסברא הוא דמסתבר ליה למימר הכי דגבי זיון מעכב וגבי ברכות אין מעכב ודלא כנראה מדברי הט\"ז דהטור ביו\"ד מלישנא דצריך משמע ליה עיכובא דא\"כ יהיו דברי הטור ביו\"ד סותרים לדבריו שבאו\"ח וכן קשה על מ\"ש בס' באר שבע ראיה לדברי הטור באו\"ח מההיא דגיטין. וזה כעין שיטת הט\"ז על דברי הטור יו\"ד דדייק לישנא דצריך. וגם הוא לא הרגיש דלפי פירושו יהא דברי הטור באו\"ח סותרים לדעתו ביו\"ד. אלא כמ\"ש דלישנא לא דייק כלל. ועל כן נראה דטעמו של רבינו כאן גבי זיון דסבר דלא מעכב אינו אלא מכח משמעות הסוגיא דשבת סוף פ' הבונה דאיתא שם נטל לגגו של חי\"ת ועשאו שני זיינין חייב והעתיקו רבינו פי\"א מהלכות שבת והרי הזיינין הן בלא זיון וש\"מ דחשיבא אותיות בלי זיון מדמחייב משום כותב בשבת. וכ\"כ בעל ההגהות בפ\"ד מהלכות גירושין ויותר מזה מבואר בדברי המרדכי פ\"א דגיטין ועיי\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בית שבספינה פטור מן המזוזה. הכ\"מ לא הראה מקורו. ונראה שיצא כן לרבינו מהירושלמי דמגילה והובא ברא\"ש הלכות תפילין והעתקתיו בראש הלכות אלו דאיתא שם דתפילין קודמין למזוזה שכן נוהגין במפרשי ימים והולכי מדבריות. ומשמע דאילו מזוזה אינה נוהגת במפרשי ימים ואי איתא דבית שבספינה חייבת במזוזה הרי מזוזה ג\"כ נוהגת במפרשי ימים אלא ש\"מ דבית שבספינה פטור מן המזוזה." + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנא' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וכו'. משמע מלשון זה דדוקא איש מישראל חייב במצוה זו אבל לא אשה וכ\"כ רבינו בהדיא בס' המצות. והשאגת אריה בסי' ל\"ה תמה על רבינו דמניין לו זה דאף דמשמע מדברי הרא\"ש דעיקר מצות כתיבת ס\"ת הוא כדי ללמוד בה מ\"מ אין לפטור את הנשים דהא הן נמי חייבות ללמוד מצות הנוהגות בהן כמ\"ש באו\"ח סי' מ\"ז. ואי אתינן למפטר להו משום שאינן חייבות במצות עשה שהזמן גרמא. א\"כ יכולנו לפטור את כל העולם שהרי הרבה מצות אין נוהגין בישראל אלא בכהנים עכ\"ד. ואני אומר דמשום הא לא אריא דשפיר מצינן למפטר נשים ממצות כתיבת ס\"ת מפני שעיקרה כדי ללמוד בה הוא והן אינן חייבות בתלמוד תורה. וכך מצאתי שכתב להדיא בסוף ס' החינוך. ומה שטען בעל שאגת אריה דמ\"מ חייבין הן ללמוד מצות הנוהגות בהן. ואי נפטור להו משום שאינן חייבות בלימוד מ\"ע שהזמן גרמא א\"כ לפטרו נמי אנשים ישראלים שאינן חייבין במצות הכהנים. ולדידי אינה טענה כלל דודאי לא דמו נשים לישראל דנהי שאין מצות כהנים נוהגות בישראל מ\"מ קבלו עליהם ערבות בעד הכהנים וכדמוכח בסוטה (דף ל\"ו) שקבלו ישראל ערבות בעד כל התרי\"ג מצות. וא\"כ י\"ל דמשו\"ה הן חייבין בלימוד מצות הכהנים כדי שידעו במה נתחייבו ונשתעבדו כערב משא\"כ בנשים שלא קבלו עליהן ערבות כמ\"ש הרא\"ש בברכות (דף כ') וכן משמע ממ\"ש התוס' בקידושין (דף ע' ע\"ב). וא\"כ לא שייך לומר בהן שחייבין ללמוד מצות שאין נוהגין בהן ושפיר איכא למפטרינהו מטעם זה ממצות כתיבת ס\"ת כמ\"ש.
ועוד יש לי להביא ראיה דמצינו חשיבות לאיש מחמת לימוד מאשה מדברי התוס' שכתבו בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ד) אהא דאיתא בתו\"כ אם גאל יגאל איש ממעשרו לרבות את האשה. דס\"ד דהואיל דכתיב ביה במעשר למען תלמד ליראה ודרשינן מיניה בספרי גדול מעשר שמביא לידי תלמוד כששוהה בירושלים והו\"א דאשה דלאו בת לימוד היא ליתא בדיני מעשר להכי איצטריך לרבויי ע\"כ. ואי איתא כדברי השאגת אריה תקשי דאכתי אמאי איצטריך לרבויי אשה דהא היא ג\"כ הויא בת לימוד במצות הנוהגות בה ואין חשיבות בלימוד דאיש יותר מבלימוד דאשה דבאיש ג\"כ איכא בישראלים מה שאין נוהג בהן. אלא מדאמרינן דלמען תלמד שייך באיש טפי מבאשה איכא למשמע נמי לנידון מצות כתיבת ספר תורה דהוי נמי טעמא משום לימוד דשייך טפי באיש מבאשה וטעמא כדאמרן. ומה שהקשה השאגת אריה בסי' ל\"ו על דברי הרא\"ש והאחרונים דסברי דטעם מצות כתיבת הס\"ת הוא כדי ללמוד בה דא\"כ אם יש לו ס\"ת בכל עניין שיהיה כיון שיכול ללמוד ממנה קיים מצוה זו וא\"כ אמאי אמר רבה (בפ\"ב דסנהדרין) אע\"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס\"ת מצוה לכתוב משלו הרי יכול ללמוד מס\"ת זו שהניחו לו אבותיו. ומדמצוה לכתוב משלו הוכיח דמצות כתיבה הוא מצוה בפני עצמה ולא תליא בלימוד. ואין דבריו מוכרחין ונראה שלא ראה מ\"ש בס' החינוך בזה והילך לשונו. צוונו האל ב\"ה שיהיה לכל אחד ואחד מבני ישראל ס\"ת מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חבירו. ואע\"פ שהניחו לו אבותיו. למען ירבו הספרים בינינו ויוכל להשאיל מהן לאשר לא תשיג ידו לקנות וגם למען יקראו בספרים חדשים כל אחד מישראל פן תקוץ נפשם בספרים הישנים שהניחו להם אבותיהם עכ\"ד. הרי דכבר הרגיש בקושיית השאגת אריה ותירצו בטוב.
גם מ\"ש השאגת אריה בסי' ל\"ה דילפינן ספר תורה ממצות מזוזה דנשים חייבות ואע\"ג דפסלן קרא מלכתוב בעצמן וכדדרשינן וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה דמזוזה אבל במזוזה חייבין והוא הדין לס\"ת. ואף זה אינו מחוור דלא דמי כלל חיוב מזוזה לחיוב ס\"ת דמזוזה אין חיוב כתיבתה על בעל הבית רק לקבוע אותה על מזוזת ביתו ויכול לקנות הכתובה כבר וקיים שפיר המצוה בקביעותה. ומשו\"ה לא תליא חיוב קביעותה בראוי לכתוב ושפיר חייבה רחמנא לנשים לקובעה אע\"ג דאין ראויין לכתוב. אבל גבי מצות ס\"ת עיקר המצוה היא הכתיבה ואינו יוצא בלקיחתו הכתובה מאחר וא\"כ כיון דקיי\"ל דנשים אין ראויות ופסולין לכתיבת ס\"ת איך אפשר שיהיו חייבות במצות כתיבתה ואיך יקיימו אותה. וגם אם יצוו לשליח לכתוב לא הוה השליח כמותן כיון דאין יכולין לכתוב בעצמן וכדאיתא בנזיר (דף י\"ב ע\"ב) לא משוי אינש שליח אלא במילתא דמצי עביד וכו'. ועוד דטפי אית לן למילף ס\"ת מתפילין דנשים פטורות מדכתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך ואיתקש תורה לתפילין וכדמוכח בפ\"ב דמכות (דף י\"א) דפליגי תנאי אי איתקש לעניין מה שאינו מפורש גבי תפילין אלא מהלכה למשה מסיני כגון לתופרן בגידין אבל לדבר המפורש בתפילין משמע דלכו\"ע איתקש וא\"כ איתקש נמי למפטר נשים דילפינן גבי תפילין מדאיתקש לתלמוד תורה בפרשה ראשונה וגם בפרשה שניה וכדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף ל\"ד ע\"א). ומילתא דהיקשא הוי כמפורש בקרא וכמ\"ש רש\"י בסנהדרין (דף ע\"ג). וכיון דהוי כמפורש בתפילין דנשים פטירי אית לן למילף מינייהו לס\"ת בהיקשא כנ\"ל. [ועפ\"ז יש ליישב מה שהקשה שם בשג\"א על דברי רבינו דלא חשיב לה הגמ' בפ\"ק דקידושין (דף ל\"ד) בהדי תלמוד תורה ואינך דהוו מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים פטורות. ואי איתא דנשים פטורות מכתיבת ס\"ת הו\"ל ג\"כ למחשבא דלאו זמן גרמא היא. ולפי מ\"ש אתי שפיר דלא חשיב רק מאי דפטירי ולא מאי דפסילי].", + " שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. [וקשה הא חומשין כותבין ודלמא חומשין קאמר ותורה כולה מנ\"ל. וראיתי שהרגיש בזה בשאגת אריה סי' ל\"ד וכבר הקשה בס' פנים מאירות והניח בצ\"ע גם בס' מעשה רוקח הקשה כן ותירוצו צ\"ע ועיין מה שתירץ בס' מעין החכמה. ולי נראה דס\"ל לרבינו דמן התורה ספרים נכתבים בכל לשון וכמ\"ש הטורי אבן לרבן שמעון בן גמליאל במגילה דקיי\"ל כוותיה וס\"ל דיוצא לדידיה גם כתיבת ס\"ת בזה. ודלא כמ\"ש הטו\"א שם. וכה\"ג כתב הטו\"א שם למ\"ד דכותבין מגילה להתלמד דאינו אלא בלשון הקודש. והשתא דייק שפיר דכתבו השירה היינו כל התורה דמשמע בכל לשון וחומשים אסור בכל לשון].
והנה הטורי אבן בפ\"ק דמגילה (דף ח') הוכיח מדברי רבינו דהא דקיי\"ל שאין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה וכמ\"ש רבינו ג\"כ לקמן בפרק זה איסור תורה הוא דאי איתא דאינו אלא מדרבנן מצות כתיבת ספר תורה מן התורה מניין אלא ודאי דאין כותבין מגילה איסור תורה הוא עכ\"ד. ולדידי אינה הוכחה דשפיר איכא למימר דכתיבת פרשה אחת אין בו איסור תורה כלל רק דרבנן אסרוה. ואפ\"ה יליף שפיר מצות כתיבת כל התורה מדכתיב כתבו השירה דעל כרחך פשיטא דלאו היינו שירה לחוד דהא אין כותבין את התורה פרשיות. ונהי דאיסור זה אינו מן התורה אלא מדברי סופרים מ\"מ אי איתא דקרא שירה לחוד קאמר דמצוה לכתוב איך אסרוה רבנן דהא קיי\"ל דאין כח ביד חכמים לאסור לעולם דבר המפורש בתורה למצוה. וכמ\"ש הלבוש והט\"ז באו\"ח בהלכות שופר. וגדולה מזו כתב הט\"ז ביו\"ד סי' קי\"ז דכל המפורש בתורה להיתר אינם יכולים חכמים לאסרו אלא דבהא איכא דפליג אבל היכא דמפורש למצוה לכו\"ע אינם יכולים לגזור להיפך ולאסור וכמ\"ש בספר שער המלך בהלכות יסודי התורה. ונראה דגם דעת רבינו כן הוא וכמו שיתבאר בהלכות יו\"ט בס\"ד. ובזה נדחה הוכחת הטו\"א כאן. ואדרבא בהיפך יש לי להביא ראיה דלכתוב מגילה לתינוק להתלמד אין בו איסור תורה רק מדרבנן ממ\"ש רבינו בהלכות אבות הטומאה פ\"ט דין ח' הכותב הלל ושמע לתינוק להתלמד בו ואע\"פ שאינו רשאי הרי אלו מטמאין את הידים. וכן הוא בתוספתא הובא בר\"ש פ\"ג דידים. ועל כרחך שמע דומיא דהלל קתני שאינו רשאי מדרבנן אבל מה\"ת רשאי ומשו\"ה מטמא את הידים כיון דמה\"ת ניתן לכתוב דאי איתא דאיכא איסור תורה בכתיבת פרשת שמע לחודיה לא הוה לה לטמאות את הידים כיון דלא ניתן לכתוב מה\"ת." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "ואסור לאדם למכור ספר תורה אפי' אין לו מה יאכל. עיין בכ\"מ ובט\"ז ביו\"ד סי' ע\"ר. ונראה דגם התוס' בבבא בתרא (דף קנ\"א) ס\"ל כרבינו שכתבו אאיבעיא דנכסי לפלוני אי הוה ספר תורה בכלל נכסי משום שאינו מזדבן אלא ללמוד תורה ולישא אשה וכה\"ג פירש הרע\"ב בשלהי בכורים. ואי איתא דאי אין לו מה לאכול נמי שרי לזבונא לא הו\"ל למיבעי דודאי הוי בכלל נכסי. דאי משום שאינה מזדבן כשיש לו לאכול מ\"מ לא גריע מבית ושדה דודאי הוו בכלל נכסי ואינהו נמי לא מזדבנא אא\"כ העני ומוכר רק למזונות כדאיתא בתו\"כ והעתיקו רבינו בפי\"א מהלכות שמיטה ויובל. ואי משום דבית ושדה ראויין ליהנות מהם כמו שהן בלא מכירה משו\"ה הוו נכסי. הא ס\"ת נמי ראויה ליהנות בה כמו שהיא דהיינו לקרות בה והיא הנאה דשריא ליטול עליה שכר. דעל המקרא שרי ליטול שכר. גם שרי להשכירה לאחרים שאין אדם מחוייב להשאיל ספריו לאחרים בחנם כמ\"ש ביו\"ד סי' רכ\"א ורכ\"ד. ומשמע דהוא הדין לס\"ת דהא האידנא שוין הן כמ\"ש בסי' ע\"ר. (אבל ברא\"ש שלהי בכורים משמע דאסור להשכיר ס\"ת עיי\"ש). אלא על כרחך מדבעיא ליה בס\"ת אי הוי בכלל נכסי טפי מבית ושדה ש\"מ דאפילו אין לו מה לאכול לא מזדבנא רק ללמוד תורה ולישא אשה. מיהו זה אינו רק לפי' התוס' והרע\"ב אבל לפירוש רשב\"ם שם בב\"ב אין ראיה שפירש דהיינו טעמא דמבעיא ליה בס\"ת אי מקרי נכסי או לא משום דמצוה היא ולא נכסי אע\"פ שיכול למכור. והא דאיתא בגירסת ספרים דידן בגמ' כפי' התוס' לאו מעיקר הגמ' הוא כמ\"ש בתשובת נודע ביהודה מהדו\"ת חלק חו\"מ סי' מ\"ג עיי\"ש. אך מדברי המג\"א סי' קנ\"ג ס\"ק כ\"ב משמע שהיה גרסתם כן בגמ' ועיי\"ש. ומ\"מ צ\"ע לפי מ\"ש המ\"א שם דאיירי שם שנתן הס\"ת לביהכ\"נ לקרות בה דאפשר דבכה\"ג אסור להשכיר לאחרים]." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..422b4559664e7e1455010fd2243e7a491df59c4c --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,206 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Foods", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Kedushah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וכו' שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה. הרב המגיד והלח\"מ פירשו דכוונת רבינו הוא דמצות עשה דבדיקת סימנין הוא מפני מ\"ע דאכילה שנאמר בה אותה תאכלו ולא בהמה טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה ומחמת איסור אכילה הוא צורך הבדיקה. ולבבי לא כן ידמה שיהא כאן כוונת רבינו כן דא\"כ לא הו\"ל להביא כלל קרא דוהבדלתם רק קרא דאותה תאכלו וכן הוקשה להרב לח\"מ בעצמו ונדחק בזה הרבה. ועוד דעל זה תקשי מה שהקשה הראב\"ד בהשגותיו על מניין המצות שכתב רבינו שם מ\"ע לבדוק בסימני בהמה ועוף וז\"ל א\"א כל לבדוק אין לו טעם אלא משום לאו הבא מכלל עשה עשה ופי' שם בכס\"מ דכוונתו שאין זו מצוה מחוייבת שאם ירצה שלא לאכול בשר רשאי אלא הוה לאו הבא מכלל עשה שלא לאכול טמאה אלא טהורה. ומה שתירץ שם הכס\"מ דמ\"מ הוא עשה למי שירצה לאכול בשר שיבדוק הוא נגד דברי עצמו שכתב בכס\"מ בפי\"א מהל' ברכות דנטילת ידים ושחיטה הוי דבר הרשות משום דאפשר לו שלא לאכול. גם מ\"ש כאן הרה\"מ דמ\"ע על מניעת האסורות הוא כמניעה ממלאכה בימים המקודשים. אין הנדון דומה לראיה דמניעת מלאכה בימים המקודשים נאמר בלשון צווי בשבת וביום השביעי תשבות וביום הכפורים וביו\"ט נאמר שבתון לצווי כמ\"ש רבינו בספר זמנים אבל קרא דאותה תאכלו שלא נאמר בלשון צווי אלא בלשון איסור והיתר אין לחשבו למ\"ע כמ\"ש הראב\"ד. על כן נראה בכוונת רבינו דכאן דמ\"ע של בדיקת הסימנין הוא לאו משום עשה דמניעת אכילה מקרא דאותה תאכלו. אלא העשה הוא מקרא דוהבדלתם שמביא כאן שהוא נאמר בלשון צווי שמצוה לידע סימנין המבדילין. וכה\"ג כתב הרא\"ש בריש כתובות הבאתיו בריש הלכות שחיטה ונסתלקה השגת הראב\"ד:
אלא דצריך להבין דאיך מנה רבינו בריש הלכות מקואות מצות טבילת כל טמא. והרי כתב בספר המצות מצוה ק\"ט שאין בה חיוב אם לא ירצה לטהר ולכנס למקדש זמן רב הרשות בידו והמצוה היא הדין שמי שירצה לטהר מטומאה לא ישלם זה אלא בטבילה במים וכן הוא בהגה\"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא סי' קכ\"ד. ונראה דשאני התם דמ\"מ משכחת לה זמן שמחוייב לטהר כגון ברגל כמ\"ש בסוף הלכות טומאת אוכלין או שצריך להביא קרבן ולאכלו. ודמי לערובי תחומין דחשיב מצוה משום דמערב לדבר מצוה:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות אסורה באכילה. הקשה הכ\"מ כיון דקיי\"ל כרב דבריה בעלמא ליתא וכי אגמריה רחמנא למשה במעי בהמה אגמריה לא הו\"ל לכתוב או שילדה. ויש להביא סעד לדעת רבינו דבתוספתא פ\"ג דחולין תני יש מן עוברין שהן פסולין בן ד' לדקה ובן ח' לגסה מצאו לו ב' גבין וב' שדראות הואיל ואין כיוצא בה להתקיים פסול משמע דבילדה ויצא לאויר העולם איירי דומיא דבן ד' לדקה וח' לגסה:" + ] + ], + [ + [ + "ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר וכו' שהן בלא תעשה ואע\"פ שיש בהן סימן אחד וכל שכן שאר בהמה טמאה וכו'. עיין במל\"מ שכתב בשם רבינו בספר המצוות דמה שלוקה על אכילת בהמה שיש לה שני סימני טומאה אף שהוא בא מק\"ו דבהמה טמאה שאין לה אלא סימן אחד דק\"ו זה הוא גלוי מילתא בעלמא דומיא דבתו מאנוסתו. בספר מנחת אהרן תמה על זה דהא לא דמי לבתו מאנוסתו דאתיא מק\"ו דבת בתו דקורבה דבת בתו מקורבה דבתו קאתיא ואי אפשר לבת בתו בלא בתו משו\"ה חשיב לה גלוי מילתא בעלמא אבל הכא בהמה טמאה שיש לה סימן אחד לא אתיא מכחה דבהמה שיש לה שני סימני טומאה לא חשיבא גילוי מילתא. ולק\"מ דהא אפי' בכה\"ג חשיב גלוי מילתא בפ\"ק דתמורה גבי תמורת טוב ברע דאתי מדינא דרע בטוב והרי רע בטוב אינו בא מכחו דטוב ברע ואפ\"ה חשיב ליה גלוי מילתא משום דבכללו הוא ועדיף מיניה. וא\"כ ה\"נ בהמה שיש לה ב' סימני טומאה היא בכלל בהמה שיש לה סימן אחד ועדיפא מינה חשיבה גלוי מלתא אע\"ג דלאו מכחה היא באה. והא דאיצטריך קרא לאחותו בת אביו ובת אמו כבר תירצו התוס' בפ\"ב דבכורות (דף י\"ד) ובפ\"ז דסנהדרין (דף י\"ג ע\"ב) דהתם לישנא דקרא משמע דמיירי בבת אביו שלא בת אמו דוקא עיי\"ש:
ומה שכתב בשאגת אריה סי' פ' וכבר הקדימו במל\"מ שכתב להוכיח מדברי התוס' דסוף פ' כל שעה שחולקין על כל זה שכתב הרב המגיד לדעת רבינו שכל הנאסר בלאו הבא מכלל עשה אפשר ללאו שלו לבוא מק\"ו. וכבר נתבאר בחידושי שם בספרי משכיל לאיתן שאין מדברי התוס' הנזכרים סתירה כלל לדברי רבינו:
[גם מ\"ש השאגת אריה שם להוכיח כלל זה שכתב הרב המגיד דהיכא דאיכא עשה מזהירין מן הדין מסוגיא דפ\"ק דביצה דקאמר אליבא דבית שמאי ולכתוב רחמנא חמץ ולא ליבעי שאור ואנא אמינא ומה חמץ שאין חימוצו קשה וכו' ואע\"ג דהוי אזהרה מן הדין אלא על כרחך משום דאיכא התם עשה דתשביתו מהני אזהרה מן הדין ואין זה מוכרח די\"ל כמ\"ש הפני יהושע שם והובא בספר שעה\"מ דהתם לא הוי רק גילוי מילתא בעלמא:
והנה ראיתי בספר שער המלך שכתב בשם הרא\"ם וס' מוצל מאש דדוקא בלאו הבא מכלל עשה אמרינן הכי ולא בעשה וכ\"כ השאגת אריה. ובזה י\"ל מ\"ש הצל\"ח בפסחים (דף כ\"ד) אלא שמ\"ש השעה\"מ להוכיח כן מסוגיא דפרק יוה\"כ דאיצטריך ליה למילף אזהרה לענוי ולא סגי ליה בק\"ו דמלאכה אע\"ג דאיכא עשה דועניתם י\"ל דשאני התם דבעי אזהרה משום קרבן והתם בעינן דוקא לא תעשה גמור דילפינן מדכתיב אשר לא תעשינה כמ\"ש רבינו בריש הלכות שגגות. וכ\"ש לרבי דבעי דומיא דאחות אשה כמ\"ש תוס' ביבמות ושלהי יומא ובהכי נסתלק מה שהקשה על דברי הרב המגיד מסוגיא דריש פי\"ג דזבחים גבי הא דבעי למילף אזהרת שחוטי חוץ מק\"ו ופריך וכי מזהירין מן הדין והתם איכא לאו הבא מכלל עשה דכתיב שם תעשה דמשמע נמי שחיטה ובמ\"ש אתי שפיר:
ומה שהקשה עוד על הרב המגיד מסוגיא דמכות י\"ל דשאני התם דלאו ק\"ו גמור הוא כדאמר התם דאיכא נמי חומר במלמד שאין בלמד. ועוד י\"ל דהתם הוי עשה שאינו שוה בכל דובאת שמה והבאת שמה לא שייך בנשים למ\"ד שפטורין מראיה ושמחה וכן בערל ובטמא לכו\"ע כמ\"ש רבינו בהל' חגיגה שפטורין אף משמחה וא\"כ לא שייך בהו עשה זו כדמוכח מדברי תוס' בפ\"ק דר\"ה (דף ו' ע\"ב). ומיהו בטורי אבן פ\"ב דחגיגה משמע דגם בעשה שהזמן גרמא מהני ללאו הבא מכלל עשה ללקות אף הנשים. ומ\"מ י\"ל דשאני התם דעשה דובאת ליכא כלל בנשים ואינה מאלמת כח הלאו כלל משא\"כ עשה שהזמן גרמא מאלמת כח לאו דאיכא בהדה כמ\"ש תוס' בקידושין ועוד דאיכא מ\"ד דאם איכא ל\"ת מצווה נמי בעשה שהזמן גרמא משא\"כ בההיא דמכות:
ולפ\"ז י\"ל הא דהקשה בס' זרע ברוך ובס' עומר מן ומ\"כ ע\"ד רבינו מפ\"ק דמנחות דפריך למה לי מן הבקר להוציא הטריפה שפסולה לקרבן והלא דין הוא ודילמא איצטריך שאין עונשין מן הדין וכשיש לאו הבא מכלל עשה עונשין. ולפי מ\"ש י\"ל דהשתא נמי ל\"מ מן ההקדש ללקות כהן המקריב ועיי' מ\"ש בזה בהלכות איסורי מזבח]:" + ] + ], + [ + [ + "כל מאכל היוצא ממין מן המינים האסורין וכו' אסור באכילה מן התורה שנאמר ואת בת היענה זו ביצתה והוא הדין לכל הדברים. נראה דכוונת רבינו בזה הוא לתרץ מה שהקשו התוס' בפ' אלו טריפות דלמה לו קרא דבת היענה לאסור ביצתה הא קיי\"ל שכל היוצא מן הטמא טמא. ולפי דברי רבינו דכאן לק\"מ דהא קושטא דההיא שכל היוצא מטמא טמא מקרא דבת היענה גופיה הוא דנפקא לן:
גם מה שהקשה בס' חוות דעת ביו\"ד סי' פ\"א אהא דפריך פ\"ק דבכורות דלמה לי קרא דגמל גמל לאסור חלב טמא מהטמאים נפקא ואמאי לא פריך מקרא דמיניה נפקא כל היוצא מן הטמא טמא. לק\"מ לפי דברי רבינו דכאן דכל היוצא מטמא טמא מקרא דבת היענה נפקא והוא מימרא דאמורא בפ' אלו טריפות לכך ניחא ליה טפי למיפרך טפי מברייתא דהטמאין. ועוד דניחא ליה למיפרך מקרא דהטמאין דכתיב בבהמה טפי מקרא דכל היוצא דכתיב בעוף. גם מה שהקשה שם בס' חוות דעת דל\"ל קרא בפ\"ק דבכורות לאסור פרה הנולד מן הגמל תיפוק ליה מההיא דכל היוצא מטמא טמא. נתיישב בתוך דברי רבינו שכתב דכל היוצא מטמא נפקא מביצת היענה בהוא הדין לכל הדברים הדומין לביצה. ולפ\"ז אפשר דפרה הנולד מן הגמל לא דמי לביצת היענה דשאני התם שיש לפרה חיות בפני עצמה והו\"א שלא תיאסר. ומשו\"ה איצטריך קרא לאסור:
ועפ\"ז אתי שפיר ג\"כ מה שהקשה שם דאמאי אמרינן דציר דגים אינו אסור מן התורה דליתסר משום שכל היוצא מטמא טמא. ולק\"מ דהא לא ילפינן אלא מביצת היענה לכל הדברים הדומין לביצה וא\"כ ליכא למילף מינה ציר דגים טמאין שאינו דומה לביצה שאינו אלא זיעה בעלמא כדאמר בפ' גיד הנשה (חולין דף צ\"ט). [אבל היוצא ע\"י כיבוש ובישול דאז יוצא עיקר הלחלוחית שלהן קושטא דאסור מדאורייתא כמ\"ש הש\"ך בסי' ק\"ז וכן משמע מדברי התוס' דע\"א (דף מ') וכמ\"ש הפמ\"ג. ובהכי אתי שפיר הא דאיתא בתורת כהנים דדריש נמי גבי דגים קרא דשקץ לאסור צירן דהיינו היוצא ע\"י כבוש ובישול וא\"צ לדחוק ולומר דאינו אלא אסמכתא וכמ\"ש הרא\"ש פ' אין מעמידין (סימן מב)]. וכל מ\"ש שם בס' הנזכר נסתר ע\"פ דברי רבינו כאן. ונראה דשלא בהשגחה בדברי רבינו כתב כן ועיי\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "וכל שלא שהה ח' ימים ה\"ז כנפל ולא היו לוקין עליו. ופי' הרב המגיד משום שאין לוקין על הספק ומשמע דבאכילה מיהא אסור מן התורה וכ\"כ הב\"ח. והקשה בס' בינת אדם דאמאי לא נזיל בתר רוב ולדות שאינן נפלים. ובהל' בכורות כתבתי ליישב ע\"פ מ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה במהדורא תניינא דגבי נפל איכא חזקה לאיסור דבהמה בחייה בחזקת איסור שאינה זבוחה. ואמרינן סמוך מיעוט נפלים לחזקת איסור שאינה זבוחה ואיתרע לה רוב שאין נפלים מן התורה כיון דהמיעוט מצוי. ובסברת הנוב\"י אתי שפיר מ\"ש ביו\"ד סוף סי' ט\"ו דאין נאמן במסיח לפי תומו לומר שהן בני ח' יום. והקשה בס' כרתי ופלתי הא איכא רוב להתיר ואמאי אין נאמן ולפי מ\"ש אתי שפיר דהא איכא חזקה לאיסור עם מיעוט המצוי:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים מן השליא שלהן אע\"פ שהוא אסור ה\"ז פטור. מכאן קשה על הש\"ך שכתב ביו\"ד סי' פ\"א דשליא של כל בהמות טמאות מותרות וכן הקשה המנחת יעקב ובפר\"ח הביא ראיה דחשיבא אוכל מסוף פ' המקשה. ויותר יש לתמוה על הש\"ך שנראה כסותר דברי עצמו שכתב בסי' פ\"ז סי' ז' על מ\"ש השו\"ע שם המבשל שליא או עור בחלב פטור דאיסורא מיהא איכא אלמא דלעניין איסורא לא אמר דהוי כפירשא אלא חשיב בשר וכיון דחשיב בשר לענין איסור בבשר בחלב הוא הדין לעניין איסור נבילה וטריפה וטמאה:
ועיי' בספר כרתי ופלתי דמסיק דבשליא דכל בהמה טמאה דעת הטור להתיר דלאו בשר היא אבל דטהורה אסורה משום אבר מן החי לכו\"ע כשיצא מקצתה דחשיבא אוכל וכל היוצא מהחי אסור אע\"ג דלאו בשר הוא כמו חלב וביצים משא\"כ בטמאה ליכא איסור דאבר מן החי רק משום בשר והיא לא חשיבה בשר. אבל התערובות של טעמה אינה נותן טעם לאסור כפירשא אף דטהורה ע\"כ. אך מדברי רבינו דפ\"ט והובא בסי' פ\"ז משמע דאוסר אף תערובות משום בשר בחלב:" + ], + [], + [], + [], + [ + "נודע שהוא פטור מסקילה וכו' כגון שהוזמו עדים יצא וירעה בעדר. לא כתבו מקור לדין זה. והוא מבואר במשנה דפ\"ו דכריתות שור הנסקל אם עד שלא נסקל נודע שלא הרג יצא וירעה בעדר ואם משנסקל נודע מותר בהנאה:" + ] + ], + [ + [], + [ + "ואחד אבר שאין בו עצם כגון הטחול והכוליא בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו ה\"ז אסור משום אבר מן החי. והראב\"ד חולק על זה דמאי שנא זה מן בשר מן החי שאין בו אלא משום טריפה. ונראה שיש להביא ראיה לדעת רבינו מהסוגיא דריש פ' המקשה (דף ס\"ט) דקאמר וכל בהמה לרבות את הולד הנמצא בבהמה ופריך אי הכי אפי' חותך מן הטחול ומן הכליות נמי אלמה תנן חתך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. ומשני אמר קרא אותה שלימה ולא חסירה. ואי איתא דאיסור דחתך מן הטחול ומן הכליות הוא משום בשר מן החי שאיסורו משום טריפה לא ס\"ד דלשתריא בשחיטת הבהמה דהא קיי\"ל דטריפה אין לה היתר. אלא ש\"מ מדפריך דלשתרי ואיצטריך קרא לאוסרה על כרחך דאיסורא דחותך מן הטחול וכליות הוא משום אבר מן החי שיש תקנה לאיסורו בשחיטה. אלמא דאפי' חתך מקצת מאבר שאין בו עצם אסור משום אבר מן החי ולא משום טריפה. ואף שלעניין טומאה ס\"ל לר\"ע ורבי בפ' העור והרוטב דהוי כבשר וכן פסק רבינו בהלכות אבות הטומאות היינו משום דממעט מקרא:
ודע שיש נפקותא בזה נמי בזמן הזה כמ\"ש הפמ\"ג ביו\"ד סי' ס\"ב ומיהו לגבי בן נח אין נפק\"מ לפי דעת רבינו בהלכות מלכים (פ\"ט הי\"א) דגם בשר מן החי אסור לדידיה משום אבר מן החי. וא\"כ אפשר דאיצטריך קרא משום בן נח וראיתי להכרתי ופלתי שכתב דלא פליג הראב\"ד רק לעניין מלקות בזמן הבית אבל מודה שאסור מן התורה משום אבר מן החי. אלא שלא היו חייבין על חצי אבר משום אבר כמו בחצי שיעור ולפי דבריו אין ראיה מפרק המקשה וצ\"ע:" + ], + [], + [], + [], + [ + "בשר המדולדל בבהמה ואבר המדולדל אסור ואין חייב עליו. משמע דאסור מדאורייתא קאמר. וכ\"כ הרב המגיד לקמן דין י\"א שכך היא דעת רבינו ודלא כהמפרשים שפירשו דאין בהן אלא מצות פרישה מדרבנן. והש\"ך ביו\"ד סי' ס\"ב ס\"ק ט' כתב כאותן המפרשים והפמ\"ג הניח בצ\"ע לדינא מאחר דרבינו סובר דהוה דין תורה אסור להושיטו וכן פסק בס' לבושי שרד דאבר המדולדל שאינו מעורה בגידין כלל אלא מחובר במקצת אסור מדאורייתא ונראה שכן עיקר. ויש לי להביא ראיה לזה דאמר בסוף פ' העור והרוטב (חולין דף קכ\"ט ע\"א) דאבר ובשר המדולדלין בבהמה אינן מטמאין טומאת אוכלין לר' שמעון דדריש מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים (ועיי' פירש\"י ורע\"ב) אינו קרוי אוכל ואינו מטמא. ואי איתא דאבר ובשר המדולדלין אין בהן אלא איסור דרבנן ואף אי נימא דמדרבנן אסור ג\"כ לבן נח כמ\"ש הכרתי ופלתי תיקשה דאמאי אינו מטמא משום שאינו יכול להאכילו לאחרים מדרבנן. וכה\"ג כתבו תוס' בב\"ק (ע\"ז ע\"ב) דאם מדאורייתא ראוי להאכילו מטמא טומאת אוכלין. וכן נראה דהיאך מצי אתיא איסור מדולדל דרבנן ומפקיע טומאת אוכלין דאורייתא דכה\"ג אמר בנדה (דף מ\"ו) דמדומע חייב בחלה משום דלא אתו דמוע דרבנן ומפקיע חלה דאורייתא. וכה\"ג איתא בנזיר (דף כ\"ט) ומנחות (דף ל\"ט ע\"ב). אלא ש\"מ דאיסור מדולדל הוי דאורייתא ואף להאכילו לאחרים. והכי איתא בתוספתא מסכת ע\"ז דאבר המדולדל בבהמה ואין בו להעלות ארוכה אסור להושיטו. והביאה ג\"כ הרב פר\"ח ביו\"ד בסי' ס\"ב. וזה דלא כמ\"ש בשו\"ת אמונת שמואל סי' י\"ד דלגבי בן נח ליכא איסור כלל עד שיפול לגמרי מחיים. ומיהו היינו דוקא בשאינה מעורה כלל בגידין. אבל כשהוא מעורה קצת בגידין אינו אסור אלא מדרבנן. וכמ\"ש בס' לבושי שרד:
ובהכי אתי שפיר דלא תקשי אהדדי דברי הפר\"ח דסי' ס\"ב הנזכר למ\"ש בסי' נ\"ה דאבר המדולדל וכו' ואף לישראל אינו אלא מדרבנן. ובס' חגורת שמואל כתב דפסקיו סותרין זה את זה ולפי מ\"ש אתי שפיר דבסי' נ\"ה איירי בנשבר ואין עור ובשר חופין את רובו אבל מ\"מ הוא מעורה בגידין קצת ולכך אינו אלא מדרבנן:" + ], + [], + [ + "עצם שנשבר אם היה הבשר או העור חופה רוב וכו' ה\"ז מותר. וכתב על זה המל\"מ בשם תשובת הרשב\"א דדוקא נשבר אבל נשמט לעולם שרי. ויש להקשות על הרב המל\"מ כמו שהקשה הש\"ך ביו\"ד סי' ס\"ב ס\"ק י\"ג על הרב בהג\"ה שם שהעתיק דברי הרשב\"א להלכה דהרשב\"א לטעמיה אזיל דמתיר ביצים שנתלשו אבל רבינו הא לא ס\"ל הכי כמ\"ש בדין ז' שמט אבר וכו' אסור לאוכלו ממנהג שנהגו כל ישראל מקודם שהרי הוא דומה לאבר מן החי. וא\"כ לא הו\"ל להמל\"מ להעתיק דברי הרשב\"א על דברי רבינו כאילו הם שפה אחת ודברים אחדים וכבר נראה בעליל שזה אינו:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם בישל הלב ולא קרעו וכו' אם היה לב בהמה חייב כרת שהרי יש בו כזית מדם. כתב הרב המגיד יש מי שכתב דוקא כשאכלו קודם בישול אבל לאחר בישול לא דדם שבישלו אינו חייב עליו כדאיתא במנחות ולא נתבאר זה בדברי רבינו. ויש להקשות שהרי נתבאר זה ממ\"ש רבינו לקמן בפ\"ט דין ו' דהמבשל דם בחלב לא היו לוקין על אכילתו משום בשר בחלב דמשמע דלוקין מיהא משום אכילת דם ואע\"פ שבישלו וכמ\"ש הב\"י והש\"ך ביו\"ד סי' פ\"ז. וכן הוא דעת רש\"י בפ' כל הבשר (חולין דף ק\"ט דף ק\"כ). ומה שהקשו התוס' על זה מהסוגיא דמנחות י\"ל שסמך עצמו על הברייתא דתניא התם (דף ק\"כ) הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב וס\"ל דהיינו הקפה באור וכמו שפירש\"י דהוי דומיא דחלב דאיירי שהמחהו באור דאי בחמה חי הוא ופטור עליה כדאמרינן בפסחים (דף כ\"ד) דאוכל חלב חי פטור וכבר הרגישו התוס' התם ונדחקו התם דלצדדים קתני ועיי' בספר בינת אדם ונראה דאישתמיטתיה דברי התוס' דפסחים שזכרתי אבל רבינו ורש\"י ז\"ל לא ס\"ל לומר כן ועל כרחך ס\"ל דסוגיא דמנחות אתיא דלא כהילכתא וכמ\"ש ב\"י. ובחנם כתב הפר\"ח סי' ס\"ט שאינו יודע למה דחו הסוגיא דמנחות מהלכתא והוא מחמת הסוגיא הנ\"ל ועיי' בכרתי ופלתי שהאריך ליישב דעת רבינו ורש\"י מקושיית התוס' גם הביא ראיה לדבריהם מ\"מ רוב הפוסקים מקילין בזה:" + ], + [ + "הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ וכו' ה\"ז מותרת לבשל. מה שהקשה הכ\"מ דאמאי לא כתב רבינו חתיכת שתי וערב כדאמרינן בגמ' י\"ל דכוונת רבינו הוא שחתכה לשנים וכמו שפירשו התוס' בפסחים (דף ע\"ד) הא דתניא חתכו ונתנו ע\"ג גחלים דהיינו שחתכו לגמרי. ובכה\"ג א\"צ שתי וערב כמ\"ש בהג\"ה ביו\"ד:" + ], + [], + [], + [ + "אין הבשר יוצא מידי דמו אא\"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. כתב בהגהות מיימוני וז\"ל ואם כותי או עבד (בזמן הבית) שם בשר בקדירה ולא ראה אם הדיחו או לאו יש להתיר אם יודעים מנהג ישראל והיה שם ישראל יוצא ונכנס. משמע דאפילו אינו עבדו של ישראל דינא הכי. וכן המרדכי בפ' כל הבשר סי' תשכ\"ו לא כתב אלא ואם כותי שם בשר וכו'. וכ\"מ בהגהות מיימוני פ\"ב מהלכות תפלין ובארחות חיים סי' ל\"ב. ומכאן קשה אמה שכתב הפמ\"ג בשפתי דעת סי' ס\"ט ס\"ק מ\"ב דמ\"ש הטור והמחבר שם כותי משמש בבית ישראל ונתן הבשר בקדירה וכו' דוקא הוא לומר דבעבדו ושפחתו הוא דשייך מירתת וזה אינו לדעת הפוסקים הנזכרים וכן משמע מסתימת הגמרא והפוסקים בפ\"ק דחולין גבי בדיקת סכין דכותי וגבי אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע\"פ שהוא יוצא ונכנס מותר דאפילו בכותי שאינו עבדו מהני יוצא ונכנס. וגדולה מזו כתבו התוס' פ\"ק דע\"א (דף י\"ב) דאפי' ישראל וכותי אכסנאים שאין מכירים זה את זה שייך מירתת כשישראל יוצא ונכנס. והובא בש\"ך סי' קי\"ח. ומה שהעיד הפמ\"ג כן בשם הש\"ך שכן כתב בשם אפי רברבי. נוסחא משובשת נזדמנה לו בש\"ך והעיקר הוא שכן צ\"ל דבעבדו ושפחתו שייך מירתת לעולם. וכמו שהעתיק בספר לחם הפנים ור\"ל דבעבדו ושפחתו שהיו קנויות לישראל שייך מירתת לעולם אפי' בלא יוצא ונכנס אבל ודאי דביוצא ונכנס שייך מירתת לעולם. ושוב ראיתי בס' הנדפס מחדש הנקרא חות דעת שהרגיש מההיא דחולין ונדחק לחלק בזה עיי\"ש. אבל אכתי אפי' לפי דבריו תקשי ממ\"ש התוס' בפ\"ק דע\"א גבי ישראל וכותי ששפתו ב' קדירות דלא מיתפס כגנב דיכול לומר להגיס תבשילך נתכוונתי ואפ\"ה אמרינן דמירתת ואפי' באכסנאים משום דחזי ליה ותבע ליה בדינא. וא\"כ ה\"נ שייך מירתת מהאי טעמא:
ובנידון אשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה הבשר. עיי' מ\"ש בפ\"ו מהלכות ברכות שהבאתי שם ראיה לדעת הט\"ז שכתב ביו\"ד סי' ס\"ט ובאו\"ח סי' ת\"ט דיש להתיר. מטעם דרוב מולחין תחילה. דבזה נתיישבה קושיית המל\"מ בפ\"ד דבכורות שהניח בצ\"ע אההיא דתנן ספק נטל ידיו טהורות מההיא דאו\"ח בסי' הנזכר וכמו שכתבתי שם בס\"ד. ומינה דבכל ספק איסור דרבנן אף שהיה לו חזקת איסור והספק הוא במעשה נמי אזלינן לקולא כל שיש רוב העושין המעשה של היתר. וכן בלא רוב כשהספק אינו במעשה אזלינן לקולא בספק איסור דרבנן אף שאיתחזק איסור כמ\"ש המל\"מ בהלכות בכורות והמנחת יעקב. והרב בס' אבן העזר פ\"ב דשבת לדעת רבינו שמתיר בספק טבל ולא ס\"ל כהרשב\"א שמביא הש\"ך ביו\"ד סי' ק\"י. ודלא כמ\"ש בספר כרתי ופלתי והחזיק אחריו ספר ע\"י בשו\"ת סי' כ' דבאיסור אכילה רבינו נמי מודה להרשב\"א דאזלינן לחומרא רק בספק טומאה דרבנן פסק להקל. דמניין לנו לחלק בכך דמה שהביא ראיה ממ\"ש רבינו פ\"ו מהלכות ערובין דאזיל לחומרא בספק טומאה בתרומה בזמן הזה דרבנן אישתמיטתיה מ\"ש המל\"מ פ\"ז דתרומות דשאני תרומה בזה\"ז משאר איסורי דרבנן לעניין ספק:
גם דברי הצל\"ח בחידושיו לברכות אינו מובן בזה כמ\"ש בהל' תפלה. ומה שהביא ראיה בספר ב\"א מהא דאמר בערובין (דף ל\"ב) בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו ותיפו\"ל דהוי ספק דרבנן אלא על כרחך איתחזק איסורא אסור. אשתמיטתיה שכבר הרגיש בזה המל\"מ בהל' בכורות ותירצו:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "דגים ועופות שמלחן זה עם זה אף בכלי מנוקב אסור. הרב כס\"מ בסוף פ' ט\"ו מהלכות אלו נסתפק בדעת רבינו אי ס\"ל דאסור כל הדגים כמ\"ש שם גבי בשר נבילה מלוח שנבלל עמו בשר שחוטה או אפשר דגבי דם לא אסר כולו דמשריק שריק ואינו מפעפע ואינו אוסר יותר מכדי קליפה. ולי נראה דמדכתב רבינו אפי' בכלי מנוקב הדגים אסורים דמשמע דכל שכן בכלי שאינו מנוקב ש\"מ דכל הדגים אסורים קאמר דומיא דכלי שאינו מנוקב דהתם דודאי כולן אסורים דלא שייך התם משריק שריק. דאי איתא דבכלי מנוקב אין אסורים אלא כדי קליפה לא הו\"ל למימר הכי:" + ] + ], + [ + [ + "האוכל כזית חלב במזיד חייב כרת וכו' שנאמר כל חלב שור וכשב ועז וגו' בין שאכל מחלב שחוטה בין שאכל מחלב נבילה וטריפה שלהן. פירש הפמ\"ג ביו\"ד סי' ס\"ד דקמ\"ל דאתי איסור חלב וחייל על איסור נבילה וטריפה דקדים כגון שנוצרה כך מבטן ומשכחת לה טריפה ביותרת ונבילה שיש לה ב' ושטין או שניקב. דאילו לומר דאיסור נבילה וטריפה חל על איסור חלב דקדים הוא מבואר בדברי רבינו בדין ב'. וכתב דהטעם דחל חלב על איסור נבילה וטריפה הוא משום דילפינן מקרא:" + ], + [ + "האוכל מחלב נבילה וטריפה חייב וכו' מתוך שניתוסף האיסור בבשרה שהיה מותר נוסף על החלב. הלח\"מ תמה על הרב המגיד שפירש דהוי איסור מוסיף דהא לא הוו מוסיף רק כשניתוסף איסור בגוף החתיכה לגבי דבר שהיה מותר מתחילה. וכן תמה הפר\"ח ביו\"ד סי' ס\"ד. ובאמת לק\"מ דהא ה\"נ כשנתנבלה או נטרפה ניתוסף האיסור ג\"כ על החלב לגבי גבוה שהיה מותר מתחילה. ולא דמי לגיד נבילה וטריפה דלא הוי מוסיף רק כולל כמבואר מדברי רבינו בפ\"ח דהתם הגיד מתחילה נמי היה אסור לגבוה כמ\"ש רבינו בפ\"ו מהל' מעשה הקרבנות. ודברים הללו מתבאר להדיא מדברי התוס' דפ' גיד הנשה (חולין דף ק\"א ע\"א) ובזבחים (דף ע' ע\"א):
ומה שהקשה הפמ\"ג ביו\"ד שם דהתינח חלב נבילה וטריפה דתמימים אבל דבעלי מומין מאי איכא למימר דלהוי מוסיף כבר הקדימו בספר מחנה ראובן. אבל לי נראה דלק\"מ דאיכא למימר כיון דשם איסור זה דחלב נבילה בעלמא הוי מוסיף לעולם חייל מטעם זה דכה\"ג אמר בקידושין (דף ע\"ז) גבי הא דתניא דאיסור זונה חל על איסור חללה אע\"ג דאינו מוסיף הואיל ושם זנות פוסל בישראל פרש\"י כשזינתה תחת בעלה ואע\"ג דהאי זנות לאו תחת בעלה הואי מיהו שם זנות אשכחן איסור מוסיף בעלמא ע\"כ. וה\"נ דכוותה:" + ], + [ + "השוחט את הבהמה ומצא בה שליל וכו' אם שלמו לו חדשיו ומצאו חי וכו' חלבו אסור. על מ\"ש הרב המגיד בתחילת דבריו דטעמו של רבינו הוא דפסק כסתמא דמתני' דפ' המקשה ופ' גיד הנשה וכו' יש להקשות דתקשי לפ\"ז קושיית הפר\"ח סי' ס\"ד מהסוגיא דריש פ' המקשה ועל כן אי אפשר לומר כן וכמ\"ש הבכור שור בחידושיו ריש פ' גיד הנשה. אלא דהעיקר מ\"ש הרה\"מ בסוף דבריו דטעמו של רבינו הוא מהא דר' יוחנן דאמר גבי תלש חלב מבן ט' חי דחייב דחדשים גרמי וס\"ל דהוא הדין לנשחטה אמו. וכ\"כ הרא\"ש. והש\"ך בספרו הארוך הביא ראי' לשיטת רבינו דנסתלקה בזה תמיהת התוס' ריש פ' גיד הנשה ד\"ה והא. ועיין בספר כרתי ופלתי בסי' הנזכר שיישב קושיית הפר\"ח. וגם הביא ראיה לדעת רבינו:" + ] + ], + [ + [ + "גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורין ואפי' בנבילות וטריפות שלהן. כתב הרב המגיד מבואר בגמ' כמו שאזכור למטה. נראה שהבין בכוונת רבינו דכאן שבא לומר דאיסור גיד נוהג בנבילה וטריפה שבאה לאחר שנולדה דבהכי איירי בגמ' שהזכיר למטה. וקשה דא\"כ אמאי איכפל רבינו להשמיענו זה בכאן הא זה מבואר מדבריו למטה בדין ו':
[אלא נראה דהמכוון הוא בדברי רבינו דכאן דבא לומר דאיסור גיד חל על איסור נבילה וטריפה דקדם כגון שנוצרה כך דאיסור גיד אינו חל מיד כשנוצר שאינו על הכף וכדמוכח בגמ' פ' גיד הנשה גבי מוקדשין וגבי טמאה דאיסור גיד בא לבסוף וקמ\"ל דאפ\"ה נוהג. וכה\"ג פי' הפמ\"ג דברי רבינו שכתב ריש פ\"ז גבי חלב וכמ\"ש שם. ואע\"ג דהתם הוי מגזירת הכתוב אבל הכא אמאי ליחול גיד אנבילה וטריפה הא אינו לא כולל ולא מוסיף. י\"ל דהיינו טעמא דכיון דקיי\"ל אין בגידין בנותן טעם לא היה בגיד איסור נבילה וטריפה מקודם משו\"ה מצי אתי איסור גיד לבסוף כשנוצר על הכף דהכי מוכח בגמ' דלמ\"ד אין בגידין בנותן טעם נוהג איסור במוקדשין ולא הוה איסור חל על איסור מהאי טעמא. וכן בטמאה היה נוהג אי לאו דגלי קרא דלא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה מי שגידו אסור ובשרו מותר יצאת זו שגידו ובשרו אסור. וא\"כ בטריפה מבטן אמאי לא לנהוג הא ליכא משום דאין איסור חל על איסור. ואי משום דבעינן שיהא גידו אסור ובשרו מותר וממעטינן מי שגידו ובשרו אסור היינו דוקא טמאה דמינו אסור משא\"כ טריפה דמינו מותר לא ממעטינן. דכה\"ג כתבו התוס' התם (דף ק\"ג) גבי אבר מן החי דדרשינן נמי הכי לא תאכל הנפש עם הבשר כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וכו' ולא ממעטינן אלא טמאה ולא טריפה. וכמו שמבואר בדברי רבינו לעיל בפ\"ה עיי\"ש. וא\"כ ה\"נ ליכא למעוטי טריפה מהאי טעמא. וכל זה דלא כמ\"ש הפמ\"ג ביו\"ד סי' ס\"ה דאיסור גיד אינו נוהג בטריפה מבטן דאיסור גיד בא לאחר מכן ואין איסור חל על איסור. וכבר נתבאר דליתא. ונפק\"מ לדידן דגיד הוי בריה ולא בטיל. מיהו לפי מ\"ש בסמוך דאיסור נבילה וטריפה איכא בגיד אף למאי דקיי\"ל דאין בגידים בנותן טעם דברי הפמ\"ג נכונים]:" + ], + [], + [], + [], + [ + "האוכל גיד הנשה מבהמה וחיה הטמאים פטור לפי שאינו נוהג אלא בבהמה שכולה מותרת. כתב הרב המגיד שפסק כת\"ק דמתני' דאמר שאינו נוהג בטמאה. ובס' תפארת למשה הקשה דת\"ק לטעמיה דס\"ל יש בגידין בנותן טעם ואין איסור חל על איסור אבל אנן דקיי\"ל אין בגידין בנותן טעם ואיסור טומאה ליכא וא\"כ איכא איסור גיד ולא קיי\"ל כר' שמעון דדריש התם מקרא מי שגידו אסור ובשרו מותר אלא כר' יהודה דפליג עליה ולא דריש הכי דר\"י ור\"ש הלכה כר\"י ואף דבהא דמחייב משום טומאה לא קיי\"ל כוותיה מ\"מ במאי דמחייב משום גיד קיי\"ל כוותיה. וי\"ל דהא מצינו דחכמים נמי פליגי עליה דר\"י וס\"ל כדרשא דר\"ש גבי אבר מן החי שאינו נוהג בטמאים מהאי טעמא מי שאברו אסור ובשרו מותר וכו':" + ], + [ + "האוכל גיד הנשה של נבילה או של טריפה או של עולה חייב שתים מתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר נכלל גם הגיד. הרב כ\"מ הביא שהרשב\"א בתשובה הקשה על רבינו דבגמרא פ' גיד הנשה מוכח דלמ\"ד אין בגידין בנותן טעם אין איסור מוקדשין נוהג בו. ומאן דמחייב שתים על כרחך אית ליה יש בגידים בנותן טעם ורבינו פסק דאין בגידים בנותן טעם ופסק דמחייב ב' וקשיא דידיה אדידיה. ונראה דהך קושיא קשיא נמי אמאי דמחייב בגיד הנשה של נבילה וטריפה שתים דזה נמי אינו אלא למ\"ד יש בגידין בנותן טעם דלדידיה הוי גיד בכלל נבילה אבל למ\"ד אין בגידים בנותן טעם אין הגיד בכלל נבילה דהכי מוכח בריש פ\"ב דפסחים דפריך אהא דמשני קסבר ר' אבוה כשהותרה נבילה בהנאה היא וחלבה וגידה הותרה הניחא למ\"ד יש בגידין בנותן טעם וכו'. ועוד שהרי רבינו בעצמו כתב בסמוך גבי בהמה טמאה שאין הגידים בכלל הבשר. ולעיל בפ\"ד דין י\"ח כתב האוכל מנבילה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים מן הגידים ה\"ז פטור מפני שאינן ראויין לאכילה וא\"כ אמאי מחייב כאן בגיד הנשה של נבילה. ונ\"ל ליישב דעת רבינו ז\"ל והוא דאזיל לטעמיה שפסק לקמן בפרק זה דין י\"ד דגיד הנשה מותר בהנאה וכתבו הרב המגיד והכ\"מ דס\"ל כמ\"ש הרמב\"ן דלרוחא דמילתא איתמרא ההיא סוגיא דפסחים דקאמרה דלא הוי גיד בכלל נבילה אלא למ\"ד דיש בהן בנותן טעם. אבל למסקנא גיד הנשה מותר בהנאה אפי' אם תמצי לומר אין בגידין בנותן טעם. ונראה דהיינו מטעמא דקאמר התם (דף כ\"ג ע\"ב) בסוף הסוגיא אליבא דר' יוסי הגלילי דס\"ל גיד הנשה מותר בהנאה מק\"ו דחלב ומה חלב דענוש כרת מותר בהנאה גיד לא כל שכן ופי' התוס' דמק\"ו זה ילפינן דגיד הוי בכלל היתר נבילה וא\"כ אפי' את\"ל דאין בגידים בנותן טעם איכא למימר הכי. ולפ\"ז כיון דזכינו דגיד הוי בכלל היתר הנאה דנבילה בקרא דלגר תתננה. על כרחך דהוי בכלל לא תאכלו כל נבילה דקאי עליה ומשו\"ה שפיר דגיד הנשה דאיסורא מחייב עליה נמי משום נבילה אף שאין בו טעם:
ועפ\"ז אתי שפיר נמי קושיית הרשב\"א דלפי שיטת רבינו דלקמן שכתבתי י\"ל דה\"נ הסוגיא דפ' גיד הנשה אזלא לפי הס\"ד דסוגיא דריש פ\"ב דפסחים דלא הוי גיד בכלל נבילה אלא למ\"ד יש בגידים בנותן טעם. אבל לפי המסקנא דאית לן ק\"ו דגיד הנשה הוי בכלל נבילה ילפינן מיניה נמי לענין שארי איסורים דאכילתו חשובה כבשר דהא כיון דחזינן דגיד הנשה דטהורה הוי בכלל נבילה אלמא דלא מעטיה רחמנא מנבלתה כמו שמיעטה רחמנא שאר דברים שאינן ראויים לאכילה כדתניא בסוף פ' המקשה (דף ע\"ז ע\"ב) בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות ולא בגידים. וכיון דעל כרחך לא מיעטיה רחמנא אמרינן דהוי כבשר נמי גבי שארי דברים מיהו גיד הנשה דבהמה טמאה דקיי\"ל שאינו אסור משום גיד לא מצינו שיהא בכלל בשר דלא שייך גביה ק\"ו הנזכר הוצרך אינו חייב עליו נמי משום טמא כמו בכל הגידים שאינן ראויין לאכילה ונפק\"מ בכל זה נמי לדידן כגון לעניין הא דקיי\"ל ביו\"ד דאיסורין שאינן משם איסור אחד מבטלין זה את זה. ולפ\"ז בנבילה וטריפה מבטן אינו חל איסור נבילה וטריפה קודם שנוצר הגיד כמו בבהמה טמאה וכשנוצר הגיד הרי באין כאחד וחייב ב'. ולזה נראה שנתכוון רבינו בתחלת הפרק ודלא כהפרמ\"ג:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה. וקשה דהיינו כדדריש ר' יוסי הגלילי בפרק כל שעה ור' עקיבא דריש התם לטהר מידי נבילה. ואילו בהלכות שאר אבות הטומאות מביא כר\"ע. גם קשה על דברי רבינו שנראה מדבריו דאיסור סחורה בכל איסורי דברי תורה. וכן דעת התוס' בפרק כל שעה (פסחים דף כ\"ג ע\"א). ולפ\"ז היכי מוכח התם דאי כל האיסורים שרי בהנאה לא איצטריך קרא להיתר הנאה הא מ\"מ איצטריך להיתר סחורה. וכן קשה לי בסוגיא דזבחים (דף ק\"ו ע\"ב) דהול\"ל מה לנבילה שאסורה בסחורה משא\"כ וכו'. ובעל נודע ביהודה בספרו דגול מרבבה ג\"כ הקשה על רבינו דהרי גם גבי נבילה כתיב או מכור ואפ\"ה אסרינן לסחורה ומוקמינן קרא בנזדמנו. ואי משום דגבי חלב כתיב לכל הא איצטריך לדרשא דר\"ע. ומש\"כ שהוציא בלשון הקדש וכה\"ג כתב בפני יהושע. ושם הקשה הלח\"מ דאמאי לא כתב פן תוקד אש. י\"ל על פי מ\"ש תוס' בחולין (דף קט\"ו) עיי\"ש ודו\"ק]:" + ] + ], + [ + [], + [ + "לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול וכו' וא\"צ לומר אכילתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת. עיי' בלח\"מ שכתב לדעת רבינו דק\"ו זה אע\"ג דאינו אלא גלוי מילתא בעלמא לא מהני ללקות עליו אי לאו משום דכתיב לא תבשל יתירא ובאם אינו ענין מוקמינן ליה לאכילה. דה\"נ גבי בת אתא לן קרא יתירא ערותך הנה. וקשיא לי על דבריו מהסוגיא דיבמות (דף ס\"ח) דחשיב גלוי מילתא בעלמא אזהרה חללה לכהן מק\"ו דגרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהן זו שאסורה בתרומה אינו דין שאסורה לכהן ופסק כן רבינו בריש פ' י\"ח מהל' איסורי ביאה. והרי התם משמע דליכא קרא יתירא לאסור לכהן נבעלה לפסול רק מדין ק\"ו ואפ\"ה חייב. אבל מה שיש להקשות לכאורה ממ\"ש רבינו בריש הלכות טומאת מת מצאתי ראיתי שהרגיש בזה בשו\"ת מוצל מאש סי' כ' ובס' צרור החיים אבל כבר תירצו בשו\"ת זרע אברהם חלק חו\"מ סי' י\"ב ע\"פ הסוגיא דנזיר (דף נ\"ד ע\"א):
לכך נראה דכל היכא דלא הוי רק גלוי מילתא בעלמא מהני אפי' היכא דליכא קרא יתירא וה\"נ מהני ק\"ו דאכילה מבישול. והא דאיצטריך כלל קרא דלא תבשל לאיסור אכילה י\"ל דקושטא דלאו משום מלקות הוא אלא משום הא דאמרינן בפסחים (דף כ\"ה) וכתבו רבינו לקמן בפי\"ד:" + ], + [], + [], + [], + [ + "המבשל בשר במי חלב וכו' או שבישל דם בחלב פטור וכו'. מה שהקשה הלח\"מ דמנ\"ל לרבינו והרב המגיד דבדם הוא פטור אבל אסור לק\"מ דכיון דגבי הדדי תנו להו בבריתא דם ומי חלב מסתמא שוין המה וכיון דגבי מי חלב קי\"ל דאיסורא מיהא איכא כמו שהוכיחו התוס' התם ה\"נ גבי דם:
גם מה שהקשה הלח\"מ דמנ\"ל לרבינו דהמבשל שליא בחלב איסורא מיהא איכא הא מסיק בפרק כל הבשר דלא איצטריך קרא למעוטי דפירשא בעלמא היא. לדידי לא קשיא ולא מידי דרבינו אזיל לטעמיה שכתב לעיל בפ\"ד ובפ\"ה דין י\"ג דשליא דנבילה וטריפה או של בהמה טמאה או שיצאה מקצתה אסורה דעל כרחך ס\"ל דלענין איסורא בעלמא לא אמרינן דהוי פירשא. ושם ביאר הרב המגיד טעמו מדסמכו בגמ' סוף פ' המקשה היתרא כשנמצאת בבהמה למקרא שכתוב כל בהמה תאכלו לרבות את השליא ואמרו שאם חישב עליה מטמאה טומאת אוכלין ואין זה במה שהוא כפרש גמור. וא\"כ על כרחך דס\"ל לרבינו דלא אמרו בפ' כל הבשר דשליא הוי פירשא אלא לענין חיובא. אבל איסורא מיהא איכא:" + ], + [ + "המבשל שליא עור וגידין ועצמות ועיקרי קרניים וטלפים הרכים פטור. בברייתא דפ' כל הבשר לא נקט אלא העצמות והגידים והקרנים והטלפים שבשלן בחלב פטור. אבל יצא לו לרבינו מהא דתניא סוף פ' המקשה בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות ולא בגידין ולא בקרנים וטלפים. ובריש פ' העור והרוטב מבואר דאפי' עיקרי קרנים וטלפים הרכים אין מטמאין טומאת נבילות. ופסקו רבינו בפ\"א מהל' אבות הטומאות דין ז'. ומשם למד רבינו דהוא הדין לעניין חיוב לא הוו כבשר וכמבואר מדברי רבינו והרב המגיד לעיל בפ\"ד דין י\"ח ע\"ש. ומ\"מ איסורא מיהא איכא ואפי' בעור וכמ\"ש שם:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם דרך הנאה וכו'. עיין במזרחי סוף פרשת כי תשא שכתב שאם בלע האיסור הוה שלא כדרך הנאתן ופטור. ולא משמע הכי בסוגיא דכתובות (דף ל' ע\"ב) גבי הא דאמר כגון שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה. והכי מוכח נמי מהא דאיתא בירושלמי הביאו התוס' סוף פ\"ק דקידושין דלא אכלו ישראל מצה בכניסתן לארץ משום איסור חדש דלא דחי עשה דמצה ללא תעשה דחדש ואי איתא דע\"י בליעה פטור ולא עביד איסורא דאורייתא כלל הו\"ל לקיים מ\"ע דמצה ע\"י בליעה דקיי\"ל בלע מצה יצא ואיסורא דחדש ליכא. ומיהו זה אינה ראיה ראי' לדעת הרי\"ף דס\"ל דבלע מצה לא יצא וטעמו משום דס\"ל דבעינן טעם מצה כדמסיק בברכות כמ\"ש. וכן אינה ראיה לפי מ\"ש לדעת הרמב\"ם דכל איסור שבתורה שאין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן מ\"מ איסור תורה איכא]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[לפיכך שור הנסקל שנתערב באלף שורים וכו' או פטר חמור באלף חמורים כולן אסורין בהנייה. וכתב עליו הראב\"ד וז\"ל א\"א כיון דקיי\"ל כר' אליעזר וכרבי שמעון בן גמליאל יוליך הנאה לים המלח והשאר מותר בהנאה שהרי הלך חשיבותו ע\"כ. וכתב הכ\"מ דזו אינה השגה דרבינו העתיק לישנא דמתניתין וגמ' ומאחר שכתב לקמן בפ\"ז גבי נתערב יין ביין תקנתא דר\"א ורשב\"ג ממילא משמע דהוא הדין להני דמאי שנא עכ\"ל. ודבריו תמוהין דודאי איכא לחלק בין דברים החשובים שאינן בטלין ליין נסך כמ\"ש הר\"ש בפ\"ג דערלה והתוס' והרא\"ש בריש פ\"ג דע\"א ושם הביאם בשם הירושלמי דתקנתא דרשב\"ג דאמר ימכר חוץ מדמי איסור שבו לא מהני אלא ביין נסך ולא בשארי דברים דאיכא למיחש שמא יחזור וימכרנו לישראל (ומיהו כשחותך ועושה בעניין שלא יקנה ישראל ממנו שרי בכל איסור כמ\"ש הש\"ך בסי' קמ\"ב) ותקנתא דר\"א להוליך לים המלח כתב דשמא לא מהני אלא בע\"א שתופסת דמיה אע\"פ שאינה ניתרת בכך מחזי טפי כמוליך האיסור לים המלח עד כאן וכ\"כ הרא\"ש וא\"כ אפשר דרבינו נמי הכי ס\"ל. ומיהו בע\"א גופה מחמיר רבינו פ\"י מהלכות ע\"א ועיי\"ש בלח\"מ. ועיי' ש\"ך ריש סי' ק\"י וחק יעקב ריש סי' תמ\"ז. ושוב מצאתי שהשיגו ברכת הזבח מדברי תוס' בזבחים (דף ע\"ב). ודברי הר\"ש לא הזכיר]:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ee97a899a465bdcd01a1d8f501c7e0ab2b288d5f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,203 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Foods", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Foods", + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וכו' שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה. הרב המגיד והלח\"מ פירשו דכוונת רבינו הוא דמצות עשה דבדיקת סימנין הוא מפני מ\"ע דאכילה שנאמר בה אותה תאכלו ולא בהמה טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה ומחמת איסור אכילה הוא צורך הבדיקה. ולבבי לא כן ידמה שיהא כאן כוונת רבינו כן דא\"כ לא הו\"ל להביא כלל קרא דוהבדלתם רק קרא דאותה תאכלו וכן הוקשה להרב לח\"מ בעצמו ונדחק בזה הרבה. ועוד דעל זה תקשי מה שהקשה הראב\"ד בהשגותיו על מניין המצות שכתב רבינו שם מ\"ע לבדוק בסימני בהמה ועוף וז\"ל א\"א כל לבדוק אין לו טעם אלא משום לאו הבא מכלל עשה עשה ופי' שם בכס\"מ דכוונתו שאין זו מצוה מחוייבת שאם ירצה שלא לאכול בשר רשאי אלא הוה לאו הבא מכלל עשה שלא לאכול טמאה אלא טהורה. ומה שתירץ שם הכס\"מ דמ\"מ הוא עשה למי שירצה לאכול בשר שיבדוק הוא נגד דברי עצמו שכתב בכס\"מ בפי\"א מהל' ברכות דנטילת ידים ושחיטה הוי דבר הרשות משום דאפשר לו שלא לאכול. גם מ\"ש כאן הרה\"מ דמ\"ע על מניעת האסורות הוא כמניעה ממלאכה בימים המקודשים. אין הנדון דומה לראיה דמניעת מלאכה בימים המקודשים נאמר בלשון צווי בשבת וביום השביעי תשבות וביום הכפורים וביו\"ט נאמר שבתון לצווי כמ\"ש רבינו בספר זמנים אבל קרא דאותה תאכלו שלא נאמר בלשון צווי אלא בלשון איסור והיתר אין לחשבו למ\"ע כמ\"ש הראב\"ד. על כן נראה בכוונת רבינו דכאן דמ\"ע של בדיקת הסימנין הוא לאו משום עשה דמניעת אכילה מקרא דאותה תאכלו. אלא העשה הוא מקרא דוהבדלתם שמביא כאן שהוא נאמר בלשון צווי שמצוה לידע סימנין המבדילין. וכה\"ג כתב הרא\"ש בריש כתובות הבאתיו בריש הלכות שחיטה ונסתלקה השגת הראב\"ד:
אלא דצריך להבין דאיך מנה רבינו בריש הלכות מקואות מצות טבילת כל טמא. והרי כתב בספר המצות מצוה ק\"ט שאין בה חיוב אם לא ירצה לטהר ולכנס למקדש זמן רב הרשות בידו והמצוה היא הדין שמי שירצה לטהר מטומאה לא ישלם זה אלא בטבילה במים וכן הוא בהגה\"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא סי' קכ\"ד. ונראה דשאני התם דמ\"מ משכחת לה זמן שמחוייב לטהר כגון ברגל כמ\"ש בסוף הלכות טומאת אוכלין או שצריך להביא קרבן ולאכלו. ודמי לערובי תחומין דחשיב מצוה משום דמערב לדבר מצוה:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות אסורה באכילה. הקשה הכ\"מ כיון דקיי\"ל כרב דבריה בעלמא ליתא וכי אגמריה רחמנא למשה במעי בהמה אגמריה לא הו\"ל לכתוב או שילדה. ויש להביא סעד לדעת רבינו דבתוספתא פ\"ג דחולין תני יש מן עוברין שהן פסולין בן ד' לדקה ובן ח' לגסה מצאו לו ב' גבין וב' שדראות הואיל ואין כיוצא בה להתקיים פסול משמע דבילדה ויצא לאויר העולם איירי דומיא דבן ד' לדקה וח' לגסה:" + ] + ], + [ + [ + "ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר וכו' שהן בלא תעשה ואע\"פ שיש בהן סימן אחד וכל שכן שאר בהמה טמאה וכו'. עיין במל\"מ שכתב בשם רבינו בספר המצוות דמה שלוקה על אכילת בהמה שיש לה שני סימני טומאה אף שהוא בא מק\"ו דבהמה טמאה שאין לה אלא סימן אחד דק\"ו זה הוא גלוי מילתא בעלמא דומיא דבתו מאנוסתו. בספר מנחת אהרן תמה על זה דהא לא דמי לבתו מאנוסתו דאתיא מק\"ו דבת בתו דקורבה דבת בתו מקורבה דבתו קאתיא ואי אפשר לבת בתו בלא בתו משו\"ה חשיב לה גלוי מילתא בעלמא אבל הכא בהמה טמאה שיש לה סימן אחד לא אתיא מכחה דבהמה שיש לה שני סימני טומאה לא חשיבא גילוי מילתא. ולק\"מ דהא אפי' בכה\"ג חשיב גלוי מילתא בפ\"ק דתמורה גבי תמורת טוב ברע דאתי מדינא דרע בטוב והרי רע בטוב אינו בא מכחו דטוב ברע ואפ\"ה חשיב ליה גלוי מילתא משום דבכללו הוא ועדיף מיניה. וא\"כ ה\"נ בהמה שיש לה ב' סימני טומאה היא בכלל בהמה שיש לה סימן אחד ועדיפא מינה חשיבה גלוי מלתא אע\"ג דלאו מכחה היא באה. והא דאיצטריך קרא לאחותו בת אביו ובת אמו כבר תירצו התוס' בפ\"ב דבכורות (דף י\"ד) ובפ\"ז דסנהדרין (דף י\"ג ע\"ב) דהתם לישנא דקרא משמע דמיירי בבת אביו שלא בת אמו דוקא עיי\"ש:
ומה שכתב בשאגת אריה סי' פ' וכבר הקדימו במל\"מ שכתב להוכיח מדברי התוס' דסוף פ' כל שעה שחולקין על כל זה שכתב הרב המגיד לדעת רבינו שכל הנאסר בלאו הבא מכלל עשה אפשר ללאו שלו לבוא מק\"ו. וכבר נתבאר בחידושי שם בספרי משכיל לאיתן שאין מדברי התוס' הנזכרים סתירה כלל לדברי רבינו:
[גם מ\"ש השאגת אריה שם להוכיח כלל זה שכתב הרב המגיד דהיכא דאיכא עשה מזהירין מן הדין מסוגיא דפ\"ק דביצה דקאמר אליבא דבית שמאי ולכתוב רחמנא חמץ ולא ליבעי שאור ואנא אמינא ומה חמץ שאין חימוצו קשה וכו' ואע\"ג דהוי אזהרה מן הדין אלא על כרחך משום דאיכא התם עשה דתשביתו מהני אזהרה מן הדין ואין זה מוכרח די\"ל כמ\"ש הפני יהושע שם והובא בספר שעה\"מ דהתם לא הוי רק גילוי מילתא בעלמא:
והנה ראיתי בספר שער המלך שכתב בשם הרא\"ם וס' מוצל מאש דדוקא בלאו הבא מכלל עשה אמרינן הכי ולא בעשה וכ\"כ השאגת אריה. ובזה י\"ל מ\"ש הצל\"ח בפסחים (דף כ\"ד) אלא שמ\"ש השעה\"מ להוכיח כן מסוגיא דפרק יוה\"כ דאיצטריך ליה למילף אזהרה לענוי ולא סגי ליה בק\"ו דמלאכה אע\"ג דאיכא עשה דועניתם י\"ל דשאני התם דבעי אזהרה משום קרבן והתם בעינן דוקא לא תעשה גמור דילפינן מדכתיב אשר לא תעשינה כמ\"ש רבינו בריש הלכות שגגות. וכ\"ש לרבי דבעי דומיא דאחות אשה כמ\"ש תוס' ביבמות ושלהי יומא ובהכי נסתלק מה שהקשה על דברי הרב המגיד מסוגיא דריש פי\"ג דזבחים גבי הא דבעי למילף אזהרת שחוטי חוץ מק\"ו ופריך וכי מזהירין מן הדין והתם איכא לאו הבא מכלל עשה דכתיב שם תעשה דמשמע נמי שחיטה ובמ\"ש אתי שפיר:
ומה שהקשה עוד על הרב המגיד מסוגיא דמכות י\"ל דשאני התם דלאו ק\"ו גמור הוא כדאמר התם דאיכא נמי חומר במלמד שאין בלמד. ועוד י\"ל דהתם הוי עשה שאינו שוה בכל דובאת שמה והבאת שמה לא שייך בנשים למ\"ד שפטורין מראיה ושמחה וכן בערל ובטמא לכו\"ע כמ\"ש רבינו בהל' חגיגה שפטורין אף משמחה וא\"כ לא שייך בהו עשה זו כדמוכח מדברי תוס' בפ\"ק דר\"ה (דף ו' ע\"ב). ומיהו בטורי אבן פ\"ב דחגיגה משמע דגם בעשה שהזמן גרמא מהני ללאו הבא מכלל עשה ללקות אף הנשים. ומ\"מ י\"ל דשאני התם דעשה דובאת ליכא כלל בנשים ואינה מאלמת כח הלאו כלל משא\"כ עשה שהזמן גרמא מאלמת כח לאו דאיכא בהדה כמ\"ש תוס' בקידושין ועוד דאיכא מ\"ד דאם איכא ל\"ת מצווה נמי בעשה שהזמן גרמא משא\"כ בההיא דמכות:
ולפ\"ז י\"ל הא דהקשה בס' זרע ברוך ובס' עומר מן ומ\"כ ע\"ד רבינו מפ\"ק דמנחות דפריך למה לי מן הבקר להוציא הטריפה שפסולה לקרבן והלא דין הוא ודילמא איצטריך שאין עונשין מן הדין וכשיש לאו הבא מכלל עשה עונשין. ולפי מ\"ש י\"ל דהשתא נמי ל\"מ מן ההקדש ללקות כהן המקריב ועיי' מ\"ש בזה בהלכות איסורי מזבח]:" + ] + ], + [ + [ + "כל מאכל היוצא ממין מן המינים האסורין וכו' אסור באכילה מן התורה שנאמר ואת בת היענה זו ביצתה והוא הדין לכל הדברים. נראה דכוונת רבינו בזה הוא לתרץ מה שהקשו התוס' בפ' אלו טריפות דלמה לו קרא דבת היענה לאסור ביצתה הא קיי\"ל שכל היוצא מן הטמא טמא. ולפי דברי רבינו דכאן לק\"מ דהא קושטא דההיא שכל היוצא מטמא טמא מקרא דבת היענה גופיה הוא דנפקא לן:
גם מה שהקשה בס' חוות דעת ביו\"ד סי' פ\"א אהא דפריך פ\"ק דבכורות דלמה לי קרא דגמל גמל לאסור חלב טמא מהטמאים נפקא ואמאי לא פריך מקרא דמיניה נפקא כל היוצא מן הטמא טמא. לק\"מ לפי דברי רבינו דכאן דכל היוצא מטמא טמא מקרא דבת היענה נפקא והוא מימרא דאמורא בפ' אלו טריפות לכך ניחא ליה טפי למיפרך טפי מברייתא דהטמאין. ועוד דניחא ליה למיפרך מקרא דהטמאין דכתיב בבהמה טפי מקרא דכל היוצא דכתיב בעוף. גם מה שהקשה שם בס' חוות דעת דל\"ל קרא בפ\"ק דבכורות לאסור פרה הנולד מן הגמל תיפוק ליה מההיא דכל היוצא מטמא טמא. נתיישב בתוך דברי רבינו שכתב דכל היוצא מטמא נפקא מביצת היענה בהוא הדין לכל הדברים הדומין לביצה. ולפ\"ז אפשר דפרה הנולד מן הגמל לא דמי לביצת היענה דשאני התם שיש לפרה חיות בפני עצמה והו\"א שלא תיאסר. ומשו\"ה איצטריך קרא לאסור:
ועפ\"ז אתי שפיר ג\"כ מה שהקשה שם דאמאי אמרינן דציר דגים אינו אסור מן התורה דליתסר משום שכל היוצא מטמא טמא. ולק\"מ דהא לא ילפינן אלא מביצת היענה לכל הדברים הדומין לביצה וא\"כ ליכא למילף מינה ציר דגים טמאין שאינו דומה לביצה שאינו אלא זיעה בעלמא כדאמר בפ' גיד הנשה (חולין דף צ\"ט). [אבל היוצא ע\"י כיבוש ובישול דאז יוצא עיקר הלחלוחית שלהן קושטא דאסור מדאורייתא כמ\"ש הש\"ך בסי' ק\"ז וכן משמע מדברי התוס' דע\"א (דף מ') וכמ\"ש הפמ\"ג. ובהכי אתי שפיר הא דאיתא בתורת כהנים דדריש נמי גבי דגים קרא דשקץ לאסור צירן דהיינו היוצא ע\"י כבוש ובישול וא\"צ לדחוק ולומר דאינו אלא אסמכתא וכמ\"ש הרא\"ש פ' אין מעמידין (סימן מב)]. וכל מ\"ש שם בס' הנזכר נסתר ע\"פ דברי רבינו כאן. ונראה דשלא בהשגחה בדברי רבינו כתב כן ועיי\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "וכל שלא שהה ח' ימים ה\"ז כנפל ולא היו לוקין עליו. ופי' הרב המגיד משום שאין לוקין על הספק ומשמע דבאכילה מיהא אסור מן התורה וכ\"כ הב\"ח. והקשה בס' בינת אדם דאמאי לא נזיל בתר רוב ולדות שאינן נפלים. ובהל' בכורות כתבתי ליישב ע\"פ מ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה במהדורא תניינא דגבי נפל איכא חזקה לאיסור דבהמה בחייה בחזקת איסור שאינה זבוחה. ואמרינן סמוך מיעוט נפלים לחזקת איסור שאינה זבוחה ואיתרע לה רוב שאין נפלים מן התורה כיון דהמיעוט מצוי. ובסברת הנוב\"י אתי שפיר מ\"ש ביו\"ד סוף סי' ט\"ו דאין נאמן במסיח לפי תומו לומר שהן בני ח' יום. והקשה בס' כרתי ופלתי הא איכא רוב להתיר ואמאי אין נאמן ולפי מ\"ש אתי שפיר דהא איכא חזקה לאיסור עם מיעוט המצוי:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים מן השליא שלהן אע\"פ שהוא אסור ה\"ז פטור. מכאן קשה על הש\"ך שכתב ביו\"ד סי' פ\"א דשליא של כל בהמות טמאות מותרות וכן הקשה המנחת יעקב ובפר\"ח הביא ראיה דחשיבא אוכל מסוף פ' המקשה. ויותר יש לתמוה על הש\"ך שנראה כסותר דברי עצמו שכתב בסי' פ\"ז סי' ז' על מ\"ש השו\"ע שם המבשל שליא או עור בחלב פטור דאיסורא מיהא איכא אלמא דלעניין איסורא לא אמר דהוי כפירשא אלא חשיב בשר וכיון דחשיב בשר לענין איסור בבשר בחלב הוא הדין לעניין איסור נבילה וטריפה וטמאה:
ועיי' בספר כרתי ופלתי דמסיק דבשליא דכל בהמה טמאה דעת הטור להתיר דלאו בשר היא אבל דטהורה אסורה משום אבר מן החי לכו\"ע כשיצא מקצתה דחשיבא אוכל וכל היוצא מהחי אסור אע\"ג דלאו בשר הוא כמו חלב וביצים משא\"כ בטמאה ליכא איסור דאבר מן החי רק משום בשר והיא לא חשיבה בשר. אבל התערובות של טעמה אינה נותן טעם לאסור כפירשא אף דטהורה ע\"כ. אך מדברי רבינו דפ\"ט והובא בסי' פ\"ז משמע דאוסר אף תערובות משום בשר בחלב:" + ], + [], + [], + [], + [ + "נודע שהוא פטור מסקילה וכו' כגון שהוזמו עדים יצא וירעה בעדר. לא כתבו מקור לדין זה. והוא מבואר במשנה דפ\"ו דכריתות שור הנסקל אם עד שלא נסקל נודע שלא הרג יצא וירעה בעדר ואם משנסקל נודע מותר בהנאה:" + ] + ], + [ + [], + [ + "ואחד אבר שאין בו עצם כגון הטחול והכוליא בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו ה\"ז אסור משום אבר מן החי. והראב\"ד חולק על זה דמאי שנא זה מן בשר מן החי שאין בו אלא משום טריפה. ונראה שיש להביא ראיה לדעת רבינו מהסוגיא דריש פ' המקשה (דף ס\"ט) דקאמר וכל בהמה לרבות את הולד הנמצא בבהמה ופריך אי הכי אפי' חותך מן הטחול ומן הכליות נמי אלמה תנן חתך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. ומשני אמר קרא אותה שלימה ולא חסירה. ואי איתא דאיסור דחתך מן הטחול ומן הכליות הוא משום בשר מן החי שאיסורו משום טריפה לא ס\"ד דלשתריא בשחיטת הבהמה דהא קיי\"ל דטריפה אין לה היתר. אלא ש\"מ מדפריך דלשתרי ואיצטריך קרא לאוסרה על כרחך דאיסורא דחותך מן הטחול וכליות הוא משום אבר מן החי שיש תקנה לאיסורו בשחיטה. אלמא דאפי' חתך מקצת מאבר שאין בו עצם אסור משום אבר מן החי ולא משום טריפה. ואף שלעניין טומאה ס\"ל לר\"ע ורבי בפ' העור והרוטב דהוי כבשר וכן פסק רבינו בהלכות אבות הטומאות היינו משום דממעט מקרא:
ודע שיש נפקותא בזה נמי בזמן הזה כמ\"ש הפמ\"ג ביו\"ד סי' ס\"ב ומיהו לגבי בן נח אין נפק\"מ לפי דעת רבינו בהלכות מלכים (פ\"ט הי\"א) דגם בשר מן החי אסור לדידיה משום אבר מן החי. וא\"כ אפשר דאיצטריך קרא משום בן נח וראיתי להכרתי ופלתי שכתב דלא פליג הראב\"ד רק לעניין מלקות בזמן הבית אבל מודה שאסור מן התורה משום אבר מן החי. אלא שלא היו חייבין על חצי אבר משום אבר כמו בחצי שיעור ולפי דבריו אין ראיה מפרק המקשה וצ\"ע:" + ], + [], + [], + [], + [ + "בשר המדולדל בבהמה ואבר המדולדל אסור ואין חייב עליו. משמע דאסור מדאורייתא קאמר. וכ\"כ הרב המגיד לקמן דין י\"א שכך היא דעת רבינו ודלא כהמפרשים שפירשו דאין בהן אלא מצות פרישה מדרבנן. והש\"ך ביו\"ד סי' ס\"ב ס\"ק ט' כתב כאותן המפרשים והפמ\"ג הניח בצ\"ע לדינא מאחר דרבינו סובר דהוה דין תורה אסור להושיטו וכן פסק בס' לבושי שרד דאבר המדולדל שאינו מעורה בגידין כלל אלא מחובר במקצת אסור מדאורייתא ונראה שכן עיקר. ויש לי להביא ראיה לזה דאמר בסוף פ' העור והרוטב (חולין דף קכ\"ט ע\"א) דאבר ובשר המדולדלין בבהמה אינן מטמאין טומאת אוכלין לר' שמעון דדריש מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים (ועיי' פירש\"י ורע\"ב) אינו קרוי אוכל ואינו מטמא. ואי איתא דאבר ובשר המדולדלין אין בהן אלא איסור דרבנן ואף אי נימא דמדרבנן אסור ג\"כ לבן נח כמ\"ש הכרתי ופלתי תיקשה דאמאי אינו מטמא משום שאינו יכול להאכילו לאחרים מדרבנן. וכה\"ג כתבו תוס' בב\"ק (ע\"ז ע\"ב) דאם מדאורייתא ראוי להאכילו מטמא טומאת אוכלין. וכן נראה דהיאך מצי אתיא איסור מדולדל דרבנן ומפקיע טומאת אוכלין דאורייתא דכה\"ג אמר בנדה (דף מ\"ו) דמדומע חייב בחלה משום דלא אתו דמוע דרבנן ומפקיע חלה דאורייתא. וכה\"ג איתא בנזיר (דף כ\"ט) ומנחות (דף ל\"ט ע\"ב). אלא ש\"מ דאיסור מדולדל הוי דאורייתא ואף להאכילו לאחרים. והכי איתא בתוספתא מסכת ע\"ז דאבר המדולדל בבהמה ואין בו להעלות ארוכה אסור להושיטו. והביאה ג\"כ הרב פר\"ח ביו\"ד בסי' ס\"ב. וזה דלא כמ\"ש בשו\"ת אמונת שמואל סי' י\"ד דלגבי בן נח ליכא איסור כלל עד שיפול לגמרי מחיים. ומיהו היינו דוקא בשאינה מעורה כלל בגידין. אבל כשהוא מעורה קצת בגידין אינו אסור אלא מדרבנן. וכמ\"ש בס' לבושי שרד:
ובהכי אתי שפיר דלא תקשי אהדדי דברי הפר\"ח דסי' ס\"ב הנזכר למ\"ש בסי' נ\"ה דאבר המדולדל וכו' ואף לישראל אינו אלא מדרבנן. ובס' חגורת שמואל כתב דפסקיו סותרין זה את זה ולפי מ\"ש אתי שפיר דבסי' נ\"ה איירי בנשבר ואין עור ובשר חופין את רובו אבל מ\"מ הוא מעורה בגידין קצת ולכך אינו אלא מדרבנן:" + ], + [], + [ + "עצם שנשבר אם היה הבשר או העור חופה רוב וכו' ה\"ז מותר. וכתב על זה המל\"מ בשם תשובת הרשב\"א דדוקא נשבר אבל נשמט לעולם שרי. ויש להקשות על הרב המל\"מ כמו שהקשה הש\"ך ביו\"ד סי' ס\"ב ס\"ק י\"ג על הרב בהג\"ה שם שהעתיק דברי הרשב\"א להלכה דהרשב\"א לטעמיה אזיל דמתיר ביצים שנתלשו אבל רבינו הא לא ס\"ל הכי כמ\"ש בדין ז' שמט אבר וכו' אסור לאוכלו ממנהג שנהגו כל ישראל מקודם שהרי הוא דומה לאבר מן החי. וא\"כ לא הו\"ל להמל\"מ להעתיק דברי הרשב\"א על דברי רבינו כאילו הם שפה אחת ודברים אחדים וכבר נראה בעליל שזה אינו:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם בישל הלב ולא קרעו וכו' אם היה לב בהמה חייב כרת שהרי יש בו כזית מדם. כתב הרב המגיד יש מי שכתב דוקא כשאכלו קודם בישול אבל לאחר בישול לא דדם שבישלו אינו חייב עליו כדאיתא במנחות ולא נתבאר זה בדברי רבינו. ויש להקשות שהרי נתבאר זה ממ\"ש רבינו לקמן בפ\"ט דין ו' דהמבשל דם בחלב לא היו לוקין על אכילתו משום בשר בחלב דמשמע דלוקין מיהא משום אכילת דם ואע\"פ שבישלו וכמ\"ש הב\"י והש\"ך ביו\"ד סי' פ\"ז. וכן הוא דעת רש\"י בפ' כל הבשר (חולין דף ק\"ט דף ק\"כ). ומה שהקשו התוס' על זה מהסוגיא דמנחות י\"ל שסמך עצמו על הברייתא דתניא התם (דף ק\"כ) הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב וס\"ל דהיינו הקפה באור וכמו שפירש\"י דהוי דומיא דחלב דאיירי שהמחהו באור דאי בחמה חי הוא ופטור עליה כדאמרינן בפסחים (דף כ\"ד) דאוכל חלב חי פטור וכבר הרגישו התוס' התם ונדחקו התם דלצדדים קתני ועיי' בספר בינת אדם ונראה דאישתמיטתיה דברי התוס' דפסחים שזכרתי אבל רבינו ורש\"י ז\"ל לא ס\"ל לומר כן ועל כרחך ס\"ל דסוגיא דמנחות אתיא דלא כהילכתא וכמ\"ש ב\"י. ובחנם כתב הפר\"ח סי' ס\"ט שאינו יודע למה דחו הסוגיא דמנחות מהלכתא והוא מחמת הסוגיא הנ\"ל ועיי' בכרתי ופלתי שהאריך ליישב דעת רבינו ורש\"י מקושיית התוס' גם הביא ראיה לדבריהם מ\"מ רוב הפוסקים מקילין בזה:" + ], + [ + "הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ וכו' ה\"ז מותרת לבשל. מה שהקשה הכ\"מ דאמאי לא כתב רבינו חתיכת שתי וערב כדאמרינן בגמ' י\"ל דכוונת רבינו הוא שחתכה לשנים וכמו שפירשו התוס' בפסחים (דף ע\"ד) הא דתניא חתכו ונתנו ע\"ג גחלים דהיינו שחתכו לגמרי. ובכה\"ג א\"צ שתי וערב כמ\"ש בהג\"ה ביו\"ד:" + ], + [], + [], + [ + "אין הבשר יוצא מידי דמו אא\"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. כתב בהגהות מיימוני וז\"ל ואם כותי או עבד (בזמן הבית) שם בשר בקדירה ולא ראה אם הדיחו או לאו יש להתיר אם יודעים מנהג ישראל והיה שם ישראל יוצא ונכנס. משמע דאפילו אינו עבדו של ישראל דינא הכי. וכן המרדכי בפ' כל הבשר סי' תשכ\"ו לא כתב אלא ואם כותי שם בשר וכו'. וכ\"מ בהגהות מיימוני פ\"ב מהלכות תפלין ובארחות חיים סי' ל\"ב. ומכאן קשה אמה שכתב הפמ\"ג בשפתי דעת סי' ס\"ט ס\"ק מ\"ב דמ\"ש הטור והמחבר שם כותי משמש בבית ישראל ונתן הבשר בקדירה וכו' דוקא הוא לומר דבעבדו ושפחתו הוא דשייך מירתת וזה אינו לדעת הפוסקים הנזכרים וכן משמע מסתימת הגמרא והפוסקים בפ\"ק דחולין גבי בדיקת סכין דכותי וגבי אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע\"פ שהוא יוצא ונכנס מותר דאפילו בכותי שאינו עבדו מהני יוצא ונכנס. וגדולה מזו כתבו התוס' פ\"ק דע\"א (דף י\"ב) דאפי' ישראל וכותי אכסנאים שאין מכירים זה את זה שייך מירתת כשישראל יוצא ונכנס. והובא בש\"ך סי' קי\"ח. ומה שהעיד הפמ\"ג כן בשם הש\"ך שכן כתב בשם אפי רברבי. נוסחא משובשת נזדמנה לו בש\"ך והעיקר הוא שכן צ\"ל דבעבדו ושפחתו שייך מירתת לעולם. וכמו שהעתיק בספר לחם הפנים ור\"ל דבעבדו ושפחתו שהיו קנויות לישראל שייך מירתת לעולם אפי' בלא יוצא ונכנס אבל ודאי דביוצא ונכנס שייך מירתת לעולם. ושוב ראיתי בס' הנדפס מחדש הנקרא חות דעת שהרגיש מההיא דחולין ונדחק לחלק בזה עיי\"ש. אבל אכתי אפי' לפי דבריו תקשי ממ\"ש התוס' בפ\"ק דע\"א גבי ישראל וכותי ששפתו ב' קדירות דלא מיתפס כגנב דיכול לומר להגיס תבשילך נתכוונתי ואפ\"ה אמרינן דמירתת ואפי' באכסנאים משום דחזי ליה ותבע ליה בדינא. וא\"כ ה\"נ שייך מירתת מהאי טעמא:
ובנידון אשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה הבשר. עיי' מ\"ש בפ\"ו מהלכות ברכות שהבאתי שם ראיה לדעת הט\"ז שכתב ביו\"ד סי' ס\"ט ובאו\"ח סי' ת\"ט דיש להתיר. מטעם דרוב מולחין תחילה. דבזה נתיישבה קושיית המל\"מ בפ\"ד דבכורות שהניח בצ\"ע אההיא דתנן ספק נטל ידיו טהורות מההיא דאו\"ח בסי' הנזכר וכמו שכתבתי שם בס\"ד. ומינה דבכל ספק איסור דרבנן אף שהיה לו חזקת איסור והספק הוא במעשה נמי אזלינן לקולא כל שיש רוב העושין המעשה של היתר. וכן בלא רוב כשהספק אינו במעשה אזלינן לקולא בספק איסור דרבנן אף שאיתחזק איסור כמ\"ש המל\"מ בהלכות בכורות והמנחת יעקב. והרב בס' אבן העזר פ\"ב דשבת לדעת רבינו שמתיר בספק טבל ולא ס\"ל כהרשב\"א שמביא הש\"ך ביו\"ד סי' ק\"י. ודלא כמ\"ש בספר כרתי ופלתי והחזיק אחריו ספר ע\"י בשו\"ת סי' כ' דבאיסור אכילה רבינו נמי מודה להרשב\"א דאזלינן לחומרא רק בספק טומאה דרבנן פסק להקל. דמניין לנו לחלק בכך דמה שהביא ראיה ממ\"ש רבינו פ\"ו מהלכות ערובין דאזיל לחומרא בספק טומאה בתרומה בזמן הזה דרבנן אישתמיטתיה מ\"ש המל\"מ פ\"ז דתרומות דשאני תרומה בזה\"ז משאר איסורי דרבנן לעניין ספק:
גם דברי הצל\"ח בחידושיו לברכות אינו מובן בזה כמ\"ש בהל' תפלה. ומה שהביא ראיה בספר ב\"א מהא דאמר בערובין (דף ל\"ב) בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו ותיפו\"ל דהוי ספק דרבנן אלא על כרחך איתחזק איסורא אסור. אשתמיטתיה שכבר הרגיש בזה המל\"מ בהל' בכורות ותירצו:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "דגים ועופות שמלחן זה עם זה אף בכלי מנוקב אסור. הרב כס\"מ בסוף פ' ט\"ו מהלכות אלו נסתפק בדעת רבינו אי ס\"ל דאסור כל הדגים כמ\"ש שם גבי בשר נבילה מלוח שנבלל עמו בשר שחוטה או אפשר דגבי דם לא אסר כולו דמשריק שריק ואינו מפעפע ואינו אוסר יותר מכדי קליפה. ולי נראה דמדכתב רבינו אפי' בכלי מנוקב הדגים אסורים דמשמע דכל שכן בכלי שאינו מנוקב ש\"מ דכל הדגים אסורים קאמר דומיא דכלי שאינו מנוקב דהתם דודאי כולן אסורים דלא שייך התם משריק שריק. דאי איתא דבכלי מנוקב אין אסורים אלא כדי קליפה לא הו\"ל למימר הכי:" + ] + ], + [ + [ + "האוכל כזית חלב במזיד חייב כרת וכו' שנאמר כל חלב שור וכשב ועז וגו' בין שאכל מחלב שחוטה בין שאכל מחלב נבילה וטריפה שלהן. פירש הפמ\"ג ביו\"ד סי' ס\"ד דקמ\"ל דאתי איסור חלב וחייל על איסור נבילה וטריפה דקדים כגון שנוצרה כך מבטן ומשכחת לה טריפה ביותרת ונבילה שיש לה ב' ושטין או שניקב. דאילו לומר דאיסור נבילה וטריפה חל על איסור חלב דקדים הוא מבואר בדברי רבינו בדין ב'. וכתב דהטעם דחל חלב על איסור נבילה וטריפה הוא משום דילפינן מקרא:" + ], + [ + "האוכל מחלב נבילה וטריפה חייב וכו' מתוך שניתוסף האיסור בבשרה שהיה מותר נוסף על החלב. הלח\"מ תמה על הרב המגיד שפירש דהוי איסור מוסיף דהא לא הוו מוסיף רק כשניתוסף איסור בגוף החתיכה לגבי דבר שהיה מותר מתחילה. וכן תמה הפר\"ח ביו\"ד סי' ס\"ד. ובאמת לק\"מ דהא ה\"נ כשנתנבלה או נטרפה ניתוסף האיסור ג\"כ על החלב לגבי גבוה שהיה מותר מתחילה. ולא דמי לגיד נבילה וטריפה דלא הוי מוסיף רק כולל כמבואר מדברי רבינו בפ\"ח דהתם הגיד מתחילה נמי היה אסור לגבוה כמ\"ש רבינו בפ\"ו מהל' מעשה הקרבנות. ודברים הללו מתבאר להדיא מדברי התוס' דפ' גיד הנשה (חולין דף ק\"א ע\"א) ובזבחים (דף ע' ע\"א):
ומה שהקשה הפמ\"ג ביו\"ד שם דהתינח חלב נבילה וטריפה דתמימים אבל דבעלי מומין מאי איכא למימר דלהוי מוסיף כבר הקדימו בספר מחנה ראובן. אבל לי נראה דלק\"מ דאיכא למימר כיון דשם איסור זה דחלב נבילה בעלמא הוי מוסיף לעולם חייל מטעם זה דכה\"ג אמר בקידושין (דף ע\"ז) גבי הא דתניא דאיסור זונה חל על איסור חללה אע\"ג דאינו מוסיף הואיל ושם זנות פוסל בישראל פרש\"י כשזינתה תחת בעלה ואע\"ג דהאי זנות לאו תחת בעלה הואי מיהו שם זנות אשכחן איסור מוסיף בעלמא ע\"כ. וה\"נ דכוותה:" + ], + [ + "השוחט את הבהמה ומצא בה שליל וכו' אם שלמו לו חדשיו ומצאו חי וכו' חלבו אסור. על מ\"ש הרב המגיד בתחילת דבריו דטעמו של רבינו הוא דפסק כסתמא דמתני' דפ' המקשה ופ' גיד הנשה וכו' יש להקשות דתקשי לפ\"ז קושיית הפר\"ח סי' ס\"ד מהסוגיא דריש פ' המקשה ועל כן אי אפשר לומר כן וכמ\"ש הבכור שור בחידושיו ריש פ' גיד הנשה. אלא דהעיקר מ\"ש הרה\"מ בסוף דבריו דטעמו של רבינו הוא מהא דר' יוחנן דאמר גבי תלש חלב מבן ט' חי דחייב דחדשים גרמי וס\"ל דהוא הדין לנשחטה אמו. וכ\"כ הרא\"ש. והש\"ך בספרו הארוך הביא ראי' לשיטת רבינו דנסתלקה בזה תמיהת התוס' ריש פ' גיד הנשה ד\"ה והא. ועיין בספר כרתי ופלתי בסי' הנזכר שיישב קושיית הפר\"ח. וגם הביא ראיה לדעת רבינו:" + ] + ], + [ + [ + "גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורין ואפי' בנבילות וטריפות שלהן. כתב הרב המגיד מבואר בגמ' כמו שאזכור למטה. נראה שהבין בכוונת רבינו דכאן שבא לומר דאיסור גיד נוהג בנבילה וטריפה שבאה לאחר שנולדה דבהכי איירי בגמ' שהזכיר למטה. וקשה דא\"כ אמאי איכפל רבינו להשמיענו זה בכאן הא זה מבואר מדבריו למטה בדין ו':
[אלא נראה דהמכוון הוא בדברי רבינו דכאן דבא לומר דאיסור גיד חל על איסור נבילה וטריפה דקדם כגון שנוצרה כך דאיסור גיד אינו חל מיד כשנוצר שאינו על הכף וכדמוכח בגמ' פ' גיד הנשה גבי מוקדשין וגבי טמאה דאיסור גיד בא לבסוף וקמ\"ל דאפ\"ה נוהג. וכה\"ג פי' הפמ\"ג דברי רבינו שכתב ריש פ\"ז גבי חלב וכמ\"ש שם. ואע\"ג דהתם הוי מגזירת הכתוב אבל הכא אמאי ליחול גיד אנבילה וטריפה הא אינו לא כולל ולא מוסיף. י\"ל דהיינו טעמא דכיון דקיי\"ל אין בגידין בנותן טעם לא היה בגיד איסור נבילה וטריפה מקודם משו\"ה מצי אתי איסור גיד לבסוף כשנוצר על הכף דהכי מוכח בגמ' דלמ\"ד אין בגידין בנותן טעם נוהג איסור במוקדשין ולא הוה איסור חל על איסור מהאי טעמא. וכן בטמאה היה נוהג אי לאו דגלי קרא דלא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה מי שגידו אסור ובשרו מותר יצאת זו שגידו ובשרו אסור. וא\"כ בטריפה מבטן אמאי לא לנהוג הא ליכא משום דאין איסור חל על איסור. ואי משום דבעינן שיהא גידו אסור ובשרו מותר וממעטינן מי שגידו ובשרו אסור היינו דוקא טמאה דמינו אסור משא\"כ טריפה דמינו מותר לא ממעטינן. דכה\"ג כתבו התוס' התם (דף ק\"ג) גבי אבר מן החי דדרשינן נמי הכי לא תאכל הנפש עם הבשר כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וכו' ולא ממעטינן אלא טמאה ולא טריפה. וכמו שמבואר בדברי רבינו לעיל בפ\"ה עיי\"ש. וא\"כ ה\"נ ליכא למעוטי טריפה מהאי טעמא. וכל זה דלא כמ\"ש הפמ\"ג ביו\"ד סי' ס\"ה דאיסור גיד אינו נוהג בטריפה מבטן דאיסור גיד בא לאחר מכן ואין איסור חל על איסור. וכבר נתבאר דליתא. ונפק\"מ לדידן דגיד הוי בריה ולא בטיל. מיהו לפי מ\"ש בסמוך דאיסור נבילה וטריפה איכא בגיד אף למאי דקיי\"ל דאין בגידים בנותן טעם דברי הפמ\"ג נכונים]:" + ], + [], + [], + [], + [ + "האוכל גיד הנשה מבהמה וחיה הטמאים פטור לפי שאינו נוהג אלא בבהמה שכולה מותרת. כתב הרב המגיד שפסק כת\"ק דמתני' דאמר שאינו נוהג בטמאה. ובס' תפארת למשה הקשה דת\"ק לטעמיה דס\"ל יש בגידין בנותן טעם ואין איסור חל על איסור אבל אנן דקיי\"ל אין בגידין בנותן טעם ואיסור טומאה ליכא וא\"כ איכא איסור גיד ולא קיי\"ל כר' שמעון דדריש התם מקרא מי שגידו אסור ובשרו מותר אלא כר' יהודה דפליג עליה ולא דריש הכי דר\"י ור\"ש הלכה כר\"י ואף דבהא דמחייב משום טומאה לא קיי\"ל כוותיה מ\"מ במאי דמחייב משום גיד קיי\"ל כוותיה. וי\"ל דהא מצינו דחכמים נמי פליגי עליה דר\"י וס\"ל כדרשא דר\"ש גבי אבר מן החי שאינו נוהג בטמאים מהאי טעמא מי שאברו אסור ובשרו מותר וכו':" + ], + [ + "האוכל גיד הנשה של נבילה או של טריפה או של עולה חייב שתים מתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר נכלל גם הגיד. הרב כ\"מ הביא שהרשב\"א בתשובה הקשה על רבינו דבגמרא פ' גיד הנשה מוכח דלמ\"ד אין בגידין בנותן טעם אין איסור מוקדשין נוהג בו. ומאן דמחייב שתים על כרחך אית ליה יש בגידים בנותן טעם ורבינו פסק דאין בגידים בנותן טעם ופסק דמחייב ב' וקשיא דידיה אדידיה. ונראה דהך קושיא קשיא נמי אמאי דמחייב בגיד הנשה של נבילה וטריפה שתים דזה נמי אינו אלא למ\"ד יש בגידין בנותן טעם דלדידיה הוי גיד בכלל נבילה אבל למ\"ד אין בגידים בנותן טעם אין הגיד בכלל נבילה דהכי מוכח בריש פ\"ב דפסחים דפריך אהא דמשני קסבר ר' אבוה כשהותרה נבילה בהנאה היא וחלבה וגידה הותרה הניחא למ\"ד יש בגידין בנותן טעם וכו'. ועוד שהרי רבינו בעצמו כתב בסמוך גבי בהמה טמאה שאין הגידים בכלל הבשר. ולעיל בפ\"ד דין י\"ח כתב האוכל מנבילה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים מן הגידים ה\"ז פטור מפני שאינן ראויין לאכילה וא\"כ אמאי מחייב כאן בגיד הנשה של נבילה. ונ\"ל ליישב דעת רבינו ז\"ל והוא דאזיל לטעמיה שפסק לקמן בפרק זה דין י\"ד דגיד הנשה מותר בהנאה וכתבו הרב המגיד והכ\"מ דס\"ל כמ\"ש הרמב\"ן דלרוחא דמילתא איתמרא ההיא סוגיא דפסחים דקאמרה דלא הוי גיד בכלל נבילה אלא למ\"ד דיש בהן בנותן טעם. אבל למסקנא גיד הנשה מותר בהנאה אפי' אם תמצי לומר אין בגידין בנותן טעם. ונראה דהיינו מטעמא דקאמר התם (דף כ\"ג ע\"ב) בסוף הסוגיא אליבא דר' יוסי הגלילי דס\"ל גיד הנשה מותר בהנאה מק\"ו דחלב ומה חלב דענוש כרת מותר בהנאה גיד לא כל שכן ופי' התוס' דמק\"ו זה ילפינן דגיד הוי בכלל היתר נבילה וא\"כ אפי' את\"ל דאין בגידים בנותן טעם איכא למימר הכי. ולפ\"ז כיון דזכינו דגיד הוי בכלל היתר הנאה דנבילה בקרא דלגר תתננה. על כרחך דהוי בכלל לא תאכלו כל נבילה דקאי עליה ומשו\"ה שפיר דגיד הנשה דאיסורא מחייב עליה נמי משום נבילה אף שאין בו טעם:
ועפ\"ז אתי שפיר נמי קושיית הרשב\"א דלפי שיטת רבינו דלקמן שכתבתי י\"ל דה\"נ הסוגיא דפ' גיד הנשה אזלא לפי הס\"ד דסוגיא דריש פ\"ב דפסחים דלא הוי גיד בכלל נבילה אלא למ\"ד יש בגידים בנותן טעם. אבל לפי המסקנא דאית לן ק\"ו דגיד הנשה הוי בכלל נבילה ילפינן מיניה נמי לענין שארי איסורים דאכילתו חשובה כבשר דהא כיון דחזינן דגיד הנשה דטהורה הוי בכלל נבילה אלמא דלא מעטיה רחמנא מנבלתה כמו שמיעטה רחמנא שאר דברים שאינן ראויים לאכילה כדתניא בסוף פ' המקשה (דף ע\"ז ע\"ב) בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות ולא בגידים. וכיון דעל כרחך לא מיעטיה רחמנא אמרינן דהוי כבשר נמי גבי שארי דברים מיהו גיד הנשה דבהמה טמאה דקיי\"ל שאינו אסור משום גיד לא מצינו שיהא בכלל בשר דלא שייך גביה ק\"ו הנזכר הוצרך אינו חייב עליו נמי משום טמא כמו בכל הגידים שאינן ראויין לאכילה ונפק\"מ בכל זה נמי לדידן כגון לעניין הא דקיי\"ל ביו\"ד דאיסורין שאינן משם איסור אחד מבטלין זה את זה. ולפ\"ז בנבילה וטריפה מבטן אינו חל איסור נבילה וטריפה קודם שנוצר הגיד כמו בבהמה טמאה וכשנוצר הגיד הרי באין כאחד וחייב ב'. ולזה נראה שנתכוון רבינו בתחלת הפרק ודלא כהפרמ\"ג:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה. וקשה דהיינו כדדריש ר' יוסי הגלילי בפרק כל שעה ור' עקיבא דריש התם לטהר מידי נבילה. ואילו בהלכות שאר אבות הטומאות מביא כר\"ע. גם קשה על דברי רבינו שנראה מדבריו דאיסור סחורה בכל איסורי דברי תורה. וכן דעת התוס' בפרק כל שעה (פסחים דף כ\"ג ע\"א). ולפ\"ז היכי מוכח התם דאי כל האיסורים שרי בהנאה לא איצטריך קרא להיתר הנאה הא מ\"מ איצטריך להיתר סחורה. וכן קשה לי בסוגיא דזבחים (דף ק\"ו ע\"ב) דהול\"ל מה לנבילה שאסורה בסחורה משא\"כ וכו'. ובעל נודע ביהודה בספרו דגול מרבבה ג\"כ הקשה על רבינו דהרי גם גבי נבילה כתיב או מכור ואפ\"ה אסרינן לסחורה ומוקמינן קרא בנזדמנו. ואי משום דגבי חלב כתיב לכל הא איצטריך לדרשא דר\"ע. ומש\"כ שהוציא בלשון הקדש וכה\"ג כתב בפני יהושע. ושם הקשה הלח\"מ דאמאי לא כתב פן תוקד אש. י\"ל על פי מ\"ש תוס' בחולין (דף קט\"ו) עיי\"ש ודו\"ק]:" + ] + ], + [ + [], + [ + "לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול וכו' וא\"צ לומר אכילתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת. עיי' בלח\"מ שכתב לדעת רבינו דק\"ו זה אע\"ג דאינו אלא גלוי מילתא בעלמא לא מהני ללקות עליו אי לאו משום דכתיב לא תבשל יתירא ובאם אינו ענין מוקמינן ליה לאכילה. דה\"נ גבי בת אתא לן קרא יתירא ערותך הנה. וקשיא לי על דבריו מהסוגיא דיבמות (דף ס\"ח) דחשיב גלוי מילתא בעלמא אזהרה חללה לכהן מק\"ו דגרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהן זו שאסורה בתרומה אינו דין שאסורה לכהן ופסק כן רבינו בריש פ' י\"ח מהל' איסורי ביאה. והרי התם משמע דליכא קרא יתירא לאסור לכהן נבעלה לפסול רק מדין ק\"ו ואפ\"ה חייב. אבל מה שיש להקשות לכאורה ממ\"ש רבינו בריש הלכות טומאת מת מצאתי ראיתי שהרגיש בזה בשו\"ת מוצל מאש סי' כ' ובס' צרור החיים אבל כבר תירצו בשו\"ת זרע אברהם חלק חו\"מ סי' י\"ב ע\"פ הסוגיא דנזיר (דף נ\"ד ע\"א):
לכך נראה דכל היכא דלא הוי רק גלוי מילתא בעלמא מהני אפי' היכא דליכא קרא יתירא וה\"נ מהני ק\"ו דאכילה מבישול. והא דאיצטריך כלל קרא דלא תבשל לאיסור אכילה י\"ל דקושטא דלאו משום מלקות הוא אלא משום הא דאמרינן בפסחים (דף כ\"ה) וכתבו רבינו לקמן בפי\"ד:" + ], + [], + [], + [], + [ + "המבשל בשר במי חלב וכו' או שבישל דם בחלב פטור וכו'. מה שהקשה הלח\"מ דמנ\"ל לרבינו והרב המגיד דבדם הוא פטור אבל אסור לק\"מ דכיון דגבי הדדי תנו להו בבריתא דם ומי חלב מסתמא שוין המה וכיון דגבי מי חלב קי\"ל דאיסורא מיהא איכא כמו שהוכיחו התוס' התם ה\"נ גבי דם:
גם מה שהקשה הלח\"מ דמנ\"ל לרבינו דהמבשל שליא בחלב איסורא מיהא איכא הא מסיק בפרק כל הבשר דלא איצטריך קרא למעוטי דפירשא בעלמא היא. לדידי לא קשיא ולא מידי דרבינו אזיל לטעמיה שכתב לעיל בפ\"ד ובפ\"ה דין י\"ג דשליא דנבילה וטריפה או של בהמה טמאה או שיצאה מקצתה אסורה דעל כרחך ס\"ל דלענין איסורא בעלמא לא אמרינן דהוי פירשא. ושם ביאר הרב המגיד טעמו מדסמכו בגמ' סוף פ' המקשה היתרא כשנמצאת בבהמה למקרא שכתוב כל בהמה תאכלו לרבות את השליא ואמרו שאם חישב עליה מטמאה טומאת אוכלין ואין זה במה שהוא כפרש גמור. וא\"כ על כרחך דס\"ל לרבינו דלא אמרו בפ' כל הבשר דשליא הוי פירשא אלא לענין חיובא. אבל איסורא מיהא איכא:" + ], + [ + "המבשל שליא עור וגידין ועצמות ועיקרי קרניים וטלפים הרכים פטור. בברייתא דפ' כל הבשר לא נקט אלא העצמות והגידים והקרנים והטלפים שבשלן בחלב פטור. אבל יצא לו לרבינו מהא דתניא סוף פ' המקשה בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות ולא בגידין ולא בקרנים וטלפים. ובריש פ' העור והרוטב מבואר דאפי' עיקרי קרנים וטלפים הרכים אין מטמאין טומאת נבילות. ופסקו רבינו בפ\"א מהל' אבות הטומאות דין ז'. ומשם למד רבינו דהוא הדין לעניין חיוב לא הוו כבשר וכמבואר מדברי רבינו והרב המגיד לעיל בפ\"ד דין י\"ח ע\"ש. ומ\"מ איסורא מיהא איכא ואפי' בעור וכמ\"ש שם:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם דרך הנאה וכו'. עיין במזרחי סוף פרשת כי תשא שכתב שאם בלע האיסור הוה שלא כדרך הנאתן ופטור. ולא משמע הכי בסוגיא דכתובות (דף ל' ע\"ב) גבי הא דאמר כגון שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה. והכי מוכח נמי מהא דאיתא בירושלמי הביאו התוס' סוף פ\"ק דקידושין דלא אכלו ישראל מצה בכניסתן לארץ משום איסור חדש דלא דחי עשה דמצה ללא תעשה דחדש ואי איתא דע\"י בליעה פטור ולא עביד איסורא דאורייתא כלל הו\"ל לקיים מ\"ע דמצה ע\"י בליעה דקיי\"ל בלע מצה יצא ואיסורא דחדש ליכא. ומיהו זה אינה ראיה ראי' לדעת הרי\"ף דס\"ל דבלע מצה לא יצא וטעמו משום דס\"ל דבעינן טעם מצה כדמסיק בברכות כמ\"ש. וכן אינה ראיה לפי מ\"ש לדעת הרמב\"ם דכל איסור שבתורה שאין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן מ\"מ איסור תורה איכא]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[לפיכך שור הנסקל שנתערב באלף שורים וכו' או פטר חמור באלף חמורים כולן אסורין בהנייה. וכתב עליו הראב\"ד וז\"ל א\"א כיון דקיי\"ל כר' אליעזר וכרבי שמעון בן גמליאל יוליך הנאה לים המלח והשאר מותר בהנאה שהרי הלך חשיבותו ע\"כ. וכתב הכ\"מ דזו אינה השגה דרבינו העתיק לישנא דמתניתין וגמ' ומאחר שכתב לקמן בפ\"ז גבי נתערב יין ביין תקנתא דר\"א ורשב\"ג ממילא משמע דהוא הדין להני דמאי שנא עכ\"ל. ודבריו תמוהין דודאי איכא לחלק בין דברים החשובים שאינן בטלין ליין נסך כמ\"ש הר\"ש בפ\"ג דערלה והתוס' והרא\"ש בריש פ\"ג דע\"א ושם הביאם בשם הירושלמי דתקנתא דרשב\"ג דאמר ימכר חוץ מדמי איסור שבו לא מהני אלא ביין נסך ולא בשארי דברים דאיכא למיחש שמא יחזור וימכרנו לישראל (ומיהו כשחותך ועושה בעניין שלא יקנה ישראל ממנו שרי בכל איסור כמ\"ש הש\"ך בסי' קמ\"ב) ותקנתא דר\"א להוליך לים המלח כתב דשמא לא מהני אלא בע\"א שתופסת דמיה אע\"פ שאינה ניתרת בכך מחזי טפי כמוליך האיסור לים המלח עד כאן וכ\"כ הרא\"ש וא\"כ אפשר דרבינו נמי הכי ס\"ל. ומיהו בע\"א גופה מחמיר רבינו פ\"י מהלכות ע\"א ועיי\"ש בלח\"מ. ועיי' ש\"ך ריש סי' ק\"י וחק יעקב ריש סי' תמ\"ז. ושוב מצאתי שהשיגו ברכת הזבח מדברי תוס' בזבחים (דף ע\"ב). ודברי הר\"ש לא הזכיר]:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Kedushah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e3d8dc7a65c770a834060346e89b26929597dd6f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,373 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Kedushah" + ], + "text": [ + [ + [ + "עיין במל\"מ בשם תוס' רי\"ד בקידושין דלא אמרינן גופין מוחלקין אלא בבע\"ח כגון שתלש אבר מן החי מה' בהמות ואכל וחייב על כל אחת ואחת אבל בשחוטין לא אמר גופין מחולקין דלא חשיבי. ומתוס' בזבחים (דף ע\"ח) משמע דאף בשחוטין ס\"ל דגופין מחולקין ובפ\"י דשגגות הקשה המל\"מ על דברי תוס' רי\"ד משוחט ה' זבחים בחוץ דאינו חייב אלא אחת. ובס' מעיין החכמה לא ראה דברי המל\"מ דשם והקשה מדנפשיה כן אלא שביאר יותר דבשלמא גבי רבע ה' בהמות שייך טפי לומר גופין מחולקין מבשוחט בחוץ משום דהבהמה ג\"כ נהרגת אבל אין טעם לחלק בין אכילת אבר מן החי מה' בהמות לשחוטי חוץ. עוד הקשה שם בס' הנזכר דמסוגיא דסוף פ' אותו ואת בנו (חולין דף פ\"ב) גבי השוחט אותו ואת בנו ובנו ואותו דהוו בע\"ח ולא מחייבי רבנן אלא אחת אלמא דגם בבע\"ח לא אמר גופין מחולקין וכן הקשה מסוף פ' גיד הנשה (חולין דף ק\"ב) גבי אכל אבר מן החי ובשר מן החי אינו חייב אלא אחת למאן דמפיק להו מאזהרה אחת ומוקי לה התם בב' בהמות והניח בצ\"ע. וכן הקשה בעל פמ\"ג בס' רט\"ז ובס' שושנת העמקים כלל ח'. ונראה ליישב ע\"פ מ\"ש תוס' בסנהדרין (סוף דף נ\"ג) אהא דר' אבהו התם דלא אמר גופין מחולקין אלא בנדה ושחוטי חוץ דגלי קרא. ובעל מעיין החכמה בעצמו ביאר הדבר דתליא בהא דאיתא בכריתות אי שבתות כגופין דמי והוא הדין בהמות וא\"צ רבויא או לאו כגופין דמו וצריך רבויא. וא\"כ י\"ל דה\"נ ס\"ל להני אמוראי דסוף פ' גיד הנשה. ומההיא דסוף פ' אותו ואת בנו בלא\"ה לא קשה דהתם במעשה אחד של איסור איירי כמו בשחטה ואת בת בתה ואח\"כ שחט את בתה דבשעת שחיטת בתה באו ב' האיסורין של אותו ואת בנו ומשו\"ה אע\"ג שבא ע\"י גופין מחולקין של אותה ובת בתה אינו חייב אלא אחת דבשחיטה אחת באו שני האיסורין משא\"כ היכא שעושה ב' מעשה של איסור בשני פעמים אמר גופין מחולקין. ותדע דהא אם שחט האם וב' בניה קושטא דמחייב ב' וא\"כ אדרבא מוכח משם דבב' מעשים אמר גופין מחולקין בבע\"ח וחייב ב'. וכן פסק רבינו בהל' שחיטה ובהל' שגגות פ\"ה. וההיא דזבחים תירץ בס' שער המלך דלא חשיב התם כבע\"ח משום דחיוב דשחוטי חוץ אינו אלא בגמר זביחה והו\"ל כשחוטין:
ועוד יש לי ליישב דשאני גבי שחוטי חוץ דגלי קרא דלא אמר בה גופין מחולקין. והוא מדאיצטריך בה קרא דעולה או זבח לחלק בהעלאה כדאיתא בזבחים (דף ק\"ז) והיינו לחייב על כל אחד ואחד וכמ\"ש בס' מל\"א ש\"מ דאילו בשחיטה אינו חייב על כל זבח וזבח:
ויש לי להביא ראיה לדעת תוס' רי\"ד דבשחוטין לא אמר גופין מוחלקין מסוגיא דפ\"ק דכריתות (דף ד') גבי אכל חלב שור כשב ועז. וכן מסוגיא דשם (בדף י\"ד ע\"א) עיי\"ש. וכן משמע בסוף פ' אותו ואת בנו (ריש חולין דף פ\"ג) גבי אוכל גיד הנשה מב' בהמות דקאמר דלא הוי גופין מחולקין והיינו משום דשחוטין הן ומהר\"ם נדחק בזה עיי\"ש:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל אשה אסורה וכו'. הנה רבינו כאן לא ביאר הזמן מאימתי היה נקרא גדול לעונשים בזמן הבית. והיינו משום שסמך על מ\"ש בפ\"ב דהל' אישות דין י' דמי\"ג שנה ויום אחד והביא שתי שערות נקרא גדול וא\"כ ה\"נ איירי שהביא ב' שערות והוא בן י\"ג. וראיתי להרב רא\"מ בסדר חיי שרה שהוקשה לו על דברי רבינו כאן דאיך סתם וכתב חיוב כרת משנעשה גדול שהוא מי\"ג שנה ואילך הרי קיי\"ל דבי\"ד של מעלה אין עונשין אלא מבן עשרים שנה ומעלה. ומחמת כן פירש\"י דחייב כרת דקאמר על גדול סתם דהיינו מי\"ג שנה לאו כרת ממש הוא אלא היינו לחייב מלקות בבי\"ד של מטה בזמן הבית דחייבי כריתות היו לוקין. וזה דחוק דמדנקט רבינו כרת או מלקות משמע דכרת לא נקט משום מלקות. גם מ\"ש בשו\"ת חות יאיר דעל דבר המפורש עונשין בי\"ד של מעלה אף שעבר פחות מבן כ'. קשה לי מדאיתא בשבת (דף פ\"ט) דיצחק ילמד לעתיד זכות על בני אדם ויאמר להקב\"ה כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין שנין דלא ענשת עלייהו משמע דלא מעניש בהו על שום חטא. וגם משמע דלא מעניש אף בעולם הבא שהרי מיירי בדין דלעתיד וקאמר דל עשרין וכו'. ודלא כמ\"ש בשו\"ת חכם צבי סי' מ\"ט דרק כאן בעולם הזה אין מענשין לפחות מבן כ' אבל בעוה\"ב מענשין עונש כרת גם לפחות מבן כ'. אלא יש ליישב הא דנקט רבינו חיוב כרת בפחות מבן כ' דמשכחת לה ע\"פ מאי דאיתא בס' תיקוני הזוהר תיקון מ' וז\"ל מאן דאיסתלק מעלמא עד דלא מטא לעשרין שנין מאן אתר אתענש וכו' בדא אתקיים ויש נספה בלא משפט דכד ענשא נחית לעלמא איהו דאערע בההוא מחבלא אתענש דלא אשגיחו עליה מלעילא ועליה כתיב עונותיו ילכדנו את הרשע. את לאסגאה מאן דלא מטון יומוי לאתענשא עונותיו ילכדונו ולא בי דינא דלעילא ע\"כ. וכן איתא בזוהר סוף פרשת וירא ובפרשת פקודי בהיכל נגה ועיי\"ש. הרי דגם קודם כ' נענש בכרת מחמת עונותיו מכח המחבל שפגע בו ולא מכח הבי\"ד שחייבוהו אלא שעונותיו גורמין שאין משגיחין עלי' מלעילא וממילא נופל ביד המחבל שפוגע בו בשעת הדין ר\"ל:
ועפ\"ז י\"ל קושיית המפרשים אהא דאיתא בפ\"ה דברכות דשמואל היה חייב מיתה בידי שמים על שהורה הלכה בפני עלי רבו והוא לא היה אז רק ב' שנים ואיך שייך בו חיוב מיתה ולפי מ\"ש י\"ל החיוב כנ\"ל:" + ], + [], + [], + [ + "ואחד בהמה ואחד חיה ועוף שנרבעו הכל בסקילה. ועיין במגי\"ד והנה לא נתבאר בפירוש בגמרא דין חיוב מיתה לעוף הנרבע. אמנם רש\"י ז\"ל פירש כן בחולין (דף פ\"ה) אהא דתנן חיה ועוף הנסקלין כגון שנרבעו ונגמר דינן ושחטן. וזה דלא כבעל ס' יראים סי' רל\"ב דמספקא ליה בעוף הנרבע אי חייב סקילה דבקרא לא כתיב אלא ואת הבהמה תהרוגו וחיה בכלל בהמה אבל עוף לא שמעינן:
גם מאי דמספקא ליה לבעל ס' יראים שם בעוף הרובע אי חייב הוא תמוה דהא בזבחים (דף פ\"ה ע\"ב) אמרינן דרובע ליתא בעוף ופרש\"י דלא שייך בו רובע דאין עוף רובע אשה. ואפ\"ה איתא בנרבע לעניין פסול קרבן דממעטינן ליה ממן הבהמה כדמסיק התם וא\"כ יש ללמוד מזה דה\"נ איתא בכלל בהמה לעניין חיוב דנרבע. וטעמא משום דאמרינן דילפינן בהמה בהמה משבת דעוף בכלל וכדאמרינן בסוף פ' הפרה לעניין כלאים וה\"נ אמרינן גבי נרבע. וגם הרב המגיד נראה שנתכוון לזה וה\"נ צ\"ל בההיא דזבחים. ואע\"ג דחיה לא הוה התם בכלל בהמה דהא ממעטינן לה לגמרי מקרבן מדכתיב בקר וצאן כדאיתא בתו\"כ. וא\"כ לא קאי עלה מיעוטא דמן הבהמה לעניין נרבע מ\"מ עוף בכלל הוי:" + ], + [], + [], + [], + [ + "ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו וכו'. וכתב הרב המגיד שהוא מבואר בירושלמי בקידושין. והנה גם בתלמודא דידן איתא כן בנזיר (דף מ\"ט). והא דבפ\"ק דחולין אמר דהוא מטעם רוב. עיין מ\"ש בבית שמואל באה\"ע סי' י\"ט ובס' תב\"ש בחידושיו לקידושין:
ובשו\"ת זכרון יוסף חלק אה\"ע סי' ג' וח' כתב דאיצטריך נמי חזקה גבי אביו משום דשמא נתחלף אחר הלידה באחר וזה יש לחוש גם גבי אם ואיצטריכא לחזקה דכריכה. ולפי דבריו צ\"ל דהא דאמר בנזיר דאמו ודאי ילדתו היינו לומר דמתחילה היתה ודאי כשילדתו ומחמת חזקה דכריכה עתה נעשה כודאי דמעיקרא כשעת לידתה אבל אביו מעולם לא ודאי היה:" + ], + [], + [ + "המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאת והיה בעלה כהן וכו' הרי זה חייב אע\"פ שעיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה זונה. לא הראו מקור כאן לזה. והוא מבואר בירושלמי בסוטה ובנזיר. ולכאורה יש להקשות מזה על מ\"ש רבינו לקמן בפרק י\"ח דין י\"ב כל אשה שקינא לה בעלה ונסתרה ולא שתת מי סוטה שהיתה שם עדות שמנעה מלשתות ה\"ז אסורה לכהונה מספק. והרי כתב כאן דחייב כשהיתה עדות שנטמאה אפילו אחד ומשמע דהוא הדין קרוב או פסול חייב ואינה שותה דהא כתב רבינו פ\"ג דעדות דכל מקום שעד אחד מועיל הוא הדין קרוב ופסול וא\"כ איך כתב דאסורה לכהונה מספק כשיש עדות המונעה מלשתות הא אפי' חייב נמי עלה כהן. וי\"ל על פי מ\"ש הכ\"מ בפט\"ז מהלכות סנהדרין דדוקא כשלא הכחיש את העד קודם שקרב לה אבל אם הכחיש את העד קודם אינו חייב. וא\"כ י\"ל דלקמן איירי שהעדות שמנעה מלשתות שאמר שנטמאה הכחישו אח\"כ כהן אחד ואמר שלא נטמאת ולאותו כהן אינה אסורה כשנתאלמנה אח\"כ אלא מספק אבל אינו חייב כיון שהכחישו מקודם שעבר:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואע\"פ שלא נאמר בתורה ערות בתך לא תגלה מאחר שאסר בת הבת שתק מן הבת. והבית שמואל באה\"ע סי' נ' הקשה דזהו דברי אביי בסנהדרין (דף ע\"ו) דחשיב לה גלוי מילתא בעלמא ולא אזהרה מן הדין אבל רבא התם משמע דפליג וס\"ל דהוי אזהרה מן הדין ולא מהני. והנה כבר הקשה כהאי גוונא ג\"כ הרא\"ם על פרש\"י בחומש פרשה בחוקותי גבי תמורת טוב בטוב שפירש ג\"כ כאביי דחשיב ליה גלוי מילתא מטוב ברע דעלויי קא מעלי ליה וחייב טוב בטוב דכי הדדי נינהו וכו' מי גרע. אבל רבא חשיב ליה דינא ואין עונשין מן הדין. ואמאי כתב כאביי נגד רבא. אך י\"ל דעת רבינו ורש\"י דכאן קיי\"ל כאביי משום דמצינו דכוותיה אזלא סוגיא דשמעתתא ביבמות (דף ס\"ח ע\"ב) גבי הא דקאמר ומה גרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהונה נבעלה לפסול שאסורה בתרומה אינו דין שאסורה לכהונה ופריך וכי מזהירין מן הדין ומשני גלוי מילתא בעלמא הוא. והא לא אזלא רק אליבא דאביי דאילו לרבא דלא חשב גילוי מילתא בתו מבת בתו שבאה מכחה ודאי דלא חשיב גילוי מילתא בעילת פסול מגרושה שאינה באה מכחה. ועוד מצינו דכאביי בתמורה דמשום מי גרע חשב לה נמי גילוי מילתא. אזלא הכי הסוגיא בגמרא פ\"ב דבכורות (דף י\"ד ע\"ב) וכמ\"ש התוס' שם. וא\"כ כל שכן דבתו מבת בתו הוי גילוי מילתא דבאה מכחה ואי אפשר לבת בתו בלאו בתו:" + ], + [ + "כיון שקידש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה שש נשים וכל אחת מהן ערוה עליו לעולם בין כנס בין גרש וכו'. וכתב הרב המגיד זה מבואר בהרבה מקומות. ובס' שער המלך בקונטרס חופת חתנים תמה דאיך כתב שהוא מבואר בדבר שהוא מחלוקת דמדברי התוס' ריש פ' נושאין מוכח דס\"ל דדוקא שנכנסה לחופה אע\"פ שלא נבעלה הוא דהוי בתה ערוה אבל בקידושי אם לחוד לא נאסרה הבת שהרי כתבו שם וז\"ל וא\"ת כיון דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה אימא דלא אסר אלא היכא דגלי ערות שתיהן אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה מותר לגלות ערות אחרת. ותירצו בשם ר\"י דסברא הוא כיון דכתיב שאר וע\"י הנשואין באה השארות ע\"כ. ודייק המחבר הנזכר מדנקטו התוס' בקושייתם נכנסה לחופה ולא נבעלה ולא נקטו קידושין לחוד משמע דבזה לא נאסרה ועוד מדתירצו דכיון דכתיב שאר וע\"י הנשואין באה השארות משו\"ה נאסרה בנכנסה לחופה ולא נבעלה משמע דדוקא בנכנסה לחופה נאסרה דשייך שאר דבקידושין לא שייך שאר שהרי אשתו ארוסה לא יורשה ולא מטמא לה כדאיתא בפרק ארבעה אחין ובפרק נערה ופרש\"י משום דלשארו כתיב והאי לאו שארו היא עכ\"ד ספר שעה\"מ. ואני אומר לקיים דברי הרב מגיד משנה. ואשיב לך תלונות בעל שעה\"מ. וראשונה אגיד לך משנה ברורה וברייתא ערוכה דנמצאת כדברי רבינו. וכן העתיק בהלכות גדולות דתניא כיון שקידש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה וכו'. וכן יש להוכיח מסוגיא דגמרא בנזיר (דף י\"ב) דאמר ר' יוחנן האומר לחבירו צא וקדש לי אשה סתם ומת אסור המשלח בכל הנשים שבעולם. דחיישינן על כל אחת שמא היא קרובתה של אותה אשה שקידש השליח ואמר רבא ומודה ר' יוחנן דמותר באשה שאין לה לא בת ולא אם וכו'. ומשמע הא יש לה אפי' אם לחוד אסור בה המשלח משום דשמא קידש השליח לאמה. וא\"כ על כרחך ש\"מ דבקידושין לחוד נאסרו קרובותיה מן התורה. דהא לא אסרו המשלח רק במה שנאסר הבעל בקרובת אשתו מן התורה ולא בדרבנן כמ\"ש המל\"מ פ\"ט דאישות:
ועוד יש לי להביא ראיה מהסוגיא דיבמות פרק האשה רבה (יבמות דף צ\"ד ע\"ב) גבי הא דר' עקיבא מוסיף אף אשת אח ואחות אשה שנשא דצריכין גט. ומפרש דאיירי כגון שקידש אשה ושמע שמתה ונשא את אחותה ואח\"כ באה אשתו דאמרי אינשי תנאי הוה ליה בקידושי קמייתא ולא נתקיים ושפיר נסיב אחותה ולכך צריכה גט. ועל כרחך ש\"מ דאי לאו תנאי הוה אסור באחותה מן התורה משקידש אשתו דאל\"כ אפילו בלא תנאי נצטרך גט כשנשא אחות אשה שקידשה שאינה ערוה עליו מדאורייתא ועוד רבנן היאך פליגי ולא מצרכי גט נהי דלא חיישי שיאמרו תנאי היה בקידושי קמייתא ושפיר נסב אחותה מ\"מ נצטרך גט מחמת שעדיין לא נשא הראשונה. אלא מדפטרי לבתרייתא בלא גט מוכח דערוה היא מן התורה בקידושי הראשונה. וכן משמע נמי מפרש\"י בפ\"ק דיבמות (סוף דף י\"ב) עיי\"ש:
ומה שהקשה בשער המלך ממה שכתב רש\"י בפרק ארבעה אחין ופרק נערה דארוסה לאו שארו היא י\"ל דכוונתו דלאו שארו הקרוב הוא והתם גבי ירושה וטומאת כהן כתיב שארו הקרוב אליו ומשו\"ה ממעטינן ארוסה. ושוב ראיתי שכן משמע להדיא בירושלמי פ\"ח דב\"ב. וכ\"כ הרי\"ף בהלכות טומאת כהן. משא\"כ בעלמא היכא דכתיב שאר בלחוד גם ארוסה בכלל. והא דאיתא בריש פ' נושאין בנשואין איכא שאר באונסין ליכא שאר לאו דוקא בנשואין דהוא הדין בקידושין. אלא דוקא באונסין ליכא שאר אבל נשואין דנקט לאו דוקא. שהרי מצינו כה\"ג בכמה דוכתי דקרי לקידושין נשואין וכדמוכח בגיטין (דף פ' ע\"ב). וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו שם:
ועפ\"ז נסתלקה ג\"כ הוכחת בעל שעה\"מ מדברי התוס' ריש פ' נושאין דס\"ל דלא נאסרה הבת בקידושי האם מדכתבו בתירוצם שם דכיון דכתיב שאר וע\"י נשואין באה השארות משו\"ה נאסרה בנכנסה לחופה ולא נבעלה. דכבר כתבתי דלשון נשואין דנקט הגמרא שם הוא לאו דוקא וקידושין בכלל ותוס' שם לישנא דגמרא נקטי. ומאי דנקטי בלשונם נכנסה לחופה ולא נבעלה הוא משום דנקטי הכי בקושייתם ולרבותא הוא דקשיא להו דנימא דשרי אפי' בנכנסה לחופה ולא נבעלה. ומשו\"ה נקטי ליה ג\"כ בתירוצם. אבל ודאי לאו דוקא הוא וכמו שהוכחתי בהרבה עדיות צודקות כדברי הרב המגיד וכרבינו. ותדע דהא רבא קאמר לה ומדבריו גופיה בנזיר משמע דאסרו מן התורה בקידושין כמ\"ש ושכן משמע מפרש\"י דפ\"ק דיבמות (סוף דף י\"ב):
וכן יש להוכיח עוד מהא דתנן בסנהדרין (דף נ\"ד) גבי ערות אשת אב וכלתו דחייב עליהן בין מן האירוסין בין מן הנשואין ופרש\"י ורע\"ב דכיון שקידשה אשתו היא דכתיב כי יקח איש אשה והך קיחה קידושין היא וכו'. ואי איתא דשאר דגבי עריות נשואין דוקא הוא אמאי חייב הבא על אשת אב וכלתו מכיון שקידשה האב ובנו. הא בכל עריות כתיב שאר בשרו אלא ש\"מ דשאר דגבי עריות לא ממעט רק אונסין ולא קידושין. וא\"כ הוא הדין לאשה ובתה. ואין לומר דכיון דכתיב בהו שארה לבד משאר דכל עריות אתי למימר דדוקא נשואין ולא קידושין דהרי שארה דאשה ובתה לגזירה שוה איצטריך כדאיתא בריש יבמות ובסנהדרין. וכן מצינו דקרי קרא לארוסה אשת רעהו:
ואחר שביארנו שדברי הרב המגיד נכונים וגם התוס' ס\"ל כן ומ\"ש נכנסה לחופה ולא נבעלה לרבותא נקטי ומ\"ש בתירוצם דכתיב שאר וע\"י נשואין בא השארות לישנא דגמרא נקטי ולאו דוקא הוא יש לי להוכיח אדרבא דעל כרחך כוונת ר\"י שכתבו התוס' הוא אף לקידושין דאילו משום נשואין לא הוצרך ר\"י כלל לזה לפי שיטתו שכתבו התוס' בפרק נערה דס\"ל דנכנסה לחופה חשיבא כבעולה לכל דבר. וכבר הוקשה זה לבעל שעה\"מ והניח בצ\"ע אך לפי מ\"ש אתי שפיר:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן אם וכו'. כן הוא גירסת הרב המגיד בדברי רבינו אך איכא ספרים דלא גרסי כל זה בדברי רבינו. ולכאורה תמוה דאיך ישמיט רבינו דין זה שהוא גמרא ערוכה בסוף פ\"ב דכריתות בלא שום חולק. וי\"ל דלפי גרסת אותן ספרים ס\"ל לרבינו כמ\"ש הרשב\"א בחידושיו בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ\"ה) דההיא סוגיא לא אזלא רק אליבא דר' יהודה דסוף פ' ד' אחין (יבמות דף ל\"ד ע\"ב) דממעט שם אבל לרבנן התם דלא ממעטי ה\"נ לא ממעטי גם שפחה חרופה ועל כרחך כן הוא דעת מהרש\"א בסוטה (דף כ\"ו ע\"ב) עיי\"ש ודו\"ק:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "כל דם שתראה היולדת בתוך ל\"ג של זכר הוא הנקרא דם טוהר. ועיין במל\"מ שכתב דרבינו כולל כל הנשים שיש להן דם טוהר ואפילו לא היו לה דמים טמאים ואפ\"ה יש לה דמים טהורין שאינו תלוי זה בזה. והא דאיתא בירושלמי דנדה ילדה וכו' אין לה דם טוהר. הגיה שצ\"ל אית לה ונמשך אחריו בס' מרכבת המשנה בחלק השני. וזה לי כמו עשרים שנה שתמהני עליהן איך שנעלם מהן ברייתא ערוכה הובאה בתלמודא דידן בבכורות (דף מ\"ו ע\"ב) שיצא פדחת ולדה וכו' אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואין מביאה קרבן לידה. וכבר הביאו זה ג\"כ התוס' בנדה (דף ל\"ו) והר\"ן בחידושיו שם. והקשה מינה ללוי דאמר ב' מעיינות הן דמים טמאים וטהורים ולאחר ז' לזכר וי\"ד לנקבה נסתם מעין הטמא ונפתח הטהור. דא\"כ אמאי אין לה דם טוהר כיון שנסתם הטמא בימי טוהר ועיי\"ש מ\"ש. ומבואר מדבריהם דאילו לרב דאמר מעין אחד הוא ודאי לא טהרתו תורה אא\"כ שילדה כשהיה לה ימי טומאה. וא\"כ לרבינו שפסק כרב לקמן בפ\"ו דמעין אחד הוא על כרחך אינו כולל כאן דין זה דודאי אין לה דם טוהר כיון שלא היה לה דם טמא. ומחמת פשיטותו לא הוצרך לבאר זה ודלא כהמל\"מ:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "ראתה שני ימים ובשלישי הפילה ואין ידוע מה הפילה הרי זו ספק זבה וספק יולדת. וכתב הרב המגיד ברייתא בפרק המפלת (נדה דף כ\"א) קשתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זה ספק לידה ספק זיבה מביאה קרבן ואינו נאכל. והנה הר\"ן כתב דהברייתא איירי בשלא הוחזקה שהיא מעוברת ומשו\"ה הויא ספק יולדת דאי הוחזקה מעוברת הויא ודאי יולדת ומביאה קרבן ונאכל וכדאיתא בנדה (דף כ\"ט) דאמר ר' יהושע בן לוי עברה נהר והפילה אם הוחזקה מעוברת מביאה קרבן ונאכל דהלך אחר רוב נשים דילדן ולד מעליא. וכן משמע מדברי רבינו בפ\"א מהלכות מחוסרי כפרה דין ז'. ולפ\"ז קשה על דברי רבינו כאן דמשמע דאיירי בשהוחזקה מעוברת וכמ\"ש בתחילת הפרק מעוברת שהתחילה להצטער וכו' ועל זה קאי מ\"ש ראתה ב' ימים ובג' הפילה הרי זו ספק יולדת ואמאי לא נימא הלך אחר רוב נשים וצ\"ל דס\"ל דגבי קשתה ב' ימים לא אזלינן בתר רוב נשים. [ויצא זה לרבינו מסוגיא דנדה (דף י\"ח) גבי הא דאמר ר' יוחנן בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב וקחשיב מקור ושליא וחתיכה ופריך דלחשוב נמי הא דהוחזקה מעוברת דאזלינן ג\"כ אחר רוב נשים לעניין דמביאה קרבן ונאכל ומשני דמתניתין קחשיב ר' יוחנן ושמעתתא לא קחשיב ודהתם הויא שמעתתא דריב\"ל. והשתא אכתי הו\"ל לר\"י למחשב ההיא דקשתה שני ימים ולג' הפילה דמתניתא היא וש\"מ דקושטא הוא דהתם לא אזלינן בתר רוב (וי\"ל דזה לא מפורש במתניתא). ועפ\"ז מיושבת תמיהת תוס' שם בסוף הסוגיא דמאי ממעט ר' יוחנן ללישנא אחרינא וכו'. ולפי מ\"ש לא קשה מידי דממעט קשתה ב' ובג' הפילה כנ\"ל]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "מדברי סופרים שכל הרואה דם בלא עת וסתה וכל הרואה כתם טמאה למפרע עד כ\"ד שעות. מכאן קשה למ\"ש הכ\"מ בפ\"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב דרבינו ס\"ל דכתם חמור מראייה ומטמא למפרע אפילו ימים רבים עד שעת בדיקה והרי כאן כתב להדיא דאף כתם כראייה דמטמא למפרע כ\"ד שעות:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נברא ושט שלו אטום או שהיה חסר מטיבורו ולמטה וכו' אינו ולד ואין אמו טמאה לידה. בגמרא דנדה (דף כ\"ד) מפרש הכי ר' יוחנן הא דקאמר רבי התם כדי שינטל מן החי וימות אין טמאה לידה דהיינו כשחסר עד מקום טיבורו. ותמה הכס\"מ דבגמרא משמע דמאן דאמר הכי ס\"ל טריפה חיה וגם ס\"ל דניטל הירך וחלל שלו לא הוי נבילה רק טריפה ולכך לא מטהר בניטל עד ארכובה ונקביו אא\"כ עד הטבור וא\"כ כיון דקיי\"ל דטריפה אינה חיה וקיי\"ל דניטל הירך וחללו הוי נבילה כמ\"ש רבינו בהל' שחיטה הו\"ל לפסוק כאן עד הארכובה כשחסר הולד אינה טמאה לידה והניח בצ\"ע. עוד תמה על רבינו דאמאי השמיט הא דאמר רבא בנדה (דף כ\"ג) ושטו נקוב אמו טמאה לידה. ומ\"ש דרבינו לא פסק כרבא אלא סבר דאינה טמאה לידה אינו מחוור דא\"כ אמאי נקט רבינו ושטו אטום אינה טמאה לידה הו\"ל למנקט ושטו נקוב דהוי רבותא טפי. ושוב ראיתי שהשיגו בשו\"ת חכם צבי סי' ע\"ז וגם דבריו דחוקים. וכן מ\"ש בס' כרתי ופלתי בסי' נ' לחלק לדעת רבינו בענין טריפה אינה חיה בין טריפה שניטל מן החי ובין טריפה שנברא חסר דאז חיה. לא משמע כן בסוגיא דנדה דהא רבי נקט לשון נטילה מן החי אפ\"ה קאמר ר' יוחנן דסבר טריפה חיה. ועוד דבניטל הירך וחללו נראה דאף בנברא חסר הוי נבילה וכמו שהוכחתי בהלכות שחיטה:
אלא נראה דהעיקר הוא מ\"ש הב\"ח בסי' קצ\"ד דרבינו מחלק בעניין טריפה אינה חיה בין אדם לבהמה דדוקא גבי בהמה פסק בהל' שחיטה דטריפה אינה חיה אבל גבי אדם סבר דחי. והכס\"מ גופיה כתב חילוק זה בהלכות גרושין ושם הארכתי בזה. וכן ניטל הירך וחללו לא הוי נבילה רק בבהמה ולא באדם ותדע שהרי לא זכר רבינו דין זה בהלכות טומאת מת. ושוב מצאתי און לזה מדברי השאילתות פרשת אמור שהעתיק דין ניטל הירך נבילה וסיים וגבי אדם כדאמר ר' יוחנן כל שטיבורו חתוך. מבואר בהדיא דגבי אדם לא חשוב מת בניטל הירך. [ודע דבגליון השאלתות כתב אהך דר' יוחנן שאינו יודע מקומו ונעלם ממנו הא דנדה כנ\"ל]:", + " הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה הרי חזקתה מולד שלם ומצטרפין לרוב איבריו. וכתב הרב המגיד שלא נתברר לו למה לא הזכיר רבינו הא דאמרי רב חסדא ורבה בר רב הונא בגמ' (דף כ\"ח) דאין נותנין לה ימי טוהר דאימור הרחיקה לידתה. ונראה דטעמו של רבינו מבורר שסמך עצמו על מימרא דר' יוחנן (דף י\"ח) דקחשיב הך דמפלת יד חתוכה בג' מקומות שהלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי וא\"כ משמע דסבר דיש לה ימי טוהר וכן פרש\"י שם. ושוב ראיתי שכן כתב בס' סדרי טהרה. אך הקשה שם דמנ\"ל לרש\"י ורבינו לפרש כן דלר\"י יש לה ימי טוהר. ואישתמיטתיה מ\"ש הר\"ן דלר\"ח ורבה דחיישי לשמא הרחיקה לידתה אין לה ג\"כ ימי טומאה בודאי דשמא עברו כבר. וא\"כ מדקאמר ר' יוחנן דיש לה ימי טומאה בודאי ש\"מ דלא מספקא ליה בשמא הרחיקה לידתה כלל וא\"כ יש לה ימי טוהר נמי:
ומ\"ש עוד הרב המגיד שצ\"ע כוונת רבינו במ\"ש ומצטרפין לרוב איבריו ועיי' בנודע ביהודה מהדורא תניינא חלק יו\"ד סי' קכ\"א מ\"ש בזה. ול\"נ על פי מ\"ש הר\"ן בחידושיו אהא דאמר דמפלת יד חתוכה אמו טמאה לידה ודאי דאיירי דהשתא היא ודאי ריקנית וא\"כ אמרינן שכבר השלימה להפיל רוב איברי הולד דאל\"כ נהי דחזקת היד היא מולד שלם מ\"מ יש לחוש שמא עדיין לא יצא רובו ואינו לידה. וז\"ש רבינו המפלת יד חתוכה וכו' מצטרפין לרוב איבריו כלומר דאין מועיל מה שחזקת היד מולד שלם אלא משום דמשלים לרוב איבריו עם מה שכבר הפילה. וזה לא שייך אלא בשעכשיו היא ריקנית ולא כשאפשר שעדיין בה וכנ\"ל:" + ] + ], + [], + [ + [ + "ישראל וכו'. עיין בכס\"מ דרבינו פסק כסלקא דעתא דרבא עיי\"ש. ויש לי להביא ראיה לזה מפ\"ק דמגילה (סוף דף י\"ד) מהא דיהושע נסב לרחב לאחר שנתגיירה. והקשו התוס' דאיך נסבה הא אמרינן בפרק הערל וכו'. ולפי הנ\"ל ניחא ונסתלקה קושיית התוס'. ומ\"ש שלא היתה משבעה עממים הוא נגד הספרי בהעלותך:
ומ\"ש דאיך פסק רבינו כר' שמעון דדריש טעמא דקרא ולא קיי\"ל הכי. תירץ הרדב\"ז (שו\"ת ח\"ו סימן אלפיים קלא ד\"ה תשובה כבר) דלכך הביא רבינו סיוע מעזרא ובזה מתרץ דאמאי היה לוקה כאן על כל מסירים דנפקא מרבויא והא קיי\"ל דאין חייבין על רבויא:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "השפחה אסורה לבן חורין. ואל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה וכו' הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש וגו'. הנה הבית שמואל כתב באה\"ע סוף סי' ט\"ז שדעת רבינו הוא דאיסור שפחה אינה אלא מדברי סופרים ולא ס\"ל כאונקלוס שכללו בכלל לא יהיה קדש דא\"כ הו\"ל לומר דחייב מן התורה. ואין לומר דרבינו נמי ס\"ל כאונקלס והא דלא הוי מחייבין עליה הוא משום דהוי לאו שבכללות דיליף מלאו זה ג\"כ איסור פנויה בזנות. דא\"כ קשה למה כתב בריש הל' אישות דהיה חייב על הפנויה. וגם בשו\"ת נודע ביהודה כתב כן במהדורה תניינא חלק אה\"ע סי' ס\"א. [וכן הוא דעת מהרשד\"ם ושם כתב דאיסור עבד לישראלית לכו\"ע הוא מן התורה ודלא כהרדב\"ז. ובס' שער המלך מביא ראיה לזה דאיסור עבד לישראלית דאורייתא ולי נראה להביא ראיה מהא דאמר בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ה) ועבד (בזמן הבית) שהיה בא על בת ישראל הולד כשר ופגום לכהונה מק\"ו דאלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום. וא\"כ משמע שיש איסור דאורייתא מיהת בעבד כמו באלמנה לכה\"ג. ובשלמא הא דחשיב תו התם אע\"ג דאיסור ביאתו לאו דאורייתא איכא למימרא דאגב עבד תני ליה כמ\"ש התוס' סוף פ\"ק דיבמות (דף ט\"ז) אלא עבד אי לאו דאורייתא הוא למאי נקיט ליה אלא על כרחך ש\"מ דיש בביאת עבד איסור דאורייתא משום שיש בו לאו דלא תהיה קדשה וכן משמע בתוס' שם.] ואין זה מחוור דהא ודאי איסור שפחה לבן חורין הוא דאורייתא כמו שהוכיח במל\"מ פ\"ג מהלכות עבדים עיי\"ש. וכן יש לי להביא ראיה מסוגיא דיבמות (דף נ\"ה סוף ע\"א) וכן פרש\"י שם בהדיא שפחה חייבי לאוין היא דכתיב לא יהיה קדש. וכן משמע בס' החינוך. וכן משמע בגיטין (דף מ') גבי הא דאמר מי איכא מידי דלעבדים לא מעבד איסור פי' להשיאו בת חורין ואיהו עביד איסור שנשא שפחה. וכן משמע מהא דתמורה והעתיקו רבינו פ\"ד דהל' איסורי מזבח דין ח' וי' עיי\"ש:
ועל כן נראה דרבינו נמי ס\"ל כאונקלוס דהוא בכלל לא יהיה קדש ומ\"ש דאין לוקין עליו מן התורה הוא משום דהוי לאו שבכללות דנכלל בו איסור פנויה. והא דהיו לוקין על פנויה ולא חשיב ליה לאו שבכללות י\"ל דס\"ל דעיקר קרא להכי אתא ולכך לא חשיב לאו שבכללות אף שנכלל בו ג\"כ איסור שפחה. וכה\"ג כתב הרב המגיד לעיל בסוף פ\"א מהלכות אלו גבי לאו דלא יוכל בעלה הראשון עיי\"ש. וכ\"כ הכס\"מ בשלהי הלכות עבודת אלילים. וכבר כתבו ג\"כ התוס' סברא זו ביומא (דף ל\"ו ע\"ב). וא\"צ למ\"ש בקרבן העדה שהתרגום אינו דרשא גמורה רק אסמכתא. דאף אם הוא דרשא גמורה אתי שפיר דאין לוקין כמ\"ש. ולפ\"ז דאיסור השפחה הוא מן התורה לרבינו אתי שפיר מ\"ש רבינו לקמן בפט\"ו דין ה' גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין שבא על אשת איש אותו הולד אין תקנה. ולא קשיא מ\"ש הבית שמואל בסי' ד' ס\"ק כ\"ח דיהא מותר בשפחה משום תקנת הבנים כמו שכתב רבינו בפרק הנזכר דין ד' גבי ממזר דלא גזרו שלא ישא שפחה משום תקנת הבנים. ולפי מ\"ש לק\"מ דהא ס\"ל דאיסור שפחה הוא דאורייתא לכשר ועל כן לא הותר בה ולד של חציו עבד שבא על אשת איש שאותו צד כשר הוא משא\"כ כשהוא כולו ממזר מן התורה מותר בשפחה לגמרי דלא יהיה קדש כתיב והוא קדש כבר ועומד כמ\"ש הר\"ן. והא דהוצרך לטעם דתקנת הבנים הוא משום דמהאי טעמא לא אסרוהו חכמים בשפחה כמו שאסרו ממזרת לינשא לעבד וכל שכן שלא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת הבנים אבל מדאורייתא בלא\"ה מותר מטעם הר\"ן. ועל כן גבי ולד דחציו עבד וכו' שלא שייך טעם הר\"ן לא התירו איסור דאורייתא מפני תקנת בנים. וכי תימא כיון שאיסור שפחה לבן חורין מן התורה אמאי התירה לעבד (עברי) עיי' הטעם בתשובת רדב\"ז (סי' ש\"א קל\"ד) [ח\"ד סימן קפח ד\"ה תשובה הדבר וח\"ו סימן אלפיים קלד ד\"ה תשובה קושיא]:
וזה דלא כספר בית מאיר באה\"ע סי' ד' שכתב דההיא סוגיא דיבמות (דף מ\"ה) לא אזלא אליבא דהילכתא לדעת רבינו דלדידיה ליכא לאו בשפחה ועבד ואיך עביד להו ק\"ו מאלמנה אלא על כרחך דס\"ל להנהו אמוראי כהתרגום אונקלוס ולא קיי\"ל. ולפי מ\"ש י\"ל דגם הני אמוראי דעבדי הק\"ו ס\"ל דהוי לאו שבכללות אלא דס\"ל דלוקין עליו ולא קיי\"ל. ומה שהקשה שם אמ\"ש המל\"מ פי\"ג דרבינו אפשר דס\"ל הק\"ו והרי לדידיה איכא פירכא יתבאר בסמוך:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חוץ מד' עממין בלבד. ומדלא חשב רבינו עמלק משמע דבכלל כל האומות היה שהיו מקבלין אותן בימים הקדמונים כשמתגיירין. וכן יש ללמוד ממ\"ש הכס\"מ לדעת רבינו בריש פ\"ו דהלכות מלכים. ולכאורה קשה דאמאי לא פסק רבינו כהמכילתא סוף פרשת בשלח והובא בילקוט דאסור לקבל גר מעמלק ודריש ליה מדכתיב מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ויש לפרש על פי מ\"ש בס' שמע שלמה דדייק מדכתיב מדר דר חסר ותרגום גר הוא דייר ועל כן דרשו דגם עם גר הוא מלחמה לה'. ולפ\"ז לא אתיא רק למ\"ד אם למסורת והיינו דבמכילתא איתא כן בשם ר' אליעזר ואזיל לשיטתו דס\"ל אם למסורת בקידושין ולפרש\"י שם לא קיי\"ל כוותיה. דר' עקיבא ות\"ק פליגי עליה וזהו דעת רבינו:" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם. וכ\"כ הסמ\"ג. וקשה לי דביבמות (דף מ\"ו ע\"ב) בעי למימר הכי דמהאי קרא יליף ר' יהושע טבילה באבות דישראל ופריך עלה דילמא התם משום נקיות בעלמא ומפיק מדהוה הזאה דכתיב ויזרוק על העם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה. ואיך כתבו רבינו והסמ\"ג דבר הנדחה בגמרא ולכאורה הוא קושיא גדולה. אלא די\"ל דסוגיא זו אינה מוסכמת שהרי לפי מ\"ש האונקלוס ויונתן לא היה הזאה בסיני כלל וכן משמע ביומא (דף ד') דאמרינן התם הזאה בסיני מי הואי ובזה נסתלקה קושיית תוס' שם. ולמאן דס\"ל הכי על כרחך יליף טבילה מקרא דוקדשתם. והכי תניא בהדיא במכילתא:
ובהכי אתי שפיר דלא היו מצריכין גבי גר בימים הקדמונים הזאת דמים דלמאן דאמר אין הזאה בלא טבילה היה צריך הזאת דמים. וכמ\"ש מהרש\"א בראש השנה (דף ל\"א) אבל לא קיי\"ל כן:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה נשוי לישראלית וכו' ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי וכו' אינו נאמן לפסול את הבנים. וכתב הרב המגיד שיש לדקדק כיון דקיי\"ל עבד הבא על בת ישראל הולד כשר כמ\"ש בפט\"ו אפילו יהיה כדבריו הולד כשר. וכתב על זה המל\"מ דאפשר שדעת רבינו כהיש מי שכתב שהביא הרה\"מ שם דאם ילדה בת פסולה לכהונה ולעניין זה כתב כאן שאינו נאמן לפסול וכו'. וראיתי בס' בית מאיר סי' ד' שהקשה על דברי המל\"מ דעל כרחך לדעת רבינו אין לומר דס\"ל לפסול בת עובד גלולים ועבד לכהונה דהא בגמרא איתא דטעמא דאיכא למפסל הוא משום דיליף בק\"ו מאלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל בנה פגום עבד שאיסורו שוה בכל אינו דין שפגום. ועל כרחך ק\"ו זה אינו רק לדעת התרגום דיש לאו בביאת עבד ושפחה אבל לרבינו איכא פירכא דלדידיה ליכא לאו גבי עבד ושפחה וכן הא דיליף עכו\"ם בק\"ו מאלמנה אינו רק לרבנן דר' שמעון דס\"ל דלוקין על ז' אומות בביאה דרך זנות משא\"כ בעכו\"ם עכ\"ד. ולי נראה דמ\"מ יש לקיים דברי המל\"מ בכאן דאיירי בדרך אישות ובכה\"ג איכא למילף לפסול בת עכו\"ם לכהונה בק\"ו מבעולה לכה\"ג למאי דקיי\"ל דנעשה חללה היא וולדה כשבא עליה לאחר שנשאה כמ\"ש לקמן פי\"ט. ובזה ליכא למפרך מידי אלא דאם לא נשאה רק שבא. ליכא למילף מבעולה דהיא גופה לא נפסלה בבעילה בלא נשואין כמ\"ש רבינו שם. ובזה אתי שפיר דהגמ' לא קאמר הק\"ו מבעולה דשם איירי לפסלה בע\"א שבא על בת ישראל וזה איכא למילף מבעולה אבל לפסל מנשואין שפיר י\"ל מבעולה:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומוסר שפחה אחת לשני עבדים לכתחילה. כן איתא להדיא במכילתא פרשת משפטים הביאו רבינו בהלכות עבדים עיי\"ש:", + " שפחה שהיא מיוחדת לעבד או שאינה מיוחדת אחת היא לפי שאין אישות וכו' לעבדים על ישראל. משמע דס\"ל לרבינו דהא דאמרינן אין אישות היינו דאפי' איסורא ליכא. וכ\"כ בס' שער המלך ובס' בר\"י לדעת רבינו והריב\"ש. וכן משמע מפרש\"י בסנהדרין (דף פ\"ב) ושלא כמ\"ש התוס' שם (סוף דף נ\"ב) ובע\"א (דף ל\"ו) וכן משמע מתוס' סוטה (דף כ\"ו ע\"ב) דאיסורא איכא. ומה שהקשה הלחם יהודה בפ\"ח מהל' מלכים דא\"כ אמאי איצטריך קרא להתיר אשת איש גבי יפת תואר י\"ל דמהתם הוא דיליף לה וכמ\"ש בשעה\"מ. אך נ\"ל דבעולת בעל יש להם אף לישראל אלא יחוד לחוד אין להם וכ\"כ בס' יראים ובהגהת אשירי ספ\"ב דגיטין ואפשר דכך הוא דעת רבינו:
ועפ\"ז יש ליישב מה שהקשה בשעה\"מ לדעת רבינו מהסוגיא דסנהדרין (דף נ\"ט) גבי ליכא מידעם וכו' לא פריך הרי אשת איש עובד אלילים לישראל שרי ולבן נח אסור. אך לדעת ספר יראים והג\"א שהבאתי אתי שפיר:
ודע דמ\"ש רבינו לפי שאין אישות וכו' צ\"ל דהיינו דוקא יחוד דאישות אבל מ\"מ יש יחוד ג\"כ לשפחה ועבד כההיא דסנהדרין (דף נ\"ו) והעתיקו רבינו בה\"מ עיי\"ש:" + ] + ], + [ + [ + "הבא על שאר העריות בין באונס וכו' הולד ממזר. כן מתבאר מהסוגיא דסוף פ\"ק דחגיגה (דף י') והכס\"מ לא הראה מקורו. ומ\"ש הכס\"מ בשם בנו של רבינו עיין מ\"ש בזה בריש הל' אישות. ומ\"ש דאע\"ג דאנוסה הוי וכו'. הקשה ע\"ז בעל פמ\"ג בספרו שושנת העמקים דמנ\"ל דחייב כשהיא אנוסה. והנה גם הריב\"ש בתשובה סי' צ\"ח כתב דאינו חייב באנוסה. וכ\"כ בס' המקנה:" + ], + [ + "בעל ולא קידש וכו'. ודע דלא קפיד רבינו אקידושין בחייבי לאוין רק היכא דמהני בהו הקידושין ותפסי בהו אבל היכא דלא מהני בהו קידושין ולא תפסי בהו לא בעינן קידושין וחייב על בעילה לחוד והיינו שכתב בפי\"ב ופי\"ז מהלכות אלו דכהן הבא על הכותית חייב משום זונה בבעילה לבד שהרי אינה בת קידושין. וכן מצאתי שכתב בשו\"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא חלק אה\"ע סוף סי' ע\"ב דבחייבי כריתות דלית בהו קידושין לא תלוי הביאה בקידושין:
[ובזה יש ליישב השגות הראב\"ד דקשיא ליה ממזרת דאלו נערות דפריך התם אי ר' יצחק קשיא ממזרת ועיין במגיד. ולפי מ\"ש אתי שפיר דאין מהסוגיא דאלו נערות קושיא כלל דקאמר דקשיא ממזרת דקתני במתניתין דאלו נערות שיש לה חמשים שקלים והא אינו לוקה ומשלם דנהי דקיי\"ל דלא לקי בלא קידושין היינו משום דקיי\"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין. אבל תנא דמתניתין דאלו נערות על כרחך ר' עקיבא היא וכדמוכח מדברי התוס' ד\"ה ועל אשת אחיו. ור\"ע הא אית ליה דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין וא\"כ לדידיה קשיא ממזרת דהא לדידיה לוקה על בעילה בלא קידושין כמ\"ש וכן משמע בתוס' ריש פ' אלו נערות ד\"ה ועל הכותית. דלר\"ע לקי על בעילה בלא קידושין ואתי שפיר קושיית הגמרא. ועוד דר' יצחק גופיה כר\"ע ס\"ל כמ\"ש בהקדמת ס' פני יהושע [פתיחת חתן המחבר] ובס' ח\"צ]:
וכן אתי שפיר ונסתלק עפי\"ז מה שהקשה בנו של בעל הפלאה בסוף ספרו על רבינו מהסוגיא דריש פ' נושאין (דף צ\"ו) גבי הא דאמר ולא יגלה כנף אביו בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר ופריך ותיפוק ליה משום יבמה לשוק וכו' ולדעת רבינו הא בשומרת יבם של אביו ליכא מלקות משום יבמה לשוק דהא הויא דודתו ואין קידושין תופסין בחייבי כריתות ובלא קידושין לא לקי. ומ\"ש דבאמת לא היה לקי ורק עובר באיסור דב' לאוין הוא נגד הירושלמי דשם איתא דלקי. אך לפי מ\"ש ניחא דבכה\"ג דאין קידושין תופסין היה לקי בלא קידושין:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ממזר ספק זה שבא מספק ערוה כגון הבא על האשה שנתקדשה ספק קידושין או נתגרשה ספק גרושין. ועיין בבעל מגיה שבס' מל\"מ שהקשה דבספק קידושין נהוי הולד כשר דאוקמא אחזקת פנויה. ותירץ דהכא איירי שלא נתקדשה לו אלא בא עליה ביאה בלא קידושין אין ביאה מפקיע ספק קידושין. ובהלכות אישות הבאתי ראיה לסברא זו ודלא כספר בית מאיר ואכתי קשיא גבי ספק גרושין אמאי לא הוי הולד רק ספק ממזר ומותר מן התורה לבוא בקהל ונימא דאוקמא אחזקת אשת איש והוי ממזר ודאי ואסור מה\"ת לבוא בקהל דהא כתב רבינו בפ\"ח מהלכות שגגות דספק מגורשת נקבע האיסור וחייב הבא עליה אשם תלוי ובכה\"ג דחייב אשם תלוי לא התירה תורה הולד בקהל וכדמוכח במל\"מ בסמוך. על כן נראה דרבינו הכא איירי בספק גרושין בדינא דפלוגתא וכה\"ג דבזה לא אמר אוקמא אחזקה קמייתא דבשביל החזקה לא נפשט הדין. וכ\"כ האחרונים ביו\"ד. וכ\"כ המל\"מ בהלכות טומאת צרעת ובהלכות עדות ובאורים ותומים סי' ל\"ד. ובזה נדחה מ\"ש בשו\"ת זכרון יוסף לדעת רבינו פ\"ו דממרים דין ד' דאזיל בתר חזקה גבי בעיא דלא אפשיטא בקידושין (דף ל\"ג). וכן בספק קידושין דדינא לא שייך אוקמא אחזקה וא\"כ לאו דוקא בא בלא קידושין אלא אף אם נתקדשה אח\"כ הוי הולד ספק ממזר:
ושוב ראיתי להפני יהושע בכתובות סוף פ\"א שהקשה דאיך משכחת לה ספק ממזר דבספק קידושין היא בחזקת פנויה ובספק גרושין היא בחזקת אשת איש והעלה שם משום קבוע דהוי כמחצה על מחצה והובא בספר דורש לציון דרוש י\"ג. ולפי מ\"ש שפיר משכחת לה בספק דדינא. גם מ\"ש בעל פני יהושע בקידושין (דף ע\"ג) דתוס' בכתובות (דף כ\"ו) לא ס\"ל כרבינו אלא דגבי ספק ממזר אזלינן בתר חזקה י\"ל דגבי ספק דדינא גם תוס' מודים:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הרי שכפה את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה או שהושיבו במים או בשלג עד שביטל ממנו אבריו וכו'. עיי' ברב המגיד שכתב שיצא לרבינו ז\"ל מדתנן בסנהדרין שיסה בו את הכלב וכו' פטור. וכ\"כ בבאר הגולה באה\"ע סי' ה'. אבל קשה דאמאי פטור כשהושיבו במים או בשלג ומשמע אע\"פ שלא היה יכול לעלות והרי בכה\"ג תנן התם גבי רוצח דחייב. וגבי נזקין משמע בסוף פ\"ב דב\"ק דאע\"פ שהיה יכול לעלות חייב לשלם בכה\"ג. ובתו\"כ סוף פרשת אמור משמע דגבי נזקי אדם נמי תליא דכשעושה מעשה ביד כגון שאחזו והעמידו בחמה וכו' חייב וכשלא עשה מעשה ביד כגון שלא אחזו פטור דכתיב כאשר עשה. ומנ\"ל לרבינו לפטור כאן אף שלא היה יכול לעלות. וגבי שיסה בו את הכלב נמי התם בסנהדרין איירי בשלא כפהו דיכול לברוח אבל כאן איירי שכפהו. והיה נראה שיצא לרבינו ז\"ל מסוגיא דשבת (דף ק\"כ) דקאמר גבי מחיקת ה' דגרמא שרי דכתיב לא תעשון עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי והכי אמר התם גבי שבת דכתיב כל מלאכה לא תעשו. ולפ\"ז ה\"נ גבי סירוס כתב ובארצכם לא תעשו אמרינן עשייה הוא דאסר רחמנא הא גרמא שרי. ומיהו בשבת (דף ק\"י ע\"ב) משמע דגרמא נמי אסר בסירוס כגון לשתות עיקרין ופירש\"י דלא תעשו קרינן לא תיעשו. וא\"כ ה\"נ כאן גבי כפה וכו'. וצ\"ל דהיינו לאיסור אבל לא לחיוב כיון דפשטיה עשייה ממש משמע. ומ\"מ מהתו\"כ הנ\"ל משמע דמקרי עשייה וי\"ל דשאני התם דמרבה מיתורא דכאשר עשה דכל שיש בו עשייה ביד חייב לשלם אבל כאן ליכא יתורא:" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "כהן גדול שבא על אלמנה חייב אחת אע\"פ שלא קידש שנאמר לא יחלל וכו'. ועיי' בהרב המגיד שכתב דהא דאמרינן בקידושין (ריש דף ע\"ח) ולחייב נמי משום לא יחלל זרעו ותירצו בשלא גמר עיי\"ש. ומשמע שאם גמר חייב שתים משום לא יחלל לאו הילכתא היא וכו'. והנה אין דברי הרה\"מ מוכרחים בזה לדחות גמרא ערוכה בדקדוק קל. וכן הקשו בס' קה\"ע וס' שושנת העמקים ועיי' מ\"ש בס' המקנה וס' ח\"צ. ונראה דטעמו של רבינו שדחה סוגיא הנ\"ל הוא מכח סוגיא אחרת דאיתא בפ\"ב דיבמות (דף כ') דפריך אלמנה מן הארוסין אמאי אינה מתייבמת ליתי עשה ולידחי לא תעשה וש\"מ דאף אם גמר אינה אלא בל\"ת חדא דאי איתא דאם גמר איכא בה ב' ל\"ת לא הוה קשיא ליה דליתי עשה וידחה ב' ל\"ת דמהאי טעמא לא מקשה מגרושה לכהן הדיוט דשם איכא ב' ל\"ת דגרושה ודחללה שנתחללה בביאת אחיו המת כשנשאה והיא היתה גרושה. וכבר כתב ס' כריתות דאין עשה דוחה ב' ל\"ת. ואין לומר דמקשה גבי אלמנה דיהא רשאי קירוב שאינו גמור. דזה אינו שהרי עיקר מצות יבום הוא להקים לאחיו שם ואי איתא שאין יכול לקרב לה קירוב גמור של הקמת שם לא הוי ראויה ליבום כלל. ועוד דאי איתא הכי למה ליה לשנויי דגזרינן ביאה שנייה אטו ראשונה. בראשונה גופה איכא למגזר גמר אטו תחילה אלא על כרחך דס\"ל התם דאין חילוק באלמנה לכה\"ג בין גמר או לא ובכל עניין אינה אלא חד ל\"ת דלא יחלל. ומ\"ש בספר מעיין החכמה דאיכא נמי לאו דלא יקח ליתא דהיינו דוקא היכא דמהני הקידושין לקנותה בהן. וכדפירש\"י בקידושין (דף ע\"ח) וגבי יבמה לא מהני קידושין מן התורה:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בהרב המגיד שכתב שרבינו פסק כרב דאמר הכי. וקשיא לי שהרי הכריחו התוס' דרב לא קאמר הכי אלא אליבא דר' אלעזר דמכשר בוגרת דדרש בתוליה. ופוסל הך דהכא מבבתוליה אבל לרב גופיה דפוסל בבוגרת דקאמר בוגרת לא ישא ומבואר בסוגיא שם אליבא דר' מאיר דפוסל בבוגרת דריש בתוליה עד דאיכא כל הבתולין. בבתוליה להכשיר הך. וא\"כ רבינו נראה כמזכה שטרא אליבא דבי תרי. דכיון דפוסל בבוגרת לא הו\"ל לפסול בהא דכאן. ומצאתי שתמה כן בים של שלמה. ונראה דרבינו לא ס\"ל מ\"ש התוס' אלא דרב אליבא דנפשיה נמי אמר בהא דפסול ואע\"ג דגבי בוגרת קאמר לא ישא דריש תרווייהו לפסול ואע\"ג דר\"מ דדריש לפסול בוגרת לא דריש לפסול נמי הא אפשר דהיינו משום דס\"ל דפסולא דבוגרת היינו אפי' דיעבד אפי' אם נשא יוציא וא\"כ על כרחך ליכא למדרש קרא לאיסורא וכפי' רש\"י דכיון דקרא ממעט בוגרת כל שכן הך הילכך כי אתא קרא למשרי אתא. אבל לרב דקאמר דאיסורא דבוגרת אינו אלא לכתחילה ואם נשא נשוי שפיר מצי למדרש לאיסורא נמי בהא אפי' דיעבד דלא אתי מבוגרת דשריא בדיעבד. וא\"כ כיון דאיכא לקיומא להני תרתי מימרי דרב ודאי דאית לן לקיומייהו. ויש לי להביא ראיה דעל כרחך שמואל נמי הכי ס\"ל שהרי קאמר התם (דף נ\"ט ע\"ב) אעובדא דריבה אחת התם עיי\"ש והכשירה רבי לכהונה דראויה לכהן גדול ומשמע ודאי דדוקא התם משום דאין זנות לבהמה ואפ\"ה מיפסלא משום דלא גרע ממוכת עץ הא לאדם מיפסלא בכל גווני משום בעולה לכהן גדול ושמואל גופיה ס\"ל נמי לפסול בבוגרות כדמוכח שם (סוף דף נ\"ח):" + ], + [], + [], + [], + [ + "גירשה בגט והחזירה ומיאנה בו הרי זו מותרת לכהן כמו שביארנו בהל' גרושין. ומשמע דאילו מיאון דחבריה אינו מבטל גיטא דידיה לעניין שאינה מותרת לכהן כמו שאינו מבטל גבי מחזיר גרושתו כמ\"ש שם בהל' גירושין. ודלא כהטור אה\"ע סי' ו' הובא בשו\"ע שם ס\"ב בשם יש מי שאומר דאם גירשה ונשאת לאחר ומיאנה בו נמי מותרת לכהן. ועיי\"ש בט\"ז שהביא ראיה לדעת רבינו:" + ], + [], + [], + [ + "יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה ואפי' הוציאה בעלה וכו' בעידי דבר מכוער ומת קודם שיתן לה גט הרי זו מותרת לכהן. ודע שדברי רבינו הללו הועתקו בשו\"ע אה\"ע סי' ו סעיף ט\"ז. והרב באר הגולה כתב שם שלא ידע מאין יצא לו להשו\"ע ואישתמיטתיה דברי רבינו דכאן. ומה שיש לדקדק על דברי רבינו דכאן ממ\"ש לעיל בפט\"ו דין כ' אשת איש שיצא עליה קול וכו' והכל מרננים אחריה חוששין לה משום זונה צ\"ל כמ\"ש האחרונים בישוב דברי השו\"ע שם בסי' ד' סט\"ו ובסי' ו' סט\"ז:" + ] + ], + [ + [ + "הזונה האמורה בתורה היא וכו' שקרב לה אדם שהיא אסורה להנשא לו. ועיין בבית שמואל באה\"ע סי' ו' ס\"ק ט\"ז מה שתמה על רבינו וכבר כתבתי לעיל בפ\"ב דלא קשיא מידי. וכן הרי\"ף והרא\"ש העתיקו סוגיא זו דקאמרה אשכחן לתרומה לכהונה מנלן ק\"ו מגרושה וכו' וכי מזהירין מן הדין גלוי מילתא בעלמא הוא. ש\"מ דסבירא ליה דהלכתא היא:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שבויה שנפדית אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה וכו' ואיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים לפיכך הקילו בשבויה. וכ\"כ רבינו בסוף ה\"כ ופ\"ט דטומאת מת. ושם כתב הכ\"מ שיש חולקין על רבינו וסוברים דאיסור כל הספיקות מן התורה. ויש להביא ראיה לדעת רבינו מסוגיא דפסחים (דף פ\"ג ע\"ב) גבי הא דאמר הכא במ\"ע שהוכרו הגידין של ימין דאיסור ושל שמאל דהיתר אליבא דר' יהודה ולבסוף נתערבו דבאכילה אסורים ומשו\"ה ניתותרו מפסח ושריפה בעי. ועל כרחך דמה\"ת ראויין לאכילה דאל\"כ למה לי שריפה נשדייה כדאמר התם גבי ודאי דאיסורא דלא הוי בכלל נותר וה\"נ י\"ל גבי ספק איסור אם אסור מה\"ת:" + ], + [], + [], + [ + "כהן שהעיד לשבויה שהיא טהורה הרי זו לא ישאנה. ודע דבשו\"ת נודע ביהודה מהדו\"ת חלק אה\"ע סי' ח' וסי' כ\"ט נסתפק אם נשאה מהו שיוציא ועיי\"ש. ונעלם מעיני הרב דאיתא בתוספתא פ\"ב דיבמות בהדיא המעיד על השבויה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ע\"כ. הרי מבואר להדיא דבדיעבד מהני אם נשאה:" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ואם נשאת לכהן אשה מאיסורי כהונה אע\"פ שלא קרב לה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אע\"פ שנמצאת בתולה. דע שהאחרונים באה\"ע סי' ז' נחלקו בפירוש דברי רבינו הללו דהט\"ז כתב דרבינו לא קאמר אלא דנשואה היא בחזקת בעולה מן הסתם אבל כשיש עדים שלא נבעלה לא נתחללה. ולי נראה דהעיקר בכוונת רבינו הוא מ\"ש החלקת מחוקק והבית שמואל שם דבנשואין לבד נתחללה אף שיש עדים שלא קרב לה. שהרי כתב רבינו בריש פ\"י מהלכות אישות דמשנכנסה לחופה נקראת נשואה אע\"פ שלא קרב לה וא\"כ הא דתנן מן הנשואין פסולות דהיינו נמי משנכנסה לחופה וכן משמע בפי\"א שם וכמ\"ש שם. וכן בפ\"א מהלכות נערה כתב רבינו דהויא כבעולה משנשאת ואע\"פ שעדיין היא נערה בתולה. ומ\"ש הרב חמ\"ח שם שדבר זה צריך ראיה מבואר בדברי התוס' בכתובות (ריש דף מ\"ט) דנשואה שאינה בעולה חשיבא כבעולה ואין חילוק כלל דנשואין משוו לה כבעולה לכל דבר. ושוב מצאתי אח\"ז בספר שער המלך בקונטרס חופת חתנים שהביא ג\"כ ראיה מדברי התוס' דכתובות שזכרתי. אך בהג\"ה שם דחה ראיה זו דדוקא גבי נערה המאורסה הוי גזה\"כ. אבל נראה דהכי מוכח בירושלמי דיבמות כמ\"ש בהלכות נערה. וזה דלא כמו שנראה מדברי התוס' בגיטין (דף פ\"ה) דבנשואין לחוד לא נפסלו מן התורה אפילו בחייו:
גם מה שהקשה החלקת מחוקק שם דהיאך תעשה חללה בכניסתה לחופה הא הוא אינו חייב. לק\"מ דהא מצינו בכהן הדיוט שנעשית חללה על ידו אשה האסורה לו אע\"פ שהוא אינו חייב בביאה בלא קידושין לדעת רבינו. ואם כן ה\"נ י\"ל שתעשה חללה בנשואין לחוד אע\"פ שהוא אינו חייב:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואין מעלין ליוחסין מחילוק תרומה בבית הגרנות. הרב תוס' יו\"ט פ\"ב דכתובות כתב שיש סתירה בדברי רבינו דהא מבואר בגמרא דר' יוסי דס\"ל אין מעלין מתרומה ליוחסין ס\"ל דחולקין תרומה לעבד בבית הגרנות. ור' יהודה דס\"ל מעלין מתרומה ליוחסין ס\"ל דאין חולקין תרומה לעבד וא\"כ רבינו שפסק כאן כר' יוסי דאין מעלין ליוחסין לא הו\"ל לפסוק בהל' תרומות דאין חולקין לעבד. ונראה ליישב דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בסמוך דין י\"ג מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה ע\"פ עצמו. ולא יקרא בתורה ראשון. וכתב הרב המגיד דטעמא דאינו נאמן לקריאת התורה הוא משום דמקריאת התורה מעלין לכל הדברים חוץ מתרומה דאורייתא ויוחסין ואם היה קורא בתורה ראשון ע\"פ עצמו נמצא עולה לדברים אחרים ע\"פ עצמו ואנן תנן דאין אדם נאמן ע\"פ עצמו ע\"כ. וא\"כ מהאי טעמא אתי שפיר הא דפסק רבינו בהלכות תרומות דאין חולקין תרומה לעבד דנהי דאין מעלין מחילוק תרומה ליוחסין מ\"מ היו מעלין מיניה לשארי דברים כמ\"ש בסמוך דין י\"א עד שאמר ראיתי זה שנשא כפיו או שחלק על הגורן מחזיקין אותו בכהונה פירוש לדברים אחרים וא\"כ אם היו חולקים על הגורן לעבד היו מחזיקין אותו בכהונה לדברים אחרים לכך פסק שם דאין חולקין לעבד. וזה מצאתי כתוב בספר מדרש חכמים. ועיי' מ\"ש הפר\"ח סי' מ\"ח ליישב דהיינו טעמא דחיישינן דילמא אכיל ומאכילה מעלין ליוחסין. והא דבגמרא אמרו דטעמא של ר' יהודה דאמר אין חולקין הוא משום דס\"ל מעלין קושטא דמילתא קאמר דבמקומו היו מעלין מחילוק נמי ליוחסין כדאמר התם. אבל באמת אפילו לא היו מעלין ליוחסין ג\"כ אין לחלק לעבד משום שיעלו ממנו לדברים אחרים כמ\"ש. והא דקאמר בגמרא דר' יוסי דס\"ל חולקין הוא משום דבמקומו לא היו מעלין מחילוק ליוחסין על כרחך לאו דוקא ליוחסין קאמר אלא לדברים אחרים ג\"כ לא היו מעלין מחילוק. דאי איתא שהיו מעלין מחילוק לשום דבר לא היה להם לחלוק לעבד כדי שלא להחזיקו בכהונה לדברים אחרים. ועיקר פלוגתייהו דר\"י ור' יוסי בחולקין תרומה לעבד תליא במעלין מחילוק לכהונה וכיון שפסק בדין י\"א דמעלין מחילוק לכהונה שפיר פסק בהלכות תרומות דאין חולקין לעבד ואין בדבריו סתירה כלל:
גם מה שהקשה התוס' יו\"ט דכיון דפסק בהלכות תרומות דאין חולקין לעבד הו\"ל לפסוק דמעלין מחילוק ליוחסין לק\"מ. דהא העלאה לא תליא בחילוק דאפי' היכא דליכא למיחש לדילמא עבד הוא כגון ביוצא מבית הספר או שמעידין עליו שאינו עבד נמי אין מעלין למאן דאית ליה אין מעלין כמ\"ש התוס' ישנים בפ\"ב דכתובות (דף כ\"ה ע\"א) וא\"כ ה\"נ אפילו אי אמר אין חולקין לעבד נמי ס\"ל דאין מעלין מזה ליוחסין:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן וכו' אבל אוסר עצמו בגרושה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא וכו'. ואיירי שהוחזק כבר בכך ל' יום דאל\"כ אינו חייב ע\"פ עצמו כמ\"ש המל\"מ. וראיתי בספר יד המלך שהאריך לתמוה ממ\"ש רבינו לעיל בסוף פ\"א שאשה שאמרה נתקדשתי אינה נענשת ע\"פ עצמה. ונראה שלא ראה דברי המל\"מ שכבר עמד בזה ופירש דהכא בהוחזק עצמו בכך ואין כאן סתירה כלל:
ומה שתמה בספר סדרי טהרה סי' קפ\"ה על זה דא\"כ אמאי היא רק ספק חללה ואינו חייב הא כתב לעיל בסוף פ\"א גבי איש ואשה שבאו ממדינת הים והוחזקו בעיר ל' יום שהיא אשתו היו נהרגין עליה. הרי דאף אחרים היו נהרגין על חזקתה שהחזיקה את עצמה. ושוב הקשה דאיך איתחזק כאן כיון שאינו נאמן לשום דבר. ולק\"מ דקושטא דעל מה שאין נאמן לא הוחזק. ומשו\"ה כאן שאין נאמן לקולא לא הוחזק לגבי אחרים רק לעצמו נאמן יותר ממאה איש שהרי עשה על עצמו חתיכא דאיסורא והוחזק לזה ל' יום שלא נטמא ולא נשא משו\"ה הוחזק נמי למלקות לגבי דידיה ולא לאחריני משא\"כ ההיא חזקה דאיש ואשה שהוחזקו לעצמם נמי לקולא שהרי נתייחדו ביחד ולא חשו שמא אינה אשתו מהני חזקה כזו נמי לגבי אחריני לענוש עליה:" + ] + ], + [ + [ + "כל הבא וכו' הרי זה היה חייב (בזמן הבית) מן התורה. מה שהקשה כאן בספר שער המלך על דברי הרב המגיד דהלכות גזילה אכתוב ליישב שם בס\"ד:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן. דע שהב\"י בטור אה\"ע ריש סי' א' כתב שכוונת רבינו הוא דסמוך לפרקן היינו י\"ג שנים שלימות אבל קודם לכן לא וכמ\"ש הטור שם וכתב עליו הרב בדרכי משה שאינו יודע מניין לו להב\"י לומר כן לדעת רבינו דנוכל לומר שדעת רבינו הוא כמ\"ש רש\"י ותוס' דסמוך לפרקן היינו אף קודם י\"ג לזכר שנה או חצי שנה. וכ\"כ בנודע ביהודה חלק אה\"ע סי' ס\"א וכן המעדני מלך שלהי בכורות. ואישתמיטתייהו מ\"ש רבינו בפי\"א מהלכות אישות דין ו' אין משיאין את הקטן עד שבודקין אותו ויודעין שהביא סימנים ע\"כ. ואי איתא דשרי להשיאו קודם י\"ג. סימנים מאי עבידתייהו הא קודם י\"ג אינן סימנים אלא שומא כמ\"ש פ\"ב מהלכות אישות. אלא על כרחך דס\"ל לרבינו דאין משיאין הקטן עד שיהיה י\"ג שנים שלימות שהן זמן הבאת סימנין ואף שיהיה בן י\"ג נמי אין משיאין אותו עד שיבדקו אותו ויודעים שהביאן. וא\"כ יש להטור על מי לסמוך דהא רבינו ודאי הכי ס\"ל. ודלא כמ\"ש המע\"מ שאין להטור על מי לסמוך. וכן אישתמיטתיה לבעל ס' כוכב יעקב שכתב דמ\"ש רבינו כאן דאסור להשיא אשה לקטן היינו גדולה אבל בשוין מותר. ולא משמע הכי ממ\"ש בהל' אישות סתם ואין משיאין הקטן עד שבודקין אותו. גם משמע מזה דאף אחר י\"ג אין משיאין עד שיבדקו אותו ודלא כמ\"ש שם דאחר י\"ג שרי לכו\"ע אע\"פ שלא הביא סימנין וזה אינו:", + " ואסור להשיא אשה לקטן שזה כמו זנות הוא. וכה\"ג כתב הטור באה\"ע סי' א' דקודם י\"ג שנה לא ישא דהוי כזנות והבית שמואל שם ס\"ק ד' הקשה דזה סותר למ\"ש הרא\"ש פ\"ב דקידושין דלא הוי זנות כיון דבקידושין היא אצלו. וכבר הקשה זה המעדני מלך שלהי בכורות. ולק\"מ דדברי הרא\"ש אינם אלא בדיעבד דאם כבר נשאה מותרת היא לעמוד אצלו מהאי טעמא. אבל לכתחילה י\"ל דמודה הרא\"ש דאסור. וכן רבינו והטור לא קאמרי אלא דלכתחילה אסור להשיא אבל בדיעבד מודו דשרי להיות אצלו. וכן סובר רמ\"א שהרי בשו\"ע אה\"ע שם בסי' א' העתיק דברי הטור ולא הגיה הרב בעל הג\"ה שם כלום ובריש סי' מ\"ג כתב בשם המרדכי והרא\"ש להתיר בדיעבד ש\"מ כדכתיבנא. וכן נראה שהרי הטור עצמו כתב סברא זו בסי' ל\"ז וכן הוא בשו\"ע שם סעיף י\"ד גבי קטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאוה אחיה ואמה שאין לאוסרה עליו מהאי טעמא משום דדרך קידושין ונשואין היא אצלו וברא\"ש מבואר דיליף לה מקטן שהשיאו אביו דרשאי לעמוד אצלו. וזה דלא כמ\"ש בסוף סי' תורת יקותיאל דלרבינו והטור שכתבו דהוי כמו זנות אף דיעבד אסור והניח בצ\"ע דברי הג\"ה דסי' מ\"ג שמתיר דיעבד. ולק\"מ דבאמת י\"ל דגם לרבינו והטור בדיעבד שפיר דמי דלאו זנות ממש הוא וכמ\"ש המל\"מ פי\"ח מהל' איסורי ביאה והריב\"ש סי' קצ\"ג. ועוד דקטן אוכל נבלות הוא ואין מצווים להפרישו. ובפרט דלדעת היש אומרים שהביא בסי' כ\"ו הוי פלגש ומותר:" + ], + [], + [ + "מי שגירש את אשתו מן הנשואין וכו' אם היה כהן לא תדור עמו במבוי. ואע\"ג דלדעת רבינו לעיל בפי\"ז אינו חייב על קירוב בלא קידושין אפ\"ה צריכה ריחוק ממבוי ומזה למד הבית שמואל בסי' קי\"ט דהא באשת ישראל שניסת לאחר ונתגרשה דאסורה לדור עמו במבוי ואע\"ג דלא היה חייב בלא קידושין ושלא כמ\"ש הר\"ן בשם ר\"י דבכה\"ג אינה צריכה ריחוק ממבוי. וכן פירש מ\"ש הג\"ה שם ואם נשאת לאחר אפילו בישראל לא תדור עמו במבוי היינו אפי' שניסת ונתגרשה. וכן נראה עיקר דעת הג\"ה ודלא כהחלקת מחוקק שכתב לדעת הג\"ה דבאיסור דרבנן א\"צ ריחוק ממבוי. וכן הט\"ז פירש מ\"ש הג\"ה ואם נשאת לאחר לא תדור עמו במבוי היינו דוקא כשלא נתגרשה עדיין אבל אם נתגרשה דלית בה מלקות א\"צ ריחוק ממבוי וכדעת הר\"י ויש לתמוה דעל כרחך א\"א לומר שיהא דעת הג\"ה כן שהרי כתב להדיא בד\"מ בשם תשובות הרא\"ש בסי' י\"ג דאפי' באיסור דרבנן צריכה ריחוק ממבוי וכן פסק בהג\"ה שם סעי' ט' ובשו\"ע סי' י\"א. ובשלמא מה שהקשה הב\"ש על החלקת מחוקק ממ\"ש הריב\"ש לק\"מ דאיהו לאו אליבא דכו\"ע כתב כן דאיסור דרבנן צריך ריחוק מבוי כמ\"ש כאן המל\"מ אבל מדברי הג\"ה גופיה ודאי קשה:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום. הרב כסף משנה והב\"י סי' כ\"ב תמה על זה דבתוספתא פ\"ב דביכורים איתא האנדרוגינוס אינו מייחד עם האנשים ועיי\"ש בכס\"מ. ולי נראה דרבינו ז\"ל דחה ההיא תוספתא מהלכתא מכח הסוגיא דפ' נושאין (דף ק') גבי הא דתניא עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות וקחשיב טומטום ואנדרוגינוס והאשה ומפרש התם טעמייהו דטומטום ואנדרוגינוס משום דבריה בפני עצמה נינהו וטעמא דאשה משום יחוד והעתיקו רבינו סוף פי\"ב מהל' תרומות. וא\"כ משמע דטומטום ואנדרוגינוס לית בהו משום יחוד דאי יש בהו משום יחוד תסגי להו נמי בטעמא דיחוד כמו גבי אשה ואין לומר דקושטא הכי הוי לפי המסקנא אלא דאכתי לא אסיק טעמא דאשה דא\"כ תקשי לפי המסקנא דהו\"ל למתני אשה אצל טומטום ואנדרוגינוס כיון דמחד טעמא הוא וכה\"ג איתא בכמה דוכתי כמ\"ש בס' טורי אבן במגילה (דף כ\"ג) דהיינו ב\"ק (דף כ\"ה) ובכריתות (דף ג') ומדאפסיק תנא בינייהו בשארי דברים ש\"מ דקושטא דטעמא דטומטום ואנדרוגינוס לא הוי משום יחוד כמו אשה:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0b8ca9b0c755cca26cdbb3a613703ffccfd4eb79 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,370 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Intercourse", + "text": [ + [ + [ + "עיין במל\"מ בשם תוס' רי\"ד בקידושין דלא אמרינן גופין מוחלקין אלא בבע\"ח כגון שתלש אבר מן החי מה' בהמות ואכל וחייב על כל אחת ואחת אבל בשחוטין לא אמר גופין מחולקין דלא חשיבי. ומתוס' בזבחים (דף ע\"ח) משמע דאף בשחוטין ס\"ל דגופין מחולקין ובפ\"י דשגגות הקשה המל\"מ על דברי תוס' רי\"ד משוחט ה' זבחים בחוץ דאינו חייב אלא אחת. ובס' מעיין החכמה לא ראה דברי המל\"מ דשם והקשה מדנפשיה כן אלא שביאר יותר דבשלמא גבי רבע ה' בהמות שייך טפי לומר גופין מחולקין מבשוחט בחוץ משום דהבהמה ג\"כ נהרגת אבל אין טעם לחלק בין אכילת אבר מן החי מה' בהמות לשחוטי חוץ. עוד הקשה שם בס' הנזכר דמסוגיא דסוף פ' אותו ואת בנו (חולין דף פ\"ב) גבי השוחט אותו ואת בנו ובנו ואותו דהוו בע\"ח ולא מחייבי רבנן אלא אחת אלמא דגם בבע\"ח לא אמר גופין מחולקין וכן הקשה מסוף פ' גיד הנשה (חולין דף ק\"ב) גבי אכל אבר מן החי ובשר מן החי אינו חייב אלא אחת למאן דמפיק להו מאזהרה אחת ומוקי לה התם בב' בהמות והניח בצ\"ע. וכן הקשה בעל פמ\"ג בס' רט\"ז ובס' שושנת העמקים כלל ח'. ונראה ליישב ע\"פ מ\"ש תוס' בסנהדרין (סוף דף נ\"ג) אהא דר' אבהו התם דלא אמר גופין מחולקין אלא בנדה ושחוטי חוץ דגלי קרא. ובעל מעיין החכמה בעצמו ביאר הדבר דתליא בהא דאיתא בכריתות אי שבתות כגופין דמי והוא הדין בהמות וא\"צ רבויא או לאו כגופין דמו וצריך רבויא. וא\"כ י\"ל דה\"נ ס\"ל להני אמוראי דסוף פ' גיד הנשה. ומההיא דסוף פ' אותו ואת בנו בלא\"ה לא קשה דהתם במעשה אחד של איסור איירי כמו בשחטה ואת בת בתה ואח\"כ שחט את בתה דבשעת שחיטת בתה באו ב' האיסורין של אותו ואת בנו ומשו\"ה אע\"ג שבא ע\"י גופין מחולקין של אותה ובת בתה אינו חייב אלא אחת דבשחיטה אחת באו שני האיסורין משא\"כ היכא שעושה ב' מעשה של איסור בשני פעמים אמר גופין מחולקין. ותדע דהא אם שחט האם וב' בניה קושטא דמחייב ב' וא\"כ אדרבא מוכח משם דבב' מעשים אמר גופין מחולקין בבע\"ח וחייב ב'. וכן פסק רבינו בהל' שחיטה ובהל' שגגות פ\"ה. וההיא דזבחים תירץ בס' שער המלך דלא חשיב התם כבע\"ח משום דחיוב דשחוטי חוץ אינו אלא בגמר זביחה והו\"ל כשחוטין:
ועוד יש לי ליישב דשאני גבי שחוטי חוץ דגלי קרא דלא אמר בה גופין מחולקין. והוא מדאיצטריך בה קרא דעולה או זבח לחלק בהעלאה כדאיתא בזבחים (דף ק\"ז) והיינו לחייב על כל אחד ואחד וכמ\"ש בס' מל\"א ש\"מ דאילו בשחיטה אינו חייב על כל זבח וזבח:
ויש לי להביא ראיה לדעת תוס' רי\"ד דבשחוטין לא אמר גופין מוחלקין מסוגיא דפ\"ק דכריתות (דף ד') גבי אכל חלב שור כשב ועז. וכן מסוגיא דשם (בדף י\"ד ע\"א) עיי\"ש. וכן משמע בסוף פ' אותו ואת בנו (ריש חולין דף פ\"ג) גבי אוכל גיד הנשה מב' בהמות דקאמר דלא הוי גופין מחולקין והיינו משום דשחוטין הן ומהר\"ם נדחק בזה עיי\"ש:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל אשה אסורה וכו'. הנה רבינו כאן לא ביאר הזמן מאימתי היה נקרא גדול לעונשים בזמן הבית. והיינו משום שסמך על מ\"ש בפ\"ב דהל' אישות דין י' דמי\"ג שנה ויום אחד והביא שתי שערות נקרא גדול וא\"כ ה\"נ איירי שהביא ב' שערות והוא בן י\"ג. וראיתי להרב רא\"מ בסדר חיי שרה שהוקשה לו על דברי רבינו כאן דאיך סתם וכתב חיוב כרת משנעשה גדול שהוא מי\"ג שנה ואילך הרי קיי\"ל דבי\"ד של מעלה אין עונשין אלא מבן עשרים שנה ומעלה. ומחמת כן פירש\"י דחייב כרת דקאמר על גדול סתם דהיינו מי\"ג שנה לאו כרת ממש הוא אלא היינו לחייב מלקות בבי\"ד של מטה בזמן הבית דחייבי כריתות היו לוקין. וזה דחוק דמדנקט רבינו כרת או מלקות משמע דכרת לא נקט משום מלקות. גם מ\"ש בשו\"ת חות יאיר דעל דבר המפורש עונשין בי\"ד של מעלה אף שעבר פחות מבן כ'. קשה לי מדאיתא בשבת (דף פ\"ט) דיצחק ילמד לעתיד זכות על בני אדם ויאמר להקב\"ה כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין שנין דלא ענשת עלייהו משמע דלא מעניש בהו על שום חטא. וגם משמע דלא מעניש אף בעולם הבא שהרי מיירי בדין דלעתיד וקאמר דל עשרין וכו'. ודלא כמ\"ש בשו\"ת חכם צבי סי' מ\"ט דרק כאן בעולם הזה אין מענשין לפחות מבן כ' אבל בעוה\"ב מענשין עונש כרת גם לפחות מבן כ'. אלא יש ליישב הא דנקט רבינו חיוב כרת בפחות מבן כ' דמשכחת לה ע\"פ מאי דאיתא בס' תיקוני הזוהר תיקון מ' וז\"ל מאן דאיסתלק מעלמא עד דלא מטא לעשרין שנין מאן אתר אתענש וכו' בדא אתקיים ויש נספה בלא משפט דכד ענשא נחית לעלמא איהו דאערע בההוא מחבלא אתענש דלא אשגיחו עליה מלעילא ועליה כתיב עונותיו ילכדנו את הרשע. את לאסגאה מאן דלא מטון יומוי לאתענשא עונותיו ילכדונו ולא בי דינא דלעילא ע\"כ. וכן איתא בזוהר סוף פרשת וירא ובפרשת פקודי בהיכל נגה ועיי\"ש. הרי דגם קודם כ' נענש בכרת מחמת עונותיו מכח המחבל שפגע בו ולא מכח הבי\"ד שחייבוהו אלא שעונותיו גורמין שאין משגיחין עלי' מלעילא וממילא נופל ביד המחבל שפוגע בו בשעת הדין ר\"ל:
ועפ\"ז י\"ל קושיית המפרשים אהא דאיתא בפ\"ה דברכות דשמואל היה חייב מיתה בידי שמים על שהורה הלכה בפני עלי רבו והוא לא היה אז רק ב' שנים ואיך שייך בו חיוב מיתה ולפי מ\"ש י\"ל החיוב כנ\"ל:" + ], + [], + [], + [ + "ואחד בהמה ואחד חיה ועוף שנרבעו הכל בסקילה. ועיין במגי\"ד והנה לא נתבאר בפירוש בגמרא דין חיוב מיתה לעוף הנרבע. אמנם רש\"י ז\"ל פירש כן בחולין (דף פ\"ה) אהא דתנן חיה ועוף הנסקלין כגון שנרבעו ונגמר דינן ושחטן. וזה דלא כבעל ס' יראים סי' רל\"ב דמספקא ליה בעוף הנרבע אי חייב סקילה דבקרא לא כתיב אלא ואת הבהמה תהרוגו וחיה בכלל בהמה אבל עוף לא שמעינן:
גם מאי דמספקא ליה לבעל ס' יראים שם בעוף הרובע אי חייב הוא תמוה דהא בזבחים (דף פ\"ה ע\"ב) אמרינן דרובע ליתא בעוף ופרש\"י דלא שייך בו רובע דאין עוף רובע אשה. ואפ\"ה איתא בנרבע לעניין פסול קרבן דממעטינן ליה ממן הבהמה כדמסיק התם וא\"כ יש ללמוד מזה דה\"נ איתא בכלל בהמה לעניין חיוב דנרבע. וטעמא משום דאמרינן דילפינן בהמה בהמה משבת דעוף בכלל וכדאמרינן בסוף פ' הפרה לעניין כלאים וה\"נ אמרינן גבי נרבע. וגם הרב המגיד נראה שנתכוון לזה וה\"נ צ\"ל בההיא דזבחים. ואע\"ג דחיה לא הוה התם בכלל בהמה דהא ממעטינן לה לגמרי מקרבן מדכתיב בקר וצאן כדאיתא בתו\"כ. וא\"כ לא קאי עלה מיעוטא דמן הבהמה לעניין נרבע מ\"מ עוף בכלל הוי:" + ], + [], + [], + [], + [ + "ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו וכו'. וכתב הרב המגיד שהוא מבואר בירושלמי בקידושין. והנה גם בתלמודא דידן איתא כן בנזיר (דף מ\"ט). והא דבפ\"ק דחולין אמר דהוא מטעם רוב. עיין מ\"ש בבית שמואל באה\"ע סי' י\"ט ובס' תב\"ש בחידושיו לקידושין:
ובשו\"ת זכרון יוסף חלק אה\"ע סי' ג' וח' כתב דאיצטריך נמי חזקה גבי אביו משום דשמא נתחלף אחר הלידה באחר וזה יש לחוש גם גבי אם ואיצטריכא לחזקה דכריכה. ולפי דבריו צ\"ל דהא דאמר בנזיר דאמו ודאי ילדתו היינו לומר דמתחילה היתה ודאי כשילדתו ומחמת חזקה דכריכה עתה נעשה כודאי דמעיקרא כשעת לידתה אבל אביו מעולם לא ודאי היה:" + ], + [], + [ + "המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאת והיה בעלה כהן וכו' הרי זה חייב אע\"פ שעיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה זונה. לא הראו מקור כאן לזה. והוא מבואר בירושלמי בסוטה ובנזיר. ולכאורה יש להקשות מזה על מ\"ש רבינו לקמן בפרק י\"ח דין י\"ב כל אשה שקינא לה בעלה ונסתרה ולא שתת מי סוטה שהיתה שם עדות שמנעה מלשתות ה\"ז אסורה לכהונה מספק. והרי כתב כאן דחייב כשהיתה עדות שנטמאה אפילו אחד ומשמע דהוא הדין קרוב או פסול חייב ואינה שותה דהא כתב רבינו פ\"ג דעדות דכל מקום שעד אחד מועיל הוא הדין קרוב ופסול וא\"כ איך כתב דאסורה לכהונה מספק כשיש עדות המונעה מלשתות הא אפי' חייב נמי עלה כהן. וי\"ל על פי מ\"ש הכ\"מ בפט\"ז מהלכות סנהדרין דדוקא כשלא הכחיש את העד קודם שקרב לה אבל אם הכחיש את העד קודם אינו חייב. וא\"כ י\"ל דלקמן איירי שהעדות שמנעה מלשתות שאמר שנטמאה הכחישו אח\"כ כהן אחד ואמר שלא נטמאת ולאותו כהן אינה אסורה כשנתאלמנה אח\"כ אלא מספק אבל אינו חייב כיון שהכחישו מקודם שעבר:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואע\"פ שלא נאמר בתורה ערות בתך לא תגלה מאחר שאסר בת הבת שתק מן הבת. והבית שמואל באה\"ע סי' נ' הקשה דזהו דברי אביי בסנהדרין (דף ע\"ו) דחשיב לה גלוי מילתא בעלמא ולא אזהרה מן הדין אבל רבא התם משמע דפליג וס\"ל דהוי אזהרה מן הדין ולא מהני. והנה כבר הקשה כהאי גוונא ג\"כ הרא\"ם על פרש\"י בחומש פרשה בחוקותי גבי תמורת טוב בטוב שפירש ג\"כ כאביי דחשיב ליה גלוי מילתא מטוב ברע דעלויי קא מעלי ליה וחייב טוב בטוב דכי הדדי נינהו וכו' מי גרע. אבל רבא חשיב ליה דינא ואין עונשין מן הדין. ואמאי כתב כאביי נגד רבא. אך י\"ל דעת רבינו ורש\"י דכאן קיי\"ל כאביי משום דמצינו דכוותיה אזלא סוגיא דשמעתתא ביבמות (דף ס\"ח ע\"ב) גבי הא דקאמר ומה גרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהונה נבעלה לפסול שאסורה בתרומה אינו דין שאסורה לכהונה ופריך וכי מזהירין מן הדין ומשני גלוי מילתא בעלמא הוא. והא לא אזלא רק אליבא דאביי דאילו לרבא דלא חשב גילוי מילתא בתו מבת בתו שבאה מכחה ודאי דלא חשיב גילוי מילתא בעילת פסול מגרושה שאינה באה מכחה. ועוד מצינו דכאביי בתמורה דמשום מי גרע חשב לה נמי גילוי מילתא. אזלא הכי הסוגיא בגמרא פ\"ב דבכורות (דף י\"ד ע\"ב) וכמ\"ש התוס' שם. וא\"כ כל שכן דבתו מבת בתו הוי גילוי מילתא דבאה מכחה ואי אפשר לבת בתו בלאו בתו:" + ], + [ + "כיון שקידש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה שש נשים וכל אחת מהן ערוה עליו לעולם בין כנס בין גרש וכו'. וכתב הרב המגיד זה מבואר בהרבה מקומות. ובס' שער המלך בקונטרס חופת חתנים תמה דאיך כתב שהוא מבואר בדבר שהוא מחלוקת דמדברי התוס' ריש פ' נושאין מוכח דס\"ל דדוקא שנכנסה לחופה אע\"פ שלא נבעלה הוא דהוי בתה ערוה אבל בקידושי אם לחוד לא נאסרה הבת שהרי כתבו שם וז\"ל וא\"ת כיון דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה אימא דלא אסר אלא היכא דגלי ערות שתיהן אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה מותר לגלות ערות אחרת. ותירצו בשם ר\"י דסברא הוא כיון דכתיב שאר וע\"י הנשואין באה השארות ע\"כ. ודייק המחבר הנזכר מדנקטו התוס' בקושייתם נכנסה לחופה ולא נבעלה ולא נקטו קידושין לחוד משמע דבזה לא נאסרה ועוד מדתירצו דכיון דכתיב שאר וע\"י הנשואין באה השארות משו\"ה נאסרה בנכנסה לחופה ולא נבעלה משמע דדוקא בנכנסה לחופה נאסרה דשייך שאר דבקידושין לא שייך שאר שהרי אשתו ארוסה לא יורשה ולא מטמא לה כדאיתא בפרק ארבעה אחין ובפרק נערה ופרש\"י משום דלשארו כתיב והאי לאו שארו היא עכ\"ד ספר שעה\"מ. ואני אומר לקיים דברי הרב מגיד משנה. ואשיב לך תלונות בעל שעה\"מ. וראשונה אגיד לך משנה ברורה וברייתא ערוכה דנמצאת כדברי רבינו. וכן העתיק בהלכות גדולות דתניא כיון שקידש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה וכו'. וכן יש להוכיח מסוגיא דגמרא בנזיר (דף י\"ב) דאמר ר' יוחנן האומר לחבירו צא וקדש לי אשה סתם ומת אסור המשלח בכל הנשים שבעולם. דחיישינן על כל אחת שמא היא קרובתה של אותה אשה שקידש השליח ואמר רבא ומודה ר' יוחנן דמותר באשה שאין לה לא בת ולא אם וכו'. ומשמע הא יש לה אפי' אם לחוד אסור בה המשלח משום דשמא קידש השליח לאמה. וא\"כ על כרחך ש\"מ דבקידושין לחוד נאסרו קרובותיה מן התורה. דהא לא אסרו המשלח רק במה שנאסר הבעל בקרובת אשתו מן התורה ולא בדרבנן כמ\"ש המל\"מ פ\"ט דאישות:
ועוד יש לי להביא ראיה מהסוגיא דיבמות פרק האשה רבה (יבמות דף צ\"ד ע\"ב) גבי הא דר' עקיבא מוסיף אף אשת אח ואחות אשה שנשא דצריכין גט. ומפרש דאיירי כגון שקידש אשה ושמע שמתה ונשא את אחותה ואח\"כ באה אשתו דאמרי אינשי תנאי הוה ליה בקידושי קמייתא ולא נתקיים ושפיר נסיב אחותה ולכך צריכה גט. ועל כרחך ש\"מ דאי לאו תנאי הוה אסור באחותה מן התורה משקידש אשתו דאל\"כ אפילו בלא תנאי נצטרך גט כשנשא אחות אשה שקידשה שאינה ערוה עליו מדאורייתא ועוד רבנן היאך פליגי ולא מצרכי גט נהי דלא חיישי שיאמרו תנאי היה בקידושי קמייתא ושפיר נסב אחותה מ\"מ נצטרך גט מחמת שעדיין לא נשא הראשונה. אלא מדפטרי לבתרייתא בלא גט מוכח דערוה היא מן התורה בקידושי הראשונה. וכן משמע נמי מפרש\"י בפ\"ק דיבמות (סוף דף י\"ב) עיי\"ש:
ומה שהקשה בשער המלך ממה שכתב רש\"י בפרק ארבעה אחין ופרק נערה דארוסה לאו שארו היא י\"ל דכוונתו דלאו שארו הקרוב הוא והתם גבי ירושה וטומאת כהן כתיב שארו הקרוב אליו ומשו\"ה ממעטינן ארוסה. ושוב ראיתי שכן משמע להדיא בירושלמי פ\"ח דב\"ב. וכ\"כ הרי\"ף בהלכות טומאת כהן. משא\"כ בעלמא היכא דכתיב שאר בלחוד גם ארוסה בכלל. והא דאיתא בריש פ' נושאין בנשואין איכא שאר באונסין ליכא שאר לאו דוקא בנשואין דהוא הדין בקידושין. אלא דוקא באונסין ליכא שאר אבל נשואין דנקט לאו דוקא. שהרי מצינו כה\"ג בכמה דוכתי דקרי לקידושין נשואין וכדמוכח בגיטין (דף פ' ע\"ב). וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו שם:
ועפ\"ז נסתלקה ג\"כ הוכחת בעל שעה\"מ מדברי התוס' ריש פ' נושאין דס\"ל דלא נאסרה הבת בקידושי האם מדכתבו בתירוצם שם דכיון דכתיב שאר וע\"י נשואין באה השארות משו\"ה נאסרה בנכנסה לחופה ולא נבעלה. דכבר כתבתי דלשון נשואין דנקט הגמרא שם הוא לאו דוקא וקידושין בכלל ותוס' שם לישנא דגמרא נקטי. ומאי דנקטי בלשונם נכנסה לחופה ולא נבעלה הוא משום דנקטי הכי בקושייתם ולרבותא הוא דקשיא להו דנימא דשרי אפי' בנכנסה לחופה ולא נבעלה. ומשו\"ה נקטי ליה ג\"כ בתירוצם. אבל ודאי לאו דוקא הוא וכמו שהוכחתי בהרבה עדיות צודקות כדברי הרב המגיד וכרבינו. ותדע דהא רבא קאמר לה ומדבריו גופיה בנזיר משמע דאסרו מן התורה בקידושין כמ\"ש ושכן משמע מפרש\"י דפ\"ק דיבמות (סוף דף י\"ב):
וכן יש להוכיח עוד מהא דתנן בסנהדרין (דף נ\"ד) גבי ערות אשת אב וכלתו דחייב עליהן בין מן האירוסין בין מן הנשואין ופרש\"י ורע\"ב דכיון שקידשה אשתו היא דכתיב כי יקח איש אשה והך קיחה קידושין היא וכו'. ואי איתא דשאר דגבי עריות נשואין דוקא הוא אמאי חייב הבא על אשת אב וכלתו מכיון שקידשה האב ובנו. הא בכל עריות כתיב שאר בשרו אלא ש\"מ דשאר דגבי עריות לא ממעט רק אונסין ולא קידושין. וא\"כ הוא הדין לאשה ובתה. ואין לומר דכיון דכתיב בהו שארה לבד משאר דכל עריות אתי למימר דדוקא נשואין ולא קידושין דהרי שארה דאשה ובתה לגזירה שוה איצטריך כדאיתא בריש יבמות ובסנהדרין. וכן מצינו דקרי קרא לארוסה אשת רעהו:
ואחר שביארנו שדברי הרב המגיד נכונים וגם התוס' ס\"ל כן ומ\"ש נכנסה לחופה ולא נבעלה לרבותא נקטי ומ\"ש בתירוצם דכתיב שאר וע\"י נשואין בא השארות לישנא דגמרא נקטי ולאו דוקא הוא יש לי להוכיח אדרבא דעל כרחך כוונת ר\"י שכתבו התוס' הוא אף לקידושין דאילו משום נשואין לא הוצרך ר\"י כלל לזה לפי שיטתו שכתבו התוס' בפרק נערה דס\"ל דנכנסה לחופה חשיבא כבעולה לכל דבר. וכבר הוקשה זה לבעל שעה\"מ והניח בצ\"ע אך לפי מ\"ש אתי שפיר:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן אם וכו'. כן הוא גירסת הרב המגיד בדברי רבינו אך איכא ספרים דלא גרסי כל זה בדברי רבינו. ולכאורה תמוה דאיך ישמיט רבינו דין זה שהוא גמרא ערוכה בסוף פ\"ב דכריתות בלא שום חולק. וי\"ל דלפי גרסת אותן ספרים ס\"ל לרבינו כמ\"ש הרשב\"א בחידושיו בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ\"ה) דההיא סוגיא לא אזלא רק אליבא דר' יהודה דסוף פ' ד' אחין (יבמות דף ל\"ד ע\"ב) דממעט שם אבל לרבנן התם דלא ממעטי ה\"נ לא ממעטי גם שפחה חרופה ועל כרחך כן הוא דעת מהרש\"א בסוטה (דף כ\"ו ע\"ב) עיי\"ש ודו\"ק:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "כל דם שתראה היולדת בתוך ל\"ג של זכר הוא הנקרא דם טוהר. ועיין במל\"מ שכתב דרבינו כולל כל הנשים שיש להן דם טוהר ואפילו לא היו לה דמים טמאים ואפ\"ה יש לה דמים טהורין שאינו תלוי זה בזה. והא דאיתא בירושלמי דנדה ילדה וכו' אין לה דם טוהר. הגיה שצ\"ל אית לה ונמשך אחריו בס' מרכבת המשנה בחלק השני. וזה לי כמו עשרים שנה שתמהני עליהן איך שנעלם מהן ברייתא ערוכה הובאה בתלמודא דידן בבכורות (דף מ\"ו ע\"ב) שיצא פדחת ולדה וכו' אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואין מביאה קרבן לידה. וכבר הביאו זה ג\"כ התוס' בנדה (דף ל\"ו) והר\"ן בחידושיו שם. והקשה מינה ללוי דאמר ב' מעיינות הן דמים טמאים וטהורים ולאחר ז' לזכר וי\"ד לנקבה נסתם מעין הטמא ונפתח הטהור. דא\"כ אמאי אין לה דם טוהר כיון שנסתם הטמא בימי טוהר ועיי\"ש מ\"ש. ומבואר מדבריהם דאילו לרב דאמר מעין אחד הוא ודאי לא טהרתו תורה אא\"כ שילדה כשהיה לה ימי טומאה. וא\"כ לרבינו שפסק כרב לקמן בפ\"ו דמעין אחד הוא על כרחך אינו כולל כאן דין זה דודאי אין לה דם טוהר כיון שלא היה לה דם טמא. ומחמת פשיטותו לא הוצרך לבאר זה ודלא כהמל\"מ:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "ראתה שני ימים ובשלישי הפילה ואין ידוע מה הפילה הרי זו ספק זבה וספק יולדת. וכתב הרב המגיד ברייתא בפרק המפלת (נדה דף כ\"א) קשתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זה ספק לידה ספק זיבה מביאה קרבן ואינו נאכל. והנה הר\"ן כתב דהברייתא איירי בשלא הוחזקה שהיא מעוברת ומשו\"ה הויא ספק יולדת דאי הוחזקה מעוברת הויא ודאי יולדת ומביאה קרבן ונאכל וכדאיתא בנדה (דף כ\"ט) דאמר ר' יהושע בן לוי עברה נהר והפילה אם הוחזקה מעוברת מביאה קרבן ונאכל דהלך אחר רוב נשים דילדן ולד מעליא. וכן משמע מדברי רבינו בפ\"א מהלכות מחוסרי כפרה דין ז'. ולפ\"ז קשה על דברי רבינו כאן דמשמע דאיירי בשהוחזקה מעוברת וכמ\"ש בתחילת הפרק מעוברת שהתחילה להצטער וכו' ועל זה קאי מ\"ש ראתה ב' ימים ובג' הפילה הרי זו ספק יולדת ואמאי לא נימא הלך אחר רוב נשים וצ\"ל דס\"ל דגבי קשתה ב' ימים לא אזלינן בתר רוב נשים. [ויצא זה לרבינו מסוגיא דנדה (דף י\"ח) גבי הא דאמר ר' יוחנן בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב וקחשיב מקור ושליא וחתיכה ופריך דלחשוב נמי הא דהוחזקה מעוברת דאזלינן ג\"כ אחר רוב נשים לעניין דמביאה קרבן ונאכל ומשני דמתניתין קחשיב ר' יוחנן ושמעתתא לא קחשיב ודהתם הויא שמעתתא דריב\"ל. והשתא אכתי הו\"ל לר\"י למחשב ההיא דקשתה שני ימים ולג' הפילה דמתניתא היא וש\"מ דקושטא הוא דהתם לא אזלינן בתר רוב (וי\"ל דזה לא מפורש במתניתא). ועפ\"ז מיושבת תמיהת תוס' שם בסוף הסוגיא דמאי ממעט ר' יוחנן ללישנא אחרינא וכו'. ולפי מ\"ש לא קשה מידי דממעט קשתה ב' ובג' הפילה כנ\"ל]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "מדברי סופרים שכל הרואה דם בלא עת וסתה וכל הרואה כתם טמאה למפרע עד כ\"ד שעות. מכאן קשה למ\"ש הכ\"מ בפ\"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב דרבינו ס\"ל דכתם חמור מראייה ומטמא למפרע אפילו ימים רבים עד שעת בדיקה והרי כאן כתב להדיא דאף כתם כראייה דמטמא למפרע כ\"ד שעות:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נברא ושט שלו אטום או שהיה חסר מטיבורו ולמטה וכו' אינו ולד ואין אמו טמאה לידה. בגמרא דנדה (דף כ\"ד) מפרש הכי ר' יוחנן הא דקאמר רבי התם כדי שינטל מן החי וימות אין טמאה לידה דהיינו כשחסר עד מקום טיבורו. ותמה הכס\"מ דבגמרא משמע דמאן דאמר הכי ס\"ל טריפה חיה וגם ס\"ל דניטל הירך וחלל שלו לא הוי נבילה רק טריפה ולכך לא מטהר בניטל עד ארכובה ונקביו אא\"כ עד הטבור וא\"כ כיון דקיי\"ל דטריפה אינה חיה וקיי\"ל דניטל הירך וחללו הוי נבילה כמ\"ש רבינו בהל' שחיטה הו\"ל לפסוק כאן עד הארכובה כשחסר הולד אינה טמאה לידה והניח בצ\"ע. עוד תמה על רבינו דאמאי השמיט הא דאמר רבא בנדה (דף כ\"ג) ושטו נקוב אמו טמאה לידה. ומ\"ש דרבינו לא פסק כרבא אלא סבר דאינה טמאה לידה אינו מחוור דא\"כ אמאי נקט רבינו ושטו אטום אינה טמאה לידה הו\"ל למנקט ושטו נקוב דהוי רבותא טפי. ושוב ראיתי שהשיגו בשו\"ת חכם צבי סי' ע\"ז וגם דבריו דחוקים. וכן מ\"ש בס' כרתי ופלתי בסי' נ' לחלק לדעת רבינו בענין טריפה אינה חיה בין טריפה שניטל מן החי ובין טריפה שנברא חסר דאז חיה. לא משמע כן בסוגיא דנדה דהא רבי נקט לשון נטילה מן החי אפ\"ה קאמר ר' יוחנן דסבר טריפה חיה. ועוד דבניטל הירך וחללו נראה דאף בנברא חסר הוי נבילה וכמו שהוכחתי בהלכות שחיטה:
אלא נראה דהעיקר הוא מ\"ש הב\"ח בסי' קצ\"ד דרבינו מחלק בעניין טריפה אינה חיה בין אדם לבהמה דדוקא גבי בהמה פסק בהל' שחיטה דטריפה אינה חיה אבל גבי אדם סבר דחי. והכס\"מ גופיה כתב חילוק זה בהלכות גרושין ושם הארכתי בזה. וכן ניטל הירך וחללו לא הוי נבילה רק בבהמה ולא באדם ותדע שהרי לא זכר רבינו דין זה בהלכות טומאת מת. ושוב מצאתי און לזה מדברי השאילתות פרשת אמור שהעתיק דין ניטל הירך נבילה וסיים וגבי אדם כדאמר ר' יוחנן כל שטיבורו חתוך. מבואר בהדיא דגבי אדם לא חשוב מת בניטל הירך. [ודע דבגליון השאלתות כתב אהך דר' יוחנן שאינו יודע מקומו ונעלם ממנו הא דנדה כנ\"ל]:", + " הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה הרי חזקתה מולד שלם ומצטרפין לרוב איבריו. וכתב הרב המגיד שלא נתברר לו למה לא הזכיר רבינו הא דאמרי רב חסדא ורבה בר רב הונא בגמ' (דף כ\"ח) דאין נותנין לה ימי טוהר דאימור הרחיקה לידתה. ונראה דטעמו של רבינו מבורר שסמך עצמו על מימרא דר' יוחנן (דף י\"ח) דקחשיב הך דמפלת יד חתוכה בג' מקומות שהלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי וא\"כ משמע דסבר דיש לה ימי טוהר וכן פרש\"י שם. ושוב ראיתי שכן כתב בס' סדרי טהרה. אך הקשה שם דמנ\"ל לרש\"י ורבינו לפרש כן דלר\"י יש לה ימי טוהר. ואישתמיטתיה מ\"ש הר\"ן דלר\"ח ורבה דחיישי לשמא הרחיקה לידתה אין לה ג\"כ ימי טומאה בודאי דשמא עברו כבר. וא\"כ מדקאמר ר' יוחנן דיש לה ימי טומאה בודאי ש\"מ דלא מספקא ליה בשמא הרחיקה לידתה כלל וא\"כ יש לה ימי טוהר נמי:
ומ\"ש עוד הרב המגיד שצ\"ע כוונת רבינו במ\"ש ומצטרפין לרוב איבריו ועיי' בנודע ביהודה מהדורא תניינא חלק יו\"ד סי' קכ\"א מ\"ש בזה. ול\"נ על פי מ\"ש הר\"ן בחידושיו אהא דאמר דמפלת יד חתוכה אמו טמאה לידה ודאי דאיירי דהשתא היא ודאי ריקנית וא\"כ אמרינן שכבר השלימה להפיל רוב איברי הולד דאל\"כ נהי דחזקת היד היא מולד שלם מ\"מ יש לחוש שמא עדיין לא יצא רובו ואינו לידה. וז\"ש רבינו המפלת יד חתוכה וכו' מצטרפין לרוב איבריו כלומר דאין מועיל מה שחזקת היד מולד שלם אלא משום דמשלים לרוב איבריו עם מה שכבר הפילה. וזה לא שייך אלא בשעכשיו היא ריקנית ולא כשאפשר שעדיין בה וכנ\"ל:" + ] + ], + [], + [ + [ + "ישראל וכו'. עיין בכס\"מ דרבינו פסק כסלקא דעתא דרבא עיי\"ש. ויש לי להביא ראיה לזה מפ\"ק דמגילה (סוף דף י\"ד) מהא דיהושע נסב לרחב לאחר שנתגיירה. והקשו התוס' דאיך נסבה הא אמרינן בפרק הערל וכו'. ולפי הנ\"ל ניחא ונסתלקה קושיית התוס'. ומ\"ש שלא היתה משבעה עממים הוא נגד הספרי בהעלותך:
ומ\"ש דאיך פסק רבינו כר' שמעון דדריש טעמא דקרא ולא קיי\"ל הכי. תירץ הרדב\"ז (שו\"ת ח\"ו סימן אלפיים קלא ד\"ה תשובה כבר) דלכך הביא רבינו סיוע מעזרא ובזה מתרץ דאמאי היה לוקה כאן על כל מסירים דנפקא מרבויא והא קיי\"ל דאין חייבין על רבויא:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "השפחה אסורה לבן חורין. ואל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה וכו' הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש וגו'. הנה הבית שמואל כתב באה\"ע סוף סי' ט\"ז שדעת רבינו הוא דאיסור שפחה אינה אלא מדברי סופרים ולא ס\"ל כאונקלוס שכללו בכלל לא יהיה קדש דא\"כ הו\"ל לומר דחייב מן התורה. ואין לומר דרבינו נמי ס\"ל כאונקלס והא דלא הוי מחייבין עליה הוא משום דהוי לאו שבכללות דיליף מלאו זה ג\"כ איסור פנויה בזנות. דא\"כ קשה למה כתב בריש הל' אישות דהיה חייב על הפנויה. וגם בשו\"ת נודע ביהודה כתב כן במהדורה תניינא חלק אה\"ע סי' ס\"א. [וכן הוא דעת מהרשד\"ם ושם כתב דאיסור עבד לישראלית לכו\"ע הוא מן התורה ודלא כהרדב\"ז. ובס' שער המלך מביא ראיה לזה דאיסור עבד לישראלית דאורייתא ולי נראה להביא ראיה מהא דאמר בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ה) ועבד (בזמן הבית) שהיה בא על בת ישראל הולד כשר ופגום לכהונה מק\"ו דאלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום. וא\"כ משמע שיש איסור דאורייתא מיהת בעבד כמו באלמנה לכה\"ג. ובשלמא הא דחשיב תו התם אע\"ג דאיסור ביאתו לאו דאורייתא איכא למימרא דאגב עבד תני ליה כמ\"ש התוס' סוף פ\"ק דיבמות (דף ט\"ז) אלא עבד אי לאו דאורייתא הוא למאי נקיט ליה אלא על כרחך ש\"מ דיש בביאת עבד איסור דאורייתא משום שיש בו לאו דלא תהיה קדשה וכן משמע בתוס' שם.] ואין זה מחוור דהא ודאי איסור שפחה לבן חורין הוא דאורייתא כמו שהוכיח במל\"מ פ\"ג מהלכות עבדים עיי\"ש. וכן יש לי להביא ראיה מסוגיא דיבמות (דף נ\"ה סוף ע\"א) וכן פרש\"י שם בהדיא שפחה חייבי לאוין היא דכתיב לא יהיה קדש. וכן משמע בס' החינוך. וכן משמע בגיטין (דף מ') גבי הא דאמר מי איכא מידי דלעבדים לא מעבד איסור פי' להשיאו בת חורין ואיהו עביד איסור שנשא שפחה. וכן משמע מהא דתמורה והעתיקו רבינו פ\"ד דהל' איסורי מזבח דין ח' וי' עיי\"ש:
ועל כן נראה דרבינו נמי ס\"ל כאונקלוס דהוא בכלל לא יהיה קדש ומ\"ש דאין לוקין עליו מן התורה הוא משום דהוי לאו שבכללות דנכלל בו איסור פנויה. והא דהיו לוקין על פנויה ולא חשיב ליה לאו שבכללות י\"ל דס\"ל דעיקר קרא להכי אתא ולכך לא חשיב לאו שבכללות אף שנכלל בו ג\"כ איסור שפחה. וכה\"ג כתב הרב המגיד לעיל בסוף פ\"א מהלכות אלו גבי לאו דלא יוכל בעלה הראשון עיי\"ש. וכ\"כ הכס\"מ בשלהי הלכות עבודת אלילים. וכבר כתבו ג\"כ התוס' סברא זו ביומא (דף ל\"ו ע\"ב). וא\"צ למ\"ש בקרבן העדה שהתרגום אינו דרשא גמורה רק אסמכתא. דאף אם הוא דרשא גמורה אתי שפיר דאין לוקין כמ\"ש. ולפ\"ז דאיסור השפחה הוא מן התורה לרבינו אתי שפיר מ\"ש רבינו לקמן בפט\"ו דין ה' גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין שבא על אשת איש אותו הולד אין תקנה. ולא קשיא מ\"ש הבית שמואל בסי' ד' ס\"ק כ\"ח דיהא מותר בשפחה משום תקנת הבנים כמו שכתב רבינו בפרק הנזכר דין ד' גבי ממזר דלא גזרו שלא ישא שפחה משום תקנת הבנים. ולפי מ\"ש לק\"מ דהא ס\"ל דאיסור שפחה הוא דאורייתא לכשר ועל כן לא הותר בה ולד של חציו עבד שבא על אשת איש שאותו צד כשר הוא משא\"כ כשהוא כולו ממזר מן התורה מותר בשפחה לגמרי דלא יהיה קדש כתיב והוא קדש כבר ועומד כמ\"ש הר\"ן. והא דהוצרך לטעם דתקנת הבנים הוא משום דמהאי טעמא לא אסרוהו חכמים בשפחה כמו שאסרו ממזרת לינשא לעבד וכל שכן שלא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת הבנים אבל מדאורייתא בלא\"ה מותר מטעם הר\"ן. ועל כן גבי ולד דחציו עבד וכו' שלא שייך טעם הר\"ן לא התירו איסור דאורייתא מפני תקנת בנים. וכי תימא כיון שאיסור שפחה לבן חורין מן התורה אמאי התירה לעבד (עברי) עיי' הטעם בתשובת רדב\"ז (סי' ש\"א קל\"ד) [ח\"ד סימן קפח ד\"ה תשובה הדבר וח\"ו סימן אלפיים קלד ד\"ה תשובה קושיא]:
וזה דלא כספר בית מאיר באה\"ע סי' ד' שכתב דההיא סוגיא דיבמות (דף מ\"ה) לא אזלא אליבא דהילכתא לדעת רבינו דלדידיה ליכא לאו בשפחה ועבד ואיך עביד להו ק\"ו מאלמנה אלא על כרחך דס\"ל להנהו אמוראי כהתרגום אונקלוס ולא קיי\"ל. ולפי מ\"ש י\"ל דגם הני אמוראי דעבדי הק\"ו ס\"ל דהוי לאו שבכללות אלא דס\"ל דלוקין עליו ולא קיי\"ל. ומה שהקשה שם אמ\"ש המל\"מ פי\"ג דרבינו אפשר דס\"ל הק\"ו והרי לדידיה איכא פירכא יתבאר בסמוך:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חוץ מד' עממין בלבד. ומדלא חשב רבינו עמלק משמע דבכלל כל האומות היה שהיו מקבלין אותן בימים הקדמונים כשמתגיירין. וכן יש ללמוד ממ\"ש הכס\"מ לדעת רבינו בריש פ\"ו דהלכות מלכים. ולכאורה קשה דאמאי לא פסק רבינו כהמכילתא סוף פרשת בשלח והובא בילקוט דאסור לקבל גר מעמלק ודריש ליה מדכתיב מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ויש לפרש על פי מ\"ש בס' שמע שלמה דדייק מדכתיב מדר דר חסר ותרגום גר הוא דייר ועל כן דרשו דגם עם גר הוא מלחמה לה'. ולפ\"ז לא אתיא רק למ\"ד אם למסורת והיינו דבמכילתא איתא כן בשם ר' אליעזר ואזיל לשיטתו דס\"ל אם למסורת בקידושין ולפרש\"י שם לא קיי\"ל כוותיה. דר' עקיבא ות\"ק פליגי עליה וזהו דעת רבינו:" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם. וכ\"כ הסמ\"ג. וקשה לי דביבמות (דף מ\"ו ע\"ב) בעי למימר הכי דמהאי קרא יליף ר' יהושע טבילה באבות דישראל ופריך עלה דילמא התם משום נקיות בעלמא ומפיק מדהוה הזאה דכתיב ויזרוק על העם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה. ואיך כתבו רבינו והסמ\"ג דבר הנדחה בגמרא ולכאורה הוא קושיא גדולה. אלא די\"ל דסוגיא זו אינה מוסכמת שהרי לפי מ\"ש האונקלוס ויונתן לא היה הזאה בסיני כלל וכן משמע ביומא (דף ד') דאמרינן התם הזאה בסיני מי הואי ובזה נסתלקה קושיית תוס' שם. ולמאן דס\"ל הכי על כרחך יליף טבילה מקרא דוקדשתם. והכי תניא בהדיא במכילתא:
ובהכי אתי שפיר דלא היו מצריכין גבי גר בימים הקדמונים הזאת דמים דלמאן דאמר אין הזאה בלא טבילה היה צריך הזאת דמים. וכמ\"ש מהרש\"א בראש השנה (דף ל\"א) אבל לא קיי\"ל כן:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה נשוי לישראלית וכו' ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי וכו' אינו נאמן לפסול את הבנים. וכתב הרב המגיד שיש לדקדק כיון דקיי\"ל עבד הבא על בת ישראל הולד כשר כמ\"ש בפט\"ו אפילו יהיה כדבריו הולד כשר. וכתב על זה המל\"מ דאפשר שדעת רבינו כהיש מי שכתב שהביא הרה\"מ שם דאם ילדה בת פסולה לכהונה ולעניין זה כתב כאן שאינו נאמן לפסול וכו'. וראיתי בס' בית מאיר סי' ד' שהקשה על דברי המל\"מ דעל כרחך לדעת רבינו אין לומר דס\"ל לפסול בת עובד גלולים ועבד לכהונה דהא בגמרא איתא דטעמא דאיכא למפסל הוא משום דיליף בק\"ו מאלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל בנה פגום עבד שאיסורו שוה בכל אינו דין שפגום. ועל כרחך ק\"ו זה אינו רק לדעת התרגום דיש לאו בביאת עבד ושפחה אבל לרבינו איכא פירכא דלדידיה ליכא לאו גבי עבד ושפחה וכן הא דיליף עכו\"ם בק\"ו מאלמנה אינו רק לרבנן דר' שמעון דס\"ל דלוקין על ז' אומות בביאה דרך זנות משא\"כ בעכו\"ם עכ\"ד. ולי נראה דמ\"מ יש לקיים דברי המל\"מ בכאן דאיירי בדרך אישות ובכה\"ג איכא למילף לפסול בת עכו\"ם לכהונה בק\"ו מבעולה לכה\"ג למאי דקיי\"ל דנעשה חללה היא וולדה כשבא עליה לאחר שנשאה כמ\"ש לקמן פי\"ט. ובזה ליכא למפרך מידי אלא דאם לא נשאה רק שבא. ליכא למילף מבעולה דהיא גופה לא נפסלה בבעילה בלא נשואין כמ\"ש רבינו שם. ובזה אתי שפיר דהגמ' לא קאמר הק\"ו מבעולה דשם איירי לפסלה בע\"א שבא על בת ישראל וזה איכא למילף מבעולה אבל לפסל מנשואין שפיר י\"ל מבעולה:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומוסר שפחה אחת לשני עבדים לכתחילה. כן איתא להדיא במכילתא פרשת משפטים הביאו רבינו בהלכות עבדים עיי\"ש:", + " שפחה שהיא מיוחדת לעבד או שאינה מיוחדת אחת היא לפי שאין אישות וכו' לעבדים על ישראל. משמע דס\"ל לרבינו דהא דאמרינן אין אישות היינו דאפי' איסורא ליכא. וכ\"כ בס' שער המלך ובס' בר\"י לדעת רבינו והריב\"ש. וכן משמע מפרש\"י בסנהדרין (דף פ\"ב) ושלא כמ\"ש התוס' שם (סוף דף נ\"ב) ובע\"א (דף ל\"ו) וכן משמע מתוס' סוטה (דף כ\"ו ע\"ב) דאיסורא איכא. ומה שהקשה הלחם יהודה בפ\"ח מהל' מלכים דא\"כ אמאי איצטריך קרא להתיר אשת איש גבי יפת תואר י\"ל דמהתם הוא דיליף לה וכמ\"ש בשעה\"מ. אך נ\"ל דבעולת בעל יש להם אף לישראל אלא יחוד לחוד אין להם וכ\"כ בס' יראים ובהגהת אשירי ספ\"ב דגיטין ואפשר דכך הוא דעת רבינו:
ועפ\"ז יש ליישב מה שהקשה בשעה\"מ לדעת רבינו מהסוגיא דסנהדרין (דף נ\"ט) גבי ליכא מידעם וכו' לא פריך הרי אשת איש עובד אלילים לישראל שרי ולבן נח אסור. אך לדעת ספר יראים והג\"א שהבאתי אתי שפיר:
ודע דמ\"ש רבינו לפי שאין אישות וכו' צ\"ל דהיינו דוקא יחוד דאישות אבל מ\"מ יש יחוד ג\"כ לשפחה ועבד כההיא דסנהדרין (דף נ\"ו) והעתיקו רבינו בה\"מ עיי\"ש:" + ] + ], + [ + [ + "הבא על שאר העריות בין באונס וכו' הולד ממזר. כן מתבאר מהסוגיא דסוף פ\"ק דחגיגה (דף י') והכס\"מ לא הראה מקורו. ומ\"ש הכס\"מ בשם בנו של רבינו עיין מ\"ש בזה בריש הל' אישות. ומ\"ש דאע\"ג דאנוסה הוי וכו'. הקשה ע\"ז בעל פמ\"ג בספרו שושנת העמקים דמנ\"ל דחייב כשהיא אנוסה. והנה גם הריב\"ש בתשובה סי' צ\"ח כתב דאינו חייב באנוסה. וכ\"כ בס' המקנה:" + ], + [ + "בעל ולא קידש וכו'. ודע דלא קפיד רבינו אקידושין בחייבי לאוין רק היכא דמהני בהו הקידושין ותפסי בהו אבל היכא דלא מהני בהו קידושין ולא תפסי בהו לא בעינן קידושין וחייב על בעילה לחוד והיינו שכתב בפי\"ב ופי\"ז מהלכות אלו דכהן הבא על הכותית חייב משום זונה בבעילה לבד שהרי אינה בת קידושין. וכן מצאתי שכתב בשו\"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא חלק אה\"ע סוף סי' ע\"ב דבחייבי כריתות דלית בהו קידושין לא תלוי הביאה בקידושין:
[ובזה יש ליישב השגות הראב\"ד דקשיא ליה ממזרת דאלו נערות דפריך התם אי ר' יצחק קשיא ממזרת ועיין במגיד. ולפי מ\"ש אתי שפיר דאין מהסוגיא דאלו נערות קושיא כלל דקאמר דקשיא ממזרת דקתני במתניתין דאלו נערות שיש לה חמשים שקלים והא אינו לוקה ומשלם דנהי דקיי\"ל דלא לקי בלא קידושין היינו משום דקיי\"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין. אבל תנא דמתניתין דאלו נערות על כרחך ר' עקיבא היא וכדמוכח מדברי התוס' ד\"ה ועל אשת אחיו. ור\"ע הא אית ליה דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין וא\"כ לדידיה קשיא ממזרת דהא לדידיה לוקה על בעילה בלא קידושין כמ\"ש וכן משמע בתוס' ריש פ' אלו נערות ד\"ה ועל הכותית. דלר\"ע לקי על בעילה בלא קידושין ואתי שפיר קושיית הגמרא. ועוד דר' יצחק גופיה כר\"ע ס\"ל כמ\"ש בהקדמת ס' פני יהושע [פתיחת חתן המחבר] ובס' ח\"צ]:
וכן אתי שפיר ונסתלק עפי\"ז מה שהקשה בנו של בעל הפלאה בסוף ספרו על רבינו מהסוגיא דריש פ' נושאין (דף צ\"ו) גבי הא דאמר ולא יגלה כנף אביו בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר ופריך ותיפוק ליה משום יבמה לשוק וכו' ולדעת רבינו הא בשומרת יבם של אביו ליכא מלקות משום יבמה לשוק דהא הויא דודתו ואין קידושין תופסין בחייבי כריתות ובלא קידושין לא לקי. ומ\"ש דבאמת לא היה לקי ורק עובר באיסור דב' לאוין הוא נגד הירושלמי דשם איתא דלקי. אך לפי מ\"ש ניחא דבכה\"ג דאין קידושין תופסין היה לקי בלא קידושין:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ממזר ספק זה שבא מספק ערוה כגון הבא על האשה שנתקדשה ספק קידושין או נתגרשה ספק גרושין. ועיין בבעל מגיה שבס' מל\"מ שהקשה דבספק קידושין נהוי הולד כשר דאוקמא אחזקת פנויה. ותירץ דהכא איירי שלא נתקדשה לו אלא בא עליה ביאה בלא קידושין אין ביאה מפקיע ספק קידושין. ובהלכות אישות הבאתי ראיה לסברא זו ודלא כספר בית מאיר ואכתי קשיא גבי ספק גרושין אמאי לא הוי הולד רק ספק ממזר ומותר מן התורה לבוא בקהל ונימא דאוקמא אחזקת אשת איש והוי ממזר ודאי ואסור מה\"ת לבוא בקהל דהא כתב רבינו בפ\"ח מהלכות שגגות דספק מגורשת נקבע האיסור וחייב הבא עליה אשם תלוי ובכה\"ג דחייב אשם תלוי לא התירה תורה הולד בקהל וכדמוכח במל\"מ בסמוך. על כן נראה דרבינו הכא איירי בספק גרושין בדינא דפלוגתא וכה\"ג דבזה לא אמר אוקמא אחזקה קמייתא דבשביל החזקה לא נפשט הדין. וכ\"כ האחרונים ביו\"ד. וכ\"כ המל\"מ בהלכות טומאת צרעת ובהלכות עדות ובאורים ותומים סי' ל\"ד. ובזה נדחה מ\"ש בשו\"ת זכרון יוסף לדעת רבינו פ\"ו דממרים דין ד' דאזיל בתר חזקה גבי בעיא דלא אפשיטא בקידושין (דף ל\"ג). וכן בספק קידושין דדינא לא שייך אוקמא אחזקה וא\"כ לאו דוקא בא בלא קידושין אלא אף אם נתקדשה אח\"כ הוי הולד ספק ממזר:
ושוב ראיתי להפני יהושע בכתובות סוף פ\"א שהקשה דאיך משכחת לה ספק ממזר דבספק קידושין היא בחזקת פנויה ובספק גרושין היא בחזקת אשת איש והעלה שם משום קבוע דהוי כמחצה על מחצה והובא בספר דורש לציון דרוש י\"ג. ולפי מ\"ש שפיר משכחת לה בספק דדינא. גם מ\"ש בעל פני יהושע בקידושין (דף ע\"ג) דתוס' בכתובות (דף כ\"ו) לא ס\"ל כרבינו אלא דגבי ספק ממזר אזלינן בתר חזקה י\"ל דגבי ספק דדינא גם תוס' מודים:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הרי שכפה את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה או שהושיבו במים או בשלג עד שביטל ממנו אבריו וכו'. עיי' ברב המגיד שכתב שיצא לרבינו ז\"ל מדתנן בסנהדרין שיסה בו את הכלב וכו' פטור. וכ\"כ בבאר הגולה באה\"ע סי' ה'. אבל קשה דאמאי פטור כשהושיבו במים או בשלג ומשמע אע\"פ שלא היה יכול לעלות והרי בכה\"ג תנן התם גבי רוצח דחייב. וגבי נזקין משמע בסוף פ\"ב דב\"ק דאע\"פ שהיה יכול לעלות חייב לשלם בכה\"ג. ובתו\"כ סוף פרשת אמור משמע דגבי נזקי אדם נמי תליא דכשעושה מעשה ביד כגון שאחזו והעמידו בחמה וכו' חייב וכשלא עשה מעשה ביד כגון שלא אחזו פטור דכתיב כאשר עשה. ומנ\"ל לרבינו לפטור כאן אף שלא היה יכול לעלות. וגבי שיסה בו את הכלב נמי התם בסנהדרין איירי בשלא כפהו דיכול לברוח אבל כאן איירי שכפהו. והיה נראה שיצא לרבינו ז\"ל מסוגיא דשבת (דף ק\"כ) דקאמר גבי מחיקת ה' דגרמא שרי דכתיב לא תעשון עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי והכי אמר התם גבי שבת דכתיב כל מלאכה לא תעשו. ולפ\"ז ה\"נ גבי סירוס כתב ובארצכם לא תעשו אמרינן עשייה הוא דאסר רחמנא הא גרמא שרי. ומיהו בשבת (דף ק\"י ע\"ב) משמע דגרמא נמי אסר בסירוס כגון לשתות עיקרין ופירש\"י דלא תעשו קרינן לא תיעשו. וא\"כ ה\"נ כאן גבי כפה וכו'. וצ\"ל דהיינו לאיסור אבל לא לחיוב כיון דפשטיה עשייה ממש משמע. ומ\"מ מהתו\"כ הנ\"ל משמע דמקרי עשייה וי\"ל דשאני התם דמרבה מיתורא דכאשר עשה דכל שיש בו עשייה ביד חייב לשלם אבל כאן ליכא יתורא:" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "כהן גדול שבא על אלמנה חייב אחת אע\"פ שלא קידש שנאמר לא יחלל וכו'. ועיי' בהרב המגיד שכתב דהא דאמרינן בקידושין (ריש דף ע\"ח) ולחייב נמי משום לא יחלל זרעו ותירצו בשלא גמר עיי\"ש. ומשמע שאם גמר חייב שתים משום לא יחלל לאו הילכתא היא וכו'. והנה אין דברי הרה\"מ מוכרחים בזה לדחות גמרא ערוכה בדקדוק קל. וכן הקשו בס' קה\"ע וס' שושנת העמקים ועיי' מ\"ש בס' המקנה וס' ח\"צ. ונראה דטעמו של רבינו שדחה סוגיא הנ\"ל הוא מכח סוגיא אחרת דאיתא בפ\"ב דיבמות (דף כ') דפריך אלמנה מן הארוסין אמאי אינה מתייבמת ליתי עשה ולידחי לא תעשה וש\"מ דאף אם גמר אינה אלא בל\"ת חדא דאי איתא דאם גמר איכא בה ב' ל\"ת לא הוה קשיא ליה דליתי עשה וידחה ב' ל\"ת דמהאי טעמא לא מקשה מגרושה לכהן הדיוט דשם איכא ב' ל\"ת דגרושה ודחללה שנתחללה בביאת אחיו המת כשנשאה והיא היתה גרושה. וכבר כתב ס' כריתות דאין עשה דוחה ב' ל\"ת. ואין לומר דמקשה גבי אלמנה דיהא רשאי קירוב שאינו גמור. דזה אינו שהרי עיקר מצות יבום הוא להקים לאחיו שם ואי איתא שאין יכול לקרב לה קירוב גמור של הקמת שם לא הוי ראויה ליבום כלל. ועוד דאי איתא הכי למה ליה לשנויי דגזרינן ביאה שנייה אטו ראשונה. בראשונה גופה איכא למגזר גמר אטו תחילה אלא על כרחך דס\"ל התם דאין חילוק באלמנה לכה\"ג בין גמר או לא ובכל עניין אינה אלא חד ל\"ת דלא יחלל. ומ\"ש בספר מעיין החכמה דאיכא נמי לאו דלא יקח ליתא דהיינו דוקא היכא דמהני הקידושין לקנותה בהן. וכדפירש\"י בקידושין (דף ע\"ח) וגבי יבמה לא מהני קידושין מן התורה:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בהרב המגיד שכתב שרבינו פסק כרב דאמר הכי. וקשיא לי שהרי הכריחו התוס' דרב לא קאמר הכי אלא אליבא דר' אלעזר דמכשר בוגרת דדרש בתוליה. ופוסל הך דהכא מבבתוליה אבל לרב גופיה דפוסל בבוגרת דקאמר בוגרת לא ישא ומבואר בסוגיא שם אליבא דר' מאיר דפוסל בבוגרת דריש בתוליה עד דאיכא כל הבתולין. בבתוליה להכשיר הך. וא\"כ רבינו נראה כמזכה שטרא אליבא דבי תרי. דכיון דפוסל בבוגרת לא הו\"ל לפסול בהא דכאן. ומצאתי שתמה כן בים של שלמה. ונראה דרבינו לא ס\"ל מ\"ש התוס' אלא דרב אליבא דנפשיה נמי אמר בהא דפסול ואע\"ג דגבי בוגרת קאמר לא ישא דריש תרווייהו לפסול ואע\"ג דר\"מ דדריש לפסול בוגרת לא דריש לפסול נמי הא אפשר דהיינו משום דס\"ל דפסולא דבוגרת היינו אפי' דיעבד אפי' אם נשא יוציא וא\"כ על כרחך ליכא למדרש קרא לאיסורא וכפי' רש\"י דכיון דקרא ממעט בוגרת כל שכן הך הילכך כי אתא קרא למשרי אתא. אבל לרב דקאמר דאיסורא דבוגרת אינו אלא לכתחילה ואם נשא נשוי שפיר מצי למדרש לאיסורא נמי בהא אפי' דיעבד דלא אתי מבוגרת דשריא בדיעבד. וא\"כ כיון דאיכא לקיומא להני תרתי מימרי דרב ודאי דאית לן לקיומייהו. ויש לי להביא ראיה דעל כרחך שמואל נמי הכי ס\"ל שהרי קאמר התם (דף נ\"ט ע\"ב) אעובדא דריבה אחת התם עיי\"ש והכשירה רבי לכהונה דראויה לכהן גדול ומשמע ודאי דדוקא התם משום דאין זנות לבהמה ואפ\"ה מיפסלא משום דלא גרע ממוכת עץ הא לאדם מיפסלא בכל גווני משום בעולה לכהן גדול ושמואל גופיה ס\"ל נמי לפסול בבוגרות כדמוכח שם (סוף דף נ\"ח):" + ], + [], + [], + [], + [ + "גירשה בגט והחזירה ומיאנה בו הרי זו מותרת לכהן כמו שביארנו בהל' גרושין. ומשמע דאילו מיאון דחבריה אינו מבטל גיטא דידיה לעניין שאינה מותרת לכהן כמו שאינו מבטל גבי מחזיר גרושתו כמ\"ש שם בהל' גירושין. ודלא כהטור אה\"ע סי' ו' הובא בשו\"ע שם ס\"ב בשם יש מי שאומר דאם גירשה ונשאת לאחר ומיאנה בו נמי מותרת לכהן. ועיי\"ש בט\"ז שהביא ראיה לדעת רבינו:" + ], + [], + [], + [ + "יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה ואפי' הוציאה בעלה וכו' בעידי דבר מכוער ומת קודם שיתן לה גט הרי זו מותרת לכהן. ודע שדברי רבינו הללו הועתקו בשו\"ע אה\"ע סי' ו סעיף ט\"ז. והרב באר הגולה כתב שם שלא ידע מאין יצא לו להשו\"ע ואישתמיטתיה דברי רבינו דכאן. ומה שיש לדקדק על דברי רבינו דכאן ממ\"ש לעיל בפט\"ו דין כ' אשת איש שיצא עליה קול וכו' והכל מרננים אחריה חוששין לה משום זונה צ\"ל כמ\"ש האחרונים בישוב דברי השו\"ע שם בסי' ד' סט\"ו ובסי' ו' סט\"ז:" + ] + ], + [ + [ + "הזונה האמורה בתורה היא וכו' שקרב לה אדם שהיא אסורה להנשא לו. ועיין בבית שמואל באה\"ע סי' ו' ס\"ק ט\"ז מה שתמה על רבינו וכבר כתבתי לעיל בפ\"ב דלא קשיא מידי. וכן הרי\"ף והרא\"ש העתיקו סוגיא זו דקאמרה אשכחן לתרומה לכהונה מנלן ק\"ו מגרושה וכו' וכי מזהירין מן הדין גלוי מילתא בעלמא הוא. ש\"מ דסבירא ליה דהלכתא היא:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שבויה שנפדית אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה וכו' ואיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים לפיכך הקילו בשבויה. וכ\"כ רבינו בסוף ה\"כ ופ\"ט דטומאת מת. ושם כתב הכ\"מ שיש חולקין על רבינו וסוברים דאיסור כל הספיקות מן התורה. ויש להביא ראיה לדעת רבינו מסוגיא דפסחים (דף פ\"ג ע\"ב) גבי הא דאמר הכא במ\"ע שהוכרו הגידין של ימין דאיסור ושל שמאל דהיתר אליבא דר' יהודה ולבסוף נתערבו דבאכילה אסורים ומשו\"ה ניתותרו מפסח ושריפה בעי. ועל כרחך דמה\"ת ראויין לאכילה דאל\"כ למה לי שריפה נשדייה כדאמר התם גבי ודאי דאיסורא דלא הוי בכלל נותר וה\"נ י\"ל גבי ספק איסור אם אסור מה\"ת:" + ], + [], + [], + [ + "כהן שהעיד לשבויה שהיא טהורה הרי זו לא ישאנה. ודע דבשו\"ת נודע ביהודה מהדו\"ת חלק אה\"ע סי' ח' וסי' כ\"ט נסתפק אם נשאה מהו שיוציא ועיי\"ש. ונעלם מעיני הרב דאיתא בתוספתא פ\"ב דיבמות בהדיא המעיד על השבויה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ע\"כ. הרי מבואר להדיא דבדיעבד מהני אם נשאה:" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ואם נשאת לכהן אשה מאיסורי כהונה אע\"פ שלא קרב לה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אע\"פ שנמצאת בתולה. דע שהאחרונים באה\"ע סי' ז' נחלקו בפירוש דברי רבינו הללו דהט\"ז כתב דרבינו לא קאמר אלא דנשואה היא בחזקת בעולה מן הסתם אבל כשיש עדים שלא נבעלה לא נתחללה. ולי נראה דהעיקר בכוונת רבינו הוא מ\"ש החלקת מחוקק והבית שמואל שם דבנשואין לבד נתחללה אף שיש עדים שלא קרב לה. שהרי כתב רבינו בריש פ\"י מהלכות אישות דמשנכנסה לחופה נקראת נשואה אע\"פ שלא קרב לה וא\"כ הא דתנן מן הנשואין פסולות דהיינו נמי משנכנסה לחופה וכן משמע בפי\"א שם וכמ\"ש שם. וכן בפ\"א מהלכות נערה כתב רבינו דהויא כבעולה משנשאת ואע\"פ שעדיין היא נערה בתולה. ומ\"ש הרב חמ\"ח שם שדבר זה צריך ראיה מבואר בדברי התוס' בכתובות (ריש דף מ\"ט) דנשואה שאינה בעולה חשיבא כבעולה ואין חילוק כלל דנשואין משוו לה כבעולה לכל דבר. ושוב מצאתי אח\"ז בספר שער המלך בקונטרס חופת חתנים שהביא ג\"כ ראיה מדברי התוס' דכתובות שזכרתי. אך בהג\"ה שם דחה ראיה זו דדוקא גבי נערה המאורסה הוי גזה\"כ. אבל נראה דהכי מוכח בירושלמי דיבמות כמ\"ש בהלכות נערה. וזה דלא כמו שנראה מדברי התוס' בגיטין (דף פ\"ה) דבנשואין לחוד לא נפסלו מן התורה אפילו בחייו:
גם מה שהקשה החלקת מחוקק שם דהיאך תעשה חללה בכניסתה לחופה הא הוא אינו חייב. לק\"מ דהא מצינו בכהן הדיוט שנעשית חללה על ידו אשה האסורה לו אע\"פ שהוא אינו חייב בביאה בלא קידושין לדעת רבינו. ואם כן ה\"נ י\"ל שתעשה חללה בנשואין לחוד אע\"פ שהוא אינו חייב:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואין מעלין ליוחסין מחילוק תרומה בבית הגרנות. הרב תוס' יו\"ט פ\"ב דכתובות כתב שיש סתירה בדברי רבינו דהא מבואר בגמרא דר' יוסי דס\"ל אין מעלין מתרומה ליוחסין ס\"ל דחולקין תרומה לעבד בבית הגרנות. ור' יהודה דס\"ל מעלין מתרומה ליוחסין ס\"ל דאין חולקין תרומה לעבד וא\"כ רבינו שפסק כאן כר' יוסי דאין מעלין ליוחסין לא הו\"ל לפסוק בהל' תרומות דאין חולקין לעבד. ונראה ליישב דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בסמוך דין י\"ג מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה ע\"פ עצמו. ולא יקרא בתורה ראשון. וכתב הרב המגיד דטעמא דאינו נאמן לקריאת התורה הוא משום דמקריאת התורה מעלין לכל הדברים חוץ מתרומה דאורייתא ויוחסין ואם היה קורא בתורה ראשון ע\"פ עצמו נמצא עולה לדברים אחרים ע\"פ עצמו ואנן תנן דאין אדם נאמן ע\"פ עצמו ע\"כ. וא\"כ מהאי טעמא אתי שפיר הא דפסק רבינו בהלכות תרומות דאין חולקין תרומה לעבד דנהי דאין מעלין מחילוק תרומה ליוחסין מ\"מ היו מעלין מיניה לשארי דברים כמ\"ש בסמוך דין י\"א עד שאמר ראיתי זה שנשא כפיו או שחלק על הגורן מחזיקין אותו בכהונה פירוש לדברים אחרים וא\"כ אם היו חולקים על הגורן לעבד היו מחזיקין אותו בכהונה לדברים אחרים לכך פסק שם דאין חולקין לעבד. וזה מצאתי כתוב בספר מדרש חכמים. ועיי' מ\"ש הפר\"ח סי' מ\"ח ליישב דהיינו טעמא דחיישינן דילמא אכיל ומאכילה מעלין ליוחסין. והא דבגמרא אמרו דטעמא של ר' יהודה דאמר אין חולקין הוא משום דס\"ל מעלין קושטא דמילתא קאמר דבמקומו היו מעלין מחילוק נמי ליוחסין כדאמר התם. אבל באמת אפילו לא היו מעלין ליוחסין ג\"כ אין לחלק לעבד משום שיעלו ממנו לדברים אחרים כמ\"ש. והא דקאמר בגמרא דר' יוסי דס\"ל חולקין הוא משום דבמקומו לא היו מעלין מחילוק ליוחסין על כרחך לאו דוקא ליוחסין קאמר אלא לדברים אחרים ג\"כ לא היו מעלין מחילוק. דאי איתא שהיו מעלין מחילוק לשום דבר לא היה להם לחלוק לעבד כדי שלא להחזיקו בכהונה לדברים אחרים. ועיקר פלוגתייהו דר\"י ור' יוסי בחולקין תרומה לעבד תליא במעלין מחילוק לכהונה וכיון שפסק בדין י\"א דמעלין מחילוק לכהונה שפיר פסק בהלכות תרומות דאין חולקין לעבד ואין בדבריו סתירה כלל:
גם מה שהקשה התוס' יו\"ט דכיון דפסק בהלכות תרומות דאין חולקין לעבד הו\"ל לפסוק דמעלין מחילוק ליוחסין לק\"מ. דהא העלאה לא תליא בחילוק דאפי' היכא דליכא למיחש לדילמא עבד הוא כגון ביוצא מבית הספר או שמעידין עליו שאינו עבד נמי אין מעלין למאן דאית ליה אין מעלין כמ\"ש התוס' ישנים בפ\"ב דכתובות (דף כ\"ה ע\"א) וא\"כ ה\"נ אפילו אי אמר אין חולקין לעבד נמי ס\"ל דאין מעלין מזה ליוחסין:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן וכו' אבל אוסר עצמו בגרושה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא וכו'. ואיירי שהוחזק כבר בכך ל' יום דאל\"כ אינו חייב ע\"פ עצמו כמ\"ש המל\"מ. וראיתי בספר יד המלך שהאריך לתמוה ממ\"ש רבינו לעיל בסוף פ\"א שאשה שאמרה נתקדשתי אינה נענשת ע\"פ עצמה. ונראה שלא ראה דברי המל\"מ שכבר עמד בזה ופירש דהכא בהוחזק עצמו בכך ואין כאן סתירה כלל:
ומה שתמה בספר סדרי טהרה סי' קפ\"ה על זה דא\"כ אמאי היא רק ספק חללה ואינו חייב הא כתב לעיל בסוף פ\"א גבי איש ואשה שבאו ממדינת הים והוחזקו בעיר ל' יום שהיא אשתו היו נהרגין עליה. הרי דאף אחרים היו נהרגין על חזקתה שהחזיקה את עצמה. ושוב הקשה דאיך איתחזק כאן כיון שאינו נאמן לשום דבר. ולק\"מ דקושטא דעל מה שאין נאמן לא הוחזק. ומשו\"ה כאן שאין נאמן לקולא לא הוחזק לגבי אחרים רק לעצמו נאמן יותר ממאה איש שהרי עשה על עצמו חתיכא דאיסורא והוחזק לזה ל' יום שלא נטמא ולא נשא משו\"ה הוחזק נמי למלקות לגבי דידיה ולא לאחריני משא\"כ ההיא חזקה דאיש ואשה שהוחזקו לעצמם נמי לקולא שהרי נתייחדו ביחד ולא חשו שמא אינה אשתו מהני חזקה כזו נמי לגבי אחריני לענוש עליה:" + ] + ], + [ + [ + "כל הבא וכו' הרי זה היה חייב (בזמן הבית) מן התורה. מה שהקשה כאן בספר שער המלך על דברי הרב המגיד דהלכות גזילה אכתוב ליישב שם בס\"ד:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן. דע שהב\"י בטור אה\"ע ריש סי' א' כתב שכוונת רבינו הוא דסמוך לפרקן היינו י\"ג שנים שלימות אבל קודם לכן לא וכמ\"ש הטור שם וכתב עליו הרב בדרכי משה שאינו יודע מניין לו להב\"י לומר כן לדעת רבינו דנוכל לומר שדעת רבינו הוא כמ\"ש רש\"י ותוס' דסמוך לפרקן היינו אף קודם י\"ג לזכר שנה או חצי שנה. וכ\"כ בנודע ביהודה חלק אה\"ע סי' ס\"א וכן המעדני מלך שלהי בכורות. ואישתמיטתייהו מ\"ש רבינו בפי\"א מהלכות אישות דין ו' אין משיאין את הקטן עד שבודקין אותו ויודעין שהביא סימנים ע\"כ. ואי איתא דשרי להשיאו קודם י\"ג. סימנים מאי עבידתייהו הא קודם י\"ג אינן סימנים אלא שומא כמ\"ש פ\"ב מהלכות אישות. אלא על כרחך דס\"ל לרבינו דאין משיאין הקטן עד שיהיה י\"ג שנים שלימות שהן זמן הבאת סימנין ואף שיהיה בן י\"ג נמי אין משיאין אותו עד שיבדקו אותו ויודעים שהביאן. וא\"כ יש להטור על מי לסמוך דהא רבינו ודאי הכי ס\"ל. ודלא כמ\"ש המע\"מ שאין להטור על מי לסמוך. וכן אישתמיטתיה לבעל ס' כוכב יעקב שכתב דמ\"ש רבינו כאן דאסור להשיא אשה לקטן היינו גדולה אבל בשוין מותר. ולא משמע הכי ממ\"ש בהל' אישות סתם ואין משיאין הקטן עד שבודקין אותו. גם משמע מזה דאף אחר י\"ג אין משיאין עד שיבדקו אותו ודלא כמ\"ש שם דאחר י\"ג שרי לכו\"ע אע\"פ שלא הביא סימנין וזה אינו:", + " ואסור להשיא אשה לקטן שזה כמו זנות הוא. וכה\"ג כתב הטור באה\"ע סי' א' דקודם י\"ג שנה לא ישא דהוי כזנות והבית שמואל שם ס\"ק ד' הקשה דזה סותר למ\"ש הרא\"ש פ\"ב דקידושין דלא הוי זנות כיון דבקידושין היא אצלו. וכבר הקשה זה המעדני מלך שלהי בכורות. ולק\"מ דדברי הרא\"ש אינם אלא בדיעבד דאם כבר נשאה מותרת היא לעמוד אצלו מהאי טעמא. אבל לכתחילה י\"ל דמודה הרא\"ש דאסור. וכן רבינו והטור לא קאמרי אלא דלכתחילה אסור להשיא אבל בדיעבד מודו דשרי להיות אצלו. וכן סובר רמ\"א שהרי בשו\"ע אה\"ע שם בסי' א' העתיק דברי הטור ולא הגיה הרב בעל הג\"ה שם כלום ובריש סי' מ\"ג כתב בשם המרדכי והרא\"ש להתיר בדיעבד ש\"מ כדכתיבנא. וכן נראה שהרי הטור עצמו כתב סברא זו בסי' ל\"ז וכן הוא בשו\"ע שם סעיף י\"ד גבי קטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאוה אחיה ואמה שאין לאוסרה עליו מהאי טעמא משום דדרך קידושין ונשואין היא אצלו וברא\"ש מבואר דיליף לה מקטן שהשיאו אביו דרשאי לעמוד אצלו. וזה דלא כמ\"ש בסוף סי' תורת יקותיאל דלרבינו והטור שכתבו דהוי כמו זנות אף דיעבד אסור והניח בצ\"ע דברי הג\"ה דסי' מ\"ג שמתיר דיעבד. ולק\"מ דבאמת י\"ל דגם לרבינו והטור בדיעבד שפיר דמי דלאו זנות ממש הוא וכמ\"ש המל\"מ פי\"ח מהל' איסורי ביאה והריב\"ש סי' קצ\"ג. ועוד דקטן אוכל נבלות הוא ואין מצווים להפרישו. ובפרט דלדעת היש אומרים שהביא בסי' כ\"ו הוי פלגש ומותר:" + ], + [], + [ + "מי שגירש את אשתו מן הנשואין וכו' אם היה כהן לא תדור עמו במבוי. ואע\"ג דלדעת רבינו לעיל בפי\"ז אינו חייב על קירוב בלא קידושין אפ\"ה צריכה ריחוק ממבוי ומזה למד הבית שמואל בסי' קי\"ט דהא באשת ישראל שניסת לאחר ונתגרשה דאסורה לדור עמו במבוי ואע\"ג דלא היה חייב בלא קידושין ושלא כמ\"ש הר\"ן בשם ר\"י דבכה\"ג אינה צריכה ריחוק ממבוי. וכן פירש מ\"ש הג\"ה שם ואם נשאת לאחר אפילו בישראל לא תדור עמו במבוי היינו אפי' שניסת ונתגרשה. וכן נראה עיקר דעת הג\"ה ודלא כהחלקת מחוקק שכתב לדעת הג\"ה דבאיסור דרבנן א\"צ ריחוק ממבוי. וכן הט\"ז פירש מ\"ש הג\"ה ואם נשאת לאחר לא תדור עמו במבוי היינו דוקא כשלא נתגרשה עדיין אבל אם נתגרשה דלית בה מלקות א\"צ ריחוק ממבוי וכדעת הר\"י ויש לתמוה דעל כרחך א\"א לומר שיהא דעת הג\"ה כן שהרי כתב להדיא בד\"מ בשם תשובות הרא\"ש בסי' י\"ג דאפי' באיסור דרבנן צריכה ריחוק ממבוי וכן פסק בהג\"ה שם סעי' ט' ובשו\"ע סי' י\"א. ובשלמא מה שהקשה הב\"ש על החלקת מחוקק ממ\"ש הריב\"ש לק\"מ דאיהו לאו אליבא דכו\"ע כתב כן דאיסור דרבנן צריך ריחוק מבוי כמ\"ש כאן המל\"מ אבל מדברי הג\"ה גופיה ודאי קשה:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום. הרב כסף משנה והב\"י סי' כ\"ב תמה על זה דבתוספתא פ\"ב דביכורים איתא האנדרוגינוס אינו מייחד עם האנשים ועיי\"ש בכס\"מ. ולי נראה דרבינו ז\"ל דחה ההיא תוספתא מהלכתא מכח הסוגיא דפ' נושאין (דף ק') גבי הא דתניא עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות וקחשיב טומטום ואנדרוגינוס והאשה ומפרש התם טעמייהו דטומטום ואנדרוגינוס משום דבריה בפני עצמה נינהו וטעמא דאשה משום יחוד והעתיקו רבינו סוף פי\"ב מהל' תרומות. וא\"כ משמע דטומטום ואנדרוגינוס לית בהו משום יחוד דאי יש בהו משום יחוד תסגי להו נמי בטעמא דיחוד כמו גבי אשה ואין לומר דקושטא הכי הוי לפי המסקנא אלא דאכתי לא אסיק טעמא דאשה דא\"כ תקשי לפי המסקנא דהו\"ל למתני אשה אצל טומטום ואנדרוגינוס כיון דמחד טעמא הוא וכה\"ג איתא בכמה דוכתי כמ\"ש בס' טורי אבן במגילה (דף כ\"ג) דהיינו ב\"ק (דף כ\"ה) ובכריתות (דף ג') ומדאפסיק תנא בינייהו בשארי דברים ש\"מ דקושטא דטעמא דטומטום ואנדרוגינוס לא הוי משום יחוד כמו אשה:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Kedushah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..56c5ce8da2af5c2e84922a0093c15d9796446469 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,142 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Ritual Slaughter", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות שחיטה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Kedushah" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נפסק רוב הקנה או שניקב הוושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה ה\"ז נבילה מחיים ואין השחיטה מועלת בה. דע שאחרונים ביו\"ד סי' ל\"ג נחלקו בכוונת דברי רבינו אלו אי היינו לומר דהוי נבילה גמורה מחיים ללקות עליה משום נבילה ומפרש דברי הגמרא דפ' השוחט דקאמר על פסוקת הגרגרת דהוי נבילה דלא מטמא מחיים דהיינו דוקא לעניין טומאה אינה מטמאה מחיים אבל מ\"מ היה חייב עליה משום נבילה מחיים. או כוונת רבינו לומר דלא הויא נבילה כלל מחיים רק לעניין זה שאין השחיטה מועלת בה. וכן דעת החכם צבי סי' ע\"ז. ובקרבן העדה בנזיר השיג עליו ממ\"ש רבינו כאן ואינו מוכרח. ואין להכריח מהא דאמר רבא בנדה (דף כ\"ג) ושטו נקוב אמו טמאה לידה משמע דלא הוי נבילה בהכי וכמ\"ש התוס' פ\"ק דבכורות (דף ג' סוף ע\"א) ושוב ראיתי להפלתי שהביא ראיה מזה. אבל אינו מוכרח די\"ל דמשום שאינו ניכר כל כך ונראה כאדם הוי ולד. ועוד דיש לחלק בין אדם לבהמה כמ\"ש בהל' איסורי ביאה ולקמן בפ\"ח עיי\"ש:
אכן נ\"ל להכריח דהוי נבילה ממ\"ש הטור יו\"ד סי' רצ\"ב בשם רבינו שחט קצת סימנים בתוך הקן קודם שיקחנה חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה. וכ\"כ הר\"ן שנראה כן מדברי רבינו לקמן בפי\"ג והקשה עליו דמאי שנא מאם טריפה דחייב בשילוח ולוקה. אבל אי אמרינן דנקובת הושט הוי נבילה מחיים אתי שפיר ולק\"מ דודאי נבילה לא דמי לטריפה. וכן יש ללמוד מדברי הרשב\"א בחידושיו בפ\"ק דחולין (דף כ') שהוכיח דהא דאמר זעירי נשברה מפרקתה ורוב בשר נבילה היינו דמטמא מיד מדפריך רבה עליה וכי מתה עומד ומולק ואי זעירי מעשה נבילה קאמר אבל אינו מטמא עד שתמות מאי קושיא הא כל שחיטה נמי הכי הוא דנקובת הושט נבילה היא וכו'. וכ\"כ הריטב\"א שם. ואי ס\"ל דהתם לא היה לוקה משום נבילה אכתי י\"ל דזעירי לא לטומאה קאמר אלא למלקות אלא ש\"מ דהתם נמי היה לוקה:
ומה שהקשה בס' מים קדושים מסוגיא דהתם לדעת רבינו דאי אמרינן דהוי נבילה מחיים תקשה אכל שחיטה וכי מתה עומד ושוחט. ולא ראה דברי הרשב\"א והריטב\"א שזכרתי. דקושיית הגמרא הוא מטומאה. ובזה אתי שפיר ג\"כ מ\"ש מהותזו ראשיהן דהתם נמי מיטמאין משא\"כ בנקוב או נפסק:
[ומ\"ש רבינו שאין השחיטה מועלת בה משמע דאם נשחטה הוי כמתה מאליה ומטמא וזה דלא כמ\"ש מהרש\"א בבכורות (דף כ') דשחיטה מטהרתה ובתשובת ר' עקיבא איגר סי' קצ\"ח הקשה למהרש\"א מתוספתא דחולין ורא\"ש פ\"ב דחולין ולפי דבריו תקשי על דברי רבינו כאן מהתוספתא. אך כבר הרגיש בזה בס' דרך חיים וכתב דדחה התוספתא מהלכה מחמת סוגיא דפ' השוחט דהבינו דהקושיא הוא מפסוקת גרגרת דוקא:
ועיי' בשו\"ת טור האבן דספק בשחיטה לא מקרי רק ספק שהה ודרס אבל ספק נקובת הושט לא הוי ספק בשחיטה דמ\"מ הרי היא שחוטה לפנינו. והביא ראיה מתוס' בכורות (דף כ') והטעם שהרי לא היתה בחזקת נקובת הוושט רק בחזקת שלא נשחטה והרי נשחטה לפנינו. עוד הביא ראיה מספק דרוסה דאיכא למיחש נמי לושט ולא מיקרי ספק בשחיטה ולפי דבריו י\"ל מה שהקשו לרבינו מפ' אלו טריפות (חולין דף מ\"ג) גבי הא דפריך לעולא מ\"ש מספק דרוסה]:" + ], + [ + "שני עורות יש לו לושט וכו' ניקבו זה שלא כנגד זה נבילה. מכאן תשובה לבעל פמ\"ג שכתב ביו\"ד סי' ל\"ג דניקבו שניהם זה שלא כנגד זה לא הוי אלא ספק טריפה אף אם אין רחוקים הרבה ונפק\"מ לספק ספיקא. ואישתמיטתיה דברי רבינו שכתב דהוי נבילה. ומה שדקדק מלשון השו\"ע שם שכתב אפשר דמיתרמי אהדדי דמשמע דהוי רק ספק טריפה אינו כדאי דכוונת השו\"ע אינו אלא לומר דדוקא מרוח אחת דאפשר דמתרמי אהדדי טריפה ואתו לאפוקי כשניקבו מב' רוחות דכשירה דאז אי אפשר כלל דלתרמי אהדדי משא\"כ מרוח אחת כיון דאפשר דלתרמי כודאי חשבינן. ושוב ראיתי בפלתי סי' הנזכר ס\"ק ב' ומבואר מדבריו ג\"כ דנקובת הושט זה שלא כנגד זה הוי ודאי טריפה וגם נבילה לענין שאין שחיטה מועלת בו. אבל לא ספק טריפה כמ\"ש הפרי מגדים:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נמצאת כולה שתי ערוגות ואין לה חיתוך אזנים טריפה. ותמה הרב כס\"מ למה כתב זה רבינו אחר שכתב דין נמצאו שתי האונות כאונא אחת ה\"ז חסירה וטריפה דבמכל שכן אתיא. ונראה דיש ליישב ע\"פ מ\"ש הש\"ך ביו\"ד סוף סי' ל\"ה לחלק בין כשכל הריאה דבוקה לשלא נדבקה רק אונא אחת דהתם מהני היכר בסימנים שהן שתי אונות דבוקות ע\"י סמפון וכה\"ג משא\"כ כשכל הריאה דבוקה לא מהני היכר בסימנים רק בסדק וחיתוך עיי\"ש. וכן יש לדייק מלשון רבינו דגבי נמצאו ב' אונות כאונא אחת כתב אם היה ביניהן כמו עלה הדס כדי שיוכר שהן ב' דבוקות מותרת ואם יש היכר בסימנים הרי ניכר שהן ב' דבוקות ואילו גבי נמצאת כולה ב' ערוגות ואין לה חיתוך אזנים כתב סתם טריפה משמע דלא מהני היכר סימנים בלא חיתוך כלל. וא\"כ אתי שפיר ולק\"מ מה שתמה הכס\"מ דלפ\"ז על כרחך הוצרך רבינו לאשמועינן זה כאן דלא אתיא מדין נמצאו ב' אונות כאונא אחת כמ\"ש:
ובזה נסתלקה נמי קושיית הלח\"מ שהקשה לקמן בפ\"י אמאי שמנה רבינו במנין הטרפות חסרה הריאה ממניין האונות. נמצאת הריאה בלא חיתוך אזנים. דהא היינו הך וכל שכן הוא. ולפי מ\"ש לאו היינו הך דאתי לאשמועינן מאי דליתא בהך דחסרה הריאה ממניין האונות:
וע\"פ מ\"ש נסתלק מ\"ש הכ\"מ לקמן בסוף דין ח' שטעם רבינו שפסק דשיעא כאופתא הוי ודאי טריפה הוא משום דאמר רבא ה' אוני אית לה לריאה אי חסר טריפה דלפי מ\"ש לא דמי כלל ההיא דשיעא לדרבא. תדע דלפי דברי הכס\"מ קשיא לההיא לישנא דמפרש דברי רפרם הכי דמאי אתי לאשמועינן הא מדרבא אתיא אלא ש\"מ דלא דמי לההיא דרבא. ומה שדקדק הכ\"מ דאמאי לא כתב רבינו בזה דהוי ספק טריפה כדכתב באינך לישני דרפרם י\"ל דשאני התם דלישנא דשיעא הוי לישנא בתרא משו\"ה חשיב ודאי:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וגידים הרכים אין חשובין כבשר. הכ\"מ נדחק דאמאי לא חילק רבינו בין גידין שסופן להקשות לאין סופן להקשות כמו שאמרו בגמ'. ול\"נ די\"ל דרבינו סמך עצמו אמ\"ש בפ\"י מהל' קרבן פסח דין י' גידין רכין שסופן להקשות וכו' אין נימנין עליהן. ובגמ' מדמה טריפות לפסח:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבר שנאמר בו אם ניטל טריפה וכו' אם נבראת חסירה אותו אבר ה\"ז מותרת. מה שהקשה על זה התבואות שור בסוף סי' כ\"ט מסוגיא דנדה (דף כ\"ד) גם הכרתי ופלתי הרגיש בזה בסי' נ' ויישבו עיי\"ש. אכן מ\"ש שם דאדרבא שיש להביא ראיה לדעת רבינו מסוגיא הנזכר ויישב בזה קושיית הכס\"מ על רבינו בפ\"י דאיסורי ביאה. אין דבריו מוכרחין דיש ליישב דברי רבינו דהל' איסורי ביאה בדרך אחרת כמ\"ש שם ובהל' גרושין:
ועפ\"ז יש לדחות ג\"כ מה שהכריח שם מדברי התוס' דפ' אלו טריפות (חולין דף נ\"ז סוף ע\"א) דס\"ל כרבינו דניטל גרע מחסר שכתבו דליכא מאן דפליג דניטל ירך וחלל הוי נבילה דלא תקשי מסוגיא דנדה דאיכא למ\"ד גבי מפלת גוף אטום שחסר הירך וחלל דלא הוי נבילה ולפי מ\"ש בהל' איסורי ביאה דיש לחלק בין אדם לבהמה בלא\"ה דברי התוס' אתי שפיר. [וזה דלא כמ\"ש הש\"ך ביו\"ד סי' ש\"ה דנראה דס\"ל דאדם נמי טריפה אינו חי וכ\"כ בספר מראות הצבואות (אות קכה) ואין דבריהם מוכרחים כמ\"ש שם. גם מה שהקשה שם בסוף סי' ל\"א על דברי הפמ\"ג בסוף סי' נ\"ז דחסר רגל ושאר טריפות מן הבטן יכול לחיות ובנדה אמר דלר' זכאי כשנברא חסר למעלה מהארכובא טריפה ואינו חי אף באדם וכל שכן בבהמה ולק\"מ דנהי דלר' זכאי הכי הוא אבל מ\"מ למ\"ד התם דחיה על כרחך הוא אפי' למ\"ד בעלמא אינו חיה דהא אליבא דרבי איירי התם דנדה ואיהו ס\"ל אינה חיה. ולדעת הפוסקים דלא מחלקי בין אדם לבהמה על כרחך צ\"ל דחסר מברייתו ס\"ל דחיה]. ועוד דנראה דאף רבינו לא קאמר אלא אבר שנאמר בו אם נטל טריפה בחסר מותר אבל אבר שנאמר בו אם ניטל נבילה אף בחסר הכי הוי. שהרי הוכחת רבינו הוא מדמנו במנין הטריפות נטולה וחסורה בשתים וא\"כ דבר שלא נמנה במנין הטריפות אלא שנאמר בו דאם ניטל נבילה מהיכא תיתי לומר דאם חסר לא הוי נבילה וא\"כ בניטל ירך וחלל דהוי נבילה בבהמה הוא הדין בחסר. ולא כהכרתי ופלתי הנזכר וכן מדברי הרב בנודע ביהודה חלק יו\"ד סי' ה' משמע דלרבינו רק ניטל הירך הוי נבילה ולא חסר ואינו מוכרח ומיהו ביתר לכו\"ע לא הוי נבילה כמ\"ש בנוב\"י שם. ועוד דלהרשב\"א אמר דיכולה לחיות וא\"כ עדיף משאר טריפות ובודאי לא הוי נבילה אף דאמר כנטול דמי:
ובזה יישבתי סוגיא דפ' המקשה (דף ע\"ד) דאמר תני שנוצר טריפה מן הבטן ואפ\"ה שחיטתה מטהרתה ומשכחת לה בבעלת ה' רגלים. ולא נקט בעלת ג' רגלים משום דאז הוי נבילה כשחללה ניכר. [וראיתי בספר מנחה חדשה שכתב דספק טריפה פטור מפדיון משום דמיעוט חי רק רוב אינו חי י\"ב חודש ובממון אין הולכין אחר הרוב וזה אינו לפי מ\"ש ס' הפלאה ריש פ\"ג דכתובות דאם נפק\"מ ג\"כ לעניין איסור והוחזקו לילך אחר הרוב הולכין ג\"כ לעניין ממון]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "[בשר החופה את רוב הכרס וכו' כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה או ניטל טריפה. הפוסקים תמהו על רבינו שכתב דלא בעינן מפולש. ומ\"ש הכ\"מ שטעם רבינו הוא דכי תנן שנקרע רוב החיצונה כשאין הקרע מפולש הוא שאם היה הנקב מפולש אם נקרע בסכין אפי' בכל שהו טריפה זה אינו לדעת רבינו שכתב בפ\"ו דיש בדיקה לבני מעים מנקב וכמו שהקשה עליו הש\"ך בספרו הארוך סי' מ\"ח והתבואות שור שהקשה כן מעצמו על הכ\"מ לא ראה שכבר הקדימו הש\"ך בספר הנזכר. אכן יש להביא ראיה לדעת רבינו דבזה נסתלקה קושיית התוס' ריש פ' אלו טריפות (חולין דף מ\"ג) וכן מצאתי בתבואות שור ובכרתי ופלתי שכתבו כן:
ודע שכתב הש\"ך בספרו הארוך דנקדרה אף לדעת רבינו בעינן מפולש דאי אינו מפולש אין זה נקדרה. ובודאי לזה נתכוון ג\"כ בש\"ך סי' מ\"ח ס\"ק ז' עיי\"ש והפמ\"ג שנתקשה בכוונתו אישתמיטתיה מ\"ש בס' הארוך להדיא. ומה שהקשה על זה ממ\"ש רבינו דין ו' שאם תמתח תעמוד על טפח משמע דמדין טפח קאתינן עליה ואף באין מפולש. באמת לא מכרע כלל דאפ\"ה איכא למימר דלענין מפולש קילא מדין קרע טפח כיון דליכא שיעורא אלא ע\"י מיתוח. דכה\"ג כתבו התבואות שור והכריתי ופלתי דקולא נקדרה מנקרע גבי בהמה קטנה דמיטרפא ברוב קרוע ולא הוי טפח ובנקדרה לא מיטרפא עד שימתח על טפח]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וטריפות שבכוליא ושבטחול לא מנו אותן בבהמה כדי שיהא כנגדן בעוף. פי' הכ\"מ דטריפות אלו לא מנו אותן במשנה ולוי דתני כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף אטריפות שמנו חכמים במשנה קאי ולא אטריפות שאמרו האמוראים. ויש לי להביא ראיה לזה מהסוגיא דפרק אלו טריפות (חולין דף נ\"ז) גבי הא דאמר רב שמוטת ירך בעוף כשירה והתוס' שם נדחקו הרבה דמשמע דדוקא בעוף מכשר ולא בבהמה ותקשי ליה ברייתא דתני לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף עיי\"ש. ולפי דברי רבינו דכאן לא קשיא מידי דלוי לא קאי אלא על טריפות שמנו חכמים במשנה ושמוטת ירך לא מנו אותן חכמים במשנה ושוב ראיתי שכבר כתב כן הרשב\"א בתשובה סי' רצ\"ד והת\"ח כתב כן מעצמו ולא ראה תשובת הרשב\"א:
ובזה נסתלק מ\"ש הט\"ז בסוף סי' מ\"ג דמצינו לשון זה בגמ' דבי רב פפא מחו בכולייתא וקטלוה אתו לקמיה דר' אבא א\"ל וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים. וההיא ודאי לאו אמתניתין קאי אלא על כל מה שמנו גם האמוראים וא\"כ מנלן לחלק ולפרש שם בענין אחר ע\"כ. ולק\"מ דההיא סוגיא דשמוטת ירך הכריחו לרבינו לפרש שם בענין אחר. ועוד נראה דלא דמי ההיא דתני לוי דהויא ברייתא שסידר מדברי התנאים שלפניו דכה\"ג פרש\"י סוף פ\"ג דביצה. וא\"כ על כרחך שמנו חכמים במשנה וברייתא דוקא קאמר ואינו דומה להא דאמר ר' אבא שמנו חכמים דהוא הוה אמורא משא\"כ חכמים דתני בברייתא על כרחך אינן אלא תנאים שהוזכרו במשנה וברייתא. ועוד דאף בלשון אמוראים מצינו דקרו חכמים רק למשנה וברייתא ולא לשמעתתא דאמוראי בנדה (דף י\"ח) וכ\"פ התו\"ח בסוף פ' ג\"ה. וכ\"כ בספר באר שבע:
וכן יש ליישב ג\"כ מה שהקשה הרב פר\"ח על רבינו מהא דקאמר בפ' אלו טריפות (חולין דף נ\"ו) דמדמה ריאה דעוף לבהמה לענין טריפות אע\"פ שאינן דומין לענין חיתוך אונות וא\"כ נדמה נמי טחול דעוף לבהמה לעניין טריפות לחומרא. ולפי מ\"ש לק\"מ דלא דמי טריפות דטחול שלא הוזכר במשנה וברייתא משא\"כ טריפות דריאה שהוזכר כבר במשנה:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[אסור ליטול אם על הבנים וכו' ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. והקשה הכ\"מ לרבנן דסברי דמשלח ואינו לוקה קרא הכי משמע לא תקח האם ואם לקחת שלח וא\"כ מעיקרא אין כאן אלא ל\"ת והניח בצ\"ע. וי\"ל דהכא א\"א לקיים גמר עשה דמצורע אא\"כ יעבור בל\"ת ועשה דכשנוטלה עובר בלא תקח וכששוחטה עובר בעשה דשלח ואע\"ג דלאו בבת אחת עבר מ\"מ כיון דלא מצי מקיים גמר עשה אא\"כ יעבור על שתיהן לא אתי עשה ודחי לל\"ת ועשה. וכ\"כ בשאגת אריה סי' ל\"ג ועיי' בשו\"ת מקום שמואל סי' ע\"ה:
ואגב אזכיר מה שראיתי שכתב שם באותה תשובה דהא דקיי\"ל דקולא וחומרא לחומרא מקשינן אין זה אלא בהיקש אבל בגזירה שוה בקבלה מרבו הדבר תלוי בין לקולא ובין לחומרא. וזה אינו דהא היקש נמי קיי\"ל דאין אדם דן מעצמו כמ\"ש בחידושי לסוכה. ועוד דגם גז\"ש אין הקבלה לא התיבה ולא העניין כדאיתא בכמה דוכתי]:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8ca371dc4536bdd108ee9e169e96d26cf9daa4ac --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,139 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Ritual Slaughter", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Ritual_Slaughter", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נפסק רוב הקנה או שניקב הוושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה ה\"ז נבילה מחיים ואין השחיטה מועלת בה. דע שאחרונים ביו\"ד סי' ל\"ג נחלקו בכוונת דברי רבינו אלו אי היינו לומר דהוי נבילה גמורה מחיים ללקות עליה משום נבילה ומפרש דברי הגמרא דפ' השוחט דקאמר על פסוקת הגרגרת דהוי נבילה דלא מטמא מחיים דהיינו דוקא לעניין טומאה אינה מטמאה מחיים אבל מ\"מ היה חייב עליה משום נבילה מחיים. או כוונת רבינו לומר דלא הויא נבילה כלל מחיים רק לעניין זה שאין השחיטה מועלת בה. וכן דעת החכם צבי סי' ע\"ז. ובקרבן העדה בנזיר השיג עליו ממ\"ש רבינו כאן ואינו מוכרח. ואין להכריח מהא דאמר רבא בנדה (דף כ\"ג) ושטו נקוב אמו טמאה לידה משמע דלא הוי נבילה בהכי וכמ\"ש התוס' פ\"ק דבכורות (דף ג' סוף ע\"א) ושוב ראיתי להפלתי שהביא ראיה מזה. אבל אינו מוכרח די\"ל דמשום שאינו ניכר כל כך ונראה כאדם הוי ולד. ועוד דיש לחלק בין אדם לבהמה כמ\"ש בהל' איסורי ביאה ולקמן בפ\"ח עיי\"ש:
אכן נ\"ל להכריח דהוי נבילה ממ\"ש הטור יו\"ד סי' רצ\"ב בשם רבינו שחט קצת סימנים בתוך הקן קודם שיקחנה חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה. וכ\"כ הר\"ן שנראה כן מדברי רבינו לקמן בפי\"ג והקשה עליו דמאי שנא מאם טריפה דחייב בשילוח ולוקה. אבל אי אמרינן דנקובת הושט הוי נבילה מחיים אתי שפיר ולק\"מ דודאי נבילה לא דמי לטריפה. וכן יש ללמוד מדברי הרשב\"א בחידושיו בפ\"ק דחולין (דף כ') שהוכיח דהא דאמר זעירי נשברה מפרקתה ורוב בשר נבילה היינו דמטמא מיד מדפריך רבה עליה וכי מתה עומד ומולק ואי זעירי מעשה נבילה קאמר אבל אינו מטמא עד שתמות מאי קושיא הא כל שחיטה נמי הכי הוא דנקובת הושט נבילה היא וכו'. וכ\"כ הריטב\"א שם. ואי ס\"ל דהתם לא היה לוקה משום נבילה אכתי י\"ל דזעירי לא לטומאה קאמר אלא למלקות אלא ש\"מ דהתם נמי היה לוקה:
ומה שהקשה בס' מים קדושים מסוגיא דהתם לדעת רבינו דאי אמרינן דהוי נבילה מחיים תקשה אכל שחיטה וכי מתה עומד ושוחט. ולא ראה דברי הרשב\"א והריטב\"א שזכרתי. דקושיית הגמרא הוא מטומאה. ובזה אתי שפיר ג\"כ מ\"ש מהותזו ראשיהן דהתם נמי מיטמאין משא\"כ בנקוב או נפסק:
[ומ\"ש רבינו שאין השחיטה מועלת בה משמע דאם נשחטה הוי כמתה מאליה ומטמא וזה דלא כמ\"ש מהרש\"א בבכורות (דף כ') דשחיטה מטהרתה ובתשובת ר' עקיבא איגר סי' קצ\"ח הקשה למהרש\"א מתוספתא דחולין ורא\"ש פ\"ב דחולין ולפי דבריו תקשי על דברי רבינו כאן מהתוספתא. אך כבר הרגיש בזה בס' דרך חיים וכתב דדחה התוספתא מהלכה מחמת סוגיא דפ' השוחט דהבינו דהקושיא הוא מפסוקת גרגרת דוקא:
ועיי' בשו\"ת טור האבן דספק בשחיטה לא מקרי רק ספק שהה ודרס אבל ספק נקובת הושט לא הוי ספק בשחיטה דמ\"מ הרי היא שחוטה לפנינו. והביא ראיה מתוס' בכורות (דף כ') והטעם שהרי לא היתה בחזקת נקובת הוושט רק בחזקת שלא נשחטה והרי נשחטה לפנינו. עוד הביא ראיה מספק דרוסה דאיכא למיחש נמי לושט ולא מיקרי ספק בשחיטה ולפי דבריו י\"ל מה שהקשו לרבינו מפ' אלו טריפות (חולין דף מ\"ג) גבי הא דפריך לעולא מ\"ש מספק דרוסה]:" + ], + [ + "שני עורות יש לו לושט וכו' ניקבו זה שלא כנגד זה נבילה. מכאן תשובה לבעל פמ\"ג שכתב ביו\"ד סי' ל\"ג דניקבו שניהם זה שלא כנגד זה לא הוי אלא ספק טריפה אף אם אין רחוקים הרבה ונפק\"מ לספק ספיקא. ואישתמיטתיה דברי רבינו שכתב דהוי נבילה. ומה שדקדק מלשון השו\"ע שם שכתב אפשר דמיתרמי אהדדי דמשמע דהוי רק ספק טריפה אינו כדאי דכוונת השו\"ע אינו אלא לומר דדוקא מרוח אחת דאפשר דמתרמי אהדדי טריפה ואתו לאפוקי כשניקבו מב' רוחות דכשירה דאז אי אפשר כלל דלתרמי אהדדי משא\"כ מרוח אחת כיון דאפשר דלתרמי כודאי חשבינן. ושוב ראיתי בפלתי סי' הנזכר ס\"ק ב' ומבואר מדבריו ג\"כ דנקובת הושט זה שלא כנגד זה הוי ודאי טריפה וגם נבילה לענין שאין שחיטה מועלת בו. אבל לא ספק טריפה כמ\"ש הפרי מגדים:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נמצאת כולה שתי ערוגות ואין לה חיתוך אזנים טריפה. ותמה הרב כס\"מ למה כתב זה רבינו אחר שכתב דין נמצאו שתי האונות כאונא אחת ה\"ז חסירה וטריפה דבמכל שכן אתיא. ונראה דיש ליישב ע\"פ מ\"ש הש\"ך ביו\"ד סוף סי' ל\"ה לחלק בין כשכל הריאה דבוקה לשלא נדבקה רק אונא אחת דהתם מהני היכר בסימנים שהן שתי אונות דבוקות ע\"י סמפון וכה\"ג משא\"כ כשכל הריאה דבוקה לא מהני היכר בסימנים רק בסדק וחיתוך עיי\"ש. וכן יש לדייק מלשון רבינו דגבי נמצאו ב' אונות כאונא אחת כתב אם היה ביניהן כמו עלה הדס כדי שיוכר שהן ב' דבוקות מותרת ואם יש היכר בסימנים הרי ניכר שהן ב' דבוקות ואילו גבי נמצאת כולה ב' ערוגות ואין לה חיתוך אזנים כתב סתם טריפה משמע דלא מהני היכר סימנים בלא חיתוך כלל. וא\"כ אתי שפיר ולק\"מ מה שתמה הכס\"מ דלפ\"ז על כרחך הוצרך רבינו לאשמועינן זה כאן דלא אתיא מדין נמצאו ב' אונות כאונא אחת כמ\"ש:
ובזה נסתלקה נמי קושיית הלח\"מ שהקשה לקמן בפ\"י אמאי שמנה רבינו במנין הטרפות חסרה הריאה ממניין האונות. נמצאת הריאה בלא חיתוך אזנים. דהא היינו הך וכל שכן הוא. ולפי מ\"ש לאו היינו הך דאתי לאשמועינן מאי דליתא בהך דחסרה הריאה ממניין האונות:
וע\"פ מ\"ש נסתלק מ\"ש הכ\"מ לקמן בסוף דין ח' שטעם רבינו שפסק דשיעא כאופתא הוי ודאי טריפה הוא משום דאמר רבא ה' אוני אית לה לריאה אי חסר טריפה דלפי מ\"ש לא דמי כלל ההיא דשיעא לדרבא. תדע דלפי דברי הכס\"מ קשיא לההיא לישנא דמפרש דברי רפרם הכי דמאי אתי לאשמועינן הא מדרבא אתיא אלא ש\"מ דלא דמי לההיא דרבא. ומה שדקדק הכ\"מ דאמאי לא כתב רבינו בזה דהוי ספק טריפה כדכתב באינך לישני דרפרם י\"ל דשאני התם דלישנא דשיעא הוי לישנא בתרא משו\"ה חשיב ודאי:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וגידים הרכים אין חשובין כבשר. הכ\"מ נדחק דאמאי לא חילק רבינו בין גידין שסופן להקשות לאין סופן להקשות כמו שאמרו בגמ'. ול\"נ די\"ל דרבינו סמך עצמו אמ\"ש בפ\"י מהל' קרבן פסח דין י' גידין רכין שסופן להקשות וכו' אין נימנין עליהן. ובגמ' מדמה טריפות לפסח:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבר שנאמר בו אם ניטל טריפה וכו' אם נבראת חסירה אותו אבר ה\"ז מותרת. מה שהקשה על זה התבואות שור בסוף סי' כ\"ט מסוגיא דנדה (דף כ\"ד) גם הכרתי ופלתי הרגיש בזה בסי' נ' ויישבו עיי\"ש. אכן מ\"ש שם דאדרבא שיש להביא ראיה לדעת רבינו מסוגיא הנזכר ויישב בזה קושיית הכס\"מ על רבינו בפ\"י דאיסורי ביאה. אין דבריו מוכרחין דיש ליישב דברי רבינו דהל' איסורי ביאה בדרך אחרת כמ\"ש שם ובהל' גרושין:
ועפ\"ז יש לדחות ג\"כ מה שהכריח שם מדברי התוס' דפ' אלו טריפות (חולין דף נ\"ז סוף ע\"א) דס\"ל כרבינו דניטל גרע מחסר שכתבו דליכא מאן דפליג דניטל ירך וחלל הוי נבילה דלא תקשי מסוגיא דנדה דאיכא למ\"ד גבי מפלת גוף אטום שחסר הירך וחלל דלא הוי נבילה ולפי מ\"ש בהל' איסורי ביאה דיש לחלק בין אדם לבהמה בלא\"ה דברי התוס' אתי שפיר. [וזה דלא כמ\"ש הש\"ך ביו\"ד סי' ש\"ה דנראה דס\"ל דאדם נמי טריפה אינו חי וכ\"כ בספר מראות הצבואות (אות קכה) ואין דבריהם מוכרחים כמ\"ש שם. גם מה שהקשה שם בסוף סי' ל\"א על דברי הפמ\"ג בסוף סי' נ\"ז דחסר רגל ושאר טריפות מן הבטן יכול לחיות ובנדה אמר דלר' זכאי כשנברא חסר למעלה מהארכובא טריפה ואינו חי אף באדם וכל שכן בבהמה ולק\"מ דנהי דלר' זכאי הכי הוא אבל מ\"מ למ\"ד התם דחיה על כרחך הוא אפי' למ\"ד בעלמא אינו חיה דהא אליבא דרבי איירי התם דנדה ואיהו ס\"ל אינה חיה. ולדעת הפוסקים דלא מחלקי בין אדם לבהמה על כרחך צ\"ל דחסר מברייתו ס\"ל דחיה]. ועוד דנראה דאף רבינו לא קאמר אלא אבר שנאמר בו אם נטל טריפה בחסר מותר אבל אבר שנאמר בו אם ניטל נבילה אף בחסר הכי הוי. שהרי הוכחת רבינו הוא מדמנו במנין הטריפות נטולה וחסורה בשתים וא\"כ דבר שלא נמנה במנין הטריפות אלא שנאמר בו דאם ניטל נבילה מהיכא תיתי לומר דאם חסר לא הוי נבילה וא\"כ בניטל ירך וחלל דהוי נבילה בבהמה הוא הדין בחסר. ולא כהכרתי ופלתי הנזכר וכן מדברי הרב בנודע ביהודה חלק יו\"ד סי' ה' משמע דלרבינו רק ניטל הירך הוי נבילה ולא חסר ואינו מוכרח ומיהו ביתר לכו\"ע לא הוי נבילה כמ\"ש בנוב\"י שם. ועוד דלהרשב\"א אמר דיכולה לחיות וא\"כ עדיף משאר טריפות ובודאי לא הוי נבילה אף דאמר כנטול דמי:
ובזה יישבתי סוגיא דפ' המקשה (דף ע\"ד) דאמר תני שנוצר טריפה מן הבטן ואפ\"ה שחיטתה מטהרתה ומשכחת לה בבעלת ה' רגלים. ולא נקט בעלת ג' רגלים משום דאז הוי נבילה כשחללה ניכר. [וראיתי בספר מנחה חדשה שכתב דספק טריפה פטור מפדיון משום דמיעוט חי רק רוב אינו חי י\"ב חודש ובממון אין הולכין אחר הרוב וזה אינו לפי מ\"ש ס' הפלאה ריש פ\"ג דכתובות דאם נפק\"מ ג\"כ לעניין איסור והוחזקו לילך אחר הרוב הולכין ג\"כ לעניין ממון]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "[בשר החופה את רוב הכרס וכו' כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה או ניטל טריפה. הפוסקים תמהו על רבינו שכתב דלא בעינן מפולש. ומ\"ש הכ\"מ שטעם רבינו הוא דכי תנן שנקרע רוב החיצונה כשאין הקרע מפולש הוא שאם היה הנקב מפולש אם נקרע בסכין אפי' בכל שהו טריפה זה אינו לדעת רבינו שכתב בפ\"ו דיש בדיקה לבני מעים מנקב וכמו שהקשה עליו הש\"ך בספרו הארוך סי' מ\"ח והתבואות שור שהקשה כן מעצמו על הכ\"מ לא ראה שכבר הקדימו הש\"ך בספר הנזכר. אכן יש להביא ראיה לדעת רבינו דבזה נסתלקה קושיית התוס' ריש פ' אלו טריפות (חולין דף מ\"ג) וכן מצאתי בתבואות שור ובכרתי ופלתי שכתבו כן:
ודע שכתב הש\"ך בספרו הארוך דנקדרה אף לדעת רבינו בעינן מפולש דאי אינו מפולש אין זה נקדרה. ובודאי לזה נתכוון ג\"כ בש\"ך סי' מ\"ח ס\"ק ז' עיי\"ש והפמ\"ג שנתקשה בכוונתו אישתמיטתיה מ\"ש בס' הארוך להדיא. ומה שהקשה על זה ממ\"ש רבינו דין ו' שאם תמתח תעמוד על טפח משמע דמדין טפח קאתינן עליה ואף באין מפולש. באמת לא מכרע כלל דאפ\"ה איכא למימר דלענין מפולש קילא מדין קרע טפח כיון דליכא שיעורא אלא ע\"י מיתוח. דכה\"ג כתבו התבואות שור והכריתי ופלתי דקולא נקדרה מנקרע גבי בהמה קטנה דמיטרפא ברוב קרוע ולא הוי טפח ובנקדרה לא מיטרפא עד שימתח על טפח]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וטריפות שבכוליא ושבטחול לא מנו אותן בבהמה כדי שיהא כנגדן בעוף. פי' הכ\"מ דטריפות אלו לא מנו אותן במשנה ולוי דתני כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף אטריפות שמנו חכמים במשנה קאי ולא אטריפות שאמרו האמוראים. ויש לי להביא ראיה לזה מהסוגיא דפרק אלו טריפות (חולין דף נ\"ז) גבי הא דאמר רב שמוטת ירך בעוף כשירה והתוס' שם נדחקו הרבה דמשמע דדוקא בעוף מכשר ולא בבהמה ותקשי ליה ברייתא דתני לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף עיי\"ש. ולפי דברי רבינו דכאן לא קשיא מידי דלוי לא קאי אלא על טריפות שמנו חכמים במשנה ושמוטת ירך לא מנו אותן חכמים במשנה ושוב ראיתי שכבר כתב כן הרשב\"א בתשובה סי' רצ\"ד והת\"ח כתב כן מעצמו ולא ראה תשובת הרשב\"א:
ובזה נסתלק מ\"ש הט\"ז בסוף סי' מ\"ג דמצינו לשון זה בגמ' דבי רב פפא מחו בכולייתא וקטלוה אתו לקמיה דר' אבא א\"ל וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים. וההיא ודאי לאו אמתניתין קאי אלא על כל מה שמנו גם האמוראים וא\"כ מנלן לחלק ולפרש שם בענין אחר ע\"כ. ולק\"מ דההיא סוגיא דשמוטת ירך הכריחו לרבינו לפרש שם בענין אחר. ועוד נראה דלא דמי ההיא דתני לוי דהויא ברייתא שסידר מדברי התנאים שלפניו דכה\"ג פרש\"י סוף פ\"ג דביצה. וא\"כ על כרחך שמנו חכמים במשנה וברייתא דוקא קאמר ואינו דומה להא דאמר ר' אבא שמנו חכמים דהוא הוה אמורא משא\"כ חכמים דתני בברייתא על כרחך אינן אלא תנאים שהוזכרו במשנה וברייתא. ועוד דאף בלשון אמוראים מצינו דקרו חכמים רק למשנה וברייתא ולא לשמעתתא דאמוראי בנדה (דף י\"ח) וכ\"פ התו\"ח בסוף פ' ג\"ה. וכ\"כ בספר באר שבע:
וכן יש ליישב ג\"כ מה שהקשה הרב פר\"ח על רבינו מהא דקאמר בפ' אלו טריפות (חולין דף נ\"ו) דמדמה ריאה דעוף לבהמה לענין טריפות אע\"פ שאינן דומין לענין חיתוך אונות וא\"כ נדמה נמי טחול דעוף לבהמה לעניין טריפות לחומרא. ולפי מ\"ש לק\"מ דלא דמי טריפות דטחול שלא הוזכר במשנה וברייתא משא\"כ טריפות דריאה שהוזכר כבר במשנה:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[אסור ליטול אם על הבנים וכו' ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. והקשה הכ\"מ לרבנן דסברי דמשלח ואינו לוקה קרא הכי משמע לא תקח האם ואם לקחת שלח וא\"כ מעיקרא אין כאן אלא ל\"ת והניח בצ\"ע. וי\"ל דהכא א\"א לקיים גמר עשה דמצורע אא\"כ יעבור בל\"ת ועשה דכשנוטלה עובר בלא תקח וכששוחטה עובר בעשה דשלח ואע\"ג דלאו בבת אחת עבר מ\"מ כיון דלא מצי מקיים גמר עשה אא\"כ יעבור על שתיהן לא אתי עשה ודחי לל\"ת ועשה. וכ\"כ בשאגת אריה סי' ל\"ג ועיי' בשו\"ת מקום שמואל סי' ע\"ה:
ואגב אזכיר מה שראיתי שכתב שם באותה תשובה דהא דקיי\"ל דקולא וחומרא לחומרא מקשינן אין זה אלא בהיקש אבל בגזירה שוה בקבלה מרבו הדבר תלוי בין לקולא ובין לחומרא. וזה אינו דהא היקש נמי קיי\"ל דאין אדם דן מעצמו כמ\"ש בחידושי לסוכה. ועוד דגם גז\"ש אין הקבלה לא התיבה ולא העניין כדאיתא בכמה דוכתי]:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות שחיטה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Kedushah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..7660255b4fd7cc33c04800ac7297e6053c8b6715 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,113 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל השומע ברכת השם חייב לקרוע וכו'. הכי אמר רב יהודה אמר שמואל בפ' ארבע מיתות ור' חייא פליג. וכתב הכסף משנה שדעת רבינו לפסוק דלא כר' חייא משום דהוי יחיד לגבי רב יהודה ושמואל. וכוונתו כמ\"ש בפ\"ק דבכורות דתלמיד האומר בשם רבו חשיבי כתרי. ודע שכן מוכח דעת הרשב\"א בתשובה סוף סימן תס\"ד והרא\"ש פ\"ד דסוכה. וכן נראה דהא קיי\"ל בסנהדרין (דף ל\"ו) דהרב ותלמידו נמנין שנים בדיני הוראות. והא דמשמע ברא\"ש פרק הניזקין דגם בדיני ממונות בימי קדם היה חשוב לתרי. והתם קיי\"ל דרב ותלמיד לא היו נחשבין אלא אחד. י\"ל על פי מ\"ש בחו\"מ סי' ח\"י דדוקא כשמלמדו בשעת הדין ועיי\"ש. ומ\"ש במעדני יו\"ט בבכורות שאין נראה כן מפרש\"י בפ\"ק דנדה (דף י' ע\"ב) אינו מוכרח וכמ\"ש בחידושי.
ומה שהקשה בספר שער המלך הלכות יו\"ט על דברי הרא\"ש בסוכה מסוגיא דביצה (דף י\"א) דחשיב יחיד הא דאמרו משום ר' יהושע. י\"ל דשאני התם דלא נזכר כלל שם האומר. אך קשה לי מסוגיא דמגילה (דף י\"ח ע\"ב) גבי ר' מונא בשם ר' יהודה אומר דחשיב ליה יחידאה. וכן במו\"ק (דף י\"ב ע\"ב) חשיב יחידאה לרשב\"ג שאמר משום ר' יוסי. וי\"ל על פי מ\"ש בחידושי רמב\"ן פרק החולץ דאפילו תרי תנאי חשיבי כחד כנגד סתמא דתנא קמא. ובזה אתי שפיר מ\"ש הרא\"ש בשם הרמב\"ן בשלהי תענית סי' ל\"ח דר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו חשיב יחידאה. דנהי דחשיבי כה\"ג תרי כמ\"ש הרא\"ש גופיה בסוכה ובגיטין מ\"מ חשיבי יחיד נגד הת\"ק. וא\"ת דבפרק הערל (יבמות דף פ' ע\"ב) חשיב רבי ורשב\"ג כרבים נגד הת\"ק דהתם. וי\"ל על פי מ\"ש בחידושי הרשב\"א שם דמשום דמסתבר טעמייהו דרבי ורשב\"ג התם קאמר הכי דחשיבי כרבים.
[ומה שיש להקשות על דברי הכ\"מ ממ\"ש רבינו בהלכות לולב פ\"ז הלכה כ' הלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. והוא בגמ' (דף מ\"ד) דאמר הכי ר' אמי אבל רב חסדא אמר ר' יצחק דאדם יוצא ידי חובה בערבה שבלולב. והנה הרא\"ש כתב דמסתבר דהלכה כרב חסדא שאמר משמיה דרבי יצחק דמסתמא קיבלה מיניה. מדלא פריש בגמ' דפליג עליה והו\"ל רבי אמי חד לגבי תרי. והרב בשער המלך בהלכות יו\"ט מביא בשם ספר הליכות אלי דרבינו לא ס\"ל סברת הרא\"ש דלחשוב כשנים אחד שאמר בשם אחד ולכך פסק התם כרבי אמי ולא כרב חסדא אמר רבי יצחק. וזהו היפך ממ\"ש הכ\"מ כאן לדעת רבינו דאחד האומר בשם אחד חשיבי כשנים. י\"ל דמסתבר התם טעמא דמ\"ד דאינו יוצא בערבה שבלולב משום דעיקר מצות ערבה הוא ביום ז' שהרי אז דוחה שבת והא ודאי דבשבת לא היו יוצאין בערבה שבלולב דהא אין ניטל בשבת חוץ מיום ראשון. וא\"כ כי היכי דנטילת ערבה שביום ז' שחל בשבת לא היה בערבה שבלולב ה\"נ בשאר ימים. וכ\"ש לדידן שאין אנו נוטלין ערבה רק ביום ז' זכר למקדש שהיה ניטל בז' אף בשבת. מסתמא תקנוה דומיא דמקדש ביום ז' שחל בשבת]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שהיה עושה עבודת גלולים לעצמו אע\"פ שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקהשנאמר לא תעשה לך פסל. והקשה הלח\"מ אמאי היה חייב כשעשאו אחרים לו הא אין בו מעשה. ותירץ דכיון שהאחר היה עושה מעשה בשליחותו הוי כאילו עשאה הוא. ולא הרגיש דזה אינו מספיק דאיך יתחייב מחמת שליחותו על מעשה של אחר הא אין שליח לדבר עבירה. וכן הקשה בספר החינוך. ומהרי\"ט בח\"ב סי' ל\"ז הקשה כן מדנפשיה. ואין לומר דהלח\"מ סמך אמ\"ש בפי\"ג דהלכות שכירות דין ג' גבי ישראל שאמר וכו' חסום פי פרתי ודוש בה דאם היה הדישה שלו היה חייב. ואע\"ג דאין שליח לדבר עבירה אפ\"ה כיון שהפרה והדישה הן שלו. חשוב כאילו עשאה הוא בעצמו עיי\"ש. דמשמע דדוקא התם דנהנה במעשה השליח הוא דאמר הכי וזה לא שייך כאן. ועוד דע\"כ לא כתב שם כן אלא לדעת רש\"י והטור אבל דעת רבינו שם משמע דלא היה מחייב מדאורייתא בשום אמירה להשליח אפילו בשלו עיי\"ש.
והנה גם בספר יד המלך הוקשה לו מדנפשיה כקושיית החינוך ומהרי\"ט ודבריו בזה דחוקין הרבה ואין מוכרחין כלל לומר דבכאן אמרינן יש שליח לדבר עבירה ויצא מכללין שבכל התורה. אלא משכחת לה בכגון שהיה השליח שוגג באיסור זה לדעת התוס' פ\"ב דקידושין (דף מ\"ב ע\"ב) דבשוגג אמרינן יש שליח לדבר עבירה. והובא בחו\"מ סי' קפ\"ב וסי' שמ\"ח. אי נמי שהשליח הוא מוחזק בזה לעבור דבכה\"ג יש שליח לדבר עבירה. וכדאיתא בחו\"מ סי' שפ\"ח. ומיהו א\"צ לזה רק לפי דברי בעל לח\"מ דעיקר חיוב אמי שעשאו לו אינו אלא מחמת מעשה דהעושה. אך בספר המקנה כתב דטעמא משום שקנאה והושיבה אצלו דעביד מעשה. וכ\"כ בעל יד אהרן בספרו מרכבת המשנה ומ\"ה רבי שלמה בח\"ב מספרו מרכבת המשנה כתב דמה שמושך אותה מיד האומן חשיב מעשה. ולפ\"ז קושיית החינוך ומהרי\"ט מעיקרא לק\"מ.
אך מ\"ש בספר מנחת אהרן בסנהדרין דכאן היינו טעמא כיון דמשכחת לה ע\"י מעשה אע\"פ שלא עשה מעשה בידיו רק בקול ודיבור חייב ומדמה לה לחסמה בקול שכתב המגיד שלהי הלכות שכירות דכיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול היא כמעשה. ולפי מ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה במהדורא תנינא חלק או\"ח סי' ע\"ו דלא דמי נידון דידן לההיא דחסימה כלל. דהתם ראוי לעבור במעשה ולחסמה בידים עתה ומש\"ה אין מעשה מעכבת בו כמו הראוי לבילה וכו'. ואילו בנידון דידן לא שייך לומר שהיה ראוי לעבור במעשה אם אינו אומן שיכול לעשות. ועוד דהתם גם לאחר שעבר וחסמה בקול יכול ג\"כ לחסמה ביד ולעבור עתה במעשה משא\"כ כאן אין יכול עתה לעבור אם כבר עשאה האחר אא\"כ נפסק מעשה הראשון ויחזור ויעשנה. וא\"כ אינו בדין לחייבו על מעשה הראשון ויתבאר עוד מזה בהל' חמץ בס\"ד:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אין אחת מערי מקלט (בזמן הבית) נעשית עיר הנדחת שנאמר באחת עריך. וכתב הראב\"ד לא ידעתי מאין לו זה וכו'. וכבר נמצא כדעת רבינו בספרי זוטא הובא בילקוט מסעי רמז תשפ\"ז בפרשת ערי מקלט תהיינה שלא נעשו עיר הנדחת. ואע\"ג דרבינו מפיק לה מקרא אחרינא אין לחוש בכך שכן דרכו בכל מקום. ושוב ראיתי בקצת מחברים שהרגישו בזה. אמנם קשה לי דמדרשא דספרי לא שמעינן רק בשש ערי מקלט שהיו דבהו כתיב תהיינה. ואילו מדברי רבינו משמע דאין שום אחת ממ\"ח עיר שהיו קולטות נעשית עיר הנדחת.
ומיהו השגת הראב\"ד י\"ל דדרשא זו דרבינו דמיעט ערי מקלט מעריך תליא בפלוגתא דר\"מ ור' יוסי בפ\"ה דמעשר שני גבי וידוי מעשר דר\"מ סבר דכהנים ולוים אין מתודין שלא נטלו חלק בארץ. פי' ומש\"ה אין יכולין לומר האדמה אשר נתת לנו. ור' יוסי סבר יש להם ערי מגרש. והשתא לר\"מ דמשום ערי מגרש שיש להם אין יכול לומר נתת לנו. אפשר כסברת הראב\"ד כאן דערי מקלט בכלל עריך של כל השבטים הן. משום שנתנו אותם מחלקיהן ובתר הנותנים מקרו. אבל לר' יוסי דמשום שיש להם ערי מגרש יכולים לומר נתת לנו ע\"כ דס\"ל כסברת רבינו וכמ\"ש הכ\"מ דכיון דכבר נתנו השבטים ללוים ואינם מיוחדים לנותנים מקרו על שמם של לוים ולא עריך של השבטים. ועפ\"ז י\"ל הא דלא יליף בספרי זוטא דאין אחד מערי מקלט נעשין עיר הנדחת מקרא דעריך משום דסברה כר' מאיר. אבל רבינו אזיל לשיטתו שפסק כר' יוסי בהלכות בכורים ובסוף הלכות מעשר שני שפיר יליף מעריך דאין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת. שהרי עכשיו אין נקראין עריך דשבטים. ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד דנימא דמקרו עריך מחמת שהשבטים נתנו אותם מחלקיהן וראיה להכ\"מ.
אך אכתי קשיא דמ\"מ אמאי ממעטינן ערי מקלט כולן מעריך דנימא שהן בכלל עריך מחמת שהן עכשיו של לוים. וכי היכי דקיי\"ל שהן בכלל אשר נתת לנו. ה\"נ הן בכלל עריך. והנה ראיתי לבעל פר\"ח שהקשה מסברת עצמו על דברי רבינו כאן. וכתב דהתינח בשש ערי מקלט דכיון שלא היה נותן הרוצח שכר דירתו שם. משמע שאינן מיוחדות ללוים אבל בשארי ערי הלוים שהיה נותן שכר לבעה\"ב וכדאיתא בסוף פ\"ב דמכות. ופסקו רבינו בהלכות רוצח. א\"כ משמע ודאי שהן מיוחדין ללוים. ומסיק דטעמו של רבינו דבירושלמי פ\"ט דסוטה הוא איבעיא דלא איפשטא. לענין אי ערי מקלט היו מביאין עגלה ערופה וקרינן בהו אדמה אשר ה' נותן לך וגו'. ופסקו לקולא גבי עיר הנדחת דספק נפשות להקל. והנה לא מבעיא ליה אלא במ\"ב עיר אבל בששה ערי מקלט פשיטא שאינן מיוחדין ללוים עכ\"ד עיי\"ש.
ואני תמה דאיך אפשר לומר כן דא\"כ אמאי קיי\"ל גבי וידוי דלוים יכולין לומר האדמה אשר נתת לנו ומשמע דהיינו אף אותן שלקחו השש ערי מקלט. וש\"מ דהן מיוחדין ללוים. ואף דקיי\"ל שא\"צ הרוצח להעלות להן שכר. י\"ל דגזה\"כ הוא דהא נפקא לן במכות מדכתיב לכם למקלט לכל צרכיכם דרוצחים. ומשום הצלת נפש רוצח בשגגה מגואל הדם אקיל ביה רחמנא. אבל מ\"מ היו מיוחדין ללוים לר' יוסי דסבר דמתודין. וכך מבואר בירושלמי דמעשר שני דלר' יוסי למחלוקת ניתנו ללוים וסבר דמעלין להן שכר. ור\"מ סבר דלבית דירה ניתנה להן ואין מעלין להן שכר. והיינו במ\"ב עיר דליכא בהו קרא לענין שכר ופליגי בסברא. ותליא אי נימא דניתנו למחלוקת או לא. אבל בהנך ששה דגלי בהו קרא דאין מעלין שכר לא תליא כלל בהך מילתא אי ניתנו לבית דירה או לא. והיינו דבירושלמי דסוטה בעי לה סתמא ומשמע דבכל ערי מקלט מבעי לה. ואע\"ג דלא פשיט לה מ\"מ מבואר דתלי לה בפלוגתא אי ניתנו למחלוקת או לבית דירה והיינו פלוגתא דר\"מ ור' יוסי במסכת מעשר שני שכתבתי. ופלוגתא זו היא גם בהששה ערים כמו שנתבאר.
ומעתה נתבאר ג\"כ טעמו של רבינו שלא כתב בהלכות רוצח לפטור שום ערי מקלט מהבאת עגלה ערופה. דאזיל לטעמיה שפסק כר' יוסי ולדידיה כולן ניתנו למחלוקת. אך לפ\"ז תגדל הקושיא על דברי רבינו כאן דאיך ממעט מעריך ערי מקלט כלל ואפילו הששה ערים. כיון דס\"ל כר' יוסי דלמחלוקת ניתנו. ותירוץ הפר\"ח אינו מעלה ארוכה וכדכתיבנא.
אלא נראה בכוונת דברי רבינו כאן ע\"פ מאי דאיתא בספרי והובא בילקוט פרשה שופטים בפסוק וכי יבוא הלוי מאחד שעריך. יכול בבן לוי ודאי הכתוב מדבר ת\"ל מאחד שעריך שנטלו שעריהם במקום אחד. יצאו לוים שלא נטלו שעריהם במקום אחד. ופירש בס' זית רענן דערי הלוים מפוזרין בכל ערי ישראל בכל שבט ושבט. וא\"כ י\"ל דלזה נתכוון רבינו דממעט ערי מקלט מאחת עריך. דדרשינן אותן שנטלו עריהם במקום אחד יצאו ערי מקלט שהן מפוזרין. ולא קרינן בהו אחת עריך וכנ\"ל:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בהמה של עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה כשור הנסקל שנשחט. הפר\"ח תמה על רבינו דמשמע דס\"ל דשחיטת בהמת עיר הנידחת מטהרתה מידי נבילה כמו שור הנסקל. ובגמ' מבעיא ליה לרב חסדא בהמת עיר הנדחתמהו שתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה. לפי חרב אמר רחמנא לא שנא שחטה ולא שנא קטלה. או דלמא כיון דשחטה מהני לה שחיטה תיקו. ומשמע דדוקא בבהמת עיר הנדחת מבעיא ליה משום דלפי חרב אמר רחמנא ומספקא לן דדילמא אף בדרך שחיטה לפי חרב מיקרי ולא הוי שחיטה לטהרה מידי נבילה. אבל בשור הנסקל ששחטו משמע דודאי שחיטתו מטהרתו דהא לא כתיב ביה לפי חרב. ורבינו השוה כאן דין בהמת עיר הנדחת לדין שור הנסקללענין איסור הנאה. ומשמע דה\"ה נמי לענין דשחיטתה מטרתה והניח בצ\"ע.
ויש לי ליישב דעתו של רבינו ז\"ל שיצא לו כן מסוגיא דחולין (דף ק\"מ) דמוקי רב נחמן בר יצחק קרא דכתיב גבי צפורי מצורע חיות למעוטי צפורי עיר הנדחת שלא יביא מהן צפור השחוטה. ומזה מוכח דפשיטא ליה לרב נחמן בר יצחק דשחיטת בע\"ח דעיר הנדחתמטהרת מידי נבילה עכ\"פ. וא\"כ לא הוה כמתה ומש\"ה איצטריך קרא למעוטי. דאי איתא דשחיטתה הוי כאילו מיקטלא משום דלפי חרב אמר רחמנא לא איצטריך כלל קרא למעוטי דפשיטא דפסולה לצפור השחוטה כיון דשחיטה לא מהני בה ואנן שחיטה בעינן דושחט את הצפור על מים חיים כתיב. ובעינן עכ\"פ שחיטה המטהרת מידי נבילה. דדוקא כשנמצאת טריפה איכא דמכשר בקידושין (דף נ\"ז) דחשיב לה שחיטה אע\"פ שאינה ראויה לאכילה. אבל כשמטמאה משמע ודאי דלכו\"ע לא חשיבא שחיטה. וכ\"ש לפי מ\"ש התוס' בחולין דלא מכשירין להכשר מצורע רק כשראוי לבוא לכפר בפנים. ואי שחיטה לא מהני בה כלל כ\"ש דמליקה לא מהני בה מידי. וא\"כ איך תתכשר להקרבה לכפרה בפנים. אלא ש\"מ דלרנב\"י לא מבעיא כלל דשחיטת בע\"ח דעיר הנדחת ודאי הוי שחיטה. ולפי חרב דאמר רחמנא דוקא כשקטלה הוא דהוי נבילה.
ומה שהקשה הפר\"ח אמ\"ש רבינו בדין עיסה שהיתה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת דמותרת לפי שאפשר לחלקה. והא קיי\"ל דבדאורייתא אין ברירה וה\"נ מעורב זה בזה ודילמא מה שבא לחלק איש של עיר אחרת הוא חלק של עיר הנדחת. ובס' מרכבת המשנה לבעל יד אהרן כתב לתרץ דשאני הכא שנשתתפו קודם שנעשו עיר הנדחת ואז לא הוי עדיין האיסור בעולם. ולדידי אין זה מעלה ארוכה לדעת רבינו. דנהי דמצינו סברא זו בדברי בעלי התוספות בתמורה (דף ל' סוף ע\"א) שכתבו דאם האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה ע\"כ. מיהו מבואר מדבריהם שם שלא כתבו כן רק למאן דאית ליה ברירה בעלמא אפי' בדאורייתא מהני לדידיה גם בתערובות בכה\"ג אם נתערב קודם שנולד האיסור. אבל למאן דלית ליה בדאורייתא בעלמא ודאי דלא מהני גם בתערובות אפילו בכה\"ג.
וא\"כ קמה הקושיא וגם נצבה לדעת רבינו שפסק בעלמא דלא סמכינן אברירה באיסור של תורה כמו שמבואר מדבריו בכמה מקומות ומהן ריש פ\"ז דמעשר ופ\"ב דקרבן פסח ופ\"ו דבכורות ושארי דוכתי. ובודאי לא מהני גם בתערובות שלא היה ניכר האיסור קודם. והא דמהני גבי מחיר כלב בהלכות איסורי מזבח. יתבאר שם לפנינו בארוכה בעזה\"ש. דטעמו משום דהתם איכא רוב היתר ונתבטל מן התורה ברוב. וס\"ל דבכה\"ג הוי כדרבנן וסמכינן ביה אברירה. אבל אי לאו ביטול לא היה מהני מה שלא ניכר האיסור קודם התערובות. והדרא הקושיא לדוכתא דאמאי מתיר רבינו כאן גבי עיסה שחציה של עיר הנדחת וכו'. וגם בשו\"ת שאגת אריה סי' פ\"ט הקשה קושיית הפר\"ח והניחה בקושיא.
ונראה די\"ל על פי מ\"ש הר\"ן בנדרים (דף מ\"ו ע\"ב) על מ\"ש רבינו בפ\"ז דהלכות נדרים. גבי שותפין שנדרו הנאה בחצר השותפין דאם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורין לכנס בה עד שיחלוקו וכו'. משמע דלאחר שיחלוקו שרו לכנס כל אחד ואחד לחלקו. ואע\"ג דקיי\"ל דבדאורייתא אין ברירה אפ\"ה אנן סהדי שעל מנת כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהן לאוסרו על חבירו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה. דא\"כ אסר עליו נכסי דידיה ואינו בדין עכ\"ד הר\"ן ז\"ל. ועפ\"ז אתי שפיר ג\"כ דברי רבינו כאן דמשו\"ה מהני כאן ברירה להיות מותר חצי העיסה של עיר האחרת דעל מנת כן נשתתפו בתחילה שלא יאסר חלקו לאחר חלוקה מחמתו של חבירו שנדחה עירו. דא\"כ הרי אסר עליו נכסי דידיה מחמת דיחוי של חבירו ואינו בדין שיוכל לאסור של חבירו:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובות שלה [וכו'] היה אסור בהנאה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך. וכל מי שהיה נהנה באחד מכל אלו היה חייב שתים אחת משום לא תביא ואחת משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם. הרב כ\"מ הראה מקור לדברי רבינו מדאיתא בסוגיא דמכות (דף כ\"ב) דאם היה נהנה מאשירה חייב שתים מלא ידבק ומלא תביא. וה\"ה לנהנה מכל מילי דמשמשיה. ובאמת אין מאשירה ראיה לשאר מילי דשאני אשירה דאותה גופה היו עובדין. וכמ\"ש הרמב\"ן בספר המצות ולא זכרו הכ\"מ. אך יש להביא ראיה לדעת רבינו מכמה דוכתי דמצינו דדרשינן קרא דלא ידבק בידך מאומה על כל מילי דהרי בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ב ע\"ב) מייתי קרא דלא ידבק לענין איסור הנאה מריח דוורד והדס של שימוש אשירה ושם (דף ל\"ד ע\"ב) מייתי לה לאסור פרש עגלי עבודת כוכבים. וכן קרא דולא תביא תועבה איירי נמי בתקרובת דהא סיפא דקרא דכתיב והיית וגו' דריש ליה בהדיא אתקרובת בתמורה (דף ל'). והא ודאי דהא דדרשינן ולא תביא לאיסור הנאה אסיפיה דכתיב והיית סמיך דאיירי באיסור הנאה דדרשינן מיניה בקדושין (דף נ\"ז) כל שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמוהו לאסור חליפין עיי\"ש.
ובזה מתורץ קושיית הפר\"ח שהקשה דמנ\"ל דלא תביא אשירה איירי בהנאה דאימא כפשטיא שלא יביא לביתו. ולפי מ\"ש אתי שפיר דאסיפא סמיך דוהיית איירי בהנאה. וא\"כ כי היכא דמצינו דוהיית איירי נמי בתקרובת. ה\"נ רישא דולא תביא איירי ג\"כ בתקרובת וכמ\"ש רבינו. ועל פי מ\"ש י\"ל מה שהקשה בשו\"ת נודע ביהודה במהדורא תנינא חלק יו\"ד סי' ע\"ח דסוגיא דע\"ז (דף ל\"ד) סותר הסוגיא דתמורה (דף ל') דהתם מייתי לאסור הנאה מקרא דמשמע מיניה איסור לאו. ואילו בתמורה מייתי מקרא אחרינא דכתיב והיית ובזה ליכא לאו רק איסור עשה הוא דשמעינן מיניה. ולפי מ\"ש אין בזה סתירה כלל דקושטא דגם מוהיית שמעינן לאו דארישא. דקרא דכתיב ביה לאו קאי והיית למימר דכל מה שאתה מהווה מאשירה אתה עובר בלאו דלא תביא ליהנות ממנו ובשניהם הוא עובר. וסוגיא אחת מהסוגיות מלמדת על חברתה והעד על זה הסוגיא דמכות דקחשיב לשניהן וכמ\"ש רבינו:" + ], + [], + [ + "עבודת כוכבים של נכרי אסורה בהנאה מיד וכו' ושל ישראל לא נאסרה בהנאה עד שהיתה נעבדת שנא' ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר שהן עבודתה. ועיין בלח\"מ שהוקשה לו בדברי רבינו דבגמ' פרק רבי ישמעאל איתא דרבי עקיבא דדריש קרא דושם בסתר לומר דאין נאסרה עד שהיתה נעבדת לא מפיק מיניה דאשירה היתה טעונה גניזה אלא מקרא דכתיב לא תטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח ה' מה מזבח טעון גניזה אף אשירה טעונה גניזה. ומ\"ד דשל ישראל אסורה מיד דריש ושם בסתר לומר שטעונה גניזה וקרא דלא תטע לך אשירה אצל מזבח מבעיא ליה לכדריש לקיש דאמר המעמיד מעמיד בארץ ישראל דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה ובמקום ת\"ח כאילו נוטעו אצל מזבח. ומשמע דר\"ע לית ליה דרשא דר\"ל דאיהו דריש קרא דאשירה אצל מזבח לטעון גניזה. ור\"ל דריש למעמיד דיין שאינו הגון. וא\"כ רבינו שפסק כאן כר\"ע איך כתב בהלכות סנהדרין להך דר\"ל. ותירץ דרבינו סובר דתרתי ש\"מ ור\"ע אית ליה דר\"ל עיי\"ש. ונראה להביא ראיה לדעת רבינו דיש להוכיח דריש לקיש גופיה נמי כרבי עקיבא ס\"ל. והוא מדאיתא בסוטה (דף ל\"ז) דריש יהודה בר נחמני מתורגמניה דר\"ל וכו' ארור האיש וגו' בארור סגי ליה פרש\"י בתמיה כופר בעיקר הוא והא לא קשיא רק אליבא דר\"ע דלדידיה איירי קרא בעובד פסל. אבל אליבא דר' ישמעאל לא קשיא בארור סגי ליה דהא לא איירי כלל רק בעושה ולא עבדה וא\"כ לאו כופר בעיקר הוא. ולפ\"ז דמוכח דדרשא דיהודה בר נחמני מתורגמניה דר\"ל ס\"ל כרבי עקיבא מסתמא דר\"ל רבינו נמי כוותיה ס\"ל. וא\"כ ש\"מ דתרווייהו איכא למשמע מקרא דאשירה אצל מזבח. וכמ\"ש הלח\"מ לדעת רבינו ז\"ל:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "פירש כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין. עיין בכ\"מ שהקשה דבהלכות מאכלות אסורות גבי רימוני בדן של ערלה אוסר רבינו תערובות השני וכאן מתיר. ותירץ דמדינא בב' תערובות סגי וברימוני בדן החמיר להצריך ג' תערובות מפני שהן דבר שאפשר שיהיה להן מתירין אם יתפרדו הרימונין וראיתי לבעל מגי\"ה שבס' משנה למלך בפ\"ז דמעילה שהקשה על דברי הכ\"מ כאן מדאמר בזבחים (דף ע\"ד ע\"ב) אבל תרומה דיש להן מתירין הוה אמינא דחמיר וכו' לענין דאינה ניתרת בתערובות בנפל אחד לים. ואיצטריך דר\"ל התם דניתרת וא\"כ משמע דלא מחמירין בתערובות בדבר שיש לו מתירין טפי מבהכא. ולדידי לק\"מ דהא באמת תרומה לא הוה דבר שיש לה מתירין מטעמא דמסקינן בפרק הערל (יבמות דף פ\"ב) למאן אי לכהן משרא שרי אי לישראל לעולם אסור. ולא קאמר בזבחים רק דהו\"א דתרומה חשיבי דבר שיש לו מתירין וכדקס\"ד דרב אשי מעיקרא בפרק הערל ואיצטריך דר\"ל לאפוקי ולומר דלא חמירא מהך דהכא. משום דבאמת לא הוי תרומה דשיל\"מ. אבל דבר שיש לו מתירין ממש גם למי שנאסר קושטא דחמיר טפי. ושוב ראיתי בדברי הריטב\"א בחידושיו לפרק הזהב דמבואר משם דפירש ההיא דזבחים כדפרשתי. ובזה נסתלקה קושיית בעל מגיה הנזכר.
ומה שהקשה הפר\"ח על דברי הכ\"מ ממ\"ש הרב המגיד בפ\"א דיו\"ט דאף בדבר שיש לו מתירין מתיר רבינו ספק ספיקא. וגם זה אינו מוכרח לדחות דברי הכ\"מ כאן דלא דמי לנידון דהרה\"מ שם בהלכות יו\"ט. דאיירי בספק ביצה שנולדה ביו\"ט או בחול ונתערבה דמתיר רבינו התערובות אע\"ג שיש לה מתירין למחר. דהתם כל עיקר איסורא דביצה אפילו ודאי נולדה ביו\"ט אינה אלא מדרבנן משא\"כ ברימוני בדן דערלה דעיקר איסורייהו הוה דאורייתא מחמיר אפי' בספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין. ועוד דאפשר דספק ספיקא דשני תערובות גרע מספק ספיקא דגבי ביצה ספק נולדה ביו\"ט שנתערבה דהתם כיון דלא ידעינן אימת נולדה הרי לא איתחזק איסור ודאי כלל מעולם. משא\"כ בהך ספק ספיקא דשני תערובות דאיתחזק איסור ודאי מיהא בתערובות הראשון. ומשו\"ה אפשר שיחמיר בו רבינו בדבר שיש לו מתירין טפי מבתערובות דספק ביצה:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אשירה שעבד ישראל בימי קדם לא היתה בטילה לעולם והיתה טעונה גניזה. וכתב הכ\"מ שאינו יודע למה סגי בגניזה עיי\"ש. ובס' תורת חיים כתב דה\"ט דסגי בגניזה משום דלא היו אדוקין כל כך בעבודת גלולים. ובס' פני יהושע בחידושיו לסוכה (דף ל\"ה) כתב דהיינו טעמא דסגי בגניזה כשבטלה דסבירא ליה לרבינו דמן התורה מהני ביטול גם לשל ישראל רק מדרבנן לא היתה בטילה וכדעת הגהת אשר\"י ומשו\"ה סגי בגניזה. והנה לפ\"ז צ\"ל דקרא דושם בסתר דיליף מיניה בע\"ז (דף נ\"ב) דאין ביטול לשל ישראל אסמכתא בעלמא הוא. וכ\"כ בס' נחלת עזריאל. אך קשה לי דלא משמע הכי בכולא סוגיא דשם (ריש דף נ\"ב) דאמר התם דלרבי עקיבא אשירה של ישראל לא היתה אסורה עד שהיתה נעבדת ויליף לה מקרא דכתיב ושם בסתר. וכ\"כ רבינו לעיל בפ\"ז וקאמר שם לר' ישמעאל דס\"ל דאסורה מיד מבעיא ליה קרא דושם בסתר להטעין לשל ישראל גניזה. ואידך פי' ר\"ע נפקא ליה מהיקשא דאשירה למזבח מה מזבח טעון גניזה אף אשירה היתה טעונה גניזה ור' ישמעאל מבעיא ליה הקישא למי שמעמיד בארץ ישראל דיין שאינו הגון וכו'. משמע דדרשא גמורה היא להטעין גניזה מן התורה לר\"ע מהיקשא ולר\"י מושם בסתר מדקאמר דמבעיא להו קראי להכי לכל חד כדאית ליה ואין דרך הגמרא לדקדק כל כך על אסמכתא בעלמא וכמ\"ש התוס' בסוטה (דף ל\"ב) ובכמה דוכתי.
ועוד קשה לי מהסוגיא (דף נ\"ג ע\"ב) דדייק מדקאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. פי' ולא היו הכנענים יכולים לאסור האילנות בעבודתן ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו בעבודת גלולים וכי אתו הכנענים שליחותייהו דידהו עבדי. ופרש\"י שליחותייהו עבדי והלכך הוי עבודת גלולים של ישראל ואינה בטילה עולמית ע\"כ. ואי איתא דהא דלא היתה בטילה הוא רק מדרבנן ומן התורה היא בטילה אכתי תקשי קרא דואשריהם דקאמר רחמנא דלסגי בביטולא מדאורייתא ולא סגי במאי דגלו ישראל דעתייהו דניחא להו אא\"כ נימא דמן התורה אין לה ביטול. לכך נראה דהעיקר בדעת רבינו כמ\"ש התורת חיים דטעמא דסגי בגניזה הוא משום שלא היו ישראל אדוקין כל כך בעבודת גלולים ולפיכך לא אחמור בה רחמנא דלא לסגי בגניזה.
וא\"ת דגם לפ\"ז תקשי סוגיא הנזכר דאמאי אמר רחמנא ואשריהם תשרפון כיון דעיקר האיסור הוא משום דניחא להו לישראל במה שעבדום הכנענים וה\"ל של ישראל והיא אינה צריכה אלא גניזה. וי\"ל דמ\"מ גריעה הויא מה שעבדום הכנענים בשליחותייהו דישראל מאילו לא עבדום רק ישראל בלחודייהו דהא לא היו אדוקין כל כך. אבל כי עבדום הכנענים שהן היו אז אדוקין נתנו עליהן גם חומר שלהן וחומר של ישראל דאין לה ביטול:" + ], + [], + [ + "ואם היתה של פרקים והדיוט אינו יכול להחזירה כיון שחסר אבר ממנה כאילו חסרו כל השברים. משמע דאבר אחד מיהא צריך לחסר אף שהדיוט אין יכול להחזירה. וכתב הכ\"מ דס\"ל לרבינו דהא דאוקימנא בס\"פ כל הצלמים פלוגתא דרב ושמואל בהדיוט יכול להחזירה היינו משום דאי הדיוט אין יכול להחזירה לכו\"ע אף לרב א\"צ לחסר כל קיסם וקיסם אלא סגי כשחסר אבר אחד. אבל בלא חיסור לא היתה מותרת ושלא כדעת הראב\"ד והר\"ן שמפרשים דאי הדיוט אין יכול להחזירה א\"צ חיסור כלל ולא ביאר טעם לדעת רבינו. ונראה דטעמיה ז\"ל שהוקשה לו קושיית התוס' בשבת פרק רבי עקיבא (שבת דף פ\"ג ע\"ב) דהתם מבעיא לענין טומאה אי היתה מטמאה בשל חוליות ואין הדיוט יכול להחזירה. ומשמע דדוקא לענין טומאה שהיא מדרבנן הוא דמספקא הא לענין איסור הנאה דאורייתא פשיטא דהיתה אסורה ובפרק כל הצלמים משמע דשרי. והיינו משום דס\"ל כדעת הראב\"ד והר\"ן. ומהכרח הקושיא הוצרכו לדחוק ולפרש דלא איירי בפרק כל הצלמים בחוליות גדולות כדאיירי בשבת. אמנם לפי דעת רבינו מעיקרא לק\"מ ואתי שפיר דאיירי בסוגיא דפרק כל הצלמים כמו בסוגיא דשבת כיון שאין מחלוקת ביניהם דגם לפי סוגיא דס\"פ כל הצלמים אינה מותרת בלא חיסור כלל וצריכא מיהא חיסור אבר אחד:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6a7ca08da0774d8b7ad4225d2c24d07c4e147d10 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,110 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Foreign_Worship_and_Customs_of_the_Nations", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל השומע ברכת השם חייב לקרוע וכו'. הכי אמר רב יהודה אמר שמואל בפ' ארבע מיתות ור' חייא פליג. וכתב הכסף משנה שדעת רבינו לפסוק דלא כר' חייא משום דהוי יחיד לגבי רב יהודה ושמואל. וכוונתו כמ\"ש בפ\"ק דבכורות דתלמיד האומר בשם רבו חשיבי כתרי. ודע שכן מוכח דעת הרשב\"א בתשובה סוף סימן תס\"ד והרא\"ש פ\"ד דסוכה. וכן נראה דהא קיי\"ל בסנהדרין (דף ל\"ו) דהרב ותלמידו נמנין שנים בדיני הוראות. והא דמשמע ברא\"ש פרק הניזקין דגם בדיני ממונות בימי קדם היה חשוב לתרי. והתם קיי\"ל דרב ותלמיד לא היו נחשבין אלא אחד. י\"ל על פי מ\"ש בחו\"מ סי' ח\"י דדוקא כשמלמדו בשעת הדין ועיי\"ש. ומ\"ש במעדני יו\"ט בבכורות שאין נראה כן מפרש\"י בפ\"ק דנדה (דף י' ע\"ב) אינו מוכרח וכמ\"ש בחידושי.
ומה שהקשה בספר שער המלך הלכות יו\"ט על דברי הרא\"ש בסוכה מסוגיא דביצה (דף י\"א) דחשיב יחיד הא דאמרו משום ר' יהושע. י\"ל דשאני התם דלא נזכר כלל שם האומר. אך קשה לי מסוגיא דמגילה (דף י\"ח ע\"ב) גבי ר' מונא בשם ר' יהודה אומר דחשיב ליה יחידאה. וכן במו\"ק (דף י\"ב ע\"ב) חשיב יחידאה לרשב\"ג שאמר משום ר' יוסי. וי\"ל על פי מ\"ש בחידושי רמב\"ן פרק החולץ דאפילו תרי תנאי חשיבי כחד כנגד סתמא דתנא קמא. ובזה אתי שפיר מ\"ש הרא\"ש בשם הרמב\"ן בשלהי תענית סי' ל\"ח דר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו חשיב יחידאה. דנהי דחשיבי כה\"ג תרי כמ\"ש הרא\"ש גופיה בסוכה ובגיטין מ\"מ חשיבי יחיד נגד הת\"ק. וא\"ת דבפרק הערל (יבמות דף פ' ע\"ב) חשיב רבי ורשב\"ג כרבים נגד הת\"ק דהתם. וי\"ל על פי מ\"ש בחידושי הרשב\"א שם דמשום דמסתבר טעמייהו דרבי ורשב\"ג התם קאמר הכי דחשיבי כרבים.
[ומה שיש להקשות על דברי הכ\"מ ממ\"ש רבינו בהלכות לולב פ\"ז הלכה כ' הלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. והוא בגמ' (דף מ\"ד) דאמר הכי ר' אמי אבל רב חסדא אמר ר' יצחק דאדם יוצא ידי חובה בערבה שבלולב. והנה הרא\"ש כתב דמסתבר דהלכה כרב חסדא שאמר משמיה דרבי יצחק דמסתמא קיבלה מיניה. מדלא פריש בגמ' דפליג עליה והו\"ל רבי אמי חד לגבי תרי. והרב בשער המלך בהלכות יו\"ט מביא בשם ספר הליכות אלי דרבינו לא ס\"ל סברת הרא\"ש דלחשוב כשנים אחד שאמר בשם אחד ולכך פסק התם כרבי אמי ולא כרב חסדא אמר רבי יצחק. וזהו היפך ממ\"ש הכ\"מ כאן לדעת רבינו דאחד האומר בשם אחד חשיבי כשנים. י\"ל דמסתבר התם טעמא דמ\"ד דאינו יוצא בערבה שבלולב משום דעיקר מצות ערבה הוא ביום ז' שהרי אז דוחה שבת והא ודאי דבשבת לא היו יוצאין בערבה שבלולב דהא אין ניטל בשבת חוץ מיום ראשון. וא\"כ כי היכי דנטילת ערבה שביום ז' שחל בשבת לא היה בערבה שבלולב ה\"נ בשאר ימים. וכ\"ש לדידן שאין אנו נוטלין ערבה רק ביום ז' זכר למקדש שהיה ניטל בז' אף בשבת. מסתמא תקנוה דומיא דמקדש ביום ז' שחל בשבת]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שהיה עושה עבודת גלולים לעצמו אע\"פ שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקהשנאמר לא תעשה לך פסל. והקשה הלח\"מ אמאי היה חייב כשעשאו אחרים לו הא אין בו מעשה. ותירץ דכיון שהאחר היה עושה מעשה בשליחותו הוי כאילו עשאה הוא. ולא הרגיש דזה אינו מספיק דאיך יתחייב מחמת שליחותו על מעשה של אחר הא אין שליח לדבר עבירה. וכן הקשה בספר החינוך. ומהרי\"ט בח\"ב סי' ל\"ז הקשה כן מדנפשיה. ואין לומר דהלח\"מ סמך אמ\"ש בפי\"ג דהלכות שכירות דין ג' גבי ישראל שאמר וכו' חסום פי פרתי ודוש בה דאם היה הדישה שלו היה חייב. ואע\"ג דאין שליח לדבר עבירה אפ\"ה כיון שהפרה והדישה הן שלו. חשוב כאילו עשאה הוא בעצמו עיי\"ש. דמשמע דדוקא התם דנהנה במעשה השליח הוא דאמר הכי וזה לא שייך כאן. ועוד דע\"כ לא כתב שם כן אלא לדעת רש\"י והטור אבל דעת רבינו שם משמע דלא היה מחייב מדאורייתא בשום אמירה להשליח אפילו בשלו עיי\"ש.
והנה גם בספר יד המלך הוקשה לו מדנפשיה כקושיית החינוך ומהרי\"ט ודבריו בזה דחוקין הרבה ואין מוכרחין כלל לומר דבכאן אמרינן יש שליח לדבר עבירה ויצא מכללין שבכל התורה. אלא משכחת לה בכגון שהיה השליח שוגג באיסור זה לדעת התוס' פ\"ב דקידושין (דף מ\"ב ע\"ב) דבשוגג אמרינן יש שליח לדבר עבירה. והובא בחו\"מ סי' קפ\"ב וסי' שמ\"ח. אי נמי שהשליח הוא מוחזק בזה לעבור דבכה\"ג יש שליח לדבר עבירה. וכדאיתא בחו\"מ סי' שפ\"ח. ומיהו א\"צ לזה רק לפי דברי בעל לח\"מ דעיקר חיוב אמי שעשאו לו אינו אלא מחמת מעשה דהעושה. אך בספר המקנה כתב דטעמא משום שקנאה והושיבה אצלו דעביד מעשה. וכ\"כ בעל יד אהרן בספרו מרכבת המשנה ומ\"ה רבי שלמה בח\"ב מספרו מרכבת המשנה כתב דמה שמושך אותה מיד האומן חשיב מעשה. ולפ\"ז קושיית החינוך ומהרי\"ט מעיקרא לק\"מ.
אך מ\"ש בספר מנחת אהרן בסנהדרין דכאן היינו טעמא כיון דמשכחת לה ע\"י מעשה אע\"פ שלא עשה מעשה בידיו רק בקול ודיבור חייב ומדמה לה לחסמה בקול שכתב המגיד שלהי הלכות שכירות דכיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול היא כמעשה. ולפי מ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה במהדורא תנינא חלק או\"ח סי' ע\"ו דלא דמי נידון דידן לההיא דחסימה כלל. דהתם ראוי לעבור במעשה ולחסמה בידים עתה ומש\"ה אין מעשה מעכבת בו כמו הראוי לבילה וכו'. ואילו בנידון דידן לא שייך לומר שהיה ראוי לעבור במעשה אם אינו אומן שיכול לעשות. ועוד דהתם גם לאחר שעבר וחסמה בקול יכול ג\"כ לחסמה ביד ולעבור עתה במעשה משא\"כ כאן אין יכול עתה לעבור אם כבר עשאה האחר אא\"כ נפסק מעשה הראשון ויחזור ויעשנה. וא\"כ אינו בדין לחייבו על מעשה הראשון ויתבאר עוד מזה בהל' חמץ בס\"ד:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אין אחת מערי מקלט (בזמן הבית) נעשית עיר הנדחת שנאמר באחת עריך. וכתב הראב\"ד לא ידעתי מאין לו זה וכו'. וכבר נמצא כדעת רבינו בספרי זוטא הובא בילקוט מסעי רמז תשפ\"ז בפרשת ערי מקלט תהיינה שלא נעשו עיר הנדחת. ואע\"ג דרבינו מפיק לה מקרא אחרינא אין לחוש בכך שכן דרכו בכל מקום. ושוב ראיתי בקצת מחברים שהרגישו בזה. אמנם קשה לי דמדרשא דספרי לא שמעינן רק בשש ערי מקלט שהיו דבהו כתיב תהיינה. ואילו מדברי רבינו משמע דאין שום אחת ממ\"ח עיר שהיו קולטות נעשית עיר הנדחת.
ומיהו השגת הראב\"ד י\"ל דדרשא זו דרבינו דמיעט ערי מקלט מעריך תליא בפלוגתא דר\"מ ור' יוסי בפ\"ה דמעשר שני גבי וידוי מעשר דר\"מ סבר דכהנים ולוים אין מתודין שלא נטלו חלק בארץ. פי' ומש\"ה אין יכולין לומר האדמה אשר נתת לנו. ור' יוסי סבר יש להם ערי מגרש. והשתא לר\"מ דמשום ערי מגרש שיש להם אין יכול לומר נתת לנו. אפשר כסברת הראב\"ד כאן דערי מקלט בכלל עריך של כל השבטים הן. משום שנתנו אותם מחלקיהן ובתר הנותנים מקרו. אבל לר' יוסי דמשום שיש להם ערי מגרש יכולים לומר נתת לנו ע\"כ דס\"ל כסברת רבינו וכמ\"ש הכ\"מ דכיון דכבר נתנו השבטים ללוים ואינם מיוחדים לנותנים מקרו על שמם של לוים ולא עריך של השבטים. ועפ\"ז י\"ל הא דלא יליף בספרי זוטא דאין אחד מערי מקלט נעשין עיר הנדחת מקרא דעריך משום דסברה כר' מאיר. אבל רבינו אזיל לשיטתו שפסק כר' יוסי בהלכות בכורים ובסוף הלכות מעשר שני שפיר יליף מעריך דאין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת. שהרי עכשיו אין נקראין עריך דשבטים. ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד דנימא דמקרו עריך מחמת שהשבטים נתנו אותם מחלקיהן וראיה להכ\"מ.
אך אכתי קשיא דמ\"מ אמאי ממעטינן ערי מקלט כולן מעריך דנימא שהן בכלל עריך מחמת שהן עכשיו של לוים. וכי היכי דקיי\"ל שהן בכלל אשר נתת לנו. ה\"נ הן בכלל עריך. והנה ראיתי לבעל פר\"ח שהקשה מסברת עצמו על דברי רבינו כאן. וכתב דהתינח בשש ערי מקלט דכיון שלא היה נותן הרוצח שכר דירתו שם. משמע שאינן מיוחדות ללוים אבל בשארי ערי הלוים שהיה נותן שכר לבעה\"ב וכדאיתא בסוף פ\"ב דמכות. ופסקו רבינו בהלכות רוצח. א\"כ משמע ודאי שהן מיוחדין ללוים. ומסיק דטעמו של רבינו דבירושלמי פ\"ט דסוטה הוא איבעיא דלא איפשטא. לענין אי ערי מקלט היו מביאין עגלה ערופה וקרינן בהו אדמה אשר ה' נותן לך וגו'. ופסקו לקולא גבי עיר הנדחת דספק נפשות להקל. והנה לא מבעיא ליה אלא במ\"ב עיר אבל בששה ערי מקלט פשיטא שאינן מיוחדין ללוים עכ\"ד עיי\"ש.
ואני תמה דאיך אפשר לומר כן דא\"כ אמאי קיי\"ל גבי וידוי דלוים יכולין לומר האדמה אשר נתת לנו ומשמע דהיינו אף אותן שלקחו השש ערי מקלט. וש\"מ דהן מיוחדין ללוים. ואף דקיי\"ל שא\"צ הרוצח להעלות להן שכר. י\"ל דגזה\"כ הוא דהא נפקא לן במכות מדכתיב לכם למקלט לכל צרכיכם דרוצחים. ומשום הצלת נפש רוצח בשגגה מגואל הדם אקיל ביה רחמנא. אבל מ\"מ היו מיוחדין ללוים לר' יוסי דסבר דמתודין. וכך מבואר בירושלמי דמעשר שני דלר' יוסי למחלוקת ניתנו ללוים וסבר דמעלין להן שכר. ור\"מ סבר דלבית דירה ניתנה להן ואין מעלין להן שכר. והיינו במ\"ב עיר דליכא בהו קרא לענין שכר ופליגי בסברא. ותליא אי נימא דניתנו למחלוקת או לא. אבל בהנך ששה דגלי בהו קרא דאין מעלין שכר לא תליא כלל בהך מילתא אי ניתנו לבית דירה או לא. והיינו דבירושלמי דסוטה בעי לה סתמא ומשמע דבכל ערי מקלט מבעי לה. ואע\"ג דלא פשיט לה מ\"מ מבואר דתלי לה בפלוגתא אי ניתנו למחלוקת או לבית דירה והיינו פלוגתא דר\"מ ור' יוסי במסכת מעשר שני שכתבתי. ופלוגתא זו היא גם בהששה ערים כמו שנתבאר.
ומעתה נתבאר ג\"כ טעמו של רבינו שלא כתב בהלכות רוצח לפטור שום ערי מקלט מהבאת עגלה ערופה. דאזיל לטעמיה שפסק כר' יוסי ולדידיה כולן ניתנו למחלוקת. אך לפ\"ז תגדל הקושיא על דברי רבינו כאן דאיך ממעט מעריך ערי מקלט כלל ואפילו הששה ערים. כיון דס\"ל כר' יוסי דלמחלוקת ניתנו. ותירוץ הפר\"ח אינו מעלה ארוכה וכדכתיבנא.
אלא נראה בכוונת דברי רבינו כאן ע\"פ מאי דאיתא בספרי והובא בילקוט פרשה שופטים בפסוק וכי יבוא הלוי מאחד שעריך. יכול בבן לוי ודאי הכתוב מדבר ת\"ל מאחד שעריך שנטלו שעריהם במקום אחד. יצאו לוים שלא נטלו שעריהם במקום אחד. ופירש בס' זית רענן דערי הלוים מפוזרין בכל ערי ישראל בכל שבט ושבט. וא\"כ י\"ל דלזה נתכוון רבינו דממעט ערי מקלט מאחת עריך. דדרשינן אותן שנטלו עריהם במקום אחד יצאו ערי מקלט שהן מפוזרין. ולא קרינן בהו אחת עריך וכנ\"ל:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בהמה של עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה כשור הנסקל שנשחט. הפר\"ח תמה על רבינו דמשמע דס\"ל דשחיטת בהמת עיר הנידחת מטהרתה מידי נבילה כמו שור הנסקל. ובגמ' מבעיא ליה לרב חסדא בהמת עיר הנדחתמהו שתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה. לפי חרב אמר רחמנא לא שנא שחטה ולא שנא קטלה. או דלמא כיון דשחטה מהני לה שחיטה תיקו. ומשמע דדוקא בבהמת עיר הנדחת מבעיא ליה משום דלפי חרב אמר רחמנא ומספקא לן דדילמא אף בדרך שחיטה לפי חרב מיקרי ולא הוי שחיטה לטהרה מידי נבילה. אבל בשור הנסקל ששחטו משמע דודאי שחיטתו מטהרתו דהא לא כתיב ביה לפי חרב. ורבינו השוה כאן דין בהמת עיר הנדחת לדין שור הנסקללענין איסור הנאה. ומשמע דה\"ה נמי לענין דשחיטתה מטרתה והניח בצ\"ע.
ויש לי ליישב דעתו של רבינו ז\"ל שיצא לו כן מסוגיא דחולין (דף ק\"מ) דמוקי רב נחמן בר יצחק קרא דכתיב גבי צפורי מצורע חיות למעוטי צפורי עיר הנדחת שלא יביא מהן צפור השחוטה. ומזה מוכח דפשיטא ליה לרב נחמן בר יצחק דשחיטת בע\"ח דעיר הנדחתמטהרת מידי נבילה עכ\"פ. וא\"כ לא הוה כמתה ומש\"ה איצטריך קרא למעוטי. דאי איתא דשחיטתה הוי כאילו מיקטלא משום דלפי חרב אמר רחמנא לא איצטריך כלל קרא למעוטי דפשיטא דפסולה לצפור השחוטה כיון דשחיטה לא מהני בה ואנן שחיטה בעינן דושחט את הצפור על מים חיים כתיב. ובעינן עכ\"פ שחיטה המטהרת מידי נבילה. דדוקא כשנמצאת טריפה איכא דמכשר בקידושין (דף נ\"ז) דחשיב לה שחיטה אע\"פ שאינה ראויה לאכילה. אבל כשמטמאה משמע ודאי דלכו\"ע לא חשיבא שחיטה. וכ\"ש לפי מ\"ש התוס' בחולין דלא מכשירין להכשר מצורע רק כשראוי לבוא לכפר בפנים. ואי שחיטה לא מהני בה כלל כ\"ש דמליקה לא מהני בה מידי. וא\"כ איך תתכשר להקרבה לכפרה בפנים. אלא ש\"מ דלרנב\"י לא מבעיא כלל דשחיטת בע\"ח דעיר הנדחת ודאי הוי שחיטה. ולפי חרב דאמר רחמנא דוקא כשקטלה הוא דהוי נבילה.
ומה שהקשה הפר\"ח אמ\"ש רבינו בדין עיסה שהיתה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת דמותרת לפי שאפשר לחלקה. והא קיי\"ל דבדאורייתא אין ברירה וה\"נ מעורב זה בזה ודילמא מה שבא לחלק איש של עיר אחרת הוא חלק של עיר הנדחת. ובס' מרכבת המשנה לבעל יד אהרן כתב לתרץ דשאני הכא שנשתתפו קודם שנעשו עיר הנדחת ואז לא הוי עדיין האיסור בעולם. ולדידי אין זה מעלה ארוכה לדעת רבינו. דנהי דמצינו סברא זו בדברי בעלי התוספות בתמורה (דף ל' סוף ע\"א) שכתבו דאם האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה ע\"כ. מיהו מבואר מדבריהם שם שלא כתבו כן רק למאן דאית ליה ברירה בעלמא אפי' בדאורייתא מהני לדידיה גם בתערובות בכה\"ג אם נתערב קודם שנולד האיסור. אבל למאן דלית ליה בדאורייתא בעלמא ודאי דלא מהני גם בתערובות אפילו בכה\"ג.
וא\"כ קמה הקושיא וגם נצבה לדעת רבינו שפסק בעלמא דלא סמכינן אברירה באיסור של תורה כמו שמבואר מדבריו בכמה מקומות ומהן ריש פ\"ז דמעשר ופ\"ב דקרבן פסח ופ\"ו דבכורות ושארי דוכתי. ובודאי לא מהני גם בתערובות שלא היה ניכר האיסור קודם. והא דמהני גבי מחיר כלב בהלכות איסורי מזבח. יתבאר שם לפנינו בארוכה בעזה\"ש. דטעמו משום דהתם איכא רוב היתר ונתבטל מן התורה ברוב. וס\"ל דבכה\"ג הוי כדרבנן וסמכינן ביה אברירה. אבל אי לאו ביטול לא היה מהני מה שלא ניכר האיסור קודם התערובות. והדרא הקושיא לדוכתא דאמאי מתיר רבינו כאן גבי עיסה שחציה של עיר הנדחת וכו'. וגם בשו\"ת שאגת אריה סי' פ\"ט הקשה קושיית הפר\"ח והניחה בקושיא.
ונראה די\"ל על פי מ\"ש הר\"ן בנדרים (דף מ\"ו ע\"ב) על מ\"ש רבינו בפ\"ז דהלכות נדרים. גבי שותפין שנדרו הנאה בחצר השותפין דאם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורין לכנס בה עד שיחלוקו וכו'. משמע דלאחר שיחלוקו שרו לכנס כל אחד ואחד לחלקו. ואע\"ג דקיי\"ל דבדאורייתא אין ברירה אפ\"ה אנן סהדי שעל מנת כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהן לאוסרו על חבירו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה. דא\"כ אסר עליו נכסי דידיה ואינו בדין עכ\"ד הר\"ן ז\"ל. ועפ\"ז אתי שפיר ג\"כ דברי רבינו כאן דמשו\"ה מהני כאן ברירה להיות מותר חצי העיסה של עיר האחרת דעל מנת כן נשתתפו בתחילה שלא יאסר חלקו לאחר חלוקה מחמתו של חבירו שנדחה עירו. דא\"כ הרי אסר עליו נכסי דידיה מחמת דיחוי של חבירו ואינו בדין שיוכל לאסור של חבירו:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובות שלה [וכו'] היה אסור בהנאה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך. וכל מי שהיה נהנה באחד מכל אלו היה חייב שתים אחת משום לא תביא ואחת משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם. הרב כ\"מ הראה מקור לדברי רבינו מדאיתא בסוגיא דמכות (דף כ\"ב) דאם היה נהנה מאשירה חייב שתים מלא ידבק ומלא תביא. וה\"ה לנהנה מכל מילי דמשמשיה. ובאמת אין מאשירה ראיה לשאר מילי דשאני אשירה דאותה גופה היו עובדין. וכמ\"ש הרמב\"ן בספר המצות ולא זכרו הכ\"מ. אך יש להביא ראיה לדעת רבינו מכמה דוכתי דמצינו דדרשינן קרא דלא ידבק בידך מאומה על כל מילי דהרי בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ב ע\"ב) מייתי קרא דלא ידבק לענין איסור הנאה מריח דוורד והדס של שימוש אשירה ושם (דף ל\"ד ע\"ב) מייתי לה לאסור פרש עגלי עבודת כוכבים. וכן קרא דולא תביא תועבה איירי נמי בתקרובת דהא סיפא דקרא דכתיב והיית וגו' דריש ליה בהדיא אתקרובת בתמורה (דף ל'). והא ודאי דהא דדרשינן ולא תביא לאיסור הנאה אסיפיה דכתיב והיית סמיך דאיירי באיסור הנאה דדרשינן מיניה בקדושין (דף נ\"ז) כל שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמוהו לאסור חליפין עיי\"ש.
ובזה מתורץ קושיית הפר\"ח שהקשה דמנ\"ל דלא תביא אשירה איירי בהנאה דאימא כפשטיא שלא יביא לביתו. ולפי מ\"ש אתי שפיר דאסיפא סמיך דוהיית איירי בהנאה. וא\"כ כי היכא דמצינו דוהיית איירי נמי בתקרובת. ה\"נ רישא דולא תביא איירי ג\"כ בתקרובת וכמ\"ש רבינו. ועל פי מ\"ש י\"ל מה שהקשה בשו\"ת נודע ביהודה במהדורא תנינא חלק יו\"ד סי' ע\"ח דסוגיא דע\"ז (דף ל\"ד) סותר הסוגיא דתמורה (דף ל') דהתם מייתי לאסור הנאה מקרא דמשמע מיניה איסור לאו. ואילו בתמורה מייתי מקרא אחרינא דכתיב והיית ובזה ליכא לאו רק איסור עשה הוא דשמעינן מיניה. ולפי מ\"ש אין בזה סתירה כלל דקושטא דגם מוהיית שמעינן לאו דארישא. דקרא דכתיב ביה לאו קאי והיית למימר דכל מה שאתה מהווה מאשירה אתה עובר בלאו דלא תביא ליהנות ממנו ובשניהם הוא עובר. וסוגיא אחת מהסוגיות מלמדת על חברתה והעד על זה הסוגיא דמכות דקחשיב לשניהן וכמ\"ש רבינו:" + ], + [], + [ + "עבודת כוכבים של נכרי אסורה בהנאה מיד וכו' ושל ישראל לא נאסרה בהנאה עד שהיתה נעבדת שנא' ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר שהן עבודתה. ועיין בלח\"מ שהוקשה לו בדברי רבינו דבגמ' פרק רבי ישמעאל איתא דרבי עקיבא דדריש קרא דושם בסתר לומר דאין נאסרה עד שהיתה נעבדת לא מפיק מיניה דאשירה היתה טעונה גניזה אלא מקרא דכתיב לא תטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח ה' מה מזבח טעון גניזה אף אשירה טעונה גניזה. ומ\"ד דשל ישראל אסורה מיד דריש ושם בסתר לומר שטעונה גניזה וקרא דלא תטע לך אשירה אצל מזבח מבעיא ליה לכדריש לקיש דאמר המעמיד מעמיד בארץ ישראל דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה ובמקום ת\"ח כאילו נוטעו אצל מזבח. ומשמע דר\"ע לית ליה דרשא דר\"ל דאיהו דריש קרא דאשירה אצל מזבח לטעון גניזה. ור\"ל דריש למעמיד דיין שאינו הגון. וא\"כ רבינו שפסק כאן כר\"ע איך כתב בהלכות סנהדרין להך דר\"ל. ותירץ דרבינו סובר דתרתי ש\"מ ור\"ע אית ליה דר\"ל עיי\"ש. ונראה להביא ראיה לדעת רבינו דיש להוכיח דריש לקיש גופיה נמי כרבי עקיבא ס\"ל. והוא מדאיתא בסוטה (דף ל\"ז) דריש יהודה בר נחמני מתורגמניה דר\"ל וכו' ארור האיש וגו' בארור סגי ליה פרש\"י בתמיה כופר בעיקר הוא והא לא קשיא רק אליבא דר\"ע דלדידיה איירי קרא בעובד פסל. אבל אליבא דר' ישמעאל לא קשיא בארור סגי ליה דהא לא איירי כלל רק בעושה ולא עבדה וא\"כ לאו כופר בעיקר הוא. ולפ\"ז דמוכח דדרשא דיהודה בר נחמני מתורגמניה דר\"ל ס\"ל כרבי עקיבא מסתמא דר\"ל רבינו נמי כוותיה ס\"ל. וא\"כ ש\"מ דתרווייהו איכא למשמע מקרא דאשירה אצל מזבח. וכמ\"ש הלח\"מ לדעת רבינו ז\"ל:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "פירש כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין. עיין בכ\"מ שהקשה דבהלכות מאכלות אסורות גבי רימוני בדן של ערלה אוסר רבינו תערובות השני וכאן מתיר. ותירץ דמדינא בב' תערובות סגי וברימוני בדן החמיר להצריך ג' תערובות מפני שהן דבר שאפשר שיהיה להן מתירין אם יתפרדו הרימונין וראיתי לבעל מגי\"ה שבס' משנה למלך בפ\"ז דמעילה שהקשה על דברי הכ\"מ כאן מדאמר בזבחים (דף ע\"ד ע\"ב) אבל תרומה דיש להן מתירין הוה אמינא דחמיר וכו' לענין דאינה ניתרת בתערובות בנפל אחד לים. ואיצטריך דר\"ל התם דניתרת וא\"כ משמע דלא מחמירין בתערובות בדבר שיש לו מתירין טפי מבהכא. ולדידי לק\"מ דהא באמת תרומה לא הוה דבר שיש לה מתירין מטעמא דמסקינן בפרק הערל (יבמות דף פ\"ב) למאן אי לכהן משרא שרי אי לישראל לעולם אסור. ולא קאמר בזבחים רק דהו\"א דתרומה חשיבי דבר שיש לו מתירין וכדקס\"ד דרב אשי מעיקרא בפרק הערל ואיצטריך דר\"ל לאפוקי ולומר דלא חמירא מהך דהכא. משום דבאמת לא הוי תרומה דשיל\"מ. אבל דבר שיש לו מתירין ממש גם למי שנאסר קושטא דחמיר טפי. ושוב ראיתי בדברי הריטב\"א בחידושיו לפרק הזהב דמבואר משם דפירש ההיא דזבחים כדפרשתי. ובזה נסתלקה קושיית בעל מגיה הנזכר.
ומה שהקשה הפר\"ח על דברי הכ\"מ ממ\"ש הרב המגיד בפ\"א דיו\"ט דאף בדבר שיש לו מתירין מתיר רבינו ספק ספיקא. וגם זה אינו מוכרח לדחות דברי הכ\"מ כאן דלא דמי לנידון דהרה\"מ שם בהלכות יו\"ט. דאיירי בספק ביצה שנולדה ביו\"ט או בחול ונתערבה דמתיר רבינו התערובות אע\"ג שיש לה מתירין למחר. דהתם כל עיקר איסורא דביצה אפילו ודאי נולדה ביו\"ט אינה אלא מדרבנן משא\"כ ברימוני בדן דערלה דעיקר איסורייהו הוה דאורייתא מחמיר אפי' בספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין. ועוד דאפשר דספק ספיקא דשני תערובות גרע מספק ספיקא דגבי ביצה ספק נולדה ביו\"ט שנתערבה דהתם כיון דלא ידעינן אימת נולדה הרי לא איתחזק איסור ודאי כלל מעולם. משא\"כ בהך ספק ספיקא דשני תערובות דאיתחזק איסור ודאי מיהא בתערובות הראשון. ומשו\"ה אפשר שיחמיר בו רבינו בדבר שיש לו מתירין טפי מבתערובות דספק ביצה:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אשירה שעבד ישראל בימי קדם לא היתה בטילה לעולם והיתה טעונה גניזה. וכתב הכ\"מ שאינו יודע למה סגי בגניזה עיי\"ש. ובס' תורת חיים כתב דה\"ט דסגי בגניזה משום דלא היו אדוקין כל כך בעבודת גלולים. ובס' פני יהושע בחידושיו לסוכה (דף ל\"ה) כתב דהיינו טעמא דסגי בגניזה כשבטלה דסבירא ליה לרבינו דמן התורה מהני ביטול גם לשל ישראל רק מדרבנן לא היתה בטילה וכדעת הגהת אשר\"י ומשו\"ה סגי בגניזה. והנה לפ\"ז צ\"ל דקרא דושם בסתר דיליף מיניה בע\"ז (דף נ\"ב) דאין ביטול לשל ישראל אסמכתא בעלמא הוא. וכ\"כ בס' נחלת עזריאל. אך קשה לי דלא משמע הכי בכולא סוגיא דשם (ריש דף נ\"ב) דאמר התם דלרבי עקיבא אשירה של ישראל לא היתה אסורה עד שהיתה נעבדת ויליף לה מקרא דכתיב ושם בסתר. וכ\"כ רבינו לעיל בפ\"ז וקאמר שם לר' ישמעאל דס\"ל דאסורה מיד מבעיא ליה קרא דושם בסתר להטעין לשל ישראל גניזה. ואידך פי' ר\"ע נפקא ליה מהיקשא דאשירה למזבח מה מזבח טעון גניזה אף אשירה היתה טעונה גניזה ור' ישמעאל מבעיא ליה הקישא למי שמעמיד בארץ ישראל דיין שאינו הגון וכו'. משמע דדרשא גמורה היא להטעין גניזה מן התורה לר\"ע מהיקשא ולר\"י מושם בסתר מדקאמר דמבעיא להו קראי להכי לכל חד כדאית ליה ואין דרך הגמרא לדקדק כל כך על אסמכתא בעלמא וכמ\"ש התוס' בסוטה (דף ל\"ב) ובכמה דוכתי.
ועוד קשה לי מהסוגיא (דף נ\"ג ע\"ב) דדייק מדקאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. פי' ולא היו הכנענים יכולים לאסור האילנות בעבודתן ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו בעבודת גלולים וכי אתו הכנענים שליחותייהו דידהו עבדי. ופרש\"י שליחותייהו עבדי והלכך הוי עבודת גלולים של ישראל ואינה בטילה עולמית ע\"כ. ואי איתא דהא דלא היתה בטילה הוא רק מדרבנן ומן התורה היא בטילה אכתי תקשי קרא דואשריהם דקאמר רחמנא דלסגי בביטולא מדאורייתא ולא סגי במאי דגלו ישראל דעתייהו דניחא להו אא\"כ נימא דמן התורה אין לה ביטול. לכך נראה דהעיקר בדעת רבינו כמ\"ש התורת חיים דטעמא דסגי בגניזה הוא משום שלא היו ישראל אדוקין כל כך בעבודת גלולים ולפיכך לא אחמור בה רחמנא דלא לסגי בגניזה.
וא\"ת דגם לפ\"ז תקשי סוגיא הנזכר דאמאי אמר רחמנא ואשריהם תשרפון כיון דעיקר האיסור הוא משום דניחא להו לישראל במה שעבדום הכנענים וה\"ל של ישראל והיא אינה צריכה אלא גניזה. וי\"ל דמ\"מ גריעה הויא מה שעבדום הכנענים בשליחותייהו דישראל מאילו לא עבדום רק ישראל בלחודייהו דהא לא היו אדוקין כל כך. אבל כי עבדום הכנענים שהן היו אז אדוקין נתנו עליהן גם חומר שלהן וחומר של ישראל דאין לה ביטול:" + ], + [], + [ + "ואם היתה של פרקים והדיוט אינו יכול להחזירה כיון שחסר אבר ממנה כאילו חסרו כל השברים. משמע דאבר אחד מיהא צריך לחסר אף שהדיוט אין יכול להחזירה. וכתב הכ\"מ דס\"ל לרבינו דהא דאוקימנא בס\"פ כל הצלמים פלוגתא דרב ושמואל בהדיוט יכול להחזירה היינו משום דאי הדיוט אין יכול להחזירה לכו\"ע אף לרב א\"צ לחסר כל קיסם וקיסם אלא סגי כשחסר אבר אחד. אבל בלא חיסור לא היתה מותרת ושלא כדעת הראב\"ד והר\"ן שמפרשים דאי הדיוט אין יכול להחזירה א\"צ חיסור כלל ולא ביאר טעם לדעת רבינו. ונראה דטעמיה ז\"ל שהוקשה לו קושיית התוס' בשבת פרק רבי עקיבא (שבת דף פ\"ג ע\"ב) דהתם מבעיא לענין טומאה אי היתה מטמאה בשל חוליות ואין הדיוט יכול להחזירה. ומשמע דדוקא לענין טומאה שהיא מדרבנן הוא דמספקא הא לענין איסור הנאה דאורייתא פשיטא דהיתה אסורה ובפרק כל הצלמים משמע דשרי. והיינו משום דס\"ל כדעת הראב\"ד והר\"ן. ומהכרח הקושיא הוצרכו לדחוק ולפרש דלא איירי בפרק כל הצלמים בחוליות גדולות כדאיירי בשבת. אמנם לפי דעת רבינו מעיקרא לק\"מ ואתי שפיר דאיירי בסוגיא דפרק כל הצלמים כמו בסוגיא דשבת כיון שאין מחלוקת ביניהם דגם לפי סוגיא דס\"פ כל הצלמים אינה מותרת בלא חיסור כלל וצריכא מיהא חיסור אבר אחד:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..221b8af2981e3377f55567ec0ddb8f2ecb7d2103 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,68 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foundations of the Torah", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות יסודי התורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה וכו' ה\"ז מותר. עיין בכ\"מ שכתב דלא התיר רבינו להתרפאות ולעשות רטיה מחמץ בפסח אלא מחמץ של אינו יהודי דאילו בשל ישראל עובר בבל יראה. והובא במג\"א סי' תס\"ו. ובס' מקור חיים שם תמה עליו דה\"נ כשאומר לאינו יהודי שיתן חמץ שלו ע\"ג מכתו ובודאי יופסד ויתקלקל ולא יחזירנו כמו שהוא אין לך מתנה גדולה מזו ומיד הוי של ישראל. ולא זכר שכבר הרגיש בזה בעל פר\"ח ודחה דברי הכ\"מ דמה בכך שהוא של אינו יהודי סוף סוף הרי ניחא ליה בההוא חמץ וקם ברשותיה וקעבר בבל יראה ובל ימצא. ויש לקיים דברי הכ\"מ על פי מ\"ש בספר פנ\"י וכ\"כ בס' ברכי יוסף דמשכחת לה שנתן לו האינו יהודי החמץ ע\"מ שלא יהיה של ישראל עד לאחר שיעשה בו צרכיו:", + " כלאי הכרם ובשר בחלב אסורין אפי' שלא כדרך הנאתן. משמע [דאין לוקה] רק איסורא הוא דהוי. ועי' במשנה למלך שהקשה על דברי רבינו דע\"כ מפרש הא דאמר אביי בפרק כל שעה (פסחים דף כ\"ד) הכל מודים בכלאי הכרם וכו' שלא כדרך הנאתן היינו באוכל כלאי הכרם דאילו בנהנה לא היו חייבין. וכיון דאביי איירי באוכל היה לו לומר הכל מודים בבשר בחלב וכו' על אכילתן שלא כדרך הנאה. והניח בצריך תלמוד. ונראה דיש תלמוד בעז\"ה די\"ל דעת רבינו לפי שיטתיה גופיה בהלכות מאכלות אסורות שהשמיט שם בפ\"ט הא דתניא בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ח ע\"ב) גבי בישול בשר בחלב באיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו. אלא סתם ולא נתן שיעור לבישול בשר בחלב. ומשמע דהיה מחייב אף בבישול שאין ראוי לאכילה. ופירש בס' כרתי ופלתי דטעמו שמפרש דתנא דההיא ברייתא דפ' כל הבשר דבעי בישול הראוי לאכילה ס\"ל דגם בשר בחלב ליכא איסור תורה אף באוכל שלא כדרך הנאתן. אבל למאי דקיי\"ל דבבשר בחלב היו חייבין על אכילתו אפי' שלא כדרך הנאתן היו חייבים ג\"כ על אכילה ובישול שאין ראוי לאכילה. ולפ\"ז נסתלקה קושיית המשנה למלך כאן דלא הוי מצי אביי למימר הכל מודים בבשר בחלב וכו' על אכילתן שלא כדרך הנאתן. דהא האי תנא דבפרק כל הבשר דבעי שיעור לבישול בשר בחלב כדי שיהא ראוי לאכילה על כרחך לא ס\"ל הכי כמ\"ש.
ודע שיש לי להביא ראיה לדעת רבינו דלא היו חייבין על הנאה של איסור מהא דפריך בפרק כל שעה (פסחים דף כ\"ב) לרבי אבהו דאמר דלא תאכל משמע נמי איסור הנאה. והרי אבר מן החי דכתיב ולא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר' נתן אומר מניין שלא יושיט אדם אבר מן החי וכו' שנאמר לפני עור לא תתן מכשול וכו'. ואי איתא דלרבי אבהו היו חייבין על הנאה א\"כ הוה ליה להקשות אגופה דברייתא דאיך קתני דאסור להושיט משום לפני עור לא תתן מכשול שבזה ליכא שום חיוב כמו שכתב הכסף משנה בשלהי הלכות כלאים ובפרק י\"ב דעדות ותיפוק ליה דאיכא איסור הנאה. אלא ש\"מ דקושטא דלא היו חייבין על הנאה.
ועוד אתי שפיר לדעת רבינו מה שנדחקו התוס' שם בסוגיא הסמוכה (סוף ע\"א) גבי הא דקאמר דהיקש דדם למים לאו להתיר הנאה אלא כמים הניסכין על גבי המזבח וכו' דנהי דלאסור בהנאה א\"צ ההיקש לר' אבהו מ\"מ פריך דנימא דאתא כי היכי דלחייבו [מלקות] על הנאה בדם כמו על מים הניסכין וכו'. משא\"כ בשאר איסורי הנאה דלא היו חייבין עלייהו. וזה מצאתי בספר שושנת העמקים. ולפ\"ז צ\"ל דהא דבעי להקיש דם למים הניסכין. אע\"ג דקיי\"ל דניסוך המים הלכה ואין דנין בק\"ו. מ\"מ בהיקש דנין. וכן אתי שפיר לדעת רבינו מה שנדחקו התוס' בב\"ק (דף מ\"א ע\"א) בד\"ה כדרבי אבהו וכמ\"ש בחידושי שם בעזה\"ש.
ומה שהקשה בספר שער המלך על מה שכתב רבינו גבי נהנה בכלאי הכרם ליכא רק איסורא לחוד שהוא נגד הירושלמי דשם איתא דהיו חייבין. וגם בספר מרכבת המשנה חלק שני הקשה כן מדנפשיה. ואכתוב ליישב אי\"ה בהלכות מאכלות אסורות. [וראיה לדעת רבינו שלא היו חייבין על הנאת כלאי הכרם מסוגיא דתלמודא דידן בחולין (דף קט\"ו) וכן מבואר (דף ק\"כ ע\"ב) דאיצטריך רבוי למשקין היוצאין מהן. ואי איתא דהיו חייבין בנהנה מכלאי הכרם פשיטא דמשקין לא גריעי מהנאה וכן משמע שם (ע\"א) בתוס' ובע\"א (דף י\"ט). גם קושיית הצל\"ח על דברי רבינו דא\"כ היכי קאמר בפסחים (דף כ\"ד) בלישנא בתרא אלא דה\"נ למעוטי מניח חלב שור הנסקל על מכתו דהיה פטור דתיפוק ליה דאף כדרך הנאתן לא היו חייבין על הנאה. י\"ל דהיו חייבין לאו דוקא אלא איסור תורה וכו' וכדאיתא בכמה דוכתי. ומזה ש\"מ דשלא כדרך הנאתן אף איסור תורה ליכא. ועיין בתוס' (דף כ\"ה ע\"א) ובעובדא דגמ' (שם ע\"ב)].
והנה בטעמו של דבר דלמה לא היו חייבין מן התורה על איסורי הנאה. נתפרדו לארבעה ואסף אותם בעל אור חדש. ואלו הן הרב המגיד בהלכות מאכלות אסורות כתב הטעם דכל דבר הראוי לאכילה לא מקרי כדרך הנאה רק אכילה והרא\"ה בס' החינוך כתב הטעם משום דרוב הנאות הם שלא ע\"י מעשה. ובעל משנה למלך כתב דהיינו טעמא משום דלא כתוב בפירוש רק איסור אכילה ומכללא הוא דמשתמע הנאה. ובעל פני יהושע כתב דהיינו משום דאיתא בפרק כל שעה (פסחים דף כ\"ב) דלרבי יהודה דקיי\"ל כוותיה דריש לאסור בהנאה כל איסורין שבתורה מדכתיב גבי טרפה לכלב תשליכון אותו ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה וא\"כ אינו אלא לאו הבא מכלל עשה. ובעל המחבר הנזכר האריך בזה לבאר הנפקותא שיש בין הטעמים אך לא הכריע ביניהם. ולדידי קשה לי על טעם הרב המגיד דהתינח דלא היו חייבין על הנאה בדבר שהיה ראוי לאכילה. אבל בדבר שאינו ראוי כלל לאכילה ואינו עומד רק למכור או לשאר הנאות היה לו לומר שהיו חייבין כשמכרו או שנהנה ממנו דרך הנאתו. ועל טעמו של הרא\"ה קשה לי דאי איתא דטעמא דלא היו חייבין על הנאה הוא משום דאין בזה מעשה א\"כ תקשי דאיך היו חייבין [מלקות] על הנאת עבודת גלולים ותקרובתה כמ\"ש רבינו בריש פי\"א מהלכות מאכלות אסורות. וכן גבי נהנה מן ההקדש היה חייב על הנאה כמ\"ש בריש הל' מעילה. וכן אשתמיט דברי רבינו הנזכר להרב בעל פר\"ח באו\"ח סי' תמ\"ג ועיי\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נזדמנה לו טבילה של מצוה וכו'. ועיין בלח\"מ שכתב דרבינו ס\"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה היא. וכן נראה לי עיקר ודלא כמ\"ש הב\"י באו\"ח סי' תקנ\"ד ובס' שער המלך בהלכות אלו דרבינו ס\"ל טבילה בזמנה מצוה. דכן משמע בדברי רבינו בהדיא בספר המצות מצוה ק\"ט דטבילה בזמנה לאו מצוה היא. ועפ\"ז יתיישבו נמי דברי רבינו בהלכות עבודת יוה\"כ פ\"א ה\"ד שפסק בשבעת ימים שלפני יוה\"כ מזין עליו מאפר הפרה בשלישי להפרשתו ובשביעי שהוא ערב יוה\"כ. וכתב הכ\"מ דכיון דר' יוסי ור' חנינא סברי הכי הילכתא כותייהו ובלא\"ה הילכתא כר' יוסי לגבי ר' מאיר דאמר שמזין עליו כל שבעה. וקשה לי על דברי הכ\"מ דבגמרא אמרינן דכלהו הני תנאי סברי דטבילה בזמנה מצוה אלא דפליגי אי מקשינן הזאה לטבילה דר\"מ סבר מקשינן ור' יוסי ור' חנינא לא מקשי. וא\"כ לא היה לו לרבינו לפסוק כר\"י ור\"ח אלא כר\"מ דמקיש דהא מצינו דחכמים בפ\"ק דקדושין (דף כ\"ה) ס\"ל כוותיה דמקשינן הזאה לטבילה לעניין אברים שבגלוי ורבינו גופיה פסק כוותייהו בפ' י\"ב מהל' פרה אדומה ולפ\"ד הכ\"מ יהיו פסקי רבינו דהל' עבודת יוה\"כ ודפרה סותרים זה את זה. אך כל זה רק לפ\"ד הב\"י והשער המלך שזכרתי דרבינו ס\"ל טבילה בזמנה מצוה וע\"כ טעמו בהל' עבודת יוה\"כ הוא משום דלא מקיש הזאה לטבילה. אבל לפ\"ד הלח\"מ דרבינו ס\"ל דטבילה בזמן לאו מצוה היא אתי שפיר שכתב שלא היו מזין עליו כל ז' רק בג' ובז'. ואינו סותר כלל למ\"ש בהלכות פרה דמקיש הזאה לטבילה דהא הכא לענין בזמנה טבילה גופה נמי לאו מצוה היא. ואין נפק\"מ לדידיה במאי דמקשינן:
גם מ\"ש בס' שער המלך כאן לתרץ ע\"פ שיטתו מ\"ש רבינו בפי\"א דפרה דאם עבד הזאה בשמיני שפיר דמי. והוא נגד הא דאיתא בקידושין (דף ס\"ב) דממעט חיטוי בשמיני מוהזה ביום השביעי. ותירץ דהסוגיא דהתם קאי למ\"ד טבילה בזמנה לאו מצוה דלדידיה ליכא אף בשמיני דא\"כ לא לכתוב ביום השביעי. אבל למאי דפסק דטבילה בזמנה מצוה איצטריך ביום השביעי לגופיה וחיטאו יתירא אתי לאשמועינן דאף בשמיני שפיר דמי ע\"כ תורף דבריו. ולדידי אין זה מוכרח דהרי וחיטאו לכו\"ע לאו מיותר לרבות שמיני דהא איצטריך להא דאיתא בקידושין (דף כ\"ה) דמקשינן הזאה לטבילה לענין אברים שבגלוי אי נמי איצטריך למ\"ש רש\"י ותוס' בשלהי עירובין (דף ק\"ד ע\"ב) דדוקא הראוי לחיטוי מטמא טומאת מת למעט כלי חרס עיי\"ש:
[ובהכי אתי שפיר מה שתמה בס' שמות בארץ ארבינו שהשמיט הא דאמר רבא הנודר הנאה ממעיין אסור לטבול בו בימות החמה דאיכא ג\"כ הנאה לגוף מלבד המצוה. ולפמ\"ש י\"ל דרבא לטעמיה דס\"ל טבילה בזמנה מצוה כמו שהוכיח בסדר הדורות סדר תנאים ואמוראים אות ריש משבת (דף קכט ע\"א) גבי עובדא דברתיה דרב חסדא עיי\"ש. ולשיטתו איצטריך לאשמועינן. אבל רבינו לטעמיה דס\"ל דלאו מצוה א\"כ ליכא רבותא. ובס' שער המלך תירץ דסמך אמ\"ש בהל' נדרים הנודר מאשתו עיי\"ש והוא דחוק אלא כמ\"ש]:" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "[אבל אם הבטיח על טובה וכו'. עיין בזה הלח\"מ והפר\"ח והצל\"ח. ושום אחד לא הראה מקור לדברי רבינו ז\"ל. והנה מקורו נובע ממדרש תנחומא פרשת וירא]:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9c8ac4aac3ae3e2e1e2aa97aca19cdc843d21de0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,65 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foundations of the Torah", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Foundations_of_the_Torah", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה וכו' ה\"ז מותר. עיין בכ\"מ שכתב דלא התיר רבינו להתרפאות ולעשות רטיה מחמץ בפסח אלא מחמץ של אינו יהודי דאילו בשל ישראל עובר בבל יראה. והובא במג\"א סי' תס\"ו. ובס' מקור חיים שם תמה עליו דה\"נ כשאומר לאינו יהודי שיתן חמץ שלו ע\"ג מכתו ובודאי יופסד ויתקלקל ולא יחזירנו כמו שהוא אין לך מתנה גדולה מזו ומיד הוי של ישראל. ולא זכר שכבר הרגיש בזה בעל פר\"ח ודחה דברי הכ\"מ דמה בכך שהוא של אינו יהודי סוף סוף הרי ניחא ליה בההוא חמץ וקם ברשותיה וקעבר בבל יראה ובל ימצא. ויש לקיים דברי הכ\"מ על פי מ\"ש בספר פנ\"י וכ\"כ בס' ברכי יוסף דמשכחת לה שנתן לו האינו יהודי החמץ ע\"מ שלא יהיה של ישראל עד לאחר שיעשה בו צרכיו:", + " כלאי הכרם ובשר בחלב אסורין אפי' שלא כדרך הנאתן. משמע [דאין לוקה] רק איסורא הוא דהוי. ועי' במשנה למלך שהקשה על דברי רבינו דע\"כ מפרש הא דאמר אביי בפרק כל שעה (פסחים דף כ\"ד) הכל מודים בכלאי הכרם וכו' שלא כדרך הנאתן היינו באוכל כלאי הכרם דאילו בנהנה לא היו חייבין. וכיון דאביי איירי באוכל היה לו לומר הכל מודים בבשר בחלב וכו' על אכילתן שלא כדרך הנאה. והניח בצריך תלמוד. ונראה דיש תלמוד בעז\"ה די\"ל דעת רבינו לפי שיטתיה גופיה בהלכות מאכלות אסורות שהשמיט שם בפ\"ט הא דתניא בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ח ע\"ב) גבי בישול בשר בחלב באיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו. אלא סתם ולא נתן שיעור לבישול בשר בחלב. ומשמע דהיה מחייב אף בבישול שאין ראוי לאכילה. ופירש בס' כרתי ופלתי דטעמו שמפרש דתנא דההיא ברייתא דפ' כל הבשר דבעי בישול הראוי לאכילה ס\"ל דגם בשר בחלב ליכא איסור תורה אף באוכל שלא כדרך הנאתן. אבל למאי דקיי\"ל דבבשר בחלב היו חייבין על אכילתו אפי' שלא כדרך הנאתן היו חייבים ג\"כ על אכילה ובישול שאין ראוי לאכילה. ולפ\"ז נסתלקה קושיית המשנה למלך כאן דלא הוי מצי אביי למימר הכל מודים בבשר בחלב וכו' על אכילתן שלא כדרך הנאתן. דהא האי תנא דבפרק כל הבשר דבעי שיעור לבישול בשר בחלב כדי שיהא ראוי לאכילה על כרחך לא ס\"ל הכי כמ\"ש.
ודע שיש לי להביא ראיה לדעת רבינו דלא היו חייבין על הנאה של איסור מהא דפריך בפרק כל שעה (פסחים דף כ\"ב) לרבי אבהו דאמר דלא תאכל משמע נמי איסור הנאה. והרי אבר מן החי דכתיב ולא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר' נתן אומר מניין שלא יושיט אדם אבר מן החי וכו' שנאמר לפני עור לא תתן מכשול וכו'. ואי איתא דלרבי אבהו היו חייבין על הנאה א\"כ הוה ליה להקשות אגופה דברייתא דאיך קתני דאסור להושיט משום לפני עור לא תתן מכשול שבזה ליכא שום חיוב כמו שכתב הכסף משנה בשלהי הלכות כלאים ובפרק י\"ב דעדות ותיפוק ליה דאיכא איסור הנאה. אלא ש\"מ דקושטא דלא היו חייבין על הנאה.
ועוד אתי שפיר לדעת רבינו מה שנדחקו התוס' שם בסוגיא הסמוכה (סוף ע\"א) גבי הא דקאמר דהיקש דדם למים לאו להתיר הנאה אלא כמים הניסכין על גבי המזבח וכו' דנהי דלאסור בהנאה א\"צ ההיקש לר' אבהו מ\"מ פריך דנימא דאתא כי היכי דלחייבו [מלקות] על הנאה בדם כמו על מים הניסכין וכו'. משא\"כ בשאר איסורי הנאה דלא היו חייבין עלייהו. וזה מצאתי בספר שושנת העמקים. ולפ\"ז צ\"ל דהא דבעי להקיש דם למים הניסכין. אע\"ג דקיי\"ל דניסוך המים הלכה ואין דנין בק\"ו. מ\"מ בהיקש דנין. וכן אתי שפיר לדעת רבינו מה שנדחקו התוס' בב\"ק (דף מ\"א ע\"א) בד\"ה כדרבי אבהו וכמ\"ש בחידושי שם בעזה\"ש.
ומה שהקשה בספר שער המלך על מה שכתב רבינו גבי נהנה בכלאי הכרם ליכא רק איסורא לחוד שהוא נגד הירושלמי דשם איתא דהיו חייבין. וגם בספר מרכבת המשנה חלק שני הקשה כן מדנפשיה. ואכתוב ליישב אי\"ה בהלכות מאכלות אסורות. [וראיה לדעת רבינו שלא היו חייבין על הנאת כלאי הכרם מסוגיא דתלמודא דידן בחולין (דף קט\"ו) וכן מבואר (דף ק\"כ ע\"ב) דאיצטריך רבוי למשקין היוצאין מהן. ואי איתא דהיו חייבין בנהנה מכלאי הכרם פשיטא דמשקין לא גריעי מהנאה וכן משמע שם (ע\"א) בתוס' ובע\"א (דף י\"ט). גם קושיית הצל\"ח על דברי רבינו דא\"כ היכי קאמר בפסחים (דף כ\"ד) בלישנא בתרא אלא דה\"נ למעוטי מניח חלב שור הנסקל על מכתו דהיה פטור דתיפוק ליה דאף כדרך הנאתן לא היו חייבין על הנאה. י\"ל דהיו חייבין לאו דוקא אלא איסור תורה וכו' וכדאיתא בכמה דוכתי. ומזה ש\"מ דשלא כדרך הנאתן אף איסור תורה ליכא. ועיין בתוס' (דף כ\"ה ע\"א) ובעובדא דגמ' (שם ע\"ב)].
והנה בטעמו של דבר דלמה לא היו חייבין מן התורה על איסורי הנאה. נתפרדו לארבעה ואסף אותם בעל אור חדש. ואלו הן הרב המגיד בהלכות מאכלות אסורות כתב הטעם דכל דבר הראוי לאכילה לא מקרי כדרך הנאה רק אכילה והרא\"ה בס' החינוך כתב הטעם משום דרוב הנאות הם שלא ע\"י מעשה. ובעל משנה למלך כתב דהיינו טעמא משום דלא כתוב בפירוש רק איסור אכילה ומכללא הוא דמשתמע הנאה. ובעל פני יהושע כתב דהיינו משום דאיתא בפרק כל שעה (פסחים דף כ\"ב) דלרבי יהודה דקיי\"ל כוותיה דריש לאסור בהנאה כל איסורין שבתורה מדכתיב גבי טרפה לכלב תשליכון אותו ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה וא\"כ אינו אלא לאו הבא מכלל עשה. ובעל המחבר הנזכר האריך בזה לבאר הנפקותא שיש בין הטעמים אך לא הכריע ביניהם. ולדידי קשה לי על טעם הרב המגיד דהתינח דלא היו חייבין על הנאה בדבר שהיה ראוי לאכילה. אבל בדבר שאינו ראוי כלל לאכילה ואינו עומד רק למכור או לשאר הנאות היה לו לומר שהיו חייבין כשמכרו או שנהנה ממנו דרך הנאתו. ועל טעמו של הרא\"ה קשה לי דאי איתא דטעמא דלא היו חייבין על הנאה הוא משום דאין בזה מעשה א\"כ תקשי דאיך היו חייבין [מלקות] על הנאת עבודת גלולים ותקרובתה כמ\"ש רבינו בריש פי\"א מהלכות מאכלות אסורות. וכן גבי נהנה מן ההקדש היה חייב על הנאה כמ\"ש בריש הל' מעילה. וכן אשתמיט דברי רבינו הנזכר להרב בעל פר\"ח באו\"ח סי' תמ\"ג ועיי\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נזדמנה לו טבילה של מצוה וכו'. ועיין בלח\"מ שכתב דרבינו ס\"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה היא. וכן נראה לי עיקר ודלא כמ\"ש הב\"י באו\"ח סי' תקנ\"ד ובס' שער המלך בהלכות אלו דרבינו ס\"ל טבילה בזמנה מצוה. דכן משמע בדברי רבינו בהדיא בספר המצות מצוה ק\"ט דטבילה בזמנה לאו מצוה היא. ועפ\"ז יתיישבו נמי דברי רבינו בהלכות עבודת יוה\"כ פ\"א ה\"ד שפסק בשבעת ימים שלפני יוה\"כ מזין עליו מאפר הפרה בשלישי להפרשתו ובשביעי שהוא ערב יוה\"כ. וכתב הכ\"מ דכיון דר' יוסי ור' חנינא סברי הכי הילכתא כותייהו ובלא\"ה הילכתא כר' יוסי לגבי ר' מאיר דאמר שמזין עליו כל שבעה. וקשה לי על דברי הכ\"מ דבגמרא אמרינן דכלהו הני תנאי סברי דטבילה בזמנה מצוה אלא דפליגי אי מקשינן הזאה לטבילה דר\"מ סבר מקשינן ור' יוסי ור' חנינא לא מקשי. וא\"כ לא היה לו לרבינו לפסוק כר\"י ור\"ח אלא כר\"מ דמקיש דהא מצינו דחכמים בפ\"ק דקדושין (דף כ\"ה) ס\"ל כוותיה דמקשינן הזאה לטבילה לעניין אברים שבגלוי ורבינו גופיה פסק כוותייהו בפ' י\"ב מהל' פרה אדומה ולפ\"ד הכ\"מ יהיו פסקי רבינו דהל' עבודת יוה\"כ ודפרה סותרים זה את זה. אך כל זה רק לפ\"ד הב\"י והשער המלך שזכרתי דרבינו ס\"ל טבילה בזמנה מצוה וע\"כ טעמו בהל' עבודת יוה\"כ הוא משום דלא מקיש הזאה לטבילה. אבל לפ\"ד הלח\"מ דרבינו ס\"ל דטבילה בזמן לאו מצוה היא אתי שפיר שכתב שלא היו מזין עליו כל ז' רק בג' ובז'. ואינו סותר כלל למ\"ש בהלכות פרה דמקיש הזאה לטבילה דהא הכא לענין בזמנה טבילה גופה נמי לאו מצוה היא. ואין נפק\"מ לדידיה במאי דמקשינן:
גם מ\"ש בס' שער המלך כאן לתרץ ע\"פ שיטתו מ\"ש רבינו בפי\"א דפרה דאם עבד הזאה בשמיני שפיר דמי. והוא נגד הא דאיתא בקידושין (דף ס\"ב) דממעט חיטוי בשמיני מוהזה ביום השביעי. ותירץ דהסוגיא דהתם קאי למ\"ד טבילה בזמנה לאו מצוה דלדידיה ליכא אף בשמיני דא\"כ לא לכתוב ביום השביעי. אבל למאי דפסק דטבילה בזמנה מצוה איצטריך ביום השביעי לגופיה וחיטאו יתירא אתי לאשמועינן דאף בשמיני שפיר דמי ע\"כ תורף דבריו. ולדידי אין זה מוכרח דהרי וחיטאו לכו\"ע לאו מיותר לרבות שמיני דהא איצטריך להא דאיתא בקידושין (דף כ\"ה) דמקשינן הזאה לטבילה לענין אברים שבגלוי אי נמי איצטריך למ\"ש רש\"י ותוס' בשלהי עירובין (דף ק\"ד ע\"ב) דדוקא הראוי לחיטוי מטמא טומאת מת למעט כלי חרס עיי\"ש:
[ובהכי אתי שפיר מה שתמה בס' שמות בארץ ארבינו שהשמיט הא דאמר רבא הנודר הנאה ממעיין אסור לטבול בו בימות החמה דאיכא ג\"כ הנאה לגוף מלבד המצוה. ולפמ\"ש י\"ל דרבא לטעמיה דס\"ל טבילה בזמנה מצוה כמו שהוכיח בסדר הדורות סדר תנאים ואמוראים אות ריש משבת (דף קכט ע\"א) גבי עובדא דברתיה דרב חסדא עיי\"ש. ולשיטתו איצטריך לאשמועינן. אבל רבינו לטעמיה דס\"ל דלאו מצוה א\"כ ליכא רבותא. ובס' שער המלך תירץ דסמך אמ\"ש בהל' נדרים הנודר מאשתו עיי\"ש והוא דחוק אלא כמ\"ש]:" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "[אבל אם הבטיח על טובה וכו'. עיין בזה הלח\"מ והפר\"ח והצל\"ח. ושום אחד לא הראה מקור לדברי רבינו ז\"ל. והנה מקורו נובע ממדרש תנחומא פרשת וירא]:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות יסודי התורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..786e214c12bda4a039ac8ffc94e59082b4fc1115 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,56 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Human Dispositions", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות דעות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות וכו' שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. ודע דהרמב\"ן בספר המצות השיג על רבינו שמנאן רק ללאו אחד דהיה לו למנותן לאלמנה ויתום לשני לאווין שהרי חלקן הכתוב באומרו אם ענה תענה אותו. ובס' לב שמח כתב לתרץ דעת רבינו דאותו חוזר לכל אחד ואחד משניהן ועדיין כלולים יחד. ונראה להביא ראיה לזה מסוגיא דפ\"ק דכריתות (דף ה') גבי אכל מעשר דגן תירוש ויצהר דעבר על שלש לאווין דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך. ולא חשיב לאו שבכללות מכדי כתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך למה לי ליחודא אכילה בכל חד וחד. ואי איתא לסברת הרמב\"ן אכתי קשה דל\"ל לפרט דגן תירוש ויצהר אלא הו\"ל למכתב לא תוכל לאכלו בשעריך דהו\"ל חילוק לכל המיני מעשר שפרט בקרא דואכלת. אלא ש\"מ דזה לא הוי פרט וחילוק כיון שחוזר לכל אחד וכלולים יחד. אך קשה לי אמ\"ש רבינו סוף פ\"כ דסנהדרין גבי המטה משפט אחד מישראל עובר בלאו אחד שנאמר לא תעשו עול במשפט. ואם לא היה תושב עובר בב' לאוין שנאמר לא תטה משפט גר. ואם היה יתום עובר בג' לאוין שנאמר גר יתום. ואמאי הוי התם חילוק לאוין טפי מבכאן. וגבי נא ומבושל ושאר דוכתי דכהאי גונא. וי\"ל על פי מ\"ש רבינו בספר המצות שורש ט' שיש שעובר ב' וג'. ואין נמנה בחשבון רק אחד. ועיין במצוות לא תעשה סי' [מצוה] מ\"ג ודו\"ק:" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "אמרו חכמים ג' עבירות נפרעין מן האדם בעוה\"ז ואין לו חלק לעוה\"ב. עבודת גלולים גילוי עריות ושפיכות דמיםולשון הרע כנגד כולם. והנה הכ\"מ כאן לא כתב בזה כלום ולקמן בהל' תשובה בפ\"ג דין ו' מייתי להו. ונעלם ממנו דברי רבינו עצמו שכתב בפירוש המשנה פרק א' דאבות דאיתא בתוספתא על ג' דברים נפרעים מן האדם בעוה\"ז ואין לו חלק לעוה\"ב וכו'. ונראה שנתכוון להתוספתא דאיתא במסכת פיאה. ואע\"ג דבגירסא שלפנינו איתא הלשון שהקרן קיימת לו לעוה\"ב. מיהו גירסת רבינו היתה ואין לו חלק לעוה\"ב וכן העתיקה בסמ\"ג. וכן נעלם דברי רבינו והסמ\"ג שזכרתי מבעל מרכבת המשנה בחלק ב'. ובעל ס' יד המלך. שהאריכו למעניתם בדחוקים ולא נזכרו מהנ\"ל. גם נעלם מהמחברים הא דאיתא בהדיא במסכת דרך ארץ רבה. המספר לשון הרע אין לו חלק לעוה\"ב. וכן איתא באגדת בראשית פרק ג'. ועוד גרסינן בפרק הרואה (ברכות דף סא) ובפ\"ב דעירובין (דף י\"ח ע\"ב) כל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעוה\"ב. והיינו כשבא ע\"י כן לידי ניאוף כמ\"ש התוס' שם. ובפ\"ק דברכות (דף י') דאמר לו נביא לחזקיה מלך יהודה שלא יחיה לעוה\"ב משום דלא עסק בדרך ארץ משום דחזה ברוח הקודש דיהיה לו בנין דלא מעלי כדאיתא ביבמות (דף ס\"ד). וא\"כ אם חזקיה שלא עסק בדרך ארץ מטעם הנזכר אין לו חלק לעוה\"ב כ\"ש לשפיכות דמים שאין לו חלק לעוה\"ב. ומכל זה מוכח כגירסת רבינו והסמ\"ג בתוספתא דפיאה. וא\"ת דפרק הזהב (בבא מציעא דף נ\"ט) איתא דהבא על אשת איש חייב [מיתה] ויש לו חלק לעוה\"ב. י\"ל דכבר כתב מהרש\"א דהתם כשקיבל דינו. וכה\"ג כתבו התוס' בסנהדרין (דף מ\"ז) גבי עיר הנדחת דאין להם חלק לעוה\"ב אם לא היו מקבלין דינם אבל אם היו דנין אותם היה להם חלק. והטעם מבואר מדברי התוס' בפ\"ק דסוטה (דף ד' ע\"ב) עיי\"ש דתשובה עם יסורין מכפרין על מיתות בי\"ד. וכשהיה מקבל דינו היה כיסורין וגם כל המומתין היו מתודין והוי כתשובה. ועיי\"ש דמשמע דבלא תשובה ויסורין הבא על אשת איש נטרד ואין לו חלק לעוה\"ב. ואף הבא באקראי בעלמא. וזה דלא כמ\"ש בספר מרכבת המשנה הנזכר דדוקא ברגיל בכך אין לו חלק לעוה\"ב. וההיא דפ' הזהב איירי באינו רגיל והשיג על מהרש\"א. ונעלם ממנו דברי התוס' בסוטה שהן כדברי מהרש\"א וכמו שנתבאר:
ומ\"ש בהגהות [מיימוני] דאיתא בירושלמי מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת כקרח ועדתו והוא בירושלמי דפיאה הובא ג\"כ בסמ\"ג. ורבינו השמיטו ולא כתבו. ונראה לתת טעם לדעתו ז\"ל דס\"ל דלא קיי\"ל כן. משום דיש להוכיח דתלמודא דידן לא ס\"ל מהא דאמר רבא בפ\"ג דמועד קטן (דף ט\"ז) מנלן דאי מתפקר בעל דין בשלוחא דבי דינא ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה. ופירש\"י ואי לאו דשליח אמר ליה למשה משה לא הוי ידע. והשתא לפי דברי הירושלמי אכתי מנלן דשליח בי\"ד רשאי לומר לבי\"ד. דדילמא גבי משה היינו טעמא דהיה רשאי לשלוחו לומר שחרפו דתן ואבירם למשה ולא חש ללישנא בישא משום דהוו דתן ואבירם בעלי מחלוקת עם משה. ומנלן דשליח בי\"ד בעלמא לא היה בו משום לישנא בישא. אלא מדיליף מיניה היתר לשליח בית דין ע\"כ ש\"מ דאי לאו שליח בי\"ד אסור לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8ec73a6fc3d7a980bb25e012855ff010bcbdc215 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,53 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Human Dispositions", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Human_Dispositions", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות וכו' שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. ודע דהרמב\"ן בספר המצות השיג על רבינו שמנאן רק ללאו אחד דהיה לו למנותן לאלמנה ויתום לשני לאווין שהרי חלקן הכתוב באומרו אם ענה תענה אותו. ובס' לב שמח כתב לתרץ דעת רבינו דאותו חוזר לכל אחד ואחד משניהן ועדיין כלולים יחד. ונראה להביא ראיה לזה מסוגיא דפ\"ק דכריתות (דף ה') גבי אכל מעשר דגן תירוש ויצהר דעבר על שלש לאווין דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך. ולא חשיב לאו שבכללות מכדי כתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך למה לי ליחודא אכילה בכל חד וחד. ואי איתא לסברת הרמב\"ן אכתי קשה דל\"ל לפרט דגן תירוש ויצהר אלא הו\"ל למכתב לא תוכל לאכלו בשעריך דהו\"ל חילוק לכל המיני מעשר שפרט בקרא דואכלת. אלא ש\"מ דזה לא הוי פרט וחילוק כיון שחוזר לכל אחד וכלולים יחד. אך קשה לי אמ\"ש רבינו סוף פ\"כ דסנהדרין גבי המטה משפט אחד מישראל עובר בלאו אחד שנאמר לא תעשו עול במשפט. ואם לא היה תושב עובר בב' לאוין שנאמר לא תטה משפט גר. ואם היה יתום עובר בג' לאוין שנאמר גר יתום. ואמאי הוי התם חילוק לאוין טפי מבכאן. וגבי נא ומבושל ושאר דוכתי דכהאי גונא. וי\"ל על פי מ\"ש רבינו בספר המצות שורש ט' שיש שעובר ב' וג'. ואין נמנה בחשבון רק אחד. ועיין במצוות לא תעשה סי' [מצוה] מ\"ג ודו\"ק:" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "אמרו חכמים ג' עבירות נפרעין מן האדם בעוה\"ז ואין לו חלק לעוה\"ב. עבודת גלולים גילוי עריות ושפיכות דמיםולשון הרע כנגד כולם. והנה הכ\"מ כאן לא כתב בזה כלום ולקמן בהל' תשובה בפ\"ג דין ו' מייתי להו. ונעלם ממנו דברי רבינו עצמו שכתב בפירוש המשנה פרק א' דאבות דאיתא בתוספתא על ג' דברים נפרעים מן האדם בעוה\"ז ואין לו חלק לעוה\"ב וכו'. ונראה שנתכוון להתוספתא דאיתא במסכת פיאה. ואע\"ג דבגירסא שלפנינו איתא הלשון שהקרן קיימת לו לעוה\"ב. מיהו גירסת רבינו היתה ואין לו חלק לעוה\"ב וכן העתיקה בסמ\"ג. וכן נעלם דברי רבינו והסמ\"ג שזכרתי מבעל מרכבת המשנה בחלק ב'. ובעל ס' יד המלך. שהאריכו למעניתם בדחוקים ולא נזכרו מהנ\"ל. גם נעלם מהמחברים הא דאיתא בהדיא במסכת דרך ארץ רבה. המספר לשון הרע אין לו חלק לעוה\"ב. וכן איתא באגדת בראשית פרק ג'. ועוד גרסינן בפרק הרואה (ברכות דף סא) ובפ\"ב דעירובין (דף י\"ח ע\"ב) כל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעוה\"ב. והיינו כשבא ע\"י כן לידי ניאוף כמ\"ש התוס' שם. ובפ\"ק דברכות (דף י') דאמר לו נביא לחזקיה מלך יהודה שלא יחיה לעוה\"ב משום דלא עסק בדרך ארץ משום דחזה ברוח הקודש דיהיה לו בנין דלא מעלי כדאיתא ביבמות (דף ס\"ד). וא\"כ אם חזקיה שלא עסק בדרך ארץ מטעם הנזכר אין לו חלק לעוה\"ב כ\"ש לשפיכות דמים שאין לו חלק לעוה\"ב. ומכל זה מוכח כגירסת רבינו והסמ\"ג בתוספתא דפיאה. וא\"ת דפרק הזהב (בבא מציעא דף נ\"ט) איתא דהבא על אשת איש חייב [מיתה] ויש לו חלק לעוה\"ב. י\"ל דכבר כתב מהרש\"א דהתם כשקיבל דינו. וכה\"ג כתבו התוס' בסנהדרין (דף מ\"ז) גבי עיר הנדחת דאין להם חלק לעוה\"ב אם לא היו מקבלין דינם אבל אם היו דנין אותם היה להם חלק. והטעם מבואר מדברי התוס' בפ\"ק דסוטה (דף ד' ע\"ב) עיי\"ש דתשובה עם יסורין מכפרין על מיתות בי\"ד. וכשהיה מקבל דינו היה כיסורין וגם כל המומתין היו מתודין והוי כתשובה. ועיי\"ש דמשמע דבלא תשובה ויסורין הבא על אשת איש נטרד ואין לו חלק לעוה\"ב. ואף הבא באקראי בעלמא. וזה דלא כמ\"ש בספר מרכבת המשנה הנזכר דדוקא ברגיל בכך אין לו חלק לעוה\"ב. וההיא דפ' הזהב איירי באינו רגיל והשיג על מהרש\"א. ונעלם ממנו דברי התוס' בסוטה שהן כדברי מהרש\"א וכמו שנתבאר:
ומ\"ש בהגהות [מיימוני] דאיתא בירושלמי מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת כקרח ועדתו והוא בירושלמי דפיאה הובא ג\"כ בסמ\"ג. ורבינו השמיטו ולא כתבו. ונראה לתת טעם לדעתו ז\"ל דס\"ל דלא קיי\"ל כן. משום דיש להוכיח דתלמודא דידן לא ס\"ל מהא דאמר רבא בפ\"ג דמועד קטן (דף ט\"ז) מנלן דאי מתפקר בעל דין בשלוחא דבי דינא ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה. ופירש\"י ואי לאו דשליח אמר ליה למשה משה לא הוי ידע. והשתא לפי דברי הירושלמי אכתי מנלן דשליח בי\"ד רשאי לומר לבי\"ד. דדילמא גבי משה היינו טעמא דהיה רשאי לשלוחו לומר שחרפו דתן ואבירם למשה ולא חש ללישנא בישא משום דהוו דתן ואבירם בעלי מחלוקת עם משה. ומנלן דשליח בי\"ד בעלמא לא היה בו משום לישנא בישא. אלא מדיליף מיניה היתר לשליח בית דין ע\"כ ש\"מ דאי לאו שליח בי\"ד אסור לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות דעות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..fc1e4a81e43c711dc81d4e67410b8fa16cbbcc8b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,69 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Repentance", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות תשובה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [ + [ + "וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אע\"פ ששילם לו מה שחייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאת האדם. וכתב הכ\"מ דצ\"ע היכא מייתי לה. וכבר מפורש כן בספרי פרשת נשא והביאה רבינו עצמו בס' המצות סי' ע\"ג וכן הובאה בס' החינוך:" + ], + [ + "שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה וכו' שעשה תשובה אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות ומה הן וכו' שאר מצות לא תעשה ומצוות עשה שאין בהן כרת. והקשה הכ\"מ דבגמרא פ\"ק דשבועות משמע דלרבנן דרבי אפילו עבר על עשה אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר והניח בצ\"ע. וכן תמה הלח\"מ דבגמרא קאמר האי עשה דקתני במתניתין דשעיר מכפר היכי דמי אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה ואי דעביד תשובה אפי' כל יומא נמי מכפר. ומוקי מתני' בעומד במרדו ורבי היא דסבר דיוה\"כמכפר בלא תשובה. משמע דלרבנן דקיי\"ל כוותייהו עשה נמי בעי תשובה. ועיי\"ש מ\"ש לפרש בדברי המקשה דלאו משום עשה בלחוד הוא דקאמר דבלא תשובה הוי זבח רשעים אלא משום כל הנך דאיירי במתני' בחמורות דכריתות עיי\"ש. ואי בלא תשובה איירו הוו זבח רשעים. וכ\"כ בספר מעשה רוקח. והנה מלבד שדחוק לפרש כן אלא דאכתי תקשי מדקאמר רבא ג\"כ כהאי לישנא בזבחים (דף ז') גבי עולה דבאה על ביטול עשה דדורון היא. דהיכי דמי שתבוא על חטא דעשה לכפר דאי לא עביד תשובה זבח רשעים תועבה ואי דעבד תשובה תניא דמוחלין ומייתי דתניא דר' שמעון נמי אמר דעולה דורון היא. הרי מבואר דהוי זבח רשעים אף משום עבירות עשה בלחוד. ושם אי אפשר כלל לתרץ כמ\"ש הלח\"מ אסוגיא דשבועות. ומצאתי בס' אגודות אזוב וקדמו בעל משנת חכמים ונדחק בזה והניח בצ\"ע.
ונראה ליישב דעת רבינו דאזיל לשיטתיה שכתב בפ\"ג מהלכות מעשה הקרבנות. ישראל שמחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל. היה אדוק לאיזה עבירה והוא מפורסם ורגיל לעשותה בין לתיאבון ובין להכעיס אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה. והמשנה למלך בפ\"ג דהלכות שגגות דקדק מזה דס\"ל לרבינו דדוקא גבי מחלל שבת הוא דהוי זבח רשעים ואין מקבלין הימנו קרבן אע\"פ שאינו רגיל בכך. אבל בשאר עבירות לא הוי זבח רשעים רק כשמורגל בה והוא מפורסם לעשותה ולכך מקבלין ממנו קרבן אם אינו רגיל בה ועיי\"ש שהאריך בזה. אמנם לא ביאר מהיכן יצא זה לרבינו לומר כן. ויותר קשה דלכאורה לא משמע כן מהסוגיות דשבועות וזבחים הנזכר דאי בחד זימנא לא הוי זבח רשעים מאי קאמר האי עשה היכי דמי אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה. דלוקמא דאיירי בשלא הורגל לעבור על עשה.
אך נראה שיצא לו כן לרבינו מדתניא ביומא (דף ל\"ו) דמתודה על עולה עון עשה ולא תעשה שניתק לעשה והעתיקה בהלכות מעשה הקרבנות. והוקשה לרבינו מאי דקשיא ליה לבעל פר\"ח בספרו מים חיים על הברייתא דיומא דאי כבר עשה תשובה אמאי מתודה על העולה עון עשה הא כבר נתכפר בתשובה ואי עושה עכשיו תשובה מאי צריך לעולה ומהאי טעמא אמר רבא בזבחים דעולה דורון הוא. ובסוף ספרו נדחק לומר דברייתא זו סברה דאין תשובה מכפרת אפי' על עשה גרידא ופליגא אברייתא דזבחים. ואין דוחק גדול מזה דא\"כ פליגא נמי אמתניתין דשלהי יומא (דף פ\"ו) דתנן דתשובה מכפרת על עשה. ועוד דבגמ' שם (דף פ\"ז) מסיק דתנאי פליגי אי תשובה מכפרת גם על לא תעשה גמורה. ומשמע דאילו על עשה גרידא או על לא תעשה שניתק לעשה אליבא דכו\"ע מכפרת ואיך נימא דברייתא דשם (דף ל\"ו) פליגא אכולהו. ועוד דלפי דבריבעל הפר\"ח תקשי אהדדי דברי התנא ר' ישמעאל דבסוף יומא ס\"ל דתשובה מכפרת על עשה ואיהו גופיה אמר במדרש ילמדנו פרשת לך לך דעולה באה על מצות עשה. והשתא אי דברי רבא בזבחים הוויין יסוד מונח תקשי על ר' ישמעאל קושיית רבא שם דהיכי דמי אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה ואי דעביד תשובה הא סבר דמוחלין לו. ולא שייך תירוץ בעל פר\"ח אברייתא הנזכר.
אך לפי דברי רבינו דהלכות מעשה הקרבנות שזכרתי אתי שפיר דאיירי ברייתא ומילתא דרבי ישמעאל בשלא עשה תשובה בשעה שהפריש העולה והקדישה. ואפ\"ה לא הוי זבח רשעים כשלא הורגל לעבור ובכה\"ג קאמר דמביא עולה ומתודה עליה אותו עון דעשה. והא לא קשיא דליפטר מהעולה בהך תשובה שעושה עכשיו כשמתודה עליה די\"ל דשאני כשהמתין ומנע מלשוב עד שהקדישה והביאה לעזרה וסמך עליה בשעת שחיטה אינו דין שתכפר לו עתה בוידוי גרידא בלא העולה. ורבא דאמר עולה דורון הוא וכר' שמעון ע\"כ דס\"ל דמשום פעם אחת נמי הוי זבח רשעים. אבל הני תנאי דברייתא דיומא וכן ר' ישמעאל לא סברי כוותייהו ופסק רבינו כוותייהו דכן אזלא סוגיא דשמעתתא בכמה דוכתי דעולה באה לכפרה. כדאיתא בפסחים (דף ע\"ז ע\"א) ובכורות (דף כ\"ו ע\"ב) ועיי\"ש בפרש\"י. וכיון דלא משכחת שתבוא לכפרה אלא א\"כ נימא דאיירי בדלא עביד תשובה ולא הוי זבח רשעים משום פעם אחת לכך פסק כן רבינו.
והא דפסק דמקבלין מכל חייבי קרבנות לבר ממחללי שבת י\"ל דס\"ל דכיון דשמעינן דלא קרי זבח רשעים רק במוחזק ברשע תו אין לנו לחלק בין רשע דעשה לשאר מחייבי קרבן. דהא זבח כל הקרבנות במשמע וכדמוכח בחולין (דף מ') ואין לנו למנוע משום פעם אחת רק גבי מחללי שבת דהוי ככופר בכל התורה ולכך בפעם אחת חשוב הוא כאילו מוחזק. וזה שאמר כאן דשעיר המשתלח מכפר על עשה ולא תעשה שאין בה כרת וכגון שלא הוחזק ולא הורגל לעבור דפסק בהל' מעשה הקרבנותדמקבלין ממנו קרבן וה\"ה דיכול השעיר לכפר עליו. ואע\"ג דסוגיא דשבועות לא סברה הכי וכן רבא בזבחים לא חש רבינו לזה ודחה אותן מכח ההיא דיומא ושאר סוגיות שזכרתי דמוכח דלא סברי כן. ואע\"ג דבהלכות מעשה הקרבנות משמע דאף על לא תעשה שיש בו כרת מקבלין ממנו חוץ ממחלל שבת. י\"ל דגבי שעיר המשתלח מיעט קרא שלא יכפר על לא תעשה שיש בו כרת כדאיתא בגמ' דשבועות. אבל בשאר עשה ולא תעשה גרידא דלא מעטיה מכפר בפעם אחת כנ\"ל.
ובמ\"ש יש לדחות מ\"ש בס' אגודת אזוב דלמאי דמסיק בגמ' דשבועות דאיצטריך קרא למעט שלא יכפר השעיר על לא תעשה שיש בו כרת מזה מוכח דלא אמרינן גבי שעיר דיוה\"כ כלל זבח רשעים תועבה אפילו לרבנן דרבי דאל\"כ מהיכא תיתי דיכפר על לא תעשה שיש בו כרת דאיצטריך קרא למעוטי. ולפי מ\"ש לא מוכח מידי דאיכא למימר דבאמת גם בשעיר אמרינן זבח רשעים תועבה והיינו כשהורגל לעבור וכמו שהדין בכל קרבנות דשנה. והא דאיצטריך קרא למעט שלא יכפר השעיר על לא תעשה שיש בהן כרת היינו כשלא הורגל בהן דכה\"ג בכל הקרבנות לא הוי זבח רשעים ומקבלין ממנו ואיצטריך קרא בשעיר שאינו מכפר. וכי איכא לאוכוחי מיניה לשאר קרבנות הוא דאיכא לאוכחא דמדאיצטריך למעוטי בשעיר ש\"מ דבעלמא מקבלין קרבנות מרשעים שחייבין על לא תעשה שיש בהן כרת כל שלא הוחזק ולא הורגל לעבור:" + ] + ], + [ + [], + [ + "ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא החטא וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם וכו'. נראה דהיינו דאיתא בילקוט סוף הושע שאמרו ישראל לפני הקב\"ה רבש\"ע אם אנו עושין תשובה מי מעיד עלינו והשיב שהוא יעיד. ולפי דברי רבינו העדות הוא שלא ישובו לחטא וזה א\"א אלא הקב\"ה]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואלו שאין להם חלק לעוה\"ב וכו' שופכי דמים ובעלי לשון הרע וכו'. וכתב הכ\"מ אהא דשופכי דמים ואינך דצ\"ע היכא מייתי להו וגם הלח\"מ כתב שלא מצאן בגמ'. והנה כבר כתבתי בפ' ז' מהל' דעות שנעלם מהכ\"מ והלח\"מ התוספתא דאיתא במסכת פיאה ומייתי לה רבינו בפירוש המשנה דאבות דחשיב שפיכת דמים באותן שאין להם חלק לעוה\"ב ועוד הבאתי שם דאיתא במסכת דרך ארץ רבה המספר לשון הרע אין לו חלק לעוה\"ב:
ומ\"ש רבינו ישראל שהפיר ברית והמושך את ערלתו בהנך שאין להן חלק לעוה\"ב אלא נכרתין ואובדין הקשה על זה בספר מרכבת המשנה לבעל יד אהרן דבהלכות תרומות כתב רבינו דמשוך מותר לאכול בתרומה מן התורה ואע\"פ שנראה כאינו מהול ואינו אסור רק מדברי סופרים ואיך כתב כאן דמשוך נכרת. וקושיא כזו הקשה ג\"כ בס' מעשה רוקח על מ\"ש רבינו בסוף הלכות מילה דישראל שלא מל או משך את ערלתו אין לו חלק לעוה\"ב. והנה דברי רבינו בזה הן מפורשין בירושלמי פ\"א דפיאה דמיפר ברית אין לו חלק לעוה\"ב זה שהוא מושך את ערלתו. וכן איתא בירושלמי ריש פ' חלק. וא\"כ לא על רבינו בלבד היא התלונה דהא קיי\"ל דמשוך דרבנן.
אמנם אתי שפיר ולק\"מ לפי מה שהוכחתי בחידושי ליבמות (דף ע\"ב) מדברי התוס' שם ומדברי הטור ביו\"ד סי' רס\"ב וסי' רס\"ו דהא אמרינן דמשוך מדרבנן היינו דוקא כשנמול כבר ואח\"כ נמשך אבל אם לא נימול כלל כגון שנולד מהול ואח\"כ נעשה משוך הוי כאינו מהול מן התורה. והבאתי ראיה לזה מדברי המכילתא בפרשת באבפסוק ומלתה אותו אז יאכל בו להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפילו שעה אחת וחזר הבשר וחפה את העטרה אינו מעכבו לאכול בפסח ע\"כ. משמע דדוקא כשנתקיימה בו מצות מילה שכבר מל כהלכתו ואח\"כ נמשכה וחפה העטרה הוא דאין מעכבו מלאכול בפסח מן התורה. הא אם לא נתקיימה בו מעולם מצות מילה כלל כגון שנולד מהול ואח\"כ חזר הבשר וחפה את העטרה מעכבו מלאכול בפסח מן התורה. ואם כן בכה\"ג הוה משוך דעור דאורייתא. ובהכי איירי הירושלמי דפיאה ופרק חלק וכן רבינו כאן ובהלכות מילה איירי במשוך כזה. ומ\"ש בהלכות תרומות דמשוך אינו אלא מדרבנן היינו כשכבר נימול כהלכתו ואח\"כ נמשך. ועוד יתבאר בזה בהלכות מילה בע\"ה:" + ] + ], + [ + [ + "ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה וכו' המחטיא את הרבים וכו' והאומר אחטא ואשוב. במתניתין דשלהי יומא תנן האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ומשמע בגמ' דדוקא כשחטא ב' פעמים ועל כל פעם אמר כך הוא דאין מספיקין בידו כיון שמרגיל ונעשה כהיתר אבל משום פעם אחת שאמר מספיקין בידו לעשות תשובה. וצריך טעם לרבינו שהעתיק ברייתא זו דכ\"ד דברים דנקטה רק פעם. ומ\"ש הלח\"מ בזה אינו מספיק דכיון דפשטא דלישנא משמע דפליגא אמתניתין היה לו לדחות להברייתא שאין ידוע היכן היא שנויה ולמשכוניה לרבינו עלה למה ליה ולחלק מה שלא נמצא בגמרא. אך י\"ל דע\"כ אין לדחות לגמרי ברייתא זו דהרי כן שנויה ג\"כ באבות דרב נתן פרק מ' ובתנא דבי אליהו ח\"א פ\"ו. וכן יש ללמוד מדאיתא בחגיגה (דף ט\"ז ע\"א):" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו. וכתב הכ\"מ מימרא דרבי אבהו בפרק אין עומדין. וקשה אמאי העתיק רבינו לדרבי אבהו הא ר' יוחנן פליג התם וסבר דצדיקים גמורים עדיפי מבעלי תשובה והל\"ל כר' יוחנן נגד ר' אבהו תלמידו. הן אמת דכדעת ר' אבהו איתא ג\"כ בספר הזוהר פרשת חיי שרה (דף קכ\"ט ע\"ב) אמנם רבינו גופיה ודאי לא מטעם זה כתב לדרבי אבהו שהרי עדיין לא היה ספר הזוהר בימיו:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9c5103ddaad40b914d855fe532f5110384424438 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,66 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Repentance", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Repentance", + "text": [ + [ + [ + "וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אע\"פ ששילם לו מה שחייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאת האדם. וכתב הכ\"מ דצ\"ע היכא מייתי לה. וכבר מפורש כן בספרי פרשת נשא והביאה רבינו עצמו בס' המצות סי' ע\"ג וכן הובאה בס' החינוך:" + ], + [ + "שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה וכו' שעשה תשובה אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות ומה הן וכו' שאר מצות לא תעשה ומצוות עשה שאין בהן כרת. והקשה הכ\"מ דבגמרא פ\"ק דשבועות משמע דלרבנן דרבי אפילו עבר על עשה אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר והניח בצ\"ע. וכן תמה הלח\"מ דבגמרא קאמר האי עשה דקתני במתניתין דשעיר מכפר היכי דמי אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה ואי דעביד תשובה אפי' כל יומא נמי מכפר. ומוקי מתני' בעומד במרדו ורבי היא דסבר דיוה\"כמכפר בלא תשובה. משמע דלרבנן דקיי\"ל כוותייהו עשה נמי בעי תשובה. ועיי\"ש מ\"ש לפרש בדברי המקשה דלאו משום עשה בלחוד הוא דקאמר דבלא תשובה הוי זבח רשעים אלא משום כל הנך דאיירי במתני' בחמורות דכריתות עיי\"ש. ואי בלא תשובה איירו הוו זבח רשעים. וכ\"כ בספר מעשה רוקח. והנה מלבד שדחוק לפרש כן אלא דאכתי תקשי מדקאמר רבא ג\"כ כהאי לישנא בזבחים (דף ז') גבי עולה דבאה על ביטול עשה דדורון היא. דהיכי דמי שתבוא על חטא דעשה לכפר דאי לא עביד תשובה זבח רשעים תועבה ואי דעבד תשובה תניא דמוחלין ומייתי דתניא דר' שמעון נמי אמר דעולה דורון היא. הרי מבואר דהוי זבח רשעים אף משום עבירות עשה בלחוד. ושם אי אפשר כלל לתרץ כמ\"ש הלח\"מ אסוגיא דשבועות. ומצאתי בס' אגודות אזוב וקדמו בעל משנת חכמים ונדחק בזה והניח בצ\"ע.
ונראה ליישב דעת רבינו דאזיל לשיטתיה שכתב בפ\"ג מהלכות מעשה הקרבנות. ישראל שמחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל. היה אדוק לאיזה עבירה והוא מפורסם ורגיל לעשותה בין לתיאבון ובין להכעיס אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה. והמשנה למלך בפ\"ג דהלכות שגגות דקדק מזה דס\"ל לרבינו דדוקא גבי מחלל שבת הוא דהוי זבח רשעים ואין מקבלין הימנו קרבן אע\"פ שאינו רגיל בכך. אבל בשאר עבירות לא הוי זבח רשעים רק כשמורגל בה והוא מפורסם לעשותה ולכך מקבלין ממנו קרבן אם אינו רגיל בה ועיי\"ש שהאריך בזה. אמנם לא ביאר מהיכן יצא זה לרבינו לומר כן. ויותר קשה דלכאורה לא משמע כן מהסוגיות דשבועות וזבחים הנזכר דאי בחד זימנא לא הוי זבח רשעים מאי קאמר האי עשה היכי דמי אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה. דלוקמא דאיירי בשלא הורגל לעבור על עשה.
אך נראה שיצא לו כן לרבינו מדתניא ביומא (דף ל\"ו) דמתודה על עולה עון עשה ולא תעשה שניתק לעשה והעתיקה בהלכות מעשה הקרבנות. והוקשה לרבינו מאי דקשיא ליה לבעל פר\"ח בספרו מים חיים על הברייתא דיומא דאי כבר עשה תשובה אמאי מתודה על העולה עון עשה הא כבר נתכפר בתשובה ואי עושה עכשיו תשובה מאי צריך לעולה ומהאי טעמא אמר רבא בזבחים דעולה דורון הוא. ובסוף ספרו נדחק לומר דברייתא זו סברה דאין תשובה מכפרת אפי' על עשה גרידא ופליגא אברייתא דזבחים. ואין דוחק גדול מזה דא\"כ פליגא נמי אמתניתין דשלהי יומא (דף פ\"ו) דתנן דתשובה מכפרת על עשה. ועוד דבגמ' שם (דף פ\"ז) מסיק דתנאי פליגי אי תשובה מכפרת גם על לא תעשה גמורה. ומשמע דאילו על עשה גרידא או על לא תעשה שניתק לעשה אליבא דכו\"ע מכפרת ואיך נימא דברייתא דשם (דף ל\"ו) פליגא אכולהו. ועוד דלפי דבריבעל הפר\"ח תקשי אהדדי דברי התנא ר' ישמעאל דבסוף יומא ס\"ל דתשובה מכפרת על עשה ואיהו גופיה אמר במדרש ילמדנו פרשת לך לך דעולה באה על מצות עשה. והשתא אי דברי רבא בזבחים הוויין יסוד מונח תקשי על ר' ישמעאל קושיית רבא שם דהיכי דמי אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה ואי דעביד תשובה הא סבר דמוחלין לו. ולא שייך תירוץ בעל פר\"ח אברייתא הנזכר.
אך לפי דברי רבינו דהלכות מעשה הקרבנות שזכרתי אתי שפיר דאיירי ברייתא ומילתא דרבי ישמעאל בשלא עשה תשובה בשעה שהפריש העולה והקדישה. ואפ\"ה לא הוי זבח רשעים כשלא הורגל לעבור ובכה\"ג קאמר דמביא עולה ומתודה עליה אותו עון דעשה. והא לא קשיא דליפטר מהעולה בהך תשובה שעושה עכשיו כשמתודה עליה די\"ל דשאני כשהמתין ומנע מלשוב עד שהקדישה והביאה לעזרה וסמך עליה בשעת שחיטה אינו דין שתכפר לו עתה בוידוי גרידא בלא העולה. ורבא דאמר עולה דורון הוא וכר' שמעון ע\"כ דס\"ל דמשום פעם אחת נמי הוי זבח רשעים. אבל הני תנאי דברייתא דיומא וכן ר' ישמעאל לא סברי כוותייהו ופסק רבינו כוותייהו דכן אזלא סוגיא דשמעתתא בכמה דוכתי דעולה באה לכפרה. כדאיתא בפסחים (דף ע\"ז ע\"א) ובכורות (דף כ\"ו ע\"ב) ועיי\"ש בפרש\"י. וכיון דלא משכחת שתבוא לכפרה אלא א\"כ נימא דאיירי בדלא עביד תשובה ולא הוי זבח רשעים משום פעם אחת לכך פסק כן רבינו.
והא דפסק דמקבלין מכל חייבי קרבנות לבר ממחללי שבת י\"ל דס\"ל דכיון דשמעינן דלא קרי זבח רשעים רק במוחזק ברשע תו אין לנו לחלק בין רשע דעשה לשאר מחייבי קרבן. דהא זבח כל הקרבנות במשמע וכדמוכח בחולין (דף מ') ואין לנו למנוע משום פעם אחת רק גבי מחללי שבת דהוי ככופר בכל התורה ולכך בפעם אחת חשוב הוא כאילו מוחזק. וזה שאמר כאן דשעיר המשתלח מכפר על עשה ולא תעשה שאין בה כרת וכגון שלא הוחזק ולא הורגל לעבור דפסק בהל' מעשה הקרבנותדמקבלין ממנו קרבן וה\"ה דיכול השעיר לכפר עליו. ואע\"ג דסוגיא דשבועות לא סברה הכי וכן רבא בזבחים לא חש רבינו לזה ודחה אותן מכח ההיא דיומא ושאר סוגיות שזכרתי דמוכח דלא סברי כן. ואע\"ג דבהלכות מעשה הקרבנות משמע דאף על לא תעשה שיש בו כרת מקבלין ממנו חוץ ממחלל שבת. י\"ל דגבי שעיר המשתלח מיעט קרא שלא יכפר על לא תעשה שיש בו כרת כדאיתא בגמ' דשבועות. אבל בשאר עשה ולא תעשה גרידא דלא מעטיה מכפר בפעם אחת כנ\"ל.
ובמ\"ש יש לדחות מ\"ש בס' אגודת אזוב דלמאי דמסיק בגמ' דשבועות דאיצטריך קרא למעט שלא יכפר השעיר על לא תעשה שיש בו כרת מזה מוכח דלא אמרינן גבי שעיר דיוה\"כ כלל זבח רשעים תועבה אפילו לרבנן דרבי דאל\"כ מהיכא תיתי דיכפר על לא תעשה שיש בו כרת דאיצטריך קרא למעוטי. ולפי מ\"ש לא מוכח מידי דאיכא למימר דבאמת גם בשעיר אמרינן זבח רשעים תועבה והיינו כשהורגל לעבור וכמו שהדין בכל קרבנות דשנה. והא דאיצטריך קרא למעט שלא יכפר השעיר על לא תעשה שיש בהן כרת היינו כשלא הורגל בהן דכה\"ג בכל הקרבנות לא הוי זבח רשעים ומקבלין ממנו ואיצטריך קרא בשעיר שאינו מכפר. וכי איכא לאוכוחי מיניה לשאר קרבנות הוא דאיכא לאוכחא דמדאיצטריך למעוטי בשעיר ש\"מ דבעלמא מקבלין קרבנות מרשעים שחייבין על לא תעשה שיש בהן כרת כל שלא הוחזק ולא הורגל לעבור:" + ] + ], + [ + [], + [ + "ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא החטא וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם וכו'. נראה דהיינו דאיתא בילקוט סוף הושע שאמרו ישראל לפני הקב\"ה רבש\"ע אם אנו עושין תשובה מי מעיד עלינו והשיב שהוא יעיד. ולפי דברי רבינו העדות הוא שלא ישובו לחטא וזה א\"א אלא הקב\"ה]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואלו שאין להם חלק לעוה\"ב וכו' שופכי דמים ובעלי לשון הרע וכו'. וכתב הכ\"מ אהא דשופכי דמים ואינך דצ\"ע היכא מייתי להו וגם הלח\"מ כתב שלא מצאן בגמ'. והנה כבר כתבתי בפ' ז' מהל' דעות שנעלם מהכ\"מ והלח\"מ התוספתא דאיתא במסכת פיאה ומייתי לה רבינו בפירוש המשנה דאבות דחשיב שפיכת דמים באותן שאין להם חלק לעוה\"ב ועוד הבאתי שם דאיתא במסכת דרך ארץ רבה המספר לשון הרע אין לו חלק לעוה\"ב:
ומ\"ש רבינו ישראל שהפיר ברית והמושך את ערלתו בהנך שאין להן חלק לעוה\"ב אלא נכרתין ואובדין הקשה על זה בספר מרכבת המשנה לבעל יד אהרן דבהלכות תרומות כתב רבינו דמשוך מותר לאכול בתרומה מן התורה ואע\"פ שנראה כאינו מהול ואינו אסור רק מדברי סופרים ואיך כתב כאן דמשוך נכרת. וקושיא כזו הקשה ג\"כ בס' מעשה רוקח על מ\"ש רבינו בסוף הלכות מילה דישראל שלא מל או משך את ערלתו אין לו חלק לעוה\"ב. והנה דברי רבינו בזה הן מפורשין בירושלמי פ\"א דפיאה דמיפר ברית אין לו חלק לעוה\"ב זה שהוא מושך את ערלתו. וכן איתא בירושלמי ריש פ' חלק. וא\"כ לא על רבינו בלבד היא התלונה דהא קיי\"ל דמשוך דרבנן.
אמנם אתי שפיר ולק\"מ לפי מה שהוכחתי בחידושי ליבמות (דף ע\"ב) מדברי התוס' שם ומדברי הטור ביו\"ד סי' רס\"ב וסי' רס\"ו דהא אמרינן דמשוך מדרבנן היינו דוקא כשנמול כבר ואח\"כ נמשך אבל אם לא נימול כלל כגון שנולד מהול ואח\"כ נעשה משוך הוי כאינו מהול מן התורה. והבאתי ראיה לזה מדברי המכילתא בפרשת באבפסוק ומלתה אותו אז יאכל בו להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפילו שעה אחת וחזר הבשר וחפה את העטרה אינו מעכבו לאכול בפסח ע\"כ. משמע דדוקא כשנתקיימה בו מצות מילה שכבר מל כהלכתו ואח\"כ נמשכה וחפה העטרה הוא דאין מעכבו מלאכול בפסח מן התורה. הא אם לא נתקיימה בו מעולם מצות מילה כלל כגון שנולד מהול ואח\"כ חזר הבשר וחפה את העטרה מעכבו מלאכול בפסח מן התורה. ואם כן בכה\"ג הוה משוך דעור דאורייתא. ובהכי איירי הירושלמי דפיאה ופרק חלק וכן רבינו כאן ובהלכות מילה איירי במשוך כזה. ומ\"ש בהלכות תרומות דמשוך אינו אלא מדרבנן היינו כשכבר נימול כהלכתו ואח\"כ נמשך. ועוד יתבאר בזה בהלכות מילה בע\"ה:" + ] + ], + [ + [ + "ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה וכו' המחטיא את הרבים וכו' והאומר אחטא ואשוב. במתניתין דשלהי יומא תנן האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ומשמע בגמ' דדוקא כשחטא ב' פעמים ועל כל פעם אמר כך הוא דאין מספיקין בידו כיון שמרגיל ונעשה כהיתר אבל משום פעם אחת שאמר מספיקין בידו לעשות תשובה. וצריך טעם לרבינו שהעתיק ברייתא זו דכ\"ד דברים דנקטה רק פעם. ומ\"ש הלח\"מ בזה אינו מספיק דכיון דפשטא דלישנא משמע דפליגא אמתניתין היה לו לדחות להברייתא שאין ידוע היכן היא שנויה ולמשכוניה לרבינו עלה למה ליה ולחלק מה שלא נמצא בגמרא. אך י\"ל דע\"כ אין לדחות לגמרי ברייתא זו דהרי כן שנויה ג\"כ באבות דרב נתן פרק מ' ובתנא דבי אליהו ח\"א פ\"ו. וכן יש ללמוד מדאיתא בחגיגה (דף ט\"ז ע\"א):" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו. וכתב הכ\"מ מימרא דרבי אבהו בפרק אין עומדין. וקשה אמאי העתיק רבינו לדרבי אבהו הא ר' יוחנן פליג התם וסבר דצדיקים גמורים עדיפי מבעלי תשובה והל\"ל כר' יוחנן נגד ר' אבהו תלמידו. הן אמת דכדעת ר' אבהו איתא ג\"כ בספר הזוהר פרשת חיי שרה (דף קכ\"ט ע\"ב) אמנם רבינו גופיה ודאי לא מטעם זה כתב לדרבי אבהו שהרי עדיין לא היה ספר הזוהר בימיו:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות תשובה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..01f70e1695042022159f8a98a1c9aa3f87d46d00 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,63 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Torah Study", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה. משמע דהיינו ג\"כ נביאים וכתובים. ולכאורה הוא נגד משמעות הגמ' דקדושין דאהא דתניא דמלמדו מקרא אמר רבא מקרא זו תורה משמע דוקא תורה ולא נ\"ך. וכן פירש רש\"י בהדיא. וכן הקשה בעל פר\"ח בס' מים חיים. וכבר הקשה כן הב\"ח ועיי\"ש מ\"ש והובא בס' פני יהושע. ולי נראה די\"ל דרבינו לא ניחא ליה לומר דרבא בא לומר דדוקא תורה ולא נביאים וכתובים. דהא בכמה דוכתי בגמ' מצינו דקרי תורה גם לקראי דכתיבי בנביאים וכתובים. וכדאיתא בשבת (דף קי\"ט ע\"א) דקאמר אקרא דכתיב בישעיה ולקדוש ה' מכובד זה יוה\"כ וכו' אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה. ובע\"ז (דף נ\"ג ע\"ב) מצאו לה מקרא מן התורה שנאמר ביחזקאל ובאו בה פריצים וחיללוה. וכן מצינו לרבא גופיה דקאמר בסנהדרין (דף ס\"ג ע\"ב) עבודת גילולים הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה דכתיב בישעיה כרע בל וגו'. הרי דקרי לקרא דדברי קבלה תורה. וא\"כ ה\"נ הוי נביאים וכתובים בכלל תורה דקאמר ולא אתא לאפוקי במאי דקאמר מקרא זו תורה לנ\"ך. אלא אתא לאפוקי דלא נימא דגם מדרש תורה הוי בכלל מקרא דנקט בברייתא דהא מדרש הוא קרוב למקרא. וכגון מכילתא וספרא וספרי שהם מדרש מקראות. וכמו שפרש\"י בפ\"ק דברכות (דף י\"א ע\"ב) אדרבי אלעזר התם דלא מחייב בברכת התורה רק למקרא ולמדרש ולא למשנה. ומשמע דס\"ל כר\"מ דאמר בקדושין (דף מ\"ט) דמשנה היינו הלכות דוקא ולא מדרש. אבל ר' יהודה אמר התם דמדרש נמי בכלל משנה הוא ולא בכלל מקרא. והכי סבר ר' יוחנן התם. והיינו דאשמועינן רבא דכאן מלמדו מקרא לכו\"ע הוא רק תורה דהיינו הכתובים כמו שהן ולא המדרשות שלהן. ונראה דמזה יצא לרבינו מ\"ש לקמן דין י\"ב דדברי קבלה הן בכלל תורה שבכתב ופירושן בכלל תורה שבע\"פ. ומשמע דגם מדרש בכלל תורה שבע\"פ כאן דאין חיוב ללמדו רק המפורש:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות. בד\"א תורה שבע\"פ אבל בתורה שבכתב וכו' אינה כמלמדה תפלות. ונראה לי להביא ראיה לחילוק זה דתורה שבכתב שרי ללמוד מהא דתנן בנדרים (דף ל') גבי מודר הנאה מחבירו מלמד הוא לבניו ולבנותיו מקרא. וש\"מ דמקרא שרי ללמד לבת. ועוד יש לי להביא ראיהמהא דפ\"ג דמגילה (דף כ\"ג) הכל עולין למנין שבעה הקוראין בתורה בשבת ואפילו אשה וכו'. ואי איתא דהוי כמלמדה תפלות אין מן הדין שתעלה קריאתה למנין. וסעד לדבר זה מהירושלמי שם במגילה דאיתא שם גבי עבד כנעני (בימי הבית) דעולה למנין שבעה. ומקשה הא אסור ללמד לעבדו תורה ומשני שלמד מאליו וש\"מ דאי הוי אסור לו ללמוד לא היה עולה. וע\"כ מוכח דאשה ג\"כ אין איסור בלימודה תורה שבכתב:" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. ועי' בכ\"מ דרבינו לא כתב הא דאיתא בפרק הישן דר' אליעזר היה אומר דמשבח הוא העצלנים שאין יוצאין מבתיהן ברגל. דכתיב ושמחת אתה וביתך. והקשו דאמר ר' יצחק דחייב להקביל פני רבו. ומוקי לה בדאזיל ואתי ביומא וכו' דמשמע דדוקא ר\"א הוא דס\"ל הכי. והפר\"ח הקשה על זה דא\"כ מאי מקשה מר\"א לר' יצחק כיון דר\"א יחידאה הוא ורבנן פליגי עליה. ועל כן כתב דלא כהכ\"מ אלא דאין חולק אדר\"א. והא דלא כתבו רבינו משום דפשוט הוא. ולדידי העיקר כהכ\"מ דאי הוה פשוט למה ליה לר' אליעזר לאשמועינן. וכיון דלא הזכירו רבינו ודאי דס\"ל דר\"א יחידאה הוא. והגמ' לאו אדר' יצחק מקשה מדר\"א אלא אדר\"א פריך מדר\"י כיון דמקרא יליף לה. וכה\"ג משמע בגיטין (דף ל\"ח ע\"ב). ויש להביא ראיה דלא קיי\"ל כר\"א מדאיתא בפ\"ק דסוכה (דף י' ע\"ב) דמצות הקבלת פני רבו ברגל פוטר ממצות סוכה. ומשמע דרשאי לכתחילה לעסוק בה אע\"פ שתגרום לבטל מצות סוכה. וא\"כ ה\"ה דרשאי לבטל מצות שמחת החג מפני קבלת פני רבו. והיינו דלא כר\"א. דלדידיה דמשבח העצלנין משמע דאין לבטל מצות שמחה מפני קבלת פני רבו. וה\"ה דאין לבטל מצות סוכה דאורייתא. וכיון דקיי\"ל דמבטלין סוכה מפני קבלת פני רבו ה\"ה דמבטלין מצות שמחה. וכ\"ש למ\"ד דבזמן הזה אינה אלא מדרבנן וכן הוא דעת רבינו. וכמו שיתבאר אי\"ה בהלכות יום טוב. ועוד דקיי\"ל דשמחה יש לה תשלומין כל שבעה. וכמו שהארכתי שם בפ\"ו הלכה י\"ז:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..5ea769689db2131c36e371dd04261cd295b66bfc --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,60 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Torah Study", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Torah_Study", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה. משמע דהיינו ג\"כ נביאים וכתובים. ולכאורה הוא נגד משמעות הגמ' דקדושין דאהא דתניא דמלמדו מקרא אמר רבא מקרא זו תורה משמע דוקא תורה ולא נ\"ך. וכן פירש רש\"י בהדיא. וכן הקשה בעל פר\"ח בס' מים חיים. וכבר הקשה כן הב\"ח ועיי\"ש מ\"ש והובא בס' פני יהושע. ולי נראה די\"ל דרבינו לא ניחא ליה לומר דרבא בא לומר דדוקא תורה ולא נביאים וכתובים. דהא בכמה דוכתי בגמ' מצינו דקרי תורה גם לקראי דכתיבי בנביאים וכתובים. וכדאיתא בשבת (דף קי\"ט ע\"א) דקאמר אקרא דכתיב בישעיה ולקדוש ה' מכובד זה יוה\"כ וכו' אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה. ובע\"ז (דף נ\"ג ע\"ב) מצאו לה מקרא מן התורה שנאמר ביחזקאל ובאו בה פריצים וחיללוה. וכן מצינו לרבא גופיה דקאמר בסנהדרין (דף ס\"ג ע\"ב) עבודת גילולים הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה דכתיב בישעיה כרע בל וגו'. הרי דקרי לקרא דדברי קבלה תורה. וא\"כ ה\"נ הוי נביאים וכתובים בכלל תורה דקאמר ולא אתא לאפוקי במאי דקאמר מקרא זו תורה לנ\"ך. אלא אתא לאפוקי דלא נימא דגם מדרש תורה הוי בכלל מקרא דנקט בברייתא דהא מדרש הוא קרוב למקרא. וכגון מכילתא וספרא וספרי שהם מדרש מקראות. וכמו שפרש\"י בפ\"ק דברכות (דף י\"א ע\"ב) אדרבי אלעזר התם דלא מחייב בברכת התורה רק למקרא ולמדרש ולא למשנה. ומשמע דס\"ל כר\"מ דאמר בקדושין (דף מ\"ט) דמשנה היינו הלכות דוקא ולא מדרש. אבל ר' יהודה אמר התם דמדרש נמי בכלל משנה הוא ולא בכלל מקרא. והכי סבר ר' יוחנן התם. והיינו דאשמועינן רבא דכאן מלמדו מקרא לכו\"ע הוא רק תורה דהיינו הכתובים כמו שהן ולא המדרשות שלהן. ונראה דמזה יצא לרבינו מ\"ש לקמן דין י\"ב דדברי קבלה הן בכלל תורה שבכתב ופירושן בכלל תורה שבע\"פ. ומשמע דגם מדרש בכלל תורה שבע\"פ כאן דאין חיוב ללמדו רק המפורש:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות. בד\"א תורה שבע\"פ אבל בתורה שבכתב וכו' אינה כמלמדה תפלות. ונראה לי להביא ראיה לחילוק זה דתורה שבכתב שרי ללמוד מהא דתנן בנדרים (דף ל') גבי מודר הנאה מחבירו מלמד הוא לבניו ולבנותיו מקרא. וש\"מ דמקרא שרי ללמד לבת. ועוד יש לי להביא ראיהמהא דפ\"ג דמגילה (דף כ\"ג) הכל עולין למנין שבעה הקוראין בתורה בשבת ואפילו אשה וכו'. ואי איתא דהוי כמלמדה תפלות אין מן הדין שתעלה קריאתה למנין. וסעד לדבר זה מהירושלמי שם במגילה דאיתא שם גבי עבד כנעני (בימי הבית) דעולה למנין שבעה. ומקשה הא אסור ללמד לעבדו תורה ומשני שלמד מאליו וש\"מ דאי הוי אסור לו ללמוד לא היה עולה. וע\"כ מוכח דאשה ג\"כ אין איסור בלימודה תורה שבכתב:" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. ועי' בכ\"מ דרבינו לא כתב הא דאיתא בפרק הישן דר' אליעזר היה אומר דמשבח הוא העצלנים שאין יוצאין מבתיהן ברגל. דכתיב ושמחת אתה וביתך. והקשו דאמר ר' יצחק דחייב להקביל פני רבו. ומוקי לה בדאזיל ואתי ביומא וכו' דמשמע דדוקא ר\"א הוא דס\"ל הכי. והפר\"ח הקשה על זה דא\"כ מאי מקשה מר\"א לר' יצחק כיון דר\"א יחידאה הוא ורבנן פליגי עליה. ועל כן כתב דלא כהכ\"מ אלא דאין חולק אדר\"א. והא דלא כתבו רבינו משום דפשוט הוא. ולדידי העיקר כהכ\"מ דאי הוה פשוט למה ליה לר' אליעזר לאשמועינן. וכיון דלא הזכירו רבינו ודאי דס\"ל דר\"א יחידאה הוא. והגמ' לאו אדר' יצחק מקשה מדר\"א אלא אדר\"א פריך מדר\"י כיון דמקרא יליף לה. וכה\"ג משמע בגיטין (דף ל\"ח ע\"ב). ויש להביא ראיה דלא קיי\"ל כר\"א מדאיתא בפ\"ק דסוכה (דף י' ע\"ב) דמצות הקבלת פני רבו ברגל פוטר ממצות סוכה. ומשמע דרשאי לכתחילה לעסוק בה אע\"פ שתגרום לבטל מצות סוכה. וא\"כ ה\"ה דרשאי לבטל מצות שמחת החג מפני קבלת פני רבו. והיינו דלא כר\"א. דלדידיה דמשבח העצלנין משמע דאין לבטל מצות שמחה מפני קבלת פני רבו. וה\"ה דאין לבטל מצות סוכה דאורייתא. וכיון דקיי\"ל דמבטלין סוכה מפני קבלת פני רבו ה\"ה דמבטלין מצות שמחה. וכ\"ש למ\"ד דבזמן הזה אינה אלא מדרבנן וכן הוא דעת רבינו. וכמו שיתבאר אי\"ה בהלכות יום טוב. ועוד דקיי\"ל דשמחה יש לה תשלומין כל שבעה. וכמו שהארכתי שם בפ\"ו הלכה י\"ז:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6d99dadb0a45808a0bccbbecfcd039c00e54363c --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,242 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Divorce", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות גירושין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Nashim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "ושלחה שיהיה ענין הגט שהוא המשלח אותה וכו'. וגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם. מה שהניח הלח\"מ בצ\"ע על הרב המגיד לקמן בפ\"ד שנראה מדבריו שם דרבינו פסק כר' יהודה דאמר בפרק המגרש דצריך לכתוב ודין וכו' וכאן נראה דפסק כרבנן. כבר הרגיש בזה התוס' יו\"ט בגיטין ותירץ ע\"ש:" + ], + [ + "[אם כתב לה איני בעליך וכו' אין זה גט שנאמר ושלחה ולא שישלח את עצמו. לאו דוקא כתב דהוא הדין כשאינו כתוב בגט אלא שאמר הכי בשעת נתינה כמ\"ש הב\"י סי' קל\"ו. ודע שהב\"י שם הביא שכתב ר' ירוחם בשם יש מפרשים שאם היה מדבר עמה בתחילה על עסקי גיטה מהני נמי כשאמר לה בשעת נתינה הני לישני וכן הביאו בשו\"ע שם דהוי ספק מגורשת וכן פסק בס' עצמות יוסף. והבית שמואל דחה סברא זו בלי טעם וראיה. ואין זה נראה דהא על כרחך גם הר\"ן ס\"ל הכי שכתב בפ\"ב דגיטין דאין לי עסק בך אינו שייך באשה אלא בעבד שגופו קנוי וכן כתב השלטי גבורים שם משמע דאי הוה שייך האי לישנא באשה הויא מגורשת והשתא תיפוק ליה דהא בעינן ושלחה ולא שישלח את עצמו ואי אמר אין לי עסק בך הרי הוא משלח את עצמו ממנה אלא שמע מינה דאף אי משלח עצמו ממנה מהני מיהת כשהיה מדבר עמה על עסקי גיטה ומשו\"ה איצטריך לאשמועינן דמ\"מ לא מהני האי לישנא באשה שאין גופה קנוי. וא\"כ ש\"מ דסבירא להו להר\"ן והשלטי גיבורים דאי היה מדבר עמה על עסקי גיטה מהני הני לישנא. ואפשר דסבירא ליה להב\"ש כמ\"ש בס' עצמות יוסף דאין לי עסק בך משמע אלא שתהא לעצמך ומשום הכי לא הוי כאמר איני אישך שמסלק עצמו ממנה אלא כמשלחה לעצמה. ועל כן לא מהני האי לישנא אלא משום דאין לי עסק בך אינו שייך באשה הא כשאמר אין לי רשות בך מהני דמשמע אלא תהא לעצמך ע\"כ. אבל אין דבריו מוכרחין די\"ל דהר\"ן איירי בעסוקין באותו ענין:
ומה שהקשה בס' המקנה דמה מהני עסוקים באותו ענין כיון דילפינן מקרא וכן הקשה בחידושי מהרי\"ט. לדידי לק\"מ די\"ל שלא הקפיד הכתוב בזה אלא היכא דבעי ושלחה דהיינו שיאמר לה מידי אז בעינן שישלח אותה ולא את עצמו משא\"כ כשהיו עסוקים באותו עניין שאין צריך כלל שילוח אלא אפי' נתן לה בשתיקה מהני בזה לא הקפיד ובאיזה לשון ששילחה נמי שפיר דמי]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אם נתן לה בתורת שהוא שטר חוב וכו' אינו גט ואם אמר לה אח\"כ הרי הוא גיטך הרי זה גט. מה שהקשה הלח\"מ כאן על דברי הרשב\"א שהביא הרב המגיד בפ\"ג דאישות כבר נתבאר שם בארוכה בעזה\"י:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "[אם כתב הבעל הגט בכתב ידו וחתם עליו עד אחד ונתנו לה הרי זה גט פסול. ובהשגות א\"א מכלל דכתב סופר ועד אחד אינו פוסל לכהונה וזה אינו כלום אפשר דלשמואל אם נשאת הולד כשר ולדעת רב אפילו ריח גט אין בו וכו'. ויש להביא סעד לדעת רבינו ז\"ל מהסוגיא דריש פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס\"ה) דקאמר התם דלמאן דאמר בעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפין מפרש מתניתין דהתם דתנן פשוט שכתב בו עד אחד ומקושר שכתוב בו שני עדים פסול קמ\"ל דשנים במקושר הוי כעד אחד בפשוט מה התם פסולא דאורייתא וכו' וא\"כ מדקרי ליה פסולא דאורייתא לפשוט שכתוב בו עד אחד שמע מינה דכתב סופר ועד הוי גט בטל ומשו\"ה אינו פוסל אפי' לכהונה. וכבר הרגישו התוס' ז\"ל שם בזה דהיאך קרי ליה לעד אחד בפשוט פסול דאורייתא למאן דאמר בפרק המגרש דכתב סופר ועד כשר בדיעבד ותירצו דסוגיא דגט פשוט הוא למאן דאמר דכתב סופר ועד פסול ומאן דאמר דסבירא לן דכתב סופר ועד כשר סבירא ליה דמתניתין דפשוט שכתוב בו עד אחד פסול קמ\"ל דעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין. וא\"כ על כרחך רבינו לשיטתו שפסק בפ\"ד מהל' עדות דעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפין על כרחך צ\"ל דמתניתין קמ\"ל דמקושר דומיא דעד אחד בפשוט דהויא דאורייתא. ואף שהתוס' שם כתבו ליישב ההיא סוגיא דפרק גט פשוט נמי למ\"ד דכתב סופר ועד כשר מ\"מ הוא דחוק כמבואר למעיין שם והמחוור בפשטא דסוגיא הוא כמ\"ש. ומזה סעד לדעת רבינו ז\"ל]:" + ] + ], + [ + [ + "[זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות אחד הכותב בידו ואחד שאמר לאחר לכתוב לו. משמע מדברי רבינו הללו דס\"ל שצריך שליחות בכתיבת הגט ודלא כמ\"ש הבית שמואל סי' קכ\"ג ועיין מ\"ש לקמן בפ\"ג. ושוב ראיתי שכן כתב ג\"כ בס' תרומת הדשן סי' רכ\"ח דרבינו ס\"ל הכי. ולדעתו ז\"ל אתי שפיר קושית תוס' בערובין (דף י\"ג ע\"א). אך מ\"ש שם דפסול מדרבנן ליתא לפי גרסתינו שם אינו גט ולשון זה משמע מן התורה]:" + ], + [], + [ + "[והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירים ויודעים שזהו פלוני ואשתו היא פלונית. ודע שכתב הרא\"ש פ' גט פשוט דלהיכר איש ואשה סמכינן אאשה וקרוב דאינו אלא גלוי מילתא בעלמא וכדאמר ביבמות והביאו הב\"י באה\"ע סי' ק\"כ. וכן פסק שם בשו\"ע וכתב שאינו יודע מפני מה השמיטו הטור. ולי נראה שטעמו של הטור הוא מפני שסמך עצמו אמה שהביא ההיא דיבמות בהל' חליצה סי' קס\"ט וכן כתב בחו\"מ סי' מ\"ט גבי שטר מלוה. וכן רבינו כתבו בהל' יבום וחליצה בפ\"ד ע\"ש. וכן משמע בתוס' דגיטין (דף פ') ועיין בתשובת ריב\"ש סי' קנ\"ה. מיהו גבי שליח הגט כתב בתרומת הדשן סי' רל\"ה דאיכא למיחש טפי פן יטעוהו ובעינן עדות גמורה ולא סגי בגלוי מילתא. וכן משמע בטור אה\"ע סי' קמ\"א והג\"ה שם סעיף ל\"ו שכתב גבי שליח הגט שיתנו לה על פני שנים וכן משמע בגמ' (דף כ\"ט ע\"ב) גבי עובדא דההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אמר שליח לא ידענא לה אמר ליה זיל יהביה לאבא בר מניומי דאיהו ידע לה וליזיל וליתבה ניהלה. משמע דהשליח לא היה יכול ליתן לה על פי הכרת אבא בר מניומי לחוד וכן משמע ברא\"ש שם. וצריך טעם לזה דאמאי בשליח לא סגי בגלוי מילתא כמו בעדים והסופר שכתבו וחתמו. וי\"ל על פי מ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה חלק אה\"ע סי' צ\"ג לחלק בין עדות שהוא היבם דסגי באשה וקרוב ובין עדות שמת היבם שאין עד אחד נאמן לדעת הרא\"ש דשאני התם שמעיד על דבר זה עצמו להתיר היבמה שהרי על פי מיתת היבם תיכף היא מותרת לשוק ולא מיקרי גלוי מילתא משא\"כ גבי עדות שהוא היבם על ידי זה אינה ניתרת רק על ידי החליצה ושיחלוץ אחר כך ולכן מקרי גלוי מילתא. ולפ\"ז אתי שפיר דדוקא עדי חתימה והסופר שאין נגמר ההיתר על פיהם עד שיבוא הגט לידה הוי גלוי מילתא אבל שליח שגומר ההיתר לא הוי גלוי מילתא. ולפ\"ז דוקא בעדי חתימה מהני על ידי היכר אשה וקרוב אבל בעידי מסירה לא מהני כמו בשליח הגט. מיהו לפי מה שכתב רבינו בהל' יבום דגלוי מילתא הוא משום דאפשר לידע אמיתת הדבר שלא מפיהן ופירש בנודע ביהודה שם שכוונתו שירא לשקר כיון שיכול להגלות לפי זה נראה דאף בשליח ליסגי שיתן לה על פי הכרת עד אחד. ולפ\"ז צריך לומר דההיא עובדא דגמ' הנזכר איירי שבאותו מקום שהלך השליח לשם לא היה מי שידע לה רק אבא בר מניומי ולא היה אפשר הדבר להתודע ובכהאי גוונא אינו נאמן עד אחד]:" + ], + [], + [ + "[הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. מ\"ש הכס\"מ דאיירי שאמר להם כתובו וגם חתומו אזיל לטעמיה שכתב בב\"י באה\"ע סי' ק\"כ שנראה מדברי הטור שכתב שם גבי אמר לעשרה כולכם כתבו גט וחתמו וכו' דלא סגי שיאמר כתבו לבד דלא משמע רק כתיבה אלא צריך שיאמר גם כן חתמו ודברי הטור שם הן דברי רבינו דלקמן פרק ט' ומשום הכי מפרש כאן ג\"כ דברי רבינו הכי. ולפי דבריו צ\"ל כן גם במ\"ש רבינו לקמן בפרק זה דין י\"ב האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין דאיירי שאמר ג\"כ חתמו. אבל הוא דחוק לומר דרבינו קיצר בלשונו כל כך ונקט לישנא קטיעא בכאן ולקמן. וההיא דפרק ט' אינו מוכרח וכמ\"ש הט\"ז שם באה\"ע. וכן הבית שמואל הניח דברי הב\"י בצ\"ע]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבד במקום שהשיירות מצויות אם מצאו וכו' בכלי שהניחו ויש לו טביעות עין בארכו ורחבו של גט תתגרש בו. והקשה הרב המגיד דבגמ' מוכח דלצורבא מרבנן מהדרינן בטביעת עינא בלא סימנא ורבינו לא כתבו. וכיוצא בזה הקשה הב\"י על הטור באה\"ע סי' קל\"ב. ונראה די\"ל דרבינו והטור אזלי לטעמייהו שכתבו בהלכות אבידה אם היה כלי שטבעתו העין חייב להכריז שאם יבוא תלמיד חכם ויאמר יש לי בו טביעת עין מחזירין. ומשמע דסבירא להו דכלי שלא טבעתו העין לא מהדרינן אף לת\"ח והיינו משום דפסקו הלכה כרבי שמעון בן אלעזר בפ\"ב דב\"מ דאמר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז וטעמם משום דאמוראי מפרשי למילתיה מאי כלי אנפוריא אמר רב יהודה אמר שמואל כלים חדשים שלא שבעתן העין וכו'. וכ\"כ הלח\"מ בפי\"ד דאבידה. וא\"כ אתי שפיר שלא כתבו כאן גבי גט דליהדר לצורבא מרבנן בטביעות עין דגט הא לא טבעתו העין משום דלא משהה אינש גיטא בידיה וכמ\"ש התוס' בב\"מ (ריש דף כ\"ד). ומשמע מדבריהם שם דההיא דפ\"ק שם דקאמר רבה בר בר חנא שם דמהדרינן גט לצורבא מרבנן בטביעות עין אתיא אליבא דמ\"ד דפליג על רשב\"א וסובר דמהני טביעות עין אף בכלים שלא טבעתן העין וא\"כ למאי דקיי\"ל כרשב\"א לא קיי\"ל כרבה בר בר חנה ושפיר עבדי רבינו והטור שהשמיטוה:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולמה אין כותבין אלו החמשה מפני שצריך הכותב לכתוב לשם האיש וכו' וחרש שוטה וקטן אינן בני דעה והעבד אינו בתורת גיטין. ועיין בבית שמואל באה\"ע סי' קכ\"ב שדקדק מדברי רבינו הללו דסבר שא\"צ שיעשה הבעל שליח לכתיבת הגט דאי הוה ס\"ל דצריך שליחות לכתיבת גט היה לו לומר דמשו\"ה פסולין לכתיבת הגט משום דצריך שליחות והן לאו בני שליחות. ולפ\"ז נתקשה במ\"ש רבינו לפסול העבד לכתיבה מטעם שאינו בתורת גיטין דלא שייך טעם זה רק היכא דבעי שליחות וכמ\"ש התוס'. ונמשכו אחריו בעל ספר קרבן נתנאל בפ\"ב דגיטין וספר בני אהובה וספר בית מאיר:
ואני אומר דודאי דעת רבינו הוא דצריך שליחות בכתיבה וכמ\"ש בעל תרומת הדשן בסי' רכ\"ח והכי מוכח ממ\"ש רבינו לעיל בריש פ\"ב זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות אחד הכותב בידו ואחד שאמר לאחר לכתוב לו וא\"כ אתי שפיר מ\"ש לפסול עבד בכתיבה משום שאינו בתורת גיטין. ומה שהוקשה לו להבית שמואל וסייעתו דא\"כ אמאי לא סגי ליה לרבינו למיפסלן מטעם שאינן בני שליחות י\"ל דאי משום הכי אין לפוסלן רק לכתיבת התורף אבל אין לפוסלן מטעם זה לכתיבת טופס דלא בעינן ביה שליחות לכו\"ע. ותדע דהרי מכשירין כתיבת טופס בחרש שוטה וקטן כשגדול עומד על גבם ומלמדם ולא פסל משום דלאו בני שליחות נינהו. וזהו שכתב רבינו דעכו\"ם פסול משום דכותב על דעת עצמו שלא לשמה וחש\"ו אינן בני דיעה לומר דמהני טעמי פסילי אף לכתיבת טופס כשאין גדול עומד על גבן [ובעכו\"ם] אף כשגדול ישראל עומד על גבו. דאילו משום שליחות לא פסילי רק בתורף כמ\"ש. ולפ\"ז מ\"ש בעבד שאינו בתורת גיטין דהיינו משום שליחות לא קאי רק לתורף ולפוסלו מדאורייתא והוא הדין דגוי מפסיל מהאי טעמא ואפילו בטל וכמ\"ש הכס\"מ. וטעם דעל דעת עצמו כותב הוצרך משום טופס והוא הדין דעבד מפסיל גם לטופס מהאי טעמא וכמו שמבואר מדברי רבינו בסמוך. ונמצא דבאמת הוצרך רבינו לשני טעמים בעבד. שאינו בתורת גיטין להבטל מן התורה בתורף ועל דעת עצמו כותב למפסל טופס אפילו עומדין על גביו וטעם שאינו בתורת גיטין כמו גבי עבד כדי להיות הגט בטל מן התורה וכמ\"ש. ומה שלא כתב זה בפירוש תירץ הבית שמואל שם בסי' קכ\"ב דבכלל הוי נמי [מומר] השייך בתורת גיטין ע\"ש. ועיין מ\"ש בזה בהל' אישות פ\"ג:
וא\"ת דאמאי לא כתב רבינו טעם זה גבי חש\"ו ולומר דמשום שאינן בתורת גיטין הגט בטל מן התורה בתורף ואע\"פ שגדול עומד על גביהן. וי\"ל דס\"ל כמ\"ש תוס' בגיטין (דף כ\"ב ע\"ב) דחש\"ו חשיבי בני כריתות הואיל ואם הגדיל הקטן ונשתפה השוטה הוו בני כריתות ע\"כ. והטעם ביאר בשו\"ת נודע ביהודה במהדו\"ת חלק אה\"ע סי' נ\"ד דאע\"ג דחרש ושוטה אין סמיא בידן לומר דאתו בודאי לכלל דעה מ\"מ מקרו בני הויה כיון שגדולים הן ואין החיסרון בהן רק מצד שאין בם דעת והביא ראיה לזה מסוגיא דגיטין (דף נ\"ה ודף פ\"ה) כפי גרסת ספרינו ועיי\"ש. ובשו\"ת שיבת ציון סי' ד' הוכיח דמקרו בר קשירה לגבי תפילין ובר זביחה לענין שחיטה. וא\"כ הוא הדין דאיקרו בני כריתות. [וזה דלא כמ\"ש בנוב\"י מהדו\"ק סי' ס\"ד ובמהדו\"ת סי' ס\"ח לדעת ר\"י ברזילי דלא גריס כגירסת ספרינו וס\"ל דחרש ושוטה לא מקרו בני הויה ואינו בן זכיה כלל כיון שאינו בודאי שיבוא לכלל זה ולכך תקנו נשואין לחרש שאי אפשר שיקדש לו אחר שאין זכין לחרש ונראה מדבריו דגם רבינו ס\"ל כן. וגם בס' בית מאיר סי' קל\"ז כתב דלא מקרי בת הויה. ואינו מחוור דמכאן הא מוכח דסבירא לרבינו דחרש ושוטה מקרו בני כריתות והוא הדין דמקרו בני הויה. וכן בירושלמי דקידושין איתא דזכין לחרש. והא דאחר אין נושא אשה לחרש י\"ל משום דלא הוי זכות בודאי כיון שנאסר בקרובותיה ונתחייב בשאר וכסות. אבל דבר של זכות דמסתמא ניחא ליה זכין לחרש ושוטה ואע\"ג דאין להן שליחות זכיה עדיפא. ועוד יתבאר אי\"ה בהל' זכיה]:" + ], + [], + [], + [ + "הכותב גט בשבת או ביוה\"כ בשגגה ונתנו לה הרי זו מגורשת. והקשה הכס\"מ כיון דהוי בשוגג אפילו חתמו עדים בשוגג נמי תהא מגורשת וע\"ש שנדחק והובא באחרונים באה\"ע סי' קכ\"ג. ולי נראה די\"ל דהיינו טעמא דרבינו דלא נקט כאן חתימת עדים דאזיל לטעמיה שפסק לעיל בפ\"א דין כ\"ה גט שזמנו מאוחר פסול ופירש הכס\"מ דטעמו משום דאיכא למיחש שיחפה על בת אחותו כשתזנה שיתן לה גט כזה שאין זמנו מוכיח כיון שאנו רואין שהוא מאוחר והוי כגט שאין בו זמן וא\"כ תאמר קודם הזנות נתגרשתי. ולפ\"ז הכי נמי גט שזמנו כתוב בו שבת או יוה\"כ הוי כמו שזמנו מאוחר וכדתניא בב\"ב (דף קע\"ו) ופסקו רבינו פכ\"ג דמלוה שטר שזמנו כתוב בו בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא שהדבר ידוע הוא שאין כותבין בשבת ולפיכך אחרוהו ע\"כ. וא\"כ דתלינן שאחרהו הרי יכול לחפות בו על זנות דבת אחותו בבית דין אחר כמו בגט שזמנו מאוחר וא\"כ אין להכשיר גט כזה אלא א\"כ שלא חתמו בו עדים כלל רק שנתנו לה בעידי מסירה דבכהאי גוונא לא מפסיל משום הזמן שהוא מאוחר ואפי' שהוא מוקדם כשר דאי איכא למיחש שיחפה על זנות דבת אחותו שיילינן לסהדי אימת מטא גיטא לידה וכמש\"כ בהגהות [מיימוני] לעיל ולפ\"ז על כרחך לא הוה מצי למימר רבינו כאן בשבת או ביוה\"כ שחתמו:
ומ\"ש רבינו בשגגה פירש הכס\"מ דאילו כתב במזיד בשבת או ביוה\"כ בפרהסיא היה הגט בטל מן התורה מפני שכתבו מחלל שבת וכו'. וכן פסק הג\"ה באה\"ע ומשמע דכותב ביוה\"כ נמי הוי ככופר בכל התורה כמו מחלל שבת וכ\"כ בספר תבואת שור ביו\"ד סי' ב'. וראיתי שתמה בעל הפמ\"ג על זה בספרו שושנת העמקים כלל כ\"ג. דמאי שייטיה דיוה\"כ לכאן דבשלמא שבת טעמא כמ\"ש רש\"י בפ\"ק דחולין (דף ה') דהוי כעובד עבודת גילולים דמעיד עדות שקר. אבל גבי יוה\"כ לא שייך זה ולא מצינו דמחלל יוה\"כ יהיה מומר לכל התורה. וכתב דאין לומר דטעמא דכותב גט במזיד ביוה\"כ פסול משום דחשוד לחמור חשוד לקל ושמא אינו כותב לשמה. הא יוה\"כ כרת ואשת איש הוא חנק. וגבי שבת דחייב סקילה וא\"כ הוא חמור מאשת איש אפשר דמהאי טעמא אפילו בצנעה פסול דחשוד לקל דלא לשמה. ותירץ דגבי יוה\"כ נמי מצינן למימר דפסול מטעם דחשוד הוא לכתוב שלא לשמה דאי משום דאשת איש חמור מיוה\"כ מיהו עליו אין איסור אלא דלפני עור דקיל מיוה\"כ עכ\"ד. ואין דבריו נראין דעל כרחך כל שהאיסור חמור אינו חשוד להכשילו לאחרים דהרי קיי\"ל דמותר ליקח ממנו החמור וכמו שפירש רש\"י בבכורות (דף ל') וכן משמע ביו\"ד סי' קי\"ט. ושמע מינה דלא אמרינן דאצלו קל כיון שאינו עובר עליו בעצמו אלא על לפני עור אלא אמרינן דכיון שהוא חמור אף לאחרים לא יכשיל בו. וכהאי גוונא איתא ברא\"ש בריש פ\"ה דנדרים דיותר ראוי לחוש ולהזהר שלא להכשיל לחבירו מלעשות איסור בעצמו עיי\"ש. ובס' פרי תואר הוכיח כן ממ\"ש התוס' בחולין גבי מומר אוכל נבילות לתאבון בודק סכין ונותן לו לשחוט דחייש אלפני עור. אלא נראה די\"ל דהיינו טעמא דאמרינן דהחשוד על יוה\"כ חשוד לכל התורה משום דיוה\"כ הוא חמור לאינשי ואפילו משבת מפני שהוא יום כפרה וסליחה. וסברא זו כתבו התוס' בחולין (דף ק\"א ע\"ב):
[ועיין בס' בדק הבית לבעל תורת חיים שהקשה דאמאי נעשה מומר בכתיבת הגט בזדון בשבת לפמ\"ש התוס' בחולין גבי שוחט בשבת דלא נעשה מומר בפעם אחד. ותירץ דשאני הכא דקיי\"ל דהכותב שני אותיות בשבת חייב וא\"כ כשכותב כל הגט במזיד חייב על כל שני אותיות וא\"כ לא הוי פעם אחת ע\"כ. ועפ\"ז יש ליישב מה שהקשה התורת חיים גופיה בחידושיו לסנהדרין (דף ע\"א)]:
ומ\"ש בעל המגי\"ה שבספר משנה למלך שמכאן הוכיח מהר\"ש יפה דהלכתא כאביי בההיא פלוגתא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ועבד דסבר דמהני. מדמכשיר כאן בתוספתא גט שנכתב באיסור בשבת או ביוה\"כ. אין זה הוכחה לפי מ\"ש בחידושי דאף למ\"ד דלא מהני אפשר דמודה דשאני גרושין דמצינו דגלי ביה קרא דמהני באיסור וכדאיתא בשלהי גיטין (דף צ') גבי לא מצא בה לא ערוה ולא דבר ועבר וגירש וכמו שיתבאר לקמן בפרק י' וע\"ש:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "[עיין במ\"ש בעל המגי\"ה שבמל\"מ דלדברי התוס' שכתבו ביבמות (דף נ\"ב) אההיא דאמר ללבלר כתוב גט לאשה דעלמא ולכשאשאנה אגרשנה אינו גט. דטעמא כיון שאין בידו עכשיו לגרשה לא מצי משוי שליח. לפ\"ז כל שצוה להם לכותבו ולמוסרו לידו והוא בעצמו יגרשנה שפיר דמי לדעת הפוסקים דסבירא להו דלא בעינן שליחות בכתיבה דוכתב לה לאו אבעל קאי אלא אסופר וא\"כ לא איכפת לן במה שאין בידו עכשיו לגרשה לגבי שליחות דכתיבה. ולא סבירא להו כטעמו של רבינו שכתב בפ\"ג דין ו' דמשום הכי אינו גט מפני שלא היתה בת גרושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גרושין דלפ\"ז בכל גוונא מיפסל עכ\"ד. ונראה דאישתמיט מיניה דברי המרדכי שכתב על דברי התוס' דיבמות הנזכר וז\"ל ואע\"ג דמשמע בגיטין דלא בעינן שליחות בכתיבת גט אפילו הכי דעת הבעלים בעינן משום דכתיב וכתב לה לשמה וכיון דאין כתיבתו אלא מדעתו הוה להו כשלוחיו לגבי האי מילתא דבעינן דבההיא שעתא מצי כתבי ע\"כ. הרי דגם טעם התוס' הוא אף להפוסקים דלא בעי שליחות בכתיבה דאפילו הכי בעינן דבההיא שעתא מצי כתבי ואי לא לא מצי משוי שליח כיון דבעינן דעתו. וא\"כ אף לפי טעם זה בכל גוונא מפסיל אפי' כתבו ומסרו לידו וגירשה בעצמו וכדעת רבינו:
ומ\"ש בעל מגיה בדין מי שאשתו שוטית גמורה שאינה ראויה להתגרש כגון שמשלחה וחוזרת אם יכול לצוות לסופר שיכתוב לה גט כשתשתפה וכתב דגדולי הדור הסכימו לאיסור מטעמא דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח כמ\"ש התוס' בפ\"ב דנזיר. אך האחרונים באה\"ע ריש הלכות גיטין הסכימו להתיר אמנם לא הרגישו מההיא דנזיר. רק בספר בית מאיר הקשה אמה שכתבו דמזכין גט לשוטה הלא בשעת כתיבה אינה ראויה לעשות שליח כיון דעכשיו אינה בת גרושין. ומכל מקום לצוות לכתוב לכשתשתפה יש להתיר לפמ\"ש מהרי\"ט בחלק ב' לחו\"מ סי' כ\"ג לדעת הרמב\"ם והטור דסבירא להו דלא אמרינן דלא מצי עביד כלל אלא מסתמא אין בדעתו של אדם לשוויה שליח אלא במאי דמצי עביד השתא ואמאי דלא מצי עביד השתא לא אסיק אדעתיה ולא שויה שליח אבל אי פריש בהדיא דמשויהו שליח שפיר דמי אף במילתא דלא מצי עביד השתא אלא א\"כ במילתא דלא מצי עביד לגמרי לא מצי עביד שליח אף שיפרש אבל במילתא דאיכא שעתא דמצי עביד מצי משוי שליח נמי השתא אי פריש ובזה נסתלק קושית הגדולים שכתב בעל מגיה]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[אם לא התנה עליה אלא נתן לה גיטה והרי הוא יוצא מתחת ידה אינה צריכה לומר כלום ואע\"פ שאין אנו מכירים כתב העדים. וכ\"כ רבינו לקמן בריש פרק י\"ב ושם כתב הראב\"ד דצריך קיום. ודע שכן כתב עוד רבינו בפ\"ו מהל' עבדים ושם האריך בזה הראב\"ד ומסיק שאין להתיר איסור אשת איש ועבד בלא קיום ע\"ש. ונראה שיש להביא ראיה לדעת רבינו מהא דאמרינן בפרק בתרא דיבמות (דף ק\"כ) אהא דתניא האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה ר' אלעזר אומר הואיל והותרה היא הותרה נמי צרתה. ופריך וליחוש דילמא בגיטא אתאי והאי דקאמרה הכי שמת בעלה לקלקולא לצרתה קמיכוונא כדי שתנשא גם היא ועצמה לא מקלקלא שהרי יש לה גט ומשני אי דאינסיבה לישראל הכי נמי דמודה ר' אלעזר דצרתה אסורה מהאי טעמא דאמרינן דילמא בגיטא אתאי וכו'. והשתא הא בגט באשה הבאה ממדינת הים קאיירי ואי איתא לדברי הראב\"ד דאשה המביאה גיטה ממדינת הים צריכה לקיימו אמאי אמרינן דחיישינן דילמא אתאי הא לא הוה לן למיחש להא דמסתמא לא תסמוך על גיטה שהביאה בידה כיון דצריכה לקיימו ושמא לא תוכל לקיימו כשתצטרך להראותו. ונהי דעל כרחין צ\"ל דלשמא יבוא הבעל ויערער לומר שלא כתבו לא חיישא דאפשר שאינו חשוד בעיניה שיכחישה בפניה ויאמר שהגט מזוייף הוא אבל מ\"מ לא היה לה לסמוך על גיטה ולומר שמת בעלה דהוה לה לחוש דשמא יבואו עדים ויעידו שהבעל חי ולא תמצא עדים לקיים חתימת יד העדים החתומים בגט ונמצא שמקלקלת עצמה במה שאמרה שמת בעלה אי לאו דקושטא דקאמרה. ואע\"ג דלדעת רבינו אם נשאת לא תצא משום שלא נאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולא נתקיים כל שלא בא הבעל ויערער כמ\"ש הב\"י בטור אה\"ע סי' קמ\"ב מ\"מ (דמקרי) [הא מיקרי] הגט פסול בכהאי גוונא שצריך לומר בפני נכתב ולא נתקיים לא היתה מביאה עצמה לידי קלקול זה שילעיזו עליה שנשאת בגט פסול. אלא על כרחך מדחיישינן שמא סומכת על גיטה שבידה שמע מינה שאינה צריכה לקיימו עכ\"פ כל זמן שאין הבעל מערער]:" + ] + ], + [ + [ + "[המגרש על תנאי וכו' לכתחילה לא תנשא עד שיתקיים התנאי ואם נשאת לא תצא. עיין במה שכתב הכס\"מ שהר\"ן והתשב\"ץ תמהו על רבינו דאמאי לא תצא הא כי אינסבא קודם שנתקיים התנאי אשת איש הואי ובזנות בא עליה וקיי\"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. ומ\"מ הטור באה\"ע סו\"ס קמ\"ג כתב כרבינו והט\"ז שם תירץ דאיירי שניסת בשוגג שהיתה סבורה שיש היתר בתנאי דאם כמו בתנאי דעל מנת ומשום הכי לא נאסרה על הבועל שגם על הבעל לא נאסרה כשלא נתכוונה לאיסור אלא לינשא בהיתר וטעתה בעיקר הדין ע\"כ. ולכאורה הוא נגד מ\"ש הרשב\"א בתשובה הובא באה\"ע סו\"ס י\"ז גבי אשה שנתקדשה וטעתה וסברה שלא נתקדשה ונשאת לאחר תצא מזה ומזה ולא אמרינן דהוי שוגגת משום שטעתה בדין וסברה שמותרת אלא אמרינן דהוה לה למידק. והיאך כתב הט\"ז גבי תנאי דאם משום שטעתה לא נאסרה. נראה דשאני הכא דדוקא התם גבי טעות בדין הקידושין לא חשיבא שוגגת דכיון שנתקדשה הוה לה למידק וכיון שלא חשה לדקדק אי הוו קידושין ונשאת קרינן ביה ומעלה בו מעל. דכהאי גוונא כתב מהרי\"ק גבי אשה שזינתה וחשבה שאין איסור בדבר דלא חשיבה שוגגת בהכי דמכל מקום היא נתכוונה למעול מעל באישה וקרינן בה ומעלה בו מעל והובא בשלהי אה\"ע ובט\"ז יו\"ד סי' צ\"ט והכא נמי כיון דהוה לה למידק אחר הקידושין ולא דקדקה קרינן בה ומעלה בו. משא\"כ גבי גרושין כשגירשה בעלה בתנאי דאם וטעתה וסברה שמותרת לינשא מיד כמו בתנאי דעל מנת לא קרינן בה ומעלה בו דלא הוה לה למידק כל כך בזה שהרי כבר התחילו הגרושין משנתן הגט לידה כמ\"ש רבינו לקמן בפרק ט' דין ה' ומשום הכי כשטעתה לא קרינן בה שמעלה באישה דקרא לא איירי בכהאי גוונא שאינו אישה כשהיה ולכך לא הוי מעילה במה שלא דקדקה בדין]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ וכו' לעניין ירושה שאם מתה יירשנה הרי זו ספק מגורשת. וקשה לי הא משמע דלא מבעיא לן בגמרא חוץ מירושתך מהו אי הוי שיור בכריתות הגט ואינה מגורשת רק למאן דאמר דירושת בעל לאשתו הוי מדאורייתא אבל למאן דאמר דאינו מן התורה פשיטא דלא הוי שיור בכריתות הגט כיון דאף בלא גרושין אין יורשה מן התורה ונהי דיורשה מדרבנן לא מצי אתאי תקנתא דרבנן ומפקיע קידושי תורה דשני. וכדאיתא בכמה דוכתין דתקנתא דרבנן לא מפקע איסור תורה בקום ועשה וכדמוכח ביבמות (דף צ') ובנזיר (דף כ\"ט) ובמנחות (דף ל\"ט) ובנדה (דף מ\"ו ע\"ב). ושוב ראיתי לבעל פרי חדש בספרו מים חיים שהוכיח מבעיא זו דחוץ מירושתך דקיי\"ל ירושת בעל דאורייתא וא\"כ קשה דאיך הביא רבינו בעיא זו דלא שייך לפי שיטתו שפסק דירושת הבעל אינו מן התורה כמ\"ש בהלכות אישות ובהלכות נחלות. וצ\"ל דרבינו סבר כסברת בעל ספר שער המלך דאם מחמת דרבנן הוי שיור תו לא חשיב כריתות מן התורה וכן להיפך אם מחמת תקנתא דרבנן ליכא שיורא ואיכא כריתות גמורה הוי גט מן התורה דאזלינן בזה בתר תקנתא דרבנן. וע\"ש שהביא ראיה לזה [מהסוגיא דהמגרש גבי בעיא דחוץ מזנותיך דסלקא דעתין דמתני' בזנות איירי ואפילו הכי קתני הרי את מותרת לכל אדם אלא לעבד ולעובד אלילים הרי זה גט. הא בעובד אלילים איסור ביאתו בזנות אינו אלא מדרבנן ומדאורייתא שרי והוי שיור [ומ\"מ] אזלינן בתר דרבנן דאסור ולא הוי שיור. ודלא כנראה מהמשנה למלך דין י\"א דאם מדאורייתא כורת הוי גט מן התורה. והנה המל\"מ אזיל לשיטתו שכתב בפ\"ז דתרומות דבכמה דוכתי אזלינן בכהאי גוונא בתר דאורייתא ולא אמר[ינן] דהקפידה תורה על איסור דרבנן. והנה אין דברי המל\"מ שם מוכרחים גם סותר דברי עצמו שכתב בהל' נערה כמו שאכתוב שם בהל' תרומות בעזה\"ש]:
ונראה שכן הוא דעת רש\"י ז\"ל שפירש בפ' הזורק (גיטין דף ע\"ט) תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה דקידושי שני לא הוו קידושין מן התורה. והקשו עליו התוספות דמן התורה צריכה גט משני שהרי גט גמור היה אותו שגירש בו ראשון ואינו פסול אלא מדרבנן ע\"כ. ולכאורה קושיא גדולה היא על פירוש רש\"י דכיון דגירש הראשון בגט שאינו פסול כלל מן התורה רק מדרבנן ואיך יפקע קידושי שני. אמנם לפי מ\"ש לדעת רבינו אתי שפיר דס\"ל דאזלינן בתר תקנתא דרבנן בכהאי גוונא. ואפשר דהיינו משום דאמרינן דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכיון שפסלו גט של ראשון ממילא לא תפסי בה קידושין של שני כמו באשת איש:
[אך מה שהקשה בספר שער המלך על מ\"ש המל\"מ גבי תנאי דאם תלכי לבית אביך וכו' למאן דאמר ספק דאורייתא מן התורה לחומרא הכא נמי מספקא לן אי תפיס לשון ראשון או לשון שני והרי היכא דאיכא חזקה לכו\"ע בתר חזקה אזלינן והכא נמי איכא חזקה דאיסור דכל זמן שלא נפל או מת היה ודאי אסור וכי נפל או מת מספקא לן ואית לן לומר דאוקמא אחזקת איסור דמעיקרא ובודאי אסור מן התורה. לק\"מ דהא גבי ספיקא דדינא ופלוגתא לא אמרינן אוקי אחזקה כמ\"ש המל\"מ בהל' טומאת צרעת ובהל' עדות. וכן כתבו האחרונים ביו\"ד]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[מי שנתגרשה על תנאי וקדשה אחר קודם שנתקיים התנאי וכו' אם לא נתקיים התנאי ובטל הגט אינה צריכה גט משני. ובהשגות כתב הראב\"ד כמדומה לי שהוא מדמה זה הענין לאשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעלך ונתקדשה וכו' ואין הנדון דומה לראיה דלעולם אסורה לראשון דמאן מוכח שלא נתקיים התנאי וכו'. ופירש הלח\"מ שכוונת הראב\"ד דאע\"פ שלא נתקיים התנאי ובטל הגט יש לאוסרה אראשון מפני שהעולם יאמרו שהיו גרושין שסבורין שנתקיים התנאי ונמצא שהוא מחזיר גרושתו משנתקדשה לאחר אבל התם גבי אשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת ונתקדשה ובא בעלה מותרת לראשון שהרי רואין שבעלה חי ולא ראו גט ודאי יאמרו שמחמת טעות שסברה שמת נתקדשה ואינן כלום. וכן פירש הדרישה הובא בבית שמואל בסי' קמ\"ו. ומיהו הב\"ש שם תירץ דעת רבינו דמשו\"ה אי\"צ כאן גט משני ומותרת לחזור לראשון ולא חיישינן שיאמרו שנתקיים התנאי ונתגרשה והוא מחזיר גרושתו משנתקדשה דא\"כ עביד איסורא ועל כרחך לא חיישינן להא שיאמרו דעביד איסורא כיון שאינו מוכרח דיש לומר שלא נתקיים התנאי ואינו גט ולא עביד איסורא. ודבריו נראין ליישב דעת רבינו ודלא כבעל המגי\"ה הנדפס בספר טורי זהב שהקשה על תירוץ הב\"ש דמ\"מ תהיה אסורה לראשון שיאמרו שנתקיים התנאי דאי לא היה נתקיים התנאי הרי עבדה איסורא במה שנתקדשה לאחר כל זמן שהיא אגידה בראשון מחמת התנאי ע\"כ:
ולק\"מ דלא מבעיא בתנאי דעל מנת דקושטא דלא עבדה איסורא כלל במה שנתקדשה קודם שנתקיים התנאי דהא מותרת לינשא לכתחילה כמ\"ש בריש פרק זה אלא אפילו בתנאי דאם שאסורה לכתחילה ג\"כ אין לחוש לזה שיאמרו דמשום שנתקיים התנאי נתקדשה דא\"כ הרי עביד השתא איסורא במה שמחזירה אלא יאמרו שנתקדשה בטעות שטעתה בעיקר הדין שבין תנאי דאם לתנאי דעל מנת וסברה שמותרת לינשא אף קודם שנתקיים התנאי באם כמו בתנאי דעל מנת. וכהאי גוונא כתב הט\"ז בסי' קמ\"ג הבאתיו לעיל. ולפ\"ז שפיר יש לדמות זה הענין לאשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעלך ונתקדשה בטעות שסברה שמת ואח\"כ כשבא מותרת לו דהכל יאמרו שאין קידושי שני קידושין ולא הוי ראשון מחזיר גרושתו וה\"נ הכל יאמרו שאין קדושי שני קדושין שמחמת טעות הנזכר נתקדשה שסברה שמותרת ולא הוי מחזיר גרושתו]:" + ] + ], + [], + [ + [ + "המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל וכו' פסולה לכהונה מדבריהן. ועיין בהרב המגיד ולח\"מ שנתקשו דמנ\"ל לרבינו זה דמפשטא דגמרא משמע דפוסל לכהונה מן התורה דיליף לה מקרא. והנה כבר צידד גם הרשב\"א בחידושיו לגיטין (דף פ') לומר כדברי רבינו שאין בגט כזה איסור לכהונה רק מדרבנן. ויש לי להביא ראיה לדעת רבינו והחידושי רשב\"א מהסוגיא דפ\"ג דמכות (דף ט\"ו) גבי הא דפריך אברייתא דתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו חייב פירוש משום דלאו שנאמר בו לא יוכל לשלחה הוי ניתק לעשה דכתיב ולו תהיה לאשה ואמאי הוי ניתק הא הוי לאו שקדמו עשה ולא הוי ניתק דהרי יכול לקיים העשה קודם שיעבור על לאו. ואיכא למידק דהוה לן לאוקמא ברייתא דאינו חייב דאיירי באונס שגירש על מנת שלא תהא מותרת לכל אדם אלא לפלוני דלא הוי גט ולכך לא חייב דלא עבר על לא יוכל לשלחה דבכהאי גוונא לאו שלוח הוא בישראל ואפילו הכי בכהן חייב דגבייהו הוי שפיר גט ומצאתי שכן כתב גדול אחד בזמנינו. אמנם לפי דברי רבינו והרשב\"א ניחא דלא קאמר הכי דבכהאי גוונא לא הוי גט מן התורה אף בכהן ואמאי חייב ועל כרחך איירי בגט גמור וא\"כ בישראל נמי לחייב:" + ], + [], + [], + [ + "[כל מי שנשאת בגט בטל נאסרה על שניהם לעולם אע\"פ שנבעלה בשגגה כדי שלא יאמרו החזיר זה גרושתו אחר שנשאת. עיין משנה למלך והנה רבינו ז\"ל על כרחך עומד בשיטת הרא\"ש ריש פרק י' דיבמות דאינה אסורה לבעלה הראשון אלא כשיש חשש [שיאמרו] שמא גירש הראשון ונשא שני. ומשו\"ה כתב הטור אה\"ע סי' קנ\"ט שאם שמעה שמת בעלה ונתיבמה ואח\"כ בא אם היתה נשואת אחיו אינה צריכה גט מהיבם ומותרת לחזור לבעלה דהתם לא שייך לומר דגירשה בעלה ונשאה אחיו דהא הויא גרושת אחיו והכל יודעים שבטעות נתייבמה משום הכי מותרת לבעלה. וא\"כ על כרחך לרבינו נמי אינה אסורה לראשון בכהאי גוונא והיינו דלא נקט רבינו לאיסורא רק באחין שקידש אחד אשה והלך ושמע אחיו שמת ויבם את אשתו לקמן בפרק זה דין ח' דהתם היינו טעמא שצריכה גט מהיבם שמא יאמרו תנאי היו בקידושין ולא נתקיים ובדין נשאה זה וכיון שצריכה גט אסורה לחזור לאחיו כמבואר בגמ' ובפוסקים ובטור שם. אבל בנשאת לאחיו דליכא למימר תנאי היו לו בנשואין קושטא דמותרת לראשון כיון דליכא משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה. וזה דלא כמ\"ש הבית יוסף בבדק הבית שם והביאו הבית שמואל סי' ט\"ו דלרבינו אף בנשאת לאחיו ונתייבמה בטעות אסורה לחזור לראשון וזה אינו. גם מה שדייקו כן מהרי\"ף ליתא כמ\"ש הקרבן נתנאל. גם המל\"מ האריך בחנם לבקש הנפקותא בין טעמו של רבינו ז\"ל לטעם הראשונים דאסורה לראשון משום קנסא דהא נפקותא גדולה לענין נשואת אחיו שנתייבמה בטעות]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולעולם יתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה. ועיין בלח\"מ מה שתמה על רבינו ממ\"ש בהל' יבום וחליצה ושם יתבאר בעזה\"י:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה. והרב פר\"ח באה\"ע סי' קי\"ט תמה על רבינו שהשמיט הא דאיתא בסוף פרק המגרש (גיטין דף צ') אמר ליה רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו ופירש\"י מי כייפינן ליה לאהדורה או לא אמר ליה מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו בעמוד והחזר קאי מכלל דבעלמא מאי דעבד עבד. ולפי מ\"ש בעל המגיה שבמשנה למלך לעיל בסוף פ\"ג לדעת רבינו דס\"ל הלכה כמאן דאמר דכל מקום דאמר רחמנא לא תעביד ועבוד מהני וכ\"כ הלח\"מ בהלכות בכורות שכן הוא דעת רבינו א\"כ אתי שפיר שלא הוצרך רבינו לפי שיטתו לאשמועינן דודאי מהני וא\"צ לאהדורה. והא דבעא ר\"פ מרבא ופשיט ליה מדגלי רחמנא לא הוצרך כן רק לפי שיטתו של רבא גופיה דסבר בפ\"ק דתמורה דבעלמא לא מהני אבל למאי דקיי\"ל דמהני בעלמא א\"צ למימרא כאן. [ועוד יש ליישב לפי מש\"כ בחידושי דרבא נמי לא הוצרך לדרשא מדגלי גבי אונס רק למ\"ד דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין אבל למאי דקיי\"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין פשיטא דמהני גרושין באיסור כמו קידושין]. ומכל מקום נראה שרמז זה רבינו בצחות לשונו שכתב לשון ואין ראוי לו. ולשון זה משמע דלא כייפינן למי שעובר על זה וכדמוכח מדברי הרה\"מ בריש פרק כ' מהלכות אישות וע\"ש:
והנה ראיתי לבעל נודע ביהודה אה\"ע סי' פ' ששאל לרבא בתמורה דאי עבד באיסור לא מהני א\"כ לבית שמאי כשגירש בלא ערות דבר לא מהני א\"כ למה לא מביא זה בברייתא דפ\"ק דיבמות גבי לא נמנעו בית שמאי לישא נשים מבית הלל וכו'. ונעלם ממנו סוגיא דסו\"פ המגרש שזכרתי דמבואר דגם לרבא מהני:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המזנה אינה צריכה להמתין מפני שמשמרת עצמה שלא תתעבר. וכתב הרב המגיד שיש מן הגאונים שפוסקים בזו כר' יהודה דס\"ל דצריכה להמתין ולא אמר שמשמרת עצמה שלא תתעבר משום שמהפכת עצמה דאימור שמא לא נתהפכה יפה יפה. ונראה שיש להביא סעד לפסקו של רבינו דלא חייש לשמא לא נתהפכה יפה יפה והוא מהסוגיא דסוף פרק אלמנה לכהן גדול ביבמות (דף ס\"ט ע\"ב) דמסיק התם בנשואין חששו לעיבור תוך שלשה חדשים בזנות לא חששו. ופירש רש\"י כדקיי\"ל אשה מזנה מתהפכת. וכן איתא בירושלמי סוף פ\"ג דיבמות רבי בא בשם ר' ירמיה אנוסה אינה צריכה להמתין שלשה חדשים. ולפ\"ז משמע דגם נשואה שנאנסה תחת בעלה אינה צריכה להמתין כשידעה מהאונס ונתהפכה כיון דלא חיישינן לשמא לא נתהפכה יפה יפה. וכן כתבו האחרונים באה\"ע סי' י\"ג אלא שלא זכרו הסוגיא דסו\"פ אלמנה שזכרתי:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל מן החי ויחיה הרי זה מעידים עליו שמת. וכתב הרב המגיד שלא התירוה אלא לאחר י\"ב חודש לפי דטריפה אינה חיה י\"ב חודש. והכס\"מ כתב דיש לגמגם על זה ממה שנתבאר בפרק אלו טריפות דאדם טריפה חי יותר מי\"ב חודש. ובאמת בגמרא שם לא נמצא וכמ\"ש בעל המגיה וכבר הרגיש בזה התוי\"ט ביבמות. ומ\"מ אפשר שחיסור לשון נפל בדברי הכס\"מ ונתכוון למ\"ש המרדכי בהגהות בריש פרק אלו טריפות בשם תוס' שאנץ דטריפה דאדם חי וכן כתבו בפסקי תוס' בסוף זבחים וכן משמע ממ\"ש תוס' שם בשם ר\"ת ודבריהם הביא ג\"כ התוי\"ט דר\"ת מחלק שם לענין חיות בין בהמה לאדם. ובחנם כתב בספר ברכת הזבח דלא עלה על דעת שום פוסק דאדם טריפה יחיה יותר מי\"ב חודש למאן דאמר טריפה אינה חיה. והרי כמה פוסקים סוברים כן ובהלכות איסורי ביאה יתבאר דגם דעת רבינו כן הוא לחלק בין אדם לבהמה בחיות טריפות שניטל הרגל מן הארכובה ולמעלה. ולפ\"ז תקשי משם על דברי הרה\"מ דנראה מדבריו דגם בטריפות זה דמן הארכובה מהני י\"ב חודש. ושוב ראיתי שהקשה כן בספר נחלת עזריאל:
אמנם יש ליישב קושיא זו וגם קושית הכס\"מ דנהי דבעלמא טריפה זו חיה באדם הכא שאני דנפל למים וקיי\"ל דמיא מרזו מכה וכדאיתא בגמרא. וכך מבואר מדברי הלח\"מ שכתב לקמן בדין כ\"ב לדעת רבינו שלא זכר דין דמגוייד דסבר דאין מעידין עליו משום דחי ואפי' נחתך בסכין שאינה מלובנת. והא דמעידין כאן בנפל למים הוא מטעם דאמרן. וכן יש לדקדק מדברי הבית שמואל באה\"ע סי' י\"ז ס\"ק צ\"ד וצ\"ז ע\"ש היטב. [וראיתי לבעל המגיה בס' באר יעקב ביו\"ד שהקשה מהא דנדה (דף כ\"ד) [ד]משמע דאינו חי אף בלא הטפחת מים. ולא דק דנהי דאיכא למאן דאמר שם הכי אבל רבינו הא פסק כמאן דאמר שם דס\"ל דיכול לחיות. ועיין מ\"ש בזה בהל' איסורי ביאה. גם דברי הצאן קדשים בסוף זבחים אינם מכוונים שכתב ליישב דברי הכס\"מ דאף דבשאר טריפות שוין אדם ובהמה אבל בהך טריפות דנחתך רגליו אמרינן דחי באדם כיון דיכול לכוות ולחיות. וזה אינו כיון דנפל למים אינו חי באדם נמי]:
ויש לי להביא ראיה לזה דעל כרחך הטעם דמעידין כאן לכו\"ע הוא משום דמיא מרזו מכה דאל\"כ תקשי אף למאן דאמר בעלמא טריפה אינה חיה אמאי מעידין כאן ואמרינן דתנשא לכתחילה לאחר י\"ב חודש הא כתבו האחרונים ביו\"ד דרק רובא אינן חיין י\"ב חודש אבל מיעוט טריפות חיין וגבי איסור דאשת איש קיי\"ל דחיישינן למיעוטא וכמ\"ש הפוסקים גבי מים שאין להם סוף דרוב אינן נמלטין ואנן חיישינן למיעוט הנמלטין ואע\"פ שהוא מיעוט שאינו מצוי ואפילו למיעוט דמיעוט חיישינן וכדמוכח מדברי תוס' בשלהי יבמות (דף קכ\"א ע\"א) בד\"ה ולא היא ע\"ש. ושוב מצאתי שהקשה כן בס' לוית חן פרשת נח והניח בקושיא. ומה שתירץ בעל כרתי ופלתי ביו\"ד סי' ל\"א דגבי עיגונא הולכין אחר רוב חיין הוא תמוה. אך לפי מ\"ש אתי שפיר ולק\"מ דשאני הכא דאמרינן [מים] מרזו מכה וא\"כ כולן אינן חיין:
ומה שהקשה הלח\"מ דאמאי סתם רבינו בדין זה דמיא מרזו מכה ולא זכרו בפירוש יש לי לומר דסמך רבינו עצמו בזה על מה שכתב בהלכות איסורי ביאה פי\"ד גבי קבלת גר דמשהין אותו עד שיתרפא רפואה שלימה ואח\"כ מטבילין אותו והוא מהברייתא דפרק החולץ (יבמות דף מ\"ז ע\"ב) דתניא נתרפא מטבילין אותו מיד. ודייק התם דנתרפא אין לא נתרפא לא מאי טעמא משום דמיא מרזו מכה. ובזה נסתלק גם כן מה שהקשה הלח\"מ דסברא זו דמיא וכו' אינו אלא לאביי בשלהי יבמות (דף ק\"י). וכהאי גוונא הקשה בשו\"ת נודע ביהודה חלק אה\"ע סי' כ\"ח. ולפי מש\"כ על כרחך אליבא דכו\"ע היא וכדמוכח מפרק החולץ. ועל פי זה יש לדחות גם כן מה שכתב בשו\"ת נוב\"י שם בסי' מ\"ח דהרי\"ף והרא\"ש לא סבירא להו לסברא זו דמיא וכו' מדלא הזכירוה בפ\"ב דיבמות. ולפי מה שכתבתי י\"ל דסמכו על מה שכתבו בפרק החולץ ההיא דגבי גר וכמו שנתבאר:
ומה שהקשה בעל המגיה כאן על המחלקים בין טריפות דאדם לבהמה מסוגיא דפרק אלו טרפות (חולין דף נ\"ז ע\"ב) כבר הקשה כן בס' ברכת הזבח ובשו\"ת זכרון יוסף וגם בס' א\"ב ובביאור הגר\"א (יו\"ד ל\"ג). וכתבתי ליישב בחידושי לחולין בס\"ד. וגם מה שהקשה בספר מראות הצובאות מסוגיא דנדה (דף כ\"ד) וכתב דמשם מוכח דגם באדם טריפה אינה חיה. והנה כבר הקדימו בזה בס' ברכת הזבח הנזכר. אך בחידושי לחולין כתבתי דאדרבא יש להוכיח משם דנהי דרבי זכאי סבר התם דטריפה אינה חיה נמי באדם מיהו ר' ינאי ור' יוחנן הא פליגי עליה וסברי דחיה והכי ס\"ל לרבא התם (דף כ\"ג) גבי ושטו נקוב אמו טמאה לידה. ואיכא למימר דדוקא באדם קסברי דחיה ומודו דבבהמה אינה חיה וכהמסקנא דפסקינן בפרק אלו טריפות (חולין דף נ\"ח). ובפרט דבבכורות אמר דרבא גופיה סבר טריפה אינה חיה וכבר הוקשה זה להתוס' בנדה. אך אי נחלק בין אדם לבהמה אתי שפיר. ועוד הבאתי ראיה לזה בחידושי שם דמאן דאמר בנדה דחיה הוא רק באדם דאיירי התם ולא גבי בהמה דהא אליבא דרבי קאי התם ואיהו אמר בפרק אלו טריפות (חולין דף נ\"ז ע\"ב) סימן לטריפה שלשים יום וכן הוא בתוספתא דחולין. הרי דגבי בהמה סבר טריפה אינה חיה אפילו שלשים יום ואפילו הכי גבי אדם בנדה סברי ר' ינאי ור' יוחנן אליבא דרבי גופיה דטריפה חיה ושמע מינה דסברי לחלק בין אדם לבהמה:
[וכהאי גוונא יש ליישב מה שהקשה בקרבן העדה פ\"ד דנזיר על רבי [יוסי] ורבי שמעון בתמורה (דף י\"א) דסבירא להו טריפה חיה מסוגיא דערכין דמוקי מתניתין דטריפה הוה ליה דבר שהנשמה תלויה בו. ולפי מש\"כ לק\"מ דפלוגתא דתנאי הוא בנדה ובחולין. ועפ\"ז יש ליישב ג\"כ כל מה שהקשו תוס' על ר\"ת בריש פרק אלו טריפות ובפ' הפרה. דהנהו סוגיות כולהו וכן הירושלמי דפ\"ד דנזיר אתיין לחד מאן דאמר פ\"ג דנדה ולא קיי\"ל הכי אלא כמאן דאמר טריפה חיה באדם. דר' יוחנן משום ר' יוסי הכי סבירא ליה וכן ס\"ל לרבא התם (דף כ\"ג) וכמו שהוכחתי בס\"ד. ומשום הכי ס\"ל לרבינו ג\"כ הכא דאין מעידים אמגוייד ולא משום דאביי מוקי מתניתין דאין מעידים על המגוייד כרבי שמעון בן אלעזר דאמר יכול הוא לכוות ולחיות דהא על כרחין לא קיי\"ל כרשב\"א בזה דא\"כ גבי בהמה נמי נכשיר כדמכשר איהו מהאי טעמא בר\"פ אלו טריפות. וכן בעבודה זרה (דף ט\"ז) משמע שאין רפואה לשבירה. אלא דטעמא דשאני בין אדם לבהמה. והא דמוקי מתניתין בסכין מלובנת ודברי הכל על כרחך הוא משום דתיתי מתניתין ככו\"ע אפי' למאן דאמר דטריפה דאדם אינו חי וכתנא דערכין. אך למאי דקיי\"ל דחי אינו צריך. ודלא כמו שנראה מדברי הש\"ך ביו\"ד סי' ש\"ה ס\"ק י\"א דגבי אדם נמי אמרינן טריפה אינו חיה:
ומיהו לאו כל הטריפות שוין דיש טריפות דאף באדם אינו חי כגון ניטל הכבד ולב כדמוכח בהל' ערכין ודבר זה תלוי באומד הרופאים כמבואר מדבריו פ\"ב מהלכות רוצח. אבל מן הארכובה ולמעלה ודאי ס\"ל דחי כדמוכח בהל' איסורי ביאה ולכך לא הזכירו שם. וזה דלא כמו שכתבו החכם צבי וקרבן העדה פ\"ד דנזיר כמ\"ש שם]:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..603f380d98bc32e35665032342da21f0d62f8bf1 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,239 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Divorce", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Divorce", + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "ושלחה שיהיה ענין הגט שהוא המשלח אותה וכו'. וגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם. מה שהניח הלח\"מ בצ\"ע על הרב המגיד לקמן בפ\"ד שנראה מדבריו שם דרבינו פסק כר' יהודה דאמר בפרק המגרש דצריך לכתוב ודין וכו' וכאן נראה דפסק כרבנן. כבר הרגיש בזה התוס' יו\"ט בגיטין ותירץ ע\"ש:" + ], + [ + "[אם כתב לה איני בעליך וכו' אין זה גט שנאמר ושלחה ולא שישלח את עצמו. לאו דוקא כתב דהוא הדין כשאינו כתוב בגט אלא שאמר הכי בשעת נתינה כמ\"ש הב\"י סי' קל\"ו. ודע שהב\"י שם הביא שכתב ר' ירוחם בשם יש מפרשים שאם היה מדבר עמה בתחילה על עסקי גיטה מהני נמי כשאמר לה בשעת נתינה הני לישני וכן הביאו בשו\"ע שם דהוי ספק מגורשת וכן פסק בס' עצמות יוסף. והבית שמואל דחה סברא זו בלי טעם וראיה. ואין זה נראה דהא על כרחך גם הר\"ן ס\"ל הכי שכתב בפ\"ב דגיטין דאין לי עסק בך אינו שייך באשה אלא בעבד שגופו קנוי וכן כתב השלטי גבורים שם משמע דאי הוה שייך האי לישנא באשה הויא מגורשת והשתא תיפוק ליה דהא בעינן ושלחה ולא שישלח את עצמו ואי אמר אין לי עסק בך הרי הוא משלח את עצמו ממנה אלא שמע מינה דאף אי משלח עצמו ממנה מהני מיהת כשהיה מדבר עמה על עסקי גיטה ומשו\"ה איצטריך לאשמועינן דמ\"מ לא מהני האי לישנא באשה שאין גופה קנוי. וא\"כ ש\"מ דסבירא להו להר\"ן והשלטי גיבורים דאי היה מדבר עמה על עסקי גיטה מהני הני לישנא. ואפשר דסבירא ליה להב\"ש כמ\"ש בס' עצמות יוסף דאין לי עסק בך משמע אלא שתהא לעצמך ומשום הכי לא הוי כאמר איני אישך שמסלק עצמו ממנה אלא כמשלחה לעצמה. ועל כן לא מהני האי לישנא אלא משום דאין לי עסק בך אינו שייך באשה הא כשאמר אין לי רשות בך מהני דמשמע אלא תהא לעצמך ע\"כ. אבל אין דבריו מוכרחין די\"ל דהר\"ן איירי בעסוקין באותו ענין:
ומה שהקשה בס' המקנה דמה מהני עסוקים באותו ענין כיון דילפינן מקרא וכן הקשה בחידושי מהרי\"ט. לדידי לק\"מ די\"ל שלא הקפיד הכתוב בזה אלא היכא דבעי ושלחה דהיינו שיאמר לה מידי אז בעינן שישלח אותה ולא את עצמו משא\"כ כשהיו עסוקים באותו עניין שאין צריך כלל שילוח אלא אפי' נתן לה בשתיקה מהני בזה לא הקפיד ובאיזה לשון ששילחה נמי שפיר דמי]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אם נתן לה בתורת שהוא שטר חוב וכו' אינו גט ואם אמר לה אח\"כ הרי הוא גיטך הרי זה גט. מה שהקשה הלח\"מ כאן על דברי הרשב\"א שהביא הרב המגיד בפ\"ג דאישות כבר נתבאר שם בארוכה בעזה\"י:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "[אם כתב הבעל הגט בכתב ידו וחתם עליו עד אחד ונתנו לה הרי זה גט פסול. ובהשגות א\"א מכלל דכתב סופר ועד אחד אינו פוסל לכהונה וזה אינו כלום אפשר דלשמואל אם נשאת הולד כשר ולדעת רב אפילו ריח גט אין בו וכו'. ויש להביא סעד לדעת רבינו ז\"ל מהסוגיא דריש פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס\"ה) דקאמר התם דלמאן דאמר בעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפין מפרש מתניתין דהתם דתנן פשוט שכתב בו עד אחד ומקושר שכתוב בו שני עדים פסול קמ\"ל דשנים במקושר הוי כעד אחד בפשוט מה התם פסולא דאורייתא וכו' וא\"כ מדקרי ליה פסולא דאורייתא לפשוט שכתוב בו עד אחד שמע מינה דכתב סופר ועד הוי גט בטל ומשו\"ה אינו פוסל אפי' לכהונה. וכבר הרגישו התוס' ז\"ל שם בזה דהיאך קרי ליה לעד אחד בפשוט פסול דאורייתא למאן דאמר בפרק המגרש דכתב סופר ועד כשר בדיעבד ותירצו דסוגיא דגט פשוט הוא למאן דאמר דכתב סופר ועד פסול ומאן דאמר דסבירא לן דכתב סופר ועד כשר סבירא ליה דמתניתין דפשוט שכתוב בו עד אחד פסול קמ\"ל דעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין. וא\"כ על כרחך רבינו לשיטתו שפסק בפ\"ד מהל' עדות דעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפין על כרחך צ\"ל דמתניתין קמ\"ל דמקושר דומיא דעד אחד בפשוט דהויא דאורייתא. ואף שהתוס' שם כתבו ליישב ההיא סוגיא דפרק גט פשוט נמי למ\"ד דכתב סופר ועד כשר מ\"מ הוא דחוק כמבואר למעיין שם והמחוור בפשטא דסוגיא הוא כמ\"ש. ומזה סעד לדעת רבינו ז\"ל]:" + ] + ], + [ + [ + "[זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות אחד הכותב בידו ואחד שאמר לאחר לכתוב לו. משמע מדברי רבינו הללו דס\"ל שצריך שליחות בכתיבת הגט ודלא כמ\"ש הבית שמואל סי' קכ\"ג ועיין מ\"ש לקמן בפ\"ג. ושוב ראיתי שכן כתב ג\"כ בס' תרומת הדשן סי' רכ\"ח דרבינו ס\"ל הכי. ולדעתו ז\"ל אתי שפיר קושית תוס' בערובין (דף י\"ג ע\"א). אך מ\"ש שם דפסול מדרבנן ליתא לפי גרסתינו שם אינו גט ולשון זה משמע מן התורה]:" + ], + [], + [ + "[והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירים ויודעים שזהו פלוני ואשתו היא פלונית. ודע שכתב הרא\"ש פ' גט פשוט דלהיכר איש ואשה סמכינן אאשה וקרוב דאינו אלא גלוי מילתא בעלמא וכדאמר ביבמות והביאו הב\"י באה\"ע סי' ק\"כ. וכן פסק שם בשו\"ע וכתב שאינו יודע מפני מה השמיטו הטור. ולי נראה שטעמו של הטור הוא מפני שסמך עצמו אמה שהביא ההיא דיבמות בהל' חליצה סי' קס\"ט וכן כתב בחו\"מ סי' מ\"ט גבי שטר מלוה. וכן רבינו כתבו בהל' יבום וחליצה בפ\"ד ע\"ש. וכן משמע בתוס' דגיטין (דף פ') ועיין בתשובת ריב\"ש סי' קנ\"ה. מיהו גבי שליח הגט כתב בתרומת הדשן סי' רל\"ה דאיכא למיחש טפי פן יטעוהו ובעינן עדות גמורה ולא סגי בגלוי מילתא. וכן משמע בטור אה\"ע סי' קמ\"א והג\"ה שם סעיף ל\"ו שכתב גבי שליח הגט שיתנו לה על פני שנים וכן משמע בגמ' (דף כ\"ט ע\"ב) גבי עובדא דההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אמר שליח לא ידענא לה אמר ליה זיל יהביה לאבא בר מניומי דאיהו ידע לה וליזיל וליתבה ניהלה. משמע דהשליח לא היה יכול ליתן לה על פי הכרת אבא בר מניומי לחוד וכן משמע ברא\"ש שם. וצריך טעם לזה דאמאי בשליח לא סגי בגלוי מילתא כמו בעדים והסופר שכתבו וחתמו. וי\"ל על פי מ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה חלק אה\"ע סי' צ\"ג לחלק בין עדות שהוא היבם דסגי באשה וקרוב ובין עדות שמת היבם שאין עד אחד נאמן לדעת הרא\"ש דשאני התם שמעיד על דבר זה עצמו להתיר היבמה שהרי על פי מיתת היבם תיכף היא מותרת לשוק ולא מיקרי גלוי מילתא משא\"כ גבי עדות שהוא היבם על ידי זה אינה ניתרת רק על ידי החליצה ושיחלוץ אחר כך ולכן מקרי גלוי מילתא. ולפ\"ז אתי שפיר דדוקא עדי חתימה והסופר שאין נגמר ההיתר על פיהם עד שיבוא הגט לידה הוי גלוי מילתא אבל שליח שגומר ההיתר לא הוי גלוי מילתא. ולפ\"ז דוקא בעדי חתימה מהני על ידי היכר אשה וקרוב אבל בעידי מסירה לא מהני כמו בשליח הגט. מיהו לפי מה שכתב רבינו בהל' יבום דגלוי מילתא הוא משום דאפשר לידע אמיתת הדבר שלא מפיהן ופירש בנודע ביהודה שם שכוונתו שירא לשקר כיון שיכול להגלות לפי זה נראה דאף בשליח ליסגי שיתן לה על פי הכרת עד אחד. ולפ\"ז צריך לומר דההיא עובדא דגמ' הנזכר איירי שבאותו מקום שהלך השליח לשם לא היה מי שידע לה רק אבא בר מניומי ולא היה אפשר הדבר להתודע ובכהאי גוונא אינו נאמן עד אחד]:" + ], + [], + [ + "[הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. מ\"ש הכס\"מ דאיירי שאמר להם כתובו וגם חתומו אזיל לטעמיה שכתב בב\"י באה\"ע סי' ק\"כ שנראה מדברי הטור שכתב שם גבי אמר לעשרה כולכם כתבו גט וחתמו וכו' דלא סגי שיאמר כתבו לבד דלא משמע רק כתיבה אלא צריך שיאמר גם כן חתמו ודברי הטור שם הן דברי רבינו דלקמן פרק ט' ומשום הכי מפרש כאן ג\"כ דברי רבינו הכי. ולפי דבריו צ\"ל כן גם במ\"ש רבינו לקמן בפרק זה דין י\"ב האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין דאיירי שאמר ג\"כ חתמו. אבל הוא דחוק לומר דרבינו קיצר בלשונו כל כך ונקט לישנא קטיעא בכאן ולקמן. וההיא דפרק ט' אינו מוכרח וכמ\"ש הט\"ז שם באה\"ע. וכן הבית שמואל הניח דברי הב\"י בצ\"ע]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבד במקום שהשיירות מצויות אם מצאו וכו' בכלי שהניחו ויש לו טביעות עין בארכו ורחבו של גט תתגרש בו. והקשה הרב המגיד דבגמ' מוכח דלצורבא מרבנן מהדרינן בטביעת עינא בלא סימנא ורבינו לא כתבו. וכיוצא בזה הקשה הב\"י על הטור באה\"ע סי' קל\"ב. ונראה די\"ל דרבינו והטור אזלי לטעמייהו שכתבו בהלכות אבידה אם היה כלי שטבעתו העין חייב להכריז שאם יבוא תלמיד חכם ויאמר יש לי בו טביעת עין מחזירין. ומשמע דסבירא להו דכלי שלא טבעתו העין לא מהדרינן אף לת\"ח והיינו משום דפסקו הלכה כרבי שמעון בן אלעזר בפ\"ב דב\"מ דאמר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז וטעמם משום דאמוראי מפרשי למילתיה מאי כלי אנפוריא אמר רב יהודה אמר שמואל כלים חדשים שלא שבעתן העין וכו'. וכ\"כ הלח\"מ בפי\"ד דאבידה. וא\"כ אתי שפיר שלא כתבו כאן גבי גט דליהדר לצורבא מרבנן בטביעות עין דגט הא לא טבעתו העין משום דלא משהה אינש גיטא בידיה וכמ\"ש התוס' בב\"מ (ריש דף כ\"ד). ומשמע מדבריהם שם דההיא דפ\"ק שם דקאמר רבה בר בר חנא שם דמהדרינן גט לצורבא מרבנן בטביעות עין אתיא אליבא דמ\"ד דפליג על רשב\"א וסובר דמהני טביעות עין אף בכלים שלא טבעתן העין וא\"כ למאי דקיי\"ל כרשב\"א לא קיי\"ל כרבה בר בר חנה ושפיר עבדי רבינו והטור שהשמיטוה:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולמה אין כותבין אלו החמשה מפני שצריך הכותב לכתוב לשם האיש וכו' וחרש שוטה וקטן אינן בני דעה והעבד אינו בתורת גיטין. ועיין בבית שמואל באה\"ע סי' קכ\"ב שדקדק מדברי רבינו הללו דסבר שא\"צ שיעשה הבעל שליח לכתיבת הגט דאי הוה ס\"ל דצריך שליחות לכתיבת גט היה לו לומר דמשו\"ה פסולין לכתיבת הגט משום דצריך שליחות והן לאו בני שליחות. ולפ\"ז נתקשה במ\"ש רבינו לפסול העבד לכתיבה מטעם שאינו בתורת גיטין דלא שייך טעם זה רק היכא דבעי שליחות וכמ\"ש התוס'. ונמשכו אחריו בעל ספר קרבן נתנאל בפ\"ב דגיטין וספר בני אהובה וספר בית מאיר:
ואני אומר דודאי דעת רבינו הוא דצריך שליחות בכתיבה וכמ\"ש בעל תרומת הדשן בסי' רכ\"ח והכי מוכח ממ\"ש רבינו לעיל בריש פ\"ב זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות אחד הכותב בידו ואחד שאמר לאחר לכתוב לו וא\"כ אתי שפיר מ\"ש לפסול עבד בכתיבה משום שאינו בתורת גיטין. ומה שהוקשה לו להבית שמואל וסייעתו דא\"כ אמאי לא סגי ליה לרבינו למיפסלן מטעם שאינן בני שליחות י\"ל דאי משום הכי אין לפוסלן רק לכתיבת התורף אבל אין לפוסלן מטעם זה לכתיבת טופס דלא בעינן ביה שליחות לכו\"ע. ותדע דהרי מכשירין כתיבת טופס בחרש שוטה וקטן כשגדול עומד על גבם ומלמדם ולא פסל משום דלאו בני שליחות נינהו. וזהו שכתב רבינו דעכו\"ם פסול משום דכותב על דעת עצמו שלא לשמה וחש\"ו אינן בני דיעה לומר דמהני טעמי פסילי אף לכתיבת טופס כשאין גדול עומד על גבן [ובעכו\"ם] אף כשגדול ישראל עומד על גבו. דאילו משום שליחות לא פסילי רק בתורף כמ\"ש. ולפ\"ז מ\"ש בעבד שאינו בתורת גיטין דהיינו משום שליחות לא קאי רק לתורף ולפוסלו מדאורייתא והוא הדין דגוי מפסיל מהאי טעמא ואפילו בטל וכמ\"ש הכס\"מ. וטעם דעל דעת עצמו כותב הוצרך משום טופס והוא הדין דעבד מפסיל גם לטופס מהאי טעמא וכמו שמבואר מדברי רבינו בסמוך. ונמצא דבאמת הוצרך רבינו לשני טעמים בעבד. שאינו בתורת גיטין להבטל מן התורה בתורף ועל דעת עצמו כותב למפסל טופס אפילו עומדין על גביו וטעם שאינו בתורת גיטין כמו גבי עבד כדי להיות הגט בטל מן התורה וכמ\"ש. ומה שלא כתב זה בפירוש תירץ הבית שמואל שם בסי' קכ\"ב דבכלל הוי נמי [מומר] השייך בתורת גיטין ע\"ש. ועיין מ\"ש בזה בהל' אישות פ\"ג:
וא\"ת דאמאי לא כתב רבינו טעם זה גבי חש\"ו ולומר דמשום שאינן בתורת גיטין הגט בטל מן התורה בתורף ואע\"פ שגדול עומד על גביהן. וי\"ל דס\"ל כמ\"ש תוס' בגיטין (דף כ\"ב ע\"ב) דחש\"ו חשיבי בני כריתות הואיל ואם הגדיל הקטן ונשתפה השוטה הוו בני כריתות ע\"כ. והטעם ביאר בשו\"ת נודע ביהודה במהדו\"ת חלק אה\"ע סי' נ\"ד דאע\"ג דחרש ושוטה אין סמיא בידן לומר דאתו בודאי לכלל דעה מ\"מ מקרו בני הויה כיון שגדולים הן ואין החיסרון בהן רק מצד שאין בם דעת והביא ראיה לזה מסוגיא דגיטין (דף נ\"ה ודף פ\"ה) כפי גרסת ספרינו ועיי\"ש. ובשו\"ת שיבת ציון סי' ד' הוכיח דמקרו בר קשירה לגבי תפילין ובר זביחה לענין שחיטה. וא\"כ הוא הדין דאיקרו בני כריתות. [וזה דלא כמ\"ש בנוב\"י מהדו\"ק סי' ס\"ד ובמהדו\"ת סי' ס\"ח לדעת ר\"י ברזילי דלא גריס כגירסת ספרינו וס\"ל דחרש ושוטה לא מקרו בני הויה ואינו בן זכיה כלל כיון שאינו בודאי שיבוא לכלל זה ולכך תקנו נשואין לחרש שאי אפשר שיקדש לו אחר שאין זכין לחרש ונראה מדבריו דגם רבינו ס\"ל כן. וגם בס' בית מאיר סי' קל\"ז כתב דלא מקרי בת הויה. ואינו מחוור דמכאן הא מוכח דסבירא לרבינו דחרש ושוטה מקרו בני כריתות והוא הדין דמקרו בני הויה. וכן בירושלמי דקידושין איתא דזכין לחרש. והא דאחר אין נושא אשה לחרש י\"ל משום דלא הוי זכות בודאי כיון שנאסר בקרובותיה ונתחייב בשאר וכסות. אבל דבר של זכות דמסתמא ניחא ליה זכין לחרש ושוטה ואע\"ג דאין להן שליחות זכיה עדיפא. ועוד יתבאר אי\"ה בהל' זכיה]:" + ], + [], + [], + [ + "הכותב גט בשבת או ביוה\"כ בשגגה ונתנו לה הרי זו מגורשת. והקשה הכס\"מ כיון דהוי בשוגג אפילו חתמו עדים בשוגג נמי תהא מגורשת וע\"ש שנדחק והובא באחרונים באה\"ע סי' קכ\"ג. ולי נראה די\"ל דהיינו טעמא דרבינו דלא נקט כאן חתימת עדים דאזיל לטעמיה שפסק לעיל בפ\"א דין כ\"ה גט שזמנו מאוחר פסול ופירש הכס\"מ דטעמו משום דאיכא למיחש שיחפה על בת אחותו כשתזנה שיתן לה גט כזה שאין זמנו מוכיח כיון שאנו רואין שהוא מאוחר והוי כגט שאין בו זמן וא\"כ תאמר קודם הזנות נתגרשתי. ולפ\"ז הכי נמי גט שזמנו כתוב בו שבת או יוה\"כ הוי כמו שזמנו מאוחר וכדתניא בב\"ב (דף קע\"ו) ופסקו רבינו פכ\"ג דמלוה שטר שזמנו כתוב בו בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא שהדבר ידוע הוא שאין כותבין בשבת ולפיכך אחרוהו ע\"כ. וא\"כ דתלינן שאחרהו הרי יכול לחפות בו על זנות דבת אחותו בבית דין אחר כמו בגט שזמנו מאוחר וא\"כ אין להכשיר גט כזה אלא א\"כ שלא חתמו בו עדים כלל רק שנתנו לה בעידי מסירה דבכהאי גוונא לא מפסיל משום הזמן שהוא מאוחר ואפי' שהוא מוקדם כשר דאי איכא למיחש שיחפה על זנות דבת אחותו שיילינן לסהדי אימת מטא גיטא לידה וכמש\"כ בהגהות [מיימוני] לעיל ולפ\"ז על כרחך לא הוה מצי למימר רבינו כאן בשבת או ביוה\"כ שחתמו:
ומ\"ש רבינו בשגגה פירש הכס\"מ דאילו כתב במזיד בשבת או ביוה\"כ בפרהסיא היה הגט בטל מן התורה מפני שכתבו מחלל שבת וכו'. וכן פסק הג\"ה באה\"ע ומשמע דכותב ביוה\"כ נמי הוי ככופר בכל התורה כמו מחלל שבת וכ\"כ בספר תבואת שור ביו\"ד סי' ב'. וראיתי שתמה בעל הפמ\"ג על זה בספרו שושנת העמקים כלל כ\"ג. דמאי שייטיה דיוה\"כ לכאן דבשלמא שבת טעמא כמ\"ש רש\"י בפ\"ק דחולין (דף ה') דהוי כעובד עבודת גילולים דמעיד עדות שקר. אבל גבי יוה\"כ לא שייך זה ולא מצינו דמחלל יוה\"כ יהיה מומר לכל התורה. וכתב דאין לומר דטעמא דכותב גט במזיד ביוה\"כ פסול משום דחשוד לחמור חשוד לקל ושמא אינו כותב לשמה. הא יוה\"כ כרת ואשת איש הוא חנק. וגבי שבת דחייב סקילה וא\"כ הוא חמור מאשת איש אפשר דמהאי טעמא אפילו בצנעה פסול דחשוד לקל דלא לשמה. ותירץ דגבי יוה\"כ נמי מצינן למימר דפסול מטעם דחשוד הוא לכתוב שלא לשמה דאי משום דאשת איש חמור מיוה\"כ מיהו עליו אין איסור אלא דלפני עור דקיל מיוה\"כ עכ\"ד. ואין דבריו נראין דעל כרחך כל שהאיסור חמור אינו חשוד להכשילו לאחרים דהרי קיי\"ל דמותר ליקח ממנו החמור וכמו שפירש רש\"י בבכורות (דף ל') וכן משמע ביו\"ד סי' קי\"ט. ושמע מינה דלא אמרינן דאצלו קל כיון שאינו עובר עליו בעצמו אלא על לפני עור אלא אמרינן דכיון שהוא חמור אף לאחרים לא יכשיל בו. וכהאי גוונא איתא ברא\"ש בריש פ\"ה דנדרים דיותר ראוי לחוש ולהזהר שלא להכשיל לחבירו מלעשות איסור בעצמו עיי\"ש. ובס' פרי תואר הוכיח כן ממ\"ש התוס' בחולין גבי מומר אוכל נבילות לתאבון בודק סכין ונותן לו לשחוט דחייש אלפני עור. אלא נראה די\"ל דהיינו טעמא דאמרינן דהחשוד על יוה\"כ חשוד לכל התורה משום דיוה\"כ הוא חמור לאינשי ואפילו משבת מפני שהוא יום כפרה וסליחה. וסברא זו כתבו התוס' בחולין (דף ק\"א ע\"ב):
[ועיין בס' בדק הבית לבעל תורת חיים שהקשה דאמאי נעשה מומר בכתיבת הגט בזדון בשבת לפמ\"ש התוס' בחולין גבי שוחט בשבת דלא נעשה מומר בפעם אחד. ותירץ דשאני הכא דקיי\"ל דהכותב שני אותיות בשבת חייב וא\"כ כשכותב כל הגט במזיד חייב על כל שני אותיות וא\"כ לא הוי פעם אחת ע\"כ. ועפ\"ז יש ליישב מה שהקשה התורת חיים גופיה בחידושיו לסנהדרין (דף ע\"א)]:
ומ\"ש בעל המגי\"ה שבספר משנה למלך שמכאן הוכיח מהר\"ש יפה דהלכתא כאביי בההיא פלוגתא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ועבד דסבר דמהני. מדמכשיר כאן בתוספתא גט שנכתב באיסור בשבת או ביוה\"כ. אין זה הוכחה לפי מ\"ש בחידושי דאף למ\"ד דלא מהני אפשר דמודה דשאני גרושין דמצינו דגלי ביה קרא דמהני באיסור וכדאיתא בשלהי גיטין (דף צ') גבי לא מצא בה לא ערוה ולא דבר ועבר וגירש וכמו שיתבאר לקמן בפרק י' וע\"ש:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "[עיין במ\"ש בעל המגי\"ה שבמל\"מ דלדברי התוס' שכתבו ביבמות (דף נ\"ב) אההיא דאמר ללבלר כתוב גט לאשה דעלמא ולכשאשאנה אגרשנה אינו גט. דטעמא כיון שאין בידו עכשיו לגרשה לא מצי משוי שליח. לפ\"ז כל שצוה להם לכותבו ולמוסרו לידו והוא בעצמו יגרשנה שפיר דמי לדעת הפוסקים דסבירא להו דלא בעינן שליחות בכתיבה דוכתב לה לאו אבעל קאי אלא אסופר וא\"כ לא איכפת לן במה שאין בידו עכשיו לגרשה לגבי שליחות דכתיבה. ולא סבירא להו כטעמו של רבינו שכתב בפ\"ג דין ו' דמשום הכי אינו גט מפני שלא היתה בת גרושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גרושין דלפ\"ז בכל גוונא מיפסל עכ\"ד. ונראה דאישתמיט מיניה דברי המרדכי שכתב על דברי התוס' דיבמות הנזכר וז\"ל ואע\"ג דמשמע בגיטין דלא בעינן שליחות בכתיבת גט אפילו הכי דעת הבעלים בעינן משום דכתיב וכתב לה לשמה וכיון דאין כתיבתו אלא מדעתו הוה להו כשלוחיו לגבי האי מילתא דבעינן דבההיא שעתא מצי כתבי ע\"כ. הרי דגם טעם התוס' הוא אף להפוסקים דלא בעי שליחות בכתיבה דאפילו הכי בעינן דבההיא שעתא מצי כתבי ואי לא לא מצי משוי שליח כיון דבעינן דעתו. וא\"כ אף לפי טעם זה בכל גוונא מפסיל אפי' כתבו ומסרו לידו וגירשה בעצמו וכדעת רבינו:
ומ\"ש בעל מגיה בדין מי שאשתו שוטית גמורה שאינה ראויה להתגרש כגון שמשלחה וחוזרת אם יכול לצוות לסופר שיכתוב לה גט כשתשתפה וכתב דגדולי הדור הסכימו לאיסור מטעמא דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח כמ\"ש התוס' בפ\"ב דנזיר. אך האחרונים באה\"ע ריש הלכות גיטין הסכימו להתיר אמנם לא הרגישו מההיא דנזיר. רק בספר בית מאיר הקשה אמה שכתבו דמזכין גט לשוטה הלא בשעת כתיבה אינה ראויה לעשות שליח כיון דעכשיו אינה בת גרושין. ומכל מקום לצוות לכתוב לכשתשתפה יש להתיר לפמ\"ש מהרי\"ט בחלק ב' לחו\"מ סי' כ\"ג לדעת הרמב\"ם והטור דסבירא להו דלא אמרינן דלא מצי עביד כלל אלא מסתמא אין בדעתו של אדם לשוויה שליח אלא במאי דמצי עביד השתא ואמאי דלא מצי עביד השתא לא אסיק אדעתיה ולא שויה שליח אבל אי פריש בהדיא דמשויהו שליח שפיר דמי אף במילתא דלא מצי עביד השתא אלא א\"כ במילתא דלא מצי עביד לגמרי לא מצי עביד שליח אף שיפרש אבל במילתא דאיכא שעתא דמצי עביד מצי משוי שליח נמי השתא אי פריש ובזה נסתלק קושית הגדולים שכתב בעל מגיה]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[אם לא התנה עליה אלא נתן לה גיטה והרי הוא יוצא מתחת ידה אינה צריכה לומר כלום ואע\"פ שאין אנו מכירים כתב העדים. וכ\"כ רבינו לקמן בריש פרק י\"ב ושם כתב הראב\"ד דצריך קיום. ודע שכן כתב עוד רבינו בפ\"ו מהל' עבדים ושם האריך בזה הראב\"ד ומסיק שאין להתיר איסור אשת איש ועבד בלא קיום ע\"ש. ונראה שיש להביא ראיה לדעת רבינו מהא דאמרינן בפרק בתרא דיבמות (דף ק\"כ) אהא דתניא האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה ר' אלעזר אומר הואיל והותרה היא הותרה נמי צרתה. ופריך וליחוש דילמא בגיטא אתאי והאי דקאמרה הכי שמת בעלה לקלקולא לצרתה קמיכוונא כדי שתנשא גם היא ועצמה לא מקלקלא שהרי יש לה גט ומשני אי דאינסיבה לישראל הכי נמי דמודה ר' אלעזר דצרתה אסורה מהאי טעמא דאמרינן דילמא בגיטא אתאי וכו'. והשתא הא בגט באשה הבאה ממדינת הים קאיירי ואי איתא לדברי הראב\"ד דאשה המביאה גיטה ממדינת הים צריכה לקיימו אמאי אמרינן דחיישינן דילמא אתאי הא לא הוה לן למיחש להא דמסתמא לא תסמוך על גיטה שהביאה בידה כיון דצריכה לקיימו ושמא לא תוכל לקיימו כשתצטרך להראותו. ונהי דעל כרחין צ\"ל דלשמא יבוא הבעל ויערער לומר שלא כתבו לא חיישא דאפשר שאינו חשוד בעיניה שיכחישה בפניה ויאמר שהגט מזוייף הוא אבל מ\"מ לא היה לה לסמוך על גיטה ולומר שמת בעלה דהוה לה לחוש דשמא יבואו עדים ויעידו שהבעל חי ולא תמצא עדים לקיים חתימת יד העדים החתומים בגט ונמצא שמקלקלת עצמה במה שאמרה שמת בעלה אי לאו דקושטא דקאמרה. ואע\"ג דלדעת רבינו אם נשאת לא תצא משום שלא נאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולא נתקיים כל שלא בא הבעל ויערער כמ\"ש הב\"י בטור אה\"ע סי' קמ\"ב מ\"מ (דמקרי) [הא מיקרי] הגט פסול בכהאי גוונא שצריך לומר בפני נכתב ולא נתקיים לא היתה מביאה עצמה לידי קלקול זה שילעיזו עליה שנשאת בגט פסול. אלא על כרחך מדחיישינן שמא סומכת על גיטה שבידה שמע מינה שאינה צריכה לקיימו עכ\"פ כל זמן שאין הבעל מערער]:" + ] + ], + [ + [ + "[המגרש על תנאי וכו' לכתחילה לא תנשא עד שיתקיים התנאי ואם נשאת לא תצא. עיין במה שכתב הכס\"מ שהר\"ן והתשב\"ץ תמהו על רבינו דאמאי לא תצא הא כי אינסבא קודם שנתקיים התנאי אשת איש הואי ובזנות בא עליה וקיי\"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. ומ\"מ הטור באה\"ע סו\"ס קמ\"ג כתב כרבינו והט\"ז שם תירץ דאיירי שניסת בשוגג שהיתה סבורה שיש היתר בתנאי דאם כמו בתנאי דעל מנת ומשום הכי לא נאסרה על הבועל שגם על הבעל לא נאסרה כשלא נתכוונה לאיסור אלא לינשא בהיתר וטעתה בעיקר הדין ע\"כ. ולכאורה הוא נגד מ\"ש הרשב\"א בתשובה הובא באה\"ע סו\"ס י\"ז גבי אשה שנתקדשה וטעתה וסברה שלא נתקדשה ונשאת לאחר תצא מזה ומזה ולא אמרינן דהוי שוגגת משום שטעתה בדין וסברה שמותרת אלא אמרינן דהוה לה למידק. והיאך כתב הט\"ז גבי תנאי דאם משום שטעתה לא נאסרה. נראה דשאני הכא דדוקא התם גבי טעות בדין הקידושין לא חשיבא שוגגת דכיון שנתקדשה הוה לה למידק וכיון שלא חשה לדקדק אי הוו קידושין ונשאת קרינן ביה ומעלה בו מעל. דכהאי גוונא כתב מהרי\"ק גבי אשה שזינתה וחשבה שאין איסור בדבר דלא חשיבה שוגגת בהכי דמכל מקום היא נתכוונה למעול מעל באישה וקרינן בה ומעלה בו מעל והובא בשלהי אה\"ע ובט\"ז יו\"ד סי' צ\"ט והכא נמי כיון דהוה לה למידק אחר הקידושין ולא דקדקה קרינן בה ומעלה בו. משא\"כ גבי גרושין כשגירשה בעלה בתנאי דאם וטעתה וסברה שמותרת לינשא מיד כמו בתנאי דעל מנת לא קרינן בה ומעלה בו דלא הוה לה למידק כל כך בזה שהרי כבר התחילו הגרושין משנתן הגט לידה כמ\"ש רבינו לקמן בפרק ט' דין ה' ומשום הכי כשטעתה לא קרינן בה שמעלה באישה דקרא לא איירי בכהאי גוונא שאינו אישה כשהיה ולכך לא הוי מעילה במה שלא דקדקה בדין]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ וכו' לעניין ירושה שאם מתה יירשנה הרי זו ספק מגורשת. וקשה לי הא משמע דלא מבעיא לן בגמרא חוץ מירושתך מהו אי הוי שיור בכריתות הגט ואינה מגורשת רק למאן דאמר דירושת בעל לאשתו הוי מדאורייתא אבל למאן דאמר דאינו מן התורה פשיטא דלא הוי שיור בכריתות הגט כיון דאף בלא גרושין אין יורשה מן התורה ונהי דיורשה מדרבנן לא מצי אתאי תקנתא דרבנן ומפקיע קידושי תורה דשני. וכדאיתא בכמה דוכתין דתקנתא דרבנן לא מפקע איסור תורה בקום ועשה וכדמוכח ביבמות (דף צ') ובנזיר (דף כ\"ט) ובמנחות (דף ל\"ט) ובנדה (דף מ\"ו ע\"ב). ושוב ראיתי לבעל פרי חדש בספרו מים חיים שהוכיח מבעיא זו דחוץ מירושתך דקיי\"ל ירושת בעל דאורייתא וא\"כ קשה דאיך הביא רבינו בעיא זו דלא שייך לפי שיטתו שפסק דירושת הבעל אינו מן התורה כמ\"ש בהלכות אישות ובהלכות נחלות. וצ\"ל דרבינו סבר כסברת בעל ספר שער המלך דאם מחמת דרבנן הוי שיור תו לא חשיב כריתות מן התורה וכן להיפך אם מחמת תקנתא דרבנן ליכא שיורא ואיכא כריתות גמורה הוי גט מן התורה דאזלינן בזה בתר תקנתא דרבנן. וע\"ש שהביא ראיה לזה [מהסוגיא דהמגרש גבי בעיא דחוץ מזנותיך דסלקא דעתין דמתני' בזנות איירי ואפילו הכי קתני הרי את מותרת לכל אדם אלא לעבד ולעובד אלילים הרי זה גט. הא בעובד אלילים איסור ביאתו בזנות אינו אלא מדרבנן ומדאורייתא שרי והוי שיור [ומ\"מ] אזלינן בתר דרבנן דאסור ולא הוי שיור. ודלא כנראה מהמשנה למלך דין י\"א דאם מדאורייתא כורת הוי גט מן התורה. והנה המל\"מ אזיל לשיטתו שכתב בפ\"ז דתרומות דבכמה דוכתי אזלינן בכהאי גוונא בתר דאורייתא ולא אמר[ינן] דהקפידה תורה על איסור דרבנן. והנה אין דברי המל\"מ שם מוכרחים גם סותר דברי עצמו שכתב בהל' נערה כמו שאכתוב שם בהל' תרומות בעזה\"ש]:
ונראה שכן הוא דעת רש\"י ז\"ל שפירש בפ' הזורק (גיטין דף ע\"ט) תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה דקידושי שני לא הוו קידושין מן התורה. והקשו עליו התוספות דמן התורה צריכה גט משני שהרי גט גמור היה אותו שגירש בו ראשון ואינו פסול אלא מדרבנן ע\"כ. ולכאורה קושיא גדולה היא על פירוש רש\"י דכיון דגירש הראשון בגט שאינו פסול כלל מן התורה רק מדרבנן ואיך יפקע קידושי שני. אמנם לפי מ\"ש לדעת רבינו אתי שפיר דס\"ל דאזלינן בתר תקנתא דרבנן בכהאי גוונא. ואפשר דהיינו משום דאמרינן דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכיון שפסלו גט של ראשון ממילא לא תפסי בה קידושין של שני כמו באשת איש:
[אך מה שהקשה בספר שער המלך על מ\"ש המל\"מ גבי תנאי דאם תלכי לבית אביך וכו' למאן דאמר ספק דאורייתא מן התורה לחומרא הכא נמי מספקא לן אי תפיס לשון ראשון או לשון שני והרי היכא דאיכא חזקה לכו\"ע בתר חזקה אזלינן והכא נמי איכא חזקה דאיסור דכל זמן שלא נפל או מת היה ודאי אסור וכי נפל או מת מספקא לן ואית לן לומר דאוקמא אחזקת איסור דמעיקרא ובודאי אסור מן התורה. לק\"מ דהא גבי ספיקא דדינא ופלוגתא לא אמרינן אוקי אחזקה כמ\"ש המל\"מ בהל' טומאת צרעת ובהל' עדות. וכן כתבו האחרונים ביו\"ד]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[מי שנתגרשה על תנאי וקדשה אחר קודם שנתקיים התנאי וכו' אם לא נתקיים התנאי ובטל הגט אינה צריכה גט משני. ובהשגות כתב הראב\"ד כמדומה לי שהוא מדמה זה הענין לאשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעלך ונתקדשה וכו' ואין הנדון דומה לראיה דלעולם אסורה לראשון דמאן מוכח שלא נתקיים התנאי וכו'. ופירש הלח\"מ שכוונת הראב\"ד דאע\"פ שלא נתקיים התנאי ובטל הגט יש לאוסרה אראשון מפני שהעולם יאמרו שהיו גרושין שסבורין שנתקיים התנאי ונמצא שהוא מחזיר גרושתו משנתקדשה לאחר אבל התם גבי אשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת ונתקדשה ובא בעלה מותרת לראשון שהרי רואין שבעלה חי ולא ראו גט ודאי יאמרו שמחמת טעות שסברה שמת נתקדשה ואינן כלום. וכן פירש הדרישה הובא בבית שמואל בסי' קמ\"ו. ומיהו הב\"ש שם תירץ דעת רבינו דמשו\"ה אי\"צ כאן גט משני ומותרת לחזור לראשון ולא חיישינן שיאמרו שנתקיים התנאי ונתגרשה והוא מחזיר גרושתו משנתקדשה דא\"כ עביד איסורא ועל כרחך לא חיישינן להא שיאמרו דעביד איסורא כיון שאינו מוכרח דיש לומר שלא נתקיים התנאי ואינו גט ולא עביד איסורא. ודבריו נראין ליישב דעת רבינו ודלא כבעל המגי\"ה הנדפס בספר טורי זהב שהקשה על תירוץ הב\"ש דמ\"מ תהיה אסורה לראשון שיאמרו שנתקיים התנאי דאי לא היה נתקיים התנאי הרי עבדה איסורא במה שנתקדשה לאחר כל זמן שהיא אגידה בראשון מחמת התנאי ע\"כ:
ולק\"מ דלא מבעיא בתנאי דעל מנת דקושטא דלא עבדה איסורא כלל במה שנתקדשה קודם שנתקיים התנאי דהא מותרת לינשא לכתחילה כמ\"ש בריש פרק זה אלא אפילו בתנאי דאם שאסורה לכתחילה ג\"כ אין לחוש לזה שיאמרו דמשום שנתקיים התנאי נתקדשה דא\"כ הרי עביד השתא איסורא במה שמחזירה אלא יאמרו שנתקדשה בטעות שטעתה בעיקר הדין שבין תנאי דאם לתנאי דעל מנת וסברה שמותרת לינשא אף קודם שנתקיים התנאי באם כמו בתנאי דעל מנת. וכהאי גוונא כתב הט\"ז בסי' קמ\"ג הבאתיו לעיל. ולפ\"ז שפיר יש לדמות זה הענין לאשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעלך ונתקדשה בטעות שסברה שמת ואח\"כ כשבא מותרת לו דהכל יאמרו שאין קידושי שני קידושין ולא הוי ראשון מחזיר גרושתו וה\"נ הכל יאמרו שאין קדושי שני קדושין שמחמת טעות הנזכר נתקדשה שסברה שמותרת ולא הוי מחזיר גרושתו]:" + ] + ], + [], + [ + [ + "המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל וכו' פסולה לכהונה מדבריהן. ועיין בהרב המגיד ולח\"מ שנתקשו דמנ\"ל לרבינו זה דמפשטא דגמרא משמע דפוסל לכהונה מן התורה דיליף לה מקרא. והנה כבר צידד גם הרשב\"א בחידושיו לגיטין (דף פ') לומר כדברי רבינו שאין בגט כזה איסור לכהונה רק מדרבנן. ויש לי להביא ראיה לדעת רבינו והחידושי רשב\"א מהסוגיא דפ\"ג דמכות (דף ט\"ו) גבי הא דפריך אברייתא דתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו חייב פירוש משום דלאו שנאמר בו לא יוכל לשלחה הוי ניתק לעשה דכתיב ולו תהיה לאשה ואמאי הוי ניתק הא הוי לאו שקדמו עשה ולא הוי ניתק דהרי יכול לקיים העשה קודם שיעבור על לאו. ואיכא למידק דהוה לן לאוקמא ברייתא דאינו חייב דאיירי באונס שגירש על מנת שלא תהא מותרת לכל אדם אלא לפלוני דלא הוי גט ולכך לא חייב דלא עבר על לא יוכל לשלחה דבכהאי גוונא לאו שלוח הוא בישראל ואפילו הכי בכהן חייב דגבייהו הוי שפיר גט ומצאתי שכן כתב גדול אחד בזמנינו. אמנם לפי דברי רבינו והרשב\"א ניחא דלא קאמר הכי דבכהאי גוונא לא הוי גט מן התורה אף בכהן ואמאי חייב ועל כרחך איירי בגט גמור וא\"כ בישראל נמי לחייב:" + ], + [], + [], + [ + "[כל מי שנשאת בגט בטל נאסרה על שניהם לעולם אע\"פ שנבעלה בשגגה כדי שלא יאמרו החזיר זה גרושתו אחר שנשאת. עיין משנה למלך והנה רבינו ז\"ל על כרחך עומד בשיטת הרא\"ש ריש פרק י' דיבמות דאינה אסורה לבעלה הראשון אלא כשיש חשש [שיאמרו] שמא גירש הראשון ונשא שני. ומשו\"ה כתב הטור אה\"ע סי' קנ\"ט שאם שמעה שמת בעלה ונתיבמה ואח\"כ בא אם היתה נשואת אחיו אינה צריכה גט מהיבם ומותרת לחזור לבעלה דהתם לא שייך לומר דגירשה בעלה ונשאה אחיו דהא הויא גרושת אחיו והכל יודעים שבטעות נתייבמה משום הכי מותרת לבעלה. וא\"כ על כרחך לרבינו נמי אינה אסורה לראשון בכהאי גוונא והיינו דלא נקט רבינו לאיסורא רק באחין שקידש אחד אשה והלך ושמע אחיו שמת ויבם את אשתו לקמן בפרק זה דין ח' דהתם היינו טעמא שצריכה גט מהיבם שמא יאמרו תנאי היו בקידושין ולא נתקיים ובדין נשאה זה וכיון שצריכה גט אסורה לחזור לאחיו כמבואר בגמ' ובפוסקים ובטור שם. אבל בנשאת לאחיו דליכא למימר תנאי היו לו בנשואין קושטא דמותרת לראשון כיון דליכא משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה. וזה דלא כמ\"ש הבית יוסף בבדק הבית שם והביאו הבית שמואל סי' ט\"ו דלרבינו אף בנשאת לאחיו ונתייבמה בטעות אסורה לחזור לראשון וזה אינו. גם מה שדייקו כן מהרי\"ף ליתא כמ\"ש הקרבן נתנאל. גם המל\"מ האריך בחנם לבקש הנפקותא בין טעמו של רבינו ז\"ל לטעם הראשונים דאסורה לראשון משום קנסא דהא נפקותא גדולה לענין נשואת אחיו שנתייבמה בטעות]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולעולם יתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה. ועיין בלח\"מ מה שתמה על רבינו ממ\"ש בהל' יבום וחליצה ושם יתבאר בעזה\"י:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה. והרב פר\"ח באה\"ע סי' קי\"ט תמה על רבינו שהשמיט הא דאיתא בסוף פרק המגרש (גיטין דף צ') אמר ליה רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו ופירש\"י מי כייפינן ליה לאהדורה או לא אמר ליה מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו בעמוד והחזר קאי מכלל דבעלמא מאי דעבד עבד. ולפי מ\"ש בעל המגיה שבמשנה למלך לעיל בסוף פ\"ג לדעת רבינו דס\"ל הלכה כמאן דאמר דכל מקום דאמר רחמנא לא תעביד ועבוד מהני וכ\"כ הלח\"מ בהלכות בכורות שכן הוא דעת רבינו א\"כ אתי שפיר שלא הוצרך רבינו לפי שיטתו לאשמועינן דודאי מהני וא\"צ לאהדורה. והא דבעא ר\"פ מרבא ופשיט ליה מדגלי רחמנא לא הוצרך כן רק לפי שיטתו של רבא גופיה דסבר בפ\"ק דתמורה דבעלמא לא מהני אבל למאי דקיי\"ל דמהני בעלמא א\"צ למימרא כאן. [ועוד יש ליישב לפי מש\"כ בחידושי דרבא נמי לא הוצרך לדרשא מדגלי גבי אונס רק למ\"ד דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין אבל למאי דקיי\"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין פשיטא דמהני גרושין באיסור כמו קידושין]. ומכל מקום נראה שרמז זה רבינו בצחות לשונו שכתב לשון ואין ראוי לו. ולשון זה משמע דלא כייפינן למי שעובר על זה וכדמוכח מדברי הרה\"מ בריש פרק כ' מהלכות אישות וע\"ש:
והנה ראיתי לבעל נודע ביהודה אה\"ע סי' פ' ששאל לרבא בתמורה דאי עבד באיסור לא מהני א\"כ לבית שמאי כשגירש בלא ערות דבר לא מהני א\"כ למה לא מביא זה בברייתא דפ\"ק דיבמות גבי לא נמנעו בית שמאי לישא נשים מבית הלל וכו'. ונעלם ממנו סוגיא דסו\"פ המגרש שזכרתי דמבואר דגם לרבא מהני:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המזנה אינה צריכה להמתין מפני שמשמרת עצמה שלא תתעבר. וכתב הרב המגיד שיש מן הגאונים שפוסקים בזו כר' יהודה דס\"ל דצריכה להמתין ולא אמר שמשמרת עצמה שלא תתעבר משום שמהפכת עצמה דאימור שמא לא נתהפכה יפה יפה. ונראה שיש להביא סעד לפסקו של רבינו דלא חייש לשמא לא נתהפכה יפה יפה והוא מהסוגיא דסוף פרק אלמנה לכהן גדול ביבמות (דף ס\"ט ע\"ב) דמסיק התם בנשואין חששו לעיבור תוך שלשה חדשים בזנות לא חששו. ופירש רש\"י כדקיי\"ל אשה מזנה מתהפכת. וכן איתא בירושלמי סוף פ\"ג דיבמות רבי בא בשם ר' ירמיה אנוסה אינה צריכה להמתין שלשה חדשים. ולפ\"ז משמע דגם נשואה שנאנסה תחת בעלה אינה צריכה להמתין כשידעה מהאונס ונתהפכה כיון דלא חיישינן לשמא לא נתהפכה יפה יפה. וכן כתבו האחרונים באה\"ע סי' י\"ג אלא שלא זכרו הסוגיא דסו\"פ אלמנה שזכרתי:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל מן החי ויחיה הרי זה מעידים עליו שמת. וכתב הרב המגיד שלא התירוה אלא לאחר י\"ב חודש לפי דטריפה אינה חיה י\"ב חודש. והכס\"מ כתב דיש לגמגם על זה ממה שנתבאר בפרק אלו טריפות דאדם טריפה חי יותר מי\"ב חודש. ובאמת בגמרא שם לא נמצא וכמ\"ש בעל המגיה וכבר הרגיש בזה התוי\"ט ביבמות. ומ\"מ אפשר שחיסור לשון נפל בדברי הכס\"מ ונתכוון למ\"ש המרדכי בהגהות בריש פרק אלו טריפות בשם תוס' שאנץ דטריפה דאדם חי וכן כתבו בפסקי תוס' בסוף זבחים וכן משמע ממ\"ש תוס' שם בשם ר\"ת ודבריהם הביא ג\"כ התוי\"ט דר\"ת מחלק שם לענין חיות בין בהמה לאדם. ובחנם כתב בספר ברכת הזבח דלא עלה על דעת שום פוסק דאדם טריפה יחיה יותר מי\"ב חודש למאן דאמר טריפה אינה חיה. והרי כמה פוסקים סוברים כן ובהלכות איסורי ביאה יתבאר דגם דעת רבינו כן הוא לחלק בין אדם לבהמה בחיות טריפות שניטל הרגל מן הארכובה ולמעלה. ולפ\"ז תקשי משם על דברי הרה\"מ דנראה מדבריו דגם בטריפות זה דמן הארכובה מהני י\"ב חודש. ושוב ראיתי שהקשה כן בספר נחלת עזריאל:
אמנם יש ליישב קושיא זו וגם קושית הכס\"מ דנהי דבעלמא טריפה זו חיה באדם הכא שאני דנפל למים וקיי\"ל דמיא מרזו מכה וכדאיתא בגמרא. וכך מבואר מדברי הלח\"מ שכתב לקמן בדין כ\"ב לדעת רבינו שלא זכר דין דמגוייד דסבר דאין מעידין עליו משום דחי ואפי' נחתך בסכין שאינה מלובנת. והא דמעידין כאן בנפל למים הוא מטעם דאמרן. וכן יש לדקדק מדברי הבית שמואל באה\"ע סי' י\"ז ס\"ק צ\"ד וצ\"ז ע\"ש היטב. [וראיתי לבעל המגיה בס' באר יעקב ביו\"ד שהקשה מהא דנדה (דף כ\"ד) [ד]משמע דאינו חי אף בלא הטפחת מים. ולא דק דנהי דאיכא למאן דאמר שם הכי אבל רבינו הא פסק כמאן דאמר שם דס\"ל דיכול לחיות. ועיין מ\"ש בזה בהל' איסורי ביאה. גם דברי הצאן קדשים בסוף זבחים אינם מכוונים שכתב ליישב דברי הכס\"מ דאף דבשאר טריפות שוין אדם ובהמה אבל בהך טריפות דנחתך רגליו אמרינן דחי באדם כיון דיכול לכוות ולחיות. וזה אינו כיון דנפל למים אינו חי באדם נמי]:
ויש לי להביא ראיה לזה דעל כרחך הטעם דמעידין כאן לכו\"ע הוא משום דמיא מרזו מכה דאל\"כ תקשי אף למאן דאמר בעלמא טריפה אינה חיה אמאי מעידין כאן ואמרינן דתנשא לכתחילה לאחר י\"ב חודש הא כתבו האחרונים ביו\"ד דרק רובא אינן חיין י\"ב חודש אבל מיעוט טריפות חיין וגבי איסור דאשת איש קיי\"ל דחיישינן למיעוטא וכמ\"ש הפוסקים גבי מים שאין להם סוף דרוב אינן נמלטין ואנן חיישינן למיעוט הנמלטין ואע\"פ שהוא מיעוט שאינו מצוי ואפילו למיעוט דמיעוט חיישינן וכדמוכח מדברי תוס' בשלהי יבמות (דף קכ\"א ע\"א) בד\"ה ולא היא ע\"ש. ושוב מצאתי שהקשה כן בס' לוית חן פרשת נח והניח בקושיא. ומה שתירץ בעל כרתי ופלתי ביו\"ד סי' ל\"א דגבי עיגונא הולכין אחר רוב חיין הוא תמוה. אך לפי מ\"ש אתי שפיר ולק\"מ דשאני הכא דאמרינן [מים] מרזו מכה וא\"כ כולן אינן חיין:
ומה שהקשה הלח\"מ דאמאי סתם רבינו בדין זה דמיא מרזו מכה ולא זכרו בפירוש יש לי לומר דסמך רבינו עצמו בזה על מה שכתב בהלכות איסורי ביאה פי\"ד גבי קבלת גר דמשהין אותו עד שיתרפא רפואה שלימה ואח\"כ מטבילין אותו והוא מהברייתא דפרק החולץ (יבמות דף מ\"ז ע\"ב) דתניא נתרפא מטבילין אותו מיד. ודייק התם דנתרפא אין לא נתרפא לא מאי טעמא משום דמיא מרזו מכה. ובזה נסתלק גם כן מה שהקשה הלח\"מ דסברא זו דמיא וכו' אינו אלא לאביי בשלהי יבמות (דף ק\"י). וכהאי גוונא הקשה בשו\"ת נודע ביהודה חלק אה\"ע סי' כ\"ח. ולפי מש\"כ על כרחך אליבא דכו\"ע היא וכדמוכח מפרק החולץ. ועל פי זה יש לדחות גם כן מה שכתב בשו\"ת נוב\"י שם בסי' מ\"ח דהרי\"ף והרא\"ש לא סבירא להו לסברא זו דמיא וכו' מדלא הזכירוה בפ\"ב דיבמות. ולפי מה שכתבתי י\"ל דסמכו על מה שכתבו בפרק החולץ ההיא דגבי גר וכמו שנתבאר:
ומה שהקשה בעל המגיה כאן על המחלקים בין טריפות דאדם לבהמה מסוגיא דפרק אלו טרפות (חולין דף נ\"ז ע\"ב) כבר הקשה כן בס' ברכת הזבח ובשו\"ת זכרון יוסף וגם בס' א\"ב ובביאור הגר\"א (יו\"ד ל\"ג). וכתבתי ליישב בחידושי לחולין בס\"ד. וגם מה שהקשה בספר מראות הצובאות מסוגיא דנדה (דף כ\"ד) וכתב דמשם מוכח דגם באדם טריפה אינה חיה. והנה כבר הקדימו בזה בס' ברכת הזבח הנזכר. אך בחידושי לחולין כתבתי דאדרבא יש להוכיח משם דנהי דרבי זכאי סבר התם דטריפה אינה חיה נמי באדם מיהו ר' ינאי ור' יוחנן הא פליגי עליה וסברי דחיה והכי ס\"ל לרבא התם (דף כ\"ג) גבי ושטו נקוב אמו טמאה לידה. ואיכא למימר דדוקא באדם קסברי דחיה ומודו דבבהמה אינה חיה וכהמסקנא דפסקינן בפרק אלו טריפות (חולין דף נ\"ח). ובפרט דבבכורות אמר דרבא גופיה סבר טריפה אינה חיה וכבר הוקשה זה להתוס' בנדה. אך אי נחלק בין אדם לבהמה אתי שפיר. ועוד הבאתי ראיה לזה בחידושי שם דמאן דאמר בנדה דחיה הוא רק באדם דאיירי התם ולא גבי בהמה דהא אליבא דרבי קאי התם ואיהו אמר בפרק אלו טריפות (חולין דף נ\"ז ע\"ב) סימן לטריפה שלשים יום וכן הוא בתוספתא דחולין. הרי דגבי בהמה סבר טריפה אינה חיה אפילו שלשים יום ואפילו הכי גבי אדם בנדה סברי ר' ינאי ור' יוחנן אליבא דרבי גופיה דטריפה חיה ושמע מינה דסברי לחלק בין אדם לבהמה:
[וכהאי גוונא יש ליישב מה שהקשה בקרבן העדה פ\"ד דנזיר על רבי [יוסי] ורבי שמעון בתמורה (דף י\"א) דסבירא להו טריפה חיה מסוגיא דערכין דמוקי מתניתין דטריפה הוה ליה דבר שהנשמה תלויה בו. ולפי מש\"כ לק\"מ דפלוגתא דתנאי הוא בנדה ובחולין. ועפ\"ז יש ליישב ג\"כ כל מה שהקשו תוס' על ר\"ת בריש פרק אלו טריפות ובפ' הפרה. דהנהו סוגיות כולהו וכן הירושלמי דפ\"ד דנזיר אתיין לחד מאן דאמר פ\"ג דנדה ולא קיי\"ל הכי אלא כמאן דאמר טריפה חיה באדם. דר' יוחנן משום ר' יוסי הכי סבירא ליה וכן ס\"ל לרבא התם (דף כ\"ג) וכמו שהוכחתי בס\"ד. ומשום הכי ס\"ל לרבינו ג\"כ הכא דאין מעידים אמגוייד ולא משום דאביי מוקי מתניתין דאין מעידים על המגוייד כרבי שמעון בן אלעזר דאמר יכול הוא לכוות ולחיות דהא על כרחין לא קיי\"ל כרשב\"א בזה דא\"כ גבי בהמה נמי נכשיר כדמכשר איהו מהאי טעמא בר\"פ אלו טריפות. וכן בעבודה זרה (דף ט\"ז) משמע שאין רפואה לשבירה. אלא דטעמא דשאני בין אדם לבהמה. והא דמוקי מתניתין בסכין מלובנת ודברי הכל על כרחך הוא משום דתיתי מתניתין ככו\"ע אפי' למאן דאמר דטריפה דאדם אינו חי וכתנא דערכין. אך למאי דקיי\"ל דחי אינו צריך. ודלא כמו שנראה מדברי הש\"ך ביו\"ד סי' ש\"ה ס\"ק י\"א דגבי אדם נמי אמרינן טריפה אינו חיה:
ומיהו לאו כל הטריפות שוין דיש טריפות דאף באדם אינו חי כגון ניטל הכבד ולב כדמוכח בהל' ערכין ודבר זה תלוי באומד הרופאים כמבואר מדבריו פ\"ב מהלכות רוצח. אבל מן הארכובה ולמעלה ודאי ס\"ל דחי כדמוכח בהל' איסורי ביאה ולכך לא הזכירו שם. וזה דלא כמו שכתבו החכם צבי וקרבן העדה פ\"ד דנזיר כמ\"ש שם]:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות גירושין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Nashim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b7af9e4b0917bec4069c1b440bbfd0f0c8341b4d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,95 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Nashim" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "ומצות יבום קודמת למצות חליצה. והלח\"מ בהלכות גרושין פרק י' תמה דרבינו מזכה שטרא לבי תרי דכאן פסק דמצות יבום קודמת למצות חליצה והיינו כרבנן דאבא שאול ואילו התם בהלכות גרושין כתב דלעולם יתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה והיא ברייתא דתני בר קפרא בפרק בית שמאי ומוקי לה התם כאבא שאול דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום והניח בצ\"ע. ואני אוסיף עוד להקשות על דברי רבינו כאן ממה שכתב לקמן בפ\"ו דין ט' יבמה שהיא ערוה על יבמה הרי זו פטורה מן החליצה ומן היבום. והוא לישנא דמתני' דריש יבמות ובגמרא שם אמר דאתיא כאבא שאול דמצות חליצה קודמת. וא\"כ לפי מה שכתב רבינו כאן כרבנן לא הו\"ל להעתיק לשון דמשנה הנ\"ל. ועל כן נראה דקושטא דרבינו לא פסק כלל כרבנן אלא כאבא שאול וכדמוכח ממה שכתב לקמן ובהלכות גרושין דמצות חליצה קודמת אלא דסבר כמ\"ש הנמוק\"י בריש פרק הבא על יבמתו והובא בבית שמואל סי' קע\"ד וכ\"כ מהרש\"א דאם ידוע שמתכוונין לשם מצוה לכו\"ע מצות יבום קודמת ולא פליגי אלא בסתם דרבנן ס\"ל דאפילו בסתם שאין ידוע אי מתכוונין לשם מצוה ג\"כ מצות יבום קודמת ואבא שאול סבר דבסתם אסור ליבם דגזרו שמא לא ישא לשם מצוה וסבר דאיכא איסור דאורייתא ורבנן סברי דאף אי נושא לשם דבר אחר ליכא איסור דאורייתא משום הכי לא אסרו חכמים לישא סתם. ולפי\"ז אין סתירה בדברי רבינו כלל דמ\"ש כאן דמצות יבום קודמת היינו כשידוע שמתכוון לשם מצוה דוקא ומ\"ש בהלכות גרושין שידבק בחליצה איירי בסתם. ותדע דהא דומיא דיתרחק מעדות מיאון קתני דאיירי בסתמא על פי הרוב וכמ\"ש מהרש\"א דהא לפעמים קיי\"ל דמלמדין שתמאן וא\"כ הכי נמי הא דנקט שידבק בחליצה הוא על פי הרוב בסתמא ובכהאי גוונא איירי ג\"כ רבינו לקמן בפ\"ו. וזה דלא כמ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה חלק אה\"ע סי' נ\"ד דלאבא שאול נמי שרי בסתם אלא א\"כ כונס בפירוש לשם נוי או לשם דבר אחר. ומשמע דאף איסורא דרבנן ליכא. והוא נגד דברי הנמוק\"י ובית שמואל ומהרש\"א שזכרתי:
ומה שהקשה שם דאי איתא דסתם אסור אלא א\"כ שיכוון למצוה היאך שרינן ליבומי לחרש שוטה וקטן הא הן אינן בני כוונה. יש ליישב לפי מ\"ש הנמוק\"י דרבנן גזרו בסתם משום שמא יכוון לשם דבר אחר ומשום הכי לא גזרו בחש\"ו דהא אף אי יכוונו לשם דבר אחר הוה להו כמו קטן שאוכל נבילות וקיי\"ל דאין בית דין מצווין להפרישו. וכהאי גוונא כתבו התוספות ביבמות ר\"פ חרש ובגיטין (דף נ\"ה) גבי קטנה שאוכלת בתרומה דרבנן ולא גזרינן אטו תרומה דאורייתא משום דקטן אוכל נבילות הוא. ואף דגבי חרשת גזרינן שלא תאכל בתרומה היינו משום שמא יאכיל חרש בפקחת דחרשת בחרש מיחלף ואיכא למיגזר אטו דאורייתא אבל הכא גבי יבום דחרש דליכא למיגזר אטו דאורייתא לא גזרו רבנן:
ומה שכתב הנוב\"י להביא ראיה דאבא שאול מתיר ביאה בסתם ביבמה ממ\"ש התוס' ביבמות (דף מ') גבי אכילת כהנים דאם רצה אוכלה לשם סעודה ואינו צריך שיכוון לשם מצוה רק שלא יאכל אכילה גסה. וזה אינו ראיה דיש לדחות דדוקא התם גבי אכילה גסה לא אסרו סתם אכילה אטו אכילה גסה דמילתא דלא שכיחא היא כיון שאינו נהנה מזה. משא\"כ גבי יבמה שנהנה שפיר יש לגזור ולאסור ביאה סתם אטו משום נוי או דבר אחר שנהנה ושכיחא:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הכל בלשון הקודש שנאמר ככה בלשון הזה. ויש לי להקשות טובא על דברי רבינו שכתב ראיה זו דככה דהרי לפי הסוגיא דסוטה (דף ל\"ג) מבואר דרק ר' יהודה דריש מככה שיהא בלשון הקודש אע\"ג דאיצטריך גם כן לעיכובא לומר דמעשה דחליצה ורקיקה מעכב וכמ\"ש רבינו בדין י\"ד דדריש כה וככה אבל לרבנן לא משמע להו למידרש מככה רק עיכובא אבל שיהא בלשון הקודש לא ילפי מככה אלא ילפי מגזירה שוה עניה ואמירה דגבי חליצה מעניה ואמירה דכתיב גבי ברכה וקללה דלוים והכי תנן במתניתין דהתם (בדף ל\"ב) וא\"כ אמאי שבק רבינו דרשא דרבנן וסתם מתניתין ונקט לדרשא דרבי יהודה:
ויש לי ליישב דעת רבינו דטעמו ונימוקו עמו על פי הא דאיתא בריש פ\"ז דברכות (דף מ\"ה) דאמר ר' שמעון בן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן המברך שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול שאין תלמוד לומר בקול אלא בקולו של משה. וזה לא אתיא אלא אליבא דר' יהודה בסוגיא דסוטה הנזכר. דאילו לרבנן הא מסיק התם דאיצטריך להו בקול גבי משה למילף אלוים גופייהו דהוה בלון הקודש בגזירה שוה דקול קול ממשה וא\"כ איך אמר ר' שמעון בן פזי שאין תלמוד לומר בקול גבי משה הא איצטריך לגז\"ש. אלא על כרחך אליבא דר' יהודה קאמר דלדידיה לא איצטריך לגז\"ש אלוים דהא יליף להו עניה ואמירה מחליצה כדאיתא בסוגיא דסוטה. וכיון דר\"ש בן פזי דהוא אמורא סבר כר' יהודה משום הכי נקט רבינו לדרשא דידיה:
ובהכי אתיא לי שפיר גם כן מה שכתב רבינו בהלכות תפלה פי\"ד גבי ברכת כהנים דין י\"א דמשמע דיליף דהוי בלשון הקודש ממשמעות דכה והיינו כר' יהודה בסוטה (דף ל\"ח) ולא כרבנן דילפי מגזירה שוה מברכת לוים. והיינו משום דאזיל לטעמיה שכתב כאן כר' יהודה וכבר נתבאר טעמו ונימוקו בזה ועוד כתבתי בהל' תפלה:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "יבם שרגלו הימנית חתוכה אינו חולץ בשמאל ואם חלצה בשמאל חליצתה פסולה. והנה הצל\"ח בפ\"ז דברכות ובנודע ביהודה מהדו\"ת חלק אה\"ע סי' קנ\"ו פירש לדעת רבינו שלא פסל חליצה בשמאל בדיעבד רק כשרגל הימנית חתוכה שאינו ראוי לעמוד דהא עיקר עמידה הוא בימין כמ\"ש רש\"י בבכורות (דף מ\"ה) וכיון שאינו ראוי לעמוד מעכבת אבל אם הוא שלם ברגליו דראוי הוא לעמידה בימין אפשר דאף אם חלצה בשמאל כשר דיעבד. והטעם משום דמספקא ליה דשמא הלכה כר' יוחנן דאמר בפרק מצות חליצה אמתניתין דתנן חלצה בשמאל פסולה ור' אלעזר מכשיר דמוחלפת השיטה ות\"ק הוא המכשיר ור\"א פוסל והלכה כת\"ק. ואע\"ג דרבא אמר לא תיפוך ולדידיה ת\"ק פוסל שמא הלכה כר' יוחנן נגד רבא דאין הלכה כבתרא רק לאחר רבא עכ\"ד. ואין זה מחוור דנראה דאין לספק בזה דודאי ליתא לדר' יוחנן דאמר דלר' אלעזר הוא דפסול חליצה בשמאל. והיינו משום דיליף רגל דגבי חליצה מרגל דמצורע דכתב ביה ימנית אע\"ג דאינו מופנה רק רגל דגבי מצורע ואיכא למפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב וכו' סבר דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין. ואילו סוגיא דגמרא אזלא בכמה דוכתי דר\"א סבר דמופנה מצד אחד למידין ומשיבין וכדאיתא בריש פרק הערל (יבמות דף ע' ע\"ב) ובשבת (דף קל\"א) דקאמר דשמעינן ליה לר\"א דאמר דמופנה מצד אחד משיבין. והיינו מההיא דמכשיר חליצה בשמאל ולא יליף רגל רגל ממצורע. וא\"כ מוכח דסתמא דגמרא לא סבר לה להא דר' יוחנן דמחליף לפלוגתא דת\"ק ור\"א דמתניתין אלא דקמה מתניתין כמו שהיא שנויה דר\"א מכשיר ות\"ק פוסל וכוותיה קיי\"ל:
ועוד יש לי להוכיח דעל כרחך ר' יוחנן גופיה דקאמר מוחלפת השיטה לאו אמתניתין קאי אלא אברייתא דמייתי התם דר' אלעזר יליף גזירה שוה ממצורע. וא\"כ ר' יוחנן נמי מודה דלת\"ק הוא דילפינן ממצורע ופסלינן חליצה בשמאל והלכה כוותיה ואע\"ג דאינו אלא מופנה מצד אחד אין משיבין דהכי סבר ר' יוחנן גופיה בזבחים (דף פ\"ו ע\"א) ע\"ש ובכורות (דף ל\"ב) אלא דאפשר דסבר לחלק דהתם הלמד מופנה וגבי מצורע הוי המלמד מופנה וזה גרע כמ\"ש בס' יבין שמועה. ועוד דבעל הצל\"ח גופיה נסתר מחמתו שכתב בספרו דורש לציון דרוש י\"א דמוכח מזבחים (דף מ\"ט ע\"ב) דר' יוחנן סבר דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין. וא\"כ איך כתב דלר' יוחנן חליצה בשמאל כשרה ולא ילפינן ממצורע משום דאינו מופנה רק מצד אחד ומשיבין. ועוד יש להוכיח דגם רבינו סבר דמופנה מצד אחד אאין משיבין לפי מ\"ש בס' הנזכר דמאן דאמר בזבחים (דף נ') גבי למד מן הלמד בקדשים דאזלינן בתר מלמד אם הוא קדש או חולין לדידיה על כרחך הוכיח שם דסבר אין משיבין וא\"כ רבינו דסבר דאזלינן בתר מלמד וכדמוכח ממ\"ש בפ\"א דהלכות תמורה ע\"ש ולפ\"ז על כרחך סבר דאין משיבין וא\"כ יליף רגל רגל חליצה ממצורע ופוסל חליצה בשמאל דיעבד ודלא כס' הנזכר:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היתה היבמה אסורה על היבם איסור לאו או עשה הרי זו חולצת ומן הדין היה שיתייבמו שהיבום מצות עשה ודוחה לא תעשה וכו' לפיכך אם עבר ובעל קנה. ובשאגת אריה סי' ל\"ג תמה על דברי רבינו דאמאי גבי איסור עשה קנה אם עבר ובעל הא מן הדין אינה ראויה שתתייבם דאין עשה דיבום דוחה לאיסור עשה דמאי אולמא דהאי עשה דיבום מהאי עשה. וכן הקשה בס' צלותא דאברהם. ובס' דרישת ארי. וכבר קדמום מהרש\"ל בס' ים של שלמה על יבמות. ובעל נודע ביהודה בסוף ספרו תירץ דהיינו טעמא דקנה בדיעבד דאמרינן איפכא דמאי אולמא דהאי עשה דאיסורי ביאה מעשה דיבום דלעכב הקנין בדיעבד. ובספרי משכיל לאיתן כתבתי ליישב על פי מ\"ש המשנה למלך בפ\"א דנערה בשם הרשב\"א והובא גם כן בשיטה מקובצת פ\"ג דכתובות בשם הרשב\"א וריטב\"א דלאו הבא מכלל עשה קיל משאר עשה ואתא עשה גמורה ודחיא ללאו הבא מכלל עשה. ולפ\"ז מעיקרא אתי שפיר ולק\"מ מה שכתב רבינו דעשה דיבום מן הדין דוחה לעשה דאיסור ביאה דהרי אינן אלא בלאו הבא מכלל עשה כמ\"ש בסוף פרק א' דהלכות אישות ומשום הכי מצי אתא עשה דיבום לדחותה:
וכן יש ליישב על פי זה מה שהקשה בס' מים קדושים על ספר פנים מאירות בזבחים (דף צ\"ז) וע' בספר מים קדושים שכתב בפשיטות דאין עשה דוחה לאו הבא מכלל עשה ונעלם ממנו דעת הפוסקים שזכרתי. ומה שיש להקשות על זה מסוגיא דפסחים (דף נ\"ט) נתבאר יפה בספרי משכיל לאיתן:
ויש להביא ראיה לזה מהסוגיא דפ\"ק דיבמות (דף ח' ע\"ב) גבי הא דקאמר כל היכא דאיכא תרי לקוחין דאי בעי נסיב האי וכו' ואי לא תרווייהו אסירן. והקשו תוס' חייבי עשה נמי לתסרי לצרה דליכא למימר אי בעי האי נסיב ואי בעי האי נסיב וכו' והיינו לפי מה שכתבו (דף כ' ובדף מ\"ד) דחייבי עשה מן התורה לא רמו ליבום אבל לפי דעת רבינו וסייעתו קושטא דחייבי עשה אמר אי בעי האי נסיב מן התורה כמו בחייבי לאוין:
[ובענין ביאת כהן הדיוט בגרושה כתב בס' שער המלך דתליא במחלוקת דפירוש רש\"י ותוס' ריש פרק יש מותרות דלפירוש רש\"י התם דאינו אלא לא תעשה רמיא ליבום מן התורה דאתי עשה ודחי לא תעשה ואם בעל קנה ולהתוס' שם ובב\"מ שכתבו דאיכא נמי עשה בגרושה לכהן דקדושים יהיו חשיב עשה למאי דכתיב בההיא פרשה וא\"כ מן התורה אינה ראויה ליבום ולא קנה. והקשה על דברי התוס' שכתבו במכות דעשה דוחה לא תעשה ועשה דגרושה שאינו שוה בכל דמאי שנא מאלמנה לכהן גדול דלא דחי עשה ללא תעשה ועשה. ולי אפשר ליישב דסבירא להו דלא דמי עשה דגרושה לעשה דאלמנה דהתם הוי גם העשה שוה בכל וכמ\"ש תוס' בב\"מ דגם האלמנה עשתה האיסור כמו הכהן דכתיב לא יקחו והוא הדין דעשה דכי אם בתולה מעמיו יקח אשה איכא נמי על האשה כמ\"ש תוס' בחגיגה (דף י\"ד) משא\"כ עשה דגרושה שהוא קדושים יהיו ודאי לא קאי רק על הכהנים עצמן ולא על האשה וכיון שהעשה אינה שוה בכל מצי דחי לה עשה דיבום. ודע דכל זה בגרושה מן הארוסין איירי אבל מן הנשואין ודאי אינה ראויה ליבום מן התורה דהא נתחללה כשנשאה אחיו ואיכא עליו שני לא תעשה וכמ\"ש במקום אחר:
ועיין בס' דורש לציון דרוש י\"ג שהקשה דאמאי נפטרה צרה כשירה בביאת הפסולה מחייבי לאוין הא מן התורה לא רמיא הפסולה כשיש כשרה דהוה ליה אפשר לקיים ולייבם להכשרה. ועוד דטעם שנפטרה צרה בחליצה וביאה דחברתה הוא משום דשליחותה קעבדה וזה לא שייך כאן דפסולה לא חזיא לייבום וכל מאי דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח ואיך תפטור הפסולה מהכשרה. ותירץ דהיא הנותנת דכיון דאי אמר דהפסולה לא חזיא ליבום לא תפטר בהכשרה הו\"ל כלא אפשר לקיים שניהם ומשום הכי היא נמי חזיא מן התורה. וזה נדחה לפי מה שכתב בעצמו בנודע ביהודה מהדו\"ת חלק אה\"ע סי' ס\"ט וסי' ע' דאין הקפידא אלא על השליח שיהא מצי עביד השתא אבל על המשלח ליכא קפידא רק שיהא בתורת אותו דבר דלפי דבריו אף דפסולה לא חזיא ליבום עתה מציא להכשירה לעביד שליח והדרא קושייתו הראשונה לדוכתא דאיך נפטרה הכשרה בביאת הפסולה. אבל יש ליישב דמצות יבום ביבם תלה רחמנא וכיון שאינו חפץ בכשרה לא מיקרי אפשר לקיים שניהם וייבם לכשרה כיון שאין חפץ בה ליכא מצוה ליבמה כמו שאם חפץ לחלוץ שאינו מצוה ביבום כמ\"ש הרא\"ש בתשובה הובא ביו\"ד רל\"ט הכי נמי כשחפץ בזו ולא אחרת אינו מצוה רק באותה שחפץ:
אך עדיין תקשי קושית בעל נוב\"י אהא דתנן פ' בית שמאי גבי שני קטנות ושני חרשות דאחת פוטרת צרתה והרי כיון דהא דפוטרת אחת לחברתה הוא מטעם שליחות וקיי\"ל דאין שליחות לחרש שוטה וקטן. ושוב ראיתי שכתב בזה בדרוש ז' דזכין לקטן בדבר זכות]:" + ], + [], + [], + [ + "היתה היבמה אסורה על בעלה משום לאו או משום עשה וכו' הרי זו מותרת ליבם חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת ומת שהיא חולצת ולא מתייבמת. וכתב הרב המגיד דצרת מחזיר גרושתו נפטרת בחליצתה של זו אבל לא בביאתה אם עבר וקרב עליה כדין אלמנה מן הנשואין לכהן גדול. וכתב עליו הכס\"מ דנראה מדבריו דמחזיר גרושתו עובר בעשה ולא תעשה מדמדמי לה לאלמנה לכהן גדול מן הנשואין. ואינו יודע מנין זה שאיני מוצא בה אלא לאו בלבד ע\"כ. ועיין בבית שמואל סי' קע\"ד שכתב ליישב דברי הרה\"מ דהיינו טעמא דמדמי מחזיר גרושתו לאלמנה לכהן גדול לדין זה שאין ביאת יבמה עליה פוטרת צרתה משום דאיכא בה קל וחומר אם במותר לה נאסרה באסור לה לא כל שכן ומטעם זה אינה ראויה ליבום מן התורה כמו אלמנה לכהן גדול ועל כן אינה פוטרת צרתה בביאתה. ונראה דמטעם זה גריעא ביאת מחזיר גרושתו מביאת אלמנה לכהן גדול דאילו התם צרתה הוא דאינה פוטרת אבל היא עצמה מיהא נפטרת בביאתה וסגי לה אח\"כ בגט וכמ\"ש בס' שער המלך לדעת רבינו דס\"ל דאיסור אשת אח פקע מינה בביאתו ומשום הכי סגי לה בגט להתירה לעלמא כדין אשת איש בעלמא. אבל גבי מחזיר גרושתו נראה דאף עצמה אינה נפטרת בביאתה ולא סגי לה בגט דעדיין לא פקע מינה איסורא דאשת אח. דבשלמא גבי אלמנה לכהן גדול דאינה עולה ליבום משום דהוי עשה ולא תעשה ולא דחי לה עשה דיבום מכל מקום איסורא דאשת אח פקע מינה כשמת בלא בנים ולא קיימא אלא באיסורא דאלמנה לכהן גדול גרידא. משא\"כ במחזיר גרושתו דאמרינן דאינה עולה ליבום מכח קל וחומר אם נאסרה במותר לה כל שכן לאסור לה משמע דעומדת וקיימא באיסורה הראשון ולא הותרה כלל וכיון שכן לא סגי לה בגיטא לחודא בלא חליצה:
ועל פי זה יש ליישב מ\"ש רבינו בהלכות ממרים פ\"ד דאם נחלקו חכמים עם הזקן ממרא בדין השקאת סוטה אם צריכה לשתות מים מאררים או אינה צריכה הרי זה חייב שהרי לדברי האומר צריכה אם מת הבעל קודם שתשתה הרי זו אסורה ליבמה ולדברי האומר אינה צריכה לשתות מתייבמת. והקשה הכס\"מ דאמאי חייב הזקן ממרא כשאומר שאינה צריכה לשתות ומתיבמת הא אף אם צריכה לשתות ואסורה ליבמה אין איסור הסוטה על יבמה להתחייב עליה כרת. וכן הקשה הלח\"מ דאין איסור ערוה בסוטה מספק. ולפי מה שכתבנו דגבי מחזיר גרושתו איכא איסור אשת אח מכח ק\"ו דבמותר לה נאסרה באסור לה לא כל שכן וא\"כ הוא הדין גבי ספק סוטה איכא ק\"ו זה וכדאיתא בפ\"ק דסוטה (דף ו') ולפ\"ז קיימא על יבמה באיסור אשת אח הראשון דבכרת. והא דצריכה חליצה וצרתה ג\"כ מתייבמת הוא משום דלא אלים ק\"ו למדחי לצרה וכדאיתא בפ\"ק דיבמות (דף י\"א) גבי מחזיר גרושתו והוא הדין דלא אלים לפוטרה מחליצה וכמ\"ש תוס' שם אבל מכל מקום היא גופה באיסור אשת אח קיימא ולא יצאה מאיסור כרת הראשון דהיתה בחייו וקיימא גם עתה כשמת בלא בנים מכח ק\"ו הנזכר. ואינו אלא גילוי מילתא לגבי דידה גופה דכיון דלא הותרה במיתתו ממילא קיימא בחיוב הראשון ומשום הכי כשמתירה הזקן ממרא להתייבם הרי הורה להתיר דבר שזדונו כרת ולכך חייב מיתה. אך מ\"ש בס' מרכבת המשנה שם בזה אין דבריו נכונים ויתבאר אי\"ה שם בהלכות ממרים בס\"ד:
ומ\"ש חכם אחד בזמנינו בתשובתו דמשום חיוב כרת דאשת אח בסוטה אין חיוב על הזקן ממרא משום דליכא ביה קרבן בשוגג משום דכשבא היבם עליה בשוגג הוה ליה טעה בדבר מצוה דקיי\"ל דפטור אע\"פ שלא עשה מצוה וכדאמר בפסחים גבי יבמתו נדה בעל פטור. ואין הנדון דומה לראיה דהתם מיהא טרוד בדבר מצוה דסבור שטהורה היא ומצוה לבועלה משא\"כ גבי יבמה שהיא סוטה דאסורה לעולם ואין בה טרדא דמצוה כלל ולא עדיף ממל בשבת תינוק שלא הגיע זמנו דלא ניתן שבת לדחות אצלו וחייב:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "יראה לי שכך הדין בשתי יבמות הבאות מבית אחד והאחת מהן אסורה על יבמה משום שניה או חייבי לאוין אם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה. ועיין במגיד משנה שהניח בצריך תלמוד לדעת רבינו הברייתא דאיתא בפרק כיצד איסור מצוה ואיסור קדושה פירוש שניות וחייבי לאוין חלץ לה או בא עליה נפטרה צרתה ורבינו כתב דחליצתה אינה מתרת צרתה. ואני אומר דרבינו יתרץ הך ברייתא כמו שמתרץ תלמודא בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נ\"ב) דמותיב התם לשמואל דאמר חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה ותניא גבי נתן גט לזו וגט לזו חולץ לראשונה והשניה נפטרה בחליצת ראשונה אע\"ג דהויא חלוצה פסולה כיון שנתן גט. ומשני אמר לך שמואל כי אמרי אנא אליבא דמאן דאמר יש זיקה פירוש דלדידיה הוא דחליצה פסולה אינה פוטרת צרתה והא דתני דפוטרת סבר אין זיקה. ולפ\"ז הכי נמי י\"ל דהברייתא דפרק כיצד דתני גבי איסור מצוה ואיסור קדושה דחליצתה פוטרת צרתה סברה אין זיקה ולדידיה אפי' חליצה פסולה פוטרת צרתה אבל למאי דקיי\"ל יש זיקה וחליצה פסולה אינה פוטרת הכי נמי אינה פוטרת:
[ושוב ראיתי שכן כתב להדיא בחידושי הריטב\"א פ' הערל (יבמות דף ע\"ט) דברייתא דקתני אם בעלו קנו היינו למאן דאמר אין זיקה דלמאן דאמר יש זיקה אפילו בדיעבד אם בעלו לא קנו דביאה פסולה היא וצריכה גט וחליצה ע\"כ. ומיהו הרה\"מ שלא כתב לתרץ כן אפשר הוא משום שנמשך אחר דברי התוס' שכתבו בפ\"ק דיבמות (דף י\"א ע\"ב) בד\"ה או היא או צרתה וז\"ל אע\"ג דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין היינו דוקא כגון חלץ לאחיות (פי') [וכו'] או לבעלת הגט דלא נפטרה צרתה דהורע הזיקה וקלשה לה אבל בשאר דוכתי אע\"ג דאסורה להתייבם כיון דהזיקה שלימה פוטרת ע\"כ. ולפי דבריהם הברייתא דפרק כיצד אף למ\"ד יש זיקה אתיא. אך הריטב\"א שזכרתי על כרחך לא ס\"ל כהתוס' ורבינו יסבור ג\"כ כהריטב\"א. אלא דבהא לא סבר כוותיה במאי דמוקי בעלו קנו כמ\"ד אין זיקה ורבינו סובר דקנה לכו\"ע ואין דינה כביאה פסולה וכמ\"ש הלח\"מ:
וראיתי בס' צד\"א שכתב לתרץ קושיית הרה\"מ על רבינו בדרך אחר ואין דבריו מחוורין כלל. ויש לתמוה עליו שלא כתב לתרץ דברי רבינו כמ\"ש. והוא עצמו כתב סברא זו (בדף כ\"ו ע\"ב) דאפשר דתנא דברייתא זו ס\"ל כמאן דאמר אין זיקה. ומתרץ בזה קושיית מהרש\"ל ע\"ד תוס' שם שלא הוכיחו מההיא ברייתא דחליצה גרועה מותרת. ואפשר דס\"ל להמחבר הנ\"ל דכמו דהתוס' אין מחלקין לפי האמת וס\"ל דאף למ\"ד יש זיקה פוטרת ה\"נ אין חולק בזה. אך לא ראה דברי הריטב\"א שזכרתי שחולק ע\"ד התוס' וא\"כ י\"ל דה\"נ ס\"ל לרבינו]:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c7f56ae68e738c953800e5da1290a660466c39ec --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,92 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Levirate_Marriage_and_Release", + "text": [ + [ + [], + [ + "ומצות יבום קודמת למצות חליצה. והלח\"מ בהלכות גרושין פרק י' תמה דרבינו מזכה שטרא לבי תרי דכאן פסק דמצות יבום קודמת למצות חליצה והיינו כרבנן דאבא שאול ואילו התם בהלכות גרושין כתב דלעולם יתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה והיא ברייתא דתני בר קפרא בפרק בית שמאי ומוקי לה התם כאבא שאול דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום והניח בצ\"ע. ואני אוסיף עוד להקשות על דברי רבינו כאן ממה שכתב לקמן בפ\"ו דין ט' יבמה שהיא ערוה על יבמה הרי זו פטורה מן החליצה ומן היבום. והוא לישנא דמתני' דריש יבמות ובגמרא שם אמר דאתיא כאבא שאול דמצות חליצה קודמת. וא\"כ לפי מה שכתב רבינו כאן כרבנן לא הו\"ל להעתיק לשון דמשנה הנ\"ל. ועל כן נראה דקושטא דרבינו לא פסק כלל כרבנן אלא כאבא שאול וכדמוכח ממה שכתב לקמן ובהלכות גרושין דמצות חליצה קודמת אלא דסבר כמ\"ש הנמוק\"י בריש פרק הבא על יבמתו והובא בבית שמואל סי' קע\"ד וכ\"כ מהרש\"א דאם ידוע שמתכוונין לשם מצוה לכו\"ע מצות יבום קודמת ולא פליגי אלא בסתם דרבנן ס\"ל דאפילו בסתם שאין ידוע אי מתכוונין לשם מצוה ג\"כ מצות יבום קודמת ואבא שאול סבר דבסתם אסור ליבם דגזרו שמא לא ישא לשם מצוה וסבר דאיכא איסור דאורייתא ורבנן סברי דאף אי נושא לשם דבר אחר ליכא איסור דאורייתא משום הכי לא אסרו חכמים לישא סתם. ולפי\"ז אין סתירה בדברי רבינו כלל דמ\"ש כאן דמצות יבום קודמת היינו כשידוע שמתכוון לשם מצוה דוקא ומ\"ש בהלכות גרושין שידבק בחליצה איירי בסתם. ותדע דהא דומיא דיתרחק מעדות מיאון קתני דאיירי בסתמא על פי הרוב וכמ\"ש מהרש\"א דהא לפעמים קיי\"ל דמלמדין שתמאן וא\"כ הכי נמי הא דנקט שידבק בחליצה הוא על פי הרוב בסתמא ובכהאי גוונא איירי ג\"כ רבינו לקמן בפ\"ו. וזה דלא כמ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה חלק אה\"ע סי' נ\"ד דלאבא שאול נמי שרי בסתם אלא א\"כ כונס בפירוש לשם נוי או לשם דבר אחר. ומשמע דאף איסורא דרבנן ליכא. והוא נגד דברי הנמוק\"י ובית שמואל ומהרש\"א שזכרתי:
ומה שהקשה שם דאי איתא דסתם אסור אלא א\"כ שיכוון למצוה היאך שרינן ליבומי לחרש שוטה וקטן הא הן אינן בני כוונה. יש ליישב לפי מ\"ש הנמוק\"י דרבנן גזרו בסתם משום שמא יכוון לשם דבר אחר ומשום הכי לא גזרו בחש\"ו דהא אף אי יכוונו לשם דבר אחר הוה להו כמו קטן שאוכל נבילות וקיי\"ל דאין בית דין מצווין להפרישו. וכהאי גוונא כתבו התוספות ביבמות ר\"פ חרש ובגיטין (דף נ\"ה) גבי קטנה שאוכלת בתרומה דרבנן ולא גזרינן אטו תרומה דאורייתא משום דקטן אוכל נבילות הוא. ואף דגבי חרשת גזרינן שלא תאכל בתרומה היינו משום שמא יאכיל חרש בפקחת דחרשת בחרש מיחלף ואיכא למיגזר אטו דאורייתא אבל הכא גבי יבום דחרש דליכא למיגזר אטו דאורייתא לא גזרו רבנן:
ומה שכתב הנוב\"י להביא ראיה דאבא שאול מתיר ביאה בסתם ביבמה ממ\"ש התוס' ביבמות (דף מ') גבי אכילת כהנים דאם רצה אוכלה לשם סעודה ואינו צריך שיכוון לשם מצוה רק שלא יאכל אכילה גסה. וזה אינו ראיה דיש לדחות דדוקא התם גבי אכילה גסה לא אסרו סתם אכילה אטו אכילה גסה דמילתא דלא שכיחא היא כיון שאינו נהנה מזה. משא\"כ גבי יבמה שנהנה שפיר יש לגזור ולאסור ביאה סתם אטו משום נוי או דבר אחר שנהנה ושכיחא:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הכל בלשון הקודש שנאמר ככה בלשון הזה. ויש לי להקשות טובא על דברי רבינו שכתב ראיה זו דככה דהרי לפי הסוגיא דסוטה (דף ל\"ג) מבואר דרק ר' יהודה דריש מככה שיהא בלשון הקודש אע\"ג דאיצטריך גם כן לעיכובא לומר דמעשה דחליצה ורקיקה מעכב וכמ\"ש רבינו בדין י\"ד דדריש כה וככה אבל לרבנן לא משמע להו למידרש מככה רק עיכובא אבל שיהא בלשון הקודש לא ילפי מככה אלא ילפי מגזירה שוה עניה ואמירה דגבי חליצה מעניה ואמירה דכתיב גבי ברכה וקללה דלוים והכי תנן במתניתין דהתם (בדף ל\"ב) וא\"כ אמאי שבק רבינו דרשא דרבנן וסתם מתניתין ונקט לדרשא דרבי יהודה:
ויש לי ליישב דעת רבינו דטעמו ונימוקו עמו על פי הא דאיתא בריש פ\"ז דברכות (דף מ\"ה) דאמר ר' שמעון בן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן המברך שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול שאין תלמוד לומר בקול אלא בקולו של משה. וזה לא אתיא אלא אליבא דר' יהודה בסוגיא דסוטה הנזכר. דאילו לרבנן הא מסיק התם דאיצטריך להו בקול גבי משה למילף אלוים גופייהו דהוה בלון הקודש בגזירה שוה דקול קול ממשה וא\"כ איך אמר ר' שמעון בן פזי שאין תלמוד לומר בקול גבי משה הא איצטריך לגז\"ש. אלא על כרחך אליבא דר' יהודה קאמר דלדידיה לא איצטריך לגז\"ש אלוים דהא יליף להו עניה ואמירה מחליצה כדאיתא בסוגיא דסוטה. וכיון דר\"ש בן פזי דהוא אמורא סבר כר' יהודה משום הכי נקט רבינו לדרשא דידיה:
ובהכי אתיא לי שפיר גם כן מה שכתב רבינו בהלכות תפלה פי\"ד גבי ברכת כהנים דין י\"א דמשמע דיליף דהוי בלשון הקודש ממשמעות דכה והיינו כר' יהודה בסוטה (דף ל\"ח) ולא כרבנן דילפי מגזירה שוה מברכת לוים. והיינו משום דאזיל לטעמיה שכתב כאן כר' יהודה וכבר נתבאר טעמו ונימוקו בזה ועוד כתבתי בהל' תפלה:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "יבם שרגלו הימנית חתוכה אינו חולץ בשמאל ואם חלצה בשמאל חליצתה פסולה. והנה הצל\"ח בפ\"ז דברכות ובנודע ביהודה מהדו\"ת חלק אה\"ע סי' קנ\"ו פירש לדעת רבינו שלא פסל חליצה בשמאל בדיעבד רק כשרגל הימנית חתוכה שאינו ראוי לעמוד דהא עיקר עמידה הוא בימין כמ\"ש רש\"י בבכורות (דף מ\"ה) וכיון שאינו ראוי לעמוד מעכבת אבל אם הוא שלם ברגליו דראוי הוא לעמידה בימין אפשר דאף אם חלצה בשמאל כשר דיעבד. והטעם משום דמספקא ליה דשמא הלכה כר' יוחנן דאמר בפרק מצות חליצה אמתניתין דתנן חלצה בשמאל פסולה ור' אלעזר מכשיר דמוחלפת השיטה ות\"ק הוא המכשיר ור\"א פוסל והלכה כת\"ק. ואע\"ג דרבא אמר לא תיפוך ולדידיה ת\"ק פוסל שמא הלכה כר' יוחנן נגד רבא דאין הלכה כבתרא רק לאחר רבא עכ\"ד. ואין זה מחוור דנראה דאין לספק בזה דודאי ליתא לדר' יוחנן דאמר דלר' אלעזר הוא דפסול חליצה בשמאל. והיינו משום דיליף רגל דגבי חליצה מרגל דמצורע דכתב ביה ימנית אע\"ג דאינו מופנה רק רגל דגבי מצורע ואיכא למפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב וכו' סבר דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין. ואילו סוגיא דגמרא אזלא בכמה דוכתי דר\"א סבר דמופנה מצד אחד למידין ומשיבין וכדאיתא בריש פרק הערל (יבמות דף ע' ע\"ב) ובשבת (דף קל\"א) דקאמר דשמעינן ליה לר\"א דאמר דמופנה מצד אחד משיבין. והיינו מההיא דמכשיר חליצה בשמאל ולא יליף רגל רגל ממצורע. וא\"כ מוכח דסתמא דגמרא לא סבר לה להא דר' יוחנן דמחליף לפלוגתא דת\"ק ור\"א דמתניתין אלא דקמה מתניתין כמו שהיא שנויה דר\"א מכשיר ות\"ק פוסל וכוותיה קיי\"ל:
ועוד יש לי להוכיח דעל כרחך ר' יוחנן גופיה דקאמר מוחלפת השיטה לאו אמתניתין קאי אלא אברייתא דמייתי התם דר' אלעזר יליף גזירה שוה ממצורע. וא\"כ ר' יוחנן נמי מודה דלת\"ק הוא דילפינן ממצורע ופסלינן חליצה בשמאל והלכה כוותיה ואע\"ג דאינו אלא מופנה מצד אחד אין משיבין דהכי סבר ר' יוחנן גופיה בזבחים (דף פ\"ו ע\"א) ע\"ש ובכורות (דף ל\"ב) אלא דאפשר דסבר לחלק דהתם הלמד מופנה וגבי מצורע הוי המלמד מופנה וזה גרע כמ\"ש בס' יבין שמועה. ועוד דבעל הצל\"ח גופיה נסתר מחמתו שכתב בספרו דורש לציון דרוש י\"א דמוכח מזבחים (דף מ\"ט ע\"ב) דר' יוחנן סבר דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין. וא\"כ איך כתב דלר' יוחנן חליצה בשמאל כשרה ולא ילפינן ממצורע משום דאינו מופנה רק מצד אחד ומשיבין. ועוד יש להוכיח דגם רבינו סבר דמופנה מצד אחד אאין משיבין לפי מ\"ש בס' הנזכר דמאן דאמר בזבחים (דף נ') גבי למד מן הלמד בקדשים דאזלינן בתר מלמד אם הוא קדש או חולין לדידיה על כרחך הוכיח שם דסבר אין משיבין וא\"כ רבינו דסבר דאזלינן בתר מלמד וכדמוכח ממ\"ש בפ\"א דהלכות תמורה ע\"ש ולפ\"ז על כרחך סבר דאין משיבין וא\"כ יליף רגל רגל חליצה ממצורע ופוסל חליצה בשמאל דיעבד ודלא כס' הנזכר:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היתה היבמה אסורה על היבם איסור לאו או עשה הרי זו חולצת ומן הדין היה שיתייבמו שהיבום מצות עשה ודוחה לא תעשה וכו' לפיכך אם עבר ובעל קנה. ובשאגת אריה סי' ל\"ג תמה על דברי רבינו דאמאי גבי איסור עשה קנה אם עבר ובעל הא מן הדין אינה ראויה שתתייבם דאין עשה דיבום דוחה לאיסור עשה דמאי אולמא דהאי עשה דיבום מהאי עשה. וכן הקשה בס' צלותא דאברהם. ובס' דרישת ארי. וכבר קדמום מהרש\"ל בס' ים של שלמה על יבמות. ובעל נודע ביהודה בסוף ספרו תירץ דהיינו טעמא דקנה בדיעבד דאמרינן איפכא דמאי אולמא דהאי עשה דאיסורי ביאה מעשה דיבום דלעכב הקנין בדיעבד. ובספרי משכיל לאיתן כתבתי ליישב על פי מ\"ש המשנה למלך בפ\"א דנערה בשם הרשב\"א והובא גם כן בשיטה מקובצת פ\"ג דכתובות בשם הרשב\"א וריטב\"א דלאו הבא מכלל עשה קיל משאר עשה ואתא עשה גמורה ודחיא ללאו הבא מכלל עשה. ולפ\"ז מעיקרא אתי שפיר ולק\"מ מה שכתב רבינו דעשה דיבום מן הדין דוחה לעשה דאיסור ביאה דהרי אינן אלא בלאו הבא מכלל עשה כמ\"ש בסוף פרק א' דהלכות אישות ומשום הכי מצי אתא עשה דיבום לדחותה:
וכן יש ליישב על פי זה מה שהקשה בס' מים קדושים על ספר פנים מאירות בזבחים (דף צ\"ז) וע' בספר מים קדושים שכתב בפשיטות דאין עשה דוחה לאו הבא מכלל עשה ונעלם ממנו דעת הפוסקים שזכרתי. ומה שיש להקשות על זה מסוגיא דפסחים (דף נ\"ט) נתבאר יפה בספרי משכיל לאיתן:
ויש להביא ראיה לזה מהסוגיא דפ\"ק דיבמות (דף ח' ע\"ב) גבי הא דקאמר כל היכא דאיכא תרי לקוחין דאי בעי נסיב האי וכו' ואי לא תרווייהו אסירן. והקשו תוס' חייבי עשה נמי לתסרי לצרה דליכא למימר אי בעי האי נסיב ואי בעי האי נסיב וכו' והיינו לפי מה שכתבו (דף כ' ובדף מ\"ד) דחייבי עשה מן התורה לא רמו ליבום אבל לפי דעת רבינו וסייעתו קושטא דחייבי עשה אמר אי בעי האי נסיב מן התורה כמו בחייבי לאוין:
[ובענין ביאת כהן הדיוט בגרושה כתב בס' שער המלך דתליא במחלוקת דפירוש רש\"י ותוס' ריש פרק יש מותרות דלפירוש רש\"י התם דאינו אלא לא תעשה רמיא ליבום מן התורה דאתי עשה ודחי לא תעשה ואם בעל קנה ולהתוס' שם ובב\"מ שכתבו דאיכא נמי עשה בגרושה לכהן דקדושים יהיו חשיב עשה למאי דכתיב בההיא פרשה וא\"כ מן התורה אינה ראויה ליבום ולא קנה. והקשה על דברי התוס' שכתבו במכות דעשה דוחה לא תעשה ועשה דגרושה שאינו שוה בכל דמאי שנא מאלמנה לכהן גדול דלא דחי עשה ללא תעשה ועשה. ולי אפשר ליישב דסבירא להו דלא דמי עשה דגרושה לעשה דאלמנה דהתם הוי גם העשה שוה בכל וכמ\"ש תוס' בב\"מ דגם האלמנה עשתה האיסור כמו הכהן דכתיב לא יקחו והוא הדין דעשה דכי אם בתולה מעמיו יקח אשה איכא נמי על האשה כמ\"ש תוס' בחגיגה (דף י\"ד) משא\"כ עשה דגרושה שהוא קדושים יהיו ודאי לא קאי רק על הכהנים עצמן ולא על האשה וכיון שהעשה אינה שוה בכל מצי דחי לה עשה דיבום. ודע דכל זה בגרושה מן הארוסין איירי אבל מן הנשואין ודאי אינה ראויה ליבום מן התורה דהא נתחללה כשנשאה אחיו ואיכא עליו שני לא תעשה וכמ\"ש במקום אחר:
ועיין בס' דורש לציון דרוש י\"ג שהקשה דאמאי נפטרה צרה כשירה בביאת הפסולה מחייבי לאוין הא מן התורה לא רמיא הפסולה כשיש כשרה דהוה ליה אפשר לקיים ולייבם להכשרה. ועוד דטעם שנפטרה צרה בחליצה וביאה דחברתה הוא משום דשליחותה קעבדה וזה לא שייך כאן דפסולה לא חזיא לייבום וכל מאי דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח ואיך תפטור הפסולה מהכשרה. ותירץ דהיא הנותנת דכיון דאי אמר דהפסולה לא חזיא ליבום לא תפטר בהכשרה הו\"ל כלא אפשר לקיים שניהם ומשום הכי היא נמי חזיא מן התורה. וזה נדחה לפי מה שכתב בעצמו בנודע ביהודה מהדו\"ת חלק אה\"ע סי' ס\"ט וסי' ע' דאין הקפידא אלא על השליח שיהא מצי עביד השתא אבל על המשלח ליכא קפידא רק שיהא בתורת אותו דבר דלפי דבריו אף דפסולה לא חזיא ליבום עתה מציא להכשירה לעביד שליח והדרא קושייתו הראשונה לדוכתא דאיך נפטרה הכשרה בביאת הפסולה. אבל יש ליישב דמצות יבום ביבם תלה רחמנא וכיון שאינו חפץ בכשרה לא מיקרי אפשר לקיים שניהם וייבם לכשרה כיון שאין חפץ בה ליכא מצוה ליבמה כמו שאם חפץ לחלוץ שאינו מצוה ביבום כמ\"ש הרא\"ש בתשובה הובא ביו\"ד רל\"ט הכי נמי כשחפץ בזו ולא אחרת אינו מצוה רק באותה שחפץ:
אך עדיין תקשי קושית בעל נוב\"י אהא דתנן פ' בית שמאי גבי שני קטנות ושני חרשות דאחת פוטרת צרתה והרי כיון דהא דפוטרת אחת לחברתה הוא מטעם שליחות וקיי\"ל דאין שליחות לחרש שוטה וקטן. ושוב ראיתי שכתב בזה בדרוש ז' דזכין לקטן בדבר זכות]:" + ], + [], + [], + [ + "היתה היבמה אסורה על בעלה משום לאו או משום עשה וכו' הרי זו מותרת ליבם חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת ומת שהיא חולצת ולא מתייבמת. וכתב הרב המגיד דצרת מחזיר גרושתו נפטרת בחליצתה של זו אבל לא בביאתה אם עבר וקרב עליה כדין אלמנה מן הנשואין לכהן גדול. וכתב עליו הכס\"מ דנראה מדבריו דמחזיר גרושתו עובר בעשה ולא תעשה מדמדמי לה לאלמנה לכהן גדול מן הנשואין. ואינו יודע מנין זה שאיני מוצא בה אלא לאו בלבד ע\"כ. ועיין בבית שמואל סי' קע\"ד שכתב ליישב דברי הרה\"מ דהיינו טעמא דמדמי מחזיר גרושתו לאלמנה לכהן גדול לדין זה שאין ביאת יבמה עליה פוטרת צרתה משום דאיכא בה קל וחומר אם במותר לה נאסרה באסור לה לא כל שכן ומטעם זה אינה ראויה ליבום מן התורה כמו אלמנה לכהן גדול ועל כן אינה פוטרת צרתה בביאתה. ונראה דמטעם זה גריעא ביאת מחזיר גרושתו מביאת אלמנה לכהן גדול דאילו התם צרתה הוא דאינה פוטרת אבל היא עצמה מיהא נפטרת בביאתה וסגי לה אח\"כ בגט וכמ\"ש בס' שער המלך לדעת רבינו דס\"ל דאיסור אשת אח פקע מינה בביאתו ומשום הכי סגי לה בגט להתירה לעלמא כדין אשת איש בעלמא. אבל גבי מחזיר גרושתו נראה דאף עצמה אינה נפטרת בביאתה ולא סגי לה בגט דעדיין לא פקע מינה איסורא דאשת אח. דבשלמא גבי אלמנה לכהן גדול דאינה עולה ליבום משום דהוי עשה ולא תעשה ולא דחי לה עשה דיבום מכל מקום איסורא דאשת אח פקע מינה כשמת בלא בנים ולא קיימא אלא באיסורא דאלמנה לכהן גדול גרידא. משא\"כ במחזיר גרושתו דאמרינן דאינה עולה ליבום מכח קל וחומר אם נאסרה במותר לה כל שכן לאסור לה משמע דעומדת וקיימא באיסורה הראשון ולא הותרה כלל וכיון שכן לא סגי לה בגיטא לחודא בלא חליצה:
ועל פי זה יש ליישב מ\"ש רבינו בהלכות ממרים פ\"ד דאם נחלקו חכמים עם הזקן ממרא בדין השקאת סוטה אם צריכה לשתות מים מאררים או אינה צריכה הרי זה חייב שהרי לדברי האומר צריכה אם מת הבעל קודם שתשתה הרי זו אסורה ליבמה ולדברי האומר אינה צריכה לשתות מתייבמת. והקשה הכס\"מ דאמאי חייב הזקן ממרא כשאומר שאינה צריכה לשתות ומתיבמת הא אף אם צריכה לשתות ואסורה ליבמה אין איסור הסוטה על יבמה להתחייב עליה כרת. וכן הקשה הלח\"מ דאין איסור ערוה בסוטה מספק. ולפי מה שכתבנו דגבי מחזיר גרושתו איכא איסור אשת אח מכח ק\"ו דבמותר לה נאסרה באסור לה לא כל שכן וא\"כ הוא הדין גבי ספק סוטה איכא ק\"ו זה וכדאיתא בפ\"ק דסוטה (דף ו') ולפ\"ז קיימא על יבמה באיסור אשת אח הראשון דבכרת. והא דצריכה חליצה וצרתה ג\"כ מתייבמת הוא משום דלא אלים ק\"ו למדחי לצרה וכדאיתא בפ\"ק דיבמות (דף י\"א) גבי מחזיר גרושתו והוא הדין דלא אלים לפוטרה מחליצה וכמ\"ש תוס' שם אבל מכל מקום היא גופה באיסור אשת אח קיימא ולא יצאה מאיסור כרת הראשון דהיתה בחייו וקיימא גם עתה כשמת בלא בנים מכח ק\"ו הנזכר. ואינו אלא גילוי מילתא לגבי דידה גופה דכיון דלא הותרה במיתתו ממילא קיימא בחיוב הראשון ומשום הכי כשמתירה הזקן ממרא להתייבם הרי הורה להתיר דבר שזדונו כרת ולכך חייב מיתה. אך מ\"ש בס' מרכבת המשנה שם בזה אין דבריו נכונים ויתבאר אי\"ה שם בהלכות ממרים בס\"ד:
ומ\"ש חכם אחד בזמנינו בתשובתו דמשום חיוב כרת דאשת אח בסוטה אין חיוב על הזקן ממרא משום דליכא ביה קרבן בשוגג משום דכשבא היבם עליה בשוגג הוה ליה טעה בדבר מצוה דקיי\"ל דפטור אע\"פ שלא עשה מצוה וכדאמר בפסחים גבי יבמתו נדה בעל פטור. ואין הנדון דומה לראיה דהתם מיהא טרוד בדבר מצוה דסבור שטהורה היא ומצוה לבועלה משא\"כ גבי יבמה שהיא סוטה דאסורה לעולם ואין בה טרדא דמצוה כלל ולא עדיף ממל בשבת תינוק שלא הגיע זמנו דלא ניתן שבת לדחות אצלו וחייב:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "יראה לי שכך הדין בשתי יבמות הבאות מבית אחד והאחת מהן אסורה על יבמה משום שניה או חייבי לאוין אם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה. ועיין במגיד משנה שהניח בצריך תלמוד לדעת רבינו הברייתא דאיתא בפרק כיצד איסור מצוה ואיסור קדושה פירוש שניות וחייבי לאוין חלץ לה או בא עליה נפטרה צרתה ורבינו כתב דחליצתה אינה מתרת צרתה. ואני אומר דרבינו יתרץ הך ברייתא כמו שמתרץ תלמודא בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נ\"ב) דמותיב התם לשמואל דאמר חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה ותניא גבי נתן גט לזו וגט לזו חולץ לראשונה והשניה נפטרה בחליצת ראשונה אע\"ג דהויא חלוצה פסולה כיון שנתן גט. ומשני אמר לך שמואל כי אמרי אנא אליבא דמאן דאמר יש זיקה פירוש דלדידיה הוא דחליצה פסולה אינה פוטרת צרתה והא דתני דפוטרת סבר אין זיקה. ולפ\"ז הכי נמי י\"ל דהברייתא דפרק כיצד דתני גבי איסור מצוה ואיסור קדושה דחליצתה פוטרת צרתה סברה אין זיקה ולדידיה אפי' חליצה פסולה פוטרת צרתה אבל למאי דקיי\"ל יש זיקה וחליצה פסולה אינה פוטרת הכי נמי אינה פוטרת:
[ושוב ראיתי שכן כתב להדיא בחידושי הריטב\"א פ' הערל (יבמות דף ע\"ט) דברייתא דקתני אם בעלו קנו היינו למאן דאמר אין זיקה דלמאן דאמר יש זיקה אפילו בדיעבד אם בעלו לא קנו דביאה פסולה היא וצריכה גט וחליצה ע\"כ. ומיהו הרה\"מ שלא כתב לתרץ כן אפשר הוא משום שנמשך אחר דברי התוס' שכתבו בפ\"ק דיבמות (דף י\"א ע\"ב) בד\"ה או היא או צרתה וז\"ל אע\"ג דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין היינו דוקא כגון חלץ לאחיות (פי') [וכו'] או לבעלת הגט דלא נפטרה צרתה דהורע הזיקה וקלשה לה אבל בשאר דוכתי אע\"ג דאסורה להתייבם כיון דהזיקה שלימה פוטרת ע\"כ. ולפי דבריהם הברייתא דפרק כיצד אף למ\"ד יש זיקה אתיא. אך הריטב\"א שזכרתי על כרחך לא ס\"ל כהתוס' ורבינו יסבור ג\"כ כהריטב\"א. אלא דבהא לא סבר כוותיה במאי דמוקי בעלו קנו כמ\"ד אין זיקה ורבינו סובר דקנה לכו\"ע ואין דינה כביאה פסולה וכמ\"ש הלח\"מ:
וראיתי בס' צד\"א שכתב לתרץ קושיית הרה\"מ על רבינו בדרך אחר ואין דבריו מחוורין כלל. ויש לתמוה עליו שלא כתב לתרץ דברי רבינו כמ\"ש. והוא עצמו כתב סברא זו (בדף כ\"ו ע\"ב) דאפשר דתנא דברייתא זו ס\"ל כמאן דאמר אין זיקה. ומתרץ בזה קושיית מהרש\"ל ע\"ד תוס' שם שלא הוכיחו מההיא ברייתא דחליצה גרועה מותרת. ואפשר דס\"ל להמחבר הנ\"ל דכמו דהתוס' אין מחלקין לפי האמת וס\"ל דאף למ\"ד יש זיקה פוטרת ה\"נ אין חולק בזה. אך לא ראה דברי הריטב\"א שזכרתי שחולק ע\"ד התוס' וא\"כ י\"ל דה\"נ ס\"ל לרבינו]:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Nashim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..932792b8dacd6b1ced112351f2213fc10f8f0712 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,509 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות אישות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Nashim" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "ולקוחין אלו מצות עשה של תורה הן. ועיין בכס\"מ שהוקשה לו על מ\"ש רבינו דלקוחין דארוסין הן מצות עשה והרי ארוסין בלא נשואין אינן אלא התחלת המצוה ולא גמרה כיון דאסור עדיין להיות עמה. ולק\"מ דהיינו שדקדק רבינו בלשונו וכתב דמצות עשה של תורה הן דנהי דאסור להיות עמה אינו אלא מדברי סופרים וכמ\"ש לקמן בפ\"י. ומ\"מ מן התורה מותר והוי גמר מצוה:
ומה שכתב שקידושין של כסף מדברי סופרים. פירש הרב המגיד דסבר רבינו שכל דבר שאינו מפורש בתורה אלא שחכמים דרשוהו ופירשוהו מקרי דברי סופרים. אע\"פ שדינו דין תורה. אין נקרא דברי תורה אלא א\"כ שאמרו בו בביאור שהוא מן התורה. ויש להביא ראיה לזה מדמצינו במתניתין דמנחות (דף ס\"ח) התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור ומפרש רב נחמן בר יצחק דריב\"ז מן התורה אוסר ומאי התקין דרש והתקין. הרי דקרי תקנה לדרשא דאורייתא כמו לדבר דרבנן:
וכן יש להביא ראיה מדאיתא בפרק הנזקין (גיטין דף מ\"ט ע\"ב) מפני מה אמרו הנזקין שמין להן בעידית. ושם (בדף נ\"ט) תנן אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון וכו' והוקשה למהר\"ם שי\"ף ז\"ל הלשון אמרו דמשמע מדרבנן והרי נזקין בעידית מדאורייתא וכן כהן קודם מדאורייתא. אבל לדעת רבינו אתי שפיר דנהי דהוו מן התורה מ\"מ רבנן פירשוהו דין עידית שהן דמזיק וכן להקדים הכהן בקריאה. ומשום הכי שפיר שייך לשון אמרו כמו בדברי סופרים:
וראיתי לבעל התוס' יו\"ט בפ\"ה דכתובות שכתב בפשיטות דלא מקרי אמור בתורה משום שיש לדבר סמך ודרש מן המקרא. והביא ראיה מדתנן בפ\"ג דחולין וסימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים. ואע\"פ שדרשוהו מן נשר ותורים כדאיתא שם בברייתא בגמרא ע\"כ. ולפי דבריו יש ראיה לדעת רבינו מהא דחולין. אך מה שהחליט הדבר דלא מקרי כלל אמור בתורה דבר הנלמד מדרשא זה אינו דודאי אשכחן דקרי ג\"כ אמור בתורה לדרשא. וכי היכי דאשכחן שאמרו בביאור על דבר הנלמד מדרשא שהוא מן התורה וכמ\"ש הרה\"מ הכי נמי אשכחן דקרי אמור בתורה. והכי מבואר מדברי התוס' בפ\"ק דר\"ה (דף ה' ע\"א) והביאו ראיה מדתניא התם אמרה תורה נסכו מים לפני בחג. והוא אינו מפורש בתורה רק מדרשא ואין הצדוקין מודין בו. וכן יש להביא ראיה מדאיתא בשבת (דף קי\"ט) ולקדוש ה' מכובד זה יום הכיפורים אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[בנים הרי הן כסימנים. וכתב הפר\"ח בס' מים חיים דאיתא בריש פרק בן סורר דקטן אינו מוליד. וקשה דבהלכות גזילה כתב רבינו דקטן חזקתו שאין לו יורשין ומשמע דלפעמים משכחת שהוא מוליד וכן משמע בהרב המגיד שם. וכ\"כ בהדיא בס' תורת חיים וכן משמע בהלכות גדולות ואמאי כתב כאן דבנים הן כסימנים. וי\"ל כיון דעכ\"פ חזקה היא דקטן אינו מוליד הוו בנים כסימנים משום דאזלינן בתר רובא אבל באמת מיעוטא משכחת דקטן יוליד וזה דלא כמ\"ש בס' בני אהובה דאינו במציאות כלל שיוליד עד שיהיה לו ב' שערות]:" + ] + ], + [ + [], + [ + "ואם נתן הוא ואמרה היא הרי זו מקודשת מספק. והנה מדברי הבית שמואל באה\"ע סי' כ\"ז נראה דרבינו שכתב מקודשת מספק היינו דהוו ספק קידושין מדאורייתא ולא ס\"ל מה שכתבו הרי\"ף והרא\"ש דחיישינן מדרבנן. דמשמע דאינן אלא ספק קידושין מדרבנן. וכן משמע בר\"ן. אך מדברי הרב המגיד לא נראה כן שהרי הביא לשון הנזכר על דברי רבינו. וא\"כ משמע דמפרש דגם לדעת רבינו לא הוו ספק קידושין מן התורה. ונראה דסבר דרבינו שכתב סתם מקודשת מספק סמך בזה על מ\"ש בפרק י\"ח מהלכות איסורי ביאה ובסוף הלכות כלאים דאיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים. ובפ\"ט מהלכות טומאת מת ביאר דהוא הדין בעריות ספיקן אינן אלא מדברי סופרים. וא\"כ החשש דקידושי ספק אינו מן התורה וכ\"כ פרי חדש ביו\"ד. ומשמע דלא סבירא להו סברת הרב כסף משנה שכתב בהל' טומאת מת דבדבר שזדונו כרת הוי ספיקו לחומרא מן התורה. והראיה שהביא מהא דחייבה רחמנא באשם תלוי מספק בדבר שזדונו כרת. אינה הוכחה כלל לפי דעת רבינו שפסק בהל' שגגות פ\"ח דאין אשם תלוי בא אלא היכא דאיקבע איסורא וכגון ב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע איזה מהן. וכן הבא על אשה שהיא ספק מגורשת. אבל ספק מקודשת לא נקבע האיסור. וכך מבואר מהסוגיא דיבמות (דף קי\"ד) גבי אשת חרש. ולפ\"ז רבינו לטעמיה (משמע) דסבר דבכל ספק קידושין אין החומרא אלא מדרבנן. וכפשטא דלישנא שכתבו הרי\"ף והרא\"ש. והר\"ן שנתקשה בלשון זה שכתבו דחיישינן מדרבנן. הא מדאורייתא נמי איכא למיחש. היינו משום דאזיל לטעמיה שכתב בסוף פ\"ק דקידושין דכל ספק איסור אזלינן לחומרא מן התורה. וכן משמע ממ\"ש ברפ\"ד דביצה ע\"ש. וכן למאן דאמר דלא בעי קביעותא לאיסורא לחייב אשם תלוי מחייב נמי אשם תלוי בספק קדושין וכדמוכח בסוגיא דיבמות הנזכר. וא\"כ מצריך נמי גט מן התורה:
ובזה י\"ל דלא תקשי ע\"ד רבינו מדאיתא בכתובות (דף ע\"ג) אליבא דשמואל דאמר קידשה על תנאי שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים א\"צ הימנו גט הא קידשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה הא גיטא בעיא ומפרש רבה בעיא גט מדבריהם ורבא אמר תנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא. ומשמע דלשנויא דרבא צריכה גט מדאורייתא מספיקא. ופליג אדרב חסדא דאמר דצריכה גט מדבריהם והשתא אמאי תצטרך גט מן התורה מספק לפי דעת רבינו. אמנם לפי הסוגיא דיבמות אתי שפיר דמבואר שם דשמואל לא בעי קביעותא לאיסורא ומחייב אשם תלוי הבא על אשת חרש דהוי קידושיו ספק. והסוגיא דכתובות אליבא דשמואל קאי ולשיטתו שפיר צריכה גט מה\"ת בספק קידושין. אבל לדעת רבינו שלא פסק כשמואל לא קיי\"ל גם כן כההיא דכתובות ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בפרק ז' דין ח':
אך מ\"ש הר\"ן עוד שם דגבי ספק קדושין אמרינן דאוקמא בחזקתה הראשונה שהיתה פנויה. ומשום הכי א\"צ גט מן התורה גבי ספק זה דנתן הוא ואמרה היא. קשה דלא מבעיא ספק זה דלא שייך ביה לומר כן שהרי הוא ספקא דדינא. ומבואר בדברי הפוסקים ביו\"ד דגבי ספק דין לא שייך לאוקמא אחזקה קמייתא דבשביל החזקה לא יבורר הדין והספק שיש לנו בו. ורק בספק שבמעשה שייך לומר שמחמת החזקה נתברר איך היה המעשה. וגם זה דוקא בעלמא אבל גבי קדושין אף ספק שבמעשה וכההיא דאשת חרש שמספקא לן אי יש בו דעת או לא נמי לא מוקמינן לה אחזקה קמייתא שהיתה פנויה דאל\"כ לא שייך אשם תלוי. ושוב מצאתי לבעל פני יהושע בחי' לגיטין (דף כ\"ח) שהרגיש בראיה זו מהא דיבמות וכתב הטעם דכיון שנתקדשה איתרע לגמרי חזקת פנויה. וכמ\"ש תוס' בכתובות (דף כ\"ג) גבי ספק קרוב לו. והכי נמי כשנתקדשה להחרש איתרע החזקה הראשונה שהיתה פנויה ע\"כ. והנה גם מהסוגיא דכתובות שזכרתי יש להוכיח כן דהתם נמי הספק הוא במעשה וכמו שפירש רש\"י שם דמספקא ליה לתנא על סתם אדם אם אפשי באשה נדרנית או לא. ואפילו הכי מצריך גט מן התורה. ולא אמר דאוקמא בחזקת פנויה:
ומזה קשה ג\"כ על מ\"ש בתשובות מיימוני בריש הלכות אלו גבי ספיקא דתרי ותרי דמוקמינן אחזקה קמייתא דפנויה ומי עדיף מהנך ספיקי דדעתא דחרש וספקא דדעת האדם בנדרנית דמחייב באשם תלוי מאן דלא בעא שתי חתיכות ומצריך גט מן התורה. וכן קשה על מ\"ש הכס\"מ בפ\"י דגירושין בשם מהרי\"ק דאם נשאת לשני לא אמר דתצא והולד ממזר דאוקמא אחזקה. ומיהו נראה דההיא דיבמות לא מכריע כל כך ואפשר ליישבה גם לדעת הר\"ן וסייעתו על פי מ\"ש בעל מגיה שבמשנה למלך בפט\"ו מהלכות איסורי ביאה דין י' על מ\"ש רבינו הבא על אשה שנתקדשה ספק קידושין הולד ספק ממזר דלא תקשי מזה על דברי מהרי\"ק הנזכר דהיינו דוקא כשנשאת לאחר דאתו קידושי ודאי (ומפקי) [ומפקעי] קידושי ספק אבל הכא איירי שבא עליה בלא קידושין ע\"כ. ולפ\"ז ההיא דיבמות נמי י\"ל דהיינו טעמא דלא אוקמא בחזקת פנויה משום דשם איירי בבא על אשת חרש בלא קידושין. ובכהאי גוונא הוא דחייב אשם תלוי למאן דלא בעא שתי חתיכות. ואף לרבינו דבעי שתי חתיכות ולא מחייב באשם תלוי מ\"מ הולד ספק ממזר. ומיהו לדידיה אינו אלא ספק ממזר מדרבנן כיון דאע\"ג דהיכא דליכא חזקה להיתר אלא הספק שקול לא חייש מן התורה. אבל בשנתקדשה בודאי לאחר קידושי ספק אפשר בקושטא דמהני חזקה קמייתא דפנויה דלא לחוש לספיקא עכ\"פ מן התורה לכו\"ע. אך מסוגיא דכתובות ודאי משמע דכדי להנשא צריכה גט מה\"ת בספק קידושין עכ\"פ למאן דלא בעא שתי חתיכות. וא\"כ שמעינן מינה דחזקת פנויה לא חשיבה חזקה כל שנתקדשה אפי' קידושי ספק משום דאיתרע כמ\"ש. ומ\"מ י\"ל לדעת הפוסקים דקושטא דלרבא נמי א\"צ גט מן התורה (מספק) [בספק] רק מדרבנן ולא אתא למיפלג עליה דרבה ורב חסדא אלא בהכי דאינהו לא קאמרי אלא דצריכה גט מדבריהם והיינו לכתחילה אבל לא עשאו הולד ממזר אם עברה ונשאת בלא גט. אבל לרבא דספק איסור לחומרא הוי נמי ממזר מספק מדרבנן וכמ\"ש רבינו בהל' איסורי ביאה:" + ], + [], + [ + "כתבו שלא לשמה או לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת. בפ\"ק דקידושין איפלגו אמוראי בזה וגם הפוסקים נחלקו כמאן הלכה כמבואר במגיד [משנה] ובשאר פוסקים. והנה יש לי להביא ראיה לדעת רבינו וסייעתו שפסקו כמ\"ד דשטר קידושין שכתבו לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת מסוגיא דפרק האיש מקדש (קידושין דף מ\"ח) דמוקי במסקנא פלוגתא דר' מאיר וחכמים בברייתא התם דפליגי בהתקדשי לי בשטר ר\"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת [לפנינו הגירסא בגמ' היא להיפך: ר\"מ אומר אינה מקודשת וחכ\"א מקודשת] דאיירי בכתבו לשמה ושלא מדעתה. וקמו לה חכמים כמאן דאמר דאינה מקודשת. וא\"כ ודאי דקיי\"ל כוותייהו:
[ולפי מש\"כ בחידושי לקידושין יש עוד להביא ראיה לדעת רבינו מהסוגיא דשם (דף מ\"ה) דר' יוחנן וכל אמוראי דלא אשגחו ביה בריש לקיש דצווח ויצאה והיתה ומקיש הויה ליציאה דמה יציאה דגרושין נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה הוא הדין בקידושין אביה והיא מקבלין קידושיה אלא סבירא להו דבקידושין אביה מקבל ולא היא ולא מקשינן בזה הויה ליציאה וטעמייהו הוא משום דסבירא להו כמאן דאמר דהכא מקשינן הויה ליציאה דבעינן דעת מקנה ובקידושין אביה הוא המקנה דזכי ליה רחמנא ולא דמי לגירושין דהיא נמי יכולה לקבל דהתם הוי הבעל המקנה ולא בעינן דעת האב כלל אבל בקידושין דהוי האב המקנה בעינן דעתו דוקא דאיהו יקבל הכסף קידושין. וא\"כ דטעמייהו הוא משום דמקשינן הויה ליציאה לענין שבעינן דעת מקנה דוקא וזהו דברי רב פפא ורב שרביא דאמרי שטר אירוסין שכתבו לשמה ושלא מדעתו אינה מקודשת משום דמקשינן הויה ליציאה דבעינן דעת מקנה ומוכח דקיי\"ל הכי]:" + ], + [], + [], + [], + [ + "היה מדבר עם האשה על הקדושין ורצתה ועמד וקידש וכו' דיו ואינו צריך לפרש. וכתב הרב המגיד ואם לא היו עסוקין כלל בזה ונתן לה כסף סתם אינה מקודשת וכו'. וכתב הרשב\"א ז\"ל שאפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי והיא רוצה צריך שיטול הכסף ממנה ויחזור ויתננה לה בתורת קידושין ע\"כ. ודע שהאחרונים נתלבטו הרבה בדברי הרשב\"א הללו שהביא הרה\"מ וגרם להם מפני שלא ראו דברי הרשב\"א גופיה בזה שכתב בחידושיו לקידושין. ועל כן צריך אני להאריך קצת ולבאר כוונת הרשב\"א היטב עד שלא ישאר שום גמגום בדבריו. וזה יצא ראשונה מה שנתקשו כל המפרשים מהא דקיי\"ל גבי פקדון שאם אמר לה כנסי סלע זו בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו אם רצתה מקודשת וא\"צ ליטלו הימנה. עוד הקשה הרב ט\"ז באה\"ע סי' כ\"ט על דברי הרשב\"א ממ\"ש הטור בשם הרמ\"ה גבי התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר או דינר רע אינה מקודשת. ואם חזר ואמר לה אח\"כ התקדשי לי בו ושתקה הוו קידושין ולא הצריך לחזור וליטלו הימנה. וגדולה מזו הקשה הט\"ז בסי' ל\"א שהרשב\"א סותר דברי עצמו שכתב בתשובה הביאו הב\"י שם גבי קידשה בטבעת מוזהב בלא שומא שיחזור ויקדשנה אפילו באותו הטבעת ואפילו לא יחזור ויטלנו הימנה דהו\"ל כפקדון וכו'. עוד הקשה הבית שמואל בסי' כ\"ז על דברי הרשב\"א הנזכר מהא דקיי\"ל גבי גט דהיכא דאינה מתגרשת כלל בנתינה הראשונה א\"צ לחזור וליטלו ממנה. וא\"כ אמאי מצריך כאן כשנתן לה כסף סתם שיחזור ויטלנו הימנה ולקדשה הרי לא קנאתו לקידושין כלל בנתינה ראשונה. וקושיא כזו הקשה ג\"כ הלח\"מ בריש הלכות גירושין ועיין שם שמחמת כן כתב לחלק בין גירושין לקידושין:
ואישתמיטתייהו לכולהו לשון הרשב\"א גופיה בחידושיו לקידושין דשם מבואר דבאמת אין חילוק בין קידושין לגרושין ואדרבא מדין גרושין הוא דיליף לקידושין. והילך לשונו דבפרק המגרש (גיטין דף פ\"ד) אמרינן דהיכא דקנאתו בנתינה קמייתא למיפסל בו לכהונה צריך לחזור וליטלו הימנה וקל וחומר כשנתן לה קידושין סתמא דקנאתם לגמרי ואי בעי הוא למיהדר בו לא מצי הדר דמימר אמרה לו את בסתמא יהבת ואנא למתנה איכוונית ע\"כ. אלמא דשוין הן ומגרושין הוא דיליף לקידושין דתליא באי קנאתו לגט או לקדושין בנתינה ראשונה לאיזה דבר דאז צריך ליטלו הימנה ולחזור וליתן לה לשם גרושין או קידושין ולא תליא באם אינה מתגרשת או אינה מתקדשת כלל בנתינה ראשונה שיצטרך מחמת כן ליטול הימנה אלא בהא תליא שאם קנאתו לאיזה דבר צריך ליטלו ואם לא קנאתו לשום דבר א\"צ ליטלו. ומעתה ממילא מבואר דקושית הלח\"מ והב\"ש מעיקרא לק\"מ מהא דקיי\"ל גבי גט דהיכא דאינה מתגרשת כלל א\"צ ליטלו הימנה דהיינו משום שלא קנאתו לכלום. משא\"כ גבי קידושין כשנתן לה כסף סתם דנהי שאינה מתקדשת כלל מ\"מ קנאתו להיות שלה במתנה כמבואר בדברי הרשב\"א בחידושיו שכתבנו. וכהאי גוונא נמי גבי גט אם קנאתו לכלום למפסל לכהונה צריך לחזור וליטלו. והוא הדין אם קנאתו להנייר לצור על פי צלוחית וכגון שאמר לה זכי בשטר חוב זה קושטא דצריך ליטלו הימנה. וכמ\"ש הטור בשם הרמ\"ה באה\"ע סי' קל\"ח ועי' שם:
ועל פי זה נסתלקו ג\"כ קושית הט\"ז על הרשב\"א ממ\"ש הטור בשם הרמ\"ה בסי' כ\"ט גבי מנה שנמצאת חסר דינר או דינר רע דא\"צ ליטלו הימנה. דהתם לא קנאתו בנתינה ראשונה לשום דבר שהרי בטעות היתה אבל מודה הרמ\"ה ודאי שאם קנאתו לאיזה דבר צריך ליטלו הימנה. וכמו שהוכחתי מדברי הטור בשם הרמ\"ה גופיה בסי' קל\"ח. וכן נסתלק מה שהקשה הט\"ז ממ\"ש הרשב\"א בתשובה גבי קידשה בטבעת מוזהב בלא שומא שאין צריך ליטלו הימנה דהתם נמי לא קנאתו לכלום שהרי היתה קידושין בטעות וקיי\"ל דקידושי טעות חוזרין לבעל כמ\"ש רבינו בהלכות זכיה ובאה\"ע סי' נ'. גם קושיות המפרשים מההיא דפקדון אתי שפיר ולק\"מ דהתם כשאמר לה כנסי סלע זו בפקדון הרי לא קנאתו לכלום משום הכי א\"צ ליטלו הימנה משא\"כ כשנתן לה כסף סתם דקנאתו בתורת מתנה וכמו שנתבאר:
[ובזה אתי שפיר מה שכתב רבינו בריש הלכות גירושין הלכה י\"א המגרש צריך שיאמר לה כשיתן לה הגט הרי זה גיטך וכו'. ונדחק שם הלח\"מ בלשון רבינו וכתב דלאו דוקא כשיתן לה הגט דאף אחר שנתן לה הגט אם אמר מהני עיי\"ש. ולפי הנ\"ל דוקא כשיתן לה הגט דאילו נתן לה בסתמא לא מהני האמירה אח\"כ כיון שקנאתו ליפסל בו לכהונה לדעת רבינו שם דאם נתן בידה ולא אמר כלום הרי זה גט פסול]:
ומעתה יתבאר לך שהדין עם המהרי\"ט שהביא כאן המל\"מ שכתב לדעת הרשב\"א דס\"ל דכשנתן לאשה כסף סתם בתורת מתנה יהיב לה ואם טענה איהי כך מהימנא. ובעל משל\"מ השיג עליו והביא ראיה דכל הנותן סתם לאו למתנה נותן ממ\"ש הר\"ן בשם הרשב\"א פרק בתרא דכתובות דהמפרנס אשת חבירו בסתם לאו בתורת מתנה הוא נותן אלא בתורת הלואה הוא נותן. וגם מיניה אשתמיט דברי הרשב\"א בחידושיו שזכרתי דשם מבואר דסבר כמ\"ש המהרי\"ט. ונהי שהוא לכאורה נגד מ\"ש הר\"ן בשמו מ\"מ אין התלונה על המהרי\"ט שהרי הרשב\"א עצמו כתב כן בחידושיו לקידושין. וכן יש לדקדק ג\"כ מדבריו בתשובה הובא באה\"ע סי' צ\"ו. וע\"ש:
ועוד יש לתמוה על המל\"מ במה שהקשה על ראיית מהרי\"ט מהא דאמר בפרק שבועת העדות מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני כי טעין אין שקלי ודידי שקלי כי עדים רואין אותו מבחוץ מאי הוי. ודחה זה דהתם הלה טוען ברי דלמתנה קאמר ליה אבל במקבל סתם אפשר דאינו יכול לומר דמסתמא לשם מתנה יהבתינהו והשתא הוא דקהדרת בך:
והנה מלבד זה דאשתמיט מיניה דברי הרשב\"א הנזכר אלא אף זו שנעלם ממנו דברי הר\"ן בזה בפ\"ק דקידושין דגם הוא ז\"ל הביא בהדיא ראיית מהרי\"ט מההיא דשבועות וז\"ל אי מעיקרא יהיב לה סתמא מדינא הרי הן שלה במתנה וכדמוכח בפרק שבועת העדות דאמרינן התם אי דאמר אין שקלי ודידי שקלי וכי עדים רואין אותו מבחוץ מאי הוי והן הן דברי מהרי\"ט. אמנם לפ\"ז תקשי אהדדי דברי הרשב\"א והר\"ן דפ\"ק דקידושין על דברי הרשב\"א והר\"ן דפרק בתרא דכתובות. וכן מדברי הר\"ן בריש פ\"ד דנדרים. ומדברי רבינו בסוף פ\"ז דזכיה מוכח כן דסתם לא הוי מתנה:
ונראה דיש לחלק בין נידון דידן לדכתובות על פי מ\"ש בספר יד המלך דכאן אמרינן דמציא טענה שהוא הבטיח לה כבר מקודם ליתן לה מתנה ולשם כך תפסה המעות ולא לשם קידושין והיא נאמנת לומר כן כההיא דפרק שבועת העדות דקאמר דידי שקלי. דמה לי אם טוען שנותן לו עכשיו לשם מתנה בפירוש או שטוען שהבטיח לו כבר ליתן ותופסו עכשיו בשביל כן דנאמן כיון שאין העדים יודעים מזה כי רואין אותו שנותן לה מאי הוי יכולה לומר דידי שקלי משום שהבטיח כבר ליתן לה. אבל אם מודה שנתן לו סתם לגמרי וגם לא הבטיח לו מעולם בפירוש ליתן לו מתנה אינו יכול לטעון ולומר שהיה במתנה ע\"כ. ולפ\"ז אין סתירה בדברי הרשב\"א והר\"ן דמה שכתבו דבסתמא מדינא הוא שלה דמימר אמרה אנא למתנה איכוונית היינו לומר דיכולה לומר שהבטיח לה כבר ליתן מתנה. ובהכי אתי שפיר ג\"כ הראיה שהביא מההיא דשבועות דאיירי נמי בכהאי גוונא וכמ\"ש. וכן מ\"ש התוס' והרא\"ש בב\"ב פרק חזקת (בבא בתרא דף מ\"ה) דאם נתן לו סתם בפני עדים יכול לטעון שבמתנה נתן לו היינו נמי לומר שיכול לטעון שהבטיח לו כבר ליתן מתנה ולשם כך קיבל עכשיו ומשום הכי הוי שלו ולא בסתם ממש. ובזה לא סתרי דברי התוס' והרא\"ש דב\"ב לדברי הרשב\"א והר\"ן ורבינו הנ\"ל:
[ודע שכתב בס' המקנה [קו\"א סימן כ\"ז] דצריך ליזהר המסדר קידושין שיגמור אמירתו קודם שנתן הטבעת בידה דאם נתן לה סתם אף שמיד תוך כדי דיבור אמר לה הרי את מקודשת לא אמרינן בזה תוך כדי דיבור כדבור משום דאם נתן לה לשם מתנה אינו יכול לחזור בו דלא מצינו בשום מקום במוכר או נותן לחבירו במשיכה או בקניין שיוכל לחזור בו תוך כדי דיבור. והטעם בזה משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה כדאיתא בר\"פ האומר עכ\"ד. ויש לתמוה על הרב שנעלם ממנו דברי הרא\"ש דמוכח להדיא מדבריו בב\"ב (דף קי\"ד) דבכל הקנינין יכול לחזור תוך כדי דיבור. והב\"י בחו\"מ סי' קצ\"ה כתב שכן דעת הרבה פוסקים וכן פסק בשו\"ע שם. ואפשר שנמשך אחר הט\"ז שכתב כן בסי' ל\"ח אך זה אינו. ויותר תמוה הוא מ\"ש בס' המקנה דבקניין לא יוכל לחזור תוך כדי דיבור דהרי קיי\"ל בב\"ב שם דבקניין סודר יוכל לחזור אפי' לאחר כדי דבור כל שעסוקין באותו עניין ועי' הטעם ברא\"ש שם:
ומ\"ש בספר המקנה דלא יוכל לחזור אפי' תוך כדי דבור משום דאין אמירה מבטל מעשה לק\"מ דכל זמן שלא עבר מהמעשה כדי דבור חשוב כמו שלא נגמר המעשה עדיין ולכך יכול לחזור מהמעשה דהוי כאלו עדיין לא נגמר כלל. ועי' בר\"ן בנדרים [דף] פ\"ז שכתב דהאדם אינו עושה אותו בגמר דעתו אלא דעתו שיוכל לחזור בתוך כדי דיבור:
[ומה שהביא ראיה בס' המקנה מהא דמצינו גבי הקדש דאינו יכול לחזור בו תוך כדי דיבור כדאיתא בתמורה משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. ומזה מוכיח דלאחר מסירה להדיוט אינו יכול לחזור אפי' תוך כדי דיבור. וגם בשו\"ת ושב הכהן סי' י\"ט כתב כן. והנה בגמרא ליתא כלל הך טעמא רק התוס' כתבו כן במנחות (דף פ\"ב). ואף לפי דבריהם אין הכרח כלל לומר דס\"ל דמסירה מהני בהדיוט שאינו יכול לחזור תוך כדי דיבור ודלא כמ\"ש בספר המקנה וס' ושב הכהן לדעת התוס' ורבינו דאפשר דס\"ל כמ\"ש הר\"ן בנדרים (דף ל' ע\"א) דהאי לישנא לאו דוקא הוא דאמירה כמסירה אלא דעדיפא טפי אמירה לגבוה ממסירה להדיוט דאמירה לגבוה אפי' בלא מעכשיו מהני כמסירה גמורה להדיוט דהיינו במעכשיו והכי נמי י\"ל לעניין חזרה תוך כדי דיבור הוי אמירה לגבוה טפי ממסירה להדיוט דאמירה לגבוה תוך כדי דיבור הוי כמסירה גמורה להדיוט דהיינו אחר כדי דיבור או שמתנה עמו בפירוש שיקנה מעכשיו ולא יוכל לחזור כלל. ואף לפמ\"ש הר\"ן שם בשם הרשב\"א דאיכא למאן דאמר שאין אמירה קונה טפי ממסירה מ\"מ לעניין חזרה בתוך כדי דיבור י\"ל דהיינו טעמא דאינו יכול לחזור דמחמת דחמיר אין אדם עושה אותו אלא בהסכמה גמורה וטעם זה כתב הר\"ן בנדרים פ\"ז גבי מקדש ומגרש וכל הנך דאמר התם דאינו חוזר עיי\"ש. וראיתי בשו\"ת אמונת שמואל סי' נ\"ג שכתב אליו חכם אחד ומבואר שם בתוך הדברים דפשיטא ליה ג\"כ דאם מסר דבר להדיוט אינו יכול לחזור תוך כדי דיבור והוא תמוה כמ\"ש. ושוב מצאתי אחר זמן רב בס' קצות החושן סי' שס\"ג שהרגיש מדנפשיה קושיית המל\"מ על המהרי\"ט והרגיש גם מדברי הר\"ן בקידושין פ\"ק והניח בצ\"ע. גם כבר הרגיש שם להשיג על הט\"ז בסי' ל\"ח. גם בס' בית מאיר השיג על הט\"ז כנ\"ל. ובתשובת רבי עקיבא איגר הקשה ג\"כ מהר\"ן על המל\"מ בסי' קמ\"ז ובסי' צ\"ז השיג על הט\"ז]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היתה הבת ספק בוגרת בין שקידשה אביה וכו' בין שקידשה היא עצמה שלא לדעת אביה היא מקודשת מספק. והקשה הלח\"מ כשקידשה היא עצמה לא להוו קדושין כלל דלוקמא בחזקה קמייתא שהיתה נערה והרי מסייע לה חזקת פנויה. ובשלמא כשקדשה אביה לא אמרינן אוקמא אחזקת נערה ומקודשת בודאי דאיכא חזקה אחרת כנגד זו והוא חזקת פנויה כדכתבו התוס' ז\"ל וכיון דיש שתי חזקות הסותרות זו את זו הויא ספק מקודשת אבל כשקידשה עצמה לוקמה בחזקת נערה ואינה מקודשת וגם חזקת פנויה מסייע לזה. ולפי מה שהוכחתי לעיל [בהלכה ב'] דחזקת פנויה לא מהני גבי קידושין כיון דאיתרע כל שנתקדשה א\"כ גם בשקידשה אביה תקשי דלוקמה בחזקת נערה ותהוי [ודאי] מקודשת:
ומה שנסתייע הלח\"מ מדברי התוס' שכתבו חזקה זו דפנויה. המעיין בדברי התוספות בריש (דף ע\"ט) יראה לעינים שלא כתבו כן אלא כשהיא בוגרת לפנינו וכגון שקידשה אביה ביום שנשלם ששה חדשים שבין נערות לבגרות. ואמרינן מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת הואי. ובזה הוא שכתבו שם דמהני חזקת פנויה כמו שהיתה קודם שקידשה ואין קידושי האב קידושין לכו\"ע כיון שהיא בוגרת לפנינו. ולפ\"ז אין מזה ראיה כלל לנידון דרבינו דלא איירי כלל בשהיא בוגרת לפנינו דתהני חזקת פנויה כלל לאורועי חזקת נערה. ותדע שהרי חזקת נערה הוי חזקה דגוף והרי מבואר להדיא מדברי התוס' בפרק המדיר (כתובות דף ע\"ה ע\"ב) דחזקת פנויה לא חשיבא חזקה כלל לגבי חזקת הגוף:
אלא י\"ל דהתם איירי בחזקת הגוף שאין עשוי להשתנות ממילא בודאי כגון לעניין מומין ע\"ש מה שאין כן בחזקה זו דנערות שעשויה להשתנות בודאי ממילא. ומשום הכי לא מוקמינן אחזקה זו לאחזוקה בודאי נערה בשעת קידושין ומשום הכי אינן אלא קידושי ספק אף כשקידשה אביה וכן כשקידשה עצמה ספק מיהא הוי. וכהאי גוונא כתב בשו\"ת נודע ביהודה חלק אה\"ע סי' צ\"ג דחזקת קטן לאו חזקה היא משום שהולך וגדל:
ויש להביא ראיה למ\"ש בדעת רבינו דלפ\"ז תתיישב קושיית התוס' בסוגיא דקידושין (בדף ע\"ט) בד\"ה ושמואל מאי שנא ממקוה וכו'. וז\"ל וא\"ת לרב נמי תקשי דעד כאן לא קאמר רב הרי היא בוגרת לפנינו ומדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת הויא אלא משום דליכא חזקה דנערות אבל אי הוי חזקה דנערות מודה רב דאוקמא אחזקתה והכי נמי גבי מקוה איכא חזקה דשלם. וי\"ל דלרב נמי קשה ונקט שמואל משום דפריך ליה בהדיא טפי ע\"כ. והוא דחוק. אך לפי מ\"ש לפי דעת רבינו אתי שפיר דקושטא דלרב לא אוקמא אחזקה דנערות לעולם. וא\"כ שפיר דמי למקוה דלא אזיל בתר חזקה דמעיקרא אלא בתר השתא שנמצאת חסר לפנינו. והתם נמי אי נולד ספק במדידתה ודרכה להשתנות ולחסר סלקא דעתין דהוי ספק טומאה למאי דלא אסיק אדעתיה חזקה דהעמד טמא וכו' וכמו בקידושין דספק בוגרת בעלמא שלא ביום דמישלם שית. ומשום הכי לא פריך לרב:", + " [האשה הגדולה עושה שליח לקבל קידושיה. ודע שכתב הבית שמואל ריש סימן ל\"ז שאם האשה גלתה דעתה דניחא לה להתקדש לזה יוכל לזכות לה שום אדם לקבל בשבילה קידושין דעד כאן לא מבעיא בש\"ס גבי גט אם יוכל לזכות אלא משום דאיתתא בכל דהוא ניחא לה אבל בקידושין דלא שייך סברא זו יוכל לזכות. ולא נהירא דהא בקידושין נמי חוב הוא לה כמ\"ש רש\"י בפ\"ק דגיטין (דף י') גבי הא דפריך והא חזרה גופה איתא בקידושין וז\"ל אם מסר שטר קידושין לשלוחו ורצה לחזור חוזר דאין כאן זכות הוא לה דאסר לה אכולה עלמא ומשום האי שטרא אינו מתחייב במזונותיה. וכן יש ללמוד ממ\"ש תוס' בריש קידושין דמה שאינה מתקדשת הוי קולא ואי מתקדשת הוי חומרא. ולפ\"ז איכא למימר דגלוי דעתה דידה נמי לא מהני כמו גבי גט דכיון דחוב הוא לה חיישינן דילמא הדרא בה בשעת קידושין:
ועוד נראה דעל כרחך הכי הוי להפוסקים דסבירא להו באה\"ע סי' ק\"מ ס\"ה דבגט איפשטא האיבעיא דודאי חוב הוא לה ואינו יכול לזכות לה אף שגילתה דעתה שתובעת להתגרש. והכי איתא בירושלמי פרק המקבל. דעל כרחך אית להו נמי הכי בקידושין. דאל\"כ תקשי לדידהו הסוגיא דפ\"ק דגיטין הנזכר דמאי פריך והא חזרה איתא בקידושין וכו' דדילמא הא דקתני חזרה בגיטין ולא קתני בקידושין איירי שגלתה דעתה שרצונה בכך דבגרושין לא מהני וחוזר ובקידושין מהני ואינו חוזר אלא שמע מינה דלדידהו כי היכי דחוזר בגרושין חוזר בקידושין ומה שציין הב\"ש לסי' ל\"ה נראה שנתכוון למה שאיתא שם בסעיף ד' בשם יש מי שאומר דגלוי דעת מהני באיש. אבל אינו ראיה כלל מאיש לאשה דבאיש לאו חוב גמור הוא אף שנאסר בקרובותיה דאמרינן שרוצה הוא לישא אשה זו וליאסר בקרובותיה דמצוה קעביד וכמ\"ש הרה\"מ בפ\"ד דזכיה ומשום הכי מהני גלוי דעת. וכהאי גוונא כתב הרא\"ש בסוף פרק חלון גבי זכוי דערובי חצרות לרבנן דחשבי לה קצת חוב ומהני גלוי דעת. אבל באשה דחוב גמור הוא איכא למימר דגלוי דעתה לא מהני. וכהאי גוונא מבואר מדברי הט\"ז ביו\"ד סי' של\"א ס\"ק ט\"ו גבי גלוי דעת שמגלה לבסוף דניחא ליה מהני דוקא גבי דבר מצוה ע\"ש. וא\"כ לעניין גלוי דעת בתחילה נמי יש לחלק בהכי דאף למאן דאמר דמהני אינו אלא גבי מצוה:
ומה שאיתא ביו\"ד סי' רל\"ח סעי' ו' דאמרינן דמסתמא ניחא לה שיקדשה פלוני אינו אלא לעניין דהתם שאם נשבע לקדש אסור לעבור בלא דעתה משא\"כ בשליחות וכן משמע בתרומת הדשן שכתב בסוף סימן קפ\"ח דטעמא דלא מהני גבי שליחות מה שגילה דעתו לבסוף דניחא ליה משום דכיון דבשעה שנעשה שליח לא הוה ידיע לן לא הוי דומיא דאתם ולכך בעינן למידע בשעה שנעשה שליח דניחא ליה דהוי דומיא דאתם. ובזכות אנן סהדי דאי הוה הכא הוה ניחא ליה ע\"כ. וא\"כ הוא הדין דגלוי דעת בתחילה לא מהני בדבר שאינו זכות גמור דלא שייך אנן סהדי דהוה ניחא ליה בשעת מעשה דלא הוי דומיא דאתם דידוע דניחא ליה בשעת מעשה. ובס' מחנה אפרים הל' זכיה סי' ו' משמע נמי הכי דבחוב גמור לא מהני גלוי דעת רק היכא שאינו חוב גמור ואיכא צד זכות כתב דמהני. ועיין מ\"ש בהלכות מכירה פ\"ה הלכה ז']:" + ], + [], + [ + "השליח נעשה עד. וכתב הרב המגיד שקצת מפרשים סוברים דבקידושי כסף אינו נאמן שהרי הוא נוגע בעדות מחמת הכסף השתא דתיקון רבנן שבועת היסת והוא הדין בשטר שיש בו שוה פרוטה. והט\"ז באה\"ע סי' ל\"ה הקשה דאף אם אינו שוה פרוטה בכאן ליחוש שמא הוא שוה פרוטה במקום אחר כדחיישינן גבי קידשה בפחות משוה פרוטה. ותירץ דשאני לעניין חשדא בשליח דאם אינו שו\"פ בכאן אין לחשדו שיגזלנו משום ששוה פרוטה במקום אחר. ודחוק הוא דמי לא עסקינן דאית ליה להשליח דרך אגב לההוא מקום ששוה שם פרוטה וא\"כ הוה לן לחשדו. אלא נראה דהיינו טעמא דלא חשדינן ליה בנוגע בעדות כשאינו שו\"פ כאן דהא עיקר הנגיעה הוא מחמת שבועת היסת הוא וזה לא משכחת רק בששוה פרוטה בכאן דקיי\"ל דאין נזקקין לפחות משו\"פ ואע\"פ ששוה פרוטה במקום אחר לא חיישינן דאין בגזל אלא מקומו ושעתו. וכמ\"ש הר\"ן בפ\"ק דקידושין והביאו בית יוסף באה\"ע סי' ל\"א. ואף לדעת רבינו וסייעתו שפסקו בהלכות טוען כמאן דאמר בפ' הזהב דאם הוזקקו לשו\"פ גומרין אף לפחות משוה פרוטה מ\"מ אין נזקקין להשביע כדמוכח בב\"י לטור חו\"מ סימן צ\"ג ועיי\"ש:" + ], + [ + "הכל כשרים לשליחות חוץ מחרש שוטה וקטן וכו' ונאמר כן תרימו גם אתם לרבות השליח ומה אתם וכו' אף שלוחכם. והנה הרב פני יהושע הקשה על דברי רבינו מסוגיא דריש פ\"ב דקידושין דהתם יליף דשלוחו כמותו בכל התורה מבינייא דגירושין וקדשים ודרשא דגם אתם לרבות שליח בתרומה לא איצטריך רק אליבא דרבי שמעון דדריש אתם ולא שותפין והוה אמינא ולא שלוחכם נמי. וא\"כ רבינו דסבר בהלכות תרומות דדרשא [ד]אתם ולא שותפין אינו אלא אסמכתא לא איצטריך לדידיה גם אתם לרבות השליח. וכן קשה דלא אצטריך ליה ג\"כ לומר דרשא דמה אתם וכו' אף שלוחכם וכו' ולמעטן מהך קרא יתירא משליחות גבי תרומה דהא ליתא בתרומה דנפשיה ומהאי טעמא לא מתעביד שליח עלויה וכדאיתא בגמ' שם:
ועוד הקשה בפרישה דאמאי לא כתב רבינו כאן דאינו נעשה שליח בקידושין משום שאינו בתורת קידושין והאי טעמא נמי איתא בגמרא. ומ\"ש לתרץ דסבר רבינו דכיון דבידו הוא וכו' חשיב איתא בתורת קידושין וגם בתרומה דנפשיה. הנה מלבד מה שנדחק לפ\"ז בסוגיא דקידושין דלא חשיב ליה איתא בתורת קידושין ותרומה. אלא דגם הוא נגד סוגיא ערוכה בפ\"ג דקידושין (דף ס\"ב) עיי\"ש דלא חשיב בידו משום דהוי צריך שלשה ומי יימר דמזדקקי ליה תלתא. אלא י\"ל הא דלא כתב רבינו טעם דליתא בתורת קידושין על פי מ\"ש הבית שמואל באה\"ע סי' קכ\"ב על דברי רבינו בפ\"ג מהלכות גרושין שלא כתב התם לפוסלן מהאי טעמא נמי לשליחות גבי כתיבה משום דליתא בתורת גיטין דהיינו טעמא משום דבכללן נמי הני דאיתא בכלל תורת גיטין עיי\"ש. וא\"כ מהאי טעמא אתי שפיר נמי דלא כתב רבינו כאן גבי קידושין טעם הנזכר דהכא נמי בכללן איתא גם הוא [מומר] דאיתא בתורת קדושין דהא קיי\"ל דקידושיו קידושין ומשום הכי איצטריך למעטו מדרשא דמה אתם דמטעם זה אמעיט גם איהו נמי דלא קרינן ביה אף שלוחכם וכמ\"ש המג\"א באו\"ח סי' קפ\"ט. וכן משמע ממ\"ש הג\"ה ביו\"ד סי' רס\"ד עיי\"ש וכן איתא בירושלמי פרק רבי אליעזר דמילה ודרש ואתה את בריתי תשמור כל שכיוצא בך והכי נמי כי דרשינן גבי שליחות דומיא דאתם למעט את שאינו כיוצא בכם. וכהאי גוונא מצינו בתורת כהנים פרשת ויקרא דממעטינן כהאי גוונא מכם עיי\"ש. וזה דלא כס' אבן העוזרי שחולק על הג\"ה ביו\"ד ועל המג\"א וכתב היפך מזה דכשר [מומר] לשליחות ולמילה. ומה שהביא ראיה מסוגיא דקדושין דלא קאמר למעטו מדרשא דמה אתם וכו' אינו מוכרח דעדיפא משני דלתנא קמא איצטריך ליה למיעוט אחר שם ולרבי שמעון איצטריך לגופו לרבות לעשות שליח כמ\"ש:
ולענין קושיית הפנ\"י דמאי צריך קרא לרבות שליח בתרומה דתיפוק ליה מגרושין וקדשים [הנה בחידושי מהר\"ם ברבי כתב דאיצטריך כי היכי דלא נילף מפרו של אהרן דבעי בעלים. וליתא דליכא למילף מפרו של אהרן כמ\"ש בחידושי]. ועיין מ\"ש בזה בס' שער המלך בהל' תרומות ובס' טורי אבן בחגיגה דלפי הסוגיא דקידושין (בדף מ\"ג) איצטריך קרא בתרומה כי היכי דלא נימא מסברא דגבי מעילה אין שליח לדבר עבירה ותרומה ילפינן ממעילה בגזירה שוה דחט חט. וגם בכמה מקומות בש\"ס פירש רש\"י ז\"ל כדברי רבינו דילפינן שליחות בתרומה מגם אתם וכמ\"ש בשבת (דף קנ\"ג ע\"ב) ובחגיגה ובב\"מ (דף ע\"א) ושם תמה עליו בס' תורת חיים וכבר תמה עליו בחידושי רשב\"א ואתי שפיר כמ\"ש. ויש לי להביא ראיה לזה מדאמר בסוגיא דב\"מ (דף כ\"ב) אי סלקא דעתך דלא שוויה שליח מי הויא תרומתו תרומה והא גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם ומה אתם לדעתכם וכו'. הרי דהגמרא עצמה נקטא בפשיטות לדרשא זו דגם אתם דגבי תרומה מרבה שליח. ונהי דרבינו לא פסק כסוגיא זו במאי דבעי שליח לדעת גבי תרומה והוא מטעם שיתבאר אי\"ה בהלכות תרומות אבל מ\"מ במאי דפשיטא לההיא סוגיא דרשא דגם אתם לרבות שליח פסק כוותה כיון דאיכא טעמא מהמסקנא דסוגיא דקדושין (שבדף מ\"ג) כנ\"ל:
אלא דיש לשדות ביה נרגא על מ\"ש בשער המלך ובטורי אבן דבלא קרא הו\"א מסברא אין שליחות גבי מעילה דהוי דבר עבירה ותרומה מינה ילפא בגזירה שוה, [דאף דלא נכתב שליחות בתרומה בפירוש נילף לה מבינייא דקדושין וגירושין והדר תלמוד בגז\"ש על מעילה דנהי דבעיא דלא איפשיטא היא בזבחים (דף נ') מ\"מ בכהאי גוונא מלמד לדעת רבינו דס\"ל דאזלינן בתר מלמד דהיינו תרומת דגן דהוי כחולין לענין זה וכדמוכח בהל' תמורה ועוד דרבינו ס\"ל דאמר כולא בחד זימנא גמר ולפ\"ז גם לפי המסקנא לא איצטריך שליחות בתרומה. ועוד דכהאי גוונא דמלמד הראשון חולין כגון גירושין וקדשים לכו\"ע למידין נמי בקדשים כמ\"ש תוס' ריש פרק הערל ועוד] דהא סברא זו לא שייכא בתרומה שאינה עבירה. ובהלכות מגילה הוכחתי דאמרינן היקשא וגז\"ש למחצה בדבר שאין מפורש במלמד רק מסברא והיא לא שייכה בלמד:
אלא י\"ל דאיצטריך קרא לשליחות בתרומה כדי ללמד על מעילה דבמפורש לא אמר גז\"ש למחצה אע\"פ שיש סברא לחלק כמ\"ש שם. [אבל אי לא הוי כתיב שליחות בתרומה לא הוה ילפינן מעילה מיניה דאם אינו מפורש במלמד לא ילפינן מילתא דלא מסתבר בלמד והוה אמינא הגז\"ש למחצה דהא מסברא אין שליח לדבר עבירה ועל כן איצטריך קרא בתרומה משום מעילה ללמד עליה גם מלתא דלא מסתבר בגז\"ש. אבל מ\"ש הטו\"א ושעה\"מ דהוה ילפינן ג\"כ לתרומה ממעילה אינו מחוור דכיון דמעילה מחמת סברא אין שליחות לדבר עבירה ליכא למילף לתרומה דכהאי גוונא כתבו תוס' בב\"מ (דף ס') גבי גזל עבדים וב\"י באו\"ח סי' תרפ\"ט גבי מגילה בעבדים ולח\"מ הל' עבודת אלילים גבי בל תשחית. וגדולה מזו כתב המל\"מ בפ\"י דהלכות מלכים דאף אם הדבר מפורש לא ילפינן בגז\"ש אם אין מסתבר בשניהן רק שהוא גזירת הכתוב אמרינן דדוקא הכא גלי ואמרינן הגז\"ש למחצה וכן משמע ממ\"ש תוס' לרבי שמעון בחולין (סוף דף ל\"ה) עיי\"ש. וא\"כ כל שכן כשמסתבר רק במלמד ולא בלמד. אך דא\"כ קשה איך ילפינן מעילה מתרומה דיש שליח לדבר עבירה]:" + ], + [], + [ + "מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה. משמע דאינו אלא מצות חכמים בעלמא אבל איסורא ליכא. ועיין באחרונים באה\"ע סי' ל\"ז שנתקשו בזה דבגמרא איתא לשון איסור אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה. והנה כבר הרגיש בזה ג\"כ הכס\"מ לקמן בפרק י'. וע\"ש שהביא ראיה דליכא איסורא מדתניא גבי אירס את הקטנה ותבעה הבעל לנשואין בין היא ובין אביה יכולין לעכב שלא תנשא עד שתגדיל דמשמע דאי ניחא לה ולאביה שרי. ואיני רואה ראיה משם לכאן דשם איירי בשכבר נתקדשה אבל לכתחילה אימא דאיכא איסורא ממש לקדשה. אך יש לי להביא ראיה לדעת רבינו מסוגיא דפרק האומר בקידושין (דף ס\"ד ע\"ב) דמוקי הא דתנן המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל דאיירי שאין שם אלא בוגרת וקטנה ואע\"ג דשויתיה הבוגרת שליח ואמרה ליה קידושי לך אפילו הכי לא שבק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה. והשתא אי איתא דאיכא איסורא לקדש קטנה היאך אמר עלה דלא שבק איניש מצוה וכו' הא אדרבא איסורא הוא ורשע מקרי דאף העובר על איסור דרבנן איקרי רשע וכדאמר ביבמות (דף כ') וא\"כ בודאי שבק לה אלא שמעינן מינה דקושטא דליכא בזה איסורא כלל. ונהי דמצות חכמים איכא שלא יקדש קטנה מ\"מ כיון דאיסורא ליכא גם עתה קרי לה מצוה דרמיא עליה כיון דסוף כל סוף היא רמיא עליה לכשתגדל לא שבק לה גם עתה בדאיתרמי ליה דשמא סבר ורוצה להפטר עכשיו מחובתו דקיי\"ל שכופין לאב להשיא בתו ועל כן אינו חושש במה שלא יקיים עתה מצות חכמים בעלמא שאין בזה שום איסור ולא כפייה. משא\"כ אם היה איסור ממש בדבר לקדשה עתה בקטנותה והיה צריך גם כן כפיה על זה כדין עובר על איסור דרבנן לא הוה שייך לומר לא שבק איניש וכו':
ושוב ראיתי אח\"כ בס' המקנה שכתב שהריטב\"א הוקשה לו כן בסוגיא הנזכר דאיך אמר דלא שבק איניש מצוה וכו' כיון דאיכא איסורא. והוא תירץ דאיירי בסמוך לפירקה. והנה מלבד שדחוק לפרש כן אלא דאי אפשר לומר כלל כן לדעת רבינו והפוסקים דסוברים דסמוך לפרקן היינו לאחר י\"ג שנים דוקא וכמו שיתבאר בהלכות איסורי ביאה. אלא דלפי דברי רבינו כאן אתי שפיר וכמ\"ש:
[ויש לי עוד להביא ראיה מסוגיא דקידושין (דף ס\"ד) גבי קדשתי את בתי וגרשתיה כשהיתה קטנה. ובעי לומר דטעמא משום דבידו לקדשה. ואי איתא דאיכא איסורא לא הוי בידו דלכתחילה אסור. וכן יש להוכיח מדברי התוס' בקידושין (דף מ\"ה ע\"ב) בד\"ה בפירוש אמר מר וכו' גבי חשש שמא קדשה אביה דליכא איסורא לקדש קטנה עיי\"ש. וכן יש ללמוד ממ\"ש הרא\"ש בשם ר\"ת דאם שידך תחלה אחת מבנותיו ואמר המשדך בתך מקודשת לי סתם אמרינן שהמשודכת קידש מהאי טעמא דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא שביק איניש מידי דעביד ביה מצוה ועביד מידי דעביד ביה עבירה. משמע דלקדש בת קטנה ליכא בה עבירה]. ואל תתמה על לשון אסור דכהאי גוונא פירשו התוספות בתענית (דף י\"א) אההיא דאסור לאדם וכו' בשני רעבון דאין אסור אלא מחסידות:" + ] + ], + [ + [ + "אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת. ומשמע דאף אם אמרה רוצה אני אפילו הכי לא מהני. וכן פסקו האחרונים באה\"ע סי' מ\"ב. ונראה להביא ראיה דעל כרחך הא דאמר רב אשי בפרק חזקת גבי תליוה וקדיש דאפקעינהו רבנן לקידושין דמשמע דמן התורה הוו קידושין וא\"כ תקשי הא רב אשי גופיה משמע בפ' הנושא (כתובות דף ק\"ב ע\"ב) דסבר כמאן דאמר דשטר ארוסין שכתבו לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת ובפ\"ק דקידושין (דף ט' ע\"ב) מפרש טעמא דההוא מאן דאמר מקרא דמקיש הויה ליציאה דבעינן דעת מקנה וא\"כ משמע דמן התורה אינה מקודשת שלא מדעתה. ואע\"ג דהתם איירי בשטר מכל מקום הא ילפינן הויות מהדדי בכמה דוכתי. אלא מוכח דרב אשי בפ' חזקת איירי בדאמרה רוצה אני דזה מהני מן התורה ורק דרבנן אפקעינהו לקידושין דבעל כרחה לא מהני מה שנתרצית:", + " אבל האיש וכו' הרי זה מקודשת. וכתב הרב המגיד שהרי זה כמי שמכר בעל כרחו שהמכר קיים כמ\"ש בהלכות מכירה וכל שכן כאן שהוא קונה וכו'. ודע שהאחרונים באה\"ע סי' מ\"ב תמהו מדברי הרה\"מ הללו על בעל הגה\"ה שכתב בחושן המשפט סוף סימן ר\"ה דדוקא למכור המקח קיים בכהאי גוונא אבל לקנות אינו קנין דס\"ל דלא אמר אגב וכו' גמר וקני כיון דיהיב זוזי. וא\"כ מהיכא תיתי לומר כאן גבי לקדש בעל כרחו דיהיו קדושין. ולי אפשר להליץ בעד הג\"ה די\"ל דאין כוונת הרה\"מ לומר דבכל קונה דעלמא בכהאי גוונא קנינו קנין אלא דוקא כאן גבי קידושין אמר הכי [ד]גמר וקני והיינו טעמא דגבי קידושין קעביד מצוה:
וכהאי גוונא כתב [הרה\"מ] גופיה בפ\"ד מהל' זכיה בשם הרמב\"ן גבי הא דאין חבין לאדם שלא בפניו דהיינו אע\"פ שנתרצה בדבר כששמע דאין חבין לאדם אלא מדעתו ובשליחותו. והא דאמרינן בקידושין חוששין שמא נתרצה הבן משום דלאו חוב גמור הוא דרוצה הוא לישא אשה זו וליאסר בקרובותיה מלישב בטל משום דמצוה קעביד ע\"כ. הרי דמשום מצוה דאיכא בקידושין אמר שנתרצה בזה טפי מבדבר של חוב בעלמא. והכא נמי אמר שנתרצה גם כאן לעניין קדושין. ואע\"ג דהתם לא אמרינן אלא חוששין שמא נתרצה הבן היינו משום דלא קידשה בעצמו אלא האב קידשה בשבילו והבן לא עשה שום מעשה בידו אבל הכא שעשה מעשה וקידשה בידים אנן סהדי דגמר בלבו להסכים למה שעשה בידיו מצוה אע\"פ שלא עשה מתחילה מרצונו הטוב. וכהאי גוונא כתב הכס\"מ בפ\"ד דתרומות והט\"ז ביו\"ד סי' של\"א ס\"ק ט\"ו דגבי מצוה מהני טפי גלוי דעתא לבסוף דניחא ליה מבעלמא. וכן יש להוכיח ממה שאיתא בחו\"מ סי' קצ\"ה דגבי מקח לא מהני שלא בפניו אף שגילה דעתו בתחילה ובסוף שרוצה לקנות ואילו גבי קדושין כתב באה\"ע סי' ל\"ה דמהני גלוי דעת בתחילה לשדכן שחפץ באשה פלונית והלך השדכן וקידשה מקודשת. וטעמא כדאמרן דקדושין מצוה היא באיש. וא\"כ אין ראיה מדברי הרה\"מ דכאן לדחות דברי הג\"ה בסוף סימן ר\"ה הנזכר:
ועוד יש לי ליתן טעם אחר לדברי רבינו כאן שכתב דאיש וכו' הרי זה מקודשת שיצא לו כן לפי שיטתו שפסק בפרק דלעיל דין ד' דשטר אירוסין שכתבו לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת וטעמא מבואר בגמרא פ\"ק דקדושין והבאתיו בסמוך דיליף מדאיתקש הויה ליציאה דכתיב ויצאה והיתה מה יציאה בעינן דעת מקנה שהוא הבעל הכי נמי בעינן בקדושין דעת מקנה שהיא האשה. וא\"כ דאיתקוש קדושין לגירושין לעניין דעת מקנה איכא למשמע מיניה דאיתקוש נמי לעניין דעת קונה. וכי היכי דגבי גרושין לא בעינן דעת קונה שהוא האשה דמגורשת בעל כרחה הוא הדין דלא בעינן גבי קדושין דעת הקונה שהוא הבעל. ואע\"ג דהתם איירי בקידושי שטר איכא למשמע מיניה לקידושי כסף דלא בעינן דעת קונה דהא בכל דוכתי ילפינן הויות מהדדי כדאיתא בכתובות (דף מ\"ו ודף ע\"ד). ולפ\"ז אין ללמוד מכאן לעלמא שיהיה קנין בלא דעת הקונה דשאני הכא דגלי קרא מהיקשא דגירושין כנ\"ל:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[גדול שקידש את הקטנה היתומה וכו' הרי זו מקודשת למיאון וכו' שאין קידושיה קידושין גמורין מן התורה אלא מדברי סופרים והן תלויים שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושה ואינו צריך לחזור ולקדשה. ופירש הרב המגיד דוקא דקרב אחר שגדלה גמרו קידושיה ונעשית אשת איש גמורה. ובפי\"א דגרושין פירש דטעמא דאמרינן דקרב לשם קידושין. והכס\"מ כתב דכן משמע ממה שכתב רבינו שם דבקריבה דעכשיו הוא קונה אותה מן התורה דמשמע בלא סמך קידושין הראשונים והקשה על זה דממה שכתב כאן שקידושיה תלויין משמע דכשקרב חלו קידושין הראשונים. ואני אוסיף עוד לדקדק דאמאי שינה התם רבינו וכתב לשון קנין ולא לשון קידושין כדהכא. ועוד קשה דלפי דברי רבינו והרה\"מ והלכות גדולות דאמרינן דקרב לשם קידושין היה לנו להצריכו שיתייחד מיהא בפני עדים דהא אין קידושין בלא עדים:
אך נראה בדעת רבינו והרה\"מ דודאי לענין הקידושין עצמן אין צריך לומר שקרב בגדלות לשם קידושין אלא סגי במה שקרב ועושה מעשה המוכיח שנתרצה ונגמרו קידושין הראשונים דקטנות וא\"צ לחזור ולקדשה עכשיו בקריבה וכמו שמוכיחין דברי רבינו דכאן. ומ\"ש בהלכות גדולות דהקריבה קונה היינו קנין גמור לעניין שתהא כנשואה וככניסה לחופה דלענין זה ודאי לא אמרינן דתהני רצוי דעכשיו לגמור קנין דכניסה לחופה שנעשה בקטנות. דבשלמא גבי קידושין אפשר לומר כמ\"ש המפרשים דחיילי כשנתגדלה ואע\"פ שנתאכלו המעות משום דדומה למקדש לאחר שלשים יום דקיי\"ל דמקודשת ואף אם אין המעות בעין והטעם משום שהן ברשותה לעניין אונסים. וטעם זה לא שייך גבי חופה ואדרבא דמיא לקנין דחזקה וחליפין דלא מהני רק לקנות בהן לאלתר ולא לאחר זמן דבשעה שיש לקנין לחול כבר פסקה החזקה והוחזר הסודר למאריה וכמ\"ש התוספות ביבמות (דף צ\"ג) בד\"ה קנויה לך וכו'. ולענין שתקנה לו כנשואה הוא דאמרינן דקרב עכשיו לשם קידושין ולאו דוקא אלא כלומר לשם נשואין וזהו שמסיים שם רבינו כמו שביארנו שנתכוון למ\"ש בריש פ\"ז דהלכות אלו דהיה עם ארוסתו לשם נשואין קנאה ונעשית נשואה וא\"כ ה\"נ כיון דע\"י הקריבה נגמרו קידושין הראשונים נעשית כארוסה אף אם לא היה מתכוון עכשיו בקריבה לשום קנין ומשום הכי אהני הא דמכוון בה לאיזה קנין כדי שתהיה כנשואה. ולזה אינו צריך לעידי יחוד דדוקא קידושין צריכים עדים אבל חופה אינה צריכה עדים וע\"פ מ\"ש בכוונת רבינו והרה\"מ א\"ש דלא תקשי ממ\"ש הרה\"מ לדעת רבינו בסוף פרק כ\"ט מהלכות מכירה ונסתלק על פי זה קושיית ספר קצות החושן סי' רל\"ה וכמ\"ש שם עיי\"ש. ואחר זמן רב ראיתי שהאריך בעניין זה בנודע ביהודה מהדו\"ת חלק אה\"ע מסי' נ\"ב עד סי' נ\"ד]:" + ] + ], + [ + [ + "[המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה וכו' אינה מקודשת. הבית שמואל באה\"ע סי' כ\"ח ס\"ק נ\"ד כתב דאי ידעה שהוא דבר אסור יכול לקדש בכל איסורי הנאה דקיי\"ל שמותר לחולה שלא כדרך הנאתו ואע\"ג שהיא אינה חולה מ\"מ יכולה למכור לחולה. ודבריו תמוהין דהיאך תמכור ותקח דמים בעד איסורי הנאה. גם נעלם ממנו מה שכתבו הריטב\"א והרדב\"ז בהדיא דאסורה למכור דהא אפי' דרך הנאתו מותר לחולה שיש בו סכנה ואפילו הכי אסור למוכרן לו דנמצא נהנה באיסורי הנאה וכיון שכן לא חשיב ממונא לקדש בו האשה. ואפי' היתה היא חולה שראויה להנות בהם אינה מקודשת דבתר דידיה אזלינן דאיהו לאו מידי יהיב לה. וסיים הריטב\"א דאף דבדיעבד הדמים מותרים כיון דאסור למכור לכתחילה לא הוי דמים ואם לקחן אחר פטור מתשלומין וכשמכרן אין דמיו אלא מתנה ע\"כ. וכן מסיק המל\"מ דאף לדעת רש\"י דכל היכא דלדידה שריא ליהנות ממה שקבלה אף דלגבי המקדש אינו שוה כלום מקודשת דאזיל בתר דידה היינו דוקא כגון שאסר עליו איזה דבר בקונם דשריא לה לגמרי אבל המקדש באיסורי הנאה לא מהני מה שראוי לחולה דזה לא חשיב ממון כיון שאינו שוה לכל רק לחולה. ובספר שער המלך דקדק מדברי התוס' ר\"פ השוכר והרשב\"א בתשובה דבאיסור הנאה דאורייתא לא מהני מה דראוי לדידה:
וראיתי להצל\"ח שכתב דכל שנהנית שוה פרוטה לא איכפת לן שיהא ממונו של המקדש וזה אינו כמ\"ש. ועוד קשה לי דא\"כ אמאי המקדש במעשר שני למאן דאמר ממון גבוה אינה מקודשת כיון דלא איכפת לן שיהא ממונו של המקדש. ומ\"ש הצל\"ח דאחר רשאי ליטול ממנו בעל כרחו וכן כתב בס' רבבות אפרים הוא נגד מהרש\"ל הביאו הש\"ך ביו\"ד סי' רכ\"ז ע\"ש. גם זה דלא כנראה מדברי תוס' בקידושין (דף נ\"ו) דמהני מה שראוי לה שלא כדרך הנאה אי היתה חולה והיתה יודעת שהם איסורי הנאה. וכן משמע ממ\"ש התוס' בפסחים (דף כ\"ט ריש ע\"ב) וע\"ש שהניחו בקושיא דאמאי אינה מקודשת באיסורי הנאה בכהאי גוונא. ולפי מש\"כ אתי שפיר דאזלינן בתר דידיה דלאו שלו הוא. ובספר המקנה כתב דנהי דיש זכיה באיסורי הנאה מכל מקום לאו בר דמים הוא ולא שייך ביה הפקר והקדש וגם לא הוי ממונו וברשותו לבטל וגם אין בו משום גזל ואם נהנית בלא רשותו פטורה מלשלם לו והביא ראיה מפסחים (דף ל\"א) וב\"ק (דף מ\"ה). ומשמע דלכתחילה אסור ליטלו ממנו. והריטב\"א כתב דאפי' יש באפר איסורי הנאה שוה פרוטה אינה מקודשת כיון דהשתא לית בהו דין ממון דצריכי למשרפינהו וכי שריף להו לאו דידיה הוא דכל הקודם באפרן זכה]:" + ], + [ + "[עבר ומכר דבר האסור בהנאה וקידש בדמיו ה\"ז מקודשת. ואע\"ג דכתב רבינו סוף פט\"ז מהל' מכירה גבי מכר איסורי הנאה בין מדברי תורה בין מדבריהם מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה כלל וא\"כ אמאי אם קידש המוכר בדמיו מקודשת. אפשר דהכא איירי שמכר [לגוי] או לישראל וידע הלוקח שהם איסורי הנאה וכמ\"ש הרא\"ש והטור סו\"ס כ\"ח. אי נמי אפשר דס\"ל לרבינו כמ\"ש הרא\"ש דאיכא למימר דהמעות לא הוו גזל ביד המוכר שבתורת מקח באו לידו ואע\"ג דמקח טעות הואי ישלם מביתו אבל הני זוזי להוצאה ניתנו. ובשו\"ע פסק דהוו ספק קידושין. ונראה דזה לא שייך אלא כשלקח המוכר מעות מזומנים משא\"כ כשלקח אצל הלוקח פירות או איזה חפץ מביתו וקידש בהן אשה ודאי דאינה מקודשת דכיון דאין בכאן דין מכירה הרי מחוייב להחזיר אותן פירות עצמן להלוקח דקיי\"ל רוצה אדם בקב שלו וכו' וא\"כ הרי קידש בדבר שאינו שלו:
ויש להביא ראיה לזה מהא דאמר ביבמות (דף צ') גבי אכל תרומה טהורה ושילם חולין טמאים דאמור רבנן דאין תשלומיו תשלומין ואם קידש בהן כהן אשה אינה מקודשת. שמע מינה דבפירות וכהאי גוונא כשהתשלומין חוזרין לבעלים אין יכול לקדש בו. ועל כרחך לא דמי לעבר ומכר איסורי הנאה וקידש בדמיו דמקודשת דשאני פירות כמ\"ש. ומ\"מ יש לדחות דשאני התם דמסתמא אין התרומה עומדת לימכר משא\"כ הכא דגלי דעתיה דניחא ליה להחליפו מסתמא היה מוכרו ג\"כ בדמים אלא א\"כ ידוע שלא היה מוכרן בדמים דאז ודאי מחוייב להחזירן בעצמן ואם קידש בהם אינה מקודשת וכדמוכח ביבמות וכהאי גוונא כתבו הטור והש\"ך בחו\"מ סי' שנ\"ט ע\"ש. ומיהו היכא דלא ידע המוכר בהטעות וקידש בהחפץ אשה מקודשת דאל\"כ תקשי על דברי רבינו דהלכות ממרים שהביא המל\"מ גבי נחלקו בלולב אי כשר או פסול דאיכא נפק\"מ לענין קדושין אם החליפן בחפץ. אלא שמע מינה דהתם שאני דגם המוכר אינו יודע מהטעות שהוא פסול כמו שאינו יודע לוקח שהרי נחלקו בו רבי מאיר וחכמים]:" + ], + [ + "המקדש בפירות שביעית או באפר פרה אדומה וכו' הרי זו מקודשת. וכתב המל\"מ דנראה מדברי רבינו דס\"ל דדוקא בדיעבד אבל לכתחילה אסור וכדאיתא בירושלמי דשביעית. ותמה על דברי תוס' ריש פ\"ה דעבודה זרה שצדדו לומר דלכתחילה שרי לקדש אשה בפירות שביעית ואיך לא השגיחו בדברי הירושלמי. ובחידושי אמרתי ליישב דברי התוס' די\"ל דאיירו דוקא למאן דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן דלדידיה הוא דשייך לומר מה שכתבו שם דאע\"ג דלאו לאכלה הוא משום פריה ורביה אקילו ביה רבנן. אבל למאן דאמר שביעית בזמן הזה דאורייתא ודאי אין כח ביד חכמים להקל ולעבור על עשה דלאכלה ולא לסחורה ולקדש אשה בקום ועשה. וא\"כ אתי שפיר ולק\"מ מהירושלמי דאפשר דקאי אליבא דמאן דאמר שביעית בזמן הזה דאורייתא והא ראיה דר' יוסי קאמר לה התם ומשמע דהיינו רבי יוסי ברבי חנינא ואיהו ס\"ל הכי וכמו שמבואר מהירושלמי. ולפ\"ז נראה דגם לרבינו שרי לכתחילה שהרי הוא סובר דשביעית בזמן הזה דרבנן כמו שהוכחתי בהלכות שמיטה ואע\"ג דכתב בלשון המקדש אינו ראיה לאסור לכתחילה כדמצינו בכמה דוכתי. ותדע דהא נקט בהדיא אפר פרה אדומה דודאי שרי לכתחילה לקדש בו:
והא דמקודשת בפירות שביעית דוקא קודם הביעור אבל לאחר שהגיע זמן הביעור אינה מקודשת וגם אפילו מכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת דתופס דמיו. והוא מבואר מתוס' דקידושין (סוף דף נ\"ו). ומדברי ס' בני אהובה נראה דזה אינו רק לדעת רבינו וסייעתו דאחר זמן הביעור טעון שריפה אבל לפי דעת הרמב\"ן דמותר בהנאה מקודשת ומפרש דגם דעת התוס' כרבינו ודחה מ\"ש מהרש\"א דתוס' סבירא להו דמותר. וכתב שאינו יודע איה איפו דס\"ל לתוס' להתיר. ונעלם ממנו דברי תוס' בפסחים (דף נ\"ג) ובעבודה זרה (דף ס\"ב) שהעתיקו הגירסא במתניתין דשביעית דלר' יוסי אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. והוא גירסת הרמב\"ן ודלא כרבינו דגרס אין אוכלין. ומיהו אף לדעת הרמב\"ן הדין נכון דאינה מקודשת לאחר הביעור דנהי דשרי בהנאה ובאכילה מכל מקום הא צריך להפקיר לכל ומשום הכי אינו בדין שתתקדש בהן:" + ], + [ + "קידשה במעשר שני בין בשוגג ובין במזיד אינה מקודשת לפי שאין לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל שנאמר במעשר לה' הוא. משמע דאיירי בפירות של מעשר שני שלא נתחללו. והצל\"ח בפ\"ק דפסחים כתב דדעת רבינו הוא דדוקא בשקידש בפירות עצמן אינה מקודשת אבל כשקידש בהמעות שחילל עליהן פירות של מע\"ש מקודשת. וכן משמע קצת מדבריו בפ\"ג דהלכות מע\"ש. אך לא מצא הדבר מפורש ומסברא משמע דהוא הדין כשקידש במעות שחילל דחל עליהן קדושת המעשר ונעשו גם הן של גבוה לכל דבר עכ\"ד. והנה מצאתי הדבר מפורש בירושלמי דאיתא שם מקדשין בפרוטה של מע\"ש. משמע דהיינו לומר דאף למאן דאמר דבפירות מע\"ש אין מקדשין מודה דמקדשין בפרוטה של מע\"ש דהמעות לא חשיבי כל כך של גבוה כמו הפירות עצמן:" + ], + [ + "כהן שקידש בתרומה גדולה הרי זו מקודשת. ודע שכתב הרדב\"ז בחלק ג' סי' תרמ\"ט דמדלא פריש תנא בין טהורה לטמאה משמע דאין חילוק בין מקדש בטהורה או אפילו בטמאה מקודשת. ולא היה צריך לדקדוק זה דהרי תלמוד ערוך הוא ביבמות (דף צ') ולעיל בסמוך הבאתי דקאמר בזר שאכל תרומה טהורה ושילם חולין טמאים דמדאורייתא הוו תשלומין אפי' במזיד ואי מקדש בהו כהן אשה תפסי לה קידושין. והרי התשלומין נעשין תרומה טמאה וכמ\"ש רש\"י ואפילו הכי קאמר דתפסי לה קידושין. וכן מבואר מדברי התוס' בסנהדרין (דף פ\"ו ע\"א) דאם שויא פרוטה להסקה מקודשת. ונראה דלאו דוקא להסקה דהא שריא נמי בשאר הנאות שאינן של כלוי ואפי' לזרים וכמ\"ש התוס' ביבמות (דף ס\"ו ע\"ב) ובכמה דוכתי וכ\"כ הר\"ש בשלהי תרומות. וכן פסק ביו\"ד סי' של\"א. ואע\"ג דבסוכה (דף ל\"ה) כתבו רש\"י ותוס' דתרומה טמאה לא מקרי לכם כיון שאינה ראויה לכל הנאות מ\"מ ממונו הוא כיון שראוי לו ליהנות במקצת הנאות וגם רשאי למוכרו משום הכי הוה ממונו לקדש בו אשה. ומהאי טעמא אתי שפיר דלא דמי לטבל שאין אשה מתקדשת בו אע\"ג דג\"כ ראוי להנאות שאינן של כילוי וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דפסחים (דף ט' ע\"א) דשאני טבל דאסור במכירה וכדתנן בפ\"ה דדמאי ובפירוש רש\"י בגיטין (דף מ\"ז ע\"ב) משמע דיש בו איסור מן התורה. וקדושי אשה הוי כמכירה. משא\"כ תרומה טמאה דמותרת במכירה מקדשין בה:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם אחר שנטלתו בתורת פקדון אמר לה הרי את מקודשת לי בו ושתקה אין זה כלום. ומשמע דכל שלאחר נטילתה בתורת פקדון אינו כלום ואע\"פ שהוא בתוך כדי דיבור של נטילה לא אמרינן דהוי כדיבור וכמ\"ש הריב\"ש והובא בדרכי משה באה\"ע סי' כ\"ח. והיינו משום דס\"ל דאף לחומרא לא אמרינן גבי קדושין תוך כדי דיבור כדיבור וכמ\"ש הדרכי משה בשם הריב\"ש גופיה בסי' מ\"ט. וכך נראה דעת רבינו ממה שכתב בסוף פרק ז' ע\"ש וכן כתב הבית שמואל בסי' ל\"ח. וכן משמע בתשובת הר\"ן סי' מ\"ו והובא בבית יוסף באה\"ע סו\"ס קל\"ד. וזה דלא כנראה מדברי הט\"ז בסי' כ\"ט דבתוך כדי דיבור למתן מעות אמרינן דהוי כשעת מתן מעות לחומרא. וכן כתב בשו\"ת שיבת ציון סי' ס\"ט מדעת עצמו ולא זכרו דעת רבינו והר\"ן והריב\"ש והאחרונים שזכרתי:
גם דברי ספר המקנה בזה אינן מחוורין שכתב הטעם דלא הוי כאן תוך כדי דיבור כדיבור משום דבכל הקניינים הדין כן בכל מה שאדם עושה במכר או במתנה אינו יכול לחזור בו אפילו תוך כדי דיבור ומשום הכי אפילו תוך כדי דיבור למתן מעות להאשה לשם פקדון או חוב אינו יכול לחזור בו ולומר שיהיה לשם קדושין ע\"כ. והא ליתא דגבי קניינים דעלמא ודאי יכול לחזור בהן תוך כדי דיבור וכממו שכתבו הרא\"ש בפרק יש נוחלין והב\"י בחו\"מ סי' קצ\"ה בשם כמה פוסקים וכן פסק להלכה בשו\"ע שם. וכבר נתבאר בזה בארוכה בעז\"ה בהלכות אלו בפ\"ג ה\"ח. אלא רק בכאן הוא דקיי\"ל דאינו יכול לחזור מהנתינה כדי לקדשה משום דהוי בכלל מקדש דלא אמרינן ביה תוך כדי כדיבור כדפסקינן בהדיא בגמרא והכא נמי כיון שנוגע החזרה לקידושין וכבר בא החפץ לידה מדמינן לקידושין בעלמא שאינו יכול לחזור תוך כדי דיבור ולבטל הקידושין שקבלה וה\"נ אינו יכול לחזור מהחפץ שקבלה שלא לשם קדושין ולעשותו קדושין:" + ], + [], + [], + [], + [ + "המקדש בהנאת מלוה הרי זו מקודשת. וכתב הרב המגיד שהרשב\"א הסכים לדעת ההלכות שכתב הנאת מלוה כגון דמטא זימנא למיגבא מינה וארווח לה זימנא ואמר לה בההיא הנאה דמרווחנא לך מיקדשת לי. והנה הטורי זהב באה\"ע סי' כ\"ט הקשה אהדדי דברי הרשב\"א שהביא כאן הרה\"מ שהן סותרין דברי הרשב\"א עצמו שכתב בתשובה והובא בבית יוסף שם דאם אמרה האשה למלוה שהלוה מעות לאדם אחד הרווח לו זמן המלוה ואתקדש אני לך בזה אינה מקודשת ולפי מ\"ש הרה\"מ כאן בשם הרשב\"א דחשיב הנאה בכהאי גוונא ומקודשת בדארווח לה זמן מלוה שלה הכא נמי הוה לה להתקדש גבי הרווחת זמן לפלוני. ונראה דבדוקא נקט הרה\"מ כאן כגון דמטא זימנא למיגבא וארווח זימנא דאז הוא דמקודשת דכיון דכבר מטא זמן המלוה לגבות חשיב הרווחת הזמן הנאה גמורה אבל אם עדיין לא הגיע הזמן של המלוה לא מחשב כל כך הנאה מה שמרוויח לה עתה הזמן של הפירעון כשיגיע הזמן וא\"כ אינה מקודשת בכהאי גוונא. וחילוק כזה כתב ג\"כ הסמ\"ע בחו\"מ סי' ר\"ד על דברי הטור שם גבי קנין במחילת מלוה. והכי נמי איכא לחלק לענין קדושין. וא\"כ י\"ל דהרשב\"א בתשובה איירי בשעדיין לא הגיע זמן הפרעון של המלוה ומשום הכי אינה מקודשת. ולפ\"ז אין סתירה בדברי הרשב\"א וזה דלא כמ\"ש בס' מחנה אפרים לדעת הרשב\"א דס\"ל דאף הרויח לה הזמן קודם זמן הפרעון מקודשת ולא זכר דברי הרשב\"א בתשובה שהביא הבית יוסף שזכרתי דעל כרחך צריך לומר דסבר לחלק כמו שכתבנו והוא עצמו כתב ראיה לחילוק זה מתוספות דב\"ק (דף פ\"ט):" + ] + ], + [], + [ + [ + "האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת. ועיין בהרב המגיד שדעת רבינו בעל מנת שירצה על מנת שיאמר אין משמע. והקשה בס' פני יהושע דלמה פסק רבינו כרבי שמעון דאיהו סבר הכי בפרק המדיר (כתובות דף ע\"ג) ולא כרבנן דסבירא להו התם דעל מנת שירצה היינו שישתוק. וי\"ל על פי מ\"ש בתשובת הרשב\"א סי' תתקי\"ט דבהתוספתא דקידושין מוכחת דסברה כרבי שמעון. ועוד יש לי ליתן טעם לפסוק כר\"ש מדתניא בריש פרק האשה שנפלו (כתובות דף ע\"ט) הרוצה להבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחרים וכו' מהיום ולכשארצה. וכתב הר\"ן יש כאן הברחה מבעלה שאם בא לזכות תאמר אני רוצה במתנה ונמצאת קיימת למפרע מיום שנכתב השטר ואם יבוא המקבל להחזיק תאמר איני רוצה כך פירש רש\"י ז\"ל והרמב\"ם. וזה על דרך דאמרינן בקדושין דעל מנת שירצה היינו דאמר אין. וכיוצא בזה כתב ג\"כ הרה\"מ לקמן בפכ\"ב:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקדש אשה סתם ונמצא עליה אחד מן המומין הפוסלין בנשים או נמצא עליה אחד משלשה נדרים הרי זו מקודשת מספק. וכתב הרב המגיד בגמרא על משנתינו כנסה סתם תצא שלא בכתובה אמרו כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא והקשו מאי שנא כתובה דלא דאמר אי אפשי באשה נדרנית גיטא נמי לא תיבעי אמר רבה צריכה גט מדבריהם וכן אמר רב חסדא רבא אמר תנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא וגבי איסורא לחומרא וכו' ופסק רבינו כרבא דהוא בתרא דאמר תנא ספוקי מספקא ליה ע\"כ. ולכאורה משמע מדברי הרה\"מ דרבינו פסק כרבא דמצריך גט מספק מן התורה דמדאתא לאפלוגי על רבה ורב חסדא דאמרי דצריכה גט מדבריהם משמע דלדידיה צריכה גט מחמת ספק איסורא לחומרא מן התורה. אך לדעת רבינו אין לומר כן לפי שיטתו שכתב בפ\"ח דשגגות דספק מקודשת לא נקבע האיסור ואינו חייב באשם תלוי ולדידיה א\"צ לחוש לספק זה מן התורה טפי משאר ספיקות שפסק בכמה דוכתי שאינן אלא מדברי סופרים וכן כתב הפר\"ח ביו\"ד סי' ק\"י שכך הוא דעת רבינו. וגם מדברי הרה\"מ נראה כן בפרק ג' דין ב' גבי ספק דנתן הוא ואמרה היא שאין החשש בהקדושין אלא מדרבנן. ושם הארכתי בזה וכתבתי דרבא קאי בגמרא אליבא דשמואל ואיהו סבר בפרק חרש (דף קי\"ד) כמאן דמחייב אשם תלוי בספק מקודשת ולדידיה הוא דמשני רבא דמחמת ספק צריכה גט מן התורה אבל למאן דלא מחייב אשם תלוי הוא הדין דאינה צריכה גט מן התורה מספק. ואפשר דהרה\"מ כאן לא נתכוון לומר דרבינו פסק כרבא במאי דמשוי ליה ספק ומצריך גט מן התורה אלא לענין דהוי ספק ממונא אבל לענין איסורא אין נפק\"מ במאי דאמרינן דהוא ספק איסור תורה כיון דמכל מקום אנן צריכין לחוש לספיקו מדרבנן. והוא דחוק. אלא נראה דנהי דלרבינו אין צריך לחוש לספק ולהצריך גט מן התורה רק מדרבנן מכל מקום הולד הוי ספק ממזר מדרבנן וכמ\"ש לעיל. והיינו שכתב שפסק כרבא דאילו לרבה ורב חסדא שאמרו צריכה גט מדבריהם לא הוצרכו רק לכתחילה ולא לעשותו ממזר. ועל כרחך צריך לומר כן דבהא הוא דפליג רבא על רבה ורב חסדא לדעת הפוסקים דבספק קידושין אוקמינן אחזקת פנויה ולדידהו לכו\"ע אין לחוש מן התורה בספק קידושין אם נתקדשה לאחר וכמו שנתבאר בארוכה לעיל בפ\"ג בס\"ד:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי בזה וכו' אם היתה מעוברת והוכר העובר הרי זו מקודשת. והקשה הלח\"מ דבהלכות מכירה כתב המזכה לעובר לא קנה והו\"ל לומר שם דאם הוכר העובר קנה. וכן הקשה המעדני יו\"ט בפ\"ט דב\"ב והניח בצ\"ע, והאחרונים באה\"ע סו\"ס מ'. ובס' קצות החושן בחו\"מ סי' ר\"ט מחלק בין זכיה לעובר ובין מוכר עובר ומשמע מדבריו דלרבינו גם מוכר עובר בהמה לחבירו קנה כשהוכר העובר לדעת רבינו. והנה אישתמיט לכולהו דברי רבינו בפירוש המשנה בפרק האומר וז\"ל מה שנתחזק אצלי שצריך שיקדש אותה אחר שנולדה לפי שמן העקרים שבידינו אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. ואמנם אמרנו דבריו קיימין להחמיר שהיא נעשית כאשת איש ע\"כ. הרי מבואר דמוכר עובר בעלמא לא קנה רק גבי קדושין להחמיר אמרינן דבריו קיימין וגם זה אינו אלא בשהוכר העובר כמ\"ש כאן. ואע\"ג דכתב כאן בסתם דמקודשת סמך אמה שכתב דצריך לחזור ולקדשה אחר שתיולד ומזה מוכח דאינה מקודשת גמורה. ועוד סמך עצמו רבינו על מ\"ש לעיל בפרק ג' דין י\"א דמקבל האב קידושי בתו מיום שתולד עד שתבגור ואי איתא דמשהוכר העובר גם כן מקודשת מן הדין אמאי כתב שם משתולד אלא שמע מינה דלא הוו קדושין מדינא עד שתיולד ומה שכתב כאן הוא משום חומרא דקידושין וכמ\"ש בפירוש המשנה. וא\"כ מוכח דבעלמא אף אם הוכר העובר לא קנה:
ולפי מה שפירשתי בדעת רבינו אתי שפיר מה שהקשה בעל פני משה על דברי רבינו כאן מהא דאיתא בירושלמי תני ר' חייא בת יומא מתקדשת בכסף אמר ר' מנא מתניתין אמרה כן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקיבה הרי היא מקודשת לא אמר כלום מפני שאינה בעולם הא אם היתה בעולם הרי היא מקודשת. ומשמע דדוקא בת יומא מתקדשת ולא משהוכרה בעיבור. ואישתמיטתיה דרבינו גופיה כתב להך דירושלמי בפ\"ג. ולפי דבריו יהיו דברי רבינו סותרים זה את זה. אך הא דירושלמי איירי לעניין קדושין מן הדין ובכאן איירי מצד החומרא כמ\"ש. [ויש להוכיח דעל כרחך ר' חייא דירושלמי ג\"כ אין רצונו לומר דהעובר אינה מקודשת כלל דהא סבירא ליה דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדאיתא יבמות (דף צ\"ג) אלא אשמועינן דכשהיא בת יומא הוי ודאי לכו\"ע:
ומה שקשה על דברי רבינו והטור חו\"מ שסוברים דעובר בהמה חשיב דבר שלא בא לעולם ואמאי תנן בתמורה מה שבמעיה עולה וכו'. ואין לומר דקדושת הגוף דמזבח אלים דהא לבר פדא מוקמינן בקדושת דמים. וראיתי שכן הקשה בס' שער המלך הלכות נדרים וגם בספר קצוה\"ח סי' הנזכר הקשה כן להטור. ובס' הפלאה בכתובות (דף י\"א) כתב דהא דאמר גבי עובר דהוי דבר שלא בא לעולם היינו לעניין קדושת הגוף שאינו ראוי עד שבא לעולם אבל לעניין מכירה וקדושת דמים כיון דחזי לאכילה במעי אמו בר דמים הוא משום הכי שייך בו מכירה וקדושת דמים עכ\"ד. והניח שם בצע\"ג מ\"ש תרומת הדשן דאי אפשר למכור העובר עצמו דא\"כ תקשה דאמאי חל עליו קדושת דמים לבר פדא. ועוד קשה לי לפי דבריו דקדושת הגוף לא מהני בעובר משום דאינו ראוי עד שבא לעולם דא\"כ מחוסר זמן קודם שמונה ימים נמי אינו ראוי לקרבן ואמאי קדוש א\"ו דקדושת הגוף אלים כמו שנתבאר לעיל וא\"כ עובר נמי. אך הא דבר פדא קשה אלא יש ליישב כמ\"ש בהלכות מכירה ושם יתבאר בעזה\"י]:" + ], + [], + [], + [], + [ + "[העושה שליח לקדש לו אשה והלך השליח וקדשה על תנאי אינה מקודשת. עי' במשנה למלך שהביא ראיה שאם מינה שליח לקדש לו אשה סתם והלך וקידש קדושין שאין מסורין לאישות לא הוי שינוי בשליחות ומקודשת. ועיין מה שהשיב עליו הבעל מגיה. ולי נראה להביא ראיה שאין עליה תשובה מדברי הטור אה\"ע סי' מ\"א שכתב גבי המקדש אשה ובתה או ב' אחיות וז\"ל ואם לא קידש אלא אחת ולא פירש איזו וכו' או שאחת עשתה שליח לחברתה לקבל קידושיה ונתן בידה ואמר לה אחת מכם תהיה מקודשת לי הוו קידושין ואסור בשתיהן וכו' ונותן גט לשתיהן ע\"כ וכהאי גוונא כתב השו\"ע שם. והרי התם עשתה אחת שליח לחברתה לקבל קידושיה סתם והיא קיבלה קידושין שאין מסורין ואפילו הכי שתיהן צריכות גט שמע מינה דלא אמרינן דהוי שנוי בשליחות. דאל\"כ הוה לן למימר דאינה מקודשת כלל ואינה צריכה גט אותה שעשתה שליח]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואם אמר על מנת שאני תנאה צריך להיות יודע לקרות המשנה. בגמ' אפליגו חזקיה ור' יוחנן על מנת שאני שונה חזקיה אמר הלכות ר' יוחנן אמר תורה. ומייתי דתנאי נמי איפלגו בזה דתניא איזהו משנה ר' מאיר אומר הלכות ר' יהודה אומר מדרש ומפרש דר' יוחנן נמי דקאמר תורה היינו מדרש תורה וסבר כר' יהודה. וכתב הרא\"ש דהלכה כר' יוחנן דסבר כר' יהודה. וכוונתו דאית לן למיזל בתר פלוגתא דתנאי דהלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר ולאו בתר פלוגתא דאמוראי וכמו שפסקו הרי\"ף ורבינו הלכה כחזקיה והיינו משום שהיה רבו דר' יוחנן. וטעמא דהרא\"ש דאזיל בתר פלוגתא דתנאי הוא משום דאזיל לשיטתו שכתב בפרק קמא דב\"ב סי' מ\"ב דאי פסק אמורא הלכה בפני עצמו והוא פלוגתא דתנאי בברייתא אמרינן דמסתמא לא שמיע ליה פלוגתייהו ואדעתיה דנפשיה קאמר ואפשר אי הוה ידע פלוגתייהו לא הוי פליג אכללא. ולכך לא אזלינן בתר פסק דאמורא אלא הדרינן לכללא דתנאי איך קיי\"ל הלכה כמאן. וכיוצא בזה כתב ג\"כ בפ\"ג דברכות ובפרק רבי אליעזר דמילה. וכן כתבו התוס' בע\"ז (דף ס' ע\"א) והסמ\"ג והובא בכס\"מ בפ\"ג מהל' ביאת מקדש ע\"ש. והכא נמי מסתמא לא הוי פליג חזקיה אכללא דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כר\"י. ובחנם השיג על הרא\"ש בביאורי הגאון באה\"ע סי' ל\"ח וכתב בפשיטות דאזלינן בתר מחלוקת אמוראים. ומסתמא לא אמרינן דלא שמיע להו הברייתא עכ\"ד. וכבר כתבתי דהרא\"ש לשיטתו בכמה דוכתי וגם שאר פוסקים סוברים בעלמא כסברת הרא\"ש. ומה שיש להקשות על דברי הרא\"ש במסכת ע\"ז יתבאר אי\"ה בחידושי שם ועוד יתבאר בזה בחידושי למנחות בס\"ד:
אמנם בנידון דכאן יש לי ליתן טעם אחר לפסק הרי\"ף ורבינו שלא פסקו כר' יהודה נגד ר\"מ משום דיש להוכיח דר' יוסי ושאר תנאי נמי כר\"מ סברי והוא מדתניא בברכות (דף כ\"ב) גבי בעל קרי דאסור בדברי תורה. ר' יוסי אומר שלא יציע את המשנה ר' יונתן בן יוסף אומר מציע הוא את המשנה ואינו מציע את המדרש. ופירש רש\"י ואינו מציע את המדרש גרסינן מפני שצריך הוא תמיד להזכיר בו את הפסוקים וכו'. ולפ\"ז משמע דר' יוסי דקאמר סתם ואינו מציע את המשנה היינו הלכות וכן ר' יונתן דאמר מציע את המשנה ואינו מציע את המדרש מוכח דסתם משנה לאו היינו מדרש אלא הלכות וכדאמר ר\"מ בקידושין. ולשון זה דר' יונתן אמר ג\"כ רבי מאיר בברכות שם דמציע את המשנה ואינו מציע את המדרש (לפי גירסת רש\"י) והכי אמרי אמוראי שם וא\"כ כי היכי דר\"מ לפי שיטתו בקידושין ודאי שפיר דנקט מציע את המשנה ואינו מציע את המדרש משום דמשנה לאו היינו מדרש הכי נמי שאר תנאי ואמוראי דנקטי ההוא לישנא דר\"מ סברי כוותיה:" + ], + [ + "[על מנת שאני צדיק אע\"פ שהוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו. והקשה הלח\"מ דא\"כ פסולי עדות מחמת עבירה שהיה בפניהם קדושין נחוש שמא הרהרו תשובה בלבם. ותירץ בס' בני אהובה דגבי עדות שאני דמחמת הרהור לא מתכשרי לעדות דאף חזרת תשובה לא מהני עד שיעידו עליו בבית דין ורמז לסי' ל\"ד סעיף כ\"ט וסמ\"ע וש\"ך. ולי נראה דשאני הכא דאמר בפירוש על מנת שאני צדיק ומשום הכי חיישינן שמא הרהר תשובה דאמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואינו אלא גלוי דעת בעלמא משא\"כ בעדות כיון שהוא בחזקת רשע אין לנו לומר שמא עשה תשובה מסתמא בלא גלוי דעת כלל]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח ואינו יודע אם קידש אם לא קידש לו אשה הרי זה בחזקת שקידש וכו'. וכתב הט\"ז באה\"ע סי' ל\"ה דבזה מתורץ דלמה לא יהא מותר בכל הנשים מטעם ספק ספיקא דשמא לא קידש כלל לשום אשה ואת\"ל שקידש שמא לא זו היא קרובתה ולכך אמר בחזקת השליח שבודאי קידש. והבית שמואל שם כתב לתרץ דהיינו טעמא דלא מתירין מטעם ספק ספיקא משום דהוי ספק אחד בגופו של איסור וספק השני בתערובות ולא מהני כהאי גוונא באיסור דאורייתא. וגם בספר כרתי ופלתי כתב כן ביו\"ד. ואינו מחוור דהא מבואר בדברי האחרונים ביו\"ד בדיני ספק ספיקא דכי לא מהני ספק אחד בגופו וכו' אלא כשהוא בא קודם ספק השני שבתערובות דחל שם האיסור תחילה קודם שנולד ספק השני אבל אם באין שני הספיקות כאחד הוי שפיר ספק ספיקא. והכא נמי הרי באו שני הספיקות כאחד בשעת מיתת השליח ואי אפשר לעולם לספק הראשון לבוא בלא האחרון. ועוד דלדעת רבינו הוי ספק ספיקא אפילו בעלמא כשאחד בגוף ואחד בתערובות וכמ\"ש בס' שער המלך בהלכות יו\"ט. אלא נראין דברי הט\"ז דמחמת חזקת שליח עושה שליחותו הוא אסור. ואע\"ג דחזקה זו לא ברירא כשאר חזקות שהרי לא סמכינן עלה לקולא רק לחומרא מ\"מ לא מחשב לספק שקול אלא כמו ספק הרגיל לאיסור דרגיל הוא שהשליח יעשה שליחותו וכיון דרגיל הוא לאיסור טפי מלהיתר לא חשיב כשאר ספק. וכהאי גוונא כתבו התוס' בפ\"ק דפסחים (דף ט' ע\"א) גבי ספק אכלתיה דהוי ספק הרגיל ועדיף אפי' לקולא. וא\"כ כל שכן להחמיר דלא נצטרף ספק הרגיל להתיר מטעם ספק ספיקא:
ומ\"מ נראה שאין כאן איסור מן התורה רק מדרבנן. שהרי אליבא דכו\"ע אין כאן אלא ספק וכמ\"ש המל\"מ וא\"כ לא מבעיא לדעת רבינו שכתב בהלכות איסורי ביאה ובכמה דוכתי דאיסור כל הספיקות אינן אלא מדברי סופרים דהכי נמי אין כאן איסור תורה אלא דאף להפוסקים דמן התורה ספק איסור לחומרא אפשר דשאני כאן דאיכא חזקת פנויה וחזקת היתר נגד חזקת השליח. וגם אף אם קידש איזה אשה איכא ספק אם זו היא הקרובה שלה. ויש להביא ראיה לזה ממ\"ש רבינו בפט\"ו דאיסורי ביאה דין כ\"ט שאין אוסרין עריות ומחזיקין אותן בשאר בשר מספק עד שידע בודאי שזו ערוה עליו. והביא ראיה מכרחת לזה מן התורה וגם מהא דמעשים בכל יום דאף יתומים שלא הכירו אבותיהם נושאין נשים ולא חיישינן שמא היא בת אביו או אחותו וכהאי גוונא. וא\"כ משום ספק גרידא אין לנו לאסור כלל. ועל כרחין כל האיסור כאן אינו אלא משום חזקת שליח עושה שליחותו וזה אינו מן התורה. אך ראיתי בספר מחנה אפרים שדחה דהתם איירי שלא איתחזק ערוה בודאי. ואין בזה דחייה כלל דהכא נמי מן התורה לא הוחזק ערוה דאי משום חזקת שליח עושה שליחותו לא הוי חזקה מן התורה כמו שנתבאר. ועוד דאף אם קידש בודאי ונתחזק איסור משמע בירושלמי פ\"ז דשבת דלא חיישינן לכל הנשים מן התורה רק מדרבנן משום שיש לו תקנה לישא גיורת ומשוחררת. ואי איתא דמן התורה אסור מספק לא שייך הטעם דיש לו תקנה אלא שמע מינה דאינו אלא מדרבנן. [ועוד מפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש התם בירושלמי משמע דאינו אסור רק מדרבנן דר' יוחנן אמר אם קידש אשה בעולם חושש לכל הנשים שבעולם וריש לקיש אמר אינו חושש. ועל כרחך מדריש לקיש נשמע לר' יוחנן. דכיון דר\"ל מתירו בכל הנשים אף [אם] קידש בודאי שמע מינה דסבירא ליה דבטילה ברוב. והוא הדין לר\"י יש לנו לומר כן ולא אסר אלא מטעם קנס. דאין לנו לעשות פלוגתא רחוקה ביניהם לומר דלר\"י מן התורה אסור ולר\"ל מותר לגמרי אלא כדכתיבנא:
ומה שהקשה המפרש שם בירושלמי לפירוש זה דמאי פריך התם גבי נשבה ואינו יודע מתי יום השבת דיחוש לכל הימים הא לא שייך לקונסו דאנוס הוא. י\"ל דהתם מן הדין לא שייך ביטול ברוב גבי ימים כמ\"ש המג\"א. אבל גבי נשים שייך ביטול ואין אסור מן הדין]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקדש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזו מהן וכו' אם קידש בביאה וכו' שיתן כתובה לכל אחת. וכן כתב הט\"ו באה\"ע סי' מ\"ט. והקשה הבית שמואל שם דבטור חו\"מ סי' שס\"ה גבי גזל אחד מחמשה ואינו יודע מאיזו מהן שצריך לשלם לכל אחד מהן כתב שם דכל אחד מהן היה נשבע שזה גזלו. ולמה לא היו דנין כן גם כאן על כל אחת מהנשים ואמאי היו נוטלים סתם. ובגמרא מדמה להו לדין גזל אחד מחמשה וא\"כ ליבעו [שבועה] כהתם. וקושיא זו קשה ג\"כ על רבינו דאיהו נמי כתב בהלכות גזילה גבי גזל אחד מחמשה כהטור שם בסי' שס\"ה שהבאתי וכאן לא מצריך כה\"ג. וראיתי להרב בספר קרבן נתנאל בפרק ט\"ו דיבמות שכתב לתרץ קושית הבית שמואל דהכא שהנשים תובעין אותו הכתובה אם היה טוען ברי שאין חייב אלא לאחת מהן היה נשבע ופטור ועכשיו שטוען שאינו יודע לאיזו מהן הוא חייב דהוי ליה מחויב שבועה דאורייתא דהא מודה שחייב לאחת ואינו יכול לשבע ומשלם. משא\"כ התם היו דנין לשבועה לנגזלים וכדתנן אלו וכו' ונוטלין הנגזל וכו' ומשום הכי לא יטלו כל אחד בסתם ע\"כ:
ואין דבריו מתחוורין באמת כלל דודאי לא הוי כאן דין מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דהא כתב הנמוק\"י בפרק המפקיד והרב המגיד בהלכות שאלה ופקדון גבי שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים וכל אחד אומר מאתים שלי והוא אומר שאינו יודע שהיו מחייבין לכל אחד לישבע שהמאתים הן שלו כמ\"ש הפוסקים ולא אמרינן דהוה ליה מחוייב ואינו יכול לישבע דמשלם בסתם אע\"פ שהן טוענין כל אחד מאתים והוא אומר לכל אחד מנה ודאי יש לך בידי ומנה איני יודע לא אמרינן דהוה ליה כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דשאני התם שהדבר ידוע שלא הפקידו לו בין שניהם אלא שלש מאות והוא מפסיד מנה מחמת פשיעותו שלא כדין בדין הוא שהנוטלים לא יטלו סתם ע\"כ. והובא בבית יוסף בחו\"מ סי' ש' וא\"כ קל וחומר מזה לנדון דידן גבי חמש נשים דלא הוה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם שהרי אינו מודה במקצת לכל אחת מהנשים בפני עצמה רק לאחת מהן והוא מפסיד רק מחמת פשיעותו וא\"כ הוה לן לומר שלא ישלם לכל אחת בסתם רק כמו גבי פקדון. ואע\"ג דהתם נמי אם היה טוען ברי שהמאתים של זה היו דנין שישבע לאידך ונפטר ואפילו הכי כשטוען איני יודע של מי המאתים אינו צריך ליתן לכל אחד ואחד בסתם ולא הוי מחויב ואינו יכול לישבע משלם מטעם שנתבאר שהדבר ידוע שמפסיד מנה שלא כדין רק מחמת פשיעתו. והכא נמי הדבר ידוע שלא קידש רק אחת מהן והוא מפסיד שלא כדין מחמת פשיעותו ואינו בדין שיטלו בסתם. ולא דמי למחוייב ואינו יכול לישבע בעלמא כגון חמשין ידענא וחמשין לא ידענא גבי מלוה דאין ידוע שמפסיד שלא כדין דאפשר דבאמת הוא חייב לו מאה כמו שאמר המלוה משא\"כ גבי פקדון. והכא נמי דמי לפיקדון ואף עדיפא מיניה וכמ\"ש. ועוד דגם גבי מלוה הדין כן דאם שנים תובעין אותו כל אחד מאתים והוא אינו יודע אלא מנה דמשלם לכל אחד כשנשבע דוקא. וכמ\"ש הש\"ך בחו\"מ סי' ע\"ו. וכן יש להוכיח ממ\"ש הטור חו\"מ בסי' ל\"א:
וכל זה נעלם מבעל ספר קרבן נתנאל שכתב שאין דין זה שאין נוטלין סתם רק גבי נגזל והוא נגד כל הפוסקים הנזכרים. וגם הכס\"מ כתב בהל' גזילה שהוא כלל דכל הנוטל מעות מחבירו אינו נוטל בסתם אלא שקיצר שם במה שלא ביאר דאמאי לא הוי מחויב שבועה וכו'. אמנם הדבר מבואר על פי דברי הנמוק\"י והרה\"מ שהביא בבית יוסף סי' ש' גבי פקדון ושייך נמי בגזל. ולכך לעולם אינם נוטלים בסתם אפי' היכא דלא שייך דין נגזל נשבע ונוטל כגון שאין עדים שגזל:
ועתה מאחר שנתבאר שאין תירוץ בעל קרבן נתנאל עולה כהלכה קושית הבית שמואל במקומה עומדת דאמאי נוטלין כאן הנשים בסתם. וכן קשה לפי מש\"כ הכס\"מ שם עוד טעם גבי גזל דמשום הכי אינם נוטלין בסתם משום דמדינא פטור לשלם לכל אחד ואחד ואלא משום דעביד איסורא ענשו אותו אין ראוי שישלם בסתם ע\"כ עיי\"ש. וא\"כ דהכא נמי לא הוה לו לשלם בסתם וקל וחומר ומה התם דעביד איסורא דאורייתא אינו משלם בסתם ק\"ו כאן דלא עביד רק איסורא דרבנן שקידש באישות דאין ראוי שישלם לכל אחת בסתם. ועל כן נראה דהכא היינו טעמא דראו החכמים שישלם לכל אחת סתם שאם יצטרכו שבועה יתבטל עונשו דמסתמא יפרשו כולם דהא אין קידושין בלא עדים אלא שהלכו להן ואינן עתה לפנינו ואפשר שיבואו ויתברר הדבר את מי קידש ומי לא קידש ויתברר הרמאי וקיי\"ל דבכהאי גוונא היו משביעין ולא מבטלינן העדות לפסול העדים שיבואו אח\"כ וכמ\"ש הש\"ך בחו\"מ סו\"ס פ\"ז וכיון דאפשר להתברר מסתמא יפרשו ונמצא שלא הועילו חכמים בתקנתן. ועל כן אמרו שישלם לכל אחת בסתם ולא דמי לגזל דמסתמא ליכא עדים ולא יתברר ולא יפרשו על ידי שבועה:" + ] + ], + [ + [ + "הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה. ועיין בהרב המגיד שכתב ראיה לזה שאין בארוסה איסור תורה ממנהג יהודה שהיו מיחדים קודם כניסה לחופה. ולי נראה ראיה מבוררת מסוגיא דסוטה ריש פרק ארוסה (סוטה דף כ\"ד ע\"ב) דפריך למה לי קרא למעט ארוסה שאינה שותה דתיפוק ליה דלא קדמה שכיבת בעל לבועל ומוקי לה שבא עליה ארוס בבית אביה ושמע מינה דאין בזה איסור תורה דאל\"כ אכתי תקשי דלמה לי קרא למעט אפילו בכהאי גוונא דתיפוק ליה שאינו שותה משום דזה אסור מן התורה וא\"כ אינו מנוקה מעון. ובשלמא אי אין בזה איסור תורה אע\"ג דמדרבנן איכא איסורא שפיר איצטריך קרא למעטה כיון דמן התורה הוא מנוקה מעון. ועיין במל\"מ בזה בהלכות סוטה פ\"ב אבל אי הוה בזה איסור תורה תקשי כנ\"ל:", + " ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו וכו' עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה וכו' וזה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נשואין. והר\"ן בריש כתובות כתב בשם אחרים דפליגי על רבינו וס\"ל דחופה לאו היינו יחוד והביאו ראיה מדאמרינן לקמן דאלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה ואע\"פ שעדים מעידים עליה שלא נסתרה וכו' אלמא דחופה לאו יחוד הוא. ובס' חלקת מחוקק סי' נ\"ה החזיק הרבה בראיה זו ע\"ש שכתב דבהדיא קרי לה נשואה אע\"פ שלא נתייחדה. [ובס' בני אהובה כתב דאיירי בקידשה אביה וכנסה בפחות מבת ג' ואינו מחוור דהא נמי לא הוי חופה הראויה. ועוד דלכו\"ע לא הוי חופה בפחותה מבת ג' כמ\"ש בספר שער המלך]:
ואני אומר ליישב דעת רבינו דאין לשון הברייתא מכרחת כלל די\"ל דבאמת לא קרי נשואה בלא יחוד. וכן כניסה לחופה לא מקרי בלא יחוד אך בברייתא דלקמן (בדף י\"א ע\"ב) איתא בזה הלשון כנסה ראשון לשום נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה וכו' אין השני יכול לטעון טענת בתולים ולשון זה איכא לפרושי דאיירי במסר האב לשלוחי הבעל וכדמצינו בפרק נערה (כתובות דף מ\"ט) דמפרש הא דתנן בסוף פרק הנחנקין הבא על אשת איש כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין אף על פי וכו' דאיירי אפילו לא נכנסה לחופה אלא שמסרו שלוחי האב וכו' ונכנסה לרשות הבעל בעלמא. אלמא דאע\"ג דקתני ג\"כ לנשואין מיהו כיון דלא קתני נשאת סתמא אלא נכנסה וכו' לנשואין מפרשינן לה בשמסרה לו האב. [וכן הא דתנן בפרק בתרא דנדרים (דף פ\"ט) המשיא את בתו ונתאלמנה וכו' מפרש לה הטור יו\"ד סי' רל\"ד בשלא נכנסה לחופה אלא שמסרה האב וכו' וכמ\"ש הבית יוסף שם. וגדולה מזו כתב הרשב\"א בחידושיו לגיטין (דף פ') דאפילו קידושין לפעמים קרי נשואין בגמ' רק בלשון בני אדם לא סבירא להו כמ\"ש בתשובה הובא באה\"ע סי' כ\"ז. וכן דעת רדב\"ז ח\"ד סי' מ\"ג. ואיכא דסבירא להו אף בלשון בני אדם כמ\"ש ביו\"ד סי' רי\"ז. וכן הובא בס' בית מאיר באה\"ע סי' נ\"ג וס\"א. ועיין מל\"מ ריש הל' מכירה. ובנדרים (דף ס\"ח) משמע דארוסה אקרי אשתו. וכן משמע במכילתא שהביא הכס\"מ ריש פ\"ג דהלכות עבדים ובספרי פרשה ראה ומקרא מלא הוא בכי תצא בפרשת נערה המאורסה. וא\"כ ודאי איכא לפרושי הא דקתני תנא כנסה ראשון לשום נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה דהיינו שלא נכנסה לחופה כלל אלא שמסרה האב לשלוחי הבעל ונתאלמנה בדרך וסבירא לן דבכהאי גוונא נמי אין לה אלא מנה מן הכונסה אחרי כן כמו הנושא בתולה אלמנה מן הנשואין]:
הכי נמי כאן בברייתא דקתני כנסה לשם נשואין ולא קאמר נשאה סתם ואיכא לפרושי שכנסה לרשותו ע\"י שמסרה לו לשם נשואין. וסבר האי תנא דמסירה מהניא לענין שתהא כתובתה רק מנה מן השני והכי סבר ריש לקיש בפרק נערה (כתובות דף מ\"ח ע\"ב). ואע\"ג שכתבו תוספות שם דשמואל דקאמר התם דמסירה מהני לירושתה ממעט הא דקאמר ר\"ל לכתובתה אפשר דהיינו משום דסבר דברייתא דמייתי התם דקתני גבי מסירה דאב דמהני במה דברים אמורים לירושתה וכו' אתא למעוטי להא דר\"ל פליג אהך ברייתא דפרק קמא דסברה דמסירה דאב מהני להיות כנשואה לענין כתובה. ולכך לא פסק כוותה. אבל מכל מקום הברייתא סברה כוותיה דר\"ל כיון דאיירי במסירה כמ\"ש:
ומה שהקשה הבית שמואל בסי' ס\"א לשיטת רבינו דס\"ל דחופה היינו יחוד מאי מבעיא בש\"ס פרק אף על פי פירסה נדה מהו אי מהני החופה. והא פשיטא דלא מהני דהרי אסור להתייחד עמה ואיך סלקא דעתין דקונה אותה ביחוד של איסור הא כתב הר\"ן בפ\"ק דקידושין דאין קונה בקירוב של איסור והכי נמי אינו קונה ביחוד של איסור. ואני אומר שאין דברי הר\"ן מוכרחים בזה דמה שהביא ראיה דבביאת דאיסור אינו קונה מהא דאמרינן בפרק ארבעה אחין (יבמות דף כ\"ט) גבי אחות זקוקה אפילו למאן דאמר מאמר קונה קנין גמור מאמר דהיתרא קני מאמר דאיסורא לא קני. ויש לדחות דשאני התם דאהני קרא דדרשינן ביה ויבמה ביאה גומרת בה ולא כסף ושטר להכי דאי הוה דאיסורא מיהא לא קני וכהאי גוונא איתא בתוס' שם. אי נמי יש לדחות על פי מ\"ש התוס' שם (בדף י\"ח ע\"ב) אההיא סוגיא (דבדף כ\"ט) דאיירי שעשה היבם שליח שיעשה מאמר. ולפ\"ז משום הכי קאמר דמאמר דהיתרא קני ולא דאיסורא דהוה שליח לדבר עבירה לעשות מאמר באחות זקוקה וקי\"ל דאין שליח לדבר עבירה ואם שלחו בטל השליחות. וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דב\"מ (דף י' ע\"ב) גבי כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דבטל השליחות ולא חלין הקידושין. ונראה דגם באיסור דרבנן בטל השליחות שהרי אף בדרבנן אמרינן אין שליח לדבר עבירה. וכמ\"ש המשנה למלך בפ\"ב דהלכות רוצח. וכן כתב בפ\"ה דהלכות מלוה. וכן הוכיח בשו\"ת נודע ביהודה חלק אבן העזר סי' ע\"ה ופ\"ב. [וכן משמע בסנהדרין (דף ע') דאיתא התם דדרבנן הוי בכלל אינו שומע בקולו של מקום א\"כ שייך לומר בזה דברי הרב וכו'. וזה דלא כמ\"ש בשו\"ת טור האבן סוף סימן ל\"ה דבאיסור דרבנן לכו\"ע אין השליחות בטל. וגם דלא כמ\"ש בס' שושנת העמקים כלל כ\"א דהוי ספק]. וא\"כ אין מההיא דפרק ארבעה אחין שום ראיה דלא ליקני ביאה או יחוד של איסור ע\"י עצמו:
ואדרבא יש להביא ראיה דקונה מהא דתניא ביבמות (דף כ' ע\"ב) גבי יבמה שהיא חייבי לאוין אם וכו' קנו ופסקוה הפוסקים. וכן ביאת נדה קונה ביבמה כמ\"ש התוס' והרא\"ש בריש יבמות. וכן חופה קונה בחייבי לאוין ושניות ליורשה ולהפר נדריה. וכמו שפסק רבינו לקמן בפרק כ\"ב ובהלכות נדרים. וא\"כ שפיר מאי דסלקא דעתין בפרק אע\"פ דחופת נדה גם כן קונה. וההיא דמאמר דאיסורא לא קני תירץ דהיינו טעמא דהתם על ידי מה שקונה אחות זקוקתו הוא עושה האיסור ומשום הכי דין הוא שנאמר דקנין זה אינו מועיל ובזה הוא מוצל מאיסור אחות זקוקה ע\"כ. אך לא יתיישב בזה מה שכתבו התוס' ביבמות (דף י\"ח ריש ע\"ב) והרא\"ש בפרק החולץ דאם עבר וקידש ונשא אחות זקוקתו מותר לבוא אליה לכתחילה. וכן פסקו באה\"ע סי' קנ\"ט. הרי דאהני ליה הקידושין והחופה שעשה באיסור אף להתיר הקירוב. ולפי דברי ס' שער המלך תקשי מהא דמאמר דאיסורא לא קני דכיון דלא מהני לקנות כדי להנצל מהאיסור אמאי מהני להתיר לו לבוא אליה. אך לפי מה שכתבתי אתי שפיר דקושטא דמהני קנין באיסור בעלמא וההיא דמאמר טעמא כדכתיבנא. [אך צריך טעם דהתינח לאביי דסבר אם עביד מהני. אבל לרבא אמאי קונה באיסור. ויש להביא ראיה דקני מע\"ז (דף מ\"ב)]:" + ], + [ + "כיון שנכנסה הארוסה לחופה וכו' הרי היא אשתו גמורה לכל דבר וכו' אע\"פ שלא קרב אליה. משמע דאע\"פ שיש עדים שבודאי לא קרב אליה הרי היא אשתו גמורה ונקראת נשואה לכל דבר. וגם התוס' כתבו כן בכתובות (דף מ\"ט). ועיין מה שאכתוב בעניין זה לקמן בפרק י\"א לעניין כתובה ובהלכות איסורי ביאה פרק י\"ט גבי חללה:", + " והוא שתהא ראויה וכו' אבל אם היתה נדה אע\"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין. ועיין בלח\"מ שהר\"ן הקשה על רבינו מהא דקיי\"ל שיש חופה לפסולות. ותירץ הוא דלא מהני החופה דפסולות רק למפסלה מתרומה אבל לעשות קנין גמור אינו מועיל. וגם בס' פני משה בפירושו לירושלמי כתב כן. ולא הועילו בזה דהרי מדברי רבינו עצמו לקמן בפרק כ\"ב מבואר דהנושא אשה האסורה לו אם מתה יורשה. ובפרק י\"א מהלכות נדרים כתב דאם הפר נדריה מופרין. אלמא דאף לקנות קנין גמור מהני חופה אסורה שאינה ראויה. לכך נראה דהעיקר הוא כמ\"ש שיש לחלק בין חופת נדה לשאר איסורים דהתם איכא מיהת חיבת קירוב דאדעתא דהכי נסבה שיקרב אליה באיסור. משא\"כ בנדה דלא נסבה אדעתא שיקרב אליה בנידותה באיסור וליכא חיבת קירוב. וחילוק זה כתב ג\"כ בס' בית שמואל בסי' צ' ס\"ק ט\"ו:
וראיתי בספר בית מאיר שהקשה על הב\"ש ואין דבריו מוכרחים כלל. גם מה שכתב טעם לחלק בין חופת נדה לחופת חייבי לאוין דנדה לכולי עלמא לא חזיא עתה אבל חייבי לאוין אסורה רק לזה אינו מחוור דמי לא עסקינן גם מחייבי לאוין שאסורין לכל ישראל. גם מה שכתב דחייבי לאוין החופה קונה משום שהקידושין קונין. הוא תמוה דאטו נדה מי לא תפסי בה קידושין ואפילו הכי דעת רבינו דחופה אין קונה בה אלא הטעם כמו שכתבו הב\"ש והלח\"מ. ועוד י\"ל כמ\"ש בס' קרבן נתנאל דפירש כוונת רבינו דאיירי שלא ידע שהיא נדה אבל אי ידע מודה דקנה חופתה בדיעבד. וכבר כתב כן גם הבית שמואל בסי' ס\"א. וכהאי גוונא מחלקין המרדכי והגהות אשרי לעניין קנין תוספת כתובה. ולפ\"ז לא קשה קושיית הר\"ן מההיא דיש חופה לפסולות דהתם איירי בשידע מפסולן:
ועפ\"ז יש ליישב גם כן מה שהקשה בספר הפלאה על מה שפסק רבינו בהלכות אבל פ\"ו אם מתה אשתו ולא קיים עדיין פריה ורביה יכול לכנוס אשה מיד ולא וכו' עד לאחר ל' יום. והשתא הא הוי חופה שאינה ראויה. ושוב הקשה מסוגיא דפ\"ק דכתובות גבי הא דמיבעיא ליה לתלמודא בתולה נשאת ברביעי ומתיחדת ברביעי או נשאת ברביעי ומתיחדת בחמישי. ולפי דברי רבינו הא ודאי מתיחדת ברביעי דאי הוי איסור לקרב אליה ברביעי היאך היא נשאת ברביעי הא לא קניא החופה דהוה ליה חופה שאינה ראויה לקירוב. ולפי מה שכתבו הבית שמואל והקרבן נתנאל לדעת רבינו אתי שפיר ולק\"מ דהא התם יודע שאסור לקרב אליה ברביעי וכן גבי אבל יודע. ובכהאי גוונא קני גם כן חופה שאינו ראויה גם לדעת רבינו:
וכן אתי שפיר מה שהקשה בס' שער המלך מסוגיא דפ\"ק דיומא (דף י\"ג) גבי כהן גדול ביוה\"כ שמתקינין לו אשה אחרת. והרי לדעת רבינו לא הוה חופת שניה כלום שהרי אינה ראויה לפי מה שפסק בהל' איסורי ביאה שאין כהן גדול נושא שתי נשים לעולם. וכל שכן דקשה להירושלמי דנושא השניה ביוה\"כ דודאי חופתה אינה ראויה עתה. ולפי דברי הקרבן נתנאל והבית שמואל לק\"מ דהתם נמי הרי יודע שאסור לקרב אליה:
וראיתי בספר עצי ארזים באה\"ע סי' ס\"ד שחולק על הבית שמואל והביא ראיה מסוגיא דיומא דחופה דלא חזיא לקירוב לא מהני אע\"פ שיודע שאסור הוא לקרב אליה. והוא מדדחיק לאוקמא דמתקינין לו אשה אחרת לכהן גדול מערב יוה\"כ ומחמת כן צריך לומר דמגרש על תנאי כדי שלא יהא שתי בתים ביוה\"כ ואמאי לא קאמר דביוה\"כ גופיה יקדש ויכנוס השניה כשתמות הראשונה וכדאמר בירושלמי דהכי עביד. ואי משום שבות דקונה קנין ביוה\"כ אמר התם דאין שבות במקדש. אלא ודאי היינו טעמא דגמרא דידן דלא קאמר הכי משום דסבירא לן דבעינן חופה הראויה וביוה\"כ הא אינה ראויה לקירוב. וא\"כ מוכח דגם כשיודע נמי לא מהני דאל\"כ הדרא הקושיא לדוכתא דאמאי לא קאמר נמי בש\"ס דידן דמקדש וכניס לה ביוה\"כ עכ\"ד. והנה לא הרגיש דלדעת רבינו בלאו הכי אי אפשר לומר כן דמהאי טעמא לא קאמר דקדיש וכניס לשניה ביוה\"כ משום דאז הוי חופה שאינה ראויה דא\"כ מאי הועיל עתה דמקדש וכניס לשניה בערב יוה\"כ הא ג\"כ אינה ראויה לקירוב מחמת שתי נשים. וא\"כ על כרחין זה מכריח לומר כמ\"ש הבית שמואל דאם יודע מאיסור קירוב מהני החופה. ומלבד שאר הרבה ראיות שכתבתי. וכי תימא דא\"כ תקשי אמאי לא קאמר בגמ' דידן דמקדש וכניס ביוה\"כ וכדאמר בירושלמי. יש לי ליישב בטוב טעם ודעת דגמרא דידן סברה דכאן לא אמרינן להתיר לקדש ולכנוס ביוה\"כ מטעם דאין שבות במקדש דהיינו דוקא שבות שלא היה אפשר מאתמול אבל שבות שאפשר מאתמול לא הותר בשבת אף במקדש. וכמ\"ש הכס\"מ בסוף הלכות בית הבחירה וכן משמע מפירוש רש\"י בערובין (דף ק\"ג ע\"ב). ואי\"ה בהלכות בית הבחירה יתבאר דכך מוכח ג\"כ בגמ' דידן בפסחים (דף ס\"ו ע\"ב) וה\"נ אפשר לקדש מאתמול. אך הירושלמי דקאמר ביומא אהא דמקדש השניה ביוה\"כ משום דאין שבות במקדש ס\"ל דאף שבות שאפשר מאתמול שפיר דמי במקדש בשבת ואזיל לטעמיה שכך סבר הירושלמי בפסחים פרק האשה הלכה ג'. ועוד כתבתי בעניין זה בחידושי ליומא בס\"ד:
[ואם תאמר לפי מש\"כ דאי יודע הוא שאסור לו לקרב אליה הוי חופה אף שאינה ראויה א\"כ אמאי כתב רבינו בסמוך דין ז' דצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה. ופירש הרב המגיד הטעם מפני שהוא סובר דבעינן לכתחילה חופה הראויה והתם יודע הוא דאסור הוא לקרב אליה קודם כתיבת הכתובה. אך יש לדחות דאין דברי הרה\"מ מוכרחים די\"ל דהתם היינו טעמא דצריך לכתוב הכתובה קודם כניסה לחופה משום דקיי\"ל דאסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה וכמ\"ש לקמן ואם יכנוס לחופה קודם כתיבת הכתובה הרי שוהה עם אשתו בלא כתובה:
והנה בס' קרבן נתנאל כתב להקשות על דברי רבינו מדפריך בקדושין (דף ג') לרב הונא דאמר חופה קונה מניינא דתני האשה ניקנית בשלשה דרכים בכסף ובשטר וכו' למעוטי מאי הא איכא למימר דמניינא אתי למעוטי חופה דאינו קונה בשעת נדתה דאילו הני שלשה קנו אפילו בעת נדתה דקידושין תופסין בנדה ע\"כ. נראה דלק\"מ דעד כאן לא תני תנא מניינא למעוטי אלא מילתא דפשיטא ליה דאינו קונה דאילו משום מילתא דמספקא ליה אי קנה לא הוה ליה למתני מניינא אלא הוה ליה למתני סתמא האשה נקנית בכסף ובשטר וכו' דמשמע הכי ומשמע הכי. ומדתנא מניינא שמע מינה דפשיטא ליה דדוקא הני שלשה קנו ותו ליכא וא\"כ לא הוה מצי למימר לרב הונא דאתא תנא למעוטי חופת נדה דלא קנה דא\"כ הוה משמע דלא קני כלל ואנן מספקא לן בפרק אע\"פ אי קונה חופת נדה כחופה דטהורה. וא\"כ לרב הונא דחופה דטהורה הוו קידושין ודאי חופת נדה הוו קידושי ספק וצריכה גט. והאיך נמעטיה תנא לומר דודאי אינה מקודשת:
ועוד נראה דקושית הקרבן נתנאל מהא דרב הונא לק\"מ דקושטא דמשום קנין קדושין גם לדעת רבינו היה מהני דגבי קידושין לא בעינן ראויה לביאה דכל קדושין דכסף ושטר אינן ראוים לביאה בשעת קידושין רק קנין גמור דחופה דעלמא הוא שכתב רבינו דלא מהני. וזהו שכתב רבינו לא גמרו הנשואין דמשמע דגמר לא מצו למיעבד אבל תחילת קנין מצו למיעבד לרב הונא. דהא עדיף לרב הונא חופה בקידושין מבגמר כמ\"ש התוספות]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים וכו'. משמע דסבר רבינו דמצות שמחה דחתן אינו מן התורה אלא מתקנת חכמים. והפוסקים נחלקו בזה כמ\"ש הרא\"ש בריש כתובות. ורבינו משמע דסבר דאינו מן התורה. וכן משמע ממה שכתב בריש הלכות אבל דמשה תיקן לישראל שבעת ימי המשתה ושבעת ימי אבילות ותקנת משה לא מקרי דאורייתא כמ\"ש הפוסקים גבי קריאת התורה בשבת ויו\"ט דהוי תקנת משה ואינה דבר תורה. והנה הרב כס\"מ לא הראה מקור לדברי רבינו בהלכות אבל הנזכר. ובס' בית הלל כתב שחפש ולא מצא. והוא באמת מפורש בתלמוד ירושלמי פ\"א דכתובות. וגם הרמב\"ן שכתב לשון זה בפשיטות בס' המצות. ובפירוש החומש פרשת ויצא ושם יישב הא דיליף בירושלמי במסכת מו\"ק דאין מערבין שמחה בשמחה מקרא שנאמר מלא שבוע זאת (כמ\"ש רבינו בסמוך) וכתב דסמך בעלמא הוא ממנהגי הקדמונים קודם התורה. וכהאי גוונא כתבו התוס' בגיטין (דף מ\"ז ע\"ב) גבי תקנת פירות דאשה לבעל ומזונות האב לבת. וכן המל\"מ כתב כהאי גוונא בפ\"א דהלכות נערה בתולה גבי כתובת בתולה ועיי\"ש:
וא\"ת דא\"כ דשמחת חתן אינו מן התורה אמאי כתב רבינו בהלכות סוכה פ\"ו דהשושבינין וכל בני החופה פטורים ממצות סוכה דהוי מן התורה. וי\"ל דעל כרחך איירי שהנשואין היו קודם הרגל דהא אין נושאין ברגל וא\"כ כבר נתחייבו במצות שמחת חתן קודם חיוב דסוכה וגם מסתמא התחילו לעסוק בשמחת החתן מקודם ומשום הכי פטירי ממצות סוכה שבאה אח\"כ דקיי\"ל דעוסק במצוה אפילו דרבנן פטור גם ממצוה דאורייתא והכי מוכח בכמה דוכתי כמ\"ש בחידושי לברכות:
ומה שכתב בס' פני יהושע בקונטרס אחרון לכתובות להביא ראיה דשמחת חתן הוא מה\"ת מדתניא בפ\"ק דמו\"ק גבי ראיית נגעים דכתיב וביום הראות בו יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל דברי ר' יהודה. ומשמע דדייק לה דשמחת חתן הוי מן התורה מדמעט ליה מקרא דאין רואין לו נגעו. ואין זה ראיה דאיכא למימר דר' יהודה לשיטתו דאית ליה בפ\"ב דסוכה (דף כ\"ג) גבי סוכה שאינה ראויה לשבעה מחמת גזירה דרבנן כגון העשויה על גבי אילן ובהמה שאין עולין עליה ביו\"ט משום גזירה נמי ממעטינן ופוסלין אותה מדכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים שתהא ראויה לשבעה וכל שאינה ראויה לשבעה אף מדרבנן ממעטינן לה. והכי נמי כל שצריך לשמוח אף מדרבנן ממעטינן שאינו בכלל יום הראות רק דבר הרשות לגמרי. ועוד דאיכא למאן דאמר התם דאף לדבר הרשות ממתינין לו וא\"כ אף לרבי יהודה דבעי דבר מצוה סגי בדרבנן. ולעיל בהלכות יו\"ט הוכחתי דעל כרחך צריך לומר כן לדעת התוס' ורבינו דשמחת הרגל בזמן הזה דרבנן. ועל כרחך בזמן הזה איירי מדקתני וכן ברגל דמשמע דרגל לא עדיף מצות שמחה דידיה טפי מחתן ואלא איירי בזמן הזה דאינו מן התורה. וא\"כ י\"ל דהכי נמי הוי שמחה דחתן רק מדרבנן:" + ], + [], + [ + "[ואין צריך לומר שאסור לישא אשה בשבת. כתב הרב המגיד ירושלמי הלין דכנסין ארמלין צריכין למכנס מבעוד יום שלא יהו כקונה קנין בשבת. הנה הרב ז\"ל הניח ידו מלפרשה והפוסקים נחלקו בביאורו הובא בבית יוסף באו\"ח סי' של\"ט ובאה\"ע סי' ס\"ד. ויש מי שסובר דכניסה זו היינו ביאה דוקא דכל שלא בא אליה מבעוד יום אסור לקרב אליה בשבת וטעמא משום דסבירא ליה דחופה שהוא יחוד אינו קונה באלמנה וכן פסק הב\"ח. אבל על כרחך אין דעת רבינו כך שהרי לא חילק בין בתולה לאלמנה. וכ\"כ הבית שמואל דרבינו לא ס\"ל כהירושלמי בזה. והט\"ז כתב להתיר להיות עמה בלילה ראשונה בשבת אם הלך הבעל עמה מבית אביה לביתו דזה קונה אפי' באלמנה. וכן נראה דעל כרחך יש היתר להיות עמה לילה ראשונה בשבת ויו\"ט כדמוכח להדיא בגמ' פ\"ק דכתובות (דף ה') גבי הא דאמר איכא בינייהו יו\"ט שחל בערב שבת ופירשו תוס' דלמאן דאמר התם אלמנה נשאת בחמישי ומתיחדת בשישי משום שנאמר בו ברכה לאדם הא נמי מתיחדת בששי. אלמא שיש היתר לבוא על האלמנה ביאה ראשונה דבלא ביאה קנה. ודלא כהבית שמואל שכתב על הט\"ז דאין נראה. וכבר האריך בזה הבעל מגיה ליישב קושיית בית שמואל:
ועיין בתשובת שבות יעקב סי' ס\"ז שכתב דאף לפירושם יש היתר להיות עמה לילה ראשונה בשבת ע\"ש. ובס' פני יהושע בכתובות (דף נ\"ז) כתב דדוקא חופה שבהינומא ליתא באלמנה אבל חופה שעל ידי יחוד איכא ג\"כ באלמנה וכן כתב בקידושין (דף ה') וכבר כתב כן בשו\"ת משאת בנימין סי' צ'. וא\"כ לפי דבריהם ג\"כ יש ליישב ההיא דכתובות (דף ה'). אבל אין מזה ראיה לדחות לגמרי דברי הפוסקים המחלקים בין אלמנה לבתולה. וכמ\"ש בס' חדש משכנות יעקב באו\"ח סי' ק\"ז. ושוב ראיתי דעל כרחך גם להירושלמי איכא היתר להיות לילה ראשונה עם אלמנה בשבת וכדמוכח בירושלמי גופיה פ\"ב דברכות ודלא כהאוסרים]:" + ] + ], + [ + [ + "הנושא בתולה שנתאלמנה מן הנשואין כתובתה מאה. ואע\"פ שהן בתולות הואיל וחזקת הנשואה וכו'. ונראה בכוונת רבינו דאע\"פ שידוע בודאי שהיא עדיין בתולה אפ\"ה אין לה אלא מאה הואיל וחזקת הנשואה לאישות ולכך חשיבא כבעולה לכל דבר משנשאת. ויצא לי זה מדתניא בפ\"ק דכתובות (דף י\"א ע\"ב) כנסה ראשון לשום נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה אין השני יכול לטעון טענת בתולים ונהי דבהא דקתני לא נסתרה משמע דלא קיי\"ל הכי וכמו שביארתי לעיל בפרק י' לדעת רבינו דאיירי בשמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל וסברה דמהני מסירה למעט כתובתה מן השני וכריש לקיש דאמר הכי בפרק נערה ואנן קיי\"ל כשמואל דסבר דלא מהני מסירה להכי ודייק כן מברייתא אחריתי דמייתי התם בפרק נערה מיהו במאי דקתני דאע\"פ שיש עדים שלא היה אישות כשנסתרה עמו אין השני יכול לטעון טענת בתולים וכתובתה מנה קיי\"ל כן:
ומה שהקשו התוס' בפ\"ק (דף י\"ב) דאמאי כתובתה מנה הא כיון שיש עדים שלא קרב לה הרי כנסה בחזקת בתולה אתי שפיר ולק\"מ לפי מה שכתבנו בכוונת רבינו כאן דהיינו טעמא דהואיל שחזקת הנשואה לאישות לא חילקו חכמים בזה ועשאוה כבעולה נמי לענין כתובה. וכן לכל דבר משוי נשואין כבעולה וכמ\"ש ג\"כ רבינו לעיל בריש פ\"י וכן כתבו התוספות בפרק נערה (כתובות דף מ\"ט) וכן הוא דעת רבינו בפרק י\"ט דהלכות איסורי ביאה גבי חללה לפוסלה לכהונה וכמ\"ש שם. והכי נמי לא חילקו חכמים גבי כתובה:
ולפ\"ז מסכימים דברי רבינו עם דברי הטור ושו\"ע אה\"ע סי' ס\"ז שפסקו לברייתא הנזכרת דפרק קמא ודלא כהבית שמואל שכתב שם דרבינו לא סבר כהברייתא ודייק כן מדלא כתב דאפילו אם יש עדים שלא נסתרה כתובתה מאה. ולדידי אין זה דיוק כלל דבלאו הכי מבואר כן מדבריו דאיירי בשיש עדים שלא נסתרה בודאי ואפילו הכי היא כבעולה ומלבד זה מבואר כן מדבריו דלעיל בפרק י' ובהלכות איסורי ביאה. וגם הבית שמואל גופיה באה\"ע סי' ז' פירש כן דברי רבינו דהלכות איסורי ביאה שזכרתי. וא\"כ אמאי לא נפרש כן גם דברי רבינו דכאן:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[התנה הבעל עמה אחר שנשאה שלא יירשנה תנאו בטל וכו'. עיין בלח\"מ כאן שהקשה על רבינו שכתב בפי\"א מהל' שמיטה ויובל דהיורש את אשתו אינו מחזיר ביובל אע\"פ שירושת הבעל מדברי סופרים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה דבסוגיא דפרק הכותב הקשו על רב דאמר דירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם מדקאמר אליבא דרבי יוחנן בן ברוקא דסבירא ליה דחוזר ביובל דטעמא משום דס\"ל דירושת הבעל דאורייתא ותירץ דאליבא דריב\"ב קאמר וליה לא סבירא ליה ולפי דבריו קשה דלימא דאית ליה דהוה מדרבנן כוותיה אלא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ואמרו דאינו חוזר ביובל והניח בצ\"ע. ובפ\"א מהל' נחלות תירץ דסובר רבינו דלפי סברת המקשה תירץ הכי דמשמע דלית ליה דעבוד רבנן חיזוק. אבל לפי האמת סבר רב דהוי כוותיה דעבוד חיזוק כשל תורה ע\"כ. ואין תירוצו מספיק דאכתי מנא ליה לרבינו לומר כן מסברא בעלמא בלא ראיה. אבל נראה דיש לו לרבינו על מה לסמוך והוא דבסוף פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל\"ט) אמר רב אשי גבי יובל שווינהו רבנן לבעל כיורש שאינו מחזיר דאלמא דס\"ל לרב אשי דהוא בתרא דאפי' אי אמרינן דירושת הבעל דרבנן אינו חוזר ביובל ודלא כרב דבסוגיא דכתובות הנזכר. וכן הסוגיא דסוף פ\"ח דבכורות דקאמרה דרבי יוחנן בן ברוקא ס\"ל ירושת הבעל דאורייתא נמי אליבא דרב הוא דאמר הכי בסוגיא דכתובות אבל רב אשי לא סבירא ליה הכי. וכבר הרגישו התוס' ז\"ל שם בב\"ב ונדחקו ליישב דברי רב אשי על פי הסוגיא דבכורות ע\"ש. אבל לפי דברי רבינו א\"צ לדחוק בזה אלא דרב אשי לא ס\"ל כסוגיא הנ\"ל וכוותיה נקטינן:
עוד נ\"ל להביא ראיה לדעת רבינו מהסוגיא דשם (דף קי\"ב) גבי הא דיליף התם ר' ישמעאל ירושת הבעל מהא דכתיב באלעזר בן אהרן ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו וכי מנין היה לו לפנחס שלא היה לו לאלעזר אלא מלמד שנשא פנחס אשה ומתה וירשה ופריך התם רב פפא לאביי ממאי דילמא פנחס דזבן מיזבן אמר ליה פנחס דזבין מזבין לא מצית אמרת דא\"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו. והשתא לפי הסוגיא דכתובות ובכורות בלאו הכי תקשי ליה לר' ישמעאל דיליף מקרא זה ירושת הבעל וקאמר שנשא פנחס אשה ומתה וירשה דא\"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו. דהא הנלמד מדברי קבלה הוי דברי סופרים כמ\"ש הכס\"מ לדעת רבינו בפ\"ג מהל' חנוכה ע\"ש וא\"כ אינו חוזר ביובל ותקשי ליה לר' ישמעאל גופיה. אלא שמע מינה דאפילו אי ירושת הבעל מדברי סופרים אינו חוזר ביובל:
ועוד יש לי להביא ראיה לדעת רבינו מהירושלמי פ\"ח דכתובות דס\"ל לריש לקיש קנין פירות לאו כקנין גוף והא דתניא ולביתך מלמד שמביא אדם בכורי אשתו וקורא במתה וירשה. דקסבר ירושת הבעל דרבנן ומשום הכי איצטריך קרא. והשתא אי איתא דלמאן דאמר דרבנן חוזר ביובל אכתי לא הוי רק קנין פירות ומאי עדיפות וקנין קרקע איכא במתה וירשה טפי מבחייה. אלא שמע מינה דאף למאן דאמר דרבנן אין ירושת בעל חוזר ביובל]:", + " שירושת הבעל מדברי סופרים. והראב\"ד כתב בסמוך לעיל בדין ג' ירושת הבעל דברי תורה. ובפ\"א דהל' נחלות השיג על רבינו משמעתא בתרא דמי שמת וביאר הרה\"מ שהוא מדיליף שם בסוף מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"ט ע\"ב) שאין הבן יורש את אמו בקבר מהסבת אשה נחלה לבעל אלמא שהיא מן התורה. ונראה מדבריו שם שהסכים להראב\"ד שהיא באמת ראיה מכרעת. ואמרתי ליישב דעת רבינו ז\"ל די\"ל דלדידן אין הכרע משם ובמקום אחר תמצאנו ואין כאן מקומו:
אולם אכתי צריך ישוב דלא תקשי לדעת רבינו סוגיא דב\"ק (דף מ\"ב ע\"ב) דמשם מוכח דלרבי עקיבא הוי ירושת בעל דאורייתא. וכמ\"ש התוספות בב\"ב (דף קנ\"ח ע\"א). והיינו מדתניא התם דקאמר רבי עקיבא והמית איש או אשה מה בא זה ללמדינו להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה. ופריך עלה הגמרא וסבר ר\"ע לא ירית לה בעל והתניא וירש אותה מכאן שהבעל יורש את אשתו דברי ר\"ע. ואי איתא דדרשא זו דרבי עקיבא דגבי ירושת בעל אינה מן התורה לא פריך מידי מיניה אהא דדריש ר\"ע הקישא גבי נזקין דלא ירית לה בעל דהיינו מן התורה. אלא מדפרכינהו לדברי רבי עקיבא אהדדי שמע מינה דכי היכי דהך הקישא דוהמית איש או אשה הוי מן התורה שהרי קאמר מה בא ללמדינו וכו' הכא נמי דרשא דוירש אותה הוי דאורייתא. וי\"ל דאפילו תימא דהא דקאמר ר\"ע שהבעל יורש את אשתו אינו אלא מדרבנן ואפילו הכי פריך שפיר מיניה אהא דדרש מקרא דגבי נזקין דלא ירית לה בעל דכיון דגלי קרא דלא ירית לה בעל לא הוו מתקני רבנן דירית לה בעל ולעקור לגמרי לעולם מה דמפורש בקרא בהפך. ואע\"ג דעל כרחין צריך לומר דיש כח בחכמים לתקן בענין ירושה דאל\"כ איך תקנו דירית בעל מדרבנן ומן התורה הוי ליורשיה נמי באשה כמו באיש. מ\"מ י\"ל דהיינו דוקא בסתמא דלא הוי בהפך ממש נגד הקרא דאיכא לקיומיה באיש או באשה שאין לה בעל כלל. משא\"כ אי אמרינן דכתב היקשא בקרא בהדיא דלא לירת בעל לאשתו מסתברא דלא לתקנו חכמים בהפך קרא המפורש אף במילתא דממונא בקום ועשה עכ\"פ לאפוקי ממונא כגון אם היו יורשי האשה מוחזקים:
[ועוד י\"ל דהכריחו לרבינו לומר דדרשא דר\"ע אינה גמורה לפי שיטתו בהלכות חנוכה דהנלמד מקרא דדברי קבלה הוי דברי סופרים. דלפ\"ז ר' ישמעאל דנפקא ליה ירושת הבעל מקרא דדברי קבלה על כרחך הוי דברי סופרים. וא\"כ על כרחך דר\"ע דיליף לה מקרא דאורייתא נמי אינו אלא אסמכתא בעלמא ולא דרשא גמורה. דאי איתא דלר\"ע הוי דרשא גמורה דס\"ל ירושת הבעל דאורייתא היאך אמר ליה ר' ישמעאל על דרשא שלו שאינה צריכה ויליף לה מקרא דדברי קבלה. דלישנא דאינו צריך משמע דליכא מידי בינייהו רק משמעות דורשין דמר דריש ליה מהאי קרא ומר דריש ליה מהאי קרא כמ\"ש התוס' בנזיר (דף מ') והכסף משנה פ\"ג מהל' כלי המקדש. ואי איתא דדרשא דר\"ע הוי גמורה לא הוה ליה לר' ישמעאל לאהדורי' הכי. אלא שמע מינה דכי היכי דלר\"י הוי דברי סופרין הכי נמי לר\"ע דאינה אלא אסמכתא. ודוחק לומר דר\"י הוא דקטעי בדרבי עקיבא וכהאי גוונא כתבו התוס' בנזיר (דף כ\"ה) דר\"ע טעי התם בדר\"י ע\"ש]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "[כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים. לפי דברי המשנה למלך שכתב שכוונת רבינו לומר שמזונות בניו מדין מזונות אם נגעו וכמ\"ש הר\"ן וכשאינו חייב במזונות דאם אינו חייב במזונות בניו ולא סבירא ליה מ\"ש הרא\"ש בתשובה דהבא על הפנויה וילדה שאם הוא מודה שהוא בנו חייב לזונו אע\"פ שאינו חייב במזונות אמו. א\"כ לפ\"ז צריך לומר דמה שכתב רבינו לקמן בפי\"ט דין י\"ד דבת הארוסה ואנוסה חייב במזונותיה בחייו דאיירי כגון שנשא אח\"כ לאמה שחייב במזונותיה. וכמ\"ש הרא\"ש בשם הראב\"ד שאם לא נשאה לאם דאינו חייב במזונותיה אינו חייב נמי במזונות הבת אפילו בחייו. אבל לפ\"ז דברי רבינו הם סתומים הרבה. אבל לי נראה די\"ל שכוונת רבינו במה שהיקיש חיוב דמזונות הבנים לחיוב דמזונות אשתו לומר שאפילו יש להם נכסים חייב לזונם. וכמ\"ש הרא\"ש בשם ר' מאיר ע\"ש]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הלך בעלה ולותה ואכלה כשיבוא חייב לשלם. וכתב הרב המגיד דנראה מדברי רבינו שאין מחשבין עמה על מעשה ידיה אלא פורע הקפותיה. ובספר הפלאה בכתובות (דף ק\"ז) הקשה דכיון דקיי\"ל כחנן שהיא תובעת להבעל והיאך יכולה לתובעו להבעל הא יש לו כנגדה בידה מעשה ידיה. וכתב דצריך לומר דאיירי שלא עשתה שום מלאכה וזה אינו אלא גרם בעלמא וכמ\"ש החלקת מחוקק בסי' ע'. אך הקשה על זה דהרי מפורש בקרא שבתו יתן הרי דביטול מלאכה הוי היזק גמור וכדאמרינן בפרק החובל דהדקיה לחבירו בחדר חייב לשלם לו שבת וכן החובל באשת איש משלם שבת לבעל וא\"כ פשיטא דאם לא עשתה מלאכה צריכה לשלם לבעל. ואני אומר גברא קחזינא ותיובתא לא קא חזינא דהא כתב הרא\"ש דההיא דהדקיה בחדר היינו טעמא דחייב משום דעביד מעשה בידים כשסגרו אבל משום גרמא אינו משלם שבת. וכ\"כ בחו\"מ סי' ש\"ח וא\"כ אין לחייב לאשה על שישבה ולא עשתה מלאכה לבעלה דלא עבדה מעשה. וכ\"כ בחידושי ריטב\"א פ\"א דקידושין גבי עבד שברח ונתבטל שכתב דאינו אלא גרמא בעלמא כמו מבטל כיסו או ביתו ושדהו שפטור וא\"כ הוא הדין לביטול דאשה:" + ], + [ + "[הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך טלי מעשה ידיך למזונותיך אין לה מזונות שאילו לא רצתה וכו' היה לה לתובעו או לומר לו אין מעשה ידי מספיקין לי. והביא זה הטור בסו\"ס ע'. ונראה בכוונת לשון זה דהיה לה לתובעו היינו מה שאין מעשה ידיה מספיקין לה מחמתו דעולה עמו ולומר לו אין מעשה ידי מספיקים לי היינו מחמת עצמה דאינה יורדת עמו. ודלא כהבית שמואל בסי' ס\"ט ס\"ק ד' שהוכיח מלשון היה לה לתובעו דאפילו אם מספיק לה סבירא ליה דאינו יכול לומר על כרחה צאי מעשה ידיך למזונותיך דאינו מוכרח כלל דיש לפרש כמ\"ש. ולפי זה אתי שפיר דלא סתר מה שכתב בפירוש המשנה פרק שני דייני [גזירות] דאם אין הבעל מצוי עמה יכול לומר צאי. וכן משמע להדיא בדברי רבינו פ\"ז מהל' רוצח שכתב אשה שגלתה לעיר מקלט בעלה חייב במזונותיה ואינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אלא א\"כ היו מספיקין לה משמע דאם היו מספיקים לה יכול לומר בעל כרחה. גם מ\"ש שם הבית שמואל ובסי' ע' ס\"ק ל' לדעת הרא\"ש והטור דאינו יכול לומר בעל כרחה אישתמיטתיה מ\"ש הטור בשם הרא\"ש סו\"ס פ\"ד. וכן משמע בתוס' בב\"ב (דף מ\"ט ע\"ב) ובהגהות מיימוני לעיל בריש פרק זה שכתבו דוקא היכא דלא ספקה אומר ר\"ת דאין שומעין לו כדמשמע בפ' המדיר וכו' ובפ\"ק דגיטין משמע דאי ספקה שומעין לו בעל כרחה. וכן משמע בשלטי גבורים פ' אע\"פ שכתב אם יכולה להסתפק במעשה ידה יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך ואע\"פ שגלתה וכו' ובסוף פרק הנזכר כתב אם אין ידו משגת לזון ולפרנס את אשתו וגם היא אינה מסתפקת במעשה ידיה ותובעת גרושין ממנו כופין אותו להוציא משמע דמסתפקת אינה יכולה לתובעו. ומיהו בפירוש המשנה כתב רבינו דאם הבעל עמה אינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך ואפשר דהיינו דוקא לעושה ז' מלאכות אבל כשאינה עושה לא עדיפא מכשאינו עמה דיכול לומר בעל כרחה. ובזה יש ליישב דלא תיקשי מסוגיא דר\"פ המדיר ופ\"ק דגיטין דאיירי שאינו עושה הז' מלאכות שמחויבת לבד מעשה ידיה]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[וכשמוציאה ממדינה למדינה וכו' אינו יכול להוציאה וכו' מרע ליפה מפני וכו'. כתב הרב המגיד וידוע שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל במשנתינו. אין כלל זה מוחלט שהרי מטעם זה לא הביא הרי\"ף הא דרשב\"ג כמ\"ש הרא\"ש וכן בהגהת מהרל\"ח לטור אה\"ע סי' ע\"ה הרגיש בזה אבל לא ראה שכבר הקדימו בזה הרא\"ש. וכן הוא בים של שלמה בב\"ק ומה שכתב שם דמשום הכי פסק כרשב\"ג משום דמפרשינן למילתיה כדשמואל דאמר שנוי וסת תחילת חולי מעיים ג\"כ אינו ראיה לדעת רבינו שאינו אלא דמיון בעלמא לדשמואל כמ\"ש הר\"ן והרה\"מ. ומהא דמפרשינן למילתיה אינו ראיה למיפסק כוותיה דעל כרחך צריכין אנו לידע פירוש דברי הראשונים אף דלית הלכתא כוותייהו דכהאי גוונא כתבו [התוס'] בערובין (דף ט') ובע\"ז (דף ס\"ז) ורא\"ש פרק א' דסוכה ושבת ופ' הניזקין. ועיין בכס\"מ סוף פ\"ד מהל' ע\"ז וברא\"ש ע\"ז (דף ל\"ב). אלא נראה שיצא זה לרבינו מהא דאיתא בירושלמי דמו\"ק העתיקו רבינו ריש פ\"ח מהלכות יו\"ט]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "[ואם היה עוסק בתורה וכו' הרי זה מותר להתאחר מלישא אשה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה. ואע\"ג דבפ\"ג מהל' תלמוד תורה כתב רבינו היה לפניו עשיית מצוה ות\"ת אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו. ואילו העוסק במצוה פטור מהמצוה אפי' אם אי אפשר להעשות לשניה ע\"י אחרים וכדמוכח באו\"ח סי' ל\"ח וביו\"ד סי' ר\"מ סי\"ב. וכן משמע בהל' קריאת שמע ובהל' סוכה. וא\"כ אפילו נימא דמצוה זו דפריה ורביה חשיבא כמצוה שאפשר להעשות ע\"י אחרים משום דאפשר לעולם שיתקיים ע\"י אחרים וכדאמר בן עזאי. מ\"מ מאי כל שכן הוא תלמוד תורה לגבייהו דשאר מצות הא אדרבא תלמוד תורה גריע משאר מצות לענין זה שאין העוסק בה דוחה למצוה שאי אפשר להעשות על ידי אחרים. וי\"ל דאע\"פ דאם תתבטל המצוה מלהעשות כלל עדיפא מתלמוד תורה היינו משום דלא יהא המדרש עיקר אלא המעשה. אבל אם אפשר למצוה להעשות קושטא דבכהאי גוונא ת\"ת עדיף. תדע דהא בפ\"ק דמו\"ק ילפינן לה מקרא דכתיב וכל חפצים לא ישוו בה דמשמע אפילו חפצי שמים לא ישוו בתורה ומוקי לה כשאפשר להעשות ע\"י אחרים שמע מינה מדקאמר לא ישוו בה דעדיפא תלמוד תורה מכל חפצים]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד. והנה הב\"ש בסי' א' הוכיח מדברי רבינו הללו דאשה אינה מצווה נמי על מצות לשבת יצרה וכו' ושלא כדעת התוס' שכתבו בגיטין (דף מ') דעל שבת היא מצווה דא\"כ א\"צ לטעמא שלא תשב בלא איש שלא תחשד דתיפוק ליה משום דמצווה על שבת. והא אינה הוכחה מכרחת באמת דיש לדחות דאפילו הכי איצטריך רבינו לטעם דחשדא דנפקא מינה כגון שיש לה כבר בן אחד דבזה קיימה מצות שבת וכמ\"ש הט\"ז ובכהאי גוונא צריך לטעמא דלא תשב בלא איש שלא תחשד. אבל יש להוכיח דרבינו לית ליה שבת כלל ממה שכתב בהלכות איסורי ביאה פרק כ\"א דרשות לאשה שלא תנשא לעולם. והיינו בכהאי גוונא דלא שייך טעמא דחשד כגון במקום שאין אנשים מצויין יש לה רשות שלא תנשא לעולם. ומזה ודאי מוכח דאינה מצווה אשבת. וכן משמע דעת הרשב\"א והר\"ן בתשובה שהובא בב\"י ביו\"ד סי' רכ\"ח. וכן בתשובת הרשב\"א סי' תר\"ב ע\"ש:
ועפ\"ז אתי שפיר מ\"ש הר\"ן בפירוש הרי\"ף בריש פרק האיש מקדש אהא דאמרינן דמצוה איכא לאשה המתקדשת בה יותר מבשלוחה דאע\"ג דאשה אינה מצווה כמו האיש מ\"מ יש לה מצוה במה שעל ידה נעשה מצותו. והקשה עליו בספר קרבן נתנאל דתיפוק ליה להר\"ן דאשה מצווה אשבת כמ\"ש תוס' בגיטין. ואישתמיטתיה דהר\"ן אתי שפיר לטעמיה דסבר דאשה פטורה נמי משבת. ולכך הוצרך לפרש דהא דקאמרינן שיש לה מצוה הוא רק משום שעל ידה נעשה מצותו:
[ולפ\"ז אין הכרח לראיית המגן אברהם בסי' קכ\"ג להתיר למכור ספר תורה בשביל להשיא יתומה משום שכתבו התוספות דאשה נמי מצווה אשבת. דלפי מה שכתבנו דבריהם אינם מוסכמים והרי הרבה פוסקים חולקים על זה. ומיהו יש להביא ראיה מהא דתניא בכתובות (דף ס\"ו) דיתומה קודמת להשיא ליתום מפני שבושתה מרובה. והוא הדין שמוכרים ספר תורה בשביל להשיאה קל וחומר מיתום]:" + ], + [ + "וחובה על כל איש לקנאות לאשתו. וכתב הרב המגיד בפ\"ק דסוטה וקנא את אשתו רבי ישמעאל אומר רשות רבי עקיבא אומר חובה וידוע דהלכה כרבי עקיבא מחבירו. ודע דרבינו קיצר בכאן וסמך על מ\"ש בסוף הל' סוטה מצות חכמים היה על בני ישראל לקנאות לנשיהן שנאמר וקנא את אשתו. וכתב שם הכס\"מ דפסק כר\"ע אלא דמפרש דהוא מצות חכמים וקרא אסמכתא בעלמא ושם יתבאר טעמו של רבינו בזה:" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "[כבר הודענו שחכמים תקנו כתובה לאשה וכו' ולא תקנו לגבותה כל זמן שתרצה. משמע שכוונת רבינו לומר דכמו שתקנו כתובה לאשה מפני תקנתה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כמו שמבואר כבר בפרק פ\"י כן תקנה של קביעות הזמן הוא לטובתה מפני טעם זה וא\"כ אפי' אם הבעל רוצה לפורעה בחייו אינו יכול ולא דמי למלוה שיכול הלוה לפורעו קודם הזמן דהתם קביעות הזמן הוא לטובת הלוה משא\"כ הכא שהוא לטובת האשה וכמבואר בר\"ן סוף פרק האשה שנפלו וע\"ש שהוכיח כן מהסוגיא דהתם. ודע שהתוס' כתבו שם (דף פ\"א ע\"ב) דטעמא דמתניתין דלא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן הוא משום איבה דסברה עיניו נתן בגרושין. ונראה דזו היא טעמו של רבינו שכתב בתשובה דאם כבר קיבל הבעל אחריות אינו יכול לסלק לה הנכסי צאן ברזל בחייו דאע\"פ שהיא כחוב כמבואר בכמה דוכתי ולא חשו בו חכמים לשלא תהא קלה וכו' מ\"מ שייך איבה דאם יסלק לה בחייו סברה עיניו נתן בגרושין כדי שתהא קלה לגרשה. דכל זמן שכתובתה מרובה אינה קלה לגרשה דכהאי גוונא כתב הכס\"מ לדעת רבינו בפרק כ\"ב ובבית יוסף סי' צ'. ובחנם הניח החלקת מחוקק ריש סימן פ\"ה ס\"ק ז' בצ\"ע דברי רבינו בתשובה הנזכרת דמאי שנא מכל חוב שיכול הלוה לפרוע תוך זמנו דאתי שפיר כמ\"ש. אבל מ\"ש הבית שמואל שם הטעם דדינו כשומר דאינו יכול לחזור תוך זמן אינו מחוור דבסי' ס\"ו וכמה דוכתי מבואר דנדונייא דינה כחוב גמור ומשמע דלא הוי כפקדון וכן משמע בש\"ך בחו\"מ סו\"ס פ\"א. מכל מקום מדעת האשה ומרצונה אם הוא לטובתה יכול הבעל לפרוע לה הכתובה בחייה כגון שתקדים לבעלי חוב. ועל פי זה ישבתי דברי הג\"ה בחו\"מ סי' צ\"ז סכ\"ד וסכ\"ו כמ\"ש שם]:" + ], + [ + "כשתבוא לגבות כתובתה אחר מותו לא תגבה עד שתשבע בנקיטת חפץ שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתובתה ולא מחלה אותה. ומשמע דאע\"פ ששטר כתובתה בידה צריכה לישבע ודלא כמ\"ש הטור בסי' צ\"ו דאינה צריכה לישבע משום שאילו מכרה או מחלה היתה מחזרת לו הכתובה. ומיהו לענין מזונות גם רבינו מודה שאם שטר כתובתה בידה אינה צריכה לישבע ולא חיישינן לשמא מכרה או מחלה וכדמוכח בפרק י\"ח לקמן. ונראה דטעמא משום דלענין מזונות חשיבא האלמנה מוחזקת טפי מלגבי כתובה. ומשום הכי אמר נמי דלא פטרינן לה משבועה אכתובה וחיישינן למכירה ומחילה אע\"פ ששטר כתובתה בידה ולא אמרינן שהיתה מחזרת לו הכתובה דאיכא למיתלי דמחמת שנשאר עדיין עליו חיוב מזונות לכך לא רצתה להחזירה לו. ואין מזה ראיה שלא פטרה אותו מחיוב הכתובה גופה:
[ואזיל לטעמיה שכתב בפי\"ד מהל' מלוה דבכל דבר שיטעון הלוה לבטל שטר מקויים אינו יכול להשביעו אלא בטענת פרעון בלבד דלפרעון עומד משמע דבטענת מחילה אינו יכול להשביעו אפי' כשטוען השבע לי וכן כתב הרב באר הגולה בחו\"מ סי' פ\"ב שזה דעת רבינו. וא\"כ הוא הדין מיתמי לא טענינן להו לבטל שטר דהא טעמא דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה הוא משום דאלו אבוה הוה טעין אישתבע לי דלא פרעתיך הוה בעי אישתבועי השתא נמי אנן טענינן להו וא\"כ טענת מחילה דלא מצי אבוה למיטען אנן נמי לא טענינן להו. (אלא) [אבל] גבי פרעון כתובה יכול להשביעה אי הוה טעין אישתבעי לי דלא מכרת או מחלת לי סך הכתובה ונשאר בידך מחמת חיוב התנאי ומזונות שהרי עדיין אינו מבטל הכתובה לגמרי ומשום הכי טענינן נמי ליתמי מידי שאינו מבטל השטר לגמרי. ולא כייל רבינו התם אלא שאינו יכול להשביע את המלוה בכל הטענות אלא היכא שמבטלו לגמרי אבל הכא גבי אלמנה שבאה לגבות כתובתה מיתמי דאפי' אי טענינן להו שמכרה או מחלה לבעלה סך הכתובה לחוד אין מבטלין לשטר כתובתה לגמרי דעדיין קיים לעניין מזונות וכהאי גוונא שפיר טענינן להו ועל כן אינה גובה עד שתשבע על זה. אבל מזונות קושטא דנוטלת כששטר כתובתה בידה בלא שבועה. והא דלא אמרינן איפכא דסך הכתובה לא מחלה אלא המזונות מחלה וא\"כ נימא דתשבע על המזונות אפילו כששטר כתובתה בידה. הוא משום דלענין מזונות חשיבה האלמנה מוחזקת טפי מלגבי כתובה כמ\"ש]:
ומה שהקשה בס' הפלאה בקונטרס אחרון שלו על דברי רבינו שכתב דצריכה לישבע ג\"כ שלא מחלה כתובתה לבעלה והא בפרק השולח מוכח דאם נשבעה האלמנה שלא נהנית מכתובתה הויא שבועה וגובה כתובתה. והשתא מאי מהני לשון זה אכתי איכא למיחש שמא מחלה אותה ואין מחילה בכלל הנאה. ולי אפשר דודאי לשמא מחלה לה בחנם לא חיישינן דהא לא שכיח כלל אלא דחיישינן שמא מחלה לו הכתובה מחמת איזו טובה שעשה לה. וכהאי גוונא אמרינן בעלמא גבי מתנה דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה וכדאי' בפ\"ק דב\"מ ובשאר דוכתי. וא\"כ שפיר הוי מחילה ג\"כ בכלל הנאה:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם נשאת קודם שתשבע הרי זו נשבעת אחר הנשואין ונוטלת. ובפרק י\"ב דמלוה כתב רבינו דמיתומים קטנים אין נוטלת משנשאת. ועיין בבית יוסף ריש סימן צ\"ו. ובדרכי משה ריש סימן ק\"א:" + ], + [], + [ + "הפוגמת כתובה הבעל אומר נתקבלה הכל והיא אומרת לא נתקבלתי אלא כך וכך וכו' לא תפרע השאר אלא בשבועה. נראה דאיירי שהבעל אומר שנתקבלה אחר הגט דאי טען בעת הגרושין שכבר נתקבלה קודם הגט אינה צריכה לישבע שהרי הוה ליה כאומר פרעתי תוך זמן החוב. ובפי\"ד דמלוה כתב רבינו דתוך זמנו אינו צריך לישבע גם בפוגם. וכן כתב הבית שמואל בסי' צ\"ו לדעת הרי\"ף והרשב\"א. ודוקא באלמנה חיישינן שהתפיס לה צררי מחיים משום דחייש שלא תתבזה בבית דין וכמ\"ש לקמן בפי\"ח אבל בגרושה לא חייש ואינה צריכה לישבע שלא פרע קודם:
ומ\"ש עוד שם הבית שמואל בסי' צ\"ו דמשמע בתשובת הרי\"ף דאם הבעל טוען אחר הגט שפרע קודם הגט ג\"כ אינו יכול להשביעה אע\"ג דאם היה טוען פרעתי אחר הגט היה משביעה ואין אומרים מגו להשביע. וכן כתב האורים ותומים בסוף דיני מיגו. ויש לי להקשות על זה ממ\"ש הב\"י בחו\"מ סי' ע\"ח סעי' ה' גבי תבעו אחר זמנו או בסוף יום שנשלם זמנו וטען שפרעו בזמנו נשבע הלוה היסת דנאמן במגו דיכול לומר פרעתיך עכשיו. וכתב דהיינו דוקא במלוה על פה בעדים אבל במלוה בשטר אפילו עבר זמנו נשבע ונוטל כדין שאר שטרות ע\"כ. ולפי דברי הבית שמואל ואורים ותומים הו\"ל למימר במלוה בשטר דנוטל בלא שבועה אם טוען שפרעו תוך זמנו. דנהי שהיה יכול לומר שפרעו עכשיו והיה צריך לישבע אין אומרים מגו להשביעו:
[ומיהו אחר הפרעון נראה דיכול להשביעו היסת על טענתו וכדעת הב\"ח. וכן פסק הש\"ך בחו\"מ בסי' הנזכר. ומ\"ש הב\"ש שם דממה שכתבו הרי\"ף ובעל התרומות דפרעון תוך זמנו הוא אינו טענה משמע דאפי' אחר הפרעון אינו יכול להשביע אינו הכרח כלל דלא עדיפא ממ\"ש רבינו בפי\"ד מהל' מלוה גבי הוציא עליו שטר מקויים והלוה טוען שהוא אמנה וכו' וטוען ישבע לי ויטול ולא כל הימנו לבטל שטר מקויים אלא ישלם ואח\"כ יטעון על המלוה במה שירצה ואם יכפור ישבע היסת. וכן פסק בחו\"מ סי' פ\"ב. אלמא דאפי' בדבר שאינו טענה ולא כל הימנו לבטל שטר מקויים אפילו הכי יכול להשביע היסת אחר הפרעון והכי נמי בטענת פרעון תוך זמנו בברי]:" + ] + ], + [ + [ + "מי שהיה נשוי נשים רבות ומת כל שנשאת בתחילה קודמת וכו' ואין אחת מהן נוטלת אלא בשבועה. וכתב הרב המגיד אף שבאו לגבות ממנו וכגון שהן גרושות כולן נשבעות. ופירושו כולן הראשונות לבד מהאחרונה דהיא אינה צריכה לישבע כשבאה לגבות ממנו כשגרשה דהא גרושה אינה צריכה שבועה כמ\"ש רבינו לעיל בפרק ט\"ז. וכך פירשו הבית יוסף ודרכי משה באה\"ע סי' צ\"ו:", + " וכן אם היה עליו שטר חוב וכו' אם הכתובה קדמה גובה האשה בתחילה. ודע דלאו דוקא כתובה דנשואה דאיירי רבינו כאן אלא דגם כתובה דארוסה אם קדמה זמנה לשטר חוב גובה בתחילה. ויש להוכיח כן מסוגיא דפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל\"ב) והעתיקו רבינו בהלכות זכיה ומתנה ובאה\"ע סי' ק\"ז:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אלמנה שמכרה קרקע בכתובתה בינה לבין עצמה אם מכרה שוה בשוה מכרה קיים. ונראה להביא סעד לדעת רבינו מהא דאמרינן בכתובות (דף ק') גבי שליח שמכר וטעה בכל דהו מכרו בטל כאלמנה ומה אלמנה יחידה אף שליח יחיד. וכבר הוקשה להתוס' דאמאי קרי לאלמנה יחידה הא צריכה בי\"ד ונדחקו לומר דמשום דסגי לה בהדיוטות קרי לה יחידה. אך לפי דברי רבינו אתי שפיר דקושטא דבדיעבד [מכרה] קיים ביחידה ממש כשלא טעתה. ונראה דכך היא גם כן דעת הרשב\"ם ובהכי נסתלקה מעליו קושיית הרא\"ש בפרק מי שמת סי' י' ע\"ש. והרא\"ש אזיל לטעמיה דלא ס\"ל כרבינו וכמו שכתב בתשובה סי' נ' אבל הרשב\"ם י\"ל דסובר כרבינו וא\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נדונייתה נוטלת בלא שבועה ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשין נדונייתה. וכתב הרב המגיד דהיינו שאותן הנכסים שהכניסה לו הן עדיין בעין אבל אם אינן בעין ובאה לגבות מן היורשין צריכה היא לישבע ואם מתה בלא שבועה אין יורשיה נוטלים כלום דלא עדיף מחוב דעלמא וכו'. וכתב המל\"מ שתפסו עליו דהא חוב דעלמא נמי בגו זמניה אין צריך שבועה דאין אדם פורע בתוך זמנו ושבועת אלמנה גו זמניה הוא. וכתובה דצריכה שבועה תירצו התוספות משום דאית לה בתנאי בית דין מתפיס לה צררי אפילו בחייו בגו זמניה וא\"כ נכסי צאן ברזל הוי כחוב דעלמא. וכיוצא בזה כתב גם כן הבית שמואל באה\"ע סי' צ\"ו. ואני תמה דלדעת רבינו ודאי אי אפשר לומר כן שהרי כתב בפרקין לעיל בדין ו' מתה האלמנה קודם שתשבע יורשי הבעל חייבין בקבורתה והביאו הטור באה\"ע סוף סימן פ\"ט וביאר דבריו משום שאין יורשיה יורשין כלום כל זמן שלא נשבעה. אלמא דאף נכסי צאן ברזל אין נוטלין כשאינן בעין ושמע מינה דצריכה שבועה ובלא\"ה אין יורשיה נוטלים כלום דאל\"כ היו חייבין בקבורתה. ועוד מוכח דעל כרחך רבינו לא ס\"ל כתירוץ התוס' שזכר בעל מל\"מ דטעם אלמנה שצריכה שבועה הוא משום תנאי בית דין ואין בכלל זה נדוניא דנכסי צאן ברזל דהרי אף היכא דלית לה בתנאי בית דין סבר דצריכה שבועה וכמ\"ש בפי\"ז דין י\"ג גבי אלמנה מן הארוסין דנשבעת. והיא הא לית לה בתנאי ב\"ד. ועל כרחין שמע מינה דס\"ל הטעם כמ\"ש הרא\"ש בפרק אע\"פ ובפ\"ק דב\"ב דמשום הכי חיישינן בכתובת אלמנה לפרעון מחיים אע\"פ שהוא תוך זמנו משום דחייש הבעל שלא תתבזה אשתו בבית דין ומתפיס לה צררי קודם מותו. ולפ\"ז כל שכן שתצטרך שבועה מהאי טעמא בנכסי צאן ברזל שהרי בהן חייש טפי לשמא תתבזה בבי\"ד מבעיקר כתובה משום שהביאתן אצלו משלה וכמ\"ש הרה\"מ לעיל בפרק י\"ז דין ט\"ז. ועל פי זה צדקו דבריו דכאן. וכן מבואר בדברי הרא\"ש בתשובה דנדונייא נמי הויא ככתובה שאין לה קודם שבועה כמ\"ש הרה\"מ:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[אלמנה שבאה לבית דין לתבוע מזונות וכו' אין לה מזונות עד שתשבע שהרי זו באה להפרע מנכסי יתומים. בהגהות מיימוניות הביא ראיה לדעת החולקים מהא דאמרינן פרק השולח ההיא דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא אמר לה מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא משום דהיו חשודים אמרה ליה מזוני הב לי אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות אמרה ליה כבי תרי עבדת לי. והשתא אי צריכה שבועה על המזונות מה הוצרך להשיב על המזונות טעם אחר ממה שהשיב על הכתובה וגם מה אמרה כבי תרי עבדת לי אפי' לחד שהוא רב אין לה כלום. אלא שמע מינה שאינה צריכה שבועה על המזונות. וכן הוכיח הרמב\"ן הביאו הר\"ן פרק שני דייני [גזירות]. והט\"ז סי' צ\"ג השיב תשובה ניצחת על הרמב\"ן דהא גם לדידיה קשה דמידי הוא טעמא דלא בעי שבועה בתחילה הוא משום שתשבע בסוף א\"כ רב דלא השביע לאלמנה ולא תבוא לידי שבועה זו ממילא היא צריכה לישבע עכשיו על המזונות. ואישתמיטתיה מה שכתב בתשובת מיימוני סי' כ\"ז דטעמא דאינה צריכה לישבע על המזונות הוא אינו משום דסופה עתידה לישבע על כתובתה שהרי כל הנשבעין שלא בטענה אי בעו משבעי אהדדי כל יומא ולא אמרינן שימתין עד לבסוף ואז ישבע על הכל אלא היינו טעמא דגבי אשה אי ידעה שהיו עתידים להשביעה על מזונותיה בימי מגר אלמנותה הויא לה קטטה מעיקרא בהדי בעלה ואין אדם דר עם נחש וכו'. וכ\"כ הרא\"ש ריש פרק אלמנה וכו משמע בתשובת הרשב\"א שהביא הבית יוסף בסי' ע\"ז. וא\"כ אתי שפיר דברי הרמב\"ן דאי אמרינן שאינה צריכה שבועה על המזונות בודאי אתי שפיר ההיא דהשולח דמשמע שלא איבדה משום דחשודה על השבועה ואינה יכולה לישבע על הכתובה ולא על המזונות והוא מטעמא דאמרן:
ומיהו רבינו לא ס\"ל דמשום הכי ליפטרוה משבועת יתומים. ומה שהקשו מפרק השולח כבר תירצו הר\"ן בפרק שני דייני דאין הכי נמי דהוה מצי למימר דמזוני נמי לית לה מדרב אלא דאי הוה אמר הכי הוה משמע דאם תקפוץ ותשבע אית לה דהא אמרינן דמודה רב בקופצת וליתא דכיון שתבעה כתובתה הפסידה מזונותיה לגמרי. ואיהי נמי לפום מאי דאמר לה אהדרא ליה כבי תרי עבדית לי ע\"כ. ומ\"ש הט\"ז שם בסי' צ\"ג על דברי הר\"ן דאין סברא לומר דרבה בר רב הונא היה חייש לשמא תקפוץ ותשבע ותסבור שיש לה מזונות דאם תקפוץ ותשבע תטול הכתובה כי זה היה בקשתה בתחילה וא\"כ למה היה לרבה ליזהר מאותו טעות ע\"כ. אין בדברים הללו כדאי לדחות דברי הר\"ן דהא ודאי יש סברא גדולה לחוש שמא תשהה זמן מה עד שתקפוץ ותשבע ואז תתבע מה שמגיע לה מזונות למפרע מיום שתבעה. דאע\"פ שבעת שבאת לפני רבה לא תבעה בתחילה מזונות רק הכתובה היינו משום שאז לא היה מגיע לה על שעבר ועל להבא לא היה אז רצונה לתבוע מזונות שהיתה צריכה למעות כתובתה אבל מזונות שיגיע לה למפרע כשתקפוץ מהיכא תיתי שתמחול ולא תתבע מה שיגיע לה אז. על כן הוצרך רבה לומר שמשתבעה כתובתה בבית דין איבדה מזונותיה וא\"כ אף כשתקפוץ ותשבע לא תגבה מזונות למפרע כלל:
עוד יש לי ליישב סוגיא דהשולח לדעת רבינו דודאי הוה מצי למימר דמזוני נמי לית לה מדרב דצריכה שבועה והיא חשודה אלא דאי הוה אמר הכי הוה משמע דאם תתפוס מטלטלין לא יהא בנו כח להוציאה מידה וכדאמרינן ר\"פ אלמנה ניזונית והעתיקו רבינו לעיל בפרק זה אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה. ומשמע דאפילו שבועה אינה צריכה וכמ\"ש באה\"ע סי' צ\"ג. ולכך אמר דמשתבעה איבדה מזונותיה וא\"כ אפי' תתפוס נוציא מידה וכדמוכח בחלקת מחוקק שם בסימן הנזכר ס\"ק מ\"א ע\"ש]:" + ] + ], + [], + [ + [ + "צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו. והקשה הלח\"מ דהיכי אמר צוו חכמים הא בגמ' פרק נערה (כתובות דף נ\"ב) אמרו דהא נמי דאורייתא הוא דכתיב קחו נשים וגו' ואת בנותיכם תנו לאנשים משמע דהוי מן התורה. ותירץ דסובר רבינו דאסמכתא בעלמא הוא. ואין דבריו מספיקים דמנ\"ל לרבינו לומר כן. אמנם מוכח הכי בסוף הסוגיא בדף שאחר זה דקאמר הא נמי תקנתא דרבנן ומזה מוכרח דהא דקרי ליה דאורייתא בתחילת הסוגיא לאו דוקא הוא אלא אסמכתא. וכן כתב מהרש\"א. ונראה דכך צריך לומר ג\"כ במאי דמקשה התם בתחילה מי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא ואהא משני הא נמי דאורייתא הוא דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים וכו' ועל כרחך הא דקאמר דרחמנא אמר ברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא לאו למימרא דתיקנו ביה נגד דאורייתא ממש דהרי בכהאי גוונא שנותן (לו) [לה] במתנה בחייו אין בזה עקירה מן התורה רק משום איסור העברת נחלה מדרבנן ולא מקשה אלא משום דאיסור זה אסמכוה אקרא כדאיתא בירושלמי והובא ברא\"ש פרק יש נוחלין ואיך מתקני רבנן לעקור איסורא שאסמכוה אקרא ואהא משני דהך תקנתא נמי אסמכוה אקרא:
[ומ\"ש רבינו אם היה עשיר הרי זה ראוי ליתן לה כפי עשרו. פירש הרב המגיד שכוונתו שמדעתו יתן ולא בעל כרחו. ודע שכן מבואר להדיא בסוגיא שם (דף נ\"ג) דתקנתא דרבנן שיתן אדם לבתו הני מילי מדעתיה וכו' ויש לתמוה על לשון הבית יוסף בזה בסי' נ' שכתב שמענו וכו'. דלפי המבואר בסוגיא הנזכר הא שמענו דמדעתו דוקא. ועיי' בחידושי הרשב\"א בנדרים (דף ל\"ח ע\"ב) שדקדק גם כן מסוגיא דהתם דנתינת נדוניא לבת אינו חיוב כל כך שיתן לה בעל כרחו כמו שבעל כרחו זן אשתו ובניו הקטנים ע\"ש]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "[הבת בעישור זה כבעל חוב של אחין היא. עיין במשנה למלך שתמה על הטור אה\"ע סי' קי\"ג שכתב דנוטלת עישור נכסים בנכסים שנפלו מאבי אביהם לאחר מיתת אביהם הא מצי למימר האח אנא מכח אבוה דאבא קאתינא וכו'. וי\"ל דהטור לטעמיה אזיל בחו\"מ סו\"ס ק\"ד דמשמע שם דלא סבירא ליה הך סברא דמכח אבוה דאבא קאתינא וכמ\"ש הש\"ך שם וע\"ש שהאריך בזה. ומיהו המל\"מ לשיטתו שכתב בפ\"ה מהלכות נחלות דגם הטור סבירא ליה דיכול לומר מכח אבוה וכו' כמ\"ש בסי' רי\"א גבי בן שמכר בנכסי אביו וכו'. אבל לפי מש\"כ האחרונים שם לק\"מ דגבי בעל חוב לא סגי בטעמא דאנא מכח אבוה דאבא קאתינא דהבעל חוב יכול לומר אביך זוכה קודם והוא משועבד לי. ובזה אין סתירה בדברי הטור מסי' ק\"ד לסי' רי\"א:
גם מ\"ש בספר שער המלך הל' מלוה [פרק כ\"א] דבס' נתיבות משפט הקשה על הרא\"ש מלוניל דס\"ל דהא דאמרינן פ' מי שמת גבי נפל הבית דאפי' מת הבן ראשון בעל חוב גובה מהן ולא מצי למימר מכח אבוה דאבא קאתינא ואמאי גבי בן שמכר וכו' מוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קאתינא. ולפי מה שכתבנו לק\"מ דשאני בעל חוב כנ\"ל. וא\"כ גם כן דברי הטור באה\"ע אתי שפיר ולא קשיא קושיית המל\"מ]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[היתה מתאוה לאכול יותר מפני חולי התאוה שיש לה בבטנה הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה מפני שצער גופה קודם. לשון הרב המגיד שחייה קודמין. וכתב עליו הכסף משנה שלשון שאינו מכוון הוא דלא שייך לומר חייה קודמין אלא בדברים הצריכים לקיום גופה וכו' אלא טעמא משום דצערא דגופה עדיף. ואכתי לפ\"ז נמי אינו מיושב דמהיכא תיתי דמשום צער דידה תסכן הולד וכמו שהקשה החלקת מחוקק בסי' פ'. אלא על כרחך מדכתב רבינו שצער גופה קדים דסבירא ליה דבכלל חייך קודמין הוא נמי צער גופו דקדים לחיי חבירו. וא\"כ לשון הרה\"מ מכוון. ומ\"ש החלקת מחוקק מהיכא תיתי לומר כן כבר כתב הבית שמואל דבנדרים (דף פ') ס\"ל לרבי יוסי הכי דכביסתם וחיי אחרים כביסתן קודם אע\"ג דאינו אלא צער. ומה שהקשה עליו דכביסה הוי סכנה ולא צער מדאמרו התם האי ערביבותא דמאני מייתי לידי שיעמומיתא ליתא דא\"כ לא הוו פליגי רבנן לומר דחיי אחרים קודמים לכביסתן דהא אינהו נמי סבירא להו דחייהם וחיי אחרים חייהם קודמים אלא שמע מינה דכביסה אינו אלא צער וחולי קשה וכדמשמע מהמפרשים שם:
ומה שהקשה הב\"ש דהיאך פסק רבינו כר' יוסי נגד רבנן. י\"ל דהתם מפיק טעמיה דר' יוסי מקרא דלכל חייתם ע\"ש. ועוד דמשמע התם דאיסי בן יהודה וורדימוס נמי הכי סבירא להו וא\"כ חשיבי נמי כרבים לגבי דתנא קמא דכהאי גוונא אמרינן בפרק הערל (יבמות דף פ' ע\"ב) והרא\"ש בנדרים (דף ע\"ו ע\"ב) וא\"כ כל מידי דצער וחולי הגוף בכלל דלכל חייתם הוא לומר דקודם לחיי אחרים. דכהאי גוונא דרשינן בפ' אע\"פ (כתובות דף ס\"א) אם כל חי לחיים ניתנה ולא לצער:
עוד יש לי לומר דעד כאן לא פליגי ר' יוסי ורבנן אלא בכביסה אבל בשאר חולי הגוף מודו רבנן דאיכא למשמע מקרא דלכל חייתם דהוא קודם לחיי חבירו דהא אמרינן בביצה (דף ל' ע\"ב) שלשה חייהם אינן חיים וקחשיב מי שיסורים מושלין בגופו ומי שאין לו אלא חלוק אחד לא קחשיב דסבירא להו דאפשר דמעיין במאניה ומהאי טעמא סבירא להו לרבנן דחיי אחרים קודמים לכביסתן ור' יוסי דס\"ל דכביסתן קודם על כרחך ס\"ל כההוא מ\"ד דחשיב נמי התם מי שאין לו אלא חלוק אחד בהדי הנך דחייהם אינן חיים. וא\"כ חולי התאוה שיש בבטן שכתב רבינו שפיר י\"ל דהוי בכלל מי שיסורים מושלין בגופו דקחשיב התם בהדי הנך דחייהם אינן חיים וא\"כ לכו\"ע הוי בכלל דלכל חייתם לומר דקודם לחיי חבירו. ואפשר דדוקא אם היסורים מושלין בכל גופו. ומכאן יש ללמוד דאם אמר אחד הנח לי לקצץ אחד מאיבריך ואם לאו אמית את חבירך שאינו מחוייב להניח לקצוץ לו אפי' אבר שלא ימות ממנו דהא אפי' צער וחולי שבגוף שאינו מסוכן אמרינן חייך קודמים ודלא כמ\"ש באר היטב ביו\"ד סי' קנ\"ז דחייב להניח שיקצץ לו אבר אחד. אך בברכות משמע דחד אבר שבטל קיל מיסורים שבכל גופו. ומ\"ש המג\"א באו\"ח סו\"ס קנ\"ו דמשמע מגמ' דשבת (דף ל\"ג) שמחוייב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו היינו צער בעלמא אבל לא סכנת אבר או חולי בגוף כמ\"ש]:" + ], + [ + "הרי שרצתה האשה להניק בן חבירתה עם בנה הבעל מעכב ואינו מניחה אלא להניק בנו בלבד. והנה הטור אה\"ע סי' פ\"ב העתיק דברי רבינו עד הבעל מעכב והבין מדבריו דסבר דדוקא על בן חברתה מעכב הבעל אבל על בנה שיש לה מאיש אחר אינו מעכב. והשיג על זה מדתניא הרי שנתנו לה בן להניק לא תניק עמו לא בן חברתה ולא בנה. ואני אומר דעל כרחך אין כוונת רבינו כמ\"ש הטור דנקט בן חברתה למעט בנה שהרי מדמסיים ואינה מניחה אלא להניק בנו בלבד משמע דאילו בנה דינו כבן חברתה שיכול לעכב שלא תניק רק בנו בלבד. והא דנקט בתחילת דבריו בן חברתה י\"ל דלרבותא נקיט דיש סברא למימר דבן חברתה עדיף ומסתבר טפי למימר בו שלא יוכל הבעל לעכב מבבנה וקמ\"ל דאף בבן חברתה מעכב וכל שכן בבנה. והכי איתא בהדיא בסוגיא דפרק אף על פי (כתובות דף ס' ע\"ב) דפריך אהא דתניא לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה. השתא בנה אמרת לא בן חברתה מיבעיא ומשני מהו דתימא בנה הוא דחייסא עליה וממציא ליה טפי אבל בן חברתה אי לאו דהוי לה מותר לא הויא ממציא ליה קמ\"ל. ולפ\"ז היינו דנקט רבינו בתחילת דבריו בן חברתה לרבותא דאפילו בו מעכב וכל שכן בנה דאיכא למימר דחייסא עליה. אך כדי שלא תטעה לומר דדוקא נקט בן חברתה אבל על בנה אינו מעכב לכך כייל בסוף דבריו דאינו מניחה להניק אלא בנו בלבד דמשמע דאילו על בנה מעכב כמו על בן חברתה. ומזה דרישא לרבותא נקט:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "[רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן ששה שנים גמורות. ובהשגות והלא הוא חייב לחנכו תורה בן ארבע ובן חמש וכו'. וכן כתב הרא\"ש בתשובה כלל פ\"ב דאף פחות מבן שש צריך האב ללמדו תורה ולחנכו במצות. וכתב על זה הרב המגיד שאינו חייב להכניסו למלמד פחות מבן שש וכו'. ולפי דבריו הא דתנן בן חמש שנים למקרא היינו לגלגל עמו שאביו מלמדו מעט וכמ\"ש הגהות מיימוני פ\"ב מהל' תלמוד תורה. וזה דלא כמ\"ש הכס\"מ שם לדעת רבינו דבן חמש שנים שלמים שנכנס בשנת שש מכניסין אותו למלמד. ותימא דלפ\"ז מה ישיב הרב על השגות הראב\"ד דכאן וכן תקשה ליה לדידיה שבהל' תלמוד תורה ביו\"ד סי' רמ\"ה כתב דבן חמש שנים שלימות מכניסין למלמד ובאה\"ע סי' פ\"ב העתיק דברי רבינו דכאן. ואפשר יש לדחות דכאן דמפרישין אותו מאמו ככחוש דיינינן ליה ולא חזי לבי רב עד שיהא שש גמורות]:" + ] + ], + [ + [ + "[ומאימתי יזכה בירושתה משתצא מרשות האב ואע\"פ שעדיין לא נכנסה לחופה. ודע שנחלקו רש\"י ותוס' בפ' נערה אי הויא מסירה לרשותו כנשואה נמי לענין לטמא לה ולהפר נדריה. וראיתי להבית שמואל ריש סימן נ\"ז שכתב דמלשון רבינו משמע דסבירא ליה כרש\"י דלשאר מילי לא מהני מסירה. ואישתמיטתיה מה שכתב הכס\"מ בפי\"א מהל' נדרים דין כ\"ב ובבית יוסף ביו\"ד ריש סימן רל\"ד דמדברי רבינו שם משמע דמשנמסרה לרשות הבעל מיפר נדריה והביאו התוי\"ט פ\"י דנדרים ועל כן אין מדברי רבינו דכאן שום משמעות דלא איירי בכאן רק בדיני ירושת הבעל וסמך עצמו אמה שכתב בהלכות נדרים. וכן הבית יוסף העתיק לשון רבינו דכאן באה\"ע סי' הנזכר ואפילו הכי ביו\"ד סי' הנזכר משמע דס\"ל עיקר דיכול להפר וכן משמע שם באחרונים. ומה שהקשה הבית שמואל שם על דברי רבינו בהל' תרומות יתבאר שם]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האשה שחבלו בה אחרים כל המעות הראויות לתת לה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירותיהן כמו שיתבאר בהלכות חובל. משמע בהדיא דצער נמי שמבואר שם בהל' חובל שהוא שלה ילקח בו קרקע והבעל אוכל פירות. וכן יש ללמוד ממ\"ש רבינו לקמן בדין כ\"ח גבי חובל באשתו כל הנזק והצער והבושת שלה ואין הבעל אוכל פירות. ואי איתא דכי חבלוה אחרים נמי אין הבעל אוכל פירות מהצער א\"כ מאי צ\"ל דאין אוכל כשחבלה בעצמו אלא שמע מינה דבחבלה דאחרים אוכל. וכן יש להוכיח מדברי הרא\"ש שכתב בר\"פ מציאת האשה אהא דתנן בושתה ופגמה שלה הא דלא נקט במתניתין צער דפשיטא דהוי לאשה דצער דידה לא זכי ליה רחמנא ואי איתא שאין לבעל פירות מהצער א\"כ מאי קשיא ליה דלא נקט צער דהא לא דמי לבושת ופגם דהבעל אוכל מהן הפירות וכדנקט בסיפא דמתניתין שלה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות והוא אליבא דכו\"ע כמ\"ש הר\"ן שם. אלא מוכח דצער נמי אוכל פירות כמו בבושת ופגם. ובחנם כתבו החלקת מחוקק והבית שמואל באה\"ע סי' פ\"ג דלא נתבאר אם הצער שלה לגמרי או אם דינו כנכסי מלוג שהבעל אוכל פירות. ולפי מה שכתבנו הדבר מבואר מדברי רבינו בכאן ומדברי הרא\"ש בכתובות דדינו כדין נכסי מלוג. ומ\"ש הבית שמואל דבסי' פ\"ה ס\"ז משמע שאין אוכל פירות אין מוכרח דאילו משום שכתבו שם הטור ושו\"ע באו לידה נכסים אחר שנשאת בין שנפלו לה בירושה או שחבלו בה ונתנו לה חלקה בבושתה ופגמה נקראים נכסי מלוג וסבר הב\"ש דדוקא נקטי הטור ושו\"ע בושת ופגם למעט צער. ואינו מוכרח די\"ל דלא איירי רק במאי דאיירי תנא דמתניתין דר\"פ מציאת האשה וכן משמע בבית יוסף. וכיון דלא איירי תנא דמתניתין בצער לא נקטי נמי הטור ושו\"ע אבל לעולם צער נמי הוי נכסי מלוג וכמ\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נשאת הבת בתוך זמן זה הבעל נותן לה מזונות ובעלי אמה שפסקו לזונה נותנין לה דמי מזונות. וכתב הרב המגיד בשם הרשב\"א אם מתה הבת תוך זמן זה אין לה מזונות כלל שלא נתחייב אלא לזונה ולא ליורשיה והכי איתא בירושלמי מתה כבר מתה ע\"כ. והיינו מזמן דלהבא וכמ\"ש הבית שמואל. ונראה דטעמא משום דקיי\"ל דבכל תנאי שאמר לי משמע דוקא לי ולא ליורשי וכדאית להו לרבנן בקידושין (דף ס' ע\"ב) ובגיטין (דף ע\"ד) גבי הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז דלא נתקיים התנאי ואינו גט עד שתתן לו ולא ליורשיו והוא הדין לעניין חיוב הנותן אינו מחוייב ליתן הסך שנתחייב ליתן לו רק כשחי המקבל ולא ליורשיו כשמת קודם הזמן. וכן כתב בחידושי ריטב\"א דמי שנתחייב ליתן לחבירו כך וכך בכל שנה ושנה אמרינן לו ולא ליורשיו. וא\"כ הכא נמי אין חייב ליתן ליורשי הבת אלהבא אפילו אם נתחייב לה סך קצוב. וכך יש ללמוד ממ\"ש הרשב\"א גופיה והובא בבית יוסף בחו\"מ סי' ר\"ז והסמ\"ע בסי' רמ\"א ס\"ז גבי האומר שדי נתונה לך על מנת שתתן לי חמש זהובים בכל שנה נותן לו כל ימי חייו וכשמת אינו נותן ליורשיו בשנים הבאים לאחריו וכו'. וזה דלא כמ\"ש הש\"ך בחו\"מ סי' ס' ס\"ק י\"ז דמחוייב שיתן ליורשים בשקצב סך מעות בעד המזונות בכל שנה ומשמע דגם על שנים דלהבא אחר מיתת המקבל וזה אינו וכמ\"ש. וכן פסקו הט\"ז ובית שמואל באה\"ע סי' קי\"ד אלא שלא הביאו דברי הפוסקים שזכרתי. ועוד יתבאר אי\"ה בחידושי לחו\"מ:" + ] + ], + [ + [], + [ + "הנושא אשה ולא הכיר בה שהיא איילונית או מחייבי לאוין וכו' אין מוציאין מן הבעל פירות שאכל. והנה הטור כתב באה\"ע סי' קט\"ז דאפילו אם הפירות הן בעין אצלו אין משלם. והב\"י שם תמה דמניין לו זה דלא כתב כן הרא\"ש רק בממאנת משום דקשיא ליה דאי (מאי) [מיירי] שאכלו מאי אריא פירות אפילו קרן אין לה (ולא סבירא ליה מ\"ש הכס\"מ בסמוך דין ט' לדעת רבינו ע\"ש) ואילו באיילונית וחייבי לאוין קושטא דקרן אי אכלו חייב לשלם ואיכא למימר דפירות נמי דוקא בכהאי גוונא פטור אבל כשהן בעין חייב לשלם. ולי נראה דבאיילונית לא דינא ולא דיינא דודאי אינו צריך לשלם הפירות אף שהן בעין דהא בסוגיא דפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס\"ז) מפרש טעמא דאיילונית משום מחילה ומדמה לה התם למוכר פירות דקל לחבירו עד שלא בא לעולם דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה מטעם מחילה והתם אף שהן בעין לא מפקינן מיניה כדמוכח להדיא בחו\"מ סי' ר\"ט. ואדרבא לפי המסקנא דש\"ס התם הויא מחילה דאיילונית עדיפא מההיא דהתם דהויא מחילה בטעות ואילו איילונית ניחא לה דתיפוק עלה שמה דאישות ומחלה הפירות של נכסי מלוג וכן כתב הרא\"ש סוף פרק אלמנה ניזונת. וא\"כ כל שכן דאמרינן דאפי' כשהן בעין מחלתן משתלשן ואין מוציאין מידו ואפשר שגם רבינו מודה בזה אלא דלישנא דגמרא דאי שמיט ואכיל נקט ולאו דוקא:
גם לפי דברי התוס' התם בפרק איזהו נשך יש להוכיח הוכחת הרא\"ש נמי באיילונית שהרי גרסינן התם בפרק אלמנה דאיילונית נמי אי דליתנהו לא שקלי נמי קרן של נכסי מלוג כמו בממאנת וא\"כ כי אמרינן דפירות אין לה על כרחך היינו אפי' כשהן בעין וכן פירש הרב מהרש\"א התם לדבריהם. וגם י\"ל כן בחייבי לאוין שלא הכיר בהן שהן שוין לאיילונית שלא הכיר וכמ\"ש הכס\"מ בסמוך וא\"כ בהו נמי הכי הוי לפי דבריהם דאי אכלו לקרן אין לה ועל כרחך לפ\"ז כי אמרינן דאין לה פירות היינו אפי' כשהן בעין וכמ\"ש הטור. ונהי דלפי גירסתנו אינו מוכרח לומר כן באיילונית וחייבי לאוין מכל מקום כיון דלפי גרסתם הוכרחו לזה נשמע נמי לדידן כיון דלא מצינו שחלקו עליהם בזה על כרחך למעט במחלוקת עדיף. וא\"כ פסק הטור ושו\"ע בזה נכון:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שראה אשתו שזינתה וכו' הרי זה חייב להוציאה וכו' ויתן כתובה ואם הודית לו שזינתה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואחר כך תגבה כתובתה. ועיין במגיד ובמל\"מ שהוקשה להם ממ\"ש רבינו בפי\"ד ממלוה דאין נשבע המלוה [כ]ששטרו בידו אלא כשטען הלוה שפרעו דלהכי קאי השטר אבל על שאר טענות א\"צ המלוה לישבע וא\"כ ה\"נ לא הוה לה להאשה לישבע שלא זנתה כיון דנקיטא שטר כתובה ואין עומד ליפטר בטענת זנות. וכן הקשו האחרונים באה\"ע סי' קט\"ז. והנה כהאי גוונא הקשה ג\"כ הרה\"מ לעיל בסוף פרק י\"א על מ\"ש רבינו גבי טענת בתולים דאינו נאמן להפסידה התוספת ומשביעה בנקיטת חפץ על טענתה שהיתה בתולה ואח\"כ תגבה התוספת. והניח בצ\"ע דלמה תשבע דאינו דומה לטענת פירעון כנ\"ל. אך טעם רבינו שם מתבאר מתוך דברי הר\"ן שכתב בשם הרמב\"ן בפ\"ק דכתובות דהתם הוי כאילו התנה מעיקרא דנושא אותה על מנת שהיא בתולה ועלה רמיא לברר שקיימה התנאי. ואטו מאן דמפיק שטרא דתנאי לא אמרינן ליה קיים שטרך ותנאך וחות לדינא. ולפ\"ז אתי שפיר דיכול להשביעה דהא מסיק הר\"ן שם דלפטר לגמרי מיהא אינו נאמן משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וא\"כ אינו טעם שלא נצריכה על כל פנים שבועה ותיטול דמ\"מ לא תהא קלה להוציאה כיון שנאמנת בשבועה. ולפ\"ז הכי נמי אתי שפיר כאן דיכול להשביע שלא זינתה דהו\"ל כאילו נשאה על תנאי שלא תזנה תחתיו דהכי כתב ואמר לה הוי לי לאנתו כדת וכו' ועלה רמיא לברר שקיימה התנאי. אלא משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אינו נאמן לומר שעברה על תנאי וזינתה ולפוטרה בחנם אבל מ\"מ לא האמינוה בדיבור בעלמא בלא שבועה:
[והנה ראיתי לבעל אורים ותומים בחו\"מ סי' פ\"ז ס\"ק כ\"ג שהקשה דאיך ישביעה שלא זינתה דנימא מיגו דחשודה אזנות חשודה גם כן אשבועה דקיל מאיסור זנות דאשת איש. וכאן לא שייך תירוץ הגמ' בפ\"ק דב\"מ גבי מגו דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא ונדחק בישוב קושיא זו. וסבור הייתי לומר דשבועה לא גריעא מעדות וכיון דקיי\"ל דהחשוד על העריות כשר לעדות שאינו נפסל עד שיהיה שני עדים שבעלה כמ\"ש בפי\"ב דעדות וכן פסק הג\"ה בחו\"מ סי' ל\"ד סעיף כ\"ה כל שכן דאין נעשה חשוד לשבועה משום שנחשד על הזנות חשד בעלמא בלא עדים. אך זה אינו דהוי כחשוד לאותו דבר ופסול נמי לעדות אותו דבר והדרא קושיא לדוכתא דאיך נאמנת בשבועה שלא זינתה שחשודה עליה. ואפשר דשבועה בנקיטת חפץ שאני דחמירא וחשוד נמי נאמן עליה. וכהאי גוונא מצינו דס\"ל לרש\"י גבי כהן שנשא נשים פסולות דמדרינן ליה הנאה ממנה על שכיבתה ואע\"ג דחשוד עליה לא חשוד לעבור אנדר. והיינו טעמא דנדר חמור מאותה שבועה שמושבע בהר סיני כמ\"ש בס' באר יעקב. והכי נמי י\"ל גבי שבועה בנקיטת חפץ דחמור משבועה דנשבע מהר סיני]:", + " אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה. פירש הכס\"מ דטעמו משום שאינו טוען ברי שזינתה אלא על פי עד אחד. והא דתנן עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה איירי שהבעל טוען ברי אבל כשהוא אינו יודע אלא על פי העד אינו יכול להשביעה. והנה המל\"מ בפ\"ה דשאלה ופקדון הניח דברי הכס\"מ דכאן בצריך תלמוד ממה שכתב רבינו גופיה בפ\"ד דגזילה דאף באומר איני יודע משביעו על פי העד. וכבר קדמו הש\"ך בחו\"מ סו\"ס פ\"ד להקשות כן על דברי הכס\"מ. ומ\"ש הבית שמואל באה\"ע סי' קט\"ז דרבינו רק גבי נגזל סבר דהיה משביעו והיינו כמ\"ש הב\"ח בחו\"מ סי' ע\"ה. אבל הב\"י עצמו שם ובכס\"מ בהלכות גזילה שם ובפ\"ג דטוען כתב דלרבינו בכל מקום היה משביע התובע לנתבע על פי עד אחד וא\"כ אי אפשר ליישב דבריו דכאן כמ\"ש הבית שמואל. גם דברי בעל הג\"ה בשו\"ע סותרים זה את זה כמ\"ש הב\"ש. ומ\"ש בספר הפלאה בקונטרס אחרון דהג\"ה לא כתב דמשביע בספק על פי העד רק גבי שבועת היסת בחו\"מ סי' ע\"ה. לדידי ליתא דבסי' צ\"ו מוכח דגם בשבועה דאורייתא היה משביע בספק. ועוד קשה לי דברי הטור אהדדי דבאה\"ע העתיק דברי רבינו דכאן ובחו\"מ סי' ע\"ה וסי' צ\"ו פסק דמשביע:
אמנם יש לי לומר דדעת הטור והכס\"מ והג\"ה לחלק בין טוענו בספק על פי העד דעלמא דלא איירי בדנקט שטרא נגד עד משא\"כ בנידון דהכא וכן גבי עד אחד מעידה שהיא פרועה דנקט שטרא נגד העד משום הכי אינו משביע לבעל השטר מספק על פי העד כיון דקא מסייע ליה שטרא. ועוד דהא דעד אחד מעיד שהיא פרוע לא תפרע אלא בשבועה אמרינן בגמרא פרק הכותב (כתובות דף פ\"ז ע\"ב) דטעמא דרבנן תקנוה כדי להפיס דעתו של בעל וזה לא שייך רק כשטוען הבעל שדעתו ברי בדבר שיודע שפרוע משא\"כ כשאינו יודע רק שאמר לו עד אחד לא שייך לומר בזה דנפיס דעתו דבעל כיון שאין דעתו יודעת. ואי משום דעד אחד מעיד הא היא נקיטא שטרא דעדיף מהעדאת עד אחד וא\"כ אין לנו להצריכה שבועה:
ושוב מצאתי קרוב לזה בהגהו\"ת רבינו [מיימוני] בהלכות שבועות פרק י\"א שכתבו דשבועה זו דעד אחד מעידה שהיא פרועה קילא משאר שבועות מטעמא דאמרן דכיון דשטר כתובה יוצא מתחת ידה רגלים לדבר שהדין עמה ועד אחד לאו כלום הוא והוי לן לומר דתטול בלא שבועה ואינה נשבעת אלא משום להפיס דעתו של בעל. וא\"כ הכי נמי י\"ל מהאי טעמא דקילא כשטוען הבעל בספק על פי העד שאינו משביעה. וראיתי לבעל ספר הפלאה דרצה לדייק כן מלישנא דמתניתין פרק הכותב גבי עד אחד דקתני ואמר לה התקבלת כתובתך דמשמע שטוען הבעל ברי ובזה הוא שתקנו שבועה כדי להפיס דעתו וסיים דמסתימת הפוסקים לא משמע כן. ולפי מ\"ש זה אינו דאדרבא על כרחך כן הוא דעת הטור והג\"ה והכס\"מ לדעת רבינו. וכן יש להוכיח מדברי התוס' בפ\"ק דב\"מ (דף י\"ד) וכמו שיתבאר אי\"ה בחידושי שם בעזה\"י:
[ובזה יש לי ליישב קושיית התוס' והרא\"ש בשבועות (דף מ\"ב ע\"א) על פירוש ר\"ח ור\"ת וכן הוא דעת הרי\"ף דשטרא ריע צריך בעל השטר שבועה. והקשו מהא דאמר פרק הכותב ההוא שטרא דאתא לקמיה דרבא אמר רב פפא ידענא ביה דפריע אמר ליה איכא אינש אחרינא בהדי דמר וכו' ואי בשטרא ריע לא אמר אלא שצריך לישבע אמאי בעי אחרינא בהדיה דמידי דהוה אעד אחד מעיד שהוא פרוע וכן כתב הרא\"ש בפרק הכותב. ולפי מה שכתבנו לק\"מ די\"ל דהתם איירי שהלוה לא טען דשטרא פריע הוא בודאי רק בספק על פי אמירת רב פפא ובכהאי גוונא א\"צ שבועה בעד אחד]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראה אותה שנסתרה עמו וכו' הרי זו אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה. ועיין בכס\"מ שתמה דמאי אריא בזמן הזה דאפי' בזמן דאיכא מי סוטה נמי אינו יכול להשקותה בקינוי דבינו לבינה אא\"כ [קינא] בפני שנים וכמ\"ש בפ\"א מהלכות סוטה. ועיין מ\"ש בזה בתשובת מהרי\"ט דלרבותא נקט בזמן הזה והכי קאמר דאע\"ג דקיי\"ל מצוה לקנאות הני מילי בפני עדים כדי להשקותה ותבדק ותמצא טהורה אבל בינו לבינה דלא מצי משקי לה לבדקה אין כאן מצוה. ולא מיבעיא בזמן דהיה מי סוטה אלא אפי' בזמן דאין נפק\"מ בקינוי אלא לאוסרה עליו אפ\"ה אין מצוה לקנאות אלא בפני עדים דאל\"כ בכל שעה שהוא מרגל קטטה יבוא לקנאות ומיתסרא עליה איסורא דלעולם ושוב אינו יכול לתקן ע\"כ. והוא דחוק גם הוא לכאורה נגד מ\"ש רבינו סוף הל' סוטה דאין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחילה אלא בינו לבינה. ולי נראה דהיינו רבותא בזמן הזה דלא מהני מחילה אע\"פ שקינא לה בלא עדים וגם נסתרה בלא עדים אפילו הכי לא מהני מחילה. אלא דקשה לי דמנא ליה לרבינו זה דבגמ' לא משמע אלא דהקינוי הוא בינו לבינה אבל הסתירה אפשר דצריך עדים אבל לא אשכחן תנא דלסגי תרווייהו בלא עדים:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "היו מומין שאפשר שנולדו בה אחר אירוסין אם נמצאו בה אחר שנכנסה לבית הבעל על הבעל להביא ראיה וכו' ואם היא בבית אביה על האב להביא ראיה שאחר ארוסין נולדו. וסיים הטור באה\"ע סי' ל\"ט ואם אין לו ראיה לאב תצא בלא כתובה. ודקדק מזה הב\"ח שם דדוקא כתובה לא בעיא הא גיטא בעיא וכתב דגם מדברי רבינו יש לדקדק כן מדלא כתב כן לעיל בפ\"ז גבי דיני קידושין דהוי טעות לבטלן רק כאן גבי כתובה פוטר. ונראה דיפה כתב הב\"ח ודלא כבעל הבית שמואל שכתב דמוכח לדעת הטור דמתבטלין הקידושין דהא כתב דצריכה להחזיר לו הקידושין והיכא דצריכה גט אין מחזירין הקידושין שלא יאמרו דהקידושין אינן כלום ואינה צריכה גט עכ\"ד. ואין זה מוכרח דאפשר דהטור סבר כדעת הבית יוסף שפסק בסי' נ' דגבי קידושי ספק חוזרין הקידושין ואע\"ג דצריכה גט ולא חייש לשמא יאמרו דהקידושין בודאי אינן כלום ואינה צריכה גט וגם קידושין תופסין באחותה. וטעמו ביאר הבית שמואל עצמו שם דסבר דבקידושי ספק לא מפקיעין ממונו דבעל מחמת חששא זו דשמא יאמרו דהקידושין אינן כלום דבספק מן הדין הן של בעל. וא\"כ הכי נמי יש ליישב לדעת הטור כאן דאם האב אינו מביא ראיה שנולדו אח\"כ מן הדין הקידושין שייך להבעל דמסתמא היו קודם ארוסין ומשום הכי צריכה להחזירן ולא מפקיעין ממונו מחמת הך חששא שכתב הב\"ש:
ומיהו גט צריכה שפיר ולא פטרינן מטעם דנימא כאן נמצאו המומין וכאן היו. וטעמא דכיון שהיא אומרת שנולדו אחר ארוסין הויא לה כאילו אומרת לו קדשתני וקיי\"ל דצריכה גט משום דשויא אנפשה חתיכא דאיסורא. ואע\"פ שכתב הבית שמואל דהכא גרע מכי אמרה קדשתני בעלמא דליכא הוכחה שמשקרת אבל הכא כיון דאמרינן כאן נמצאו המומין וכאן היו מעיקרא מוכח דמשקרת עכ\"ד. ואיברא זה אינו דודאי דלא גרע כאן משום זה דמ\"מ לא גריע סברא זו דכאן נמצאו וכאן היו מאילו היו עדים מעידים לפנינו שהיו בה המומין קודם ארוסין ואף בכהאי גוונא היתה צריכה גט דהרי קיי\"ל דאפילו נגד העדאת עדים מצי אינש לשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וכמ\"ש ביו\"ד סי' א'. ושוב מצאתי שהשיגו להב\"ש בזה בעל ספר פני יהושע בקונטרס אחרון שלו בכתובות פרק המדיר עיי\"ש:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b6b462257b1c4fb7ebb8d826bb1a3981b2373782 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,506 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Marriage", + "text": [ + [ + [], + [ + "ולקוחין אלו מצות עשה של תורה הן. ועיין בכס\"מ שהוקשה לו על מ\"ש רבינו דלקוחין דארוסין הן מצות עשה והרי ארוסין בלא נשואין אינן אלא התחלת המצוה ולא גמרה כיון דאסור עדיין להיות עמה. ולק\"מ דהיינו שדקדק רבינו בלשונו וכתב דמצות עשה של תורה הן דנהי דאסור להיות עמה אינו אלא מדברי סופרים וכמ\"ש לקמן בפ\"י. ומ\"מ מן התורה מותר והוי גמר מצוה:
ומה שכתב שקידושין של כסף מדברי סופרים. פירש הרב המגיד דסבר רבינו שכל דבר שאינו מפורש בתורה אלא שחכמים דרשוהו ופירשוהו מקרי דברי סופרים. אע\"פ שדינו דין תורה. אין נקרא דברי תורה אלא א\"כ שאמרו בו בביאור שהוא מן התורה. ויש להביא ראיה לזה מדמצינו במתניתין דמנחות (דף ס\"ח) התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור ומפרש רב נחמן בר יצחק דריב\"ז מן התורה אוסר ומאי התקין דרש והתקין. הרי דקרי תקנה לדרשא דאורייתא כמו לדבר דרבנן:
וכן יש להביא ראיה מדאיתא בפרק הנזקין (גיטין דף מ\"ט ע\"ב) מפני מה אמרו הנזקין שמין להן בעידית. ושם (בדף נ\"ט) תנן אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון וכו' והוקשה למהר\"ם שי\"ף ז\"ל הלשון אמרו דמשמע מדרבנן והרי נזקין בעידית מדאורייתא וכן כהן קודם מדאורייתא. אבל לדעת רבינו אתי שפיר דנהי דהוו מן התורה מ\"מ רבנן פירשוהו דין עידית שהן דמזיק וכן להקדים הכהן בקריאה. ומשום הכי שפיר שייך לשון אמרו כמו בדברי סופרים:
וראיתי לבעל התוס' יו\"ט בפ\"ה דכתובות שכתב בפשיטות דלא מקרי אמור בתורה משום שיש לדבר סמך ודרש מן המקרא. והביא ראיה מדתנן בפ\"ג דחולין וסימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים. ואע\"פ שדרשוהו מן נשר ותורים כדאיתא שם בברייתא בגמרא ע\"כ. ולפי דבריו יש ראיה לדעת רבינו מהא דחולין. אך מה שהחליט הדבר דלא מקרי כלל אמור בתורה דבר הנלמד מדרשא זה אינו דודאי אשכחן דקרי ג\"כ אמור בתורה לדרשא. וכי היכי דאשכחן שאמרו בביאור על דבר הנלמד מדרשא שהוא מן התורה וכמ\"ש הרה\"מ הכי נמי אשכחן דקרי אמור בתורה. והכי מבואר מדברי התוס' בפ\"ק דר\"ה (דף ה' ע\"א) והביאו ראיה מדתניא התם אמרה תורה נסכו מים לפני בחג. והוא אינו מפורש בתורה רק מדרשא ואין הצדוקין מודין בו. וכן יש להביא ראיה מדאיתא בשבת (דף קי\"ט) ולקדוש ה' מכובד זה יום הכיפורים אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[בנים הרי הן כסימנים. וכתב הפר\"ח בס' מים חיים דאיתא בריש פרק בן סורר דקטן אינו מוליד. וקשה דבהלכות גזילה כתב רבינו דקטן חזקתו שאין לו יורשין ומשמע דלפעמים משכחת שהוא מוליד וכן משמע בהרב המגיד שם. וכ\"כ בהדיא בס' תורת חיים וכן משמע בהלכות גדולות ואמאי כתב כאן דבנים הן כסימנים. וי\"ל כיון דעכ\"פ חזקה היא דקטן אינו מוליד הוו בנים כסימנים משום דאזלינן בתר רובא אבל באמת מיעוטא משכחת דקטן יוליד וזה דלא כמ\"ש בס' בני אהובה דאינו במציאות כלל שיוליד עד שיהיה לו ב' שערות]:" + ] + ], + [ + [], + [ + "ואם נתן הוא ואמרה היא הרי זו מקודשת מספק. והנה מדברי הבית שמואל באה\"ע סי' כ\"ז נראה דרבינו שכתב מקודשת מספק היינו דהוו ספק קידושין מדאורייתא ולא ס\"ל מה שכתבו הרי\"ף והרא\"ש דחיישינן מדרבנן. דמשמע דאינן אלא ספק קידושין מדרבנן. וכן משמע בר\"ן. אך מדברי הרב המגיד לא נראה כן שהרי הביא לשון הנזכר על דברי רבינו. וא\"כ משמע דמפרש דגם לדעת רבינו לא הוו ספק קידושין מן התורה. ונראה דסבר דרבינו שכתב סתם מקודשת מספק סמך בזה על מ\"ש בפרק י\"ח מהלכות איסורי ביאה ובסוף הלכות כלאים דאיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים. ובפ\"ט מהלכות טומאת מת ביאר דהוא הדין בעריות ספיקן אינן אלא מדברי סופרים. וא\"כ החשש דקידושי ספק אינו מן התורה וכ\"כ פרי חדש ביו\"ד. ומשמע דלא סבירא להו סברת הרב כסף משנה שכתב בהל' טומאת מת דבדבר שזדונו כרת הוי ספיקו לחומרא מן התורה. והראיה שהביא מהא דחייבה רחמנא באשם תלוי מספק בדבר שזדונו כרת. אינה הוכחה כלל לפי דעת רבינו שפסק בהל' שגגות פ\"ח דאין אשם תלוי בא אלא היכא דאיקבע איסורא וכגון ב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע איזה מהן. וכן הבא על אשה שהיא ספק מגורשת. אבל ספק מקודשת לא נקבע האיסור. וכך מבואר מהסוגיא דיבמות (דף קי\"ד) גבי אשת חרש. ולפ\"ז רבינו לטעמיה (משמע) דסבר דבכל ספק קידושין אין החומרא אלא מדרבנן. וכפשטא דלישנא שכתבו הרי\"ף והרא\"ש. והר\"ן שנתקשה בלשון זה שכתבו דחיישינן מדרבנן. הא מדאורייתא נמי איכא למיחש. היינו משום דאזיל לטעמיה שכתב בסוף פ\"ק דקידושין דכל ספק איסור אזלינן לחומרא מן התורה. וכן משמע ממ\"ש ברפ\"ד דביצה ע\"ש. וכן למאן דאמר דלא בעי קביעותא לאיסורא לחייב אשם תלוי מחייב נמי אשם תלוי בספק קדושין וכדמוכח בסוגיא דיבמות הנזכר. וא\"כ מצריך נמי גט מן התורה:
ובזה י\"ל דלא תקשי ע\"ד רבינו מדאיתא בכתובות (דף ע\"ג) אליבא דשמואל דאמר קידשה על תנאי שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים א\"צ הימנו גט הא קידשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה הא גיטא בעיא ומפרש רבה בעיא גט מדבריהם ורבא אמר תנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא. ומשמע דלשנויא דרבא צריכה גט מדאורייתא מספיקא. ופליג אדרב חסדא דאמר דצריכה גט מדבריהם והשתא אמאי תצטרך גט מן התורה מספק לפי דעת רבינו. אמנם לפי הסוגיא דיבמות אתי שפיר דמבואר שם דשמואל לא בעי קביעותא לאיסורא ומחייב אשם תלוי הבא על אשת חרש דהוי קידושיו ספק. והסוגיא דכתובות אליבא דשמואל קאי ולשיטתו שפיר צריכה גט מה\"ת בספק קידושין. אבל לדעת רבינו שלא פסק כשמואל לא קיי\"ל גם כן כההיא דכתובות ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בפרק ז' דין ח':
אך מ\"ש הר\"ן עוד שם דגבי ספק קדושין אמרינן דאוקמא בחזקתה הראשונה שהיתה פנויה. ומשום הכי א\"צ גט מן התורה גבי ספק זה דנתן הוא ואמרה היא. קשה דלא מבעיא ספק זה דלא שייך ביה לומר כן שהרי הוא ספקא דדינא. ומבואר בדברי הפוסקים ביו\"ד דגבי ספק דין לא שייך לאוקמא אחזקה קמייתא דבשביל החזקה לא יבורר הדין והספק שיש לנו בו. ורק בספק שבמעשה שייך לומר שמחמת החזקה נתברר איך היה המעשה. וגם זה דוקא בעלמא אבל גבי קדושין אף ספק שבמעשה וכההיא דאשת חרש שמספקא לן אי יש בו דעת או לא נמי לא מוקמינן לה אחזקה קמייתא שהיתה פנויה דאל\"כ לא שייך אשם תלוי. ושוב מצאתי לבעל פני יהושע בחי' לגיטין (דף כ\"ח) שהרגיש בראיה זו מהא דיבמות וכתב הטעם דכיון שנתקדשה איתרע לגמרי חזקת פנויה. וכמ\"ש תוס' בכתובות (דף כ\"ג) גבי ספק קרוב לו. והכי נמי כשנתקדשה להחרש איתרע החזקה הראשונה שהיתה פנויה ע\"כ. והנה גם מהסוגיא דכתובות שזכרתי יש להוכיח כן דהתם נמי הספק הוא במעשה וכמו שפירש רש\"י שם דמספקא ליה לתנא על סתם אדם אם אפשי באשה נדרנית או לא. ואפילו הכי מצריך גט מן התורה. ולא אמר דאוקמא בחזקת פנויה:
ומזה קשה ג\"כ על מ\"ש בתשובות מיימוני בריש הלכות אלו גבי ספיקא דתרי ותרי דמוקמינן אחזקה קמייתא דפנויה ומי עדיף מהנך ספיקי דדעתא דחרש וספקא דדעת האדם בנדרנית דמחייב באשם תלוי מאן דלא בעא שתי חתיכות ומצריך גט מן התורה. וכן קשה על מ\"ש הכס\"מ בפ\"י דגירושין בשם מהרי\"ק דאם נשאת לשני לא אמר דתצא והולד ממזר דאוקמא אחזקה. ומיהו נראה דההיא דיבמות לא מכריע כל כך ואפשר ליישבה גם לדעת הר\"ן וסייעתו על פי מ\"ש בעל מגיה שבמשנה למלך בפט\"ו מהלכות איסורי ביאה דין י' על מ\"ש רבינו הבא על אשה שנתקדשה ספק קידושין הולד ספק ממזר דלא תקשי מזה על דברי מהרי\"ק הנזכר דהיינו דוקא כשנשאת לאחר דאתו קידושי ודאי (ומפקי) [ומפקעי] קידושי ספק אבל הכא איירי שבא עליה בלא קידושין ע\"כ. ולפ\"ז ההיא דיבמות נמי י\"ל דהיינו טעמא דלא אוקמא בחזקת פנויה משום דשם איירי בבא על אשת חרש בלא קידושין. ובכהאי גוונא הוא דחייב אשם תלוי למאן דלא בעא שתי חתיכות. ואף לרבינו דבעי שתי חתיכות ולא מחייב באשם תלוי מ\"מ הולד ספק ממזר. ומיהו לדידיה אינו אלא ספק ממזר מדרבנן כיון דאע\"ג דהיכא דליכא חזקה להיתר אלא הספק שקול לא חייש מן התורה. אבל בשנתקדשה בודאי לאחר קידושי ספק אפשר בקושטא דמהני חזקה קמייתא דפנויה דלא לחוש לספיקא עכ\"פ מן התורה לכו\"ע. אך מסוגיא דכתובות ודאי משמע דכדי להנשא צריכה גט מה\"ת בספק קידושין עכ\"פ למאן דלא בעא שתי חתיכות. וא\"כ שמעינן מינה דחזקת פנויה לא חשיבה חזקה כל שנתקדשה אפי' קידושי ספק משום דאיתרע כמ\"ש. ומ\"מ י\"ל לדעת הפוסקים דקושטא דלרבא נמי א\"צ גט מן התורה (מספק) [בספק] רק מדרבנן ולא אתא למיפלג עליה דרבה ורב חסדא אלא בהכי דאינהו לא קאמרי אלא דצריכה גט מדבריהם והיינו לכתחילה אבל לא עשאו הולד ממזר אם עברה ונשאת בלא גט. אבל לרבא דספק איסור לחומרא הוי נמי ממזר מספק מדרבנן וכמ\"ש רבינו בהל' איסורי ביאה:" + ], + [], + [ + "כתבו שלא לשמה או לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת. בפ\"ק דקידושין איפלגו אמוראי בזה וגם הפוסקים נחלקו כמאן הלכה כמבואר במגיד [משנה] ובשאר פוסקים. והנה יש לי להביא ראיה לדעת רבינו וסייעתו שפסקו כמ\"ד דשטר קידושין שכתבו לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת מסוגיא דפרק האיש מקדש (קידושין דף מ\"ח) דמוקי במסקנא פלוגתא דר' מאיר וחכמים בברייתא התם דפליגי בהתקדשי לי בשטר ר\"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת [לפנינו הגירסא בגמ' היא להיפך: ר\"מ אומר אינה מקודשת וחכ\"א מקודשת] דאיירי בכתבו לשמה ושלא מדעתה. וקמו לה חכמים כמאן דאמר דאינה מקודשת. וא\"כ ודאי דקיי\"ל כוותייהו:
[ולפי מש\"כ בחידושי לקידושין יש עוד להביא ראיה לדעת רבינו מהסוגיא דשם (דף מ\"ה) דר' יוחנן וכל אמוראי דלא אשגחו ביה בריש לקיש דצווח ויצאה והיתה ומקיש הויה ליציאה דמה יציאה דגרושין נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה הוא הדין בקידושין אביה והיא מקבלין קידושיה אלא סבירא להו דבקידושין אביה מקבל ולא היא ולא מקשינן בזה הויה ליציאה וטעמייהו הוא משום דסבירא להו כמאן דאמר דהכא מקשינן הויה ליציאה דבעינן דעת מקנה ובקידושין אביה הוא המקנה דזכי ליה רחמנא ולא דמי לגירושין דהיא נמי יכולה לקבל דהתם הוי הבעל המקנה ולא בעינן דעת האב כלל אבל בקידושין דהוי האב המקנה בעינן דעתו דוקא דאיהו יקבל הכסף קידושין. וא\"כ דטעמייהו הוא משום דמקשינן הויה ליציאה לענין שבעינן דעת מקנה דוקא וזהו דברי רב פפא ורב שרביא דאמרי שטר אירוסין שכתבו לשמה ושלא מדעתו אינה מקודשת משום דמקשינן הויה ליציאה דבעינן דעת מקנה ומוכח דקיי\"ל הכי]:" + ], + [], + [], + [], + [ + "היה מדבר עם האשה על הקדושין ורצתה ועמד וקידש וכו' דיו ואינו צריך לפרש. וכתב הרב המגיד ואם לא היו עסוקין כלל בזה ונתן לה כסף סתם אינה מקודשת וכו'. וכתב הרשב\"א ז\"ל שאפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי והיא רוצה צריך שיטול הכסף ממנה ויחזור ויתננה לה בתורת קידושין ע\"כ. ודע שהאחרונים נתלבטו הרבה בדברי הרשב\"א הללו שהביא הרה\"מ וגרם להם מפני שלא ראו דברי הרשב\"א גופיה בזה שכתב בחידושיו לקידושין. ועל כן צריך אני להאריך קצת ולבאר כוונת הרשב\"א היטב עד שלא ישאר שום גמגום בדבריו. וזה יצא ראשונה מה שנתקשו כל המפרשים מהא דקיי\"ל גבי פקדון שאם אמר לה כנסי סלע זו בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו אם רצתה מקודשת וא\"צ ליטלו הימנה. עוד הקשה הרב ט\"ז באה\"ע סי' כ\"ט על דברי הרשב\"א ממ\"ש הטור בשם הרמ\"ה גבי התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר או דינר רע אינה מקודשת. ואם חזר ואמר לה אח\"כ התקדשי לי בו ושתקה הוו קידושין ולא הצריך לחזור וליטלו הימנה. וגדולה מזו הקשה הט\"ז בסי' ל\"א שהרשב\"א סותר דברי עצמו שכתב בתשובה הביאו הב\"י שם גבי קידשה בטבעת מוזהב בלא שומא שיחזור ויקדשנה אפילו באותו הטבעת ואפילו לא יחזור ויטלנו הימנה דהו\"ל כפקדון וכו'. עוד הקשה הבית שמואל בסי' כ\"ז על דברי הרשב\"א הנזכר מהא דקיי\"ל גבי גט דהיכא דאינה מתגרשת כלל בנתינה הראשונה א\"צ לחזור וליטלו ממנה. וא\"כ אמאי מצריך כאן כשנתן לה כסף סתם שיחזור ויטלנו הימנה ולקדשה הרי לא קנאתו לקידושין כלל בנתינה ראשונה. וקושיא כזו הקשה ג\"כ הלח\"מ בריש הלכות גירושין ועיין שם שמחמת כן כתב לחלק בין גירושין לקידושין:
ואישתמיטתייהו לכולהו לשון הרשב\"א גופיה בחידושיו לקידושין דשם מבואר דבאמת אין חילוק בין קידושין לגרושין ואדרבא מדין גרושין הוא דיליף לקידושין. והילך לשונו דבפרק המגרש (גיטין דף פ\"ד) אמרינן דהיכא דקנאתו בנתינה קמייתא למיפסל בו לכהונה צריך לחזור וליטלו הימנה וקל וחומר כשנתן לה קידושין סתמא דקנאתם לגמרי ואי בעי הוא למיהדר בו לא מצי הדר דמימר אמרה לו את בסתמא יהבת ואנא למתנה איכוונית ע\"כ. אלמא דשוין הן ומגרושין הוא דיליף לקידושין דתליא באי קנאתו לגט או לקדושין בנתינה ראשונה לאיזה דבר דאז צריך ליטלו הימנה ולחזור וליתן לה לשם גרושין או קידושין ולא תליא באם אינה מתגרשת או אינה מתקדשת כלל בנתינה ראשונה שיצטרך מחמת כן ליטול הימנה אלא בהא תליא שאם קנאתו לאיזה דבר צריך ליטלו ואם לא קנאתו לשום דבר א\"צ ליטלו. ומעתה ממילא מבואר דקושית הלח\"מ והב\"ש מעיקרא לק\"מ מהא דקיי\"ל גבי גט דהיכא דאינה מתגרשת כלל א\"צ ליטלו הימנה דהיינו משום שלא קנאתו לכלום. משא\"כ גבי קידושין כשנתן לה כסף סתם דנהי שאינה מתקדשת כלל מ\"מ קנאתו להיות שלה במתנה כמבואר בדברי הרשב\"א בחידושיו שכתבנו. וכהאי גוונא נמי גבי גט אם קנאתו לכלום למפסל לכהונה צריך לחזור וליטלו. והוא הדין אם קנאתו להנייר לצור על פי צלוחית וכגון שאמר לה זכי בשטר חוב זה קושטא דצריך ליטלו הימנה. וכמ\"ש הטור בשם הרמ\"ה באה\"ע סי' קל\"ח ועי' שם:
ועל פי זה נסתלקו ג\"כ קושית הט\"ז על הרשב\"א ממ\"ש הטור בשם הרמ\"ה בסי' כ\"ט גבי מנה שנמצאת חסר דינר או דינר רע דא\"צ ליטלו הימנה. דהתם לא קנאתו בנתינה ראשונה לשום דבר שהרי בטעות היתה אבל מודה הרמ\"ה ודאי שאם קנאתו לאיזה דבר צריך ליטלו הימנה. וכמו שהוכחתי מדברי הטור בשם הרמ\"ה גופיה בסי' קל\"ח. וכן נסתלק מה שהקשה הט\"ז ממ\"ש הרשב\"א בתשובה גבי קידשה בטבעת מוזהב בלא שומא שאין צריך ליטלו הימנה דהתם נמי לא קנאתו לכלום שהרי היתה קידושין בטעות וקיי\"ל דקידושי טעות חוזרין לבעל כמ\"ש רבינו בהלכות זכיה ובאה\"ע סי' נ'. גם קושיות המפרשים מההיא דפקדון אתי שפיר ולק\"מ דהתם כשאמר לה כנסי סלע זו בפקדון הרי לא קנאתו לכלום משום הכי א\"צ ליטלו הימנה משא\"כ כשנתן לה כסף סתם דקנאתו בתורת מתנה וכמו שנתבאר:
[ובזה אתי שפיר מה שכתב רבינו בריש הלכות גירושין הלכה י\"א המגרש צריך שיאמר לה כשיתן לה הגט הרי זה גיטך וכו'. ונדחק שם הלח\"מ בלשון רבינו וכתב דלאו דוקא כשיתן לה הגט דאף אחר שנתן לה הגט אם אמר מהני עיי\"ש. ולפי הנ\"ל דוקא כשיתן לה הגט דאילו נתן לה בסתמא לא מהני האמירה אח\"כ כיון שקנאתו ליפסל בו לכהונה לדעת רבינו שם דאם נתן בידה ולא אמר כלום הרי זה גט פסול]:
ומעתה יתבאר לך שהדין עם המהרי\"ט שהביא כאן המל\"מ שכתב לדעת הרשב\"א דס\"ל דכשנתן לאשה כסף סתם בתורת מתנה יהיב לה ואם טענה איהי כך מהימנא. ובעל משל\"מ השיג עליו והביא ראיה דכל הנותן סתם לאו למתנה נותן ממ\"ש הר\"ן בשם הרשב\"א פרק בתרא דכתובות דהמפרנס אשת חבירו בסתם לאו בתורת מתנה הוא נותן אלא בתורת הלואה הוא נותן. וגם מיניה אשתמיט דברי הרשב\"א בחידושיו שזכרתי דשם מבואר דסבר כמ\"ש המהרי\"ט. ונהי שהוא לכאורה נגד מ\"ש הר\"ן בשמו מ\"מ אין התלונה על המהרי\"ט שהרי הרשב\"א עצמו כתב כן בחידושיו לקידושין. וכן יש לדקדק ג\"כ מדבריו בתשובה הובא באה\"ע סי' צ\"ו. וע\"ש:
ועוד יש לתמוה על המל\"מ במה שהקשה על ראיית מהרי\"ט מהא דאמר בפרק שבועת העדות מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני כי טעין אין שקלי ודידי שקלי כי עדים רואין אותו מבחוץ מאי הוי. ודחה זה דהתם הלה טוען ברי דלמתנה קאמר ליה אבל במקבל סתם אפשר דאינו יכול לומר דמסתמא לשם מתנה יהבתינהו והשתא הוא דקהדרת בך:
והנה מלבד זה דאשתמיט מיניה דברי הרשב\"א הנזכר אלא אף זו שנעלם ממנו דברי הר\"ן בזה בפ\"ק דקידושין דגם הוא ז\"ל הביא בהדיא ראיית מהרי\"ט מההיא דשבועות וז\"ל אי מעיקרא יהיב לה סתמא מדינא הרי הן שלה במתנה וכדמוכח בפרק שבועת העדות דאמרינן התם אי דאמר אין שקלי ודידי שקלי וכי עדים רואין אותו מבחוץ מאי הוי והן הן דברי מהרי\"ט. אמנם לפ\"ז תקשי אהדדי דברי הרשב\"א והר\"ן דפ\"ק דקידושין על דברי הרשב\"א והר\"ן דפרק בתרא דכתובות. וכן מדברי הר\"ן בריש פ\"ד דנדרים. ומדברי רבינו בסוף פ\"ז דזכיה מוכח כן דסתם לא הוי מתנה:
ונראה דיש לחלק בין נידון דידן לדכתובות על פי מ\"ש בספר יד המלך דכאן אמרינן דמציא טענה שהוא הבטיח לה כבר מקודם ליתן לה מתנה ולשם כך תפסה המעות ולא לשם קידושין והיא נאמנת לומר כן כההיא דפרק שבועת העדות דקאמר דידי שקלי. דמה לי אם טוען שנותן לו עכשיו לשם מתנה בפירוש או שטוען שהבטיח לו כבר ליתן ותופסו עכשיו בשביל כן דנאמן כיון שאין העדים יודעים מזה כי רואין אותו שנותן לה מאי הוי יכולה לומר דידי שקלי משום שהבטיח כבר ליתן לה. אבל אם מודה שנתן לו סתם לגמרי וגם לא הבטיח לו מעולם בפירוש ליתן לו מתנה אינו יכול לטעון ולומר שהיה במתנה ע\"כ. ולפ\"ז אין סתירה בדברי הרשב\"א והר\"ן דמה שכתבו דבסתמא מדינא הוא שלה דמימר אמרה אנא למתנה איכוונית היינו לומר דיכולה לומר שהבטיח לה כבר ליתן מתנה. ובהכי אתי שפיר ג\"כ הראיה שהביא מההיא דשבועות דאיירי נמי בכהאי גוונא וכמ\"ש. וכן מ\"ש התוס' והרא\"ש בב\"ב פרק חזקת (בבא בתרא דף מ\"ה) דאם נתן לו סתם בפני עדים יכול לטעון שבמתנה נתן לו היינו נמי לומר שיכול לטעון שהבטיח לו כבר ליתן מתנה ולשם כך קיבל עכשיו ומשום הכי הוי שלו ולא בסתם ממש. ובזה לא סתרי דברי התוס' והרא\"ש דב\"ב לדברי הרשב\"א והר\"ן ורבינו הנ\"ל:
[ודע שכתב בס' המקנה [קו\"א סימן כ\"ז] דצריך ליזהר המסדר קידושין שיגמור אמירתו קודם שנתן הטבעת בידה דאם נתן לה סתם אף שמיד תוך כדי דיבור אמר לה הרי את מקודשת לא אמרינן בזה תוך כדי דיבור כדבור משום דאם נתן לה לשם מתנה אינו יכול לחזור בו דלא מצינו בשום מקום במוכר או נותן לחבירו במשיכה או בקניין שיוכל לחזור בו תוך כדי דיבור. והטעם בזה משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה כדאיתא בר\"פ האומר עכ\"ד. ויש לתמוה על הרב שנעלם ממנו דברי הרא\"ש דמוכח להדיא מדבריו בב\"ב (דף קי\"ד) דבכל הקנינין יכול לחזור תוך כדי דיבור. והב\"י בחו\"מ סי' קצ\"ה כתב שכן דעת הרבה פוסקים וכן פסק בשו\"ע שם. ואפשר שנמשך אחר הט\"ז שכתב כן בסי' ל\"ח אך זה אינו. ויותר תמוה הוא מ\"ש בס' המקנה דבקניין לא יוכל לחזור תוך כדי דיבור דהרי קיי\"ל בב\"ב שם דבקניין סודר יוכל לחזור אפי' לאחר כדי דבור כל שעסוקין באותו עניין ועי' הטעם ברא\"ש שם:
ומ\"ש בספר המקנה דלא יוכל לחזור אפי' תוך כדי דבור משום דאין אמירה מבטל מעשה לק\"מ דכל זמן שלא עבר מהמעשה כדי דבור חשוב כמו שלא נגמר המעשה עדיין ולכך יכול לחזור מהמעשה דהוי כאלו עדיין לא נגמר כלל. ועי' בר\"ן בנדרים [דף] פ\"ז שכתב דהאדם אינו עושה אותו בגמר דעתו אלא דעתו שיוכל לחזור בתוך כדי דיבור:
[ומה שהביא ראיה בס' המקנה מהא דמצינו גבי הקדש דאינו יכול לחזור בו תוך כדי דיבור כדאיתא בתמורה משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. ומזה מוכיח דלאחר מסירה להדיוט אינו יכול לחזור אפי' תוך כדי דיבור. וגם בשו\"ת ושב הכהן סי' י\"ט כתב כן. והנה בגמרא ליתא כלל הך טעמא רק התוס' כתבו כן במנחות (דף פ\"ב). ואף לפי דבריהם אין הכרח כלל לומר דס\"ל דמסירה מהני בהדיוט שאינו יכול לחזור תוך כדי דיבור ודלא כמ\"ש בספר המקנה וס' ושב הכהן לדעת התוס' ורבינו דאפשר דס\"ל כמ\"ש הר\"ן בנדרים (דף ל' ע\"א) דהאי לישנא לאו דוקא הוא דאמירה כמסירה אלא דעדיפא טפי אמירה לגבוה ממסירה להדיוט דאמירה לגבוה אפי' בלא מעכשיו מהני כמסירה גמורה להדיוט דהיינו במעכשיו והכי נמי י\"ל לעניין חזרה תוך כדי דיבור הוי אמירה לגבוה טפי ממסירה להדיוט דאמירה לגבוה תוך כדי דיבור הוי כמסירה גמורה להדיוט דהיינו אחר כדי דיבור או שמתנה עמו בפירוש שיקנה מעכשיו ולא יוכל לחזור כלל. ואף לפמ\"ש הר\"ן שם בשם הרשב\"א דאיכא למאן דאמר שאין אמירה קונה טפי ממסירה מ\"מ לעניין חזרה בתוך כדי דיבור י\"ל דהיינו טעמא דאינו יכול לחזור דמחמת דחמיר אין אדם עושה אותו אלא בהסכמה גמורה וטעם זה כתב הר\"ן בנדרים פ\"ז גבי מקדש ומגרש וכל הנך דאמר התם דאינו חוזר עיי\"ש. וראיתי בשו\"ת אמונת שמואל סי' נ\"ג שכתב אליו חכם אחד ומבואר שם בתוך הדברים דפשיטא ליה ג\"כ דאם מסר דבר להדיוט אינו יכול לחזור תוך כדי דיבור והוא תמוה כמ\"ש. ושוב מצאתי אחר זמן רב בס' קצות החושן סי' שס\"ג שהרגיש מדנפשיה קושיית המל\"מ על המהרי\"ט והרגיש גם מדברי הר\"ן בקידושין פ\"ק והניח בצ\"ע. גם כבר הרגיש שם להשיג על הט\"ז בסי' ל\"ח. גם בס' בית מאיר השיג על הט\"ז כנ\"ל. ובתשובת רבי עקיבא איגר הקשה ג\"כ מהר\"ן על המל\"מ בסי' קמ\"ז ובסי' צ\"ז השיג על הט\"ז]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היתה הבת ספק בוגרת בין שקידשה אביה וכו' בין שקידשה היא עצמה שלא לדעת אביה היא מקודשת מספק. והקשה הלח\"מ כשקידשה היא עצמה לא להוו קדושין כלל דלוקמא בחזקה קמייתא שהיתה נערה והרי מסייע לה חזקת פנויה. ובשלמא כשקדשה אביה לא אמרינן אוקמא אחזקת נערה ומקודשת בודאי דאיכא חזקה אחרת כנגד זו והוא חזקת פנויה כדכתבו התוס' ז\"ל וכיון דיש שתי חזקות הסותרות זו את זו הויא ספק מקודשת אבל כשקידשה עצמה לוקמה בחזקת נערה ואינה מקודשת וגם חזקת פנויה מסייע לזה. ולפי מה שהוכחתי לעיל [בהלכה ב'] דחזקת פנויה לא מהני גבי קידושין כיון דאיתרע כל שנתקדשה א\"כ גם בשקידשה אביה תקשי דלוקמה בחזקת נערה ותהוי [ודאי] מקודשת:
ומה שנסתייע הלח\"מ מדברי התוס' שכתבו חזקה זו דפנויה. המעיין בדברי התוספות בריש (דף ע\"ט) יראה לעינים שלא כתבו כן אלא כשהיא בוגרת לפנינו וכגון שקידשה אביה ביום שנשלם ששה חדשים שבין נערות לבגרות. ואמרינן מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת הואי. ובזה הוא שכתבו שם דמהני חזקת פנויה כמו שהיתה קודם שקידשה ואין קידושי האב קידושין לכו\"ע כיון שהיא בוגרת לפנינו. ולפ\"ז אין מזה ראיה כלל לנידון דרבינו דלא איירי כלל בשהיא בוגרת לפנינו דתהני חזקת פנויה כלל לאורועי חזקת נערה. ותדע שהרי חזקת נערה הוי חזקה דגוף והרי מבואר להדיא מדברי התוס' בפרק המדיר (כתובות דף ע\"ה ע\"ב) דחזקת פנויה לא חשיבא חזקה כלל לגבי חזקת הגוף:
אלא י\"ל דהתם איירי בחזקת הגוף שאין עשוי להשתנות ממילא בודאי כגון לעניין מומין ע\"ש מה שאין כן בחזקה זו דנערות שעשויה להשתנות בודאי ממילא. ומשום הכי לא מוקמינן אחזקה זו לאחזוקה בודאי נערה בשעת קידושין ומשום הכי אינן אלא קידושי ספק אף כשקידשה אביה וכן כשקידשה עצמה ספק מיהא הוי. וכהאי גוונא כתב בשו\"ת נודע ביהודה חלק אה\"ע סי' צ\"ג דחזקת קטן לאו חזקה היא משום שהולך וגדל:
ויש להביא ראיה למ\"ש בדעת רבינו דלפ\"ז תתיישב קושיית התוס' בסוגיא דקידושין (בדף ע\"ט) בד\"ה ושמואל מאי שנא ממקוה וכו'. וז\"ל וא\"ת לרב נמי תקשי דעד כאן לא קאמר רב הרי היא בוגרת לפנינו ומדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת הויא אלא משום דליכא חזקה דנערות אבל אי הוי חזקה דנערות מודה רב דאוקמא אחזקתה והכי נמי גבי מקוה איכא חזקה דשלם. וי\"ל דלרב נמי קשה ונקט שמואל משום דפריך ליה בהדיא טפי ע\"כ. והוא דחוק. אך לפי מ\"ש לפי דעת רבינו אתי שפיר דקושטא דלרב לא אוקמא אחזקה דנערות לעולם. וא\"כ שפיר דמי למקוה דלא אזיל בתר חזקה דמעיקרא אלא בתר השתא שנמצאת חסר לפנינו. והתם נמי אי נולד ספק במדידתה ודרכה להשתנות ולחסר סלקא דעתין דהוי ספק טומאה למאי דלא אסיק אדעתיה חזקה דהעמד טמא וכו' וכמו בקידושין דספק בוגרת בעלמא שלא ביום דמישלם שית. ומשום הכי לא פריך לרב:", + " [האשה הגדולה עושה שליח לקבל קידושיה. ודע שכתב הבית שמואל ריש סימן ל\"ז שאם האשה גלתה דעתה דניחא לה להתקדש לזה יוכל לזכות לה שום אדם לקבל בשבילה קידושין דעד כאן לא מבעיא בש\"ס גבי גט אם יוכל לזכות אלא משום דאיתתא בכל דהוא ניחא לה אבל בקידושין דלא שייך סברא זו יוכל לזכות. ולא נהירא דהא בקידושין נמי חוב הוא לה כמ\"ש רש\"י בפ\"ק דגיטין (דף י') גבי הא דפריך והא חזרה גופה איתא בקידושין וז\"ל אם מסר שטר קידושין לשלוחו ורצה לחזור חוזר דאין כאן זכות הוא לה דאסר לה אכולה עלמא ומשום האי שטרא אינו מתחייב במזונותיה. וכן יש ללמוד ממ\"ש תוס' בריש קידושין דמה שאינה מתקדשת הוי קולא ואי מתקדשת הוי חומרא. ולפ\"ז איכא למימר דגלוי דעתה דידה נמי לא מהני כמו גבי גט דכיון דחוב הוא לה חיישינן דילמא הדרא בה בשעת קידושין:
ועוד נראה דעל כרחך הכי הוי להפוסקים דסבירא להו באה\"ע סי' ק\"מ ס\"ה דבגט איפשטא האיבעיא דודאי חוב הוא לה ואינו יכול לזכות לה אף שגילתה דעתה שתובעת להתגרש. והכי איתא בירושלמי פרק המקבל. דעל כרחך אית להו נמי הכי בקידושין. דאל\"כ תקשי לדידהו הסוגיא דפ\"ק דגיטין הנזכר דמאי פריך והא חזרה איתא בקידושין וכו' דדילמא הא דקתני חזרה בגיטין ולא קתני בקידושין איירי שגלתה דעתה שרצונה בכך דבגרושין לא מהני וחוזר ובקידושין מהני ואינו חוזר אלא שמע מינה דלדידהו כי היכי דחוזר בגרושין חוזר בקידושין ומה שציין הב\"ש לסי' ל\"ה נראה שנתכוון למה שאיתא שם בסעיף ד' בשם יש מי שאומר דגלוי דעת מהני באיש. אבל אינו ראיה כלל מאיש לאשה דבאיש לאו חוב גמור הוא אף שנאסר בקרובותיה דאמרינן שרוצה הוא לישא אשה זו וליאסר בקרובותיה דמצוה קעביד וכמ\"ש הרה\"מ בפ\"ד דזכיה ומשום הכי מהני גלוי דעת. וכהאי גוונא כתב הרא\"ש בסוף פרק חלון גבי זכוי דערובי חצרות לרבנן דחשבי לה קצת חוב ומהני גלוי דעת. אבל באשה דחוב גמור הוא איכא למימר דגלוי דעתה לא מהני. וכהאי גוונא מבואר מדברי הט\"ז ביו\"ד סי' של\"א ס\"ק ט\"ו גבי גלוי דעת שמגלה לבסוף דניחא ליה מהני דוקא גבי דבר מצוה ע\"ש. וא\"כ לעניין גלוי דעת בתחילה נמי יש לחלק בהכי דאף למאן דאמר דמהני אינו אלא גבי מצוה:
ומה שאיתא ביו\"ד סי' רל\"ח סעי' ו' דאמרינן דמסתמא ניחא לה שיקדשה פלוני אינו אלא לעניין דהתם שאם נשבע לקדש אסור לעבור בלא דעתה משא\"כ בשליחות וכן משמע בתרומת הדשן שכתב בסוף סימן קפ\"ח דטעמא דלא מהני גבי שליחות מה שגילה דעתו לבסוף דניחא ליה משום דכיון דבשעה שנעשה שליח לא הוה ידיע לן לא הוי דומיא דאתם ולכך בעינן למידע בשעה שנעשה שליח דניחא ליה דהוי דומיא דאתם. ובזכות אנן סהדי דאי הוה הכא הוה ניחא ליה ע\"כ. וא\"כ הוא הדין דגלוי דעת בתחילה לא מהני בדבר שאינו זכות גמור דלא שייך אנן סהדי דהוה ניחא ליה בשעת מעשה דלא הוי דומיא דאתם דידוע דניחא ליה בשעת מעשה. ובס' מחנה אפרים הל' זכיה סי' ו' משמע נמי הכי דבחוב גמור לא מהני גלוי דעת רק היכא שאינו חוב גמור ואיכא צד זכות כתב דמהני. ועיין מ\"ש בהלכות מכירה פ\"ה הלכה ז']:" + ], + [], + [ + "השליח נעשה עד. וכתב הרב המגיד שקצת מפרשים סוברים דבקידושי כסף אינו נאמן שהרי הוא נוגע בעדות מחמת הכסף השתא דתיקון רבנן שבועת היסת והוא הדין בשטר שיש בו שוה פרוטה. והט\"ז באה\"ע סי' ל\"ה הקשה דאף אם אינו שוה פרוטה בכאן ליחוש שמא הוא שוה פרוטה במקום אחר כדחיישינן גבי קידשה בפחות משוה פרוטה. ותירץ דשאני לעניין חשדא בשליח דאם אינו שו\"פ בכאן אין לחשדו שיגזלנו משום ששוה פרוטה במקום אחר. ודחוק הוא דמי לא עסקינן דאית ליה להשליח דרך אגב לההוא מקום ששוה שם פרוטה וא\"כ הוה לן לחשדו. אלא נראה דהיינו טעמא דלא חשדינן ליה בנוגע בעדות כשאינו שו\"פ כאן דהא עיקר הנגיעה הוא מחמת שבועת היסת הוא וזה לא משכחת רק בששוה פרוטה בכאן דקיי\"ל דאין נזקקין לפחות משו\"פ ואע\"פ ששוה פרוטה במקום אחר לא חיישינן דאין בגזל אלא מקומו ושעתו. וכמ\"ש הר\"ן בפ\"ק דקידושין והביאו בית יוסף באה\"ע סי' ל\"א. ואף לדעת רבינו וסייעתו שפסקו בהלכות טוען כמאן דאמר בפ' הזהב דאם הוזקקו לשו\"פ גומרין אף לפחות משוה פרוטה מ\"מ אין נזקקין להשביע כדמוכח בב\"י לטור חו\"מ סימן צ\"ג ועיי\"ש:" + ], + [ + "הכל כשרים לשליחות חוץ מחרש שוטה וקטן וכו' ונאמר כן תרימו גם אתם לרבות השליח ומה אתם וכו' אף שלוחכם. והנה הרב פני יהושע הקשה על דברי רבינו מסוגיא דריש פ\"ב דקידושין דהתם יליף דשלוחו כמותו בכל התורה מבינייא דגירושין וקדשים ודרשא דגם אתם לרבות שליח בתרומה לא איצטריך רק אליבא דרבי שמעון דדריש אתם ולא שותפין והוה אמינא ולא שלוחכם נמי. וא\"כ רבינו דסבר בהלכות תרומות דדרשא [ד]אתם ולא שותפין אינו אלא אסמכתא לא איצטריך לדידיה גם אתם לרבות השליח. וכן קשה דלא אצטריך ליה ג\"כ לומר דרשא דמה אתם וכו' אף שלוחכם וכו' ולמעטן מהך קרא יתירא משליחות גבי תרומה דהא ליתא בתרומה דנפשיה ומהאי טעמא לא מתעביד שליח עלויה וכדאיתא בגמ' שם:
ועוד הקשה בפרישה דאמאי לא כתב רבינו כאן דאינו נעשה שליח בקידושין משום שאינו בתורת קידושין והאי טעמא נמי איתא בגמרא. ומ\"ש לתרץ דסבר רבינו דכיון דבידו הוא וכו' חשיב איתא בתורת קידושין וגם בתרומה דנפשיה. הנה מלבד מה שנדחק לפ\"ז בסוגיא דקידושין דלא חשיב ליה איתא בתורת קידושין ותרומה. אלא דגם הוא נגד סוגיא ערוכה בפ\"ג דקידושין (דף ס\"ב) עיי\"ש דלא חשיב בידו משום דהוי צריך שלשה ומי יימר דמזדקקי ליה תלתא. אלא י\"ל הא דלא כתב רבינו טעם דליתא בתורת קידושין על פי מ\"ש הבית שמואל באה\"ע סי' קכ\"ב על דברי רבינו בפ\"ג מהלכות גרושין שלא כתב התם לפוסלן מהאי טעמא נמי לשליחות גבי כתיבה משום דליתא בתורת גיטין דהיינו טעמא משום דבכללן נמי הני דאיתא בכלל תורת גיטין עיי\"ש. וא\"כ מהאי טעמא אתי שפיר נמי דלא כתב רבינו כאן גבי קידושין טעם הנזכר דהכא נמי בכללן איתא גם הוא [מומר] דאיתא בתורת קדושין דהא קיי\"ל דקידושיו קידושין ומשום הכי איצטריך למעטו מדרשא דמה אתם דמטעם זה אמעיט גם איהו נמי דלא קרינן ביה אף שלוחכם וכמ\"ש המג\"א באו\"ח סי' קפ\"ט. וכן משמע ממ\"ש הג\"ה ביו\"ד סי' רס\"ד עיי\"ש וכן איתא בירושלמי פרק רבי אליעזר דמילה ודרש ואתה את בריתי תשמור כל שכיוצא בך והכי נמי כי דרשינן גבי שליחות דומיא דאתם למעט את שאינו כיוצא בכם. וכהאי גוונא מצינו בתורת כהנים פרשת ויקרא דממעטינן כהאי גוונא מכם עיי\"ש. וזה דלא כס' אבן העוזרי שחולק על הג\"ה ביו\"ד ועל המג\"א וכתב היפך מזה דכשר [מומר] לשליחות ולמילה. ומה שהביא ראיה מסוגיא דקדושין דלא קאמר למעטו מדרשא דמה אתם וכו' אינו מוכרח דעדיפא משני דלתנא קמא איצטריך ליה למיעוט אחר שם ולרבי שמעון איצטריך לגופו לרבות לעשות שליח כמ\"ש:
ולענין קושיית הפנ\"י דמאי צריך קרא לרבות שליח בתרומה דתיפוק ליה מגרושין וקדשים [הנה בחידושי מהר\"ם ברבי כתב דאיצטריך כי היכי דלא נילף מפרו של אהרן דבעי בעלים. וליתא דליכא למילף מפרו של אהרן כמ\"ש בחידושי]. ועיין מ\"ש בזה בס' שער המלך בהל' תרומות ובס' טורי אבן בחגיגה דלפי הסוגיא דקידושין (בדף מ\"ג) איצטריך קרא בתרומה כי היכי דלא נימא מסברא דגבי מעילה אין שליח לדבר עבירה ותרומה ילפינן ממעילה בגזירה שוה דחט חט. וגם בכמה מקומות בש\"ס פירש רש\"י ז\"ל כדברי רבינו דילפינן שליחות בתרומה מגם אתם וכמ\"ש בשבת (דף קנ\"ג ע\"ב) ובחגיגה ובב\"מ (דף ע\"א) ושם תמה עליו בס' תורת חיים וכבר תמה עליו בחידושי רשב\"א ואתי שפיר כמ\"ש. ויש לי להביא ראיה לזה מדאמר בסוגיא דב\"מ (דף כ\"ב) אי סלקא דעתך דלא שוויה שליח מי הויא תרומתו תרומה והא גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם ומה אתם לדעתכם וכו'. הרי דהגמרא עצמה נקטא בפשיטות לדרשא זו דגם אתם דגבי תרומה מרבה שליח. ונהי דרבינו לא פסק כסוגיא זו במאי דבעי שליח לדעת גבי תרומה והוא מטעם שיתבאר אי\"ה בהלכות תרומות אבל מ\"מ במאי דפשיטא לההיא סוגיא דרשא דגם אתם לרבות שליח פסק כוותה כיון דאיכא טעמא מהמסקנא דסוגיא דקדושין (שבדף מ\"ג) כנ\"ל:
אלא דיש לשדות ביה נרגא על מ\"ש בשער המלך ובטורי אבן דבלא קרא הו\"א מסברא אין שליחות גבי מעילה דהוי דבר עבירה ותרומה מינה ילפא בגזירה שוה, [דאף דלא נכתב שליחות בתרומה בפירוש נילף לה מבינייא דקדושין וגירושין והדר תלמוד בגז\"ש על מעילה דנהי דבעיא דלא איפשיטא היא בזבחים (דף נ') מ\"מ בכהאי גוונא מלמד לדעת רבינו דס\"ל דאזלינן בתר מלמד דהיינו תרומת דגן דהוי כחולין לענין זה וכדמוכח בהל' תמורה ועוד דרבינו ס\"ל דאמר כולא בחד זימנא גמר ולפ\"ז גם לפי המסקנא לא איצטריך שליחות בתרומה. ועוד דכהאי גוונא דמלמד הראשון חולין כגון גירושין וקדשים לכו\"ע למידין נמי בקדשים כמ\"ש תוס' ריש פרק הערל ועוד] דהא סברא זו לא שייכא בתרומה שאינה עבירה. ובהלכות מגילה הוכחתי דאמרינן היקשא וגז\"ש למחצה בדבר שאין מפורש במלמד רק מסברא והיא לא שייכה בלמד:
אלא י\"ל דאיצטריך קרא לשליחות בתרומה כדי ללמד על מעילה דבמפורש לא אמר גז\"ש למחצה אע\"פ שיש סברא לחלק כמ\"ש שם. [אבל אי לא הוי כתיב שליחות בתרומה לא הוה ילפינן מעילה מיניה דאם אינו מפורש במלמד לא ילפינן מילתא דלא מסתבר בלמד והוה אמינא הגז\"ש למחצה דהא מסברא אין שליח לדבר עבירה ועל כן איצטריך קרא בתרומה משום מעילה ללמד עליה גם מלתא דלא מסתבר בגז\"ש. אבל מ\"ש הטו\"א ושעה\"מ דהוה ילפינן ג\"כ לתרומה ממעילה אינו מחוור דכיון דמעילה מחמת סברא אין שליחות לדבר עבירה ליכא למילף לתרומה דכהאי גוונא כתבו תוס' בב\"מ (דף ס') גבי גזל עבדים וב\"י באו\"ח סי' תרפ\"ט גבי מגילה בעבדים ולח\"מ הל' עבודת אלילים גבי בל תשחית. וגדולה מזו כתב המל\"מ בפ\"י דהלכות מלכים דאף אם הדבר מפורש לא ילפינן בגז\"ש אם אין מסתבר בשניהן רק שהוא גזירת הכתוב אמרינן דדוקא הכא גלי ואמרינן הגז\"ש למחצה וכן משמע ממ\"ש תוס' לרבי שמעון בחולין (סוף דף ל\"ה) עיי\"ש. וא\"כ כל שכן כשמסתבר רק במלמד ולא בלמד. אך דא\"כ קשה איך ילפינן מעילה מתרומה דיש שליח לדבר עבירה]:" + ], + [], + [ + "מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה. משמע דאינו אלא מצות חכמים בעלמא אבל איסורא ליכא. ועיין באחרונים באה\"ע סי' ל\"ז שנתקשו בזה דבגמרא איתא לשון איסור אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה. והנה כבר הרגיש בזה ג\"כ הכס\"מ לקמן בפרק י'. וע\"ש שהביא ראיה דליכא איסורא מדתניא גבי אירס את הקטנה ותבעה הבעל לנשואין בין היא ובין אביה יכולין לעכב שלא תנשא עד שתגדיל דמשמע דאי ניחא לה ולאביה שרי. ואיני רואה ראיה משם לכאן דשם איירי בשכבר נתקדשה אבל לכתחילה אימא דאיכא איסורא ממש לקדשה. אך יש לי להביא ראיה לדעת רבינו מסוגיא דפרק האומר בקידושין (דף ס\"ד ע\"ב) דמוקי הא דתנן המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל דאיירי שאין שם אלא בוגרת וקטנה ואע\"ג דשויתיה הבוגרת שליח ואמרה ליה קידושי לך אפילו הכי לא שבק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה. והשתא אי איתא דאיכא איסורא לקדש קטנה היאך אמר עלה דלא שבק איניש מצוה וכו' הא אדרבא איסורא הוא ורשע מקרי דאף העובר על איסור דרבנן איקרי רשע וכדאמר ביבמות (דף כ') וא\"כ בודאי שבק לה אלא שמעינן מינה דקושטא דליכא בזה איסורא כלל. ונהי דמצות חכמים איכא שלא יקדש קטנה מ\"מ כיון דאיסורא ליכא גם עתה קרי לה מצוה דרמיא עליה כיון דסוף כל סוף היא רמיא עליה לכשתגדל לא שבק לה גם עתה בדאיתרמי ליה דשמא סבר ורוצה להפטר עכשיו מחובתו דקיי\"ל שכופין לאב להשיא בתו ועל כן אינו חושש במה שלא יקיים עתה מצות חכמים בעלמא שאין בזה שום איסור ולא כפייה. משא\"כ אם היה איסור ממש בדבר לקדשה עתה בקטנותה והיה צריך גם כן כפיה על זה כדין עובר על איסור דרבנן לא הוה שייך לומר לא שבק איניש וכו':
ושוב ראיתי אח\"כ בס' המקנה שכתב שהריטב\"א הוקשה לו כן בסוגיא הנזכר דאיך אמר דלא שבק איניש מצוה וכו' כיון דאיכא איסורא. והוא תירץ דאיירי בסמוך לפירקה. והנה מלבד שדחוק לפרש כן אלא דאי אפשר לומר כלל כן לדעת רבינו והפוסקים דסוברים דסמוך לפרקן היינו לאחר י\"ג שנים דוקא וכמו שיתבאר בהלכות איסורי ביאה. אלא דלפי דברי רבינו כאן אתי שפיר וכמ\"ש:
[ויש לי עוד להביא ראיה מסוגיא דקידושין (דף ס\"ד) גבי קדשתי את בתי וגרשתיה כשהיתה קטנה. ובעי לומר דטעמא משום דבידו לקדשה. ואי איתא דאיכא איסורא לא הוי בידו דלכתחילה אסור. וכן יש להוכיח מדברי התוס' בקידושין (דף מ\"ה ע\"ב) בד\"ה בפירוש אמר מר וכו' גבי חשש שמא קדשה אביה דליכא איסורא לקדש קטנה עיי\"ש. וכן יש ללמוד ממ\"ש הרא\"ש בשם ר\"ת דאם שידך תחלה אחת מבנותיו ואמר המשדך בתך מקודשת לי סתם אמרינן שהמשודכת קידש מהאי טעמא דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא שביק איניש מידי דעביד ביה מצוה ועביד מידי דעביד ביה עבירה. משמע דלקדש בת קטנה ליכא בה עבירה]. ואל תתמה על לשון אסור דכהאי גוונא פירשו התוספות בתענית (דף י\"א) אההיא דאסור לאדם וכו' בשני רעבון דאין אסור אלא מחסידות:" + ] + ], + [ + [ + "אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת. ומשמע דאף אם אמרה רוצה אני אפילו הכי לא מהני. וכן פסקו האחרונים באה\"ע סי' מ\"ב. ונראה להביא ראיה דעל כרחך הא דאמר רב אשי בפרק חזקת גבי תליוה וקדיש דאפקעינהו רבנן לקידושין דמשמע דמן התורה הוו קידושין וא\"כ תקשי הא רב אשי גופיה משמע בפ' הנושא (כתובות דף ק\"ב ע\"ב) דסבר כמאן דאמר דשטר ארוסין שכתבו לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת ובפ\"ק דקידושין (דף ט' ע\"ב) מפרש טעמא דההוא מאן דאמר מקרא דמקיש הויה ליציאה דבעינן דעת מקנה וא\"כ משמע דמן התורה אינה מקודשת שלא מדעתה. ואע\"ג דהתם איירי בשטר מכל מקום הא ילפינן הויות מהדדי בכמה דוכתי. אלא מוכח דרב אשי בפ' חזקת איירי בדאמרה רוצה אני דזה מהני מן התורה ורק דרבנן אפקעינהו לקידושין דבעל כרחה לא מהני מה שנתרצית:", + " אבל האיש וכו' הרי זה מקודשת. וכתב הרב המגיד שהרי זה כמי שמכר בעל כרחו שהמכר קיים כמ\"ש בהלכות מכירה וכל שכן כאן שהוא קונה וכו'. ודע שהאחרונים באה\"ע סי' מ\"ב תמהו מדברי הרה\"מ הללו על בעל הגה\"ה שכתב בחושן המשפט סוף סימן ר\"ה דדוקא למכור המקח קיים בכהאי גוונא אבל לקנות אינו קנין דס\"ל דלא אמר אגב וכו' גמר וקני כיון דיהיב זוזי. וא\"כ מהיכא תיתי לומר כאן גבי לקדש בעל כרחו דיהיו קדושין. ולי אפשר להליץ בעד הג\"ה די\"ל דאין כוונת הרה\"מ לומר דבכל קונה דעלמא בכהאי גוונא קנינו קנין אלא דוקא כאן גבי קידושין אמר הכי [ד]גמר וקני והיינו טעמא דגבי קידושין קעביד מצוה:
וכהאי גוונא כתב [הרה\"מ] גופיה בפ\"ד מהל' זכיה בשם הרמב\"ן גבי הא דאין חבין לאדם שלא בפניו דהיינו אע\"פ שנתרצה בדבר כששמע דאין חבין לאדם אלא מדעתו ובשליחותו. והא דאמרינן בקידושין חוששין שמא נתרצה הבן משום דלאו חוב גמור הוא דרוצה הוא לישא אשה זו וליאסר בקרובותיה מלישב בטל משום דמצוה קעביד ע\"כ. הרי דמשום מצוה דאיכא בקידושין אמר שנתרצה בזה טפי מבדבר של חוב בעלמא. והכא נמי אמר שנתרצה גם כאן לעניין קדושין. ואע\"ג דהתם לא אמרינן אלא חוששין שמא נתרצה הבן היינו משום דלא קידשה בעצמו אלא האב קידשה בשבילו והבן לא עשה שום מעשה בידו אבל הכא שעשה מעשה וקידשה בידים אנן סהדי דגמר בלבו להסכים למה שעשה בידיו מצוה אע\"פ שלא עשה מתחילה מרצונו הטוב. וכהאי גוונא כתב הכס\"מ בפ\"ד דתרומות והט\"ז ביו\"ד סי' של\"א ס\"ק ט\"ו דגבי מצוה מהני טפי גלוי דעתא לבסוף דניחא ליה מבעלמא. וכן יש להוכיח ממה שאיתא בחו\"מ סי' קצ\"ה דגבי מקח לא מהני שלא בפניו אף שגילה דעתו בתחילה ובסוף שרוצה לקנות ואילו גבי קדושין כתב באה\"ע סי' ל\"ה דמהני גלוי דעת בתחילה לשדכן שחפץ באשה פלונית והלך השדכן וקידשה מקודשת. וטעמא כדאמרן דקדושין מצוה היא באיש. וא\"כ אין ראיה מדברי הרה\"מ דכאן לדחות דברי הג\"ה בסוף סימן ר\"ה הנזכר:
ועוד יש לי ליתן טעם אחר לדברי רבינו כאן שכתב דאיש וכו' הרי זה מקודשת שיצא לו כן לפי שיטתו שפסק בפרק דלעיל דין ד' דשטר אירוסין שכתבו לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת וטעמא מבואר בגמרא פ\"ק דקדושין והבאתיו בסמוך דיליף מדאיתקש הויה ליציאה דכתיב ויצאה והיתה מה יציאה בעינן דעת מקנה שהוא הבעל הכי נמי בעינן בקדושין דעת מקנה שהיא האשה. וא\"כ דאיתקוש קדושין לגירושין לעניין דעת מקנה איכא למשמע מיניה דאיתקוש נמי לעניין דעת קונה. וכי היכי דגבי גרושין לא בעינן דעת קונה שהוא האשה דמגורשת בעל כרחה הוא הדין דלא בעינן גבי קדושין דעת הקונה שהוא הבעל. ואע\"ג דהתם איירי בקידושי שטר איכא למשמע מיניה לקידושי כסף דלא בעינן דעת קונה דהא בכל דוכתי ילפינן הויות מהדדי כדאיתא בכתובות (דף מ\"ו ודף ע\"ד). ולפ\"ז אין ללמוד מכאן לעלמא שיהיה קנין בלא דעת הקונה דשאני הכא דגלי קרא מהיקשא דגירושין כנ\"ל:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[גדול שקידש את הקטנה היתומה וכו' הרי זו מקודשת למיאון וכו' שאין קידושיה קידושין גמורין מן התורה אלא מדברי סופרים והן תלויים שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושה ואינו צריך לחזור ולקדשה. ופירש הרב המגיד דוקא דקרב אחר שגדלה גמרו קידושיה ונעשית אשת איש גמורה. ובפי\"א דגרושין פירש דטעמא דאמרינן דקרב לשם קידושין. והכס\"מ כתב דכן משמע ממה שכתב רבינו שם דבקריבה דעכשיו הוא קונה אותה מן התורה דמשמע בלא סמך קידושין הראשונים והקשה על זה דממה שכתב כאן שקידושיה תלויין משמע דכשקרב חלו קידושין הראשונים. ואני אוסיף עוד לדקדק דאמאי שינה התם רבינו וכתב לשון קנין ולא לשון קידושין כדהכא. ועוד קשה דלפי דברי רבינו והרה\"מ והלכות גדולות דאמרינן דקרב לשם קידושין היה לנו להצריכו שיתייחד מיהא בפני עדים דהא אין קידושין בלא עדים:
אך נראה בדעת רבינו והרה\"מ דודאי לענין הקידושין עצמן אין צריך לומר שקרב בגדלות לשם קידושין אלא סגי במה שקרב ועושה מעשה המוכיח שנתרצה ונגמרו קידושין הראשונים דקטנות וא\"צ לחזור ולקדשה עכשיו בקריבה וכמו שמוכיחין דברי רבינו דכאן. ומ\"ש בהלכות גדולות דהקריבה קונה היינו קנין גמור לעניין שתהא כנשואה וככניסה לחופה דלענין זה ודאי לא אמרינן דתהני רצוי דעכשיו לגמור קנין דכניסה לחופה שנעשה בקטנות. דבשלמא גבי קידושין אפשר לומר כמ\"ש המפרשים דחיילי כשנתגדלה ואע\"פ שנתאכלו המעות משום דדומה למקדש לאחר שלשים יום דקיי\"ל דמקודשת ואף אם אין המעות בעין והטעם משום שהן ברשותה לעניין אונסים. וטעם זה לא שייך גבי חופה ואדרבא דמיא לקנין דחזקה וחליפין דלא מהני רק לקנות בהן לאלתר ולא לאחר זמן דבשעה שיש לקנין לחול כבר פסקה החזקה והוחזר הסודר למאריה וכמ\"ש התוספות ביבמות (דף צ\"ג) בד\"ה קנויה לך וכו'. ולענין שתקנה לו כנשואה הוא דאמרינן דקרב עכשיו לשם קידושין ולאו דוקא אלא כלומר לשם נשואין וזהו שמסיים שם רבינו כמו שביארנו שנתכוון למ\"ש בריש פ\"ז דהלכות אלו דהיה עם ארוסתו לשם נשואין קנאה ונעשית נשואה וא\"כ ה\"נ כיון דע\"י הקריבה נגמרו קידושין הראשונים נעשית כארוסה אף אם לא היה מתכוון עכשיו בקריבה לשום קנין ומשום הכי אהני הא דמכוון בה לאיזה קנין כדי שתהיה כנשואה. ולזה אינו צריך לעידי יחוד דדוקא קידושין צריכים עדים אבל חופה אינה צריכה עדים וע\"פ מ\"ש בכוונת רבינו והרה\"מ א\"ש דלא תקשי ממ\"ש הרה\"מ לדעת רבינו בסוף פרק כ\"ט מהלכות מכירה ונסתלק על פי זה קושיית ספר קצות החושן סי' רל\"ה וכמ\"ש שם עיי\"ש. ואחר זמן רב ראיתי שהאריך בעניין זה בנודע ביהודה מהדו\"ת חלק אה\"ע מסי' נ\"ב עד סי' נ\"ד]:" + ] + ], + [ + [ + "[המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה וכו' אינה מקודשת. הבית שמואל באה\"ע סי' כ\"ח ס\"ק נ\"ד כתב דאי ידעה שהוא דבר אסור יכול לקדש בכל איסורי הנאה דקיי\"ל שמותר לחולה שלא כדרך הנאתו ואע\"ג שהיא אינה חולה מ\"מ יכולה למכור לחולה. ודבריו תמוהין דהיאך תמכור ותקח דמים בעד איסורי הנאה. גם נעלם ממנו מה שכתבו הריטב\"א והרדב\"ז בהדיא דאסורה למכור דהא אפי' דרך הנאתו מותר לחולה שיש בו סכנה ואפילו הכי אסור למוכרן לו דנמצא נהנה באיסורי הנאה וכיון שכן לא חשיב ממונא לקדש בו האשה. ואפי' היתה היא חולה שראויה להנות בהם אינה מקודשת דבתר דידיה אזלינן דאיהו לאו מידי יהיב לה. וסיים הריטב\"א דאף דבדיעבד הדמים מותרים כיון דאסור למכור לכתחילה לא הוי דמים ואם לקחן אחר פטור מתשלומין וכשמכרן אין דמיו אלא מתנה ע\"כ. וכן מסיק המל\"מ דאף לדעת רש\"י דכל היכא דלדידה שריא ליהנות ממה שקבלה אף דלגבי המקדש אינו שוה כלום מקודשת דאזיל בתר דידה היינו דוקא כגון שאסר עליו איזה דבר בקונם דשריא לה לגמרי אבל המקדש באיסורי הנאה לא מהני מה שראוי לחולה דזה לא חשיב ממון כיון שאינו שוה לכל רק לחולה. ובספר שער המלך דקדק מדברי התוס' ר\"פ השוכר והרשב\"א בתשובה דבאיסור הנאה דאורייתא לא מהני מה דראוי לדידה:
וראיתי להצל\"ח שכתב דכל שנהנית שוה פרוטה לא איכפת לן שיהא ממונו של המקדש וזה אינו כמ\"ש. ועוד קשה לי דא\"כ אמאי המקדש במעשר שני למאן דאמר ממון גבוה אינה מקודשת כיון דלא איכפת לן שיהא ממונו של המקדש. ומ\"ש הצל\"ח דאחר רשאי ליטול ממנו בעל כרחו וכן כתב בס' רבבות אפרים הוא נגד מהרש\"ל הביאו הש\"ך ביו\"ד סי' רכ\"ז ע\"ש. גם זה דלא כנראה מדברי תוס' בקידושין (דף נ\"ו) דמהני מה שראוי לה שלא כדרך הנאה אי היתה חולה והיתה יודעת שהם איסורי הנאה. וכן משמע ממ\"ש התוס' בפסחים (דף כ\"ט ריש ע\"ב) וע\"ש שהניחו בקושיא דאמאי אינה מקודשת באיסורי הנאה בכהאי גוונא. ולפי מש\"כ אתי שפיר דאזלינן בתר דידיה דלאו שלו הוא. ובספר המקנה כתב דנהי דיש זכיה באיסורי הנאה מכל מקום לאו בר דמים הוא ולא שייך ביה הפקר והקדש וגם לא הוי ממונו וברשותו לבטל וגם אין בו משום גזל ואם נהנית בלא רשותו פטורה מלשלם לו והביא ראיה מפסחים (דף ל\"א) וב\"ק (דף מ\"ה). ומשמע דלכתחילה אסור ליטלו ממנו. והריטב\"א כתב דאפי' יש באפר איסורי הנאה שוה פרוטה אינה מקודשת כיון דהשתא לית בהו דין ממון דצריכי למשרפינהו וכי שריף להו לאו דידיה הוא דכל הקודם באפרן זכה]:" + ], + [ + "[עבר ומכר דבר האסור בהנאה וקידש בדמיו ה\"ז מקודשת. ואע\"ג דכתב רבינו סוף פט\"ז מהל' מכירה גבי מכר איסורי הנאה בין מדברי תורה בין מדבריהם מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה כלל וא\"כ אמאי אם קידש המוכר בדמיו מקודשת. אפשר דהכא איירי שמכר [לגוי] או לישראל וידע הלוקח שהם איסורי הנאה וכמ\"ש הרא\"ש והטור סו\"ס כ\"ח. אי נמי אפשר דס\"ל לרבינו כמ\"ש הרא\"ש דאיכא למימר דהמעות לא הוו גזל ביד המוכר שבתורת מקח באו לידו ואע\"ג דמקח טעות הואי ישלם מביתו אבל הני זוזי להוצאה ניתנו. ובשו\"ע פסק דהוו ספק קידושין. ונראה דזה לא שייך אלא כשלקח המוכר מעות מזומנים משא\"כ כשלקח אצל הלוקח פירות או איזה חפץ מביתו וקידש בהן אשה ודאי דאינה מקודשת דכיון דאין בכאן דין מכירה הרי מחוייב להחזיר אותן פירות עצמן להלוקח דקיי\"ל רוצה אדם בקב שלו וכו' וא\"כ הרי קידש בדבר שאינו שלו:
ויש להביא ראיה לזה מהא דאמר ביבמות (דף צ') גבי אכל תרומה טהורה ושילם חולין טמאים דאמור רבנן דאין תשלומיו תשלומין ואם קידש בהן כהן אשה אינה מקודשת. שמע מינה דבפירות וכהאי גוונא כשהתשלומין חוזרין לבעלים אין יכול לקדש בו. ועל כרחך לא דמי לעבר ומכר איסורי הנאה וקידש בדמיו דמקודשת דשאני פירות כמ\"ש. ומ\"מ יש לדחות דשאני התם דמסתמא אין התרומה עומדת לימכר משא\"כ הכא דגלי דעתיה דניחא ליה להחליפו מסתמא היה מוכרו ג\"כ בדמים אלא א\"כ ידוע שלא היה מוכרן בדמים דאז ודאי מחוייב להחזירן בעצמן ואם קידש בהם אינה מקודשת וכדמוכח ביבמות וכהאי גוונא כתבו הטור והש\"ך בחו\"מ סי' שנ\"ט ע\"ש. ומיהו היכא דלא ידע המוכר בהטעות וקידש בהחפץ אשה מקודשת דאל\"כ תקשי על דברי רבינו דהלכות ממרים שהביא המל\"מ גבי נחלקו בלולב אי כשר או פסול דאיכא נפק\"מ לענין קדושין אם החליפן בחפץ. אלא שמע מינה דהתם שאני דגם המוכר אינו יודע מהטעות שהוא פסול כמו שאינו יודע לוקח שהרי נחלקו בו רבי מאיר וחכמים]:" + ], + [ + "המקדש בפירות שביעית או באפר פרה אדומה וכו' הרי זו מקודשת. וכתב המל\"מ דנראה מדברי רבינו דס\"ל דדוקא בדיעבד אבל לכתחילה אסור וכדאיתא בירושלמי דשביעית. ותמה על דברי תוס' ריש פ\"ה דעבודה זרה שצדדו לומר דלכתחילה שרי לקדש אשה בפירות שביעית ואיך לא השגיחו בדברי הירושלמי. ובחידושי אמרתי ליישב דברי התוס' די\"ל דאיירו דוקא למאן דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן דלדידיה הוא דשייך לומר מה שכתבו שם דאע\"ג דלאו לאכלה הוא משום פריה ורביה אקילו ביה רבנן. אבל למאן דאמר שביעית בזמן הזה דאורייתא ודאי אין כח ביד חכמים להקל ולעבור על עשה דלאכלה ולא לסחורה ולקדש אשה בקום ועשה. וא\"כ אתי שפיר ולק\"מ מהירושלמי דאפשר דקאי אליבא דמאן דאמר שביעית בזמן הזה דאורייתא והא ראיה דר' יוסי קאמר לה התם ומשמע דהיינו רבי יוסי ברבי חנינא ואיהו ס\"ל הכי וכמו שמבואר מהירושלמי. ולפ\"ז נראה דגם לרבינו שרי לכתחילה שהרי הוא סובר דשביעית בזמן הזה דרבנן כמו שהוכחתי בהלכות שמיטה ואע\"ג דכתב בלשון המקדש אינו ראיה לאסור לכתחילה כדמצינו בכמה דוכתי. ותדע דהא נקט בהדיא אפר פרה אדומה דודאי שרי לכתחילה לקדש בו:
והא דמקודשת בפירות שביעית דוקא קודם הביעור אבל לאחר שהגיע זמן הביעור אינה מקודשת וגם אפילו מכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת דתופס דמיו. והוא מבואר מתוס' דקידושין (סוף דף נ\"ו). ומדברי ס' בני אהובה נראה דזה אינו רק לדעת רבינו וסייעתו דאחר זמן הביעור טעון שריפה אבל לפי דעת הרמב\"ן דמותר בהנאה מקודשת ומפרש דגם דעת התוס' כרבינו ודחה מ\"ש מהרש\"א דתוס' סבירא להו דמותר. וכתב שאינו יודע איה איפו דס\"ל לתוס' להתיר. ונעלם ממנו דברי תוס' בפסחים (דף נ\"ג) ובעבודה זרה (דף ס\"ב) שהעתיקו הגירסא במתניתין דשביעית דלר' יוסי אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. והוא גירסת הרמב\"ן ודלא כרבינו דגרס אין אוכלין. ומיהו אף לדעת הרמב\"ן הדין נכון דאינה מקודשת לאחר הביעור דנהי דשרי בהנאה ובאכילה מכל מקום הא צריך להפקיר לכל ומשום הכי אינו בדין שתתקדש בהן:" + ], + [ + "קידשה במעשר שני בין בשוגג ובין במזיד אינה מקודשת לפי שאין לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל שנאמר במעשר לה' הוא. משמע דאיירי בפירות של מעשר שני שלא נתחללו. והצל\"ח בפ\"ק דפסחים כתב דדעת רבינו הוא דדוקא בשקידש בפירות עצמן אינה מקודשת אבל כשקידש בהמעות שחילל עליהן פירות של מע\"ש מקודשת. וכן משמע קצת מדבריו בפ\"ג דהלכות מע\"ש. אך לא מצא הדבר מפורש ומסברא משמע דהוא הדין כשקידש במעות שחילל דחל עליהן קדושת המעשר ונעשו גם הן של גבוה לכל דבר עכ\"ד. והנה מצאתי הדבר מפורש בירושלמי דאיתא שם מקדשין בפרוטה של מע\"ש. משמע דהיינו לומר דאף למאן דאמר דבפירות מע\"ש אין מקדשין מודה דמקדשין בפרוטה של מע\"ש דהמעות לא חשיבי כל כך של גבוה כמו הפירות עצמן:" + ], + [ + "כהן שקידש בתרומה גדולה הרי זו מקודשת. ודע שכתב הרדב\"ז בחלק ג' סי' תרמ\"ט דמדלא פריש תנא בין טהורה לטמאה משמע דאין חילוק בין מקדש בטהורה או אפילו בטמאה מקודשת. ולא היה צריך לדקדוק זה דהרי תלמוד ערוך הוא ביבמות (דף צ') ולעיל בסמוך הבאתי דקאמר בזר שאכל תרומה טהורה ושילם חולין טמאים דמדאורייתא הוו תשלומין אפי' במזיד ואי מקדש בהו כהן אשה תפסי לה קידושין. והרי התשלומין נעשין תרומה טמאה וכמ\"ש רש\"י ואפילו הכי קאמר דתפסי לה קידושין. וכן מבואר מדברי התוס' בסנהדרין (דף פ\"ו ע\"א) דאם שויא פרוטה להסקה מקודשת. ונראה דלאו דוקא להסקה דהא שריא נמי בשאר הנאות שאינן של כלוי ואפי' לזרים וכמ\"ש התוס' ביבמות (דף ס\"ו ע\"ב) ובכמה דוכתי וכ\"כ הר\"ש בשלהי תרומות. וכן פסק ביו\"ד סי' של\"א. ואע\"ג דבסוכה (דף ל\"ה) כתבו רש\"י ותוס' דתרומה טמאה לא מקרי לכם כיון שאינה ראויה לכל הנאות מ\"מ ממונו הוא כיון שראוי לו ליהנות במקצת הנאות וגם רשאי למוכרו משום הכי הוה ממונו לקדש בו אשה. ומהאי טעמא אתי שפיר דלא דמי לטבל שאין אשה מתקדשת בו אע\"ג דג\"כ ראוי להנאות שאינן של כילוי וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דפסחים (דף ט' ע\"א) דשאני טבל דאסור במכירה וכדתנן בפ\"ה דדמאי ובפירוש רש\"י בגיטין (דף מ\"ז ע\"ב) משמע דיש בו איסור מן התורה. וקדושי אשה הוי כמכירה. משא\"כ תרומה טמאה דמותרת במכירה מקדשין בה:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם אחר שנטלתו בתורת פקדון אמר לה הרי את מקודשת לי בו ושתקה אין זה כלום. ומשמע דכל שלאחר נטילתה בתורת פקדון אינו כלום ואע\"פ שהוא בתוך כדי דיבור של נטילה לא אמרינן דהוי כדיבור וכמ\"ש הריב\"ש והובא בדרכי משה באה\"ע סי' כ\"ח. והיינו משום דס\"ל דאף לחומרא לא אמרינן גבי קדושין תוך כדי דיבור כדיבור וכמ\"ש הדרכי משה בשם הריב\"ש גופיה בסי' מ\"ט. וכך נראה דעת רבינו ממה שכתב בסוף פרק ז' ע\"ש וכן כתב הבית שמואל בסי' ל\"ח. וכן משמע בתשובת הר\"ן סי' מ\"ו והובא בבית יוסף באה\"ע סו\"ס קל\"ד. וזה דלא כנראה מדברי הט\"ז בסי' כ\"ט דבתוך כדי דיבור למתן מעות אמרינן דהוי כשעת מתן מעות לחומרא. וכן כתב בשו\"ת שיבת ציון סי' ס\"ט מדעת עצמו ולא זכרו דעת רבינו והר\"ן והריב\"ש והאחרונים שזכרתי:
גם דברי ספר המקנה בזה אינן מחוורין שכתב הטעם דלא הוי כאן תוך כדי דיבור כדיבור משום דבכל הקניינים הדין כן בכל מה שאדם עושה במכר או במתנה אינו יכול לחזור בו אפילו תוך כדי דיבור ומשום הכי אפילו תוך כדי דיבור למתן מעות להאשה לשם פקדון או חוב אינו יכול לחזור בו ולומר שיהיה לשם קדושין ע\"כ. והא ליתא דגבי קניינים דעלמא ודאי יכול לחזור בהן תוך כדי דיבור וכממו שכתבו הרא\"ש בפרק יש נוחלין והב\"י בחו\"מ סי' קצ\"ה בשם כמה פוסקים וכן פסק להלכה בשו\"ע שם. וכבר נתבאר בזה בארוכה בעז\"ה בהלכות אלו בפ\"ג ה\"ח. אלא רק בכאן הוא דקיי\"ל דאינו יכול לחזור מהנתינה כדי לקדשה משום דהוי בכלל מקדש דלא אמרינן ביה תוך כדי כדיבור כדפסקינן בהדיא בגמרא והכא נמי כיון שנוגע החזרה לקידושין וכבר בא החפץ לידה מדמינן לקידושין בעלמא שאינו יכול לחזור תוך כדי דיבור ולבטל הקידושין שקבלה וה\"נ אינו יכול לחזור מהחפץ שקבלה שלא לשם קדושין ולעשותו קדושין:" + ], + [], + [], + [], + [ + "המקדש בהנאת מלוה הרי זו מקודשת. וכתב הרב המגיד שהרשב\"א הסכים לדעת ההלכות שכתב הנאת מלוה כגון דמטא זימנא למיגבא מינה וארווח לה זימנא ואמר לה בההיא הנאה דמרווחנא לך מיקדשת לי. והנה הטורי זהב באה\"ע סי' כ\"ט הקשה אהדדי דברי הרשב\"א שהביא כאן הרה\"מ שהן סותרין דברי הרשב\"א עצמו שכתב בתשובה והובא בבית יוסף שם דאם אמרה האשה למלוה שהלוה מעות לאדם אחד הרווח לו זמן המלוה ואתקדש אני לך בזה אינה מקודשת ולפי מ\"ש הרה\"מ כאן בשם הרשב\"א דחשיב הנאה בכהאי גוונא ומקודשת בדארווח לה זמן מלוה שלה הכא נמי הוה לה להתקדש גבי הרווחת זמן לפלוני. ונראה דבדוקא נקט הרה\"מ כאן כגון דמטא זימנא למיגבא וארווח זימנא דאז הוא דמקודשת דכיון דכבר מטא זמן המלוה לגבות חשיב הרווחת הזמן הנאה גמורה אבל אם עדיין לא הגיע הזמן של המלוה לא מחשב כל כך הנאה מה שמרוויח לה עתה הזמן של הפירעון כשיגיע הזמן וא\"כ אינה מקודשת בכהאי גוונא. וחילוק כזה כתב ג\"כ הסמ\"ע בחו\"מ סי' ר\"ד על דברי הטור שם גבי קנין במחילת מלוה. והכי נמי איכא לחלק לענין קדושין. וא\"כ י\"ל דהרשב\"א בתשובה איירי בשעדיין לא הגיע זמן הפרעון של המלוה ומשום הכי אינה מקודשת. ולפ\"ז אין סתירה בדברי הרשב\"א וזה דלא כמ\"ש בס' מחנה אפרים לדעת הרשב\"א דס\"ל דאף הרויח לה הזמן קודם זמן הפרעון מקודשת ולא זכר דברי הרשב\"א בתשובה שהביא הבית יוסף שזכרתי דעל כרחך צריך לומר דסבר לחלק כמו שכתבנו והוא עצמו כתב ראיה לחילוק זה מתוספות דב\"ק (דף פ\"ט):" + ] + ], + [], + [ + [ + "האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת. ועיין בהרב המגיד שדעת רבינו בעל מנת שירצה על מנת שיאמר אין משמע. והקשה בס' פני יהושע דלמה פסק רבינו כרבי שמעון דאיהו סבר הכי בפרק המדיר (כתובות דף ע\"ג) ולא כרבנן דסבירא להו התם דעל מנת שירצה היינו שישתוק. וי\"ל על פי מ\"ש בתשובת הרשב\"א סי' תתקי\"ט דבהתוספתא דקידושין מוכחת דסברה כרבי שמעון. ועוד יש לי ליתן טעם לפסוק כר\"ש מדתניא בריש פרק האשה שנפלו (כתובות דף ע\"ט) הרוצה להבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחרים וכו' מהיום ולכשארצה. וכתב הר\"ן יש כאן הברחה מבעלה שאם בא לזכות תאמר אני רוצה במתנה ונמצאת קיימת למפרע מיום שנכתב השטר ואם יבוא המקבל להחזיק תאמר איני רוצה כך פירש רש\"י ז\"ל והרמב\"ם. וזה על דרך דאמרינן בקדושין דעל מנת שירצה היינו דאמר אין. וכיוצא בזה כתב ג\"כ הרה\"מ לקמן בפכ\"ב:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקדש אשה סתם ונמצא עליה אחד מן המומין הפוסלין בנשים או נמצא עליה אחד משלשה נדרים הרי זו מקודשת מספק. וכתב הרב המגיד בגמרא על משנתינו כנסה סתם תצא שלא בכתובה אמרו כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא והקשו מאי שנא כתובה דלא דאמר אי אפשי באשה נדרנית גיטא נמי לא תיבעי אמר רבה צריכה גט מדבריהם וכן אמר רב חסדא רבא אמר תנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא וגבי איסורא לחומרא וכו' ופסק רבינו כרבא דהוא בתרא דאמר תנא ספוקי מספקא ליה ע\"כ. ולכאורה משמע מדברי הרה\"מ דרבינו פסק כרבא דמצריך גט מספק מן התורה דמדאתא לאפלוגי על רבה ורב חסדא דאמרי דצריכה גט מדבריהם משמע דלדידיה צריכה גט מחמת ספק איסורא לחומרא מן התורה. אך לדעת רבינו אין לומר כן לפי שיטתו שכתב בפ\"ח דשגגות דספק מקודשת לא נקבע האיסור ואינו חייב באשם תלוי ולדידיה א\"צ לחוש לספק זה מן התורה טפי משאר ספיקות שפסק בכמה דוכתי שאינן אלא מדברי סופרים וכן כתב הפר\"ח ביו\"ד סי' ק\"י שכך הוא דעת רבינו. וגם מדברי הרה\"מ נראה כן בפרק ג' דין ב' גבי ספק דנתן הוא ואמרה היא שאין החשש בהקדושין אלא מדרבנן. ושם הארכתי בזה וכתבתי דרבא קאי בגמרא אליבא דשמואל ואיהו סבר בפרק חרש (דף קי\"ד) כמאן דמחייב אשם תלוי בספק מקודשת ולדידיה הוא דמשני רבא דמחמת ספק צריכה גט מן התורה אבל למאן דלא מחייב אשם תלוי הוא הדין דאינה צריכה גט מן התורה מספק. ואפשר דהרה\"מ כאן לא נתכוון לומר דרבינו פסק כרבא במאי דמשוי ליה ספק ומצריך גט מן התורה אלא לענין דהוי ספק ממונא אבל לענין איסורא אין נפק\"מ במאי דאמרינן דהוא ספק איסור תורה כיון דמכל מקום אנן צריכין לחוש לספיקו מדרבנן. והוא דחוק. אלא נראה דנהי דלרבינו אין צריך לחוש לספק ולהצריך גט מן התורה רק מדרבנן מכל מקום הולד הוי ספק ממזר מדרבנן וכמ\"ש לעיל. והיינו שכתב שפסק כרבא דאילו לרבה ורב חסדא שאמרו צריכה גט מדבריהם לא הוצרכו רק לכתחילה ולא לעשותו ממזר. ועל כרחך צריך לומר כן דבהא הוא דפליג רבא על רבה ורב חסדא לדעת הפוסקים דבספק קידושין אוקמינן אחזקת פנויה ולדידהו לכו\"ע אין לחוש מן התורה בספק קידושין אם נתקדשה לאחר וכמו שנתבאר בארוכה לעיל בפ\"ג בס\"ד:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי בזה וכו' אם היתה מעוברת והוכר העובר הרי זו מקודשת. והקשה הלח\"מ דבהלכות מכירה כתב המזכה לעובר לא קנה והו\"ל לומר שם דאם הוכר העובר קנה. וכן הקשה המעדני יו\"ט בפ\"ט דב\"ב והניח בצ\"ע, והאחרונים באה\"ע סו\"ס מ'. ובס' קצות החושן בחו\"מ סי' ר\"ט מחלק בין זכיה לעובר ובין מוכר עובר ומשמע מדבריו דלרבינו גם מוכר עובר בהמה לחבירו קנה כשהוכר העובר לדעת רבינו. והנה אישתמיט לכולהו דברי רבינו בפירוש המשנה בפרק האומר וז\"ל מה שנתחזק אצלי שצריך שיקדש אותה אחר שנולדה לפי שמן העקרים שבידינו אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. ואמנם אמרנו דבריו קיימין להחמיר שהיא נעשית כאשת איש ע\"כ. הרי מבואר דמוכר עובר בעלמא לא קנה רק גבי קדושין להחמיר אמרינן דבריו קיימין וגם זה אינו אלא בשהוכר העובר כמ\"ש כאן. ואע\"ג דכתב כאן בסתם דמקודשת סמך אמה שכתב דצריך לחזור ולקדשה אחר שתיולד ומזה מוכח דאינה מקודשת גמורה. ועוד סמך עצמו רבינו על מ\"ש לעיל בפרק ג' דין י\"א דמקבל האב קידושי בתו מיום שתולד עד שתבגור ואי איתא דמשהוכר העובר גם כן מקודשת מן הדין אמאי כתב שם משתולד אלא שמע מינה דלא הוו קדושין מדינא עד שתיולד ומה שכתב כאן הוא משום חומרא דקידושין וכמ\"ש בפירוש המשנה. וא\"כ מוכח דבעלמא אף אם הוכר העובר לא קנה:
ולפי מה שפירשתי בדעת רבינו אתי שפיר מה שהקשה בעל פני משה על דברי רבינו כאן מהא דאיתא בירושלמי תני ר' חייא בת יומא מתקדשת בכסף אמר ר' מנא מתניתין אמרה כן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקיבה הרי היא מקודשת לא אמר כלום מפני שאינה בעולם הא אם היתה בעולם הרי היא מקודשת. ומשמע דדוקא בת יומא מתקדשת ולא משהוכרה בעיבור. ואישתמיטתיה דרבינו גופיה כתב להך דירושלמי בפ\"ג. ולפי דבריו יהיו דברי רבינו סותרים זה את זה. אך הא דירושלמי איירי לעניין קדושין מן הדין ובכאן איירי מצד החומרא כמ\"ש. [ויש להוכיח דעל כרחך ר' חייא דירושלמי ג\"כ אין רצונו לומר דהעובר אינה מקודשת כלל דהא סבירא ליה דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדאיתא יבמות (דף צ\"ג) אלא אשמועינן דכשהיא בת יומא הוי ודאי לכו\"ע:
ומה שקשה על דברי רבינו והטור חו\"מ שסוברים דעובר בהמה חשיב דבר שלא בא לעולם ואמאי תנן בתמורה מה שבמעיה עולה וכו'. ואין לומר דקדושת הגוף דמזבח אלים דהא לבר פדא מוקמינן בקדושת דמים. וראיתי שכן הקשה בס' שער המלך הלכות נדרים וגם בספר קצוה\"ח סי' הנזכר הקשה כן להטור. ובס' הפלאה בכתובות (דף י\"א) כתב דהא דאמר גבי עובר דהוי דבר שלא בא לעולם היינו לעניין קדושת הגוף שאינו ראוי עד שבא לעולם אבל לעניין מכירה וקדושת דמים כיון דחזי לאכילה במעי אמו בר דמים הוא משום הכי שייך בו מכירה וקדושת דמים עכ\"ד. והניח שם בצע\"ג מ\"ש תרומת הדשן דאי אפשר למכור העובר עצמו דא\"כ תקשה דאמאי חל עליו קדושת דמים לבר פדא. ועוד קשה לי לפי דבריו דקדושת הגוף לא מהני בעובר משום דאינו ראוי עד שבא לעולם דא\"כ מחוסר זמן קודם שמונה ימים נמי אינו ראוי לקרבן ואמאי קדוש א\"ו דקדושת הגוף אלים כמו שנתבאר לעיל וא\"כ עובר נמי. אך הא דבר פדא קשה אלא יש ליישב כמ\"ש בהלכות מכירה ושם יתבאר בעזה\"י]:" + ], + [], + [], + [], + [ + "[העושה שליח לקדש לו אשה והלך השליח וקדשה על תנאי אינה מקודשת. עי' במשנה למלך שהביא ראיה שאם מינה שליח לקדש לו אשה סתם והלך וקידש קדושין שאין מסורין לאישות לא הוי שינוי בשליחות ומקודשת. ועיין מה שהשיב עליו הבעל מגיה. ולי נראה להביא ראיה שאין עליה תשובה מדברי הטור אה\"ע סי' מ\"א שכתב גבי המקדש אשה ובתה או ב' אחיות וז\"ל ואם לא קידש אלא אחת ולא פירש איזו וכו' או שאחת עשתה שליח לחברתה לקבל קידושיה ונתן בידה ואמר לה אחת מכם תהיה מקודשת לי הוו קידושין ואסור בשתיהן וכו' ונותן גט לשתיהן ע\"כ וכהאי גוונא כתב השו\"ע שם. והרי התם עשתה אחת שליח לחברתה לקבל קידושיה סתם והיא קיבלה קידושין שאין מסורין ואפילו הכי שתיהן צריכות גט שמע מינה דלא אמרינן דהוי שנוי בשליחות. דאל\"כ הוה לן למימר דאינה מקודשת כלל ואינה צריכה גט אותה שעשתה שליח]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואם אמר על מנת שאני תנאה צריך להיות יודע לקרות המשנה. בגמ' אפליגו חזקיה ור' יוחנן על מנת שאני שונה חזקיה אמר הלכות ר' יוחנן אמר תורה. ומייתי דתנאי נמי איפלגו בזה דתניא איזהו משנה ר' מאיר אומר הלכות ר' יהודה אומר מדרש ומפרש דר' יוחנן נמי דקאמר תורה היינו מדרש תורה וסבר כר' יהודה. וכתב הרא\"ש דהלכה כר' יוחנן דסבר כר' יהודה. וכוונתו דאית לן למיזל בתר פלוגתא דתנאי דהלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר ולאו בתר פלוגתא דאמוראי וכמו שפסקו הרי\"ף ורבינו הלכה כחזקיה והיינו משום שהיה רבו דר' יוחנן. וטעמא דהרא\"ש דאזיל בתר פלוגתא דתנאי הוא משום דאזיל לשיטתו שכתב בפרק קמא דב\"ב סי' מ\"ב דאי פסק אמורא הלכה בפני עצמו והוא פלוגתא דתנאי בברייתא אמרינן דמסתמא לא שמיע ליה פלוגתייהו ואדעתיה דנפשיה קאמר ואפשר אי הוה ידע פלוגתייהו לא הוי פליג אכללא. ולכך לא אזלינן בתר פסק דאמורא אלא הדרינן לכללא דתנאי איך קיי\"ל הלכה כמאן. וכיוצא בזה כתב ג\"כ בפ\"ג דברכות ובפרק רבי אליעזר דמילה. וכן כתבו התוס' בע\"ז (דף ס' ע\"א) והסמ\"ג והובא בכס\"מ בפ\"ג מהל' ביאת מקדש ע\"ש. והכא נמי מסתמא לא הוי פליג חזקיה אכללא דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כר\"י. ובחנם השיג על הרא\"ש בביאורי הגאון באה\"ע סי' ל\"ח וכתב בפשיטות דאזלינן בתר מחלוקת אמוראים. ומסתמא לא אמרינן דלא שמיע להו הברייתא עכ\"ד. וכבר כתבתי דהרא\"ש לשיטתו בכמה דוכתי וגם שאר פוסקים סוברים בעלמא כסברת הרא\"ש. ומה שיש להקשות על דברי הרא\"ש במסכת ע\"ז יתבאר אי\"ה בחידושי שם ועוד יתבאר בזה בחידושי למנחות בס\"ד:
אמנם בנידון דכאן יש לי ליתן טעם אחר לפסק הרי\"ף ורבינו שלא פסקו כר' יהודה נגד ר\"מ משום דיש להוכיח דר' יוסי ושאר תנאי נמי כר\"מ סברי והוא מדתניא בברכות (דף כ\"ב) גבי בעל קרי דאסור בדברי תורה. ר' יוסי אומר שלא יציע את המשנה ר' יונתן בן יוסף אומר מציע הוא את המשנה ואינו מציע את המדרש. ופירש רש\"י ואינו מציע את המדרש גרסינן מפני שצריך הוא תמיד להזכיר בו את הפסוקים וכו'. ולפ\"ז משמע דר' יוסי דקאמר סתם ואינו מציע את המשנה היינו הלכות וכן ר' יונתן דאמר מציע את המשנה ואינו מציע את המדרש מוכח דסתם משנה לאו היינו מדרש אלא הלכות וכדאמר ר\"מ בקידושין. ולשון זה דר' יונתן אמר ג\"כ רבי מאיר בברכות שם דמציע את המשנה ואינו מציע את המדרש (לפי גירסת רש\"י) והכי אמרי אמוראי שם וא\"כ כי היכי דר\"מ לפי שיטתו בקידושין ודאי שפיר דנקט מציע את המשנה ואינו מציע את המדרש משום דמשנה לאו היינו מדרש הכי נמי שאר תנאי ואמוראי דנקטי ההוא לישנא דר\"מ סברי כוותיה:" + ], + [ + "[על מנת שאני צדיק אע\"פ שהוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו. והקשה הלח\"מ דא\"כ פסולי עדות מחמת עבירה שהיה בפניהם קדושין נחוש שמא הרהרו תשובה בלבם. ותירץ בס' בני אהובה דגבי עדות שאני דמחמת הרהור לא מתכשרי לעדות דאף חזרת תשובה לא מהני עד שיעידו עליו בבית דין ורמז לסי' ל\"ד סעיף כ\"ט וסמ\"ע וש\"ך. ולי נראה דשאני הכא דאמר בפירוש על מנת שאני צדיק ומשום הכי חיישינן שמא הרהר תשובה דאמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואינו אלא גלוי דעת בעלמא משא\"כ בעדות כיון שהוא בחזקת רשע אין לנו לומר שמא עשה תשובה מסתמא בלא גלוי דעת כלל]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח ואינו יודע אם קידש אם לא קידש לו אשה הרי זה בחזקת שקידש וכו'. וכתב הט\"ז באה\"ע סי' ל\"ה דבזה מתורץ דלמה לא יהא מותר בכל הנשים מטעם ספק ספיקא דשמא לא קידש כלל לשום אשה ואת\"ל שקידש שמא לא זו היא קרובתה ולכך אמר בחזקת השליח שבודאי קידש. והבית שמואל שם כתב לתרץ דהיינו טעמא דלא מתירין מטעם ספק ספיקא משום דהוי ספק אחד בגופו של איסור וספק השני בתערובות ולא מהני כהאי גוונא באיסור דאורייתא. וגם בספר כרתי ופלתי כתב כן ביו\"ד. ואינו מחוור דהא מבואר בדברי האחרונים ביו\"ד בדיני ספק ספיקא דכי לא מהני ספק אחד בגופו וכו' אלא כשהוא בא קודם ספק השני שבתערובות דחל שם האיסור תחילה קודם שנולד ספק השני אבל אם באין שני הספיקות כאחד הוי שפיר ספק ספיקא. והכא נמי הרי באו שני הספיקות כאחד בשעת מיתת השליח ואי אפשר לעולם לספק הראשון לבוא בלא האחרון. ועוד דלדעת רבינו הוי ספק ספיקא אפילו בעלמא כשאחד בגוף ואחד בתערובות וכמ\"ש בס' שער המלך בהלכות יו\"ט. אלא נראין דברי הט\"ז דמחמת חזקת שליח עושה שליחותו הוא אסור. ואע\"ג דחזקה זו לא ברירא כשאר חזקות שהרי לא סמכינן עלה לקולא רק לחומרא מ\"מ לא מחשב לספק שקול אלא כמו ספק הרגיל לאיסור דרגיל הוא שהשליח יעשה שליחותו וכיון דרגיל הוא לאיסור טפי מלהיתר לא חשיב כשאר ספק. וכהאי גוונא כתבו התוס' בפ\"ק דפסחים (דף ט' ע\"א) גבי ספק אכלתיה דהוי ספק הרגיל ועדיף אפי' לקולא. וא\"כ כל שכן להחמיר דלא נצטרף ספק הרגיל להתיר מטעם ספק ספיקא:
ומ\"מ נראה שאין כאן איסור מן התורה רק מדרבנן. שהרי אליבא דכו\"ע אין כאן אלא ספק וכמ\"ש המל\"מ וא\"כ לא מבעיא לדעת רבינו שכתב בהלכות איסורי ביאה ובכמה דוכתי דאיסור כל הספיקות אינן אלא מדברי סופרים דהכי נמי אין כאן איסור תורה אלא דאף להפוסקים דמן התורה ספק איסור לחומרא אפשר דשאני כאן דאיכא חזקת פנויה וחזקת היתר נגד חזקת השליח. וגם אף אם קידש איזה אשה איכא ספק אם זו היא הקרובה שלה. ויש להביא ראיה לזה ממ\"ש רבינו בפט\"ו דאיסורי ביאה דין כ\"ט שאין אוסרין עריות ומחזיקין אותן בשאר בשר מספק עד שידע בודאי שזו ערוה עליו. והביא ראיה מכרחת לזה מן התורה וגם מהא דמעשים בכל יום דאף יתומים שלא הכירו אבותיהם נושאין נשים ולא חיישינן שמא היא בת אביו או אחותו וכהאי גוונא. וא\"כ משום ספק גרידא אין לנו לאסור כלל. ועל כרחין כל האיסור כאן אינו אלא משום חזקת שליח עושה שליחותו וזה אינו מן התורה. אך ראיתי בספר מחנה אפרים שדחה דהתם איירי שלא איתחזק ערוה בודאי. ואין בזה דחייה כלל דהכא נמי מן התורה לא הוחזק ערוה דאי משום חזקת שליח עושה שליחותו לא הוי חזקה מן התורה כמו שנתבאר. ועוד דאף אם קידש בודאי ונתחזק איסור משמע בירושלמי פ\"ז דשבת דלא חיישינן לכל הנשים מן התורה רק מדרבנן משום שיש לו תקנה לישא גיורת ומשוחררת. ואי איתא דמן התורה אסור מספק לא שייך הטעם דיש לו תקנה אלא שמע מינה דאינו אלא מדרבנן. [ועוד מפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש התם בירושלמי משמע דאינו אסור רק מדרבנן דר' יוחנן אמר אם קידש אשה בעולם חושש לכל הנשים שבעולם וריש לקיש אמר אינו חושש. ועל כרחך מדריש לקיש נשמע לר' יוחנן. דכיון דר\"ל מתירו בכל הנשים אף [אם] קידש בודאי שמע מינה דסבירא ליה דבטילה ברוב. והוא הדין לר\"י יש לנו לומר כן ולא אסר אלא מטעם קנס. דאין לנו לעשות פלוגתא רחוקה ביניהם לומר דלר\"י מן התורה אסור ולר\"ל מותר לגמרי אלא כדכתיבנא:
ומה שהקשה המפרש שם בירושלמי לפירוש זה דמאי פריך התם גבי נשבה ואינו יודע מתי יום השבת דיחוש לכל הימים הא לא שייך לקונסו דאנוס הוא. י\"ל דהתם מן הדין לא שייך ביטול ברוב גבי ימים כמ\"ש המג\"א. אבל גבי נשים שייך ביטול ואין אסור מן הדין]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקדש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזו מהן וכו' אם קידש בביאה וכו' שיתן כתובה לכל אחת. וכן כתב הט\"ו באה\"ע סי' מ\"ט. והקשה הבית שמואל שם דבטור חו\"מ סי' שס\"ה גבי גזל אחד מחמשה ואינו יודע מאיזו מהן שצריך לשלם לכל אחד מהן כתב שם דכל אחד מהן היה נשבע שזה גזלו. ולמה לא היו דנין כן גם כאן על כל אחת מהנשים ואמאי היו נוטלים סתם. ובגמרא מדמה להו לדין גזל אחד מחמשה וא\"כ ליבעו [שבועה] כהתם. וקושיא זו קשה ג\"כ על רבינו דאיהו נמי כתב בהלכות גזילה גבי גזל אחד מחמשה כהטור שם בסי' שס\"ה שהבאתי וכאן לא מצריך כה\"ג. וראיתי להרב בספר קרבן נתנאל בפרק ט\"ו דיבמות שכתב לתרץ קושית הבית שמואל דהכא שהנשים תובעין אותו הכתובה אם היה טוען ברי שאין חייב אלא לאחת מהן היה נשבע ופטור ועכשיו שטוען שאינו יודע לאיזו מהן הוא חייב דהוי ליה מחויב שבועה דאורייתא דהא מודה שחייב לאחת ואינו יכול לשבע ומשלם. משא\"כ התם היו דנין לשבועה לנגזלים וכדתנן אלו וכו' ונוטלין הנגזל וכו' ומשום הכי לא יטלו כל אחד בסתם ע\"כ:
ואין דבריו מתחוורין באמת כלל דודאי לא הוי כאן דין מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דהא כתב הנמוק\"י בפרק המפקיד והרב המגיד בהלכות שאלה ופקדון גבי שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים וכל אחד אומר מאתים שלי והוא אומר שאינו יודע שהיו מחייבין לכל אחד לישבע שהמאתים הן שלו כמ\"ש הפוסקים ולא אמרינן דהוה ליה מחוייב ואינו יכול לישבע דמשלם בסתם אע\"פ שהן טוענין כל אחד מאתים והוא אומר לכל אחד מנה ודאי יש לך בידי ומנה איני יודע לא אמרינן דהוה ליה כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דשאני התם שהדבר ידוע שלא הפקידו לו בין שניהם אלא שלש מאות והוא מפסיד מנה מחמת פשיעותו שלא כדין בדין הוא שהנוטלים לא יטלו סתם ע\"כ. והובא בבית יוסף בחו\"מ סי' ש' וא\"כ קל וחומר מזה לנדון דידן גבי חמש נשים דלא הוה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם שהרי אינו מודה במקצת לכל אחת מהנשים בפני עצמה רק לאחת מהן והוא מפסיד רק מחמת פשיעותו וא\"כ הוה לן לומר שלא ישלם לכל אחת בסתם רק כמו גבי פקדון. ואע\"ג דהתם נמי אם היה טוען ברי שהמאתים של זה היו דנין שישבע לאידך ונפטר ואפילו הכי כשטוען איני יודע של מי המאתים אינו צריך ליתן לכל אחד ואחד בסתם ולא הוי מחויב ואינו יכול לישבע משלם מטעם שנתבאר שהדבר ידוע שמפסיד מנה שלא כדין רק מחמת פשיעתו. והכא נמי הדבר ידוע שלא קידש רק אחת מהן והוא מפסיד שלא כדין מחמת פשיעותו ואינו בדין שיטלו בסתם. ולא דמי למחוייב ואינו יכול לישבע בעלמא כגון חמשין ידענא וחמשין לא ידענא גבי מלוה דאין ידוע שמפסיד שלא כדין דאפשר דבאמת הוא חייב לו מאה כמו שאמר המלוה משא\"כ גבי פקדון. והכא נמי דמי לפיקדון ואף עדיפא מיניה וכמ\"ש. ועוד דגם גבי מלוה הדין כן דאם שנים תובעין אותו כל אחד מאתים והוא אינו יודע אלא מנה דמשלם לכל אחד כשנשבע דוקא. וכמ\"ש הש\"ך בחו\"מ סי' ע\"ו. וכן יש להוכיח ממ\"ש הטור חו\"מ בסי' ל\"א:
וכל זה נעלם מבעל ספר קרבן נתנאל שכתב שאין דין זה שאין נוטלין סתם רק גבי נגזל והוא נגד כל הפוסקים הנזכרים. וגם הכס\"מ כתב בהל' גזילה שהוא כלל דכל הנוטל מעות מחבירו אינו נוטל בסתם אלא שקיצר שם במה שלא ביאר דאמאי לא הוי מחויב שבועה וכו'. אמנם הדבר מבואר על פי דברי הנמוק\"י והרה\"מ שהביא בבית יוסף סי' ש' גבי פקדון ושייך נמי בגזל. ולכך לעולם אינם נוטלים בסתם אפי' היכא דלא שייך דין נגזל נשבע ונוטל כגון שאין עדים שגזל:
ועתה מאחר שנתבאר שאין תירוץ בעל קרבן נתנאל עולה כהלכה קושית הבית שמואל במקומה עומדת דאמאי נוטלין כאן הנשים בסתם. וכן קשה לפי מש\"כ הכס\"מ שם עוד טעם גבי גזל דמשום הכי אינם נוטלין בסתם משום דמדינא פטור לשלם לכל אחד ואחד ואלא משום דעביד איסורא ענשו אותו אין ראוי שישלם בסתם ע\"כ עיי\"ש. וא\"כ דהכא נמי לא הוה לו לשלם בסתם וקל וחומר ומה התם דעביד איסורא דאורייתא אינו משלם בסתם ק\"ו כאן דלא עביד רק איסורא דרבנן שקידש באישות דאין ראוי שישלם לכל אחת בסתם. ועל כן נראה דהכא היינו טעמא דראו החכמים שישלם לכל אחת סתם שאם יצטרכו שבועה יתבטל עונשו דמסתמא יפרשו כולם דהא אין קידושין בלא עדים אלא שהלכו להן ואינן עתה לפנינו ואפשר שיבואו ויתברר הדבר את מי קידש ומי לא קידש ויתברר הרמאי וקיי\"ל דבכהאי גוונא היו משביעין ולא מבטלינן העדות לפסול העדים שיבואו אח\"כ וכמ\"ש הש\"ך בחו\"מ סו\"ס פ\"ז וכיון דאפשר להתברר מסתמא יפרשו ונמצא שלא הועילו חכמים בתקנתן. ועל כן אמרו שישלם לכל אחת בסתם ולא דמי לגזל דמסתמא ליכא עדים ולא יתברר ולא יפרשו על ידי שבועה:" + ] + ], + [ + [ + "הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה. ועיין בהרב המגיד שכתב ראיה לזה שאין בארוסה איסור תורה ממנהג יהודה שהיו מיחדים קודם כניסה לחופה. ולי נראה ראיה מבוררת מסוגיא דסוטה ריש פרק ארוסה (סוטה דף כ\"ד ע\"ב) דפריך למה לי קרא למעט ארוסה שאינה שותה דתיפוק ליה דלא קדמה שכיבת בעל לבועל ומוקי לה שבא עליה ארוס בבית אביה ושמע מינה דאין בזה איסור תורה דאל\"כ אכתי תקשי דלמה לי קרא למעט אפילו בכהאי גוונא דתיפוק ליה שאינו שותה משום דזה אסור מן התורה וא\"כ אינו מנוקה מעון. ובשלמא אי אין בזה איסור תורה אע\"ג דמדרבנן איכא איסורא שפיר איצטריך קרא למעטה כיון דמן התורה הוא מנוקה מעון. ועיין במל\"מ בזה בהלכות סוטה פ\"ב אבל אי הוה בזה איסור תורה תקשי כנ\"ל:", + " ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו וכו' עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה וכו' וזה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נשואין. והר\"ן בריש כתובות כתב בשם אחרים דפליגי על רבינו וס\"ל דחופה לאו היינו יחוד והביאו ראיה מדאמרינן לקמן דאלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה ואע\"פ שעדים מעידים עליה שלא נסתרה וכו' אלמא דחופה לאו יחוד הוא. ובס' חלקת מחוקק סי' נ\"ה החזיק הרבה בראיה זו ע\"ש שכתב דבהדיא קרי לה נשואה אע\"פ שלא נתייחדה. [ובס' בני אהובה כתב דאיירי בקידשה אביה וכנסה בפחות מבת ג' ואינו מחוור דהא נמי לא הוי חופה הראויה. ועוד דלכו\"ע לא הוי חופה בפחותה מבת ג' כמ\"ש בספר שער המלך]:
ואני אומר ליישב דעת רבינו דאין לשון הברייתא מכרחת כלל די\"ל דבאמת לא קרי נשואה בלא יחוד. וכן כניסה לחופה לא מקרי בלא יחוד אך בברייתא דלקמן (בדף י\"א ע\"ב) איתא בזה הלשון כנסה ראשון לשום נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה וכו' אין השני יכול לטעון טענת בתולים ולשון זה איכא לפרושי דאיירי במסר האב לשלוחי הבעל וכדמצינו בפרק נערה (כתובות דף מ\"ט) דמפרש הא דתנן בסוף פרק הנחנקין הבא על אשת איש כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין אף על פי וכו' דאיירי אפילו לא נכנסה לחופה אלא שמסרו שלוחי האב וכו' ונכנסה לרשות הבעל בעלמא. אלמא דאע\"ג דקתני ג\"כ לנשואין מיהו כיון דלא קתני נשאת סתמא אלא נכנסה וכו' לנשואין מפרשינן לה בשמסרה לו האב. [וכן הא דתנן בפרק בתרא דנדרים (דף פ\"ט) המשיא את בתו ונתאלמנה וכו' מפרש לה הטור יו\"ד סי' רל\"ד בשלא נכנסה לחופה אלא שמסרה האב וכו' וכמ\"ש הבית יוסף שם. וגדולה מזו כתב הרשב\"א בחידושיו לגיטין (דף פ') דאפילו קידושין לפעמים קרי נשואין בגמ' רק בלשון בני אדם לא סבירא להו כמ\"ש בתשובה הובא באה\"ע סי' כ\"ז. וכן דעת רדב\"ז ח\"ד סי' מ\"ג. ואיכא דסבירא להו אף בלשון בני אדם כמ\"ש ביו\"ד סי' רי\"ז. וכן הובא בס' בית מאיר באה\"ע סי' נ\"ג וס\"א. ועיין מל\"מ ריש הל' מכירה. ובנדרים (דף ס\"ח) משמע דארוסה אקרי אשתו. וכן משמע במכילתא שהביא הכס\"מ ריש פ\"ג דהלכות עבדים ובספרי פרשה ראה ומקרא מלא הוא בכי תצא בפרשת נערה המאורסה. וא\"כ ודאי איכא לפרושי הא דקתני תנא כנסה ראשון לשום נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה דהיינו שלא נכנסה לחופה כלל אלא שמסרה האב לשלוחי הבעל ונתאלמנה בדרך וסבירא לן דבכהאי גוונא נמי אין לה אלא מנה מן הכונסה אחרי כן כמו הנושא בתולה אלמנה מן הנשואין]:
הכי נמי כאן בברייתא דקתני כנסה לשם נשואין ולא קאמר נשאה סתם ואיכא לפרושי שכנסה לרשותו ע\"י שמסרה לו לשם נשואין. וסבר האי תנא דמסירה מהניא לענין שתהא כתובתה רק מנה מן השני והכי סבר ריש לקיש בפרק נערה (כתובות דף מ\"ח ע\"ב). ואע\"ג שכתבו תוספות שם דשמואל דקאמר התם דמסירה מהני לירושתה ממעט הא דקאמר ר\"ל לכתובתה אפשר דהיינו משום דסבר דברייתא דמייתי התם דקתני גבי מסירה דאב דמהני במה דברים אמורים לירושתה וכו' אתא למעוטי להא דר\"ל פליג אהך ברייתא דפרק קמא דסברה דמסירה דאב מהני להיות כנשואה לענין כתובה. ולכך לא פסק כוותה. אבל מכל מקום הברייתא סברה כוותיה דר\"ל כיון דאיירי במסירה כמ\"ש:
ומה שהקשה הבית שמואל בסי' ס\"א לשיטת רבינו דס\"ל דחופה היינו יחוד מאי מבעיא בש\"ס פרק אף על פי פירסה נדה מהו אי מהני החופה. והא פשיטא דלא מהני דהרי אסור להתייחד עמה ואיך סלקא דעתין דקונה אותה ביחוד של איסור הא כתב הר\"ן בפ\"ק דקידושין דאין קונה בקירוב של איסור והכי נמי אינו קונה ביחוד של איסור. ואני אומר שאין דברי הר\"ן מוכרחים בזה דמה שהביא ראיה דבביאת דאיסור אינו קונה מהא דאמרינן בפרק ארבעה אחין (יבמות דף כ\"ט) גבי אחות זקוקה אפילו למאן דאמר מאמר קונה קנין גמור מאמר דהיתרא קני מאמר דאיסורא לא קני. ויש לדחות דשאני התם דאהני קרא דדרשינן ביה ויבמה ביאה גומרת בה ולא כסף ושטר להכי דאי הוה דאיסורא מיהא לא קני וכהאי גוונא איתא בתוס' שם. אי נמי יש לדחות על פי מ\"ש התוס' שם (בדף י\"ח ע\"ב) אההיא סוגיא (דבדף כ\"ט) דאיירי שעשה היבם שליח שיעשה מאמר. ולפ\"ז משום הכי קאמר דמאמר דהיתרא קני ולא דאיסורא דהוה שליח לדבר עבירה לעשות מאמר באחות זקוקה וקי\"ל דאין שליח לדבר עבירה ואם שלחו בטל השליחות. וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דב\"מ (דף י' ע\"ב) גבי כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דבטל השליחות ולא חלין הקידושין. ונראה דגם באיסור דרבנן בטל השליחות שהרי אף בדרבנן אמרינן אין שליח לדבר עבירה. וכמ\"ש המשנה למלך בפ\"ב דהלכות רוצח. וכן כתב בפ\"ה דהלכות מלוה. וכן הוכיח בשו\"ת נודע ביהודה חלק אבן העזר סי' ע\"ה ופ\"ב. [וכן משמע בסנהדרין (דף ע') דאיתא התם דדרבנן הוי בכלל אינו שומע בקולו של מקום א\"כ שייך לומר בזה דברי הרב וכו'. וזה דלא כמ\"ש בשו\"ת טור האבן סוף סימן ל\"ה דבאיסור דרבנן לכו\"ע אין השליחות בטל. וגם דלא כמ\"ש בס' שושנת העמקים כלל כ\"א דהוי ספק]. וא\"כ אין מההיא דפרק ארבעה אחין שום ראיה דלא ליקני ביאה או יחוד של איסור ע\"י עצמו:
ואדרבא יש להביא ראיה דקונה מהא דתניא ביבמות (דף כ' ע\"ב) גבי יבמה שהיא חייבי לאוין אם וכו' קנו ופסקוה הפוסקים. וכן ביאת נדה קונה ביבמה כמ\"ש התוס' והרא\"ש בריש יבמות. וכן חופה קונה בחייבי לאוין ושניות ליורשה ולהפר נדריה. וכמו שפסק רבינו לקמן בפרק כ\"ב ובהלכות נדרים. וא\"כ שפיר מאי דסלקא דעתין בפרק אע\"פ דחופת נדה גם כן קונה. וההיא דמאמר דאיסורא לא קני תירץ דהיינו טעמא דהתם על ידי מה שקונה אחות זקוקתו הוא עושה האיסור ומשום הכי דין הוא שנאמר דקנין זה אינו מועיל ובזה הוא מוצל מאיסור אחות זקוקה ע\"כ. אך לא יתיישב בזה מה שכתבו התוס' ביבמות (דף י\"ח ריש ע\"ב) והרא\"ש בפרק החולץ דאם עבר וקידש ונשא אחות זקוקתו מותר לבוא אליה לכתחילה. וכן פסקו באה\"ע סי' קנ\"ט. הרי דאהני ליה הקידושין והחופה שעשה באיסור אף להתיר הקירוב. ולפי דברי ס' שער המלך תקשי מהא דמאמר דאיסורא לא קני דכיון דלא מהני לקנות כדי להנצל מהאיסור אמאי מהני להתיר לו לבוא אליה. אך לפי מה שכתבתי אתי שפיר דקושטא דמהני קנין באיסור בעלמא וההיא דמאמר טעמא כדכתיבנא. [אך צריך טעם דהתינח לאביי דסבר אם עביד מהני. אבל לרבא אמאי קונה באיסור. ויש להביא ראיה דקני מע\"ז (דף מ\"ב)]:" + ], + [ + "כיון שנכנסה הארוסה לחופה וכו' הרי היא אשתו גמורה לכל דבר וכו' אע\"פ שלא קרב אליה. משמע דאע\"פ שיש עדים שבודאי לא קרב אליה הרי היא אשתו גמורה ונקראת נשואה לכל דבר. וגם התוס' כתבו כן בכתובות (דף מ\"ט). ועיין מה שאכתוב בעניין זה לקמן בפרק י\"א לעניין כתובה ובהלכות איסורי ביאה פרק י\"ט גבי חללה:", + " והוא שתהא ראויה וכו' אבל אם היתה נדה אע\"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין. ועיין בלח\"מ שהר\"ן הקשה על רבינו מהא דקיי\"ל שיש חופה לפסולות. ותירץ הוא דלא מהני החופה דפסולות רק למפסלה מתרומה אבל לעשות קנין גמור אינו מועיל. וגם בס' פני משה בפירושו לירושלמי כתב כן. ולא הועילו בזה דהרי מדברי רבינו עצמו לקמן בפרק כ\"ב מבואר דהנושא אשה האסורה לו אם מתה יורשה. ובפרק י\"א מהלכות נדרים כתב דאם הפר נדריה מופרין. אלמא דאף לקנות קנין גמור מהני חופה אסורה שאינה ראויה. לכך נראה דהעיקר הוא כמ\"ש שיש לחלק בין חופת נדה לשאר איסורים דהתם איכא מיהת חיבת קירוב דאדעתא דהכי נסבה שיקרב אליה באיסור. משא\"כ בנדה דלא נסבה אדעתא שיקרב אליה בנידותה באיסור וליכא חיבת קירוב. וחילוק זה כתב ג\"כ בס' בית שמואל בסי' צ' ס\"ק ט\"ו:
וראיתי בספר בית מאיר שהקשה על הב\"ש ואין דבריו מוכרחים כלל. גם מה שכתב טעם לחלק בין חופת נדה לחופת חייבי לאוין דנדה לכולי עלמא לא חזיא עתה אבל חייבי לאוין אסורה רק לזה אינו מחוור דמי לא עסקינן גם מחייבי לאוין שאסורין לכל ישראל. גם מה שכתב דחייבי לאוין החופה קונה משום שהקידושין קונין. הוא תמוה דאטו נדה מי לא תפסי בה קידושין ואפילו הכי דעת רבינו דחופה אין קונה בה אלא הטעם כמו שכתבו הב\"ש והלח\"מ. ועוד י\"ל כמ\"ש בס' קרבן נתנאל דפירש כוונת רבינו דאיירי שלא ידע שהיא נדה אבל אי ידע מודה דקנה חופתה בדיעבד. וכבר כתב כן גם הבית שמואל בסי' ס\"א. וכהאי גוונא מחלקין המרדכי והגהות אשרי לעניין קנין תוספת כתובה. ולפ\"ז לא קשה קושיית הר\"ן מההיא דיש חופה לפסולות דהתם איירי בשידע מפסולן:
ועפ\"ז יש ליישב גם כן מה שהקשה בספר הפלאה על מה שפסק רבינו בהלכות אבל פ\"ו אם מתה אשתו ולא קיים עדיין פריה ורביה יכול לכנוס אשה מיד ולא וכו' עד לאחר ל' יום. והשתא הא הוי חופה שאינה ראויה. ושוב הקשה מסוגיא דפ\"ק דכתובות גבי הא דמיבעיא ליה לתלמודא בתולה נשאת ברביעי ומתיחדת ברביעי או נשאת ברביעי ומתיחדת בחמישי. ולפי דברי רבינו הא ודאי מתיחדת ברביעי דאי הוי איסור לקרב אליה ברביעי היאך היא נשאת ברביעי הא לא קניא החופה דהוה ליה חופה שאינה ראויה לקירוב. ולפי מה שכתבו הבית שמואל והקרבן נתנאל לדעת רבינו אתי שפיר ולק\"מ דהא התם יודע שאסור לקרב אליה ברביעי וכן גבי אבל יודע. ובכהאי גוונא קני גם כן חופה שאינו ראויה גם לדעת רבינו:
וכן אתי שפיר מה שהקשה בס' שער המלך מסוגיא דפ\"ק דיומא (דף י\"ג) גבי כהן גדול ביוה\"כ שמתקינין לו אשה אחרת. והרי לדעת רבינו לא הוה חופת שניה כלום שהרי אינה ראויה לפי מה שפסק בהל' איסורי ביאה שאין כהן גדול נושא שתי נשים לעולם. וכל שכן דקשה להירושלמי דנושא השניה ביוה\"כ דודאי חופתה אינה ראויה עתה. ולפי דברי הקרבן נתנאל והבית שמואל לק\"מ דהתם נמי הרי יודע שאסור לקרב אליה:
וראיתי בספר עצי ארזים באה\"ע סי' ס\"ד שחולק על הבית שמואל והביא ראיה מסוגיא דיומא דחופה דלא חזיא לקירוב לא מהני אע\"פ שיודע שאסור הוא לקרב אליה. והוא מדדחיק לאוקמא דמתקינין לו אשה אחרת לכהן גדול מערב יוה\"כ ומחמת כן צריך לומר דמגרש על תנאי כדי שלא יהא שתי בתים ביוה\"כ ואמאי לא קאמר דביוה\"כ גופיה יקדש ויכנוס השניה כשתמות הראשונה וכדאמר בירושלמי דהכי עביד. ואי משום שבות דקונה קנין ביוה\"כ אמר התם דאין שבות במקדש. אלא ודאי היינו טעמא דגמרא דידן דלא קאמר הכי משום דסבירא לן דבעינן חופה הראויה וביוה\"כ הא אינה ראויה לקירוב. וא\"כ מוכח דגם כשיודע נמי לא מהני דאל\"כ הדרא הקושיא לדוכתא דאמאי לא קאמר נמי בש\"ס דידן דמקדש וכניס לה ביוה\"כ עכ\"ד. והנה לא הרגיש דלדעת רבינו בלאו הכי אי אפשר לומר כן דמהאי טעמא לא קאמר דקדיש וכניס לשניה ביוה\"כ משום דאז הוי חופה שאינה ראויה דא\"כ מאי הועיל עתה דמקדש וכניס לשניה בערב יוה\"כ הא ג\"כ אינה ראויה לקירוב מחמת שתי נשים. וא\"כ על כרחין זה מכריח לומר כמ\"ש הבית שמואל דאם יודע מאיסור קירוב מהני החופה. ומלבד שאר הרבה ראיות שכתבתי. וכי תימא דא\"כ תקשי אמאי לא קאמר בגמ' דידן דמקדש וכניס ביוה\"כ וכדאמר בירושלמי. יש לי ליישב בטוב טעם ודעת דגמרא דידן סברה דכאן לא אמרינן להתיר לקדש ולכנוס ביוה\"כ מטעם דאין שבות במקדש דהיינו דוקא שבות שלא היה אפשר מאתמול אבל שבות שאפשר מאתמול לא הותר בשבת אף במקדש. וכמ\"ש הכס\"מ בסוף הלכות בית הבחירה וכן משמע מפירוש רש\"י בערובין (דף ק\"ג ע\"ב). ואי\"ה בהלכות בית הבחירה יתבאר דכך מוכח ג\"כ בגמ' דידן בפסחים (דף ס\"ו ע\"ב) וה\"נ אפשר לקדש מאתמול. אך הירושלמי דקאמר ביומא אהא דמקדש השניה ביוה\"כ משום דאין שבות במקדש ס\"ל דאף שבות שאפשר מאתמול שפיר דמי במקדש בשבת ואזיל לטעמיה שכך סבר הירושלמי בפסחים פרק האשה הלכה ג'. ועוד כתבתי בעניין זה בחידושי ליומא בס\"ד:
[ואם תאמר לפי מש\"כ דאי יודע הוא שאסור לו לקרב אליה הוי חופה אף שאינה ראויה א\"כ אמאי כתב רבינו בסמוך דין ז' דצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה. ופירש הרב המגיד הטעם מפני שהוא סובר דבעינן לכתחילה חופה הראויה והתם יודע הוא דאסור הוא לקרב אליה קודם כתיבת הכתובה. אך יש לדחות דאין דברי הרה\"מ מוכרחים די\"ל דהתם היינו טעמא דצריך לכתוב הכתובה קודם כניסה לחופה משום דקיי\"ל דאסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה וכמ\"ש לקמן ואם יכנוס לחופה קודם כתיבת הכתובה הרי שוהה עם אשתו בלא כתובה:
והנה בס' קרבן נתנאל כתב להקשות על דברי רבינו מדפריך בקדושין (דף ג') לרב הונא דאמר חופה קונה מניינא דתני האשה ניקנית בשלשה דרכים בכסף ובשטר וכו' למעוטי מאי הא איכא למימר דמניינא אתי למעוטי חופה דאינו קונה בשעת נדתה דאילו הני שלשה קנו אפילו בעת נדתה דקידושין תופסין בנדה ע\"כ. נראה דלק\"מ דעד כאן לא תני תנא מניינא למעוטי אלא מילתא דפשיטא ליה דאינו קונה דאילו משום מילתא דמספקא ליה אי קנה לא הוה ליה למתני מניינא אלא הוה ליה למתני סתמא האשה נקנית בכסף ובשטר וכו' דמשמע הכי ומשמע הכי. ומדתנא מניינא שמע מינה דפשיטא ליה דדוקא הני שלשה קנו ותו ליכא וא\"כ לא הוה מצי למימר לרב הונא דאתא תנא למעוטי חופת נדה דלא קנה דא\"כ הוה משמע דלא קני כלל ואנן מספקא לן בפרק אע\"פ אי קונה חופת נדה כחופה דטהורה. וא\"כ לרב הונא דחופה דטהורה הוו קידושין ודאי חופת נדה הוו קידושי ספק וצריכה גט. והאיך נמעטיה תנא לומר דודאי אינה מקודשת:
ועוד נראה דקושית הקרבן נתנאל מהא דרב הונא לק\"מ דקושטא דמשום קנין קדושין גם לדעת רבינו היה מהני דגבי קידושין לא בעינן ראויה לביאה דכל קדושין דכסף ושטר אינן ראוים לביאה בשעת קידושין רק קנין גמור דחופה דעלמא הוא שכתב רבינו דלא מהני. וזהו שכתב רבינו לא גמרו הנשואין דמשמע דגמר לא מצו למיעבד אבל תחילת קנין מצו למיעבד לרב הונא. דהא עדיף לרב הונא חופה בקידושין מבגמר כמ\"ש התוספות]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים וכו'. משמע דסבר רבינו דמצות שמחה דחתן אינו מן התורה אלא מתקנת חכמים. והפוסקים נחלקו בזה כמ\"ש הרא\"ש בריש כתובות. ורבינו משמע דסבר דאינו מן התורה. וכן משמע ממה שכתב בריש הלכות אבל דמשה תיקן לישראל שבעת ימי המשתה ושבעת ימי אבילות ותקנת משה לא מקרי דאורייתא כמ\"ש הפוסקים גבי קריאת התורה בשבת ויו\"ט דהוי תקנת משה ואינה דבר תורה. והנה הרב כס\"מ לא הראה מקור לדברי רבינו בהלכות אבל הנזכר. ובס' בית הלל כתב שחפש ולא מצא. והוא באמת מפורש בתלמוד ירושלמי פ\"א דכתובות. וגם הרמב\"ן שכתב לשון זה בפשיטות בס' המצות. ובפירוש החומש פרשת ויצא ושם יישב הא דיליף בירושלמי במסכת מו\"ק דאין מערבין שמחה בשמחה מקרא שנאמר מלא שבוע זאת (כמ\"ש רבינו בסמוך) וכתב דסמך בעלמא הוא ממנהגי הקדמונים קודם התורה. וכהאי גוונא כתבו התוס' בגיטין (דף מ\"ז ע\"ב) גבי תקנת פירות דאשה לבעל ומזונות האב לבת. וכן המל\"מ כתב כהאי גוונא בפ\"א דהלכות נערה בתולה גבי כתובת בתולה ועיי\"ש:
וא\"ת דא\"כ דשמחת חתן אינו מן התורה אמאי כתב רבינו בהלכות סוכה פ\"ו דהשושבינין וכל בני החופה פטורים ממצות סוכה דהוי מן התורה. וי\"ל דעל כרחך איירי שהנשואין היו קודם הרגל דהא אין נושאין ברגל וא\"כ כבר נתחייבו במצות שמחת חתן קודם חיוב דסוכה וגם מסתמא התחילו לעסוק בשמחת החתן מקודם ומשום הכי פטירי ממצות סוכה שבאה אח\"כ דקיי\"ל דעוסק במצוה אפילו דרבנן פטור גם ממצוה דאורייתא והכי מוכח בכמה דוכתי כמ\"ש בחידושי לברכות:
ומה שכתב בס' פני יהושע בקונטרס אחרון לכתובות להביא ראיה דשמחת חתן הוא מה\"ת מדתניא בפ\"ק דמו\"ק גבי ראיית נגעים דכתיב וביום הראות בו יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל דברי ר' יהודה. ומשמע דדייק לה דשמחת חתן הוי מן התורה מדמעט ליה מקרא דאין רואין לו נגעו. ואין זה ראיה דאיכא למימר דר' יהודה לשיטתו דאית ליה בפ\"ב דסוכה (דף כ\"ג) גבי סוכה שאינה ראויה לשבעה מחמת גזירה דרבנן כגון העשויה על גבי אילן ובהמה שאין עולין עליה ביו\"ט משום גזירה נמי ממעטינן ופוסלין אותה מדכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים שתהא ראויה לשבעה וכל שאינה ראויה לשבעה אף מדרבנן ממעטינן לה. והכי נמי כל שצריך לשמוח אף מדרבנן ממעטינן שאינו בכלל יום הראות רק דבר הרשות לגמרי. ועוד דאיכא למאן דאמר התם דאף לדבר הרשות ממתינין לו וא\"כ אף לרבי יהודה דבעי דבר מצוה סגי בדרבנן. ולעיל בהלכות יו\"ט הוכחתי דעל כרחך צריך לומר כן לדעת התוס' ורבינו דשמחת הרגל בזמן הזה דרבנן. ועל כרחך בזמן הזה איירי מדקתני וכן ברגל דמשמע דרגל לא עדיף מצות שמחה דידיה טפי מחתן ואלא איירי בזמן הזה דאינו מן התורה. וא\"כ י\"ל דהכי נמי הוי שמחה דחתן רק מדרבנן:" + ], + [], + [ + "[ואין צריך לומר שאסור לישא אשה בשבת. כתב הרב המגיד ירושלמי הלין דכנסין ארמלין צריכין למכנס מבעוד יום שלא יהו כקונה קנין בשבת. הנה הרב ז\"ל הניח ידו מלפרשה והפוסקים נחלקו בביאורו הובא בבית יוסף באו\"ח סי' של\"ט ובאה\"ע סי' ס\"ד. ויש מי שסובר דכניסה זו היינו ביאה דוקא דכל שלא בא אליה מבעוד יום אסור לקרב אליה בשבת וטעמא משום דסבירא ליה דחופה שהוא יחוד אינו קונה באלמנה וכן פסק הב\"ח. אבל על כרחך אין דעת רבינו כך שהרי לא חילק בין בתולה לאלמנה. וכ\"כ הבית שמואל דרבינו לא ס\"ל כהירושלמי בזה. והט\"ז כתב להתיר להיות עמה בלילה ראשונה בשבת אם הלך הבעל עמה מבית אביה לביתו דזה קונה אפי' באלמנה. וכן נראה דעל כרחך יש היתר להיות עמה לילה ראשונה בשבת ויו\"ט כדמוכח להדיא בגמ' פ\"ק דכתובות (דף ה') גבי הא דאמר איכא בינייהו יו\"ט שחל בערב שבת ופירשו תוס' דלמאן דאמר התם אלמנה נשאת בחמישי ומתיחדת בשישי משום שנאמר בו ברכה לאדם הא נמי מתיחדת בששי. אלמא שיש היתר לבוא על האלמנה ביאה ראשונה דבלא ביאה קנה. ודלא כהבית שמואל שכתב על הט\"ז דאין נראה. וכבר האריך בזה הבעל מגיה ליישב קושיית בית שמואל:
ועיין בתשובת שבות יעקב סי' ס\"ז שכתב דאף לפירושם יש היתר להיות עמה לילה ראשונה בשבת ע\"ש. ובס' פני יהושע בכתובות (דף נ\"ז) כתב דדוקא חופה שבהינומא ליתא באלמנה אבל חופה שעל ידי יחוד איכא ג\"כ באלמנה וכן כתב בקידושין (דף ה') וכבר כתב כן בשו\"ת משאת בנימין סי' צ'. וא\"כ לפי דבריהם ג\"כ יש ליישב ההיא דכתובות (דף ה'). אבל אין מזה ראיה לדחות לגמרי דברי הפוסקים המחלקים בין אלמנה לבתולה. וכמ\"ש בס' חדש משכנות יעקב באו\"ח סי' ק\"ז. ושוב ראיתי דעל כרחך גם להירושלמי איכא היתר להיות לילה ראשונה עם אלמנה בשבת וכדמוכח בירושלמי גופיה פ\"ב דברכות ודלא כהאוסרים]:" + ] + ], + [ + [ + "הנושא בתולה שנתאלמנה מן הנשואין כתובתה מאה. ואע\"פ שהן בתולות הואיל וחזקת הנשואה וכו'. ונראה בכוונת רבינו דאע\"פ שידוע בודאי שהיא עדיין בתולה אפ\"ה אין לה אלא מאה הואיל וחזקת הנשואה לאישות ולכך חשיבא כבעולה לכל דבר משנשאת. ויצא לי זה מדתניא בפ\"ק דכתובות (דף י\"א ע\"ב) כנסה ראשון לשום נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה אין השני יכול לטעון טענת בתולים ונהי דבהא דקתני לא נסתרה משמע דלא קיי\"ל הכי וכמו שביארתי לעיל בפרק י' לדעת רבינו דאיירי בשמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל וסברה דמהני מסירה למעט כתובתה מן השני וכריש לקיש דאמר הכי בפרק נערה ואנן קיי\"ל כשמואל דסבר דלא מהני מסירה להכי ודייק כן מברייתא אחריתי דמייתי התם בפרק נערה מיהו במאי דקתני דאע\"פ שיש עדים שלא היה אישות כשנסתרה עמו אין השני יכול לטעון טענת בתולים וכתובתה מנה קיי\"ל כן:
ומה שהקשו התוס' בפ\"ק (דף י\"ב) דאמאי כתובתה מנה הא כיון שיש עדים שלא קרב לה הרי כנסה בחזקת בתולה אתי שפיר ולק\"מ לפי מה שכתבנו בכוונת רבינו כאן דהיינו טעמא דהואיל שחזקת הנשואה לאישות לא חילקו חכמים בזה ועשאוה כבעולה נמי לענין כתובה. וכן לכל דבר משוי נשואין כבעולה וכמ\"ש ג\"כ רבינו לעיל בריש פ\"י וכן כתבו התוספות בפרק נערה (כתובות דף מ\"ט) וכן הוא דעת רבינו בפרק י\"ט דהלכות איסורי ביאה גבי חללה לפוסלה לכהונה וכמ\"ש שם. והכי נמי לא חילקו חכמים גבי כתובה:
ולפ\"ז מסכימים דברי רבינו עם דברי הטור ושו\"ע אה\"ע סי' ס\"ז שפסקו לברייתא הנזכרת דפרק קמא ודלא כהבית שמואל שכתב שם דרבינו לא סבר כהברייתא ודייק כן מדלא כתב דאפילו אם יש עדים שלא נסתרה כתובתה מאה. ולדידי אין זה דיוק כלל דבלאו הכי מבואר כן מדבריו דאיירי בשיש עדים שלא נסתרה בודאי ואפילו הכי היא כבעולה ומלבד זה מבואר כן מדבריו דלעיל בפרק י' ובהלכות איסורי ביאה. וגם הבית שמואל גופיה באה\"ע סי' ז' פירש כן דברי רבינו דהלכות איסורי ביאה שזכרתי. וא\"כ אמאי לא נפרש כן גם דברי רבינו דכאן:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[התנה הבעל עמה אחר שנשאה שלא יירשנה תנאו בטל וכו'. עיין בלח\"מ כאן שהקשה על רבינו שכתב בפי\"א מהל' שמיטה ויובל דהיורש את אשתו אינו מחזיר ביובל אע\"פ שירושת הבעל מדברי סופרים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה דבסוגיא דפרק הכותב הקשו על רב דאמר דירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם מדקאמר אליבא דרבי יוחנן בן ברוקא דסבירא ליה דחוזר ביובל דטעמא משום דס\"ל דירושת הבעל דאורייתא ותירץ דאליבא דריב\"ב קאמר וליה לא סבירא ליה ולפי דבריו קשה דלימא דאית ליה דהוה מדרבנן כוותיה אלא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ואמרו דאינו חוזר ביובל והניח בצ\"ע. ובפ\"א מהל' נחלות תירץ דסובר רבינו דלפי סברת המקשה תירץ הכי דמשמע דלית ליה דעבוד רבנן חיזוק. אבל לפי האמת סבר רב דהוי כוותיה דעבוד חיזוק כשל תורה ע\"כ. ואין תירוצו מספיק דאכתי מנא ליה לרבינו לומר כן מסברא בעלמא בלא ראיה. אבל נראה דיש לו לרבינו על מה לסמוך והוא דבסוף פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל\"ט) אמר רב אשי גבי יובל שווינהו רבנן לבעל כיורש שאינו מחזיר דאלמא דס\"ל לרב אשי דהוא בתרא דאפי' אי אמרינן דירושת הבעל דרבנן אינו חוזר ביובל ודלא כרב דבסוגיא דכתובות הנזכר. וכן הסוגיא דסוף פ\"ח דבכורות דקאמרה דרבי יוחנן בן ברוקא ס\"ל ירושת הבעל דאורייתא נמי אליבא דרב הוא דאמר הכי בסוגיא דכתובות אבל רב אשי לא סבירא ליה הכי. וכבר הרגישו התוס' ז\"ל שם בב\"ב ונדחקו ליישב דברי רב אשי על פי הסוגיא דבכורות ע\"ש. אבל לפי דברי רבינו א\"צ לדחוק בזה אלא דרב אשי לא ס\"ל כסוגיא הנ\"ל וכוותיה נקטינן:
עוד נ\"ל להביא ראיה לדעת רבינו מהסוגיא דשם (דף קי\"ב) גבי הא דיליף התם ר' ישמעאל ירושת הבעל מהא דכתיב באלעזר בן אהרן ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו וכי מנין היה לו לפנחס שלא היה לו לאלעזר אלא מלמד שנשא פנחס אשה ומתה וירשה ופריך התם רב פפא לאביי ממאי דילמא פנחס דזבן מיזבן אמר ליה פנחס דזבין מזבין לא מצית אמרת דא\"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו. והשתא לפי הסוגיא דכתובות ובכורות בלאו הכי תקשי ליה לר' ישמעאל דיליף מקרא זה ירושת הבעל וקאמר שנשא פנחס אשה ומתה וירשה דא\"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו. דהא הנלמד מדברי קבלה הוי דברי סופרים כמ\"ש הכס\"מ לדעת רבינו בפ\"ג מהל' חנוכה ע\"ש וא\"כ אינו חוזר ביובל ותקשי ליה לר' ישמעאל גופיה. אלא שמע מינה דאפילו אי ירושת הבעל מדברי סופרים אינו חוזר ביובל:
ועוד יש לי להביא ראיה לדעת רבינו מהירושלמי פ\"ח דכתובות דס\"ל לריש לקיש קנין פירות לאו כקנין גוף והא דתניא ולביתך מלמד שמביא אדם בכורי אשתו וקורא במתה וירשה. דקסבר ירושת הבעל דרבנן ומשום הכי איצטריך קרא. והשתא אי איתא דלמאן דאמר דרבנן חוזר ביובל אכתי לא הוי רק קנין פירות ומאי עדיפות וקנין קרקע איכא במתה וירשה טפי מבחייה. אלא שמע מינה דאף למאן דאמר דרבנן אין ירושת בעל חוזר ביובל]:", + " שירושת הבעל מדברי סופרים. והראב\"ד כתב בסמוך לעיל בדין ג' ירושת הבעל דברי תורה. ובפ\"א דהל' נחלות השיג על רבינו משמעתא בתרא דמי שמת וביאר הרה\"מ שהוא מדיליף שם בסוף מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"ט ע\"ב) שאין הבן יורש את אמו בקבר מהסבת אשה נחלה לבעל אלמא שהיא מן התורה. ונראה מדבריו שם שהסכים להראב\"ד שהיא באמת ראיה מכרעת. ואמרתי ליישב דעת רבינו ז\"ל די\"ל דלדידן אין הכרע משם ובמקום אחר תמצאנו ואין כאן מקומו:
אולם אכתי צריך ישוב דלא תקשי לדעת רבינו סוגיא דב\"ק (דף מ\"ב ע\"ב) דמשם מוכח דלרבי עקיבא הוי ירושת בעל דאורייתא. וכמ\"ש התוספות בב\"ב (דף קנ\"ח ע\"א). והיינו מדתניא התם דקאמר רבי עקיבא והמית איש או אשה מה בא זה ללמדינו להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה. ופריך עלה הגמרא וסבר ר\"ע לא ירית לה בעל והתניא וירש אותה מכאן שהבעל יורש את אשתו דברי ר\"ע. ואי איתא דדרשא זו דרבי עקיבא דגבי ירושת בעל אינה מן התורה לא פריך מידי מיניה אהא דדריש ר\"ע הקישא גבי נזקין דלא ירית לה בעל דהיינו מן התורה. אלא מדפרכינהו לדברי רבי עקיבא אהדדי שמע מינה דכי היכי דהך הקישא דוהמית איש או אשה הוי מן התורה שהרי קאמר מה בא ללמדינו וכו' הכא נמי דרשא דוירש אותה הוי דאורייתא. וי\"ל דאפילו תימא דהא דקאמר ר\"ע שהבעל יורש את אשתו אינו אלא מדרבנן ואפילו הכי פריך שפיר מיניה אהא דדרש מקרא דגבי נזקין דלא ירית לה בעל דכיון דגלי קרא דלא ירית לה בעל לא הוו מתקני רבנן דירית לה בעל ולעקור לגמרי לעולם מה דמפורש בקרא בהפך. ואע\"ג דעל כרחין צריך לומר דיש כח בחכמים לתקן בענין ירושה דאל\"כ איך תקנו דירית בעל מדרבנן ומן התורה הוי ליורשיה נמי באשה כמו באיש. מ\"מ י\"ל דהיינו דוקא בסתמא דלא הוי בהפך ממש נגד הקרא דאיכא לקיומיה באיש או באשה שאין לה בעל כלל. משא\"כ אי אמרינן דכתב היקשא בקרא בהדיא דלא לירת בעל לאשתו מסתברא דלא לתקנו חכמים בהפך קרא המפורש אף במילתא דממונא בקום ועשה עכ\"פ לאפוקי ממונא כגון אם היו יורשי האשה מוחזקים:
[ועוד י\"ל דהכריחו לרבינו לומר דדרשא דר\"ע אינה גמורה לפי שיטתו בהלכות חנוכה דהנלמד מקרא דדברי קבלה הוי דברי סופרים. דלפ\"ז ר' ישמעאל דנפקא ליה ירושת הבעל מקרא דדברי קבלה על כרחך הוי דברי סופרים. וא\"כ על כרחך דר\"ע דיליף לה מקרא דאורייתא נמי אינו אלא אסמכתא בעלמא ולא דרשא גמורה. דאי איתא דלר\"ע הוי דרשא גמורה דס\"ל ירושת הבעל דאורייתא היאך אמר ליה ר' ישמעאל על דרשא שלו שאינה צריכה ויליף לה מקרא דדברי קבלה. דלישנא דאינו צריך משמע דליכא מידי בינייהו רק משמעות דורשין דמר דריש ליה מהאי קרא ומר דריש ליה מהאי קרא כמ\"ש התוס' בנזיר (דף מ') והכסף משנה פ\"ג מהל' כלי המקדש. ואי איתא דדרשא דר\"ע הוי גמורה לא הוה ליה לר' ישמעאל לאהדורי' הכי. אלא שמע מינה דכי היכי דלר\"י הוי דברי סופרין הכי נמי לר\"ע דאינה אלא אסמכתא. ודוחק לומר דר\"י הוא דקטעי בדרבי עקיבא וכהאי גוונא כתבו התוס' בנזיר (דף כ\"ה) דר\"ע טעי התם בדר\"י ע\"ש]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "[כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים. לפי דברי המשנה למלך שכתב שכוונת רבינו לומר שמזונות בניו מדין מזונות אם נגעו וכמ\"ש הר\"ן וכשאינו חייב במזונות דאם אינו חייב במזונות בניו ולא סבירא ליה מ\"ש הרא\"ש בתשובה דהבא על הפנויה וילדה שאם הוא מודה שהוא בנו חייב לזונו אע\"פ שאינו חייב במזונות אמו. א\"כ לפ\"ז צריך לומר דמה שכתב רבינו לקמן בפי\"ט דין י\"ד דבת הארוסה ואנוסה חייב במזונותיה בחייו דאיירי כגון שנשא אח\"כ לאמה שחייב במזונותיה. וכמ\"ש הרא\"ש בשם הראב\"ד שאם לא נשאה לאם דאינו חייב במזונותיה אינו חייב נמי במזונות הבת אפילו בחייו. אבל לפ\"ז דברי רבינו הם סתומים הרבה. אבל לי נראה די\"ל שכוונת רבינו במה שהיקיש חיוב דמזונות הבנים לחיוב דמזונות אשתו לומר שאפילו יש להם נכסים חייב לזונם. וכמ\"ש הרא\"ש בשם ר' מאיר ע\"ש]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הלך בעלה ולותה ואכלה כשיבוא חייב לשלם. וכתב הרב המגיד דנראה מדברי רבינו שאין מחשבין עמה על מעשה ידיה אלא פורע הקפותיה. ובספר הפלאה בכתובות (דף ק\"ז) הקשה דכיון דקיי\"ל כחנן שהיא תובעת להבעל והיאך יכולה לתובעו להבעל הא יש לו כנגדה בידה מעשה ידיה. וכתב דצריך לומר דאיירי שלא עשתה שום מלאכה וזה אינו אלא גרם בעלמא וכמ\"ש החלקת מחוקק בסי' ע'. אך הקשה על זה דהרי מפורש בקרא שבתו יתן הרי דביטול מלאכה הוי היזק גמור וכדאמרינן בפרק החובל דהדקיה לחבירו בחדר חייב לשלם לו שבת וכן החובל באשת איש משלם שבת לבעל וא\"כ פשיטא דאם לא עשתה מלאכה צריכה לשלם לבעל. ואני אומר גברא קחזינא ותיובתא לא קא חזינא דהא כתב הרא\"ש דההיא דהדקיה בחדר היינו טעמא דחייב משום דעביד מעשה בידים כשסגרו אבל משום גרמא אינו משלם שבת. וכ\"כ בחו\"מ סי' ש\"ח וא\"כ אין לחייב לאשה על שישבה ולא עשתה מלאכה לבעלה דלא עבדה מעשה. וכ\"כ בחידושי ריטב\"א פ\"א דקידושין גבי עבד שברח ונתבטל שכתב דאינו אלא גרמא בעלמא כמו מבטל כיסו או ביתו ושדהו שפטור וא\"כ הוא הדין לביטול דאשה:" + ], + [ + "[הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך טלי מעשה ידיך למזונותיך אין לה מזונות שאילו לא רצתה וכו' היה לה לתובעו או לומר לו אין מעשה ידי מספיקין לי. והביא זה הטור בסו\"ס ע'. ונראה בכוונת לשון זה דהיה לה לתובעו היינו מה שאין מעשה ידיה מספיקין לה מחמתו דעולה עמו ולומר לו אין מעשה ידי מספיקים לי היינו מחמת עצמה דאינה יורדת עמו. ודלא כהבית שמואל בסי' ס\"ט ס\"ק ד' שהוכיח מלשון היה לה לתובעו דאפילו אם מספיק לה סבירא ליה דאינו יכול לומר על כרחה צאי מעשה ידיך למזונותיך דאינו מוכרח כלל דיש לפרש כמ\"ש. ולפי זה אתי שפיר דלא סתר מה שכתב בפירוש המשנה פרק שני דייני [גזירות] דאם אין הבעל מצוי עמה יכול לומר צאי. וכן משמע להדיא בדברי רבינו פ\"ז מהל' רוצח שכתב אשה שגלתה לעיר מקלט בעלה חייב במזונותיה ואינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אלא א\"כ היו מספיקין לה משמע דאם היו מספיקים לה יכול לומר בעל כרחה. גם מ\"ש שם הבית שמואל ובסי' ע' ס\"ק ל' לדעת הרא\"ש והטור דאינו יכול לומר בעל כרחה אישתמיטתיה מ\"ש הטור בשם הרא\"ש סו\"ס פ\"ד. וכן משמע בתוס' בב\"ב (דף מ\"ט ע\"ב) ובהגהות מיימוני לעיל בריש פרק זה שכתבו דוקא היכא דלא ספקה אומר ר\"ת דאין שומעין לו כדמשמע בפ' המדיר וכו' ובפ\"ק דגיטין משמע דאי ספקה שומעין לו בעל כרחה. וכן משמע בשלטי גבורים פ' אע\"פ שכתב אם יכולה להסתפק במעשה ידה יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך ואע\"פ שגלתה וכו' ובסוף פרק הנזכר כתב אם אין ידו משגת לזון ולפרנס את אשתו וגם היא אינה מסתפקת במעשה ידיה ותובעת גרושין ממנו כופין אותו להוציא משמע דמסתפקת אינה יכולה לתובעו. ומיהו בפירוש המשנה כתב רבינו דאם הבעל עמה אינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך ואפשר דהיינו דוקא לעושה ז' מלאכות אבל כשאינה עושה לא עדיפא מכשאינו עמה דיכול לומר בעל כרחה. ובזה יש ליישב דלא תיקשי מסוגיא דר\"פ המדיר ופ\"ק דגיטין דאיירי שאינו עושה הז' מלאכות שמחויבת לבד מעשה ידיה]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[וכשמוציאה ממדינה למדינה וכו' אינו יכול להוציאה וכו' מרע ליפה מפני וכו'. כתב הרב המגיד וידוע שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל במשנתינו. אין כלל זה מוחלט שהרי מטעם זה לא הביא הרי\"ף הא דרשב\"ג כמ\"ש הרא\"ש וכן בהגהת מהרל\"ח לטור אה\"ע סי' ע\"ה הרגיש בזה אבל לא ראה שכבר הקדימו בזה הרא\"ש. וכן הוא בים של שלמה בב\"ק ומה שכתב שם דמשום הכי פסק כרשב\"ג משום דמפרשינן למילתיה כדשמואל דאמר שנוי וסת תחילת חולי מעיים ג\"כ אינו ראיה לדעת רבינו שאינו אלא דמיון בעלמא לדשמואל כמ\"ש הר\"ן והרה\"מ. ומהא דמפרשינן למילתיה אינו ראיה למיפסק כוותיה דעל כרחך צריכין אנו לידע פירוש דברי הראשונים אף דלית הלכתא כוותייהו דכהאי גוונא כתבו [התוס'] בערובין (דף ט') ובע\"ז (דף ס\"ז) ורא\"ש פרק א' דסוכה ושבת ופ' הניזקין. ועיין בכס\"מ סוף פ\"ד מהל' ע\"ז וברא\"ש ע\"ז (דף ל\"ב). אלא נראה שיצא זה לרבינו מהא דאיתא בירושלמי דמו\"ק העתיקו רבינו ריש פ\"ח מהלכות יו\"ט]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "[ואם היה עוסק בתורה וכו' הרי זה מותר להתאחר מלישא אשה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה. ואע\"ג דבפ\"ג מהל' תלמוד תורה כתב רבינו היה לפניו עשיית מצוה ות\"ת אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו. ואילו העוסק במצוה פטור מהמצוה אפי' אם אי אפשר להעשות לשניה ע\"י אחרים וכדמוכח באו\"ח סי' ל\"ח וביו\"ד סי' ר\"מ סי\"ב. וכן משמע בהל' קריאת שמע ובהל' סוכה. וא\"כ אפילו נימא דמצוה זו דפריה ורביה חשיבא כמצוה שאפשר להעשות ע\"י אחרים משום דאפשר לעולם שיתקיים ע\"י אחרים וכדאמר בן עזאי. מ\"מ מאי כל שכן הוא תלמוד תורה לגבייהו דשאר מצות הא אדרבא תלמוד תורה גריע משאר מצות לענין זה שאין העוסק בה דוחה למצוה שאי אפשר להעשות על ידי אחרים. וי\"ל דאע\"פ דאם תתבטל המצוה מלהעשות כלל עדיפא מתלמוד תורה היינו משום דלא יהא המדרש עיקר אלא המעשה. אבל אם אפשר למצוה להעשות קושטא דבכהאי גוונא ת\"ת עדיף. תדע דהא בפ\"ק דמו\"ק ילפינן לה מקרא דכתיב וכל חפצים לא ישוו בה דמשמע אפילו חפצי שמים לא ישוו בתורה ומוקי לה כשאפשר להעשות ע\"י אחרים שמע מינה מדקאמר לא ישוו בה דעדיפא תלמוד תורה מכל חפצים]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד. והנה הב\"ש בסי' א' הוכיח מדברי רבינו הללו דאשה אינה מצווה נמי על מצות לשבת יצרה וכו' ושלא כדעת התוס' שכתבו בגיטין (דף מ') דעל שבת היא מצווה דא\"כ א\"צ לטעמא שלא תשב בלא איש שלא תחשד דתיפוק ליה משום דמצווה על שבת. והא אינה הוכחה מכרחת באמת דיש לדחות דאפילו הכי איצטריך רבינו לטעם דחשדא דנפקא מינה כגון שיש לה כבר בן אחד דבזה קיימה מצות שבת וכמ\"ש הט\"ז ובכהאי גוונא צריך לטעמא דלא תשב בלא איש שלא תחשד. אבל יש להוכיח דרבינו לית ליה שבת כלל ממה שכתב בהלכות איסורי ביאה פרק כ\"א דרשות לאשה שלא תנשא לעולם. והיינו בכהאי גוונא דלא שייך טעמא דחשד כגון במקום שאין אנשים מצויין יש לה רשות שלא תנשא לעולם. ומזה ודאי מוכח דאינה מצווה אשבת. וכן משמע דעת הרשב\"א והר\"ן בתשובה שהובא בב\"י ביו\"ד סי' רכ\"ח. וכן בתשובת הרשב\"א סי' תר\"ב ע\"ש:
ועפ\"ז אתי שפיר מ\"ש הר\"ן בפירוש הרי\"ף בריש פרק האיש מקדש אהא דאמרינן דמצוה איכא לאשה המתקדשת בה יותר מבשלוחה דאע\"ג דאשה אינה מצווה כמו האיש מ\"מ יש לה מצוה במה שעל ידה נעשה מצותו. והקשה עליו בספר קרבן נתנאל דתיפוק ליה להר\"ן דאשה מצווה אשבת כמ\"ש תוס' בגיטין. ואישתמיטתיה דהר\"ן אתי שפיר לטעמיה דסבר דאשה פטורה נמי משבת. ולכך הוצרך לפרש דהא דקאמרינן שיש לה מצוה הוא רק משום שעל ידה נעשה מצותו:
[ולפ\"ז אין הכרח לראיית המגן אברהם בסי' קכ\"ג להתיר למכור ספר תורה בשביל להשיא יתומה משום שכתבו התוספות דאשה נמי מצווה אשבת. דלפי מה שכתבנו דבריהם אינם מוסכמים והרי הרבה פוסקים חולקים על זה. ומיהו יש להביא ראיה מהא דתניא בכתובות (דף ס\"ו) דיתומה קודמת להשיא ליתום מפני שבושתה מרובה. והוא הדין שמוכרים ספר תורה בשביל להשיאה קל וחומר מיתום]:" + ], + [ + "וחובה על כל איש לקנאות לאשתו. וכתב הרב המגיד בפ\"ק דסוטה וקנא את אשתו רבי ישמעאל אומר רשות רבי עקיבא אומר חובה וידוע דהלכה כרבי עקיבא מחבירו. ודע דרבינו קיצר בכאן וסמך על מ\"ש בסוף הל' סוטה מצות חכמים היה על בני ישראל לקנאות לנשיהן שנאמר וקנא את אשתו. וכתב שם הכס\"מ דפסק כר\"ע אלא דמפרש דהוא מצות חכמים וקרא אסמכתא בעלמא ושם יתבאר טעמו של רבינו בזה:" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "[כבר הודענו שחכמים תקנו כתובה לאשה וכו' ולא תקנו לגבותה כל זמן שתרצה. משמע שכוונת רבינו לומר דכמו שתקנו כתובה לאשה מפני תקנתה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כמו שמבואר כבר בפרק פ\"י כן תקנה של קביעות הזמן הוא לטובתה מפני טעם זה וא\"כ אפי' אם הבעל רוצה לפורעה בחייו אינו יכול ולא דמי למלוה שיכול הלוה לפורעו קודם הזמן דהתם קביעות הזמן הוא לטובת הלוה משא\"כ הכא שהוא לטובת האשה וכמבואר בר\"ן סוף פרק האשה שנפלו וע\"ש שהוכיח כן מהסוגיא דהתם. ודע שהתוס' כתבו שם (דף פ\"א ע\"ב) דטעמא דמתניתין דלא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן הוא משום איבה דסברה עיניו נתן בגרושין. ונראה דזו היא טעמו של רבינו שכתב בתשובה דאם כבר קיבל הבעל אחריות אינו יכול לסלק לה הנכסי צאן ברזל בחייו דאע\"פ שהיא כחוב כמבואר בכמה דוכתי ולא חשו בו חכמים לשלא תהא קלה וכו' מ\"מ שייך איבה דאם יסלק לה בחייו סברה עיניו נתן בגרושין כדי שתהא קלה לגרשה. דכל זמן שכתובתה מרובה אינה קלה לגרשה דכהאי גוונא כתב הכס\"מ לדעת רבינו בפרק כ\"ב ובבית יוסף סי' צ'. ובחנם הניח החלקת מחוקק ריש סימן פ\"ה ס\"ק ז' בצ\"ע דברי רבינו בתשובה הנזכרת דמאי שנא מכל חוב שיכול הלוה לפרוע תוך זמנו דאתי שפיר כמ\"ש. אבל מ\"ש הבית שמואל שם הטעם דדינו כשומר דאינו יכול לחזור תוך זמן אינו מחוור דבסי' ס\"ו וכמה דוכתי מבואר דנדונייא דינה כחוב גמור ומשמע דלא הוי כפקדון וכן משמע בש\"ך בחו\"מ סו\"ס פ\"א. מכל מקום מדעת האשה ומרצונה אם הוא לטובתה יכול הבעל לפרוע לה הכתובה בחייה כגון שתקדים לבעלי חוב. ועל פי זה ישבתי דברי הג\"ה בחו\"מ סי' צ\"ז סכ\"ד וסכ\"ו כמ\"ש שם]:" + ], + [ + "כשתבוא לגבות כתובתה אחר מותו לא תגבה עד שתשבע בנקיטת חפץ שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתובתה ולא מחלה אותה. ומשמע דאע\"פ ששטר כתובתה בידה צריכה לישבע ודלא כמ\"ש הטור בסי' צ\"ו דאינה צריכה לישבע משום שאילו מכרה או מחלה היתה מחזרת לו הכתובה. ומיהו לענין מזונות גם רבינו מודה שאם שטר כתובתה בידה אינה צריכה לישבע ולא חיישינן לשמא מכרה או מחלה וכדמוכח בפרק י\"ח לקמן. ונראה דטעמא משום דלענין מזונות חשיבא האלמנה מוחזקת טפי מלגבי כתובה. ומשום הכי אמר נמי דלא פטרינן לה משבועה אכתובה וחיישינן למכירה ומחילה אע\"פ ששטר כתובתה בידה ולא אמרינן שהיתה מחזרת לו הכתובה דאיכא למיתלי דמחמת שנשאר עדיין עליו חיוב מזונות לכך לא רצתה להחזירה לו. ואין מזה ראיה שלא פטרה אותו מחיוב הכתובה גופה:
[ואזיל לטעמיה שכתב בפי\"ד מהל' מלוה דבכל דבר שיטעון הלוה לבטל שטר מקויים אינו יכול להשביעו אלא בטענת פרעון בלבד דלפרעון עומד משמע דבטענת מחילה אינו יכול להשביעו אפי' כשטוען השבע לי וכן כתב הרב באר הגולה בחו\"מ סי' פ\"ב שזה דעת רבינו. וא\"כ הוא הדין מיתמי לא טענינן להו לבטל שטר דהא טעמא דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה הוא משום דאלו אבוה הוה טעין אישתבע לי דלא פרעתיך הוה בעי אישתבועי השתא נמי אנן טענינן להו וא\"כ טענת מחילה דלא מצי אבוה למיטען אנן נמי לא טענינן להו. (אלא) [אבל] גבי פרעון כתובה יכול להשביעה אי הוה טעין אישתבעי לי דלא מכרת או מחלת לי סך הכתובה ונשאר בידך מחמת חיוב התנאי ומזונות שהרי עדיין אינו מבטל הכתובה לגמרי ומשום הכי טענינן נמי ליתמי מידי שאינו מבטל השטר לגמרי. ולא כייל רבינו התם אלא שאינו יכול להשביע את המלוה בכל הטענות אלא היכא שמבטלו לגמרי אבל הכא גבי אלמנה שבאה לגבות כתובתה מיתמי דאפי' אי טענינן להו שמכרה או מחלה לבעלה סך הכתובה לחוד אין מבטלין לשטר כתובתה לגמרי דעדיין קיים לעניין מזונות וכהאי גוונא שפיר טענינן להו ועל כן אינה גובה עד שתשבע על זה. אבל מזונות קושטא דנוטלת כששטר כתובתה בידה בלא שבועה. והא דלא אמרינן איפכא דסך הכתובה לא מחלה אלא המזונות מחלה וא\"כ נימא דתשבע על המזונות אפילו כששטר כתובתה בידה. הוא משום דלענין מזונות חשיבה האלמנה מוחזקת טפי מלגבי כתובה כמ\"ש]:
ומה שהקשה בס' הפלאה בקונטרס אחרון שלו על דברי רבינו שכתב דצריכה לישבע ג\"כ שלא מחלה כתובתה לבעלה והא בפרק השולח מוכח דאם נשבעה האלמנה שלא נהנית מכתובתה הויא שבועה וגובה כתובתה. והשתא מאי מהני לשון זה אכתי איכא למיחש שמא מחלה אותה ואין מחילה בכלל הנאה. ולי אפשר דודאי לשמא מחלה לה בחנם לא חיישינן דהא לא שכיח כלל אלא דחיישינן שמא מחלה לו הכתובה מחמת איזו טובה שעשה לה. וכהאי גוונא אמרינן בעלמא גבי מתנה דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה וכדאי' בפ\"ק דב\"מ ובשאר דוכתי. וא\"כ שפיר הוי מחילה ג\"כ בכלל הנאה:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם נשאת קודם שתשבע הרי זו נשבעת אחר הנשואין ונוטלת. ובפרק י\"ב דמלוה כתב רבינו דמיתומים קטנים אין נוטלת משנשאת. ועיין בבית יוסף ריש סימן צ\"ו. ובדרכי משה ריש סימן ק\"א:" + ], + [], + [ + "הפוגמת כתובה הבעל אומר נתקבלה הכל והיא אומרת לא נתקבלתי אלא כך וכך וכו' לא תפרע השאר אלא בשבועה. נראה דאיירי שהבעל אומר שנתקבלה אחר הגט דאי טען בעת הגרושין שכבר נתקבלה קודם הגט אינה צריכה לישבע שהרי הוה ליה כאומר פרעתי תוך זמן החוב. ובפי\"ד דמלוה כתב רבינו דתוך זמנו אינו צריך לישבע גם בפוגם. וכן כתב הבית שמואל בסי' צ\"ו לדעת הרי\"ף והרשב\"א. ודוקא באלמנה חיישינן שהתפיס לה צררי מחיים משום דחייש שלא תתבזה בבית דין וכמ\"ש לקמן בפי\"ח אבל בגרושה לא חייש ואינה צריכה לישבע שלא פרע קודם:
ומ\"ש עוד שם הבית שמואל בסי' צ\"ו דמשמע בתשובת הרי\"ף דאם הבעל טוען אחר הגט שפרע קודם הגט ג\"כ אינו יכול להשביעה אע\"ג דאם היה טוען פרעתי אחר הגט היה משביעה ואין אומרים מגו להשביע. וכן כתב האורים ותומים בסוף דיני מיגו. ויש לי להקשות על זה ממ\"ש הב\"י בחו\"מ סי' ע\"ח סעי' ה' גבי תבעו אחר זמנו או בסוף יום שנשלם זמנו וטען שפרעו בזמנו נשבע הלוה היסת דנאמן במגו דיכול לומר פרעתיך עכשיו. וכתב דהיינו דוקא במלוה על פה בעדים אבל במלוה בשטר אפילו עבר זמנו נשבע ונוטל כדין שאר שטרות ע\"כ. ולפי דברי הבית שמואל ואורים ותומים הו\"ל למימר במלוה בשטר דנוטל בלא שבועה אם טוען שפרעו תוך זמנו. דנהי שהיה יכול לומר שפרעו עכשיו והיה צריך לישבע אין אומרים מגו להשביעו:
[ומיהו אחר הפרעון נראה דיכול להשביעו היסת על טענתו וכדעת הב\"ח. וכן פסק הש\"ך בחו\"מ בסי' הנזכר. ומ\"ש הב\"ש שם דממה שכתבו הרי\"ף ובעל התרומות דפרעון תוך זמנו הוא אינו טענה משמע דאפי' אחר הפרעון אינו יכול להשביע אינו הכרח כלל דלא עדיפא ממ\"ש רבינו בפי\"ד מהל' מלוה גבי הוציא עליו שטר מקויים והלוה טוען שהוא אמנה וכו' וטוען ישבע לי ויטול ולא כל הימנו לבטל שטר מקויים אלא ישלם ואח\"כ יטעון על המלוה במה שירצה ואם יכפור ישבע היסת. וכן פסק בחו\"מ סי' פ\"ב. אלמא דאפי' בדבר שאינו טענה ולא כל הימנו לבטל שטר מקויים אפילו הכי יכול להשביע היסת אחר הפרעון והכי נמי בטענת פרעון תוך זמנו בברי]:" + ] + ], + [ + [ + "מי שהיה נשוי נשים רבות ומת כל שנשאת בתחילה קודמת וכו' ואין אחת מהן נוטלת אלא בשבועה. וכתב הרב המגיד אף שבאו לגבות ממנו וכגון שהן גרושות כולן נשבעות. ופירושו כולן הראשונות לבד מהאחרונה דהיא אינה צריכה לישבע כשבאה לגבות ממנו כשגרשה דהא גרושה אינה צריכה שבועה כמ\"ש רבינו לעיל בפרק ט\"ז. וכך פירשו הבית יוסף ודרכי משה באה\"ע סי' צ\"ו:", + " וכן אם היה עליו שטר חוב וכו' אם הכתובה קדמה גובה האשה בתחילה. ודע דלאו דוקא כתובה דנשואה דאיירי רבינו כאן אלא דגם כתובה דארוסה אם קדמה זמנה לשטר חוב גובה בתחילה. ויש להוכיח כן מסוגיא דפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל\"ב) והעתיקו רבינו בהלכות זכיה ומתנה ובאה\"ע סי' ק\"ז:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אלמנה שמכרה קרקע בכתובתה בינה לבין עצמה אם מכרה שוה בשוה מכרה קיים. ונראה להביא סעד לדעת רבינו מהא דאמרינן בכתובות (דף ק') גבי שליח שמכר וטעה בכל דהו מכרו בטל כאלמנה ומה אלמנה יחידה אף שליח יחיד. וכבר הוקשה להתוס' דאמאי קרי לאלמנה יחידה הא צריכה בי\"ד ונדחקו לומר דמשום דסגי לה בהדיוטות קרי לה יחידה. אך לפי דברי רבינו אתי שפיר דקושטא דבדיעבד [מכרה] קיים ביחידה ממש כשלא טעתה. ונראה דכך היא גם כן דעת הרשב\"ם ובהכי נסתלקה מעליו קושיית הרא\"ש בפרק מי שמת סי' י' ע\"ש. והרא\"ש אזיל לטעמיה דלא ס\"ל כרבינו וכמו שכתב בתשובה סי' נ' אבל הרשב\"ם י\"ל דסובר כרבינו וא\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נדונייתה נוטלת בלא שבועה ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשין נדונייתה. וכתב הרב המגיד דהיינו שאותן הנכסים שהכניסה לו הן עדיין בעין אבל אם אינן בעין ובאה לגבות מן היורשין צריכה היא לישבע ואם מתה בלא שבועה אין יורשיה נוטלים כלום דלא עדיף מחוב דעלמא וכו'. וכתב המל\"מ שתפסו עליו דהא חוב דעלמא נמי בגו זמניה אין צריך שבועה דאין אדם פורע בתוך זמנו ושבועת אלמנה גו זמניה הוא. וכתובה דצריכה שבועה תירצו התוספות משום דאית לה בתנאי בית דין מתפיס לה צררי אפילו בחייו בגו זמניה וא\"כ נכסי צאן ברזל הוי כחוב דעלמא. וכיוצא בזה כתב גם כן הבית שמואל באה\"ע סי' צ\"ו. ואני תמה דלדעת רבינו ודאי אי אפשר לומר כן שהרי כתב בפרקין לעיל בדין ו' מתה האלמנה קודם שתשבע יורשי הבעל חייבין בקבורתה והביאו הטור באה\"ע סוף סימן פ\"ט וביאר דבריו משום שאין יורשיה יורשין כלום כל זמן שלא נשבעה. אלמא דאף נכסי צאן ברזל אין נוטלין כשאינן בעין ושמע מינה דצריכה שבועה ובלא\"ה אין יורשיה נוטלים כלום דאל\"כ היו חייבין בקבורתה. ועוד מוכח דעל כרחך רבינו לא ס\"ל כתירוץ התוס' שזכר בעל מל\"מ דטעם אלמנה שצריכה שבועה הוא משום תנאי בית דין ואין בכלל זה נדוניא דנכסי צאן ברזל דהרי אף היכא דלית לה בתנאי בית דין סבר דצריכה שבועה וכמ\"ש בפי\"ז דין י\"ג גבי אלמנה מן הארוסין דנשבעת. והיא הא לית לה בתנאי ב\"ד. ועל כרחין שמע מינה דס\"ל הטעם כמ\"ש הרא\"ש בפרק אע\"פ ובפ\"ק דב\"ב דמשום הכי חיישינן בכתובת אלמנה לפרעון מחיים אע\"פ שהוא תוך זמנו משום דחייש הבעל שלא תתבזה אשתו בבית דין ומתפיס לה צררי קודם מותו. ולפ\"ז כל שכן שתצטרך שבועה מהאי טעמא בנכסי צאן ברזל שהרי בהן חייש טפי לשמא תתבזה בבי\"ד מבעיקר כתובה משום שהביאתן אצלו משלה וכמ\"ש הרה\"מ לעיל בפרק י\"ז דין ט\"ז. ועל פי זה צדקו דבריו דכאן. וכן מבואר בדברי הרא\"ש בתשובה דנדונייא נמי הויא ככתובה שאין לה קודם שבועה כמ\"ש הרה\"מ:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[אלמנה שבאה לבית דין לתבוע מזונות וכו' אין לה מזונות עד שתשבע שהרי זו באה להפרע מנכסי יתומים. בהגהות מיימוניות הביא ראיה לדעת החולקים מהא דאמרינן פרק השולח ההיא דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא אמר לה מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא משום דהיו חשודים אמרה ליה מזוני הב לי אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות אמרה ליה כבי תרי עבדת לי. והשתא אי צריכה שבועה על המזונות מה הוצרך להשיב על המזונות טעם אחר ממה שהשיב על הכתובה וגם מה אמרה כבי תרי עבדת לי אפי' לחד שהוא רב אין לה כלום. אלא שמע מינה שאינה צריכה שבועה על המזונות. וכן הוכיח הרמב\"ן הביאו הר\"ן פרק שני דייני [גזירות]. והט\"ז סי' צ\"ג השיב תשובה ניצחת על הרמב\"ן דהא גם לדידיה קשה דמידי הוא טעמא דלא בעי שבועה בתחילה הוא משום שתשבע בסוף א\"כ רב דלא השביע לאלמנה ולא תבוא לידי שבועה זו ממילא היא צריכה לישבע עכשיו על המזונות. ואישתמיטתיה מה שכתב בתשובת מיימוני סי' כ\"ז דטעמא דאינה צריכה לישבע על המזונות הוא אינו משום דסופה עתידה לישבע על כתובתה שהרי כל הנשבעין שלא בטענה אי בעו משבעי אהדדי כל יומא ולא אמרינן שימתין עד לבסוף ואז ישבע על הכל אלא היינו טעמא דגבי אשה אי ידעה שהיו עתידים להשביעה על מזונותיה בימי מגר אלמנותה הויא לה קטטה מעיקרא בהדי בעלה ואין אדם דר עם נחש וכו'. וכ\"כ הרא\"ש ריש פרק אלמנה וכו משמע בתשובת הרשב\"א שהביא הבית יוסף בסי' ע\"ז. וא\"כ אתי שפיר דברי הרמב\"ן דאי אמרינן שאינה צריכה שבועה על המזונות בודאי אתי שפיר ההיא דהשולח דמשמע שלא איבדה משום דחשודה על השבועה ואינה יכולה לישבע על הכתובה ולא על המזונות והוא מטעמא דאמרן:
ומיהו רבינו לא ס\"ל דמשום הכי ליפטרוה משבועת יתומים. ומה שהקשו מפרק השולח כבר תירצו הר\"ן בפרק שני דייני דאין הכי נמי דהוה מצי למימר דמזוני נמי לית לה מדרב אלא דאי הוה אמר הכי הוה משמע דאם תקפוץ ותשבע אית לה דהא אמרינן דמודה רב בקופצת וליתא דכיון שתבעה כתובתה הפסידה מזונותיה לגמרי. ואיהי נמי לפום מאי דאמר לה אהדרא ליה כבי תרי עבדית לי ע\"כ. ומ\"ש הט\"ז שם בסי' צ\"ג על דברי הר\"ן דאין סברא לומר דרבה בר רב הונא היה חייש לשמא תקפוץ ותשבע ותסבור שיש לה מזונות דאם תקפוץ ותשבע תטול הכתובה כי זה היה בקשתה בתחילה וא\"כ למה היה לרבה ליזהר מאותו טעות ע\"כ. אין בדברים הללו כדאי לדחות דברי הר\"ן דהא ודאי יש סברא גדולה לחוש שמא תשהה זמן מה עד שתקפוץ ותשבע ואז תתבע מה שמגיע לה מזונות למפרע מיום שתבעה. דאע\"פ שבעת שבאת לפני רבה לא תבעה בתחילה מזונות רק הכתובה היינו משום שאז לא היה מגיע לה על שעבר ועל להבא לא היה אז רצונה לתבוע מזונות שהיתה צריכה למעות כתובתה אבל מזונות שיגיע לה למפרע כשתקפוץ מהיכא תיתי שתמחול ולא תתבע מה שיגיע לה אז. על כן הוצרך רבה לומר שמשתבעה כתובתה בבית דין איבדה מזונותיה וא\"כ אף כשתקפוץ ותשבע לא תגבה מזונות למפרע כלל:
עוד יש לי ליישב סוגיא דהשולח לדעת רבינו דודאי הוה מצי למימר דמזוני נמי לית לה מדרב דצריכה שבועה והיא חשודה אלא דאי הוה אמר הכי הוה משמע דאם תתפוס מטלטלין לא יהא בנו כח להוציאה מידה וכדאמרינן ר\"פ אלמנה ניזונית והעתיקו רבינו לעיל בפרק זה אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה. ומשמע דאפילו שבועה אינה צריכה וכמ\"ש באה\"ע סי' צ\"ג. ולכך אמר דמשתבעה איבדה מזונותיה וא\"כ אפי' תתפוס נוציא מידה וכדמוכח בחלקת מחוקק שם בסימן הנזכר ס\"ק מ\"א ע\"ש]:" + ] + ], + [], + [ + [ + "צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו. והקשה הלח\"מ דהיכי אמר צוו חכמים הא בגמ' פרק נערה (כתובות דף נ\"ב) אמרו דהא נמי דאורייתא הוא דכתיב קחו נשים וגו' ואת בנותיכם תנו לאנשים משמע דהוי מן התורה. ותירץ דסובר רבינו דאסמכתא בעלמא הוא. ואין דבריו מספיקים דמנ\"ל לרבינו לומר כן. אמנם מוכח הכי בסוף הסוגיא בדף שאחר זה דקאמר הא נמי תקנתא דרבנן ומזה מוכרח דהא דקרי ליה דאורייתא בתחילת הסוגיא לאו דוקא הוא אלא אסמכתא. וכן כתב מהרש\"א. ונראה דכך צריך לומר ג\"כ במאי דמקשה התם בתחילה מי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא ואהא משני הא נמי דאורייתא הוא דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים וכו' ועל כרחך הא דקאמר דרחמנא אמר ברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא לאו למימרא דתיקנו ביה נגד דאורייתא ממש דהרי בכהאי גוונא שנותן (לו) [לה] במתנה בחייו אין בזה עקירה מן התורה רק משום איסור העברת נחלה מדרבנן ולא מקשה אלא משום דאיסור זה אסמכוה אקרא כדאיתא בירושלמי והובא ברא\"ש פרק יש נוחלין ואיך מתקני רבנן לעקור איסורא שאסמכוה אקרא ואהא משני דהך תקנתא נמי אסמכוה אקרא:
[ומ\"ש רבינו אם היה עשיר הרי זה ראוי ליתן לה כפי עשרו. פירש הרב המגיד שכוונתו שמדעתו יתן ולא בעל כרחו. ודע שכן מבואר להדיא בסוגיא שם (דף נ\"ג) דתקנתא דרבנן שיתן אדם לבתו הני מילי מדעתיה וכו' ויש לתמוה על לשון הבית יוסף בזה בסי' נ' שכתב שמענו וכו'. דלפי המבואר בסוגיא הנזכר הא שמענו דמדעתו דוקא. ועיי' בחידושי הרשב\"א בנדרים (דף ל\"ח ע\"ב) שדקדק גם כן מסוגיא דהתם דנתינת נדוניא לבת אינו חיוב כל כך שיתן לה בעל כרחו כמו שבעל כרחו זן אשתו ובניו הקטנים ע\"ש]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "[הבת בעישור זה כבעל חוב של אחין היא. עיין במשנה למלך שתמה על הטור אה\"ע סי' קי\"ג שכתב דנוטלת עישור נכסים בנכסים שנפלו מאבי אביהם לאחר מיתת אביהם הא מצי למימר האח אנא מכח אבוה דאבא קאתינא וכו'. וי\"ל דהטור לטעמיה אזיל בחו\"מ סו\"ס ק\"ד דמשמע שם דלא סבירא ליה הך סברא דמכח אבוה דאבא קאתינא וכמ\"ש הש\"ך שם וע\"ש שהאריך בזה. ומיהו המל\"מ לשיטתו שכתב בפ\"ה מהלכות נחלות דגם הטור סבירא ליה דיכול לומר מכח אבוה וכו' כמ\"ש בסי' רי\"א גבי בן שמכר בנכסי אביו וכו'. אבל לפי מש\"כ האחרונים שם לק\"מ דגבי בעל חוב לא סגי בטעמא דאנא מכח אבוה דאבא קאתינא דהבעל חוב יכול לומר אביך זוכה קודם והוא משועבד לי. ובזה אין סתירה בדברי הטור מסי' ק\"ד לסי' רי\"א:
גם מ\"ש בספר שער המלך הל' מלוה [פרק כ\"א] דבס' נתיבות משפט הקשה על הרא\"ש מלוניל דס\"ל דהא דאמרינן פ' מי שמת גבי נפל הבית דאפי' מת הבן ראשון בעל חוב גובה מהן ולא מצי למימר מכח אבוה דאבא קאתינא ואמאי גבי בן שמכר וכו' מוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קאתינא. ולפי מה שכתבנו לק\"מ דשאני בעל חוב כנ\"ל. וא\"כ גם כן דברי הטור באה\"ע אתי שפיר ולא קשיא קושיית המל\"מ]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[היתה מתאוה לאכול יותר מפני חולי התאוה שיש לה בבטנה הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה מפני שצער גופה קודם. לשון הרב המגיד שחייה קודמין. וכתב עליו הכסף משנה שלשון שאינו מכוון הוא דלא שייך לומר חייה קודמין אלא בדברים הצריכים לקיום גופה וכו' אלא טעמא משום דצערא דגופה עדיף. ואכתי לפ\"ז נמי אינו מיושב דמהיכא תיתי דמשום צער דידה תסכן הולד וכמו שהקשה החלקת מחוקק בסי' פ'. אלא על כרחך מדכתב רבינו שצער גופה קדים דסבירא ליה דבכלל חייך קודמין הוא נמי צער גופו דקדים לחיי חבירו. וא\"כ לשון הרה\"מ מכוון. ומ\"ש החלקת מחוקק מהיכא תיתי לומר כן כבר כתב הבית שמואל דבנדרים (דף פ') ס\"ל לרבי יוסי הכי דכביסתם וחיי אחרים כביסתן קודם אע\"ג דאינו אלא צער. ומה שהקשה עליו דכביסה הוי סכנה ולא צער מדאמרו התם האי ערביבותא דמאני מייתי לידי שיעמומיתא ליתא דא\"כ לא הוו פליגי רבנן לומר דחיי אחרים קודמים לכביסתן דהא אינהו נמי סבירא להו דחייהם וחיי אחרים חייהם קודמים אלא שמע מינה דכביסה אינו אלא צער וחולי קשה וכדמשמע מהמפרשים שם:
ומה שהקשה הב\"ש דהיאך פסק רבינו כר' יוסי נגד רבנן. י\"ל דהתם מפיק טעמיה דר' יוסי מקרא דלכל חייתם ע\"ש. ועוד דמשמע התם דאיסי בן יהודה וורדימוס נמי הכי סבירא להו וא\"כ חשיבי נמי כרבים לגבי דתנא קמא דכהאי גוונא אמרינן בפרק הערל (יבמות דף פ' ע\"ב) והרא\"ש בנדרים (דף ע\"ו ע\"ב) וא\"כ כל מידי דצער וחולי הגוף בכלל דלכל חייתם הוא לומר דקודם לחיי אחרים. דכהאי גוונא דרשינן בפ' אע\"פ (כתובות דף ס\"א) אם כל חי לחיים ניתנה ולא לצער:
עוד יש לי לומר דעד כאן לא פליגי ר' יוסי ורבנן אלא בכביסה אבל בשאר חולי הגוף מודו רבנן דאיכא למשמע מקרא דלכל חייתם דהוא קודם לחיי חבירו דהא אמרינן בביצה (דף ל' ע\"ב) שלשה חייהם אינן חיים וקחשיב מי שיסורים מושלין בגופו ומי שאין לו אלא חלוק אחד לא קחשיב דסבירא להו דאפשר דמעיין במאניה ומהאי טעמא סבירא להו לרבנן דחיי אחרים קודמים לכביסתן ור' יוסי דס\"ל דכביסתן קודם על כרחך ס\"ל כההוא מ\"ד דחשיב נמי התם מי שאין לו אלא חלוק אחד בהדי הנך דחייהם אינן חיים. וא\"כ חולי התאוה שיש בבטן שכתב רבינו שפיר י\"ל דהוי בכלל מי שיסורים מושלין בגופו דקחשיב התם בהדי הנך דחייהם אינן חיים וא\"כ לכו\"ע הוי בכלל דלכל חייתם לומר דקודם לחיי חבירו. ואפשר דדוקא אם היסורים מושלין בכל גופו. ומכאן יש ללמוד דאם אמר אחד הנח לי לקצץ אחד מאיבריך ואם לאו אמית את חבירך שאינו מחוייב להניח לקצוץ לו אפי' אבר שלא ימות ממנו דהא אפי' צער וחולי שבגוף שאינו מסוכן אמרינן חייך קודמים ודלא כמ\"ש באר היטב ביו\"ד סי' קנ\"ז דחייב להניח שיקצץ לו אבר אחד. אך בברכות משמע דחד אבר שבטל קיל מיסורים שבכל גופו. ומ\"ש המג\"א באו\"ח סו\"ס קנ\"ו דמשמע מגמ' דשבת (דף ל\"ג) שמחוייב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו היינו צער בעלמא אבל לא סכנת אבר או חולי בגוף כמ\"ש]:" + ], + [ + "הרי שרצתה האשה להניק בן חבירתה עם בנה הבעל מעכב ואינו מניחה אלא להניק בנו בלבד. והנה הטור אה\"ע סי' פ\"ב העתיק דברי רבינו עד הבעל מעכב והבין מדבריו דסבר דדוקא על בן חברתה מעכב הבעל אבל על בנה שיש לה מאיש אחר אינו מעכב. והשיג על זה מדתניא הרי שנתנו לה בן להניק לא תניק עמו לא בן חברתה ולא בנה. ואני אומר דעל כרחך אין כוונת רבינו כמ\"ש הטור דנקט בן חברתה למעט בנה שהרי מדמסיים ואינה מניחה אלא להניק בנו בלבד משמע דאילו בנה דינו כבן חברתה שיכול לעכב שלא תניק רק בנו בלבד. והא דנקט בתחילת דבריו בן חברתה י\"ל דלרבותא נקיט דיש סברא למימר דבן חברתה עדיף ומסתבר טפי למימר בו שלא יוכל הבעל לעכב מבבנה וקמ\"ל דאף בבן חברתה מעכב וכל שכן בבנה. והכי איתא בהדיא בסוגיא דפרק אף על פי (כתובות דף ס' ע\"ב) דפריך אהא דתניא לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה. השתא בנה אמרת לא בן חברתה מיבעיא ומשני מהו דתימא בנה הוא דחייסא עליה וממציא ליה טפי אבל בן חברתה אי לאו דהוי לה מותר לא הויא ממציא ליה קמ\"ל. ולפ\"ז היינו דנקט רבינו בתחילת דבריו בן חברתה לרבותא דאפילו בו מעכב וכל שכן בנה דאיכא למימר דחייסא עליה. אך כדי שלא תטעה לומר דדוקא נקט בן חברתה אבל על בנה אינו מעכב לכך כייל בסוף דבריו דאינו מניחה להניק אלא בנו בלבד דמשמע דאילו על בנה מעכב כמו על בן חברתה. ומזה דרישא לרבותא נקט:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "[רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן ששה שנים גמורות. ובהשגות והלא הוא חייב לחנכו תורה בן ארבע ובן חמש וכו'. וכן כתב הרא\"ש בתשובה כלל פ\"ב דאף פחות מבן שש צריך האב ללמדו תורה ולחנכו במצות. וכתב על זה הרב המגיד שאינו חייב להכניסו למלמד פחות מבן שש וכו'. ולפי דבריו הא דתנן בן חמש שנים למקרא היינו לגלגל עמו שאביו מלמדו מעט וכמ\"ש הגהות מיימוני פ\"ב מהל' תלמוד תורה. וזה דלא כמ\"ש הכס\"מ שם לדעת רבינו דבן חמש שנים שלמים שנכנס בשנת שש מכניסין אותו למלמד. ותימא דלפ\"ז מה ישיב הרב על השגות הראב\"ד דכאן וכן תקשה ליה לדידיה שבהל' תלמוד תורה ביו\"ד סי' רמ\"ה כתב דבן חמש שנים שלימות מכניסין למלמד ובאה\"ע סי' פ\"ב העתיק דברי רבינו דכאן. ואפשר יש לדחות דכאן דמפרישין אותו מאמו ככחוש דיינינן ליה ולא חזי לבי רב עד שיהא שש גמורות]:" + ] + ], + [ + [ + "[ומאימתי יזכה בירושתה משתצא מרשות האב ואע\"פ שעדיין לא נכנסה לחופה. ודע שנחלקו רש\"י ותוס' בפ' נערה אי הויא מסירה לרשותו כנשואה נמי לענין לטמא לה ולהפר נדריה. וראיתי להבית שמואל ריש סימן נ\"ז שכתב דמלשון רבינו משמע דסבירא ליה כרש\"י דלשאר מילי לא מהני מסירה. ואישתמיטתיה מה שכתב הכס\"מ בפי\"א מהל' נדרים דין כ\"ב ובבית יוסף ביו\"ד ריש סימן רל\"ד דמדברי רבינו שם משמע דמשנמסרה לרשות הבעל מיפר נדריה והביאו התוי\"ט פ\"י דנדרים ועל כן אין מדברי רבינו דכאן שום משמעות דלא איירי בכאן רק בדיני ירושת הבעל וסמך עצמו אמה שכתב בהלכות נדרים. וכן הבית יוסף העתיק לשון רבינו דכאן באה\"ע סי' הנזכר ואפילו הכי ביו\"ד סי' הנזכר משמע דס\"ל עיקר דיכול להפר וכן משמע שם באחרונים. ומה שהקשה הבית שמואל שם על דברי רבינו בהל' תרומות יתבאר שם]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האשה שחבלו בה אחרים כל המעות הראויות לתת לה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירותיהן כמו שיתבאר בהלכות חובל. משמע בהדיא דצער נמי שמבואר שם בהל' חובל שהוא שלה ילקח בו קרקע והבעל אוכל פירות. וכן יש ללמוד ממ\"ש רבינו לקמן בדין כ\"ח גבי חובל באשתו כל הנזק והצער והבושת שלה ואין הבעל אוכל פירות. ואי איתא דכי חבלוה אחרים נמי אין הבעל אוכל פירות מהצער א\"כ מאי צ\"ל דאין אוכל כשחבלה בעצמו אלא שמע מינה דבחבלה דאחרים אוכל. וכן יש להוכיח מדברי הרא\"ש שכתב בר\"פ מציאת האשה אהא דתנן בושתה ופגמה שלה הא דלא נקט במתניתין צער דפשיטא דהוי לאשה דצער דידה לא זכי ליה רחמנא ואי איתא שאין לבעל פירות מהצער א\"כ מאי קשיא ליה דלא נקט צער דהא לא דמי לבושת ופגם דהבעל אוכל מהן הפירות וכדנקט בסיפא דמתניתין שלה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות והוא אליבא דכו\"ע כמ\"ש הר\"ן שם. אלא מוכח דצער נמי אוכל פירות כמו בבושת ופגם. ובחנם כתבו החלקת מחוקק והבית שמואל באה\"ע סי' פ\"ג דלא נתבאר אם הצער שלה לגמרי או אם דינו כנכסי מלוג שהבעל אוכל פירות. ולפי מה שכתבנו הדבר מבואר מדברי רבינו בכאן ומדברי הרא\"ש בכתובות דדינו כדין נכסי מלוג. ומ\"ש הבית שמואל דבסי' פ\"ה ס\"ז משמע שאין אוכל פירות אין מוכרח דאילו משום שכתבו שם הטור ושו\"ע באו לידה נכסים אחר שנשאת בין שנפלו לה בירושה או שחבלו בה ונתנו לה חלקה בבושתה ופגמה נקראים נכסי מלוג וסבר הב\"ש דדוקא נקטי הטור ושו\"ע בושת ופגם למעט צער. ואינו מוכרח די\"ל דלא איירי רק במאי דאיירי תנא דמתניתין דר\"פ מציאת האשה וכן משמע בבית יוסף. וכיון דלא איירי תנא דמתניתין בצער לא נקטי נמי הטור ושו\"ע אבל לעולם צער נמי הוי נכסי מלוג וכמ\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נשאת הבת בתוך זמן זה הבעל נותן לה מזונות ובעלי אמה שפסקו לזונה נותנין לה דמי מזונות. וכתב הרב המגיד בשם הרשב\"א אם מתה הבת תוך זמן זה אין לה מזונות כלל שלא נתחייב אלא לזונה ולא ליורשיה והכי איתא בירושלמי מתה כבר מתה ע\"כ. והיינו מזמן דלהבא וכמ\"ש הבית שמואל. ונראה דטעמא משום דקיי\"ל דבכל תנאי שאמר לי משמע דוקא לי ולא ליורשי וכדאית להו לרבנן בקידושין (דף ס' ע\"ב) ובגיטין (דף ע\"ד) גבי הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז דלא נתקיים התנאי ואינו גט עד שתתן לו ולא ליורשיו והוא הדין לעניין חיוב הנותן אינו מחוייב ליתן הסך שנתחייב ליתן לו רק כשחי המקבל ולא ליורשיו כשמת קודם הזמן. וכן כתב בחידושי ריטב\"א דמי שנתחייב ליתן לחבירו כך וכך בכל שנה ושנה אמרינן לו ולא ליורשיו. וא\"כ הכא נמי אין חייב ליתן ליורשי הבת אלהבא אפילו אם נתחייב לה סך קצוב. וכך יש ללמוד ממ\"ש הרשב\"א גופיה והובא בבית יוסף בחו\"מ סי' ר\"ז והסמ\"ע בסי' רמ\"א ס\"ז גבי האומר שדי נתונה לך על מנת שתתן לי חמש זהובים בכל שנה נותן לו כל ימי חייו וכשמת אינו נותן ליורשיו בשנים הבאים לאחריו וכו'. וזה דלא כמ\"ש הש\"ך בחו\"מ סי' ס' ס\"ק י\"ז דמחוייב שיתן ליורשים בשקצב סך מעות בעד המזונות בכל שנה ומשמע דגם על שנים דלהבא אחר מיתת המקבל וזה אינו וכמ\"ש. וכן פסקו הט\"ז ובית שמואל באה\"ע סי' קי\"ד אלא שלא הביאו דברי הפוסקים שזכרתי. ועוד יתבאר אי\"ה בחידושי לחו\"מ:" + ] + ], + [ + [], + [ + "הנושא אשה ולא הכיר בה שהיא איילונית או מחייבי לאוין וכו' אין מוציאין מן הבעל פירות שאכל. והנה הטור כתב באה\"ע סי' קט\"ז דאפילו אם הפירות הן בעין אצלו אין משלם. והב\"י שם תמה דמניין לו זה דלא כתב כן הרא\"ש רק בממאנת משום דקשיא ליה דאי (מאי) [מיירי] שאכלו מאי אריא פירות אפילו קרן אין לה (ולא סבירא ליה מ\"ש הכס\"מ בסמוך דין ט' לדעת רבינו ע\"ש) ואילו באיילונית וחייבי לאוין קושטא דקרן אי אכלו חייב לשלם ואיכא למימר דפירות נמי דוקא בכהאי גוונא פטור אבל כשהן בעין חייב לשלם. ולי נראה דבאיילונית לא דינא ולא דיינא דודאי אינו צריך לשלם הפירות אף שהן בעין דהא בסוגיא דפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס\"ז) מפרש טעמא דאיילונית משום מחילה ומדמה לה התם למוכר פירות דקל לחבירו עד שלא בא לעולם דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה מטעם מחילה והתם אף שהן בעין לא מפקינן מיניה כדמוכח להדיא בחו\"מ סי' ר\"ט. ואדרבא לפי המסקנא דש\"ס התם הויא מחילה דאיילונית עדיפא מההיא דהתם דהויא מחילה בטעות ואילו איילונית ניחא לה דתיפוק עלה שמה דאישות ומחלה הפירות של נכסי מלוג וכן כתב הרא\"ש סוף פרק אלמנה ניזונת. וא\"כ כל שכן דאמרינן דאפי' כשהן בעין מחלתן משתלשן ואין מוציאין מידו ואפשר שגם רבינו מודה בזה אלא דלישנא דגמרא דאי שמיט ואכיל נקט ולאו דוקא:
גם לפי דברי התוס' התם בפרק איזהו נשך יש להוכיח הוכחת הרא\"ש נמי באיילונית שהרי גרסינן התם בפרק אלמנה דאיילונית נמי אי דליתנהו לא שקלי נמי קרן של נכסי מלוג כמו בממאנת וא\"כ כי אמרינן דפירות אין לה על כרחך היינו אפי' כשהן בעין וכן פירש הרב מהרש\"א התם לדבריהם. וגם י\"ל כן בחייבי לאוין שלא הכיר בהן שהן שוין לאיילונית שלא הכיר וכמ\"ש הכס\"מ בסמוך וא\"כ בהו נמי הכי הוי לפי דבריהם דאי אכלו לקרן אין לה ועל כרחך לפ\"ז כי אמרינן דאין לה פירות היינו אפי' כשהן בעין וכמ\"ש הטור. ונהי דלפי גירסתנו אינו מוכרח לומר כן באיילונית וחייבי לאוין מכל מקום כיון דלפי גרסתם הוכרחו לזה נשמע נמי לדידן כיון דלא מצינו שחלקו עליהם בזה על כרחך למעט במחלוקת עדיף. וא\"כ פסק הטור ושו\"ע בזה נכון:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שראה אשתו שזינתה וכו' הרי זה חייב להוציאה וכו' ויתן כתובה ואם הודית לו שזינתה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואחר כך תגבה כתובתה. ועיין במגיד ובמל\"מ שהוקשה להם ממ\"ש רבינו בפי\"ד ממלוה דאין נשבע המלוה [כ]ששטרו בידו אלא כשטען הלוה שפרעו דלהכי קאי השטר אבל על שאר טענות א\"צ המלוה לישבע וא\"כ ה\"נ לא הוה לה להאשה לישבע שלא זנתה כיון דנקיטא שטר כתובה ואין עומד ליפטר בטענת זנות. וכן הקשו האחרונים באה\"ע סי' קט\"ז. והנה כהאי גוונא הקשה ג\"כ הרה\"מ לעיל בסוף פרק י\"א על מ\"ש רבינו גבי טענת בתולים דאינו נאמן להפסידה התוספת ומשביעה בנקיטת חפץ על טענתה שהיתה בתולה ואח\"כ תגבה התוספת. והניח בצ\"ע דלמה תשבע דאינו דומה לטענת פירעון כנ\"ל. אך טעם רבינו שם מתבאר מתוך דברי הר\"ן שכתב בשם הרמב\"ן בפ\"ק דכתובות דהתם הוי כאילו התנה מעיקרא דנושא אותה על מנת שהיא בתולה ועלה רמיא לברר שקיימה התנאי. ואטו מאן דמפיק שטרא דתנאי לא אמרינן ליה קיים שטרך ותנאך וחות לדינא. ולפ\"ז אתי שפיר דיכול להשביעה דהא מסיק הר\"ן שם דלפטר לגמרי מיהא אינו נאמן משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וא\"כ אינו טעם שלא נצריכה על כל פנים שבועה ותיטול דמ\"מ לא תהא קלה להוציאה כיון שנאמנת בשבועה. ולפ\"ז הכי נמי אתי שפיר כאן דיכול להשביע שלא זינתה דהו\"ל כאילו נשאה על תנאי שלא תזנה תחתיו דהכי כתב ואמר לה הוי לי לאנתו כדת וכו' ועלה רמיא לברר שקיימה התנאי. אלא משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אינו נאמן לומר שעברה על תנאי וזינתה ולפוטרה בחנם אבל מ\"מ לא האמינוה בדיבור בעלמא בלא שבועה:
[והנה ראיתי לבעל אורים ותומים בחו\"מ סי' פ\"ז ס\"ק כ\"ג שהקשה דאיך ישביעה שלא זינתה דנימא מיגו דחשודה אזנות חשודה גם כן אשבועה דקיל מאיסור זנות דאשת איש. וכאן לא שייך תירוץ הגמ' בפ\"ק דב\"מ גבי מגו דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא ונדחק בישוב קושיא זו. וסבור הייתי לומר דשבועה לא גריעא מעדות וכיון דקיי\"ל דהחשוד על העריות כשר לעדות שאינו נפסל עד שיהיה שני עדים שבעלה כמ\"ש בפי\"ב דעדות וכן פסק הג\"ה בחו\"מ סי' ל\"ד סעיף כ\"ה כל שכן דאין נעשה חשוד לשבועה משום שנחשד על הזנות חשד בעלמא בלא עדים. אך זה אינו דהוי כחשוד לאותו דבר ופסול נמי לעדות אותו דבר והדרא קושיא לדוכתא דאיך נאמנת בשבועה שלא זינתה שחשודה עליה. ואפשר דשבועה בנקיטת חפץ שאני דחמירא וחשוד נמי נאמן עליה. וכהאי גוונא מצינו דס\"ל לרש\"י גבי כהן שנשא נשים פסולות דמדרינן ליה הנאה ממנה על שכיבתה ואע\"ג דחשוד עליה לא חשוד לעבור אנדר. והיינו טעמא דנדר חמור מאותה שבועה שמושבע בהר סיני כמ\"ש בס' באר יעקב. והכי נמי י\"ל גבי שבועה בנקיטת חפץ דחמור משבועה דנשבע מהר סיני]:", + " אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה. פירש הכס\"מ דטעמו משום שאינו טוען ברי שזינתה אלא על פי עד אחד. והא דתנן עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה איירי שהבעל טוען ברי אבל כשהוא אינו יודע אלא על פי העד אינו יכול להשביעה. והנה המל\"מ בפ\"ה דשאלה ופקדון הניח דברי הכס\"מ דכאן בצריך תלמוד ממה שכתב רבינו גופיה בפ\"ד דגזילה דאף באומר איני יודע משביעו על פי העד. וכבר קדמו הש\"ך בחו\"מ סו\"ס פ\"ד להקשות כן על דברי הכס\"מ. ומ\"ש הבית שמואל באה\"ע סי' קט\"ז דרבינו רק גבי נגזל סבר דהיה משביעו והיינו כמ\"ש הב\"ח בחו\"מ סי' ע\"ה. אבל הב\"י עצמו שם ובכס\"מ בהלכות גזילה שם ובפ\"ג דטוען כתב דלרבינו בכל מקום היה משביע התובע לנתבע על פי עד אחד וא\"כ אי אפשר ליישב דבריו דכאן כמ\"ש הבית שמואל. גם דברי בעל הג\"ה בשו\"ע סותרים זה את זה כמ\"ש הב\"ש. ומ\"ש בספר הפלאה בקונטרס אחרון דהג\"ה לא כתב דמשביע בספק על פי העד רק גבי שבועת היסת בחו\"מ סי' ע\"ה. לדידי ליתא דבסי' צ\"ו מוכח דגם בשבועה דאורייתא היה משביע בספק. ועוד קשה לי דברי הטור אהדדי דבאה\"ע העתיק דברי רבינו דכאן ובחו\"מ סי' ע\"ה וסי' צ\"ו פסק דמשביע:
אמנם יש לי לומר דדעת הטור והכס\"מ והג\"ה לחלק בין טוענו בספק על פי העד דעלמא דלא איירי בדנקט שטרא נגד עד משא\"כ בנידון דהכא וכן גבי עד אחד מעידה שהיא פרועה דנקט שטרא נגד העד משום הכי אינו משביע לבעל השטר מספק על פי העד כיון דקא מסייע ליה שטרא. ועוד דהא דעד אחד מעיד שהיא פרוע לא תפרע אלא בשבועה אמרינן בגמרא פרק הכותב (כתובות דף פ\"ז ע\"ב) דטעמא דרבנן תקנוה כדי להפיס דעתו של בעל וזה לא שייך רק כשטוען הבעל שדעתו ברי בדבר שיודע שפרוע משא\"כ כשאינו יודע רק שאמר לו עד אחד לא שייך לומר בזה דנפיס דעתו דבעל כיון שאין דעתו יודעת. ואי משום דעד אחד מעיד הא היא נקיטא שטרא דעדיף מהעדאת עד אחד וא\"כ אין לנו להצריכה שבועה:
ושוב מצאתי קרוב לזה בהגהו\"ת רבינו [מיימוני] בהלכות שבועות פרק י\"א שכתבו דשבועה זו דעד אחד מעידה שהיא פרועה קילא משאר שבועות מטעמא דאמרן דכיון דשטר כתובה יוצא מתחת ידה רגלים לדבר שהדין עמה ועד אחד לאו כלום הוא והוי לן לומר דתטול בלא שבועה ואינה נשבעת אלא משום להפיס דעתו של בעל. וא\"כ הכי נמי י\"ל מהאי טעמא דקילא כשטוען הבעל בספק על פי העד שאינו משביעה. וראיתי לבעל ספר הפלאה דרצה לדייק כן מלישנא דמתניתין פרק הכותב גבי עד אחד דקתני ואמר לה התקבלת כתובתך דמשמע שטוען הבעל ברי ובזה הוא שתקנו שבועה כדי להפיס דעתו וסיים דמסתימת הפוסקים לא משמע כן. ולפי מ\"ש זה אינו דאדרבא על כרחך כן הוא דעת הטור והג\"ה והכס\"מ לדעת רבינו. וכן יש להוכיח מדברי התוס' בפ\"ק דב\"מ (דף י\"ד) וכמו שיתבאר אי\"ה בחידושי שם בעזה\"י:
[ובזה יש לי ליישב קושיית התוס' והרא\"ש בשבועות (דף מ\"ב ע\"א) על פירוש ר\"ח ור\"ת וכן הוא דעת הרי\"ף דשטרא ריע צריך בעל השטר שבועה. והקשו מהא דאמר פרק הכותב ההוא שטרא דאתא לקמיה דרבא אמר רב פפא ידענא ביה דפריע אמר ליה איכא אינש אחרינא בהדי דמר וכו' ואי בשטרא ריע לא אמר אלא שצריך לישבע אמאי בעי אחרינא בהדיה דמידי דהוה אעד אחד מעיד שהוא פרוע וכן כתב הרא\"ש בפרק הכותב. ולפי מה שכתבנו לק\"מ די\"ל דהתם איירי שהלוה לא טען דשטרא פריע הוא בודאי רק בספק על פי אמירת רב פפא ובכהאי גוונא א\"צ שבועה בעד אחד]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראה אותה שנסתרה עמו וכו' הרי זו אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה. ועיין בכס\"מ שתמה דמאי אריא בזמן הזה דאפי' בזמן דאיכא מי סוטה נמי אינו יכול להשקותה בקינוי דבינו לבינה אא\"כ [קינא] בפני שנים וכמ\"ש בפ\"א מהלכות סוטה. ועיין מ\"ש בזה בתשובת מהרי\"ט דלרבותא נקט בזמן הזה והכי קאמר דאע\"ג דקיי\"ל מצוה לקנאות הני מילי בפני עדים כדי להשקותה ותבדק ותמצא טהורה אבל בינו לבינה דלא מצי משקי לה לבדקה אין כאן מצוה. ולא מיבעיא בזמן דהיה מי סוטה אלא אפי' בזמן דאין נפק\"מ בקינוי אלא לאוסרה עליו אפ\"ה אין מצוה לקנאות אלא בפני עדים דאל\"כ בכל שעה שהוא מרגל קטטה יבוא לקנאות ומיתסרא עליה איסורא דלעולם ושוב אינו יכול לתקן ע\"כ. והוא דחוק גם הוא לכאורה נגד מ\"ש רבינו סוף הל' סוטה דאין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחילה אלא בינו לבינה. ולי נראה דהיינו רבותא בזמן הזה דלא מהני מחילה אע\"פ שקינא לה בלא עדים וגם נסתרה בלא עדים אפילו הכי לא מהני מחילה. אלא דקשה לי דמנא ליה לרבינו זה דבגמ' לא משמע אלא דהקינוי הוא בינו לבינה אבל הסתירה אפשר דצריך עדים אבל לא אשכחן תנא דלסגי תרווייהו בלא עדים:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "היו מומין שאפשר שנולדו בה אחר אירוסין אם נמצאו בה אחר שנכנסה לבית הבעל על הבעל להביא ראיה וכו' ואם היא בבית אביה על האב להביא ראיה שאחר ארוסין נולדו. וסיים הטור באה\"ע סי' ל\"ט ואם אין לו ראיה לאב תצא בלא כתובה. ודקדק מזה הב\"ח שם דדוקא כתובה לא בעיא הא גיטא בעיא וכתב דגם מדברי רבינו יש לדקדק כן מדלא כתב כן לעיל בפ\"ז גבי דיני קידושין דהוי טעות לבטלן רק כאן גבי כתובה פוטר. ונראה דיפה כתב הב\"ח ודלא כבעל הבית שמואל שכתב דמוכח לדעת הטור דמתבטלין הקידושין דהא כתב דצריכה להחזיר לו הקידושין והיכא דצריכה גט אין מחזירין הקידושין שלא יאמרו דהקידושין אינן כלום ואינה צריכה גט עכ\"ד. ואין זה מוכרח דאפשר דהטור סבר כדעת הבית יוסף שפסק בסי' נ' דגבי קידושי ספק חוזרין הקידושין ואע\"ג דצריכה גט ולא חייש לשמא יאמרו דהקידושין בודאי אינן כלום ואינה צריכה גט וגם קידושין תופסין באחותה. וטעמו ביאר הבית שמואל עצמו שם דסבר דבקידושי ספק לא מפקיעין ממונו דבעל מחמת חששא זו דשמא יאמרו דהקידושין אינן כלום דבספק מן הדין הן של בעל. וא\"כ הכי נמי יש ליישב לדעת הטור כאן דאם האב אינו מביא ראיה שנולדו אח\"כ מן הדין הקידושין שייך להבעל דמסתמא היו קודם ארוסין ומשום הכי צריכה להחזירן ולא מפקיעין ממונו מחמת הך חששא שכתב הב\"ש:
ומיהו גט צריכה שפיר ולא פטרינן מטעם דנימא כאן נמצאו המומין וכאן היו. וטעמא דכיון שהיא אומרת שנולדו אחר ארוסין הויא לה כאילו אומרת לו קדשתני וקיי\"ל דצריכה גט משום דשויא אנפשה חתיכא דאיסורא. ואע\"פ שכתב הבית שמואל דהכא גרע מכי אמרה קדשתני בעלמא דליכא הוכחה שמשקרת אבל הכא כיון דאמרינן כאן נמצאו המומין וכאן היו מעיקרא מוכח דמשקרת עכ\"ד. ואיברא זה אינו דודאי דלא גרע כאן משום זה דמ\"מ לא גריע סברא זו דכאן נמצאו וכאן היו מאילו היו עדים מעידים לפנינו שהיו בה המומין קודם ארוסין ואף בכהאי גוונא היתה צריכה גט דהרי קיי\"ל דאפילו נגד העדאת עדים מצי אינש לשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וכמ\"ש ביו\"ד סי' א'. ושוב מצאתי שהשיגו להב\"ש בזה בעל ספר פני יהושע בקונטרס אחרון שלו בכתובות פרק המדיר עיי\"ש:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות אישות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Nashim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9ba47c9063caf8d70f4db19878f6d88214bc22c8 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,87 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Virgin Maiden", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות נערה בתולה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Nashim" + ], + "text": [ + [ + [ + "[מי שפיתה בתולה היה משלם (בזמן הבית ע\"פ סנהדרין) חמשים שקלים וזה מצות עשה של תורה וכו'. ולא חשיב נמי למצות עשה חמשים שקלים הכתובה בתורה דאונס ומאה של מוציא שם רע. י\"ל על פי מה שהשריש בשרשיו לס' המצות שאין לחשוב בענין המצות דינין פרטים שיש בהמצוה. וא\"כ כיון דחשב גבי אונס וגבי [מוציא] שם רע מצות עשה דנשואין שנאמר ולו תהיה לאשה לא חשב תו למצות עשה מה שמשלמין דהוי מדיני מצותן. משא\"כ מפתה דליכא ביה עשה דנשואין חשיב לעשה דחמשים שקלים]:" + ], + [ + "כל כו' הרי זו בחזקת וכו'. והקשה בשו\"ת חכם צבי סי' קמ\"ו דאמאי היא נאמנת לטעון אנסתני בשדה וכי לא יוכל להיות מפותה בשדה והרי מעשה דיהודה ותמר בשדה הוי וכן עובדא דאביי בסוכה. ולק\"מ דשאני הכא גבי בתולה דאמרינן דמסתמא לא מחלה נזק בתוליה דהא קיי\"ל בחו\"מ סי' שפ\"ב גבי מזיק הטוען אתה הרשיתני להזיקך אינו נאמן דמסתמא אין אדם מוחל על נזקיו. [ואע\"ג דבפ' אלו נערות (כתובות דף ל\"ט) כתבו התוס' גבי מפותה דמחמת הנאת בעילה הוי כאלו מחלה בפירוש היינו כשידוע שנתפתתה אבל בסתמא לא אמרינן שנתפתתה ומחלה]. ועוד דקל וחומר כאן דיש לה חזקה דכשרות והיא עדיפא מחזקת ממון כמו שמבואר מדברי התוס' והרא\"ש פ\"ב דכתובות (דף כ\"ב). ואמרינן דמסתמא לא נתפתתה דעבדה איסורא:
וזה דלא כמ\"ש המפרש בתרגום יונתן פרשת תצא דגם בשדה הוי ספק והא דלא היו קטלינן לה היינו מספיקא דשמא היתה אנוסה אבל מכל מקום אפשר שנתפתתה מרצונה ולכך פירש תרגום יונתן דאסורה לבעלה. וזה אינו לדעת רבינו דהיא בחזקת אנוסה. אלא כוונת התרגום יונתן דחייש לשמא היתה סופה ברצון וסבר כמו אבוה דשמואל בכתובות (דף נ\"א ע\"ב). ונראה דגם למאן דאמר דחשיב רצון אינו רק לגבי איסור לבעלה אבל לא חשיב ליה רצון לפטור הבועל מצער פסוק רגלים דקדם לביאה:" + ], + [], + [], + [ + "עיין במל\"מ מ\"ש בפירוש התוספתא דכהן אינו מטמא לחלוצה ומטמא לשניה. וכבר כתב בזה הרשב\"א בחידושיו בפרק האשה רבה דחלוצה כיון דמרבינן לה מגרושה הוה לאינשי כמו גרושה דאסורה מן התורה ולא חשובה כמת מצוה משום דיורשה דאפילו הכי קריא וענו לה לקוברה. ורק בשניה דרבנן הוה כמו קידושי קטנה דרבנן דאמרינן דכיון דיורשה מתקנתן קריא ולא ענו לה לקוברה הוי כמת מצוה עכ\"ד:" + ], + [], + [], + [], + [ + "והמגורשת מן הנשואין ועדיין היא נערה בתולה אין לה חמשים שקלים הכתוב בתורה. וכתב הכס\"מ דהיינו מדתנן פ\"ק דכתובות בתולה מן הנשואין כתובתה מנה ואין לה טענת בתולים וא\"כ היא בחזקת בעולה ואין לה חמשים שקלים. וכ\"כ התוס' יו\"ט. אמנם בס' אליה רבה הניח בצ\"ע דמדברי התוס' ריש פרק אלו נערות מוכח דבתולה מן הנשואין יש לה חמישים שקלים. ועדיפא מינה יש לי לתמוה על רבינו מהירושלמי דפ\"ק דכתובות דשם מבואר כדברי התוס'. וז\"ל אמר ר' יודן וכי בחמישים שקלים הדבר תלוי פירוש כתובה והרי בתולה מן הנשואין יש לה חמישים שקלים וכתובתה מנה וזה אישתמיט לכולהו. וכן לבעל ספר הפלאה שתמה על התוספות דמנין להן שיש חמישים שקלים לבתולה מן הנשואין והרי בירושלמי מבואר כן. וקשיא על רבינו. ואח\"כ מצאתי לבעל קרבן העדה שהרגיש בזה והניח בצ\"ע על רבינו מהירושלמי הנזכר:
ושוב ראיתי שיש ליישב דעת רבינו ז\"ל והוא די\"ל דלא קיי\"ל כההיא דר' יודן דירושלמי דפ\"ק דכתובות מכח הא דאיתא בירושלמי דיבמות פרק בית שמאי וז\"ל על דעתיה דר' יהושע דאמר דנשואי קטנה היא כאשתו לכל דבר מהו שתמאן בו ותטול חמישים שקלים מאחר. ועל כרחך איירי שהיא בודאי עדיין בתולה דאל\"כ לא שייך חמישים שקלים ואפילו הכי לא מבעיא ליה רק בקטנה שמיאנה שעוקרת נשואיה למפרע וכאילו לא נשאת ומשום הכי סלקא דעתיה שיש לה חמישים שקלים וא\"כ משמע דאילו בגדולה בכהאי גוונא שנתגרשה מן הנשואין והיא בתולה לא מבעיא דודאי אין לה חמישים שקלים. ושמע מינה דליתא לדר' יודן דפ\"ק דכתובות דלדידיה דיש חמישים שקלים לבתולה גדולה מן הנשואין ליכא למבעי בקטנה:
ואפשר דגם התוס' מודים להלכה לרבינו ואין כוונתם בריש פרק אלו נערות רק ליישב מתניתין דהתם למאן דאמר דיש לה חמישים שקלים דהוי מצי למימר מחזיר גרושתו משניסת שיש לה חמישים שקלים אלא דתני ושייר אבל מודים דלא קיי\"ל כן. שהרי בעצמם כתבו (בדף מ\"ט) דנשואין משוו לה בעולה לכל דבר וא\"כ אין לה חמישים שקלים. ובהכי אתי שפיר דלא סתרי התוס' דבריהם כלל ונסתלק תמיהת בעל שער המלך בקונטרס חופת חתנים ובפ\"ג דהלכות אסורי ביאה:" + ], + [], + [ + "[היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה מחייבי כריתות וכו' אם לא היתה שם התראה וכו' הרי זה משלם חמשים שקלים. בס' נודע ביהודה סוף חלק אה\"ע הקשה בשם חכם אחד דאמאי כתב רבינו סתם דמאנס חייבי כריתות בלא התראה היה משלם חמישים שקלים ולא חילק בין אם היה יכול להציל באחד מאיבריו או לא דאם לא היו יכולין להצילה מידו באחד מאיבריו של רודף ניתן להצילה בנפשו ומפטר מחמישים שקלים דקים ליה בדרבה מיניה וכמבואר בסנהדרין (דף ע\"ג). ותירץ דרבינו ס\"ל דלא קיי\"ל כההיא סוגיא דסנהדרין אלא כמ\"ש תוס' ביבמות (דף נ\"ט) דלרבנן לא היה אונס מתחייב בחמישים שקלים רק בגמר וכו' עיי\"ש. ומשום הכי לא היה מפטר מתשלומי חמישים שקלים כיון דקדים ליה בזמן הבית חיוב עונש אחר. וכבר הקדימו בס' שער המלך בה' שבת. ולכאורה יש לתמוה דא\"כ אמאי פטר רבינו מחמישים שקלים אם היתה שם התראה משום דהיה נענש ומש\"ה היה פטור מתשלומין הא אינן באין כאחד כנזכר לעיל דגם גבי חיוב מלקות בזמן הבית כתב בריש פ\"ג דגניבה דאם היה בא קודם חיוב דתשלומין לא היה מפטר וכן קשה הא דפטר גבי חייבי מיתות. וי\"ל דהיינו דוקא אם כבר נסתלק החיוב בשעה שהיה בא חיוב דתשלומין משא\"כ גבי חייבי לאוין וכן חייבי מיתות דנהי דאינהו קדמי ואתא עליה מ\"מ לא נסתלק חיוב זה גם אחר זמן בשעה שבא עליו חיוב דתשלומי חמישים שקלים ומשום הכי מפטר מתשלומין וחשוב כמו שבאו בבת אחת. וסברא זו כתב בשער המלך שם ובהלכות גניבה ובהקדמת פני יהושע וע\"ש שמיישב בזה דלא תקשי על דברי תוס' דיבמות מסוגיא דכתובות. ולפ\"ז אתי שפיר דעת רבינו כאן דלא פטר חייבי כריתות מחמישים שקלים מחמת שהיה עליו חיוב מדין רודף דחיוב זה נסתלק אחר שהערה בה ופגמה כמ\"ש רבינו בהל' רוצח פ\"א ובשעת גמר ביאה שבא עליו חיוב חמישים שקלים פקע מיניה חיוב מיתה ומשום הכי משלם. אך מ\"ש רבי עקיבא איגר בתשובה סי' קס\"ד בישוב דעת תוס' דיבמות הנ\"ל אינו עולה לדעת רבינו כלל. דלפי דבריו תקשי קושית בעל נוב\"י הנזכר ע\"ש אלא כמו שכתבנו:
ומה שהקשה חתן בעל ספר פני יהושע שם לפי דברי התוס' דיבמות דלא מחייב חמישים שקלים בהעראה רק בגמר ביאה ולפ\"ז הא דפריך בפרק אלו נערות דאמאי מחייב חמישים שקלים הבא על אחותו הא קיי\"ל דלא היה לוקה ומשלם הוא משום דחשיב באין כאחד אע\"פ דחיוב מלקות קדים מכל מקום איכא נמי בשעת גמר ביאה. וא\"כ אכתי התמיהה קיימת על עולא דמשני מתניתין דאלו הן (היו) [ה]לוקין באחותו בוגרת דליכא חמישים שקלים ומשמע דבנערה דמשלם חמישים שקלים ליכא מלקות כיון דממונא היה משלם מילקא לא לקי והרי גם באחותו נערה איכא מלקות בזמן הבית משום דכבר נתחייב במלקות משעה שהערה בה וחמישים שקלים לא מחייב אלא בגמר ביאה. ולדידיה ליכא למימר דלפטר מחמישים שקלים על גמר ביאה משום דעדין איכא עליה חיוב מלקות דהא ס\"ל דחיוב מלקות לא פטר מממון. והניח קושיא זו בצע\"ג. ולי נראה דיש ליישב על פי מ\"ש בחידושי הריטב\"א בשלהי קדושין (דף ע\"ז) דכי אמרינן דהעראה שמה ביאה וחייב היינו כשפירש ולא גמר ביאתו אבל כשגמר דעתו על גמר ביאה וע\"ש. וא\"כ י\"ל דנהי דאנן לא קיי\"ל הכי מ\"מ עולא הכי ס\"ל כסברת הריטב\"א. והשתא אתי שפיר דלא משכחת לדידיה מלקות באחותו נערה כלל דנהי דחיוב חמישים שקלים לא בא עד שעת גמר ביאה מ\"מ אין לחייבו מלקות על העראה דכיון דגמר ביאתו לא מחייב על העראה כלל:
ונראה דלענין חמישים שקלים מודה רבינו לחילוק של הריטב\"א הנ\"ל וא\"כ הא דלא מחייב רבינו חמישים שקלים רק בגמר ביאה היינו כשגמר ביאתו אבל כשלא גמר רק הערה בה ופירש חייב חמישים שקלים. ובהכי אתי שפיר דלא תקשי על דבריו מהא דאיתא בירושלמי הערו בה עשרה ועדיין היא בתולה כולן בחמישים שקלים והביאו תוס' בסנהדרין (סוף דף ע\"ג):
ועל פי זה תתיישב קושיא גדולה שראיתי שעמד בה אחד מגדולי זמנינו בס' מעיין גנים דלסברת התוס' הנזכר דהעראה לא נתרבה לעניין חמישים שקלים א\"כ היאך מצינו שיתחייב כלל חמישים שקלים הא לא נתחייב רק בגמר ביאה ועל זה ליכא עדים שלא יוכלו לידע שגמר ביאתו כדמוכח ברפ\"ג דכריתות והאריך הרבה בישובה. ועל פי מה שכתבנו לק\"מ דממה נפשך חייב חמישים שקלים דאם לא גמר ביאתו חייב משום העראה לחודה]:", + " היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה אחת מחייבי כריתות וכו' או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו הרי זה לוקה ואינו משלם חמישים שקלים שאין אדם לוקה ומשלם. וכתב הכס\"מ דידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי עולא דסבר דאפי' התרו בו היה משלם ולא היה לוקה. ותמה בס' פני יהושע דבכתובות (דף ל\"ג) משמע דרבא סבר נמי כעולא דהיה משלם משום דיליף גזירה שוה תחת אשר עינה דאונס מתחת דחובל בחבירו דמשלם דר' יוחנן קאמר התם דלא יליף גז\"ש משום דמבעיא ליה קרא דאונס לבושת ופגם כאביי ורבא יליף בושת ופגם מקרא אחרינא וא\"כ סבר כעולא דיליף גז\"ש וא\"כ הו\"ל לרבינו למפסק כעולא ורבא. וכן הקשה בס' מעיין החכמה. והנה כבר נתבאר אצלי בעז\"ה בחידושי דאין מהסוגיא ראיה כלל דרבא סבר כעולא. דנהי דר' יוחנן אי הוה סבר כרבא דלא מבעיא ליה תחת אשר עינה לבושת ופגם הוה יליף גז\"ש היינו משום דסבר בעלמא דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין וכדמוכח בכמה דוכתי וכמו שזכרתי מזה ג\"כ לעיל בהלכות יבום. אבל רבא סבר בריש פרק הנשרפין דמשיבין קושטא דלא יליף הגז\"ש דתחת אע\"ג דלא מבעיא ליה קרא דאונס לפגם מכל מקום אינו אלא מופנה מצד אחד דאילו הצד דחובל אינו מופנה כמו שהוכחתי שם וא\"כ משיבין כדאיתא שם. ואף לפי מה שכתבתי בהלכות יבום דרבינו סבר דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין מ\"מ אתי שפיר דפסק כאן כר' יוחנן ולא יליף הגז\"ש דאזיל לטעמיה שכתב דרשא אחרינא מקרא דתחת אשר עינה בריש הלכות חובל ע\"ש. וא\"כ לדידיה אין כאן שום הפנאה:
[ולכאורה יש להביא סעד לפסק רבינו מהסוגיא דפרק מרובה (בבא קמא דף ע\"א) דפריך אהא דתנן טבח ביוה\"כ משלם ארבעה וחמשה נהי וכו' וקיי\"ל דלא היה לוקה ומשלם ודחיק לאוקמא מתני' כרבי מאיר דלית הילכתא כוותיה דאמר היה לוקה ומשלם ומחמת כן נדחק התם (בדר\"ש) [ברישא] דמתניתין ואי איתא דעולא עדיפא הוה לן לתרוצי דמשום הכי חייב בארבעה וחמשה דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא היה משלם מלקי לא היה לקי. אלא על כרחך מדלא מוקי הכי שמע מינה דס\"ל לתלמודא דליכא מאן דס\"ל כעולא. ומיהו לפמ\"ש התוס' דדוקא באונס ומפתה ס\"ל לעולא דממונא היה משלם אבל בעלמא מודה דמלקי היה לקי אינו ראיה:
ומ\"ש בנו של המחבר בשו\"ת נודע ביהודה במהדורא תניינא חלק או\"ח סי' צ\"א ובחלק יו\"ד סי' ע\"ז דרבינו פסק כעולא דממונא משלם שגגה גדולה היה בידו ואפשר שנמשך אחר חות יאיר סי' קצ\"ג שכתב כן אך לא עיין בדברי רבינו כאן ובהל' חובל דמבואר בהיפך כנ\"ל. ושוב ראיתי שהרגיש בעצמו כן בנו של בעל נוב\"י בספרו שיבת ציון סי' ק']:
ומ\"ש בשו\"ת שיבת ציון שם דרבינו סותר עצמו מדבריו דכאן לדבריו שכתב בהלכות סנהדרין דכל לאו שניתן לתשלומים לא היו לוקין עליו ומשמע דהיינו כעולא. ונראה מדברי ספר הנזכר דרבינו לא פסק דמשלם ואינו לוקה רק גבי לאו דגזל וגניבה משום דבהו רבי קרא בפירוש לתשלומין. וכבר קדמו בזה בעל פרי חדש בספרו מים חיים. אך אינו נכון. דודאי איכא כמה לאוין דסבר רבינו דמשלם ולא היה לקי כגון אונאה בפרק י\"ג דהלכות מכירה. וכן גבי מאחר שכר שכיר כתב רבינו בפי\"א דשכירות דאינו לוקה משום דחייב לשלם. והתם לא גלי קרא דלשלם היכא דאתרו ביה. וכן הוקשה לבעל שער המלך בהלכות חמץ:
אמנם אתי שפיר על פי מ\"ש הפני יהושע בריש פרק אלו נערות לחלק בין אונס ומפתה חייבי לאוין היה לוקה ואינו משלם דהלאו אינו מחמת הפקעת הממון של חבירו משא\"כ היכא דהלאו בא מחמת שהוא מפקיע ממון חבירו דמי לגזל דמשלם ואינו לוקה לכו\"ע. ועל פי זה אתי שפיר ההיא דאונאה ומאחר שכר שכיר ואין סתירה כלל בדברי רבינו. וכן אתי שפיר לפ\"ז מ\"ש בשער המלך אדברי הראב\"ד בפ\"א דהלכות גזילה גבי חימוד וע\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[האונס שוטה או חרשת היה משלם צער בלבד. ודע דמדברי הטור באה\"ע נראה דמחייב בשוטה וחרשת בבושת ופגם ולא פטר רק מחמישים שקלים. ותמהני שכדברי רבינו מבואר להדיא בסוגיא דפרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ב) גבי הא דמוקי מתניתין דאלו הן הלוקין הבא על אחותו דאיירי בבוגרת שאין לה חמישים שקלים ופריך הא איכא בושת ופגם ומשני בשוטה ופירש רש\"י שאין לה בושת ודמים למכור בשוק נמי אין לה ובפ' החובל (בבא קמא דף פ\"ו) תניא בהדיא דשוטה אין לה בושת ובפ' האומנין (בבא מציעא דף פ') גבי המוכר שפחה לחבירו ואמר לו שפחה זו שוטה היא וכו' משמע בהדיא דהוי מקח טעות שמע מינה שאין לשוטה דמים למכור. והוא הדין שאין דמים לחרש דהא אמרינן חרשו נותן לו דמי כולו. ומיהו [כתבו] תוס' בפ' החובל (בבא קמא דף פ\"ה ע\"ב) ובריש ערכין אהא דתנן חרש שוטה וקטן נדרין דמשמע שיש דמים לחרש איירי בשיכול להתרפאות אי נמי בידי שמים יש לו דמים ומשמע דהוא הדין לשוטה. וא\"כ אפשר דבכה\"ג איירי הטור אך לא הוה ליה לסתום כל כך]:", + " [והמפתה את כולן פטור מכלום. ומשמע דמפתה ממאנת נמי פטור מכלום משום דמחלה. ואע\"ג דממאנת היא קטנה מבת שש עד י\"ב כמ\"ש בפ\"ד מהל' אישות ופי\"א מהל' גרושין. ומינה דס\"ל לרבינו דמחילת קטן מחילה היא על כל פנים משהגיע לעונות הפעוטות. והא דכתב בפט\"ו מהל' אבידה גבי תמרים שהרוח משירן דאם הם של יתומים אסורין שאינן בני מחילה והוא מסוגיא דבבא מציעא היינו דמסתמא לא אמרינן שמחלו אבל כשמחלו בפירוש מהני וכמ\"ש הרשב\"א והר\"ן בפרק נערה. וכן כתבו הריב\"ש בתשובה סי' כ' וסי' ק\"ח ובתשובה להרמב\"ן הובא בבית יוסף בחו\"מ סי' רל\"ה. ואע\"פ שבמלחמות פ' נערה כתב הרמב\"ן דמחילת קטנה אינו כלום אפשר דבפחות מעונת פעוטות איירי אבל כשהגיע מחילתה מחילה. וכן משמע בתוס' כתובות (דף פ\"ו ודף ק\"ז). וכן כתבו המרדכי והגהות אשרי פ' מציאת האשה והובא באחרונים באה\"ע סי' קי\"ד. וכן כתב הש\"ך בחו\"מ סי' ס\"ו ס\"ק פ'. ובהל' מכירה איתא דצריכה גם כן בדיקה אם היא נבונית וא\"כ נשמע דהוא הדין גבי פתוי קטנה במקום שהכסף שלה הוי מחילה. ואע\"ג שלא מחלה בפירוש הא מחמת הנאת בעילה הוי כאילו מחלה בפירוש וכדמוכח בגמ' פ' אלו נערות (כתובות דף ל\"ט) ובתוס' שם. וקטנה שהגיע לעונת פעוטות נמי אית לה תאוה כדמוכח ברא\"ש פ' הכונס. ומ\"ש התוס' בריש פ\"ב דקידושין (דף מ\"ג) דקטנה לית לה תאוה היינו בשלא הגיעה וכן כתבו בס' המקנה ובספר שער המלך וזה דלא כמ\"ש בס' מקום שמואל סוף סימן כ\"ה דכל קטנה לית לה תאוה. וגם זה דלא כמשמע בספר בני אהובה להיפך דכל קטנה אית לה תאוה ועל כן הוקשה לו הירושלמי דפרק א' דקידושין שהביא המל\"מ פ\"ו דאישות ולפי מ\"ש אתי שפיר. והא דמדברי התוס' דפרק אלו נערות (סוף כתובות דף ל\"ה) משמע דאף בקטנה שהגיע לעונת מיאון אין מחילתה מחילה כשנתפתתה אזלי לטעמייהו דסבירא להו דאיכא מיאון קודם עונת פעוטות וכדעת רש\"י בגיטין (דף ס\"ה). אך מטעם אחר יש לומר דאין מחילת קטנה בקנס מחילה אף כשמחלה בפירוש דאף דאי בעלמא הוי מחילה כמ\"ש מ\"מ גבי קנס י\"ל דלא מהני מטעם שכתב הר\"ן בתשובה הובא בחו\"מ סי' רל\"ה דבמקום שעשה שלא כהוגן אין מתנת קטן כלום וא\"כ הוא הדין למחילתן. והמל\"מ פ\"ט דזכיה כתב שכן דעת רבינו דבמקום איסור אמרינן דלא תקנו רבנן והארכתי בזה במקום אחר:
(ומה שהקשה בס' הפלאה. דלמאי דקיי\"ל דפתוי קטנה אונס א\"כ מאי אריא דוקא אנוסה אפי' מפותה נמי אונס הוא. ולפי מה שכתבנו י\"ל דבהגיע לעונת הפעוטות שפיר יש לה דין מפותה דהוי כאלו מחלה בפירוש משום דיש לה הנאה וא\"כ אף אם נחשוב פיתויה כאונס מכל מקום הוי שפיר מחילה דכיון דאית לה הנאה מזה לא בטלה המחילה מחמת האונס אלא א\"כ מסרה מודעא וכהאי גוונא איתא בחו\"מ סי' ר\"ה גבי פשרה באונס דלא בטלה כיון דחבירו מוותר לו מטענתו גמר ומחיל גם הוא מטענתו לחבירו אלא דהקרא על כרחך אין ליישב בהכי דהא מן התורה אין מתנת קטן כלום והוא הדין למחילתו). והרדב\"ז בחלק א' סי' ס\"ג פסק דהמפתה יתומה קטנה חייב כדין מאנס דקיי\"ל פתוי קטנה אונס הוא. ועוד כתב דבזה גם רבינו מודה דדוקא לענין שתהא מותרת לבעלה בקידושי אביה שהן של תורה פסק דלא הוי אונס ואסורה אבל לענין קנס הוי אונס כמ\"ש גבי קטנה בת מיאון שאין לה רצון לאסור על בעלה והוא הדין שאין לה רצון להיות פתויה פתוי שהרי היא סכולה ואינה בעלת תאוה דנימא שאין לה צער מחמת תאותה ולפי מה שכתבנו אין דבריו מחוורין]:" + ], + [], + [ + "אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה. ובהשגות א\"א אין כאן שבועה לפי שאין כאן תובע שהתשלומין אינם שלה וכמו מנה לאבא בידך הוא. ותירץ הכס\"מ דס\"ל לרבינו דהיא מיקריא תובע אע\"פ שאביה קיים משום שהיא העומדת בדין. ובעל ס' פני יהושע בקונטרס אחרון ריש פרק נערה הקשה דבמפותה איך יכולה להעמידו בדין הרי מחלה. ויש לי ליישב דכיון שהיה לה אב ולא היה אז ברשותה למחול דבר שאינו שלה ואין במחילתה כלום משום הכי אף היא עצמה יכולה לתובעו בדין בשביל האב. וגדולה מזו כתב הר\"ן לדעת רבינו בדין ט\"ו דאם מת האב יכולה לתובעו אף בשביל עצמה ופירש הטעם דסבירא ליה דלא אהני מחילה שלה שהיתה בחיי האב כיון דלא חזיא לה בההיא שעתה דמחלה:
ויש לי להביא ראיה לסברא זו מהא דאיתא בפ\"ק דב\"מ (דף ט\"ו) גבי גזלן שמכר שדה שאינה שלו ואח\"כ נפלה לו בירושה דחוזר ותובעה מהלוקח ומבטל המכירה כמו יורש אחר אלא א\"כ דגלי דעתיה אח\"כ דניחא ליה שתשאר ביד הלוקח כי היכי דליקו בהמנותיה. אבל המכירה הראשונה הוא עצמו יכול לבטל אע\"פ שהיא עכשיו שלו כיון דבשעה שמכר לא היתה שלו. והכי נמי דכוותה דאף שמת אביה ועתה נעשה שלה יכולה לבטל מחילה הראשונה שהיה בעת שלא היה שלה. וכל שכן כשאביה קיים ושייך התשלומין לו שיכולה לתובעו ומתחייב שבועה על ידה ולא הוה מנה לאבא בידך כיון שהיא העומדת בדין ולא האב ומחילתה אינה מזקת אף לאחר מיתת האב וכל שכן בחייו:
ועוד יש לי להביא ראיה לדעת רבינו דבדין ט\"ו מהסוגיא דפרק נערה (כתובות דף מ\"ד ע\"ב) דמוקי הא דתניא ואם מאן ימאן אביה לרבות יתומה לחמישים שקלים. דאיירי בבא עליה ואח\"כ נתיתמה. והרי האי קרא במפתה הוא דכתיב ואי איתא לדעת הראב\"ד בסמוך דכשמת האב אינה יכולה לתבעו משום דאיגלאי מילתא דשלה הואי והרי מחלה א\"כ תקשי דאמאי מרבינן לה לחמישים שקלים בבא על המפותה ואח\"כ נתיתמה. וכבר הרגישו בקושיא זו בס' המאור ותירץ דבאונס איירי בברייתא דכיון דאינו ענין למפתה תנהו ענין לאונס וגם בחידושי מהר\"ם שיף כתב כן. והוא תמוה דהרי גבי אונס איכא ברייתא אחריתא כדאיתא בספרי והובא בירושלמי דדריש תחת אשר עינה לרבות יתומה לחמישים שקלים (בזמן הבית). וגם מה שתירץ הרמב\"ן דברייתא דמאן ימאן דמרבה יתומה במפותה איירי בקטנה שמחילתה אינה כלום הוא דחוק. וגם אין זה מוסכם דלדעת כמה פוסקים הוי מחילה בשהגיעה לעונת פעוטות ואפילו נימא דבעינן שימחל בפירוש הכי נמי גבי מפותה הוי כאילו מחלה בפירוש וכדמוכח בפרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ט ע\"ב). ואע\"ג שכתבו התוס' שם דהיינו מחמת הנאתה הא מוכח ברא\"ש פרק הכונס דגם קטנה אית לה בשהגיעה לעונת פעוטות. אך אין צורך לדחוק בזה רק לפי דעת הראב\"ד אך לפי דעת רבינו אתי שפיר בלא שום דוחק ומעיקרא לק\"מ דקושטא דאף בגדולה לא חשיבא המחילה שבחיי האב וגם בחידושי מהר\"ם הנזכר ובס' פני יהושע מסקו הכי אלא שלא זכרו שכן הוא דעת רבינו. וגם מדברי התוס' ומהרש\"א בקידושין (דף מ\"ו) משמע הכי:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "קידש נערה וגירשה וחזר וקידשה והוציא עליה שם רע והביא עדים שזינתה תחתיו בקידושין הראשונים ונמצאו זוממין וכן אם היתה יבמתו שכנסה וכו' (היה) [הרי זה] פטור מן המלקות ומן התשלומין וכל הפטור אם רצה לגרש יגרש. ופירש המל\"מ דס\"ל לרבינו דלא הזהיר הכתוב שלא יוכל לשלחה אלא היכא דהיה חייב עונש (בזמן הבית) אך היכא דליכא עונש אם רצה לגרש יגרש. והנה לא כתבו מקור לזה דמנין יצא זה לו לרבינו לומר כן. ונראה דיש ללמוד כן מהסוגיא דפ\"ג דמכות (דף ט\"ו) דקאמר התם לא יאמר ולו תהיה לאשה גבי אונס דגמר ממוציא שם רע וכו' ומסיק דאונס ממוציא שם רע לא גמר דאיכא למפרך מה למוציא שם רע דקאי בולו תהיה לאשה שכן היה לוקה ומשלם. ואי איתא דאף הפטור במוציא שם רע ממלקות ותשלומין קאי בחיוב דולו תהיה לאשה א\"כ אכתי תקשי דלא יאמר ולו תהיה לאשה גבי אונס וגמרינן ליה ממוציא שם רע כי האי כגון שהוציא על נשואת אחיו דקיי\"ל שפטור ממלקות ותשלומין ואפילו הכי חייב לכונסה אלא שמע מינה דכל היכא דמיעט רחמנא גבי שם רע ופטרו ממלקות ותשלומין פטרו גם כן מלכונסה:
ומה שהקשה המל\"מ דאמאי כתב רבינו דכל הפטור אם רצה לגרש יגרש דמשמע דקאי על מה שכתב ברישא קידש נערה וגירשה וחזר וקידשה והוציא עליה שם רע בקידושין הראשונים וכו'. וזה הוא ספיקא דדינא ובעיא דלא איפשטא בגמ' הוציא עליה שם רע על נשואין הראשונים מהו. ונהי דמלקא לא היה לקי מספק וכן קנס לא היה משלם מספק אבל לגרש היאך יכול מספק והלא ספיקא דאורייתא הוא ופשיטא דאזלינן לחומרא. ובס' מעיין החכמה כתב דלית נגר דיפריקנה. ואני אומר דלאו נגר אנא ואפריקינה די\"ל דחיוב זה דלא יוכל לשלחה שאני משאר חיוב דאיסור דאזלינן בספיקו לחומרא אלא דמי לחיוב דממון דאזלינן בו לקולא. משום דקיי\"ל דבדעתה וברצונה הדבר תלוי ואם אמרה לא בעינא לא איתא לחיוב זה כלל וכיון דניתן למחילה משום הכי דמי לממונא דלא מחייב מספיקא והכי נמי מחייבינן ליה מספיקא בשאר כסות ועונה שחייב בעל לאשתו. [וכהאי גוונא גבי אוכל תרומה במזיד דקיי\"ל דיכול הכהן למחול הו\"ל כדבר של ממון ולא כאיסור. ויש להביא ראיה ממ\"ש המפרשים הובא בס' נתיבות המשפט סי' כ\"ה בריש דיני תפיסה דספק גזל שרי ועל כרחך היינו משום [דכיון] דניתן למחילה לא הוי כשאר איסורין. וכל שכן לפי דעת רבינו דכל הספיקות איסורין מדברי סופרים ולכך היקל בכהאי גוונא:
ועיין בהרדב\"ז ח\"א סי' ס\"ח שנשאל במי שאנס אשה ואסר הנאתה עליו והרי אסורה עליו בלא יחל אם צריך לכונסה ולאו כל כמיניה לאוסרה עליו ולהפקיע המצוה המוטלת עליו. והשיב דכיון דחל עליו תחילה עשה דולו תהיה לאשה שוב אינו יכול להפקיע במה שאסרה עליו. וא\"ת מאי שנא מהא דאמרינן דנדרים חלין על דבר מצוה וכו' היינו דוקא במצות שבין אדם למקום כגון שאמר ישיבת סוכה עלי אסור אבל בדברים שבין אדם לחבירו לא חל והגע עצמך הרי שהיה חייב לחבירו מנה ואמר פלוני מודר מנכסי כלום חל הנדר על המנה שהוא חייב הכי נמי לא שנא שאין חל הנדר לדחות חיוב העשה. ויש לתמוה שהוא נגד סוגיא ערוכה דפ\"ג דמכות (דף ט\"ז) דפריך גבי אונס שגירש היכי משכחת שילקה הא הוי ניתק לעשה ולא היה לוקה אלא א\"כ ביטל העשה בידים ומוקי לה רב שימי מנהרדעא כגון שהדירה ברבים או על דעת רבים שאין לו הפרה ופירשו התוס' דאפי' בלא מצא עליה עון יכול לידור וחל הנדר כשאמר קונם תשמישך עלי כדאיתא בנדרים ע\"כ. אלמא דכהאי גוונא שאסר הנאתה עליו חל הנדר נמי גבי אונס ולא אמר[ינן] דלא חל הנדר לדחות חיוב עשה דולו תהיה לאשה והיינו טעמא דדוקא הנאתו עליה אינו יכול לאסור כיון דמשועבד לה אבל הנאתה עליו יכול לאסור וכדאמר גבי קונם שאיני משמשך. וגם מה שהביא ראיה מבעל חוב יש לדחות דשאני בעל חוב דאלמוה לשיעבודא דידיה וכמ\"ש תוס' בכתובות (דף נ\"ט ע\"ב) אבל בעלמא קונמות מפקיעין משעבוד חבירו. וכן משמע ביבמות (דף קי\"א) גבי יבמה שנדרה הנאה מיבמה]:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1fc19fab45d566702b98f37f410174ae5c1a2985 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,84 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Virgin Maiden", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Virgin_Maiden", + "text": [ + [ + [ + "[מי שפיתה בתולה היה משלם (בזמן הבית ע\"פ סנהדרין) חמשים שקלים וזה מצות עשה של תורה וכו'. ולא חשיב נמי למצות עשה חמשים שקלים הכתובה בתורה דאונס ומאה של מוציא שם רע. י\"ל על פי מה שהשריש בשרשיו לס' המצות שאין לחשוב בענין המצות דינין פרטים שיש בהמצוה. וא\"כ כיון דחשב גבי אונס וגבי [מוציא] שם רע מצות עשה דנשואין שנאמר ולו תהיה לאשה לא חשב תו למצות עשה מה שמשלמין דהוי מדיני מצותן. משא\"כ מפתה דליכא ביה עשה דנשואין חשיב לעשה דחמשים שקלים]:" + ], + [ + "כל כו' הרי זו בחזקת וכו'. והקשה בשו\"ת חכם צבי סי' קמ\"ו דאמאי היא נאמנת לטעון אנסתני בשדה וכי לא יוכל להיות מפותה בשדה והרי מעשה דיהודה ותמר בשדה הוי וכן עובדא דאביי בסוכה. ולק\"מ דשאני הכא גבי בתולה דאמרינן דמסתמא לא מחלה נזק בתוליה דהא קיי\"ל בחו\"מ סי' שפ\"ב גבי מזיק הטוען אתה הרשיתני להזיקך אינו נאמן דמסתמא אין אדם מוחל על נזקיו. [ואע\"ג דבפ' אלו נערות (כתובות דף ל\"ט) כתבו התוס' גבי מפותה דמחמת הנאת בעילה הוי כאלו מחלה בפירוש היינו כשידוע שנתפתתה אבל בסתמא לא אמרינן שנתפתתה ומחלה]. ועוד דקל וחומר כאן דיש לה חזקה דכשרות והיא עדיפא מחזקת ממון כמו שמבואר מדברי התוס' והרא\"ש פ\"ב דכתובות (דף כ\"ב). ואמרינן דמסתמא לא נתפתתה דעבדה איסורא:
וזה דלא כמ\"ש המפרש בתרגום יונתן פרשת תצא דגם בשדה הוי ספק והא דלא היו קטלינן לה היינו מספיקא דשמא היתה אנוסה אבל מכל מקום אפשר שנתפתתה מרצונה ולכך פירש תרגום יונתן דאסורה לבעלה. וזה אינו לדעת רבינו דהיא בחזקת אנוסה. אלא כוונת התרגום יונתן דחייש לשמא היתה סופה ברצון וסבר כמו אבוה דשמואל בכתובות (דף נ\"א ע\"ב). ונראה דגם למאן דאמר דחשיב רצון אינו רק לגבי איסור לבעלה אבל לא חשיב ליה רצון לפטור הבועל מצער פסוק רגלים דקדם לביאה:" + ], + [], + [], + [ + "עיין במל\"מ מ\"ש בפירוש התוספתא דכהן אינו מטמא לחלוצה ומטמא לשניה. וכבר כתב בזה הרשב\"א בחידושיו בפרק האשה רבה דחלוצה כיון דמרבינן לה מגרושה הוה לאינשי כמו גרושה דאסורה מן התורה ולא חשובה כמת מצוה משום דיורשה דאפילו הכי קריא וענו לה לקוברה. ורק בשניה דרבנן הוה כמו קידושי קטנה דרבנן דאמרינן דכיון דיורשה מתקנתן קריא ולא ענו לה לקוברה הוי כמת מצוה עכ\"ד:" + ], + [], + [], + [], + [ + "והמגורשת מן הנשואין ועדיין היא נערה בתולה אין לה חמשים שקלים הכתוב בתורה. וכתב הכס\"מ דהיינו מדתנן פ\"ק דכתובות בתולה מן הנשואין כתובתה מנה ואין לה טענת בתולים וא\"כ היא בחזקת בעולה ואין לה חמשים שקלים. וכ\"כ התוס' יו\"ט. אמנם בס' אליה רבה הניח בצ\"ע דמדברי התוס' ריש פרק אלו נערות מוכח דבתולה מן הנשואין יש לה חמישים שקלים. ועדיפא מינה יש לי לתמוה על רבינו מהירושלמי דפ\"ק דכתובות דשם מבואר כדברי התוס'. וז\"ל אמר ר' יודן וכי בחמישים שקלים הדבר תלוי פירוש כתובה והרי בתולה מן הנשואין יש לה חמישים שקלים וכתובתה מנה וזה אישתמיט לכולהו. וכן לבעל ספר הפלאה שתמה על התוספות דמנין להן שיש חמישים שקלים לבתולה מן הנשואין והרי בירושלמי מבואר כן. וקשיא על רבינו. ואח\"כ מצאתי לבעל קרבן העדה שהרגיש בזה והניח בצ\"ע על רבינו מהירושלמי הנזכר:
ושוב ראיתי שיש ליישב דעת רבינו ז\"ל והוא די\"ל דלא קיי\"ל כההיא דר' יודן דירושלמי דפ\"ק דכתובות מכח הא דאיתא בירושלמי דיבמות פרק בית שמאי וז\"ל על דעתיה דר' יהושע דאמר דנשואי קטנה היא כאשתו לכל דבר מהו שתמאן בו ותטול חמישים שקלים מאחר. ועל כרחך איירי שהיא בודאי עדיין בתולה דאל\"כ לא שייך חמישים שקלים ואפילו הכי לא מבעיא ליה רק בקטנה שמיאנה שעוקרת נשואיה למפרע וכאילו לא נשאת ומשום הכי סלקא דעתיה שיש לה חמישים שקלים וא\"כ משמע דאילו בגדולה בכהאי גוונא שנתגרשה מן הנשואין והיא בתולה לא מבעיא דודאי אין לה חמישים שקלים. ושמע מינה דליתא לדר' יודן דפ\"ק דכתובות דלדידיה דיש חמישים שקלים לבתולה גדולה מן הנשואין ליכא למבעי בקטנה:
ואפשר דגם התוס' מודים להלכה לרבינו ואין כוונתם בריש פרק אלו נערות רק ליישב מתניתין דהתם למאן דאמר דיש לה חמישים שקלים דהוי מצי למימר מחזיר גרושתו משניסת שיש לה חמישים שקלים אלא דתני ושייר אבל מודים דלא קיי\"ל כן. שהרי בעצמם כתבו (בדף מ\"ט) דנשואין משוו לה בעולה לכל דבר וא\"כ אין לה חמישים שקלים. ובהכי אתי שפיר דלא סתרי התוס' דבריהם כלל ונסתלק תמיהת בעל שער המלך בקונטרס חופת חתנים ובפ\"ג דהלכות אסורי ביאה:" + ], + [], + [ + "[היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה מחייבי כריתות וכו' אם לא היתה שם התראה וכו' הרי זה משלם חמשים שקלים. בס' נודע ביהודה סוף חלק אה\"ע הקשה בשם חכם אחד דאמאי כתב רבינו סתם דמאנס חייבי כריתות בלא התראה היה משלם חמישים שקלים ולא חילק בין אם היה יכול להציל באחד מאיבריו או לא דאם לא היו יכולין להצילה מידו באחד מאיבריו של רודף ניתן להצילה בנפשו ומפטר מחמישים שקלים דקים ליה בדרבה מיניה וכמבואר בסנהדרין (דף ע\"ג). ותירץ דרבינו ס\"ל דלא קיי\"ל כההיא סוגיא דסנהדרין אלא כמ\"ש תוס' ביבמות (דף נ\"ט) דלרבנן לא היה אונס מתחייב בחמישים שקלים רק בגמר וכו' עיי\"ש. ומשום הכי לא היה מפטר מתשלומי חמישים שקלים כיון דקדים ליה בזמן הבית חיוב עונש אחר. וכבר הקדימו בס' שער המלך בה' שבת. ולכאורה יש לתמוה דא\"כ אמאי פטר רבינו מחמישים שקלים אם היתה שם התראה משום דהיה נענש ומש\"ה היה פטור מתשלומין הא אינן באין כאחד כנזכר לעיל דגם גבי חיוב מלקות בזמן הבית כתב בריש פ\"ג דגניבה דאם היה בא קודם חיוב דתשלומין לא היה מפטר וכן קשה הא דפטר גבי חייבי מיתות. וי\"ל דהיינו דוקא אם כבר נסתלק החיוב בשעה שהיה בא חיוב דתשלומין משא\"כ גבי חייבי לאוין וכן חייבי מיתות דנהי דאינהו קדמי ואתא עליה מ\"מ לא נסתלק חיוב זה גם אחר זמן בשעה שבא עליו חיוב דתשלומי חמישים שקלים ומשום הכי מפטר מתשלומין וחשוב כמו שבאו בבת אחת. וסברא זו כתב בשער המלך שם ובהלכות גניבה ובהקדמת פני יהושע וע\"ש שמיישב בזה דלא תקשי על דברי תוס' דיבמות מסוגיא דכתובות. ולפ\"ז אתי שפיר דעת רבינו כאן דלא פטר חייבי כריתות מחמישים שקלים מחמת שהיה עליו חיוב מדין רודף דחיוב זה נסתלק אחר שהערה בה ופגמה כמ\"ש רבינו בהל' רוצח פ\"א ובשעת גמר ביאה שבא עליו חיוב חמישים שקלים פקע מיניה חיוב מיתה ומשום הכי משלם. אך מ\"ש רבי עקיבא איגר בתשובה סי' קס\"ד בישוב דעת תוס' דיבמות הנ\"ל אינו עולה לדעת רבינו כלל. דלפי דבריו תקשי קושית בעל נוב\"י הנזכר ע\"ש אלא כמו שכתבנו:
ומה שהקשה חתן בעל ספר פני יהושע שם לפי דברי התוס' דיבמות דלא מחייב חמישים שקלים בהעראה רק בגמר ביאה ולפ\"ז הא דפריך בפרק אלו נערות דאמאי מחייב חמישים שקלים הבא על אחותו הא קיי\"ל דלא היה לוקה ומשלם הוא משום דחשיב באין כאחד אע\"פ דחיוב מלקות קדים מכל מקום איכא נמי בשעת גמר ביאה. וא\"כ אכתי התמיהה קיימת על עולא דמשני מתניתין דאלו הן (היו) [ה]לוקין באחותו בוגרת דליכא חמישים שקלים ומשמע דבנערה דמשלם חמישים שקלים ליכא מלקות כיון דממונא היה משלם מילקא לא לקי והרי גם באחותו נערה איכא מלקות בזמן הבית משום דכבר נתחייב במלקות משעה שהערה בה וחמישים שקלים לא מחייב אלא בגמר ביאה. ולדידיה ליכא למימר דלפטר מחמישים שקלים על גמר ביאה משום דעדין איכא עליה חיוב מלקות דהא ס\"ל דחיוב מלקות לא פטר מממון. והניח קושיא זו בצע\"ג. ולי נראה דיש ליישב על פי מ\"ש בחידושי הריטב\"א בשלהי קדושין (דף ע\"ז) דכי אמרינן דהעראה שמה ביאה וחייב היינו כשפירש ולא גמר ביאתו אבל כשגמר דעתו על גמר ביאה וע\"ש. וא\"כ י\"ל דנהי דאנן לא קיי\"ל הכי מ\"מ עולא הכי ס\"ל כסברת הריטב\"א. והשתא אתי שפיר דלא משכחת לדידיה מלקות באחותו נערה כלל דנהי דחיוב חמישים שקלים לא בא עד שעת גמר ביאה מ\"מ אין לחייבו מלקות על העראה דכיון דגמר ביאתו לא מחייב על העראה כלל:
ונראה דלענין חמישים שקלים מודה רבינו לחילוק של הריטב\"א הנ\"ל וא\"כ הא דלא מחייב רבינו חמישים שקלים רק בגמר ביאה היינו כשגמר ביאתו אבל כשלא גמר רק הערה בה ופירש חייב חמישים שקלים. ובהכי אתי שפיר דלא תקשי על דבריו מהא דאיתא בירושלמי הערו בה עשרה ועדיין היא בתולה כולן בחמישים שקלים והביאו תוס' בסנהדרין (סוף דף ע\"ג):
ועל פי זה תתיישב קושיא גדולה שראיתי שעמד בה אחד מגדולי זמנינו בס' מעיין גנים דלסברת התוס' הנזכר דהעראה לא נתרבה לעניין חמישים שקלים א\"כ היאך מצינו שיתחייב כלל חמישים שקלים הא לא נתחייב רק בגמר ביאה ועל זה ליכא עדים שלא יוכלו לידע שגמר ביאתו כדמוכח ברפ\"ג דכריתות והאריך הרבה בישובה. ועל פי מה שכתבנו לק\"מ דממה נפשך חייב חמישים שקלים דאם לא גמר ביאתו חייב משום העראה לחודה]:", + " היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה אחת מחייבי כריתות וכו' או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו הרי זה לוקה ואינו משלם חמישים שקלים שאין אדם לוקה ומשלם. וכתב הכס\"מ דידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי עולא דסבר דאפי' התרו בו היה משלם ולא היה לוקה. ותמה בס' פני יהושע דבכתובות (דף ל\"ג) משמע דרבא סבר נמי כעולא דהיה משלם משום דיליף גזירה שוה תחת אשר עינה דאונס מתחת דחובל בחבירו דמשלם דר' יוחנן קאמר התם דלא יליף גז\"ש משום דמבעיא ליה קרא דאונס לבושת ופגם כאביי ורבא יליף בושת ופגם מקרא אחרינא וא\"כ סבר כעולא דיליף גז\"ש וא\"כ הו\"ל לרבינו למפסק כעולא ורבא. וכן הקשה בס' מעיין החכמה. והנה כבר נתבאר אצלי בעז\"ה בחידושי דאין מהסוגיא ראיה כלל דרבא סבר כעולא. דנהי דר' יוחנן אי הוה סבר כרבא דלא מבעיא ליה תחת אשר עינה לבושת ופגם הוה יליף גז\"ש היינו משום דסבר בעלמא דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין וכדמוכח בכמה דוכתי וכמו שזכרתי מזה ג\"כ לעיל בהלכות יבום. אבל רבא סבר בריש פרק הנשרפין דמשיבין קושטא דלא יליף הגז\"ש דתחת אע\"ג דלא מבעיא ליה קרא דאונס לפגם מכל מקום אינו אלא מופנה מצד אחד דאילו הצד דחובל אינו מופנה כמו שהוכחתי שם וא\"כ משיבין כדאיתא שם. ואף לפי מה שכתבתי בהלכות יבום דרבינו סבר דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין מ\"מ אתי שפיר דפסק כאן כר' יוחנן ולא יליף הגז\"ש דאזיל לטעמיה שכתב דרשא אחרינא מקרא דתחת אשר עינה בריש הלכות חובל ע\"ש. וא\"כ לדידיה אין כאן שום הפנאה:
[ולכאורה יש להביא סעד לפסק רבינו מהסוגיא דפרק מרובה (בבא קמא דף ע\"א) דפריך אהא דתנן טבח ביוה\"כ משלם ארבעה וחמשה נהי וכו' וקיי\"ל דלא היה לוקה ומשלם ודחיק לאוקמא מתני' כרבי מאיר דלית הילכתא כוותיה דאמר היה לוקה ומשלם ומחמת כן נדחק התם (בדר\"ש) [ברישא] דמתניתין ואי איתא דעולא עדיפא הוה לן לתרוצי דמשום הכי חייב בארבעה וחמשה דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא היה משלם מלקי לא היה לקי. אלא על כרחך מדלא מוקי הכי שמע מינה דס\"ל לתלמודא דליכא מאן דס\"ל כעולא. ומיהו לפמ\"ש התוס' דדוקא באונס ומפתה ס\"ל לעולא דממונא היה משלם אבל בעלמא מודה דמלקי היה לקי אינו ראיה:
ומ\"ש בנו של המחבר בשו\"ת נודע ביהודה במהדורא תניינא חלק או\"ח סי' צ\"א ובחלק יו\"ד סי' ע\"ז דרבינו פסק כעולא דממונא משלם שגגה גדולה היה בידו ואפשר שנמשך אחר חות יאיר סי' קצ\"ג שכתב כן אך לא עיין בדברי רבינו כאן ובהל' חובל דמבואר בהיפך כנ\"ל. ושוב ראיתי שהרגיש בעצמו כן בנו של בעל נוב\"י בספרו שיבת ציון סי' ק']:
ומ\"ש בשו\"ת שיבת ציון שם דרבינו סותר עצמו מדבריו דכאן לדבריו שכתב בהלכות סנהדרין דכל לאו שניתן לתשלומים לא היו לוקין עליו ומשמע דהיינו כעולא. ונראה מדברי ספר הנזכר דרבינו לא פסק דמשלם ואינו לוקה רק גבי לאו דגזל וגניבה משום דבהו רבי קרא בפירוש לתשלומין. וכבר קדמו בזה בעל פרי חדש בספרו מים חיים. אך אינו נכון. דודאי איכא כמה לאוין דסבר רבינו דמשלם ולא היה לקי כגון אונאה בפרק י\"ג דהלכות מכירה. וכן גבי מאחר שכר שכיר כתב רבינו בפי\"א דשכירות דאינו לוקה משום דחייב לשלם. והתם לא גלי קרא דלשלם היכא דאתרו ביה. וכן הוקשה לבעל שער המלך בהלכות חמץ:
אמנם אתי שפיר על פי מ\"ש הפני יהושע בריש פרק אלו נערות לחלק בין אונס ומפתה חייבי לאוין היה לוקה ואינו משלם דהלאו אינו מחמת הפקעת הממון של חבירו משא\"כ היכא דהלאו בא מחמת שהוא מפקיע ממון חבירו דמי לגזל דמשלם ואינו לוקה לכו\"ע. ועל פי זה אתי שפיר ההיא דאונאה ומאחר שכר שכיר ואין סתירה כלל בדברי רבינו. וכן אתי שפיר לפ\"ז מ\"ש בשער המלך אדברי הראב\"ד בפ\"א דהלכות גזילה גבי חימוד וע\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "[האונס שוטה או חרשת היה משלם צער בלבד. ודע דמדברי הטור באה\"ע נראה דמחייב בשוטה וחרשת בבושת ופגם ולא פטר רק מחמישים שקלים. ותמהני שכדברי רבינו מבואר להדיא בסוגיא דפרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ב) גבי הא דמוקי מתניתין דאלו הן הלוקין הבא על אחותו דאיירי בבוגרת שאין לה חמישים שקלים ופריך הא איכא בושת ופגם ומשני בשוטה ופירש רש\"י שאין לה בושת ודמים למכור בשוק נמי אין לה ובפ' החובל (בבא קמא דף פ\"ו) תניא בהדיא דשוטה אין לה בושת ובפ' האומנין (בבא מציעא דף פ') גבי המוכר שפחה לחבירו ואמר לו שפחה זו שוטה היא וכו' משמע בהדיא דהוי מקח טעות שמע מינה שאין לשוטה דמים למכור. והוא הדין שאין דמים לחרש דהא אמרינן חרשו נותן לו דמי כולו. ומיהו [כתבו] תוס' בפ' החובל (בבא קמא דף פ\"ה ע\"ב) ובריש ערכין אהא דתנן חרש שוטה וקטן נדרין דמשמע שיש דמים לחרש איירי בשיכול להתרפאות אי נמי בידי שמים יש לו דמים ומשמע דהוא הדין לשוטה. וא\"כ אפשר דבכה\"ג איירי הטור אך לא הוה ליה לסתום כל כך]:", + " [והמפתה את כולן פטור מכלום. ומשמע דמפתה ממאנת נמי פטור מכלום משום דמחלה. ואע\"ג דממאנת היא קטנה מבת שש עד י\"ב כמ\"ש בפ\"ד מהל' אישות ופי\"א מהל' גרושין. ומינה דס\"ל לרבינו דמחילת קטן מחילה היא על כל פנים משהגיע לעונות הפעוטות. והא דכתב בפט\"ו מהל' אבידה גבי תמרים שהרוח משירן דאם הם של יתומים אסורין שאינן בני מחילה והוא מסוגיא דבבא מציעא היינו דמסתמא לא אמרינן שמחלו אבל כשמחלו בפירוש מהני וכמ\"ש הרשב\"א והר\"ן בפרק נערה. וכן כתבו הריב\"ש בתשובה סי' כ' וסי' ק\"ח ובתשובה להרמב\"ן הובא בבית יוסף בחו\"מ סי' רל\"ה. ואע\"פ שבמלחמות פ' נערה כתב הרמב\"ן דמחילת קטנה אינו כלום אפשר דבפחות מעונת פעוטות איירי אבל כשהגיע מחילתה מחילה. וכן משמע בתוס' כתובות (דף פ\"ו ודף ק\"ז). וכן כתבו המרדכי והגהות אשרי פ' מציאת האשה והובא באחרונים באה\"ע סי' קי\"ד. וכן כתב הש\"ך בחו\"מ סי' ס\"ו ס\"ק פ'. ובהל' מכירה איתא דצריכה גם כן בדיקה אם היא נבונית וא\"כ נשמע דהוא הדין גבי פתוי קטנה במקום שהכסף שלה הוי מחילה. ואע\"ג שלא מחלה בפירוש הא מחמת הנאת בעילה הוי כאילו מחלה בפירוש וכדמוכח בגמ' פ' אלו נערות (כתובות דף ל\"ט) ובתוס' שם. וקטנה שהגיע לעונת פעוטות נמי אית לה תאוה כדמוכח ברא\"ש פ' הכונס. ומ\"ש התוס' בריש פ\"ב דקידושין (דף מ\"ג) דקטנה לית לה תאוה היינו בשלא הגיעה וכן כתבו בס' המקנה ובספר שער המלך וזה דלא כמ\"ש בס' מקום שמואל סוף סימן כ\"ה דכל קטנה לית לה תאוה. וגם זה דלא כמשמע בספר בני אהובה להיפך דכל קטנה אית לה תאוה ועל כן הוקשה לו הירושלמי דפרק א' דקידושין שהביא המל\"מ פ\"ו דאישות ולפי מ\"ש אתי שפיר. והא דמדברי התוס' דפרק אלו נערות (סוף כתובות דף ל\"ה) משמע דאף בקטנה שהגיע לעונת מיאון אין מחילתה מחילה כשנתפתתה אזלי לטעמייהו דסבירא להו דאיכא מיאון קודם עונת פעוטות וכדעת רש\"י בגיטין (דף ס\"ה). אך מטעם אחר יש לומר דאין מחילת קטנה בקנס מחילה אף כשמחלה בפירוש דאף דאי בעלמא הוי מחילה כמ\"ש מ\"מ גבי קנס י\"ל דלא מהני מטעם שכתב הר\"ן בתשובה הובא בחו\"מ סי' רל\"ה דבמקום שעשה שלא כהוגן אין מתנת קטן כלום וא\"כ הוא הדין למחילתן. והמל\"מ פ\"ט דזכיה כתב שכן דעת רבינו דבמקום איסור אמרינן דלא תקנו רבנן והארכתי בזה במקום אחר:
(ומה שהקשה בס' הפלאה. דלמאי דקיי\"ל דפתוי קטנה אונס א\"כ מאי אריא דוקא אנוסה אפי' מפותה נמי אונס הוא. ולפי מה שכתבנו י\"ל דבהגיע לעונת הפעוטות שפיר יש לה דין מפותה דהוי כאלו מחלה בפירוש משום דיש לה הנאה וא\"כ אף אם נחשוב פיתויה כאונס מכל מקום הוי שפיר מחילה דכיון דאית לה הנאה מזה לא בטלה המחילה מחמת האונס אלא א\"כ מסרה מודעא וכהאי גוונא איתא בחו\"מ סי' ר\"ה גבי פשרה באונס דלא בטלה כיון דחבירו מוותר לו מטענתו גמר ומחיל גם הוא מטענתו לחבירו אלא דהקרא על כרחך אין ליישב בהכי דהא מן התורה אין מתנת קטן כלום והוא הדין למחילתו). והרדב\"ז בחלק א' סי' ס\"ג פסק דהמפתה יתומה קטנה חייב כדין מאנס דקיי\"ל פתוי קטנה אונס הוא. ועוד כתב דבזה גם רבינו מודה דדוקא לענין שתהא מותרת לבעלה בקידושי אביה שהן של תורה פסק דלא הוי אונס ואסורה אבל לענין קנס הוי אונס כמ\"ש גבי קטנה בת מיאון שאין לה רצון לאסור על בעלה והוא הדין שאין לה רצון להיות פתויה פתוי שהרי היא סכולה ואינה בעלת תאוה דנימא שאין לה צער מחמת תאותה ולפי מה שכתבנו אין דבריו מחוורין]:" + ], + [], + [ + "אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה. ובהשגות א\"א אין כאן שבועה לפי שאין כאן תובע שהתשלומין אינם שלה וכמו מנה לאבא בידך הוא. ותירץ הכס\"מ דס\"ל לרבינו דהיא מיקריא תובע אע\"פ שאביה קיים משום שהיא העומדת בדין. ובעל ס' פני יהושע בקונטרס אחרון ריש פרק נערה הקשה דבמפותה איך יכולה להעמידו בדין הרי מחלה. ויש לי ליישב דכיון שהיה לה אב ולא היה אז ברשותה למחול דבר שאינו שלה ואין במחילתה כלום משום הכי אף היא עצמה יכולה לתובעו בדין בשביל האב. וגדולה מזו כתב הר\"ן לדעת רבינו בדין ט\"ו דאם מת האב יכולה לתובעו אף בשביל עצמה ופירש הטעם דסבירא ליה דלא אהני מחילה שלה שהיתה בחיי האב כיון דלא חזיא לה בההיא שעתה דמחלה:
ויש לי להביא ראיה לסברא זו מהא דאיתא בפ\"ק דב\"מ (דף ט\"ו) גבי גזלן שמכר שדה שאינה שלו ואח\"כ נפלה לו בירושה דחוזר ותובעה מהלוקח ומבטל המכירה כמו יורש אחר אלא א\"כ דגלי דעתיה אח\"כ דניחא ליה שתשאר ביד הלוקח כי היכי דליקו בהמנותיה. אבל המכירה הראשונה הוא עצמו יכול לבטל אע\"פ שהיא עכשיו שלו כיון דבשעה שמכר לא היתה שלו. והכי נמי דכוותה דאף שמת אביה ועתה נעשה שלה יכולה לבטל מחילה הראשונה שהיה בעת שלא היה שלה. וכל שכן כשאביה קיים ושייך התשלומין לו שיכולה לתובעו ומתחייב שבועה על ידה ולא הוה מנה לאבא בידך כיון שהיא העומדת בדין ולא האב ומחילתה אינה מזקת אף לאחר מיתת האב וכל שכן בחייו:
ועוד יש לי להביא ראיה לדעת רבינו דבדין ט\"ו מהסוגיא דפרק נערה (כתובות דף מ\"ד ע\"ב) דמוקי הא דתניא ואם מאן ימאן אביה לרבות יתומה לחמישים שקלים. דאיירי בבא עליה ואח\"כ נתיתמה. והרי האי קרא במפתה הוא דכתיב ואי איתא לדעת הראב\"ד בסמוך דכשמת האב אינה יכולה לתבעו משום דאיגלאי מילתא דשלה הואי והרי מחלה א\"כ תקשי דאמאי מרבינן לה לחמישים שקלים בבא על המפותה ואח\"כ נתיתמה. וכבר הרגישו בקושיא זו בס' המאור ותירץ דבאונס איירי בברייתא דכיון דאינו ענין למפתה תנהו ענין לאונס וגם בחידושי מהר\"ם שיף כתב כן. והוא תמוה דהרי גבי אונס איכא ברייתא אחריתא כדאיתא בספרי והובא בירושלמי דדריש תחת אשר עינה לרבות יתומה לחמישים שקלים (בזמן הבית). וגם מה שתירץ הרמב\"ן דברייתא דמאן ימאן דמרבה יתומה במפותה איירי בקטנה שמחילתה אינה כלום הוא דחוק. וגם אין זה מוסכם דלדעת כמה פוסקים הוי מחילה בשהגיעה לעונת פעוטות ואפילו נימא דבעינן שימחל בפירוש הכי נמי גבי מפותה הוי כאילו מחלה בפירוש וכדמוכח בפרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ט ע\"ב). ואע\"ג שכתבו התוס' שם דהיינו מחמת הנאתה הא מוכח ברא\"ש פרק הכונס דגם קטנה אית לה בשהגיעה לעונת פעוטות. אך אין צורך לדחוק בזה רק לפי דעת הראב\"ד אך לפי דעת רבינו אתי שפיר בלא שום דוחק ומעיקרא לק\"מ דקושטא דאף בגדולה לא חשיבא המחילה שבחיי האב וגם בחידושי מהר\"ם הנזכר ובס' פני יהושע מסקו הכי אלא שלא זכרו שכן הוא דעת רבינו. וגם מדברי התוס' ומהרש\"א בקידושין (דף מ\"ו) משמע הכי:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "קידש נערה וגירשה וחזר וקידשה והוציא עליה שם רע והביא עדים שזינתה תחתיו בקידושין הראשונים ונמצאו זוממין וכן אם היתה יבמתו שכנסה וכו' (היה) [הרי זה] פטור מן המלקות ומן התשלומין וכל הפטור אם רצה לגרש יגרש. ופירש המל\"מ דס\"ל לרבינו דלא הזהיר הכתוב שלא יוכל לשלחה אלא היכא דהיה חייב עונש (בזמן הבית) אך היכא דליכא עונש אם רצה לגרש יגרש. והנה לא כתבו מקור לזה דמנין יצא זה לו לרבינו לומר כן. ונראה דיש ללמוד כן מהסוגיא דפ\"ג דמכות (דף ט\"ו) דקאמר התם לא יאמר ולו תהיה לאשה גבי אונס דגמר ממוציא שם רע וכו' ומסיק דאונס ממוציא שם רע לא גמר דאיכא למפרך מה למוציא שם רע דקאי בולו תהיה לאשה שכן היה לוקה ומשלם. ואי איתא דאף הפטור במוציא שם רע ממלקות ותשלומין קאי בחיוב דולו תהיה לאשה א\"כ אכתי תקשי דלא יאמר ולו תהיה לאשה גבי אונס וגמרינן ליה ממוציא שם רע כי האי כגון שהוציא על נשואת אחיו דקיי\"ל שפטור ממלקות ותשלומין ואפילו הכי חייב לכונסה אלא שמע מינה דכל היכא דמיעט רחמנא גבי שם רע ופטרו ממלקות ותשלומין פטרו גם כן מלכונסה:
ומה שהקשה המל\"מ דאמאי כתב רבינו דכל הפטור אם רצה לגרש יגרש דמשמע דקאי על מה שכתב ברישא קידש נערה וגירשה וחזר וקידשה והוציא עליה שם רע בקידושין הראשונים וכו'. וזה הוא ספיקא דדינא ובעיא דלא איפשטא בגמ' הוציא עליה שם רע על נשואין הראשונים מהו. ונהי דמלקא לא היה לקי מספק וכן קנס לא היה משלם מספק אבל לגרש היאך יכול מספק והלא ספיקא דאורייתא הוא ופשיטא דאזלינן לחומרא. ובס' מעיין החכמה כתב דלית נגר דיפריקנה. ואני אומר דלאו נגר אנא ואפריקינה די\"ל דחיוב זה דלא יוכל לשלחה שאני משאר חיוב דאיסור דאזלינן בספיקו לחומרא אלא דמי לחיוב דממון דאזלינן בו לקולא. משום דקיי\"ל דבדעתה וברצונה הדבר תלוי ואם אמרה לא בעינא לא איתא לחיוב זה כלל וכיון דניתן למחילה משום הכי דמי לממונא דלא מחייב מספיקא והכי נמי מחייבינן ליה מספיקא בשאר כסות ועונה שחייב בעל לאשתו. [וכהאי גוונא גבי אוכל תרומה במזיד דקיי\"ל דיכול הכהן למחול הו\"ל כדבר של ממון ולא כאיסור. ויש להביא ראיה ממ\"ש המפרשים הובא בס' נתיבות המשפט סי' כ\"ה בריש דיני תפיסה דספק גזל שרי ועל כרחך היינו משום [דכיון] דניתן למחילה לא הוי כשאר איסורין. וכל שכן לפי דעת רבינו דכל הספיקות איסורין מדברי סופרים ולכך היקל בכהאי גוונא:
ועיין בהרדב\"ז ח\"א סי' ס\"ח שנשאל במי שאנס אשה ואסר הנאתה עליו והרי אסורה עליו בלא יחל אם צריך לכונסה ולאו כל כמיניה לאוסרה עליו ולהפקיע המצוה המוטלת עליו. והשיב דכיון דחל עליו תחילה עשה דולו תהיה לאשה שוב אינו יכול להפקיע במה שאסרה עליו. וא\"ת מאי שנא מהא דאמרינן דנדרים חלין על דבר מצוה וכו' היינו דוקא במצות שבין אדם למקום כגון שאמר ישיבת סוכה עלי אסור אבל בדברים שבין אדם לחבירו לא חל והגע עצמך הרי שהיה חייב לחבירו מנה ואמר פלוני מודר מנכסי כלום חל הנדר על המנה שהוא חייב הכי נמי לא שנא שאין חל הנדר לדחות חיוב העשה. ויש לתמוה שהוא נגד סוגיא ערוכה דפ\"ג דמכות (דף ט\"ז) דפריך גבי אונס שגירש היכי משכחת שילקה הא הוי ניתק לעשה ולא היה לוקה אלא א\"כ ביטל העשה בידים ומוקי לה רב שימי מנהרדעא כגון שהדירה ברבים או על דעת רבים שאין לו הפרה ופירשו התוס' דאפי' בלא מצא עליה עון יכול לידור וחל הנדר כשאמר קונם תשמישך עלי כדאיתא בנדרים ע\"כ. אלמא דכהאי גוונא שאסר הנאתה עליו חל הנדר נמי גבי אונס ולא אמר[ינן] דלא חל הנדר לדחות חיוב עשה דולו תהיה לאשה והיינו טעמא דדוקא הנאתו עליה אינו יכול לאסור כיון דמשועבד לה אבל הנאתה עליו יכול לאסור וכדאמר גבי קונם שאיני משמשך. וגם מה שהביא ראיה מבעל חוב יש לדחות דשאני בעל חוב דאלמוה לשיעבודא דידיה וכמ\"ש תוס' בכתובות (דף נ\"ט ע\"ב) אבל בעלמא קונמות מפקיעין משעבוד חבירו. וכן משמע ביבמות (דף קי\"א) גבי יבמה שנדרה הנאה מיבמה]:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות נערה בתולה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Nashim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e9a5bb218232ec71f9f5981fe7f46eb58faf5733 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,101 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות סוטה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Nashim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמר לה לא תסתרי עם איש פלוני והיה קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד אין זה קינוי שנאמר ושכב איש אותה פרט לקטן ולבהמה שאין אוסרים אותה. משמע דבא ליתן טעם דאמאי לא אמר דנמעט מאיש גם קטן שהוא בן תשע שאינו איש. דמסתבר דלא ממעטינן רק אותו דאין אוסר אותה לבעלה כגון קטן פחות מבן תשע ובהמה אבל בן תשע דאוסר אותה על בעלה לא ממעטינן מקינוי. וכן משמע בסוגיא דפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ\"ה ע\"ב) דלא בעי למעט מקינוי הך דהתם עיי\"ש למאן דאמר דסבר דנאסרת על בעלה. ואע\"ג דהתוס' הוקשה להם בפרק ארוסה דנימא דממעט קרא דקינוי אע\"ג דמיתסרא אזלי לטעמייהו דסברי דהכי נמי ממעטינן קטן מקינוי אף שהוא בן תשע שאוסרה. ולכך הוקשה להן דהכי נמי נימא גבי הך דיבמות שם. [אי נמי י\"ל דהיינו דוקא גבי הא דיבמות דמצינו דלא הוי קירוב בשפחה חרופה כמ\"ש מהרש\"א שם. אי נמי היכא דכתיב בתולה בזה לא הוי בעולה לכו\"ע כמ\"ש המל\"מ בפי\"ז מהל' איסורי ביאה. אבל קטן בן תשע דהוי קירוב גם בשפחה חרופה כמ\"ש רבינו פ\"ג דאיסורי ביאה ופ\"ט מהל' שגגות והתוס' ספ\"ב דכריתות וכן אשה נפסלת על ידו כדתנן בפ\"ו דנדה והוא הדין דנאסרת על בעלה על ידי בן תשע וכמ\"ש תוס' בפרק ארוסה (סוטה דף כ\"ו ריש ע\"ב) ולא מסתבר למעטיה מקינוי. ודלא כדעת התוס' שם דמפרשים דגם קטן בן תשע ממעט קרא מקינוי שאינה שותה אע\"פ שנאסרת על ידו וכן כתב הרע\"ב. ובס' משנת חכמים בפרק י' דיבמות הבין דכוונת הרע\"ב לומר שאינה נאסרת כלל על ידי בן תשע ולא דק כלל דודאי אין כוונת הרע\"ב רק שממעט קרא מקינוי ושתיה כמ\"ש התוס' ולא לומר דאין אוסרה]. אבל לדעת רבינו אתי שפיר דלא מסתבר למעט מקינוי כל היכא דנאסרת:
וכי תימא דפחות מבן תשע דאין אוסרה מאי איצטריך קרא למעוטי מקינוי. וכהאי גוונא הקשו התוס' דמאי איצטריך למעט מקינוי הך דיבמות שם למאן דאמר דלא הוי קירוב לאוסרה על בעלה. וי\"ל דהא דבקפידא דבעל תליא מילתא והא קא קפיד וכדמסיק התם גבי אהא דממעט קינוי דבר אחר. ונהי דאכתי לא אסיק אדעתיה סברא זו היינו גבי הא דמסיק התם דאינו אלא פריצותא בעלמא אבל לענין הא דקאמר מעיקרא שם גם לפי הסלקא דעתך שפיר אסיק אדעתיה דאיצטריך כי היכי דלא נימא דבזה הוי קפידא דבעל וקא משמע לן דאפילו הכי לא הוי קפידא ולא הוי קינוי כל שאינו נאסרת לבעלה בזה. והוא הדין גבי קטן פחות מבן תשע:
[ויש להביא ראיה לדעת רבינו מהא דבפ\"ק דקידושין (דף כ\"ז) יליף עולא גלגול שבועה מן התורה מהא דכתיב גבי סוטה אמן אמן שמגלגל עליה שלא שטתה ארוסה אף דבפני עצמה לא שייך בארוסה קינוי. והשתא אמאי לא יליף מהא דתנן דמגלגל עליה שלא שטתה מאיש אחר ונימא דהיינו אפי' מקטן שאין מקנין על ידו בפני עצמו וכמ\"ש התוס' שם דרב יליף מזה. ושמע מינה דס\"ל לעולא דקטן שאין מקנין על ידו בפני עצמו היינו דוקא בפחות מבן תשע. ולפ\"ז על כרחך אי אפשר לומר דעל ידי אותו קטן היה מגלגל עליה דהא אינו אוסרה ותנן שלהי פרק היה מביא זה הכלל כל וכו' ולא היתה אסורה לו לא היה מתנה עמה. אבל אי איתא דאף על קטן בן תשע שאוסרה אין מקנין בפני עצמו שפיר איכא למימר דמגלגל עליה והוה לעולא למילף מיניה גלגול ומדלא יליף מיניה שמע מינה כדכתיבנא. וגם מ\"ש התוס' בקידושין דרב קושטא דיליף מיניה גלגול גם כן אינו מוכרח דיש לדחות כמ\"ש תוס' ביבמות (סוף דף נ\"ו) בתירוץ ראשון ע\"ש. ועוד דלדעת רבינו ודאי אינו מוכרח מה שכתבו תוס' דרב לא מצי למילף גלגול מארוסה משום דמצי למימר דקני ונסתרה בארוסין די\"ל דס\"ל דביאת ארוסה אינה מנוקה מעון. ובזה אתי שפיר ולק\"מ מה שהקשה המפרש פני משה בירושלמי דיבמות וסוטה דמנא ליה לרבינו גלגול ע\"ש. וכיון דלא מצינו מי שיליף מיניה גלגול שמע מינה דאי אפשר למילף מיניה משום דקיי\"ל דעל בן תשע מקנין בפני עצמו ואינו צריך גלגול ועל פחות מבן תשע ודאי לא היה מתנה]:
ודע שיש לי להביא ראיה לדעת רבינו מהא דאיתא בילקוט נשא בשם ספרי זוטא תחת אישך לרבות בן תשע שנים ויום אחד שיקנו לה וישקו אותה מתחת ידו. הרי מצינו בפירוש דמרבה בן תשע לקינוי. וברבה סוף פרשה ט' מרבה ליה גם כן וז\"ל וכי נטמאת לרבות בן תשע שנים ויום אחד שמקנא לה ע\"כ. וא\"כ מוכח דהא דאיתא בתלמודא דידן פ' ארוסה דממעט קינוי של קטן רק של פחות מבן תשע וכמ\"ש רבינו:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האשה שקינא לה בעלה ונסתרה אחר הקינוי עמו בעדים וכו' ובא עד אחד והעיד עליה שנבעלה בפניו וכו' אינה שותה. ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה. וכתב הכס\"מ שאינו יודע מה מלמדנו רבינו בזה שכתב ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה דמהיכא תיסק אדעתין שיגרע מפני שהוא אחד מעידי הסתירה. והבית שמואל באה\"ע סי' קע\"ח כתב בשם הב\"ח דבא ללמדינו שלא נאמר דגרע דכיון שראה הסתירה אמר בדדמי שנטמאה אע\"פ שלא ראה אלא פריצותא בעלמא וקמ\"ל דלא חיישינן לכך. ויש לי להביא ראיה לזה דא\"כ תתיישב כל מה שתמהו התוס' בריש סוטה (דף ג' ע\"ב) דלמאי איצטריך קרא דנאמן עד אחד בטומאה בסוטה לאחר קינוי וסתירה הא מסתמא הבעל שותק ולאביי בקידושין (דף ס\"ו) גבי אמר לו אשתך זינתה והוא שותק נאמן עד אחד אפי' בלא קינוי וסתירה. ולפי מה שתירץ הב\"ח לדעת רבינו י\"ל דגבי אשתך זינתה לא אמר בדדמי אבל גבי סוטה איצטריך קרא דנאמן עד אחד בטומאה אפילו כשהוא מעידי הסתירה דגרע משום דאמר בדדמי וקמ\"ל דאפילו הכי נאמן:
וכן אתי שפיר לפ\"ז מה שתמהו עוד התוס' שם אהא דבעי למילף עדות הראשונה דהיינו קינוי וסתירה דלהימן עד אחד מעדות אחרונה של טומאה ואמאי לא פריך דשאני עדות האחרונה דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה. וכן תמהו אהא דאיצטריך למילף התם ערוה דבר דבר מממון דאין עד אחד נאמן ולמה לי דמהיכא תיתי דלהימן עד אחד בערוה הא מעדות אחרונה ליכא למילף דאיכא למפרך שכן רגלים לדבר. ולפי דברי הב\"ח הנזכר לק\"מ דמ\"מ איכא למילף עדות הראשונה דקינוי וסתירה ודערוה מעדות האחרונה דמהימן עד אחד לעולם ואף כשהוא מעידי הסתירה. ובכהאי גוונא לא עדיף העדות מחמת סברא זו דיש רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה שהרי אדרבא איכא למימר דכיון דיש רגלים והוא בעצמו ראה לכך הוא מעיד בדדמי. וכיון דאפילו הכי הימניה רחמנא לכך סלקא דעתין למילף מיניה דלהימן עד אחד בקינוי וסתירה ובערוה דלא שייך בם בדדמי ועדיף עדותו בזה מבעדות אחרונה:" + ], + [ + "אף חמשה נשים ששונאות זו את זו מעידות זו על זו לומר שנטמאת ונאמנת עליה לאוסרה על בעלה וכו'. והקשה בעל המגיה שבס' משנה למלך דצריך לדעת דאמאי נאמנות כאן החמשה נשים לאוסרה על בעלה לפי מ\"ש המל\"מ בהלכות גרושין לדעת רבינו דהני נשי ודאי משקרי וחשבינן לה כאשת איש גמורה ומותרת בתרומה אם היתה אשת כהן. והניח בקושיא. ויש לי ליישב דשאני התם שיש להאשה חזקת היתר שהיתה אוכלת בתרומה וגם הבעל יש לו חזקת חיים משא\"כ היכא דליכא חזקה להאשה קושטא דנאמנות החמשה נשים לאוסרה. וכמ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק אה\"ע סי' ס\"ד. וא\"כ אתי שפיר דנאמנות כאן לומר שנטמאת לאחר קינוי וסתירה שהרי אבדה ואיתרע חזקת היתר שלה בסתירתה וגם רגלים לדבר וכנ\"ל:
[ועוד י\"ל על פי מ\"ש הרשב\"א בחידושיו פ\"ב דגיטין אהא דאמר התם בחוצה לארץ דאי אתי בעל ומערער לא משגיחין ביה מהימנא לומר בפני נכתב ובפני נחתם. וא\"ת הא אהני דאפקה מבעל ודיה בכך ואמאי מהמנין להני חמשה נשים להביא גיטה. ותירץ דאיהי לא קפדה לאפוקה דמידע ידעה לכשתצא זו תכנס אחרת תחתיה ולא נתכוונה זו אלא לקלקלה וכיון דלא מקלקלא מהימנא. ולפ\"ז אתי שפיר דמהימנא לומר שנטמאת שלא תשתה ותיאסר על בעלה כיון דזה לא חשוב גבה קלקול מה שנאסרת על בעלה דלכשתצא זו תכנס אחרת תחתיה וכיון דלא מקלקלא מהימנא כמו בגט]:" + ] + ], + [ + [], + [ + "ושאינה שומעת אינה ראויה לשתות וכו' שנאמר ואמר אל האשה פרט לשאינה שומעת. והתוס' יו\"ט העיר דמנין לו לרבינו דרשא זו. ונעלם ממנו דכבר איתא לדרשא זו ברבה סדר נשא וז\"ל ואמר הכהן לאשה פרט לחרשת [וכן איתא בילקוט בשם ספרי זוטא. ובירושלמי דריש בכל לשון ששומעת]:" + ], + [], + [ + "קטנה שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה. והנה המל\"מ בפרק י\"א דאישות כתב דלסברא זו דיש רצון לקטנה ליאסר על בעלה ישראל הוא הדין חרשת ושוטה נמי נאסרו על בעלה. אך בס' בית מאיר סי' ו' כתב דשוטה אונס גמור הוא ולא דמיא לקטנה ומודה בה רבינו שאינה נאסרת. ויש לי להביא ראיה דודאי כן הוא לדעת רבינו דשוטה גרע מקטן שהרי כתב בהלכות קרבן פסח פ\"ה גבי קטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני חייב לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור. והקשה עליו בטורי אבן דאמאי פטור כיון דבראשון לא הוה בר חיובא שקטן היה ובר\"ה (דף כ\"ח) מוכח גבי שוטה שאכל מצה דלא מיפטר במה שאכל כשהיה שוטה וצריך לאכול אח\"כ כשנשתפה באותה הלילה ונעשה בר חיוב דאכילה קמייתא לא פטרתו כיון דלא היה אז בר חיוב. ולפי סברת בעל ס' בית מאיר אתי שפיר ולק\"מ דלא דמי קטן לשוטה דהוי אנוס גמור משא\"כ בקטן שיש לו קצת רצון ודעה כמ\"ש כאן ולכך עולה לו גם כן מה שעשה פסח בקטנותו למפטר משני ומינה דאין לאסור שוטה שזינתה כיון דאין לה רצון ודעת כלל:
[ולכאורה יש להביא סעד לדעת רבינו מהסוגיא דפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ\"ה ע\"ב) דמוקי הא דתנן גבי קטנה בת שלש דאם באו עליה אחד מכל עריות שבתורה מומתין על ידה היינו אפי' בהמה. ואע\"ג דגדול הבא בשוגג על הבהמה אינה נסקלת דליכא תקלה הכא נסקלת דכיון דמזידה היא תקלה נמי איכא. אלמא דיש רצון ג\"כ לקטנה דאי איתא דאין לה רצון כלל וכאנוסה הויא אמאי איכא בה תקלה טפי משוגג בגדול. ולפ\"ז נראה דאף בקטנה שאינה מתקדשת למיאון כגון פחותה מבת שש נאסרת כיון שיש לה רצון לדעת רבינו. ודלא כמ\"ש בס' קרבן העדה דקטנה שאינה מקודשת למיאון אף רבינו סבירא ליה דאין לה רצון. וכהאי גוונא כתב בס' בית מאיר סי' ו' דרבינו לא החמיר אלא בקטנה בת חינוך. ושוב ראיתי שנדפס ראיה זו מחדש בתשובה לאחד מגדולי זמנינו. אמנם יש לדחות דהקשו שם דבכל דוכתי משמע דאין בקטן שום איסור במה שעושה בקטנות כדאיתא ביבמות (דף ל\"ג ודף קי\"ד). אך יש לי ליישב זה על פי מ\"ש בפסקי מהרי\"א סי' ס\"ב דנהי דאינו צריך מן הדין תשובה כשיגדיל אמה שעשה בקטנות מ\"מ סימן רע הוא לקטן שנעשו מכשולות תחת ידו ולכך טוב לו שיקבל על עצמו איזה תשובה. וכן כתב באו\"ח סי' שמ\"ג. ולפ\"ז יש לדחות דמהאי טעמא חשיב לה תקלה בסנהדרין כיון דסימן רע הוא]:" + ], + [], + [], + [], + [ + "כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקין את אשתו ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מדברי סופרים וכו'. ובהשגות א\"א הא דלא כהילכתא משמעתא דריש ארוסה ושומרת יבם ע\"כ. ועיין בכס\"מ שפירש כוונת השגת הראב\"ד להא דאיתא בסוגיא דריש פרק ארוסה דפריך למה לי קרא למעט ארוסה שאינה שותה דתיפוק ליה דלא שתיא ארוסה משום דלא קדמה שכיבת בעל לבועל ומשני דמשכחת לה כגון שבא עליה ארוס בבית אביה. משמע דאע\"ג דבא עליה ארוס הוה שתיא אי לאו דמיעטה קרא ואי איתא דבא על ארוסתו (אינה) [אינו] מנוקה מעון למה לי קרא למעט ארוסה דתיפוק ליה דאינו מנוקה מעון. והרב משנה למלך תמה על זה וכתב דהקושיא מעיקרא ליתא דגמרא אקרא קמשני דאיצטריך למעט ארוסה היכא דבא על ארוסתו בבית חמיו דמדין תורה ליכא איסור כלל והא דאמרינן דאין המים בודקין את אשתו אפי' בא על ארוסתו הוא לאחר שאסרו חכמים את הדבר הזה משום דקרא סתמא כתיב ונקה האיש מעון לא שנא מביאה האסורה מן התורה או מדברי סופרים וכשאסרו חכמים ביאת ארוסה נכנס איסור זה בכלל מאי דכתיב ונקה האיש מעון. ופירש המל\"מ דכוונת השגת הראב\"ד הוא להמתניתין והברייתא דגבי מעוברת ומינקת חבירו בפרק ארוסה ע\"ש. ובאמת זה אינו מחוור בלשון ההשגות דשמעתתא לא משמע משנה או ברייתא אלא גמרא:
אבל נראה לקיים שפיר פירוש הכס\"מ בכוונת ההשגות דקשיא לו מסוגיא דגמרא בריש פרק ארוסה דעל כרחין מוכחא דאין בביאת ארוסה בבית אביה משום [אינו] מנוקה מעון כלל ואפילו לאחר שאסרוה רבנן. דאי איתא דאיכא לא אתי שפיר הא דמשני התם דאיצטריך קרא למעט שתיית ארוסה כשבא עליה ארוס בבית אביה דנהי דמן התורה לית בה איסורא מכל מקום גם חכמים לא הוה להו לאוסרה כיון דמוכח מיתורא דקרא דשרי ביאת ארוסה א\"כ גם חכמים אין אוסרים בכהאי גוונא דבר המפורש בקרא דמותר וכמ\"ש הט\"ז ביו\"ד סי' קי\"ז דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש מן התורה משא\"כ במקום שיש היתר מפורש. וכן כתב באו\"ח בהלכות שופר. וכן הוא דעת כמה פוסקים אלא דאיכא דסבירא להו דדוקא במקום ביטול מצוה המפורשת אין להן כח וכמו שכתבתי בהלכות ספר תורה ובהלכות יו\"ט מזה. ולפ\"ז יש לומר דהראב\"ד סבירא ליה דכל דבר המפורש להיתר אין להן כח לאסור ולפי סברא זו מקשה שפיר דמוכח משמעתתא דר\"פ ארוסה דאין בביאת ארוסה בבית אביה משום [אינו] מנוקה מעון דאל\"כ לא היה כח בחכמים לאסור כיון דמוכח מיתורא דקרא להתיר. מיהו לדעת רבינו יש ליישב דסבר דשלא במקום מצוה יש להן כח לאסור אף המפורש להתיר ולפ\"ז לא קשה משמעתא דר\"פ ארוסה:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "אמרה איני שותה קודם שתמחק המגילה מגילתה נגנזת. וכתב הכס\"מ דאיתא בתוספתא ובירושלמי פ\"ג דמגילתה נגנזת תחת צדו של היכל ולא ידעתי למה השמיטו רבינו. [וראיתי בספר קרבן העדה שתירץ דגירסת רבינו היתה כמו הגירסא שלפנינו בירושלמי שנגנזת תחת צדו של היכל למה בשביל לשחקה. וסבירא ליה להך ברייתא דאין איסור במחיקת כתבי הקודש שאין בהן צורך ולא קיי\"ל כן עכ\"ד. ואין זה מחוור דהא לא מצינו מאן דמתיר למחוק כתבי הקודש שאין בהן צורך ועל כן אין לנו לומר דתנא דהך ברייתא מתיר למוחקה מהאי טעמא]. ויש לי ליישב דנראה דהך מילתא תליא בפלוגתא דאיתא בירושלמי בפרק ב' גבי כתיבת המגילה על עור בהמה טמאה דרבי אלעזר בן שמוע אומר אין כותבין ורבי שמעון אומר כיון דאת אמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב ור' אלעזר בן רבי שמעון מפרש טעמא דר' אלעזר דאוסר דשמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה ומשמע דלר\"ש דמתיר סבירא ליה דלעולם למחיקה ניתנה ואפילו כשאמרה איני שותה והיינו משום דסבר כההיא ברייתא דמגילתה נגנזת תחת צדו של היכל ומפרש כדי לשחקה פירוש כדי שתמחק ממילא. וא\"כ הני תנאי דאסרי לכותבה על עור בהמה טמאה משום דאם תאמר איני שותה נמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה מוכח דלא סבירא להו הא דנגנזת תחת צדו של היכל כדי לשחקה דאי הוה סבירא להו לא הוה להו לאיפלוגי עליה דר\"ש דאי למחיקה ניתנה לעולם למה אינו כותב. ולפ\"ז למאי דקיי\"ל דאינו כותב על עור בהמה טמאה וכמ\"ש רבינו בפ\"ג דין ח' שפיר השמיט להך דנגנזת תחת צדו של היכל אלא כתב סתם דנגנז דהיינו במקום שלא תגרום להימחק כדין שאר כתבי קודש. ואע\"ג דבהלכות שאר אבות הטומאה פ\"ט לענין טומאת ידים כתב רבינו שאין מגילת סוטה מטמאה את הידים הואיל ולמחיקה עומדת. היינו רק כששותה ואפילו הכי לא גזרו שתטמא את הידים מחמת שנגנזת כשאומרת איני שותה [ד]כיון דמסתמא עומדת למחיקה כשתשתה לא דמיא לשאר כתבי קודש שגזרו בהן טומאת ידים. משא\"כ לענין כתיבתה על עור בהמה טמאה לא התירו וחששו לכבוד השם שמא תאמר איני שותה ונמצא נשאר השם על בהמה טמאה. גם מה שכתב בקרבן העדה דלא ידע למה לא הביא רבינו דין זה דאין כותבין על עור בהמה טמאה אישתמיטתיה דכתבו בפ\"ג דין ח' וכמ\"ש:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם כתבה ישראל או כהן קטן פסול שנאמר וכתב הכהן. הכס\"מ לא הראה מוצא לדין זה. והנה הא דפסל ישראל יצא לו לרבינו מדאיתא בספרי וכתב הכהן למה נאמר שהיה בדין נאמר כאן וכתב ונאמר להלן וכתב מה וכתב האמור להלן כשר בכל אדם אף וכתב האמור כאן כשר בכל אדם תלמוד לומר הכהן משמע דהשתא דכתיב הכהן לא מכשירין בכל אדם. אך מה שפסל רבינו כתיבת כהן קטן ליתא שם. וראיתי לבעל פרי חדש בספרו מים חיים שכתב דזה פשוט דהא בעינן כתיבה לשמה כמ\"ש בסמוך וקטן או אינו בן או אין בו דעת לכוון לשמה וכמ\"ש רבינו בהל' גרושין. ומיהו אין טעם זה מכוון בדברי רבינו כאן דמשמע דמייתי ליה מקרא דוכתב הכהן כמו ישראל. [ועוד דא\"כ דממעט לה מקרא לכו\"ע פסולה אפי' שגדול עומד על גביו ואילו מטעם לשמה איכא דמכשיר גבי גט בגדול עומד על גביו אף בתורף כמבואר מדברי התוס' פ\"ב דגיטין ופ\"ק דחולין וכן גבי חליצה הוי מהני בעומד על גביו אי לאו דגלי בה קרא וא\"כ גבי סוטה לכשר. וכל שכן למאן דאמר בפ\"ק דערובין (דף י\"ג) דמגילת סוטה לא בעיא כתיבה לשמה כלל מכשר בקטן]. ועוד דגבי סוטה סתמא נמי כלשמה כמו שכתבו תוס' בערובין (דף י\"ג) וגיטין (דף כ') א\"כ אין ראיה מגט לסוטה. וא\"כ צריך ביאור דמהיכן משמע ליה למעט מיניה כהן קטן. ונראה דהיינו משום דכתיב בסיפא דקרא בספר ובעינן דומיא דספר תורה וקיי\"ל דספר תורה שכתבה קטן פסולה וכמ\"ש רבינו פ\"א דהלכות תפילין. וכהאי גוונא כתב רבינו לעיל בסמוך לפסול בכתבה אגרת משום שנאמר בספר והוא בגמרא. ופירש\"י אגרת בלא שרטוט. והלכה למשה מסיני שהספרים צריכין שירטוט. אלמא דילפינן מבספר שתהא דינה כספר תורה והכי נמי ילפינן מזה לפסול קטן:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הקריב את מנחתה ואח\"כ השקה כשרה. הכס\"מ הראה מקום למתניתין דפרק היה נוטל (סוטה דף י\"ט). והנה במתניתין שם אינו מפורש כן לרבנן דרבי שמעון דלכתחילה משקה ואח\"כ מקריב אם כשרה לדידהו בהיפך. אמנם הוא מפורש בהדיא בירושלמי וז\"ל מודו רבנן דיעבד:" + ], + [], + [], + [], + [ + "מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשיהן שנאמר וקנא את אשתו. וכתב הכס\"מ דפסק כרבי עקיבא דאמר וקנא את אשתו חובה אלא דמפרש דהוא רק מצות חכמים וקרא אינו אלא אסמכתא. והפר\"ח ובעל ספר מעיין החכמה כתבו דרבינו לא פסק כלל כרבי עקיבא דהוא אמר חובה ורבינו כתב מצוה. ואני אומר דהעיקר כהכס\"מ שהרי רבינו גופיה העתיק לשון דר\"ע ממש בהלכות אישות פט\"ו שכתב שם דחובה על כל איש לקנאות לאשתו. וא\"כ על כרחך דמפרש דחובה לאו דוקא אבל כלומר מצוה של חכמים קאמר וכמו שכתב כאן דאל\"כ יהיו דברי רבינו דכאן סותרים דבריו שבהלכות אישות. אלא דצריך טעם דמי הכריחו לרבינו לפרש כן ולאפוקי דברי ר\"ע מפשטיה ולומר דלאו חובה ממש. ונראה דהוא מכח הירושלמי שהביאו התוס' בסוטה (דף ג') דרבי אליעזר ובית שמאי סברי דקנאה הוי חובה ור' יהושע ובית הלל סברי רשות. ואי חובה מן התורה קאמר רבי עקיבא א\"כ סבר כר\"א וב\"ש והיכי פליג ר\"ע כל כך על רבו רבי יהושע ואדברי ב\"ה. ועוד דתקשי קושית התוס' שם על ר\"ע מדאיתא בירושלמי דרבי יהושע אתיא כבית הלל דאמרי דאפי' הקדיחה תבשילו רשאי לגרשה לפיכך אמרי רשות לקנאותה רצה לקנא יקנא רצה לגרשה יגרשה ודרבי אליעזר דאמר חובה לקנאות אתיא כב\"ש דאמרי דלא יגרש אשתו אלא א\"כ מצא בה ערות דבר ואי מצא בה דברים מכוערים לגרשה אינו יכול לקיימה אינו יכול ולפיכך הוא אומר חובה לקנאות. והרי ר\"ע אמר חובה אע\"פ שהוא מיקל טפי מב\"ה כדאמר התם והכרח הקושיא הביאו לרבינו לפרש דקושטא דחובה דר\"ע לאו ממש הוא אלא כלפי דר' ישמעאל דאמר רשות ממש קרי למצות חכמים חובה. וכן רשות דנקט ר' יהושע לשיטתן דב\"ה לאו ממש אלא כלפי חובה ממש דר\"א קרי למצות חכמים רשות. וכהאי גוונא מצינו שכתבו התוס' בפסחים (סוף דף נ\"ד) דקרי למצוה רשות כלפי חובה וכן משמע ברבה פרשה בלק. והכי נמי מצינו דקרי למצוה חובה כלפי רשות וכדאיתא בחולין (דף ק\"ז). ולפ\"ז חובה דר\"ע היינו רשות דר' יהושע ונסתלקה קושית התוס':" + ], + [ + "אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחילה אלא בינו לבינה בנחת. הכס\"מ כתב שלמד זה רבינו מהא דאמר רבי חנינא מסורא לא לימא אינש לאשתו בזמן הזה אל תסתרי בהדי פלוני דדילמא קיי\"ל כר' יוסי ברבי יהודה דאמר קינוי על פי עצמו ומיתסרא וליכא האידנא מי סוטה למבדקה. ולמד מזה דהוא הדין לדידן דלא קיי\"ל כרבי יוסי ולא מתסרא בקינוי דעל פי עצמו מיהו על פי עדים דנאסרה לא יקנא. וקשה לי דא\"כ לא אסור רק בזמן הזה דליכא מי סוטה למבדקה ואמאי סתם רבינו דמשמע דאף בזמן שהיה מי סוטה אינו ראוי לקנאות בפני עדים תחילה. וזה אין ללמוד כלל מהא דרבי חנינא מסורא דלא איירי רק בזמן הזה. ונראה שיצא זה לרבינו מכח קושיית תוס' בריש סוטה (דף ג') אהא דאמר בריש מכילתין אמתניתין דקתני המקנא לאשתו דיעבד אין לכתחילה לא דקסבר תנא דידן אסור לקנאות. והוקשה להן להתוס' דבמתניתין קתני רבי אליעזר אומר מקנא לה על פי שנים ובירושלמי איתא דר\"א סבר חובה לקנאות ואיך איירי ר\"א במתניתין דאוסר לקנאות. ולפי דברי רבינו אתי שפיר דלכתחילה בפני עדים לכו\"ע אסור:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..bdb43a1f0c5fda0093d105a933f2d070a95a0ff6 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,98 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Woman_Suspected_of_Infidelity", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמר לה לא תסתרי עם איש פלוני והיה קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד אין זה קינוי שנאמר ושכב איש אותה פרט לקטן ולבהמה שאין אוסרים אותה. משמע דבא ליתן טעם דאמאי לא אמר דנמעט מאיש גם קטן שהוא בן תשע שאינו איש. דמסתבר דלא ממעטינן רק אותו דאין אוסר אותה לבעלה כגון קטן פחות מבן תשע ובהמה אבל בן תשע דאוסר אותה על בעלה לא ממעטינן מקינוי. וכן משמע בסוגיא דפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ\"ה ע\"ב) דלא בעי למעט מקינוי הך דהתם עיי\"ש למאן דאמר דסבר דנאסרת על בעלה. ואע\"ג דהתוס' הוקשה להם בפרק ארוסה דנימא דממעט קרא דקינוי אע\"ג דמיתסרא אזלי לטעמייהו דסברי דהכי נמי ממעטינן קטן מקינוי אף שהוא בן תשע שאוסרה. ולכך הוקשה להן דהכי נמי נימא גבי הך דיבמות שם. [אי נמי י\"ל דהיינו דוקא גבי הא דיבמות דמצינו דלא הוי קירוב בשפחה חרופה כמ\"ש מהרש\"א שם. אי נמי היכא דכתיב בתולה בזה לא הוי בעולה לכו\"ע כמ\"ש המל\"מ בפי\"ז מהל' איסורי ביאה. אבל קטן בן תשע דהוי קירוב גם בשפחה חרופה כמ\"ש רבינו פ\"ג דאיסורי ביאה ופ\"ט מהל' שגגות והתוס' ספ\"ב דכריתות וכן אשה נפסלת על ידו כדתנן בפ\"ו דנדה והוא הדין דנאסרת על בעלה על ידי בן תשע וכמ\"ש תוס' בפרק ארוסה (סוטה דף כ\"ו ריש ע\"ב) ולא מסתבר למעטיה מקינוי. ודלא כדעת התוס' שם דמפרשים דגם קטן בן תשע ממעט קרא מקינוי שאינה שותה אע\"פ שנאסרת על ידו וכן כתב הרע\"ב. ובס' משנת חכמים בפרק י' דיבמות הבין דכוונת הרע\"ב לומר שאינה נאסרת כלל על ידי בן תשע ולא דק כלל דודאי אין כוונת הרע\"ב רק שממעט קרא מקינוי ושתיה כמ\"ש התוס' ולא לומר דאין אוסרה]. אבל לדעת רבינו אתי שפיר דלא מסתבר למעט מקינוי כל היכא דנאסרת:
וכי תימא דפחות מבן תשע דאין אוסרה מאי איצטריך קרא למעוטי מקינוי. וכהאי גוונא הקשו התוס' דמאי איצטריך למעט מקינוי הך דיבמות שם למאן דאמר דלא הוי קירוב לאוסרה על בעלה. וי\"ל דהא דבקפידא דבעל תליא מילתא והא קא קפיד וכדמסיק התם גבי אהא דממעט קינוי דבר אחר. ונהי דאכתי לא אסיק אדעתיה סברא זו היינו גבי הא דמסיק התם דאינו אלא פריצותא בעלמא אבל לענין הא דקאמר מעיקרא שם גם לפי הסלקא דעתך שפיר אסיק אדעתיה דאיצטריך כי היכי דלא נימא דבזה הוי קפידא דבעל וקא משמע לן דאפילו הכי לא הוי קפידא ולא הוי קינוי כל שאינו נאסרת לבעלה בזה. והוא הדין גבי קטן פחות מבן תשע:
[ויש להביא ראיה לדעת רבינו מהא דבפ\"ק דקידושין (דף כ\"ז) יליף עולא גלגול שבועה מן התורה מהא דכתיב גבי סוטה אמן אמן שמגלגל עליה שלא שטתה ארוסה אף דבפני עצמה לא שייך בארוסה קינוי. והשתא אמאי לא יליף מהא דתנן דמגלגל עליה שלא שטתה מאיש אחר ונימא דהיינו אפי' מקטן שאין מקנין על ידו בפני עצמו וכמ\"ש התוס' שם דרב יליף מזה. ושמע מינה דס\"ל לעולא דקטן שאין מקנין על ידו בפני עצמו היינו דוקא בפחות מבן תשע. ולפ\"ז על כרחך אי אפשר לומר דעל ידי אותו קטן היה מגלגל עליה דהא אינו אוסרה ותנן שלהי פרק היה מביא זה הכלל כל וכו' ולא היתה אסורה לו לא היה מתנה עמה. אבל אי איתא דאף על קטן בן תשע שאוסרה אין מקנין בפני עצמו שפיר איכא למימר דמגלגל עליה והוה לעולא למילף מיניה גלגול ומדלא יליף מיניה שמע מינה כדכתיבנא. וגם מ\"ש התוס' בקידושין דרב קושטא דיליף מיניה גלגול גם כן אינו מוכרח דיש לדחות כמ\"ש תוס' ביבמות (סוף דף נ\"ו) בתירוץ ראשון ע\"ש. ועוד דלדעת רבינו ודאי אינו מוכרח מה שכתבו תוס' דרב לא מצי למילף גלגול מארוסה משום דמצי למימר דקני ונסתרה בארוסין די\"ל דס\"ל דביאת ארוסה אינה מנוקה מעון. ובזה אתי שפיר ולק\"מ מה שהקשה המפרש פני משה בירושלמי דיבמות וסוטה דמנא ליה לרבינו גלגול ע\"ש. וכיון דלא מצינו מי שיליף מיניה גלגול שמע מינה דאי אפשר למילף מיניה משום דקיי\"ל דעל בן תשע מקנין בפני עצמו ואינו צריך גלגול ועל פחות מבן תשע ודאי לא היה מתנה]:
ודע שיש לי להביא ראיה לדעת רבינו מהא דאיתא בילקוט נשא בשם ספרי זוטא תחת אישך לרבות בן תשע שנים ויום אחד שיקנו לה וישקו אותה מתחת ידו. הרי מצינו בפירוש דמרבה בן תשע לקינוי. וברבה סוף פרשה ט' מרבה ליה גם כן וז\"ל וכי נטמאת לרבות בן תשע שנים ויום אחד שמקנא לה ע\"כ. וא\"כ מוכח דהא דאיתא בתלמודא דידן פ' ארוסה דממעט קינוי של קטן רק של פחות מבן תשע וכמ\"ש רבינו:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האשה שקינא לה בעלה ונסתרה אחר הקינוי עמו בעדים וכו' ובא עד אחד והעיד עליה שנבעלה בפניו וכו' אינה שותה. ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה. וכתב הכס\"מ שאינו יודע מה מלמדנו רבינו בזה שכתב ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה דמהיכא תיסק אדעתין שיגרע מפני שהוא אחד מעידי הסתירה. והבית שמואל באה\"ע סי' קע\"ח כתב בשם הב\"ח דבא ללמדינו שלא נאמר דגרע דכיון שראה הסתירה אמר בדדמי שנטמאה אע\"פ שלא ראה אלא פריצותא בעלמא וקמ\"ל דלא חיישינן לכך. ויש לי להביא ראיה לזה דא\"כ תתיישב כל מה שתמהו התוס' בריש סוטה (דף ג' ע\"ב) דלמאי איצטריך קרא דנאמן עד אחד בטומאה בסוטה לאחר קינוי וסתירה הא מסתמא הבעל שותק ולאביי בקידושין (דף ס\"ו) גבי אמר לו אשתך זינתה והוא שותק נאמן עד אחד אפי' בלא קינוי וסתירה. ולפי מה שתירץ הב\"ח לדעת רבינו י\"ל דגבי אשתך זינתה לא אמר בדדמי אבל גבי סוטה איצטריך קרא דנאמן עד אחד בטומאה אפילו כשהוא מעידי הסתירה דגרע משום דאמר בדדמי וקמ\"ל דאפילו הכי נאמן:
וכן אתי שפיר לפ\"ז מה שתמהו עוד התוס' שם אהא דבעי למילף עדות הראשונה דהיינו קינוי וסתירה דלהימן עד אחד מעדות אחרונה של טומאה ואמאי לא פריך דשאני עדות האחרונה דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה. וכן תמהו אהא דאיצטריך למילף התם ערוה דבר דבר מממון דאין עד אחד נאמן ולמה לי דמהיכא תיתי דלהימן עד אחד בערוה הא מעדות אחרונה ליכא למילף דאיכא למפרך שכן רגלים לדבר. ולפי דברי הב\"ח הנזכר לק\"מ דמ\"מ איכא למילף עדות הראשונה דקינוי וסתירה ודערוה מעדות האחרונה דמהימן עד אחד לעולם ואף כשהוא מעידי הסתירה. ובכהאי גוונא לא עדיף העדות מחמת סברא זו דיש רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה שהרי אדרבא איכא למימר דכיון דיש רגלים והוא בעצמו ראה לכך הוא מעיד בדדמי. וכיון דאפילו הכי הימניה רחמנא לכך סלקא דעתין למילף מיניה דלהימן עד אחד בקינוי וסתירה ובערוה דלא שייך בם בדדמי ועדיף עדותו בזה מבעדות אחרונה:" + ], + [ + "אף חמשה נשים ששונאות זו את זו מעידות זו על זו לומר שנטמאת ונאמנת עליה לאוסרה על בעלה וכו'. והקשה בעל המגיה שבס' משנה למלך דצריך לדעת דאמאי נאמנות כאן החמשה נשים לאוסרה על בעלה לפי מ\"ש המל\"מ בהלכות גרושין לדעת רבינו דהני נשי ודאי משקרי וחשבינן לה כאשת איש גמורה ומותרת בתרומה אם היתה אשת כהן. והניח בקושיא. ויש לי ליישב דשאני התם שיש להאשה חזקת היתר שהיתה אוכלת בתרומה וגם הבעל יש לו חזקת חיים משא\"כ היכא דליכא חזקה להאשה קושטא דנאמנות החמשה נשים לאוסרה. וכמ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק אה\"ע סי' ס\"ד. וא\"כ אתי שפיר דנאמנות כאן לומר שנטמאת לאחר קינוי וסתירה שהרי אבדה ואיתרע חזקת היתר שלה בסתירתה וגם רגלים לדבר וכנ\"ל:
[ועוד י\"ל על פי מ\"ש הרשב\"א בחידושיו פ\"ב דגיטין אהא דאמר התם בחוצה לארץ דאי אתי בעל ומערער לא משגיחין ביה מהימנא לומר בפני נכתב ובפני נחתם. וא\"ת הא אהני דאפקה מבעל ודיה בכך ואמאי מהמנין להני חמשה נשים להביא גיטה. ותירץ דאיהי לא קפדה לאפוקה דמידע ידעה לכשתצא זו תכנס אחרת תחתיה ולא נתכוונה זו אלא לקלקלה וכיון דלא מקלקלא מהימנא. ולפ\"ז אתי שפיר דמהימנא לומר שנטמאת שלא תשתה ותיאסר על בעלה כיון דזה לא חשוב גבה קלקול מה שנאסרת על בעלה דלכשתצא זו תכנס אחרת תחתיה וכיון דלא מקלקלא מהימנא כמו בגט]:" + ] + ], + [ + [], + [ + "ושאינה שומעת אינה ראויה לשתות וכו' שנאמר ואמר אל האשה פרט לשאינה שומעת. והתוס' יו\"ט העיר דמנין לו לרבינו דרשא זו. ונעלם ממנו דכבר איתא לדרשא זו ברבה סדר נשא וז\"ל ואמר הכהן לאשה פרט לחרשת [וכן איתא בילקוט בשם ספרי זוטא. ובירושלמי דריש בכל לשון ששומעת]:" + ], + [], + [ + "קטנה שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה. והנה המל\"מ בפרק י\"א דאישות כתב דלסברא זו דיש רצון לקטנה ליאסר על בעלה ישראל הוא הדין חרשת ושוטה נמי נאסרו על בעלה. אך בס' בית מאיר סי' ו' כתב דשוטה אונס גמור הוא ולא דמיא לקטנה ומודה בה רבינו שאינה נאסרת. ויש לי להביא ראיה דודאי כן הוא לדעת רבינו דשוטה גרע מקטן שהרי כתב בהלכות קרבן פסח פ\"ה גבי קטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני חייב לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור. והקשה עליו בטורי אבן דאמאי פטור כיון דבראשון לא הוה בר חיובא שקטן היה ובר\"ה (דף כ\"ח) מוכח גבי שוטה שאכל מצה דלא מיפטר במה שאכל כשהיה שוטה וצריך לאכול אח\"כ כשנשתפה באותה הלילה ונעשה בר חיוב דאכילה קמייתא לא פטרתו כיון דלא היה אז בר חיוב. ולפי סברת בעל ס' בית מאיר אתי שפיר ולק\"מ דלא דמי קטן לשוטה דהוי אנוס גמור משא\"כ בקטן שיש לו קצת רצון ודעה כמ\"ש כאן ולכך עולה לו גם כן מה שעשה פסח בקטנותו למפטר משני ומינה דאין לאסור שוטה שזינתה כיון דאין לה רצון ודעת כלל:
[ולכאורה יש להביא סעד לדעת רבינו מהסוגיא דפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ\"ה ע\"ב) דמוקי הא דתנן גבי קטנה בת שלש דאם באו עליה אחד מכל עריות שבתורה מומתין על ידה היינו אפי' בהמה. ואע\"ג דגדול הבא בשוגג על הבהמה אינה נסקלת דליכא תקלה הכא נסקלת דכיון דמזידה היא תקלה נמי איכא. אלמא דיש רצון ג\"כ לקטנה דאי איתא דאין לה רצון כלל וכאנוסה הויא אמאי איכא בה תקלה טפי משוגג בגדול. ולפ\"ז נראה דאף בקטנה שאינה מתקדשת למיאון כגון פחותה מבת שש נאסרת כיון שיש לה רצון לדעת רבינו. ודלא כמ\"ש בס' קרבן העדה דקטנה שאינה מקודשת למיאון אף רבינו סבירא ליה דאין לה רצון. וכהאי גוונא כתב בס' בית מאיר סי' ו' דרבינו לא החמיר אלא בקטנה בת חינוך. ושוב ראיתי שנדפס ראיה זו מחדש בתשובה לאחד מגדולי זמנינו. אמנם יש לדחות דהקשו שם דבכל דוכתי משמע דאין בקטן שום איסור במה שעושה בקטנות כדאיתא ביבמות (דף ל\"ג ודף קי\"ד). אך יש לי ליישב זה על פי מ\"ש בפסקי מהרי\"א סי' ס\"ב דנהי דאינו צריך מן הדין תשובה כשיגדיל אמה שעשה בקטנות מ\"מ סימן רע הוא לקטן שנעשו מכשולות תחת ידו ולכך טוב לו שיקבל על עצמו איזה תשובה. וכן כתב באו\"ח סי' שמ\"ג. ולפ\"ז יש לדחות דמהאי טעמא חשיב לה תקלה בסנהדרין כיון דסימן רע הוא]:" + ], + [], + [], + [], + [ + "כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקין את אשתו ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מדברי סופרים וכו'. ובהשגות א\"א הא דלא כהילכתא משמעתא דריש ארוסה ושומרת יבם ע\"כ. ועיין בכס\"מ שפירש כוונת השגת הראב\"ד להא דאיתא בסוגיא דריש פרק ארוסה דפריך למה לי קרא למעט ארוסה שאינה שותה דתיפוק ליה דלא שתיא ארוסה משום דלא קדמה שכיבת בעל לבועל ומשני דמשכחת לה כגון שבא עליה ארוס בבית אביה. משמע דאע\"ג דבא עליה ארוס הוה שתיא אי לאו דמיעטה קרא ואי איתא דבא על ארוסתו (אינה) [אינו] מנוקה מעון למה לי קרא למעט ארוסה דתיפוק ליה דאינו מנוקה מעון. והרב משנה למלך תמה על זה וכתב דהקושיא מעיקרא ליתא דגמרא אקרא קמשני דאיצטריך למעט ארוסה היכא דבא על ארוסתו בבית חמיו דמדין תורה ליכא איסור כלל והא דאמרינן דאין המים בודקין את אשתו אפי' בא על ארוסתו הוא לאחר שאסרו חכמים את הדבר הזה משום דקרא סתמא כתיב ונקה האיש מעון לא שנא מביאה האסורה מן התורה או מדברי סופרים וכשאסרו חכמים ביאת ארוסה נכנס איסור זה בכלל מאי דכתיב ונקה האיש מעון. ופירש המל\"מ דכוונת השגת הראב\"ד הוא להמתניתין והברייתא דגבי מעוברת ומינקת חבירו בפרק ארוסה ע\"ש. ובאמת זה אינו מחוור בלשון ההשגות דשמעתתא לא משמע משנה או ברייתא אלא גמרא:
אבל נראה לקיים שפיר פירוש הכס\"מ בכוונת ההשגות דקשיא לו מסוגיא דגמרא בריש פרק ארוסה דעל כרחין מוכחא דאין בביאת ארוסה בבית אביה משום [אינו] מנוקה מעון כלל ואפילו לאחר שאסרוה רבנן. דאי איתא דאיכא לא אתי שפיר הא דמשני התם דאיצטריך קרא למעט שתיית ארוסה כשבא עליה ארוס בבית אביה דנהי דמן התורה לית בה איסורא מכל מקום גם חכמים לא הוה להו לאוסרה כיון דמוכח מיתורא דקרא דשרי ביאת ארוסה א\"כ גם חכמים אין אוסרים בכהאי גוונא דבר המפורש בקרא דמותר וכמ\"ש הט\"ז ביו\"ד סי' קי\"ז דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש מן התורה משא\"כ במקום שיש היתר מפורש. וכן כתב באו\"ח בהלכות שופר. וכן הוא דעת כמה פוסקים אלא דאיכא דסבירא להו דדוקא במקום ביטול מצוה המפורשת אין להן כח וכמו שכתבתי בהלכות ספר תורה ובהלכות יו\"ט מזה. ולפ\"ז יש לומר דהראב\"ד סבירא ליה דכל דבר המפורש להיתר אין להן כח לאסור ולפי סברא זו מקשה שפיר דמוכח משמעתתא דר\"פ ארוסה דאין בביאת ארוסה בבית אביה משום [אינו] מנוקה מעון דאל\"כ לא היה כח בחכמים לאסור כיון דמוכח מיתורא דקרא להתיר. מיהו לדעת רבינו יש ליישב דסבר דשלא במקום מצוה יש להן כח לאסור אף המפורש להתיר ולפ\"ז לא קשה משמעתא דר\"פ ארוסה:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "אמרה איני שותה קודם שתמחק המגילה מגילתה נגנזת. וכתב הכס\"מ דאיתא בתוספתא ובירושלמי פ\"ג דמגילתה נגנזת תחת צדו של היכל ולא ידעתי למה השמיטו רבינו. [וראיתי בספר קרבן העדה שתירץ דגירסת רבינו היתה כמו הגירסא שלפנינו בירושלמי שנגנזת תחת צדו של היכל למה בשביל לשחקה. וסבירא ליה להך ברייתא דאין איסור במחיקת כתבי הקודש שאין בהן צורך ולא קיי\"ל כן עכ\"ד. ואין זה מחוור דהא לא מצינו מאן דמתיר למחוק כתבי הקודש שאין בהן צורך ועל כן אין לנו לומר דתנא דהך ברייתא מתיר למוחקה מהאי טעמא]. ויש לי ליישב דנראה דהך מילתא תליא בפלוגתא דאיתא בירושלמי בפרק ב' גבי כתיבת המגילה על עור בהמה טמאה דרבי אלעזר בן שמוע אומר אין כותבין ורבי שמעון אומר כיון דאת אמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב ור' אלעזר בן רבי שמעון מפרש טעמא דר' אלעזר דאוסר דשמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה ומשמע דלר\"ש דמתיר סבירא ליה דלעולם למחיקה ניתנה ואפילו כשאמרה איני שותה והיינו משום דסבר כההיא ברייתא דמגילתה נגנזת תחת צדו של היכל ומפרש כדי לשחקה פירוש כדי שתמחק ממילא. וא\"כ הני תנאי דאסרי לכותבה על עור בהמה טמאה משום דאם תאמר איני שותה נמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה מוכח דלא סבירא להו הא דנגנזת תחת צדו של היכל כדי לשחקה דאי הוה סבירא להו לא הוה להו לאיפלוגי עליה דר\"ש דאי למחיקה ניתנה לעולם למה אינו כותב. ולפ\"ז למאי דקיי\"ל דאינו כותב על עור בהמה טמאה וכמ\"ש רבינו בפ\"ג דין ח' שפיר השמיט להך דנגנזת תחת צדו של היכל אלא כתב סתם דנגנז דהיינו במקום שלא תגרום להימחק כדין שאר כתבי קודש. ואע\"ג דבהלכות שאר אבות הטומאה פ\"ט לענין טומאת ידים כתב רבינו שאין מגילת סוטה מטמאה את הידים הואיל ולמחיקה עומדת. היינו רק כששותה ואפילו הכי לא גזרו שתטמא את הידים מחמת שנגנזת כשאומרת איני שותה [ד]כיון דמסתמא עומדת למחיקה כשתשתה לא דמיא לשאר כתבי קודש שגזרו בהן טומאת ידים. משא\"כ לענין כתיבתה על עור בהמה טמאה לא התירו וחששו לכבוד השם שמא תאמר איני שותה ונמצא נשאר השם על בהמה טמאה. גם מה שכתב בקרבן העדה דלא ידע למה לא הביא רבינו דין זה דאין כותבין על עור בהמה טמאה אישתמיטתיה דכתבו בפ\"ג דין ח' וכמ\"ש:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם כתבה ישראל או כהן קטן פסול שנאמר וכתב הכהן. הכס\"מ לא הראה מוצא לדין זה. והנה הא דפסל ישראל יצא לו לרבינו מדאיתא בספרי וכתב הכהן למה נאמר שהיה בדין נאמר כאן וכתב ונאמר להלן וכתב מה וכתב האמור להלן כשר בכל אדם אף וכתב האמור כאן כשר בכל אדם תלמוד לומר הכהן משמע דהשתא דכתיב הכהן לא מכשירין בכל אדם. אך מה שפסל רבינו כתיבת כהן קטן ליתא שם. וראיתי לבעל פרי חדש בספרו מים חיים שכתב דזה פשוט דהא בעינן כתיבה לשמה כמ\"ש בסמוך וקטן או אינו בן או אין בו דעת לכוון לשמה וכמ\"ש רבינו בהל' גרושין. ומיהו אין טעם זה מכוון בדברי רבינו כאן דמשמע דמייתי ליה מקרא דוכתב הכהן כמו ישראל. [ועוד דא\"כ דממעט לה מקרא לכו\"ע פסולה אפי' שגדול עומד על גביו ואילו מטעם לשמה איכא דמכשיר גבי גט בגדול עומד על גביו אף בתורף כמבואר מדברי התוס' פ\"ב דגיטין ופ\"ק דחולין וכן גבי חליצה הוי מהני בעומד על גביו אי לאו דגלי בה קרא וא\"כ גבי סוטה לכשר. וכל שכן למאן דאמר בפ\"ק דערובין (דף י\"ג) דמגילת סוטה לא בעיא כתיבה לשמה כלל מכשר בקטן]. ועוד דגבי סוטה סתמא נמי כלשמה כמו שכתבו תוס' בערובין (דף י\"ג) וגיטין (דף כ') א\"כ אין ראיה מגט לסוטה. וא\"כ צריך ביאור דמהיכן משמע ליה למעט מיניה כהן קטן. ונראה דהיינו משום דכתיב בסיפא דקרא בספר ובעינן דומיא דספר תורה וקיי\"ל דספר תורה שכתבה קטן פסולה וכמ\"ש רבינו פ\"א דהלכות תפילין. וכהאי גוונא כתב רבינו לעיל בסמוך לפסול בכתבה אגרת משום שנאמר בספר והוא בגמרא. ופירש\"י אגרת בלא שרטוט. והלכה למשה מסיני שהספרים צריכין שירטוט. אלמא דילפינן מבספר שתהא דינה כספר תורה והכי נמי ילפינן מזה לפסול קטן:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הקריב את מנחתה ואח\"כ השקה כשרה. הכס\"מ הראה מקום למתניתין דפרק היה נוטל (סוטה דף י\"ט). והנה במתניתין שם אינו מפורש כן לרבנן דרבי שמעון דלכתחילה משקה ואח\"כ מקריב אם כשרה לדידהו בהיפך. אמנם הוא מפורש בהדיא בירושלמי וז\"ל מודו רבנן דיעבד:" + ], + [], + [], + [], + [ + "מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשיהן שנאמר וקנא את אשתו. וכתב הכס\"מ דפסק כרבי עקיבא דאמר וקנא את אשתו חובה אלא דמפרש דהוא רק מצות חכמים וקרא אינו אלא אסמכתא. והפר\"ח ובעל ספר מעיין החכמה כתבו דרבינו לא פסק כלל כרבי עקיבא דהוא אמר חובה ורבינו כתב מצוה. ואני אומר דהעיקר כהכס\"מ שהרי רבינו גופיה העתיק לשון דר\"ע ממש בהלכות אישות פט\"ו שכתב שם דחובה על כל איש לקנאות לאשתו. וא\"כ על כרחך דמפרש דחובה לאו דוקא אבל כלומר מצוה של חכמים קאמר וכמו שכתב כאן דאל\"כ יהיו דברי רבינו דכאן סותרים דבריו שבהלכות אישות. אלא דצריך טעם דמי הכריחו לרבינו לפרש כן ולאפוקי דברי ר\"ע מפשטיה ולומר דלאו חובה ממש. ונראה דהוא מכח הירושלמי שהביאו התוס' בסוטה (דף ג') דרבי אליעזר ובית שמאי סברי דקנאה הוי חובה ור' יהושע ובית הלל סברי רשות. ואי חובה מן התורה קאמר רבי עקיבא א\"כ סבר כר\"א וב\"ש והיכי פליג ר\"ע כל כך על רבו רבי יהושע ואדברי ב\"ה. ועוד דתקשי קושית התוס' שם על ר\"ע מדאיתא בירושלמי דרבי יהושע אתיא כבית הלל דאמרי דאפי' הקדיחה תבשילו רשאי לגרשה לפיכך אמרי רשות לקנאותה רצה לקנא יקנא רצה לגרשה יגרשה ודרבי אליעזר דאמר חובה לקנאות אתיא כב\"ש דאמרי דלא יגרש אשתו אלא א\"כ מצא בה ערות דבר ואי מצא בה דברים מכוערים לגרשה אינו יכול לקיימה אינו יכול ולפיכך הוא אומר חובה לקנאות. והרי ר\"ע אמר חובה אע\"פ שהוא מיקל טפי מב\"ה כדאמר התם והכרח הקושיא הביאו לרבינו לפרש דקושטא דחובה דר\"ע לאו ממש הוא אלא כלפי דר' ישמעאל דאמר רשות ממש קרי למצות חכמים חובה. וכן רשות דנקט ר' יהושע לשיטתן דב\"ה לאו ממש אלא כלפי חובה ממש דר\"א קרי למצות חכמים רשות. וכהאי גוונא מצינו שכתבו התוס' בפסחים (סוף דף נ\"ד) דקרי למצוה רשות כלפי חובה וכן משמע ברבה פרשה בלק. והכי נמי מצינו דקרי למצוה חובה כלפי רשות וכדאיתא בחולין (דף ק\"ז). ולפ\"ז חובה דר\"ע היינו רשות דר' יהושע ונסתלקה קושית התוס':" + ], + [ + "אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחילה אלא בינו לבינה בנחת. הכס\"מ כתב שלמד זה רבינו מהא דאמר רבי חנינא מסורא לא לימא אינש לאשתו בזמן הזה אל תסתרי בהדי פלוני דדילמא קיי\"ל כר' יוסי ברבי יהודה דאמר קינוי על פי עצמו ומיתסרא וליכא האידנא מי סוטה למבדקה. ולמד מזה דהוא הדין לדידן דלא קיי\"ל כרבי יוסי ולא מתסרא בקינוי דעל פי עצמו מיהו על פי עדים דנאסרה לא יקנא. וקשה לי דא\"כ לא אסור רק בזמן הזה דליכא מי סוטה למבדקה ואמאי סתם רבינו דמשמע דאף בזמן שהיה מי סוטה אינו ראוי לקנאות בפני עדים תחילה. וזה אין ללמוד כלל מהא דרבי חנינא מסורא דלא איירי רק בזמן הזה. ונראה שיצא זה לרבינו מכח קושיית תוס' בריש סוטה (דף ג') אהא דאמר בריש מכילתין אמתניתין דקתני המקנא לאשתו דיעבד אין לכתחילה לא דקסבר תנא דידן אסור לקנאות. והוקשה להן להתוס' דבמתניתין קתני רבי אליעזר אומר מקנא לה על פי שנים ובירושלמי איתא דר\"א סבר חובה לקנאות ואיך איירי ר\"א במתניתין דאוסר לקנאות. ולפי דברי רבינו אתי שפיר דלכתחילה בפני עדים לכו\"ע אסור:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות סוטה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Nashim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..18dd8fe136b2a3fe6d944cf3217ac7069ab9cd90 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,112 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Eruvin", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות עירובין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו כו' י\"ח גרוגרות שהן כששה ביצים. המג\"א סי' תפ\"ו הקשה על דברי רבינו הללו דא\"כ הוי ביצה כשלשה גרוגרות ואמרינן בפ' המצניע דגרוגרת גדול מזית וביומא איתא דבית הבליעה מחזיק כביצה ואם כן הוא מחזיק יותר מן שלשה זיתים ובכריתות מוכח דבית הבליעה אין מחזיק שלשה זיתים ולרבינו כיון דמחזיק כביצה הוי יותר מג' זיתים. זהו תוכן דבריו. ומ\"ש דבפ' המצניע איירי בזית קטן ולענין איסורים זית בינוני בעינן והוא אינו מחזיק שלשה בינונים רק קטנים. ובס' עצי אלמוגים הקשה עליו דמוכח בפ' המצניע דאף כזית בינוני שהוא שיעור לאיסורים הוא פחות מגרוגרת גבי הא דקאמר נימא מדלענין יוצא בכזית לעניין שבת נמי בכזית ויוצא ודאי בכזית בינוני דוקא מחייב. ובעצי אלמוגים הנזכר תירץ דסוגיא דכריתות סברא כריש לקיש בזבחים (דף ע\"ח) דאיסורין מבטלין זה את זה. ולפ\"ז אי הוה איירי דאכל ג' מיני איסורין דהיינו כזית דם וכזית חלב וכזית פיגול על כרחך אי אפשר לחייבו דאי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו אלא א\"כ שאכלן בלא לעיסה דאז לא נתערבו ולא נתבטלו אבל ע\"י לעיסה נתבטלו. וכיון שלא לעסן משום הכי קאמר התם דאין בית הבליעה מחזיק ג' זיתים והא דאמר ביומא דמחזיק כביצה שהוא כג' גרוגרות שהן יותר מג' זיתים איירי ע\"י לעיסה שמחזיק יותר כיון שנתרכך עכ\"ד. ואני תמה דאי איתא דלא מצי לאשכוחי ג' זיתים אלא בכהאי גוונא שבלע בלא לעיסה הו\"ל לשנויי באכילה כדרכה קמיירי באכילה שלא כדרכה לא קמיירי וכדמשני באכילה אחת קמיירי בב' אכילות לא איירי. אבל באמת גם באכילה ע\"י לעיסה כדרכה מצי איירי שיתחייב שלש חטאות. וכי תימא דירבה מין על חבירו ויבטלנו זה אינו דעד כאן לא אמר ר\"ל בזבחים דאיסורין מבטלין זה את זה אלא בשכולן מין אחד של בשר דאילו בחלב ודם וכהאי גוונא שאינן מין אחד אין אומרים שירבה מין על חבירו ויבטלנו ברוב כדין יבש ביבש דהיינו דוקא במין במינו אבל בשלא במינו לא שייך דין ביטול ברוב כמ\"ש הפוסקים וכן משמע בסוגיא דזבחים גופיה במסקנא. וא\"כ נדחה תירוץ ספר הנזכר.
אלא י\"ל על פי הא דאיתא בסוף פרק גיד הנשה דגבי איסורים בעינן כזית מלבד מה שבין השינים. ועל פי זה אפשר דהיינו טעמא דקאמר בכריתות דאין בית הבליעה מחזיק ג' זיתים דכיון דצריך ליתן בפיו בשעת לעיסה יותר מג' זיתים כדי שישאר ג' זיתים לבלוע לבד מה שישאר בין השיניים וכולי האי אין מחזיק בית הבליעה וכי קאמר ביומא דשיעור אכילה בבת אחת הוא כביצה היינו עם מה שנשאר בין השיניים דהתם לאו לעניין אכילת איסור איירי אלא באכילה בעלמא של היתר וא\"כ גם מה שבין השיניים הוי שפיר בכלל אוכל הנאכל בבת אחת כדרכו וקאמר שהוא כביצה ושפיר יכול לבלעו דהרי נתמעט ונשאר בשיניו וכן משמע בתוס' שבת (דף י\"ד) משא\"כ בכריתות דאיירי באיסור שצריך שיבלע ג' זיתים שלימים וכולי האי אין מחזיק בית הבליעה:" + ], + [], + [ + "עוכלא תבלין. בס' קרבן נתנאל תמה דאיך כתב רבינו דמערבין בתבלין הא לא הוו אוכלין לענין שיהיו נקחין בכסף מעשר כמ\"ש בפ\"ז דהלכות מעשר שני וגם אין מטמאין טומאת אוכלין כמ\"ש בפ\"א מהלכות טומאת אוכלין. ונראה ליישב דאין סתירה בדברי רבינו ע\"פ מה שכתבו התוס' ביומא (דף פ\"א) ובנדה (דף נ') דשני מיני תבלין יש דאותן שאין נאכלין להנאת עצמן אלא מפני הטעם שנותנין במאכל אין חייבין במעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין אבל אותן תבלין שנאכלין להנאת עצמן חייבים במעשר ומטמאים טומאת אוכלין. ולפ\"ז אתי שפיר דהתם בהלכות טו\"א איירי רבינו בהדיא באותן שאין נאכלין להנאת גופן רק מחמת הטעם שנותנין בתבשיל. ובהכי איירי ג\"כ בפ\"ז דמעשר. אבל בכאן איירי רבינו באותן תבלין שנאכלין להנאת גופן ודבר הלמד מעניינו הוא דאיירי כאן בדברים שאוכלין פת בלפתן ויש בגופן הנאה. ובתבלין דכהאי גוונא קאמר דמערבין דהוו אוכל..
ואח\"כ מצאתי כן בס' שיח יצחק וספר עצי אלמוגים ועוד כתב שם דגבי מעשר פטר רבינו בפלפלין בכל ענין דהא פסק כרבנן דפטרי מערלה והוא הדין ממעשרות. ולפ\"ז צריך לומר דמ\"ש רבינו בפרק י\"א מהלכות מעשר דין י\"ב ובפרק י\"א מהלכות מעשר שני דין ט' דתבלין חייבין במעשר לאו היינו פלפלין אלא שאר דברים שנקראים תבלין כגון בצל וקפלוט וכמ\"ש בפירוש המשנה בערלה. והן נאכלין להנאת עצמן. אמנם נראה דאין ראיה מערלה למעשר דגבי ערלה שאני דממעטינן מקרא דכתיב עץ מאכל אבל מ\"מ לגבי מעשר אפשר דחשיב אוכל כי היכי דחשיב אוכל לעניין ברכה כשהן רטובין ומברכין עליהן בורא פרי האדמה כמ\"ש רבינו בפ\"ח דברכות והכי נמי י\"ל דחשיב פרי לעניין מעשר. ועכ\"פ מדרבנן יש לחייבו דלא גרע מכמה פירות של מינין גרועין שאין נאכלין אלא על ידי הדחק שחייבין במעשר וכמ\"ש רבינו בריש הלכות מעשר וכן משמע מפירוש רש\"י שפירש בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ד) אהא דקאמר דתרומת תבלין דרבנן פלפלין וזנגביל. והיינו ברטיבי דחשיבי אוכל כנזכר לעיל. והוא הדין דמטמאין טומאת אוכלין והיינו דתנן בפ\"א דמסכת טבול יום הקצח והפלפל טמאין בטבול יום ואין צריך לומר בכל הטומאות. ועוד יתבאר בזה בהלכות מתנות עניים אי\"ה:
[ודרך אגב מדכר דכירנא מילתא דתמיה לי טובא. מה שראיתי להרב הכסף משנה שכתב בפ\"ז מהלכות טומאת אוכלין שאינו יודע למה השמיט רבינו שם מאי דשנינו במשנה דפרק א' מטבול יום התיאה והחלתות והאלום טהורין בטבול יום. ואני איני יודע דלמה היה לו לרבינו להעתיק משנה הנ\"ל כיון שכבר כתב בפ\"א מהלכות הנזכר התיאה והחלתות וכל כיוצא בהן אין מקבלין טומאה לעולם. והוא משנה בפ\"ג דעוקצין. וא\"כ חולקת היא על חכמים דפרק א' דטבול יום דלא מטהרי להו רק מטומאה קלה דטבול יום ולא משאר טומאות וא\"כ לרבינו שפסק כמתניתין דעוקצין אין לו מקום לדברי חכמים דמתניתין דטבול יום כלל]:", + " קב תמרים וקב גרוגרות. בס' עצי אלמוגים הקשה דאיך פסק רבינו כרב יוסף דאמר הכי בפרק בכל מערבין ויליף דסגי גבי תמרים בקב מדקיי\"ל גבי גרוגרות דמערבין בשיעור קב ותמרים עדיפי מגרוגרות ומייתי ראיה מדתניא גבי אכל תרומה גרוגרות ושילם תמרים תבוא עליו ברכה אלמא תמרים עדיפי. אך אביי דחה שם דברי רב יוסף דטעמא דקתני תבוא עליו ברכה הוא משום דאכל מידי דלא קפץ עליה זבינא וקמשלם ליה מידי דקפץ עליה זבינא ולעולם גרוגרות עדיפי מתמרים ולענין עירוב בעינן טפי מקב. וכן פירש רש\"י שם. וגם לדברי רבינו בהלכות תרומות צריך לומר סברא זו דאביי דלא משום דעדיפי תבוא עליו ברכה דהרי פסק שם דלא משלם האוכל תרומה כפי מדה שאכל אלא לפי דמי שווייה וא\"כ אין ראיה לשיטתו דתמרים עדיפי ומנא ליה דסגי להו בקב לעירוב כמו בגרוגרות.
ויש לי ליישב דעת רבינו דבלאו הא דרב יוסף איכא לאוכוחי דסגי לתמרים בשיעור גרוגרות מסוגיא דגיטין פ' התקבל (גיטין דף ס\"ה ע\"ב) דאיתא התם גבי אמר לשליח ערב לי בתמרים וערב לו בגרוגרות בגרוגרות וערב לו בתמרים תני חדא ערובו ערוב כו'. ומוקי לה רבה כרבי אליעזר דאמר מראה מקום הוא לו לשליח בכהאי גוונא ואינו מקפיד כשמשנה בדבר שאין בו פסידא למשלח. וא\"כ מוכח דשיעור תמרים לעירוב הוי כשיעור דגרוגרות דאי איתא דשיעור דתמרים טפי מגרוגרות לא שייך לומר מראה מקום הוא לו כשאמר לו ערב בגרוגרות ועירב לו בתמרים. דהרי יש לו פסידא בזה שעירב לו בתמרים שהיה צריך להוסיף על השיעור של גרוגרות דסגי בקב ודילמא לא ניחא ליה לערב רק בשיעור קב ולא בדבר שצריך יותר מקב אלא שמע מינה דקושטא דגם לתמרים סגי בקב כמו בגרוגרות. ובשלמא הא דלא אמר דקפיד לערב בגרוגרות דוקא ולא בתמרים משום דקפיץ עלייהו זבינא דהא מ\"מ תמרים עדיפי ואין לנו לומר דקפיד המשלח מסתמא שלא לערב בתמרים מחמת קפיצת זבינא עלייהו דמסתמא לא קיימי לזבינא. אבל אי איתא דצריך שיעור יותר בתמרים ודאי שייך קפידא ולא מראה מקום אלא א\"כ בשיעור שוה:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה מבעוד יום כו' אנשי קטנה אסורים להוציא מבתיהן לחצר שלהן שדיורין של גדולה חשובים כקטנה. קשה לי על דברי רבינו שהעתיק מתניתין דפ' כל גגות כצורתה והרי בפ\"ק מותיב מינה למאן דאמר דלחי הנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון כלחי דאמאי קטנה אסורה דלהוי כנראה מבחוץ מחמת כותלי הגדולה שנראים חוץ לקטנה ומוקי לה דאיירי בשנכנסים כותלי קטנה לגדולה ומופלגים ג' טפחים מכותלי הגדולה וא\"כ כיון דרבינו פסק בהלכות שבת פי\"ז דנראה מבחוץ נידון משום לחי איך העתיק כאן המשנה דחצר קטנה בסתם ולא כתב אוקימתא הנ\"ל. ומצאתי שהרגיש בזה בספר עצי אלמוגים. וכתב לתרץ דס\"ל לרבינו דלפי האי טעמא דאמרי אמוראי פ' כל גגות דדיורי גדולה מושלים בקטנה תו אין לחלק בין נכנסים כותלי קטנה לגדולה או לא דאנו דנין כאילו אנשי הגדולה דרין ממש בקטנה ואוסרים עליהן ולא דמי הך מילתא כלל לדין נראה מבחוץ דגבי לחי דהוי הטעם משום מחיצה. והא דלא קאמר הגמ' בפ\"ק הכי הוא משום דמהדר לאוקמא מתניתין אפי' בנפרצה בשבת ואז אין לומר הטעם משום דיורי גדולה בקטנה דהא דיורין הבאין בשבת אין אוסרים אלא הטעם משום שנפרץ במילואו ולהכי פריך שפיר דלשתרי הפירצה משום לחי הנראה מבחוץ דהוי כמחיצה ולהכי מוקי לה בנכנסים כו' דאז אין להתיר משום גפופי אבל למאי דמפרשי אמוראי טעמא דמתניתין משום דיורי גדולה בקטנה על כרחך איירי בנפרצה מבעוד יום אין לחלק בין נכנסים כו' עכ\"ד.
ואינו מחוור דאי איתא דלטעם זה אין לחלק תקשי דהוה ליה למימר הכי בפ\"ק ומה שכתב דהתם מהדר לאוקמא בשנפרצה בשבת דלא שייך טעם דדיורין קשה דא\"כ לא שייך ג\"כ טעם דלחי דהא הוה ליה לחי שלא סמך עליה מאתמול דלכולי עלמא לא הוי לחי כדאיתא (בדף ט\"ו) וא\"כ על כרחין גם בפ\"ק איירי שנפרצה מבעוד יום וא\"כ אכתי קשה דהיה לו לומר הטעם משום דיורי גדולה בקטנה ומדלא אמר על כרחין שמעינן מינה דלא מהני טעם זה לאסור אי נימא דיש כאן לחי דחשיב מחיצה. והדרא הקושיא לדוכתא על דברי רבינו שלא כתב דאיירי דוקא בנכנסים כו'. אמנם יש לתרץ ע\"פ מ\"ש הרא\"ש בפ\"ק דסוכה:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נתגלגל הערוב כו' מבעוד יום אינו ערוב משחשיכה הרי זה ערוב ואם ספק הרי זה ערוב שספק ערוב כשר. בס' טעם המלך בהל' יו\"ט כתב לדעת רבינו דלא מכשר אלא אם הספק הוא בעניין אי רשאי לילך בערוב זה דלא הוי דבר שיש לו מתירין למחר דאף אם ילך היום יוכל לילך למחר כסברת הצל\"ח אבל לעניין לאכול ולשתות דבר הבא מחוץ לתחום בספק ערוב אינו מיקל רבינו דהא הוי דשיל\"מ לאכול למחר ואיהו ס\"ל י\"ב מיל הוו מן התורה והוי תחומין דבר שיש לו עיקר בתורה ומחמיר בכהאי גוונא בספקו בהל' יו\"ט עכ\"ד. והנה נמשך בזה אחר דברי הרמב\"ן שכתב דלמ\"ד י\"ב מיל דאורייתא הו\"ל עיקר מן התורה. אבל כבר העליתי לעיל בהל' שבת דזה אינו אלא דאף לדעת רבינו לא הוי תחום דאלפיים עיקרו מן התורה ולפ\"ז בכל עניין מיקל רבינו בספק ערוב וכן משמע בתוס' דערובין (דף מ\"ה). וזה דלא כהרי\"ף דאוסר בדבר שהוא ספק אם הובא מחוץ לתחום והובא באו\"ח סי' שכ\"ה סעיף ט' וכתב הט\"ז שטעמו משום דאפשר להמתין לערב כו' ולפי דברי התוס' ורבינו זה אינו:" + ], + [], + [], + [ + "עירב בתרומה שהיא ספק טמאה אינו ערוב שאינה סעודה הראויה. וביאר הרב המגיד דאע\"פ שספק עירוב כשר וכו' משום דהו\"ל ספק בדרבנן מ\"מ הכא שהספק הוא אם היה העירוב תרומה טהורה או טמאה אינו ערוב דלגבי אכילה חזר הספק כודאי שהרי פשיטא לן שהיתה אסורה באכילה מבעוד יום ואינה סעודה הראויה ואע\"פ שאסורה מחמת ספק חזר כודאי. ובס' כרתי ופלתי סי' ק\"י הקשה דמאי שנא ספק אכילה ומאי שנא ספק אחר הלא ספק דרבנן להקל והא איירי אפי' בזמן הזה דתרומה דרבנן וכל ספיקא דרבנן לקולא ומזה הוכיח דסבר רבינו דלעניין אכילה יש להחמיר בכל איסור דרבנן שנתחזק איסורו וכדעת הרשב\"א ולא מיקל רבינו רק בספק עירוב ובספק טומאה דרבנן אף דאיתחזק ולא באיסור אכילה עכ\"ד. ואישתמיטתיה מ\"ש המל\"מ בפ\"ז מהלכות תרומות דשאני תרומה בזמן הזה משאר איסור דרבנן ואזלינן בספק איסורא לחומרא ואע\"ג דליכא חזקה לאיסורא. ובחיבורי שם הבאתי ראיות לזה וא\"כ נסתלקה קושית הכרתי ופלתי. וגם ראייתו נדחית שאין מכאן ראיה שיחמיר רבינו בשאר איסורי אכילה דרבנן בספיקן ומהי תיתי לחלק בין ערוב וטומאה דרבנן לאיסור אכילה דרבנן ורק גבי תרומה בזה\"ז מחמיר כנ\"ל וכן כתבו כמה מחברים דרבינו מיקל בכל ספק איסור דרבנן:
ומ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה סי' ס\"ה דיש ראיה דמחמיר בדרבנן היכא דאיתחזק איסורא מהא דמחמיר בספק הינוח גבי עירוב וכן גבי ספק טבל או לא טבל גבי טמא טומאה דרבנן לא מטהרינן רק בירד לטבול וספק אי טבל דאז איתרע חזקה ראשונה דטומאה אבל לא ירד ודאי לטבול לא מטהרינן בספיקו מהאי טעמא דאיתחזק בדרבנן ע\"כ. ואין ראייתו מכרחת כלל דגבי ספק הינוח דעירוב היינו טעמא דמחמיר בספיקו משום דהו\"ל ספק במעשה דהיינו אם נעשה כלל דבר המתיר או לא נעשה ובכהאי גוונא לא מקילין אף בדרבנן וכמ\"ש המל\"מ בפ\"ד מהלכות בכורות וע\"ש. וכן משמע מדברי הט\"ז באו\"ח סי' ת\"ט. וה\"נ גבי ספק טבל הוי הספק במעשה ומשום הכי מחמירין גם בטומאה דרבנן. אבל אם אין הספק אם נעשה מעשה כלל אלא דודאי נעשה והספק אם היה המעשה בהיתר או לא בכהאי גוונא אין מחמירין בדרבנן אף בדאיתחזק.
ולפ\"ז יש להתיר שבות דרבנן בין השמשות גם במוצאי שבת אע\"ג דאיקבע ואיתחזק איסורא דשבת. ובעל מג\"א בסי' שמ\"ב הניח זה בצריך עיון. ובספר אמתחת בנימין הביא ראיה להחמיר ממתניתין דפ\"ד דדמאי דקתני חשיכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. ומשמע הא בספק חשיכה יאכל ואי איתא דשרי שבות בין השמשות במוצאי שבת כמו בערב שבת אמאי יאכל בלא מעשר לעשר דמאי דהא מעשרין דמאי בין השמשות דערב שבת והוא הדין במוצאי שבת אלא מוכח דאין מעשרין בין השמשות דמוצאי שבת והוא הדין לשאר שבותין דאסורים בין השמשות דמוצאי שבת. ולפי מה שכתבתי אינו ראיה דהא נתבאר דתליא בהך מילתא אי מחמירין בספק דרבנן דאיתחזק איסורא ובסוגיא דערובין (דף ל\"ה ול\"ו) מבואר דתליא בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי בטהרות. וא\"כ אפשר דמתניתין דדמאי אתיא כמאן דמחמיר ולא קיי\"ל הכי דהא כמה סתמי משניות בפ\"ד דטהרות ופ\"ב דידים אתיא כמאן דמיקל. וכמ\"ש בספר אבן העוזר:
ועוד י\"ל דחשיכה דמתניתין דדמאי היינו בין השמשות דהרי מצינו דקרי תנא לבין השמשות חשיכה בר\"פ כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ב) דקתני גבי ערובי תחומין אין מערבין משתחשך והיינו בין השמשות וכמ\"ש בחידושי הריטב\"א שם דהא קיי\"ל שאין מערבין עירובי תחומין בספק חשיכה. וכ\"כ הר\"ן בפרק ערבי פסחים:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "כשם שאסור לצאת מחוץ לתחום בשבת כך אסור לצאת ביו\"ט. ונראה דלא משוה רבינו יו\"ט לשבת בעניין תחומין [אלא] רק לאיסור בעלמא אבל לא לעניין לחייב ביו\"ט ליוצא מחוץ לתחום אפילו חוץ לי\"ב מיל דחייב בשבת כמ\"ש רבינו בפכ\"ז דהלכות שבת מ\"מ ביו\"ט פטור דרק בשבת הוי מן התורה בי\"ב מיל מקרא שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי אבל ביו\"ט אינו אלא מדרבנן וכמו שכתבתי שם בהלכות שבת ובחידושי הרבה ראיות לזה. [והוכחתי דדוקא לר' עקיבא דס\"ל תחומין דאלפיים דאורייתא אין חילוק בין שבת ליו\"ט וכדמוכח ברש\"י ותוס' בחגיגה (דף י\"ז) ובערובין (דף ע\"ט) אבל לרבנן לעניין י\"ב מיל יש חילוק בין שבת ליו\"ט ושם נתבאר הטעם ויישבתי בזה הרבה קושיות מה שהקשו התוספות בחגיגה שם מביצה (דף ל\"ו). עוד יישבתי בחידושי מה שהקשה בשער המלך כאן על דברי רבינו בפירוש המשנה והסמ\"ג והרא\"ש פ\"ד דערובין שכתבו אליבא דר' יהודה דס\"ל דתחומין דאורייתא מסוגיא דערובין (דף ל\"ז ע\"ב) וחולין (דף י\"ד) ע\"ש]. עוד הבאתי ראיה לזה בספרי משכיל לאיתן מהא דאיתא בביצה (דף ל\"ז ע\"ב) גבי שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות דאמר רב חבית מותרת להוליך כל אחד חלקו למקום שעירב ובהמה אסורה ופריך אי קסבר יש ברירה אפילו בהמה תשתרי ואי קסבר אין ברירה אפילו חבית נמי אסורה ומשני דקסבר יש ברירה ושאני בהמה דקיינקי תחומין מהדדי. ואמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו ושתיק רב. והשתא אמאי שתיק רב הא לשיטתיה דסבר תחומין דאורייתא וכדמוכח ממ\"ש התוס' בערובין (דף פ' ע\"א) ע\"ש וא\"כ שפיר יש לחוש לאיסור תחומין טפי מלאיסור מוקצה שאינו אלא מדרבנן. אלא ש\"מ דכי סבר רב תחומין דאורייתא היינו רק בשבת אבל ביו\"ט כההיא דביצה מודה רב שאינו אלא מדרבנן ואתי שפיר.
[ואין לומר דאף דתחומין דאורייתא קשיא להו דלא הו\"ל לרב לאחמורי ביה מבמוקצה משום דהוי כעין דאורייתא דזה אינו רק בספיקא דמעשה ולא בספיקא דדינא כמו שיתבאר בהל' יו\"ט. ואע\"ג דרב אית ליה הכנה אין ראיה מהכנה למוקצה דרבה נמי דהוי בעי למימר דמוקצה דאורייתא חזר ביה כדמשמע בפ' אלו עוברין וכ\"כ תוס' בערובין (דף ל\"ח ע\"ב)]. ונראה דלזה נתכוונו ג\"כ ההגהות [מיימוני] כאן שכתבו דאפשר דרב סבר כברייתא דתני איו דמייתי בערובין (דף ל\"ז) ובכמה דוכתין דס\"ל אין ברירה גבי תחומין. ורצונם לומר דוקא בשבת סבר כוותיה משום דהתם תחומין דאורייתא אבל ביו\"ט קושטא דלא סבר כאיו. ובזה נסתלקה תמיהת ספר שער המלך שתמה על דברי ההגהות דאיך אפשר דרב ס\"ל אין ברירה הא איהו קאמר חבית מותרת גבי שנים שלקחו בשותפות וטעמא משום דיש ברירה כנזכר. ולפי מ\"ש לחלק בין שבת ליו\"ט לק\"מ. ובשו\"ת זכרון יוסף סי' ז' הוכיח כן מדברי רבינו גופיה בתשובתו ע\"ש. [ומה שהקשה הפר\"ח באו\"ח סוף סימן תקפ\"ו על מ\"ש השו\"ע שם אם גוי הביא שופר מחוץ לתחום תוקעין בו דמשמע דלכתחילה אסור לשלוח גוי אחריו ואי איתא דתחומין ביו\"ט רק מדרבנן הו\"ל שבות דשבות דלכתחילה שרי במקום מצוה והניח בצ\"ע. וי\"ל דאיירי בשבת הסמוך ליו\"ט ומשלחו משום יו\"ט שלאחריו ובכהאי גוונא אסור לכתחלה אף שבות דשבות במקום מצוה ובדיעבד שרי וכמ\"ש במג\"א סי' תרנ\"ה. אבל ביו\"ט גופיה מותר לשלוח גוי אחר שופר אף חוץ לי\"ב מיל לכולי עלמא]. וכל זה דלא כמו שנראה בתרומת הדשן סי' פ\"ג ונמשכו גם האחרונים בסי' תקט\"ו דיו\"ט שוה לשבת ואינו מחוור אלא כמ\"ש:" + ], + [ + "יום טוב שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה או שני ימים טובים של גליות יש לו לערב שני ערובין לשתי רוחות וסומך על איזו מהן שירצה ליום הראשון וכו'. והראב\"ד הקשה דאיך לא פירש ולא חילק בדבר דבגמרא העמידוה דמנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן דאי לא שבת ויו\"ט לא מצי לערב בשני רוחות. ובספר מחנה לוי כתב לתרץ דכוונת רבינו דאיירי שלא בירר לאיזו רוח ילך ביום ראשון אלא תלה בדעתו שיברור וירצה למחר וכיון דקי\"ל יש ברירה בעירובי תחומין דרבנן א\"כ הוי סעודה הראויה מבעוד יום אף כי מנח ליה בסוף אלפיים ובגמרא דמוקי לה במניח בסוף אלף כדי שיהיה סעודה הראויה מבעוד יום קאי אליבא דרבי אליעזר ואיהו סבר תחומין דאורייתא ולא אמר בו ברירה וע\"ש ראייתו דר' אליעזר סבר תחומין דאורייתא. אמנם לדידי אין צורך בזה לידחק ולומר דהסוגיא קאי רק למ\"ד תחומין דאורייתא דבלאו הכי אתי שפיר דלא אמר ברירה להני אמוראי דאיירו התם רבה ואביי ואזלי לטעמייהו דסברי אין ברירה אפילו בערובי חצירות דרבנן וכדאיתא בפרק הדר (עירובין דף ס\"ח ע\"א) וכפירוש רש\"י שם וכתב הריטב\"א שכן הסכימו כל המפרשים ע\"ש. ולשיטתם הוא דהוצרכו רבה ואביי לאוקמא דמנח ליה בסוף אלף דוקא. אבל לפי מאי דקיי\"ל יש ברירה בדרבנן מתוקמא שפיר בכל גוונא כן נראה לי:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..01053a873e5e0bc3d80e5c65ecf66fb999dda0f0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,109 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Eruvin", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Eruvin", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו כו' י\"ח גרוגרות שהן כששה ביצים. המג\"א סי' תפ\"ו הקשה על דברי רבינו הללו דא\"כ הוי ביצה כשלשה גרוגרות ואמרינן בפ' המצניע דגרוגרת גדול מזית וביומא איתא דבית הבליעה מחזיק כביצה ואם כן הוא מחזיק יותר מן שלשה זיתים ובכריתות מוכח דבית הבליעה אין מחזיק שלשה זיתים ולרבינו כיון דמחזיק כביצה הוי יותר מג' זיתים. זהו תוכן דבריו. ומ\"ש דבפ' המצניע איירי בזית קטן ולענין איסורים זית בינוני בעינן והוא אינו מחזיק שלשה בינונים רק קטנים. ובס' עצי אלמוגים הקשה עליו דמוכח בפ' המצניע דאף כזית בינוני שהוא שיעור לאיסורים הוא פחות מגרוגרת גבי הא דקאמר נימא מדלענין יוצא בכזית לעניין שבת נמי בכזית ויוצא ודאי בכזית בינוני דוקא מחייב. ובעצי אלמוגים הנזכר תירץ דסוגיא דכריתות סברא כריש לקיש בזבחים (דף ע\"ח) דאיסורין מבטלין זה את זה. ולפ\"ז אי הוה איירי דאכל ג' מיני איסורין דהיינו כזית דם וכזית חלב וכזית פיגול על כרחך אי אפשר לחייבו דאי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו אלא א\"כ שאכלן בלא לעיסה דאז לא נתערבו ולא נתבטלו אבל ע\"י לעיסה נתבטלו. וכיון שלא לעסן משום הכי קאמר התם דאין בית הבליעה מחזיק ג' זיתים והא דאמר ביומא דמחזיק כביצה שהוא כג' גרוגרות שהן יותר מג' זיתים איירי ע\"י לעיסה שמחזיק יותר כיון שנתרכך עכ\"ד. ואני תמה דאי איתא דלא מצי לאשכוחי ג' זיתים אלא בכהאי גוונא שבלע בלא לעיסה הו\"ל לשנויי באכילה כדרכה קמיירי באכילה שלא כדרכה לא קמיירי וכדמשני באכילה אחת קמיירי בב' אכילות לא איירי. אבל באמת גם באכילה ע\"י לעיסה כדרכה מצי איירי שיתחייב שלש חטאות. וכי תימא דירבה מין על חבירו ויבטלנו זה אינו דעד כאן לא אמר ר\"ל בזבחים דאיסורין מבטלין זה את זה אלא בשכולן מין אחד של בשר דאילו בחלב ודם וכהאי גוונא שאינן מין אחד אין אומרים שירבה מין על חבירו ויבטלנו ברוב כדין יבש ביבש דהיינו דוקא במין במינו אבל בשלא במינו לא שייך דין ביטול ברוב כמ\"ש הפוסקים וכן משמע בסוגיא דזבחים גופיה במסקנא. וא\"כ נדחה תירוץ ספר הנזכר.
אלא י\"ל על פי הא דאיתא בסוף פרק גיד הנשה דגבי איסורים בעינן כזית מלבד מה שבין השינים. ועל פי זה אפשר דהיינו טעמא דקאמר בכריתות דאין בית הבליעה מחזיק ג' זיתים דכיון דצריך ליתן בפיו בשעת לעיסה יותר מג' זיתים כדי שישאר ג' זיתים לבלוע לבד מה שישאר בין השיניים וכולי האי אין מחזיק בית הבליעה וכי קאמר ביומא דשיעור אכילה בבת אחת הוא כביצה היינו עם מה שנשאר בין השיניים דהתם לאו לעניין אכילת איסור איירי אלא באכילה בעלמא של היתר וא\"כ גם מה שבין השיניים הוי שפיר בכלל אוכל הנאכל בבת אחת כדרכו וקאמר שהוא כביצה ושפיר יכול לבלעו דהרי נתמעט ונשאר בשיניו וכן משמע בתוס' שבת (דף י\"ד) משא\"כ בכריתות דאיירי באיסור שצריך שיבלע ג' זיתים שלימים וכולי האי אין מחזיק בית הבליעה:" + ], + [], + [ + "עוכלא תבלין. בס' קרבן נתנאל תמה דאיך כתב רבינו דמערבין בתבלין הא לא הוו אוכלין לענין שיהיו נקחין בכסף מעשר כמ\"ש בפ\"ז דהלכות מעשר שני וגם אין מטמאין טומאת אוכלין כמ\"ש בפ\"א מהלכות טומאת אוכלין. ונראה ליישב דאין סתירה בדברי רבינו ע\"פ מה שכתבו התוס' ביומא (דף פ\"א) ובנדה (דף נ') דשני מיני תבלין יש דאותן שאין נאכלין להנאת עצמן אלא מפני הטעם שנותנין במאכל אין חייבין במעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין אבל אותן תבלין שנאכלין להנאת עצמן חייבים במעשר ומטמאים טומאת אוכלין. ולפ\"ז אתי שפיר דהתם בהלכות טו\"א איירי רבינו בהדיא באותן שאין נאכלין להנאת גופן רק מחמת הטעם שנותנין בתבשיל. ובהכי איירי ג\"כ בפ\"ז דמעשר. אבל בכאן איירי רבינו באותן תבלין שנאכלין להנאת גופן ודבר הלמד מעניינו הוא דאיירי כאן בדברים שאוכלין פת בלפתן ויש בגופן הנאה. ובתבלין דכהאי גוונא קאמר דמערבין דהוו אוכל..
ואח\"כ מצאתי כן בס' שיח יצחק וספר עצי אלמוגים ועוד כתב שם דגבי מעשר פטר רבינו בפלפלין בכל ענין דהא פסק כרבנן דפטרי מערלה והוא הדין ממעשרות. ולפ\"ז צריך לומר דמ\"ש רבינו בפרק י\"א מהלכות מעשר דין י\"ב ובפרק י\"א מהלכות מעשר שני דין ט' דתבלין חייבין במעשר לאו היינו פלפלין אלא שאר דברים שנקראים תבלין כגון בצל וקפלוט וכמ\"ש בפירוש המשנה בערלה. והן נאכלין להנאת עצמן. אמנם נראה דאין ראיה מערלה למעשר דגבי ערלה שאני דממעטינן מקרא דכתיב עץ מאכל אבל מ\"מ לגבי מעשר אפשר דחשיב אוכל כי היכי דחשיב אוכל לעניין ברכה כשהן רטובין ומברכין עליהן בורא פרי האדמה כמ\"ש רבינו בפ\"ח דברכות והכי נמי י\"ל דחשיב פרי לעניין מעשר. ועכ\"פ מדרבנן יש לחייבו דלא גרע מכמה פירות של מינין גרועין שאין נאכלין אלא על ידי הדחק שחייבין במעשר וכמ\"ש רבינו בריש הלכות מעשר וכן משמע מפירוש רש\"י שפירש בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ד) אהא דקאמר דתרומת תבלין דרבנן פלפלין וזנגביל. והיינו ברטיבי דחשיבי אוכל כנזכר לעיל. והוא הדין דמטמאין טומאת אוכלין והיינו דתנן בפ\"א דמסכת טבול יום הקצח והפלפל טמאין בטבול יום ואין צריך לומר בכל הטומאות. ועוד יתבאר בזה בהלכות מתנות עניים אי\"ה:
[ודרך אגב מדכר דכירנא מילתא דתמיה לי טובא. מה שראיתי להרב הכסף משנה שכתב בפ\"ז מהלכות טומאת אוכלין שאינו יודע למה השמיט רבינו שם מאי דשנינו במשנה דפרק א' מטבול יום התיאה והחלתות והאלום טהורין בטבול יום. ואני איני יודע דלמה היה לו לרבינו להעתיק משנה הנ\"ל כיון שכבר כתב בפ\"א מהלכות הנזכר התיאה והחלתות וכל כיוצא בהן אין מקבלין טומאה לעולם. והוא משנה בפ\"ג דעוקצין. וא\"כ חולקת היא על חכמים דפרק א' דטבול יום דלא מטהרי להו רק מטומאה קלה דטבול יום ולא משאר טומאות וא\"כ לרבינו שפסק כמתניתין דעוקצין אין לו מקום לדברי חכמים דמתניתין דטבול יום כלל]:", + " קב תמרים וקב גרוגרות. בס' עצי אלמוגים הקשה דאיך פסק רבינו כרב יוסף דאמר הכי בפרק בכל מערבין ויליף דסגי גבי תמרים בקב מדקיי\"ל גבי גרוגרות דמערבין בשיעור קב ותמרים עדיפי מגרוגרות ומייתי ראיה מדתניא גבי אכל תרומה גרוגרות ושילם תמרים תבוא עליו ברכה אלמא תמרים עדיפי. אך אביי דחה שם דברי רב יוסף דטעמא דקתני תבוא עליו ברכה הוא משום דאכל מידי דלא קפץ עליה זבינא וקמשלם ליה מידי דקפץ עליה זבינא ולעולם גרוגרות עדיפי מתמרים ולענין עירוב בעינן טפי מקב. וכן פירש רש\"י שם. וגם לדברי רבינו בהלכות תרומות צריך לומר סברא זו דאביי דלא משום דעדיפי תבוא עליו ברכה דהרי פסק שם דלא משלם האוכל תרומה כפי מדה שאכל אלא לפי דמי שווייה וא\"כ אין ראיה לשיטתו דתמרים עדיפי ומנא ליה דסגי להו בקב לעירוב כמו בגרוגרות.
ויש לי ליישב דעת רבינו דבלאו הא דרב יוסף איכא לאוכוחי דסגי לתמרים בשיעור גרוגרות מסוגיא דגיטין פ' התקבל (גיטין דף ס\"ה ע\"ב) דאיתא התם גבי אמר לשליח ערב לי בתמרים וערב לו בגרוגרות בגרוגרות וערב לו בתמרים תני חדא ערובו ערוב כו'. ומוקי לה רבה כרבי אליעזר דאמר מראה מקום הוא לו לשליח בכהאי גוונא ואינו מקפיד כשמשנה בדבר שאין בו פסידא למשלח. וא\"כ מוכח דשיעור תמרים לעירוב הוי כשיעור דגרוגרות דאי איתא דשיעור דתמרים טפי מגרוגרות לא שייך לומר מראה מקום הוא לו כשאמר לו ערב בגרוגרות ועירב לו בתמרים. דהרי יש לו פסידא בזה שעירב לו בתמרים שהיה צריך להוסיף על השיעור של גרוגרות דסגי בקב ודילמא לא ניחא ליה לערב רק בשיעור קב ולא בדבר שצריך יותר מקב אלא שמע מינה דקושטא דגם לתמרים סגי בקב כמו בגרוגרות. ובשלמא הא דלא אמר דקפיד לערב בגרוגרות דוקא ולא בתמרים משום דקפיץ עלייהו זבינא דהא מ\"מ תמרים עדיפי ואין לנו לומר דקפיד המשלח מסתמא שלא לערב בתמרים מחמת קפיצת זבינא עלייהו דמסתמא לא קיימי לזבינא. אבל אי איתא דצריך שיעור יותר בתמרים ודאי שייך קפידא ולא מראה מקום אלא א\"כ בשיעור שוה:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה מבעוד יום כו' אנשי קטנה אסורים להוציא מבתיהן לחצר שלהן שדיורין של גדולה חשובים כקטנה. קשה לי על דברי רבינו שהעתיק מתניתין דפ' כל גגות כצורתה והרי בפ\"ק מותיב מינה למאן דאמר דלחי הנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון כלחי דאמאי קטנה אסורה דלהוי כנראה מבחוץ מחמת כותלי הגדולה שנראים חוץ לקטנה ומוקי לה דאיירי בשנכנסים כותלי קטנה לגדולה ומופלגים ג' טפחים מכותלי הגדולה וא\"כ כיון דרבינו פסק בהלכות שבת פי\"ז דנראה מבחוץ נידון משום לחי איך העתיק כאן המשנה דחצר קטנה בסתם ולא כתב אוקימתא הנ\"ל. ומצאתי שהרגיש בזה בספר עצי אלמוגים. וכתב לתרץ דס\"ל לרבינו דלפי האי טעמא דאמרי אמוראי פ' כל גגות דדיורי גדולה מושלים בקטנה תו אין לחלק בין נכנסים כותלי קטנה לגדולה או לא דאנו דנין כאילו אנשי הגדולה דרין ממש בקטנה ואוסרים עליהן ולא דמי הך מילתא כלל לדין נראה מבחוץ דגבי לחי דהוי הטעם משום מחיצה. והא דלא קאמר הגמ' בפ\"ק הכי הוא משום דמהדר לאוקמא מתניתין אפי' בנפרצה בשבת ואז אין לומר הטעם משום דיורי גדולה בקטנה דהא דיורין הבאין בשבת אין אוסרים אלא הטעם משום שנפרץ במילואו ולהכי פריך שפיר דלשתרי הפירצה משום לחי הנראה מבחוץ דהוי כמחיצה ולהכי מוקי לה בנכנסים כו' דאז אין להתיר משום גפופי אבל למאי דמפרשי אמוראי טעמא דמתניתין משום דיורי גדולה בקטנה על כרחך איירי בנפרצה מבעוד יום אין לחלק בין נכנסים כו' עכ\"ד.
ואינו מחוור דאי איתא דלטעם זה אין לחלק תקשי דהוה ליה למימר הכי בפ\"ק ומה שכתב דהתם מהדר לאוקמא בשנפרצה בשבת דלא שייך טעם דדיורין קשה דא\"כ לא שייך ג\"כ טעם דלחי דהא הוה ליה לחי שלא סמך עליה מאתמול דלכולי עלמא לא הוי לחי כדאיתא (בדף ט\"ו) וא\"כ על כרחין גם בפ\"ק איירי שנפרצה מבעוד יום וא\"כ אכתי קשה דהיה לו לומר הטעם משום דיורי גדולה בקטנה ומדלא אמר על כרחין שמעינן מינה דלא מהני טעם זה לאסור אי נימא דיש כאן לחי דחשיב מחיצה. והדרא הקושיא לדוכתא על דברי רבינו שלא כתב דאיירי דוקא בנכנסים כו'. אמנם יש לתרץ ע\"פ מ\"ש הרא\"ש בפ\"ק דסוכה:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נתגלגל הערוב כו' מבעוד יום אינו ערוב משחשיכה הרי זה ערוב ואם ספק הרי זה ערוב שספק ערוב כשר. בס' טעם המלך בהל' יו\"ט כתב לדעת רבינו דלא מכשר אלא אם הספק הוא בעניין אי רשאי לילך בערוב זה דלא הוי דבר שיש לו מתירין למחר דאף אם ילך היום יוכל לילך למחר כסברת הצל\"ח אבל לעניין לאכול ולשתות דבר הבא מחוץ לתחום בספק ערוב אינו מיקל רבינו דהא הוי דשיל\"מ לאכול למחר ואיהו ס\"ל י\"ב מיל הוו מן התורה והוי תחומין דבר שיש לו עיקר בתורה ומחמיר בכהאי גוונא בספקו בהל' יו\"ט עכ\"ד. והנה נמשך בזה אחר דברי הרמב\"ן שכתב דלמ\"ד י\"ב מיל דאורייתא הו\"ל עיקר מן התורה. אבל כבר העליתי לעיל בהל' שבת דזה אינו אלא דאף לדעת רבינו לא הוי תחום דאלפיים עיקרו מן התורה ולפ\"ז בכל עניין מיקל רבינו בספק ערוב וכן משמע בתוס' דערובין (דף מ\"ה). וזה דלא כהרי\"ף דאוסר בדבר שהוא ספק אם הובא מחוץ לתחום והובא באו\"ח סי' שכ\"ה סעיף ט' וכתב הט\"ז שטעמו משום דאפשר להמתין לערב כו' ולפי דברי התוס' ורבינו זה אינו:" + ], + [], + [], + [ + "עירב בתרומה שהיא ספק טמאה אינו ערוב שאינה סעודה הראויה. וביאר הרב המגיד דאע\"פ שספק עירוב כשר וכו' משום דהו\"ל ספק בדרבנן מ\"מ הכא שהספק הוא אם היה העירוב תרומה טהורה או טמאה אינו ערוב דלגבי אכילה חזר הספק כודאי שהרי פשיטא לן שהיתה אסורה באכילה מבעוד יום ואינה סעודה הראויה ואע\"פ שאסורה מחמת ספק חזר כודאי. ובס' כרתי ופלתי סי' ק\"י הקשה דמאי שנא ספק אכילה ומאי שנא ספק אחר הלא ספק דרבנן להקל והא איירי אפי' בזמן הזה דתרומה דרבנן וכל ספיקא דרבנן לקולא ומזה הוכיח דסבר רבינו דלעניין אכילה יש להחמיר בכל איסור דרבנן שנתחזק איסורו וכדעת הרשב\"א ולא מיקל רבינו רק בספק עירוב ובספק טומאה דרבנן אף דאיתחזק ולא באיסור אכילה עכ\"ד. ואישתמיטתיה מ\"ש המל\"מ בפ\"ז מהלכות תרומות דשאני תרומה בזמן הזה משאר איסור דרבנן ואזלינן בספק איסורא לחומרא ואע\"ג דליכא חזקה לאיסורא. ובחיבורי שם הבאתי ראיות לזה וא\"כ נסתלקה קושית הכרתי ופלתי. וגם ראייתו נדחית שאין מכאן ראיה שיחמיר רבינו בשאר איסורי אכילה דרבנן בספיקן ומהי תיתי לחלק בין ערוב וטומאה דרבנן לאיסור אכילה דרבנן ורק גבי תרומה בזה\"ז מחמיר כנ\"ל וכן כתבו כמה מחברים דרבינו מיקל בכל ספק איסור דרבנן:
ומ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה סי' ס\"ה דיש ראיה דמחמיר בדרבנן היכא דאיתחזק איסורא מהא דמחמיר בספק הינוח גבי עירוב וכן גבי ספק טבל או לא טבל גבי טמא טומאה דרבנן לא מטהרינן רק בירד לטבול וספק אי טבל דאז איתרע חזקה ראשונה דטומאה אבל לא ירד ודאי לטבול לא מטהרינן בספיקו מהאי טעמא דאיתחזק בדרבנן ע\"כ. ואין ראייתו מכרחת כלל דגבי ספק הינוח דעירוב היינו טעמא דמחמיר בספיקו משום דהו\"ל ספק במעשה דהיינו אם נעשה כלל דבר המתיר או לא נעשה ובכהאי גוונא לא מקילין אף בדרבנן וכמ\"ש המל\"מ בפ\"ד מהלכות בכורות וע\"ש. וכן משמע מדברי הט\"ז באו\"ח סי' ת\"ט. וה\"נ גבי ספק טבל הוי הספק במעשה ומשום הכי מחמירין גם בטומאה דרבנן. אבל אם אין הספק אם נעשה מעשה כלל אלא דודאי נעשה והספק אם היה המעשה בהיתר או לא בכהאי גוונא אין מחמירין בדרבנן אף בדאיתחזק.
ולפ\"ז יש להתיר שבות דרבנן בין השמשות גם במוצאי שבת אע\"ג דאיקבע ואיתחזק איסורא דשבת. ובעל מג\"א בסי' שמ\"ב הניח זה בצריך עיון. ובספר אמתחת בנימין הביא ראיה להחמיר ממתניתין דפ\"ד דדמאי דקתני חשיכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. ומשמע הא בספק חשיכה יאכל ואי איתא דשרי שבות בין השמשות במוצאי שבת כמו בערב שבת אמאי יאכל בלא מעשר לעשר דמאי דהא מעשרין דמאי בין השמשות דערב שבת והוא הדין במוצאי שבת אלא מוכח דאין מעשרין בין השמשות דמוצאי שבת והוא הדין לשאר שבותין דאסורים בין השמשות דמוצאי שבת. ולפי מה שכתבתי אינו ראיה דהא נתבאר דתליא בהך מילתא אי מחמירין בספק דרבנן דאיתחזק איסורא ובסוגיא דערובין (דף ל\"ה ול\"ו) מבואר דתליא בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי בטהרות. וא\"כ אפשר דמתניתין דדמאי אתיא כמאן דמחמיר ולא קיי\"ל הכי דהא כמה סתמי משניות בפ\"ד דטהרות ופ\"ב דידים אתיא כמאן דמיקל. וכמ\"ש בספר אבן העוזר:
ועוד י\"ל דחשיכה דמתניתין דדמאי היינו בין השמשות דהרי מצינו דקרי תנא לבין השמשות חשיכה בר\"פ כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ב) דקתני גבי ערובי תחומין אין מערבין משתחשך והיינו בין השמשות וכמ\"ש בחידושי הריטב\"א שם דהא קיי\"ל שאין מערבין עירובי תחומין בספק חשיכה. וכ\"כ הר\"ן בפרק ערבי פסחים:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "כשם שאסור לצאת מחוץ לתחום בשבת כך אסור לצאת ביו\"ט. ונראה דלא משוה רבינו יו\"ט לשבת בעניין תחומין [אלא] רק לאיסור בעלמא אבל לא לעניין לחייב ביו\"ט ליוצא מחוץ לתחום אפילו חוץ לי\"ב מיל דחייב בשבת כמ\"ש רבינו בפכ\"ז דהלכות שבת מ\"מ ביו\"ט פטור דרק בשבת הוי מן התורה בי\"ב מיל מקרא שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי אבל ביו\"ט אינו אלא מדרבנן וכמו שכתבתי שם בהלכות שבת ובחידושי הרבה ראיות לזה. [והוכחתי דדוקא לר' עקיבא דס\"ל תחומין דאלפיים דאורייתא אין חילוק בין שבת ליו\"ט וכדמוכח ברש\"י ותוס' בחגיגה (דף י\"ז) ובערובין (דף ע\"ט) אבל לרבנן לעניין י\"ב מיל יש חילוק בין שבת ליו\"ט ושם נתבאר הטעם ויישבתי בזה הרבה קושיות מה שהקשו התוספות בחגיגה שם מביצה (דף ל\"ו). עוד יישבתי בחידושי מה שהקשה בשער המלך כאן על דברי רבינו בפירוש המשנה והסמ\"ג והרא\"ש פ\"ד דערובין שכתבו אליבא דר' יהודה דס\"ל דתחומין דאורייתא מסוגיא דערובין (דף ל\"ז ע\"ב) וחולין (דף י\"ד) ע\"ש]. עוד הבאתי ראיה לזה בספרי משכיל לאיתן מהא דאיתא בביצה (דף ל\"ז ע\"ב) גבי שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות דאמר רב חבית מותרת להוליך כל אחד חלקו למקום שעירב ובהמה אסורה ופריך אי קסבר יש ברירה אפילו בהמה תשתרי ואי קסבר אין ברירה אפילו חבית נמי אסורה ומשני דקסבר יש ברירה ושאני בהמה דקיינקי תחומין מהדדי. ואמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו ושתיק רב. והשתא אמאי שתיק רב הא לשיטתיה דסבר תחומין דאורייתא וכדמוכח ממ\"ש התוס' בערובין (דף פ' ע\"א) ע\"ש וא\"כ שפיר יש לחוש לאיסור תחומין טפי מלאיסור מוקצה שאינו אלא מדרבנן. אלא ש\"מ דכי סבר רב תחומין דאורייתא היינו רק בשבת אבל ביו\"ט כההיא דביצה מודה רב שאינו אלא מדרבנן ואתי שפיר.
[ואין לומר דאף דתחומין דאורייתא קשיא להו דלא הו\"ל לרב לאחמורי ביה מבמוקצה משום דהוי כעין דאורייתא דזה אינו רק בספיקא דמעשה ולא בספיקא דדינא כמו שיתבאר בהל' יו\"ט. ואע\"ג דרב אית ליה הכנה אין ראיה מהכנה למוקצה דרבה נמי דהוי בעי למימר דמוקצה דאורייתא חזר ביה כדמשמע בפ' אלו עוברין וכ\"כ תוס' בערובין (דף ל\"ח ע\"ב)]. ונראה דלזה נתכוונו ג\"כ ההגהות [מיימוני] כאן שכתבו דאפשר דרב סבר כברייתא דתני איו דמייתי בערובין (דף ל\"ז) ובכמה דוכתין דס\"ל אין ברירה גבי תחומין. ורצונם לומר דוקא בשבת סבר כוותיה משום דהתם תחומין דאורייתא אבל ביו\"ט קושטא דלא סבר כאיו. ובזה נסתלקה תמיהת ספר שער המלך שתמה על דברי ההגהות דאיך אפשר דרב ס\"ל אין ברירה הא איהו קאמר חבית מותרת גבי שנים שלקחו בשותפות וטעמא משום דיש ברירה כנזכר. ולפי מ\"ש לחלק בין שבת ליו\"ט לק\"מ. ובשו\"ת זכרון יוסף סי' ז' הוכיח כן מדברי רבינו גופיה בתשובתו ע\"ש. [ומה שהקשה הפר\"ח באו\"ח סוף סימן תקפ\"ו על מ\"ש השו\"ע שם אם גוי הביא שופר מחוץ לתחום תוקעין בו דמשמע דלכתחילה אסור לשלוח גוי אחריו ואי איתא דתחומין ביו\"ט רק מדרבנן הו\"ל שבות דשבות דלכתחילה שרי במקום מצוה והניח בצ\"ע. וי\"ל דאיירי בשבת הסמוך ליו\"ט ומשלחו משום יו\"ט שלאחריו ובכהאי גוונא אסור לכתחלה אף שבות דשבות במקום מצוה ובדיעבד שרי וכמ\"ש במג\"א סי' תרנ\"ה. אבל ביו\"ט גופיה מותר לשלוח גוי אחר שופר אף חוץ לי\"ב מיל לכולי עלמא]. וכל זה דלא כמו שנראה בתרומת הדשן סי' פ\"ג ונמשכו גם האחרונים בסי' תקט\"ו דיו\"ט שוה לשבת ואינו מחוור אלא כמ\"ש:" + ], + [ + "יום טוב שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה או שני ימים טובים של גליות יש לו לערב שני ערובין לשתי רוחות וסומך על איזו מהן שירצה ליום הראשון וכו'. והראב\"ד הקשה דאיך לא פירש ולא חילק בדבר דבגמרא העמידוה דמנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן דאי לא שבת ויו\"ט לא מצי לערב בשני רוחות. ובספר מחנה לוי כתב לתרץ דכוונת רבינו דאיירי שלא בירר לאיזו רוח ילך ביום ראשון אלא תלה בדעתו שיברור וירצה למחר וכיון דקי\"ל יש ברירה בעירובי תחומין דרבנן א\"כ הוי סעודה הראויה מבעוד יום אף כי מנח ליה בסוף אלפיים ובגמרא דמוקי לה במניח בסוף אלף כדי שיהיה סעודה הראויה מבעוד יום קאי אליבא דרבי אליעזר ואיהו סבר תחומין דאורייתא ולא אמר בו ברירה וע\"ש ראייתו דר' אליעזר סבר תחומין דאורייתא. אמנם לדידי אין צורך בזה לידחק ולומר דהסוגיא קאי רק למ\"ד תחומין דאורייתא דבלאו הכי אתי שפיר דלא אמר ברירה להני אמוראי דאיירו התם רבה ואביי ואזלי לטעמייהו דסברי אין ברירה אפילו בערובי חצירות דרבנן וכדאיתא בפרק הדר (עירובין דף ס\"ח ע\"א) וכפירוש רש\"י שם וכתב הריטב\"א שכן הסכימו כל המפרשים ע\"ש. ולשיטתם הוא דהוצרכו רבה ואביי לאוקמא דמנח ליה בסוף אלף דוקא. אבל לפי מאי דקיי\"ל יש ברירה בדרבנן מתוקמא שפיר בכל גוונא כן נראה לי:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות עירובין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6ae1ae24e6a37aceb4eac9ed55fc8eb47306b588 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,48 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fasts", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות תעניות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה כו' על הצבור כו' ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר כו'. בס' קרבן נתנאל כתב דמצות עשה דחצוצרות בגבולין אינו אלא בארץ ישראל דוקא ולא בחוצה לארץ דהא מקרא מלא הוא בארצכם ונראה דמכל מקום מצוה בשופרות לבד. ועי' בירושלמי פ\"ג דר\"ה ופ\"ג דתענית הלכה ד' ודוק. ועל פי זה יש ליישב סתירת הסוגיות שהביא הרב המגיד בעניין מהו בגבולין אי בחצוצרות או בשופרות והיינו דאיתא בסוטה גבי מלחמת מדין שהיה בשופרות כיון שהיה בחוצה לארץ וכן יריחו נכבשה בשופרות דעדיין לא נתקדשה אז וכן הא דקאמר (תענית דף י\"ד) דשופרות קרו התרעה היינו בחוצה לארץ דוגמת יריחו שזכר התם. ועפ\"ז אתי שפיר מה שהקשה בס' מעין החכמה מסוגיא דשם דפריך ושופרות בשבת מי שרי ואי איתא דמצות עשה להריע בעת צרה אמאי בשבת לא דהא זמנו קבוע ואינו תלוי בקביעא דירחא ולא שייך תירוץ הגמ' בלולב בסוכה (דף מ\"ג) דאינו דוחה שבת משום דלא בקיאין בקביעא דירחא. והרי\"ף כתב האי טעמא נמי גבי שופר אבל גבי עת צרה לא שייך וא\"כ אמאי אינו דוחה שבת. ולפי מ\"ש דאיירי בחוצה לארץ ושופרות דוקא נקט אתי שפיר דאינו דוחה שבת דאין מפורש בתורה בלשון צווי ולכך אינו דוחה שבת. ועפי\"ז יש ליישב מאי דלא זכר רבינו שופרות בגבולין דזה לא שייך רק בחוצה לארץ וזה לא שייך האידנא דקיי\"ל דאין תענית ציבור בבבל. והסוגיא דהזכיר שופרות בחוצה לארץ הוא למאן דאמר דאיכא תענית ציבור בבבל:" + ], + [], + [], + [], + [ + "ואין גוזרין בתחילה תענית אלא בשני בשבת ובחמישי שלאחריו וכו' וכן על הסדר הזה שני וחמישי ושני עד שירוחמו. וכתב הרב המגיד דפסק רבינו כר' יוסי ולא כת\"ק דאמר דשלש תעניות שניות היו חמישי ושני וחמישי. והקשה הלח\"מ דאמאי פסק כוותיה דאי משום דנימוקו עמו א\"כ הו\"ל לפסוק כוותיה דרבי יוסי ג\"כ בדין דלקמן גבי עיר שהקיפוה דמריעין רק לעזרה ולא לצעקה. וכבר הוקשה כהאי גוונא להריטב\"א וכתב שאינו יודע טעם לרבינו שפסק כר' יוסי נגד רבנן הא יחיד ורבים הלכה כרבים. ואני אומר דרבינו טעמו ונימוקו עמו שפסק כר' יוסי דהא איתא בירושלמי דאתא עובדא קמיה דר' יוחנן והורי כר' יוסי והיה ר' אליעזר מצטער ואמר שבקין סתמא ועבדין כיחידאה אשכח תני לה רבי חייא בשם ר' מאיר אמר יאות סבא ידע פירקי ע\"כ:" + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "בכל יום ויום משבע תעניות האחרונות של מטר כו' מוציאין את התיבה לרחובה של עיר וכו' ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר תורה. וכתב הכס\"מ שאינו יודע מניין לו לרבינו שנותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה ומבואר מדבריו שלא היה בגירסתו כמו דאיתא במקצת הנוסחאות כן בלשון הרא\"ש שהעתיק בלשון הגמ' ולמה נותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה אמר ר' יהודה בן פזי לומר עמו אנכי בצרה. אלא היה גורס כגירסת גמרא שלפנינו על גבי התיבה. וגם בירושלמי ליתא לשון על גבי ספר תורה אלא על גבי התיבה אמנם מצאתי בילקוט ישעיה סי' ס\"א שהעתיק נוסחת הגמרא בזה הלשון ולמה נותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה אמר רבי יהודה בן פזי כו' ובוודאי שכך היתה גירסת רבינו ז\"ל:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d1d8e47c469ad42a8b9c189b953053046c28d797 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,45 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fasts", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Fasts", + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה כו' על הצבור כו' ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר כו'. בס' קרבן נתנאל כתב דמצות עשה דחצוצרות בגבולין אינו אלא בארץ ישראל דוקא ולא בחוצה לארץ דהא מקרא מלא הוא בארצכם ונראה דמכל מקום מצוה בשופרות לבד. ועי' בירושלמי פ\"ג דר\"ה ופ\"ג דתענית הלכה ד' ודוק. ועל פי זה יש ליישב סתירת הסוגיות שהביא הרב המגיד בעניין מהו בגבולין אי בחצוצרות או בשופרות והיינו דאיתא בסוטה גבי מלחמת מדין שהיה בשופרות כיון שהיה בחוצה לארץ וכן יריחו נכבשה בשופרות דעדיין לא נתקדשה אז וכן הא דקאמר (תענית דף י\"ד) דשופרות קרו התרעה היינו בחוצה לארץ דוגמת יריחו שזכר התם. ועפ\"ז אתי שפיר מה שהקשה בס' מעין החכמה מסוגיא דשם דפריך ושופרות בשבת מי שרי ואי איתא דמצות עשה להריע בעת צרה אמאי בשבת לא דהא זמנו קבוע ואינו תלוי בקביעא דירחא ולא שייך תירוץ הגמ' בלולב בסוכה (דף מ\"ג) דאינו דוחה שבת משום דלא בקיאין בקביעא דירחא. והרי\"ף כתב האי טעמא נמי גבי שופר אבל גבי עת צרה לא שייך וא\"כ אמאי אינו דוחה שבת. ולפי מ\"ש דאיירי בחוצה לארץ ושופרות דוקא נקט אתי שפיר דאינו דוחה שבת דאין מפורש בתורה בלשון צווי ולכך אינו דוחה שבת. ועפי\"ז יש ליישב מאי דלא זכר רבינו שופרות בגבולין דזה לא שייך רק בחוצה לארץ וזה לא שייך האידנא דקיי\"ל דאין תענית ציבור בבבל. והסוגיא דהזכיר שופרות בחוצה לארץ הוא למאן דאמר דאיכא תענית ציבור בבבל:" + ], + [], + [], + [], + [ + "ואין גוזרין בתחילה תענית אלא בשני בשבת ובחמישי שלאחריו וכו' וכן על הסדר הזה שני וחמישי ושני עד שירוחמו. וכתב הרב המגיד דפסק רבינו כר' יוסי ולא כת\"ק דאמר דשלש תעניות שניות היו חמישי ושני וחמישי. והקשה הלח\"מ דאמאי פסק כוותיה דאי משום דנימוקו עמו א\"כ הו\"ל לפסוק כוותיה דרבי יוסי ג\"כ בדין דלקמן גבי עיר שהקיפוה דמריעין רק לעזרה ולא לצעקה. וכבר הוקשה כהאי גוונא להריטב\"א וכתב שאינו יודע טעם לרבינו שפסק כר' יוסי נגד רבנן הא יחיד ורבים הלכה כרבים. ואני אומר דרבינו טעמו ונימוקו עמו שפסק כר' יוסי דהא איתא בירושלמי דאתא עובדא קמיה דר' יוחנן והורי כר' יוסי והיה ר' אליעזר מצטער ואמר שבקין סתמא ועבדין כיחידאה אשכח תני לה רבי חייא בשם ר' מאיר אמר יאות סבא ידע פירקי ע\"כ:" + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "בכל יום ויום משבע תעניות האחרונות של מטר כו' מוציאין את התיבה לרחובה של עיר וכו' ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר תורה. וכתב הכס\"מ שאינו יודע מניין לו לרבינו שנותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה ומבואר מדבריו שלא היה בגירסתו כמו דאיתא במקצת הנוסחאות כן בלשון הרא\"ש שהעתיק בלשון הגמ' ולמה נותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה אמר ר' יהודה בן פזי לומר עמו אנכי בצרה. אלא היה גורס כגירסת גמרא שלפנינו על גבי התיבה. וגם בירושלמי ליתא לשון על גבי ספר תורה אלא על גבי התיבה אמנם מצאתי בילקוט ישעיה סי' ס\"א שהעתיק נוסחת הגמרא בזה הלשון ולמה נותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה אמר רבי יהודה בן פזי כו' ובוודאי שכך היתה גירסת רבינו ז\"ל:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות תעניות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..7864ef9477c12bf6017aeab402e13c8ee88f264e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,126 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [ + "כל האוכל כזית חמץ בפסח כו' במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה. בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה אחד האוכל ואחד הממחה ושותה. משמע דכי היכי דאוכל שיעורו לחיוב כרת וקרבן בכזית הוא הדין לממחה ושותה שיעורו בכזית. וכן משמע בסוגיא דחולין (דף ק\"כ ע\"א) וכן איתא בהדיא בתוספתא פ\"א דפסחים כשם שאכילה בכזית כך שתייה. וקשה דמדברי רבינו פי\"ד מהלכות מאכלות אסורות משמע דשיעור שתייה במשקה או באוכל מחוי הוי ברביעית. וי\"ל על פי הא דאיתא בר\"פ המצניע גבי יין ודם דכזית ביבש הוא רביעית בלח. וסובר רבינו דהוא הדין באוכל שנמחה הוי מכזית רביעית. ולפ\"ז אין סתירה בדברי רבינו דמ\"ש כאן דממחה ושותה כאוכל היינו משום דמאוכל כזית כשנמחה נעשה רביעית משקה אבל באמת שיעור מחוי הוא ברביעית לאחר שנמחה ונעשה משקה וכדמוכח בהל' מאכלות אסורות. ולא קשה מהתוספתא ומסוגיא דחולין דמשערינן בכזית דהיינו אם רוצין לשערו קודם שנמחה ועדיין אוכל הוא משערין אותו בכזית ואין צריך לשערו אח\"כ אבל אם לא שיערו עד שנמחה משערין ברביעית דדא ודא אחת הוא כמ\"ש. וכן יש ללמוד דעת רבינו ממ\"ש בפ\"ה מהלכות נזירות וע\"ש:
ומכל זה ראיה למ\"ש בס' אליה רבה סי' ק\"צ לדעת רבינו בהלכות שבת פרק י\"ח דמחייב בהוצאת יין יבש כזית מהאי טעמא דהוי רביעית בלח. ודלא כבעל פמ\"ג שם דהשיא דעת רבינו לדעת אחרת. ונעלם ממנו דברי רבינו שזכרתי. ומה שהקשה שם דאיך פסק כרב יוסף בשבת [עז.] דאמר רבי נתן ורבי יוסי ברבי יהודה אמרו דבר אחד הא כהאי גוונא הוי שיטה אין דבריו מחוורין דלא הוי שיטה אלא א\"כ אמר כולהו סבירא להו כמ\"ש הפוסקים. גם מה שהקשה הט\"ז דאמאי לא חייש לדאביי דבעי טפי מרביעית לק\"מ דלא שבקינן מה דפשיטא לרב יוסף משום ספיקא דאביי:" + ], + [], + [ + "אינו חייב משום לא יראה ולא ימצא אלא א\"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה וכו'. ועי' במל\"מ שתמה על רבינו שכתב שאם קנה חמץ בפסח או חימצו חייב משום דעשה מעשה. והרי בסוגיא דפסחים (דף צ\"ה) מוכח דטעמא דאינו חייב על בל יראה הוא משום דהוי לאו הניתק לעשה דתשביתו וא\"כ אפילו עשה בו מעשה אינו חייב וכ\"כ התוס' בשם ר\"י שם. ומה שתירץ המל\"מ דנראה לו דרבינו דחה הסוגיא (שבדף צ\"ה) מהלכה משום דאתיא דלא כהילכתא ע\"ש. אינו מספיק דאכתי גם מסוגיא (שבדף כ\"ט ע\"ב) מוכח כן וכמ\"ש תוס' שם ואמאי דחה גם ההיא סוגיא מהלכה ולא חש לה. וגם מ\"ש המגי\"ה במל\"מ בשם שו\"ת חכם צבי דמפרש דרבינו איירי שכבר עברו כל ימות הפסח ולא קיים עשה של תשביתו בזמנו ומשום הכי חייב כשקיים החמץ ברשותו בפסח בעשיית מעשה אבל כל זמן שלא עבר הפסח דיש בידו לקיים עשה דתשביתו לא חייב כלל דשמא יקיים העשה. ואצלי אינו מחוור לומר כן דכולי האי לא הו\"ל לרבינו למיסתם אלא לפרש. וגם בפרק י\"ט מהלכות סנהדרין סתם וחשב בין החייבים המקיים חמץ ברשותו וכגון שחימץ עיסתו. משמע דמיד שחימץ חייב ואף בחולו של מועד וכמ\"ש שם בפי\"ג.
וגם דברי הצל\"ח בזה אינן מכוונין שכתב בפ\"ק דביצה דרבינו סבר דבל יראה לא חשיב ניתק לעשה דתשביתו מטעם דהוי לאו שקדמו עשה ולא מבעיא לדעת הפוסקים דלאו דבל יראה אינו נוהג מן התורה בערב פסח עד הלילה ותשביתו נוהג מחצות א\"כ הרי העשה נוהגת בזמן קודם ללאו ובודאי הוה לאו שקדמו עשה אלא דאף להפוסקים דסבירא להו דגם מחצות עובר נמי בלאו דבל יראה אפילו הכי הוה לאו שקדמו עשה ולא הוי ניתק משום שכתב הריטב\"א בפ\"ג דמכות דכל שכתוב בקרא העשה קודם שכתב הלאו אע\"פ שלא קדמו במעשה מקרי לאו שקדמו עשה וחייב עליו עכ\"ד. ואין זה עולה כלל לדעת רבינו דלשיטתו בהלכות נערה גבי אונס שגירש מוכח דסבר דגם לאו שקדמו עשה חשיב ניתק ואינו חייב עליו. וכתב הכס\"מ שהוא משום דמסיק בסוגיא דמכות (דף ט\"ו) דהדר בו ר' יוחנן מהא דאמר דחייב על לאו שקדמו עשה. וא\"כ אין לומר כמ\"ש הצל\"ח שנתן טעם לדעת רבינו כאן דבל יראה לא חשיב ניתק לעשה משום שקדמו עשה. אלא דבחידושי רבי עקיבא איגר מחלק בין אונס לבל יראה אבל אינו מוכרח כמ\"ש במקום אחר:
ולי נראה דהיינו טעמו של רבינו דאזיל לשיטתו דסבר דתשביתו דקרא היינו רק ביטול והשבתה בלב ואין לביעור חמץ במעשה עיקר כלל מן התורה. וכמ\"ש הרב הכס\"מ ז\"ל לקמן בפ\"ב. וכ\"כ הטור או\"ח בסי' תל\"א ובבית יוסף ובפר\"ח שם וכן בשו\"ת מקום שמואל סי' כ\"ו. ולפ\"ז על כרחך אין לפטור לעובר על לאו דבל יראה על ידי מעשה מטעם דהוא ניתק לעשה דתשביתו דהא לא מהני אלא א\"כ שמקיים העשה וכמ\"ש בהלכות נערה ובהלכות סנהדרין. ובכאן אינו יכול כלל לקיים תשביתו דהיינו ביטול בלב לאחר זמן איסורו דאז אין ברשותו לבטלו שכבר נאסר בהנייה וכמ\"ש רבינו לקמן בפרק ג'. ועל פי זה אתי שפיר דלא תקשי לרבינו מסוגיא (דדף כ\"ט) דהא אזלא שם אליבא דר' יוסי הגלילי ואיהו סבר דחמץ בפסח מותר בהנאה וא\"כ לשיטתו יכול לקיים עשה דתשביתו גם בלב לאחר זמן איסורו ושפיר הוי ניתק לעשה לדידיה. משא\"כ לדידן דקי\"ל דאסור בהנאה אינו יכול לקיים ולכך לא חשיב ניתק לעשה והיה חייב:
ואחר כותבי זמן רב מצאתי דגם בס' מעיין החכמה כתב כן. וכן נראה עיקר ודלא כדמסיק שם דלרבינו נמי לא חייב על בל יראה דגבי שאור דאיהו ניתק לעשה דכתיב תשביתו שאור ורק משום בל יראה דגבי חמץ היה חייב דלא כתיב ביה תשביתו. ובזה אפשר דגם התוס' מודים ע\"כ. ואין זה מחוור כלל לחלק בין חמץ לשאור דהא קיי\"ל דחמץ ושאור אחד הן. ואין לחייב על חמץ יותר מעל שאור. אלא דגם על שאור חייב לדעת רבינו דלא הוי ניתק לשיטתו וכמ\"ש. וגם דלא כמ\"ש בספר החיים דגם לרבינו לא חייב אלא א\"כ שלא היה בדעתו לבערו אבל אם היה כן בדעתו מודה לר\"י דלא חייב. וליתא דמאי מהני זה לדעת רבינו דעיקר תשביתו היינו בלב וזה אין בידו לקיים אחר זמן איסורו כנ\"ל:
ומ\"ש רבינו דאם קנה חמץ בפסח חייב משום בל יראה הקשה על זה בע\"מ שבס\"ס ש\"א דבאיסור הנאה לא שייך מכירה וקניה כמ\"ש תוס' בסנהדרין (דף פ') וכבר הרגיש בזה בס' המקנה פ\"ב דקידושין. ותירץ דחייב משום דעבר אמימרא דרחמנא ואע\"ג דלא קנה החמץ להיות שלו ולא אהני מאי דעביד וכדאמר רבא בתמורה. אך אין זה עולה לפי מ\"ש הפר\"ח דגבי מכירה שאינו קונה גם לרבא לא חייב. ועוד אינו עולה לפי מ\"ש הלח\"מ בפ\"ו מהלכות בכורות דמוכח מדברי רבינו שם דפסק כאביי דאי לא אהני לא חייב. אלא דלפ\"ז אפשר דקושטא דלאביי דאית ליה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ועבד מהני הכי נמי מהני מכירה וקניה באיסור הנאה ותוס' בסנהדרין לא איירו רק אליבא דרבא ורבינו פסק כאביי בזה מטעם שכתב הלח\"מ שם. ועוד דאין האחריות של התוספות על רבינו דאפשר דס\"ל כדעת האחרונים שכתבו דלכו\"ע שייך קניין באיסורי הנאה שיהיה שלו ואע\"ג דלאו בר דמים הוא מ\"מ לא גרע מחמץ שהיה כבר ברשותו דג\"כ נאסר בהנאה בשש ולאו בר דמים מהשתא ותו אינו ברשותו ואפילו הכי קיי\"ל דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעניין בל יראה והכי נמי כשקנה חמץ לאחר זמן איסורו חייב בבל יראה כיון דקנייתו קניה וגם עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעניין בל יראה:
ומ\"ש רבינו דאם חימץ עיסתו בפסח הוי מעשה. משמע דדוקא כשחימצה במעשה בידים וכגון שהניח על העיסה שאור וכהאי גוונא שהביא עליה דבר המחמץ בידיו אבל אם לא הביא עליה דבר המחמץ אלא שנתחמצה מאיליה לא חשיב עשיית מעשה מה שנתן הקמח במים ועשה עיסתו כיון שנתחמץ אח\"כ ממילא מחמת שהיתה בלא מעשה. ודלא כמ\"ש בעל הפמ\"ג באו\"ח דמיד שנתן הקמח למים הוי מעשה אע\"פ שבא החימוץ לאחר זמן. ולא משמע כן מדברי רבינו בהלכות סנהדרין שכתב שחימץ עיסתו וכ\"כ בס' החינוך ולפי דברי הפמ\"ג היה לו לומר שעשה עיסתו ונתחמצה אלא שמע מינה דכהאי גוונא לא חשיב מעשה:
ויש לי להביא ראיה לזה מדאיתא במנחות (דף נ\"ו ע\"ב) גבי שיירי מנחה הניח שאור על גבי עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה חייב. והעתיק רבינו בהלכות מעשה הקרבנות פי\"ב וסיים דהנחת שאור הוי מעשה. וכן מבואר מדברי התוס' דקרינן ביה לא תעשה חמץ. ומשמע דדוקא כשהניח השאור שכבר מחומץ הוא דחשיב עשיה אבל בלאו הכי לא חשיב עשייה מה שגבל ועשה העיסה אע\"פ שנתחמצה לאחר זמן ממילא. וכך מבואר ג\"כ מפירוש רש\"י ז\"ל בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ח ע\"ב) גבי הפרשת חלה מן העיסה בטומאה ביו\"ט של פסח דמה שמניחה ואינה אופאה ומתחמצת מאיליה לא הוי מעשה. אלמא דלא אמרינן דעשיית העיסה וגם הפרשת החלה גופה שאי אפשר לאפותה נחשב מעשה שמביאה לידי חימוץ כיון דמכל מקום לא הביא החימוץ עליה בידים. ובשעת מעשה של העיסה בהיתר היה והאיסור בא אח\"כ ממילא בלא מעשה לא מצטרף המעשה של היתר לאיסור דממילא שיחשב כאילו האיסור הוא במעשה. וכהאי גוונא פירש רש\"י בסנהדרין (דף ס\"ה) גבי הכנסת עצם ידעוני דלא חשיב מעשה דאינו מדבר בשעת מעשה הכנסה אלא לאחר המעשה שהוא בפיו מדבר העצם מאליו ע\"כ. אלמא דלא מצרפינן הכנסה דהיתר לאיסור של הדיבור שבא אחר כך מאיליו. וגם רבינו כתב כהאי גוונא בהלכות מלכים פרק ה' גבי איסור ישיבה במצרים שאין חייבין עליו דבעת הכניסה היתר הוא ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה וכ\"כ בחינוך. וכיוצא בזה כתב ג\"כ הרה\"מ בפ\"א דהלכות גזילה גבי לאו דלא תחמוד דאין בו מעשה דאע\"פ שיש מעשה בנטילת החפץ הלקוח מן המוכר זהו היתר שהוא ברצון המוכר ואין איסור אלא ההשתדלות וההפצרה במוכר שירצה למכרו ובזה אין מעשה עכ\"ד. הרי דלא מצרפין מעשה שהוא היתר לאיסור ממילא שיש בו ואע\"פ שכבר בא האיסור בשעת מעשה וכדהתם דבשעת מעשה דנטילת החפץ מהמוכר כבר קדם לו ההשתדלות וההפצרות באיסור. וכל שכן אם עדיין לא בא האיסור בשעת מעשה דהיתר אע\"פ שבודאי יבוא לאחר זמן ממילא אין מצטרף למעשה. וכמו בנידון דידן דעשיית עיסה אין מצטרף לחימוץ דממילא ודלא כספר פמ\"ג הנ\"ל שלא זכר כל הני ראיות שזכרתי:
ומה שנסתייע בעל פמ\"ג מהא דקיי\"ל גבי כהן ונזיר שנכנסו לבית הקברות או לאוהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה והגג שעליו דחייב כששוהה בטומאה ואינו יוצא מיד ואע\"ג דבשהייה ליכא מעשה. ומזה מוכיח דאמרינן דמצרפין מעשה של הכניסה אע\"פ שהיתה בהיתר לאיסור שבא אחר כך בלא מעשה. והנה בהוכחה זו כבר קדמו בשאגת אריה בסי' ל\"ב וע\"ש. ואני אומר שאין הוכחה זו כדאי לדחות כל הנך הוכחות הרבה שהבאתי דמוכחין דאין מצטרפין. וההיא דכהן ונזיר י\"ל דשאני לאוי דטומאה שישנן במעשה גמור ומשום הכי היה חייב עליהן אף בכהאי גוונא דהמעשה היה בתחילה בהיתר והאיסור בא אחר כך בלא מעשה. וכהאי גוונא כתב הרה\"מ בסוף הלכות שכירות גבי חיסמה בקול דקיי\"ל דהיה חייב ואף על פי שאין בו מעשה גמור משום דישנה לחסימה במעשה גמור ואף החסימה בקול היא כמעשה. והכא נמי גבי לאוי דטומאת כהן ונזיר שישנן במעשה גמור אף המעשה דהיתר מצטרף. ולא דמי ללאו דישיבת מצרים וכן לאו דלא תחמוד דליתנהו במעשה גמור כלל לא מהני בהו מעשה היתר. והוא הדין ללאו דבל יראה דגבי חמץ ואע\"ג דאיהו איתא במעשה גמור כגון שקנה או חימץ עיסתו בידים מ\"מ קרא דאזהר רחמנא בבל יראה ובל ימצא לא איירי בכהאי גוונא אלא בחמץ שנשתייר ממילא ברשותו מזמן היתר ולא השביתו דלא עבד מעשה. וכמו שכתבו בס' פני יהושע בריש פסחים והשאגת אריה בסוף סי' פ' וע\"ש. וא\"כ לא דמי ללאו דטומאה דעיקר אזהרה דידהו איירי על ידי מעשה גמור:
ועל פי זה מתורץ ג\"כ מה שהקשה בספר שער המלך בהלכות כלאים על דברי הרה\"מ דהלכות שכירות שזכרתי ממ\"ש רבינו כאן דלא היה חייב משום בל יראה ובל ימצא אלא א\"כ קנה או חימצו שעשה בו מעשה והרי כיון דמצי לעבור עליו על ידי מעשה הו\"ל לחייב אף בלא מעשה וכמו גבי חסימה. ולפי מש\"כ לק\"מ דלא דמי כנ\"ל:
[ובזה יש ליישב ג\"כ סוגיא דשבועות (דף י\"ז) גבי בעיא אי צריך שהייה כו' ואין צריך למה שנדחקו התוס' שם כמו שכתבתי בחדושי. וכן יש ליישב על פי זה קושית ס' יד המלך על דברי רבינו דלא תקשי מה שכתב בהל' ביאת המקדש אמה שכתב בהלכות מלכים כמ\"ש שם. וא\"ת דאכתי תקשי מההיא דמנחות שהעתיק רבינו בהל' מעשה הקרבנות דמשמע דלא חשיב מעשה עשיית העיסה גבי שיירי מנחה אמאי לא אמרינן התם דנצרף מעשה זו דהיתר לאיסור חימוץ דאחר כך ממילא דהתם לא שייך תירוץ זה דהא קרא דאזהר רחמנא גבי שיירי מנחה לא תעשה חמץ ודאי במעשה גמור איירי וא\"כ דמיא ללאו דחסימה ונימא דאף בלא מעשה גמור לחייב ותיהני צרוף מעשה היתר וכדמהני גבי טומאה. וי\"ל דשאני התם גבי שיירי מנחה דלא שייך למימר דנצרף מעשה עשיית העיסה דלחייב על החימוץ דאחר כך ממילא דהרי בעשיית העיסה בלא חימוץ איכא מצוה ואין סברא דמעשה של מצוה תצרף ותועיל לחייב בגרמתה ולא דמי ללאו דטומאה דנהי דמצטרף מעשה הכניסה דהיתר לחיוב דמכל מקום לא עשה מצוה בכניסה. והכי נמי גבי חסימה לא עביד מצוה משא\"כ היכא דעביד מצוה לא אמרינן שתגרום חיוב על איסור הנמשך ממנה לאחר זמן ממילא בלא מעשה]:
ועוד י\"ל דלא דמי נידון דחמץ לההיא דנכנס לבית הקברות וכו' על פי מ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק או\"ח סי' ע\"ו ע\"ש שהוקשה לו ג\"כ קושית ס' שער המלך על דברי הרה\"מ דהלכות שכירות ממ\"ש רבינו כאן. ופירש דכוונת הרה\"מ הוא לומר דמשום הכי היה חייב גבי חיסמה בקול בלא מעשה גמור משום שישנה במעשה גמור וא\"כ היה בידו לעבור עתה הלאו ולחוסמה בידיו ומשום הכי אין מעשה מעכבת בו דהו\"ל כמו ראוי לבילה דקיי\"ל שאין בילה מעכבת בו. אבל המשהה חמץ שנשתייר בביתו אי אפשר לו לעבור על חמץ זה בבל יראה ע\"י מעשה ומשום הכי מעשה מעכבת בו ולא היה חייב עליו בשהייתו בלא מעשה עכ\"ד. ולפ\"ז לא דמי ג\"כ נידון דנתן קמח למים דגבי חמץ לההיא דנכנס לבית הקברות בשידה כו' ובא אחד ופרע את הגג דחייב כששוהה בלא מעשה די\"ל דלא מטעם דמצרפין מעשה הכניסה דהיתר אלא משום דהתם דמי ללאו דחסימה דבידו לעבור עתה הלאו במעשה וכגון שיגע בכוונה במת בידים ומשום הכי אין מעשה מעכב בו. משא\"כ גבי נתינת קמח למים ונתחמץ ממילא אין לחייבו בלא מעשה דהרי עתה אי אפשר לעבור על בל יראה בחמץ זה ע\"י מעשה וכיון דבשעה שאתה בא לחייבו אין יכול לעבור עליו במעשה הו\"ל אין ראוי לבילה ומעכבת בו שפיר:
ועפ\"ז יש ליישב ג\"כ שהקשה בספר יד המלך על דברי רבינו בהלכות מלכים משוחט פסח על החמץ חייב ואף דאין מעשה בעכבת החמץ ועל כרחך מצרפינן מעשה דשחיטה ואע\"פ שהיא בעצמה היתר. ולפמ\"ש אתי שפיר דהתם ראוי לעבור במעשה באיסור בשעת שחיטת פסח זה גופיה וכגון שיקנה חמץ בשעה זו והו\"ל כמו ראוי לבילה דאין בילה מעכבת בו והכא נמי אין מעשה מעכבת בו:" + ], + [], + [], + [], + [ + "האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל. וראיה לדרשא זו מצאתי מדאיתא בתורת כהנים צו גבי מנחה תאכל במקום קדוש מניין אף מקצתה תלמוד לומר תאכל אפילו כל שהוא. מיהו יש לדחות דהתם קאי בזמן שהיו שבעים בכפול ואז סגי בהכי וכן משמע בתוס' יומא (דף ל\"ט). והקשה הכס\"מ דלמה לי קרא בחמץ בפסח הא בכל איסור שבתורה קיי\"ל דחצי שיעור אסור מן התורה. ועי' מ\"ש בזה המל\"מ בשם רלב\"ח דגבי חמץ איצטריך קרא לאסור חצי שיעור דהוה אמינא דמותר דלא דמי לשאר איסורים שבתורה דהו\"ל שעת היתר ואין איסורו איסור עולם. ואכתי יש להקשות על דברי רבינו מהא דאיתא בגמרא דחזקיה יליף לאסור חמץ בהנאה מקרא דלא יאכל והרי איצטריך לאסור אכילה בכל שהוא. ומצאתי שהקשה כן בס' שער המלך. וי\"ל על פי מ\"ש בס' החיים דלמאן דאמר דהיתר מצטרף לאיסור גבי נזיר וקדשים מודה ריש לקיש דחצי שיעור אסור מן התורה דאי מותר לא שייך היתר מצטרף לאיסור כיון דמן התורה כולו היתר. וא\"כ לפמ\"ש תוס' (דף מ\"ה) דגם גבי חמץ היתר מצטרף לאיסור לא איצטריך ליה לחצי שיעור ואליביה הוא דיליף איסור הנאה מקרא דבלאו הכי לא אתי חזקיה ככו\"ע כמ\"ש תוס' (דף כ\"ב). ועוד אתי שפיר לפמ\"ש הרדב\"ז באלף הב' בלשונות הרמב\"ם [ח\"ה] סי' קמ\"ג דכונת רבינו שאכל כל שהוא מן החמץ בתערובות ולכך איצטריך קרא דלא יאכל דבעלמא חצי שיעור אין איסור רק בעין ועל כן מייתי מקרא דלא יאכל דדרשינן שלא יהא בו היתר אכילה דהיינו הנאה וכיון דאכיל ליה אפי' ע\"י תערובות הרי נהנה ואסור מה\"ת]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטלו ואין ידוע לאיזה בית נכנס [וכו'] אינו צריך לבדוק פעם שניה. משמע דאפילו באו שני בעלי בתים לשאול בבת אחת מורין להן להקל בבדיקה אע\"ג דגבי טומאה מחמירין בכהאי גוונא. וכתב הכסף משנה דטעמו של רבינו דבדיקת חמץ דרבנן. והמל\"מ הקשה דאף בטומאת ככרים דרבנן אזלינן לחומרא כשבאו לשאול בבת אחת. וכבר הקשה כן הפר\"ח ותירץ דבדיקה לא דמיא לטומאה דאם יאמר לשניהם כשבאו בבת אחת טהורים אתם מחזי כשיקרא אבל כאן לא מחזי כשיקרא אם יאמר שאינם צריכים לבדוק. אך עדיין קשה מה שהקשה בשו\"ת רב משולם סי' י\"ג בשם החכם צבי דגם באיסור דרבנן לא מקילין בספק אלא א\"כ יש במה לתלות להקל אבל אם אין דבר לתלות בו לא מקילין בספק כדמוכח בפ\"ב דמקוואות ובכמה דוכתי ואסרינן תרווייהו כמו גבי ב' קופות או ב' קדירות שנפל איסור דרבנן לאחד מהן ואינו ידוע לאיזו דמאי חזית לאקולי בזה יותר מבזה והכא נמי כשבאו בבת אחת איך ניקל בתרווייהו דממה נפשך איכא חמץ. וכהאי גוונא כתב הר\"ן פ' ערבי פסחים ומביאו המל\"מ בהל' מגילה ע\"ש. מיהו י\"ל לפי מש\"כ הב\"י בסי' תל\"א לדעת רבינו דס\"ל שאין לבדיקת חמץ עיקר כלל בתורה ובדבר שאין לו עיקר בתורה אף בבת אחת מקילין. וכמ\"ש הפרישה גבי ערוב בסי' שצ\"ג ושצ\"ד הובא בפמ\"ג שם. וזה דלא כשו\"ת נודע ביהודה סי' ס\"ה שהניח בצ\"ע גבי ערוב. אך לפמ\"ש בחידושי ריטב\"א בספ\"ו דערובין אין מהתם ראיה לכאן דשאני התם גבי אמרו צא וערוב עלינו בין השמשות כו' שאין סותרין זה את זה דבין השמשות יש בו מן היום ומן הלילה משא\"כ היכא דסותר זה את זה וממה נפשך איכא איסורא גבי חד מינייהו לא שמענו להקל אף באיסור שאין לו עיקר בתורה. לכך נראה דהעיקר כמ\"ש הכס\"מ בתירוץ השני דטעמו של רבינו כאן משום דהוי ספק ספיקא דעל כל אחד איכא למימר שלא נכנס העכבר לתוכו אלא לחבירו ואם תמצי לומר שנכנס לתוכו איכא למימר דאכליה. וכ\"כ רדב\"ז סי' ש\"א קע\"א. ואף בגדול יש לתלות דהרבה עכברים אכלוהו כמ\"ש הט\"ז סי' תל\"ט. והא דמדמה לה הגמ' לשני שבילין היינו אם לא היה עכבר אלא תינוק נכנס כמ\"ש רדב\"ז שם:
ומ\"ש המל\"מ דאין צריך לטעם דספק ספיקא אלא דכל דבר שאיסורו מחמת ספק אפי' בבת אחת תולין להקל כדמוכח בכתובות גבי עיר שכבשוה כרכום ויש שם מחבואה אחת דאמרינן דכל הנשים מותרות לכהונה והגמ' בעא לדמויי התם לשני שבילין דבבת אחת טמאין ודחי התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמי והכא נמי בדיקה זו אין חיובה אלא מחמת ספק חמץ דאימור אכלתיה על כן יש להקל לתלות כל הבתים בחזקת בדוקין ותמה על דברי הטור שפסק דבבת אחת צריכין שניהם לבדוק. ובס' פני יהושע תירץ דגבי בדיקה אין להקל כשבאו בבת אחת משום דבידו לבדוק משא\"כ התם גבי כהנות אין לאסור כולן מספק. ועוד יש ליישב קושית המל\"מ מסוגיא דכתובות ע\"פ מ\"ש הריטב\"א שם דמי יימר דאיטמי היינו דבקושטא אמר הכי דבשבויה הקילו ולפ\"ז אין ראיה לומר דהיקלו בבת אחת בספק איסור בעלמא.
ומה שהקשה מהר\"ש בס' מרכבת המשנה חלק ב' דאמאי הוי ספק ספיקא הא הספק דבדיקה דנתקן מחמת ספק דאורייתא לא מצטרף לספק ספיקא דכיון שאסרוהו חכמים והצריכו לבדוק מחמת ספק חמץ נעשה הספק כוודאי וסברא זו כתב בהגהת מרדכי פ\"ב דעבודה זרה ובס' איסור והיתר גבי איסור גבינות דלא אמרינן בה ספק דרבנן לקולא כיון דמחמת חשש איסור תורה אסרוה לכן לא הוי ספק ספיקא. וי\"ל דהתם לא נולדו שני הספיקות בפעם אחת דספק השני נולד בגבינה זו לאחר שנאסרה כבר מחמת שהיא של עובד גילולים ויש בה חשש איסור תערובות תורה משא\"כ כאן גבי ספק דכניסת עכבר נולדו שני הספיקות על שני הבתים ביחד דמיד שנולד ספק כניסה נולד ג\"כ ספק דאכילה ועדיין לא נאסר הבית מחמת ספק דכניסה כלל. וחילוק כזה כתב ג\"כ בעל פמ\"ג בס' שושנת העמקים כלל י\"ג. ונהי דבדיקת חמץ דעלמא לא נתקן רק מחמת ספק היינו ספק דמחמת שימוש של כל השנה ואין בכלל זה ספק דכניסת עכבר כמ\"ש בס' מקור חיים. ועוד דכאן בלאו הכי ליכא משום ספק דאורייתא בבדיקה דאף אם נשאר החמץ באחד מן הבתים שנכנס העכבר לתוכו אם אינו שלו אלא של חבירו אינו עובר ואע\"פ שלא ביטלו וכמ\"ש בעל מרכבת המשנה בעצמו וחולק אמ\"ש המל\"מ כאן דאם לא ביטל הוי ספק דאורייתא וכתב עליו דזה אינו דאם החמץ של אדם אחד השני אינו עובר דקיי\"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. והנה גם מדברי השאגת אריה סי' פ\"ג משמע כן. אלא דבאמת זה אינו מוסכם דדעת הרבה פוסקים דעובר על חמץ של ישראל אחר ולא ממעטינן אלא חמץ של אינו יהודי כמבואר בס' פני יהושע בריש פ\"ק דפסחים והוכיח כן מהמכילתא ומסוגיא דגמ' פרק ראשית הגז עיי\"ש. איברא דמטעם אחר אינו עובר כאן בבל יראה מן התורה אותו שנכנס העכבר עם החמץ לביתו משום שאינו רוצה לזכות בו וסגי בגלוי דעת שאינו רוצה שיקנה לו ביתו וכמ\"ש הפני יהושע (בדף ט') וכ\"כ הצל\"ח שם גבי גרירת חולדה חמץ מחצר לחצר וסיים דכיון דכבר בדק גלי דעתיה דלא ניחא ליה בחמץ:" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "חל י\"ד להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי ערב שבת כו' ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יו\"ט הראשון ומבערו. והנה הט\"ז באו\"ח סי' תמ\"ו דקדק מלשון רבינו כאן דאם מוצא חמץ ביו\"ט ראשון רשאי לבערו מיד בלילה אע\"פ שהוא יו\"ט שני ואין צריך להמתין עד חולו של מועד כדעת האורחות חיים שהביא הב\"י שם. ובספר חק יעקב כתב שאין זה מוכרח די\"ל דמ\"ש רבינו דמבערו במוצאי יו\"ט הראשון לאפוקי יו\"ט האחרון קאתי דלא תימא שאסור לשרפו בחולו של מועד אבל בין יו\"ט ראשון לשני אפשר דאין חילוק ע\"כ. ואני אומר דהדין עם הט\"ז בכוונת רבינו דנהי דאין מוכרח מלשון זה שכתב כאן מכל מקום יש להכריח כן ממה שכתב לקמן בפרק זה דין ח' גבי מוצא חמץ ביו\"ט דכופה עליו כלי עד לערב ומבערו ולשון זה ודאי משמע דמבערו לערב מיד ביום שנמצא ואע\"פ שהוא יו\"ט שני. וכהאי גוונא דקדק החק יעקב עצמו שם מלשון הטור שכתב בשם יש אומרים שיכפה עליו כלי עד הלילה. דהיינו לומר שלא ימתין רק עד הלילה אע\"פ שהוא יו\"ט וא\"כ גם מלשון רבינו דלקמן יש לדקדק כן. וכן הכריע החק יעקב להלכה שמותר לבערו ביו\"ט שני דרבנן אם לא ביטלו דאיכא איסורא דבל יראה מן התורה. ונראה שכן עיקר ודלא כהפר\"ח שאוסר לבער ביו\"ט שני אף אם לא ביטל דעובר מן התורה:
ויש לי להביא ראיה מדקיי\"ל דיו\"ט שני דרבנן נדחה מפני אבילות דיום ראשון שהוא מן התורה. וכמ\"ש רבינו בסוף פ\"י מהלכות אבל. וכן משמע באו\"ח ריש סי' תקמ\"ח. וכהאי גוונא כתב רבינו בהלכות מילה דמילה שלא בזמנה דוחה ליו\"ט שני. וכן פסק הש\"ך ביו\"ד סי' רס\"ו. וא\"כ הכא נמי אמרינן דאתא עשה דתשביתו דאורייתא ודחי ליו\"ט שני דרבנן:
ומ\"ש הפר\"ח דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון והעמידו דבריהם אף ביו\"ט שני שלא לבערו אף אם לא ביטלו משום דהוי בשב ואל תעשה אין דבריו מוכרחין דהרי אדרבא מצינו שלא העמידו דבריהם ביו\"ט שני לעקור מצוה דאורייתא בשב ואל תעשה כמו גבי מילה. וההיא דאמרינן דיש כח ביד חכמים בשב ואל תעשה אינו עניין לזה דהא כתב הרא\"ם דהיינו דוקא אם אינו מקיים עשה דאורייתא בשעה שעובר על דבריהם אבל אם מקיים עשה דאורייתא בשעה שעובר אדרבנן אין כח ביד חכמים אף בשב ואל תעשה והובא בס' שער המלך פ\"ג דהלכות איסורי ביאה. וכן גבי מילה ואבילות מקיים לעשה של תורה בעידנא דעובר על יו\"ט שני דרבנן. והכא נמי אם שורף החמץ במקום שמונח ואינו מטלטלו תחילה שפיר דמי [ד]ביום שני של יו\"ט מקיים עשה דתשביתו בשעה שמחלל יו\"ט בביעורו ובכהאי גוונא לא העמידו דבריהם. וכן מוכח לדעת הר\"מ שהובא בכס\"מ לקמן דבכהאי גוונא שרי אפילו ביו\"ט ראשון. ומיהו הפר\"ח י\"ל דאזיל לטעמיה שחולק על דברי הרא\"ם בהלכות שופר ואינו מחלק. אך כדברי הרא\"ם כתבו כמה מחברים. [ועוד יש להביא ראיה לסברת הרא\"ם ממ\"ש תוס' בפ\"ק דחולין (דף י\"ב) גבי ורבי מאיר היכי אכל בישרא כו' פסח וקדשים ופירשו דפריך משום דר\"מ חייש למיעוט מדרבנן ושמא במקום נקב קשחיט ואפילו יחמיר בשאר בשר בפסח וקדשים אין יכול להחמיר. ולכאורה קשה דהתינח פסח שיש בו כרת אבל קדשים (שאין) [שאינו] אלא עשה אמאי אינו יכול להחמיר הא יש כח ביד חכמים לבטל אכילתם בשב ואל תעשה. ולפי דעת הרא\"ם אתי שפיר. ומיהו בלאו הכי י\"ל לפי מ\"ש הפר\"ח דאין מתנין לבטל מצוה לעולם אף בשב ואל תעשה ואם לא יאכל קדשים לר\"מ עוקר הוא לעולם].
ועוד נראה דאף לפי דעת הפר\"ח דבכל דוכתי אפשר דהעמידו דבריהם לבטל עשה אף היכא דהעשה והשבות באין כאחד וכן משמע ממ\"ש הכס\"מ לקמן בתירוץ ראשון דחכמים עשו חיזוק בשבות דיו\"ט ראשון. מ\"מ ביו\"ט שני ודאי לא העמידו דבריהם וכדמצינו גבי מילה ואבילות והיינו טעמא דאנן קיי\"ל דבקיאינן בקביעא דירחא וכל עיקר גזירה דיו\"ט שני אינו אלא משום מנהג אבותינו וכדאיתא בפ\"ק דביצה ומשום הכי לא העמידו מנהג זה אף בשב ואל תעשה. וכהאי גוונא כתב הש\"ך ביו\"ד בדיני ספק ספיקא דקיל ספק דיו\"ט שני מהאי טעמא. ומ\"ש הכס\"מ בסמוך דאין עובר בבל יראה כיון שרצונו היה לבערו אלא שחכמים אסרוהו ולא אסרה תורה בבל יראה ובל ימצא אלא כשברשותו היה לבערו ואינו מבערו אבל אם הוא אנוס לא וזה אנוס הוא עכ\"ד. וקשה לי דלא משמע הכי בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ח) גבי הא דאמר ליה רבי אליעזר לרבי יהושע לדבריך הרי הוא בבל יראה גבי הפרשת חלה בטומאה ביו\"ט דאוסר רבי יהושע לאפותה קודם שתחמיץ. ולפי דברי הכס\"מ אמאי עובר הא אנוס הוא שאסרו לאפותה ושלא ברצונו תבוא לידי חימוץ ומכל מקום עובר:" + ], + [ + "היה לו ככרות רבות של תרומה וצריך לשורפה ערב שבת לא יערב טהורה עם הטמאה וישרוף אלא שורף טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה. וכתב הרב המגיד דפסק כר' יוסי דסבר הכי אליבא דר' יהושע בתלויה ואליבא דכו\"ע בטהורה עם טמאה שאסור ודלא כרבי מאיר שמתיר אפילו טהורה עם טמאה ורבי שמעון מתיר תלויה עם טמאה לר' יהושע. ועי' בלח\"מ שהוקשה לו דלא ביאר רבינו הא דאיתא בגמרא (דף ט\"ו) מחלוקת בשש אבל בשבע דברי הכל שורפין כלומר בשבע שנאסרה מן התורה אין לך טומאה גדולה מזו ודברי הכל שורפין. ונראה שלא ראה דברי הכסף משנה ז\"ל שדייק בהיפך מדברי רבינו דמשמע דדוקא היכא שצריך לשורפן בערב שבת וכגון שחל להיות ערב פסח בשבת דאכתי לא מטא זמן איסורא דחמץ אבל אי הוה מטא זמן איסורא וכגון שחל להיות פסח בשאר ימי השבוע אפילו יערב טהורה עם טמאה לית לן בה. ועל זה הוא דתמה הכס\"מ דבגמרא דברו בסתם ולא חילקו והניח בצ\"ע על מה שמתיר רבינו בארבעה עשר בשש לשרוף כולן כאחת. ועדיפא הו\"ל לומר דבגמרא משמע דמאן דאוסר לא מתיר רק בשבע שנאסר מן התורה אבל בשש אוסר כיון שמותר מן התורה:
ונראה ליישב דעת רבינו דס\"ל דהא דמשמע בגמרא דבשעה ששית אסור אינו אלא משום דקאי התם לר' יוסי דקאי בשיטת רבי עקיבא רבו דסבר טומאת משקין לטמא אחרים מן התורה ואיירי שהטמאה היא משקה דאילו באוכל דקיי\"ל שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה וכן משקין למאן דאמר שאין מטמאין אחרים מן התורה רק מדרבנן (רשאין) לטמא בשעת איסור דרבנן. וא\"כ לפי מ\"ש בהל' שאר אבות הטומאה ריש פ\"ז דאין אוכל שנטמא מטמא אוכל אחר מן התורה ולא המשקין שנטמאו מטמאין דבר אחר מן התורה ומשמע שם דכן אוכל אין מטמא משקה רק דרבנן. ולפ\"ז לא משכחת מן התורה טומאה בשריפת חמץ של תרומה טהורה עם הטמאה כאחד בין באוכל ובין במשקה. ועוד דרבינו כאן איירי בהדיא באוכלין דודאי אין טומאה מן התורה בנגיעתן. וא\"כ שפיר הא דדייקינן מדבריו דדוקא כששורף בערב שבת שהוא יום י\"ג דעדיין חמץ לא נאסר הוא דאין שורף טהורה עם הטמאה הא אם שורף בי\"ד בשעת איסור חמץ אפילו בשעה ששית דמותר מן התורה מותר לשרוף כאחת ככר טהורה עם טמאה כיון דמן התורה אין מטמא רק מדרבנן ומדבריהם הרי אסורה בשעה ששית וכנטמאה דמיא. ואפשר דגם הרה\"מ שכתב דרבינו פסק כר' יוסי לא נתכוון רק לומר דפסק כוותיה ולא כרבי מאיר דמתיר אפילו בי\"ג. אבל בי\"ד מודה דלא פסק כר' יוסי מטעמא דאמרן. ובזה נסתלקה מעליו תמיהת ספר פני יהושע ע\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הפת עצמה שעיפשה שנפסלה מלאכול לכלב ומלוגמא שנסרחה אין צריך לבער. וכתב הרב המגיד דאיירי שנסרחה קודם הפסח דכי אתא פסח לא חל עליה איסור חמץ. ומשמע דאף בכהאי גוונא לא מפטר רק מלבער אבל באכילה אסור אע\"פ שנפסלה קודם זמן איסור והיינו כדעת הרא\"ש בריש פרק כל שעה גבי חמץ שחרכו קודם זמנו דאסור באכילה אע\"פ שנפסל וטעמו משום דאמרינן מדאכליה אחשביה אוכל. ויתבאר עוד בעניין זה בהלכות מאכלות אסורות:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "החטים מותר לבלול אותן במים כדי להסיר סובן וטוחנין אותן מיד. והנה בשו\"ת זכרון יוסף כתב שהקשה חכם אחד על רבינו דכאן פסק כרבא בפסחים (דף מ') דאמר מותר ללתות. ובהלכות מעשה הקרבנות פי\"ב גבי מנחות כתב דאין לותתין אותן שמא יחמיצו שהרי בחוץ לותתין אותן ואין הכל זריזין לשומרן. ובגמרא דפסחים משמע דמנחות דמיא למצה. וגם מהרש\"א כתב כן בהדיא דרבא פליג אהא דר' זירא אמר רב ירמיה אמר שמואל דאוסר ללתות מנחות ואיך פסק רבינו תרתי דסתרי. ובעל זכרון יוסף הנזכר השיב דרבינו לא ס\"ל כמ\"ש מהרש\"א דרבא פליג אדר' זירא אלא דלא פליגי דיש טעם להתיר לתיתה במצה טפי מבמנחות משום דהתם אינו אלא עשה ולא תעשה בעלמא ולא זהירי אינשי כל כך משא\"כ גבי חמץ בפסח דאיכא כרת זהירי אינשי ביה טפי. וכהאי גוונא איתא בפ\"ק דכתובות (דף ד') ע\"כ. וכיוצא בזה כתב ג\"כ בעל נודע ביהודה במהדורא תניינא. ולא הרגישו דאכתי תקשי דרבא אדר' זירא להך לישנא דאיתא התם בפסחים דרבא אמר מצוה ללתות בפסח משום דכתיב ושמרתם את המצות ואי לא בעי לתיתה שימור דמאי אי שימור דלישה לאו שימור הוא דשימור מעיקרא בעינן. והשתא לפ\"ז אמאי אין לותתין גבי מנחות הא התם נמי בעינן שימור ועל כרחך צריך נמי לתיתה גבייהו כדי לקיים בהו מצות שימור והכי איתא להדיא במנחות (דף נ\"ג) דבעו שימור מחימוץ מן התורה ויליף לה מקרא דכתיב מצה תהיה החייה ופירש רש\"י כלומר הכשירנה ושמרה. וזה דלא כמ\"ש בעל זכרון יוסף שיש עוד טעם להתיר לתיתה גבי פסח טפי מבמנחות משום דבפסח זהירי טפי דכתב ביה רחמנא ושמרתם אבל גבי מנחות לא כתיב שימור ואישתמיטתיה סוגיא דמנחות שזכרתי דגבי מנחות נמי כתיב שימור וא\"כ אין לחלק מטעם זה ביניהן:
אמנם מה שנראה לי בזה די\"ל דרבא לא פליג אדר' זירא לכולהו לישנא דאף להך לישנא דאמר רבא דמצוה ללתות משום דשימור דלישה לאו שימור הוא היינו דוקא בפסח דתניא בפרק כל שעה (פסחים דף ל\"ו) שאסור ללוש את העיסה בפושרין מה שאין כן גבי מנחות דקיי\"ל שנילושין בפושרין ומשמרין אותן שלא יחמיצו מודה רבא דבהו שימור דלישה הוי שימור מעליא כיון דעביד בהו מעשה הגורם חימוץ וצריך שמירה על כרחו ולא אפשר בלא שמירה. ומשום הכי אין ללתות אותן כיון דמקיים בהן מצות שמירה בלישה בפושרין:" + ], + [ + "שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושימרו אותה מכל צד חימוץ כו' אחר שנקצר. ועיין במגיד משנה לדעת הרי\"ף ורבינו דאין מעכב השימור במצה בכל ימות הפסח משעת קצירה רק בליל ראשון וכתב שכן משמע בסוגיא שם בכל שעה. ונראה שנתכוון למה שאמרו שם גבי ארבא דטבעה דהדר רבא ואסר לזבוני קב קב דדילמא מזבן ליה לישראל ואי איתא דצריך שימור בשעת קצירה לעיכובא לכל הפסח הרי לא אתא ישראל למזבן כלל החיטין. ושמע מינה דליכא עיכובא בזה כלל:" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל ט\"ו שנאמר בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן כו' ומצותה כל הלילה. וכתב הרב המגיד שכן דעתו באכילת פסח כמו שפסק בפ\"ח דהלכות קרבן פסח וכסתם מתני' דמגילה דכל שמצותו בלילה כשר כל הלילה וכרבי עקיבא דאמר הכי ופליגי דרבי אליעזר בן עזריה דאמר עד חצות וקיי\"ל כר\"ע מחבירו ואע\"ג דאיכא סתמא נמי כוותיה דראב\"ע בפסחים וזבחים הדרינן לכללין דהלכה כר\"ע מחבירו עכ\"ד. ולכאורה יש להקשות דטעם זה אינו מספיק דאיכא למימר דסתמא דפסחים וזבחים עדיף דהוה בדוכתא וכמ\"ש בס' קרבן נתנאל סוף פסחים דמהאי טעמא הוצרך הרא\"ש לומר דסתמא דמגילה עדיף משום דתני לה גבי הילכתא פסיקתא ולדעת רבינו לא הוה ההיא דמגילה הלכתא פסיקתא שהרי תנא דהתם סבר דקצירת העומר דוקא בלילה ואם נקצר ביום פסול וכדדייק בסוף פ\"ו דמנחות והובא ברא\"ש שם ופסק כן ואילו רבינו פסק בהלכות תמידין ומוספין כסתם מתני' דמנחות (דף ע') דנקצר ביום כשר וא\"כ לא הוה מתני' דמגילה הילכתא פסיקתא לדידיה. ובזה מיושבין דברי התוי\"ט בפי\"א דמנחות שכתב דהא דלא פסק רבינו בהלכות תמידין כר' יוסי שם גבי לחם הפנים דאפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זו היתה תמיד ואף דכוותיה סתם במגילה משום דסתמא דמנחות עדיף דהוה בדוכתא. והקשה עליו תורת חיים דהא כהאי גוונא הוי הילכתא פסיקתא. ולפמ\"ש ניחא דלדעת רבינו לא הוה ההיא דמגילה הילכתא פסיקתא ולכך עדיפא סתמא בדוכתא. והא דפסק כאן כסתמא דמגילה צריך לומר דכלל זה דהלכה כר\"ע מחבירו עדיף ליה מסתמא דדוכתא. אך מ\"ש התורת חיים ליישב דעת רבינו בהל' תמידין על פי הסוגיא דשבת אינו נכון דהרי רבינו גופיה לא פסק התם כרבנן וע\"ש, ויתבאר עוד בהל' תמידין ומוספין:" + ], + [], + [ + "אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו לסטים לאכול יצא ידי חובתו. ועיין במגיד משנה והנה כאן לא מספק כלל בנוסחת רבינו אך בהלכות שופר פ\"ב מספקא ליה דאפשר דצריך לומר גבי מצה לא יצא והוא משום דגבי שופר כתב שם דהמתעסק בתקיעה להתלמד לא יצא ידי חובתו כו' עד שיתכוון לצאת ידי חובתו ואיך יפסוק דיצא גבי אכילת מצה בלא כוונה. ואולי שהוא סובר דעדיפא אכילת מצה מתקיעת שופר שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה ואף התוקע עיקרו השמיעה לפיכך צריך כוונה. משא\"כ גבי אכילת מצה שעושה מעשה. וסיים שלא ראה מי שחילק בין מצוה למצוה בדין הכוונה ע\"כ. וכבר כתב בעל לח\"מ מוצא לחילוק זה מדברי התוס' בפסחים (דף קט\"ו) ועוד יש לי להביא ראיה ממ\"ש התוס' ביבמות (דף מ' ע\"א) גבי אכילת כהן לשיירי מנחה דיוצא בלא כוונה. ומשמע התם דליכא דפליג בהא. ולא זו דגבי אכילה אין צריך כוונה אלא דאף זו דגבי נטילת לולב דעביד מעשה זוטא כתב הרבינו יונה בסוף פ\"א דברכות דעדיף ואין צריך כוונה רק במצוות דקריאה ואמירה דלא עביד מעשה כלל. ויש להביא ראיה לסברא זו ג\"כ מדברי רבינו והרע\"ב בפירוש המשניות דבפרק ב' דברכות גבי קריאת שמע פסקו דצריכה כוונה ואילו בסוף פ\"ג דסוכה גבי הא דתנן ר' יוסי אומר יו\"ט הראשון של חג שחל בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות ופירשו דהוי טרוד בדבר מצוה וכתבו דאיירי בשהפך הלולב או שהוציאו בכלי דלא יצא בזה בנטילתו דאל\"כ כיון שיצא ידי חובתו מיד בנטילתו כשהגביהו תו לא טריד בדבר מצוה ולא מפטר כשהוציאו לרשות הרבים. ותמה התוס' יו\"ט דאפילו הכי הוי טרוד בדבר מצוה שלא יצא ידי חובתו בלא כוונה. אך לפי דברי הרבינו יונה בברכות לק\"מ דשאני נטילת לולב דעביד מעשה טפי מקריאת שמע. וכן אתי שפיר בזה קושית תוס' בסוכה (דף מ\"ב) על אביי ע\"ש:
ותדע דעל כרחין צ\"ל כן שהרי הך אוקימתות דאוקי בסוכה בשהפכו אדר' יוסי קאי והרי ר' יוסי גופיה אמר בר\"ה (דף כ\"ט) גבי שמיעת קול שופר ומגילה דצריך כוונה ואפילו הכי גבי נטילת לולב משמע דיצא משהגביהו בלא כוונה. ואע\"ג דבפרק ערבי פסחים (פסחים דף קי\"ד ע\"ב) דייק התם מדר' יוסי גבי אכילת מרור דבעי כוונה. ההיא הוכחה אינה מוכרחת וכמ\"ש התוס' בר\"ה (דף כ\"ח סוף ע\"א) ודלא כהרא\"ש. ועכ\"פ הסוגיא דסוכה מוכחת דסברה לחלק בין אמירה ושמיעה לנטילה דלולב. ובהכי אתי שפיר מה שנתקשה הרה\"מ ושארי מפרשים מסוגיא דפ\"ג דראש השנה דמשמע התם דרבה דסבר מצות אינם צריכות כוונה לא מחלק בין מצוה שיש בה מעשה או לא ורבינו מחלק ביניהם. די\"ל דסמך על הסוגיא דסוכה דמוכחא דיש לחלק ביניהן. ושוב מצאתי לבעל פר\"ח שהרגיש בסתירת הסוגיא אליבא דר' יוסי ובס' קרבן נתנאל נדחק מאוד ולפי דברי רבינו אתי שפיר:
ועל פי זה יש לקיים ג\"כ דברי הרבינו יונה בסוף פ\"א דברכות שכתב לחלק בכך לפי הסוגיא דשם גבי נקט כסא דשיכרא בידיה וסבר דחמרא הוא ופתח וברך אדעתא דחמרא כו'. די\"ל דההיא סוגיא סברה כסוגיא דסוכה אליבא דר' יוסי דמחלק בכך וכמ\"ש. ובזה לא קשה מה שהקשה הטורי אבן בר\"ה (דף כ\"ח) דא\"כ מאי פריך למאן דאמר מצות אינם צריכות כוונה מהיה קורא בתורה דאם לא כוון לבו לא יצא הא קריאת שמע שאני דתלוי בדיבור וצריכות כונה לכו\"ע. ולפי מש\"כ לק\"מ דקושטא דרבה בראש השנה לא מחלק כלל וסבר דבכל מקום אינם צריכות כוונה ולדידיה הוא דפריך מהיה קורא אך אביי ורבא בסוגיא דסוכה ודאי מחלקי וא\"כ שפיר י\"ל דהכי נמי סברה סוגיא דסוף פ\"א דברכות דמצוה דקריאה ודיבור צריך כוונה. ורק גבי מעשה אין צריך כוונה. ומה שיש לדקדק לפ\"ז על דברי רבינו בהלכות שגגות שהשמיט אוקימתות דסוכה יתבאר שם טעמו בזה בס\"ד:
אך מ\"ש הכס\"מ בהלכות שופר בשם הר\"ן דגבי אכילת מצה היינו טעמא דיצא בלא כוונה שכן נהנה. וכדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה וכיון שנהנה באכילתו לא מקרי מתעסק וחשוב כמכוון וכ\"כ בבית יוסף הלכות פסח סי' תע\"ה והובא במג\"א שם. ואינו מחוור דהא ודאי אנוס גרע ממתעסק ופטור אפילו בחלבים ובעריות. וכדמוכח בסוף פ\"ב דכריתות גבי שפחה חרופה וע\"ש בתוס' ובדברי רבינו פ\"ה ופ\"י דשגגות ובהראב\"ד והרה\"מ פ\"א דאיסורי ביאה. וא\"כ כל שכן דלא חשיב אנוס כמכוון. ושוב מצאתי בס' פני יהושע שהרגיש קצת בזה והוקשה לו על רש\"י שפירש בגמרא אהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא משום דנהנה ומדמה ליה למתעסק בחלבים ובעריות. וכתב דרש\"י לא פירש כן רק לפי הסלקא דעתך דקאמר התם דהוה אמינא אכול מצה אמר רחמנא והא אכל ולא לפי האמת דדייק רבה מיניה לשאר מצות שאינם צריכות כוונה על כרחך לא משמע ליה היינו טעמא לומר דבאכילת מצה יצא משום דנהנה דהא אינו רוצה ליהנות כיון שכפאוהו ואפי' בחלב ועריות לא שייך בהו חיוב חטאת עכ\"ד. הרי שהרגיש במה שכתבתי דלא דמי אנוס למתעסק באמת. והשתא קשה על הר\"ן והנמשכים אחריו שכתבו כן להלכה. ונראה דאין כוונת הר\"ן לומר דגבי כפאוהו לסטים לאכול מצה יצא משום דהנאת אכילה חשיב כמו כוונה דודאי אונס הבא בידי אדם לא הוי כמו שמכוון לאכול מרצונו ואפילו ממתעסק בעלמא גרע לעניין חיוב רק כוונת הר\"ן לומר דמועלת מיהא הנאת האכילה שתהא כאילו היה מתכוון לצאת ואע\"ג דבאמת לא הוי הנאת אונס הנאה בעלמא כגון לחייבו עליה מכל מקום גבי מצוה קיי\"ל דלאו ליהנות ניתנו ואין צריך בהו הנאה רק כוונתו לצאת ולעניין זה מחשב כוונה מחמת שנהנה באכילתו אע\"פ שאנסוהו:
ויש להביא ראיה דכהאי גוונא מצינו בסוגיא דב\"ב (דף מ\"ח) גבי קרבן עד שיאמר רוצה אני וקרינן ביה לרצונו משום דניחא ליה בכפרה וכן גבי גט מעושה בישראל חשוב נתינה ברצון משום דמצוה לשמוע דברי חכמים הרי דמחמת מצוה חשוב רצון מה שבא בכפיה והכא נמי חשבינן רצון כפיה דמצות אכילה דמצה. ונהי דהכא אין הכפיה בשביל שיעשה ויקיים המצוה מכל מקום מהני מיהא ההנאה דאכילה שיחשב הכפיה כאילו יש לו רצון וכוונה כדי לצאת ידי חיוב אכילת מצה:
וע\"פ מה שכתבתי בכוונת הר\"ן נסתלק מה שהקשה בעל מג\"א מדברי הר\"ן הללו על מ\"ש באו\"ח סי' ר\"ד גבי ברכת הנהנין דאין מברך כשאנסוהו לאכול והכא חשיב לה כוונה כיון שנהנה. ולפי מ\"ש לק\"מ דקושטא דהיכא דצריך הנאה לא חשיבה ככוונה והנאה ומשום הכי אין לברך עליה ברכת הנהנין ורק לעניין כוונה לצאת ידי חובת מצוה חשוב ככוונה מחמת חיבת המצוה אבל הנאה גמורה לא חשיבא באונס להתחייב עליה והוא הדין שאין ראויה לברך:" + ], + [], + [], + [], + [ + "אין אדם יוצא ידי חובתו במצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל כו' זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצאין בו ידי חובתו. ועיין בלח\"מ מה שנתקשה בדעת רבינו וגרם לו מפני שהוא סבור דטעמו של רבינו שאינו יוצא ידי חובה במצה האסורה הוא מפני דסבר כברייתא דפרק כל שעה דדריש הקישא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות כל שאיסורו משום בל תאכל חמץ יוצאין בו וכו'. וליתא דטעמו של רבינו הוא כמ\"ש רש\"י והר\"ן דאינו יוצא במצה של איסור משום דהוי מצוה הבאה בעבירה וכ\"כ בס' שער המלך. ויש לי להביא ראיה ברורה שכן הוא ודאי דעת רבינו ממה שכתב בפירוש המשנה במסכת נדרים פ\"ב גבי נדרים שחלין על דבר מצוה לפי שהוא אסר גוף הדבר ולא יתקיים המצוה אלא בדבר מותר כו' כמו מי שלא ימצא בלילי הפסח אלא מצה שהיא אסורה עליו באכילה כו' לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה. ומשמע דאע\"ג שאין לו מצה של היתר כלל אינו יוצא בשל איסור ולא אמר דתיתי עשה דמצה ותדחה איסורא. וכן יש לדקדק מדברי רבינו כאן שכייל כללא דכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אינו יוצא בו ידי חובת מצה. וא\"כ אכילה דאיסור שאין מברכין עליה כמ\"ש בהלכות ברכות הכי נמי דאינו יוצא בו. ומזה מוכח דס\"ל לרבינו דאף איסור לא תעשה גרידא אין יוצאים בו.
ואפשר דטעמו משום דסבר כמ\"ש תוס' בקדושין (ריש דף ל\"ח) בשם הירושלמי דעשה דמצה הוי עשה דקודם הדיבור ומשום הכי אינו דוחה לא תעשה שלאחר הדיבור. ואע\"ג דבעל שאגת אריה בסי' צ\"ו הקשה על זה מסוגיא דתלמודא דידן בפסחים (דף כ\"ח ע\"ב) גבי הא דפריך על ר' יהודה דלמה ליה קרא דכתיב במשנה תורה לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דלקובעו חובה בזמן הזה כתיב בערב תאכלו מצות ולא משני דאיצטריך קרא דמשנה תורה כי היכי דתהוי עשה דמצה נישנית לאחר הדיבור ותדחה לא תעשה ולכך לא סגי בקרא דבערב דנאמר לפני הדיבור. ומדלא קאמר הכי מוכיח דס\"ל לתלמודא דידן דאין צריך קרא לשנות דאף עשה דקודם הדיבור דחי לא תעשה. ולי נראה דאין בהוכחה זו כדאי לדחות דברי הירושלמי די\"ל דמטעם אחר לא בעי תלמודא לשנויי לרב יהודה דאיצטריך לשנות עשה דמצה כי היכי דתדחה לא תעשה. דדילמא סבר ר\"י כמאן דאמר בפסחים (דף ל\"ח) דבעינן מצה הראויה לשבעה ולדידיה ודאי אין יוצא ידי חובתו במצה האסורה שהרי אינה ראויה לשבעה וא\"כ אפילו אי נשנית עשה דמצה לאחר הדיבור אינה דוחה ללא תעשה. והירושלמי דמצריך לטעם דהוי עשה דקודם הדיבור על כרחך הוא למאן דאמר דלא בעי מצה ראויה לשבעה. ובחידושי לפסחים (דף ה') הבאתי ראיה משם לדעת הירושלמי דעשה דקודם הדיבור אינו דוחה ללא תעשה וא\"כ אפשר דקיי\"ל כן. [גם אפשר דקיי\"ל דבעינן מצה ראויה לשבעה ומ\"ש בס' טעם המלך דתליא בפלוגתא דפליגי רבי אליעזר וחכמים בפרק הישן אי בעינן סוכה הראויה לשבעה והתם קיי\"ל כחכמים דלא בעינן. וזה אינו לפי מ\"ש בחידושי לסוכה דראויה לשבעה מצד עצמה לכו\"ע בעינן ולא פליגי חכמים רק דעושין סוכה בחולו של מועד דראויה לשבעה מצד עצמה רק שאינה צריכה לשבעה משום שכבר עברו מהימים קודם עשייתה]:
ומה שהקשה עוד השאגת אריה שם דאמאי לא חשבינן לעשה דמצה דהוי נשנית לאחר הדיבור כיון שנישנית הקרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ואע\"ג דאיצטריך לדרשא אחריתי מ\"מ חשוב נישנית וכדאמרינן גבי מילה ופסח ותמיד שדוחין שבת משום שנישנו ג\"כ לאחר הדיבור ואע\"ג דאיצטריכו לדרשות אחרות אהני גם כן לאולמינהו שידחו לשבת והכי נמי ליהני מה שנישנית מצה בשביל דבר אחר לאלומה שתדחה לא תעשה. וי\"ל לפי מ\"ש בס' פני יהושע דמילה ופסח ותמיד נישנו בהדיא גבי דחיית שבת דעיקר מילתא דילפינן בהו דדחו שבת הוא מהנך קראי דלאחר הדיבור ולפ\"ז י\"ל דמשום הכי חשובים שנישנו. משא\"כ במצה וכהאי גוונא דבר שלא נשנה גבי דחיית לא תעשה לא חשוב נישנית אלא א\"כ שלא נישנית לשום דרשא רק לאלומה לעניין שתדחה לא תעשה. אבל אם נישנית לשום צורך לא מהני לאלומה לגבי דחיית לא תעשה. ומילה ופסח ותמיד שאני וכמ\"ש:
ועפ\"ז אתי שפיר ולק\"מ מה שהקשה מסוגיא דפרק ד' מיתות דלא חשיב מילה נאמרה ונישנית לענין לחייב בני נח משום דלמילתה אהדרא ואמאי חשוב חזרה לעניין דחיה. ולק\"מ דשאני לעניין זה דהוא גופה מהאי קרא ילפינן שתדחה שבת. וקושטא דבעלמא לא דחי עשה דקודם הדיבור אע\"פ שנישנית לאחר הדיבור ג\"כ לדבר אחר. ובזה אתי שפיר ונסתלק ג\"כ מ\"ש הצל\"ח דנימא דמצה נישנית לאחר הדיבור בפסח שני דכתיב על מצות ומרורים יאכלהו וממילא הוא הדין בראשון. ולק\"מ דהא אצטריך קרא דפסח שני למעט שאין בו משום בל יראה ובל ימצא וכדאיתא בפסחים (דף צ\"ה):" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח שיהיה היכר לאכילתה בערב ומי שאכל מצה בערב הפסח היו מכין אותו מכת מרדות. ואין לו שיעור. לכאורה משמע דגם על מה שעבר ואכל קאמר דלא היה לו שיעור וזה לא נתבאר דמניין לו כן דאי משום דאיתא בירושלמי דנזיר ובתוספתא דמכות פ\"ג דמכת מרדות לא היה לו שיעור עד שיקבל [עליו] איכא למימר דהיינו על להבא ואינו רוצה לקבל [עליו] אבל על העבר אפשר שהיה קצבה לדבר וכמ\"ש התוס' בנזיר והר\"ן בפרק נערה והריב\"ש בסי' צ' והתשב\"ץ ח\"ב סי' נ\"א. [וכן מ\"ש רש\"י בשלהי חולין (דף קמ\"א ע\"ב) אההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח\"כ תפסה וענשו רב יהודה מכת מרדות וז\"ל ואין לה שיעור קצבה אלא עד שיקבל עליו על כרחך התם נמי על להבא שלא היה רוצה לקבל עליו לשלחה אבל אשעבר מודה רש\"י שהיה לה קצבה. וכן משמע שכתב הפר\"ח באו\"ח. וזה דלא כמו שנראה מדברי הבאר היטב באו\"ח סי' הנזכר ובאבן העזר סי' ה' דלדעת רש\"י לעולם לא היה לה קצבה וזה אינו]. וכן משמע מפירוש רש\"י בכתובות (דף פ\"ו) גבי מצות עשה ואינו עושה וכ\"כ בחי' רשב\"א שם דאם עבר זמן המצוה ולא עשאה לא היה חייב כלל. ושוב מצאתי לרבינו גופיה שכתב כן בספר המצות שלו בסוף שורש י\"ד דעל להבא הוא דלא היה שיעור עד שיעשה אבל אם עבר ולא עשה ונסתלק זמנה לא היו מחייבין בזמן הבית אותו לאחר זמן על ידי סנהדרין על עבירתו. ודוחק לומר דעל עבירה שעבר על איסור דרבנן היו מחמירין כל כך הרבה מביטול מצות עשה דאורייתא דשם היה פטור כלל וכאן היה חייב באין קצבה ודיו אם היו מחייבים כשיעור של תורה כמ\"ש הפוסקים שזכרתי.
וכן יש ללמוד מדברי התוספות שכתבו בריש פ\"ג דמכות גבי גרושה שהיא חלוצה דלא היה חייב רק כשיעור של תורה משום גרושה ולא היה חייב מכת מרדות דרבנן משום חלוצה ואם איתא דאין קצבה למכת מרדות אמאי מפטר במאי דנענש בשיעור של תורה דבשלמא אם שוין בשיעורן י\"ל דעולה לכאן ולכאן אבל אם אינן שוים אמאי עולה כשיעור של תורה שהוא פחות למפטר שיעור גדול אלא שמע מינה דגם מכת מרדות אינו יותר משל תורה. [ואין לומר דהיינו טעמא דמפטר דכיון שהיא אסורה בלאו הכי משום גרושה מדאורייתא לא חשו חכמים למגזר בה משום חלוצה כיון דבלאו הכי אסורה וקיימא. וכהאי גוונא כתבו הב\"י והש\"ך ביו\"ד סי' פ\"ז גבי בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה או איפכא ליכא אפי' איסור דרבנן כיון דבלאו הכי אסורה וקיימא משום בשר טמא או חלב טמא לא גזרו חכמים לאסרו משום בשר בחלב. דאי משום הכי התינח כשהיתה גרושה קודם שנעשית חלוצה. אבל אם נעשית חלוצה קודם על כרחך לא מפקע ואפילו הכי מפטר בשיעור ארבעים דאורייתא משום גרושה. ותדע דאי משום שנעשית חלוצה אח\"כ לא איצטריך להתוס' לומר דמשום הכי פטור משום דסגי בחיוב דאורייתא דגרושה דתיפוק ליה דבכהאי גוונא ליכא כלל איסור דחלוצה כמו דליכא איסור בשר בחלב בטמא אלא ודאי דכוונת תוס' הוא אף שנעשית חלוצה קודם גרושין דאיכא איסורא דחלוצה ואפילו הכי מפטר דסגי בשיעור דאורייתא אגרושה ושמע מינה דאין יותר בזה מבזה ודלא כתוס' דנזיר דמספקא להו שמא הוא יותר משל תורה ושל תורה מיהא חייב כמ\"ש פוסקים הנ\"ל]. ובס' מרכבת המשנה כתב דגם רבינו כאן איירי על להבא ולא על שעבר דבזה שוה כשל תורה. [וכ\"כ הרע\"ב פ\"ד דנזיר והתשב\"ץ שם והריב\"ש בשם התוס' והביא ראיה לזה מהא דאמר בקידושין פ\"ק הקורא לחבירו ממזר היה סופג את הארבעים] :
ויש לי להביא ראיה לזה מדאיתא בשלהי יומא (דף פ\"ו ע\"ב) גבי עובדא שהיה בזמן הבית שתי נשים שהיו לוקות בבי\"ד אחת על שקלקלה פרש\"י שזינתה והתרו בה ואחת אכלה פגי שביעית ואמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית בבקשה מכם הודיעו על מה אני לוקה שלא יאמרו שעל מה שזו לוקה זו לוקה. והא ודאי דעל אכילת פגי שביעית ליכא חיוב של תורה רק מכת מרדות דרבנן שהרי אינו אלא לאו הבא מכלל עשה דכתיב לאכלה ודרשינן ולא להפסד כגון אכילת פגין. ואילו זו שקלקלה היתה חייבת מן התורה כיון דאיירי שהתרו בה וכפירוש רש\"י וכגון שזינתה עם חייבי לאוין או חייבי כריתות דקיי\"ל שחייבין. והשתא אי איתא דשיעור דרבנן אינו כשיעור של תורה האיך יאמרו דעל מה שזו חייבת זו חייבת הרי ניכרין הן בשיעורן אלא שמע מינה דשיעור מכת מרדות דרבנן שוין לשל תורה:
והנה ראיתי לבעל מגילת אסתר בס' המצות בסוף חלק מצות עשה שהוקשה לו בההיא דיומא דאמאי היתה חייבת על שאכלה פגי שביעית דאינו אלא איסור דלאו הבא מכלל עשה דהוא עשה ורצה לתרץ דאיירי בשהתרו בה לענשה ויש לתמוה עליו דאטו אם התרו בחייבי עשה חייבין מן התורה. אך הנכון כמו שפרשתי דמכת מרדות קאמר דחייבין על עבירת איסור עשה בקום ועשה כמו על עבירת איסור דרבנן. ודוקא על ביטול מצות עשה בשב ואל תעשה הוא דלא היו חייבין כלל על העבר אבל בשעבר בקום ועשה היה חייב מדרבנן וכמ\"ש רבינו בריש הלכות אלו גבי אכילת חצי שיעור דאסור מן התורה ועיי\"ש והוא הדין בכל לאו ועשה שלא היו חייבין עליו מן התורה חייבין עליו מדרבנן וכ\"כ הפר\"ח באו\"ח סי' תצ\"ו. וכן משמע ממ\"ש רבינו בריש פ\"א הלכה ג'. ושוב ראיתי בגליון הגמ' שכתב כן בשם הריב\"ש דחייבין על פגי שביעית מכת מרדות. וא\"כ שמע מינה דהיו שוין לשל תורה וכנ\"ל. ועי' בריש הלכות איסורי ביאה פ\"א הלכה ח' דהבא על אחת מחייבי עשה היה ברשות בית דין בזמן הבית להכותו וא\"כ ס\"ל לרבינו כמ\"ש דכשעבר בקום ועשה חייב מכת מרדות וכמ\"ש בספ\"א דהלכות אישות:" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט\"ו בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת. הרב הכס\"מ הראה מקום להמכילתא ופרק ערבי פסחים (פסחים דף קט\"ז). והנה לא נזכר שם לימוד רבינו יציאת מצרים משבת בגזירה שוה דזכור את היום ורק נזכרה גז\"ש זו דזכירה (בדף קי\"ז ע\"ב) לעניין לימוד שבת מיציאת מצרים לומר שיזכור יציאת מצרים בקידוש היום. וזה לא זכרו רבינו בפירוש רק בנוסח הקידוש של שבת. ועוד סתם רבינו דבריו בכאן דלעניין מאי יליף לדמות זכירה דיציאת מצרים לזכירה דגבי שבת. אמנם דברי רבינו נובעים מהמדרש רבה סוף פרשת בא וז\"ל אמר הקב\"ה למשה הזהר לישראל כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית שנאמר זכור את יום השבת כך היו זוכרים הניסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים ע\"כ. הרי מבואר דמדמה ויליף זכירה דיציאת מצרים מזכירה דשבת. אלא דגם דברי המדרש רבה סתומים בזה. ולפי מ\"ש השאגת אריה סי' י\"ב דנשים פטורות ממצות זכירת יציאת מצרים בכל השנה ורק בליל ט\"ו בניסן חייבות י\"ל דהיינו דיליף זכירה דהיום הזה דאיירי בט\"ו בניסן מזכירה דשבת דהתם נשים נמי חייבות משא\"כ מצות זכירת יציאת מצרים דבכל השנה דילפינן מקרא דלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך לא מחייבי נשים כמו כל מצות עשה שהזמן גרמא דהכא נמי הוי זמן גרמא אף למאי דקיי\"ל דחייבים זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה דכל אחת הוי מצוה בפני עצמה דשל יום ליתא בלילה ושל לילה ליתא ביום וכמ\"ש השאגת אריה שם. אך לפמ\"ש המג\"א ריש סימן ע' דבכל השנה נשים חייבות לכאורה לא איצטריך גבי ליל ט\"ו בניסן דחייבות. ומ\"מ י\"ל דאיצטריך לומר דמצות עשה הוא גם לנשים במנין המצות שחייבות כמו שנמנית למצות עשה באנשים. דאילו זכירת יציאת מצרים דכל השנה הרי אינה באה בחשבון מנוי מצות וכמ\"ש בריש הלכות קריאת שמע:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..5e73c1ae36192d92e04a797e5e72912a371927e7 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,123 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Leavened_and_Unleavened_Bread", + "text": [ + [ + [ + "כל האוכל כזית חמץ בפסח כו' במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה. בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה אחד האוכל ואחד הממחה ושותה. משמע דכי היכי דאוכל שיעורו לחיוב כרת וקרבן בכזית הוא הדין לממחה ושותה שיעורו בכזית. וכן משמע בסוגיא דחולין (דף ק\"כ ע\"א) וכן איתא בהדיא בתוספתא פ\"א דפסחים כשם שאכילה בכזית כך שתייה. וקשה דמדברי רבינו פי\"ד מהלכות מאכלות אסורות משמע דשיעור שתייה במשקה או באוכל מחוי הוי ברביעית. וי\"ל על פי הא דאיתא בר\"פ המצניע גבי יין ודם דכזית ביבש הוא רביעית בלח. וסובר רבינו דהוא הדין באוכל שנמחה הוי מכזית רביעית. ולפ\"ז אין סתירה בדברי רבינו דמ\"ש כאן דממחה ושותה כאוכל היינו משום דמאוכל כזית כשנמחה נעשה רביעית משקה אבל באמת שיעור מחוי הוא ברביעית לאחר שנמחה ונעשה משקה וכדמוכח בהל' מאכלות אסורות. ולא קשה מהתוספתא ומסוגיא דחולין דמשערינן בכזית דהיינו אם רוצין לשערו קודם שנמחה ועדיין אוכל הוא משערין אותו בכזית ואין צריך לשערו אח\"כ אבל אם לא שיערו עד שנמחה משערין ברביעית דדא ודא אחת הוא כמ\"ש. וכן יש ללמוד דעת רבינו ממ\"ש בפ\"ה מהלכות נזירות וע\"ש:
ומכל זה ראיה למ\"ש בס' אליה רבה סי' ק\"צ לדעת רבינו בהלכות שבת פרק י\"ח דמחייב בהוצאת יין יבש כזית מהאי טעמא דהוי רביעית בלח. ודלא כבעל פמ\"ג שם דהשיא דעת רבינו לדעת אחרת. ונעלם ממנו דברי רבינו שזכרתי. ומה שהקשה שם דאיך פסק כרב יוסף בשבת [עז.] דאמר רבי נתן ורבי יוסי ברבי יהודה אמרו דבר אחד הא כהאי גוונא הוי שיטה אין דבריו מחוורין דלא הוי שיטה אלא א\"כ אמר כולהו סבירא להו כמ\"ש הפוסקים. גם מה שהקשה הט\"ז דאמאי לא חייש לדאביי דבעי טפי מרביעית לק\"מ דלא שבקינן מה דפשיטא לרב יוסף משום ספיקא דאביי:" + ], + [], + [ + "אינו חייב משום לא יראה ולא ימצא אלא א\"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה וכו'. ועי' במל\"מ שתמה על רבינו שכתב שאם קנה חמץ בפסח או חימצו חייב משום דעשה מעשה. והרי בסוגיא דפסחים (דף צ\"ה) מוכח דטעמא דאינו חייב על בל יראה הוא משום דהוי לאו הניתק לעשה דתשביתו וא\"כ אפילו עשה בו מעשה אינו חייב וכ\"כ התוס' בשם ר\"י שם. ומה שתירץ המל\"מ דנראה לו דרבינו דחה הסוגיא (שבדף צ\"ה) מהלכה משום דאתיא דלא כהילכתא ע\"ש. אינו מספיק דאכתי גם מסוגיא (שבדף כ\"ט ע\"ב) מוכח כן וכמ\"ש תוס' שם ואמאי דחה גם ההיא סוגיא מהלכה ולא חש לה. וגם מ\"ש המגי\"ה במל\"מ בשם שו\"ת חכם צבי דמפרש דרבינו איירי שכבר עברו כל ימות הפסח ולא קיים עשה של תשביתו בזמנו ומשום הכי חייב כשקיים החמץ ברשותו בפסח בעשיית מעשה אבל כל זמן שלא עבר הפסח דיש בידו לקיים עשה דתשביתו לא חייב כלל דשמא יקיים העשה. ואצלי אינו מחוור לומר כן דכולי האי לא הו\"ל לרבינו למיסתם אלא לפרש. וגם בפרק י\"ט מהלכות סנהדרין סתם וחשב בין החייבים המקיים חמץ ברשותו וכגון שחימץ עיסתו. משמע דמיד שחימץ חייב ואף בחולו של מועד וכמ\"ש שם בפי\"ג.
וגם דברי הצל\"ח בזה אינן מכוונין שכתב בפ\"ק דביצה דרבינו סבר דבל יראה לא חשיב ניתק לעשה דתשביתו מטעם דהוי לאו שקדמו עשה ולא מבעיא לדעת הפוסקים דלאו דבל יראה אינו נוהג מן התורה בערב פסח עד הלילה ותשביתו נוהג מחצות א\"כ הרי העשה נוהגת בזמן קודם ללאו ובודאי הוה לאו שקדמו עשה אלא דאף להפוסקים דסבירא להו דגם מחצות עובר נמי בלאו דבל יראה אפילו הכי הוה לאו שקדמו עשה ולא הוי ניתק משום שכתב הריטב\"א בפ\"ג דמכות דכל שכתוב בקרא העשה קודם שכתב הלאו אע\"פ שלא קדמו במעשה מקרי לאו שקדמו עשה וחייב עליו עכ\"ד. ואין זה עולה כלל לדעת רבינו דלשיטתו בהלכות נערה גבי אונס שגירש מוכח דסבר דגם לאו שקדמו עשה חשיב ניתק ואינו חייב עליו. וכתב הכס\"מ שהוא משום דמסיק בסוגיא דמכות (דף ט\"ו) דהדר בו ר' יוחנן מהא דאמר דחייב על לאו שקדמו עשה. וא\"כ אין לומר כמ\"ש הצל\"ח שנתן טעם לדעת רבינו כאן דבל יראה לא חשיב ניתק לעשה משום שקדמו עשה. אלא דבחידושי רבי עקיבא איגר מחלק בין אונס לבל יראה אבל אינו מוכרח כמ\"ש במקום אחר:
ולי נראה דהיינו טעמו של רבינו דאזיל לשיטתו דסבר דתשביתו דקרא היינו רק ביטול והשבתה בלב ואין לביעור חמץ במעשה עיקר כלל מן התורה. וכמ\"ש הרב הכס\"מ ז\"ל לקמן בפ\"ב. וכ\"כ הטור או\"ח בסי' תל\"א ובבית יוסף ובפר\"ח שם וכן בשו\"ת מקום שמואל סי' כ\"ו. ולפ\"ז על כרחך אין לפטור לעובר על לאו דבל יראה על ידי מעשה מטעם דהוא ניתק לעשה דתשביתו דהא לא מהני אלא א\"כ שמקיים העשה וכמ\"ש בהלכות נערה ובהלכות סנהדרין. ובכאן אינו יכול כלל לקיים תשביתו דהיינו ביטול בלב לאחר זמן איסורו דאז אין ברשותו לבטלו שכבר נאסר בהנייה וכמ\"ש רבינו לקמן בפרק ג'. ועל פי זה אתי שפיר דלא תקשי לרבינו מסוגיא (דדף כ\"ט) דהא אזלא שם אליבא דר' יוסי הגלילי ואיהו סבר דחמץ בפסח מותר בהנאה וא\"כ לשיטתו יכול לקיים עשה דתשביתו גם בלב לאחר זמן איסורו ושפיר הוי ניתק לעשה לדידיה. משא\"כ לדידן דקי\"ל דאסור בהנאה אינו יכול לקיים ולכך לא חשיב ניתק לעשה והיה חייב:
ואחר כותבי זמן רב מצאתי דגם בס' מעיין החכמה כתב כן. וכן נראה עיקר ודלא כדמסיק שם דלרבינו נמי לא חייב על בל יראה דגבי שאור דאיהו ניתק לעשה דכתיב תשביתו שאור ורק משום בל יראה דגבי חמץ היה חייב דלא כתיב ביה תשביתו. ובזה אפשר דגם התוס' מודים ע\"כ. ואין זה מחוור כלל לחלק בין חמץ לשאור דהא קיי\"ל דחמץ ושאור אחד הן. ואין לחייב על חמץ יותר מעל שאור. אלא דגם על שאור חייב לדעת רבינו דלא הוי ניתק לשיטתו וכמ\"ש. וגם דלא כמ\"ש בספר החיים דגם לרבינו לא חייב אלא א\"כ שלא היה בדעתו לבערו אבל אם היה כן בדעתו מודה לר\"י דלא חייב. וליתא דמאי מהני זה לדעת רבינו דעיקר תשביתו היינו בלב וזה אין בידו לקיים אחר זמן איסורו כנ\"ל:
ומ\"ש רבינו דאם קנה חמץ בפסח חייב משום בל יראה הקשה על זה בע\"מ שבס\"ס ש\"א דבאיסור הנאה לא שייך מכירה וקניה כמ\"ש תוס' בסנהדרין (דף פ') וכבר הרגיש בזה בס' המקנה פ\"ב דקידושין. ותירץ דחייב משום דעבר אמימרא דרחמנא ואע\"ג דלא קנה החמץ להיות שלו ולא אהני מאי דעביד וכדאמר רבא בתמורה. אך אין זה עולה לפי מ\"ש הפר\"ח דגבי מכירה שאינו קונה גם לרבא לא חייב. ועוד אינו עולה לפי מ\"ש הלח\"מ בפ\"ו מהלכות בכורות דמוכח מדברי רבינו שם דפסק כאביי דאי לא אהני לא חייב. אלא דלפ\"ז אפשר דקושטא דלאביי דאית ליה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ועבד מהני הכי נמי מהני מכירה וקניה באיסור הנאה ותוס' בסנהדרין לא איירו רק אליבא דרבא ורבינו פסק כאביי בזה מטעם שכתב הלח\"מ שם. ועוד דאין האחריות של התוספות על רבינו דאפשר דס\"ל כדעת האחרונים שכתבו דלכו\"ע שייך קניין באיסורי הנאה שיהיה שלו ואע\"ג דלאו בר דמים הוא מ\"מ לא גרע מחמץ שהיה כבר ברשותו דג\"כ נאסר בהנאה בשש ולאו בר דמים מהשתא ותו אינו ברשותו ואפילו הכי קיי\"ל דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעניין בל יראה והכי נמי כשקנה חמץ לאחר זמן איסורו חייב בבל יראה כיון דקנייתו קניה וגם עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעניין בל יראה:
ומ\"ש רבינו דאם חימץ עיסתו בפסח הוי מעשה. משמע דדוקא כשחימצה במעשה בידים וכגון שהניח על העיסה שאור וכהאי גוונא שהביא עליה דבר המחמץ בידיו אבל אם לא הביא עליה דבר המחמץ אלא שנתחמצה מאיליה לא חשיב עשיית מעשה מה שנתן הקמח במים ועשה עיסתו כיון שנתחמץ אח\"כ ממילא מחמת שהיתה בלא מעשה. ודלא כמ\"ש בעל הפמ\"ג באו\"ח דמיד שנתן הקמח למים הוי מעשה אע\"פ שבא החימוץ לאחר זמן. ולא משמע כן מדברי רבינו בהלכות סנהדרין שכתב שחימץ עיסתו וכ\"כ בס' החינוך ולפי דברי הפמ\"ג היה לו לומר שעשה עיסתו ונתחמצה אלא שמע מינה דכהאי גוונא לא חשיב מעשה:
ויש לי להביא ראיה לזה מדאיתא במנחות (דף נ\"ו ע\"ב) גבי שיירי מנחה הניח שאור על גבי עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה חייב. והעתיק רבינו בהלכות מעשה הקרבנות פי\"ב וסיים דהנחת שאור הוי מעשה. וכן מבואר מדברי התוס' דקרינן ביה לא תעשה חמץ. ומשמע דדוקא כשהניח השאור שכבר מחומץ הוא דחשיב עשיה אבל בלאו הכי לא חשיב עשייה מה שגבל ועשה העיסה אע\"פ שנתחמצה לאחר זמן ממילא. וכך מבואר ג\"כ מפירוש רש\"י ז\"ל בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ח ע\"ב) גבי הפרשת חלה מן העיסה בטומאה ביו\"ט של פסח דמה שמניחה ואינה אופאה ומתחמצת מאיליה לא הוי מעשה. אלמא דלא אמרינן דעשיית העיסה וגם הפרשת החלה גופה שאי אפשר לאפותה נחשב מעשה שמביאה לידי חימוץ כיון דמכל מקום לא הביא החימוץ עליה בידים. ובשעת מעשה של העיסה בהיתר היה והאיסור בא אח\"כ ממילא בלא מעשה לא מצטרף המעשה של היתר לאיסור דממילא שיחשב כאילו האיסור הוא במעשה. וכהאי גוונא פירש רש\"י בסנהדרין (דף ס\"ה) גבי הכנסת עצם ידעוני דלא חשיב מעשה דאינו מדבר בשעת מעשה הכנסה אלא לאחר המעשה שהוא בפיו מדבר העצם מאליו ע\"כ. אלמא דלא מצרפינן הכנסה דהיתר לאיסור של הדיבור שבא אחר כך מאיליו. וגם רבינו כתב כהאי גוונא בהלכות מלכים פרק ה' גבי איסור ישיבה במצרים שאין חייבין עליו דבעת הכניסה היתר הוא ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה וכ\"כ בחינוך. וכיוצא בזה כתב ג\"כ הרה\"מ בפ\"א דהלכות גזילה גבי לאו דלא תחמוד דאין בו מעשה דאע\"פ שיש מעשה בנטילת החפץ הלקוח מן המוכר זהו היתר שהוא ברצון המוכר ואין איסור אלא ההשתדלות וההפצרה במוכר שירצה למכרו ובזה אין מעשה עכ\"ד. הרי דלא מצרפין מעשה שהוא היתר לאיסור ממילא שיש בו ואע\"פ שכבר בא האיסור בשעת מעשה וכדהתם דבשעת מעשה דנטילת החפץ מהמוכר כבר קדם לו ההשתדלות וההפצרות באיסור. וכל שכן אם עדיין לא בא האיסור בשעת מעשה דהיתר אע\"פ שבודאי יבוא לאחר זמן ממילא אין מצטרף למעשה. וכמו בנידון דידן דעשיית עיסה אין מצטרף לחימוץ דממילא ודלא כספר פמ\"ג הנ\"ל שלא זכר כל הני ראיות שזכרתי:
ומה שנסתייע בעל פמ\"ג מהא דקיי\"ל גבי כהן ונזיר שנכנסו לבית הקברות או לאוהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה והגג שעליו דחייב כששוהה בטומאה ואינו יוצא מיד ואע\"ג דבשהייה ליכא מעשה. ומזה מוכיח דאמרינן דמצרפין מעשה של הכניסה אע\"פ שהיתה בהיתר לאיסור שבא אחר כך בלא מעשה. והנה בהוכחה זו כבר קדמו בשאגת אריה בסי' ל\"ב וע\"ש. ואני אומר שאין הוכחה זו כדאי לדחות כל הנך הוכחות הרבה שהבאתי דמוכחין דאין מצטרפין. וההיא דכהן ונזיר י\"ל דשאני לאוי דטומאה שישנן במעשה גמור ומשום הכי היה חייב עליהן אף בכהאי גוונא דהמעשה היה בתחילה בהיתר והאיסור בא אחר כך בלא מעשה. וכהאי גוונא כתב הרה\"מ בסוף הלכות שכירות גבי חיסמה בקול דקיי\"ל דהיה חייב ואף על פי שאין בו מעשה גמור משום דישנה לחסימה במעשה גמור ואף החסימה בקול היא כמעשה. והכא נמי גבי לאוי דטומאת כהן ונזיר שישנן במעשה גמור אף המעשה דהיתר מצטרף. ולא דמי ללאו דישיבת מצרים וכן לאו דלא תחמוד דליתנהו במעשה גמור כלל לא מהני בהו מעשה היתר. והוא הדין ללאו דבל יראה דגבי חמץ ואע\"ג דאיהו איתא במעשה גמור כגון שקנה או חימץ עיסתו בידים מ\"מ קרא דאזהר רחמנא בבל יראה ובל ימצא לא איירי בכהאי גוונא אלא בחמץ שנשתייר ממילא ברשותו מזמן היתר ולא השביתו דלא עבד מעשה. וכמו שכתבו בס' פני יהושע בריש פסחים והשאגת אריה בסוף סי' פ' וע\"ש. וא\"כ לא דמי ללאו דטומאה דעיקר אזהרה דידהו איירי על ידי מעשה גמור:
ועל פי זה מתורץ ג\"כ מה שהקשה בספר שער המלך בהלכות כלאים על דברי הרה\"מ דהלכות שכירות שזכרתי ממ\"ש רבינו כאן דלא היה חייב משום בל יראה ובל ימצא אלא א\"כ קנה או חימצו שעשה בו מעשה והרי כיון דמצי לעבור עליו על ידי מעשה הו\"ל לחייב אף בלא מעשה וכמו גבי חסימה. ולפי מש\"כ לק\"מ דלא דמי כנ\"ל:
[ובזה יש ליישב ג\"כ סוגיא דשבועות (דף י\"ז) גבי בעיא אי צריך שהייה כו' ואין צריך למה שנדחקו התוס' שם כמו שכתבתי בחדושי. וכן יש ליישב על פי זה קושית ס' יד המלך על דברי רבינו דלא תקשי מה שכתב בהל' ביאת המקדש אמה שכתב בהלכות מלכים כמ\"ש שם. וא\"ת דאכתי תקשי מההיא דמנחות שהעתיק רבינו בהל' מעשה הקרבנות דמשמע דלא חשיב מעשה עשיית העיסה גבי שיירי מנחה אמאי לא אמרינן התם דנצרף מעשה זו דהיתר לאיסור חימוץ דאחר כך ממילא דהתם לא שייך תירוץ זה דהא קרא דאזהר רחמנא גבי שיירי מנחה לא תעשה חמץ ודאי במעשה גמור איירי וא\"כ דמיא ללאו דחסימה ונימא דאף בלא מעשה גמור לחייב ותיהני צרוף מעשה היתר וכדמהני גבי טומאה. וי\"ל דשאני התם גבי שיירי מנחה דלא שייך למימר דנצרף מעשה עשיית העיסה דלחייב על החימוץ דאחר כך ממילא דהרי בעשיית העיסה בלא חימוץ איכא מצוה ואין סברא דמעשה של מצוה תצרף ותועיל לחייב בגרמתה ולא דמי ללאו דטומאה דנהי דמצטרף מעשה הכניסה דהיתר לחיוב דמכל מקום לא עשה מצוה בכניסה. והכי נמי גבי חסימה לא עביד מצוה משא\"כ היכא דעביד מצוה לא אמרינן שתגרום חיוב על איסור הנמשך ממנה לאחר זמן ממילא בלא מעשה]:
ועוד י\"ל דלא דמי נידון דחמץ לההיא דנכנס לבית הקברות וכו' על פי מ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק או\"ח סי' ע\"ו ע\"ש שהוקשה לו ג\"כ קושית ס' שער המלך על דברי הרה\"מ דהלכות שכירות ממ\"ש רבינו כאן. ופירש דכוונת הרה\"מ הוא לומר דמשום הכי היה חייב גבי חיסמה בקול בלא מעשה גמור משום שישנה במעשה גמור וא\"כ היה בידו לעבור עתה הלאו ולחוסמה בידיו ומשום הכי אין מעשה מעכבת בו דהו\"ל כמו ראוי לבילה דקיי\"ל שאין בילה מעכבת בו. אבל המשהה חמץ שנשתייר בביתו אי אפשר לו לעבור על חמץ זה בבל יראה ע\"י מעשה ומשום הכי מעשה מעכבת בו ולא היה חייב עליו בשהייתו בלא מעשה עכ\"ד. ולפ\"ז לא דמי ג\"כ נידון דנתן קמח למים דגבי חמץ לההיא דנכנס לבית הקברות בשידה כו' ובא אחד ופרע את הגג דחייב כששוהה בלא מעשה די\"ל דלא מטעם דמצרפין מעשה הכניסה דהיתר אלא משום דהתם דמי ללאו דחסימה דבידו לעבור עתה הלאו במעשה וכגון שיגע בכוונה במת בידים ומשום הכי אין מעשה מעכב בו. משא\"כ גבי נתינת קמח למים ונתחמץ ממילא אין לחייבו בלא מעשה דהרי עתה אי אפשר לעבור על בל יראה בחמץ זה ע\"י מעשה וכיון דבשעה שאתה בא לחייבו אין יכול לעבור עליו במעשה הו\"ל אין ראוי לבילה ומעכבת בו שפיר:
ועפ\"ז יש ליישב ג\"כ שהקשה בספר יד המלך על דברי רבינו בהלכות מלכים משוחט פסח על החמץ חייב ואף דאין מעשה בעכבת החמץ ועל כרחך מצרפינן מעשה דשחיטה ואע\"פ שהיא בעצמה היתר. ולפמ\"ש אתי שפיר דהתם ראוי לעבור במעשה באיסור בשעת שחיטת פסח זה גופיה וכגון שיקנה חמץ בשעה זו והו\"ל כמו ראוי לבילה דאין בילה מעכבת בו והכא נמי אין מעשה מעכבת בו:" + ], + [], + [], + [], + [ + "האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל. וראיה לדרשא זו מצאתי מדאיתא בתורת כהנים צו גבי מנחה תאכל במקום קדוש מניין אף מקצתה תלמוד לומר תאכל אפילו כל שהוא. מיהו יש לדחות דהתם קאי בזמן שהיו שבעים בכפול ואז סגי בהכי וכן משמע בתוס' יומא (דף ל\"ט). והקשה הכס\"מ דלמה לי קרא בחמץ בפסח הא בכל איסור שבתורה קיי\"ל דחצי שיעור אסור מן התורה. ועי' מ\"ש בזה המל\"מ בשם רלב\"ח דגבי חמץ איצטריך קרא לאסור חצי שיעור דהוה אמינא דמותר דלא דמי לשאר איסורים שבתורה דהו\"ל שעת היתר ואין איסורו איסור עולם. ואכתי יש להקשות על דברי רבינו מהא דאיתא בגמרא דחזקיה יליף לאסור חמץ בהנאה מקרא דלא יאכל והרי איצטריך לאסור אכילה בכל שהוא. ומצאתי שהקשה כן בס' שער המלך. וי\"ל על פי מ\"ש בס' החיים דלמאן דאמר דהיתר מצטרף לאיסור גבי נזיר וקדשים מודה ריש לקיש דחצי שיעור אסור מן התורה דאי מותר לא שייך היתר מצטרף לאיסור כיון דמן התורה כולו היתר. וא\"כ לפמ\"ש תוס' (דף מ\"ה) דגם גבי חמץ היתר מצטרף לאיסור לא איצטריך ליה לחצי שיעור ואליביה הוא דיליף איסור הנאה מקרא דבלאו הכי לא אתי חזקיה ככו\"ע כמ\"ש תוס' (דף כ\"ב). ועוד אתי שפיר לפמ\"ש הרדב\"ז באלף הב' בלשונות הרמב\"ם [ח\"ה] סי' קמ\"ג דכונת רבינו שאכל כל שהוא מן החמץ בתערובות ולכך איצטריך קרא דלא יאכל דבעלמא חצי שיעור אין איסור רק בעין ועל כן מייתי מקרא דלא יאכל דדרשינן שלא יהא בו היתר אכילה דהיינו הנאה וכיון דאכיל ליה אפי' ע\"י תערובות הרי נהנה ואסור מה\"ת]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטלו ואין ידוע לאיזה בית נכנס [וכו'] אינו צריך לבדוק פעם שניה. משמע דאפילו באו שני בעלי בתים לשאול בבת אחת מורין להן להקל בבדיקה אע\"ג דגבי טומאה מחמירין בכהאי גוונא. וכתב הכסף משנה דטעמו של רבינו דבדיקת חמץ דרבנן. והמל\"מ הקשה דאף בטומאת ככרים דרבנן אזלינן לחומרא כשבאו לשאול בבת אחת. וכבר הקשה כן הפר\"ח ותירץ דבדיקה לא דמיא לטומאה דאם יאמר לשניהם כשבאו בבת אחת טהורים אתם מחזי כשיקרא אבל כאן לא מחזי כשיקרא אם יאמר שאינם צריכים לבדוק. אך עדיין קשה מה שהקשה בשו\"ת רב משולם סי' י\"ג בשם החכם צבי דגם באיסור דרבנן לא מקילין בספק אלא א\"כ יש במה לתלות להקל אבל אם אין דבר לתלות בו לא מקילין בספק כדמוכח בפ\"ב דמקוואות ובכמה דוכתי ואסרינן תרווייהו כמו גבי ב' קופות או ב' קדירות שנפל איסור דרבנן לאחד מהן ואינו ידוע לאיזו דמאי חזית לאקולי בזה יותר מבזה והכא נמי כשבאו בבת אחת איך ניקל בתרווייהו דממה נפשך איכא חמץ. וכהאי גוונא כתב הר\"ן פ' ערבי פסחים ומביאו המל\"מ בהל' מגילה ע\"ש. מיהו י\"ל לפי מש\"כ הב\"י בסי' תל\"א לדעת רבינו דס\"ל שאין לבדיקת חמץ עיקר כלל בתורה ובדבר שאין לו עיקר בתורה אף בבת אחת מקילין. וכמ\"ש הפרישה גבי ערוב בסי' שצ\"ג ושצ\"ד הובא בפמ\"ג שם. וזה דלא כשו\"ת נודע ביהודה סי' ס\"ה שהניח בצ\"ע גבי ערוב. אך לפמ\"ש בחידושי ריטב\"א בספ\"ו דערובין אין מהתם ראיה לכאן דשאני התם גבי אמרו צא וערוב עלינו בין השמשות כו' שאין סותרין זה את זה דבין השמשות יש בו מן היום ומן הלילה משא\"כ היכא דסותר זה את זה וממה נפשך איכא איסורא גבי חד מינייהו לא שמענו להקל אף באיסור שאין לו עיקר בתורה. לכך נראה דהעיקר כמ\"ש הכס\"מ בתירוץ השני דטעמו של רבינו כאן משום דהוי ספק ספיקא דעל כל אחד איכא למימר שלא נכנס העכבר לתוכו אלא לחבירו ואם תמצי לומר שנכנס לתוכו איכא למימר דאכליה. וכ\"כ רדב\"ז סי' ש\"א קע\"א. ואף בגדול יש לתלות דהרבה עכברים אכלוהו כמ\"ש הט\"ז סי' תל\"ט. והא דמדמה לה הגמ' לשני שבילין היינו אם לא היה עכבר אלא תינוק נכנס כמ\"ש רדב\"ז שם:
ומ\"ש המל\"מ דאין צריך לטעם דספק ספיקא אלא דכל דבר שאיסורו מחמת ספק אפי' בבת אחת תולין להקל כדמוכח בכתובות גבי עיר שכבשוה כרכום ויש שם מחבואה אחת דאמרינן דכל הנשים מותרות לכהונה והגמ' בעא לדמויי התם לשני שבילין דבבת אחת טמאין ודחי התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמי והכא נמי בדיקה זו אין חיובה אלא מחמת ספק חמץ דאימור אכלתיה על כן יש להקל לתלות כל הבתים בחזקת בדוקין ותמה על דברי הטור שפסק דבבת אחת צריכין שניהם לבדוק. ובס' פני יהושע תירץ דגבי בדיקה אין להקל כשבאו בבת אחת משום דבידו לבדוק משא\"כ התם גבי כהנות אין לאסור כולן מספק. ועוד יש ליישב קושית המל\"מ מסוגיא דכתובות ע\"פ מ\"ש הריטב\"א שם דמי יימר דאיטמי היינו דבקושטא אמר הכי דבשבויה הקילו ולפ\"ז אין ראיה לומר דהיקלו בבת אחת בספק איסור בעלמא.
ומה שהקשה מהר\"ש בס' מרכבת המשנה חלק ב' דאמאי הוי ספק ספיקא הא הספק דבדיקה דנתקן מחמת ספק דאורייתא לא מצטרף לספק ספיקא דכיון שאסרוהו חכמים והצריכו לבדוק מחמת ספק חמץ נעשה הספק כוודאי וסברא זו כתב בהגהת מרדכי פ\"ב דעבודה זרה ובס' איסור והיתר גבי איסור גבינות דלא אמרינן בה ספק דרבנן לקולא כיון דמחמת חשש איסור תורה אסרוה לכן לא הוי ספק ספיקא. וי\"ל דהתם לא נולדו שני הספיקות בפעם אחת דספק השני נולד בגבינה זו לאחר שנאסרה כבר מחמת שהיא של עובד גילולים ויש בה חשש איסור תערובות תורה משא\"כ כאן גבי ספק דכניסת עכבר נולדו שני הספיקות על שני הבתים ביחד דמיד שנולד ספק כניסה נולד ג\"כ ספק דאכילה ועדיין לא נאסר הבית מחמת ספק דכניסה כלל. וחילוק כזה כתב ג\"כ בעל פמ\"ג בס' שושנת העמקים כלל י\"ג. ונהי דבדיקת חמץ דעלמא לא נתקן רק מחמת ספק היינו ספק דמחמת שימוש של כל השנה ואין בכלל זה ספק דכניסת עכבר כמ\"ש בס' מקור חיים. ועוד דכאן בלאו הכי ליכא משום ספק דאורייתא בבדיקה דאף אם נשאר החמץ באחד מן הבתים שנכנס העכבר לתוכו אם אינו שלו אלא של חבירו אינו עובר ואע\"פ שלא ביטלו וכמ\"ש בעל מרכבת המשנה בעצמו וחולק אמ\"ש המל\"מ כאן דאם לא ביטל הוי ספק דאורייתא וכתב עליו דזה אינו דאם החמץ של אדם אחד השני אינו עובר דקיי\"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. והנה גם מדברי השאגת אריה סי' פ\"ג משמע כן. אלא דבאמת זה אינו מוסכם דדעת הרבה פוסקים דעובר על חמץ של ישראל אחר ולא ממעטינן אלא חמץ של אינו יהודי כמבואר בס' פני יהושע בריש פ\"ק דפסחים והוכיח כן מהמכילתא ומסוגיא דגמ' פרק ראשית הגז עיי\"ש. איברא דמטעם אחר אינו עובר כאן בבל יראה מן התורה אותו שנכנס העכבר עם החמץ לביתו משום שאינו רוצה לזכות בו וסגי בגלוי דעת שאינו רוצה שיקנה לו ביתו וכמ\"ש הפני יהושע (בדף ט') וכ\"כ הצל\"ח שם גבי גרירת חולדה חמץ מחצר לחצר וסיים דכיון דכבר בדק גלי דעתיה דלא ניחא ליה בחמץ:" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "חל י\"ד להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי ערב שבת כו' ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יו\"ט הראשון ומבערו. והנה הט\"ז באו\"ח סי' תמ\"ו דקדק מלשון רבינו כאן דאם מוצא חמץ ביו\"ט ראשון רשאי לבערו מיד בלילה אע\"פ שהוא יו\"ט שני ואין צריך להמתין עד חולו של מועד כדעת האורחות חיים שהביא הב\"י שם. ובספר חק יעקב כתב שאין זה מוכרח די\"ל דמ\"ש רבינו דמבערו במוצאי יו\"ט הראשון לאפוקי יו\"ט האחרון קאתי דלא תימא שאסור לשרפו בחולו של מועד אבל בין יו\"ט ראשון לשני אפשר דאין חילוק ע\"כ. ואני אומר דהדין עם הט\"ז בכוונת רבינו דנהי דאין מוכרח מלשון זה שכתב כאן מכל מקום יש להכריח כן ממה שכתב לקמן בפרק זה דין ח' גבי מוצא חמץ ביו\"ט דכופה עליו כלי עד לערב ומבערו ולשון זה ודאי משמע דמבערו לערב מיד ביום שנמצא ואע\"פ שהוא יו\"ט שני. וכהאי גוונא דקדק החק יעקב עצמו שם מלשון הטור שכתב בשם יש אומרים שיכפה עליו כלי עד הלילה. דהיינו לומר שלא ימתין רק עד הלילה אע\"פ שהוא יו\"ט וא\"כ גם מלשון רבינו דלקמן יש לדקדק כן. וכן הכריע החק יעקב להלכה שמותר לבערו ביו\"ט שני דרבנן אם לא ביטלו דאיכא איסורא דבל יראה מן התורה. ונראה שכן עיקר ודלא כהפר\"ח שאוסר לבער ביו\"ט שני אף אם לא ביטל דעובר מן התורה:
ויש לי להביא ראיה מדקיי\"ל דיו\"ט שני דרבנן נדחה מפני אבילות דיום ראשון שהוא מן התורה. וכמ\"ש רבינו בסוף פ\"י מהלכות אבל. וכן משמע באו\"ח ריש סי' תקמ\"ח. וכהאי גוונא כתב רבינו בהלכות מילה דמילה שלא בזמנה דוחה ליו\"ט שני. וכן פסק הש\"ך ביו\"ד סי' רס\"ו. וא\"כ הכא נמי אמרינן דאתא עשה דתשביתו דאורייתא ודחי ליו\"ט שני דרבנן:
ומ\"ש הפר\"ח דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון והעמידו דבריהם אף ביו\"ט שני שלא לבערו אף אם לא ביטלו משום דהוי בשב ואל תעשה אין דבריו מוכרחין דהרי אדרבא מצינו שלא העמידו דבריהם ביו\"ט שני לעקור מצוה דאורייתא בשב ואל תעשה כמו גבי מילה. וההיא דאמרינן דיש כח ביד חכמים בשב ואל תעשה אינו עניין לזה דהא כתב הרא\"ם דהיינו דוקא אם אינו מקיים עשה דאורייתא בשעה שעובר על דבריהם אבל אם מקיים עשה דאורייתא בשעה שעובר אדרבנן אין כח ביד חכמים אף בשב ואל תעשה והובא בס' שער המלך פ\"ג דהלכות איסורי ביאה. וכן גבי מילה ואבילות מקיים לעשה של תורה בעידנא דעובר על יו\"ט שני דרבנן. והכא נמי אם שורף החמץ במקום שמונח ואינו מטלטלו תחילה שפיר דמי [ד]ביום שני של יו\"ט מקיים עשה דתשביתו בשעה שמחלל יו\"ט בביעורו ובכהאי גוונא לא העמידו דבריהם. וכן מוכח לדעת הר\"מ שהובא בכס\"מ לקמן דבכהאי גוונא שרי אפילו ביו\"ט ראשון. ומיהו הפר\"ח י\"ל דאזיל לטעמיה שחולק על דברי הרא\"ם בהלכות שופר ואינו מחלק. אך כדברי הרא\"ם כתבו כמה מחברים. [ועוד יש להביא ראיה לסברת הרא\"ם ממ\"ש תוס' בפ\"ק דחולין (דף י\"ב) גבי ורבי מאיר היכי אכל בישרא כו' פסח וקדשים ופירשו דפריך משום דר\"מ חייש למיעוט מדרבנן ושמא במקום נקב קשחיט ואפילו יחמיר בשאר בשר בפסח וקדשים אין יכול להחמיר. ולכאורה קשה דהתינח פסח שיש בו כרת אבל קדשים (שאין) [שאינו] אלא עשה אמאי אינו יכול להחמיר הא יש כח ביד חכמים לבטל אכילתם בשב ואל תעשה. ולפי דעת הרא\"ם אתי שפיר. ומיהו בלאו הכי י\"ל לפי מ\"ש הפר\"ח דאין מתנין לבטל מצוה לעולם אף בשב ואל תעשה ואם לא יאכל קדשים לר\"מ עוקר הוא לעולם].
ועוד נראה דאף לפי דעת הפר\"ח דבכל דוכתי אפשר דהעמידו דבריהם לבטל עשה אף היכא דהעשה והשבות באין כאחד וכן משמע ממ\"ש הכס\"מ לקמן בתירוץ ראשון דחכמים עשו חיזוק בשבות דיו\"ט ראשון. מ\"מ ביו\"ט שני ודאי לא העמידו דבריהם וכדמצינו גבי מילה ואבילות והיינו טעמא דאנן קיי\"ל דבקיאינן בקביעא דירחא וכל עיקר גזירה דיו\"ט שני אינו אלא משום מנהג אבותינו וכדאיתא בפ\"ק דביצה ומשום הכי לא העמידו מנהג זה אף בשב ואל תעשה. וכהאי גוונא כתב הש\"ך ביו\"ד בדיני ספק ספיקא דקיל ספק דיו\"ט שני מהאי טעמא. ומ\"ש הכס\"מ בסמוך דאין עובר בבל יראה כיון שרצונו היה לבערו אלא שחכמים אסרוהו ולא אסרה תורה בבל יראה ובל ימצא אלא כשברשותו היה לבערו ואינו מבערו אבל אם הוא אנוס לא וזה אנוס הוא עכ\"ד. וקשה לי דלא משמע הכי בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ח) גבי הא דאמר ליה רבי אליעזר לרבי יהושע לדבריך הרי הוא בבל יראה גבי הפרשת חלה בטומאה ביו\"ט דאוסר רבי יהושע לאפותה קודם שתחמיץ. ולפי דברי הכס\"מ אמאי עובר הא אנוס הוא שאסרו לאפותה ושלא ברצונו תבוא לידי חימוץ ומכל מקום עובר:" + ], + [ + "היה לו ככרות רבות של תרומה וצריך לשורפה ערב שבת לא יערב טהורה עם הטמאה וישרוף אלא שורף טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה. וכתב הרב המגיד דפסק כר' יוסי דסבר הכי אליבא דר' יהושע בתלויה ואליבא דכו\"ע בטהורה עם טמאה שאסור ודלא כרבי מאיר שמתיר אפילו טהורה עם טמאה ורבי שמעון מתיר תלויה עם טמאה לר' יהושע. ועי' בלח\"מ שהוקשה לו דלא ביאר רבינו הא דאיתא בגמרא (דף ט\"ו) מחלוקת בשש אבל בשבע דברי הכל שורפין כלומר בשבע שנאסרה מן התורה אין לך טומאה גדולה מזו ודברי הכל שורפין. ונראה שלא ראה דברי הכסף משנה ז\"ל שדייק בהיפך מדברי רבינו דמשמע דדוקא היכא שצריך לשורפן בערב שבת וכגון שחל להיות ערב פסח בשבת דאכתי לא מטא זמן איסורא דחמץ אבל אי הוה מטא זמן איסורא וכגון שחל להיות פסח בשאר ימי השבוע אפילו יערב טהורה עם טמאה לית לן בה. ועל זה הוא דתמה הכס\"מ דבגמרא דברו בסתם ולא חילקו והניח בצ\"ע על מה שמתיר רבינו בארבעה עשר בשש לשרוף כולן כאחת. ועדיפא הו\"ל לומר דבגמרא משמע דמאן דאוסר לא מתיר רק בשבע שנאסר מן התורה אבל בשש אוסר כיון שמותר מן התורה:
ונראה ליישב דעת רבינו דס\"ל דהא דמשמע בגמרא דבשעה ששית אסור אינו אלא משום דקאי התם לר' יוסי דקאי בשיטת רבי עקיבא רבו דסבר טומאת משקין לטמא אחרים מן התורה ואיירי שהטמאה היא משקה דאילו באוכל דקיי\"ל שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה וכן משקין למאן דאמר שאין מטמאין אחרים מן התורה רק מדרבנן (רשאין) לטמא בשעת איסור דרבנן. וא\"כ לפי מ\"ש בהל' שאר אבות הטומאה ריש פ\"ז דאין אוכל שנטמא מטמא אוכל אחר מן התורה ולא המשקין שנטמאו מטמאין דבר אחר מן התורה ומשמע שם דכן אוכל אין מטמא משקה רק דרבנן. ולפ\"ז לא משכחת מן התורה טומאה בשריפת חמץ של תרומה טהורה עם הטמאה כאחד בין באוכל ובין במשקה. ועוד דרבינו כאן איירי בהדיא באוכלין דודאי אין טומאה מן התורה בנגיעתן. וא\"כ שפיר הא דדייקינן מדבריו דדוקא כששורף בערב שבת שהוא יום י\"ג דעדיין חמץ לא נאסר הוא דאין שורף טהורה עם הטמאה הא אם שורף בי\"ד בשעת איסור חמץ אפילו בשעה ששית דמותר מן התורה מותר לשרוף כאחת ככר טהורה עם טמאה כיון דמן התורה אין מטמא רק מדרבנן ומדבריהם הרי אסורה בשעה ששית וכנטמאה דמיא. ואפשר דגם הרה\"מ שכתב דרבינו פסק כר' יוסי לא נתכוון רק לומר דפסק כוותיה ולא כרבי מאיר דמתיר אפילו בי\"ג. אבל בי\"ד מודה דלא פסק כר' יוסי מטעמא דאמרן. ובזה נסתלקה מעליו תמיהת ספר פני יהושע ע\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הפת עצמה שעיפשה שנפסלה מלאכול לכלב ומלוגמא שנסרחה אין צריך לבער. וכתב הרב המגיד דאיירי שנסרחה קודם הפסח דכי אתא פסח לא חל עליה איסור חמץ. ומשמע דאף בכהאי גוונא לא מפטר רק מלבער אבל באכילה אסור אע\"פ שנפסלה קודם זמן איסור והיינו כדעת הרא\"ש בריש פרק כל שעה גבי חמץ שחרכו קודם זמנו דאסור באכילה אע\"פ שנפסל וטעמו משום דאמרינן מדאכליה אחשביה אוכל. ויתבאר עוד בעניין זה בהלכות מאכלות אסורות:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "החטים מותר לבלול אותן במים כדי להסיר סובן וטוחנין אותן מיד. והנה בשו\"ת זכרון יוסף כתב שהקשה חכם אחד על רבינו דכאן פסק כרבא בפסחים (דף מ') דאמר מותר ללתות. ובהלכות מעשה הקרבנות פי\"ב גבי מנחות כתב דאין לותתין אותן שמא יחמיצו שהרי בחוץ לותתין אותן ואין הכל זריזין לשומרן. ובגמרא דפסחים משמע דמנחות דמיא למצה. וגם מהרש\"א כתב כן בהדיא דרבא פליג אהא דר' זירא אמר רב ירמיה אמר שמואל דאוסר ללתות מנחות ואיך פסק רבינו תרתי דסתרי. ובעל זכרון יוסף הנזכר השיב דרבינו לא ס\"ל כמ\"ש מהרש\"א דרבא פליג אדר' זירא אלא דלא פליגי דיש טעם להתיר לתיתה במצה טפי מבמנחות משום דהתם אינו אלא עשה ולא תעשה בעלמא ולא זהירי אינשי כל כך משא\"כ גבי חמץ בפסח דאיכא כרת זהירי אינשי ביה טפי. וכהאי גוונא איתא בפ\"ק דכתובות (דף ד') ע\"כ. וכיוצא בזה כתב ג\"כ בעל נודע ביהודה במהדורא תניינא. ולא הרגישו דאכתי תקשי דרבא אדר' זירא להך לישנא דאיתא התם בפסחים דרבא אמר מצוה ללתות בפסח משום דכתיב ושמרתם את המצות ואי לא בעי לתיתה שימור דמאי אי שימור דלישה לאו שימור הוא דשימור מעיקרא בעינן. והשתא לפ\"ז אמאי אין לותתין גבי מנחות הא התם נמי בעינן שימור ועל כרחך צריך נמי לתיתה גבייהו כדי לקיים בהו מצות שימור והכי איתא להדיא במנחות (דף נ\"ג) דבעו שימור מחימוץ מן התורה ויליף לה מקרא דכתיב מצה תהיה החייה ופירש רש\"י כלומר הכשירנה ושמרה. וזה דלא כמ\"ש בעל זכרון יוסף שיש עוד טעם להתיר לתיתה גבי פסח טפי מבמנחות משום דבפסח זהירי טפי דכתב ביה רחמנא ושמרתם אבל גבי מנחות לא כתיב שימור ואישתמיטתיה סוגיא דמנחות שזכרתי דגבי מנחות נמי כתיב שימור וא\"כ אין לחלק מטעם זה ביניהן:
אמנם מה שנראה לי בזה די\"ל דרבא לא פליג אדר' זירא לכולהו לישנא דאף להך לישנא דאמר רבא דמצוה ללתות משום דשימור דלישה לאו שימור הוא היינו דוקא בפסח דתניא בפרק כל שעה (פסחים דף ל\"ו) שאסור ללוש את העיסה בפושרין מה שאין כן גבי מנחות דקיי\"ל שנילושין בפושרין ומשמרין אותן שלא יחמיצו מודה רבא דבהו שימור דלישה הוי שימור מעליא כיון דעביד בהו מעשה הגורם חימוץ וצריך שמירה על כרחו ולא אפשר בלא שמירה. ומשום הכי אין ללתות אותן כיון דמקיים בהן מצות שמירה בלישה בפושרין:" + ], + [ + "שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושימרו אותה מכל צד חימוץ כו' אחר שנקצר. ועיין במגיד משנה לדעת הרי\"ף ורבינו דאין מעכב השימור במצה בכל ימות הפסח משעת קצירה רק בליל ראשון וכתב שכן משמע בסוגיא שם בכל שעה. ונראה שנתכוון למה שאמרו שם גבי ארבא דטבעה דהדר רבא ואסר לזבוני קב קב דדילמא מזבן ליה לישראל ואי איתא דצריך שימור בשעת קצירה לעיכובא לכל הפסח הרי לא אתא ישראל למזבן כלל החיטין. ושמע מינה דליכא עיכובא בזה כלל:" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל ט\"ו שנאמר בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן כו' ומצותה כל הלילה. וכתב הרב המגיד שכן דעתו באכילת פסח כמו שפסק בפ\"ח דהלכות קרבן פסח וכסתם מתני' דמגילה דכל שמצותו בלילה כשר כל הלילה וכרבי עקיבא דאמר הכי ופליגי דרבי אליעזר בן עזריה דאמר עד חצות וקיי\"ל כר\"ע מחבירו ואע\"ג דאיכא סתמא נמי כוותיה דראב\"ע בפסחים וזבחים הדרינן לכללין דהלכה כר\"ע מחבירו עכ\"ד. ולכאורה יש להקשות דטעם זה אינו מספיק דאיכא למימר דסתמא דפסחים וזבחים עדיף דהוה בדוכתא וכמ\"ש בס' קרבן נתנאל סוף פסחים דמהאי טעמא הוצרך הרא\"ש לומר דסתמא דמגילה עדיף משום דתני לה גבי הילכתא פסיקתא ולדעת רבינו לא הוה ההיא דמגילה הלכתא פסיקתא שהרי תנא דהתם סבר דקצירת העומר דוקא בלילה ואם נקצר ביום פסול וכדדייק בסוף פ\"ו דמנחות והובא ברא\"ש שם ופסק כן ואילו רבינו פסק בהלכות תמידין ומוספין כסתם מתני' דמנחות (דף ע') דנקצר ביום כשר וא\"כ לא הוה מתני' דמגילה הילכתא פסיקתא לדידיה. ובזה מיושבין דברי התוי\"ט בפי\"א דמנחות שכתב דהא דלא פסק רבינו בהלכות תמידין כר' יוסי שם גבי לחם הפנים דאפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זו היתה תמיד ואף דכוותיה סתם במגילה משום דסתמא דמנחות עדיף דהוה בדוכתא. והקשה עליו תורת חיים דהא כהאי גוונא הוי הילכתא פסיקתא. ולפמ\"ש ניחא דלדעת רבינו לא הוה ההיא דמגילה הילכתא פסיקתא ולכך עדיפא סתמא בדוכתא. והא דפסק כאן כסתמא דמגילה צריך לומר דכלל זה דהלכה כר\"ע מחבירו עדיף ליה מסתמא דדוכתא. אך מ\"ש התורת חיים ליישב דעת רבינו בהל' תמידין על פי הסוגיא דשבת אינו נכון דהרי רבינו גופיה לא פסק התם כרבנן וע\"ש, ויתבאר עוד בהל' תמידין ומוספין:" + ], + [], + [ + "אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו לסטים לאכול יצא ידי חובתו. ועיין במגיד משנה והנה כאן לא מספק כלל בנוסחת רבינו אך בהלכות שופר פ\"ב מספקא ליה דאפשר דצריך לומר גבי מצה לא יצא והוא משום דגבי שופר כתב שם דהמתעסק בתקיעה להתלמד לא יצא ידי חובתו כו' עד שיתכוון לצאת ידי חובתו ואיך יפסוק דיצא גבי אכילת מצה בלא כוונה. ואולי שהוא סובר דעדיפא אכילת מצה מתקיעת שופר שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה ואף התוקע עיקרו השמיעה לפיכך צריך כוונה. משא\"כ גבי אכילת מצה שעושה מעשה. וסיים שלא ראה מי שחילק בין מצוה למצוה בדין הכוונה ע\"כ. וכבר כתב בעל לח\"מ מוצא לחילוק זה מדברי התוס' בפסחים (דף קט\"ו) ועוד יש לי להביא ראיה ממ\"ש התוס' ביבמות (דף מ' ע\"א) גבי אכילת כהן לשיירי מנחה דיוצא בלא כוונה. ומשמע התם דליכא דפליג בהא. ולא זו דגבי אכילה אין צריך כוונה אלא דאף זו דגבי נטילת לולב דעביד מעשה זוטא כתב הרבינו יונה בסוף פ\"א דברכות דעדיף ואין צריך כוונה רק במצוות דקריאה ואמירה דלא עביד מעשה כלל. ויש להביא ראיה לסברא זו ג\"כ מדברי רבינו והרע\"ב בפירוש המשניות דבפרק ב' דברכות גבי קריאת שמע פסקו דצריכה כוונה ואילו בסוף פ\"ג דסוכה גבי הא דתנן ר' יוסי אומר יו\"ט הראשון של חג שחל בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות ופירשו דהוי טרוד בדבר מצוה וכתבו דאיירי בשהפך הלולב או שהוציאו בכלי דלא יצא בזה בנטילתו דאל\"כ כיון שיצא ידי חובתו מיד בנטילתו כשהגביהו תו לא טריד בדבר מצוה ולא מפטר כשהוציאו לרשות הרבים. ותמה התוס' יו\"ט דאפילו הכי הוי טרוד בדבר מצוה שלא יצא ידי חובתו בלא כוונה. אך לפי דברי הרבינו יונה בברכות לק\"מ דשאני נטילת לולב דעביד מעשה טפי מקריאת שמע. וכן אתי שפיר בזה קושית תוס' בסוכה (דף מ\"ב) על אביי ע\"ש:
ותדע דעל כרחין צ\"ל כן שהרי הך אוקימתות דאוקי בסוכה בשהפכו אדר' יוסי קאי והרי ר' יוסי גופיה אמר בר\"ה (דף כ\"ט) גבי שמיעת קול שופר ומגילה דצריך כוונה ואפילו הכי גבי נטילת לולב משמע דיצא משהגביהו בלא כוונה. ואע\"ג דבפרק ערבי פסחים (פסחים דף קי\"ד ע\"ב) דייק התם מדר' יוסי גבי אכילת מרור דבעי כוונה. ההיא הוכחה אינה מוכרחת וכמ\"ש התוס' בר\"ה (דף כ\"ח סוף ע\"א) ודלא כהרא\"ש. ועכ\"פ הסוגיא דסוכה מוכחת דסברה לחלק בין אמירה ושמיעה לנטילה דלולב. ובהכי אתי שפיר מה שנתקשה הרה\"מ ושארי מפרשים מסוגיא דפ\"ג דראש השנה דמשמע התם דרבה דסבר מצות אינם צריכות כוונה לא מחלק בין מצוה שיש בה מעשה או לא ורבינו מחלק ביניהם. די\"ל דסמך על הסוגיא דסוכה דמוכחא דיש לחלק ביניהן. ושוב מצאתי לבעל פר\"ח שהרגיש בסתירת הסוגיא אליבא דר' יוסי ובס' קרבן נתנאל נדחק מאוד ולפי דברי רבינו אתי שפיר:
ועל פי זה יש לקיים ג\"כ דברי הרבינו יונה בסוף פ\"א דברכות שכתב לחלק בכך לפי הסוגיא דשם גבי נקט כסא דשיכרא בידיה וסבר דחמרא הוא ופתח וברך אדעתא דחמרא כו'. די\"ל דההיא סוגיא סברה כסוגיא דסוכה אליבא דר' יוסי דמחלק בכך וכמ\"ש. ובזה לא קשה מה שהקשה הטורי אבן בר\"ה (דף כ\"ח) דא\"כ מאי פריך למאן דאמר מצות אינם צריכות כוונה מהיה קורא בתורה דאם לא כוון לבו לא יצא הא קריאת שמע שאני דתלוי בדיבור וצריכות כונה לכו\"ע. ולפי מש\"כ לק\"מ דקושטא דרבה בראש השנה לא מחלק כלל וסבר דבכל מקום אינם צריכות כוונה ולדידיה הוא דפריך מהיה קורא אך אביי ורבא בסוגיא דסוכה ודאי מחלקי וא\"כ שפיר י\"ל דהכי נמי סברה סוגיא דסוף פ\"א דברכות דמצוה דקריאה ודיבור צריך כוונה. ורק גבי מעשה אין צריך כוונה. ומה שיש לדקדק לפ\"ז על דברי רבינו בהלכות שגגות שהשמיט אוקימתות דסוכה יתבאר שם טעמו בזה בס\"ד:
אך מ\"ש הכס\"מ בהלכות שופר בשם הר\"ן דגבי אכילת מצה היינו טעמא דיצא בלא כוונה שכן נהנה. וכדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה וכיון שנהנה באכילתו לא מקרי מתעסק וחשוב כמכוון וכ\"כ בבית יוסף הלכות פסח סי' תע\"ה והובא במג\"א שם. ואינו מחוור דהא ודאי אנוס גרע ממתעסק ופטור אפילו בחלבים ובעריות. וכדמוכח בסוף פ\"ב דכריתות גבי שפחה חרופה וע\"ש בתוס' ובדברי רבינו פ\"ה ופ\"י דשגגות ובהראב\"ד והרה\"מ פ\"א דאיסורי ביאה. וא\"כ כל שכן דלא חשיב אנוס כמכוון. ושוב מצאתי בס' פני יהושע שהרגיש קצת בזה והוקשה לו על רש\"י שפירש בגמרא אהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא משום דנהנה ומדמה ליה למתעסק בחלבים ובעריות. וכתב דרש\"י לא פירש כן רק לפי הסלקא דעתך דקאמר התם דהוה אמינא אכול מצה אמר רחמנא והא אכל ולא לפי האמת דדייק רבה מיניה לשאר מצות שאינם צריכות כוונה על כרחך לא משמע ליה היינו טעמא לומר דבאכילת מצה יצא משום דנהנה דהא אינו רוצה ליהנות כיון שכפאוהו ואפי' בחלב ועריות לא שייך בהו חיוב חטאת עכ\"ד. הרי שהרגיש במה שכתבתי דלא דמי אנוס למתעסק באמת. והשתא קשה על הר\"ן והנמשכים אחריו שכתבו כן להלכה. ונראה דאין כוונת הר\"ן לומר דגבי כפאוהו לסטים לאכול מצה יצא משום דהנאת אכילה חשיב כמו כוונה דודאי אונס הבא בידי אדם לא הוי כמו שמכוון לאכול מרצונו ואפילו ממתעסק בעלמא גרע לעניין חיוב רק כוונת הר\"ן לומר דמועלת מיהא הנאת האכילה שתהא כאילו היה מתכוון לצאת ואע\"ג דבאמת לא הוי הנאת אונס הנאה בעלמא כגון לחייבו עליה מכל מקום גבי מצוה קיי\"ל דלאו ליהנות ניתנו ואין צריך בהו הנאה רק כוונתו לצאת ולעניין זה מחשב כוונה מחמת שנהנה באכילתו אע\"פ שאנסוהו:
ויש להביא ראיה דכהאי גוונא מצינו בסוגיא דב\"ב (דף מ\"ח) גבי קרבן עד שיאמר רוצה אני וקרינן ביה לרצונו משום דניחא ליה בכפרה וכן גבי גט מעושה בישראל חשוב נתינה ברצון משום דמצוה לשמוע דברי חכמים הרי דמחמת מצוה חשוב רצון מה שבא בכפיה והכא נמי חשבינן רצון כפיה דמצות אכילה דמצה. ונהי דהכא אין הכפיה בשביל שיעשה ויקיים המצוה מכל מקום מהני מיהא ההנאה דאכילה שיחשב הכפיה כאילו יש לו רצון וכוונה כדי לצאת ידי חיוב אכילת מצה:
וע\"פ מה שכתבתי בכוונת הר\"ן נסתלק מה שהקשה בעל מג\"א מדברי הר\"ן הללו על מ\"ש באו\"ח סי' ר\"ד גבי ברכת הנהנין דאין מברך כשאנסוהו לאכול והכא חשיב לה כוונה כיון שנהנה. ולפי מ\"ש לק\"מ דקושטא דהיכא דצריך הנאה לא חשיבה ככוונה והנאה ומשום הכי אין לברך עליה ברכת הנהנין ורק לעניין כוונה לצאת ידי חובת מצוה חשוב ככוונה מחמת חיבת המצוה אבל הנאה גמורה לא חשיבא באונס להתחייב עליה והוא הדין שאין ראויה לברך:" + ], + [], + [], + [], + [ + "אין אדם יוצא ידי חובתו במצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל כו' זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצאין בו ידי חובתו. ועיין בלח\"מ מה שנתקשה בדעת רבינו וגרם לו מפני שהוא סבור דטעמו של רבינו שאינו יוצא ידי חובה במצה האסורה הוא מפני דסבר כברייתא דפרק כל שעה דדריש הקישא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות כל שאיסורו משום בל תאכל חמץ יוצאין בו וכו'. וליתא דטעמו של רבינו הוא כמ\"ש רש\"י והר\"ן דאינו יוצא במצה של איסור משום דהוי מצוה הבאה בעבירה וכ\"כ בס' שער המלך. ויש לי להביא ראיה ברורה שכן הוא ודאי דעת רבינו ממה שכתב בפירוש המשנה במסכת נדרים פ\"ב גבי נדרים שחלין על דבר מצוה לפי שהוא אסר גוף הדבר ולא יתקיים המצוה אלא בדבר מותר כו' כמו מי שלא ימצא בלילי הפסח אלא מצה שהיא אסורה עליו באכילה כו' לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה. ומשמע דאע\"ג שאין לו מצה של היתר כלל אינו יוצא בשל איסור ולא אמר דתיתי עשה דמצה ותדחה איסורא. וכן יש לדקדק מדברי רבינו כאן שכייל כללא דכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אינו יוצא בו ידי חובת מצה. וא\"כ אכילה דאיסור שאין מברכין עליה כמ\"ש בהלכות ברכות הכי נמי דאינו יוצא בו. ומזה מוכח דס\"ל לרבינו דאף איסור לא תעשה גרידא אין יוצאים בו.
ואפשר דטעמו משום דסבר כמ\"ש תוס' בקדושין (ריש דף ל\"ח) בשם הירושלמי דעשה דמצה הוי עשה דקודם הדיבור ומשום הכי אינו דוחה לא תעשה שלאחר הדיבור. ואע\"ג דבעל שאגת אריה בסי' צ\"ו הקשה על זה מסוגיא דתלמודא דידן בפסחים (דף כ\"ח ע\"ב) גבי הא דפריך על ר' יהודה דלמה ליה קרא דכתיב במשנה תורה לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דלקובעו חובה בזמן הזה כתיב בערב תאכלו מצות ולא משני דאיצטריך קרא דמשנה תורה כי היכי דתהוי עשה דמצה נישנית לאחר הדיבור ותדחה לא תעשה ולכך לא סגי בקרא דבערב דנאמר לפני הדיבור. ומדלא קאמר הכי מוכיח דס\"ל לתלמודא דידן דאין צריך קרא לשנות דאף עשה דקודם הדיבור דחי לא תעשה. ולי נראה דאין בהוכחה זו כדאי לדחות דברי הירושלמי די\"ל דמטעם אחר לא בעי תלמודא לשנויי לרב יהודה דאיצטריך לשנות עשה דמצה כי היכי דתדחה לא תעשה. דדילמא סבר ר\"י כמאן דאמר בפסחים (דף ל\"ח) דבעינן מצה הראויה לשבעה ולדידיה ודאי אין יוצא ידי חובתו במצה האסורה שהרי אינה ראויה לשבעה וא\"כ אפילו אי נשנית עשה דמצה לאחר הדיבור אינה דוחה ללא תעשה. והירושלמי דמצריך לטעם דהוי עשה דקודם הדיבור על כרחך הוא למאן דאמר דלא בעי מצה ראויה לשבעה. ובחידושי לפסחים (דף ה') הבאתי ראיה משם לדעת הירושלמי דעשה דקודם הדיבור אינו דוחה ללא תעשה וא\"כ אפשר דקיי\"ל כן. [גם אפשר דקיי\"ל דבעינן מצה ראויה לשבעה ומ\"ש בס' טעם המלך דתליא בפלוגתא דפליגי רבי אליעזר וחכמים בפרק הישן אי בעינן סוכה הראויה לשבעה והתם קיי\"ל כחכמים דלא בעינן. וזה אינו לפי מ\"ש בחידושי לסוכה דראויה לשבעה מצד עצמה לכו\"ע בעינן ולא פליגי חכמים רק דעושין סוכה בחולו של מועד דראויה לשבעה מצד עצמה רק שאינה צריכה לשבעה משום שכבר עברו מהימים קודם עשייתה]:
ומה שהקשה עוד השאגת אריה שם דאמאי לא חשבינן לעשה דמצה דהוי נשנית לאחר הדיבור כיון שנישנית הקרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ואע\"ג דאיצטריך לדרשא אחריתי מ\"מ חשוב נישנית וכדאמרינן גבי מילה ופסח ותמיד שדוחין שבת משום שנישנו ג\"כ לאחר הדיבור ואע\"ג דאיצטריכו לדרשות אחרות אהני גם כן לאולמינהו שידחו לשבת והכי נמי ליהני מה שנישנית מצה בשביל דבר אחר לאלומה שתדחה לא תעשה. וי\"ל לפי מ\"ש בס' פני יהושע דמילה ופסח ותמיד נישנו בהדיא גבי דחיית שבת דעיקר מילתא דילפינן בהו דדחו שבת הוא מהנך קראי דלאחר הדיבור ולפ\"ז י\"ל דמשום הכי חשובים שנישנו. משא\"כ במצה וכהאי גוונא דבר שלא נשנה גבי דחיית לא תעשה לא חשוב נישנית אלא א\"כ שלא נישנית לשום דרשא רק לאלומה לעניין שתדחה לא תעשה. אבל אם נישנית לשום צורך לא מהני לאלומה לגבי דחיית לא תעשה. ומילה ופסח ותמיד שאני וכמ\"ש:
ועפ\"ז אתי שפיר ולק\"מ מה שהקשה מסוגיא דפרק ד' מיתות דלא חשיב מילה נאמרה ונישנית לענין לחייב בני נח משום דלמילתה אהדרא ואמאי חשוב חזרה לעניין דחיה. ולק\"מ דשאני לעניין זה דהוא גופה מהאי קרא ילפינן שתדחה שבת. וקושטא דבעלמא לא דחי עשה דקודם הדיבור אע\"פ שנישנית לאחר הדיבור ג\"כ לדבר אחר. ובזה אתי שפיר ונסתלק ג\"כ מ\"ש הצל\"ח דנימא דמצה נישנית לאחר הדיבור בפסח שני דכתיב על מצות ומרורים יאכלהו וממילא הוא הדין בראשון. ולק\"מ דהא אצטריך קרא דפסח שני למעט שאין בו משום בל יראה ובל ימצא וכדאיתא בפסחים (דף צ\"ה):" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח שיהיה היכר לאכילתה בערב ומי שאכל מצה בערב הפסח היו מכין אותו מכת מרדות. ואין לו שיעור. לכאורה משמע דגם על מה שעבר ואכל קאמר דלא היה לו שיעור וזה לא נתבאר דמניין לו כן דאי משום דאיתא בירושלמי דנזיר ובתוספתא דמכות פ\"ג דמכת מרדות לא היה לו שיעור עד שיקבל [עליו] איכא למימר דהיינו על להבא ואינו רוצה לקבל [עליו] אבל על העבר אפשר שהיה קצבה לדבר וכמ\"ש התוס' בנזיר והר\"ן בפרק נערה והריב\"ש בסי' צ' והתשב\"ץ ח\"ב סי' נ\"א. [וכן מ\"ש רש\"י בשלהי חולין (דף קמ\"א ע\"ב) אההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח\"כ תפסה וענשו רב יהודה מכת מרדות וז\"ל ואין לה שיעור קצבה אלא עד שיקבל עליו על כרחך התם נמי על להבא שלא היה רוצה לקבל עליו לשלחה אבל אשעבר מודה רש\"י שהיה לה קצבה. וכן משמע שכתב הפר\"ח באו\"ח. וזה דלא כמו שנראה מדברי הבאר היטב באו\"ח סי' הנזכר ובאבן העזר סי' ה' דלדעת רש\"י לעולם לא היה לה קצבה וזה אינו]. וכן משמע מפירוש רש\"י בכתובות (דף פ\"ו) גבי מצות עשה ואינו עושה וכ\"כ בחי' רשב\"א שם דאם עבר זמן המצוה ולא עשאה לא היה חייב כלל. ושוב מצאתי לרבינו גופיה שכתב כן בספר המצות שלו בסוף שורש י\"ד דעל להבא הוא דלא היה שיעור עד שיעשה אבל אם עבר ולא עשה ונסתלק זמנה לא היו מחייבין בזמן הבית אותו לאחר זמן על ידי סנהדרין על עבירתו. ודוחק לומר דעל עבירה שעבר על איסור דרבנן היו מחמירין כל כך הרבה מביטול מצות עשה דאורייתא דשם היה פטור כלל וכאן היה חייב באין קצבה ודיו אם היו מחייבים כשיעור של תורה כמ\"ש הפוסקים שזכרתי.
וכן יש ללמוד מדברי התוספות שכתבו בריש פ\"ג דמכות גבי גרושה שהיא חלוצה דלא היה חייב רק כשיעור של תורה משום גרושה ולא היה חייב מכת מרדות דרבנן משום חלוצה ואם איתא דאין קצבה למכת מרדות אמאי מפטר במאי דנענש בשיעור של תורה דבשלמא אם שוין בשיעורן י\"ל דעולה לכאן ולכאן אבל אם אינן שוים אמאי עולה כשיעור של תורה שהוא פחות למפטר שיעור גדול אלא שמע מינה דגם מכת מרדות אינו יותר משל תורה. [ואין לומר דהיינו טעמא דמפטר דכיון שהיא אסורה בלאו הכי משום גרושה מדאורייתא לא חשו חכמים למגזר בה משום חלוצה כיון דבלאו הכי אסורה וקיימא. וכהאי גוונא כתבו הב\"י והש\"ך ביו\"ד סי' פ\"ז גבי בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה או איפכא ליכא אפי' איסור דרבנן כיון דבלאו הכי אסורה וקיימא משום בשר טמא או חלב טמא לא גזרו חכמים לאסרו משום בשר בחלב. דאי משום הכי התינח כשהיתה גרושה קודם שנעשית חלוצה. אבל אם נעשית חלוצה קודם על כרחך לא מפקע ואפילו הכי מפטר בשיעור ארבעים דאורייתא משום גרושה. ותדע דאי משום שנעשית חלוצה אח\"כ לא איצטריך להתוס' לומר דמשום הכי פטור משום דסגי בחיוב דאורייתא דגרושה דתיפוק ליה דבכהאי גוונא ליכא כלל איסור דחלוצה כמו דליכא איסור בשר בחלב בטמא אלא ודאי דכוונת תוס' הוא אף שנעשית חלוצה קודם גרושין דאיכא איסורא דחלוצה ואפילו הכי מפטר דסגי בשיעור דאורייתא אגרושה ושמע מינה דאין יותר בזה מבזה ודלא כתוס' דנזיר דמספקא להו שמא הוא יותר משל תורה ושל תורה מיהא חייב כמ\"ש פוסקים הנ\"ל]. ובס' מרכבת המשנה כתב דגם רבינו כאן איירי על להבא ולא על שעבר דבזה שוה כשל תורה. [וכ\"כ הרע\"ב פ\"ד דנזיר והתשב\"ץ שם והריב\"ש בשם התוס' והביא ראיה לזה מהא דאמר בקידושין פ\"ק הקורא לחבירו ממזר היה סופג את הארבעים] :
ויש לי להביא ראיה לזה מדאיתא בשלהי יומא (דף פ\"ו ע\"ב) גבי עובדא שהיה בזמן הבית שתי נשים שהיו לוקות בבי\"ד אחת על שקלקלה פרש\"י שזינתה והתרו בה ואחת אכלה פגי שביעית ואמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית בבקשה מכם הודיעו על מה אני לוקה שלא יאמרו שעל מה שזו לוקה זו לוקה. והא ודאי דעל אכילת פגי שביעית ליכא חיוב של תורה רק מכת מרדות דרבנן שהרי אינו אלא לאו הבא מכלל עשה דכתיב לאכלה ודרשינן ולא להפסד כגון אכילת פגין. ואילו זו שקלקלה היתה חייבת מן התורה כיון דאיירי שהתרו בה וכפירוש רש\"י וכגון שזינתה עם חייבי לאוין או חייבי כריתות דקיי\"ל שחייבין. והשתא אי איתא דשיעור דרבנן אינו כשיעור של תורה האיך יאמרו דעל מה שזו חייבת זו חייבת הרי ניכרין הן בשיעורן אלא שמע מינה דשיעור מכת מרדות דרבנן שוין לשל תורה:
והנה ראיתי לבעל מגילת אסתר בס' המצות בסוף חלק מצות עשה שהוקשה לו בההיא דיומא דאמאי היתה חייבת על שאכלה פגי שביעית דאינו אלא איסור דלאו הבא מכלל עשה דהוא עשה ורצה לתרץ דאיירי בשהתרו בה לענשה ויש לתמוה עליו דאטו אם התרו בחייבי עשה חייבין מן התורה. אך הנכון כמו שפרשתי דמכת מרדות קאמר דחייבין על עבירת איסור עשה בקום ועשה כמו על עבירת איסור דרבנן. ודוקא על ביטול מצות עשה בשב ואל תעשה הוא דלא היו חייבין כלל על העבר אבל בשעבר בקום ועשה היה חייב מדרבנן וכמ\"ש רבינו בריש הלכות אלו גבי אכילת חצי שיעור דאסור מן התורה ועיי\"ש והוא הדין בכל לאו ועשה שלא היו חייבין עליו מן התורה חייבין עליו מדרבנן וכ\"כ הפר\"ח באו\"ח סי' תצ\"ו. וכן משמע ממ\"ש רבינו בריש פ\"א הלכה ג'. ושוב ראיתי בגליון הגמ' שכתב כן בשם הריב\"ש דחייבין על פגי שביעית מכת מרדות. וא\"כ שמע מינה דהיו שוין לשל תורה וכנ\"ל. ועי' בריש הלכות איסורי ביאה פ\"א הלכה ח' דהבא על אחת מחייבי עשה היה ברשות בית דין בזמן הבית להכותו וא\"כ ס\"ל לרבינו כמ\"ש דכשעבר בקום ועשה חייב מכת מרדות וכמ\"ש בספ\"א דהלכות אישות:" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט\"ו בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת. הרב הכס\"מ הראה מקום להמכילתא ופרק ערבי פסחים (פסחים דף קט\"ז). והנה לא נזכר שם לימוד רבינו יציאת מצרים משבת בגזירה שוה דזכור את היום ורק נזכרה גז\"ש זו דזכירה (בדף קי\"ז ע\"ב) לעניין לימוד שבת מיציאת מצרים לומר שיזכור יציאת מצרים בקידוש היום. וזה לא זכרו רבינו בפירוש רק בנוסח הקידוש של שבת. ועוד סתם רבינו דבריו בכאן דלעניין מאי יליף לדמות זכירה דיציאת מצרים לזכירה דגבי שבת. אמנם דברי רבינו נובעים מהמדרש רבה סוף פרשת בא וז\"ל אמר הקב\"ה למשה הזהר לישראל כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית שנאמר זכור את יום השבת כך היו זוכרים הניסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים ע\"כ. הרי מבואר דמדמה ויליף זכירה דיציאת מצרים מזכירה דשבת. אלא דגם דברי המדרש רבה סתומים בזה. ולפי מ\"ש השאגת אריה סי' י\"ב דנשים פטורות ממצות זכירת יציאת מצרים בכל השנה ורק בליל ט\"ו בניסן חייבות י\"ל דהיינו דיליף זכירה דהיום הזה דאיירי בט\"ו בניסן מזכירה דשבת דהתם נשים נמי חייבות משא\"כ מצות זכירת יציאת מצרים דבכל השנה דילפינן מקרא דלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך לא מחייבי נשים כמו כל מצות עשה שהזמן גרמא דהכא נמי הוי זמן גרמא אף למאי דקיי\"ל דחייבים זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה דכל אחת הוי מצוה בפני עצמה דשל יום ליתא בלילה ושל לילה ליתא ביום וכמ\"ש השאגת אריה שם. אך לפמ\"ש המג\"א ריש סימן ע' דבכל השנה נשים חייבות לכאורה לא איצטריך גבי ליל ט\"ו בניסן דחייבות. ומ\"מ י\"ל דאיצטריך לומר דמצות עשה הוא גם לנשים במנין המצות שחייבות כמו שנמנית למצות עשה באנשים. דאילו זכירת יציאת מצרים דכל השנה הרי אינה באה בחשבון מנוי מצות וכמ\"ש בריש הלכות קריאת שמע:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c16d974dc2289fdfd82ccaa2648f52e228cd21b7 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,117 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on a Holiday", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין אופין ומבשלין ביו\"ט כדי להאכיל לבהמה. וכתב הרב המגיד שיש חולקין בדין בהמה כו'. והיינו משום שפסקו כרבי עקיבא דאמר אך אשר יאכל לכל נפש אפילו נפש בהמה במשמע. ונראה להביא ראיה לדעת רבינו וסייעתו שלא פסקו כר\"ע אלא ממעטי נפש בהמה מלכם. והוא מסוגיא דביצה (דף ל\"ד) גבי הא דבעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא מהו לשחוט ביו\"ט עוף שנולד בו ספק טרפות. משמע דאילו ודאי טריפה פשיטא שאסור לשחוט ביו\"ט והיינו משום איסור מלאכה כמו שמבואר מפירוש רש\"י שם. וא\"כ שמעינן מינה דלא קיי\"ל כר\"ע דלדידיה דדריש לכל נפש אפי' נפש בהמה מותר לשחוט טריפה ביו\"ט וכדמוכח בביצה (דף כ\"א ע\"א) גבי הא דמשני רב יוסף עגל טריפה הואי התם בעובדא דשמעון התימני ששחטו ואמר התם שעברו על מה שכתוב בתורה לכם ופריך והא חזי לבהמה ומוקי לה כתנאי וכמאן דאמר דממעט נמי לבהמה מלכם וש\"מ דלמאן דאמר דמתיר לבהמה אין איסור בשחיטת טריפה ביו\"ט כיון דחזיא לבהמה. [וכן יש להביא ראיה מהא דאמר שלהי שבת (דף קנ\"ו ע\"ב) לוי כי הוו מייתי טריפתא לקמיה ביו\"ט לא הוי חזי ליה אלא כי יתיב אקילקתא דאמר דילמא לא מתכשרא ואפילו לחיה לא חזיא]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "בהמת קדשים שנולד בה מום ביו\"ט הואיל ולא היה דעתו עליה מערב יו\"ט אסור לשוחטה. והנה בס' צל\"ח נתקשה בדברי רבינו הללו דבהמת קדשים בלאו איסור מוקצה שלא היה דעתו עליה מערב יו\"ט יש איסור לשוחטה ביו\"ט במומה שהרי צריכה פדיון ואסור לפדות ביו\"ט דדמי למקח וממכר. ואע\"ג דבזמן הזה קיי\"ל דשוה מנה נפדה בפרוטה מ\"מ כיון דצריך העמדה והערכה ולהוציא הבהמה מרשות הקדש לרשותו שתהיה שלו ולהקנות בעבורה דבר אחר להקדש קשה לומר שיהא מותר ביו\"ט עכ\"ד. ולדידי לק\"מ דהא משכחת שפיר בהמת קדשים שתהא נאכלת במומה לבעלים בלא פדיון כלל כגון ולד מעשר ותמורת מעשר שאינו קרב תם וכשהומם אינו צריך פדיון ונאכל לבעלים וכדאיתא בסוף פ\"ג דתמורה. ועוד דאף בבהמת קדשים שצריכה פדיון משכחת שאין איסור מפני הפדיון ביו\"ט וכגון שהפריש מעות מערב יו\"ט על מנת שתפדה בהן כל אימת שתפול בה מום דודאי מהני בכהאי גוונא ויוצאת לחולין עכ\"פ מזמן שתפול המום וכדמוכח בבכורות (דף ל\"ט). ואע\"ג דאפשר שתפול המום ביו\"ט אין בזה משום איסור מקח וממכר ביו\"ט כיון שכבר הפריש המעות והתנה בחול שתצא לחולין ובשעה שנפל המום ביו\"ט אינו אומר כלום. אלא דממילא היא יוצאת לחולין על ידי אמירתו כבר מערב יו\"ט ומשום הכי אין בזה איסור מקח וממכר ושינוי רשות ביו\"ט.
וגדולה מזו מוכח בתרומת הדשן שהביא המג\"א בסי' של\"ט גבי פדיון הבן בשבת דאין איסור ליתן המעות לכהן מערב שבת על מנת שיחול הפדיון בשבת. והובא בשו\"ת רבי עקיבא איגר סי' קנ\"ט אלא דסיים שם דצריך לזה ראיה מן הש\"ס. ויש לי להביא ראיה לזה מהא דאמר בערובין (דף ל\"ו) גבי אמר ככר זו היום קודש ולמחר חול. ולא מבעיא לפירוש רש\"י שם דמה שאמר למחר חול היינו שחיללו על מעות שבבית דודאי מוכח דיכול לומר מערב שבת כן על מנת שיתחלל למחר דהיינו בשבת. אלא דאף לפי מ\"ש בחידושי ריטב\"א דהתם למחר חול בלא פדיון הוא דסבר דקדושת דמים פקעה בכדי מ\"מ דמי למקח וממכר כיון שיוצא מהקדש לחול בשבת ואפילו הכי שרי כיון שאומר כן מערב שבת. וא\"כ הוא הדין בדבר הצריך פדיון כשאומר ומפריש מערב שבת שפיר דמי. ובכהאי גוונא איצטריך רבינו לאשמועינן דאסור משום מוקצה הואיל ולא היה דעתו עליה מערב יו\"ט שהרי לא היה יודע שתפול בה המום ביו\"ט. ועוד דלאו בידו הוא דמי יימר דמיזדקק ליה חכם וכדאמר בפרק כירה (שבת דף מ\"ו ע\"ב) גבי בכור:
ומיהו קשה לי דאמאי הוי מוקצה בהמת קדשים הא אי בעי הוי מתשיל עליה ביו\"ט דקיי\"ל דנשאלין על הקדשות ואפילו ביו\"ט כשצריך וכדתנן בשלהי שבת נשאלין לנדרים שהן לצורך השבת. ובפרק כירה שם מבואר דלא נאסר דבר הנדור משום מוקצה דאיתקצאי בין השמשות דהיתר נדרים סגי בשלשה הדיוטות ומאתמול דעתו עליה ולא אמר מי יימר דמיזדקקי וא\"כ הכי נמי גבי שאלה דהקדש לא להוי מוקצה כיון דבידו הוא למיתשיל. ואע\"ג דעדיין לא איתשיל נימא הואיל ואי בעי הוי מיתשיל עליה הוי שריא הוא הדין כשלא איתשיל דהא קיי\"ל כרבה בפסחים (דף מ\"ו) דאמר הואיל וכמו שפסק בפ\"א. ומ\"ש תוס' בפסחים שם דלהתיר לא אמר הואיל לא משמע הכי בסוגיא דביצה (דף כ\"א). וכן משמע דעת רבינו והמגיד משנה בפ\"א דין י\"ד.
והנה כהאי גוונא הקשה ג\"כ הטורי אבן בחגיגה (דף ז') לרבה דאית ליה הואיל אמאי נדרים ונדבות אין קרבין ביו\"ט נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה כדידיה דמיא. וכבר כתבתי בחידושי ליישב על פי מ\"ש בעצמו בס' שאגת אריה סי' צ\"ז דלא אמר הואיל ואי בעי מיתשיל להוי עכשיו כאלו איתשיל אלא במידי דחזי נמי השתא לשום הנאה או לשום אדם משא\"כ מידי דלא חזי השתא כלל לשום אדם כגון מעשר שני בגבולין לא אמר בו הואיל ואי בעי מתשיל עליה או פדה ליה להוי עכשיו כדידיה. ולפ\"ז אתי שפיר דנדרים ונדבות אסורים ביו\"ט ולא אמר בהו הואיל דהא עכשיו אסורים בהנאה לכל אדם. וא\"כ אתי שפיר גם כן מ\"ש רבינו כאן דבהמת קדשים שנולד לה מום ביו\"ט הויא מוקצה דהא היתה אסורה לכל. ובהכי אתי שפיר גם כן סוגיא דביצה (דף כ' ע\"ב) דמייתי ראיה דנדרים ונדבות אין קרבין ביו\"ט מן התורה משתי הלחם שאין אפייתן דוחה יו\"ט. והשתא הא בשתי הלחם ליכא הואיל כדאיתא בפסחים (דף מ\"ז) ומאי ראיה לזה לנדרים ונדבות דאיכא הואיל אלא שמע מינה דהכי נמי ליכא הואיל מטעמא דאמרן:", + " לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביו\"ט גזירה שמא יתירם החכם במומן ויבוא זה לשחוט. והנה רש\"י פירש הטעם דאין רואין מומין ביו\"ט לפי שהמתירו ביו\"ט נראה כמתקן והו\"ל כדן את הדין דגזור ביה משום שבות. וראיתי להמל\"מ שכתב לקמן בפרק ז' דרבינו שלא כתב טעמו דרש\"י אפשר דס\"ל דבדבר שהוא אוכל נפש דשרי ביו\"ט לא שייך טעמא דדן את הדין. ובחנם כתב לשון אפשר דנראה דאין להסתפק בזה דודאי כך הוא דעתו של רבינו. שהרי כתב לעיל בפ\"א דין י\"ז כל שאסור בשבת משום שבות הרי הוא אסור ביו\"ט אלא א\"כ היה בו צורך אכילה הרי משמע להדיא דאם היה בו צורך אכילה אינו אסור משום שבות ביו\"ט וא\"כ על כרחך אין לומר כפירוש רש\"י דאיסור ראיית המומין ביו\"ט הוא משום דן הדין דהא הוא באוכל נפש עצמו ולא דמי לדן הדין בעלמא שאינו באוכל נפש עצמו ולכך פירש הטעם משום גזירה שיבוא לשוחטן והוא אסור משום מוקצה. ויש לי להביא ראיה לרבינו דלטעמא דרש\"י קשה דאמאי אם עבר וביקרו אינו מבוקר הא דן את הדין בדיעבד דינו דין כמ\"ש הפוסקים בשם הירושלמי. אמנם לטעמו של רבינו אתי שפיר דשאני ראיית מומין דאיכא למיגזר שיבוא לשחוט ולאכול המוקצה משא\"כ גבי דן את הדין דליכא גזירה:
ומה שהקשה הצל\"ח לרבינו דאיך אפשר שיהיה איסור ראיית מומין משום שמא יבוא לשחוט המוקצה דא\"כ אמאי רבי יהודה מתיר ראיית מומין ביו\"ט ורבי שמעון אוסר הא כלפי לייא דרבי יהודה דאית ליה מוקצה מתיר ורבי שמעון דלית ליה מוקצה אוסר. ולדידי לק\"מ דהא בסוגיא דסוף פרק כירה (שבת דף מ\"ו ע\"ב) מבואר דבמומין שנולדו ביו\"ט לר\"ש נמי הוי מוקצה משום דאין אדם יושב ומצפה שמא יפול בו מום. וא\"כ שפיר דאוסר ר\"ש לראות המום משום גזרה שיבוא לשחוט המוקצה דהיינו כשנולד המום ביו\"ט ומשום לא פלוג אוסר ג\"כ בראיית מומין שמערב יו\"ט. ור' יהודה דמתיר היינו אותן שנולדו מערב יו\"ט דלא הוו מוקצה ולא גזר ראייתן אטו אותן שנולדו ביו\"ט:" + ], + [], + [], + [ + "זימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים אסורים שמא אותן שזימן פרחו להן ואלו אחרים הן וכל ספק מוכן אסור. והקשו האחרונים דבגמרא אמר אהא דמסייע ליה לרבי חנינא דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב וא\"כ משמע דלאו משום ספק מוכן אסור אלא משום דאזלינן בתר רובא דעלמא שאינן מזומנין ולא בתר קורבא דהא קיי\"ל כרבי חנינא וכמ\"ש רבינו גופיה בהלכות מאכלות אסורות ובהלכות אבידה. ועיין מ\"ש בס' בינה לעתים וס' נחלת עזריאל שכתבו לחלק בין רובא דאיתא קמן ובין רובא דליתא קמן או בין קורבא דמוכח או לא. ולפי דבריהם פליג רבינו על דברי הרשב\"א והובא ביו\"ד סי' קכ\"ט וסי' שע\"ד דס\"ל דאף בקורבא דמוכח אזלינן בתר רובא אפילו דליתא קמן. אמנם יש לי ליישב דברי רבינו על פי מ\"ש הרמב\"ן בפ\"ב דבבא בתרא דקרוב ומצוי אפילו לרבי חנינא לא גריעי מרוב ולא אזיל בתר רוב. ובס' קצות החושן סי' רס\"ב הוכיח מריש פ\"ד דמסכת עבודה זרה גבי מרקוליס דכל שקרוב מאד כגון תוך תפיסה והיינו ד' אמות לפירוש רש\"י שם ולפירוש התוס' היינו תוך אמה חשוב קרוב ומצוי וכמו מקומו ממש הוא ואמר כאן נמצא כאן היה. ולפ\"ז אתי שפיר שהוצרך רבינו לאסור כאן מטעם ספק מוכן לומר דאף נמצאו קרוב ומצוי כגון בתוך תפיסה אפילו הכי אסורים דחיישינן לספק מוכן. והא דדייק בגמרא מיניה סיוע לר' חנינא דרוב עדיף מקורבה אע\"ג דבלא עדיפות דרוב איכא לאסור משום ספק. י\"ל דהכי דייק דמכל מקום מוכח דרוב עדיף מקרוב לחוד דאי איתא דרוב לא עדיף אלא שקול כקרוב א\"כ קרוב ומצוי עדיף מרוב ואמאי אסורים בכהאי גוונא הגוזלות ומתניתין סתמא קתני דמשמע דאפילו היו המקומות של המזומנים סמוכין בתפיסה אחת דהוו קרוב ומצוי אסורים אלא מדקרוב ומצוי לא עדיף מרוב אלא שקולים שמע מינה דאילו קרוב לחודיה גרע מרוב והולכין אחר הרוב שעדיף:
ומה שהקשה בספר צלותא דאברהם על מ\"ש רבינו דהוי ספק מוכן דשמא אותן שזימן פרחו להן ואלו אחרים הן. הא הוי ספק ספיקא להיתרא חדא שמא הן אותן עצמן שזימן ואם תמצי לומר שהן אחרים שמא הן גם כן מזומנים. ויש ליישב דהוי משם אחד. ועוד דהוא אינו מתהפך:" + ], + [], + [], + [ + "העומד על המוקצה מערב יו\"ט כו' צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול. ועיי' בפר\"ח או\"ח סי' תצ\"ה שהקשה על דברי רבינו דאיהו ס\"ל דבדרבנן סמכינן אברירה ואמאי לא סמך כאן באיסור מוקצה דרבנן אברירה. ונעלם ממנו שכבר הרגיש בזה הב\"י בסוף סימן תקי\"ח. והמג\"א תירצו בסי' תצ\"ה דשאני הכא דדחייה בידים ועיין בתוס' יו\"ט פ\"א דביצה משנה ג' ובסוף פ\"ד שנראה שנתכון ג\"כ לזה. אך בס' בינה לעתים להגאון בעל ס' כרתי ופלתי הקשה על זה ותירץ בענין אחר דכאן גבי מוקצה מחמירים לעניין ברירה כמו בדאורייתא כמו דמחמירין לענין ספק מוכן משום דהוי כדאורייתא כמ\"ש מהרש\"א בשם תוספות ישנים בריש ביצה ע\"כ. ובס' מחנה ראובן ובס' שער המלך כתבו דהיינו טעמא דהו\"ל דבר שיש לו מתירין ולכך מחמירין בברירה גבי מוקצה וכ\"כ בס' צל\"ח (דף ל\"ח) ובס' עצי לבונה ביו\"ד סי' רכ\"ו בשם ס' שאלת בנימין וישועות יעקב. וכל זה אינו לפמ\"ש בס' פר\"ח בסי' תצ\"ז דלא מחמירים בספק מוכן רק בספק מעשה ולא בספיקא דפלוגתא דסמכינן על המיקל בדרבנן אף בדבר שיש לו מתירין והביא ראיה לזה מדברי הפוסקים ע\"ש. ולפ\"ז אית לן להקל גבי ברירה נמי במוקצה ולסמוך על מאן דאמר דאית ליה ברירה וסברא זו מצאתי להדיא בשאגת אריה סי' צ'. וכן יש להכריח מדברי מהרש\"א גופיה ממ\"ש בביצה (דף ל\"ח) דמאן דאמר דאית ליה ברירה בדרבנן אית ליה נמי במוקצה. וכך פסק באמת רבינו ירוחם הובא באו\"ח סי' תקי\"ח. ומה שהקשה עליו בס' שער המלך מסוגיא דערובין (דף ל\"ז) כתבתי ליישב בחידושי]:" + ], + [], + [], + [ + "אבל מסיקין בכלים שלמים. בס' פרי מגדים הקשה לפי מ\"ש רבינו בפרק א' דכל מלאכה שאינה עיקרה לצורך אכילה כגון בניין וסתירה לא הותרה ביו\"ט לצורך אוכל נפש. וגם סובר דיש בניין וסתירה גמורה נמי גבי כלים. וא\"כ אמאי מתיר להסיק ביו\"ט בכלים שלימים הא הוי סתירה גמורה וכמ\"ש המג\"א בסי' תק\"א ותירוצו דאין סתירה בכלים לא שייך לדעת רבינו. והנה נעלם מבעל מג\"א והפמ\"ג שכבר הרגיש בקושיא זו בהגהות (רבינו) [מיימוני] בהלכות שבת בפכ\"ג. גם מה שתירץ המג\"א דהיינו טעמא דמסיקין בכלים שלימים אע\"ג דהוא סותר גמור משום שאין חיוב דאורייתא בסותר אלא שהוא על מנת לבנות. ואצלי אינו מחוור דמ\"מ ליתסר מדרבנן דודאי סתירה גמורה לא הותרה לגמרי ביו\"ט אפילו שלא על מנת לבנות וכדמוכח בביצה (דף ל\"א) גבי הא דתניא חותמות שבקרקע לא מפקיע ולא חותך אחד שבת ואחד יו\"ט פירש משום דסותר הוא ואע\"ג שאינו על מנת לבנות. וכן משמע בסוגיא דביצה (דף ל' ע\"ב) דפריך אהא דתניא אין נוטלים עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ורבי שמעון מתיר והא קסתר אהלא. וכל שכן דקשה מכאן אמ\"ש המג\"א שם דמותר לבקע כלים כמו עצים. ומיהו אפשר דלבקע ע\"י שנוי קאמר דבכהאי גוונא הוי סתירה רק מדרבנן ושריא שלא על מנת לבנות וכ\"כ בס' פני יהושע שם דסתירה דרבנן שרי שלא על מנת לבנות.
ועל פי זה אתי שפיר ג\"כ הא דמסיקין בכלים שלימין דנראה דסתירה כזה שעל ידי שריפה לא הוי סתירה כדרכה אלא כלאחר יד וכמ\"ש בפי\"ב דשבת ומצינו דמתירין סתירה דכלאחר יד ביו\"ט גבי סתירת חבלים בביצה (דף ל\"א) וכן גבי בקוע עצים מתירין אע\"ג דהוי טוחן משום כלאחר יד כמ\"ש רבינו לקמן בפרק ד'. וכן בשאר מלאכות יו\"ט כגון עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ולמולל מלילות לקמן בפ\"ג ובביצה (דף י\"ג) פירש רש\"י דהויא דישה כלאחר יד. ושמע מינה דכל כלאחר יד שרי משום שמחת יו\"ט:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה שאסור לעשותו ביו\"ט אין משלחין אותו ביו\"ט. כיצד אין משלחין ביו\"ט תבואה לפי שאין ניאותין בה בחול אא\"כ טחן. הנה רבינו לא זכר דין סנדל המסומר דתנן במתני' דביצה שאין משלחין אותו ביו\"ט. וראיתי להצל\"ח שכתב שהוא בכלל דברי רבינו דמדכתב דכל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה שאסור לעשותו ביו\"ט אין משלחין אותו ביו\"ט. וניאותו של סנדל המסומר הוא שנועלו ברגלו והוא מעשה שאסור לעשותו ביו\"ט דהיינו לנעלו ברגלו וא\"כ ממילא משמע שאסור לשלחו ביו\"ט כמו תבואה. ומה שמתיר רבינו לשלוח תפילין ביו\"ט הוא משום שאין איסור בהנחתן בשבת ויו\"ט וכן משמע פ\"ד דתפילין דלא כתב גבי המניח תפילין בשבת דעובר בלאו או בעשה כמו מניח בלילה אלא דממעט מקרא דלאות יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות והיינו שאין צריך לאות אחר ולא שיש איסור בדבר עכ\"ד. ואין מחוור אצלי דאיך יהא סנדל המסומר בכלל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה כו' דהרי סנדל המסומר אע\"פ שאסור לנועלו ביו\"ט מ\"מ בחול ניאותין בו כמו שהוא עכשיו בלא עשיית שום מעשה בגופו. ולא דמי כלל לתבואה דנקט לאסור שמחוסרת בגופה מעשה האסורה ביום טוב לטוחנן משא\"כ בסנדל המסומר שאין מחוסר בגופו מעשה האסור ביום טוב הוי בכלל דבר שניאותין בו בחול כמו שהוא אף על פי שאסור ליהנות בו ביום טוב שמשלחין אותו ביו\"ט.
וכך מבואר להדיא מדברי רבינו בפי' המשנה בסוף פ\"ב דביצה שכתב וז\"ל כל שניאותין בו אפילו בחול כמו שהוא ביו\"ט משלחין אותו ולפיכך מותר לשלוח תפילין אע\"פ שאסור ללבשן ומה שאסרו לשלוח תבואה ביו\"ט לפי שהיא אינה ראויה בחול כמו שהיא ע\"כ. הרי בהדיא שלא כדברי הצל\"ח שכתב דלדעת רבינו הא דשרי לשדורי תפילין הוא משום דמותר להניחן וזה אינו אלא דאוסר להניחן ואפילו הכי מותר לשלחן משום שראויין בחול כמו שהיא. וא\"כ הוא הדין דמותר לשלוח סנדל המסומר מהאי טעמא וכמ\"ש:
ומה שהוכיח בעל הצל\"ח דרבינו סובר דליכא איסור להניח תפילין בשבת ויו\"ט ממ\"ש בפ\"ד דתפילין באמת אינו הוכחה כלל. ואישתמיטתיה דברי הרדב\"ז בתשובה חלק ג' סי' תק\"נ דדייק בהיפך מדברי רבינו בהל' תפילין שם דמדכתב זמן הנחת תפילין ביום כו' וכן בשבתות וימים טובים כו' משמע דמשוה להו לאיסור תורה וטעמא דכיון שיש לו בהן שני אותות המוסיף אות שלישי גורע ע\"כ. ומהא דמותר לשלחן ביו\"ט אין ראיה דמותר להניחן וכמו שביאר רבינו בפי' המשנה כמ\"ש. ובחנם כתב מהר\"ם בחידושיו דמסוגיא דביצה דמתיר לשלוח תפילין ביו\"ט תמיהא על דברי הפוסקים שאסור להניח תפילין ביו\"ט. וכהאי גוונא כתב ג\"כ השאגת אריה בסי' מ\"א. ונעלם מהם דברי רבינו בפירוש המשנה שזכרתי:
ולכך נראה דדעת רבינו הוא כהסמ\"ק שכתב בהדיא דמותר לשלוח סנדל המסומר ביו\"ט והביאו בשער המלך וביאר שם טעמו דמפרש דמתניתין דביצה שאוסרת לשלחו אתיא רק כמאן דאמר בשבת (דף ס' ע\"ב) שאסור לטלטל סנדל המסומר בשבת והוא הדין ביו\"ט אבל לרבנן דמתירין לטלטלו הוא הדין דמותר לשלחו. ואע\"ג דאביי דייק בביצה דמדקתני מתניתין שאסור לשלחו שמע מינה דמותר לטלטלו דאי אסור לטלטלו אין צריך למתני שאסור לשלחו דהשתא לטלטולי אסור משלחין מבעיא. מ\"מ אינו מוכרח די\"ל דאין משלחין איצטריך לאשמועינן דאסור דהוה אמינא דשרי טפי שלוח מפני שחבירו שמח בזה. אמנם אין זה מספיק דכיון דבגמרא לא נמצא חולק על אביי מהיכא תיתי לדחותו מהלכה. ונראה די\"ל דאביי דקאמר הכא דשלוח אסור אף למאן דמתיר לטלטלו אזיל לטעמיה דאמר בפ\"ק דשבת (דף י\"א) גבי לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא דבין ברשות הרבים ובין בכרמלית אסור ואע\"ג דרשות הרבים גופה גזירה גזרינן גזירה לגזירה בעניין הוצאה דשכיחא. ומשום הכי אסור נמי לשלוח סנדל המסומר ביו\"ט אף למאן דמתיר לטלטלו מטעם שכתבו רש\"י ור\"ן דגזירה משום דמאן דחזי דמשלחין אותו סבר דמדשרו רבנן לשלחו שמע מינה דמותר לנועלו ביו\"ט ע\"כ. ואע\"ג דלנועלו גופיה גזירה אלא משום דאביי לטעמיה דגזר גזירה לגזירה בדבר השכיח ונעילת סנדל המסומר שכיח. אבל למאי דקיי\"ל כרבא שם בפ\"ק דשבת דלא גזר גזירה לגזירה הכא נמי לא גזרינן שלוח סנדל המסומר אטו נעילתו. וא\"כ אין טעם לאסור שילוחו למאן דמתיר לטלטלו:
גם מה שהקשה הצל\"ח על דברי רבינו וס' שער המלך הנזכר דאי איתא דתלי דין שלוח בדין טלטול למה נתן התנא סימן דמשלחין דבר שניאותין בו בחול הוה ליה למימר דכל שמטלטלין אותו משלחין. ועוד דתבואה מותר בטלטול ואסור בשלוח ואמאי יהיה עדיף סנדל המסומר. וגם זה לק\"מ לפי מ\"ש בסמוך דלאו בהיתר טלטול לחוד תליא דין שילוח אלא שיהא גם כן דבר שראוי ליהנות בו בחול כמו שהוא בלא חיסרון בגופו מעשה האסור ביו\"ט. ומשום הכי עדיף סנדל המסומר שאינו מחוסר מעשה מתבואה שמחוסרת מעשה כנ\"ל:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כו' חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו וכל הנלוים אליו שנאמר ושמחת בחגך. אע\"פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד בראוי לו כו' אע\"פ שהאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה. והנה השאגת אריה בסי' ס\"ה הוכיח מדברי רבינו הללו דיוצא ידי חובת מצות ושמחת בחגך מן התורה בכל מיני שמחה וא\"כ אף בזמן הזה דליכא קרבן הוי מצות שמחה ביו\"ט מן התורה בשאר שמחות ודלא כמ\"ש התוספות בריש פ\"ג דמועד קטן דשמחת הרגל בזמן הזה דרבנן דושמחת היינו בשלמי שמחה דוקא. והביא ראיה לדחות דברי התוס' מפסחים (דף פ') וגם הוכיח שכן הוא דעת הרי\"ף והגאונים בפרק אלו מגלחין. וכבר נתבאר אצלי בספרי באר אברהם בחידושי לברכות שאין ראיה כלל מדברי הרי\"ף והגאונים ע\"ש. וגם מסוגיא דפסחים דחה באור חדש דהתם קאי אליבא דעולא דבעי זביחה בשעת שמחה ולדידיה צריך לומר דסגי בשאר דברים ולא קיי\"ל כוותיה. וגם בלאו הכי אין דברי השאג\"א מוכרחים שכתב דשמחה חייב בכל יום ומשום הכי עדיפא היה לו לומר שם בסוגיא בפסחים דאי נטמא ערב פסח במת מבטל מצות שמחה. והיינו משום דאזיל לטעמיה שכתב בטורי אבן דאין תשלומין לשמחה. אך לפי מ\"ש התוס' דיש תשלומין וכ\"כ הלח\"מ לדעת רבינו פ\"א דחגיגה א\"כ מהאי טעמא לא קאמר שמחה בסוגיא דפסחים דכל מאי דאיתא בחגיגה איתא בשמחה ונקט חגיגה והוא הדין שמחה ומשכחת לה תשלומין בשמחה כמ\"ש בחידושי. ותדע דעל כרחך בפסחים משום תשלומין לא קאמר שמחה דאי לא מהני תשלומין לשמחה אלא צריך לשמוח בכל יום תקשי דאפי' נימא דסגי בשאר דברים מ\"מ כשמשלחין אותו לדרך רחוקה הרי מבטל מצות שמחה מביתו אלא שמע מינה דיש לו תשלומין:
ונראה דגם מדברי רבינו כאן אין ראיה כלל דסבר דמן התורה הוי מצות שמחה בכל דבר די\"ל דמה שכתב דיש בכלל ושמחת לשמוח כל אחד בראוי לו היינו דרבנן אסמכוה לשאר שמחות בכלל אותה שמחה דבקרא אבל מן התורה אפשר שאין שאר שמחות בכלל ושמחת בחגך רק בשלמים. וכן מ\"ש בסוף דבריו שאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה היינו נמי מדרבנן. ועוד י\"ל בכוונת רבינו שכתב דאכילה ושתיה מצות עשה קאי על מ\"ש לעיל בסמוך דמקרא קודש שנאמר גבי יו\"ט פירושו כיבוד ועונג אבל מ\"מ אינו בכלל שמחה. ותדע שהרי לא מנה רבינו בהלכות אלו מצות שמחה ברגלים רק בהלכות חגיגה גבי שלמים ושמע מינה דאינו בזמן הזה:
ועוד יש לי להביא ראיה דעל כרחך כן הוא דעת רבינו דלפי מ\"ש השאג\"א תקשי לדידיה קושיית הגמרא על רב אשי בחגיגה (דף ח') דקאמר התם דמושמחת נפקא שאין יוצאין ישראל ידי חובת שמחה ביו\"ט בעופות ומנחות שאין בהן שמחה ולא כתנא דברייתא דמפיק מבחגך מי שחגיגה באה מהן יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהן ופריך ורב אשי האי בחגך מאי עביד ליה ומשני דמבעי ליה לכדניאל בר רב קטינא דדרש בחגך ולא באשתך לומר שאין נושאין נשים במועד. ורבינו לקמן בהלכות אלו ובהלכות אישות כתב שאין נושאין נשים במועד מטעם שאין מערבין שמחה בשמחה. ובהלכות חגיגה כתב להא דרב אשי. וא\"כ לא דריש בחגך כלל לא כתנא דברייתא ולא כדרב אשי. והשתא תקשי קושית הגמרא דמאי דריש ביה בקרא דבחגך. אמנם אי אמרינן דשמחת הרגל בזמן הזה אינו מן התורה י\"ל דקושטא דרבינו נמי איצטריך ליה דרשא דבחגך לדרב אשי שאין נושאין נשים במועד. דאי משום דאין מערבין שמחה בשמחה זה אינו מן התורה. ואף דבירושלמי יליף לה מקרא דכתיב מלא שבוע זאת והעתיקו רבינו בהלכות אישות אפשר דאינו אלא אסמכתא בעלמא. וכן נראה דהא אין למידין מקודם מתן תורה וכדאיתא בירושלמי גופיה הביאו התוס' במועד קטן (דף כ'). וא\"כ איצטריך קרא דבחגך לאסור לישא בחג מן התורה. והא דאיצטריך לסמוך אקרא דמלא שבוע זאת הוא משום דמקרא דושמחת בחגך לא שמעינן רק בזמן המקדש דבהכי איירי אבל משום דאין מערבין שמחה בשמחה אסור נמי בזמן הזה דשמחה דרבנן:
ואחר שביררתי שדעת רבינו הוא כמ\"ש התוס' במועד קטן ומעתה אביא ראיות לדעתם ז\"ל דעיקר שמחת הרגל מן התורה רק בשלמים אבל בשאר דברים ואפילו שמחה דאכילה ושתיה אינו מן התורה בכלל מצות שמחה כלל והוא מדתניא בפסחים (דף ס\"ח ע\"ב) ובריש פ\"ב דביצה רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביו\"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש ואמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם ר\"א סבר או כולו לה' או כולו לכם ור\"י סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ומסוגיא זו מוכח דמן התורה ליכא באכילה ושתיה ביו\"ט משום מצות שמחה. ולא מבעיא לר\"א דסבר רשות ואי בעי לא אכיל כלל דלדידיה ודאי ושמחת אינו אלא בשלמים ובזמן הבית. אלא דאף לר\"י דסבר דלא סגי דלא אכיל היינו מקרא דלכם. [ואפילו בשבת דלא כתיב שמחה מ\"מ בעינן לכם לכולי עלמא]. ושמע מינה דאילו מקרא דושמחת לא שמעינן שאר שמחות מן התורה. [ועוד דמדאיצטריך ליה לרבי יהושע למילף ביו\"ט מלכם ורבי אליעזר סבירא ליה דלא בעינן לכם דוקא אלא או יושב ושונה כל היום אם רוצה שמע מינה על כרחך דאין אכילה ושתיה ביו\"ט מן התורה בכלל ושמחת דזה אינו רק בשלמים דאי איתא דהוי נמי בזמן הזה קשה דאיך אמר ר\"א דאם רוצה יושב ושונה ור\"י נמי לא צריך למילף מלכם דתיפוק ליה מושמחת]:
ועוד יש לי להביא ראיה מדתניא בפ\"ק דמועד קטן (דף ז' ע\"ב) גבי נגעים דכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד לו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל. ואיכא למידק דמאי וכן ברגל דנקט דמשמע דרגל גריע מחתן הא אדרבא רגל עדיף דשמחה שלו הוא מן התורה ומסתבר טפי דנותנין לו משבעת ימי המשתה דחתן שאינו מפורש בתורה וכל עיקרו אינו אלא תקנת משה וכמ\"ש רבינו בריש הלכות אבל. וכן הוא בירושלמי פ\"א דכתובות וכמו שיתבאר שם. וא\"כ קשה דכיון דקתני ברישא דנותנין לחתן אין צריך לומר דנותנין לכל אדם ברגל דמצות שמחה שלו מפורש בתורה אבל אי אמרינן כמ\"ש תוס' במועד קטן דבזמן הזה הוי שמחת הרגל מדרבנן אתי שפיר לשון וכן ברגל לומר דאף בזמן הזה נותנין. ואל תתמה דהיאך התירו להמתין ראיית נגע מחמת מצוה דרבנן. דאטו דבר מצוה כתיב בקרא הא סתמא כתיב ומסרה הדבר לחכמים דיש יום שאי אתה רואה בו והם אמרו דגם בשביל מצות שמחה דרבנן אי אתה רואה. וגדולה מזו איכא [מאן] דס\"ל התם דאף לדבר הרשות ממתינין. וא\"כ אף למאן דאמר דבעי דבר מצוה מודה דסגי בדרבנן. ובמ\"ש נדחין דברי ס' פני יהושע בקונטרס אחרון ריש כתובות וכמו שיתבאר בהלכות אישות בס\"ד:" + ] + ], + [ + [ + "חולו של מועד כו' אסור בעשיית מלאכה כו' מפני שאיסורו מדברי סופרים. בס' צרור החיים הקשה לדעת רבינו וסייעתו דחולו של מועד מותר לגמרי מן התורה בכל מלאכה דאם כן למה לי דכתב מלאכת עבודה גבי יום טוב לומר דאף מלאכה של דבר אבד אסור דסתמא הו\"ל לכתוב כל מלאכה לא תעשה דמהי תיתי לחלק בין מלאכת דבר אבד לשאר מלאכות כיון דלא מצינו חילוק בזה בשום מקום. וי\"ל על פי מ\"ש תוס' בפרק כל כתבי (שבת דף קי\"ז ע\"ב) בשם רשב\"א גבי הא דתנא דבי ר' ישמעאל יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהן חכמה ואינו מלאכה. דממעט להו מדכתיב גבי יו\"ט מלאכת עבודה ושבת ילפינן מיו\"ט דאין בין יו\"ט לשבת כו'. ולפ\"ז היינו דאיצטריך למכתב גבי יו\"ט מלאכת עבודה למעט תקיעת שופר ורדיית פת:
ועוד י\"ל על פי דברי התוס' שכתבו בסנהדרין (דף ס\"ג) גבי הא דאמר דלא תעבדם דהוי לאו שבכללות וז\"ל והא דגבי יום טוב כתיב כל מלאכת עבודה ולא חשיב לאו שבכללות היינו משום דפרט ביה עבודה ע\"כ. וא\"כ היינו דאיצטריך למכתב גבי יו\"ט מלאכת עבודה דאי הוי כתיב מלאכה סתם הוי לאו שבכללות ואינו חייב עליה. אמנם זה אינו לפי מ\"ש תוספות במכות (דף י\"ח סע\"א) דבאיסור של שם אחד לא הוי לאו שבכללות והכי נמי שם מלאכה אחת היא [וכן משמע בהדיא בריטב\"א שבועות דף י\"ח]. ולפי דברי הרמב\"ן בפירוש החומש אתא מלאכת עבודה להתיר מלאכת אוכל נפש גם בשאר ימים טובים דלא כתב בהדיא רק בפסח:
ומה שהקשה בספר הנזכר מדאיתא בתמורה והעתיקו ג\"כ רבינו בהלכות חגיגה דדרשינן קרא דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם להתיר הקרבת נדרים ונדבות בחולו של מועד ומזה מוכח דיש מלאכה האסורה מן התורה בחולו של מועד דאל\"כ למה לי קרא להתיר הקרבת נדרים ונדבות בו דמהי תיתי לאוסרן וגם בס' דרישת הזאב הקשה כן והניח בצ\"ע. וגם בספר טורי אבן כתב דמזה ראיה לדעת הפוסקים דמלאכת חולו של מועד הוא מדאורייתא אלא דשם כתב דגם לכולי עלמא קשה הגמרא דתמורה דאפילו נימא שיש איסור תורה במלאכת חולו של מועד לא איצטריך להתיר בו הקרבת נדרים ונדבות דמסברא ידעינן דהשתא סלותי מסלתינן נדרים ונדבות מבעיא וכדאמר רבי זירא בביצה (דף י\"ט ע\"ב). ומיהו באמת להאוסרים לא קשה די\"ל כמ\"ש בשיטה מקובצת דאתא קרא להתיר להקריב בחולו של מועד אף אותן נדרים ונדבות שאינם צורך מועד דאילו מלאכת הדיוט כהאי גוונא שאינה צורך המועד ואינה דבר האבד אסורה מן התורה אבל להמתירים מן התורה מלאכה בחולו של מועד בכל עניין ודאי קשה:
ונראה ליישב ע\"פ מ\"ש הצל\"ח דטעמא דכתב קרא בהדיא להתיר נדרים ונדבות בחולו של מועד לומר דאף החכמים אין להם כח בזה לגזור ולאסור להקריב נדרים ונדבות בחולו של מועד משום שמא ישהה וכדבעי למימר בביצה (דף כ' ע\"ב). והטעם הוא משום שכתב הט\"ז ביו\"ד סי' קי\"ז דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לגזור ולאסור עכ\"ד. ואע\"פ שיש חולקין על סברת הט\"ז היינו בדבר רשות שהתירה תורה אבל בדבר מצוה שבתורה ודאי לכולי עלמא אין כח בחכמים לאסור וכמ\"ש בספר שער המלך בהלכות יסודי התורה ושארי מחברים. והכא נמי כיון דאיכא קיום מצוה בהקרבת נדרים ונדבות והתורה התירה בפירוש בחולו של מועד אין כח ביד חכמים לאסור. וכן הוא דעת רבינו וכדמוכח ממ\"ש הכס\"מ בפ\"ג דהלכות מלכים גבי מלכי בית דוד שלא גזרו עליהן שלא יהיו דנין משום דבהדיא קרא כתיב בהו דינו לבוקר משפט וכוונתו כמ\"ש דאין כח ביד חכמים לאסור דבר המפורש בקרא שהוא מצוה ועל פי זה נסתלק מה שהקשה שם הלח\"מ וע\"ש. ועל פי זה אתי שפיר ג\"כ כאן כמו שביארנו. וכהאי גוונא ראיתי שכתב לתרץ בסוף שו\"ת חוות יאיר לדעת רבינו בכמה דוכתין דכל ספק איסור מותר מן התורה ובקידושין אמרינן גבי ערלה בחוצה לארץ דנאמר הלכה למשה מסיני ודאה אסורה וספיקה מותרת. דמשום הכי איצטריך הלכה למשה מסיני להתיר ספקה כדי שלא יוכלו חכמים לאוסרה ע\"כ. והכא נמי דכוותה דאיצטריך קרא להתיר נדרים ונדבות כדי שלא יוכלו חכמים לאוסרו:
ואין להקשות לדעת רבינו וסייעתו מסוגיא דערכין (דף י') דקאמר התם דשמונת ימי החג גומרים את ההלל ולא בראש חדש משום דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג המקודש לחג בעשית מלאכה טעון שירה וכו' וראש חודש לא איקדש בעשית מלאכה וא\"כ משמע דשמונת ימי החג איקדוש בעשית מלאכה. די\"ל דכיון דאיקדוש מיהא בעשית מלאכה מדרבנן קרינן ביה המקודש לחג דקרא סתמא כתיב. ולא מבעיא למאן דאמר בסוכה דממעט מקרא דאורייתא גם מילתא דרבנן ודאי דה\"נ מקודש דרבנן הוי בכלל התקדש דקרא דדברי קבלה אלא דאפילו למאן דאמר דלא ממעט דרבנן מקרא של תורה י\"ל דמקרא דדברי קבלה מודה דאיכא למימר דהויא בכלליה נמי דרבנן שהרי אפשר דבימי הנביא כבר תיקנו רבנן מילתייהו:
[ומה שהקשה עוד הטורי אבן בחידושיו לחגיגה על מ\"ש התוס' שם דחולו של מועד אינו מן התורה רק מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא והא דפריך שם ר' יוחנן אקרא דחג האסיף אסיפה בחולו של מועד מי שרי היינו משום דכיון דאקראי סמכינן ליה לאסור לא מסתבר ליה לאוקמא לקרא דשרי בהדיא בהכי והרי בפ\"ק דסנהדרין מוקי כולהו תנאי לאסיף ממש ואחולו של מועד. ובשלמא אי חולו של מועד מן התורה אסור י\"ל דקרי ליה חג האסיף ממש משום דאית להו דאמר הואיל ואי מקלעי ליה אורחים הרבה שאין להם מה יאכל שרי לקצור ולאסוף א\"כ כל מלאכות הללו מותרים בחולו של מועד נהי דמדרבנן אסור בדבר שאינו אבוד לא איכפת להו לאוקמא קרא בדבר דשרי מן התורה אע\"פ שאסור מדרבנן. והא דלא בעיא רבי יוחנן לאוקמא קרא הכי הוא משום דסבירא ליה כמאן דאמר דלית ליה הואיל בפסחים (דף מ\"ח). אבל אי איתא דחולו של מועד אינו אלא מדרבנן ואפילו הכי לא בעא ר\"י לאוקמא קרא בהכי מטעם שכתבו תוס' א\"כ תקשי לכל הנך תנאי דסנהדרין דנהי דאית להו הואיל מ\"מ מדרבנן לא מהני הואיל להתיר ואיך מוקמי קרא דשרי בהדיא בהכי. ובאבני מילואים כתב דראיה גדולה היא דהוה מן התורה מדלא קשיא לרבי יוחנן אתנאי דסנהדרין. ואין דבריו מחוורים כלל דכבר הוכחתי בחידושי דגם ר' יוחנן אית ליה הואיל דהרי מתוך דגרע אית ליה בביצה (דף י\"ב) ואפילו הכי לא בעא לאוקמא קרא בהכי מטעם שכתבתי שם. וא\"כ על כרחך גם הני תנאי דסנהדרין לאו מטעם הואיל מוקי קרא בהכי אלא מטעם אחר והוא על פי מ\"ש תוס' שם בשם ה\"ר אלחנן ע\"ש דאיתא בראש השנה דאסיף היינו קצירה דקרא יתירא הוא ודוק. ובזה נסתלק קושית הטורי אבן על דברי התוס' ורבינו. גם מ\"ש הטורי אבן באבני מלואים להביא ראיה מפ\"ב דכריתות לדעת הסוברים דחולו של מועד מן התורה דאל\"כ איך ס\"ל לת\"ק התם דגר תושב דאסר רחמנא בשבת הוא כישראל [בחולו של מועד] כיון שלא מצינו דוגמתה בתורה. לדידי אינו ראיה כלל דחולו של מועד נמי מצינו מפורש בתורה לשום מאן דאמר רק דמאן דאמר מן התורה ס\"ל שמסרו הכתוב לחכמים והכי נמי י\"ל לתנא קמא גבי גר תושב בשבת דס\"ל שמסרו לחכמים ונראה להם לחלק בו בין דבר אבד לשאינו אבד כמו שחילקו גבי חולו של מועד: [אמר נפתלי [בן המחבר] פה איזה שורות אכל הזמן מן הקדשים. ואוי לנו כי אין משיב את בלעו מבין שניו] ובירושלמי דפרק הערל איתא סברת הת\"ק בשם ר' יוסי וא\"כ אפשר דאזיל לשיטתיה דאית ליה במועד קטן דף י\"ב דמחובר אף בדבר האבוד אסור ומשמע דסבר דזה הוי מן התורה. והיינו דמוקי שביתה דגר תושב בשבת כישראל בחולו של מועד דאסור רק במחובר מן התורה ולא קיי\"ל הכי]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מטילין שכר במועד לצורך המועד אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים. ואע\"פ שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש. ובהשגות א\"א הא דלא כהילכתא דר' יוסי בר' יהודה [הוא] דאמר הכי ופליגי רבנן. והרב המגיד תירץ דרבינו פסק להקל בשל דבריהם. ובאמת אין זה מוסכם דהא כתבו התוס' בר\"פ ערבי פסחים (פסחים דף ק' סע\"א) דהא דאמרינן בפ\"ק דעבודה זרה דבשל סופרים הלך אחר המיקל היינו בשוין דוקא ולא (כיחיד) [ביחיד] המיקל נגד רבים ורצונם לומר דקיי\"ל בזה כת\"ק דקאמר התם דהולכין אחר הגדול בחכמה ובמניין. ואפשר דאף רבי יהושע בן קרחה דקאמר בש\"ס הלך אחר המיקל לא פליג רק בשוין ומודה דאי אחד מהן גדול הולכין אחריו אפילו להחמיר בשל סופרים. ועיין בלח\"מ בריש הלכות ממרים שכתב דכן מסתבר אלא שלא הביא ראיה לזה וכבר נתבאר דכך היא דעת התוס':
ויש להביא ראיה לזה מסוגיא דעירובין (דף מ\"ו) דמסיק שם בהדיא דאף בדרבנן שאני בין יחיד במקום יחיד ובין יחיד במקום רבים. והכי איתא בירושלמי פ\"א בגיטין גבי תקנת חכמים בגיטין. וכן יש להוכיח מסוגיא דביצה (דף י\"א) גבי הא דפליגי ר' יהושע ורבנן בשטוח חלבים ביו\"ט דאמר רב מתנה אין הלכה כרבי יהושע דמתיר ופריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים והרי רבנן דאוסרים ודאי דאינו רק מדברי סופרים ואפילו הכי פשיטא לתלמודא דהלכה כרבים המחמירין ולא כיחיד המיקל:
ויותר קשה לי על דברי הרה\"מ כאן דלכאורה הוא סותר דברי עצמו שכתב בהלכות שבת פרק י\"ד דין ה' דטעמו של רבינו דפסק דכרמלית דים חשבינן כל העומק המלאה מים כקרקע והוא כרב חסדא ורבה בר רב הונא משום דהו\"ל תרי לגבי רב הונא דפליג עלייהו וסבר דכרמלית מארעא משחינן ואוירא מקום פטור הוא ואף המים. ולפי מ\"ש כאן הרה\"מ לדעת רבינו אין זה טעם כלל לומר דפסק כרב חסדא ורבה דהוו רבים. דמ\"מ היה לו לפסוק כרב הונא אע\"ג דיחידאה הוא כיון שהוא מיקל ובדרבנן פסק להקל אפילו כיחיד נגד רבים. ואין לומר דסבר הרה\"מ דדוקא במילתא דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא וכמו חולו של מועד דקיימינן כאן הוא שפסק רבינו להקל כיחיד נגד רבים משא\"כ בההיא דכרמלית שיש לו עיקר בדאורייתא דבכהאי גוונא פסק להחמיר כרבים נגד יחיד. ועל פי זה אפשר ליישב דלא תקשי על דבריו דכאן מהירושלמי דגיטין ומפ\"ק דביצה שזכרתי דהנהו דהתם אפשר דחשיבי יש לו עיקר בדאורייתא. זה אינו דהא כתבו התוס' בעבודה זרה (דף כ\"א) דגם חולו של מועד יש לו עיקר בתורה דגזר אטו יו\"ט. ומההיא דערובין (דף מ\"ו) ודאי יש ללמוד דגם בשאין לו עיקר וכההיא דערובין ואבל דאיירי התם לא פסקינן כיחיד להקל נגד רבים. וא\"כ נדחה תירוץ הרה\"מ כאן:
אלא י\"ל דהיינו טעמא דפסק רבינו כאן להקל בעניין הערמה בחולו של מועד משום דהכי מוכח בסוגיא דשבת (דף קי\"ז ודף קל\"ט ע\"ב). ושוב מצאתי שכ\"כ המג\"א בסי' תקל\"ג. ועיין מ\"ש המג\"א בסי' של\"ה. ומ\"ש הרה\"מ דבהלכות לא נזכר כלל מדין הערמה וכהאי גוונא כתב הבית יוסף סי' תקל\"ג דרבינו יחיד הוא בדין היתר הערמה וזה אינו דהא כבר נזכר בהלכות פ' תולין וע\"ש דמבואר מדבריו ג\"כ דקיי\"ל כהמתיר. וכך מצאתי שהשיגו להב\"י בס' אליה זוטא:
ומ\"ש רבינו מערים ושותה מן החדש שאין הערמה זו ניכרת לרואה. הנה הכי איתא בשבת פרק תולין (שבת דף קל\"ט) אההיא הערמה דגבי שכר דהתם לא מוכחא מילתא ופירש רש\"י דהרואה אומר לצורך המועד הוא שאין הכל יודעין שיש לו מן הישן ע\"כ. אך הטור סי' תקל\"ג פירש דמשום הכי אין הערמה ניכרת משום שהרואה אומר שהחדש טוב לו. וקשה לי על פירושו דעל כרחך לא מהני הערמה כזו דהא תניא בפרק כל כתבי (שבת דף קי\"ז) גבי הצלת דליקה שמציל מזון שלש סעודות אם הציל פת נקיה אינו מציל פת הדראה ופירש רש\"י הדראה פת קיבר לפי שאין זו הערמה כשירה לומר פת הדראה נוחה לי ע\"כ. וא\"כ הכא נמי אין זו הערמה כשירה לומר דנוח לי שכר חדש טפי מן הישן כיון דבאמת אינו כן דהרי תניא בעירובין (דף נ\"ה ונ\"ו) דפת קיבר ושכר חדש מרבין את הזבל וכופפין את הקומה ונוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו וכיון דמשוה שכר חדש לפת קיבר לריעותא א\"כ כי היכי דאין הערמה כשירה בפת קיבר הכי נמי אינה כשירה בשכר חדש. ודוחק לומר דשאני פת קיבר דניכר ריעותא שלו שהוא קיבר ורע גם כן בטעמו אבל שכר חדש אין ניכר לכל ריעותא שלו. דמ\"מ לא הוה לן להתיר הערמה בכהאי גוונא דאפשר דחזי אינש דידע דחדש גרע. לכך נראה דהעיקר כפירוש רש\"י שאין הכל יודעין שיש לו ישן. ונראה דלזה נתכוון ג\"כ רבינו שכתב שאין ניכרת לרואה דהיינו שאין יודעים שיש לו ישן ודלא כבעל מרכבת המשנה שכתב דרבינו מפרש כהטור ולא הרגיש במ\"ש שאין פירושו מרווח ועל כן אין לתלותו ברבינו. [וראיתי למהר\"מ מרוטנבורג סי' כ' שכתב דאף למאן דאמר אין מערימין הני מילי בשכר חדש דישן גרע משא\"כ בפת דחמה עדיף מצוננת לכו\"ע מותר להערים ובודאי טעות הדפוס הוא וצ\"ל (דשכר ישן גרע מחדש) [בשכר ישן דחדש גרע] והיינו כמ\"ש]:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e971058e89a61c71829cd4256b0428bf44b881df --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,114 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on a Holiday", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_a_Holiday", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין אופין ומבשלין ביו\"ט כדי להאכיל לבהמה. וכתב הרב המגיד שיש חולקין בדין בהמה כו'. והיינו משום שפסקו כרבי עקיבא דאמר אך אשר יאכל לכל נפש אפילו נפש בהמה במשמע. ונראה להביא ראיה לדעת רבינו וסייעתו שלא פסקו כר\"ע אלא ממעטי נפש בהמה מלכם. והוא מסוגיא דביצה (דף ל\"ד) גבי הא דבעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא מהו לשחוט ביו\"ט עוף שנולד בו ספק טרפות. משמע דאילו ודאי טריפה פשיטא שאסור לשחוט ביו\"ט והיינו משום איסור מלאכה כמו שמבואר מפירוש רש\"י שם. וא\"כ שמעינן מינה דלא קיי\"ל כר\"ע דלדידיה דדריש לכל נפש אפי' נפש בהמה מותר לשחוט טריפה ביו\"ט וכדמוכח בביצה (דף כ\"א ע\"א) גבי הא דמשני רב יוסף עגל טריפה הואי התם בעובדא דשמעון התימני ששחטו ואמר התם שעברו על מה שכתוב בתורה לכם ופריך והא חזי לבהמה ומוקי לה כתנאי וכמאן דאמר דממעט נמי לבהמה מלכם וש\"מ דלמאן דאמר דמתיר לבהמה אין איסור בשחיטת טריפה ביו\"ט כיון דחזיא לבהמה. [וכן יש להביא ראיה מהא דאמר שלהי שבת (דף קנ\"ו ע\"ב) לוי כי הוו מייתי טריפתא לקמיה ביו\"ט לא הוי חזי ליה אלא כי יתיב אקילקתא דאמר דילמא לא מתכשרא ואפילו לחיה לא חזיא]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "בהמת קדשים שנולד בה מום ביו\"ט הואיל ולא היה דעתו עליה מערב יו\"ט אסור לשוחטה. והנה בס' צל\"ח נתקשה בדברי רבינו הללו דבהמת קדשים בלאו איסור מוקצה שלא היה דעתו עליה מערב יו\"ט יש איסור לשוחטה ביו\"ט במומה שהרי צריכה פדיון ואסור לפדות ביו\"ט דדמי למקח וממכר. ואע\"ג דבזמן הזה קיי\"ל דשוה מנה נפדה בפרוטה מ\"מ כיון דצריך העמדה והערכה ולהוציא הבהמה מרשות הקדש לרשותו שתהיה שלו ולהקנות בעבורה דבר אחר להקדש קשה לומר שיהא מותר ביו\"ט עכ\"ד. ולדידי לק\"מ דהא משכחת שפיר בהמת קדשים שתהא נאכלת במומה לבעלים בלא פדיון כלל כגון ולד מעשר ותמורת מעשר שאינו קרב תם וכשהומם אינו צריך פדיון ונאכל לבעלים וכדאיתא בסוף פ\"ג דתמורה. ועוד דאף בבהמת קדשים שצריכה פדיון משכחת שאין איסור מפני הפדיון ביו\"ט וכגון שהפריש מעות מערב יו\"ט על מנת שתפדה בהן כל אימת שתפול בה מום דודאי מהני בכהאי גוונא ויוצאת לחולין עכ\"פ מזמן שתפול המום וכדמוכח בבכורות (דף ל\"ט). ואע\"ג דאפשר שתפול המום ביו\"ט אין בזה משום איסור מקח וממכר ביו\"ט כיון שכבר הפריש המעות והתנה בחול שתצא לחולין ובשעה שנפל המום ביו\"ט אינו אומר כלום. אלא דממילא היא יוצאת לחולין על ידי אמירתו כבר מערב יו\"ט ומשום הכי אין בזה איסור מקח וממכר ושינוי רשות ביו\"ט.
וגדולה מזו מוכח בתרומת הדשן שהביא המג\"א בסי' של\"ט גבי פדיון הבן בשבת דאין איסור ליתן המעות לכהן מערב שבת על מנת שיחול הפדיון בשבת. והובא בשו\"ת רבי עקיבא איגר סי' קנ\"ט אלא דסיים שם דצריך לזה ראיה מן הש\"ס. ויש לי להביא ראיה לזה מהא דאמר בערובין (דף ל\"ו) גבי אמר ככר זו היום קודש ולמחר חול. ולא מבעיא לפירוש רש\"י שם דמה שאמר למחר חול היינו שחיללו על מעות שבבית דודאי מוכח דיכול לומר מערב שבת כן על מנת שיתחלל למחר דהיינו בשבת. אלא דאף לפי מ\"ש בחידושי ריטב\"א דהתם למחר חול בלא פדיון הוא דסבר דקדושת דמים פקעה בכדי מ\"מ דמי למקח וממכר כיון שיוצא מהקדש לחול בשבת ואפילו הכי שרי כיון שאומר כן מערב שבת. וא\"כ הוא הדין בדבר הצריך פדיון כשאומר ומפריש מערב שבת שפיר דמי. ובכהאי גוונא איצטריך רבינו לאשמועינן דאסור משום מוקצה הואיל ולא היה דעתו עליה מערב יו\"ט שהרי לא היה יודע שתפול בה המום ביו\"ט. ועוד דלאו בידו הוא דמי יימר דמיזדקק ליה חכם וכדאמר בפרק כירה (שבת דף מ\"ו ע\"ב) גבי בכור:
ומיהו קשה לי דאמאי הוי מוקצה בהמת קדשים הא אי בעי הוי מתשיל עליה ביו\"ט דקיי\"ל דנשאלין על הקדשות ואפילו ביו\"ט כשצריך וכדתנן בשלהי שבת נשאלין לנדרים שהן לצורך השבת. ובפרק כירה שם מבואר דלא נאסר דבר הנדור משום מוקצה דאיתקצאי בין השמשות דהיתר נדרים סגי בשלשה הדיוטות ומאתמול דעתו עליה ולא אמר מי יימר דמיזדקקי וא\"כ הכי נמי גבי שאלה דהקדש לא להוי מוקצה כיון דבידו הוא למיתשיל. ואע\"ג דעדיין לא איתשיל נימא הואיל ואי בעי הוי מיתשיל עליה הוי שריא הוא הדין כשלא איתשיל דהא קיי\"ל כרבה בפסחים (דף מ\"ו) דאמר הואיל וכמו שפסק בפ\"א. ומ\"ש תוס' בפסחים שם דלהתיר לא אמר הואיל לא משמע הכי בסוגיא דביצה (דף כ\"א). וכן משמע דעת רבינו והמגיד משנה בפ\"א דין י\"ד.
והנה כהאי גוונא הקשה ג\"כ הטורי אבן בחגיגה (דף ז') לרבה דאית ליה הואיל אמאי נדרים ונדבות אין קרבין ביו\"ט נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה כדידיה דמיא. וכבר כתבתי בחידושי ליישב על פי מ\"ש בעצמו בס' שאגת אריה סי' צ\"ז דלא אמר הואיל ואי בעי מיתשיל להוי עכשיו כאלו איתשיל אלא במידי דחזי נמי השתא לשום הנאה או לשום אדם משא\"כ מידי דלא חזי השתא כלל לשום אדם כגון מעשר שני בגבולין לא אמר בו הואיל ואי בעי מתשיל עליה או פדה ליה להוי עכשיו כדידיה. ולפ\"ז אתי שפיר דנדרים ונדבות אסורים ביו\"ט ולא אמר בהו הואיל דהא עכשיו אסורים בהנאה לכל אדם. וא\"כ אתי שפיר גם כן מ\"ש רבינו כאן דבהמת קדשים שנולד לה מום ביו\"ט הויא מוקצה דהא היתה אסורה לכל. ובהכי אתי שפיר גם כן סוגיא דביצה (דף כ' ע\"ב) דמייתי ראיה דנדרים ונדבות אין קרבין ביו\"ט מן התורה משתי הלחם שאין אפייתן דוחה יו\"ט. והשתא הא בשתי הלחם ליכא הואיל כדאיתא בפסחים (דף מ\"ז) ומאי ראיה לזה לנדרים ונדבות דאיכא הואיל אלא שמע מינה דהכי נמי ליכא הואיל מטעמא דאמרן:", + " לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביו\"ט גזירה שמא יתירם החכם במומן ויבוא זה לשחוט. והנה רש\"י פירש הטעם דאין רואין מומין ביו\"ט לפי שהמתירו ביו\"ט נראה כמתקן והו\"ל כדן את הדין דגזור ביה משום שבות. וראיתי להמל\"מ שכתב לקמן בפרק ז' דרבינו שלא כתב טעמו דרש\"י אפשר דס\"ל דבדבר שהוא אוכל נפש דשרי ביו\"ט לא שייך טעמא דדן את הדין. ובחנם כתב לשון אפשר דנראה דאין להסתפק בזה דודאי כך הוא דעתו של רבינו. שהרי כתב לעיל בפ\"א דין י\"ז כל שאסור בשבת משום שבות הרי הוא אסור ביו\"ט אלא א\"כ היה בו צורך אכילה הרי משמע להדיא דאם היה בו צורך אכילה אינו אסור משום שבות ביו\"ט וא\"כ על כרחך אין לומר כפירוש רש\"י דאיסור ראיית המומין ביו\"ט הוא משום דן הדין דהא הוא באוכל נפש עצמו ולא דמי לדן הדין בעלמא שאינו באוכל נפש עצמו ולכך פירש הטעם משום גזירה שיבוא לשוחטן והוא אסור משום מוקצה. ויש לי להביא ראיה לרבינו דלטעמא דרש\"י קשה דאמאי אם עבר וביקרו אינו מבוקר הא דן את הדין בדיעבד דינו דין כמ\"ש הפוסקים בשם הירושלמי. אמנם לטעמו של רבינו אתי שפיר דשאני ראיית מומין דאיכא למיגזר שיבוא לשחוט ולאכול המוקצה משא\"כ גבי דן את הדין דליכא גזירה:
ומה שהקשה הצל\"ח לרבינו דאיך אפשר שיהיה איסור ראיית מומין משום שמא יבוא לשחוט המוקצה דא\"כ אמאי רבי יהודה מתיר ראיית מומין ביו\"ט ורבי שמעון אוסר הא כלפי לייא דרבי יהודה דאית ליה מוקצה מתיר ורבי שמעון דלית ליה מוקצה אוסר. ולדידי לק\"מ דהא בסוגיא דסוף פרק כירה (שבת דף מ\"ו ע\"ב) מבואר דבמומין שנולדו ביו\"ט לר\"ש נמי הוי מוקצה משום דאין אדם יושב ומצפה שמא יפול בו מום. וא\"כ שפיר דאוסר ר\"ש לראות המום משום גזרה שיבוא לשחוט המוקצה דהיינו כשנולד המום ביו\"ט ומשום לא פלוג אוסר ג\"כ בראיית מומין שמערב יו\"ט. ור' יהודה דמתיר היינו אותן שנולדו מערב יו\"ט דלא הוו מוקצה ולא גזר ראייתן אטו אותן שנולדו ביו\"ט:" + ], + [], + [], + [ + "זימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים אסורים שמא אותן שזימן פרחו להן ואלו אחרים הן וכל ספק מוכן אסור. והקשו האחרונים דבגמרא אמר אהא דמסייע ליה לרבי חנינא דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב וא\"כ משמע דלאו משום ספק מוכן אסור אלא משום דאזלינן בתר רובא דעלמא שאינן מזומנין ולא בתר קורבא דהא קיי\"ל כרבי חנינא וכמ\"ש רבינו גופיה בהלכות מאכלות אסורות ובהלכות אבידה. ועיין מ\"ש בס' בינה לעתים וס' נחלת עזריאל שכתבו לחלק בין רובא דאיתא קמן ובין רובא דליתא קמן או בין קורבא דמוכח או לא. ולפי דבריהם פליג רבינו על דברי הרשב\"א והובא ביו\"ד סי' קכ\"ט וסי' שע\"ד דס\"ל דאף בקורבא דמוכח אזלינן בתר רובא אפילו דליתא קמן. אמנם יש לי ליישב דברי רבינו על פי מ\"ש הרמב\"ן בפ\"ב דבבא בתרא דקרוב ומצוי אפילו לרבי חנינא לא גריעי מרוב ולא אזיל בתר רוב. ובס' קצות החושן סי' רס\"ב הוכיח מריש פ\"ד דמסכת עבודה זרה גבי מרקוליס דכל שקרוב מאד כגון תוך תפיסה והיינו ד' אמות לפירוש רש\"י שם ולפירוש התוס' היינו תוך אמה חשוב קרוב ומצוי וכמו מקומו ממש הוא ואמר כאן נמצא כאן היה. ולפ\"ז אתי שפיר שהוצרך רבינו לאסור כאן מטעם ספק מוכן לומר דאף נמצאו קרוב ומצוי כגון בתוך תפיסה אפילו הכי אסורים דחיישינן לספק מוכן. והא דדייק בגמרא מיניה סיוע לר' חנינא דרוב עדיף מקורבה אע\"ג דבלא עדיפות דרוב איכא לאסור משום ספק. י\"ל דהכי דייק דמכל מקום מוכח דרוב עדיף מקרוב לחוד דאי איתא דרוב לא עדיף אלא שקול כקרוב א\"כ קרוב ומצוי עדיף מרוב ואמאי אסורים בכהאי גוונא הגוזלות ומתניתין סתמא קתני דמשמע דאפילו היו המקומות של המזומנים סמוכין בתפיסה אחת דהוו קרוב ומצוי אסורים אלא מדקרוב ומצוי לא עדיף מרוב אלא שקולים שמע מינה דאילו קרוב לחודיה גרע מרוב והולכין אחר הרוב שעדיף:
ומה שהקשה בספר צלותא דאברהם על מ\"ש רבינו דהוי ספק מוכן דשמא אותן שזימן פרחו להן ואלו אחרים הן. הא הוי ספק ספיקא להיתרא חדא שמא הן אותן עצמן שזימן ואם תמצי לומר שהן אחרים שמא הן גם כן מזומנים. ויש ליישב דהוי משם אחד. ועוד דהוא אינו מתהפך:" + ], + [], + [], + [ + "העומד על המוקצה מערב יו\"ט כו' צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול. ועיי' בפר\"ח או\"ח סי' תצ\"ה שהקשה על דברי רבינו דאיהו ס\"ל דבדרבנן סמכינן אברירה ואמאי לא סמך כאן באיסור מוקצה דרבנן אברירה. ונעלם ממנו שכבר הרגיש בזה הב\"י בסוף סימן תקי\"ח. והמג\"א תירצו בסי' תצ\"ה דשאני הכא דדחייה בידים ועיין בתוס' יו\"ט פ\"א דביצה משנה ג' ובסוף פ\"ד שנראה שנתכון ג\"כ לזה. אך בס' בינה לעתים להגאון בעל ס' כרתי ופלתי הקשה על זה ותירץ בענין אחר דכאן גבי מוקצה מחמירים לעניין ברירה כמו בדאורייתא כמו דמחמירין לענין ספק מוכן משום דהוי כדאורייתא כמ\"ש מהרש\"א בשם תוספות ישנים בריש ביצה ע\"כ. ובס' מחנה ראובן ובס' שער המלך כתבו דהיינו טעמא דהו\"ל דבר שיש לו מתירין ולכך מחמירין בברירה גבי מוקצה וכ\"כ בס' צל\"ח (דף ל\"ח) ובס' עצי לבונה ביו\"ד סי' רכ\"ו בשם ס' שאלת בנימין וישועות יעקב. וכל זה אינו לפמ\"ש בס' פר\"ח בסי' תצ\"ז דלא מחמירים בספק מוכן רק בספק מעשה ולא בספיקא דפלוגתא דסמכינן על המיקל בדרבנן אף בדבר שיש לו מתירין והביא ראיה לזה מדברי הפוסקים ע\"ש. ולפ\"ז אית לן להקל גבי ברירה נמי במוקצה ולסמוך על מאן דאמר דאית ליה ברירה וסברא זו מצאתי להדיא בשאגת אריה סי' צ'. וכן יש להכריח מדברי מהרש\"א גופיה ממ\"ש בביצה (דף ל\"ח) דמאן דאמר דאית ליה ברירה בדרבנן אית ליה נמי במוקצה. וכך פסק באמת רבינו ירוחם הובא באו\"ח סי' תקי\"ח. ומה שהקשה עליו בס' שער המלך מסוגיא דערובין (דף ל\"ז) כתבתי ליישב בחידושי]:" + ], + [], + [], + [ + "אבל מסיקין בכלים שלמים. בס' פרי מגדים הקשה לפי מ\"ש רבינו בפרק א' דכל מלאכה שאינה עיקרה לצורך אכילה כגון בניין וסתירה לא הותרה ביו\"ט לצורך אוכל נפש. וגם סובר דיש בניין וסתירה גמורה נמי גבי כלים. וא\"כ אמאי מתיר להסיק ביו\"ט בכלים שלימים הא הוי סתירה גמורה וכמ\"ש המג\"א בסי' תק\"א ותירוצו דאין סתירה בכלים לא שייך לדעת רבינו. והנה נעלם מבעל מג\"א והפמ\"ג שכבר הרגיש בקושיא זו בהגהות (רבינו) [מיימוני] בהלכות שבת בפכ\"ג. גם מה שתירץ המג\"א דהיינו טעמא דמסיקין בכלים שלימים אע\"ג דהוא סותר גמור משום שאין חיוב דאורייתא בסותר אלא שהוא על מנת לבנות. ואצלי אינו מחוור דמ\"מ ליתסר מדרבנן דודאי סתירה גמורה לא הותרה לגמרי ביו\"ט אפילו שלא על מנת לבנות וכדמוכח בביצה (דף ל\"א) גבי הא דתניא חותמות שבקרקע לא מפקיע ולא חותך אחד שבת ואחד יו\"ט פירש משום דסותר הוא ואע\"ג שאינו על מנת לבנות. וכן משמע בסוגיא דביצה (דף ל' ע\"ב) דפריך אהא דתניא אין נוטלים עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ורבי שמעון מתיר והא קסתר אהלא. וכל שכן דקשה מכאן אמ\"ש המג\"א שם דמותר לבקע כלים כמו עצים. ומיהו אפשר דלבקע ע\"י שנוי קאמר דבכהאי גוונא הוי סתירה רק מדרבנן ושריא שלא על מנת לבנות וכ\"כ בס' פני יהושע שם דסתירה דרבנן שרי שלא על מנת לבנות.
ועל פי זה אתי שפיר ג\"כ הא דמסיקין בכלים שלימין דנראה דסתירה כזה שעל ידי שריפה לא הוי סתירה כדרכה אלא כלאחר יד וכמ\"ש בפי\"ב דשבת ומצינו דמתירין סתירה דכלאחר יד ביו\"ט גבי סתירת חבלים בביצה (דף ל\"א) וכן גבי בקוע עצים מתירין אע\"ג דהוי טוחן משום כלאחר יד כמ\"ש רבינו לקמן בפרק ד'. וכן בשאר מלאכות יו\"ט כגון עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ולמולל מלילות לקמן בפ\"ג ובביצה (דף י\"ג) פירש רש\"י דהויא דישה כלאחר יד. ושמע מינה דכל כלאחר יד שרי משום שמחת יו\"ט:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה שאסור לעשותו ביו\"ט אין משלחין אותו ביו\"ט. כיצד אין משלחין ביו\"ט תבואה לפי שאין ניאותין בה בחול אא\"כ טחן. הנה רבינו לא זכר דין סנדל המסומר דתנן במתני' דביצה שאין משלחין אותו ביו\"ט. וראיתי להצל\"ח שכתב שהוא בכלל דברי רבינו דמדכתב דכל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה שאסור לעשותו ביו\"ט אין משלחין אותו ביו\"ט. וניאותו של סנדל המסומר הוא שנועלו ברגלו והוא מעשה שאסור לעשותו ביו\"ט דהיינו לנעלו ברגלו וא\"כ ממילא משמע שאסור לשלחו ביו\"ט כמו תבואה. ומה שמתיר רבינו לשלוח תפילין ביו\"ט הוא משום שאין איסור בהנחתן בשבת ויו\"ט וכן משמע פ\"ד דתפילין דלא כתב גבי המניח תפילין בשבת דעובר בלאו או בעשה כמו מניח בלילה אלא דממעט מקרא דלאות יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות והיינו שאין צריך לאות אחר ולא שיש איסור בדבר עכ\"ד. ואין מחוור אצלי דאיך יהא סנדל המסומר בכלל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה כו' דהרי סנדל המסומר אע\"פ שאסור לנועלו ביו\"ט מ\"מ בחול ניאותין בו כמו שהוא עכשיו בלא עשיית שום מעשה בגופו. ולא דמי כלל לתבואה דנקט לאסור שמחוסרת בגופה מעשה האסורה ביום טוב לטוחנן משא\"כ בסנדל המסומר שאין מחוסר בגופו מעשה האסור ביום טוב הוי בכלל דבר שניאותין בו בחול כמו שהוא אף על פי שאסור ליהנות בו ביום טוב שמשלחין אותו ביו\"ט.
וכך מבואר להדיא מדברי רבינו בפי' המשנה בסוף פ\"ב דביצה שכתב וז\"ל כל שניאותין בו אפילו בחול כמו שהוא ביו\"ט משלחין אותו ולפיכך מותר לשלוח תפילין אע\"פ שאסור ללבשן ומה שאסרו לשלוח תבואה ביו\"ט לפי שהיא אינה ראויה בחול כמו שהיא ע\"כ. הרי בהדיא שלא כדברי הצל\"ח שכתב דלדעת רבינו הא דשרי לשדורי תפילין הוא משום דמותר להניחן וזה אינו אלא דאוסר להניחן ואפילו הכי מותר לשלחן משום שראויין בחול כמו שהיא. וא\"כ הוא הדין דמותר לשלוח סנדל המסומר מהאי טעמא וכמ\"ש:
ומה שהוכיח בעל הצל\"ח דרבינו סובר דליכא איסור להניח תפילין בשבת ויו\"ט ממ\"ש בפ\"ד דתפילין באמת אינו הוכחה כלל. ואישתמיטתיה דברי הרדב\"ז בתשובה חלק ג' סי' תק\"נ דדייק בהיפך מדברי רבינו בהל' תפילין שם דמדכתב זמן הנחת תפילין ביום כו' וכן בשבתות וימים טובים כו' משמע דמשוה להו לאיסור תורה וטעמא דכיון שיש לו בהן שני אותות המוסיף אות שלישי גורע ע\"כ. ומהא דמותר לשלחן ביו\"ט אין ראיה דמותר להניחן וכמו שביאר רבינו בפי' המשנה כמ\"ש. ובחנם כתב מהר\"ם בחידושיו דמסוגיא דביצה דמתיר לשלוח תפילין ביו\"ט תמיהא על דברי הפוסקים שאסור להניח תפילין ביו\"ט. וכהאי גוונא כתב ג\"כ השאגת אריה בסי' מ\"א. ונעלם מהם דברי רבינו בפירוש המשנה שזכרתי:
ולכך נראה דדעת רבינו הוא כהסמ\"ק שכתב בהדיא דמותר לשלוח סנדל המסומר ביו\"ט והביאו בשער המלך וביאר שם טעמו דמפרש דמתניתין דביצה שאוסרת לשלחו אתיא רק כמאן דאמר בשבת (דף ס' ע\"ב) שאסור לטלטל סנדל המסומר בשבת והוא הדין ביו\"ט אבל לרבנן דמתירין לטלטלו הוא הדין דמותר לשלחו. ואע\"ג דאביי דייק בביצה דמדקתני מתניתין שאסור לשלחו שמע מינה דמותר לטלטלו דאי אסור לטלטלו אין צריך למתני שאסור לשלחו דהשתא לטלטולי אסור משלחין מבעיא. מ\"מ אינו מוכרח די\"ל דאין משלחין איצטריך לאשמועינן דאסור דהוה אמינא דשרי טפי שלוח מפני שחבירו שמח בזה. אמנם אין זה מספיק דכיון דבגמרא לא נמצא חולק על אביי מהיכא תיתי לדחותו מהלכה. ונראה די\"ל דאביי דקאמר הכא דשלוח אסור אף למאן דמתיר לטלטלו אזיל לטעמיה דאמר בפ\"ק דשבת (דף י\"א) גבי לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא דבין ברשות הרבים ובין בכרמלית אסור ואע\"ג דרשות הרבים גופה גזירה גזרינן גזירה לגזירה בעניין הוצאה דשכיחא. ומשום הכי אסור נמי לשלוח סנדל המסומר ביו\"ט אף למאן דמתיר לטלטלו מטעם שכתבו רש\"י ור\"ן דגזירה משום דמאן דחזי דמשלחין אותו סבר דמדשרו רבנן לשלחו שמע מינה דמותר לנועלו ביו\"ט ע\"כ. ואע\"ג דלנועלו גופיה גזירה אלא משום דאביי לטעמיה דגזר גזירה לגזירה בדבר השכיח ונעילת סנדל המסומר שכיח. אבל למאי דקיי\"ל כרבא שם בפ\"ק דשבת דלא גזר גזירה לגזירה הכא נמי לא גזרינן שלוח סנדל המסומר אטו נעילתו. וא\"כ אין טעם לאסור שילוחו למאן דמתיר לטלטלו:
גם מה שהקשה הצל\"ח על דברי רבינו וס' שער המלך הנזכר דאי איתא דתלי דין שלוח בדין טלטול למה נתן התנא סימן דמשלחין דבר שניאותין בו בחול הוה ליה למימר דכל שמטלטלין אותו משלחין. ועוד דתבואה מותר בטלטול ואסור בשלוח ואמאי יהיה עדיף סנדל המסומר. וגם זה לק\"מ לפי מ\"ש בסמוך דלאו בהיתר טלטול לחוד תליא דין שילוח אלא שיהא גם כן דבר שראוי ליהנות בו בחול כמו שהוא בלא חיסרון בגופו מעשה האסור ביו\"ט. ומשום הכי עדיף סנדל המסומר שאינו מחוסר מעשה מתבואה שמחוסרת מעשה כנ\"ל:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כו' חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו וכל הנלוים אליו שנאמר ושמחת בחגך. אע\"פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד בראוי לו כו' אע\"פ שהאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה. והנה השאגת אריה בסי' ס\"ה הוכיח מדברי רבינו הללו דיוצא ידי חובת מצות ושמחת בחגך מן התורה בכל מיני שמחה וא\"כ אף בזמן הזה דליכא קרבן הוי מצות שמחה ביו\"ט מן התורה בשאר שמחות ודלא כמ\"ש התוספות בריש פ\"ג דמועד קטן דשמחת הרגל בזמן הזה דרבנן דושמחת היינו בשלמי שמחה דוקא. והביא ראיה לדחות דברי התוס' מפסחים (דף פ') וגם הוכיח שכן הוא דעת הרי\"ף והגאונים בפרק אלו מגלחין. וכבר נתבאר אצלי בספרי באר אברהם בחידושי לברכות שאין ראיה כלל מדברי הרי\"ף והגאונים ע\"ש. וגם מסוגיא דפסחים דחה באור חדש דהתם קאי אליבא דעולא דבעי זביחה בשעת שמחה ולדידיה צריך לומר דסגי בשאר דברים ולא קיי\"ל כוותיה. וגם בלאו הכי אין דברי השאג\"א מוכרחים שכתב דשמחה חייב בכל יום ומשום הכי עדיפא היה לו לומר שם בסוגיא בפסחים דאי נטמא ערב פסח במת מבטל מצות שמחה. והיינו משום דאזיל לטעמיה שכתב בטורי אבן דאין תשלומין לשמחה. אך לפי מ\"ש התוס' דיש תשלומין וכ\"כ הלח\"מ לדעת רבינו פ\"א דחגיגה א\"כ מהאי טעמא לא קאמר שמחה בסוגיא דפסחים דכל מאי דאיתא בחגיגה איתא בשמחה ונקט חגיגה והוא הדין שמחה ומשכחת לה תשלומין בשמחה כמ\"ש בחידושי. ותדע דעל כרחך בפסחים משום תשלומין לא קאמר שמחה דאי לא מהני תשלומין לשמחה אלא צריך לשמוח בכל יום תקשי דאפי' נימא דסגי בשאר דברים מ\"מ כשמשלחין אותו לדרך רחוקה הרי מבטל מצות שמחה מביתו אלא שמע מינה דיש לו תשלומין:
ונראה דגם מדברי רבינו כאן אין ראיה כלל דסבר דמן התורה הוי מצות שמחה בכל דבר די\"ל דמה שכתב דיש בכלל ושמחת לשמוח כל אחד בראוי לו היינו דרבנן אסמכוה לשאר שמחות בכלל אותה שמחה דבקרא אבל מן התורה אפשר שאין שאר שמחות בכלל ושמחת בחגך רק בשלמים. וכן מ\"ש בסוף דבריו שאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה היינו נמי מדרבנן. ועוד י\"ל בכוונת רבינו שכתב דאכילה ושתיה מצות עשה קאי על מ\"ש לעיל בסמוך דמקרא קודש שנאמר גבי יו\"ט פירושו כיבוד ועונג אבל מ\"מ אינו בכלל שמחה. ותדע שהרי לא מנה רבינו בהלכות אלו מצות שמחה ברגלים רק בהלכות חגיגה גבי שלמים ושמע מינה דאינו בזמן הזה:
ועוד יש לי להביא ראיה דעל כרחך כן הוא דעת רבינו דלפי מ\"ש השאג\"א תקשי לדידיה קושיית הגמרא על רב אשי בחגיגה (דף ח') דקאמר התם דמושמחת נפקא שאין יוצאין ישראל ידי חובת שמחה ביו\"ט בעופות ומנחות שאין בהן שמחה ולא כתנא דברייתא דמפיק מבחגך מי שחגיגה באה מהן יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהן ופריך ורב אשי האי בחגך מאי עביד ליה ומשני דמבעי ליה לכדניאל בר רב קטינא דדרש בחגך ולא באשתך לומר שאין נושאין נשים במועד. ורבינו לקמן בהלכות אלו ובהלכות אישות כתב שאין נושאין נשים במועד מטעם שאין מערבין שמחה בשמחה. ובהלכות חגיגה כתב להא דרב אשי. וא\"כ לא דריש בחגך כלל לא כתנא דברייתא ולא כדרב אשי. והשתא תקשי קושית הגמרא דמאי דריש ביה בקרא דבחגך. אמנם אי אמרינן דשמחת הרגל בזמן הזה אינו מן התורה י\"ל דקושטא דרבינו נמי איצטריך ליה דרשא דבחגך לדרב אשי שאין נושאין נשים במועד. דאי משום דאין מערבין שמחה בשמחה זה אינו מן התורה. ואף דבירושלמי יליף לה מקרא דכתיב מלא שבוע זאת והעתיקו רבינו בהלכות אישות אפשר דאינו אלא אסמכתא בעלמא. וכן נראה דהא אין למידין מקודם מתן תורה וכדאיתא בירושלמי גופיה הביאו התוס' במועד קטן (דף כ'). וא\"כ איצטריך קרא דבחגך לאסור לישא בחג מן התורה. והא דאיצטריך לסמוך אקרא דמלא שבוע זאת הוא משום דמקרא דושמחת בחגך לא שמעינן רק בזמן המקדש דבהכי איירי אבל משום דאין מערבין שמחה בשמחה אסור נמי בזמן הזה דשמחה דרבנן:
ואחר שביררתי שדעת רבינו הוא כמ\"ש התוס' במועד קטן ומעתה אביא ראיות לדעתם ז\"ל דעיקר שמחת הרגל מן התורה רק בשלמים אבל בשאר דברים ואפילו שמחה דאכילה ושתיה אינו מן התורה בכלל מצות שמחה כלל והוא מדתניא בפסחים (דף ס\"ח ע\"ב) ובריש פ\"ב דביצה רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביו\"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש ואמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם ר\"א סבר או כולו לה' או כולו לכם ור\"י סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ומסוגיא זו מוכח דמן התורה ליכא באכילה ושתיה ביו\"ט משום מצות שמחה. ולא מבעיא לר\"א דסבר רשות ואי בעי לא אכיל כלל דלדידיה ודאי ושמחת אינו אלא בשלמים ובזמן הבית. אלא דאף לר\"י דסבר דלא סגי דלא אכיל היינו מקרא דלכם. [ואפילו בשבת דלא כתיב שמחה מ\"מ בעינן לכם לכולי עלמא]. ושמע מינה דאילו מקרא דושמחת לא שמעינן שאר שמחות מן התורה. [ועוד דמדאיצטריך ליה לרבי יהושע למילף ביו\"ט מלכם ורבי אליעזר סבירא ליה דלא בעינן לכם דוקא אלא או יושב ושונה כל היום אם רוצה שמע מינה על כרחך דאין אכילה ושתיה ביו\"ט מן התורה בכלל ושמחת דזה אינו רק בשלמים דאי איתא דהוי נמי בזמן הזה קשה דאיך אמר ר\"א דאם רוצה יושב ושונה ור\"י נמי לא צריך למילף מלכם דתיפוק ליה מושמחת]:
ועוד יש לי להביא ראיה מדתניא בפ\"ק דמועד קטן (דף ז' ע\"ב) גבי נגעים דכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד לו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל. ואיכא למידק דמאי וכן ברגל דנקט דמשמע דרגל גריע מחתן הא אדרבא רגל עדיף דשמחה שלו הוא מן התורה ומסתבר טפי דנותנין לו משבעת ימי המשתה דחתן שאינו מפורש בתורה וכל עיקרו אינו אלא תקנת משה וכמ\"ש רבינו בריש הלכות אבל. וכן הוא בירושלמי פ\"א דכתובות וכמו שיתבאר שם. וא\"כ קשה דכיון דקתני ברישא דנותנין לחתן אין צריך לומר דנותנין לכל אדם ברגל דמצות שמחה שלו מפורש בתורה אבל אי אמרינן כמ\"ש תוס' במועד קטן דבזמן הזה הוי שמחת הרגל מדרבנן אתי שפיר לשון וכן ברגל לומר דאף בזמן הזה נותנין. ואל תתמה דהיאך התירו להמתין ראיית נגע מחמת מצוה דרבנן. דאטו דבר מצוה כתיב בקרא הא סתמא כתיב ומסרה הדבר לחכמים דיש יום שאי אתה רואה בו והם אמרו דגם בשביל מצות שמחה דרבנן אי אתה רואה. וגדולה מזו איכא [מאן] דס\"ל התם דאף לדבר הרשות ממתינין. וא\"כ אף למאן דאמר דבעי דבר מצוה מודה דסגי בדרבנן. ובמ\"ש נדחין דברי ס' פני יהושע בקונטרס אחרון ריש כתובות וכמו שיתבאר בהלכות אישות בס\"ד:" + ] + ], + [ + [ + "חולו של מועד כו' אסור בעשיית מלאכה כו' מפני שאיסורו מדברי סופרים. בס' צרור החיים הקשה לדעת רבינו וסייעתו דחולו של מועד מותר לגמרי מן התורה בכל מלאכה דאם כן למה לי דכתב מלאכת עבודה גבי יום טוב לומר דאף מלאכה של דבר אבד אסור דסתמא הו\"ל לכתוב כל מלאכה לא תעשה דמהי תיתי לחלק בין מלאכת דבר אבד לשאר מלאכות כיון דלא מצינו חילוק בזה בשום מקום. וי\"ל על פי מ\"ש תוס' בפרק כל כתבי (שבת דף קי\"ז ע\"ב) בשם רשב\"א גבי הא דתנא דבי ר' ישמעאל יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהן חכמה ואינו מלאכה. דממעט להו מדכתיב גבי יו\"ט מלאכת עבודה ושבת ילפינן מיו\"ט דאין בין יו\"ט לשבת כו'. ולפ\"ז היינו דאיצטריך למכתב גבי יו\"ט מלאכת עבודה למעט תקיעת שופר ורדיית פת:
ועוד י\"ל על פי דברי התוס' שכתבו בסנהדרין (דף ס\"ג) גבי הא דאמר דלא תעבדם דהוי לאו שבכללות וז\"ל והא דגבי יום טוב כתיב כל מלאכת עבודה ולא חשיב לאו שבכללות היינו משום דפרט ביה עבודה ע\"כ. וא\"כ היינו דאיצטריך למכתב גבי יו\"ט מלאכת עבודה דאי הוי כתיב מלאכה סתם הוי לאו שבכללות ואינו חייב עליה. אמנם זה אינו לפי מ\"ש תוספות במכות (דף י\"ח סע\"א) דבאיסור של שם אחד לא הוי לאו שבכללות והכי נמי שם מלאכה אחת היא [וכן משמע בהדיא בריטב\"א שבועות דף י\"ח]. ולפי דברי הרמב\"ן בפירוש החומש אתא מלאכת עבודה להתיר מלאכת אוכל נפש גם בשאר ימים טובים דלא כתב בהדיא רק בפסח:
ומה שהקשה בספר הנזכר מדאיתא בתמורה והעתיקו ג\"כ רבינו בהלכות חגיגה דדרשינן קרא דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם להתיר הקרבת נדרים ונדבות בחולו של מועד ומזה מוכח דיש מלאכה האסורה מן התורה בחולו של מועד דאל\"כ למה לי קרא להתיר הקרבת נדרים ונדבות בו דמהי תיתי לאוסרן וגם בס' דרישת הזאב הקשה כן והניח בצ\"ע. וגם בספר טורי אבן כתב דמזה ראיה לדעת הפוסקים דמלאכת חולו של מועד הוא מדאורייתא אלא דשם כתב דגם לכולי עלמא קשה הגמרא דתמורה דאפילו נימא שיש איסור תורה במלאכת חולו של מועד לא איצטריך להתיר בו הקרבת נדרים ונדבות דמסברא ידעינן דהשתא סלותי מסלתינן נדרים ונדבות מבעיא וכדאמר רבי זירא בביצה (דף י\"ט ע\"ב). ומיהו באמת להאוסרים לא קשה די\"ל כמ\"ש בשיטה מקובצת דאתא קרא להתיר להקריב בחולו של מועד אף אותן נדרים ונדבות שאינם צורך מועד דאילו מלאכת הדיוט כהאי גוונא שאינה צורך המועד ואינה דבר האבד אסורה מן התורה אבל להמתירים מן התורה מלאכה בחולו של מועד בכל עניין ודאי קשה:
ונראה ליישב ע\"פ מ\"ש הצל\"ח דטעמא דכתב קרא בהדיא להתיר נדרים ונדבות בחולו של מועד לומר דאף החכמים אין להם כח בזה לגזור ולאסור להקריב נדרים ונדבות בחולו של מועד משום שמא ישהה וכדבעי למימר בביצה (דף כ' ע\"ב). והטעם הוא משום שכתב הט\"ז ביו\"ד סי' קי\"ז דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לגזור ולאסור עכ\"ד. ואע\"פ שיש חולקין על סברת הט\"ז היינו בדבר רשות שהתירה תורה אבל בדבר מצוה שבתורה ודאי לכולי עלמא אין כח בחכמים לאסור וכמ\"ש בספר שער המלך בהלכות יסודי התורה ושארי מחברים. והכא נמי כיון דאיכא קיום מצוה בהקרבת נדרים ונדבות והתורה התירה בפירוש בחולו של מועד אין כח ביד חכמים לאסור. וכן הוא דעת רבינו וכדמוכח ממ\"ש הכס\"מ בפ\"ג דהלכות מלכים גבי מלכי בית דוד שלא גזרו עליהן שלא יהיו דנין משום דבהדיא קרא כתיב בהו דינו לבוקר משפט וכוונתו כמ\"ש דאין כח ביד חכמים לאסור דבר המפורש בקרא שהוא מצוה ועל פי זה נסתלק מה שהקשה שם הלח\"מ וע\"ש. ועל פי זה אתי שפיר ג\"כ כאן כמו שביארנו. וכהאי גוונא ראיתי שכתב לתרץ בסוף שו\"ת חוות יאיר לדעת רבינו בכמה דוכתין דכל ספק איסור מותר מן התורה ובקידושין אמרינן גבי ערלה בחוצה לארץ דנאמר הלכה למשה מסיני ודאה אסורה וספיקה מותרת. דמשום הכי איצטריך הלכה למשה מסיני להתיר ספקה כדי שלא יוכלו חכמים לאוסרה ע\"כ. והכא נמי דכוותה דאיצטריך קרא להתיר נדרים ונדבות כדי שלא יוכלו חכמים לאוסרו:
ואין להקשות לדעת רבינו וסייעתו מסוגיא דערכין (דף י') דקאמר התם דשמונת ימי החג גומרים את ההלל ולא בראש חדש משום דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג המקודש לחג בעשית מלאכה טעון שירה וכו' וראש חודש לא איקדש בעשית מלאכה וא\"כ משמע דשמונת ימי החג איקדוש בעשית מלאכה. די\"ל דכיון דאיקדוש מיהא בעשית מלאכה מדרבנן קרינן ביה המקודש לחג דקרא סתמא כתיב. ולא מבעיא למאן דאמר בסוכה דממעט מקרא דאורייתא גם מילתא דרבנן ודאי דה\"נ מקודש דרבנן הוי בכלל התקדש דקרא דדברי קבלה אלא דאפילו למאן דאמר דלא ממעט דרבנן מקרא של תורה י\"ל דמקרא דדברי קבלה מודה דאיכא למימר דהויא בכלליה נמי דרבנן שהרי אפשר דבימי הנביא כבר תיקנו רבנן מילתייהו:
[ומה שהקשה עוד הטורי אבן בחידושיו לחגיגה על מ\"ש התוס' שם דחולו של מועד אינו מן התורה רק מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא והא דפריך שם ר' יוחנן אקרא דחג האסיף אסיפה בחולו של מועד מי שרי היינו משום דכיון דאקראי סמכינן ליה לאסור לא מסתבר ליה לאוקמא לקרא דשרי בהדיא בהכי והרי בפ\"ק דסנהדרין מוקי כולהו תנאי לאסיף ממש ואחולו של מועד. ובשלמא אי חולו של מועד מן התורה אסור י\"ל דקרי ליה חג האסיף ממש משום דאית להו דאמר הואיל ואי מקלעי ליה אורחים הרבה שאין להם מה יאכל שרי לקצור ולאסוף א\"כ כל מלאכות הללו מותרים בחולו של מועד נהי דמדרבנן אסור בדבר שאינו אבוד לא איכפת להו לאוקמא קרא בדבר דשרי מן התורה אע\"פ שאסור מדרבנן. והא דלא בעיא רבי יוחנן לאוקמא קרא הכי הוא משום דסבירא ליה כמאן דאמר דלית ליה הואיל בפסחים (דף מ\"ח). אבל אי איתא דחולו של מועד אינו אלא מדרבנן ואפילו הכי לא בעא ר\"י לאוקמא קרא בהכי מטעם שכתבו תוס' א\"כ תקשי לכל הנך תנאי דסנהדרין דנהי דאית להו הואיל מ\"מ מדרבנן לא מהני הואיל להתיר ואיך מוקמי קרא דשרי בהדיא בהכי. ובאבני מילואים כתב דראיה גדולה היא דהוה מן התורה מדלא קשיא לרבי יוחנן אתנאי דסנהדרין. ואין דבריו מחוורים כלל דכבר הוכחתי בחידושי דגם ר' יוחנן אית ליה הואיל דהרי מתוך דגרע אית ליה בביצה (דף י\"ב) ואפילו הכי לא בעא לאוקמא קרא בהכי מטעם שכתבתי שם. וא\"כ על כרחך גם הני תנאי דסנהדרין לאו מטעם הואיל מוקי קרא בהכי אלא מטעם אחר והוא על פי מ\"ש תוס' שם בשם ה\"ר אלחנן ע\"ש דאיתא בראש השנה דאסיף היינו קצירה דקרא יתירא הוא ודוק. ובזה נסתלק קושית הטורי אבן על דברי התוס' ורבינו. גם מ\"ש הטורי אבן באבני מלואים להביא ראיה מפ\"ב דכריתות לדעת הסוברים דחולו של מועד מן התורה דאל\"כ איך ס\"ל לת\"ק התם דגר תושב דאסר רחמנא בשבת הוא כישראל [בחולו של מועד] כיון שלא מצינו דוגמתה בתורה. לדידי אינו ראיה כלל דחולו של מועד נמי מצינו מפורש בתורה לשום מאן דאמר רק דמאן דאמר מן התורה ס\"ל שמסרו הכתוב לחכמים והכי נמי י\"ל לתנא קמא גבי גר תושב בשבת דס\"ל שמסרו לחכמים ונראה להם לחלק בו בין דבר אבד לשאינו אבד כמו שחילקו גבי חולו של מועד: [אמר נפתלי [בן המחבר] פה איזה שורות אכל הזמן מן הקדשים. ואוי לנו כי אין משיב את בלעו מבין שניו] ובירושלמי דפרק הערל איתא סברת הת\"ק בשם ר' יוסי וא\"כ אפשר דאזיל לשיטתיה דאית ליה במועד קטן דף י\"ב דמחובר אף בדבר האבוד אסור ומשמע דסבר דזה הוי מן התורה. והיינו דמוקי שביתה דגר תושב בשבת כישראל בחולו של מועד דאסור רק במחובר מן התורה ולא קיי\"ל הכי]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מטילין שכר במועד לצורך המועד אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים. ואע\"פ שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש. ובהשגות א\"א הא דלא כהילכתא דר' יוסי בר' יהודה [הוא] דאמר הכי ופליגי רבנן. והרב המגיד תירץ דרבינו פסק להקל בשל דבריהם. ובאמת אין זה מוסכם דהא כתבו התוס' בר\"פ ערבי פסחים (פסחים דף ק' סע\"א) דהא דאמרינן בפ\"ק דעבודה זרה דבשל סופרים הלך אחר המיקל היינו בשוין דוקא ולא (כיחיד) [ביחיד] המיקל נגד רבים ורצונם לומר דקיי\"ל בזה כת\"ק דקאמר התם דהולכין אחר הגדול בחכמה ובמניין. ואפשר דאף רבי יהושע בן קרחה דקאמר בש\"ס הלך אחר המיקל לא פליג רק בשוין ומודה דאי אחד מהן גדול הולכין אחריו אפילו להחמיר בשל סופרים. ועיין בלח\"מ בריש הלכות ממרים שכתב דכן מסתבר אלא שלא הביא ראיה לזה וכבר נתבאר דכך היא דעת התוס':
ויש להביא ראיה לזה מסוגיא דעירובין (דף מ\"ו) דמסיק שם בהדיא דאף בדרבנן שאני בין יחיד במקום יחיד ובין יחיד במקום רבים. והכי איתא בירושלמי פ\"א בגיטין גבי תקנת חכמים בגיטין. וכן יש להוכיח מסוגיא דביצה (דף י\"א) גבי הא דפליגי ר' יהושע ורבנן בשטוח חלבים ביו\"ט דאמר רב מתנה אין הלכה כרבי יהושע דמתיר ופריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים והרי רבנן דאוסרים ודאי דאינו רק מדברי סופרים ואפילו הכי פשיטא לתלמודא דהלכה כרבים המחמירין ולא כיחיד המיקל:
ויותר קשה לי על דברי הרה\"מ כאן דלכאורה הוא סותר דברי עצמו שכתב בהלכות שבת פרק י\"ד דין ה' דטעמו של רבינו דפסק דכרמלית דים חשבינן כל העומק המלאה מים כקרקע והוא כרב חסדא ורבה בר רב הונא משום דהו\"ל תרי לגבי רב הונא דפליג עלייהו וסבר דכרמלית מארעא משחינן ואוירא מקום פטור הוא ואף המים. ולפי מ\"ש כאן הרה\"מ לדעת רבינו אין זה טעם כלל לומר דפסק כרב חסדא ורבה דהוו רבים. דמ\"מ היה לו לפסוק כרב הונא אע\"ג דיחידאה הוא כיון שהוא מיקל ובדרבנן פסק להקל אפילו כיחיד נגד רבים. ואין לומר דסבר הרה\"מ דדוקא במילתא דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא וכמו חולו של מועד דקיימינן כאן הוא שפסק רבינו להקל כיחיד נגד רבים משא\"כ בההיא דכרמלית שיש לו עיקר בדאורייתא דבכהאי גוונא פסק להחמיר כרבים נגד יחיד. ועל פי זה אפשר ליישב דלא תקשי על דבריו דכאן מהירושלמי דגיטין ומפ\"ק דביצה שזכרתי דהנהו דהתם אפשר דחשיבי יש לו עיקר בדאורייתא. זה אינו דהא כתבו התוס' בעבודה זרה (דף כ\"א) דגם חולו של מועד יש לו עיקר בתורה דגזר אטו יו\"ט. ומההיא דערובין (דף מ\"ו) ודאי יש ללמוד דגם בשאין לו עיקר וכההיא דערובין ואבל דאיירי התם לא פסקינן כיחיד להקל נגד רבים. וא\"כ נדחה תירוץ הרה\"מ כאן:
אלא י\"ל דהיינו טעמא דפסק רבינו כאן להקל בעניין הערמה בחולו של מועד משום דהכי מוכח בסוגיא דשבת (דף קי\"ז ודף קל\"ט ע\"ב). ושוב מצאתי שכ\"כ המג\"א בסי' תקל\"ג. ועיין מ\"ש המג\"א בסי' של\"ה. ומ\"ש הרה\"מ דבהלכות לא נזכר כלל מדין הערמה וכהאי גוונא כתב הבית יוסף סי' תקל\"ג דרבינו יחיד הוא בדין היתר הערמה וזה אינו דהא כבר נזכר בהלכות פ' תולין וע\"ש דמבואר מדבריו ג\"כ דקיי\"ל כהמתיר. וכך מצאתי שהשיגו להב\"י בס' אליה זוטא:
ומ\"ש רבינו מערים ושותה מן החדש שאין הערמה זו ניכרת לרואה. הנה הכי איתא בשבת פרק תולין (שבת דף קל\"ט) אההיא הערמה דגבי שכר דהתם לא מוכחא מילתא ופירש רש\"י דהרואה אומר לצורך המועד הוא שאין הכל יודעין שיש לו מן הישן ע\"כ. אך הטור סי' תקל\"ג פירש דמשום הכי אין הערמה ניכרת משום שהרואה אומר שהחדש טוב לו. וקשה לי על פירושו דעל כרחך לא מהני הערמה כזו דהא תניא בפרק כל כתבי (שבת דף קי\"ז) גבי הצלת דליקה שמציל מזון שלש סעודות אם הציל פת נקיה אינו מציל פת הדראה ופירש רש\"י הדראה פת קיבר לפי שאין זו הערמה כשירה לומר פת הדראה נוחה לי ע\"כ. וא\"כ הכא נמי אין זו הערמה כשירה לומר דנוח לי שכר חדש טפי מן הישן כיון דבאמת אינו כן דהרי תניא בעירובין (דף נ\"ה ונ\"ו) דפת קיבר ושכר חדש מרבין את הזבל וכופפין את הקומה ונוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו וכיון דמשוה שכר חדש לפת קיבר לריעותא א\"כ כי היכי דאין הערמה כשירה בפת קיבר הכי נמי אינה כשירה בשכר חדש. ודוחק לומר דשאני פת קיבר דניכר ריעותא שלו שהוא קיבר ורע גם כן בטעמו אבל שכר חדש אין ניכר לכל ריעותא שלו. דמ\"מ לא הוה לן להתיר הערמה בכהאי גוונא דאפשר דחזי אינש דידע דחדש גרע. לכך נראה דהעיקר כפירוש רש\"י שאין הכל יודעין שיש לו ישן. ונראה דלזה נתכוון ג\"כ רבינו שכתב שאין ניכרת לרואה דהיינו שאין יודעים שיש לו ישן ודלא כבעל מרכבת המשנה שכתב דרבינו מפרש כהטור ולא הרגיש במ\"ש שאין פירושו מרווח ועל כן אין לתלותו ברבינו. [וראיתי למהר\"מ מרוטנבורג סי' כ' שכתב דאף למאן דאמר אין מערימין הני מילי בשכר חדש דישן גרע משא\"כ בפת דחמה עדיף מצוננת לכו\"ע מותר להערים ובודאי טעות הדפוס הוא וצ\"ל (דשכר ישן גרע מחדש) [בשכר ישן דחדש גרע] והיינו כמ\"ש]:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f136b0993238ebdb1e5532e2a0730274c5823b84 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,49 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות שביתת עשור", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "יום הכפורים שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק. וכתב הרב המגיד מחלוקת בשבת (דף קי\"ד ע\"ב) ופסק כדברי האוסרים דאינון בתראי ותניא כוותייהו. ועיין בלח\"מ שפירש כוונת הרה\"מ דרבי מנא מייתי התם ברייתא סייעתא לדבריו ואע\"ג דדחאה רבי יוחנן מ\"מ רבי מנא סבר דלאו דחיה היא. ונדחק בזה דהרי ברייתא דתניא כוותיה דרבי יוחנן דמתיר מפורשת טפי ועל כן מסיק דעיקר הטעם שפסק כהאוסרין הוא משום דאינון בתראי. וכן ראיתי לבעל ההגהות [מיימוני] שכתב רק טעם זה על רבינו שפסק כאמוראי בתראי כרבי זירא ורב הונא ולא כר' חייא בר אבא א\"ר יוחנן אע\"ג דתניא כוותיה ע\"כ. ומשמע דאילו כרבי זירא ורב הונא לא תניא והיינו משום דר' יוחנן דחאה לברייתא דמסייעא לרבי זירא ורב הונא. אמנם יש לי לכוון לשון הרה\"מ דנקט נמי טעמא דתניא כוותייהו דנהי דדחאה ר\"י מ\"מ איכא טעמא רבה לדרבי זירא ורב הונא דלא חשו להך דחייא דר' יוחנן. והוא לפי מאי דמבואר בגמ' דשבת שם דברייתא דאוסרת יליף מדכתיב שבתון שבות ולמאי אילימא למלאכה וכגון במחובר והכתיב לא תעשה כל מלאכה אלא לאו אקניבת ירק שמע מינה ור' יוחנן דחאה דלעולם למלאכה ולעבור עליה בעשה ולא תעשה ותניא כוותיה דר' יוחנן דיום הכיפורים שחל בשבת מותר בקניבת ירק. ונראה דרבי זירא דלא חש לדחיה דר' יוחנן אזיל לטעמיה דס\"ל בפרק אותו ואת בנו דאי איכא למדרש קרא דרשינן ולא מוקמינן ליה לעשה וכמבואר מדברי התוס' בחולין (ריש דף פ\"א). ומשום הכי סבר נמי הכא כברייתא דאוסרת ודרש ליה מקרא דשבתון ולא מוקי ליה למלאכה דהכתיב לא תעשה כל מלאכה ולא מוקי ליה לעבור בעשה כיון דאיכא למדרשיה דאתא לקניבת ירק בתלוש. ור' יוחנן דמוקי ליה למלאכת מחובר ולעבור בעשה יתירא על הלאו דלא תעשה כל מלאכה על כרחך סבר כמאן דאמר דמוקמינן קרא בעשה טפי מלדרשא ולא סבר לדרבי זירא וכדמוכח בסוגיא דחולין (דף פ' ע\"ב) דאיכא למ\"ד הכי וכן משמע בפסחים (דף ס\"ח ע\"א) והארכתי בזה בחידושי שם (בדף מ\"ה ע\"א). ושם הוכחתי דרב אשי ג\"כ סבר כרבי זירא דדרשינן קרא ולא מוקמינן בעשה. ולפ\"ז שפיר כתב הרה\"מ טעם לרבינו שפסק כדברי האוסרים משום דתניא כוותייהו. דנהי דר' יוחנן דחה אותה ברייתא מ\"מ קיי\"ל כר' זירא ואינך אמוראי דפסקו כמותה. דהא רב אשי ודאי ס\"ל הכי וכמו שביארתי דהא תליא במאי דפליגי בעלמא אי מוקמינן קרא לדרשא או לעשה וקיי\"ל דמוקמינן לדרשא:
ובהכי אתי שפיר ונסתלק ג\"כ מה שתמה בעל יד אהרן בספרו מרכבת המשנה דמאי מהני טעם זה דתניא כוותייהו דהאוסרים הא כהמתירין נמי תניא. ולפי מ\"ש איכא טעמא דלית לן למיחש לברייתא דתניא כמתירין. גם מה שתמה בספר הנזכר על טעם דהאוסרין אינון בתראי דהא לא קיי\"ל הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך. ולפי מ\"ש לק\"מ דבאמת גם רב אשי סבר כהאוסרין והוא אחר אביי ורבא. ומיהו גם בלאו הכי אתי שפיר לפי מ\"ש לעיל בפ\"א דברכות דדוקא היכא דאמר ליה התלמיד לרב הוא דאמרינן דאין הלכה כתלמיד קודם אביי ורבא אבל אם נחלקו כשני חולקין בעלמא הלכה כבתראי. והכא נמי דכוותה:
והנה לפי מ\"ש מוכח דדעת רבינו הוא כמו שפירש רש\"י בגמ' דמאן דדרש לאסור קניבת ירק משבתון הוה דרשא גמורה ולא אסמכתא בעלמא כמ\"ש התוס'. ומה שהקשה הלח\"מ ממתניתין דאין בין שבת ליום הכיפורים. י\"ל דאתיא כמאן דמתיר קניבת ירק גם בשבת ואנן קיי\"ל כמאן דאסר מטעם שנתבאר. ובלאו הכי מוקי גמ' ההיא מתניתין כרבי נחוניא דלא קיי\"ל כותיה:" + ], + [], + [ + "וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול כו' ומצוה לשבות מכל אלו וכו'. והר\"ן הקשה על רבינו שסובר שכל הענויים הללו איסורן מדאורייתא דא\"כ אמאי תניא התינוקות מותרין בכולן ומפרש בגמרא דמותרים הגדולים לרחצן ואי מדאורייתא אסירי היכי שרי והכתיב לא תאכלום ודרשינן לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים דלא ליספו להו בידים. ומ\"ש הכס\"מ בזה דהיינו דוקא בקטן שהגיע לחינוך לא משמע כן בסוגיא דסוף פרק חרש וכן מצאתי שתמה עליו בס' מחנה אפרים. ועיין בשו\"ת זכרון יוסף. ונראה כמ\"ש הפר\"ח סי' תרי\"א דלהזהיר גדולים אקטנים אינו אלא במידי דאיסורא דומיא דדם ושאר אינך דאיתא בס\"פ חרש משא\"כ ביום הכיפורים שהדבר בעצמו היתר הוא רק השעה אסורה. וכהאי גוונא כתב ג\"כ המג\"א בסי' רס\"ט. ונראה שזהו טעם בעל הג\"ה שכתב בסי' תע\"א דמותר להאכיל מצה לקטן בערב פסח כל שאינו יודע מה שמספרים בלילה ואע\"ג דבסי' שמ\"ג כתב דאסור להאכיל לקטן אף איסור דרבנן ואף שלא הגיע לחינוך וא\"כ הכי נמי ליתסר להאכיל מצה בערב פסח לכל קטן. אלא ש\"מ דשאני התם דאינו אלא שעה אסורה ובכהאי גוונא מותר להאכיל בידים עכ\"פ לקטן שלא הגיע לחינוך. ונראה דגם הר\"ן לא אסר רק במידי דאורייתא אבל בדרבנן מודה דלא אסרו אפילו לאוסופי בידים בכהאי גוונא דאינו אלא איסור שעה:
ובהכי אתי שפיר דלא תקשי עליו מ\"ש בס' שער המלך דכאן בפרק יום הכיפורים מבואר מדבריו דאי הוו שאר ענויין דרבנן אתיא ליה שפיר דגדולים מותרין לעשות לקטנים ואילו בסוף פרק כל כתבי מבואר מדבריו דלמאן דאמר דקטן אוכל נבילות בי\"ד מצווין להפרישו אסור להאכילו בידים אף באיסור דרבנן והשתא תקשי ליה נמי הברייתא דהתינוקות מותרין בכולן והניח בצ\"ע. ולפי מ\"ש לק\"מ דבדרבנן באיסור שעה מודה הר\"ן דמותר לאוסופי בידים. ומיהו נראה דלרבינו נמי לא מקילין בדאורייתא באיסור שעה לאוסופי לקטנים רק במידי דהוא רביתא דתינוק וכההיא דהתינוקות מותרין בכולן דאיירי ברחיצה וסיכה וכו' וכל שכן במידי דאכילה ושתיה אבל במידי דלאו רביתיה דתינוק אף באיסור שעה אסור וכגון באיסור חלול שבת. וכך מבואר מדברי רבינו בסוף הלכות מאכלות אסורות שכתב דאסור להאכיל לקטן איסור בידים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד כו'. ויש ללמוד כן מסוגיא דפרק חרש דמדמה התם דין אוכל נבילות לחילול שבת ומשמע התם דאי מצווין להפרישו כשאוכל איסור הוא הדין דמצווין להפרישו מחילול שבת. וא\"כ כי היכי דקיי\"ל שאין מאכילין בידים איסור הוא הדין בחילול שבת:
ומ\"ש בספר שער המלך דיש להוכיח כדעת הר\"ן מסוגיא דסוכה (דף כ\"ח) דגרסינן התם האזרח לרבות נשים האזרחיות שחייבות בעינוי ופריך למה לי מדרב יהודה אמר רב נפקא דאמר דהוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומסיק דלא נצרכא אלא לתוספת עינוי. ולדעת רבינו דכל שארי ענויין הוו מן התורה הו\"ל לשנויי דהאזרח איצטריך לרבות נשים לשאר עינויין דלית בהו עונש ואזהרה אלא איסור עשה מקרא דשבת שבתון וסלקא דעתך אמינא דנשים פטירי כמו כל מצות עשה שהזמן גרמא ואיצטריך האזרח לריבויינהו ומדלא משני הכי מוכח כהר\"ן דשאר עינויים אינן מן התורה אלא מדרבנן. ולדידי י\"ל דהך מילתא תליא בפלוגתא ובהנך תירוצי דאיתא בסוגיא דריש פרק יום הכיפורים אמתניתין דתנן [יום הכיפורים] אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ומקשה אסור ענוש כרת הוא ומשני דאיירי בחצי שיעור וקאמר הניחא למאן דאמר דחצי שיעור אסור מן התורה אלא לריש לקיש דאמר מותר מן התורה מאי איכא למימר ומשני מודה ר\"ל שאסור מדרבנן ועוד משני כי קתני אסור אשארא דתנו רבה ורב יוסף בשאר ספרי דבי רב מניין ליום הכיפורים שאסור ברחיצה ובסיכה כו' תלמוד לומר שבתון שבות. והשתא לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה משמע ודאי דהוא הדין לרחיצה ואינך דאסורים מן התורה דהא חד אסור קתני אכולהו. וכן לשינויא בתרא דאיירי בשיעור שלם. ונהי דלשון אסור לא קאי רק ארחיצה ואינך דאילו באכילה ושתיה כרת נמי איכא מ\"מ מדכייל נמי לאכילה ושתיה בחד אסור עם שאר עינויים איכא למשמע דלעניין איסורא גרידא מיהא שוין.
ועוד יש להוכיח בלאו הכי דעל כרחין להך שינויא הוו שאר עינויים מן התורה מדמייתי עלה דתנו רבה ורב יוסף כו' מניין ליוה\"כ שאסור ברחיצה ובסיכה תלמוד לומר שבתון שבות. ועל כרחך היינו דרשא גמורה ואסור מן התורה קאמרי דאי מדרבנן למה ליה לתלמודא לאתויי לדרבה ורב יוסף כלל דתיפוק ליה דמגופה דמתניתין מוכח דאיכא מיהא איסורא מדרבנן ולא היה לו אלא לומר כי קתני אסור אשארא. אלא ש\"מ דלהכי מייתי לדרבה ורב יוסף לומר דאסורים מן התורה מקרא דשבתון. אך לשינויא קמא דמוקי לה בחצי שיעור ולמאן דאמר דהוא מדרבנן משמע דדומיא דהכי הוו נמי איסור שאר עינויים רק מדרבנן כיון דחד אסור קתני. ועל פי זה ל\"ק סוגיא דסוכה לדעת רבינו דלא בעיא לאוקמא דריבויא דהאזרח לנשים אתא לשאר עינויין כי היכי דלא תקשי עדיין למ\"ד דחצי שיעור מותר מן התורה ומוקי מתניתין דר\"פ יוהכ\"פ בהכי ולדידיה שאר עינויים מדרבנן וניחא ליה טפי לאוקמא לתוספת עינוי דאתי שפיר נמי לדידיה אבל מ\"מ לדינא קיי\"ל דשאר עינויין מן התורה וכמ\"ש:
[ועוד י\"ל דלא ניחא לתלמודא לומר כן דהברייתא דהאזרח איירי בשאר ענויין כיון שהיא מתנייא בתורת כהנים ולא מצינו דההוא תנא אית ליה שאר ענויין מרבוי דקרא אלא רבה ורב יוסף הוא דתנו הכי בשאר ספרי דבי רב ומשום הכי אין סברא לומר דתנא דתורת כהנים ירבה נשים לשאר ענויים מאי דלא שמעינן ליה דמרבה הענויים כלל אף גבי אנשים. אבל תוספת אשכחן דאית ליה ומשום הכי אמרינן דמרבה ליה גבי נשים. וכהאי גוונא כתבו התוס' בברכות (דף כ\"ג ע\"ב). ועוד י\"ל דהיינו טעמא דלא ניחא לתלמודא למימר דהאזרח אתי לרבות נשים בשאר ענויים דנהי דהוו מדאורייתא מ\"מ אין איסורן מפורש דקרא דשבת שבתון אינו אלא אסמכתא ועיקר איסורן מפי הקבלה כמ\"ש רבינו בפירוש המשנה בהדיא וכן משמע מדבריו כאן וא\"כ אתי שפיר דלא ניחא למימר דקרא דהאזרח קאי אהילכתא וכהאי גוונא איתא בריש פרק ט' דנזיר (דף ס\"ב). וקושטא דלמ\"ד דלית ליה תוספת כלל מוקי לקרא בשאר ענויים. ובזה נסתלק קושית שער המלך וס' פני יהושע בר\"ה למ\"ד דלית ליה תוספת האזרח מאי דריש]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "שתה מעט וחזר ושתה אם יש מתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין. ועיין במגיד משנה שמיישב דלא תקשי מכריתות דתנן גבי טומאת גוויה בשתיית משקין טמאים שמצטרפין בכדי אכילת פרס כמו אוכלין וכאן כתב דשיעור צירוף משקין הוא בכדי שתיית רביעית דוקא. דשאני טומאת גוויה שהיא מדבריהם ועשו בו חיזוק. והלח\"מ הקשה על זה דבכריתות תנא נמי גבי איסור ליכנס למקדש בששתה רביעית יין דשיעור הצירוף הוא בכדי אכילת פרס והתם הוי איסור תורה וא\"כ תקשי על דברי רבינו כאן דאין עולה ישוב הנ\"ל. ונראה די\"ל על פי מ\"ש הכס\"מ ריש פ\"י מהלכות תרומות בשם הר\"י קורקוס לדעת רבינו דמחלק בין שתיית איסור לטומאת גוויה דבאיסורים מחייב על הנאת גרונו ולא מחשב שתייה הנאה בשהפסיק יותר מכדי שתיית רביעית ואינה כאכילה שנמשכת הנאתה בכדי אכילת פרס. אבל טומאת גוויה לאו בהנאה תליא מילתא דאפי' תחב לו חבירו נטמא גופו ולכך אין לחלק בין אכילה לשתייה ובתרווייהו מצטרפין בכדי אכילת פרס ע\"כ. ולפ\"ז אתי שפיר נמי קושית הלח\"מ מההיא דשתה רביעית ונכנס למקדש דמצטרף בכדי אכילת פרס דהתם שייך ג\"כ הטעם שכתב הכס\"מ גבי טומאת גוויה דאיסור זה דכניסה למקדש שתוי נמי לאו בהנאה תליא. ולא משום הנאת שתייה חייביה רחמנא דהא אף אם שתה תחילה בהיתר אסור אח\"כ ליכנס למקדש וכיון שכן דמי לאכילת איסור ולטומאת גוויה דמצטרף בכא\"פ:
ויש להביא ראיה לרבינו דלפי דבריו אתי שפיר מאי דקשיא לרש\"י בפסחים (דף מ\"ד) ולתוס' בנזיר (דף ל\"ו ע\"ב) דאמאי פליגי רבנן בשכר המדי ולא מצרכי לבער אע\"ג דדרך לשתותו ביחד ואיכא כזית של חמץ בתוך שיעור שהיית אכילת פרס. ולפ\"ד רבינו מעיקרא לק\"מ דגבי שכר שהוא משקה לא מצטרף בכדי אכילת פרס כלל אלא בשתיית רביעית ומסתמא ליכא שיעור כזית או רביעית מן החמץ בתוך שהיית שתיית רביעית מן התערובות ומשום הכי לא מצרכי לבערו:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..16086fcf51399cc63d89f59cde5d1e8e18de61ff --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,46 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_the_Tenth_of_Tishrei", + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "יום הכפורים שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק. וכתב הרב המגיד מחלוקת בשבת (דף קי\"ד ע\"ב) ופסק כדברי האוסרים דאינון בתראי ותניא כוותייהו. ועיין בלח\"מ שפירש כוונת הרה\"מ דרבי מנא מייתי התם ברייתא סייעתא לדבריו ואע\"ג דדחאה רבי יוחנן מ\"מ רבי מנא סבר דלאו דחיה היא. ונדחק בזה דהרי ברייתא דתניא כוותיה דרבי יוחנן דמתיר מפורשת טפי ועל כן מסיק דעיקר הטעם שפסק כהאוסרין הוא משום דאינון בתראי. וכן ראיתי לבעל ההגהות [מיימוני] שכתב רק טעם זה על רבינו שפסק כאמוראי בתראי כרבי זירא ורב הונא ולא כר' חייא בר אבא א\"ר יוחנן אע\"ג דתניא כוותיה ע\"כ. ומשמע דאילו כרבי זירא ורב הונא לא תניא והיינו משום דר' יוחנן דחאה לברייתא דמסייעא לרבי זירא ורב הונא. אמנם יש לי לכוון לשון הרה\"מ דנקט נמי טעמא דתניא כוותייהו דנהי דדחאה ר\"י מ\"מ איכא טעמא רבה לדרבי זירא ורב הונא דלא חשו להך דחייא דר' יוחנן. והוא לפי מאי דמבואר בגמ' דשבת שם דברייתא דאוסרת יליף מדכתיב שבתון שבות ולמאי אילימא למלאכה וכגון במחובר והכתיב לא תעשה כל מלאכה אלא לאו אקניבת ירק שמע מינה ור' יוחנן דחאה דלעולם למלאכה ולעבור עליה בעשה ולא תעשה ותניא כוותיה דר' יוחנן דיום הכיפורים שחל בשבת מותר בקניבת ירק. ונראה דרבי זירא דלא חש לדחיה דר' יוחנן אזיל לטעמיה דס\"ל בפרק אותו ואת בנו דאי איכא למדרש קרא דרשינן ולא מוקמינן ליה לעשה וכמבואר מדברי התוס' בחולין (ריש דף פ\"א). ומשום הכי סבר נמי הכא כברייתא דאוסרת ודרש ליה מקרא דשבתון ולא מוקי ליה למלאכה דהכתיב לא תעשה כל מלאכה ולא מוקי ליה לעבור בעשה כיון דאיכא למדרשיה דאתא לקניבת ירק בתלוש. ור' יוחנן דמוקי ליה למלאכת מחובר ולעבור בעשה יתירא על הלאו דלא תעשה כל מלאכה על כרחך סבר כמאן דאמר דמוקמינן קרא בעשה טפי מלדרשא ולא סבר לדרבי זירא וכדמוכח בסוגיא דחולין (דף פ' ע\"ב) דאיכא למ\"ד הכי וכן משמע בפסחים (דף ס\"ח ע\"א) והארכתי בזה בחידושי שם (בדף מ\"ה ע\"א). ושם הוכחתי דרב אשי ג\"כ סבר כרבי זירא דדרשינן קרא ולא מוקמינן בעשה. ולפ\"ז שפיר כתב הרה\"מ טעם לרבינו שפסק כדברי האוסרים משום דתניא כוותייהו. דנהי דר' יוחנן דחה אותה ברייתא מ\"מ קיי\"ל כר' זירא ואינך אמוראי דפסקו כמותה. דהא רב אשי ודאי ס\"ל הכי וכמו שביארתי דהא תליא במאי דפליגי בעלמא אי מוקמינן קרא לדרשא או לעשה וקיי\"ל דמוקמינן לדרשא:
ובהכי אתי שפיר ונסתלק ג\"כ מה שתמה בעל יד אהרן בספרו מרכבת המשנה דמאי מהני טעם זה דתניא כוותייהו דהאוסרים הא כהמתירין נמי תניא. ולפי מ\"ש איכא טעמא דלית לן למיחש לברייתא דתניא כמתירין. גם מה שתמה בספר הנזכר על טעם דהאוסרין אינון בתראי דהא לא קיי\"ל הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך. ולפי מ\"ש לק\"מ דבאמת גם רב אשי סבר כהאוסרין והוא אחר אביי ורבא. ומיהו גם בלאו הכי אתי שפיר לפי מ\"ש לעיל בפ\"א דברכות דדוקא היכא דאמר ליה התלמיד לרב הוא דאמרינן דאין הלכה כתלמיד קודם אביי ורבא אבל אם נחלקו כשני חולקין בעלמא הלכה כבתראי. והכא נמי דכוותה:
והנה לפי מ\"ש מוכח דדעת רבינו הוא כמו שפירש רש\"י בגמ' דמאן דדרש לאסור קניבת ירק משבתון הוה דרשא גמורה ולא אסמכתא בעלמא כמ\"ש התוס'. ומה שהקשה הלח\"מ ממתניתין דאין בין שבת ליום הכיפורים. י\"ל דאתיא כמאן דמתיר קניבת ירק גם בשבת ואנן קיי\"ל כמאן דאסר מטעם שנתבאר. ובלאו הכי מוקי גמ' ההיא מתניתין כרבי נחוניא דלא קיי\"ל כותיה:" + ], + [], + [ + "וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול כו' ומצוה לשבות מכל אלו וכו'. והר\"ן הקשה על רבינו שסובר שכל הענויים הללו איסורן מדאורייתא דא\"כ אמאי תניא התינוקות מותרין בכולן ומפרש בגמרא דמותרים הגדולים לרחצן ואי מדאורייתא אסירי היכי שרי והכתיב לא תאכלום ודרשינן לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים דלא ליספו להו בידים. ומ\"ש הכס\"מ בזה דהיינו דוקא בקטן שהגיע לחינוך לא משמע כן בסוגיא דסוף פרק חרש וכן מצאתי שתמה עליו בס' מחנה אפרים. ועיין בשו\"ת זכרון יוסף. ונראה כמ\"ש הפר\"ח סי' תרי\"א דלהזהיר גדולים אקטנים אינו אלא במידי דאיסורא דומיא דדם ושאר אינך דאיתא בס\"פ חרש משא\"כ ביום הכיפורים שהדבר בעצמו היתר הוא רק השעה אסורה. וכהאי גוונא כתב ג\"כ המג\"א בסי' רס\"ט. ונראה שזהו טעם בעל הג\"ה שכתב בסי' תע\"א דמותר להאכיל מצה לקטן בערב פסח כל שאינו יודע מה שמספרים בלילה ואע\"ג דבסי' שמ\"ג כתב דאסור להאכיל לקטן אף איסור דרבנן ואף שלא הגיע לחינוך וא\"כ הכי נמי ליתסר להאכיל מצה בערב פסח לכל קטן. אלא ש\"מ דשאני התם דאינו אלא שעה אסורה ובכהאי גוונא מותר להאכיל בידים עכ\"פ לקטן שלא הגיע לחינוך. ונראה דגם הר\"ן לא אסר רק במידי דאורייתא אבל בדרבנן מודה דלא אסרו אפילו לאוסופי בידים בכהאי גוונא דאינו אלא איסור שעה:
ובהכי אתי שפיר דלא תקשי עליו מ\"ש בס' שער המלך דכאן בפרק יום הכיפורים מבואר מדבריו דאי הוו שאר ענויין דרבנן אתיא ליה שפיר דגדולים מותרין לעשות לקטנים ואילו בסוף פרק כל כתבי מבואר מדבריו דלמאן דאמר דקטן אוכל נבילות בי\"ד מצווין להפרישו אסור להאכילו בידים אף באיסור דרבנן והשתא תקשי ליה נמי הברייתא דהתינוקות מותרין בכולן והניח בצ\"ע. ולפי מ\"ש לק\"מ דבדרבנן באיסור שעה מודה הר\"ן דמותר לאוסופי בידים. ומיהו נראה דלרבינו נמי לא מקילין בדאורייתא באיסור שעה לאוסופי לקטנים רק במידי דהוא רביתא דתינוק וכההיא דהתינוקות מותרין בכולן דאיירי ברחיצה וסיכה וכו' וכל שכן במידי דאכילה ושתיה אבל במידי דלאו רביתיה דתינוק אף באיסור שעה אסור וכגון באיסור חלול שבת. וכך מבואר מדברי רבינו בסוף הלכות מאכלות אסורות שכתב דאסור להאכיל לקטן איסור בידים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד כו'. ויש ללמוד כן מסוגיא דפרק חרש דמדמה התם דין אוכל נבילות לחילול שבת ומשמע התם דאי מצווין להפרישו כשאוכל איסור הוא הדין דמצווין להפרישו מחילול שבת. וא\"כ כי היכי דקיי\"ל שאין מאכילין בידים איסור הוא הדין בחילול שבת:
ומ\"ש בספר שער המלך דיש להוכיח כדעת הר\"ן מסוגיא דסוכה (דף כ\"ח) דגרסינן התם האזרח לרבות נשים האזרחיות שחייבות בעינוי ופריך למה לי מדרב יהודה אמר רב נפקא דאמר דהוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומסיק דלא נצרכא אלא לתוספת עינוי. ולדעת רבינו דכל שארי ענויין הוו מן התורה הו\"ל לשנויי דהאזרח איצטריך לרבות נשים לשאר עינויין דלית בהו עונש ואזהרה אלא איסור עשה מקרא דשבת שבתון וסלקא דעתך אמינא דנשים פטירי כמו כל מצות עשה שהזמן גרמא ואיצטריך האזרח לריבויינהו ומדלא משני הכי מוכח כהר\"ן דשאר עינויים אינן מן התורה אלא מדרבנן. ולדידי י\"ל דהך מילתא תליא בפלוגתא ובהנך תירוצי דאיתא בסוגיא דריש פרק יום הכיפורים אמתניתין דתנן [יום הכיפורים] אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ומקשה אסור ענוש כרת הוא ומשני דאיירי בחצי שיעור וקאמר הניחא למאן דאמר דחצי שיעור אסור מן התורה אלא לריש לקיש דאמר מותר מן התורה מאי איכא למימר ומשני מודה ר\"ל שאסור מדרבנן ועוד משני כי קתני אסור אשארא דתנו רבה ורב יוסף בשאר ספרי דבי רב מניין ליום הכיפורים שאסור ברחיצה ובסיכה כו' תלמוד לומר שבתון שבות. והשתא לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה משמע ודאי דהוא הדין לרחיצה ואינך דאסורים מן התורה דהא חד אסור קתני אכולהו. וכן לשינויא בתרא דאיירי בשיעור שלם. ונהי דלשון אסור לא קאי רק ארחיצה ואינך דאילו באכילה ושתיה כרת נמי איכא מ\"מ מדכייל נמי לאכילה ושתיה בחד אסור עם שאר עינויים איכא למשמע דלעניין איסורא גרידא מיהא שוין.
ועוד יש להוכיח בלאו הכי דעל כרחין להך שינויא הוו שאר עינויים מן התורה מדמייתי עלה דתנו רבה ורב יוסף כו' מניין ליוה\"כ שאסור ברחיצה ובסיכה תלמוד לומר שבתון שבות. ועל כרחך היינו דרשא גמורה ואסור מן התורה קאמרי דאי מדרבנן למה ליה לתלמודא לאתויי לדרבה ורב יוסף כלל דתיפוק ליה דמגופה דמתניתין מוכח דאיכא מיהא איסורא מדרבנן ולא היה לו אלא לומר כי קתני אסור אשארא. אלא ש\"מ דלהכי מייתי לדרבה ורב יוסף לומר דאסורים מן התורה מקרא דשבתון. אך לשינויא קמא דמוקי לה בחצי שיעור ולמאן דאמר דהוא מדרבנן משמע דדומיא דהכי הוו נמי איסור שאר עינויים רק מדרבנן כיון דחד אסור קתני. ועל פי זה ל\"ק סוגיא דסוכה לדעת רבינו דלא בעיא לאוקמא דריבויא דהאזרח לנשים אתא לשאר עינויין כי היכי דלא תקשי עדיין למ\"ד דחצי שיעור מותר מן התורה ומוקי מתניתין דר\"פ יוהכ\"פ בהכי ולדידיה שאר עינויים מדרבנן וניחא ליה טפי לאוקמא לתוספת עינוי דאתי שפיר נמי לדידיה אבל מ\"מ לדינא קיי\"ל דשאר עינויין מן התורה וכמ\"ש:
[ועוד י\"ל דלא ניחא לתלמודא לומר כן דהברייתא דהאזרח איירי בשאר ענויין כיון שהיא מתנייא בתורת כהנים ולא מצינו דההוא תנא אית ליה שאר ענויין מרבוי דקרא אלא רבה ורב יוסף הוא דתנו הכי בשאר ספרי דבי רב ומשום הכי אין סברא לומר דתנא דתורת כהנים ירבה נשים לשאר ענויים מאי דלא שמעינן ליה דמרבה הענויים כלל אף גבי אנשים. אבל תוספת אשכחן דאית ליה ומשום הכי אמרינן דמרבה ליה גבי נשים. וכהאי גוונא כתבו התוס' בברכות (דף כ\"ג ע\"ב). ועוד י\"ל דהיינו טעמא דלא ניחא לתלמודא למימר דהאזרח אתי לרבות נשים בשאר ענויים דנהי דהוו מדאורייתא מ\"מ אין איסורן מפורש דקרא דשבת שבתון אינו אלא אסמכתא ועיקר איסורן מפי הקבלה כמ\"ש רבינו בפירוש המשנה בהדיא וכן משמע מדבריו כאן וא\"כ אתי שפיר דלא ניחא למימר דקרא דהאזרח קאי אהילכתא וכהאי גוונא איתא בריש פרק ט' דנזיר (דף ס\"ב). וקושטא דלמ\"ד דלית ליה תוספת כלל מוקי לקרא בשאר ענויים. ובזה נסתלק קושית שער המלך וס' פני יהושע בר\"ה למ\"ד דלית ליה תוספת האזרח מאי דריש]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "שתה מעט וחזר ושתה אם יש מתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין. ועיין במגיד משנה שמיישב דלא תקשי מכריתות דתנן גבי טומאת גוויה בשתיית משקין טמאים שמצטרפין בכדי אכילת פרס כמו אוכלין וכאן כתב דשיעור צירוף משקין הוא בכדי שתיית רביעית דוקא. דשאני טומאת גוויה שהיא מדבריהם ועשו בו חיזוק. והלח\"מ הקשה על זה דבכריתות תנא נמי גבי איסור ליכנס למקדש בששתה רביעית יין דשיעור הצירוף הוא בכדי אכילת פרס והתם הוי איסור תורה וא\"כ תקשי על דברי רבינו כאן דאין עולה ישוב הנ\"ל. ונראה די\"ל על פי מ\"ש הכס\"מ ריש פ\"י מהלכות תרומות בשם הר\"י קורקוס לדעת רבינו דמחלק בין שתיית איסור לטומאת גוויה דבאיסורים מחייב על הנאת גרונו ולא מחשב שתייה הנאה בשהפסיק יותר מכדי שתיית רביעית ואינה כאכילה שנמשכת הנאתה בכדי אכילת פרס. אבל טומאת גוויה לאו בהנאה תליא מילתא דאפי' תחב לו חבירו נטמא גופו ולכך אין לחלק בין אכילה לשתייה ובתרווייהו מצטרפין בכדי אכילת פרס ע\"כ. ולפ\"ז אתי שפיר נמי קושית הלח\"מ מההיא דשתה רביעית ונכנס למקדש דמצטרף בכדי אכילת פרס דהתם שייך ג\"כ הטעם שכתב הכס\"מ גבי טומאת גוויה דאיסור זה דכניסה למקדש שתוי נמי לאו בהנאה תליא. ולא משום הנאת שתייה חייביה רחמנא דהא אף אם שתה תחילה בהיתר אסור אח\"כ ליכנס למקדש וכיון שכן דמי לאכילת איסור ולטומאת גוויה דמצטרף בכא\"פ:
ויש להביא ראיה לרבינו דלפי דבריו אתי שפיר מאי דקשיא לרש\"י בפסחים (דף מ\"ד) ולתוס' בנזיר (דף ל\"ו ע\"ב) דאמאי פליגי רבנן בשכר המדי ולא מצרכי לבער אע\"ג דדרך לשתותו ביחד ואיכא כזית של חמץ בתוך שיעור שהיית אכילת פרס. ולפ\"ד רבינו מעיקרא לק\"מ דגבי שכר שהוא משקה לא מצטרף בכדי אכילת פרס כלל אלא בשתיית רביעית ומסתמא ליכא שיעור כזית או רביעית מן החמץ בתוך שהיית שתיית רביעית מן התערובות ומשום הכי לא מצרכי לבערו:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות שביתת עשור", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..982068486b70792cf59c499acd240b9cd3f4a7d2 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,593 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Sabbath", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות שבת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה וכו' אם לא נתכוון לאותה מלאכה הרי זה מותר. עיין במל\"מ שתמה על דברי התוס' בבכורות (דף כ\"ד) שכתבו גבי עוקר דבר מגידולו כלאחר יד שרי באינו מכוין אף לר' יהודה משום דאף במכוין לא אסר כי אם מדרבנן ואין איסור בכה\"ג מן התורה בשום מקום ואיך לא הוקשה להם מסוגיא דפרק כירה דמוכח מינה דחורש כלאחר יד אסור לר\"י אף שאינו מכוין והניח הדבר בצריך תלמוד. ולק\"מ די\"ל דהתוס' דהתם סברי כמ\"ש בפרק ערבי פסחים (פסחים דף ק\"א) אליבא דר' יוחנן דס\"ל דגרירה חמירא טפי משאר דבר שאינו מתכוין משום דקרוב לעשות חריץ ודמי לפסיק רישא. וא\"כ מהאי טעמא מחמירין ביה טפי מבעוקר דבר מגידולו כלאחר יד באינו מכוין. ובהכי יש ליישב ג\"כ מ\"ש תוס' בפ\"ק דכתובות דרבי יהודה מתיר גבי מקלקל כשאינו מכוון ותמה עליהם ג\"כ הרב הנ\"ל דאיך לא הוקשה להם מסוגיא דפרק כירה דמוכח מינה דאף באיסורים דרבנן אוסר ר\"י דבר שאינו מתכוין. וכמו שהקשו לרש\"י ביומא. ולפמ\"ש א\"ש דגם התוס' בכתובות אזלי בשיטה זו שכתבו בפסחים ואפשר דגם רש\"י הכי סבירא ליה. ובזה לא קשה מה שהקשו עליו התוס' ביומא:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל מלאכה שהיחיד יכול לעשותה לבדו ועשו אותה שנים בשותפות וכו' הרי אלו פטורין ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו וכו' ועשו אותה בשותפות שניהן חייבין. והקשה הלח\"מ דרבינו פסק כר' יהודה דפוטר בזה עוקר וזה מניח ופוטר ג\"כ בזה יכול וזה יכול ומחייב בזה אינו יכול וזה אינו יכול ודלא כרבי שמעון דפוטר ג\"כ בזה אינו יכול וזה אינו יכול. ובגמרא דפרק המצניע אמרינן דטעמא דר\"ש הוא דתלתא מיעוטי כתיבי נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא. חד למעוטי זה עוקר וזה מניח [וחד למעוטי זה יכול וזה יכול] וחד למעוטי זה אינו יכול וזה אינו יכול ור' יהודה חד למעט זה עוקר וזה מניח וחד למעט זה יכול וזה יכול וחד למעט יחיד שעשה בהוראה ור\"ש יחיד שעשה בהוראה חייב וכיון דרבינו פסק כר' יהודה ה\"ל למפסק דיחיד [שעשה בהוראה] פטור והוא פסק בהלכות שגגות דיחיד חייב. וא\"כ איך פסק כאן כר' יהודה דמחייב בזה אינו יכול וזה אינו יכול. דמשמע דר\"י גופיה הוה פוטר אי לא הוה איצטריך ליה מיעוטא למפטר יחיד בהוראה. ותירץ דראה רבינו לפסוק כר\"י בזה אינו יכול משום דר' מאיר מסייע ליה בזה דאיהו מחייב גם בזה יכול וזה יכול ונמצא דבזה אינו יכול וזה אינו יכול סבר ר\"מ כר\"י אבל בהא דיחיד בהוראה פסק כר\"ש משום דחכמים סברי הכי בהוריות.
ולדידי אין בזה טעם לומר דפסק כר\"י משום דר\"מ מסייע ליה. דהרי ר\"מ לא מטעמו דר\"י מחייב אלא משום דסבר דנפש לא משמע למעט שותפות וליכא רק תרי מיעוטא אחת תחטא בעשותה תחטא ואתא חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי יחיד בהוראה דפטור והשתא מנ\"ל לרבינו לפסוק כר\"י דמחייב בזה אינו יכול וזה אינו יכול מחמת טעמיה דר\"מ הא ר\"י גופיה פליג אטעמיה דר\"מ וסבר דנפש משמע מיעוטא לשותפין. וכמו שמבואר בגמ' (דף צ\"ג) ופרש\"י נפש משמע ולא נפשות. ואיכא לדידיה תלתא מיעוטא ואיהו גופיה מודה דאי לאו דאיצטריך למעט יחיד בהוראה ממעטין זה אינו יכול [וזה אינו יכול] וכר\"ש דלתרוייהו משמע להו נפש מיעוטא. וא\"כ ר\"מ יחידאה הוא בסברא זו דנפש לא הוה מיעוטא ולא ה\"ל לרבינו לפסוק כסברתו נגד סברת ר\"י ור\"ש דמשמע מיעוטא אמנם יש לי בעז\"ה לתת טעם נכון לדעת רבינו ז\"ל במאי דפסק כסברת ר' מאיר משום דכוותיה אזלא מסקנא דסוגיא דפ\"ק דערכין (דף ד' ע\"ב) דקאמר דלא איצטריך נפשות גבי ערכין לאחד שהעריך מאה ופרש\"י דאי הוה כתיב נמי נפש הוה משמע נפשות הרבה כעניין שנאמר ונפש אדם ששה עשר אלף וכן משמע מהתורת כהנים שהביאו התוס' בפ\"ק דזבחים (דף ה' ע\"ב) דלא ממעט שותפין שאין מביאין קרבן מנחה מדכתיב נפש אלא מדכתיב קרבנו. וא\"כ ה\"נ אין למעט ולפטור בשעשו מלאכה בשבת מדכתיב נפש וליכא רק תרי מיעוטא ואמר חד למעוטי זה עוקר כו' וחד למעוטי זה יכול וזה יכול אבל לזה אינו יכול וזה אינו יכול ליכא מיעוטא ולכך מחייב:" + ], + [], + [], + [], + [ + "כל העושה שיעור מלאכה כולה בשגגה מתחלה ועד סוף חייב חטאת קבועה. משמע דאי אדכר בנתיים פטור מחטאת. והיינו דוקא בהעברה וכהאי גוונא מלאכה שבידו להחזירה כשנזכר מועילה הידיעה שבנתים לפטור אבל בזורק וכהאי גוונא מלאכה שאין בידו להחזירה כשנזכר לא מפטר במה שנזכר כדאיתא בסוף פרק הזורק. והא שלא ביאר זה רבינו כאן הוא מפני שביארו בפ\"ו מהל' שגגות. והא דמשמע מדברי רבינו לקמן בפ\"ט דין ה' גבי שכח והדביק פת בתנור בשבת דאם נזכר קודם שתאפה לא מצי למיתי לידי חיוב חטאת וכמ\"ש הלח\"מ שם על כרחך היינו משום דס\"ל דהתם הוי בידו להחזיר מלאכת האפיה משום שיכול לרדותה קודם שתאפה. ואע\"ג שיש בזה איסור דרבנן אפילו הכי מקרי בידו לעניין זה דמועילה לו הידיעה לפטור מחטאת. וזה דלא כנראה מדברי התוס' ישנים בפ\"ק דשבת בשם מהר\"ם דגבי הדביק פת בתנור מצי למיתי לידי חיוב חטאת אף שנזכר קודם שתאפה אם חזר ושכח והיינו משום דחשיב לה אין בידו לרדותה מחמת איסור דרבנן והא דגבי העברה חשיב בידו לעמוד בתוך ד' אמות על כרחך הוא דס\"ל דמותר לכתחילה לטלטל פחות מד' אמות בר\"ה פעם אחת רק כמה פעמים אסור וכדעת הפוסקים דס\"ל הכי. ובשו\"ת חות יאיר סי' ט\"ו כתב בפשיטות דלא שייך חצי שיעור היכא דנזכר השיעור בפירוש בתורה כמו לטלטל פחות מד' אמות דבתורה כתיב שבו איש תחתיו ודרשינן כתחתיו וכן שיעורא דתחומין במה שהתירה תורה בפירוש לא אסרו חז\"ל אלא א\"כ מצאו סמך לזה כמו גבי תחום דאלפיים:" + ] + ], + [ + [ + "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות. וכתב הכס\"מ דבפרק כיצד צולין איפליגו תנאי בטומאה אם דחויה היא בצבור או הותרה ומשמע בגמרא דהלכה כמאן דאמר דחויה וכך פסק רבינו בהלכות ביאת מקדש. ומשמע דכי היכי דאיפליגו בטומאה ה\"נ איפליגו בשבת לגבי חולה אם דחויה או הותרה וקיי\"ל כמאן דאמר דחויה וכ\"כ הרשב\"א והר\"ן שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה ע\"כ. וקשה לי על זה מסוגיא ערוכה דסוף פרק ד' דיומא (דף מ\"ו ע\"ב) דמחלק התם בין טומאה בצבור לשבת דטומאה דחויה ושבת הותרה בצבור במקדש וא\"כ כי היכי דעדיפא שבת מטומאה לעניין עבודת צבור במקדש ה\"נ עדיפא לענין חולה שיש בו סכנת נפש דחמיר. וא\"כ היאך ילפינן לומר דשבת דחוי גבי חולה מטומאה דאדרבא נילף דהותרה שבת גבי חולה כמו בצבור במקדש וכן מצאתי בס' לוית חן פרשת אחרי. ושוב ראיתי שכבר הרגיש בזה בס' התשב\"ץ בחלק ג' סי' ל\"ז והוכיח מהא דיומא דשבת הותרה אצל פיקוח נפש דחולה וא\"צ להדר בתר היתר כלל ועוד כתב דהוא הדין גבי מילה אמרינן דהותרה בשבת ולא דחויה.
ומיהו יש ליישב דעת רבינו והפוסקים דסברי דשבת לעניין חולה דמי לטומאה בצבור ולפי דעתם הוא הדין שבת לענין עבודת צבור וכן לגבי מילה דחויה כמו טומאה. דאיכא למימר דלא קיי\"ל כסוגיא דיומא מכח הסוגיא דפ\"ק דיבמות (דף ה' ע\"ב) דמוכחא דסברה דשבת דחוי הוא לגבי עבודת צבור וכן לגבי מילה ולא הותרה שהרי בעא למילף דעשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת מהא דעשה דמילה ופסח ותמיד דוחין שבת. ואי איתא דהותרה הא לא שייך למילף מינייהו לעלמא לעניין דחית עשה ללא תעשה אלא ש\"מ דהני נמי מטעם דחיה. וכן התוס' בברכות (דף כ') דקדקו כהאי גוונא מלשון דחיה דאמר בפסחים (דף ס\"ט ע\"ב) גבי מילה ותמיד דלאו היתר הוא. ונראה דהך מילתא תליא בדרשא דאיתא בספרי פרשת פנחס אקרא דכתיב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת. והשתא למאי איצטריך הא בהדיא כתיב וביום השבת וכבר הוקשה כן לבעל זית רענן ותירץ דאתא לעומר ושתי הלחם ואינו מובן דהרי יליף להו מקראי אחריני בסוף פרק ו' דמנחות אלא י\"ל דאתא לומר דקרבן ציבור הותר ומאן דאמר דהוי דחוי דרש מקדשי תיראו למורא מקדש לעולם דגמר משבת כדאיתא ביבמות (דף ו'). וכ\"כ רבינו בפ\"ז דהלכות בית הבחירה וא\"כ אזיל כאן לטעמיה ואתי שפיר.
והנה על דרך זה יש ליישב פירש\"י שם בברכות שכתב דגבי מת מצוה הותר לגמרי לכהן ונזיר לטמאות ולא מטעם דחיה והתוס' הקשו עליו דמאי שנא מכל מצות עשה שדוחה לא תעשה וכן מילה ותמיד דאמרינן שדוחין שבת פירוש ולא הותר. ולפי מ\"ש י\"ל דשאני מת מצוה דאיכא תרי קראי דכתיב מעמיו להוציא מת מצוה ב' פעמים ולכך אמרינן דהותר וכי היכי דאמרינן גבי קרבן ציבור בשבת למאן דאית ליה ב' קראי ומאן דלא סבר התם הותרה הוא משום דלית ליה ב' קראי להכי וכמ\"ש:
[והנה אף דרבינו משמע דס\"ל דשבת דחויה אצל פיקוח נפש נראה דהיינו דוקא מלאכה גמורה דאורייתא אבל שבות דרבנן מודה דהותר לגמרי דלפי מה שנתבאר דתליא בדין עבודה דבמקדש וכל שהותר שם הוי כל שכן גבי פיקוח נפש וא\"כ הרי כתב רבינו בפירוש בריש הלכות קרבן פסח דשבות היתר הוא במקדש ולפ\"ז הוא הדין דהותר גבי פיקוח נפש. ועי' מ\"ש בהלכות מאכלות אסורות דאפשר דגם לרבינו מן התורה הותרה שבת במקדש והוא הדין אצל פ\"נ ומה שכתב כאן שהיא דחויה היינו מדרבנן ועיי\"ש. וכן משמע לפמ\"ש באורחות חיים הבאתיו בהלכות תמידין ומוספין. אלא דקשה לפ\"ד רבינו וסייעתו דפיקוח נפש דחויה בשבת וכל שכן עבודת צבור וא\"כ אמאי שחיטת קרבן ציבור דוחה שבת הא אפשר ע\"י שנים לפמ\"ש רבינו ריש הלכות פסולי המוקדשין דשנים שוחטין זבח אחד. ומיהו סוגיא דיבמות ל\"ק די\"ל דאתיא אליבא דמאן דאמר דשנים אין שוחטין זבח אחד אי נמי כמ\"ד דזה יכול וזה יכול חייב אבל לרבינו קשה]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו ואע\"פ שהוא צד הדגים עמו וכו'. ננעל דלת בפני תינוק שובר הדלת ומוציאו ואע\"פ שהוא מפצל אותה כמין עצים שראוין למלאכה. ותמה הלח\"מ שלא הזכיר רבינו דאע\"פ שהוא מכוון לפצל וכו' שרי וכמו שאמרו בגמרא דיומא דאע\"ג דקמכוון למיתבר בשיפי. וכתב דסבר רבינו דאם עשה כן בכוונה אסור ומפני כן לא הזכירו בגמ' כוונה גבי נפל לים ולבור. ומה שאמרו גבי ננעל דלת אע\"ג דקמכוין למיתבר מפרש הוא ז\"ל דאינו מכוון לכך ממש אלא דמעשיו מוכיחין דדעתו לעשות עצים למלאכה וכו'. והנה מלבד שדבריו דחוקין. אלא אף זו דאישתמיט מיניה הא דאיתא בירושלמי בהדיא בסוף פרק האורג וז\"ל ר' יוסי ברבי בון בשם רב הונא ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר ועוד איתא שם היה מפקח בגל ונתכוון להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר. והובא ג\"כ בר\"ן שם ופירש שבענין פיקוח נפש אפילו נתכוין למלאכת הרשות עם אותה מלאכה של פ\"נ מותר וכיוצא בזה אמרו בגמ' דילן ביומא. והטעם כדי שלא ימנע בשום ענין מפיקוח נפש המוטלת חובה עליו עכ\"ד ומבואר מדבריו דגם לפי גמ' דילן מותר נמי במתכוון כמו שמפורש בירושלמי והכי קיי\"ל ודלא כמ\"ש הלח\"מ וכן אישתמיט לבעל ס' מעשה רוקח שכתב ג\"כ כהלח\"מ וע\"ש.
ומאי שהוקשה לו לבעל לח\"מ דאי שרי לכוין הו\"ל להזכיר בגמ' דיומא כוונה בכל החלוקות. וגם תמה על רבינו שלא הזכירו כלל יש לי ליישב דלשון הגמ' הוא גבי מצודה ואע\"ג דקצייד כוורי וכן לשון רבינו שכתב ואע\"פ שהוא צד הדגים עמו משמע שזהו בודאי לו שאי אפשר בלא צידת הדגים ואפילו הכי שרי לפרוש המצודה בשביל הצלת התינוק ואע\"ג דקצייד כוורי בודאי וא\"כ לא איצטריך לאשמועינן דמותר אע\"פ שהוא מתכוין לצידת הדגים כיון דאשמועינן דפסיק רישא שרי בזה הוא הדין למכוין דכל שהוא פסיק רישא יש בו ג\"כ חיוב מן התורה כמו במתכוין בכהאי גוונא דמסתמא ניחא ליה בצידת הדגים וכמבואר מדברי התוס' בפרק כירה (שבת דף מ\"א ע\"ב). והא דגבי ננעל דלת נקט בגמ' כוונה ולא סגי ליה במה שהוא פסיק רישא למיתבר בשיפי י\"ל דהיינו שפירש רש\"י שם בד\"ה למיתבר בשיפי נסרים שצריך להם. דנראה דמפרש דקמכוין דנקט לאו דוקא כוונה ממש אלא כלומר שצריך לנסרים דאי אין צריך להם לא מחייב במה שהוא פסיק רישא דהא מקלקל הוא וקיי\"ל דכל המקלקלין פטורין ואינן חייבין אלא על מנת לתקן דהיינו שמתוך הקלקול בא לו התיקון הצריך לו כגון חובל וצריך לדם ומבעיר וצריך לאפרו וסותר על מנת לבנות במקומו. וא\"כ גבי שבירת דלת דסותר הוא אין איסור דאורייתא אלא א\"כ שצריך לאותן הנסרים של השבירה. וקושטא דאף שאינו מכוין לכך אלא שצריך להם והוא פסיק רישא אסור מן התורה ולא נקט לשון כוונה אלא משום דסתם מכוין הוא צריך לאותו דבר שמכוין. וגם רבינו דנקט גבי שבירת דלת ואע\"פ שמפצל אותם כמין עצים שראויין למלאכה איירי שהוא פסיק רישא וצריך לאותן עצים למלאכה כדי שלא יהא מקלקל בשבירת הדלת ולא הוצרך לפרש כאן דסמך על מה שביאר בכמה מקומות דין המקלקל שאינו חייב אלא א\"כ שצריך להקלקול כדי לתקן. ולפ\"ז על כרחך דמ\"ש כאן שמפצל אותה כמין עצים שראויין למלאכה כדי שלא יחשב מקלקל איירי בשצריך להן דאל\"כ אכתי מקלקל הוא אבל כוונה אין צריך כל שהוא פס\"ר:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין נותנין פת בתנור עם חשיכה וכו' אלא כדי שיקרמו פניה כו' ואם נתן סמוך לחשיכה וחשכה ועדיין לא קרמו פניה כו' אם בשוגג מותר לו לרדות ממנו מזון ג' סעודות. וכתב הכס\"מ שתמה הרמ\"ך על רבינו דהא איהו גופיה פסק לעיל דכל תבשיל שלא בישל כל צרכו אם עבר ושיהה אסור לאכלו וכו'. ועיין מ\"ש בזה בבית יוסף סי' רנ\"ד. ולי נראה די\"ל דרבינו אזיל לטעמיה שכתב הטעם דמותר לכתחילה ליתן פת בתנור כשיעור כדי שיקרמו פניה קודם חשיכה ואף שתגמור האפייה משתחשך מותר שאם יחתה יפסיד. הרי דמחלק בין פת לתבשיל דשם גזר שמא יחתה בגחלים ואוסר כל שלא בישל כל צרכו אפילו בדיעבד וגבי פת לא בעי כל צרכו וסגי בקרימת פנים אפילו לכתחילה מטעם שאם יחתה יפסיד. וזה יצא לו מהירושלמי דסוף פרק א' דשבת דאיתא התם זריזות הן הנשים בפת יותר מבתבשיל מה בין פת לתבשיל תבשיל דרכו לאכול רותח פת אין דרכו לאכול רותח. תמן אמרין פת חמתא בצדה פירוש שמביא חולי המחמם את הגוף וכיון דמזיק לגוף מי שאוכלו חם לכך זריזות בו הנשים שלא לחתות בו משתחשך וגם מפסיד הפת גופיה בחתייתו יותר מתבשיל. ובזה אתי שפיר דתיתי מתניתין דפת אליבא דכולי עלמא אף להני תנאי ואמוראי דאסרי בתבשיל שנתבשל רק כמאכל בן דרוסאי ולא סבירא ליה כמאן דאמר בגמרא דילן בפרק כירה (שבת דף ל\"ז ע\"ב) דמתניתין דפת לא אתיא רק כחנניא דמתיר נמי גבי תבשיל לשהותו כשנתבשל כמאכל בן דרוסאי. אלא סבירא ליה כסברת הירושלמי דשאני פת מתבשיל. ולפ\"ז דגבי פת ליכא גזרה דשמא יחתה אתי שפיר דמתיר רבינו בדיעבד גבי פת אפי' לא קרמו פניה מבעוד יום. דהא כיון שנפסד ע\"י חיתוי זריזות בו ולא חשו בו לחיתוי כלל:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "המדליק צריך שידליק מבעוד יום. כתב הכס\"מ דרבינו לית ליה תוספת בשבת כלל אפי' מדרבנן דאל\"כ לא הו\"ל להשמיטו. ואינו נראה דרבינו סמך עצמו אמה שכתב בסוף פרק זה ענין התקיעות שהיו תוקעין בכל עיירות של ישראל בערב שבת ומבואר הוא שהיו ממהרין התקיעות כדי להוסיף מחול על הקדש כמ\"ש רש\"י הביאו הרב המגיד שם. וכן משמע בפ\"ח דיו\"ט דאסור מן המנחה ולמעלה. וכיון שיש תוספת לשבת בכניסתו ק\"ו ביציאתו דכבר איקבע איסורא דשבת. ובזה יש ליישב ג\"כ מה שתמה הב\"י באורח חיים סי' רס\"א על הטור שם שהשמיט דין תוספת שבת די\"ל שסמך אמה שכתב בסי' רנ\"ו כנ\"ל. ומ\"ש הפמ\"ג באו\"ח ובספר מחנה ארון דטעמו של רבינו שלא הזכיר תוספת שבת הוא משום דס\"ל דכל ספק שרי מן התורה וא\"כ מה שאסור לעשות מלאכה בבין השמשות דשבת על כרחך משום תוספת הוא ולא משום ספק וזה דלא כמ\"ש הרה\"מ כאן ובהל' שביתת עשור ופ\"ה דתענית. והנה כבר הוכיח כן הפר\"ח באו\"ח סי' תר\"ח מדברי הר\"ן ריש פרק המביא ע\"ש. ויש ליישב בזה קושית תוס' בפסחים (דף נ\"ד ע\"ב) ובר\"ה (דף ט') וכמ\"ש בחידושי.
אך דעת רבינו אכתי אין מתיישב בזה דהתינח שלא הזכיר תוספת גבי שבת בכניסתו אבל אכתי ביציאתו הו\"ל להזכיר דהא ליכא למישמע מהא דאסר בין השמשות דמוצאי שבת דהתם שפיר י\"ל דמשום ספיקא הוא דאסור שהרי כבר איקבע איסורא והיכא דאיקבע איסורא ס\"ל דספיקו אסור מן התורה שהרי מביא אשם תלוי כמ\"ש בהל' שגגות. ועוד דהלחם משנה דקדק שם מדברי רבינו דאף בין השמשות דערב שבת חייב באשם תלוי והוי כאיקבע איסורא. וכן משמע מפירוש רש\"י בשבת (דף ל\"ה סוף ע\"א). וכן איתא בירושלמי ריש ברכות דחייב אשם תלוי על בין השמשות דערב שבת עיי\"ש. ושמע מינה דלא ס\"ל בזה דספקו שרי מן התורה אלא מטעם ספק אסור ולא משום תוספת וגם קרא לא אצטריך לאסור בין השמשות. וכ\"כ בס' באר יעקב לדעת רבינו וביאר הטעם דבין השמשות הוי כמו ב' חתיכות דיום שלפניו הוי היתר בודאי ויום (שאחרון) [שאחריו] הוי איסור בודאי. אלא שפקפק בזה דאפשר דבין השמשות יש חזקת היתר. אך בספר מרכבת המשנה כתב די\"ל דברי רבינו שם דלא כהלח\"מ דאיירי שעשה בין השמשמות אלא דמסופק אי היה יום של שבת או של חול כשעשה. ומיהו י\"ל דלא מהני כאן חזקת יום דעשוי להשתנות וכבר בא השינוי. ועי' בשו\"ת שיבת ציון סי' מ\"ו. ובהכי אתי שפיר דעושה בבין השמשות דמוצאי שבת אינו חייב חטאת:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל מדינות ועיירות ישראל תוקעין בהן שש תקיעות בערב שבת. והנה במה היו תוקעין אלו התקיעות אי בשופר או בחצוצרות לא נתבאר כאן בדברי רבינו ונראה דסמך על מה שכתב בפ\"ו מהלכות כלי המקדש גבי כ\"א תקיעות שהיו תוקעין במקדש בערב שבת דהיו בחצוצרות. ומנה שם באותן הכ\"א הנך שש דהיו להבדיל את העם מן המלאכה דנקט כאן וא\"כ מוכח שהיו בחצוצרות. ואין נראה לחלק בין מקדש לשאר מדינות ועיירות ישראל. ושוב ראיתי הדבר מפורש בתוספתא שלהי סוכה גבי תקיעות של ערב שבת חזן הכנסת נוטל את החצוצרות ועולה לגג גבוה שבעיר וכו'. וכן איתא במדרש ילמדנו פרשת מטות והא דבגמרא דשבת איתא בברייתא דמייתי התם (דף ל\"ה ע\"ב) מקום צנוע יש לו לחזן בית הכנסת ששם מניח שופרו לפי שאין מטלטלין לא את השופר ולא את החצוצרות ולשון זה משמע לכאורה דחזן בית הכנסת שתוקע בערב שבת היה בשופר מיהו הא מסיק התם (בדף ל\"ו) אהך ברייתא דשופר דתני בה היינו חצוצרות. וחצוצרות דסיפא היינו שופר דאישתני שמייהו כו'. ולפ\"ז אדרבא מוכח דחזן הכנסת היה תוקע בחצוצרות. ושופר דנקט התם היינו לאחר שנשתנה שם חצוצרות לשופר. וחצוצרות דנקט בתוספתא ובילמדנו הן שמם העצם. וראיתי לבעל טורי אבן בר\"ה (דף כ\"ו ע\"ב) שהביא ראיה מתחילת הסוגיא דשבת דמשמע דבשופר כפוף היו תוקעין בערב שבת. ויש לתמוה על הרב שלא הרגיש במה שכתבנו דלפי המסקנא מוכח איפכא. גם לא זכר הך תוספתא והילמדנו שזכרתי:
והנה לא נתבאר בדברי רבינו אם היו התקיעות ג\"כ בערב יו\"ט. ובס' קרבן נתנאל פ\"ב דביצה כתב בפשיטות שלא היו. ונעלם ממנו מ\"ש רש\"י והרע\"ב סוף פרק א' דחולין. ואי\"ה בחיבורי לאו\"ח יתבאר באורך:" + ], + [ + "התחיל לתקוע שניה נסתלקו התריסין וננעלו החנויות. ומשמע דאח\"כ אסור פרקמטיא. וכ\"כ במג\"א ריש סימן רנ\"א. דדוקא מן המנחה ומעלה אין איסור כשאר מלאכה עד תקיעה שניה ועי' בס' קרבן נתנאל פ\"ד דפסחים. ולי נראה להביא ראיה דדוקא פרקמטיא דחנויות אסור מתקיעה שניה ואילך משום דהוא קבוע ומפורסם. ועי' במג\"א סי' רנ\"ו דראוי שיסגרו שערים קודם אבל אי איתרמי ליה למכור ולקנות דבר שרי אפי' סמוך לשקיעת החמה וכן נראה כוונת המג\"א. ובזה נסתלק מה שהניח בצ\"ע בס' באר יעקב דאיך מביא ראיה להתיר מפרש\"י דשבת גבי חנויות דהרי רש\"י כתב שם לאסור משא ומתן גבי חנויות. אך כוונתו דדוקא חנויות אסור דהוי מפורסם וקבוע. והכי מוכח בפ\"ק דע\"ז (דף ט\"ו) דאתמר גזירה משום נסיוני דזימנין דמזבני לה נהליה סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא כו'. ובפרק הזהב (בבא מציעא דף מ\"ט) מייתי הש\"ס עובדא דמשתעי ההוא מרבנן אפניא דמעלי שבתא הוה והוי יתיבנא ואתא ההוא גברא וקאי אבבא אמר ליה אית לך שומשמי לזבוני כו' ואי איתא דאיכא איסור למזבן לא הו\"ל להש\"ס לאתויי הך עובדא. וגם ההוא מרבנן הו\"ל להדורי לההוא גברא דאסור למזבן ומדהשיב לו דאין לו משמע דאי הוה ליה הוי מזבן ליה ואע\"ג שמשמע שהיה סמוך לחשיכה:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו בשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו. אף על גב דקיי\"ל דבדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד אפילו היכא דנעשה בגופן מעשה כדמוכח בגיטין (דף נ\"ד ע\"ב) גבי נפלו ונתפצעו ופסקו רבינו בפט\"ז מהלכות מאכלות אסורות אפילו הכי הוצרך רבינו כאן להתיר פירות שיצאו חוץ לתחום מטעם שלא נעשה בגופן מעשה לומר דאפי' יצאו מחוץ לתחום י\"ב מיל דהוי דאורייתא לשיטתיה לקמן בריש פרק כ\"ז אפילו הכי בשוגג יאכלו בשבת. וא\"כ הוא הדין נמי כשהוציאן מרשות היחיד לרשות הרבים או העבירן ד' אמות ברה\"ר בשוגג יאכל בשבת מהאי טעמא שלא נעשה בגופן מעשה כו'. וכן הביא בס' קרבן נתנאל בפ\"ד דערובין שכתב הריטב\"א בשם רבינו יונה דלא מיתסר מעשה שבת מפני שנעשה בו איסור העברה ברה\"ר או הוצאה והכנסה שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה דהיינו שנעשה שום תיקון בגופו והיינו דנקטינן בכל דוכתא מעשה שבת ע\"כ (וע\"ש דמשמע דאפילו במזיד קאמר וצ\"ע). וזה דלא כמו שמשמע מדברי החו\"י בסי' תנ\"ד דלאותו אדם עצמו שהוציא אסור כדין המבשל בשבת. ולא ירד לחילוק זה של רבינו והריטב\"א דשאני המבשל שעשה מעשה בגופו משא\"כ פירות שהוציאן כמו שנתבאר. וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו פרק רבי אליעזר דמילה דאפי' לרבי יוחנן הסנדלר לא מתסרי כיון שלא עשה מעשה בגופן. ומיהו מה שתמה שם על המג\"א סי' ת\"ה ס\"ק י\"ד ועל רמ\"א סי' שי\"ח שמיקל גבי שבת ביוצא חוץ לתחום בשוגג מחמת שאין שם איסור דאורייתא והרי יש איסור העברה ברה\"ר לא קשה מידי דמשכחת לה תחומין בלא העברה כמ\"ש בסמוך:", + " במזיד לא יאכלו עד מוצ\"ש. ועיין בהשגות ובמגיד משנה שהקשה דרבינו גופיה בהל' יום טוב פסק כרב פפא בערובין דאפי' יצאו במזיד וחזרו לא הפסידו את מקומן ותירץ דרבינו מפרש דדברי רב פפא הם בהכרח ביו\"ט שאדם יכול להוליכם ברשות הרבים תוך התחום דאי בשבת למה ליה למימר חוץ לתחום אפילו תוך התחום אינו יכול להוליכם ברה\"ר. ודברי ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב דאמרי התם בערובין דלעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין איירי בשבת ולכך אסורים באכילה. אך הוקשה לו דא\"כ אמאי נקט חוץ לתחום גבי שבת דאפילו תוך התחום אסור מפני שהעבירן ד' אמות ברה\"ר. ונדחק לפרש דאיירי שיצאו ע\"י גוי אי נמי על ידי ישראל והחמירו בתחומין של דבריהם יותר מבהעברת ד' אמות ברה\"ר דאורייתא לפי שדבריהם צריכין חיזוק יותר משל תורה וסיים בצ\"ע. וגם זהו סותר דברי התוס' בערובין (דף מ\"א ע\"ב) דמבואר מדבריהם דבאיסור דאורייתא מחמירין טפי לאסור הנעשה בשבת כגון המבשל בשבת מאיסור הוצאת חוץ לתחום.
אבל באמת אין צורך לדחוק בזה דמשכחת שפיר הוצאת חוץ לתחום אפילו בשבת בלאו איסור העברת ד' אמות ברה\"ר על פי מ\"ש רבינו לקמן בפרק כ\"ז דין ח' גבי מודד אלפים וכלתה מדתו בחצי העיר או ששבת בבקעה והקיפוה גוים מחיצה בשבת מטלטל בכולה ע\"י זריקה ואסור לילך בה חוץ לאלפיים. וא\"כ י\"ל דבכהאי גוונא איירו בכולה סוגיא דערובין שיצאו הפירות מחוץ לתחום בשבת בהיתר הוצאה ברה\"ר. ולפ\"ז אפשר דגם רב פפא איירי נמי בשבת ואכתי מנ\"ל לרבינו לחלק בין יו\"ט לשבת ואמאי אוסר גבי שבת היכא דלא עבר על איסור הוצאה. ונראה דמכח הכרח אחר יצא לו לרבינו לפרש דברי רב פפא שהן ביו\"ט דוקא והוא דקשיא ליה קושיית המג\"א שהקשה בסי' ת\"ה אהא דרב פפא דמתיר פירות שיצאו מחוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד דמאי שנא מדקיי\"ל גבי המעשר והמטביל בשבת במזיד לא יאכל אע\"פ שאינן אלא משום שבות דרבנן ומה שתירץ דהתם איירי בדאית ליה פירי או מנא אחריני זה אינו לדעת רבינו כפי מש\"כ הלח\"מ בפ\"ו דהלכות יו\"ט דאוסר הפירות והכלים שתיקן בשבת אפילו בדלית ליה אחרינא. [ועוד דדוחק לומר דהכא איירי דוקא בדלית ליה פירות אחרים. ועוד דתקשה מה שהקשה בקרבן העדה דתפשוט הבעיא דפ\"ב דביצה].
אמנם אי אמרינן דדברי רב פפא אינן אלא ביו\"ט י\"ל דמשום הכי קיל איסור תחומין דידיה מאיסור מעשר ומטביל דבהו איכא משום לתא דמלאכה דאורייתא דהא כתב רבינו לקמן בפרק כ\"ג דנראה כמתקן דבר וכל מתקן דומה למלאכת מכה בפטיש שהוא גמר מלאכה דאורייתא אבל תחומין ביו\"ט ליכא ביה משום לתא של מלאכה דאורייתא כלל דהא אפילו בשיעור י\"ב מיל אינו מן התורה ביו\"ט וכמו שיתבאר בעה\"י בהלכות יו\"ט ומשום הכי לא אסרו בהן אפילו הוציאן במזיד והוחזרו [וכהאי גוונא תירצו התוספות בריש פרק ד' דערובין] אבל בשבת דאיכא גם בתחומין דידיה משום לתא דאורייתא לשיטתו של רבינו שפסק לקמן בפכ\"ז דהיוצא חוץ לי\"ב מיל בשבת דאורייתא איכא למימר דלא עדיפא מהך דמעשר ומטביל דאסרינן במזיד:
[ובזה נסתלק קושית הקרבן עדה דלא פשיט האיבעיא בפ\"ב דביצה גבי עבר ואפה בלא עירוב תבשילין ביו\"ט דמותר מהא דערובין דלא הפסידו מקומן דשאני התם דלית באיסור תחומין ביו\"ט שום דררא דאורייתא אבל באפיה מיו\"ט לשבת איכא גזירה דאיסור דאורייתא שלא יבואו לאפות מיו\"ט לחול כדמוכח מהא דאמר רב אשי בריש פ\"ב דביצה]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "המחתך את הירק מעט [מעט] לבשלו הרי זה חייב. מה שהקשה הכס\"מ בשם הרמ\"ך דהו\"ל לרבינו למימר דוקא ירק שאינו נאכל כמו שהוא חי כי היכי דלא תקשי עליה יום הכיפורים שמותר בקניבת ירק אין דבריו מוכרחים דבלאו הכי לא תקשי לרבינו מקניבת ירק ביום הכיפורים דשרי דהתם במחתך לחתיכות גדולות כמ\"ש התוס' והרב המגיד בריש הל' שביתת עשור ובכהאי גוונא לא הוי טוחן כמבואר לקמן בפכ\"א (אי נמי י\"ל דהתם שלא לבשל איירי ובכהאי גוונא אפי' איסורא ליכא לדעת רבינו כמ\"ש הב\"י בטור או\"ח סי' שכ\"א). ויש להביא ראיה דאף בירק שנאכל כמו שהוא חי אין היתר לחתך מעט כדי לבשלו מהא דאיתא בשבת (דף קי\"ט) דרב חסדא פרים סילקא פירוש מערב שבת משמע דבשבת אסור וסילקא נאכלת חי כדמוכח בברכות (דף ל\"ח ע\"ב) וא\"כ על כרחך דהא דמתירים קניבת ירק ביום הכיפורים אין הטעם משום דנאכל חי כמ\"ש הרמ\"ך אלא כמ\"ש. ומיהו יש לדחות דרב חסדא היה מבשלו מער\"ש והיה מחתכו קודם הבישול דעדיף מסתמא. ועל פי זה אתי שפיר מה שהקשה אחד מגדולי זמנינו מההיא דר\"ח על דברי הרשב\"א שמתיר לחתוך קודם אכילה:" + ] + ], + [ + [ + "החורש כל שהוא חייב המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם העשבים או המזרד השריגים כדי לייפות את הקרקע הרי זה תולדות חורש. ומשמע דאילו כדי לתקן הצמח לא הוי תולדה דחורש אלא תולדה דזורע וכמו זומר את האילן כדי שיצמח שהוא מעין זורע כמ\"ש בסמוך וכ\"כ בהדיא בפירוש המשנה ר\"פ הבונה והוא מפורש בירושלמי פרק כלל גדול ושם מבואר בדרך כלל בענין זה דכל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש וכל דבר שהוא להבחיל את הפרי פירוש לצמוח חייב משום זורע וקחשיב התם משקה. ומהאי טעמא פסק רבינו בסמוך דהמשקה צמחין ואילנות בשבת הרי זה תולדת זורע. וכתב הרה\"מ שהוא כרב יוסף נגד רבה בריש מועד קטן ולא ביאר הטעם שלא פסק כרבה כדקיי\"ל בכל דוכתא. אך לפי מ\"ש מבואר טעמו של רבינו דהירושלמי נמי סבר כרב יוסף. ומה שתמה הכס\"מ על רבינו שהשמיט דין מנכש ועוקר עשבים רעים כדי לצמוח שהוא תולדה דזורע. י\"ל דממילא נלמד כן מדבריו לפי הכלל האמור. ועוד דסמך רבינו על מ\"ש בריש הלכות כלאים אחד הזורע או המנכש וכו' ע\"ש:" + ], + [], + [ + "וכל העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר. לא הראו נושאי כליו מקורו והוא מפורש בירושלמי בשבת פרק כלל גדול:" + ], + [], + [], + [ + "המקבץ דבילה ועשה ממנו עגולה וכו' עד שנתקבץ גוף אחד הרי זה תולדת מעמר וחייב. וכתב הכס\"מ בשם הרמ\"ך דוקא כשקבצם במקום שנפלו שם מן האילן אבל אם קבצן בבית לא כו'. ומדכתבו על דברי רבינו משמע דרצונו לומר דרבינו נמי מודה בזה וכן משמע בהדיא בס' אליה רבה באו\"ח סי' ש\"מ. ואין זה נכון בדעתו שהרי כתב לקמן בפרק כ\"א דין י\"א מי שנתפזרו לו פירות בחצירו כו' לא יתן לתוך הסל [וכו'] שמא יכבשם בידו לתוך הקופה ויבוא לידי עימור. אלמא דאף בחצר דלא הוי מקום גידולן הוי עימור בכהאי גוונא כשכובשם עד שנעשו גוף אחד. ומה שהביא הרמ\"ך ראיה לדבריו מהא דאמרינן במס' יו\"ט (והוא שם דף י\"ג ע\"ב ובחנם כתב בס' מרכבת המשנה שלא מצא כן במסכת יו\"ט ע\"ש) דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה. באמת אין בזה כדאי לדחות דברי רבינו דאיירי בדברים הנקבצים ונכבשים עד שנעשו גוף אחד משא\"כ בהעמדת ערימה דמסכת יו\"ט שאין נעשה גוף אחד רק שמאספו יחד ובכהאי גוונא קושטא דגם לרבינו בעינן מקום גידולו ולא כמו שכתבו בס' מעשה רוקח ושאר מחברים דבכל עימור חייב לרבינו אף שלא במקום גידולו. וחולק על מ\"ש תוס' והר\"ן בביצה (דף ל\"א). ובהכי אתי שפיר דלא תקשי לרבינו מה שהקשה בהגהות [מיימוני] בפרק כ\"א מדתנן בביצה (דף ל\"ג) ומגבב עצים מן החצר להדליק משמע דאין בזה משום עימור מפני דלא הוי מקום גידולן ולפי מ\"ש לק\"מ דשאני עצים שאין נכבשים עד שיעשו גוף אחד כמו פירות. ולפ\"ז אפשר דגם תוס' והר\"ן בביצה מודים לרבינו דבדבר הנדבק ונכבש ונעשה גוף אחד הוי עימור אף שלא במקום גידולם דאינהו לא איירו התם בכהאי גוונא רק בעצים שאין נעשים גוף אחד ע\"ש ואין לחלק דעת הפוסקים במקום שאפשר להשוותן כמ\"ש:" + ], + [], + [ + "החובל בחבירו חייב באיסור שבת מפני נחת רוח שהרי נתקררה דעתו והרי הוא כמתקן לגבי יצרו. ועי' במגיד משנה שכתב לדעת רבינו דהוא הדין בחובל בהמה של חבירו דרך נקמה חייב על איסור שבת דהוי מתקן משום דקעביד נחת רוח ליצרו. וכ\"כ לקמן בריש פי\"ב דהוי מתקן מהאי טעמא וחייב. ובעל פני משה בפירושו על הירושלמי הקשה על זה מדאיתא בפרק המניח (בבא קמא דף ל\"ה) אהא דמשמע התם דר' יוחנן דפוטר על איסור שבת מקלקל בחבורה והבערה, מוקי למתניתין בצריך לאפרו והכי מסיק רבא התם ואמאי לא אמר דהוי מתקן משום דקעביד נחת רוח ליצרו דעביד נקמה בחבירו. ולק\"מ דהרי מבואר מסוגיא דפרק האורג ובמגיד כאן דלא מחייב משום האי תיקון רק למאן דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה וא\"כ אתי שפיר הסוגיא דפרק המניח דקאי אליבא דר' יוחנן ואיהו ס\"ל כמאן דאמר דפוטר במלאכה שאצל\"ג וכדמוכח בסוגיא דשבת (דף ל\"א ע\"ב) דמוקי התם ר' יוחנן דר' יוסי סבר כרבי שמעון דפוטר והכי מסיק רבא התם. ובר\"פ נוטל (שבת דף קמ\"א) אמר בהדיא דרבא כר\"ש סבירא ליה.
וא\"ת דאכתי תקשי אהא דרבא גופיה קאמר בכתובות (דף ל\"ה) אקרא דכתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה דלא איירי בשבת דא\"כ אמאי ישלמנה פירוש דחייב משום חובל בשבת. ואמאי לא מצי איירי בשבת ובשאינו צריך לדם של הבהמה דהוי מקלקל לשיטתו של רבא גופיה וכדאמר בפרק המניח ופטור משום שבת ומשום הכי משלם. ועוד משכחת גם בשצריך לדם אבל לא כשיעור גרוגרת דאז פטור מחיוב שבת וכמ\"ש רבינו וחייב [בתשלומים]. וי\"ל דרבא סבר דמכה בהמה איירי דומיא דסיפא דקרא דעל כרחך איירי במכה של מיתה שהמית את הבהמה וכמ\"ש תוס' בב\"ק וכיון דאיירי במכה של מיתה תו לא הוי מקלקל אליבא דכולי עלמא דתיקן במה שהמיתה שהוציאה מידי איסור אבר מן החי וכדאמר בפסחים (דף ע\"ג) גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ כו' דחייב ג' חטאות. ומדברי תוס' שם משמע דחשיב תיקון אפילו לר\"ש דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה דמחמת שהוציאה מידי אבר מן החי הוי צריך לגופה [וכן משמע בשאגת אריה סי' ע' וזה דלא כמ\"ש בס' אור נערב פ\"ק דשבת דהא דלא קאמר אברייתא דעתי אפי' בשבת הוא משום חובל דסתם ספרא רבי יהודה ואיהו ס\"ל מקלקל בחבורה פטור וזה אינו לפי הסוגיא דפסחים].
ועיין בס' פני יהושע שם בכתובות במה שהקשה על דברי רבינו דהלכות חובל [שכתב שם בפ\"ד דין ח' דהחובל בחבירו בשבת חייב דאכתי הוי מתקן משום דקעביד נחת רוח ליצרו משא\"כ בחובל בבהמה הו\"ל מקלקל והיה פטור אלא אם כן שצריך לדם א\"כ אמאי קאמר רבא התם אקרא דמכה נפש בהמה ישלמנה דלא איירי באתרו ביה ובשבת דא\"כ אמאי ישלמנה דאכתי בבהמה גופה איכא לפלוגי בשבת דהיכא דצריך לדם היה חייב משום איסור שבת והא דכתיב מכה בהמה ישלמנה איירי שאינו צריך לדם דפטור משא\"כ במכה אדם הו\"ל מתקן תמיד עכ\"ד] דנראה שנעלם ממנו דברי המגיד משנה כאן דגם בחובל בהמת חבירו הוי מתקן כמו חובל באדם. [אך זה אינו רק למאן דאמר דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה כנ\"ל. וא\"כ בלאו הכי לא הוי מצי לתרוצי הכי בכתובות דרבא קאמר לה ואיהו פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה וא\"כ לא מחייב נמי גבי אדם תמיד וכדמוכח מדבריו גופיה בפ' המניח רק בהורג בהמה הו\"ל מתקן כמ\"ש] גם שאר דבריו שם אינן מכוונין לפי מ\"ש דוק ותשכח:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מסננין יין שאין בו שמרים או מים צלולין בסודרין. במעדני יו\"ט ובשלטי הגיבורים הקשו דיהא אסור משום דשמא אתי לידי סחיטה. ותירצו דאיירי בסודרין המוכנין לכך דהואיל דעשויין למלאכה זו ליכא למיגזר דילמא סחיט להו. וכ\"כ הרע\"ב. אך רבינו שסתם בזה נראה דסבר דבכל סודרין מותר ולא חייש כאן לסחיטה דהא צריך לסנן בסודר ע\"י שינוי. וכמ\"ש רבינו בפכ\"א שלא יעשה גומא בסודר שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לשמר במשמרת. וא\"כ י\"ל דהכי נמי הוי היכר שלא יבוא לסחטו. וכהאי גוונא כתב רבינו בפכ\"ב דין ט\"ז דהיכר של שינוי ממעשה חול מהני שלא יבוא לידי סחיטה גבי הצלת חבית שנשברה וכ\"כ הר\"ן בפרק יום הכיפורים גבי עובר במים והטור או\"ח בסי' ש\"א וסי' תר\"ג. וכהאי גוונא מצינו בסוגיא דביצה (דף י\"ח) ובפ\"ק דפסחים (דף י\"א). [גם מה שהקשה השלטי גיבורים על רבינו דאיך מתיר לתת מים צלולין בסודרין לסנן הא שייך לבון בכל בגדים. וי\"ל כמ\"ש הר\"ן שם דכי אמרינן בבגד שרייתו זהו כבוסו הני מילי במטונפים. אי נמי אי קעביד דרך לבון]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אחד נתן את האור ואחד נתן העצים כו' חייבים משום מבשל. מדברי הרב המגיד לקמן ברפי\"ב משמע דמשום מבשל נמי קאמר רבינו והוא הדין דחייב משום מבעיר ונקט מבשל דבעי שיעור כגרוגרת אבל מבעיר סגי בכל שהוא. ובעל מג\"א בסי' שי\"ח תירץ דרבינו כאן איירי דהנותן האור הביאו ממקום אחר ולא הציתו ולכך לא מחייב משום מבעיר. אך מ\"ש הלח\"מ דאין חיוב דמבעיר אלא בשצריך לאפר וכאן אינו צריך לאפר אלא לבשל וכבר חייב על הבישול אין זה מחוור דודאי גם מבעיר לצורך בישול חייב נמי משום מבעיר וכדמוכח להדיא בפ\"ק דביצה (דף י\"ב) גבי המבשל גיד הנשה ביו\"ט דחייב נמי משום מבעיר וכן משמע בפירוש רש\"י בשבת (דף ע\"ד ע\"ב) בד\"ה שבע חטאות ע\"ש. ובתוס' סוף פרק האורג (שבת דף ק\"ו ע\"א) ד\"ה בחובל. [והטעם מבואר התם דמבעיר לצורך בישול חשיב תיקון ומלאכה הצריכה לגופה וחייב לכולי עלמא]:" + ], + [], + [], + [ + "הטווה את הצמר מן החי פטור שאין דרך גזיזה בכך כו' ואין דרך טוויה בכך. הנה בגמרא איפלגו בזה ר' יוחנן ורב כהנא ופסק רבינו כרב כהנא. וצריך טעם למה פסק כמותו נגד ר\"י. ועי' ברא\"ש ובהגהות [מיימוני]. ולי נראה דהכי אזלא הסוגיא דפרק המצניע (שבת דף צ\"ד) גבי הא דאמר ר' אבין אמר ר' יוסי בר חנינא דגודלת חייבת משום אורגת ופוקסת משום טווה ואמרו רבנן קמיה דר' אבוה וכי דרך אריגה וטוויה בכך והיינו משום דאין דרך טוויה על גבי חי. והכי נמי אין דרך אריגה על גבי חי. ובזה מתורץ מה שהוקשה להתוס' מהא דאמר בפ' במה אשה דקולע נימין חשיבא אריגה. ותירוצם דחוק למבין. אך לפמ\"ש אתי שפיר דשאני התם דהוי על גבי חי ומשום הכי אין דרך אריגה בכך משא\"כ בעלמא ומזה יצא לרבינו מ\"ש לקמן דין י\"ט דקולע נימין הוי תולדות אורג דמשמע דוקא כאן אין דרך מטעם הנ\"ל אבל בעלמא שפיר דמי:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המדקדק את החוטין ומפרידן בעת האריגה וכן הקולע את הנימין הרי זה תולדות אורג. הרב המגיד לא הראה מקורו ונראה שיצא לו כן מהירושלמי דסוף פרק המצניע דשם משמע דקליעת נימין חשיבה אריגה בבגדים ורבינו נמי איירי בבגד דומיא דחוטין. וגם התוס' (סוף דף צ\"ד) כתבו לחלק בין בגדים לשער שבגופו של אדם דלא חשיב אריגה וכן משמע בפכ\"ב דין כ\"ו:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אם נפסקה רצועת סנדלו בכרמלית נוטל גמי לח הראוי למאכל בהמה וכורך עליו וקושר הגמי. וכתב הרב המגיד דרבינו לא כתב החילוק דאיתא בגמרא בין כרמלית לחצר דמינטר דהתם אפילו לטלטלו אסר רב יוסף ואולי דעתו דהך דרב יוסף אתיא דלא כהילכתא שסובר דכלי שנשבר בשבת אין ראוי לטלטלו אלא א\"כ עושה מעין מלאכתו הראשונה ואין הלכה כן כמ\"ש בפכ\"ה. ולדידי אין זה מספיק דהתינח שלא כתב רבינו דין זה גבי שבת אבל גבי יו\"ט הו\"ל לכתבו דשם סבר לאסור בטלטול כלי שנשברה בו ביום אם אינו עושה מעין מלאכה ראשונה וכמו שיתבאר בהלכות יו\"ט וא\"כ הו\"ל לרבינו לאשמועינן דאם נפסקה רצועת סנדלו ביו\"ט בחצר אסור לטלטלו. ועוד דבחידושי הרשב\"א כתב דסנדל גרע משאר כלי שנשבר משום שדעתו לתקנו. אמנם אתי שפיר דעת רבינו לשיטתו שפסק בהלכות כלים פ\"ז סנדל שהוא טמא מדרס ונפסקה אחת מאזניו ותקנה טמא מדרס והיינו סתם מתניתין דכלים דמייתי בסוגיא דשבת (דף קי\"ב ע\"ב) ומתבאר מתוך הסוגיא ופירוש רש\"י שם דבין שנפסקה פנימית או חיצונה טמא ואע\"פ שלא תקנה עדיין כלי הוא וא\"כ מדהוי כלי לטומאה הוא הדין לגבי שבת וכדאיתא שם. ורב יוסף דאסרו בטלטול סבר כרבי יהודה דמטהר בברייתא ומסקנא דסוגיא מוכחת דלא כרב יוסף דוק ותשכח. ומה שהקשה הלח\"מ דאי רבינו מתיר נמי בחצר אמאי נקט כרמלית. י\"ל דאתא רק לאפוקי חצר שאינה מעורבת. וכן משמע בכס\"מ ע\"ש:" + ], + [], + [ + "נימת כנור שנפסקה קושרין אותה במקדש. והנה הרב ר' יהונתן בפרק בתרא דערובין כתב דמתניתין דקושרין נימת כנור במקדש אתיא כמאן דאמר דעיקר שירה בכלי דלמאן דאמר דעיקר שירה בפה לא שרי לקשור נימת כנור. אמנם דעת רבינו נראה דאינו כן דהרי פסק בהלכות כלי המקדש דעיקר שירה בפה ואעפ\"כ פסק דקושרין. ונראה דס\"ל דהא דאמר ר' ירמיה בר אבא בסוכה (דף נ\"א) אפלוגתא דר' יוסי ברבי יהודה ורבנן בשיר אי דוחה שבת מחלוקת בשיר של שואבה אבל בשיר של קרבן דברי הכל עבודה היא ודוחה את השבת. היינו אפי' למאן דאמר דעיקר שירה בפה ודלא כרב יוסף דקאמר התם דפליגי אי עיקר שירה בכלי. ושוב ראיתי שכן כתב הלח\"מ לדעת רבינו בסוף הלכות לולב. אלא שמ\"ש שם הטעם משום דאין שבות במקדש אינו מספיק לפי מ\"ש רבינו כאן דקושרין נימא שנפסקה דמשמע דאף מלאכה גמורה מתיר. ודוחק לומר כמ\"ש התוי\"ט דרבינו לא התיר רק לקשור קשר שאינו של קיימא דא\"כ אמאי כתב רבינו שלא יקשור נימא לכתחילה אפילו במקדש אלא ודאי דבקשר של קיימא איירי ואפילו הכי מתיר בשנפסקה.
אלא נראה דהיינו טעמא דמתיר אפילו מלאכה בשביל מצות השיר במקדש גם למאן דאמר דאין עיקר שירה בכלי דמכל מקום כיון דמצוה מיהא איכא בכלי טפי מבפה מצי דחיא שבת דהא קיי\"ל דאף מצוה מן המובחר דגבי קרבן דחי שבת. וכדמוכח במנחות (דף ס\"ד) גבי שחט כחושה דאומרין לו הבא שמינה לכתחילה וכ\"כ רבינו בפ\"ב דשגגות ומשמע דהיינו משום דמצוה מן המובחר בשמינה אע\"ג דכחושה נמי כשירה. וכן איתא בהדיא בירושלמי דפסחים פ\"ו. וכן משמע בשבת (דף קל\"ג ע\"ב) דמשום מצות זה אלי ואנוהו מחללין שבת במצות הנוהגות בו. ועיין בשאגת אריה סי' נ\"א. ועל פי זה מיושב מה שהקשו התוס' בסוכה ובערכין ממתניתין דהתם להא דרב יוסף בסוכה. ולפמ\"ש לדעת רבינו אתי שפיר דקושטא דלא קיי\"ל כרבי יוסי בסוכה עיי\"ש:" + ] + ], + [ + [ + "השוחט חייב ולא שוחט בלבד אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה וכו'. ועיין בלח\"מ שתמה דרבינו פוסק כשמואל דאמר דשוחט אינו חייב אלא משום נטילת נשמה והו\"ל למפסק כרב באיסורי דסבר דחייב אף משום צובע. וכדמפרש טעמא בגמרא דניחא ליה דלתווס בית השחיטה בדמא כי היכי דלחזוה אינשי וליתו ולזבוני מיניה. ונראה דיש להוכיח דסוגיא דשמעתא בעלמא לא אזלא כרב בכמה דוכתי בשבת (דף ס\"ט ודף ע' ודף ע\"ג) גבי הא דפריך אליבא דריש לקיש ורבינא ורבא דהיכי משכחת לה דלחייב ארבעים חטאות חסר אחת בעושה כל ל\"ט מלאכות בזדון שבת ושגגות מלאכות דבמאי ידע ליה לשבת ואי איתא לדרב הא משכחת דידע ליה לשבת במלאכת צביעה ממש אלא דשגג דסבור דבמלאכת שחיטה ליכא משום צביעה ובאמת איתא. וא\"כ משכחת דעשה כל הל\"ט מלאכות ובתוכן גם צביעה וכולן בהעלם אחד וגם ידע ליה לשבת. ומדלא קאמר הכי ש\"מ דקושטא הוא דבמלאכת שחיטה ליכא צביעה ומשום הכי לא משכחת ל\"ט חטאות אלא א\"כ ששגג במלאכת צביעה ממש ושפיר פריך דידע ליה לשבת במאי. [וליכא למימר דמשום הכי לא קאמר הכי דמילתא דרב לא שייך רק למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב דהא גם רבינא ס\"ל הכי כמ\"ש בספר המאור בדף מ\"ב אלא על כרחך דלא קיי\"ל כרב]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו כו' חייב. הרב המגיד תמה על רבינו שלא ביאר דזה אינו אלא בקוטם בסכין. ובס' קרבן נתנאל פ' חביות תירץ דרבינו סמך עצמו אמ\"ש בסמוך דשרי לקטום עצי בשמים להריח. ועל כרחך דלית ביה חיוב חטאת כלל בקוטם ביד. דאל\"כ אף להריח היה אסור ע\"כ. ואין זה הכרח כלל דהא אף במחובר שרי להריח ולא גזרינן שמא יגוז ואמאי נגזור בתלוש שמא יקטום. וכ\"כ הר\"ן פ' ערבי פסחים. ועל פי מ\"ש הכס\"מ פכ\"ג דין ו' י\"ל דלדעתו ז\"ל לכך לא פסק כרב אשי דאמר דטעמא דאסור להניח עלה של הדם בתוך הנקב של חביות כדי שיקלח את היין הוא משום דגזר שמא יקטום דכי קטים מאי הוי וכ\"כ בבית יוסף סי' שט\"ו. א\"כ שמע מינה דבקוטם ביד לית לן בה וכן משמע בפכ\"א דין י\"ט. וזה דלא כמ\"ש בספר חמד משה דלרבינו קושטא דמחייב בקוטם ביד. וכ\"כ בספר נ\"א ונדחק בדברי רבינו דפרק כ\"ג ואינו מוכרח דיש ליישב כמ\"ש:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המעביר דיו על גבי סיקרא חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק. הרב המגיד הביא הסוגיא דפ\"ב דגיטין דאיתא שם המעביר דיו על גבי סיקרא ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו היה חייב שתים כו'. ולכאורה קשה דהא מסיק בסוגיא שם בעא מיניה ר\"ל מר' יוחנן אי הוי דיו על גבי סיקרא כתב לעניין גט ואמר לו ר' יוחנן דאינו כתב. ופריך ליה ר\"ל והלא לימדתנו רבינו דהוי כתב לעניין שבת ואמר לו ר\"י וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ופרש\"י שאם היה בא מעשה נמי לעניין שבת בזמן בית המקדש לא היה סומך על דבריו להביא חולין בעזרה ע\"כ. ולפ\"ז לא הו\"ל לרבינו למפסק דחייב שתים בסתמא דמשמע דמביא ב' חטאות בשוגג והרי למעשה לא סמך ר' יוחנן על זה. ומצאתי שהרגישו בזה בעל פר\"ח בספרו מים חיים ובעל יד אהרן בספרו מרכבת המשנה ופירשו לדעת רבינו דלא כפירוש רש\"י דגבי שבת לא היה עושה מעשה להקל ולהביא שתים מספק חולין בעזרה אלא דאגט לחודיה קאי שלא היה עושה בו מעשה להקל ולהכשיר דכי מפני שאנו מדמין גט לשבת נעשה מעשה דבאמת לא דמי גט לשבת דהתם הוא דהוי כתב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא אחשבה משא\"כ גבי גט. ועוד דאפשר דמחמירין בו מדרבנן משום חומרא דאשת איש.
ויש לי להביא ראיה לפירוש זה דלפרש\"י קשה דאי איתא דר' יוחנן לעניין שבת קאמר שלא היה עושה מעשה להביא חולין בעזרה. דא\"כ אמאי קיבל מיניה ריש לקיש דבשלמא ר' יוחנן לא היה עושה מעשה בזה להקל אזיל לטעמיה דסבר חולין בעזרה הוא דאורייתא וכדמוכח בקידושין (דף נ\"ז ע\"ב) דאמר ר' יוחנן משום ר' מאיר אמרה תורה שחוט לי בשלי ושלך בשלך. וכן בכמה דוכתי. אבל ר\"ל הא אית ליה בנזיר (דף כ\"ט) דחולין בעזרה לאו דאורייתא וא\"כ אמאי לא סמך איהו להקל במילתא דרבנן והרי ר\"ל גופיה אמר בעירובין (דף ס\"ה ע\"ב) גבי הא דמבעיא לן אי שרי למיגר רשות ממשכיר דנשכור וכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להן ופירש רש\"י נשכור דספק דדבריהם להקל. אלמא דמיקל ר\"ל בדרבנן בספיקא דדינא. אלא ש\"מ דכי קאמר ליה ר\"י בגיטין וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וקיבל ר\"ל ממנו לא קאי אשבת ומשום חולין בעזרה רק לעניין גיטין. ושוב מצאתי הדבר מפורש באר היטיב בירושלמי פרק הבונה דאמר ר' יוחנן בזה הלשון מפני שאנו עסוקין בהלכות שבת אנו מתירין אשת איש. משמע להדיא דגט לשבת הוא דלא רצה לדמות אבל בשבת קושטא דמחייב ר' יוחנן שתי חטאות. ועוד איתא התם דר' יצחק בשם רבנן תמן מחייב שתים משום מוחק ומשום כותב. ומוכח התם דקאי על דיו על גבי סיקרא. ומסתמא מחייב ממש קאמר ועל זה סמך רבינו שהעתיק כן להלכה:" + ], + [ + "הרושם רשמים וצורות בכותל כו' כדרך שהציירין רושמין הרי זה חייב משום כותב בשבת. עיין מ\"ש הרב המגיד. ולי נראה שיצא זה לרבינו מהירושלמי דאיתא שם בפ\"ז הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע. עוד איתא שם דאם חיסר בה אבר אחד ובא אחר וגמרה חייב משום מכה בפטיש ורבינו שלא כתב זה כאן הוא משום שכן משמע ממה שכתב בפ\"י דין ט\"ז דהגומר הצורה חייב משום מכה בפטיש. ועל כרחך דכאן איירי שאותו שרשם לא גמר הציור אלא הנותן הסממנין אח\"כ. אלא דצ\"ע דאמאי השמיט זה ולא כתב חיוב דצובע:" + ] + ], + [ + [ + "המבעיר כל שהוא חייב והוא שיהא צריך לאפר כו' והמבעיר וכו'. וקשה דהו\"ל לחייב ג\"כ משום סותר. וכהאי גוונא הקשה בהגהות מיימוני לקמן בפרק כ\"ג אהא דקיי\"ל מסיקין בכלים ביו\"ט דאמאי שרי להסיק הא הוא סותר הכלי [והרב מג\"א בהל' יו\"ט סי' תק\"א הקשה מדנפשיה כן ולא ראה שכבר הקדימו בהגהות מיימוני ומה שתירץ המג\"א דמשום הכי מסיקין בכלים דאינו חייב משום סותר אלא על מנת לבנות אינו עולה לדעת רבינו דמשמע דלא מצריך שיהא על מנת לבנות דוקא רק שלא תהא הסתירה דרך השחתה וקלקול לבד בלא תיקון כמו שמשמע מדבריו בפ\"י דין ט\"ו וכ\"כ הפמ\"ג בהל' יו\"ט. והכי נמי קשיא לי כאן דמחשיבו תיקון לגבי איסור שבת משום שנתקררה דעתו ושככה חמתו ליחייב נמי משום סותר דכהאי גוונא מחייב נמי גבי חובל וגבי קורע אע\"ג דבעינן על מנת לתפור אפילו הכי הא נמי חשיב תיקון והכי נמי לחשיב תיקון לגבי סותר דה\"נ חשוב תיקון בסותר וצריך לעצים כמבואר ממ\"ש לעיל בפ\"ב]. ועי' מה שאכתוב בזה בהלכות יו\"ט פ\"כ. דסתירה כזו שע\"י הבערה אינה סתירה גמורה אלא כלאחר יד דאין דרך סתירה בכך:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות היא. ותמה הלח\"מ דבר\"פ הזורק אמרינן דהוצאה אב והכנסה תולדה ורבינו הזכירם כאחד משמע דשניהם אב. וי\"ל דרבינו ס\"ל כמ\"ש בחידושי הרשב\"א בשם הרמב\"ן בריש מכילתין אליבא דרב פפא דהתם דסבר דהכנסה נמי אב הוא ויישב בזה קושית התוס' שם בד\"ה מי לא עסקינן דקמעייל וכו' וע\"ש. ובס' פני יהושע פירש דהיינו משום דהוה במשכן כהוצאה והא דלא מנה אותן בשתים כיון דחדא מילתא הן. וכהאי גוונא כתב בס' מחנה ארון דלמאי דקאמר בר\"פ הזורק אי נמי הך דהוה במשכן חשיבא הוי אב וכו' הדר ביה מהא דאמר מעיקרא דהכנסה תולדה דהא הכנסה הויא שם. ויש לי להביא ראיה לזה מהירושלמי דמכילתין ובשבועות פ\"א דאיתא שם דהוצאה והכנסה אחת היא ומצטרפין לשיעור כגון שהוציא חצי גרוגרת והכניס חצי גרוגרת. ועל זה סמך רבינו במה שהזכירם כאחד וחשבן לאב. ויש ליישב בזה לישנא דארבעים חסר אחת דבאמת איכא ארבעים אבות כיון דהכנסה נמי אב אלא דלעניין חטאת אינו מתחייב על שניהם רק אחת והיינו חסר אחת. [ומ\"ש הרה\"מ לדעת רבינו דס\"ל כמ\"ש רבינו האי דלא גרסינן היכא כתיבא הוצאה אלא מנא לן דהוי מלאכה. הנה הכי איתא בהדיא בירושלמי שם]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצידן. ועי' במגיד משנה דכוונת רבינו שאין מקומו של אדם אלא ד' אמות לרוח אחת וכר' יהודה דסבר הכי בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ה) ולא כחכמים דסברי התם ד' אמות לכל רוח שהן שמונה על שמונה וכן נראה דעת ההלכות שלא הזכירו שמונה על שמונה. והנה לא ביאר הרה\"מ טעם רבינו וההלכות דלמה פסקו כר' יהודה נגד חכמים דרבים הן [ועי' מ\"ש הרא\"ש טעם האלפסי שהוא סובר דתנא קמא דריש פרק הנזכר ס\"ל כר' יהודה ולא כחכמים ואין בזה טעם כל כך דהא הו\"ל כסתם ואח\"כ מחלוקת חכמים ור\"י ואין הלכה כסתם].
ונראה ליתן טעם נכון לדעתם ז\"ל דהא איכא סתם מתניתין בסוף פרק כיצד מעברין (דף ס\"ב) דאתא כוותיה דר' יהודה דאין הד' אמות של אדם אלא מרוח אחד וכדמוכח מדברי תוס' שם וכ\"כ בהדיא בחידושי ריטב\"א שם. וא\"כ הו\"ל מחלוקת בפרק מי שהוציאוהו ואח\"כ סתם בפרק כיצד מעברין ומחלוקת ואח\"כ סתם הלכה כסתם אפילו יחיד נגד רבים וכדמוכח מדברי התוס' והרא\"ש בערובין (דף נ\"ז ע\"ב). [וכדמוכח בריש שבועות]:", + " ומפי הקבלה אמרו שזה שנאמר בתורה שבו איש תחתיו שלא יטלטל אלא במרובע זה שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו. ועי' בכס\"מ שתמה על רבינו שכתב שהוא כמדת אורך אדם וכו' והיינו כרבי מאיר וכדתניא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ח) שבו איש תחתיו כתחתיו וכמה תחתיו גופו ג' אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו דברי ר\"מ רבי יהודה אומר גופו ג' אמות ואמה כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ויניח מתחת מראשותיו כו' ואמרינן דאיכא בינייהו ד' אמות מצומצמות ופירש רש\"י דלר\"י הוו מצומצמות ולר\"מ הוו מרווחות ולמה פסק רבינו כר\"מ לגבי ר' יהודה. ולי אפשר דרבינו לא גרס בגמרא דברי ר' מאיר אלא כמו שהגירסא בתוספתא ובירושלמי דלא נזכר התם דברי ר\"מ אלא סתם תנא קמא אמר כמה [תחתיו] ד' אמות מלא קומתו ופישוט ידיו ר' יהודה אומר וכו'. ולפ\"ז הדין עמו שלא פסק כר\"י לגבי סתמא דת\"ק. ואע\"ג דגבי אמות מבוי קיי\"ל דהוו מצומצמות וכמ\"ש הכס\"מ מסוגיא דריש עירובין וכ\"כ רבינו לקמן בס\"פ י\"ז י\"ל דשאני הכא גבי ד' אמות ברה\"ר דאין לנו להחמיר להצריכן מצומצמות כיון דלרבנן דפרקין יש לו אפילו שמונה על שמונה ונהי דלא קיי\"ל בהא כוותייהו מטעם שנתבאר בסמוך ואין לו אלא ד' אמות מ\"מ אמרינן שהן מרווחות וכך פסק הב\"ח בסי' שמ\"ט. והני ד' אמות רש\"י מפרש להו לעניין היוצא חוץ לתחום אבל רבינו מפרש להו לעניין טלטול ברה\"ר ובקרבן העדה כתב שכך פירש הרז\"ה בשבת פרק הזורק. וכן נראה דהא תחומין דאלפיים קיי\"ל שאין מן התורה ומשום הכי ניחא טפי לפרש דקאי קרא על טלטול רה\"ר:" + ] + ], + [], + [ + [ + "איזהו ר\"ה מדברות כו'. עי' בכס\"מ מ\"ש בשם הר' אברהם בנו של רבינו שמפרש שבזמן שהיו ישראל חונים במדבר והיו מחנותיהם סדורים בו היה לגבן כמו בקעה ושדה. ובעל פמ\"ג באו\"ח סי' שמ\"ה כתב עוד טעם לזה משום שהיה אז מצמיח כמ\"ש תוס' בחולין. וא\"כ לא היה בו רשות להלך ולכך לא היה לו אז דין רה\"ר. ועי' בחידושי מה שכתבתי קצת הכרח מה שהכריחו לרבינו לפרש בהפך מפירוש רש\"י דלפירושו קשה דמאי דהוה הוה ואין צריך למתני:
ודע דגם לדעת רבינו דוקא במדבר גופיה חוץ למקום חנייתם היה לו דין בקעה ושדה. אבל במקום חנייתם וכגון במחנה לויה ודאי היה לו דין רה\"ר וכדאיתא להדיא (דף צ\"ז). ובהכי ניחא דלא תקשי על דברי רבינו מכמה דוכתי דמוכח דהיה במדבר דין איסור הוצאה כדאיתא שבת (דף ה' ודף פ\"ז) ועירובין (דף י\"ז ע\"ב). ויש להביא ראיה לרבינו מכריתות דקאמר גבי שעיר דיום הכיפורים שהכשרו בהוצאה ועל כרחך לא קאי אחלה דזה אינו קרוי הכשרו דאי לא חלה אין בו הוצאה אלא קאי אהא שהיה דוחפו מהר דהוי זריקה מרשות היחיד לרשות הרבים וש\"מ דמדבר בזמן הזה רה\"ר. וסוגיא דיומא סברה כדהכא:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בין העמודים הואיל ורבים דורסים ביניהם הרי הן רה\"ר. הנה בגמ' (דף ז') איתא דר' יוחנן אמר דבין העמודים נידון ככרמלית ויהיב טעמא כיון דלא מסתגי להו להדיא ככרמלית דמיא ורב יהודה ס\"ל דכרה\"ר דמיא ופסק רבינו כרב יהודה. ובחידושי הרשב\"א תמה דאמאי לא פסק כר' יוחנן שהלכה כמותו נגד רב וכל שכן נגד תלמידו רב יהודה והרב המגיד נתן טעם לרבינו דפסק כרב יהודה שהוא בתרא. והוא טעם לפגם דאין הלכה כבתראי רק מאביי ורבא ואילך. אלא נראה טעמו של רבינו הוא דעל כרחך מוכח דרבא ג\"כ לא ס\"ל כר' יוחנן דהא טעמא דר' יוחנן כיון דלא מסתגי בהדיא והיינו טעמא אינו לרבא דאמר (דף ח' ע\"ב) דהילוך ע\"י הדחק שמיה הילוך. וא\"כ ודאי ס\"ל לרבא כרב יהודה:" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "עומד אדם ברה\"ר וקולט מן האויר מן המים המקלחין מן הצנור וכו' ובלבד שלא יגע בצנור כו' ולמה אינו חייב מפני שלא נחו המים אלא הן נזחלין והולכין. והנה מפירוש רש\"י במתניתין בערובין נראה דאיכא איסור הוצאה דאורייתא גבי צירוף מצנור שיש בפיו ארבעה. אך לא משמע כן בפ\"ק דשבת (דף ה') דמסקינן שם דקולט מים לא הוי עקירה רק אם הן בגומא אבל הקולטן מעל גבי הכותל לא הוי עקירה דלא חשיבי כמונחין. וא\"כ הוא הדין למים שמן הצנור שהן נזחלין והולכין וכמ\"ש רבינו:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הקורא בספר כו' היה קורא ברשות היחיד ונתגלגל כו' ולא הגיע לארץ גוללו אצלו. לכאורה קשה דבגמרא פריך דניחוש שמא יעיין בהו ברה\"ר ועייל ליה להדיא ברה\"י ומוקי לה כבן עזאי דמהלך כעומד ורבינו לא פסק כוותיה וקמה לה קושית הגמ'. וי\"ל דהגמ' על כרחך קאי למאן דאמר דמותר ללמוד תורה ברה\"ר אבל קיי\"ל דאסור כדאיתא במו\"ק (דף ט\"ז) ובמדרש תנחומא פרשת בחוקתי]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואין הקטן משלים לשיירא. כתב הרב המגיד שהוא בעיא בירושלמי ולא איפשטא ופסק להחמיר והב\"י הקשה דלמה פסק רבינו האיבעיא לחומרא הא קיי\"ל הלכה כדברי המיקל בערוב ובחמד משה ובקרבן העדה כתבו דזה הוי במחיצות ומכל מקום הקשה דהו\"ל ספק דרבנן וכתב דגירסא אחרת היה לו לרבינו ודחוק. (וי\"ל דאין בכלל זה בעיא דלא איפשטא כיון דליכא מאן דהתיר וכן משמע בס' קרבן נתנאל. אלא שמה שהביא ראיה לזה (מדף צ\"ג) יש לדחות כמ\"ש בחידושי). אבל לפ\"ז יש להקשות הא דפסק לקולא בפכ\"ח דין ג' האיבעיא דלא איפשטא גבי בית שיש לה ב' מחיצות ויש עליהם תקרה אי עושין אותה עיבור לעיר. ושוב ראיתי בספר הנזכר שהרגיש בזה והניח בצ\"ע. ומיהו לפי דברי הקרבן עדה הנזכר י\"ל דהתם הוי עירוב ומקילין ביה טפי מדהכא. ולי נראה ליישב דשאני התם דתלמודא הוה בעא למיפשט לחומרא ודחי לה משמע דבני הישיבה דדחו סבירא להו לקולא דאל\"כ לא הוה להו למידחי לקולא וכיון דבני הישיבה ס\"ל לקולא פסק כדברי המיקל בעירוב. וכהאי גוונא מצאתי שכתב הרא\"ש פ\"ב דיבמות גבי בעיא דשניות דר' חייא אי יש להן הפסק:" + ], + [], + [ + "שלש מקומות המוקפות שלא לשם דירה זה בצד זה וכו' נעשו כשיירא ונותנין להן כל צרכן. משמע דכי אסרינן לטלטל בקרפף שהוא יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה דוקא ביחיד אבל בשיירא מותר. ולא נתבאר מהיכן יצא (ל)זה לרבינו. ומפירוש רש\"י בספ\"ב דעירובין (דף ט\"ז ע\"ב) משמע דגם בשיירא בעינן מוקף לדירה ביותר מבית סאתים. וכך משמע ג\"כ מפירושו (בדף צ\"ג ע\"א) גבי ג' קרפיפות זה בצד זה כגון שהיו מהלכין בדרך והקיפו ג' קרפיפות לדירה במחיצה של שתי או של ערב כו' דשיירא מותרת להקיף כל צרכן כו' ומשמע דלא הותר לשיירא רק במחיצה של שתי או של ערב אבל מוקף שלא לדירה לא הותר להן. אמנם יש להביא ראיה לדעת רבינו מהירושלמי דפ\"ב דערובין הלכה ה'. דמתבאר משם דגם לענין היקף מחיצה שלא לשם דירה הקילו בשיירא טפי מביחיד וע\"ש ודוק:" + ] + ], + [], + [ + [ + "המוציא דבר מרה\"י לרה\"ר או מרה\"ר לרה\"י אינו חייב עד שיוציא ממנו שיעור שמועיל כלום וכו'. עיין במשנה למלך שכתב בפשיטות דכל השיעורין שנאמרו בשבת לגבי ל\"ט מלאכות הוא דוקא לחיוב חטאת אבל איסור מן התורה איכא אף בפחות מכשיעור דקיי\"ל דחצי שיעור אסור מן התורה וכ\"כ רש\"י והגהות אשר\"י. ובעל המגי\"ה הביא שבתשובת חכם צבי דייק מדברי התוס' ביומא דגבי שבת אפילו איסור תורה ליכא ויש לי להביא ראיה לדעת התוס' והחכם צבי מדתניא בתוספתא דפ\"ד דביצה גבי האורג חוט אחד וכותב אות אחת דחכמים אומרים בין בשבת ובין ביו\"ט אין חייב אלא משום שבות. משמע שאין בו אלא איסור דרבנן מדקרי ליה שבות. וכן יש לדקדק מדברי רבינו דלעיל בפרק י\"א גבי כתב אות אחת כו' כתב לשון פטור וכן בפרק זה לקמן דין כ\"ג כתב המוציא חצי שיעור פטור וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור פטור ובריש הלכות הללו פירש דברי עצמו דבכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור היינו מן הכרת ומן הקרבן ע\"ש אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואיסורו מדברי סופרים ע\"כ. וא\"כ משמע דפטור דנקט גבי חצי שיעור אין בו איסור תורה. ואע\"ג דבתורת כהנים פרשת אחרי גבי יוה\"כ מרבה ליה מקרא דוכל מלאכה אסמכתא בעלמא הוא. דכהאי גוונא מרבה התם שלא יעלה באילן וכו' מקרא דשבתון וזה ודאי אינו רק אסמכתא וכ\"כ התוס' בבכורות (דף נ\"ד) וזה דלא כמ\"ש בזית רענן דברייתא דתו\"כ ס\"ל דחצי שיעור אסור מן התורה. ולא זכר תוספתא דביצה:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אדם חי וכו' חולה המוציא אותו חייב. דברי הרה\"מ דחוקים כמ\"ש בס' מעשה רוקח וגם דבריו דחוקים אלא יש ללמוד כן מדאיתא ביומא (דף ס\"ו) אהא דתניא גבי שעיר המשתלח איש עתי אפי' בשבת. למאי הילכתא אמר רב ששת לומר שאם היה חולה מרכיבו על כתיפו. ופריך כמאן דלא כר' נתן דאמר חי נושא את עצמו ומשני אפי' תימא ר' נתן חלה שאני. ומדרבי נתן יש ללמוד לרבנן באדם דחלה שאני. וכן משמע מהא דתנן בראש השנה גבי עדות החודש ואם היה חולה מרכיבו על החמור וכמבואר מדברי המפרש בפ\"ג מהל' קידוש החודש ע\"ש וכ\"כ בקרבן נתנאל:" + ], + [], + [ + "המוציא חגב חי כל שהוא. מבואר מדברי הרב המגיד דהיינו דוקא חגב חי טהור אבל טמא אינו בכל שהוא. והטעם מבואר בגמ' דטהור מצניעין אותו לקטן לשחוק בו אבל טמא אין מצניעין אותו לקטן לשחוק בו דדילמא מאית ואכיל ליה. ואע\"ג דמדברי רבינו בפט\"ו מהל' טומאת מת משמע דעוף טמא שאינו מסרט ראוי לתינוק לשחוק ביה ולא חיישינן דילמא מאית ואכיל ליה יש לחלק דשאני עוף שאין ראוי לאוכלו כך כמו חגב וכמ\"ש המג\"א באו\"ח סי' שמ\"ג. ובדבר שאינו ראוי לאכלו לא גזרינן דילמא אתו למיכל מיניה כדאמר בפסחים (דף י\"א). ואף שכתבו תוס' ומרדכי פ\"ב דפסחים דעוף הוא רך וחזי לאומצא. היינו לגדול אבל לתינוק אינו ראוי חי. וזה דלא כהמשנה למלך בהל' טומאת מת שמדמה עוף לחגב שאין נותנין אותו לקטן ולפי דבריו דברי רבינו אינם מחוורים וזה אינו:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אילו היו חוטי הציצית משאוי היה חייב היוצא בה כו' שאין מצות עשה שאין בה כרת דוחה שבת. הכי מסקינן בפ\"ק דיבמות בסוגיא דעליה דאין מצות עשה גרידא דוחה לא תעשה שיש בה כרת ומשמע התם דאפי' חיובא איכא מדפריך התם דלמה לי קרא דעליה למיסר חייבי כריתות ליבום ולא קאמר דאתו לחייב. ולאו דוקא מ\"ע שאין בה כרת אינו דוחה שבת וחייב דהא מילה שלא בזמנה דאית בה כרת וחייב כשמל שלא בזמנה בשבת כדמוכח בשבת (דף קל\"ז) ובדברי רבינו פ\"ב דשגגות. והא דהוצרך רבינו גבי ציצית לטעם שאין בה כרת הוא משום דלא דמי למילה שלא בזמנה שאפשר אח\"כ אבל ציצית כל שעתא זמנו כדאמר בשבת (דף קל\"א ע\"ב). ואע\"ג דאמר התם דגבי ציצית לא דחי שבת הואיל דבידו להפקירו ופירש רש\"י ונפקא מרשותיה ולא עליה רמיא חובתיה י\"ל דזה אינו רק לר' אליעזר דאליביה מכשירי שופר ולולב דוחין שבת אע\"פ שאינן אלא עשה גרידא ועל כרחך לדידיה ליכא למימר טעמו של רבינו וצ\"ל טעמא דהואיל אבל רבינו דאיירי לעניין המצוה גופיה לא הוי מצי למימר טעמא דהואיל דבמצוה גופה לא אמר הך סברא כמ\"ש בהל' מילה בס\"ד:" + ], + [], + [], + [ + "המוצא תפילין ברה\"ר וכו' לובשן כדרכן. בשאגת אריה סי' מ\"א הקשה על רבינו דאמאי מתיר ללובשן ולהכניסן משום בזיון תפילין הא [איכא] איסור דאורייתא לדידיה שפסק בהלכות תפילין דלילה וכן שבת לאו זמן תפילין דהיינו כר' יוסי הגלילי דדרש מקרא ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים פרט לשבתות ויו\"ט ולדידיה קאי אזהרת ושמרת ג\"כ על שבתות ויו\"ט ולא כרבי עקיבא דס\"ל דליכא איסור להניח רק שאינו חייב. ולק\"מ די\"ל דרבינו ס\"ל כמ\"ש המג\"א בסי' כ\"ט דליכא איסור להניח תפילין בשבת רק כשמכוון לשם מצוה ומשום אות דבזה מגרע לאות של שבת אבל בלאו הכי אין איסור עכ\"פ מן התורה להניחן בשבת וא\"כ אתי שפיר דמתיר להניחן כדי להצילן מבזיון [ועי' מ\"ש בס' החיים בזה]. ומיהו אי לאו משום הכי ודאי דאוסר רבינו להניחן אפי' שלא לשם מצוה על כל פנים מדרבנן וכמו שיתבאר בעז\"ה בהלכות יו\"ט ודלא כמ\"ש בס' שער המלך והצל\"ח ע\"ש:" + ], + [], + [], + [ + "מותר לצאת בתפילין ערב שבת עם חשיכה הואיל וחייב אדם למשמש בתפיליו בכל עת אינו שוכחן. וקשה דאמאי הוצרך רבינו לטעם דהואיל כו' דתיפוק ליה דאין לאסור לצאת בתפילין בערב שבת משום דאף אם ישכח ויצא בהן משחשיכה ברה\"ר לא עביד איסורא דאורייתא וכמ\"ש בדין י\"ד דהיוצא בתפילין פטור. וא\"כ אין לגזור ערב שבת אטו חשיכה דהו\"ל גזירה לגזירה ורבינו הא פסק כרבא דלא גזר גזירה לגזירה. וכדמוכח ממ\"ש גבי דין המחט וכמ\"ש הרה\"מ בהדיא. והא דבגמרא איתא טעם זה דהואיל וחייב אדם למשמש בתפילין אפשר דהיינו למ\"ד דגזר גזירה לגזירה אבל לרבינו קשה. ושוב ראיתי שהקשו כן הב\"י וט\"ז סי' רנ\"ב. ומ\"ש שם בביאורי הגאון דאף לרבא הוצרכו לטעם זה דהא מודה דגזרינן גזירה לגזירה היכא שקרוב לבוא לידי פשיעה וכו'. כבר הקדימו בזה בחידושי הרשב\"א. והוא הביא ראיה לזה ממה שאמרו דכל שאסור לצאת בו לרה\"ר אסור ג\"כ בחצר. אך אין זה ראיה לפי מ\"ש הרה\"מ לדעת רבינו לעיל בפרק זה דין ח' דהתם במוציא לחצר שאינה מעורבת איירי דכולא חדא גזירה היא. וא\"כ אין ראיה מינה לעלמא דגזרינן גזירה לגזירה כלל אף היכא שיכול לבוא לידי פשיעה וכדהכא גבי תפילין בערב שבת. ואכתי למאי הוצרך רבינו לטעם דהואיל כו'.
אלא נראה דיש ליישב ע\"פ מ\"ש השאגת אריה בסי' מ\"א דהסוגיא דשבת (דף ס' ע\"א) דמוכחא דליכא חיובא דאורייתא בהוצאת תפילין עליו בשבת לרה\"ר היינו אליבא דרבי עקיבא דממעט הנחת תפילין בשבת מפני שהוא עצמו אות ואין צריך לאות דתפילין ולדידיה ליכא איסור להניח תפילין בשבת רק שאינו חייב. וכיון דאיסורא ליכא משום הכי לא הוו משאוי כשהוציאן לרשות הרבים כדרך הנחתן. אבל למאן דאמר דממעט הנחת תפילין בשבת ויו\"ט מדכתיב ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ולא כל ימים. ולדידיה איכא אזהרה שלא להניחן וא\"כ אתי איסור הנחה ומשווי עליה כמשאוי. וכהאי גוונא כתב רש\"י בר\"פ המוצא תפילין גבי מניח ב' זוגות דאתי איסור בל תוסיף ומשווי כמשאוי. וכבר נתבאר בסמוך דלרבינו נמי איכא איסור דאורייתא במניח תפילין בשבת לשם מצוה אלא דאי אינו מכוון למצוה לא אסר. ולפ\"ז הכי נמי לעניין לחייבו על הוצאתן ברה\"ר תליא בזה דאי הניחן לשם מצוה דעושה איסור בהנחתן מחייב כשהוציאן לרה\"ר אבל אם לא כוון בהנחתן לשם מצוה לא מחייב על הוצאתן לרה\"ר. והשתא אתי שפיר דהוצרך רבינו טעם להתיר לצאת בתפילין ערב שבת משום דהואיל דחייב למשמש בהן אינו שוכחן ולא סגי ליה במ\"ש דאם יצא בהן בשבת פטור בדין י\"ד דהתם איירי שהניחן שלא לשם מצות תפילין דומיא דקמיע דאיירי התם. אבל אם הניחן לשם מצוה מחייב על הוצאתן ומשום הכי הוצרך להתיר לצאת בתפילין ערב שבת מטעם הואיל כו' לומר דמטעם זה מותר אפילו הניחן לשם מצוה ואם יצא בהן בשבת מסתמא על דעתו הראשונה שהניחן לשם מצוה וא\"כ עביד איסורא דאורייתא ואפילו הכי מותר משום הואיל דחייב למשמש בהן אינו שוכחן:
[ועל דרך זה יש ליישב ג\"כ מה שהקשה בשאגת אריה סוף סימן מ\"א על דברי רש\"י דערובין מפרק הקומץ דמשמע התם דאליבא דר' ישמעאל דס\"ל דד' ציציות הן ד' מצות פטור אם יצא לרה\"ר בג' ציציות והרי עובר בבל תגרע וא\"כ ליתיה איסור זה ולשווי עליה כמשאוי אלא על כרחך דמשום איסור לא משווי כמשאוי ע\"כ. ולפמ\"ש י\"ל דהתם בשלא מכוון לשם מצוה איירי דליכא בל תגרע אלא כשמכוון למצוה כמו בבל תוסיף למ\"ד מצות צריכות כוונה כמ\"ש בספר טורי אבן שלהי ר\"ה. ועוד כתבתי ליישב פרש\"י בענין אחר בחידושי שם]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היתה עמו בהמה מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת כו' ואסור לו להנהיגה. כתב הרב המגיד שדעת רבינו דהא דאמרינן מניחו עליה כשהיא מהלכת אין כוונת הגמ' להתיר אלא כשהוא אינו עושה מעשה כלל אבל כשהוא מנהיג מה תועלת יש כשהבהמה אינה עושה עקירה והנחה ודלא כהרשב\"א שכתב דבכהאי גוונא שמניחו עליה כשהיא מהלכת דבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר ואפי' מחמר ומנהיגה. ונראה להביא ראיה לדעת רבינו מהא דאמר בפסחים (דף ס\"ו) גבי ערב פסח שחל בשבת ושכח להביא סכין מערב שבת למחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו גדי תוחב לו בין קרניו. ופריך והלא מחמר ומשני מחמר כלאחר יד הוא. והשתא קשה דהו\"ל לשנויי כשהוא מהלך מניחו עליה וכשהוא עומד נוטלו הימנה דכהאי גוונא שרי בריש מי שהחשיך והתוס' הרגישו בזה ולא תרצו כלום. ולפמ\"ש רבינו אתי שפיר דהא לא שרי בכהאי גוונא אלא כשהוא אינו מחמר אחריה אבל כשהוא מחמר ומנהיגה אסור ומשום הכי לא הוה מצי לשנויי הכי אהא דפריך והלא מחמר ושוב מצאתי כן במג\"א סי' רס\"ו:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בדברי הרב המגיד והלח\"מ בעניין עשה אי ילפינן מדין קל וחומר. ובעל הפמ\"ג בס' שושנת העמקים כתב (כלל ז' וח') דלא ילפינן. ולא ראה מ\"ש בס' שער המלך הלכות ביאת המקדש שהוכיח מסוגיא דמכות (דף ט\"ו ע\"א) דילפינן. ולי נראה דכן יש להוכיח ג\"כ מסוגיא דיומא (דף ל' ע\"ב) ואח\"כ מצאתי שכ\"כ בס' שיח יצחק. ויש לי עוד להביא ראיה מסוגיא דפ\"ק דקידושין (דף ל\"ד ע\"ב) דקאמר דלכתוב רחמנא במצה דנשים חייבות ולא לכתוב גבי הקהל ואנא אמינא טפילים חייבין נשים לא כל שכן הרי דהוה ילפינן לחייב נשים בעשה דהקהל מק\"ו. וכך מבואר מפירוש רש\"י בחגיגה (דף י\"א ע\"ב):" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ואסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות אא\"כ הוא רצוף באבנים. עיין בתוס' פרק המצניע ובהגהות [מיימוני] שהקשו על המתיר כיבוד ברצוף מפרק כל הכלים וכבר תירץ בחידושי הרשב\"א שגירסא אחרת יש שם לגאונים ז\"ל. ועי' מ\"ש הרא\"ש בספ\"ב דביצה]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מחזירין רטיה על גבי המכה לכתחילה במקדש שאין איסור שבות במקדש. ועי' בתוספות יו\"ט בערובין שתמה ע\"ד רבינו מסוגיא דפ\"ק דביצה דאמר עולא דהטעם דמחזירין רטיה במקדש הוא משום שהתירו סופו משום תחילתו ומפרש התם דמהו דתימא דטעמא מאי משום דאין שבות במקדש ואפילו כהן דלאו בר עבודה קמ\"ל התירו סופו משום תחילתו דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא. ואיך כתב רבינו הטעם שנדחה בגמ'. והצל\"ח לא זכר דברי התוי\"ט והוקשה לו מדנפשיה. אך מה שתירץ בזה דאף לטעמא דגמ' צריך ג\"כ לטעם דאין שבות במקדש דלא התירו להחזיר אפי' בכהן דבר עבודה רק במקדש ולא במדינה. ואין זה מספיק לתרץ דברי רבינו דמ\"מ היה לו להזכיר ג\"כ טעם דגמ' לומר דאף במקדש לא התירו אלא בכהן דבר עבודה ומדלא כתב רק טעם דאין שבות במקדש משמע דאף בכהן דלאו בר עבודה מתיר וזה היפך מימרא דעולא.
ובגליון התורת חיים בערובין תירץ דעל כרחך עולא לא סבירא ליה דשרי להחזיר במדינה כשפירש על גבי כלי דא\"כ למה התירו במקדש יותר משום תחילתו הא יכול להניחה על גבי כלי וא\"כ רב אשי דס\"ל דפירש על גבי כלי שרי להחזיר אף במדינה צ\"ל דהטעם דהתירו במקדש משום דאין שבות במקדש ע\"כ. ואכתי קשה דמנ\"ל לרבינו דלרב אשי נמי מותר אף בכהן דלאו בר עבודה דלמא דוקא אליבא דעולא אמר הכי דלא אפשר בהיתר אבל למאי דקיי\"ל דמותר בפירש על גבי כלי אימא לא התירו שבות כזה במקדש דאפשר בלאו הכי. אבל זה יצא לרבינו מסוגיא דפסחים (דף ס\"ה) דמשמע דס\"ל לרבינו דאף שבות שאינו צריך התירו וכן פסק רבינו בפ\"א דקרבן פסח ועוד משמע כן בשבת (דף קכ\"ד). ועי' מ\"ש שם בהל' קרבן פסח ובסוף הל' בית הבחירה. ועולא על כרחך סבר כר' נתן דלא התירו שבות שאינו צריך:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המכסכס את הסודר אסור מפני שהוא מלבנו אבל החלוק מותר. ובהשגות א\"א טעה בזה דבין סודר ובין חלוק מותר. ועי' בהרב המגיד שזה תלוי בחילוף הגירסאות בגמרא דשבת (דף ק\"מ). ולי נראה להביא ראיה לגירסתו של רבינו מדאיתא בפ\"ב דמ\"ק (דף י' ע\"ב) רבא שרי לכסכוסי קרמא מאי טעמא מעשה הדיוט הוא והעתיקו רבינו בפ\"ח דהלכות יו\"ט בדיני חולו של מועד וא\"כ מדאיצטריך למימר דבמועד שרי שמעינן מינה דבשבת ויו\"ט אסור לכסכס בגד. וכהאי גוונא דייקו התוס' ומרדכי התם אהא דאמר רבא שרא לסרוקי סוסיא ע\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת כו'. והקשה הכס\"מ מהא דיומא שהיו מכין באצבע ותירץ דאין שבות במקדש. נראה דלאו לדעת רבינו הוקשה לו דלדידיה בלאו הכי לא קשה דהא לא אסר רק קול של שיר וביומא איירי בקול שהיו מכין באצבע כדי שלא יישן כהן גדול וקול כזה לא הוי קול של שיר וכדמוכח בשלהי ערובין אלא כוונת הכס\"מ דלא תקשי לפמ\"ש רבינו דבאצבע אסור א\"כ תקשי מההוא דיומא למאן דאסר אף קול שאינו של שיר ולזה תירץ דאין שבות במקדש:" + ], + [], + [], + [], + [ + "אדם טמא אין מזין עליו בשבת. ומדסתם רבינו משמע דבין הזאת יום שלישי ובין הזאת שביעי אין מזין על הטמא בשבת. וכך כתב להדיא בפירוש המשנה פ\"ו דפסחים. וכהאי גוונא כתב בפ\"א דהלכות עבודת יה\"כ גבי הזיית כהן גדול בשבעת ימי הפרישה שאין הזיית יום שלישי ושביעי דוחה שבת. וזה דלא כהצל\"ח ובספרו נודע ביהודה במהדורא תנינא חלק או\"ח סי' קט\"ו בפשיטות דרק הזאת יום שביעי שמטהרתו לגמרי הוא דלא דחי שבת אבל הזאת יום שלישי מותר בשבת משום דלא נתקן דעדיין מחוסר הזאת שביעי. ולא זכר דעת רבינו שאינו כן וכמ\"ש. וגם מדברי התוס' במגילה (דף כ' ע\"א) מוכח דכל הזאות אסירי בשבת. ומ\"ש הצל\"ח להתיר מטעם דבשלישי ליכא תיקון גברא אינו נראה דמ\"מ איכא איסור שבות דטלטול דמלבד התיקון איכא בהזייה משום איסור מוקצה וכמ\"ש בספר שער המלך בהל' שופר. וגם שאר דברי הנוב\"י שם אינם מחוורים במ\"ש דהא דלא היו מזין בשבת על כהן השורף את הפרה הוא משום דאין מזין עליו רק תינוקות היושבים על גבי דלתות המונחות על גבי שורים וממלאין המים מן השלוח וזה אי אפשר בשבת משום שימוש בבעלי חיים. ואינו מוכרח דהא אפשר שימלאו המים מער\"ש ויבואו להר הבית במקום החלול שהיו יושבין שם ושפיר דמי להזות בשבת בלתי שבות דשימוש בעלי חיים. וכ\"ש לדעת התוס' בסוכה (דף כ\"א) דבלאו הכי לא היתה ההזאה ע\"י התינוקות רק המלוי וזה ודאי אפשר מער\"ש אלא שמע מינה דמחמת ההזאה עצמה שאסורה בשבת לא היו מזין על כהן השורף את הפרה לא בשלישי ולא בשביעי כמו שנתבאר:" + ], + [], + [], + [], + [ + "כותב מאבות מלאכות הוא לפיכך אסור לכחול בפוך בשבת מפני שהוא ככותב. ובאו\"ח סי' ש\"ג כתוב דאסור מפני שהוא צובע וזה תלוי בחילוף גירסאות בגמ' דסוף פרק המצניע. ודע דבירושלמי איתא כגירסת רבינו. אך קשה לי לכל הגרסאות דתיפוק ליה איסורא דלכחול בפוך משום שהוא רפואה לעין וכדאיתא בפרק שמונה שרצים (דף ק\"ט). ואח\"כ מצאתי שהרגיש בזה בס' מחנה אפרים. ותירץ דהכא איירי בבריא דליכא למיחש לשחיקת סממנין. ולי נראה דאפילו בחולה בעינים משכחת דליכא משום רפואה. דהא אמר בסוף פרק שואל (שבת דף קנ\"א) האי כוחלא עד ארבעים שנין מרווח מכאן ואילך לא מרווח ובכהאי גוונא איצטריך לאסור כאן לכוחל משום כותב:" + ], + [], + [ + "אין מקדישין ולא מעריכין כו' מפני שהוא כמקח וממכר. בתשובות עבודת הגרשוני סי' כ\"ה כתב דמותר ליתן במתנה דבר לחבירו בשבת כיון דמיהב יהיב ומשקל לא שקיל לכך לא דמי למקח וממכר. וליתא דהא אמר בערובין (דף ע\"א) דב\"ש סברי דביטול רשות מקני רשות הוא. ומקני רשות בשבתא אסור ואף שאינו עושה רק משום היתר טלטול ונהי דלא קיי\"ל במאי דסברי דמקנא רשות הוא אבל במאי דאסרי מקנא רשות בשבת קיי\"ל הכי וכן משמע במג\"א סי' ש\"ו דלא שרי אלא לדבר מצוה או לצורך שבת. ואפשר שנמשך אחר מ\"ש הב\"י בסי' תקכ\"ז וכבר הושג בס' ברכי יוסף מהריטב\"א הובא במג\"א. ועי' בשער המלך שחולק ג\"כ עליו בהל' יו\"ט. ועוד יש ללמוד מהא דערובין דהפקר מותר בשבת ועי' בשער המלך הל' לולב. וראיתי בפירוש התוספתא שנדפס מחדש שנמשך אחר פרי חדש שאוסר להפקיר וזה אינו אך בס' בית מאיר באבן העזר סי' מ\"ה כתב דשאני בין קרקע דצריך קניין ובין מטלטלין דסגי במסירה ונתינה מיד ליד שפיר דמי ביו\"ט והביא ראיה מהא דמשלחין ביו\"ט. ומיהו נתינת משכון גרע ממתנה כיון דנותן בעבור חוב דמי טפי למקח וממכר. ובס' החיים כתב דאיסור מתנה אינו מצד הנותן רק מצד המקבל שקונה ולכך רשאי ליתן מתנה לגוי אף שאין בו צורך שבת:" + ], + [ + "המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביו\"ט בשוגג יאכל ממה שהתקין. ואע\"ג דגבי מבשל פסק רבינו בפ\"ו דאפי' בשוגג לא יאכל עד מוצאי שבת שאני התם דהוי מלאכה דאורייתא וקנסינן שוגג אטו מזיד אבל המעשר והמטביל אינן אלא דרבנן ובדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד דהכי אמרינן בגיטין (דף נ\"ג ע\"ב) אליבא דר' יהודה דבדרבנן לא קניס שוגג אטו מזיד והכי אית להו לר' יוסי ור' שמעון התם (דף נ\"ד) גבי נפלו ונתפצעו בשוגג וסתם לן תנא הכי בפ\"ג דערלה וכן פסק רבינו בהל' מאכלות אסורות. ואע\"ג דהתם איכא למיחש דאתא לערומי כדאיתא שם. ועוד דאף לרבי מאיר דקניס שוגג אטו מזיד בדרבנן לא קניס גבי מעשר ומטביל כדאמר התם דגברא לתקוני ולטהורי קמכוון ואנן ניקום וניקנסיה. ועיין בס' מנחת יעקב סוף הלכות נדה:
ומ\"ש המג\"א באו\"ח סי' של\"ט דאם הפריש תרומות ומעשרות דינו כמבשל על כרחך דלאו לדמויי לגמרי למבשל אלא לעניין דאם הפריש במזיד ולומר דאסור גם לאחרים ובס' שער המלך הוכיח כן מתוס' דשבת (דף מ\"ג) וטור סי' תק\"ה וכתב שכן משמע ג\"כ דעת רבינו ולא לגבי שוגג וכמבואר בדברי הר\"ן בהדיא. ותדע שהרי בסי' ת\"ה כתב המג\"א עצמו דמעשר ומטביל שרו היכא דלית ליה פירי אחרינא אף שעבר והפריש והטביל במזיד ושמע מינה דלישנא דדינו כמבשל דנקט בסי' של\"ט הוא לאו דוקא. ועוד דבסי' שכ\"ג גבי טבילת כלים משמע מדברי המג\"א דאין אסורים אלא א\"כ הטבילם במזיד וכמ\"ש רבינו וא\"כ ודאי דהוא הדין בהפריש תרומות ומעשרות דלא גרע מעבר והטביל. וראיתי להפמ\"ג וס' נשמת אדם שהניחו דברי המג\"א סי' של\"ט בצ\"ע וגם בס' מחצית השקל הגיה ופירש פירוש זר בדבריו ולפמ\"ש אין צורך. ומה שהקשה הפמ\"ג באו\"ח סי' שי\"ח ממ\"ש המג\"א בסי' רנ\"ג ס\"ק י\"א גבי שכח ושהה דהוי דרבנן ואסור י\"ל דשאני שוכח שהחמירו בו משום דאמר בפ' כירה שרבו משהין במזיד ואומרים שוכחים אנחנו ולכך עשו כמזיד אבל בשבות דרבנן דעלמא לא אסרו בשוגג אפי' בו ביום וכן במוצאי שבת בכדי שיעשו אף שעבר במזיד שרי כמ\"ש לעיל בפ\"ו:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "נפלה דליקה בחצר בשבת אין מציל לחצר אחר אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת וכלים שצריך להשתמש בהן בשבת ובגדים שיכול ללבוש כו' ואם לא עירבו אף מזונות וכלים אינו מציל. ומדשבק רבינו לבגדים דאיירי ברישא משמע דמצילן אפילו לחצר שאינה מעורבת. וכדעת המרדכי והסמ\"ג וכתב שם דטעמא דאמרינן מתוך שהוא בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי ומבואר באחרונים באו\"ח סי' של\"ד דבהן חיישינן טפי מבמזונות וכלים מפני דבגדים חשובין טפי ובהול בהם יותר כמו במת. ועוד דכיון שהן דרך מלבוש מידכר דכיר לשבת ולא חיישינן שישכח מחמת טירדא בהצלתן. ובזה נסתלק תמיהת השלטי גבורים ע\"ש. ויש לי להביא ראיה לזה מהסוגיא דר\"פ המוצא תפילין (עירובין דף צ\"ו ע\"ב) דבעא לדמויי התם דין הכנסת תפילין לדין הצלת בגדים מפני הדליקה דתנן פושט וחוזר ולובש ומוציא. ואי איתא דגבי הצלת בגדים לא שרינן רק לחצר המעורבת איך בעא למילף מיניה להתיר איסור הוצאה גבי תפילין וכבר הרגיש בזה בחידושי הריטב\"א ונדחק ע\"ש. אך לפי דברי המרדכי ורבינו שזכרתי אתי שפיר דקושטא דגבי דליקה נמי שרינן איסור הוצאה עכ\"פ לחצר שאינה מעורבת:
[ודע שמהסוגיא דר\"פ המוצא קשה לי על דברי הכס\"מ שכתב בסמוך דין כ\"ה לדעת רבינו דס\"ל דתנא קמא דמתניתין דשבת (דף ק\"כ) לאו רבי מאיר דברייתא הוא ולא ס\"ל להתיר לפשוט ולחזור וללבוש והוא נגד סוגיא דערובין שם]. ועוד יש לי להביא ראיה מסוגיא דסוף פרק במה אשה (שבת דף ס\"ה ע\"ב) דקאמר התם למאן דאמר מערימין בדליקה פירוש בהצלת בגדים כמה שיכול ללבוש הוא משום דאי לא שרית ליה אתי לכבויי. ומדמה התם הערמה זו להערמה דהוצאת אגוז וגם קרי לה דרך הוצאה גבי בגדים טפי מבאגוז וא\"כ מוכח דגבי בגדים נמי שרינן איסור הוצאה דאל\"כ אינו עניין להערמה דהוצאת אגוז. [ונראה דעיקר הטעם הוא מפני שהם חשובים ובהול בהם טפי מבמזון וכלים. ובהכי אתי שפיר הא דאמר סברא זו בפ\"ק דפסחים (דף י\"א) גבי בכור שאחזו דם דמקיזין אותו במקום שאינו עושה בו מום דאי לא שרית ליה מתוך שיהא בהול אתי למיעבד במקום שעושה בו מום. ולא אמר איפכא דאי שרית ליה יטרד ויעשה בשוגג במקום שהוא מום כמו גבי הצלת אוכלין והתם ליכא דבר שיזכור. אך לטעם האומרים דבדבר חשוב אמרינן דאי לא שרית ליה אתי לעבור במזיד אתי שפיר דהתם גבי בכור דבר חשוב הוא]:" + ], + [], + [], + [], + [ + "ואומר לאחרים בואו והצילו לכם [וכו'] והרי הוא של מציל שהרי מן ההפקר הן זוכין. והנה רש\"י פירש מהפקירא קזכו שהרי אמר להן בואו והצילו לכם כלומר לעצמיכם. וכתב עליו הר\"ן שלא היה צריך לזה דאפילו לא אמר להן הכי הרי הוא מופקר לכל כיון שהוא רשאי להציל מידי דהוי אמציל מזוטו של ים. והטור ושו\"ע באו\"ח כתבו כפירוש רש\"י ועמדו האחרונים על זה מכח קושית הר\"ן. ואני אומר דהדין עמהן דלא חשו לדבריו דמה שמדמה לה הר\"ן למציל מזוטו של ים באמת אינו מוכרח דתליא בפלוגתא דאיפלגו רש\"י ורבינו אהא דאיתא בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קט\"ז) גבי נסדקה חבית של דבש בשעקל בית הבד כרוך עליה פירוש ומשום הכי לא הוי הפקר ואין למציל אלא שכרו דרש\"י פירש דחבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט ע\"כ. דמשמע דדוקא בכהאי גוונא שאינו עומד הדבש לישפך הכל הוא דלא הוי הפקר הא אם היה עומד לישפך הכל הוי הפקר מיד אע\"פ שלא נשפך עדיין. אבל דעת רבינו הוא בפרק י\"ב מהלכות אבידה דלא הוי הפקר אלא בשכבר נשפך לארץ אבל קודם שנשפך לא הוי הפקר אע\"פ שעומד לישפך ולא יוכל להצילו. ולפ\"ז הכי נמי גבי דליקה אף שעומד לישרף לא הוי הפקר כיון שעדיין לא נשרף ועל כן לא הוי הפקר אלא מפני אמירתו שאמר הצילו לכם. רק לדעת רש\"י דגבי נסדקה חבית הוי הפקר מיד כשעומד לישפך כולו הכי נמי הוי הפקר גבי דליקה דעומד לישרף בלא אמירתו הצילו לכם. והשתא הר\"ן שכתב על פירוש רש\"י דלא היה צריך לפרש מחמת אמירתו שפיר כתב כן לפי שיטתו של רש\"י גופיה בפרק הגוזל שכתבתי. אך הטור והשו\"ע באו\"ח אזלי לשיטתן שפסקו בחו\"מ סי' רס\"ד כדעת רבינו בהלכות אבידה ושפיר הוצרכו לומר דמחמת אמירה הוא דהוי הפקר. ונראה דס\"ל לרבינו וסייעתו דלא דמי למציל מזוטו של ים שכבר שטפו הים ונאבד מבעליו משום הכי הוי הפקר משא\"כ גבי חבית שנסדקה שעדיין לא נשפך וכן גבי דליקה עדיין לא נשרף ולכך לא הוי הפקר אלא משום אמירתו. [ומכאן קשה אמ\"ש בנודע ביהודה חלק אבן העזר סי' נ\"ט לדעת רבינו וטור שפסקו דלא הוי הפקר אלא א\"כ שמפקיר לכל דוקא ולא לאדם מיוחד וא\"כ אמאי הוי כאן הפקר במה שאומר הצילו לכם]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחת מדמיו כגון כלים המוקצים לסחורה כו'. היינו שמחמת שעומדים לסחורה מקפיד עליהם שמא יפחתו משום הכי הוי מוקצה אבל משום שעומדים לסחורה לחוד לא הוי מוקצה וכמ\"ש הרה\"מ לקמן בסוף פרק כ\"ו והכ\"מ פ\"א מהלכות יו\"ט ובב\"י ריש סימן ש\"ח:" + ], + [ + "כל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות נאסר לכל השבת אע\"פ שהלך הדבר שגרם לו האיסור. ועיין בדברי התוס' בביצה (דף ל\"א ע\"ב) דמבואר דאפי' בדבר הראוי לאכילה אמרינן הכי דמגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא ואפילו לא היה מחוסר אלא מלאכה דרבנן אלא א\"כ שנסתלק המוקצה ואינו בעולם כלל ולא היה מחוסר מלאכה דאורייתא דאז מותר בדבר הראוי לאכילה כמו המעשר בשבת. ונראה דגם רבינו יודה בזה והא דנקט כאן בלשונו כלי הוא משום דאז אסור אפילו במחוסר רק מלאכה דרבנן וגם נסתלק המוקצה לגמרי ואינו בעולם כלל אבל בדבר הראוי לאכילה שרי בכהאי גוונא שהרי הביא דין המעשר בשבת בשוגג יאכל בפכ\"ג שמע מינה דלא אמר בו מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא מהאי טעמא דנסתלק המוקצה לגמרי וגם אינו אלא מדרבנן. וא\"ת דאי איתא דגבי כלי אוסר רבינו בכהאי גוונא אמאי כתב שם גבי המטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהן ולמה לא נימא מיגו דאיתקצאי בין השמשות כו' אע\"ג שנסתלק המוקצה מן העולם וגם אינו אלא מדרבנן. וי\"ל דגבי כלי טמא לא שייך לומר דאיתקצאי בין השמשות דהא הוה חזי בין השמשות להשתמש בו חולין.
וכל זה דלא כמ\"ש בעל פמ\"ג באו\"ח סי' ש\"י דמידי דחזי לאכילה ולא היה מחוסר אלא מלאכה דרבנן לא נאסר לכל השבת משהלך האיסור ומשמע דאע\"פ שלא נסתלק מן העולם לגמרי רק מן המאכל. ומה שהביא ראיה מחיטין שזרען ולא השרישו דמותר לטלטלן אם נתלשו בשבת ולא אמר דהוו מוקצה משום דהיה בהן איסור תלישה מדרבנן בין השמשות [ונמשך אחר הפרישה שכתב כן אבל בס' אליהו זוטא הניח בצ\"ע] ואין זה ראיה לפי מ\"ש בס' קרבן נתנאל וס' נשמת אדם דהתם ליכא איסור תלישה כלל. [ואפי' אם נתכוין לזריעה ולא דמי ללפת וצנונות דאסורים אם נתכוון לזריעה שמתוספים מחמת לחלוחית. ומיהו י\"ל דשאני התם שאינו אלא משום היתר טלטול. ועוד כתב הריטב\"א דדוקא היכא שיש בו צד מצוה כההיא דערובין]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בהמה שנפלה לבור כו' מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה כו' ואע\"פ שמבטל כלי מהיכנו שהרי משליכו לבור לתוך המים מפני צער בעלי חיים לא גזרו. וכתב הרב המגיד ז\"ל באור דברי רבינו שאינם ראוים להשתמש בהן בעודן המים עליהן אבל רש\"י פירש מפני שכשהן תחת הבהמה אינו יכול לטלטלן. והנה כדברי רבינו מבואר בסוגיא דפ' מי שהחשיך (שבת דף קנ\"ד ע\"ב) דפריך גבי בהמתו של רבן גמליאל שהיתה טעונה דבש ויתיר חבלים ויפלו שקים ומשני מיצטרו זיקי פירוש הנודות יתבקעו ופריך ויביא כרים וכסתות ויניח תחתיהן ומשני מטנפי וקמבטל כלי מהיכנו והאיכא צער בעלי חיים קסבר צער בעלי חיים דרבנן ושמע מינה דלמאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא מותר לבטל כלי מהיכנו בכהאי גוונא שנתבטלה הכלי מתשמישה שאינו ראוי לו בשבת:
אך ק\"ל דלא דמי דהתם בעידנא דנתבטלה הכלי מתחיל הצלת הבהמה מצער משאה ושפיר אתי צער בעלי חיים דאורייתא ודחי לביטול כלי דרבנן ולא העמידו דבריהם אע\"ג דיש כח בידם לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאמר ביבמות הא כתב ה\"ר אליהו מזרחי דזה אינו אלא היכא דבעידנא דעבר אדרבנן אינו מקיים לעשה דאורייתא אבל אם מקיים עשה דאורייתא בעידנא דעבר אדרבנן לא העמידו דבריהם לבטל כלל אף בשב ואל תעשה וה\"נ הוי בעידנא. ואף שהפר\"ח בהל' שופר הקשה על דברי הרא\"ם כתבתי ליישב ומכאן ראיה להרא\"ם. אבל לפירוש רבינו כאן לא הוי בעידנא דעובר אדרבנן מקיים לדאורייתא דהכלי נתבטל מיד כשבאה למים ועדיין לא התחיל הצלת הבהמה ובכהאי גוונא לא אמר דאתי דאורייתא ודחי לדרבנן אלא דאדרבה יש כח בידם לבטל בשב ואל תעשה. וי\"ל דס\"ל לרבינו דכהאי גוונא מיקרי בעידנא דמיד שמשליכן לכרים וכסתות בתוך המים הרי עוסק בהצלת הבהמה והוי כמו שהתחיל בהצלתה. וכהאי גוונא כתב הנמוקי יוסף סוף פ\"ב דב\"מ בשם הר\"ן גבי כהן שנכנס לבית הקברות ליקח אבידה להשיבה לבעליה דהוי בעידנא משנכנס למקום האבידה ועוסק בהשבתה והכי נמי משמכניס הכרים למקום הבהמה מקרי עוסק בהצלתה:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חבילי סיאה כו' הכניסן לעצים אין מסתפקין מהן בשבת. משמע דדוקא בשבת שאין ראויין להסקה הוא דאין מסתפקין מהן כשהכניסן לעצים אבל ביו\"ט שראויין להסקה מסתפקין מהן לצורך אחר אף כשהכניסן לעצים. ואע\"ג שכתב רבינו בפ\"ד דיו\"ט שאין סומכין הקדירה בבקעת ביו\"ט לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה ביו\"ט. היינו דוקא בעצים ממש וכהאי גוונא דבר שאינו ראוי למאכל בהמה כלל רק להסקה. לא ניתנו אלא להסקה. אבל דבר שראוי ג\"כ למאכל בהמה תורת אוכל עליה ושרי לטלטולי ביו\"ט אף שהקצהו לעצים ולהסקה ומשום הכי גבי חבילי סיאה אף שהכניסן לעצים מ\"מ כיון דחזו נמי לבהמה שרו לטלטולי ביו\"ט. וכן יש להוכיח ממ\"ש הרשב\"א בחידושיו והר\"ן בשם הרמב\"ן בסוף פרק נוטל לדעת הרי\"ף גבי תמרי פרסייתא אסור דהיינו גרעינין להסקה עומדין וכי אמרינן בפרק במה מדליקין דלרבי שמעון דלית ליה נולד שרי לטלטולינהו הני מילי ביו\"ט דחזו להסקה וכיון שראויין הן ועומדים לכך שרי נמי למשדינהו לחיותא. אבל בשבת דלא חזו להסקה מוקצים הם. ואע\"ג דחזו קצת למאכל בהמה כיון דהשתא מיהא סתמן להסקה ובשבת לא חזו להסיק אסור לטלטלן וכתבו שכן נראה דעת הרי\"ף. ואע\"ג דהרי\"ף פסק בביצה כסתם מתניתין דאין סומכין הקדירה בבקעת ביו\"ט שלא ניתנו עצים אלא להסקה ואפילו הכי מתיר לטלטל ביו\"ט הגרעינין שלא להסקה כיון דחזו למאכל בהמה ואע\"פ שאין עומדין לכך וגם לא חזו כמות שהן בלא תיקון. אפילו הכי מותרין בטלטול ולא הוו מוקצה כיון דחזו להסקה וכן משמע בביצה (דף כ\"א) וע\"ש ברא\"ש. וא\"כ אפי' שלא לבהמה מותרין בטלטול מהאי טעמא. וכן משמע בסוגיא דשבת (דף כ\"ח) ע\"ש ודו\"ק:
ועפ\"ז צדקו דברי הגהות אשר\"י שכתב בפ\"ק דביצה דמותר לטלטל החלבים ביו\"ט ולא הוו מוקצה דחזו להדלקה ורצונו לומר דאף שמטלטלן שלא להדלקה מ\"מ שרי שהרי חזו לכלבים ואף שאין עומדין לכך שיאכילן לכלבים מ\"מ כיון דחזו להכי ועומדים להדלקה שרי לטלטלינהו ביו\"ט שלא להדלקה ואף שנשחטו ביו\"ט דמתחילה לא היה עומד לכך לא הוו נולד לרבי שמעון דמידי דהוי אתמרי פרסייתא דלא הוו נולד לר\"ש אף שעומדים השתא להסקה מה שלא היה בתחילה משום דעדיין ראויין לבהמה מהני האי טעמא להתיר לטלטלן ביו\"ט וכ\"כ בגליון המג\"א בסי' תצ\"ט ליישב דברי הגהות אשר\"י דלר\"ש לא הוי נולד כיון שראוי עדיין לבהמה ודלא כמג\"א שם. ומה שהקשה הקרבן נתנאל על הגליון דלא מהני מה שראוי לכלבים כיון שאינו עומד לזה ואין דעתו לכך. גם המג\"א עצמו כתב כן בסוף סימן תמ\"ו. אך זה אינו דביו\"ט מהני זה בדבר העומד להסקה כיון שראוי לבהמה אף שאין עומד לכך. ועיין במג\"א ריש סימן תקט\"ו:" + ] + ], + [ + [ + "היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת חייב שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי ולא נתנה תורה שיעור אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לי\"ב מיל כו'. והנה שיעור זה למדו מהירושלמי כמ\"ש הרה\"מ בשם ההלכות סוף פ\"ק דערובין וכן הזכירו התוס' בחגיגה (דף י\"ז ע\"ב) ושם הקשו על זה מסוגיא דש\"ס דידן דאמרינן בפרק כלל גדול דידע לשבת בתחומין ואליבא דר' עקיבא ולא קאמר בי\"ב מיל ודברי הכל. וגם הרא\"ש בערובין דייק כן. וזה כבר תירץ הרמב\"ן במלחמות:
ומה שהקשו עוד התוס' בחגיגה על דברי הסוברים די\"ב מיל דאורייתא מסוגיא דפרק בתרא דביצה (דף ל\"ו) גבי אין רוכבין על גבי בהמה דמוקי טעמא שמא ילך מחוץ לתחום ופריך שמע מינה תחומין דאורייתא אלא גזרה שמא יחתוך זמורה אלמא דרבנן לא מודו כלל בתחומין עכ\"ד. כבר כתבתי בספרי משכיל לאיתן ליישב זה על פי מה שהוכחתי בחידושי דאף לרבינו וסייעתו די\"ב מיל מן התורה אינו רק בשבת אבל ביו\"ט מודו דהוי מדרבנן. ולפ\"ז אתי שפיר דלא קאמר התם בביצה הטעם דלא רוכבין משום תחומין די\"ב מיל דהא קאי אמתניתין דקתני כל אלו ביו\"ט אמרו כו' וביו\"ט ליכא האי טעמא די\"ב מיל. ובזה אתי שפיר דרבינו גופיה נקט גבי רכיבה טעמא דזמורה לעיל בפכ\"א ותמה עליו בס' אמרי צרופה וכן בס' עצי לבונה דלמה הוצרך לזה לפי שיטתו דפסק די\"ב מיל הוא מן התורה. אמנם לפי מ\"ש אתי שפיר דמשום יו\"ט הוצרך כנ\"ל.
וכן אתי שפיר בזה מה שהקשה על רבינו וסייעתו בביאורי הגאון וכן בס' באר יעקב מסוגיא דעירובין (דף מ\"ה ע\"ב) דקרי למים של עבים שנתקשרו מערב יו\"ט ספק דדבריהם דדילמא הני אחריני נינהו והתם הספק שהולכין הרבה וקרי ליה דדבריהם. ולפי חילוק הנזכר בין שבת ליו\"ט אתי שפיר דהתם ביו\"ט אף בכמה מילין הוי דרבנן. וזה מצאתי ג\"כ בס' מנחת אהרן. ועוד יתבאר בהלכות ערובין:
ומה שהקשה במלחמות מהא דאמר בערובין (דף ל\"ו) אליבא דר' יוסי דתחומין אין להן עיקר בתורה ואי איתא די\"ב מיל לכולי עלמא מן התורה א\"כ גם לתחום דאלפים אמה יש עיקר בתורה והובא בס' טעם המלך ובשו\"ת זכרון יוסף ונתלבטו הרבה בקושיא זו ולא זכרו דכבר יישבו קושיא זו בהגהת הרא\"ש סוף פ\"א דערובין דכיון שאין שיעור די\"ב מיל כתיב בפירוש בתורה חשיב ליה אין לו עיקר וכ\"כ ג\"כ בהגהת המרדכי בסוף קידושין [ועפ\"ז נדחה ג\"כ מ\"ש בס' טעם המלך בהלכות יו\"ט לדעת רבינו דלא מכשר ספק ערוב לעניין אכילה ושתיה דבר שהובא מחוץ לערוב שהוא ספק וכמו שאכתוב בהלכות ערובין. ואפשר דס\"ל כמ\"ש בנודע ביהודה ריש אבן העזר דהגהות אשר\"י לא כתב כן רק לפי הירושלמי דיליף תחומין משבתון אבל לרבינו דיליף מאל יצא יש להם עיקר בתורה. אך לא משמע הכי בהגהת מרדכי דקידושין]. וגם בחידושי הריטב\"א הרגיש בקושיא זו ותירץ בשם הראב\"ד דאלפים לא הוי מחמת גזרה די\"ב מיל דהא רחוקים הן זה מזה אלא משום דאסמכינהו רבנן אגזירה שוה דמקום כו'. כדאיתא בסוף פרק מי שהוציאוהו. ולכך חשיב גזרה דרבנן גרידא וע\"ש. וכל זה נעלם ג\"כ מבעל נודע ביהודה בחלק אה\"ע שכתב דלרבינו איסור תחומין אקרי יש לו עיקר בתורה. ומחמת כן דחה שם דברי המל\"מ בפ\"ד מהלכות בכורות וע\"ש. ולפי מה שנתבאר בחנם דחה דבריו ועוד אכתוב בזה בהלכות בכורות בס\"ד:
ודע שהאחרונים הביאו ראיות לדעת רבינו וסייעתו מכמה סוגיות בש\"ס דידן והוא מערובין (דף נ\"ה ע\"ב) כמ\"ש בס' שער המלך ובס' מעין החכמה. [ואינה ראיה לפי מה שכתב שם הריטב\"א דהא דפריך מדתניא שאין נפנין אלא לאחוריהן. הקושיא למאן דאמר תחומין דאורייתא דמתניתא דברי הכל היא ולפי שיטת הירושלמי דג' פרסאות דאורייתא מקשה לדברי הכל]. אך לפי מ\"ש מהרש\"א שם בערובין על כרחך לא היה מחנה ישראל י\"ב מילין מראש לסוף בחנייתם וא\"כ על כרחך לא אזלא הסוגיא דשם רק למאן דאמר אלפיים הוא מן התורה ואין ראיה משם לרבינו. [אלא דבס' מעין החכמה כתב דא\"כ אין צריך לברייתא אלא דאף אם לא היו צריכין לאחוריהן שמהחונים באמצע שיש להם ו' מיל לכל צד וקשיא לפירוש ראשון דמקשה למאן דאמר תחומין דאורייתא. ומיהו לפירוש מהרש\"א על כרחך אי אפשר לומר רק כפירוש ראשון. וצ\"ל דקושטא דלא היה צריך לברייתא אלא לרווחא דמילתא מקשה מינה ואגב דביומא מייתי לה, מייתי לה נמי כאן. ובירושלמי קושטא דלא מייתי לה ומקשה סתמא מדהיו צריכין לצאת חוץ למחנה ומשמע ודאי דקאי למאן דאמר תחומין דאורייתא].
ומ\"ש עוד שם מיומא (דף ס\"ו ע\"ב) כבר הקדימו ג\"כ בשו\"ת שאגת אריה. אלא דלפי מ\"ש בחידושי אינו ראיה מהתם דהסוגיא אזלא אליבא דסתם ספרא דהיינו ר' יהודה ואיהו אית ליה תחומין דאורייתא אפילו באלפיים אמה וכמ\"ש רבינו עצמו בפירוש המשנה פ\"ג דערובין ע\"ש.
ועוד היה נראה להביא ראיה לרבינו מסוגיא דשבת פרק רבי עקיבא (שבת דף פ\"ז ע\"ב) [דקאמר דקמיפלגי רבא ורב אחא בר יעקב בשבת דמרה אי אפקוד אתחומין משמע שיש תחומין מן התורה והיינו בי\"ב מיל]. ומצאתי אח\"כ שהרגיש בזה בשו\"ת זכרון יוסף ובס' באר יעקב ומעין החכמה עיין עליהם. [אך מאי דבעו התוס' למימר דאתיא כרבי עקיבא דאמר תחומין דאורייתא על כרחך אי אפשר לומר כן דהא רבא ורב אחא בר יעקב קיימא התם אברייתא דאתיא כר' יוסי דאיהו ס\"ל תחומין דרבנן בעירובין (דף ל\"ו). וכן רבא גופיה אמר בעירובין (דף מ\"ו) דעירובי תחומין דרבנן. ומ\"ש הפני יהושע בזה דהכא משמע לתלמודא דר' יוסי כר' עקיבא ס\"ל הוא תמוה ובפרט לפירוש רש\"י בעירובין (דף ל\"ו ובדף פ'). גם מ\"ש התוס' דלאו דוקא נקט תחומין אלא כלומר הוצאה שהיו מוליכין עמהן כל אשר להן הוא דחוק. ועוד דאכתי קשה למאן דאמר התם דמשום דאיפקוד (אתחומין) לא נסעו בשבת מרפידים ואי משום הוצאה שהיו מוליכין עמהן כל אשר להן היו יכולין לתקן שיהיו מוליכין על גבי חמוריהן שהיה לכל אחד מהן כדאיתא פ\"ק דבכורות ואפי' נאמר דאיפקוד נמי במרה אשביתת בהמה אפילו הכי היו יכולין לעשות כדאמר בריש פרק מי שהחשיך מניחו עליה כשהיא מהלכת ונוטל הימנה כשהיא עומדת. ובזה ניחא מ\"ש התוס' במנחות (דף צ\"ה) דבשבת לא היו יכולים לנסוע משום איסור הוצאה ואיסור מחמר ולפמ\"ש זה אינו וא\"כ נסתלקה קושית תוס' שם ארש\"י ע\"ש רק מחמת תחומין לא היו יכולין לנסוע למ\"ד שהוא מן התורה ולדעת רבינו אליבא דכו\"ע היה איסור תורה בנסיעת מחנה ישראל שהיה י\"ב מיל].
ועוד יש לי להביא ראיה מסוגיא דפרק במה בהמה (שבת דף נ\"ג ע\"ב) דבעא לאוכוחי דלא גזרינן לאסור לעשות רפואה בבהמה מדתניא היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה ולא גזרינן דילמא אתי לאתויי. ורבינא איירי נמי התם ואיהו גופיה אמר בערובין (דף נ\"ט) דתחומין דרבנן. ואי איתא דתחומין לעולם דרבנן הרי לא דמי לרפואה דאיכא למגזר בה משום שחיקת סמנין דהוי מלאכת טוחן דאורייתא משא\"כ גבי תחומין דליכא למגזר ביה משום דאורייתא כלל. ושוב ראיתי שהרגיש גדול אחד בזמנינו בקצת מזה והניחה בקושיא. אמנם לדעת רבינו אתי שפיר דקושטא דגם תחומין איכא למגזר שאם יקרא לבהמתו העומדת חוץ לתחום שלו אפשר שימשך אחריה והיא תוציאנו חוץ לי\"ב מיל אם תברח ולא יוכל להשיגה ואפילו הכי קתני דקורא לה ולא גזרינן ומשום הכי דייק מינה שפיר לדין רפואה. ואף לפי סברת הריטב\"א בשם הראב\"ד דאלפים לא הוי משום י\"ב מיל היינו דלכתחילה לא הוו גזרי לאסור אלפים אטו י\"ב מיל אבל השתא דאסרו אלפים משום דמצאו אסמכתא מגזירה שוה אית לן למגזר ולאסור נמי גבי בהמה לקוראה מחוץ לאלפים אטו י\"ב מיל:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין קידוש אלא במקום סעודה. וכתב בהגהות [מיימוני] דהמקדש בבית הכנסת אין לו לטעום משום דאין קידוש אלא במקום סעודה. אבל יכול להשקות לקטנים דהא דאמרינן בפרק חרש דלא ספינן להו בידיים היינו בלאו כגון נבילות וטריפות אבל קדוש היום מצות עשה היא ולא נפקא מהתם עכ\"ד. ומביאו הב\"י בסי' רס\"ט וע\"ש שנדחק ליישבו לפי דעת רבינו שכתב בסוף הלכות מאכלות אסורות דאפילו איסורא דרבנן לא ספינן לקטן בידים ומביאו המג\"א שם. ונראה שהם מפרשים כוונת ההגהות כמו שפירש הדרישה דקידוש היום מצות עשה היינו איסור זה לאכול קודם קידוש הוא איסור עשה והוא קיל מאיסור לאו ועל כן מתיר למספי להו בידים ומשום הכי הוקשה להם לפי דברי רבינו דאף איסור דרבנן לא ספינן. ולי נראה דכוונת ההגהות הוא לומר דקידוש היום מצות עשה היינו שיש בו משום מצות חינוך לקטנים במאי שמשקה אותן מכוס של קידוש היום ולא הוי דומיא דלאו דנבילות וטריפות דלא ספינן להו דהתם ליכא חינוך מצוה משא\"כ באיסור טעימה מכוס של קידוש היום שלא במקום סעודה דאיכא בזה חינוך קיום מצות עשה בכהאי גוונא לא אסרינן למיספא לקטנים אף במקום דאיכא בההוא חינוך איסורא. וסברא זו כתבו ג\"כ התוס' בשם ר\"י בפסחים (דף פ\"ח) ובר\"ה (דף ל\"ג) גבי מאכיל פסח שלא למנוייו לקטנים דאיכא חינוך מצוה שרי והמג\"א גופיה הביאן בסי' שמ\"ג. ולפ\"ז אין דברי ההגהות דכאן ענין לדברי רבינו דסוף הלכות מאכלות אסורות דלא איירי שם בחינוך מצוה ואיכא למימר דמודה דבכהאי גוונא מותר. ומזה קשה על מ\"ש המג\"א בסי' תקנ\"א ס\"ק ל\"א ע\"ש:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9629f04883a59d2d5197d5b0e282f83656501b27 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,590 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Sabbath", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Sabbath", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה וכו' אם לא נתכוון לאותה מלאכה הרי זה מותר. עיין במל\"מ שתמה על דברי התוס' בבכורות (דף כ\"ד) שכתבו גבי עוקר דבר מגידולו כלאחר יד שרי באינו מכוין אף לר' יהודה משום דאף במכוין לא אסר כי אם מדרבנן ואין איסור בכה\"ג מן התורה בשום מקום ואיך לא הוקשה להם מסוגיא דפרק כירה דמוכח מינה דחורש כלאחר יד אסור לר\"י אף שאינו מכוין והניח הדבר בצריך תלמוד. ולק\"מ די\"ל דהתוס' דהתם סברי כמ\"ש בפרק ערבי פסחים (פסחים דף ק\"א) אליבא דר' יוחנן דס\"ל דגרירה חמירא טפי משאר דבר שאינו מתכוין משום דקרוב לעשות חריץ ודמי לפסיק רישא. וא\"כ מהאי טעמא מחמירין ביה טפי מבעוקר דבר מגידולו כלאחר יד באינו מכוין. ובהכי יש ליישב ג\"כ מ\"ש תוס' בפ\"ק דכתובות דרבי יהודה מתיר גבי מקלקל כשאינו מכוון ותמה עליהם ג\"כ הרב הנ\"ל דאיך לא הוקשה להם מסוגיא דפרק כירה דמוכח מינה דאף באיסורים דרבנן אוסר ר\"י דבר שאינו מתכוין. וכמו שהקשו לרש\"י ביומא. ולפמ\"ש א\"ש דגם התוס' בכתובות אזלי בשיטה זו שכתבו בפסחים ואפשר דגם רש\"י הכי סבירא ליה. ובזה לא קשה מה שהקשו עליו התוס' ביומא:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל מלאכה שהיחיד יכול לעשותה לבדו ועשו אותה שנים בשותפות וכו' הרי אלו פטורין ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו וכו' ועשו אותה בשותפות שניהן חייבין. והקשה הלח\"מ דרבינו פסק כר' יהודה דפוטר בזה עוקר וזה מניח ופוטר ג\"כ בזה יכול וזה יכול ומחייב בזה אינו יכול וזה אינו יכול ודלא כרבי שמעון דפוטר ג\"כ בזה אינו יכול וזה אינו יכול. ובגמרא דפרק המצניע אמרינן דטעמא דר\"ש הוא דתלתא מיעוטי כתיבי נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא. חד למעוטי זה עוקר וזה מניח [וחד למעוטי זה יכול וזה יכול] וחד למעוטי זה אינו יכול וזה אינו יכול ור' יהודה חד למעט זה עוקר וזה מניח וחד למעט זה יכול וזה יכול וחד למעט יחיד שעשה בהוראה ור\"ש יחיד שעשה בהוראה חייב וכיון דרבינו פסק כר' יהודה ה\"ל למפסק דיחיד [שעשה בהוראה] פטור והוא פסק בהלכות שגגות דיחיד חייב. וא\"כ איך פסק כאן כר' יהודה דמחייב בזה אינו יכול וזה אינו יכול. דמשמע דר\"י גופיה הוה פוטר אי לא הוה איצטריך ליה מיעוטא למפטר יחיד בהוראה. ותירץ דראה רבינו לפסוק כר\"י בזה אינו יכול משום דר' מאיר מסייע ליה בזה דאיהו מחייב גם בזה יכול וזה יכול ונמצא דבזה אינו יכול וזה אינו יכול סבר ר\"מ כר\"י אבל בהא דיחיד בהוראה פסק כר\"ש משום דחכמים סברי הכי בהוריות.
ולדידי אין בזה טעם לומר דפסק כר\"י משום דר\"מ מסייע ליה. דהרי ר\"מ לא מטעמו דר\"י מחייב אלא משום דסבר דנפש לא משמע למעט שותפות וליכא רק תרי מיעוטא אחת תחטא בעשותה תחטא ואתא חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי יחיד בהוראה דפטור והשתא מנ\"ל לרבינו לפסוק כר\"י דמחייב בזה אינו יכול וזה אינו יכול מחמת טעמיה דר\"מ הא ר\"י גופיה פליג אטעמיה דר\"מ וסבר דנפש משמע מיעוטא לשותפין. וכמו שמבואר בגמ' (דף צ\"ג) ופרש\"י נפש משמע ולא נפשות. ואיכא לדידיה תלתא מיעוטא ואיהו גופיה מודה דאי לאו דאיצטריך למעט יחיד בהוראה ממעטין זה אינו יכול [וזה אינו יכול] וכר\"ש דלתרוייהו משמע להו נפש מיעוטא. וא\"כ ר\"מ יחידאה הוא בסברא זו דנפש לא הוה מיעוטא ולא ה\"ל לרבינו לפסוק כסברתו נגד סברת ר\"י ור\"ש דמשמע מיעוטא אמנם יש לי בעז\"ה לתת טעם נכון לדעת רבינו ז\"ל במאי דפסק כסברת ר' מאיר משום דכוותיה אזלא מסקנא דסוגיא דפ\"ק דערכין (דף ד' ע\"ב) דקאמר דלא איצטריך נפשות גבי ערכין לאחד שהעריך מאה ופרש\"י דאי הוה כתיב נמי נפש הוה משמע נפשות הרבה כעניין שנאמר ונפש אדם ששה עשר אלף וכן משמע מהתורת כהנים שהביאו התוס' בפ\"ק דזבחים (דף ה' ע\"ב) דלא ממעט שותפין שאין מביאין קרבן מנחה מדכתיב נפש אלא מדכתיב קרבנו. וא\"כ ה\"נ אין למעט ולפטור בשעשו מלאכה בשבת מדכתיב נפש וליכא רק תרי מיעוטא ואמר חד למעוטי זה עוקר כו' וחד למעוטי זה יכול וזה יכול אבל לזה אינו יכול וזה אינו יכול ליכא מיעוטא ולכך מחייב:" + ], + [], + [], + [], + [ + "כל העושה שיעור מלאכה כולה בשגגה מתחלה ועד סוף חייב חטאת קבועה. משמע דאי אדכר בנתיים פטור מחטאת. והיינו דוקא בהעברה וכהאי גוונא מלאכה שבידו להחזירה כשנזכר מועילה הידיעה שבנתים לפטור אבל בזורק וכהאי גוונא מלאכה שאין בידו להחזירה כשנזכר לא מפטר במה שנזכר כדאיתא בסוף פרק הזורק. והא שלא ביאר זה רבינו כאן הוא מפני שביארו בפ\"ו מהל' שגגות. והא דמשמע מדברי רבינו לקמן בפ\"ט דין ה' גבי שכח והדביק פת בתנור בשבת דאם נזכר קודם שתאפה לא מצי למיתי לידי חיוב חטאת וכמ\"ש הלח\"מ שם על כרחך היינו משום דס\"ל דהתם הוי בידו להחזיר מלאכת האפיה משום שיכול לרדותה קודם שתאפה. ואע\"ג שיש בזה איסור דרבנן אפילו הכי מקרי בידו לעניין זה דמועילה לו הידיעה לפטור מחטאת. וזה דלא כנראה מדברי התוס' ישנים בפ\"ק דשבת בשם מהר\"ם דגבי הדביק פת בתנור מצי למיתי לידי חיוב חטאת אף שנזכר קודם שתאפה אם חזר ושכח והיינו משום דחשיב לה אין בידו לרדותה מחמת איסור דרבנן והא דגבי העברה חשיב בידו לעמוד בתוך ד' אמות על כרחך הוא דס\"ל דמותר לכתחילה לטלטל פחות מד' אמות בר\"ה פעם אחת רק כמה פעמים אסור וכדעת הפוסקים דס\"ל הכי. ובשו\"ת חות יאיר סי' ט\"ו כתב בפשיטות דלא שייך חצי שיעור היכא דנזכר השיעור בפירוש בתורה כמו לטלטל פחות מד' אמות דבתורה כתיב שבו איש תחתיו ודרשינן כתחתיו וכן שיעורא דתחומין במה שהתירה תורה בפירוש לא אסרו חז\"ל אלא א\"כ מצאו סמך לזה כמו גבי תחום דאלפיים:" + ] + ], + [ + [ + "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות. וכתב הכס\"מ דבפרק כיצד צולין איפליגו תנאי בטומאה אם דחויה היא בצבור או הותרה ומשמע בגמרא דהלכה כמאן דאמר דחויה וכך פסק רבינו בהלכות ביאת מקדש. ומשמע דכי היכי דאיפליגו בטומאה ה\"נ איפליגו בשבת לגבי חולה אם דחויה או הותרה וקיי\"ל כמאן דאמר דחויה וכ\"כ הרשב\"א והר\"ן שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה ע\"כ. וקשה לי על זה מסוגיא ערוכה דסוף פרק ד' דיומא (דף מ\"ו ע\"ב) דמחלק התם בין טומאה בצבור לשבת דטומאה דחויה ושבת הותרה בצבור במקדש וא\"כ כי היכי דעדיפא שבת מטומאה לעניין עבודת צבור במקדש ה\"נ עדיפא לענין חולה שיש בו סכנת נפש דחמיר. וא\"כ היאך ילפינן לומר דשבת דחוי גבי חולה מטומאה דאדרבא נילף דהותרה שבת גבי חולה כמו בצבור במקדש וכן מצאתי בס' לוית חן פרשת אחרי. ושוב ראיתי שכבר הרגיש בזה בס' התשב\"ץ בחלק ג' סי' ל\"ז והוכיח מהא דיומא דשבת הותרה אצל פיקוח נפש דחולה וא\"צ להדר בתר היתר כלל ועוד כתב דהוא הדין גבי מילה אמרינן דהותרה בשבת ולא דחויה.
ומיהו יש ליישב דעת רבינו והפוסקים דסברי דשבת לעניין חולה דמי לטומאה בצבור ולפי דעתם הוא הדין שבת לענין עבודת צבור וכן לגבי מילה דחויה כמו טומאה. דאיכא למימר דלא קיי\"ל כסוגיא דיומא מכח הסוגיא דפ\"ק דיבמות (דף ה' ע\"ב) דמוכחא דסברה דשבת דחוי הוא לגבי עבודת צבור וכן לגבי מילה ולא הותרה שהרי בעא למילף דעשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת מהא דעשה דמילה ופסח ותמיד דוחין שבת. ואי איתא דהותרה הא לא שייך למילף מינייהו לעלמא לעניין דחית עשה ללא תעשה אלא ש\"מ דהני נמי מטעם דחיה. וכן התוס' בברכות (דף כ') דקדקו כהאי גוונא מלשון דחיה דאמר בפסחים (דף ס\"ט ע\"ב) גבי מילה ותמיד דלאו היתר הוא. ונראה דהך מילתא תליא בדרשא דאיתא בספרי פרשת פנחס אקרא דכתיב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת. והשתא למאי איצטריך הא בהדיא כתיב וביום השבת וכבר הוקשה כן לבעל זית רענן ותירץ דאתא לעומר ושתי הלחם ואינו מובן דהרי יליף להו מקראי אחריני בסוף פרק ו' דמנחות אלא י\"ל דאתא לומר דקרבן ציבור הותר ומאן דאמר דהוי דחוי דרש מקדשי תיראו למורא מקדש לעולם דגמר משבת כדאיתא ביבמות (דף ו'). וכ\"כ רבינו בפ\"ז דהלכות בית הבחירה וא\"כ אזיל כאן לטעמיה ואתי שפיר.
והנה על דרך זה יש ליישב פירש\"י שם בברכות שכתב דגבי מת מצוה הותר לגמרי לכהן ונזיר לטמאות ולא מטעם דחיה והתוס' הקשו עליו דמאי שנא מכל מצות עשה שדוחה לא תעשה וכן מילה ותמיד דאמרינן שדוחין שבת פירוש ולא הותר. ולפי מ\"ש י\"ל דשאני מת מצוה דאיכא תרי קראי דכתיב מעמיו להוציא מת מצוה ב' פעמים ולכך אמרינן דהותר וכי היכי דאמרינן גבי קרבן ציבור בשבת למאן דאית ליה ב' קראי ומאן דלא סבר התם הותרה הוא משום דלית ליה ב' קראי להכי וכמ\"ש:
[והנה אף דרבינו משמע דס\"ל דשבת דחויה אצל פיקוח נפש נראה דהיינו דוקא מלאכה גמורה דאורייתא אבל שבות דרבנן מודה דהותר לגמרי דלפי מה שנתבאר דתליא בדין עבודה דבמקדש וכל שהותר שם הוי כל שכן גבי פיקוח נפש וא\"כ הרי כתב רבינו בפירוש בריש הלכות קרבן פסח דשבות היתר הוא במקדש ולפ\"ז הוא הדין דהותר גבי פיקוח נפש. ועי' מ\"ש בהלכות מאכלות אסורות דאפשר דגם לרבינו מן התורה הותרה שבת במקדש והוא הדין אצל פ\"נ ומה שכתב כאן שהיא דחויה היינו מדרבנן ועיי\"ש. וכן משמע לפמ\"ש באורחות חיים הבאתיו בהלכות תמידין ומוספין. אלא דקשה לפ\"ד רבינו וסייעתו דפיקוח נפש דחויה בשבת וכל שכן עבודת צבור וא\"כ אמאי שחיטת קרבן ציבור דוחה שבת הא אפשר ע\"י שנים לפמ\"ש רבינו ריש הלכות פסולי המוקדשין דשנים שוחטין זבח אחד. ומיהו סוגיא דיבמות ל\"ק די\"ל דאתיא אליבא דמאן דאמר דשנים אין שוחטין זבח אחד אי נמי כמ\"ד דזה יכול וזה יכול חייב אבל לרבינו קשה]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו ואע\"פ שהוא צד הדגים עמו וכו'. ננעל דלת בפני תינוק שובר הדלת ומוציאו ואע\"פ שהוא מפצל אותה כמין עצים שראוין למלאכה. ותמה הלח\"מ שלא הזכיר רבינו דאע\"פ שהוא מכוון לפצל וכו' שרי וכמו שאמרו בגמרא דיומא דאע\"ג דקמכוון למיתבר בשיפי. וכתב דסבר רבינו דאם עשה כן בכוונה אסור ומפני כן לא הזכירו בגמ' כוונה גבי נפל לים ולבור. ומה שאמרו גבי ננעל דלת אע\"ג דקמכוין למיתבר מפרש הוא ז\"ל דאינו מכוון לכך ממש אלא דמעשיו מוכיחין דדעתו לעשות עצים למלאכה וכו'. והנה מלבד שדבריו דחוקין. אלא אף זו דאישתמיט מיניה הא דאיתא בירושלמי בהדיא בסוף פרק האורג וז\"ל ר' יוסי ברבי בון בשם רב הונא ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר ועוד איתא שם היה מפקח בגל ונתכוון להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר. והובא ג\"כ בר\"ן שם ופירש שבענין פיקוח נפש אפילו נתכוין למלאכת הרשות עם אותה מלאכה של פ\"נ מותר וכיוצא בזה אמרו בגמ' דילן ביומא. והטעם כדי שלא ימנע בשום ענין מפיקוח נפש המוטלת חובה עליו עכ\"ד ומבואר מדבריו דגם לפי גמ' דילן מותר נמי במתכוון כמו שמפורש בירושלמי והכי קיי\"ל ודלא כמ\"ש הלח\"מ וכן אישתמיט לבעל ס' מעשה רוקח שכתב ג\"כ כהלח\"מ וע\"ש.
ומאי שהוקשה לו לבעל לח\"מ דאי שרי לכוין הו\"ל להזכיר בגמ' דיומא כוונה בכל החלוקות. וגם תמה על רבינו שלא הזכירו כלל יש לי ליישב דלשון הגמ' הוא גבי מצודה ואע\"ג דקצייד כוורי וכן לשון רבינו שכתב ואע\"פ שהוא צד הדגים עמו משמע שזהו בודאי לו שאי אפשר בלא צידת הדגים ואפילו הכי שרי לפרוש המצודה בשביל הצלת התינוק ואע\"ג דקצייד כוורי בודאי וא\"כ לא איצטריך לאשמועינן דמותר אע\"פ שהוא מתכוין לצידת הדגים כיון דאשמועינן דפסיק רישא שרי בזה הוא הדין למכוין דכל שהוא פסיק רישא יש בו ג\"כ חיוב מן התורה כמו במתכוין בכהאי גוונא דמסתמא ניחא ליה בצידת הדגים וכמבואר מדברי התוס' בפרק כירה (שבת דף מ\"א ע\"ב). והא דגבי ננעל דלת נקט בגמ' כוונה ולא סגי ליה במה שהוא פסיק רישא למיתבר בשיפי י\"ל דהיינו שפירש רש\"י שם בד\"ה למיתבר בשיפי נסרים שצריך להם. דנראה דמפרש דקמכוין דנקט לאו דוקא כוונה ממש אלא כלומר שצריך לנסרים דאי אין צריך להם לא מחייב במה שהוא פסיק רישא דהא מקלקל הוא וקיי\"ל דכל המקלקלין פטורין ואינן חייבין אלא על מנת לתקן דהיינו שמתוך הקלקול בא לו התיקון הצריך לו כגון חובל וצריך לדם ומבעיר וצריך לאפרו וסותר על מנת לבנות במקומו. וא\"כ גבי שבירת דלת דסותר הוא אין איסור דאורייתא אלא א\"כ שצריך לאותן הנסרים של השבירה. וקושטא דאף שאינו מכוין לכך אלא שצריך להם והוא פסיק רישא אסור מן התורה ולא נקט לשון כוונה אלא משום דסתם מכוין הוא צריך לאותו דבר שמכוין. וגם רבינו דנקט גבי שבירת דלת ואע\"פ שמפצל אותם כמין עצים שראויין למלאכה איירי שהוא פסיק רישא וצריך לאותן עצים למלאכה כדי שלא יהא מקלקל בשבירת הדלת ולא הוצרך לפרש כאן דסמך על מה שביאר בכמה מקומות דין המקלקל שאינו חייב אלא א\"כ שצריך להקלקול כדי לתקן. ולפ\"ז על כרחך דמ\"ש כאן שמפצל אותה כמין עצים שראויין למלאכה כדי שלא יחשב מקלקל איירי בשצריך להן דאל\"כ אכתי מקלקל הוא אבל כוונה אין צריך כל שהוא פס\"ר:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין נותנין פת בתנור עם חשיכה וכו' אלא כדי שיקרמו פניה כו' ואם נתן סמוך לחשיכה וחשכה ועדיין לא קרמו פניה כו' אם בשוגג מותר לו לרדות ממנו מזון ג' סעודות. וכתב הכס\"מ שתמה הרמ\"ך על רבינו דהא איהו גופיה פסק לעיל דכל תבשיל שלא בישל כל צרכו אם עבר ושיהה אסור לאכלו וכו'. ועיין מ\"ש בזה בבית יוסף סי' רנ\"ד. ולי נראה די\"ל דרבינו אזיל לטעמיה שכתב הטעם דמותר לכתחילה ליתן פת בתנור כשיעור כדי שיקרמו פניה קודם חשיכה ואף שתגמור האפייה משתחשך מותר שאם יחתה יפסיד. הרי דמחלק בין פת לתבשיל דשם גזר שמא יחתה בגחלים ואוסר כל שלא בישל כל צרכו אפילו בדיעבד וגבי פת לא בעי כל צרכו וסגי בקרימת פנים אפילו לכתחילה מטעם שאם יחתה יפסיד. וזה יצא לו מהירושלמי דסוף פרק א' דשבת דאיתא התם זריזות הן הנשים בפת יותר מבתבשיל מה בין פת לתבשיל תבשיל דרכו לאכול רותח פת אין דרכו לאכול רותח. תמן אמרין פת חמתא בצדה פירוש שמביא חולי המחמם את הגוף וכיון דמזיק לגוף מי שאוכלו חם לכך זריזות בו הנשים שלא לחתות בו משתחשך וגם מפסיד הפת גופיה בחתייתו יותר מתבשיל. ובזה אתי שפיר דתיתי מתניתין דפת אליבא דכולי עלמא אף להני תנאי ואמוראי דאסרי בתבשיל שנתבשל רק כמאכל בן דרוסאי ולא סבירא ליה כמאן דאמר בגמרא דילן בפרק כירה (שבת דף ל\"ז ע\"ב) דמתניתין דפת לא אתיא רק כחנניא דמתיר נמי גבי תבשיל לשהותו כשנתבשל כמאכל בן דרוסאי. אלא סבירא ליה כסברת הירושלמי דשאני פת מתבשיל. ולפ\"ז דגבי פת ליכא גזרה דשמא יחתה אתי שפיר דמתיר רבינו בדיעבד גבי פת אפי' לא קרמו פניה מבעוד יום. דהא כיון שנפסד ע\"י חיתוי זריזות בו ולא חשו בו לחיתוי כלל:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "המדליק צריך שידליק מבעוד יום. כתב הכס\"מ דרבינו לית ליה תוספת בשבת כלל אפי' מדרבנן דאל\"כ לא הו\"ל להשמיטו. ואינו נראה דרבינו סמך עצמו אמה שכתב בסוף פרק זה ענין התקיעות שהיו תוקעין בכל עיירות של ישראל בערב שבת ומבואר הוא שהיו ממהרין התקיעות כדי להוסיף מחול על הקדש כמ\"ש רש\"י הביאו הרב המגיד שם. וכן משמע בפ\"ח דיו\"ט דאסור מן המנחה ולמעלה. וכיון שיש תוספת לשבת בכניסתו ק\"ו ביציאתו דכבר איקבע איסורא דשבת. ובזה יש ליישב ג\"כ מה שתמה הב\"י באורח חיים סי' רס\"א על הטור שם שהשמיט דין תוספת שבת די\"ל שסמך אמה שכתב בסי' רנ\"ו כנ\"ל. ומ\"ש הפמ\"ג באו\"ח ובספר מחנה ארון דטעמו של רבינו שלא הזכיר תוספת שבת הוא משום דס\"ל דכל ספק שרי מן התורה וא\"כ מה שאסור לעשות מלאכה בבין השמשות דשבת על כרחך משום תוספת הוא ולא משום ספק וזה דלא כמ\"ש הרה\"מ כאן ובהל' שביתת עשור ופ\"ה דתענית. והנה כבר הוכיח כן הפר\"ח באו\"ח סי' תר\"ח מדברי הר\"ן ריש פרק המביא ע\"ש. ויש ליישב בזה קושית תוס' בפסחים (דף נ\"ד ע\"ב) ובר\"ה (דף ט') וכמ\"ש בחידושי.
אך דעת רבינו אכתי אין מתיישב בזה דהתינח שלא הזכיר תוספת גבי שבת בכניסתו אבל אכתי ביציאתו הו\"ל להזכיר דהא ליכא למישמע מהא דאסר בין השמשות דמוצאי שבת דהתם שפיר י\"ל דמשום ספיקא הוא דאסור שהרי כבר איקבע איסורא והיכא דאיקבע איסורא ס\"ל דספיקו אסור מן התורה שהרי מביא אשם תלוי כמ\"ש בהל' שגגות. ועוד דהלחם משנה דקדק שם מדברי רבינו דאף בין השמשות דערב שבת חייב באשם תלוי והוי כאיקבע איסורא. וכן משמע מפירוש רש\"י בשבת (דף ל\"ה סוף ע\"א). וכן איתא בירושלמי ריש ברכות דחייב אשם תלוי על בין השמשות דערב שבת עיי\"ש. ושמע מינה דלא ס\"ל בזה דספקו שרי מן התורה אלא מטעם ספק אסור ולא משום תוספת וגם קרא לא אצטריך לאסור בין השמשות. וכ\"כ בס' באר יעקב לדעת רבינו וביאר הטעם דבין השמשות הוי כמו ב' חתיכות דיום שלפניו הוי היתר בודאי ויום (שאחרון) [שאחריו] הוי איסור בודאי. אלא שפקפק בזה דאפשר דבין השמשות יש חזקת היתר. אך בספר מרכבת המשנה כתב די\"ל דברי רבינו שם דלא כהלח\"מ דאיירי שעשה בין השמשמות אלא דמסופק אי היה יום של שבת או של חול כשעשה. ומיהו י\"ל דלא מהני כאן חזקת יום דעשוי להשתנות וכבר בא השינוי. ועי' בשו\"ת שיבת ציון סי' מ\"ו. ובהכי אתי שפיר דעושה בבין השמשות דמוצאי שבת אינו חייב חטאת:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל מדינות ועיירות ישראל תוקעין בהן שש תקיעות בערב שבת. והנה במה היו תוקעין אלו התקיעות אי בשופר או בחצוצרות לא נתבאר כאן בדברי רבינו ונראה דסמך על מה שכתב בפ\"ו מהלכות כלי המקדש גבי כ\"א תקיעות שהיו תוקעין במקדש בערב שבת דהיו בחצוצרות. ומנה שם באותן הכ\"א הנך שש דהיו להבדיל את העם מן המלאכה דנקט כאן וא\"כ מוכח שהיו בחצוצרות. ואין נראה לחלק בין מקדש לשאר מדינות ועיירות ישראל. ושוב ראיתי הדבר מפורש בתוספתא שלהי סוכה גבי תקיעות של ערב שבת חזן הכנסת נוטל את החצוצרות ועולה לגג גבוה שבעיר וכו'. וכן איתא במדרש ילמדנו פרשת מטות והא דבגמרא דשבת איתא בברייתא דמייתי התם (דף ל\"ה ע\"ב) מקום צנוע יש לו לחזן בית הכנסת ששם מניח שופרו לפי שאין מטלטלין לא את השופר ולא את החצוצרות ולשון זה משמע לכאורה דחזן בית הכנסת שתוקע בערב שבת היה בשופר מיהו הא מסיק התם (בדף ל\"ו) אהך ברייתא דשופר דתני בה היינו חצוצרות. וחצוצרות דסיפא היינו שופר דאישתני שמייהו כו'. ולפ\"ז אדרבא מוכח דחזן הכנסת היה תוקע בחצוצרות. ושופר דנקט התם היינו לאחר שנשתנה שם חצוצרות לשופר. וחצוצרות דנקט בתוספתא ובילמדנו הן שמם העצם. וראיתי לבעל טורי אבן בר\"ה (דף כ\"ו ע\"ב) שהביא ראיה מתחילת הסוגיא דשבת דמשמע דבשופר כפוף היו תוקעין בערב שבת. ויש לתמוה על הרב שלא הרגיש במה שכתבנו דלפי המסקנא מוכח איפכא. גם לא זכר הך תוספתא והילמדנו שזכרתי:
והנה לא נתבאר בדברי רבינו אם היו התקיעות ג\"כ בערב יו\"ט. ובס' קרבן נתנאל פ\"ב דביצה כתב בפשיטות שלא היו. ונעלם ממנו מ\"ש רש\"י והרע\"ב סוף פרק א' דחולין. ואי\"ה בחיבורי לאו\"ח יתבאר באורך:" + ], + [ + "התחיל לתקוע שניה נסתלקו התריסין וננעלו החנויות. ומשמע דאח\"כ אסור פרקמטיא. וכ\"כ במג\"א ריש סימן רנ\"א. דדוקא מן המנחה ומעלה אין איסור כשאר מלאכה עד תקיעה שניה ועי' בס' קרבן נתנאל פ\"ד דפסחים. ולי נראה להביא ראיה דדוקא פרקמטיא דחנויות אסור מתקיעה שניה ואילך משום דהוא קבוע ומפורסם. ועי' במג\"א סי' רנ\"ו דראוי שיסגרו שערים קודם אבל אי איתרמי ליה למכור ולקנות דבר שרי אפי' סמוך לשקיעת החמה וכן נראה כוונת המג\"א. ובזה נסתלק מה שהניח בצ\"ע בס' באר יעקב דאיך מביא ראיה להתיר מפרש\"י דשבת גבי חנויות דהרי רש\"י כתב שם לאסור משא ומתן גבי חנויות. אך כוונתו דדוקא חנויות אסור דהוי מפורסם וקבוע. והכי מוכח בפ\"ק דע\"ז (דף ט\"ו) דאתמר גזירה משום נסיוני דזימנין דמזבני לה נהליה סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא כו'. ובפרק הזהב (בבא מציעא דף מ\"ט) מייתי הש\"ס עובדא דמשתעי ההוא מרבנן אפניא דמעלי שבתא הוה והוי יתיבנא ואתא ההוא גברא וקאי אבבא אמר ליה אית לך שומשמי לזבוני כו' ואי איתא דאיכא איסור למזבן לא הו\"ל להש\"ס לאתויי הך עובדא. וגם ההוא מרבנן הו\"ל להדורי לההוא גברא דאסור למזבן ומדהשיב לו דאין לו משמע דאי הוה ליה הוי מזבן ליה ואע\"ג שמשמע שהיה סמוך לחשיכה:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו בשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו. אף על גב דקיי\"ל דבדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד אפילו היכא דנעשה בגופן מעשה כדמוכח בגיטין (דף נ\"ד ע\"ב) גבי נפלו ונתפצעו ופסקו רבינו בפט\"ז מהלכות מאכלות אסורות אפילו הכי הוצרך רבינו כאן להתיר פירות שיצאו חוץ לתחום מטעם שלא נעשה בגופן מעשה לומר דאפי' יצאו מחוץ לתחום י\"ב מיל דהוי דאורייתא לשיטתיה לקמן בריש פרק כ\"ז אפילו הכי בשוגג יאכלו בשבת. וא\"כ הוא הדין נמי כשהוציאן מרשות היחיד לרשות הרבים או העבירן ד' אמות ברה\"ר בשוגג יאכל בשבת מהאי טעמא שלא נעשה בגופן מעשה כו'. וכן הביא בס' קרבן נתנאל בפ\"ד דערובין שכתב הריטב\"א בשם רבינו יונה דלא מיתסר מעשה שבת מפני שנעשה בו איסור העברה ברה\"ר או הוצאה והכנסה שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה דהיינו שנעשה שום תיקון בגופו והיינו דנקטינן בכל דוכתא מעשה שבת ע\"כ (וע\"ש דמשמע דאפילו במזיד קאמר וצ\"ע). וזה דלא כמו שמשמע מדברי החו\"י בסי' תנ\"ד דלאותו אדם עצמו שהוציא אסור כדין המבשל בשבת. ולא ירד לחילוק זה של רבינו והריטב\"א דשאני המבשל שעשה מעשה בגופו משא\"כ פירות שהוציאן כמו שנתבאר. וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו פרק רבי אליעזר דמילה דאפי' לרבי יוחנן הסנדלר לא מתסרי כיון שלא עשה מעשה בגופן. ומיהו מה שתמה שם על המג\"א סי' ת\"ה ס\"ק י\"ד ועל רמ\"א סי' שי\"ח שמיקל גבי שבת ביוצא חוץ לתחום בשוגג מחמת שאין שם איסור דאורייתא והרי יש איסור העברה ברה\"ר לא קשה מידי דמשכחת לה תחומין בלא העברה כמ\"ש בסמוך:", + " במזיד לא יאכלו עד מוצ\"ש. ועיין בהשגות ובמגיד משנה שהקשה דרבינו גופיה בהל' יום טוב פסק כרב פפא בערובין דאפי' יצאו במזיד וחזרו לא הפסידו את מקומן ותירץ דרבינו מפרש דדברי רב פפא הם בהכרח ביו\"ט שאדם יכול להוליכם ברשות הרבים תוך התחום דאי בשבת למה ליה למימר חוץ לתחום אפילו תוך התחום אינו יכול להוליכם ברה\"ר. ודברי ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב דאמרי התם בערובין דלעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין איירי בשבת ולכך אסורים באכילה. אך הוקשה לו דא\"כ אמאי נקט חוץ לתחום גבי שבת דאפילו תוך התחום אסור מפני שהעבירן ד' אמות ברה\"ר. ונדחק לפרש דאיירי שיצאו ע\"י גוי אי נמי על ידי ישראל והחמירו בתחומין של דבריהם יותר מבהעברת ד' אמות ברה\"ר דאורייתא לפי שדבריהם צריכין חיזוק יותר משל תורה וסיים בצ\"ע. וגם זהו סותר דברי התוס' בערובין (דף מ\"א ע\"ב) דמבואר מדבריהם דבאיסור דאורייתא מחמירין טפי לאסור הנעשה בשבת כגון המבשל בשבת מאיסור הוצאת חוץ לתחום.
אבל באמת אין צורך לדחוק בזה דמשכחת שפיר הוצאת חוץ לתחום אפילו בשבת בלאו איסור העברת ד' אמות ברה\"ר על פי מ\"ש רבינו לקמן בפרק כ\"ז דין ח' גבי מודד אלפים וכלתה מדתו בחצי העיר או ששבת בבקעה והקיפוה גוים מחיצה בשבת מטלטל בכולה ע\"י זריקה ואסור לילך בה חוץ לאלפיים. וא\"כ י\"ל דבכהאי גוונא איירו בכולה סוגיא דערובין שיצאו הפירות מחוץ לתחום בשבת בהיתר הוצאה ברה\"ר. ולפ\"ז אפשר דגם רב פפא איירי נמי בשבת ואכתי מנ\"ל לרבינו לחלק בין יו\"ט לשבת ואמאי אוסר גבי שבת היכא דלא עבר על איסור הוצאה. ונראה דמכח הכרח אחר יצא לו לרבינו לפרש דברי רב פפא שהן ביו\"ט דוקא והוא דקשיא ליה קושיית המג\"א שהקשה בסי' ת\"ה אהא דרב פפא דמתיר פירות שיצאו מחוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד דמאי שנא מדקיי\"ל גבי המעשר והמטביל בשבת במזיד לא יאכל אע\"פ שאינן אלא משום שבות דרבנן ומה שתירץ דהתם איירי בדאית ליה פירי או מנא אחריני זה אינו לדעת רבינו כפי מש\"כ הלח\"מ בפ\"ו דהלכות יו\"ט דאוסר הפירות והכלים שתיקן בשבת אפילו בדלית ליה אחרינא. [ועוד דדוחק לומר דהכא איירי דוקא בדלית ליה פירות אחרים. ועוד דתקשה מה שהקשה בקרבן העדה דתפשוט הבעיא דפ\"ב דביצה].
אמנם אי אמרינן דדברי רב פפא אינן אלא ביו\"ט י\"ל דמשום הכי קיל איסור תחומין דידיה מאיסור מעשר ומטביל דבהו איכא משום לתא דמלאכה דאורייתא דהא כתב רבינו לקמן בפרק כ\"ג דנראה כמתקן דבר וכל מתקן דומה למלאכת מכה בפטיש שהוא גמר מלאכה דאורייתא אבל תחומין ביו\"ט ליכא ביה משום לתא של מלאכה דאורייתא כלל דהא אפילו בשיעור י\"ב מיל אינו מן התורה ביו\"ט וכמו שיתבאר בעה\"י בהלכות יו\"ט ומשום הכי לא אסרו בהן אפילו הוציאן במזיד והוחזרו [וכהאי גוונא תירצו התוספות בריש פרק ד' דערובין] אבל בשבת דאיכא גם בתחומין דידיה משום לתא דאורייתא לשיטתו של רבינו שפסק לקמן בפכ\"ז דהיוצא חוץ לי\"ב מיל בשבת דאורייתא איכא למימר דלא עדיפא מהך דמעשר ומטביל דאסרינן במזיד:
[ובזה נסתלק קושית הקרבן עדה דלא פשיט האיבעיא בפ\"ב דביצה גבי עבר ואפה בלא עירוב תבשילין ביו\"ט דמותר מהא דערובין דלא הפסידו מקומן דשאני התם דלית באיסור תחומין ביו\"ט שום דררא דאורייתא אבל באפיה מיו\"ט לשבת איכא גזירה דאיסור דאורייתא שלא יבואו לאפות מיו\"ט לחול כדמוכח מהא דאמר רב אשי בריש פ\"ב דביצה]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "המחתך את הירק מעט [מעט] לבשלו הרי זה חייב. מה שהקשה הכס\"מ בשם הרמ\"ך דהו\"ל לרבינו למימר דוקא ירק שאינו נאכל כמו שהוא חי כי היכי דלא תקשי עליה יום הכיפורים שמותר בקניבת ירק אין דבריו מוכרחים דבלאו הכי לא תקשי לרבינו מקניבת ירק ביום הכיפורים דשרי דהתם במחתך לחתיכות גדולות כמ\"ש התוס' והרב המגיד בריש הל' שביתת עשור ובכהאי גוונא לא הוי טוחן כמבואר לקמן בפכ\"א (אי נמי י\"ל דהתם שלא לבשל איירי ובכהאי גוונא אפי' איסורא ליכא לדעת רבינו כמ\"ש הב\"י בטור או\"ח סי' שכ\"א). ויש להביא ראיה דאף בירק שנאכל כמו שהוא חי אין היתר לחתך מעט כדי לבשלו מהא דאיתא בשבת (דף קי\"ט) דרב חסדא פרים סילקא פירוש מערב שבת משמע דבשבת אסור וסילקא נאכלת חי כדמוכח בברכות (דף ל\"ח ע\"ב) וא\"כ על כרחך דהא דמתירים קניבת ירק ביום הכיפורים אין הטעם משום דנאכל חי כמ\"ש הרמ\"ך אלא כמ\"ש. ומיהו יש לדחות דרב חסדא היה מבשלו מער\"ש והיה מחתכו קודם הבישול דעדיף מסתמא. ועל פי זה אתי שפיר מה שהקשה אחד מגדולי זמנינו מההיא דר\"ח על דברי הרשב\"א שמתיר לחתוך קודם אכילה:" + ] + ], + [ + [ + "החורש כל שהוא חייב המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם העשבים או המזרד השריגים כדי לייפות את הקרקע הרי זה תולדות חורש. ומשמע דאילו כדי לתקן הצמח לא הוי תולדה דחורש אלא תולדה דזורע וכמו זומר את האילן כדי שיצמח שהוא מעין זורע כמ\"ש בסמוך וכ\"כ בהדיא בפירוש המשנה ר\"פ הבונה והוא מפורש בירושלמי פרק כלל גדול ושם מבואר בדרך כלל בענין זה דכל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש וכל דבר שהוא להבחיל את הפרי פירוש לצמוח חייב משום זורע וקחשיב התם משקה. ומהאי טעמא פסק רבינו בסמוך דהמשקה צמחין ואילנות בשבת הרי זה תולדת זורע. וכתב הרה\"מ שהוא כרב יוסף נגד רבה בריש מועד קטן ולא ביאר הטעם שלא פסק כרבה כדקיי\"ל בכל דוכתא. אך לפי מ\"ש מבואר טעמו של רבינו דהירושלמי נמי סבר כרב יוסף. ומה שתמה הכס\"מ על רבינו שהשמיט דין מנכש ועוקר עשבים רעים כדי לצמוח שהוא תולדה דזורע. י\"ל דממילא נלמד כן מדבריו לפי הכלל האמור. ועוד דסמך רבינו על מ\"ש בריש הלכות כלאים אחד הזורע או המנכש וכו' ע\"ש:" + ], + [], + [ + "וכל העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר. לא הראו נושאי כליו מקורו והוא מפורש בירושלמי בשבת פרק כלל גדול:" + ], + [], + [], + [ + "המקבץ דבילה ועשה ממנו עגולה וכו' עד שנתקבץ גוף אחד הרי זה תולדת מעמר וחייב. וכתב הכס\"מ בשם הרמ\"ך דוקא כשקבצם במקום שנפלו שם מן האילן אבל אם קבצן בבית לא כו'. ומדכתבו על דברי רבינו משמע דרצונו לומר דרבינו נמי מודה בזה וכן משמע בהדיא בס' אליה רבה באו\"ח סי' ש\"מ. ואין זה נכון בדעתו שהרי כתב לקמן בפרק כ\"א דין י\"א מי שנתפזרו לו פירות בחצירו כו' לא יתן לתוך הסל [וכו'] שמא יכבשם בידו לתוך הקופה ויבוא לידי עימור. אלמא דאף בחצר דלא הוי מקום גידולן הוי עימור בכהאי גוונא כשכובשם עד שנעשו גוף אחד. ומה שהביא הרמ\"ך ראיה לדבריו מהא דאמרינן במס' יו\"ט (והוא שם דף י\"ג ע\"ב ובחנם כתב בס' מרכבת המשנה שלא מצא כן במסכת יו\"ט ע\"ש) דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה. באמת אין בזה כדאי לדחות דברי רבינו דאיירי בדברים הנקבצים ונכבשים עד שנעשו גוף אחד משא\"כ בהעמדת ערימה דמסכת יו\"ט שאין נעשה גוף אחד רק שמאספו יחד ובכהאי גוונא קושטא דגם לרבינו בעינן מקום גידולו ולא כמו שכתבו בס' מעשה רוקח ושאר מחברים דבכל עימור חייב לרבינו אף שלא במקום גידולו. וחולק על מ\"ש תוס' והר\"ן בביצה (דף ל\"א). ובהכי אתי שפיר דלא תקשי לרבינו מה שהקשה בהגהות [מיימוני] בפרק כ\"א מדתנן בביצה (דף ל\"ג) ומגבב עצים מן החצר להדליק משמע דאין בזה משום עימור מפני דלא הוי מקום גידולן ולפי מ\"ש לק\"מ דשאני עצים שאין נכבשים עד שיעשו גוף אחד כמו פירות. ולפ\"ז אפשר דגם תוס' והר\"ן בביצה מודים לרבינו דבדבר הנדבק ונכבש ונעשה גוף אחד הוי עימור אף שלא במקום גידולם דאינהו לא איירו התם בכהאי גוונא רק בעצים שאין נעשים גוף אחד ע\"ש ואין לחלק דעת הפוסקים במקום שאפשר להשוותן כמ\"ש:" + ], + [], + [ + "החובל בחבירו חייב באיסור שבת מפני נחת רוח שהרי נתקררה דעתו והרי הוא כמתקן לגבי יצרו. ועי' במגיד משנה שכתב לדעת רבינו דהוא הדין בחובל בהמה של חבירו דרך נקמה חייב על איסור שבת דהוי מתקן משום דקעביד נחת רוח ליצרו. וכ\"כ לקמן בריש פי\"ב דהוי מתקן מהאי טעמא וחייב. ובעל פני משה בפירושו על הירושלמי הקשה על זה מדאיתא בפרק המניח (בבא קמא דף ל\"ה) אהא דמשמע התם דר' יוחנן דפוטר על איסור שבת מקלקל בחבורה והבערה, מוקי למתניתין בצריך לאפרו והכי מסיק רבא התם ואמאי לא אמר דהוי מתקן משום דקעביד נחת רוח ליצרו דעביד נקמה בחבירו. ולק\"מ דהרי מבואר מסוגיא דפרק האורג ובמגיד כאן דלא מחייב משום האי תיקון רק למאן דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה וא\"כ אתי שפיר הסוגיא דפרק המניח דקאי אליבא דר' יוחנן ואיהו ס\"ל כמאן דאמר דפוטר במלאכה שאצל\"ג וכדמוכח בסוגיא דשבת (דף ל\"א ע\"ב) דמוקי התם ר' יוחנן דר' יוסי סבר כרבי שמעון דפוטר והכי מסיק רבא התם. ובר\"פ נוטל (שבת דף קמ\"א) אמר בהדיא דרבא כר\"ש סבירא ליה.
וא\"ת דאכתי תקשי אהא דרבא גופיה קאמר בכתובות (דף ל\"ה) אקרא דכתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה דלא איירי בשבת דא\"כ אמאי ישלמנה פירוש דחייב משום חובל בשבת. ואמאי לא מצי איירי בשבת ובשאינו צריך לדם של הבהמה דהוי מקלקל לשיטתו של רבא גופיה וכדאמר בפרק המניח ופטור משום שבת ומשום הכי משלם. ועוד משכחת גם בשצריך לדם אבל לא כשיעור גרוגרת דאז פטור מחיוב שבת וכמ\"ש רבינו וחייב [בתשלומים]. וי\"ל דרבא סבר דמכה בהמה איירי דומיא דסיפא דקרא דעל כרחך איירי במכה של מיתה שהמית את הבהמה וכמ\"ש תוס' בב\"ק וכיון דאיירי במכה של מיתה תו לא הוי מקלקל אליבא דכולי עלמא דתיקן במה שהמיתה שהוציאה מידי איסור אבר מן החי וכדאמר בפסחים (דף ע\"ג) גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ כו' דחייב ג' חטאות. ומדברי תוס' שם משמע דחשיב תיקון אפילו לר\"ש דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה דמחמת שהוציאה מידי אבר מן החי הוי צריך לגופה [וכן משמע בשאגת אריה סי' ע' וזה דלא כמ\"ש בס' אור נערב פ\"ק דשבת דהא דלא קאמר אברייתא דעתי אפי' בשבת הוא משום חובל דסתם ספרא רבי יהודה ואיהו ס\"ל מקלקל בחבורה פטור וזה אינו לפי הסוגיא דפסחים].
ועיין בס' פני יהושע שם בכתובות במה שהקשה על דברי רבינו דהלכות חובל [שכתב שם בפ\"ד דין ח' דהחובל בחבירו בשבת חייב דאכתי הוי מתקן משום דקעביד נחת רוח ליצרו משא\"כ בחובל בבהמה הו\"ל מקלקל והיה פטור אלא אם כן שצריך לדם א\"כ אמאי קאמר רבא התם אקרא דמכה נפש בהמה ישלמנה דלא איירי באתרו ביה ובשבת דא\"כ אמאי ישלמנה דאכתי בבהמה גופה איכא לפלוגי בשבת דהיכא דצריך לדם היה חייב משום איסור שבת והא דכתיב מכה בהמה ישלמנה איירי שאינו צריך לדם דפטור משא\"כ במכה אדם הו\"ל מתקן תמיד עכ\"ד] דנראה שנעלם ממנו דברי המגיד משנה כאן דגם בחובל בהמת חבירו הוי מתקן כמו חובל באדם. [אך זה אינו רק למאן דאמר דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה כנ\"ל. וא\"כ בלאו הכי לא הוי מצי לתרוצי הכי בכתובות דרבא קאמר לה ואיהו פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה וא\"כ לא מחייב נמי גבי אדם תמיד וכדמוכח מדבריו גופיה בפ' המניח רק בהורג בהמה הו\"ל מתקן כמ\"ש] גם שאר דבריו שם אינן מכוונין לפי מ\"ש דוק ותשכח:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מסננין יין שאין בו שמרים או מים צלולין בסודרין. במעדני יו\"ט ובשלטי הגיבורים הקשו דיהא אסור משום דשמא אתי לידי סחיטה. ותירצו דאיירי בסודרין המוכנין לכך דהואיל דעשויין למלאכה זו ליכא למיגזר דילמא סחיט להו. וכ\"כ הרע\"ב. אך רבינו שסתם בזה נראה דסבר דבכל סודרין מותר ולא חייש כאן לסחיטה דהא צריך לסנן בסודר ע\"י שינוי. וכמ\"ש רבינו בפכ\"א שלא יעשה גומא בסודר שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לשמר במשמרת. וא\"כ י\"ל דהכי נמי הוי היכר שלא יבוא לסחטו. וכהאי גוונא כתב רבינו בפכ\"ב דין ט\"ז דהיכר של שינוי ממעשה חול מהני שלא יבוא לידי סחיטה גבי הצלת חבית שנשברה וכ\"כ הר\"ן בפרק יום הכיפורים גבי עובר במים והטור או\"ח בסי' ש\"א וסי' תר\"ג. וכהאי גוונא מצינו בסוגיא דביצה (דף י\"ח) ובפ\"ק דפסחים (דף י\"א). [גם מה שהקשה השלטי גיבורים על רבינו דאיך מתיר לתת מים צלולין בסודרין לסנן הא שייך לבון בכל בגדים. וי\"ל כמ\"ש הר\"ן שם דכי אמרינן בבגד שרייתו זהו כבוסו הני מילי במטונפים. אי נמי אי קעביד דרך לבון]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אחד נתן את האור ואחד נתן העצים כו' חייבים משום מבשל. מדברי הרב המגיד לקמן ברפי\"ב משמע דמשום מבשל נמי קאמר רבינו והוא הדין דחייב משום מבעיר ונקט מבשל דבעי שיעור כגרוגרת אבל מבעיר סגי בכל שהוא. ובעל מג\"א בסי' שי\"ח תירץ דרבינו כאן איירי דהנותן האור הביאו ממקום אחר ולא הציתו ולכך לא מחייב משום מבעיר. אך מ\"ש הלח\"מ דאין חיוב דמבעיר אלא בשצריך לאפר וכאן אינו צריך לאפר אלא לבשל וכבר חייב על הבישול אין זה מחוור דודאי גם מבעיר לצורך בישול חייב נמי משום מבעיר וכדמוכח להדיא בפ\"ק דביצה (דף י\"ב) גבי המבשל גיד הנשה ביו\"ט דחייב נמי משום מבעיר וכן משמע בפירוש רש\"י בשבת (דף ע\"ד ע\"ב) בד\"ה שבע חטאות ע\"ש. ובתוס' סוף פרק האורג (שבת דף ק\"ו ע\"א) ד\"ה בחובל. [והטעם מבואר התם דמבעיר לצורך בישול חשיב תיקון ומלאכה הצריכה לגופה וחייב לכולי עלמא]:" + ], + [], + [], + [ + "הטווה את הצמר מן החי פטור שאין דרך גזיזה בכך כו' ואין דרך טוויה בכך. הנה בגמרא איפלגו בזה ר' יוחנן ורב כהנא ופסק רבינו כרב כהנא. וצריך טעם למה פסק כמותו נגד ר\"י. ועי' ברא\"ש ובהגהות [מיימוני]. ולי נראה דהכי אזלא הסוגיא דפרק המצניע (שבת דף צ\"ד) גבי הא דאמר ר' אבין אמר ר' יוסי בר חנינא דגודלת חייבת משום אורגת ופוקסת משום טווה ואמרו רבנן קמיה דר' אבוה וכי דרך אריגה וטוויה בכך והיינו משום דאין דרך טוויה על גבי חי. והכי נמי אין דרך אריגה על גבי חי. ובזה מתורץ מה שהוקשה להתוס' מהא דאמר בפ' במה אשה דקולע נימין חשיבא אריגה. ותירוצם דחוק למבין. אך לפמ\"ש אתי שפיר דשאני התם דהוי על גבי חי ומשום הכי אין דרך אריגה בכך משא\"כ בעלמא ומזה יצא לרבינו מ\"ש לקמן דין י\"ט דקולע נימין הוי תולדות אורג דמשמע דוקא כאן אין דרך מטעם הנ\"ל אבל בעלמא שפיר דמי:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המדקדק את החוטין ומפרידן בעת האריגה וכן הקולע את הנימין הרי זה תולדות אורג. הרב המגיד לא הראה מקורו ונראה שיצא לו כן מהירושלמי דסוף פרק המצניע דשם משמע דקליעת נימין חשיבה אריגה בבגדים ורבינו נמי איירי בבגד דומיא דחוטין. וגם התוס' (סוף דף צ\"ד) כתבו לחלק בין בגדים לשער שבגופו של אדם דלא חשיב אריגה וכן משמע בפכ\"ב דין כ\"ו:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אם נפסקה רצועת סנדלו בכרמלית נוטל גמי לח הראוי למאכל בהמה וכורך עליו וקושר הגמי. וכתב הרב המגיד דרבינו לא כתב החילוק דאיתא בגמרא בין כרמלית לחצר דמינטר דהתם אפילו לטלטלו אסר רב יוסף ואולי דעתו דהך דרב יוסף אתיא דלא כהילכתא שסובר דכלי שנשבר בשבת אין ראוי לטלטלו אלא א\"כ עושה מעין מלאכתו הראשונה ואין הלכה כן כמ\"ש בפכ\"ה. ולדידי אין זה מספיק דהתינח שלא כתב רבינו דין זה גבי שבת אבל גבי יו\"ט הו\"ל לכתבו דשם סבר לאסור בטלטול כלי שנשברה בו ביום אם אינו עושה מעין מלאכה ראשונה וכמו שיתבאר בהלכות יו\"ט וא\"כ הו\"ל לרבינו לאשמועינן דאם נפסקה רצועת סנדלו ביו\"ט בחצר אסור לטלטלו. ועוד דבחידושי הרשב\"א כתב דסנדל גרע משאר כלי שנשבר משום שדעתו לתקנו. אמנם אתי שפיר דעת רבינו לשיטתו שפסק בהלכות כלים פ\"ז סנדל שהוא טמא מדרס ונפסקה אחת מאזניו ותקנה טמא מדרס והיינו סתם מתניתין דכלים דמייתי בסוגיא דשבת (דף קי\"ב ע\"ב) ומתבאר מתוך הסוגיא ופירוש רש\"י שם דבין שנפסקה פנימית או חיצונה טמא ואע\"פ שלא תקנה עדיין כלי הוא וא\"כ מדהוי כלי לטומאה הוא הדין לגבי שבת וכדאיתא שם. ורב יוסף דאסרו בטלטול סבר כרבי יהודה דמטהר בברייתא ומסקנא דסוגיא מוכחת דלא כרב יוסף דוק ותשכח. ומה שהקשה הלח\"מ דאי רבינו מתיר נמי בחצר אמאי נקט כרמלית. י\"ל דאתא רק לאפוקי חצר שאינה מעורבת. וכן משמע בכס\"מ ע\"ש:" + ], + [], + [ + "נימת כנור שנפסקה קושרין אותה במקדש. והנה הרב ר' יהונתן בפרק בתרא דערובין כתב דמתניתין דקושרין נימת כנור במקדש אתיא כמאן דאמר דעיקר שירה בכלי דלמאן דאמר דעיקר שירה בפה לא שרי לקשור נימת כנור. אמנם דעת רבינו נראה דאינו כן דהרי פסק בהלכות כלי המקדש דעיקר שירה בפה ואעפ\"כ פסק דקושרין. ונראה דס\"ל דהא דאמר ר' ירמיה בר אבא בסוכה (דף נ\"א) אפלוגתא דר' יוסי ברבי יהודה ורבנן בשיר אי דוחה שבת מחלוקת בשיר של שואבה אבל בשיר של קרבן דברי הכל עבודה היא ודוחה את השבת. היינו אפי' למאן דאמר דעיקר שירה בפה ודלא כרב יוסף דקאמר התם דפליגי אי עיקר שירה בכלי. ושוב ראיתי שכן כתב הלח\"מ לדעת רבינו בסוף הלכות לולב. אלא שמ\"ש שם הטעם משום דאין שבות במקדש אינו מספיק לפי מ\"ש רבינו כאן דקושרין נימא שנפסקה דמשמע דאף מלאכה גמורה מתיר. ודוחק לומר כמ\"ש התוי\"ט דרבינו לא התיר רק לקשור קשר שאינו של קיימא דא\"כ אמאי כתב רבינו שלא יקשור נימא לכתחילה אפילו במקדש אלא ודאי דבקשר של קיימא איירי ואפילו הכי מתיר בשנפסקה.
אלא נראה דהיינו טעמא דמתיר אפילו מלאכה בשביל מצות השיר במקדש גם למאן דאמר דאין עיקר שירה בכלי דמכל מקום כיון דמצוה מיהא איכא בכלי טפי מבפה מצי דחיא שבת דהא קיי\"ל דאף מצוה מן המובחר דגבי קרבן דחי שבת. וכדמוכח במנחות (דף ס\"ד) גבי שחט כחושה דאומרין לו הבא שמינה לכתחילה וכ\"כ רבינו בפ\"ב דשגגות ומשמע דהיינו משום דמצוה מן המובחר בשמינה אע\"ג דכחושה נמי כשירה. וכן איתא בהדיא בירושלמי דפסחים פ\"ו. וכן משמע בשבת (דף קל\"ג ע\"ב) דמשום מצות זה אלי ואנוהו מחללין שבת במצות הנוהגות בו. ועיין בשאגת אריה סי' נ\"א. ועל פי זה מיושב מה שהקשו התוס' בסוכה ובערכין ממתניתין דהתם להא דרב יוסף בסוכה. ולפמ\"ש לדעת רבינו אתי שפיר דקושטא דלא קיי\"ל כרבי יוסי בסוכה עיי\"ש:" + ] + ], + [ + [ + "השוחט חייב ולא שוחט בלבד אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה וכו'. ועיין בלח\"מ שתמה דרבינו פוסק כשמואל דאמר דשוחט אינו חייב אלא משום נטילת נשמה והו\"ל למפסק כרב באיסורי דסבר דחייב אף משום צובע. וכדמפרש טעמא בגמרא דניחא ליה דלתווס בית השחיטה בדמא כי היכי דלחזוה אינשי וליתו ולזבוני מיניה. ונראה דיש להוכיח דסוגיא דשמעתא בעלמא לא אזלא כרב בכמה דוכתי בשבת (דף ס\"ט ודף ע' ודף ע\"ג) גבי הא דפריך אליבא דריש לקיש ורבינא ורבא דהיכי משכחת לה דלחייב ארבעים חטאות חסר אחת בעושה כל ל\"ט מלאכות בזדון שבת ושגגות מלאכות דבמאי ידע ליה לשבת ואי איתא לדרב הא משכחת דידע ליה לשבת במלאכת צביעה ממש אלא דשגג דסבור דבמלאכת שחיטה ליכא משום צביעה ובאמת איתא. וא\"כ משכחת דעשה כל הל\"ט מלאכות ובתוכן גם צביעה וכולן בהעלם אחד וגם ידע ליה לשבת. ומדלא קאמר הכי ש\"מ דקושטא הוא דבמלאכת שחיטה ליכא צביעה ומשום הכי לא משכחת ל\"ט חטאות אלא א\"כ ששגג במלאכת צביעה ממש ושפיר פריך דידע ליה לשבת במאי. [וליכא למימר דמשום הכי לא קאמר הכי דמילתא דרב לא שייך רק למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב דהא גם רבינא ס\"ל הכי כמ\"ש בספר המאור בדף מ\"ב אלא על כרחך דלא קיי\"ל כרב]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו כו' חייב. הרב המגיד תמה על רבינו שלא ביאר דזה אינו אלא בקוטם בסכין. ובס' קרבן נתנאל פ' חביות תירץ דרבינו סמך עצמו אמ\"ש בסמוך דשרי לקטום עצי בשמים להריח. ועל כרחך דלית ביה חיוב חטאת כלל בקוטם ביד. דאל\"כ אף להריח היה אסור ע\"כ. ואין זה הכרח כלל דהא אף במחובר שרי להריח ולא גזרינן שמא יגוז ואמאי נגזור בתלוש שמא יקטום. וכ\"כ הר\"ן פ' ערבי פסחים. ועל פי מ\"ש הכס\"מ פכ\"ג דין ו' י\"ל דלדעתו ז\"ל לכך לא פסק כרב אשי דאמר דטעמא דאסור להניח עלה של הדם בתוך הנקב של חביות כדי שיקלח את היין הוא משום דגזר שמא יקטום דכי קטים מאי הוי וכ\"כ בבית יוסף סי' שט\"ו. א\"כ שמע מינה דבקוטם ביד לית לן בה וכן משמע בפכ\"א דין י\"ט. וזה דלא כמ\"ש בספר חמד משה דלרבינו קושטא דמחייב בקוטם ביד. וכ\"כ בספר נ\"א ונדחק בדברי רבינו דפרק כ\"ג ואינו מוכרח דיש ליישב כמ\"ש:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המעביר דיו על גבי סיקרא חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק. הרב המגיד הביא הסוגיא דפ\"ב דגיטין דאיתא שם המעביר דיו על גבי סיקרא ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו היה חייב שתים כו'. ולכאורה קשה דהא מסיק בסוגיא שם בעא מיניה ר\"ל מר' יוחנן אי הוי דיו על גבי סיקרא כתב לעניין גט ואמר לו ר' יוחנן דאינו כתב. ופריך ליה ר\"ל והלא לימדתנו רבינו דהוי כתב לעניין שבת ואמר לו ר\"י וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ופרש\"י שאם היה בא מעשה נמי לעניין שבת בזמן בית המקדש לא היה סומך על דבריו להביא חולין בעזרה ע\"כ. ולפ\"ז לא הו\"ל לרבינו למפסק דחייב שתים בסתמא דמשמע דמביא ב' חטאות בשוגג והרי למעשה לא סמך ר' יוחנן על זה. ומצאתי שהרגישו בזה בעל פר\"ח בספרו מים חיים ובעל יד אהרן בספרו מרכבת המשנה ופירשו לדעת רבינו דלא כפירוש רש\"י דגבי שבת לא היה עושה מעשה להקל ולהביא שתים מספק חולין בעזרה אלא דאגט לחודיה קאי שלא היה עושה בו מעשה להקל ולהכשיר דכי מפני שאנו מדמין גט לשבת נעשה מעשה דבאמת לא דמי גט לשבת דהתם הוא דהוי כתב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא אחשבה משא\"כ גבי גט. ועוד דאפשר דמחמירין בו מדרבנן משום חומרא דאשת איש.
ויש לי להביא ראיה לפירוש זה דלפרש\"י קשה דאי איתא דר' יוחנן לעניין שבת קאמר שלא היה עושה מעשה להביא חולין בעזרה. דא\"כ אמאי קיבל מיניה ריש לקיש דבשלמא ר' יוחנן לא היה עושה מעשה בזה להקל אזיל לטעמיה דסבר חולין בעזרה הוא דאורייתא וכדמוכח בקידושין (דף נ\"ז ע\"ב) דאמר ר' יוחנן משום ר' מאיר אמרה תורה שחוט לי בשלי ושלך בשלך. וכן בכמה דוכתי. אבל ר\"ל הא אית ליה בנזיר (דף כ\"ט) דחולין בעזרה לאו דאורייתא וא\"כ אמאי לא סמך איהו להקל במילתא דרבנן והרי ר\"ל גופיה אמר בעירובין (דף ס\"ה ע\"ב) גבי הא דמבעיא לן אי שרי למיגר רשות ממשכיר דנשכור וכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להן ופירש רש\"י נשכור דספק דדבריהם להקל. אלמא דמיקל ר\"ל בדרבנן בספיקא דדינא. אלא ש\"מ דכי קאמר ליה ר\"י בגיטין וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וקיבל ר\"ל ממנו לא קאי אשבת ומשום חולין בעזרה רק לעניין גיטין. ושוב מצאתי הדבר מפורש באר היטיב בירושלמי פרק הבונה דאמר ר' יוחנן בזה הלשון מפני שאנו עסוקין בהלכות שבת אנו מתירין אשת איש. משמע להדיא דגט לשבת הוא דלא רצה לדמות אבל בשבת קושטא דמחייב ר' יוחנן שתי חטאות. ועוד איתא התם דר' יצחק בשם רבנן תמן מחייב שתים משום מוחק ומשום כותב. ומוכח התם דקאי על דיו על גבי סיקרא. ומסתמא מחייב ממש קאמר ועל זה סמך רבינו שהעתיק כן להלכה:" + ], + [ + "הרושם רשמים וצורות בכותל כו' כדרך שהציירין רושמין הרי זה חייב משום כותב בשבת. עיין מ\"ש הרב המגיד. ולי נראה שיצא זה לרבינו מהירושלמי דאיתא שם בפ\"ז הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע. עוד איתא שם דאם חיסר בה אבר אחד ובא אחר וגמרה חייב משום מכה בפטיש ורבינו שלא כתב זה כאן הוא משום שכן משמע ממה שכתב בפ\"י דין ט\"ז דהגומר הצורה חייב משום מכה בפטיש. ועל כרחך דכאן איירי שאותו שרשם לא גמר הציור אלא הנותן הסממנין אח\"כ. אלא דצ\"ע דאמאי השמיט זה ולא כתב חיוב דצובע:" + ] + ], + [ + [ + "המבעיר כל שהוא חייב והוא שיהא צריך לאפר כו' והמבעיר וכו'. וקשה דהו\"ל לחייב ג\"כ משום סותר. וכהאי גוונא הקשה בהגהות מיימוני לקמן בפרק כ\"ג אהא דקיי\"ל מסיקין בכלים ביו\"ט דאמאי שרי להסיק הא הוא סותר הכלי [והרב מג\"א בהל' יו\"ט סי' תק\"א הקשה מדנפשיה כן ולא ראה שכבר הקדימו בהגהות מיימוני ומה שתירץ המג\"א דמשום הכי מסיקין בכלים דאינו חייב משום סותר אלא על מנת לבנות אינו עולה לדעת רבינו דמשמע דלא מצריך שיהא על מנת לבנות דוקא רק שלא תהא הסתירה דרך השחתה וקלקול לבד בלא תיקון כמו שמשמע מדבריו בפ\"י דין ט\"ו וכ\"כ הפמ\"ג בהל' יו\"ט. והכי נמי קשיא לי כאן דמחשיבו תיקון לגבי איסור שבת משום שנתקררה דעתו ושככה חמתו ליחייב נמי משום סותר דכהאי גוונא מחייב נמי גבי חובל וגבי קורע אע\"ג דבעינן על מנת לתפור אפילו הכי הא נמי חשיב תיקון והכי נמי לחשיב תיקון לגבי סותר דה\"נ חשוב תיקון בסותר וצריך לעצים כמבואר ממ\"ש לעיל בפ\"ב]. ועי' מה שאכתוב בזה בהלכות יו\"ט פ\"כ. דסתירה כזו שע\"י הבערה אינה סתירה גמורה אלא כלאחר יד דאין דרך סתירה בכך:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות היא. ותמה הלח\"מ דבר\"פ הזורק אמרינן דהוצאה אב והכנסה תולדה ורבינו הזכירם כאחד משמע דשניהם אב. וי\"ל דרבינו ס\"ל כמ\"ש בחידושי הרשב\"א בשם הרמב\"ן בריש מכילתין אליבא דרב פפא דהתם דסבר דהכנסה נמי אב הוא ויישב בזה קושית התוס' שם בד\"ה מי לא עסקינן דקמעייל וכו' וע\"ש. ובס' פני יהושע פירש דהיינו משום דהוה במשכן כהוצאה והא דלא מנה אותן בשתים כיון דחדא מילתא הן. וכהאי גוונא כתב בס' מחנה ארון דלמאי דקאמר בר\"פ הזורק אי נמי הך דהוה במשכן חשיבא הוי אב וכו' הדר ביה מהא דאמר מעיקרא דהכנסה תולדה דהא הכנסה הויא שם. ויש לי להביא ראיה לזה מהירושלמי דמכילתין ובשבועות פ\"א דאיתא שם דהוצאה והכנסה אחת היא ומצטרפין לשיעור כגון שהוציא חצי גרוגרת והכניס חצי גרוגרת. ועל זה סמך רבינו במה שהזכירם כאחד וחשבן לאב. ויש ליישב בזה לישנא דארבעים חסר אחת דבאמת איכא ארבעים אבות כיון דהכנסה נמי אב אלא דלעניין חטאת אינו מתחייב על שניהם רק אחת והיינו חסר אחת. [ומ\"ש הרה\"מ לדעת רבינו דס\"ל כמ\"ש רבינו האי דלא גרסינן היכא כתיבא הוצאה אלא מנא לן דהוי מלאכה. הנה הכי איתא בהדיא בירושלמי שם]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצידן. ועי' במגיד משנה דכוונת רבינו שאין מקומו של אדם אלא ד' אמות לרוח אחת וכר' יהודה דסבר הכי בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ה) ולא כחכמים דסברי התם ד' אמות לכל רוח שהן שמונה על שמונה וכן נראה דעת ההלכות שלא הזכירו שמונה על שמונה. והנה לא ביאר הרה\"מ טעם רבינו וההלכות דלמה פסקו כר' יהודה נגד חכמים דרבים הן [ועי' מ\"ש הרא\"ש טעם האלפסי שהוא סובר דתנא קמא דריש פרק הנזכר ס\"ל כר' יהודה ולא כחכמים ואין בזה טעם כל כך דהא הו\"ל כסתם ואח\"כ מחלוקת חכמים ור\"י ואין הלכה כסתם].
ונראה ליתן טעם נכון לדעתם ז\"ל דהא איכא סתם מתניתין בסוף פרק כיצד מעברין (דף ס\"ב) דאתא כוותיה דר' יהודה דאין הד' אמות של אדם אלא מרוח אחד וכדמוכח מדברי תוס' שם וכ\"כ בהדיא בחידושי ריטב\"א שם. וא\"כ הו\"ל מחלוקת בפרק מי שהוציאוהו ואח\"כ סתם בפרק כיצד מעברין ומחלוקת ואח\"כ סתם הלכה כסתם אפילו יחיד נגד רבים וכדמוכח מדברי התוס' והרא\"ש בערובין (דף נ\"ז ע\"ב). [וכדמוכח בריש שבועות]:", + " ומפי הקבלה אמרו שזה שנאמר בתורה שבו איש תחתיו שלא יטלטל אלא במרובע זה שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו. ועי' בכס\"מ שתמה על רבינו שכתב שהוא כמדת אורך אדם וכו' והיינו כרבי מאיר וכדתניא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ח) שבו איש תחתיו כתחתיו וכמה תחתיו גופו ג' אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו דברי ר\"מ רבי יהודה אומר גופו ג' אמות ואמה כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ויניח מתחת מראשותיו כו' ואמרינן דאיכא בינייהו ד' אמות מצומצמות ופירש רש\"י דלר\"י הוו מצומצמות ולר\"מ הוו מרווחות ולמה פסק רבינו כר\"מ לגבי ר' יהודה. ולי אפשר דרבינו לא גרס בגמרא דברי ר' מאיר אלא כמו שהגירסא בתוספתא ובירושלמי דלא נזכר התם דברי ר\"מ אלא סתם תנא קמא אמר כמה [תחתיו] ד' אמות מלא קומתו ופישוט ידיו ר' יהודה אומר וכו'. ולפ\"ז הדין עמו שלא פסק כר\"י לגבי סתמא דת\"ק. ואע\"ג דגבי אמות מבוי קיי\"ל דהוו מצומצמות וכמ\"ש הכס\"מ מסוגיא דריש עירובין וכ\"כ רבינו לקמן בס\"פ י\"ז י\"ל דשאני הכא גבי ד' אמות ברה\"ר דאין לנו להחמיר להצריכן מצומצמות כיון דלרבנן דפרקין יש לו אפילו שמונה על שמונה ונהי דלא קיי\"ל בהא כוותייהו מטעם שנתבאר בסמוך ואין לו אלא ד' אמות מ\"מ אמרינן שהן מרווחות וכך פסק הב\"ח בסי' שמ\"ט. והני ד' אמות רש\"י מפרש להו לעניין היוצא חוץ לתחום אבל רבינו מפרש להו לעניין טלטול ברה\"ר ובקרבן העדה כתב שכך פירש הרז\"ה בשבת פרק הזורק. וכן נראה דהא תחומין דאלפיים קיי\"ל שאין מן התורה ומשום הכי ניחא טפי לפרש דקאי קרא על טלטול רה\"ר:" + ] + ], + [], + [ + [ + "איזהו ר\"ה מדברות כו'. עי' בכס\"מ מ\"ש בשם הר' אברהם בנו של רבינו שמפרש שבזמן שהיו ישראל חונים במדבר והיו מחנותיהם סדורים בו היה לגבן כמו בקעה ושדה. ובעל פמ\"ג באו\"ח סי' שמ\"ה כתב עוד טעם לזה משום שהיה אז מצמיח כמ\"ש תוס' בחולין. וא\"כ לא היה בו רשות להלך ולכך לא היה לו אז דין רה\"ר. ועי' בחידושי מה שכתבתי קצת הכרח מה שהכריחו לרבינו לפרש בהפך מפירוש רש\"י דלפירושו קשה דמאי דהוה הוה ואין צריך למתני:
ודע דגם לדעת רבינו דוקא במדבר גופיה חוץ למקום חנייתם היה לו דין בקעה ושדה. אבל במקום חנייתם וכגון במחנה לויה ודאי היה לו דין רה\"ר וכדאיתא להדיא (דף צ\"ז). ובהכי ניחא דלא תקשי על דברי רבינו מכמה דוכתי דמוכח דהיה במדבר דין איסור הוצאה כדאיתא שבת (דף ה' ודף פ\"ז) ועירובין (דף י\"ז ע\"ב). ויש להביא ראיה לרבינו מכריתות דקאמר גבי שעיר דיום הכיפורים שהכשרו בהוצאה ועל כרחך לא קאי אחלה דזה אינו קרוי הכשרו דאי לא חלה אין בו הוצאה אלא קאי אהא שהיה דוחפו מהר דהוי זריקה מרשות היחיד לרשות הרבים וש\"מ דמדבר בזמן הזה רה\"ר. וסוגיא דיומא סברה כדהכא:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בין העמודים הואיל ורבים דורסים ביניהם הרי הן רה\"ר. הנה בגמ' (דף ז') איתא דר' יוחנן אמר דבין העמודים נידון ככרמלית ויהיב טעמא כיון דלא מסתגי להו להדיא ככרמלית דמיא ורב יהודה ס\"ל דכרה\"ר דמיא ופסק רבינו כרב יהודה. ובחידושי הרשב\"א תמה דאמאי לא פסק כר' יוחנן שהלכה כמותו נגד רב וכל שכן נגד תלמידו רב יהודה והרב המגיד נתן טעם לרבינו דפסק כרב יהודה שהוא בתרא. והוא טעם לפגם דאין הלכה כבתראי רק מאביי ורבא ואילך. אלא נראה טעמו של רבינו הוא דעל כרחך מוכח דרבא ג\"כ לא ס\"ל כר' יוחנן דהא טעמא דר' יוחנן כיון דלא מסתגי בהדיא והיינו טעמא אינו לרבא דאמר (דף ח' ע\"ב) דהילוך ע\"י הדחק שמיה הילוך. וא\"כ ודאי ס\"ל לרבא כרב יהודה:" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "עומד אדם ברה\"ר וקולט מן האויר מן המים המקלחין מן הצנור וכו' ובלבד שלא יגע בצנור כו' ולמה אינו חייב מפני שלא נחו המים אלא הן נזחלין והולכין. והנה מפירוש רש\"י במתניתין בערובין נראה דאיכא איסור הוצאה דאורייתא גבי צירוף מצנור שיש בפיו ארבעה. אך לא משמע כן בפ\"ק דשבת (דף ה') דמסקינן שם דקולט מים לא הוי עקירה רק אם הן בגומא אבל הקולטן מעל גבי הכותל לא הוי עקירה דלא חשיבי כמונחין. וא\"כ הוא הדין למים שמן הצנור שהן נזחלין והולכין וכמ\"ש רבינו:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הקורא בספר כו' היה קורא ברשות היחיד ונתגלגל כו' ולא הגיע לארץ גוללו אצלו. לכאורה קשה דבגמרא פריך דניחוש שמא יעיין בהו ברה\"ר ועייל ליה להדיא ברה\"י ומוקי לה כבן עזאי דמהלך כעומד ורבינו לא פסק כוותיה וקמה לה קושית הגמ'. וי\"ל דהגמ' על כרחך קאי למאן דאמר דמותר ללמוד תורה ברה\"ר אבל קיי\"ל דאסור כדאיתא במו\"ק (דף ט\"ז) ובמדרש תנחומא פרשת בחוקתי]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואין הקטן משלים לשיירא. כתב הרב המגיד שהוא בעיא בירושלמי ולא איפשטא ופסק להחמיר והב\"י הקשה דלמה פסק רבינו האיבעיא לחומרא הא קיי\"ל הלכה כדברי המיקל בערוב ובחמד משה ובקרבן העדה כתבו דזה הוי במחיצות ומכל מקום הקשה דהו\"ל ספק דרבנן וכתב דגירסא אחרת היה לו לרבינו ודחוק. (וי\"ל דאין בכלל זה בעיא דלא איפשטא כיון דליכא מאן דהתיר וכן משמע בס' קרבן נתנאל. אלא שמה שהביא ראיה לזה (מדף צ\"ג) יש לדחות כמ\"ש בחידושי). אבל לפ\"ז יש להקשות הא דפסק לקולא בפכ\"ח דין ג' האיבעיא דלא איפשטא גבי בית שיש לה ב' מחיצות ויש עליהם תקרה אי עושין אותה עיבור לעיר. ושוב ראיתי בספר הנזכר שהרגיש בזה והניח בצ\"ע. ומיהו לפי דברי הקרבן עדה הנזכר י\"ל דהתם הוי עירוב ומקילין ביה טפי מדהכא. ולי נראה ליישב דשאני התם דתלמודא הוה בעא למיפשט לחומרא ודחי לה משמע דבני הישיבה דדחו סבירא להו לקולא דאל\"כ לא הוה להו למידחי לקולא וכיון דבני הישיבה ס\"ל לקולא פסק כדברי המיקל בעירוב. וכהאי גוונא מצאתי שכתב הרא\"ש פ\"ב דיבמות גבי בעיא דשניות דר' חייא אי יש להן הפסק:" + ], + [], + [ + "שלש מקומות המוקפות שלא לשם דירה זה בצד זה וכו' נעשו כשיירא ונותנין להן כל צרכן. משמע דכי אסרינן לטלטל בקרפף שהוא יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה דוקא ביחיד אבל בשיירא מותר. ולא נתבאר מהיכן יצא (ל)זה לרבינו. ומפירוש רש\"י בספ\"ב דעירובין (דף ט\"ז ע\"ב) משמע דגם בשיירא בעינן מוקף לדירה ביותר מבית סאתים. וכך משמע ג\"כ מפירושו (בדף צ\"ג ע\"א) גבי ג' קרפיפות זה בצד זה כגון שהיו מהלכין בדרך והקיפו ג' קרפיפות לדירה במחיצה של שתי או של ערב כו' דשיירא מותרת להקיף כל צרכן כו' ומשמע דלא הותר לשיירא רק במחיצה של שתי או של ערב אבל מוקף שלא לדירה לא הותר להן. אמנם יש להביא ראיה לדעת רבינו מהירושלמי דפ\"ב דערובין הלכה ה'. דמתבאר משם דגם לענין היקף מחיצה שלא לשם דירה הקילו בשיירא טפי מביחיד וע\"ש ודוק:" + ] + ], + [], + [ + [ + "המוציא דבר מרה\"י לרה\"ר או מרה\"ר לרה\"י אינו חייב עד שיוציא ממנו שיעור שמועיל כלום וכו'. עיין במשנה למלך שכתב בפשיטות דכל השיעורין שנאמרו בשבת לגבי ל\"ט מלאכות הוא דוקא לחיוב חטאת אבל איסור מן התורה איכא אף בפחות מכשיעור דקיי\"ל דחצי שיעור אסור מן התורה וכ\"כ רש\"י והגהות אשר\"י. ובעל המגי\"ה הביא שבתשובת חכם צבי דייק מדברי התוס' ביומא דגבי שבת אפילו איסור תורה ליכא ויש לי להביא ראיה לדעת התוס' והחכם צבי מדתניא בתוספתא דפ\"ד דביצה גבי האורג חוט אחד וכותב אות אחת דחכמים אומרים בין בשבת ובין ביו\"ט אין חייב אלא משום שבות. משמע שאין בו אלא איסור דרבנן מדקרי ליה שבות. וכן יש לדקדק מדברי רבינו דלעיל בפרק י\"א גבי כתב אות אחת כו' כתב לשון פטור וכן בפרק זה לקמן דין כ\"ג כתב המוציא חצי שיעור פטור וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור פטור ובריש הלכות הללו פירש דברי עצמו דבכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור היינו מן הכרת ומן הקרבן ע\"ש אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואיסורו מדברי סופרים ע\"כ. וא\"כ משמע דפטור דנקט גבי חצי שיעור אין בו איסור תורה. ואע\"ג דבתורת כהנים פרשת אחרי גבי יוה\"כ מרבה ליה מקרא דוכל מלאכה אסמכתא בעלמא הוא. דכהאי גוונא מרבה התם שלא יעלה באילן וכו' מקרא דשבתון וזה ודאי אינו רק אסמכתא וכ\"כ התוס' בבכורות (דף נ\"ד) וזה דלא כמ\"ש בזית רענן דברייתא דתו\"כ ס\"ל דחצי שיעור אסור מן התורה. ולא זכר תוספתא דביצה:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אדם חי וכו' חולה המוציא אותו חייב. דברי הרה\"מ דחוקים כמ\"ש בס' מעשה רוקח וגם דבריו דחוקים אלא יש ללמוד כן מדאיתא ביומא (דף ס\"ו) אהא דתניא גבי שעיר המשתלח איש עתי אפי' בשבת. למאי הילכתא אמר רב ששת לומר שאם היה חולה מרכיבו על כתיפו. ופריך כמאן דלא כר' נתן דאמר חי נושא את עצמו ומשני אפי' תימא ר' נתן חלה שאני. ומדרבי נתן יש ללמוד לרבנן באדם דחלה שאני. וכן משמע מהא דתנן בראש השנה גבי עדות החודש ואם היה חולה מרכיבו על החמור וכמבואר מדברי המפרש בפ\"ג מהל' קידוש החודש ע\"ש וכ\"כ בקרבן נתנאל:" + ], + [], + [ + "המוציא חגב חי כל שהוא. מבואר מדברי הרב המגיד דהיינו דוקא חגב חי טהור אבל טמא אינו בכל שהוא. והטעם מבואר בגמ' דטהור מצניעין אותו לקטן לשחוק בו אבל טמא אין מצניעין אותו לקטן לשחוק בו דדילמא מאית ואכיל ליה. ואע\"ג דמדברי רבינו בפט\"ו מהל' טומאת מת משמע דעוף טמא שאינו מסרט ראוי לתינוק לשחוק ביה ולא חיישינן דילמא מאית ואכיל ליה יש לחלק דשאני עוף שאין ראוי לאוכלו כך כמו חגב וכמ\"ש המג\"א באו\"ח סי' שמ\"ג. ובדבר שאינו ראוי לאכלו לא גזרינן דילמא אתו למיכל מיניה כדאמר בפסחים (דף י\"א). ואף שכתבו תוס' ומרדכי פ\"ב דפסחים דעוף הוא רך וחזי לאומצא. היינו לגדול אבל לתינוק אינו ראוי חי. וזה דלא כהמשנה למלך בהל' טומאת מת שמדמה עוף לחגב שאין נותנין אותו לקטן ולפי דבריו דברי רבינו אינם מחוורים וזה אינו:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אילו היו חוטי הציצית משאוי היה חייב היוצא בה כו' שאין מצות עשה שאין בה כרת דוחה שבת. הכי מסקינן בפ\"ק דיבמות בסוגיא דעליה דאין מצות עשה גרידא דוחה לא תעשה שיש בה כרת ומשמע התם דאפי' חיובא איכא מדפריך התם דלמה לי קרא דעליה למיסר חייבי כריתות ליבום ולא קאמר דאתו לחייב. ולאו דוקא מ\"ע שאין בה כרת אינו דוחה שבת וחייב דהא מילה שלא בזמנה דאית בה כרת וחייב כשמל שלא בזמנה בשבת כדמוכח בשבת (דף קל\"ז) ובדברי רבינו פ\"ב דשגגות. והא דהוצרך רבינו גבי ציצית לטעם שאין בה כרת הוא משום דלא דמי למילה שלא בזמנה שאפשר אח\"כ אבל ציצית כל שעתא זמנו כדאמר בשבת (דף קל\"א ע\"ב). ואע\"ג דאמר התם דגבי ציצית לא דחי שבת הואיל דבידו להפקירו ופירש רש\"י ונפקא מרשותיה ולא עליה רמיא חובתיה י\"ל דזה אינו רק לר' אליעזר דאליביה מכשירי שופר ולולב דוחין שבת אע\"פ שאינן אלא עשה גרידא ועל כרחך לדידיה ליכא למימר טעמו של רבינו וצ\"ל טעמא דהואיל אבל רבינו דאיירי לעניין המצוה גופיה לא הוי מצי למימר טעמא דהואיל דבמצוה גופה לא אמר הך סברא כמ\"ש בהל' מילה בס\"ד:" + ], + [], + [], + [ + "המוצא תפילין ברה\"ר וכו' לובשן כדרכן. בשאגת אריה סי' מ\"א הקשה על רבינו דאמאי מתיר ללובשן ולהכניסן משום בזיון תפילין הא [איכא] איסור דאורייתא לדידיה שפסק בהלכות תפילין דלילה וכן שבת לאו זמן תפילין דהיינו כר' יוסי הגלילי דדרש מקרא ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים פרט לשבתות ויו\"ט ולדידיה קאי אזהרת ושמרת ג\"כ על שבתות ויו\"ט ולא כרבי עקיבא דס\"ל דליכא איסור להניח רק שאינו חייב. ולק\"מ די\"ל דרבינו ס\"ל כמ\"ש המג\"א בסי' כ\"ט דליכא איסור להניח תפילין בשבת רק כשמכוון לשם מצוה ומשום אות דבזה מגרע לאות של שבת אבל בלאו הכי אין איסור עכ\"פ מן התורה להניחן בשבת וא\"כ אתי שפיר דמתיר להניחן כדי להצילן מבזיון [ועי' מ\"ש בס' החיים בזה]. ומיהו אי לאו משום הכי ודאי דאוסר רבינו להניחן אפי' שלא לשם מצוה על כל פנים מדרבנן וכמו שיתבאר בעז\"ה בהלכות יו\"ט ודלא כמ\"ש בס' שער המלך והצל\"ח ע\"ש:" + ], + [], + [], + [ + "מותר לצאת בתפילין ערב שבת עם חשיכה הואיל וחייב אדם למשמש בתפיליו בכל עת אינו שוכחן. וקשה דאמאי הוצרך רבינו לטעם דהואיל כו' דתיפוק ליה דאין לאסור לצאת בתפילין בערב שבת משום דאף אם ישכח ויצא בהן משחשיכה ברה\"ר לא עביד איסורא דאורייתא וכמ\"ש בדין י\"ד דהיוצא בתפילין פטור. וא\"כ אין לגזור ערב שבת אטו חשיכה דהו\"ל גזירה לגזירה ורבינו הא פסק כרבא דלא גזר גזירה לגזירה. וכדמוכח ממ\"ש גבי דין המחט וכמ\"ש הרה\"מ בהדיא. והא דבגמרא איתא טעם זה דהואיל וחייב אדם למשמש בתפילין אפשר דהיינו למ\"ד דגזר גזירה לגזירה אבל לרבינו קשה. ושוב ראיתי שהקשו כן הב\"י וט\"ז סי' רנ\"ב. ומ\"ש שם בביאורי הגאון דאף לרבא הוצרכו לטעם זה דהא מודה דגזרינן גזירה לגזירה היכא שקרוב לבוא לידי פשיעה וכו'. כבר הקדימו בזה בחידושי הרשב\"א. והוא הביא ראיה לזה ממה שאמרו דכל שאסור לצאת בו לרה\"ר אסור ג\"כ בחצר. אך אין זה ראיה לפי מ\"ש הרה\"מ לדעת רבינו לעיל בפרק זה דין ח' דהתם במוציא לחצר שאינה מעורבת איירי דכולא חדא גזירה היא. וא\"כ אין ראיה מינה לעלמא דגזרינן גזירה לגזירה כלל אף היכא שיכול לבוא לידי פשיעה וכדהכא גבי תפילין בערב שבת. ואכתי למאי הוצרך רבינו לטעם דהואיל כו'.
אלא נראה דיש ליישב ע\"פ מ\"ש השאגת אריה בסי' מ\"א דהסוגיא דשבת (דף ס' ע\"א) דמוכחא דליכא חיובא דאורייתא בהוצאת תפילין עליו בשבת לרה\"ר היינו אליבא דרבי עקיבא דממעט הנחת תפילין בשבת מפני שהוא עצמו אות ואין צריך לאות דתפילין ולדידיה ליכא איסור להניח תפילין בשבת רק שאינו חייב. וכיון דאיסורא ליכא משום הכי לא הוו משאוי כשהוציאן לרשות הרבים כדרך הנחתן. אבל למאן דאמר דממעט הנחת תפילין בשבת ויו\"ט מדכתיב ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ולא כל ימים. ולדידיה איכא אזהרה שלא להניחן וא\"כ אתי איסור הנחה ומשווי עליה כמשאוי. וכהאי גוונא כתב רש\"י בר\"פ המוצא תפילין גבי מניח ב' זוגות דאתי איסור בל תוסיף ומשווי כמשאוי. וכבר נתבאר בסמוך דלרבינו נמי איכא איסור דאורייתא במניח תפילין בשבת לשם מצוה אלא דאי אינו מכוון למצוה לא אסר. ולפ\"ז הכי נמי לעניין לחייבו על הוצאתן ברה\"ר תליא בזה דאי הניחן לשם מצוה דעושה איסור בהנחתן מחייב כשהוציאן לרה\"ר אבל אם לא כוון בהנחתן לשם מצוה לא מחייב על הוצאתן לרה\"ר. והשתא אתי שפיר דהוצרך רבינו טעם להתיר לצאת בתפילין ערב שבת משום דהואיל דחייב למשמש בהן אינו שוכחן ולא סגי ליה במ\"ש דאם יצא בהן בשבת פטור בדין י\"ד דהתם איירי שהניחן שלא לשם מצות תפילין דומיא דקמיע דאיירי התם. אבל אם הניחן לשם מצוה מחייב על הוצאתן ומשום הכי הוצרך להתיר לצאת בתפילין ערב שבת מטעם הואיל כו' לומר דמטעם זה מותר אפילו הניחן לשם מצוה ואם יצא בהן בשבת מסתמא על דעתו הראשונה שהניחן לשם מצוה וא\"כ עביד איסורא דאורייתא ואפילו הכי מותר משום הואיל דחייב למשמש בהן אינו שוכחן:
[ועל דרך זה יש ליישב ג\"כ מה שהקשה בשאגת אריה סוף סימן מ\"א על דברי רש\"י דערובין מפרק הקומץ דמשמע התם דאליבא דר' ישמעאל דס\"ל דד' ציציות הן ד' מצות פטור אם יצא לרה\"ר בג' ציציות והרי עובר בבל תגרע וא\"כ ליתיה איסור זה ולשווי עליה כמשאוי אלא על כרחך דמשום איסור לא משווי כמשאוי ע\"כ. ולפמ\"ש י\"ל דהתם בשלא מכוון לשם מצוה איירי דליכא בל תגרע אלא כשמכוון למצוה כמו בבל תוסיף למ\"ד מצות צריכות כוונה כמ\"ש בספר טורי אבן שלהי ר\"ה. ועוד כתבתי ליישב פרש\"י בענין אחר בחידושי שם]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היתה עמו בהמה מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת כו' ואסור לו להנהיגה. כתב הרב המגיד שדעת רבינו דהא דאמרינן מניחו עליה כשהיא מהלכת אין כוונת הגמ' להתיר אלא כשהוא אינו עושה מעשה כלל אבל כשהוא מנהיג מה תועלת יש כשהבהמה אינה עושה עקירה והנחה ודלא כהרשב\"א שכתב דבכהאי גוונא שמניחו עליה כשהיא מהלכת דבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר ואפי' מחמר ומנהיגה. ונראה להביא ראיה לדעת רבינו מהא דאמר בפסחים (דף ס\"ו) גבי ערב פסח שחל בשבת ושכח להביא סכין מערב שבת למחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו גדי תוחב לו בין קרניו. ופריך והלא מחמר ומשני מחמר כלאחר יד הוא. והשתא קשה דהו\"ל לשנויי כשהוא מהלך מניחו עליה וכשהוא עומד נוטלו הימנה דכהאי גוונא שרי בריש מי שהחשיך והתוס' הרגישו בזה ולא תרצו כלום. ולפמ\"ש רבינו אתי שפיר דהא לא שרי בכהאי גוונא אלא כשהוא אינו מחמר אחריה אבל כשהוא מחמר ומנהיגה אסור ומשום הכי לא הוה מצי לשנויי הכי אהא דפריך והלא מחמר ושוב מצאתי כן במג\"א סי' רס\"ו:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בדברי הרב המגיד והלח\"מ בעניין עשה אי ילפינן מדין קל וחומר. ובעל הפמ\"ג בס' שושנת העמקים כתב (כלל ז' וח') דלא ילפינן. ולא ראה מ\"ש בס' שער המלך הלכות ביאת המקדש שהוכיח מסוגיא דמכות (דף ט\"ו ע\"א) דילפינן. ולי נראה דכן יש להוכיח ג\"כ מסוגיא דיומא (דף ל' ע\"ב) ואח\"כ מצאתי שכ\"כ בס' שיח יצחק. ויש לי עוד להביא ראיה מסוגיא דפ\"ק דקידושין (דף ל\"ד ע\"ב) דקאמר דלכתוב רחמנא במצה דנשים חייבות ולא לכתוב גבי הקהל ואנא אמינא טפילים חייבין נשים לא כל שכן הרי דהוה ילפינן לחייב נשים בעשה דהקהל מק\"ו. וכך מבואר מפירוש רש\"י בחגיגה (דף י\"א ע\"ב):" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ואסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות אא\"כ הוא רצוף באבנים. עיין בתוס' פרק המצניע ובהגהות [מיימוני] שהקשו על המתיר כיבוד ברצוף מפרק כל הכלים וכבר תירץ בחידושי הרשב\"א שגירסא אחרת יש שם לגאונים ז\"ל. ועי' מ\"ש הרא\"ש בספ\"ב דביצה]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מחזירין רטיה על גבי המכה לכתחילה במקדש שאין איסור שבות במקדש. ועי' בתוספות יו\"ט בערובין שתמה ע\"ד רבינו מסוגיא דפ\"ק דביצה דאמר עולא דהטעם דמחזירין רטיה במקדש הוא משום שהתירו סופו משום תחילתו ומפרש התם דמהו דתימא דטעמא מאי משום דאין שבות במקדש ואפילו כהן דלאו בר עבודה קמ\"ל התירו סופו משום תחילתו דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא. ואיך כתב רבינו הטעם שנדחה בגמ'. והצל\"ח לא זכר דברי התוי\"ט והוקשה לו מדנפשיה. אך מה שתירץ בזה דאף לטעמא דגמ' צריך ג\"כ לטעם דאין שבות במקדש דלא התירו להחזיר אפי' בכהן דבר עבודה רק במקדש ולא במדינה. ואין זה מספיק לתרץ דברי רבינו דמ\"מ היה לו להזכיר ג\"כ טעם דגמ' לומר דאף במקדש לא התירו אלא בכהן דבר עבודה ומדלא כתב רק טעם דאין שבות במקדש משמע דאף בכהן דלאו בר עבודה מתיר וזה היפך מימרא דעולא.
ובגליון התורת חיים בערובין תירץ דעל כרחך עולא לא סבירא ליה דשרי להחזיר במדינה כשפירש על גבי כלי דא\"כ למה התירו במקדש יותר משום תחילתו הא יכול להניחה על גבי כלי וא\"כ רב אשי דס\"ל דפירש על גבי כלי שרי להחזיר אף במדינה צ\"ל דהטעם דהתירו במקדש משום דאין שבות במקדש ע\"כ. ואכתי קשה דמנ\"ל לרבינו דלרב אשי נמי מותר אף בכהן דלאו בר עבודה דלמא דוקא אליבא דעולא אמר הכי דלא אפשר בהיתר אבל למאי דקיי\"ל דמותר בפירש על גבי כלי אימא לא התירו שבות כזה במקדש דאפשר בלאו הכי. אבל זה יצא לרבינו מסוגיא דפסחים (דף ס\"ה) דמשמע דס\"ל לרבינו דאף שבות שאינו צריך התירו וכן פסק רבינו בפ\"א דקרבן פסח ועוד משמע כן בשבת (דף קכ\"ד). ועי' מ\"ש שם בהל' קרבן פסח ובסוף הל' בית הבחירה. ועולא על כרחך סבר כר' נתן דלא התירו שבות שאינו צריך:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המכסכס את הסודר אסור מפני שהוא מלבנו אבל החלוק מותר. ובהשגות א\"א טעה בזה דבין סודר ובין חלוק מותר. ועי' בהרב המגיד שזה תלוי בחילוף הגירסאות בגמרא דשבת (דף ק\"מ). ולי נראה להביא ראיה לגירסתו של רבינו מדאיתא בפ\"ב דמ\"ק (דף י' ע\"ב) רבא שרי לכסכוסי קרמא מאי טעמא מעשה הדיוט הוא והעתיקו רבינו בפ\"ח דהלכות יו\"ט בדיני חולו של מועד וא\"כ מדאיצטריך למימר דבמועד שרי שמעינן מינה דבשבת ויו\"ט אסור לכסכס בגד. וכהאי גוונא דייקו התוס' ומרדכי התם אהא דאמר רבא שרא לסרוקי סוסיא ע\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת כו'. והקשה הכס\"מ מהא דיומא שהיו מכין באצבע ותירץ דאין שבות במקדש. נראה דלאו לדעת רבינו הוקשה לו דלדידיה בלאו הכי לא קשה דהא לא אסר רק קול של שיר וביומא איירי בקול שהיו מכין באצבע כדי שלא יישן כהן גדול וקול כזה לא הוי קול של שיר וכדמוכח בשלהי ערובין אלא כוונת הכס\"מ דלא תקשי לפמ\"ש רבינו דבאצבע אסור א\"כ תקשי מההוא דיומא למאן דאסר אף קול שאינו של שיר ולזה תירץ דאין שבות במקדש:" + ], + [], + [], + [], + [ + "אדם טמא אין מזין עליו בשבת. ומדסתם רבינו משמע דבין הזאת יום שלישי ובין הזאת שביעי אין מזין על הטמא בשבת. וכך כתב להדיא בפירוש המשנה פ\"ו דפסחים. וכהאי גוונא כתב בפ\"א דהלכות עבודת יה\"כ גבי הזיית כהן גדול בשבעת ימי הפרישה שאין הזיית יום שלישי ושביעי דוחה שבת. וזה דלא כהצל\"ח ובספרו נודע ביהודה במהדורא תנינא חלק או\"ח סי' קט\"ו בפשיטות דרק הזאת יום שביעי שמטהרתו לגמרי הוא דלא דחי שבת אבל הזאת יום שלישי מותר בשבת משום דלא נתקן דעדיין מחוסר הזאת שביעי. ולא זכר דעת רבינו שאינו כן וכמ\"ש. וגם מדברי התוס' במגילה (דף כ' ע\"א) מוכח דכל הזאות אסירי בשבת. ומ\"ש הצל\"ח להתיר מטעם דבשלישי ליכא תיקון גברא אינו נראה דמ\"מ איכא איסור שבות דטלטול דמלבד התיקון איכא בהזייה משום איסור מוקצה וכמ\"ש בספר שער המלך בהל' שופר. וגם שאר דברי הנוב\"י שם אינם מחוורים במ\"ש דהא דלא היו מזין בשבת על כהן השורף את הפרה הוא משום דאין מזין עליו רק תינוקות היושבים על גבי דלתות המונחות על גבי שורים וממלאין המים מן השלוח וזה אי אפשר בשבת משום שימוש בבעלי חיים. ואינו מוכרח דהא אפשר שימלאו המים מער\"ש ויבואו להר הבית במקום החלול שהיו יושבין שם ושפיר דמי להזות בשבת בלתי שבות דשימוש בעלי חיים. וכ\"ש לדעת התוס' בסוכה (דף כ\"א) דבלאו הכי לא היתה ההזאה ע\"י התינוקות רק המלוי וזה ודאי אפשר מער\"ש אלא שמע מינה דמחמת ההזאה עצמה שאסורה בשבת לא היו מזין על כהן השורף את הפרה לא בשלישי ולא בשביעי כמו שנתבאר:" + ], + [], + [], + [], + [ + "כותב מאבות מלאכות הוא לפיכך אסור לכחול בפוך בשבת מפני שהוא ככותב. ובאו\"ח סי' ש\"ג כתוב דאסור מפני שהוא צובע וזה תלוי בחילוף גירסאות בגמ' דסוף פרק המצניע. ודע דבירושלמי איתא כגירסת רבינו. אך קשה לי לכל הגרסאות דתיפוק ליה איסורא דלכחול בפוך משום שהוא רפואה לעין וכדאיתא בפרק שמונה שרצים (דף ק\"ט). ואח\"כ מצאתי שהרגיש בזה בס' מחנה אפרים. ותירץ דהכא איירי בבריא דליכא למיחש לשחיקת סממנין. ולי נראה דאפילו בחולה בעינים משכחת דליכא משום רפואה. דהא אמר בסוף פרק שואל (שבת דף קנ\"א) האי כוחלא עד ארבעים שנין מרווח מכאן ואילך לא מרווח ובכהאי גוונא איצטריך לאסור כאן לכוחל משום כותב:" + ], + [], + [ + "אין מקדישין ולא מעריכין כו' מפני שהוא כמקח וממכר. בתשובות עבודת הגרשוני סי' כ\"ה כתב דמותר ליתן במתנה דבר לחבירו בשבת כיון דמיהב יהיב ומשקל לא שקיל לכך לא דמי למקח וממכר. וליתא דהא אמר בערובין (דף ע\"א) דב\"ש סברי דביטול רשות מקני רשות הוא. ומקני רשות בשבתא אסור ואף שאינו עושה רק משום היתר טלטול ונהי דלא קיי\"ל במאי דסברי דמקנא רשות הוא אבל במאי דאסרי מקנא רשות בשבת קיי\"ל הכי וכן משמע במג\"א סי' ש\"ו דלא שרי אלא לדבר מצוה או לצורך שבת. ואפשר שנמשך אחר מ\"ש הב\"י בסי' תקכ\"ז וכבר הושג בס' ברכי יוסף מהריטב\"א הובא במג\"א. ועי' בשער המלך שחולק ג\"כ עליו בהל' יו\"ט. ועוד יש ללמוד מהא דערובין דהפקר מותר בשבת ועי' בשער המלך הל' לולב. וראיתי בפירוש התוספתא שנדפס מחדש שנמשך אחר פרי חדש שאוסר להפקיר וזה אינו אך בס' בית מאיר באבן העזר סי' מ\"ה כתב דשאני בין קרקע דצריך קניין ובין מטלטלין דסגי במסירה ונתינה מיד ליד שפיר דמי ביו\"ט והביא ראיה מהא דמשלחין ביו\"ט. ומיהו נתינת משכון גרע ממתנה כיון דנותן בעבור חוב דמי טפי למקח וממכר. ובס' החיים כתב דאיסור מתנה אינו מצד הנותן רק מצד המקבל שקונה ולכך רשאי ליתן מתנה לגוי אף שאין בו צורך שבת:" + ], + [ + "המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביו\"ט בשוגג יאכל ממה שהתקין. ואע\"ג דגבי מבשל פסק רבינו בפ\"ו דאפי' בשוגג לא יאכל עד מוצאי שבת שאני התם דהוי מלאכה דאורייתא וקנסינן שוגג אטו מזיד אבל המעשר והמטביל אינן אלא דרבנן ובדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד דהכי אמרינן בגיטין (דף נ\"ג ע\"ב) אליבא דר' יהודה דבדרבנן לא קניס שוגג אטו מזיד והכי אית להו לר' יוסי ור' שמעון התם (דף נ\"ד) גבי נפלו ונתפצעו בשוגג וסתם לן תנא הכי בפ\"ג דערלה וכן פסק רבינו בהל' מאכלות אסורות. ואע\"ג דהתם איכא למיחש דאתא לערומי כדאיתא שם. ועוד דאף לרבי מאיר דקניס שוגג אטו מזיד בדרבנן לא קניס גבי מעשר ומטביל כדאמר התם דגברא לתקוני ולטהורי קמכוון ואנן ניקום וניקנסיה. ועיין בס' מנחת יעקב סוף הלכות נדה:
ומ\"ש המג\"א באו\"ח סי' של\"ט דאם הפריש תרומות ומעשרות דינו כמבשל על כרחך דלאו לדמויי לגמרי למבשל אלא לעניין דאם הפריש במזיד ולומר דאסור גם לאחרים ובס' שער המלך הוכיח כן מתוס' דשבת (דף מ\"ג) וטור סי' תק\"ה וכתב שכן משמע ג\"כ דעת רבינו ולא לגבי שוגג וכמבואר בדברי הר\"ן בהדיא. ותדע שהרי בסי' ת\"ה כתב המג\"א עצמו דמעשר ומטביל שרו היכא דלית ליה פירי אחרינא אף שעבר והפריש והטביל במזיד ושמע מינה דלישנא דדינו כמבשל דנקט בסי' של\"ט הוא לאו דוקא. ועוד דבסי' שכ\"ג גבי טבילת כלים משמע מדברי המג\"א דאין אסורים אלא א\"כ הטבילם במזיד וכמ\"ש רבינו וא\"כ ודאי דהוא הדין בהפריש תרומות ומעשרות דלא גרע מעבר והטביל. וראיתי להפמ\"ג וס' נשמת אדם שהניחו דברי המג\"א סי' של\"ט בצ\"ע וגם בס' מחצית השקל הגיה ופירש פירוש זר בדבריו ולפמ\"ש אין צורך. ומה שהקשה הפמ\"ג באו\"ח סי' שי\"ח ממ\"ש המג\"א בסי' רנ\"ג ס\"ק י\"א גבי שכח ושהה דהוי דרבנן ואסור י\"ל דשאני שוכח שהחמירו בו משום דאמר בפ' כירה שרבו משהין במזיד ואומרים שוכחים אנחנו ולכך עשו כמזיד אבל בשבות דרבנן דעלמא לא אסרו בשוגג אפי' בו ביום וכן במוצאי שבת בכדי שיעשו אף שעבר במזיד שרי כמ\"ש לעיל בפ\"ו:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "נפלה דליקה בחצר בשבת אין מציל לחצר אחר אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת וכלים שצריך להשתמש בהן בשבת ובגדים שיכול ללבוש כו' ואם לא עירבו אף מזונות וכלים אינו מציל. ומדשבק רבינו לבגדים דאיירי ברישא משמע דמצילן אפילו לחצר שאינה מעורבת. וכדעת המרדכי והסמ\"ג וכתב שם דטעמא דאמרינן מתוך שהוא בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי ומבואר באחרונים באו\"ח סי' של\"ד דבהן חיישינן טפי מבמזונות וכלים מפני דבגדים חשובין טפי ובהול בהם יותר כמו במת. ועוד דכיון שהן דרך מלבוש מידכר דכיר לשבת ולא חיישינן שישכח מחמת טירדא בהצלתן. ובזה נסתלק תמיהת השלטי גבורים ע\"ש. ויש לי להביא ראיה לזה מהסוגיא דר\"פ המוצא תפילין (עירובין דף צ\"ו ע\"ב) דבעא לדמויי התם דין הכנסת תפילין לדין הצלת בגדים מפני הדליקה דתנן פושט וחוזר ולובש ומוציא. ואי איתא דגבי הצלת בגדים לא שרינן רק לחצר המעורבת איך בעא למילף מיניה להתיר איסור הוצאה גבי תפילין וכבר הרגיש בזה בחידושי הריטב\"א ונדחק ע\"ש. אך לפי דברי המרדכי ורבינו שזכרתי אתי שפיר דקושטא דגבי דליקה נמי שרינן איסור הוצאה עכ\"פ לחצר שאינה מעורבת:
[ודע שמהסוגיא דר\"פ המוצא קשה לי על דברי הכס\"מ שכתב בסמוך דין כ\"ה לדעת רבינו דס\"ל דתנא קמא דמתניתין דשבת (דף ק\"כ) לאו רבי מאיר דברייתא הוא ולא ס\"ל להתיר לפשוט ולחזור וללבוש והוא נגד סוגיא דערובין שם]. ועוד יש לי להביא ראיה מסוגיא דסוף פרק במה אשה (שבת דף ס\"ה ע\"ב) דקאמר התם למאן דאמר מערימין בדליקה פירוש בהצלת בגדים כמה שיכול ללבוש הוא משום דאי לא שרית ליה אתי לכבויי. ומדמה התם הערמה זו להערמה דהוצאת אגוז וגם קרי לה דרך הוצאה גבי בגדים טפי מבאגוז וא\"כ מוכח דגבי בגדים נמי שרינן איסור הוצאה דאל\"כ אינו עניין להערמה דהוצאת אגוז. [ונראה דעיקר הטעם הוא מפני שהם חשובים ובהול בהם טפי מבמזון וכלים. ובהכי אתי שפיר הא דאמר סברא זו בפ\"ק דפסחים (דף י\"א) גבי בכור שאחזו דם דמקיזין אותו במקום שאינו עושה בו מום דאי לא שרית ליה מתוך שיהא בהול אתי למיעבד במקום שעושה בו מום. ולא אמר איפכא דאי שרית ליה יטרד ויעשה בשוגג במקום שהוא מום כמו גבי הצלת אוכלין והתם ליכא דבר שיזכור. אך לטעם האומרים דבדבר חשוב אמרינן דאי לא שרית ליה אתי לעבור במזיד אתי שפיר דהתם גבי בכור דבר חשוב הוא]:" + ], + [], + [], + [], + [ + "ואומר לאחרים בואו והצילו לכם [וכו'] והרי הוא של מציל שהרי מן ההפקר הן זוכין. והנה רש\"י פירש מהפקירא קזכו שהרי אמר להן בואו והצילו לכם כלומר לעצמיכם. וכתב עליו הר\"ן שלא היה צריך לזה דאפילו לא אמר להן הכי הרי הוא מופקר לכל כיון שהוא רשאי להציל מידי דהוי אמציל מזוטו של ים. והטור ושו\"ע באו\"ח כתבו כפירוש רש\"י ועמדו האחרונים על זה מכח קושית הר\"ן. ואני אומר דהדין עמהן דלא חשו לדבריו דמה שמדמה לה הר\"ן למציל מזוטו של ים באמת אינו מוכרח דתליא בפלוגתא דאיפלגו רש\"י ורבינו אהא דאיתא בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קט\"ז) גבי נסדקה חבית של דבש בשעקל בית הבד כרוך עליה פירוש ומשום הכי לא הוי הפקר ואין למציל אלא שכרו דרש\"י פירש דחבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט ע\"כ. דמשמע דדוקא בכהאי גוונא שאינו עומד הדבש לישפך הכל הוא דלא הוי הפקר הא אם היה עומד לישפך הכל הוי הפקר מיד אע\"פ שלא נשפך עדיין. אבל דעת רבינו הוא בפרק י\"ב מהלכות אבידה דלא הוי הפקר אלא בשכבר נשפך לארץ אבל קודם שנשפך לא הוי הפקר אע\"פ שעומד לישפך ולא יוכל להצילו. ולפ\"ז הכי נמי גבי דליקה אף שעומד לישרף לא הוי הפקר כיון שעדיין לא נשרף ועל כן לא הוי הפקר אלא מפני אמירתו שאמר הצילו לכם. רק לדעת רש\"י דגבי נסדקה חבית הוי הפקר מיד כשעומד לישפך כולו הכי נמי הוי הפקר גבי דליקה דעומד לישרף בלא אמירתו הצילו לכם. והשתא הר\"ן שכתב על פירוש רש\"י דלא היה צריך לפרש מחמת אמירתו שפיר כתב כן לפי שיטתו של רש\"י גופיה בפרק הגוזל שכתבתי. אך הטור והשו\"ע באו\"ח אזלי לשיטתן שפסקו בחו\"מ סי' רס\"ד כדעת רבינו בהלכות אבידה ושפיר הוצרכו לומר דמחמת אמירה הוא דהוי הפקר. ונראה דס\"ל לרבינו וסייעתו דלא דמי למציל מזוטו של ים שכבר שטפו הים ונאבד מבעליו משום הכי הוי הפקר משא\"כ גבי חבית שנסדקה שעדיין לא נשפך וכן גבי דליקה עדיין לא נשרף ולכך לא הוי הפקר אלא משום אמירתו. [ומכאן קשה אמ\"ש בנודע ביהודה חלק אבן העזר סי' נ\"ט לדעת רבינו וטור שפסקו דלא הוי הפקר אלא א\"כ שמפקיר לכל דוקא ולא לאדם מיוחד וא\"כ אמאי הוי כאן הפקר במה שאומר הצילו לכם]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחת מדמיו כגון כלים המוקצים לסחורה כו'. היינו שמחמת שעומדים לסחורה מקפיד עליהם שמא יפחתו משום הכי הוי מוקצה אבל משום שעומדים לסחורה לחוד לא הוי מוקצה וכמ\"ש הרה\"מ לקמן בסוף פרק כ\"ו והכ\"מ פ\"א מהלכות יו\"ט ובב\"י ריש סימן ש\"ח:" + ], + [ + "כל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות נאסר לכל השבת אע\"פ שהלך הדבר שגרם לו האיסור. ועיין בדברי התוס' בביצה (דף ל\"א ע\"ב) דמבואר דאפי' בדבר הראוי לאכילה אמרינן הכי דמגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא ואפילו לא היה מחוסר אלא מלאכה דרבנן אלא א\"כ שנסתלק המוקצה ואינו בעולם כלל ולא היה מחוסר מלאכה דאורייתא דאז מותר בדבר הראוי לאכילה כמו המעשר בשבת. ונראה דגם רבינו יודה בזה והא דנקט כאן בלשונו כלי הוא משום דאז אסור אפילו במחוסר רק מלאכה דרבנן וגם נסתלק המוקצה לגמרי ואינו בעולם כלל אבל בדבר הראוי לאכילה שרי בכהאי גוונא שהרי הביא דין המעשר בשבת בשוגג יאכל בפכ\"ג שמע מינה דלא אמר בו מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא מהאי טעמא דנסתלק המוקצה לגמרי וגם אינו אלא מדרבנן. וא\"ת דאי איתא דגבי כלי אוסר רבינו בכהאי גוונא אמאי כתב שם גבי המטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהן ולמה לא נימא מיגו דאיתקצאי בין השמשות כו' אע\"ג שנסתלק המוקצה מן העולם וגם אינו אלא מדרבנן. וי\"ל דגבי כלי טמא לא שייך לומר דאיתקצאי בין השמשות דהא הוה חזי בין השמשות להשתמש בו חולין.
וכל זה דלא כמ\"ש בעל פמ\"ג באו\"ח סי' ש\"י דמידי דחזי לאכילה ולא היה מחוסר אלא מלאכה דרבנן לא נאסר לכל השבת משהלך האיסור ומשמע דאע\"פ שלא נסתלק מן העולם לגמרי רק מן המאכל. ומה שהביא ראיה מחיטין שזרען ולא השרישו דמותר לטלטלן אם נתלשו בשבת ולא אמר דהוו מוקצה משום דהיה בהן איסור תלישה מדרבנן בין השמשות [ונמשך אחר הפרישה שכתב כן אבל בס' אליהו זוטא הניח בצ\"ע] ואין זה ראיה לפי מ\"ש בס' קרבן נתנאל וס' נשמת אדם דהתם ליכא איסור תלישה כלל. [ואפי' אם נתכוין לזריעה ולא דמי ללפת וצנונות דאסורים אם נתכוון לזריעה שמתוספים מחמת לחלוחית. ומיהו י\"ל דשאני התם שאינו אלא משום היתר טלטול. ועוד כתב הריטב\"א דדוקא היכא שיש בו צד מצוה כההיא דערובין]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בהמה שנפלה לבור כו' מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה כו' ואע\"פ שמבטל כלי מהיכנו שהרי משליכו לבור לתוך המים מפני צער בעלי חיים לא גזרו. וכתב הרב המגיד ז\"ל באור דברי רבינו שאינם ראוים להשתמש בהן בעודן המים עליהן אבל רש\"י פירש מפני שכשהן תחת הבהמה אינו יכול לטלטלן. והנה כדברי רבינו מבואר בסוגיא דפ' מי שהחשיך (שבת דף קנ\"ד ע\"ב) דפריך גבי בהמתו של רבן גמליאל שהיתה טעונה דבש ויתיר חבלים ויפלו שקים ומשני מיצטרו זיקי פירוש הנודות יתבקעו ופריך ויביא כרים וכסתות ויניח תחתיהן ומשני מטנפי וקמבטל כלי מהיכנו והאיכא צער בעלי חיים קסבר צער בעלי חיים דרבנן ושמע מינה דלמאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא מותר לבטל כלי מהיכנו בכהאי גוונא שנתבטלה הכלי מתשמישה שאינו ראוי לו בשבת:
אך ק\"ל דלא דמי דהתם בעידנא דנתבטלה הכלי מתחיל הצלת הבהמה מצער משאה ושפיר אתי צער בעלי חיים דאורייתא ודחי לביטול כלי דרבנן ולא העמידו דבריהם אע\"ג דיש כח בידם לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאמר ביבמות הא כתב ה\"ר אליהו מזרחי דזה אינו אלא היכא דבעידנא דעבר אדרבנן אינו מקיים לעשה דאורייתא אבל אם מקיים עשה דאורייתא בעידנא דעבר אדרבנן לא העמידו דבריהם לבטל כלל אף בשב ואל תעשה וה\"נ הוי בעידנא. ואף שהפר\"ח בהל' שופר הקשה על דברי הרא\"ם כתבתי ליישב ומכאן ראיה להרא\"ם. אבל לפירוש רבינו כאן לא הוי בעידנא דעובר אדרבנן מקיים לדאורייתא דהכלי נתבטל מיד כשבאה למים ועדיין לא התחיל הצלת הבהמה ובכהאי גוונא לא אמר דאתי דאורייתא ודחי לדרבנן אלא דאדרבה יש כח בידם לבטל בשב ואל תעשה. וי\"ל דס\"ל לרבינו דכהאי גוונא מיקרי בעידנא דמיד שמשליכן לכרים וכסתות בתוך המים הרי עוסק בהצלת הבהמה והוי כמו שהתחיל בהצלתה. וכהאי גוונא כתב הנמוקי יוסף סוף פ\"ב דב\"מ בשם הר\"ן גבי כהן שנכנס לבית הקברות ליקח אבידה להשיבה לבעליה דהוי בעידנא משנכנס למקום האבידה ועוסק בהשבתה והכי נמי משמכניס הכרים למקום הבהמה מקרי עוסק בהצלתה:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חבילי סיאה כו' הכניסן לעצים אין מסתפקין מהן בשבת. משמע דדוקא בשבת שאין ראויין להסקה הוא דאין מסתפקין מהן כשהכניסן לעצים אבל ביו\"ט שראויין להסקה מסתפקין מהן לצורך אחר אף כשהכניסן לעצים. ואע\"ג שכתב רבינו בפ\"ד דיו\"ט שאין סומכין הקדירה בבקעת ביו\"ט לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה ביו\"ט. היינו דוקא בעצים ממש וכהאי גוונא דבר שאינו ראוי למאכל בהמה כלל רק להסקה. לא ניתנו אלא להסקה. אבל דבר שראוי ג\"כ למאכל בהמה תורת אוכל עליה ושרי לטלטולי ביו\"ט אף שהקצהו לעצים ולהסקה ומשום הכי גבי חבילי סיאה אף שהכניסן לעצים מ\"מ כיון דחזו נמי לבהמה שרו לטלטולי ביו\"ט. וכן יש להוכיח ממ\"ש הרשב\"א בחידושיו והר\"ן בשם הרמב\"ן בסוף פרק נוטל לדעת הרי\"ף גבי תמרי פרסייתא אסור דהיינו גרעינין להסקה עומדין וכי אמרינן בפרק במה מדליקין דלרבי שמעון דלית ליה נולד שרי לטלטולינהו הני מילי ביו\"ט דחזו להסקה וכיון שראויין הן ועומדים לכך שרי נמי למשדינהו לחיותא. אבל בשבת דלא חזו להסקה מוקצים הם. ואע\"ג דחזו קצת למאכל בהמה כיון דהשתא מיהא סתמן להסקה ובשבת לא חזו להסיק אסור לטלטלן וכתבו שכן נראה דעת הרי\"ף. ואע\"ג דהרי\"ף פסק בביצה כסתם מתניתין דאין סומכין הקדירה בבקעת ביו\"ט שלא ניתנו עצים אלא להסקה ואפילו הכי מתיר לטלטל ביו\"ט הגרעינין שלא להסקה כיון דחזו למאכל בהמה ואע\"פ שאין עומדין לכך וגם לא חזו כמות שהן בלא תיקון. אפילו הכי מותרין בטלטול ולא הוו מוקצה כיון דחזו להסקה וכן משמע בביצה (דף כ\"א) וע\"ש ברא\"ש. וא\"כ אפי' שלא לבהמה מותרין בטלטול מהאי טעמא. וכן משמע בסוגיא דשבת (דף כ\"ח) ע\"ש ודו\"ק:
ועפ\"ז צדקו דברי הגהות אשר\"י שכתב בפ\"ק דביצה דמותר לטלטל החלבים ביו\"ט ולא הוו מוקצה דחזו להדלקה ורצונו לומר דאף שמטלטלן שלא להדלקה מ\"מ שרי שהרי חזו לכלבים ואף שאין עומדין לכך שיאכילן לכלבים מ\"מ כיון דחזו להכי ועומדים להדלקה שרי לטלטלינהו ביו\"ט שלא להדלקה ואף שנשחטו ביו\"ט דמתחילה לא היה עומד לכך לא הוו נולד לרבי שמעון דמידי דהוי אתמרי פרסייתא דלא הוו נולד לר\"ש אף שעומדים השתא להסקה מה שלא היה בתחילה משום דעדיין ראויין לבהמה מהני האי טעמא להתיר לטלטלן ביו\"ט וכ\"כ בגליון המג\"א בסי' תצ\"ט ליישב דברי הגהות אשר\"י דלר\"ש לא הוי נולד כיון שראוי עדיין לבהמה ודלא כמג\"א שם. ומה שהקשה הקרבן נתנאל על הגליון דלא מהני מה שראוי לכלבים כיון שאינו עומד לזה ואין דעתו לכך. גם המג\"א עצמו כתב כן בסוף סימן תמ\"ו. אך זה אינו דביו\"ט מהני זה בדבר העומד להסקה כיון שראוי לבהמה אף שאין עומד לכך. ועיין במג\"א ריש סימן תקט\"ו:" + ] + ], + [ + [ + "היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת חייב שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי ולא נתנה תורה שיעור אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לי\"ב מיל כו'. והנה שיעור זה למדו מהירושלמי כמ\"ש הרה\"מ בשם ההלכות סוף פ\"ק דערובין וכן הזכירו התוס' בחגיגה (דף י\"ז ע\"ב) ושם הקשו על זה מסוגיא דש\"ס דידן דאמרינן בפרק כלל גדול דידע לשבת בתחומין ואליבא דר' עקיבא ולא קאמר בי\"ב מיל ודברי הכל. וגם הרא\"ש בערובין דייק כן. וזה כבר תירץ הרמב\"ן במלחמות:
ומה שהקשו עוד התוס' בחגיגה על דברי הסוברים די\"ב מיל דאורייתא מסוגיא דפרק בתרא דביצה (דף ל\"ו) גבי אין רוכבין על גבי בהמה דמוקי טעמא שמא ילך מחוץ לתחום ופריך שמע מינה תחומין דאורייתא אלא גזרה שמא יחתוך זמורה אלמא דרבנן לא מודו כלל בתחומין עכ\"ד. כבר כתבתי בספרי משכיל לאיתן ליישב זה על פי מה שהוכחתי בחידושי דאף לרבינו וסייעתו די\"ב מיל מן התורה אינו רק בשבת אבל ביו\"ט מודו דהוי מדרבנן. ולפ\"ז אתי שפיר דלא קאמר התם בביצה הטעם דלא רוכבין משום תחומין די\"ב מיל דהא קאי אמתניתין דקתני כל אלו ביו\"ט אמרו כו' וביו\"ט ליכא האי טעמא די\"ב מיל. ובזה אתי שפיר דרבינו גופיה נקט גבי רכיבה טעמא דזמורה לעיל בפכ\"א ותמה עליו בס' אמרי צרופה וכן בס' עצי לבונה דלמה הוצרך לזה לפי שיטתו דפסק די\"ב מיל הוא מן התורה. אמנם לפי מ\"ש אתי שפיר דמשום יו\"ט הוצרך כנ\"ל.
וכן אתי שפיר בזה מה שהקשה על רבינו וסייעתו בביאורי הגאון וכן בס' באר יעקב מסוגיא דעירובין (דף מ\"ה ע\"ב) דקרי למים של עבים שנתקשרו מערב יו\"ט ספק דדבריהם דדילמא הני אחריני נינהו והתם הספק שהולכין הרבה וקרי ליה דדבריהם. ולפי חילוק הנזכר בין שבת ליו\"ט אתי שפיר דהתם ביו\"ט אף בכמה מילין הוי דרבנן. וזה מצאתי ג\"כ בס' מנחת אהרן. ועוד יתבאר בהלכות ערובין:
ומה שהקשה במלחמות מהא דאמר בערובין (דף ל\"ו) אליבא דר' יוסי דתחומין אין להן עיקר בתורה ואי איתא די\"ב מיל לכולי עלמא מן התורה א\"כ גם לתחום דאלפים אמה יש עיקר בתורה והובא בס' טעם המלך ובשו\"ת זכרון יוסף ונתלבטו הרבה בקושיא זו ולא זכרו דכבר יישבו קושיא זו בהגהת הרא\"ש סוף פ\"א דערובין דכיון שאין שיעור די\"ב מיל כתיב בפירוש בתורה חשיב ליה אין לו עיקר וכ\"כ ג\"כ בהגהת המרדכי בסוף קידושין [ועפ\"ז נדחה ג\"כ מ\"ש בס' טעם המלך בהלכות יו\"ט לדעת רבינו דלא מכשר ספק ערוב לעניין אכילה ושתיה דבר שהובא מחוץ לערוב שהוא ספק וכמו שאכתוב בהלכות ערובין. ואפשר דס\"ל כמ\"ש בנודע ביהודה ריש אבן העזר דהגהות אשר\"י לא כתב כן רק לפי הירושלמי דיליף תחומין משבתון אבל לרבינו דיליף מאל יצא יש להם עיקר בתורה. אך לא משמע הכי בהגהת מרדכי דקידושין]. וגם בחידושי הריטב\"א הרגיש בקושיא זו ותירץ בשם הראב\"ד דאלפים לא הוי מחמת גזרה די\"ב מיל דהא רחוקים הן זה מזה אלא משום דאסמכינהו רבנן אגזירה שוה דמקום כו'. כדאיתא בסוף פרק מי שהוציאוהו. ולכך חשיב גזרה דרבנן גרידא וע\"ש. וכל זה נעלם ג\"כ מבעל נודע ביהודה בחלק אה\"ע שכתב דלרבינו איסור תחומין אקרי יש לו עיקר בתורה. ומחמת כן דחה שם דברי המל\"מ בפ\"ד מהלכות בכורות וע\"ש. ולפי מה שנתבאר בחנם דחה דבריו ועוד אכתוב בזה בהלכות בכורות בס\"ד:
ודע שהאחרונים הביאו ראיות לדעת רבינו וסייעתו מכמה סוגיות בש\"ס דידן והוא מערובין (דף נ\"ה ע\"ב) כמ\"ש בס' שער המלך ובס' מעין החכמה. [ואינה ראיה לפי מה שכתב שם הריטב\"א דהא דפריך מדתניא שאין נפנין אלא לאחוריהן. הקושיא למאן דאמר תחומין דאורייתא דמתניתא דברי הכל היא ולפי שיטת הירושלמי דג' פרסאות דאורייתא מקשה לדברי הכל]. אך לפי מ\"ש מהרש\"א שם בערובין על כרחך לא היה מחנה ישראל י\"ב מילין מראש לסוף בחנייתם וא\"כ על כרחך לא אזלא הסוגיא דשם רק למאן דאמר אלפיים הוא מן התורה ואין ראיה משם לרבינו. [אלא דבס' מעין החכמה כתב דא\"כ אין צריך לברייתא אלא דאף אם לא היו צריכין לאחוריהן שמהחונים באמצע שיש להם ו' מיל לכל צד וקשיא לפירוש ראשון דמקשה למאן דאמר תחומין דאורייתא. ומיהו לפירוש מהרש\"א על כרחך אי אפשר לומר רק כפירוש ראשון. וצ\"ל דקושטא דלא היה צריך לברייתא אלא לרווחא דמילתא מקשה מינה ואגב דביומא מייתי לה, מייתי לה נמי כאן. ובירושלמי קושטא דלא מייתי לה ומקשה סתמא מדהיו צריכין לצאת חוץ למחנה ומשמע ודאי דקאי למאן דאמר תחומין דאורייתא].
ומ\"ש עוד שם מיומא (דף ס\"ו ע\"ב) כבר הקדימו ג\"כ בשו\"ת שאגת אריה. אלא דלפי מ\"ש בחידושי אינו ראיה מהתם דהסוגיא אזלא אליבא דסתם ספרא דהיינו ר' יהודה ואיהו אית ליה תחומין דאורייתא אפילו באלפיים אמה וכמ\"ש רבינו עצמו בפירוש המשנה פ\"ג דערובין ע\"ש.
ועוד היה נראה להביא ראיה לרבינו מסוגיא דשבת פרק רבי עקיבא (שבת דף פ\"ז ע\"ב) [דקאמר דקמיפלגי רבא ורב אחא בר יעקב בשבת דמרה אי אפקוד אתחומין משמע שיש תחומין מן התורה והיינו בי\"ב מיל]. ומצאתי אח\"כ שהרגיש בזה בשו\"ת זכרון יוסף ובס' באר יעקב ומעין החכמה עיין עליהם. [אך מאי דבעו התוס' למימר דאתיא כרבי עקיבא דאמר תחומין דאורייתא על כרחך אי אפשר לומר כן דהא רבא ורב אחא בר יעקב קיימא התם אברייתא דאתיא כר' יוסי דאיהו ס\"ל תחומין דרבנן בעירובין (דף ל\"ו). וכן רבא גופיה אמר בעירובין (דף מ\"ו) דעירובי תחומין דרבנן. ומ\"ש הפני יהושע בזה דהכא משמע לתלמודא דר' יוסי כר' עקיבא ס\"ל הוא תמוה ובפרט לפירוש רש\"י בעירובין (דף ל\"ו ובדף פ'). גם מ\"ש התוס' דלאו דוקא נקט תחומין אלא כלומר הוצאה שהיו מוליכין עמהן כל אשר להן הוא דחוק. ועוד דאכתי קשה למאן דאמר התם דמשום דאיפקוד (אתחומין) לא נסעו בשבת מרפידים ואי משום הוצאה שהיו מוליכין עמהן כל אשר להן היו יכולין לתקן שיהיו מוליכין על גבי חמוריהן שהיה לכל אחד מהן כדאיתא פ\"ק דבכורות ואפי' נאמר דאיפקוד נמי במרה אשביתת בהמה אפילו הכי היו יכולין לעשות כדאמר בריש פרק מי שהחשיך מניחו עליה כשהיא מהלכת ונוטל הימנה כשהיא עומדת. ובזה ניחא מ\"ש התוס' במנחות (דף צ\"ה) דבשבת לא היו יכולים לנסוע משום איסור הוצאה ואיסור מחמר ולפמ\"ש זה אינו וא\"כ נסתלקה קושית תוס' שם ארש\"י ע\"ש רק מחמת תחומין לא היו יכולין לנסוע למ\"ד שהוא מן התורה ולדעת רבינו אליבא דכו\"ע היה איסור תורה בנסיעת מחנה ישראל שהיה י\"ב מיל].
ועוד יש לי להביא ראיה מסוגיא דפרק במה בהמה (שבת דף נ\"ג ע\"ב) דבעא לאוכוחי דלא גזרינן לאסור לעשות רפואה בבהמה מדתניא היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה ולא גזרינן דילמא אתי לאתויי. ורבינא איירי נמי התם ואיהו גופיה אמר בערובין (דף נ\"ט) דתחומין דרבנן. ואי איתא דתחומין לעולם דרבנן הרי לא דמי לרפואה דאיכא למגזר בה משום שחיקת סמנין דהוי מלאכת טוחן דאורייתא משא\"כ גבי תחומין דליכא למגזר ביה משום דאורייתא כלל. ושוב ראיתי שהרגיש גדול אחד בזמנינו בקצת מזה והניחה בקושיא. אמנם לדעת רבינו אתי שפיר דקושטא דגם תחומין איכא למגזר שאם יקרא לבהמתו העומדת חוץ לתחום שלו אפשר שימשך אחריה והיא תוציאנו חוץ לי\"ב מיל אם תברח ולא יוכל להשיגה ואפילו הכי קתני דקורא לה ולא גזרינן ומשום הכי דייק מינה שפיר לדין רפואה. ואף לפי סברת הריטב\"א בשם הראב\"ד דאלפים לא הוי משום י\"ב מיל היינו דלכתחילה לא הוו גזרי לאסור אלפים אטו י\"ב מיל אבל השתא דאסרו אלפים משום דמצאו אסמכתא מגזירה שוה אית לן למגזר ולאסור נמי גבי בהמה לקוראה מחוץ לאלפים אטו י\"ב מיל:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין קידוש אלא במקום סעודה. וכתב בהגהות [מיימוני] דהמקדש בבית הכנסת אין לו לטעום משום דאין קידוש אלא במקום סעודה. אבל יכול להשקות לקטנים דהא דאמרינן בפרק חרש דלא ספינן להו בידיים היינו בלאו כגון נבילות וטריפות אבל קדוש היום מצות עשה היא ולא נפקא מהתם עכ\"ד. ומביאו הב\"י בסי' רס\"ט וע\"ש שנדחק ליישבו לפי דעת רבינו שכתב בסוף הלכות מאכלות אסורות דאפילו איסורא דרבנן לא ספינן לקטן בידים ומביאו המג\"א שם. ונראה שהם מפרשים כוונת ההגהות כמו שפירש הדרישה דקידוש היום מצות עשה היינו איסור זה לאכול קודם קידוש הוא איסור עשה והוא קיל מאיסור לאו ועל כן מתיר למספי להו בידים ומשום הכי הוקשה להם לפי דברי רבינו דאף איסור דרבנן לא ספינן. ולי נראה דכוונת ההגהות הוא לומר דקידוש היום מצות עשה היינו שיש בו משום מצות חינוך לקטנים במאי שמשקה אותן מכוס של קידוש היום ולא הוי דומיא דלאו דנבילות וטריפות דלא ספינן להו דהתם ליכא חינוך מצוה משא\"כ באיסור טעימה מכוס של קידוש היום שלא במקום סעודה דאיכא בזה חינוך קיום מצות עשה בכהאי גוונא לא אסרינן למיספא לקטנים אף במקום דאיכא בההוא חינוך איסורא. וסברא זו כתבו ג\"כ התוס' בשם ר\"י בפסחים (דף פ\"ח) ובר\"ה (דף ל\"ג) גבי מאכיל פסח שלא למנוייו לקטנים דאיכא חינוך מצוה שרי והמג\"א גופיה הביאן בסי' שמ\"ג. ולפ\"ז אין דברי ההגהות דכאן ענין לדברי רבינו דסוף הלכות מאכלות אסורות דלא איירי שם בחינוך מצוה ואיכא למימר דמודה דבכהאי גוונא מותר. ומזה קשה על מ\"ש המג\"א בסי' תקנ\"א ס\"ק ל\"א ע\"ש:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות שבת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a51033ceefe6bd6e2b63098b661745e6ece47947 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,57 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות קידוש החודש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל יום השלשים פעם אחד נשתהו העדים מלבוא עד בין הערביים ונתקלקלו במקדש ולא ידעו מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערביים שמא יבואו העדים ואי אפשר שיקריבו מוסף היום אחר התמיד. ועי' בלח\"מ שנתקשה טובא בדברי רבינו דמשמע דמפרש שהקלקול היה שלא הקריבו אז קרבן מוסף משום שאסור להקריבו אחר התמיד של ערב וא\"כ תקשי קושית התוס' דאמאי לא הזכירו בגמ' קלקול זה דמוסף אלא אמרו שנתקלקלו הלוים בשיר. והם תירצו דהיו יכולין להקריב המוסף אחר התמיד משום דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה וכו' אבל לפי דעת רבינו שאסור להקריב המוסף אחר התמיד קשה. וכ\"כ ג\"כ התוי\"ט. ומ\"ש בשו\"ת שער אפרים לפרש דברי רבינו דבאמת הקריבו מוסף על תנאי כמ\"ש התוס' רק שלא ידעו מה לעשות בשיר אין זה במשמע בדברי רבינו כלל:
אמנם יש לי ליישב דעת רבינו על פי מ\"ש המל\"מ בפ\"א דתמידין דס\"ל כמ\"ש התוס' במנחות (דף מ\"ט ע\"ב) שלא נאמר עשה דהשלמה אלא לאחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אף שכבר נזרק דמו מותר להקריב קרבן אחר. ודלא כמשמעות תוס' ביומא דאף קודם הקטרת התמיד אסור. ולפ\"ז י\"ל שלא היה קלקול במוספין שהרי היו יכולין לשחוט את התמיד ולזרוק את דמו וימתינו מלהקטיר את אבריו עד הערב דהא כל הלילה כשר להקטרה. וא\"כ אף אם יבואו העדים אחר שחיטת התמיד וזריקתו שפיר דמי להקריב המוספין. וסברא זו כתב ג\"כ הטורי אבן בראש השנה אלא שדחה זה דהא אין אומרים שיר אלא בשעת נסכים והקטרת אברים קודמין לנסכים כדאמר בפ\"ג דיומא ורצונו לומר דא\"כ אכתי היה קלקול במוסף דעל כרחך היה צריך להקטיר איברי התמיד ביום מחמת הנסכים והשיר אך נראה דאין זה מוכרח דנהי דאברים קודמים לנסכים היינו לכתחילה אבל אינו מעכב מן התורה דהא לא שנה עליו הכתוב. ולא מבעיא לרב פפא דאמר בריש פרק ד' מיתות (סנהדרין דף מ\"ט) אמתניתין דסדר התמיד דאינו אלא למצוה בעלמא ודאי דאין הסדר מעכב כלל אפילו מדרבנן. אלא דאף לרב הונא בריה דרב יהושע שם דמשמע דסבר דמעכב נראה דאינו אלא מדרבנן ותדע דהא ביומא (דף ל\"ד) מפיק דהקטרת איברים דתמיד קודמים למנחה ונסכים מקרא דכתיב וערך עליה העולה עולה ראשונה. ומהך קרא ילפינן ג\"כ בפסחים (דף נ\"ח) שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר. ומבואר מדברי התוספות שם דליכא בזו פסול ועיכוב מן התורה רק מדרבנן. והכי נמי בסדר זה דקדימת הקטרת איברי התמיד למנחה ונסכיו דילפינן מהאי קרא גופיה אינו מעכב מן התורה על כל פנים לכו\"ע. ולפ\"ז שפיר איכא למימר שלא היה קלקול בקרבן המוספין דבמקום צורך גדול כי האי שלא יבטלו מקרבן ציבור הוי כמו דיעבד והותר לשנות הסדר ולאחר הקטרת איברי התמיד ולהקדים הנסכים דכיון דאינו אלא מצוה בעלמא מן התורה להקדים האיברים לנסכיו ואין בו שום פסול מן התורה מוטב לעבור על מצות סדר בעלמא מלבטל מצות קרבן מוסף לגמרי. וגם מ\"ש הטורי אבן דמוכח בריש פ\"ה דפסחים דעשה דהשלמה איכא אפילו קודם הקטרת התמיד אין דבריו מוכרחים וכמו שיתבאר אי\"ה בהלכות תמידין. ושם יתבאר ג\"כ ראיה לדעת תוס' במנחות מפרק ר' אליעזר דמילה:
[אך זה תליא בפלוגתא דאיתא בפ\"ב דשבת (דף כ\"ד) ושאר דוכתי גבי שריפת קדשים שאינו דוחה יו\"ט דאיכא דילפי לה מקראי. ורב אשי אמר דטעמא משום דיו\"ט הוי עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה. והתוס' פ\"ק דיבמות (דף ה' ע\"ב) הקשו אדילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה לא תעשה נילף משריפת קדשים דלא דחי כדדריש מקראי ותירצו דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשרפו אחר יו\"ט ומ\"מ אי לאו קרא לא הייתי מחלק והוה אמינא דדחי עכ\"ד. ומבואר מדבריהם דלעלמא היכא דבטלה העשה ולא יוכל לקיים לעולם בלא דחייה הוא דלא ילפינן משריפת קדשים דלא דחי אבל היכא דהוי דומיא דשריפת קדשים שלא תבטל המצוה ויוכל לקיים אח\"כ בלא דחייה ילפינן משריפת קדשים דלא דחי עשה ללא תעשה. וכן לרבא דיליף שריפת קדשים מקרא דלבדו דממעט מילה שלא בזמנה שאינה דוחה יו\"ט משמע דיליף מינה לכל כיוצא בזה. וכן משמע בהדיא מפירוש רש\"י בשבת (סוף דף כ\"ד) וז\"ל וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינו דוחה יו\"ט ע\"כ. וא\"כ הוא הדין דיליף מינה דמצוה שיכול לעשותה למחר אינה דוחה שאר לא תעשה. אך זה אינו רק למאן דלא ס\"ל דיו\"ט הוי עשה ול\"ת רק ל\"ת לחוד וטעמא דלא דחי לה עשה דשריפת קדשים ומילה שלא בזמנה הוא מקרא יליף מזה נמי לעלמא שאינו דוחה בכהאי גוונא עשה לל\"ת. אבל לרב אשי דמפרש טעמא דאין עשה דשריפת קדשים ומילה שלא בזמנה דוחה יו\"ט הוא משום דהוי עשה ול\"ת א\"כ משמע דאילו היה יו\"ט רק ל\"ת לחוד הוי דחי לה עשה דשריפת קדשים ומילה שלא בזמנה אף דאפשר לקיימה לאחר יו\"ט בלא דחייה. ושמע מינה דס\"ל דלעולם עשה דוחה לל\"ת עכשיו דהכי מסתבר בלאו קרא דאין חילוק וכמבואר מדברי התוס' דיבמות הנ\"ל. וכ\"כ הרשב\"א להדיא בחידושיו לשבת בשם הרמב\"ן וכ\"כ בשיטה מקובצת פ\"ג דביצה ומצאתי שכ\"כ בס' פני יהושע. והארכתי בזה בחידושי לשבת ובכורות. והטעם נראה משום דקיי\"ל חביבה מצוה בשעתה ושהויי מצוה לא משהינן וכיון שאי אפשר לקיימה עכשיו בלא דחיית לא תעשה מקיימה עכשיו על ידי דחייה ולא משהה לה כלל:
והשתא לפ\"ז ה\"נ גבי הקרבת תמיד הערב נהי דהקטרתו כשר כל הלילה מכל מקום חביבה מצוה בשעתה להקטירו ביום כדתנא בפסחים (דף ס\"ח). וביומא (דף ל\"ד) איתא דאיברים קודמים לקטורת אם יש שהות להקטיר הקטורת ביום אחר האיברים רק אם אין שהות ביום להקטיר הקטורת אח\"כ קטורת קודם ומקריב האיברים בלילה כמ\"ש התוספות ישנים שם. ואם עשה זו דוחה לעשה דמוסף תליא בפלוגתא הנזכר. דלמאן דאמר דאם יכול לקיים העשה לאחר זמן בלא דחייה ללא תעשה לא דחי לה עכשיו ה\"נ ס\"ל כיון דיכול לקיים עשה דהקטרת התמיד בלילה לא דחי לעשה דמוסף. אבל למאן דאמר דאף שיכול לקיים העשה אחרי זה בלא דחייה אפילו הכי דחי עכשיו ללא תעשה הכא נמי אף דיכול להקטיר התמיד בלילה מקטירו עכשיו ביום ואינו ממתין אע\"פ שאפשר שתדחה על ידי כך עשה דמוסף כשיבואו עדים לא חייש. ועיין בבעל המאור בסוגיא דפסחים (דף נ\"ט) דפירש אליבא דרבי יוחנן בן ברוקה דס\"ל דאם יכול לקיים העשה אחר זמן בלא דחייה לא דחי עכשיו ועיי\"ש. וא\"כ י\"ל דהא דלא הזכירו בפ\"ד דראש השנה קלקול זה דמוספין הוא משום דאתיא אליבא דתנא דבי חזקיה ושארי מ\"ד בשבת ורבי יוחנן בן ברוקה דפסחים דלדידהו דסבירא להו דלא דחי כשיכול לקיים אחר זמן שניהם בלא דחייה הכא נמי לא דחי הקטרת תמיד לעשה דמוסף. [וכהאי גוונא בעו התוס' לתרץ בר\"ה ובביצה וע\"ש ודו\"ק]. אבל רבינו שפסק כרב אשי בהלכות יו\"ט וס\"ל דדחי אף בכהאי גוונא דאפשר לקיים לאחר זמן הכא נמי הוה דחי הקטרת תמיד ביום להקרבת מוסף ועל כן כתב כאן שהיה קלקול במוסף שאי אפשר שיקריבו מוסף אחר תמיד הערב דנהי דמותר להקריבו קודם הקטרת התמיד ואין בזה משום עשה דהשלמה. אבל מ\"מ אי אפשר להשהות הקטרת התמיד עד הלילה כנ\"ל:
ובזה אתי שפיר מ\"ש התוס' בר\"ה ליישב הסוגיא למאן דאמר אין לינה מועלת בראש המזבח דיעלה איברי התמיד במזבח ולא יקטירם עד למחר ויוכל להקריב המוסף קודם. ותמה בס' פני יהושע בחידושיו לביצה וכי רשאי להשהות עולת תמיד דחובה הא חביבה מצוה בשעתא. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דקושטא דסוגיא דר\"ה אזלא למאן דאמר דלא דחי כשיכול לקיים אחר זמן בלא דחייה והא דדחי הקטרת איברים לא תעשה דשבת הוא משום דכבר דחתה שחיטה את השבת:
ועפ\"י מה שכתבתי נדחה מ\"ש בס' שער המלך דמוכח כאן מדברי רבינו דלא ס\"ל מ\"ש תוס' במנחות ודלא כמ\"ש המל\"מ בהלכות תמידין דס\"ל כהתוס' הנ\"ל דא\"כ היה אפשר להם להקריב התמיד ולהניח הקטרתו עד הלילה ואז היו יכולים להקריב המוסף אם יבואו העדים. ולפמ\"ש זה אינו דמ\"מ לא היו יכולים לעשות כן להניח הקטרתו עד הלילה ולהשהותו משום תקנת המוסף כשיבואו העדים. רק סוגיא דר\"ה יש ליישב כן אבל רבינו לטעמיה לא ס\"ל כן כדפרשתי. וכהאי גוונא איתא נמי בפסחים (דף ק\"ה) גבי כוס של קידוש עיי\"ש:
ויש להביא ראיה לדעת התוס' ורבינו מסוגיא דשבת (דף קל\"ב) גבי הא דאמר דסלקא דעתך דמחוסר כיפורים מביא בלילה והקשה בס' מעין החכמה איך סלקא דעתך דליתי בלילה לכתחילה הא אסור מחמת עשה דהשלמה אחר התמיד. ולפי דברינו נסתלקה [קושייתו] וכמ\"ש בחידושי]:
אמנם אכתי יש להקשות על זה מדתניא בפ\"ד דברכות (דף כ\"ז וכ\"ח) היו לפניו שתי תפלות של מנחה ושל מוסף מתפלל מנחה ואח\"כ מתפלל של מוסף שזו תדירה וזו אינה תדירה ובירושלמי מוכח דאפי' אם עבר היום ולא נשאר זמן להתפלל מוסף אחר שיתפלל מנחה אפילו הכי מנחה קודמת ונדחה המוסף לגמרי. והביא הירושלמי זה הרא\"ש בברכות והתוס' ישנים ביומא (דף ל\"ד) ובהגהות רבינו [מיימוני] בהלכות תפלה סוף פ\"ג וע\"ש. וא\"כ שמע מינה מזה דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אף לדחות השאינו תדיר לגמרי והתדיר לא ידחה לגמרי כההיא דהתם גבי תפלת מנחה ומוסף דלמנחה איכא תשלומין לערב ולמוסף אין תשלומין כלל אפילו הכי תדיר עדיף וקודם לעשותו בזמנו וחביבה מצות תדיר בשעתו אף לדחות לשאינו תדיר לגמרי וא\"כ הדרא הקושיא לדוכתא אההיא דר\"ה דאמאי לא חשיב קלקול דמוסף שלא הקריבו אז מחמת עשה דהשלמה לאחר התמיד. דאין לומר ששחטו וזרקו התמיד ולא הקטירו איבריו עד שיקרבו המוספין דזה אינו והא קיי\"ל דמצוה מן המובחר של תדיר בשעתו דוחה לגמרי לשאינו תדיר. ועל כרחך צריך לומר דההיא דר\"ה אתיא כר' יהודה דפליג בברייתא דברכות ואמר דמתפלל של מוסף ואח\"כ של מנחה שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת ומשמע דסבר דאדרבה דתדיר שאין זמנו עובר לגמרי אינו דוחה לגמרי לשאינו תדיר אלא עושה השאינו תדיר עתה ואע\"פ שידחה התדיר משעתו מוטב משידחה לשאינו תדיר לגמרי.
ואע\"פ דרש\"י ז\"ל פירש אהא דר' יהודה דאזיל לטעמיה דסבר דזמן תפלת מוספין אינה אלא עד ז' שעות ומשום הכי אמר דזמנה עוברת קודם זמן מנחה ואילו מנחה אינה עוברת זמנה כלל אחר שכלה זמן מוסף ועדיין זמנה הוא ומשמע לכאורה דאילו היה עוברת זמן מנחה הקבוע היה מודה ר' יהודה דהיא קודמת משום תדיר אע\"פ שיש לה תשלומין. דזה אינו דנראה דרש\"י נקט קושטא דמילתא דגבי תפלה לא משכחת לרבי יהודה שיצטרך לדחות למוסף בשביל זמן מנחה אבל ודאי אף אם היה צריך לדחות למוסף בשביל מנחה שיתפלל בזמנה ולא בזמן התשלומין לא היה דוחה למוסף שזמנו עובר לגמרי מחמת מנחה שאין זמנה עובר לגמרי ויכול לעשותה בתשלומין. דכיון דלא חשיב לדידיה מעלה דתדיר להקדימו למצוה עוברת בזמן שיש עדיין שהות לשתיהן כל שכן דלא חשיב לדידיה תדיר לדחות לגמרי מצוה שעוברת זמנה כדי לעשות התדיר בשעתו מן המובחר. ולפ\"ז אתיא ההיא דר\"ה כרבי יהודה אבל לרבנן דפליגי עליה וסברי דתדיר עדיף ממצוה שעוברת לדידהו קושטא דהוי קלקול במוספין וכיון דקיי\"ל כרבנן וכדאיתא בברכות שם ופסקו רבינו בהלכות תפלה אתי שפיר דבריו בכאן כנ\"ל:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין מעברין את השנה אלא בארץ יהודה שהשכינה בתוכה שנאמר לשכנו תדרשו. בפ\"ק דסנהדרין. והקשו התוס' דבשלהי ברכות (דף ס\"ג ע\"ב) יליף לה מקרא דמציון תצא תורה. ומהרש\"א בחידושי אגדות שם תירץ דאיצטריך ההוא קרא לזמן הזה שאין בית המקדש קיים דמקרא דלשכנו תדרשו ליכא למעט חוצה לארץ אלא בזמן שבהמ\"ק קיים דלשכנו היינו בזמן שהשכינה שורה שם ע\"כ [לפי דבריו תקשי על רבינו שלא הביא כאן רק לשכנו מנא לן למעט מיניה שאר ארץ ישראל בזמן הזה]. ונראה דמדסתם משמע ודאי דאף בזמן הזה אין מעברין אלא ביהודה וההיא דברכות אזלא רק למאן דאמר דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד. אי נמי איצטריך לחוצה לארץ ולדיעבד וזה כבר כתב בפרק א' וכאן אזיל לטעמיה שכתב בפ\"ו מהלכות בית הבחירה דקדושת מקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה כו' ואע\"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים. ולפי שיטתו שפיר איכא למעוטי שאר ארץ ישראל מלשכנו אף בזמן הזה:
(ועפ\"ז יש ליישב ג\"כ פירוש רש\"י בברכות דבתחילת הסוגיא מביא שם קרא דלשכנו וכבר עמד מהרש\"א דלמה ליה האי קרא דתיפוק ליה מקרא דמציון דמייתי בסוף. ולפי מש\"כ אתי שפיר דרש\"י קאי שם למאן דאמר דלא בטלה קדושת ירושלים והשכינה אף בזה\"ז דאיירי אליבא דחנניא בן אחי רבי יהושע ומסתמא ס\"ל כוותיה דרבי יהושע דס\"ל מקריבין אע\"פ שאין בית בזבחים. וזה דלא כנראה מדברי הצל\"ח דקושטא דבזמן הזה לא ממעטינן רק חוצה לארץ מקרא דמציון וגו' אבל גליל לא ממעט בזמן הזה דקרא דלשכנו אמור בזמן הבית. וליתא לדעת רבינו כמ\"ש):" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b723337feb6c289cca842b558903ad10b175c750 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,54 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Sanctification_of_the_New_Month", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל יום השלשים פעם אחד נשתהו העדים מלבוא עד בין הערביים ונתקלקלו במקדש ולא ידעו מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערביים שמא יבואו העדים ואי אפשר שיקריבו מוסף היום אחר התמיד. ועי' בלח\"מ שנתקשה טובא בדברי רבינו דמשמע דמפרש שהקלקול היה שלא הקריבו אז קרבן מוסף משום שאסור להקריבו אחר התמיד של ערב וא\"כ תקשי קושית התוס' דאמאי לא הזכירו בגמ' קלקול זה דמוסף אלא אמרו שנתקלקלו הלוים בשיר. והם תירצו דהיו יכולין להקריב המוסף אחר התמיד משום דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה וכו' אבל לפי דעת רבינו שאסור להקריב המוסף אחר התמיד קשה. וכ\"כ ג\"כ התוי\"ט. ומ\"ש בשו\"ת שער אפרים לפרש דברי רבינו דבאמת הקריבו מוסף על תנאי כמ\"ש התוס' רק שלא ידעו מה לעשות בשיר אין זה במשמע בדברי רבינו כלל:
אמנם יש לי ליישב דעת רבינו על פי מ\"ש המל\"מ בפ\"א דתמידין דס\"ל כמ\"ש התוס' במנחות (דף מ\"ט ע\"ב) שלא נאמר עשה דהשלמה אלא לאחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אף שכבר נזרק דמו מותר להקריב קרבן אחר. ודלא כמשמעות תוס' ביומא דאף קודם הקטרת התמיד אסור. ולפ\"ז י\"ל שלא היה קלקול במוספין שהרי היו יכולין לשחוט את התמיד ולזרוק את דמו וימתינו מלהקטיר את אבריו עד הערב דהא כל הלילה כשר להקטרה. וא\"כ אף אם יבואו העדים אחר שחיטת התמיד וזריקתו שפיר דמי להקריב המוספין. וסברא זו כתב ג\"כ הטורי אבן בראש השנה אלא שדחה זה דהא אין אומרים שיר אלא בשעת נסכים והקטרת אברים קודמין לנסכים כדאמר בפ\"ג דיומא ורצונו לומר דא\"כ אכתי היה קלקול במוסף דעל כרחך היה צריך להקטיר איברי התמיד ביום מחמת הנסכים והשיר אך נראה דאין זה מוכרח דנהי דאברים קודמים לנסכים היינו לכתחילה אבל אינו מעכב מן התורה דהא לא שנה עליו הכתוב. ולא מבעיא לרב פפא דאמר בריש פרק ד' מיתות (סנהדרין דף מ\"ט) אמתניתין דסדר התמיד דאינו אלא למצוה בעלמא ודאי דאין הסדר מעכב כלל אפילו מדרבנן. אלא דאף לרב הונא בריה דרב יהושע שם דמשמע דסבר דמעכב נראה דאינו אלא מדרבנן ותדע דהא ביומא (דף ל\"ד) מפיק דהקטרת איברים דתמיד קודמים למנחה ונסכים מקרא דכתיב וערך עליה העולה עולה ראשונה. ומהך קרא ילפינן ג\"כ בפסחים (דף נ\"ח) שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר. ומבואר מדברי התוספות שם דליכא בזו פסול ועיכוב מן התורה רק מדרבנן. והכי נמי בסדר זה דקדימת הקטרת איברי התמיד למנחה ונסכיו דילפינן מהאי קרא גופיה אינו מעכב מן התורה על כל פנים לכו\"ע. ולפ\"ז שפיר איכא למימר שלא היה קלקול בקרבן המוספין דבמקום צורך גדול כי האי שלא יבטלו מקרבן ציבור הוי כמו דיעבד והותר לשנות הסדר ולאחר הקטרת איברי התמיד ולהקדים הנסכים דכיון דאינו אלא מצוה בעלמא מן התורה להקדים האיברים לנסכיו ואין בו שום פסול מן התורה מוטב לעבור על מצות סדר בעלמא מלבטל מצות קרבן מוסף לגמרי. וגם מ\"ש הטורי אבן דמוכח בריש פ\"ה דפסחים דעשה דהשלמה איכא אפילו קודם הקטרת התמיד אין דבריו מוכרחים וכמו שיתבאר אי\"ה בהלכות תמידין. ושם יתבאר ג\"כ ראיה לדעת תוס' במנחות מפרק ר' אליעזר דמילה:
[אך זה תליא בפלוגתא דאיתא בפ\"ב דשבת (דף כ\"ד) ושאר דוכתי גבי שריפת קדשים שאינו דוחה יו\"ט דאיכא דילפי לה מקראי. ורב אשי אמר דטעמא משום דיו\"ט הוי עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה. והתוס' פ\"ק דיבמות (דף ה' ע\"ב) הקשו אדילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה לא תעשה נילף משריפת קדשים דלא דחי כדדריש מקראי ותירצו דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשרפו אחר יו\"ט ומ\"מ אי לאו קרא לא הייתי מחלק והוה אמינא דדחי עכ\"ד. ומבואר מדבריהם דלעלמא היכא דבטלה העשה ולא יוכל לקיים לעולם בלא דחייה הוא דלא ילפינן משריפת קדשים דלא דחי אבל היכא דהוי דומיא דשריפת קדשים שלא תבטל המצוה ויוכל לקיים אח\"כ בלא דחייה ילפינן משריפת קדשים דלא דחי עשה ללא תעשה. וכן לרבא דיליף שריפת קדשים מקרא דלבדו דממעט מילה שלא בזמנה שאינה דוחה יו\"ט משמע דיליף מינה לכל כיוצא בזה. וכן משמע בהדיא מפירוש רש\"י בשבת (סוף דף כ\"ד) וז\"ל וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינו דוחה יו\"ט ע\"כ. וא\"כ הוא הדין דיליף מינה דמצוה שיכול לעשותה למחר אינה דוחה שאר לא תעשה. אך זה אינו רק למאן דלא ס\"ל דיו\"ט הוי עשה ול\"ת רק ל\"ת לחוד וטעמא דלא דחי לה עשה דשריפת קדשים ומילה שלא בזמנה הוא מקרא יליף מזה נמי לעלמא שאינו דוחה בכהאי גוונא עשה לל\"ת. אבל לרב אשי דמפרש טעמא דאין עשה דשריפת קדשים ומילה שלא בזמנה דוחה יו\"ט הוא משום דהוי עשה ול\"ת א\"כ משמע דאילו היה יו\"ט רק ל\"ת לחוד הוי דחי לה עשה דשריפת קדשים ומילה שלא בזמנה אף דאפשר לקיימה לאחר יו\"ט בלא דחייה. ושמע מינה דס\"ל דלעולם עשה דוחה לל\"ת עכשיו דהכי מסתבר בלאו קרא דאין חילוק וכמבואר מדברי התוס' דיבמות הנ\"ל. וכ\"כ הרשב\"א להדיא בחידושיו לשבת בשם הרמב\"ן וכ\"כ בשיטה מקובצת פ\"ג דביצה ומצאתי שכ\"כ בס' פני יהושע. והארכתי בזה בחידושי לשבת ובכורות. והטעם נראה משום דקיי\"ל חביבה מצוה בשעתה ושהויי מצוה לא משהינן וכיון שאי אפשר לקיימה עכשיו בלא דחיית לא תעשה מקיימה עכשיו על ידי דחייה ולא משהה לה כלל:
והשתא לפ\"ז ה\"נ גבי הקרבת תמיד הערב נהי דהקטרתו כשר כל הלילה מכל מקום חביבה מצוה בשעתה להקטירו ביום כדתנא בפסחים (דף ס\"ח). וביומא (דף ל\"ד) איתא דאיברים קודמים לקטורת אם יש שהות להקטיר הקטורת ביום אחר האיברים רק אם אין שהות ביום להקטיר הקטורת אח\"כ קטורת קודם ומקריב האיברים בלילה כמ\"ש התוספות ישנים שם. ואם עשה זו דוחה לעשה דמוסף תליא בפלוגתא הנזכר. דלמאן דאמר דאם יכול לקיים העשה לאחר זמן בלא דחייה ללא תעשה לא דחי לה עכשיו ה\"נ ס\"ל כיון דיכול לקיים עשה דהקטרת התמיד בלילה לא דחי לעשה דמוסף. אבל למאן דאמר דאף שיכול לקיים העשה אחרי זה בלא דחייה אפילו הכי דחי עכשיו ללא תעשה הכא נמי אף דיכול להקטיר התמיד בלילה מקטירו עכשיו ביום ואינו ממתין אע\"פ שאפשר שתדחה על ידי כך עשה דמוסף כשיבואו עדים לא חייש. ועיין בבעל המאור בסוגיא דפסחים (דף נ\"ט) דפירש אליבא דרבי יוחנן בן ברוקה דס\"ל דאם יכול לקיים העשה אחר זמן בלא דחייה לא דחי עכשיו ועיי\"ש. וא\"כ י\"ל דהא דלא הזכירו בפ\"ד דראש השנה קלקול זה דמוספין הוא משום דאתיא אליבא דתנא דבי חזקיה ושארי מ\"ד בשבת ורבי יוחנן בן ברוקה דפסחים דלדידהו דסבירא להו דלא דחי כשיכול לקיים אחר זמן שניהם בלא דחייה הכא נמי לא דחי הקטרת תמיד לעשה דמוסף. [וכהאי גוונא בעו התוס' לתרץ בר\"ה ובביצה וע\"ש ודו\"ק]. אבל רבינו שפסק כרב אשי בהלכות יו\"ט וס\"ל דדחי אף בכהאי גוונא דאפשר לקיים לאחר זמן הכא נמי הוה דחי הקטרת תמיד ביום להקרבת מוסף ועל כן כתב כאן שהיה קלקול במוסף שאי אפשר שיקריבו מוסף אחר תמיד הערב דנהי דמותר להקריבו קודם הקטרת התמיד ואין בזה משום עשה דהשלמה. אבל מ\"מ אי אפשר להשהות הקטרת התמיד עד הלילה כנ\"ל:
ובזה אתי שפיר מ\"ש התוס' בר\"ה ליישב הסוגיא למאן דאמר אין לינה מועלת בראש המזבח דיעלה איברי התמיד במזבח ולא יקטירם עד למחר ויוכל להקריב המוסף קודם. ותמה בס' פני יהושע בחידושיו לביצה וכי רשאי להשהות עולת תמיד דחובה הא חביבה מצוה בשעתא. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דקושטא דסוגיא דר\"ה אזלא למאן דאמר דלא דחי כשיכול לקיים אחר זמן בלא דחייה והא דדחי הקטרת איברים לא תעשה דשבת הוא משום דכבר דחתה שחיטה את השבת:
ועפ\"י מה שכתבתי נדחה מ\"ש בס' שער המלך דמוכח כאן מדברי רבינו דלא ס\"ל מ\"ש תוס' במנחות ודלא כמ\"ש המל\"מ בהלכות תמידין דס\"ל כהתוס' הנ\"ל דא\"כ היה אפשר להם להקריב התמיד ולהניח הקטרתו עד הלילה ואז היו יכולים להקריב המוסף אם יבואו העדים. ולפמ\"ש זה אינו דמ\"מ לא היו יכולים לעשות כן להניח הקטרתו עד הלילה ולהשהותו משום תקנת המוסף כשיבואו העדים. רק סוגיא דר\"ה יש ליישב כן אבל רבינו לטעמיה לא ס\"ל כן כדפרשתי. וכהאי גוונא איתא נמי בפסחים (דף ק\"ה) גבי כוס של קידוש עיי\"ש:
ויש להביא ראיה לדעת התוס' ורבינו מסוגיא דשבת (דף קל\"ב) גבי הא דאמר דסלקא דעתך דמחוסר כיפורים מביא בלילה והקשה בס' מעין החכמה איך סלקא דעתך דליתי בלילה לכתחילה הא אסור מחמת עשה דהשלמה אחר התמיד. ולפי דברינו נסתלקה [קושייתו] וכמ\"ש בחידושי]:
אמנם אכתי יש להקשות על זה מדתניא בפ\"ד דברכות (דף כ\"ז וכ\"ח) היו לפניו שתי תפלות של מנחה ושל מוסף מתפלל מנחה ואח\"כ מתפלל של מוסף שזו תדירה וזו אינה תדירה ובירושלמי מוכח דאפי' אם עבר היום ולא נשאר זמן להתפלל מוסף אחר שיתפלל מנחה אפילו הכי מנחה קודמת ונדחה המוסף לגמרי. והביא הירושלמי זה הרא\"ש בברכות והתוס' ישנים ביומא (דף ל\"ד) ובהגהות רבינו [מיימוני] בהלכות תפלה סוף פ\"ג וע\"ש. וא\"כ שמע מינה מזה דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אף לדחות השאינו תדיר לגמרי והתדיר לא ידחה לגמרי כההיא דהתם גבי תפלת מנחה ומוסף דלמנחה איכא תשלומין לערב ולמוסף אין תשלומין כלל אפילו הכי תדיר עדיף וקודם לעשותו בזמנו וחביבה מצות תדיר בשעתו אף לדחות לשאינו תדיר לגמרי וא\"כ הדרא הקושיא לדוכתא אההיא דר\"ה דאמאי לא חשיב קלקול דמוסף שלא הקריבו אז מחמת עשה דהשלמה לאחר התמיד. דאין לומר ששחטו וזרקו התמיד ולא הקטירו איבריו עד שיקרבו המוספין דזה אינו והא קיי\"ל דמצוה מן המובחר של תדיר בשעתו דוחה לגמרי לשאינו תדיר. ועל כרחך צריך לומר דההיא דר\"ה אתיא כר' יהודה דפליג בברייתא דברכות ואמר דמתפלל של מוסף ואח\"כ של מנחה שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת ומשמע דסבר דאדרבה דתדיר שאין זמנו עובר לגמרי אינו דוחה לגמרי לשאינו תדיר אלא עושה השאינו תדיר עתה ואע\"פ שידחה התדיר משעתו מוטב משידחה לשאינו תדיר לגמרי.
ואע\"פ דרש\"י ז\"ל פירש אהא דר' יהודה דאזיל לטעמיה דסבר דזמן תפלת מוספין אינה אלא עד ז' שעות ומשום הכי אמר דזמנה עוברת קודם זמן מנחה ואילו מנחה אינה עוברת זמנה כלל אחר שכלה זמן מוסף ועדיין זמנה הוא ומשמע לכאורה דאילו היה עוברת זמן מנחה הקבוע היה מודה ר' יהודה דהיא קודמת משום תדיר אע\"פ שיש לה תשלומין. דזה אינו דנראה דרש\"י נקט קושטא דמילתא דגבי תפלה לא משכחת לרבי יהודה שיצטרך לדחות למוסף בשביל זמן מנחה אבל ודאי אף אם היה צריך לדחות למוסף בשביל מנחה שיתפלל בזמנה ולא בזמן התשלומין לא היה דוחה למוסף שזמנו עובר לגמרי מחמת מנחה שאין זמנה עובר לגמרי ויכול לעשותה בתשלומין. דכיון דלא חשיב לדידיה מעלה דתדיר להקדימו למצוה עוברת בזמן שיש עדיין שהות לשתיהן כל שכן דלא חשיב לדידיה תדיר לדחות לגמרי מצוה שעוברת זמנה כדי לעשות התדיר בשעתו מן המובחר. ולפ\"ז אתיא ההיא דר\"ה כרבי יהודה אבל לרבנן דפליגי עליה וסברי דתדיר עדיף ממצוה שעוברת לדידהו קושטא דהוי קלקול במוספין וכיון דקיי\"ל כרבנן וכדאיתא בברכות שם ופסקו רבינו בהלכות תפלה אתי שפיר דבריו בכאן כנ\"ל:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין מעברין את השנה אלא בארץ יהודה שהשכינה בתוכה שנאמר לשכנו תדרשו. בפ\"ק דסנהדרין. והקשו התוס' דבשלהי ברכות (דף ס\"ג ע\"ב) יליף לה מקרא דמציון תצא תורה. ומהרש\"א בחידושי אגדות שם תירץ דאיצטריך ההוא קרא לזמן הזה שאין בית המקדש קיים דמקרא דלשכנו תדרשו ליכא למעט חוצה לארץ אלא בזמן שבהמ\"ק קיים דלשכנו היינו בזמן שהשכינה שורה שם ע\"כ [לפי דבריו תקשי על רבינו שלא הביא כאן רק לשכנו מנא לן למעט מיניה שאר ארץ ישראל בזמן הזה]. ונראה דמדסתם משמע ודאי דאף בזמן הזה אין מעברין אלא ביהודה וההיא דברכות אזלא רק למאן דאמר דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד. אי נמי איצטריך לחוצה לארץ ולדיעבד וזה כבר כתב בפרק א' וכאן אזיל לטעמיה שכתב בפ\"ו מהלכות בית הבחירה דקדושת מקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה כו' ואע\"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים. ולפי שיטתו שפיר איכא למעוטי שאר ארץ ישראל מלשכנו אף בזמן הזה:
(ועפ\"ז יש ליישב ג\"כ פירוש רש\"י בברכות דבתחילת הסוגיא מביא שם קרא דלשכנו וכבר עמד מהרש\"א דלמה ליה האי קרא דתיפוק ליה מקרא דמציון דמייתי בסוף. ולפי מש\"כ אתי שפיר דרש\"י קאי שם למאן דאמר דלא בטלה קדושת ירושלים והשכינה אף בזה\"ז דאיירי אליבא דחנניא בן אחי רבי יהושע ומסתמא ס\"ל כוותיה דרבי יהושע דס\"ל מקריבין אע\"פ שאין בית בזבחים. וזה דלא כנראה מדברי הצל\"ח דקושטא דבזמן הזה לא ממעטינן רק חוצה לארץ מקרא דמציון וגו' אבל גליל לא ממעט בזמן הזה דקרא דלשכנו אמור בזמן הבית. וליתא לדעת רבינו כמ\"ש):" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות קידוש החודש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f37a1cbd3ac59b88b4d82475983d817d9a5f2af6 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,46 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [ + "והכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וכו' ועבדים משוחררים. כתב הלח\"מ דרבינו סובר כמ\"ש הבית יוסף בסי' תרפ\"ט דעבדים שמלו וטבלו לשם עבדות אינן חייבים רק המשוחררים. ואע\"ג דכל שהאשה חייבת גם עבדים אפילו שאינם משוחררים חייבים שאני הכא דלא דמו לנשים שעל ידם נעשה הנס. וראיתי שהקשה על זה בס' נחלת עזריאל בחידושיו ריש חולין מהא דאיתא בר\"ה (דף כ\"ו) דסבר ר' לוי דשופר של ראש השנה מצותו בכפופים משום דלתפלה כל כמה דכייף אינש נפשיה עדיף ויליף התם גזירה שוה ליום הכיפורים של יובל דמצותו ג\"כ בכפופין ואע\"ג דטעם זה דכייף לא שייך ביו\"כ כמו בר\"ה ושמע מינה דסבר אין גז\"ש למחצה וכיון דילפינן מראש השנה לשארי דברים יליף נמי מאי דלא מסתבר בטעמא להשוותם ופליג אדר' יהודה דלא יליף התם יו\"כ מר\"ה בכהאי גוונא. וקיי\"ל התם כר' לוי וכ\"כ רבינו בריש הלכות שופר דשופר שתוקעין בר\"ה וביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וא\"כ הכא נמי היה לו לרבינו להשוות עבדים לנשים גבי מגילה מכח גז\"ש דיליף בה אף מילתא דלא שוו בטעמא. ועוד הקשה על דברי הב\"י והלח\"מ מסוגיא דב\"ק (דף מ\"ה) דמשמע התם דרבנן סברי דילפינן שור מאדם בהיקשא דכתיב וגם בעליו יומת דאין גומרין דינו של שור אלא בפני השור ואע\"ג דלא שייך גביה טעם דגבי אדם דהוא בר טענתא והניח בצ\"ע. ויש לי ליישב דההיא דר\"ה שאני מדהכא דהתם איכא ג\"כ היקשא דאקיש רחמנא להדדי דכתיב בחודש השביעי ודרשינן שיהא כל תרועות של חודש השביעי שוות זו כזו וכדאיתא בר\"ה (דף ל\"ד) לעניין תרועה שיהא בשופר ופשוטה לפניה ולאחריה והכי נמי מצינן למילף מיניה ששוות זו כזו לעניין כפוף:
ועפ\"ז מיושב קושיית הטורי אבן שם שהקשה לפירוש רש\"י דכל מילי דיליף התם תנא דברייתא לבסוף בגזירה שוה איכא למילפינהו בהיקשא דא\"כ למה לי כלל הגז\"ש. ולפמ\"ש אתי שפיר דאיצטריך הגז\"ש כדי למילף גם מילתא דלא שוו בטעמא כגון לעניין כפופים אליבא דר' לוי או פשוטים אליבא דת\"ק (בדף כ\"ו) דסבר דלתפלה כמה דפשיט נפשיה עדיף וזה לא שייך גבי יו\"כ שאינו לתפלה ולא ילפינן לה בהיקשא ולהכי אתא ג\"כ הגז\"ש להשווינהו לכל דבר. וכהאי גוונא כתבו ג\"כ התוס' בריש פ\"ו דיומא (דף ס\"ב ע\"א):
ומה שהקשה בס' הנזכר מסוגיא דב\"ק י\"ל על פי מה שיש לחלק בעניין זה דדוקא מילתא דליתא במפורש גם במלמד ורק מסברא ידעינן ביה הוא דאמרינן דלא משוינן הלמד למלמד אם לא שייך ביה הסברא אבל מילתא דמפורש במלמד שפיר משוינן הלמד למלמד אף בדבר שאין שייך הטעם והסברא בלמד כמו במלמד. [ומצאתי שירד לחילוק זה בס' גינת ורדים ועיין בתוס' קדושין (דף ס\"ו ריש ע\"ב) ומשמע שם דהיינו דוקא פירכא מסברא שאינה כתובה אבל מכתובה פרכינן. (ויש לי להביא ראיה לחילוק זה מדברי התוס' בריש פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס\"א ע\"א) גבי היקישא דעבדים לקרקעות דלא ילפינן ליה לענין שאין נגזלות דהא דקרקע אין נגזלת אינו מן המקרא אלא משום דאי אפשר להזיזה ממקומה אבל עבדי דניידי אע\"ג דהוקשו לקרקע עובר בלא תגזול ע\"כ. ומשמע דדוקא משום שאינו מפורש במקרא הא אי הוה מפורש כן במקרא הוי ילפינן שפיר בהיקשא אע\"ג דלא שייך הטעם בעבדים כמו בקרקע). וכן משמע ממ\"ש תוס' בקידושין (דף ד' ע\"ב) בשם הרב ר' נתנאל וכ\"כ המל\"מ פ\"ד דעבדים לדעת רבינו שם] :
ולפ\"ז אתי שפיר ולק\"מ מב\"ק למגילה דהתם הדבר מפורש גבי אדם דבעינן בפניו דוקא וכמ\"ש רש\"י שם דכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט. ולכך ילפי ליה רבנן נמי לשור בהיקשא אע\"ג דלא שייך בו הטעם. ולא קשה אמ\"ש הב\"י דלא ילפינן לחייב עבדים במגילה מנשים דבהן אין מפורש שחייבים רק מסברא שאף הן היו באותו הנס וכיון דגבי עבדים לא שייך זה לא משוינן להו. [וכהאי גוונא כתב החינוך בסוף פרשת קדושים גבי מצות כיבוד אב ואם דנשים היו חייבים אבל עבדים פטורין משום שאין להם יחוס. ואע\"ג דכיבוד מפורש פרכינן מסברא הכתובה וייחס כתיב בקרא (ובעל פמ\"ג בפתיחתו לאו\"ח כתב כן מדנפשיה) אלמא דלא ילפינן עבדים מנשים לחייבן במאי דלא שייך בהו. וגדולה מזו כתב רבינו בהל' ע\"ז דלא ילפינן לפטור עבדים מנשים במידי דיש סברא לחלק כגון לעניין השחתת זקן וא\"כ כל שכן דלא ילפינן לחיוב וממילא פטורים דהילפותא דגז\"ש הוא דבאה לחייב עבדים במצוה שהאשה חייבת ואי לאו הגז\"ש היו פטורים כמו בן נח כמ\"ש הטורי אבן שלהי חגיגה:
ומ\"ש בריש ס' כרתי ופלתי והובא בס' נר תמיד בכריתות (דף ז') דתוס' במגילה (דף ד') לא סברי כרבינו מדהקשו למה לי היקישא במצה דנשים חייבות דתיפוק שהיו באותו הנס. ולדידי י\"ל כוונת תוס' דלאו דוקא הקרא אלא דלמה ליה להגמ' לאפוקי נשים מהיקשא אלא הוה להו למימר קרא לעבדים. ועיין במל\"מ פ\"י דהלכות מלכים]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בכס\"מ שהקשה על מ\"ש הרב המגיד דדברי קבלה הוו דברי תורה אם הובא לראיה ממש ולא לסמך בעלמא והרי כתב רבינו דמצות קריאת מגילה היא מדברי סופרים והוא דברי קבלה מפורשים. ולי נראה להביא ראיה להרה\"מ מדמצינו בכמה דוכתי בש\"ס דקרי לדברי קבלה דברי תורה ודאורייתא וכדאיתא בשבת (דף קי\"ט ע\"א) אמרה תורה וקאי אקרא דדברי קבלה וע\"ש. וכן בערובין (דף נ\"ח) אמרה תורה ובידו חבל מדה והוא בזכריה וקרי ליה תורה. ובכתובות (דף נ\"ב) קאמר אקרא דירמיה דאורייתא דכתיב קחו לבניכם נשים. ובגיטין (דף ל\"ו) דאורייתא הוא שנאמר וכתוב בספר וחתום. וכן משמע בסנהדרין (דף נ\"ג ודף ס\"ג). וכן בב\"ב (דף קמ\"ז) ובחולין (דף י\"ז) מניין מן התורה ומייתי מדברי קבלה. והא דקרי רבינו לקריאת מגילה דברי סופרים י\"ל משום דאיתא במגילה (דף י\"ד) דנביאים גופייהו שתיקנוה ילפי לה בקל וחומר ומה מעבדות לחירות אמרו שירה פירוש בים ממיתה לחיים לא כל שכן וא\"כ לא עדיפא משאר מילתא דילפינן בק\"ו מדאורייתא ואפ\"ה מקרי דברי סופרים וכן כל דבר הנלמד בי\"ג מדות קרי להו דברי סופרים כמבואר בריש הלכות אישות ולא עדיפא קריאת מגילה דילפא בקל וחומר משאר י\"ג מדות:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..735c1ff65a44535954704fdbfff820353fa10f9b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,43 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Scroll_of_Esther_and_Hanukkah", + "text": [ + [ + [ + "והכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וכו' ועבדים משוחררים. כתב הלח\"מ דרבינו סובר כמ\"ש הבית יוסף בסי' תרפ\"ט דעבדים שמלו וטבלו לשם עבדות אינן חייבים רק המשוחררים. ואע\"ג דכל שהאשה חייבת גם עבדים אפילו שאינם משוחררים חייבים שאני הכא דלא דמו לנשים שעל ידם נעשה הנס. וראיתי שהקשה על זה בס' נחלת עזריאל בחידושיו ריש חולין מהא דאיתא בר\"ה (דף כ\"ו) דסבר ר' לוי דשופר של ראש השנה מצותו בכפופים משום דלתפלה כל כמה דכייף אינש נפשיה עדיף ויליף התם גזירה שוה ליום הכיפורים של יובל דמצותו ג\"כ בכפופין ואע\"ג דטעם זה דכייף לא שייך ביו\"כ כמו בר\"ה ושמע מינה דסבר אין גז\"ש למחצה וכיון דילפינן מראש השנה לשארי דברים יליף נמי מאי דלא מסתבר בטעמא להשוותם ופליג אדר' יהודה דלא יליף התם יו\"כ מר\"ה בכהאי גוונא. וקיי\"ל התם כר' לוי וכ\"כ רבינו בריש הלכות שופר דשופר שתוקעין בר\"ה וביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וא\"כ הכא נמי היה לו לרבינו להשוות עבדים לנשים גבי מגילה מכח גז\"ש דיליף בה אף מילתא דלא שוו בטעמא. ועוד הקשה על דברי הב\"י והלח\"מ מסוגיא דב\"ק (דף מ\"ה) דמשמע התם דרבנן סברי דילפינן שור מאדם בהיקשא דכתיב וגם בעליו יומת דאין גומרין דינו של שור אלא בפני השור ואע\"ג דלא שייך גביה טעם דגבי אדם דהוא בר טענתא והניח בצ\"ע. ויש לי ליישב דההיא דר\"ה שאני מדהכא דהתם איכא ג\"כ היקשא דאקיש רחמנא להדדי דכתיב בחודש השביעי ודרשינן שיהא כל תרועות של חודש השביעי שוות זו כזו וכדאיתא בר\"ה (דף ל\"ד) לעניין תרועה שיהא בשופר ופשוטה לפניה ולאחריה והכי נמי מצינן למילף מיניה ששוות זו כזו לעניין כפוף:
ועפ\"ז מיושב קושיית הטורי אבן שם שהקשה לפירוש רש\"י דכל מילי דיליף התם תנא דברייתא לבסוף בגזירה שוה איכא למילפינהו בהיקשא דא\"כ למה לי כלל הגז\"ש. ולפמ\"ש אתי שפיר דאיצטריך הגז\"ש כדי למילף גם מילתא דלא שוו בטעמא כגון לעניין כפופים אליבא דר' לוי או פשוטים אליבא דת\"ק (בדף כ\"ו) דסבר דלתפלה כמה דפשיט נפשיה עדיף וזה לא שייך גבי יו\"כ שאינו לתפלה ולא ילפינן לה בהיקשא ולהכי אתא ג\"כ הגז\"ש להשווינהו לכל דבר. וכהאי גוונא כתבו ג\"כ התוס' בריש פ\"ו דיומא (דף ס\"ב ע\"א):
ומה שהקשה בס' הנזכר מסוגיא דב\"ק י\"ל על פי מה שיש לחלק בעניין זה דדוקא מילתא דליתא במפורש גם במלמד ורק מסברא ידעינן ביה הוא דאמרינן דלא משוינן הלמד למלמד אם לא שייך ביה הסברא אבל מילתא דמפורש במלמד שפיר משוינן הלמד למלמד אף בדבר שאין שייך הטעם והסברא בלמד כמו במלמד. [ומצאתי שירד לחילוק זה בס' גינת ורדים ועיין בתוס' קדושין (דף ס\"ו ריש ע\"ב) ומשמע שם דהיינו דוקא פירכא מסברא שאינה כתובה אבל מכתובה פרכינן. (ויש לי להביא ראיה לחילוק זה מדברי התוס' בריש פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס\"א ע\"א) גבי היקישא דעבדים לקרקעות דלא ילפינן ליה לענין שאין נגזלות דהא דקרקע אין נגזלת אינו מן המקרא אלא משום דאי אפשר להזיזה ממקומה אבל עבדי דניידי אע\"ג דהוקשו לקרקע עובר בלא תגזול ע\"כ. ומשמע דדוקא משום שאינו מפורש במקרא הא אי הוה מפורש כן במקרא הוי ילפינן שפיר בהיקשא אע\"ג דלא שייך הטעם בעבדים כמו בקרקע). וכן משמע ממ\"ש תוס' בקידושין (דף ד' ע\"ב) בשם הרב ר' נתנאל וכ\"כ המל\"מ פ\"ד דעבדים לדעת רבינו שם] :
ולפ\"ז אתי שפיר ולק\"מ מב\"ק למגילה דהתם הדבר מפורש גבי אדם דבעינן בפניו דוקא וכמ\"ש רש\"י שם דכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט. ולכך ילפי ליה רבנן נמי לשור בהיקשא אע\"ג דלא שייך בו הטעם. ולא קשה אמ\"ש הב\"י דלא ילפינן לחייב עבדים במגילה מנשים דבהן אין מפורש שחייבים רק מסברא שאף הן היו באותו הנס וכיון דגבי עבדים לא שייך זה לא משוינן להו. [וכהאי גוונא כתב החינוך בסוף פרשת קדושים גבי מצות כיבוד אב ואם דנשים היו חייבים אבל עבדים פטורין משום שאין להם יחוס. ואע\"ג דכיבוד מפורש פרכינן מסברא הכתובה וייחס כתיב בקרא (ובעל פמ\"ג בפתיחתו לאו\"ח כתב כן מדנפשיה) אלמא דלא ילפינן עבדים מנשים לחייבן במאי דלא שייך בהו. וגדולה מזו כתב רבינו בהל' ע\"ז דלא ילפינן לפטור עבדים מנשים במידי דיש סברא לחלק כגון לעניין השחתת זקן וא\"כ כל שכן דלא ילפינן לחיוב וממילא פטורים דהילפותא דגז\"ש הוא דבאה לחייב עבדים במצוה שהאשה חייבת ואי לאו הגז\"ש היו פטורים כמו בן נח כמ\"ש הטורי אבן שלהי חגיגה:
ומ\"ש בריש ס' כרתי ופלתי והובא בס' נר תמיד בכריתות (דף ז') דתוס' במגילה (דף ד') לא סברי כרבינו מדהקשו למה לי היקישא במצה דנשים חייבות דתיפוק שהיו באותו הנס. ולדידי י\"ל כוונת תוס' דלאו דוקא הקרא אלא דלמה ליה להגמ' לאפוקי נשים מהיקשא אלא הוה להו למימר קרא לעבדים. ועיין במל\"מ פ\"י דהלכות מלכים]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בכס\"מ שהקשה על מ\"ש הרב המגיד דדברי קבלה הוו דברי תורה אם הובא לראיה ממש ולא לסמך בעלמא והרי כתב רבינו דמצות קריאת מגילה היא מדברי סופרים והוא דברי קבלה מפורשים. ולי נראה להביא ראיה להרה\"מ מדמצינו בכמה דוכתי בש\"ס דקרי לדברי קבלה דברי תורה ודאורייתא וכדאיתא בשבת (דף קי\"ט ע\"א) אמרה תורה וקאי אקרא דדברי קבלה וע\"ש. וכן בערובין (דף נ\"ח) אמרה תורה ובידו חבל מדה והוא בזכריה וקרי ליה תורה. ובכתובות (דף נ\"ב) קאמר אקרא דירמיה דאורייתא דכתיב קחו לבניכם נשים. ובגיטין (דף ל\"ו) דאורייתא הוא שנאמר וכתוב בספר וחתום. וכן משמע בסנהדרין (דף נ\"ג ודף ס\"ג). וכן בב\"ב (דף קמ\"ז) ובחולין (דף י\"ז) מניין מן התורה ומייתי מדברי קבלה. והא דקרי רבינו לקריאת מגילה דברי סופרים י\"ל משום דאיתא במגילה (דף י\"ד) דנביאים גופייהו שתיקנוה ילפי לה בקל וחומר ומה מעבדות לחירות אמרו שירה פירוש בים ממיתה לחיים לא כל שכן וא\"כ לא עדיפא משאר מילתא דילפינן בק\"ו מדאורייתא ואפ\"ה מקרי דברי סופרים וכן כל דבר הנלמד בי\"ג מדות קרי להו דברי סופרים כמבואר בריש הלכות אישות ולא עדיפא קריאת מגילה דילפא בקל וחומר משאר י\"ג מדות:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1196dc2f597ce854e4f60c92b6d7795fda6b67ee --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,98 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע בו יצא כו'. וכתב הכס\"מ דהא דלא יתקע בו משום איסור מעילה היינו בשתלשו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה אין מועלין בעורה וקרניה שהכל לכהנים כדאמרינן בזבחים. וכיוצא בזה כתב הרדב\"ז בתשובה סי' ב' אלפים קצ\"א דאיירי בשתלשו מחיים אבל לאחר הקרבה אין איסור כלל בהנאת עצמות העולה. ויש לתמוה הא לדעת רבינו איכא מעילה בעצמות עולה אף כשתלשן לאחר זריקה כמ\"ש בפ\"ב דהלכות מעילה ואינו מתיר אלא א\"כ שתלשן קודם זריקה ואח\"כ נזרק הדם דאז הוא דאתאי זריקה ושריתינהו וכן מוכח בפ\"י דהלכות מעשה הקרבנות דין י'. ושוב מצאתי שהרגיש בזה בס' שמות בארץ. ובס' פני יהושע כתב דהא דאיכא איסור בתקיעה איירי בעניין שלא מעל התולש כגון במזיד או שנתלש מאיליו דאל\"כ כיון שמעל התולש יצא הקרן לחולין דלא שייך קדושת הגוף:
ומה שהקשה בס' טעם המלך דאמאי לא יתקע בשופר של עולה לכתחילה כשאין לו אחר דנימא דתיתי עשה דתקיעה ותדחה לא תעשה דמעילה. ותירץ דכיון דאפשר שישאל על הקדשו הו\"ל כאילו אפשר לקיים מצות עשה דתקיעה בלא דחיית לא תעשה דמעילה ובכהאי גוונא קיי\"ל דלא דחי עשה ללא תעשה. ולכאורה הוא נגד הסוגיא דפ\"ק דיבמות דמשמע אדרבא דלאו שאפשר לו היתר ע\"י שאלה לא מקרי אפשר לקיים שניהם כיון שרוצה לקיים נדרו ואינו רוצה לישאל עליו. ועוד דקיי\"ל שאין נשאלין על נדרי הקדש אלא מדוחק וכמ\"ש רבינו בסוף הלכות נדרים. [וי\"ל דשאני הכא דאיכא נמי לא תעשה דבל יחל ואין עשה דוחה שני לא תעשה כמ\"ש בספר כריתות ומהאי טעמא נמי תנן בפסחים דאין יוצאין ידי חובת מצה בהקדש שלא נפדה ולא אמר עשה דוחה לא תעשה וכמ\"ש בהל' חמץ ומצה. ודברי המל\"מ בסמוך צ\"ע. ומיהו לפי הסוגיא דפ\"ק דיבמות (דף ה') משמע דעשה דוחה אף לא תעשה ועשה שישנו בשאלה. ולפ\"ז אכתי תקשי דלדחי עשה דשופר לאו דמעילה ובל יחל דאיתנהו בשאלה בקדשים מחיים ואף לאחר שחיטה מהני שאלה קודם זריקה לפי מ\"ש רשב\"ם בב\"ב (דף ק\"כ) ותוס' בכריתות (דף י\"ג)]. ולי אפשר דלאו דמעילה הוי לאו שבמקדש ואין עשה דוחה אותו וכדאיתא בזבחים (דף צ\"ז ע\"ב) גבי לאו דשבירת עצם בפסח ולאו דאכילת קדשים שנפסלו. ובס' טורי אבן בחגיגה (דף ט\"ז) כתב דהוא הדין לאו דעבודה בקדשים חשיב לאו דמקדש אע\"ג דנוהג בכל מקום. וא\"כ הוא הדין לאו דמעילה בקודש חשיב דלא גרע מלאו דאיסור עבודה בקדשים דהוי לאו שבמקדש דלא דחי ליה עשה:" + ], + [ + "שופר של ר\"ה אין מחללין עליו את יו\"ט כו' מפני שתקיעת שופר מצות עשה ויו\"ט עשה ול\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה. ועיין במל\"מ באם עבר ודחה אי היה חייב על הלא תעשה ומסיק בשם תוס' שלהי חולין דלא חייב. ונראה שכן הוא דעת רבינו ויש להוכיח כן ממ\"ש בהלכות נזירות סוף פ\"ז דמבואר שם דאי בטל העשה לא נשאר אלא לא תעשה וכו' ושמע מינה דלא אמרינן דהלאו שלו אלים משאר לא תעשה. ומ\"ש בפ\"ג מהלכות נדרים דהיה חייב היינו משום דהתם גלי קרא דחייב. וכ\"כ בשו\"ת נודע ביהודה במהדורא תניינא:
ומ\"ש בהג\"ה שם להוכיח דהיה חייב מהא דאמר בשבת (דף כ\"ה) גבי שריפת קדשים ביו\"ט דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ואמאי צריך לומר כן דתיפוק ליה דאף עשה גרידא אינה נדחית מפני עשה דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה וא\"כ כי אמר דהוי לא תעשה ועשה נפקא מינה דמשום הכי היה חייב כשעבר. ואינו מוכרח דיש לדחות על פי מ\"ש מהרש\"א בפ\"ב דבבא מציעא דעשה השוה בכל מצי דחי לעשה שאינה שוה בכל. וכבר כתב כן בחידושי הריטב\"א. וא\"כ על כרחך הוצרך לומר בשבת דשריפת קדשים אינו דוחה יו\"ט משום דהוי עשה ולא תעשה דאי הוה יו\"ט רק עשה לחוד הוה מצי עשה דשריפת קדשים לדחות עשה דיו\"ט דעשה דשריפת קדשים שוה בכל דנוהג בנשים ואילו עשה דיו\"ט אינו נוהג בנשים דהוי זמן גרמא וכמו שמבואר מדברי תוס' בקידושין (דף ל\"ד ע\"א). ולדעת רבינו בספר המצוות דסבר דנשים מצוות בעשה דיו\"ט כמו שהן מצוות על הלא תעשה י\"ל בענין אחר לפי שיטתו דס\"ל דעשה שהיא בקום ועשה דוחה לעשה שהיא בשב ואל תעשה וכמ\"ש השאגת אריה סי' ל\"ג. והכא נמי עשה דשריפת קדשים הוי בקום ועשה, ועשה דיו\"ט הוי בשב ואל תעשה ומשום הכי הוי מצי דחי לה אי לאו טעמא דיש בה ג\"כ ל\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה. [וחכם אחד הקשה דא\"כ לידחי נמי ללא תעשה ועשה כיון דס\"ל דהלאו כמאן דליתא וגם העשה גריע מעשה הדוחה. ולק\"מ דמכל מקום לא התירה תורה לכתחילה לדחות ולעבור על עשה ול\"ת בהצטרפם יחד דלא דמי לכלאים בציצית דליכא רק ל\"ת גרידא]:
אך שהקשה על זה [השאגת אריה] מהא דאמר בפסחים (דף נ\"ט) גבי עשה דאכילת קדשים דלא אולמא מעשה דהשלמה. והרי עשה דאכילה היא בקום ועשה ודהשלמה היא בשב ואל תעשה ואפילו הכי קאמר דלא אולמא. ועיין בס' נר תמיד שכתב ליישב דעיקר כוונת הגמ' שם דלא אולמא עשה דאכילה שתדחה עשה דהשלמה משום דהתם לא הוי בעידנא דבשעת בטול עשה דהשלמה לא קמקיים לעשה דאכילה ולפ\"ז גבי שריפת קדשים ביו\"ט דהוי בעידנא אולמא שפיר. והא דאיצטריך כאן גבי שופר לומר דלא דחי יו\"ט משום דהוי עשה ולא תעשה משמע דאילו לא הוה יו\"ט רק עשה הוה אולמא עשה דשופר ואע\"ג דלא הוה בעידנא. י\"ל דגבי שופר היינו טעמא דהוי עשה דרבים ופירושו דאחד יכול להוציא רבים ידי חובתן וכמ\"ש המג\"א בסי' תמ\"ו. משא\"כ עשה דשביתת יו\"ט דלא הוי עשה דרבים כמו שופר:
ומיהו אם עבר ודחה עשה לעשה ולא תעשה שיש בו כרת נראה דחייב. דגבי עשה ולא תעשה טעמא דלא היה חייב הוא משום דאמרינן דהלאו לא אלים משאר לא תעשה שנדחה מפני עשה ולא נשאר רק עשה, וגבי לא תעשה שיש בה כרת הרי הלאו גופיה אלים וקאי. וכן יש ללמוד ממ\"ש רבינו בהלכות שבת פרק י\"ט גבי עשה דציצית עיין שם. וכהאי גוונה מצינו גבי עשה דמילה שלא בזמנה דקיי\"ל שאינה דוחה שבת ואם עבר ומל חייב וכדמוכח בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף ק\"ל). וכן קרבן יחיד שעבר והקריב בשבת חייב וכדאיתא בסוף פ\"ו דפסחים (דף ע\"ג) ובפ\"ב דחולין (דף מ'). [ומיהו בס' אור חדש הוכיח מתוס' פסחים פ\"ה דלא חייב וכן הוכיח בס' שושנת העמקים כלל ג' מפסחים (דף מ\"ז ע\"ב) ועיין בס' קרבן עדה בירושלמי פ\"ז דשבת שכתב דחייב]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו כו' לא יצא ידי חובתו עד שיתכוון שומע ומשמיע. עיין בהרב המגיד ובכס\"מ ולח\"מ. והנה כבר נתבאר בזה בארוכה לעיל בהלכות חמץ ומצה בס\"ד:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "דופני הסוכה כשרים אפילו מבעלי חיים. ובפט\"ז מהלכות שבת כתב בכל עושין מחיצה אפי' בבהמה חיה ועוף והוא שיהיו כפותין שלא ינודו וסמך כאן על מ\"ש שם. [ועוד כתב רבינו כהאי גוונא בפט\"ו מהל' טומאת מת גבי בהמה שממעטת בחלון מפני הטומאה דצריך שתהיה קשורה שלא תברח]. ובס' נשמת אדם הקשה דאמאי לא חייש רבינו כאן למיתה וכדחייש בכמה דוכתי. ואישתמיטתיה דכבר הרגיש בזה הלח\"מ בריש הלכות נזיר דאמאי לא חיישינן כאן למיתה כמו בעלמא ותירץ דכאן חששא רחוקה היא וכדמוכח בגמרא דאיירי דמתוחה באשלי מלעיל כו' אלא דזימנין דמוקים לה בפחות מג' סמוך לסכך וכיון דמיתא כווצא ולאו אדעתיה והא ודאי חששא רחוקה היא. והנה כבר הקדימו בזה הריטב\"א בחידושיו. ויישב בזה הקושיא שהובא במהרש\"א שמקשים דרבי יהודה אדרבי יהודה לפי מאי דמפיך בסוגיא דסוכה דר' יהודה מכשיר ולא חייש למיתה וגבי נוד חייש לבקיעה דשאני הכא דחששא רחוקה היא. ויש להביא ראיה לזה דלא חיישינן לשמא כווצא ולאו אדעתיה מהא דאמרינן בערובין (דף ע\"ט) דאי איכא תקרה כי מפחית מנכרא. [אבל מה שתירץ בס' נשמת אדם דטעמא דרבינו דלא חייש הכא למיתה הוא משום דאי מייתא חזי לה אינו מחוור דהא ביו\"ט אף אי חזי לה לא מצי מתקן לה ונמצא בטל ממצות סוכה]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "סככה בפשתי העץ שלא דק אותן ולא נפצן כשירה. ועיין בלח\"מ שתמה דמלשון זה משמע דאילו דק פסולה אע\"ג דלא נפצן. וממה שפסק אח\"כ ואם דק ונפץ אין מסככין בו משמע דאילו דק לחוד כשר. וכן הקשה בס' אליה זוטא. ונראה ליישב על פי מ\"ש בספר ברכי יוסף בביאורו לחו\"מ דגם בלשונות הפוסקים אמרינן נעשה. ולפ\"ז י\"ל דכוונת רבינו הוא להחמיר ולפסול בדק לחוד וכמו שיש במשמע מתחילת דבריו וכדעת הרי\"ף והרא\"ש. והכי קאמר דדוקא לא דק ולא נפץ כשירה הא דק ולא נפץ נעשה כמו אם דק ונפץ ואין מסככין בו וא\"כ אין סתירה בלשונו כלל דרישא דוקא וסיפא לאו דוקא דאמר נעשה וכמ\"ש:
והנה בגמרא איתא דאמר ר' יוחנן גבי דק ולא נפץ שאינו יודע ופסקוה הרי\"ף והרא\"ש וגם רבינו לחומרא. וכתב בס' קרבן נתנאל דטעמן דאע\"ג דהוי ספק בדרבנן דאף פסול דדק ונפץ אינו מן התורה אלא מדרבנן אפילו הכי פסקו לחומרא במאי דאמר ר' יוחנן אינו יודע משום שכתב בגליון המרדכי פרק החולץ אע\"ג דקיי\"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל היינו היכא דחזינא פלוגתא דתנאי אבל היכא דלא חזינן פלוגתא דתנאי בהדיא אלא לא ידעינן מה אמרי ביה קמאי אזלינן לחומרא אף בשל סופרים ע\"כ. ויש לתמוה על בעל קרבן נתנאל דאישתמיט מיניה דברי הדרכי משה בטור יו\"ד סי' רמ\"ו שהקשה על דברי הגליון הנזכר מהא דרוב פוסקים בכל תיקו דרבנן לקולא אע\"ג דאינו אלא ספק מה אמרו ביה קמאי ואינו פלוגתא דתנאי. וכ\"כ בשו\"ת ר' אליהו בן חיים סי' מ\"א. וא\"כ אי אפשר שיהא זה טעמן של הרי\"ף והרא\"ש ורבינו שהרי הן פוסקים לקולא באיבעיא דלא איפשטא במילתא דרבנן וכמו שהוא מבואר בכמה דוכתי. ובעל הגליון שבמרדכי על כרחך ס\"ל כדעת מקצת גאונים שהביא בהגהת רבינו [מיימוני] בפ\"ב דהלכות חמץ שפוסקים כל תיקו דאיסורא לחומרא ואפי' בדרבנן ולא קיי\"ל כן. ומה שהביא הקרבן נתנאל ראיה מהא דאמר בפרק ערבי פסחים גבי הסיבה דד' כוסות דכולהו צריכי מספק ואע\"ג דאינו אלא מדרבנן כבר כתב הר\"ן שם דלא דמי לשאר ספק דרבנן:
אלא נראה דטעמו של הרי\"ף וסייעתו שפסקו כאן לחומרא הוא משום דלא דמי נידון דהכא לשאר איבעיות דלא נפשטו כיון דר' יוחנן אמרה בלשון אינו יודע גרע דחשבינן לה לספק חסרון ידיעה ובכהאי גוונא מחמירין אף בדרבנן כמ\"ש הפוסקים. ועיין בזה בפמ\"ג לאו\"ח סי' קס\"ב שכתב דאפילו באיבעיא דלא איפשטא איכא דחשיב לה לספק חסרון ידיעה משום דאפשר שיבוא איזה חכם ויפשטנה. ורק היכא דאמר הגמרא לשון תיקו לא הוי חסרון ידיעה כיון דאין רשות עתה לשום חכם לפושטה ואינו תלוי בחכמה עד שיבוא מורה צדק. ולפ\"ז כל שכן היכא דאיתא בגמרא הספק בלשון אינו יודע דיש לחשבו בספק חסרון ידיעה כיון שתלה הדבר בפירוש בלשון המורה חסרון בידיעה. ושפיר שפסקוה לחומרא:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כמה נוטל מהן כו' ואם רצה להוסיף כו'. וכתב הראב\"ד לא שמעתי מעולם פסול בזה. וכתב הרב המגיד לדעת הראב\"ד דבמין אחר איכא איסור בל תוסיף. והקשה על זה הלח\"מ דודאי לרבנן דסבירא להו דלולב אין צריך אגד אינו עובר בבל תוסיף אפי' בהוספות מין אחר כמו שיראה מדברי רבא פרק לולב הגזול. ולפמ\"ש הרא\"ם ריש פרשת ואתחנן לק\"מ דההיא דרבא איירי כשאינו מכוון להוסיף משום מצוה רק משום אגד בעלמא ומשום הכי אינו עובר משום בל תוסיף לרבנן אבל אי מוסיף לשם מצוה איכא בל תוסיף גם לרבנן אע\"ג דסבירא להו דאין צריך אגד ולא אמר דפטור משום דהאי לחודיה קאי כיון שמוסיף לשם מצוה דבר חדש בזמנו עובר אע\"ג דקאי לחודיה וכדמוכח בר\"ה גבי הוספה בברכת כהנים. ועיין שם שמיישב דלא תיקשי מהא דאיתא בפ' הנחנקין גבי חיוב בזקן ממרא דדוקא הוא דלא מחייב בכהאי גוונא אבל בעלמא איכא בל תוסיף. ועפ\"ז אתי שפיר ג\"כ מה שהקשה הלח\"מ עוד בסמוך אמ\"ש הרה\"מ דעובר כשנוטל שני לולבין מההיא דהנחנקין ולפי דברי הרא\"ם לק\"מ:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "היו ענביו מרובות מעליו אם ירוקות כשר ואם אדומות או שחורות פסול ואם מעטן כשר ואין ממעטין אותן ביו\"ט לפי שהוא כמתקן עבר ולקטן הרי זה כשר. משמע דאף אם נעשו שחורות ביו\"ט חוזרות להכשרן על ידי ליקוט. ותמה הכס\"מ דבגמרא אמרינן דדוקא בדאשחור מאתמול דהוה דיחוי דמעיקרא לא הוה דיחוי וחוזר ונראה על ידי ליקוט אבל אי אשחור ביו\"ט דהוה נראה ונדחה הוי ספק אי חוזר ונראה ורבינו לא חילק בכך. וכתב דאפשר דטעמו משום דאע\"ג דנראה ונדחה הוא כל שבידו לתקן לאו דחוי הוא וכדאמר רב אשי בפ' כל הפסולין והכא נמי בידו לתקן הוא כו' דאי משכח הושענא אחריתא רשאי ללקטן לאכילה. ועיין שם שנשאר בתימה על רבינו דלמה לא כתב שצריך שתהיה לו הושענא אחריתא לשיהיה מותר ללקטן לאכילה. ומשמע מדבריו דאילו משום להכשירן אין צריך שיהיה לו הושענא אחריתא אלא אע\"פ שאין לו ועבר וליקטן באיסור כשר דחשיב בידו לתקן אם היה לו. וזהו נגד דברי הר\"ן שכתב דלא דמי להא דזבחים גבי קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר דהתם בידו לגמרי לתקן דמצוה נמי איכא אבל הכא אין בידו אלא בעבירה דהא אין ממעטין אותו ביו\"ט וכיוצא בזה הם דברי התוס' בזבחים:
ולי נראה ליישב דעת רבינו באופן אחר והוא על פי מ\"ש הר\"ן ובחידושי רשב\"א בסוכה אהא דתנן אין ממעטין ביו\"ט וצריך לומר משום דמתקן מנא ולא שרו ליה משום מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דכיון דמתקן מנא לא הותר לתקן מנא ביו\"ט ע\"כ. והנה סברא זו דלא הותר תיקון מנא ביו\"ט לצורך תליא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן בפ\"ק דמגילה (דף ז') וכמה דוכתי גבי מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מערב יו\"ט אם מותר לעשותן ביו\"ט דרבי יהודה מתיר וחכמים אוסרין דדרשי קרא הוא ולא מכשיריו ולדידהו לא הותר תיקון מנא מן התורה ביו\"ט אף לצורך דהא תיקון מנא אינו אלא מכשירי אוכל נפש. אבל לר\"י דמתיר מכשירי אוכל נפש בשלא היה אפשר מערב יו\"ט מתיר ג\"כ תיקון מנא כשהוא לצורך אוכל נפש ולא היה אפשר מערב יו\"ט וכגון שנתקלקל ביו\"ט וכמו שמבואר בסוגיא דביצה (דף כ\"ח) דקאמר גבי גריפת תנור שהוסק ביו\"ט וסכין שנפגם ושפוד שנרצף ביו\"ט באנו למחלוקת דר\"י ורבנן. וא\"כ כי היכי דמתיר ר\"י תיקון מנא לצורך אוכל נפש הכי נמי מותר שלא לצורך אוכל נפש אלא משום צורך היום כשלא הוה אפשר מערב יו\"ט דלדידיה הוו מכשירין כאוכל נפש ואמר בהו נמי מתוך כדאמרינן באוכל נפש. [ואף דהר\"ן כתב שם דלא התיר ר\"י תיקון כלי בדבר שהוא מלאכת עבודה ממש ע\"ש בספר פני יהושע שהוכיח מתוס' דשבת (דף צ\"ה) דלא סבירא להו הכי. ועוד דגם הר\"ן לא כתב כן רק בתיקון מלאכה שעומדת לימים רבים וזה אינו בכאן]. וכן מצאתי שכתב בס' שער המלך בהלכות יו\"ט. ולפ\"ז על כרחך מתניתין דסוכה דקתני דאין ממעטין ביו\"ט איירי דוקא בשאשחור מערב יו\"ט שהיה אפשר למעטן מבעוד יום אי נמי אפילו ביו\"ט ואתיא כרבנן דסבירא להו דשום תיקון מנא לא הותר ביו\"ט. דאילו לר' יהודה דהותר תיקון מנא לצורך אוכל נפש ואמר מתוך כו' ומתיר גם כן לצורך היום הכי נמי מתיר למעט לצורך מצות היום לקיים מצות לולב ואף שמתקן מנא שמכשירו:
[וזה דלא כמ\"ש בספר פני יהושע פ\"ק דביצה דבמכשירין לא אמר כלל מתוך והביא ראיה דאל\"כ אין לך מלאכה שאסור מן התורה דכולהו שייכי במכשירין ע\"ש. ולק\"מ דמ\"מ משכחת דאסרה תורה מלאכה שאין בה צורך כלל ובכהאי גוונא לכו\"ע לא אמר מתוך במכשירין. ועוד משכחת לה מלאכה שאסורה כשהיה אפשר מערב יו\"ט דהכי נמי לא הותר במכשירין גם לרבי יהודה וכן לא הותר כשעושה רק לצורך מחר כמ\"ש בשער המלך בשם הר\"ן כתב יד ע\"ש]:
והשתא אתי שפיר דעת רבינו דאזיל לטעמיה שפסק כר' יהודה במכשירין וכמ\"ש הכס\"מ בפ\"ד דהלכות יו\"ט שסובר דמן התורה שרו ורק חכמים אסרוהו היכא שאינה צורך אוכל נפש כל כך והיא מלאכה גמורה. ולפ\"ז מן התורה ודאי אין איסור למעט משום תיקון מנא לצורך מצוה אפי' היה תיקון גמור וכאן בלאו הכי לא הוה בתיקון ההושענא משום מלאכה גמורה רק שבות מדרבנן וכמ\"ש תוס' שבת (דף ק\"ג) ובכהאי גוונא היה להתיר מן הדין לגמרי. ובוודאי רק לחומרא בעלמא אמרו שאין ממעטין ביו\"ט. ועכ\"פ אין להחמיר ולפסול דיעבד כשעבר ומיעטו ולחשבו דחוי משום חומרא זו שאין ממעטין לכתחילה שהיא תרי דרבנן אי משום מלאכה גופה אי משום מתוך. [כיון דמעיקר [ה]דין אפי' לכתחילה היה שרי ומצוה נמי איכא רק לכתחילה משום חומרא בעלמא אין ממעטין משום הכי לא חשוב עכ\"פ דחוי מחמת זה להיות נפסל כשלקטו. וכהאי גוונא כתב בחידושי הרשב\"א אההיא דעבודה זרה דלא חשוב דחוי כיון דבדיעבד יצא קודם ביטול. והא דאסר כאן לתקן לכתחילה וגבי תיקון דטבילת כלי שנטמא ביו\"ט מותר לכתחילה משום שאינו מתקן גמור כמ\"ש השאגת אריה סי' נ\"ו שאני התם דראוי לתשמיש קודם טבילה לטמא משא\"כ כאן:
ומ\"ש הכס\"מ כאן דגרסינן בגמרא (דף ל\"ג) תנו רבנן יבשו רוב עליו ונשארו בו שלשה בדי עלין לחין כשר אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד ורבינו השמיט ברייתא זו ומאי דאתמר עלה וצריך טעם למה. וכ\"כ בב\"י סי' תרמ\"ו. ויש לתמוה על הרב איך אישתמיט מיניה שכבר העתיק רבינו ברייתא זו ומאי דאיתמר עלה לעיל בפרק ז' מהלכות אלו דין ח' שכתב שם וז\"ל והדס וערבה אין פחות מג' טפחים ואם היו ארוכין כל שהן כשרים ואפי' שאין בכל בד ובד אלא שלשה עלין לחין כשרין והוא שיהיו בראש הבד. והרה\"מ שם הראה מקורו מגמ' הנ\"ל. וכן נעלם דברי רבינו הנ\"ל למהר\"ם בן חביב ז\"ל בס' שמות בארץ שכתב ליישב טעם השמטה משום דרבינו לא השמיט ברייתא דיבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלי לחין כשר דכיון דכתב בפרק זה דנשרו רוב [כשר] כל שכן ביבשו ומה שהשמיט מה שאמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד הוא משום דס\"ל לרבינו דאינו אלא למאן דפסל נקטם ראשו אבל איהו ס\"ל נקטם ראשו כשר על כן השמיט הא דרב חסדא עכ\"ד. וזה אינו דכבר הביא רבינו גם מימרא דרב חסדא שיהיו העלין לחין שנשתיירו בראש הבד. ואע\"ג דמכשיר בנקטם ראשו פוסל כאן. ונראה דטעמו דלא מכשר אלא כשנקטם רק הראש ורוב עליו קיימים אבל אם אין רוב עליו קיימים רק המיעוט צריך שיהיה עכ\"פ הראש קיים דתרי קולי לא מקילין בהדס להכשיר בקטום וגם בנשרו או יבשו רוב עליו. ולפ\"ז שפיר אתי הא דרב חסדא לכו\"ע ומשום הכי העתיקו לעיל]:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8d8ede06f04d96c7c71344525ca6f682e87ef1ea --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,95 @@ +{ + "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Shofar,_Sukkah_and_Lulav", + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע בו יצא כו'. וכתב הכס\"מ דהא דלא יתקע בו משום איסור מעילה היינו בשתלשו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה אין מועלין בעורה וקרניה שהכל לכהנים כדאמרינן בזבחים. וכיוצא בזה כתב הרדב\"ז בתשובה סי' ב' אלפים קצ\"א דאיירי בשתלשו מחיים אבל לאחר הקרבה אין איסור כלל בהנאת עצמות העולה. ויש לתמוה הא לדעת רבינו איכא מעילה בעצמות עולה אף כשתלשן לאחר זריקה כמ\"ש בפ\"ב דהלכות מעילה ואינו מתיר אלא א\"כ שתלשן קודם זריקה ואח\"כ נזרק הדם דאז הוא דאתאי זריקה ושריתינהו וכן מוכח בפ\"י דהלכות מעשה הקרבנות דין י'. ושוב מצאתי שהרגיש בזה בס' שמות בארץ. ובס' פני יהושע כתב דהא דאיכא איסור בתקיעה איירי בעניין שלא מעל התולש כגון במזיד או שנתלש מאיליו דאל\"כ כיון שמעל התולש יצא הקרן לחולין דלא שייך קדושת הגוף:
ומה שהקשה בס' טעם המלך דאמאי לא יתקע בשופר של עולה לכתחילה כשאין לו אחר דנימא דתיתי עשה דתקיעה ותדחה לא תעשה דמעילה. ותירץ דכיון דאפשר שישאל על הקדשו הו\"ל כאילו אפשר לקיים מצות עשה דתקיעה בלא דחיית לא תעשה דמעילה ובכהאי גוונא קיי\"ל דלא דחי עשה ללא תעשה. ולכאורה הוא נגד הסוגיא דפ\"ק דיבמות דמשמע אדרבא דלאו שאפשר לו היתר ע\"י שאלה לא מקרי אפשר לקיים שניהם כיון שרוצה לקיים נדרו ואינו רוצה לישאל עליו. ועוד דקיי\"ל שאין נשאלין על נדרי הקדש אלא מדוחק וכמ\"ש רבינו בסוף הלכות נדרים. [וי\"ל דשאני הכא דאיכא נמי לא תעשה דבל יחל ואין עשה דוחה שני לא תעשה כמ\"ש בספר כריתות ומהאי טעמא נמי תנן בפסחים דאין יוצאין ידי חובת מצה בהקדש שלא נפדה ולא אמר עשה דוחה לא תעשה וכמ\"ש בהל' חמץ ומצה. ודברי המל\"מ בסמוך צ\"ע. ומיהו לפי הסוגיא דפ\"ק דיבמות (דף ה') משמע דעשה דוחה אף לא תעשה ועשה שישנו בשאלה. ולפ\"ז אכתי תקשי דלדחי עשה דשופר לאו דמעילה ובל יחל דאיתנהו בשאלה בקדשים מחיים ואף לאחר שחיטה מהני שאלה קודם זריקה לפי מ\"ש רשב\"ם בב\"ב (דף ק\"כ) ותוס' בכריתות (דף י\"ג)]. ולי אפשר דלאו דמעילה הוי לאו שבמקדש ואין עשה דוחה אותו וכדאיתא בזבחים (דף צ\"ז ע\"ב) גבי לאו דשבירת עצם בפסח ולאו דאכילת קדשים שנפסלו. ובס' טורי אבן בחגיגה (דף ט\"ז) כתב דהוא הדין לאו דעבודה בקדשים חשיב לאו דמקדש אע\"ג דנוהג בכל מקום. וא\"כ הוא הדין לאו דמעילה בקודש חשיב דלא גרע מלאו דאיסור עבודה בקדשים דהוי לאו שבמקדש דלא דחי ליה עשה:" + ], + [ + "שופר של ר\"ה אין מחללין עליו את יו\"ט כו' מפני שתקיעת שופר מצות עשה ויו\"ט עשה ול\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה. ועיין במל\"מ באם עבר ודחה אי היה חייב על הלא תעשה ומסיק בשם תוס' שלהי חולין דלא חייב. ונראה שכן הוא דעת רבינו ויש להוכיח כן ממ\"ש בהלכות נזירות סוף פ\"ז דמבואר שם דאי בטל העשה לא נשאר אלא לא תעשה וכו' ושמע מינה דלא אמרינן דהלאו שלו אלים משאר לא תעשה. ומ\"ש בפ\"ג מהלכות נדרים דהיה חייב היינו משום דהתם גלי קרא דחייב. וכ\"כ בשו\"ת נודע ביהודה במהדורא תניינא:
ומ\"ש בהג\"ה שם להוכיח דהיה חייב מהא דאמר בשבת (דף כ\"ה) גבי שריפת קדשים ביו\"ט דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ואמאי צריך לומר כן דתיפוק ליה דאף עשה גרידא אינה נדחית מפני עשה דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה וא\"כ כי אמר דהוי לא תעשה ועשה נפקא מינה דמשום הכי היה חייב כשעבר. ואינו מוכרח דיש לדחות על פי מ\"ש מהרש\"א בפ\"ב דבבא מציעא דעשה השוה בכל מצי דחי לעשה שאינה שוה בכל. וכבר כתב כן בחידושי הריטב\"א. וא\"כ על כרחך הוצרך לומר בשבת דשריפת קדשים אינו דוחה יו\"ט משום דהוי עשה ולא תעשה דאי הוה יו\"ט רק עשה לחוד הוה מצי עשה דשריפת קדשים לדחות עשה דיו\"ט דעשה דשריפת קדשים שוה בכל דנוהג בנשים ואילו עשה דיו\"ט אינו נוהג בנשים דהוי זמן גרמא וכמו שמבואר מדברי תוס' בקידושין (דף ל\"ד ע\"א). ולדעת רבינו בספר המצוות דסבר דנשים מצוות בעשה דיו\"ט כמו שהן מצוות על הלא תעשה י\"ל בענין אחר לפי שיטתו דס\"ל דעשה שהיא בקום ועשה דוחה לעשה שהיא בשב ואל תעשה וכמ\"ש השאגת אריה סי' ל\"ג. והכא נמי עשה דשריפת קדשים הוי בקום ועשה, ועשה דיו\"ט הוי בשב ואל תעשה ומשום הכי הוי מצי דחי לה אי לאו טעמא דיש בה ג\"כ ל\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה. [וחכם אחד הקשה דא\"כ לידחי נמי ללא תעשה ועשה כיון דס\"ל דהלאו כמאן דליתא וגם העשה גריע מעשה הדוחה. ולק\"מ דמכל מקום לא התירה תורה לכתחילה לדחות ולעבור על עשה ול\"ת בהצטרפם יחד דלא דמי לכלאים בציצית דליכא רק ל\"ת גרידא]:
אך שהקשה על זה [השאגת אריה] מהא דאמר בפסחים (דף נ\"ט) גבי עשה דאכילת קדשים דלא אולמא מעשה דהשלמה. והרי עשה דאכילה היא בקום ועשה ודהשלמה היא בשב ואל תעשה ואפילו הכי קאמר דלא אולמא. ועיין בס' נר תמיד שכתב ליישב דעיקר כוונת הגמ' שם דלא אולמא עשה דאכילה שתדחה עשה דהשלמה משום דהתם לא הוי בעידנא דבשעת בטול עשה דהשלמה לא קמקיים לעשה דאכילה ולפ\"ז גבי שריפת קדשים ביו\"ט דהוי בעידנא אולמא שפיר. והא דאיצטריך כאן גבי שופר לומר דלא דחי יו\"ט משום דהוי עשה ולא תעשה משמע דאילו לא הוה יו\"ט רק עשה הוה אולמא עשה דשופר ואע\"ג דלא הוה בעידנא. י\"ל דגבי שופר היינו טעמא דהוי עשה דרבים ופירושו דאחד יכול להוציא רבים ידי חובתן וכמ\"ש המג\"א בסי' תמ\"ו. משא\"כ עשה דשביתת יו\"ט דלא הוי עשה דרבים כמו שופר:
ומיהו אם עבר ודחה עשה לעשה ולא תעשה שיש בו כרת נראה דחייב. דגבי עשה ולא תעשה טעמא דלא היה חייב הוא משום דאמרינן דהלאו לא אלים משאר לא תעשה שנדחה מפני עשה ולא נשאר רק עשה, וגבי לא תעשה שיש בה כרת הרי הלאו גופיה אלים וקאי. וכן יש ללמוד ממ\"ש רבינו בהלכות שבת פרק י\"ט גבי עשה דציצית עיין שם. וכהאי גוונה מצינו גבי עשה דמילה שלא בזמנה דקיי\"ל שאינה דוחה שבת ואם עבר ומל חייב וכדמוכח בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף ק\"ל). וכן קרבן יחיד שעבר והקריב בשבת חייב וכדאיתא בסוף פ\"ו דפסחים (דף ע\"ג) ובפ\"ב דחולין (דף מ'). [ומיהו בס' אור חדש הוכיח מתוס' פסחים פ\"ה דלא חייב וכן הוכיח בס' שושנת העמקים כלל ג' מפסחים (דף מ\"ז ע\"ב) ועיין בס' קרבן עדה בירושלמי פ\"ז דשבת שכתב דחייב]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו כו' לא יצא ידי חובתו עד שיתכוון שומע ומשמיע. עיין בהרב המגיד ובכס\"מ ולח\"מ. והנה כבר נתבאר בזה בארוכה לעיל בהלכות חמץ ומצה בס\"ד:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "דופני הסוכה כשרים אפילו מבעלי חיים. ובפט\"ז מהלכות שבת כתב בכל עושין מחיצה אפי' בבהמה חיה ועוף והוא שיהיו כפותין שלא ינודו וסמך כאן על מ\"ש שם. [ועוד כתב רבינו כהאי גוונא בפט\"ו מהל' טומאת מת גבי בהמה שממעטת בחלון מפני הטומאה דצריך שתהיה קשורה שלא תברח]. ובס' נשמת אדם הקשה דאמאי לא חייש רבינו כאן למיתה וכדחייש בכמה דוכתי. ואישתמיטתיה דכבר הרגיש בזה הלח\"מ בריש הלכות נזיר דאמאי לא חיישינן כאן למיתה כמו בעלמא ותירץ דכאן חששא רחוקה היא וכדמוכח בגמרא דאיירי דמתוחה באשלי מלעיל כו' אלא דזימנין דמוקים לה בפחות מג' סמוך לסכך וכיון דמיתא כווצא ולאו אדעתיה והא ודאי חששא רחוקה היא. והנה כבר הקדימו בזה הריטב\"א בחידושיו. ויישב בזה הקושיא שהובא במהרש\"א שמקשים דרבי יהודה אדרבי יהודה לפי מאי דמפיך בסוגיא דסוכה דר' יהודה מכשיר ולא חייש למיתה וגבי נוד חייש לבקיעה דשאני הכא דחששא רחוקה היא. ויש להביא ראיה לזה דלא חיישינן לשמא כווצא ולאו אדעתיה מהא דאמרינן בערובין (דף ע\"ט) דאי איכא תקרה כי מפחית מנכרא. [אבל מה שתירץ בס' נשמת אדם דטעמא דרבינו דלא חייש הכא למיתה הוא משום דאי מייתא חזי לה אינו מחוור דהא ביו\"ט אף אי חזי לה לא מצי מתקן לה ונמצא בטל ממצות סוכה]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "סככה בפשתי העץ שלא דק אותן ולא נפצן כשירה. ועיין בלח\"מ שתמה דמלשון זה משמע דאילו דק פסולה אע\"ג דלא נפצן. וממה שפסק אח\"כ ואם דק ונפץ אין מסככין בו משמע דאילו דק לחוד כשר. וכן הקשה בס' אליה זוטא. ונראה ליישב על פי מ\"ש בספר ברכי יוסף בביאורו לחו\"מ דגם בלשונות הפוסקים אמרינן נעשה. ולפ\"ז י\"ל דכוונת רבינו הוא להחמיר ולפסול בדק לחוד וכמו שיש במשמע מתחילת דבריו וכדעת הרי\"ף והרא\"ש. והכי קאמר דדוקא לא דק ולא נפץ כשירה הא דק ולא נפץ נעשה כמו אם דק ונפץ ואין מסככין בו וא\"כ אין סתירה בלשונו כלל דרישא דוקא וסיפא לאו דוקא דאמר נעשה וכמ\"ש:
והנה בגמרא איתא דאמר ר' יוחנן גבי דק ולא נפץ שאינו יודע ופסקוה הרי\"ף והרא\"ש וגם רבינו לחומרא. וכתב בס' קרבן נתנאל דטעמן דאע\"ג דהוי ספק בדרבנן דאף פסול דדק ונפץ אינו מן התורה אלא מדרבנן אפילו הכי פסקו לחומרא במאי דאמר ר' יוחנן אינו יודע משום שכתב בגליון המרדכי פרק החולץ אע\"ג דקיי\"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל היינו היכא דחזינא פלוגתא דתנאי אבל היכא דלא חזינן פלוגתא דתנאי בהדיא אלא לא ידעינן מה אמרי ביה קמאי אזלינן לחומרא אף בשל סופרים ע\"כ. ויש לתמוה על בעל קרבן נתנאל דאישתמיט מיניה דברי הדרכי משה בטור יו\"ד סי' רמ\"ו שהקשה על דברי הגליון הנזכר מהא דרוב פוסקים בכל תיקו דרבנן לקולא אע\"ג דאינו אלא ספק מה אמרו ביה קמאי ואינו פלוגתא דתנאי. וכ\"כ בשו\"ת ר' אליהו בן חיים סי' מ\"א. וא\"כ אי אפשר שיהא זה טעמן של הרי\"ף והרא\"ש ורבינו שהרי הן פוסקים לקולא באיבעיא דלא איפשטא במילתא דרבנן וכמו שהוא מבואר בכמה דוכתי. ובעל הגליון שבמרדכי על כרחך ס\"ל כדעת מקצת גאונים שהביא בהגהת רבינו [מיימוני] בפ\"ב דהלכות חמץ שפוסקים כל תיקו דאיסורא לחומרא ואפי' בדרבנן ולא קיי\"ל כן. ומה שהביא הקרבן נתנאל ראיה מהא דאמר בפרק ערבי פסחים גבי הסיבה דד' כוסות דכולהו צריכי מספק ואע\"ג דאינו אלא מדרבנן כבר כתב הר\"ן שם דלא דמי לשאר ספק דרבנן:
אלא נראה דטעמו של הרי\"ף וסייעתו שפסקו כאן לחומרא הוא משום דלא דמי נידון דהכא לשאר איבעיות דלא נפשטו כיון דר' יוחנן אמרה בלשון אינו יודע גרע דחשבינן לה לספק חסרון ידיעה ובכהאי גוונא מחמירין אף בדרבנן כמ\"ש הפוסקים. ועיין בזה בפמ\"ג לאו\"ח סי' קס\"ב שכתב דאפילו באיבעיא דלא איפשטא איכא דחשיב לה לספק חסרון ידיעה משום דאפשר שיבוא איזה חכם ויפשטנה. ורק היכא דאמר הגמרא לשון תיקו לא הוי חסרון ידיעה כיון דאין רשות עתה לשום חכם לפושטה ואינו תלוי בחכמה עד שיבוא מורה צדק. ולפ\"ז כל שכן היכא דאיתא בגמרא הספק בלשון אינו יודע דיש לחשבו בספק חסרון ידיעה כיון שתלה הדבר בפירוש בלשון המורה חסרון בידיעה. ושפיר שפסקוה לחומרא:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כמה נוטל מהן כו' ואם רצה להוסיף כו'. וכתב הראב\"ד לא שמעתי מעולם פסול בזה. וכתב הרב המגיד לדעת הראב\"ד דבמין אחר איכא איסור בל תוסיף. והקשה על זה הלח\"מ דודאי לרבנן דסבירא להו דלולב אין צריך אגד אינו עובר בבל תוסיף אפי' בהוספות מין אחר כמו שיראה מדברי רבא פרק לולב הגזול. ולפמ\"ש הרא\"ם ריש פרשת ואתחנן לק\"מ דההיא דרבא איירי כשאינו מכוון להוסיף משום מצוה רק משום אגד בעלמא ומשום הכי אינו עובר משום בל תוסיף לרבנן אבל אי מוסיף לשם מצוה איכא בל תוסיף גם לרבנן אע\"ג דסבירא להו דאין צריך אגד ולא אמר דפטור משום דהאי לחודיה קאי כיון שמוסיף לשם מצוה דבר חדש בזמנו עובר אע\"ג דקאי לחודיה וכדמוכח בר\"ה גבי הוספה בברכת כהנים. ועיין שם שמיישב דלא תיקשי מהא דאיתא בפ' הנחנקין גבי חיוב בזקן ממרא דדוקא הוא דלא מחייב בכהאי גוונא אבל בעלמא איכא בל תוסיף. ועפ\"ז אתי שפיר ג\"כ מה שהקשה הלח\"מ עוד בסמוך אמ\"ש הרה\"מ דעובר כשנוטל שני לולבין מההיא דהנחנקין ולפי דברי הרא\"ם לק\"מ:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "היו ענביו מרובות מעליו אם ירוקות כשר ואם אדומות או שחורות פסול ואם מעטן כשר ואין ממעטין אותן ביו\"ט לפי שהוא כמתקן עבר ולקטן הרי זה כשר. משמע דאף אם נעשו שחורות ביו\"ט חוזרות להכשרן על ידי ליקוט. ותמה הכס\"מ דבגמרא אמרינן דדוקא בדאשחור מאתמול דהוה דיחוי דמעיקרא לא הוה דיחוי וחוזר ונראה על ידי ליקוט אבל אי אשחור ביו\"ט דהוה נראה ונדחה הוי ספק אי חוזר ונראה ורבינו לא חילק בכך. וכתב דאפשר דטעמו משום דאע\"ג דנראה ונדחה הוא כל שבידו לתקן לאו דחוי הוא וכדאמר רב אשי בפ' כל הפסולין והכא נמי בידו לתקן הוא כו' דאי משכח הושענא אחריתא רשאי ללקטן לאכילה. ועיין שם שנשאר בתימה על רבינו דלמה לא כתב שצריך שתהיה לו הושענא אחריתא לשיהיה מותר ללקטן לאכילה. ומשמע מדבריו דאילו משום להכשירן אין צריך שיהיה לו הושענא אחריתא אלא אע\"פ שאין לו ועבר וליקטן באיסור כשר דחשיב בידו לתקן אם היה לו. וזהו נגד דברי הר\"ן שכתב דלא דמי להא דזבחים גבי קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר דהתם בידו לגמרי לתקן דמצוה נמי איכא אבל הכא אין בידו אלא בעבירה דהא אין ממעטין אותו ביו\"ט וכיוצא בזה הם דברי התוס' בזבחים:
ולי נראה ליישב דעת רבינו באופן אחר והוא על פי מ\"ש הר\"ן ובחידושי רשב\"א בסוכה אהא דתנן אין ממעטין ביו\"ט וצריך לומר משום דמתקן מנא ולא שרו ליה משום מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דכיון דמתקן מנא לא הותר לתקן מנא ביו\"ט ע\"כ. והנה סברא זו דלא הותר תיקון מנא ביו\"ט לצורך תליא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן בפ\"ק דמגילה (דף ז') וכמה דוכתי גבי מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מערב יו\"ט אם מותר לעשותן ביו\"ט דרבי יהודה מתיר וחכמים אוסרין דדרשי קרא הוא ולא מכשיריו ולדידהו לא הותר תיקון מנא מן התורה ביו\"ט אף לצורך דהא תיקון מנא אינו אלא מכשירי אוכל נפש. אבל לר\"י דמתיר מכשירי אוכל נפש בשלא היה אפשר מערב יו\"ט מתיר ג\"כ תיקון מנא כשהוא לצורך אוכל נפש ולא היה אפשר מערב יו\"ט וכגון שנתקלקל ביו\"ט וכמו שמבואר בסוגיא דביצה (דף כ\"ח) דקאמר גבי גריפת תנור שהוסק ביו\"ט וסכין שנפגם ושפוד שנרצף ביו\"ט באנו למחלוקת דר\"י ורבנן. וא\"כ כי היכי דמתיר ר\"י תיקון מנא לצורך אוכל נפש הכי נמי מותר שלא לצורך אוכל נפש אלא משום צורך היום כשלא הוה אפשר מערב יו\"ט דלדידיה הוו מכשירין כאוכל נפש ואמר בהו נמי מתוך כדאמרינן באוכל נפש. [ואף דהר\"ן כתב שם דלא התיר ר\"י תיקון כלי בדבר שהוא מלאכת עבודה ממש ע\"ש בספר פני יהושע שהוכיח מתוס' דשבת (דף צ\"ה) דלא סבירא להו הכי. ועוד דגם הר\"ן לא כתב כן רק בתיקון מלאכה שעומדת לימים רבים וזה אינו בכאן]. וכן מצאתי שכתב בס' שער המלך בהלכות יו\"ט. ולפ\"ז על כרחך מתניתין דסוכה דקתני דאין ממעטין ביו\"ט איירי דוקא בשאשחור מערב יו\"ט שהיה אפשר למעטן מבעוד יום אי נמי אפילו ביו\"ט ואתיא כרבנן דסבירא להו דשום תיקון מנא לא הותר ביו\"ט. דאילו לר' יהודה דהותר תיקון מנא לצורך אוכל נפש ואמר מתוך כו' ומתיר גם כן לצורך היום הכי נמי מתיר למעט לצורך מצות היום לקיים מצות לולב ואף שמתקן מנא שמכשירו:
[וזה דלא כמ\"ש בספר פני יהושע פ\"ק דביצה דבמכשירין לא אמר כלל מתוך והביא ראיה דאל\"כ אין לך מלאכה שאסור מן התורה דכולהו שייכי במכשירין ע\"ש. ולק\"מ דמ\"מ משכחת דאסרה תורה מלאכה שאין בה צורך כלל ובכהאי גוונא לכו\"ע לא אמר מתוך במכשירין. ועוד משכחת לה מלאכה שאסורה כשהיה אפשר מערב יו\"ט דהכי נמי לא הותר במכשירין גם לרבי יהודה וכן לא הותר כשעושה רק לצורך מחר כמ\"ש בשער המלך בשם הר\"ן כתב יד ע\"ש]:
והשתא אתי שפיר דעת רבינו דאזיל לטעמיה שפסק כר' יהודה במכשירין וכמ\"ש הכס\"מ בפ\"ד דהלכות יו\"ט שסובר דמן התורה שרו ורק חכמים אסרוהו היכא שאינה צורך אוכל נפש כל כך והיא מלאכה גמורה. ולפ\"ז מן התורה ודאי אין איסור למעט משום תיקון מנא לצורך מצוה אפי' היה תיקון גמור וכאן בלאו הכי לא הוה בתיקון ההושענא משום מלאכה גמורה רק שבות מדרבנן וכמ\"ש תוס' שבת (דף ק\"ג) ובכהאי גוונא היה להתיר מן הדין לגמרי. ובוודאי רק לחומרא בעלמא אמרו שאין ממעטין ביו\"ט. ועכ\"פ אין להחמיר ולפסול דיעבד כשעבר ומיעטו ולחשבו דחוי משום חומרא זו שאין ממעטין לכתחילה שהיא תרי דרבנן אי משום מלאכה גופה אי משום מתוך. [כיון דמעיקר [ה]דין אפי' לכתחילה היה שרי ומצוה נמי איכא רק לכתחילה משום חומרא בעלמא אין ממעטין משום הכי לא חשוב עכ\"פ דחוי מחמת זה להיות נפסל כשלקטו. וכהאי גוונא כתב בחידושי הרשב\"א אההיא דעבודה זרה דלא חשוב דחוי כיון דבדיעבד יצא קודם ביטול. והא דאסר כאן לתקן לכתחילה וגבי תיקון דטבילת כלי שנטמא ביו\"ט מותר לכתחילה משום שאינו מתקן גמור כמ\"ש השאגת אריה סי' נ\"ו שאני התם דראוי לתשמיש קודם טבילה לטמא משא\"כ כאן:
ומ\"ש הכס\"מ כאן דגרסינן בגמרא (דף ל\"ג) תנו רבנן יבשו רוב עליו ונשארו בו שלשה בדי עלין לחין כשר אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד ורבינו השמיט ברייתא זו ומאי דאתמר עלה וצריך טעם למה. וכ\"כ בב\"י סי' תרמ\"ו. ויש לתמוה על הרב איך אישתמיט מיניה שכבר העתיק רבינו ברייתא זו ומאי דאיתמר עלה לעיל בפרק ז' מהלכות אלו דין ח' שכתב שם וז\"ל והדס וערבה אין פחות מג' טפחים ואם היו ארוכין כל שהן כשרים ואפי' שאין בכל בד ובד אלא שלשה עלין לחין כשרין והוא שיהיו בראש הבד. והרה\"מ שם הראה מקורו מגמ' הנ\"ל. וכן נעלם דברי רבינו הנ\"ל למהר\"ם בן חביב ז\"ל בס' שמות בארץ שכתב ליישב טעם השמטה משום דרבינו לא השמיט ברייתא דיבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלי לחין כשר דכיון דכתב בפרק זה דנשרו רוב [כשר] כל שכן ביבשו ומה שהשמיט מה שאמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד הוא משום דס\"ל לרבינו דאינו אלא למאן דפסל נקטם ראשו אבל איהו ס\"ל נקטם ראשו כשר על כן השמיט הא דרב חסדא עכ\"ד. וזה אינו דכבר הביא רבינו גם מימרא דרב חסדא שיהיו העלין לחין שנשתיירו בראש הבד. ואע\"ג דמכשיר בנקטם ראשו פוסל כאן. ונראה דטעמו דלא מכשר אלא כשנקטם רק הראש ורוב עליו קיימים אבל אם אין רוב עליו קיימים רק המיעוט צריך שיהיה עכ\"פ הראש קיים דתרי קולי לא מקילין בהדס להכשיר בקטום וגם בנשרו או יבשו רוב עליו. ולפ\"ז שפיר אתי הא דרב חסדא לכו\"ע ומשום הכי העתיקו לעיל]:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Nachal Eitan", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f4ea55806f87457d6558b136d4638ce804b98dd9 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,91 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Blessings", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ברכות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מצוה הבאה בעבירה כל \n האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך לא בתחילה ולא לבסוף כיצד כו'. וכתב מרן כ\"מ דבירוש' תני מצה גזולה אסור לברך עליה א\"ר אושעיא ע\"ש ובוצע ברך ניאץ ה' הדא אמרה בתחי' אבל בסוף דמים הוא חייב לו. רבי יוסי אומר אין עבירה מצוה אמר ר' אילא אלה המצוות אם עשיתן כמצותן הן מצוות ואי לאו אינן מצוות ע\"כ. ובסוף הלשון כתב וז\"ל ורבינו כתב דאינו מברך לא בתחילה ולא בסוף משום דההוא טעמא דאבל בסוף דמים הוא חייב לו לא שייך אלא בגזל לא בשאר איסורי' ומעתה מתני' דתנן בפ\"ג שאכלו אכל טבל כו' אין מזמנין לאו דוקא עכ\"ל. ואיכא למידק עליו טובא דמי הכריחו למרן ז\"ל לומר דפסק רבינו כר' אושעיא דשאני ליה בין ברכה ראשונה לשניה ומשו\"ה הוצרך לחלק בין גזל לשאר איסורי' דאימא דרבינו תפס עיקר כסברת רבי יוסי ור' אילא הנז' בירוש' דפליגי עליה דר' אושעיא וס\"ל דלא שנא ואין לומר דס\"ל למרן ז\"ל דלא פליגי דהא ליתא כמו שיראה הרואה מדברי מרן ז\"ל ועוד יש לתמוה טובא שהרי רבינו בפ\"ו מה' חמץ ומצה ה\"ז כתב בהדייא דעל מצה גזולה אינו מברך עליה בהמ\"ז יע\"ש ואיך כתב מרן דס\"ל דבאיסור גזל מברך בסוף דדמים הוא שחייב לו.
ושמעתי מפי מרן מלכא מוהרח\"א זלה\"ה דכוונת מרן לומר דמאי דפסק רבינו כר' אילא וכר\"י דאינו מברך לא בתחילה ולא לבסוף ושביק לרבי אושעיא דלכאו' סתם מתני' דפ\"ג שאכלו אזלא כוותיה דקתני אין מזמנין ומשמע דבהמ\"ז מיהא מברכין וכדכתב הראב\"ד ז\"ל להכי כתב דס\"ס מתני' לא מכרעא כוותיה דר' אושעיא דטעמ' דאבל בהון דמים הוא חייב לו לא שייך אלא בגזל לא בשאר איסורי' ומתני' בשאר איסורי' מיירי ולא בגזל וכיון שכן פסק כר\"י ור' אילא דרבים הם לגבי ר' אושעיא ומעתה מתני' עכ\"ל דלאו דוקא ודפח\"ח.
והנה הרב מוהר\"י אלגאזי בס' ארעא דרבנן סימן שנ\"ט עלה ונסתפק בעביר' שהיא מדרבנן אי אמרינן גבי מצוה שהיא מצוה הבאה בעבירה יע\"ש ויש להביא ראיה מההיא דפרק אלו עוברין דמ\"א ע\"א דקאמר יכול לא יביא מן המוקצה אמרו מה טבל מיוחד וכו' משמע דאי לאו ה\"ט הוה אסרינן להביא מן המוקצה אע\"ג דאינו אלא עביר' דרבנן כדאיתא התם וטעם איסור זה אינו אלא משום מצוה הבאה בעבירה כמ\"ש רבינו פ\"ה מהל' איסורי מזבח ה\"ט. ומוהרשד\"ם בחא\"ח סימן כ\"ב כתב דממה שהתירו מוקצה לנסכים במקדש אין ראיה דלא אמרי' מצוה הבאה בעבירה בעבירה דרבנן דהתם שאני דאין שבות במקדש ועיין לחי' הריטב\"א למסכת סוכה דף ט' ודל\"א שכתב דמצוה הבאה בעבירה הוא דאורייתא וכן נראה מדברי רבינו בפ\"ה מהלכות א\"מ ה\"ט. ועיין בתשו' הרמ\"ע מפאנו ז\"ל סי' ס' ולהר\"ב מח\"א ה' גזילה סימן כ\"ט ועיין לרש\"י בפסחים דל\"ה ע\"ב ד\"ה ודמאי וד\"ה טבול ובספר שער המלך ה' לולב דף צ\"ח ע\"ב ושם דצ\"ז ע\"ד מבואר דאף בעבירה דרבנן אמרינן מצוה הבאה בעבירה גם מדברי המרדכי שהביא שם שכתב בר\"פ לולב הגזול דערבה שתלשה גוי בשבת כשרה מקיום מצות לולב והביא ראיה מההיא דתנן דאם מעטה כשרה מבואר דס\"ל דאף בעבירה דרבנן אמרינן מצוה הבאה בעבירה יע\"ש. מיהו מדברי הירושלמי דפרק האורג גבי הקורע בשבת שאמרו דיצא והקשו מההיא דמצה גזולה ותירצו דהתם היא עצמה עבירה ברם הכא דאיהו הוא דעבר עבירה. ועיין להרשב\"א בתשו' סימן ח\"י שאין לברך על קיום מצות השבת גזילה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ועיין בס' נצח ישראל בחי' פסחים דכ\"ז רע\"ד שכתב דהרשב\"א חולק בזה עם התוס' שכתבו בפסחים דלאו הניתק לעשה כשמקיים העשה לא חשיב עובר על לאו ולא קעביד איסורא ועיין למוהרימ\"ט בחי\"ד בכללי הספקות שכתב וז\"ל וי\"ל דלא דמי דהכא כל עצמו אינו בא אלא לצאת ידי מצות קרבן ראיה מס' שמא הוא חייב בה והיכי מייתי באיסור דהו\"ל מהב\"ב ועיין מש\"ל בפ\"ה מה' איסורי מזבח ה\"ט.
ושמעתי מקשים משם חכמי ירושלים ת\"ו דלפי דברי הרשב\"א בתשו' סי' ח\"י שכתבנו משמע לכאורה דאין לברך על מילת ממזר משום טעמא דהו\"ל מהב\"ב ואנן איפכא שמעינן להטור ולמרן בי\"ד ה' מילה סי' רס\"ה שכתבו בשם תשו' לגאון דמברכין עליו כישראל כשר. ולדידי ל\"ק דשאני השבת גזילה דאי אפשר לקיים המצוה בלא עבירת הגזל וכל כי האי חשיב שפיר מהב\"ב ואין לברך עליה לדעת הרשב\"א ז\"ל משא\"כ גבי מצות מילת ממזר דאפ' מצות המילה בלא העבירה וכיון שנתקן ברכה זו להיכא דליכא עבירה לא פלוג בה ואין להקשות על זה ממ\"ש מרן בא\"ח סי' קצ\"ו לענין אכילת דבר איסור דאין מברכין עליו לדעת הרשב\"א וכמה רבוותא דשאני התם דבעת הברכה קעביד איסורא וסמי בידיה שלא לאכול דבר האיסור.
עוד כתב הרשב\"א באותה תשובה דסי' ח\"י דגבי מצות שילוח הקן אם תפס את האם ובא לשלחה וליקח את הבנים דאין מברכין על שילוח הקן דהו\"ל מהב\"ב שלא צוונו האל ית' ליקח את האם ולחזור ולשלח אותה יע\"ש ולכאו' צ\"ע ממ\"ש בפרק שילוח הקן דק\"מ ע\"ב יכול יחזור על הבנים ת\"ל כי יקרא כו' ועיין להר\"ב חוות יאיר סי\"ז דף ע\"א דאשתמיט מיניה דמר תשו' הרשב\"א הלזו. ועיין בדברי התוס' דקידושין דל\"ד ד\"ה מעקה שכתבו ואומ' ר\"י כו' כגון שנטלה ע\"מ לשלח דלאו ליכא עשה איכא יע\"ש. ואמנם אף לדברי התוספות דברי הרשב\"א שרירין וקיימין דס\"ס אף שנטלה ע\"מ לשלח ושילחה אין זה אלא קיום הל\"ת דקיום העשה הוא כדי שלא לעבור למפרע בלא תעשה ואמנם לא חייבנו האל ית' מעיקרא לעשות ענין כזה ואי אזיל איניש ועביד כן אין לו לברך עליו כיון שעיקר הדבר ההוא הוא שמקיים הלאו ואין מברכין על קיום ל\"ת דהעשה אינו אלא תקון הלאו ואף דנטלה ע\"מ לשלח דלא עבר הלאו ס\"ס קייום העשה כדי שלא לעבור הל\"ת מחמת נטילתו וקיום הל\"ת הוא דעביד לקיים מחשבתו שנטלה ע\"מ לשלח ובהכי קיים הל\"ת ולא עבר על הלאו אלא דאם נמלך אית ביה עשה והוא תיקון להמלכתו ואם לא נמלך מקיים הלאו ומקיים העשה שלא להיות עובר על עשה מחמת נטילתו שלא היה בו מצוה ובכן עפ\"י הדברים האלה תנוח דעתינו דאף דאמרו בש\"ס יכול יחזור על הבנים ובודאי מצוה קעביד ובא לידו קיום ל\"ת ועש' מ\"מ אין לברך עליהם שאין לברך על קיום ל\"ת ולא על עשה שאינו בא אלא לתקן את אשר כבר עשהו מבלי היותו מצווה וכן כתב הרז\"ה בטעמו של דבר שאין מברכין על אכילת מצה בכל ימי הפסח אף שאנו מצווין שלא לאכול חמץ כל שבעה. דאין זה כי אם קיום ל\"ת משא\"כ בסוכה דכל שרוצה לאכול מחייב לאוכלו בסוכה ושפיר מברך על קיום עשה ודו\"ק.
השמטה
כתבתי לעיל בשורש מצוה הבאה בעבירה על מה שהק' בתשו' הרשב\"א סימן ח\"י דמשמע לכאורה דאין לברך על מילת ממזר משום דהו\"ל מהב\"ב כו' ותרצתי דשאני השבת גזילה דאי אפשר לקיים המצוה בלא עבירת הגזל כו' משא\"כ גבי מצות מילה דאפשר מצות מילה בלא העבירה וכיון שנתקן ברכה זו להיכא דליכא עבירה לא פלוג רבנן כיע\"ש ובני נאמן החכם המרומם כה\"ר מרדכי נחום ה\"י ההוא אמר דאין זה חילוק יפה לפי מ\"ש עוד הרשב\"א באותה תשו' גבי ברכת מצות שילוח הקן דאם תפס האם ואח\"ך החזירה דאינו מברך משום דלא ציונו האל ית' לתפוס אותה ואח\"כ לשלחה. והשתא אם איתא לחילוק זה דכיון דנתקן הברכה בלא העבירה אע\"פ דנעשית בעבירה דמברך ה\"נ אע\"פ שנעשית בעבירה אמאי לא מברך כיון דנתקן ברכה זו בלא עבירה ע\"כ. ואפשר לחלק דשניא היא ברכת מילת הממזר דמברכין אותה ב\"ד שלא עשו העבירה אבל שילוח הקן שמברך אותה מי שתפס את האם תחילה ואח\"ך מחזירה לתקן מה שחטא ודוק." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [ + "שורש ספק ברכות להקל נשים \n ועבדים וקטנים חייבים בבה\"מ וספק יש בדבר אם הן חייבים מן התורה כו'. עיין בספר יד מלאכי כללי הדינים אות תצ\"ב ותצ\"ג ובש\"ע א\"ח סימן ד' סי\"ג וי\"ד וט\"ו לענין נט\"י דבספק לא יברך גם בסוף סי' י\"א וי\"ב ס\"ג ושם במ\"א סק\"ז ובסימן י\"ד ס\"ב שכתב יש לסמוך על הרמב\"ם שמכשיר אבל לא יברך וכתב בסימן ח\"י וכה\"ג דוכתי טובא בא\"ח וי\"ד דספק ברכות יהיה מאיזה ספק שיהיה או ספקא דפלוגתא או שאר כל ספק תלינן להקל שלא לברך ברכה לבטלה ועיין בסוף סימן ל\"ג שכתב ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירי' והט\"ז שם סק\"ז כתב דלא יברך וק' לכאורה דבסימן י\"ט כתב הש\"ע אבל היכא דלא אפשר מוטב שיעשה טלית של פשתים ויברך עליו משיבטל מצות ציצית. הרי דמטעם שלא יבטל כתב דיברך גם עליו כבר נשאל על זה בתשו' שבות יעקב סימן א' ותירץ דשאני התם דהרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם ס\"ל דיברך והם שלשה עמודי ההוראה שהב\"י נשען עליהם יע\"ש ועיין בהלכות קטנות ח\"ג סימן קי\"ו שהוקשה לו דברי הב\"י מסימן ט' לסימן תרמ\"ט גבי לולב יבש ול\"ק לפי האמור עוד כתב בתשו' הנז' דהיכא דדעת רוב הפוסקים שיברך וגם בירושלמי משמע שיברך דעת מרן להקל שיברך ובהכי ניחא ליה מ\"ש מרן בא\"ח סימן ר\"ן ס\"ו גבי נטל פרי וברך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס צריך לחזור ולברך וזו היא דעת רב נסים גאון דס\"ל דמאחר דלא אפשיטא הבעיא בירוש' הו\"ל כתיקו דאיסורא לחומרא הרי דפסק דספק ברכה לחומרא. אכן לפי האמור ניחא דדעת הרא\"ש והמרדכי והאגודה פ' כיצד מברכין דאפשיט הביעיא בירושלמי ועיין בספר כהונת עולם סימן ע\"ח ובמפתחות שם מה שסיים בענין זה דספק ברכות להקל יע\"ש.
ודע שהר\"ב כהונת עולם בסי' הנז' והר\"ב שער אפרים בסי' י\"א נסתפקו בענין נשים בברכת המזון דמספקא לן אם חייבות מדאורייתא או מדרבנן כששכחו אם ברכו ברכת המזון אם חייבות לחזור ולברך מס' והרב ש\"א ז\"ל כתב דאין לומר דאם שכחה אינה חייבת לברך מטעם ס\"ס ספק דילמא כבר ברכה ברכת המזון ואת\"ל שלא ברכה דילמא אינה חייבת מדאורייתא וגם זה הספק ס' המתהפך דזה אינו דהלא אם אמרי' את\"ל שלא ברכה א\"כ מקרי ודאי לא ברכה וא\"כ אף שאינה חייבת אלא מדרבנן צריכה לברך רק אם תאמר דאת\"ל שהיא ספק אם ברכה אבל זה אינו ודוק יע\"ש.
ולכאורה דבריו תמוהים מאותה שכתב מרן ב\"י בי\"ד סימן פ\"ג בשם סמ\"ק והביא דבריו הש\"ך והפ\"ח בכללי ס\"ס סימן ק\"י אות ט' דהיכא דאיכא ספק ספיקא בענין שהוא מותר מן התורה אלא דאסור מדרבנן ואיכא נמי חד ספיקא בדרבנן מותר כמו שדגים מלוחים מותרים מטעם ס\"ס ספק אם נמלחו בדגים טמאים ואת\"ל נמלחו שמא לא היה בהם שמנונית כו' כלומר דמן התורה איכא ס\"ס ואע\"ג דמדרבנן מיהא הוא אסור אע\"ג שאין בהם שמנונית מ\"מ איכא נמי חדא ספיק' בדרבנן שמא לא נמלחו ע\"כ. הרי דומה בדומה לנדון הר\"ב ש\"א ז\"ל דסמכינן אס\"ס להתיר אף איסור דרבנן ולא אמרינן יהיו אסורים מיהא מדרבנן משו' דכי אמרי' ספק נמלחו כו' ואת\"ל נמלחו אסורי' בודאי מדרבנן בין יהיה בהם שמנונית בין לא יהיה בהם שמנונית מיהו לזה אפש' לתרץ דהר\"ב ש\"א ז\"ל משום דחייש לסברת האומרים דבס\"ס בעינן מתהפך משו\"ה כתב כן דנהי דכי נקטינן הצד של הספק תחילה ספק חייבות דאורייתא ואח\"כ ס' ברכו יוצא דאף מדרבנן פטורות מיהו כי נקטינן הצד של הספק תחילה ספק ברכו ואח\"כ ספק חייבות יוצא דמדרבנן מיהא חייבות ומשו\"ה כתב הרב דאין לפוטרן אף מדרבנן כיון דלצד הס\"ס השני חייבות. אמנם הסמ\"ק ז\"ל בדין דגים טמאים אפשר דקאי בשיטת הפוסקים דבס\"ס לא בעינן מתהפך ומשו\"ה התיר הדגים אף מדרבנן משום דנקט הס\"ס כהצד האחד דיוצא דאף מדרבנן מותרים ודוק.
אלא שהדבר קשה הוא שדברי הסמ\"ק ודאי דאף למ\"ד דבעינן ס\"ס המתהפך הוא שדבריו ז\"ל תלמוד ערוך הוא בפ\"ק דפסחי' ד\"ט ע\"א דאמרי' התם דה\"ט דחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות דלא בעו הפרשת תרומה ומעשר משום דהו\"ל ס\"ס דילמא מעיקרא לא טבילי כדרבי אושעיא וכו' וכתבו רש\"י ותוס' שם דאע\"ג דמ\"מ הוי ודאי טבל מדרבנן מ\"מ אתי ספק ומוציא מידי ודאי טבל מדרבנן וחשבינן להו בחזקת מתוקנים יע\"ש הרי מבואר דאע\"ג דאיכ' ס\"ס בענין שהוא מותר מן התורה ואסור מדרבנן אפי\"ה שרינן מכח ס\"ס איסור דרבנן. ואף למה שכתבו התוס' בתי' הב' היינו דוקא משום טעמא דאין ספק מוציא מידי ודאי הא לא\"ה ס\"ל ז\"ל דחשיב שפיר ס' דרבנן ולקולא. ועיין בספר דת ודין סימן ט' מ\"ש בכלל זה של הסמ\"ק ועיין בספר שער המלך בה' מקוואות בכללי הס\"ס ס\"ט יע\"ש. ולבר מן דין א\"א לתרץ דברי הרב ש\"א כמ\"ש שהרי הרואה דברי הסמ\"ק שהביא מרן ב\"י בי\"ד סימן פ\"ג דנקט צדדי הס\"ס תחילה ספק נמלחו ספק לא נמלחו ואח\"כ כתב ספק היה בהם שמנונית כו' נר' שאין מקום לתירוצנו דאי כמו שכתבנו הול\"ל תחי' ס' היה בהם שמנונית ואח\"כ הול\"ל ס' לא נמלחו אלא הא ודאי ליתא.
אבל הנראה ליישב הוא דשאני נדון הסמ\"ק דהאיסור דרבנן אינו מחמת האיסור דאורייתא דהאיסור דאורייתא הוא מחמת השמנונית והאיסור דרבנן הוא מחמת הציר וא\"כ מיד כשאנו מסתפקים אם נמלחו הדגים עם הטמאים פקע מיד איסור הציר דרבנן משום דספיק' דרבנן לקולא ואמרי' שאין כאן איסור ציר כיון שלא אסרו חכמים אותו מחמת ס' ולא נשאר לנו אלא משו' שמנונית דאורייתא דאפי' בספק נמלחו או לא אסור כשידענו שהיה בהם שמנונית וכשאנו חוזרים לומר את\"ל שנמלחו ס' שלא היה בהם שמנונית הותר ג\"כ איסור השמנונית דאורייתא ולא מפני שחזרנו לומר את\"ל נמלחו חזר איסור הציר דרבנן כיון שלא הוצרכנו לזה לחזור ולומר את\"ל אלא מפני השמנונית דאורייתא משא\"כ בנדון הר\"ב ש\"א ז\"ל דכשאנו אומרים ס' אם הם חייבות דאורייתא או דרבנן עדיין לא נפטרו מחיובם דלב' הצדדים חייבות הן לברך וכשאנו חוזרים לומר ואת\"ל שהן חייבות דאורייתא ס' ברכו כבר לא מקרי ס\"ס. וכן כשאנו אומרים ס' ברכו ס' לא ברכו לא נפטרו בזה מלברך מחמת ס' עד שנדע בודאי שהן דרבנן וכיון דיש לנו ס' אם חייבות מדאורייתא או מדרבנן לא פקע חיובן מחמת ספק זה וכשאנו רוצים לפוטרן ולו' ואת\"ל לא ברכו ס' שהן חייבות מדרבנן אדרבא בזה האת\"ל אנו אומרים בודאי שלא ברכו וא\"נ אף מדרבנן חייבות ונמצא דבין בצד הס' הראשון בין בצד הספק הב' לא פקע חיוב הברכה מעליהן ודוק.
ודע שהר\"ב כהונת עולם ז\"ל שם בסימן ע\"ח כתב בנדון זה של הרב ש\"א דלא השיב ס\"ס אי משום דכל כה\"ג דפטור הברכ' בס' ברכו או לא אגיד בשנדע אי חייבות הן דרבנן או לא כולה חדא ספיקא הוא ספק אי חייבות דאורייתא ובספק ברכו חייבות לברך או דילמא מדרבנן הוא דחייבות ובספק ברכו אינן חייבות לחזור ולברך ואין כאן אלא חדא ספיקא. ועוד דאפי' את\"ל דתרי ספיקי נינהו וכמ\"ש הרב ש\"א ס' ברכו ואת\"ל לא ברכו ס' שחייבות מדרבנן אכתי מלבד הדחיה שדחה הרב ש\"א איכא למדחי עוד דנאמר הס\"ס להחמיר ספק לא ברכו ואת\"ל ברכו ספק שחייבות מדאורייתא וכן ספק שהן דאורייתא ואת\"ל דרבנן ספק שלא ברכו ונמצא דאיכא ס\"ס להחמיר אפי' בדרבנן יע\"ש. והנכון ודאי דכל כה\"ג לא מקרי ס\"ס אלא כולה חדא ספיקא וכמ\"ש. ולענין הלכ' נר' לע\"ד כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לענין ספיקא דאורייתא לחומרא אם הוא דאורייתא או דרבנן כמ\"ש הרב כ\"ע שם חזר להיות פטורות מטעם ס\"ס אם חייבות בבה\"מ מדאורייתא וא\"כ בס' ברכו צריכין לחזור ולברך מספק או דילמא מדאורייתא אינן חייבות בבה\"מ אלא מדרבנן ואינן צריכות לחזור ולברך מספק. את\"ל דחייבות מדאורייתא שמא אינן חייבות לחזור ולברך מספק אלא מדרבנן דספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן וכיון דאינן חייבות לחזור ולברך אלא מדרבנן כל כה\"ג דאיכא ספיקא אי חייבות מדאורייתא או מדרבנן הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ועיין במ\"ש בפ\"א מה' אלו הלכה י\"ט יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "השותה \n מים שלא לרוות צמאונו כו' אינו טעון ברכה כו'. בס\"פ כיצד מברכין עלה דאמרי' במתני' השותה מים לצמאו מברך שהכל דייקינן בגמ' לצמאו לאפוקי מאי אמר רב אידי בר אבין לאפוקי חנקתיה אומצא. וכתבו התוס' בד\"ה חנקתיה וז\"ל ורב עמרם פי' דדוק' לפניו לא בעי ברכה אבל לאחריו חייב ור\"מ פי' דלא היא דהואיל ואינו נהנה אפי' לאחריו לא בעי ברכה עכ\"ל ועיין בדברי הרא\"ש. וראיתי להרב מוהראנ\"ח ז\"ל בדרשותיו פ' וישב דכ\"א ע\"א שהכריח כשיטת הר\"מ שאפילו לאחריו לא בעי ברוכי מדברי המכילתא וכבר היו רבי טרפון והזקנים מסובים וכו' ילמדנו רבינו השותה מים לצמאו מאי מברך וא\"ל בורא נפשות רבות ומדהשיב בורא נפשות רבות ודאי שעל הברכה האחרונה שאלו ואעפ\"כ דייקו לומר לצמאו ומשמע לצמאו אין חנקתיה אומצא לא כמו שדייקו בגמרא. ואני בעוניי אחר שאלת אלף מחילות לא מצאתי מקום לדבריו דהא ר\"ט סובר דעל ברכה ראשונה מברך בנ\"ר כמו ששנינו במתני' וא\"כ מאי ראיה איכא מהמכילתא לו' דמדהשיב בנ\"ר ודאי שעל הברכה האחרונה שאלו וצ\"ע." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נוסח ברכות כל \n העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו עשה אותה לעצמו מברך עשה אותה לאחרי' מברך על העשיה. ע\"כ. והקשה עליו מרן בכ\"מ ז\"ל דלקמן בהלכה ט\"ו כתב דנט\"י ושחיטה הואיל וכדברי רשות הם מברך על העשיה וזה היפך מ\"ש כאן דאף מצוה שאינה חובה עליו כל שעוש' אותה לעצמו מברך לעשות ומתוך קושיא זאת עלה לחלק בין מצוה שאינה חובה למצוה שהיא רשות דנט\"י ושחיטה הם דברי רשות שהרי אפשר לו שלא לאכול דבר שיצטרך נט\"י ושחיטה אבל מצות עירוב אע\"פ שאינה חובה מצוה עליו לערב שמא ישכח ויוציא עכ\"ל. ולא נתקררה דעתי בזה דא\"כ כשבירר שיחותיו רבינו וכתב כיצד לבש תפילי' כו' היה לו לכתוב ג\"כ מצות עירוב שהיא המצוה שאינה חובה עליו לדעת מרן ז\"ל. ועוד יש לגמגם בה דבהל' י\"ד קרא רבינו למצות עירוב מצוה שאינה חובה סתם ולא גמר עליו כמ\"ש כאן. כי ע\"כ נראה לע\"ד דמ\"ש כאן בין מצוה שהיתה חובה עליו ובין מצוה שאינה חובה אין הכוונה כמו שחשב מרן דר\"ל בין מצוה שהיא רשות ובין מצוה שהיא חובה אלא לעולם דשתיהם חובה נינהו ולא רשות אלא דהאחת היא מצוה שהיא חובה המוטלת על גופו של האדם ואי אפש' לעשותה ע\"י שליח כתפילין וציצית וישיבת סוכה ודומיהן ובין מצוה שאינה חובה עליו ועל גופה לעשותה כי אם שאפשר לקיימה ע\"י שליח כמצות מילת עצמו ומילת בנו המוטל עליו ועשיית מעקה והפרשת תרומה ומעשר שכל המצוות האלו הם חובה אבל אינה חובה עליו דוקא שאפשר לעשותה ע\"י אחר וכל שעושה אותה בעצמו מברך לעשות משא\"כ בדין נט\"י ושחיטה שהם רשות וליכא חיובא כלל כמ\"ש מרן דאפשר לאכול דבר שלא יצטרך נט\"י ושחיטה וכבר הר\"ן ז\"ל חילק כמ\"ש ותמהני על מרן כ\"מ איך נעלם ממנו ביאור זה בכוונת דברי רבינו והוא ברור ומבואר ליוצא ולבא בדברי הר\"ן ז\"ל.
ואולם הא קשיא בדברי רבינו דכאן עלה בהסכמה דבמל את בנו מברך בלמ\"ד למול ואפילו שהיא מצוה שאינה חובה ומוטלת עליו ואפשר לעשותה ע\"י שליח כמ\"ש ברפ\"ג דהלכות מילה ואילו לגבי מצות פדיון בהלכות בכורים פי\"א כתב שהאב הפודה את בנו מברך על פדיון הבן ולא לפדות ומאי שנא ממילה כי שתיהם רמיין על האב כדאיתא בפ\"ק דקידושין דכ\"ט. ושוב ראיתי להריב\"ש בסימן קל\"א נשאל על זה ויש לי מקום עיון בדבריו ז\"ל שם כי הנה לשאלת השואל נדרש הרב למה האב מברך בפדיון בעל ולא בלמ\"ד לפדות כיון דעיקר המצוה עליו דידיה רמיא ומדיוק' דפדה תפדה מרבינן לפודה את עצמו אבל ע\"י שליח או ע\"י ב\"ד לית לן. ועוד שלפי שיטת הרמב\"ם גבי מילה דהמל את בנו מברך למול ה\"נ הו\"ל להאב לברך בלמ\"ד כמו מילה והפודה את עצמו בעל שהוא כמו שליח זו היא שאלת השואל והרב ז\"ל השיבו וז\"ל דלפי שמצוה זאת נעשית ע\"י סיוע הכהן מברכין עליו בעל ולפי\"ז בפודה את עצמו נמי מברך בעל ולדעת הרמב\"ם אפשר לתת טעם לפי שבהאב אפשר להעשות מצוה זו ע\"י הבן כשיגדל וכשיגדל אז אי אפשר להפטר כי אם ע\"י עצמו וגם שאם היה לו לפדות עצמו ובנו קי\"ל דהוא קודם לבנו אלמא עיקר המצוה בעצמו אלא שבקטנותו אי אפשר עכ\"ל. והרואה יראה שבתשובה זאת טעמא טעים לאחת מן השאלות ששאל השואל למה זה שינו בנוסח הברכה בין האב לבן אבל למה ששאל עוד השואל דלפי שיטת הרמב\"ם בענין המילה הכא נמי גבי פדיון איפכא הוה לן לתקן ע\"ז לא זרחה עליו שמש תשובתו ולא ידעתי למה עשה עצמו כאילו לא ידעו. ואולי אפשר דסמך אמ\"ש בתחילת דבריו דלפי שמצוה זאת נעשית ע\"י סיוע הכהן מברכין עליו בעל. ולפי זה הכריח וכתב דא\"כ בפודה את עצמו נמי דינא הכי שיברך בעל וע\"ז סיים וכתב דלדעת הרמב\"ם שכתב דבפודה את עצמו מברך בלמ\"ד יש לתת טעם לפי שבאב אפשר להעשות המצוה ע\"י הבן כלומר וכיון דאיכא תרתי דעיקר המצוה היא ע\"י אחר וגם אפ' להעשות ע\"י הבן מברך עליו בעל משא\"כ גבי מילה דליכא אלא חדא לטיבותא מברך בלמ\"ד וכעין מ\"ש רבינו במצוה שאינה חובה שאם עושה אותה ע\"י אחרים דמברך עליה בעל כיון דאיכא תרתי לטיבותא ואם לא היתה כוונת הריב\"ש ז\"ל לזה אנן בדידן מצינן למימר הכי כ\"ן לע\"ד.
ודע שמתשו' הריב\"ש הלזו דקדק הר\"ב המפה בי\"ד סימן ש\"ה ס\"י דאין יכולין לפדות ע\"י שליח ותמהו עליו דמהיכן משמע ליה כן כיון דבכל התורה כולה קי\"ל דשלוחו של אדם כמותו ומ\"ש השואל להריב\"ש דע\"י שליח או ע\"י ב\"ד לית לן אין הכוונה לומר דאי אפשר לעשות' ע\"י שליח כי אם דליכא חיובא לפדותו כמצות מילה דכשלא מלו האב חיובא רמייא על ב\"ד ועל כל ישראל למולו. עיין בדברי הש\"ך ז\"ל שם ולהרב ט\"ז ועיין להרב מח\"א ז\"ל בהלכות זכיה סימן ז' יעו\"ש. ולדידי משמע לי שהרב המפה לא דקדק כן מדברי השואל כי אם מדברי הריב\"ש בתשו' שכתב דמשו' דאפשר למצוה זאת להעשות ע\"י בנו כשיגדל וכשיגדל א\"א להעשו' אלא ע\"י עצמו הוא שמברך בעל ואם איתא דס\"ל דאפשר למצו' זאת ע\"י שליח למה זה הוצרך לומר האי טעמא דאפשר ע\"י בנו כשיגדל ולמה לא כתב משום דאפשר ע\"י שליח כמ\"ש הר\"ן גם איך כתב דלכשיגדל אי אפ' אלא ע\"י עצמו ולמה לא אפשר ע\"י אחר ג\"כ אלא ודאי דמשמע ליה דא\"א לפדיון לפדות ע\"י שליח. ושוב התבוננתי בדבר וראיתי שאין זה ראיה דכוונת הריב\"ש לא היתה זאת דמה שדקדקנו איך יישב דעת הרמב\"ם במה ששינה מדין ברכת המילה לדין ברכת הפדיון בדברים אלו שכתב הריב\"ש דלדעת הרמב\"ם י\"ל לפי שבאב אפשר להעשות מצוה זאת ע\"י הבן כשיגדל וכשיגדל אז א\"א להפטר כי אם ע\"י עצמו כו' בזה העלה יישוב דעת הרמב\"ם במה ששינה מדין ברכת המילה לדין ברכת הפדיון דכוונת הריב\"ש ז\"ל בדברים אלו לומר דגבי מצות פדיון כיון דכשיגדל הבן אז ליכא שום חיוב כי אם על הבן ולא האב וכ\"ש על אחרים זו היא עיקר הטעם לכשיברך האב על העשיה כיון דמצוה זו יש בה גבול וזמן על האב דלכשיגדל הבן פקע חיובו של האב וז\"ש ולכשיגדל אז א\"א להפטר וזהו סיום לשון הרב ואינו מילת' בפ\"ע כלומר ואע\"ג דלכשיגדל נמי אפשר להפטר ע\"י האב או ע\"י שליח. מיהו כיון דס\"ס הן הן שלוחיו ועל ידו הם באים לפדותו שמקדים לשליח מעות אלו ליתנם לכהן בעבורו ונמצא דעי' המצוה הוא המקיימה קאמר שפיר דלכשיגדל א\"א להפטר ע\"י אחר ולכך מברך האב ג\"כ על העשייה משא\"כ במצות המילה דאף דלכשיגדל חיובא רמייא עליה דידיה למול את עצמו מ\"מ כל ישראל נמי חייבים למולו כשאינו יודע למול את עצמו וכשמלין אותו לא מתורת שליחות דידיה הוא שעושי' מצוה זאת כי אם מצד עצמן וכ\"כ הרא\"ש בפ' כיסוי הדם דהמל בנו של חבירו שלא מדעתו כל שאין האב מלו פטור מלשלם עשרה זהובים שכר המצוה משום דכל ישראל חייבים למולו ולאו מתורת שליחות וכ\"כ מרן החבי\"ב בה' שופר ועיין להרב מח\"א ז\"ל ה' שלוחי' סימן כ\"ה יע\"ש. וכיון שכן אין טעם לומר דהאב המל אותו דיברך בעל דומיא דמצות פדיון דהכא שאני שאף לכשיגדל אפשר להפטר ע\"י האב ולא פקע מצות האב ממנו לעולם דכל שהוא מלו מחוייב בדבר קרינן ליה ושנייא היא מצות פדיון כמדובר.
והנה למה שכת' הר\"ב המפה דלא מהני פדיון על ידי שליח מלבד מה שתמהו עליו האחרונים עוד זאת תמה עליו הר\"ב שער המלך דאם איתא דא\"א לפדיון ע\"י שליח א\"כ שמעינן מינה דבנותן לכהן פדיון הבן מתנה ע\"מ להחזיר אפי' אי אמרינן דמתנה ע\"מ להחזיר לאו שמה מתנ' מ\"מ בנו פדוי דנהי דלא שמה מתנה מ\"מ כיון שהתנה עמו ע\"מ להחזיר וכל תנאי שא\"א למעשה להתקיים ע\"י שליח שתנאי בטל והמעשה קיים שזה אחד ממשפטי התנאי' כדאיתא בפרק המדיר דע\"ד ועיין לה\"ה רפ\"ו מה' אישות ולהלח\"מ ז\"ל שם. ואפילו אם עבר הכהן והחזיר המעות הבן פדוי דכיון דתנאי בטל ואי בעי לא יהיב ליה כלום השתא נמי דיהב ליה מתנה הוא דיהיב ניהליה. ואם נאמר כן תקשי לן אותה שאמרו בפ\"ק דקידושין ד\"ו ע\"ב אמר רבא הילך מנה ע\"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינ' מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי ואסיק רב אשי דבכולהו קנה משום דמתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה יע\"ש. והשתא איך קאמר רבא למאן דס\"ל דמתנה להחזיר שלאו שמה מתנה דבפדיון הבן אין בנו פדוי. וגם רב אשי לא פליג עליה אלא מטעמא דס\"ל דשמה מתנה ולמה לא אמרו דגבי פדיון בלא\"ה הוא פדוי מטעמא דאמרן דהתנאי בטל והמעשה קיים.
ולדידי אין זה מן הקושי דכיון דהתנה ע\"מ להחזיר דלא גמר ויהיב לשם מתנה גמורה אי הוה אמרי' דלאו שמה מתנה ודאי דאין בנו פדוי ואף דקי\"ל דהתנאי בטל והמעשה קיים וראיה לזה ממ\"ש בפרק יש בכור דנ\"ה גבי עובדא דר\"ח דחזייה לההוא גברא דהוה אזיל ואתי קמיה א\"ל לא גמרת ויהבת לשם מתנה אין בנך פדוי ופרש\"י בלשון השני אין בנך פדוי ואפי' לא אחזירם לך ולזה הסכים הרשב\"א בתשו' סימן קצ\"ח ותשצ\"ז והרא\"ש שם והיינו טעמא ודאי משום דכל דלא גמר האב ליתנה במתנה גמורה אפילו דדינא הוא שלא להחזירם וקנאם הכהן אין הבן פדוי וללשון ראשון שכתב רש\"י ז\"ל דאין בנך פדוי אם אחזירם לך משמע נמי דאע\"ג דאי בעי לא יהיב ליה והרשות בידו כיון שלא התנה עמו בפירוש להחזירם לו אפי\"ה אין בנו פדוי וכבר עמד ע\"ז הרב מח\"א בה' זכיה ומתנה סימן ח'." + ], + [], + [], + [], + [ + "נטל \n את הלולב מברך על נטילת לולב אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול. וכתב הראב\"ד בהשגותיו שלדבריו אם לבש אדם ציצית או תפילין ולא בירך כשיזכור ויברך בעל ואינו כן דשאני לולב דמדאגבהיה נפטר ממנו כל היום משא\"כ ציצית ותפילין. ומרן כ\"מ כתב דדעת רבינו דלא שנא דאין בזה הכרע ובמ\"ע הפליג דעת הראב\"ד לדברים אחרים עכ\"ל. והוא תימא שהרי רבינו ז\"ל בפרק זה הלכה ה' כתב בהדייא כדברי הראב\"ד וז\"ל העושה מצוה ולא בירך גם מצוה שעשייתה קיימת מברך אחר העשיה כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחילה חוזר ומברך אחר שנתעטף אקב\"ו להתעטף בציצית וכן להניח תפילין הרי שכתב בהדייא דאפי' בא לברך אחר שלבש ונתעטף נוסח הברכה היא בלמ\"ד ולא בעל והיותר תימה מ\"ש שהרב מ\"ע הפליג דעת הראב\"ד לדעת אחרת. והנה היא היא תמיהת הרב מ\"ע ז\"ל כמבואר בדבריו ואיך הפליג כוונת הראב\"ד לדעת אחרת ונראה דמשמע להו להראב\"ד ומרן כ\"מ דדברי רבינו בהלכ' ה' אינו הכרח לו' דס\"ל גבי ציצית ותפילין דנוסח הברכה היא בלמ\"ד דוקא דכיון דאכתי לא קאי רבי' בהכי לחלק בנוסח הברכות בלמ\"ד לעל לא דק בלשונו וראיה לדבר שבהל' יו\"ד כתב אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אקב\"ו לעשות כו' וכתב שם מרן דאינו מבחין עתה בין מברך בלמ\"ד למברך בעל אבל אם היה דעתו לחלק בין ציצית ותפילין ללולב היה כותבו בדין זה ומדסתם וכתב מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה מברך על העשיה משמ' דלא מחלק בהכי ודוק. ועיין בתשו' הרדב\"ז בח\"ב סימן קנ\"ט דס\"א ע\"ב.
וראיתי להכלבו בהלכות לולב שהוק' לו בדברי רבינו דלמה זה תקנו חכמים לברך על הלולב אחר שיטלנו ולברך בעל ולמה לא תקנו שיברך קודם נטילתו ולברך בלמ\"ד והשיב מפני שחששו חכמים שמא יבא לברך ברכה לבטלה שאם יבא אחר ויטלנו לעצמו ונמצא מברך ברכה לבטלה עכ\"ל ולא ידענא מאי קאמר שהרי בהדייא כתב רבינו בפ\"ח מה' לולב שצריך לברך ברכת הלולב קודם שיטלנו בידו ומה ששנינו בברייתא נטל את הלולב מברך בעל היינו אם עבר בדיעבד ונטלו אבל לכתחילה צריך לברך קודם נטילתו גם במה שתירץ שחששו חכמים שמא יבא אחר ויטלנו ונמצא מברך ברכה לבטלה כו' ק\"ל דלמה זה לא חששו ג\"כ במילה ושופר ושחיטה לקלקולא ויתקנו שיברך אחר העשיה בעל ובהדייא אמרי' בשמעתי' שלא חשו חכמים לקלקולא. ומיהו לזה י\"ל דס\"ל כמ\"ש התוס' בשמעתי' דלולב אע\"ג דמדאגבהיה נפק בי' מ\"מ עובר לעשייתו מקרי דאכתי מחייב בנענועי' דרבנן אלא דאכתי ק\"ל להכלבו למה לא יברך קודם נטילתו ושני שפיר משום שחששו חכמים שמא יבא לברך ברכה לבטלה משא\"כ בשאר המצות שאם יברך אחר העשיה לא נשאר לו עוד מה לעשות לא חשו לקלקולא. עוד כת' שם דאין לומר דיטלנו בידו ויברך דהא מצוות אין צ\"כ ומה שיש לעמוד בדבריו הללו שדבריו סותרים למ\"ש הוא גופיה בהלכות ר\"ה גבי שופר דדוק' במצוה דאית בה הנאה הוא דקי\"ל דמצוות אינן צריכות כונה ולא בשאר מצוות דלית בהו הנאה וכיון דלולב לית ביה הנאה איך כת' דמיד שיטלנו בידו יצא י\"ח דהא מצוות אינן צריכות כונה שזה היפך מ\"ש גבי שופר כבר עמדתי על דבריו רפ\"ב מהלכות ק\"ש בשורש מצוות צריכות כוונה יע\"ש." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b1cffda5e8785b84b8ea0cd73a6e0f9ae19fe0ef --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,88 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Blessings", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Blessings", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מצוה הבאה בעבירה כל \n האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך לא בתחילה ולא לבסוף כיצד כו'. וכתב מרן כ\"מ דבירוש' תני מצה גזולה אסור לברך עליה א\"ר אושעיא ע\"ש ובוצע ברך ניאץ ה' הדא אמרה בתחי' אבל בסוף דמים הוא חייב לו. רבי יוסי אומר אין עבירה מצוה אמר ר' אילא אלה המצוות אם עשיתן כמצותן הן מצוות ואי לאו אינן מצוות ע\"כ. ובסוף הלשון כתב וז\"ל ורבינו כתב דאינו מברך לא בתחילה ולא בסוף משום דההוא טעמא דאבל בסוף דמים הוא חייב לו לא שייך אלא בגזל לא בשאר איסורי' ומעתה מתני' דתנן בפ\"ג שאכלו אכל טבל כו' אין מזמנין לאו דוקא עכ\"ל. ואיכא למידק עליו טובא דמי הכריחו למרן ז\"ל לומר דפסק רבינו כר' אושעיא דשאני ליה בין ברכה ראשונה לשניה ומשו\"ה הוצרך לחלק בין גזל לשאר איסורי' דאימא דרבינו תפס עיקר כסברת רבי יוסי ור' אילא הנז' בירוש' דפליגי עליה דר' אושעיא וס\"ל דלא שנא ואין לומר דס\"ל למרן ז\"ל דלא פליגי דהא ליתא כמו שיראה הרואה מדברי מרן ז\"ל ועוד יש לתמוה טובא שהרי רבינו בפ\"ו מה' חמץ ומצה ה\"ז כתב בהדייא דעל מצה גזולה אינו מברך עליה בהמ\"ז יע\"ש ואיך כתב מרן דס\"ל דבאיסור גזל מברך בסוף דדמים הוא שחייב לו.
ושמעתי מפי מרן מלכא מוהרח\"א זלה\"ה דכוונת מרן לומר דמאי דפסק רבינו כר' אילא וכר\"י דאינו מברך לא בתחילה ולא לבסוף ושביק לרבי אושעיא דלכאו' סתם מתני' דפ\"ג שאכלו אזלא כוותיה דקתני אין מזמנין ומשמע דבהמ\"ז מיהא מברכין וכדכתב הראב\"ד ז\"ל להכי כתב דס\"ס מתני' לא מכרעא כוותיה דר' אושעיא דטעמ' דאבל בהון דמים הוא חייב לו לא שייך אלא בגזל לא בשאר איסורי' ומתני' בשאר איסורי' מיירי ולא בגזל וכיון שכן פסק כר\"י ור' אילא דרבים הם לגבי ר' אושעיא ומעתה מתני' עכ\"ל דלאו דוקא ודפח\"ח.
והנה הרב מוהר\"י אלגאזי בס' ארעא דרבנן סימן שנ\"ט עלה ונסתפק בעביר' שהיא מדרבנן אי אמרינן גבי מצוה שהיא מצוה הבאה בעבירה יע\"ש ויש להביא ראיה מההיא דפרק אלו עוברין דמ\"א ע\"א דקאמר יכול לא יביא מן המוקצה אמרו מה טבל מיוחד וכו' משמע דאי לאו ה\"ט הוה אסרינן להביא מן המוקצה אע\"ג דאינו אלא עביר' דרבנן כדאיתא התם וטעם איסור זה אינו אלא משום מצוה הבאה בעבירה כמ\"ש רבינו פ\"ה מהל' איסורי מזבח ה\"ט. ומוהרשד\"ם בחא\"ח סימן כ\"ב כתב דממה שהתירו מוקצה לנסכים במקדש אין ראיה דלא אמרי' מצוה הבאה בעבירה בעבירה דרבנן דהתם שאני דאין שבות במקדש ועיין לחי' הריטב\"א למסכת סוכה דף ט' ודל\"א שכתב דמצוה הבאה בעבירה הוא דאורייתא וכן נראה מדברי רבינו בפ\"ה מהלכות א\"מ ה\"ט. ועיין בתשו' הרמ\"ע מפאנו ז\"ל סי' ס' ולהר\"ב מח\"א ה' גזילה סימן כ\"ט ועיין לרש\"י בפסחים דל\"ה ע\"ב ד\"ה ודמאי וד\"ה טבול ובספר שער המלך ה' לולב דף צ\"ח ע\"ב ושם דצ\"ז ע\"ד מבואר דאף בעבירה דרבנן אמרינן מצוה הבאה בעבירה גם מדברי המרדכי שהביא שם שכתב בר\"פ לולב הגזול דערבה שתלשה גוי בשבת כשרה מקיום מצות לולב והביא ראיה מההיא דתנן דאם מעטה כשרה מבואר דס\"ל דאף בעבירה דרבנן אמרינן מצוה הבאה בעבירה יע\"ש. מיהו מדברי הירושלמי דפרק האורג גבי הקורע בשבת שאמרו דיצא והקשו מההיא דמצה גזולה ותירצו דהתם היא עצמה עבירה ברם הכא דאיהו הוא דעבר עבירה. ועיין להרשב\"א בתשו' סימן ח\"י שאין לברך על קיום מצות השבת גזילה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ועיין בס' נצח ישראל בחי' פסחים דכ\"ז רע\"ד שכתב דהרשב\"א חולק בזה עם התוס' שכתבו בפסחים דלאו הניתק לעשה כשמקיים העשה לא חשיב עובר על לאו ולא קעביד איסורא ועיין למוהרימ\"ט בחי\"ד בכללי הספקות שכתב וז\"ל וי\"ל דלא דמי דהכא כל עצמו אינו בא אלא לצאת ידי מצות קרבן ראיה מס' שמא הוא חייב בה והיכי מייתי באיסור דהו\"ל מהב\"ב ועיין מש\"ל בפ\"ה מה' איסורי מזבח ה\"ט.
ושמעתי מקשים משם חכמי ירושלים ת\"ו דלפי דברי הרשב\"א בתשו' סי' ח\"י שכתבנו משמע לכאורה דאין לברך על מילת ממזר משום טעמא דהו\"ל מהב\"ב ואנן איפכא שמעינן להטור ולמרן בי\"ד ה' מילה סי' רס\"ה שכתבו בשם תשו' לגאון דמברכין עליו כישראל כשר. ולדידי ל\"ק דשאני השבת גזילה דאי אפשר לקיים המצוה בלא עבירת הגזל וכל כי האי חשיב שפיר מהב\"ב ואין לברך עליה לדעת הרשב\"א ז\"ל משא\"כ גבי מצות מילת ממזר דאפ' מצות המילה בלא העבירה וכיון שנתקן ברכה זו להיכא דליכא עבירה לא פלוג בה ואין להקשות על זה ממ\"ש מרן בא\"ח סי' קצ\"ו לענין אכילת דבר איסור דאין מברכין עליו לדעת הרשב\"א וכמה רבוותא דשאני התם דבעת הברכה קעביד איסורא וסמי בידיה שלא לאכול דבר האיסור.
עוד כתב הרשב\"א באותה תשובה דסי' ח\"י דגבי מצות שילוח הקן אם תפס את האם ובא לשלחה וליקח את הבנים דאין מברכין על שילוח הקן דהו\"ל מהב\"ב שלא צוונו האל ית' ליקח את האם ולחזור ולשלח אותה יע\"ש ולכאו' צ\"ע ממ\"ש בפרק שילוח הקן דק\"מ ע\"ב יכול יחזור על הבנים ת\"ל כי יקרא כו' ועיין להר\"ב חוות יאיר סי\"ז דף ע\"א דאשתמיט מיניה דמר תשו' הרשב\"א הלזו. ועיין בדברי התוס' דקידושין דל\"ד ד\"ה מעקה שכתבו ואומ' ר\"י כו' כגון שנטלה ע\"מ לשלח דלאו ליכא עשה איכא יע\"ש. ואמנם אף לדברי התוספות דברי הרשב\"א שרירין וקיימין דס\"ס אף שנטלה ע\"מ לשלח ושילחה אין זה אלא קיום הל\"ת דקיום העשה הוא כדי שלא לעבור למפרע בלא תעשה ואמנם לא חייבנו האל ית' מעיקרא לעשות ענין כזה ואי אזיל איניש ועביד כן אין לו לברך עליו כיון שעיקר הדבר ההוא הוא שמקיים הלאו ואין מברכין על קיום ל\"ת דהעשה אינו אלא תקון הלאו ואף דנטלה ע\"מ לשלח דלא עבר הלאו ס\"ס קייום העשה כדי שלא לעבור הל\"ת מחמת נטילתו וקיום הל\"ת הוא דעביד לקיים מחשבתו שנטלה ע\"מ לשלח ובהכי קיים הל\"ת ולא עבר על הלאו אלא דאם נמלך אית ביה עשה והוא תיקון להמלכתו ואם לא נמלך מקיים הלאו ומקיים העשה שלא להיות עובר על עשה מחמת נטילתו שלא היה בו מצוה ובכן עפ\"י הדברים האלה תנוח דעתינו דאף דאמרו בש\"ס יכול יחזור על הבנים ובודאי מצוה קעביד ובא לידו קיום ל\"ת ועש' מ\"מ אין לברך עליהם שאין לברך על קיום ל\"ת ולא על עשה שאינו בא אלא לתקן את אשר כבר עשהו מבלי היותו מצווה וכן כתב הרז\"ה בטעמו של דבר שאין מברכין על אכילת מצה בכל ימי הפסח אף שאנו מצווין שלא לאכול חמץ כל שבעה. דאין זה כי אם קיום ל\"ת משא\"כ בסוכה דכל שרוצה לאכול מחייב לאוכלו בסוכה ושפיר מברך על קיום עשה ודו\"ק.
השמטה
כתבתי לעיל בשורש מצוה הבאה בעבירה על מה שהק' בתשו' הרשב\"א סימן ח\"י דמשמע לכאורה דאין לברך על מילת ממזר משום דהו\"ל מהב\"ב כו' ותרצתי דשאני השבת גזילה דאי אפשר לקיים המצוה בלא עבירת הגזל כו' משא\"כ גבי מצות מילה דאפשר מצות מילה בלא העבירה וכיון שנתקן ברכה זו להיכא דליכא עבירה לא פלוג רבנן כיע\"ש ובני נאמן החכם המרומם כה\"ר מרדכי נחום ה\"י ההוא אמר דאין זה חילוק יפה לפי מ\"ש עוד הרשב\"א באותה תשו' גבי ברכת מצות שילוח הקן דאם תפס האם ואח\"ך החזירה דאינו מברך משום דלא ציונו האל ית' לתפוס אותה ואח\"כ לשלחה. והשתא אם איתא לחילוק זה דכיון דנתקן הברכה בלא העבירה אע\"פ דנעשית בעבירה דמברך ה\"נ אע\"פ שנעשית בעבירה אמאי לא מברך כיון דנתקן ברכה זו בלא עבירה ע\"כ. ואפשר לחלק דשניא היא ברכת מילת הממזר דמברכין אותה ב\"ד שלא עשו העבירה אבל שילוח הקן שמברך אותה מי שתפס את האם תחילה ואח\"ך מחזירה לתקן מה שחטא ודוק." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [ + "שורש ספק ברכות להקל נשים \n ועבדים וקטנים חייבים בבה\"מ וספק יש בדבר אם הן חייבים מן התורה כו'. עיין בספר יד מלאכי כללי הדינים אות תצ\"ב ותצ\"ג ובש\"ע א\"ח סימן ד' סי\"ג וי\"ד וט\"ו לענין נט\"י דבספק לא יברך גם בסוף סי' י\"א וי\"ב ס\"ג ושם במ\"א סק\"ז ובסימן י\"ד ס\"ב שכתב יש לסמוך על הרמב\"ם שמכשיר אבל לא יברך וכתב בסימן ח\"י וכה\"ג דוכתי טובא בא\"ח וי\"ד דספק ברכות יהיה מאיזה ספק שיהיה או ספקא דפלוגתא או שאר כל ספק תלינן להקל שלא לברך ברכה לבטלה ועיין בסוף סימן ל\"ג שכתב ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירי' והט\"ז שם סק\"ז כתב דלא יברך וק' לכאורה דבסימן י\"ט כתב הש\"ע אבל היכא דלא אפשר מוטב שיעשה טלית של פשתים ויברך עליו משיבטל מצות ציצית. הרי דמטעם שלא יבטל כתב דיברך גם עליו כבר נשאל על זה בתשו' שבות יעקב סימן א' ותירץ דשאני התם דהרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם ס\"ל דיברך והם שלשה עמודי ההוראה שהב\"י נשען עליהם יע\"ש ועיין בהלכות קטנות ח\"ג סימן קי\"ו שהוקשה לו דברי הב\"י מסימן ט' לסימן תרמ\"ט גבי לולב יבש ול\"ק לפי האמור עוד כתב בתשו' הנז' דהיכא דדעת רוב הפוסקים שיברך וגם בירושלמי משמע שיברך דעת מרן להקל שיברך ובהכי ניחא ליה מ\"ש מרן בא\"ח סימן ר\"ן ס\"ו גבי נטל פרי וברך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס צריך לחזור ולברך וזו היא דעת רב נסים גאון דס\"ל דמאחר דלא אפשיטא הבעיא בירוש' הו\"ל כתיקו דאיסורא לחומרא הרי דפסק דספק ברכה לחומרא. אכן לפי האמור ניחא דדעת הרא\"ש והמרדכי והאגודה פ' כיצד מברכין דאפשיט הביעיא בירושלמי ועיין בספר כהונת עולם סימן ע\"ח ובמפתחות שם מה שסיים בענין זה דספק ברכות להקל יע\"ש.
ודע שהר\"ב כהונת עולם בסי' הנז' והר\"ב שער אפרים בסי' י\"א נסתפקו בענין נשים בברכת המזון דמספקא לן אם חייבות מדאורייתא או מדרבנן כששכחו אם ברכו ברכת המזון אם חייבות לחזור ולברך מס' והרב ש\"א ז\"ל כתב דאין לומר דאם שכחה אינה חייבת לברך מטעם ס\"ס ספק דילמא כבר ברכה ברכת המזון ואת\"ל שלא ברכה דילמא אינה חייבת מדאורייתא וגם זה הספק ס' המתהפך דזה אינו דהלא אם אמרי' את\"ל שלא ברכה א\"כ מקרי ודאי לא ברכה וא\"כ אף שאינה חייבת אלא מדרבנן צריכה לברך רק אם תאמר דאת\"ל שהיא ספק אם ברכה אבל זה אינו ודוק יע\"ש.
ולכאורה דבריו תמוהים מאותה שכתב מרן ב\"י בי\"ד סימן פ\"ג בשם סמ\"ק והביא דבריו הש\"ך והפ\"ח בכללי ס\"ס סימן ק\"י אות ט' דהיכא דאיכא ספק ספיקא בענין שהוא מותר מן התורה אלא דאסור מדרבנן ואיכא נמי חד ספיקא בדרבנן מותר כמו שדגים מלוחים מותרים מטעם ס\"ס ספק אם נמלחו בדגים טמאים ואת\"ל נמלחו שמא לא היה בהם שמנונית כו' כלומר דמן התורה איכא ס\"ס ואע\"ג דמדרבנן מיהא הוא אסור אע\"ג שאין בהם שמנונית מ\"מ איכא נמי חדא ספיק' בדרבנן שמא לא נמלחו ע\"כ. הרי דומה בדומה לנדון הר\"ב ש\"א ז\"ל דסמכינן אס\"ס להתיר אף איסור דרבנן ולא אמרינן יהיו אסורים מיהא מדרבנן משו' דכי אמרי' ספק נמלחו כו' ואת\"ל נמלחו אסורי' בודאי מדרבנן בין יהיה בהם שמנונית בין לא יהיה בהם שמנונית מיהו לזה אפש' לתרץ דהר\"ב ש\"א ז\"ל משום דחייש לסברת האומרים דבס\"ס בעינן מתהפך משו\"ה כתב כן דנהי דכי נקטינן הצד של הספק תחילה ספק חייבות דאורייתא ואח\"כ ס' ברכו יוצא דאף מדרבנן פטורות מיהו כי נקטינן הצד של הספק תחילה ספק ברכו ואח\"כ ספק חייבות יוצא דמדרבנן מיהא חייבות ומשו\"ה כתב הרב דאין לפוטרן אף מדרבנן כיון דלצד הס\"ס השני חייבות. אמנם הסמ\"ק ז\"ל בדין דגים טמאים אפשר דקאי בשיטת הפוסקים דבס\"ס לא בעינן מתהפך ומשו\"ה התיר הדגים אף מדרבנן משום דנקט הס\"ס כהצד האחד דיוצא דאף מדרבנן מותרים ודוק.
אלא שהדבר קשה הוא שדברי הסמ\"ק ודאי דאף למ\"ד דבעינן ס\"ס המתהפך הוא שדבריו ז\"ל תלמוד ערוך הוא בפ\"ק דפסחי' ד\"ט ע\"א דאמרי' התם דה\"ט דחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות דלא בעו הפרשת תרומה ומעשר משום דהו\"ל ס\"ס דילמא מעיקרא לא טבילי כדרבי אושעיא וכו' וכתבו רש\"י ותוס' שם דאע\"ג דמ\"מ הוי ודאי טבל מדרבנן מ\"מ אתי ספק ומוציא מידי ודאי טבל מדרבנן וחשבינן להו בחזקת מתוקנים יע\"ש הרי מבואר דאע\"ג דאיכ' ס\"ס בענין שהוא מותר מן התורה ואסור מדרבנן אפי\"ה שרינן מכח ס\"ס איסור דרבנן. ואף למה שכתבו התוס' בתי' הב' היינו דוקא משום טעמא דאין ספק מוציא מידי ודאי הא לא\"ה ס\"ל ז\"ל דחשיב שפיר ס' דרבנן ולקולא. ועיין בספר דת ודין סימן ט' מ\"ש בכלל זה של הסמ\"ק ועיין בספר שער המלך בה' מקוואות בכללי הס\"ס ס\"ט יע\"ש. ולבר מן דין א\"א לתרץ דברי הרב ש\"א כמ\"ש שהרי הרואה דברי הסמ\"ק שהביא מרן ב\"י בי\"ד סימן פ\"ג דנקט צדדי הס\"ס תחילה ספק נמלחו ספק לא נמלחו ואח\"כ כתב ספק היה בהם שמנונית כו' נר' שאין מקום לתירוצנו דאי כמו שכתבנו הול\"ל תחי' ס' היה בהם שמנונית ואח\"כ הול\"ל ס' לא נמלחו אלא הא ודאי ליתא.
אבל הנראה ליישב הוא דשאני נדון הסמ\"ק דהאיסור דרבנן אינו מחמת האיסור דאורייתא דהאיסור דאורייתא הוא מחמת השמנונית והאיסור דרבנן הוא מחמת הציר וא\"כ מיד כשאנו מסתפקים אם נמלחו הדגים עם הטמאים פקע מיד איסור הציר דרבנן משום דספיק' דרבנן לקולא ואמרי' שאין כאן איסור ציר כיון שלא אסרו חכמים אותו מחמת ס' ולא נשאר לנו אלא משו' שמנונית דאורייתא דאפי' בספק נמלחו או לא אסור כשידענו שהיה בהם שמנונית וכשאנו חוזרים לומר את\"ל שנמלחו ס' שלא היה בהם שמנונית הותר ג\"כ איסור השמנונית דאורייתא ולא מפני שחזרנו לומר את\"ל נמלחו חזר איסור הציר דרבנן כיון שלא הוצרכנו לזה לחזור ולומר את\"ל אלא מפני השמנונית דאורייתא משא\"כ בנדון הר\"ב ש\"א ז\"ל דכשאנו אומרים ס' אם הם חייבות דאורייתא או דרבנן עדיין לא נפטרו מחיובם דלב' הצדדים חייבות הן לברך וכשאנו חוזרים לומר ואת\"ל שהן חייבות דאורייתא ס' ברכו כבר לא מקרי ס\"ס. וכן כשאנו אומרים ס' ברכו ס' לא ברכו לא נפטרו בזה מלברך מחמת ס' עד שנדע בודאי שהן דרבנן וכיון דיש לנו ס' אם חייבות מדאורייתא או מדרבנן לא פקע חיובן מחמת ספק זה וכשאנו רוצים לפוטרן ולו' ואת\"ל לא ברכו ס' שהן חייבות מדרבנן אדרבא בזה האת\"ל אנו אומרים בודאי שלא ברכו וא\"נ אף מדרבנן חייבות ונמצא דבין בצד הס' הראשון בין בצד הספק הב' לא פקע חיוב הברכה מעליהן ודוק.
ודע שהר\"ב כהונת עולם ז\"ל שם בסימן ע\"ח כתב בנדון זה של הרב ש\"א דלא השיב ס\"ס אי משום דכל כה\"ג דפטור הברכ' בס' ברכו או לא אגיד בשנדע אי חייבות הן דרבנן או לא כולה חדא ספיקא הוא ספק אי חייבות דאורייתא ובספק ברכו חייבות לברך או דילמא מדרבנן הוא דחייבות ובספק ברכו אינן חייבות לחזור ולברך ואין כאן אלא חדא ספיקא. ועוד דאפי' את\"ל דתרי ספיקי נינהו וכמ\"ש הרב ש\"א ס' ברכו ואת\"ל לא ברכו ס' שחייבות מדרבנן אכתי מלבד הדחיה שדחה הרב ש\"א איכא למדחי עוד דנאמר הס\"ס להחמיר ספק לא ברכו ואת\"ל ברכו ספק שחייבות מדאורייתא וכן ספק שהן דאורייתא ואת\"ל דרבנן ספק שלא ברכו ונמצא דאיכא ס\"ס להחמיר אפי' בדרבנן יע\"ש. והנכון ודאי דכל כה\"ג לא מקרי ס\"ס אלא כולה חדא ספיקא וכמ\"ש. ולענין הלכ' נר' לע\"ד כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לענין ספיקא דאורייתא לחומרא אם הוא דאורייתא או דרבנן כמ\"ש הרב כ\"ע שם חזר להיות פטורות מטעם ס\"ס אם חייבות בבה\"מ מדאורייתא וא\"כ בס' ברכו צריכין לחזור ולברך מספק או דילמא מדאורייתא אינן חייבות בבה\"מ אלא מדרבנן ואינן צריכות לחזור ולברך מספק. את\"ל דחייבות מדאורייתא שמא אינן חייבות לחזור ולברך מספק אלא מדרבנן דספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן וכיון דאינן חייבות לחזור ולברך אלא מדרבנן כל כה\"ג דאיכא ספיקא אי חייבות מדאורייתא או מדרבנן הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ועיין במ\"ש בפ\"א מה' אלו הלכה י\"ט יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "השותה \n מים שלא לרוות צמאונו כו' אינו טעון ברכה כו'. בס\"פ כיצד מברכין עלה דאמרי' במתני' השותה מים לצמאו מברך שהכל דייקינן בגמ' לצמאו לאפוקי מאי אמר רב אידי בר אבין לאפוקי חנקתיה אומצא. וכתבו התוס' בד\"ה חנקתיה וז\"ל ורב עמרם פי' דדוק' לפניו לא בעי ברכה אבל לאחריו חייב ור\"מ פי' דלא היא דהואיל ואינו נהנה אפי' לאחריו לא בעי ברכה עכ\"ל ועיין בדברי הרא\"ש. וראיתי להרב מוהראנ\"ח ז\"ל בדרשותיו פ' וישב דכ\"א ע\"א שהכריח כשיטת הר\"מ שאפילו לאחריו לא בעי ברוכי מדברי המכילתא וכבר היו רבי טרפון והזקנים מסובים וכו' ילמדנו רבינו השותה מים לצמאו מאי מברך וא\"ל בורא נפשות רבות ומדהשיב בורא נפשות רבות ודאי שעל הברכה האחרונה שאלו ואעפ\"כ דייקו לומר לצמאו ומשמע לצמאו אין חנקתיה אומצא לא כמו שדייקו בגמרא. ואני בעוניי אחר שאלת אלף מחילות לא מצאתי מקום לדבריו דהא ר\"ט סובר דעל ברכה ראשונה מברך בנ\"ר כמו ששנינו במתני' וא\"כ מאי ראיה איכא מהמכילתא לו' דמדהשיב בנ\"ר ודאי שעל הברכה האחרונה שאלו וצ\"ע." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נוסח ברכות כל \n העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו עשה אותה לעצמו מברך עשה אותה לאחרי' מברך על העשיה. ע\"כ. והקשה עליו מרן בכ\"מ ז\"ל דלקמן בהלכה ט\"ו כתב דנט\"י ושחיטה הואיל וכדברי רשות הם מברך על העשיה וזה היפך מ\"ש כאן דאף מצוה שאינה חובה עליו כל שעוש' אותה לעצמו מברך לעשות ומתוך קושיא זאת עלה לחלק בין מצוה שאינה חובה למצוה שהיא רשות דנט\"י ושחיטה הם דברי רשות שהרי אפשר לו שלא לאכול דבר שיצטרך נט\"י ושחיטה אבל מצות עירוב אע\"פ שאינה חובה מצוה עליו לערב שמא ישכח ויוציא עכ\"ל. ולא נתקררה דעתי בזה דא\"כ כשבירר שיחותיו רבינו וכתב כיצד לבש תפילי' כו' היה לו לכתוב ג\"כ מצות עירוב שהיא המצוה שאינה חובה עליו לדעת מרן ז\"ל. ועוד יש לגמגם בה דבהל' י\"ד קרא רבינו למצות עירוב מצוה שאינה חובה סתם ולא גמר עליו כמ\"ש כאן. כי ע\"כ נראה לע\"ד דמ\"ש כאן בין מצוה שהיתה חובה עליו ובין מצוה שאינה חובה אין הכוונה כמו שחשב מרן דר\"ל בין מצוה שהיא רשות ובין מצוה שהיא חובה אלא לעולם דשתיהם חובה נינהו ולא רשות אלא דהאחת היא מצוה שהיא חובה המוטלת על גופו של האדם ואי אפש' לעשותה ע\"י שליח כתפילין וציצית וישיבת סוכה ודומיהן ובין מצוה שאינה חובה עליו ועל גופה לעשותה כי אם שאפשר לקיימה ע\"י שליח כמצות מילת עצמו ומילת בנו המוטל עליו ועשיית מעקה והפרשת תרומה ומעשר שכל המצוות האלו הם חובה אבל אינה חובה עליו דוקא שאפשר לעשותה ע\"י אחר וכל שעושה אותה בעצמו מברך לעשות משא\"כ בדין נט\"י ושחיטה שהם רשות וליכא חיובא כלל כמ\"ש מרן דאפשר לאכול דבר שלא יצטרך נט\"י ושחיטה וכבר הר\"ן ז\"ל חילק כמ\"ש ותמהני על מרן כ\"מ איך נעלם ממנו ביאור זה בכוונת דברי רבינו והוא ברור ומבואר ליוצא ולבא בדברי הר\"ן ז\"ל.
ואולם הא קשיא בדברי רבינו דכאן עלה בהסכמה דבמל את בנו מברך בלמ\"ד למול ואפילו שהיא מצוה שאינה חובה ומוטלת עליו ואפשר לעשותה ע\"י שליח כמ\"ש ברפ\"ג דהלכות מילה ואילו לגבי מצות פדיון בהלכות בכורים פי\"א כתב שהאב הפודה את בנו מברך על פדיון הבן ולא לפדות ומאי שנא ממילה כי שתיהם רמיין על האב כדאיתא בפ\"ק דקידושין דכ\"ט. ושוב ראיתי להריב\"ש בסימן קל\"א נשאל על זה ויש לי מקום עיון בדבריו ז\"ל שם כי הנה לשאלת השואל נדרש הרב למה האב מברך בפדיון בעל ולא בלמ\"ד לפדות כיון דעיקר המצוה עליו דידיה רמיא ומדיוק' דפדה תפדה מרבינן לפודה את עצמו אבל ע\"י שליח או ע\"י ב\"ד לית לן. ועוד שלפי שיטת הרמב\"ם גבי מילה דהמל את בנו מברך למול ה\"נ הו\"ל להאב לברך בלמ\"ד כמו מילה והפודה את עצמו בעל שהוא כמו שליח זו היא שאלת השואל והרב ז\"ל השיבו וז\"ל דלפי שמצוה זאת נעשית ע\"י סיוע הכהן מברכין עליו בעל ולפי\"ז בפודה את עצמו נמי מברך בעל ולדעת הרמב\"ם אפשר לתת טעם לפי שבהאב אפשר להעשות מצוה זו ע\"י הבן כשיגדל וכשיגדל אז אי אפשר להפטר כי אם ע\"י עצמו וגם שאם היה לו לפדות עצמו ובנו קי\"ל דהוא קודם לבנו אלמא עיקר המצוה בעצמו אלא שבקטנותו אי אפשר עכ\"ל. והרואה יראה שבתשובה זאת טעמא טעים לאחת מן השאלות ששאל השואל למה זה שינו בנוסח הברכה בין האב לבן אבל למה ששאל עוד השואל דלפי שיטת הרמב\"ם בענין המילה הכא נמי גבי פדיון איפכא הוה לן לתקן ע\"ז לא זרחה עליו שמש תשובתו ולא ידעתי למה עשה עצמו כאילו לא ידעו. ואולי אפשר דסמך אמ\"ש בתחילת דבריו דלפי שמצוה זאת נעשית ע\"י סיוע הכהן מברכין עליו בעל. ולפי זה הכריח וכתב דא\"כ בפודה את עצמו נמי דינא הכי שיברך בעל וע\"ז סיים וכתב דלדעת הרמב\"ם שכתב דבפודה את עצמו מברך בלמ\"ד יש לתת טעם לפי שבאב אפשר להעשות המצוה ע\"י הבן כלומר וכיון דאיכא תרתי דעיקר המצוה היא ע\"י אחר וגם אפ' להעשות ע\"י הבן מברך עליו בעל משא\"כ גבי מילה דליכא אלא חדא לטיבותא מברך בלמ\"ד וכעין מ\"ש רבינו במצוה שאינה חובה שאם עושה אותה ע\"י אחרים דמברך עליה בעל כיון דאיכא תרתי לטיבותא ואם לא היתה כוונת הריב\"ש ז\"ל לזה אנן בדידן מצינן למימר הכי כ\"ן לע\"ד.
ודע שמתשו' הריב\"ש הלזו דקדק הר\"ב המפה בי\"ד סימן ש\"ה ס\"י דאין יכולין לפדות ע\"י שליח ותמהו עליו דמהיכן משמע ליה כן כיון דבכל התורה כולה קי\"ל דשלוחו של אדם כמותו ומ\"ש השואל להריב\"ש דע\"י שליח או ע\"י ב\"ד לית לן אין הכוונה לומר דאי אפשר לעשות' ע\"י שליח כי אם דליכא חיובא לפדותו כמצות מילה דכשלא מלו האב חיובא רמייא על ב\"ד ועל כל ישראל למולו. עיין בדברי הש\"ך ז\"ל שם ולהרב ט\"ז ועיין להרב מח\"א ז\"ל בהלכות זכיה סימן ז' יעו\"ש. ולדידי משמע לי שהרב המפה לא דקדק כן מדברי השואל כי אם מדברי הריב\"ש בתשו' שכתב דמשו' דאפשר למצוה זאת להעשות ע\"י בנו כשיגדל וכשיגדל א\"א להעשו' אלא ע\"י עצמו הוא שמברך בעל ואם איתא דס\"ל דאפשר למצו' זאת ע\"י שליח למה זה הוצרך לומר האי טעמא דאפשר ע\"י בנו כשיגדל ולמה לא כתב משום דאפשר ע\"י שליח כמ\"ש הר\"ן גם איך כתב דלכשיגדל אי אפ' אלא ע\"י עצמו ולמה לא אפשר ע\"י אחר ג\"כ אלא ודאי דמשמע ליה דא\"א לפדיון לפדות ע\"י שליח. ושוב התבוננתי בדבר וראיתי שאין זה ראיה דכוונת הריב\"ש לא היתה זאת דמה שדקדקנו איך יישב דעת הרמב\"ם במה ששינה מדין ברכת המילה לדין ברכת הפדיון בדברים אלו שכתב הריב\"ש דלדעת הרמב\"ם י\"ל לפי שבאב אפשר להעשות מצוה זאת ע\"י הבן כשיגדל וכשיגדל אז א\"א להפטר כי אם ע\"י עצמו כו' בזה העלה יישוב דעת הרמב\"ם במה ששינה מדין ברכת המילה לדין ברכת הפדיון דכוונת הריב\"ש ז\"ל בדברים אלו לומר דגבי מצות פדיון כיון דכשיגדל הבן אז ליכא שום חיוב כי אם על הבן ולא האב וכ\"ש על אחרים זו היא עיקר הטעם לכשיברך האב על העשיה כיון דמצוה זו יש בה גבול וזמן על האב דלכשיגדל הבן פקע חיובו של האב וז\"ש ולכשיגדל אז א\"א להפטר וזהו סיום לשון הרב ואינו מילת' בפ\"ע כלומר ואע\"ג דלכשיגדל נמי אפשר להפטר ע\"י האב או ע\"י שליח. מיהו כיון דס\"ס הן הן שלוחיו ועל ידו הם באים לפדותו שמקדים לשליח מעות אלו ליתנם לכהן בעבורו ונמצא דעי' המצוה הוא המקיימה קאמר שפיר דלכשיגדל א\"א להפטר ע\"י אחר ולכך מברך האב ג\"כ על העשייה משא\"כ במצות המילה דאף דלכשיגדל חיובא רמייא עליה דידיה למול את עצמו מ\"מ כל ישראל נמי חייבים למולו כשאינו יודע למול את עצמו וכשמלין אותו לא מתורת שליחות דידיה הוא שעושי' מצוה זאת כי אם מצד עצמן וכ\"כ הרא\"ש בפ' כיסוי הדם דהמל בנו של חבירו שלא מדעתו כל שאין האב מלו פטור מלשלם עשרה זהובים שכר המצוה משום דכל ישראל חייבים למולו ולאו מתורת שליחות וכ\"כ מרן החבי\"ב בה' שופר ועיין להרב מח\"א ז\"ל ה' שלוחי' סימן כ\"ה יע\"ש. וכיון שכן אין טעם לומר דהאב המל אותו דיברך בעל דומיא דמצות פדיון דהכא שאני שאף לכשיגדל אפשר להפטר ע\"י האב ולא פקע מצות האב ממנו לעולם דכל שהוא מלו מחוייב בדבר קרינן ליה ושנייא היא מצות פדיון כמדובר.
והנה למה שכת' הר\"ב המפה דלא מהני פדיון על ידי שליח מלבד מה שתמהו עליו האחרונים עוד זאת תמה עליו הר\"ב שער המלך דאם איתא דא\"א לפדיון ע\"י שליח א\"כ שמעינן מינה דבנותן לכהן פדיון הבן מתנה ע\"מ להחזיר אפי' אי אמרינן דמתנה ע\"מ להחזיר לאו שמה מתנ' מ\"מ בנו פדוי דנהי דלא שמה מתנה מ\"מ כיון שהתנה עמו ע\"מ להחזיר וכל תנאי שא\"א למעשה להתקיים ע\"י שליח שתנאי בטל והמעשה קיים שזה אחד ממשפטי התנאי' כדאיתא בפרק המדיר דע\"ד ועיין לה\"ה רפ\"ו מה' אישות ולהלח\"מ ז\"ל שם. ואפילו אם עבר הכהן והחזיר המעות הבן פדוי דכיון דתנאי בטל ואי בעי לא יהיב ליה כלום השתא נמי דיהב ליה מתנה הוא דיהיב ניהליה. ואם נאמר כן תקשי לן אותה שאמרו בפ\"ק דקידושין ד\"ו ע\"ב אמר רבא הילך מנה ע\"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינ' מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי ואסיק רב אשי דבכולהו קנה משום דמתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה יע\"ש. והשתא איך קאמר רבא למאן דס\"ל דמתנה להחזיר שלאו שמה מתנה דבפדיון הבן אין בנו פדוי. וגם רב אשי לא פליג עליה אלא מטעמא דס\"ל דשמה מתנה ולמה לא אמרו דגבי פדיון בלא\"ה הוא פדוי מטעמא דאמרן דהתנאי בטל והמעשה קיים.
ולדידי אין זה מן הקושי דכיון דהתנה ע\"מ להחזיר דלא גמר ויהיב לשם מתנה גמורה אי הוה אמרי' דלאו שמה מתנה ודאי דאין בנו פדוי ואף דקי\"ל דהתנאי בטל והמעשה קיים וראיה לזה ממ\"ש בפרק יש בכור דנ\"ה גבי עובדא דר\"ח דחזייה לההוא גברא דהוה אזיל ואתי קמיה א\"ל לא גמרת ויהבת לשם מתנה אין בנך פדוי ופרש\"י בלשון השני אין בנך פדוי ואפי' לא אחזירם לך ולזה הסכים הרשב\"א בתשו' סימן קצ\"ח ותשצ\"ז והרא\"ש שם והיינו טעמא ודאי משום דכל דלא גמר האב ליתנה במתנה גמורה אפילו דדינא הוא שלא להחזירם וקנאם הכהן אין הבן פדוי וללשון ראשון שכתב רש\"י ז\"ל דאין בנך פדוי אם אחזירם לך משמע נמי דאע\"ג דאי בעי לא יהיב ליה והרשות בידו כיון שלא התנה עמו בפירוש להחזירם לו אפי\"ה אין בנו פדוי וכבר עמד ע\"ז הרב מח\"א בה' זכיה ומתנה סימן ח'." + ], + [], + [], + [], + [ + "נטל \n את הלולב מברך על נטילת לולב אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול. וכתב הראב\"ד בהשגותיו שלדבריו אם לבש אדם ציצית או תפילין ולא בירך כשיזכור ויברך בעל ואינו כן דשאני לולב דמדאגבהיה נפטר ממנו כל היום משא\"כ ציצית ותפילין. ומרן כ\"מ כתב דדעת רבינו דלא שנא דאין בזה הכרע ובמ\"ע הפליג דעת הראב\"ד לדברים אחרים עכ\"ל. והוא תימא שהרי רבינו ז\"ל בפרק זה הלכה ה' כתב בהדייא כדברי הראב\"ד וז\"ל העושה מצוה ולא בירך גם מצוה שעשייתה קיימת מברך אחר העשיה כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחילה חוזר ומברך אחר שנתעטף אקב\"ו להתעטף בציצית וכן להניח תפילין הרי שכתב בהדייא דאפי' בא לברך אחר שלבש ונתעטף נוסח הברכה היא בלמ\"ד ולא בעל והיותר תימה מ\"ש שהרב מ\"ע הפליג דעת הראב\"ד לדעת אחרת. והנה היא היא תמיהת הרב מ\"ע ז\"ל כמבואר בדבריו ואיך הפליג כוונת הראב\"ד לדעת אחרת ונראה דמשמע להו להראב\"ד ומרן כ\"מ דדברי רבינו בהלכ' ה' אינו הכרח לו' דס\"ל גבי ציצית ותפילין דנוסח הברכה היא בלמ\"ד דוקא דכיון דאכתי לא קאי רבי' בהכי לחלק בנוסח הברכות בלמ\"ד לעל לא דק בלשונו וראיה לדבר שבהל' יו\"ד כתב אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אקב\"ו לעשות כו' וכתב שם מרן דאינו מבחין עתה בין מברך בלמ\"ד למברך בעל אבל אם היה דעתו לחלק בין ציצית ותפילין ללולב היה כותבו בדין זה ומדסתם וכתב מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה מברך על העשיה משמ' דלא מחלק בהכי ודוק. ועיין בתשו' הרדב\"ז בח\"ב סימן קנ\"ט דס\"א ע\"ב.
וראיתי להכלבו בהלכות לולב שהוק' לו בדברי רבינו דלמה זה תקנו חכמים לברך על הלולב אחר שיטלנו ולברך בעל ולמה לא תקנו שיברך קודם נטילתו ולברך בלמ\"ד והשיב מפני שחששו חכמים שמא יבא לברך ברכה לבטלה שאם יבא אחר ויטלנו לעצמו ונמצא מברך ברכה לבטלה עכ\"ל ולא ידענא מאי קאמר שהרי בהדייא כתב רבינו בפ\"ח מה' לולב שצריך לברך ברכת הלולב קודם שיטלנו בידו ומה ששנינו בברייתא נטל את הלולב מברך בעל היינו אם עבר בדיעבד ונטלו אבל לכתחילה צריך לברך קודם נטילתו גם במה שתירץ שחששו חכמים שמא יבא אחר ויטלנו ונמצא מברך ברכה לבטלה כו' ק\"ל דלמה זה לא חששו ג\"כ במילה ושופר ושחיטה לקלקולא ויתקנו שיברך אחר העשיה בעל ובהדייא אמרי' בשמעתי' שלא חשו חכמים לקלקולא. ומיהו לזה י\"ל דס\"ל כמ\"ש התוס' בשמעתי' דלולב אע\"ג דמדאגבהיה נפק בי' מ\"מ עובר לעשייתו מקרי דאכתי מחייב בנענועי' דרבנן אלא דאכתי ק\"ל להכלבו למה לא יברך קודם נטילתו ושני שפיר משום שחששו חכמים שמא יבא לברך ברכה לבטלה משא\"כ בשאר המצות שאם יברך אחר העשיה לא נשאר לו עוד מה לעשות לא חשו לקלקולא. עוד כת' שם דאין לומר דיטלנו בידו ויברך דהא מצוות אין צ\"כ ומה שיש לעמוד בדבריו הללו שדבריו סותרים למ\"ש הוא גופיה בהלכות ר\"ה גבי שופר דדוק' במצוה דאית בה הנאה הוא דקי\"ל דמצוות אינן צריכות כונה ולא בשאר מצוות דלית בהו הנאה וכיון דלולב לית ביה הנאה איך כת' דמיד שיטלנו בידו יצא י\"ח דהא מצוות אינן צריכות כונה שזה היפך מ\"ש גבי שופר כבר עמדתי על דבריו רפ\"ב מהלכות ק\"ש בשורש מצוות צריכות כוונה יע\"ש." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ברכות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b09f0e1e8a49508171681bca063d14a69bf8bdb9 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,56 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Circumcision", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מילה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מצות מילה שדוחה את השבת מילה \n בזמנה דוחה את השבת כו'. והנה התוס' במגילה ד\"ד ע\"ב כתבו דמאי דלא גזרו ביה רבנן משום גזי' דרבא משום דמילה חמירה דנכרתו עליה י\"ג בריתות. ודבריהם הללו אשתמיט מיניה דהרב ברכ\"י נר\"ו בסי' תקפ\"ח דמהדר ליישב דברי התוס' דכתובות דף נ\"א דלא לסתרו דברי הט\"ז בי\"ד סימן קי\"ז שכתב דדבר המפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לגזור עליו יע\"ש.
והנה עינינו הרואות דהתוס' לא ס\"ל הך כללא ועיין בס' לשון למודים חא\"ח סי' קס\"ב שסייע סברת הט\"ז ממ\"ש התוס' בפרק אז\"ן דס\"ד ע\"ב ד\"ה ולא ישכור וז\"ל ולפי' ר\"ת צ\"ל דה\"פ רבית גמורה היא מדרבנן ולפי שהתורה התירה בהדייא לא העמידו חכמים דבריהם שם עכ\"ל. מבוארים דבריהם בהדייא כסברת הט\"ז והביא עוד מ\"ש התוס' בפרק הנז' ד\"ע ד\"ה תשיך וז\"ל וי\"ל דהכי פריך כיון דאמר רחמנא דמצוה לחסרן לא היה להם לחכמים לאסור עכ\"ל משמ' דדוקא היכ' דאיכא מצוה דאורייתא אין כח ביד חכמים לאסור אבל היכא דליכא אלא התירא יש כח ביד חכמים לאסור וכתב עוד דלדעת רבינו דאיכ' מ\"ע להלוות לגוי ברבית ואפי\"ה מדרבנן אסור נראה דס\"ל דאפילו בדאיכא מצוה דאורייתא יש כח ביד חכמים לאסור וכ\"ש היכא דאיכא התירא לבד ועיין בספר חוות יאיר סימן קמ\"ב ובספר שם אהרן בקו' שבולי לקט בחי' קדושי' דל\"ט שהביא סיוע לסברת הט\"ז. והר\"ב שער המלך כתב שמצא כתוב בשיטה כת\"י למסכת סנהדרין פ\"ב די\"ט עלה דאמרינן התם בגמ' מלך לא דן לא שנו אלא למלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותם דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבוקר משפט כו' והק' בשיטה הנז' דמאי ראיה מייתי מהאי קרא והא טעמא דמלכי ישראל לא דן ולא דני' מפרש התם משום מעש' שהיה בימי רבי שמעון בן שטח וינאי המלך וכיון שכן לאחר אותו מעשה אפשר דאף מלכי בית דוד לא דן ולא דני' ותירץ דכיון דגבי מלכי בית דוד איכא מצוה לדון מקרא דדינו לבוקר משפט ודאי דעליהם אין כח ביד חכמים לאסור עכ\"ל. וכן מצאתי למרן כ\"מ בפ\"ג מהלכות מלכים ה\"ז שהק' כקושיית השיטה של כת\"י שכתבנו וכת' שדברי רב יוסף שאמר לא שנו אלא מלכי ישראל כו' כך פירושו כיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב בהם דינו לבוקר משפט אע\"פ שהיה אירע תקלה על ידם לא היו גוזרי' דמלך לא דן ולא דני' אותו שלא לחלוק על דברי הכתוב אבל במלכי ישראל כל שאירע תקלה על ידם יש לנו רשות לגזור שלא דן ולא דני' אותו והכי קאמר כשגזרו לא גזרו אלא על מלכים העומדים מבית ישראל אבל אם יעמדו מלכים מבית דוד לא גזרו עליהם עכ\"ל.
והדבר קשה שזה היפך מ\"ש רבינו פ\"ה מה' מלוה ה\"א וה\"ב גבי רבית דגוי דאפי' דלדידיה איכא מ\"ע להלוות לגוי ברבית אפי\"ה כתב שחכמים אסרו להלוות לגוי ברבית שמא ילמוד ממעשיו כו' והוא תימא איך כתב מרן תירוץ לדברי רבינו ולא זכר ש\"ר שדברי רבינו גבי רבית היא היפך תירוצו וצ\"ע. ועיין להתוס' בפ' נערה דנ\"א ע\"ב ד\"ה אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה שכתבו וז\"ל אע\"ג דשמואל חיישינן קאמר משמע ליה דמדאורייתא קאמר דאי מדרבנן לא היו מוציאין אותה על כך עכ\"ל ואם איתא לסברת הט\"ז דכל דמפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור הו\"ל להתוס' ז\"ל לומר דהכי פריך דכיון דאונס רחמנא שרייה לא היה להם לח' לחוש דתחילתה באונס וסופה ברצון. ועיין בשיטה מקובצת שם שתירצו תירוץ אחר לקושיית התוספות ודע שהט\"ז שם בי\"ד סימן קי\"ז ישב ע\"פ דרכו דברי התוספות דפרק לולב הגזול דל\"ט ע\"א ד\"ה וליתיב והרב שער המלך הכריע היפך דבריו מדברי התוס' שם ד\"מ ע\"ב ד\"ה על חיין אינן מתחללין שכתבו דבירושלים מותר לקנות בהמה לזבחים מדמי מעשר שני כדמוכח במשנה פ\"ק דמעשר שני. ומדלא הביאו ראיה מקרא שכתוב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן שמעינן דס\"ל דמקרא ליכא ראיה דאפשר דמדרבנן אסור לכך הביאו ראיה מהמשנה.
ולדידי יש קצת ראיה לדברי הט\"ז ממ\"ש התוס' בחגיגה דח\"י ע\"א ד\"ה חולו של מועד דאיסור מלאכה בחה\"מ לא אסור אלא מדרבנן ואפי\"ה פריך בגמרא ומלאכה בחה\"מ מי שרי משום דכיון דאית לן אסמכתא מקראי לאסור לא מסתבר ליה לתלמודא לאוקמי קרא דחג האסיף בחה\"מ דמשמע דקרא מתיר מלאכה בחה\"מ בהדייא היפך האסמכתא יעו\"ש. משמע דס\"ל כסברת הט\"ז דכל שמפו' התירו בהדייא אין כח ביד ח' לאסור ולהסמיך אקראי וע' בס' ראשון לציון דע\"ב ובתשו' דברי יוסף סי' ע\"ח מ\"ש ע\"ד הט\"ז וע' להר' יד מלאכי כלל רצ\"ה יע\"ש ועיין בתוס' דכתובות דכ\"ד ובקדושי' דע\"ו שכתבו דשפיכה והפשט וניתוח הכשרים בזרים לא היו מניחי' לעשותן אלא הכהנים המיוחסים המשיאין לכהונה ובברכות דל\"א גבי קרא דאל הנער הזה התפללתי ודו\"ק.
עוד כתב רבי' ושלא בזמנה אינו דוחה את השבת ולא את היו\"ט כו'. הנה התוס' בפ\"ק דשבת דכ\"ד ע\"א ד\"ה ולא מילה שלא בזמנה כו' כת' וז\"ל וה\"ר יוסף פורת לא גריס דאתייא בק\"ו דהא בלאו ק\"ו נמי אתי דאתי עשה ודחי ל\"ת ורב אשי הוא דמשני דיו\"ט עשה ול\"ת הוא ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה. וק' לר\"י דבפ\"ק דביצה משמ' דאית ליה לרבה כרב אשי דיו\"ט עשה ול\"ת הוא כו'. ולכן פי' דאתייא בק\"ו דנדרים ונדבות דדחי יו\"ט אע\"ג שלא נכרתו עליה י\"ג בריתות מילה לא כ\"ש יע\"ש.
ושמעתי מפי מרן מלכא מוהרח\"א נר\"ו ששמע להרב המובהק מוהר\"י וילנא ז\"ל דק\"ל לגי' הר\"י פורת ז\"ל דלא גריס דאתייא בק\"ו דבלאו ק\"ו נמי אתי עשה דמילה ודחי ל\"ת דיו\"ט מה יענה למה שהק' התוס' בריש יבמות ד\"ה ע\"ב ד\"ה כולה דלמה לן למילף דאתי עשה ודחי ל\"ת מכלאים בציצית דנילף משריפת קדשים מדאצטרי' קרא למעט דלא דחי משום דיכול להמתין למחר מכלל דבעלמא דחי. והם ז\"ל תירצו דלא ילפינן משריפת קדשים מדאצטריך קרא דאיכא למימר דאצטריך התם דוקא למעט שריפת קדשי' ביו\"ט משום דאשכחן דאפי' אוכל נפש שרי וכ\"ש שריפת קדשים שהוא דבר מצוה וכמ\"ד נדרים ונדבות קרבים ביו\"ט דאי לא לאו כ\"ש הוא אבל בעלמא לא דחי להכי אצטריך קרא דכלאים בציצית יע\"ש. והשתא לדברי הר\"י פורת ז\"ל אכתי תקשי למה לא יליף דאתי עשה ודחי ל\"ת מדאצטריך קרא גבי מילה שלא בזמנה לומר דלא דחי יו\"ט משום דאפשר למחר מכלל דבעלמא דחי דלדברי ר\"י דגריס משום דאתייא בק\"ו מנדרים ונדבות ל\"ק דאצטריך קרא גבי מילה דוקא למעט משום דאתי בק\"ו דנדרים ונדבות דדחי יו\"ט אבל בעלמא הוה אמינא דלא דחי להכי אצטריך קרא דכלאים בציצית אבל להר\"י פורת דלא גריס האי ק\"ו דס\"ל דליכא ק\"ו מאי יענה לקושי' התוס' ז\"ל דאמאי לא יליף לה מדאצטריך קרא במילה שלא בזמנה למעט יו\"ט. ואיהו נר\"ו תריץ יתיב דאף דלהר\"י פורת ליכא ק\"ו מנדרים ונדבות ומש\"ה לא גריס דאתייא בק\"ו מיהו ס\"ל דאתי במה מצינו מנדרים ונדבות. דהשתא משו\"ה אצטריך ליה למילף מכלאים בציצית משום דממילה שלא בזמנה לא אתי מדאצטריך קרא למעט יו\"ט דאיכא למימר דאצטריך קרא למעט מילה שלא בזמנה ביו\"ט משום דאתי במה מצינו מנדרים ונדבות אבל בעלמא לא דחי אלו דבריו נר\"ו. ולדידי לא שמיע לי דאם איתא דאזיל ומודה הר\"י פורת דאתי במה מצינו מנדרים ונדבות ומק\"ו דוקא הוא דס\"ל דלא אתי ולהכי לא גריס בגמ' דאתי בק\"ו למה זה נדחק לומר דרבה לית ליה דרב אשי דיו\"ט עשה ול\"ת הוא דאפילו אי' ס\"ל כר\"א שפיר קאמר דאצטריך קרא למעט מילה שלא בזמנה משום דהוה אמינא דדחי יו\"ט דאתי במה מצינו דנדרים ונדבות. אלא ודאי דס\"ל דלרבה לא אתי לא במה מצינו ולא בק\"ו. ולעיקר קושיית הרב מהר\"י וילנא נ\"ל דאפילו להר\"י פורת ז\"ל איכא למימר דלרבה אה\"נ דאיצטריך קרא למעט מילה שלא בזמנה ביו\"ט ולא אצטריך ילפותא דכלאים בציצית דממילה שלא בזמנה יליף ומאן דיליף התם מכלאים בציצית ס\"ל כמ\"ד דנדרים ונדבות קרבי' ביו\"ט וכמ\"ש התוס' שם לעיקר קושייתם והילכך לא מצי למילף מדאצטריך קרא למעט מילה שלא בזמנה דמצי למימר לך דאצטריך קרא דוקא למילה שלא בזמנה משום דהוה אתי מק\"ו דנדרים ונדבות אבל בעלמא להכי אצטריך ליה היקשא מכלאים בציצית מיהו רבה אית ליה כמ\"ד נדרים ונדבות קרבים ביו\"ט וקאמ' דמילה שלא בזמנה הוה דחי יו\"ט משום דאתי עשה ודחי ל\"ת ומינה יליף בעלמא דאתי עשה ודחי ל\"ת ודו\"ק.
שורש אתי עשה ודחי ל\"ת\n עוד כתב רבינו ובין \n בזמנה ובין שלא בזמנה דוחה את הצרעת כו' ואע\"פ שקציצת נגע צרעת בל\"ת יבא עשה וידחה ל\"ת כו'. דע דהא דעשה דוחה ל\"ת היינו דוקא היכא דבעידנא דקעקר לאו קמקיים עשה הכי אמרינן בכל דוכתא. וכתב הרב מ\"א בא\"ח סימן תמ\"ו סק\"ב משם רש\"ל דהיכא דהעשה הוא עשה דרבים דוחה ל\"ת אפי' שלא בעידנ' ודע עוד שכתב הרב מש\"ל רפ\"י מהלכות ק\"פ משם התוס' דלא בעינן בעידנא אלא היכא דאפשר וכתב שהוא חידוש יע\"ש.
ושמעתי מקשים ומטו בה משם מורינו הרב כמוהר\"א ן' עזרא זלה\"ה דמה חידוש הוא זה והלא מחלוקת קדום הוא כתבו הרב נ\"י בפ' אלו מציאות עלה דאמרינן התם דאין עשה דהשבת אבידה דחי ל\"ת דטומאת כהן כשהיתה האבידה בבית הקברות. וכתב הנ\"י וז\"ל ואיכא למקשה ל\"ל טעמ' דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה ותיפוק ליה דאפי' דליכא אלא לאו גרידא לא דחי ליה כיון דבעידנא דקעקר ליה ללאו דטומאה לא קמקיים עשה ותירץ בשם הר\"ן ז\"ל דה\"נ בשעה שהוא מתעסק במצות השבת אבידה קמקיים עשה ואע\"פ שעדיין לא גמרה דהוא ז\"ל סבו' דגוף עיקר העש' מתחיל משעת ראיית האבידה וכתב שהר\"ב ר' יוסף חולק עליו בזה דעיקר העשה אינו אלא בשעה שמשיב האבידה לבעליו והשאר הוי כעין מכשירי מצוה ודמי למכשירי שאר מצוות שאעפ\"י שצריך לעיקר מצות נטילת לולב לעוקרו מן הדקל העיקר הוא נטילת הלולב ואע\"פ שמתחילה מתעסק הוא בקיום המצוה גם ההשבה נמי כן הוא עכ\"ל. וא\"כ בשובר עצם כדי לאכול המוח שבתוכו דדמי להאבידה בבה\"ק אין ספק דלדעת הר\"ן חשיב כעוסק במצוה גופה של אכילת הפסח דאע\"פ דבעת שבירה ליכא אכילה מ\"מ כיון דלא אפשר בלא שבירה חשיב כמתעסק במצוה גופה דומיא דאבידה בבה\"ק דבעת הטומאה אע\"פ שאינה משיבה באותה שעה מ\"מ כיון דמתעסק בה להשיבה חשיב כעוסק במצוה גופה. ולדעת ה\"ר יוסף ז\"ל חשיב כמתעסק במכשירי מצוה ולא כמצוה גופה וא\"כ אין כל חדש בדברי התוספות הללו שהביא הר\"ב מש\"ל ז\"ל שדבריהם ז\"ל הם דברי הר\"ן שכתב הנ\"י אבל ה\"ר יוסף חולק עליו את\"ד הרב מוהר\"א ן' עזרא ששמעתי.
ולדידי אין שייכות לדברי התוס' שהבי' הרב מש\"ל למ\"ש הנ\"י בשם הר\"ן דמ\"ש הר\"ן לגבי השבת אבידה דגוף עיקר המצוה מתחי' משעת ראיית האבידה לא מפני שאי אפשר לבא לידי ההשבת אלא ע\"י ההתעסקות בה מתחילת ראייתה הוא דס\"ל הכי דא\"כ בכל מ\"ע נמי א\"א להתקיים גוף המצוה אלא ע\"י ההתעסקות בתחי' בהכשר המצוה כגון לעקור הלולב מן הקרקע כדי ליטלו. וכיוצא בשאר המצוות כמ\"ש הנ\"י ז\"ל שם ובהנהו ודאי אזיל ומודה הר\"ן ז\"ל דאין הכשר המצוה חשיב גוף המצוה וכמבואר בפסחים דס\"ה דאמרינן הרכבתו חוץ לתחום אינו דוחה שבת וכיוצא לזה שם. ובשבת פרק ר\"א דמילה דקל\"ג גבי הכשר מצות מילה ובבכורות דף כ\"ט גבי הנוטל שכר להזות כו' אמרינן כאן בשכר הזאה כאן בשכר הבאת ומילוי. דמכל אלין דוכתי מבוא' דהכשר מצוה אע\"פ שאי אפשר לגוף המצוה לקיים בלעדה לא חשיב כגוף המצוה ואי אפשר להר\"ן ז\"ל שיחלוק על זה אלא הוא ז\"ל סבור דמצות השבת אבידה דוקא דחזינן בלאו דלא תוכל להתעלם דגזר ביה רחמ' דמעת ראיית האבידה מתחיל איסור הלאו דלא תוכל להתעלם מינה דן הר\"ן ז\"ל דעשה נמי דהשבת מתחיל מעת ראייתה דומייא דלאו וכמ\"ש הנ\"י ז\"ל לעיל מלשון זה שכתבנו בשם הר\"ן והרמב\"ם ז\"ל יע\"ש משא\"כ בשאר מצוות עשה אזיל ומודה דהכשר המצוה לא חשי' כגוף המצוה. ולדידיה ודאי עיקר גוף מ\"ע דאכילת הפסח אינו אלא אכילתו ממש וכל דמקמי אכילתו אינו אלא הכשר מצוה ולא חשיב הכשר מצוה כגוף המצוה לענין דמקרי בעידנא וזה ברור. ובכן זה שכתבו התו' בענין שבירת העצם בפסח אע\"ג דבעת שבירתו לא חשיב בעידנא אפי\"ה אתי עשה דאכילת פסח הבא אחרי כן ודחי לאו דשבירה משום דאי אפשר בלא\"ה לקיים העשה אחרי כן אין לו שייכות עם מ\"ש הר\"ן גבי השבת אבידה כמבואר. וכיון דלכ\"ע שבי' העצם כדי לאכול המוח שבתוכו אינו אלא הכש' מצו' האכילה ואז לא חשי' בעידנא מי גילה לנו דמשום דאי אפשר לקיימה אחרי כן נדחה הלאו עכשיו שלא בעידן קיום העשה ולזה כת' הרב מש\"ל שהוא חידוש גדול בעיניו וברור.
ואי קשייא לך בעיקר דברי התוס' הללו שכתבו שכל שאי אפשר לקיים העשה בעידנ' דדחי הלאו דחינן הלאו תחילה כדי לקיים העש' הבא אחריו דזה נראה היפך הש\"ס דהא עלה דאמר ר\"ל בכל דוכתא ביבמות ד\"ך ע\"ב ובנזיר דנ\"ח ודע\"א ובשבת דקל\"ג ובסנהדרין די\"ט ומנחות ד\"מ כל מקום שאתה מוצא עשה ול\"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל\"ת. אמרינן דאין עשה דוחה ל\"ת אלא היכא דבעידנא דקעקר לאו מקיים עשה דמבואר מזה דכל דליכא בעידנא דחינן העשה מקמי הלאו ולא מקיים העשה כלל וזה היפך דברי התוס' דמשום קיום העשה הבא אחרי כן דחי' הלאו אפילו שלא בעידנא. הא ודאי ל\"ק כלל דע\"כ לא אמרינן בגמרא דדחינן העשה אלא דוקא היכ' שאינו מתעקר העשה לגמרי כגון מילה בצרעת בשבת וכיוצא שאם אינו בעידנא דחינן העשה דמילה בשבת ואינה נדחית לגמרי אלא מזה האיש ומזה היום אבל מ\"ש התוס' הוא במצוה שאם נדחית העשה יתעקר המצוה לעולם כההיא דאכילת פסח שאם לא נשבור העצם לאכול המוח הנה לעולם לא יוכל לקיים עשה דאכילתו של מוח דלעולם יבא הלאו קודם העשה דאכילה זה נראה כוונתם בלי ספק. ויש להביא ראיה מדברי התוס' ז\"ל הללו למה שחילק הרפ\"ח בהלכות ר\"ה סימן תקפ\"ח סק\"ה על מה שהק' הרא\"ם ז\"ל איך תוקעין שופר ביו\"ט ולא גזרו שמא יתקן כלי שיר כמו שגזרו בשבת שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה. ותירץ וז\"ל ועיקר קושיא אינה שלא מצינו שחכמים יעקרו מצוה אחת לגמרי מן התור' שלא יתקעו בשופר לעולם ומה שיש לישא וליתן בדברי הרא\"ם ז\"ל הללו אכתוב בס\"ד בפ\"ב מהלכו' שופר ה\"ו.
ודע שהתוס' בפרק השולח דמ\"א ע\"א ד\"ה לישא שפחה כתבו דכל היכא דהעשה מקיים האיש והאשה עוקר את ל\"ת ואינה מקיימת עשה לא אמרי' כיון דלגבי דידיה אתי עשה ודחי ל\"ת אף לגבי דידה כן יע\"ש וכעין זה כתבו מוהר\"י אבועאלפייא הזקן והר\"ש אלגאזי בס' אהבת עולם הביא דבריהם הרב בני חיי שם בחי' לגיטין. והוא ז\"ל תמה על דבריהם מההיא דאמרינן בפ' אלו נערות גבי אונס שותה בעציצו אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל ולמה לי האי טעמא ת\"ל מטעם דנהי דלגבי דידיה ניתן לידחות הלאו מפני העשה אבל לגבי דידה ליכא עשה ולא ניתן לידחות הלאו ועיין בספר אור יקרות מה שתירץ לזה. וכדבריו כתב ג\"כ מוהר\"א יצחקי ז\"ל בס' ז\"א ח\"א דק\"ח ע\"ג ועיין בספר שמע יעקב די\"א ע\"א שתמה כן על דברי התוס' הנז' ותירץ דאפשר דהיינו נמי מאי דמשני הש\"ס אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל. כלומר דאיהי לא מפקדא בעשה זה יע\"ש וכדבריו כתוב בתוס' ישנים לכתובות וז\"ל אי אמרה לא בעינא כו' הק' הר\"א עזרא אמאי אצטריך קרא בפ\"ק דיבמות דאין עשה דכבוד דוחה שבת הא ליכא עשה דאי אמרה לא בעינא לכבוד מי איתיה לעשה. וי\"ל דהתם מ\"ע מיד כשציוה האב הוי עשה לעשות מצותו ולי נראה דהכא גבי דידה ליכא עשה דהא אי בעי' אמרה לא בעינא ליה הילכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה דהיא מוזהרת כמותו והשוה הכתוב אשה לאיש כדאמרינן בפ' יש מותרות עכ\"ל. ועיין בספר אסיפת זקנים מ\"ש בשם הרשב\"א והרמב\"ן והריטב\"א והרא\"ה. ועיין עוד בספר שמע יעקב די\"א ע\"א מה שהק' בתשו' הרשב\"א סימן י\"א ותמיהתו היא תמיהת מוהרימ\"ט בחי\"ד סימן מ\"ז בתשו' הנז' יע\"ש ואשתמיט מיניה ועיין עוד בס' קול יעקב בדרושיו שעמד על קו' מוהרי\"א והתוס' דפרק השולח וההיא דפרק אלו נערות ואין כל חדש בדבריו ז\"ל. ועיין בדרשותי בדרוש לשבת תשוב' שנת התקנ\"ט יע\"ש.
ודע שהר\"ב הכריתות כתב דאע\"ג דקי\"ל אתי עשה ודחי ל\"ת במקדש לא דחי והכי איתא בפרק דם חטאת דצ\"ז. ויש לחקור אם הלא תעשה ליתיה במקדש דוקא אלא איתיה נמי חוץ למקדש אי בכה\"ג אמרינן נמי דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש. ועיין בפסחים פרק כיצד צולין דפ\"ג עלה דמתניתין דהעצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר חל ט\"ז להיות בשבת ישרפו בי\"ז דפריך עלה בגמרא ואמאי ליתיה עשה וידחה ל\"ת ומשני שנויי טובא ולא משני דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש ש\"מ דכיון דהלא תעשה כל מלאכה ביו\"ט ליתיה במקדש לחודיה אלא אף חוץ למקדש להכי לא מצי לשנויי הכי. ועיין עוד בפ\"ק דיבמות דף ה' ע\"א עלה דאמרי' את שבתותי תשמורו ומקדשי תראו יכול יהא בנין בה\"מ דוחה ת\"ל את שבתותי תשמורו ופרכינן ונגמר מינה דאין עשה דוחה ל\"ת כו' ומאי קושייא שאני בית המקדש דאין עשה דוחה ל\"ת וגם ממאי דס\"ד התם למילף מהתם דטעמ' דכתב רחמנא הא לא\"ה אתי עשה ודחי ל\"ת כו' יע\"ש.
ודע שכלל זה נראה דאשתמיט מיניה דהר\"ב מגילת אסתר בחי' לספר המצוות במצוות ל\"ת סימן ס\"ט שכתב דלדעת הרמב\"ם בעל מום הוזהר על כניסת העזרה בין האולם ולמזבח אפי' שלא לצורך עבודה ומה שהתירו ליכנס שם בעל מום משום מצו' ערב' הוא לפי שמצות ערבה במקדש הלמ\"מ היא כדאיתא בגמ' וא\"כ אתי עשה דערבה ודחי ל\"ת שאין בו כרת עכ\"ל. ולפי כלל זה דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש אין מקום לתירוצו ואולי משמ' ליה להרב ז\"ל שלא נאמר כלל זה אלא במידי דאכילה דמקד' אבל לא בשאר מילי שבמקד' והוא דוחק. ועוד י\"ל דכלל זה אין הכל מודים בו שהרי באותה סוגייא דפרק דם חטאת עלה דפרכינן וליתי עשה ולידחי ל\"ת רבא הוא דמשני דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש אבל רב אשי תריץ יתיב שינוייא אחרינא יע\"ש. ולרב אשי אפשר דאף במקדש אתי עשה ודוחה ל\"ת ואף דרבא מייתי סיעתא לדבריו מההיא דועצם לא תשברו בו כבר כתבו התו' שם דרבא לטעמיה יעו\"ש וא\"כ אפשר דר\"ל דס\"ל דכהנים בעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח בערבה ס\"ל דאף במקד' אתי עשה ודחי ל\"ת.
ואולם זו היא שק' אצלי לדברי הר\"ב מגילת אסתר שכתב דכיון דאיכא הלמ\"מ לנטילת ערבה במקד' א\"כ אתי עשה ודחי ל\"ת דא\"כ מאי האי דקאמר ליה רבי יוחנן לר\"ל התם מי אמרה כו' ומפרשינן מי אמרה בבעלי מומין דילמא (בטמאין) [בתמימים] כו'. והשתא כיון דאיהו מודה דערבה במקד' הלמ\"מ בנטילה אף בעלי מומין נמי במשמע דהא אתי עשה ודחי ל\"ת. ועוד לפי דבריו למה נקט ר\"ל בעלי מומין דוקא ולא זרים דהא זרים נמי איתנהו בהכי דאתי עשה ודחי ל\"ת ומתוך דברי הרב ז\"ל נראה דזרים לא אסירי מעיקרא בלאו זה כמ\"ש בתחילת דבריו. ועיין להר\"ב מ\"ל בספ\"ט מהלכות ביאת מקדש. ושוב התבוננתי בדבר וראיתי שזה שכתבנו שרב אשי פליג עליה דרבא וס\"ל דאף במקדש אתי עשה ודחי ל\"ת אי אפשר לאומרו דא\"כ תקשי ליה לרב אשי אותה שהק' בפסחים פרק אלו עוברין דף מ\"ד למה אין היתר מצטרף לאיסור בכל התורה כולה דומייא דנזיר ורב אשי גופיה משני התם משום דהוי חטאת ונזיר ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ומפרשינן התם חטאת מאי היא דתניא כל אשר יגע בבשרה יקדש כו' ואם איתא דלרב אשי אף במקדש אתי עשה ודחי ל\"ת היכי קאמר דהוו ב' כתובי' חטאת ונזיר הא קרא דחטאת אצטריך לגופיה דלא הוה ילפינן מנזיר משום דגבי חטאת הוה אמינ' אתי עשה ודחי ל\"ת להכי איצטריך קרא דיקדש לומר דהוי עשה ול\"ת דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה כדקאמר הכא בזבחים אלא ודאי דאף רב אשי אזיל ומודה לתירוצא דרבא דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש. אלא דעדיפא מינה משני דבלא\"ה נמי ניחא ולהכי משני שפיר התם דהוו ב' כתובים הבאים כאחד דחטאת ודאי יליף מנזיר וליכא למימר דאתי עשה ודחי ל\"ת דהא אין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש ולהכי איצטריך קרא גבי חטאת כי היכי דנהוי ב' כתובים הבאים כאחד וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא על הר\"ב מגילת אסתר. ובכן אין צורך למ\"ש הר\"ב דברי אמת בקונט' דנ\"ו ע\"ד שהקשה קושיא זו מדברי רב אשי לרב אשי גופיה. וכתב שהסוגייאות חלוקות יעו\"ש.
ואולם לא הרב הנז' תלונותינו כי זו היא שקשה גם על רבותינו בעלי התוספות בעירובין ס\"פ המוצא תפלין ד\"ק ע\"א ד\"ה מתן ד' דכשנתערבו מתן ד' במתנה אחת למה לא ינתנו במתן ד' וליכא משום בל תוסיף דאתי עשה דמתנות ודחי לאו דבל תוסיף דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע\"י פשיעה הוא בא ואינו יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ\"ל. ומלבד מה שקשה בעיקר קושייתם דאשתמיט מינייהו האי כללא דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש גם עיקר תירוצם שכתבו דכל דע\"י פשיעה אין עשה דוחה ל\"ת הוא היפך הך סוגייא דזבחים דפרכינן וליתי עשה ולידחי ל\"ת אע\"ג דנגיעת בשר קדש בבשר פסולה ע\"י פשיעה הוא בא ולא משני תלמודא כדמשנו התוס' ז\"ל. ועיין בחי' הריטב\"א שם בעירובין שהביא דברי התוס' ותירוצם. והוא ז\"ל תירץ עפ\"י כלל זה דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש ודוק. ותו ק\"ל בתירוץ התוס' מסוגייא דפ' במה מדליקין דכ\"ד דפרכינן עלה דמתני' דאין מדליקין בשמן שרפה דניתי עשה דשריפת קדשים ונדחי ל\"ת דיו\"ט ולא דחי שאני הכא דבא ע\"י פשיעה. וההיא יש ליישב דפריך על העצמות והגידין שאין שורפין אותן ביו\"ט כדאיתא בפסחים דפ\"ג א\"נ בשנטמא כו' אמנם קושיא קמייתא ק' ועיין בספר שער המלך. ועיין עוד במה שכתבתי בשורש נשבע לבטל את המצוה יעש\"ב." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכחו \n ולא הביאו סכין מע\"ש אומר לכותי כו' ודבר שעשייתו אסורה עלינו כו'. הנה מרן בש\"ע א\"ח סי' של\"ב ס\"ו כתב שאם שכח ולא הביא איזמל מע\"ש לא יביאנו בשבת אפילו דרך כרמלית שאין בו אלא איסור דרבנן שחכמים העמידו דבריהם אפילו במקום כרת וכן אסור לומר לגוי לעשותו כל שאם הישראל עושהו יש בו איסור תורה דהיינו שיעבירנו דרך ר\"ה יע\"ש. והן הן דברי הרי\"ף והרא\"ש בפרק ר\"א דמילה והוכיחו שם דאמירה לגוי במידי דאסיר לישראל מן התורה דאפילו במקום מצוה אסור כההיא דעירובין פ' הדר דס\"ח דאמרינן ולא שני לך בין שבות דאית בו מלאכה לשבות דאין בו מלאכה דמה\"ט אסרו חכמים לומר לגוי שיביא מים דרך ר\"ה או שיאמר לו שייחם אותן אבל דרך כרמלית מותר כיון דלישראל לא אסירי אלא דרבנן דשבות במקום מצות התירו ע\"כ. ולכאורה איכא למידק מאי שנא דהתירו לומר לגוי שיחלוב בהמתו בשבת כל שמצטערת מחמת רוב החלב כמ\"ש הרא\"ש ע\"ש מוהר\"מ בפרק מפנין דקכ\"ח ע\"ב והטור ומרן בש\"ע בסימן ש\"ה פי\"ט משו' צער בע\"ח דהוי דאורייתא ואמירה לגוי דרבנן ואתי דאורייתא ומבטל דרבנן. והרי העמידו חכמים דבריהם במקום כרת גבי מילה ואסרו אמירה לגוי ומאי שנא צבע\"ח דנפ\"ל מקרא דעזוב תעזוב כדאיתא בב\"מ פרק אלו מציאות יע\"ש.
איברא דהיא גופא איכא למידק מההיא סוגייא דפרק מפנין שהתירו להביא כרים וכסתות ולהניח תחת הבהמה בשבת אע\"ג דהוי מבטל כלי מהיכנו משום דאינו אלא שבות דרבנן ואתי צער בע\"ח דאורייתא ומבטל דרבנן ועוד למה לא התירו כל שבותין דרבנן משום מצוה דאורייתא ואנן איפכא מתנינן גבי שופר ולולב ומגיל' שאסרו חכמים לעלות באילן ביו\"ט ולשוט במים וכן לתקוע בשבת משום גזירה דרבה כדאיתא בר\"פ לולב וערבה והן הלכות פסוקות. וכבר הוק' לו כן להרב החסיד מוהר\"י אלגאזי בספר ארעא דרבנן בהשמטות אות ט' יע\"ש. ולדידי יש לו מן הישוב עפ\"י מ\"ש הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג בהלכות שופר עלה דאמר רבה גזירה שמא יטלנו ויעבירנו ד\"א בר\"ה דאין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה אלא היכא דליכא הכשר מצוה כי ההיא דלא עולין באילן ולא מפקחין את הגל דבעידנא דעקר שבות דרבנן לא מקיים עשה דתקיעה אבל כל היכא דבעידנא דעקר שבות דרבנן מקיים עשה של תורה אתי עשה של תורה ודחי שבות של דבריהם ומה שיש לי לעמוד על דברי הרא\"ם ז\"ל הללו עיין בפ\"ב מה' שופר ה\"ו יע\"ש. והשתא הכא דהוי הכשר מצוה דבעידנא דמבטל כלי מהיכנו מקיים עשה דעזוב תעזוב אתי דאורייתא ומפיק דרבנן וממילא נתיישבו דברי הפוסקים שהתירו אמירה לגוי לחלוב בהמתו כיון דבעידנא דהגוי חולב הבהמה מתבטל צערה ואע\"ג דאמירה לגוי לאו בעידנא הוא מ\"מ עיקר איסור זה אינו אלא משום איסור החליבה גזי' שמא יחלוב הוא בעצמו והא ודאי לא עבר אאיסור דרבנן אלא בשעת שהגוי חולב הבהמה עפ\"י דבורו.
וראיתי להר\"ב מ\"א בסימן ש\"ה סי\"ט בדין בהמה שנפלה לאמת המים שכת' משם רבינו פכ\"ה דשבת דאסור לישראל להעלותה בידים אע\"ג דאיכא צבע\"ח משום דאין לנו לדמות גזירות חכמים אלו לאלו כי יש דברים שהעמידו דבריהם אפי' במקו' מצו' עכ\"ל הנה שלל בדבריו הללו קו' הרב מוהר\"י אלגאזי משום דלא כל השבותין שוין והם אמרו והם אמרו והדבר מסור בידם דגבי מילה אסרו משום שבות של דבריהם להביא אזמל באמירה לגוי וכיוצא אעפ\"י שמתבטל מצות המילה לגבי צעב\"ח התירו.
ואולם אנכי לא ידעתי לפי דבריו ז\"ל איך התיר הרא\"ש אמירה לגוי לחלוב הבהמה משום צעב\"ח ומי גילה לו רז זה דבשבו' כזה התירו חכמים בתר דאשכחן דע\"י ישראל אסור להעלותה משום שבות דטלטול הבהמה ויותר תימא על המ\"א שלמד מדברי הרא\"ש להתיר לומר לגוי להעלות הבהמה מן המים אחר שכתב שאין לדמות גזירות חכמים אלו לאלו. ואם על דברי הרא\"ש אנו מצטערין איך הרב ז\"ל הוסיף על דבריו ולא הרגיש בזה.
הן אמת דבעיקר דינו אנו מודי' לו ולא מטעמו אלא משום דאמירה לגוי להעלותה הוי שבות דשבות במקום מצוה דשרי שהרי אף לישראל אינו אסור להעלותה אלא משום שבות דרבנן אמנם דברי הרא\"ש ז\"ל תמוהים ועומדים לפי מ\"ש הוא ז\"ל שאין לדמות הגזירות זו לזו. ולפי הנראה הרא\"ש ז\"ל פליג על רבינו וס\"ל דאף הישראל מותר להעלות' בידים דזה שבות וזה שבות ומדמינן אהדדי שלא כדברי רבי' כי היכי דיליף הרא\"ש לומר לגוי לחלוב מדשרו רבנן לבטל כלי מהכנו. ועל המ\"א ז\"ל לבד תלונותינו שלא הרגיש בזה ולולי דברי המג\"א יש מקום לומר באופן אחר במה שלא התירו עליית הבהמה ויתיישבו דברי הרא\"ש ז\"ל דכל שבות של דבריהם דאסור משום גזירה שמא יבא להתיר איסור תורה כגון איסור מבטל כלי מהיכנו דדמי לסותר בנין כמ\"ש רבינו פרק כ\"ה מה' שבת הכ\"ג ויבא להתיר סתירה בשבת לגבי מצוה התירו דגזירה זו רחוקה היא ולא קרובה אבל שבות של דבריהם שאינו משום גזירה אלא משום הדבר בעצמו דמצוה לנוח בשבת ולא יעשה עובדים דחול בשבת כאיסור טלטול אבנים כמ\"ש רבינו בספכ\"ד מה' שבת הי\"ב י\"ג בדברים אלו אפשר שהחמירו חכמים יותר ואפילו לגבי מצוה. ולהכי בעליית הבהמ' מן המים אסרו דעיקר האיסור אינו משום גזירה אלא מצד הדבר בעצמו דמחזי כעובדים דחול וכיון שכן שפיר יליף מוהר\"מ ז\"ל להתיר אמירה לגוי משום צעב\"ח כיון שאינו אלא משום גזירה ודמי למבטל כלי מהיכנו ואע\"ג דתקיעת שופר אסרו משום גזירה דשמא יעבירנו ד\"א בר\"ה י\"ל דבגזירה קרובה טפי כי האי החמירו דקרוב הדבר מאד שיבא לידי איסו' דאוריית' כיון שאין הכל בקיאין בתקיעת שופר ולהכי לא אמרו בגמרא טעמא משום שמא יתקן כלי שיר דהוייא חששא רחוקה אלא משום גזירה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה וזו היא תשובה נכונה למה שהק' הרא\"ם ז\"ל אמאי לא חששו לשמא יתקן כלי שיר דלחששא קרובה חששו לרחוקה לא חששו.
האמנם הא ק\"ל על הפוסקי' שהתירו שבות זה משום צבע\"ח מההיא דפ' במה בהמה דנ\"ג דהפליגו תנאי גבי בהמה שאכלה כרשיני' אם מותר להריצה בחצר גזירה משום שחיקת סמנים מר חייש לשחיקת סמני' ואסר ורבנן לא חיישי ושרו ופסקינן הילכתא כמאן דלא חייש ופסקו כן הרא\"ש והטור בסימן של\"ב משמע דאי הוה מקום למיחש הוה אסיר אע\"ג דאיכ' צבע\"ח ועיין בדברי מרן שכת' בשם המרדכי דאם אחזה דם וספק שמא תמות דמותר לומר להגוי להקיז דמה דאי לא נתיר לו מתוך שאדם בהול בממונו יבא להקיזה יע\"ש ולא התיר מטעם צבע\"ח משמע דפליג על מוהר\"ם ז\"ל וכעת צל\"ע. שוב ראיתי שחילוק זה שחילקנו בין שבות דשכיח לשבות דלא שכיח ואמטו להכי נקטו בגמ' גבי שופר שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה ולא נקטו טעמא משום דיתקן כלי שיר הוא גמרא ערוכה בפסחים פרק אלו דברים דף ס\"ו ע\"ב דקאמר בגמ' גבי בני בתירה דשאלו מהלל שבות כלאחר יד אי דחינן במקום מצוה ופי' רש\"י ז\"ל משום דשבות זה לא שכיח ועיין בדברי התוס' שם. ושו\"ר להרב לח\"מ בה' שופר פ\"ב ה\"ו תירץ כן בעיקר קו' זאת יעש\"ב." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..4e46a9c303c546ab9488721eb6dcd7ff96e8b44e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,53 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Circumcision", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Circumcision", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מצות מילה שדוחה את השבת מילה \n בזמנה דוחה את השבת כו'. והנה התוס' במגילה ד\"ד ע\"ב כתבו דמאי דלא גזרו ביה רבנן משום גזי' דרבא משום דמילה חמירה דנכרתו עליה י\"ג בריתות. ודבריהם הללו אשתמיט מיניה דהרב ברכ\"י נר\"ו בסי' תקפ\"ח דמהדר ליישב דברי התוס' דכתובות דף נ\"א דלא לסתרו דברי הט\"ז בי\"ד סימן קי\"ז שכתב דדבר המפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לגזור עליו יע\"ש.
והנה עינינו הרואות דהתוס' לא ס\"ל הך כללא ועיין בס' לשון למודים חא\"ח סי' קס\"ב שסייע סברת הט\"ז ממ\"ש התוס' בפרק אז\"ן דס\"ד ע\"ב ד\"ה ולא ישכור וז\"ל ולפי' ר\"ת צ\"ל דה\"פ רבית גמורה היא מדרבנן ולפי שהתורה התירה בהדייא לא העמידו חכמים דבריהם שם עכ\"ל. מבוארים דבריהם בהדייא כסברת הט\"ז והביא עוד מ\"ש התוס' בפרק הנז' ד\"ע ד\"ה תשיך וז\"ל וי\"ל דהכי פריך כיון דאמר רחמנא דמצוה לחסרן לא היה להם לחכמים לאסור עכ\"ל משמ' דדוקא היכ' דאיכא מצוה דאורייתא אין כח ביד חכמים לאסור אבל היכא דליכא אלא התירא יש כח ביד חכמים לאסור וכתב עוד דלדעת רבינו דאיכ' מ\"ע להלוות לגוי ברבית ואפי\"ה מדרבנן אסור נראה דס\"ל דאפילו בדאיכא מצוה דאורייתא יש כח ביד חכמים לאסור וכ\"ש היכא דאיכא התירא לבד ועיין בספר חוות יאיר סימן קמ\"ב ובספר שם אהרן בקו' שבולי לקט בחי' קדושי' דל\"ט שהביא סיוע לסברת הט\"ז. והר\"ב שער המלך כתב שמצא כתוב בשיטה כת\"י למסכת סנהדרין פ\"ב די\"ט עלה דאמרינן התם בגמ' מלך לא דן לא שנו אלא למלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותם דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבוקר משפט כו' והק' בשיטה הנז' דמאי ראיה מייתי מהאי קרא והא טעמא דמלכי ישראל לא דן ולא דני' מפרש התם משום מעש' שהיה בימי רבי שמעון בן שטח וינאי המלך וכיון שכן לאחר אותו מעשה אפשר דאף מלכי בית דוד לא דן ולא דני' ותירץ דכיון דגבי מלכי בית דוד איכא מצוה לדון מקרא דדינו לבוקר משפט ודאי דעליהם אין כח ביד חכמים לאסור עכ\"ל. וכן מצאתי למרן כ\"מ בפ\"ג מהלכות מלכים ה\"ז שהק' כקושיית השיטה של כת\"י שכתבנו וכת' שדברי רב יוסף שאמר לא שנו אלא מלכי ישראל כו' כך פירושו כיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב בהם דינו לבוקר משפט אע\"פ שהיה אירע תקלה על ידם לא היו גוזרי' דמלך לא דן ולא דני' אותו שלא לחלוק על דברי הכתוב אבל במלכי ישראל כל שאירע תקלה על ידם יש לנו רשות לגזור שלא דן ולא דני' אותו והכי קאמר כשגזרו לא גזרו אלא על מלכים העומדים מבית ישראל אבל אם יעמדו מלכים מבית דוד לא גזרו עליהם עכ\"ל.
והדבר קשה שזה היפך מ\"ש רבינו פ\"ה מה' מלוה ה\"א וה\"ב גבי רבית דגוי דאפי' דלדידיה איכא מ\"ע להלוות לגוי ברבית אפי\"ה כתב שחכמים אסרו להלוות לגוי ברבית שמא ילמוד ממעשיו כו' והוא תימא איך כתב מרן תירוץ לדברי רבינו ולא זכר ש\"ר שדברי רבינו גבי רבית היא היפך תירוצו וצ\"ע. ועיין להתוס' בפ' נערה דנ\"א ע\"ב ד\"ה אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה שכתבו וז\"ל אע\"ג דשמואל חיישינן קאמר משמע ליה דמדאורייתא קאמר דאי מדרבנן לא היו מוציאין אותה על כך עכ\"ל ואם איתא לסברת הט\"ז דכל דמפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור הו\"ל להתוס' ז\"ל לומר דהכי פריך דכיון דאונס רחמנא שרייה לא היה להם לח' לחוש דתחילתה באונס וסופה ברצון. ועיין בשיטה מקובצת שם שתירצו תירוץ אחר לקושיית התוספות ודע שהט\"ז שם בי\"ד סימן קי\"ז ישב ע\"פ דרכו דברי התוספות דפרק לולב הגזול דל\"ט ע\"א ד\"ה וליתיב והרב שער המלך הכריע היפך דבריו מדברי התוס' שם ד\"מ ע\"ב ד\"ה על חיין אינן מתחללין שכתבו דבירושלים מותר לקנות בהמה לזבחים מדמי מעשר שני כדמוכח במשנה פ\"ק דמעשר שני. ומדלא הביאו ראיה מקרא שכתוב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן שמעינן דס\"ל דמקרא ליכא ראיה דאפשר דמדרבנן אסור לכך הביאו ראיה מהמשנה.
ולדידי יש קצת ראיה לדברי הט\"ז ממ\"ש התוס' בחגיגה דח\"י ע\"א ד\"ה חולו של מועד דאיסור מלאכה בחה\"מ לא אסור אלא מדרבנן ואפי\"ה פריך בגמרא ומלאכה בחה\"מ מי שרי משום דכיון דאית לן אסמכתא מקראי לאסור לא מסתבר ליה לתלמודא לאוקמי קרא דחג האסיף בחה\"מ דמשמע דקרא מתיר מלאכה בחה\"מ בהדייא היפך האסמכתא יעו\"ש. משמע דס\"ל כסברת הט\"ז דכל שמפו' התירו בהדייא אין כח ביד ח' לאסור ולהסמיך אקראי וע' בס' ראשון לציון דע\"ב ובתשו' דברי יוסף סי' ע\"ח מ\"ש ע\"ד הט\"ז וע' להר' יד מלאכי כלל רצ\"ה יע\"ש ועיין בתוס' דכתובות דכ\"ד ובקדושי' דע\"ו שכתבו דשפיכה והפשט וניתוח הכשרים בזרים לא היו מניחי' לעשותן אלא הכהנים המיוחסים המשיאין לכהונה ובברכות דל\"א גבי קרא דאל הנער הזה התפללתי ודו\"ק.
עוד כתב רבי' ושלא בזמנה אינו דוחה את השבת ולא את היו\"ט כו'. הנה התוס' בפ\"ק דשבת דכ\"ד ע\"א ד\"ה ולא מילה שלא בזמנה כו' כת' וז\"ל וה\"ר יוסף פורת לא גריס דאתייא בק\"ו דהא בלאו ק\"ו נמי אתי דאתי עשה ודחי ל\"ת ורב אשי הוא דמשני דיו\"ט עשה ול\"ת הוא ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה. וק' לר\"י דבפ\"ק דביצה משמ' דאית ליה לרבה כרב אשי דיו\"ט עשה ול\"ת הוא כו'. ולכן פי' דאתייא בק\"ו דנדרים ונדבות דדחי יו\"ט אע\"ג שלא נכרתו עליה י\"ג בריתות מילה לא כ\"ש יע\"ש.
ושמעתי מפי מרן מלכא מוהרח\"א נר\"ו ששמע להרב המובהק מוהר\"י וילנא ז\"ל דק\"ל לגי' הר\"י פורת ז\"ל דלא גריס דאתייא בק\"ו דבלאו ק\"ו נמי אתי עשה דמילה ודחי ל\"ת דיו\"ט מה יענה למה שהק' התוס' בריש יבמות ד\"ה ע\"ב ד\"ה כולה דלמה לן למילף דאתי עשה ודחי ל\"ת מכלאים בציצית דנילף משריפת קדשים מדאצטרי' קרא למעט דלא דחי משום דיכול להמתין למחר מכלל דבעלמא דחי. והם ז\"ל תירצו דלא ילפינן משריפת קדשים מדאצטריך קרא דאיכא למימר דאצטריך התם דוקא למעט שריפת קדשי' ביו\"ט משום דאשכחן דאפי' אוכל נפש שרי וכ\"ש שריפת קדשים שהוא דבר מצוה וכמ\"ד נדרים ונדבות קרבים ביו\"ט דאי לא לאו כ\"ש הוא אבל בעלמא לא דחי להכי אצטריך קרא דכלאים בציצית יע\"ש. והשתא לדברי הר\"י פורת ז\"ל אכתי תקשי למה לא יליף דאתי עשה ודחי ל\"ת מדאצטריך קרא גבי מילה שלא בזמנה לומר דלא דחי יו\"ט משום דאפשר למחר מכלל דבעלמא דחי דלדברי ר\"י דגריס משום דאתייא בק\"ו מנדרים ונדבות ל\"ק דאצטריך קרא גבי מילה דוקא למעט משום דאתי בק\"ו דנדרים ונדבות דדחי יו\"ט אבל בעלמא הוה אמינא דלא דחי להכי אצטריך קרא דכלאים בציצית אבל להר\"י פורת דלא גריס האי ק\"ו דס\"ל דליכא ק\"ו מאי יענה לקושי' התוס' ז\"ל דאמאי לא יליף לה מדאצטריך קרא במילה שלא בזמנה למעט יו\"ט. ואיהו נר\"ו תריץ יתיב דאף דלהר\"י פורת ליכא ק\"ו מנדרים ונדבות ומש\"ה לא גריס דאתייא בק\"ו מיהו ס\"ל דאתי במה מצינו מנדרים ונדבות. דהשתא משו\"ה אצטריך ליה למילף מכלאים בציצית משום דממילה שלא בזמנה לא אתי מדאצטריך קרא למעט יו\"ט דאיכא למימר דאצטריך קרא למעט מילה שלא בזמנה ביו\"ט משום דאתי במה מצינו מנדרים ונדבות אבל בעלמא לא דחי אלו דבריו נר\"ו. ולדידי לא שמיע לי דאם איתא דאזיל ומודה הר\"י פורת דאתי במה מצינו מנדרים ונדבות ומק\"ו דוקא הוא דס\"ל דלא אתי ולהכי לא גריס בגמ' דאתי בק\"ו למה זה נדחק לומר דרבה לית ליה דרב אשי דיו\"ט עשה ול\"ת הוא דאפילו אי' ס\"ל כר\"א שפיר קאמר דאצטריך קרא למעט מילה שלא בזמנה משום דהוה אמינא דדחי יו\"ט דאתי במה מצינו דנדרים ונדבות. אלא ודאי דס\"ל דלרבה לא אתי לא במה מצינו ולא בק\"ו. ולעיקר קושיית הרב מהר\"י וילנא נ\"ל דאפילו להר\"י פורת ז\"ל איכא למימר דלרבה אה\"נ דאיצטריך קרא למעט מילה שלא בזמנה ביו\"ט ולא אצטריך ילפותא דכלאים בציצית דממילה שלא בזמנה יליף ומאן דיליף התם מכלאים בציצית ס\"ל כמ\"ד דנדרים ונדבות קרבי' ביו\"ט וכמ\"ש התוס' שם לעיקר קושייתם והילכך לא מצי למילף מדאצטריך קרא למעט מילה שלא בזמנה דמצי למימר לך דאצטריך קרא דוקא למילה שלא בזמנה משום דהוה אתי מק\"ו דנדרים ונדבות אבל בעלמא להכי אצטריך ליה היקשא מכלאים בציצית מיהו רבה אית ליה כמ\"ד נדרים ונדבות קרבים ביו\"ט וקאמ' דמילה שלא בזמנה הוה דחי יו\"ט משום דאתי עשה ודחי ל\"ת ומינה יליף בעלמא דאתי עשה ודחי ל\"ת ודו\"ק.
שורש אתי עשה ודחי ל\"ת\n עוד כתב רבינו ובין \n בזמנה ובין שלא בזמנה דוחה את הצרעת כו' ואע\"פ שקציצת נגע צרעת בל\"ת יבא עשה וידחה ל\"ת כו'. דע דהא דעשה דוחה ל\"ת היינו דוקא היכא דבעידנא דקעקר לאו קמקיים עשה הכי אמרינן בכל דוכתא. וכתב הרב מ\"א בא\"ח סימן תמ\"ו סק\"ב משם רש\"ל דהיכא דהעשה הוא עשה דרבים דוחה ל\"ת אפי' שלא בעידנ' ודע עוד שכתב הרב מש\"ל רפ\"י מהלכות ק\"פ משם התוס' דלא בעינן בעידנא אלא היכא דאפשר וכתב שהוא חידוש יע\"ש.
ושמעתי מקשים ומטו בה משם מורינו הרב כמוהר\"א ן' עזרא זלה\"ה דמה חידוש הוא זה והלא מחלוקת קדום הוא כתבו הרב נ\"י בפ' אלו מציאות עלה דאמרינן התם דאין עשה דהשבת אבידה דחי ל\"ת דטומאת כהן כשהיתה האבידה בבית הקברות. וכתב הנ\"י וז\"ל ואיכא למקשה ל\"ל טעמ' דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה ותיפוק ליה דאפי' דליכא אלא לאו גרידא לא דחי ליה כיון דבעידנא דקעקר ליה ללאו דטומאה לא קמקיים עשה ותירץ בשם הר\"ן ז\"ל דה\"נ בשעה שהוא מתעסק במצות השבת אבידה קמקיים עשה ואע\"פ שעדיין לא גמרה דהוא ז\"ל סבו' דגוף עיקר העש' מתחיל משעת ראיית האבידה וכתב שהר\"ב ר' יוסף חולק עליו בזה דעיקר העשה אינו אלא בשעה שמשיב האבידה לבעליו והשאר הוי כעין מכשירי מצוה ודמי למכשירי שאר מצוות שאעפ\"י שצריך לעיקר מצות נטילת לולב לעוקרו מן הדקל העיקר הוא נטילת הלולב ואע\"פ שמתחילה מתעסק הוא בקיום המצוה גם ההשבה נמי כן הוא עכ\"ל. וא\"כ בשובר עצם כדי לאכול המוח שבתוכו דדמי להאבידה בבה\"ק אין ספק דלדעת הר\"ן חשיב כעוסק במצוה גופה של אכילת הפסח דאע\"פ דבעת שבירה ליכא אכילה מ\"מ כיון דלא אפשר בלא שבירה חשיב כמתעסק במצוה גופה דומיא דאבידה בבה\"ק דבעת הטומאה אע\"פ שאינה משיבה באותה שעה מ\"מ כיון דמתעסק בה להשיבה חשיב כעוסק במצוה גופה. ולדעת ה\"ר יוסף ז\"ל חשיב כמתעסק במכשירי מצוה ולא כמצוה גופה וא\"כ אין כל חדש בדברי התוספות הללו שהביא הר\"ב מש\"ל ז\"ל שדבריהם ז\"ל הם דברי הר\"ן שכתב הנ\"י אבל ה\"ר יוסף חולק עליו את\"ד הרב מוהר\"א ן' עזרא ששמעתי.
ולדידי אין שייכות לדברי התוס' שהבי' הרב מש\"ל למ\"ש הנ\"י בשם הר\"ן דמ\"ש הר\"ן לגבי השבת אבידה דגוף עיקר המצוה מתחי' משעת ראיית האבידה לא מפני שאי אפשר לבא לידי ההשבת אלא ע\"י ההתעסקות בה מתחילת ראייתה הוא דס\"ל הכי דא\"כ בכל מ\"ע נמי א\"א להתקיים גוף המצוה אלא ע\"י ההתעסקות בתחי' בהכשר המצוה כגון לעקור הלולב מן הקרקע כדי ליטלו. וכיוצא בשאר המצוות כמ\"ש הנ\"י ז\"ל שם ובהנהו ודאי אזיל ומודה הר\"ן ז\"ל דאין הכשר המצוה חשיב גוף המצוה וכמבואר בפסחים דס\"ה דאמרינן הרכבתו חוץ לתחום אינו דוחה שבת וכיוצא לזה שם. ובשבת פרק ר\"א דמילה דקל\"ג גבי הכשר מצות מילה ובבכורות דף כ\"ט גבי הנוטל שכר להזות כו' אמרינן כאן בשכר הזאה כאן בשכר הבאת ומילוי. דמכל אלין דוכתי מבוא' דהכשר מצוה אע\"פ שאי אפשר לגוף המצוה לקיים בלעדה לא חשיב כגוף המצוה ואי אפשר להר\"ן ז\"ל שיחלוק על זה אלא הוא ז\"ל סבור דמצות השבת אבידה דוקא דחזינן בלאו דלא תוכל להתעלם דגזר ביה רחמ' דמעת ראיית האבידה מתחיל איסור הלאו דלא תוכל להתעלם מינה דן הר\"ן ז\"ל דעשה נמי דהשבת מתחיל מעת ראייתה דומייא דלאו וכמ\"ש הנ\"י ז\"ל לעיל מלשון זה שכתבנו בשם הר\"ן והרמב\"ם ז\"ל יע\"ש משא\"כ בשאר מצוות עשה אזיל ומודה דהכשר המצוה לא חשי' כגוף המצוה. ולדידיה ודאי עיקר גוף מ\"ע דאכילת הפסח אינו אלא אכילתו ממש וכל דמקמי אכילתו אינו אלא הכשר מצוה ולא חשיב הכשר מצוה כגוף המצוה לענין דמקרי בעידנא וזה ברור. ובכן זה שכתבו התו' בענין שבירת העצם בפסח אע\"ג דבעת שבירתו לא חשיב בעידנא אפי\"ה אתי עשה דאכילת פסח הבא אחרי כן ודחי לאו דשבירה משום דאי אפשר בלא\"ה לקיים העשה אחרי כן אין לו שייכות עם מ\"ש הר\"ן גבי השבת אבידה כמבואר. וכיון דלכ\"ע שבי' העצם כדי לאכול המוח שבתוכו אינו אלא הכש' מצו' האכילה ואז לא חשי' בעידנא מי גילה לנו דמשום דאי אפשר לקיימה אחרי כן נדחה הלאו עכשיו שלא בעידן קיום העשה ולזה כת' הרב מש\"ל שהוא חידוש גדול בעיניו וברור.
ואי קשייא לך בעיקר דברי התוס' הללו שכתבו שכל שאי אפשר לקיים העשה בעידנ' דדחי הלאו דחינן הלאו תחילה כדי לקיים העש' הבא אחריו דזה נראה היפך הש\"ס דהא עלה דאמר ר\"ל בכל דוכתא ביבמות ד\"ך ע\"ב ובנזיר דנ\"ח ודע\"א ובשבת דקל\"ג ובסנהדרין די\"ט ומנחות ד\"מ כל מקום שאתה מוצא עשה ול\"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל\"ת. אמרינן דאין עשה דוחה ל\"ת אלא היכא דבעידנא דקעקר לאו מקיים עשה דמבואר מזה דכל דליכא בעידנא דחינן העשה מקמי הלאו ולא מקיים העשה כלל וזה היפך דברי התוס' דמשום קיום העשה הבא אחרי כן דחי' הלאו אפילו שלא בעידנא. הא ודאי ל\"ק כלל דע\"כ לא אמרינן בגמרא דדחינן העשה אלא דוקא היכ' שאינו מתעקר העשה לגמרי כגון מילה בצרעת בשבת וכיוצא שאם אינו בעידנא דחינן העשה דמילה בשבת ואינה נדחית לגמרי אלא מזה האיש ומזה היום אבל מ\"ש התוס' הוא במצוה שאם נדחית העשה יתעקר המצוה לעולם כההיא דאכילת פסח שאם לא נשבור העצם לאכול המוח הנה לעולם לא יוכל לקיים עשה דאכילתו של מוח דלעולם יבא הלאו קודם העשה דאכילה זה נראה כוונתם בלי ספק. ויש להביא ראיה מדברי התוס' ז\"ל הללו למה שחילק הרפ\"ח בהלכות ר\"ה סימן תקפ\"ח סק\"ה על מה שהק' הרא\"ם ז\"ל איך תוקעין שופר ביו\"ט ולא גזרו שמא יתקן כלי שיר כמו שגזרו בשבת שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה. ותירץ וז\"ל ועיקר קושיא אינה שלא מצינו שחכמים יעקרו מצוה אחת לגמרי מן התור' שלא יתקעו בשופר לעולם ומה שיש לישא וליתן בדברי הרא\"ם ז\"ל הללו אכתוב בס\"ד בפ\"ב מהלכו' שופר ה\"ו.
ודע שהתוס' בפרק השולח דמ\"א ע\"א ד\"ה לישא שפחה כתבו דכל היכא דהעשה מקיים האיש והאשה עוקר את ל\"ת ואינה מקיימת עשה לא אמרי' כיון דלגבי דידיה אתי עשה ודחי ל\"ת אף לגבי דידה כן יע\"ש וכעין זה כתבו מוהר\"י אבועאלפייא הזקן והר\"ש אלגאזי בס' אהבת עולם הביא דבריהם הרב בני חיי שם בחי' לגיטין. והוא ז\"ל תמה על דבריהם מההיא דאמרינן בפ' אלו נערות גבי אונס שותה בעציצו אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל ולמה לי האי טעמא ת\"ל מטעם דנהי דלגבי דידיה ניתן לידחות הלאו מפני העשה אבל לגבי דידה ליכא עשה ולא ניתן לידחות הלאו ועיין בספר אור יקרות מה שתירץ לזה. וכדבריו כתב ג\"כ מוהר\"א יצחקי ז\"ל בס' ז\"א ח\"א דק\"ח ע\"ג ועיין בספר שמע יעקב די\"א ע\"א שתמה כן על דברי התוס' הנז' ותירץ דאפשר דהיינו נמי מאי דמשני הש\"ס אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל. כלומר דאיהי לא מפקדא בעשה זה יע\"ש וכדבריו כתוב בתוס' ישנים לכתובות וז\"ל אי אמרה לא בעינא כו' הק' הר\"א עזרא אמאי אצטריך קרא בפ\"ק דיבמות דאין עשה דכבוד דוחה שבת הא ליכא עשה דאי אמרה לא בעינא לכבוד מי איתיה לעשה. וי\"ל דהתם מ\"ע מיד כשציוה האב הוי עשה לעשות מצותו ולי נראה דהכא גבי דידה ליכא עשה דהא אי בעי' אמרה לא בעינא ליה הילכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה דהיא מוזהרת כמותו והשוה הכתוב אשה לאיש כדאמרינן בפ' יש מותרות עכ\"ל. ועיין בספר אסיפת זקנים מ\"ש בשם הרשב\"א והרמב\"ן והריטב\"א והרא\"ה. ועיין עוד בספר שמע יעקב די\"א ע\"א מה שהק' בתשו' הרשב\"א סימן י\"א ותמיהתו היא תמיהת מוהרימ\"ט בחי\"ד סימן מ\"ז בתשו' הנז' יע\"ש ואשתמיט מיניה ועיין עוד בס' קול יעקב בדרושיו שעמד על קו' מוהרי\"א והתוס' דפרק השולח וההיא דפרק אלו נערות ואין כל חדש בדבריו ז\"ל. ועיין בדרשותי בדרוש לשבת תשוב' שנת התקנ\"ט יע\"ש.
ודע שהר\"ב הכריתות כתב דאע\"ג דקי\"ל אתי עשה ודחי ל\"ת במקדש לא דחי והכי איתא בפרק דם חטאת דצ\"ז. ויש לחקור אם הלא תעשה ליתיה במקדש דוקא אלא איתיה נמי חוץ למקדש אי בכה\"ג אמרינן נמי דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש. ועיין בפסחים פרק כיצד צולין דפ\"ג עלה דמתניתין דהעצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר חל ט\"ז להיות בשבת ישרפו בי\"ז דפריך עלה בגמרא ואמאי ליתיה עשה וידחה ל\"ת ומשני שנויי טובא ולא משני דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש ש\"מ דכיון דהלא תעשה כל מלאכה ביו\"ט ליתיה במקדש לחודיה אלא אף חוץ למקדש להכי לא מצי לשנויי הכי. ועיין עוד בפ\"ק דיבמות דף ה' ע\"א עלה דאמרי' את שבתותי תשמורו ומקדשי תראו יכול יהא בנין בה\"מ דוחה ת\"ל את שבתותי תשמורו ופרכינן ונגמר מינה דאין עשה דוחה ל\"ת כו' ומאי קושייא שאני בית המקדש דאין עשה דוחה ל\"ת וגם ממאי דס\"ד התם למילף מהתם דטעמ' דכתב רחמנא הא לא\"ה אתי עשה ודחי ל\"ת כו' יע\"ש.
ודע שכלל זה נראה דאשתמיט מיניה דהר\"ב מגילת אסתר בחי' לספר המצוות במצוות ל\"ת סימן ס\"ט שכתב דלדעת הרמב\"ם בעל מום הוזהר על כניסת העזרה בין האולם ולמזבח אפי' שלא לצורך עבודה ומה שהתירו ליכנס שם בעל מום משום מצו' ערב' הוא לפי שמצות ערבה במקדש הלמ\"מ היא כדאיתא בגמ' וא\"כ אתי עשה דערבה ודחי ל\"ת שאין בו כרת עכ\"ל. ולפי כלל זה דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש אין מקום לתירוצו ואולי משמ' ליה להרב ז\"ל שלא נאמר כלל זה אלא במידי דאכילה דמקד' אבל לא בשאר מילי שבמקד' והוא דוחק. ועוד י\"ל דכלל זה אין הכל מודים בו שהרי באותה סוגייא דפרק דם חטאת עלה דפרכינן וליתי עשה ולידחי ל\"ת רבא הוא דמשני דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש אבל רב אשי תריץ יתיב שינוייא אחרינא יע\"ש. ולרב אשי אפשר דאף במקדש אתי עשה ודוחה ל\"ת ואף דרבא מייתי סיעתא לדבריו מההיא דועצם לא תשברו בו כבר כתבו התו' שם דרבא לטעמיה יעו\"ש וא\"כ אפשר דר\"ל דס\"ל דכהנים בעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח בערבה ס\"ל דאף במקד' אתי עשה ודחי ל\"ת.
ואולם זו היא שק' אצלי לדברי הר\"ב מגילת אסתר שכתב דכיון דאיכא הלמ\"מ לנטילת ערבה במקד' א\"כ אתי עשה ודחי ל\"ת דא\"כ מאי האי דקאמר ליה רבי יוחנן לר\"ל התם מי אמרה כו' ומפרשינן מי אמרה בבעלי מומין דילמא (בטמאין) [בתמימים] כו'. והשתא כיון דאיהו מודה דערבה במקד' הלמ\"מ בנטילה אף בעלי מומין נמי במשמע דהא אתי עשה ודחי ל\"ת. ועוד לפי דבריו למה נקט ר\"ל בעלי מומין דוקא ולא זרים דהא זרים נמי איתנהו בהכי דאתי עשה ודחי ל\"ת ומתוך דברי הרב ז\"ל נראה דזרים לא אסירי מעיקרא בלאו זה כמ\"ש בתחילת דבריו. ועיין להר\"ב מ\"ל בספ\"ט מהלכות ביאת מקדש. ושוב התבוננתי בדבר וראיתי שזה שכתבנו שרב אשי פליג עליה דרבא וס\"ל דאף במקדש אתי עשה ודחי ל\"ת אי אפשר לאומרו דא\"כ תקשי ליה לרב אשי אותה שהק' בפסחים פרק אלו עוברין דף מ\"ד למה אין היתר מצטרף לאיסור בכל התורה כולה דומייא דנזיר ורב אשי גופיה משני התם משום דהוי חטאת ונזיר ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ומפרשינן התם חטאת מאי היא דתניא כל אשר יגע בבשרה יקדש כו' ואם איתא דלרב אשי אף במקדש אתי עשה ודחי ל\"ת היכי קאמר דהוו ב' כתובי' חטאת ונזיר הא קרא דחטאת אצטריך לגופיה דלא הוה ילפינן מנזיר משום דגבי חטאת הוה אמינ' אתי עשה ודחי ל\"ת להכי איצטריך קרא דיקדש לומר דהוי עשה ול\"ת דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה כדקאמר הכא בזבחים אלא ודאי דאף רב אשי אזיל ומודה לתירוצא דרבא דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש. אלא דעדיפא מינה משני דבלא\"ה נמי ניחא ולהכי משני שפיר התם דהוו ב' כתובים הבאים כאחד דחטאת ודאי יליף מנזיר וליכא למימר דאתי עשה ודחי ל\"ת דהא אין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש ולהכי איצטריך קרא גבי חטאת כי היכי דנהוי ב' כתובים הבאים כאחד וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא על הר\"ב מגילת אסתר. ובכן אין צורך למ\"ש הר\"ב דברי אמת בקונט' דנ\"ו ע\"ד שהקשה קושיא זו מדברי רב אשי לרב אשי גופיה. וכתב שהסוגייאות חלוקות יעו\"ש.
ואולם לא הרב הנז' תלונותינו כי זו היא שקשה גם על רבותינו בעלי התוספות בעירובין ס\"פ המוצא תפלין ד\"ק ע\"א ד\"ה מתן ד' דכשנתערבו מתן ד' במתנה אחת למה לא ינתנו במתן ד' וליכא משום בל תוסיף דאתי עשה דמתנות ודחי לאו דבל תוסיף דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע\"י פשיעה הוא בא ואינו יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ\"ל. ומלבד מה שקשה בעיקר קושייתם דאשתמיט מינייהו האי כללא דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש גם עיקר תירוצם שכתבו דכל דע\"י פשיעה אין עשה דוחה ל\"ת הוא היפך הך סוגייא דזבחים דפרכינן וליתי עשה ולידחי ל\"ת אע\"ג דנגיעת בשר קדש בבשר פסולה ע\"י פשיעה הוא בא ולא משני תלמודא כדמשנו התוס' ז\"ל. ועיין בחי' הריטב\"א שם בעירובין שהביא דברי התוס' ותירוצם. והוא ז\"ל תירץ עפ\"י כלל זה דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש ודוק. ותו ק\"ל בתירוץ התוס' מסוגייא דפ' במה מדליקין דכ\"ד דפרכינן עלה דמתני' דאין מדליקין בשמן שרפה דניתי עשה דשריפת קדשים ונדחי ל\"ת דיו\"ט ולא דחי שאני הכא דבא ע\"י פשיעה. וההיא יש ליישב דפריך על העצמות והגידין שאין שורפין אותן ביו\"ט כדאיתא בפסחים דפ\"ג א\"נ בשנטמא כו' אמנם קושיא קמייתא ק' ועיין בספר שער המלך. ועיין עוד במה שכתבתי בשורש נשבע לבטל את המצוה יעש\"ב." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שכחו \n ולא הביאו סכין מע\"ש אומר לכותי כו' ודבר שעשייתו אסורה עלינו כו'. הנה מרן בש\"ע א\"ח סי' של\"ב ס\"ו כתב שאם שכח ולא הביא איזמל מע\"ש לא יביאנו בשבת אפילו דרך כרמלית שאין בו אלא איסור דרבנן שחכמים העמידו דבריהם אפילו במקום כרת וכן אסור לומר לגוי לעשותו כל שאם הישראל עושהו יש בו איסור תורה דהיינו שיעבירנו דרך ר\"ה יע\"ש. והן הן דברי הרי\"ף והרא\"ש בפרק ר\"א דמילה והוכיחו שם דאמירה לגוי במידי דאסיר לישראל מן התורה דאפילו במקום מצוה אסור כההיא דעירובין פ' הדר דס\"ח דאמרינן ולא שני לך בין שבות דאית בו מלאכה לשבות דאין בו מלאכה דמה\"ט אסרו חכמים לומר לגוי שיביא מים דרך ר\"ה או שיאמר לו שייחם אותן אבל דרך כרמלית מותר כיון דלישראל לא אסירי אלא דרבנן דשבות במקום מצות התירו ע\"כ. ולכאורה איכא למידק מאי שנא דהתירו לומר לגוי שיחלוב בהמתו בשבת כל שמצטערת מחמת רוב החלב כמ\"ש הרא\"ש ע\"ש מוהר\"מ בפרק מפנין דקכ\"ח ע\"ב והטור ומרן בש\"ע בסימן ש\"ה פי\"ט משו' צער בע\"ח דהוי דאורייתא ואמירה לגוי דרבנן ואתי דאורייתא ומבטל דרבנן. והרי העמידו חכמים דבריהם במקום כרת גבי מילה ואסרו אמירה לגוי ומאי שנא צבע\"ח דנפ\"ל מקרא דעזוב תעזוב כדאיתא בב\"מ פרק אלו מציאות יע\"ש.
איברא דהיא גופא איכא למידק מההיא סוגייא דפרק מפנין שהתירו להביא כרים וכסתות ולהניח תחת הבהמה בשבת אע\"ג דהוי מבטל כלי מהיכנו משום דאינו אלא שבות דרבנן ואתי צער בע\"ח דאורייתא ומבטל דרבנן ועוד למה לא התירו כל שבותין דרבנן משום מצוה דאורייתא ואנן איפכא מתנינן גבי שופר ולולב ומגיל' שאסרו חכמים לעלות באילן ביו\"ט ולשוט במים וכן לתקוע בשבת משום גזירה דרבה כדאיתא בר\"פ לולב וערבה והן הלכות פסוקות. וכבר הוק' לו כן להרב החסיד מוהר\"י אלגאזי בספר ארעא דרבנן בהשמטות אות ט' יע\"ש. ולדידי יש לו מן הישוב עפ\"י מ\"ש הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג בהלכות שופר עלה דאמר רבה גזירה שמא יטלנו ויעבירנו ד\"א בר\"ה דאין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה אלא היכא דליכא הכשר מצוה כי ההיא דלא עולין באילן ולא מפקחין את הגל דבעידנא דעקר שבות דרבנן לא מקיים עשה דתקיעה אבל כל היכא דבעידנא דעקר שבות דרבנן מקיים עשה של תורה אתי עשה של תורה ודחי שבות של דבריהם ומה שיש לי לעמוד על דברי הרא\"ם ז\"ל הללו עיין בפ\"ב מה' שופר ה\"ו יע\"ש. והשתא הכא דהוי הכשר מצוה דבעידנא דמבטל כלי מהיכנו מקיים עשה דעזוב תעזוב אתי דאורייתא ומפיק דרבנן וממילא נתיישבו דברי הפוסקים שהתירו אמירה לגוי לחלוב בהמתו כיון דבעידנא דהגוי חולב הבהמה מתבטל צערה ואע\"ג דאמירה לגוי לאו בעידנא הוא מ\"מ עיקר איסור זה אינו אלא משום איסור החליבה גזי' שמא יחלוב הוא בעצמו והא ודאי לא עבר אאיסור דרבנן אלא בשעת שהגוי חולב הבהמה עפ\"י דבורו.
וראיתי להר\"ב מ\"א בסימן ש\"ה סי\"ט בדין בהמה שנפלה לאמת המים שכת' משם רבינו פכ\"ה דשבת דאסור לישראל להעלותה בידים אע\"ג דאיכא צבע\"ח משום דאין לנו לדמות גזירות חכמים אלו לאלו כי יש דברים שהעמידו דבריהם אפי' במקו' מצו' עכ\"ל הנה שלל בדבריו הללו קו' הרב מוהר\"י אלגאזי משום דלא כל השבותין שוין והם אמרו והם אמרו והדבר מסור בידם דגבי מילה אסרו משום שבות של דבריהם להביא אזמל באמירה לגוי וכיוצא אעפ\"י שמתבטל מצות המילה לגבי צעב\"ח התירו.
ואולם אנכי לא ידעתי לפי דבריו ז\"ל איך התיר הרא\"ש אמירה לגוי לחלוב הבהמה משום צעב\"ח ומי גילה לו רז זה דבשבו' כזה התירו חכמים בתר דאשכחן דע\"י ישראל אסור להעלותה משום שבות דטלטול הבהמה ויותר תימא על המ\"א שלמד מדברי הרא\"ש להתיר לומר לגוי להעלות הבהמה מן המים אחר שכתב שאין לדמות גזירות חכמים אלו לאלו. ואם על דברי הרא\"ש אנו מצטערין איך הרב ז\"ל הוסיף על דבריו ולא הרגיש בזה.
הן אמת דבעיקר דינו אנו מודי' לו ולא מטעמו אלא משום דאמירה לגוי להעלותה הוי שבות דשבות במקום מצוה דשרי שהרי אף לישראל אינו אסור להעלותה אלא משום שבות דרבנן אמנם דברי הרא\"ש ז\"ל תמוהים ועומדים לפי מ\"ש הוא ז\"ל שאין לדמות הגזירות זו לזו. ולפי הנראה הרא\"ש ז\"ל פליג על רבינו וס\"ל דאף הישראל מותר להעלות' בידים דזה שבות וזה שבות ומדמינן אהדדי שלא כדברי רבי' כי היכי דיליף הרא\"ש לומר לגוי לחלוב מדשרו רבנן לבטל כלי מהכנו. ועל המ\"א ז\"ל לבד תלונותינו שלא הרגיש בזה ולולי דברי המג\"א יש מקום לומר באופן אחר במה שלא התירו עליית הבהמה ויתיישבו דברי הרא\"ש ז\"ל דכל שבות של דבריהם דאסור משום גזירה שמא יבא להתיר איסור תורה כגון איסור מבטל כלי מהיכנו דדמי לסותר בנין כמ\"ש רבינו פרק כ\"ה מה' שבת הכ\"ג ויבא להתיר סתירה בשבת לגבי מצוה התירו דגזירה זו רחוקה היא ולא קרובה אבל שבות של דבריהם שאינו משום גזירה אלא משום הדבר בעצמו דמצוה לנוח בשבת ולא יעשה עובדים דחול בשבת כאיסור טלטול אבנים כמ\"ש רבינו בספכ\"ד מה' שבת הי\"ב י\"ג בדברים אלו אפשר שהחמירו חכמים יותר ואפילו לגבי מצוה. ולהכי בעליית הבהמ' מן המים אסרו דעיקר האיסור אינו משום גזירה אלא מצד הדבר בעצמו דמחזי כעובדים דחול וכיון שכן שפיר יליף מוהר\"מ ז\"ל להתיר אמירה לגוי משום צעב\"ח כיון שאינו אלא משום גזירה ודמי למבטל כלי מהיכנו ואע\"ג דתקיעת שופר אסרו משום גזירה דשמא יעבירנו ד\"א בר\"ה י\"ל דבגזירה קרובה טפי כי האי החמירו דקרוב הדבר מאד שיבא לידי איסו' דאוריית' כיון שאין הכל בקיאין בתקיעת שופר ולהכי לא אמרו בגמרא טעמא משום שמא יתקן כלי שיר דהוייא חששא רחוקה אלא משום גזירה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה וזו היא תשובה נכונה למה שהק' הרא\"ם ז\"ל אמאי לא חששו לשמא יתקן כלי שיר דלחששא קרובה חששו לרחוקה לא חששו.
האמנם הא ק\"ל על הפוסקי' שהתירו שבות זה משום צבע\"ח מההיא דפ' במה בהמה דנ\"ג דהפליגו תנאי גבי בהמה שאכלה כרשיני' אם מותר להריצה בחצר גזירה משום שחיקת סמנים מר חייש לשחיקת סמני' ואסר ורבנן לא חיישי ושרו ופסקינן הילכתא כמאן דלא חייש ופסקו כן הרא\"ש והטור בסימן של\"ב משמע דאי הוה מקום למיחש הוה אסיר אע\"ג דאיכ' צבע\"ח ועיין בדברי מרן שכת' בשם המרדכי דאם אחזה דם וספק שמא תמות דמותר לומר להגוי להקיז דמה דאי לא נתיר לו מתוך שאדם בהול בממונו יבא להקיזה יע\"ש ולא התיר מטעם צבע\"ח משמע דפליג על מוהר\"ם ז\"ל וכעת צל\"ע. שוב ראיתי שחילוק זה שחילקנו בין שבות דשכיח לשבות דלא שכיח ואמטו להכי נקטו בגמ' גבי שופר שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה ולא נקטו טעמא משום דיתקן כלי שיר הוא גמרא ערוכה בפסחים פרק אלו דברים דף ס\"ו ע\"ב דקאמר בגמ' גבי בני בתירה דשאלו מהלל שבות כלאחר יד אי דחינן במקום מצוה ופי' רש\"י ז\"ל משום דשבות זה לא שכיח ועיין בדברי התוס' שם. ושו\"ר להרב לח\"מ בה' שופר פ\"ב ה\"ו תירץ כן בעיקר קו' זאת יעש\"ב." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מילה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1d5a192d456faffe06adf9addaffabbd96f3fbb6 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,84 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אין ספק מוציא מידי ודאי עשרת \n ימים שבין ר\"ה עד יום הכפורים טעה וחתם בהם כו'. אמר הי\"מ נשאלתי במי שהיה עומד בתפלה בעשרת ימי תשובה ומצא עצמו אומר בא\"י המלך ולא ידע אם קאי בהמלך הקדוש או בהמלך המשפט אם גומר המלך הקדוש והולך משם ואילך או גומר המלך המשפט כו' ואף דבפרק היה קורא גבי מי שטעה בין וכתבתם לוכתבתם אמרינן דחוזר לוכתבתם ראשונה אפשר דשאני ק\"ש דהיא מדאורייתא וכרבי אליעזר דפ' מי שמתו גבי ספק קרא ק\"ש דחוז' וקורא וכמו שפסקו שם הרי\"ף והרא\"ש ורבינו בפ\"ז מה' ק\"ש ואע\"ג דחוזר וקורא כולה בברכותיה ומדאו' ליכא אלא למר פסוק ראשון ולמר פ' ראשונה כבר כתב הרשב\"א ז\"ל דכיון שהוא מחוייב לקרוא ק\"ש דאוריית' קורא הוא כעיקר תקנתו יע\"ש ועיין להרב החסיד בספר ארעא דרבנן אות תקמ\"א יע\"ש אמנם בתפלה דאינו אלא מדרבנן כדאמרינן בפ\"ג דברכות בעל קרי קורא ק\"ש ומברך על המזון ואינו מתפלל דתפלה דרבנן ואפילו לרבינו שכתב שהיא מצות עשה מקרא דועבדתם כבר כתב מרן כ\"מ בריש פ\"א מה' תפל' דזמני התפלה אינו אלא דרבנן יע\"ש ובארעא דרבנן סימן תר\"ע יע\"ש ובכה\"ג אינו חוזר להמלך הקדוש אלא להמלך המשפט דהוה ליה ספק בדרבנן ולקולא.
1תשובה הנה חדשים מקרוב באו ספר חסדי דוד וראיתי לו שנסתפק בה' ר\"ה סי' תקפ\"ב בזה והוסיף לומר דלא דמי להיכא דטעה ואמר במקום המלך הקדוש האל הקדוש שמחזירין דהתם הוי ודאי מקלקל בלשון התפלה וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים חוזר משא\"כ היכא דמספקא ליה אם אמר אותם הברכות דביני ביני או לא הוה ליה כס' התפלל ספק לא התפלל שאינו חוזר אפילו למאן דאמר תפלה דאורייתא דנוסח התפלה הוא מדרבנן יע\"ש.
ושיחתו איני מכיר איך כתב דספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר דהא איפכא שמעינן מהפוסקים ז\"ל שפסקו ספק התפלל ספק לא התפלל חוזר ומתפלל כמבואר בדברי הטור ומרן ב\"י בא\"ח ר\"ס ק\"ז דקי\"ל כרבי יוחנן דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ודלא כר\"מ דאמר ספק התפלל ספק לא התפלל לא יחזור ויתפלל וכן כת' מרן ב\"י בשם הרשב\"א ור\"י כי קאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו אדר\"א קאי דאמ' ספק התפלל אינו חוזר ומתפלל כלומר אינו רשאי לחזור ולהתפלל דדילמא כבר התפלל ואיכא משום בל תוסיף וקאמר ר\"י אם רוצה חוזר ומתפלל דתפלה רחמי נינהו והלואי שיתפלל ויבקש רחמים כל היום כולו ומיהו מתפלל ומתנה אם לא התפלל זה לחובתו ואם התפלל תהא לנדבתו עכ\"ל ועיין בספר גו\"ר חא\"ח כלל ד' סימן י\"ט.
עוד כתב בס' הנז' דלא דמי לס' דוכתבתם דגבי ק\"ש דהתם ליכא ס' דברכות לבטלה מה שאין כן הכא איכא ס' דברכות לבטלה ומה שמחזירין אותו אפילו על הס' אם אמ' האל הקדוש או המלך הקדוש התם הוא משום דהוי קרוב לודאי דלא אמ' אלא האל הקדוש כיון דרגיל לומ' כך תמיד מה שאין כן שאר ספיקי עכ\"ל והא נמי ליתא לפום מאי דקיימא לן דבס' התפלל ס' לא התפלל דחוזר ומתפלל בתורת נדבה ולא חיישינן לברכות לבטלה משום דתפלה רחמי נינהו והלואי שיתפלל אדם כל היום כולו: גם זה שכתב ומה שמחזירין אותו אפי' על הס' כו' התם הוא משום דהוי קרוב לודאי דלא אמ' אלא האל הקדוש כו' הנה לפי דבריו הכא נמי בנדון דידיה דמספק' ליה אי אמר כבר המלך הקדוש והשתא קאי בהמלך המשפט או קאי השתא בהמלך הקדוש נמצא דבכלל הספק הזה קאי נמי בס' אי אמר תחילה האל הקדוש או המלך הקדוש דכיון שהוא אינו זוכר אי אמר המלך הקדוש והשתא קאי בהמלך המשפט ודאי הוא שאינו זוכר אי אמר תחילה המלך הקדוש או האל הקדוש וא\"כ הול\"ל שיחזו' ויאמר המלך הקדוש ויגמור משם ואילך דקרוב לודאי הוא דלא אמר אלא האל הקדוש כיון דרגיל לומ' כך.
עוד כתב ועכ\"פ אהני לן האי חילוקא לתרץ מה שהקשה הרב כנה\"ג ז\"ל דהיכי פסקינן דאם אמר האל הקדוש דחוזר דהא קי\"ל ספק ברכות להקל וכיון דרבותינו ז\"ל פליגי בזה מערכה לקראת מערכה אמאי מהדרינן ליה כיון דספק ברכות להקל ונדחק ליישב בשיירי יע\"ש ולע\"ד ל\"ק מידי דשאני שאר ספיקי דברכות דאזלי' להקל היינו בדליכא ודאי קלקול אלא ס' בירך ס' לא בירך לא מהדרי' ליה דהגם דנימא דלא אמ' כלום ש\"ד משא\"כ הכא דאם אמ' האל הקדוש במקום המלך הקדוש הוי קלקול וגרע טפי ולהכי מהדרי' ליה עכ\"ל ולפי מ\"ש אנן יד עניי דלמאי דקי\"ל כר\"י דס' התפלל ס' לא התפלל חוזר ומתפלל ולא חיישינן לברכה לבטלה דתפלה רחמי נינהו והלואי יתפלל אדם כל היום כולו לנדבה ממילא יתיישב קו' מרן החבי\"ב ז\"ל בכנה\"ג דדוקא בשא' ברכות דעלמא שאינן לתפלה קי\"ל דספק ברכות להקל אבל בברכות דתפלה לא חיישי' לברכה לבטלה דס' ברכות דהתפלל דחוזר היינו משום דתפלה רחמי נינהו ולהכי בהאל הקדוש אע\"ג דפליגי הפוס' אי חוזר או לא הוה ליה כספק התפלל דחוזר ומתפלל.
עוד כתב ומיהו ראיתי בס' כנה\"ג ז\"ל בסי' זה שכתב דשאני משיב הרוח דלכ\"ע היכא דלא אמרו מחזירין אותו ולהכי כי מספקא ליה אם אמרו בתוך ל' לא אמרינן דלא אמרו כיון דרגיל לומר כך אבל הכא גבי האל הקדוש דאפילו ודאי לא אמרו סוברים כת הפוסקים דלא בעי לאהדורי א\"כ אפי' שהוא קרוב לודאי שלא אמרו הול\"ל דלא מהדרי' ליה עכ\"ל אם כן הדר' קושיין לדוכתין דאפי' תימ' דקרוב לודאי שלא אמר אלא האל כו' אמאי מהדרינן ליה הא איכא ס' דפוסקים דפליגי אי מהדרי' ליה או לא וכתב ולזה היה נ\"ל לומר דכה\"ג לא מיקרי ספיקא כלל כיון דרוב הפו' הסכימו דמהדרי' לי' דלא מיקרי ס' אלא היכא דליכא הכרע משא\"כ הכא דרבו דעו' הפוסקים דמחייבי' ליה לחזור ולא נשאר לנו אלא ס' אם אמר האל הקדוש או המלך הקדוש וכשאנו מכריעין לומר דמסתמא ודאי לא אמר אלא כמו שהיה רגיל לא נשאר שום ס' וכן ההיא די\"ד סי' כ\"ח הוי ספק שקול משא\"כ הכא כיון שהסכימו הפוסקים דבעי לאהדורי הלא הם עמודי ההוראה הרי\"ף ורבינו והרא\"ש ור\"ת ליכ' שום ספיקא כלל ולא ידעתי איך לא השגיח הרב ז\"ל בזה עכ\"ל ותמוהי' דבריו שחילוק זה כבר השגיח בו הרב בשיירי כנה\"ג ז\"ל כאן בסימן תקפ\"ב שכתב וז\"ל וא\"ת אם דעת' ז\"ל דבמחלוקת זה דמלך אוהב צדקה ומשפט אינו חוזר משום דספק ברכות להקל למה פסק בהאל אוהב צדקה כו' והאל הקדוש דחוזר כיון דאיכ' פלוגתא דרבוותא ספק ברכות להקל הא ל\"ק מתרי טעמי חדא דהתם כולהו רבוותא פסקי דחוז' חוץ מאבי\"ה והראב\"ד אבל הכא אי אורחות חיים בשם הראב\"ד סובר דחוזר תר\"י ור\"י ורבינו יחיאל והרא\"ש ורבינו בעל הטורי' וסמ\"ג סוברי' דאינו חוזר. עוד טעם אחר דבהאל הקדוש האל המשפט הרי\"ף והר\"מ והרא\"ש ז\"ל הסכימו דחוזר וכיון דג' עמודי ההוראה שהרב נשען עליהם בכל הוראותיו הסכימו לדעת א' פסק כוותייהו ששאר הפוס' אינה מש' לדעת הר' אבל הכא הרי\"ף ורבינו לא גילו דעתם ומדברי הרא\"ש מוכח דס\"ל דאינו חוזר והוא מחלוקת פוסקים אחרים מערכה לקראת מערכה להכי ס\"ל דספק ברכות להקל וכפי זה אפשר לעלות ארוכה למה שהקשתי על הרב במהדורא קמא דלמה פסק דאם אמר האל הקדוש האל המשפט חוזר מאחר דספק ברכות להקל עכ\"ל הרי מבואר שהשגיח הרב ז\"ל בחילוק העניינים וכתב דאפשר להעלות ארוכה בזה למה שהקשה בכנה\"ג.
ואולי כוונתו להקשות על הרב כנה\"ג למה זה אמרה למילתיה בלשון אפשר ואין זה מן התימא לומר שלא השגיח הרב ז\"ל בזה דהרב להכי אמרה למילתיה בדרך אפשר משום דלגבי איסו' ברכה לבטלה היה לו למרן לחוש למיעוט הפוסקים לכתחילה אע\"ג דאיכא סברות רבים וגדולים המתירין. ועיין למהר\"מ בן חביב בכלליו ב' שבס\"ס גט פשוט סי' ה' ודוק עוד כתב בס' הנז' וז\"ל ומ\"מ עיקר החילוק הוא כמ\"ש כו' ובעיקר הספק דעתי אומרת דגומר המלך המשפט משום דס' ברכות להקל עכ\"ל ואני אומר דגומר המלך הקדוש מאחר דקי\"ל דהיכא דמספקא ליה אם אמר האל הקדוש או המלך הקדוש דחוזר ה\"נ כי מספקא ליה אי קאי בהמלך הקדוש או בהמלך המשפט אם נאמר שיסיים המלך המשפט הרי חוזר להסתפק אם אמר תחילה האל הקדוש או המלך הקדוש תחילה כיון דמעיקרא מספקא ליה אם אמר ברכה זו או לא אמר ובכלל ספק הוא אם אמר האל הקדוש או המלך הקדוש ומסתמא אנו אומרים דאם אמר הוא מה שהיה רגיל לומר דהיינו האל הקדוש וברור.
ודרך אגב ראיתי להרב מופת הדור בספר ברכי יוסף א\"ח סימן קפ\"ו אות ד' הביא מה שנשאל להר\"ב שער אפרים סימן י\"א באשה שאכלה ונסתפקה אם ברכה ברכת המזון אם צריכה לברך או לא וכתב דאין לפטור זאת האשה מטעם ספ' ספיקא ספק אם ברכה ברכת המזון אם לא ואת\"ל לא ברכה ספק לא מחייבא מדאורייתא לברך דזה אינו דאי אמרינן דלא ברכה א\"כ מקרי ודאי לא ברכה א\"כ אף שאינה חייבת רק מדרבנן צריכה לברך עכ\"ל וכתב על זה הרב ברכ\"י נר\"ו דאף דלכאורה יש להשיב דכיון דאיכא ספק ספיקא האי איתתא פטורה לגמרי דלצד שהיא חייבת מדאורייתא הא איכ' ס\"ס ופטור' מחיוב דאורייתא ולצד שהיא חייבת מדרבנן בספק אם ברכה לחוד פטורה דספיקא דרבנן לקולא.
מ\"מ יש מקום לדברי ה' שער אפרים ז\"ל מההיא ברייתא דמייתי הש\"ס בפ\"ק דפסחים ד\"ט עלה דפרכינן ואין ספק מוציא מידי ודאי והא תניא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין והא הכא ודאי טבל ס' מעושר ספק אינו מעושר וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי ואסיקנא התם ודאי בודאי הוא כדרב חנינא חוזאה דאמר חזקת חבר כו' ואב\"א ספק בספק הוא וכדרבי הושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה ולחד שינוייא של ר\"י שהביאו התוס' שם כל ס' דרבנן אין מוציא מידי ודאי מש\"ה גבי בדיקת חמץ דרבנן אין מוציא מידי ודאי והכא גבי מעשר אין פירות מתוקנין אלא למאכל בהמה ולא מהני ספק ספיקא למאכל אדם אף דליכא אלא איסור' דרבנן אם הכניס במוץ שלה וכתב עוד כד דייקינן פורתא ע\"כ לחלק ביניהם ולדחות ראיה זו דהא כתב הרמב\"ם פ\"ח מה' ברכות ופסקו מרן לקמן סי' ר\"ט דכל הברכות כולן שהם מדבריהם אם נסתפק לו אם בירך אם לאו אינו חוזר ומברך והשתא ברכות דלאו דאכיל' כגון תפלה וכיוצא לק\"מ די\"ל דהגם דאיש זה חייב בברכה מ\"מ לא מקרי ודאי לענין זה אלא כגון פירות דטבילי וחולדה דשקלה חמץ וכיוצא דבהני וכיוצא אין ספיקן מוציאן מידי ודאן משא\"כ בברכות דתפלה וכיוצא לא קרינן בהו ודאי ומספיקא אינו חוזר ומברך אך ברכות אכילה דהוו דרבנן דמילי כריסיה נראה דהוי כפירו' דטבילי וכיוצא ואיך הרמב\"ם והטור ומרן כיילי לן בכולהו ברכות דרבנן דאינו חוזר ומברך הא אין ס' מוציא מידי ודאי עכ\"ל.
והנה חילוק זה שחילק הרב נר\"ו בין ברכות דתפלה לברכות דאכילה דחיוב ברכות דתפלה לא מיקרי ודאי כמו חיוב ברכות דאכילה דכיון דמלי כריסיה מיקרי ודאי כפירות דטבילי לא יכולתי להלום מה בין זה לזה דאם ברכות דאכילה מקרי ודאי משום דחייב לברך על אכילה ה\"נ ברכות דתפלה איקרי ודאי בהגיע זמן התפלה ומה בין הגיע זמן התפלה דמחייב לברך מפני הזמן להגיע זמן ברכת האכילה דמחייב לברך מפני אכילה ולקוצר דעתי אין בין זה לזה כמלא נימא. ואולם קושטא קאי דמההיא דס' ברכות ל\"ק לשאר ספיקי דרבנן דלחד תירוצא דר\"י אין ס' מוציא מידי ודאי דשאני ספק ברכות שאם יאמר שיברך מספק איכא צד איסור ברכה לבטלה אפילו שאיסור ברכה לבטלה היא מדרבנן וכמ\"ש הרב גופיה לקמן ע\"ד ד\"ה ותו יע\"ש.
עו\"כ וז\"ל ותו שהרי כתב הטו' בסי' תל\"ח עכבר שנכנס לבית בדוק ומצא פירורין צריך לבדוק וכתב הרמ\"ל רפ\"ב מהל' חמץ ומצה דאף דביטל וליכ' אלא איסור' דרבנן כיון דודאי חמץ וס' אם אכלתיה אין ספק מוציא מידי ודאי ואף בדרבנן אזלי' לחומרא דס\"ל להטור לחד שינוייא דר\"י דבדרבנן נמי אין ספק מוציא מידי ודאי ועוד דבסי' ק\"ה פסק כדעת הר\"מ במז\"ל דס' נטל ידיו וס' לא נטל ספיקו טהור ואמאי לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי והרב מ\"ל גופיה ספ\"ה מה' ברכות הק' ע\"ד הטור הנז' ממ\"ש בסימן שס\"ד בעירוב דס' הינוח לא מהני ולא הוק' לו ממ\"ש בסי' תל\"ח גבי חמץ וכמדובר וכ\"ת דמההיא דחמץ ל\"ק דאפשר לומר דשאני חמץ שהחמירה בו תורה טפי משאר איסורים הילכך גם חכמים אחמור בספיקו א\"נ כמ\"ש ה\"ה בפ\"ב דחמץ גבי ט' ציבורין דכיון דבדיקת חמץ תחילתו על ספק החמירו בספיקו טפי משאר ספיקי אלא דס\"ל להטור דתסגי לי' להחמיר בחד ספיקא לומר דאין ספק מוציא מידי ודאי אבל כי איכא ס' ספיקא כגון ההיא דט' ציבורין אף גבי חמץ שרי ומה\"ט שפיר פסק ס' נטל ידיו אין צריך ליטול דס' מוציא מידי ודאי בדרבנן וה\"ט נמי דכולהו ברכות ולפי זה בנדון הרב שער אפרים נמי אתי ס' ומוציא מידי ודאי בדרבנן ומשום דאורייתא הא איכא ס\"ס וככל אשר דברנו עכ\"ל.
והנה מה שעלה לחלק הרב בין חמץ לשאר איסורים הנה נכון וע\"פ זה מינח ניחא מה שהיה ק' לי על הרפ\"ח דהכא בא\"ח סי' תל\"ח כתב כדברי הרב מש\"ל דהטור אפילו בביטל מיירי מדלא חילק כמו שחילק בסי' תל\"ט וה\"ט דאין ס' מוציא מידי ודאי אפי' בדרבנן וכחד תירוצא דר\"י שכתבו התוס' בפ\"ק דפסחים ואלו הפר\"ח בי\"ד סי' ק\"י בכללי ס\"ס ס\"ק ט\"ו כתב בשם הש\"ך ז\"ל דהא דאמרינן ספקא דרבנן היינו דוקא כשאין לו חזקת איסור אבל בס' שיש לו חזקת איסור אזלינן לקולא והוא ז\"ל נחלק עליו והסכים דאף באיתחזק איסורא אמרינן ספקא דרבנן לקולא יע\"ש וזה הפך מ\"ש בסימן תל\"ח לדעת הטור והתוס' לחד תירוצא אמנם ע\"פ חילוק הנז' הנה נכון דדוקא גבי חמץ דהחמירה בו התורה א\"נ דתחילתו על הספק הוא דס\"ל להטור דאין ספק מוציא מידי ודאי אפילו בבדיקת חמץ דרבנ' מה שאין כן בשאר איסורים דרבנן אתי ספק ומוציא מידי ודאי.
וראיתי עוד להרב ברכ\"י הביא שם דברי הרב כרתי ופלתי בי\"ד סימן ס\"ט ס\"ק יו\"ד באשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה דהורה הט\"ז להתיר והביא ראיה מההיא דהיה אומ' וכתבתם כו' והרב ש\"ך בנקודות הכסף השיגו דלא דמי לוכתבתם דמליחה עסק גדול ואיך שכחה והוא ז\"ל כתב דאם האשה תולה טעותה בדבר אשר היא בלי ספק למה שכחה וכיצד באתה לידי ספק נר' להתיר מההיא דחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות כו' והנה ברור שאם נמצא קדרה מבושלת אש והמבשלת אינה לפנינו לשאלה אם מלחה פשיטא דמותר כמו שהתירו שם אין כאן הבדל כלל ואם נאמר דיש כאן ריעותא איך שכחה מעשה רב נאמר לאידך גיסא איך נסתפקה אם מלחה ומה הביאה לספק זה כדי שנאמר דעשתה מעשה רב והלא דבר הוא אבל צא ולמד מס' התפלל שאינו חוזר (נראה לענ\"ד דאע\"ג דקי\"ל דחוזר ומתפלל כוונת הרב להכריח כן מאותו מ\"ד בגמרא דאינו חוזר ומתפלל ואפילו רבי יוחנן דאמר דחוזר ומתפלל היינו מטעמא דתפלה רחמי והלואי שיתפלל אדם כל היום הא לא\"ה אינו חוזר מספק זה נלע\"ד כוונת דברי הרב) ואף דודאי חייב להתפלל דס' התפלל אין ס' מוציא מידי ודאי וגם איך שכחה מעשה רב כזה כו' ואין לומר דתפלה שאני דאיך נחמיר להתפלל ב' איך יברך לבטלה דהא בק\"ש למ\"ד דרבנן ס' קרא ס' לא קרא אינו חוזר וקורא דהוי ס' דרבנן וכאן ליכא ברכה עד דנימא דהוי חשש ברכה לבטלה ויש להקשות לחד תירוץ דהתוס' בגמ' הנז' דאף בדרבנן אמרו אין ספק מוציא מידי ודאי אם כן מ\"ט דפטור מתפלה וק\"ש הא החיוב ודאי ודוחק לומר כי תקנתא דרבנן נמי כמו ק\"ש ותפלה הם תקנו לודאי ולא לספק עכ\"פ יצא לנו בכה\"ג ספק מוציא מידי ודאי ומכ\"ש לפי דעת התוס' שם לחד תירוצא דבדרבנן ס' מוציא מידי ודאי וברורים דברי הט\"ז עכ\"ל.
ותמה על דבריו הרב ברכי יוסף דלשינוייא דר\"י דאף בדרבנן אין ספק מוציא מידי ודאי דעליה קאי מה דמות יערוך אשה שבשלה בשר וליתא קמן לנדון זה דהתם ודאי חזקה שמלחה ועדיפ' טפי מחזקת חבר כו' אמנם בנדון הט\"ז דהיא גופה דבה מחזיקינן בידיה תהרסנה והיא מספקת אם מלחה א\"כ אתרע לה חזקתה ולא צריכנן לומר דאיך שכחה מעשה רב כי היכי דנימא אדרבא זיל לאידך גיסא אלא מבלי שנאמר איך שכחה באומר' דמסתפקא לה לחוד אזלא לה חזקתה ואין ספק מוציא מידי ודאי ואף דיש סיבה לה גורמת מה הגיע אליה שנסתפקה מאי אית לן בגלגולי סיבות תסגי לן דזו אומרת דמספקא לה ואין ספק מוציא מידי ודאי כיון דליכא תו חזקה דמלחה והרב ש\"ך בס' נקודות הכסף לא אצטריכא ליה לומר דאיך שכחה מעשה רב בזה אלא כלפי מה שמדמה הט\"ז להיה עומד לוכתבתם כו' כל קבל דנא אמר מר דאדרבא כו' ומה שרצה לומר דה\"ט דפטרינן בס' קרא ק\"ש וס' התפלל משום דיש סיבה לא ידעתי איך דין גרמא להחזיק כח הספק ולאלומי ליה דבכה\"ג הוא המוציא מידי ודאי הרי אם יהיה לו כמה מניעות והוא מסיבות מתהפך להסתפק ס\"ס נימא אין ס' מוציא מידי ודאי אף בדרבנן לחד שינוייא דאיירי ביה הרב הנז' כמבואר עכ\"ל.
ואני אומר דכוונת הרב כרתי ופלתי לדחות דברי הש\"ך שדחה ראיית הט\"ז מההיא דוכתבתם משום דהכא איכא ריעות' ששכחה מעשה רב שזו השכחה ראיה שלא מלחה לזה קאמר דכיון דיהבת טעמא למה ששכחה מעשה רב ואפשר שמלחה כי מספק' לן אם מלחה או לא הדרא ראית הט\"ז למקומה ואין חילוק בין אשה זו שמסופק' בעצמה אם מלחה או לא לאשה שנתנה בשר על האש והלכה לה דתלינן ודאי שמלחה הבשר תחילה ה\"נ תלינן ודאי שעשתה מה שרגילה לעשות בכל יום שאינה נותנת הבשר על האש אם לא שמלחה תחלה וכל כה\"ג הוה ליה כההיא דוכתבתם דאזלינן בתר הרגילות ולא נכנס בכלל ספק כדי שנאמר אין ספק מוציא מידי ודאי וכתב עוד דאפילו לא היה כאן טעם הרגילות כההיא דוכתבתם היה מקום להתיר כאן ולומר דאתי ספק ומוציא מידי ודאי מההיא דספק התפלל וספק קרא ק\"ש דלמ\"ד דרבנן אינו חוזר ומתפלל ואינו חוזר וקורא ק\"ש אף דאיכא ריעותא דשכח מעשה רב דהתפלל וקרא ק\"ש דדמי להך דהכא דעכ\"ל דכיון דיש דבר לתלות היאך שכח שהתפלל וקרא ק\"ש דאין כאן ריעותא כי מספקא ליה אם התפלל אע\"פ שאין כאן טעם רגילות כההיא דוכתבתם וכההיא דאשה שנתנה בשר לבשל אמרינן אתי ספק ומוציא מידי ודאי בדרבנן וז\"ש אבל צא ולמד מס' התפלל כו' כלומר אבל אין אנו צריכין לטעם רגילות לומר דמה\"ט אתי ס' ומוציא מידי ודאי דצא ולמד מההיא דס' קרא ק\"ש וס' התפלל דאף דליכא טעם דרגילות תלינן להקל וע\"ז סיים וכתב דיש להק' לחד תירוצא בגמ' כו' כלומר וזה נראה הפך ממה שהכרחנו מההיא דס' התפלל וס' קרא ק\"ש דאפילו דליכא למתלי ברגילות אמרינן אתי ס' ומוציא מידי ודאי בדרבנן וע\"כ לחלק איזה חילוק לההיא דס' קרא ק\"ש ותפלה דאכתי אין מכאן ראיה להיכא דליכא טעמא דרגילות וע\"ז סיים וכתב דעל כל פנים יצא לנו בכה\"ג ספק מוציא מידי ודאי ומכ\"ש כו' כלומר אפילו שנאמר להיכא דליכ' טעמא דרגילות אמרינן אין ס' מוציא מידי ודאי אפילו בדרבנן ולא ילפינן מדין ספק התפלל וס' קרא ק\"ש אלא מההיא תירוצא דגמ' מכ\"ש הכא דאיכא טעמא דרגילות תלינן ודאי להקל כההיא דוכתבתם וכמ\"ש הט\"ז ומכ\"ש לפי דעת התוס' לפי חד תירוצ' דבדרבנן אתי ספק ומוציא מידי ודאי בלא טעם דרגילות זה נראה כונת דברי הרב כרתי ופלתי בלי ספק ואין בהם נפתל ועקש ממה שתמה עליו הרב ברכי יוסף נר\"ו.
גם מ\"ש עוד הרב\"י נר\"ו וז\"ל ותו דכבר אנן יד עניי חלקנו דס' התפלל ס' קרא ק\"ש לא דמי להאי דפירות ודאי דטבילי ולהאי דבית שנכנס בו חמץ דבכי הא ודכוותא אמרי' אין ס' מוציא מידי ודאי אבל בזה שהוא חייב להתפלל ולקרוא ק\"ש אינו ענין לזה אלא הוא שורש אחד בדיני ממונות הנקרא בריא בחיובא וס' בחזרה דיש לחלק בין דיני ממונות לזאת אבל מאי דאיירינן ביה שאין ס' מוציא מידי ודאי הוא שורש אחר דאנא אמינא דשאני התם דודאי פירות אלו טבילי וכיוצא משא\"כ הכא וברור לפי קוצר דעתי עכ\"ל.
ולפי מה שכתבתי בכוונת דברי הר' כרתי ופלתי עיקר דינו לא למדו מההיא דס' התפלל וס' קרא ק\"ש אלא מההיא דוכתבתם ומטעם רגילות וכמ\"ש הט\"ז וז\"ש ועכ\"פ כו' דכוונתו לומר דאפי' תימא דיש מקום לחלק בין ההיא דס' התפלל וס' קרא ק\"ש אכתי מטעם רגילות יש להקל וברור. עוד כתב הרב\"י נר\"ו וז\"ל חזרנו לעניינינו דמכל האמור נר' דיש מקום לומר דזו האשה שנסתפקה אם ברכה ברכת המזון פטורה לגמרי שלא כאשר צידד הרב בעל שער אפרים וז\"ל וכן ראיתי בתשו' כ\"י לנהירו דעיינין הרב המו' אליהו ישראל דמקשי על הש\"א ז\"ל ממ\"ש הסמ\"ק והביאו מרן בי\"ד סימן פ\"ג והש\"ך בכללי הס\"ס והפר\"ח שם דדגים מלוחים כמו ארינגאש מותרים מטעם ס\"ס ס' אם נמלחו עם דגים טמאים ואת\"ל נמלחו שמא לא היה בהם שומן ואז צירם אינו אסור אלא מדרבנן כלומר דמן התורה איכ' ס\"ס ואע\"ג דמדרבנן אסיר אף דאין להם שמנונית מ\"מ איכא חד ספיקא נמי בדרבנן שמא לא נמלחו עם הטמאים ולקולא וה\"ה נמי בנדון זה דכי מספקת דאורייתא איכא בנשים ס\"ס ובדרבנן איכא חד ספיקא דשמא ברכו זהו ת\"ד הרב חביבא נר\"ו וכבר כתבנו דאף אי תימא דזה דומה לודאי אמרי' בכה\"ג ס' מוציא מידי ודאי בדרבנן וככל האמור עכ\"ל.
ולע\"ד איכא למשדי נרגא בראיה הלזו דשאני נדון הסמ\"ק דהאיסור דרבנן איננו משם האיסור דאורייתא דאיסורא דאורייתא הוא משום שמנונית ואיסורא דרבנן משום ציר ולהכי מיד כשאנו מסתפקים אם נמלחו הדגים טהורים עם הטמאים אז פקע מהם מיד איסור הציר דרבנן דספיקא דרבנן לקולא ואין כאן איסור ציר כיון דלא אסרו חכמים מחמת ס' לא נשאר לנו אלא איסור שמנונית דאורייתא דאפילו בס' נמלחו אסורים וכשאנו חוזרים לומר אם תמצי לומר שנמלחו ס' לא היה בהם שמנונית הותר גם כן איסור השמנונית דאורייתא ולא מפני שחזרנו לומר את\"ל נמלחו חזר איסור הציר דרבנן למקומו כיון שלא הוצרכנו לחזור אם ת\"ל אלא מפני השמנונית דאורייתא מה שאין כן בנדון הרב שער אפרים ז\"ל דכשאנו אומרים ס' ברכו לא נפטרו בזה מלברך מחמת ס' עד שנדע בודאי שהן מדרבנן וכיון דיש לנו ספק אם חייבות מדאורייתא או מדרבנן אכתי בס' ברכו לא פקע חיובן מחמת ס' זה וכשאנו באים לפוטרן ולומר ואת\"ל לא ברכו ס' שחיובן מדרבנן ופטורות מספק אדרבא בזה האת\"ל אנו אומרים בודאי שלא ברכו וא\"כ אף מדרבנן חייבות וכן אם אנו אומרים תחילה ספק אם הנשים חייבות בברה\"מ מדאורייתא או מדרבנן עדיין לא נפטרו בזה מחיובן דלשני הצדדים חייבות הן לברך וכשאנו חוזרים לומר את\"ל שהן חייבות דאורייתא ס' ברכו כבר לא מיקרי ס\"ס.
ולענין הלכה בנדון הרב בעל שער אפרים ז\"ל אף על גב דליכא ס\"ס אלא חד ספיקא ס' אם הנשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא ובס' ברכו חייבות לחזור ולברך ככל ס' דאורייתא או דילמא אינן חייבות אלא מדרבנן ובס' ברכו פטורות מלחזור ולברך ככל ס' דרבנן כיון דאיכא איסורא דברכה לבטלה נכון לומר שלא יחזרו לברך מס' וכמו שהסכים הרב כהונת עולם בסי' ע\"ח והרב\"י נר\"ו ודלא כהרב בעל שער אפרים ז\"ל ואולם בס' דנדון שאלתנו נראה דלמאי דקי\"ל דס' התפלל ס' לא התפלל דחוזר ומתפלל וכן בס' אם אמר האל הקדוש או המלך הקדוש דחוזר ה\"נ גומר המלך הקדוש והולך דלא כהרב בעל חסדי דוד שכתב דגומר המלך המשפט כמדובר ועיין בתשו' הרב גינת ורדים חא\"ח סי' י\"ט שכתב לענין מי שהיה מתפלל יוצר והיה אומר האל הגדול הגבור והנורא ולא ידע אם הוא בברכה ראשונה ולסיים קדוש הוא כו' או אם עומד בברכה שניה ולסיים בטחנו כו' כתב שאינו חוזר לברכה ראשונה מספק אלא מהיות טוב יתחיל מאהבת עולם יע\"ש ובספר פרי הארץ סי' ג' כתב שיחזור לברכה ראשונה יע\"ש ובספר מטה אפרים שנדפס מחדש ה' תפלה סי' ב' יע\"ש ודוק." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שמונה \n פסוקים שבסוף התורה מותר ליחיד לקרות בב\"ה בפחות מעשרה כו'. והשיג עליו הראב\"ד וז\"ל ומ\"ש לא שמענו דבר זה מעולם כו' וכתב מרן כ\"מ וז\"ל ומ\"ש שהוא ענין זרות י\"ל דמשכחת לה שאין עשרה בב\"ה ויצא אחד מהם או שלא היו בב\"ה אלא תשעה עכ\"ל ואתרי שינויי הללו קשיא טובא דלשינויי' קמא קשה דבהלכות תפלה פ\"ח ה\"ו עמ\"ש דכל שהתחיל בעשרה והלכו מקצתן אע\"פ שאין רשאים יגמרו השאר וכתב על זה מרן ז\"ל דאפילו לדידן דכל אחד מן העולים מברך תחילה וסוף אם התחיל אחד לעלות וברך בעשרה אע\"פ שלא נשארו עשרה צריכין כולן לעלות ולברך תחילה וסוף וא\"כ מאי רבותיה דשמונה פסוקים אלו דאפילו שאר פסוקים נמי גומרין בלא עשרה ואתירוצא בתרא קשה דמעיקרא היאך התחילו כיון דליכא אלא ט' והוא תימא ויש ליישב בדוחק דכוונת מרן דמ\"ש הראב\"ד ז\"ל על פי' רבינו שהוא זר מפני שהציבור היכן הלכו על זה כתב מרן דהצבור לא הלכו אלא אחד מהם יצא קודם הוצאת ס\"ת ולא ראוהו ובחושבם שהיו שם עשרה קראו ששה עולין וכשבא לעלות השביעי לקרוא בשמונה פסוקים ראו שלא היו שם כי אם תשעה אנשים וקס\"ד כיון שלא התחילו לקרות הס\"ת בעשרה לא יגמור הקריאה הזאת של השביעי לז\"א דח' פסוקים אלו אפילו יחיד קורא אותם. וא\"נ מעיקרא היו ט' והם חשבו שהיו עשרה מבלי שיצא שום אחד מב\"ה ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כהן \n שנשא כפיו כו' נושא ידיו להם ומברכן. כתב הרב בעל מ\"א בא\"ח סי' קכ\"ח סק\"מ וז\"ל כהן המתפלל אם אין שם כהן אחר פוסק ועולה לדוכן ואם יש שם כהנים אחרים אינו פוסק הרדב\"ז ח\"א ול\"נ דאם אמרו לו לעלות בכל ענין צריך להפסיק דהא עובר בעשה וגדולה מזו אמרו בקראוהו לתור' דפוסק מק\"ש וכן כתבו הרשב\"א והתוס' בסוטה עכ\"ל ותמהני מה בא לחדש שכל זה כתבו מרן והר\"ב המפה לעיל בס\"ך לענין כהן שעמד ש\"צ ואף דיש מקום לחלק בין ש\"צ למתפלל בינו לבין עצמו לענין ההפסק מ\"מ אחר שהרדב\"ז ז\"ל השמיענו שאין לחלק ביניהם מה בא להוסיף ולא ידעתי אמאי לא העלה על דל שפתיו דברי הרב המפה דלעיל וגם מ\"ש על שם הרשב\"א בתשובה הרואה דברי הרשב\"א במקומם יראה שהם הפך מ\"ש על שמו. ועיקר דבריו ז\"ל הללו לא ידעתי אמאי לא כתבן לעיל גבי דין ש\"צ וצ\"ע." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..aa9f7f984c7240f4b8bf8f408b09bce891b825da --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,81 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אין ספק מוציא מידי ודאי עשרת \n ימים שבין ר\"ה עד יום הכפורים טעה וחתם בהם כו'. אמר הי\"מ נשאלתי במי שהיה עומד בתפלה בעשרת ימי תשובה ומצא עצמו אומר בא\"י המלך ולא ידע אם קאי בהמלך הקדוש או בהמלך המשפט אם גומר המלך הקדוש והולך משם ואילך או גומר המלך המשפט כו' ואף דבפרק היה קורא גבי מי שטעה בין וכתבתם לוכתבתם אמרינן דחוזר לוכתבתם ראשונה אפשר דשאני ק\"ש דהיא מדאורייתא וכרבי אליעזר דפ' מי שמתו גבי ספק קרא ק\"ש דחוז' וקורא וכמו שפסקו שם הרי\"ף והרא\"ש ורבינו בפ\"ז מה' ק\"ש ואע\"ג דחוזר וקורא כולה בברכותיה ומדאו' ליכא אלא למר פסוק ראשון ולמר פ' ראשונה כבר כתב הרשב\"א ז\"ל דכיון שהוא מחוייב לקרוא ק\"ש דאוריית' קורא הוא כעיקר תקנתו יע\"ש ועיין להרב החסיד בספר ארעא דרבנן אות תקמ\"א יע\"ש אמנם בתפלה דאינו אלא מדרבנן כדאמרינן בפ\"ג דברכות בעל קרי קורא ק\"ש ומברך על המזון ואינו מתפלל דתפלה דרבנן ואפילו לרבינו שכתב שהיא מצות עשה מקרא דועבדתם כבר כתב מרן כ\"מ בריש פ\"א מה' תפל' דזמני התפלה אינו אלא דרבנן יע\"ש ובארעא דרבנן סימן תר\"ע יע\"ש ובכה\"ג אינו חוזר להמלך הקדוש אלא להמלך המשפט דהוה ליה ספק בדרבנן ולקולא.
1תשובה הנה חדשים מקרוב באו ספר חסדי דוד וראיתי לו שנסתפק בה' ר\"ה סי' תקפ\"ב בזה והוסיף לומר דלא דמי להיכא דטעה ואמר במקום המלך הקדוש האל הקדוש שמחזירין דהתם הוי ודאי מקלקל בלשון התפלה וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים חוזר משא\"כ היכא דמספקא ליה אם אמר אותם הברכות דביני ביני או לא הוה ליה כס' התפלל ספק לא התפלל שאינו חוזר אפילו למאן דאמר תפלה דאורייתא דנוסח התפלה הוא מדרבנן יע\"ש.
ושיחתו איני מכיר איך כתב דספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר דהא איפכא שמעינן מהפוסקים ז\"ל שפסקו ספק התפלל ספק לא התפלל חוזר ומתפלל כמבואר בדברי הטור ומרן ב\"י בא\"ח ר\"ס ק\"ז דקי\"ל כרבי יוחנן דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ודלא כר\"מ דאמר ספק התפלל ספק לא התפלל לא יחזור ויתפלל וכן כת' מרן ב\"י בשם הרשב\"א ור\"י כי קאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו אדר\"א קאי דאמ' ספק התפלל אינו חוזר ומתפלל כלומר אינו רשאי לחזור ולהתפלל דדילמא כבר התפלל ואיכא משום בל תוסיף וקאמר ר\"י אם רוצה חוזר ומתפלל דתפלה רחמי נינהו והלואי שיתפלל ויבקש רחמים כל היום כולו ומיהו מתפלל ומתנה אם לא התפלל זה לחובתו ואם התפלל תהא לנדבתו עכ\"ל ועיין בספר גו\"ר חא\"ח כלל ד' סימן י\"ט.
עוד כתב בס' הנז' דלא דמי לס' דוכתבתם דגבי ק\"ש דהתם ליכא ס' דברכות לבטלה מה שאין כן הכא איכא ס' דברכות לבטלה ומה שמחזירין אותו אפילו על הס' אם אמ' האל הקדוש או המלך הקדוש התם הוא משום דהוי קרוב לודאי דלא אמ' אלא האל הקדוש כיון דרגיל לומ' כך תמיד מה שאין כן שאר ספיקי עכ\"ל והא נמי ליתא לפום מאי דקיימא לן דבס' התפלל ס' לא התפלל דחוזר ומתפלל בתורת נדבה ולא חיישינן לברכות לבטלה משום דתפלה רחמי נינהו והלואי שיתפלל אדם כל היום כולו: גם זה שכתב ומה שמחזירין אותו אפי' על הס' כו' התם הוא משום דהוי קרוב לודאי דלא אמ' אלא האל הקדוש כו' הנה לפי דבריו הכא נמי בנדון דידיה דמספק' ליה אי אמר כבר המלך הקדוש והשתא קאי בהמלך המשפט או קאי השתא בהמלך הקדוש נמצא דבכלל הספק הזה קאי נמי בס' אי אמר תחילה האל הקדוש או המלך הקדוש דכיון שהוא אינו זוכר אי אמר המלך הקדוש והשתא קאי בהמלך המשפט ודאי הוא שאינו זוכר אי אמר תחילה המלך הקדוש או האל הקדוש וא\"כ הול\"ל שיחזו' ויאמר המלך הקדוש ויגמור משם ואילך דקרוב לודאי הוא דלא אמר אלא האל הקדוש כיון דרגיל לומ' כך.
עוד כתב ועכ\"פ אהני לן האי חילוקא לתרץ מה שהקשה הרב כנה\"ג ז\"ל דהיכי פסקינן דאם אמר האל הקדוש דחוזר דהא קי\"ל ספק ברכות להקל וכיון דרבותינו ז\"ל פליגי בזה מערכה לקראת מערכה אמאי מהדרינן ליה כיון דספק ברכות להקל ונדחק ליישב בשיירי יע\"ש ולע\"ד ל\"ק מידי דשאני שאר ספיקי דברכות דאזלי' להקל היינו בדליכא ודאי קלקול אלא ס' בירך ס' לא בירך לא מהדרי' ליה דהגם דנימא דלא אמ' כלום ש\"ד משא\"כ הכא דאם אמ' האל הקדוש במקום המלך הקדוש הוי קלקול וגרע טפי ולהכי מהדרי' ליה עכ\"ל ולפי מ\"ש אנן יד עניי דלמאי דקי\"ל כר\"י דס' התפלל ס' לא התפלל חוזר ומתפלל ולא חיישינן לברכה לבטלה דתפלה רחמי נינהו והלואי יתפלל אדם כל היום כולו לנדבה ממילא יתיישב קו' מרן החבי\"ב ז\"ל בכנה\"ג דדוקא בשא' ברכות דעלמא שאינן לתפלה קי\"ל דספק ברכות להקל אבל בברכות דתפלה לא חיישי' לברכה לבטלה דס' ברכות דהתפלל דחוזר היינו משום דתפלה רחמי נינהו ולהכי בהאל הקדוש אע\"ג דפליגי הפוס' אי חוזר או לא הוה ליה כספק התפלל דחוזר ומתפלל.
עוד כתב ומיהו ראיתי בס' כנה\"ג ז\"ל בסי' זה שכתב דשאני משיב הרוח דלכ\"ע היכא דלא אמרו מחזירין אותו ולהכי כי מספקא ליה אם אמרו בתוך ל' לא אמרינן דלא אמרו כיון דרגיל לומר כך אבל הכא גבי האל הקדוש דאפילו ודאי לא אמרו סוברים כת הפוסקים דלא בעי לאהדורי א\"כ אפי' שהוא קרוב לודאי שלא אמרו הול\"ל דלא מהדרי' ליה עכ\"ל אם כן הדר' קושיין לדוכתין דאפי' תימ' דקרוב לודאי שלא אמר אלא האל כו' אמאי מהדרינן ליה הא איכא ס' דפוסקים דפליגי אי מהדרי' ליה או לא וכתב ולזה היה נ\"ל לומר דכה\"ג לא מיקרי ספיקא כלל כיון דרוב הפו' הסכימו דמהדרי' לי' דלא מיקרי ס' אלא היכא דליכא הכרע משא\"כ הכא דרבו דעו' הפוסקים דמחייבי' ליה לחזור ולא נשאר לנו אלא ס' אם אמר האל הקדוש או המלך הקדוש וכשאנו מכריעין לומר דמסתמא ודאי לא אמר אלא כמו שהיה רגיל לא נשאר שום ס' וכן ההיא די\"ד סי' כ\"ח הוי ספק שקול משא\"כ הכא כיון שהסכימו הפוסקים דבעי לאהדורי הלא הם עמודי ההוראה הרי\"ף ורבינו והרא\"ש ור\"ת ליכ' שום ספיקא כלל ולא ידעתי איך לא השגיח הרב ז\"ל בזה עכ\"ל ותמוהי' דבריו שחילוק זה כבר השגיח בו הרב בשיירי כנה\"ג ז\"ל כאן בסימן תקפ\"ב שכתב וז\"ל וא\"ת אם דעת' ז\"ל דבמחלוקת זה דמלך אוהב צדקה ומשפט אינו חוזר משום דספק ברכות להקל למה פסק בהאל אוהב צדקה כו' והאל הקדוש דחוזר כיון דאיכ' פלוגתא דרבוותא ספק ברכות להקל הא ל\"ק מתרי טעמי חדא דהתם כולהו רבוותא פסקי דחוז' חוץ מאבי\"ה והראב\"ד אבל הכא אי אורחות חיים בשם הראב\"ד סובר דחוזר תר\"י ור\"י ורבינו יחיאל והרא\"ש ורבינו בעל הטורי' וסמ\"ג סוברי' דאינו חוזר. עוד טעם אחר דבהאל הקדוש האל המשפט הרי\"ף והר\"מ והרא\"ש ז\"ל הסכימו דחוזר וכיון דג' עמודי ההוראה שהרב נשען עליהם בכל הוראותיו הסכימו לדעת א' פסק כוותייהו ששאר הפוס' אינה מש' לדעת הר' אבל הכא הרי\"ף ורבינו לא גילו דעתם ומדברי הרא\"ש מוכח דס\"ל דאינו חוזר והוא מחלוקת פוסקים אחרים מערכה לקראת מערכה להכי ס\"ל דספק ברכות להקל וכפי זה אפשר לעלות ארוכה למה שהקשתי על הרב במהדורא קמא דלמה פסק דאם אמר האל הקדוש האל המשפט חוזר מאחר דספק ברכות להקל עכ\"ל הרי מבואר שהשגיח הרב ז\"ל בחילוק העניינים וכתב דאפשר להעלות ארוכה בזה למה שהקשה בכנה\"ג.
ואולי כוונתו להקשות על הרב כנה\"ג למה זה אמרה למילתיה בלשון אפשר ואין זה מן התימא לומר שלא השגיח הרב ז\"ל בזה דהרב להכי אמרה למילתיה בדרך אפשר משום דלגבי איסו' ברכה לבטלה היה לו למרן לחוש למיעוט הפוסקים לכתחילה אע\"ג דאיכא סברות רבים וגדולים המתירין. ועיין למהר\"מ בן חביב בכלליו ב' שבס\"ס גט פשוט סי' ה' ודוק עוד כתב בס' הנז' וז\"ל ומ\"מ עיקר החילוק הוא כמ\"ש כו' ובעיקר הספק דעתי אומרת דגומר המלך המשפט משום דס' ברכות להקל עכ\"ל ואני אומר דגומר המלך הקדוש מאחר דקי\"ל דהיכא דמספקא ליה אם אמר האל הקדוש או המלך הקדוש דחוזר ה\"נ כי מספקא ליה אי קאי בהמלך הקדוש או בהמלך המשפט אם נאמר שיסיים המלך המשפט הרי חוזר להסתפק אם אמר תחילה האל הקדוש או המלך הקדוש תחילה כיון דמעיקרא מספקא ליה אם אמר ברכה זו או לא אמר ובכלל ספק הוא אם אמר האל הקדוש או המלך הקדוש ומסתמא אנו אומרים דאם אמר הוא מה שהיה רגיל לומר דהיינו האל הקדוש וברור.
ודרך אגב ראיתי להרב מופת הדור בספר ברכי יוסף א\"ח סימן קפ\"ו אות ד' הביא מה שנשאל להר\"ב שער אפרים סימן י\"א באשה שאכלה ונסתפקה אם ברכה ברכת המזון אם צריכה לברך או לא וכתב דאין לפטור זאת האשה מטעם ספ' ספיקא ספק אם ברכה ברכת המזון אם לא ואת\"ל לא ברכה ספק לא מחייבא מדאורייתא לברך דזה אינו דאי אמרינן דלא ברכה א\"כ מקרי ודאי לא ברכה א\"כ אף שאינה חייבת רק מדרבנן צריכה לברך עכ\"ל וכתב על זה הרב ברכ\"י נר\"ו דאף דלכאורה יש להשיב דכיון דאיכא ספק ספיקא האי איתתא פטורה לגמרי דלצד שהיא חייבת מדאורייתא הא איכ' ס\"ס ופטור' מחיוב דאורייתא ולצד שהיא חייבת מדרבנן בספק אם ברכה לחוד פטורה דספיקא דרבנן לקולא.
מ\"מ יש מקום לדברי ה' שער אפרים ז\"ל מההיא ברייתא דמייתי הש\"ס בפ\"ק דפסחים ד\"ט עלה דפרכינן ואין ספק מוציא מידי ודאי והא תניא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין והא הכא ודאי טבל ס' מעושר ספק אינו מעושר וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי ואסיקנא התם ודאי בודאי הוא כדרב חנינא חוזאה דאמר חזקת חבר כו' ואב\"א ספק בספק הוא וכדרבי הושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה ולחד שינוייא של ר\"י שהביאו התוס' שם כל ס' דרבנן אין מוציא מידי ודאי מש\"ה גבי בדיקת חמץ דרבנן אין מוציא מידי ודאי והכא גבי מעשר אין פירות מתוקנין אלא למאכל בהמה ולא מהני ספק ספיקא למאכל אדם אף דליכא אלא איסור' דרבנן אם הכניס במוץ שלה וכתב עוד כד דייקינן פורתא ע\"כ לחלק ביניהם ולדחות ראיה זו דהא כתב הרמב\"ם פ\"ח מה' ברכות ופסקו מרן לקמן סי' ר\"ט דכל הברכות כולן שהם מדבריהם אם נסתפק לו אם בירך אם לאו אינו חוזר ומברך והשתא ברכות דלאו דאכיל' כגון תפלה וכיוצא לק\"מ די\"ל דהגם דאיש זה חייב בברכה מ\"מ לא מקרי ודאי לענין זה אלא כגון פירות דטבילי וחולדה דשקלה חמץ וכיוצא דבהני וכיוצא אין ספיקן מוציאן מידי ודאן משא\"כ בברכות דתפלה וכיוצא לא קרינן בהו ודאי ומספיקא אינו חוזר ומברך אך ברכות אכילה דהוו דרבנן דמילי כריסיה נראה דהוי כפירו' דטבילי וכיוצא ואיך הרמב\"ם והטור ומרן כיילי לן בכולהו ברכות דרבנן דאינו חוזר ומברך הא אין ס' מוציא מידי ודאי עכ\"ל.
והנה חילוק זה שחילק הרב נר\"ו בין ברכות דתפלה לברכות דאכילה דחיוב ברכות דתפלה לא מיקרי ודאי כמו חיוב ברכות דאכילה דכיון דמלי כריסיה מיקרי ודאי כפירות דטבילי לא יכולתי להלום מה בין זה לזה דאם ברכות דאכילה מקרי ודאי משום דחייב לברך על אכילה ה\"נ ברכות דתפלה איקרי ודאי בהגיע זמן התפלה ומה בין הגיע זמן התפלה דמחייב לברך מפני הזמן להגיע זמן ברכת האכילה דמחייב לברך מפני אכילה ולקוצר דעתי אין בין זה לזה כמלא נימא. ואולם קושטא קאי דמההיא דס' ברכות ל\"ק לשאר ספיקי דרבנן דלחד תירוצא דר\"י אין ס' מוציא מידי ודאי דשאני ספק ברכות שאם יאמר שיברך מספק איכא צד איסור ברכה לבטלה אפילו שאיסור ברכה לבטלה היא מדרבנן וכמ\"ש הרב גופיה לקמן ע\"ד ד\"ה ותו יע\"ש.
עו\"כ וז\"ל ותו שהרי כתב הטו' בסי' תל\"ח עכבר שנכנס לבית בדוק ומצא פירורין צריך לבדוק וכתב הרמ\"ל רפ\"ב מהל' חמץ ומצה דאף דביטל וליכ' אלא איסור' דרבנן כיון דודאי חמץ וס' אם אכלתיה אין ספק מוציא מידי ודאי ואף בדרבנן אזלי' לחומרא דס\"ל להטור לחד שינוייא דר\"י דבדרבנן נמי אין ספק מוציא מידי ודאי ועוד דבסי' ק\"ה פסק כדעת הר\"מ במז\"ל דס' נטל ידיו וס' לא נטל ספיקו טהור ואמאי לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי והרב מ\"ל גופיה ספ\"ה מה' ברכות הק' ע\"ד הטור הנז' ממ\"ש בסימן שס\"ד בעירוב דס' הינוח לא מהני ולא הוק' לו ממ\"ש בסי' תל\"ח גבי חמץ וכמדובר וכ\"ת דמההיא דחמץ ל\"ק דאפשר לומר דשאני חמץ שהחמירה בו תורה טפי משאר איסורים הילכך גם חכמים אחמור בספיקו א\"נ כמ\"ש ה\"ה בפ\"ב דחמץ גבי ט' ציבורין דכיון דבדיקת חמץ תחילתו על ספק החמירו בספיקו טפי משאר ספיקי אלא דס\"ל להטור דתסגי לי' להחמיר בחד ספיקא לומר דאין ספק מוציא מידי ודאי אבל כי איכא ס' ספיקא כגון ההיא דט' ציבורין אף גבי חמץ שרי ומה\"ט שפיר פסק ס' נטל ידיו אין צריך ליטול דס' מוציא מידי ודאי בדרבנן וה\"ט נמי דכולהו ברכות ולפי זה בנדון הרב שער אפרים נמי אתי ס' ומוציא מידי ודאי בדרבנן ומשום דאורייתא הא איכא ס\"ס וככל אשר דברנו עכ\"ל.
והנה מה שעלה לחלק הרב בין חמץ לשאר איסורים הנה נכון וע\"פ זה מינח ניחא מה שהיה ק' לי על הרפ\"ח דהכא בא\"ח סי' תל\"ח כתב כדברי הרב מש\"ל דהטור אפילו בביטל מיירי מדלא חילק כמו שחילק בסי' תל\"ט וה\"ט דאין ס' מוציא מידי ודאי אפי' בדרבנן וכחד תירוצא דר\"י שכתבו התוס' בפ\"ק דפסחים ואלו הפר\"ח בי\"ד סי' ק\"י בכללי ס\"ס ס\"ק ט\"ו כתב בשם הש\"ך ז\"ל דהא דאמרינן ספקא דרבנן היינו דוקא כשאין לו חזקת איסור אבל בס' שיש לו חזקת איסור אזלינן לקולא והוא ז\"ל נחלק עליו והסכים דאף באיתחזק איסורא אמרינן ספקא דרבנן לקולא יע\"ש וזה הפך מ\"ש בסימן תל\"ח לדעת הטור והתוס' לחד תירוצא אמנם ע\"פ חילוק הנז' הנה נכון דדוקא גבי חמץ דהחמירה בו התורה א\"נ דתחילתו על הספק הוא דס\"ל להטור דאין ספק מוציא מידי ודאי אפילו בבדיקת חמץ דרבנ' מה שאין כן בשאר איסורים דרבנן אתי ספק ומוציא מידי ודאי.
וראיתי עוד להרב ברכ\"י הביא שם דברי הרב כרתי ופלתי בי\"ד סימן ס\"ט ס\"ק יו\"ד באשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה דהורה הט\"ז להתיר והביא ראיה מההיא דהיה אומ' וכתבתם כו' והרב ש\"ך בנקודות הכסף השיגו דלא דמי לוכתבתם דמליחה עסק גדול ואיך שכחה והוא ז\"ל כתב דאם האשה תולה טעותה בדבר אשר היא בלי ספק למה שכחה וכיצד באתה לידי ספק נר' להתיר מההיא דחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות כו' והנה ברור שאם נמצא קדרה מבושלת אש והמבשלת אינה לפנינו לשאלה אם מלחה פשיטא דמותר כמו שהתירו שם אין כאן הבדל כלל ואם נאמר דיש כאן ריעותא איך שכחה מעשה רב נאמר לאידך גיסא איך נסתפקה אם מלחה ומה הביאה לספק זה כדי שנאמר דעשתה מעשה רב והלא דבר הוא אבל צא ולמד מס' התפלל שאינו חוזר (נראה לענ\"ד דאע\"ג דקי\"ל דחוזר ומתפלל כוונת הרב להכריח כן מאותו מ\"ד בגמרא דאינו חוזר ומתפלל ואפילו רבי יוחנן דאמר דחוזר ומתפלל היינו מטעמא דתפלה רחמי והלואי שיתפלל אדם כל היום הא לא\"ה אינו חוזר מספק זה נלע\"ד כוונת דברי הרב) ואף דודאי חייב להתפלל דס' התפלל אין ס' מוציא מידי ודאי וגם איך שכחה מעשה רב כזה כו' ואין לומר דתפלה שאני דאיך נחמיר להתפלל ב' איך יברך לבטלה דהא בק\"ש למ\"ד דרבנן ס' קרא ס' לא קרא אינו חוזר וקורא דהוי ס' דרבנן וכאן ליכא ברכה עד דנימא דהוי חשש ברכה לבטלה ויש להקשות לחד תירוץ דהתוס' בגמ' הנז' דאף בדרבנן אמרו אין ספק מוציא מידי ודאי אם כן מ\"ט דפטור מתפלה וק\"ש הא החיוב ודאי ודוחק לומר כי תקנתא דרבנן נמי כמו ק\"ש ותפלה הם תקנו לודאי ולא לספק עכ\"פ יצא לנו בכה\"ג ספק מוציא מידי ודאי ומכ\"ש לפי דעת התוס' שם לחד תירוצא דבדרבנן ס' מוציא מידי ודאי וברורים דברי הט\"ז עכ\"ל.
ותמה על דבריו הרב ברכי יוסף דלשינוייא דר\"י דאף בדרבנן אין ספק מוציא מידי ודאי דעליה קאי מה דמות יערוך אשה שבשלה בשר וליתא קמן לנדון זה דהתם ודאי חזקה שמלחה ועדיפ' טפי מחזקת חבר כו' אמנם בנדון הט\"ז דהיא גופה דבה מחזיקינן בידיה תהרסנה והיא מספקת אם מלחה א\"כ אתרע לה חזקתה ולא צריכנן לומר דאיך שכחה מעשה רב כי היכי דנימא אדרבא זיל לאידך גיסא אלא מבלי שנאמר איך שכחה באומר' דמסתפקא לה לחוד אזלא לה חזקתה ואין ספק מוציא מידי ודאי ואף דיש סיבה לה גורמת מה הגיע אליה שנסתפקה מאי אית לן בגלגולי סיבות תסגי לן דזו אומרת דמספקא לה ואין ספק מוציא מידי ודאי כיון דליכא תו חזקה דמלחה והרב ש\"ך בס' נקודות הכסף לא אצטריכא ליה לומר דאיך שכחה מעשה רב בזה אלא כלפי מה שמדמה הט\"ז להיה עומד לוכתבתם כו' כל קבל דנא אמר מר דאדרבא כו' ומה שרצה לומר דה\"ט דפטרינן בס' קרא ק\"ש וס' התפלל משום דיש סיבה לא ידעתי איך דין גרמא להחזיק כח הספק ולאלומי ליה דבכה\"ג הוא המוציא מידי ודאי הרי אם יהיה לו כמה מניעות והוא מסיבות מתהפך להסתפק ס\"ס נימא אין ס' מוציא מידי ודאי אף בדרבנן לחד שינוייא דאיירי ביה הרב הנז' כמבואר עכ\"ל.
ואני אומר דכוונת הרב כרתי ופלתי לדחות דברי הש\"ך שדחה ראיית הט\"ז מההיא דוכתבתם משום דהכא איכא ריעות' ששכחה מעשה רב שזו השכחה ראיה שלא מלחה לזה קאמר דכיון דיהבת טעמא למה ששכחה מעשה רב ואפשר שמלחה כי מספק' לן אם מלחה או לא הדרא ראית הט\"ז למקומה ואין חילוק בין אשה זו שמסופק' בעצמה אם מלחה או לא לאשה שנתנה בשר על האש והלכה לה דתלינן ודאי שמלחה הבשר תחילה ה\"נ תלינן ודאי שעשתה מה שרגילה לעשות בכל יום שאינה נותנת הבשר על האש אם לא שמלחה תחלה וכל כה\"ג הוה ליה כההיא דוכתבתם דאזלינן בתר הרגילות ולא נכנס בכלל ספק כדי שנאמר אין ספק מוציא מידי ודאי וכתב עוד דאפילו לא היה כאן טעם הרגילות כההיא דוכתבתם היה מקום להתיר כאן ולומר דאתי ספק ומוציא מידי ודאי מההיא דספק התפלל וספק קרא ק\"ש דלמ\"ד דרבנן אינו חוזר ומתפלל ואינו חוזר וקורא ק\"ש אף דאיכא ריעותא דשכח מעשה רב דהתפלל וקרא ק\"ש דדמי להך דהכא דעכ\"ל דכיון דיש דבר לתלות היאך שכח שהתפלל וקרא ק\"ש דאין כאן ריעותא כי מספקא ליה אם התפלל אע\"פ שאין כאן טעם רגילות כההיא דוכתבתם וכההיא דאשה שנתנה בשר לבשל אמרינן אתי ספק ומוציא מידי ודאי בדרבנן וז\"ש אבל צא ולמד מס' התפלל כו' כלומר אבל אין אנו צריכין לטעם רגילות לומר דמה\"ט אתי ס' ומוציא מידי ודאי דצא ולמד מההיא דס' קרא ק\"ש וס' התפלל דאף דליכא טעם דרגילות תלינן להקל וע\"ז סיים וכתב דיש להק' לחד תירוצא בגמ' כו' כלומר וזה נראה הפך ממה שהכרחנו מההיא דס' התפלל וס' קרא ק\"ש דאפילו דליכא למתלי ברגילות אמרינן אתי ס' ומוציא מידי ודאי בדרבנן וע\"כ לחלק איזה חילוק לההיא דס' קרא ק\"ש ותפלה דאכתי אין מכאן ראיה להיכא דליכא טעמא דרגילות וע\"ז סיים וכתב דעל כל פנים יצא לנו בכה\"ג ספק מוציא מידי ודאי ומכ\"ש כו' כלומר אפילו שנאמר להיכא דליכ' טעמא דרגילות אמרינן אין ס' מוציא מידי ודאי אפילו בדרבנן ולא ילפינן מדין ספק התפלל וס' קרא ק\"ש אלא מההיא תירוצא דגמ' מכ\"ש הכא דאיכא טעמא דרגילות תלינן ודאי להקל כההיא דוכתבתם וכמ\"ש הט\"ז ומכ\"ש לפי דעת התוס' לפי חד תירוצ' דבדרבנן אתי ספק ומוציא מידי ודאי בלא טעם דרגילות זה נראה כונת דברי הרב כרתי ופלתי בלי ספק ואין בהם נפתל ועקש ממה שתמה עליו הרב ברכי יוסף נר\"ו.
גם מ\"ש עוד הרב\"י נר\"ו וז\"ל ותו דכבר אנן יד עניי חלקנו דס' התפלל ס' קרא ק\"ש לא דמי להאי דפירות ודאי דטבילי ולהאי דבית שנכנס בו חמץ דבכי הא ודכוותא אמרי' אין ס' מוציא מידי ודאי אבל בזה שהוא חייב להתפלל ולקרוא ק\"ש אינו ענין לזה אלא הוא שורש אחד בדיני ממונות הנקרא בריא בחיובא וס' בחזרה דיש לחלק בין דיני ממונות לזאת אבל מאי דאיירינן ביה שאין ס' מוציא מידי ודאי הוא שורש אחר דאנא אמינא דשאני התם דודאי פירות אלו טבילי וכיוצא משא\"כ הכא וברור לפי קוצר דעתי עכ\"ל.
ולפי מה שכתבתי בכוונת דברי הר' כרתי ופלתי עיקר דינו לא למדו מההיא דס' התפלל וס' קרא ק\"ש אלא מההיא דוכתבתם ומטעם רגילות וכמ\"ש הט\"ז וז\"ש ועכ\"פ כו' דכוונתו לומר דאפי' תימא דיש מקום לחלק בין ההיא דס' התפלל וס' קרא ק\"ש אכתי מטעם רגילות יש להקל וברור. עוד כתב הרב\"י נר\"ו וז\"ל חזרנו לעניינינו דמכל האמור נר' דיש מקום לומר דזו האשה שנסתפקה אם ברכה ברכת המזון פטורה לגמרי שלא כאשר צידד הרב בעל שער אפרים וז\"ל וכן ראיתי בתשו' כ\"י לנהירו דעיינין הרב המו' אליהו ישראל דמקשי על הש\"א ז\"ל ממ\"ש הסמ\"ק והביאו מרן בי\"ד סימן פ\"ג והש\"ך בכללי הס\"ס והפר\"ח שם דדגים מלוחים כמו ארינגאש מותרים מטעם ס\"ס ס' אם נמלחו עם דגים טמאים ואת\"ל נמלחו שמא לא היה בהם שומן ואז צירם אינו אסור אלא מדרבנן כלומר דמן התורה איכ' ס\"ס ואע\"ג דמדרבנן אסיר אף דאין להם שמנונית מ\"מ איכא חד ספיקא נמי בדרבנן שמא לא נמלחו עם הטמאים ולקולא וה\"ה נמי בנדון זה דכי מספקת דאורייתא איכא בנשים ס\"ס ובדרבנן איכא חד ספיקא דשמא ברכו זהו ת\"ד הרב חביבא נר\"ו וכבר כתבנו דאף אי תימא דזה דומה לודאי אמרי' בכה\"ג ס' מוציא מידי ודאי בדרבנן וככל האמור עכ\"ל.
ולע\"ד איכא למשדי נרגא בראיה הלזו דשאני נדון הסמ\"ק דהאיסור דרבנן איננו משם האיסור דאורייתא דאיסורא דאורייתא הוא משום שמנונית ואיסורא דרבנן משום ציר ולהכי מיד כשאנו מסתפקים אם נמלחו הדגים טהורים עם הטמאים אז פקע מהם מיד איסור הציר דרבנן דספיקא דרבנן לקולא ואין כאן איסור ציר כיון דלא אסרו חכמים מחמת ס' לא נשאר לנו אלא איסור שמנונית דאורייתא דאפילו בס' נמלחו אסורים וכשאנו חוזרים לומר אם תמצי לומר שנמלחו ס' לא היה בהם שמנונית הותר גם כן איסור השמנונית דאורייתא ולא מפני שחזרנו לומר את\"ל נמלחו חזר איסור הציר דרבנן למקומו כיון שלא הוצרכנו לחזור אם ת\"ל אלא מפני השמנונית דאורייתא מה שאין כן בנדון הרב שער אפרים ז\"ל דכשאנו אומרים ס' ברכו לא נפטרו בזה מלברך מחמת ס' עד שנדע בודאי שהן מדרבנן וכיון דיש לנו ספק אם חייבות מדאורייתא או מדרבנן אכתי בס' ברכו לא פקע חיובן מחמת ס' זה וכשאנו באים לפוטרן ולומר ואת\"ל לא ברכו ס' שחיובן מדרבנן ופטורות מספק אדרבא בזה האת\"ל אנו אומרים בודאי שלא ברכו וא\"כ אף מדרבנן חייבות וכן אם אנו אומרים תחילה ספק אם הנשים חייבות בברה\"מ מדאורייתא או מדרבנן עדיין לא נפטרו בזה מחיובן דלשני הצדדים חייבות הן לברך וכשאנו חוזרים לומר את\"ל שהן חייבות דאורייתא ס' ברכו כבר לא מיקרי ס\"ס.
ולענין הלכה בנדון הרב בעל שער אפרים ז\"ל אף על גב דליכא ס\"ס אלא חד ספיקא ס' אם הנשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא ובס' ברכו חייבות לחזור ולברך ככל ס' דאורייתא או דילמא אינן חייבות אלא מדרבנן ובס' ברכו פטורות מלחזור ולברך ככל ס' דרבנן כיון דאיכא איסורא דברכה לבטלה נכון לומר שלא יחזרו לברך מס' וכמו שהסכים הרב כהונת עולם בסי' ע\"ח והרב\"י נר\"ו ודלא כהרב בעל שער אפרים ז\"ל ואולם בס' דנדון שאלתנו נראה דלמאי דקי\"ל דס' התפלל ס' לא התפלל דחוזר ומתפלל וכן בס' אם אמר האל הקדוש או המלך הקדוש דחוזר ה\"נ גומר המלך הקדוש והולך דלא כהרב בעל חסדי דוד שכתב דגומר המלך המשפט כמדובר ועיין בתשו' הרב גינת ורדים חא\"ח סי' י\"ט שכתב לענין מי שהיה מתפלל יוצר והיה אומר האל הגדול הגבור והנורא ולא ידע אם הוא בברכה ראשונה ולסיים קדוש הוא כו' או אם עומד בברכה שניה ולסיים בטחנו כו' כתב שאינו חוזר לברכה ראשונה מספק אלא מהיות טוב יתחיל מאהבת עולם יע\"ש ובספר פרי הארץ סי' ג' כתב שיחזור לברכה ראשונה יע\"ש ובספר מטה אפרים שנדפס מחדש ה' תפלה סי' ב' יע\"ש ודוק." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שמונה \n פסוקים שבסוף התורה מותר ליחיד לקרות בב\"ה בפחות מעשרה כו'. והשיג עליו הראב\"ד וז\"ל ומ\"ש לא שמענו דבר זה מעולם כו' וכתב מרן כ\"מ וז\"ל ומ\"ש שהוא ענין זרות י\"ל דמשכחת לה שאין עשרה בב\"ה ויצא אחד מהם או שלא היו בב\"ה אלא תשעה עכ\"ל ואתרי שינויי הללו קשיא טובא דלשינויי' קמא קשה דבהלכות תפלה פ\"ח ה\"ו עמ\"ש דכל שהתחיל בעשרה והלכו מקצתן אע\"פ שאין רשאים יגמרו השאר וכתב על זה מרן ז\"ל דאפילו לדידן דכל אחד מן העולים מברך תחילה וסוף אם התחיל אחד לעלות וברך בעשרה אע\"פ שלא נשארו עשרה צריכין כולן לעלות ולברך תחילה וסוף וא\"כ מאי רבותיה דשמונה פסוקים אלו דאפילו שאר פסוקים נמי גומרין בלא עשרה ואתירוצא בתרא קשה דמעיקרא היאך התחילו כיון דליכא אלא ט' והוא תימא ויש ליישב בדוחק דכוונת מרן דמ\"ש הראב\"ד ז\"ל על פי' רבינו שהוא זר מפני שהציבור היכן הלכו על זה כתב מרן דהצבור לא הלכו אלא אחד מהם יצא קודם הוצאת ס\"ת ולא ראוהו ובחושבם שהיו שם עשרה קראו ששה עולין וכשבא לעלות השביעי לקרוא בשמונה פסוקים ראו שלא היו שם כי אם תשעה אנשים וקס\"ד כיון שלא התחילו לקרות הס\"ת בעשרה לא יגמור הקריאה הזאת של השביעי לז\"א דח' פסוקים אלו אפילו יחיד קורא אותם. וא\"נ מעיקרא היו ט' והם חשבו שהיו עשרה מבלי שיצא שום אחד מב\"ה ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כהן \n שנשא כפיו כו' נושא ידיו להם ומברכן. כתב הרב בעל מ\"א בא\"ח סי' קכ\"ח סק\"מ וז\"ל כהן המתפלל אם אין שם כהן אחר פוסק ועולה לדוכן ואם יש שם כהנים אחרים אינו פוסק הרדב\"ז ח\"א ול\"נ דאם אמרו לו לעלות בכל ענין צריך להפסיק דהא עובר בעשה וגדולה מזו אמרו בקראוהו לתור' דפוסק מק\"ש וכן כתבו הרשב\"א והתוס' בסוטה עכ\"ל ותמהני מה בא לחדש שכל זה כתבו מרן והר\"ב המפה לעיל בס\"ך לענין כהן שעמד ש\"צ ואף דיש מקום לחלק בין ש\"צ למתפלל בינו לבין עצמו לענין ההפסק מ\"מ אחר שהרדב\"ז ז\"ל השמיענו שאין לחלק ביניהם מה בא להוסיף ולא ידעתי אמאי לא העלה על דל שפתיו דברי הרב המפה דלעיל וגם מ\"ש על שם הרשב\"א בתשובה הרואה דברי הרשב\"א במקומם יראה שהם הפך מ\"ש על שמו. ועיקר דבריו ז\"ל הללו לא ידעתי אמאי לא כתבן לעיל גבי דין ש\"צ וצ\"ע." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..34a401df2f2b135c4562745e187aec918cb2fb70 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,54 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Reading the Shema", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות קריאת שמע", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש זמן ק\"ש\n איזהו \n זמן ק\"ש בלילה מצוותה משעת יציאת הכוכבים כו'. הנה התוספות ז\"ל בריש ברכות ד\"ה מאימתי הוקשה להם היאך אנו קורין ק\"ש מבעוד יום ואין אנו ממתינים לצאת הכוכבים ותירצו בשם ר\"ת ז\"ל דקי\"ל כר\"י דאמר דזמן תפילת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית וא\"ת היאך אנו מתפללים תפלת מנחה סמוך לחשיכה ואפי' לאחר פלג המנחה וי\"ל דקי\"ל כרבנן דאמרי זמן תפלת מנחה עד הערב עכ\"ל.
דע שהרב מנחת כהן בספר מבוא השמש ח\"ב ד\"מ הביא סברות הפוסקים בשיעור י\"ב שעות היום אם נמנין מהנץ החמה עד שקיעתה או מעלות השחר עד צאת הכוכבים יע\"ש ומדברי התוס' הללו יש להוכיח דס\"ל שהן נמנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים ודלא כשיטת רבינו יונה שהרי הר\"ב מ\"ך ז\"ל בספר מבוא השמש מאמר ב' פ' יו\"ד והפר\"ח בקונטרס בי שמשי הנדפס מחדש בסוף ס' שמן למאור הכריחו דלשיטת האומרים ששעות אלו נמנים מהנץ החמה עד שקיעתה כי פליגי רבנן עליה דרבי יאודה ואמרי תפלת המנחה עד הערב היינו שקיעת החמה ולא יציאת הכוכבים עי\"ש בדף ד' ע\"ד ד\"ה והנה יע\"ש. ואי זו היא שיטת התוס' ז\"ל ק' טובא דאיך העלו ארוכה לעיקר קושייתם שהקשו דאיך אנו מתפללים תפלת מנחה סמוך לחשיכה במה שתירצו דאנן קי\"ל כרבנן דאמרי זמן תפלת מנחה עד הערב דאכתי קושייתם לא מתרצה בהכי דאפי' לרבנן דאמרי עד הערב היינו שקיעת החמה ואנחנו מתפללים סמוך לחשיכה דהוי אחר שקיעת החמה סמוך לבין השמשות כמ\"ש הרב מ\"ך בדמ\"ו ע\"א וע\"ב ובקונטר' בי שמשי להפר\"ח ד\"ה ע\"א עיין עליהם אלא מוכרח ודאי דהתוס' ז\"ל ס\"ל ששעות אלו נמנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים ולפי זה רבנן דפליגי עליה דר' יאודה ואמרי עד הערב היינו צאת הכוכבים כמו שהכריח הרב הנז' ובהכי מייתבא מילתייהו שפיר ועיין בהרב מ\"ך ז\"ל בד\"מ ע\"ב שכתב ע\"ש הרשב\"א בשם התוספות דסברי הכי עיין עליהם.
האמנם לפי זה ק\"ל טובא דברי התוס' דפרק תפלת השחר דכ\"ח ד\"ה יעקב תיקן כו' שהק' דבפרק ג\"ה מוכח דיעקב אבי' התפלל ביום שהרי אמרו בתר דצלי יהב דעתיה למיהדר מיד שקעה לו חמה וקשה למתני' דפ\"ק דקאמר עד צאת הכוכבים ותירצו וז\"ל ולפי מה שפירשנו דקי\"ל כר\"י דאמר עד פלג המנחה ניחא ויפה מנהג שלנו שאדרבא טוב להתפלל מבע\"י קצת עכ\"ל.
והשתא לפי שיטתם שכתבנו ששעות היום נמנין מע\"ה עד צאת הכוכבים אכתי קושייתם במקומה עומדת שהרי לפי שיטה זו שיעור זמן עד פלג המנחה הוי רביע שעה אחר שקיעת החמה דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים כתבו התוס' ז\"ל לקמן ד\"ה דילמא ביאת אורה שיש ה' מילין שהם שעה וחצי וכמ\"ש הר' מ\"ך בדמ\"ג ע\"ג ואלו זמן פלג המנחה הוי י\"א שעות פחות רביע נמצא פלג המנחה רביע שעה אחר שקיעת החמה ואלו בההיא דפרק ג\"ה אמרינן בתר דצלי יהב דעתיה למיהדר מיד שקעה לו חמה שלא בעונתה הרי שהתפלל יעקב אבינו ע\"ה ת\"ע קודם זמן פלג המנחה והדר' קושיית' לדוכתא אף לדברי רבי יאודה ואולי יש ליישב בדוחק שמה שאמרו מיד שקעה לו חמה לאו היינו שקיעה ראשונה אלא שקיעה אחרונה שהיא זמן יצי' הכוכבים וכבר מצינו לרז\"ל שקורין לזמן יציאת הכוכבים שקיעת החמה וכמ\"ש כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית כו' וכמו שהכריח הרב מ\"כ ז\"ל בפרק יו\"ד מס' מבא השמש מאמר ראשון יע\"ש ומצאתי סמוכות לזה מדברי מוהר\"ש יפה בפרשת ויצא פרשת ס\"ח סימן י\"ב שכתב עמ\"ש שם אותן שתי שעות ששקעה בעבורו זרחה בעבורו שהוכיחו כן ממ\"ש קודם זה שלחני כי עלה השחר וזהו זמן עליית השחר הנוהג בכל יום שהרי דרשו הגיע זמני לומר שירה ומעלות השחר עד הנץ החמה הן שתי שעות ויותר לפי סברת בעל המדרש שיש מעלות השחר עד הנץ החמה שמנה מילין ולפי שאינן שלימות נקט ב' עכ\"ל.
וא\"כ ודאי דרומייא מה שהיה בזריחה היה גם כן בשקיעה שאחר ששקעה החמה כדרך אבינו יעקב אץ לבא שקיעה אחרונה שהיא יציאת הכוכבים ולפי דבריהם ודאי דתלמודא פליג עם המדרש שדרשו ששתי שעות קדם השמש לזרוח וסובר תלמודא דידן שעה אחת קדם לזרוח היה שעה אחת שהרי לפחות רביע שעה נשתהא יעקב אבינו בתפילתו נשאר שעה אחת שלימה עדיין עד צאת הכוכבים וכיון דיהיב דעתיה למיהדר שקעה לו חמה שלא בעונתה דהיינו יציאת הכוכבים.
וראיתי בספר סם חיי בפרשת תולדות דף י\"ד ע\"ד שתמה על דברי התוספות הללו דפרק תפילת השחר מדברי המדרש הלז שדרשו אותן שתי שעות כו' ואלו לדברי רבינו תם ז\"ל אינו אלא שעה אחת ורביע יע\"ש וכוונתו ברורה דכיון דלפי דבריהם מזמן פלג המנחה מתחיל זמן תפילת ערבית אם כן הוי שעה אחת ורביע שהרי זמן פלג המנחה היא י\"א שעות פחות רביע עד סוף י\"ב שעות שהוא ערב ודאי נשאר שעה אחת ורביע ולמה אמרו שתי שעות ולא ידעתי היאך הונח לו להרב ז\"ל בשעה אחת ורביע דלפי דבריהם ששעה ורביע קודם הלילה מתחיל זמן תפילת ערבית אם כן יעקב אבינו באיזה זמן התפלל תפילתו ולפחות נשתהא בתפילתו רביע אם כן לשיטת רבינו תם ז\"ל מה שקדם השמש לשקוע ולזרוח בשביל יעקב אבינו עליו השלום אינו אלא שעה אחת ואם כן דברי הרב באו שלא בדקדוק. ולעיקר קושייתו נראה דאשתמיט מיניה דברי הרב היפה ז\"ל שמה שדרשו במדרש אותן שתי שעות היינו משום דהמדרש אזיל לשיטתיה דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים יש שמנה מילין הכא נמי שיעור זה קדם לשקוע ולזרוח ודוק.
עוד כתבו התוספות ז\"ל על כן אומר ר\"י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר ואנו כו' ס\"ל כהני תנאי דמייתי בגמרא דאמרי משעה שקידש היום וגם משעה שבני אדם נכנסים להסב עכ\"ל. והקשה הרב מעשה חייא דאכתי הדרא קושייא לדוכתא דהם תרתי קולי דסתרי דלענין מנחה סבירא להם כרבנן ואז אליבייהו לא הוי זמן ערבית ואנו מתפללין ערבית מבעוד יום עיין שם. ומה שהעלה הוא ז\"ל בכוונת דבריהם אם את הראשון ואת השני דחאו בשתי ידים בספר לשון למודים דף ס\"א ע\"ג ובספר הנז' תירץ וז\"ל ולכן נראה לע\"ד שמה שהקשו מעיקרא איך אנו קורין מבעוד יום כ\"כ לאו למימרא קודם שתשקע החמה דאז ודאי הוי זמן תפילת מנחה אלא בעוד יום קרי קודם צאת הכוכבים מיד כשתשקע החמה דהא מיהא דלא כסתם מתניתין ותירצו דקיימא לן כו' ואהא כתבו דהוי תרתי קולי דסתרי עכ\"ל.
ובעניותי לא ירדתי לסוף דעתו שאף הרב מעשה חייא לא הכחיש בזה אלא שעיקר קושייתו היתה לפום מאי דמשמע שאף תפילת מנחה היו מתפללין אותה אחר שקיעת החמה ממ\"ש וז\"ל היאך אנו מתפללין תפילת מנחה סמוך לחשיכה כו' דהוי אחר שקיעת החמה סמוך לבין השמשות כמו שכתב בספר מ\"כ ז\"ל דף מ\"ו ע\"א ובקונטריס בי שמשי ד\"ה ע\"א ואהא קשייא ליה שפיר אכתי מה תיקן ר\"י לעיקר קושייתו במאי דקיימא לן כהני תנאי דסוף סוף הוי תרתי קולי דסתרי.
עוד כתב בספר הנז' וז\"ל ואין לומר אם איתא שמנהג היה להתפלל משקיעה ואילך אם כן אמאי הוצרכו לדחוקי מעיקרא דקי\"ל כר\"י או כהני תנאי כו' לימרו דקיימא לן כרבנן דאמרי תפילת המנחה עד הערב ומיד מתחיל זמן ערבית ע\"ש ולפי מה שכתבנו לעיל בשיטת התוס' ז\"ל דשעות היום אלו נמנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים אין מקום לדבריו בזה שהרי כתבנו דלפי שיטה זו רבנן דפליגי עליה דר\"י ואמרי עד הערב היינו צאת הכוכבים וכמ\"ש.
ואיברא שקושיית הר\"ב מע\"ח ז\"ל מתרצתא אצלי שאף לפי דבריהם נראה שמנהגם היה להתפלל תפילת מנחה וערבית אחר שקיעת החמה מכל מקום זמנה של זו לא כזמנה של זו שתפילת מנחה היו מתפללין אותה מפלג המנחה עד זמן בין השמשות וכמו שדייקו בלשונם ואמרו היאך אנו מתפללין סמוך לחשיכה וכו' שהוא זמן בין השמשות ותפילת ערבית היו מתפללין מבין השמשות ואילך קודם צאת הכוכבים וכמו שנראה מתירוץ שני שכתב דקיימא לן כהני תנאי כו' ושיעור הני תנאי שכתבו הוי בין השמשות למר שאמר משעה שקידש היום ולמר מאוחר יותר וכמ\"ש רש\"י בשמעתין." + ] + ], + [ + [ + "שורש מצוות צריכות כוונה הקורא \n את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובה והשאר אם לא כיון לבו יצא והוא שכיוון לבו בפסוק ראשון. עכ\"ל. וכתב מרן בפרק שני מהלכות ברכות אמר רבא הלכה כרבי מאיר כו' עכ\"ל. והרשב\"א ז\"ל כתב בנימוקיו למסכת ברכות וז\"ל תנו רבנן שמע ישראל ע\"כ צריך כוונת הלב כוונה זו מסתברא לי דהיינו דוקא דיעבד דהא קי\"ל מצוות אין צריכות כוונה. ותמהני מהרמב\"ם ז\"ל שכתב היה קורא כו' ואי איתא כי דייקינן ממתניתין אמאי דחינן לה הוה ליה למימר אה\"נ ובפסוק ראשון עכ\"ל. ולכאורה תמוהים דבריו אצלי דכפי יסודו של הרב ז\"ל אשר בנה ואשר נטע בתחילת דבריו דמשום דקי\"ל כמאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה צריך לפרש ההיא ברייתא למצוה בעלמא ולא לעיכובא משמע דאי קיימא לן איפכא הוה אפשר לפרש ההיא ברייתא לעיכובא אם כן מה זו תשובה על דברי רבינו ממאי דקדחינן לה למתני' ולא שני לה בהכי דאף רבינו ז\"ל נמי אזיל ומודה דמאן דסבירא ליה מצוות אין צריכות כוונה אף בפסוק ראשון נמי לא בעי כוונה אלא דאיהו ז\"ל לשיטתיה אזיל דמצריך כוונה לצאת וכמו שנראה מדבריו פרק שני מהלכות שופר יע\"ש.
ונראה דהרב ז\"ל דקדק מדבריו דמדהצריך כוונה בפסוק ראשון לעיכובא ע\"כ דמשמע ליה ההיא ברייתא לעיכובא ועלה קאמר רבא דהלכה כרבי מאיר משמע דאף לדידיה דרבא דאית ליה בעלמא מצוות אין צריכות כוונה בפסוק ראשון מודה הא מיהא דבעי כוונה ולעיכובא ועל זה תמה הרב ז\"ל דאם איתא אמאי קדחינן לה למתניתין ולא שני לה בהכי כנ\"ל ויש להתיישב בזה ואין צורך להאריך.
והנה בהך מילתא דמצוות צריכות כוונה ראיתי להר\"ן ז\"ל הביא דבריו מרן בכ\"מ פרק שני מהלכות שופר דחילק בדעת רבינו בין מצוה דאית ביה הנאה לאין בה הנאה דבמצוה דאית ביה הנאה אין צריך כוונה יע\"ש. וראיתי להרב תי\"ט ז\"ל במסכת סוכה עלה דתנינן ר\"י אומר י\"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת וכו' הוקשה לו להר\"ב ז\"ל דאם כדברי הר\"ן ז\"ל הנה דברי רבינו שבפירוש המשנה סתרי אהדדי דאיהו פסק במסכת ברכות כמאן דאמר מצוות צריכות כוונה ואלו הכא הביא כל הני אוקמתי דאוקו בש\"ס אביי ורבא כשהפכו אי נמי שהוציאו בכלי כו' וכתבו התוספות דאביי ורבא אזלי לשיטתם דמצוות אין צריכות כוונה עד שהוצרכו להני אוקמתי דאי מצוות צריכות כוונה הא כל כמה שלא בירך שהוא עיקר הכוונה לא יצא כו' ולשיטת ה\"ה ז\"ל ניחא דשאני ליה בין מצוה דאית בה מעשה לאין בה מעשה כו' יע\"ש.
ואנכי לא ידעתי אמאי לא הוקשה לו לשיטת הר\"ן ז\"ל דברי רבינו שבחיבורו שהרי בהלכות ברכות כתב דמדהגביהו את הלולב יצא ולפי זה מברך בעל עכ\"ל וכן כתב בפ\"ח מהלכות לולב דיברך על הלולב קודם שיטלנו יע\"ש וכתב הב\"ח בסימן תרנ\"א דכיון דמצוות אין צריכות כוונה אפילו אם כיון שלא לצאת יצא יע\"ש הרי דאף במצוה דאין בה הנאה אינו מצריך כוונה לצאת ועיין במה שכת' גם כן בפ\"ד מהלכות תפילין יע\"ש וי\"ל וק\"ל.
ודע שתלמידי ר\"י כתבו דאף למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה במצות אמירה מודה דכיון דאין בה מעשה ולא כיון באמירה לא עשה ולא כלום יע\"ש והרב פ\"ח ז\"ל בסימן ס' תמה עליהם מסוגיין דריש פרק היה קורא יע\"ש וכמו כן הקשה מורינו הרב הגדול בספר עה\"א בהלכות שגגות יע\"ש ונראה ודאי דלשיטת ה\"ה ז\"ל לא קשייא דה\"ה ז\"ל אזיל ומודה דמ\"ד מצוות אין צריכות כוונה לגמרי אית ליה הכי ולא שאני לה בין מצוה דאית בה מעשה לאין בה מעשה אלא שרבינו ז\"ל הפשיר ביניהן וקבע הילכתא כמ\"ד מצוות צריכות כוונה במצוה דאין בה מעשה ובאידך במצוה דאית בה מעשה ואם כן שפיר פריך תלמודא בר\"פ היה קורא מההיא מתניתין למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה דלדידהו לא שנא וברור.
ואף לסברת תלמידי רבינו יונה ז\"ל יש ליישב וכמ\"ש מורינו הרב הגדול בספר מ\"ק בהלכות שופר יע\"ש ולדידי חזי לי דכוונת תלמידי ר\"י היא מ\"ש הר\"ן ז\"ל הביא דבריו מרן הב\"י ז\"ל בסימן תקפ\"ט וז\"ל יש סבורים לומר דלא פליג ר\"ז אדרבא דלא אמר ר\"ז אכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כוונה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו ואפילו הכי יוצא שלא לשם מצוה ולעולם כוונת מצוה לא בעינן אבל בעינן כוונת שומע ומשמיע עכ\"ל וכך היא כונת תלמידי ר\"י דמעיקרא הוקשה להם לסברת רבינו האי וסיעתו שפסקו מצוות אין צריכות כוונה שאף אם כיון לברכת אחרת אמאי אינו יוצא י\"ח הא לא בעינן כוונה והוה ליה כמי שתקע בשופר ולא כיוון לשם תקיעת שופר כל דהו ואפילו הכי יוצא י\"ח כיון שעשה מעשה התקיעה אף שלא נתכוון לה ובאו כמשיב לזה דאף מי שסובר מצוות אין צריכות כוונה הא מיהא כוונה באמירה בעי שיהיה לשם ברכתו ולא כאומר ברכה שאינה ראויה לה שאינו מכוין לשם ברכתו דומייא דשופר דבעינן שיכוין לשמוע ולהשמיע לשם תקיעה כל דהו ודוק.
ודע שהכלבו בהלכות ר\"ה גבי שופר כתב דדוקא במצוה דאית בה הנאה כאכילת מצה וכיוצא אין צריך כוונה מה שאין בשאר מצוות צריך כוונה וזה ימים רבים נשאלתי מהרב חשק שלמה בבחרותו דבהלכות לולב כתב וז\"ל ואין לומר שיטלנו בידו ויברך דהא מצוות אין צריכות כוונה עכ\"ל הרי דאפילו לולב דלית בה הנאה כתב דאין צריך כוונה וזה היפך מה שכתב גבי שופר. ויהי מאז השבתי לו שהכלבו ספוקי מספקא ליה לענין הלכה ואזל לחומרא במצוות דלית בהו הנאה להצריך כוונה וכל שלא כיון לא יצא אמנם גבי ברכה דאי אמרינן דלא יצא ויברך איכא איסור ברכה לבטלה חש לומר דלא בעי כוונה ואף הרא\"ש ז\"ל במסכת ר\"ה ספוקי מספקא ליה לענין הלכה וכתב הילכך אזלינן לחומרא ופסקינן מצוות צריכות כוונה. ועיין להב\"ח בסימן תקפ\"ט שחילק בין מצוות דאורייתא למצוות דרבנן מה\"ט. ובהכי ניחא לי דברי הטור ומרן בש\"ע שאף שבא\"ח סימן ס' פסקו דמצוות צריכות כוונה אפילו הכי הצריכו לברך על הלולב קודם שיטלנו כתקנו. וניחא נמי מאי דקשייא להו להאחרונים ממ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל לענין ברכת העומר יע\"ש ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "שורש עוסק בת\"ת פוסק לק\"ש היה \n עוסק בת\"ת כו' פוסק וקורא כו'. עיין במ\"ש מרן בכ\"מ ועיין להטור בא\"ח סי' תל\"ה גבי בדיקת חמץ שכתב הר' יונה שאם התחיל בלימודו כבר א\"צ להפסיק כדי לבדוק וכתב עליו הטור ונ\"ל שכיון שהטעם משום שמא יטריד בלמודו אין חילוק ואפילו התחיל פוסק עכ\"ל ותמהו עליו מדתנן בשבת דאם התחילו אין מפסיקין ואע\"ג דטעמא הוא משום שמא ימשך ואפי' שהתחיל באיסור כמ\"ש שם התוס' והפוסקים ועיין להרפ\"ח שם שדחה דברי הטור יע\"ש והקשה עוד דס\"ס ק' מאי שנא דגבי תפלה לא נאסר הלימוד ולא חיישינן שמא ימשך. ותירץ דשאני בדיקה דמזמן לזמן קאתי יע\"ש וק\"ל טובא דא\"כ מאי פריך בפרק לולב הגזול עלה דתנן נוטלו על שלחנו למימרא דמסיק ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין ומאי קושיא שאני לולב דמזמן לזמן קא אתי ומהראנ\"ח ז\"ל בח\"א סי' מ\"ח חיל' בין מצוה דאית בה מעשה לאין בה מעשה כתפילה דזה שנון וזה שנון כמ\"ש התוס' בפ\"ק דמ\"ק ולהכי גבי תפלה כל שהתחיל בלימודו אינו מפסיק כיון דעסיק בתורה ותפלה נמי שנון היא משא\"כ גבי בדיקה יע\"ש ולחילוק זה נמי קשיא ההיא דפרק לולב הגזול ועיין להרמ\"א ז\"ל.
ולדידי עיקר דברי הטור נוחי' הם דמשמ' ליה דגבי לימוד איכא למיחש שמא ימשך טפי משאר מלאכות וההיא דתנן אם התחילו אין מפסיקין היינו דוקא בשאר מלאכות כאכילה ושתיה אבל בלימוד דאפילו אם התחילו מפסיקין דאי' למיחש טפי שמא ימשך והיינו דאמרי' בשבת די\"א דסיפא דמתני' מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה אתאן לדברי תורה נמי כגון רשב\"י וחבריו אבל כגון אנו מפסיקין בין לק\"ש בין לתפילה ומשמע ליה להטור דמיירי אפי' בדאיכא שהות ביום ואע\"ג דבשאר מלאכו' קתני רישא דאם התחילו אין מפסיקין בלימוד מפסי' דאיכא למיחש טפי שמא ימשך ובדרך זה הלך רבינו כאן בדין שלפנינו כמ\"ש הלח\"מ ומהראנ\"ח בדרשותיו פ' צו ועיין בס' באר יעקב מ\"ש בדעת הטור ואין דבריו נכונים בזה יע\"ש.
ובמ\"ש עוד רבינו היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק כו' כתב מרן בכ\"מ נ\"ל שלמד כן כו' דבירושלמי פ' אין עומדין כו' אלא עכ\"ל שסובר רבינו דהירוש' לא מיירי אלא לענין תפלה בלבד וכו' וק\"ט דזה נר' היפך ממ\"ש מרן גופיה בב\"י סי' ע' אחר שהביא דברי הירוש' וז\"ל נר' מדברי הרמב\"ם ז\"ל שהוא מפרשו לענין שלא להפסיק מצרכי צבור לק\"ש יע\"ש וע\"ק דבב\"י סי' צ\"ג כתב הטור די\"מ דהירוש' איירי לענין שא\"צ לפסוק כדי להתפלל כמו שא\"צ לפסוק מת\"ת לתפלה למי שתורתו אומנותו וכתב מרן הב\"י שכ\"נ מדברי הרמב\"ם פ\"ב מהל' תפלה וזה הפך מ\"ש הב\"י בסי' ע' דהירוש' איירי לענין ק\"ש לדעת רבינו ומצאתי כתוב להרב מהר\"י כולי ז\"ל בזה שהוק' לו כן וכתב וז\"ל ונלע\"ד דמ\"ש מרן ב\"י סי' ע' דהרמב\"ם ז\"ל מפרש הירוש' לענין ק\"ש לאו למי' דכל מימרת ר' ירמיה אתמר לק\"ש אלא ה\"פ כל העוסק בצרכי צבור והגיע ק\"ש לא יפסוק דהרי הוא כמי שעוסק בד\"ת והגיע ז\"ת דאינו פוסק למי שתורתו אומנותו אבל לעולם דלק\"ש פוסק אפי' למי שתורתו אומנותו וא\"כ שפיר פסק הרמב\"ם שפוסק מד\"ת לק\"ש ואינו פוסק מצרכי צבור לק\"ש דהירו' השוה עוסק בצרכי צבור לק\"ש כעוסק בד\"ת לענין תפלה למי שתורתו אומנותו וכ\"ן מדברי מרן כ\"מ בפ\"ו מהל' תפלה שכתב וז\"ל ומ\"ש רבינו וכל העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה פי' כמי שתורתו אומנותו ועוסק בתורה שהרי כתב בפ\"ב מהל' ק\"ש היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק כו' וק\"ש חמירא מתפלה לענין הפסקה וכיון דלענין ק\"ש אינו מפסיק כ\"ש שאינו פוסק לתפלה ע\"כ. והשתא מ\"ש בכ\"מ בפ\"ב דק\"ש דאם היה מפרש רבינו לענין ק\"ש היל\"ל שמפסיקין מצרכי רבים לק\"ש כמ\"ש שפוסק מד\"ת לק\"ש כו' היינו לומר דאם רבינו מפרש כל מימרת ר' ירמי' לענין ק\"ש וה\"ק העוסק בצרכי צבור כעוסק בד\"ת וכי היכי דעוסק בד\"ת פוסק לק\"ש א\"כ היל\"ל שפוסק מצרכי צבור לק\"ש כמו שפוסק מד\"ת לק\"ש כיון שהירו' השוה אותם אלא עכ\"ל שסובר רבי' דהירו' דקא' כעוסק בד\"ת לא מיירי אלא לענין תפלה בלבד ורישא דקא' ועוסק בצרכי צבור איירי לענין ק\"ש וה\"ק העוס' בצרכי צבור אינו פוסק לק\"ש דהו\"ל כמי שעוסק בד\"ת שאינו פוסק לתפלה במי שתורתו אומנותו כנ\"ל ודוק.
ולי ק\"ק על מרן כ\"מ דמה מקשה לרבי' שהיל\"ל שמפסיקין מצרכי צבור לק\"ש והלא הוא ז\"ל כתב שנר' לו שלמד דינו רבי' ממ\"ש בגמ' כי תניא ההיא בעיבור שנה וא\"כ מאחר דגמ' דידן פליג אירוש' פסק כגמ' דידן ומאי קושיא. ע\"כ נר' ברור דה\"ק דהנה מ\"ש בגמ' כי תניא ההיא בעיבור שנה אין משם הוכחה דהעוסק בצ\"צ אינו פוסק דאיכא למידחי דהיינו דוקא בעיבור שנה לא יפסיק כדי שלא יתקלקלו המועדות כמ\"ש התוס' שם וכיון שכן אם איתא דרבי' מפרש הירוש' לענין ק\"ש וקאמר דהעוסק בצ\"צ פוסק לק\"ש הי\"ל לרבי' לפסוק כן ולומר דבגמ' דוקא נקט עיבור שנה מהטעם שכתבו התוס' אבל שאר צ\"צ פוסק והוה ניחא ליה לפרש כן כי היכי דלא ליפלוג גמ' דידן אירוש' אלא ודאי דעכ\"ל שסובר רבי' דהירוש' איירי לענין תפלה כו'. ומיהו קושטא דמילת' לע\"ד דרבי' ס\"ל דעיבור שנה דנקט לאו דוקא דה\"ה לכל צ\"צ דאי ס\"ל כס' התוס' הי\"ל להביאו בפ\"ג מהל' קידוש החדש כי שם ביתו אלא ודאי כדכתי' ודוק והנה נתבאר מתוך דברינו דהירו' יש בו ב' פירושי' כמ\"ש הטור סי' צ\"ג ובזה נבין מ\"ש התוס' בברכות דל\"א וז\"ל רב אשי עביד כבריית' ירוש' לא יעמוד ויתפלל אלא מתוך דבר הלכה אמר ר' ירמיה העוסק בצ\"צ כעוסק בד\"ת דמי עכ\"ל. ויש להתבונן מה ראו על ככה להביא דברי הירוש' הזה ומה הגיע עליהם ונר' דרצו ללמדנו דהירוש' איירי לענין לעמוד מתוך צ\"צ להתפלל שגם זו שמחה כמ\"ש הטור סי' צ\"ג ולא איירי לענין להפסי' כפי' הי\"מ שהביא הטור דהתוס' אזלי לשיטתייהו שכתבו דמ\"ש בגמ' כי תניא ההיא בעיבור שנה דוקא נקט לה מטעמא שלא יתקלקלו המועדות אבל בעוסק בשאר צ\"צ ס\"ל לתלמודא דידן דפוסק וכי היכי דלא לפלוג הירוש' דמשמע משם שפוסק בשאר צ\"צ לפיכך מפרשי' התוס' דברי הירוש' לענין אחר ודוק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..4749fb1f62769430fcd1b6e6a9bcfb66304e7df4 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,51 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Reading the Shema", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Reading_the_Shema", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש זמן ק\"ש\n איזהו \n זמן ק\"ש בלילה מצוותה משעת יציאת הכוכבים כו'. הנה התוספות ז\"ל בריש ברכות ד\"ה מאימתי הוקשה להם היאך אנו קורין ק\"ש מבעוד יום ואין אנו ממתינים לצאת הכוכבים ותירצו בשם ר\"ת ז\"ל דקי\"ל כר\"י דאמר דזמן תפילת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית וא\"ת היאך אנו מתפללים תפלת מנחה סמוך לחשיכה ואפי' לאחר פלג המנחה וי\"ל דקי\"ל כרבנן דאמרי זמן תפלת מנחה עד הערב עכ\"ל.
דע שהרב מנחת כהן בספר מבוא השמש ח\"ב ד\"מ הביא סברות הפוסקים בשיעור י\"ב שעות היום אם נמנין מהנץ החמה עד שקיעתה או מעלות השחר עד צאת הכוכבים יע\"ש ומדברי התוס' הללו יש להוכיח דס\"ל שהן נמנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים ודלא כשיטת רבינו יונה שהרי הר\"ב מ\"ך ז\"ל בספר מבוא השמש מאמר ב' פ' יו\"ד והפר\"ח בקונטרס בי שמשי הנדפס מחדש בסוף ס' שמן למאור הכריחו דלשיטת האומרים ששעות אלו נמנים מהנץ החמה עד שקיעתה כי פליגי רבנן עליה דרבי יאודה ואמרי תפלת המנחה עד הערב היינו שקיעת החמה ולא יציאת הכוכבים עי\"ש בדף ד' ע\"ד ד\"ה והנה יע\"ש. ואי זו היא שיטת התוס' ז\"ל ק' טובא דאיך העלו ארוכה לעיקר קושייתם שהקשו דאיך אנו מתפללים תפלת מנחה סמוך לחשיכה במה שתירצו דאנן קי\"ל כרבנן דאמרי זמן תפלת מנחה עד הערב דאכתי קושייתם לא מתרצה בהכי דאפי' לרבנן דאמרי עד הערב היינו שקיעת החמה ואנחנו מתפללים סמוך לחשיכה דהוי אחר שקיעת החמה סמוך לבין השמשות כמ\"ש הרב מ\"ך בדמ\"ו ע\"א וע\"ב ובקונטר' בי שמשי להפר\"ח ד\"ה ע\"א עיין עליהם אלא מוכרח ודאי דהתוס' ז\"ל ס\"ל ששעות אלו נמנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים ולפי זה רבנן דפליגי עליה דר' יאודה ואמרי עד הערב היינו צאת הכוכבים כמו שהכריח הרב הנז' ובהכי מייתבא מילתייהו שפיר ועיין בהרב מ\"ך ז\"ל בד\"מ ע\"ב שכתב ע\"ש הרשב\"א בשם התוספות דסברי הכי עיין עליהם.
האמנם לפי זה ק\"ל טובא דברי התוס' דפרק תפלת השחר דכ\"ח ד\"ה יעקב תיקן כו' שהק' דבפרק ג\"ה מוכח דיעקב אבי' התפלל ביום שהרי אמרו בתר דצלי יהב דעתיה למיהדר מיד שקעה לו חמה וקשה למתני' דפ\"ק דקאמר עד צאת הכוכבים ותירצו וז\"ל ולפי מה שפירשנו דקי\"ל כר\"י דאמר עד פלג המנחה ניחא ויפה מנהג שלנו שאדרבא טוב להתפלל מבע\"י קצת עכ\"ל.
והשתא לפי שיטתם שכתבנו ששעות היום נמנין מע\"ה עד צאת הכוכבים אכתי קושייתם במקומה עומדת שהרי לפי שיטה זו שיעור זמן עד פלג המנחה הוי רביע שעה אחר שקיעת החמה דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים כתבו התוס' ז\"ל לקמן ד\"ה דילמא ביאת אורה שיש ה' מילין שהם שעה וחצי וכמ\"ש הר' מ\"ך בדמ\"ג ע\"ג ואלו זמן פלג המנחה הוי י\"א שעות פחות רביע נמצא פלג המנחה רביע שעה אחר שקיעת החמה ואלו בההיא דפרק ג\"ה אמרינן בתר דצלי יהב דעתיה למיהדר מיד שקעה לו חמה שלא בעונתה הרי שהתפלל יעקב אבינו ע\"ה ת\"ע קודם זמן פלג המנחה והדר' קושיית' לדוכתא אף לדברי רבי יאודה ואולי יש ליישב בדוחק שמה שאמרו מיד שקעה לו חמה לאו היינו שקיעה ראשונה אלא שקיעה אחרונה שהיא זמן יצי' הכוכבים וכבר מצינו לרז\"ל שקורין לזמן יציאת הכוכבים שקיעת החמה וכמ\"ש כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית כו' וכמו שהכריח הרב מ\"כ ז\"ל בפרק יו\"ד מס' מבא השמש מאמר ראשון יע\"ש ומצאתי סמוכות לזה מדברי מוהר\"ש יפה בפרשת ויצא פרשת ס\"ח סימן י\"ב שכתב עמ\"ש שם אותן שתי שעות ששקעה בעבורו זרחה בעבורו שהוכיחו כן ממ\"ש קודם זה שלחני כי עלה השחר וזהו זמן עליית השחר הנוהג בכל יום שהרי דרשו הגיע זמני לומר שירה ומעלות השחר עד הנץ החמה הן שתי שעות ויותר לפי סברת בעל המדרש שיש מעלות השחר עד הנץ החמה שמנה מילין ולפי שאינן שלימות נקט ב' עכ\"ל.
וא\"כ ודאי דרומייא מה שהיה בזריחה היה גם כן בשקיעה שאחר ששקעה החמה כדרך אבינו יעקב אץ לבא שקיעה אחרונה שהיא יציאת הכוכבים ולפי דבריהם ודאי דתלמודא פליג עם המדרש שדרשו ששתי שעות קדם השמש לזרוח וסובר תלמודא דידן שעה אחת קדם לזרוח היה שעה אחת שהרי לפחות רביע שעה נשתהא יעקב אבינו בתפילתו נשאר שעה אחת שלימה עדיין עד צאת הכוכבים וכיון דיהיב דעתיה למיהדר שקעה לו חמה שלא בעונתה דהיינו יציאת הכוכבים.
וראיתי בספר סם חיי בפרשת תולדות דף י\"ד ע\"ד שתמה על דברי התוספות הללו דפרק תפילת השחר מדברי המדרש הלז שדרשו אותן שתי שעות כו' ואלו לדברי רבינו תם ז\"ל אינו אלא שעה אחת ורביע יע\"ש וכוונתו ברורה דכיון דלפי דבריהם מזמן פלג המנחה מתחיל זמן תפילת ערבית אם כן הוי שעה אחת ורביע שהרי זמן פלג המנחה היא י\"א שעות פחות רביע עד סוף י\"ב שעות שהוא ערב ודאי נשאר שעה אחת ורביע ולמה אמרו שתי שעות ולא ידעתי היאך הונח לו להרב ז\"ל בשעה אחת ורביע דלפי דבריהם ששעה ורביע קודם הלילה מתחיל זמן תפילת ערבית אם כן יעקב אבינו באיזה זמן התפלל תפילתו ולפחות נשתהא בתפילתו רביע אם כן לשיטת רבינו תם ז\"ל מה שקדם השמש לשקוע ולזרוח בשביל יעקב אבינו עליו השלום אינו אלא שעה אחת ואם כן דברי הרב באו שלא בדקדוק. ולעיקר קושייתו נראה דאשתמיט מיניה דברי הרב היפה ז\"ל שמה שדרשו במדרש אותן שתי שעות היינו משום דהמדרש אזיל לשיטתיה דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים יש שמנה מילין הכא נמי שיעור זה קדם לשקוע ולזרוח ודוק.
עוד כתבו התוספות ז\"ל על כן אומר ר\"י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר ואנו כו' ס\"ל כהני תנאי דמייתי בגמרא דאמרי משעה שקידש היום וגם משעה שבני אדם נכנסים להסב עכ\"ל. והקשה הרב מעשה חייא דאכתי הדרא קושייא לדוכתא דהם תרתי קולי דסתרי דלענין מנחה סבירא להם כרבנן ואז אליבייהו לא הוי זמן ערבית ואנו מתפללין ערבית מבעוד יום עיין שם. ומה שהעלה הוא ז\"ל בכוונת דבריהם אם את הראשון ואת השני דחאו בשתי ידים בספר לשון למודים דף ס\"א ע\"ג ובספר הנז' תירץ וז\"ל ולכן נראה לע\"ד שמה שהקשו מעיקרא איך אנו קורין מבעוד יום כ\"כ לאו למימרא קודם שתשקע החמה דאז ודאי הוי זמן תפילת מנחה אלא בעוד יום קרי קודם צאת הכוכבים מיד כשתשקע החמה דהא מיהא דלא כסתם מתניתין ותירצו דקיימא לן כו' ואהא כתבו דהוי תרתי קולי דסתרי עכ\"ל.
ובעניותי לא ירדתי לסוף דעתו שאף הרב מעשה חייא לא הכחיש בזה אלא שעיקר קושייתו היתה לפום מאי דמשמע שאף תפילת מנחה היו מתפללין אותה אחר שקיעת החמה ממ\"ש וז\"ל היאך אנו מתפללין תפילת מנחה סמוך לחשיכה כו' דהוי אחר שקיעת החמה סמוך לבין השמשות כמו שכתב בספר מ\"כ ז\"ל דף מ\"ו ע\"א ובקונטריס בי שמשי ד\"ה ע\"א ואהא קשייא ליה שפיר אכתי מה תיקן ר\"י לעיקר קושייתו במאי דקיימא לן כהני תנאי דסוף סוף הוי תרתי קולי דסתרי.
עוד כתב בספר הנז' וז\"ל ואין לומר אם איתא שמנהג היה להתפלל משקיעה ואילך אם כן אמאי הוצרכו לדחוקי מעיקרא דקי\"ל כר\"י או כהני תנאי כו' לימרו דקיימא לן כרבנן דאמרי תפילת המנחה עד הערב ומיד מתחיל זמן ערבית ע\"ש ולפי מה שכתבנו לעיל בשיטת התוס' ז\"ל דשעות היום אלו נמנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים אין מקום לדבריו בזה שהרי כתבנו דלפי שיטה זו רבנן דפליגי עליה דר\"י ואמרי עד הערב היינו צאת הכוכבים וכמ\"ש.
ואיברא שקושיית הר\"ב מע\"ח ז\"ל מתרצתא אצלי שאף לפי דבריהם נראה שמנהגם היה להתפלל תפילת מנחה וערבית אחר שקיעת החמה מכל מקום זמנה של זו לא כזמנה של זו שתפילת מנחה היו מתפללין אותה מפלג המנחה עד זמן בין השמשות וכמו שדייקו בלשונם ואמרו היאך אנו מתפללין סמוך לחשיכה וכו' שהוא זמן בין השמשות ותפילת ערבית היו מתפללין מבין השמשות ואילך קודם צאת הכוכבים וכמו שנראה מתירוץ שני שכתב דקיימא לן כהני תנאי כו' ושיעור הני תנאי שכתבו הוי בין השמשות למר שאמר משעה שקידש היום ולמר מאוחר יותר וכמ\"ש רש\"י בשמעתין." + ] + ], + [ + [ + "שורש מצוות צריכות כוונה הקורא \n את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובה והשאר אם לא כיון לבו יצא והוא שכיוון לבו בפסוק ראשון. עכ\"ל. וכתב מרן בפרק שני מהלכות ברכות אמר רבא הלכה כרבי מאיר כו' עכ\"ל. והרשב\"א ז\"ל כתב בנימוקיו למסכת ברכות וז\"ל תנו רבנן שמע ישראל ע\"כ צריך כוונת הלב כוונה זו מסתברא לי דהיינו דוקא דיעבד דהא קי\"ל מצוות אין צריכות כוונה. ותמהני מהרמב\"ם ז\"ל שכתב היה קורא כו' ואי איתא כי דייקינן ממתניתין אמאי דחינן לה הוה ליה למימר אה\"נ ובפסוק ראשון עכ\"ל. ולכאורה תמוהים דבריו אצלי דכפי יסודו של הרב ז\"ל אשר בנה ואשר נטע בתחילת דבריו דמשום דקי\"ל כמאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה צריך לפרש ההיא ברייתא למצוה בעלמא ולא לעיכובא משמע דאי קיימא לן איפכא הוה אפשר לפרש ההיא ברייתא לעיכובא אם כן מה זו תשובה על דברי רבינו ממאי דקדחינן לה למתני' ולא שני לה בהכי דאף רבינו ז\"ל נמי אזיל ומודה דמאן דסבירא ליה מצוות אין צריכות כוונה אף בפסוק ראשון נמי לא בעי כוונה אלא דאיהו ז\"ל לשיטתיה אזיל דמצריך כוונה לצאת וכמו שנראה מדבריו פרק שני מהלכות שופר יע\"ש.
ונראה דהרב ז\"ל דקדק מדבריו דמדהצריך כוונה בפסוק ראשון לעיכובא ע\"כ דמשמע ליה ההיא ברייתא לעיכובא ועלה קאמר רבא דהלכה כרבי מאיר משמע דאף לדידיה דרבא דאית ליה בעלמא מצוות אין צריכות כוונה בפסוק ראשון מודה הא מיהא דבעי כוונה ולעיכובא ועל זה תמה הרב ז\"ל דאם איתא אמאי קדחינן לה למתניתין ולא שני לה בהכי כנ\"ל ויש להתיישב בזה ואין צורך להאריך.
והנה בהך מילתא דמצוות צריכות כוונה ראיתי להר\"ן ז\"ל הביא דבריו מרן בכ\"מ פרק שני מהלכות שופר דחילק בדעת רבינו בין מצוה דאית ביה הנאה לאין בה הנאה דבמצוה דאית ביה הנאה אין צריך כוונה יע\"ש. וראיתי להרב תי\"ט ז\"ל במסכת סוכה עלה דתנינן ר\"י אומר י\"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת וכו' הוקשה לו להר\"ב ז\"ל דאם כדברי הר\"ן ז\"ל הנה דברי רבינו שבפירוש המשנה סתרי אהדדי דאיהו פסק במסכת ברכות כמאן דאמר מצוות צריכות כוונה ואלו הכא הביא כל הני אוקמתי דאוקו בש\"ס אביי ורבא כשהפכו אי נמי שהוציאו בכלי כו' וכתבו התוספות דאביי ורבא אזלי לשיטתם דמצוות אין צריכות כוונה עד שהוצרכו להני אוקמתי דאי מצוות צריכות כוונה הא כל כמה שלא בירך שהוא עיקר הכוונה לא יצא כו' ולשיטת ה\"ה ז\"ל ניחא דשאני ליה בין מצוה דאית בה מעשה לאין בה מעשה כו' יע\"ש.
ואנכי לא ידעתי אמאי לא הוקשה לו לשיטת הר\"ן ז\"ל דברי רבינו שבחיבורו שהרי בהלכות ברכות כתב דמדהגביהו את הלולב יצא ולפי זה מברך בעל עכ\"ל וכן כתב בפ\"ח מהלכות לולב דיברך על הלולב קודם שיטלנו יע\"ש וכתב הב\"ח בסימן תרנ\"א דכיון דמצוות אין צריכות כוונה אפילו אם כיון שלא לצאת יצא יע\"ש הרי דאף במצוה דאין בה הנאה אינו מצריך כוונה לצאת ועיין במה שכת' גם כן בפ\"ד מהלכות תפילין יע\"ש וי\"ל וק\"ל.
ודע שתלמידי ר\"י כתבו דאף למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה במצות אמירה מודה דכיון דאין בה מעשה ולא כיון באמירה לא עשה ולא כלום יע\"ש והרב פ\"ח ז\"ל בסימן ס' תמה עליהם מסוגיין דריש פרק היה קורא יע\"ש וכמו כן הקשה מורינו הרב הגדול בספר עה\"א בהלכות שגגות יע\"ש ונראה ודאי דלשיטת ה\"ה ז\"ל לא קשייא דה\"ה ז\"ל אזיל ומודה דמ\"ד מצוות אין צריכות כוונה לגמרי אית ליה הכי ולא שאני לה בין מצוה דאית בה מעשה לאין בה מעשה אלא שרבינו ז\"ל הפשיר ביניהן וקבע הילכתא כמ\"ד מצוות צריכות כוונה במצוה דאין בה מעשה ובאידך במצוה דאית בה מעשה ואם כן שפיר פריך תלמודא בר\"פ היה קורא מההיא מתניתין למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה דלדידהו לא שנא וברור.
ואף לסברת תלמידי רבינו יונה ז\"ל יש ליישב וכמ\"ש מורינו הרב הגדול בספר מ\"ק בהלכות שופר יע\"ש ולדידי חזי לי דכוונת תלמידי ר\"י היא מ\"ש הר\"ן ז\"ל הביא דבריו מרן הב\"י ז\"ל בסימן תקפ\"ט וז\"ל יש סבורים לומר דלא פליג ר\"ז אדרבא דלא אמר ר\"ז אכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כוונה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו ואפילו הכי יוצא שלא לשם מצוה ולעולם כוונת מצוה לא בעינן אבל בעינן כוונת שומע ומשמיע עכ\"ל וכך היא כונת תלמידי ר\"י דמעיקרא הוקשה להם לסברת רבינו האי וסיעתו שפסקו מצוות אין צריכות כוונה שאף אם כיון לברכת אחרת אמאי אינו יוצא י\"ח הא לא בעינן כוונה והוה ליה כמי שתקע בשופר ולא כיוון לשם תקיעת שופר כל דהו ואפילו הכי יוצא י\"ח כיון שעשה מעשה התקיעה אף שלא נתכוון לה ובאו כמשיב לזה דאף מי שסובר מצוות אין צריכות כוונה הא מיהא כוונה באמירה בעי שיהיה לשם ברכתו ולא כאומר ברכה שאינה ראויה לה שאינו מכוין לשם ברכתו דומייא דשופר דבעינן שיכוין לשמוע ולהשמיע לשם תקיעה כל דהו ודוק.
ודע שהכלבו בהלכות ר\"ה גבי שופר כתב דדוקא במצוה דאית בה הנאה כאכילת מצה וכיוצא אין צריך כוונה מה שאין בשאר מצוות צריך כוונה וזה ימים רבים נשאלתי מהרב חשק שלמה בבחרותו דבהלכות לולב כתב וז\"ל ואין לומר שיטלנו בידו ויברך דהא מצוות אין צריכות כוונה עכ\"ל הרי דאפילו לולב דלית בה הנאה כתב דאין צריך כוונה וזה היפך מה שכתב גבי שופר. ויהי מאז השבתי לו שהכלבו ספוקי מספקא ליה לענין הלכה ואזל לחומרא במצוות דלית בהו הנאה להצריך כוונה וכל שלא כיון לא יצא אמנם גבי ברכה דאי אמרינן דלא יצא ויברך איכא איסור ברכה לבטלה חש לומר דלא בעי כוונה ואף הרא\"ש ז\"ל במסכת ר\"ה ספוקי מספקא ליה לענין הלכה וכתב הילכך אזלינן לחומרא ופסקינן מצוות צריכות כוונה. ועיין להב\"ח בסימן תקפ\"ט שחילק בין מצוות דאורייתא למצוות דרבנן מה\"ט. ובהכי ניחא לי דברי הטור ומרן בש\"ע שאף שבא\"ח סימן ס' פסקו דמצוות צריכות כוונה אפילו הכי הצריכו לברך על הלולב קודם שיטלנו כתקנו. וניחא נמי מאי דקשייא להו להאחרונים ממ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל לענין ברכת העומר יע\"ש ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "שורש עוסק בת\"ת פוסק לק\"ש היה \n עוסק בת\"ת כו' פוסק וקורא כו'. עיין במ\"ש מרן בכ\"מ ועיין להטור בא\"ח סי' תל\"ה גבי בדיקת חמץ שכתב הר' יונה שאם התחיל בלימודו כבר א\"צ להפסיק כדי לבדוק וכתב עליו הטור ונ\"ל שכיון שהטעם משום שמא יטריד בלמודו אין חילוק ואפילו התחיל פוסק עכ\"ל ותמהו עליו מדתנן בשבת דאם התחילו אין מפסיקין ואע\"ג דטעמא הוא משום שמא ימשך ואפי' שהתחיל באיסור כמ\"ש שם התוס' והפוסקים ועיין להרפ\"ח שם שדחה דברי הטור יע\"ש והקשה עוד דס\"ס ק' מאי שנא דגבי תפלה לא נאסר הלימוד ולא חיישינן שמא ימשך. ותירץ דשאני בדיקה דמזמן לזמן קאתי יע\"ש וק\"ל טובא דא\"כ מאי פריך בפרק לולב הגזול עלה דתנן נוטלו על שלחנו למימרא דמסיק ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין ומאי קושיא שאני לולב דמזמן לזמן קא אתי ומהראנ\"ח ז\"ל בח\"א סי' מ\"ח חיל' בין מצוה דאית בה מעשה לאין בה מעשה כתפילה דזה שנון וזה שנון כמ\"ש התוס' בפ\"ק דמ\"ק ולהכי גבי תפלה כל שהתחיל בלימודו אינו מפסיק כיון דעסיק בתורה ותפלה נמי שנון היא משא\"כ גבי בדיקה יע\"ש ולחילוק זה נמי קשיא ההיא דפרק לולב הגזול ועיין להרמ\"א ז\"ל.
ולדידי עיקר דברי הטור נוחי' הם דמשמ' ליה דגבי לימוד איכא למיחש שמא ימשך טפי משאר מלאכות וההיא דתנן אם התחילו אין מפסיקין היינו דוקא בשאר מלאכות כאכילה ושתיה אבל בלימוד דאפילו אם התחילו מפסיקין דאי' למיחש טפי שמא ימשך והיינו דאמרי' בשבת די\"א דסיפא דמתני' מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה אתאן לדברי תורה נמי כגון רשב\"י וחבריו אבל כגון אנו מפסיקין בין לק\"ש בין לתפילה ומשמע ליה להטור דמיירי אפי' בדאיכא שהות ביום ואע\"ג דבשאר מלאכו' קתני רישא דאם התחילו אין מפסיקין בלימוד מפסי' דאיכא למיחש טפי שמא ימשך ובדרך זה הלך רבינו כאן בדין שלפנינו כמ\"ש הלח\"מ ומהראנ\"ח בדרשותיו פ' צו ועיין בס' באר יעקב מ\"ש בדעת הטור ואין דבריו נכונים בזה יע\"ש.
ובמ\"ש עוד רבינו היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק כו' כתב מרן בכ\"מ נ\"ל שלמד כן כו' דבירושלמי פ' אין עומדין כו' אלא עכ\"ל שסובר רבינו דהירוש' לא מיירי אלא לענין תפלה בלבד וכו' וק\"ט דזה נר' היפך ממ\"ש מרן גופיה בב\"י סי' ע' אחר שהביא דברי הירוש' וז\"ל נר' מדברי הרמב\"ם ז\"ל שהוא מפרשו לענין שלא להפסיק מצרכי צבור לק\"ש יע\"ש וע\"ק דבב\"י סי' צ\"ג כתב הטור די\"מ דהירוש' איירי לענין שא\"צ לפסוק כדי להתפלל כמו שא\"צ לפסוק מת\"ת לתפלה למי שתורתו אומנותו וכתב מרן הב\"י שכ\"נ מדברי הרמב\"ם פ\"ב מהל' תפלה וזה הפך מ\"ש הב\"י בסי' ע' דהירוש' איירי לענין ק\"ש לדעת רבינו ומצאתי כתוב להרב מהר\"י כולי ז\"ל בזה שהוק' לו כן וכתב וז\"ל ונלע\"ד דמ\"ש מרן ב\"י סי' ע' דהרמב\"ם ז\"ל מפרש הירוש' לענין ק\"ש לאו למי' דכל מימרת ר' ירמיה אתמר לק\"ש אלא ה\"פ כל העוסק בצרכי צבור והגיע ק\"ש לא יפסוק דהרי הוא כמי שעוסק בד\"ת והגיע ז\"ת דאינו פוסק למי שתורתו אומנותו אבל לעולם דלק\"ש פוסק אפי' למי שתורתו אומנותו וא\"כ שפיר פסק הרמב\"ם שפוסק מד\"ת לק\"ש ואינו פוסק מצרכי צבור לק\"ש דהירו' השוה עוסק בצרכי צבור לק\"ש כעוסק בד\"ת לענין תפלה למי שתורתו אומנותו וכ\"ן מדברי מרן כ\"מ בפ\"ו מהל' תפלה שכתב וז\"ל ומ\"ש רבינו וכל העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה פי' כמי שתורתו אומנותו ועוסק בתורה שהרי כתב בפ\"ב מהל' ק\"ש היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק כו' וק\"ש חמירא מתפלה לענין הפסקה וכיון דלענין ק\"ש אינו מפסיק כ\"ש שאינו פוסק לתפלה ע\"כ. והשתא מ\"ש בכ\"מ בפ\"ב דק\"ש דאם היה מפרש רבינו לענין ק\"ש היל\"ל שמפסיקין מצרכי רבים לק\"ש כמ\"ש שפוסק מד\"ת לק\"ש כו' היינו לומר דאם רבינו מפרש כל מימרת ר' ירמי' לענין ק\"ש וה\"ק העוסק בצרכי צבור כעוסק בד\"ת וכי היכי דעוסק בד\"ת פוסק לק\"ש א\"כ היל\"ל שפוסק מצרכי צבור לק\"ש כמו שפוסק מד\"ת לק\"ש כיון שהירו' השוה אותם אלא עכ\"ל שסובר רבי' דהירו' דקא' כעוסק בד\"ת לא מיירי אלא לענין תפלה בלבד ורישא דקא' ועוסק בצרכי צבור איירי לענין ק\"ש וה\"ק העוס' בצרכי צבור אינו פוסק לק\"ש דהו\"ל כמי שעוסק בד\"ת שאינו פוסק לתפלה במי שתורתו אומנותו כנ\"ל ודוק.
ולי ק\"ק על מרן כ\"מ דמה מקשה לרבי' שהיל\"ל שמפסיקין מצרכי צבור לק\"ש והלא הוא ז\"ל כתב שנר' לו שלמד דינו רבי' ממ\"ש בגמ' כי תניא ההיא בעיבור שנה וא\"כ מאחר דגמ' דידן פליג אירוש' פסק כגמ' דידן ומאי קושיא. ע\"כ נר' ברור דה\"ק דהנה מ\"ש בגמ' כי תניא ההיא בעיבור שנה אין משם הוכחה דהעוסק בצ\"צ אינו פוסק דאיכא למידחי דהיינו דוקא בעיבור שנה לא יפסיק כדי שלא יתקלקלו המועדות כמ\"ש התוס' שם וכיון שכן אם איתא דרבי' מפרש הירוש' לענין ק\"ש וקאמר דהעוסק בצ\"צ פוסק לק\"ש הי\"ל לרבי' לפסוק כן ולומר דבגמ' דוקא נקט עיבור שנה מהטעם שכתבו התוס' אבל שאר צ\"צ פוסק והוה ניחא ליה לפרש כן כי היכי דלא ליפלוג גמ' דידן אירוש' אלא ודאי דעכ\"ל שסובר רבי' דהירוש' איירי לענין תפלה כו'. ומיהו קושטא דמילת' לע\"ד דרבי' ס\"ל דעיבור שנה דנקט לאו דוקא דה\"ה לכל צ\"צ דאי ס\"ל כס' התוס' הי\"ל להביאו בפ\"ג מהל' קידוש החדש כי שם ביתו אלא ודאי כדכתי' ודוק והנה נתבאר מתוך דברינו דהירו' יש בו ב' פירושי' כמ\"ש הטור סי' צ\"ג ובזה נבין מ\"ש התוס' בברכות דל\"א וז\"ל רב אשי עביד כבריית' ירוש' לא יעמוד ויתפלל אלא מתוך דבר הלכה אמר ר' ירמיה העוסק בצ\"צ כעוסק בד\"ת דמי עכ\"ל. ויש להתבונן מה ראו על ככה להביא דברי הירוש' הזה ומה הגיע עליהם ונר' דרצו ללמדנו דהירוש' איירי לענין לעמוד מתוך צ\"צ להתפלל שגם זו שמחה כמ\"ש הטור סי' צ\"ג ולא איירי לענין להפסי' כפי' הי\"מ שהביא הטור דהתוס' אזלי לשיטתייהו שכתבו דמ\"ש בגמ' כי תניא ההיא בעיבור שנה דוקא נקט לה מטעמא שלא יתקלקלו המועדות אבל בעוסק בשאר צ\"צ ס\"ל לתלמודא דידן דפוסק וכי היכי דלא לפלוג הירוש' דמשמע משם שפוסק בשאר צ\"צ לפיכך מפרשי' התוס' דברי הירוש' לענין אחר ודוק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות קריאת שמע", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..96a5964404aa82b3cb207fcea01477c9039d5d95 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,52 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אין מעבירין על המצות כשחולץ \n אדם תפליו כו' לפיכך צריך להניח של יד למעלה כדי שיפגע בה תחילה כו'. הנה מדברי רבינו מבואר יוצא דאפילו לא הוציא של ראש מן הכלי ללובשו כי אם פגע בשל ראש ומניחו להוציא של יד אפילו הכי איכא איסורא דאין מעבירין על המצוות דמה שפוגע בשל ראש צריך להוציאו ולהניחו בראשו וכשאינו מניח אותו בראשו ליקח של יד תחילה הוה ליה מעבירין על המצוות. ובכן יש לתמוה על מ\"ש הרמ\"ע מפאנו ז\"ל סי' ל\"ז וז\"ל עוד הקשה לו לסופר השואל מה שהוגד לו מן ההזמנה שאנו נוהגים לפשוט רצועות שני הזוגות של תפילין אלא כולן של יד ושל ראש שתהיינה מוכנות לפנינו על השולחן בשעת הנחתן ולא תרבה ההפסקה בין של יד לשל ראש ואמר שהוא חושש בזה לאין מעה\"מ הן אמת לא יטעה בזה קטן היודע לשמור תפלין שאביו יחנכנו בלי ספק דלא לעבורי דדרעא אטוטפתא אך ידוע ומפורסם שלא נאמרו דברים הללו אלא במי שנוטלן על מנת להניחן ונמלך ומעביר את זו לקיים את זו אבל אנו מכוונים בשעת הוצאתן מן הכיס שלא להניחן ולא לאחר שעה ולהזמנה בעלמא אנו נוטלין אותן בידינו ועל הרוב זאת ההזמנה היא בשעת שאנו פטורים ממצות תפילין כגון שעדיין לא קיימנו בעצמנו הכון לקראת אלהיך או דרחושי מרחשן שפתותינו בסדר קרבנות או בזמירות או שאנו לובשים תפילין דמר ומזמינים באותה שעה תפילין דמר להניחן אחר חליצת הראשונות ובכה\"ג ליכא למיחש למידי אליבא דכ\"ע עכ\"ל וכבר ציין תשו' זאת מר\"ן החביב בסימן כ\"ה יע\"ש ולפי דברי הרמב\"ם ז\"ל שלפנינו יראה הרואה שאין מקום למ\"ש הרב שלא נאמרו דברים הללו אלא במי שנוטלן על מנת להניחן ונמלך כו' שהרי כשנותן של ראש בכיס על גבי תפילין של יד כשבא להוציא של יד ללובשו תחילה כשפוגע בשל ראש ודאי שאינו מכוין ללובשו אלא להבדילו מעל של יד ולוקח אותו של יד ולובשו וא\"כ אין כאן איסור מעביר לפי דברי הרב ז\"ל ואיך כתב הרמב\"ם דבשפוגע בשל ראש ומניחו איכא איסורא דמעה\"מ.
ואפשר דטעם זה שכתב הרב הוא לפי שיטת רש\"י ודעימיה שסוברי' דמ\"ש אעבורי דרעא אטוטפתא אסור לאו לענין נתינתן בכיס קאמר אלא לענין הנחתן שצריך להניח של יד תחילה ואחר כך של ראש ועל זה קאמר הרב שלא נאמרו דברים הללו כו' אמנם לפי שיטת הרמב\"ם ודעימיה ודאי דליתא להאי טעמא אלא לדידהו צ\"ל כמו שסיים וכתב ועל הרוב זאת ההזמנה כו'. ובזה מדוקדק מה שסיים וכתב ובכה\"ג ליכא למיחש למידי אליבא דכ\"ע ודוק.
עוד י\"ל לדעת הרב ז\"ל דמ\"ש הרמב\"ם דבשעה שהוא רוצה יפגע בשל ראש כו' הכוונה לומר שמא ישכח שהניח של ראש על של יד וסובר כשמניח ידו בכלי ששל יד הוא למעלה ויטלנו בידו ללובשו תחילה ואחר כך כשמוציאו לחוץ ורואה שהוא של ראש צריך להניחו ולהוציא אחר כך אותו של יד ובכן איכא איסורא דאין מעבירין כיון דמתחילה הוציאו להניחו ואחר כך הוא נמלך אמנם אם בתחיל' כשפוגע בשל ראש ידע שהוא של ראש ונטלו כדי להבדילו מעל של יד ליכא איסורא אמנם הראשון נ\"ל עיקר ומכל מקום הא קשיא לי טובא על חילוק שחילק הרב ז\"ל מההיא דמנחות פר\"י דף ס\"ד ע\"ב עלה דמתני' דמצוה להביא מן הקרוב ואמרינן בגמ' מאי טעמא אבע\"א משום דאין מעבירין על המצוות יע\"ש ודוק.
והנה מדברי רבינו מבואר יוצא דכל שעבר והוציא של ראש תחילה צריך להניחה וליטול של יד ולהניחו תחילה אף דקעבר המצוה וכן כתב הרא\"ש בתשובה כלל ג' סימן א' בהדייא. וכן כתב בפירושו להלכות תפילין דמייתי ההיא דיומא דף ל\"ג דאמר רבא ש\"מ מדר\"ל אעבורי דרעא אטוטפתא אסיר ודחי פי' רש\"י ואייתי פי' ר\"ת בשם רבינו האיי שפירש דאסור להעביר ולהקדים ולתת של זרוע בתיק תחילה ולתת עליה של ראש כי יצטרך להסיר של ראש שפוגע בו תחילה כי אז יהיה זקוק להעביר על המצוות כשיניח תפילין כי יצטרך להסי' של ראש שפוגע בהן תחילה ולהניח של יד קודם של ראש הילכך צריך להניח בתיק תחיל' של ראש ועליה' של יד יע\"ש וכן כתב המרדכי דצריך להניח של ראש תחילה כדי שלא יבא לעבור על המצוות יע\"ש אמנם הרב הנמק\"י ז\"ל כתב וז\"ל אעבורי דרעא כו' כלומר הנותן אותן בתיק אם נותן של יד תחילה ואחר כך נותן עליהם של ראש אסור לפי שכשירצה להניחן יזדמנו של ראש תחילה ויהיה צריך להניחן תכף קודם אותם של יד אף על פי שאינו הגון לעשות כן גם בתחילה עלה דאמ' ר\"ל דאין מעבירין על המצוות כתב וז\"ל ולא יניח המצוה שבא לידו תחילה כדי לעשות מצוה אחרת ואם כן אם בא לידו תפילין של ראש ראשונה אע\"ג שראוי להניח של ראש אחרונ' כדי שכשיהיו בין עיניך יהיו שתים אפי' הכי כיון שנזדמנה לו של ראש תחילה יניחנה ואחר כך יניח של יד עכ\"ל ועיין למרן ב\"י ז\"ל בא\"ח סי' כ\"ח יע\"ש.
וראיתי להרדב\"ז בשניות סימן תקכ\"ט שנשאל במי שפגע בשל ראש תחילה כיצד יעשה אם מניח של ראש תחילה משנה סדר הנחתן ואם יניח של יד תחילה נמצא מעביר על המצוות והשיב כי זה מחלוקת הראשונים כי לפי מה שפי' רש\"י בההיא דאעבורי דרעא אטוטפתא נראה דדוקא כשבא של זרוע תחילה הוא דאסור להעביר ולהניח של ראש אבל כשפגע בשל ראש תחילה מניחו תחילה ולפי מ\"ש התוס' בשם ר\"ת ובשם רבינו האיי ז\"ל אפילו כשפוגע בשל ראש תחילה צריך להעביר וזו דעת הר\"מ במז\"ל ודבריהם דברי קבלה ואין צריכין חיזוק ע\"ש ולא ידעתי למה לא העלה גם כן דברי הנ\"י ז\"ל על דל שפתיו שאף על פי שפירש האי דאעבורי דרעא אטוטפתא כעין מ\"ש ר\"ת בשם רבינו האיי ז\"ל ודלא כפי' רש\"י אפילו הכי סוב' דכשפוגע בשל ראש תחילה צריך להעבירו ולהניח של יד תחילה.
עוד כתב דלשיטת התוס' והרמב\"ם טעמו של דבר שמע' על המצוות ולהניחן כסידרן ולא להפך הוא משום דמאן דשני סדר הנחתן עבר אדאורייתא דכתיב וקשרתם והיו לטוטפות והא דאין מעבירין על המצוות הוא מדרבנן ואסמכוה במכילתא מושמרתם את המצות קרי ביה את המצוות שלא תמתין לו עד שתחמיץ ותתיישן יע\"ש ודבריו תמוהים בזה דמדברי התוס' שם ביומא דל\"ג ד\"ה אין מעבירין על המצוות משמע בהדייא דהא דאין מעבירין על המצוות איסורא דאורייתא הוא דהוקשה להם שם דלמה לי קרא דאשר פתח אהל מועד ללמד דשיירי הדם של חטאות הפנימיות היה שופך על יסוד מערבית של מזבח העולה שהוא מזבח החיצון דפגע בריש' ביציאתו מן ההיכל תיפו' לי' מטעמא דאין מעבירין על המצוות יע\"ש ואם איתא דאיסורא דרבנן הוא מאי קושיא הא קרא אצטריך למימר דהוי מן התורה גם מההיא דפ' הוציאו לו דף נ\"ח ע\"ב דאמרי' אמר לך ר\"ע מדינא בההוא קרן דפגע ברישא בההוא עביד ברישא דאמר ר\"ל אין מעה\"מ ואמאי לא עביד משום דהאי ויצא אל המזבח עד דנפיק מכוליה מזבח וכיון דיהיב בההוא קרן הדר אתי לההו' קרן דאיחייב למיתב ברישא יע\"ש משמע דהא דאין מעבירין עה\"מ דאורייתא היא ואולי מדרבנן קאמר דמחייב בהכי דמדאורייתא אפשר דאין סדר להזאות שבקרנות. ומ\"מ מדברי התוס' משמע דהוי דאורייתא ולהכי הוקשה להם למה לי קרא וכ\"כ ג\"כ בזבחים דנ\"א ד\"ה אשר ובמנחות דס\"ד ע\"ב ד\"ה אבע\"א ובפ\"ק דמגילה ד\"ו ד\"ה מסתבר יע\"ש הפך מ\"ש הרב דהוא דרבנן. והנלע\"ד בהרב ז\"ל משמע ליה דאף התוספות ז\"ל משמע להו בהא דאין מעבירין על המצוות הוי דרבנן כיון דלא נפקא להו הכי אלא מדרשא דושמרתם את המצוות ומה שהקשו דלמה לי קרא דאשר פתח אהל מועד לאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא דעיקר קרא איצטריך למדרש ולמעט יסוד ממזבח הפנימי כדאיתא בפר' איזהו מקומן דנ\"א ע\"א עלה דת\"ר אל יסוד מזבח העולה ולא יסוד מזבח הפנימי ופרכינן הא אצטריך לגופיה ומשנינן מאשר פתח אהל מועד נפקא יע\"ש בפי' רש\"י ז\"ל והתוס' שם בע\"ב בד\"ה ה\"ג כתבו ואע\"ג דדרשינן ליה לעיל ליסוד מערבי תרתי ש\"מ עכ\"ל נמצא דעיקר קרא אצטריך לגופיה ולמעט יסוד ממזבח הפנימי אבל שיהיה ביסוד מערבי שכנגד הפתח דרשא דרבנן היא ואסמכתא בעלמא ועל זה הוקשה להם דתיפוק ליה מדר\"ל דאין מעה\"מ ולמה ליה למסמך ולמדרש קרא דאשר פתח אהל מועד להכי וע\"ז תירצו בזבחים דנ\"א דאצטרי' הש\"ס למדרש אקרא ולמסמך דאשר פתח אהל מועד להכי אתא לקבוע מקום אשפיכות שירים כלומר דאפילו עבר מיסוד שכנגד הפתח ובא אל יסוד אחר צריך לחזור ולבא אל יסוד מערבי ולשפוך שם והן הן דברי התו' בפ\"ק דמגילה ד\"ו ע\"ב ד\"ה מסתבר במה שתי' בשם רבינו יאודה וז\"ל דאי לאו קרא הו\"א דאין מעה\"מ לכתחילה הא דיעבד שרי כו' יע\"ש ועיין להרב ב\"ד בדין זה שלפנינו שעמד על דברי התוס' הללו דמגילה והנכון לע\"ד הוא מה שכתבתי.
ועפ\"י האמור מינח ניחא לי מה שקשה טובא במה שהוקשה להם להתוס' שם ביומא דף ל\"ג ע\"ב ד\"ה אעבורי דרעא על מה שפרש\"י ז\"ל דהיינו בשעה שמניחן דצריך להקדים של יד שלא לעבור על המצוות דביה פגע ברישא והוקשה להם דמה לי טעמא מדר\"ל דאין מעבירין עה\"מ תיפוק ליה מקרא דוקשרתם והיו לטוטפות דסדר הנחתן של יד תחילה יע\"ש.
וקשה טובא דאדרבא תיקשי להו למה לי קרא ללמד סדר הנחתן ת\"ל מדר\"ל דאין מעבירין על המצוות וכמו שהוקשה להם בדיבור הקוד' דלמה לי קרא דאשר פתח אהל מועד ולמה זו הוקשה להם איפכא הכא אמנם ע\"פ האמור הנה נכון דהא דר\"ל אינו אלא מדרבנן וסדר הנחתן הוא מדאורייתא לומר דאם עבר ונתן של ראש תחילה יעבירנו וכמ\"ש הרדב\"ז ז\"ל ולעיל לא הוקשה להם למה לי קרא דאשר פתח אהל מועד אלא משו' דמשמע להו דאותה דרשא אינו אלא אסמכתא בעלמא וכמדובר ודוק. ושוב ראיתי להרב החסיד כמוהר\"י אלגאזי בס' ארעא דרבנן ס\"א הוקשה לו דברי התוס' הללו דיומא דמדבריהם בההיא דאעבורי דרעא משמע דס\"ל דא\"מ עה\"מ מדרבנן מדכתבי דאם פגע בשל ראש צריך להעבירו כו' ואלו ממ\"ש בדבור הקוד' משמע דס\"ל דהוי דאורייתא יע\"ש ואשתמיטתיה מ\"ש הרדב\"ז בח\"ב סי' תקכ\"ט יע\"ש ועיין עוד מה שהוקשה לו בדברי התוס' למה זה לא הוקשה להם בסוגייא דמגילה ל\"ל קרא דבכל שנה ושנה למ\"ד א\"מ עה\"מ ואשתמיטתיה דברי הרב בני דוד בפ\"ד מהלכות תפילין שעמד בזה.
ודע שדברי התוס' הללו דמגילה ד\"ו ודיומא דל\"ג ודזבחים דנ\"א ודמנחות דס\"ד שכתבו דרש\"י לא גריס דביה פגע ברישא אלא מקרא דאשר פתח אהל מועד נפקא כו' אשתמיטיה להרא\"ם ז\"ל בביאורו בפ' ויקרא עמ\"ש רש\"י בד\"ה אל יסוד מזבח העולה שכתב זה יסוד מערבי שכנגד הפתח האחר שפי' דברי רש\"י דמגופיה דקרא דאשר פתח אהל מועד דרשינן שהוא יסוד מערבי כתב אבל בזבחים פ' אז\"מ דרשו לקראי דהעולה ואשר פתח אהל מועד חד לגופיה וחד למעוטי מזבח הפנימי כו' וטעמ' דיסוד מערבי כבר אמרו שם משום דכי נפיק מא\"מ למזבח העולה ביסוד מערבי פגע ברישא ואין מעבירין על המצוות ולפי זה המפרש דברי רש\"י במ\"ש שהוא כנגד הפתח דביה פגע ברישא צ\"ל שאין זה פירושו של אשר פתח אהל מועד דקרא דההוא פירושו של מזבח הוא ומאמר הרב הוא טעם אל יסוד המערבי והוא מ\"ש בגמ' פ' אז\"מ מ\"ט דאמר קרא אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד היכא דפגע ברישא עכ\"ל וכל זה הוא היפך מ\"ש התוס' דרש\"י לא גריס האי מילתא דביה פגע והכריחו כדבריו מתוך הסוגיא והרב ז\"ל תפס עיקר זאת הגירסא ולא העלה על דל שפתיו דברי התוספות שהכריחו דליתא להאי גירסא. ואין ספק דהרב ז\"ל דחקו לתפוס זאת הגירסא דמאחר דעיקר קרא דאשר פתח אהל מועד אצטריך לגופיה ללמד על המזבח החיצון שיהא כשר לא אייתר לן קרא ללמד על יסוד מערבי. אמנם כבר כתבנו דהתוס' ז\"ל הוקשה להם כן בד\"ה הכי גרסי' וכתבו דתרתי ש\"מ. ושוב ראיתי להרב המובהק כמוהר\"ח מודעי נר\"ו בחי' על חידושי הריטב\"א ז\"ל השייך לדנ\"ט עמד על דברי הרא\"ם ז\"ל הללו יעו\"ש ועיין במה שאכתוב לקמן בס\"ד.
ולדידי תמיה לי עוד על הרא\"ם ז\"ל וגם על התוס' דמה להם לבקש טעם מהיכא נפקא לתלמודא מקרא דאשר פתח אהל מועד ללמד שהוא יסוד מערבי מאחר דקרא אצטריך לגופיה ללמד על המזבח החיצון שיהא כשר ומר אמ' דתרתי ש\"מ ומר אמר מטעמא דאין מעבירין על המצוות ולמה לא אמרו דהא דדרשינן ליה ליסוד מערבי נפקא לן מקרא יתירה דאשר פתח אהל מועד האמו' בפר העדה דמאחר דכתיב בפר כהן משיח אשר פתח אהל מועד לגופיה דכשר ביסוד מזבח החיצון ומזבח העולה למעט יסוד הפנימי ומזבח העולה דפר העדה לומ' דאין יסוד למזבח החיצון אייתר אש' פתח אהל מועד דפר העדה ללמד על יסוד מערבי. ובגמרא לא אמרו דאיצטריך לגופיה אלא באותו האמור בפר כהן משיח הכתוב תחילה וכי דרשינן ליסוד מערבי הוא האמור בפר העדה וזהו שרש\"י ז\"ל בפי' התורה לא כתב דרשא זו דאשר פתח אה\"מ זה יסוד מערבי שהוא כנגד הפתח אלא בפתח אוהל מועד הכתוב בפר העדה ולא כתב כן באותו האמור בפר כהן משיח משום דההוא אצטריך לגופיה כמ\"ש בגמ' זה נלע\"ד אמת ויציב ודברי הרא\"ם והתוס' צל\"ע.
וראיתי בס' ידי אליהו דפ\"ט ע\"א עמד על דברי התוס' דפ\"ק דמגילה יעו\"ש וגם הוא לא ראה דברי התוס' דזבחים דנ\"א ודמנחות דס\"ד ודיומא דל\"ג שכתבו דלא גרסינן בגמ' ההוא דפגע ברישא יע\"ש. עוד ראיתי לו ז\"ל שם ע\"ב וע\"ג עמד עמ\"ש הרא\"ם וז\"ל וא\"ת העולה למה לי לכתוב קרא אל המזבח אשר פתח אהל מועד ותירץ דאי לאו העולה הו\"א דבמזבח הפנימי קמיירי וכו' דכתב ע\"ז הרב הנז' וז\"ל ואיכא לאקשויי דהרי בגמ' אמרו דשפיכה במזבח החיצון דהיינו לגופיה מאשר פתח אהל מועד נפקא כלומר והעולה למה לי ואי לדבריו דאשר פתח אהל מועד איכ' למשמע נמי מזבח הפנימי אי לא כתיב העולה לא תירצו בגמרא ולא מידי עכ\"ל ולא קשיא מידי דתלמודא דלא דריש קרא דאשר פתח אהל מועד ללמד על יסוד מערבי כמ\"ש הרא\"ם לקמיה קאמר שפיר כיון דבכתוב איכא תרי מיעוטי דבתר דכתיב מזבח העולה כתיב נמי אשר פתח אהל מועד והוה ליה כאלו כתיב מזבח העולה שני פעמים ודאי דדרשינן חד לגופיה וחד למעוטי היסוד של מזבח הפנימי דאי לא תימא הכי לימא מזבח העולה ותו לא ודרשא דיסוד המערבי אתי מדר\"ל דאין מעבירין על המצוות כמ\"ש הרא\"ם לקמיה ולא אתי מקרא גופי' דאשר פתח אהל מועד דקרא לגופיה אצטריך אמנם לפום מאי דסליק אדעתיה דהרא\"ם ז\"ל דר\"ש מקרא גופיה דאשר פתח אהל מועד קדריש יסוד מערבי של מזבח החיצון ולא אצטריך קרא לגופיה למעט מזבח הפנימי הוקשה לו שפיר דלמה לי מזבח העולה לכתוב לבד אל המזבח אשר פתח אהל מועד ותו לא לזה תריץ יתיב שפיר דמזבח העולה אצטריך לעולם שלא נטעה שהוא יסוד המזרחי של מזבח הפנימי ודוק.
עוד כתב הרב הנז' וז\"ל ועוד הוקשה לי דלעיל בפרשה זו עצמה בפסוק אשר פתח אהל מועד שכתב רש\"י ולא בזמן שהוא מפורק כתב שם הרב לעניינו דסתם מזבח הוא החיצון דאלו מזבח הפנימי אינו נקרא מזבח סתם אלא מזבח הקטורת או המזבח אשר לפני ה' או אשר באהל מועד והכא כתב סתם הוה אמינא שהוא מזבח הפנימי וצ\"ע עכ\"ל והא נמי לא קשיא דשאני הכא דקודם לכן קעסיק קרא במזבח הפנימי וכשסיים ואמר ואת כל הדם ישפוך אל יסוד המזבח אשר פתח אהל מועד דהיינו המזבח דקעסיק ביה ופתח אהל מועד היסוד המזרחי שנו העומד אצל פתח אהל מועד ודברי הרא\"ם הם במזבח סתם דלא עסיק ביה קודם לכן בו והוא ברור.
ודע דעל מה שהוקשה להם להתוס' ביומא דף ל\"ג ובזבחים דנ\"א ובמנחות דס\"ד ובמגילה ד\"ו ע\"ב דלמה לי קרא דאשר פתח אהל מועד ללמד על היסוד המערבי דתיפוק ליה מדר\"ל דאמר אין מעבירין על המצוות תירצו התוספות שתי תירוצים בזבחים ומנחות תי' וז\"ל וי\"ל דלא שייך אין מעבירין על המצוות אלא כשיש ב' מצוות לפניו כגון דישון מזבח הפנימית ומנורה או כגון מצות קרבנות שאינו יודע מהיכן יתחי' אבל לקבוע מקום אשפיכו' שיריים לא קבעינן מהאי טעמא אי לאו דגלי קרא בהדיא עכ\"ל וכוונתם לע\"ד דבשתי המצוות או בשתי מקומות שייך טעמא דאין מעבירין על המצוות לאקדומי המצוה או להקדים המקום לכתחילה אבל אם עבר ולא הקדים והתחיל במצוה שניה או למקום השני שהיה ראוי לאחרו לא אמרינן שיניח אותה המצוה ויתחיל מן הראשונה וכן במקום לא אמרינן שיניח אותו המקום הבא למקום הראשון דאין מעבירין אמרו לכתחילה והשתא דעבר עבר ולא יתוקן הענין במה שיחזור לראשונות ועוד דהשתא שבא לידו המצוה השניה לפנינו או המקום השני יניחנו לעשות איכא איסורא דאין מעבירין אמנם כשהמצוה היא אחת כשפיכת שיריים אל יסוד המזבח אי לאו דגלי קרא דאל פתח אהל מועד שמקום שפיכתו הוא ביסוד מערבי אנן בדידן מטעמא דאין מעבירין הוה אמינא דראוי להקדים ולשפוך ביסוד מערבי משום אין מעבירין אמנם אם לא שפך שם ועבר אל יסוד אחר משו' ט' דא\"מ ל\"א שיחזור אל יסוד מערבי לשופכו שם אלא משום קרא דאל פתח אהל מועד דגזרת הכתוב הוא ששם תהיה מצות השפיכה של השיריים ולא במקום אחר אמרינן שיחזור אל יסוד מערבי וישפוך שם ולהכי אצטריך האי דרשא ולא נפ\"ל מדר\"ל זה נראה לי ברור בכוונ' דבריהם.
ואפשר שהן הן הדברים שכתבו התוס' ז\"ל בפ\"ק דמגילה ד\"ו ע\"א ד\"ה מסתבר בשם ר\"י וז\"ל ור\"י תירץ דאי לאו קרא הוה אמינא דאין מעבירין לכתחילה הא דיעבד שרי מש\"ה אצטריך דאסור בדיעבד עכ\"ל וכוונתם למ\"ש ועיין להרב בני דוד בה' תפילין ד\"ב ע\"ג יע\"ש ובמה שאכתוב לקמן ד\"ה ומ\"מ. עוד תירצו ביומ' דל\"ג וז\"ל וי\"ל דלא שייכ' דר\"ל אלא היכ' דבעי' למעבד תרווייהו שיש להקדי' ההוא דפגע ברישא אבל היכ' דלא עבדי' אלא חד לא גמרי' מיניה לתדיר לחודיה ולא נעביד לשאינו תדיר עכ\"ל. וכוונתם מבוארת דלהכי אצטריך תלמודא לקרא דאל פתח אהל מועד ללמד על היסוד מערבי דאי לאו קרא הוה אמינא שהשפיכה היא של שיריים הפנימי ביסוד הדרומי של מזבח החיצון כי הוא תדיר לשפיכת השיריים של כל הדמים הניתנין במזבח החיצון דביה פגע ברישא בירידתו מן הכבש כדאיתא בפרק איזהו מקומן דנ\"א וביומא דנ\"ט ע\"א וכיון שהוא תדיר לשפיכת השיריים החיצונים הוה אמינא דאף שיריים של הפנימים נמי שם הוא דאף דביסוד מערבי פגע תחילתו מן ההיכל ואין מעבירין על המצוות כל כי הא דאיכא תדיר לא משגחינן באין מעבירין ואמרינן דסתמא סמך רחמנא אתדיר ושם הוא מקום מצוותו ואין כאן משום אין מעבירין כיון דמסברא אמרינן דמקום מצוותו הוא התדיר מאי מעבירין איכא להכי אצטריך קרא ללמד דלא נשגיח בתדיר ועיין להרב בעל מכתם לדוד חי\"ד סימן מ\"ו דקי\"ט ע\"מ.
ומ\"מ בין ממה שתירצו בזבחים דנ\"א ובמנחות דס\"ד ובין ממה שתירצו ביומא דף ל\"ג מבואר דס\"ל להתוס' דאף במצוה אחת שייך ההיא דר\"ל דאין מעבירין על המצוות לקיים אותה מיד שבא לידו ולא לאחרה לזמן אחר וכן אם תלויה במקום כשפיכת שיריים ביסוד דאין מעבירין אותה ממקום שפגע ברישא לולי היכא דאיכא טעמא לאחרה כגון היכא דעבר כבר ממקום הראשון או היכא דאיכא טעמא לאחרה כגון שהמקום השני הוא תדיר ובפ\"ק דמגילה ד\"ו ע\"ב ד\"ה מסתבר כתבו לתרץ בשם יש מפרשים דלא שייך אין מעבירין על המצוות אלא דוקא היכא שיש לפניו שני מצוות שיש לעשות קודם אותה שפגע ברישא ולא במצוה אחת וכתבו וז\"ל וזה אינו דהכא ליכא אלא מצוה אחת דהיינו קריאת המגי' באדר ולא ידענו אם באדר ראשון או ב' וקאמר ר\"א בר יוסי דחייב בא' משום טעמא דאין מעבירין על המצוות יע\"ש.
ולא ידעתי למה לא הכריחו ג\"כ מההי' דמנחות דס\"ד ע\"ב עלה דמתני' דמצות העומר להביא מן הקרוב ואמרינן בגמ' מ\"ט אבע\"א משו' כרמל ואבע\"א משום דאין מעבירין עה\"מ וכתב רש\"י ד\"ה אין מעבירין והילכך כשיוצא מירושלים לבקש עומר אותה שמוצא ראשון נוטל דאין מעבירין על המצות עכ\"ל. ונראה לע\"ד ליישב זה בהדק עוד מה שהק' הר\"ב בני דוד בפ\"ד מהלכות תפילין בעיקר תירוץ זה דמה סברא היא זו אדרבא איפכא מסתבר' דאמאי דחה המצוה על חנם כו' ונדחק ליישב יע\"ש ולכן נראה לע\"ד דודאי הי\"מ הללו אזלי ומודו שאם בשני מצוות יש לעשות אותה שפגע ברישא משום אין מעבירין כ\"ש במצוה אחת שידוע זמנה או מקומה דאם בא לידו המצוה שצריך לקיימה באותו זמן או באותו מקום ואית בה משום אין מעבירין על המצוות והיינו ההיא דמנחות דמצוה להביא מן הקרוב דכיון שהגיע זמן קצירת מצות העומר מיד כשיצא מירוש' חייב לקיים המצוה באותה שמוצא ראשון דאין מעבירין על המצות אמנם הם ז\"ל לא כתבו אלא במצוה אחת התלויה בזמן או במקום כל שאין ידוע זמנה או מקומה כההיא דשפיכת שיריים ביסוד המזבח שאם לא היה מפרש הכתוב יסוד מערבי וקאמר סתם אל יסוד המזבח אנן בדידן היינו אומרים שמצות שפיכת השיריים אל היסוד אין בה משום אין מעבירין כיון דמספ\"ל איזה יסוד הוא עיקר מצוותו מה שירצה יעשה א\"נ פעמים בזה ופעמים בזה. א\"נ קצת שפיכ' ביסוד זה וקצת ביסוד זה דכיון דלא ידעינן עיקר מצוותו היכא אין בידינו להכריח משום אין מעבירין כיצד היא עיקר מצוותו ומה שירצה יעשה והו\"א דמצוה זו תלויה ברצון השופך א\"נ כדאמרן פעמים בזה כו' ולהכי אצטריך קרא לגלויי עיקר מצוותו היכן היא ואפשר שזו היתה כונת התוס' בזבחים דנ\"א ובמנחות דס\"ד במ\"ש דאי לאו קרא דאת פתח לא קבעי' מקום אשפיכת שיריים יע\"ש ובמ\"ש לעיל מזה וע\"ז הוקשה להם להתוס' דאם איתא דכל דלא גילה הכתוב זמן המצוה ומקומה לא קבעינן אנן זמן הבא ראשון או מקום ראשון מטעם אין מעבירין דכל כה\"ג ליכא משום אין מעבירין היכי קאמ' תלמודא הכא במגילה דטעמיה דר\"א ב\"י מסתבר דבאדר ראשון קאמר משום טעמא דאין מעבירין על המצוות והלא כיון דבכתוב ליכא גילוי על הזמן דאפ' לפרש הכתוב כרשב\"ג נמי דאדר שני קאמר קרא תו ליכא טעמא דאין מעבירין למימר ולהכריח דבאדר ראשון קאמר דשפיר איכא למימר דמעיקרא כך היתה התקנה באדר ב' או באיזה אדר משניהם א\"נ בזה ובזה וכיון דכך היתה עיקר התקנה מאי אין מעבירין איכא אלא ודאי דכל דמספ\"ל בעיקר המצוה באיזה זמן הוא עיקרה של מצוה יש בידינו להכריח דודאי בזמן הבא ראשון הוא וכן בתלויה במקום יש בידינו להכריח דבמקום הבא ראשון הוא משום טעמא דאין מעבירין וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לי קרא דאל פתח אהל מועד זה נ\"ל ברור בכוונת דבריהם ז\"ל ודוק.
עוד תירצו התוספות שם במגילה א\"נ נראה דמטעם אין מעבירין לא חזינן אלא דכל מערבי של מזבח כשר אבל יסוד לא חזינן דצריך משום הכי אצטריך קרא לאשמועינן עכ\"ל וכתב ע\"ז הר' ידי אליה דפ\"ט ע\"א וז\"ל הק' המק' דפשיטא דכשהקשו התוס' למה לי קרא ת\"ל כו' לא הקשו אלא דלשתוק מאשר פתח אהל מועד שהוא המורה על יסוד מערבי שהוא כנגד הפתח לאפוקי רוח אחר דתיפוק ליה מאין מעבירין וכו' וא\"כ מהו זה שתירצו אבל יסוד לא חזינא דצריך שאין לו מובן כלל וע\"ש מה שנדחק לתרץ. והנלע\"ד דהתוס' ז\"ל עיקר קושייתם לא היתה על עיקר הכתוב למה לי אל פתח אהל מועד דהא עיקר קרא לגופיה איצטריך כדאמרינן בגמרא אלא עיקר קושייתם היא על הש\"ס כי בעי טעמא דמתני' למה זה שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי למה הוצרך לאתויי קרא דאל יסוד המזבח אשר פתח אהל מועד לימא טעמא משום דאין מעבירין על המצוות לזה תירצו דתלמודא לא מייתי האי קרא אלא ללמד דשפיכת שיריים צריך שיהא ביסוד של מזבח העולה ומשום דאין מעבירין על המצות ממילא צריך שיהיה ביסוד מערבי ולא מתיבת פתח אהל מועד יליף לה להא דיסוד מערבי זה נ\"ל כוונת דבריהם ז\"ל ואולם ביומ' וזבחים ומנחות הכריחו מתוך הסוגיא שם דמתיבת פתח אהל מועד יליף עיקר מילתא דיסוד מערבי ודחו הגירסא דגרסי בגמרא בההוא דפגע ברישא וכאן בתירוץ זה כנראה לא השגיחו במה שהכריחו שם דאפשר לומר כמ\"ש הריטב\"א בחידושיו ליומא דנ\"א ע\"א ד\"ה אף ירידתו מן הכבש בסמוך לו וז\"ל פי' נקט האי טעמא אפילו למאן דלית ליה טעמא דאין מעבירין על המצות תיפוק לי דכי פגע ביסוד דרומית פגע ברישא יע\"ש.
ואין ספק אצלי דהרא\"ם בביאורו לפר' ויקרא בשיטה זו של הריטב\"א ז\"ל והתוס' דמגילה קאי ומשו\"ה שם בד\"ה אל יסוד מזבח העולה תפס עיקר גירסא זו דגרסינן בגמרא בההוא דפגע ברישא ולא עשה עיקר ממ\"ש התוס' בזבחים וביומא דלא גרסי' לה להאי גירסא ועיין במ\"ש לעיל בד\"ה ודע ודוק. ודע שהרב מ\"ל בריש ה' מגילה הביא מ\"ש הר\"ן בענין עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון או לא שהורו הגאונים שהולכין בהם אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפין וקורין בהם בי\"ד וסיים ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק שקול הו\"ל ס' של דבריהם ולקולא ונמצא פוטרו בשניהם ומבטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קור' בראשון ופטור בשני ע\"כ ופי' הר\"ב מ\"ל כוונת דבריו דכיון דמן הדין הוי ס' של דבריהם ולקולא אלא דלא אפש' למיזל לקולא דא\"כ נמצא אתה פוטרו בשניהם דבכל יומא ויומא איכא למימר שמא אינו חייב ביום זה משו\"ה אמרינן דיקרא בא' ופטור בשני משום דהוי ספק של דבריהם דשמא נפטר במה שקרא בראשון ומאי דאמרי' דיקרא בראשון הוא משום דכיון דעכ\"פ צריך לקרות יום א' או בי\"ד או בט\"ו צריך לקרות בי\"ד דתכף שבאה המצוה לידו צריך שיקיימנה והוקשה לו להרב מההיא דאיבעייא לן בפרק התכלת דמ\"ט תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא איזה מהם עדיף תמידין עדיפי שכן תדי' א\"ד מוספין עדיפי דהו\"ל שכן מקודש ולא איפשיט' ופסק רבי' בספ\"ח מהל' תמידין שאם ירצו יקריבו למוסף היום ואם ירצו להניחם למחר לתמידין יניחו ואמאי הא כיון דמספ\"ל איזה מהם קודם שיקריבו אותם למוסף היום שהיא המצוה שבאה לידו תחילה והוא ז\"ל תריץ יתיב וז\"ל ונר' דלא דמי דשאני מצוות חלוקות כגון תמידין ומוספין דמספ\"ל איזה מהם עדיף וכיון דלא ידעינן הרשו' בידו לעשות המצוה שירצה אבל במצוה אחת דלא ידעינן אם יקיימנה היום או למחר ובקיום יום אחד סגי פשיטא דאמרי' ליה שיקיימנה היום ולא יניחנה עד למחר עכ\"ל.
ולא נתקררה דעתי בחילוק זה דמה לי מצוה אחת דמספ\"ל אי זמנה היום או למחר דאמרינן דכיון דמשום ספיקא בקיום יום א' סגי פשי' דאמרינן ליה שיקיימנה היום ולא יניחנה למחר ומה לי ב' מצוות דמספ\"ל איזה מהם ראוי שתדחה לחברתה ואם קיים אחת ודחה האחרת מה שעשה עשוי דומייא דמצוה אחת בב' ימים דמספ\"ל באיזה יום משניהם הוא עיקר המצוה דבקיום אחד משניהם סגי א\"כ ה\"נ למה לא נאמר לו שיקיים המצוה הבאה לידו תחילה היום ולא ידחה אותה כדי לקיים אותה דלמחר כיון שאם עשה הוא מעצמו כן מה שעשה עשוי ולמה זה נניח אותו לרצונו ולדחות מצוה דהיום ולקיים אותה דלמחר כיון דהוא ואנן לא ידעינן איזה מהם עדיף לדחות חדא מקמיה חבירתה. ולכן הנלע\"ד דשאני ספיקא דמוקפות חומה מימות יהושע בן נון דספק זה אינו תלוי ידיעתו בסברא אלא בעדות מה שאי אפשר בזמנינו לברר הילכך אמרי ליה שיקרא היום משא\"כ בספק דתדיר ומקודש איזה מהם עדיף דהדבר תלוי בסבר' הילכך הניחו הדבר ברצון המקריבין שאם לפי דעתו וסברתו תדיר עדיף מקריב אותם היום ודוחה את מוספין דלמחר ואם לפי דעתו וסברתו מקודש עדיף דוחה תמידין דהיום לקיים מוספין דלמחר ואין כאן משום אין מעבירין על המצות כיון שאינו המצוה אלא לעשות מה שנראה לדעתו ולסברתו שהוא עדיף טפי. ועוד יש לחלק דבס' מוקפת חומה שהס'הזה וכולי היו להסתפק מתקני התקנה של קריאת המגילה בי\"ד ובט\"ו עצמן באחד מן העיירות ונמצא בזמנם ואם היה דעתם לומר דעיירות המסופקות יקראו באיזה יום שירצו היה להם לפרש או לרמוז בכתוב קריאתם של אלו כי היכי דתקינו י\"ד לשאינן מוקפות וט\"ו למוקפות דספק מוקפות יקראו באיזה מהם שירצו מדלא פירשו דבריהם בענין זה דלא תיקנו אלא י\"ד וט\"ו לבד אנו אומרים דודאי דעתם היה שלא יקראו אלא ביום א' לבד וביום י\"ד משום אין מעבירין אמנם בההיא דתמידין דהאידנא ומוספין דלמחר שהספק דאיזה מהם עדיף הוא אצלינו אבל קמי שמיא ודאי גלייא איזה מהם עדיף וראוי להקדימו אין בידינו להכריח ולומר שיקריב היום וידחה למחר או איפכא כיון דמאן דעביד הכי אפש' דשפיר עביד ומאן דעביד הכי אפשר דשפיר עביד הילכך תלוי הדבר ברצון המקריבן כנלע\"ד.
ואת זה ראיתי להרב המגיה כמוהר\"י כולי ז\"ל שכתב שעפ\"י חילוק זה שכתב הר\"ב מ\"ל נראה ליישב ההיא דפ' התכלת עם דברי הר\"ן גבי עיירות המוקפות במצוה אחת התלויה בימים לשתי מצוות חלוקות דחדא עדיפא מחברתא נתיישבו ג\"כ דברי הרדב\"ז בתשו' סימן י\"ג שכתב על מי שנתן לו השר רשות לצאת מבית הסהר יום א' לשנה דוקא כדי להתפלל שראוי הוא שלא להחמיץ המצוה והקשה עליו מוהר\"ץ בתשו' סימן ק\"ו מההיא דפרק התכלת דלא אפשיטא יע\"ש ועפ\"י דברי הרב המחבר ל\"ק מידי ועיין בלקט הקמח די\"א ע\"א ובס' דרך הקדש ד\"ד ע\"א שתירצו באופן אחר עכ\"ל וכבר עמדתי על דבריו בשורש תלמוד גדול הל' ת\"ת פ\"ג ה\"ד יעש\"ב." + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "שורש איסור כתיבת ס\"ת פרשיות פרשיות מ\"ע \n על כל איש ישראל לכתוב ס\"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כו' שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. ע\"כ. ומורינו הרב הגדול בס' עה\"ח הוקשה לו דבגמרא משנו שירה לחודה ולא השגיחו להאי טעמא ותו דאמאי לא הוכיח הרמב\"ם כדהוכיחו בש\"ס האי שירה לחודה מאי סהדותא איכא עכ\"ל.
ולעד\"ן דבגמרא לא חששו להאי טעמא דרבינו ז\"ל דהיא גופא קמיבעייא ליה דהאי קרא אשירה לחודה קאי ואי משום דאין כותבין את התורה פ\"פ הא לא מכרעא דמאי דמפשט פשי' לן דאין כותבי' את התורה פ\"פ ה\"מ למ\"ד דתורה חתומה ניתנה ולאידך כיון דאדבק אדבק. אך למאי דבעינן למימר השתא דלא ניתנה תורה אלא למשה כו' וקרא דועתה כתבו לכם אשירה לחודה קאי איפכא שמעינן מינה דכותבין את התורה פ\"פ אלא דלפום מסקנא דשמעתין פשיט אביי שפיר דכיון דאדבק אדבק וברור ולאידך דק\"ל אמאי לא הכריח רבי' כדהוכיחו בש\"ס הדבר ברור שרבינו לא קאי השתא לאגמרי לן מהאי קרא דכל ישראל מחוייבים לקיים התורה דאהא הוא דאצטריכו בגמרא למילף מהאי קרא אך הכרעת רבינו מהאי קרא הוא דמ\"ע לכתוב ס\"ת לעצמו אבל בקיום מצוותיה כל ישראל מחוייבים בה ודבר זה אין הכרעת הש\"ס מכרעת דהא אשירה לחודה איכא למימר שפיר דקאי קרא ומאי סהדותא איכא כו' ליכא למימר הכא דאכל התורה תעיד כיון שהן מחוייבים בה וזה ברור אלא דקצת קשה דתלמודא גופיה אמאי לא דחי דלא ניתנה תורה דקאמר ר\"ח היינו ליכתב ופשיט לה מהאי קרא דפסל לך כו' דמה פסילותן שלך אף כתיבתן שלך אבל בקיום מצוותיה כל ישראל מחוייבים בה דקרא דועתה כתבו לכם אשירה לחודא קאי וכמ\"ש רבינו. ואפשר דאתייא הך סוגייא כמ\"ד אין כותבין את התורה פ\"פ דקרא דועתה ע\"כ לאו אשירה לחודא קאי וכמ\"ש רבינו ז\"ל. א\"נ קושטא השיבו והאי דמצדד אצדודי מעיקרא אשינויי אחריני אפשר דכפי שיטתו של מקשן השיבו שעיין בספר שמע יעקב בס' ארעא דרבנן אות ז' וכבר עמדתי על דבריו בדרושי.
עוד הוקשה לו להרב ז\"ל בטעם זה שכת' רבינו לפי שאין כותבין את התורה פ\"פ וכיון דמותר לכתוב את התורה ספרים ספרים כמ\"ש שם רבינו ה' י\"ד א\"כ נימא דועתה כתבו לכם את השירה הזאת היינו ספר משנה תורה שיש בספר זה שירה זו ומנ\"ל למימר דעל כל התורה קאמר.
ולע\"ד יש ליישב עפ\"י מ\"ש רבינו ה' י\"ד דאע\"פ שמותר לכתוב את התורה כל ספר וספר בפני עצמו מ\"מ אין שם קדושת ס\"ת וכתב מרן שלמד זה רבינו ממ\"ש בפרק הניזקין אין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד צבור וכן כתב רבי' ברפ\"י שם יעו\"ש וכיון דקרא כתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את ב\"י וכתיב בסוף הפרשה וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם ע\"כ לומר שכוונת כתבו לכם את השירה הזאת היינו ס\"ת שיש בו שירה זו דאי שירה זו לחודא קאמר אי אפשר דהא אפילו ליחיד אין כותבין פרשה אחת לבדה. ואי בספר אחד קאמר הא אין קורין בצבור בחומשין מפני כבוד הצבור והכא קאמר ולמדה את ב\"י וכתיב וידבר משה באזני כל קהל ישראל וכו' אלא ע\"כ ס\"ת שיש בו שירה זו קאמר ודו\"ק ועפ\"י האמור ממילא נדחית היא ראיית הרב הגדול מוהרימ\"ט ז\"ל בחא\"ח סימן ג' עמ\"ש הרי\"ף ז\"ל דכותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ותמהו עליו הר\"ן והרא\"ש שזה היפך מ\"ש בגמרא בפרק הניזקין ד\"ס בעא מיניה אביו מרבה מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה תבעי למ\"ד תורה מ\"מ ניתנה תבעי למ\"ד תורה חתומה ניתנה תבעי למ\"ד תורה מ\"מ ניתנה כיון דמ\"מ ניתנה כותבין א\"ד כיון דאדבק אדבק תבעי למ\"ד תור' חתומה ניתנה כיון דחתומה ניתנה אין כותבין א\"ד כיון דלא אפשר כותבין. א\"ל אין כותבין ומה טעם לפי שאין כותבין ופרש\"י לפי שאין כותבין ואפילו למ\"ד מ\"מ ניתנה כיון דאידבק אידבק וכתב הרא\"ש וז\"ל ואפשר דסבר הלכה כר\"י דאמר תורה מ\"מ ניתנה ולא חייש להא דאמר רבה כיון דאידבק אידבק דא\"כ אפילו חומש לא ניכתוב כיון דאידבק ועוד ראה להקל משום דלא אפשר לכל עני שבישראל לכתוב תורה שלימה לבנו ע\"כ וכתב עליו הרב דמ\"ש דטעם הרי\"ף משום דסבר ה' כר\"י דאמר תורה מ\"מ ניתנה כיון דלדידיה נמי מספקא לי' לאביי דילמא כיון דאדבק אדבק ורבה נמי א\"ל אין כותבין לפי שאין כותבין ואי רבה פליג אר\"י וס\"ל תורה חתומה ניתנה מ\"ט לא חשש לפסקו של רבה. ועוד דאפילו לר\"י דאמר מ\"מ ניתנה אין כות' זו כדפרכי' לר\"י והכתי' לקוח את ספר התורה הזאת ומשני לבתר דאדבק תדע מדאמרינן בשלהי פכ\"ג דסנהדרין אעפ\"י שהניחו לו אבותיו לאדם ספר מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ואי ס\"ד כותבין מגילה בפני עצמה אימא שירה גרידתא אלא ה\"ט לפי שאין כותבין פרשה אחת וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ז מה' ס\"ת עכ\"ל. ולפי האמור אין מכאן ראיה דאף לדידיה דרבינו דפליג אהרי\"ף נמי תקשי כקו' הר\"ב עה\"ח דאימא אשירה שיש בה ספר משנה תורה כיון דשרי לכתוב חומש חומש אלא ע\"כ לומר דס\"ס אין בו קדושת ס\"ת ואין קורין בו ברבים דקרא כתי' כתבו לכם דמשמע כתב הראוי לצבור דומיא דמרע\"ה דכתי' וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם וא\"כ מה\"ט קאמר רבה דכתבו לכם את השירה היינו ס\"ת שיש בו שירה דאי שיר' לחודא קאמר אע\"ג דשרי לכתוב את התורה מ\"מ אין בו קדושת ס\"ת ואין קורין בו בצבור וקרא כתבו לכם קאמר כמדובר.
עוד כתב רבינו ואם כתבו בידו הרי הוא כאלו קבלו מהר סיני כו' וכל המגיה אפי' אות אחת הרי הוא כאלו כתבו כולו ע\"כ. הכי איתא בפ' הקומץ רבה ד\"ל אמר ר\"י בר אבא אמר רב גידל אמר רב הקונה ס\"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו מעלה עליו הכתוב כאלו קבלו מהר סיני אמר רב ששת אם הגיה אפילו אות א' מעלה עליו הכתוב כאלו כתבו וכתב הרב הנמק\"י וז\"ל כחוטף מצוה וכו' פי' שאין לו שכר כ\"כ כמי שטרח בכתיבתו ויש מקום למדת הדין לחלוק ולומר אלמלא שבא אליו בלא טורח לא היה עושה אותו. כתבו הוא בעצמו כאלו קבלו מהר סיני שיש למדת רחמים לומר כמו שטרח טורח זה כן היה טורח ללכת במדבר כדי לקבל תורה מהר סיני כו' שמעינן מדבריו דלצאת ידי חובת מצות כתיבת ס\"ת אין הפרש בין כתב ס\"ת לעצמו לקונה מן השוק. ואין החילוק אלא לענין קבלת השכר אם מעט ואם הרבה דבקונה מן השוק שכרו מעט מפני שיש מקום למידת הדין לקטרג מה שא\"כ בכות' לעצמו וכ\"כ רש\"י ז\"ל וז\"ל כחוטף מצוה מן השוק ומצוה קעביד אבל אם כתבו הוי מצוה טפי. אמנם מור\"ם במפה סימן ע\"ר כתב שאם קונה ולא הגיה הוי כחוטף ואינו יוצא בזה וכבר תמה על דבריו הר\"ב ט\"ז בסק\"א בשם מ\"כ יע\"ש. ולע\"ד אפשר ליישב דברי מור\"ם עפ\"י מ\"ש הרב שלה\"ג בפרק החובל עמ\"ש הרי\"ף ז\"ל שם דההיא דתניא ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומעשה בא' ששחט ובא חברו וכסה וחייבו רבן גמליאל עשרה זהובים וכתב הרי\"ף דחיוב זה שחייבו ר\"ג דינא הוא ולא קנסא וגמרינן מנה לדינ' אחרינא ואי הוה משום קנסא מקנסא לא ילפי' וכתב הרב שה\"ג וכיון דמסקי' דדינא הוא ולא קנסא יעלה יפה מה שאמרו דאדם יכול למכור המצוות שלו ויעלו לאיש הקונה דהא יש לו ערך לאיש הקונה עשרה זהובים לאחד. מיהו דוקא למצו' שעתיד לעשות מועיל הקנין ולא למצוה שעשאה כבר יע\"ש. ובכן אפשר דמור\"ם ז\"ל מיירי במי שקנה ס\"ת לעצמו מחבירו שכתבו לעצמו וקיים בו כבר מ\"ע דועתה כתבו לכם את השירה הזאת משו\"ה כתב דאינו יוצא בו ידי חובתו כמ\"ש הרשה\"ג דמצוה שעשאה כבר לא יועיל בה קנין ומכירה ואפי' אם יתן איש את כל הון ביתו לקנות מצוה שעשה חבירו דאין ערך למצוה. ורש\"י והרב הנמק\"י מיירו בשקנה ס\"ת מהסופר שכתבו מעיקרא למוכרו משו\"ה ס\"ל דיוצא י\"ח בו אמנם אין לו שכר כ\"כ כמי שטרח בכתיבתו כנלע\"ד ובדרושי הארכתי עוד יע\"ש." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2c2bfc7ec7ae80c66cc817b02b27b1f44da5b898 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,49 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Tefillin,_Mezuzah_and_the_Torah_Scroll", + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אין מעבירין על המצות כשחולץ \n אדם תפליו כו' לפיכך צריך להניח של יד למעלה כדי שיפגע בה תחילה כו'. הנה מדברי רבינו מבואר יוצא דאפילו לא הוציא של ראש מן הכלי ללובשו כי אם פגע בשל ראש ומניחו להוציא של יד אפילו הכי איכא איסורא דאין מעבירין על המצוות דמה שפוגע בשל ראש צריך להוציאו ולהניחו בראשו וכשאינו מניח אותו בראשו ליקח של יד תחילה הוה ליה מעבירין על המצוות. ובכן יש לתמוה על מ\"ש הרמ\"ע מפאנו ז\"ל סי' ל\"ז וז\"ל עוד הקשה לו לסופר השואל מה שהוגד לו מן ההזמנה שאנו נוהגים לפשוט רצועות שני הזוגות של תפילין אלא כולן של יד ושל ראש שתהיינה מוכנות לפנינו על השולחן בשעת הנחתן ולא תרבה ההפסקה בין של יד לשל ראש ואמר שהוא חושש בזה לאין מעה\"מ הן אמת לא יטעה בזה קטן היודע לשמור תפלין שאביו יחנכנו בלי ספק דלא לעבורי דדרעא אטוטפתא אך ידוע ומפורסם שלא נאמרו דברים הללו אלא במי שנוטלן על מנת להניחן ונמלך ומעביר את זו לקיים את זו אבל אנו מכוונים בשעת הוצאתן מן הכיס שלא להניחן ולא לאחר שעה ולהזמנה בעלמא אנו נוטלין אותן בידינו ועל הרוב זאת ההזמנה היא בשעת שאנו פטורים ממצות תפילין כגון שעדיין לא קיימנו בעצמנו הכון לקראת אלהיך או דרחושי מרחשן שפתותינו בסדר קרבנות או בזמירות או שאנו לובשים תפילין דמר ומזמינים באותה שעה תפילין דמר להניחן אחר חליצת הראשונות ובכה\"ג ליכא למיחש למידי אליבא דכ\"ע עכ\"ל וכבר ציין תשו' זאת מר\"ן החביב בסימן כ\"ה יע\"ש ולפי דברי הרמב\"ם ז\"ל שלפנינו יראה הרואה שאין מקום למ\"ש הרב שלא נאמרו דברים הללו אלא במי שנוטלן על מנת להניחן ונמלך כו' שהרי כשנותן של ראש בכיס על גבי תפילין של יד כשבא להוציא של יד ללובשו תחילה כשפוגע בשל ראש ודאי שאינו מכוין ללובשו אלא להבדילו מעל של יד ולוקח אותו של יד ולובשו וא\"כ אין כאן איסור מעביר לפי דברי הרב ז\"ל ואיך כתב הרמב\"ם דבשפוגע בשל ראש ומניחו איכא איסורא דמעה\"מ.
ואפשר דטעם זה שכתב הרב הוא לפי שיטת רש\"י ודעימיה שסוברי' דמ\"ש אעבורי דרעא אטוטפתא אסור לאו לענין נתינתן בכיס קאמר אלא לענין הנחתן שצריך להניח של יד תחילה ואחר כך של ראש ועל זה קאמר הרב שלא נאמרו דברים הללו כו' אמנם לפי שיטת הרמב\"ם ודעימיה ודאי דליתא להאי טעמא אלא לדידהו צ\"ל כמו שסיים וכתב ועל הרוב זאת ההזמנה כו'. ובזה מדוקדק מה שסיים וכתב ובכה\"ג ליכא למיחש למידי אליבא דכ\"ע ודוק.
עוד י\"ל לדעת הרב ז\"ל דמ\"ש הרמב\"ם דבשעה שהוא רוצה יפגע בשל ראש כו' הכוונה לומר שמא ישכח שהניח של ראש על של יד וסובר כשמניח ידו בכלי ששל יד הוא למעלה ויטלנו בידו ללובשו תחילה ואחר כך כשמוציאו לחוץ ורואה שהוא של ראש צריך להניחו ולהוציא אחר כך אותו של יד ובכן איכא איסורא דאין מעבירין כיון דמתחילה הוציאו להניחו ואחר כך הוא נמלך אמנם אם בתחיל' כשפוגע בשל ראש ידע שהוא של ראש ונטלו כדי להבדילו מעל של יד ליכא איסורא אמנם הראשון נ\"ל עיקר ומכל מקום הא קשיא לי טובא על חילוק שחילק הרב ז\"ל מההיא דמנחות פר\"י דף ס\"ד ע\"ב עלה דמתני' דמצוה להביא מן הקרוב ואמרינן בגמ' מאי טעמא אבע\"א משום דאין מעבירין על המצוות יע\"ש ודוק.
והנה מדברי רבינו מבואר יוצא דכל שעבר והוציא של ראש תחילה צריך להניחה וליטול של יד ולהניחו תחילה אף דקעבר המצוה וכן כתב הרא\"ש בתשובה כלל ג' סימן א' בהדייא. וכן כתב בפירושו להלכות תפילין דמייתי ההיא דיומא דף ל\"ג דאמר רבא ש\"מ מדר\"ל אעבורי דרעא אטוטפתא אסיר ודחי פי' רש\"י ואייתי פי' ר\"ת בשם רבינו האיי שפירש דאסור להעביר ולהקדים ולתת של זרוע בתיק תחילה ולתת עליה של ראש כי יצטרך להסיר של ראש שפוגע בו תחילה כי אז יהיה זקוק להעביר על המצוות כשיניח תפילין כי יצטרך להסי' של ראש שפוגע בהן תחילה ולהניח של יד קודם של ראש הילכך צריך להניח בתיק תחיל' של ראש ועליה' של יד יע\"ש וכן כתב המרדכי דצריך להניח של ראש תחילה כדי שלא יבא לעבור על המצוות יע\"ש אמנם הרב הנמק\"י ז\"ל כתב וז\"ל אעבורי דרעא כו' כלומר הנותן אותן בתיק אם נותן של יד תחילה ואחר כך נותן עליהם של ראש אסור לפי שכשירצה להניחן יזדמנו של ראש תחילה ויהיה צריך להניחן תכף קודם אותם של יד אף על פי שאינו הגון לעשות כן גם בתחילה עלה דאמ' ר\"ל דאין מעבירין על המצוות כתב וז\"ל ולא יניח המצוה שבא לידו תחילה כדי לעשות מצוה אחרת ואם כן אם בא לידו תפילין של ראש ראשונה אע\"ג שראוי להניח של ראש אחרונ' כדי שכשיהיו בין עיניך יהיו שתים אפי' הכי כיון שנזדמנה לו של ראש תחילה יניחנה ואחר כך יניח של יד עכ\"ל ועיין למרן ב\"י ז\"ל בא\"ח סי' כ\"ח יע\"ש.
וראיתי להרדב\"ז בשניות סימן תקכ\"ט שנשאל במי שפגע בשל ראש תחילה כיצד יעשה אם מניח של ראש תחילה משנה סדר הנחתן ואם יניח של יד תחילה נמצא מעביר על המצוות והשיב כי זה מחלוקת הראשונים כי לפי מה שפי' רש\"י בההיא דאעבורי דרעא אטוטפתא נראה דדוקא כשבא של זרוע תחילה הוא דאסור להעביר ולהניח של ראש אבל כשפגע בשל ראש תחילה מניחו תחילה ולפי מ\"ש התוס' בשם ר\"ת ובשם רבינו האיי ז\"ל אפילו כשפוגע בשל ראש תחילה צריך להעביר וזו דעת הר\"מ במז\"ל ודבריהם דברי קבלה ואין צריכין חיזוק ע\"ש ולא ידעתי למה לא העלה גם כן דברי הנ\"י ז\"ל על דל שפתיו שאף על פי שפירש האי דאעבורי דרעא אטוטפתא כעין מ\"ש ר\"ת בשם רבינו האיי ז\"ל ודלא כפי' רש\"י אפילו הכי סוב' דכשפוגע בשל ראש תחילה צריך להעבירו ולהניח של יד תחילה.
עוד כתב דלשיטת התוס' והרמב\"ם טעמו של דבר שמע' על המצוות ולהניחן כסידרן ולא להפך הוא משום דמאן דשני סדר הנחתן עבר אדאורייתא דכתיב וקשרתם והיו לטוטפות והא דאין מעבירין על המצוות הוא מדרבנן ואסמכוה במכילתא מושמרתם את המצות קרי ביה את המצוות שלא תמתין לו עד שתחמיץ ותתיישן יע\"ש ודבריו תמוהים בזה דמדברי התוס' שם ביומא דל\"ג ד\"ה אין מעבירין על המצוות משמע בהדייא דהא דאין מעבירין על המצוות איסורא דאורייתא הוא דהוקשה להם שם דלמה לי קרא דאשר פתח אהל מועד ללמד דשיירי הדם של חטאות הפנימיות היה שופך על יסוד מערבית של מזבח העולה שהוא מזבח החיצון דפגע בריש' ביציאתו מן ההיכל תיפו' לי' מטעמא דאין מעבירין על המצוות יע\"ש ואם איתא דאיסורא דרבנן הוא מאי קושיא הא קרא אצטריך למימר דהוי מן התורה גם מההיא דפ' הוציאו לו דף נ\"ח ע\"ב דאמרי' אמר לך ר\"ע מדינא בההוא קרן דפגע ברישא בההוא עביד ברישא דאמר ר\"ל אין מעה\"מ ואמאי לא עביד משום דהאי ויצא אל המזבח עד דנפיק מכוליה מזבח וכיון דיהיב בההוא קרן הדר אתי לההו' קרן דאיחייב למיתב ברישא יע\"ש משמע דהא דאין מעבירין עה\"מ דאורייתא היא ואולי מדרבנן קאמר דמחייב בהכי דמדאורייתא אפשר דאין סדר להזאות שבקרנות. ומ\"מ מדברי התוס' משמע דהוי דאורייתא ולהכי הוקשה להם למה לי קרא וכ\"כ ג\"כ בזבחים דנ\"א ד\"ה אשר ובמנחות דס\"ד ע\"ב ד\"ה אבע\"א ובפ\"ק דמגילה ד\"ו ד\"ה מסתבר יע\"ש הפך מ\"ש הרב דהוא דרבנן. והנלע\"ד בהרב ז\"ל משמע ליה דאף התוספות ז\"ל משמע להו בהא דאין מעבירין על המצוות הוי דרבנן כיון דלא נפקא להו הכי אלא מדרשא דושמרתם את המצוות ומה שהקשו דלמה לי קרא דאשר פתח אהל מועד לאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא דעיקר קרא איצטריך למדרש ולמעט יסוד ממזבח הפנימי כדאיתא בפר' איזהו מקומן דנ\"א ע\"א עלה דת\"ר אל יסוד מזבח העולה ולא יסוד מזבח הפנימי ופרכינן הא אצטריך לגופיה ומשנינן מאשר פתח אהל מועד נפקא יע\"ש בפי' רש\"י ז\"ל והתוס' שם בע\"ב בד\"ה ה\"ג כתבו ואע\"ג דדרשינן ליה לעיל ליסוד מערבי תרתי ש\"מ עכ\"ל נמצא דעיקר קרא אצטריך לגופיה ולמעט יסוד ממזבח הפנימי אבל שיהיה ביסוד מערבי שכנגד הפתח דרשא דרבנן היא ואסמכתא בעלמא ועל זה הוקשה להם דתיפוק ליה מדר\"ל דאין מעה\"מ ולמה ליה למסמך ולמדרש קרא דאשר פתח אהל מועד להכי וע\"ז תירצו בזבחים דנ\"א דאצטרי' הש\"ס למדרש אקרא ולמסמך דאשר פתח אהל מועד להכי אתא לקבוע מקום אשפיכות שירים כלומר דאפילו עבר מיסוד שכנגד הפתח ובא אל יסוד אחר צריך לחזור ולבא אל יסוד מערבי ולשפוך שם והן הן דברי התו' בפ\"ק דמגילה ד\"ו ע\"ב ד\"ה מסתבר במה שתי' בשם רבינו יאודה וז\"ל דאי לאו קרא הו\"א דאין מעה\"מ לכתחילה הא דיעבד שרי כו' יע\"ש ועיין להרב ב\"ד בדין זה שלפנינו שעמד על דברי התוס' הללו דמגילה והנכון לע\"ד הוא מה שכתבתי.
ועפ\"י האמור מינח ניחא לי מה שקשה טובא במה שהוקשה להם להתוס' שם ביומא דף ל\"ג ע\"ב ד\"ה אעבורי דרעא על מה שפרש\"י ז\"ל דהיינו בשעה שמניחן דצריך להקדים של יד שלא לעבור על המצוות דביה פגע ברישא והוקשה להם דמה לי טעמא מדר\"ל דאין מעבירין עה\"מ תיפוק ליה מקרא דוקשרתם והיו לטוטפות דסדר הנחתן של יד תחילה יע\"ש.
וקשה טובא דאדרבא תיקשי להו למה לי קרא ללמד סדר הנחתן ת\"ל מדר\"ל דאין מעבירין על המצוות וכמו שהוקשה להם בדיבור הקוד' דלמה לי קרא דאשר פתח אהל מועד ולמה זו הוקשה להם איפכא הכא אמנם ע\"פ האמור הנה נכון דהא דר\"ל אינו אלא מדרבנן וסדר הנחתן הוא מדאורייתא לומר דאם עבר ונתן של ראש תחילה יעבירנו וכמ\"ש הרדב\"ז ז\"ל ולעיל לא הוקשה להם למה לי קרא דאשר פתח אהל מועד אלא משו' דמשמע להו דאותה דרשא אינו אלא אסמכתא בעלמא וכמדובר ודוק. ושוב ראיתי להרב החסיד כמוהר\"י אלגאזי בס' ארעא דרבנן ס\"א הוקשה לו דברי התוס' הללו דיומא דמדבריהם בההיא דאעבורי דרעא משמע דס\"ל דא\"מ עה\"מ מדרבנן מדכתבי דאם פגע בשל ראש צריך להעבירו כו' ואלו ממ\"ש בדבור הקוד' משמע דס\"ל דהוי דאורייתא יע\"ש ואשתמיטתיה מ\"ש הרדב\"ז בח\"ב סי' תקכ\"ט יע\"ש ועיין עוד מה שהוקשה לו בדברי התוס' למה זה לא הוקשה להם בסוגייא דמגילה ל\"ל קרא דבכל שנה ושנה למ\"ד א\"מ עה\"מ ואשתמיטתיה דברי הרב בני דוד בפ\"ד מהלכות תפילין שעמד בזה.
ודע שדברי התוס' הללו דמגילה ד\"ו ודיומא דל\"ג ודזבחים דנ\"א ודמנחות דס\"ד שכתבו דרש\"י לא גריס דביה פגע ברישא אלא מקרא דאשר פתח אהל מועד נפקא כו' אשתמיטיה להרא\"ם ז\"ל בביאורו בפ' ויקרא עמ\"ש רש\"י בד\"ה אל יסוד מזבח העולה שכתב זה יסוד מערבי שכנגד הפתח האחר שפי' דברי רש\"י דמגופיה דקרא דאשר פתח אהל מועד דרשינן שהוא יסוד מערבי כתב אבל בזבחים פ' אז\"מ דרשו לקראי דהעולה ואשר פתח אהל מועד חד לגופיה וחד למעוטי מזבח הפנימי כו' וטעמ' דיסוד מערבי כבר אמרו שם משום דכי נפיק מא\"מ למזבח העולה ביסוד מערבי פגע ברישא ואין מעבירין על המצוות ולפי זה המפרש דברי רש\"י במ\"ש שהוא כנגד הפתח דביה פגע ברישא צ\"ל שאין זה פירושו של אשר פתח אהל מועד דקרא דההוא פירושו של מזבח הוא ומאמר הרב הוא טעם אל יסוד המערבי והוא מ\"ש בגמ' פ' אז\"מ מ\"ט דאמר קרא אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד היכא דפגע ברישא עכ\"ל וכל זה הוא היפך מ\"ש התוס' דרש\"י לא גריס האי מילתא דביה פגע והכריחו כדבריו מתוך הסוגיא והרב ז\"ל תפס עיקר זאת הגירסא ולא העלה על דל שפתיו דברי התוספות שהכריחו דליתא להאי גירסא. ואין ספק דהרב ז\"ל דחקו לתפוס זאת הגירסא דמאחר דעיקר קרא דאשר פתח אהל מועד אצטריך לגופיה ללמד על המזבח החיצון שיהא כשר לא אייתר לן קרא ללמד על יסוד מערבי. אמנם כבר כתבנו דהתוס' ז\"ל הוקשה להם כן בד\"ה הכי גרסי' וכתבו דתרתי ש\"מ. ושוב ראיתי להרב המובהק כמוהר\"ח מודעי נר\"ו בחי' על חידושי הריטב\"א ז\"ל השייך לדנ\"ט עמד על דברי הרא\"ם ז\"ל הללו יעו\"ש ועיין במה שאכתוב לקמן בס\"ד.
ולדידי תמיה לי עוד על הרא\"ם ז\"ל וגם על התוס' דמה להם לבקש טעם מהיכא נפקא לתלמודא מקרא דאשר פתח אהל מועד ללמד שהוא יסוד מערבי מאחר דקרא אצטריך לגופיה ללמד על המזבח החיצון שיהא כשר ומר אמ' דתרתי ש\"מ ומר אמר מטעמא דאין מעבירין על המצוות ולמה לא אמרו דהא דדרשינן ליה ליסוד מערבי נפקא לן מקרא יתירה דאשר פתח אהל מועד האמו' בפר העדה דמאחר דכתיב בפר כהן משיח אשר פתח אהל מועד לגופיה דכשר ביסוד מזבח החיצון ומזבח העולה למעט יסוד הפנימי ומזבח העולה דפר העדה לומ' דאין יסוד למזבח החיצון אייתר אש' פתח אהל מועד דפר העדה ללמד על יסוד מערבי. ובגמרא לא אמרו דאיצטריך לגופיה אלא באותו האמור בפר כהן משיח הכתוב תחילה וכי דרשינן ליסוד מערבי הוא האמור בפר העדה וזהו שרש\"י ז\"ל בפי' התורה לא כתב דרשא זו דאשר פתח אה\"מ זה יסוד מערבי שהוא כנגד הפתח אלא בפתח אוהל מועד הכתוב בפר העדה ולא כתב כן באותו האמור בפר כהן משיח משום דההוא אצטריך לגופיה כמ\"ש בגמ' זה נלע\"ד אמת ויציב ודברי הרא\"ם והתוס' צל\"ע.
וראיתי בס' ידי אליהו דפ\"ט ע\"א עמד על דברי התוס' דפ\"ק דמגילה יעו\"ש וגם הוא לא ראה דברי התוס' דזבחים דנ\"א ודמנחות דס\"ד ודיומא דל\"ג שכתבו דלא גרסינן בגמ' ההוא דפגע ברישא יע\"ש. עוד ראיתי לו ז\"ל שם ע\"ב וע\"ג עמד עמ\"ש הרא\"ם וז\"ל וא\"ת העולה למה לי לכתוב קרא אל המזבח אשר פתח אהל מועד ותירץ דאי לאו העולה הו\"א דבמזבח הפנימי קמיירי וכו' דכתב ע\"ז הרב הנז' וז\"ל ואיכא לאקשויי דהרי בגמ' אמרו דשפיכה במזבח החיצון דהיינו לגופיה מאשר פתח אהל מועד נפקא כלומר והעולה למה לי ואי לדבריו דאשר פתח אהל מועד איכ' למשמע נמי מזבח הפנימי אי לא כתיב העולה לא תירצו בגמרא ולא מידי עכ\"ל ולא קשיא מידי דתלמודא דלא דריש קרא דאשר פתח אהל מועד ללמד על יסוד מערבי כמ\"ש הרא\"ם לקמיה קאמר שפיר כיון דבכתוב איכא תרי מיעוטי דבתר דכתיב מזבח העולה כתיב נמי אשר פתח אהל מועד והוה ליה כאלו כתיב מזבח העולה שני פעמים ודאי דדרשינן חד לגופיה וחד למעוטי היסוד של מזבח הפנימי דאי לא תימא הכי לימא מזבח העולה ותו לא ודרשא דיסוד המערבי אתי מדר\"ל דאין מעבירין על המצוות כמ\"ש הרא\"ם לקמיה ולא אתי מקרא גופי' דאשר פתח אהל מועד דקרא לגופיה אצטריך אמנם לפום מאי דסליק אדעתיה דהרא\"ם ז\"ל דר\"ש מקרא גופיה דאשר פתח אהל מועד קדריש יסוד מערבי של מזבח החיצון ולא אצטריך קרא לגופיה למעט מזבח הפנימי הוקשה לו שפיר דלמה לי מזבח העולה לכתוב לבד אל המזבח אשר פתח אהל מועד ותו לא לזה תריץ יתיב שפיר דמזבח העולה אצטריך לעולם שלא נטעה שהוא יסוד המזרחי של מזבח הפנימי ודוק.
עוד כתב הרב הנז' וז\"ל ועוד הוקשה לי דלעיל בפרשה זו עצמה בפסוק אשר פתח אהל מועד שכתב רש\"י ולא בזמן שהוא מפורק כתב שם הרב לעניינו דסתם מזבח הוא החיצון דאלו מזבח הפנימי אינו נקרא מזבח סתם אלא מזבח הקטורת או המזבח אשר לפני ה' או אשר באהל מועד והכא כתב סתם הוה אמינא שהוא מזבח הפנימי וצ\"ע עכ\"ל והא נמי לא קשיא דשאני הכא דקודם לכן קעסיק קרא במזבח הפנימי וכשסיים ואמר ואת כל הדם ישפוך אל יסוד המזבח אשר פתח אהל מועד דהיינו המזבח דקעסיק ביה ופתח אהל מועד היסוד המזרחי שנו העומד אצל פתח אהל מועד ודברי הרא\"ם הם במזבח סתם דלא עסיק ביה קודם לכן בו והוא ברור.
ודע דעל מה שהוקשה להם להתוס' ביומא דף ל\"ג ובזבחים דנ\"א ובמנחות דס\"ד ובמגילה ד\"ו ע\"ב דלמה לי קרא דאשר פתח אהל מועד ללמד על היסוד המערבי דתיפוק ליה מדר\"ל דאמר אין מעבירין על המצוות תירצו התוספות שתי תירוצים בזבחים ומנחות תי' וז\"ל וי\"ל דלא שייך אין מעבירין על המצוות אלא כשיש ב' מצוות לפניו כגון דישון מזבח הפנימית ומנורה או כגון מצות קרבנות שאינו יודע מהיכן יתחי' אבל לקבוע מקום אשפיכו' שיריים לא קבעינן מהאי טעמא אי לאו דגלי קרא בהדיא עכ\"ל וכוונתם לע\"ד דבשתי המצוות או בשתי מקומות שייך טעמא דאין מעבירין על המצוות לאקדומי המצוה או להקדים המקום לכתחילה אבל אם עבר ולא הקדים והתחיל במצוה שניה או למקום השני שהיה ראוי לאחרו לא אמרינן שיניח אותה המצוה ויתחיל מן הראשונה וכן במקום לא אמרינן שיניח אותו המקום הבא למקום הראשון דאין מעבירין אמרו לכתחילה והשתא דעבר עבר ולא יתוקן הענין במה שיחזור לראשונות ועוד דהשתא שבא לידו המצוה השניה לפנינו או המקום השני יניחנו לעשות איכא איסורא דאין מעבירין אמנם כשהמצוה היא אחת כשפיכת שיריים אל יסוד המזבח אי לאו דגלי קרא דאל פתח אהל מועד שמקום שפיכתו הוא ביסוד מערבי אנן בדידן מטעמא דאין מעבירין הוה אמינא דראוי להקדים ולשפוך ביסוד מערבי משום אין מעבירין אמנם אם לא שפך שם ועבר אל יסוד אחר משו' ט' דא\"מ ל\"א שיחזור אל יסוד מערבי לשופכו שם אלא משום קרא דאל פתח אהל מועד דגזרת הכתוב הוא ששם תהיה מצות השפיכה של השיריים ולא במקום אחר אמרינן שיחזור אל יסוד מערבי וישפוך שם ולהכי אצטריך האי דרשא ולא נפ\"ל מדר\"ל זה נראה לי ברור בכוונ' דבריהם.
ואפשר שהן הן הדברים שכתבו התוס' ז\"ל בפ\"ק דמגילה ד\"ו ע\"א ד\"ה מסתבר בשם ר\"י וז\"ל ור\"י תירץ דאי לאו קרא הוה אמינא דאין מעבירין לכתחילה הא דיעבד שרי מש\"ה אצטריך דאסור בדיעבד עכ\"ל וכוונתם למ\"ש ועיין להרב בני דוד בה' תפילין ד\"ב ע\"ג יע\"ש ובמה שאכתוב לקמן ד\"ה ומ\"מ. עוד תירצו ביומ' דל\"ג וז\"ל וי\"ל דלא שייכ' דר\"ל אלא היכ' דבעי' למעבד תרווייהו שיש להקדי' ההוא דפגע ברישא אבל היכ' דלא עבדי' אלא חד לא גמרי' מיניה לתדיר לחודיה ולא נעביד לשאינו תדיר עכ\"ל. וכוונתם מבוארת דלהכי אצטריך תלמודא לקרא דאל פתח אהל מועד ללמד על היסוד מערבי דאי לאו קרא הוה אמינא שהשפיכה היא של שיריים הפנימי ביסוד הדרומי של מזבח החיצון כי הוא תדיר לשפיכת השיריים של כל הדמים הניתנין במזבח החיצון דביה פגע ברישא בירידתו מן הכבש כדאיתא בפרק איזהו מקומן דנ\"א וביומא דנ\"ט ע\"א וכיון שהוא תדיר לשפיכת השיריים החיצונים הוה אמינא דאף שיריים של הפנימים נמי שם הוא דאף דביסוד מערבי פגע תחילתו מן ההיכל ואין מעבירין על המצוות כל כי הא דאיכא תדיר לא משגחינן באין מעבירין ואמרינן דסתמא סמך רחמנא אתדיר ושם הוא מקום מצוותו ואין כאן משום אין מעבירין כיון דמסברא אמרינן דמקום מצוותו הוא התדיר מאי מעבירין איכא להכי אצטריך קרא ללמד דלא נשגיח בתדיר ועיין להרב בעל מכתם לדוד חי\"ד סימן מ\"ו דקי\"ט ע\"מ.
ומ\"מ בין ממה שתירצו בזבחים דנ\"א ובמנחות דס\"ד ובין ממה שתירצו ביומא דף ל\"ג מבואר דס\"ל להתוס' דאף במצוה אחת שייך ההיא דר\"ל דאין מעבירין על המצוות לקיים אותה מיד שבא לידו ולא לאחרה לזמן אחר וכן אם תלויה במקום כשפיכת שיריים ביסוד דאין מעבירין אותה ממקום שפגע ברישא לולי היכא דאיכא טעמא לאחרה כגון היכא דעבר כבר ממקום הראשון או היכא דאיכא טעמא לאחרה כגון שהמקום השני הוא תדיר ובפ\"ק דמגילה ד\"ו ע\"ב ד\"ה מסתבר כתבו לתרץ בשם יש מפרשים דלא שייך אין מעבירין על המצוות אלא דוקא היכא שיש לפניו שני מצוות שיש לעשות קודם אותה שפגע ברישא ולא במצוה אחת וכתבו וז\"ל וזה אינו דהכא ליכא אלא מצוה אחת דהיינו קריאת המגי' באדר ולא ידענו אם באדר ראשון או ב' וקאמר ר\"א בר יוסי דחייב בא' משום טעמא דאין מעבירין על המצוות יע\"ש.
ולא ידעתי למה לא הכריחו ג\"כ מההי' דמנחות דס\"ד ע\"ב עלה דמתני' דמצות העומר להביא מן הקרוב ואמרינן בגמ' מ\"ט אבע\"א משו' כרמל ואבע\"א משום דאין מעבירין עה\"מ וכתב רש\"י ד\"ה אין מעבירין והילכך כשיוצא מירושלים לבקש עומר אותה שמוצא ראשון נוטל דאין מעבירין על המצות עכ\"ל. ונראה לע\"ד ליישב זה בהדק עוד מה שהק' הר\"ב בני דוד בפ\"ד מהלכות תפילין בעיקר תירוץ זה דמה סברא היא זו אדרבא איפכא מסתבר' דאמאי דחה המצוה על חנם כו' ונדחק ליישב יע\"ש ולכן נראה לע\"ד דודאי הי\"מ הללו אזלי ומודו שאם בשני מצוות יש לעשות אותה שפגע ברישא משום אין מעבירין כ\"ש במצוה אחת שידוע זמנה או מקומה דאם בא לידו המצוה שצריך לקיימה באותו זמן או באותו מקום ואית בה משום אין מעבירין על המצוות והיינו ההיא דמנחות דמצוה להביא מן הקרוב דכיון שהגיע זמן קצירת מצות העומר מיד כשיצא מירוש' חייב לקיים המצוה באותה שמוצא ראשון דאין מעבירין על המצות אמנם הם ז\"ל לא כתבו אלא במצוה אחת התלויה בזמן או במקום כל שאין ידוע זמנה או מקומה כההיא דשפיכת שיריים ביסוד המזבח שאם לא היה מפרש הכתוב יסוד מערבי וקאמר סתם אל יסוד המזבח אנן בדידן היינו אומרים שמצות שפיכת השיריים אל היסוד אין בה משום אין מעבירין כיון דמספ\"ל איזה יסוד הוא עיקר מצוותו מה שירצה יעשה א\"נ פעמים בזה ופעמים בזה. א\"נ קצת שפיכ' ביסוד זה וקצת ביסוד זה דכיון דלא ידעינן עיקר מצוותו היכא אין בידינו להכריח משום אין מעבירין כיצד היא עיקר מצוותו ומה שירצה יעשה והו\"א דמצוה זו תלויה ברצון השופך א\"נ כדאמרן פעמים בזה כו' ולהכי אצטריך קרא לגלויי עיקר מצוותו היכן היא ואפשר שזו היתה כונת התוס' בזבחים דנ\"א ובמנחות דס\"ד במ\"ש דאי לאו קרא דאת פתח לא קבעי' מקום אשפיכת שיריים יע\"ש ובמ\"ש לעיל מזה וע\"ז הוקשה להם להתוס' דאם איתא דכל דלא גילה הכתוב זמן המצוה ומקומה לא קבעינן אנן זמן הבא ראשון או מקום ראשון מטעם אין מעבירין דכל כה\"ג ליכא משום אין מעבירין היכי קאמ' תלמודא הכא במגילה דטעמיה דר\"א ב\"י מסתבר דבאדר ראשון קאמר משום טעמא דאין מעבירין על המצוות והלא כיון דבכתוב ליכא גילוי על הזמן דאפ' לפרש הכתוב כרשב\"ג נמי דאדר שני קאמר קרא תו ליכא טעמא דאין מעבירין למימר ולהכריח דבאדר ראשון קאמר דשפיר איכא למימר דמעיקרא כך היתה התקנה באדר ב' או באיזה אדר משניהם א\"נ בזה ובזה וכיון דכך היתה עיקר התקנה מאי אין מעבירין איכא אלא ודאי דכל דמספ\"ל בעיקר המצוה באיזה זמן הוא עיקרה של מצוה יש בידינו להכריח דודאי בזמן הבא ראשון הוא וכן בתלויה במקום יש בידינו להכריח דבמקום הבא ראשון הוא משום טעמא דאין מעבירין וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לי קרא דאל פתח אהל מועד זה נ\"ל ברור בכוונת דבריהם ז\"ל ודוק.
עוד תירצו התוספות שם במגילה א\"נ נראה דמטעם אין מעבירין לא חזינן אלא דכל מערבי של מזבח כשר אבל יסוד לא חזינן דצריך משום הכי אצטריך קרא לאשמועינן עכ\"ל וכתב ע\"ז הר' ידי אליה דפ\"ט ע\"א וז\"ל הק' המק' דפשיטא דכשהקשו התוס' למה לי קרא ת\"ל כו' לא הקשו אלא דלשתוק מאשר פתח אהל מועד שהוא המורה על יסוד מערבי שהוא כנגד הפתח לאפוקי רוח אחר דתיפוק ליה מאין מעבירין וכו' וא\"כ מהו זה שתירצו אבל יסוד לא חזינא דצריך שאין לו מובן כלל וע\"ש מה שנדחק לתרץ. והנלע\"ד דהתוס' ז\"ל עיקר קושייתם לא היתה על עיקר הכתוב למה לי אל פתח אהל מועד דהא עיקר קרא לגופיה איצטריך כדאמרינן בגמרא אלא עיקר קושייתם היא על הש\"ס כי בעי טעמא דמתני' למה זה שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי למה הוצרך לאתויי קרא דאל יסוד המזבח אשר פתח אהל מועד לימא טעמא משום דאין מעבירין על המצוות לזה תירצו דתלמודא לא מייתי האי קרא אלא ללמד דשפיכת שיריים צריך שיהא ביסוד של מזבח העולה ומשום דאין מעבירין על המצות ממילא צריך שיהיה ביסוד מערבי ולא מתיבת פתח אהל מועד יליף לה להא דיסוד מערבי זה נ\"ל כוונת דבריהם ז\"ל ואולם ביומ' וזבחים ומנחות הכריחו מתוך הסוגיא שם דמתיבת פתח אהל מועד יליף עיקר מילתא דיסוד מערבי ודחו הגירסא דגרסי בגמרא בההוא דפגע ברישא וכאן בתירוץ זה כנראה לא השגיחו במה שהכריחו שם דאפשר לומר כמ\"ש הריטב\"א בחידושיו ליומא דנ\"א ע\"א ד\"ה אף ירידתו מן הכבש בסמוך לו וז\"ל פי' נקט האי טעמא אפילו למאן דלית ליה טעמא דאין מעבירין על המצות תיפוק לי דכי פגע ביסוד דרומית פגע ברישא יע\"ש.
ואין ספק אצלי דהרא\"ם בביאורו לפר' ויקרא בשיטה זו של הריטב\"א ז\"ל והתוס' דמגילה קאי ומשו\"ה שם בד\"ה אל יסוד מזבח העולה תפס עיקר גירסא זו דגרסינן בגמרא בההוא דפגע ברישא ולא עשה עיקר ממ\"ש התוס' בזבחים וביומא דלא גרסי' לה להאי גירסא ועיין במ\"ש לעיל בד\"ה ודע ודוק. ודע שהרב מ\"ל בריש ה' מגילה הביא מ\"ש הר\"ן בענין עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון או לא שהורו הגאונים שהולכין בהם אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפין וקורין בהם בי\"ד וסיים ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק שקול הו\"ל ס' של דבריהם ולקולא ונמצא פוטרו בשניהם ומבטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קור' בראשון ופטור בשני ע\"כ ופי' הר\"ב מ\"ל כוונת דבריו דכיון דמן הדין הוי ס' של דבריהם ולקולא אלא דלא אפש' למיזל לקולא דא\"כ נמצא אתה פוטרו בשניהם דבכל יומא ויומא איכא למימר שמא אינו חייב ביום זה משו\"ה אמרינן דיקרא בא' ופטור בשני משום דהוי ספק של דבריהם דשמא נפטר במה שקרא בראשון ומאי דאמרי' דיקרא בראשון הוא משום דכיון דעכ\"פ צריך לקרות יום א' או בי\"ד או בט\"ו צריך לקרות בי\"ד דתכף שבאה המצוה לידו צריך שיקיימנה והוקשה לו להרב מההיא דאיבעייא לן בפרק התכלת דמ\"ט תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא איזה מהם עדיף תמידין עדיפי שכן תדי' א\"ד מוספין עדיפי דהו\"ל שכן מקודש ולא איפשיט' ופסק רבי' בספ\"ח מהל' תמידין שאם ירצו יקריבו למוסף היום ואם ירצו להניחם למחר לתמידין יניחו ואמאי הא כיון דמספ\"ל איזה מהם קודם שיקריבו אותם למוסף היום שהיא המצוה שבאה לידו תחילה והוא ז\"ל תריץ יתיב וז\"ל ונר' דלא דמי דשאני מצוות חלוקות כגון תמידין ומוספין דמספ\"ל איזה מהם עדיף וכיון דלא ידעינן הרשו' בידו לעשות המצוה שירצה אבל במצוה אחת דלא ידעינן אם יקיימנה היום או למחר ובקיום יום אחד סגי פשיטא דאמרי' ליה שיקיימנה היום ולא יניחנה עד למחר עכ\"ל.
ולא נתקררה דעתי בחילוק זה דמה לי מצוה אחת דמספ\"ל אי זמנה היום או למחר דאמרינן דכיון דמשום ספיקא בקיום יום א' סגי פשי' דאמרינן ליה שיקיימנה היום ולא יניחנה למחר ומה לי ב' מצוות דמספ\"ל איזה מהם ראוי שתדחה לחברתה ואם קיים אחת ודחה האחרת מה שעשה עשוי דומייא דמצוה אחת בב' ימים דמספ\"ל באיזה יום משניהם הוא עיקר המצוה דבקיום אחד משניהם סגי א\"כ ה\"נ למה לא נאמר לו שיקיים המצוה הבאה לידו תחילה היום ולא ידחה אותה כדי לקיים אותה דלמחר כיון שאם עשה הוא מעצמו כן מה שעשה עשוי ולמה זה נניח אותו לרצונו ולדחות מצוה דהיום ולקיים אותה דלמחר כיון דהוא ואנן לא ידעינן איזה מהם עדיף לדחות חדא מקמיה חבירתה. ולכן הנלע\"ד דשאני ספיקא דמוקפות חומה מימות יהושע בן נון דספק זה אינו תלוי ידיעתו בסברא אלא בעדות מה שאי אפשר בזמנינו לברר הילכך אמרי ליה שיקרא היום משא\"כ בספק דתדיר ומקודש איזה מהם עדיף דהדבר תלוי בסבר' הילכך הניחו הדבר ברצון המקריבין שאם לפי דעתו וסברתו תדיר עדיף מקריב אותם היום ודוחה את מוספין דלמחר ואם לפי דעתו וסברתו מקודש עדיף דוחה תמידין דהיום לקיים מוספין דלמחר ואין כאן משום אין מעבירין על המצות כיון שאינו המצוה אלא לעשות מה שנראה לדעתו ולסברתו שהוא עדיף טפי. ועוד יש לחלק דבס' מוקפת חומה שהס'הזה וכולי היו להסתפק מתקני התקנה של קריאת המגילה בי\"ד ובט\"ו עצמן באחד מן העיירות ונמצא בזמנם ואם היה דעתם לומר דעיירות המסופקות יקראו באיזה יום שירצו היה להם לפרש או לרמוז בכתוב קריאתם של אלו כי היכי דתקינו י\"ד לשאינן מוקפות וט\"ו למוקפות דספק מוקפות יקראו באיזה מהם שירצו מדלא פירשו דבריהם בענין זה דלא תיקנו אלא י\"ד וט\"ו לבד אנו אומרים דודאי דעתם היה שלא יקראו אלא ביום א' לבד וביום י\"ד משום אין מעבירין אמנם בההיא דתמידין דהאידנא ומוספין דלמחר שהספק דאיזה מהם עדיף הוא אצלינו אבל קמי שמיא ודאי גלייא איזה מהם עדיף וראוי להקדימו אין בידינו להכריח ולומר שיקריב היום וידחה למחר או איפכא כיון דמאן דעביד הכי אפש' דשפיר עביד ומאן דעביד הכי אפשר דשפיר עביד הילכך תלוי הדבר ברצון המקריבן כנלע\"ד.
ואת זה ראיתי להרב המגיה כמוהר\"י כולי ז\"ל שכתב שעפ\"י חילוק זה שכתב הר\"ב מ\"ל נראה ליישב ההיא דפ' התכלת עם דברי הר\"ן גבי עיירות המוקפות במצוה אחת התלויה בימים לשתי מצוות חלוקות דחדא עדיפא מחברתא נתיישבו ג\"כ דברי הרדב\"ז בתשו' סימן י\"ג שכתב על מי שנתן לו השר רשות לצאת מבית הסהר יום א' לשנה דוקא כדי להתפלל שראוי הוא שלא להחמיץ המצוה והקשה עליו מוהר\"ץ בתשו' סימן ק\"ו מההיא דפרק התכלת דלא אפשיטא יע\"ש ועפ\"י דברי הרב המחבר ל\"ק מידי ועיין בלקט הקמח די\"א ע\"א ובס' דרך הקדש ד\"ד ע\"א שתירצו באופן אחר עכ\"ל וכבר עמדתי על דבריו בשורש תלמוד גדול הל' ת\"ת פ\"ג ה\"ד יעש\"ב." + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "שורש איסור כתיבת ס\"ת פרשיות פרשיות מ\"ע \n על כל איש ישראל לכתוב ס\"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כו' שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. ע\"כ. ומורינו הרב הגדול בס' עה\"ח הוקשה לו דבגמרא משנו שירה לחודה ולא השגיחו להאי טעמא ותו דאמאי לא הוכיח הרמב\"ם כדהוכיחו בש\"ס האי שירה לחודה מאי סהדותא איכא עכ\"ל.
ולעד\"ן דבגמרא לא חששו להאי טעמא דרבינו ז\"ל דהיא גופא קמיבעייא ליה דהאי קרא אשירה לחודה קאי ואי משום דאין כותבין את התורה פ\"פ הא לא מכרעא דמאי דמפשט פשי' לן דאין כותבי' את התורה פ\"פ ה\"מ למ\"ד דתורה חתומה ניתנה ולאידך כיון דאדבק אדבק. אך למאי דבעינן למימר השתא דלא ניתנה תורה אלא למשה כו' וקרא דועתה כתבו לכם אשירה לחודה קאי איפכא שמעינן מינה דכותבין את התורה פ\"פ אלא דלפום מסקנא דשמעתין פשיט אביי שפיר דכיון דאדבק אדבק וברור ולאידך דק\"ל אמאי לא הכריח רבי' כדהוכיחו בש\"ס הדבר ברור שרבינו לא קאי השתא לאגמרי לן מהאי קרא דכל ישראל מחוייבים לקיים התורה דאהא הוא דאצטריכו בגמרא למילף מהאי קרא אך הכרעת רבינו מהאי קרא הוא דמ\"ע לכתוב ס\"ת לעצמו אבל בקיום מצוותיה כל ישראל מחוייבים בה ודבר זה אין הכרעת הש\"ס מכרעת דהא אשירה לחודה איכא למימר שפיר דקאי קרא ומאי סהדותא איכא כו' ליכא למימר הכא דאכל התורה תעיד כיון שהן מחוייבים בה וזה ברור אלא דקצת קשה דתלמודא גופיה אמאי לא דחי דלא ניתנה תורה דקאמר ר\"ח היינו ליכתב ופשיט לה מהאי קרא דפסל לך כו' דמה פסילותן שלך אף כתיבתן שלך אבל בקיום מצוותיה כל ישראל מחוייבים בה דקרא דועתה כתבו לכם אשירה לחודא קאי וכמ\"ש רבינו. ואפשר דאתייא הך סוגייא כמ\"ד אין כותבין את התורה פ\"פ דקרא דועתה ע\"כ לאו אשירה לחודא קאי וכמ\"ש רבינו ז\"ל. א\"נ קושטא השיבו והאי דמצדד אצדודי מעיקרא אשינויי אחריני אפשר דכפי שיטתו של מקשן השיבו שעיין בספר שמע יעקב בס' ארעא דרבנן אות ז' וכבר עמדתי על דבריו בדרושי.
עוד הוקשה לו להרב ז\"ל בטעם זה שכת' רבינו לפי שאין כותבין את התורה פ\"פ וכיון דמותר לכתוב את התורה ספרים ספרים כמ\"ש שם רבינו ה' י\"ד א\"כ נימא דועתה כתבו לכם את השירה הזאת היינו ספר משנה תורה שיש בספר זה שירה זו ומנ\"ל למימר דעל כל התורה קאמר.
ולע\"ד יש ליישב עפ\"י מ\"ש רבינו ה' י\"ד דאע\"פ שמותר לכתוב את התורה כל ספר וספר בפני עצמו מ\"מ אין שם קדושת ס\"ת וכתב מרן שלמד זה רבינו ממ\"ש בפרק הניזקין אין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד צבור וכן כתב רבי' ברפ\"י שם יעו\"ש וכיון דקרא כתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את ב\"י וכתיב בסוף הפרשה וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם ע\"כ לומר שכוונת כתבו לכם את השירה הזאת היינו ס\"ת שיש בו שירה זו דאי שירה זו לחודא קאמר אי אפשר דהא אפילו ליחיד אין כותבין פרשה אחת לבדה. ואי בספר אחד קאמר הא אין קורין בצבור בחומשין מפני כבוד הצבור והכא קאמר ולמדה את ב\"י וכתיב וידבר משה באזני כל קהל ישראל וכו' אלא ע\"כ ס\"ת שיש בו שירה זו קאמר ודו\"ק ועפ\"י האמור ממילא נדחית היא ראיית הרב הגדול מוהרימ\"ט ז\"ל בחא\"ח סימן ג' עמ\"ש הרי\"ף ז\"ל דכותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ותמהו עליו הר\"ן והרא\"ש שזה היפך מ\"ש בגמרא בפרק הניזקין ד\"ס בעא מיניה אביו מרבה מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה תבעי למ\"ד תורה מ\"מ ניתנה תבעי למ\"ד תורה חתומה ניתנה תבעי למ\"ד תורה מ\"מ ניתנה כיון דמ\"מ ניתנה כותבין א\"ד כיון דאדבק אדבק תבעי למ\"ד תור' חתומה ניתנה כיון דחתומה ניתנה אין כותבין א\"ד כיון דלא אפשר כותבין. א\"ל אין כותבין ומה טעם לפי שאין כותבין ופרש\"י לפי שאין כותבין ואפילו למ\"ד מ\"מ ניתנה כיון דאידבק אידבק וכתב הרא\"ש וז\"ל ואפשר דסבר הלכה כר\"י דאמר תורה מ\"מ ניתנה ולא חייש להא דאמר רבה כיון דאידבק אידבק דא\"כ אפילו חומש לא ניכתוב כיון דאידבק ועוד ראה להקל משום דלא אפשר לכל עני שבישראל לכתוב תורה שלימה לבנו ע\"כ וכתב עליו הרב דמ\"ש דטעם הרי\"ף משום דסבר ה' כר\"י דאמר תורה מ\"מ ניתנה כיון דלדידיה נמי מספקא לי' לאביי דילמא כיון דאדבק אדבק ורבה נמי א\"ל אין כותבין לפי שאין כותבין ואי רבה פליג אר\"י וס\"ל תורה חתומה ניתנה מ\"ט לא חשש לפסקו של רבה. ועוד דאפילו לר\"י דאמר מ\"מ ניתנה אין כות' זו כדפרכי' לר\"י והכתי' לקוח את ספר התורה הזאת ומשני לבתר דאדבק תדע מדאמרינן בשלהי פכ\"ג דסנהדרין אעפ\"י שהניחו לו אבותיו לאדם ספר מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ואי ס\"ד כותבין מגילה בפני עצמה אימא שירה גרידתא אלא ה\"ט לפי שאין כותבין פרשה אחת וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ז מה' ס\"ת עכ\"ל. ולפי האמור אין מכאן ראיה דאף לדידיה דרבינו דפליג אהרי\"ף נמי תקשי כקו' הר\"ב עה\"ח דאימא אשירה שיש בה ספר משנה תורה כיון דשרי לכתוב חומש חומש אלא ע\"כ לומר דס\"ס אין בו קדושת ס\"ת ואין קורין בו ברבים דקרא כתי' כתבו לכם דמשמע כתב הראוי לצבור דומיא דמרע\"ה דכתי' וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם וא\"כ מה\"ט קאמר רבה דכתבו לכם את השירה היינו ס\"ת שיש בו שירה דאי שיר' לחודא קאמר אע\"ג דשרי לכתוב את התורה מ\"מ אין בו קדושת ס\"ת ואין קורין בו בצבור וקרא כתבו לכם קאמר כמדובר.
עוד כתב רבינו ואם כתבו בידו הרי הוא כאלו קבלו מהר סיני כו' וכל המגיה אפי' אות אחת הרי הוא כאלו כתבו כולו ע\"כ. הכי איתא בפ' הקומץ רבה ד\"ל אמר ר\"י בר אבא אמר רב גידל אמר רב הקונה ס\"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו מעלה עליו הכתוב כאלו קבלו מהר סיני אמר רב ששת אם הגיה אפילו אות א' מעלה עליו הכתוב כאלו כתבו וכתב הרב הנמק\"י וז\"ל כחוטף מצוה וכו' פי' שאין לו שכר כ\"כ כמי שטרח בכתיבתו ויש מקום למדת הדין לחלוק ולומר אלמלא שבא אליו בלא טורח לא היה עושה אותו. כתבו הוא בעצמו כאלו קבלו מהר סיני שיש למדת רחמים לומר כמו שטרח טורח זה כן היה טורח ללכת במדבר כדי לקבל תורה מהר סיני כו' שמעינן מדבריו דלצאת ידי חובת מצות כתיבת ס\"ת אין הפרש בין כתב ס\"ת לעצמו לקונה מן השוק. ואין החילוק אלא לענין קבלת השכר אם מעט ואם הרבה דבקונה מן השוק שכרו מעט מפני שיש מקום למידת הדין לקטרג מה שא\"כ בכות' לעצמו וכ\"כ רש\"י ז\"ל וז\"ל כחוטף מצוה מן השוק ומצוה קעביד אבל אם כתבו הוי מצוה טפי. אמנם מור\"ם במפה סימן ע\"ר כתב שאם קונה ולא הגיה הוי כחוטף ואינו יוצא בזה וכבר תמה על דבריו הר\"ב ט\"ז בסק\"א בשם מ\"כ יע\"ש. ולע\"ד אפשר ליישב דברי מור\"ם עפ\"י מ\"ש הרב שלה\"ג בפרק החובל עמ\"ש הרי\"ף ז\"ל שם דההיא דתניא ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומעשה בא' ששחט ובא חברו וכסה וחייבו רבן גמליאל עשרה זהובים וכתב הרי\"ף דחיוב זה שחייבו ר\"ג דינא הוא ולא קנסא וגמרינן מנה לדינ' אחרינא ואי הוה משום קנסא מקנסא לא ילפי' וכתב הרב שה\"ג וכיון דמסקי' דדינא הוא ולא קנסא יעלה יפה מה שאמרו דאדם יכול למכור המצוות שלו ויעלו לאיש הקונה דהא יש לו ערך לאיש הקונה עשרה זהובים לאחד. מיהו דוקא למצו' שעתיד לעשות מועיל הקנין ולא למצוה שעשאה כבר יע\"ש. ובכן אפשר דמור\"ם ז\"ל מיירי במי שקנה ס\"ת לעצמו מחבירו שכתבו לעצמו וקיים בו כבר מ\"ע דועתה כתבו לכם את השירה הזאת משו\"ה כתב דאינו יוצא בו ידי חובתו כמ\"ש הרשה\"ג דמצוה שעשאה כבר לא יועיל בה קנין ומכירה ואפי' אם יתן איש את כל הון ביתו לקנות מצוה שעשה חבירו דאין ערך למצוה. ורש\"י והרב הנמק\"י מיירו בשקנה ס\"ת מהסופר שכתבו מעיקרא למוכרו משו\"ה ס\"ל דיוצא י\"ח בו אמנם אין לו שכר כ\"כ כמי שטרח בכתיבתו כנלע\"ד ובדרושי הארכתי עוד יע\"ש." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b3c2b516d50ec5bcb0583c2959947ada1bd61515 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,93 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין כ\"ג אם עובד כשהוא אונן אבל \n כ\"ג עובד כשהוא אונן וכו'. וכתב הרב מ\"ל ז\"ל וז\"ל מפשט דברי רבינו נרא' דאף כ\"ג אינו מתחיל בעבוד' וכו' הן אמת שראיתי להתוספות שכתבו דלכאורה משמע היה עומד ומקריב אע\"פ שלא התחיל בעבודה עדיין אלא עבודה בידו וכו' ואפשר להעמיס פירוש זה בדברי רבינו וכו' עוד אני מסתפק וכו' ונראה דאליבא דכ\"ע וכו' אך אעיקרא דדינא מ\"ש נראה דליתא וכו' ע\"כ עיין בתשובת הרב בית יעקב חא\"ח סי\"ז דמפשט פשיטא ליה בדעת רבינו דאם לא התחיל עדיין לא יעבוד ומינה למד הרב דאונן שהיה מתפלל כבר לא יפסוק אלא שדחה לזה דאפשר שאני כ\"ג לר\"י מדאורייתא הוא דלא יתחיל מגזרת הכתוב דכתיב ומן המקדש לא יצא דמשמע שאם היה כבר במקדש עובד לא יצא אבל לכתחילה לא יתחיל אבל לענין תפלה שהוא מדרבנן אפשר דאף אם כבר התחיל יפסיק וזה שלא כדברי הרב מ\"ל שם שהכריח שמה שאין כ\"ג מתחיל הוא מדרבנן דמדאורייתא אף להתחיל מתחיל וגם דברי הרב הנז' הוא היפך מסקנת הרב מ\"ל דמסיק דלדעת ר' אף להתחיל יכול להתחיל ושרי אפילו מדרבנן.
ואולם בעיקר ההכרח אשר הכריח הרב מ\"ל דלרבי יאודה אית ליה דאף אם לא היה עסוק עובר מדין תורה דאלת\"ה ת\"ל היכי קאמר אף אשה אחרת מתקנים לו שמא תמות אשתו ואי תמות היכי עבד עבודה ואם איסור התחלת עבודה הוא מדין תורה אין לחלק ביום הצום לשאר ימים וכמבואר עכ\"ל אין זה הכרח לע\"ד דשפיר איכא למימר דלר\"י ליכא איסורא להתחיל כי אם מדרבנן וביום הצום שהוא י\"ט לא חששו רבנן והתירו לו וה\"ט כדאמרינן בסוף אותה סוגייא דפ\"ק דיומא דכיון שהוא מגרש לה ליכא אנינות וליכא אלא איסורא דטירדא ואיסור זה אינו אלא מדרבנן גזירה שמא יאכל וביום הצום דכ\"ע לא אכלי לא גזרו כדאיתא התם וכ\"ש לפי מ\"ש התוספות ישינים שם דמשום טירדא לא אסיר להקריב אף מדרבנן גזירה שמא יאכל דאף מי שטבעה ספינתו בים לא יקריב אלא עיקר הגזירה היא שמא יאכל ביום הכפורים על ידי טירדתו יע\"ש וכ\"כ הריטב\"א בחי' ליומא בשם התוספות יע\"ש ועיין להרב מ\"ל שם בפ\"ג מהלכות אבל דיו\"ד ד\"ה הן אמת ולקמן ד\"ה והיה נ\"ל דכהן שגירש וכו' דנר' דאשתמי' מיניה דברי התוס' ישני' והריטב\"א הללו יע\"ש.
עוד כתב הרב מ\"ל וז\"ל והיה נ\"ל דכהן שגירש את אשתו שילך למקום פ' ומתה אשתו קוד' שיקיים התנאי אף שחל עליו אנינות מ\"מ אם הלך אח\"כ וקיים תנאו שנמצא שהיא מגורשת למפרע משעה ראשונה דאין כאן אנינות כלל ומותר לאכול בקדשים ולעבוד הן אמת שראיתי בפ\"ק דיומא דאמרינן וכה\"ג מי חיילא עליה אנינו' והא מיגרשא וכו' ויש לתמוה שאם כדבריו כי קאמר התם תלמודא בפ\"ק דיומא די\"ג ע\"ב כי פריך ודילמא מייתא חבירתה בפלגא דעבודה וכו' אלא דלחדא אמר לה וכו' מאי איכא למימר דילמא מייתא חבירתא בפלגא דעבודה ועבד ליה עבודה למפרע בשני בתים אי חזי לה דקא בעייא למימת קדים איהו ועייל לבית הכנסת ומשוי ליה גיטא דהא גיטא למפרע ע\"כ. ולפי דברי הרב עדיפא מינה הו\"ל למימר דאפילו אי מתה עייל לבית הכנסת ולמפרע הוייא מגורשת אלא ודאי דכל כי האי גוונא שכבר מתה לא מהני מאי דעייל לבית הכנסת דהשתא מיהא הו\"ל גט לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה.
איברא דהיא גופה קשייא דבמאי עסקי' אי בשגרש' ואמר לה הרי את מגורש' מעכשיו ע\"מ שאכנס לבית הכנסת א\"כ שפיר מצי לקייומי אף לאחר מיתת אשתו דאין כאן משום גט לאחר מית' כדאמרי' בס\"פ מי שאחזו גבי הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חדש אינו גט ופרש\"י דכיון דלא אמר מעכשיו משמע לאחר י\"ב חדש יהא גט והרי מת בתוך הזמן ואמרינן התם דר\"י נשיאה התירה לינשא דס\"ל דזמנו של שטר מוכיח עליו כלומר דמאחר שכתוב זמן בתוך השטר הו\"ל כאלו אמר מעכשיו יע\"ש. ועיין בטור ומרן ב\"י ז\"ל בא\"ה בסימן קמ\"ד דאיכא פלוגתא ביני רבוותא אי הלכה כר\"י דזמנו של שטר מוכיח עליו יע\"ש. מבואר יוצא דהיכא דאמר מעכשיו לכ\"ע אפילו קיים התנאי לאחר שמת אין כאן משום אין גט לאחר מיתה. גם אי מיירי הש\"ס באומר ע\"מ איפליגו ר\"ה ורב יאודה התם אי אומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי או לא ונ\"מ להיכא שמת או נאבד הגט כיע\"ש. ועיין בטור ומרן ב\"י ז\"ל בא\"ה סימן קמ\"ג יע\"ש ואי מיירי הש\"ס באומר אם אכנס לבית הכנסת דאין כאן גט מעכשיו ולהכי הוצרך לתרוצי דכי חזי לה דבעייא מימת וכו' קשה דאמאי לא משני דהתנאי היה בע\"מ ולהכי אפילו קיים התנאי לאחר מיתה הוייא מגורשת למפרע מיהו לזה י\"ל דעדפא מינה קמשני מיהו על הרב מ\"ל ז\"ל אני תמיה אמאי לא נרגש מסוגייא זו דיומא דלכאורה משמע דלא מהני גט כזה מדקאמר דכי חזי לה בעייא מימת וכו' והיה לו לתרץ דעדיפא מינה קאמר ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואיזהו \n הטמא שחייב כרת על המקדש כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו כו'. עיין בדברי מרן כ\"מ שהאריך להביא לשון הירוש' דפכ\"ג ופי' דברי הירוש' שלא כדברי הר\"ש ז\"ל בריש אהלות מ\"ג ולדידי אף רבינו מפרש הירוש' כמ\"ש הר\"ש אלא שהוא פוסק כאות' בריית' דמייתי התם בירוש' דפליג אר' אילא ותני כל שחצייו מן החלמה וחציו מן הגללים אין חייבים עליו על ביאת המקדש מפני שחציו מן החלמה אבל אם היה כולו מן החלמה חייב ודייק התם בירוש' דאף שני שנגע בראשון חייב על ביאת המקדש יע\"ש. וכ\"פ רבינו וכמובן והרואה דברי הר\"ש בפירוש הירושלמי יראה איך הגירסא שהביא מרן כ\"מ בדברי הירוש' היא מוטעת וצריך להתיישב עוד בדברי מרן כ\"מ וצ\"ע." + ], + [], + [], + [ + "המכניס \n שרץ כו' ה\"ז חייב כרת אבל הזורק כלים טמאי' למקדש אפי' היו כלים שנגעו במת פטור מכרת וחייב מלקות. וכתב עליו הראב\"ד דמאחר שעל הכלים פטור למה המכניס כלי טמא למקדש חייב ע\"כ אני אומר מ\"ש שמואל במס' עירובין המכניס שרץ טמא למקדש חייב מלקות קאמר עכ\"ל. וזו היא הנסחא הישרה בדבריו וכונתו דמעיקרא אסיק אדעתיה דמ\"ש שמואל בגמ' דהמכניס שרץ טמא למקדש חייב כרת קאמר וכמ\"ש רש\"י ולזה קאמר דא\"כ למה חייב כרת המכניס כלי טמא למקדש ואסיק דצ\"ל כלומר דצריך לידחק בזה דחיוב מלקו' קאמר וזה דוחק דמשמע דדומייא דחיוב שרץ עצמו הוא חייוב דטמא שרץ דהיינו כרת וברור וראיתי למרן כ\"מ שכתב ע\"ד הראב\"ד וז\"ל והמסתכל בדברי רבינו יבין דלדידיה קושייא מעיקרא ליכא שהוא מפרש הא דשמואל לא במכני' כלי טמא הוא אלא במכניס אדם טמא שרץ וחייב כרת הוא דפשטא דלישנא הוא דחייב עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים שהרי מבואר שם בגמ' דאף בכלים חייב דקאמר תלמודא עלה דהך מימרא דשמואל לימא מסייע ליה מזכר עד נקבה תשלחו פרט לכלי חרס דברי ר\"י הגלילי מ\"ט לאו משום דלית ליה טהרה במקוה לא כו' יע\"ש מבואר יוצא דדוקא כלי חרס פטור מה\"ט אבל שאר כלים חייב וע\"כ אין לנו אלא מה שתירץ הראב\"ד דחיוב מלקו' קאמר כמבואר.
עוד כתב שם על מה שהשיג הראב\"ד עוד על מ\"ש רבינו שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומא' שהרי טמא שרץ אינו אב הטומא' וחייב כרת עכ\"ל וכתב מרן כ\"מ וז\"ל ומה שהקשה מטמא שרץ כבר כתבתי דלרבינו לא בכלי טמא שרץ מיירי אלא באדם טמא שרץ עכ\"ל ולכאורא ק' דמה יענה לאותה סוגייא דעירובין דמוכח מינה דאף בכלים חייב אמנם הא ודאי בורכא היא ול\"ק מידי דכי דייקינן מההיא ברייתא דממעט כלי חרס דשאר כלים חייב דוקא כשנטמא בטומאה מן המת דקרא דמזכר עד נקבה בטומאה מן המת מיירי אבל בטומאה מן השרץ אפשר דאפילו שאר כלים פטור כיון דהוי ראשון לטומאה ודוקא אדם חייב אך קושייא קמייתא קשה." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור עבודה בישיבה וכל \n העובד והוא יושב חלל ועבודתו פסולה ואינו לוקה כו'. הנה בגמרא במ' זבחים די\"ז ע\"א רצה להוכיח דזר שעבד עבודתו פסולה ויליף לה מיושב דעבודתו פסולה ביושב ופריך מה ליושב שכן פסול לעדות ומשני מיושב ת\"ח כו' וכתבו התוס' שם ד\"ה הגהה וז\"ל וא\"ת והא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד כלומר ומשו\"ה אם עבד עבודה מיושב חילל משא\"כ בזר שנכנסים לעזרה די\"ל דאם עבד לא חילל ותי' ושמא אינו מן התורה מה שאין ישיבה בעזרה אלא מדרבנן ומשו\"ה יליף זר מיושב שלא חילל והביאו ראיה שהוא מדרבנן ממאי דיליף תלמודא בדכ\"ג ליושב ועובד דעבודתו פסולה מקרא דלעמוד ולשרת יע\"ש ותיפוק ליה דאפילו בלאו עבודה אין ישיבה אלא משמע שהוא מדרבנן ושוב כתבו ומיהו אצטריך קרא לעובד בהשתחוואה עכ\"ל וכונתם רצוי' דמשם אין ראיה דהוי מדרבנן דאכתי אפשר דהוי דאורי' וכי אצטריך קרא דלעמוד ולשרת לעובד בהשתחואה דזה לא ילפינן מהא דקי\"ל אין ישיבה בעזרה דהתם דוקא ישיב' אבל בהשתחואה לא לזה אצטריך קרא דלעמוד לפסול אפילו השתחואה דאע\"ג דישיבה לא חשיבא מ\"מ עבודה נמי לא הוייא ע\"כ תורף כונתם ועיין מ\"ש ע\"ז הרב ברכת הזבח שלא ידע מהיכן למדו בפשיטות דהשתחואה אסירא בעבודה יע\"ש וכונתו ברורה דק\"ל לשון התוס' שכתבו מיהו אצטריך קרא לעובד בהשתחואה ולא כתבו בלשון ושמא דמשמע שזה פשוט הוא להם ועיין בס' דרך הקדש למהר\"ח אלפאנדארי ז\"ל שהבין כונה אחרת בדברי הרב יע\"ש.
ואולם בעיקר דבריהם שמעתי מפי מו\"ה בעל שע\"ה דהוקשה לו מהא דאמרי' שם די\"ט ע\"ב ת\"ר כיצד קידוש מניח ידו הימנית ע\"ג רגלו הימנית וידו השמאלית ע\"ג רגלו השמאלית ומקדש ר' יוסי בר' יאודה אומר מניח שתי ידיו זו ע\"ג זו וע\"ג שתי רגליו זו ע\"ג זו ומקדש א\"ל הפלגת אי אפשר לעשות כן ואמרי' דלר\"י חבירו מסייעו לסומכו עד שמקדש ואמרי' מ\"ב עמידה מן הצד איכא בינייהו דלרבנן כיון שעומד ע\"י סמיכה לא חשיבא עמידה ולר\"י חשיבא עמיד' ליתב מיתב וליקדש ואמאי צרי' עמידה ומשנינן אמר קרא לעמוד ולשרת ושירות מעומד ע\"כ והשתא לפי דבריהם דקרא דלעמוד לא אצטריך אלא לעבוד עבודה אפילו ע\"י השתחואה הרי קידוש אי אפשר אם לא ע\"י השתחואה שהרי אמרו מניח ידו ע\"ג רגלו כו' ואפ\"ה חשיבא עמידה לכ\"ע אלא דפליגי כשעמידה היא מן הצד דהיינו ע\"י סמיכה אי חשיבא עמידה או לא ויותר היה להם לומר דאצטרי' קרא לפסול עמידה מן הצד לרבנן ולר\"י סמיכה ע\"י דבר אחר שאינו אדם וכמ\"ש התוספות שם די\"ט ע\"ב דכי פריך תלמו' וליתב מיתב וליקדש לאו ישיבה ממש קא' אלא סמיכה דהא אין ישיבה בעזרה כו' יע\"ש אבל השתחוואה אליבא דכ\"ע חשיבא עמידה כמו שנראה מההיא דקדוש ידים ע\"כ שמעתי והן עתה נדפס בס' שע\"ה הלכות בית הבחירה פ\"ז ה\"ו.
ולע\"ד יש מקום לדחות דע\"כ לא קאמרו התוספו' דעמידה ע\"י השתחוואה לא חשיבא עמידה אלא דוקא גבי שאר עבודות שאין דרכן ע\"י השתחוואה אבל גבי קידוש ידים דאי אפשר לעבודה זו אם לא על ידי השתחוואה אז ודאי חשיבא עמידה אפי' ע\"י השתחוואה כי זו היא עמידתו אמנם בעמידה מן הצד דהיינו על ידי שיסמוך אחר אותו אז ודאי לא חשיבא עמידה לדידהו דהו\"ל כיושב ממש כיון שהוא מצד עצמו אינו יכול לעמוד ואע\"ג דאי דרשינן כר\"י אי אפשר לעבודה זו אם לא ע\"י סמיכת אחר וכיון דלדידהו ניחא להו דאע\"ג דבשאר עבודות השתחוואה לא מהנייא משום דבעינן לעמוד ואפ\"ה גבי קידוש ניחא להו דחשיבא עמידה ה\"נ אמאי לא קאמר נ\"מ כר\"י ונימא דהכא חשיבא עמידה כיון דאפשר בלאו הכי לזה י\"ל כיון דמ\"מ צריך למימר דקדוש ידיים הוא על ידי השתחוואה ממילת את ואת קאמרי רבנן דהכי ניחא למדרש קרא משום דהא איכא עמידה ע\"י עצמו וחשיבא עמידה כיון דאי אפשר בלאו הכי ולא כדדריש ר\"י בר יאודה דהשתא ליכא עמידה כלל ועדיין כ\"ז הוא דוחק והקושיא היא אלימתא. מיהו י\"ל דרבנן לא ניחא להו כדר\"י משום דלא אשכחן עבודה אחרת כזו אבל לדידהו ניחא דהא קבלת הדם צריך שישתחוה הכהן כדי לקבל את הדם ומשו\"ה לדידהו ניחא דהוייא עמידה כה\"ג אבל לר\"י קשה." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [ + "והקטירו \n בני אהרן כו'. וראיתי להרב פרשת דרכים בדרך מצוותיך דס\"ט ע\"ד שכתב שם וז\"ל עוד אני מסתפק במ\"ש הר\"ם והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן אם עברו והקטירו אם יהיו חייבות מיתה כזר ששמש א\"ד דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה יע\"ש ולכאורה נראה דליכא בהו חיוב מיתה מההיא דאמרינן בפ\"ז דיבמות עלה ס\"ח והביאה סוגייא זו הרב ז\"ל שם ע\"ב עלה דאמרינן שם בקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר דמיירי כשנבעלה לפסול לה ופרכינן ואימא דקרא מיירי היכא דמנסבא לזר לא תיכול בתרומה ותירצו ההיא מושבה אל בית אביה כנעוריה נפקא מכלל דמעיקרא לא אכלת והדר פרכינן אי מהתם הו\"א לאו הבא מכלל עשה עשה כתב רחמנא האי ללאו ע\"כ הרי דס\"ל לתלמודא דאי לא הוה כתיב כי אם קרא דושבה הו\"א דליכא איסורה בכהנת אשת זר אלא עשה בעלמא ולא לאו וחיוב מיתה כזר ה\"נ דוכוותא ולאו מילתא היא דהתם שאני דמעיקרא הוה חזי לאכול בתרומה והותרה בהדייא וכי הדר אפקיה קרא בשנשאת לזר פשיטא דליכא בה אלא עשה בעלמא כמ\"ש התוס' לענין נדרים ונדבות בי\"ט משא\"כ גבי הקטרה דמעיקרא לא חזו ולא הותרו כלל מיהו יש להביא ראיה להיפך מדברי התוס' הנז' דכיון דלא הותרו מעיקרא פשיטא דהרי הן בכלל זרות ויש להביא קצת ראיה מההיא דיבמות פ' ד' אחין דל\"ג ע\"ב גבי זר ששימש בשבת וכבר עמדתי ע\"ז במקום אחר." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3f06fba33c3a1d287a3d03c4226dc20e8bf91b33 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,90 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Admission_into_the_Sanctuary", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין כ\"ג אם עובד כשהוא אונן אבל \n כ\"ג עובד כשהוא אונן וכו'. וכתב הרב מ\"ל ז\"ל וז\"ל מפשט דברי רבינו נרא' דאף כ\"ג אינו מתחיל בעבוד' וכו' הן אמת שראיתי להתוספות שכתבו דלכאורה משמע היה עומד ומקריב אע\"פ שלא התחיל בעבודה עדיין אלא עבודה בידו וכו' ואפשר להעמיס פירוש זה בדברי רבינו וכו' עוד אני מסתפק וכו' ונראה דאליבא דכ\"ע וכו' אך אעיקרא דדינא מ\"ש נראה דליתא וכו' ע\"כ עיין בתשובת הרב בית יעקב חא\"ח סי\"ז דמפשט פשיטא ליה בדעת רבינו דאם לא התחיל עדיין לא יעבוד ומינה למד הרב דאונן שהיה מתפלל כבר לא יפסוק אלא שדחה לזה דאפשר שאני כ\"ג לר\"י מדאורייתא הוא דלא יתחיל מגזרת הכתוב דכתיב ומן המקדש לא יצא דמשמע שאם היה כבר במקדש עובד לא יצא אבל לכתחילה לא יתחיל אבל לענין תפלה שהוא מדרבנן אפשר דאף אם כבר התחיל יפסיק וזה שלא כדברי הרב מ\"ל שם שהכריח שמה שאין כ\"ג מתחיל הוא מדרבנן דמדאורייתא אף להתחיל מתחיל וגם דברי הרב הנז' הוא היפך מסקנת הרב מ\"ל דמסיק דלדעת ר' אף להתחיל יכול להתחיל ושרי אפילו מדרבנן.
ואולם בעיקר ההכרח אשר הכריח הרב מ\"ל דלרבי יאודה אית ליה דאף אם לא היה עסוק עובר מדין תורה דאלת\"ה ת\"ל היכי קאמר אף אשה אחרת מתקנים לו שמא תמות אשתו ואי תמות היכי עבד עבודה ואם איסור התחלת עבודה הוא מדין תורה אין לחלק ביום הצום לשאר ימים וכמבואר עכ\"ל אין זה הכרח לע\"ד דשפיר איכא למימר דלר\"י ליכא איסורא להתחיל כי אם מדרבנן וביום הצום שהוא י\"ט לא חששו רבנן והתירו לו וה\"ט כדאמרינן בסוף אותה סוגייא דפ\"ק דיומא דכיון שהוא מגרש לה ליכא אנינות וליכא אלא איסורא דטירדא ואיסור זה אינו אלא מדרבנן גזירה שמא יאכל וביום הצום דכ\"ע לא אכלי לא גזרו כדאיתא התם וכ\"ש לפי מ\"ש התוספות ישינים שם דמשום טירדא לא אסיר להקריב אף מדרבנן גזירה שמא יאכל דאף מי שטבעה ספינתו בים לא יקריב אלא עיקר הגזירה היא שמא יאכל ביום הכפורים על ידי טירדתו יע\"ש וכ\"כ הריטב\"א בחי' ליומא בשם התוספות יע\"ש ועיין להרב מ\"ל שם בפ\"ג מהלכות אבל דיו\"ד ד\"ה הן אמת ולקמן ד\"ה והיה נ\"ל דכהן שגירש וכו' דנר' דאשתמי' מיניה דברי התוס' ישני' והריטב\"א הללו יע\"ש.
עוד כתב הרב מ\"ל וז\"ל והיה נ\"ל דכהן שגירש את אשתו שילך למקום פ' ומתה אשתו קוד' שיקיים התנאי אף שחל עליו אנינות מ\"מ אם הלך אח\"כ וקיים תנאו שנמצא שהיא מגורשת למפרע משעה ראשונה דאין כאן אנינות כלל ומותר לאכול בקדשים ולעבוד הן אמת שראיתי בפ\"ק דיומא דאמרינן וכה\"ג מי חיילא עליה אנינו' והא מיגרשא וכו' ויש לתמוה שאם כדבריו כי קאמר התם תלמודא בפ\"ק דיומא די\"ג ע\"ב כי פריך ודילמא מייתא חבירתה בפלגא דעבודה וכו' אלא דלחדא אמר לה וכו' מאי איכא למימר דילמא מייתא חבירתא בפלגא דעבודה ועבד ליה עבודה למפרע בשני בתים אי חזי לה דקא בעייא למימת קדים איהו ועייל לבית הכנסת ומשוי ליה גיטא דהא גיטא למפרע ע\"כ. ולפי דברי הרב עדיפא מינה הו\"ל למימר דאפילו אי מתה עייל לבית הכנסת ולמפרע הוייא מגורשת אלא ודאי דכל כי האי גוונא שכבר מתה לא מהני מאי דעייל לבית הכנסת דהשתא מיהא הו\"ל גט לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה.
איברא דהיא גופה קשייא דבמאי עסקי' אי בשגרש' ואמר לה הרי את מגורש' מעכשיו ע\"מ שאכנס לבית הכנסת א\"כ שפיר מצי לקייומי אף לאחר מיתת אשתו דאין כאן משום גט לאחר מית' כדאמרי' בס\"פ מי שאחזו גבי הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חדש אינו גט ופרש\"י דכיון דלא אמר מעכשיו משמע לאחר י\"ב חדש יהא גט והרי מת בתוך הזמן ואמרינן התם דר\"י נשיאה התירה לינשא דס\"ל דזמנו של שטר מוכיח עליו כלומר דמאחר שכתוב זמן בתוך השטר הו\"ל כאלו אמר מעכשיו יע\"ש. ועיין בטור ומרן ב\"י ז\"ל בא\"ה בסימן קמ\"ד דאיכא פלוגתא ביני רבוותא אי הלכה כר\"י דזמנו של שטר מוכיח עליו יע\"ש. מבואר יוצא דהיכא דאמר מעכשיו לכ\"ע אפילו קיים התנאי לאחר שמת אין כאן משום אין גט לאחר מיתה. גם אי מיירי הש\"ס באומר ע\"מ איפליגו ר\"ה ורב יאודה התם אי אומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי או לא ונ\"מ להיכא שמת או נאבד הגט כיע\"ש. ועיין בטור ומרן ב\"י ז\"ל בא\"ה סימן קמ\"ג יע\"ש ואי מיירי הש\"ס באומר אם אכנס לבית הכנסת דאין כאן גט מעכשיו ולהכי הוצרך לתרוצי דכי חזי לה דבעייא מימת וכו' קשה דאמאי לא משני דהתנאי היה בע\"מ ולהכי אפילו קיים התנאי לאחר מיתה הוייא מגורשת למפרע מיהו לזה י\"ל דעדפא מינה קמשני מיהו על הרב מ\"ל ז\"ל אני תמיה אמאי לא נרגש מסוגייא זו דיומא דלכאורה משמע דלא מהני גט כזה מדקאמר דכי חזי לה בעייא מימת וכו' והיה לו לתרץ דעדיפא מינה קאמר ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואיזהו \n הטמא שחייב כרת על המקדש כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו כו'. עיין בדברי מרן כ\"מ שהאריך להביא לשון הירוש' דפכ\"ג ופי' דברי הירוש' שלא כדברי הר\"ש ז\"ל בריש אהלות מ\"ג ולדידי אף רבינו מפרש הירוש' כמ\"ש הר\"ש אלא שהוא פוסק כאות' בריית' דמייתי התם בירוש' דפליג אר' אילא ותני כל שחצייו מן החלמה וחציו מן הגללים אין חייבים עליו על ביאת המקדש מפני שחציו מן החלמה אבל אם היה כולו מן החלמה חייב ודייק התם בירוש' דאף שני שנגע בראשון חייב על ביאת המקדש יע\"ש. וכ\"פ רבינו וכמובן והרואה דברי הר\"ש בפירוש הירושלמי יראה איך הגירסא שהביא מרן כ\"מ בדברי הירוש' היא מוטעת וצריך להתיישב עוד בדברי מרן כ\"מ וצ\"ע." + ], + [], + [], + [ + "המכניס \n שרץ כו' ה\"ז חייב כרת אבל הזורק כלים טמאי' למקדש אפי' היו כלים שנגעו במת פטור מכרת וחייב מלקות. וכתב עליו הראב\"ד דמאחר שעל הכלים פטור למה המכניס כלי טמא למקדש חייב ע\"כ אני אומר מ\"ש שמואל במס' עירובין המכניס שרץ טמא למקדש חייב מלקות קאמר עכ\"ל. וזו היא הנסחא הישרה בדבריו וכונתו דמעיקרא אסיק אדעתיה דמ\"ש שמואל בגמ' דהמכניס שרץ טמא למקדש חייב כרת קאמר וכמ\"ש רש\"י ולזה קאמר דא\"כ למה חייב כרת המכניס כלי טמא למקדש ואסיק דצ\"ל כלומר דצריך לידחק בזה דחיוב מלקו' קאמר וזה דוחק דמשמע דדומייא דחיוב שרץ עצמו הוא חייוב דטמא שרץ דהיינו כרת וברור וראיתי למרן כ\"מ שכתב ע\"ד הראב\"ד וז\"ל והמסתכל בדברי רבינו יבין דלדידיה קושייא מעיקרא ליכא שהוא מפרש הא דשמואל לא במכני' כלי טמא הוא אלא במכניס אדם טמא שרץ וחייב כרת הוא דפשטא דלישנא הוא דחייב עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים שהרי מבואר שם בגמ' דאף בכלים חייב דקאמר תלמודא עלה דהך מימרא דשמואל לימא מסייע ליה מזכר עד נקבה תשלחו פרט לכלי חרס דברי ר\"י הגלילי מ\"ט לאו משום דלית ליה טהרה במקוה לא כו' יע\"ש מבואר יוצא דדוקא כלי חרס פטור מה\"ט אבל שאר כלים חייב וע\"כ אין לנו אלא מה שתירץ הראב\"ד דחיוב מלקו' קאמר כמבואר.
עוד כתב שם על מה שהשיג הראב\"ד עוד על מ\"ש רבינו שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומא' שהרי טמא שרץ אינו אב הטומא' וחייב כרת עכ\"ל וכתב מרן כ\"מ וז\"ל ומה שהקשה מטמא שרץ כבר כתבתי דלרבינו לא בכלי טמא שרץ מיירי אלא באדם טמא שרץ עכ\"ל ולכאורא ק' דמה יענה לאותה סוגייא דעירובין דמוכח מינה דאף בכלים חייב אמנם הא ודאי בורכא היא ול\"ק מידי דכי דייקינן מההיא ברייתא דממעט כלי חרס דשאר כלים חייב דוקא כשנטמא בטומאה מן המת דקרא דמזכר עד נקבה בטומאה מן המת מיירי אבל בטומאה מן השרץ אפשר דאפילו שאר כלים פטור כיון דהוי ראשון לטומאה ודוקא אדם חייב אך קושייא קמייתא קשה." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור עבודה בישיבה וכל \n העובד והוא יושב חלל ועבודתו פסולה ואינו לוקה כו'. הנה בגמרא במ' זבחים די\"ז ע\"א רצה להוכיח דזר שעבד עבודתו פסולה ויליף לה מיושב דעבודתו פסולה ביושב ופריך מה ליושב שכן פסול לעדות ומשני מיושב ת\"ח כו' וכתבו התוס' שם ד\"ה הגהה וז\"ל וא\"ת והא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד כלומר ומשו\"ה אם עבד עבודה מיושב חילל משא\"כ בזר שנכנסים לעזרה די\"ל דאם עבד לא חילל ותי' ושמא אינו מן התורה מה שאין ישיבה בעזרה אלא מדרבנן ומשו\"ה יליף זר מיושב שלא חילל והביאו ראיה שהוא מדרבנן ממאי דיליף תלמודא בדכ\"ג ליושב ועובד דעבודתו פסולה מקרא דלעמוד ולשרת יע\"ש ותיפוק ליה דאפילו בלאו עבודה אין ישיבה אלא משמע שהוא מדרבנן ושוב כתבו ומיהו אצטריך קרא לעובד בהשתחוואה עכ\"ל וכונתם רצוי' דמשם אין ראיה דהוי מדרבנן דאכתי אפשר דהוי דאורי' וכי אצטריך קרא דלעמוד ולשרת לעובד בהשתחואה דזה לא ילפינן מהא דקי\"ל אין ישיבה בעזרה דהתם דוקא ישיב' אבל בהשתחואה לא לזה אצטריך קרא דלעמוד לפסול אפילו השתחואה דאע\"ג דישיבה לא חשיבא מ\"מ עבודה נמי לא הוייא ע\"כ תורף כונתם ועיין מ\"ש ע\"ז הרב ברכת הזבח שלא ידע מהיכן למדו בפשיטות דהשתחואה אסירא בעבודה יע\"ש וכונתו ברורה דק\"ל לשון התוס' שכתבו מיהו אצטריך קרא לעובד בהשתחואה ולא כתבו בלשון ושמא דמשמע שזה פשוט הוא להם ועיין בס' דרך הקדש למהר\"ח אלפאנדארי ז\"ל שהבין כונה אחרת בדברי הרב יע\"ש.
ואולם בעיקר דבריהם שמעתי מפי מו\"ה בעל שע\"ה דהוקשה לו מהא דאמרי' שם די\"ט ע\"ב ת\"ר כיצד קידוש מניח ידו הימנית ע\"ג רגלו הימנית וידו השמאלית ע\"ג רגלו השמאלית ומקדש ר' יוסי בר' יאודה אומר מניח שתי ידיו זו ע\"ג זו וע\"ג שתי רגליו זו ע\"ג זו ומקדש א\"ל הפלגת אי אפשר לעשות כן ואמרי' דלר\"י חבירו מסייעו לסומכו עד שמקדש ואמרי' מ\"ב עמידה מן הצד איכא בינייהו דלרבנן כיון שעומד ע\"י סמיכה לא חשיבא עמידה ולר\"י חשיבא עמיד' ליתב מיתב וליקדש ואמאי צרי' עמידה ומשנינן אמר קרא לעמוד ולשרת ושירות מעומד ע\"כ והשתא לפי דבריהם דקרא דלעמוד לא אצטריך אלא לעבוד עבודה אפילו ע\"י השתחואה הרי קידוש אי אפשר אם לא ע\"י השתחואה שהרי אמרו מניח ידו ע\"ג רגלו כו' ואפ\"ה חשיבא עמידה לכ\"ע אלא דפליגי כשעמידה היא מן הצד דהיינו ע\"י סמיכה אי חשיבא עמידה או לא ויותר היה להם לומר דאצטרי' קרא לפסול עמידה מן הצד לרבנן ולר\"י סמיכה ע\"י דבר אחר שאינו אדם וכמ\"ש התוספות שם די\"ט ע\"ב דכי פריך תלמו' וליתב מיתב וליקדש לאו ישיבה ממש קא' אלא סמיכה דהא אין ישיבה בעזרה כו' יע\"ש אבל השתחוואה אליבא דכ\"ע חשיבא עמידה כמו שנראה מההיא דקדוש ידים ע\"כ שמעתי והן עתה נדפס בס' שע\"ה הלכות בית הבחירה פ\"ז ה\"ו.
ולע\"ד יש מקום לדחות דע\"כ לא קאמרו התוספו' דעמידה ע\"י השתחוואה לא חשיבא עמידה אלא דוקא גבי שאר עבודות שאין דרכן ע\"י השתחוואה אבל גבי קידוש ידים דאי אפשר לעבודה זו אם לא על ידי השתחוואה אז ודאי חשיבא עמידה אפי' ע\"י השתחוואה כי זו היא עמידתו אמנם בעמידה מן הצד דהיינו על ידי שיסמוך אחר אותו אז ודאי לא חשיבא עמידה לדידהו דהו\"ל כיושב ממש כיון שהוא מצד עצמו אינו יכול לעמוד ואע\"ג דאי דרשינן כר\"י אי אפשר לעבודה זו אם לא ע\"י סמיכת אחר וכיון דלדידהו ניחא להו דאע\"ג דבשאר עבודות השתחוואה לא מהנייא משום דבעינן לעמוד ואפ\"ה גבי קידוש ניחא להו דחשיבא עמידה ה\"נ אמאי לא קאמר נ\"מ כר\"י ונימא דהכא חשיבא עמידה כיון דאפשר בלאו הכי לזה י\"ל כיון דמ\"מ צריך למימר דקדוש ידיים הוא על ידי השתחוואה ממילת את ואת קאמרי רבנן דהכי ניחא למדרש קרא משום דהא איכא עמידה ע\"י עצמו וחשיבא עמידה כיון דאי אפשר בלאו הכי ולא כדדריש ר\"י בר יאודה דהשתא ליכא עמידה כלל ועדיין כ\"ז הוא דוחק והקושיא היא אלימתא. מיהו י\"ל דרבנן לא ניחא להו כדר\"י משום דלא אשכחן עבודה אחרת כזו אבל לדידהו ניחא דהא קבלת הדם צריך שישתחוה הכהן כדי לקבל את הדם ומשו\"ה לדידהו ניחא דהוייא עמידה כה\"ג אבל לר\"י קשה." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [ + "והקטירו \n בני אהרן כו'. וראיתי להרב פרשת דרכים בדרך מצוותיך דס\"ט ע\"ד שכתב שם וז\"ל עוד אני מסתפק במ\"ש הר\"ם והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן אם עברו והקטירו אם יהיו חייבות מיתה כזר ששמש א\"ד דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה יע\"ש ולכאורה נראה דליכא בהו חיוב מיתה מההיא דאמרינן בפ\"ז דיבמות עלה ס\"ח והביאה סוגייא זו הרב ז\"ל שם ע\"ב עלה דאמרינן שם בקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר דמיירי כשנבעלה לפסול לה ופרכינן ואימא דקרא מיירי היכא דמנסבא לזר לא תיכול בתרומה ותירצו ההיא מושבה אל בית אביה כנעוריה נפקא מכלל דמעיקרא לא אכלת והדר פרכינן אי מהתם הו\"א לאו הבא מכלל עשה עשה כתב רחמנא האי ללאו ע\"כ הרי דס\"ל לתלמודא דאי לא הוה כתיב כי אם קרא דושבה הו\"א דליכא איסורה בכהנת אשת זר אלא עשה בעלמא ולא לאו וחיוב מיתה כזר ה\"נ דוכוותא ולאו מילתא היא דהתם שאני דמעיקרא הוה חזי לאכול בתרומה והותרה בהדייא וכי הדר אפקיה קרא בשנשאת לזר פשיטא דליכא בה אלא עשה בעלמא כמ\"ש התוס' לענין נדרים ונדבות בי\"ט משא\"כ גבי הקטרה דמעיקרא לא חזו ולא הותרו כלל מיהו יש להביא ראיה להיפך מדברי התוס' הנז' דכיון דלא הותרו מעיקרא פשיטא דהרי הן בכלל זרות ויש להביא קצת ראיה מההיא דיבמות פ' ד' אחין דל\"ג ע\"ב גבי זר ששימש בשבת וכבר עמדתי ע\"ז במקום אחר." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..591a484f90ecfeefa611a408c0c91d819a027240 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,119 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אי שני תמידין מעכבין זה את זה טעו \n או שגגו אפי' הזידו ולא הקריבו תמיד של שחר כו' בשנתחנך המזבח כו'. נ\"ב הכי איתא במנחות דמ\"ט תנן התם לא הקריבו כבש בבוקר יקריבו בין הערביים אר\"ש אימתי בזמן דהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין לא יקריבו בין הערבים לא הקטירו קטורת בבוקר יקטירו בין הערבים אר\"ש וכולה היתה קריבה בין הערבים שאין מחנכין את המזבח הזהב אלא בקטורת הסמי' ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר ופריך בגמ' לא הקריבו כבש בבקר כו' אר\"ש וכולה היתה קריבה בין הערביים שאין מחנכין את המזבח הזהב אלא בקטורת הסמים חינוך מאן דכר שמיה חסורי מחסרא והכי קתני לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערביים בד\"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח יקריבו בין הערביים כו' מה\"מ כתיב את הכבש השני תעשה בין הערבי' ולא א' בד\"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך אפי' ראשון בין הערבים.
וכתבו התוס' בד\"ה בד\"א כו' אבל כו' יקריב ראשון דוקא ולא שני מדלא קתני וב' היו קרבין לר\"ש כו' יע\"ש וק\"ל טובא דבמס' ברכות דכ\"ו ע\"ב אמרי' איבעייא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים את\"ל טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרי' שתים משום דחד יומא הוא דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד כו' אבל הכא תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו א\"ד כיון דצלותא רחמי הוא כל היכא דבעי ליצלי וליזיל ת\"ש כו' אר\"י טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ב' ערבית ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו ע\"כ הרי מכאן מוכח בהדיא דאם לא הקריבו כבש בבקר יקריבו בין הערבים וכן האברים אם לא הקריבו בלילה יקריבום בשחר אחר עיקרי שהוא התמיד דאלת\"ה קשיא דכי היכי דמספ\"ל במנחה ה\"נ הו\"ל לספוקי בערבית דכיון דתפלה במקום קרבן קאי כי היכי דהתם לית ליה תשלומי' ביומיה ה\"נ בתפלה אלא ודאי מוכרח לומר דפשיטא ליה לתלמודא דבקרבן יש תשלומי' ביומיה אבל כיון דעבר יומיה בטל קרבנו ולהכי לא מיבעייא ליה אלא במנחה ולא בערבית וא\"כ ק' מאד על התוספות איך רוצים לומ' דדוק' א' ולא ב' וא\"ת דלפי האמת אינו כן אלא כולהו אית להו תשלומין משום צלותא רחמי הא ליתא דהול\"ל אדתבעי לך במנחה תבעי לך בכולהו איך שיהיה דברי התוספות ז\"ל קשים אצלי טובא.
ולפי חומר הענין נלע\"ד לפרש דהכי פירושו לא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערביים בד\"א שלא נתחנך המזבח ולזה לא יקריבו כלל דאע\"ג דשל שחר יש לו תשלומי' מ\"מ כיון דלתשלומי' קאתי קרב של בין הערביים קודם ואח\"כ של התשלומי' דכן הוא הראוי וכיון שכן נמצא דמתחנך המזב' בתמיד של בין הערבי' שהוא קרב קודם ולזה לא יקריבו כלל אבל אם נתחנך המזבח כשלא הקריבו בבוקר יקריבו בין הערביים שניהם יחד תחילה של ב\"הע ואח\"כ של תשלומין ומ\"ש התוספו' דאם איתא הו\"ל למיתני ושניהם היו קריבין לר\"ש כי היכי דקתני וכולה היתה קריבה הא ליתא דבהא לא פליגי דגם לת\"ק השני חצאים נקטרים בין הערבים א' של בין הערבים וא' של תשלומין וכן בתמידים ומאי דקאמר ר\"ש וכולה היתה קריבה היינו דלרבנן היו מקטירין אותו לחצאין ולר\"ש כולה שלימה היתה קריבה לשם בין הערבים ולא היו חוצין אותו לחצאין זה נלע\"ד ויש לי סמך מן הגמ' מדקאמר את הכבש א' תעשה בבוקר ואת הכבש הב' תעשה ב\"הע ולא ראשון ב\"הע בד\"א כו' אבל כו' אפי' ראשון ב\"הע וה\"פ שני ב\"הע ולא שיהא של ב\"הע ראשון ושל שחר שני וכגון שלא הקריבו בבקר שמקריבין אותו לתשלומין אחר של ב\"הע לזה בא הכתוב ופי' את הכבש כו' וה\"פ אם את הכבש א' תעשה בבוקר את הכבש השני תעשה ב\"הע ואם לאו לא יקריב ב\"הע בד\"א שלא נתחנך אבל נתחנך אפי' שיהיה הראשון של ב\"הע ואח\"כ של תשלומין כשר ומותר דאל\"כ היכי קרי ליה ראשון דלא שייך ראשון אם לא יש שני זה נלע\"ד מכח הקושיא וה' ברחמיו יצילנו משגיאות והנה מדברי רבי' כאן משמע שפי' כמו שפי' התוס' שכתב בד\"א שנתחנך המזבח אבל אם היה המזבח חדש שעדין לא קרב עליו כלום לא יקריבו תחילה ב\"הע שאין מחנכין אותו כו' ופי' דבריו הוא דכשנתחנך מקריבין התמיד דוקא ולא התשלומין והיינו כמו שפי' התוספות ז\"ל ע\"כ." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ובגדי \n כהונה שתורם בהן הדשן יהיו כו'. הנה הרב מש\"ל כאן בפרקין עמד בסוג' דיומא דכ\"ג עלה דאיפליגו ר\"ל ור\"י גבי הרמת הדשן אם היה בשני כלים או בג' קאמר דר\"ל ס\"ל דהרמה לאו עבודה היא ומשו\"ה סגי בשני כלים והוקשה לו להרב לס' ר\"ל מההיא דאיפליגו התם דכ\"ד רב ולוי אי זר חייב מיתה בתרומת הדשן דרב פטר ליה משום דאינה עבודת מתנה ולוי מחייב לה משום דרבי רחמנא לכל דבר המזבח והשתא ר\"ל כמאן ס\"ל כרב אי ס\"ל כרב ל\"ל לטעמא דלאו עבודת מתנה ת\"ל דלא עבודה היא ואי ס\"ל כלוי מי איכא מידי דלאו עבודה היא וזר חייב עליה ואדרבא נילף מהכא דהרמה עבודה היא מדרבי רחמנא לכל דבר לחייב לזר ותי' לזה דר\"ל ס\"ל כרב ולאו מטעמיה אלא משום דלאו עבודה היא אך אכתי ק' ההיא דירוש' דהביא מחלוקת רב ולוי בשם ר\"י ור\"ל ור\"ל פטר ליה לזר משום טעמיה דרב דלאו עבודת מתנה היא והניחה בצ\"ע יע\"ש ולע\"ד ל\"ק כלל דהא באותה סוגייא דכ\"ג ע\"ב מייתי הש\"ס בתר פלוגתייהו דר\"י ור\"ל פלוגתייהו דר\"י ור' דוסא גבי קרא דולבש דכתי' גבי הרמה וקאמר דר' יודא דריש ילבש להביא מצנפת ואבנט ור' דוסא דריש ליה לרבות בגדי כהן גדול ביו\"הכ דכשרים לכהן הדיוט והוה בעי הש\"ס למימר דר\"י ור' דוסא פליגי אי חשיבא הרמה עבודה או לא ולר' דוסא סגי בשש כלים ודחי דאף לר' דוסא עבודה היא ובעי ד' כלים ולא בעיקר פלוגתייהו היא אי בעי קרא לרבות הני שני כלים יע\"ש והשתא מבואר דלר' יאודה ודאי עבודה היא מדבעי ד' בגדים והשתא איכא למימר דההיא דירושלמי וההיא דרב דבעו טעמא למעט זר ממיתה גבי הרמה משו' דלאו עבודה מתנה היא אתי אליבא דר' יאודה דס\"ל דהרמ' עבודה היא ודוק כנלע\"ד ברור." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דישון המנורה ומהו \n דישון המנורה כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר כו' והדלק' הנרו' היא הטבתן ונר שמצאו שלא כבה מתקנו. ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ מ\"ש והדלקת הנרות היא הטבתן זהו דעת רבינו שהוא סובר שגם בבוקר מדליק הנרות דכי כתיב והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בהטיבו את הנרות פירו' בהטיבו בהדליקו והאחרונים חולקים עליו ואומרים שאין הדלקת הנרות אלא ב\"הע ופי' בהטיבו אינו הדלקה אלא תיקון הפתילות וכל זה תמצא באורך בתשו' הרשב\"א סי' ש\"ט ומ\"ט עכ\"ל נ\"ב עיין בחי' הריטב\"א בפ\"ק ביומא לדף י\"ד ע\"ב ד\"ה אמר אביי ל\"ק שנרא' מדבריו דקאי בשי' ר' וז\"ל ותי' דסתמא דמס' תמיד ס\"ל דצפון ודרום היו עומדין ולא היה מפסי' ביניה' אלא מדליק שבעתן כא' עכ\"ל וממ\"ש מדליק שבעתן כא' ולא כתב מטיב שבעתן כא' מבואר דס\"ל דהטב' היינו הדלקה כס' רבינו ועיין להרשב\"א באותה תשו' שביקש טעם לדעת רבינו יע\"ש ולא ידעתי מה יענה רבינו ז\"ל ודעימיה ביום שידובר בהם מקרא שכתו' בדברי הימים ב' סי' י\"ג ומקטירים לה' עולות בבוקר בבוקר ובערב בערב ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב בערב כו' הרי דגבי עולות נקט בבוקר ובערב דהיינו תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים וגבי הדלקת הנרות ומנורה לא נקט אלא בער' דמבואר דהדלקת הנרות לא היתה בבוקר אלא בערב וכעת צ\"ע." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "שורש על בסמוך או על ממש וסומך \n כל מערכה בשתי קצוות בצד כל מערכה. הנה בענין זה אי דרשי' על בסמוך או על ממש עיין בפ' שתי הלחם דפליגי תנאי בקרא דונתת על המערכת לבונה זכה אי בעינן על ממש או על בסמוך וכן בסוטה פ' אלו נאמרים דל\"ו גבי קרא דונתת את הברכה על הר גריזים פליגי בהכי אי על ממש או אפי' בסמוך וכן בפ' כל המנחות דס\"ב ע\"א גבי קרא דוהניף הכהן אותם על לחם הבכורים פליגי בהכי ועיין בפ' הקומץ רבה דכ\"ז ע\"ב גבי אשר תאכל האש על המזבח דמספקא ליה לתלמודא אי בעינן התם על ממש.
ואגב אומר מאי דק\"ל קצת במאי דבעי התם חזקיה אברים שסדרן וסדר עליהן את המערכה מהו על העצים אמר רחמנא דוקא על העצים א\"ד כיון דכתי' קרא אחרינא אשר תאכל האש את העולה על המזבח אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וסלקא בתיקו. נמצא דמשום דאית לן תרי קראי דסתרן אהדדי דחד מינייהו משמע על העצים וחד מינייהו על המזבח קמספ\"ל דילמא קרא קמא דוקא דהיינו על העצים ואידך דעל המזבח לאו דוקא א\"ד אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי ואילו בההיא דפ' כל המנחות גבי קרא דוהניף הכהן על לחם הבכורים דאיכא אידך קרא דקאמר על שני הכבשים קאמר בברייתא אשתקל הכתו' ואיני יודע אי לחם ע\"ג כבשים ואי כבשים ע\"ג לחם ולא קאמר דקרא קמא דוקא ואידך לאו דוקא אלא אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וי\"ל ועיין במ\"ש התוס' בפסחים פ' תמיד נשחט דס\"ט ע\"ב ד\"ה לא אמרינן על בסמוך דהוק' להם דבפ' שתי הלחם דנ\"ח פליגי אי בעינן על בסמוך או על ממש וכן בפרק אלו נאמרים דל\"ו פליגי בקרא דונתת את הברכה על הר גריזים אי על בסמוך או על ממש וליכא למ\"ד דעל לאו דוקא אלא או בסמוך או על ממש ותירצו דהדבר תלוי בסברא דגבי בזיכי לבונה דכתיב על המערכת כיון דבשע' הנחת לחם היו מניחים אותם ובשעת סילוקם היו מקטירין אותם סברא הוא דהוי לפחות בסמוך וכן גבי ונתת את הברכה על הר גריזים ס' הוא דלכל הפחות סמוך בעינן דאי לאו הכי למאי כתביה משא\"כ גבי חמץ דהסברא הוא דלא קפיד קרא אלא שלא יהיו ברשותו והכי קאמר קרא לא תזבח הפסח על חמץ שיש ברשותך ועיין ג\"כ בדבריהם במנחות פ' התודה דע\"ח ע\"ב ד\"ה ולא בעינן על בסמוך שתירצו ההיא דהשוחט את התודה בפנים ולחמה בחוץ לחומה דלר\"י לא בעי על בסמוך ואפי' חו' לחומת בית פאגי מקדש הלחם דאע\"ג דכתיב על זבח התודה לא בעינן על בסמוך דסברא הוא דלא קפיד קרא לענין מקדש לחם אלא שיהיה הלחם קיים בעת שחיטת הזבח ובהכי מתקדש משא\"כ גבי תנופה דשתי הלחם דפליגי תנאי בס\"פ כל המנחות אי על ממש או על בסמוך וליכא למ\"ד דלא בעינן על בסמוך דכיון דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבת שני הכבשים הוא סברא דבעינן על בסמוך א\"ד.
ועפ\"י קושייתם הנז' יישב מרן מלכא הרב המופ' כמוהרח\"א נר\"ו דברי רבינו בפ\"ח מה' תמידין ומוספין הי\"א שכתב כיצד הנפת הלחם עם שני כבשי עצרת כו' והק' הלח\"מ שלא ביאר רבינו שהנפת הכבשי' בעודן חיים היה בצד שתי הלחם כמו שביאר בהנפת דלאחר שחי' שהיה צריך בצד שני הלחם ובגמ' מוכח דקודם שחיטה היה צריך שיהיה בצד השתי הלחם ועיין במה שנדחק הלח\"מ אמנם ע\"פ קושייתם דק\"ל להתוס' מההיא דבזיכי לבונה דלכל הפחות בעינן על בסמוך וכאן גבי חמץ קאמר ר\"י דלא בעינן על בסמוך ואיהו ז\"ל לא ניחא ליה בתירוץ התוס' והוצרך לומר דגבי בזיכי לבונה ה\"ט דלא דרשינן קרא דומייא דחמץ דכונת הכתוב לומר ונתת על המערכת לבונה זכה כלומר כל זמן שתתן מערכת תביא לבונה דומיא דלא תזבח על חמץ ואפי' שלא יהיה בסמוך אלא במקום אחר דא\"כ משמע דקרא קפיד על הלבונה שכל שתתן מערכת צריך שתתן לבונה ואם לא תביא לבונה לא תתן מערכת דהלבונה מעכבת את המערכ' דהכי משמע פשטי' דקרא כי דרשינן לקרא הכי ונתת על המערכת כלומר צריך שתתן לבונה על המערכת כשתתן מערכת משא\"כ איפכא כשיש לבונה ולא יש מערכת שאין המערכת מעכבתו והא ודאי אי אפשר לאומרו שהרי שנינו בפ' הקומץ רבה דכ\"ז ע\"ב ופסקה רבינו בפ\"ה מה' ת\"ומ דהסדרי' והבזיכים מעכבים זה את זה מדכתיב בהם חוקה יע\"ש וכיון שכן ע\"כ למדרש קרא דעל או על ממש או בסמוך משא\"כ גבי קרא דאת שתי הלחם דכתיב והני' אותם על לחם הבכורים תנופה דמצינן למדרש קרא דומייא דעל חמץ והכונה לומר דכל שיש הנפת שתי הלחם צריך שיהיה שני הכבשים ואם לא יש לחם לא יש כבשים דשתי הלחם מעכבים את הכבשים והכבשים אינן מעכבים את הלחם וכמו שפסק רבינו בפ\"ח מה' ת\"ומ דט\"ו דקבע הלכתא כר\"ע דפליג אבן ננס בפ' התכלת דמ\"ה יע\"ש וכי פליגי תנאי בפ' כל המנחות דס\"ב בקרא דוהניף אותם על לחם הבכורים אי על ממש או על בסמוך היינו משום דמשמע להו דהכבשים מעכבים את הלחם ואין שתי הלחם מעכבים את הכבשים ואמטו להכי לא מצו למדרש קרא דומייא דלא תזבח על חמץ דלא בעי' על ואפי' בסמוך משא\"כ לדידן דקי\"ל כר\"ע דדרשינן קרא הכי דומייא דלא תזבח על חמץ ולא בעינן שיהיה הנפת שני הכבשים בעודן חיים שיהיו סמוכין לשני הכבשים ומה שהצריך לאחר שחיטה שיהיה בצד שתי הלחם היינו משום דהנפה דלאחר שחיטה ילפינן לה מאשם מצורע שהיה צריך תנופה ונפקא לן מזבחי שלמי צבור עם הלוג של שמן בבת אחת כמ\"ש מרן.
ולבי מגמגם בתי' זה דא\"כ בפ' התכלת דמ\"ה ע\"ב אמאי קאמר תלמודא דטעמ' דר\"ע דקא' הלחם מעכב את הכבשי' ואין כבשי' מעכבים את הלחם היינו משום דגמר יהיו מתהיינה יע\"ש ולימא דטעמא דר\"ע משום דדריש קרא דוהניף הכהן אותם על לחם הבכורים דומה דעל לחם חמץ וכיון שכן עכ\"ל דהלחם מעכב הכבשים ואין הכבשים מעכבין אלא ודאי דאי לאו דגמר יהיו מתהיינה הו\"ל למדרש קרא בעל ממש או בעל בסמו' וכיון שכן גבי קרא דונתת על המערכת נמי אפי' כי לית לן קרא לומר דב' מעכבין זא\"ז פשטיה דקרא אית לן למדרש בעל ממש או בעל בסמוך והדרא קו' התוס' לדוכתא מ\"ש מקרא דלא תזבח על חמץ ולית לן לתרוצי אלא כמו שתירצו הם ז\"ל ואפשר לומר דשאני קרא דוהניף דאית לן למדרש קרא בעל ממש או בסמוך כיון דאיכא ג\"ש דיהיה יהיה כדגמר ן' ננס כדאיתא התם בגמר' ואמטו להכי לאפוקי מהאי ג\"ש הוצרך לומר דר\"ע גמר ג\"ש אחרינא ועדיין צ\"י ועיין בתשו' רב צבי סי' קס\"ח הביא הרבה מקומות דבעי' על ממש כגון קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח ושנינו בזבחים ספגו במלח ודחה לזה דהתם כתיב קרא אחרינא ועל כל קרבן מנחתך במלח תמלח. אבל אידך קרא כתיב והזה הטהור על הטמא ושנינו בפי\"ב דפרה הזה על שתי כלים ספק מחברו ומיצה עליו הזאתו פסולה דבעינן על ממש. וכן מחט שהיא נתונה על החרס ספק על המחט הזייתו פסולה. וכן בטהרת מצורע על תנוך אזנו בעינן על ממש ולא בסמוך כאותה ששנינו אין לו בהן ידו אין לו טהרת עולמית ולא אמרי' יתן לו בסמוך. וכן גבי שילוח הקן כתי' והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים. ותנייא בפ' שילוח הקן דק\"מ היתה יושבת ביניהם פטור מלשלח ע\"ג חייב לשלח דבעינן על ממש ומתוך כך כתב דלעולם על ממש בעי' זולת היכא דאיכא סברא לומר דלאו דוקא היפך הדרך שכתבו התוס' דלעול' לא בעי' על ממש זולת היכ' דאיכ' סברא יע\"ש.
והנה ראיה זו שהביא מהא דטהרת המצורע דבעינן על ממש אישתמיט מיניה ההיא דאמרינן בפ\"ק דמנחות ד\"ט סע\"ב דקאמר ליה ר\"י לר\"ז על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית דכתיב בשמן המצורע למה לי חד להכשיר צדדין וחד ליפסל צידי צדדין וכתב רש\"י חד על בהן דיד ורגל להכשיר צדדין דדרשי' על בסמוך כדכתי' ועליו מטה מנשה וחד על בהן ליפסל צידי צדדין בשם התחתון שכנגד הכף דעל אמרי' ולא תחת יע\"ש. והשתא משו\"ה אמרי' דכל שאין לו בהן כלל אין לו טהרה משום יתורא דקרא דעל. ועיין עוד בזבחים פ\"ב די\"ט ע\"א גבי קרא דבגדי כהונה דכתיב יהיו על בשרו דמצריך הש\"ס שיהיה עליו ממש ולא יהיה דבר חוצץ. וע\"ע במנחות דצ\"ד ע\"א לינפו בהדי הדדי קהוייא חציצה. ודע דבענין זה אי אמרינן על בסמוך או לא איפליגו ר\"י ור\"ל גבי השוחט את הפסח על החמץ דאמרי' שם בגמרא. אמר רשב\"ל לעולם אינו חייב עד שיהא עמו בעזרה. ור\"י אמר אף ע\"פ שאין עמו בעזרה ושקיל וטרי שם אי פליגי בעל בסמוך או לא ומסיק אמרי לעולם בעל בסמוך קמפלגי וצריכא דאי איפליגי לענין חמץ הו\"א בההוא קאמר ר\"י לא בעי' על בסמוך משום דאיסור הוא וכל היכא דאיתיה איתיה אבל לענין מקדש לחם לא קדיש ליה אלא בפנים אימא מודה ליה לרשב\"ל דבעינן על בסמוך וכו'. ואי אשמועינן לענין מקדש לחם הו\"א בהא קאמר רשב\"ל דבעינן על בסמוך אבל לענין חמץ אימא מודה ליה לר\"י קמ\"ל. ואיכא למידק לכאור' דהיכי תיסק אדעתין דהכא בחמץ מודה ליה דלא בעי' על בסמוך מאחר דשמעינן ליה לרשב\"ל דס\"ל בעלמא התראת ספק לאו שמיה התראה דמה\"ט הוה בעי' מימ' מעי' דבהא פליגי רשב\"ל ור\"י וא\"כ איך יתכן לו' דרשב\"ל מוד' לר\"י דלא בעי' על בסמוך.
וראיתי להלח\"מ בפ\"א מה' ק\"פ ד\"ה שכתב דלפו' מאי דאמרינן השתא דפליגי בעל בסמוך מיירי תלמודא דהמותרה ידע ואומר בפירוש אעפ\"כ אני עושה דאלת\"ה למה ליה לר\"ל טעמא אחרינא לימ' טעמא משום התראת ספק עכ\"ל וכ\"כ בס' סם חיי ועיין בס' מלכי בקדש מ\"ש שם ודבריו קשים כאשר א' הרואה יראה יע\"ש ואני תמיה עליהם דאין מקום לקו' זו כלל וכלל דכי פליגי בהתראת ספק לא נ\"מ מידי אלא לענין מלקות דלמ\"ד שמה התראה לקי ולמאן דאמר לא שמה התראה לא לקי אבל לענין איסור לאו דלא תשחט על חמץ לכ\"ע עובר על לאו זה לא כן כי פליגי אי בעינן על בסמוך או לא בעינן על בסמוך נ\"מ לענין העברת לאו זה דלא תשחט על חמץ דלמ\"ד על בסמוך כל שאינו בסמוך לא עבר על לאו זה ולמ\"ד דלא בעי' על בסמוך עובר על לאו הזה והשת' מעיקרא כי הוה ס\"ד לומר דפליגי בהתרא' ס' היינו לו' לענין מלקות דוקא ולכ\"ע לא בעינן על בסמוך כדי לעבור על לאו דלא תשחט משא\"כ לפום קושטא דאמרינן דפליגי בעל בסמוך לרשב\"ל ליכא לאו דלא תשחט אלא דוקא בסמוך ומשו\"ה קאמר שפיר דאי אשמועי' לענין תודה לא הוה שמעינן מינה לענין חמץ אלא הו\"א דמודה רשב\"ל דלא בעינן על בסמוך אלא אפי' שאינו בסמוך עובר על הלאו אבל מילקא לא לקי משום דהוי התראת ספק ודוק שהוא מבואר ופשוט." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין קצירת העומר ביום מצוה \n להקצר בלילה בין בחול בין בשבת כו'. מצאתי כתוב למורי הרב מוהרי\"ן וז\"ל דברי רבינו תמוהים דבס\"פ ר\"י מבואר דר' דס\"ל נקצר ביום כשר ס\"ל דקצירת העומר לא דחי שבת כיון דאפשר לעשותו מע\"ש ומתני' דתנן נקצר ביום כשר ודוחה את השבת מוקמינן לה התם אל הקרבה וא\"כ רבינו דפסק דנקצר ביום כשר איך פסק דקצירת העומר דוחה שבת וכבר תמהו בזה הלח\"מ ושאר אחרונים אך את זה ראיתי לא' קדוש מדבר הובאו דבריו בס' הנז' ליישב דברי רבי' על אופן זה דק\"ל לרבינו למאי דמסקינן התם דשתי הלחם לאפייה וקסבר רבינו דתנור מקדש ואי אפי לה מאתמו' אפסיל בלינה דבפרק התכלת דמ\"ח מוקי לה ר\"ח לבריית' דשחט שני כבשים על ד' חלות כר' וכתבו התוס' שם לחד תי' דר' ס\"ל דכ\"ש אין מקדשים אלא מדעת והשתא קשה דאם כן שתי הלחם לר' אמאי דחי שבת הא אפשר לאפות אותן בתנור ע\"מ דלא ליקדשו עד למחר דלא מפסל בלינה וכה\"ג אמרינן בפרק לולב תו ק\"ל דבפרק התכלת דנ\"א גבי חביתין אמר רבא על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפי לה מאתמול איפסי' ליה בלינה והתוספות שם הקשו דבפ' ר\"י מרבינן שתי הלחם מדכתיב מועדי ה' ומסיק שתי הלחם לאפייה וקסבר ר' תנור מקדש כו' ואפי\"ה בעי קרא ולא ניחא ליה לרבינו בתי' התוס'. כי ע\"כ הוכרח לומר דרבא פליג אסוגיא דפ' ר\"י וס\"ל דאדרבא מדגלי קרא דשתי הלחם דוחה שבת ע\"כ דהיה אפשר לעשותה מע\"ש משום דס\"ל לרבינו דכ\"ש אין מקדשים אלא לדעת והשתא ר\"ח ורבא בשיטה חדא קיימי וס\"ל דאפ' לעשותו מע\"ש גלי קרא דדחי ואע\"ג דרבא ע\"כ ס\"ל דמקדשי' שלא לדעת דאי ס\"ל אין מקדשין אלא לדעת הרי היה אפשר לחביתין לעשותן מע\"ש אדעתא דלא ליקדשינהו עד למחר מ\"מ ר\"ח ס\"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ופסק ר' כר\"ח זהו תורף דברי קדוש והר' בה\"ז תמה על תי' זה דאם איתא דרבא ס\"ל כ\"ש מקדשים שלא לדעת א\"כ לא הי\"ל לר' לפסוק כר\"י דאין מקדשים אלא לדעת כמ\"ש בפ\"ג מה' פ\"המ הל' כ' אלא הי\"ל לפסוק כרבא דהוא בתרא וס\"ל דאין מקדשין אלא מדעת ותו דבפ\"ג מהלכו' תו\"מ פסק דחביתי כ\"ג דחי שבת וכתב שם וז\"ל ועוד אם תאפה מבערב תיפסל בלינה כו' ואם איתא איך פסק כרבא הלא ס\"ל לרבא דמקדשין שלא מדעת והוא ז\"ל פסק דאין מקדשין אלא מדעת והו\"ל תרתי דסתרן אלא ע\"כ דליתא דאע\"ג דכ\"ש אין מקדשין אלא מדעת לא ציותה תורה למיפא שתי הלחם מאתמול ואדעתא דלא ליקדשו עד למחר התורה לא רצתה לחלק בין לדעת בין שלא לדעת וגזרה התורה שלא יבואו לפעמים לאפותן מדעת אלו ת\"ד יעש\"ב והנה מה שהקשה דהי\"ל לפסוק כרבא דבתראה הוא דס\"ל דכ\"ש מקדשין שלא מדעת נר' דלא קשייא מידי דאע\"ג דרבא בתראה הוא פסק רבינו כר\"י משום דרבינא דהוא בתראה טפי מרבא ס\"ל כותיה דר\"י כדאיתא בפר' שתי מידות ד\"ץ רבינא אמר לעולם כ\"ש אין מקדשין אלא לדעת ומה שהקשה ממה שפסק רבינו בפ\"ג מה' אלו כתי' דרבא הא ודאי עקא היא ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דהרב הקדוש ז\"ל ומה שר\"ל הבה\"ז דה\"ט דהתורה לא רצת' לחלק בין לדעת וכו' הם דברים שלא שמעתן אזן מעולם לומר דבדאורייתא גזרה ולבדות גזירות מלבנו ותו דאכתי ק\"ל דה\"ט ניחא גבי שתי הלחם דגלי קרא דדחי שבת אליבא דר' אמנם לרבא דקאמר גבי חביתין הרי הוא אומר על מחבת מלמד שטעונה כלי כו' קשה מנ\"ל לרבא דדחי שבת מה\"ט הא אפשר למאפינהו אדעתא דלא ליקדשו ומנין לנו לומר דהתורה לא רצתה לחלק ולומר דרבא ס\"ל כר' דב' הלחם דוחה שבת ומטעמא דלא רצתה לחלק ומינה ילפי' גבי חביתין זה ודאי דוחק מאחר דלית הלכתא כרב איך קאמר רבא א\"צ כו' ותו דאכתי ק' לרבינו דפסק דב' הלחם אינו דוחה שבת ופסק כתי' דרבא ומצאתי כתוב משם תוס' חצוניות על הגלייון בפ' התכלת עמ\"ש התוס' ז\"ל שם דנ\"א ד\"ה אפי מאתמול למה שתי' שם וי\"ל דהתם שאיבת מים בלילה לאו מחוסר זמן הוא כתוב בגיליון וז\"ל וליכא למפרך יערכנה בלילה בכלי חול דאין מצוה למלאת בכלי קדש דאם צריך לערות בכלי חול למה לן למלאת בכלי קדש אדרבא גנאי הוא לעשות כן שלא לצורך מיהו ק' דהתם משמע דאי כלי שרת אינן מקדשין אלא לדעת היו יכולים לעשות תקנה ולשאובה בכלי שרת ולחשוב שלא לקדש והכא נמי ליחשוב שלא לקדש הכלי ויאפנה מאתמול י\"ל כיון דמחבת כתיב בקרא כלי שרת ומקדש שלא לדעת לשון שרי דכיון דמצוה לעשות א\"כ מצוה כמו כן לחשב תוס' חיצוניות עכ\"ל ונראה שלזה היתה דעת רבינו שפס' לתי' דרבא משום דס\"ל דהא דרבא אתייא אפי' למ\"ד אין מקדשין אלא לדעת דכיון דגלי קרא דבעי כלי ובהכי ניחא לי מאי דקשיא טובא אההיא דאמרינן ס\"פ שתי הלחם סוף סוף מטי לילה דבי שמשי ליקדוש וליפסול אמר רבינא בשקדם וסילקו וסדרו למחר כו' יע\"ש והשתא קשה דכיון דרבינא ס\"ל דכ\"ש אין מקדשין אלא לדעת למאי הלכתא הוצרך לומר בשקדם וסילקו הא לו יהא דמונח ע\"ג שולחן כל דיהבי אדעתא דלא ליקדשו עד למחר שפיר דמי אכן לפי דברי התוס' ישנים ניחא שפיר דכיון דקרא כתי' ונתת על השולחן מקדש שלא לדע' דומייא דמחבת אלא דק\"ל לפי מ\"ש התוס' בפ' התכלת ד\"ה הנז' וז\"ל ותימא היכי מוכח דאי אפי לה מאתמול אפסיל בלינה הא כ\"ש אין מקדשין אלא בזמנן וי\"ל כדפי' לעיל דכיון דכתיב על מחבת ע\"כ בעי קידוש כלי יע\"ש הרי גבי לחם הפנים נמי הא כתיב ונתת על השולחן דבעי קידוש כלי ואפ\"ה אמרי' התם דשולחן אינו מקדש אלא בזמנו וצ\"ע כעת.
ומ\"מ לפי דברי תוס' חיצוניות שכתבנו נר' דק' מההיא דפ' ר\"י דאמרי' דקסבר ר' תנור מקדש ואי אפי לה מאתמול אפסיל ליה בלינה דה\"נ ליאפנהו אדעתא דלא ליקדשו עד למחר והכא לא שייך תירו' התוס' שהרי לא כתיב תנור בתרה והיכי מוכח דאפיתה דחי שבת כמ\"ש התוס' שם ואין לנו לומר אלא דסוגייא דהתם אתייא כזעירי דפ' לולב וערבה דכ\"ש מקדשין שלא לדעת אמנם לדידן דקי\"ל דאין מקדשין אלא לדעת וא\"נ לר\"ח דס\"ל אליבא דר' לחד תי' שכתבו התוס' דאין מקדשין אלא מדעת עכ\"ל דס\"ל כר' דגזרת הכתוב היא דאע\"ג דאפשר לעשות מאתמול דחי שבת ובהכי נתיישבו דברי רבינו דכיון דהוא ז\"ל פסק כר\"י וכרבינא דס\"ל דאין מקדשין אלא לדעת פסק דנקצר ביום כשר ודוחה שבת דגזרת הכתוב היא דומייא דב' הלחם אליבא ואע\"ג דלא קי\"ל גבי ב' הלחם כר' מ\"מ גבי עומר דגלי קרא בחריש ובקציר קי\"ל כותיה כנ\"ל ועיין בתוס' פ' התודה דע\"ט ע\"ב ד\"ה וליתני עלייהו וליפקו לחולין שכתבו וז\"ל ואע\"ג שכבר קדשו בכלי שרת אף אם ת\"ל דכלי שרת מקדשי שלא מדעת ה\"מ קדש אבל חולין לא מקדש עכ\"ל ודבריהם סתומים במ\"ש בחולין לא מקדשי שהרי בההיא דר\"פ לולב וערבה מבואר דאפי' בחולין אמרי' ב\"ח מקדשין שלא לדעת דמי שילוח חולין נינהו ואפי\"ה לא מהני בהו אדעתא דלא ליקדשו עד למחר ואי כונתם לומר דהתם שאני דאע\"ג דהשתא חולין נינהו מ\"מ עתידין להתקדש למחר משא\"כ הכא דהרי הן חולין לעולם קשה שהרי בפ' שתי מידות דנ\"ז פרכינן וכי נעקר מאי הוי גברא במאי דצריך קמכוון אמר רב דימי משמיה דרב זאת אומר' כ\"ש מקדשין שלא מדעת הרי דאע\"ג דבדעתו הוא מעשיו חולין לעולם אפי\"ה אמרינן דמקדשין שלא מדעת וי\"ל ועיין ביומא דמ\"ו ע\"ב בתוס' ד\"ה כי פליגי ודוק.
עוד ראיתי לעמוד ע\"ד התוס' דפ' התכלת שכתבו שם וז\"ל וא\"ת סוף לולב הגזול גבי כמעשהו בחול פריך בגמר' וניתי במקודשת אמר זעירי אין שיעור למים ואי שדי לה במקודשת איפסיל לה בלינה כיון שאין זמנה מאתמו' היאך מקדש ליפסל כו' ע\"ש וראיתי להרב צאן קדשים שתמה על דבריהם וז\"ל וצ\"ע דה\"נ איכא לשנויי כיון דלא דחו שבת מאתמול הוי זמנן ומיפסלי כמ\"ש לעיל גבי ב' הלחם יע\"ש. ולדעתי לק\"מ דאע\"ג דלא דחו שבת למלאתן ממי השילוח מ\"מ הא אפ' למלאתן ממי הדיוט דמי שילוח אינו אלא למצוה בעלמא שהרי תנן התם נשפכה נתגלתה היו ממלאין אותם מן הכיור ולא דמי לאפיית ב' הלחם שאין אפייתן דוחה שבת בשום אופן וא\"א לאפותן אלא מע\"ש חשיב שפיר זמנו מע\"ש וזה דבר מוכרח לפי מ\"ש התוספות בפרק לולב וערבה ד\"ה חזקיה ובמנחות פ\"ק ד\"ז דע\"כ ל\"ק חזקיה דכ\"ש אין מקדשים אלא לדעת אלא דוקא התם דשלא בזמנו הוא יע\"ש והשתא אם איתא דניסוך המים כיון דלא דחו שבת מערב שבת הוי זמן הכק\"ל אלא הדבר פשוט כמו שכתבתי. שוב מצאתי להתוספות פ\"ק דשבועות די\"א ע\"א ד\"ה הואיל שכתבו בתוך דבריהם וז\"ל א\"נ אין כ\"ש מקדשים שלא בזמנן אפי' ליפסל כדמוכח פ' ב' הלחם ואע\"ג דבס\"פ לולב וערבה צ\"ל דמילוי ע\"ש חשיב זמנן לפי שא\"א למלאת בשבת גבי מכחשת חשיב שפיר אפשר וכו' יע\"ש וצ\"ע לפי שיטתם ז\"ל מה יענו לההיא דחזקיה ותי' דפ' לולב וערבה ופ\"ק דמנחות אזלא לה כיון דס\"ל דחשיב זמנן ויש ליישב בדוחק.
עוד נ\"ל ליישב ולומר דרבינו דחה סוגייא זו דפ' ר\"י מכח סוגייא דפ' התכלת דמ\"ו ע\"ב דפרכי' התם אברייתא דקתני התם שתי הלחם הבאות בפ\"ע יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה מ\"נ אי לאכיל להו אתייא ליכלינהו אי לשריפה אתייא לישרפינהו לאלתר ומשני רב יוסף לעולם לשריפה אתייא וה\"ט דלא שרפי' להו לפי שאין שורפי' קדשים בי\"ט א\"ל אביי מי דמי התם לאו מצוותן בכך הכא דמצוותן בכך לישרפינהו לאלתר מידי דהוי אפר ושעיר של יוה\"ך אלא אמר ר\"י וכו' הנה מסוגייא הלזו מבואר דכל שמצותו בשריפ' דחי י\"ט מטעמא דחביבא מצוה בשעתה ואע\"ג דליכא טעמא דניתנה שבת וי\"ט לידחות אצל שתי' שהרי ב' הלחם קי\"ל דאינ' דוחה שבת ויו\"ט והשתא לפום סוגייא דפ' ר\"י דס\"ל דדוקא הקטר חלבים דוחה שבת משום טעמא דחביבה מצוה בשעת' משו' דניתנה שבת לידחות אצל שחיטה אבל גבי קצירת העומר דליכא למימר הכי לא דחי א\"כ ק' היכי פריך אביי הכא מידי דהוי אפר ושעיר של יוה\"ך ומאי קושייא פר של יוה\"ך שאני דכיון דדחתה שחיטתן אל יוה\"ך דחתה נמי אצל שריפתן משום טעמא דחביבה מצוה בשעתה משא\"כ שתי הלחם דלא ניתנה י\"ט לידחו' אצלו ואע\"ג דלר' דוחה שבת וי\"ט ואיכא טעמא דהואיל ודחתה אפייתה בשבת וי\"ט מ\"מ נימא דברייתא דקתני שתי הלחם וכו' ס\"ל דאינו דוחה שבת וי\"ט ואליבא דהלכתא דקי\"ל הכי אלא מוכח דס\"ל לרב יוסף ולאביי דמשום טעמא דחביבה מצוה בשעתה גרידא דוחה שבת ויו\"ט דקי\"ל כר' דאמ' נקצר ביום כשר ומשו\"ה דחיקא להו לברייתא לבר מהלכתא כנ\"ל ע\"כ מ\"ך ממו\"ה ז\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n הנפת הלחם וכו'.. נ\"ב עיין במ\"ש לעיל בה' אלו שורש על בסמוך פ\"ה ה\"ב יע\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש חטאת קודם לעולה חטאת \n קודמת לעולה אפי' חטאת העוף וכו'. הנה הרב מ\"א בא\"ח סימן א' סק\"ח עמ\"ש הש\"ע בסעיף ה' טוב לומר וכו' ופ' עולה וכו' ועולה ושלמים וכו' וחטאת ואשם וכו' כתב וז\"ל נשאלתי למה כתבו הטור והש\"ע לומר עולה וכו' וחטאת הלא קי\"ל פ\"י דזבחים דפ\"ט דחטאת קודם לעולה וכ\"כ רש\"י פרשת תזריע וע\"ש בהרא\"ם. ונ\"ל דאמרינן בזבחים ד\"ז למה חטאת קודמת לעולה משל לפרקליט שנכנס למלך ריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו יע\"ש והתוספו' כתבו וז\"ל עולה דורון הוא אע\"ג דאעשה מכפרת יותר מחטאת וכו' ע\"ש פי' דאיתא בגמרא חטאת מכפרת על חייבי עשה מקופייא ועולה מכפרת מקיבעא אעפ\"כ כשקרב חטאת ראשונה ג\"כ כבר כפרה על חייבי כריתות ועשה א\"כ עולה הוי דורון אבל באמירתינו כתב הטור שלא יאמר יה\"ר אחר פרשת החטאת שמא אינו חייב חטאת והוי כקורא בתורה ועולה מכפרת אעשה דאמרי' בגמרא אין לך אדם שאינו מחוייב עשה א\"כ יאמר עולה קודם שהיא מכפרת כדאיתא בזבחים ד\"ז שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה כנ\"ל אבל כשיודע שנתחייב חטאת יאמר חטאת קודם עכ\"ל.
ולכאורה דבריו תמוהים דשם בזבחים ד\"ז מקמיה הך ברייתא דתני למה חטאת קודם לעולה קאמר רבא עולה דורון היא היכי דמי אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה ואי דאיכא תשובה והתנייא עבר על מצות עשה ושב לא זז משם עד שמוחלין לו אלא ש\"מ דורון היא וכתב רש\"י וז\"ל עולה דורון היא ואינה באה לכפר על עשה כפרה ממש אלא אחר שכפרה התשו' על העשה היא באה להקבלת פנים כאדם שסירח במלך ורצהו ע\"י פרקליט וכשבא להקביל פניו מביא דורון בידו היכי דמי כלומר ה\"ד שתהא באה לכפרה כו' יע\"ש מבואר יוצא מהכרח זה דאפי' עולה שאינה באה אחר חטאת אלא עולת נדר או נדבה דעלמא נמי אינה מכפרת כפרה ממש על העשה אלא דורון בעלמא היא דבלא\"ה תשובה מכפרת וא\"כ אין חילוק בין עולה הבאה אחר חטאת לבאה אחר התשו' ועיין להתו' בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א ד\"ה יקריב דנראה לכאורה דאישתמיט מינייהו הך מימרא דרבא דהכא שכתבו וז\"ל וא\"ת ואעולות מ\"ש ל\"ב למשכוני טפי מחטאת והא בפ\"ק דזבחי' אמרי' דעולות נמי מכפרים אחייבי עשה י\"ל כיון דאמרינן בעלמ' שאם עשה תשו' לא זז משם עד שמוחלין לו הרי בתשו' מתכפר ולא דמי לחטאות ולאשמות עכ\"ל ולא ידעתי למה לא עלו על דל שפתותיהם הך מימרא דרבא דקאמר בהדייא הכי דעולה דורון היא ולא מכפר כפרה גמורה ממש וצ\"י גם רש\"י בערכין דכ\"א עלה דמתני' דחייבי עולות ממשכנים כתב וז\"ל אף ע\"ג דעולות מכפרי' אעשה הואיל ולאו בר חיובא היא עליה לא חשיב לה כפרה ואתי לשהויי הילכך ממשכנים אותו עכ\"ל ולא ידעתי למה לא כתב דלאו כפרה ממש היא אלא דורון בעלמא כהך דרבא דהכא ולעי' בזבחים ד\"ו ע\"א עלה דאיבעייא לן אי אעשה דלאחר הפרשה מכפרת העולה ואמרינן דלא דמייא לחטאת דחטאת ע\"כ חטא וחטא בעי לאתויי חדא חטאת אבל עולה כיון דאיכא כמה עשה גביה מכפרה אעשה דלאחר הפרשה נמי מכפרה כתב רש\"י ז\"ל כיון דאיכא כמה עשה גביה שהרי לא חייב הכתוב להביאו ע\"כ עשה ועשה אלא דורון בעלמא וכתיב ונרצה לו מלמד שנתרצה להקב\"ה אלמא כולם נתכפרו עכ\"ל וקשה דא\"כ למה לא הכריח רבא הכא דעולה דורון היא מהך טעמא דאי כפרה ממש דומייא דחטאת ואשם למה לא חייבו הכתוב להביא עולה ע\"כ עשה דומייא דחטאת ואשם וי\"ל ודוק ואיך שיהיה הנה מבואר דאפי' עולה שאינה באה אחר חטאת אינה אלא דורון בעלמא היפך דברי המג\"א.
ונראה דכונת הרב לומר דאעפ\"י שהעולה הבאה בפני עצמה מקרי דורון מ\"מ כיון שהיא דורון על מעשה התשובה על עשה שעבר היא מיקרי מכפר על עשה ואעפ\"י שאינה כפרה ממש מ\"מ ריצוי מיהא איכא אאותה עבירה של עשה שעבר ומה\"ט אמרו בגמרא העולה מכפר אעשה מקיבעא הרי דלריצוי זה קרי ליה מכפר הילכך כי לא הקריב חטאת תחילה לכפר על חייבי כריתות ולרצות על עשה שעבר כמידת החטאת דמכפר על עשה מקופיא כמ\"ש בגמ' שם העולה קודמת שהיא באה לרצו' ולכפר על עשה דהיינו סיום הכפר של אח' התשובה ונראה לע\"ד דמאי דקרי ליה הש\"ס לעול' מכפר על העשה אעפ\"י שבתשו' היא שמתכפר הוא ע\"ד שאמרו שם בגמ' לעיל סוף ד\"ו ע\"א מאי כיפר ומאי לא כיפר וכו' אימא כיפר גברא לא כיפר קמי שמיא ופירש\"י כיפר גברא על כל עשה שבידו וניצול מן היסורים לא כיפר קמי שמיא לנחת רוח לקונו דלא עבד מצוה שבמובחר עכ\"ל ה\"נ ע\"י מעשה התשובה מתכפר הוא שלא יבואו יסורים עליו אבל עדיין לא כיפר קמי שמיא לעשות נחת רוח לקונו אם לא ע\"י הקרבת העולה ודוק אבל כשהקריב בחטאת תחילה על חייבי כריתות ונתכפר לו אז העולה הבאה אחריו היא דורון וריצוי על עבירות שבחטאת שאעפ\"י שנתכפר עדיין צריך הוא לדורון הילכך החטאת קודמת אבל עולה הבאה לבדה אעפ\"י דמיקרי דורון מ\"מ מכפר ומי מקרי ומה\"ט קריאתה קודמת לקריאת החטאת שזה מתכפר וזה אינו מתכפר כלומר שזה מרצה על מעשה התשובה שעשה וזה אינו מתכפר ואינו מרצה שאינו אלא כקורא בתורה דאעפ\"י שכתב מרן שבקריאת פרשת החטאת אעפ\"י שאינו מכוין אלא כקורא בתורה אם יש בו עון מכפר קצת מ\"מ אינו מכפר גמור כעולה אלא קצת זה נראה לע\"ד כונת הרב מג\"א.
וראיתי לרב חביבא הרב המובהק מהרי\"ח נר\"ו בס' חק\"ל עמד ע\"ד התוספות דקידושין די\"ג ע\"א ד\"ה האשה וע\"ד הראב\"ד והריטב\"א שם והוק' לו על שיטת הראב\"ד דס\"ל דהא דחטאת קודמת לעולה בכל מקו' הוא אפי' לעכב ממה ששנינו בנזיר דמ\"ה ודכ\"ח שאם גילח על א' מג' יצא ומה\"ט שנינו שם בדנ\"ט אלא מביא חטאת העוף ועולת בהמה וכו' ואם טהור העולה ראשונה חובה וזו נדבה כו' הרי שהחטאת דקודם לעולה אינו מעכב דאי מעכב הו\"ל הזבח פסול ותגלחתו פסולה וכתב שאחר החיפוש האיר ה' עיניו וראה מה שאמרו בזבחים דנ\"ה ואלא למאי הילכתא אתקוש חטאת ועולה ואיל השלמים דנזיר הדדי לומר שאם גילח על א' מג' יצא ומינה דאם גילח על עולה תחילה יצא דומיא דמצורע דגלי קרא דוהעולה שאינו מעכב יע\"ש.
ולא ידעתי מה חיפש ומצא מאחר שהתוס' שם בנזי' דכ\"ח ע\"ב עלה דהך מתני' דאם גילח על א' מג' יצא הביאו הך היקשא דזבחים דנ\"ה וגם למה לא הביא דברי התוס' דנזיר דנ\"ה ד\"ה תגלחת טהרה שכתבו דטעמא דשוחט את השלמים תחילה לר\"י הוא משום דדרשינן בגמרא וגלח פתח אהל מועד דהיינו שלמים ואחרי שאמר הכתוב דעל השלמים יגלח דין הוא שיקדימו וקשה א\"כ למה הקדים חטאת ועולה לשלמי' עכ\"ל דמבואר יוצא מדבריהם דלרבי יאודה דמתני' דפליג אר\"א אדרבא השלמים היה נקרב תחילה לכתחילה קודם לחטאת ולעולה היפך מאי דקי\"ל שהחטא' קודמ' אפי' לעולה וכ\"ש לשלמים שהן קדשים קלים. איברא דלכאורה אין נראה כן מדברי הירושלמי דלר\"י דלכתחילה שוחט את השלמים תחילה שאמרו שם עלה דמתני' ריב\"ל אמר ואת האיל יעשה וכו' מה ת\"ל יעשה הקדים בו מעשה איתיב ר\"ח קומי רבי מנא יעשה הכהן את מנחתו ואת נסכו מעתה ויעשה הקדים בו מעשה מאי כדון אתא ר\"ח בשם ריב\"ל שאם גילח על א' מג' יצא ע\"כ משמע דמעיקרא קס\"ד דר\"י לכתחילה קאמר דשוחט אשלמים תחילה ויהיב טעמא ריב\"ל מקרא דואת האיל יעשה זבח שלמים והדר קאמר דאינו כן אלא ריב\"ל הקשה דאם הקדימו תחילה יעשה אותו אבל לא לכתחילה וזה נראה היפך דברי התוספות ולפי שיטתם של התוס' נראה דה\"פ משום דמתני' תני ר\"י שתקדים מעשה השלמים תחיל' כמ\"ש דשוחט את השלמים אמר בשם ריב\"ל דטעמו דר\"י הוא מקרא דואת האיל יעשה דמשמע שתחי' יעשה אותו קודם החטאת והעולה וע\"ז איתביה רבי אחא מקרא דועשה את מנחתו ואת נסכו ומתוך כך אתא רבי אחא בשם ריב\"ל דקרא לא אתא לכפר אלא לומר דעל השלמים לבד יכו' לגלח ומינה דהיקשא דחטאת ושלמים ילפינן דאם גילח על אחת מג' נמי יצא כדדריש רבא בזבחים דנ\"ה וכיון דעיקרו כתיב בשלמים ומינה ילפינן לחטאת ועולה מהיקשא סברא הוא דהשלמים קודמים והיינו דקאמר ר\"י במתני' דשוחט את השלמים ומגלח עליהם ובהכי ניחא מאי דאיתא בספרי זוטא והובא בילקו' פרשת נשא דשע\"ט ע\"א ע\"פ ואת האיל יעשה זבח השלמי' לה' וז\"ל ר\"י אומר יעשה זבח שלמים לה' יעשה של שלמים תחילה וגלח אף במדינה כו' יע\"ש דלפי דברי הירו' צריך לפרש ג\"כ דברי ר\"י האמורים בספרי על הדרך הזה דקרא לא אתא אלא ללמד דעל השלמים לבד יכו' לגלח ולא בעינן שיקריב הכל כר\"א ומהיקשא ילפינן לחטאת ועולה וכיון דהמלמד לכולם הוא השלמים מסברא ידעי' שראוי להקדימו ברישא וז\"ש יעשה של שלמים תחילה.
וראיתי לרש\"י בנזיר דכ\"ח ע\"ב עלה דאמרינן אמרי אי דשחיט עולה או שלמים ברישא ה\"נ אלא הכא במאי עסקינן כגון ששחט חטאת ברישא כדתנן אם גילח על א' מג' יצא כתב רש\"י וז\"ל ומנא תימרא דכל מאי דבעי שחט ברישא דתניא אם גילח על אחד מג' יצא עכ\"ל. ולפי מ\"ש בספרי בשם ר\"י לאו כל דמאי דבעי שחיט ברישא אלא דראוי להקדימו השלמים ברישא ועיין במ\"ש התוספות שם בד\"ה כדתנן אם גלח כו' יע\"ש.
וראיתי להרב תי\"ט בפ\"ו דנזיר משנה ז' שכתב דלר\"י דאמר ושוחט את השלמים ומגלח כסדרן בכתוב כך הוא סדרן דמנ\"ל לשנות הסדר ממה שסידורין בכתוב והביא דברי רבינו בפ\"ח מה' נזיר וכתב שמרן בכ\"מ נדחק לומר שהרמב\"ם פוסק בסידורן כר\"א ובגילוח על השלמים פסק כר\"י אע\"ג דלר\"י השלמי' קודמין וזה דלא כמאן אבל לדידי ניחא דהרמב\"ם ס\"ל דר\"י הכי ס\"ל וכוותיה הוא דפסק אבל בסידור הקרבנות אין מחלו' בין ר\"י לר\"א ולפי דעתי אי אפשר שיחלוק ר\"י בסידור הקרבנות שהרי בפרש' כך הם סדורי' בעשיה עכ\"ל וכדבריו כתבו הלח\"מ והמש\"ל בפ\"ח מה' נזירו' ה\"ב יע\"ש ואשתמיט מינייהו דברי הספרי שאמרו בהדייא דלר\"י שוחט את השלמים תחילה וכן משמע פשט לשון הש\"ס בדכ\"ח ע\"ב שאמרו הכא במאי עסקינן דשחט החטאת תחילה וכדתנן כו' וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ועוד ק' שלפי דבריהם משמע דלעולם צריך שיקריב שלש קרבנות כסדרן בכתוב אלא שהגילו' יכול לעשות על איזה מהם על החטאת הנקרב תחילה או על העולה הנקרב שניה או על השלמים הנקרב באחרונה אבל להביא א' מג' בתחילה ולגלח עליו אינו רשאי וזה תימא דמאותה שאמרו בערכין פ' האומר משקלי דכ\"א ופסקו רבינו פי\"ד מה' מע\"הק דחטאת נזיר ממשכנין אותו משום דאמר מר אם גילח על אחת מג' יצא ואם נזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין וליטמא פשע בה ולא מייתי יע\"ש מבואר דיכול להביא אחת מג' ולגלח עליו וכן מבואר מאותה ששנינו בספ\"ו דנזיר דמ\"ו ע\"ב ופסקה רבי' בפ\"ח דנזירות דאם גילח על ג' ונמצא אחד מהם כשר תגלחתו כשרה ויביא שאר זבחים כיע\"ש. הרי מבואר דסדר הקרבנות אינו מעכב ולפי דברי התי\"ט למה לא יעכב מאחר שכך סידורים בכתוב וצ\"ע ועיין בס' אורח מישור בלשונות רבינו דמ\"א ע\"ב מ\"ש ליישב לדעת רבינו ז\"ל דע\"פ דבריו יש ליישב ג\"כ לשון הספרי ודוק.
עוד ראיתי למעל' הר' הנז' ד\"ב ע\"ב עמד בעיק' דברי התו' דקדושין ובשאר הראשוני' שכתבו דהא דקי\"ל דחטאת קודם לעולה דאינו מעכב היינו לבתר דגלי לן קרא במצורע שאינו מעכב ומינה ילפינן לכל החטאות דאם קדמו לעולות דכשר והוק' לו דחטאת חלב היכי מצי יליף ממצורע דחלב חמיר שיש בו כרת משא\"כ בחטאת מצורע וכמ\"ש בזבחים ד\"ח לענין פיסול חטאת חלב דשינוי קדש ובעלים דלא מצי יליף ממצורע מה\"ט וכן קשה מחטאת דטומאת מקדש שהוא בכרת היכי מצי יליף ממצורע והניח דבר זה בצ\"ע.
ולדידי הדבר מבואר דלדעת הראשונים הללו דוקא בחטאת נזיר ויולדת הוא דס\"ל דילפי ממצורע אבל לא שאר חטאות הבאים להתכפר דמלבד דחטאות שבאים על חייוב כרת כחטאת חלב וטומאת מקדש לא מצו ילפי ממצורע כמו שהכריח מההיא דזבחים ד\"ח עוד בה דכיון דחטאת מצורע אינו בא לכפר אלא להכשיר וזה שקודם לעולם למצוה אין בו טעם כמ\"ש התוס' ז\"ל בזבחים ד\"ז ע\"ב ד\"ה ריצה פרקליט דעולת יולדת ומצורע ונזיר דלא מייתו קרבן אלא לאשתרויי בקדשים אין בהם טעם דריצה פרקליט נכנס דורון אחריו דאין בהם ריצוי אלא מפני שלא חילקה התורה בין חטאת לחטאת הוא שקודם חטאתם לעולה יע\"ש א\"כ כשמצינו שגילתה התורה בחטאת מצורע שאינו מעכב בקדימתו לעולה מה מקום יש ללמוד ממנו לחטאת הבא לכפר דיש בו טעם דאין להקריב דורון קודם ריצוי פני המלך דשפיר איכא למימר דדוקא בחטאת מצורע דלא בא לרצות אמרה תורה דאינו מעכב אבל חטאת חלב ודם וחטאת מקדש שבאים לכפר ודאי דמעכב שיקריב החטאת תחילה דאין דרך להקריב דורון קודם ריצוי ובהכי ניחא מה דק\"ל עוד שם לשיטת הראב\"ד והריטב\"א מאותה ששנינו כל התדיר מחבירו וכו' וכל המקודש מחבירו כו' וילפינן להו מקראי התם ואפי\"ה אינו מעכב כמו ששנינו בפ\"ד דמנחות מ\"ד התמידין אינן מעכבין את המוספין וכמו שהכריחו התוס' בדמ\"ט ד\"ה ת\"ל כו' יע\"ש וע\"פ האמור אין מכאן ראיה דכיון דמאותה סוגייא דפסחי' דנ\"ט שאמרו שאני עולת מצורע כו' מבוא' דהא דחטאת קודם לעולה הוא לעיכובא אי לאו דגלי קרא דוהעלה עכ\"ל דיש לחלק בין קדימת חטאת לעולה לקדימ' תדיר למקודש דגבי קדימ' חטא' לעולה דאיכא טעמא דריצוי פרקליט קודם לדורון ודאי דסברא הוא דיעכב אבל גבי תדיר או מקודש שהוא משום מעלה בעלמא שפיר איכא למימר דאינו אלא למצוה בעלמא ולא לעכב ודוק.
עוד ראיתי להרב נר\"ו ד\"ב ע\"ג הביא דברי התוספ' דזבחים ד\"ה ד\"ה עולתה כו' ודברי הריטב\"א דקדושין די\"ג שכתבו דקדימת חטאת לעולה מעכב מטעמא דחשיב מחוסר זמן לבו ביום כמ\"ש במנחות ד\"ה גבי חטאתו של מצורע וע\"ז הוקשה לו מדתנן בפרק כל התדיר דם חטאת קודם לדם עולה איברי עולה קודמין לאיברי חטאת ופרש\"י דמיירי בעבר ושחט את שניהם דאי לא החטאת קודם לכל מעשיו כמ\"ש מרן הכ\"מ בפ\"ט מה' תמידין ה\"ו ומאותה סוגייא מבואר יוצא דגם בחטאות הבאי' עם העולו' הדין כן דאיברי עולה קודמין שהרי מחטאת ועול' הלוים ילפינן לה גם בת\"כ פ' מצורע בפ' והעלה הכהן את העולה דרשו והעלה אע\"פ שקדמה לחטאת והעלה מלמד שאיברי עולה קודמין לאיברי חטאת יע\"ש ולפי דברי הראשוני' הנז' דאיכ' דעיכובא בין קדימת חטאת לעולה משום מחוסר זמן היכי משכחת לה שישחטו שניהם ולהקדים איברי עולה לחטאת כיון שהעולה פסולה מיד בשחיטה מפני שצריך להקדים מעשה החטאת תחילה והו\"ל מחוסר זמן לבו ביום פסול והניח הדבר בצ\"ע ולא ידענא מאי קא ק\"ל דאין ס' דלשיטת הראב\"ד ודעימיה מתני' דדם חטאת קודם לדם עולה וכן איברי עולה קודמין לאיברי חטאת מיירי בחטאת ועולה של מצורע ושל נזיר וחטאת ועולה של הלוים דגלי קרא בהו דקדימת חטאת אינו מעכב ואם שחט את העולה תחילה לא מפסיל משום מחוסר זמן כיון דאינו מעכב וכן ג\"כ אם ב' בני אדם אחד הביא חטאת וא' הביא עולה דבשני בני אדם לא מצינו קדימת לחטאת מן העולה שלא מצינו אלא בעולה הבאה עם החטאת בחייוב כחטאת ועולת יולדת ומטעמא דנכנס פרקליט תחילה ואח\"כ מביא דורון אבל בשני בני אדם שזה מביא חטאת וזה מבי' עולת נדבה אין טעם להקדים שחיטת החטאת לשחיטת העולה של זה לא מן הכתוב דוהקריב את אשר לחטאת ראשונה דמיירי בעולה הבאה עם החטאת ולא מהסברא דנכנס פרקליט כו' וכן באדם א' שהביא חטאת על חלב ועולת נדבה או נדר אין ס' שאין מעכב שיהיה החטאת תחילה משום קרא דוהקריב את אשר לחטאת ראשונה כיון שאין העולה באה בחיוב עם החטאת שאם ירצה יביא עולתו קודם וע\"ז וכיוצא הוא ששנינו במתני' דדם חטא' קודם לדם עול' ואיברי עולה קודמין לאיברי חטא' לדע' הראב\"ד ודעימיה לא בחטאות הבאות עם העולות דרך חייוב כחטאת מקדש או חטאת יולדת או חטאת חלב דמעכב בהו הקדימה דאיכ' טעמא בהו לעכב דזה ודאי מחוסר זמן לב\"ב הוא ופשוט זה נ\"ל ברור.
עו\"כ מעל' הרב הנז' נר\"ו דהא דקדימ' חטאת לעולה לדידיה אין בו טעם לפסול משום מחוסר זמן לבו ביום דדוק' בחטאתו ואשמו של מצורע ששניה' מעכבין כפרתו הוא דיש מחוסר זמן לבו ביום אבל עולה שהיא דורון ואינו מעיקר הכפרה אין בהם משום מחוסר זמן כשהקריב העול' קודם לחטאת והביא ראיה מההיא דזבחים דקי\"ב גבי מחוסר זמן בבעליו ומדברי רבינו פח\"י מה' מע\"הק ה\"ט יע\"ש.
ואני אומר דיפה כתב לפי דברי רבינו שתלה הטעם בעולות ושלמים מפני שהיא דורון ואינם מעיקר הכפרה אבל רש\"י פירש הטעם מפני שיכו' לבא בנדבה ומה\"ט כי שחטה בחוץ לעולת יולדת ראויה אל פתח אהל מועד קרינן לה וחייב יע\"ש ולדידיה אין מכאן ראיה דכי הקדים עולה לחטאת דלא מפסיל משום מחוסר זמן דאיכא למימר דדוקא לענין שחוטי חוץ שהקריב העולה של היולדת בחוץ חייב אעפ\"י שעדיין לא הקריב חטאתה משום דכיון דתלה הכתוב החיוב בראויה לפני אהל מועד הרי בהמה זו ראויה לבא קרינן לה כיון שהיתה ראויה להקריבה לנדבה ולא לעולת חיוב היולדת ולאו מחוסר זמן קרינן לה אעפ\"י שעכשיו הקריבה לשם חיוב עולתה אבל כשהקריב עולת יולדת בפני' לשם עולתה וחיובה של היולדת ואח\"ך הקריבה חטאתה אעפ\"י שהיא ראויה להתקרב נדבה הא לא הקריבה לשם נדבה אלא לשם חיוב והקדימה לחטאתה דמפסלה מיד משום מחוסר זמן כיון שהקריבה לשם חיוב עולתה והקדימה וברור ומ\"מ יש ללמוד בזה דלדעת רבינו קדימת חטאת לעולה אינו מעכב לפסו' שלא כדעת הראב\"ד ז\"ל ודעימיה.
עו\"כ הרב נר\"ו בעיקר קושיית הראשונים בההיא מתני' דקינין דמשמע מינה דיולד' שהביא עול' תחי' יכו' להביא חטאתה אח\"ך שזה נראה היפך ההיא דפסחים דנ\"ט דחטאת קודם לעולה הוא לעיכובא והוצרכו לתרץ כל אחד לפי דרכו כיע\"ש והוקשה לו דמאי קושיא דאפי' אם יהיה לעיכובא זהו דוקא כשהביא שניהם כאחד אבל אם הביא אחד ראשון ואחד אחרון הבא ראשון קרב כמו ששנינו בזבחים ד\"ץ שלמים של אמש וחטאת ואשם של יום שלמים של אמש קודמים דברי ר\"מ וחכ\"א חטאת קודמת מפני שהיא קדש קדשים משמע דעולה וחטאת ששניהם ק\"ק הבא ראשון קרב ראשון וכמ\"ש בתוספתא פ\"י דזבחים ופסקה רבינו בפ\"ט מה' תמידין הי\"א ע\"כ. ולפי מ\"ש לעיל ל\"ק ולא מידי דמשמע להו להראשונים דקדימת החטאת לעולה הבאה עמה בחיוב כיולדת וכיוצא אפילו הביאה קודם ודאי שהיא פסו' לפי סוגיא דפסחים וההיא דכל התדיר ומקודש מיירי בחטאת ועולה דלא מעכב בהו קדימה כחטאת מצורע דגלי קרא דוהעלה דלא מעכב ביה קדימה וכן בשני בני אדם שזה הביא חטאת וזה הביא עולה או שהביא חטאת חלב ועולת נדר ונדבה וכן בחטאת ועולת נזיר דאם ירצה יביא שלמים תחילה כשהביאן ושחטן כאחת תני תנא שהתדיר קודם ועלה תני דשלמי' של אמש קודמין לחטאת היום לר\"מ ועולה וחטאת עולה קודמת ובהכי מיירי התוספתא דתני אבל הבא ראשון קרב ראשון אבל בחטאת ועולת של חיוב כחטאת ועולת של יולדת ודאי דכיון דקרא קפיד שיקריב החטאת ראשונה ומצינו בחטאת מצורע דהוצרך הכתוב לומר והעלה להתיר כשהקריב העולה תחילה מינה דשאר חטאות ועולות של חיוב פסו' משום מחוסר זמן לבו ביום וברור.
עוד ראיתי להרב נר\"ו ד\"ב ע\"ד עמד ע\"ד רש\"י והתוספות דזבחים ד\"ץ עלה דמתני' דשלמים של אמש וחטאת ואשם של היום שלמים של אמש קודמים לר\"מ ולרבנן חטאת ואשם קודם מפני שהיא ק\"ק דלפי פי' רש\"י שבידינו קדימה זו דמתני' מיירי לענין הקרבה שהביאו השלמים מאתמו' לעזר' ונתעכב שם עד למחר וביום הביאו חטאת ואשם נמי בזה פליגי ר\"מ וחכמים דלר\"ת אפי' קדשים קלים שקדמו לבא יום אחד לק\"ק ושניהם עומדים לפנינו להקריב קדשים קלים קודמים בהקרבתן וזריקתם והקטרתם ולרבנן ק\"ק קודמים ולפי דברי התוס' מתני' לא מיירי בהכי אלא מתני' איירי לענין אכילתן שמשנשחט ונקרב קודם יום א' ונתעכב אכיל' הבשר עד למח' ואז נשחט ונקרב קרבן אחר ושניהם עומדים לאכי' מי שנשחט קודם יום א' הוא נאכל קודם ולר\"מ שלמים שנקרבו אתמו' וחטאת ואשם שנקרב היום ושניהם לפנינו שלמים קודמים באכילתן היום מפני שזמן פיסולו קרוב שאם לא יאכלם היום נפסלו משא\"כ חטאת ואשם של היום שזמנו עד סוף הלילה והתוספות כתבו בשם רש\"י דטעם אכילת השלמים של אמש ואכילת בשר החטאת ואשם של יום לר\"מ הוא מפני שיש זלזול בשהייתן כי צורת הבשר מתקלקל וכתבו שעל חינם נדחק לפ' כן יע\"ש כנראה שבפי' רש\"י שבידם כך היה כתוב ומבואר דמפ' מתני' לענין ששניהם שחוטים לפנינו ולענין דאיזה מהם קודם לאכי' וכדברי התוס' (ובס' חק נתן כך כתוב וז\"ל מצאתי כתוב בגליון שיטת קדושין וז\"ל פי' רש\"י שלמים שקדמו אמש וחטאת ואשם של יום עומדים ליאכל שלמים של אמש קודמים דזלזול הוא להשהותן כ\"כ שצורת הבשר מתקלקלת ואעפ\"י שזמן אכילתן כל היום נמי קדמו דזאת הנסחא נמצאת בכל ספרי כת\"י ע\"כ כתבוהו התוס' עכ\"ל) וע\"ז עמד מתמיה רב אחאי הי\"ו דבש\"ס מבואר להדיא דמתני' לענין הקרב' מיירי ולא לענין אכילת דבדצ\"א איבעיא לן בקדם ושחט את שאינו תדיר אי גומר הקרבתו א\"ד ממרס בדמו ואתו למפשט בעיא זו ממתני' דשלמים של אמש וחטאת ואשם של יום ודחי הש\"ס דיום דומיא של אמש היינו בדשחטינהו לתרווייהו יע\"ש ובפי' רש\"י שזה מבואר דמשמ' דמתני' לאו לענין אכילה מיירי אלא לענין הקרבה ובזה עמד מתמיה על הרב תי\"ט והרב בה\"ז שדחו פי' רש\"י שבידינו מלשון התוספתא דמשמע מינה דלענין קדימת אכילה מיירי וזה היפך דברי הש\"ס והצ\"ע.
ואני אומר דכל זה גרם לו שלא ראה בפי' הסוגיא כי אם פי' רש\"י לבד שאלו היה רואה מ\"ש בס' חק נתן מה שמצא כתוב בפי' הסוגיא לא היה מצריך עיון וז\"ל ת\"ש שלמים של אמש כו' הא דיום דומיא דאמש כו' מ\"כ בגש\"ק שלמים של אמש קודמים באכילה הא דיום דומיא של אמש כו' ה\"ד כגון דשחטינהו לשלמים ברישא חטאת ואשם של יום קדמה זריקתה לזריקת שלמי' ויאכלו תחי' כמו כן אלמא מקודש ואינו מקודש וקדים ושחיט לשאינו מקודש יהא אחד ממרס בדמו וישחוט ויזרוק את המקודש וה\"ה לתדיר ושאינו תדיר ודחי שלמים של אמש וחטאת ואשם של יום ה\"ד דשחטינהו לתרווייהו דהא לענין אכי' מיירי מתני' וכי תידוק מינה לענין הקרבה נמי הא דיום דומיא דאמש וה\"ד כגון דשחטיה לשלמי' ברישא חטאת ואשם קדמי ודשחטינהו לתרווייהו ותידוק לה שחזר ושחט את החטאת קודם שבא לימלך על הזריקה דהתם אמרינן ליה חטאת קדמה וכיון דס\"ס צריך אחר למרס אחד מן הדמים ק\"ק קדמי אבל לא שחטו לחטאת וכששחט שלמים בא לימלך על השחיטה תבעי לך אי מזלזלי' בשלמי' עכ\"ל ואין ספק שזה הפירוש מפרשי התוספות בפי' הסוג' לפי שיטתם בפי' המשנה דעיקרא לענין קדימת אכילה קא מיירי וגם התוספתא מסייען כמ\"ש התוי\"ט והבה\"ז ולזה כת' הבה\"ז דלפי פרש\"י שבידינו ובפי' הסוגיא התוספ' הוייא תיובתיה ומ\"ש הרב הנז' נר\"ו בפי' התוספתא ק' טובא דבתר דתני קדימת הקרבתן בתדיר ומקודש וסיים כשם שהם קודמים בהקרבתם כך הם קודמים באכילתן ק\"ק כו' שלמים של אמש כו' מבואר דלענין קדימת אכילתן קא מיירי דאי לענין קדימת זריקתן והקטרתן הוה ליה למיתנינהו מקודם וזה ברור.
עוד ראיתי לרב חביבא נר\"ו בד\"ג ע\"ג הוק' לו בדברי הראשונים הרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א שכתבו דאף שהפריש עולה כל שהחטאת אינה קרבה אף העולה אינה קרבה שהרי בנזיר דכ\"ו מבואר דנזיר שהפריש קרבנו' ומת החטאת מתה והעולה קרבה והרי החטאת קודמ' מדינא גם בנזיר כדתנן בדמ\"ו ואף שאינו מעכב מ\"מ איך אפש' להתיר להקריב העולה לכתחי' עכ\"ל וכנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' שם בדמ\"ה ד\"ה תגלחת טהרה שכתבו בהדיא דלר\"י לכתחי' השלמים נקרבים תחי' וכן העולה נקרבת תחי' אם רצון הנזיר לגלח עליה וכן מבואר מדברי המפ' בדכ\"ח ע\"ב ד\"ה ומנא תימרא וכבר כתבנו דבריהם לעיל וא\"כ מנזיר ל\"ק ולא מידי כיון דגלי קרא דשלמי' קודמי' לכתחי' וכ\"ש עולה וברור.
עוד הוקשה לו נר\"ו מהא דתני בתוספתא בפ\"ב דערכין עולות הבאות עם החטאות אם מתו היורשים חייבים להביא הביא חטאתו ולא הביא עולתו אם מתו היורשים חייבים להביא. הביא עולתו ולא הביא חטאתו אין היורשים חייבים להביא ע\"ש. וע\"כ רישא בהפריש ולא הקריב איירי דאי בשהקריב איירי היינו סיפא הביא חטאתו ולא הביא עולתו ותרתי למה לי עכ\"ל ואי מהא לא אירייא דהם ז\"ל מפרשי התוס' דתנא והדר מפרש כיצד חייבים היורשים להביא העולות כגון שהביא חטאתו ומת דאלת\"ה הך חלוקא מיותרת שאי בלא הקריב החטא' תנא רישא שיקריבו עולתו כ\"ש בשהקריב חטאתו שודאי יקריבו עולתו א\"ו תני והדר מפרש וברור.
עוד הוקשה להרב נר\"ו לפי שיטתם מהא דתנן בב\"ק דק\"י נתן את הכסף לאנשי משמר אין היורשים יכולים להוציא מידם משמע הא לא נתן לאנשי משמר אין היורשים חייבים ליתן לאנשי משמר אפי' הפריש הכסף ליתנו לאנשי משמר ואמאי הא הכסף והאשם דומה לעולה הבאה עם חטאת ועדיפא מינה דעולה דורון היא וכסף מכפר מחצה כמ\"ש שם וכיון דהכא ליכא טעמא לומר דחטאת קודמת לעולה א\"כ למה לא יתחייבו היורשים ליתן לאנשי משמר כשהפריש הכסף יע\"ש. ולדידי יש ליישב דכיון דהכסף הוא מתנה לכהנים כמ\"ש שם כל עוד שלא נתנו לידם לא זכו במתנתם ואפי' הפרישה לתת אכתי שם בעליו על הכסף הילכך אין היורשים חייבים ליתן דכיון שמת נכנס הכסף לרשות היורשים והם לא נתחייבו לתת מתנה זו משא\"כ בהפריש חטאתו ועולתו וקרא להם שם דחל עליהם שם שמים אם נתקדשו אף כשמת לא פקע שם קדושת עולה וחטאת מהם ואף שאינן נקראים לשמן ומטעמא דחטאת מתה ועולה אינה קודמת לחטאת מ\"מ שם קדושה לא פקע מינייהו הילכך החטאת מתה והעולה ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיה עול' נדבה או יקריבוה לשם עולת נדב' והם ז\"ל לא אמרו שלא יקריבנ' לשם עולת נדבה אלא שלא יקריבנה לשם עול' חובתו של זב או של מצורע או של יולדת אבל לשם עולת נדבה מצי שפיר להקריב וזה ברור אצלי.
עוד ראיתי לו נר\"ו בד\"ג ע\"ב שהכריח דעולת נדבה חייבים היורשים להביא ממ\"ש בתוספתא בפ\"ג מערכין כל נדרים ונדבות אם מתו חייבים היורשים להבי' ובמנחות דצ\"ב שנינו סתם דיורש סומך ועוד דבחטאת ואשם הלמ\"מ היא דכל שבחטאת מתה ואשם רועה וא\"כ בעולת נדר ונדבה דליכא הלכה למה לא יהיו היורשים חייבים ועפי\"ז עמד מתמיה מ\"ש רש\"י בבכורות דנ\"ב גבי מה להלן יורשי' חייבים וז\"ל מה להלן יורשים חייבים דעולת חובה היא וגבי עולת חובה תנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשיה עולתה עכ\"ל משמע דעולת נדבה אין היורשים חייבים וזה הפך האמור כי ע\"כ נראה דאצטריך ריקם לחייבו אעולת ראיה היינו במת קודם החג שלא הגיע החיוב עליו משא\"כ בעולת נדבה ודברי רש\"י צ\"ע עכ\"ל. ואהמ\"ר כנראה דלא ראה מה שכתב רש\"י שם לעיל מזה ד\"ה מה עולת ראיה חייב באחריותה וז\"ל דהא חובה היא עליה דלא גרעה הוא מנדר שאם מתה או נגנבה חייב באחריותה דכמאן דטעין אכתפיה דמי ועוד דכתיב לא יראו פני ריקם ואם מתה או נגנבה ולא פרע ליה אשתכח דאתחזי ריקם בעזרה עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דדוקא כי אתחזי פניו בעזרה הוא דחייביה רחמנא להביא ואז מחייב ובר מדין ליכא עליו חיובא אמנם כי אפרשיה ומת ולא נראו פניו בעזרה אינו אלא כעול' נדבה בעלמא דאינו חייב באחריותה אם נגנבה או נאבדה ובכה\"ג הוא שנראה מדברי רש\"י דאין היורשים חייבים להביא כיון דאיהו גופיה לא מחייב אבל כי אפרשיה ומת ולא נראו פניו בעזרה ואיתא בעיניה ודאי דמחייבי יורשים להביאה כיון דאקדשה והיא ברשות שמים אלא שאינן חייבי' באחריותה.
גם רבינו בפ\"א מה' חגיגה ה\"י כתב וז\"ל המפריש עולת ראייתו ומת היורשים חייבים להביאה וכתב מרן בכ\"מ דהיינו מסוג' דנקיט לה בפשיטות על מתני' דמת לאחר ל' יום ואיתא בירוש' פ\"ק דחגיגה אלא ששם אמרו שאם ירשו קרקע אפי' לא הפרישה חייבים יורשים להביאה ולא ידעתי למה השמיט רבינו עכ\"ל גם הלח\"מ ז\"ל שם הוק' לו מעין זה דמאחר דגבי האשה שהביא' חטאתה ומתה אמרינן בפ\"ק דקדושין די\"ג לר\"י דחייבים היורשים להביא עולתה אפי' לא הפרישה וכ\"כ רבי' בפ\"א מה' מחוסרי כפרה א\"כ ה\"נ לימא הכי ואמאי בעי כאן הפרשה מחיים וכי לימא דהכא איירי בלא ירשו קרקע והתם בירשו קרקע הי\"ל לרבינו לבארו עכ\"ל ולשון הירוש' בפ\"ק דחגיגה כך הוא הפריש חגיגתו ומת היורשים מהו שיביאו אותו ר' אילא אמר יראה יראה הראוי לבא מביא מי שאינו ראוי לבא אינו מביא אמר ר' זעירא כההיא דר\"י ורבי נתן תרויהון אמרי כל בכור בניך תפדה ואפי' לאחר מיתה והכא לא יראו פני ריקם ואפי' לאחר מיתה אמר ר' בון בר ממל מחלוקת שמואל ור\"י דתנינן תמן האשה כו' שמואל אמר במפורשת ר\"י אמר אפי' אינה מפורשת מה אנן קיימין אם בשירשו קרקע בהדיא אמר שמואל במפורשת אי בשירשו מטלטלין בהדיא אמר ר\"י אפי' בשאינ' מפורשת מה נפק מביניהון ירשו קרקע אליבא דשמואל לתבוע תובעין ולמשכן אין ממשכנין ולדעתיה דר\"י אף למשכן ממשכנין ירשו מטלטלין לדעתיה דר\"י לתבוע תובעין ולמשכן אין ממשכנין ע\"ד דשמואל אף לתבוע אין תובעין ע\"כ.
וראיתי להרב שדה יהושע הביא דברי מרן כ\"מ ז\"ל וכתב דהרב ז\"ל משמע ליה דכיון דאמר ר' בון בר ממל מחלוקת שמואל ור\"י דתנינן כו' שהכונה דהמחלוקת שוה כי היכי דהתם איירי בירשו קרקע הכא נמי בירשו קרקע ולהכי תמה למה השמיטו רבינו ולי אפשר לומר דהרמב\"ם ז\"ל סבר דלא נאמרה הך שקלא וטריא דהירוש' בירשו קרקע או מטלטלין ומסיק דאפי' לא הפרי' דיורשין מביאין אלא באשה יולדת לבד דכיון דהביאה חטאתה כבר נתחייבה ונשתעבדו הנכסים אע\"פ שלא הפרי' אבל בחגיגה דכתיב יראה יראה מי שנתחייב לבא מביא וזה עדין לא נתחייב ולפיכך לא מייתי הרמב\"ם הא דירשו קרקע בדין חגיגה דלא אתמר הכי אלא ביולדת ובמקומו המתייחס בפ\"א מה' מחוסרי כפרה הביאו עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו דאי משום דרשא זו יראה יראה לא הביא רבינו הא דירשו קרקע א\"כ אף בהפריש עולת ראייתו נמי לא היה לו לחייב ליורשים כדקאמר ר' אילא בירוש' ואי משום ההיא דרשא דר\"י ור\"י דאמרי דיליף מבכור דכתיב כל בכור בניך תפדה כו' והכא בעולת ראייה כתיב ולא יראו פני ריקם מה התם אפי' לאחר מיתה ה\"נ אפי' לאחר מיתה מביאין א\"כ מה\"ט אפי' כי לא הפרישו נמי הו\"ל לחייבו.
והנראה לע\"ד הוא דר' אילא ור' זעירא לא פליגי דודאי אם הפריש עולת ראייתו קודם החג ומת קודם ביאתו לעזרה בהא קאמר ר' אילא דדרשי' קרא דיראה יראה הראוי לבא מביא שאינו ראוי לבא אינו מביא והיורשים אינן חייבים באחריות' והרי היא כמי שמת והניח עולת נדבה שאין מקריבין עולת נדבה ביו\"ט אלא בח\"המ אם היא קיימ' אמנם ר' זעירא כשהפריש עולת ראייתו אחר שבא לעזר' ונתחייב להביאה מקרא דלא יראו פני ריקם דלא הספיק להביאה עד שמת שאז נתחייב בביאתו מקרא דלא יראו פני ריקם ויש לו תשלומי' כל ז' כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' חגיגה ה\"ד ז\"ל מי שלא הקריב ביו\"ט הראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו ה\"ז מקריבן בשאר ימות הרגל כו' עבר הרגל ולא חג אינו חייב כו' יע\"ש ובכן בזה הוא שדימו בירוש' הא דהכא לההיא דהאשה שהביאה חטאתה ומתה פלוגתייהו דשמואל ור\"י וכיון שכבר פסק רבי' ההיא דהאשה שהביאה חטאתה בפ\"א מהלכו' מחוסרי כפרה לא הוצרך לבאר פה היכא שמת לאחר שבא לעזרה שכבר נתחייב בה ועולת חובה היא כההיא דיולדת אמנם היכא שלא בא לעזרה והפרישו ומת כתב שחייבים היורשים להביא אותה כלומר כשהיא קיימת ולא כשנאבדה כיון שאינה אלא בעולת נדבה כנלע\"ד.
עוד ראיתי להרב הנז' בד\"ד ע\"א הוק' לו בשי' הרמב\"ן ודעימיה ממ\"ש במנחו' דף ד' אמר ר\"י מצינו שחילק הכתוב בין מכפרים ובין מכשירים מכפרין אית בהו דאתי לאחר מיתה מכשירין לית בהו דאל\"מ דתנן האשה שהביאה חטאתה כו' ופרש\"י דחטאת מכשיר והעולה מכפרת והדבר ק' דחטאת נמי מכפר אעשה דעולה כמ\"ש בזבחים ד\"ז וא\"כ כיון שהקריבה חטאתה כבר כיפר לה על כמה עשה כי ע\"כ עכ\"ל דכי תנן יביאו יורשי' עולתה הוא אפי' שלא הקריבו חטאתה היפך דברי הרמב\"ן ולדידי מלבד מ\"ש הוא נר\"ו לקמיה ליישב דברי הרמב\"ן דאפי' הקריבה חטאתה אכתי קרי ליה לעולה מכפרת דמכפר על אשר חטא אחר הקרבת החטאת מעיקרא ל\"ק מידי דאע\"ג דחטאת מכפר אעשה כבר אמרו בזבחים ד\"ז דאינו מכפר אלא מקופייא אבל עיקר הקרבן אינו אלא או לכפר על לא תעשה שחייבים עליו כרת לחטאת חלב וכיוצא או אינו בא אלא להכשיר משא\"כ קרבן עולה דמקיבעא מכפר אעשה ולהכי זה נקרא מכשיר וזה נקרא מכפר כיון דעיקרו לא בא לכפר ואפשר דחטאת שבא להכשירו בקדשי' אינו מכפר אפי' מקופייא דבחטאת כזה ליכא ק\"ו ועיין בתוספות בזבחים ד\"ז ע\"א ד\"ה על חייבי עשה וכו' וברור.
עו\"כ מע' הרב נר\"ו ז\"ל הן אמת שיש לתמו' על פי' רש\"י שכ' דביולדת העולה מכפרת כדכתיב א' לחטאת וא' לעולה וכפר עליה וכיון דהחטאת אינו מכפר העולה הוא דמכפר והרי בת\"כ הביאו רש\"י בפי' התורה דרשו שהכפרה כחטאת ופי' הרא\"ם והרב קרבן אהרן דהכפרה כחטאת ר\"ל בעלמא ופירשו וטהרה בעי שמכפר עליו בכל מקום וא\"כ היכן כתיב כפרה בעולה עכ\"ל ותמהני טובא שהוסיף בדברי רש\"י מה שלא כתב כדי להקשות עליו וז\"ל רש\"י ומדחטאת להכשיר עולתה לכפר כדכתיב א' לחטאת וא' לעולה אלמא וכו' והוא לא כתב א' לחטאת וא' לעולה וכפר עליה כמ\"ש הוא נר\"ו ופשיטא דקרא וכפר עליה על החטאת קאי ולא על העולה וכמ\"ש הרא\"ם והר' ק\"א אלא דהאי וכפר עליה לא קאי אחטא' זה אלא אשאר חטא' דעלמא שבא לכפר וכאלו אמר הכתוב והקריבו לקרבן שהוא בא לכפר עליה בעלמא ובהקרבת קרבן זה שמכפ' עליה בעלמא וטהרה עכשיו והשתא קאמר רש\"י דכיון דחטאת זה לא בא לכפר אלא לטהר ולהכשיר ודאי דהעולה בא לכפר כסתם קרבן עולה דכתיב ביה ונרצה לו לכפר עליו וכן הבין בדברי רש\"י בס' חק נתן יע\"ש וזה ברור.
עו\"כ הר' שם וז\"ל עוד ק' דבד\"ז דזבחים הכריח רבא דעולה אף אעשה אינו מכפר כי אם דורון בעלמ' הוא דכיון שעשה תשו' נתכפר לו כי ע\"כ אי לאו פי' רש\"י נראה לי לפרש דאע\"ג דהוי דורון מ\"מ כיון דבאה הדורון לכפרה קרי לה נמי הכא דעולת יולדת מכפר ודברי רש\"י צ\"ע עכ\"ל ולא יכולתי להבין מאי האי דקאמר כיון דבא הדורון לכפרה שאם הוא דורון אינו כפרה ואם הוא כפרה אינו דורון אבל האמת הוא שהיא כשאר כפרה כמ\"ש לעיל שיש לו נחת רוח עם קונו מעתה ונתכפר קמי שמיא והיא היא כונת רש\"י דעולת יולדת בא לכפר עליה כשאר עולות דעלמא ואינה באה להכשירה בקדשים כקרבן חטאתה. עוד כתב הרב נר\"ו ודרך אגב תמהני מהך סוגייא דזבחים למ\"ש בס' אמרי נועם ומנחת יאודה בפ' ויקרא עמ\"ש רש\"י בפסוק ונרצה לו לכפר עליו דעולה מכפרת על עשה כו' דהיכי דמי אי דעשה תשובה וכו' דהכי פריך פ\"ק דשבועו' והכא לא שייך לתרץ מה שתי' שם וי\"ל דשאני כפרת יו\"הכ דהדבר קבוע הוא ואינו דין שיבא דבר קבוע ויכפר על דבר הקל כגון עשה ול\"ת אבל הכא כו' עכ\"ל וכתב ע\"ז ותמהני עליהם איך לא ראו דקו' זו הן דברי רבא בהך סוגייא דזבחים והכריח מזה דעולה דורון היא ומינה דכי כתיב לכפר היינו דורון מה שכיפר התשו' ודבריהם צריכים עיון רב. ולדידי יש ליישב דעיקר קו' יצא טפי אעיק' מימר' זו דרבא דמ\"ש דורון היא ודאי שהכונה לומר שאינה עיקר כפרה אלא גמר כפרה שמתרצה לו האל ית' ריצוי גמור וע\"ז הוקשה להם מאותה דפ\"ק דשבועות למה לא אמרו שיו\"הך מכפר על עשה כפרה כי האי שהיא גמר כפרה וריצוי כמו שגומר העולה וע\"ז תירצו שפיר דזה לא שייך לומר התם גבי יו\"הכ שיבא דבר קבוע לכפר כפרה כל דהיא וברור עו\"כ וז\"ל ונראה ליה דקודם קריאת פ' הקרבנות צריך להתודות שהרי אף חטאת ואשם אינו מכפר אלא לשבים כמ\"ש בשבועות די\"ג ובזבחים דף ז' והוידוי הוא התשובה כמ\"ש הרמב\"ם כו' ע\"כ ת\"ד.
ואהמ\"ר אין מכל זה ראיה שצריך להתוודות קודם קריאת פ' הקרבנות שלא אמרו זבח רשעים תועבה ושצריך להתוודות עם הקרבן אלא היכא שידוע לו שחטא בודאי עבירה שחייב עליה חטא' או אשם אבל כשאינו יודע שחטא ומביא קרבן נדבה עולה ושלמים אף על פי שמכפר הוא על עשה ועל ל\"ת הניתק לעשה ואין לך אדם מישראל שלא עבר עשה כמ\"ש בזבחים ד\"ז מ\"מ כיון שאינו יודע בודאי שעבר אין הוידוי מעכב לכפר לו כיון שאינו יודע שעבר היה מתודה ואין זה זבח רשעים ח\"ו ויש קצת ראיה ממ\"ש בזבחים ד\"ז דחטאת ששחטה על מי שאינו חייב כלום פסולה שאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה ונמצא ששחטה על מי שמחוייב כפרה כמותו וכתיב וכפר עליו ולא על חבירו שמחוייב כפרה כמותו ובת מינה ולהכי פסולה כיון דאילו היה מתחייב חטאת מכפר לו על עשה מקופייא הילכך חייל שמיה על חטאתו שנשחטו לשמו לפוסלה כמ\"ש רש\"י שם ד\"ה מקופייא יע\"ש הרי דאף שזה לדעתו אינו מחוייב כלום אעפ\"כ אם שחט חטאת מכפר עליו ע\"כ עשה שעבר בלי ידיעתו דסתמא ודאי הוא אינו מתודה על מה שלא ידע שחטא ואעפ\"כ מכפר עליו וע\"כ דטעמא הוא דכיון שאלו היה יודע שחטא היה מתודה אין זה זבח רשעים תועבה הילכך בקרי' פ' הקורבנות שעל חטאת ואשם ודאי אינו אומר יה\"ר כמ\"ש הטור ועל השלמים אין צורך להתוודות כמ\"ש רבי' בספ\"ג מה' מע\"הק ועל העולה אינו אלא כעולת נדבה שאע\"פי שאין אדם מישראל שאינו עובר עשה מ\"מ אינו עובר בדעת ובמזיד ואינו יודע שעבר על עשה בודאי ואם ידע שעבר תכף הוא מתודה ג' פעמים ביום הילכך לא הצריכו הפוסקים להתוודות בקריאת פ' קרבנות.
עו\"כ הר' נר\"ו בד\"ד רע\"ב אמ' דקי\"ל דסמיכ' לא מעכבא כו' וא\"כ איך כתב כאן הרמב\"ם דבלי וידוי אינו מכפר החטאת והאשם כו' כי ע\"כ נר' לי דתשו' בלב סגי לכפר עכ\"ל לא ידעתי מאי קא ק\"ל דאם אמרו דסמיכה לא מעכבא היינו לסמוך ידיו על ראש העולה ולומר זו כפרתי אבל וידוי דברי' מי זה אמר דלא מעכבא כדכתיב והתודה כו' וה\"ז מ\"ע והוא מביא עולה על עשה ואיך לא יתוודה ויעבור על עשה אין לך זבח רשעים תועבה גדו' מזה ומ\"ש דבהרהור בלב דיי לתשובה וה\"ז צדיק גמור מ\"מ לכפר עליו ע\"מ שעבר ולהגן עליו מן היסורין גזרת הכתוב הוא שיתוודה בפה ע\"מ שחטא ויביא קרבן להגן עליו וזה ברור.
ע\"כ הרב הנז' נר\"ו כי ע\"כ כל איש הירא מעבירות שבידו יתוודה קודם קריאת פרשת קרבנות ע\"כ ולדידי לאו דוקא בשעת קריא' פרשת הקרבנות כי בכל עת וזמן שזוכר מה שעבר טוב לו שיתודה ויאמר חטאתי עויתי פשעתי ויקבל שלא לעבור עוד ולא זז משם עד שמוחלין לו וכ\"ש כשיקרא פרשת הקרבנות וכמו דנהוג עלמא. עו\"כ אך את זה עומד לנגדי על מה אנו סומכין שלא לקרות פרשת קרבנות וכי ת\"ח לא בעו כפרה ואף שכתב הרב לחם חמודות דמי שיש לו ללמוד טוב שילמוד מלומר תחינות וקרבנות מ\"מ החכם עיניו יחזו שאין זה ברור שהרי בסוף מנחות איכא מ\"ד דהעוסק בתורה אינו צריך עולה וחטאת ופי' רש\"י שת\"ת מכפר עונותינו ולדבריו ע\"כ דר\"י דאמר בתר הכי כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב קרבן חטאת חו' ע\"ז כו' וכן" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f859768b8d00b1a70f93b5b4aec637cee87af361 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,116 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Daily_Offerings_and_Additional_Offerings", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אי שני תמידין מעכבין זה את זה טעו \n או שגגו אפי' הזידו ולא הקריבו תמיד של שחר כו' בשנתחנך המזבח כו'. נ\"ב הכי איתא במנחות דמ\"ט תנן התם לא הקריבו כבש בבוקר יקריבו בין הערביים אר\"ש אימתי בזמן דהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין לא יקריבו בין הערבים לא הקטירו קטורת בבוקר יקטירו בין הערבים אר\"ש וכולה היתה קריבה בין הערבים שאין מחנכין את המזבח הזהב אלא בקטורת הסמי' ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר ופריך בגמ' לא הקריבו כבש בבקר כו' אר\"ש וכולה היתה קריבה בין הערביים שאין מחנכין את המזבח הזהב אלא בקטורת הסמים חינוך מאן דכר שמיה חסורי מחסרא והכי קתני לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערביים בד\"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח יקריבו בין הערביים כו' מה\"מ כתיב את הכבש השני תעשה בין הערבי' ולא א' בד\"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך אפי' ראשון בין הערבים.
וכתבו התוס' בד\"ה בד\"א כו' אבל כו' יקריב ראשון דוקא ולא שני מדלא קתני וב' היו קרבין לר\"ש כו' יע\"ש וק\"ל טובא דבמס' ברכות דכ\"ו ע\"ב אמרי' איבעייא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים את\"ל טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרי' שתים משום דחד יומא הוא דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד כו' אבל הכא תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו א\"ד כיון דצלותא רחמי הוא כל היכא דבעי ליצלי וליזיל ת\"ש כו' אר\"י טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ב' ערבית ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו ע\"כ הרי מכאן מוכח בהדיא דאם לא הקריבו כבש בבקר יקריבו בין הערבים וכן האברים אם לא הקריבו בלילה יקריבום בשחר אחר עיקרי שהוא התמיד דאלת\"ה קשיא דכי היכי דמספ\"ל במנחה ה\"נ הו\"ל לספוקי בערבית דכיון דתפלה במקום קרבן קאי כי היכי דהתם לית ליה תשלומי' ביומיה ה\"נ בתפלה אלא ודאי מוכרח לומר דפשיטא ליה לתלמודא דבקרבן יש תשלומי' ביומיה אבל כיון דעבר יומיה בטל קרבנו ולהכי לא מיבעייא ליה אלא במנחה ולא בערבית וא\"כ ק' מאד על התוספות איך רוצים לומ' דדוק' א' ולא ב' וא\"ת דלפי האמת אינו כן אלא כולהו אית להו תשלומין משום צלותא רחמי הא ליתא דהול\"ל אדתבעי לך במנחה תבעי לך בכולהו איך שיהיה דברי התוספות ז\"ל קשים אצלי טובא.
ולפי חומר הענין נלע\"ד לפרש דהכי פירושו לא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערביים בד\"א שלא נתחנך המזבח ולזה לא יקריבו כלל דאע\"ג דשל שחר יש לו תשלומי' מ\"מ כיון דלתשלומי' קאתי קרב של בין הערביים קודם ואח\"כ של התשלומי' דכן הוא הראוי וכיון שכן נמצא דמתחנך המזב' בתמיד של בין הערבי' שהוא קרב קודם ולזה לא יקריבו כלל אבל אם נתחנך המזבח כשלא הקריבו בבוקר יקריבו בין הערביים שניהם יחד תחילה של ב\"הע ואח\"כ של תשלומין ומ\"ש התוספו' דאם איתא הו\"ל למיתני ושניהם היו קריבין לר\"ש כי היכי דקתני וכולה היתה קריבה הא ליתא דבהא לא פליגי דגם לת\"ק השני חצאים נקטרים בין הערבים א' של בין הערבים וא' של תשלומין וכן בתמידים ומאי דקאמר ר\"ש וכולה היתה קריבה היינו דלרבנן היו מקטירין אותו לחצאין ולר\"ש כולה שלימה היתה קריבה לשם בין הערבים ולא היו חוצין אותו לחצאין זה נלע\"ד ויש לי סמך מן הגמ' מדקאמר את הכבש א' תעשה בבוקר ואת הכבש הב' תעשה ב\"הע ולא ראשון ב\"הע בד\"א כו' אבל כו' אפי' ראשון ב\"הע וה\"פ שני ב\"הע ולא שיהא של ב\"הע ראשון ושל שחר שני וכגון שלא הקריבו בבקר שמקריבין אותו לתשלומין אחר של ב\"הע לזה בא הכתוב ופי' את הכבש כו' וה\"פ אם את הכבש א' תעשה בבוקר את הכבש השני תעשה ב\"הע ואם לאו לא יקריב ב\"הע בד\"א שלא נתחנך אבל נתחנך אפי' שיהיה הראשון של ב\"הע ואח\"כ של תשלומין כשר ומותר דאל\"כ היכי קרי ליה ראשון דלא שייך ראשון אם לא יש שני זה נלע\"ד מכח הקושיא וה' ברחמיו יצילנו משגיאות והנה מדברי רבי' כאן משמע שפי' כמו שפי' התוס' שכתב בד\"א שנתחנך המזבח אבל אם היה המזבח חדש שעדין לא קרב עליו כלום לא יקריבו תחילה ב\"הע שאין מחנכין אותו כו' ופי' דבריו הוא דכשנתחנך מקריבין התמיד דוקא ולא התשלומין והיינו כמו שפי' התוספות ז\"ל ע\"כ." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ובגדי \n כהונה שתורם בהן הדשן יהיו כו'. הנה הרב מש\"ל כאן בפרקין עמד בסוג' דיומא דכ\"ג עלה דאיפליגו ר\"ל ור\"י גבי הרמת הדשן אם היה בשני כלים או בג' קאמר דר\"ל ס\"ל דהרמה לאו עבודה היא ומשו\"ה סגי בשני כלים והוקשה לו להרב לס' ר\"ל מההיא דאיפליגו התם דכ\"ד רב ולוי אי זר חייב מיתה בתרומת הדשן דרב פטר ליה משום דאינה עבודת מתנה ולוי מחייב לה משום דרבי רחמנא לכל דבר המזבח והשתא ר\"ל כמאן ס\"ל כרב אי ס\"ל כרב ל\"ל לטעמא דלאו עבודת מתנה ת\"ל דלא עבודה היא ואי ס\"ל כלוי מי איכא מידי דלאו עבודה היא וזר חייב עליה ואדרבא נילף מהכא דהרמה עבודה היא מדרבי רחמנא לכל דבר לחייב לזר ותי' לזה דר\"ל ס\"ל כרב ולאו מטעמיה אלא משום דלאו עבודה היא אך אכתי ק' ההיא דירוש' דהביא מחלוקת רב ולוי בשם ר\"י ור\"ל ור\"ל פטר ליה לזר משום טעמיה דרב דלאו עבודת מתנה היא והניחה בצ\"ע יע\"ש ולע\"ד ל\"ק כלל דהא באותה סוגייא דכ\"ג ע\"ב מייתי הש\"ס בתר פלוגתייהו דר\"י ור\"ל פלוגתייהו דר\"י ור' דוסא גבי קרא דולבש דכתי' גבי הרמה וקאמר דר' יודא דריש ילבש להביא מצנפת ואבנט ור' דוסא דריש ליה לרבות בגדי כהן גדול ביו\"הכ דכשרים לכהן הדיוט והוה בעי הש\"ס למימר דר\"י ור' דוסא פליגי אי חשיבא הרמה עבודה או לא ולר' דוסא סגי בשש כלים ודחי דאף לר' דוסא עבודה היא ובעי ד' כלים ולא בעיקר פלוגתייהו היא אי בעי קרא לרבות הני שני כלים יע\"ש והשתא מבואר דלר' יאודה ודאי עבודה היא מדבעי ד' בגדים והשתא איכא למימר דההיא דירושלמי וההיא דרב דבעו טעמא למעט זר ממיתה גבי הרמה משו' דלאו עבודה מתנה היא אתי אליבא דר' יאודה דס\"ל דהרמ' עבודה היא ודוק כנלע\"ד ברור." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דישון המנורה ומהו \n דישון המנורה כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר כו' והדלק' הנרו' היא הטבתן ונר שמצאו שלא כבה מתקנו. ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ מ\"ש והדלקת הנרות היא הטבתן זהו דעת רבינו שהוא סובר שגם בבוקר מדליק הנרות דכי כתיב והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בהטיבו את הנרות פירו' בהטיבו בהדליקו והאחרונים חולקים עליו ואומרים שאין הדלקת הנרות אלא ב\"הע ופי' בהטיבו אינו הדלקה אלא תיקון הפתילות וכל זה תמצא באורך בתשו' הרשב\"א סי' ש\"ט ומ\"ט עכ\"ל נ\"ב עיין בחי' הריטב\"א בפ\"ק ביומא לדף י\"ד ע\"ב ד\"ה אמר אביי ל\"ק שנרא' מדבריו דקאי בשי' ר' וז\"ל ותי' דסתמא דמס' תמיד ס\"ל דצפון ודרום היו עומדין ולא היה מפסי' ביניה' אלא מדליק שבעתן כא' עכ\"ל וממ\"ש מדליק שבעתן כא' ולא כתב מטיב שבעתן כא' מבואר דס\"ל דהטב' היינו הדלקה כס' רבינו ועיין להרשב\"א באותה תשו' שביקש טעם לדעת רבינו יע\"ש ולא ידעתי מה יענה רבינו ז\"ל ודעימיה ביום שידובר בהם מקרא שכתו' בדברי הימים ב' סי' י\"ג ומקטירים לה' עולות בבוקר בבוקר ובערב בערב ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב בערב כו' הרי דגבי עולות נקט בבוקר ובערב דהיינו תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים וגבי הדלקת הנרות ומנורה לא נקט אלא בער' דמבואר דהדלקת הנרות לא היתה בבוקר אלא בערב וכעת צ\"ע." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "שורש על בסמוך או על ממש וסומך \n כל מערכה בשתי קצוות בצד כל מערכה. הנה בענין זה אי דרשי' על בסמוך או על ממש עיין בפ' שתי הלחם דפליגי תנאי בקרא דונתת על המערכת לבונה זכה אי בעינן על ממש או על בסמוך וכן בסוטה פ' אלו נאמרים דל\"ו גבי קרא דונתת את הברכה על הר גריזים פליגי בהכי אי על ממש או אפי' בסמוך וכן בפ' כל המנחות דס\"ב ע\"א גבי קרא דוהניף הכהן אותם על לחם הבכורים פליגי בהכי ועיין בפ' הקומץ רבה דכ\"ז ע\"ב גבי אשר תאכל האש על המזבח דמספקא ליה לתלמודא אי בעינן התם על ממש.
ואגב אומר מאי דק\"ל קצת במאי דבעי התם חזקיה אברים שסדרן וסדר עליהן את המערכה מהו על העצים אמר רחמנא דוקא על העצים א\"ד כיון דכתי' קרא אחרינא אשר תאכל האש את העולה על המזבח אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וסלקא בתיקו. נמצא דמשום דאית לן תרי קראי דסתרן אהדדי דחד מינייהו משמע על העצים וחד מינייהו על המזבח קמספ\"ל דילמא קרא קמא דוקא דהיינו על העצים ואידך דעל המזבח לאו דוקא א\"ד אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי ואילו בההיא דפ' כל המנחות גבי קרא דוהניף הכהן על לחם הבכורים דאיכא אידך קרא דקאמר על שני הכבשים קאמר בברייתא אשתקל הכתו' ואיני יודע אי לחם ע\"ג כבשים ואי כבשים ע\"ג לחם ולא קאמר דקרא קמא דוקא ואידך לאו דוקא אלא אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וי\"ל ועיין במ\"ש התוס' בפסחים פ' תמיד נשחט דס\"ט ע\"ב ד\"ה לא אמרינן על בסמוך דהוק' להם דבפ' שתי הלחם דנ\"ח פליגי אי בעינן על בסמוך או על ממש וכן בפרק אלו נאמרים דל\"ו פליגי בקרא דונתת את הברכה על הר גריזים אי על בסמוך או על ממש וליכא למ\"ד דעל לאו דוקא אלא או בסמוך או על ממש ותירצו דהדבר תלוי בסברא דגבי בזיכי לבונה דכתיב על המערכת כיון דבשע' הנחת לחם היו מניחים אותם ובשעת סילוקם היו מקטירין אותם סברא הוא דהוי לפחות בסמוך וכן גבי ונתת את הברכה על הר גריזים ס' הוא דלכל הפחות סמוך בעינן דאי לאו הכי למאי כתביה משא\"כ גבי חמץ דהסברא הוא דלא קפיד קרא אלא שלא יהיו ברשותו והכי קאמר קרא לא תזבח הפסח על חמץ שיש ברשותך ועיין ג\"כ בדבריהם במנחות פ' התודה דע\"ח ע\"ב ד\"ה ולא בעינן על בסמוך שתירצו ההיא דהשוחט את התודה בפנים ולחמה בחוץ לחומה דלר\"י לא בעי על בסמוך ואפי' חו' לחומת בית פאגי מקדש הלחם דאע\"ג דכתיב על זבח התודה לא בעינן על בסמוך דסברא הוא דלא קפיד קרא לענין מקדש לחם אלא שיהיה הלחם קיים בעת שחיטת הזבח ובהכי מתקדש משא\"כ גבי תנופה דשתי הלחם דפליגי תנאי בס\"פ כל המנחות אי על ממש או על בסמוך וליכא למ\"ד דלא בעינן על בסמוך דכיון דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבת שני הכבשים הוא סברא דבעינן על בסמוך א\"ד.
ועפ\"י קושייתם הנז' יישב מרן מלכא הרב המופ' כמוהרח\"א נר\"ו דברי רבינו בפ\"ח מה' תמידין ומוספין הי\"א שכתב כיצד הנפת הלחם עם שני כבשי עצרת כו' והק' הלח\"מ שלא ביאר רבינו שהנפת הכבשי' בעודן חיים היה בצד שתי הלחם כמו שביאר בהנפת דלאחר שחי' שהיה צריך בצד שני הלחם ובגמ' מוכח דקודם שחיטה היה צריך שיהיה בצד השתי הלחם ועיין במה שנדחק הלח\"מ אמנם ע\"פ קושייתם דק\"ל להתוס' מההיא דבזיכי לבונה דלכל הפחות בעינן על בסמוך וכאן גבי חמץ קאמר ר\"י דלא בעינן על בסמוך ואיהו ז\"ל לא ניחא ליה בתירוץ התוס' והוצרך לומר דגבי בזיכי לבונה ה\"ט דלא דרשינן קרא דומייא דחמץ דכונת הכתוב לומר ונתת על המערכת לבונה זכה כלומר כל זמן שתתן מערכת תביא לבונה דומיא דלא תזבח על חמץ ואפי' שלא יהיה בסמוך אלא במקום אחר דא\"כ משמע דקרא קפיד על הלבונה שכל שתתן מערכת צריך שתתן לבונה ואם לא תביא לבונה לא תתן מערכת דהלבונה מעכבת את המערכ' דהכי משמע פשטי' דקרא כי דרשינן לקרא הכי ונתת על המערכת כלומר צריך שתתן לבונה על המערכת כשתתן מערכת משא\"כ איפכא כשיש לבונה ולא יש מערכת שאין המערכת מעכבתו והא ודאי אי אפשר לאומרו שהרי שנינו בפ' הקומץ רבה דכ\"ז ע\"ב ופסקה רבינו בפ\"ה מה' ת\"ומ דהסדרי' והבזיכים מעכבים זה את זה מדכתיב בהם חוקה יע\"ש וכיון שכן ע\"כ למדרש קרא דעל או על ממש או בסמוך משא\"כ גבי קרא דאת שתי הלחם דכתיב והני' אותם על לחם הבכורים תנופה דמצינן למדרש קרא דומייא דעל חמץ והכונה לומר דכל שיש הנפת שתי הלחם צריך שיהיה שני הכבשים ואם לא יש לחם לא יש כבשים דשתי הלחם מעכבים את הכבשים והכבשים אינן מעכבים את הלחם וכמו שפסק רבינו בפ\"ח מה' ת\"ומ דט\"ו דקבע הלכתא כר\"ע דפליג אבן ננס בפ' התכלת דמ\"ה יע\"ש וכי פליגי תנאי בפ' כל המנחות דס\"ב בקרא דוהניף אותם על לחם הבכורים אי על ממש או על בסמוך היינו משום דמשמע להו דהכבשים מעכבים את הלחם ואין שתי הלחם מעכבים את הכבשים ואמטו להכי לא מצו למדרש קרא דומייא דלא תזבח על חמץ דלא בעי' על ואפי' בסמוך משא\"כ לדידן דקי\"ל כר\"ע דדרשינן קרא הכי דומייא דלא תזבח על חמץ ולא בעינן שיהיה הנפת שני הכבשים בעודן חיים שיהיו סמוכין לשני הכבשים ומה שהצריך לאחר שחיטה שיהיה בצד שתי הלחם היינו משום דהנפה דלאחר שחיטה ילפינן לה מאשם מצורע שהיה צריך תנופה ונפקא לן מזבחי שלמי צבור עם הלוג של שמן בבת אחת כמ\"ש מרן.
ולבי מגמגם בתי' זה דא\"כ בפ' התכלת דמ\"ה ע\"ב אמאי קאמר תלמודא דטעמ' דר\"ע דקא' הלחם מעכב את הכבשי' ואין כבשי' מעכבים את הלחם היינו משום דגמר יהיו מתהיינה יע\"ש ולימא דטעמא דר\"ע משום דדריש קרא דוהניף הכהן אותם על לחם הבכורים דומה דעל לחם חמץ וכיון שכן עכ\"ל דהלחם מעכב הכבשים ואין הכבשים מעכבין אלא ודאי דאי לאו דגמר יהיו מתהיינה הו\"ל למדרש קרא בעל ממש או בעל בסמו' וכיון שכן גבי קרא דונתת על המערכת נמי אפי' כי לית לן קרא לומר דב' מעכבין זא\"ז פשטיה דקרא אית לן למדרש בעל ממש או בעל בסמוך והדרא קו' התוס' לדוכתא מ\"ש מקרא דלא תזבח על חמץ ולית לן לתרוצי אלא כמו שתירצו הם ז\"ל ואפשר לומר דשאני קרא דוהניף דאית לן למדרש קרא בעל ממש או בסמוך כיון דאיכא ג\"ש דיהיה יהיה כדגמר ן' ננס כדאיתא התם בגמר' ואמטו להכי לאפוקי מהאי ג\"ש הוצרך לומר דר\"ע גמר ג\"ש אחרינא ועדיין צ\"י ועיין בתשו' רב צבי סי' קס\"ח הביא הרבה מקומות דבעי' על ממש כגון קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח ושנינו בזבחים ספגו במלח ודחה לזה דהתם כתיב קרא אחרינא ועל כל קרבן מנחתך במלח תמלח. אבל אידך קרא כתיב והזה הטהור על הטמא ושנינו בפי\"ב דפרה הזה על שתי כלים ספק מחברו ומיצה עליו הזאתו פסולה דבעינן על ממש. וכן מחט שהיא נתונה על החרס ספק על המחט הזייתו פסולה. וכן בטהרת מצורע על תנוך אזנו בעינן על ממש ולא בסמוך כאותה ששנינו אין לו בהן ידו אין לו טהרת עולמית ולא אמרי' יתן לו בסמוך. וכן גבי שילוח הקן כתי' והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים. ותנייא בפ' שילוח הקן דק\"מ היתה יושבת ביניהם פטור מלשלח ע\"ג חייב לשלח דבעינן על ממש ומתוך כך כתב דלעולם על ממש בעי' זולת היכא דאיכא סברא לומר דלאו דוקא היפך הדרך שכתבו התוס' דלעול' לא בעי' על ממש זולת היכ' דאיכ' סברא יע\"ש.
והנה ראיה זו שהביא מהא דטהרת המצורע דבעינן על ממש אישתמיט מיניה ההיא דאמרינן בפ\"ק דמנחות ד\"ט סע\"ב דקאמר ליה ר\"י לר\"ז על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית דכתיב בשמן המצורע למה לי חד להכשיר צדדין וחד ליפסל צידי צדדין וכתב רש\"י חד על בהן דיד ורגל להכשיר צדדין דדרשי' על בסמוך כדכתי' ועליו מטה מנשה וחד על בהן ליפסל צידי צדדין בשם התחתון שכנגד הכף דעל אמרי' ולא תחת יע\"ש. והשתא משו\"ה אמרי' דכל שאין לו בהן כלל אין לו טהרה משום יתורא דקרא דעל. ועיין עוד בזבחים פ\"ב די\"ט ע\"א גבי קרא דבגדי כהונה דכתיב יהיו על בשרו דמצריך הש\"ס שיהיה עליו ממש ולא יהיה דבר חוצץ. וע\"ע במנחות דצ\"ד ע\"א לינפו בהדי הדדי קהוייא חציצה. ודע דבענין זה אי אמרינן על בסמוך או לא איפליגו ר\"י ור\"ל גבי השוחט את הפסח על החמץ דאמרי' שם בגמרא. אמר רשב\"ל לעולם אינו חייב עד שיהא עמו בעזרה. ור\"י אמר אף ע\"פ שאין עמו בעזרה ושקיל וטרי שם אי פליגי בעל בסמוך או לא ומסיק אמרי לעולם בעל בסמוך קמפלגי וצריכא דאי איפליגי לענין חמץ הו\"א בההוא קאמר ר\"י לא בעי' על בסמוך משום דאיסור הוא וכל היכא דאיתיה איתיה אבל לענין מקדש לחם לא קדיש ליה אלא בפנים אימא מודה ליה לרשב\"ל דבעינן על בסמוך וכו'. ואי אשמועינן לענין מקדש לחם הו\"א בהא קאמר רשב\"ל דבעינן על בסמוך אבל לענין חמץ אימא מודה ליה לר\"י קמ\"ל. ואיכא למידק לכאור' דהיכי תיסק אדעתין דהכא בחמץ מודה ליה דלא בעי' על בסמוך מאחר דשמעינן ליה לרשב\"ל דס\"ל בעלמא התראת ספק לאו שמיה התראה דמה\"ט הוה בעי' מימ' מעי' דבהא פליגי רשב\"ל ור\"י וא\"כ איך יתכן לו' דרשב\"ל מוד' לר\"י דלא בעי' על בסמוך.
וראיתי להלח\"מ בפ\"א מה' ק\"פ ד\"ה שכתב דלפו' מאי דאמרינן השתא דפליגי בעל בסמוך מיירי תלמודא דהמותרה ידע ואומר בפירוש אעפ\"כ אני עושה דאלת\"ה למה ליה לר\"ל טעמא אחרינא לימ' טעמא משום התראת ספק עכ\"ל וכ\"כ בס' סם חיי ועיין בס' מלכי בקדש מ\"ש שם ודבריו קשים כאשר א' הרואה יראה יע\"ש ואני תמיה עליהם דאין מקום לקו' זו כלל וכלל דכי פליגי בהתראת ספק לא נ\"מ מידי אלא לענין מלקות דלמ\"ד שמה התראה לקי ולמאן דאמר לא שמה התראה לא לקי אבל לענין איסור לאו דלא תשחט על חמץ לכ\"ע עובר על לאו זה לא כן כי פליגי אי בעינן על בסמוך או לא בעינן על בסמוך נ\"מ לענין העברת לאו זה דלא תשחט על חמץ דלמ\"ד על בסמוך כל שאינו בסמוך לא עבר על לאו זה ולמ\"ד דלא בעי' על בסמוך עובר על לאו הזה והשת' מעיקרא כי הוה ס\"ד לומר דפליגי בהתרא' ס' היינו לו' לענין מלקות דוקא ולכ\"ע לא בעינן על בסמוך כדי לעבור על לאו דלא תשחט משא\"כ לפום קושטא דאמרינן דפליגי בעל בסמוך לרשב\"ל ליכא לאו דלא תשחט אלא דוקא בסמוך ומשו\"ה קאמר שפיר דאי אשמועי' לענין תודה לא הוה שמעינן מינה לענין חמץ אלא הו\"א דמודה רשב\"ל דלא בעינן על בסמוך אלא אפי' שאינו בסמוך עובר על הלאו אבל מילקא לא לקי משום דהוי התראת ספק ודוק שהוא מבואר ופשוט." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין קצירת העומר ביום מצוה \n להקצר בלילה בין בחול בין בשבת כו'. מצאתי כתוב למורי הרב מוהרי\"ן וז\"ל דברי רבינו תמוהים דבס\"פ ר\"י מבואר דר' דס\"ל נקצר ביום כשר ס\"ל דקצירת העומר לא דחי שבת כיון דאפשר לעשותו מע\"ש ומתני' דתנן נקצר ביום כשר ודוחה את השבת מוקמינן לה התם אל הקרבה וא\"כ רבינו דפסק דנקצר ביום כשר איך פסק דקצירת העומר דוחה שבת וכבר תמהו בזה הלח\"מ ושאר אחרונים אך את זה ראיתי לא' קדוש מדבר הובאו דבריו בס' הנז' ליישב דברי רבי' על אופן זה דק\"ל לרבינו למאי דמסקינן התם דשתי הלחם לאפייה וקסבר רבינו דתנור מקדש ואי אפי לה מאתמו' אפסיל בלינה דבפרק התכלת דמ\"ח מוקי לה ר\"ח לבריית' דשחט שני כבשים על ד' חלות כר' וכתבו התוס' שם לחד תי' דר' ס\"ל דכ\"ש אין מקדשים אלא מדעת והשתא קשה דאם כן שתי הלחם לר' אמאי דחי שבת הא אפשר לאפות אותן בתנור ע\"מ דלא ליקדשו עד למחר דלא מפסל בלינה וכה\"ג אמרינן בפרק לולב תו ק\"ל דבפרק התכלת דנ\"א גבי חביתין אמר רבא על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפי לה מאתמול איפסי' ליה בלינה והתוספות שם הקשו דבפ' ר\"י מרבינן שתי הלחם מדכתיב מועדי ה' ומסיק שתי הלחם לאפייה וקסבר ר' תנור מקדש כו' ואפי\"ה בעי קרא ולא ניחא ליה לרבינו בתי' התוס'. כי ע\"כ הוכרח לומר דרבא פליג אסוגיא דפ' ר\"י וס\"ל דאדרבא מדגלי קרא דשתי הלחם דוחה שבת ע\"כ דהיה אפשר לעשותה מע\"ש משום דס\"ל לרבינו דכ\"ש אין מקדשים אלא לדעת והשתא ר\"ח ורבא בשיטה חדא קיימי וס\"ל דאפ' לעשותו מע\"ש גלי קרא דדחי ואע\"ג דרבא ע\"כ ס\"ל דמקדשי' שלא לדעת דאי ס\"ל אין מקדשין אלא לדעת הרי היה אפשר לחביתין לעשותן מע\"ש אדעתא דלא ליקדשינהו עד למחר מ\"מ ר\"ח ס\"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ופסק ר' כר\"ח זהו תורף דברי קדוש והר' בה\"ז תמה על תי' זה דאם איתא דרבא ס\"ל כ\"ש מקדשים שלא לדעת א\"כ לא הי\"ל לר' לפסוק כר\"י דאין מקדשים אלא לדעת כמ\"ש בפ\"ג מה' פ\"המ הל' כ' אלא הי\"ל לפסוק כרבא דהוא בתרא וס\"ל דאין מקדשין אלא מדעת ותו דבפ\"ג מהלכו' תו\"מ פסק דחביתי כ\"ג דחי שבת וכתב שם וז\"ל ועוד אם תאפה מבערב תיפסל בלינה כו' ואם איתא איך פסק כרבא הלא ס\"ל לרבא דמקדשין שלא מדעת והוא ז\"ל פסק דאין מקדשין אלא מדעת והו\"ל תרתי דסתרן אלא ע\"כ דליתא דאע\"ג דכ\"ש אין מקדשין אלא מדעת לא ציותה תורה למיפא שתי הלחם מאתמול ואדעתא דלא ליקדשו עד למחר התורה לא רצתה לחלק בין לדעת בין שלא לדעת וגזרה התורה שלא יבואו לפעמים לאפותן מדעת אלו ת\"ד יעש\"ב והנה מה שהקשה דהי\"ל לפסוק כרבא דבתראה הוא דס\"ל דכ\"ש מקדשין שלא מדעת נר' דלא קשייא מידי דאע\"ג דרבא בתראה הוא פסק רבינו כר\"י משום דרבינא דהוא בתראה טפי מרבא ס\"ל כותיה דר\"י כדאיתא בפר' שתי מידות ד\"ץ רבינא אמר לעולם כ\"ש אין מקדשין אלא לדעת ומה שהקשה ממה שפסק רבינו בפ\"ג מה' אלו כתי' דרבא הא ודאי עקא היא ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דהרב הקדוש ז\"ל ומה שר\"ל הבה\"ז דה\"ט דהתורה לא רצת' לחלק בין לדעת וכו' הם דברים שלא שמעתן אזן מעולם לומר דבדאורייתא גזרה ולבדות גזירות מלבנו ותו דאכתי ק\"ל דה\"ט ניחא גבי שתי הלחם דגלי קרא דדחי שבת אליבא דר' אמנם לרבא דקאמר גבי חביתין הרי הוא אומר על מחבת מלמד שטעונה כלי כו' קשה מנ\"ל לרבא דדחי שבת מה\"ט הא אפשר למאפינהו אדעתא דלא ליקדשו ומנין לנו לומר דהתורה לא רצתה לחלק ולומר דרבא ס\"ל כר' דב' הלחם דוחה שבת ומטעמא דלא רצתה לחלק ומינה ילפי' גבי חביתין זה ודאי דוחק מאחר דלית הלכתא כרב איך קאמר רבא א\"צ כו' ותו דאכתי ק' לרבינו דפסק דב' הלחם אינו דוחה שבת ופסק כתי' דרבא ומצאתי כתוב משם תוס' חצוניות על הגלייון בפ' התכלת עמ\"ש התוס' ז\"ל שם דנ\"א ד\"ה אפי מאתמול למה שתי' שם וי\"ל דהתם שאיבת מים בלילה לאו מחוסר זמן הוא כתוב בגיליון וז\"ל וליכא למפרך יערכנה בלילה בכלי חול דאין מצוה למלאת בכלי קדש דאם צריך לערות בכלי חול למה לן למלאת בכלי קדש אדרבא גנאי הוא לעשות כן שלא לצורך מיהו ק' דהתם משמע דאי כלי שרת אינן מקדשין אלא לדעת היו יכולים לעשות תקנה ולשאובה בכלי שרת ולחשוב שלא לקדש והכא נמי ליחשוב שלא לקדש הכלי ויאפנה מאתמול י\"ל כיון דמחבת כתיב בקרא כלי שרת ומקדש שלא לדעת לשון שרי דכיון דמצוה לעשות א\"כ מצוה כמו כן לחשב תוס' חיצוניות עכ\"ל ונראה שלזה היתה דעת רבינו שפס' לתי' דרבא משום דס\"ל דהא דרבא אתייא אפי' למ\"ד אין מקדשין אלא לדעת דכיון דגלי קרא דבעי כלי ובהכי ניחא לי מאי דקשיא טובא אההיא דאמרינן ס\"פ שתי הלחם סוף סוף מטי לילה דבי שמשי ליקדוש וליפסול אמר רבינא בשקדם וסילקו וסדרו למחר כו' יע\"ש והשתא קשה דכיון דרבינא ס\"ל דכ\"ש אין מקדשין אלא לדעת למאי הלכתא הוצרך לומר בשקדם וסילקו הא לו יהא דמונח ע\"ג שולחן כל דיהבי אדעתא דלא ליקדשו עד למחר שפיר דמי אכן לפי דברי התוס' ישנים ניחא שפיר דכיון דקרא כתי' ונתת על השולחן מקדש שלא לדע' דומייא דמחבת אלא דק\"ל לפי מ\"ש התוס' בפ' התכלת ד\"ה הנז' וז\"ל ותימא היכי מוכח דאי אפי לה מאתמול אפסיל בלינה הא כ\"ש אין מקדשין אלא בזמנן וי\"ל כדפי' לעיל דכיון דכתיב על מחבת ע\"כ בעי קידוש כלי יע\"ש הרי גבי לחם הפנים נמי הא כתיב ונתת על השולחן דבעי קידוש כלי ואפ\"ה אמרי' התם דשולחן אינו מקדש אלא בזמנו וצ\"ע כעת.
ומ\"מ לפי דברי תוס' חיצוניות שכתבנו נר' דק' מההיא דפ' ר\"י דאמרי' דקסבר ר' תנור מקדש ואי אפי לה מאתמול אפסיל ליה בלינה דה\"נ ליאפנהו אדעתא דלא ליקדשו עד למחר והכא לא שייך תירו' התוס' שהרי לא כתיב תנור בתרה והיכי מוכח דאפיתה דחי שבת כמ\"ש התוס' שם ואין לנו לומר אלא דסוגייא דהתם אתייא כזעירי דפ' לולב וערבה דכ\"ש מקדשין שלא לדעת אמנם לדידן דקי\"ל דאין מקדשין אלא לדעת וא\"נ לר\"ח דס\"ל אליבא דר' לחד תי' שכתבו התוס' דאין מקדשין אלא מדעת עכ\"ל דס\"ל כר' דגזרת הכתוב היא דאע\"ג דאפשר לעשות מאתמול דחי שבת ובהכי נתיישבו דברי רבינו דכיון דהוא ז\"ל פסק כר\"י וכרבינא דס\"ל דאין מקדשין אלא לדעת פסק דנקצר ביום כשר ודוחה שבת דגזרת הכתוב היא דומייא דב' הלחם אליבא ואע\"ג דלא קי\"ל גבי ב' הלחם כר' מ\"מ גבי עומר דגלי קרא בחריש ובקציר קי\"ל כותיה כנ\"ל ועיין בתוס' פ' התודה דע\"ט ע\"ב ד\"ה וליתני עלייהו וליפקו לחולין שכתבו וז\"ל ואע\"ג שכבר קדשו בכלי שרת אף אם ת\"ל דכלי שרת מקדשי שלא מדעת ה\"מ קדש אבל חולין לא מקדש עכ\"ל ודבריהם סתומים במ\"ש בחולין לא מקדשי שהרי בההיא דר\"פ לולב וערבה מבואר דאפי' בחולין אמרי' ב\"ח מקדשין שלא לדעת דמי שילוח חולין נינהו ואפי\"ה לא מהני בהו אדעתא דלא ליקדשו עד למחר ואי כונתם לומר דהתם שאני דאע\"ג דהשתא חולין נינהו מ\"מ עתידין להתקדש למחר משא\"כ הכא דהרי הן חולין לעולם קשה שהרי בפ' שתי מידות דנ\"ז פרכינן וכי נעקר מאי הוי גברא במאי דצריך קמכוון אמר רב דימי משמיה דרב זאת אומר' כ\"ש מקדשין שלא מדעת הרי דאע\"ג דבדעתו הוא מעשיו חולין לעולם אפי\"ה אמרינן דמקדשין שלא מדעת וי\"ל ועיין ביומא דמ\"ו ע\"ב בתוס' ד\"ה כי פליגי ודוק.
עוד ראיתי לעמוד ע\"ד התוס' דפ' התכלת שכתבו שם וז\"ל וא\"ת סוף לולב הגזול גבי כמעשהו בחול פריך בגמר' וניתי במקודשת אמר זעירי אין שיעור למים ואי שדי לה במקודשת איפסיל לה בלינה כיון שאין זמנה מאתמו' היאך מקדש ליפסל כו' ע\"ש וראיתי להרב צאן קדשים שתמה על דבריהם וז\"ל וצ\"ע דה\"נ איכא לשנויי כיון דלא דחו שבת מאתמול הוי זמנן ומיפסלי כמ\"ש לעיל גבי ב' הלחם יע\"ש. ולדעתי לק\"מ דאע\"ג דלא דחו שבת למלאתן ממי השילוח מ\"מ הא אפ' למלאתן ממי הדיוט דמי שילוח אינו אלא למצוה בעלמא שהרי תנן התם נשפכה נתגלתה היו ממלאין אותם מן הכיור ולא דמי לאפיית ב' הלחם שאין אפייתן דוחה שבת בשום אופן וא\"א לאפותן אלא מע\"ש חשיב שפיר זמנו מע\"ש וזה דבר מוכרח לפי מ\"ש התוספות בפרק לולב וערבה ד\"ה חזקיה ובמנחות פ\"ק ד\"ז דע\"כ ל\"ק חזקיה דכ\"ש אין מקדשים אלא לדעת אלא דוקא התם דשלא בזמנו הוא יע\"ש והשתא אם איתא דניסוך המים כיון דלא דחו שבת מערב שבת הוי זמן הכק\"ל אלא הדבר פשוט כמו שכתבתי. שוב מצאתי להתוספות פ\"ק דשבועות די\"א ע\"א ד\"ה הואיל שכתבו בתוך דבריהם וז\"ל א\"נ אין כ\"ש מקדשים שלא בזמנן אפי' ליפסל כדמוכח פ' ב' הלחם ואע\"ג דבס\"פ לולב וערבה צ\"ל דמילוי ע\"ש חשיב זמנן לפי שא\"א למלאת בשבת גבי מכחשת חשיב שפיר אפשר וכו' יע\"ש וצ\"ע לפי שיטתם ז\"ל מה יענו לההיא דחזקיה ותי' דפ' לולב וערבה ופ\"ק דמנחות אזלא לה כיון דס\"ל דחשיב זמנן ויש ליישב בדוחק.
עוד נ\"ל ליישב ולומר דרבינו דחה סוגייא זו דפ' ר\"י מכח סוגייא דפ' התכלת דמ\"ו ע\"ב דפרכי' התם אברייתא דקתני התם שתי הלחם הבאות בפ\"ע יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה מ\"נ אי לאכיל להו אתייא ליכלינהו אי לשריפה אתייא לישרפינהו לאלתר ומשני רב יוסף לעולם לשריפה אתייא וה\"ט דלא שרפי' להו לפי שאין שורפי' קדשים בי\"ט א\"ל אביי מי דמי התם לאו מצוותן בכך הכא דמצוותן בכך לישרפינהו לאלתר מידי דהוי אפר ושעיר של יוה\"ך אלא אמר ר\"י וכו' הנה מסוגייא הלזו מבואר דכל שמצותו בשריפ' דחי י\"ט מטעמא דחביבא מצוה בשעתה ואע\"ג דליכא טעמא דניתנה שבת וי\"ט לידחות אצל שתי' שהרי ב' הלחם קי\"ל דאינ' דוחה שבת ויו\"ט והשתא לפום סוגייא דפ' ר\"י דס\"ל דדוקא הקטר חלבים דוחה שבת משום טעמא דחביבה מצוה בשעת' משו' דניתנה שבת לידחות אצל שחיטה אבל גבי קצירת העומר דליכא למימר הכי לא דחי א\"כ ק' היכי פריך אביי הכא מידי דהוי אפר ושעיר של יוה\"ך ומאי קושייא פר של יוה\"ך שאני דכיון דדחתה שחיטתן אל יוה\"ך דחתה נמי אצל שריפתן משום טעמא דחביבה מצוה בשעתה משא\"כ שתי הלחם דלא ניתנה י\"ט לידחו' אצלו ואע\"ג דלר' דוחה שבת וי\"ט ואיכא טעמא דהואיל ודחתה אפייתה בשבת וי\"ט מ\"מ נימא דברייתא דקתני שתי הלחם וכו' ס\"ל דאינו דוחה שבת וי\"ט ואליבא דהלכתא דקי\"ל הכי אלא מוכח דס\"ל לרב יוסף ולאביי דמשום טעמא דחביבה מצוה בשעתה גרידא דוחה שבת ויו\"ט דקי\"ל כר' דאמ' נקצר ביום כשר ומשו\"ה דחיקא להו לברייתא לבר מהלכתא כנ\"ל ע\"כ מ\"ך ממו\"ה ז\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n הנפת הלחם וכו'.. נ\"ב עיין במ\"ש לעיל בה' אלו שורש על בסמוך פ\"ה ה\"ב יע\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש חטאת קודם לעולה חטאת \n קודמת לעולה אפי' חטאת העוף וכו'. הנה הרב מ\"א בא\"ח סימן א' סק\"ח עמ\"ש הש\"ע בסעיף ה' טוב לומר וכו' ופ' עולה וכו' ועולה ושלמים וכו' וחטאת ואשם וכו' כתב וז\"ל נשאלתי למה כתבו הטור והש\"ע לומר עולה וכו' וחטאת הלא קי\"ל פ\"י דזבחים דפ\"ט דחטאת קודם לעולה וכ\"כ רש\"י פרשת תזריע וע\"ש בהרא\"ם. ונ\"ל דאמרינן בזבחים ד\"ז למה חטאת קודמת לעולה משל לפרקליט שנכנס למלך ריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו יע\"ש והתוספו' כתבו וז\"ל עולה דורון הוא אע\"ג דאעשה מכפרת יותר מחטאת וכו' ע\"ש פי' דאיתא בגמרא חטאת מכפרת על חייבי עשה מקופייא ועולה מכפרת מקיבעא אעפ\"כ כשקרב חטאת ראשונה ג\"כ כבר כפרה על חייבי כריתות ועשה א\"כ עולה הוי דורון אבל באמירתינו כתב הטור שלא יאמר יה\"ר אחר פרשת החטאת שמא אינו חייב חטאת והוי כקורא בתורה ועולה מכפרת אעשה דאמרי' בגמרא אין לך אדם שאינו מחוייב עשה א\"כ יאמר עולה קודם שהיא מכפרת כדאיתא בזבחים ד\"ז שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה כנ\"ל אבל כשיודע שנתחייב חטאת יאמר חטאת קודם עכ\"ל.
ולכאורה דבריו תמוהים דשם בזבחים ד\"ז מקמיה הך ברייתא דתני למה חטאת קודם לעולה קאמר רבא עולה דורון היא היכי דמי אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה ואי דאיכא תשובה והתנייא עבר על מצות עשה ושב לא זז משם עד שמוחלין לו אלא ש\"מ דורון היא וכתב רש\"י וז\"ל עולה דורון היא ואינה באה לכפר על עשה כפרה ממש אלא אחר שכפרה התשו' על העשה היא באה להקבלת פנים כאדם שסירח במלך ורצהו ע\"י פרקליט וכשבא להקביל פניו מביא דורון בידו היכי דמי כלומר ה\"ד שתהא באה לכפרה כו' יע\"ש מבואר יוצא מהכרח זה דאפי' עולה שאינה באה אחר חטאת אלא עולת נדר או נדבה דעלמא נמי אינה מכפרת כפרה ממש על העשה אלא דורון בעלמא היא דבלא\"ה תשובה מכפרת וא\"כ אין חילוק בין עולה הבאה אחר חטאת לבאה אחר התשו' ועיין להתו' בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א ד\"ה יקריב דנראה לכאורה דאישתמיט מינייהו הך מימרא דרבא דהכא שכתבו וז\"ל וא\"ת ואעולות מ\"ש ל\"ב למשכוני טפי מחטאת והא בפ\"ק דזבחי' אמרי' דעולות נמי מכפרים אחייבי עשה י\"ל כיון דאמרינן בעלמ' שאם עשה תשו' לא זז משם עד שמוחלין לו הרי בתשו' מתכפר ולא דמי לחטאות ולאשמות עכ\"ל ולא ידעתי למה לא עלו על דל שפתותיהם הך מימרא דרבא דקאמר בהדייא הכי דעולה דורון היא ולא מכפר כפרה גמורה ממש וצ\"י גם רש\"י בערכין דכ\"א עלה דמתני' דחייבי עולות ממשכנים כתב וז\"ל אף ע\"ג דעולות מכפרי' אעשה הואיל ולאו בר חיובא היא עליה לא חשיב לה כפרה ואתי לשהויי הילכך ממשכנים אותו עכ\"ל ולא ידעתי למה לא כתב דלאו כפרה ממש היא אלא דורון בעלמא כהך דרבא דהכא ולעי' בזבחים ד\"ו ע\"א עלה דאיבעייא לן אי אעשה דלאחר הפרשה מכפרת העולה ואמרינן דלא דמייא לחטאת דחטאת ע\"כ חטא וחטא בעי לאתויי חדא חטאת אבל עולה כיון דאיכא כמה עשה גביה מכפרה אעשה דלאחר הפרשה נמי מכפרה כתב רש\"י ז\"ל כיון דאיכא כמה עשה גביה שהרי לא חייב הכתוב להביאו ע\"כ עשה ועשה אלא דורון בעלמא וכתיב ונרצה לו מלמד שנתרצה להקב\"ה אלמא כולם נתכפרו עכ\"ל וקשה דא\"כ למה לא הכריח רבא הכא דעולה דורון היא מהך טעמא דאי כפרה ממש דומייא דחטאת ואשם למה לא חייבו הכתוב להביא עולה ע\"כ עשה דומייא דחטאת ואשם וי\"ל ודוק ואיך שיהיה הנה מבואר דאפי' עולה שאינה באה אחר חטאת אינה אלא דורון בעלמא היפך דברי המג\"א.
ונראה דכונת הרב לומר דאעפ\"י שהעולה הבאה בפני עצמה מקרי דורון מ\"מ כיון שהיא דורון על מעשה התשובה על עשה שעבר היא מיקרי מכפר על עשה ואעפ\"י שאינה כפרה ממש מ\"מ ריצוי מיהא איכא אאותה עבירה של עשה שעבר ומה\"ט אמרו בגמרא העולה מכפר אעשה מקיבעא הרי דלריצוי זה קרי ליה מכפר הילכך כי לא הקריב חטאת תחילה לכפר על חייבי כריתות ולרצות על עשה שעבר כמידת החטאת דמכפר על עשה מקופיא כמ\"ש בגמ' שם העולה קודמת שהיא באה לרצו' ולכפר על עשה דהיינו סיום הכפר של אח' התשובה ונראה לע\"ד דמאי דקרי ליה הש\"ס לעול' מכפר על העשה אעפ\"י שבתשו' היא שמתכפר הוא ע\"ד שאמרו שם בגמ' לעיל סוף ד\"ו ע\"א מאי כיפר ומאי לא כיפר וכו' אימא כיפר גברא לא כיפר קמי שמיא ופירש\"י כיפר גברא על כל עשה שבידו וניצול מן היסורים לא כיפר קמי שמיא לנחת רוח לקונו דלא עבד מצוה שבמובחר עכ\"ל ה\"נ ע\"י מעשה התשובה מתכפר הוא שלא יבואו יסורים עליו אבל עדיין לא כיפר קמי שמיא לעשות נחת רוח לקונו אם לא ע\"י הקרבת העולה ודוק אבל כשהקריב בחטאת תחילה על חייבי כריתות ונתכפר לו אז העולה הבאה אחריו היא דורון וריצוי על עבירות שבחטאת שאעפ\"י שנתכפר עדיין צריך הוא לדורון הילכך החטאת קודמת אבל עולה הבאה לבדה אעפ\"י דמיקרי דורון מ\"מ מכפר ומי מקרי ומה\"ט קריאתה קודמת לקריאת החטאת שזה מתכפר וזה אינו מתכפר כלומר שזה מרצה על מעשה התשובה שעשה וזה אינו מתכפר ואינו מרצה שאינו אלא כקורא בתורה דאעפ\"י שכתב מרן שבקריאת פרשת החטאת אעפ\"י שאינו מכוין אלא כקורא בתורה אם יש בו עון מכפר קצת מ\"מ אינו מכפר גמור כעולה אלא קצת זה נראה לע\"ד כונת הרב מג\"א.
וראיתי לרב חביבא הרב המובהק מהרי\"ח נר\"ו בס' חק\"ל עמד ע\"ד התוספות דקידושין די\"ג ע\"א ד\"ה האשה וע\"ד הראב\"ד והריטב\"א שם והוק' לו על שיטת הראב\"ד דס\"ל דהא דחטאת קודמת לעולה בכל מקו' הוא אפי' לעכב ממה ששנינו בנזיר דמ\"ה ודכ\"ח שאם גילח על א' מג' יצא ומה\"ט שנינו שם בדנ\"ט אלא מביא חטאת העוף ועולת בהמה וכו' ואם טהור העולה ראשונה חובה וזו נדבה כו' הרי שהחטאת דקודם לעולה אינו מעכב דאי מעכב הו\"ל הזבח פסול ותגלחתו פסולה וכתב שאחר החיפוש האיר ה' עיניו וראה מה שאמרו בזבחים דנ\"ה ואלא למאי הילכתא אתקוש חטאת ועולה ואיל השלמים דנזיר הדדי לומר שאם גילח על א' מג' יצא ומינה דאם גילח על עולה תחילה יצא דומיא דמצורע דגלי קרא דוהעולה שאינו מעכב יע\"ש.
ולא ידעתי מה חיפש ומצא מאחר שהתוס' שם בנזי' דכ\"ח ע\"ב עלה דהך מתני' דאם גילח על א' מג' יצא הביאו הך היקשא דזבחים דנ\"ה וגם למה לא הביא דברי התוס' דנזיר דנ\"ה ד\"ה תגלחת טהרה שכתבו דטעמא דשוחט את השלמים תחילה לר\"י הוא משום דדרשינן בגמרא וגלח פתח אהל מועד דהיינו שלמים ואחרי שאמר הכתוב דעל השלמים יגלח דין הוא שיקדימו וקשה א\"כ למה הקדים חטאת ועולה לשלמי' עכ\"ל דמבואר יוצא מדבריהם דלרבי יאודה דמתני' דפליג אר\"א אדרבא השלמים היה נקרב תחילה לכתחילה קודם לחטאת ולעולה היפך מאי דקי\"ל שהחטא' קודמ' אפי' לעולה וכ\"ש לשלמים שהן קדשים קלים. איברא דלכאורה אין נראה כן מדברי הירושלמי דלר\"י דלכתחילה שוחט את השלמים תחילה שאמרו שם עלה דמתני' ריב\"ל אמר ואת האיל יעשה וכו' מה ת\"ל יעשה הקדים בו מעשה איתיב ר\"ח קומי רבי מנא יעשה הכהן את מנחתו ואת נסכו מעתה ויעשה הקדים בו מעשה מאי כדון אתא ר\"ח בשם ריב\"ל שאם גילח על א' מג' יצא ע\"כ משמע דמעיקרא קס\"ד דר\"י לכתחילה קאמר דשוחט אשלמים תחילה ויהיב טעמא ריב\"ל מקרא דואת האיל יעשה זבח שלמים והדר קאמר דאינו כן אלא ריב\"ל הקשה דאם הקדימו תחילה יעשה אותו אבל לא לכתחילה וזה נראה היפך דברי התוספות ולפי שיטתם של התוס' נראה דה\"פ משום דמתני' תני ר\"י שתקדים מעשה השלמים תחיל' כמ\"ש דשוחט את השלמים אמר בשם ריב\"ל דטעמו דר\"י הוא מקרא דואת האיל יעשה דמשמע שתחי' יעשה אותו קודם החטאת והעולה וע\"ז איתביה רבי אחא מקרא דועשה את מנחתו ואת נסכו ומתוך כך אתא רבי אחא בשם ריב\"ל דקרא לא אתא לכפר אלא לומר דעל השלמים לבד יכו' לגלח ומינה דהיקשא דחטאת ושלמים ילפינן דאם גילח על אחת מג' נמי יצא כדדריש רבא בזבחים דנ\"ה וכיון דעיקרו כתיב בשלמים ומינה ילפינן לחטאת ועולה מהיקשא סברא הוא דהשלמים קודמים והיינו דקאמר ר\"י במתני' דשוחט את השלמים ומגלח עליהם ובהכי ניחא מאי דאיתא בספרי זוטא והובא בילקו' פרשת נשא דשע\"ט ע\"א ע\"פ ואת האיל יעשה זבח השלמי' לה' וז\"ל ר\"י אומר יעשה זבח שלמים לה' יעשה של שלמים תחילה וגלח אף במדינה כו' יע\"ש דלפי דברי הירו' צריך לפרש ג\"כ דברי ר\"י האמורים בספרי על הדרך הזה דקרא לא אתא אלא ללמד דעל השלמים לבד יכו' לגלח ולא בעינן שיקריב הכל כר\"א ומהיקשא ילפינן לחטאת ועולה וכיון דהמלמד לכולם הוא השלמים מסברא ידעי' שראוי להקדימו ברישא וז\"ש יעשה של שלמים תחילה.
וראיתי לרש\"י בנזיר דכ\"ח ע\"ב עלה דאמרינן אמרי אי דשחיט עולה או שלמים ברישא ה\"נ אלא הכא במאי עסקינן כגון ששחט חטאת ברישא כדתנן אם גילח על א' מג' יצא כתב רש\"י וז\"ל ומנא תימרא דכל מאי דבעי שחט ברישא דתניא אם גילח על אחד מג' יצא עכ\"ל. ולפי מ\"ש בספרי בשם ר\"י לאו כל דמאי דבעי שחיט ברישא אלא דראוי להקדימו השלמים ברישא ועיין במ\"ש התוספות שם בד\"ה כדתנן אם גלח כו' יע\"ש.
וראיתי להרב תי\"ט בפ\"ו דנזיר משנה ז' שכתב דלר\"י דאמר ושוחט את השלמים ומגלח כסדרן בכתוב כך הוא סדרן דמנ\"ל לשנות הסדר ממה שסידורין בכתוב והביא דברי רבינו בפ\"ח מה' נזיר וכתב שמרן בכ\"מ נדחק לומר שהרמב\"ם פוסק בסידורן כר\"א ובגילוח על השלמים פסק כר\"י אע\"ג דלר\"י השלמי' קודמין וזה דלא כמאן אבל לדידי ניחא דהרמב\"ם ס\"ל דר\"י הכי ס\"ל וכוותיה הוא דפסק אבל בסידור הקרבנות אין מחלו' בין ר\"י לר\"א ולפי דעתי אי אפשר שיחלוק ר\"י בסידור הקרבנות שהרי בפרש' כך הם סדורי' בעשיה עכ\"ל וכדבריו כתבו הלח\"מ והמש\"ל בפ\"ח מה' נזירו' ה\"ב יע\"ש ואשתמיט מינייהו דברי הספרי שאמרו בהדייא דלר\"י שוחט את השלמים תחילה וכן משמע פשט לשון הש\"ס בדכ\"ח ע\"ב שאמרו הכא במאי עסקינן דשחט החטאת תחילה וכדתנן כו' וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ועוד ק' שלפי דבריהם משמע דלעולם צריך שיקריב שלש קרבנות כסדרן בכתוב אלא שהגילו' יכול לעשות על איזה מהם על החטאת הנקרב תחילה או על העולה הנקרב שניה או על השלמים הנקרב באחרונה אבל להביא א' מג' בתחילה ולגלח עליו אינו רשאי וזה תימא דמאותה שאמרו בערכין פ' האומר משקלי דכ\"א ופסקו רבינו פי\"ד מה' מע\"הק דחטאת נזיר ממשכנין אותו משום דאמר מר אם גילח על אחת מג' יצא ואם נזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין וליטמא פשע בה ולא מייתי יע\"ש מבואר דיכול להביא אחת מג' ולגלח עליו וכן מבואר מאותה ששנינו בספ\"ו דנזיר דמ\"ו ע\"ב ופסקה רבי' בפ\"ח דנזירות דאם גילח על ג' ונמצא אחד מהם כשר תגלחתו כשרה ויביא שאר זבחים כיע\"ש. הרי מבואר דסדר הקרבנות אינו מעכב ולפי דברי התי\"ט למה לא יעכב מאחר שכך סידורים בכתוב וצ\"ע ועיין בס' אורח מישור בלשונות רבינו דמ\"א ע\"ב מ\"ש ליישב לדעת רבינו ז\"ל דע\"פ דבריו יש ליישב ג\"כ לשון הספרי ודוק.
עוד ראיתי למעל' הר' הנז' ד\"ב ע\"ב עמד בעיק' דברי התו' דקדושין ובשאר הראשוני' שכתבו דהא דקי\"ל דחטאת קודם לעולה דאינו מעכב היינו לבתר דגלי לן קרא במצורע שאינו מעכב ומינה ילפינן לכל החטאות דאם קדמו לעולות דכשר והוק' לו דחטאת חלב היכי מצי יליף ממצורע דחלב חמיר שיש בו כרת משא\"כ בחטאת מצורע וכמ\"ש בזבחים ד\"ח לענין פיסול חטאת חלב דשינוי קדש ובעלים דלא מצי יליף ממצורע מה\"ט וכן קשה מחטאת דטומאת מקדש שהוא בכרת היכי מצי יליף ממצורע והניח דבר זה בצ\"ע.
ולדידי הדבר מבואר דלדעת הראשונים הללו דוקא בחטאת נזיר ויולדת הוא דס\"ל דילפי ממצורע אבל לא שאר חטאות הבאים להתכפר דמלבד דחטאות שבאים על חייוב כרת כחטאת חלב וטומאת מקדש לא מצו ילפי ממצורע כמו שהכריח מההיא דזבחים ד\"ח עוד בה דכיון דחטאת מצורע אינו בא לכפר אלא להכשיר וזה שקודם לעולם למצוה אין בו טעם כמ\"ש התוס' ז\"ל בזבחים ד\"ז ע\"ב ד\"ה ריצה פרקליט דעולת יולדת ומצורע ונזיר דלא מייתו קרבן אלא לאשתרויי בקדשים אין בהם טעם דריצה פרקליט נכנס דורון אחריו דאין בהם ריצוי אלא מפני שלא חילקה התורה בין חטאת לחטאת הוא שקודם חטאתם לעולה יע\"ש א\"כ כשמצינו שגילתה התורה בחטאת מצורע שאינו מעכב בקדימתו לעולה מה מקום יש ללמוד ממנו לחטאת הבא לכפר דיש בו טעם דאין להקריב דורון קודם ריצוי פני המלך דשפיר איכא למימר דדוקא בחטאת מצורע דלא בא לרצות אמרה תורה דאינו מעכב אבל חטאת חלב ודם וחטאת מקדש שבאים לכפר ודאי דמעכב שיקריב החטאת תחילה דאין דרך להקריב דורון קודם ריצוי ובהכי ניחא מה דק\"ל עוד שם לשיטת הראב\"ד והריטב\"א מאותה ששנינו כל התדיר מחבירו וכו' וכל המקודש מחבירו כו' וילפינן להו מקראי התם ואפי\"ה אינו מעכב כמו ששנינו בפ\"ד דמנחות מ\"ד התמידין אינן מעכבין את המוספין וכמו שהכריחו התוס' בדמ\"ט ד\"ה ת\"ל כו' יע\"ש וע\"פ האמור אין מכאן ראיה דכיון דמאותה סוגייא דפסחי' דנ\"ט שאמרו שאני עולת מצורע כו' מבוא' דהא דחטאת קודם לעולה הוא לעיכובא אי לאו דגלי קרא דוהעלה עכ\"ל דיש לחלק בין קדימת חטאת לעולה לקדימ' תדיר למקודש דגבי קדימ' חטא' לעולה דאיכא טעמא דריצוי פרקליט קודם לדורון ודאי דסברא הוא דיעכב אבל גבי תדיר או מקודש שהוא משום מעלה בעלמא שפיר איכא למימר דאינו אלא למצוה בעלמא ולא לעכב ודוק.
עוד ראיתי להרב נר\"ו ד\"ב ע\"ג הביא דברי התוספ' דזבחים ד\"ה ד\"ה עולתה כו' ודברי הריטב\"א דקדושין די\"ג שכתבו דקדימת חטאת לעולה מעכב מטעמא דחשיב מחוסר זמן לבו ביום כמ\"ש במנחות ד\"ה גבי חטאתו של מצורע וע\"ז הוקשה לו מדתנן בפרק כל התדיר דם חטאת קודם לדם עולה איברי עולה קודמין לאיברי חטאת ופרש\"י דמיירי בעבר ושחט את שניהם דאי לא החטאת קודם לכל מעשיו כמ\"ש מרן הכ\"מ בפ\"ט מה' תמידין ה\"ו ומאותה סוגייא מבואר יוצא דגם בחטאות הבאי' עם העולו' הדין כן דאיברי עולה קודמין שהרי מחטאת ועול' הלוים ילפינן לה גם בת\"כ פ' מצורע בפ' והעלה הכהן את העולה דרשו והעלה אע\"פ שקדמה לחטאת והעלה מלמד שאיברי עולה קודמין לאיברי חטאת יע\"ש ולפי דברי הראשוני' הנז' דאיכ' דעיכובא בין קדימת חטאת לעולה משום מחוסר זמן היכי משכחת לה שישחטו שניהם ולהקדים איברי עולה לחטאת כיון שהעולה פסולה מיד בשחיטה מפני שצריך להקדים מעשה החטאת תחילה והו\"ל מחוסר זמן לבו ביום פסול והניח הדבר בצ\"ע ולא ידענא מאי קא ק\"ל דאין ס' דלשיטת הראב\"ד ודעימיה מתני' דדם חטאת קודם לדם עולה וכן איברי עולה קודמין לאיברי חטאת מיירי בחטאת ועולה של מצורע ושל נזיר וחטאת ועולה של הלוים דגלי קרא בהו דקדימת חטאת אינו מעכב ואם שחט את העולה תחילה לא מפסיל משום מחוסר זמן כיון דאינו מעכב וכן ג\"כ אם ב' בני אדם אחד הביא חטאת וא' הביא עולה דבשני בני אדם לא מצינו קדימת לחטאת מן העולה שלא מצינו אלא בעולה הבאה עם החטאת בחייוב כחטאת ועולת יולדת ומטעמא דנכנס פרקליט תחילה ואח\"כ מביא דורון אבל בשני בני אדם שזה מביא חטאת וזה מבי' עולת נדבה אין טעם להקדים שחיטת החטאת לשחיטת העולה של זה לא מן הכתוב דוהקריב את אשר לחטאת ראשונה דמיירי בעולה הבאה עם החטאת ולא מהסברא דנכנס פרקליט כו' וכן באדם א' שהביא חטאת על חלב ועולת נדבה או נדר אין ס' שאין מעכב שיהיה החטאת תחילה משום קרא דוהקריב את אשר לחטאת ראשונה כיון שאין העולה באה בחיוב עם החטאת שאם ירצה יביא עולתו קודם וע\"ז וכיוצא הוא ששנינו במתני' דדם חטא' קודם לדם עול' ואיברי עולה קודמין לאיברי חטא' לדע' הראב\"ד ודעימיה לא בחטאות הבאות עם העולות דרך חייוב כחטאת מקדש או חטאת יולדת או חטאת חלב דמעכב בהו הקדימה דאיכ' טעמא בהו לעכב דזה ודאי מחוסר זמן לב\"ב הוא ופשוט זה נ\"ל ברור.
עו\"כ מעל' הרב הנז' נר\"ו דהא דקדימ' חטאת לעולה לדידיה אין בו טעם לפסול משום מחוסר זמן לבו ביום דדוק' בחטאתו ואשמו של מצורע ששניה' מעכבין כפרתו הוא דיש מחוסר זמן לבו ביום אבל עולה שהיא דורון ואינו מעיקר הכפרה אין בהם משום מחוסר זמן כשהקריב העול' קודם לחטאת והביא ראיה מההיא דזבחים דקי\"ב גבי מחוסר זמן בבעליו ומדברי רבינו פח\"י מה' מע\"הק ה\"ט יע\"ש.
ואני אומר דיפה כתב לפי דברי רבינו שתלה הטעם בעולות ושלמים מפני שהיא דורון ואינם מעיקר הכפרה אבל רש\"י פירש הטעם מפני שיכו' לבא בנדבה ומה\"ט כי שחטה בחוץ לעולת יולדת ראויה אל פתח אהל מועד קרינן לה וחייב יע\"ש ולדידיה אין מכאן ראיה דכי הקדים עולה לחטאת דלא מפסיל משום מחוסר זמן דאיכא למימר דדוקא לענין שחוטי חוץ שהקריב העולה של היולדת בחוץ חייב אעפ\"י שעדיין לא הקריב חטאתה משום דכיון דתלה הכתוב החיוב בראויה לפני אהל מועד הרי בהמה זו ראויה לבא קרינן לה כיון שהיתה ראויה להקריבה לנדבה ולא לעולת חיוב היולדת ולאו מחוסר זמן קרינן לה אעפ\"י שעכשיו הקריבה לשם חיוב עולתה אבל כשהקריב עולת יולדת בפני' לשם עולתה וחיובה של היולדת ואח\"ך הקריבה חטאתה אעפ\"י שהיא ראויה להתקרב נדבה הא לא הקריבה לשם נדבה אלא לשם חיוב והקדימה לחטאתה דמפסלה מיד משום מחוסר זמן כיון שהקריבה לשם חיוב עולתה והקדימה וברור ומ\"מ יש ללמוד בזה דלדעת רבינו קדימת חטאת לעולה אינו מעכב לפסו' שלא כדעת הראב\"ד ז\"ל ודעימיה.
עו\"כ הרב נר\"ו בעיקר קושיית הראשונים בההיא מתני' דקינין דמשמע מינה דיולד' שהביא עול' תחי' יכו' להביא חטאתה אח\"ך שזה נראה היפך ההיא דפסחים דנ\"ט דחטאת קודם לעולה הוא לעיכובא והוצרכו לתרץ כל אחד לפי דרכו כיע\"ש והוקשה לו דמאי קושיא דאפי' אם יהיה לעיכובא זהו דוקא כשהביא שניהם כאחד אבל אם הביא אחד ראשון ואחד אחרון הבא ראשון קרב כמו ששנינו בזבחים ד\"ץ שלמים של אמש וחטאת ואשם של יום שלמים של אמש קודמים דברי ר\"מ וחכ\"א חטאת קודמת מפני שהיא קדש קדשים משמע דעולה וחטאת ששניהם ק\"ק הבא ראשון קרב ראשון וכמ\"ש בתוספתא פ\"י דזבחים ופסקה רבינו בפ\"ט מה' תמידין הי\"א ע\"כ. ולפי מ\"ש לעיל ל\"ק ולא מידי דמשמע להו להראשונים דקדימת החטאת לעולה הבאה עמה בחיוב כיולדת וכיוצא אפילו הביאה קודם ודאי שהיא פסו' לפי סוגיא דפסחים וההיא דכל התדיר ומקודש מיירי בחטאת ועולה דלא מעכב בהו קדימה כחטאת מצורע דגלי קרא דוהעלה דלא מעכב ביה קדימה וכן בשני בני אדם שזה הביא חטאת וזה הביא עולה או שהביא חטאת חלב ועולת נדר ונדבה וכן בחטאת ועולת נזיר דאם ירצה יביא שלמים תחילה כשהביאן ושחטן כאחת תני תנא שהתדיר קודם ועלה תני דשלמי' של אמש קודמין לחטאת היום לר\"מ ועולה וחטאת עולה קודמת ובהכי מיירי התוספתא דתני אבל הבא ראשון קרב ראשון אבל בחטאת ועולת של חיוב כחטאת ועולת של יולדת ודאי דכיון דקרא קפיד שיקריב החטאת ראשונה ומצינו בחטאת מצורע דהוצרך הכתוב לומר והעלה להתיר כשהקריב העולה תחילה מינה דשאר חטאות ועולות של חיוב פסו' משום מחוסר זמן לבו ביום וברור.
עוד ראיתי להרב נר\"ו ד\"ב ע\"ד עמד ע\"ד רש\"י והתוספות דזבחים ד\"ץ עלה דמתני' דשלמים של אמש וחטאת ואשם של היום שלמים של אמש קודמים לר\"מ ולרבנן חטאת ואשם קודם מפני שהיא ק\"ק דלפי פי' רש\"י שבידינו קדימה זו דמתני' מיירי לענין הקרבה שהביאו השלמים מאתמו' לעזר' ונתעכב שם עד למחר וביום הביאו חטאת ואשם נמי בזה פליגי ר\"מ וחכמים דלר\"ת אפי' קדשים קלים שקדמו לבא יום אחד לק\"ק ושניהם עומדים לפנינו להקריב קדשים קלים קודמים בהקרבתן וזריקתם והקטרתם ולרבנן ק\"ק קודמים ולפי דברי התוס' מתני' לא מיירי בהכי אלא מתני' איירי לענין אכילתן שמשנשחט ונקרב קודם יום א' ונתעכב אכיל' הבשר עד למח' ואז נשחט ונקרב קרבן אחר ושניהם עומדים לאכי' מי שנשחט קודם יום א' הוא נאכל קודם ולר\"מ שלמים שנקרבו אתמו' וחטאת ואשם שנקרב היום ושניהם לפנינו שלמים קודמים באכילתן היום מפני שזמן פיסולו קרוב שאם לא יאכלם היום נפסלו משא\"כ חטאת ואשם של היום שזמנו עד סוף הלילה והתוספות כתבו בשם רש\"י דטעם אכילת השלמים של אמש ואכילת בשר החטאת ואשם של יום לר\"מ הוא מפני שיש זלזול בשהייתן כי צורת הבשר מתקלקל וכתבו שעל חינם נדחק לפ' כן יע\"ש כנראה שבפי' רש\"י שבידם כך היה כתוב ומבואר דמפ' מתני' לענין ששניהם שחוטים לפנינו ולענין דאיזה מהם קודם לאכי' וכדברי התוס' (ובס' חק נתן כך כתוב וז\"ל מצאתי כתוב בגליון שיטת קדושין וז\"ל פי' רש\"י שלמים שקדמו אמש וחטאת ואשם של יום עומדים ליאכל שלמים של אמש קודמים דזלזול הוא להשהותן כ\"כ שצורת הבשר מתקלקלת ואעפ\"י שזמן אכילתן כל היום נמי קדמו דזאת הנסחא נמצאת בכל ספרי כת\"י ע\"כ כתבוהו התוס' עכ\"ל) וע\"ז עמד מתמיה רב אחאי הי\"ו דבש\"ס מבואר להדיא דמתני' לענין הקרב' מיירי ולא לענין אכילת דבדצ\"א איבעיא לן בקדם ושחט את שאינו תדיר אי גומר הקרבתו א\"ד ממרס בדמו ואתו למפשט בעיא זו ממתני' דשלמים של אמש וחטאת ואשם של יום ודחי הש\"ס דיום דומיא של אמש היינו בדשחטינהו לתרווייהו יע\"ש ובפי' רש\"י שזה מבואר דמשמ' דמתני' לאו לענין אכילה מיירי אלא לענין הקרבה ובזה עמד מתמיה על הרב תי\"ט והרב בה\"ז שדחו פי' רש\"י שבידינו מלשון התוספתא דמשמע מינה דלענין קדימת אכילה מיירי וזה היפך דברי הש\"ס והצ\"ע.
ואני אומר דכל זה גרם לו שלא ראה בפי' הסוגיא כי אם פי' רש\"י לבד שאלו היה רואה מ\"ש בס' חק נתן מה שמצא כתוב בפי' הסוגיא לא היה מצריך עיון וז\"ל ת\"ש שלמים של אמש כו' הא דיום דומיא דאמש כו' מ\"כ בגש\"ק שלמים של אמש קודמים באכילה הא דיום דומיא של אמש כו' ה\"ד כגון דשחטינהו לשלמים ברישא חטאת ואשם של יום קדמה זריקתה לזריקת שלמי' ויאכלו תחי' כמו כן אלמא מקודש ואינו מקודש וקדים ושחיט לשאינו מקודש יהא אחד ממרס בדמו וישחוט ויזרוק את המקודש וה\"ה לתדיר ושאינו תדיר ודחי שלמים של אמש וחטאת ואשם של יום ה\"ד דשחטינהו לתרווייהו דהא לענין אכי' מיירי מתני' וכי תידוק מינה לענין הקרבה נמי הא דיום דומיא דאמש וה\"ד כגון דשחטיה לשלמי' ברישא חטאת ואשם קדמי ודשחטינהו לתרווייהו ותידוק לה שחזר ושחט את החטאת קודם שבא לימלך על הזריקה דהתם אמרינן ליה חטאת קדמה וכיון דס\"ס צריך אחר למרס אחד מן הדמים ק\"ק קדמי אבל לא שחטו לחטאת וכששחט שלמים בא לימלך על השחיטה תבעי לך אי מזלזלי' בשלמי' עכ\"ל ואין ספק שזה הפירוש מפרשי התוספות בפי' הסוג' לפי שיטתם בפי' המשנה דעיקרא לענין קדימת אכילה קא מיירי וגם התוספתא מסייען כמ\"ש התוי\"ט והבה\"ז ולזה כת' הבה\"ז דלפי פרש\"י שבידינו ובפי' הסוגיא התוספ' הוייא תיובתיה ומ\"ש הרב הנז' נר\"ו בפי' התוספתא ק' טובא דבתר דתני קדימת הקרבתן בתדיר ומקודש וסיים כשם שהם קודמים בהקרבתם כך הם קודמים באכילתן ק\"ק כו' שלמים של אמש כו' מבואר דלענין קדימת אכילתן קא מיירי דאי לענין קדימת זריקתן והקטרתן הוה ליה למיתנינהו מקודם וזה ברור.
עוד ראיתי לרב חביבא נר\"ו בד\"ג ע\"ג הוק' לו בדברי הראשונים הרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א שכתבו דאף שהפריש עולה כל שהחטאת אינה קרבה אף העולה אינה קרבה שהרי בנזיר דכ\"ו מבואר דנזיר שהפריש קרבנו' ומת החטאת מתה והעולה קרבה והרי החטאת קודמ' מדינא גם בנזיר כדתנן בדמ\"ו ואף שאינו מעכב מ\"מ איך אפש' להתיר להקריב העולה לכתחי' עכ\"ל וכנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' שם בדמ\"ה ד\"ה תגלחת טהרה שכתבו בהדיא דלר\"י לכתחי' השלמים נקרבים תחי' וכן העולה נקרבת תחי' אם רצון הנזיר לגלח עליה וכן מבואר מדברי המפ' בדכ\"ח ע\"ב ד\"ה ומנא תימרא וכבר כתבנו דבריהם לעיל וא\"כ מנזיר ל\"ק ולא מידי כיון דגלי קרא דשלמי' קודמי' לכתחי' וכ\"ש עולה וברור.
עוד הוקשה לו נר\"ו מהא דתני בתוספתא בפ\"ב דערכין עולות הבאות עם החטאות אם מתו היורשים חייבים להביא הביא חטאתו ולא הביא עולתו אם מתו היורשים חייבים להביא. הביא עולתו ולא הביא חטאתו אין היורשים חייבים להביא ע\"ש. וע\"כ רישא בהפריש ולא הקריב איירי דאי בשהקריב איירי היינו סיפא הביא חטאתו ולא הביא עולתו ותרתי למה לי עכ\"ל ואי מהא לא אירייא דהם ז\"ל מפרשי התוס' דתנא והדר מפרש כיצד חייבים היורשים להביא העולות כגון שהביא חטאתו ומת דאלת\"ה הך חלוקא מיותרת שאי בלא הקריב החטא' תנא רישא שיקריבו עולתו כ\"ש בשהקריב חטאתו שודאי יקריבו עולתו א\"ו תני והדר מפרש וברור.
עוד הוקשה להרב נר\"ו לפי שיטתם מהא דתנן בב\"ק דק\"י נתן את הכסף לאנשי משמר אין היורשים יכולים להוציא מידם משמע הא לא נתן לאנשי משמר אין היורשים חייבים ליתן לאנשי משמר אפי' הפריש הכסף ליתנו לאנשי משמר ואמאי הא הכסף והאשם דומה לעולה הבאה עם חטאת ועדיפא מינה דעולה דורון היא וכסף מכפר מחצה כמ\"ש שם וכיון דהכא ליכא טעמא לומר דחטאת קודמת לעולה א\"כ למה לא יתחייבו היורשים ליתן לאנשי משמר כשהפריש הכסף יע\"ש. ולדידי יש ליישב דכיון דהכסף הוא מתנה לכהנים כמ\"ש שם כל עוד שלא נתנו לידם לא זכו במתנתם ואפי' הפרישה לתת אכתי שם בעליו על הכסף הילכך אין היורשים חייבים ליתן דכיון שמת נכנס הכסף לרשות היורשים והם לא נתחייבו לתת מתנה זו משא\"כ בהפריש חטאתו ועולתו וקרא להם שם דחל עליהם שם שמים אם נתקדשו אף כשמת לא פקע שם קדושת עולה וחטאת מהם ואף שאינן נקראים לשמן ומטעמא דחטאת מתה ועולה אינה קודמת לחטאת מ\"מ שם קדושה לא פקע מינייהו הילכך החטאת מתה והעולה ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיה עול' נדבה או יקריבוה לשם עולת נדב' והם ז\"ל לא אמרו שלא יקריבנ' לשם עולת נדבה אלא שלא יקריבנה לשם עול' חובתו של זב או של מצורע או של יולדת אבל לשם עולת נדבה מצי שפיר להקריב וזה ברור אצלי.
עוד ראיתי לו נר\"ו בד\"ג ע\"ב שהכריח דעולת נדבה חייבים היורשים להביא ממ\"ש בתוספתא בפ\"ג מערכין כל נדרים ונדבות אם מתו חייבים היורשים להבי' ובמנחות דצ\"ב שנינו סתם דיורש סומך ועוד דבחטאת ואשם הלמ\"מ היא דכל שבחטאת מתה ואשם רועה וא\"כ בעולת נדר ונדבה דליכא הלכה למה לא יהיו היורשים חייבים ועפי\"ז עמד מתמיה מ\"ש רש\"י בבכורות דנ\"ב גבי מה להלן יורשי' חייבים וז\"ל מה להלן יורשים חייבים דעולת חובה היא וגבי עולת חובה תנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשיה עולתה עכ\"ל משמע דעולת נדבה אין היורשים חייבים וזה הפך האמור כי ע\"כ נראה דאצטריך ריקם לחייבו אעולת ראיה היינו במת קודם החג שלא הגיע החיוב עליו משא\"כ בעולת נדבה ודברי רש\"י צ\"ע עכ\"ל. ואהמ\"ר כנראה דלא ראה מה שכתב רש\"י שם לעיל מזה ד\"ה מה עולת ראיה חייב באחריותה וז\"ל דהא חובה היא עליה דלא גרעה הוא מנדר שאם מתה או נגנבה חייב באחריותה דכמאן דטעין אכתפיה דמי ועוד דכתיב לא יראו פני ריקם ואם מתה או נגנבה ולא פרע ליה אשתכח דאתחזי ריקם בעזרה עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דדוקא כי אתחזי פניו בעזרה הוא דחייביה רחמנא להביא ואז מחייב ובר מדין ליכא עליו חיובא אמנם כי אפרשיה ומת ולא נראו פניו בעזרה אינו אלא כעול' נדבה בעלמא דאינו חייב באחריותה אם נגנבה או נאבדה ובכה\"ג הוא שנראה מדברי רש\"י דאין היורשים חייבים להביא כיון דאיהו גופיה לא מחייב אבל כי אפרשיה ומת ולא נראו פניו בעזרה ואיתא בעיניה ודאי דמחייבי יורשים להביאה כיון דאקדשה והיא ברשות שמים אלא שאינן חייבי' באחריותה.
גם רבינו בפ\"א מה' חגיגה ה\"י כתב וז\"ל המפריש עולת ראייתו ומת היורשים חייבים להביאה וכתב מרן בכ\"מ דהיינו מסוג' דנקיט לה בפשיטות על מתני' דמת לאחר ל' יום ואיתא בירוש' פ\"ק דחגיגה אלא ששם אמרו שאם ירשו קרקע אפי' לא הפרישה חייבים יורשים להביאה ולא ידעתי למה השמיט רבינו עכ\"ל גם הלח\"מ ז\"ל שם הוק' לו מעין זה דמאחר דגבי האשה שהביא' חטאתה ומתה אמרינן בפ\"ק דקדושין די\"ג לר\"י דחייבים היורשים להביא עולתה אפי' לא הפרישה וכ\"כ רבי' בפ\"א מה' מחוסרי כפרה א\"כ ה\"נ לימא הכי ואמאי בעי כאן הפרשה מחיים וכי לימא דהכא איירי בלא ירשו קרקע והתם בירשו קרקע הי\"ל לרבינו לבארו עכ\"ל ולשון הירוש' בפ\"ק דחגיגה כך הוא הפריש חגיגתו ומת היורשים מהו שיביאו אותו ר' אילא אמר יראה יראה הראוי לבא מביא מי שאינו ראוי לבא אינו מביא אמר ר' זעירא כההיא דר\"י ורבי נתן תרויהון אמרי כל בכור בניך תפדה ואפי' לאחר מיתה והכא לא יראו פני ריקם ואפי' לאחר מיתה אמר ר' בון בר ממל מחלוקת שמואל ור\"י דתנינן תמן האשה כו' שמואל אמר במפורשת ר\"י אמר אפי' אינה מפורשת מה אנן קיימין אם בשירשו קרקע בהדיא אמר שמואל במפורשת אי בשירשו מטלטלין בהדיא אמר ר\"י אפי' בשאינ' מפורשת מה נפק מביניהון ירשו קרקע אליבא דשמואל לתבוע תובעין ולמשכן אין ממשכנין ולדעתיה דר\"י אף למשכן ממשכנין ירשו מטלטלין לדעתיה דר\"י לתבוע תובעין ולמשכן אין ממשכנין ע\"ד דשמואל אף לתבוע אין תובעין ע\"כ.
וראיתי להרב שדה יהושע הביא דברי מרן כ\"מ ז\"ל וכתב דהרב ז\"ל משמע ליה דכיון דאמר ר' בון בר ממל מחלוקת שמואל ור\"י דתנינן כו' שהכונה דהמחלוקת שוה כי היכי דהתם איירי בירשו קרקע הכא נמי בירשו קרקע ולהכי תמה למה השמיטו רבינו ולי אפשר לומר דהרמב\"ם ז\"ל סבר דלא נאמרה הך שקלא וטריא דהירוש' בירשו קרקע או מטלטלין ומסיק דאפי' לא הפרי' דיורשין מביאין אלא באשה יולדת לבד דכיון דהביאה חטאתה כבר נתחייבה ונשתעבדו הנכסים אע\"פ שלא הפרי' אבל בחגיגה דכתיב יראה יראה מי שנתחייב לבא מביא וזה עדין לא נתחייב ולפיכך לא מייתי הרמב\"ם הא דירשו קרקע בדין חגיגה דלא אתמר הכי אלא ביולדת ובמקומו המתייחס בפ\"א מה' מחוסרי כפרה הביאו עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו דאי משום דרשא זו יראה יראה לא הביא רבינו הא דירשו קרקע א\"כ אף בהפריש עולת ראייתו נמי לא היה לו לחייב ליורשים כדקאמר ר' אילא בירוש' ואי משום ההיא דרשא דר\"י ור\"י דאמרי דיליף מבכור דכתיב כל בכור בניך תפדה כו' והכא בעולת ראייה כתיב ולא יראו פני ריקם מה התם אפי' לאחר מיתה ה\"נ אפי' לאחר מיתה מביאין א\"כ מה\"ט אפי' כי לא הפרישו נמי הו\"ל לחייבו.
והנראה לע\"ד הוא דר' אילא ור' זעירא לא פליגי דודאי אם הפריש עולת ראייתו קודם החג ומת קודם ביאתו לעזרה בהא קאמר ר' אילא דדרשי' קרא דיראה יראה הראוי לבא מביא שאינו ראוי לבא אינו מביא והיורשים אינן חייבים באחריות' והרי היא כמי שמת והניח עולת נדבה שאין מקריבין עולת נדבה ביו\"ט אלא בח\"המ אם היא קיימ' אמנם ר' זעירא כשהפריש עולת ראייתו אחר שבא לעזר' ונתחייב להביאה מקרא דלא יראו פני ריקם דלא הספיק להביאה עד שמת שאז נתחייב בביאתו מקרא דלא יראו פני ריקם ויש לו תשלומי' כל ז' כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' חגיגה ה\"ד ז\"ל מי שלא הקריב ביו\"ט הראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו ה\"ז מקריבן בשאר ימות הרגל כו' עבר הרגל ולא חג אינו חייב כו' יע\"ש ובכן בזה הוא שדימו בירוש' הא דהכא לההיא דהאשה שהביאה חטאתה ומתה פלוגתייהו דשמואל ור\"י וכיון שכבר פסק רבי' ההיא דהאשה שהביאה חטאתה בפ\"א מהלכו' מחוסרי כפרה לא הוצרך לבאר פה היכא שמת לאחר שבא לעזרה שכבר נתחייב בה ועולת חובה היא כההיא דיולדת אמנם היכא שלא בא לעזרה והפרישו ומת כתב שחייבים היורשים להביא אותה כלומר כשהיא קיימת ולא כשנאבדה כיון שאינה אלא בעולת נדבה כנלע\"ד.
עוד ראיתי להרב הנז' בד\"ד ע\"א הוק' לו בשי' הרמב\"ן ודעימיה ממ\"ש במנחו' דף ד' אמר ר\"י מצינו שחילק הכתוב בין מכפרים ובין מכשירים מכפרין אית בהו דאתי לאחר מיתה מכשירין לית בהו דאל\"מ דתנן האשה שהביאה חטאתה כו' ופרש\"י דחטאת מכשיר והעולה מכפרת והדבר ק' דחטאת נמי מכפר אעשה דעולה כמ\"ש בזבחים ד\"ז וא\"כ כיון שהקריבה חטאתה כבר כיפר לה על כמה עשה כי ע\"כ עכ\"ל דכי תנן יביאו יורשי' עולתה הוא אפי' שלא הקריבו חטאתה היפך דברי הרמב\"ן ולדידי מלבד מ\"ש הוא נר\"ו לקמיה ליישב דברי הרמב\"ן דאפי' הקריבה חטאתה אכתי קרי ליה לעולה מכפרת דמכפר על אשר חטא אחר הקרבת החטאת מעיקרא ל\"ק מידי דאע\"ג דחטאת מכפר אעשה כבר אמרו בזבחים ד\"ז דאינו מכפר אלא מקופייא אבל עיקר הקרבן אינו אלא או לכפר על לא תעשה שחייבים עליו כרת לחטאת חלב וכיוצא או אינו בא אלא להכשיר משא\"כ קרבן עולה דמקיבעא מכפר אעשה ולהכי זה נקרא מכשיר וזה נקרא מכפר כיון דעיקרו לא בא לכפר ואפשר דחטאת שבא להכשירו בקדשי' אינו מכפר אפי' מקופייא דבחטאת כזה ליכא ק\"ו ועיין בתוספות בזבחים ד\"ז ע\"א ד\"ה על חייבי עשה וכו' וברור.
עו\"כ מע' הרב נר\"ו ז\"ל הן אמת שיש לתמו' על פי' רש\"י שכ' דביולדת העולה מכפרת כדכתיב א' לחטאת וא' לעולה וכפר עליה וכיון דהחטאת אינו מכפר העולה הוא דמכפר והרי בת\"כ הביאו רש\"י בפי' התורה דרשו שהכפרה כחטאת ופי' הרא\"ם והרב קרבן אהרן דהכפרה כחטאת ר\"ל בעלמא ופירשו וטהרה בעי שמכפר עליו בכל מקום וא\"כ היכן כתיב כפרה בעולה עכ\"ל ותמהני טובא שהוסיף בדברי רש\"י מה שלא כתב כדי להקשות עליו וז\"ל רש\"י ומדחטאת להכשיר עולתה לכפר כדכתיב א' לחטאת וא' לעולה אלמא וכו' והוא לא כתב א' לחטאת וא' לעולה וכפר עליה כמ\"ש הוא נר\"ו ופשיטא דקרא וכפר עליה על החטאת קאי ולא על העולה וכמ\"ש הרא\"ם והר' ק\"א אלא דהאי וכפר עליה לא קאי אחטא' זה אלא אשאר חטא' דעלמא שבא לכפר וכאלו אמר הכתוב והקריבו לקרבן שהוא בא לכפר עליה בעלמא ובהקרבת קרבן זה שמכפ' עליה בעלמא וטהרה עכשיו והשתא קאמר רש\"י דכיון דחטאת זה לא בא לכפר אלא לטהר ולהכשיר ודאי דהעולה בא לכפר כסתם קרבן עולה דכתיב ביה ונרצה לו לכפר עליו וכן הבין בדברי רש\"י בס' חק נתן יע\"ש וזה ברור.
עו\"כ הר' שם וז\"ל עוד ק' דבד\"ז דזבחים הכריח רבא דעולה אף אעשה אינו מכפר כי אם דורון בעלמ' הוא דכיון שעשה תשו' נתכפר לו כי ע\"כ אי לאו פי' רש\"י נראה לי לפרש דאע\"ג דהוי דורון מ\"מ כיון דבאה הדורון לכפרה קרי לה נמי הכא דעולת יולדת מכפר ודברי רש\"י צ\"ע עכ\"ל ולא יכולתי להבין מאי האי דקאמר כיון דבא הדורון לכפרה שאם הוא דורון אינו כפרה ואם הוא כפרה אינו דורון אבל האמת הוא שהיא כשאר כפרה כמ\"ש לעיל שיש לו נחת רוח עם קונו מעתה ונתכפר קמי שמיא והיא היא כונת רש\"י דעולת יולדת בא לכפר עליה כשאר עולות דעלמא ואינה באה להכשירה בקדשים כקרבן חטאתה. עוד כתב הרב נר\"ו ודרך אגב תמהני מהך סוגייא דזבחים למ\"ש בס' אמרי נועם ומנחת יאודה בפ' ויקרא עמ\"ש רש\"י בפסוק ונרצה לו לכפר עליו דעולה מכפרת על עשה כו' דהיכי דמי אי דעשה תשובה וכו' דהכי פריך פ\"ק דשבועו' והכא לא שייך לתרץ מה שתי' שם וי\"ל דשאני כפרת יו\"הכ דהדבר קבוע הוא ואינו דין שיבא דבר קבוע ויכפר על דבר הקל כגון עשה ול\"ת אבל הכא כו' עכ\"ל וכתב ע\"ז ותמהני עליהם איך לא ראו דקו' זו הן דברי רבא בהך סוגייא דזבחים והכריח מזה דעולה דורון היא ומינה דכי כתיב לכפר היינו דורון מה שכיפר התשו' ודבריהם צריכים עיון רב. ולדידי יש ליישב דעיקר קו' יצא טפי אעיק' מימר' זו דרבא דמ\"ש דורון היא ודאי שהכונה לומר שאינה עיקר כפרה אלא גמר כפרה שמתרצה לו האל ית' ריצוי גמור וע\"ז הוקשה להם מאותה דפ\"ק דשבועות למה לא אמרו שיו\"הך מכפר על עשה כפרה כי האי שהיא גמר כפרה וריצוי כמו שגומר העולה וע\"ז תירצו שפיר דזה לא שייך לומר התם גבי יו\"הכ שיבא דבר קבוע לכפר כפרה כל דהיא וברור עו\"כ וז\"ל ונראה ליה דקודם קריאת פ' הקרבנות צריך להתודות שהרי אף חטאת ואשם אינו מכפר אלא לשבים כמ\"ש בשבועות די\"ג ובזבחים דף ז' והוידוי הוא התשובה כמ\"ש הרמב\"ם כו' ע\"כ ת\"ד.
ואהמ\"ר אין מכל זה ראיה שצריך להתוודות קודם קריאת פ' הקרבנות שלא אמרו זבח רשעים תועבה ושצריך להתוודות עם הקרבן אלא היכא שידוע לו שחטא בודאי עבירה שחייב עליה חטא' או אשם אבל כשאינו יודע שחטא ומביא קרבן נדבה עולה ושלמים אף על פי שמכפר הוא על עשה ועל ל\"ת הניתק לעשה ואין לך אדם מישראל שלא עבר עשה כמ\"ש בזבחים ד\"ז מ\"מ כיון שאינו יודע בודאי שעבר אין הוידוי מעכב לכפר לו כיון שאינו יודע שעבר היה מתודה ואין זה זבח רשעים ח\"ו ויש קצת ראיה ממ\"ש בזבחים ד\"ז דחטאת ששחטה על מי שאינו חייב כלום פסולה שאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה ונמצא ששחטה על מי שמחוייב כפרה כמותו וכתיב וכפר עליו ולא על חבירו שמחוייב כפרה כמותו ובת מינה ולהכי פסולה כיון דאילו היה מתחייב חטאת מכפר לו על עשה מקופייא הילכך חייל שמיה על חטאתו שנשחטו לשמו לפוסלה כמ\"ש רש\"י שם ד\"ה מקופייא יע\"ש הרי דאף שזה לדעתו אינו מחוייב כלום אעפ\"כ אם שחט חטאת מכפר עליו ע\"כ עשה שעבר בלי ידיעתו דסתמא ודאי הוא אינו מתודה על מה שלא ידע שחטא ואעפ\"כ מכפר עליו וע\"כ דטעמא הוא דכיון שאלו היה יודע שחטא היה מתודה אין זה זבח רשעים תועבה הילכך בקרי' פ' הקורבנות שעל חטאת ואשם ודאי אינו אומר יה\"ר כמ\"ש הטור ועל השלמים אין צורך להתוודות כמ\"ש רבי' בספ\"ג מה' מע\"הק ועל העולה אינו אלא כעולת נדבה שאע\"פי שאין אדם מישראל שאינו עובר עשה מ\"מ אינו עובר בדעת ובמזיד ואינו יודע שעבר על עשה בודאי ואם ידע שעבר תכף הוא מתודה ג' פעמים ביום הילכך לא הצריכו הפוסקים להתוודות בקריאת פ' קרבנות.
עו\"כ הר' נר\"ו בד\"ד רע\"ב אמ' דקי\"ל דסמיכ' לא מעכבא כו' וא\"כ איך כתב כאן הרמב\"ם דבלי וידוי אינו מכפר החטאת והאשם כו' כי ע\"כ נר' לי דתשו' בלב סגי לכפר עכ\"ל לא ידעתי מאי קא ק\"ל דאם אמרו דסמיכה לא מעכבא היינו לסמוך ידיו על ראש העולה ולומר זו כפרתי אבל וידוי דברי' מי זה אמר דלא מעכבא כדכתיב והתודה כו' וה\"ז מ\"ע והוא מביא עולה על עשה ואיך לא יתוודה ויעבור על עשה אין לך זבח רשעים תועבה גדו' מזה ומ\"ש דבהרהור בלב דיי לתשובה וה\"ז צדיק גמור מ\"מ לכפר עליו ע\"מ שעבר ולהגן עליו מן היסורין גזרת הכתוב הוא שיתוודה בפה ע\"מ שחטא ויביא קרבן להגן עליו וזה ברור.
ע\"כ הרב הנז' נר\"ו כי ע\"כ כל איש הירא מעבירות שבידו יתוודה קודם קריאת פרשת קרבנות ע\"כ ולדידי לאו דוקא בשעת קריא' פרשת הקרבנות כי בכל עת וזמן שזוכר מה שעבר טוב לו שיתודה ויאמר חטאתי עויתי פשעתי ויקבל שלא לעבור עוד ולא זז משם עד שמוחלין לו וכ\"ש כשיקרא פרשת הקרבנות וכמו דנהוג עלמא. עו\"כ אך את זה עומד לנגדי על מה אנו סומכין שלא לקרות פרשת קרבנות וכי ת\"ח לא בעו כפרה ואף שכתב הרב לחם חמודות דמי שיש לו ללמוד טוב שילמוד מלומר תחינות וקרבנות מ\"מ החכם עיניו יחזו שאין זה ברור שהרי בסוף מנחות איכא מ\"ד דהעוסק בתורה אינו צריך עולה וחטאת ופי' רש\"י שת\"ת מכפר עונותינו ולדבריו ע\"כ דר\"י דאמר בתר הכי כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב קרבן חטאת חו' ע\"ז כו' וכן" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..48582a2b6a808757123af43b05aa23f70bdfad04 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,111 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש שיעור זמן האשמות כל \n האשמות שבתורה באים בני שתיי' ובאים בכסף שקלים חוץ מאשם מצור' ואשם נזיר שהם בני שנה ואין לדמיהם קצבה אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים ומפי השמועה למדו שאינו בא אלא בכסף שקלים. עכ\"ל. והקשה אלינו הרב מרכבת המשנה ה\"י ממ\"ש רבינו פ\"א מה' מעשה הקרבנות הי\"ד וז\"ל כל מקום שנאמר בתורה כבש כו' הרי אלו בני שנה וכל מקום שנאמר איל או אלים הם זכרים בני שתים ומאימתי יקרא איל משיכנס בשנה שניה אחד ושלושים יום עכ\"ל וכיון שבאשם תלוי כתוב בתורה איל תמים מן הצאן בס\"פ ויקרא ע\"כ שצריך שיבא מן הגדולים דוקא ולא מן הקטנים וה\"נ אמרינן בזבחים דע\"ז ע\"א תורה תורה אמרי בדיכרי מחלף לך כבש בן שנתו מחלף לך באיל בן ב' שנים אשם מצורע כבש בן שנתו הוא והיאך יכול הוא להתנות עליו באשם תלוי שאינו בא אלא בן ב' שנים עכ\"ל הרי מבואר דאשם תלוי הוא בין ב' שנים ואיך כתב רבינו שהוא בא מן הקטנים או מן הגדולים אלו דברי הרב הנז' ועיין עוד שם בזבחים דע\"ה ע\"ב בפסקא הכל יכולים להתערב כו' דמבוא' ג\"כ משם דאשם תלוי אינו אלא בן שתי שנים ועיין במה שאכתוב לקמן בה' אלו פ\"ו הי\"ו ולפי חומר הנושא היה אפשר לומר דמ\"ש רבי' דאשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים ר\"ל מבן ב' שנים דמחזי כבן שנה או דמחזי כבן ד' שנים כמ\"ש בגמרא לעי' דע\"ב ע\"ב והכוונה לומר שלא הקפיד הכתוב שיהא נר' כבן שתי שנים דוקא כמו שהקפיד לענין כסף שקלים דוקא שאם הוזלו אין לו תקנה כמ\"ש אח\"ך אמנם אין זה אמת דא\"כ למה נקט אשם תלוי דוקא והלא דבר זה אף בכל האשמות איתיה ומצי' בספרי רבינו שנדפסו עם מגדל עוז שכתוב בהם כן אשם תלוי בפי' בא שהוא מן הגדולים ומפי השמועה כו' וגם לפי גירסא זו קשה דלמה נקט אשם תלוי לבד והלא אשם מעילות ואשם גזילות נמי בפי' בא בתורה שהוא מן הגדולי' דכתיב בהו בפי' איל ומג\"ש ילפינן לאשם גזילו' שהוא בכס' שקלים מדכתיב בערכך.
ושמעתי מהרב הנז' שמצא בתוספתא דכריתו' פ\"א דקתני הכי ה' אשמות הן אשם גזילות אשם מעילות אשם שפחה חרופה אשם נזיר ואשם מצורע ר\"א אומר אשם תלוי עכ\"ל ומשמע דר\"א ורבנן בהא פליגי דלרבנן דמנו חמשה אשמות דוקא היינו משום דס\"ל דאשם תלוי בא מן הקטנים ומן הגדולים משא\"כ באלו החמשה דהשלשה מהם באים מן הגדולים דוקא והשני' מהם מהקטנים דוקא משא\"כ אשם תלוי בא מן הקטנים ומן הגדולי' ולר\"א דמני נמי אשם תלוי ס\"ל דבא מן הגדולי' דוקא דומיא דאשם גזילה ואינך דכתיב בהן איל והשתא ההיא דאמרינן בזבחים דע\"ז אמרי בדיכרי מחלפי לך הכונה לומר דליכא לאתנויי באשם תלוי ואליבא דר\"א משום דלר\"א אשם תלוי נמי בא בן ב' שנים כדאיתא בהך תוספתא את\"ד הרב הנז' ולא תיקשי לך דלרבנן דר\"א אשם תלוי איך אפשר שיבא מן הקטנים מאחר דהכתוב אומר איל בהדיא וקי\"ל דכל מקום שנאמר איל הוא בן ב' שנים הא ל\"ק דאפשר דאיל האמור בנזיר היינו למצוה בעלמא ולא לעיכובא מטעמא שלא יהא ספיקו חמור מודאו כלו' דכשחטא בודאי אינו חייב אלא חטאת שהוא בן שנה ולמה יהא חמור ספקו שיבא בן שתי שנים דוקא וכעין זה כתבו התוס' בפ' איזהו מקומן דמ\"ח ע\"א ד\"ה אמר בערכך כו' יע\"ש.
אמנם לע\"ד עיקר יסוד זה שבנה הרב הנז' בפירוש התוספתא דחכמים ור\"א פליגי בהכי אינו דפלוגתייהו הוא אי אשם תלוי בא בנדבה או לא וכדאית' בכריתות פ\"ו דכ\"ה ע\"ב ת\"ר ה' אשמות מכפרים כפרה גמורה אשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה ואמרי' עלה ודלא כר\"א דאמר אשם תלוי בא על הנבלה יע\"ש ובפרש\"י ואולם מצאתי תוספת' אחרת שם בפ\"ד דכריתות דמשמע בהדייא דאשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים דקתני התם אשם גזילה אשם מעילה אשם שפחה חרופה שהביאה פחות מי\"ג חדש ויום א' ושלא בכסף שקלים פסולין הביאן יתר על י\"ג חדש ויום א' אפי' הן זקני' כשרי' אשם נזיר ואשם מצורע שהביאן יתר על י\"ב חדש פסולין הביאן פחות מי\"ב חדש אפי' ליום הח' כשרים הביאן בשקל הביאן בה' דינרים כשרים עכ\"ל התוספתא יע\"ש ואם איתא דאשם תלוי נמי דינו כאשם גזילה ואשם מעילה ואשם שפחה חרופה שצרי' שיביאן דוקא בן שתי שנים ולא פחות א\"כ אמאי לא מני ליה בהדייהו וכן אם דינו של אשם תלוי להיות בן שנה אמאי לא מני ליה בהדי אשם נזיר ואשם מצורע שאם הביאו יתר על י\"ב חדש פסול אלא ודאי דאשם תלוי לא פסיל לא בפחות מי\"ג חדש ולא ביתר על י\"ב חדש דאף על גב דכתיב ביה איל היינו למצוה ולא לעיכובא והשתא ההיא דזבחים דאמרינן אמרי בדיכרי מחלפא לך היינו משום דכיון דלמצוה מיהא צריך שיהא בן שתי שנים אי אפשר לאתנויי לכתחילה באשם תלוי אע\"ג דאם עבר והקדישו פחות מב' שנים מקריבין אותו שלא יהא ספקו חמו' מודאו ומ\"ש רבינו דאשם תלוי בא מן הקטנים היינו לענין דלא מפסיל לכתחילה אם עבר והקדישו שיכול להקריבו אבל לכתחילה צריך להקדישו בן ב' שנים כדכתיב איל בהדי' כנלע\"ד ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n הקדשים אפשר שיתערבו כו' חוץ מן החטאת והאשם כו'. גרסינן בזבחים דע\"ה ע\"ב הכל יכולין להתערב כו' פסח ואשם אין יכולין להתערב משום דהאי בן שנה והאי בן ב' שנים אמר אביי איכא בן שנה דמיחזי כב' שנים ואיכא ב' שנים דמיחזי כבן שנה.
וכתבו התוס' איכא בן שנה כו' והא דאמרינן בפ\"ב דקדושין גבי בהמה שנמצא' בירושלי' למגדל עדר כו' דפריך ודילמ' חטא' היא בת שנת' ואישתכח בת ש\"ש לאו דוקא בת ש\"ש אלא בת ג' וארבע דמנכר שפיר ע\"כ וק\"ל דאיך נעלם מעיני התוס' מה שהקשה הגמ' לעיל מזה דקאמר אמר מר זכרים עולות ופריך ודילמא אשם הוא ומשני אשם בן ב' שנים ואשתכח בן שנה וקשה דאיכא בן שנה דמחזי כבן ב' שנים ודילמא האי בהמה נמי היא בן ב' שנים ואשם הוא ומחזי כבן שנה ואיך יקריבנו קרבן עולת נדבה וצ\"ע עכ\"ל והן עתה נדפס ספר שער המלך למורי הרב וראיתי שהביא קו' זו בשם מצאתי כתוב בה' פסולי המוקדשים דמ\"ט ע\"ד וכתב וז\"ל ולעד\"ן דלא קשי' דודאי מ\"ש בגמ' איכא בן ב' שנים דמחזי כב\"ש היינו ודאי כבן שנה גדול דהיינו כבן תשעה חדשים או עשרה חדשים אבל בן שנה קטן דהיינו כבן ב' או ג' חדשים פשיט' ודאי דליכא בן ש\"ש דמיחזי כבן שנה או כבן שני חדשים או פחות וא\"כ איכא למימר שפיר דמ\"ש בגמרא שם בן שתי שנים ואשתכח בן שנה היינו בן שנה קטן כבן ב' חדשים או חדש ימים דמקרי שפיר בן שנה ולא מחלף באשם בן ש\"ש אמנם עמ\"ש בגמ' חטאת ב\"ש ואשתכח בת ש\"ש ק\"ל שפיר דהאיכא ב\"ש גדול דמחזי כבן שנה דדילמא קרבן זה חטאת בת שנתה גדולה היא דהיינו כבן עשרה חדשים או יותר דמחזי שפיר כבן ב' והוצרכו לדחוקי דאשתכח בת ב' דקאמר בגמר' לאו בדוקא כנ\"ל פשוט עכ\"ל.
ולע\"ד אחרי המחילה הראויה אכתי אין בזה כדי שביעה דכי היכי דפשיטא להו דבן שנה קטן כבן ב' או ג' חדשים ליכא בן ש\"ש דמחזי כוותיה ומ\"ש בגמ' ואשתכח בן שנה היינו כה\"ג דאשתכח קטן בן ב' או ג' חדשים דוקא דליכא בן ש\"ש דמחזי כוותיה ה\"נ נמי נימא דבן ב' שנים גדול דהיינו בן כ\"ג ובן כ\"ד חדש ליכא בן שנה אפי' גדול בן י\"ב חדש דמחזי כוותיה ומ\"ש בגמ' חטאת ב\"ש ואשתכח בן ש\"ש היינו דאשתכח בין ב\"ש גדול בן כ\"ג ובן כ\"ד חדש דליכא בן שנה אפילו גדול דדמי ליה ולמה להו לשנויי דאשתכח בן ג' או ד' שנים וצ\"ע." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שני \n כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כו' הדם יזרק והבשר יאכל אע\"פ שלא עלו לבעלים לשם חובה כו'. וכתב הכ\"מ ברייתא בפ' התכלת כו' נ\"ב והכי איתא בפ\"ב דביצה דף ך' פ\"ב כבשי עצרת ששחטן בין לפני זמנן כו' ופירש רש\"י ז\"ל קודם עצרת והם הופרשו לשם כבשי עצרת הדם יזרק והבשר יאכל דקי\"ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה עכ\"ל וכתב הרב ח\"ה דאשגרת לישנא דמתני' דריש זבחים נקט דקתני בו שלא עלו לבעלים לשם חובה מיהו ה\"ד בקרבן יחיד אבל בקרבן ציבור כדהכא עלו להם לשם חובה אלא דלא נחית הכא לאתויי אלא דכשרים ליקרב עכ\"ל והנה כדבריו כתבו רבינו והרע\"ב בפי' המשנה בר\"פ כל הזבחים וחיליה דידהו מאותה שאמרו בגמ' שם בד\"ז קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן יע\"ש אבל רבינו בחיבורו פט\"ו מהל' פ\"המ הי\"ט כשהביא דין זה דשני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כתב וז\"ל הדם יזרק והבשר יאכל אעפ\"י שלא עלו לבעלים לשם חובה וכ\"כ שם בדי\"ו ב' כבשי עצרת ששחטן לשם אילים לא עלו לבעלים לשם חובה וכתב מרן כ\"מ דהכי איתא בפ' התכלת דע\"ט יע\"ש גם בריש אותו הפרק כתב רבינו כל הזבחים שנזבחו במחשבת שינוי השם בין בקרבנות צבור בין בקרבנו' יחיד כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכתב מרן דהכי אמרו בריש זבחים ד\"ה שינוי קדש ישנו בצבור כביחי' ואיתיה נמי בפסחים ד\"ס יע\"ש דמכל זה מוכח שרבי' חזר בחיבורו ממ\"ש בפי' המשנה והראיה שהביאו מההיא דסכין מושכתן למה שהן אינו ענין לזה כלל דהתם כששחטן סתם ולא פי' בשעת ששוחטן לשמן או שלא לשמן קאמר דסכין מושכתן למה שהן אבל במפרש בהדיא מהני מחשבתו ומאי אהני לב ב\"ד דמי עדיפא לב ב\"ד טפי מלב בעלים ואפ\"ה הכהנים פוסלין אותו במחשבתן וזה ברור ומהתימה על הרב תוי\"ט ז\"ל שלא נתעורר בזה ועיין בס' קול יעקב ועל מ\"ש בברייתא ואם היתה שבת לא יזרוק פרש\"י ז\"ל שהרי אסור לבשל ולצלות היום ולא יאכל מן הבשר עכ\"ל הר\"ב ז\"ל בשיטתו כתב עליו ולא נהירא דהא חזי למיכל באומצא והנכון דהכא העמידו שבות דזריקה מפני ששחט שלא כדין וכיון שלא ניתן להכשיר שום אוכל נפש בשבת לא מזריקינן הדם להכשירו עכ\"ל והנה זה דכתב דחזי למיכל באומצא לכאורה קשה דהא קי\"ל מתנות כהונה אינן נאכלו' אלא צלי דכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלי' כדאיתא בפרק הזרוע דקל\"ב ע\"ב ופסקה בספ\"י מה' בכורים שוב ראיתי דזה אינו אלא למצוה אבל לא לעכב כדמוכח בפסחים פרק אלו דברי' דע\"א דאמרי' שעירי הרגלי' חיים נאכלי' יע\"ש." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d39b21c067daf9297c1c4e802366ff04e0b1ee90 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,108 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Sacrifices_Rendered_Unfit", + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש שיעור זמן האשמות כל \n האשמות שבתורה באים בני שתיי' ובאים בכסף שקלים חוץ מאשם מצור' ואשם נזיר שהם בני שנה ואין לדמיהם קצבה אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים ומפי השמועה למדו שאינו בא אלא בכסף שקלים. עכ\"ל. והקשה אלינו הרב מרכבת המשנה ה\"י ממ\"ש רבינו פ\"א מה' מעשה הקרבנות הי\"ד וז\"ל כל מקום שנאמר בתורה כבש כו' הרי אלו בני שנה וכל מקום שנאמר איל או אלים הם זכרים בני שתים ומאימתי יקרא איל משיכנס בשנה שניה אחד ושלושים יום עכ\"ל וכיון שבאשם תלוי כתוב בתורה איל תמים מן הצאן בס\"פ ויקרא ע\"כ שצריך שיבא מן הגדולים דוקא ולא מן הקטנים וה\"נ אמרינן בזבחים דע\"ז ע\"א תורה תורה אמרי בדיכרי מחלף לך כבש בן שנתו מחלף לך באיל בן ב' שנים אשם מצורע כבש בן שנתו הוא והיאך יכול הוא להתנות עליו באשם תלוי שאינו בא אלא בן ב' שנים עכ\"ל הרי מבואר דאשם תלוי הוא בין ב' שנים ואיך כתב רבינו שהוא בא מן הקטנים או מן הגדולים אלו דברי הרב הנז' ועיין עוד שם בזבחים דע\"ה ע\"ב בפסקא הכל יכולים להתערב כו' דמבוא' ג\"כ משם דאשם תלוי אינו אלא בן שתי שנים ועיין במה שאכתוב לקמן בה' אלו פ\"ו הי\"ו ולפי חומר הנושא היה אפשר לומר דמ\"ש רבי' דאשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים ר\"ל מבן ב' שנים דמחזי כבן שנה או דמחזי כבן ד' שנים כמ\"ש בגמרא לעי' דע\"ב ע\"ב והכוונה לומר שלא הקפיד הכתוב שיהא נר' כבן שתי שנים דוקא כמו שהקפיד לענין כסף שקלים דוקא שאם הוזלו אין לו תקנה כמ\"ש אח\"ך אמנם אין זה אמת דא\"כ למה נקט אשם תלוי דוקא והלא דבר זה אף בכל האשמות איתיה ומצי' בספרי רבינו שנדפסו עם מגדל עוז שכתוב בהם כן אשם תלוי בפי' בא שהוא מן הגדולים ומפי השמועה כו' וגם לפי גירסא זו קשה דלמה נקט אשם תלוי לבד והלא אשם מעילות ואשם גזילות נמי בפי' בא בתורה שהוא מן הגדולי' דכתיב בהו בפי' איל ומג\"ש ילפינן לאשם גזילו' שהוא בכס' שקלים מדכתיב בערכך.
ושמעתי מהרב הנז' שמצא בתוספתא דכריתו' פ\"א דקתני הכי ה' אשמות הן אשם גזילות אשם מעילות אשם שפחה חרופה אשם נזיר ואשם מצורע ר\"א אומר אשם תלוי עכ\"ל ומשמע דר\"א ורבנן בהא פליגי דלרבנן דמנו חמשה אשמות דוקא היינו משום דס\"ל דאשם תלוי בא מן הקטנים ומן הגדולים משא\"כ באלו החמשה דהשלשה מהם באים מן הגדולים דוקא והשני' מהם מהקטנים דוקא משא\"כ אשם תלוי בא מן הקטנים ומן הגדולי' ולר\"א דמני נמי אשם תלוי ס\"ל דבא מן הגדולי' דוקא דומיא דאשם גזילה ואינך דכתיב בהן איל והשתא ההיא דאמרינן בזבחים דע\"ז אמרי בדיכרי מחלפי לך הכונה לומר דליכא לאתנויי באשם תלוי ואליבא דר\"א משום דלר\"א אשם תלוי נמי בא בן ב' שנים כדאיתא בהך תוספתא את\"ד הרב הנז' ולא תיקשי לך דלרבנן דר\"א אשם תלוי איך אפשר שיבא מן הקטנים מאחר דהכתוב אומר איל בהדיא וקי\"ל דכל מקום שנאמר איל הוא בן ב' שנים הא ל\"ק דאפשר דאיל האמור בנזיר היינו למצוה בעלמא ולא לעיכובא מטעמא שלא יהא ספיקו חמור מודאו כלו' דכשחטא בודאי אינו חייב אלא חטאת שהוא בן שנה ולמה יהא חמור ספקו שיבא בן שתי שנים דוקא וכעין זה כתבו התוס' בפ' איזהו מקומן דמ\"ח ע\"א ד\"ה אמר בערכך כו' יע\"ש.
אמנם לע\"ד עיקר יסוד זה שבנה הרב הנז' בפירוש התוספתא דחכמים ור\"א פליגי בהכי אינו דפלוגתייהו הוא אי אשם תלוי בא בנדבה או לא וכדאית' בכריתות פ\"ו דכ\"ה ע\"ב ת\"ר ה' אשמות מכפרים כפרה גמורה אשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה ואמרי' עלה ודלא כר\"א דאמר אשם תלוי בא על הנבלה יע\"ש ובפרש\"י ואולם מצאתי תוספת' אחרת שם בפ\"ד דכריתות דמשמע בהדייא דאשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים דקתני התם אשם גזילה אשם מעילה אשם שפחה חרופה שהביאה פחות מי\"ג חדש ויום א' ושלא בכסף שקלים פסולין הביאן יתר על י\"ג חדש ויום א' אפי' הן זקני' כשרי' אשם נזיר ואשם מצורע שהביאן יתר על י\"ב חדש פסולין הביאן פחות מי\"ב חדש אפי' ליום הח' כשרים הביאן בשקל הביאן בה' דינרים כשרים עכ\"ל התוספתא יע\"ש ואם איתא דאשם תלוי נמי דינו כאשם גזילה ואשם מעילה ואשם שפחה חרופה שצרי' שיביאן דוקא בן שתי שנים ולא פחות א\"כ אמאי לא מני ליה בהדייהו וכן אם דינו של אשם תלוי להיות בן שנה אמאי לא מני ליה בהדי אשם נזיר ואשם מצורע שאם הביאו יתר על י\"ב חדש פסול אלא ודאי דאשם תלוי לא פסיל לא בפחות מי\"ג חדש ולא ביתר על י\"ב חדש דאף על גב דכתיב ביה איל היינו למצוה ולא לעיכובא והשתא ההיא דזבחים דאמרינן אמרי בדיכרי מחלפא לך היינו משום דכיון דלמצוה מיהא צריך שיהא בן שתי שנים אי אפשר לאתנויי לכתחילה באשם תלוי אע\"ג דאם עבר והקדישו פחות מב' שנים מקריבין אותו שלא יהא ספקו חמו' מודאו ומ\"ש רבינו דאשם תלוי בא מן הקטנים היינו לענין דלא מפסיל לכתחילה אם עבר והקדישו שיכול להקריבו אבל לכתחילה צריך להקדישו בן ב' שנים כדכתיב איל בהדי' כנלע\"ד ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n הקדשים אפשר שיתערבו כו' חוץ מן החטאת והאשם כו'. גרסינן בזבחים דע\"ה ע\"ב הכל יכולין להתערב כו' פסח ואשם אין יכולין להתערב משום דהאי בן שנה והאי בן ב' שנים אמר אביי איכא בן שנה דמיחזי כב' שנים ואיכא ב' שנים דמיחזי כבן שנה.
וכתבו התוס' איכא בן שנה כו' והא דאמרינן בפ\"ב דקדושין גבי בהמה שנמצא' בירושלי' למגדל עדר כו' דפריך ודילמ' חטא' היא בת שנת' ואישתכח בת ש\"ש לאו דוקא בת ש\"ש אלא בת ג' וארבע דמנכר שפיר ע\"כ וק\"ל דאיך נעלם מעיני התוס' מה שהקשה הגמ' לעיל מזה דקאמר אמר מר זכרים עולות ופריך ודילמא אשם הוא ומשני אשם בן ב' שנים ואשתכח בן שנה וקשה דאיכא בן שנה דמחזי כבן ב' שנים ודילמא האי בהמה נמי היא בן ב' שנים ואשם הוא ומחזי כבן שנה ואיך יקריבנו קרבן עולת נדבה וצ\"ע עכ\"ל והן עתה נדפס ספר שער המלך למורי הרב וראיתי שהביא קו' זו בשם מצאתי כתוב בה' פסולי המוקדשים דמ\"ט ע\"ד וכתב וז\"ל ולעד\"ן דלא קשי' דודאי מ\"ש בגמ' איכא בן ב' שנים דמחזי כב\"ש היינו ודאי כבן שנה גדול דהיינו כבן תשעה חדשים או עשרה חדשים אבל בן שנה קטן דהיינו כבן ב' או ג' חדשים פשיט' ודאי דליכא בן ש\"ש דמיחזי כבן שנה או כבן שני חדשים או פחות וא\"כ איכא למימר שפיר דמ\"ש בגמרא שם בן שתי שנים ואשתכח בן שנה היינו בן שנה קטן כבן ב' חדשים או חדש ימים דמקרי שפיר בן שנה ולא מחלף באשם בן ש\"ש אמנם עמ\"ש בגמ' חטאת ב\"ש ואשתכח בת ש\"ש ק\"ל שפיר דהאיכא ב\"ש גדול דמחזי כבן שנה דדילמא קרבן זה חטאת בת שנתה גדולה היא דהיינו כבן עשרה חדשים או יותר דמחזי שפיר כבן ב' והוצרכו לדחוקי דאשתכח בת ב' דקאמר בגמר' לאו בדוקא כנ\"ל פשוט עכ\"ל.
ולע\"ד אחרי המחילה הראויה אכתי אין בזה כדי שביעה דכי היכי דפשיטא להו דבן שנה קטן כבן ב' או ג' חדשים ליכא בן ש\"ש דמחזי כוותיה ומ\"ש בגמ' ואשתכח בן שנה היינו כה\"ג דאשתכח קטן בן ב' או ג' חדשים דוקא דליכא בן ש\"ש דמחזי כוותיה ה\"נ נמי נימא דבן ב' שנים גדול דהיינו בן כ\"ג ובן כ\"ד חדש ליכא בן שנה אפי' גדול בן י\"ב חדש דמחזי כוותיה ומ\"ש בגמ' חטאת ב\"ש ואשתכח בן ש\"ש היינו דאשתכח בין ב\"ש גדול בן כ\"ג ובן כ\"ד חדש דליכא בן שנה אפילו גדול דדמי ליה ולמה להו לשנויי דאשתכח בן ג' או ד' שנים וצ\"ע." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שני \n כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כו' הדם יזרק והבשר יאכל אע\"פ שלא עלו לבעלים לשם חובה כו'. וכתב הכ\"מ ברייתא בפ' התכלת כו' נ\"ב והכי איתא בפ\"ב דביצה דף ך' פ\"ב כבשי עצרת ששחטן בין לפני זמנן כו' ופירש רש\"י ז\"ל קודם עצרת והם הופרשו לשם כבשי עצרת הדם יזרק והבשר יאכל דקי\"ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה עכ\"ל וכתב הרב ח\"ה דאשגרת לישנא דמתני' דריש זבחים נקט דקתני בו שלא עלו לבעלים לשם חובה מיהו ה\"ד בקרבן יחיד אבל בקרבן ציבור כדהכא עלו להם לשם חובה אלא דלא נחית הכא לאתויי אלא דכשרים ליקרב עכ\"ל והנה כדבריו כתבו רבינו והרע\"ב בפי' המשנה בר\"פ כל הזבחים וחיליה דידהו מאותה שאמרו בגמ' שם בד\"ז קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן יע\"ש אבל רבינו בחיבורו פט\"ו מהל' פ\"המ הי\"ט כשהביא דין זה דשני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כתב וז\"ל הדם יזרק והבשר יאכל אעפ\"י שלא עלו לבעלים לשם חובה וכ\"כ שם בדי\"ו ב' כבשי עצרת ששחטן לשם אילים לא עלו לבעלים לשם חובה וכתב מרן כ\"מ דהכי איתא בפ' התכלת דע\"ט יע\"ש גם בריש אותו הפרק כתב רבינו כל הזבחים שנזבחו במחשבת שינוי השם בין בקרבנות צבור בין בקרבנו' יחיד כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכתב מרן דהכי אמרו בריש זבחים ד\"ה שינוי קדש ישנו בצבור כביחי' ואיתיה נמי בפסחים ד\"ס יע\"ש דמכל זה מוכח שרבי' חזר בחיבורו ממ\"ש בפי' המשנה והראיה שהביאו מההיא דסכין מושכתן למה שהן אינו ענין לזה כלל דהתם כששחטן סתם ולא פי' בשעת ששוחטן לשמן או שלא לשמן קאמר דסכין מושכתן למה שהן אבל במפרש בהדיא מהני מחשבתו ומאי אהני לב ב\"ד דמי עדיפא לב ב\"ד טפי מלב בעלים ואפ\"ה הכהנים פוסלין אותו במחשבתן וזה ברור ומהתימה על הרב תוי\"ט ז\"ל שלא נתעורר בזה ועיין בס' קול יעקב ועל מ\"ש בברייתא ואם היתה שבת לא יזרוק פרש\"י ז\"ל שהרי אסור לבשל ולצלות היום ולא יאכל מן הבשר עכ\"ל הר\"ב ז\"ל בשיטתו כתב עליו ולא נהירא דהא חזי למיכל באומצא והנכון דהכא העמידו שבות דזריקה מפני ששחט שלא כדין וכיון שלא ניתן להכשיר שום אוכל נפש בשבת לא מזריקינן הדם להכשירו עכ\"ל והנה זה דכתב דחזי למיכל באומצא לכאורה קשה דהא קי\"ל מתנות כהונה אינן נאכלו' אלא צלי דכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלי' כדאיתא בפרק הזרוע דקל\"ב ע\"ב ופסקה בספ\"י מה' בכורים שוב ראיתי דזה אינו אלא למצוה אבל לא לעכב כדמוכח בפסחים פרק אלו דברי' דע\"א דאמרי' שעירי הרגלי' חיים נאכלי' יע\"ש." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..eadcc29811f720726894209e8be66e541e0ec465 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,100 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אי בעינן סמיכה בכל כחו כל \n קרבנות בהמה שיקריב היחיד בין חובה בין נדבה סומך עליהם כו'. הנה בפ\"ב דביצה ד\"ך ע\"ב גרסינן תני תנא קמיה דר' יצחק ויקרב את העולה כו' למד על עולת חובה שטעונה סמיכה וכתבו התוספות ותימא כו' ולפי' רש\"י שפי' דהכא מיירי בקרבן של אהרן שהוא קרבן יחיד ניחא עכ\"ל עיין במ\"ש הרא\"ם בפרשת שמיני ע\"פ ויעשה כמשפט שכתב שהכריחו לרש\"י לפרש ויקרב את העולה דקאי אעולת אהרן כקושית התוספות בפ\"ב דביצה שלא מצינו סמיכה בצבור כי אם בשתי סמיכות לבד ושוב הוקשה לו וז\"ל וא\"ת ומנ\"ל דכמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא קאמר אימא דכמשפט המפורש בעולה דלעיל מיניה לענין זריקת דמים על המזבח סביב ולענין נתוח אבריו ורחיצת קרבו וכרעיו הכתובים ותירץ לזה דמילת כמשפט דייק הכי דאל\"כ הול\"ל כראשונה כדכתיב וישחטהו ויחטאהו כראשון וכתב שלזה כיוין רש\"י בפ\"ב דביצה ד\"ך במ\"ש מה משפט האמור להלן חובה וכו' יע\"ש. וראיתי להרב נחלת יעקב שתמה על דבריו דלפום מאי דמשמע ליה לרש\"י דהאי קרא דויקרב את העולה בעולה של אהרן הוא והיא הכתובה קודם אלא שחזר הכתוב להשמיענו ענין הסמיכה מאי קא ק\"ל להרב דאימא כמשפט המפורש בעולה דלעיל מיניה דכיון שהיא היא מה בא הכתוב להשמיענו הרי כתיב קודם שזרק את הדם ונתח את הדם ורחץ קרבו וכרעיו אלא ודאי להשמיענו ענין הסמיכה שסמך ידיו עליו כמשפט עולת נדבה ואין לומר שקושיית הרב היתה לפי' התוספות שפירשו קרא דויקרב את העולה בעולת העם וא\"כ מה זה שסיים וכתב שלזה כיוין רש\"י יע\"ש ועיין בס' תועפות ראם.
ולע\"ד לא עמדו יפה על כונת הרא\"ם בזה דשפיר הוקשה לו ז\"ל לשיטת רש\"י ז\"ל דמאחר שהמכריחו לרש\"י לפרש קרא דויקרב את העולה דמיירי בעולת אהרן אינו אלא דאם בעולת העם הא קי\"ל שאין סמיכה בקרבן ציבור וכמ\"ש הרא\"ם קודם לכן א\"כ ק\"ל שפיר דמנא לן דקרא דכמשפט אתא לומר דבעי סמיכה כי היכי דנימא מאחר שאין סמיכה בקרבן צבור ע\"כ בקרבן אהרן מיירי אימא דלעולם קרא בקרבן צבור איירי וכמשפט שאמר הכתוב אין הכונה כמשפט עולת נדבה דהיינו סמיכה אלא כמשפט עולת אהרן הכתובה לעיל מיניה לענין זריקת דמים ומיחוי קרביו וע\"ז ישב שפיר הרא\"ם דמילת כמשפט אינו מורה כן וכיון דע\"כ למדרש כמשפט על האמור בעולת נדבה לענין סמיכה מעתה ע\"כ למדרש קרא בעולתו של אהרן ולזה כיוין רש\"י בפ\"ב דביצה ודברי הרא\"ם ז\"ל ראוים אליו.
תו אמרינן שם בגמ' עלה דאמר ר' יצחק דעולת חובה טעונה סמיכה בעי שם בגמרא דאמר לך מני ב\"ש היא וכו' כתב הר\"ב בש\"מ וז\"ל פי' דאמרי במתניתין מביאין שלמים של י\"ט שהן חובה ואין סומכין עליהן ואמרו בתוס' דלאו דוקא בי\"ט דאפי' בחול נמי לב\"ש אין סומכין והא דפליגי בי\"ט להודיעך כחן דב\"ה דאפי' בי\"ט סברי ב\"ה דסומכין אבל רש\"י שפי' במתני' דאין סומכין לב\"ש משום שבות דמשמע דאלו בחול סומכין פירש ז\"ל כן אליבא דמ\"ד דב\"ש ילפי שלמי חובה משלמי נדבה עכ\"ל וק\"ל שהרי רש\"י ז\"ל בהא דרבי יצחק דס\"ל דב\"ש לא ילפי ש\"ח מש\"נ וקאמר הא מני ב\"ש היא דאמרי במתני' כו' וקסברי לא גמרינן ש\"ח כו' הילכך לא דחייא סמיכה דידהו י\"ט עכ\"ל. הרי שדקדק וכתב דלא דחי י\"ט משמע דבחול סומכין אפילו דלא יליף ש\"ח מנדבה איברא שזה צריך טעם דלרבי יצחק דתלי פלוגת' דב\"ש וב\"ה בעיקר הסמיכה אי ילפי' ש\"ח מש\"נ ודאי דלא שנא י\"ט ולא שנא חול לב\"ש דלא ילפי מהת' לא בעו סמיכה ומה איסור יש בי\"ט טפי מבחול ואי משום דבי\"ט איכא נמי איסור שבות הרי בפ' אין דורשין מבואר דלר' יצחק לא בעינן סמיכה בכל כחו דעלה דקאמר ר\"י אל תהי שבות קלה בעיניך קאמר רבא ש\"מ סמיכה בכל כחו בעינן יע\"ש משמע דלמאן דמפרש פלוגתייהו בעיקר הסמיכה לא בעינן סמיכה בכל כחו ומבואר שם דליכא משום שבות בסמיכה אלא למ\"ד דבעינן סמיכה בכל כחו. והנלע\"ד בדעת רש\"י דמשמע ליה דבתר דדייק רבא מדברי רבי יוחנן דסמיכה בכל כחו בעינן אף רבי יצחק נמי אית לן למימר שמודה בה דלא אשכחן דפליגי בהכי אלא דרבא לא מצי לדיוקי הכי אלא מדר\"י דתלי פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בשבות ומשמע ליה לרש\"י דאף לרבי יצחק כי פליגי ב\"ש וב\"ה דוקא בי\"ט פליגי ומשום שבות אלא דלר' יצחק אע\"ג דב\"ש לא ילפי שלמי חובה מש\"נ ולא בעו סמיכה היינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן מצוה לסמוך ובי\"ט אסרו משום שבות ואע\"ג דבפרק אין דורשין עלה דקאמר ר\"י אל תהי שבות קלה בעיניך אמרינן דהא קמ\"ל ר\"י דבשבות הוא דפליגי ב\"ש וב\"ה ולאפוקי ממ\"ד בסמיכה גופה פליגי דמשמע בהדיא דלרבי יצחק לא פליגי בשבות משמע ליה לרש\"י דודאי אף לר' יצחק בהכי פליגי ב\"ש וב\"ה דאל\"כ לא הו\"ל לאפלוגי בי\"ט אלא בחול אלא דלר' יצחק דס\"ל דב\"ש לא ילפי שלמי חובה מש\"נ וליכא מצוה מן התורה לסמוך בשלמי חובה כי פליגי בי\"ט וס\"ל לב\"ש דמשום איסור שבות אין לו לסמוך לא הוי שבות דמצוה אלא שבות דעלמא כיון דליכא מצוה בסמיכה זו אבל לר' יוחנן דס\"ל דב\"ש ילפי שלמי חובה מש\"נ ואיכא מצוה מן התורה בסמיכה אפ\"ה אסרו בי\"ט משום שבות נמצא דאפי' שבות דמצוה עקרו ב\"ש והיינו דאיכא בין ר' יצחק לר\"יוח ותלמודא כלפי מאי דקאמר מעיקרא הא קמ\"ל רבי יוחנן דאפי' שבות דמצוה אל תהי קלה ואקשינן עליה הא נמי פשיטא לאפוקי ממ\"ד בסמיכ' גופה פליגי קמ\"ל דבשבות הוא דפליגי כלומר וקא מפלגי בשבות דמצוה משא\"כ למ\"ד דבסמיכה גופה פליגי דלדידיה לא הוי שבות דמצוה והשת' ניח' דלא קאמר תלמודא אלא לאפוקי כו' דלא הדר ממאי דקאמר מעיקרא דהא קמ\"ל רבי יוחנן דאפי' שבות דמצוה לא דחינן.
ובכן מ\"ש רש\"י בפי' המשנה דטעמא דב\"ש משום שבות ומ\"ש כאן עליה דר' יצחק אזל אליבא דכ\"ע דאף לרבי יצחק נמי בשבות הוא דפליגי אלא דלר' יצחק הוי שבות שאינה של מצוה ולהכי לא דחי לב\"ש ולר' יוחנן אפי' שבות של מצוה הוא ואפ\"ה לא דחי לב\"ש ואין ספק אצלי דלזה כיוונו התוס' בד\"ה דלא גמירי שכתבו וז\"ל השתא אית ליה לר' יצחק כו' ורש\"י פי' במתני' טעמא משו' שבות ויפה פירש דבפרק אין דורשין משמ' דבהכי פליגי לר' יוחנן עכ\"ל ויש לדקדק לכאורה במ\"ש השתא אית ליה כו' כאלו לפום קושטא לא ס\"ל הכי לר' יצחק וליתא דלפום קושטא נמי הכי ס\"ל כדאמרינן וסברי ב\"ש כו' ואי לשון השתא שכתבו לאו דוקא מה בא ללמדינו ועוד למה הביאו פי' רש\"י הכא ולא במתני' כי שם ביתו ועוד במ\"ש ויפה פירש כו' דמה יופי יש בפי' רש\"י אליבא דר' יוחנן דליתיה בגמ' ותו במ\"ש דבפרק אין דורשין משמע דבהכי פליגי שאין זה משמעות שהדבר מפורש דבהכי פליגי לר' יוחנן ואולם ע\"פ מ\"ש בדעת רש\"י הנה דברי התוס' מבוארין מאליהם דלכך כתבו השתא אית ליה לר' יצחק לרמוז דלפום קושטא לא פליגי בהכי אלא בשבות וכדמפרש רבי יוחנן בפרק אין דורשין דבהכי פליגי ופליגי דוקא ביו\"ט דלפום מאי דס\"ד דפליגי בעיקר הסמיכה הוה צרכינן מימר דל\"פ ביו\"ט דוקא אלא אף בחול וי\"ט שנקטו במתני' לאו דוקא כמ\"ש בש\"מ להר\"ב ז\"ל וע\"ז הביאו הכא פי' רש\"י שפי' במתני' טעם פלוגתייהו בשבות לומר דפי' זה אף לרבי יצחק אמרו רש\"י וכמו שהכרחנו מלשון רש\"י שפי' בסוגייא דר' יצחק וע\"ז סיימו וכתבו ויפה פירש כלומר אף שלכאו' משמע דלרבי יצחק ל\"פ בהכי זה אינו ויפה פי' אליבא דכ\"ע ואפי' לדעת ר' יצחק שכן משמע בפרק אין דורשין דבהכי פליגי לר' יוחנן כלומר דמהתם משמע דבהכי פליגי לרבי יוחנן אליבא דכולהו תנאי בין למאן דאמר דעיקר פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בעיקר הסמיכה כדאמר רבי יצחק ובין למ\"ד דפלוגתייהו אי בעינן תכף לסמיכ' שחיטה דאע\"ג דפשט השמועה התם מוכח דלמ\"ד דפליגי בעיקר הסמיכה ל\"פ בשבות מדקאמר ולאפוקי ממ\"ד דבסמיכה גופה פליגי קמ\"ל ר\"י דבשבות פליגי מ\"מ מדלא קאמר אלא משמע דאף למ\"ד בסמיכה עצמה פליגי פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה גבי י\"ט בשבות הוא דפליגי כדקאמר ר' יוחנן וליכא בין ר' יצחק לר' יוחנן אלא שבות שלא במקום מצוה ודוק.
וכי תאמר אלי דהיאך אפשר לומר דלר' יצחק דפליגי ב\"ש וב\"ה בעיקר הסמיכה אי ילפינן עולת חובה מעולת נדבה ס\"ל דלב\"ש אע\"ג דלא ילפי מעול' נדבה מ\"מ במצוה דרבנן איכא לסמוך בעולת חובה דאיך הפה יכולה לדבר דרבנן שרו לעבוד עבודה בקדשים וכדפריך הש\"ס בפרק אין דורשין די\"ו ע\"ב ואי ס\"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים. ועיין בזבחים דל\"ג דאמרינן התם סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא כמ\"ש התוס' שם ואם נאמר דה\"נ לר' יצחק לא היו סומכין בכל כחם א\"כ למה אסרו ב\"ש לסמוך בי\"ט משום שבות שמשתמש בבעלי חיים דכיון דליכא סמיכה בכל כחו אין כאן משום שבות כדקאמרינן התם ש\"מ סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא מאי קא עביד לסמוך ופי' רש\"י מדאוקי ר\"י טעמא משום שבות סמיכה דקדשים בכל כחו בעינן והוה ליה משתמש בבעלי חיים יע\"ש הרי דכי לא סמך בכל כחו ליכא משום שבות הא ל\"ק שכבר כתב הרב קרבן אהרן בדמ\"ג ע\"ב דרש\"י ז\"ל בפרק כס\"ה דפ\"ה ע\"א סובר שלדעת ר' יוסי שאמר נשים סומכות רשות אפילו סמיכה בכל כחו שרי והא דפריך בפרק אין דורשין דאי ס\"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים א\"ל דהתם דוקא פריך הכי משו' שלא היו הקרבן שלהן אלא משל בעליהן ומש\"ה קא מתמא דהיאך אפשר שמשום נחת רוח שרו לעשות עבודה בקדשים שכיון שלא היה הקרבן שלהן הו\"ל עבודה בקדשים אבל אם היה שלהן יכולות לסמוך ואין כאן עבודה בקדשים יע\"ש.
וכתב עוד הרב הנז' שם בע\"ד שאעפ\"י שמדברי התוספות בחולין דפ\"ה מבואר דס\"ל דאף ר' יוסי לא התיר לנשים לסמוך רשות אלא לאקופי ידייהו ולא לסמוך בכל כחם מיהו מדבריהם בפרק בתרא דר\"ה דל\"ג ובעירובין דצ\"ו ע\"ב ושם בפרק אין דורשין משמע דס\"ל כמ\"ש רש\"י בחולין דלר' יוסי סומכות רשות אפי' בכל כחם יע\"ש וא\"כ אפשר ג\"כ שזו היא שיטת רש\"י והתוס' הכא בפ\"ב דביצה דלר' יצחק לב\"ש ס\"ל דבעולת חובה אע\"ג דלא ילפי מעולת נדבה מ\"מ מדרבנן סומכים בכל כחם ומה\"ט אסרו לסמוך בי\"ט משום שבות כמדובר.
ועפ\"י דברי הרב ק\"א הללו בין תבין מ\"ש התוספות בפסחים דפ\"ט ד\"ה ואלו פסח יע\"ש ועיין בס' שע\"ה בהל' מע\"הק בפרקין הי\"ג ועיין בס' אור יקרות בחי' לפסחים יע\"ש. תו אמרינן שם בגמרא וממאי דב\"ה כו' דלמא מעולת חובה גמירי כו' וכתבו התוס' וא\"ת דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב כו' הנה הר\"ב בש\"מ תירץ לזה ע\"ש הריטב\"א דכיון דכתיב בעולת חובה כמשפט הרי הוא כאלו נכתבו הלכותיו בו וכאלו כתיב סמיכה בה בהדייא עכ\"ל וכיוצא לזה ראיתי להתוס' ביומא דנ\"א ע\"א ד\"ה דוחה את השבת גבי דבר הלמד בג\"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש שכתבו וז\"ל וי\"ל כיון דכתיב ככל חקת הפסח יעשו אותו צריכין אנו ללמוד כמו כן ממנו דבר שלמדנו בו בג\"ש שאל\"כ אינך מקיים ככל חוקת הפסח כו' יע\"ש וקשה מההיא דאיזהו מקומן ד\"ן עלה דאיבעיא לן אי דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בבנין אב ואמר ר' ירמיה לא נכתוב רחמנא צפונה באשם ותיתי מבנין אב מחטאת למאי הלכתא כתביה לאו למימרא שדבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב יע\"ש והרי עיקר ילפותא דצפונה בחטאת מקרא דכאשר תשחט העולה תשחט החטאת הוא וקרי ליה תלמודא היקש ואינו חוזר ומלמד אשם בבנין אב ולפי דבריהם ז\"ל זה אינו נקרא הקש כיון דכתיב בחטאת גופיה כאשר תשחט העולה הו\"ל כאלו כתי' צפונה בחטאת בהדיא ועיין בספר צאן קדשים שם בפרק איזהו מקומן בתוס' ד\"ה לא נכתוב רחמנא וצ\"ע." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור אכילת בשר קודם הקטרת אימורין ואין \n הכהנים זוכים בחזה ושוק אלא לאחר הקטר האימורין כו'. וראיתי בס' אור יקרות בקונט' אחרון די\"א ע\"א שכתב וז\"ל והנה מבואר מדברי התוס' דהכא ודיומא דכ\"ט ע\"א ד\"ה אלא דפסיקא להו דכי היכי דכהנים לא אכלי חזה ושוק עד לאחר הקטרת אימורין כדאמרינן בפסחים דנ\"ט ע\"ב ה\"נ בעלים לא אכלי בשר וקשה דהא הך מלתא גבי כהנים דוקא נכתב וראיתי להרמב\"ם ז\"ל בהל' מע\"הק שכתבה גבי כהנים עכ\"ל ונראה דאשתמיט מיניה מ\"ש רבינו בפ' ח\"י מהל' פסולי המוקדשים ד\"ז והאמורין מתירין את הבשר לאדם עכ\"ל דכל אדם נמי לא שרו באכילת בשר עד לאחר הקטרת אימורין וכ\"כ הרמ\"ל בפי\"א מה' מע\"הק ד\"ד על מ\"ש רבינו כל האוכל כזית מבשר הקדשים אפי' קדשים קלים קודם זריקת דמם לוקה וז\"ל המש\"ל ומ\"מ איסורא איכא אפי' קודם הקטרה וכן גבי קרבנות אע\"ג שאוכל קודם זריקה אינו לוקה מ\"מ איסורא איכא לאוכלן קוד' הקטרה וכדאמרינן בפרק תמיד נשחט דנ\"ט יכול יהיו כהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אימורין ת\"ל כו' ונראה דה\"ה לחטאות ואשמות וכן הבעלים אינן אוכלים בשר השלמים קודם הקטרה כמ\"ש רבינו בפח\"י מהלכו' פ\"המ ה\"ז והאמורין מתירין את הבשר לאדם עכ\"ל וכן מבואר בפ' כיצד צולין דע\"ז ע\"ב ק\"ו היא ומה אימורין דכי ליתנהו כו' ואם איתא ק\"ו פריכא הוא ונימא דיו מה אימורין דוק' חזה ושוק אף דם כן להכי איצטרי' קר' א\"ו דהקטר' אימורין מעכב אפי' אכילת בשר לבעלים וזה שכתב דה\"ה בחטאות ואשמות כו' לא זכיתי להבין למה תלה הדבר במראה עיניו והלא מאותה סוגיא דפרק תמיד נשחט דנ\"ט שהביא הרב מבואר כן בהדיא דלאו דוקא בחזה ושוק דה\"ה בחטאו' ואשמות וקא\"ל רבינא בריה דרב נתן לרב פפא והא כמה דלא מקטרי אימורין כהנים לא מצו אכלי בשר וכמה דכהנים לא אכלי בעלים לא מתכפרי כו' וכמ\"ש רש\"י ז\"ל וצ\"ע.
עוד ראיתי בספר אור יקרות הנז' שכתב וז\"ל עוד הק' כת\"ר ע\"ד התוס' דמאי קו' דאי אמרו בחזה ושוק יאמרו בשאר בשר כו' י\"ל דהתוס' ס\"ל מסברא שאין לחלק דמכיון דכהנים לא מצו אכלי קודם הקטרה והקטר' מעכב לאכילתן ה\"נ מעכבת לאכילת הבעלים שאין טעם לחלק דאע\"ג דקרא דילפינן מיניה מיירי בחזה ושוק י\"ל דמהתם ילפינן גם לאכילת בעלים דמעכבת ההקטרה לאכילתן עכ\"ל ולע\"ד לפי מ\"ש הר\"ב ק\"א בפרשת צו ד\"מ ע\"ד בטעם הדבר שאין הכהנים רשאים בחזה ושוק עד לאחר הקטרת אימורין והסיבה בזה מבוארת היא והוא דמאחר דמשלחן גבוה קא זכו דכתיב חלקם נתתי אותה מאישי שירצה שאינן זוכים אותם מהבעלים אלא ממה שניתן למזבח זכו בה א\"כ א\"א שיזכו בחלק זה עד שיזכה בו המזבח בה ראשונה בהקטרת אימורין עכ\"ל. הנה לפי טעם זה נראה בהדיא דאף הבעלים נמי דמשלחן גבוה קזכו כדאמרי' בפ\"ב דביצ' אבל נדרי' ונדבו' אסו' לשוח' בי\"ט דכהני' כי קזכו משו\"ג קזכו ופי' רש\"י והתוס' דה\"ה הבעלים לא זכו בבשר אלא כעבד הנוטל פרס מרבו שדינם ככהנים א\"כ מהי תיתי לומר דהבעלים זוכים בבשר קודם הקטרה טפי מהכהנים כיון דשניהם משו\"ג קזכו וכ\"כ רש\"י ז\"ל בהדיא בפ' הא\"מ דנ\"ב ע\"ב ד\"ה כי קזכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר משו\"ג קזכו הקטרת אימורין וברור.
עוד כתוב בס' הנז' וז\"ל אך אי קשייא הא קשיי' דאם איתא דלא מצו אכלי הבעלי' הבשר של שלמי' עד לאחר הקטרת האימורין איך הותר להניח הקטרת האימו' עד הלילה וכמו ששנינו הקטר חלבים ואימורין מצותן עד שיעלה עמוד השחר ופסקה רבינו פ\"ד מה' אלו אלא דמשום חביבה מצוה בשעתה מצוה להקטירן ביום והא כי מניחם עד הלילה להקטירן קממעט זמן אכילתן דשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד וקי\"ל דאין ממעטין זמן אכילתן כמ\"ש רבינו בפ\"י מה' אלו אבל לחזה ושוק של כהנים ל\"ק דיש לחלק בין הקרבן כולו לפרט ממנו כמ\"ש מרן כ\"מ בפ\"א מה' פ\"המ גבי תודה שנתערבה באיל נזיר עכ\"ל והנה זה שכתב דמחזה ושוק של כהנים ל\"ק דיש לחלק כו' לא ידענא מאי קאמר דאכתי תיקשי ליה מבשר חטאו' ואשמו' שהיו אוכלין הכהנים דמבואר מאותה סוגייא דפ' תמיד נשחט דכל כמה דלא מקטירי אימורין כהנים לא מצו אכלי בשר ואנן סתמא תנן הקטר חלבים ואימורי' מצותן עד שיעלה ע\"ה ומשמע אף הקטר אמורין של חטאו' ואשמות וכ\"כ רבינו בפ\"ד מה' אלו ד\"ב וכ\"כ התוי\"ט שם בריש ברכות יע\"ש וא\"כ תיקשי ליה טפי דאיך יתכן להקטיר אימורי חטאות ואשמות עד חצות דכיון שאינן נאכלין אלא ליום ולילה ורבנן גזרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה כמו ששנינו שם בריש ברכות וכל הנאכלין ליום א' מצותן עד שיעלה ע\"ה למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה א\"כ הרי מביאין אותם לבית הפסול שהרי אינן נאכלין כלל כיון שאסורים לאכול לאחר חצות וקודם חצו' היו אסורי' לאכול מפני שעדיין לא הוקטרו האימורים וע\"כ צ\"ל דאה\"נ דמטעם ממעט באכילתן צריך להקטיר האימורין מיד אחר השחיטה ועוד דאיכא מצוה לאכול ביום הזביחה כמו שדרשו בת\"כ מקרא דביום זבחכם יאכל וכמ\"ש הרמב\"ן בפי' התורה ומ\"ש בגמ' דמשו' חביבה מצוה בשעתה מצוה להקטירן ביום ולא בלילה ולא נתנו טעם משום דקממעט באכילתן היינו משום דהש\"ס קיהיב טעמא אף להקטר איברים של עולות שאין בהם אכילת אדם דבדידהו ליכא טעמא דממעט באכילתן אם לא משום חביבה מצוה בשעתה והשתא מתני' דריש ברכות דקתני הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה ע\"ה עכ\"ל דהכי קא' שאם נאנסו ולא יכלו להקטיר האברים ביום כשמקטירן בלילה מצותן שיקטירן עד ע\"ה ולא ישהו הקטרן עד היום וזה ברור.
מיהו הא ק\"ל מהא דאמרינן בפ' תמיד נשחט דנ\"ט ע\"ב רמי ליה רב ספרא לרב כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח הא כל הלילה ילין והשתא לראב\"ע דס\"ל דפסח אינו נאכל אלא עד חצות כדאיתא בסו' ע\"פ דק\"ך ע\"ב א\"כ תיקשי ליה קרא דלא ילין דמכיון דאינו נאכל אלא עד חצות ע\"כ צריך להקטיר קודם חצות והתו' שם הק' האי קרא אליבא דבן תימא דחגיגה הבאה עם הפסח הרי הוא כפסח והיכי מתוקם האי קרא בשבת כו' וקשה אמאי לא הקשו לראב\"ע דלא שייך לדידיה לתרץ אלא כתירוץ הב' שתירצו לבן תימא וע\"ש בתוס' ד\"ה ולא עולת במ\"ש דכר\"ע אוקימנא לסוגייא ושמעינן ליה לר\"ע דפסח נאכל כל הלילה ותו קשה מהא דאיתא התם רע\"א מאי בוקר בוקר ב' מי איכ' מידי דבשר איפסיל ליה מאורת' כו' והשתא אמאי לא ק\"ל טפי דכיון דבשר אינו נאכל אלא לב' ימים איך אפשר לומר בוקר ב' ע\"כ בעי למקטרינ' קודם אכילה.
ועוד קשה דאמרינן התם והרי פסח לראב\"ע כו' ואי ראב\"ע ס\"ל דקרא דלא ילין ר\"ל שומרהו שלא יבא לידי לא ילין א\"כ מנ\"ל דאימורין עד צפרא הא ע\"כ למקטרינהו ע\"פ ולומר דקרא מיירי בשנטמא או נאבד א\"נ בעבר ואכל קודם הקטרת אימורין ודאי דוחק. ומ\"ש בשם מרן כ\"מ בענין ממעט באכילתן דיש לחלק בין הקרבן כולו לפרט ממנו כו' יש לדקדק ע\"ז ממ\"ש רבינו בפ\"י מה' אלו די\"ב דאין מבשלין. המורם מאיל נזיר ומהתודה עם חזה ושוק של כהנים מפני שממעט זמן אכיל' דחזה ושוק של כהנים נאכלין לב' ימים ולילה והתודה ואיל נזיר ליום ולילה והשתא לפי דברי מרן דממעט באכילתן בחלק הקרבן ולא בכולו לא איכפת לן אמאי אין מבשלין איל ודוק והנה ע\"ד הרב אור יקרות הללו מצאתי כתוב למו\"ה מוהרי\"ן ז\"ל שכתב וז\"ל וראיתי בס' אור יקרות שהקשה דאם איתא איך הותר להניח הקטורת בלילה והא קממעט באכילת שלמי' דנאכלין לב' ימים ולילה וקי\"ל דאין ממעטין זמן אכילתן אמנם אי דין זה אינו אלא בכהנים ניחא די\"ל בין קרבן כולו למקצתו כמש\"ש הכ\"מ א\"ד.
והנה אמת שכ\"כ מרן כ\"מ האמנם כבר תמהתי בס' שער המלך בה' פס\"המ שדבריו הן היפך סוגייא דבכורות דמבואר שם דאפילו באכילת חזה ושוק אמרינן אין מביאין כו' ועכ\"פ צ\"ל שאף מרן לא כ\"כ אלא דוקא בזרוע בשלה שהוא דבר מועט א' מס' משא\"כ חזה ושוק דנפישא טפי ואף שמרן כתב דלא אמרו אין מביאין כו' אלא בכולו ולא במקצתו לאו דוקא ואשגרת לישן הוא עכ\"ל עוד ראיתי בס' הנז' עמד מתמיה במ\"ש התוספות בסוף דבריהם בפ\"ב דביצה הואיל ואינו יכול להקתי' עשאום כמי שנטמאו או נאבדו וכתב וז\"ל ותמהני דדבר זה גמר' ערוכה היא בפ' תמיד נשחט עלה דאמר ר' ישמעאל אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה ומשני ר\"ח במעלה ומלי' בראשו של מזבח ופרכינן והא כל כמה דלא מיקטרי האמורים לא אכלי הכהנים בשר ומשני כיון דלא אפשר עשאום כמי שנטמאו או נאבדו וא\"כ איך לא העלו על דל שפתם סוגיא זו וצ\"ע עכ\"ל ויותר הי\"ל לתמוה על הי\"מ למה הוצרכו לידחק דהכא מיירי בשנטמאו או נאבדו דנר' דאשתמיט מינייהו אות' סוגייא כי ע\"כ נלע\"ד דהתוס' המה ראו דההיא דאתמר התם עשאום כו' אינו אלא לרב פפא דמוקי לההיא דר\"י בקרבן בהמה דאיכא הקטרה ומפרש במעלה ומלינה ואהא הוא דפרכינן והא כל כמה דלא מיקטרי אימורים כהנים לא אכלי ובעלים לא מתכפרי והוצרכו לשנויי דהיכא דלא אפשר עשאום כמי שנטמאו או נאבדו כו' אבל לר\"ח דמוקי לה בחטאת העוף לא צרכינן להכי ואפשר שחולק על ר\"פ בזה וגם ר\"א ור\"ה בריה דר\"ן משמע להו הכי וחלקו על ר\"פ בזה ועוד דלא איתמר הכי אפי' לר\"פ אלא לדעת ר\"י ואיכא למימר דרבנן דר\"י פליגי עליה בהכי הילכך לא הביאו ראיה משם כלל אלא התוס' מצד הסברא הוצרכו לומר דהא דפ\"ב דביצה מיירי בשנטמאו או נאבדו ועוד יש ליישב והוא הנכון דהתם שאני דלא חזו להקטרה כלל בזמן הקטרתו ולהכי קאמר כיון דלא אפשר להקטירן בזמן הקטרתו כנטמאו דמי משא\"כ הכא שהרי חזו להקטרה בליל מוצאי י\"ט והיינו בזמן הקטרתו ודוק בלשונם שכתבו כיון דלא חזו מבע\"י כו' ודוק.
ובמ\"ש עוד התוס' שם בפ\"ב דביצה ול\"נ דא\"כ לימא א\"ב כגון דהכל קיים לרבא לא זריק כו' ק' שהרי אמרי' בפ' התכלת דמ\"ח ע\"א עמד וחטא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרינן כו' וכתבו שם התוס' דאפילו עובר בלאו ואפשר לומר דלא אמרי' עמד וחטא בשתיים בזריקה והקטרה כו' כדי שתזכה בא' ודוק תו ק\"ל לדעת י\"מ מהא דאמרינן בהמה חציה של גוי כו' מה בין זו לנו\"נ כו' והשתא נימא דטעמא דנו\"ן משום הקטרת אימורים דלית בהו חלק הדיוט כלל ואם נאמר דלא יקטיר להו עד חשיכה נמצא דאין בה צורך הדיוט כלל ולתירוץ שני ניחא דהש\"ס ה\"פ ויאכל הבשר ולא יקטיר עד הערב ודוק ובמאי דאמרינן שם בגמ' בפ\"ב די\"ט ד\"ך עלה דאמרינן שם עבר ושחט מאי דלרבא לא זריק כל היכא דנטמא הבשר לא יזרוק עיין להרב חד\"ה שהקשה מברייתא דקתני ואם היתה שבת לא יזרוק ליפלוג וליתני בי\"ט עצמו ולימא דאם נטמא הבשר לא יזרוק וכתב דה\"ה דהו\"מ למיתני הכי וחדא מינייהו נקט ולי נראה ליישב דברייתא דנקט אם היתה שבת רבותא אתא לאשמועינן כלפי מה שהק' התוס' בפ' התכלת ד\"ה חטא בשבת וז\"ל תימא יזרוק כדי לאוכלן חיי דכ\"הג תנן בפ' שתי הלחם וי\"ל דאין זה זכות לחטא בכך כו' יע\"ש וא\"כ אי הוה תני נטמאו או נאבדו הו\"א דוקא נטמאו משום דאין אומרים לאדם חטא בי\"ט כדי שתזכה בחול אבל בשבת והבשר קיים הוה אמרי' דיזרוק כדי שיזרוק כדי לאכול הבשר חי קמ\"ל דלא חשיב זה זכות ודוק.
ומצאתי כתוב בגליון בפ' התכלת משם תוספו' חיצוניות וז\"ל הדם יזרק והבשר יאכל וא\"ת הניחא למ\"ד נו\"ן קרבין בי\"ט דמקטיר האמורין ונאכל הבשר אלא למ\"ד נו\"ן אין קרבין בי\"ט איך הבשר יאכל הא כל כמה דלא מקטרי אימורים כהנים לא מצו אכלי וי\"ל דמיירי בנטמאו אימורים או שאבדו והא דקתני בשבת לא יזרוק ואם זרק הורצה להקטיר אימורים לערב מיירי בדאיתנהו ולאו לצדדים קתני אלא ה\"ק בי\"ט זורק בשנטמאו ובשבת לא יזרוק אף בשנטמאו ואם זרק הורצה בשלא נטמאו בין בחול בין בשבת תוס' חצונייות עכ\"ל וק\"ל דאכתי תיקשי ליה לאבע\"א דמשני התם בביצה שאני שבות שבת משבות די\"ט א\"כ ע\"כ סיפא דקתני ואם זרק הורצה דיעבד אין לכתחילה לא מיירי בשלא נטמאו ובשבת דאלו בי\"ט אפי' לכתחי' זורק ע\"מ להקטיר אימורין לערב וכיון שכן קשה אמ\"ש וי\"ל כו'." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור בל תאחר אחד \n נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהם מערכין ומתנו' עניים מ\"ע מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחילה. הנה בפ\"ב דביצה די\"ט ע\"א עלה דמתני' דמביאין שלמים וסומכין עליהן אמרו הני תנאי כהני תנאי דתנייא אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהוא יו\"ט אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות רש\"א הרי הוא אומר בחג המצות כו' כל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות ראב\"ש אומר מביא אדם תודתו בחג הסוכות כו' ומסיק אביי דבהכי פליגי ת\"ק ור\"ש דת\"ק סבר ג' רגלים אמר רחמנא אפי' שלא כסדרן ור\"ש סבר כסדרן אין שלא כסדרן לא ופי' רש\"י דכולה הך מתני' דלענין בל תאחר איירי דת\"ק סבר כל המאחר נדרו ג\"ר אפילו שלא כסדרן עובר בבל תאחר כו' והיינו דקאתא ת\"ק לאשמועינן עצה טובה דכל מי שיש לו תודה יביאנה בחג הסוכות ואפילו הוא רגל הראשון שהרי בפסח ובעצרת אינו יכול להקריב' ויבא לידי בל תאחר ור\"ש סבר דהנודר לפני סוכות יש לו שהות עד לשנה הבאה וה\"ק כל שבא בחג המצו' כגון שנדר קודם הפסח והיה עליו להביאה בחג המצות בא בחג השבועו' שלאחריו או בחג הסוכות ואין לו עוד שהות וכל שלא בא בחג המצות כגון שנדר לאחר הפסח אינו בא בחג השבועות כו' כלומר אינו צריך להביאה לא בחג השבועות שלאחריו ולא בחג הסוכות שיש לו שהות עד חג הסוכות של שנה הבאה שעברו ג\"ר כסדרן עכ\"ל לכאור' משמע דלר\"ש אם נדר קוד' הפסח להבי' קרבן תוד' אפי' שעברו עליו ג\"ר אינו עובר עליו בבל תאחר שהרי קרבן תודה אינו בא בחג המצות ואין אני קורא בו כל שבא בחג המצות בא בחג הסוכות.
אכן מדברי רש\"י משמע דאם נדר קודם הפסח לר\"ש עובר בב\"ת אפי' בקרבן תודה ולא פליג ר\"ש את\"ק גבי תודה לומר שאינו עובר בבל תאחר לעולם אלא אתא למימר דבעינן ג\"ר כסדרן וכן הדין נותן דכיון דלת\"ק אע\"ג דבעינן ג\"ר לעבור בבל תאחר וקרבן תודה אינו יכול להביא בחג המצות ובחג השבועות ואפ\"ה בשעבר עליו ג\"ר ס\"ל דעבר בבל תאחר ה\"נ לר\"ש אע\"ג דבעי ג\"ר כסדרן ודאי דאם עבר ג\"ר כסדרן בקרבן תודה נמי עובר בבל תאחר והיינו טעמא ודאי דלא קפיד רחמנא אג\"ר אלא מפני שהוא עולה באלו הרגלים ליראות לפני ה' ולא אטרחיה רחמנא לבא בזמן אחר כיון שיש לו זמן הרגלים שעולה בלא\"ה וכיון שכן אפי' דקרבן תודה אינו יכול להקריב בפסח מפני חמץ שבה ועצרת מפני איסור יו\"ט ודאי דתלוי בג' הרגלים כיון שיכול לעלות ב' וג' ימי' קודם פסח ועצרת ולהקריב קרבן תודה וכל שעבר הג' רגלים עובר בבל תאחר וזה מבואר ואי קשיא לך דהיכי קאמר ר\"ש וכל שלא בא בחג המצות לא בא בחג השבועות ובחג הסוכות וכתב רש\"י כלומר אין להביאה לא בחג השבועות ולא בחג הסוכות כו' והא אע\"ג דבל תאחר ליכא לר\"ש עד שיעברו עליו ג\"ר כסדרן אבל עשה מיהא איכא להביאו ברגל ראשון שפגע בו כדאמרינן בפ\"ק דר\"ה מקרא דובאת שמה והבאתם שמה וי\"ל דאין צריך להביאה משום לאו דבל תאחר קאמר אבל עשה ודאי איכא וברור והנה בהך בריית' דמייתי הש\"ס לא מצינו אלא שלשה סברות בענין זה דבל תאחר סברת ת\"ק וסברת ר\"ש וסברת ר\"א בנו אבל בפ\"ק דר\"ה ד\"ה ע\"ב בברייתא דמייתי התם הש\"ס איכא עוד ב' סברות סברת ר\"מ דס\"ל דאפילו ברגל אחד עובר בבל תאחר וסברת ראב\"י דס\"ל דבשני רגלים הוא דעובר ועוד יש סברא אחרת ואיתא התם ד\"ו ע\"ב דס\"ל כר\"ש דבעי ג\"ר כסדרן מיהו לר\"ש הדבר תלוי ברגלים כסדרן דוקא ולההוא תנא אם עבר עליו שנה שלימה נמי אפילו שלא עברו עליו נמי ג\"ר כסדרן עובר וזה שלא כת\"ק דר\"ש ולא כר\"ש כדאיתא התם יע\"ש.
ולענין הלכה נראה דקי\"ל כר\"ש דבעי' ג\"ר כסדרן דהא אוקימנא התם לסתם מתני' דקתני בא' בניסן ר\"ה לרגלים כר\"ש כדאיתא התם וקי\"ל הלכה כסתם וכ\"ן מדברי הרי\"ף והרא\"ש שהביאו בההיא סוגיא דמוקים למתני' כר\"ש וכ\"ן מבואר מדברי הרשב\"א בחידו' לנדרים ד\"ג עלה דאמר רבא התם כגון שאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר כו' דמההי' שעתא הוי נזיר מידי דהוי האומר לאשתו כו' כתב וז\"ל אלא דק\"ל למה לי דאמר טעמא משום דכל שעתא ושעתא דילמא מייתי דאטו בל תאחר דאמר רחמנא משום חשש דילמא מיית הוא הא אינו אלא מצות מלך תדע לך שהרי אינו עובר עליו אלא אחר ג\"ר כסדרן ופעמים שהם ג' ופעמים שהם ד' ופעמים ה' כו' יע\"ש גם רבינו ז\"ל בספר המצות מצות ל\"ת סימן רנ\"ה כתב וז\"ל ובאה הקבלה שאינו עובר על לאו זה עד שיעברו ג\"ר כסדרן יע\"ש וכאן כתב עוד רבינו עברו עליו ג\"ר ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב ה\"ז עובר בל\"ת שנאמר לא תאחר לשלמו אינו עובר בל\"ת עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה עכ\"ל וכתב מרן כ\"מ וז\"ל עד שיעברו עליו רגלי השנה כו' פ\"ק דראש השנה ואע\"ג דסתם מתני' התם כר\"ש לא חש לה רבינו משום דת\"ק דברייתא פליג ור\"מ וראב\"י וכיון דרבים טובא פליגי עליה לא חיישינן לסתם ועוד דמשמע דרבא סבר הכי וסתם ספרי כת\"ק דברייתא וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל עוד י\"ל דאפשר דהאי סתמא דמתני' לא עדיף כולי האי דלאו האי דינא אתא לאשמועינן אלא אתא למימר דניסן ר\"ה לשנים ולר\"ש ר\"ה לרגלים ולא למסתם כר\"ש נחית עכ\"ל מבואר יוצא מדברי מרן ומהר\"י קורקוס ז\"ל דס\"ל בפשיטות בהבנת דברי רבינו ז\"ל שפסק כת\"ק דר\"ש דלא בעינן ג\"ר כסדרן וה\"נ משמע להו בהבנת לשון הספרי שהוא כלשון רבינו שאמרו אינו עובר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלי השנה כולה יע\"ש דהכונה ג\"ר ואפי' שלא כסדרן.
והנה מלבד שקשה עליהם דלפי שיטתם רבי' פליג אמ\"ש בס' המצות דבעי' ג' רגלים כסדרן אף זו פליג אמ\"ש בס' המצות גופיה במצות עשה סימן פ\"ג כי שם הביא לשון הספרי שאמרו שאינו עובר בב\"ת עד שיעברו ג' רגלים כל השנה כולה ואף שבפי' המשנה פסק רבינו בהדייא דלא כר\"ש כיון שבס' המצות פסק כר\"ש ראוי יותר להסכים דבריו שבחבורו עם מ\"ש בספר המצות יותר מפי' המשנה ולפי דבריהם ג\"כ קשה דקי\"ל ס' ספרי ר\"ש והך דהכא אתי דלא כר\"ש ועוד שלשון רבינו כפול ומכופל ועוד מה הלשון אומר' עד שיעברו עליו רגלי' השנ' כולה דמילת השנ' כולה היא משוללת ההבנ' דכיון שאמר עד שיעברו עליו ג' רגלי' הדבר ידוע שהוא רגלי השנה כולה ועוד יש לתמוה במ\"ש מרן בשם מהר\"י קורקוס ז\"ל דאפשר דהאי סתמא דמתני' לא עדיף כולי האי דלאו האי דינא אתא לאשמועי' אלא למסתם כר\"ש אתא עכ\"ל דהא שם בפ\"ק דר\"ה ד\"ז ע\"ב אמרינן דברגלי' סבר לה רבי כר\"ש ובמעשר בהמה סבר לה כר\"מ יע\"ש וא\"כ מבואר יוצא דר' כר\"ש ס\"ל ולמסתם כר\"ש נחית ולא יש חולק בזה דכולהו אמוראי דהתם הכי ס\"ל היפך דברי הרב שכתב דלאו למסתם כר\"ש נחית ועיין בס' בני דוד שם בפי\"ד מה' אלו שדבריו בזה דחוקים כיע\"ש כי ע\"כ המחוור בדעת רבינו ז\"ל הוא מ\"ש הרב שער אפרים בסי' ל\"ב דלהכי חזר הרב וכתב ואינו עובר בבל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה לומר דבעינן רגלים כסדרן וזה הורה לנו באומרו רגלי השנה כולה כלומר ולא רגלי מקצת שנה אחרת שרגלי השנה מתחילין מחג המצות וחג השבועות וחג הסוכות כסדר הכתובים בתורה ואם אנו אומרים שעובר בבל תאחר אפי' שעברו הרגלים שלא כסדרן אין רגלי השנה כולה שאם נדר קודם עצרת כשעב' עצר' וחג הסוכו' הרי נשלמו רגלי השנה הזאת דחג המצו' הבא אחריהן הוא משנה האחר' אבל אם אנו אומרים שצריך שיעברו הרגלים כסדרן הרי יש כאן ג\"ר של שנה אחת כולה ובכן ממילא נתיישבו כל ההערו' והדיוקי' שבדברי רבי' וכמדובר ועיין בס' לשון ערומים בלשונות רבינו די\"ג ע\"ב.
ומיהו הא קשיא לי בדברי רבינו דכיון שהוא ז\"ל תפס עיקר סברת ר\"ש דבעי ג' רגלים שיהיו כסדרן א\"כ תיקשי ליה מאי דריש בקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם דלדידיה ליכא לשנויי כדמשני בגמ' דאצטריך קרא לכדר' יונה דאמר הוקשו כל המועדים זל\"ז שכולם מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו דההיא דרשא דרבי יונה כוותיה דר\"מ אזלא דסבר ברפ\"ק דשבועות שכל השעירים של המועדות כפרתן שוה וכדאיתא התם בהדיא בדי\"א אבל רבינו בפי\"א מה' שגגות פסק כר' יאודה דלא כל השעירים של המועדות כפרתן שוה וא\"כ לדידיה תיקשי מה יענה לקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם דמיניה דריש ראב\"י דאפי' בשתי רגלי' עובר בבל תאחר והא ודאי בורכא היא דהיא גופא תיקשי לר\"ש גופיה דאיהו פליג התם אר\"מ וס\"ל דלא כל השעירים כפרתן שוה ואיהו ס\"ל הכא דבעינן ג' רגלים כסדרן לענין בל תאחר ולדידיה קאמרי' בגמ' דאצטריך קרא דאלה תעשו לה' במועדיכם לכדרבי יונה ועכ\"ל כמ\"ש התוס' בפ\"ק דשבועות ד\"ט ע\"ב ד\"ה כדאמר כו' בשם ר\"ת דאף לר\"ש ולר\"י אצטריך הקישא דר' יונה דאי לא מנלן לומר דשעיר דעצרת מכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף דליכא למימר כדר' חמא בר חנינא דדריש שעיר ושעיר דהא בעצרת לא כתיב שעיר ושעיר אלא ודאי דאהיקש' דר' יונה סמיך אלא שיש לתמוה על מה שתירצו התוס' עוד שם דהיקשא דר\"י לא אצטריך כי אם לר\"מ דוקא ולא לר\"י ור\"ש יע\"ש דא\"כ מה יענו להך דפ\"ק דר\"ה דמבואר דאף לר\"ש אצטריך היקשא דר' יונה כי זה מבואר כתירוץ ר\"ת ואיך נעלם סוגייא זו מרבותינו בעלי התוס' כי כל רז לא נעלם מהם וצ\"ע.
וראיתי להרב מש\"ל עמ\"ש רבינו דחייבי ערכין ודמים וחרמות ומעשרות ומ\"ע מצות עשה מן התורה שיביאם ברגל שפגע בו תחילה כתב וז\"ל לא מצאתי מקום דין שיהיה באלו עשה וכו' ופשטיה דקרא לא מיירי אלא במידי דהקרבה ומאי דכתיב ותרומ' ידיכם היינו בכורים וכמ\"ש רש\"י עכ\"ל ונלע\"ד דכל אלו נפקי מדכתיב מעשרותיכם ודרשו בספרי בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה ומשמע ליה לרבינו דמעשר דגן כולל מעשר ראשון ושני ועני ולא כמ\"ש רש\"י בפי' המקרא מעשר בהמה ומעשר שני דוקא שצריך לאכול לפנים מן החומה יע\"ש ושאר חייבי דמים וערכין וחרמין בכלל נדריכם ונדבותיכם דקרא הוא וכיון דגלי לן קרא בעניין לאו בל תאחר דכל אלו אע\"פ שאינן בני הקרבה תלויין ועומדין עד זמן עלייתם לרגל אף העשה הזה התלוי ברגל ראשון שייך למדרש בהו דמחייבי ברגל ראשון וה\"נ משמע בפ\"ק דר\"ה ד\"ד ע\"ב דקאמ' ר\"מ דברגל א' עובר בבל תאחר בכל אלו דיליף לה מעניין העשה דכיון דאמר רחמנא אייתי ברגל ראשון ולא אייתי ממילא קם ליה בבל תאחר יע\"ש הרי דעל כולהו דקאי בבל תאחר סבר ר\"מ דקאי אעשה. וה\"נ משמע התם ד\"ו ע\"א עלה דת\"ר מוצא שפתיך זו מ\"ע יע\"ש. ואדרבא על רש\"י בפי' המקרא יש לדקדק למה נדחק לפרש במילי דהקרבה דוקא דאי משום דהכתוב תלה הדבר בעלייתם לרגל כמ\"ש הרא\"ם בד\"ה ותרומת ידיכם יע\"ש הרי בעניין בל תאחר דקאי אקרא דג\"פ בשנה יראה כל דמינה ילפינן דלא עבר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלים ואפ\"ה דרשינן לקרא אף במידי דלאו בר הקרבה כדאיתא בפ\"ק דר\"ה. ואפשר דרש\"י בשיטת הר\"ן ז\"ל קאי שכתב שם בפי' ההלכות דכל מידי דלא תלי במקדש בל תאחר דידהו אינו תלוי ברגל אלא מיד דומיא דצדקה דאמר רבא דמחייב לאלתר יע\"ש.
ובספר קול ן' לוי דכ\"ב ע\"ב הקשה בדברי רבינו במה שכלל מתנות עניים בשאר מילי דתלי דוקא ברגלים דמ\"ש מצדקה שפס' בפ\"ח מהלכות מ\"ע דחייב בבל תאחר לאלתר מפני שבידו ליתנה מיד ה\"נ שייך הך טעמא גבי מ\"ע ומה שייכות יש למ\"ע במקדש עד שיהיה דינם כמילי דהקדש ולא כצדקה איברא שהתוספות והר\"ן תלו לצדקה ברגלים דאז מחייב להשתדל לבקש עניים אבל רבינו לא הזכיר מזה בצדקה כלום ולא השוה מדותיו כמו שהשוו אותה התוספות והר\"ן וצריך טעם למה וצ\"ע עכ\"ל וטעמו של רבינו מבואר בזה בס' החינוך פרשת כי תצא סימן תקמ\"ו שכתב וז\"ל ויש מהם שאמרו שאף בבל תאחר מחייבינן בצדקה כשאינו פורע אותה לאלתר שחילוק יש בין מה שאדם מחייב עצמו בו כגון צדקה למה שאין אדם מחייב עצמו בו כלקט שכחה ופאה דמה שחייב הוא עצמו ובידו לקיים דאית ביה הני תרתי כגון צדקה מחייב עליה בבל תאחר מיד אבל בלקט שכחה ופאה לא חייב עצמו בהן וקרבנות שחייב עצמו בהן אין בידו להקריבן מיד ולפיכך אינו עובר עליהן עד שיעברו ג' רגלי' עכ\"ל ועיין במ\"ש עוד בפ' בחוקותי סימן ש\"ן ד\"ה ונוהגת. וכך מצאתי כתוב בביאור הלכות מעה\"ק למהר\"י קורקוס וז\"ל ומיהו עדיין י\"ל שכלל רבינו כאן מ\"ע בכלל השאר לרגל אחד ולמה לא יהיה לאלתר כיון דקיימי עניים ואפשר שיש חילוק בין צדקה לשאר מ\"ע דרבא צדקה לחוד קאמר ושאני צדקה שעל ידי נדרו נתחייב בה ולכך צריך לתת מיד אבל מ\"ע ולקט שכחה ופאה הרי הם ככל שאר חיובים וברגל א' יש עשה ובג' רגלים לא תעשה וכן בפסוק והבאתם שמה כתיב וכל מעשרותיכם וכל מעשר בכלל א\"כ רבא בצדקה בלחוד קא מיירי דהיינו מעו' שאדם נודר לצדקה ואפשר עוד דרבא כשאין עניים מיירי וחייב להפריש מיד כאשר כתב בה' מ\"ע וכאן ביאר שחייב לעלותן בידו ברגל ראשון ובודאי שם ימצאו עניים ובשלש רגלים עובר בבל תאחר וכתב זה כאן דשייך לדין קרבנו' ולפ\"ז מ\"ע וצדקה הכל דין אחד אלא שמ\"ע אם אין עניים לוקח אותם לעצמו דלא אמרה תורה הנח לעכברים ולעורבים ואפשר דבמלקט לצורך עניי' מיירי אלא שאני רואה שגם כאן גבי בל תאחר לא הזכיר מ\"ע ואפשר היה לומר דלאו כי רוכלא דליתני וליזיל אלא שגם מה שפי' לא היה צריך לפרש כי די היה שיכתוב עבר ג' רגלים ולא הביא כו' הר\"ז עובר מדפרט הני משמע דלאפוקי מ\"ע כתב כן ואפשר דכיון דביעור המעשרות מקץ ג' שנים אין בל תאחר דידהו בג\"ר וכן הרגישו התוס' ותירצו שם אלא שאין נראה כן בגמ' אלא כל אלו בכלל בל תאחר הן וכן דרשו מעמך להביא לקט שכחה ופאה ואם לשון רבינו מדוייק צ\"ע עכ\"ל.
ודע דבפ\"ק דר\"ה עלה דתנו רבנן מוצא שפתיך זה מ\"ע כו' תשמור זו מצות לא תעשה פרי' הש\"ס האי ממוצא שפתיך נפקא הא מובאתה שמה והבאתם שמה נפקא וה\"נ פריך עמ\"ש תשמור זו מצות לא תעשה הא מלא תאחר לשלמו נפקא ומשני חד לאפריש ולא אקריב וחד לאמר ולא אפריש ורבינו לא הזכיר כאן כי אם עשה דובאתה שמה ולא תעשה דב\"ת אבל עשה דמוצא שפתי' ולא תעשה דתשמור לא ביאר כלל וכל כי האי הי\"ל לרבינו לבאר כיון דאצטריך קרא אחרינא לאמר ולא אפרי' דמחייב בעשה ולא תעשה ובפ\"א מה' נדרים הל' ד' כתב וז\"ל מצות עשה של תורה שיקיים אדם נדרו כו' שנאמר מוצא שפתיך כו' ולא ביאר שעשה זה תלוי בהפרשה לבד גם לא ביאר שעובר בלאו דתשמור ובמנין המצות ג\"כ לא מנה לאו זה דתשמור חוץ מלאו דבל תאחר ואפשר דמשו' הכי לא מנה רבינו לאו זה דתשמור משום דקשיא ליה קושיית התוס' בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ד\"ה תשמור מההיא דאמרינן בעירובין דצ\"ו דהשמר דעשה עשה הוא וה\"נ אמרו ביומא דפ\"א והאי נמי השמר דעשה הוא שישלם מה שנדר ומתוך קושיא זו אפשר דמשמע ליה דתנא דהך ברייתא דתני אשמור זו מצות לא תעש' סבר דהשמר דעשה נמי לאו הוא ואשכחן דפליגי תנאי בהך מילתא ואיתיה במכילתא פרשת משפטים על פסוק ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו אמרו וז\"ל למה נאמר לפי שהוא אומר ושמת את השלחן כו' אם שינה עובר בל\"ת לכך נאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו רמ\"א לעשות דברי תורה עליך חובה ר\"א אומר לעשו' מ\"ע מצות ל\"ת ע\"כ וכתב הרא\"ם דבין לת\"ק ובין לר\"א קרא דובכל אשר אמרתי בלא תעשה קא מיירי אלא דבהא קמפלגי ת\"ק סבר לא בא הכתוב רק ליתן לא תעשה על הדברים הנראין כמו תיקון ועצה טובה דומיא דושמת את השלחן וכיוצא ולדעת ר\"א בא הכתוב ליתן ל\"ת ע\"כ מ\"ע שבתורה יע\"ש.
וממוצא דברי הרב אתה למד דר\"מ דפליג את\"ק ור\"א ואמר שבא הכתוב לעשות דברי תורה עליך חובה ס\"ל דלא בא הכתוב ליתן ל\"ת רק לעשות דברי תורה עליך חובה כלומר שיתחייב בלימוד כל התורה על דרך השמר לך ושמר נפשך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ומשום דר\"מ ס\"ל דהשמר דעשה עשה הוא דהוא אזיל בשיטת ת\"ק ור\"א יע\"ש והשתא לדעת רבי' הך ברייתא דפ\"ק דר\"ה דדריש תשמור ללא תעשה אזלא כוותיה דת\"ק ור\"א דמכילתא דס\"ל דהשמר דעשה לאו הוא ולדידהו מצריך הש\"ס תרי קראי חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב אבל לר\"מ דמכילתא דהשמר דעשה עשה לא אייתר קרא דתשמור לעבור בלאו דאפריש ולא אקריב וכיון דסתמא דתלמודא בפ\"ב דעירובין דצ\"ו ובפ' בתרא דיומא דפ\"א קאמר בפשיטות דהשמר דעשה עשה הוא וקאי כוותיה דר\"מ הכי נקטינן ולכך לא מנה רבינו לאו זה דתשמור לענין אפריש ולא אקריב וס\"ל דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה וכיון שהפרישה תו לא מחייב בלאו אם לא הקריבה ומ\"ש רבינו אחד נדרי' ונדבו' עובר בבל תאחר נדבה כעין נדר קאמר כגון הרי עלי עולה ע\"מ שלא אתחייב באחריותה וכדאיתא בפ\"ק דר\"ה ד\"ו אבל אם אמר הרי זו נדבה לא מחייב בב\"ת עד שיקריבנה.
וע\"פ האמור הנה נכון מ\"ש רש\"י ז\"ל בפ\"ק דנדרים ד\"ט ע\"ב ד\"ה נדבה נמי דבנדבה לא עבר בבל תאחר דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה עכ\"ל ולכאורה דבריו תמוהים דזה היפך סוגייא זו דפ\"ק דמבואר בהדייא דאף בנדבה קעבר בבל תאחר וכבר עמדו עליו בזה בס' פנים מאירות סימן ט' ובס' שבות יעקב ח\"ב ובספר דברי אמת בתשובת דכ\"ח סע\"ב ודמ\"ב ע\"ד ועיין בני דוד דס\"ג ע\"א. מיהו ע\"פ האמור דהך ברייתא הלזו דדריש תשמור ללא תעשה אזלא כוותיה דת\"ק ור\"א דמכילתא אבל ר\"מ פליג צדקו היטב דברי רש\"י ז\"ל דאותה סוגייא דנדרים כוותיה דר\"מ אזלא כדאיתא התם ולדידיה ס\"ל דהשמר דעשה עשה הוא ולא אייתר קרא ללאו לנדבה כמבואר וכמדובר. ועיין במ\"ש עוד רש\"י שם בפ\"ק דנדרי' ד\"י ע\"א ד\"ה מאי שנא יע\"ש ודוק. ואי תיקשי לך ואיך אפשר לומר דתנאי דמכילתא פליגי בהכי אי השמר דעשה הוא או לאו ושרבינו פסק כמ\"ד דהשמר דעשה עשה הוא והלא בפ' הקומץ דל\"ו גבי קרא דושמרת את החוק' הזאת למועדה מימים ימימה אפליגו ר\"א ור\"י דר\"א אמר המניח תפילין בלילה עובר בעשה ור\"י אמר עובר בלאו ואמרי' התם דר\"א סבר השמר דעשה עשה הוא ור\"י סבר דשמר דעשה נמי לאו הוא ולא קאמר הש\"ס דתנאי פליגי בהך פלוגתא ורבינו ז\"ל בפ\"ד מהלכות תפילין די\"א פסק כר\"י דהמניחן בלילה עובר בלאו הרי דפסק דהשמר דעשה לאו הוא היפך מאי דאמרן לעיל והא ודאי לא קשיא כלל דפלוגתא דר\"א ור\"י גבי תפילין אינו ענין לפלוגת' דתנאי דמכילתא דר\"א ור\"י לא פליגי אלא גבי מניח תפילין בלילה דכי קעביד אאיסור הנחה בלילה אינו אלא על ידי מעשה בידים וכל כה\"ג לר\"י ס\"ל דחשיב השמר דלאו כיון דקעביד בקום עשה והא דקרי ליה הש\"ס השמר דעשה הוא מפני שהכתוב כלל יחד צווי הנחת תפילין ביום ואזהרת הנחתן בלילה בחד קרא דושמרת את החוקה הזאת מימים ימימה ודרשינן ימים ולא לילות וכלל הכתוב צווי הנחתן ביום ואזהרתן מלהניחן בלילה למילת ושמרת ומש\"ה ר\"א סובר דהמניחן בלילה עובר בעשה דהך השמר דעשה עשה הוא ולא לאו ואע\"פ שעובר עליהן בקום עשה כיון דכלל אזהרה זו בכלל קיום הנחתן ביום אין כאן אלא עשה דלא פלגינן מילת ושמרת חציו עשה וחציו לא תעשה ור\"י ס\"ל כיון דקעביד האיסור זה בקום עשה ל\"ת הוא אפי' שכללן הכתוב לעשה ול\"ת בחד קרא והו\"ל כאילו כתיב השמר ב' פעמים חד לעשה דהנחתן ביום וחד ללא תעשה דהנחתן בלילה אבל פלוגתא דתנאי דמכילת' אינו עניין לזה ובההיא אפשר דבין ר\"א ובין ר\"י כ\"ע סברי דהשמר דעש' עשה הוא כר\"מ דפליג התם את\"ק ור\"א ולזה החילוק כיוונו התוספות בעירובין דצ\"ו ד\"ה השמר שכתבו וז\"ל השמר דעשה עשה ואפי' ר\"י דאמר בפרק הקומץ השמר דעשה נמי לאו הוא ולהכי המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו מודה הוא שאם לא הניח ביום שאינו לוקה דלעניין הנחת היום השמר דעשה עשה הוא כמו לעניין עשיית פסח דאמרינן הכא דהוי עשה משום דהוי קום עשה ודוקא לענין הנחת תפילין בלילה קאמר ר\"י דלאו הוא דהוי כמו השמר בנגע הצרעת דחשיב ליה לאו בפ' ר' אליעזר דמילה דקל\"ב אע\"ג דכתיב לשמור ולעשות משום דפירושו לאו הוא השמר שלא תיקוץ עכ\"ל וכונתם מבוארת ע\"פ האמור ועיין בספר לשון ערומים בלשונות הרא\"ם די\"ד ע\"ד מ\"ש שם בכונת דברי התוספות בשם הרב מר חמיו ז\"ל יע\"ש שדבריו תמוהים.
ולעיקר קושייתו שהקשה בספר הנז' בדברי התוס' בשבת דקל\"ב יש ליישב ע\"פ מ\"ש בפ\"ק דראש השנה ד\"ו ע\"א ד\"ה תשמור כיע\"ש והשתא ע\"פ האמור ממילא נוחים ג\"כ דברי רבינו שפסק בפ\"ד מה' תפילין די\"א כר' יוחנן דפ' הקומץ דהמניח תפילין בלילה עובר בלאו אע\"פ שכתבנו שדעתו לפסוק בעלמא כמ\"ד השמר דעשה עשה דשמא היא ההיא דהמניח תפילין בלילה דקעבר בקום עשה כמ\"ש התוספו' ז\"ל וע\"פ האמור ממילא ג\"כ נוחים דברי הרמב\"ן בביאור התורה שהשיג על רש\"י בפרשת משפטים על מ\"ש בפירוש המקרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שבא הכתוב לתת לא תעשה על כל מצות עשה והשיג עליו דאנן קי\"ל דהשמר דעשה עשה וא\"כ לא הוסיף בכאן אלא עשה עכ\"ל. והרא\"ם שם בהליצו בעד רש\"י כתב על דבריו של הרמב\"ן וז\"ל ועוד דהרי הוא עצמו כתב בפ' יתרו גבי זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו משום דשמור מצות לא תעשה וזכור מ\"ע וסתרן אהדדי ואיך לא חשש דהשמר דעשה עשה דהתם השמר דעשה הוא כדכתיב לקדשו וכו' ומה שפי' הוא במילת לקדשו שלא נחללנו כי היכי דלא תקשי ליה מהשמר דעשה עשה לא הרויח כלום משום דכיון דמילת לקדשו בצורת עשה אינו אלא עשה שהרי גבי שבת דכתיב ביה וביום הז' תשבות פירשוהו רז\"ל למ\"ע אעפ\"י שפירושו שלא לעשו' בו מלאכה מפני שהוא בצורת עשה עכ\"ל ונר' דאשתמי' מיניה דברי התוס' הללו דעירובין דצ\"ו שכתבו דאפי' לרבי יוחנן דאמר השמר דעשה לאו היינו דוקא בההיא דהמניח תפילין בלילה דכי קעבר ומניחן בלילה קעבר בקום עשה אבל במידי דעבר בשב ואל תעשה אף ר' יוחנן אזי' ומודה דהשמר דעשה עשה הוא והשתא היא היא שיטת הרמב\"ן ומש\"ה גבי שמור את יום השבת ס\"ל שאעפ\"י שבא הכתוב בצורת עשה כיון שהכתוב מזהיר אותנו שלא נחללנו את השבת והעובר והמחלל אותו קעבר בקום עשה חשיב לאו דומיא דהשמר בנגע הצרעת דאע\"ג דכתיב ביה לשמור ולעשות ובא בצורת עשה לכ\"ע השמר דכתיב ביה לא תעשה הוא מפני שבא הכתו' להזהיר שלא יקוץ בהרתו ואם עבר קעביד מעשה בידים.
והראיה שהביא הרא\"ם מקרא דביום הז' תשבות שפירשוהו רז\"ל למ\"ע אעפ\"י שפירושו שלא לעשות בו מלאכה מפני שהוא בצורת עשה אפ' לומר דדוקא גבי כלל זה דהשמר דלאו לאו השמר דעשה עשה הוא דאמרינן דכל היכא דהכתוב בא להזהיר שלא יעשה מעשה בידים חשיב השמר דכתיב ביה לאו וכל היכא דבא הכתוב להזהיר שיעשה מצוה ולא יתבטל חשיב השמר דכתיב ביה עשה ולא אזלינן בתר צורת הכתוב אם הוא בצורת עשה או בצורת לאו אלא בתר ענין אזהרה. וכך היתה הקבלה במילת השמר לפי דברי התוספות אבל בשאר כתובים אזלינן בתר צורת הכתוב אם בא בצורת עשה או בצורת לאו. ובספר דרך הקדש למוהר\"ח אלפאנדארי ז\"ל די\"א ע\"ב כתב וז\"ל וראיתי להרמב\"ן בפירוש התורה פ' משפטים ע\"פ ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שהקשה לרש\"י מהך דאמרינן השמר דעשה עשה ולא חייש למסקנת ר' יוחנן דאמר השמר דעשה נמי לאו הוא והארכתי במקומו עכ\"ל. ואין ספק דאישתמיט מיניה דמר דברי התוספות הללו דעירובין דצ\"ו וכמדובר ועיין עוד להרא\"ם בפרשת יתרו ופרשת ואתחנן ד\"ה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו שהביא ג\"כ שם דברי הרמב\"ן שכתב שהכריחו רז\"ל כן משום דזכור הוא מ\"ע ושמור ל\"ת והק' עליו ככל מה שהקשה כאן בפרשת משפטים דהא קי\"ל השמר דעשה עשה וכו' כיע\"ש.
וראיתי למוהר\"ש אלגאזי בס' זהב שיבה למס' שבועו' ד\"ך עלה דתנייא זכור ושמור בדיבו' א' נאמרו שכתב על דברי הרא\"ם וז\"ל ומה שהקשה דהשמר דעשה עשה אישתמיטיתיה מ\"ש הוא עצמו בפרשת כי תצא בפ' מוצא שפתיך תשמור דסובר רש\"י דכי אמרינן השמ' דעשה עשה דלעולם הוא לא תעשה ולא קרי ליה עשה אלא לעניין דאין לוקין עליו עכ\"ל. ואחר שאלת המחילה הראויה לעוצם רבנותו מיניה דמר אשתמיט דברי הרא\"ם בפרשת משפטים בפ' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דעל מה שהוקשה לו להרמב\"ן שם בדברי רש\"י מההיא דקי\"ל השמר דעשה עשה תמה עליו הרא\"ם ממ\"ש הרמב\"ן בפרשת יתרו גבי זכור ושמור בדבור א' נאמרו דלא חשש הרב שם להך מילתא דהשמר דעשה עשה ובסוף דבריו סיים הרא\"ם וז\"ל אבל מ\"ש בפ\"ב דיומא השמר דעשה עשה פי' אחר יש בו אין כאן מקומו עכ\"ל ואין ספק שכיוון הרב ז\"ל למ\"ש בפ' כי תצא בפסוק מוצא שפתיך תשמור דלעולם הוא לא תעשה ולא קרי ליה עשה אלא לענין שאין לוקין עליו הרי דבזה הפי' הצילו הרא\"ם לרש\"י מטענת הרמב\"ן ז\"ל ומבואר הוא דהרמב\"ן לא חש לפי' זה והשתא שפיר הוקשה לו להרא\"ם בפרשת יתרו ובפ' ואתחנן לדברי הרמב\"ן לפי שיטתו מההיא דהשמר דעשה עשה שהוא ז\"ל אינו מפרש כפי' רש\"י והן הן הדברים עצמן שכתב עליו בפ' משפטים וכמובן.
עוד כתב מהרש\"א שם בספר הנז' על דברי הרא\"ם וז\"ל גם הבקיאות שהביא מפ' בתרא דיומא דף פ\"א שאמרו השמר דעשה עשה הרי כתבו שם התוס' ד\"ה השמר דעשה וז\"ל אע\"ג דר' יוחנן ס\"ל פרק הקומץ השמר דעשה עשה נמי לאו הוא הכא לר\"ל פריך דהוא מאריה דשמעתתא עכ\"ל וא\"כ מה שהקשה להרמב\"ן מר\"ל הוא יפרש דהך ברייתא דבדיבור אחד נאמרו היינו כר' יוחנן עכ\"ל. ויש לתמוה על גודל חכמתו איך מלאו לבו לומר דבר כזה דהך ברייתא יפרש הרמב\"ן דאתייא כר' יוחנן ולא כר\"ל כאילו רבי יוחנן ור\"ל תנאי נינהו דפליגי אברייתא ודברי התוספות דיומא לא על בריית' קאמרי דאתי כר\"ל כי אם סוגייא דשמעתתא דהתם דשקיל וטרי אליבא דר\"ל כמבואר וצ\"ע.
עוד כתב שם וז\"ל והרב חידושי אגדות הקשה על מה שהקשה הרא\"ם על הרמב\"ן ז\"ל מההיא דהשמר דע\"ע דלא קשיא כלל דלא קאמרי' הכי דהשמר דעשה עשה אלא היכא דלא שייך במצוה ההיא לא תעשה אבל הכא במצות שבת כיון דאיכא ביה מצות לא תעשה כמבואר בהאי קרא לא תעשה כל מלאכה אית לן למיזל בתר כללין דהשמר דעשה אינו אלא ל\"ת ע\"כ ואישתמיטיתי' ההיא דגרסינן במנחות דל\"ו המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה ור\"י אמר עובר בלאו דמר סבר השמר דעשה עשה והתם שייך לאו לא תניח תפילין אחר שקיעת החמה ולא היה לו להשיג על הרא\"ם ז\"ל אלא דלא היה לו להביא הבקיאות דיומא כי אם הבקיאות דמנחות עכ\"ל. וגם זה תימה דאישתמיט מיניה דברי התוספות ז\"ל בשבת דקל\"ב ד\"ה האי עשה ולא תעשה דאפי' למ\"ד גבי הנחת תפילין בלילה דעובר בעשה משום דהשמר דעשה עשה מ\"מ לאו מצות עשה הוא אלא לא תעשה דאמר רחמנא השמר הזהר שלא תקוץ בהרת עכ\"ל וכונתם מבוארת לע\"ד דדוקא גבי השמר בנגע צרעת חשיב השמר דלא תעשה מפני שלא בא הכתוב להזהיר אלא שלא יקוץ בהרתו ואע\"פ שאם עבר וקץ בהרתו עובר ג\"כ בעשה דלעשות לא חשיב השמר דעשה צ\"ל שהאזהרה הוא שלא יקוץ אבל גבי השמר דהנחת תפילין שעיקר הכתוב בא לצוות על הנחת תפילין ביום שהוא בקום עשה אע\"פ שכילל בו אזהרת הנחתן בלילה לא חשיב השמר דלאו כי אם השמר דעשה לדעת ר\"א וכמדובר לעיל ואף אם הרב ז\"ל פירש כונת התוספות שבאו לחלק דע\"כ לא קאמר ר\"א התם גבי השמר דהנחת תפילין בלילה דהוי עשה אלא לענין דלא לקי עליו דעשה אבל מצות לא תעשה חשיב וכמ\"ש הרא\"ם בפרשת כי תצא בפ' מוצא שפתיך וכו' אין מההיא דר\"א דמנחות סתירה לדברי הרב חידושי אגדות דסוף סוף אף לר\"א נמי חשיב לא תעשה וכמו שהוקשה לו להרב גופיה ממ\"ש הרא\"ם בפרשת כי תצא ומאי קא קשיא ליה על הרב חידושי אגדות מההיא דר\"א דמנחות. ועוד דכיון דבפ' הקומץ פליג רבי יוחנן אר\"א וס\"ל דהשמר דכתיב בהנחת תפילין ביום חשיב השמר דעשה והלכה כר' יוחנן לגבי ר\"א שפיר קמתמה הרב חידושי אגדות על הרא\"ם ז\"ל דמאי קא קשיא ליה על דברי הרמב\"ן ז\"ל כיון דלר\"י כל דאיכא לא תעשה בענין חשיב השמר דלאו סוף דבר דברי הרב מוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בזה תמוהים הם אצלי וצ\"ע.
והנה מדברי הרא\"ם שבפ' משפטים מבואר דס\"ל בדעת רבינו דהשמר דעשה לאו הוא אף היכא דלא קעבר עליה בקום עשה שהרי כתב שם שדעת רבינו בספ' המצוות בשורש רביעי כסברת תנא קמא ור\"א דדרשו קרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דאתא ליתן ל\"ת ע\"כ מ\"ע שכן כתב שם שאין ראוי למנות הצווים הכוללים כל התורה כולה כי הנה יתבאר בתורה צווים כוללים ואזהרו' אינם מדבר מהדברים אבל יכללו המצו' כולן כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך ממנו לעשות והזהר מכל מה שציויתיך ממנו או לא תעבו' דבר מכל מה שצויתיך ואין למנות הצווי הזה מצוה בפ\"ע שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהא מ\"ע ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהא מצות לא תעשה וזה באומרו ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ואת משפטי תעשו וכאלה רבים עכ\"ל ומלשון זה דן הרב שדעת רבינו לפרש הכתוב הזה כסברת ת\"ק ור\"א שבמכילתא דאתא קרא ליתן ל\"ת ע\"כ מ\"ע וכמו שפירש רש\"י בפירוש החומש ולפי דבריו הדרא קושיין דמעיקרא לדוכתא למה לא מנה רבינו לאו דתשמו' שבא להזהיר למי שנדר ולא הפריש אלא שעיקר דברי הרא\"ם תמוהים לע\"ד דמהיכן שמיע ליה להרב שדעת רבינו לפרש הכתוב הזה דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שבא ליתן לא תעשה ע\"כ מ\"ע שבתורה כדעת ת\"ק ור\"א דמכילתא דשפי' איכא למימר שדעתו לפרש הכתוב שבא להזהיר ע\"כ ל\"ת שבתור' ולא על העשה וזה מבואר בלשונו שכתב וז\"ל כי הנה יבאר בתורה צווים כוללים ואזהרות אינם מדבר מהדברים כו' אבל יכללו המצות כולן כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שצויתיך ממנו כו' וכונתו בזה שיש כתובי' בתור' שבאו בלשון עשה כולל כל עשה שבתור' ויש שבאו בל' ל\"ת והם כוללין כל ל\"ת שבתור' והביא לזה קרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שלדעתו בא להזהיר ע\"כ ל\"ת שבתורה והביא ג\"כ קרא דאת משפטי תעשו שבא לצוות ע\"כ עשה שבתורה באופן שמדברי רבינו הללו אין סיוע לדברי רש\"י שפי' הכתוב שבא ליתן לא תעשה ע\"כ עשה שבתורה ואדרבא בתר אפכא קאזיל ושפיר קמתמה הרמב\"ן על רש\"י וצ\"ע.
ומיהו מדברי רבינו שבפ\"ח מה' בית הבחירה ד\"ג משמע דס\"ל דאף השמר דעשה שאין בביטו' קום עשה חשיב ל\"ת שהרי כתב שם שאם ביטלו הכהנים שמירת המקדש עברו בלא תעשה שנאמר ושמרו את משמרת הקדש ולשון שמירה אזהרה הוא עכ\"ל הרי אע\"ג דליכא בביטול שמירת המקדש קום עשה אפ\"ה סבור הוא דהשמר דכתיב ביה הוי ל\"ת ומרן החבי\"ב בלשונות שבס\"ס כנ\"הג עמד מתמיה על דברי רבינו בזה דאיך כתב דהשמר זה חשיב ל\"ת דהא השמר דעשה הוא ולא דמי להשמר בנגע הצרעת והשמר לך פן תעלה עולותיך דהתם אתא קרא להזהיר ולמנוע שלא יעשה מעשה אבל הכא ליכא מעשה ועוד דבתחילת הפרק כתב דשמיר' המקדש מ\"ע היא והביא קרא דושמרו את משמרת הקדש וכאן כתב דלשון שמירה אזהרה הוא עכ\"ל וראיתי למהר\"ח אלפאנדרי בס' דרך הקדש די\"א ע\"ב הביא דברי מרן החבי\"ב הללו וכתב שכן הוקשה לו למהרימ\"ט וכתב הוא על דבריהם וז\"ל ואני תמיה על קושייתם דבשלהי הקומץ פליגי בה ר\"א ור\"י על פסו' ושמרת את החוקה הזאת למועדה כו' אי הוי עשה או הוי לאו ופריך כו' ומשני מ\"ס השמר דעשה עשה ומ\"ס השמר דעשה נמי לאו הוא והלכתא כר\"י וכמ\"ש התוספו' פ' בתרא דיומא דפ\"א וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ד מה' תפילין כו' וא\"כ הרמב\"ם אזיל לשיטתיה דהשמר דמקדש נמי לאו הוא עכ\"ל כנראה שלא ראה הרב דברי התוס' שבפ' בתרא דעירובין דצ\"ו שכתבו בהדייא דאף לר\"י דאמר בפ' הקומץ השמר דעשה לאו דוקא גבי השמר דהנחת תפילין דאי עבר ומניחן בלילה קעבר מעשה בידים והא דקרי ליה הש\"ס השמר דעשה הוא משום דעיקר קרא בא לצוות אהנחתן ביום ומש\"ה התוס' בפ' בתרא דיומא דפ\"א גבי הא דקאמר הש\"ס דהשמר דעינוי במצות עינוי השמר דעשה הוא הוצרכו לומר דלר\"ל דוקא דהוא מאריה דשמעתתא קאמר הכי דאילו לר' יוחנן דאמר גבי קרא דושמרת את החוקה דהאי השמר דעשה חשיב ל\"ת ה\"נ גבי עינוי יו\"הך אפי' דהוה כתיב השמר במצות עינוי והוי השמר דעשה אפ\"ה כיון דעניין העינוי הוא שלא יאכל ואי עבר ואכל קעבר אמימרא דרחמנא בקום עשה חשיב ל\"ת ודמי להשמר דכתיב גבי הנחת תפילין בלילה ולהשמר בנגע הצרעת משום שעניינו שלא תקוץ ומעתה אין הכרח מדברי רבינו שבפ\"ד מה' תפילין להך דהכא לפי התוס' וכמבואר.
והנראה לע\"ד דגבי שמירת המקדש נמי כי אזהר רחמנא על שמירתו בקרא דושמרו את משמרת הקדש חשיב ל\"ת משום דמשכחת ביטו' שמירה זו ע\"י מעשה כגון שהיו השומרים במקדש ויצאו חוץ למקדש והניחו המקדש בלתי שמירה ונמצא שע\"י יציאתן לחוץ קעברו על ביטו' השמיר' ואיכא מעשה ההליכ' וכיון דמשכח' לביטו' השמירה ע\"י מעשה חשיב השמר דלאו והוי ל\"ת אך קשה דא\"כ דזה חשיב ביטו' ע\"י מעשה מילקא נמי לקי על לאו זה ולא מצינו לרבי' שמנה במנין הלוקין כהנים ולוים שביטלו שמירת המקדש בק\"ע ושוב ראיתי להרב פ\"ח בקונט' מים חיים פ\"ד מה' תפלין די\"א עמ\"ש רבי' דהמניח תפילין אחר שקיע' החמ' עובר בלאו כת' וז\"ל ואע\"פ שמדברי התוס' בעירובין דצ\"ו מוכח בהדיא דלקי על לאו זה מ\"מ דעת הרב דהשמר דעשה לא מיקרי לאו לענין מלקות וכן כתב רש\"י בפי' התורה פ' ראה שכל השמר ל\"ת הוא אלא דלא לקי על השמר דעשה ומ\"ש הרא\"ם לדעת רש\"י בפ' כי תצא דהשמר דעשה עשה ר\"ל שאין לוקין עליו אבל לעולם ל\"ת הוא ליתא דבשום דוכתא לא מתפרש הכי אלא כפשו' דהוי עשה ממש אלא דאנן קי\"ל כר\"י דס\"ל דהשמר דעשה לאו הוא וזה ברור ויש לי תימה על הרב שהשמיט לאו זה ממנין המצות עכ\"ל והשתא לפי דברי הרב ז\"ל איכא למימר נמי הכא גבי השמר דכתיב בשמירת המקדש דאע\"ג דחשיב ל\"ת מיהו מילקא לא לקי ומה\"ט כהנים ולוים אע\"פ שביטלו שמירת המקדש בעשיית מעשה בהליכתן כיון דהשמר דעשה הוא שעיקר צווי הכתוב הוא שישבו לשמור ולא יניחו אותו בלתי שמירה נהי דהשמר דעשה חשיב ל\"ת כר' יוחנן דפ' הקומץ מיהו מילקא לא לקי ומה שהוקשה לו עוד למרן החבי\"ב בדברי רבינו ז\"ל ממ\"ש בתחילת הפרק דשמירת המקדש מ\"ע היא עיין לרבי' ז\"ל בס' המצות במצות עשה סי' כ\"ב ובמצות ל\"ת סי' ס\"ו שנר' מדבריו דמייתור הכתובים נפ\"ל עשה ול\"ת באם אינו ענין יע\"ש.
ואולם עיקר דברי הרב פ\"ח תמוהים לע\"ד שאם כדבריו דדעת רבינו דהשמר דעשה אע\"ג דחשיב לאו אין לוקין עליו ומה\"ט אין לוקין במניח תפלין בלילה א\"כ בהשמר בנגע הצרעת נמי לא ללקי ובהדייא כתב רבינו בפי' מה' טומאת צרעת דהתולש סימני טומאה לקי כדאיתא בפ' המצניע דצ\"ד עיין בספר חזון נחום דקל\"ד ע\"א ועכ\"ל דלהכי לקי משום דקעבר ועבי' מעשה ומה\"ט חשיב השמר דלאו משום דענין הכתוב הוא לא תקוץ א\"כ בהשמר דכתיב במניח תפלין בלילה נמי ללקי כיון דקעביד מעשה בעובר ומניח אותן בלילה ומהאי טעמא ודאי מפשט פשיטא להו להתוס' בעירובין דלר\"י לקי אהנח' תפילין בלילה דמדמו ליה להשמר בנגע הצרעת וכן מתבאר מדברי הריטב\"א בחידושיו לעירובין שכתב וז\"ל אפי' תימה ר\"ע השמר דעשה עשה הקשו בתוס' דהא אמרי' במנחות כו' ותירצו דלא דמי דכל דדרשינן קרא בחוקת הפסח פשיטא שלא בא הכתוב אלא לזרז על העשה עצמו כלומר שישמור שיעשה הפסח בזמנו והו\"ל השמר דעשה אבל כל היכא דדרשינן קרא בחוקת תפלין כונת המקרא לזרז שלא להניחן אלא בזמנו וכאילו אמר הכתוב השמר שלא תעשה מצוה זו אלא ביום ולא בלילה והו\"ל השמר דלאו וכיוצא בזה הא דאמרינן בפ' ר\"א דמילה דאזהרה שלא יקוץ בהרתו מדכתיב השמר בנגע הצרעת ואמאי והא לשמור ולעשות כתיב דההיא נמי השמר דלאו חשיב שאין הכתוב בא לזרז לעשות במראות נגעים כדברי הכהן אלא לזרז ככל אשר יורו ולא בענין אחר כלומר שלא יקוץ בהרתו והוייא לה אזהרה דלאו עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דלר\"י חשיב השמר האמור בתפילין כהשמר האמור בנגע הצרעת וכיון שכן כי היכי דהתם לקי ה\"נ לקי.
גם מדקדוק לשון רש\"י בפ' הקומץ משמע דס\"ל דלר\"י מלקא נמי לקי במניח תפילין בלילה שכתב בד\"ה השמר דלאו לאו וז\"ל ר\"א סבר השמר דכתיב במילתא דאזהר רחמנא ל\"ת הוי לאו גמור ללקות דכל השמר דעשה כגון האי דמשמע לעשות תפלין עשה הוא עכ\"ל וממה שדקדק לומר דלר\"א השמר דכתיב גבי לאו הוי לאו גמור ללקות משמע שר\"ל דגבי השמר דעשה אינו לאו גמור ללקות ולהכי קאמר דעובר בעשה כלומר דהוי כעובר על עשה שאינו לוקה עליו ומינה נשמע דלר\"י הוי לאו גמור ללקות עליו ומש\"ה אפשר דהוצרך הרא\"ם לפרש כונת רש\"י שבפ' כי תצא דאתי כר\"א דאמר השמר דעשה עשה הוא ולא כר\"י דאמר השמר דעשה לאו הוא אלא שאין לוקין עליו מפני שדברי רש\"י בפ' הקומץ נוטים לזה הפי' וכמובן אלא דאכתי קשה למאי דמשמע ליה לרש\"י דלר\"א השמר דעשה חשיב לאו אלא דלא לקי דמ\"ש מהשמר דנגע הצרעת דחשיב לאו ולקי כמבואר בפרק המצניע דף צ\"ד ועיין בספר חזו\"ן ח\"א דקל\"ט ע\"ב ומ\"ש עוד הרב פ\"ח עמ\"ש הרא\"ם בפ' כי תצא דפי' זה ליתא דבשום דוכתא לא מתפרש הכי אין ספק שכיוין הרב לאות' שאמרו בעירובין אפי' תימא ר\"ע השמר דעשה עשה הוא והתם אי אפשר לפרושי הכי קאמר השמר דעשה עשה הוא לענין דאין לוקין עליו כעשה קאמר דהתם לאו לענין מלקו' קאי הש\"ס דאי לענין מלקות אפי' הוי לאו גמור לא לקי התם כיון דהוי לאו שאין בו מעשה אלא אלישנא דמתני' דכריתות קאי דקתני הפסח והמילה מ\"ע וקא דייק תלמודא דאי מתני' כר\"ע דמוקי קרא דושמרת את החוקה בחוקת הפסח היכי קתני מתני' שהפסח מ\"ע והא כתיב ושמרת והשמר פן ואל אינו אלא ל\"ת ולישנא דמתני' בעלמא קא דייק דלא אתי כר\"ע כמ\"ש התוספות בר\"פ השוחט ומעלה ד\"ה אזהרה ובפרק אלו הן הלוקין די\"ג ד\"ה מה ע\"ז יע\"ש ועלה משני דאפי' תימא ר\"ע השמר דעשה עשה הוא וע\"כ לפרש דהשמר דעשה עשה גמו' הוא ולא הוי אזהרה כלל דמה\"ט קתני מתני' שהפסח מ\"ע.
ולזה יש ליישב לע\"ד דלאו כללא כייל לן הרא\"ם דבכל דוכתא דאתמר בש\"ס כי האי לישנא דהשמר דעשה הכונה לומר דלא לקי כעשה דודאי אזיל ומודה הרב ז\"ל דכל היכא דליכא לפרש הכי כי ההיא דעירובין ודאי דעשה ממש קאמר ולא לעניין דלא לקי לבד ובההיא דפ' הקומץ דוקא סבור הרב ז\"ל לפרש כן דכיון דלר\"י חשיב לאו גמור ולקי עליו מהטעם שכתבו התוס' בעירובין איכא למימר דלר\"א אע\"ג דלא חשיב לאו גמור למלקא עליו אבל חשיב ל\"ת כיון דכי קעבר עביד מעשה בידים ובכה\"ג דוקא הוא דקאמ' רש\"י בפרשת כי תצא דחשיב לאו ולא לקי עליה כיון דעביד מעשה דאי לא תימא הכי למה ליה לרש\"י למיתלי טעמא דלא לקי משום דהשמר דעשה הוא תיפוק ליה דאפילו כתיב אזהרה ולאו גמור בהדייא לא לקי דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה וע\"ז דוקא קאמר הרא\"ם דכל דקעבר על ידי מעשה חשיב לא תעשה אלא דלא לקי וכדמשמע מפי' רש\"י בפרק הקומץ לדעת ר\"א. וכי תימא אכתי מה יענה הרא\"ם לההיא דפ' בתרא דיומא דפ\"א דקאמר הש\"ס דאי הוה כתיב השמר במצות עינוי השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה וכתבו התוספות שם דאליבא דר\"ל דהוא מאריה דשמעתתא פריך יע\"ש והשתא ההיא דהתם דמי ממש לההיא דפ' הקומץ דאי עבר אעשה דעינוי קא עביד ביה מעשה בידים דקאכיל בקום עשה ואפילו הכי קאמר הש\"ס דאי הוה כתיב השמר במצות עינוי השמר דעשה עשה הוא והתם אי אפשר לפרש דלעניין דלא לקי קאמר דהא התם עלה דקבעי ר\"ל מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי קאי הש\"ס כלומר דלא ענש הכתוב אלא א\"כ הזהיר ואי לקי אאזהרה או לא לקי לא נ\"מ מידי וכי קמשני דאי הוה כתיב השמר במצות ענוי השמר דעשה עשה הוא עכ\"ל דעשה ממש הוא ולא שמענו אזהרה כלל ולפי דברי הרא\"ם לא משני הש\"ס מידי.\n<s/>" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אשם \n תלוי וחטאת העוף כו'. עיין בספר לח\"מ כאן בפירקין שכתב וז\"ל תנייא השוחט אשם תלוי בחוץ ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים וכתבו שם התוס' דהאי חכמים פוטרין לאו היינו חכמים דפליגי עליה דרבי מאיר בפרק המביא כו' כלומר דבפ\"ו דכריתות איפליגו רבי מאיר וחכמים גבי מביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא דלרבי מאיר יצא וירעה בעדר דזה לא הפרישו אלא מספק וכיון שלא נתברר לו שלא חטא הוי חולין וחכמים אומרים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ופי' שם בגמ' דטעמייהו דרבנן מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש וא\"כ לדבריהם כיון דהוי הקדש גמור ודאי דהשוחטו בחוץ חייב כרת כו' יע\"ש וא\"כ תימא על רבינו איך מזכה שטרא לבי תרי דהוא פוסק כאן דפטור ובפ\"ד מה' פ\"המ פסק כרבנן דפליגי אר\"מ יע\"ש מה שתי' והוא דוחק גדול כמו שיראה המעיין ולי נראה ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' ר\"פ המביא ד\"ה אם משנשחט וז\"ל לר\"מ אתי שפיר דחולין בעזרה נינהו אלא אפי' לרבנן דעבדי' מיני' עולת נדבה היינו דוקא לדמיו אבל איהו גופיה מודה דזבח פסול הוא א\"נ כיון דבעת שחיטה לא היה ראוי לעולה שעדיין לא נודע לו לכך לא יקריבהו עולה אחר שחיטה עכ\"ל הנה מבואר מדבריהם דלתי' הא' אפי' נודע אליו הן בעודינו חי אינו ראוי להקריבה ואינו קדוש אלא לדמיו ולתי' הב' כל שנודע קודם שחיטה ראוי להקריבו עולה וא\"כ איכא למימר דרבינו ס\"ל כתי' הב' שכתבו התוס' ומשו\"ה פסק כחכמים דפטרי גבי מביא אשם תלוי בחוץ משום דלא איקבע איסורא שהרי אם נודע שלא חטא לא היה ראוי להקרבה ואי קרינן ביה ואל פתח אהל מועד לא הביאו כל שראוי להקריבו בפנים חייבים עליו בחוץ וכל שאינו ראוי להקריבו בפנים אין חייבים עליו בחו' וכנודע ומ\"ש התוס' ספק אכל דחכמים פטרי לאו היינו חכמים דפליגי אר\"מ בפ' המביא איכא למימר דהתוס' התם ס\"ל כתי' הב' שכתבו ר\"פ המביא דלרבנן דר\"מ כל שנודע לו קודם שחיטה ראוי להקריבו עולה ושפיר קרינן ביה ואל פתח אהל מועד לא הביאו שהרי היה ראוי להקריבו אל פתח אהל מועד ממ\"נ דקודם שנודע היה ראוי להקריבו אשם תלוי ואחר שנודע היה ראוי להקריבו עולה כן נר' לי נכון." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9a0bd89e34434e9a9e0ce55be061a9c2fa4d3e85 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,97 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Sacrificial_Procedure", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אי בעינן סמיכה בכל כחו כל \n קרבנות בהמה שיקריב היחיד בין חובה בין נדבה סומך עליהם כו'. הנה בפ\"ב דביצה ד\"ך ע\"ב גרסינן תני תנא קמיה דר' יצחק ויקרב את העולה כו' למד על עולת חובה שטעונה סמיכה וכתבו התוספות ותימא כו' ולפי' רש\"י שפי' דהכא מיירי בקרבן של אהרן שהוא קרבן יחיד ניחא עכ\"ל עיין במ\"ש הרא\"ם בפרשת שמיני ע\"פ ויעשה כמשפט שכתב שהכריחו לרש\"י לפרש ויקרב את העולה דקאי אעולת אהרן כקושית התוספות בפ\"ב דביצה שלא מצינו סמיכה בצבור כי אם בשתי סמיכות לבד ושוב הוקשה לו וז\"ל וא\"ת ומנ\"ל דכמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא קאמר אימא דכמשפט המפורש בעולה דלעיל מיניה לענין זריקת דמים על המזבח סביב ולענין נתוח אבריו ורחיצת קרבו וכרעיו הכתובים ותירץ לזה דמילת כמשפט דייק הכי דאל\"כ הול\"ל כראשונה כדכתיב וישחטהו ויחטאהו כראשון וכתב שלזה כיוין רש\"י בפ\"ב דביצה ד\"ך במ\"ש מה משפט האמור להלן חובה וכו' יע\"ש. וראיתי להרב נחלת יעקב שתמה על דבריו דלפום מאי דמשמע ליה לרש\"י דהאי קרא דויקרב את העולה בעולה של אהרן הוא והיא הכתובה קודם אלא שחזר הכתוב להשמיענו ענין הסמיכה מאי קא ק\"ל להרב דאימא כמשפט המפורש בעולה דלעיל מיניה דכיון שהיא היא מה בא הכתוב להשמיענו הרי כתיב קודם שזרק את הדם ונתח את הדם ורחץ קרבו וכרעיו אלא ודאי להשמיענו ענין הסמיכה שסמך ידיו עליו כמשפט עולת נדבה ואין לומר שקושיית הרב היתה לפי' התוספות שפירשו קרא דויקרב את העולה בעולת העם וא\"כ מה זה שסיים וכתב שלזה כיוין רש\"י יע\"ש ועיין בס' תועפות ראם.
ולע\"ד לא עמדו יפה על כונת הרא\"ם בזה דשפיר הוקשה לו ז\"ל לשיטת רש\"י ז\"ל דמאחר שהמכריחו לרש\"י לפרש קרא דויקרב את העולה דמיירי בעולת אהרן אינו אלא דאם בעולת העם הא קי\"ל שאין סמיכה בקרבן ציבור וכמ\"ש הרא\"ם קודם לכן א\"כ ק\"ל שפיר דמנא לן דקרא דכמשפט אתא לומר דבעי סמיכה כי היכי דנימא מאחר שאין סמיכה בקרבן צבור ע\"כ בקרבן אהרן מיירי אימא דלעולם קרא בקרבן צבור איירי וכמשפט שאמר הכתוב אין הכונה כמשפט עולת נדבה דהיינו סמיכה אלא כמשפט עולת אהרן הכתובה לעיל מיניה לענין זריקת דמים ומיחוי קרביו וע\"ז ישב שפיר הרא\"ם דמילת כמשפט אינו מורה כן וכיון דע\"כ למדרש כמשפט על האמור בעולת נדבה לענין סמיכה מעתה ע\"כ למדרש קרא בעולתו של אהרן ולזה כיוין רש\"י בפ\"ב דביצה ודברי הרא\"ם ז\"ל ראוים אליו.
תו אמרינן שם בגמ' עלה דאמר ר' יצחק דעולת חובה טעונה סמיכה בעי שם בגמרא דאמר לך מני ב\"ש היא וכו' כתב הר\"ב בש\"מ וז\"ל פי' דאמרי במתניתין מביאין שלמים של י\"ט שהן חובה ואין סומכין עליהן ואמרו בתוס' דלאו דוקא בי\"ט דאפי' בחול נמי לב\"ש אין סומכין והא דפליגי בי\"ט להודיעך כחן דב\"ה דאפי' בי\"ט סברי ב\"ה דסומכין אבל רש\"י שפי' במתני' דאין סומכין לב\"ש משום שבות דמשמע דאלו בחול סומכין פירש ז\"ל כן אליבא דמ\"ד דב\"ש ילפי שלמי חובה משלמי נדבה עכ\"ל וק\"ל שהרי רש\"י ז\"ל בהא דרבי יצחק דס\"ל דב\"ש לא ילפי ש\"ח מש\"נ וקאמר הא מני ב\"ש היא דאמרי במתני' כו' וקסברי לא גמרינן ש\"ח כו' הילכך לא דחייא סמיכה דידהו י\"ט עכ\"ל. הרי שדקדק וכתב דלא דחי י\"ט משמע דבחול סומכין אפילו דלא יליף ש\"ח מנדבה איברא שזה צריך טעם דלרבי יצחק דתלי פלוגת' דב\"ש וב\"ה בעיקר הסמיכה אי ילפי' ש\"ח מש\"נ ודאי דלא שנא י\"ט ולא שנא חול לב\"ש דלא ילפי מהת' לא בעו סמיכה ומה איסור יש בי\"ט טפי מבחול ואי משום דבי\"ט איכא נמי איסור שבות הרי בפ' אין דורשין מבואר דלר' יצחק לא בעינן סמיכה בכל כחו דעלה דקאמר ר\"י אל תהי שבות קלה בעיניך קאמר רבא ש\"מ סמיכה בכל כחו בעינן יע\"ש משמע דלמאן דמפרש פלוגתייהו בעיקר הסמיכה לא בעינן סמיכה בכל כחו ומבואר שם דליכא משום שבות בסמיכה אלא למ\"ד דבעינן סמיכה בכל כחו. והנלע\"ד בדעת רש\"י דמשמע ליה דבתר דדייק רבא מדברי רבי יוחנן דסמיכה בכל כחו בעינן אף רבי יצחק נמי אית לן למימר שמודה בה דלא אשכחן דפליגי בהכי אלא דרבא לא מצי לדיוקי הכי אלא מדר\"י דתלי פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בשבות ומשמע ליה לרש\"י דאף לרבי יצחק כי פליגי ב\"ש וב\"ה דוקא בי\"ט פליגי ומשום שבות אלא דלר' יצחק אע\"ג דב\"ש לא ילפי שלמי חובה מש\"נ ולא בעו סמיכה היינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן מצוה לסמוך ובי\"ט אסרו משום שבות ואע\"ג דבפרק אין דורשין עלה דקאמר ר\"י אל תהי שבות קלה בעיניך אמרינן דהא קמ\"ל ר\"י דבשבות הוא דפליגי ב\"ש וב\"ה ולאפוקי ממ\"ד בסמיכה גופה פליגי דמשמע בהדיא דלרבי יצחק לא פליגי בשבות משמע ליה לרש\"י דודאי אף לר' יצחק בהכי פליגי ב\"ש וב\"ה דאל\"כ לא הו\"ל לאפלוגי בי\"ט אלא בחול אלא דלר' יצחק דס\"ל דב\"ש לא ילפי שלמי חובה מש\"נ וליכא מצוה מן התורה לסמוך בשלמי חובה כי פליגי בי\"ט וס\"ל לב\"ש דמשום איסור שבות אין לו לסמוך לא הוי שבות דמצוה אלא שבות דעלמא כיון דליכא מצוה בסמיכה זו אבל לר' יוחנן דס\"ל דב\"ש ילפי שלמי חובה מש\"נ ואיכא מצוה מן התורה בסמיכה אפ\"ה אסרו בי\"ט משום שבות נמצא דאפי' שבות דמצוה עקרו ב\"ש והיינו דאיכא בין ר' יצחק לר\"יוח ותלמודא כלפי מאי דקאמר מעיקרא הא קמ\"ל רבי יוחנן דאפי' שבות דמצוה אל תהי קלה ואקשינן עליה הא נמי פשיטא לאפוקי ממ\"ד בסמיכ' גופה פליגי קמ\"ל דבשבות הוא דפליגי כלומר וקא מפלגי בשבות דמצוה משא\"כ למ\"ד דבסמיכה גופה פליגי דלדידיה לא הוי שבות דמצוה והשת' ניח' דלא קאמר תלמודא אלא לאפוקי כו' דלא הדר ממאי דקאמר מעיקרא דהא קמ\"ל רבי יוחנן דאפי' שבות דמצוה לא דחינן.
ובכן מ\"ש רש\"י בפי' המשנה דטעמא דב\"ש משום שבות ומ\"ש כאן עליה דר' יצחק אזל אליבא דכ\"ע דאף לרבי יצחק נמי בשבות הוא דפליגי אלא דלר' יצחק הוי שבות שאינה של מצוה ולהכי לא דחי לב\"ש ולר' יוחנן אפי' שבות של מצוה הוא ואפ\"ה לא דחי לב\"ש ואין ספק אצלי דלזה כיוונו התוס' בד\"ה דלא גמירי שכתבו וז\"ל השתא אית ליה לר' יצחק כו' ורש\"י פי' במתני' טעמא משו' שבות ויפה פירש דבפרק אין דורשין משמ' דבהכי פליגי לר' יוחנן עכ\"ל ויש לדקדק לכאורה במ\"ש השתא אית ליה כו' כאלו לפום קושטא לא ס\"ל הכי לר' יצחק וליתא דלפום קושטא נמי הכי ס\"ל כדאמרינן וסברי ב\"ש כו' ואי לשון השתא שכתבו לאו דוקא מה בא ללמדינו ועוד למה הביאו פי' רש\"י הכא ולא במתני' כי שם ביתו ועוד במ\"ש ויפה פירש כו' דמה יופי יש בפי' רש\"י אליבא דר' יוחנן דליתיה בגמ' ותו במ\"ש דבפרק אין דורשין משמע דבהכי פליגי שאין זה משמעות שהדבר מפורש דבהכי פליגי לר' יוחנן ואולם ע\"פ מ\"ש בדעת רש\"י הנה דברי התוס' מבוארין מאליהם דלכך כתבו השתא אית ליה לר' יצחק לרמוז דלפום קושטא לא פליגי בהכי אלא בשבות וכדמפרש רבי יוחנן בפרק אין דורשין דבהכי פליגי ופליגי דוקא ביו\"ט דלפום מאי דס\"ד דפליגי בעיקר הסמיכה הוה צרכינן מימר דל\"פ ביו\"ט דוקא אלא אף בחול וי\"ט שנקטו במתני' לאו דוקא כמ\"ש בש\"מ להר\"ב ז\"ל וע\"ז הביאו הכא פי' רש\"י שפי' במתני' טעם פלוגתייהו בשבות לומר דפי' זה אף לרבי יצחק אמרו רש\"י וכמו שהכרחנו מלשון רש\"י שפי' בסוגייא דר' יצחק וע\"ז סיימו וכתבו ויפה פירש כלומר אף שלכאו' משמע דלרבי יצחק ל\"פ בהכי זה אינו ויפה פי' אליבא דכ\"ע ואפי' לדעת ר' יצחק שכן משמע בפרק אין דורשין דבהכי פליגי לר' יוחנן כלומר דמהתם משמע דבהכי פליגי לרבי יוחנן אליבא דכולהו תנאי בין למאן דאמר דעיקר פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בעיקר הסמיכה כדאמר רבי יצחק ובין למ\"ד דפלוגתייהו אי בעינן תכף לסמיכ' שחיטה דאע\"ג דפשט השמועה התם מוכח דלמ\"ד דפליגי בעיקר הסמיכה ל\"פ בשבות מדקאמר ולאפוקי ממ\"ד דבסמיכה גופה פליגי קמ\"ל ר\"י דבשבות פליגי מ\"מ מדלא קאמר אלא משמע דאף למ\"ד בסמיכה עצמה פליגי פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה גבי י\"ט בשבות הוא דפליגי כדקאמר ר' יוחנן וליכא בין ר' יצחק לר' יוחנן אלא שבות שלא במקום מצוה ודוק.
וכי תאמר אלי דהיאך אפשר לומר דלר' יצחק דפליגי ב\"ש וב\"ה בעיקר הסמיכה אי ילפינן עולת חובה מעולת נדבה ס\"ל דלב\"ש אע\"ג דלא ילפי מעול' נדבה מ\"מ במצוה דרבנן איכא לסמוך בעולת חובה דאיך הפה יכולה לדבר דרבנן שרו לעבוד עבודה בקדשים וכדפריך הש\"ס בפרק אין דורשין די\"ו ע\"ב ואי ס\"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים. ועיין בזבחים דל\"ג דאמרינן התם סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא כמ\"ש התוס' שם ואם נאמר דה\"נ לר' יצחק לא היו סומכין בכל כחם א\"כ למה אסרו ב\"ש לסמוך בי\"ט משום שבות שמשתמש בבעלי חיים דכיון דליכא סמיכה בכל כחו אין כאן משום שבות כדקאמרינן התם ש\"מ סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא מאי קא עביד לסמוך ופי' רש\"י מדאוקי ר\"י טעמא משום שבות סמיכה דקדשים בכל כחו בעינן והוה ליה משתמש בבעלי חיים יע\"ש הרי דכי לא סמך בכל כחו ליכא משום שבות הא ל\"ק שכבר כתב הרב קרבן אהרן בדמ\"ג ע\"ב דרש\"י ז\"ל בפרק כס\"ה דפ\"ה ע\"א סובר שלדעת ר' יוסי שאמר נשים סומכות רשות אפילו סמיכה בכל כחו שרי והא דפריך בפרק אין דורשין דאי ס\"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים א\"ל דהתם דוקא פריך הכי משו' שלא היו הקרבן שלהן אלא משל בעליהן ומש\"ה קא מתמא דהיאך אפשר שמשום נחת רוח שרו לעשות עבודה בקדשים שכיון שלא היה הקרבן שלהן הו\"ל עבודה בקדשים אבל אם היה שלהן יכולות לסמוך ואין כאן עבודה בקדשים יע\"ש.
וכתב עוד הרב הנז' שם בע\"ד שאעפ\"י שמדברי התוספות בחולין דפ\"ה מבואר דס\"ל דאף ר' יוסי לא התיר לנשים לסמוך רשות אלא לאקופי ידייהו ולא לסמוך בכל כחם מיהו מדבריהם בפרק בתרא דר\"ה דל\"ג ובעירובין דצ\"ו ע\"ב ושם בפרק אין דורשין משמע דס\"ל כמ\"ש רש\"י בחולין דלר' יוסי סומכות רשות אפי' בכל כחם יע\"ש וא\"כ אפשר ג\"כ שזו היא שיטת רש\"י והתוס' הכא בפ\"ב דביצה דלר' יצחק לב\"ש ס\"ל דבעולת חובה אע\"ג דלא ילפי מעולת נדבה מ\"מ מדרבנן סומכים בכל כחם ומה\"ט אסרו לסמוך בי\"ט משום שבות כמדובר.
ועפ\"י דברי הרב ק\"א הללו בין תבין מ\"ש התוספות בפסחים דפ\"ט ד\"ה ואלו פסח יע\"ש ועיין בס' שע\"ה בהל' מע\"הק בפרקין הי\"ג ועיין בס' אור יקרות בחי' לפסחים יע\"ש. תו אמרינן שם בגמרא וממאי דב\"ה כו' דלמא מעולת חובה גמירי כו' וכתבו התוס' וא\"ת דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב כו' הנה הר\"ב בש\"מ תירץ לזה ע\"ש הריטב\"א דכיון דכתיב בעולת חובה כמשפט הרי הוא כאלו נכתבו הלכותיו בו וכאלו כתיב סמיכה בה בהדייא עכ\"ל וכיוצא לזה ראיתי להתוס' ביומא דנ\"א ע\"א ד\"ה דוחה את השבת גבי דבר הלמד בג\"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש שכתבו וז\"ל וי\"ל כיון דכתיב ככל חקת הפסח יעשו אותו צריכין אנו ללמוד כמו כן ממנו דבר שלמדנו בו בג\"ש שאל\"כ אינך מקיים ככל חוקת הפסח כו' יע\"ש וקשה מההיא דאיזהו מקומן ד\"ן עלה דאיבעיא לן אי דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בבנין אב ואמר ר' ירמיה לא נכתוב רחמנא צפונה באשם ותיתי מבנין אב מחטאת למאי הלכתא כתביה לאו למימרא שדבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב יע\"ש והרי עיקר ילפותא דצפונה בחטאת מקרא דכאשר תשחט העולה תשחט החטאת הוא וקרי ליה תלמודא היקש ואינו חוזר ומלמד אשם בבנין אב ולפי דבריהם ז\"ל זה אינו נקרא הקש כיון דכתיב בחטאת גופיה כאשר תשחט העולה הו\"ל כאלו כתי' צפונה בחטאת בהדיא ועיין בספר צאן קדשים שם בפרק איזהו מקומן בתוס' ד\"ה לא נכתוב רחמנא וצ\"ע." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור אכילת בשר קודם הקטרת אימורין ואין \n הכהנים זוכים בחזה ושוק אלא לאחר הקטר האימורין כו'. וראיתי בס' אור יקרות בקונט' אחרון די\"א ע\"א שכתב וז\"ל והנה מבואר מדברי התוס' דהכא ודיומא דכ\"ט ע\"א ד\"ה אלא דפסיקא להו דכי היכי דכהנים לא אכלי חזה ושוק עד לאחר הקטרת אימורין כדאמרינן בפסחים דנ\"ט ע\"ב ה\"נ בעלים לא אכלי בשר וקשה דהא הך מלתא גבי כהנים דוקא נכתב וראיתי להרמב\"ם ז\"ל בהל' מע\"הק שכתבה גבי כהנים עכ\"ל ונראה דאשתמיט מיניה מ\"ש רבינו בפ' ח\"י מהל' פסולי המוקדשים ד\"ז והאמורין מתירין את הבשר לאדם עכ\"ל דכל אדם נמי לא שרו באכילת בשר עד לאחר הקטרת אימורין וכ\"כ הרמ\"ל בפי\"א מה' מע\"הק ד\"ד על מ\"ש רבינו כל האוכל כזית מבשר הקדשים אפי' קדשים קלים קודם זריקת דמם לוקה וז\"ל המש\"ל ומ\"מ איסורא איכא אפי' קודם הקטרה וכן גבי קרבנות אע\"ג שאוכל קודם זריקה אינו לוקה מ\"מ איסורא איכא לאוכלן קוד' הקטרה וכדאמרינן בפרק תמיד נשחט דנ\"ט יכול יהיו כהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אימורין ת\"ל כו' ונראה דה\"ה לחטאות ואשמות וכן הבעלים אינן אוכלים בשר השלמים קודם הקטרה כמ\"ש רבינו בפח\"י מהלכו' פ\"המ ה\"ז והאמורין מתירין את הבשר לאדם עכ\"ל וכן מבואר בפ' כיצד צולין דע\"ז ע\"ב ק\"ו היא ומה אימורין דכי ליתנהו כו' ואם איתא ק\"ו פריכא הוא ונימא דיו מה אימורין דוק' חזה ושוק אף דם כן להכי איצטרי' קר' א\"ו דהקטר' אימורין מעכב אפי' אכילת בשר לבעלים וזה שכתב דה\"ה בחטאות ואשמות כו' לא זכיתי להבין למה תלה הדבר במראה עיניו והלא מאותה סוגיא דפרק תמיד נשחט דנ\"ט שהביא הרב מבואר כן בהדיא דלאו דוקא בחזה ושוק דה\"ה בחטאו' ואשמות וקא\"ל רבינא בריה דרב נתן לרב פפא והא כמה דלא מקטרי אימורין כהנים לא מצו אכלי בשר וכמה דכהנים לא אכלי בעלים לא מתכפרי כו' וכמ\"ש רש\"י ז\"ל וצ\"ע.
עוד ראיתי בספר אור יקרות הנז' שכתב וז\"ל עוד הק' כת\"ר ע\"ד התוס' דמאי קו' דאי אמרו בחזה ושוק יאמרו בשאר בשר כו' י\"ל דהתוס' ס\"ל מסברא שאין לחלק דמכיון דכהנים לא מצו אכלי קודם הקטרה והקטר' מעכב לאכילתן ה\"נ מעכבת לאכילת הבעלים שאין טעם לחלק דאע\"ג דקרא דילפינן מיניה מיירי בחזה ושוק י\"ל דמהתם ילפינן גם לאכילת בעלים דמעכבת ההקטרה לאכילתן עכ\"ל ולע\"ד לפי מ\"ש הר\"ב ק\"א בפרשת צו ד\"מ ע\"ד בטעם הדבר שאין הכהנים רשאים בחזה ושוק עד לאחר הקטרת אימורין והסיבה בזה מבוארת היא והוא דמאחר דמשלחן גבוה קא זכו דכתיב חלקם נתתי אותה מאישי שירצה שאינן זוכים אותם מהבעלים אלא ממה שניתן למזבח זכו בה א\"כ א\"א שיזכו בחלק זה עד שיזכה בו המזבח בה ראשונה בהקטרת אימורין עכ\"ל. הנה לפי טעם זה נראה בהדיא דאף הבעלים נמי דמשלחן גבוה קזכו כדאמרי' בפ\"ב דביצ' אבל נדרי' ונדבו' אסו' לשוח' בי\"ט דכהני' כי קזכו משו\"ג קזכו ופי' רש\"י והתוס' דה\"ה הבעלים לא זכו בבשר אלא כעבד הנוטל פרס מרבו שדינם ככהנים א\"כ מהי תיתי לומר דהבעלים זוכים בבשר קודם הקטרה טפי מהכהנים כיון דשניהם משו\"ג קזכו וכ\"כ רש\"י ז\"ל בהדיא בפ' הא\"מ דנ\"ב ע\"ב ד\"ה כי קזכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר משו\"ג קזכו הקטרת אימורין וברור.
עוד כתוב בס' הנז' וז\"ל אך אי קשייא הא קשיי' דאם איתא דלא מצו אכלי הבעלי' הבשר של שלמי' עד לאחר הקטרת האימורין איך הותר להניח הקטרת האימו' עד הלילה וכמו ששנינו הקטר חלבים ואימורין מצותן עד שיעלה עמוד השחר ופסקה רבינו פ\"ד מה' אלו אלא דמשום חביבה מצוה בשעתה מצוה להקטירן ביום והא כי מניחם עד הלילה להקטירן קממעט זמן אכילתן דשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד וקי\"ל דאין ממעטין זמן אכילתן כמ\"ש רבינו בפ\"י מה' אלו אבל לחזה ושוק של כהנים ל\"ק דיש לחלק בין הקרבן כולו לפרט ממנו כמ\"ש מרן כ\"מ בפ\"א מה' פ\"המ גבי תודה שנתערבה באיל נזיר עכ\"ל והנה זה שכתב דמחזה ושוק של כהנים ל\"ק דיש לחלק כו' לא ידענא מאי קאמר דאכתי תיקשי ליה מבשר חטאו' ואשמו' שהיו אוכלין הכהנים דמבואר מאותה סוגייא דפ' תמיד נשחט דכל כמה דלא מקטירי אימורין כהנים לא מצו אכלי בשר ואנן סתמא תנן הקטר חלבים ואימורי' מצותן עד שיעלה ע\"ה ומשמע אף הקטר אמורין של חטאו' ואשמות וכ\"כ רבינו בפ\"ד מה' אלו ד\"ב וכ\"כ התוי\"ט שם בריש ברכות יע\"ש וא\"כ תיקשי ליה טפי דאיך יתכן להקטיר אימורי חטאות ואשמות עד חצות דכיון שאינן נאכלין אלא ליום ולילה ורבנן גזרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה כמו ששנינו שם בריש ברכות וכל הנאכלין ליום א' מצותן עד שיעלה ע\"ה למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה א\"כ הרי מביאין אותם לבית הפסול שהרי אינן נאכלין כלל כיון שאסורים לאכול לאחר חצות וקודם חצו' היו אסורי' לאכול מפני שעדיין לא הוקטרו האימורים וע\"כ צ\"ל דאה\"נ דמטעם ממעט באכילתן צריך להקטיר האימורין מיד אחר השחיטה ועוד דאיכא מצוה לאכול ביום הזביחה כמו שדרשו בת\"כ מקרא דביום זבחכם יאכל וכמ\"ש הרמב\"ן בפי' התורה ומ\"ש בגמ' דמשו' חביבה מצוה בשעתה מצוה להקטירן ביום ולא בלילה ולא נתנו טעם משום דקממעט באכילתן היינו משום דהש\"ס קיהיב טעמא אף להקטר איברים של עולות שאין בהם אכילת אדם דבדידהו ליכא טעמא דממעט באכילתן אם לא משום חביבה מצוה בשעתה והשתא מתני' דריש ברכות דקתני הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה ע\"ה עכ\"ל דהכי קא' שאם נאנסו ולא יכלו להקטיר האברים ביום כשמקטירן בלילה מצותן שיקטירן עד ע\"ה ולא ישהו הקטרן עד היום וזה ברור.
מיהו הא ק\"ל מהא דאמרינן בפ' תמיד נשחט דנ\"ט ע\"ב רמי ליה רב ספרא לרב כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח הא כל הלילה ילין והשתא לראב\"ע דס\"ל דפסח אינו נאכל אלא עד חצות כדאיתא בסו' ע\"פ דק\"ך ע\"ב א\"כ תיקשי ליה קרא דלא ילין דמכיון דאינו נאכל אלא עד חצות ע\"כ צריך להקטיר קודם חצות והתו' שם הק' האי קרא אליבא דבן תימא דחגיגה הבאה עם הפסח הרי הוא כפסח והיכי מתוקם האי קרא בשבת כו' וקשה אמאי לא הקשו לראב\"ע דלא שייך לדידיה לתרץ אלא כתירוץ הב' שתירצו לבן תימא וע\"ש בתוס' ד\"ה ולא עולת במ\"ש דכר\"ע אוקימנא לסוגייא ושמעינן ליה לר\"ע דפסח נאכל כל הלילה ותו קשה מהא דאיתא התם רע\"א מאי בוקר בוקר ב' מי איכ' מידי דבשר איפסיל ליה מאורת' כו' והשתא אמאי לא ק\"ל טפי דכיון דבשר אינו נאכל אלא לב' ימים איך אפשר לומר בוקר ב' ע\"כ בעי למקטרינ' קודם אכילה.
ועוד קשה דאמרינן התם והרי פסח לראב\"ע כו' ואי ראב\"ע ס\"ל דקרא דלא ילין ר\"ל שומרהו שלא יבא לידי לא ילין א\"כ מנ\"ל דאימורין עד צפרא הא ע\"כ למקטרינהו ע\"פ ולומר דקרא מיירי בשנטמא או נאבד א\"נ בעבר ואכל קודם הקטרת אימורין ודאי דוחק. ומ\"ש בשם מרן כ\"מ בענין ממעט באכילתן דיש לחלק בין הקרבן כולו לפרט ממנו כו' יש לדקדק ע\"ז ממ\"ש רבינו בפ\"י מה' אלו די\"ב דאין מבשלין. המורם מאיל נזיר ומהתודה עם חזה ושוק של כהנים מפני שממעט זמן אכיל' דחזה ושוק של כהנים נאכלין לב' ימים ולילה והתודה ואיל נזיר ליום ולילה והשתא לפי דברי מרן דממעט באכילתן בחלק הקרבן ולא בכולו לא איכפת לן אמאי אין מבשלין איל ודוק והנה ע\"ד הרב אור יקרות הללו מצאתי כתוב למו\"ה מוהרי\"ן ז\"ל שכתב וז\"ל וראיתי בס' אור יקרות שהקשה דאם איתא איך הותר להניח הקטורת בלילה והא קממעט באכילת שלמי' דנאכלין לב' ימים ולילה וקי\"ל דאין ממעטין זמן אכילתן אמנם אי דין זה אינו אלא בכהנים ניחא די\"ל בין קרבן כולו למקצתו כמש\"ש הכ\"מ א\"ד.
והנה אמת שכ\"כ מרן כ\"מ האמנם כבר תמהתי בס' שער המלך בה' פס\"המ שדבריו הן היפך סוגייא דבכורות דמבואר שם דאפילו באכילת חזה ושוק אמרינן אין מביאין כו' ועכ\"פ צ\"ל שאף מרן לא כ\"כ אלא דוקא בזרוע בשלה שהוא דבר מועט א' מס' משא\"כ חזה ושוק דנפישא טפי ואף שמרן כתב דלא אמרו אין מביאין כו' אלא בכולו ולא במקצתו לאו דוקא ואשגרת לישן הוא עכ\"ל עוד ראיתי בס' הנז' עמד מתמיה במ\"ש התוספות בסוף דבריהם בפ\"ב דביצה הואיל ואינו יכול להקתי' עשאום כמי שנטמאו או נאבדו וכתב וז\"ל ותמהני דדבר זה גמר' ערוכה היא בפ' תמיד נשחט עלה דאמר ר' ישמעאל אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה ומשני ר\"ח במעלה ומלי' בראשו של מזבח ופרכינן והא כל כמה דלא מיקטרי האמורים לא אכלי הכהנים בשר ומשני כיון דלא אפשר עשאום כמי שנטמאו או נאבדו וא\"כ איך לא העלו על דל שפתם סוגיא זו וצ\"ע עכ\"ל ויותר הי\"ל לתמוה על הי\"מ למה הוצרכו לידחק דהכא מיירי בשנטמאו או נאבדו דנר' דאשתמיט מינייהו אות' סוגייא כי ע\"כ נלע\"ד דהתוס' המה ראו דההיא דאתמר התם עשאום כו' אינו אלא לרב פפא דמוקי לההיא דר\"י בקרבן בהמה דאיכא הקטרה ומפרש במעלה ומלינה ואהא הוא דפרכינן והא כל כמה דלא מיקטרי אימורים כהנים לא אכלי ובעלים לא מתכפרי והוצרכו לשנויי דהיכא דלא אפשר עשאום כמי שנטמאו או נאבדו כו' אבל לר\"ח דמוקי לה בחטאת העוף לא צרכינן להכי ואפשר שחולק על ר\"פ בזה וגם ר\"א ור\"ה בריה דר\"ן משמע להו הכי וחלקו על ר\"פ בזה ועוד דלא איתמר הכי אפי' לר\"פ אלא לדעת ר\"י ואיכא למימר דרבנן דר\"י פליגי עליה בהכי הילכך לא הביאו ראיה משם כלל אלא התוס' מצד הסברא הוצרכו לומר דהא דפ\"ב דביצה מיירי בשנטמאו או נאבדו ועוד יש ליישב והוא הנכון דהתם שאני דלא חזו להקטרה כלל בזמן הקטרתו ולהכי קאמר כיון דלא אפשר להקטירן בזמן הקטרתו כנטמאו דמי משא\"כ הכא שהרי חזו להקטרה בליל מוצאי י\"ט והיינו בזמן הקטרתו ודוק בלשונם שכתבו כיון דלא חזו מבע\"י כו' ודוק.
ובמ\"ש עוד התוס' שם בפ\"ב דביצה ול\"נ דא\"כ לימא א\"ב כגון דהכל קיים לרבא לא זריק כו' ק' שהרי אמרי' בפ' התכלת דמ\"ח ע\"א עמד וחטא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרינן כו' וכתבו שם התוס' דאפילו עובר בלאו ואפשר לומר דלא אמרי' עמד וחטא בשתיים בזריקה והקטרה כו' כדי שתזכה בא' ודוק תו ק\"ל לדעת י\"מ מהא דאמרינן בהמה חציה של גוי כו' מה בין זו לנו\"נ כו' והשתא נימא דטעמא דנו\"ן משום הקטרת אימורים דלית בהו חלק הדיוט כלל ואם נאמר דלא יקטיר להו עד חשיכה נמצא דאין בה צורך הדיוט כלל ולתירוץ שני ניחא דהש\"ס ה\"פ ויאכל הבשר ולא יקטיר עד הערב ודוק ובמאי דאמרינן שם בגמ' בפ\"ב די\"ט ד\"ך עלה דאמרינן שם עבר ושחט מאי דלרבא לא זריק כל היכא דנטמא הבשר לא יזרוק עיין להרב חד\"ה שהקשה מברייתא דקתני ואם היתה שבת לא יזרוק ליפלוג וליתני בי\"ט עצמו ולימא דאם נטמא הבשר לא יזרוק וכתב דה\"ה דהו\"מ למיתני הכי וחדא מינייהו נקט ולי נראה ליישב דברייתא דנקט אם היתה שבת רבותא אתא לאשמועינן כלפי מה שהק' התוס' בפ' התכלת ד\"ה חטא בשבת וז\"ל תימא יזרוק כדי לאוכלן חיי דכ\"הג תנן בפ' שתי הלחם וי\"ל דאין זה זכות לחטא בכך כו' יע\"ש וא\"כ אי הוה תני נטמאו או נאבדו הו\"א דוקא נטמאו משום דאין אומרים לאדם חטא בי\"ט כדי שתזכה בחול אבל בשבת והבשר קיים הוה אמרי' דיזרוק כדי שיזרוק כדי לאכול הבשר חי קמ\"ל דלא חשיב זה זכות ודוק.
ומצאתי כתוב בגליון בפ' התכלת משם תוספו' חיצוניות וז\"ל הדם יזרק והבשר יאכל וא\"ת הניחא למ\"ד נו\"ן קרבין בי\"ט דמקטיר האמורין ונאכל הבשר אלא למ\"ד נו\"ן אין קרבין בי\"ט איך הבשר יאכל הא כל כמה דלא מקטרי אימורים כהנים לא מצו אכלי וי\"ל דמיירי בנטמאו אימורים או שאבדו והא דקתני בשבת לא יזרוק ואם זרק הורצה להקטיר אימורים לערב מיירי בדאיתנהו ולאו לצדדים קתני אלא ה\"ק בי\"ט זורק בשנטמאו ובשבת לא יזרוק אף בשנטמאו ואם זרק הורצה בשלא נטמאו בין בחול בין בשבת תוס' חצונייות עכ\"ל וק\"ל דאכתי תיקשי ליה לאבע\"א דמשני התם בביצה שאני שבות שבת משבות די\"ט א\"כ ע\"כ סיפא דקתני ואם זרק הורצה דיעבד אין לכתחילה לא מיירי בשלא נטמאו ובשבת דאלו בי\"ט אפי' לכתחי' זורק ע\"מ להקטיר אימורין לערב וכיון שכן קשה אמ\"ש וי\"ל כו'." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור בל תאחר אחד \n נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהם מערכין ומתנו' עניים מ\"ע מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחילה. הנה בפ\"ב דביצה די\"ט ע\"א עלה דמתני' דמביאין שלמים וסומכין עליהן אמרו הני תנאי כהני תנאי דתנייא אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהוא יו\"ט אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות רש\"א הרי הוא אומר בחג המצות כו' כל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות ראב\"ש אומר מביא אדם תודתו בחג הסוכות כו' ומסיק אביי דבהכי פליגי ת\"ק ור\"ש דת\"ק סבר ג' רגלים אמר רחמנא אפי' שלא כסדרן ור\"ש סבר כסדרן אין שלא כסדרן לא ופי' רש\"י דכולה הך מתני' דלענין בל תאחר איירי דת\"ק סבר כל המאחר נדרו ג\"ר אפילו שלא כסדרן עובר בבל תאחר כו' והיינו דקאתא ת\"ק לאשמועינן עצה טובה דכל מי שיש לו תודה יביאנה בחג הסוכות ואפילו הוא רגל הראשון שהרי בפסח ובעצרת אינו יכול להקריב' ויבא לידי בל תאחר ור\"ש סבר דהנודר לפני סוכות יש לו שהות עד לשנה הבאה וה\"ק כל שבא בחג המצו' כגון שנדר קודם הפסח והיה עליו להביאה בחג המצות בא בחג השבועו' שלאחריו או בחג הסוכות ואין לו עוד שהות וכל שלא בא בחג המצות כגון שנדר לאחר הפסח אינו בא בחג השבועות כו' כלומר אינו צריך להביאה לא בחג השבועות שלאחריו ולא בחג הסוכות שיש לו שהות עד חג הסוכות של שנה הבאה שעברו ג\"ר כסדרן עכ\"ל לכאור' משמע דלר\"ש אם נדר קוד' הפסח להבי' קרבן תוד' אפי' שעברו עליו ג\"ר אינו עובר עליו בבל תאחר שהרי קרבן תודה אינו בא בחג המצות ואין אני קורא בו כל שבא בחג המצות בא בחג הסוכות.
אכן מדברי רש\"י משמע דאם נדר קודם הפסח לר\"ש עובר בב\"ת אפי' בקרבן תודה ולא פליג ר\"ש את\"ק גבי תודה לומר שאינו עובר בבל תאחר לעולם אלא אתא למימר דבעינן ג\"ר כסדרן וכן הדין נותן דכיון דלת\"ק אע\"ג דבעינן ג\"ר לעבור בבל תאחר וקרבן תודה אינו יכול להביא בחג המצות ובחג השבועות ואפ\"ה בשעבר עליו ג\"ר ס\"ל דעבר בבל תאחר ה\"נ לר\"ש אע\"ג דבעי ג\"ר כסדרן ודאי דאם עבר ג\"ר כסדרן בקרבן תודה נמי עובר בבל תאחר והיינו טעמא ודאי דלא קפיד רחמנא אג\"ר אלא מפני שהוא עולה באלו הרגלים ליראות לפני ה' ולא אטרחיה רחמנא לבא בזמן אחר כיון שיש לו זמן הרגלים שעולה בלא\"ה וכיון שכן אפי' דקרבן תודה אינו יכול להקריב בפסח מפני חמץ שבה ועצרת מפני איסור יו\"ט ודאי דתלוי בג' הרגלים כיון שיכול לעלות ב' וג' ימי' קודם פסח ועצרת ולהקריב קרבן תודה וכל שעבר הג' רגלים עובר בבל תאחר וזה מבואר ואי קשיא לך דהיכי קאמר ר\"ש וכל שלא בא בחג המצות לא בא בחג השבועות ובחג הסוכות וכתב רש\"י כלומר אין להביאה לא בחג השבועות ולא בחג הסוכות כו' והא אע\"ג דבל תאחר ליכא לר\"ש עד שיעברו עליו ג\"ר כסדרן אבל עשה מיהא איכא להביאו ברגל ראשון שפגע בו כדאמרינן בפ\"ק דר\"ה מקרא דובאת שמה והבאתם שמה וי\"ל דאין צריך להביאה משום לאו דבל תאחר קאמר אבל עשה ודאי איכא וברור והנה בהך בריית' דמייתי הש\"ס לא מצינו אלא שלשה סברות בענין זה דבל תאחר סברת ת\"ק וסברת ר\"ש וסברת ר\"א בנו אבל בפ\"ק דר\"ה ד\"ה ע\"ב בברייתא דמייתי התם הש\"ס איכא עוד ב' סברות סברת ר\"מ דס\"ל דאפילו ברגל אחד עובר בבל תאחר וסברת ראב\"י דס\"ל דבשני רגלים הוא דעובר ועוד יש סברא אחרת ואיתא התם ד\"ו ע\"ב דס\"ל כר\"ש דבעי ג\"ר כסדרן מיהו לר\"ש הדבר תלוי ברגלים כסדרן דוקא ולההוא תנא אם עבר עליו שנה שלימה נמי אפילו שלא עברו עליו נמי ג\"ר כסדרן עובר וזה שלא כת\"ק דר\"ש ולא כר\"ש כדאיתא התם יע\"ש.
ולענין הלכה נראה דקי\"ל כר\"ש דבעי' ג\"ר כסדרן דהא אוקימנא התם לסתם מתני' דקתני בא' בניסן ר\"ה לרגלים כר\"ש כדאיתא התם וקי\"ל הלכה כסתם וכ\"ן מדברי הרי\"ף והרא\"ש שהביאו בההיא סוגיא דמוקים למתני' כר\"ש וכ\"ן מבואר מדברי הרשב\"א בחידו' לנדרים ד\"ג עלה דאמר רבא התם כגון שאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר כו' דמההי' שעתא הוי נזיר מידי דהוי האומר לאשתו כו' כתב וז\"ל אלא דק\"ל למה לי דאמר טעמא משום דכל שעתא ושעתא דילמא מייתי דאטו בל תאחר דאמר רחמנא משום חשש דילמא מיית הוא הא אינו אלא מצות מלך תדע לך שהרי אינו עובר עליו אלא אחר ג\"ר כסדרן ופעמים שהם ג' ופעמים שהם ד' ופעמים ה' כו' יע\"ש גם רבינו ז\"ל בספר המצות מצות ל\"ת סימן רנ\"ה כתב וז\"ל ובאה הקבלה שאינו עובר על לאו זה עד שיעברו ג\"ר כסדרן יע\"ש וכאן כתב עוד רבינו עברו עליו ג\"ר ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב ה\"ז עובר בל\"ת שנאמר לא תאחר לשלמו אינו עובר בל\"ת עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה עכ\"ל וכתב מרן כ\"מ וז\"ל עד שיעברו עליו רגלי השנה כו' פ\"ק דראש השנה ואע\"ג דסתם מתני' התם כר\"ש לא חש לה רבינו משום דת\"ק דברייתא פליג ור\"מ וראב\"י וכיון דרבים טובא פליגי עליה לא חיישינן לסתם ועוד דמשמע דרבא סבר הכי וסתם ספרי כת\"ק דברייתא וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל עוד י\"ל דאפשר דהאי סתמא דמתני' לא עדיף כולי האי דלאו האי דינא אתא לאשמועינן אלא אתא למימר דניסן ר\"ה לשנים ולר\"ש ר\"ה לרגלים ולא למסתם כר\"ש נחית עכ\"ל מבואר יוצא מדברי מרן ומהר\"י קורקוס ז\"ל דס\"ל בפשיטות בהבנת דברי רבינו ז\"ל שפסק כת\"ק דר\"ש דלא בעינן ג\"ר כסדרן וה\"נ משמע להו בהבנת לשון הספרי שהוא כלשון רבינו שאמרו אינו עובר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלי השנה כולה יע\"ש דהכונה ג\"ר ואפי' שלא כסדרן.
והנה מלבד שקשה עליהם דלפי שיטתם רבי' פליג אמ\"ש בס' המצות דבעי' ג' רגלים כסדרן אף זו פליג אמ\"ש בס' המצות גופיה במצות עשה סימן פ\"ג כי שם הביא לשון הספרי שאמרו שאינו עובר בב\"ת עד שיעברו ג' רגלים כל השנה כולה ואף שבפי' המשנה פסק רבינו בהדייא דלא כר\"ש כיון שבס' המצות פסק כר\"ש ראוי יותר להסכים דבריו שבחבורו עם מ\"ש בספר המצות יותר מפי' המשנה ולפי דבריהם ג\"כ קשה דקי\"ל ס' ספרי ר\"ש והך דהכא אתי דלא כר\"ש ועוד שלשון רבינו כפול ומכופל ועוד מה הלשון אומר' עד שיעברו עליו רגלי' השנ' כולה דמילת השנ' כולה היא משוללת ההבנ' דכיון שאמר עד שיעברו עליו ג' רגלי' הדבר ידוע שהוא רגלי השנה כולה ועוד יש לתמוה במ\"ש מרן בשם מהר\"י קורקוס ז\"ל דאפשר דהאי סתמא דמתני' לא עדיף כולי האי דלאו האי דינא אתא לאשמועי' אלא למסתם כר\"ש אתא עכ\"ל דהא שם בפ\"ק דר\"ה ד\"ז ע\"ב אמרינן דברגלי' סבר לה רבי כר\"ש ובמעשר בהמה סבר לה כר\"מ יע\"ש וא\"כ מבואר יוצא דר' כר\"ש ס\"ל ולמסתם כר\"ש נחית ולא יש חולק בזה דכולהו אמוראי דהתם הכי ס\"ל היפך דברי הרב שכתב דלאו למסתם כר\"ש נחית ועיין בס' בני דוד שם בפי\"ד מה' אלו שדבריו בזה דחוקים כיע\"ש כי ע\"כ המחוור בדעת רבינו ז\"ל הוא מ\"ש הרב שער אפרים בסי' ל\"ב דלהכי חזר הרב וכתב ואינו עובר בבל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה לומר דבעינן רגלים כסדרן וזה הורה לנו באומרו רגלי השנה כולה כלומר ולא רגלי מקצת שנה אחרת שרגלי השנה מתחילין מחג המצות וחג השבועות וחג הסוכות כסדר הכתובים בתורה ואם אנו אומרים שעובר בבל תאחר אפי' שעברו הרגלים שלא כסדרן אין רגלי השנה כולה שאם נדר קודם עצרת כשעב' עצר' וחג הסוכו' הרי נשלמו רגלי השנה הזאת דחג המצו' הבא אחריהן הוא משנה האחר' אבל אם אנו אומרים שצריך שיעברו הרגלים כסדרן הרי יש כאן ג\"ר של שנה אחת כולה ובכן ממילא נתיישבו כל ההערו' והדיוקי' שבדברי רבי' וכמדובר ועיין בס' לשון ערומים בלשונות רבינו די\"ג ע\"ב.
ומיהו הא קשיא לי בדברי רבינו דכיון שהוא ז\"ל תפס עיקר סברת ר\"ש דבעי ג' רגלים שיהיו כסדרן א\"כ תיקשי ליה מאי דריש בקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם דלדידיה ליכא לשנויי כדמשני בגמ' דאצטריך קרא לכדר' יונה דאמר הוקשו כל המועדים זל\"ז שכולם מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו דההיא דרשא דרבי יונה כוותיה דר\"מ אזלא דסבר ברפ\"ק דשבועות שכל השעירים של המועדות כפרתן שוה וכדאיתא התם בהדיא בדי\"א אבל רבינו בפי\"א מה' שגגות פסק כר' יאודה דלא כל השעירים של המועדות כפרתן שוה וא\"כ לדידיה תיקשי מה יענה לקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם דמיניה דריש ראב\"י דאפי' בשתי רגלי' עובר בבל תאחר והא ודאי בורכא היא דהיא גופא תיקשי לר\"ש גופיה דאיהו פליג התם אר\"מ וס\"ל דלא כל השעירים כפרתן שוה ואיהו ס\"ל הכא דבעינן ג' רגלים כסדרן לענין בל תאחר ולדידיה קאמרי' בגמ' דאצטריך קרא דאלה תעשו לה' במועדיכם לכדרבי יונה ועכ\"ל כמ\"ש התוס' בפ\"ק דשבועות ד\"ט ע\"ב ד\"ה כדאמר כו' בשם ר\"ת דאף לר\"ש ולר\"י אצטריך הקישא דר' יונה דאי לא מנלן לומר דשעיר דעצרת מכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף דליכא למימר כדר' חמא בר חנינא דדריש שעיר ושעיר דהא בעצרת לא כתיב שעיר ושעיר אלא ודאי דאהיקש' דר' יונה סמיך אלא שיש לתמוה על מה שתירצו התוס' עוד שם דהיקשא דר\"י לא אצטריך כי אם לר\"מ דוקא ולא לר\"י ור\"ש יע\"ש דא\"כ מה יענו להך דפ\"ק דר\"ה דמבואר דאף לר\"ש אצטריך היקשא דר' יונה כי זה מבואר כתירוץ ר\"ת ואיך נעלם סוגייא זו מרבותינו בעלי התוס' כי כל רז לא נעלם מהם וצ\"ע.
וראיתי להרב מש\"ל עמ\"ש רבינו דחייבי ערכין ודמים וחרמות ומעשרות ומ\"ע מצות עשה מן התורה שיביאם ברגל שפגע בו תחילה כתב וז\"ל לא מצאתי מקום דין שיהיה באלו עשה וכו' ופשטיה דקרא לא מיירי אלא במידי דהקרבה ומאי דכתיב ותרומ' ידיכם היינו בכורים וכמ\"ש רש\"י עכ\"ל ונלע\"ד דכל אלו נפקי מדכתיב מעשרותיכם ודרשו בספרי בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה ומשמע ליה לרבינו דמעשר דגן כולל מעשר ראשון ושני ועני ולא כמ\"ש רש\"י בפי' המקרא מעשר בהמה ומעשר שני דוקא שצריך לאכול לפנים מן החומה יע\"ש ושאר חייבי דמים וערכין וחרמין בכלל נדריכם ונדבותיכם דקרא הוא וכיון דגלי לן קרא בעניין לאו בל תאחר דכל אלו אע\"פ שאינן בני הקרבה תלויין ועומדין עד זמן עלייתם לרגל אף העשה הזה התלוי ברגל ראשון שייך למדרש בהו דמחייבי ברגל ראשון וה\"נ משמע בפ\"ק דר\"ה ד\"ד ע\"ב דקאמ' ר\"מ דברגל א' עובר בבל תאחר בכל אלו דיליף לה מעניין העשה דכיון דאמר רחמנא אייתי ברגל ראשון ולא אייתי ממילא קם ליה בבל תאחר יע\"ש הרי דעל כולהו דקאי בבל תאחר סבר ר\"מ דקאי אעשה. וה\"נ משמע התם ד\"ו ע\"א עלה דת\"ר מוצא שפתיך זו מ\"ע יע\"ש. ואדרבא על רש\"י בפי' המקרא יש לדקדק למה נדחק לפרש במילי דהקרבה דוקא דאי משום דהכתוב תלה הדבר בעלייתם לרגל כמ\"ש הרא\"ם בד\"ה ותרומת ידיכם יע\"ש הרי בעניין בל תאחר דקאי אקרא דג\"פ בשנה יראה כל דמינה ילפינן דלא עבר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלים ואפ\"ה דרשינן לקרא אף במידי דלאו בר הקרבה כדאיתא בפ\"ק דר\"ה. ואפשר דרש\"י בשיטת הר\"ן ז\"ל קאי שכתב שם בפי' ההלכות דכל מידי דלא תלי במקדש בל תאחר דידהו אינו תלוי ברגל אלא מיד דומיא דצדקה דאמר רבא דמחייב לאלתר יע\"ש.
ובספר קול ן' לוי דכ\"ב ע\"ב הקשה בדברי רבינו במה שכלל מתנות עניים בשאר מילי דתלי דוקא ברגלים דמ\"ש מצדקה שפס' בפ\"ח מהלכות מ\"ע דחייב בבל תאחר לאלתר מפני שבידו ליתנה מיד ה\"נ שייך הך טעמא גבי מ\"ע ומה שייכות יש למ\"ע במקדש עד שיהיה דינם כמילי דהקדש ולא כצדקה איברא שהתוספות והר\"ן תלו לצדקה ברגלים דאז מחייב להשתדל לבקש עניים אבל רבינו לא הזכיר מזה בצדקה כלום ולא השוה מדותיו כמו שהשוו אותה התוספות והר\"ן וצריך טעם למה וצ\"ע עכ\"ל וטעמו של רבינו מבואר בזה בס' החינוך פרשת כי תצא סימן תקמ\"ו שכתב וז\"ל ויש מהם שאמרו שאף בבל תאחר מחייבינן בצדקה כשאינו פורע אותה לאלתר שחילוק יש בין מה שאדם מחייב עצמו בו כגון צדקה למה שאין אדם מחייב עצמו בו כלקט שכחה ופאה דמה שחייב הוא עצמו ובידו לקיים דאית ביה הני תרתי כגון צדקה מחייב עליה בבל תאחר מיד אבל בלקט שכחה ופאה לא חייב עצמו בהן וקרבנות שחייב עצמו בהן אין בידו להקריבן מיד ולפיכך אינו עובר עליהן עד שיעברו ג' רגלי' עכ\"ל ועיין במ\"ש עוד בפ' בחוקותי סימן ש\"ן ד\"ה ונוהגת. וכך מצאתי כתוב בביאור הלכות מעה\"ק למהר\"י קורקוס וז\"ל ומיהו עדיין י\"ל שכלל רבינו כאן מ\"ע בכלל השאר לרגל אחד ולמה לא יהיה לאלתר כיון דקיימי עניים ואפשר שיש חילוק בין צדקה לשאר מ\"ע דרבא צדקה לחוד קאמר ושאני צדקה שעל ידי נדרו נתחייב בה ולכך צריך לתת מיד אבל מ\"ע ולקט שכחה ופאה הרי הם ככל שאר חיובים וברגל א' יש עשה ובג' רגלים לא תעשה וכן בפסוק והבאתם שמה כתיב וכל מעשרותיכם וכל מעשר בכלל א\"כ רבא בצדקה בלחוד קא מיירי דהיינו מעו' שאדם נודר לצדקה ואפשר עוד דרבא כשאין עניים מיירי וחייב להפריש מיד כאשר כתב בה' מ\"ע וכאן ביאר שחייב לעלותן בידו ברגל ראשון ובודאי שם ימצאו עניים ובשלש רגלים עובר בבל תאחר וכתב זה כאן דשייך לדין קרבנו' ולפ\"ז מ\"ע וצדקה הכל דין אחד אלא שמ\"ע אם אין עניים לוקח אותם לעצמו דלא אמרה תורה הנח לעכברים ולעורבים ואפשר דבמלקט לצורך עניי' מיירי אלא שאני רואה שגם כאן גבי בל תאחר לא הזכיר מ\"ע ואפשר היה לומר דלאו כי רוכלא דליתני וליזיל אלא שגם מה שפי' לא היה צריך לפרש כי די היה שיכתוב עבר ג' רגלים ולא הביא כו' הר\"ז עובר מדפרט הני משמע דלאפוקי מ\"ע כתב כן ואפשר דכיון דביעור המעשרות מקץ ג' שנים אין בל תאחר דידהו בג\"ר וכן הרגישו התוס' ותירצו שם אלא שאין נראה כן בגמ' אלא כל אלו בכלל בל תאחר הן וכן דרשו מעמך להביא לקט שכחה ופאה ואם לשון רבינו מדוייק צ\"ע עכ\"ל.
ודע דבפ\"ק דר\"ה עלה דתנו רבנן מוצא שפתיך זה מ\"ע כו' תשמור זו מצות לא תעשה פרי' הש\"ס האי ממוצא שפתיך נפקא הא מובאתה שמה והבאתם שמה נפקא וה\"נ פריך עמ\"ש תשמור זו מצות לא תעשה הא מלא תאחר לשלמו נפקא ומשני חד לאפריש ולא אקריב וחד לאמר ולא אפריש ורבינו לא הזכיר כאן כי אם עשה דובאתה שמה ולא תעשה דב\"ת אבל עשה דמוצא שפתי' ולא תעשה דתשמור לא ביאר כלל וכל כי האי הי\"ל לרבינו לבאר כיון דאצטריך קרא אחרינא לאמר ולא אפרי' דמחייב בעשה ולא תעשה ובפ\"א מה' נדרים הל' ד' כתב וז\"ל מצות עשה של תורה שיקיים אדם נדרו כו' שנאמר מוצא שפתיך כו' ולא ביאר שעשה זה תלוי בהפרשה לבד גם לא ביאר שעובר בלאו דתשמור ובמנין המצות ג\"כ לא מנה לאו זה דתשמור חוץ מלאו דבל תאחר ואפשר דמשו' הכי לא מנה רבינו לאו זה דתשמור משום דקשיא ליה קושיית התוס' בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ד\"ה תשמור מההיא דאמרינן בעירובין דצ\"ו דהשמר דעשה עשה הוא וה\"נ אמרו ביומא דפ\"א והאי נמי השמר דעשה הוא שישלם מה שנדר ומתוך קושיא זו אפשר דמשמע ליה דתנא דהך ברייתא דתני אשמור זו מצות לא תעש' סבר דהשמר דעשה נמי לאו הוא ואשכחן דפליגי תנאי בהך מילתא ואיתיה במכילתא פרשת משפטים על פסוק ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו אמרו וז\"ל למה נאמר לפי שהוא אומר ושמת את השלחן כו' אם שינה עובר בל\"ת לכך נאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו רמ\"א לעשות דברי תורה עליך חובה ר\"א אומר לעשו' מ\"ע מצות ל\"ת ע\"כ וכתב הרא\"ם דבין לת\"ק ובין לר\"א קרא דובכל אשר אמרתי בלא תעשה קא מיירי אלא דבהא קמפלגי ת\"ק סבר לא בא הכתוב רק ליתן לא תעשה על הדברים הנראין כמו תיקון ועצה טובה דומיא דושמת את השלחן וכיוצא ולדעת ר\"א בא הכתוב ליתן ל\"ת ע\"כ מ\"ע שבתורה יע\"ש.
וממוצא דברי הרב אתה למד דר\"מ דפליג את\"ק ור\"א ואמר שבא הכתוב לעשות דברי תורה עליך חובה ס\"ל דלא בא הכתוב ליתן ל\"ת רק לעשות דברי תורה עליך חובה כלומר שיתחייב בלימוד כל התורה על דרך השמר לך ושמר נפשך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ומשום דר\"מ ס\"ל דהשמר דעשה עשה הוא דהוא אזיל בשיטת ת\"ק ור\"א יע\"ש והשתא לדעת רבי' הך ברייתא דפ\"ק דר\"ה דדריש תשמור ללא תעשה אזלא כוותיה דת\"ק ור\"א דמכילתא דס\"ל דהשמר דעשה לאו הוא ולדידהו מצריך הש\"ס תרי קראי חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב אבל לר\"מ דמכילתא דהשמר דעשה עשה לא אייתר קרא דתשמור לעבור בלאו דאפריש ולא אקריב וכיון דסתמא דתלמודא בפ\"ב דעירובין דצ\"ו ובפ' בתרא דיומא דפ\"א קאמר בפשיטות דהשמר דעשה עשה הוא וקאי כוותיה דר\"מ הכי נקטינן ולכך לא מנה רבינו לאו זה דתשמור לענין אפריש ולא אקריב וס\"ל דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה וכיון שהפרישה תו לא מחייב בלאו אם לא הקריבה ומ\"ש רבינו אחד נדרי' ונדבו' עובר בבל תאחר נדבה כעין נדר קאמר כגון הרי עלי עולה ע\"מ שלא אתחייב באחריותה וכדאיתא בפ\"ק דר\"ה ד\"ו אבל אם אמר הרי זו נדבה לא מחייב בב\"ת עד שיקריבנה.
וע\"פ האמור הנה נכון מ\"ש רש\"י ז\"ל בפ\"ק דנדרים ד\"ט ע\"ב ד\"ה נדבה נמי דבנדבה לא עבר בבל תאחר דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה עכ\"ל ולכאורה דבריו תמוהים דזה היפך סוגייא זו דפ\"ק דמבואר בהדייא דאף בנדבה קעבר בבל תאחר וכבר עמדו עליו בזה בס' פנים מאירות סימן ט' ובס' שבות יעקב ח\"ב ובספר דברי אמת בתשובת דכ\"ח סע\"ב ודמ\"ב ע\"ד ועיין בני דוד דס\"ג ע\"א. מיהו ע\"פ האמור דהך ברייתא הלזו דדריש תשמור ללא תעשה אזלא כוותיה דת\"ק ור\"א דמכילתא אבל ר\"מ פליג צדקו היטב דברי רש\"י ז\"ל דאותה סוגייא דנדרים כוותיה דר\"מ אזלא כדאיתא התם ולדידיה ס\"ל דהשמר דעשה עשה הוא ולא אייתר קרא ללאו לנדבה כמבואר וכמדובר. ועיין במ\"ש עוד רש\"י שם בפ\"ק דנדרי' ד\"י ע\"א ד\"ה מאי שנא יע\"ש ודוק. ואי תיקשי לך ואיך אפשר לומר דתנאי דמכילתא פליגי בהכי אי השמר דעשה הוא או לאו ושרבינו פסק כמ\"ד דהשמר דעשה עשה הוא והלא בפ' הקומץ דל\"ו גבי קרא דושמרת את החוק' הזאת למועדה מימים ימימה אפליגו ר\"א ור\"י דר\"א אמר המניח תפילין בלילה עובר בעשה ור\"י אמר עובר בלאו ואמרי' התם דר\"א סבר השמר דעשה עשה הוא ור\"י סבר דשמר דעשה נמי לאו הוא ולא קאמר הש\"ס דתנאי פליגי בהך פלוגתא ורבינו ז\"ל בפ\"ד מהלכות תפילין די\"א פסק כר\"י דהמניחן בלילה עובר בלאו הרי דפסק דהשמר דעשה לאו הוא היפך מאי דאמרן לעיל והא ודאי לא קשיא כלל דפלוגתא דר\"א ור\"י גבי תפילין אינו ענין לפלוגת' דתנאי דמכילתא דר\"א ור\"י לא פליגי אלא גבי מניח תפילין בלילה דכי קעביד אאיסור הנחה בלילה אינו אלא על ידי מעשה בידים וכל כה\"ג לר\"י ס\"ל דחשיב השמר דלאו כיון דקעביד בקום עשה והא דקרי ליה הש\"ס השמר דעשה הוא מפני שהכתוב כלל יחד צווי הנחת תפילין ביום ואזהרת הנחתן בלילה בחד קרא דושמרת את החוקה הזאת מימים ימימה ודרשינן ימים ולא לילות וכלל הכתוב צווי הנחתן ביום ואזהרתן מלהניחן בלילה למילת ושמרת ומש\"ה ר\"א סובר דהמניחן בלילה עובר בעשה דהך השמר דעשה עשה הוא ולא לאו ואע\"פ שעובר עליהן בקום עשה כיון דכלל אזהרה זו בכלל קיום הנחתן ביום אין כאן אלא עשה דלא פלגינן מילת ושמרת חציו עשה וחציו לא תעשה ור\"י ס\"ל כיון דקעביד האיסור זה בקום עשה ל\"ת הוא אפי' שכללן הכתוב לעשה ול\"ת בחד קרא והו\"ל כאילו כתיב השמר ב' פעמים חד לעשה דהנחתן ביום וחד ללא תעשה דהנחתן בלילה אבל פלוגתא דתנאי דמכילת' אינו עניין לזה ובההיא אפשר דבין ר\"א ובין ר\"י כ\"ע סברי דהשמר דעש' עשה הוא כר\"מ דפליג התם את\"ק ור\"א ולזה החילוק כיוונו התוספות בעירובין דצ\"ו ד\"ה השמר שכתבו וז\"ל השמר דעשה עשה ואפי' ר\"י דאמר בפרק הקומץ השמר דעשה נמי לאו הוא ולהכי המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו מודה הוא שאם לא הניח ביום שאינו לוקה דלעניין הנחת היום השמר דעשה עשה הוא כמו לעניין עשיית פסח דאמרינן הכא דהוי עשה משום דהוי קום עשה ודוקא לענין הנחת תפילין בלילה קאמר ר\"י דלאו הוא דהוי כמו השמר בנגע הצרעת דחשיב ליה לאו בפ' ר' אליעזר דמילה דקל\"ב אע\"ג דכתיב לשמור ולעשות משום דפירושו לאו הוא השמר שלא תיקוץ עכ\"ל וכונתם מבוארת ע\"פ האמור ועיין בספר לשון ערומים בלשונות הרא\"ם די\"ד ע\"ד מ\"ש שם בכונת דברי התוספות בשם הרב מר חמיו ז\"ל יע\"ש שדבריו תמוהים.
ולעיקר קושייתו שהקשה בספר הנז' בדברי התוס' בשבת דקל\"ב יש ליישב ע\"פ מ\"ש בפ\"ק דראש השנה ד\"ו ע\"א ד\"ה תשמור כיע\"ש והשתא ע\"פ האמור ממילא נוחים ג\"כ דברי רבינו שפסק בפ\"ד מה' תפילין די\"א כר' יוחנן דפ' הקומץ דהמניח תפילין בלילה עובר בלאו אע\"פ שכתבנו שדעתו לפסוק בעלמא כמ\"ד השמר דעשה עשה דשמא היא ההיא דהמניח תפילין בלילה דקעבר בקום עשה כמ\"ש התוספו' ז\"ל וע\"פ האמור ממילא ג\"כ נוחים דברי הרמב\"ן בביאור התורה שהשיג על רש\"י בפרשת משפטים על מ\"ש בפירוש המקרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שבא הכתוב לתת לא תעשה על כל מצות עשה והשיג עליו דאנן קי\"ל דהשמר דעשה עשה וא\"כ לא הוסיף בכאן אלא עשה עכ\"ל. והרא\"ם שם בהליצו בעד רש\"י כתב על דבריו של הרמב\"ן וז\"ל ועוד דהרי הוא עצמו כתב בפ' יתרו גבי זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו משום דשמור מצות לא תעשה וזכור מ\"ע וסתרן אהדדי ואיך לא חשש דהשמר דעשה עשה דהתם השמר דעשה הוא כדכתיב לקדשו וכו' ומה שפי' הוא במילת לקדשו שלא נחללנו כי היכי דלא תקשי ליה מהשמר דעשה עשה לא הרויח כלום משום דכיון דמילת לקדשו בצורת עשה אינו אלא עשה שהרי גבי שבת דכתיב ביה וביום הז' תשבות פירשוהו רז\"ל למ\"ע אעפ\"י שפירושו שלא לעשו' בו מלאכה מפני שהוא בצורת עשה עכ\"ל ונר' דאשתמי' מיניה דברי התוס' הללו דעירובין דצ\"ו שכתבו דאפי' לרבי יוחנן דאמר השמר דעשה לאו היינו דוקא בההיא דהמניח תפילין בלילה דכי קעבר ומניחן בלילה קעבר בקום עשה אבל במידי דעבר בשב ואל תעשה אף ר' יוחנן אזי' ומודה דהשמר דעשה עשה הוא והשתא היא היא שיטת הרמב\"ן ומש\"ה גבי שמור את יום השבת ס\"ל שאעפ\"י שבא הכתוב בצורת עשה כיון שהכתוב מזהיר אותנו שלא נחללנו את השבת והעובר והמחלל אותו קעבר בקום עשה חשיב לאו דומיא דהשמר בנגע הצרעת דאע\"ג דכתיב ביה לשמור ולעשות ובא בצורת עשה לכ\"ע השמר דכתיב ביה לא תעשה הוא מפני שבא הכתו' להזהיר שלא יקוץ בהרתו ואם עבר קעביד מעשה בידים.
והראיה שהביא הרא\"ם מקרא דביום הז' תשבות שפירשוהו רז\"ל למ\"ע אעפ\"י שפירושו שלא לעשות בו מלאכה מפני שהוא בצורת עשה אפ' לומר דדוקא גבי כלל זה דהשמר דלאו לאו השמר דעשה עשה הוא דאמרינן דכל היכא דהכתוב בא להזהיר שלא יעשה מעשה בידים חשיב השמר דכתיב ביה לאו וכל היכא דבא הכתוב להזהיר שיעשה מצוה ולא יתבטל חשיב השמר דכתיב ביה עשה ולא אזלינן בתר צורת הכתוב אם הוא בצורת עשה או בצורת לאו אלא בתר ענין אזהרה. וכך היתה הקבלה במילת השמר לפי דברי התוספות אבל בשאר כתובים אזלינן בתר צורת הכתוב אם בא בצורת עשה או בצורת לאו. ובספר דרך הקדש למוהר\"ח אלפאנדארי ז\"ל די\"א ע\"ב כתב וז\"ל וראיתי להרמב\"ן בפירוש התורה פ' משפטים ע\"פ ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שהקשה לרש\"י מהך דאמרינן השמר דעשה עשה ולא חייש למסקנת ר' יוחנן דאמר השמר דעשה נמי לאו הוא והארכתי במקומו עכ\"ל. ואין ספק דאישתמיט מיניה דמר דברי התוספות הללו דעירובין דצ\"ו וכמדובר ועיין עוד להרא\"ם בפרשת יתרו ופרשת ואתחנן ד\"ה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו שהביא ג\"כ שם דברי הרמב\"ן שכתב שהכריחו רז\"ל כן משום דזכור הוא מ\"ע ושמור ל\"ת והק' עליו ככל מה שהקשה כאן בפרשת משפטים דהא קי\"ל השמר דעשה עשה וכו' כיע\"ש.
וראיתי למוהר\"ש אלגאזי בס' זהב שיבה למס' שבועו' ד\"ך עלה דתנייא זכור ושמור בדיבו' א' נאמרו שכתב על דברי הרא\"ם וז\"ל ומה שהקשה דהשמר דעשה עשה אישתמיטיתיה מ\"ש הוא עצמו בפרשת כי תצא בפ' מוצא שפתיך תשמור דסובר רש\"י דכי אמרינן השמ' דעשה עשה דלעולם הוא לא תעשה ולא קרי ליה עשה אלא לעניין דאין לוקין עליו עכ\"ל. ואחר שאלת המחילה הראויה לעוצם רבנותו מיניה דמר אשתמיט דברי הרא\"ם בפרשת משפטים בפ' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דעל מה שהוקשה לו להרמב\"ן שם בדברי רש\"י מההיא דקי\"ל השמר דעשה עשה תמה עליו הרא\"ם ממ\"ש הרמב\"ן בפרשת יתרו גבי זכור ושמור בדבור א' נאמרו דלא חשש הרב שם להך מילתא דהשמר דעשה עשה ובסוף דבריו סיים הרא\"ם וז\"ל אבל מ\"ש בפ\"ב דיומא השמר דעשה עשה פי' אחר יש בו אין כאן מקומו עכ\"ל ואין ספק שכיוון הרב ז\"ל למ\"ש בפ' כי תצא בפסוק מוצא שפתיך תשמור דלעולם הוא לא תעשה ולא קרי ליה עשה אלא לענין שאין לוקין עליו הרי דבזה הפי' הצילו הרא\"ם לרש\"י מטענת הרמב\"ן ז\"ל ומבואר הוא דהרמב\"ן לא חש לפי' זה והשתא שפיר הוקשה לו להרא\"ם בפרשת יתרו ובפ' ואתחנן לדברי הרמב\"ן לפי שיטתו מההיא דהשמר דעשה עשה שהוא ז\"ל אינו מפרש כפי' רש\"י והן הן הדברים עצמן שכתב עליו בפ' משפטים וכמובן.
עוד כתב מהרש\"א שם בספר הנז' על דברי הרא\"ם וז\"ל גם הבקיאות שהביא מפ' בתרא דיומא דף פ\"א שאמרו השמר דעשה עשה הרי כתבו שם התוס' ד\"ה השמר דעשה וז\"ל אע\"ג דר' יוחנן ס\"ל פרק הקומץ השמר דעשה עשה נמי לאו הוא הכא לר\"ל פריך דהוא מאריה דשמעתתא עכ\"ל וא\"כ מה שהקשה להרמב\"ן מר\"ל הוא יפרש דהך ברייתא דבדיבור אחד נאמרו היינו כר' יוחנן עכ\"ל. ויש לתמוה על גודל חכמתו איך מלאו לבו לומר דבר כזה דהך ברייתא יפרש הרמב\"ן דאתייא כר' יוחנן ולא כר\"ל כאילו רבי יוחנן ור\"ל תנאי נינהו דפליגי אברייתא ודברי התוספות דיומא לא על בריית' קאמרי דאתי כר\"ל כי אם סוגייא דשמעתתא דהתם דשקיל וטרי אליבא דר\"ל כמבואר וצ\"ע.
עוד כתב שם וז\"ל והרב חידושי אגדות הקשה על מה שהקשה הרא\"ם על הרמב\"ן ז\"ל מההיא דהשמר דע\"ע דלא קשיא כלל דלא קאמרי' הכי דהשמר דעשה עשה אלא היכא דלא שייך במצוה ההיא לא תעשה אבל הכא במצות שבת כיון דאיכא ביה מצות לא תעשה כמבואר בהאי קרא לא תעשה כל מלאכה אית לן למיזל בתר כללין דהשמר דעשה אינו אלא ל\"ת ע\"כ ואישתמיטיתי' ההיא דגרסינן במנחות דל\"ו המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה ור\"י אמר עובר בלאו דמר סבר השמר דעשה עשה והתם שייך לאו לא תניח תפילין אחר שקיעת החמה ולא היה לו להשיג על הרא\"ם ז\"ל אלא דלא היה לו להביא הבקיאות דיומא כי אם הבקיאות דמנחות עכ\"ל. וגם זה תימה דאישתמיט מיניה דברי התוספות ז\"ל בשבת דקל\"ב ד\"ה האי עשה ולא תעשה דאפי' למ\"ד גבי הנחת תפילין בלילה דעובר בעשה משום דהשמר דעשה עשה מ\"מ לאו מצות עשה הוא אלא לא תעשה דאמר רחמנא השמר הזהר שלא תקוץ בהרת עכ\"ל וכונתם מבוארת לע\"ד דדוקא גבי השמר בנגע צרעת חשיב השמר דלא תעשה מפני שלא בא הכתוב להזהיר אלא שלא יקוץ בהרתו ואע\"פ שאם עבר וקץ בהרתו עובר ג\"כ בעשה דלעשות לא חשיב השמר דעשה צ\"ל שהאזהרה הוא שלא יקוץ אבל גבי השמר דהנחת תפילין שעיקר הכתוב בא לצוות על הנחת תפילין ביום שהוא בקום עשה אע\"פ שכילל בו אזהרת הנחתן בלילה לא חשיב השמר דלאו כי אם השמר דעשה לדעת ר\"א וכמדובר לעיל ואף אם הרב ז\"ל פירש כונת התוספות שבאו לחלק דע\"כ לא קאמר ר\"א התם גבי השמר דהנחת תפילין בלילה דהוי עשה אלא לענין דלא לקי עליו דעשה אבל מצות לא תעשה חשיב וכמ\"ש הרא\"ם בפרשת כי תצא בפ' מוצא שפתיך וכו' אין מההיא דר\"א דמנחות סתירה לדברי הרב חידושי אגדות דסוף סוף אף לר\"א נמי חשיב לא תעשה וכמו שהוקשה לו להרב גופיה ממ\"ש הרא\"ם בפרשת כי תצא ומאי קא קשיא ליה על הרב חידושי אגדות מההיא דר\"א דמנחות. ועוד דכיון דבפ' הקומץ פליג רבי יוחנן אר\"א וס\"ל דהשמר דכתיב בהנחת תפילין ביום חשיב השמר דעשה והלכה כר' יוחנן לגבי ר\"א שפיר קמתמה הרב חידושי אגדות על הרא\"ם ז\"ל דמאי קא קשיא ליה על דברי הרמב\"ן ז\"ל כיון דלר\"י כל דאיכא לא תעשה בענין חשיב השמר דלאו סוף דבר דברי הרב מוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בזה תמוהים הם אצלי וצ\"ע.
והנה מדברי הרא\"ם שבפ' משפטים מבואר דס\"ל בדעת רבינו דהשמר דעשה לאו הוא אף היכא דלא קעבר עליה בקום עשה שהרי כתב שם שדעת רבינו בספ' המצוות בשורש רביעי כסברת תנא קמא ור\"א דדרשו קרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דאתא ליתן ל\"ת ע\"כ מ\"ע שכן כתב שם שאין ראוי למנות הצווים הכוללים כל התורה כולה כי הנה יתבאר בתורה צווים כוללים ואזהרו' אינם מדבר מהדברים אבל יכללו המצו' כולן כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך ממנו לעשות והזהר מכל מה שציויתיך ממנו או לא תעבו' דבר מכל מה שצויתיך ואין למנות הצווי הזה מצוה בפ\"ע שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהא מ\"ע ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהא מצות לא תעשה וזה באומרו ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ואת משפטי תעשו וכאלה רבים עכ\"ל ומלשון זה דן הרב שדעת רבינו לפרש הכתוב הזה כסברת ת\"ק ור\"א שבמכילתא דאתא קרא ליתן ל\"ת ע\"כ מ\"ע וכמו שפירש רש\"י בפירוש החומש ולפי דבריו הדרא קושיין דמעיקרא לדוכתא למה לא מנה רבינו לאו דתשמו' שבא להזהיר למי שנדר ולא הפריש אלא שעיקר דברי הרא\"ם תמוהים לע\"ד דמהיכן שמיע ליה להרב שדעת רבינו לפרש הכתוב הזה דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שבא ליתן לא תעשה ע\"כ מ\"ע שבתורה כדעת ת\"ק ור\"א דמכילתא דשפי' איכא למימר שדעתו לפרש הכתוב שבא להזהיר ע\"כ ל\"ת שבתור' ולא על העשה וזה מבואר בלשונו שכתב וז\"ל כי הנה יבאר בתורה צווים כוללים ואזהרות אינם מדבר מהדברים כו' אבל יכללו המצות כולן כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שצויתיך ממנו כו' וכונתו בזה שיש כתובי' בתור' שבאו בלשון עשה כולל כל עשה שבתור' ויש שבאו בל' ל\"ת והם כוללין כל ל\"ת שבתור' והביא לזה קרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שלדעתו בא להזהיר ע\"כ ל\"ת שבתורה והביא ג\"כ קרא דאת משפטי תעשו שבא לצוות ע\"כ עשה שבתורה באופן שמדברי רבינו הללו אין סיוע לדברי רש\"י שפי' הכתוב שבא ליתן לא תעשה ע\"כ עשה שבתורה ואדרבא בתר אפכא קאזיל ושפיר קמתמה הרמב\"ן על רש\"י וצ\"ע.
ומיהו מדברי רבינו שבפ\"ח מה' בית הבחירה ד\"ג משמע דס\"ל דאף השמר דעשה שאין בביטו' קום עשה חשיב ל\"ת שהרי כתב שם שאם ביטלו הכהנים שמירת המקדש עברו בלא תעשה שנאמר ושמרו את משמרת הקדש ולשון שמירה אזהרה הוא עכ\"ל הרי אע\"ג דליכא בביטול שמירת המקדש קום עשה אפ\"ה סבור הוא דהשמר דכתיב ביה הוי ל\"ת ומרן החבי\"ב בלשונות שבס\"ס כנ\"הג עמד מתמיה על דברי רבינו בזה דאיך כתב דהשמר זה חשיב ל\"ת דהא השמר דעשה הוא ולא דמי להשמר בנגע הצרעת והשמר לך פן תעלה עולותיך דהתם אתא קרא להזהיר ולמנוע שלא יעשה מעשה אבל הכא ליכא מעשה ועוד דבתחילת הפרק כתב דשמיר' המקדש מ\"ע היא והביא קרא דושמרו את משמרת הקדש וכאן כתב דלשון שמירה אזהרה הוא עכ\"ל וראיתי למהר\"ח אלפאנדרי בס' דרך הקדש די\"א ע\"ב הביא דברי מרן החבי\"ב הללו וכתב שכן הוקשה לו למהרימ\"ט וכתב הוא על דבריהם וז\"ל ואני תמיה על קושייתם דבשלהי הקומץ פליגי בה ר\"א ור\"י על פסו' ושמרת את החוקה הזאת למועדה כו' אי הוי עשה או הוי לאו ופריך כו' ומשני מ\"ס השמר דעשה עשה ומ\"ס השמר דעשה נמי לאו הוא והלכתא כר\"י וכמ\"ש התוספו' פ' בתרא דיומא דפ\"א וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ד מה' תפילין כו' וא\"כ הרמב\"ם אזיל לשיטתיה דהשמר דמקדש נמי לאו הוא עכ\"ל כנראה שלא ראה הרב דברי התוס' שבפ' בתרא דעירובין דצ\"ו שכתבו בהדייא דאף לר\"י דאמר בפ' הקומץ השמר דעשה לאו דוקא גבי השמר דהנחת תפילין דאי עבר ומניחן בלילה קעבר מעשה בידים והא דקרי ליה הש\"ס השמר דעשה הוא משום דעיקר קרא בא לצוות אהנחתן ביום ומש\"ה התוס' בפ' בתרא דיומא דפ\"א גבי הא דקאמר הש\"ס דהשמר דעינוי במצות עינוי השמר דעשה הוא הוצרכו לומר דלר\"ל דוקא דהוא מאריה דשמעתתא קאמר הכי דאילו לר' יוחנן דאמר גבי קרא דושמרת את החוקה דהאי השמר דעשה חשיב ל\"ת ה\"נ גבי עינוי יו\"הך אפי' דהוה כתיב השמר במצות עינוי והוי השמר דעשה אפ\"ה כיון דעניין העינוי הוא שלא יאכל ואי עבר ואכל קעבר אמימרא דרחמנא בקום עשה חשיב ל\"ת ודמי להשמר דכתיב גבי הנחת תפילין בלילה ולהשמר בנגע הצרעת משום שעניינו שלא תקוץ ומעתה אין הכרח מדברי רבינו שבפ\"ד מה' תפילין להך דהכא לפי התוס' וכמבואר.
והנראה לע\"ד דגבי שמירת המקדש נמי כי אזהר רחמנא על שמירתו בקרא דושמרו את משמרת הקדש חשיב ל\"ת משום דמשכחת ביטו' שמירה זו ע\"י מעשה כגון שהיו השומרים במקדש ויצאו חוץ למקדש והניחו המקדש בלתי שמירה ונמצא שע\"י יציאתן לחוץ קעברו על ביטו' השמיר' ואיכא מעשה ההליכ' וכיון דמשכח' לביטו' השמירה ע\"י מעשה חשיב השמר דלאו והוי ל\"ת אך קשה דא\"כ דזה חשיב ביטו' ע\"י מעשה מילקא נמי לקי על לאו זה ולא מצינו לרבי' שמנה במנין הלוקין כהנים ולוים שביטלו שמירת המקדש בק\"ע ושוב ראיתי להרב פ\"ח בקונט' מים חיים פ\"ד מה' תפלין די\"א עמ\"ש רבי' דהמניח תפילין אחר שקיע' החמ' עובר בלאו כת' וז\"ל ואע\"פ שמדברי התוס' בעירובין דצ\"ו מוכח בהדיא דלקי על לאו זה מ\"מ דעת הרב דהשמר דעשה לא מיקרי לאו לענין מלקות וכן כתב רש\"י בפי' התורה פ' ראה שכל השמר ל\"ת הוא אלא דלא לקי על השמר דעשה ומ\"ש הרא\"ם לדעת רש\"י בפ' כי תצא דהשמר דעשה עשה ר\"ל שאין לוקין עליו אבל לעולם ל\"ת הוא ליתא דבשום דוכתא לא מתפרש הכי אלא כפשו' דהוי עשה ממש אלא דאנן קי\"ל כר\"י דס\"ל דהשמר דעשה לאו הוא וזה ברור ויש לי תימה על הרב שהשמיט לאו זה ממנין המצות עכ\"ל והשתא לפי דברי הרב ז\"ל איכא למימר נמי הכא גבי השמר דכתיב בשמירת המקדש דאע\"ג דחשיב ל\"ת מיהו מילקא לא לקי ומה\"ט כהנים ולוים אע\"פ שביטלו שמירת המקדש בעשיית מעשה בהליכתן כיון דהשמר דעשה הוא שעיקר צווי הכתוב הוא שישבו לשמור ולא יניחו אותו בלתי שמירה נהי דהשמר דעשה חשיב ל\"ת כר' יוחנן דפ' הקומץ מיהו מילקא לא לקי ומה שהוקשה לו עוד למרן החבי\"ב בדברי רבינו ז\"ל ממ\"ש בתחילת הפרק דשמירת המקדש מ\"ע היא עיין לרבי' ז\"ל בס' המצות במצות עשה סי' כ\"ב ובמצות ל\"ת סי' ס\"ו שנר' מדבריו דמייתור הכתובים נפ\"ל עשה ול\"ת באם אינו ענין יע\"ש.
ואולם עיקר דברי הרב פ\"ח תמוהים לע\"ד שאם כדבריו דדעת רבינו דהשמר דעשה אע\"ג דחשיב לאו אין לוקין עליו ומה\"ט אין לוקין במניח תפלין בלילה א\"כ בהשמר בנגע הצרעת נמי לא ללקי ובהדייא כתב רבינו בפי' מה' טומאת צרעת דהתולש סימני טומאה לקי כדאיתא בפ' המצניע דצ\"ד עיין בספר חזון נחום דקל\"ד ע\"א ועכ\"ל דלהכי לקי משום דקעבר ועבי' מעשה ומה\"ט חשיב השמר דלאו משום דענין הכתוב הוא לא תקוץ א\"כ בהשמר דכתיב במניח תפלין בלילה נמי ללקי כיון דקעביד מעשה בעובר ומניח אותן בלילה ומהאי טעמא ודאי מפשט פשיטא להו להתוס' בעירובין דלר\"י לקי אהנח' תפילין בלילה דמדמו ליה להשמר בנגע הצרעת וכן מתבאר מדברי הריטב\"א בחידושיו לעירובין שכתב וז\"ל אפי' תימה ר\"ע השמר דעשה עשה הקשו בתוס' דהא אמרי' במנחות כו' ותירצו דלא דמי דכל דדרשינן קרא בחוקת הפסח פשיטא שלא בא הכתוב אלא לזרז על העשה עצמו כלומר שישמור שיעשה הפסח בזמנו והו\"ל השמר דעשה אבל כל היכא דדרשינן קרא בחוקת תפלין כונת המקרא לזרז שלא להניחן אלא בזמנו וכאילו אמר הכתוב השמר שלא תעשה מצוה זו אלא ביום ולא בלילה והו\"ל השמר דלאו וכיוצא בזה הא דאמרינן בפ' ר\"א דמילה דאזהרה שלא יקוץ בהרתו מדכתיב השמר בנגע הצרעת ואמאי והא לשמור ולעשות כתיב דההיא נמי השמר דלאו חשיב שאין הכתוב בא לזרז לעשות במראות נגעים כדברי הכהן אלא לזרז ככל אשר יורו ולא בענין אחר כלומר שלא יקוץ בהרתו והוייא לה אזהרה דלאו עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דלר\"י חשיב השמר האמור בתפילין כהשמר האמור בנגע הצרעת וכיון שכן כי היכי דהתם לקי ה\"נ לקי.
גם מדקדוק לשון רש\"י בפ' הקומץ משמע דס\"ל דלר\"י מלקא נמי לקי במניח תפילין בלילה שכתב בד\"ה השמר דלאו לאו וז\"ל ר\"א סבר השמר דכתיב במילתא דאזהר רחמנא ל\"ת הוי לאו גמור ללקות דכל השמר דעשה כגון האי דמשמע לעשות תפלין עשה הוא עכ\"ל וממה שדקדק לומר דלר\"א השמר דכתיב גבי לאו הוי לאו גמור ללקות משמע שר\"ל דגבי השמר דעשה אינו לאו גמור ללקות ולהכי קאמר דעובר בעשה כלומר דהוי כעובר על עשה שאינו לוקה עליו ומינה נשמע דלר\"י הוי לאו גמור ללקות עליו ומש\"ה אפשר דהוצרך הרא\"ם לפרש כונת רש\"י שבפ' כי תצא דאתי כר\"א דאמר השמר דעשה עשה הוא ולא כר\"י דאמר השמר דעשה לאו הוא אלא שאין לוקין עליו מפני שדברי רש\"י בפ' הקומץ נוטים לזה הפי' וכמובן אלא דאכתי קשה למאי דמשמע ליה לרש\"י דלר\"א השמר דעשה חשיב לאו אלא דלא לקי דמ\"ש מהשמר דנגע הצרעת דחשיב לאו ולקי כמבואר בפרק המצניע דף צ\"ד ועיין בספר חזו\"ן ח\"א דקל\"ט ע\"ב ומ\"ש עוד הרב פ\"ח עמ\"ש הרא\"ם בפ' כי תצא דפי' זה ליתא דבשום דוכתא לא מתפרש הכי אין ספק שכיוין הרב לאות' שאמרו בעירובין אפי' תימא ר\"ע השמר דעשה עשה הוא והתם אי אפשר לפרושי הכי קאמר השמר דעשה עשה הוא לענין דאין לוקין עליו כעשה קאמר דהתם לאו לענין מלקו' קאי הש\"ס דאי לענין מלקות אפי' הוי לאו גמור לא לקי התם כיון דהוי לאו שאין בו מעשה אלא אלישנא דמתני' דכריתות קאי דקתני הפסח והמילה מ\"ע וקא דייק תלמודא דאי מתני' כר\"ע דמוקי קרא דושמרת את החוקה בחוקת הפסח היכי קתני מתני' שהפסח מ\"ע והא כתיב ושמרת והשמר פן ואל אינו אלא ל\"ת ולישנא דמתני' בעלמא קא דייק דלא אתי כר\"ע כמ\"ש התוספות בר\"פ השוחט ומעלה ד\"ה אזהרה ובפרק אלו הן הלוקין די\"ג ד\"ה מה ע\"ז יע\"ש ועלה משני דאפי' תימא ר\"ע השמר דעשה עשה הוא וע\"כ לפרש דהשמר דעשה עשה גמו' הוא ולא הוי אזהרה כלל דמה\"ט קתני מתני' שהפסח מ\"ע.
ולזה יש ליישב לע\"ד דלאו כללא כייל לן הרא\"ם דבכל דוכתא דאתמר בש\"ס כי האי לישנא דהשמר דעשה הכונה לומר דלא לקי כעשה דודאי אזיל ומודה הרב ז\"ל דכל היכא דליכא לפרש הכי כי ההיא דעירובין ודאי דעשה ממש קאמר ולא לעניין דלא לקי לבד ובההיא דפ' הקומץ דוקא סבור הרב ז\"ל לפרש כן דכיון דלר\"י חשיב לאו גמור ולקי עליו מהטעם שכתבו התוס' בעירובין איכא למימר דלר\"א אע\"ג דלא חשיב לאו גמור למלקא עליו אבל חשיב ל\"ת כיון דכי קעבר עביד מעשה בידים ובכה\"ג דוקא הוא דקאמ' רש\"י בפרשת כי תצא דחשיב לאו ולא לקי עליה כיון דעביד מעשה דאי לא תימא הכי למה ליה לרש\"י למיתלי טעמא דלא לקי משום דהשמר דעשה הוא תיפוק ליה דאפילו כתיב אזהרה ולאו גמור בהדייא לא לקי דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה וע\"ז דוקא קאמר הרא\"ם דכל דקעבר על ידי מעשה חשיב לא תעשה אלא דלא לקי וכדמשמע מפי' רש\"י בפרק הקומץ לדעת ר\"א. וכי תימא אכתי מה יענה הרא\"ם לההיא דפ' בתרא דיומא דפ\"א דקאמר הש\"ס דאי הוה כתיב השמר במצות עינוי השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה וכתבו התוספות שם דאליבא דר\"ל דהוא מאריה דשמעתתא פריך יע\"ש והשתא ההיא דהתם דמי ממש לההיא דפ' הקומץ דאי עבר אעשה דעינוי קא עביד ביה מעשה בידים דקאכיל בקום עשה ואפילו הכי קאמר הש\"ס דאי הוה כתיב השמר במצות עינוי השמר דעשה עשה הוא והתם אי אפשר לפרש דלעניין דלא לקי קאמר דהא התם עלה דקבעי ר\"ל מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי קאי הש\"ס כלומר דלא ענש הכתוב אלא א\"כ הזהיר ואי לקי אאזהרה או לא לקי לא נ\"מ מידי וכי קמשני דאי הוה כתיב השמר במצות ענוי השמר דעשה עשה הוא עכ\"ל דעשה ממש הוא ולא שמענו אזהרה כלל ולפי דברי הרא\"ם לא משני הש\"ס מידי.\n<s/>" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אשם \n תלוי וחטאת העוף כו'. עיין בספר לח\"מ כאן בפירקין שכתב וז\"ל תנייא השוחט אשם תלוי בחוץ ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים וכתבו שם התוס' דהאי חכמים פוטרין לאו היינו חכמים דפליגי עליה דרבי מאיר בפרק המביא כו' כלומר דבפ\"ו דכריתות איפליגו רבי מאיר וחכמים גבי מביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא דלרבי מאיר יצא וירעה בעדר דזה לא הפרישו אלא מספק וכיון שלא נתברר לו שלא חטא הוי חולין וחכמים אומרים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ופי' שם בגמ' דטעמייהו דרבנן מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש וא\"כ לדבריהם כיון דהוי הקדש גמור ודאי דהשוחטו בחוץ חייב כרת כו' יע\"ש וא\"כ תימא על רבינו איך מזכה שטרא לבי תרי דהוא פוסק כאן דפטור ובפ\"ד מה' פ\"המ פסק כרבנן דפליגי אר\"מ יע\"ש מה שתי' והוא דוחק גדול כמו שיראה המעיין ולי נראה ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' ר\"פ המביא ד\"ה אם משנשחט וז\"ל לר\"מ אתי שפיר דחולין בעזרה נינהו אלא אפי' לרבנן דעבדי' מיני' עולת נדבה היינו דוקא לדמיו אבל איהו גופיה מודה דזבח פסול הוא א\"נ כיון דבעת שחיטה לא היה ראוי לעולה שעדיין לא נודע לו לכך לא יקריבהו עולה אחר שחיטה עכ\"ל הנה מבואר מדבריהם דלתי' הא' אפי' נודע אליו הן בעודינו חי אינו ראוי להקריבה ואינו קדוש אלא לדמיו ולתי' הב' כל שנודע קודם שחיטה ראוי להקריבו עולה וא\"כ איכא למימר דרבינו ס\"ל כתי' הב' שכתבו התוס' ומשו\"ה פסק כחכמים דפטרי גבי מביא אשם תלוי בחוץ משום דלא איקבע איסורא שהרי אם נודע שלא חטא לא היה ראוי להקרבה ואי קרינן ביה ואל פתח אהל מועד לא הביאו כל שראוי להקריבו בפנים חייבים עליו בחוץ וכל שאינו ראוי להקריבו בפנים אין חייבים עליו בחו' וכנודע ומ\"ש התוס' ספק אכל דחכמים פטרי לאו היינו חכמים דפליגי אר\"מ בפ' המביא איכא למימר דהתוס' התם ס\"ל כתי' הב' שכתבו ר\"פ המביא דלרבנן דר\"מ כל שנודע לו קודם שחיטה ראוי להקריבו עולה ושפיר קרינן ביה ואל פתח אהל מועד לא הביאו שהרי היה ראוי להקריבו אל פתח אהל מועד ממ\"נ דקודם שנודע היה ראוי להקריבו אשם תלוי ואחר שנודע היה ראוי להקריבו עולה כן נר' לי נכון." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..20c4d5b89a02ad43984ffc1fb95959681676d4ec --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,102 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [ + "שורש דין שעיר של יוה\"כ ביום \n הצום מקריבין כו' ושעיר הנעשה בחוץ והוא נאכל לערב כו'. משנה בפרק שתי הלחם דצ\"ב ע\"ב חל להיות בע\"ש שעיר של יו\"הכ נאכל לערב והבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה ואמרינן עלה בגמרא לא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו ומתוך ששונאים חכמי א\"י את הבבליים קורין אותן על שמן וכתבו שם התוספות דמה שמזכירין אותן לגנאי על שאוכלין את השעירים חיים אע\"ג דמצוה קא עבדי שלא יבואו לידי נותר לפי שהרגילו עצמן כמו כן לאוכלן חיים אף בכל השנים דמחזי כרעבתנו' עכ\"ל וי\"ל על רבינו למה זה השמיט חידוש דין זה דכשחל יו\"הך בע\"ש שמי שדעתו יפה אוכלו לערב כמו שהוא חי ואפשר דלדידיה משמע שמה שהיו מזכירין אותן לגנאי היינו משום שהיו אוכלין אותן חיים ומה שהקשו התוס' דמצוה קא עבדי שלא יבואו לידי נותר לא קשיא מידי דמוטב שיבואו לידי נותר ואל יאכלו אותן חיים דאיכא איסורא שהרי בחולין דקל\"ב אמרינן אמר ר\"ח מתנות כהונה אינן נאכלו' אלא צלי מ\"ט אמר קרא לך נתתים למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ע\"ש. וכ\"כ רבינו בספ\"ט מה' בכורים יע\"ש ואכילת בשר חי אין ספק שאין זה דרך מלכים וראיה לדבר ההיא דנבוכדנצר דאשבעיה לצדקיהו כדאיתא בנדרים דס\"ז עיין שם באחד מן הפירושים לרש\"י ואינו נאכל אלא צלי הכי משמע ואין לו' דזה אינו אלא למצוה אבל לא לעיכובא דהא כתיב והיתה זאת לכם לחוקת עולם וכל היכא דכתיב חוקה הוי עכובא כדאמרי' בפרק טרף בקלפי דמ\"ב יע\"ש וכיון שכן דאיכא איסורא לאוכלן חיים השמיטו רבינו. אך קשה דבפסחים פרק אלו דברים דע\"א ע\"א עלה דקאמר רב הונא בריה דרב יאודה דכשחל י\"ט בשבת למ\"ד דבעינן זביחה בשע' שמחה משמחו בשעירי הרגלים קאמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דשעירי הרגלים חי נאכלים צלי אינן נאכלים ופי' רש\"י שאם בא לאוכלו בשבת לא יאכלינו כי אם חי וליכא שמחה יע\"ש. משמע דהא דמתנו' כהונה אינן נאכלות אלא צלי אינו אלא למצוה בעלמא ולא לעיכובא ויש לדחות דרבא ה\"ק דאפי' כי הוה מצי למיכל שעירי הרגלי' בשבת לא מצי למיכל אלא חי ואכתי ליכא שמחה כ\"ש השתא דלא מצי למיכל בעודן חיים ודוחק ומ\"מ במ\"ש התוס' דמשום שהורגלו בשאר ימו' השנה לאוכלן חיים דמיחזי כרעבתנותא היו מגנים אותן לא ידעתי ל\"ל למימ' משו' דמחזי כרעבתנותא תיפוק לי דאיכא איסור' כל היכא דמצי למכלינהו צלי ואוכלן חיים משום דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלין ועיין להתוס' בפרק התכלת דמ\"ח ע\"א ד\"ה חטא ודוק.
ודע דמאי דקשיא לן למה זה השמיט רבינו חידוש דין זה דכשחל יו\"הך בע\"ש דמי שדעתו יפה אוכלו לערב כמו שהוא חי לא קשיא אלא לדעתו דס\"ל דבזמן הראיה היה חל יו\"הך בע\"ש או ביום ראשון וכמ\"ש הוא ז\"ל בפי' המשנה עלה דמתני' דפרק שתי הלחם וע\"ש בדברי הרב תי\"ט ועיין להלח\"מ בפ\"ג מה' קדוש החדש הט\"ו ובפ\"א מה' תמידין ומוספין הל' ז' ועיין בספר יד אהרן סי' של\"ד בהג\"הט אבל התוס' בשבת פ' אלו קשרים דקי\"ד ע\"א ד\"ה חלבי כו' כתבו דכל היכא דקתני תרי שבי דהוו בהדי הדדי אתי כאחרים דאמרינן אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד יע\"ש ולפי דבריהם הך מתני' דפרק שתי הלחם דקתני חל יו\"הך בערב שבת אחרי' היא ואינה הלכה ועיין להתוס' בפסחים פרק תמיד נשחט דנ\"ח ע\"ב ד\"ה כאלו כו' שכתבו וז\"ל ורש\"י שהקשה דע\"פ הראיה היו מקדשין אין נראה לר\"י דאע\"ג דהיו מקדשין ע\"פ הראיה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבי בהדי הדדי כו' וההיא דחלבי שבת קרבין אתיא כאחרים עכ\"ל. וראיתי בספר יד אהרן שם בסימן של\"ד עשה פלילות ע\"ד התו' הללו דכיון דההיא דחלבי שבת אי קרבין ביו\"הך אתיא כאחרים מאי קא קשיא להו תו ע\"ד רש\"י במ\"ש דע\"פ הראיה היו מקדשין אותה והיה חל יו\"הכ באחד בשבת שדבריו אמורים ע\"ד רבי ישמעאל וההיא דחלבי שבת קרבין ביו\"הכ רבי ישמעאל קתני לה דקאי כאחרי' יע\"ש ולא קשיא מידי דאי דברי רש\"י אינן אלא כר' ישמעאל למה תלה הדבר בראיה דלאחרים אין הדבר תלוי בראיה או בחשבון דאין ב\"ד מעברין את החודש אפי' לצורך סתמא קאמ' ולדידי' ליכ' מצוה לקדש את החדש ע\"פ הראי' כדאית' בפ\"ק דר\"ה ובערכין יע\"ש ועיין בס' אור יקרות.
ועל מה ששנינו במתני' אוכלין אותו כמו שהוא חי כתב הרב תי\"ט וז\"ל ואין בו משום דם האברים שהוא בל\"ת ולוקין עליו כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ה דכריתו' דהתם בגמרא מוקמינן לה דוקא בדפריש ולפיכך שרי אף בלא מליחה כמ\"ש התוס' בפ\"ק דחולין די\"ד ואפילו לרבינו דבפ\"ו מהמ\"א אוסרו בלא מליחה יפה יפה הכא אין איסור דמליחה ביו\"הכ ולא מבעיא לדידיה שהוא פוסק כמ\"ד אין עבוד באוכלין כמ\"ש בשמו פרק י\"ד דשבת אלא אף לרש\"י והר\"ב דוקא לאורחא אבל לביתיה לא כמ\"ש שם ואע\"ג דהתוס' פ\"ז דשבת דע\"ה כתבו דמדרבנן אסור למלוח הכא בקדשים לא גזרו משום שבות עכ\"ל וראיתי למרן מלכא הרב מהרח\"א בספר עץ החיים בלשונו' ד\"ד ע\"ב שכתב על דבריו וז\"ל ותמיהא מילתא שהתוס' הביאו ראיה ממליחת צנון דאסירא והרמב\"ם אסר במליח' צנון פכ\"א מהל' שבת משום דנראה כמבשל הרי דגם לרבינו אסור למלחו מדרבנן ואיך שם פלוגתא בין רבינו להתוס' ואפי' תימא דגם מדרבנן לא שייך עבוד אכתי אסור משו' דנראה כמבשל גם עמ\"ש דמשום דאין שבות במקדש שרי למולחו ליתא שהרי אף בגבולין שרינן כמ\"ש פ\"ק דחולין ופסקו רבינו פ\"ב דשבת השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ואשתמטיתיה הך דינא לכן י\"ל דבשעת אכילה טובלו כמו שהוא הדין בצנון וגם בגבולין שרינן ודלא כהתי\"ט עכ\"ל.
ואחרי שאלת המחילה הראויה הנה כל דבריו תמוהים דמ\"ש שהרב תי\"ט שם מחלוק' בין רבינו והתוס' לא ידעתי מהיכן משמע ליה כן כי מפני שעיקרן של דברים דמליחה באוכלים אסור מדרבנן התוס' אמרוה הביא דבריהם ז\"ל ואין ס' שרבינו יודה בזה ומעיקר' כתב דליכא איסורא דאורייתא אליבא דכ\"ע ולבתר הכי כתב דליכא נמי איסורא דרבנן ואדרבא עיקר דבריו ז\"ל אינו אלא לדע' ר' דלדע' התוס' הכהני' היו אוכלי' אותן חיים בלא מליח' כלל כמ\"ש בפ\"ק דחולין דף י\"ד דליכ' איסור דם בדלא פריש גם מ\"ש דאשתמיט מיניה אותה שאמרו בפ\"ק דחולין השוחט לחולה בשבת שרי לברי' באומצ' לא אאמין דבר זה שהרי הוא ז\"ל הבי' דברי התו' דפ\"ק דחולין די\"ד שכתבו שדם האברים לא אסיר אלא בדפריש והרואה דברי התוס' על מקומן יראה איך עיקר דבריהם בנויין אההיא דהשוחט לחול' בשבת דשרי לבריא באומצא יע\"ש ועיין בהר\"ן בהלכו' שם בפ\"ק דחולין דתרע\"ו ע\"ב ואיך אפשר דאשתמיט מיניה דבר זה ואין ספק דלדידיה משמע ליה דהתם הכי קאמר שרי לבריא באומצא אם עבר ומלחו וכמ\"ש התוס' שם בפ\"ק דחולין יע\"ש גם מ\"ש לכן י\"ל דבשעת אכילה טובלו במלח כו' לא ידענא מאי קאמר דמליחת בשר להפליט הדם שיעור הילוך מיל לרבינו או שיעור צליה לד' הרא\"ש וסיעתיה עיין בי\"ד סימן ס\"ט באופן שכל דבריו תמוהים אצלי. ואולם הא קשיא לי טובא בדברי הרב תוי\"ט במה שרצה לומר דלדעת התוס' דפ\"ק דחולין די\"ד היו יכולין הכהנים לאוכלן חיים בלא מליחה כיון דליכא איסורא בדם האיברים דלא פריש והדבר תמוה דנהי דמשו' איסו' דדם לא בעינן מליחה אבל אכתי היה צריך מליחה משום מצות על כל קרבנך תקריב מלח דמצוה זו איתיה אף בחלק הנאכל לכהנים וכמ\"ש הרא\"ה בספר בד\"ה וגם הר\"ן בפ\"ק דחולין דתרע\"ז ע\"ב כתב כן על שמו יע\"ש ועל פ\"ז אין אנו צריכין למ\"ש הרב ז\"ל דהכא שרי משו' דאין שבו' במקדש או שאין עיבוד באוכלין דבלא\"ה ניחא שהרי מצוה זו דעל כל קרבנך תקריב מלח היה דוחה את השבת כמו דאמרו בת\"כ ומייתי לה בגמרא פרק הקומץ רבה תקריב מלח ואפילו בשבת ואין ספק שאף חלק הנאכל לכהנים היה דוחה את השבת ועיין בספר מוצל מאש שבס\"ס רב יוסף ס\"א ולהרמ\"ל הל' שבת פי\"א. שו\"ר שדבר זה במחלוק' הוא שנוי שדע' הרשב\"א בספר משמרת הבית דלא כהרא\"ה וכ\"כ עוד בס' מוצל מאש ע\"ש הרוקח דשעירי' שהיו הכהנים אוכלים חיים היה בלי מלח והכריח כן ממ\"ש בירוש' סוף פאה בשר מליח מערבין בשר חי מערבין משמע דבשר חי מיקרי בלא מליחה יע\"ש משמע דס\"ל דליכא מצוה דעל כל קרבנך בחלק הנאכל לכהנים יע\"ש והכי נמי משמע מדברי הרא\"ש ז\"ל בפ' כל שעה דל\"ט ע\"ב עלה דאמר ר' שילא האי ותיקא שרי שכתב וז\"ל ויש מביאין ראיה דמלח אינו גורם חמוץ כו' וטעות הוא בידם דאין נותנין אלא בדבר הקרב ע\"ג המזבח כגון אברים ופדרים כו' יע\"ש ואם בשיטתם קיימי התוס' עכ\"ל כמ\"ש הרב תוי\"ט בישוב דבריהם ועיין מ\"ש בה' שבת בשורש אין עיבוד באוכלין יע\"ש.
שורש דין פר ואיל של כהן גדול\n עוד כתב רבינו ופר \n ואיל ושניהם משל כ\"ג כו'. בספ\"ק דשבועות די\"ג אמרינן מאן תנא להא דתנו רבנן ושחט את שעיר החטאת אשר לעם שאין הכהנים מתכפרים בו ובמה הם מתכפרי' בפרו של אהרן יכו' לא יתכפרו בפרו של אהרן שהרי כבר נאמר אשר לו מעתה אין להן כפרה כשהוא אומר יכפר הרי יש להם כפרה במה הם מתכפרי' מוטב שיתכפרו בפרו של אהרן שהרי הותר מכללו אצל ביתו ואם נפשך לומר הרי הוא אומר וכפר בעדו ובעד ביתו וכתיב בית אהרן ברכו את ה'. ופרכינן בגמרא והאי אשר לעם להכי הוא דאתא האי מ\"ל דקאמר רחמנא מדעם להוי ומשנינן ההוא מומאת עדת בני ישראל נפקא והדר פרכינן והאי אשר לו להכי הוא דאתא האי מ\"ל לכדתניא משלו הוא מביא ולא משל צבור יכול לא יביא משל צבור שאין הצבור מתכפרי' בו אבל יביא משל אחיו הכהנים שאחיו הכהנים מתכפרים בו ת\"ל אשר לו יכול לא יביא ואם הביא כשר ת\"ל שוב אשר לו שנה עליו הכתוב לעכב ע\"כ וכתבו התוס' בד\"ה כולן קרויין ביתו וז\"ל ותימא ולויים במה יתכפרו אי בשל צבור אשר לעם כתיב ולוים לא איקרו עם ופלוגתא היא בפרק הזרוע ואי בשל אהרן לא אקרו ביתו וכי תימא כיון דאשכחן שיש להם כפרה יתכפרו בשל עם א\"כ מצינו שעיר של עם שהותר מכללו עכ\"ל ויש לדקדק בדבריהם דמאי קושיא מדמצינו שעיר של עם שהותר מכללו דאי משום דבברייתא קאמר שלא מצינו שעיר של עם שהותר מכללו היינו לפום מאי דס\"ד דכהנים לא אקרו ביתו ולהכי שקיל וטרי גבי כהנים היכן תלויה כפרתן דאי בשל עם לא מצי' שהותר מכללו אצל אחרי' בהדיא באותן דלא מקרו עם דלפום האי ס\"ד ליכא למימר הרי הותר מכללו אצל לוים דאפשר דאף הלויים תלויה כפרתם בשל אהרן ועליה אנו דנין כיון דאכתי לא אסיק טעמא דכהנים משו' דאקרי ביתו כי היכי דנימא דאין לוים בכלל וכהנים ולוים שוים בדבר אבל לפום מאי דמסיק ואמר דכהני' אקרו ביתו של אהרן עכ\"ל דלוים מתכפרי' בשל עם אע\"ג דלא מצינו שהותר מכללו אצל אחר דאל\"כ במה יתכפרו דהשתא לית לן למימר דמתכפרי בשל אהרן דאדרבא מדפרט הכתוב כפרתו של אהרן וכפרת אחיו הכהני' ולא פרט ג\"כ כפרת הלוים והו\"ל למימר וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד ביתו הלוי שמעי' שאין הלוים בכלל משא\"כ בשעיר של עם דלא פרט אחרי' לבד העם כי היכי דתקשי לן למה לא פרט ג\"כ הלוים די\"ל דפרט העם שהם העיקר וה\"ה הלוים וקושיא זו הקשה אותה מהריב\"ל בחידושיו שם אלא שדבריו באו בדרך קצרה ואנחנו הרחבנו דבריו יותר אשר ע\"פ האמור אין מקום למ\"ש הרב ח\"ה ע\"ד הריב\"ל ע\"ש.
גם הרב ברכת הזבח בפרק שתי מדות דצ\"ב ע\"א ד\"ה הושוו כולן תמה ע\"ד הריב\"ל דכיון דחזי' לתנא דברייתא דלפום מאי דלא אסיק אדעתיה דכהנים בכלל ביתו שקיל וטרי היכן תלויה כפרתן וקאמר דבשעיר של עם לא יתכן שהרי לא מצינו שהותר מכללו אצל אחרים בהדיא כדי שנאמר שגם אצל הכהני' נמי הותר עד דאשכחן פרו של אהרן שהותר מכללו בהדיא אצל ביתו א\"כ שפיר קשיא להו להתוס' דלפי המסקנא דהדר ואמר דכהני' בכלל ביתו נינהו לוים לא מצינו להם כפרה דאי בשל עם היכא אשכחן דהותר מכללו אצל אחרי' בהדיא כדי שנאמר שגם ללוים הותר דמה\"ט קאמר בברייתא למאי דס\"ד דכהני' לא אקרו ביתו דאינן מתכפרי' בשל עם הואיל ולא אשכחן שעיר של עם שהותר מכללו בהדיא אצל אחרי' וא\"כ לפי המסקנא נמי נימא הכי דאי בסברא בעלמא אית לן למימר דיתכפרו בשל עם הואיל ומצינו להם כפרה גם למאי דס\"ד דברייתא למה הוצרך לטעם דהותר מכללו ולא אמר דמסבר' יש לנו לומר דיש להם כפרה בשל עם את\"ד יע\"ש. ומלבד שאם זו היתה כונת התוס' לא הי\"ל לומר א\"כ מצינו שהותר מכללו אצל העם אלא הכי הול\"ל אם כן מצינו שיש להם כפרה אף בלתי טעם דהותר מכללו ועוד שעפ\"י האמור אין מקום לדבריו דודאי למאי דלא אסיק אדעתיה תנא דברייתא דכהני' אקרו ביתו אצטריך לטעמא דהותר מכללו ללמדינו היכן תלויה כפרתן אי בשעיר של עם או בשל כ\"ג אבל בתר דמסיק דכהני' בכלל ביתו הן מעתה ממילא ידעינן דבשעיר של עם הוא דמתכפרי דאי בפרו של אהרן היה הכתוב פורט כפרת הלוי' כי היכי דפרט כפרת הכהני' וברור. והרב קרבן אהרן בדק\"ע ע\"ד הביא דברי מהריב\"ל והשיא כונת דבריו למה שלא עלה על דעתו ז\"ל ועיקר קושית מהריב\"ל הקשה אותה על שמו והדברי' תמוהי'.
וע\"פ האמור הנה דברי התוספות בפרק שתי מדות נוחים יותר היפך מ\"ש הרב ברכת הזבח ע\"ש ובעיקר דבריהם קשיא לי דכיון דהך מילתא אי לוים אקרו עם בפלוגתא דתנאי מוקמינן לה התם א\"כ מאי קא קשיא להו דהא שפיר איכא למימר דהך ברייתא אתיא כמ\"ד דלוים אקרו עם ואה\"נ דלאידך מ\"ד לא ס\"ל כתנא דידן דיהיב טעמא גבי כהני' משו' דהותר מכללו אצל פרו של אהרן ולא אצל העם אלא ס\"ל דכהני' בכלל ביתו ולוים כיון דלא מצינו להם כפרה עכ\"ל דהותר מכללו אצל שעיר של עם דכיון דכל עיקר קושיית התוס' אינה אלא לתנא דברייתא דקאמר מעיקרא דשעיר של עם לא הותר מכללו אימא דאידך תנא לא יאמר כן ועיין עוד בדברי הרב ברכת הזבח במ\"ש עוד שם ליישב דברי התוספות דפרק שתי מידות שתירצו התירוץ הזה שתירצו כאן ולא הוקשה להם ע\"ז כלום כמה שהוק' להם פה יע\"ש ולדידי אפשר דמה\"ט ניחא להם התם בתירו' זה דאיכ' למי' דהך תנא ס\"ל דלוים אקרו עם וכדאמרן ועיין בס' צאן קדשי' שם ואין דבריו נכונים בזה לע\"ד ע\"ש.
ובר\"ח האי מיבעי ליה כו' כתבו וז\"ל ומדאצטרי' קרא לומר דלא מייתי משל צבור אלמא מתכפרים בו כו' הקשה מהריב\"ל על דבריהם דמי דחקם לפרש כן ולא דפריך בפשיטות דהאי קרא אצטריך למעט ההבאה וראיתי להרב ק\"א בדק\"ע ע\"א שתירץ דדחקם לפרש כן דאי בפשיטות הוא דפריך קשה דמאי קו' דאימא משום דממעטינן להו מהבאה הוא דס\"ד למעוטינהו נמי מכפרה דאי אית להו כפרה בו אין סברא למעט להו מהבאה ועוד דאיכא למדרש קרא הכי והכי הוצרך תנא להכריח דלא נדרוש קרא דאתא למעט הכפרה ולכך הוצרכו התוספות לומר דקושיית המקשה הוא מדאצטריך קרא לו' דלא יביא משל כהנים שמעינן דאית להו כפרה דאי לית להו כפרה למה הוצרך למעטינהו מהבאה דמהיכא תיתי לומר דיביא משלהם עד שהוצרך קרא למעטינהו ובהכי יתיישב הקושייא הראשונה שהקשינו דכי ממעטינן להו מהבאה ממעטינן להו מכפרה ולקו' השניה תירצו נמי בהכי דמעולם לא ס\"ד דמקשה דאיכא למדרש קרא דאשר לו למעט הכפרה אם לא בשנדרוש תחילה שלא יביא משלהם דאי לא לא נוכל לדרוש קרא למעטינהו מכפרה כיון שהוא בא משלהם אלא ע\"כ למדרש תחילה שלא יביא משלהם וכשנדרוש שלא יביא שמעינן דאית להו כפרה מדאצטריך למעטינהו מהבאה אלו דבריו יע\"ש ואני בע\"ד לא ידעתי איך ישב קושייתו השניה בהכי ואיך תלה זה בזה ואמר דכי דרשינן קרא דאתא למעטינהו מכפרה ע\"כ למדרש קרא למעטינהו מהבאה דאי לא אלא דבא משל אחיו לא נוכל למדרש קרא דאתא למעטינהו מכפרה דמי זה אמר דכי דרשי' קרא למעט הכפרה ולא ההבאה שמעי' דמשלהם הוא בא דמסברא ודאי ממעטינן להו מהבאה נמי מיהו הכרח הקו' הראשונ' היא נכונה בטעמה וכ\"כ הרב ח\"ה.
עוד הקשה מהריב\"ל בדברי התוס' וז\"ל ותו דהא אמרינן לעי' דמאת עדת בני ישראל נפקא דלא יביא משלהם אע\"ג דכתיב אשר לעם למעוטי שאין הכהנים מתכפרים בדעם ותירץ וז\"ל והא לאו מילתא היא משום דלא דרשינן אשר לעם שאינן מתכפרים אלא דאי אייתר אשר לעם עכ\"ל וביאור דבריו כתב הרב ק\"א בדק\"פ ע\"א דאיך אמרו התוס' דמדאצטריך קרא לומר שלא יביא משלהם נשמע שמתכפרים והלא לעיל דרשינן קרא דמאת עדת בני ישראל למעט שלא יביא משלהם ר\"ל משל כהנים אע\"ג דדרשינן קרא דאשר לעם שלא יתכפרו בשל עם ולזה תי' דלא דרשינן קרא דאשר לעם למעט שלא יתכפרו אלא משום דאייתר שכבר נאמר קרא דמאת עדת בני ישראל דאי לאו הכי הו\"א דבא לו' שלא יביא אלא משל עם והו\"א דמתכפרים אלא שאחר שדרשנו שלא יביא משלו אלא משל עם מקרא דמאת עדת בני ישראל אייתר קרא אשר לעם למעט הכפרה שאינן מתכפרים בשל עם עכ\"ל.
ואנכי לא ידעתי למה הוצרך לזה דמעיקרא קושיא ליכא דהכא לאו מסברא בעלמא הוא דאמרי' הכי אלא משום יתורא דקרא דאי הכהני' נמי לא מתכפרי' בפרו של אהרן למה זה הוצרך קרא אחורי תניינא דאשר לו למעטינהו דהא כיון דלא מתכפרי' הו\"ל כשאר העם ומהיכא דממעטינן שאר העם מתמעטו נמי אחיו הכהני' ומקרא יתירא שמעינן דאית להו כפרה דהשתא איצטריך שפיר קרא אחרינא למעטינהו כיון דלא שוו לשאר העם ולדבריו לא ידעתי אמאי לא הוק' לו קרא דאשר לו היכי דריש בברייתא למעט שאר העם מהבאה שלא יביא משלהם הא שאר העם אע\"ג דאינן מתכפרי' בפרו של אהרן דהא אית להו כפרה לחודיה וא\"ה אתא קרא למעטינהו שלא יביא משלהם מיהו לזה י\"ל דכיון דכפרתן תלויה ביד כ\"ג דין הוא דיביא משלהם להכי אצטריך קרא למעטינהו. מיהו עיקר הקושיא לדידי לא שמיע לי דזה שכתב דקרא דאשר לעם מיניה ממעטינן לעי' שלא יביא משלהם כלו' משל כהנים הנה רש\"י לא כתב כן אלא שלא יהיה משל כ\"ג דהו\"א כיון דפרו משלו הוא בא ה\"נ שעיר אשר לעם כו' וא\"כ אחיו הכהנים מהיכן שמיע לן דלא יביא משלהם דאפשר דהם חושבין כשאר עדת בני ישראל ועל הרב קרבן אהרן אני תמה שהודה לדברי מוהריב\"ל והוא ז\"ל כתב לעיל דהכרח התוס' שכתבו דקושית המקשה הוא מכח מדאצטריך כו' הוא משום דאל\"כ קשה דכיון דממעטינן ההבאה מינה שמעינן שלא יתכפרו בו כו' יע\"ש וא\"כ ק' למה לא הקשו התוס' קושייתם הלזו בקושיית הגמ' דפריך לעיל גבי קרא דאשר לעם דממעטינן ההבאה שלא יביא משלהם ר\"ל משל כהנים אלא ודאי דלעיל לא קשיא להו מידי כדאמרן.
עוד כתבו התוס' וז\"ל וקצת תימה דמאי פריך נימא להם דהא דדרשינן דלא מייתי משל כהנים היינו לבתר דקי\"ל דכהנים מתכפרים בו ע\"כ וכתב מהריב\"ל ותו יש לתמוה במ\"ש וקצת תימא ולכאורה נראה שהיא תמיהא רבה יע\"ש ולע\"ד דהדין עמהם דאין כאן כי אם קצת תימה ולא תמיהא רבתי דאיכא למימר דאם איתא דלבתר דמסיק בברייתא דכהנים מתכפרים בפרו של אהרן מעתה קרא דאשר לו דריש ליה תנא דברייתא דאתא למעט ההבאה כדדריש אידך תנא דברייתא ומאי דקאמר מעיק' יכול לא יתכפרו בשל כ\"ג דכתיב אשר לו אינו אלא לס\"ד בעלמא א\"כ הו\"ל לברייתא לבתר דמסיק דמתכפרי בפרו של אהרן לומר א\"כ קרא דאשר לו למאי אתא למעט ההבאה ומדלא קאמר הכי משמע דהך משמעותא דמשמע ליה לתנא דאתא למעט כפרת אחרים אכתי קאי ולא הדר ביה אלא דהשתא ממעטינן מיניה לוים דוקא ולא כהנים דאית לן קרא לרבויינהו וע\"ז הוא דפריך תלמודא שפי' דהא אצטריך למעט ההבאה כאידך תנא דברייתא ומפני שאין זה הכרח כ\"כ דאפשר לומר דתנא לא נחית להכי ולהכי לא הדר לפרש קרא דאשר לו למעט ההבאה לכן כתבו קצת תימה.
עו\"כ מהריב\"ל וז\"ל ועוד יש לתמוה בפשטא דשמעתתא דפריך והאי אשר לו להכי הוא דאתא האי מנ\"ל לכדתנייא כו' ואמאי הוצרך לאתויי הך ברייתא והלא לעיל מקשינן והך אשר לעם להכי הוא דאתא כו' האי מ\"ל דקאמר רחמנא מדעם ליהוי וטעמא כמ\"ש דפשטא דקרא מדמשמע דעם ה\"נ פשטיה דקר' מש' אשר לו משלו ולמאי אצטריך לאתויי ההיא בריית' דשלו מביא ואי משו' הא לחוד לא הוה קשיא דמצינן למימ' דאצטריך לאתויי הברייתא דהא משלו אחרינא קאתי וכדאמרינן לעיל ההוא משל עדת בני ישראל נפקא אלא שלפ\"ז יש לתמוה על דברי התוס' ז\"ל איפכא ממאי דהוה קשיא לן דהאי קצת תימה לא קשיא ולא מידי דלאו מחמת הבריית' קפריך אלא כדפריך לעיל ומאי דאייתי ברייתא הוי לכדאמרן עכ\"ל והרב ח\"ה לא ניחא ליה לומר כן דא\"כ מעיקרא הו\"ל למפרך מקרא כדפריך לעיל ולבתר הכי הו\"ל לאתויי הברייתא לאלומיה פירכיה יע\"ש וכ\"כ הרב ק\"א ז\"ל בדקס\"ט ע\"ב וע\"ג יע\"ש ולכאורה היה מקו' לישב ולו' דודאי אף התוס' אזלי ומודו דמאי דלא אקשי תלמודא מפשטיה דקרא הוא משום דהכא אייתר קרא דאשר לו והוה ס\"ד לומר דאתא למעט כפרת אחיו הכהני' ומשו\"ה הוצרך לאתויי הברייתא לומר דאכתי אצטרי' למעט הכהנים שלא יביא משלהם דמהיכא דממעטינן שאר העם לא ממעטינן אחיו הכהנים דשאני כהנים דמתכפרי בפרו של אהרן וע\"ז הוקשה להם להתוס' דכיון דעיקר הכתוב השני דאשר לו לא הוצרך אלא משום דהו\"א דאתי משל כהנים ומשום דמתכפרי בפרו של אהרן אבל אי ליכא לטעמ' דמתכפרי לא הוה בעי קרא אחרינא למעטינהו דמהיכא דממעטינן שאר העם מינה מתמעטו אחיו הכהנים א\"כ נימא דהא דדרשינן להך קרא למעט הבאת הכהנים היינו לבתר דקים לן דכהנים מתכפרים בו דלס\"ד דבריית' דלעי' דאין הכהנים מתכפרים בו אדרבא דרשינן להאי קרא למעט שלא יתכפרו בו ומקרא דאשר לו דמתמעטו שאר העם מהבאה מתמעט אינהו נמי מהבאה ומיתורא דקרא דרשי' למעוטי כפרה כדדרשינן לעי' בקרא דאשר לעם חד למעוטינהו מהבאה וחד למעוטינהו מכפרה אבל הא ודאי ליתא דכיון דחזינן בברייתא דלעיל דמייתי קרא דאשר לו לומר שאין אחיו הכהנים מתכפרים בו ש\"מ דחיליה דתנא דברייתא אינו אלא מהך קרא דאי לאו קרא דאשר לו הוה שמעינן דאחיו הכהנים מתכפרים בו והשתא לפום האי סברא נדרוש קרא דאשר לו למעט ההבאה דהשתא ליכ' למעוטינהו מהבאה מקרא דממעטינן שאר העם דאחיו הכהנים שאני דמתכפרי בפרו של אהרן ודוק ומיהו אכתי י\"ל דשפיר קשיא להו דאימא דהא דדרשינן קרא דאשר השלישי לעכב היינו לבתר דקים לן דמתכפרי הכהני' בפרו של אהרן דאי לאו הוה דרשינן הך קרא למעט כפרת הכהנים מפרו של אהרן דהכי אית לן למדרש טפי ולא לעכב כמ\"ש התוס' לקמן ד\"ה שנה עליהן כו' ואין לומר דכיון דקרא דאשר לו השני דמיניה ממעטינן שלא יביא משלהן לא אצטריך אלא משום דאיכא סברא שיביא משלהן כיון דמתכפרים בו א\"כ איך נדרוש אשר לו השלישי למעטי' מכפרה הא ודאי לא קשיא דבא זה ולמד על זה כמ\"ש מוהריב\"ל למה שהוקשה לו בדברי התוס' ז\"ל יע\"ש.
ואיך שיהיה הנה מבואר יוצא מתוך סוגייא זו דאין פרו של כ\"ג בא אלא משל עצמו ולא משל צבור וגם לא משל אחיו הכהנים אע\"ג דמתכפרים בו וגם איכא קרא יתירא לעיכובא ורבינו לא ביאר לנו דבר זה אי איכא עיכובא או לא וכמו שהקשה הרב מ\"ל ובס' אוריין תליתאי בחידושי שבועות אשר שם להרב נאמן שמואל ראיתי שכתב ע\"ש הרמב\"ן דמה שלא שנה הכתוב בשעיר של עם לומר שיהיה משל עם לעיכובא הוא משום דכבר כתיב והיתה זאת לכם לחקת עולם וכל היכא דכתיב חוקה עכובא הוא עכ\"ל ואנכי לא ידעתי א\"כ גבי פרו של אהרן נמי למה לן תרי קראי לעיכובא הרי כתיב חוקה דהאי קרא דוהיתה זאת לכם לחוקת עולם גם על פרו של אהרן קאי שהרי בפ' טרף בקלפי דע\"ב אפליגו רב ושמואל גבי שחיטת פרו של אהרן אי מעכב השחיטה להיות דוקא ע\"י כ\"ג ומ\"ד דמעכב היינו משום דכתיב אהרן וחוקה ומאן דס\"ל דלא מעכבא היינו משום דשחיטה לאו עבודה היא יע\"ש ועיין בפ' הוציאו לו ד\"ס בפלוגתא דר\"י ור' נחמיא גבי עבודות הנעשות בבגדי לבן אי כתיב בהן חוקה יע\"ש וכעת צ\"ע.
ויש להסתפק אי פרו של אהרן מצי אתי משל בני ביתו מסמוכים על שולחנו של כ\"ג שידו כידם וראיתי להרב ח\"ה גבי מאי דקאמר תלמוד' התם וכי תימ' ביתו כתיב שכתב וז\"ל פי' דה\"ק כיון דסמוכים על שולחנו הרי משלו מקרי וכתב עוד ובזה יתיישב לקמן דמוקי אשר לו השלישי לעכב ולא מוקי למעט בני ביתו די\"ל דבאשתו ובני ביתו ודאי דלא שייך לומר דיביא משלהם דמשלו הוא עכ\"ל ומדברי התוס' בפ' הוציאו לו ד\"ן ע\"ב ד\"ה או דילמ' מקופיא כו' משמע לכאורה דלא כמ\"ש הרב שכתבו שם דאף כפרת בני ביתו מקופייא הוא דאל\"כ הו\"ל כקרבן השותפין יע\"ש ואם כדברי הרב דבני ביתו ידו כידם מאי קרבן השותפין איכא ויש לדחות ומ\"מ זה שכתב הרב לישב מאי דקאמר ואם נפשך לומר דהכונה דבני ביתו לא חשיבי הותר מכללו לענין הכפרה כיון שידו כידם דברי התוספו' דהתם הויין תיובתיה דלפום מאי דס\"ד התם דמקופייא מתכפרי בני ביתו אמאי לא אקשי תלמודא מהך ברייתא דקאמר ואם נפשך כו' ואי ב\"ב מקופיא הוא דמתכפרי אין לך הותר מכללו יותר מזה כיון שאין כפרתן שוה שכ\"ג מתכפר בקיבעא ובני ביתו מקופייא ודוק ולענין אם אירע פיסו' בכ\"ג אם היה הפר בא מזה שמשמש תחתיו או לא עיין להרפ\"ח ועיין במ\"ש לקמן בפ\"ה הל' י\"ג ועיין בתוס' ישנים בפ\"ק דיומא די\"ב ע\"ב ואיה\"ב לקמן בפ\"ה נעמוד על דבר זה.
עוד כתב ר' ואיל הבא משל צבור והוא האיל כו' הרב ל\"מ כתב דוי'ו דוהוא מיותרת וצ\"ל הוא האיל דאי גרסי' והוא אין גזרה בלשונו כלל והרב פ\"ח כתב שלא דק דבכלל המוסף שכתב רבינו ז\"ל הוא גזירת הלשון עכ\"ל ואין דבריו נכונים בזה דכיון דלא נחית רבינו אלא לאשמועינן שהוא בכלל המוסף הרי השמיענו דבר זה במה שמינה בתחילת דבריו האיל בכלל המוספין ולמה חזר לומר שהוא בכלל דמוסף ומהיכא תיתי לומר שלא יהיה מכלל המוסף ועיין בהגהות הרב בני יעקב שגם הוא הסכים להגהת הלח\"מ ז\"ל יע\"ש.
ועל מה שהוקשה לו עוד להרפ\"ח דהכא פסקי' כר' דאמר איל אחד לומר שהוא האמור בחומש הפקודים ודרשת המיוחד שבעדרו נפקא לן מדכתיב מבחר נדריך ולית לן לדראב\"ש דאמר חד בחובו וחד בנדבה ואלו בפ' הוציאו לו דל\"ד גבי קרא דאת הכבש אחד קי\"ל כרבנן דאמרי מאי אחד מיוחד שבעדרו וקרא דמבחר נדרי' לנדבה הרי דאצטריך חד לחובה וחד לנדבה וא\"כ הוה ליה למפסק הכא כראב\"ש משום דרבנן קיימי כוותיה עיין להתוס' ישנים בפ' א\"ל הממונה דל\"ד ע\"ב ד\"ה חד בחובה שהוקשה להם הפך קושיית הרב דאי רבנן דהכא ס\"ל כראב\"ש למה לן תרתי קראי בחובה ובנדבה ומתוך כך כתבו דרבנן דתמיד ס\"ל כר' דהתם וכתירוץ הפ\"ח ז\"ל אלא שיש לגמגם קצת על מרן כ\"מ למה לא הכריח ג\"כ דהלכה כר' משום דרבנן דתמיד ע\"כ קיימי כוותיה וי\"ל ועיין בס' זבח השלמי' למהר\"ם גאלאנטי ותדע מאיזה אחד דרשו כן יע\"ש בד\"ח ע\"ד סי' כ\"ב." + ], + [ + "שורש שחיטת פרו של כ\"ג אי כשירה בזר עבודת \n כל ט\"ו בהמות כו' אינן אלא בכ\"ג בלבד כו'. הנה בענין שחיטת פרו של כ\"ג אי כשירה בזר לא ביאר לנו רבינו כאן בה' עבודת יוה\"כ וכבר ברפ\"א מה' פסולי המוקדשין ד\"ב פסק כמ\"ד דכשירה בזר ע\"ש וכ\"ש שחיטת שאר הקרבנות דכשרות בזר דאפי' מאן דפסל בשחיטת פרו היינו משום דכתיב אהרן וחוקה כדאיתא בפרק טרף בקלפי דמ\"ב והתוס' בפרק אמר להם הממונה דל\"ב ע\"ב ד\"ה א\"כ כתבו דאע\"ג דכשרות בזר מדאורייתא מ\"מ פסו' מדרבנן ביו\"הכ ואין כן דעת רבינו דבפ\"א מה' פסולי המוקדשין סתם וכת' דפר כ\"ג של יו\"הכ אם שחטו זר כשר ועיין להפ\"ח.
ודע שהתוספות בפרק טרף בקלפי דמ\"ב ע\"א ד\"ה שחיטה לאו עבודה כתבו ע\"ש הר\"י קאלצון ז\"ל דשחיטת פרו של כ\"ג למ\"ד שפסולות בזר לאו משום דעבודה היא ועבודה פסולה בזר דהא אפי' בשאר כהנים נמי פסולה אלא בכ\"ג לחודיה ומשום דגלי רחמנא דבעי' בעלים הוא דפסולה מידי דהוה סמיכה דלאו עבודה היא ובעינן בעלים עכ\"ל יע\"ש. והדברים תמוהים מאותה שאמרו בפ\"ד אחין דל\"ג ע\"ב עלה דתניא התם זר ששימש בשבת יש כאן משום זרות ומשו' שבת ופרכי' עלה זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ואי בקבלה והולכה טלטו' בעלמא הוא ואי בהקטרה הא אמר ר\"י הבערה ללאו יצאת כו' ואמר רב אחא בר יעקב בשחיטת פרו של כ\"ג וכדברי האומר שחיטת פרו של כ\"ג פסו' בזר א\"ה מאי איריא זר אפי' כהן הדיוט נמי שזר אצלו קאמר ורב אשי משני דאיסורים בעלמא קחשיב יע\"ש. והשתא לדברי הר\"י קאלצון דליכא בשחיטת פרו משום זרות שהרי שחיטה לאו עבודה היא ולא מפסי' אלא משום דבעינן שחיטה בבעלים דומיא דסמיכה א\"כ מאי קמשני רב אחא בר יעקב דזר ששימש בשבת בשחיטת פרו קאמר דאכתי קשה ואמאי מחייב משום זרות כיון דלאו עבודה היא הנה קושיא זו שמעתי מקשים ע\"ש מו\"ה המובהק מהרי\"ן הי\"ו ולע\"ד י\"ל דלפום מאי דמשני תלמו' דבשחיטת פרו של כ\"ג מיירי הברייתא וזר דקאמר היינו מי שזר אצלו ואפי' כהן הדיוט מעתה עכ\"ל דכי קאמר תנא יש כאן משום זרות לאו היינו איסור זרות דכהונה דאיכא ביה לאו ומיתה בידי שמים כדאמרינן בס\"פ הנשרפין דף פ\"א ופסקו רבינו ברפ\"ט מה' ביאת מקדש יע\"ש אלא יש כאן משום איסור זרות דאהרן קאמר דכיון דבפרו של אהרן כתיב אהרן וחוקה לומר דאחרים לבר מאהרן פסולים א\"כ הו\"ל בלאו הבא מכלל עשה לגבי אחרים וליכא אלא איסו' בעלמא בלבד דקפיד קרא אהרן לחודיה דאלת\"ה אלא דאיסור זרות בעבודה ממש קאמר ואיכא לאו דוזר לא יקרב אליכם ק\"ט דבשלמא זרים שאינן כהנים איכא למי' דאיכא בהו לאו דזרות דאע\"ג דבשחיטת שאר קרבנות אפקינהו רחמנא מלאו דזרות כדכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן ודרשינן מקבלה ואילך מצות כהונה כדאיתא בר\"פ כל הפסולים דל\"א וכמו שפסק רבינו בפ\"ה מה' ביאת מקדש מ\"מ השתא דגלי רחמנא גבי פרו של אהרן דזרים אסורים אהדריה רחמנא ללאו דזרות דומיא דגוזז ועובד בפסולי המוקדשים דלקי אע\"ג דליכא אלא איסור עשה דתזבח ולא גיזה משום דאמרינן אהדריה קרא לכלליה וכמ\"ש התוס' בפ' גיד הנשה דצ\"ט ד\"ה רבא ובע\"ז דס\"ז סד\"ה אמר ר\"י ובפ\"ק דביצה די\"ב ד\"ה השוחט אבל גבי כהנים דמעולם לא נאסרו בלאו זה דזרות דעבודה ולאו זרים נינהו מהי תיתי לומר דבשחיטת פרו של כ\"ג איכא בהו לאו דזרות ומצאתי כדברי להרב התנא בספר פרשת דרכים בדרך מצותיך דס\"ט ע\"א ד\"ה ונראה שכתב דכהנת שנבעלה בעילת איסור דאסו' לאכול בתרומה מקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר כו' לא נכללה נמי בכלל לאו דוכל זר לא יאכל קדש מטעמא דאהדריה קרא לכלליה שהרי אשה זו שנבעלה לפסו' לה לאו זרה היא כדי שנאמ' דאהדריה קרא לכללי' דהא באומרו וכל זר אינו בכלל אשה שנבעל' לפסו' לה בעיל' איסו' יע\"ש וכיון שכן ודאי דכהני' דלית בהו שם זרים ולא נכללו בלאו דוזר לא יקרב אי נאסרו בשחיטת פרו של כ\"ג ליכא בהו אלא איסורא בעלמא וכי קתני בברייתא זר ששימש במקדש יש כאן משו' זרות ומפרשינן לה אפי' בכהני' דזר אצלו קאמר עכ\"ל דיש כאן משום זרות דקאמר היינו איסור זרות זה דבעינן אהרן דחוקה לעיכובא אבל זרות דעבודה ודאי לא קאמר ומעתה לדעת הר\"י קאלצון נמי דס\"ל דאף בזרי' שאינן כהני' ליכא בהו איסור זרות דעבודה לא קשיא מידי דמשו' זרות דקאמר היינו זרות דפרו של אהרן ואדרבא מאותה סוגיא יש להביא ראיה למ\"ש הר\"י קאלצון מדפריך הש\"ס א\"ה מאי אירייא זר אפי' כהן הדיוט נמי ואם אית' דשחיטת פרו של כ\"ג למ\"ד בזר פסו' חשיבה עבודה ממש ומחייב הזר עליה משו' וזר לא יקרב מאי קא פריך ואפי' כהן הדיוט נמי לימא דתנא להכי נקט זר דוקא משו' דמחייב בלאו דזר לא יקרב דתנא חיובי לאוין קתני לדעת רב אחא בר יעקב משא\"כ בכהן הדיוט דלא מחייב אלא בלאו הבא מכלל עשה וכמדובר אלא ודאי דאף בזרים נמי לא מחייבי אלא בלאו הבא מכלל עשה וכשיטת הר\"י קאלצון ואי תקשי לן אם איתא דלרב אחא בר יעקב משו' זרות דקתני משום איסור זרות בעלמא קאמר וליכא לאו ומיתה א\"כ למה נייד מלפרש ג\"כ דמשו' שבת דקתני משו' איסור שבת בעלמא קאמר ובהולכה וקבלה דאית בהו איסור טלטול מוקצה א\"נ בלאו דהקטרה קאמ' ומשו' איסור לאו דהעברה ולמה ליה לפרושי לה בשחיטת פרו של כ\"ג דזה דוחק הא לא איריא דרב אחא ב\"יע דחיקא ליה לפרושי הכי גבי איסור שבת דקתני בברייתא דא\"כ מאי נפקא מינה ולא ניחא ליה למימר נ\"מ לקוברו בין רשעי' כדתריץ רב אשי ועוד דא\"כ ר\"ש דפליג עליה דר\"י ואמר דאין כאן משום איסור שבת אם איתא דאיסור שבת בעלמא קאמר ר\"י מ\"ט פליג עליה ר\"ש דהא אע\"ג דלר\"ש אין איסור חל על איסור אין סברא לומר שלא יהא בו איסורא בעלמא דדוקא לענין חיוב סקילה או איסור לאו לענין מלקות אין אחע\"א אבל איסורא בעלמא ודאי אית ליה ומש\"ה מוקי לה בשחי' פרו של כ\"ג והשתא קמ\"ל דאחע\"א דאע\"ג דאסור משום זרות וכמ\"ד דשחיטת פרו בזר פסולה אפ\"ה גבי שבת קאמר דמחייב חטאת כיון דלגבי זר וכהן הדיוט לא הותר שחיטת זו של פרו של כ\"ג דר\"ש פליג ואמר דמשו' שבת לא מחייב אפי' זר וכהן הדיוט דאין איסור שבת חע\"א עשה דזרות ורב אשי חדית לן דמשו' זרות לאו דזרות קאמר ומוקי לה בהקטרה דשאר קרבנות דמחייב ביה הזר כמ\"ש התוס' ומשו' שבת דקתני אע\"ג דלר\"י ליכא אלא לאו דהעברה בעלמא ואין איסור חע\"א מ\"מ איסורא בעלמא אית ליה ונ\"מ לקוברו בין רשעי' גמורי' ור\"ש פליג וס\"ל דאין איסור שבת חל על לאו דזרות ועיין בחי' הרשב\"א והרמב\"ן שנראה מדבריהם דלמאי דתריץ רב אחא בר יעקב נמי משום זרות דתני תנא היינו לאו גמור דזרות ועיין בתוספו' ישנים פרק טרף בקלפי דמ\"ב ד\"ה אחת כשרה בזר ודוק ועיין עוד במה שנסתפק הרב פרשת דרכים שם בדרך מצותיך דס\"ט ע\"ד עמ\"ש רבינו ברפ\"ט מה' ביאת מקדש והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן אם עברו בנות אהרן והקטירו אם יהיו חייבות מיתה כזר ששימש או\"ד דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה יע\"ש ואם אותה סוגיא דיבמות היא מהלכת כפשטה דאיכא בכהנים לאו דזרות ושחיטת פרו של אהרן משו' דאהדרינהו קרא לכללא דזרים וכדמשמע מדברי הרשב\"א והרמב\"ן יש להוכיח דאף בנות אהרן חייבות מיתה כזר במכל שכן ודוק. גם בשאר עבודות של יו\"הך נמי דקי\"ל שאינן כשרות אלא בכ\"ג שאר כהנים חייבים עליהן משום זרות.
עוד כתב רבינו ז\"ל וכן שאר העבודות כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות הכל עשוי בכ\"ג נשוי וכתב מרן כ\"מ וז\"ל נראה דמשמע ליה הכי מדתנן בריש יומא כל ז' הימים הוא מקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות והיינו כדי שיהא מלומד לעשותם עכ\"ל כלומר אע\"ג דמשנה ערוכה שנינו במעשה היום בפרק א\"ל הממונה דל\"א ע\"ב והביאה רבינו לקמן בפ\"ב ובפ\"ד הביאו לו את התמיד כו' נכנס להקטיר קטורת של שחר ולהטיב את הנרות התם י\"ל דאי בעי למעבד קאמר שהיה נכנס כו' אבל מאותה ששנינו בריש יומא משמע דאיכא מצוה בכ\"ג מדמלמדין אותו ז' ימים קודם ולפי מ\"ש הרפ\"ח דדעת רבינו דאפי' בשאר עבודות של כל יום אינן כשרות אלא בכ\"ג מדכייל עבודת כל ט\"ו בהמות דאיכא בהו תמי' של כל יום נראה ודאי דגם הקטרת הקטורת והטב' הנרות אינן כשרות אלא בו דהא עבודות נינהו.
ובמ\"ש מרן ע\"ש הריטב\"א שדעת רבינו דמדאורי' אין חובה בכ\"ג אלא בעבודת היום ממש אבל תמידים ועבודות של כל יום כשרות בכהן הדיוט אלא דמצוה בכ\"ג כו' הנה ט\"ס נפל בדברי מרן וצ\"ל במקום הרמב\"ם הרמב\"ן ככתוב בחי' הריטב\"א ומ\"ש הרמב\"ן בס' המלחמות דזריקת דם התמיד והעלתו אינן כשרות אלא בכ\"ג היינו מדרבנן וכ\"כ בהדיא בחי' הריטב\"א ורבנן שוו חובה בכ\"ג אף בתמידין ולא התירו אלא דברים שאינם עיקר העבודה יע\"ש. ועפ\"ז יש לדחות הראיות שהביא הפר\"ח להכריע היפך סברת הרמב\"ן שהרי הוא ז\"ל מודה דכל מידי דעבודה אפי' שאינן מעבודת היום אינה כשרה אלא בכ\"ג מדרבנן מיהא ומ\"ש עוד מרן ע\"ש הרמב\"ן שהיו פייסות ביו\"הך אחת לתרומת הדשן כו' בס' המלחמות הכריע כן שהרי לא שנו בסדר יומא כ\"ג עד שהאיר פני המזרח והורידוהו לבית הטבילה לקרוץ את התמיד וסידור המערכה ותרומת הדשן קודם לכן היה ועוד שאם היה הכהן תורם את הדשן א\"כ כבר היה צריך לטבול ולקדש וללבוש בגדי זהב כדתנן בתמיד מי שרוצה לתרום את המזבח יורד וטובל ותנן נמי התם קידש ידיו ורגליו מן הכיור נטל מחתת הכסף וקי\"ל נמי לר\"י דאמר בעיא בגדים ואם אתה אומר תרומת הדשן לכ\"ג נפישי להו טבילות וקדושין ועוד כשבא לקרוץ את התמיד למה הוא טובל ומקדש והרי כבר טבל לתרומת הדשן וסדור המערכ' והיאך שנינו הביאו לו בגדי זהב והרי לבוש אותן מחצות עכ\"ל ועיין בתוספות ישנים ליומא ד\"ך ד\"ה משום חולשא יע\"ש ומ\"ש דהיאך שנינו הביאו לו בגדי זהב והרי הוא לבוש אותן ק\"ל שהוא ז\"ל לקמיה בלשון זה כתב דאף על דישון מזבח הפנימי והמנורה היה צריך בגדים אחרים משום קדירה שבישל בה רבו אל ימזוג לו את הכוס יע\"ש ואיך כתב והרי הוא לבוש אותן כיון שהיה צריך להחליפן וי\"ל ודוק.
עוד כתב הרמב\"ן שם שהפייס השני היה דישון מזבח הפנימי שגם היא עבודת לילה אלא שמפני שהיא עבודה קלה לא רצו חכמים להטריח עליה שיעשנה בלילה והניחוה ליום וכשהגיע היום הקדימו העבודות המכשיר דדישון מזבח הפנימי מכשיר הוא כדאמרי' בפרק א\"ל הממונה ועוד שעיקר דישון מזבח הפנימי נראה שהוא מדבריהם ועוד דאלו היה בכהן גדול צריך היה לדשן קודם שחיטת התמיד והיאך שנינו הורידו כ\"ג לבית הטבי' כו' הביאו לו את התמיד והלא כשעלה ונסתפג היה צריך ליכנס לדשן ולהחליף בגדים אחרים ואח\"כ לשחוט את התמיד יע\"ש הנה זה שרצה לומר דדישון מזבח הפנימי מדבריהם הוא לא ידעתי מה יענה לאותה שאמרו בפרק א\"ל הממונה דל\"ג סדור שני גזירי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי מ\"ט אע\"ג דהכא כתיב בבוקר בבוקר אפ\"ה מכשיר עדיף רבינא אמר הואיל והתחי' במערכה רב אשי אמר כו' יע\"ש והשתא אם איתא דדישון מזבח הפנימי עיקרו אינו אלא מדבריהם לימא דמש\"ה שני גזירי עצים קודם משום דהוי דאורייתא לא כן דישון מזבח הפנימי שאינו אלא דרבנן ועיין עוד במאי דפריך תלמודא התם ע\"ב ואימא חד שדייה לדישון מזבח הפנימי כו' דמוכח מינה דהוי דאורייתא יע\"ש ועיין להתוס' בפרק הוציאו לו דף נ\"ט ע\"ב ד\"ה והרי תרומת הדשן שכתבו בשם הירושלמי דדישון מזבח הפנימי מק\"ו דראשון נפיק יע\"ש גם מ\"ש שאלו היה בכ\"ג היה צריך לדשן קודם שחיטת התמיד הנה זה היפך מ\"ש תחילה דהעבודות קודמות למכשירין ומה\"ט הקדימו בתמיד כשהגיע היום מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח הפנימי מפני שדישון מזבח הפנימי מכשיר הוא ועיין להתוספות בפ\"ק דיומא די\"ד ע\"ב ד\"ה אמר אביי שכתבו דלתנא דמתני' דיומא זריקת דם התמיד היה קודם לדישון מזבח הפנימי והמנורה דמה\"ט הוצרכו לומר בגמרא מאן תנא יומא ר\"ש איש המצפה הוא אלא שעיקר דבריהם תמוהים כמו שתמה עליהם הלח\"מ בפ\"ו מהל' ת\"ומ ד\"ד ודעת רבינו בפ\"ו מהל' ת\"ומ דדישון מזבח הפנימי בשעת שהיה השוחט שוחט ועיין שם בדברי הלח\"מ ומרן כ\"מ שם בפ\"ד ד\"ו כתב ע\"ש הריטב\"א דדישון מזבח הפנימי היו עושין תחילה קודם השחיטה והזריקה וכ\"כ בחי' בדי\"ד ע\"ב ודכ\"ה ע\"א יע\"ש עו\"כ הרמב\"ן ז\"ל שם שהפייס הג' היה בדישון המנורה שאעפ\"י שההטבה היה ע\"י כ\"ג הדישון דהיינו הסרת הפתילות והשמן היה ע\"י כהן הדיוט שאלו היה ע\"י היה צריך בגדים אחרים כדאמרי' בגדים שבשל כו' יע\"ש עיין למרן כ\"מ בפ\"ב מה' תו\"מ ד\"י שתמה על רבינו שהצריך בגדים אחרים להרמת הדשן דבגמ' לא אמרו כן אלא לענין הוצאת הדשן חוץ לעזרה יע\"ש והתימה על הרמב\"ן שהוסיף עלינו דישון מזבח הפנימי והמנורה ועיין להתוס' בפ' הוציאו לו דנ\"ט ע\"ב כי שם הוכיחו דדישון מזבח הפנימי אינו צריך בגדי כהונה ומדברי הרמב\"ן ז\"ל הללו מוכח דהיו צריך בגדי כהונה אלא שהיו פחותין מהראשונים וצ\"ע עוד כתב הרמב\"ן ז\"ל שם דהפייס הד' מי מעלה אברים מן הכבש למזבח ובאברי' שניתותרו מבערב וכגון שחל בשבת שחלבי שבת קרבין ביו\"הכ למ\"ד יע\"ש עיין בזה להתוי\"ט בפ\"ק דיומא ועיין להרב מ\"ל ז\"ל בפ\"א מה' תו\"מ ד\"ז ד\"ה ודע שראיתי להרמב\"ן כו' ועיין במ\"ש לעיל בד\"א ד\"ה ודע ודוק.
שורש שצריך כ\"ג נשוי אשה א' ולא ב'\n ומ\"ש רבינו דכ\"ג \n נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו. בריש יומא שנינו אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו וחכ\"א א\"כ אין לדבר סוף הרי דרבנן לא פליגי על ר\"י אלא דלא חיישינן למיתת אשתו לתקן לו אשה אחרת אבל לכ\"ע צריך שיהיה נשוי כדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו והנה בגמ' שם בדי\"ג מוכח דבעינן שלא יהא נשוי אלא אשה אחת ולא שתים דפרכי' עלה בגמ' ומי סגי ליה בתקנתא ביתו אמר רחמנא והא לאו ביתו היא דמקדש לה והא כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא דכניס לה א\"כ הו\"ל ב' בתים ורחמנא אמר בעד ביתו ולא בעד ב' בתים דהדר מגרש לה כו' יע\"ש ורבינו לא ביאר לנו דבר זה כאן מפני שכבר השמיענו בפי\"ז מהל' א\"ב די\"ג שאפי' בשאר ימות השנה אינו נושא כ\"ג אלא אשה אחת שכתב שם וז\"ל מ\"ע על כ\"ג שישא נערה בתולה כו' ואינו נושא ב' נשים לעולם שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח אשה אחת ולא ב' נשים ובפ\"ה מה' כלי המקדש כתב וכבר ביארתי בס' קדושה שאינו נושא ב' נשים ואם נשא ב' אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת עכ\"ל.
וראיתי להראב\"ד שהשיג שם בה' א\"ב על רבי' וכתב וז\"ל לא מתחוור' האי סברא שלא אמרו במ' יומא אלא ביתו אמר רחמנא ולא ב' בתים ואפשר שלא נאסר בב' בתים אלא ביוה\"ך שמא ימשך לבו אחריהם ויבא לידי טומאה יע\"ש ולא ידעתי למה אמר דבר זה בדרך אפשר דמתוך סוגייא זו דפ\"ק דיומא מוכח בהדייא דליכא איסורא דב' נשי' אלא ביוה\"ך בלבד דהא כי פרכינן ומי סגי ליה בתקנתא ושנינן דמקדש וכניס לה מבע\"י והדר מגרש לה ע\"ת כו' ואם איתא דאפילו בשאר ימים נמי חוץ מיוה\"כ איכא איסורא על כ\"ג לישא ב' נשי' אכתי ק' והיכי נסיב לה והא קעב' אהוא אשה בבתולי' יקח ואפי' הדר מגרש לה הרי מיד שנשאה קעבר על עשה.
וראיתי להרב מ\"ל בפ\"ג מה' עבדים די\"א עמ\"ש רבינו היה לעבד אשה ובנים ולא לרבו אינו נרצע שנא' כי אהבך ואת ביתך שהקשה הרב ז\"ל דלמה לא אמרינן גבי עבד שאם היה לרבו ב' נשים אינו נרצע משום דבית אחת אמר רחמנא ולא ב' בתים וכדאמרינן גבי כ\"ג והשיב דשאני כ\"ג דאיכא טעמא דמילתא שמא ימשך לבו אחריהן ויבא לידי טומאה כמ\"ש הראב\"ד בפי\"ז מה' א\"ב אבל הכא גבי עבד דליכא טעמא למעט ב' נשים לא אמרינן דביתך אתא למעט ב' נשים אלא לומר דצריך שתהיה לו בית ולפי מ\"ש רבינו דכ\"ג אסור ליקח ב' נשים משום דכתיב אשה אחת ולא ב' ניחא טפי דודאי מאי דאמרינן בגמ' דרחמנא אמר בעד ביתו ולא בעד ב' בתים לא ממילת ביתו הוא דקממעט ב' בתים אלא הכונה היא לומר מאחר דבקרא ליכא הוכחה דצריך שיהיו לו ב' בתים מנ\"ל דשרי ליה שיהיו לו ב' בתים מאחר שאסרן לו הכתוב משום דכתיב אשה אחת ולא ב' אבל אה\"ן דביתו לאו מיעו' הוא לב' בתים עכ\"ל ולא ידעתי היכי ניחא ליה בהכי אותה סוגייא לדעת רבינו דא\"כ הוא דלאו ממילת ביתו הוא דקממעט ב' בתי' אלא מדכתיב אשה אחת מאי קמהדר ומשני דמגרש לה דאכתי ק' והיכי נסיב לה מעיקרא דקעבר על עשה דוהוא אשה בבתוליה יקח ואין לומר דמגרש לראשונה קאמר והדר נסיב לשניה דהא מגרש לה קאמר מיהו לזה אפשר לומר דמעיקרא ה\"נ הוה אפשר לאקשויי והא קעבר על עשה דב' נשים אלא דהש\"ס לא חש להשיב כל תשובות שיש להשיב כי באחת הוא מסלקו לענין אחר כמ\"ש רש\"י ולפי המסקנא דמסיק דמגרש לב' ע\"ת ניחא דמעיקרא מגרש לראשונה ע\"מ שאכנס לבה\"כ והדר מקדש לשניה ומגרש ע\"מ שלא תמות חבירתי' ובשעת קידושי שניה אין כאן עברת עשה דב' נשים כיון שגירש הראשונה ע\"ת ובידו לקיים התנאי ועוד כיון דבשעת קידושי שניה דעתו לגרשה אח\"כ ע\"ת אין כאן עברת עשה כנ\"ל לע\"ד ותו קשה טובא במה שרצה ליישב בין לדעת הראב\"ד ובין לדע' רבי' דא\"כ מאי האי דפריך תלמו' לקמן אלא מעתה ב' יבמות הבאות מאדם אחד לא יתייבמו אפי' אחת מהן דהא אשר לא יבנה את בית אחיו כתיב דמשמע בית אחת דוקא הוא בונה ולא ב' בתים ומשני יבמתו יבמתו ריבה יע\"ש.
והשתא לפי דברי הרב מאי קו' דשאני גבי כ\"ג דלאו ממשמעותא דקרא נפקא לן אלא אי משום סברא ואי משום קרא דאשה בבתוליה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה משא\"כ גבי יבמה דליכא לא סברא ולא קרא לא דרשינן הכי ותו מה יענה הרב לכמה מקומות בתלמוד שמצינו דדריש הכי הלא בפרק החולץ דמ\"ד ע\"א דרשינן דאשר לא יבנה את בית אחיו בית אחיו הוא בונה ולא ב' בתים ובפ' ראוהו ב\"ד דכ\"ו ע\"א אמרינן שופר א' אמר רחמנא ולא ב' וג' שופרות ובפ' לולב הגזול דל\"ה אמרינן פרי עץ הדר אמר רחמנא ולא ב' וג' וה\"נ אמרינן התם בדל\"ב ואימא תרי כפי כפת כתיב ובפ' המביא תניין ד\"ך ע\"ב אמרינן וכתב לה ס' כריתות ספר א' אמר רחמנא ולא ב' וג' וכן בפ\"ב דסוטה דח\"י יע\"ש והנה לההיא דפ' החולץ י\"ל דהתם לאו מקרא דביתו נפ\"ל אלא מקרא דעליה ולא על חבירתה כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' יבום די\"ב וע\"ש בדברי הלח\"מ שם אלא שעיקר דברי רבינו הללו יש להם מן הקושי מתוך סוגייא דיומא דהוצרכו לשנויי יבמתו יבמתו ריבה ולא אמרו מדכתי' עליה ולא על חבירתה שמעינן דלחדא מיהא הוא מייבם וי\"ל ודוק גם לההיא דפ' לולב הגזול י\"ל ע\"פ מ\"ש הרא\"ש שם עלה דמתני' דרי\"א ג' הדסים וב' ערבות וז\"ל הני שיעורי שלא לפחות מהן אבל להוסיף יכול ואין כאן משום ב\"ת אלא א\"כ מוסיף מין אחר והא דאמרינן פרי אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' היינו לענין חובת לקיחה כלומר אם באת להצריך ב' וג' פרי אחד אמר רחמנא עכ\"ל וכונתו לומר דלא ממעטינן ממילת פרי ב' אלא פחות מפרי אחד הוא דממעטי' אבל ב' וג' ודאי כשרים דבכלל פרי אחד הן דבכלל מאתים מנה ותלמודא ה\"ק אם איתא דפרי עץ הדר היינו פלפלין כיון דאי אפשר לקיים לקיחתן כי אם בב' וג' היכי יתקיים קרא דפרי עץ הדר דמשמע אפי' אחת מעתה אין מכאן תשובה לדברי הרב מ\"ל כמובן ובהכי יש ליישב ג\"כ ההיא דדף ל\"ב דפריך תלמודא ואימא תרי כפי ומשני כפת כתיב ותלמו' הכי פריך ואימא תרתי כפי דוקא כיון דקרי' כפות ומשני כפת כתיב ומשמע אפי' אחת אבל לא בא למעט ב' כפות אלא דבא' עלתה לו וההיא דשופר נמי י\"ל על דרך זה דמה\"ט אמרי' דשופר של פרה לא איקרי שופר משו' דשל פרה קאי גילדי גילדי ולא מיקרי שופר אחד אלא שופרות דמשמעות הכתוב יש אף שופר א' ואי אפשר להתקיים בשל פרה שאינו נקרא שופר אחד לעולם וע\"פ דברי הרב מ\"ל נוחים דברי הרא\"ש הללו דלא תיקשי ליה סוג' דיומא דממעטינן ממילת ביתו ב' בתים והוא כתב ולא ממעטי' מפרי אחת ב\"וג אלא דבא לרבות אפי' אחד אמנם ע\"פ דברי הרב ניחא דהתם שאני דאיכא טעמא דמילתא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל בעלמא אמרינן בכלל מאתים מנה וכן ההיא דגטין וההיא דסוטה יש ליישב ע\"פ האמור ודוק ועיין בס' גט פשוט דקס\"ד ע\"ב בההיא דקיר קירות ב' יע\"ש ומפי מורי הרב מר יאודה זלה\"ה שמעתי דהרא\"ש לא אמרה למילתיה אלא דוקא גבי קרא דפרי עץ הדר דאיכא למימר דמיעוטא דפרי אחד לא אתא אלא למעט פלפלין דלא מינכר לקיחתן בפחות מב' משא\"כ בההיא דכ\"ג דמיעוטא דביתו אי אפשר לאוקמיה בענין אחר אלא למיעוטא דב' בתים דוקא וגבי לולב נמי יש לומר דמשו\"ה ליכא ב\"ת אע\"ג דכתיב כפת משום דיש אם למקרא ועיין.
ולעיקר קושיית הרב מ\"ל אמאי לא דרשי' גבי עבד בית אחת ולא ב' בתים כי היכי דדרשינן גבי כ\"ג לדעתי לא קשיא דהא קי\"ל כר\"ע דדריש כל אתין שבתורה וגבי עבד כתיב כי אהבך ואת ביתך ואתא את וריבה אפי' בית אחר דמה\"ט דבעינן שיהיה לו בנים ג\"כ ע\"ש א\"נ י\"ל דכיון דגבי עבד גופיה קפיד רחמנא שיהיה לו אשה ובני' ולא קפי' שיהיה לו אשה אחרת בלבד שהרי מלבד האשה כנענית שמסר לו רבו יש לו אשה ישראלית כדכתיב ויצאה אשתו עמו ה\"נ גבי רבו נמי סברא הוא דלא קפיד רחמנא בהכי כנ\"ל לע\"ד.
ודע שמ\"ש רבינו בכ\"ג נשוי היינו שכנסה לחופה אבל אם לא כינסה אלא שקידשה בלבד לא מהני דכל כמה דלא כניס לה לא מיקרי ביתו כדאמרי' בגמר' ויש להסתפק למאי דקי\"ל כרבנן שלא היו מתקנין אשה אחרת לכ\"ג ביו\"הכ אם היו מכניסי' כ\"ג אחר לשמש תחתיו או היה מקדש אשה אחרת ונכנס לחופה ביו\"הכ ואח\"כ עובד והנה משום איסור אנינות אין לאוסרו לעבוד שהרי כ\"ג מקריב אונן ואפי' להתחיל בעבודה תחילה וכמ\"ש רבי' בפ\"ב מה' ביאת המקדש ד\"ו וכמ\"ש שם הרב מ\"ל ז\"ל שם יע\"ש וראיתי להתוס' בפ\"ק דיומא די\"ג ע\"ב ד\"ה ולחדא שכתבו וז\"ל בירוש' משמע אשה אחרת מתקנין לו מזמינין אותה שאם תמות אשתו ביו\"הכ שיקדש זו ביו\"הך ופליג אגמ' דידן דפריך התם ויקדש מאתמול ומשני וכפר בעד ביתו ולא בעד ב' בתים ופריך ולא נמצא כקונה קנין בשבת ומשני משום שבות התירו במקדש עכ\"ל הנה לדעת הירוש' מבואר דטפי ניחא להו לרבנן שיכניס לחופה הכ\"ג ביו\"הך מלהניח כ\"ג אחר שישמש במקומו ולפ\"ז אפשר דלרבנן דר\"י אע\"פ שלא היו מתקנין אשה אחרת מבע\"י אם אירע שמתה אשתו של כ\"ג ויש אשה אחרת מוכנת לקדש אותה בודאי שהיה מקדש אותה והיה נכנס לחופה וחוזר לעבודתו אך ק' דכיון דחופה זו אינה ראויה לביאה שהרי יו\"הכ אסור בתשמיש המטה וכיון דאינה ראויה לביאה לא קני לה ולא מיקרי ביתו וכמ\"ש רבינו בפ\"י מה' אישות דחופת נידה לא קני לה ליורשה ולהטמא לה והרי היא כארוסה וכן הוא דעת הרי\"ף בה' בכתובות פ' אע\"פ ועיין לה\"ה והר\"ן שכתבו דיש חולקין ע\"ז ולדידהו הירוש' הנז' מסייען וליכא למימר דהירוש' פשיטא ליה דלא בעינן חופה הראויה לביאה ורבינו בה' אישות פסק כתלמודא דידן דמספ\"ל דהא ודאי כיון דבתלמודא דידן לא אפשיטא ובירוש' אפשי' הו\"ל למפסק כפשיטותיה דירוש' כדרכו כנודע ולדעת הסוברים דמן התורה אינו אסור ביו\"הכ אלא אכיל' ושתיה דוקא ושאר מילי אסורין מדרבנן היה מקום לומר דדוקא חופה שאינה ראויה לביאה מדאורייתא כנידה הוא דאינה קונה אבל כל שאינה ראויה מדרבנן חשיבא חופה אכן לא מצאנו ידינו ורגלינו לדעת רבי' דס\"ל בה' שביתת עשור דכל ה' עינויים הן מן התורה.
ואפשר לומר דע\"כ לא אמרינן דחופה שאינה ראויה לביאה דינה כארוסה אלא גבי נידה שאיסורא מחמת עצמה משא\"כ הכא בחופה דכ\"ג ביו\"הך דיומא קגרים דאיתתא שפיר חזייא וא\"נ י\"ל ע\"פ מ\"ש הרב מ\"ל בפ\"י מה' אישות ד\"ב דחופה קודם קידושין קונה לאחר שיקדשנה יעש\"ב וא\"כ אפשר דהירוש' הזה מיירי בשכנסה לחופה מבע\"י ואח\"כ ביוה\"כ הוא מקדש אותה אלא שבעיקר דברי המ\"ל יש לעמוד בהן עיין למו\"ה בס' שער המלך בקונט' חופת חתנים ס\"ח יע\"ש והנכון אצלי דרבינו ס\"ל דהירוש' פליג אגמ' דידן בהאי מילתא דקאמר בסוגיין דכל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא וס\"ל להירושלמי דכ\"ג ביו\"הכ כשמתה אשתו לא היה אלא מקדש אשה אחרת לבד ולא נכנס עמה לחופה ובקידושין לבד מיקרייא ביתו וכן כתב הרב פרי חדש בדין זה בהדייא דהירושלמי משמע ליה הכי יעויין שם והסברא נוטה לזה דאיך יתכן להכניסו לחופה לכ\"ג ביו\"הך בשעת שמתה אשתו הראשונה ולהוציאו מן המקדש בשעת העבודה ולהחזירו לעבודתו דבר זה אין הדעת סובלו אלא ודאי כדאמרן.
אחרי כותבי כל זה חדשים מקרוב נדפס ס' נאות יעקב להרב החסיד מהר\"י אלגאזי וראיתי בקונט' גט מקושר להרב בנו הי\"ו בסימן ח' הביא דברי הרב מ\"ל בפ\"ג מה' עבדים ועמד על דבריו מסוגיין דפ\"ק דיומא וכאשר הארכנו לעיל ועמד ליישב דברי רבינו להצילו מהשגת הראב\"ד ושני דרכים לפניו ואין בהם כדי שביעה עיין עליו גם עמ\"ש הרב מש\"ל בפ\"י מה' אישות ד\"ב דחופה קודם קדושין קונה עמד מתמיה מסוגיין דפ\"ק דיומא דא\"כ אמאי לא מוקי תלמו' מתני' דאף אשה אחרת מתקינין מקדש לאשה אחרת בתנאי שיחולו הקדושין כשתמו' אשתו הראשונה ומיד קודם הצום נכנס לחופה דהשתא אם תמות אשתו הראשונה קודם עבודה או בפלגא דעבודה מיד יחולו הקדושין לאחר מכאן ולא למפרע ואע\"ג דהשתא בשע' חלות הקידו' ליכא חופה מ\"מ אהני ליה חופ' דעיו\"הך לקנותה שהרי זו היא שיטת הרמב\"ן והרשב\"א דחופה שקודם קדושין מהני לקנותה לאחר שיחולו הקדושין וכמ\"ש הרמ\"ל והניח דבר זה בצ\"ע יע\"ש ולפי מ\"ש מו\"ה בעל שע\"ה בקונט' חופת חתנים ס\"ח לענין זה ע\"ד הרמ\"ל אין מקום לתמוה על הרמב\"ן והרשב\"א בזה ואף גם זאת שערי דחיה לא ננעלו דחופה כי האי דבשעת חלות הקדושין אין בידו להכניסה לחופה דהו\"ל כקונה קנין בשבת אפשר דלכ\"ע לא מהני כשכנסה קודם קדושין דחופה הראויה בשעת קדושין בעינן ודוק." + ], + [ + "שורש הפרשת כ\"ג ז' ימים קודם יוה\"כ ז' \n ימים קודם יו\"הכ מפרישין כ\"ג כו'. משנה בריש יומא ובעו בגמרא מנה\"מ ואמר רב מניומי בר חלקיה אמר ר\"י אמר קרא כאשר עשה ביום הזה ציוה ה' לעשות לכפר עליכם לעשות זה מעשה פרה לכפר זו מעשה יו\"הך ופריך עלה ואימא כוליה קרא ליו\"הך ומשני אמרי יליף ציוה ציוה מפרה והדר פריך ואימא ציוה ציוה דיו\"הך דכתיב ויעש כאשר צוה ה' ומשני דנין ציוה דלפני עשיה מציו' דלפני עשיה וכתבו התוס' בד\"ה אלא וז\"ל תימא מאי קא פריך דא\"כ לעשות ל\"ל וי\"ל דס\"ד דמקשה דתרוייהו אצטריך ליו\"הך דאי לא כתיב אלא לכפר הוה אמינא כפרה דקרבנות ואי לא כתיב אלא לעשות הו\"א זה פרה להכי כתיב תרווייהו למעוטי פרה דקרבנות עכ\"ל. ולכאורה איכא למידק טובא בדבריהם דאיך תיסק אדעתין דכי כתיב לכפר לחודיה למדרש כפרה דקרבנות דתפסת מועט תפסת דכי דרשינן ליה לענין כפרה דקרבנות אנו מרבין קרבנות דיו\"הכ וכמ\"ש התוס' לקמן ד\"ה אימא ואי דרשינן ליה ליו\"הכ אין כפרה דקרבנות בכלל וכיון שכן טפי אית לן למדרשיה לכפרה דיו\"הכ ולא לכפרה דקרבנות דמה\"ט פריך תלמו' ואימא כוליה קרא ליו\"הך הוא דאתא. ונראה דמשמע להו להתוס' דכפרה דקרבנות ודיו\"הכ כולה חדא מילתא היא ששניהם באים לכפר אבל פרה דיו\"הך שזה לכפר וזה לטהר אין סברא לרבות ובהכי ניחא מאי דפריך תלמודא לקמן ואימא לכפר כפרה דקרבנות אע\"ג דמרבינן בהך דרשא קרבנות ליו\"הכ ומעיקרא פריך ואימא כוליה קרא ביום הכפורים אלא משום דקרבנות ויו\"הך חדא מילתא היא משו\"ה פריך הכי ובמאי דפריך תלמו' ואימא ציוה ציוה דיו\"הכ כתבו התוספות דהכי פירושו מ\"ט לא נפקא לן מקרא אלא פרה וי\"הכ אימא ציוה זה יו\"הכ ואייתר לן לעשות לכפר ונדרוש לעשות זה מעשה פרה לכפר אלו קרבנו' דכתיב בהו כמה זימנין לכפר עכ\"ל.
ולכאורה קשה דלפי פי' זה מקשה תלמו' היפך מאי דפריך מעיקרא ואימא כוליה קרא ליוה\"כ הוא דאתא ומשום דתפסת מועט והשתא פריך דנרבה מקרא פרה וקרבנות ויוה\"ך ונראה דהשתא שדריש ג\"ש דציוה ציוה לרבות מעשה פרה ואייתר ליה לעשות וע\"כ דאתא למעט קרבנות דחיקא ליה לתלמו' לרבות פרה שאינה באה לכפר ולמעט קרבנות הבאים לכפר וזו אינה סברא כמ\"ש התוס' לקמן מש\"ה הדר למפרך שנדרוש ג\"ש דציוה ציוה ליוה\"כ ולעשות לרבות פרה ולכפר לרבו' קרבנו' ואי תקשי לך אמאי לא פירשו התוס' דהכי פריך ואימא ציוה ציוה דיוה\"כ ונדרוש לעשות למעט קרבנות ולכפר למעט פרה והוה ניחא דפריך השתא כדפריך מעיקרא ואימא כוליה קרא ליוה\"כ אתא נראה דהא לא ניחא להו לפרש דא\"כ למ\"ל ג\"ש דציוה ציוה לא לכתוב אלא לעשות ולכפר ואנא אמינא לכפר זה יוה\"ך ולא פרה לעשות למעט קרבנות כדפריך תלמו' מעיקרא וליכא למימר דאצטריך ג\"ש דציוה ציוה כי היכי דלא נדרוש לעשות לרבו' מעשה פרה ולא למעט מעשה קרבנות דכיון דאיכא למדרש קרא לרבו' ואיכא למידרש למעט טפי דרשינן ליה למעט כדמוכ' מההיא דפריך תלמו' מעיקרא ואימא כוליה קרא ליוה\"ך הוא דאתא.
עוד פירשו התוס' דתלמו' הכי פריך ואימא ציוה לעשות זה יוה\"ך דכתיב ביה ויעש וכתיב ביה ציוה אבל פרה דלא כתיב ביה לשון עשיה לא ולכפר זה קרבנות ואיצטריך לעשו' כדי למעט פרה דאי לא כתיב אלא ציוה לכפר הו\"א ציוה זה פרה ויוה\"כ דהי מינייהו מפקת להכי כתיב לעשות לאפוקי פרה דלא כתיב ביה עשיה עכ\"ל ולפירוש זה קשה דלמה להו למימר דלכפר בא לרבו' מעשה הקרבנות דאמאי לא פירשו דלכפר בא למעט פרה דלא נדרוש לה מג\"ש דציוה משום הי מינייהו מפקת ולעשות בא למעט קרבנות ונראה דא\"כ לא לימא קרא אלא לכפר לבד ולא דרשינן אלא יוה\"כ לבד ולא פרה ולא קרבנו' דתפסת מועט דלפי פירוש זה שפירשו התוס' השתא משמע להו דלא דרשינן מלכפר אלא יוה\"כ לבד ולא קרבנות כמ\"ש הרב ח\"ה יע\"ש ואי תקשי לך ומי הכריחם לכך ואמאי לא פירשו דהמקשה ס\"ל דלכפר דרשינן קרבנות ויוה\"כ כדפריך תלמודא בתר הכי והשתא פריך דאימא דג\"ש דציוה ציוה אתא למעשה יום הכפורי' ולכפר למעט פרה ולעשות למעט קרבנות איכא למימר דא\"כ לימא קרא לעשות לבד וליכתוב קרא כאשר עשה ביום הזה כן יעשה ואנא אמינא לעשות זה יוה\"כ דכתיב ביה עשיה ולא פרה וקרבנות דלא כתיב ביה עשיה אך קשה דא\"כ מעיקרא כי פריך תלמודא ואימא כולי קרא ביה\"ך ופירשו התוס' דאתא לעשות למעט קרבנות אמאי לא משני דא\"כ למה לי לכפר ליכתוב לעשות לחוד וכדאמרן ומינה ממעטינן פרה וקרבנות כדאמרן וכעת צ\"י.
עוד הוקשה להם לפי פירוש זה וז\"ל וא\"ת ולדברי המתרץ דמשני דמדדמי ליה ילפינן למאי אצטרי' ציוה לעשות לכפר לא הוה אצטריך למכתב אלא ציוה לכפר ונדרוש ציוה זה פרה לכפר זה יוה\"כ וכי פרכת אימא ציוה זה קרבנות ולשני דנין ציוה מציוה ואין דנין צוואתו מציוה ותירצו וי\"ל דאי לא כתיב אלא ציוה לכפר הו\"א ע\"כ ציוה זה יוה\"ך כיון דאידי ואידי פרישתו לקדושה עכ\"ל וראיתי להרב ח\"ה שכתב וז\"ל והוצרכו לסברא זו דפרישתו לקדו' משום דמשמע להו לפי שיטה זו דע\"כ אי לא הוה כתיב לעשות לא הוה משמע ציוה זה פרה משום הי מינייהו מפקת דא\"כ לפי האמת לא ליכתוב לא לעשות ולא לכפר רק צוה זה פרה ויוה\"כ דהי מינייהו מפקת אלא דאי לא כתיב לעשות לא הוה מוקמינן צוה רק ליוה\"כ משום דפרישתו לקדושה מיהו לפי מ\"ש בסוף דבריהם דאדרבא כיון דבמלואי' לא הוה כתיב לעשות לא הוה צואה דלפני עשיה אלא לאחר עשיה לא הוה צריכי להך סברא דפרישתו לקדושה אלא דהוה מוקמינן ליוה\"ך משום דהוי לאחר עשיה עכ\"ל.
הנה זה שכתב דמשמע להו לפי שיטה זו דאי לא הוה כתיב לעשות לא הוה משמע צוה זה פרה דא\"כ לפי' האמת כו' לפ\"ז אין בין המקשן והתרצן אלא משמעות דורשים דהמקשן משמע ליה דדרשינן בג\"ש והתרצן ס\"ל דאין פרה בכלל וא\"כ קשה מה לתרצן לומר דנין ציוה דלפני עשיה מציוה דלפני עשיה לימא ליה בפשיטות הא לא מצית אמרת דציוה אתא לרבו' יוה\"כ דא\"כ אייתר לעשות ולמעט פרה לא אצטריך משום דאין בכלל הג\"ש דציוה אלא יוה\"כ דוקא ולא פרה דהשת' דמשני ליה דנין ציוה מציוה דלפני עשיה תקשי ליה א\"כ לעשות ל\"ל כי ע\"כ נלע\"ד דודאי לפום מאי דמשני התרצן דנין ציוה דלפני עשיה מציו' דלפני עשיה תו ליכא לרבות מג\"ש דציוה פרה ויוה\"כ שהרי פי' התוס' דלאו מדכתיב ציוה קודם לעשות הוא דקרי ליה לפני עשיה אלא משום דצואה דמלואים וכפרה דמו אהדדי דכשם שצואת מלואים הוא ציווי להבא שיעשו כן ה\"נ צואה דפרה הוא ציווי שיעשו כן משא\"כ בצואה דיוה\"כ קאי הצואה על דבר העשוי כבר שעשה אהרן כאשר ציוהו השם ומה\"ט לא דמו ענין הצוואו' להדדי הוא דניחא ליה לתרצן לומר דג\"ש דציוה אתא למעשה פרה טפי ממעשה יוה\"כ והשתא להתרצן דאית ליה האי סברא תו לא מצי מימר דאי לא כתיב לעשות הוה דרשינן בג\"ש דציוה פרה ויוה\"כ משום הי מינייהו מפקת דיוה\"כ לא מצי למדרש בג\"ש זו כיון דלא דמו הצוואות אהדדי אבל המקשן דלית ליה האי סברא הוה משמע ליה דבג\"ש דציוה ציוה מרבינן פרה ויוה\"כ משום הי מינייהו מפקת.
גם מ\"ש עוד הרב דלפי מ\"ש לקמן דאדרבא כיון דבמלואים כו' לא הוו צריכי להך סברא דפרישתו לקדושה נלע\"ד דמשום דאיכא הך סברא דפרישתו לקדושה נמי הוא שכתבו דאדרבא כיון דלא כתיב לעשות לא הוה ציוה דלפני עשיה מצוה אלא דלאחר עשיה כו' דהשתא איכא תרי טעמי למדרש ג\"ש דציוה ליו\"הכ טפי מפרה אבל כי ליכא הך סברא דפרישתו לקדושה אע\"ג דציוה דמלואים כתיב לאחר עשיה כציוה דיו\"הכ מ\"מ טפי אית לן למדרש ליה לפרה דדמו הצוואו' להדדי דזה וזה להבא ולא לי\"הכ דזה להבא וזה לשעבר וכתבו עוד התוספו' ואי לא כתיב אלא לעשות ולכפר הו\"א לכפר זה יו\"הכ לעשות זה קרבנות דפרישתו לקדושה עכ\"ל וכתב הרב ח\"ה ז\"ל וז\"ל וק' לדבריהם לעיל דפריך ואימא כוליה קרא ליו\"הכ ופי' התוס' דאי לא כתיב אלא לכפר הו\"א כפרה דקרבנות הו\"ל למפרך כתירוצם הכא דאימא לכפר זה יו\"הכ ולעשות זה קרבנות משום דפרישתו לקדושה עכ\"ל ולע\"ד אין ספק דלפום מאי דמשמע להו השתא דלעשות אתא לרבו' קרבנו' משום דפרישתו לקדושה דה\"נ מפרשינן במאי דפרי' תלמו' לעיל ואימא כוליה קרא ליו\"הכ אתא כלומר ואייתר חד מילה ודרשינן באם אינו ענין ליו\"הכ תנהו ענין לקרבנות דפרישתו לקדושה ודמי ליו\"הכ ודוק.
ובתוס' ישנים כתבו וז\"ל ואימא צואה דיו\"הכ ק' דא\"כ לכפר למאי אתא ורבינו פי' דאייתר ליה ולמימר צואה דקרבנות ולכפר יבא לדרוש על פרישת יו\"הכ לכפר על כפר' קרבנו' והפסוק דמפיק בל' לכפר מוכי' שאין לדורשו אלא כפרה כדפרישית ולעולם בפרישת דלפני יו\"הכ מיירי ואם לא היה אומר אלא לכפר לחוד לא הייתי רואה אלא כפרת יו\"הכ כדפריך בסמוך עכ\"ל ודבריהם באו סתומים קצת במ\"ש ולכפר יבא על פרישת יו\"הך לכפר על כפרת קרבנות ונראה דכונתם לומר דלא נימא דלכפר בא לדרוש על פרישת יו\"הך שאפי' נכנס כ\"ג לעבוד עבודה זמן רב קודם יו\"הכ ופירש עצמו ז' ימים קודם כניסתו לעבודה אפי\"ה צריך לחזור ולעשות פרישה ז' ימי' אחרים קודם יו\"הכ לזה אמרו דאינו כן אלא לכפר יבא לדרוש על פרישת יו\"הכ שצריך פרישה משום כפרת קרבנות כלומר שאם לא עבד כ\"ג זה קודם יו\"הכ כשנכנס לעבוד ביו\"הכ צריך פרישה וע\"ז הוקשה להם דא\"כ למה לן קרא ליו\"הכ כיון דלא גרע יו\"הכ משאר ימים לזה כתבו דאם לא היה אומר אלא לכפר לחוד לא הייתי רואה אלא כפרת דיו\"הכ דוקא ולא דשאר ימים כלומר דכשיבא לעבוד בשאר ימים לא היה צריך פרישה לזה איצטרי' תרי קראי לגלות דאף בשאר הימים צריך פרישה כשבא לעבוד עבודה מיהו כל שפי' בשעת כניסתו לעבודה אין צריך פרישה אחרת לעבודת דיו\"הכ וז\"ש ולעולם בפרישת דיו\"הכ מיירי וכמובן כן נראה לע\"ד בכונת דבריהם אי לית בהו חסיר או חליף ודוק.
ואת זה ראיתי בחי' הריטב\"א שכתב וז\"ל ואימא צואה דיו\"הכ וא\"ת א\"כ לכפר ל\"ל ועוד דגמרי' צואה צואה ליקו תרווייהו בג\"ש פרה ויו\"הכ דהא שקולין הן ויבואו שניהם וי\"ל דלכפר אצטריך דלא נימא יו\"הכ קמא או כ\"ג קמא דוקא צריך פרישה דהא דכותא להא אמרי' לקמן ודקאמרת דליקו תרווייהו הא ליתא דכל היכא דאפשר למדרש כוליה קרא ביו\"הכ לחוד דדמי למלואים שמעשיו בפנים ולכפר לא מוקמינן ליה כפרה עכ\"ל ואיכא למידק דא\"כ דאית לן למדרש קרא ביו\"הכ טפי מפרה איך קאמר תלמודא לעיל בשלמא כולי קרא בפרה לא מתוקם לכפר כתיב ופרה לאו בת כפרה היא ולדברי הריטב\"א אפילו כי מתוקם כוליה קרא בפרה אכתי תקשי לן אימא כוליה קרא ביו\"הכ כיון דדמי למלואי' טפי מפרה ואפש' דלאו משו' דכתיב לכפר הוא דממעטי' ליה דאפי' אי לא כתיב לכפר נמי טפי הו\"ל למדרש קרא ביו\"הכ מפרה אלא משו' דאשכח קרא בהדייא נקיט ליה כנ\"ל בדוחק ושקלינן וטרינן טובא בגמ' אמאי מוקמינן קרא דלכפר ביו\"הכ ולא מוקמינן ליה בכפרה דקרבנות דכל השנה נמי או דרגלים או דעצרת או דר\"ה ומסקינן אמר רבינא דנין עבודה בכ\"ג מעבודה בכ\"ג לאפוקי דר\"ה ועצרת ושאר רגלי' דלאו בכ\"ג א\"נ דנין עבודה תחילה מעבוד' תחי' לאפוקי הני דלאו תחילה נינהו ואמרי' תו כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן מתני חדא וריב\"ל מתני תרתי ר\"י מתני חדא לעשות לכפר אלו מעשה יו\"הכ וריב\"ל מתני תרתי לעשות זה מעשה פרה לכפר זה מעשה יו\"הכ ומה שהיו מפרישין כהן השורף את הפרה לר\"י משום מעלה בעלמא ופריך עלה והאמר רב מנייומי אמר ר\"י לעשות זה מעשה פרה ומשני ההיא דרביה דר\"י היא יע\"ש.
והנה רבינו הכא בפירקין ובפ\"ב מהלכו' פרה כתב דהפרשת כ\"ג ביו\"הכ וקודם שריפת הפרה קבלת ממרע\"ה היא כנראה דפסק כרביה דר\"י דדרי' מקרא דלעשות ולכפר מעשה פרה ומעשה יו\"הכ וקרי ליה קבלת ממרע\"ה אף על גב דמקרא ילפינן להו משום דדרשא זו אי לאו דאיכא קבלה ממרע\"ה אינה מוכרח' בכתוב דפשטיה קרא יש לפרש כמו שכתב רש\"י בפירוש החומש וכעין זה כתב רבינו ג\"כ בפ\"ג מה' נזיר די\"ב ושם ד\"ב ובריש פי\"א מה' טומאת צרעת ועיין בדברי מרן כ\"מ שם יע\"ש ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ג מה' אבל ד\"ח גבי כהן שפגע במת מצוה ובמ\"ש עליו הרא\"ם בפ' אמור ובמ\"ש עליו הרב לח\"מ דכל דבר שאינו מפורש בהדייא בכתוב קרי ליה רבי' דברי קבלה ועיין בדברי מרן כ\"מ ברפ\"ב מה' אבל והרב פ\"ח בקונט' מים חיים להלכות אלו כתב דרבינו משמע ליה דדרשא זו אינה אלא אסמכתא בעלמא שהרי בברייתא מפיק לה מקרא דבזאת יבא אהרן אל הקדש ועוד מהטעם שכתבו התוספו' דפריך תלמודא במלואים דם הכא מים ומשנינן נכנסו מים תחת דם דאי קרא אינו אלא אסמכת' אין לחוש אי אמרינן נכנסו מים תחת דם אבל אם הוא ילפותא גמורה אין טעם לזה יע\"ש ועל זה עמד מתמיה הרב דכולה סוגייא מוכחא דהוי ילפותא גמו' ולא אסמכתא יעש\"ב.
ולע\"ד יש לישב כל תמיהות' ע\"פ מ\"ש רבי' בהקדמ' לס' זרעים שיש דברים מקובלים ממרע\"ה ואע\"פ שהן מקובלים מחכמת התורה הנתונה לנו נוכל להוציא ממנו הדברים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והראיות והרמזים המצויי' במקרא וכשתראה אותם מעייני' וחולקין זה עם זה במערכת העיון ומביאין ראיות מאלו הפירושים המקובלים לא הביאוהו מפני שנשתבש להן זה הענין עד שנודע להם מהראיות אלו אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב הזה ופי' המקובל כו' יעש\"ב מבואר יוצא מדבריו ז\"ל דדרך הש\"ס לחקור ולישא וליתן על הרמז והאסמכתא הנמצא בכתוב על הפי' המקובל והואיל וכן יש לנו לומר דזו שבשמעתין כיוצא בהן היא וזה שכתבו התוס' בר\"פ אלו נאמרים דאין דרך הש\"ס לדקדק כל כך על האסמכתות אף רבינו ז\"ל אזיל ומודה דמילתא דמסתברא הוא אלא דמשמע ליה דהיינו דוקא במידי דתקינו רבנן ואסמכוהו אקרא דודאי שאין לדקדק באותה האסמכתו' אותו הרמז כיון דהדבר ידוע שהוא מדרבנן אבל בדבר המקובל ממרע\"ה ואסמכוהו אקרא בדרך מדרכי הסברות שקיל וטרי תלמודא באותה אסמכתא ואותו הרמז אם יש בה דבר סת'ר לאותו רמז והאסמכתא ואע\"פ שדעת רבינו בשורש השני משרשיו הוא דכל דבר הבא מא' מי\"ג מידות אפי' הלמ\"מ חשיב דרבנן כל שלא מצינו בש\"ס שקראוהו דאוריי' כיע\"ש והכא גבי הפרשת כ\"ג קודם יו\"הכ לא מצינו שקראוהו דאורייתא ומה\"ט משמע דלא מנה רבי' במנין המצוות מצות הפרשת כ\"ג ביו\"הכ דס\"ל דהוי מדרבנן אף עפ\"כ מדקדק הש\"ס באסמכת' זו אפי' אם יהיה מדרבנן כיון דקבלה היא ממרע\"ה ולא תקנה דרבנן אפשר שירמוז אותה התורה כשאר דברים הנלמדים בא' מי\"ג מידות דאע\"פ שיש מהן שדינן מדרבנן שקיל וטרי בהו תלמודא על הרמז והאסמכתא הנמצא בכתוב ההוא ועיין להרב לב שמח בשורש השני ודוק ואי תקשי לך לדעת הרמב\"ן דס\"ל דכל דבר הנלמד בא' מי\"ג מידות או מרבוי הכתוב דאורייתא הוא כמ\"ש שם בשורש השני אמאי לא מנה הפרשת כ\"ג קודם יו\"הכ והפרשת כהן השורף את הפרה למאן דמפיק לה מקרא דלעשות בכלל מנין מ\"ע י\"ל דהפרשה זו היא חלק מחלקי מעשה עיו\"הכ ומעשה הפרה וכבר כתב רבינו בשורש י\"ב שאין למנות למצוה בפ\"ע כל שהוא חלק מחלקי המצוה זולת כשהיא כולל כל הקרבנות כולן כמליחת הבשר ושיהיה תמים ולא בעל מום דכולל כל הקרבנות כולן יע\"ש ומה שהק' עוד הרב פ\"ח דאי קרא אסמכתא בעלמא הוא א\"כ מאי קמותיב ליה ר\"ל לר\"י אי מה מלואים כל הכתוב בהם מעכב בהן כו' ושתיק ר\"י ואמאי לימא ליה קרא אסמכתא בעלמא הוא לפי האמור בשם רבינו דדרך הש\"ס לדקדק על האסמכתות והרמזים אין כאן קושי' גם אידך דק\"ל מדפריך תלמודא למה מפרישין אי לר\"ל כדאי' ליה אי לר\"י כדאית ליה ה\"נ י\"ל דעל האסמכתא הנמצאת בכתוב קאמר ואע\"פ שלדעת רבינו מקבלה למרע\"ה הוא דילפי' לה מ\"מ כיון דאשכחן רמז ואסמכתא לדברי הקבלה נקיט לה תלמודא ובין שנלמד מן הקבלה או מעיקר קרא שפיר פריך דלא בעינן טעמא למה מפרישין דכך היתה הקבלה ואי מתקנת רבנן הוא בעינן טעמא גם מה שהוק' לו עוד דמשמעתין מוכח דדוקא גבי שריפת הפרה הוא דאמרינן שאינה אלא מדרבנן ומשום מעלה בעלמא אבל גבי יו\"הכ הוא מן התורה קושטא הכי דלר\"י דלית ליה אסמכתא מקרא גבי שריפת הפרה אינה אלא מדרבנן בעלמא ומשום מעלה בעלמא אבל גבי יו\"הכ דאית לן אסמכתא מן התורה אע\"פ שהיא מדברי קבלה חשיבא דאורייתא ועיין להתוס' בפ\"ק דר\"ה די\"ב ע\"א ד\"ה תנא שכתבו בהדייא שכל דבר דרבנן דאית ביה אסמכתא קרי ליה דאורייתא יע\"ש.
והרב מש\"ל בפ\"ב מה' פרה הוקשה לו דלמה זה שבק רבינו לסברת ר\"י דאמר דשריפת הפרה משום מעלה בעלמא הוא ופסק כר\"ל דמפיק לה מקרא ועוד כפי מ\"ש התוס' דרבנן פליגי אר' ישמעאל ור\"י ס\"ל כרבנן פשיטא דהלכה כותייהו וכתב ע\"ש הר\"י קורקוס דרבי' היה גורס בברייתא דמייתי תלמודא לסייועי לר\"י לעשו' זה מעשה פרה ומש\"ה פסק דשתיהן דאורייתא ותמה עליו דגירסא זו אין לה שחר דא\"כ היכי פליג רבי יוחנן אבריית' ואם נאמר דס\"ל דההיא ר' ישמעאל ואיהו דאמר כרבנן א\"כ הדרא קושיא לדוכתא למה פסק רבינו כר' ישמעאל והניח דבר זה בצ\"ע ומתוך דבריו נראה דהיה גורס בגמ' ר\"י מתני חדא ר\"ל מתני תרתי ומשו\"ה עמד מתמיה למה זה פסק רבינו כר\"ל לגבי רבי יוחנן אמנם הגירסא שבידינו היא ר\"י מתני חדא ריב\"ל מתני תרתי ואנן קי\"ל הלכה כריב\"ל לגבי ר\"י וכמ\"ש התוס' במגילה דכ\"ח ד\"ה כוותיה ובע\"ז דל\"ה ד\"ה חדא ובגיטין פ' השולח דל\"ט ד\"ה הלכה כאבא שאול והרא\"ש והר\"ן בנדרים ס\"פ אין בין המודר ועיין למרן כ\"מ פ\"ב מה' נדרים דט\"ז ולהרב יבין שמועה דפ\"ט יע\"ש וגירסת הרב דגריס ר\"ל במקום ריב\"ל אין לה מקום שהרי ר\"ל יליף הפרשת כ\"ג קודם יו\"הכ מסני והכא יליף מקרא דלכפר ולדידיה ודאי דס\"ל כרבי יוחנן דשריפת הפרה משום מעל' בעלמא הוא דהא מקרא דלעשות ולכפר לא מצי למילף דא\"כ תקשי ליה אי מה מלואים דם ה\"נ דם כדקשייא ליה לדידיה אליבא דרבי יוחנן ומה שהקשה עוד הרב ז\"ל עמ\"ש הרי\"קו דרבינו גורס בברייתא לעשות זה מעשה פרה כו' דא\"כ היכי פליג ר\"י אברייתא נלע\"ד ליישב דס\"ל לרבינו דאותה ברייתא אזלא כרבי ישמעאל וליכא מאן דפליג אלא ר\"י תלמידו ואף שאין דרך האמורא לחלוק על תנא ואפי' ר\"י שהיה מן האמוראים הראשונים כמ\"ש התוס' בכתובות ד\"ח ובפסחים דצ\"ב ועיין בפ' טרף בקלפי דמ\"ב דאמרינן ור' יוחנן לא מבעייא לתנא דלא ציית אלא אפי' לרביה לא ציית ופסק רבינו ברפ\"א מהל' פ\"המ כר\"י ועיין שם בדברי מרן כ\"מ ודוק אעפ\"כ מצינו שעם רבו היה חולק מפני שהיה בזמנו שהרי בפ' מי שמתו דקנ\"ח ע\"ב גבי נפל הבית עליו ועל אשתו מצינו שחו' עם בר קפרא רבו ופסקו הרי\"ף והרא\"ש שם כבר קפרא מפני שהיה רבו יע\"ש וא\"כ אפשר דמה\"ט פסק רבי' הכא כר' ישמעאל רבו ועוד דסתמא דתלמודא בכולה סוג' שקיל וטרי בדרשא זו דדריש ר' ישמעאל ופריך ואימא כו' וכולהו אמוראי דיהבו טעמא למה לא דרשינן לכפר על מעשה הקרבנות דעצרת ור\"ה ורגלים משמע דכולהו ס\"ל כדדריש ר' ישמעאל דאי ס\"ל כרבי יוחנן דכוליה קרא דלעשו' ולכפר מתוקם ביו\"הכ ופרה משום מעלה בעלמא הוא לא הוו צריכי להני טעמי דבפשיטות טפי הו\"ל למימר דקרא לא אתא אלא מעשה יו\"הכ דכתיב ביה לעשות ולכפר משא\"כ בשאר קרבנות דלא כתיב בהו עשיה וכמ\"ש התוס' בד\"ה אימא יע\"ש.
ומ\"ש עוד רבינו ומפרישין \n אותו מאשתו כל ז' הימים שמא תמצא אשתו נידה. הכי איתא בפ\"ק דיומא ד\"ו למה מפרישין שמא תבא על אשתו ותמצא ספק נידה והק' הריטב\"א בחי' למה לא תירצו לכך היו מפרישין אותו מאשתו משום שאם תבא על אשתו היה בעל קרי וצריך טבילה ובאותו יום לא היה יכול לעבוד עבודה בשביל שהוא טבול יום ואנן תנן בפרקין די\"ד כל ז' הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ותי' הוא ז\"ל שעדיין היה יכול להקרי' ולעבו' כל עבודה בכל יום ולער' אחר תמיד של בין הערבים שעה א' קודם הערב שמש היה יכול לשמש מיטתו ואח\"כ היה טובל ומעריב שמשו וכ\"כ בחי' בשם ר\"י והק' אלינו חכם א' מחכמי אשכנז דתי' זה ניחא לדעת אביי דאמר לקמן בדי\"ד עלה דמתני' דכל ז' ימים הוא זורק את הדם דאפי' תימא דמתניתין אתיא כר\"ע נמי שאמר טהור שנפ' עליו הזאה טמאתו אפ\"ה קתני מתני' דכ\"ז ימים הוא זורק דעביד עבודה כולי יומא ולפנייא מדו עליה אבל רב חסדא לא ניחא ליה בהך תירוצא דאביי דקאמר דמתני' דלא כר\"ע וא\"כ לדעת ר\"ח מה צורך לו' דטעמא דמפרישין הוא משום שמא תבא על אשתו ותמצא ספק נדה ואין לומר דלר\"ח אין צורך לזה דהא חזינן דעלה דמשני הש\"ס שמא תבא על אשתו ותמצא ס' נידה קאמר הש\"ס אמרוה רבנן קמיה דר\"ח כמאן כר\"ע דאמר נידה מטמאה את בועלה וא\"ל ר\"ח אפי' תמרו רבנן דר\"ע כו' משמע דר\"ח הוה מתרץ מתני' כהאי תירוצא דשמא תבא על אשתו ותמצא ספק נידה ולפי האמור לר\"ח א\"צ לתי' זה כמדובר.
ולדידי הא ק\"ל דר\"ח נמי הוצרך לתרץ מתני' בהאי תירוצא דשמא תבא על אשתו וכו' כי היכי דתיקום מתניתין אף כר\"ע דהא לר\"ע אין מקום לתרץ מתניתין משום שהוא בעל קרי ואינו יכו' לעבוד עבודה דהא לר\"ע לדעת ר\"ח בכל אלו ז' הימים לא היה הכ\"ג מקריב ולא עובד שום עבודה מטעם הזאה כדקא' ר\"ח מתניתין דלא כר\"ע וכיון שלא היה שום עבודה שפיר היה יכו' להיות עם אשתו שם וא\"ת א\"כ לר\"ח לא צרכינן להאי תירוצא אלא כי היכי דתיקום מתני' כוותיה דר\"ע נמי א\"כ מאי האי דקאמרי רבנן לר\"ח מתני' כמאן כר\"ע דאמר נידה מטמאה את בועלה פשיטא דכר\"ע אתייא דהא לדידיה הוא דצרכינן לתרץ מתני' משום דשמא תבא על אשתו ותמצא ספק נידה דלרבנן לא צרכינן לטעם זה לר\"ח דבלא\"ה ניחא מתני' משום ביטו' ההקרבה ור\"ח איך קאמר אפי' תימא מתניתין כרבנן דר\"ע כו' ואיך אפשר לתרץ מתני' כרבנן דר\"ע דלדידהו בלא\"ה ניחא ונראה דזו אינה קושיא דכונת ר\"ח לומר דתנא דהך מתניתין כר\"ע בחדא וכרבנן דר\"ע בחדא דלענין ביטו' ההקרבה ס\"ל כר\"ע שלא היה מקריב הכ\"ג בכל אלו ז' ימים משום ההזאה ועכ\"ל דס\"ל דטעמא שהיו מפרישין מאשתו הוא מפני שמא תבא עליה ותמצא ס' נידה וס\"ל כרבנן דר\"ע דבועל נידה אינו כנידה ועוד י\"ל שר\"ח דקאמר מתניתין דלא כר\"ע היינו משום דסתם מתני' אתיא כר\"ע ולר\"ע היו מזין עליו כל ז' הילכך אי ס\"ל כר\"ע דטהור שנפ' עליו הזאה טמאתו היאך הוה מקריב באלו הז' ימים אבל למ\"ד שהיו מזין עליו ג' וז' בלבד שפיר היה מקריב באלו הז' ימים לבד מג' וז' הילכך הך מתני' דקתני' שהיו מפרישין אותו מאשתו דמשמע דאתייא ככ\"ע דבהא לא אשכחן פלוגתא הוצרך ר\"ח לתרוצי דטעמא דלא היה עם אשתו בג' וז' שלא היה מקריב בו ע\"כ דטעמא הוא משום שמא תבא על אשתו ותמצא ס' נידה ועלה קאמר ר\"ח דאפי' ס\"ל כר\"ע בחדא לענין הזאה ס\"ל כרבנן דר\"ע באחרת א\"נ י\"ל דלענין הזאה לא היו מזין עליו בהדי פנייא דזריזין מקדימין ואיכא חשש שמא ישכחו ולא יזו עליו הילכך הסברא נותנת שהיו מזין עליו בבוקר ולזה הוצרך לומר מתניתין דלא כר\"ע אבל הכא קא מקשה למה היו מפרישין אותו מאשתו ולא היה משמש עם אשתו בערב סמוך לשקיעת החמה והוצרך לתרץ שמא תבא על אשתו ותמצא ס' נידה.
והנה רש\"י כתב למה מפרישין אותו תבא אשתו עמו שם דלשכת פרהדרין לא היתה קדושה שהרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד כל שכן שכיבה עכ\"ל והתוס' הקשו עליו דאע\"ג דלא קדשה כקדוש' עזרה מ\"מ כהר הבית היתה קדושה דכל הר הבית מחנה לויה הוא ובעל קרי אינו רשאי ליכנס במחנה לויה ולכך פירשו הם ז\"ל דה\"פ יפרישוהו למחילה אחת בהר הבית דאמרינן בפרק כיצד צולין דפ\"ו דמחילות לא נתקדשו עכ\"ל ועיין לרש\"י בפרק כיצד ד\"ה כי אמרה ר\"י יע\"ש. וראיתי לרבינו בפ\"ז מהל' בית הבחירה די\"ו כתב דהר הבית מקודש שאין זבין וזבות נידות ויולדות נכנסים שם ולא כת' שאין בעל קרי נכנס שם והרמ\"ל והר' מהר\"ח אלפ'אנדארי בספר דרך הקדש ד\"ו ע\"א כתבו ורבינו סמך אמ\"ש בפ\"ז גבי אירע קרי לאחד מהם עולה במחילה שתחת הקרקע ויהיב טעמא לפי שמחילות לא נתקדשו והיינו טעמיה דר\"י דסמך הך מימרא דמחילות לא נתקדשו עם אידך דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות דתרווייהו תלוים זה בזה עכ\"ל יע\"ש. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהיכי שמיע להו מדברי רבינו הללו דבעל קרי אסור ליכנס להר הבית דמ\"ש דכשאירע קרי לכהן היה הולך במסיבה שתחת הבירה ולא היה יוצא למעלה בקרקע על הבית היינו משום שהכהנים היו שומרים לעזרה מבפנים ושם בעזרה ודאי בעל קרי אסור ולכן היה הולך במסיבה שתחת הקרק' דמחי' הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול ומפני שהיו פתוחו' להר הבית היו נידונות כהר הבית ואדרבא איכא למשמע מדברי רבינו הללו דבעל קרי מותר בהר הבית כמדובר וכעת דבריהם צל\"ע.
עוד ראיתי למהר\"ח אלפ'אנדארי שם שהוק' לו עלה דמתני' דכלים דקתני הר הבית מקודש שאין זבין וזבות כו' ולא קתני בעל קרי בהדייהו וכתב דבעל קרי בכלל זבין והא קתני זבין וזבות נידות ויולדות והצ\"ע ולעד\"ן דתנא מילתא דאיתא בהדייא קתני דאתיא מדרשא לא קתני כדאמרינן בפרק השואל דצ\"ה ובעל קרי נפקא לן מריבוייא דכל וזבין איתיה בהדייא בכתוב ודוק.
שורש אי חוששין למיתה\n ומ\"ש עוד רבינו ומתקינין \n לו כהן אחר. הנה רבינו פסק כרבנן דכ\"ג אחר היו מתקינין לו אבל אשה אחרת לא היו מתקינין לו משום דטומאה שכיח ומיתה לא שכיח כדאמרינן בגמרא די\"ג ואע\"ג דרבינו פסק בפ' ט' מה' תרומות שהאומר לאשתו ה\"ז גיטך שעה א' קודם מיתתו אסורה לאכו' בתרומה מיד דחיישינן דשמא ימות וכן בפ\"א מה' נזיר ד\"ד פסק דהאומר לא אפטר מהעולם עד שאהיה נזיר ה\"ז נזיר מיד עתה שמא ימות עתה וכו' אפשר לומר שרבינו משמע ליה דע\"כ לא חיישינן לשמא ימות אלא דוקא כי איכא למיחש דעביד איסורא למפרע אם ימות כההיא דה\"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתו שאם ימות מיד נמצא שאכלה תרומה למפרע כשהיא זרה וכן גבי נודר להיות נזיר קודם מיתתו שאם ימות מיד חלה נזירותו למפרע ועבר עליו אבל גבי כ\"ג ביו\"הך שאם תמות אשתו הרבה כהנים אחרים נשואים ראויים לעבודת היום ואפי' משום חשש טומאה לא היו צריכין לתקן כהן אחר אם לא משום דטומאה שכיח וכי עבדינן ליה צרה כ\"ש דמזדהר טפי כדאמרינן בגמ' ועוד נלע\"ד ליישב דדוקא גבי כ\"ג בי\"הך הוא דלא חיישינן לשמא ימות דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן וכמ\"ש התוס' בריש מכילתין אבל גבי ההיא דהנודר להיות נזיר קודם מיתתו חיישינן שפיר שמא ימות אחר ל\"י דהוי זמן מרובה כמ\"ש הרא\"ש בפר\"ק דנדרים ד\"ג ד\"ה לא אפטר כו' ועיין בפרק אלו מגלחין דף כ\"ג ע\"א דקאמר תלמו' מאי זמן מרובה לאחר ל' יום ומש\"ה חייב לנהוג נזירות מיד שאם ימות לאחר ל' לא עבר על נזירותו למפרע אפי' שעה א' ועפ\"ז אין צורך למה שנדחק הרב ח\"ה בפרק כל הגט דכ\"ח ד\"ה הא ר\"מ יע\"ש ועיין להריטב\"א בחי' ליומא די\"ג יע\"ש וגבי האומר לאשה ה\"ז גיטך שתתגרש בו שעה א' קודם מיתתו שאסורה לאכול בתרומה מיד דחיישינן דשמא ימות אחר שעה אף דהוי זמן מועט התם נמי איכא טעמא למילתא דאי לא חיישי' לשמא ימות לאחר שעה כל שעתא ושעתא יש לנו להתירה מה\"ט דהוי זמן מועט ונמצא דאף לאחר זמן מרוב' לא חיישי' הילכך אית לן למיחש השתא מיד שמא ימות לאחר שעה אטו זמן מרובה ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרל\"מ ברפ\"א מה' נזיר דמאחר שרבינו פסק גבי נזיר וגבי תרומה דחיישי' לשמא ימות איך פסק בפ\"ג מה' סוכה גבי עושין לבהמה דופן לסוכה כר\"י דלא חייש למיתה יע\"ש.
ועפ\"י האמור ניחא דע\"כ לא חייש הוא ז\"ל למיתה אלא גבי נזיר ותרומה דהוי חששא דזמן מרובה אבל גבי ההיא דסוכה דהחששא הוא לזמן מועט דכל פחות מל' יום חשיב זמן מועט כמ\"ש ע\"ש הרא\"ש ופסק כר\"י דלא חיישינן לשמא ימות וניחא נמי בהכי אידך דק\"ל להרב לח\"מ שם דלר\"ז דס\"ל דבין ר\"מ ובין ר\"י לא חיישי לשמא ימות בסוכה לדידיה כמאן מתוקמא מתני' דתרומה דקתני אסו' לאכו' בתרומ' מיד משום דחיישינן שמא ימות אחר שעה ועפ\"י האמור ל\"ק ולא מידי כמדובר ועיין להרב צבי בתשו' סימן ק\"ו ובספר אורח מישור בלשונותיו על רבינו פ\"א מה' נזיר יע\"ש ועוד אפשר לומר לההיא דר' זירא דע\"כ לא קאמר דאף ר\"מ לא חייש לשמא ימות אלא דוקא גבי סוכה שאף אם ימות לא קעבד איסור למפרע בקום עשה אלא שנמצא זה בטל מסוכה לכשימות הבהמה בי\"ט אבל בההיא דתרומה שאם ימות האיש אחר שעה קעבדא אשתו איסורא למפרע בקום עשה דקאכלה תרומ' כשהיא זרה מודה ר' זירא דחייש ר\"מ לשמא ימות וההיא דפריך תלמודא בפרק הישן דכ\"ד עלה דאמר אביי דר\"י לא חייש לשמא ימות והא אמר אביי לר\"י חייש למיתה גבי תרומה ולא משני דשניא היא ההיא דתרומה מהא דסוכה דהתם בקום עשה והכא בשב ואל תעש' י\"ל כמ\"ש הרב לח\"מ שם בריש ה' נזיר לפי דרכו דאה\"נ דהו\"מ לשנויי הכי אלא משום אידך פירכא דפריך לר\"מ והוצרך לשנויי איפוך לא משני כדאמרן למאי דקשה לדידיה מר\"י לר\"י יע\"ש. ובהכי ניחא נמי דלא סתרי פסקי רבינו אהדדי כמו שהקשה שם הלח\"מ וניחא נמי אידך דק\"ל להרב ז\"ל לרבה דס\"ל בפרק כל הגט דר\"י חייש לשמא ימות גבי בקיעת הנוד מאי יענה לההיא דסוכה דלא חייש ר\"י למיתה דשאני ההיא דסוכה דלא קעביד איסורא למפרע בק\"ע כמדובר ועוד אפשר לומר דדוקא גבי סוכה דמדאורייתא כשעשאה לבהמה דופן לסוכה סוכה מעליא היא ס\"ל לר\"ז דלא חיישינן שמא ימות לפוסלה דאי חיישת להכי זימנין דלית ליה דפנות כי אם של בע\"ח ויושב ובטל ממצות סוכה הילכך לא חיישינן לבט' מצות סוכה אבל בעלמא ודאי חיישינן וכעין זה מצאתי להריטב\"א בחי' ליבמות דכ\"ח ע\"א עלה דאמר רבי יוחנן התם למיתה לא חייש שכתב וז\"ל וס\"ל דלא סתם תנא כמאן דחייש וק\"ל דהא תנן בפ\"ק דיומא אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו. וי\"ל דהתם לרווחא דמלתא כל היכא דאיכא למיחש לתקוני מתקינן אבל למיחש ולבטולי עיקר מצוה משום חששא לא חיישינן דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא עכ\"ל.
איברא שעיקר דברי הריטב\"א הללו תמוהים אצלי דמאי קא ק\"ל מההיא דפ\"ק דיומא דתנן אף אשה אחרת מתקנין לו ומאי קושיא היא דההיא לאו סתמא הוא אלא ר\"י הוא דקאמר הכי אבל רבנן הא פליגי עליה ואמרו א\"כ אין לדבר סוף ואמרינן בגמרא דרבנן ס\"ל דטומאה שכיח ומיתה לא שכיח ועיין להריטב\"א בחי' שם ודוק. והנה הלח\"מ תירץ דגבי סוכה משום הכי לא חיישינן למיתה בין לר\"י בין לר\"ז ובין לרבא משום דהחששא רחוקה היא שהרי הבהמה קשורה היא ומתיחא באשלי מלעיל דאף אם תמות הבהמה איכא עשרה טפחים דופן מגוף הבהמה ור\"מ לא פסיל לה אלא משום דזימנין מוקים לה בפחות מג' סמוך לסכך וכיון דמית' כווצא ולאו אדעתיה וכל כי הא הוא דלא חייש ר\"י אבל בעלמא חייש ובהכי ניחא ליה דלא סתרי פסקי רבינו אהדדי את\"ד יעש\"ב.
ודבריו תמוהים טובא דלפי דרכו ז\"ל צריך לומר דר\"ז מוקי פלוגתייהו דר\"מ ור\"י בבהמה קשורה ומתיח' באשלי מלעיל ומה\"ט מכשיר ר\"י ולא חייש למיתה ודבר זה לא ניתן ליאמר לפי אותה סוגיא דפרק הישן דקאמר תלמו' כי פליגי בבהמה קשורה למ\"ד שמא תמות חיישינן למ\"ד שמא תיברח לא חיישינן דמבואר הדבר דלר\"ז דמפרש טעמא דר\"מ משום שמא תיברח בבהמ' ומתיחא באשלי מלעיל לא חייש ר\"מ לשמא תברח ולמ\"ד טעמא דר\"מ משום שמא תמות אף בבהמה ומתיחא באשלי מלעיל חייש ר\"מ למיתה ופוסל וכיון שכן לר\"ז כי פליגי ר\"מ ור\"י היינו דוקא בבהמה שאינה קשורה ומש\"ה פסל ר\"מ דחייש לשמא תברח ור\"י לא חייש להכי וכיון שעיקר פלוגתייהו דר\"מ ור\"י הוא בבהמה שאינה קשורה אם כן שמעינן מינה דבין ר\"מ ובין ר\"י לא חיישי לשמא תמות אפי' בבהמה שאינה קשורה דהא ר\"מ לא פסיל לה אלא מטעמא דשמא תיברח ולא מטעמא דשמא תמות ור\"י דמכשיר לה אפי' בבהמה שאינה קשורה הא לא קא חייש לא למיתה ולא לשמא תברח והדרא קושיא לדוכתא לר\"ז כמאן מתוקמא ההיא מתני' דתרומה גם מאי דניחא ליה להרב ז\"ל ע\"פ דרכו לרבא דמסיק בפרק כל הגט דר\"י חייש למיתה ומש\"ה חייש לבקיעת הנוד דהך ברייתא דסוכה מכשיר ר\"י ולא חייש לשמא תמות היינו משום שהחששא רחוקה היא כיון שקשורה ומתיחא באשלי מלעיל שנראה מדבריו דרבא נמי מוקי פלוגתייהו דר\"מ ור\"י בבהמ' קשו' ומתיחא באשלי מלעיל ומש\"ה מכשיר ר\"י אבל בשאינ' קשו' אזיל ומודה שפסולה דברי תימא הם דאיך אפשר לומר דרבא מוקי פלוגתייהו בהכי דאם כן השתא תיקשי לדידהו טפי מר\"מ לר\"מ דגבי בקיעת הנוד לדידהו לא חייש ר\"מ למית' והכא גבי סוכ' חייש אף דהויא חששא רחוק' טפי דמה\"ט לא חייש ר\"י למית' הכא גבי סוכ' ובעלמא חייש באופן שדבריו ז\"ל צל\"ע. ודע שרבינו בפ\"ג מה' מעשר ה\"ח כתב וז\"ל אין מפקידין מעשר שני אצל חבר שמא ימות ונמצא המעשר תחת יד בנו ע\"ה והשיג עליו הראב\"ד וז\"ל דוקא במעו' מעשר שני שהוא פקדון לזמן ארוך ויש לחוש שמא ימות ואין ידוע מי יעמוד אחריו אבל פירות שאינן לזמן ארוך כולי האי לא חיישי' עכ\"ל ומרן כ\"מ כתב עליו וז\"ל וי\"ל דפקדון דפירות מי לא שכיח דלהוי לזמן ארוך ותו שאפי' לא להוי לזמן ארוך מי ליכא למיחש שימות הנפקד מיד או למחרתו עכ\"ל.
ולכאורה דברי מרן תמוהי' טובא דודאי למיחש שימות הנפקד מיד או למחרתו לא חיישינן דלזמן מועט לא חיישינן למיתה כמ\"ש התוס' בריש מכילתין וביבמות ובהדיא אמרו טומאה שכיח מית' לא שכיח וכן גבי סוכה לא חיישינן למיתה כמדובר לעיל וההיא דנזיר ודתרומה עכ\"ל כדשניין דהתם חששא דזמן מרובה היא וכבר עמד עליו בזה הרב מחנה אפרים בהגהו' על הרמב\"ם והניחה בצ\"ע יע\"ש ואפשר לומר דמרן משמע ליה כאידך תירוצא שתירצו התוס' בריש מכילתין דלא שנא לזמן מועט ולא שנא זמן מרובה חיישינן למעבד תקנתא לאפרושי מאיסורא וגבי כ\"ג ביו\"הכ דלא חיישינן לרבנן דר\"י הוא משום שאף אם ימות זה אפשר באחר שהרבה כהנים ראוים להיות כ\"ג כמ\"ש התוס' שם וגבי סוכה דקי\"ל כר\"י דלא חיישינן הוא מטעמא דאמרן לעיל דלבטל מצוה לא חיישינן.
ועוד אפשר דס\"ל למרן דגבי מפקיד פירו' מעשר שני אית לן למיחש למיתה דזמן מועט מטעמ' דלא פלוג רבנן דכיון דבמפקיד מעו' מעשר שני אית לן למיחש למיתה דהו\"ל זמן מרובה חיישינן נמי לפקדון דפירו' אף דהוי לזמן מועט משא\"כ גבי כ\"ג ביו\"הך וגבי סוכה ואת זה ראיתי להרדב\"ז בביאורו לה' מ\"ב שכתב ע\"ד הראב\"ד וז\"ל ואע\"ג שאין דרך להפקי' פירות לזמן ארוך הרי אמרו לשמא מת ל\"ח לשמא ימות חיישינן ואמרינן נמי חברך מית איישר עכ\"ל הנה זה שכתב שהרי אמרו לשמא ימות חיישינן אפי' לזמן מועט היינו ההיא דאמר רבא בפרק כל הגט דכ\"ח שמא ימות תנאי היא וקי\"ל התם גבי בקיעת הנוד כמאן דחייש לשמא יבקע הנוד בי\"ט וכמו כן קי\"ל התם גבי תרומה כמ\"ד אסורה לאכו' בתרו' מיד שמא ימות לאחר שעה גם אידך שהביא הרב ממ\"ש חברך מית איישר היינו ההיא דאמרינן בפרק כל הגט ד\"ל ע\"א גבי מלוה מעו' לעניים בב\"ד מפריש עליו בחזקת עניי ישראל יע\"ש ואם כדברי הראב\"ד דלזמן מועט ל\"ח לשמא ימות אם כן כשהלוהו לעני ע\"מ להפריש עליו לזמן מועט ומת העני מיד לא היה לו להפריש עליו בחזקת שאר עניי ישראל דכיון דלא שכיח שימות לזמן מועט והוא לא הלווהו אלא לפרוע ממנו באותו הזמן מועט אין לו להפריש בחזקת שאר עניי ישראל כנלע\"ד בכונתו ז\"ל.
ואולם לא ביאר לנו הרב ז\"ל מ\"ט לא חששו רבנן לשמא ימות גבי כ\"ג ביו\"הכ וכן גבי סוכה ועכ\"ל כמ\"ש לעיל בדע' מרן ז\"ל דדוקא היכא דאיכ' חששא דזמן מרובה חיישינן נמי לזמן מועט משום טעמא דלא פלוג רבנן והראיות שהביא הרב מההיא דקי\"ל גבי תרומה דחיישינן לשמא ימות וכן גבי מלוה מעות לעני שאמרו חברך מית איישר דומה לזו דחיישינן גבי תרומה לשמא ימות בזמן מועט אטו לאחר זמן מרובה כמש\"ל ע\"ש הרשב\"א וכן גבי מלוה מעות לעני דמפריש עליו בחזק' עניי ישראל בין כשהלווהו להיות מפריש עליו לזמן מועט ובין כשהלוהו לזמן מרובה משום דלא פלוג רבנן חששו למיתה אפי' דזמן מועט אטו זמן מרובה כנלע\"ד.
ודע שמצינו ראיה לשיטת הראב\"ד דדוקא גבי פירות הוא דאסיר להפקיד גבי ע\"ה מאותה שכתב רבינו בפי\"ב מה' תרומות ד\"ח גבי תרומה שאין מפקידין אותה אצל כהן ע\"ה מפני שלבו גס בה לאוכלה והיא ברייתא בס\"פ הנזיקין דס\"א ע\"ב ומשמע מיהא דאצל כהן ת\"ח מפקידין ולכאור' קשה מ\"ש ממעשר שני שאין מפקידין אותו אפי' אצל כהן ת\"ח מטעם שמא ימות ונמצא ביד בנו ע\"ה ולפי שיטת הראב\"ד ניחא דשאני תרומות שאינה אלא בפירות ואינה עשויה להפקידה לזמן מרובה ולשיטת רבינו אפשר לומר דההיא ברייתא מתנייא לפי משנה ראשונה דלא חששו לשמא ימות ולפי משנה אחרונה ה\"נ דאסור אף לכהן ת\"ח ורבינו לישנא דברייתא נקט כן נראה לע\"ד בדוחק ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ו מה' תרומות ד\"ב ודוק.
ובעיקר דברי התוס' שכתבו בריש יומא דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן יש לעמוד בהם קצת שכתבו וז\"ל וחכ\"א א\"כ אין לדבר סוף כו' ואע\"ג דבפרק ד' אחין משמע דלמיתה דתרי לא חיישינן כו' י\"ל דה\"ק הכא נהי דחיישינן למיתה דחד לזמן מרובה כמו בההיא דפ' ד' אחין מ\"מ למיתה דזמן מועט כי הכא לא הוה לן למיחש אלא משום מעלה דכפרה חיישת לזמן מועט א\"כ ניחוש אפי' לתרתי ותלת עכ\"ל וכונתם מבוארת דרבנן דר\"י משמע להו דמית' דחד בזמן מועט ומיתה דתרי בזמן מרוב' כי הדדי נינהו דכי היכי דהא לא שכיח הא נמי ל\"ש והשתא קאמרי שפיר רבנן לר\"י דאי משו' מעל' דכפרה חיישת למילתא דלא שכיח דהיינו למיתה דחד לזמן מועט ה\"נ ניחוש למיתה דתרי דלא שכיח כלל אפי' בזמן מרובה דכי היכי דהא לא שכיח הא נמי לא שכיח ואי חששת לחד ניחוש לתרי משא\"כ בההיא דפ' ד' אחין דהחששא היא לזמן מרובה דמיתה דחד שכיח ולא מיתה דתרי הילכך חיישינן התם לחד ולא לתרי וזו היתה כוונתם בפ' ד' אחים שכתבו וז\"ל והא דקאמרי רבנן א\"כ אין לדבר סוף היינו משום דלא שכיח כי מיתה דחד שכיח יש לדבר סוף אבל מיתה דתרי ודאי לא שכיח עכ\"ל כלומר דמיתה דחד בזמן מרובה דשכיח חיישינן ויש לדבר סוף אבל מיתה דתרי דלא שכיח אפי' בזמן מרובה לא חיישינן ואי חיישת משום מעלה דכפרה למיתה דחד בזמן מועט ה\"נ אית לן למיחש למיתה דתרי דלא שכיחי ואין לדבר סוף וברור.
אך קשה דא\"כ מאי האי דבעי תלמודא ביומא די\"ג לרבנן דר\"י דאמרי אין לדבר סוף ורבנן נימרו איהו לנפשייהו כלומר דגבי טומאה דחיישי שמא יארע בו פיסול אמאי לא חיישינן לתרי ותלת ואין לדבר סוף והוצרך לשנויי תלמוד' אמרי לך רבנן כ\"ג זריז הוא כו' ולפי דברי התוספו' לכאורה אין כאן קושיא דהא לזמן מרובה לכ\"ע חיישינן למיתה דחד ולא חיישינן למיתה דתרי משום דחד שכיח ותרי לא שכיח וא\"כ כה\"ג נמי נימא גבי טומא' דטומ' דחד שכיח ודתרי לא שכיח וי\"ל דאי טומאה דחד שכיח בזמן מועט ה\"נ בתרי ותלת כיון דשכיח טומאה טפי ממיתה בזמן מועט כי היכי דשכיח בענין הזמן ה\"נ שכיח לענין גברי דריבוי הזמן וריבוי אנשים כי הדד" + ], + [ + "שורש דין הזאת כ\"ג ביוה\"כ בשבעה \n ימים אלו מזין עליו מאפר פרה בג' ובז' כו'. בפ\"ק דיומא איפליגו ר\"מ ור\"י ור\"ח סגן הכהנים דר\"מ ס\"ל דבין כהן השורף את הפרה ובין כה\"ג ביו\"הכ היו מזין עליו כל ז' ור\"י ס\"ל דלא היו מזין על שניהם אלא ג' וז' בלבד ור\"ח סגן הכהנים ס\"ל כר\"י בחדא דהיינו בכ\"ג ביו\"הכ וכר\"מ בכהן השורף את הפרה ומעיקרא הוה בעי הש\"ס למימר דר\"מ ור\"י פליגי בטומאה אי הותרה בציבור או דחויה היא בצבור דר\"מ ס\"ל דחויה היא ומשו\"ה בעי הזאה מעליא כל ז' והזאה בזמנה ור\"י ס\"ל הותרה היא בצבור ולא מחמרינן בה אלא למעלה בעלמא דילפינן ממלואים דהיו מזין עליהן ג' וז' ור\"ח סגן הכהנים ס\"ל כר\"י וגבי פרה משום מעלה יתירה היו מזין עליהן כל ז' ודחי הש\"ס דא\"א דבהא פליגי דא\"כ לר\"י כיון דס\"ל דטומאה הותר' בציבור ל\"ל הזאה כלל ולפ\"ז משמ' דלהנהו תנאי דס\"ל בעלמא דטומא' הותרה היא בצבור ס\"ל דלא היו מזין על כ\"ג ביו\"הכ בהנך ז' כלל ורבי' אזיל לטעמיה שפסק בפ\"ד מה' ביאת המקדש כמ\"ד דטומאה דחויה היא בצבור ולהכי פסק כאן דבעינן הזאה לכ\"ג ביום הכפורים והדר הוה בעי הש\"ס למימר דר\"מ ור\"י פליגי בטבילה בזמנה אי מצוה היא או לא דלר\"מ הוי מצוה ומקיש הזאה לטבילה ולר\"י לא הוי מצוה ור\"ח סגן הכהני' ס\"ל כר\"י דלאו מצוה אלא בכהן השורף את הפרה משו' מעלה יתירה בעלמא ס\"ל דהיו מזין עליו כל ז' ודחי הש\"ס דאי אפשר לומר דבהא פליגי דהא איפכא שמעינן ליה לר\"י בעלמא דס\"ל דהזאה בזמנה מצוה ומסיק דפליגי אי מקשינן הזאה לטבילה דלכ\"ע טבילה בזמנה מצוה אלא דר\"מ ס\"ל דמקשינן הזאה לטבילה והזאה נמי בעינן בזמנה ור\"י ס\"ל דהזאה לא בעינן בזמנה ור\"ח סגן הכהנים הכי ס\"ל דלא מקשינן הזאה לטבילה ומשו\"ה גבי כה\"ג ביו\"הכ ס\"ל דלא בעי הזאה אלא ג' וז' כר\"י וגבי כהן השורף את הפרה משום מעלה יתירה הצריכו לו הזאה כל ז' ומבואר יוצא דלהנהו תנאי דס\"ל בעלמא דטבילה בזמנה לאו מצוה היא לא בעינן הזאה גבי כ\"ג ביו\"הכ אלא ג' וז' כר\"י דכיון דטבילה בזמנה לאו מצוה היא כל שכן הזאה.
והנה רבינו הכא גבי כ\"ג ביו\"הכ פסק דלא בעי הזאה אלא ג' וז' וגבי כהן השורף את הפרה בפ\"ב מה' פרה אדומה פסק דבעי הזאה כל שבע' והיינו כסברת ר\"ח סגן הכהנים והכא בפרקין כתב מרן כ\"מ ז\"ל דטעם שפסק רבינו גבי יו\"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' היינו משום דכיון דר\"י ור\"ח סגן הכהנים סברי בשל יו\"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' בלבד הלכה כוותיהו ובלא\"ה הא קי\"ל דהלכה כר\"י לגבי ר\"מ עכ\"ל ובפ\"ב מהל' פרה אדומה כתב דמה שפסק דלא כר\"י משום דיחידאה הוא ועוד דבפ\"ק דיומא סבר רבא דלא כוותיה יע\"ש ובמ\"ש הכא דבלא\"ה הא קי\"ל ה' כר\"י לגבי ר\"מ הק' בס' עבודת ישראל דאם מטעם זה הוא דפסק רבינו גבי כ\"ג ביו\"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' דהלכה כר\"י לגבי ר\"מ א\"כ מה\"ט נמי הי\"ל לפסוק גבי כהן השורף את הפרה דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' והוא ז\"ל פסק דמזין עליו כל ז' אלא דהאי טעמא ליתא עיין במה שהאריך בזה שם ולא ק' מידי דכונת מרן לומר דהכא מלבד דר\"ח ור\"י ס\"ל דלא כר\"י עוד בה דאפי' היו שניהם לבד חולקין בדבר הזה קי\"ל הלכה כר\"י לגבי ר\"מ בעלמא אבל השתא דאיפלי' ר\"מ ור\"י ור\"ח סגן הכהנים גבי כהן השורף את הפרה ור\"מ ור\"ח סגן הכהנים ס\"ל דלא כר\"י ודאי דהוו להו תרי לגבי חד וקי\"ל כוותייהו דהלכה כרבים לגבי יחיד ואף לגבי ר\"י דנימוקו עמו כשיטת הרי\"ף ורבינו דס\"ל הכי כמ\"ש הרב גופי הלכות בכלל ק\"ס ודלא כשיטת רש\"י שכתב הרב שם דס\"ל בפ' מי שהוציאו לו דהלכה כר\"י אפילו נגד רבים ועיין במ\"ש שם בכלל קנ\"ט בשם התוס' דסוף תעניות דס\"ל כשיטת רש\"י ועיין להרא\"ש בכתובות פ' אלמנה ניזו' דס\"ד שכתב בשם הרמב\"ן דלא קי\"ל כרבי יוסי נגד רבים וכן נר' מדברי מרן כ\"מ בפי\"ו מה' מ\"א דכ\"ה ועיין שם בהלח\"מ ז\"ל ועיין עוד בדברי מרן כ\"מ פ\"ד מה' נזיר די\"ד יע\"ש.
ובאידך טעמא דכתב מרן כ\"מ בפ\"ב מהל' פרה אדומה דפסק רבינו דלא כר\"י משום דרבא סבר דלא כוותיה יע\"ש וכונתו מבוארת דהיינו מדקאמר רבא התם בד\"ח ע\"ב אמר רבא הילכך כ\"ג ביו\"הכ דלאו בדידן תלייא מילת' כל אימת דמתרמי תלתא בתשרי מפרשי' ליה אבל כהן השורף את הפרה דבדידן תלייא מילת' מפרישי' ליה ברביעי בשבת כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת וכתב רש\"י כל אימת דמתרמי מפרשינן אע\"ג דלא הוי רביעי שלו בשבת ונמצאת הזאתו בטילה ב' ימים אבל כהן השור' את הפרה דבדידן תלייא מילתא שאין זמנה קבועה מפרשי' ליה בד' כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת ולא מפחת הזיותיה אלא יום א' עכ\"ל ואם איתא דס\"ל כר\"י דליכא הזאה אלא ג' וז' לבד מאי קאמר כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת והלא בד' לא היו צריכין הזאה לר\"י לעולם ואין להק' דאם מה\"ט פסק רבינו דלא כר\"י א\"כ גבי כ\"ג ביו\"ה שהיו מזין עליו כל ז' דרבא נמי קאי דלא כותי' אלא כר\"מ מדקאמר דיו\"הכ דלאו בדידן תליא מילתא כל אימת דמתרמי מפרשינן ליה כו' משמע דאי לאו הכי הוה מפרשינן ליה בד' בשבת כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת וכמו שכתב רש\"י ז\"ל ואי סבירא ליה דלא היו מזין עליו אלא שלישי ושביעי הרי לא היו מזין עליו ברביעי לעולם וי\"ל דגבי כ\"ג ביו\"הכ איכא למימר דסבר רבא כר\"י דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' והכי קאמר השתא דלאו בדידן תלייא מילתא מפרשינן לטבל היכא דמתרמי כלומר ואפי' חל תלתא בתשרי בחמשי בשבת דהשתא ג' שלו חל בשבת מפרשינן ליה בה' בשבת ולא מזינן ליה בג' וכן אם חל ג' בתשרי ביום ראשון בשבת דהשתא אתי ז' שלו בשבת ולא מזי' בשבת בז' שלו מפרשינן ליה אבל אי בדידן הוה תלייא מילתא לא הוה מפרשינן ליה לא בה' בשבת כדי להזות עליו בג' ולא בא' בשב' כדי להזו' עליו בז' מיהו הא ק\"ל טובא לכאור' בדברי מרן כ\"מ דמבוא' מדבריו דרבא ס\"ל כר\"מ ור\"ח דבעי הזא' כל ז' ומשו\"ה פסק רבי' דלא כר\"י והא ליתא דהא מבואר בשמעתין דמאן דס\"ל דטומא' הותרה היא בצבור לא בעי הזאה כלל וכדפריך בהדייא ותסברא אי ס\"ל לר\"י טומאה הותר' היא בצבור הזאה כלל למה לי ורבא איהו בדידיה ס\"ל כמ\"ד דטומאה הותרה היא בצבור וכמ\"ש התו' בד\"ו ע\"ב ד\"ה אמר רב תחליפ' וא\"כ לדידיה ודאי לא בעי הזאה כלל והא דקאמר כ\"ג ביו\"הכ דלאו בדידן תלייא מילתא כו' וכהן השורף את הפרה דבדידן תלייא מילתא מפרשינן ליה בד' בשבת עכ\"ל דלהנהו תנאי דס\"ל דטומאה דחויה היא בצבור קאמר אבל לדידיה ליכא הזאה כלל וכיון שכן אין מקום למ\"ש מרן דמשום דרבא קאי דלא כוותיה דר\"י פסק רבינו דלא כוותיה דהא רבא לא ס\"ל כשום חד מהנהו תנאי כמדובר וי\"ל דההיא דאמרינן בשמעתין דאי ס\"ל לר\"י טומאה הותרה היא בציבור הזאה כלל למה לי ומעיקרא נמי דהוה ס\"ד למימר דבהא פליגי ר\"מ ור\"י אי טומאה הותרה היא בצבור או לא היינו דוקא לענין כ\"ג ביו\"הכ דלמ\"ד טומאה הותרה היא בצבור לא בעי הזאה אבל לענין כהן השורף את הפרה אפילו מאן דאית ליה הותרה היא בצבור מצי סבר דבעי הזאה כל ז' או ג' וז' משום מעלה בעלמא וכמ\"ש התוס' בשמעתין ד\"ה ור\"י וד\"ה אי סבר ר\"י יע\"ש והשתא רבא נמי דס\"ל דטומאה הותרה בצבור ולא בעי הזאה כלל היינו דוקא לענין כ\"ג ביו\"הכ אבל לענין כהן השורף את הפרה מצי סבר כר\"מ ור\"ח דהיו מזין עליו כל ז'.
אך ק' דכיון דההיא דקאמ' רבא גבי כ\"ג ביו\"הכ דלאו בדידן תלייא מילתא מפרשינן כל היכא דמתרמי עכ\"ל דלהנהו תנאי דס\"ל דבעי הזאה קאמר דלדידיה דס\"ל דטומאה הותרה היא בצבור לית ליה הזאה קאמר א\"כ כי קאמר נמי גבי כהן השורף את הפרה דבדידן תלייא מילת' מפרשינן ליה ברביעי בשבת נימא דלהנהו תנאי דס\"ל דבעי הזאה כל ז' קאמ' ולדידיה לא בעי הזאה בד' כלל דס\"ל כר\"י דלא היו מזין עליו אלא ג\"וז ואכתי מה זה הכריח מרן דרב' ס\"ל דלא כר\"י וי\"ל דס\"ל למרן דבשלמ' אי ס\"ל לרבא בכהן השורף את הפר' כמ\"ד דהיו מזין עליו כל ז' ומש\"ה אמר מפרשינן ליה כו' ניחא דנקט נמי כ\"ג ביוה\"כ במילתיה להנהו תנאי דס\"ל דבעי הזאה אע\"ג דלדידיה לא בעי הזאה כלל דאגב דנקט כהן השורף את הפרה דשמעינן ליה לדידיה נקט נמי כהן גדול די\"הך אבל אי גבי כהן השורף את הפרה לא אצטריך לדידיה לאשמועינן מידי דאיהו ס\"ל כר\"י דחיקא מילתא טובא דאצטריך לאשמועי' דלא נפקא מינה לדידיה כלום וברור.
ומ\"מ אנכי לא ידעתי למה לא כתב מרן דטעמו של רבינו שפסק גבי כ\"ג ביו\"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג\"וז בלבד וגבי כהן השורף את הפרה דהיו מזין עליו כל ז' וכר\"ח סגן הכהנים משום דר\"ח סגן הכהנים הוה בקי במילי דמקדש וכמ\"ש מרן גופיה בפ\"ז מהלכות כלי המקדש די\"ג ושוב ראיתי בהרב גינת ורדים ח\"א כלל ב' סי' ט\"ו שכתב כן יע\"ש וכמו כן קשה למה לא כתב מרן ז\"ל דמשו\"ה פסק רבינו גבי כ\"ג ביו\"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' בלבד משום דמבואר בשמעתין דמאן דאית ליה דבעי הזאה כל ז' ס\"ל דטבילה בזמנה מצוה ומקיש הזאה לטבילה ורבינו בפ\"ו מה' יסודי התורה פסק כמ\"ד דטבילה בזמנה לאו מצוה ומטעמא שכתב הרב לח\"מ שם יע\"ש וכיון שכן פסק כמ\"ד דלא בעי הזאה כל שבעה כיון דלדידיה ליכא היקש הזאה לטבילה וצ\"ע. והן עתה חדשי' מקרוב באו ס' שיח יצחק וראיתי שם שעמד על דברי מרן יע\"ש.
ובעיקר דברי רבינו הקשה הפ\"ח וז\"ל וא\"ת איך כתב רבינו שמזין עליו ולא ביאר דלהדי פנייא מדו עליה כדאמרינן בפ\"ק די\"ט ותי' וז\"ל וי\"ל דההיא אתיא כר\"ע וכדאמרינן אמתני' דכל ז' הימים הוא זורק את הדם כו' ואמרינן עלה בגמ' מאן תנא אמר רב חסדא דלא כר\"ע דאי כר\"ע הא אמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו היכי עביד עבודה אביי אמר אפילו תימא ר\"ע דעביד עבודה כוליה יומא ולפנייא מדו עליה וטביל ועביד הערב שמש אבל לדידן דקי\"ל כרבנן דאמרי אם על הטמא טהור על הטהור לכ\"ש יזה עליו בכל שעה שירצו מן היום ולכך סתם דבריו רבינו וזה פשוט עכ\"ל ולע\"ד נר' ליישב באופן אחר דאפי' לר\"ע דאמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו אכתי מצי אתייא מתני' כוותיה למ\"ד דלא היו מזין על כ\"ג ביו\"הכ בז' ימים אלו אלא בג' וז' ואיכא למימר דכי קתני מתני' כל ז' הימים הוא זורק את הדם כו' לבד מג\"וז קאמר כדאמרינן בשמעתין ד\"ח עלה דקתני בברייתא מזין עליו כל ז' דלבר מג' וז' קאמר דלא היו בהם הזאה ה\"נ לבר מג\"וז קאמר ותלמו' לא הוצרך לאוקמי מתני' ללישנא קמא דלא כר\"ע אלא אי ס\"ל כמ\"ד דכ\"ג ביוה\"כ היו מזין עליו כל ז' דהשתא לר\"ע לא משכח' עבודה כלל והשתא רבינו דפסק כמ\"ד דלא היו מזין עליו אלא ג\"וז הביא מתני' כפשטא דאפי' לר\"ע נמי ניחא.
ועפ\"י האמור הנה נכון דלא הוצרך רבינו להשמיענו דהזאה זו שהיו מזין עליו לדידן דקיימא לן כרבנן דר\"ע שהיו יכולים להזות מצפרא ודוק ומ\"ש הרב פ\"ח ז\"ל דאנן קי\"ל כרבנן דאמרי אם על הטמא טהור על הטהור לכ\"ש עיין לרבי' בפט\"ו מה' פרה שלא ביאר דבר זה וסתם דבריו דהנוגע והנושא מי חטאת שלא לצורך הזאה טמא וכל כי האי הי\"ל לרבינו לבאר דטהור שהזו עליו אע\"פ שהוא נוגע במים שאי אפשר בהזא' זו שלא יגע בבשרו ושלא יהיה נושא אותם אפ\"ה כיון שבאתה עליו דרך הזאה אין זה נקרא נוגע ונושא וטהור וכעת לא ידעתי טעמו ועיין בת\"י בריש מכלתין ד\"ה מטמאין שכתבו וז\"ל וא\"ת למה לא היו נוגעים בו כל ו' ימים והא בלא\"ה היו מטמאין אותו מפני הזאה שהיו מזין עליו דהא דמזה עליו ומזין עליו טהור היינו כשצריך הזאה מן התורה אבל הכא שטהור הוא מן התורה הזאה מטמאתו ויש לומר שעד הערב לא היה מקבל הזאה לפי שכל היום הוא עובד כדלקמן בפרקין עכ\"ל. ואין ספק שעיקר קושייתם היא לר\"ע שאמר שאם הזו על הטהור טמא אבל לרבנן דר\"ע לק\"מ דלדידהו אף אם הזו על הטהור טהור מק\"ו ומשום דדחיקא להו לאוקומי ברייתא דלא כר\"ע ק\"ל הכי ומ\"ש דההיא דמזה ומזין עליו טהור היינו כשצריך הזאה כו' כונתם דלא תימא כיון שהזאה זו מטהרתו מטומ' מת אעפ\"י שעדיין צריך טבילה והערב שמש היינו מפני שהיה טמא ודאי מקודם אבל הכא שאינו טמא קודם הזאה ההזאה אינו מטמא אותו לזה אמרו דלא היא דההזא' תביא עליו טומאה ועיין במ\"ש התוספות בדי\"ד ע\"א ד\"ה למזה דתירוצם הראשון כדברי התוספות הישנים הללו אזלי בתירוץ זה ועיין בס' שיח יצחק מ\"ש ע\"ד התוספו' ישנים הללו ולא עמד על כונת דבריהם ז\"ל.
ודע דאע\"ג דלרבנן דר\"ע אם הזו על הטהור טהור מיהו המזה עצמו טמא משום נושא מי חטאת דלמזה ליכא ק\"ו וההיא דאמרינן בשמעתין דמזה ומזין עליו טהור היינו דוקא במזה לצורך אבל מזה שלא לצורך נראה ברור שהוא טמא וכן כתב בס' שיח יצחק בשם המאירי ז\"ל ועיין להר\"ש בפי\"ב דפרה משנה ה' יע\"ש וכי תימא א\"כ שהמזה טמא יחזור ויטמא את המים ואם כן אף דמזין עליו טמא מחמת המים והיכי משכחת לה שיהיה המזין עליו טהור ועיין במ\"ש רבינו פי\"ג מה' פרה ד\"ה יע\"ש וי\"ל דכיון שנטמאו המים מחמת המזה הרי נפסלו מתורת מי חטאת ואינן חוזרין ומטמאין את המזה עליו עד שיגע בהם בידיו אבל אם נפלו על גופו אכתי הוא טהור לחטאת כמו ששנינו בסוף פ\"ט מהל' פרה מ\"ח ועוד יש לו' שאף על פי שהמזה טמא אינו חוזר ומטמא את המים במשא אלא מדרבנן משום מעלה דפרה אבל מדאורייתא אינו מטמא המים במשא כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' טומאת מת ד\"ט ובפי' המשנה פ\"א דכלים מ\"ב שאין מתטמא במשא אלא האדם בלבד. ושוב ראיתי לר\"ש פ\"י ממס' פרה מ\"ו שכתב וז\"ל שאין מי חטאת מטמ' בטומאה הבא לאדם מחמת עצמן יע\"ש וכ\"כ בפי\"ב מ\"ג וא\"כ אע\"פ שהמזה טמא מחמת שהוא נושא מי חטאת מ\"מ אינו חוזר ומטמא את המים ומש\"ה המזין עליו טהור.
מיהו רבינו ז\"ל נראה דחולק על כלל זה שכת' הר\"ש שהוא ז\"ל כתב שם בפי' המשנה דהיינו טעמא דקתני התם מתני' דשניהם טהורים מפני שמי חטאת לא יטמאו האיש אשר הוא טהור לחטאת בלוקחו אותם כמו מה שיטמאו זולתו במגע ובמשא כלומר דמש\"ה אינו טמא וחוזר ומטמא מפני שהוא נושא אותם המים לצורך הזאה וכיון שנושא אותם לצורך הזאה אין המזה טמא ועיין למרן כ\"מ פי\"ד מה' פרה הל' ו' הרי שהוצרך לפרש מתני' דמיירי בנושא מי חטאת לצורך הזאה ומש\"ה הוא טהור והמים טהורים משמע בהדיא שאם נשא אותם שלא לצורך הזאה היה חוזר ומטמא את המים שלא כדברי הר\"ש וכן כתבו התוספות בפסחים פרק אלו דברים דס\"ט ע\"א ד\"ה שמא יעבירנו שכתבו וז\"ל וא\"ת ואמאי חיישינן להכי הלא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים וי\"ל דמעביר בכלי אבנים כו' עכ\"ל אלא שבעיקר דבריהם איכא למידק דמאי ק\"ל אמאי חיישינן להכי דשפיר חיישינן להכי דהא דקי\"ל דהנושא מי חטאת טמא היינו דוקא בנושא אותם שלא לצורך הזאה אבל בנושא אותם לצורך הזאה אינו טמא כמ\"ש רבינו בפט\"ו מהל' פרה ובפירוש המשנה פ\"א דכלים מ\"ב.
ודבריו לקוחים מהתוספתא שהביא אותה הרב ז\"ל שם דקתני טהור שהזה על הטמא טהו' המזה וטהור הטמא וזה וזה אומר טיהרתי וטיהרתיו יע\"ש ושוב ראיתי בספר עבודת ישראל דל\"ו ע\"ב שעמד בזה על דברי התוספות ז\"ל יע\"ש ואפשר דמשמע להו ז\"ל דלא מיקרי צורך הזאה אלא ליקח האזוב בידו ולטובלו במי חטאת כדי להזות על הטמא אבל ליקח את המים ולהוליכן למקום הטמא זה לא מיקרי צורך הזאה דאפשר שיבא הטמא אל מקום המים ושם יזו עליו וכל שנושא הוא את המים לילך ולהזות לדידהו הו\"ל נושא מי חטאת שלא לצורך והרי הוא טמא וחוזר ומטמא את המים ויש להביא קצת ראיה לזה מאותה ששנינו ברפי\"ב ממס' פרה האזוב הקצר מספקו בחוט ובכוש וטובל ומעלה ואוחז באזוב ומזה ומשמ' דמש\"ה מספקו בחוט או בכוש כדי שלא יגע במים וכ\"כ הרב המאירי בחידושיו ליומא די\"ד ע\"א וכתב דאף ע\"פ דבנוגע מי חטאת לצורך הזאה טהור מ\"מ כיון דאפשר בכי ה\"ג לא שרי ליגע יע\"ש וא\"כ ה\"ה נמי לישא את המים ולהוליכן למקום אחר כיון דאפשר בלא\"ה אסור כנלע\"ד ליישב דבריהם ז\"ל ובמה שתירצו התוס' דמעביר בכלי אבנים וכלי אדמה שאינן מקבלין טומאה יש לתמוה טובא דאכתי נהי דאין מקבלים טומאה מן הכלי אבל אכתי מקבלין טומאה מן האדם הנושאן שמטמאן במשא וכמו ששנינו במסכת פרה פרק י\"א מ\"ו כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה בין מדברי סופרים מטמא את מי חטאת ואת אפר חטאת ומזה מי חטאת במגע ובמשא וכתב הר\"ש שם וז\"ל מטמא את מי חטאת המוקדשין במגע ובמשא אפי' לרבנן כו' יע\"ש וכיון דמטמאין במשא אפי' המים בכלים שאינן מקבלים טומאה טמאים כמבואר בדברי רבינו בפי' המשנה פ\"א דמס' כלים ע\"כ ואפשר דמשמע להו להתוס' דבטומא' הבאה לאדם מחמת המים עצמן אינן חוזרין ומטמאים אותם במשא אלא במגע דכיון דטומאת משא קילא דאינה נוהגת אלא באדם דוקא וכמ\"ש רבינו בפ\"א דכלים מ\"ב ובמי חטאת דוקא משום מעלה דפרה גזרו בה שיטמא את המים כל כי האי שהטומאה היא מחמת המים עצמן לא גזרו כן נר' לע\"ד בדוחק ומ\"מ לא ידעתי למה לא תירצו דחיישינן שמא יוליך את המים בכלי חרש שאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו ואפי' במי חטאת וכמ\"ש רבינו בפי\"ד מה' פרה ד\"א דכלי חרש שהיו בו אפר חטאת ונגע בו שרץ מצידו טהור שאין כלי חרש מטמא מגבו אפילו לגבי חטאת עכ\"ל וכך שנוייה בתוספתא דאהלות כמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל וצ\"ע.
ומ\"ש רבינו ואם חל יום שבת בג' או בז' שלו דוחין את ההזיי' כו' הכי אמרי' בגמ' ד\"ח ע\"ב הזאה כל ז' מי איכא והא הזאה שבות היא ואינה דוחה את השבת ובפסחים פ' אלו דברים דס\"ט ע\"א גבי הזאה דטמא שחל ז' שלו בע\"פ בשבת דלא דחייא שבת ומפרשינן טעמא גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד\"א ברשות הרבים ועיין במ\"ש התוס' שם וכבר עמדנו על דבריהם לעיל מזה יע\"ש ונר' דאפי' לר\"א דאמר מכשירי מצוה דוחין את השבת דמהאי טעמא שרי להביא אזמל דרך ר\"ה למילה ומה\"ט פריך הש\"ס בפסחים דס\"ט דלדידיה מ\"ט הזאה לטמא מת בפסח אמאי לא דחייא שבת להביאו דרך ר\"ה אפ\"ה הכא גבי כהן גדול לא דחייא שבת דהזאה זו אינו אלא מדרבנן כמ\"ש התוס' בפירקין ד\"ד ע\"א ד\"ה נכנסו כו' ואין כאן מכשירי מצוה דאורייתא כדי לדחות שבת.
ודע שהר\"ן בהל' ר\"פ י\"ט דר\"ה עלה דאמר רבא התם דטעמא דשופר לא דחייא שבת הוא משום גזיר' שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד\"א בר\"ה וה\"ט דלולב וה\"ט דמגילה הוקשה לו ז\"ל מ\"ש הני דגזרינן ומ\"ש גבי מילה דלא גזרינן שמא יעביר תינוק או אזמל ד\"א בר\"ה ותירץ דשאני הני לפי שהכל טרודין בהן ולא מדכר חד אחבריה משא\"כ גבי מילה ושוב הוק' לו מהזאת ט\"מ שחל ז' שלו בע\"פ בשבת דגזרינן שמא יעבור ד\"א בר\"ה ותירץ דהתם נמי כל ישראל טרודים בפסחיהם יע\"ש ושמעתי למורי הרב המובהק כמוהר\"י נוניש נר\"ו שהוק' לו לדבריו ז\"ל מהא דהכא גבי כ\"ג ביו\"הך דאמרינן דהזאתו אינו דוחה שבת אע\"ג דליכא חד מהנהו טעמי שכתב הר\"ן ז\"ל ולדידי לא ק\"מ דכיון דהזאה זו של כ\"ג לאו דאורייתא היא אלא מדרבנן כמ\"ש התוס' איכא למימר דמשום טלטול בעלמא או משום דמחזי כמתקן אסרו אותו חכמים דהם אמרו והם אמרו וע\"כ לא הוצרך הר\"ן ז\"ל לטעמא דטרודין בפסחיהם אלא גבי הזאה ט\"מ שחל ז' שלו בע\"פ דמשו' גזירה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה הוא דעקרו רבנן מצות פסח ממנו אבל הכא בטעמא כל דהו דרבנן בטלו הזאה זו וכעין זה כתבו הרשב\"א והר\"ן ז\"ל בפ' לולב וערבה גבי מגילה דאף בלא טעמא דשמא יעבירנו ד\"א בר\"ה עקרו אותה חכמים איסור טלטול דרבנן בעלמא והא דקאמר רבא והיינו טעמא דמגילה אגב שופר ולולב נקט לה יע\"ש ועיין בס' לשון למודים חא\"ח סי' רי\"ב וסי' רי\"ג." + ], + [ + "שורש עבודת ז' ימים קודם יוה\"כ כל \n ז' הימים מרגילים אותו בעבודות זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ומקטיר איברי התמיד כו'. הנה רבינו העתיק לשון המשנ' שנוייה בפ\"ק די\"ד ע\"א ובגמר' שם ע\"ב מותבינן עלה דשמעינן ממתני' דקטורת ברישא הוה עביד והדר הטבת הנרות ואלו במס' תמיד פ\"ג תני תחילה בסדר התמיד דישון המנורה ובפ\"ד תני אחריו מי שזכה בקטורת אלמא ס\"ל דהטבת הנרות עביד ברישא והדר קטורת ומשני ר\"י דתרי תנאי נינהו וסתמא דיומא רבי שמעון איש המצפה היא והדר מותבינן סתמא דיומא אסתמא דיומא גופיה דלקמן דכ\"ה ודכ\"ו תני תחי' הטבת הנרות והדר הטבת הקטורת ומשני אביי דמתני' דפ\"ק דתני תחי' קטורת והדר הטבת הנרות היינו הטבת ב' נרות דעביד באחרונה ומתניתין דלקמן פ\"ב בהטבת ה' נרות דעביד תחילה קודם הקטורת וכרבנן דאבא שאול דס\"ל דבקטורת מפסיק להו ועיין במ\"ש התוספו' שם ד\"ה אמר אביי וכו' דטעמא דלא משני בהכי נמי רומייא דמתני' דיומא עם ההיא מתני' דתמיד משו' דאכתי פליגא בחלוקה דזריקת דם התמיד דממתני' דקתני הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות שמעי' דזריקת הדם עביד ברישא והדר הטבת הנרו' ואלו התם בתמיד תני תחילה הטבת הנרות והדר זריקת התמיד דתני בפ\"ג מי שזכה בדישון המנורה והדר בפ\"ד תני שחט השוחט וקבל המקבל בא לו לקרן מזרחית צפונית יע\"ש ועיין במ\"ש הריטב\"א שם בחידושיו ליישב קו' התוס' ובמה שתמה על דבריו הרב המובהק מוהרח\"מ נר\"ו בהגהתו שם ואין ספק דכונת דברי הריטב\"א מ\"ש בסוף דבריו דדחיקא ליה להרב ישוב ב' המשניות וכדדחיקא ליה להרשב\"א בתשובה סימן ע\"ז ואמטול הכי בעי למימ' דס\"ל להאי תנא דלא היה מפסיק ביניהם ומאי דתלי טעמא במאי דס\"ל להאי תנא דצפון ודרום היו עומדים וכו' נלע\"ד דטעמו ז\"ל הוא דבשלמא למ\"ד מזרח ומערב היו עומדי' איכא למימר דמש\"ה היה מפסיק בהטבתם להטיב חמשה ברישא והדר ב' ולא הוה עביד ברישא ד' ולבתר תלתא משום דנר מערבי שהיה הנר הב' לכניסת ההיכל כמ\"ש הרשב\"א בתשו' הנז' והרע\"ב בפי' למ' תמיד היה עומד לפני ה' והיו צריכין להניח עוד אחרת אצלה מבוערת כדי שיוכר שזו היא המערבי כמ\"ש הרשב\"א באותה תשו' אבל למ\"ד צפון ודרום היו עומדים א\"צ להניח אחרת אצל זו להכיר שזו היא מערבית דאמצעית היא היתה המערבי' כמ\"ש רש\"י בשבת בפ\"ב ד\"ך ואם היו מניחין אחרת להטי' אצלה משום דכתיב בהטיבו את הנרות כדאמרינן לקמן דל\"ג א\"כ יניחו ב' אצל האמצעי אחת מצד זו ואחת מצד זו הילכך עכ\"ל דלמ\"ד צפון ודרום היו עומדים לא היה מטיבן בב' פעמים אלא כולם כא' היה מטיב גם מה שהק' עוד להרב בהגהת הנז' לדברי הריטב\"א ממה ששנינו שם בתמיד מצא ב' נרות מזרחיות דמבואר דס\"ל לתנא דתמי' דמזרח ומערב היו עומדים עיין בגי' הגמ' שם במסכת תמי' דלא גריס ב' נרות מזרחייות ואפשר שכך היה גירסת הריטב\"א מצא ב' נרות דולקין כו' וצריך עוד לעיין בזה ודוק וא\"נ אפשר דלמ\"ד צפון ודרום היו עומדים ואותה האמצעי שהיה פני הנר לצד מערב נקראת מערבית ושאר הנרות שהיו פיהם לצד הנר המערבי נקראים מזרחייות שאינן פונות לצד מערב ומ\"ש ב' מזרחייות היינו הב' שהיו סמוך לנר מערבי ופונות אליה ואפשר דמשום כבוד נר המערבי הסמוכה אליהן היו נותנים בהם שמן יותר משאר הנרות וזהו ששנינו מצא ב' מזרחייות דולקות כו' ולא מיירי בנר מערבי כלל ודוק וצריך לעיין גם בזה.
עוד שם ערב \n יוה\"כ שחרית היו מעמידין אותו בשאר המזרח כו'. עיין במ\"ש הרפ\"ח דבירוש' לא ברירא מילתא אם היו בפנים או בחוץ עכ\"ל ודברי הירוש' לא ידעתי ביאורן." + ], + [ + "כל \n ז' הימים לא היו מונעין ממנו מאכל ומשקה כו' ערב יוה\"כ עם חשיכה כו' ולא היו מאכילין אותו דברים המרגילים לש\"ז כגון ביצים וחלב חם וכיוצא בהם. ע\"כ. מדברי התוס' ישנים בדח\"י ד\"ה אין מאכילין מבואר דס\"ל דזה ששנינו בברייתא שאין מאכילין אותו חלב וגבינה לאו לכ\"ג בעיו\"הכ קאמר אלא לענין זב בימי ספרו שמא יטמא ויסתור מניינו אבל רבינו נראה דמשמע ליה דלענין כ\"ג בעיו\"הכ קאמר וכן משמע מהירוש' ועיין בס' שיח יצחק דכ\"ג ע\"ד ומ\"מ מדברי רבינו ז\"ל מבואר דדוקא עיו\"הכ עם חשיכ' לא היו מאכילין לכ\"ג דברים אלו המרגילי' לש\"ז אב' בז' ימי ההפרש' לא היו מונעין ממנו ולא ידעתי למה לא היו מונעין ממנו כן גם בשאר הימים שמא יטמא בקרי וימנע מלעבוד באותו יום עד שיטבול והוא היה צריך להרגיל עצמו בכל ז' הימים בעבודה ואולי כיון דלא היו יכולין למונעו מלאכול כל ז' ומלישן אע\"פ שגם בשינה איכא חשש דקרי כמ\"ש רבינו הילכך לא חששו לשאר דברים." + ], + [ + "שורש השבועה של כהן גדול בימי \n בית שני כו' ולפי שהיו חוששין שמא כ\"ג זה נוטה לצד הפיקורוסים היו משביעין אותו ערב יוה\"כ ואומרים לו אנו שלוחי ב\"ד ואתה שלוחינו ושליח ב\"ד כו'. ע\"כ. בדברי רבינו לא בא הדבר מבואר מי הם אלו המשביעין אותו לכ\"ג ומלשון זה שכתב אנו שלוחי ב\"ד מבואר שלא היו זקני ב\"ד עצמן המשביעין אותו אלא שלוחי' אחרים מב\"ד ודוחק לומר שאע\"פ שהיו זקני ב\"ד כיון שלא היו כל הב\"ד עצמן נקראים שלוחי ב\"ד מכל הב\"ד ובמשנה שנינו מסרוהו זקני ב\"ד לזקני כהונה והעלוהו בית אבטינס והשביעוהו ונפטרו והלכו להם ואמרו אנו שלוחי ב\"ד כו' דמבואר שזקני כהונה העלוהו לבית אבטינס ללומדו מעשה החפינה כמ\"ש בגמ' והזקנים הללו היו משביעין אותו ורבי' השמיט כל זה ועיין להלח\"מ ולהפ\"ח לקמן בפ\"ד ד\"ה וזו היא עבודה קשה כו' דמשמע להו דמ\"ש רבינו בד\"ה שהיו מלמדים אותו זקני ב\"ד עבודת היום וסידורה שם נכלל דבר זה שהיו מלמדים אותו מעשה החפינה של לפני ולפנים שהיא עבודה קשה כמ\"ש רבינו לקמן פ\"ד וראיתי בספר שיח יצחק דכ\"ד שכתב דרבינו משמע ליה דמ\"ש בגמרא ללמדו מעשה החפינה היינו החפינה שמבחוץ וכמ\"ד דעבוד' קשה היא וכיון דהוא ז\"ל פסק כמ\"ד דחפינה שבחו' לאו עבודה קשה היא הילכך השמיט הך מתני' ולא כתב שמסרוהו לזקני כהונה שהעלוהו לבית אבטינס והן הן דבריו שבפי' המשנה ושלא כדברי הפ\"ח שכתב דרבינו חזר בו בחיבורו ממ\"ש בפי' המשנה ושדבריו בפי\"המ הם תמוהים וזה מפני דס\"ל שמ\"ש רבינו בפי' המשנה דמעשה החפינה לאו עבוד' קשה היא היינו אפילו החפינ' שלפני ולפנים ושזו היא החפינה ששנינו במתניתין שהעלוהו לבית אבטינס ללמדו וליתא אלא רבינו משמע ליה דהחפינ' של כל יום היו מלמדין אותו והיא קשה קצת עכת\"ד יע\"ש.
ולע\"ד אם זו היתה כונת רבי' בפי' המשנ' הדבר ק' יותר שהרי ממתני' מבואר שזקני ב\"ד כשהיו נפטרים ממנו עיו\"הכ ומסרוהו ביד זקני כהונה אז היו מעלין אותו לבית אבטינס ללמדו מעשה החפינה ולהשביעו ואם החפינ' זו היא חפינ' שבחוץ הרי בכל יום היו צריכין ללמדו חפינ' כיון שהוא היה מקטיר קטורת של כל יום כמו ששנינו במתני' והיה צריך לידע החפינ' וה\"נ משמע שם בגמרא דחפינ' של כל יום היה לומד בכל יום קודם שנכנס לעזרה לעבוד עבוד' כמ\"ש שם ומסתברא דלשכת פלהדרין בדרום הואי מ\"ט כו' וטביל ואזיל לצפון וטביל וגמר חפינ' יע\"ש ואמנם חפינ' דמתני' משמע שהיא חפינ' דלפני ולפנים וצ\"ע.
ובמ\"ש רבינו שהיו משביעין אותו כו' הקשו כת הקודמים שאם היה הכ\"ג צדוקי הוה ליה כנשבע לעבור את המצוה ולא חייל עליו שבועה עיין בס' אש דת בפ' פינחס ד\"ס ובספר ישרש יעקב הקשה קוש' זו באופן אחר והוא דמה הועילו בשבו' זו והא קי\"ל נשבעין להרגין ולמוכסין ומאחר שלפי דעתו הם היפך התורה יעבור על שבועתו ויתן מבחוץ ויכנס יע\"ש והפ\"ח ז\"ל בחי' לה' אלו כתב כלשון הזה וא\"ת ומה מהנו להשביעם והא לפי דעתם היו טועים הפרושים והם אנוסים בדעתם ואפשר שהיו נשבעין לשקר כדי לקיים מצות הקטורת כתקנה יע\"ש והרואה ירא' לכאורה שאין סגנון ג' הרבנים הנז' עולה כאחת אבל האמת דהכל הולך למקום אחד דלהרב אש דת עכ\"ל דאע\"ג דאין שבועה חלה על שבוע' מ\"מ איסור' מיהא איכא בנשבע לכתחילה לעבור על המצו' משום נשבע לשוא וא\"כ א\"ל דלהכי היו משביעין שאם הוא צדוקי לא ישבע לכתחילה ויפרוש עצמו מלעבוד עבוד' ויגלה דעתו ועכ\"ל דעיקר קושייתו ז\"ל היא היא קו' הרב בס' ישרש יעקב דמשום דמתיירא מהפרושים אינו יכול לגלות דעתו ונשבע הוא באונס והו\"ל כההיא דנודרין להרגין כו' ועיין בהל' ממרים פ\"ג וגם היא גופה כוונת הרפ\"ח ז\"ל במ\"ש ואפשר שהיו נשבעין לשקר כלומר מפני האונס היו נשבעין ותרי' יתיב דהשבו' היה מועיל דמי שהיה צדוקי היה פורש עצמו מעיקר' שלא לשרת במקדש ביו\"הכ שלא לישב' לכתחי' לעבור על המצו' משום חומרא דשבוע' והרב אש דת תריץ דהיה מועיל השבועה שאם יעבור עליה יתבטל שליחותו ונסתלק מכ\"ג יע\"ש וק' דא\"כ מה צורך לשבועה בתנאי בעלמא היה דיי וכמו שהק' בס' ישרש יעקב ובס' עבודת ישראל וס' צרור החיים תירצו דכהני שלוחי דרחמנא נינהו ולא מהני תנאי משא\"כ בשבוע' היה מתחייב בתנאי זה ולא ידענא מאי קאמרי והתוס' די\"ב כתבו דמינויו וסילוקו של כ\"ג תלוי במלך ואחיו וא\"כ שפיר מהני התנאי.
ולע\"ד אפשר דכיון דתנאי זה אי אפשר להתברר התנאי בטל כמ\"ש הרפ\"מ ח\"ג ס\"א בענין הקראים ודוק ועיין עוד במה שהק' הפ\"ח למה הוצרכו להשביעו והלא יכולים לראותו דרך לול כמ\"ש רש\"י בפ' הנזיקין ד\"ה ודילמא דחזיניה בפשפש וכ\"כ התוס' בפ' א\"ל הממונה בשם הערוך דל\"ה ע\"א שמחיל' היה בלשכת הפרוה שמשם היו יכולים לראות עבודת כ\"ג בק\"הק ותי' דתקנתא דשבועה עדיפא דאהני אף לאותה שנה משא\"כ לראותו דרך לול שלא היו מספיקין לראותו ולמחות בידו עד שכבר היה מתקן מבחוץ ומכניס עכ\"ל ועיין בפי' המשנה לרבי' ז\"ל דמבואר מדבריו שמפני שלא היו יכולין לראותו ממקום אחר התקינו להשביעו וגם זה שכתב דאהני לאותה שנה ק' שמיד שהיו רואים אותו יכולי' למנו' כ\"ג אחר שהיה מתוקן עמו ושיקטיר קטורת כדינו ואפשר שמפני שכל מה שעבד מקודם נמי היה נפסל דזבח רשעים תועבה והיו צריכין לשחוט תמיד אחר ולזרוק את הדם וכיוצ' והיותר נכון אצלי שכל כי הא לחוש בו שהיה צדוקי ולשום אנשים לראותו לא היו עושים ביו\"הכ ואפשר שהיה מצטער הרבה הכ\"ג ביום זה ומ\"מ דברי רבינו שבפי\"המ לא משמע הכי ודוק ועיין בס' ארעא דרבנן סי' תכ\"ו שעלה ונסתפק בענין נשבע לבטל את המצוה דאמרינן דלא חיילא שבועה אם הוא דאורייתא דלא חיילא א\"ד דאורייתא שפיר חיילא אלא מדרבנן הוא דלא חיילא והוה בעי למפשט הדבר ממה שתירצו הקדמונים לקושייתם מה מועיל שבוע' זו שהיו משביעין לכ\"ג ביו\"הך כיון שהוא צדוקי הו\"ל נשבע לבטל את המצוה ולא חיילא שבועה. ותירצו שהצדוקים אינן מודים בזה שאמרו חכמים דלא חיילא שבועה בדבר מצוה דש\"מ דס\"ל דזה מדרש חכמים הוא ולא מדאוריית' ושוב דחה ראיה זו דעדיין אפשר דמדרש זה הוא מדאורייתא אלא שאין הצדוקים מודים בזה יע\"ש ותמהני דמסוגייא דפ\"ק דנדרים די\"ו דמצריך תלמו' תרי קראי לנשבע לבטל את המצוה א' לפוטרו מקרבן וחד לפוטרו מלאו דבל יחל מבואר דהוי דאורייתא וצ\"ע." + ], + [ + "שורש אין שבות במקדש בקש \n להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדא כו'. מכאן הביא ראיה התה\"ד בכתביו סי' (קל\"ד) [ס\"ב] דלהקיש באצבע בשבת כדי לשחק התינוק שרי ואין לחוש להשמעת קול שיר ולשמא יתקן כלי שיר דאי איכא למיחש להכי הו\"ל להש\"ס למימר דדוקא הכא גבי כהן גדול שהיה במקדש התירו משום שאין שבות במקדש מדלא פירשו הכי משמע דאף במדינה שרי וליכא משו' שמא יתקן כלי שיר יע\"ש. ולע\"ד נראה דאין מכאן ראיה להתיר להקיש דרך תנועת שיר כדי לשחק התנוק דשאני הכא שלא היו מכוונים בהכאתם לשיר אלא להשמיע קול הברה כדי שיעורר משנתו שאם היה דרך שיר היה מתנמנם יותר וכל כה\"ג שאינו מכוין לשיר מבואר בפ' המוציא תפילין דק\"ד ע\"א גבי מעלין בדייופן ומטייפין מיארק דשרי וכמ\"ש רש\"י שם יע\"ש ומ\"ש רבינו בפי\"המ וז\"ל מכין באצבע צרדא הוא שיכה בגודל עם האצב' האמצעי בכח והרבה עושין אותו בני אדם בעת השמחה ויעשו בו תנועות ערבות עכ\"ל אין כוונתו שהיו עושים תנועות ערבו' גם כאן לגבי כ\"ג אלא מה שהיו עושין לגבי כ\"ג אינו אלא שהיו מכין בכח זה אח\"ז כדי לעוררו משנתו אבל בבית המשתה עושין מכות אלו בתנועות ערבות וזה מבואר ואף הת\"הד לא התיר אלא שלא כדרך שיר.
וראיתי להרב מש\"ל בסוף ה' בית הבחירה שהוק' לו על מ\"ש מרן כ\"מ שם דע\"כ לא אמרו אין שבות במקדש אלא כשא\"א באופן אח' אבל כשאפ' באופן אח' בלי דחית שבות דרבנן אף במקדש אסור והק' עליו שאם כדבריו ל\"ל להרב ת\"הד לדקדק שאין בהכאת אצבע משום שבו' מדלא פי' טעמא משום דאין שבות במקדש ועדיפא מינה הו\"ל למימר דאם איתא דיש בו גזירה זו לא היה להם להתיר שבות זה גבי כ\"ג כיון דאפשר לעוררו באופן אחר אלו דבריו ז\"ל יע\"ש ויש לתמוה דעדיפא מינה הי\"ל להרב ז\"ל להקשות על מרן שדבריו הללו שבכ\"מ הם היפך מ\"ש בב\"י ה' שבת סי' רל\"ט כי שם דחה דברי הת\"הד וכתב שאין לסמוך על דקדוק זה שדקדק הרב ז\"ל דאיכא למימר דלא הוצרך הש\"ס לפרושי דסתמו כפירושו וכ\"כ בכ\"מ פכ\"ג מה' שבת ה\"ד יע\"ש והשתא תיקשי טובא דאם איתא דיש בזה משום שבות ומשום שאין שבות במקדש התירו א\"כ לפי מ\"ש בכ\"מ דאין להתיר שבות במקדש אם לא היכא דא\"א באופן אחר איך התירו שבות זה כיון דאפשר לעוררו באופן אחר כמ\"ש הרב מ\"ל ז\"ל ואפשר ליישב דברי מרן שלא יהא נסתר מחמת'ו דס\"ל דחילוק יש בין השבותין בענין ובשבות דטלטול הנר הוא שכתב דאין להתיר במקדש היכא דאפשר באופן אחר משום דשבות זה דגזרו מטעמא דשמא יבא לכבות את הנר שכיח טפי וקרוב הדבר הוא ומשו\"ה סברא הוא שלא התירו במקדש היכא דאפשר באופן אחר אבל שבות דמכה באצבע צרדא משום שמא יבא לתקן כלי שיר לא שכיח ואינו קרוב הדבר לבא הילכך אפי' אפשר באופן אחר התירו ועיין בתוס' בעירובין דק\"ב ד\"ה והעליון ובפ' החליל ד\"נ ד\"ה לרבנן שעלו לחלק בין השבותין יע\"ש ועיין בס' ארעא דרבנן סי' ד' דשקיל וטרי עוד בדברי מרן כ\"מ ז\"ל יע\"ש.
ובענין זה דאין שבות במקדש עיין בתשו' הריב\"ש ס\"סי קס\"ג ובש\"מ למסכת ביצה ד\"ך ע\"ב עלה דאיבעיי' לן עבר ושחט מאי כו' שכתב דאע\"ג דאין שבות במקדש וזריקה משום שבות אסרו אותה כשעבר ושחט אסרו הזריקה מפני שעבר ועשה שלא כדין ועיין בחידו' הריטב\"א למסכת יומא דף ל\"ד ע\"ב עלה דאמרינן דאין שבות במקדש שכתב דשבות קל התירו במקדש ולא חמור ועיין להלח\"מ פ\"א מהלכות ק\"פ דח\"י שכתב דלא התירו שבות במקדש אלא היכא דלא אפשר מאתמול והרב מ\"ל והרב סם חיי תמהו עליו מסוגייא דעירובין גבי חותכין יבלת במקדש וכו' ועיין לה\"ה בפי\"ב מהלכו' שבת סוף ד\"א שכתב וז\"ל וממ\"ש שהיו מחממין מבערב יוה\"ך ולא היו מחממין ביוה\"ך יש ללמוד שיש בחימום חייוב דאורייתא לפי שאין שבות במקדש אע\"פ שיש לדחות עכ\"ל וכונתו במ\"ש אע\"פ שיש לדחות דמשו\"ה לא התירו החימום ביוה\"ך עצמו מפני שאפשר מבערב וזה נר' סיוע להלח\"מ ויש לדחו' דלכתחי' ודאי כיון דאפש' מבערב לא אמרו שיעש' כן ביו\"הך ושיסמכו על אין שבות במקדש אמנם בדיעבד שלא הניחו מבערב אפשר דביום עצמו שרי היפך דברי הרב לחם משנה ז\"ל ועיין להרב מ\"ל פ\"ח מה' בית הבחירה די\"ב.
ודע דהא דאין שבות במקדש אפי' במידי דלא שייך דוקא במקדש הוא דהא תקיעת שופר לא שייך דוקא במקדש ואפי\"ה שנינו בר\"פ י\"ט דכ\"ט ע\"ב במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה וכן מבואר מדברי רש\"י שם ד\"ה גזירה שמא יטלנו וכו' ודוק ועיין להר' ח\"ה בשבת דמ\"ב ע\"ב בתוספות ד\"ה אפי' והובא ביד מלאכי ח\"ג אות א' סימן צ\"ו דדוקא באיסורי שבת הוא דיש חילוק בין מקדש לגבולין לא בשאר איסורי יע\"ש ואשתמיט מיניה דברי המרדכי שהביא מרן בבית יוסף י\"ד ס\"סי ר\"ח ד\"ה כתב המרדכי בשבועות דאפי' בשאר איסורי' איכא לפלוגי בין מקדש לגבולין וצ\"ע ודע דבעירובין דק\"ב ע\"ב אמרו מחזרין רטיה במקדש אבל לא בגבולין אם בתחי' כאן וכאן אסור וכתב רש\"י אם בתחי' שלא היתה וכהן זה לא סילקה לצורך עבודה כאן וכאן אסור דהאי שבות לאו צורך גבוה הוא והכי איתא בביצה די\"א ע\"ב דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לאו ועיין בתי\"ט שכתב וז\"ל ולפיכך אני תמיה עמ\"ש הרמב\"ם בפכ\"א מהלכות שבת ועיין בש\"ע סימן שכ\"ח סכ\"ה וכן בפ' החליל אמרו דשמחת בית השואבה אינו דוחה שבת וי\"ט וכתבו התוספות דה\"ט שאינו אלא משום שמחה יתירה ולקמן בד\"ה ורבנן סברי הקשו לרבנן דאמרו דאין החליל דוחה שבת וי\"ט ותירצו וכו' יע\"ש ואיכא למידק מאי קושייא הרי לרבנן עיקר שירה בפה ולאו עבודה היא ולא דחי שבת והוי כשמחה יתירה כשמח' בית השואבה ונראה דהכא שאני דס\"ס שמחת מצוה היא ודמי לעבודה משא\"כ שמחת בית השואבה דליכא מצוה כלל ובהכי ניחא דברי ר' בפ\"ג מה' כלי המקדש ד\"ג וד\"ו יע\"ש.
ודע דרבינו פכ\"א מהלכות שבת דכ\"ז כתב דחזרת רטיה במקדש התירו משום דאין שבות במקדש וכדקס\"ד להש\"ס בפ\"ק דביצה די\"א ע\"ב והוא תימא דמסקינן טעמא משום דהתירו סופן משום תחילתן ונפק' מינה טובא וכבר עמד בזה התי\"ט בעירובין פ' המוציא תפילין משנה י\"ג ואפשר דרבינו ז\"ל סובר דעולא דמפרש דטעמא משום דהתירו סופן וכו' ולא משום דאין שבות במקדש אפי' בכהן דלאו בר עבודה היינו משום דניחא ליה לאוקמי מתניתין כמ\"ד שבות צריכה התירו שבות שאינה צריכה לא התירו וכאותה ששנינו בפסחים פ' תמיד נשחט דס\"ד כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהכהנים מדיחי' את העזרה שלא ברצון חכמים ומפרשינן בגמרא מאן חכמים ר' נתן דאמר שבות צריכה התירו שבו' שאינה צריכה לא התירו ורבינו בפ\"א מהלכות ק\"פ פסק כחכמי' דפליגי אר' נתן ואמרי דאפי' שבות שאינה צריכה התירו משו\"ה יהיב טעמא משום דאין שבות במקדש דאע\"ג דגבי הדחת מקדש איכא צורך קצת מיהא מיהו עיקר פלוגתייהו דר' נתן וחכמים דשבות צריכה ואינה צריכה אפילו בלי שום צורך הוא דקי\"ל כחכמים דר' נתן ולכך יהיב טעמא משום דאין שבות במקדש ובשיטת כ\"י להרב המאירי במס' ביצה כתב שם וז\"ל ומחזירין רטיה במקדש דבמקד' הוא דשרי דהא הנחת רטיה בכל ענייני רפואה שאין בהם מלאכה שבות הוא משום שחיקת סמנים ואפי' כהן דלאו בר עבוד' הוא לשתרי בהכי אלא קמ\"ל דשבות צריכ' התירו שבות שאינה צריכה לא התירו עכ\"ל הרי שהוא ז\"ל סובר דטעמא דעולא דנייד מטעמא דשבות הוא מטעם דאמרן ונוחים הם דברי רבינו אלא שאכתי צריך לחלק בדעתו בין שבות גדולה לשבות קטנה שהרי הוא ז\"ל בפ\"ה מה' תו\"מ גבי סידור הקנים ונטילתן פסק דאינו דוחה שבת ועיין להתוס' בפ' המוציא תפילין ד\"ה והעליון כאן וכאן אסור יע\"ש.
וראיתי בש\"מ למס' ביצה שהקשה משם הרשב\"א דאמאי לא קחשיב עולא הא דתנן בעירובין פ' מי שהוציאוהו כל היוצאים להציל חוזרין למקומם וכן חכמה הבאה לילד דתנן בר\"ה בפ' ב' דהתירו סופן משום תחילתן יע\"ש ולכאורה דבריו תמוהים דכיון דבהנך מילי דקחשיב עולא קמהדר תלמודא למיהב טעמא אחרינא דאצטריך עולא לאפוקי ההוא טעמא דאי לא\"ה פשיטא ומאי קמ\"ל הא תנינן לה כו' איך הפה יכולה לדבר אמאי לא מני הנך והדבר ברור דמשום דליכא למטעי בהו בטעמא אחרינא לא קחשיב להו ואפשר דעל המקשן הוא דפריך דלדידיה דלא ידע דאיכא למטעי בטעמא אחרינא ומשו' הכי פריך תנינן כו' אמאי לא פריך תו לדעולא אמאי לא מנו הנהו דהתם וא\"ן אפשר דהשתא דאשכח תלמודא טעמא להנהו דמייתי עולא איכא לאקשויי אמאי לא מני הנהו דהתם דאע\"ג דבהנהו ליכא טעמא משום אגב הו\"ל לאתויי וזה דוחק ועיין להתוס' בעירובין ובר\"ה ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש ירושלים דלתותיה ננעלות\n בעת \n שקורא כו' עד ברוך אתה ה' שומע תפלה כו'. ובגמ' ד\"ע סיימו ע\"ז ואחר כך כל א' וא' מביא ס\"ת מביתו וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים וכתב רש\"י ומערב יו\"הך הביאום שם עכ\"ל והרב ח\"ה בחי' אגדות שלו כתב וז\"ל ומ\"ש דמערב יו\"הכ הביאום שם לא ידענא למה דגם אם יש עירוב והוצאה ליום הכפורים הא אמרינן במס' עירובין ד\"ו ודק\"א ירושלים דלתותיה ננעלות עכ\"ל ולא זכיתי להבין אמאי לא זכר שר שכ\"כ רש\"י עצמו בפי' הך ברייתא בסוטה פ' אלו נאמרין דמ\"א ע\"א וז\"ל שם כל א' מביא ס\"ת מביתו לעזרה דקסבר אין עירוב והוצאה ליו\"הכ א\"נ ירוש' דלתותיה ננעלות בלילה ומערבין את כולה יע\"ש ואפשר לומר דרש\"י ביומא פי' לברייתא אפי' בתר דנפרצו בה פרצות הרבה דלא מהני בה עירוב כדאמרינן בעירובין דק\"א ע\"א ומצי' כמה משניות שנשנו לאותו זמן כההיא מתני' דעירובין וכההיא דשנינו בר\"ה פ\"ב דכ\"ג ע\"ב לא היו זזין משם כל היום וכתבו התוס' דמיירי מתני' לאחר שפרצו בה פרצות דחשיבא כר\"הר יע\"ש וה\"נ צ\"ל לאותה ששנינו בר\"פ לולב וערבה י\"ט הא' של חג שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהן מערב שבת למחר משכימים ובאין כו' וע\"כ דטעמא דלא היו מוליכין כל א' ביו\"ט עצמו הוא משום איסורא דהבאה דר\"הר ואם מיירי קודם שנפרצו בה פרצות אין כאן איסורא וכן צ\"ל באותה ששנינו בפסחים ס\"פ תמיד נשחט דס\"ד ע\"ב יצתה כת א' וישבה לה בהר הבית ופרש\"י ז\"ל בשבת קאמר שלא היו יכולין להוליך פסחיהם לבתיהם יע\"ש וכן צ\"ל לאות' ששנינו שם ברפ\"ו דס\"ה ע\"א הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום אינו דוחה את השבת ופירש\"י הרכבתו על כתף האדם להביאו לעזרה דרך ר\"ה אע\"פ שאינה אלא איסור דרבנן דהחי נושא את עצמו כו' יע\"ש ועיין להרב תוי\"ט ז\"ל שם
וראיתי להתוס' שם בפסחים פרק אלו דברים דף ס\"ו ע\"א ד\"ה תוחב לו בצמרו שכתבו וז\"ל השתא משמע בשמעתין דיש איסור ר\"הר בירוש' וקשה דאמרינן פ\"ק דעירובין ירושלים אלמלא דלתותי' ננעלות בלילה חייבים עליה משום ר\"הר ולאו דוקא ננעלות אלא ראוייות לנעול ותירץ ר\"י דהכא לאחר שנפרצו בה פרצות וכה\"ג משני בפ' בתרא דעירובין אמילתא אחריתי עכ\"ל ולא זכיתי להבין למה לא הקשו ותירצו כן אמתני' דהרכבתו אינו דוחה שבת וכן אמתני' דסוף פ' הקודם גבי יצתה כת אחת וישבה לה בהר הבית ושוב ראיתי להרב חד\"ה שכתב ע\"ד התוס' וז\"ל בס\"פ תמיד נשחט נמי מוכח דיש איסור הוצאה בירוש' ואפשר לאוקמה מדין כרמלית אבל הכא משמע להו דמדין ר\"הר נגעו בה מדפריך לקמן והלא מחמר ולא שייך איסור מחמר אלא בר\"הר כדמוכח בפרק המוציא תפילין עכ\"ל ולא ידעתי למה לא הוקש' לו ממתני' נמי דתני הרכבתו אינו דוחה שבת דמשמע דאיכא איסור הוצאה בירוש' גם מ\"ש דמתני' דס\"פ תמיד נשחט אפשר לאוקמה מדין כרמלית נראה דכוונתו לומר דמיירי מתני' בשלא עירבו ולזה איכא איסור הוצאה אבל ק' לזה למה לא תיקנו לערב מערב שבת לכל ירוש' ובזה לא היו צריכין לידחק ולהמתין עד הערב ועכ\"ל דמתני' לאחר שנפרצו בה פרצו' ועיין להרב תיו\"ט בפ' בתרא דעירובין ד\"ה שהיה יע\"ש" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חסר \n מן הקטורת אחד מסממניה או מעלה עשן חייב מיתה כו'. עיין להרב מ\"ל בפ\"ב מה' כלי המקדש ד\"ג ולהרב פר\"ח בפרקין ובא\"ח סי' קל\"ב שדבריו הם דברי המ\"ל ועיין בס' מ\"ק דקכ\"ה ובס' יד אהרן א\"ח סי' קל\"ב יע\"ש והנה הרב מ\"ל שקיל וטרי בסוגיית הגמ' דיומא דנ\"ג ע\"א ובדברי רש\"י דכריתו' בברייתא ואם חסר אחת מכל סממניה חייב מיתה שדבריו הן היפך סוגיין דיומא וקושייתו היא קושיית הרב באר שבע ובעל צידה לדרך כמ\"ש הרב מ\"ל ועיין עוד בדברי הירוש' שהביאו הרבנים הנז' ומכולם אישתמיט מינייהו דברי התו' ישנים שהביאו הירוש' הנז' וכתבו ע\"ש ה\"ר מנחם דליכא בחסור מעלה עשן חייוב מיתה אלא ביו\"הכ לבד ולדבריו לאו דוקא מעלה עשן כי גם בחיסור שאר סמנים נמי והן הן דברי רש\"י ביומא וקושיית הרב התנא מאותה בריית' דבני אהרן דמייתי תלמודא בתר הכי היא קו' ה\"ר אלחנן שכתבו התוס' ישנים יעש\"ב
ודע דבסוגייא זו דיומא פריך תלמודא למה לי ב' קראי למעלה עשן ומשני ר\"א חד למצוה וחד לעכב ורבא אמר חד לעונש וחד לאזהרה וכתוב בחידושי הריטב\"א ז\"ל וז\"ל והא דפרכינן לעיל ותיפוק לי דקמעייל ביאה ריקנית לכ\"ע פרכינן דלכ\"ע איכא בקטורת חסרה עיכובא לרב אשי מדכתיב וכסה ענן הקטורת וכיון שכן הו\"ל ביאה ריקנית והכי פרכינן לעיל דמסתייה דנכתוב רחמנא וכיסה ענן הקטורת לעיכובא ולא היה צריך לכתוב ביה מיתה וכיון דליכא עבודה עיכובא לחסרון הסמנין ביאה רקנית היא ולרבא דאמר כי בענן אזהרה כ\"ש דפרכינן שפיר דאפי' לא כתב רחמנא וכיסה כיון דאיכא אזהרה למעלה עשן ממילא משמע שהוא מעכב ומחייב עליה מיתה משום ביאה ריקנית וזה ברור עכ\"ל ודברי' אלו שכתב דכיון דאיכא אזהרה ממילא משמע שהוא מעכב הם תמוהים מאותה שאמרו במנחות ר\"פ כל המנחות דנ\"ג ע\"א עלה דאמרינן התם דכל המנחות באות מצה לעיכובא נפ\"ל מקרא דלא תאכל חמץ אלא מצה מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו דעלמא ואפסולי לא מפסלה אלא כדתנייא כו' יע\"ש הרי דאע\"ג דאיכא אזהרה בהדייא אפ\"ה אמרינן דאצטריך קרא אחרינא לעכב ועיין עוד לרבינו בפ\"ה מה' איסורי מזבח די\"ב שכתב דאע\"ג דבמקטיר הקרבן בלי מלח עובר בלאו ולקי מ\"מ הקרבן כשר יע\"ש ודוק הרי דאע\"ג דאיכא אזהרה ומלקות הקרבן כשר וזה היפך דברי הריטב\"א ז\"ל
איברא שעיקר דברי רבינו ז\"ל הללו תמוהי' דכיון דלדידיה לקי על לאו זה דכל קרבן אמאי לא יפסל שהרי שנה עליו הכתוב לעכב דאיכא ב' כתובים חד עשה דכל קרבנך תקריב מלח וקרא דלא תשבית מלח דלדידיה קאי על כל הקרבנות ומה\"ט לקי עלייהו דאי משום דגלי קרא ואמר מעל מנחתך דמשמע דדוקא במנח' הוא דשנה הכתוב לעכב א\"כ נימא דאף עיקר הלאו דלא תשבית מלח ליכא אלא במנחה ולא בשאר קרבנות וליישב דברי רבינו נראה לע\"ד ע\"פ מה שדרשו בפ' הקומץ רבה דכ\"א תקריב מלח ואפי' בשבת והרב מש\"ל בה' שבת פ' י\"א הי\"א הק' ע\"ז דכיון דקי\"ל אין עיבוד באוכלין ל\"ל להתיר מליחה בשבת דמהי תיתי לאסור דאצטריך קרא להתיר יע\"ש וליישב זה משמע ליה לרבינו דאצטריך קרא להתיר מליחת הקרבן אפי' בשבת משום דהוה ס\"ד למי' דכיון דהקרבן אינו נפסל אם הקריבו בלי מלח הוה ס\"ד לומר דבשבת לא יקריבנו במלח דהו\"ל כעושה מלאכה בשבת בלי צורך דאע\"ג דאין עבוד באוכלין ואין כאן מלאכה משום עבוד מ\"מ כיון דאחשביה רחמנא למליחת הקרבן לחייב עליו עשה ול\"ת עשה דעל כל קרבנך תקריב מלח ולא תעשה דתשבית מלח הילכך חשיבא מלאכה וכעין זה כתב רש\"י בפ\"ב דביצה דכ\"ז עלה דמתני' דחלה שנטמא' אסורה בטלטול דשריפת קדשים טמאין בי\"ט אסירי ואפי' לתתה לפני כלבו שאין בו מלאכה דכתיב באש ישרף הילכך מלאכה היא כו' הרי דאע\"פ שהוא מבער את הקדשים במידי דלא מלאכה היא כיון דאחשביה רחמנא חשיבא מלאכה הכא נמי כיון דאחשביה רחמנא למליחת הקרבן לתת עליו עשה ולא תעשה הילכך מלאכה היא וכיון דהקרבן לא מפסל בהכי הו\"א דלא יקריבנו בשבת במלח משו\"ה אצטריך תקריב מלח ואפילו בשבת אפי' דהקרבן כשר בלא\"ה ומשם למד רבינו דכשר אם הקריב בלי מלח
וע\"פ האמור ממילא יתיישב מה שהק' הרב מ\"ל ז\"ל ומו\"ה בס' שער המלך בה' י\"ט דמ\"ט ע\"ד עלה דהך דרשא דתקריב מלח ואפילו בשבת ועיין במה שכתבתי עוד בזה בה' שבת בשורש אין עבוד באוכלין יעש\"ב ודע שבתוס' ישנים כתבו דלרבא דדריש חד לעונש וחד לאזהרה לעכב נפ\"ל מקרא אחרינא ואפשר דהיינו מדכתיב חוקה בפרשה וכ\"כ הרב מ\"ל ז\"ל בה' כלי המקדש ועיין עוד להרב מ\"ל בפ\"א מה' ק\"פ ה\"ה שעמד באותה סוגייא דר\"פ כל המנחות ועיין במה שכתבנו אנן בענייותינו שם בהל' ק\"פ שורש ק\"פ שנשחט על החמץ יע\"ש ועיין להרפ\"ח ז\"ל בס' מים חיים בחי' לה' בכורות פ\"ו הל' ה' שכתב כדברי הריטב\"א דלרבא לא אמרינן כל מילתא דאמר רחמנא ל\"ת אי עביד ל\"מ אלא היכא דכתיב לאו בהדייא ועיין בס' שם אהרן די\"ג ע\"ב וע\"ג" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..28992fb9f58e6fb70187085d7a9bcf36272e2b9a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,99 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Service_on_the_Day_of_Atonement", + "text": [ + [ + [ + "שורש דין שעיר של יוה\"כ ביום \n הצום מקריבין כו' ושעיר הנעשה בחוץ והוא נאכל לערב כו'. משנה בפרק שתי הלחם דצ\"ב ע\"ב חל להיות בע\"ש שעיר של יו\"הכ נאכל לערב והבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה ואמרינן עלה בגמרא לא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו ומתוך ששונאים חכמי א\"י את הבבליים קורין אותן על שמן וכתבו שם התוספות דמה שמזכירין אותן לגנאי על שאוכלין את השעירים חיים אע\"ג דמצוה קא עבדי שלא יבואו לידי נותר לפי שהרגילו עצמן כמו כן לאוכלן חיים אף בכל השנים דמחזי כרעבתנו' עכ\"ל וי\"ל על רבינו למה זה השמיט חידוש דין זה דכשחל יו\"הך בע\"ש שמי שדעתו יפה אוכלו לערב כמו שהוא חי ואפשר דלדידיה משמע שמה שהיו מזכירין אותן לגנאי היינו משום שהיו אוכלין אותן חיים ומה שהקשו התוס' דמצוה קא עבדי שלא יבואו לידי נותר לא קשיא מידי דמוטב שיבואו לידי נותר ואל יאכלו אותן חיים דאיכא איסורא שהרי בחולין דקל\"ב אמרינן אמר ר\"ח מתנות כהונה אינן נאכלו' אלא צלי מ\"ט אמר קרא לך נתתים למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ע\"ש. וכ\"כ רבינו בספ\"ט מה' בכורים יע\"ש ואכילת בשר חי אין ספק שאין זה דרך מלכים וראיה לדבר ההיא דנבוכדנצר דאשבעיה לצדקיהו כדאיתא בנדרים דס\"ז עיין שם באחד מן הפירושים לרש\"י ואינו נאכל אלא צלי הכי משמע ואין לו' דזה אינו אלא למצוה אבל לא לעיכובא דהא כתיב והיתה זאת לכם לחוקת עולם וכל היכא דכתיב חוקה הוי עכובא כדאמרי' בפרק טרף בקלפי דמ\"ב יע\"ש וכיון שכן דאיכא איסורא לאוכלן חיים השמיטו רבינו. אך קשה דבפסחים פרק אלו דברים דע\"א ע\"א עלה דקאמר רב הונא בריה דרב יאודה דכשחל י\"ט בשבת למ\"ד דבעינן זביחה בשע' שמחה משמחו בשעירי הרגלים קאמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דשעירי הרגלים חי נאכלים צלי אינן נאכלים ופי' רש\"י שאם בא לאוכלו בשבת לא יאכלינו כי אם חי וליכא שמחה יע\"ש. משמע דהא דמתנו' כהונה אינן נאכלות אלא צלי אינו אלא למצוה בעלמא ולא לעיכובא ויש לדחות דרבא ה\"ק דאפי' כי הוה מצי למיכל שעירי הרגלי' בשבת לא מצי למיכל אלא חי ואכתי ליכא שמחה כ\"ש השתא דלא מצי למיכל בעודן חיים ודוחק ומ\"מ במ\"ש התוס' דמשום שהורגלו בשאר ימו' השנה לאוכלן חיים דמיחזי כרעבתנותא היו מגנים אותן לא ידעתי ל\"ל למימ' משו' דמחזי כרעבתנותא תיפוק לי דאיכא איסור' כל היכא דמצי למכלינהו צלי ואוכלן חיים משום דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלין ועיין להתוס' בפרק התכלת דמ\"ח ע\"א ד\"ה חטא ודוק.
ודע דמאי דקשיא לן למה זה השמיט רבינו חידוש דין זה דכשחל יו\"הך בע\"ש דמי שדעתו יפה אוכלו לערב כמו שהוא חי לא קשיא אלא לדעתו דס\"ל דבזמן הראיה היה חל יו\"הך בע\"ש או ביום ראשון וכמ\"ש הוא ז\"ל בפי' המשנה עלה דמתני' דפרק שתי הלחם וע\"ש בדברי הרב תי\"ט ועיין להלח\"מ בפ\"ג מה' קדוש החדש הט\"ו ובפ\"א מה' תמידין ומוספין הל' ז' ועיין בספר יד אהרן סי' של\"ד בהג\"הט אבל התוס' בשבת פ' אלו קשרים דקי\"ד ע\"א ד\"ה חלבי כו' כתבו דכל היכא דקתני תרי שבי דהוו בהדי הדדי אתי כאחרים דאמרינן אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד יע\"ש ולפי דבריהם הך מתני' דפרק שתי הלחם דקתני חל יו\"הך בערב שבת אחרי' היא ואינה הלכה ועיין להתוס' בפסחים פרק תמיד נשחט דנ\"ח ע\"ב ד\"ה כאלו כו' שכתבו וז\"ל ורש\"י שהקשה דע\"פ הראיה היו מקדשין אין נראה לר\"י דאע\"ג דהיו מקדשין ע\"פ הראיה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבי בהדי הדדי כו' וההיא דחלבי שבת קרבין אתיא כאחרים עכ\"ל. וראיתי בספר יד אהרן שם בסימן של\"ד עשה פלילות ע\"ד התו' הללו דכיון דההיא דחלבי שבת אי קרבין ביו\"הך אתיא כאחרים מאי קא קשיא להו תו ע\"ד רש\"י במ\"ש דע\"פ הראיה היו מקדשין אותה והיה חל יו\"הכ באחד בשבת שדבריו אמורים ע\"ד רבי ישמעאל וההיא דחלבי שבת קרבין ביו\"הכ רבי ישמעאל קתני לה דקאי כאחרי' יע\"ש ולא קשיא מידי דאי דברי רש\"י אינן אלא כר' ישמעאל למה תלה הדבר בראיה דלאחרים אין הדבר תלוי בראיה או בחשבון דאין ב\"ד מעברין את החודש אפי' לצורך סתמא קאמ' ולדידי' ליכ' מצוה לקדש את החדש ע\"פ הראי' כדאית' בפ\"ק דר\"ה ובערכין יע\"ש ועיין בס' אור יקרות.
ועל מה ששנינו במתני' אוכלין אותו כמו שהוא חי כתב הרב תי\"ט וז\"ל ואין בו משום דם האברים שהוא בל\"ת ולוקין עליו כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ה דכריתו' דהתם בגמרא מוקמינן לה דוקא בדפריש ולפיכך שרי אף בלא מליחה כמ\"ש התוס' בפ\"ק דחולין די\"ד ואפילו לרבינו דבפ\"ו מהמ\"א אוסרו בלא מליחה יפה יפה הכא אין איסור דמליחה ביו\"הכ ולא מבעיא לדידיה שהוא פוסק כמ\"ד אין עבוד באוכלין כמ\"ש בשמו פרק י\"ד דשבת אלא אף לרש\"י והר\"ב דוקא לאורחא אבל לביתיה לא כמ\"ש שם ואע\"ג דהתוס' פ\"ז דשבת דע\"ה כתבו דמדרבנן אסור למלוח הכא בקדשים לא גזרו משום שבות עכ\"ל וראיתי למרן מלכא הרב מהרח\"א בספר עץ החיים בלשונו' ד\"ד ע\"ב שכתב על דבריו וז\"ל ותמיהא מילתא שהתוס' הביאו ראיה ממליחת צנון דאסירא והרמב\"ם אסר במליח' צנון פכ\"א מהל' שבת משום דנראה כמבשל הרי דגם לרבינו אסור למלחו מדרבנן ואיך שם פלוגתא בין רבינו להתוס' ואפי' תימא דגם מדרבנן לא שייך עבוד אכתי אסור משו' דנראה כמבשל גם עמ\"ש דמשום דאין שבות במקדש שרי למולחו ליתא שהרי אף בגבולין שרינן כמ\"ש פ\"ק דחולין ופסקו רבינו פ\"ב דשבת השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ואשתמטיתיה הך דינא לכן י\"ל דבשעת אכילה טובלו כמו שהוא הדין בצנון וגם בגבולין שרינן ודלא כהתי\"ט עכ\"ל.
ואחרי שאלת המחילה הראויה הנה כל דבריו תמוהים דמ\"ש שהרב תי\"ט שם מחלוק' בין רבינו והתוס' לא ידעתי מהיכן משמע ליה כן כי מפני שעיקרן של דברים דמליחה באוכלים אסור מדרבנן התוס' אמרוה הביא דבריהם ז\"ל ואין ס' שרבינו יודה בזה ומעיקר' כתב דליכא איסורא דאורייתא אליבא דכ\"ע ולבתר הכי כתב דליכא נמי איסורא דרבנן ואדרבא עיקר דבריו ז\"ל אינו אלא לדע' ר' דלדע' התוס' הכהני' היו אוכלי' אותן חיים בלא מליח' כלל כמ\"ש בפ\"ק דחולין דף י\"ד דליכ' איסור דם בדלא פריש גם מ\"ש דאשתמיט מיניה אותה שאמרו בפ\"ק דחולין השוחט לחולה בשבת שרי לברי' באומצ' לא אאמין דבר זה שהרי הוא ז\"ל הבי' דברי התו' דפ\"ק דחולין די\"ד שכתבו שדם האברים לא אסיר אלא בדפריש והרואה דברי התוס' על מקומן יראה איך עיקר דבריהם בנויין אההיא דהשוחט לחול' בשבת דשרי לבריא באומצא יע\"ש ועיין בהר\"ן בהלכו' שם בפ\"ק דחולין דתרע\"ו ע\"ב ואיך אפשר דאשתמיט מיניה דבר זה ואין ספק דלדידיה משמע ליה דהתם הכי קאמר שרי לבריא באומצא אם עבר ומלחו וכמ\"ש התוס' שם בפ\"ק דחולין יע\"ש גם מ\"ש לכן י\"ל דבשעת אכילה טובלו במלח כו' לא ידענא מאי קאמר דמליחת בשר להפליט הדם שיעור הילוך מיל לרבינו או שיעור צליה לד' הרא\"ש וסיעתיה עיין בי\"ד סימן ס\"ט באופן שכל דבריו תמוהים אצלי. ואולם הא קשיא לי טובא בדברי הרב תוי\"ט במה שרצה לומר דלדעת התוס' דפ\"ק דחולין די\"ד היו יכולין הכהנים לאוכלן חיים בלא מליחה כיון דליכא איסורא בדם האיברים דלא פריש והדבר תמוה דנהי דמשו' איסו' דדם לא בעינן מליחה אבל אכתי היה צריך מליחה משום מצות על כל קרבנך תקריב מלח דמצוה זו איתיה אף בחלק הנאכל לכהנים וכמ\"ש הרא\"ה בספר בד\"ה וגם הר\"ן בפ\"ק דחולין דתרע\"ז ע\"ב כתב כן על שמו יע\"ש ועל פ\"ז אין אנו צריכין למ\"ש הרב ז\"ל דהכא שרי משו' דאין שבו' במקדש או שאין עיבוד באוכלין דבלא\"ה ניחא שהרי מצוה זו דעל כל קרבנך תקריב מלח היה דוחה את השבת כמו דאמרו בת\"כ ומייתי לה בגמרא פרק הקומץ רבה תקריב מלח ואפילו בשבת ואין ספק שאף חלק הנאכל לכהנים היה דוחה את השבת ועיין בספר מוצל מאש שבס\"ס רב יוסף ס\"א ולהרמ\"ל הל' שבת פי\"א. שו\"ר שדבר זה במחלוק' הוא שנוי שדע' הרשב\"א בספר משמרת הבית דלא כהרא\"ה וכ\"כ עוד בס' מוצל מאש ע\"ש הרוקח דשעירי' שהיו הכהנים אוכלים חיים היה בלי מלח והכריח כן ממ\"ש בירוש' סוף פאה בשר מליח מערבין בשר חי מערבין משמע דבשר חי מיקרי בלא מליחה יע\"ש משמע דס\"ל דליכא מצוה דעל כל קרבנך בחלק הנאכל לכהנים יע\"ש והכי נמי משמע מדברי הרא\"ש ז\"ל בפ' כל שעה דל\"ט ע\"ב עלה דאמר ר' שילא האי ותיקא שרי שכתב וז\"ל ויש מביאין ראיה דמלח אינו גורם חמוץ כו' וטעות הוא בידם דאין נותנין אלא בדבר הקרב ע\"ג המזבח כגון אברים ופדרים כו' יע\"ש ואם בשיטתם קיימי התוס' עכ\"ל כמ\"ש הרב תוי\"ט בישוב דבריהם ועיין מ\"ש בה' שבת בשורש אין עיבוד באוכלין יע\"ש.
שורש דין פר ואיל של כהן גדול\n עוד כתב רבינו ופר \n ואיל ושניהם משל כ\"ג כו'. בספ\"ק דשבועות די\"ג אמרינן מאן תנא להא דתנו רבנן ושחט את שעיר החטאת אשר לעם שאין הכהנים מתכפרים בו ובמה הם מתכפרי' בפרו של אהרן יכו' לא יתכפרו בפרו של אהרן שהרי כבר נאמר אשר לו מעתה אין להן כפרה כשהוא אומר יכפר הרי יש להם כפרה במה הם מתכפרי' מוטב שיתכפרו בפרו של אהרן שהרי הותר מכללו אצל ביתו ואם נפשך לומר הרי הוא אומר וכפר בעדו ובעד ביתו וכתיב בית אהרן ברכו את ה'. ופרכינן בגמרא והאי אשר לעם להכי הוא דאתא האי מ\"ל דקאמר רחמנא מדעם להוי ומשנינן ההוא מומאת עדת בני ישראל נפקא והדר פרכינן והאי אשר לו להכי הוא דאתא האי מ\"ל לכדתניא משלו הוא מביא ולא משל צבור יכול לא יביא משל צבור שאין הצבור מתכפרי' בו אבל יביא משל אחיו הכהנים שאחיו הכהנים מתכפרים בו ת\"ל אשר לו יכול לא יביא ואם הביא כשר ת\"ל שוב אשר לו שנה עליו הכתוב לעכב ע\"כ וכתבו התוס' בד\"ה כולן קרויין ביתו וז\"ל ותימא ולויים במה יתכפרו אי בשל צבור אשר לעם כתיב ולוים לא איקרו עם ופלוגתא היא בפרק הזרוע ואי בשל אהרן לא אקרו ביתו וכי תימא כיון דאשכחן שיש להם כפרה יתכפרו בשל עם א\"כ מצינו שעיר של עם שהותר מכללו עכ\"ל ויש לדקדק בדבריהם דמאי קושיא מדמצינו שעיר של עם שהותר מכללו דאי משום דבברייתא קאמר שלא מצינו שעיר של עם שהותר מכללו היינו לפום מאי דס\"ד דכהנים לא אקרו ביתו ולהכי שקיל וטרי גבי כהנים היכן תלויה כפרתן דאי בשל עם לא מצי' שהותר מכללו אצל אחרי' בהדיא באותן דלא מקרו עם דלפום האי ס\"ד ליכא למימר הרי הותר מכללו אצל לוים דאפשר דאף הלויים תלויה כפרתם בשל אהרן ועליה אנו דנין כיון דאכתי לא אסיק טעמא דכהנים משו' דאקרי ביתו כי היכי דנימא דאין לוים בכלל וכהנים ולוים שוים בדבר אבל לפום מאי דמסיק ואמר דכהני' אקרו ביתו של אהרן עכ\"ל דלוים מתכפרי' בשל עם אע\"ג דלא מצינו שהותר מכללו אצל אחר דאל\"כ במה יתכפרו דהשתא לית לן למימר דמתכפרי בשל אהרן דאדרבא מדפרט הכתוב כפרתו של אהרן וכפרת אחיו הכהני' ולא פרט ג\"כ כפרת הלוים והו\"ל למימר וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד ביתו הלוי שמעי' שאין הלוים בכלל משא\"כ בשעיר של עם דלא פרט אחרי' לבד העם כי היכי דתקשי לן למה לא פרט ג\"כ הלוים די\"ל דפרט העם שהם העיקר וה\"ה הלוים וקושיא זו הקשה אותה מהריב\"ל בחידושיו שם אלא שדבריו באו בדרך קצרה ואנחנו הרחבנו דבריו יותר אשר ע\"פ האמור אין מקום למ\"ש הרב ח\"ה ע\"ד הריב\"ל ע\"ש.
גם הרב ברכת הזבח בפרק שתי מדות דצ\"ב ע\"א ד\"ה הושוו כולן תמה ע\"ד הריב\"ל דכיון דחזי' לתנא דברייתא דלפום מאי דלא אסיק אדעתיה דכהנים בכלל ביתו שקיל וטרי היכן תלויה כפרתן וקאמר דבשעיר של עם לא יתכן שהרי לא מצינו שהותר מכללו אצל אחרים בהדיא כדי שנאמר שגם אצל הכהני' נמי הותר עד דאשכחן פרו של אהרן שהותר מכללו בהדיא אצל ביתו א\"כ שפיר קשיא להו להתוס' דלפי המסקנא דהדר ואמר דכהני' בכלל ביתו נינהו לוים לא מצינו להם כפרה דאי בשל עם היכא אשכחן דהותר מכללו אצל אחרי' בהדיא כדי שנאמר שגם ללוים הותר דמה\"ט קאמר בברייתא למאי דס\"ד דכהני' לא אקרו ביתו דאינן מתכפרי' בשל עם הואיל ולא אשכחן שעיר של עם שהותר מכללו בהדיא אצל אחרי' וא\"כ לפי המסקנא נמי נימא הכי דאי בסברא בעלמא אית לן למימר דיתכפרו בשל עם הואיל ומצינו להם כפרה גם למאי דס\"ד דברייתא למה הוצרך לטעם דהותר מכללו ולא אמר דמסבר' יש לנו לומר דיש להם כפרה בשל עם את\"ד יע\"ש. ומלבד שאם זו היתה כונת התוס' לא הי\"ל לומר א\"כ מצינו שהותר מכללו אצל העם אלא הכי הול\"ל אם כן מצינו שיש להם כפרה אף בלתי טעם דהותר מכללו ועוד שעפ\"י האמור אין מקום לדבריו דודאי למאי דלא אסיק אדעתיה תנא דברייתא דכהני' אקרו ביתו אצטריך לטעמא דהותר מכללו ללמדינו היכן תלויה כפרתן אי בשעיר של עם או בשל כ\"ג אבל בתר דמסיק דכהני' בכלל ביתו הן מעתה ממילא ידעינן דבשעיר של עם הוא דמתכפרי דאי בפרו של אהרן היה הכתוב פורט כפרת הלוי' כי היכי דפרט כפרת הכהני' וברור. והרב קרבן אהרן בדק\"ע ע\"ד הביא דברי מהריב\"ל והשיא כונת דבריו למה שלא עלה על דעתו ז\"ל ועיקר קושית מהריב\"ל הקשה אותה על שמו והדברי' תמוהי'.
וע\"פ האמור הנה דברי התוספות בפרק שתי מדות נוחים יותר היפך מ\"ש הרב ברכת הזבח ע\"ש ובעיקר דבריהם קשיא לי דכיון דהך מילתא אי לוים אקרו עם בפלוגתא דתנאי מוקמינן לה התם א\"כ מאי קא קשיא להו דהא שפיר איכא למימר דהך ברייתא אתיא כמ\"ד דלוים אקרו עם ואה\"נ דלאידך מ\"ד לא ס\"ל כתנא דידן דיהיב טעמא גבי כהני' משו' דהותר מכללו אצל פרו של אהרן ולא אצל העם אלא ס\"ל דכהני' בכלל ביתו ולוים כיון דלא מצינו להם כפרה עכ\"ל דהותר מכללו אצל שעיר של עם דכיון דכל עיקר קושיית התוס' אינה אלא לתנא דברייתא דקאמר מעיקרא דשעיר של עם לא הותר מכללו אימא דאידך תנא לא יאמר כן ועיין עוד בדברי הרב ברכת הזבח במ\"ש עוד שם ליישב דברי התוספות דפרק שתי מידות שתירצו התירוץ הזה שתירצו כאן ולא הוקשה להם ע\"ז כלום כמה שהוק' להם פה יע\"ש ולדידי אפשר דמה\"ט ניחא להם התם בתירו' זה דאיכ' למי' דהך תנא ס\"ל דלוים אקרו עם וכדאמרן ועיין בס' צאן קדשי' שם ואין דבריו נכונים בזה לע\"ד ע\"ש.
ובר\"ח האי מיבעי ליה כו' כתבו וז\"ל ומדאצטרי' קרא לומר דלא מייתי משל צבור אלמא מתכפרים בו כו' הקשה מהריב\"ל על דבריהם דמי דחקם לפרש כן ולא דפריך בפשיטות דהאי קרא אצטריך למעט ההבאה וראיתי להרב ק\"א בדק\"ע ע\"א שתירץ דדחקם לפרש כן דאי בפשיטות הוא דפריך קשה דמאי קו' דאימא משום דממעטינן להו מהבאה הוא דס\"ד למעוטינהו נמי מכפרה דאי אית להו כפרה בו אין סברא למעט להו מהבאה ועוד דאיכא למדרש קרא הכי והכי הוצרך תנא להכריח דלא נדרוש קרא דאתא למעט הכפרה ולכך הוצרכו התוספות לומר דקושיית המקשה הוא מדאצטריך קרא לו' דלא יביא משל כהנים שמעינן דאית להו כפרה דאי לית להו כפרה למה הוצרך למעטינהו מהבאה דמהיכא תיתי לומר דיביא משלהם עד שהוצרך קרא למעטינהו ובהכי יתיישב הקושייא הראשונה שהקשינו דכי ממעטינן להו מהבאה ממעטינן להו מכפרה ולקו' השניה תירצו נמי בהכי דמעולם לא ס\"ד דמקשה דאיכא למדרש קרא דאשר לו למעט הכפרה אם לא בשנדרוש תחילה שלא יביא משלהם דאי לא לא נוכל לדרוש קרא למעטינהו מכפרה כיון שהוא בא משלהם אלא ע\"כ למדרש תחילה שלא יביא משלהם וכשנדרוש שלא יביא שמעינן דאית להו כפרה מדאצטריך למעטינהו מהבאה אלו דבריו יע\"ש ואני בע\"ד לא ידעתי איך ישב קושייתו השניה בהכי ואיך תלה זה בזה ואמר דכי דרשינן קרא דאתא למעטינהו מכפרה ע\"כ למדרש קרא למעטינהו מהבאה דאי לא אלא דבא משל אחיו לא נוכל למדרש קרא דאתא למעטינהו מכפרה דמי זה אמר דכי דרשי' קרא למעט הכפרה ולא ההבאה שמעי' דמשלהם הוא בא דמסברא ודאי ממעטינן להו מהבאה נמי מיהו הכרח הקו' הראשונ' היא נכונה בטעמה וכ\"כ הרב ח\"ה.
עוד הקשה מהריב\"ל בדברי התוס' וז\"ל ותו דהא אמרינן לעי' דמאת עדת בני ישראל נפקא דלא יביא משלהם אע\"ג דכתיב אשר לעם למעוטי שאין הכהנים מתכפרים בדעם ותירץ וז\"ל והא לאו מילתא היא משום דלא דרשינן אשר לעם שאינן מתכפרים אלא דאי אייתר אשר לעם עכ\"ל וביאור דבריו כתב הרב ק\"א בדק\"פ ע\"א דאיך אמרו התוס' דמדאצטריך קרא לומר שלא יביא משלהם נשמע שמתכפרים והלא לעיל דרשינן קרא דמאת עדת בני ישראל למעט שלא יביא משלהם ר\"ל משל כהנים אע\"ג דדרשינן קרא דאשר לעם שלא יתכפרו בשל עם ולזה תי' דלא דרשינן קרא דאשר לעם למעט שלא יתכפרו אלא משום דאייתר שכבר נאמר קרא דמאת עדת בני ישראל דאי לאו הכי הו\"א דבא לו' שלא יביא אלא משל עם והו\"א דמתכפרים אלא שאחר שדרשנו שלא יביא משלו אלא משל עם מקרא דמאת עדת בני ישראל אייתר קרא אשר לעם למעט הכפרה שאינן מתכפרים בשל עם עכ\"ל.
ואנכי לא ידעתי למה הוצרך לזה דמעיקרא קושיא ליכא דהכא לאו מסברא בעלמא הוא דאמרי' הכי אלא משום יתורא דקרא דאי הכהני' נמי לא מתכפרי' בפרו של אהרן למה זה הוצרך קרא אחורי תניינא דאשר לו למעטינהו דהא כיון דלא מתכפרי' הו\"ל כשאר העם ומהיכא דממעטינן שאר העם מתמעטו נמי אחיו הכהני' ומקרא יתירא שמעינן דאית להו כפרה דהשתא איצטריך שפיר קרא אחרינא למעטינהו כיון דלא שוו לשאר העם ולדבריו לא ידעתי אמאי לא הוק' לו קרא דאשר לו היכי דריש בברייתא למעט שאר העם מהבאה שלא יביא משלהם הא שאר העם אע\"ג דאינן מתכפרי' בפרו של אהרן דהא אית להו כפרה לחודיה וא\"ה אתא קרא למעטינהו שלא יביא משלהם מיהו לזה י\"ל דכיון דכפרתן תלויה ביד כ\"ג דין הוא דיביא משלהם להכי אצטריך קרא למעטינהו. מיהו עיקר הקושיא לדידי לא שמיע לי דזה שכתב דקרא דאשר לעם מיניה ממעטינן לעי' שלא יביא משלהם כלו' משל כהנים הנה רש\"י לא כתב כן אלא שלא יהיה משל כ\"ג דהו\"א כיון דפרו משלו הוא בא ה\"נ שעיר אשר לעם כו' וא\"כ אחיו הכהנים מהיכן שמיע לן דלא יביא משלהם דאפשר דהם חושבין כשאר עדת בני ישראל ועל הרב קרבן אהרן אני תמה שהודה לדברי מוהריב\"ל והוא ז\"ל כתב לעיל דהכרח התוס' שכתבו דקושית המקשה הוא מכח מדאצטריך כו' הוא משום דאל\"כ קשה דכיון דממעטינן ההבאה מינה שמעינן שלא יתכפרו בו כו' יע\"ש וא\"כ ק' למה לא הקשו התוס' קושייתם הלזו בקושיית הגמ' דפריך לעיל גבי קרא דאשר לעם דממעטינן ההבאה שלא יביא משלהם ר\"ל משל כהנים אלא ודאי דלעיל לא קשיא להו מידי כדאמרן.
עוד כתבו התוס' וז\"ל וקצת תימה דמאי פריך נימא להם דהא דדרשינן דלא מייתי משל כהנים היינו לבתר דקי\"ל דכהנים מתכפרים בו ע\"כ וכתב מהריב\"ל ותו יש לתמוה במ\"ש וקצת תימא ולכאורה נראה שהיא תמיהא רבה יע\"ש ולע\"ד דהדין עמהם דאין כאן כי אם קצת תימה ולא תמיהא רבתי דאיכא למימר דאם איתא דלבתר דמסיק בברייתא דכהנים מתכפרים בפרו של אהרן מעתה קרא דאשר לו דריש ליה תנא דברייתא דאתא למעט ההבאה כדדריש אידך תנא דברייתא ומאי דקאמר מעיק' יכול לא יתכפרו בשל כ\"ג דכתיב אשר לו אינו אלא לס\"ד בעלמא א\"כ הו\"ל לברייתא לבתר דמסיק דמתכפרי בפרו של אהרן לומר א\"כ קרא דאשר לו למאי אתא למעט ההבאה ומדלא קאמר הכי משמע דהך משמעותא דמשמע ליה לתנא דאתא למעט כפרת אחרים אכתי קאי ולא הדר ביה אלא דהשתא ממעטינן מיניה לוים דוקא ולא כהנים דאית לן קרא לרבויינהו וע\"ז הוא דפריך תלמודא שפי' דהא אצטריך למעט ההבאה כאידך תנא דברייתא ומפני שאין זה הכרח כ\"כ דאפשר לומר דתנא לא נחית להכי ולהכי לא הדר לפרש קרא דאשר לו למעט ההבאה לכן כתבו קצת תימה.
עו\"כ מהריב\"ל וז\"ל ועוד יש לתמוה בפשטא דשמעתתא דפריך והאי אשר לו להכי הוא דאתא האי מנ\"ל לכדתנייא כו' ואמאי הוצרך לאתויי הך ברייתא והלא לעיל מקשינן והך אשר לעם להכי הוא דאתא כו' האי מ\"ל דקאמר רחמנא מדעם ליהוי וטעמא כמ\"ש דפשטא דקרא מדמשמע דעם ה\"נ פשטיה דקר' מש' אשר לו משלו ולמאי אצטריך לאתויי ההיא בריית' דשלו מביא ואי משו' הא לחוד לא הוה קשיא דמצינן למימ' דאצטריך לאתויי הברייתא דהא משלו אחרינא קאתי וכדאמרינן לעיל ההוא משל עדת בני ישראל נפקא אלא שלפ\"ז יש לתמוה על דברי התוס' ז\"ל איפכא ממאי דהוה קשיא לן דהאי קצת תימה לא קשיא ולא מידי דלאו מחמת הבריית' קפריך אלא כדפריך לעיל ומאי דאייתי ברייתא הוי לכדאמרן עכ\"ל והרב ח\"ה לא ניחא ליה לומר כן דא\"כ מעיקרא הו\"ל למפרך מקרא כדפריך לעיל ולבתר הכי הו\"ל לאתויי הברייתא לאלומיה פירכיה יע\"ש וכ\"כ הרב ק\"א ז\"ל בדקס\"ט ע\"ב וע\"ג יע\"ש ולכאורה היה מקו' לישב ולו' דודאי אף התוס' אזלי ומודו דמאי דלא אקשי תלמודא מפשטיה דקרא הוא משום דהכא אייתר קרא דאשר לו והוה ס\"ד לומר דאתא למעט כפרת אחיו הכהני' ומשו\"ה הוצרך לאתויי הברייתא לומר דאכתי אצטרי' למעט הכהנים שלא יביא משלהם דמהיכא דממעטינן שאר העם לא ממעטינן אחיו הכהנים דשאני כהנים דמתכפרי בפרו של אהרן וע\"ז הוקשה להם להתוס' דכיון דעיקר הכתוב השני דאשר לו לא הוצרך אלא משום דהו\"א דאתי משל כהנים ומשום דמתכפרי בפרו של אהרן אבל אי ליכא לטעמ' דמתכפרי לא הוה בעי קרא אחרינא למעטינהו דמהיכא דממעטינן שאר העם מינה מתמעטו אחיו הכהנים א\"כ נימא דהא דדרשינן להך קרא למעט הבאת הכהנים היינו לבתר דקים לן דכהנים מתכפרים בו דלס\"ד דבריית' דלעי' דאין הכהנים מתכפרים בו אדרבא דרשינן להאי קרא למעט שלא יתכפרו בו ומקרא דאשר לו דמתמעטו שאר העם מהבאה מתמעט אינהו נמי מהבאה ומיתורא דקרא דרשי' למעוטי כפרה כדדרשינן לעי' בקרא דאשר לעם חד למעוטינהו מהבאה וחד למעוטינהו מכפרה אבל הא ודאי ליתא דכיון דחזינן בברייתא דלעיל דמייתי קרא דאשר לו לומר שאין אחיו הכהנים מתכפרים בו ש\"מ דחיליה דתנא דברייתא אינו אלא מהך קרא דאי לאו קרא דאשר לו הוה שמעינן דאחיו הכהנים מתכפרים בו והשתא לפום האי סברא נדרוש קרא דאשר לו למעט ההבאה דהשתא ליכ' למעוטינהו מהבאה מקרא דממעטינן שאר העם דאחיו הכהנים שאני דמתכפרי בפרו של אהרן ודוק ומיהו אכתי י\"ל דשפיר קשיא להו דאימא דהא דדרשינן קרא דאשר השלישי לעכב היינו לבתר דקים לן דמתכפרי הכהני' בפרו של אהרן דאי לאו הוה דרשינן הך קרא למעט כפרת הכהנים מפרו של אהרן דהכי אית לן למדרש טפי ולא לעכב כמ\"ש התוס' לקמן ד\"ה שנה עליהן כו' ואין לומר דכיון דקרא דאשר לו השני דמיניה ממעטינן שלא יביא משלהן לא אצטריך אלא משום דאיכא סברא שיביא משלהן כיון דמתכפרים בו א\"כ איך נדרוש אשר לו השלישי למעטי' מכפרה הא ודאי לא קשיא דבא זה ולמד על זה כמ\"ש מוהריב\"ל למה שהוקשה לו בדברי התוס' ז\"ל יע\"ש.
ואיך שיהיה הנה מבואר יוצא מתוך סוגייא זו דאין פרו של כ\"ג בא אלא משל עצמו ולא משל צבור וגם לא משל אחיו הכהנים אע\"ג דמתכפרים בו וגם איכא קרא יתירא לעיכובא ורבינו לא ביאר לנו דבר זה אי איכא עיכובא או לא וכמו שהקשה הרב מ\"ל ובס' אוריין תליתאי בחידושי שבועות אשר שם להרב נאמן שמואל ראיתי שכתב ע\"ש הרמב\"ן דמה שלא שנה הכתוב בשעיר של עם לומר שיהיה משל עם לעיכובא הוא משום דכבר כתיב והיתה זאת לכם לחקת עולם וכל היכא דכתיב חוקה עכובא הוא עכ\"ל ואנכי לא ידעתי א\"כ גבי פרו של אהרן נמי למה לן תרי קראי לעיכובא הרי כתיב חוקה דהאי קרא דוהיתה זאת לכם לחוקת עולם גם על פרו של אהרן קאי שהרי בפ' טרף בקלפי דע\"ב אפליגו רב ושמואל גבי שחיטת פרו של אהרן אי מעכב השחיטה להיות דוקא ע\"י כ\"ג ומ\"ד דמעכב היינו משום דכתיב אהרן וחוקה ומאן דס\"ל דלא מעכבא היינו משום דשחיטה לאו עבודה היא יע\"ש ועיין בפ' הוציאו לו ד\"ס בפלוגתא דר\"י ור' נחמיא גבי עבודות הנעשות בבגדי לבן אי כתיב בהן חוקה יע\"ש וכעת צ\"ע.
ויש להסתפק אי פרו של אהרן מצי אתי משל בני ביתו מסמוכים על שולחנו של כ\"ג שידו כידם וראיתי להרב ח\"ה גבי מאי דקאמר תלמוד' התם וכי תימ' ביתו כתיב שכתב וז\"ל פי' דה\"ק כיון דסמוכים על שולחנו הרי משלו מקרי וכתב עוד ובזה יתיישב לקמן דמוקי אשר לו השלישי לעכב ולא מוקי למעט בני ביתו די\"ל דבאשתו ובני ביתו ודאי דלא שייך לומר דיביא משלהם דמשלו הוא עכ\"ל ומדברי התוס' בפ' הוציאו לו ד\"ן ע\"ב ד\"ה או דילמ' מקופיא כו' משמע לכאורה דלא כמ\"ש הרב שכתבו שם דאף כפרת בני ביתו מקופייא הוא דאל\"כ הו\"ל כקרבן השותפין יע\"ש ואם כדברי הרב דבני ביתו ידו כידם מאי קרבן השותפין איכא ויש לדחות ומ\"מ זה שכתב הרב לישב מאי דקאמר ואם נפשך לומר דהכונה דבני ביתו לא חשיבי הותר מכללו לענין הכפרה כיון שידו כידם דברי התוספו' דהתם הויין תיובתיה דלפום מאי דס\"ד התם דמקופייא מתכפרי בני ביתו אמאי לא אקשי תלמודא מהך ברייתא דקאמר ואם נפשך כו' ואי ב\"ב מקופיא הוא דמתכפרי אין לך הותר מכללו יותר מזה כיון שאין כפרתן שוה שכ\"ג מתכפר בקיבעא ובני ביתו מקופייא ודוק ולענין אם אירע פיסו' בכ\"ג אם היה הפר בא מזה שמשמש תחתיו או לא עיין להרפ\"ח ועיין במ\"ש לקמן בפ\"ה הל' י\"ג ועיין בתוס' ישנים בפ\"ק דיומא די\"ב ע\"ב ואיה\"ב לקמן בפ\"ה נעמוד על דבר זה.
עוד כתב ר' ואיל הבא משל צבור והוא האיל כו' הרב ל\"מ כתב דוי'ו דוהוא מיותרת וצ\"ל הוא האיל דאי גרסי' והוא אין גזרה בלשונו כלל והרב פ\"ח כתב שלא דק דבכלל המוסף שכתב רבינו ז\"ל הוא גזירת הלשון עכ\"ל ואין דבריו נכונים בזה דכיון דלא נחית רבינו אלא לאשמועינן שהוא בכלל המוסף הרי השמיענו דבר זה במה שמינה בתחילת דבריו האיל בכלל המוספין ולמה חזר לומר שהוא בכלל דמוסף ומהיכא תיתי לומר שלא יהיה מכלל המוסף ועיין בהגהות הרב בני יעקב שגם הוא הסכים להגהת הלח\"מ ז\"ל יע\"ש.
ועל מה שהוקשה לו עוד להרפ\"ח דהכא פסקי' כר' דאמר איל אחד לומר שהוא האמור בחומש הפקודים ודרשת המיוחד שבעדרו נפקא לן מדכתיב מבחר נדריך ולית לן לדראב\"ש דאמר חד בחובו וחד בנדבה ואלו בפ' הוציאו לו דל\"ד גבי קרא דאת הכבש אחד קי\"ל כרבנן דאמרי מאי אחד מיוחד שבעדרו וקרא דמבחר נדרי' לנדבה הרי דאצטריך חד לחובה וחד לנדבה וא\"כ הוה ליה למפסק הכא כראב\"ש משום דרבנן קיימי כוותיה עיין להתוס' ישנים בפ' א\"ל הממונה דל\"ד ע\"ב ד\"ה חד בחובה שהוקשה להם הפך קושיית הרב דאי רבנן דהכא ס\"ל כראב\"ש למה לן תרתי קראי בחובה ובנדבה ומתוך כך כתבו דרבנן דתמיד ס\"ל כר' דהתם וכתירוץ הפ\"ח ז\"ל אלא שיש לגמגם קצת על מרן כ\"מ למה לא הכריח ג\"כ דהלכה כר' משום דרבנן דתמיד ע\"כ קיימי כוותיה וי\"ל ועיין בס' זבח השלמי' למהר\"ם גאלאנטי ותדע מאיזה אחד דרשו כן יע\"ש בד\"ח ע\"ד סי' כ\"ב." + ], + [ + "שורש שחיטת פרו של כ\"ג אי כשירה בזר עבודת \n כל ט\"ו בהמות כו' אינן אלא בכ\"ג בלבד כו'. הנה בענין שחיטת פרו של כ\"ג אי כשירה בזר לא ביאר לנו רבינו כאן בה' עבודת יוה\"כ וכבר ברפ\"א מה' פסולי המוקדשין ד\"ב פסק כמ\"ד דכשירה בזר ע\"ש וכ\"ש שחיטת שאר הקרבנות דכשרות בזר דאפי' מאן דפסל בשחיטת פרו היינו משום דכתיב אהרן וחוקה כדאיתא בפרק טרף בקלפי דמ\"ב והתוס' בפרק אמר להם הממונה דל\"ב ע\"ב ד\"ה א\"כ כתבו דאע\"ג דכשרות בזר מדאורייתא מ\"מ פסו' מדרבנן ביו\"הכ ואין כן דעת רבינו דבפ\"א מה' פסולי המוקדשין סתם וכת' דפר כ\"ג של יו\"הכ אם שחטו זר כשר ועיין להפ\"ח.
ודע שהתוספות בפרק טרף בקלפי דמ\"ב ע\"א ד\"ה שחיטה לאו עבודה כתבו ע\"ש הר\"י קאלצון ז\"ל דשחיטת פרו של כ\"ג למ\"ד שפסולות בזר לאו משום דעבודה היא ועבודה פסולה בזר דהא אפי' בשאר כהנים נמי פסולה אלא בכ\"ג לחודיה ומשום דגלי רחמנא דבעי' בעלים הוא דפסולה מידי דהוה סמיכה דלאו עבודה היא ובעינן בעלים עכ\"ל יע\"ש. והדברים תמוהים מאותה שאמרו בפ\"ד אחין דל\"ג ע\"ב עלה דתניא התם זר ששימש בשבת יש כאן משום זרות ומשו' שבת ופרכי' עלה זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ואי בקבלה והולכה טלטו' בעלמא הוא ואי בהקטרה הא אמר ר\"י הבערה ללאו יצאת כו' ואמר רב אחא בר יעקב בשחיטת פרו של כ\"ג וכדברי האומר שחיטת פרו של כ\"ג פסו' בזר א\"ה מאי איריא זר אפי' כהן הדיוט נמי שזר אצלו קאמר ורב אשי משני דאיסורים בעלמא קחשיב יע\"ש. והשתא לדברי הר\"י קאלצון דליכא בשחיטת פרו משום זרות שהרי שחיטה לאו עבודה היא ולא מפסי' אלא משום דבעינן שחיטה בבעלים דומיא דסמיכה א\"כ מאי קמשני רב אחא בר יעקב דזר ששימש בשבת בשחיטת פרו קאמר דאכתי קשה ואמאי מחייב משום זרות כיון דלאו עבודה היא הנה קושיא זו שמעתי מקשים ע\"ש מו\"ה המובהק מהרי\"ן הי\"ו ולע\"ד י\"ל דלפום מאי דמשני תלמו' דבשחיטת פרו של כ\"ג מיירי הברייתא וזר דקאמר היינו מי שזר אצלו ואפי' כהן הדיוט מעתה עכ\"ל דכי קאמר תנא יש כאן משום זרות לאו היינו איסור זרות דכהונה דאיכא ביה לאו ומיתה בידי שמים כדאמרינן בס\"פ הנשרפין דף פ\"א ופסקו רבינו ברפ\"ט מה' ביאת מקדש יע\"ש אלא יש כאן משום איסור זרות דאהרן קאמר דכיון דבפרו של אהרן כתיב אהרן וחוקה לומר דאחרים לבר מאהרן פסולים א\"כ הו\"ל בלאו הבא מכלל עשה לגבי אחרים וליכא אלא איסו' בעלמא בלבד דקפיד קרא אהרן לחודיה דאלת\"ה אלא דאיסור זרות בעבודה ממש קאמר ואיכא לאו דוזר לא יקרב אליכם ק\"ט דבשלמא זרים שאינן כהנים איכא למי' דאיכא בהו לאו דזרות דאע\"ג דבשחיטת שאר קרבנות אפקינהו רחמנא מלאו דזרות כדכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן ודרשינן מקבלה ואילך מצות כהונה כדאיתא בר\"פ כל הפסולים דל\"א וכמו שפסק רבינו בפ\"ה מה' ביאת מקדש מ\"מ השתא דגלי רחמנא גבי פרו של אהרן דזרים אסורים אהדריה רחמנא ללאו דזרות דומיא דגוזז ועובד בפסולי המוקדשים דלקי אע\"ג דליכא אלא איסור עשה דתזבח ולא גיזה משום דאמרינן אהדריה קרא לכלליה וכמ\"ש התוס' בפ' גיד הנשה דצ\"ט ד\"ה רבא ובע\"ז דס\"ז סד\"ה אמר ר\"י ובפ\"ק דביצה די\"ב ד\"ה השוחט אבל גבי כהנים דמעולם לא נאסרו בלאו זה דזרות דעבודה ולאו זרים נינהו מהי תיתי לומר דבשחיטת פרו של כ\"ג איכא בהו לאו דזרות ומצאתי כדברי להרב התנא בספר פרשת דרכים בדרך מצותיך דס\"ט ע\"א ד\"ה ונראה שכתב דכהנת שנבעלה בעילת איסור דאסו' לאכול בתרומה מקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר כו' לא נכללה נמי בכלל לאו דוכל זר לא יאכל קדש מטעמא דאהדריה קרא לכלליה שהרי אשה זו שנבעלה לפסו' לה לאו זרה היא כדי שנאמ' דאהדריה קרא לכללי' דהא באומרו וכל זר אינו בכלל אשה שנבעל' לפסו' לה בעיל' איסו' יע\"ש וכיון שכן ודאי דכהני' דלית בהו שם זרים ולא נכללו בלאו דוזר לא יקרב אי נאסרו בשחיטת פרו של כ\"ג ליכא בהו אלא איסורא בעלמא וכי קתני בברייתא זר ששימש במקדש יש כאן משו' זרות ומפרשינן לה אפי' בכהני' דזר אצלו קאמר עכ\"ל דיש כאן משום זרות דקאמר היינו איסור זרות זה דבעינן אהרן דחוקה לעיכובא אבל זרות דעבודה ודאי לא קאמר ומעתה לדעת הר\"י קאלצון נמי דס\"ל דאף בזרי' שאינן כהני' ליכא בהו איסור זרות דעבודה לא קשיא מידי דמשו' זרות דקאמר היינו זרות דפרו של אהרן ואדרבא מאותה סוגיא יש להביא ראיה למ\"ש הר\"י קאלצון מדפריך הש\"ס א\"ה מאי אירייא זר אפי' כהן הדיוט נמי ואם אית' דשחיטת פרו של כ\"ג למ\"ד בזר פסו' חשיבה עבודה ממש ומחייב הזר עליה משו' וזר לא יקרב מאי קא פריך ואפי' כהן הדיוט נמי לימא דתנא להכי נקט זר דוקא משו' דמחייב בלאו דזר לא יקרב דתנא חיובי לאוין קתני לדעת רב אחא בר יעקב משא\"כ בכהן הדיוט דלא מחייב אלא בלאו הבא מכלל עשה וכמדובר אלא ודאי דאף בזרים נמי לא מחייבי אלא בלאו הבא מכלל עשה וכשיטת הר\"י קאלצון ואי תקשי לן אם איתא דלרב אחא בר יעקב משו' זרות דקתני משום איסור זרות בעלמא קאמר וליכא לאו ומיתה א\"כ למה נייד מלפרש ג\"כ דמשו' שבת דקתני משו' איסור שבת בעלמא קאמר ובהולכה וקבלה דאית בהו איסור טלטול מוקצה א\"נ בלאו דהקטרה קאמ' ומשו' איסור לאו דהעברה ולמה ליה לפרושי לה בשחיטת פרו של כ\"ג דזה דוחק הא לא איריא דרב אחא ב\"יע דחיקא ליה לפרושי הכי גבי איסור שבת דקתני בברייתא דא\"כ מאי נפקא מינה ולא ניחא ליה למימר נ\"מ לקוברו בין רשעי' כדתריץ רב אשי ועוד דא\"כ ר\"ש דפליג עליה דר\"י ואמר דאין כאן משום איסור שבת אם איתא דאיסור שבת בעלמא קאמר ר\"י מ\"ט פליג עליה ר\"ש דהא אע\"ג דלר\"ש אין איסור חל על איסור אין סברא לומר שלא יהא בו איסורא בעלמא דדוקא לענין חיוב סקילה או איסור לאו לענין מלקות אין אחע\"א אבל איסורא בעלמא ודאי אית ליה ומש\"ה מוקי לה בשחי' פרו של כ\"ג והשתא קמ\"ל דאחע\"א דאע\"ג דאסור משום זרות וכמ\"ד דשחיטת פרו בזר פסולה אפ\"ה גבי שבת קאמר דמחייב חטאת כיון דלגבי זר וכהן הדיוט לא הותר שחיטת זו של פרו של כ\"ג דר\"ש פליג ואמר דמשו' שבת לא מחייב אפי' זר וכהן הדיוט דאין איסור שבת חע\"א עשה דזרות ורב אשי חדית לן דמשו' זרות לאו דזרות קאמר ומוקי לה בהקטרה דשאר קרבנות דמחייב ביה הזר כמ\"ש התוס' ומשו' שבת דקתני אע\"ג דלר\"י ליכא אלא לאו דהעברה בעלמא ואין איסור חע\"א מ\"מ איסורא בעלמא אית ליה ונ\"מ לקוברו בין רשעי' גמורי' ור\"ש פליג וס\"ל דאין איסור שבת חל על לאו דזרות ועיין בחי' הרשב\"א והרמב\"ן שנראה מדבריהם דלמאי דתריץ רב אחא בר יעקב נמי משום זרות דתני תנא היינו לאו גמור דזרות ועיין בתוספו' ישנים פרק טרף בקלפי דמ\"ב ד\"ה אחת כשרה בזר ודוק ועיין עוד במה שנסתפק הרב פרשת דרכים שם בדרך מצותיך דס\"ט ע\"ד עמ\"ש רבינו ברפ\"ט מה' ביאת מקדש והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן אם עברו בנות אהרן והקטירו אם יהיו חייבות מיתה כזר ששימש או\"ד דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה יע\"ש ואם אותה סוגיא דיבמות היא מהלכת כפשטה דאיכא בכהנים לאו דזרות ושחיטת פרו של אהרן משו' דאהדרינהו קרא לכללא דזרים וכדמשמע מדברי הרשב\"א והרמב\"ן יש להוכיח דאף בנות אהרן חייבות מיתה כזר במכל שכן ודוק. גם בשאר עבודות של יו\"הך נמי דקי\"ל שאינן כשרות אלא בכ\"ג שאר כהנים חייבים עליהן משום זרות.
עוד כתב רבינו ז\"ל וכן שאר העבודות כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות הכל עשוי בכ\"ג נשוי וכתב מרן כ\"מ וז\"ל נראה דמשמע ליה הכי מדתנן בריש יומא כל ז' הימים הוא מקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות והיינו כדי שיהא מלומד לעשותם עכ\"ל כלומר אע\"ג דמשנה ערוכה שנינו במעשה היום בפרק א\"ל הממונה דל\"א ע\"ב והביאה רבינו לקמן בפ\"ב ובפ\"ד הביאו לו את התמיד כו' נכנס להקטיר קטורת של שחר ולהטיב את הנרות התם י\"ל דאי בעי למעבד קאמר שהיה נכנס כו' אבל מאותה ששנינו בריש יומא משמע דאיכא מצוה בכ\"ג מדמלמדין אותו ז' ימים קודם ולפי מ\"ש הרפ\"ח דדעת רבינו דאפי' בשאר עבודות של כל יום אינן כשרות אלא בכ\"ג מדכייל עבודת כל ט\"ו בהמות דאיכא בהו תמי' של כל יום נראה ודאי דגם הקטרת הקטורת והטב' הנרות אינן כשרות אלא בו דהא עבודות נינהו.
ובמ\"ש מרן ע\"ש הריטב\"א שדעת רבינו דמדאורי' אין חובה בכ\"ג אלא בעבודת היום ממש אבל תמידים ועבודות של כל יום כשרות בכהן הדיוט אלא דמצוה בכ\"ג כו' הנה ט\"ס נפל בדברי מרן וצ\"ל במקום הרמב\"ם הרמב\"ן ככתוב בחי' הריטב\"א ומ\"ש הרמב\"ן בס' המלחמות דזריקת דם התמיד והעלתו אינן כשרות אלא בכ\"ג היינו מדרבנן וכ\"כ בהדיא בחי' הריטב\"א ורבנן שוו חובה בכ\"ג אף בתמידין ולא התירו אלא דברים שאינם עיקר העבודה יע\"ש. ועפ\"ז יש לדחות הראיות שהביא הפר\"ח להכריע היפך סברת הרמב\"ן שהרי הוא ז\"ל מודה דכל מידי דעבודה אפי' שאינן מעבודת היום אינה כשרה אלא בכ\"ג מדרבנן מיהא ומ\"ש עוד מרן ע\"ש הרמב\"ן שהיו פייסות ביו\"הך אחת לתרומת הדשן כו' בס' המלחמות הכריע כן שהרי לא שנו בסדר יומא כ\"ג עד שהאיר פני המזרח והורידוהו לבית הטבילה לקרוץ את התמיד וסידור המערכה ותרומת הדשן קודם לכן היה ועוד שאם היה הכהן תורם את הדשן א\"כ כבר היה צריך לטבול ולקדש וללבוש בגדי זהב כדתנן בתמיד מי שרוצה לתרום את המזבח יורד וטובל ותנן נמי התם קידש ידיו ורגליו מן הכיור נטל מחתת הכסף וקי\"ל נמי לר\"י דאמר בעיא בגדים ואם אתה אומר תרומת הדשן לכ\"ג נפישי להו טבילות וקדושין ועוד כשבא לקרוץ את התמיד למה הוא טובל ומקדש והרי כבר טבל לתרומת הדשן וסדור המערכ' והיאך שנינו הביאו לו בגדי זהב והרי לבוש אותן מחצות עכ\"ל ועיין בתוספות ישנים ליומא ד\"ך ד\"ה משום חולשא יע\"ש ומ\"ש דהיאך שנינו הביאו לו בגדי זהב והרי הוא לבוש אותן ק\"ל שהוא ז\"ל לקמיה בלשון זה כתב דאף על דישון מזבח הפנימי והמנורה היה צריך בגדים אחרים משום קדירה שבישל בה רבו אל ימזוג לו את הכוס יע\"ש ואיך כתב והרי הוא לבוש אותן כיון שהיה צריך להחליפן וי\"ל ודוק.
עוד כתב הרמב\"ן שם שהפייס השני היה דישון מזבח הפנימי שגם היא עבודת לילה אלא שמפני שהיא עבודה קלה לא רצו חכמים להטריח עליה שיעשנה בלילה והניחוה ליום וכשהגיע היום הקדימו העבודות המכשיר דדישון מזבח הפנימי מכשיר הוא כדאמרי' בפרק א\"ל הממונה ועוד שעיקר דישון מזבח הפנימי נראה שהוא מדבריהם ועוד דאלו היה בכהן גדול צריך היה לדשן קודם שחיטת התמיד והיאך שנינו הורידו כ\"ג לבית הטבי' כו' הביאו לו את התמיד והלא כשעלה ונסתפג היה צריך ליכנס לדשן ולהחליף בגדים אחרים ואח\"כ לשחוט את התמיד יע\"ש הנה זה שרצה לומר דדישון מזבח הפנימי מדבריהם הוא לא ידעתי מה יענה לאותה שאמרו בפרק א\"ל הממונה דל\"ג סדור שני גזירי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי מ\"ט אע\"ג דהכא כתיב בבוקר בבוקר אפ\"ה מכשיר עדיף רבינא אמר הואיל והתחי' במערכה רב אשי אמר כו' יע\"ש והשתא אם איתא דדישון מזבח הפנימי עיקרו אינו אלא מדבריהם לימא דמש\"ה שני גזירי עצים קודם משום דהוי דאורייתא לא כן דישון מזבח הפנימי שאינו אלא דרבנן ועיין עוד במאי דפריך תלמודא התם ע\"ב ואימא חד שדייה לדישון מזבח הפנימי כו' דמוכח מינה דהוי דאורייתא יע\"ש ועיין להתוס' בפרק הוציאו לו דף נ\"ט ע\"ב ד\"ה והרי תרומת הדשן שכתבו בשם הירושלמי דדישון מזבח הפנימי מק\"ו דראשון נפיק יע\"ש גם מ\"ש שאלו היה בכ\"ג היה צריך לדשן קודם שחיטת התמיד הנה זה היפך מ\"ש תחילה דהעבודות קודמות למכשירין ומה\"ט הקדימו בתמיד כשהגיע היום מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח הפנימי מפני שדישון מזבח הפנימי מכשיר הוא ועיין להתוספות בפ\"ק דיומא די\"ד ע\"ב ד\"ה אמר אביי שכתבו דלתנא דמתני' דיומא זריקת דם התמיד היה קודם לדישון מזבח הפנימי והמנורה דמה\"ט הוצרכו לומר בגמרא מאן תנא יומא ר\"ש איש המצפה הוא אלא שעיקר דבריהם תמוהים כמו שתמה עליהם הלח\"מ בפ\"ו מהל' ת\"ומ ד\"ד ודעת רבינו בפ\"ו מהל' ת\"ומ דדישון מזבח הפנימי בשעת שהיה השוחט שוחט ועיין שם בדברי הלח\"מ ומרן כ\"מ שם בפ\"ד ד\"ו כתב ע\"ש הריטב\"א דדישון מזבח הפנימי היו עושין תחילה קודם השחיטה והזריקה וכ\"כ בחי' בדי\"ד ע\"ב ודכ\"ה ע\"א יע\"ש עו\"כ הרמב\"ן ז\"ל שם שהפייס הג' היה בדישון המנורה שאעפ\"י שההטבה היה ע\"י כ\"ג הדישון דהיינו הסרת הפתילות והשמן היה ע\"י כהן הדיוט שאלו היה ע\"י היה צריך בגדים אחרים כדאמרי' בגדים שבשל כו' יע\"ש עיין למרן כ\"מ בפ\"ב מה' תו\"מ ד\"י שתמה על רבינו שהצריך בגדים אחרים להרמת הדשן דבגמ' לא אמרו כן אלא לענין הוצאת הדשן חוץ לעזרה יע\"ש והתימה על הרמב\"ן שהוסיף עלינו דישון מזבח הפנימי והמנורה ועיין להתוס' בפ' הוציאו לו דנ\"ט ע\"ב כי שם הוכיחו דדישון מזבח הפנימי אינו צריך בגדי כהונה ומדברי הרמב\"ן ז\"ל הללו מוכח דהיו צריך בגדי כהונה אלא שהיו פחותין מהראשונים וצ\"ע עוד כתב הרמב\"ן ז\"ל שם דהפייס הד' מי מעלה אברים מן הכבש למזבח ובאברי' שניתותרו מבערב וכגון שחל בשבת שחלבי שבת קרבין ביו\"הכ למ\"ד יע\"ש עיין בזה להתוי\"ט בפ\"ק דיומא ועיין להרב מ\"ל ז\"ל בפ\"א מה' תו\"מ ד\"ז ד\"ה ודע שראיתי להרמב\"ן כו' ועיין במ\"ש לעיל בד\"א ד\"ה ודע ודוק.
שורש שצריך כ\"ג נשוי אשה א' ולא ב'\n ומ\"ש רבינו דכ\"ג \n נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו. בריש יומא שנינו אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו וחכ\"א א\"כ אין לדבר סוף הרי דרבנן לא פליגי על ר\"י אלא דלא חיישינן למיתת אשתו לתקן לו אשה אחרת אבל לכ\"ע צריך שיהיה נשוי כדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו והנה בגמ' שם בדי\"ג מוכח דבעינן שלא יהא נשוי אלא אשה אחת ולא שתים דפרכי' עלה בגמ' ומי סגי ליה בתקנתא ביתו אמר רחמנא והא לאו ביתו היא דמקדש לה והא כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא דכניס לה א\"כ הו\"ל ב' בתים ורחמנא אמר בעד ביתו ולא בעד ב' בתים דהדר מגרש לה כו' יע\"ש ורבינו לא ביאר לנו דבר זה כאן מפני שכבר השמיענו בפי\"ז מהל' א\"ב די\"ג שאפי' בשאר ימות השנה אינו נושא כ\"ג אלא אשה אחת שכתב שם וז\"ל מ\"ע על כ\"ג שישא נערה בתולה כו' ואינו נושא ב' נשים לעולם שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח אשה אחת ולא ב' נשים ובפ\"ה מה' כלי המקדש כתב וכבר ביארתי בס' קדושה שאינו נושא ב' נשים ואם נשא ב' אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת עכ\"ל.
וראיתי להראב\"ד שהשיג שם בה' א\"ב על רבי' וכתב וז\"ל לא מתחוור' האי סברא שלא אמרו במ' יומא אלא ביתו אמר רחמנא ולא ב' בתים ואפשר שלא נאסר בב' בתים אלא ביוה\"ך שמא ימשך לבו אחריהם ויבא לידי טומאה יע\"ש ולא ידעתי למה אמר דבר זה בדרך אפשר דמתוך סוגייא זו דפ\"ק דיומא מוכח בהדייא דליכא איסורא דב' נשי' אלא ביוה\"ך בלבד דהא כי פרכינן ומי סגי ליה בתקנתא ושנינן דמקדש וכניס לה מבע\"י והדר מגרש לה ע\"ת כו' ואם איתא דאפילו בשאר ימים נמי חוץ מיוה\"כ איכא איסורא על כ\"ג לישא ב' נשי' אכתי ק' והיכי נסיב לה והא קעב' אהוא אשה בבתולי' יקח ואפי' הדר מגרש לה הרי מיד שנשאה קעבר על עשה.
וראיתי להרב מ\"ל בפ\"ג מה' עבדים די\"א עמ\"ש רבינו היה לעבד אשה ובנים ולא לרבו אינו נרצע שנא' כי אהבך ואת ביתך שהקשה הרב ז\"ל דלמה לא אמרינן גבי עבד שאם היה לרבו ב' נשים אינו נרצע משום דבית אחת אמר רחמנא ולא ב' בתים וכדאמרינן גבי כ\"ג והשיב דשאני כ\"ג דאיכא טעמא דמילתא שמא ימשך לבו אחריהן ויבא לידי טומאה כמ\"ש הראב\"ד בפי\"ז מה' א\"ב אבל הכא גבי עבד דליכא טעמא למעט ב' נשים לא אמרינן דביתך אתא למעט ב' נשים אלא לומר דצריך שתהיה לו בית ולפי מ\"ש רבינו דכ\"ג אסור ליקח ב' נשים משום דכתיב אשה אחת ולא ב' ניחא טפי דודאי מאי דאמרינן בגמ' דרחמנא אמר בעד ביתו ולא בעד ב' בתים לא ממילת ביתו הוא דקממעט ב' בתים אלא הכונה היא לומר מאחר דבקרא ליכא הוכחה דצריך שיהיו לו ב' בתים מנ\"ל דשרי ליה שיהיו לו ב' בתים מאחר שאסרן לו הכתוב משום דכתיב אשה אחת ולא ב' אבל אה\"ן דביתו לאו מיעו' הוא לב' בתים עכ\"ל ולא ידעתי היכי ניחא ליה בהכי אותה סוגייא לדעת רבינו דא\"כ הוא דלאו ממילת ביתו הוא דקממעט ב' בתי' אלא מדכתיב אשה אחת מאי קמהדר ומשני דמגרש לה דאכתי ק' והיכי נסיב לה מעיקרא דקעבר על עשה דוהוא אשה בבתוליה יקח ואין לומר דמגרש לראשונה קאמר והדר נסיב לשניה דהא מגרש לה קאמר מיהו לזה אפשר לומר דמעיקרא ה\"נ הוה אפשר לאקשויי והא קעבר על עשה דב' נשים אלא דהש\"ס לא חש להשיב כל תשובות שיש להשיב כי באחת הוא מסלקו לענין אחר כמ\"ש רש\"י ולפי המסקנא דמסיק דמגרש לב' ע\"ת ניחא דמעיקרא מגרש לראשונה ע\"מ שאכנס לבה\"כ והדר מקדש לשניה ומגרש ע\"מ שלא תמות חבירתי' ובשעת קידושי שניה אין כאן עברת עשה דב' נשים כיון שגירש הראשונה ע\"ת ובידו לקיים התנאי ועוד כיון דבשעת קידושי שניה דעתו לגרשה אח\"כ ע\"ת אין כאן עברת עשה כנ\"ל לע\"ד ותו קשה טובא במה שרצה ליישב בין לדעת הראב\"ד ובין לדע' רבי' דא\"כ מאי האי דפריך תלמו' לקמן אלא מעתה ב' יבמות הבאות מאדם אחד לא יתייבמו אפי' אחת מהן דהא אשר לא יבנה את בית אחיו כתיב דמשמע בית אחת דוקא הוא בונה ולא ב' בתים ומשני יבמתו יבמתו ריבה יע\"ש.
והשתא לפי דברי הרב מאי קו' דשאני גבי כ\"ג דלאו ממשמעותא דקרא נפקא לן אלא אי משום סברא ואי משום קרא דאשה בבתוליה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה משא\"כ גבי יבמה דליכא לא סברא ולא קרא לא דרשינן הכי ותו מה יענה הרב לכמה מקומות בתלמוד שמצינו דדריש הכי הלא בפרק החולץ דמ\"ד ע\"א דרשינן דאשר לא יבנה את בית אחיו בית אחיו הוא בונה ולא ב' בתים ובפ' ראוהו ב\"ד דכ\"ו ע\"א אמרינן שופר א' אמר רחמנא ולא ב' וג' שופרות ובפ' לולב הגזול דל\"ה אמרינן פרי עץ הדר אמר רחמנא ולא ב' וג' וה\"נ אמרינן התם בדל\"ב ואימא תרי כפי כפת כתיב ובפ' המביא תניין ד\"ך ע\"ב אמרינן וכתב לה ס' כריתות ספר א' אמר רחמנא ולא ב' וג' וכן בפ\"ב דסוטה דח\"י יע\"ש והנה לההיא דפ' החולץ י\"ל דהתם לאו מקרא דביתו נפ\"ל אלא מקרא דעליה ולא על חבירתה כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' יבום די\"ב וע\"ש בדברי הלח\"מ שם אלא שעיקר דברי רבינו הללו יש להם מן הקושי מתוך סוגייא דיומא דהוצרכו לשנויי יבמתו יבמתו ריבה ולא אמרו מדכתי' עליה ולא על חבירתה שמעינן דלחדא מיהא הוא מייבם וי\"ל ודוק גם לההיא דפ' לולב הגזול י\"ל ע\"פ מ\"ש הרא\"ש שם עלה דמתני' דרי\"א ג' הדסים וב' ערבות וז\"ל הני שיעורי שלא לפחות מהן אבל להוסיף יכול ואין כאן משום ב\"ת אלא א\"כ מוסיף מין אחר והא דאמרינן פרי אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' היינו לענין חובת לקיחה כלומר אם באת להצריך ב' וג' פרי אחד אמר רחמנא עכ\"ל וכונתו לומר דלא ממעטינן ממילת פרי ב' אלא פחות מפרי אחד הוא דממעטי' אבל ב' וג' ודאי כשרים דבכלל פרי אחד הן דבכלל מאתים מנה ותלמודא ה\"ק אם איתא דפרי עץ הדר היינו פלפלין כיון דאי אפשר לקיים לקיחתן כי אם בב' וג' היכי יתקיים קרא דפרי עץ הדר דמשמע אפי' אחת מעתה אין מכאן תשובה לדברי הרב מ\"ל כמובן ובהכי יש ליישב ג\"כ ההיא דדף ל\"ב דפריך תלמודא ואימא תרי כפי ומשני כפת כתיב ותלמו' הכי פריך ואימא תרתי כפי דוקא כיון דקרי' כפות ומשני כפת כתיב ומשמע אפי' אחת אבל לא בא למעט ב' כפות אלא דבא' עלתה לו וההיא דשופר נמי י\"ל על דרך זה דמה\"ט אמרי' דשופר של פרה לא איקרי שופר משו' דשל פרה קאי גילדי גילדי ולא מיקרי שופר אחד אלא שופרות דמשמעות הכתוב יש אף שופר א' ואי אפשר להתקיים בשל פרה שאינו נקרא שופר אחד לעולם וע\"פ דברי הרב מ\"ל נוחים דברי הרא\"ש הללו דלא תיקשי ליה סוג' דיומא דממעטינן ממילת ביתו ב' בתים והוא כתב ולא ממעטי' מפרי אחת ב\"וג אלא דבא לרבות אפי' אחד אמנם ע\"פ דברי הרב ניחא דהתם שאני דאיכא טעמא דמילתא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל בעלמא אמרינן בכלל מאתים מנה וכן ההיא דגטין וההיא דסוטה יש ליישב ע\"פ האמור ודוק ועיין בס' גט פשוט דקס\"ד ע\"ב בההיא דקיר קירות ב' יע\"ש ומפי מורי הרב מר יאודה זלה\"ה שמעתי דהרא\"ש לא אמרה למילתיה אלא דוקא גבי קרא דפרי עץ הדר דאיכא למימר דמיעוטא דפרי אחד לא אתא אלא למעט פלפלין דלא מינכר לקיחתן בפחות מב' משא\"כ בההיא דכ\"ג דמיעוטא דביתו אי אפשר לאוקמיה בענין אחר אלא למיעוטא דב' בתים דוקא וגבי לולב נמי יש לומר דמשו\"ה ליכא ב\"ת אע\"ג דכתיב כפת משום דיש אם למקרא ועיין.
ולעיקר קושיית הרב מ\"ל אמאי לא דרשי' גבי עבד בית אחת ולא ב' בתים כי היכי דדרשינן גבי כ\"ג לדעתי לא קשיא דהא קי\"ל כר\"ע דדריש כל אתין שבתורה וגבי עבד כתיב כי אהבך ואת ביתך ואתא את וריבה אפי' בית אחר דמה\"ט דבעינן שיהיה לו בנים ג\"כ ע\"ש א\"נ י\"ל דכיון דגבי עבד גופיה קפיד רחמנא שיהיה לו אשה ובני' ולא קפי' שיהיה לו אשה אחרת בלבד שהרי מלבד האשה כנענית שמסר לו רבו יש לו אשה ישראלית כדכתיב ויצאה אשתו עמו ה\"נ גבי רבו נמי סברא הוא דלא קפיד רחמנא בהכי כנ\"ל לע\"ד.
ודע שמ\"ש רבינו בכ\"ג נשוי היינו שכנסה לחופה אבל אם לא כינסה אלא שקידשה בלבד לא מהני דכל כמה דלא כניס לה לא מיקרי ביתו כדאמרי' בגמר' ויש להסתפק למאי דקי\"ל כרבנן שלא היו מתקנין אשה אחרת לכ\"ג ביו\"הכ אם היו מכניסי' כ\"ג אחר לשמש תחתיו או היה מקדש אשה אחרת ונכנס לחופה ביו\"הכ ואח\"כ עובד והנה משום איסור אנינות אין לאוסרו לעבוד שהרי כ\"ג מקריב אונן ואפי' להתחיל בעבודה תחילה וכמ\"ש רבי' בפ\"ב מה' ביאת המקדש ד\"ו וכמ\"ש שם הרב מ\"ל ז\"ל שם יע\"ש וראיתי להתוס' בפ\"ק דיומא די\"ג ע\"ב ד\"ה ולחדא שכתבו וז\"ל בירוש' משמע אשה אחרת מתקנין לו מזמינין אותה שאם תמות אשתו ביו\"הכ שיקדש זו ביו\"הך ופליג אגמ' דידן דפריך התם ויקדש מאתמול ומשני וכפר בעד ביתו ולא בעד ב' בתים ופריך ולא נמצא כקונה קנין בשבת ומשני משום שבות התירו במקדש עכ\"ל הנה לדעת הירוש' מבואר דטפי ניחא להו לרבנן שיכניס לחופה הכ\"ג ביו\"הך מלהניח כ\"ג אחר שישמש במקומו ולפ\"ז אפשר דלרבנן דר\"י אע\"פ שלא היו מתקנין אשה אחרת מבע\"י אם אירע שמתה אשתו של כ\"ג ויש אשה אחרת מוכנת לקדש אותה בודאי שהיה מקדש אותה והיה נכנס לחופה וחוזר לעבודתו אך ק' דכיון דחופה זו אינה ראויה לביאה שהרי יו\"הכ אסור בתשמיש המטה וכיון דאינה ראויה לביאה לא קני לה ולא מיקרי ביתו וכמ\"ש רבינו בפ\"י מה' אישות דחופת נידה לא קני לה ליורשה ולהטמא לה והרי היא כארוסה וכן הוא דעת הרי\"ף בה' בכתובות פ' אע\"פ ועיין לה\"ה והר\"ן שכתבו דיש חולקין ע\"ז ולדידהו הירוש' הנז' מסייען וליכא למימר דהירוש' פשיטא ליה דלא בעינן חופה הראויה לביאה ורבינו בה' אישות פסק כתלמודא דידן דמספ\"ל דהא ודאי כיון דבתלמודא דידן לא אפשיטא ובירוש' אפשי' הו\"ל למפסק כפשיטותיה דירוש' כדרכו כנודע ולדעת הסוברים דמן התורה אינו אסור ביו\"הכ אלא אכיל' ושתיה דוקא ושאר מילי אסורין מדרבנן היה מקום לומר דדוקא חופה שאינה ראויה לביאה מדאורייתא כנידה הוא דאינה קונה אבל כל שאינה ראויה מדרבנן חשיבא חופה אכן לא מצאנו ידינו ורגלינו לדעת רבי' דס\"ל בה' שביתת עשור דכל ה' עינויים הן מן התורה.
ואפשר לומר דע\"כ לא אמרינן דחופה שאינה ראויה לביאה דינה כארוסה אלא גבי נידה שאיסורא מחמת עצמה משא\"כ הכא בחופה דכ\"ג ביו\"הך דיומא קגרים דאיתתא שפיר חזייא וא\"נ י\"ל ע\"פ מ\"ש הרב מ\"ל בפ\"י מה' אישות ד\"ב דחופה קודם קידושין קונה לאחר שיקדשנה יעש\"ב וא\"כ אפשר דהירוש' הזה מיירי בשכנסה לחופה מבע\"י ואח\"כ ביוה\"כ הוא מקדש אותה אלא שבעיקר דברי המ\"ל יש לעמוד בהן עיין למו\"ה בס' שער המלך בקונט' חופת חתנים ס\"ח יע\"ש והנכון אצלי דרבינו ס\"ל דהירוש' פליג אגמ' דידן בהאי מילתא דקאמר בסוגיין דכל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא וס\"ל להירושלמי דכ\"ג ביו\"הכ כשמתה אשתו לא היה אלא מקדש אשה אחרת לבד ולא נכנס עמה לחופה ובקידושין לבד מיקרייא ביתו וכן כתב הרב פרי חדש בדין זה בהדייא דהירושלמי משמע ליה הכי יעויין שם והסברא נוטה לזה דאיך יתכן להכניסו לחופה לכ\"ג ביו\"הך בשעת שמתה אשתו הראשונה ולהוציאו מן המקדש בשעת העבודה ולהחזירו לעבודתו דבר זה אין הדעת סובלו אלא ודאי כדאמרן.
אחרי כותבי כל זה חדשים מקרוב נדפס ס' נאות יעקב להרב החסיד מהר\"י אלגאזי וראיתי בקונט' גט מקושר להרב בנו הי\"ו בסימן ח' הביא דברי הרב מ\"ל בפ\"ג מה' עבדים ועמד על דבריו מסוגיין דפ\"ק דיומא וכאשר הארכנו לעיל ועמד ליישב דברי רבינו להצילו מהשגת הראב\"ד ושני דרכים לפניו ואין בהם כדי שביעה עיין עליו גם עמ\"ש הרב מש\"ל בפ\"י מה' אישות ד\"ב דחופה קודם קדושין קונה עמד מתמיה מסוגיין דפ\"ק דיומא דא\"כ אמאי לא מוקי תלמו' מתני' דאף אשה אחרת מתקינין מקדש לאשה אחרת בתנאי שיחולו הקדושין כשתמו' אשתו הראשונה ומיד קודם הצום נכנס לחופה דהשתא אם תמות אשתו הראשונה קודם עבודה או בפלגא דעבודה מיד יחולו הקדושין לאחר מכאן ולא למפרע ואע\"ג דהשתא בשע' חלות הקידו' ליכא חופה מ\"מ אהני ליה חופ' דעיו\"הך לקנותה שהרי זו היא שיטת הרמב\"ן והרשב\"א דחופה שקודם קדושין מהני לקנותה לאחר שיחולו הקדושין וכמ\"ש הרמ\"ל והניח דבר זה בצ\"ע יע\"ש ולפי מ\"ש מו\"ה בעל שע\"ה בקונט' חופת חתנים ס\"ח לענין זה ע\"ד הרמ\"ל אין מקום לתמוה על הרמב\"ן והרשב\"א בזה ואף גם זאת שערי דחיה לא ננעלו דחופה כי האי דבשעת חלות הקדושין אין בידו להכניסה לחופה דהו\"ל כקונה קנין בשבת אפשר דלכ\"ע לא מהני כשכנסה קודם קדושין דחופה הראויה בשעת קדושין בעינן ודוק." + ], + [ + "שורש הפרשת כ\"ג ז' ימים קודם יוה\"כ ז' \n ימים קודם יו\"הכ מפרישין כ\"ג כו'. משנה בריש יומא ובעו בגמרא מנה\"מ ואמר רב מניומי בר חלקיה אמר ר\"י אמר קרא כאשר עשה ביום הזה ציוה ה' לעשות לכפר עליכם לעשות זה מעשה פרה לכפר זו מעשה יו\"הך ופריך עלה ואימא כוליה קרא ליו\"הך ומשני אמרי יליף ציוה ציוה מפרה והדר פריך ואימא ציוה ציוה דיו\"הך דכתיב ויעש כאשר צוה ה' ומשני דנין ציוה דלפני עשיה מציו' דלפני עשיה וכתבו התוס' בד\"ה אלא וז\"ל תימא מאי קא פריך דא\"כ לעשות ל\"ל וי\"ל דס\"ד דמקשה דתרוייהו אצטריך ליו\"הך דאי לא כתיב אלא לכפר הוה אמינא כפרה דקרבנות ואי לא כתיב אלא לעשות הו\"א זה פרה להכי כתיב תרווייהו למעוטי פרה דקרבנות עכ\"ל. ולכאורה איכא למידק טובא בדבריהם דאיך תיסק אדעתין דכי כתיב לכפר לחודיה למדרש כפרה דקרבנות דתפסת מועט תפסת דכי דרשינן ליה לענין כפרה דקרבנות אנו מרבין קרבנות דיו\"הכ וכמ\"ש התוס' לקמן ד\"ה אימא ואי דרשינן ליה ליו\"הכ אין כפרה דקרבנות בכלל וכיון שכן טפי אית לן למדרשיה לכפרה דיו\"הכ ולא לכפרה דקרבנות דמה\"ט פריך תלמו' ואימא כוליה קרא ליו\"הך הוא דאתא. ונראה דמשמע להו להתוס' דכפרה דקרבנות ודיו\"הכ כולה חדא מילתא היא ששניהם באים לכפר אבל פרה דיו\"הך שזה לכפר וזה לטהר אין סברא לרבות ובהכי ניחא מאי דפריך תלמודא לקמן ואימא לכפר כפרה דקרבנות אע\"ג דמרבינן בהך דרשא קרבנות ליו\"הכ ומעיקרא פריך ואימא כוליה קרא ביום הכפורים אלא משום דקרבנות ויו\"הך חדא מילתא היא משו\"ה פריך הכי ובמאי דפריך תלמו' ואימא ציוה ציוה דיו\"הכ כתבו התוספות דהכי פירושו מ\"ט לא נפקא לן מקרא אלא פרה וי\"הכ אימא ציוה זה יו\"הכ ואייתר לן לעשות לכפר ונדרוש לעשות זה מעשה פרה לכפר אלו קרבנו' דכתיב בהו כמה זימנין לכפר עכ\"ל.
ולכאורה קשה דלפי פי' זה מקשה תלמו' היפך מאי דפריך מעיקרא ואימא כוליה קרא ליוה\"כ הוא דאתא ומשום דתפסת מועט והשתא פריך דנרבה מקרא פרה וקרבנות ויוה\"ך ונראה דהשתא שדריש ג\"ש דציוה ציוה לרבות מעשה פרה ואייתר ליה לעשות וע\"כ דאתא למעט קרבנות דחיקא ליה לתלמו' לרבות פרה שאינה באה לכפר ולמעט קרבנות הבאים לכפר וזו אינה סברא כמ\"ש התוס' לקמן מש\"ה הדר למפרך שנדרוש ג\"ש דציוה ציוה ליוה\"כ ולעשות לרבות פרה ולכפר לרבו' קרבנו' ואי תקשי לך אמאי לא פירשו התוס' דהכי פריך ואימא ציוה ציוה דיוה\"כ ונדרוש לעשות למעט קרבנות ולכפר למעט פרה והוה ניחא דפריך השתא כדפריך מעיקרא ואימא כוליה קרא ליוה\"כ אתא נראה דהא לא ניחא להו לפרש דא\"כ למ\"ל ג\"ש דציוה ציוה לא לכתוב אלא לעשות ולכפר ואנא אמינא לכפר זה יוה\"ך ולא פרה לעשות למעט קרבנות כדפריך תלמו' מעיקרא וליכא למימר דאצטריך ג\"ש דציוה ציוה כי היכי דלא נדרוש לעשות לרבו' מעשה פרה ולא למעט מעשה קרבנות דכיון דאיכא למדרש קרא לרבו' ואיכא למידרש למעט טפי דרשינן ליה למעט כדמוכ' מההיא דפריך תלמו' מעיקרא ואימא כוליה קרא ליוה\"ך הוא דאתא.
עוד פירשו התוס' דתלמו' הכי פריך ואימא ציוה לעשות זה יוה\"ך דכתיב ביה ויעש וכתיב ביה ציוה אבל פרה דלא כתיב ביה לשון עשיה לא ולכפר זה קרבנות ואיצטריך לעשו' כדי למעט פרה דאי לא כתיב אלא ציוה לכפר הו\"א ציוה זה פרה ויוה\"כ דהי מינייהו מפקת להכי כתיב לעשות לאפוקי פרה דלא כתיב ביה עשיה עכ\"ל ולפירוש זה קשה דלמה להו למימר דלכפר בא לרבו' מעשה הקרבנות דאמאי לא פירשו דלכפר בא למעט פרה דלא נדרוש לה מג\"ש דציוה משום הי מינייהו מפקת ולעשות בא למעט קרבנות ונראה דא\"כ לא לימא קרא אלא לכפר לבד ולא דרשינן אלא יוה\"כ לבד ולא פרה ולא קרבנו' דתפסת מועט דלפי פירוש זה שפירשו התוס' השתא משמע להו דלא דרשינן מלכפר אלא יוה\"כ לבד ולא קרבנות כמ\"ש הרב ח\"ה יע\"ש ואי תקשי לך ומי הכריחם לכך ואמאי לא פירשו דהמקשה ס\"ל דלכפר דרשינן קרבנות ויוה\"כ כדפריך תלמודא בתר הכי והשתא פריך דאימא דג\"ש דציוה ציוה אתא למעשה יום הכפורי' ולכפר למעט פרה ולעשות למעט קרבנות איכא למימר דא\"כ לימא קרא לעשות לבד וליכתוב קרא כאשר עשה ביום הזה כן יעשה ואנא אמינא לעשות זה יוה\"כ דכתיב ביה עשיה ולא פרה וקרבנות דלא כתיב ביה עשיה אך קשה דא\"כ מעיקרא כי פריך תלמודא ואימא כולי קרא ביה\"ך ופירשו התוס' דאתא לעשות למעט קרבנות אמאי לא משני דא\"כ למה לי לכפר ליכתוב לעשות לחוד וכדאמרן ומינה ממעטינן פרה וקרבנות כדאמרן וכעת צ\"י.
עוד הוקשה להם לפי פירוש זה וז\"ל וא\"ת ולדברי המתרץ דמשני דמדדמי ליה ילפינן למאי אצטרי' ציוה לעשות לכפר לא הוה אצטריך למכתב אלא ציוה לכפר ונדרוש ציוה זה פרה לכפר זה יוה\"כ וכי פרכת אימא ציוה זה קרבנות ולשני דנין ציוה מציוה ואין דנין צוואתו מציוה ותירצו וי\"ל דאי לא כתיב אלא ציוה לכפר הו\"א ע\"כ ציוה זה יוה\"ך כיון דאידי ואידי פרישתו לקדושה עכ\"ל וראיתי להרב ח\"ה שכתב וז\"ל והוצרכו לסברא זו דפרישתו לקדו' משום דמשמע להו לפי שיטה זו דע\"כ אי לא הוה כתיב לעשות לא הוה משמע ציוה זה פרה משום הי מינייהו מפקת דא\"כ לפי האמת לא ליכתוב לא לעשות ולא לכפר רק צוה זה פרה ויוה\"כ דהי מינייהו מפקת אלא דאי לא כתיב לעשות לא הוה מוקמינן צוה רק ליוה\"כ משום דפרישתו לקדושה מיהו לפי מ\"ש בסוף דבריהם דאדרבא כיון דבמלואי' לא הוה כתיב לעשות לא הוה צואה דלפני עשיה אלא לאחר עשיה לא הוה צריכי להך סברא דפרישתו לקדושה אלא דהוה מוקמינן ליוה\"ך משום דהוי לאחר עשיה עכ\"ל.
הנה זה שכתב דמשמע להו לפי שיטה זו דאי לא הוה כתיב לעשות לא הוה משמע צוה זה פרה דא\"כ לפי' האמת כו' לפ\"ז אין בין המקשן והתרצן אלא משמעות דורשים דהמקשן משמע ליה דדרשינן בג\"ש והתרצן ס\"ל דאין פרה בכלל וא\"כ קשה מה לתרצן לומר דנין ציוה דלפני עשיה מציוה דלפני עשיה לימא ליה בפשיטות הא לא מצית אמרת דציוה אתא לרבו' יוה\"כ דא\"כ אייתר לעשות ולמעט פרה לא אצטריך משום דאין בכלל הג\"ש דציוה אלא יוה\"כ דוקא ולא פרה דהשת' דמשני ליה דנין ציוה מציוה דלפני עשיה תקשי ליה א\"כ לעשות ל\"ל כי ע\"כ נלע\"ד דודאי לפום מאי דמשני התרצן דנין ציוה דלפני עשיה מציו' דלפני עשיה תו ליכא לרבות מג\"ש דציוה פרה ויוה\"כ שהרי פי' התוס' דלאו מדכתיב ציוה קודם לעשות הוא דקרי ליה לפני עשיה אלא משום דצואה דמלואים וכפרה דמו אהדדי דכשם שצואת מלואים הוא ציווי להבא שיעשו כן ה\"נ צואה דפרה הוא ציווי שיעשו כן משא\"כ בצואה דיוה\"כ קאי הצואה על דבר העשוי כבר שעשה אהרן כאשר ציוהו השם ומה\"ט לא דמו ענין הצוואו' להדדי הוא דניחא ליה לתרצן לומר דג\"ש דציוה אתא למעשה פרה טפי ממעשה יוה\"כ והשתא להתרצן דאית ליה האי סברא תו לא מצי מימר דאי לא כתיב לעשות הוה דרשינן בג\"ש דציוה פרה ויוה\"כ משום הי מינייהו מפקת דיוה\"כ לא מצי למדרש בג\"ש זו כיון דלא דמו הצוואות אהדדי אבל המקשן דלית ליה האי סברא הוה משמע ליה דבג\"ש דציוה ציוה מרבינן פרה ויוה\"כ משום הי מינייהו מפקת.
גם מ\"ש עוד הרב דלפי מ\"ש לקמן דאדרבא כיון דבמלואים כו' לא הוו צריכי להך סברא דפרישתו לקדושה נלע\"ד דמשום דאיכא הך סברא דפרישתו לקדושה נמי הוא שכתבו דאדרבא כיון דלא כתיב לעשות לא הוה ציוה דלפני עשיה מצוה אלא דלאחר עשיה כו' דהשתא איכא תרי טעמי למדרש ג\"ש דציוה ליו\"הכ טפי מפרה אבל כי ליכא הך סברא דפרישתו לקדושה אע\"ג דציוה דמלואים כתיב לאחר עשיה כציוה דיו\"הכ מ\"מ טפי אית לן למדרש ליה לפרה דדמו הצוואו' להדדי דזה וזה להבא ולא לי\"הכ דזה להבא וזה לשעבר וכתבו עוד התוספו' ואי לא כתיב אלא לעשות ולכפר הו\"א לכפר זה יו\"הכ לעשות זה קרבנות דפרישתו לקדושה עכ\"ל וכתב הרב ח\"ה ז\"ל וז\"ל וק' לדבריהם לעיל דפריך ואימא כוליה קרא ליו\"הכ ופי' התוס' דאי לא כתיב אלא לכפר הו\"א כפרה דקרבנות הו\"ל למפרך כתירוצם הכא דאימא לכפר זה יו\"הכ ולעשות זה קרבנות משום דפרישתו לקדושה עכ\"ל ולע\"ד אין ספק דלפום מאי דמשמע להו השתא דלעשות אתא לרבו' קרבנו' משום דפרישתו לקדושה דה\"נ מפרשינן במאי דפרי' תלמו' לעיל ואימא כוליה קרא ליו\"הכ אתא כלומר ואייתר חד מילה ודרשינן באם אינו ענין ליו\"הכ תנהו ענין לקרבנות דפרישתו לקדושה ודמי ליו\"הכ ודוק.
ובתוס' ישנים כתבו וז\"ל ואימא צואה דיו\"הכ ק' דא\"כ לכפר למאי אתא ורבינו פי' דאייתר ליה ולמימר צואה דקרבנות ולכפר יבא לדרוש על פרישת יו\"הכ לכפר על כפר' קרבנו' והפסוק דמפיק בל' לכפר מוכי' שאין לדורשו אלא כפרה כדפרישית ולעולם בפרישת דלפני יו\"הכ מיירי ואם לא היה אומר אלא לכפר לחוד לא הייתי רואה אלא כפרת יו\"הכ כדפריך בסמוך עכ\"ל ודבריהם באו סתומים קצת במ\"ש ולכפר יבא על פרישת יו\"הך לכפר על כפרת קרבנות ונראה דכונתם לומר דלא נימא דלכפר בא לדרוש על פרישת יו\"הך שאפי' נכנס כ\"ג לעבוד עבודה זמן רב קודם יו\"הכ ופירש עצמו ז' ימים קודם כניסתו לעבודה אפי\"ה צריך לחזור ולעשות פרישה ז' ימי' אחרים קודם יו\"הכ לזה אמרו דאינו כן אלא לכפר יבא לדרוש על פרישת יו\"הכ שצריך פרישה משום כפרת קרבנות כלומר שאם לא עבד כ\"ג זה קודם יו\"הכ כשנכנס לעבוד ביו\"הכ צריך פרישה וע\"ז הוקשה להם דא\"כ למה לן קרא ליו\"הכ כיון דלא גרע יו\"הכ משאר ימים לזה כתבו דאם לא היה אומר אלא לכפר לחוד לא הייתי רואה אלא כפרת דיו\"הכ דוקא ולא דשאר ימים כלומר דכשיבא לעבוד בשאר ימים לא היה צריך פרישה לזה איצטרי' תרי קראי לגלות דאף בשאר הימים צריך פרישה כשבא לעבוד עבודה מיהו כל שפי' בשעת כניסתו לעבודה אין צריך פרישה אחרת לעבודת דיו\"הכ וז\"ש ולעולם בפרישת דיו\"הכ מיירי וכמובן כן נראה לע\"ד בכונת דבריהם אי לית בהו חסיר או חליף ודוק.
ואת זה ראיתי בחי' הריטב\"א שכתב וז\"ל ואימא צואה דיו\"הכ וא\"ת א\"כ לכפר ל\"ל ועוד דגמרי' צואה צואה ליקו תרווייהו בג\"ש פרה ויו\"הכ דהא שקולין הן ויבואו שניהם וי\"ל דלכפר אצטריך דלא נימא יו\"הכ קמא או כ\"ג קמא דוקא צריך פרישה דהא דכותא להא אמרי' לקמן ודקאמרת דליקו תרווייהו הא ליתא דכל היכא דאפשר למדרש כוליה קרא ביו\"הכ לחוד דדמי למלואים שמעשיו בפנים ולכפר לא מוקמינן ליה כפרה עכ\"ל ואיכא למידק דא\"כ דאית לן למדרש קרא ביו\"הכ טפי מפרה איך קאמר תלמודא לעיל בשלמא כולי קרא בפרה לא מתוקם לכפר כתיב ופרה לאו בת כפרה היא ולדברי הריטב\"א אפילו כי מתוקם כוליה קרא בפרה אכתי תקשי לן אימא כוליה קרא ביו\"הכ כיון דדמי למלואי' טפי מפרה ואפש' דלאו משו' דכתיב לכפר הוא דממעטי' ליה דאפי' אי לא כתיב לכפר נמי טפי הו\"ל למדרש קרא ביו\"הכ מפרה אלא משו' דאשכח קרא בהדייא נקיט ליה כנ\"ל בדוחק ושקלינן וטרינן טובא בגמ' אמאי מוקמינן קרא דלכפר ביו\"הכ ולא מוקמינן ליה בכפרה דקרבנות דכל השנה נמי או דרגלים או דעצרת או דר\"ה ומסקינן אמר רבינא דנין עבודה בכ\"ג מעבודה בכ\"ג לאפוקי דר\"ה ועצרת ושאר רגלי' דלאו בכ\"ג א\"נ דנין עבודה תחילה מעבוד' תחי' לאפוקי הני דלאו תחילה נינהו ואמרי' תו כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן מתני חדא וריב\"ל מתני תרתי ר\"י מתני חדא לעשות לכפר אלו מעשה יו\"הכ וריב\"ל מתני תרתי לעשות זה מעשה פרה לכפר זה מעשה יו\"הכ ומה שהיו מפרישין כהן השורף את הפרה לר\"י משום מעלה בעלמא ופריך עלה והאמר רב מנייומי אמר ר\"י לעשות זה מעשה פרה ומשני ההיא דרביה דר\"י היא יע\"ש.
והנה רבינו הכא בפירקין ובפ\"ב מהלכו' פרה כתב דהפרשת כ\"ג ביו\"הכ וקודם שריפת הפרה קבלת ממרע\"ה היא כנראה דפסק כרביה דר\"י דדרי' מקרא דלעשות ולכפר מעשה פרה ומעשה יו\"הכ וקרי ליה קבלת ממרע\"ה אף על גב דמקרא ילפינן להו משום דדרשא זו אי לאו דאיכא קבלה ממרע\"ה אינה מוכרח' בכתוב דפשטיה קרא יש לפרש כמו שכתב רש\"י בפירוש החומש וכעין זה כתב רבינו ג\"כ בפ\"ג מה' נזיר די\"ב ושם ד\"ב ובריש פי\"א מה' טומאת צרעת ועיין בדברי מרן כ\"מ שם יע\"ש ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ג מה' אבל ד\"ח גבי כהן שפגע במת מצוה ובמ\"ש עליו הרא\"ם בפ' אמור ובמ\"ש עליו הרב לח\"מ דכל דבר שאינו מפורש בהדייא בכתוב קרי ליה רבי' דברי קבלה ועיין בדברי מרן כ\"מ ברפ\"ב מה' אבל והרב פ\"ח בקונט' מים חיים להלכות אלו כתב דרבינו משמע ליה דדרשא זו אינה אלא אסמכתא בעלמא שהרי בברייתא מפיק לה מקרא דבזאת יבא אהרן אל הקדש ועוד מהטעם שכתבו התוספו' דפריך תלמודא במלואים דם הכא מים ומשנינן נכנסו מים תחת דם דאי קרא אינו אלא אסמכת' אין לחוש אי אמרינן נכנסו מים תחת דם אבל אם הוא ילפותא גמורה אין טעם לזה יע\"ש ועל זה עמד מתמיה הרב דכולה סוגייא מוכחא דהוי ילפותא גמו' ולא אסמכתא יעש\"ב.
ולע\"ד יש לישב כל תמיהות' ע\"פ מ\"ש רבי' בהקדמ' לס' זרעים שיש דברים מקובלים ממרע\"ה ואע\"פ שהן מקובלים מחכמת התורה הנתונה לנו נוכל להוציא ממנו הדברים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והראיות והרמזים המצויי' במקרא וכשתראה אותם מעייני' וחולקין זה עם זה במערכת העיון ומביאין ראיות מאלו הפירושים המקובלים לא הביאוהו מפני שנשתבש להן זה הענין עד שנודע להם מהראיות אלו אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב הזה ופי' המקובל כו' יעש\"ב מבואר יוצא מדבריו ז\"ל דדרך הש\"ס לחקור ולישא וליתן על הרמז והאסמכתא הנמצא בכתוב על הפי' המקובל והואיל וכן יש לנו לומר דזו שבשמעתין כיוצא בהן היא וזה שכתבו התוס' בר\"פ אלו נאמרים דאין דרך הש\"ס לדקדק כל כך על האסמכתות אף רבינו ז\"ל אזיל ומודה דמילתא דמסתברא הוא אלא דמשמע ליה דהיינו דוקא במידי דתקינו רבנן ואסמכוהו אקרא דודאי שאין לדקדק באותה האסמכתו' אותו הרמז כיון דהדבר ידוע שהוא מדרבנן אבל בדבר המקובל ממרע\"ה ואסמכוהו אקרא בדרך מדרכי הסברות שקיל וטרי תלמודא באותה אסמכתא ואותו הרמז אם יש בה דבר סת'ר לאותו רמז והאסמכתא ואע\"פ שדעת רבינו בשורש השני משרשיו הוא דכל דבר הבא מא' מי\"ג מידות אפי' הלמ\"מ חשיב דרבנן כל שלא מצינו בש\"ס שקראוהו דאוריי' כיע\"ש והכא גבי הפרשת כ\"ג קודם יו\"הכ לא מצינו שקראוהו דאורייתא ומה\"ט משמע דלא מנה רבי' במנין המצוות מצות הפרשת כ\"ג ביו\"הכ דס\"ל דהוי מדרבנן אף עפ\"כ מדקדק הש\"ס באסמכת' זו אפי' אם יהיה מדרבנן כיון דקבלה היא ממרע\"ה ולא תקנה דרבנן אפשר שירמוז אותה התורה כשאר דברים הנלמדים בא' מי\"ג מידות דאע\"פ שיש מהן שדינן מדרבנן שקיל וטרי בהו תלמודא על הרמז והאסמכתא הנמצא בכתוב ההוא ועיין להרב לב שמח בשורש השני ודוק ואי תקשי לך לדעת הרמב\"ן דס\"ל דכל דבר הנלמד בא' מי\"ג מידות או מרבוי הכתוב דאורייתא הוא כמ\"ש שם בשורש השני אמאי לא מנה הפרשת כ\"ג קודם יו\"הכ והפרשת כהן השורף את הפרה למאן דמפיק לה מקרא דלעשות בכלל מנין מ\"ע י\"ל דהפרשה זו היא חלק מחלקי מעשה עיו\"הכ ומעשה הפרה וכבר כתב רבינו בשורש י\"ב שאין למנות למצוה בפ\"ע כל שהוא חלק מחלקי המצוה זולת כשהיא כולל כל הקרבנות כולן כמליחת הבשר ושיהיה תמים ולא בעל מום דכולל כל הקרבנות כולן יע\"ש ומה שהק' עוד הרב פ\"ח דאי קרא אסמכתא בעלמא הוא א\"כ מאי קמותיב ליה ר\"ל לר\"י אי מה מלואים כל הכתוב בהם מעכב בהן כו' ושתיק ר\"י ואמאי לימא ליה קרא אסמכתא בעלמא הוא לפי האמור בשם רבינו דדרך הש\"ס לדקדק על האסמכתות והרמזים אין כאן קושי' גם אידך דק\"ל מדפריך תלמודא למה מפרישין אי לר\"ל כדאי' ליה אי לר\"י כדאית ליה ה\"נ י\"ל דעל האסמכתא הנמצאת בכתוב קאמר ואע\"פ שלדעת רבינו מקבלה למרע\"ה הוא דילפי' לה מ\"מ כיון דאשכחן רמז ואסמכתא לדברי הקבלה נקיט לה תלמודא ובין שנלמד מן הקבלה או מעיקר קרא שפיר פריך דלא בעינן טעמא למה מפרישין דכך היתה הקבלה ואי מתקנת רבנן הוא בעינן טעמא גם מה שהוק' לו עוד דמשמעתין מוכח דדוקא גבי שריפת הפרה הוא דאמרינן שאינה אלא מדרבנן ומשום מעלה בעלמא אבל גבי יו\"הכ הוא מן התורה קושטא הכי דלר\"י דלית ליה אסמכתא מקרא גבי שריפת הפרה אינה אלא מדרבנן בעלמא ומשום מעלה בעלמא אבל גבי יו\"הכ דאית לן אסמכתא מן התורה אע\"פ שהיא מדברי קבלה חשיבא דאורייתא ועיין להתוס' בפ\"ק דר\"ה די\"ב ע\"א ד\"ה תנא שכתבו בהדייא שכל דבר דרבנן דאית ביה אסמכתא קרי ליה דאורייתא יע\"ש.
והרב מש\"ל בפ\"ב מה' פרה הוקשה לו דלמה זה שבק רבינו לסברת ר\"י דאמר דשריפת הפרה משום מעלה בעלמא הוא ופסק כר\"ל דמפיק לה מקרא ועוד כפי מ\"ש התוס' דרבנן פליגי אר' ישמעאל ור\"י ס\"ל כרבנן פשיטא דהלכה כותייהו וכתב ע\"ש הר\"י קורקוס דרבי' היה גורס בברייתא דמייתי תלמודא לסייועי לר\"י לעשו' זה מעשה פרה ומש\"ה פסק דשתיהן דאורייתא ותמה עליו דגירסא זו אין לה שחר דא\"כ היכי פליג רבי יוחנן אבריית' ואם נאמר דס\"ל דההיא ר' ישמעאל ואיהו דאמר כרבנן א\"כ הדרא קושיא לדוכתא למה פסק רבינו כר' ישמעאל והניח דבר זה בצ\"ע ומתוך דבריו נראה דהיה גורס בגמ' ר\"י מתני חדא ר\"ל מתני תרתי ומשו\"ה עמד מתמיה למה זה פסק רבינו כר\"ל לגבי רבי יוחנן אמנם הגירסא שבידינו היא ר\"י מתני חדא ריב\"ל מתני תרתי ואנן קי\"ל הלכה כריב\"ל לגבי ר\"י וכמ\"ש התוס' במגילה דכ\"ח ד\"ה כוותיה ובע\"ז דל\"ה ד\"ה חדא ובגיטין פ' השולח דל\"ט ד\"ה הלכה כאבא שאול והרא\"ש והר\"ן בנדרים ס\"פ אין בין המודר ועיין למרן כ\"מ פ\"ב מה' נדרים דט\"ז ולהרב יבין שמועה דפ\"ט יע\"ש וגירסת הרב דגריס ר\"ל במקום ריב\"ל אין לה מקום שהרי ר\"ל יליף הפרשת כ\"ג קודם יו\"הכ מסני והכא יליף מקרא דלכפר ולדידיה ודאי דס\"ל כרבי יוחנן דשריפת הפרה משום מעל' בעלמא הוא דהא מקרא דלעשות ולכפר לא מצי למילף דא\"כ תקשי ליה אי מה מלואים דם ה\"נ דם כדקשייא ליה לדידיה אליבא דרבי יוחנן ומה שהקשה עוד הרב ז\"ל עמ\"ש הרי\"קו דרבינו גורס בברייתא לעשות זה מעשה פרה כו' דא\"כ היכי פליג ר\"י אברייתא נלע\"ד ליישב דס\"ל לרבינו דאותה ברייתא אזלא כרבי ישמעאל וליכא מאן דפליג אלא ר\"י תלמידו ואף שאין דרך האמורא לחלוק על תנא ואפי' ר\"י שהיה מן האמוראים הראשונים כמ\"ש התוס' בכתובות ד\"ח ובפסחים דצ\"ב ועיין בפ' טרף בקלפי דמ\"ב דאמרינן ור' יוחנן לא מבעייא לתנא דלא ציית אלא אפי' לרביה לא ציית ופסק רבינו ברפ\"א מהל' פ\"המ כר\"י ועיין שם בדברי מרן כ\"מ ודוק אעפ\"כ מצינו שעם רבו היה חולק מפני שהיה בזמנו שהרי בפ' מי שמתו דקנ\"ח ע\"ב גבי נפל הבית עליו ועל אשתו מצינו שחו' עם בר קפרא רבו ופסקו הרי\"ף והרא\"ש שם כבר קפרא מפני שהיה רבו יע\"ש וא\"כ אפשר דמה\"ט פסק רבי' הכא כר' ישמעאל רבו ועוד דסתמא דתלמודא בכולה סוג' שקיל וטרי בדרשא זו דדריש ר' ישמעאל ופריך ואימא כו' וכולהו אמוראי דיהבו טעמא למה לא דרשינן לכפר על מעשה הקרבנות דעצרת ור\"ה ורגלים משמע דכולהו ס\"ל כדדריש ר' ישמעאל דאי ס\"ל כרבי יוחנן דכוליה קרא דלעשו' ולכפר מתוקם ביו\"הכ ופרה משום מעלה בעלמא הוא לא הוו צריכי להני טעמי דבפשיטות טפי הו\"ל למימר דקרא לא אתא אלא מעשה יו\"הכ דכתיב ביה לעשות ולכפר משא\"כ בשאר קרבנות דלא כתיב בהו עשיה וכמ\"ש התוס' בד\"ה אימא יע\"ש.
ומ\"ש עוד רבינו ומפרישין \n אותו מאשתו כל ז' הימים שמא תמצא אשתו נידה. הכי איתא בפ\"ק דיומא ד\"ו למה מפרישין שמא תבא על אשתו ותמצא ספק נידה והק' הריטב\"א בחי' למה לא תירצו לכך היו מפרישין אותו מאשתו משום שאם תבא על אשתו היה בעל קרי וצריך טבילה ובאותו יום לא היה יכול לעבוד עבודה בשביל שהוא טבול יום ואנן תנן בפרקין די\"ד כל ז' הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ותי' הוא ז\"ל שעדיין היה יכול להקרי' ולעבו' כל עבודה בכל יום ולער' אחר תמיד של בין הערבים שעה א' קודם הערב שמש היה יכול לשמש מיטתו ואח\"כ היה טובל ומעריב שמשו וכ\"כ בחי' בשם ר\"י והק' אלינו חכם א' מחכמי אשכנז דתי' זה ניחא לדעת אביי דאמר לקמן בדי\"ד עלה דמתני' דכל ז' ימים הוא זורק את הדם דאפי' תימא דמתניתין אתיא כר\"ע נמי שאמר טהור שנפ' עליו הזאה טמאתו אפ\"ה קתני מתני' דכ\"ז ימים הוא זורק דעביד עבודה כולי יומא ולפנייא מדו עליה אבל רב חסדא לא ניחא ליה בהך תירוצא דאביי דקאמר דמתני' דלא כר\"ע וא\"כ לדעת ר\"ח מה צורך לו' דטעמא דמפרישין הוא משום שמא תבא על אשתו ותמצא ספק נדה ואין לומר דלר\"ח אין צורך לזה דהא חזינן דעלה דמשני הש\"ס שמא תבא על אשתו ותמצא ס' נידה קאמר הש\"ס אמרוה רבנן קמיה דר\"ח כמאן כר\"ע דאמר נידה מטמאה את בועלה וא\"ל ר\"ח אפי' תמרו רבנן דר\"ע כו' משמע דר\"ח הוה מתרץ מתני' כהאי תירוצא דשמא תבא על אשתו ותמצא ספק נידה ולפי האמור לר\"ח א\"צ לתי' זה כמדובר.
ולדידי הא ק\"ל דר\"ח נמי הוצרך לתרץ מתני' בהאי תירוצא דשמא תבא על אשתו וכו' כי היכי דתיקום מתניתין אף כר\"ע דהא לר\"ע אין מקום לתרץ מתניתין משום שהוא בעל קרי ואינו יכו' לעבוד עבודה דהא לר\"ע לדעת ר\"ח בכל אלו ז' הימים לא היה הכ\"ג מקריב ולא עובד שום עבודה מטעם הזאה כדקא' ר\"ח מתניתין דלא כר\"ע וכיון שלא היה שום עבודה שפיר היה יכו' להיות עם אשתו שם וא\"ת א\"כ לר\"ח לא צרכינן להאי תירוצא אלא כי היכי דתיקום מתני' כוותיה דר\"ע נמי א\"כ מאי האי דקאמרי רבנן לר\"ח מתני' כמאן כר\"ע דאמר נידה מטמאה את בועלה פשיטא דכר\"ע אתייא דהא לדידיה הוא דצרכינן לתרץ מתני' משום דשמא תבא על אשתו ותמצא ספק נידה דלרבנן לא צרכינן לטעם זה לר\"ח דבלא\"ה ניחא מתני' משום ביטו' ההקרבה ור\"ח איך קאמר אפי' תימא מתניתין כרבנן דר\"ע כו' ואיך אפשר לתרץ מתני' כרבנן דר\"ע דלדידהו בלא\"ה ניחא ונראה דזו אינה קושיא דכונת ר\"ח לומר דתנא דהך מתניתין כר\"ע בחדא וכרבנן דר\"ע בחדא דלענין ביטו' ההקרבה ס\"ל כר\"ע שלא היה מקריב הכ\"ג בכל אלו ז' ימים משום ההזאה ועכ\"ל דס\"ל דטעמא שהיו מפרישין מאשתו הוא מפני שמא תבא עליה ותמצא ס' נידה וס\"ל כרבנן דר\"ע דבועל נידה אינו כנידה ועוד י\"ל שר\"ח דקאמר מתניתין דלא כר\"ע היינו משום דסתם מתני' אתיא כר\"ע ולר\"ע היו מזין עליו כל ז' הילכך אי ס\"ל כר\"ע דטהור שנפ' עליו הזאה טמאתו היאך הוה מקריב באלו הז' ימים אבל למ\"ד שהיו מזין עליו ג' וז' בלבד שפיר היה מקריב באלו הז' ימים לבד מג' וז' הילכך הך מתני' דקתני' שהיו מפרישין אותו מאשתו דמשמע דאתייא ככ\"ע דבהא לא אשכחן פלוגתא הוצרך ר\"ח לתרוצי דטעמא דלא היה עם אשתו בג' וז' שלא היה מקריב בו ע\"כ דטעמא הוא משום שמא תבא על אשתו ותמצא ס' נידה ועלה קאמר ר\"ח דאפי' ס\"ל כר\"ע בחדא לענין הזאה ס\"ל כרבנן דר\"ע באחרת א\"נ י\"ל דלענין הזאה לא היו מזין עליו בהדי פנייא דזריזין מקדימין ואיכא חשש שמא ישכחו ולא יזו עליו הילכך הסברא נותנת שהיו מזין עליו בבוקר ולזה הוצרך לומר מתניתין דלא כר\"ע אבל הכא קא מקשה למה היו מפרישין אותו מאשתו ולא היה משמש עם אשתו בערב סמוך לשקיעת החמה והוצרך לתרץ שמא תבא על אשתו ותמצא ס' נידה.
והנה רש\"י כתב למה מפרישין אותו תבא אשתו עמו שם דלשכת פרהדרין לא היתה קדושה שהרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד כל שכן שכיבה עכ\"ל והתוס' הקשו עליו דאע\"ג דלא קדשה כקדוש' עזרה מ\"מ כהר הבית היתה קדושה דכל הר הבית מחנה לויה הוא ובעל קרי אינו רשאי ליכנס במחנה לויה ולכך פירשו הם ז\"ל דה\"פ יפרישוהו למחילה אחת בהר הבית דאמרינן בפרק כיצד צולין דפ\"ו דמחילות לא נתקדשו עכ\"ל ועיין לרש\"י בפרק כיצד ד\"ה כי אמרה ר\"י יע\"ש. וראיתי לרבינו בפ\"ז מהל' בית הבחירה די\"ו כתב דהר הבית מקודש שאין זבין וזבות נידות ויולדות נכנסים שם ולא כת' שאין בעל קרי נכנס שם והרמ\"ל והר' מהר\"ח אלפ'אנדארי בספר דרך הקדש ד\"ו ע\"א כתבו ורבינו סמך אמ\"ש בפ\"ז גבי אירע קרי לאחד מהם עולה במחילה שתחת הקרקע ויהיב טעמא לפי שמחילות לא נתקדשו והיינו טעמיה דר\"י דסמך הך מימרא דמחילות לא נתקדשו עם אידך דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות דתרווייהו תלוים זה בזה עכ\"ל יע\"ש. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהיכי שמיע להו מדברי רבינו הללו דבעל קרי אסור ליכנס להר הבית דמ\"ש דכשאירע קרי לכהן היה הולך במסיבה שתחת הבירה ולא היה יוצא למעלה בקרקע על הבית היינו משום שהכהנים היו שומרים לעזרה מבפנים ושם בעזרה ודאי בעל קרי אסור ולכן היה הולך במסיבה שתחת הקרק' דמחי' הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול ומפני שהיו פתוחו' להר הבית היו נידונות כהר הבית ואדרבא איכא למשמע מדברי רבינו הללו דבעל קרי מותר בהר הבית כמדובר וכעת דבריהם צל\"ע.
עוד ראיתי למהר\"ח אלפ'אנדארי שם שהוק' לו עלה דמתני' דכלים דקתני הר הבית מקודש שאין זבין וזבות כו' ולא קתני בעל קרי בהדייהו וכתב דבעל קרי בכלל זבין והא קתני זבין וזבות נידות ויולדות והצ\"ע ולעד\"ן דתנא מילתא דאיתא בהדייא קתני דאתיא מדרשא לא קתני כדאמרינן בפרק השואל דצ\"ה ובעל קרי נפקא לן מריבוייא דכל וזבין איתיה בהדייא בכתוב ודוק.
שורש אי חוששין למיתה\n ומ\"ש עוד רבינו ומתקינין \n לו כהן אחר. הנה רבינו פסק כרבנן דכ\"ג אחר היו מתקינין לו אבל אשה אחרת לא היו מתקינין לו משום דטומאה שכיח ומיתה לא שכיח כדאמרינן בגמרא די\"ג ואע\"ג דרבינו פסק בפ' ט' מה' תרומות שהאומר לאשתו ה\"ז גיטך שעה א' קודם מיתתו אסורה לאכו' בתרומה מיד דחיישינן דשמא ימות וכן בפ\"א מה' נזיר ד\"ד פסק דהאומר לא אפטר מהעולם עד שאהיה נזיר ה\"ז נזיר מיד עתה שמא ימות עתה וכו' אפשר לומר שרבינו משמע ליה דע\"כ לא חיישינן לשמא ימות אלא דוקא כי איכא למיחש דעביד איסורא למפרע אם ימות כההיא דה\"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתו שאם ימות מיד נמצא שאכלה תרומה למפרע כשהיא זרה וכן גבי נודר להיות נזיר קודם מיתתו שאם ימות מיד חלה נזירותו למפרע ועבר עליו אבל גבי כ\"ג ביו\"הך שאם תמות אשתו הרבה כהנים אחרים נשואים ראויים לעבודת היום ואפי' משום חשש טומאה לא היו צריכין לתקן כהן אחר אם לא משום דטומאה שכיח וכי עבדינן ליה צרה כ\"ש דמזדהר טפי כדאמרינן בגמ' ועוד נלע\"ד ליישב דדוקא גבי כ\"ג בי\"הך הוא דלא חיישינן לשמא ימות דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן וכמ\"ש התוס' בריש מכילתין אבל גבי ההיא דהנודר להיות נזיר קודם מיתתו חיישינן שפיר שמא ימות אחר ל\"י דהוי זמן מרובה כמ\"ש הרא\"ש בפר\"ק דנדרים ד\"ג ד\"ה לא אפטר כו' ועיין בפרק אלו מגלחין דף כ\"ג ע\"א דקאמר תלמו' מאי זמן מרובה לאחר ל' יום ומש\"ה חייב לנהוג נזירות מיד שאם ימות לאחר ל' לא עבר על נזירותו למפרע אפי' שעה א' ועפ\"ז אין צורך למה שנדחק הרב ח\"ה בפרק כל הגט דכ\"ח ד\"ה הא ר\"מ יע\"ש ועיין להריטב\"א בחי' ליומא די\"ג יע\"ש וגבי האומר לאשה ה\"ז גיטך שתתגרש בו שעה א' קודם מיתתו שאסורה לאכול בתרומה מיד דחיישינן דשמא ימות אחר שעה אף דהוי זמן מועט התם נמי איכא טעמא למילתא דאי לא חיישי' לשמא ימות לאחר שעה כל שעתא ושעתא יש לנו להתירה מה\"ט דהוי זמן מועט ונמצא דאף לאחר זמן מרוב' לא חיישי' הילכך אית לן למיחש השתא מיד שמא ימות לאחר שעה אטו זמן מרובה ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרל\"מ ברפ\"א מה' נזיר דמאחר שרבינו פסק גבי נזיר וגבי תרומה דחיישי' לשמא ימות איך פסק בפ\"ג מה' סוכה גבי עושין לבהמה דופן לסוכה כר\"י דלא חייש למיתה יע\"ש.
ועפ\"י האמור ניחא דע\"כ לא חייש הוא ז\"ל למיתה אלא גבי נזיר ותרומה דהוי חששא דזמן מרובה אבל גבי ההיא דסוכה דהחששא הוא לזמן מועט דכל פחות מל' יום חשיב זמן מועט כמ\"ש ע\"ש הרא\"ש ופסק כר\"י דלא חיישינן לשמא ימות וניחא נמי בהכי אידך דק\"ל להרב לח\"מ שם דלר\"ז דס\"ל דבין ר\"מ ובין ר\"י לא חיישי לשמא ימות בסוכה לדידיה כמאן מתוקמא מתני' דתרומה דקתני אסו' לאכו' בתרומ' מיד משום דחיישינן שמא ימות אחר שעה ועפ\"י האמור ל\"ק ולא מידי כמדובר ועיין להרב צבי בתשו' סימן ק\"ו ובספר אורח מישור בלשונותיו על רבינו פ\"א מה' נזיר יע\"ש ועוד אפשר לומר לההיא דר' זירא דע\"כ לא קאמר דאף ר\"מ לא חייש לשמא ימות אלא דוקא גבי סוכה שאף אם ימות לא קעבד איסור למפרע בקום עשה אלא שנמצא זה בטל מסוכה לכשימות הבהמה בי\"ט אבל בההיא דתרומה שאם ימות האיש אחר שעה קעבדא אשתו איסורא למפרע בקום עשה דקאכלה תרומ' כשהיא זרה מודה ר' זירא דחייש ר\"מ לשמא ימות וההיא דפריך תלמודא בפרק הישן דכ\"ד עלה דאמר אביי דר\"י לא חייש לשמא ימות והא אמר אביי לר\"י חייש למיתה גבי תרומה ולא משני דשניא היא ההיא דתרומה מהא דסוכה דהתם בקום עשה והכא בשב ואל תעש' י\"ל כמ\"ש הרב לח\"מ שם בריש ה' נזיר לפי דרכו דאה\"נ דהו\"מ לשנויי הכי אלא משום אידך פירכא דפריך לר\"מ והוצרך לשנויי איפוך לא משני כדאמרן למאי דקשה לדידיה מר\"י לר\"י יע\"ש. ובהכי ניחא נמי דלא סתרי פסקי רבינו אהדדי כמו שהקשה שם הלח\"מ וניחא נמי אידך דק\"ל להרב ז\"ל לרבה דס\"ל בפרק כל הגט דר\"י חייש לשמא ימות גבי בקיעת הנוד מאי יענה לההיא דסוכה דלא חייש ר\"י למיתה דשאני ההיא דסוכה דלא קעביד איסורא למפרע בק\"ע כמדובר ועוד אפשר לומר דדוקא גבי סוכה דמדאורייתא כשעשאה לבהמה דופן לסוכה סוכה מעליא היא ס\"ל לר\"ז דלא חיישינן שמא ימות לפוסלה דאי חיישת להכי זימנין דלית ליה דפנות כי אם של בע\"ח ויושב ובטל ממצות סוכה הילכך לא חיישינן לבט' מצות סוכה אבל בעלמא ודאי חיישינן וכעין זה מצאתי להריטב\"א בחי' ליבמות דכ\"ח ע\"א עלה דאמר רבי יוחנן התם למיתה לא חייש שכתב וז\"ל וס\"ל דלא סתם תנא כמאן דחייש וק\"ל דהא תנן בפ\"ק דיומא אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו. וי\"ל דהתם לרווחא דמלתא כל היכא דאיכא למיחש לתקוני מתקינן אבל למיחש ולבטולי עיקר מצוה משום חששא לא חיישינן דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא עכ\"ל.
איברא שעיקר דברי הריטב\"א הללו תמוהים אצלי דמאי קא ק\"ל מההיא דפ\"ק דיומא דתנן אף אשה אחרת מתקנין לו ומאי קושיא היא דההיא לאו סתמא הוא אלא ר\"י הוא דקאמר הכי אבל רבנן הא פליגי עליה ואמרו א\"כ אין לדבר סוף ואמרינן בגמרא דרבנן ס\"ל דטומאה שכיח ומיתה לא שכיח ועיין להריטב\"א בחי' שם ודוק. והנה הלח\"מ תירץ דגבי סוכה משום הכי לא חיישינן למיתה בין לר\"י בין לר\"ז ובין לרבא משום דהחששא רחוקה היא שהרי הבהמה קשורה היא ומתיחא באשלי מלעיל דאף אם תמות הבהמה איכא עשרה טפחים דופן מגוף הבהמה ור\"מ לא פסיל לה אלא משום דזימנין מוקים לה בפחות מג' סמוך לסכך וכיון דמית' כווצא ולאו אדעתיה וכל כי הא הוא דלא חייש ר\"י אבל בעלמא חייש ובהכי ניחא ליה דלא סתרי פסקי רבינו אהדדי את\"ד יעש\"ב.
ודבריו תמוהים טובא דלפי דרכו ז\"ל צריך לומר דר\"ז מוקי פלוגתייהו דר\"מ ור\"י בבהמה קשורה ומתיח' באשלי מלעיל ומה\"ט מכשיר ר\"י ולא חייש למיתה ודבר זה לא ניתן ליאמר לפי אותה סוגיא דפרק הישן דקאמר תלמו' כי פליגי בבהמה קשורה למ\"ד שמא תמות חיישינן למ\"ד שמא תיברח לא חיישינן דמבואר הדבר דלר\"ז דמפרש טעמא דר\"מ משום שמא תיברח בבהמ' ומתיחא באשלי מלעיל לא חייש ר\"מ לשמא תברח ולמ\"ד טעמא דר\"מ משום שמא תמות אף בבהמה ומתיחא באשלי מלעיל חייש ר\"מ למיתה ופוסל וכיון שכן לר\"ז כי פליגי ר\"מ ור\"י היינו דוקא בבהמה שאינה קשורה ומש\"ה פסל ר\"מ דחייש לשמא תברח ור\"י לא חייש להכי וכיון שעיקר פלוגתייהו דר\"מ ור\"י הוא בבהמה שאינה קשורה אם כן שמעינן מינה דבין ר\"מ ובין ר\"י לא חיישי לשמא תמות אפי' בבהמה שאינה קשורה דהא ר\"מ לא פסיל לה אלא מטעמא דשמא תיברח ולא מטעמא דשמא תמות ור\"י דמכשיר לה אפי' בבהמה שאינה קשורה הא לא קא חייש לא למיתה ולא לשמא תברח והדרא קושיא לדוכתא לר\"ז כמאן מתוקמא ההיא מתני' דתרומה גם מאי דניחא ליה להרב ז\"ל ע\"פ דרכו לרבא דמסיק בפרק כל הגט דר\"י חייש למיתה ומש\"ה חייש לבקיעת הנוד דהך ברייתא דסוכה מכשיר ר\"י ולא חייש לשמא תמות היינו משום שהחששא רחוקה היא כיון שקשורה ומתיחא באשלי מלעיל שנראה מדבריו דרבא נמי מוקי פלוגתייהו דר\"מ ור\"י בבהמ' קשו' ומתיחא באשלי מלעיל ומש\"ה מכשיר ר\"י אבל בשאינ' קשו' אזיל ומודה שפסולה דברי תימא הם דאיך אפשר לומר דרבא מוקי פלוגתייהו בהכי דאם כן השתא תיקשי לדידהו טפי מר\"מ לר\"מ דגבי בקיעת הנוד לדידהו לא חייש ר\"מ למית' והכא גבי סוכ' חייש אף דהויא חששא רחוק' טפי דמה\"ט לא חייש ר\"י למית' הכא גבי סוכ' ובעלמא חייש באופן שדבריו ז\"ל צל\"ע. ודע שרבינו בפ\"ג מה' מעשר ה\"ח כתב וז\"ל אין מפקידין מעשר שני אצל חבר שמא ימות ונמצא המעשר תחת יד בנו ע\"ה והשיג עליו הראב\"ד וז\"ל דוקא במעו' מעשר שני שהוא פקדון לזמן ארוך ויש לחוש שמא ימות ואין ידוע מי יעמוד אחריו אבל פירות שאינן לזמן ארוך כולי האי לא חיישי' עכ\"ל ומרן כ\"מ כתב עליו וז\"ל וי\"ל דפקדון דפירות מי לא שכיח דלהוי לזמן ארוך ותו שאפי' לא להוי לזמן ארוך מי ליכא למיחש שימות הנפקד מיד או למחרתו עכ\"ל.
ולכאורה דברי מרן תמוהי' טובא דודאי למיחש שימות הנפקד מיד או למחרתו לא חיישינן דלזמן מועט לא חיישינן למיתה כמ\"ש התוס' בריש מכילתין וביבמות ובהדיא אמרו טומאה שכיח מית' לא שכיח וכן גבי סוכה לא חיישינן למיתה כמדובר לעיל וההיא דנזיר ודתרומה עכ\"ל כדשניין דהתם חששא דזמן מרובה היא וכבר עמד עליו בזה הרב מחנה אפרים בהגהו' על הרמב\"ם והניחה בצ\"ע יע\"ש ואפשר לומר דמרן משמע ליה כאידך תירוצא שתירצו התוס' בריש מכילתין דלא שנא לזמן מועט ולא שנא זמן מרובה חיישינן למעבד תקנתא לאפרושי מאיסורא וגבי כ\"ג ביו\"הכ דלא חיישינן לרבנן דר\"י הוא משום שאף אם ימות זה אפשר באחר שהרבה כהנים ראוים להיות כ\"ג כמ\"ש התוס' שם וגבי סוכה דקי\"ל כר\"י דלא חיישינן הוא מטעמא דאמרן לעיל דלבטל מצוה לא חיישינן.
ועוד אפשר דס\"ל למרן דגבי מפקיד פירו' מעשר שני אית לן למיחש למיתה דזמן מועט מטעמ' דלא פלוג רבנן דכיון דבמפקיד מעו' מעשר שני אית לן למיחש למיתה דהו\"ל זמן מרובה חיישינן נמי לפקדון דפירו' אף דהוי לזמן מועט משא\"כ גבי כ\"ג ביו\"הך וגבי סוכה ואת זה ראיתי להרדב\"ז בביאורו לה' מ\"ב שכתב ע\"ד הראב\"ד וז\"ל ואע\"ג שאין דרך להפקי' פירות לזמן ארוך הרי אמרו לשמא מת ל\"ח לשמא ימות חיישינן ואמרינן נמי חברך מית איישר עכ\"ל הנה זה שכתב שהרי אמרו לשמא ימות חיישינן אפי' לזמן מועט היינו ההיא דאמר רבא בפרק כל הגט דכ\"ח שמא ימות תנאי היא וקי\"ל התם גבי בקיעת הנוד כמאן דחייש לשמא יבקע הנוד בי\"ט וכמו כן קי\"ל התם גבי תרומה כמ\"ד אסורה לאכו' בתרו' מיד שמא ימות לאחר שעה גם אידך שהביא הרב ממ\"ש חברך מית איישר היינו ההיא דאמרינן בפרק כל הגט ד\"ל ע\"א גבי מלוה מעו' לעניים בב\"ד מפריש עליו בחזקת עניי ישראל יע\"ש ואם כדברי הראב\"ד דלזמן מועט ל\"ח לשמא ימות אם כן כשהלוהו לעני ע\"מ להפריש עליו לזמן מועט ומת העני מיד לא היה לו להפריש עליו בחזקת שאר עניי ישראל דכיון דלא שכיח שימות לזמן מועט והוא לא הלווהו אלא לפרוע ממנו באותו הזמן מועט אין לו להפריש בחזקת שאר עניי ישראל כנלע\"ד בכונתו ז\"ל.
ואולם לא ביאר לנו הרב ז\"ל מ\"ט לא חששו רבנן לשמא ימות גבי כ\"ג ביו\"הכ וכן גבי סוכה ועכ\"ל כמ\"ש לעיל בדע' מרן ז\"ל דדוקא היכא דאיכ' חששא דזמן מרובה חיישינן נמי לזמן מועט משום טעמא דלא פלוג רבנן והראיות שהביא הרב מההיא דקי\"ל גבי תרומה דחיישינן לשמא ימות וכן גבי מלוה מעות לעני שאמרו חברך מית איישר דומה לזו דחיישינן גבי תרומה לשמא ימות בזמן מועט אטו לאחר זמן מרובה כמש\"ל ע\"ש הרשב\"א וכן גבי מלוה מעות לעני דמפריש עליו בחזק' עניי ישראל בין כשהלווהו להיות מפריש עליו לזמן מועט ובין כשהלוהו לזמן מרובה משום דלא פלוג רבנן חששו למיתה אפי' דזמן מועט אטו זמן מרובה כנלע\"ד.
ודע שמצינו ראיה לשיטת הראב\"ד דדוקא גבי פירות הוא דאסיר להפקיד גבי ע\"ה מאותה שכתב רבינו בפי\"ב מה' תרומות ד\"ח גבי תרומה שאין מפקידין אותה אצל כהן ע\"ה מפני שלבו גס בה לאוכלה והיא ברייתא בס\"פ הנזיקין דס\"א ע\"ב ומשמע מיהא דאצל כהן ת\"ח מפקידין ולכאור' קשה מ\"ש ממעשר שני שאין מפקידין אותו אפי' אצל כהן ת\"ח מטעם שמא ימות ונמצא ביד בנו ע\"ה ולפי שיטת הראב\"ד ניחא דשאני תרומות שאינה אלא בפירות ואינה עשויה להפקידה לזמן מרובה ולשיטת רבינו אפשר לומר דההיא ברייתא מתנייא לפי משנה ראשונה דלא חששו לשמא ימות ולפי משנה אחרונה ה\"נ דאסור אף לכהן ת\"ח ורבינו לישנא דברייתא נקט כן נראה לע\"ד בדוחק ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ו מה' תרומות ד\"ב ודוק.
ובעיקר דברי התוס' שכתבו בריש יומא דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן יש לעמוד בהם קצת שכתבו וז\"ל וחכ\"א א\"כ אין לדבר סוף כו' ואע\"ג דבפרק ד' אחין משמע דלמיתה דתרי לא חיישינן כו' י\"ל דה\"ק הכא נהי דחיישינן למיתה דחד לזמן מרובה כמו בההיא דפ' ד' אחין מ\"מ למיתה דזמן מועט כי הכא לא הוה לן למיחש אלא משום מעלה דכפרה חיישת לזמן מועט א\"כ ניחוש אפי' לתרתי ותלת עכ\"ל וכונתם מבוארת דרבנן דר\"י משמע להו דמית' דחד בזמן מועט ומיתה דתרי בזמן מרוב' כי הדדי נינהו דכי היכי דהא לא שכיח הא נמי ל\"ש והשתא קאמרי שפיר רבנן לר\"י דאי משו' מעל' דכפרה חיישת למילתא דלא שכיח דהיינו למיתה דחד לזמן מועט ה\"נ ניחוש למיתה דתרי דלא שכיח כלל אפי' בזמן מרובה דכי היכי דהא לא שכיח הא נמי לא שכיח ואי חששת לחד ניחוש לתרי משא\"כ בההיא דפ' ד' אחין דהחששא היא לזמן מרובה דמיתה דחד שכיח ולא מיתה דתרי הילכך חיישינן התם לחד ולא לתרי וזו היתה כוונתם בפ' ד' אחים שכתבו וז\"ל והא דקאמרי רבנן א\"כ אין לדבר סוף היינו משום דלא שכיח כי מיתה דחד שכיח יש לדבר סוף אבל מיתה דתרי ודאי לא שכיח עכ\"ל כלומר דמיתה דחד בזמן מרובה דשכיח חיישינן ויש לדבר סוף אבל מיתה דתרי דלא שכיח אפי' בזמן מרובה לא חיישינן ואי חיישת משום מעלה דכפרה למיתה דחד בזמן מועט ה\"נ אית לן למיחש למיתה דתרי דלא שכיחי ואין לדבר סוף וברור.
אך קשה דא\"כ מאי האי דבעי תלמודא ביומא די\"ג לרבנן דר\"י דאמרי אין לדבר סוף ורבנן נימרו איהו לנפשייהו כלומר דגבי טומאה דחיישי שמא יארע בו פיסול אמאי לא חיישינן לתרי ותלת ואין לדבר סוף והוצרך לשנויי תלמוד' אמרי לך רבנן כ\"ג זריז הוא כו' ולפי דברי התוספו' לכאורה אין כאן קושיא דהא לזמן מרובה לכ\"ע חיישינן למיתה דחד ולא חיישינן למיתה דתרי משום דחד שכיח ותרי לא שכיח וא\"כ כה\"ג נמי נימא גבי טומא' דטומ' דחד שכיח ודתרי לא שכיח וי\"ל דאי טומאה דחד שכיח בזמן מועט ה\"נ בתרי ותלת כיון דשכיח טומאה טפי ממיתה בזמן מועט כי היכי דשכיח בענין הזמן ה\"נ שכיח לענין גברי דריבוי הזמן וריבוי אנשים כי הדד" + ], + [ + "שורש דין הזאת כ\"ג ביוה\"כ בשבעה \n ימים אלו מזין עליו מאפר פרה בג' ובז' כו'. בפ\"ק דיומא איפליגו ר\"מ ור\"י ור\"ח סגן הכהנים דר\"מ ס\"ל דבין כהן השורף את הפרה ובין כה\"ג ביו\"הכ היו מזין עליו כל ז' ור\"י ס\"ל דלא היו מזין על שניהם אלא ג' וז' בלבד ור\"ח סגן הכהנים ס\"ל כר\"י בחדא דהיינו בכ\"ג ביו\"הכ וכר\"מ בכהן השורף את הפרה ומעיקרא הוה בעי הש\"ס למימר דר\"מ ור\"י פליגי בטומאה אי הותרה בציבור או דחויה היא בצבור דר\"מ ס\"ל דחויה היא ומשו\"ה בעי הזאה מעליא כל ז' והזאה בזמנה ור\"י ס\"ל הותרה היא בצבור ולא מחמרינן בה אלא למעלה בעלמא דילפינן ממלואים דהיו מזין עליהן ג' וז' ור\"ח סגן הכהנים ס\"ל כר\"י וגבי פרה משום מעלה יתירה היו מזין עליהן כל ז' ודחי הש\"ס דא\"א דבהא פליגי דא\"כ לר\"י כיון דס\"ל דטומאה הותר' בציבור ל\"ל הזאה כלל ולפ\"ז משמ' דלהנהו תנאי דס\"ל בעלמא דטומא' הותרה היא בצבור ס\"ל דלא היו מזין על כ\"ג ביו\"הכ בהנך ז' כלל ורבי' אזיל לטעמיה שפסק בפ\"ד מה' ביאת המקדש כמ\"ד דטומאה דחויה היא בצבור ולהכי פסק כאן דבעינן הזאה לכ\"ג ביום הכפורים והדר הוה בעי הש\"ס למימר דר\"מ ור\"י פליגי בטבילה בזמנה אי מצוה היא או לא דלר\"מ הוי מצוה ומקיש הזאה לטבילה ולר\"י לא הוי מצוה ור\"ח סגן הכהני' ס\"ל כר\"י דלאו מצוה אלא בכהן השורף את הפרה משו' מעלה יתירה בעלמא ס\"ל דהיו מזין עליו כל ז' ודחי הש\"ס דאי אפשר לומר דבהא פליגי דהא איפכא שמעינן ליה לר\"י בעלמא דס\"ל דהזאה בזמנה מצוה ומסיק דפליגי אי מקשינן הזאה לטבילה דלכ\"ע טבילה בזמנה מצוה אלא דר\"מ ס\"ל דמקשינן הזאה לטבילה והזאה נמי בעינן בזמנה ור\"י ס\"ל דהזאה לא בעינן בזמנה ור\"ח סגן הכהנים הכי ס\"ל דלא מקשינן הזאה לטבילה ומשו\"ה גבי כה\"ג ביו\"הכ ס\"ל דלא בעי הזאה אלא ג' וז' כר\"י וגבי כהן השורף את הפרה משום מעלה יתירה הצריכו לו הזאה כל ז' ומבואר יוצא דלהנהו תנאי דס\"ל בעלמא דטבילה בזמנה לאו מצוה היא לא בעינן הזאה גבי כ\"ג ביו\"הכ אלא ג' וז' כר\"י דכיון דטבילה בזמנה לאו מצוה היא כל שכן הזאה.
והנה רבינו הכא גבי כ\"ג ביו\"הכ פסק דלא בעי הזאה אלא ג' וז' וגבי כהן השורף את הפרה בפ\"ב מה' פרה אדומה פסק דבעי הזאה כל שבע' והיינו כסברת ר\"ח סגן הכהנים והכא בפרקין כתב מרן כ\"מ ז\"ל דטעם שפסק רבינו גבי יו\"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' היינו משום דכיון דר\"י ור\"ח סגן הכהנים סברי בשל יו\"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' בלבד הלכה כוותיהו ובלא\"ה הא קי\"ל דהלכה כר\"י לגבי ר\"מ עכ\"ל ובפ\"ב מהל' פרה אדומה כתב דמה שפסק דלא כר\"י משום דיחידאה הוא ועוד דבפ\"ק דיומא סבר רבא דלא כוותיה יע\"ש ובמ\"ש הכא דבלא\"ה הא קי\"ל ה' כר\"י לגבי ר\"מ הק' בס' עבודת ישראל דאם מטעם זה הוא דפסק רבינו גבי כ\"ג ביו\"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' דהלכה כר\"י לגבי ר\"מ א\"כ מה\"ט נמי הי\"ל לפסוק גבי כהן השורף את הפרה דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' והוא ז\"ל פסק דמזין עליו כל ז' אלא דהאי טעמא ליתא עיין במה שהאריך בזה שם ולא ק' מידי דכונת מרן לומר דהכא מלבד דר\"ח ור\"י ס\"ל דלא כר\"י עוד בה דאפי' היו שניהם לבד חולקין בדבר הזה קי\"ל הלכה כר\"י לגבי ר\"מ בעלמא אבל השתא דאיפלי' ר\"מ ור\"י ור\"ח סגן הכהנים גבי כהן השורף את הפרה ור\"מ ור\"ח סגן הכהנים ס\"ל דלא כר\"י ודאי דהוו להו תרי לגבי חד וקי\"ל כוותייהו דהלכה כרבים לגבי יחיד ואף לגבי ר\"י דנימוקו עמו כשיטת הרי\"ף ורבינו דס\"ל הכי כמ\"ש הרב גופי הלכות בכלל ק\"ס ודלא כשיטת רש\"י שכתב הרב שם דס\"ל בפ' מי שהוציאו לו דהלכה כר\"י אפילו נגד רבים ועיין במ\"ש שם בכלל קנ\"ט בשם התוס' דסוף תעניות דס\"ל כשיטת רש\"י ועיין להרא\"ש בכתובות פ' אלמנה ניזו' דס\"ד שכתב בשם הרמב\"ן דלא קי\"ל כרבי יוסי נגד רבים וכן נר' מדברי מרן כ\"מ בפי\"ו מה' מ\"א דכ\"ה ועיין שם בהלח\"מ ז\"ל ועיין עוד בדברי מרן כ\"מ פ\"ד מה' נזיר די\"ד יע\"ש.
ובאידך טעמא דכתב מרן כ\"מ בפ\"ב מהל' פרה אדומה דפסק רבינו דלא כר\"י משום דרבא סבר דלא כוותיה יע\"ש וכונתו מבוארת דהיינו מדקאמר רבא התם בד\"ח ע\"ב אמר רבא הילכך כ\"ג ביו\"הכ דלאו בדידן תלייא מילת' כל אימת דמתרמי תלתא בתשרי מפרשי' ליה אבל כהן השורף את הפרה דבדידן תלייא מילת' מפרישי' ליה ברביעי בשבת כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת וכתב רש\"י כל אימת דמתרמי מפרשינן אע\"ג דלא הוי רביעי שלו בשבת ונמצאת הזאתו בטילה ב' ימים אבל כהן השור' את הפרה דבדידן תלייא מילתא שאין זמנה קבועה מפרשי' ליה בד' כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת ולא מפחת הזיותיה אלא יום א' עכ\"ל ואם איתא דס\"ל כר\"י דליכא הזאה אלא ג' וז' לבד מאי קאמר כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת והלא בד' לא היו צריכין הזאה לר\"י לעולם ואין להק' דאם מה\"ט פסק רבינו דלא כר\"י א\"כ גבי כ\"ג ביו\"ה שהיו מזין עליו כל ז' דרבא נמי קאי דלא כותי' אלא כר\"מ מדקאמר דיו\"הכ דלאו בדידן תליא מילתא כל אימת דמתרמי מפרשינן ליה כו' משמע דאי לאו הכי הוה מפרשינן ליה בד' בשבת כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת וכמו שכתב רש\"י ז\"ל ואי סבירא ליה דלא היו מזין עליו אלא שלישי ושביעי הרי לא היו מזין עליו ברביעי לעולם וי\"ל דגבי כ\"ג ביו\"הכ איכא למימר דסבר רבא כר\"י דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' והכי קאמר השתא דלאו בדידן תלייא מילתא מפרשינן לטבל היכא דמתרמי כלומר ואפי' חל תלתא בתשרי בחמשי בשבת דהשתא ג' שלו חל בשבת מפרשינן ליה בה' בשבת ולא מזינן ליה בג' וכן אם חל ג' בתשרי ביום ראשון בשבת דהשתא אתי ז' שלו בשבת ולא מזי' בשבת בז' שלו מפרשינן ליה אבל אי בדידן הוה תלייא מילתא לא הוה מפרשינן ליה לא בה' בשבת כדי להזות עליו בג' ולא בא' בשב' כדי להזו' עליו בז' מיהו הא ק\"ל טובא לכאור' בדברי מרן כ\"מ דמבוא' מדבריו דרבא ס\"ל כר\"מ ור\"ח דבעי הזא' כל ז' ומשו\"ה פסק רבי' דלא כר\"י והא ליתא דהא מבואר בשמעתין דמאן דס\"ל דטומא' הותרה היא בצבור לא בעי הזאה כלל וכדפריך בהדייא ותסברא אי ס\"ל לר\"י טומאה הותר' היא בצבור הזאה כלל למה לי ורבא איהו בדידיה ס\"ל כמ\"ד דטומאה הותרה היא בצבור וכמ\"ש התו' בד\"ו ע\"ב ד\"ה אמר רב תחליפ' וא\"כ לדידיה ודאי לא בעי הזאה כלל והא דקאמר כ\"ג ביו\"הכ דלאו בדידן תלייא מילתא כו' וכהן השורף את הפרה דבדידן תלייא מילתא מפרשינן ליה בד' בשבת עכ\"ל דלהנהו תנאי דס\"ל דטומאה דחויה היא בצבור קאמר אבל לדידיה ליכא הזאה כלל וכיון שכן אין מקום למ\"ש מרן דמשום דרבא קאי דלא כוותיה דר\"י פסק רבינו דלא כוותיה דהא רבא לא ס\"ל כשום חד מהנהו תנאי כמדובר וי\"ל דההיא דאמרינן בשמעתין דאי ס\"ל לר\"י טומאה הותרה היא בציבור הזאה כלל למה לי ומעיקרא נמי דהוה ס\"ד למימר דבהא פליגי ר\"מ ור\"י אי טומאה הותרה היא בצבור או לא היינו דוקא לענין כ\"ג ביו\"הכ דלמ\"ד טומאה הותרה היא בצבור לא בעי הזאה אבל לענין כהן השורף את הפרה אפילו מאן דאית ליה הותרה היא בצבור מצי סבר דבעי הזאה כל ז' או ג' וז' משום מעלה בעלמא וכמ\"ש התוס' בשמעתין ד\"ה ור\"י וד\"ה אי סבר ר\"י יע\"ש והשתא רבא נמי דס\"ל דטומאה הותרה בצבור ולא בעי הזאה כלל היינו דוקא לענין כ\"ג ביו\"הכ אבל לענין כהן השורף את הפרה מצי סבר כר\"מ ור\"ח דהיו מזין עליו כל ז'.
אך ק' דכיון דההיא דקאמ' רבא גבי כ\"ג ביו\"הכ דלאו בדידן תלייא מילתא מפרשינן כל היכא דמתרמי עכ\"ל דלהנהו תנאי דס\"ל דבעי הזאה קאמר דלדידיה דס\"ל דטומאה הותרה היא בצבור לית ליה הזאה קאמר א\"כ כי קאמר נמי גבי כהן השורף את הפרה דבדידן תלייא מילת' מפרשינן ליה ברביעי בשבת נימא דלהנהו תנאי דס\"ל דבעי הזאה כל ז' קאמ' ולדידיה לא בעי הזאה בד' כלל דס\"ל כר\"י דלא היו מזין עליו אלא ג\"וז ואכתי מה זה הכריח מרן דרב' ס\"ל דלא כר\"י וי\"ל דס\"ל למרן דבשלמ' אי ס\"ל לרבא בכהן השורף את הפר' כמ\"ד דהיו מזין עליו כל ז' ומש\"ה אמר מפרשינן ליה כו' ניחא דנקט נמי כ\"ג ביוה\"כ במילתיה להנהו תנאי דס\"ל דבעי הזאה אע\"ג דלדידיה לא בעי הזאה כלל דאגב דנקט כהן השורף את הפרה דשמעינן ליה לדידיה נקט נמי כהן גדול די\"הך אבל אי גבי כהן השורף את הפרה לא אצטריך לדידיה לאשמועינן מידי דאיהו ס\"ל כר\"י דחיקא מילתא טובא דאצטריך לאשמועי' דלא נפקא מינה לדידיה כלום וברור.
ומ\"מ אנכי לא ידעתי למה לא כתב מרן דטעמו של רבינו שפסק גבי כ\"ג ביו\"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג\"וז בלבד וגבי כהן השורף את הפרה דהיו מזין עליו כל ז' וכר\"ח סגן הכהנים משום דר\"ח סגן הכהנים הוה בקי במילי דמקדש וכמ\"ש מרן גופיה בפ\"ז מהלכות כלי המקדש די\"ג ושוב ראיתי בהרב גינת ורדים ח\"א כלל ב' סי' ט\"ו שכתב כן יע\"ש וכמו כן קשה למה לא כתב מרן ז\"ל דמשו\"ה פסק רבינו גבי כ\"ג ביו\"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' בלבד משום דמבואר בשמעתין דמאן דאית ליה דבעי הזאה כל ז' ס\"ל דטבילה בזמנה מצוה ומקיש הזאה לטבילה ורבינו בפ\"ו מה' יסודי התורה פסק כמ\"ד דטבילה בזמנה לאו מצוה ומטעמא שכתב הרב לח\"מ שם יע\"ש וכיון שכן פסק כמ\"ד דלא בעי הזאה כל שבעה כיון דלדידיה ליכא היקש הזאה לטבילה וצ\"ע. והן עתה חדשי' מקרוב באו ס' שיח יצחק וראיתי שם שעמד על דברי מרן יע\"ש.
ובעיקר דברי רבינו הקשה הפ\"ח וז\"ל וא\"ת איך כתב רבינו שמזין עליו ולא ביאר דלהדי פנייא מדו עליה כדאמרינן בפ\"ק די\"ט ותי' וז\"ל וי\"ל דההיא אתיא כר\"ע וכדאמרינן אמתני' דכל ז' הימים הוא זורק את הדם כו' ואמרינן עלה בגמ' מאן תנא אמר רב חסדא דלא כר\"ע דאי כר\"ע הא אמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו היכי עביד עבודה אביי אמר אפילו תימא ר\"ע דעביד עבודה כוליה יומא ולפנייא מדו עליה וטביל ועביד הערב שמש אבל לדידן דקי\"ל כרבנן דאמרי אם על הטמא טהור על הטהור לכ\"ש יזה עליו בכל שעה שירצו מן היום ולכך סתם דבריו רבינו וזה פשוט עכ\"ל ולע\"ד נר' ליישב באופן אחר דאפי' לר\"ע דאמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו אכתי מצי אתייא מתני' כוותיה למ\"ד דלא היו מזין על כ\"ג ביו\"הכ בז' ימים אלו אלא בג' וז' ואיכא למימר דכי קתני מתני' כל ז' הימים הוא זורק את הדם כו' לבד מג\"וז קאמר כדאמרינן בשמעתין ד\"ח עלה דקתני בברייתא מזין עליו כל ז' דלבר מג' וז' קאמר דלא היו בהם הזאה ה\"נ לבר מג\"וז קאמר ותלמו' לא הוצרך לאוקמי מתני' ללישנא קמא דלא כר\"ע אלא אי ס\"ל כמ\"ד דכ\"ג ביוה\"כ היו מזין עליו כל ז' דהשתא לר\"ע לא משכח' עבודה כלל והשתא רבינו דפסק כמ\"ד דלא היו מזין עליו אלא ג\"וז הביא מתני' כפשטא דאפי' לר\"ע נמי ניחא.
ועפ\"י האמור הנה נכון דלא הוצרך רבינו להשמיענו דהזאה זו שהיו מזין עליו לדידן דקיימא לן כרבנן דר\"ע שהיו יכולים להזות מצפרא ודוק ומ\"ש הרב פ\"ח ז\"ל דאנן קי\"ל כרבנן דאמרי אם על הטמא טהור על הטהור לכ\"ש עיין לרבי' בפט\"ו מה' פרה שלא ביאר דבר זה וסתם דבריו דהנוגע והנושא מי חטאת שלא לצורך הזאה טמא וכל כי האי הי\"ל לרבינו לבאר דטהור שהזו עליו אע\"פ שהוא נוגע במים שאי אפשר בהזא' זו שלא יגע בבשרו ושלא יהיה נושא אותם אפ\"ה כיון שבאתה עליו דרך הזאה אין זה נקרא נוגע ונושא וטהור וכעת לא ידעתי טעמו ועיין בת\"י בריש מכלתין ד\"ה מטמאין שכתבו וז\"ל וא\"ת למה לא היו נוגעים בו כל ו' ימים והא בלא\"ה היו מטמאין אותו מפני הזאה שהיו מזין עליו דהא דמזה עליו ומזין עליו טהור היינו כשצריך הזאה מן התורה אבל הכא שטהור הוא מן התורה הזאה מטמאתו ויש לומר שעד הערב לא היה מקבל הזאה לפי שכל היום הוא עובד כדלקמן בפרקין עכ\"ל. ואין ספק שעיקר קושייתם היא לר\"ע שאמר שאם הזו על הטהור טמא אבל לרבנן דר\"ע לק\"מ דלדידהו אף אם הזו על הטהור טהור מק\"ו ומשום דדחיקא להו לאוקומי ברייתא דלא כר\"ע ק\"ל הכי ומ\"ש דההיא דמזה ומזין עליו טהור היינו כשצריך הזאה כו' כונתם דלא תימא כיון שהזאה זו מטהרתו מטומ' מת אעפ\"י שעדיין צריך טבילה והערב שמש היינו מפני שהיה טמא ודאי מקודם אבל הכא שאינו טמא קודם הזאה ההזאה אינו מטמא אותו לזה אמרו דלא היא דההזא' תביא עליו טומאה ועיין במ\"ש התוספות בדי\"ד ע\"א ד\"ה למזה דתירוצם הראשון כדברי התוספות הישנים הללו אזלי בתירוץ זה ועיין בס' שיח יצחק מ\"ש ע\"ד התוספו' ישנים הללו ולא עמד על כונת דבריהם ז\"ל.
ודע דאע\"ג דלרבנן דר\"ע אם הזו על הטהור טהור מיהו המזה עצמו טמא משום נושא מי חטאת דלמזה ליכא ק\"ו וההיא דאמרינן בשמעתין דמזה ומזין עליו טהור היינו דוקא במזה לצורך אבל מזה שלא לצורך נראה ברור שהוא טמא וכן כתב בס' שיח יצחק בשם המאירי ז\"ל ועיין להר\"ש בפי\"ב דפרה משנה ה' יע\"ש וכי תימא א\"כ שהמזה טמא יחזור ויטמא את המים ואם כן אף דמזין עליו טמא מחמת המים והיכי משכחת לה שיהיה המזין עליו טהור ועיין במ\"ש רבינו פי\"ג מה' פרה ד\"ה יע\"ש וי\"ל דכיון שנטמאו המים מחמת המזה הרי נפסלו מתורת מי חטאת ואינן חוזרין ומטמאין את המזה עליו עד שיגע בהם בידיו אבל אם נפלו על גופו אכתי הוא טהור לחטאת כמו ששנינו בסוף פ\"ט מהל' פרה מ\"ח ועוד יש לו' שאף על פי שהמזה טמא אינו חוזר ומטמא את המים במשא אלא מדרבנן משום מעלה דפרה אבל מדאורייתא אינו מטמא המים במשא כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' טומאת מת ד\"ט ובפי' המשנה פ\"א דכלים מ\"ב שאין מתטמא במשא אלא האדם בלבד. ושוב ראיתי לר\"ש פ\"י ממס' פרה מ\"ו שכתב וז\"ל שאין מי חטאת מטמ' בטומאה הבא לאדם מחמת עצמן יע\"ש וכ\"כ בפי\"ב מ\"ג וא\"כ אע\"פ שהמזה טמא מחמת שהוא נושא מי חטאת מ\"מ אינו חוזר ומטמא את המים ומש\"ה המזין עליו טהור.
מיהו רבינו ז\"ל נראה דחולק על כלל זה שכת' הר\"ש שהוא ז\"ל כתב שם בפי' המשנה דהיינו טעמא דקתני התם מתני' דשניהם טהורים מפני שמי חטאת לא יטמאו האיש אשר הוא טהור לחטאת בלוקחו אותם כמו מה שיטמאו זולתו במגע ובמשא כלומר דמש\"ה אינו טמא וחוזר ומטמא מפני שהוא נושא אותם המים לצורך הזאה וכיון שנושא אותם לצורך הזאה אין המזה טמא ועיין למרן כ\"מ פי\"ד מה' פרה הל' ו' הרי שהוצרך לפרש מתני' דמיירי בנושא מי חטאת לצורך הזאה ומש\"ה הוא טהור והמים טהורים משמע בהדיא שאם נשא אותם שלא לצורך הזאה היה חוזר ומטמא את המים שלא כדברי הר\"ש וכן כתבו התוספות בפסחים פרק אלו דברים דס\"ט ע\"א ד\"ה שמא יעבירנו שכתבו וז\"ל וא\"ת ואמאי חיישינן להכי הלא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים וי\"ל דמעביר בכלי אבנים כו' עכ\"ל אלא שבעיקר דבריהם איכא למידק דמאי ק\"ל אמאי חיישינן להכי דשפיר חיישינן להכי דהא דקי\"ל דהנושא מי חטאת טמא היינו דוקא בנושא אותם שלא לצורך הזאה אבל בנושא אותם לצורך הזאה אינו טמא כמ\"ש רבינו בפט\"ו מהל' פרה ובפירוש המשנה פ\"א דכלים מ\"ב.
ודבריו לקוחים מהתוספתא שהביא אותה הרב ז\"ל שם דקתני טהור שהזה על הטמא טהו' המזה וטהור הטמא וזה וזה אומר טיהרתי וטיהרתיו יע\"ש ושוב ראיתי בספר עבודת ישראל דל\"ו ע\"ב שעמד בזה על דברי התוספות ז\"ל יע\"ש ואפשר דמשמע להו ז\"ל דלא מיקרי צורך הזאה אלא ליקח האזוב בידו ולטובלו במי חטאת כדי להזות על הטמא אבל ליקח את המים ולהוליכן למקום הטמא זה לא מיקרי צורך הזאה דאפשר שיבא הטמא אל מקום המים ושם יזו עליו וכל שנושא הוא את המים לילך ולהזות לדידהו הו\"ל נושא מי חטאת שלא לצורך והרי הוא טמא וחוזר ומטמא את המים ויש להביא קצת ראיה לזה מאותה ששנינו ברפי\"ב ממס' פרה האזוב הקצר מספקו בחוט ובכוש וטובל ומעלה ואוחז באזוב ומזה ומשמ' דמש\"ה מספקו בחוט או בכוש כדי שלא יגע במים וכ\"כ הרב המאירי בחידושיו ליומא די\"ד ע\"א וכתב דאף ע\"פ דבנוגע מי חטאת לצורך הזאה טהור מ\"מ כיון דאפשר בכי ה\"ג לא שרי ליגע יע\"ש וא\"כ ה\"ה נמי לישא את המים ולהוליכן למקום אחר כיון דאפשר בלא\"ה אסור כנלע\"ד ליישב דבריהם ז\"ל ובמה שתירצו התוס' דמעביר בכלי אבנים וכלי אדמה שאינן מקבלין טומאה יש לתמוה טובא דאכתי נהי דאין מקבלים טומאה מן הכלי אבל אכתי מקבלין טומאה מן האדם הנושאן שמטמאן במשא וכמו ששנינו במסכת פרה פרק י\"א מ\"ו כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה בין מדברי סופרים מטמא את מי חטאת ואת אפר חטאת ומזה מי חטאת במגע ובמשא וכתב הר\"ש שם וז\"ל מטמא את מי חטאת המוקדשין במגע ובמשא אפי' לרבנן כו' יע\"ש וכיון דמטמאין במשא אפי' המים בכלים שאינן מקבלים טומאה טמאים כמבואר בדברי רבינו בפי' המשנה פ\"א דמס' כלים ע\"כ ואפשר דמשמע להו להתוס' דבטומא' הבאה לאדם מחמת המים עצמן אינן חוזרין ומטמאים אותם במשא אלא במגע דכיון דטומאת משא קילא דאינה נוהגת אלא באדם דוקא וכמ\"ש רבינו בפ\"א דכלים מ\"ב ובמי חטאת דוקא משום מעלה דפרה גזרו בה שיטמא את המים כל כי האי שהטומאה היא מחמת המים עצמן לא גזרו כן נר' לע\"ד בדוחק ומ\"מ לא ידעתי למה לא תירצו דחיישינן שמא יוליך את המים בכלי חרש שאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו ואפי' במי חטאת וכמ\"ש רבינו בפי\"ד מה' פרה ד\"א דכלי חרש שהיו בו אפר חטאת ונגע בו שרץ מצידו טהור שאין כלי חרש מטמא מגבו אפילו לגבי חטאת עכ\"ל וכך שנוייה בתוספתא דאהלות כמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל וצ\"ע.
ומ\"ש רבינו ואם חל יום שבת בג' או בז' שלו דוחין את ההזיי' כו' הכי אמרי' בגמ' ד\"ח ע\"ב הזאה כל ז' מי איכא והא הזאה שבות היא ואינה דוחה את השבת ובפסחים פ' אלו דברים דס\"ט ע\"א גבי הזאה דטמא שחל ז' שלו בע\"פ בשבת דלא דחייא שבת ומפרשינן טעמא גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד\"א ברשות הרבים ועיין במ\"ש התוס' שם וכבר עמדנו על דבריהם לעיל מזה יע\"ש ונר' דאפי' לר\"א דאמר מכשירי מצוה דוחין את השבת דמהאי טעמא שרי להביא אזמל דרך ר\"ה למילה ומה\"ט פריך הש\"ס בפסחים דס\"ט דלדידיה מ\"ט הזאה לטמא מת בפסח אמאי לא דחייא שבת להביאו דרך ר\"ה אפ\"ה הכא גבי כהן גדול לא דחייא שבת דהזאה זו אינו אלא מדרבנן כמ\"ש התוס' בפירקין ד\"ד ע\"א ד\"ה נכנסו כו' ואין כאן מכשירי מצוה דאורייתא כדי לדחות שבת.
ודע שהר\"ן בהל' ר\"פ י\"ט דר\"ה עלה דאמר רבא התם דטעמא דשופר לא דחייא שבת הוא משום גזיר' שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד\"א בר\"ה וה\"ט דלולב וה\"ט דמגילה הוקשה לו ז\"ל מ\"ש הני דגזרינן ומ\"ש גבי מילה דלא גזרינן שמא יעביר תינוק או אזמל ד\"א בר\"ה ותירץ דשאני הני לפי שהכל טרודין בהן ולא מדכר חד אחבריה משא\"כ גבי מילה ושוב הוק' לו מהזאת ט\"מ שחל ז' שלו בע\"פ בשבת דגזרינן שמא יעבור ד\"א בר\"ה ותירץ דהתם נמי כל ישראל טרודים בפסחיהם יע\"ש ושמעתי למורי הרב המובהק כמוהר\"י נוניש נר\"ו שהוק' לו לדבריו ז\"ל מהא דהכא גבי כ\"ג ביו\"הך דאמרינן דהזאתו אינו דוחה שבת אע\"ג דליכא חד מהנהו טעמי שכתב הר\"ן ז\"ל ולדידי לא ק\"מ דכיון דהזאה זו של כ\"ג לאו דאורייתא היא אלא מדרבנן כמ\"ש התוס' איכא למימר דמשום טלטול בעלמא או משום דמחזי כמתקן אסרו אותו חכמים דהם אמרו והם אמרו וע\"כ לא הוצרך הר\"ן ז\"ל לטעמא דטרודין בפסחיהם אלא גבי הזאה ט\"מ שחל ז' שלו בע\"פ דמשו' גזירה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה הוא דעקרו רבנן מצות פסח ממנו אבל הכא בטעמא כל דהו דרבנן בטלו הזאה זו וכעין זה כתבו הרשב\"א והר\"ן ז\"ל בפ' לולב וערבה גבי מגילה דאף בלא טעמא דשמא יעבירנו ד\"א בר\"ה עקרו אותה חכמים איסור טלטול דרבנן בעלמא והא דקאמר רבא והיינו טעמא דמגילה אגב שופר ולולב נקט לה יע\"ש ועיין בס' לשון למודים חא\"ח סי' רי\"ב וסי' רי\"ג." + ], + [ + "שורש עבודת ז' ימים קודם יוה\"כ כל \n ז' הימים מרגילים אותו בעבודות זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ומקטיר איברי התמיד כו'. הנה רבינו העתיק לשון המשנ' שנוייה בפ\"ק די\"ד ע\"א ובגמר' שם ע\"ב מותבינן עלה דשמעינן ממתני' דקטורת ברישא הוה עביד והדר הטבת הנרות ואלו במס' תמיד פ\"ג תני תחילה בסדר התמיד דישון המנורה ובפ\"ד תני אחריו מי שזכה בקטורת אלמא ס\"ל דהטבת הנרות עביד ברישא והדר קטורת ומשני ר\"י דתרי תנאי נינהו וסתמא דיומא רבי שמעון איש המצפה היא והדר מותבינן סתמא דיומא אסתמא דיומא גופיה דלקמן דכ\"ה ודכ\"ו תני תחי' הטבת הנרות והדר הטבת הקטורת ומשני אביי דמתני' דפ\"ק דתני תחי' קטורת והדר הטבת הנרות היינו הטבת ב' נרות דעביד באחרונה ומתניתין דלקמן פ\"ב בהטבת ה' נרות דעביד תחילה קודם הקטורת וכרבנן דאבא שאול דס\"ל דבקטורת מפסיק להו ועיין במ\"ש התוספו' שם ד\"ה אמר אביי וכו' דטעמא דלא משני בהכי נמי רומייא דמתני' דיומא עם ההיא מתני' דתמיד משו' דאכתי פליגא בחלוקה דזריקת דם התמיד דממתני' דקתני הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות שמעי' דזריקת הדם עביד ברישא והדר הטבת הנרו' ואלו התם בתמיד תני תחילה הטבת הנרות והדר זריקת התמיד דתני בפ\"ג מי שזכה בדישון המנורה והדר בפ\"ד תני שחט השוחט וקבל המקבל בא לו לקרן מזרחית צפונית יע\"ש ועיין במ\"ש הריטב\"א שם בחידושיו ליישב קו' התוס' ובמה שתמה על דבריו הרב המובהק מוהרח\"מ נר\"ו בהגהתו שם ואין ספק דכונת דברי הריטב\"א מ\"ש בסוף דבריו דדחיקא ליה להרב ישוב ב' המשניות וכדדחיקא ליה להרשב\"א בתשובה סימן ע\"ז ואמטול הכי בעי למימ' דס\"ל להאי תנא דלא היה מפסיק ביניהם ומאי דתלי טעמא במאי דס\"ל להאי תנא דצפון ודרום היו עומדים וכו' נלע\"ד דטעמו ז\"ל הוא דבשלמא למ\"ד מזרח ומערב היו עומדי' איכא למימר דמש\"ה היה מפסיק בהטבתם להטיב חמשה ברישא והדר ב' ולא הוה עביד ברישא ד' ולבתר תלתא משום דנר מערבי שהיה הנר הב' לכניסת ההיכל כמ\"ש הרשב\"א בתשו' הנז' והרע\"ב בפי' למ' תמיד היה עומד לפני ה' והיו צריכין להניח עוד אחרת אצלה מבוערת כדי שיוכר שזו היא המערבי כמ\"ש הרשב\"א באותה תשו' אבל למ\"ד צפון ודרום היו עומדים א\"צ להניח אחרת אצל זו להכיר שזו היא מערבית דאמצעית היא היתה המערבי' כמ\"ש רש\"י בשבת בפ\"ב ד\"ך ואם היו מניחין אחרת להטי' אצלה משום דכתיב בהטיבו את הנרות כדאמרינן לקמן דל\"ג א\"כ יניחו ב' אצל האמצעי אחת מצד זו ואחת מצד זו הילכך עכ\"ל דלמ\"ד צפון ודרום היו עומדים לא היה מטיבן בב' פעמים אלא כולם כא' היה מטיב גם מה שהק' עוד להרב בהגהת הנז' לדברי הריטב\"א ממה ששנינו שם בתמיד מצא ב' נרות מזרחיות דמבואר דס\"ל לתנא דתמי' דמזרח ומערב היו עומדים עיין בגי' הגמ' שם במסכת תמי' דלא גריס ב' נרות מזרחייות ואפשר שכך היה גירסת הריטב\"א מצא ב' נרות דולקין כו' וצריך עוד לעיין בזה ודוק וא\"נ אפשר דלמ\"ד צפון ודרום היו עומדים ואותה האמצעי שהיה פני הנר לצד מערב נקראת מערבית ושאר הנרות שהיו פיהם לצד הנר המערבי נקראים מזרחייות שאינן פונות לצד מערב ומ\"ש ב' מזרחייות היינו הב' שהיו סמוך לנר מערבי ופונות אליה ואפשר דמשום כבוד נר המערבי הסמוכה אליהן היו נותנים בהם שמן יותר משאר הנרות וזהו ששנינו מצא ב' מזרחייות דולקות כו' ולא מיירי בנר מערבי כלל ודוק וצריך לעיין גם בזה.
עוד שם ערב \n יוה\"כ שחרית היו מעמידין אותו בשאר המזרח כו'. עיין במ\"ש הרפ\"ח דבירוש' לא ברירא מילתא אם היו בפנים או בחוץ עכ\"ל ודברי הירוש' לא ידעתי ביאורן." + ], + [ + "כל \n ז' הימים לא היו מונעין ממנו מאכל ומשקה כו' ערב יוה\"כ עם חשיכה כו' ולא היו מאכילין אותו דברים המרגילים לש\"ז כגון ביצים וחלב חם וכיוצא בהם. ע\"כ. מדברי התוס' ישנים בדח\"י ד\"ה אין מאכילין מבואר דס\"ל דזה ששנינו בברייתא שאין מאכילין אותו חלב וגבינה לאו לכ\"ג בעיו\"הכ קאמר אלא לענין זב בימי ספרו שמא יטמא ויסתור מניינו אבל רבינו נראה דמשמע ליה דלענין כ\"ג בעיו\"הכ קאמר וכן משמע מהירוש' ועיין בס' שיח יצחק דכ\"ג ע\"ד ומ\"מ מדברי רבינו ז\"ל מבואר דדוקא עיו\"הכ עם חשיכ' לא היו מאכילין לכ\"ג דברים אלו המרגילי' לש\"ז אב' בז' ימי ההפרש' לא היו מונעין ממנו ולא ידעתי למה לא היו מונעין ממנו כן גם בשאר הימים שמא יטמא בקרי וימנע מלעבוד באותו יום עד שיטבול והוא היה צריך להרגיל עצמו בכל ז' הימים בעבודה ואולי כיון דלא היו יכולין למונעו מלאכול כל ז' ומלישן אע\"פ שגם בשינה איכא חשש דקרי כמ\"ש רבינו הילכך לא חששו לשאר דברים." + ], + [ + "שורש השבועה של כהן גדול בימי \n בית שני כו' ולפי שהיו חוששין שמא כ\"ג זה נוטה לצד הפיקורוסים היו משביעין אותו ערב יוה\"כ ואומרים לו אנו שלוחי ב\"ד ואתה שלוחינו ושליח ב\"ד כו'. ע\"כ. בדברי רבינו לא בא הדבר מבואר מי הם אלו המשביעין אותו לכ\"ג ומלשון זה שכתב אנו שלוחי ב\"ד מבואר שלא היו זקני ב\"ד עצמן המשביעין אותו אלא שלוחי' אחרים מב\"ד ודוחק לומר שאע\"פ שהיו זקני ב\"ד כיון שלא היו כל הב\"ד עצמן נקראים שלוחי ב\"ד מכל הב\"ד ובמשנה שנינו מסרוהו זקני ב\"ד לזקני כהונה והעלוהו בית אבטינס והשביעוהו ונפטרו והלכו להם ואמרו אנו שלוחי ב\"ד כו' דמבואר שזקני כהונה העלוהו לבית אבטינס ללומדו מעשה החפינה כמ\"ש בגמ' והזקנים הללו היו משביעין אותו ורבי' השמיט כל זה ועיין להלח\"מ ולהפ\"ח לקמן בפ\"ד ד\"ה וזו היא עבודה קשה כו' דמשמע להו דמ\"ש רבינו בד\"ה שהיו מלמדים אותו זקני ב\"ד עבודת היום וסידורה שם נכלל דבר זה שהיו מלמדים אותו מעשה החפינה של לפני ולפנים שהיא עבודה קשה כמ\"ש רבינו לקמן פ\"ד וראיתי בספר שיח יצחק דכ\"ד שכתב דרבינו משמע ליה דמ\"ש בגמרא ללמדו מעשה החפינה היינו החפינה שמבחוץ וכמ\"ד דעבוד' קשה היא וכיון דהוא ז\"ל פסק כמ\"ד דחפינה שבחו' לאו עבודה קשה היא הילכך השמיט הך מתני' ולא כתב שמסרוהו לזקני כהונה שהעלוהו לבית אבטינס והן הן דבריו שבפי' המשנה ושלא כדברי הפ\"ח שכתב דרבינו חזר בו בחיבורו ממ\"ש בפי' המשנה ושדבריו בפי\"המ הם תמוהים וזה מפני דס\"ל שמ\"ש רבינו בפי' המשנה דמעשה החפינה לאו עבוד' קשה היא היינו אפילו החפינ' שלפני ולפנים ושזו היא החפינה ששנינו במתניתין שהעלוהו לבית אבטינס ללמדו וליתא אלא רבינו משמע ליה דהחפינ' של כל יום היו מלמדין אותו והיא קשה קצת עכת\"ד יע\"ש.
ולע\"ד אם זו היתה כונת רבי' בפי' המשנ' הדבר ק' יותר שהרי ממתני' מבואר שזקני ב\"ד כשהיו נפטרים ממנו עיו\"הכ ומסרוהו ביד זקני כהונה אז היו מעלין אותו לבית אבטינס ללמדו מעשה החפינה ולהשביעו ואם החפינ' זו היא חפינ' שבחוץ הרי בכל יום היו צריכין ללמדו חפינ' כיון שהוא היה מקטיר קטורת של כל יום כמו ששנינו במתני' והיה צריך לידע החפינ' וה\"נ משמע שם בגמרא דחפינ' של כל יום היה לומד בכל יום קודם שנכנס לעזרה לעבוד עבוד' כמ\"ש שם ומסתברא דלשכת פלהדרין בדרום הואי מ\"ט כו' וטביל ואזיל לצפון וטביל וגמר חפינ' יע\"ש ואמנם חפינ' דמתני' משמע שהיא חפינ' דלפני ולפנים וצ\"ע.
ובמ\"ש רבינו שהיו משביעין אותו כו' הקשו כת הקודמים שאם היה הכ\"ג צדוקי הוה ליה כנשבע לעבור את המצוה ולא חייל עליו שבועה עיין בס' אש דת בפ' פינחס ד\"ס ובספר ישרש יעקב הקשה קוש' זו באופן אחר והוא דמה הועילו בשבו' זו והא קי\"ל נשבעין להרגין ולמוכסין ומאחר שלפי דעתו הם היפך התורה יעבור על שבועתו ויתן מבחוץ ויכנס יע\"ש והפ\"ח ז\"ל בחי' לה' אלו כתב כלשון הזה וא\"ת ומה מהנו להשביעם והא לפי דעתם היו טועים הפרושים והם אנוסים בדעתם ואפשר שהיו נשבעין לשקר כדי לקיים מצות הקטורת כתקנה יע\"ש והרואה ירא' לכאורה שאין סגנון ג' הרבנים הנז' עולה כאחת אבל האמת דהכל הולך למקום אחד דלהרב אש דת עכ\"ל דאע\"ג דאין שבועה חלה על שבוע' מ\"מ איסור' מיהא איכא בנשבע לכתחילה לעבור על המצו' משום נשבע לשוא וא\"כ א\"ל דלהכי היו משביעין שאם הוא צדוקי לא ישבע לכתחילה ויפרוש עצמו מלעבוד עבוד' ויגלה דעתו ועכ\"ל דעיקר קושייתו ז\"ל היא היא קו' הרב בס' ישרש יעקב דמשום דמתיירא מהפרושים אינו יכול לגלות דעתו ונשבע הוא באונס והו\"ל כההיא דנודרין להרגין כו' ועיין בהל' ממרים פ\"ג וגם היא גופה כוונת הרפ\"ח ז\"ל במ\"ש ואפשר שהיו נשבעין לשקר כלומר מפני האונס היו נשבעין ותרי' יתיב דהשבו' היה מועיל דמי שהיה צדוקי היה פורש עצמו מעיקר' שלא לשרת במקדש ביו\"הכ שלא לישב' לכתחי' לעבור על המצו' משום חומרא דשבוע' והרב אש דת תריץ דהיה מועיל השבועה שאם יעבור עליה יתבטל שליחותו ונסתלק מכ\"ג יע\"ש וק' דא\"כ מה צורך לשבועה בתנאי בעלמא היה דיי וכמו שהק' בס' ישרש יעקב ובס' עבודת ישראל וס' צרור החיים תירצו דכהני שלוחי דרחמנא נינהו ולא מהני תנאי משא\"כ בשבוע' היה מתחייב בתנאי זה ולא ידענא מאי קאמרי והתוס' די\"ב כתבו דמינויו וסילוקו של כ\"ג תלוי במלך ואחיו וא\"כ שפיר מהני התנאי.
ולע\"ד אפשר דכיון דתנאי זה אי אפשר להתברר התנאי בטל כמ\"ש הרפ\"מ ח\"ג ס\"א בענין הקראים ודוק ועיין עוד במה שהק' הפ\"ח למה הוצרכו להשביעו והלא יכולים לראותו דרך לול כמ\"ש רש\"י בפ' הנזיקין ד\"ה ודילמא דחזיניה בפשפש וכ\"כ התוס' בפ' א\"ל הממונה בשם הערוך דל\"ה ע\"א שמחיל' היה בלשכת הפרוה שמשם היו יכולים לראות עבודת כ\"ג בק\"הק ותי' דתקנתא דשבועה עדיפא דאהני אף לאותה שנה משא\"כ לראותו דרך לול שלא היו מספיקין לראותו ולמחות בידו עד שכבר היה מתקן מבחוץ ומכניס עכ\"ל ועיין בפי' המשנה לרבי' ז\"ל דמבואר מדבריו שמפני שלא היו יכולין לראותו ממקום אחר התקינו להשביעו וגם זה שכתב דאהני לאותה שנה ק' שמיד שהיו רואים אותו יכולי' למנו' כ\"ג אחר שהיה מתוקן עמו ושיקטיר קטורת כדינו ואפשר שמפני שכל מה שעבד מקודם נמי היה נפסל דזבח רשעים תועבה והיו צריכין לשחוט תמיד אחר ולזרוק את הדם וכיוצ' והיותר נכון אצלי שכל כי הא לחוש בו שהיה צדוקי ולשום אנשים לראותו לא היו עושים ביו\"הכ ואפשר שהיה מצטער הרבה הכ\"ג ביום זה ומ\"מ דברי רבינו שבפי\"המ לא משמע הכי ודוק ועיין בס' ארעא דרבנן סי' תכ\"ו שעלה ונסתפק בענין נשבע לבטל את המצוה דאמרינן דלא חיילא שבועה אם הוא דאורייתא דלא חיילא א\"ד דאורייתא שפיר חיילא אלא מדרבנן הוא דלא חיילא והוה בעי למפשט הדבר ממה שתירצו הקדמונים לקושייתם מה מועיל שבוע' זו שהיו משביעין לכ\"ג ביו\"הך כיון שהוא צדוקי הו\"ל נשבע לבטל את המצוה ולא חיילא שבועה. ותירצו שהצדוקים אינן מודים בזה שאמרו חכמים דלא חיילא שבועה בדבר מצוה דש\"מ דס\"ל דזה מדרש חכמים הוא ולא מדאוריית' ושוב דחה ראיה זו דעדיין אפשר דמדרש זה הוא מדאורייתא אלא שאין הצדוקים מודים בזה יע\"ש ותמהני דמסוגייא דפ\"ק דנדרים די\"ו דמצריך תלמו' תרי קראי לנשבע לבטל את המצוה א' לפוטרו מקרבן וחד לפוטרו מלאו דבל יחל מבואר דהוי דאורייתא וצ\"ע." + ], + [ + "שורש אין שבות במקדש בקש \n להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדא כו'. מכאן הביא ראיה התה\"ד בכתביו סי' (קל\"ד) [ס\"ב] דלהקיש באצבע בשבת כדי לשחק התינוק שרי ואין לחוש להשמעת קול שיר ולשמא יתקן כלי שיר דאי איכא למיחש להכי הו\"ל להש\"ס למימר דדוקא הכא גבי כהן גדול שהיה במקדש התירו משום שאין שבות במקדש מדלא פירשו הכי משמע דאף במדינה שרי וליכא משו' שמא יתקן כלי שיר יע\"ש. ולע\"ד נראה דאין מכאן ראיה להתיר להקיש דרך תנועת שיר כדי לשחק התנוק דשאני הכא שלא היו מכוונים בהכאתם לשיר אלא להשמיע קול הברה כדי שיעורר משנתו שאם היה דרך שיר היה מתנמנם יותר וכל כה\"ג שאינו מכוין לשיר מבואר בפ' המוציא תפילין דק\"ד ע\"א גבי מעלין בדייופן ומטייפין מיארק דשרי וכמ\"ש רש\"י שם יע\"ש ומ\"ש רבינו בפי\"המ וז\"ל מכין באצבע צרדא הוא שיכה בגודל עם האצב' האמצעי בכח והרבה עושין אותו בני אדם בעת השמחה ויעשו בו תנועות ערבות עכ\"ל אין כוונתו שהיו עושים תנועות ערבו' גם כאן לגבי כ\"ג אלא מה שהיו עושין לגבי כ\"ג אינו אלא שהיו מכין בכח זה אח\"ז כדי לעוררו משנתו אבל בבית המשתה עושין מכות אלו בתנועות ערבות וזה מבואר ואף הת\"הד לא התיר אלא שלא כדרך שיר.
וראיתי להרב מש\"ל בסוף ה' בית הבחירה שהוק' לו על מ\"ש מרן כ\"מ שם דע\"כ לא אמרו אין שבות במקדש אלא כשא\"א באופן אח' אבל כשאפ' באופן אח' בלי דחית שבות דרבנן אף במקדש אסור והק' עליו שאם כדבריו ל\"ל להרב ת\"הד לדקדק שאין בהכאת אצבע משום שבו' מדלא פי' טעמא משום דאין שבות במקדש ועדיפא מינה הו\"ל למימר דאם איתא דיש בו גזירה זו לא היה להם להתיר שבות זה גבי כ\"ג כיון דאפשר לעוררו באופן אחר אלו דבריו ז\"ל יע\"ש ויש לתמוה דעדיפא מינה הי\"ל להרב ז\"ל להקשות על מרן שדבריו הללו שבכ\"מ הם היפך מ\"ש בב\"י ה' שבת סי' רל\"ט כי שם דחה דברי הת\"הד וכתב שאין לסמוך על דקדוק זה שדקדק הרב ז\"ל דאיכא למימר דלא הוצרך הש\"ס לפרושי דסתמו כפירושו וכ\"כ בכ\"מ פכ\"ג מה' שבת ה\"ד יע\"ש והשתא תיקשי טובא דאם איתא דיש בזה משום שבות ומשום שאין שבות במקדש התירו א\"כ לפי מ\"ש בכ\"מ דאין להתיר שבות במקדש אם לא היכא דא\"א באופן אחר איך התירו שבות זה כיון דאפשר לעוררו באופן אחר כמ\"ש הרב מ\"ל ז\"ל ואפשר ליישב דברי מרן שלא יהא נסתר מחמת'ו דס\"ל דחילוק יש בין השבותין בענין ובשבות דטלטול הנר הוא שכתב דאין להתיר במקדש היכא דאפשר באופן אחר משום דשבות זה דגזרו מטעמא דשמא יבא לכבות את הנר שכיח טפי וקרוב הדבר הוא ומשו\"ה סברא הוא שלא התירו במקדש היכא דאפשר באופן אחר אבל שבות דמכה באצבע צרדא משום שמא יבא לתקן כלי שיר לא שכיח ואינו קרוב הדבר לבא הילכך אפי' אפשר באופן אחר התירו ועיין בתוס' בעירובין דק\"ב ד\"ה והעליון ובפ' החליל ד\"נ ד\"ה לרבנן שעלו לחלק בין השבותין יע\"ש ועיין בס' ארעא דרבנן סי' ד' דשקיל וטרי עוד בדברי מרן כ\"מ ז\"ל יע\"ש.
ובענין זה דאין שבות במקדש עיין בתשו' הריב\"ש ס\"סי קס\"ג ובש\"מ למסכת ביצה ד\"ך ע\"ב עלה דאיבעיי' לן עבר ושחט מאי כו' שכתב דאע\"ג דאין שבות במקדש וזריקה משום שבות אסרו אותה כשעבר ושחט אסרו הזריקה מפני שעבר ועשה שלא כדין ועיין בחידו' הריטב\"א למסכת יומא דף ל\"ד ע\"ב עלה דאמרינן דאין שבות במקדש שכתב דשבות קל התירו במקדש ולא חמור ועיין להלח\"מ פ\"א מהלכות ק\"פ דח\"י שכתב דלא התירו שבות במקדש אלא היכא דלא אפשר מאתמול והרב מ\"ל והרב סם חיי תמהו עליו מסוגייא דעירובין גבי חותכין יבלת במקדש וכו' ועיין לה\"ה בפי\"ב מהלכו' שבת סוף ד\"א שכתב וז\"ל וממ\"ש שהיו מחממין מבערב יוה\"ך ולא היו מחממין ביוה\"ך יש ללמוד שיש בחימום חייוב דאורייתא לפי שאין שבות במקדש אע\"פ שיש לדחות עכ\"ל וכונתו במ\"ש אע\"פ שיש לדחות דמשו\"ה לא התירו החימום ביוה\"ך עצמו מפני שאפשר מבערב וזה נר' סיוע להלח\"מ ויש לדחו' דלכתחי' ודאי כיון דאפש' מבערב לא אמרו שיעש' כן ביו\"הך ושיסמכו על אין שבות במקדש אמנם בדיעבד שלא הניחו מבערב אפשר דביום עצמו שרי היפך דברי הרב לחם משנה ז\"ל ועיין להרב מ\"ל פ\"ח מה' בית הבחירה די\"ב.
ודע דהא דאין שבות במקדש אפי' במידי דלא שייך דוקא במקדש הוא דהא תקיעת שופר לא שייך דוקא במקדש ואפי\"ה שנינו בר\"פ י\"ט דכ\"ט ע\"ב במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה וכן מבואר מדברי רש\"י שם ד\"ה גזירה שמא יטלנו וכו' ודוק ועיין להר' ח\"ה בשבת דמ\"ב ע\"ב בתוספות ד\"ה אפי' והובא ביד מלאכי ח\"ג אות א' סימן צ\"ו דדוקא באיסורי שבת הוא דיש חילוק בין מקדש לגבולין לא בשאר איסורי יע\"ש ואשתמיט מיניה דברי המרדכי שהביא מרן בבית יוסף י\"ד ס\"סי ר\"ח ד\"ה כתב המרדכי בשבועות דאפי' בשאר איסורי' איכא לפלוגי בין מקדש לגבולין וצ\"ע ודע דבעירובין דק\"ב ע\"ב אמרו מחזרין רטיה במקדש אבל לא בגבולין אם בתחי' כאן וכאן אסור וכתב רש\"י אם בתחי' שלא היתה וכהן זה לא סילקה לצורך עבודה כאן וכאן אסור דהאי שבות לאו צורך גבוה הוא והכי איתא בביצה די\"א ע\"ב דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לאו ועיין בתי\"ט שכתב וז\"ל ולפיכך אני תמיה עמ\"ש הרמב\"ם בפכ\"א מהלכות שבת ועיין בש\"ע סימן שכ\"ח סכ\"ה וכן בפ' החליל אמרו דשמחת בית השואבה אינו דוחה שבת וי\"ט וכתבו התוספות דה\"ט שאינו אלא משום שמחה יתירה ולקמן בד\"ה ורבנן סברי הקשו לרבנן דאמרו דאין החליל דוחה שבת וי\"ט ותירצו וכו' יע\"ש ואיכא למידק מאי קושייא הרי לרבנן עיקר שירה בפה ולאו עבודה היא ולא דחי שבת והוי כשמחה יתירה כשמח' בית השואבה ונראה דהכא שאני דס\"ס שמחת מצוה היא ודמי לעבודה משא\"כ שמחת בית השואבה דליכא מצוה כלל ובהכי ניחא דברי ר' בפ\"ג מה' כלי המקדש ד\"ג וד\"ו יע\"ש.
ודע דרבינו פכ\"א מהלכות שבת דכ\"ז כתב דחזרת רטיה במקדש התירו משום דאין שבות במקדש וכדקס\"ד להש\"ס בפ\"ק דביצה די\"א ע\"ב והוא תימא דמסקינן טעמא משום דהתירו סופן משום תחילתן ונפק' מינה טובא וכבר עמד בזה התי\"ט בעירובין פ' המוציא תפילין משנה י\"ג ואפשר דרבינו ז\"ל סובר דעולא דמפרש דטעמא משום דהתירו סופן וכו' ולא משום דאין שבות במקדש אפי' בכהן דלאו בר עבודה היינו משום דניחא ליה לאוקמי מתניתין כמ\"ד שבות צריכה התירו שבות שאינה צריכה לא התירו וכאותה ששנינו בפסחים פ' תמיד נשחט דס\"ד כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהכהנים מדיחי' את העזרה שלא ברצון חכמים ומפרשינן בגמרא מאן חכמים ר' נתן דאמר שבות צריכה התירו שבו' שאינה צריכה לא התירו ורבינו בפ\"א מהלכות ק\"פ פסק כחכמי' דפליגי אר' נתן ואמרי דאפי' שבות שאינה צריכה התירו משו\"ה יהיב טעמא משום דאין שבות במקדש דאע\"ג דגבי הדחת מקדש איכא צורך קצת מיהא מיהו עיקר פלוגתייהו דר' נתן וחכמים דשבות צריכה ואינה צריכה אפילו בלי שום צורך הוא דקי\"ל כחכמים דר' נתן ולכך יהיב טעמא משום דאין שבות במקדש ובשיטת כ\"י להרב המאירי במס' ביצה כתב שם וז\"ל ומחזירין רטיה במקדש דבמקד' הוא דשרי דהא הנחת רטיה בכל ענייני רפואה שאין בהם מלאכה שבות הוא משום שחיקת סמנים ואפי' כהן דלאו בר עבוד' הוא לשתרי בהכי אלא קמ\"ל דשבות צריכ' התירו שבות שאינה צריכה לא התירו עכ\"ל הרי שהוא ז\"ל סובר דטעמא דעולא דנייד מטעמא דשבות הוא מטעם דאמרן ונוחים הם דברי רבינו אלא שאכתי צריך לחלק בדעתו בין שבות גדולה לשבות קטנה שהרי הוא ז\"ל בפ\"ה מה' תו\"מ גבי סידור הקנים ונטילתן פסק דאינו דוחה שבת ועיין להתוס' בפ' המוציא תפילין ד\"ה והעליון כאן וכאן אסור יע\"ש.
וראיתי בש\"מ למס' ביצה שהקשה משם הרשב\"א דאמאי לא קחשיב עולא הא דתנן בעירובין פ' מי שהוציאוהו כל היוצאים להציל חוזרין למקומם וכן חכמה הבאה לילד דתנן בר\"ה בפ' ב' דהתירו סופן משום תחילתן יע\"ש ולכאורה דבריו תמוהים דכיון דבהנך מילי דקחשיב עולא קמהדר תלמודא למיהב טעמא אחרינא דאצטריך עולא לאפוקי ההוא טעמא דאי לא\"ה פשיטא ומאי קמ\"ל הא תנינן לה כו' איך הפה יכולה לדבר אמאי לא מני הנך והדבר ברור דמשום דליכא למטעי בהו בטעמא אחרינא לא קחשיב להו ואפשר דעל המקשן הוא דפריך דלדידיה דלא ידע דאיכא למטעי בטעמא אחרינא ומשו' הכי פריך תנינן כו' אמאי לא פריך תו לדעולא אמאי לא מנו הנהו דהתם וא\"ן אפשר דהשתא דאשכח תלמודא טעמא להנהו דמייתי עולא איכא לאקשויי אמאי לא מני הנהו דהתם דאע\"ג דבהנהו ליכא טעמא משום אגב הו\"ל לאתויי וזה דוחק ועיין להתוס' בעירובין ובר\"ה ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש ירושלים דלתותיה ננעלות\n בעת \n שקורא כו' עד ברוך אתה ה' שומע תפלה כו'. ובגמ' ד\"ע סיימו ע\"ז ואחר כך כל א' וא' מביא ס\"ת מביתו וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים וכתב רש\"י ומערב יו\"הך הביאום שם עכ\"ל והרב ח\"ה בחי' אגדות שלו כתב וז\"ל ומ\"ש דמערב יו\"הכ הביאום שם לא ידענא למה דגם אם יש עירוב והוצאה ליום הכפורים הא אמרינן במס' עירובין ד\"ו ודק\"א ירושלים דלתותיה ננעלות עכ\"ל ולא זכיתי להבין אמאי לא זכר שר שכ\"כ רש\"י עצמו בפי' הך ברייתא בסוטה פ' אלו נאמרין דמ\"א ע\"א וז\"ל שם כל א' מביא ס\"ת מביתו לעזרה דקסבר אין עירוב והוצאה ליו\"הכ א\"נ ירוש' דלתותיה ננעלות בלילה ומערבין את כולה יע\"ש ואפשר לומר דרש\"י ביומא פי' לברייתא אפי' בתר דנפרצו בה פרצות הרבה דלא מהני בה עירוב כדאמרינן בעירובין דק\"א ע\"א ומצי' כמה משניות שנשנו לאותו זמן כההיא מתני' דעירובין וכההיא דשנינו בר\"ה פ\"ב דכ\"ג ע\"ב לא היו זזין משם כל היום וכתבו התוס' דמיירי מתני' לאחר שפרצו בה פרצות דחשיבא כר\"הר יע\"ש וה\"נ צ\"ל לאותה ששנינו בר\"פ לולב וערבה י\"ט הא' של חג שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהן מערב שבת למחר משכימים ובאין כו' וע\"כ דטעמא דלא היו מוליכין כל א' ביו\"ט עצמו הוא משום איסורא דהבאה דר\"הר ואם מיירי קודם שנפרצו בה פרצות אין כאן איסורא וכן צ\"ל באותה ששנינו בפסחים ס\"פ תמיד נשחט דס\"ד ע\"ב יצתה כת א' וישבה לה בהר הבית ופרש\"י ז\"ל בשבת קאמר שלא היו יכולין להוליך פסחיהם לבתיהם יע\"ש וכן צ\"ל לאות' ששנינו שם ברפ\"ו דס\"ה ע\"א הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום אינו דוחה את השבת ופירש\"י הרכבתו על כתף האדם להביאו לעזרה דרך ר\"ה אע\"פ שאינה אלא איסור דרבנן דהחי נושא את עצמו כו' יע\"ש ועיין להרב תוי\"ט ז\"ל שם
וראיתי להתוס' שם בפסחים פרק אלו דברים דף ס\"ו ע\"א ד\"ה תוחב לו בצמרו שכתבו וז\"ל השתא משמע בשמעתין דיש איסור ר\"הר בירוש' וקשה דאמרינן פ\"ק דעירובין ירושלים אלמלא דלתותי' ננעלות בלילה חייבים עליה משום ר\"הר ולאו דוקא ננעלות אלא ראוייות לנעול ותירץ ר\"י דהכא לאחר שנפרצו בה פרצות וכה\"ג משני בפ' בתרא דעירובין אמילתא אחריתי עכ\"ל ולא זכיתי להבין למה לא הקשו ותירצו כן אמתני' דהרכבתו אינו דוחה שבת וכן אמתני' דסוף פ' הקודם גבי יצתה כת אחת וישבה לה בהר הבית ושוב ראיתי להרב חד\"ה שכתב ע\"ד התוס' וז\"ל בס\"פ תמיד נשחט נמי מוכח דיש איסור הוצאה בירוש' ואפשר לאוקמה מדין כרמלית אבל הכא משמע להו דמדין ר\"הר נגעו בה מדפריך לקמן והלא מחמר ולא שייך איסור מחמר אלא בר\"הר כדמוכח בפרק המוציא תפילין עכ\"ל ולא ידעתי למה לא הוקש' לו ממתני' נמי דתני הרכבתו אינו דוחה שבת דמשמע דאיכא איסור הוצאה בירוש' גם מ\"ש דמתני' דס\"פ תמיד נשחט אפשר לאוקמה מדין כרמלית נראה דכוונתו לומר דמיירי מתני' בשלא עירבו ולזה איכא איסור הוצאה אבל ק' לזה למה לא תיקנו לערב מערב שבת לכל ירוש' ובזה לא היו צריכין לידחק ולהמתין עד הערב ועכ\"ל דמתני' לאחר שנפרצו בה פרצו' ועיין להרב תיו\"ט בפ' בתרא דעירובין ד\"ה שהיה יע\"ש" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חסר \n מן הקטורת אחד מסממניה או מעלה עשן חייב מיתה כו'. עיין להרב מ\"ל בפ\"ב מה' כלי המקדש ד\"ג ולהרב פר\"ח בפרקין ובא\"ח סי' קל\"ב שדבריו הם דברי המ\"ל ועיין בס' מ\"ק דקכ\"ה ובס' יד אהרן א\"ח סי' קל\"ב יע\"ש והנה הרב מ\"ל שקיל וטרי בסוגיית הגמ' דיומא דנ\"ג ע\"א ובדברי רש\"י דכריתו' בברייתא ואם חסר אחת מכל סממניה חייב מיתה שדבריו הן היפך סוגיין דיומא וקושייתו היא קושיית הרב באר שבע ובעל צידה לדרך כמ\"ש הרב מ\"ל ועיין עוד בדברי הירוש' שהביאו הרבנים הנז' ומכולם אישתמיט מינייהו דברי התו' ישנים שהביאו הירוש' הנז' וכתבו ע\"ש ה\"ר מנחם דליכא בחסור מעלה עשן חייוב מיתה אלא ביו\"הכ לבד ולדבריו לאו דוקא מעלה עשן כי גם בחיסור שאר סמנים נמי והן הן דברי רש\"י ביומא וקושיית הרב התנא מאותה בריית' דבני אהרן דמייתי תלמודא בתר הכי היא קו' ה\"ר אלחנן שכתבו התוס' ישנים יעש\"ב
ודע דבסוגייא זו דיומא פריך תלמודא למה לי ב' קראי למעלה עשן ומשני ר\"א חד למצוה וחד לעכב ורבא אמר חד לעונש וחד לאזהרה וכתוב בחידושי הריטב\"א ז\"ל וז\"ל והא דפרכינן לעיל ותיפוק לי דקמעייל ביאה ריקנית לכ\"ע פרכינן דלכ\"ע איכא בקטורת חסרה עיכובא לרב אשי מדכתיב וכסה ענן הקטורת וכיון שכן הו\"ל ביאה ריקנית והכי פרכינן לעיל דמסתייה דנכתוב רחמנא וכיסה ענן הקטורת לעיכובא ולא היה צריך לכתוב ביה מיתה וכיון דליכא עבודה עיכובא לחסרון הסמנין ביאה רקנית היא ולרבא דאמר כי בענן אזהרה כ\"ש דפרכינן שפיר דאפי' לא כתב רחמנא וכיסה כיון דאיכא אזהרה למעלה עשן ממילא משמע שהוא מעכב ומחייב עליה מיתה משום ביאה ריקנית וזה ברור עכ\"ל ודברי' אלו שכתב דכיון דאיכא אזהרה ממילא משמע שהוא מעכב הם תמוהים מאותה שאמרו במנחות ר\"פ כל המנחות דנ\"ג ע\"א עלה דאמרינן התם דכל המנחות באות מצה לעיכובא נפ\"ל מקרא דלא תאכל חמץ אלא מצה מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו דעלמא ואפסולי לא מפסלה אלא כדתנייא כו' יע\"ש הרי דאע\"ג דאיכא אזהרה בהדייא אפ\"ה אמרינן דאצטריך קרא אחרינא לעכב ועיין עוד לרבינו בפ\"ה מה' איסורי מזבח די\"ב שכתב דאע\"ג דבמקטיר הקרבן בלי מלח עובר בלאו ולקי מ\"מ הקרבן כשר יע\"ש ודוק הרי דאע\"ג דאיכא אזהרה ומלקות הקרבן כשר וזה היפך דברי הריטב\"א ז\"ל
איברא שעיקר דברי רבינו ז\"ל הללו תמוהי' דכיון דלדידיה לקי על לאו זה דכל קרבן אמאי לא יפסל שהרי שנה עליו הכתוב לעכב דאיכא ב' כתובים חד עשה דכל קרבנך תקריב מלח וקרא דלא תשבית מלח דלדידיה קאי על כל הקרבנות ומה\"ט לקי עלייהו דאי משום דגלי קרא ואמר מעל מנחתך דמשמע דדוקא במנח' הוא דשנה הכתוב לעכב א\"כ נימא דאף עיקר הלאו דלא תשבית מלח ליכא אלא במנחה ולא בשאר קרבנות וליישב דברי רבינו נראה לע\"ד ע\"פ מה שדרשו בפ' הקומץ רבה דכ\"א תקריב מלח ואפי' בשבת והרב מש\"ל בה' שבת פ' י\"א הי\"א הק' ע\"ז דכיון דקי\"ל אין עיבוד באוכלין ל\"ל להתיר מליחה בשבת דמהי תיתי לאסור דאצטריך קרא להתיר יע\"ש וליישב זה משמע ליה לרבינו דאצטריך קרא להתיר מליחת הקרבן אפי' בשבת משום דהוה ס\"ד למי' דכיון דהקרבן אינו נפסל אם הקריבו בלי מלח הוה ס\"ד לומר דבשבת לא יקריבנו במלח דהו\"ל כעושה מלאכה בשבת בלי צורך דאע\"ג דאין עבוד באוכלין ואין כאן מלאכה משום עבוד מ\"מ כיון דאחשביה רחמנא למליחת הקרבן לחייב עליו עשה ול\"ת עשה דעל כל קרבנך תקריב מלח ולא תעשה דתשבית מלח הילכך חשיבא מלאכה וכעין זה כתב רש\"י בפ\"ב דביצה דכ\"ז עלה דמתני' דחלה שנטמא' אסורה בטלטול דשריפת קדשים טמאין בי\"ט אסירי ואפי' לתתה לפני כלבו שאין בו מלאכה דכתיב באש ישרף הילכך מלאכה היא כו' הרי דאע\"פ שהוא מבער את הקדשים במידי דלא מלאכה היא כיון דאחשביה רחמנא חשיבא מלאכה הכא נמי כיון דאחשביה רחמנא למליחת הקרבן לתת עליו עשה ולא תעשה הילכך מלאכה היא וכיון דהקרבן לא מפסל בהכי הו\"א דלא יקריבנו בשבת במלח משו\"ה אצטריך תקריב מלח ואפילו בשבת אפי' דהקרבן כשר בלא\"ה ומשם למד רבינו דכשר אם הקריב בלי מלח
וע\"פ האמור ממילא יתיישב מה שהק' הרב מ\"ל ז\"ל ומו\"ה בס' שער המלך בה' י\"ט דמ\"ט ע\"ד עלה דהך דרשא דתקריב מלח ואפילו בשבת ועיין במה שכתבתי עוד בזה בה' שבת בשורש אין עבוד באוכלין יעש\"ב ודע שבתוס' ישנים כתבו דלרבא דדריש חד לעונש וחד לאזהרה לעכב נפ\"ל מקרא אחרינא ואפשר דהיינו מדכתיב חוקה בפרשה וכ\"כ הרב מ\"ל ז\"ל בה' כלי המקדש ועיין עוד להרב מ\"ל בפ\"א מה' ק\"פ ה\"ה שעמד באותה סוגייא דר\"פ כל המנחות ועיין במה שכתבנו אנן בענייותינו שם בהל' ק\"פ שורש ק\"פ שנשחט על החמץ יע\"ש ועיין להרפ\"ח ז\"ל בס' מים חיים בחי' לה' בכורות פ\"ו הל' ה' שכתב כדברי הריטב\"א דלרבא לא אמרינן כל מילתא דאמר רחמנא ל\"ת אי עביד ל\"מ אלא היכא דכתיב לאו בהדייא ועיין בס' שם אהרן די\"ג ע\"ב וע\"ג" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c97dc6f0767d12049681290855a75a5992252261 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,46 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Chosen Temple", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות בית הבחירה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אין ישיבה בעזרה אין \n ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. הנה הרב מש\"ל כאן עמד בהאי איסורא שאין ישיבה בעזרה אם הוא דאורייתא או דרבנן וכתב שהתוספות בזבחים די\"ו ע\"א ד\"ה הגהה נראה דספוקי מספ\"ל מילתא שכתבו ושמא אינו מן התורה תדע כו'. אמנם מדבריהם פ\"ב דיומא דכ\"ה ד\"ה אין שהק' והיכי אכיל מוכח דס\"ל דמן התורה אסור וכן הכריח מדברי רש\"י בפ' חלק דק\"א שכתב גמירי שאין ישיבה בעזרה הלמ\"מ ולא מקרא וכ\"ן מדבריו פ\"ז דסוטה ד\"מ שכתב אלא למלכי ב\"ד בלבד שחלק להם המקום כבוד להראות שמלכותו שלימה יע\"ש וכן יש לע\"ד להכריח עוד מדברי התוספות פרק לולב וערבה דמ\"ג ע\"ב ד\"ה תשבו שכתבו וז\"ל לא לגמרי יליף ממלואים דהתם א\"א לישן בעזרה כמו בחצר המשכן שהיה במקום עזרה דגמירי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד ואלו כאן אסור לישן חוץ לסוכה ע\"כ וכן יש להוכיח מדברי התוס' ישנים ביומא ד\"ו ד\"ה מביתו למה שכתבו וז\"ל ואע\"ג דבמילואים כתיב תשבו ומדקאמר תשבו ע\"כ מחנה לויה היה כו' יע\"ש אלא שעיקר דבריהם תמוהים בעיני כמ\"ש אנן בעניותין בח\"א ה' סוכה פ\"ו ה\"א דקכ\"ח ע\"ב ע\"ש ועיין בענין זה למו\"ה בעל שע\"ה כאן בפרקין ובספר קהלת יעקב הנדפס מחדש במ\"ק אות א' ובס' יעיר אוזן להרב מהריד\"א באות א' ע\"ש ועיין במ\"ש לקמן בה' ביאת המקדש פ\"ה הי\"ז יע\"ש." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..031db8f51655a48266dd51cc7c47ed1ed5743a69 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,43 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Chosen Temple", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_The_Chosen_Temple", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אין ישיבה בעזרה אין \n ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. הנה הרב מש\"ל כאן עמד בהאי איסורא שאין ישיבה בעזרה אם הוא דאורייתא או דרבנן וכתב שהתוספות בזבחים די\"ו ע\"א ד\"ה הגהה נראה דספוקי מספ\"ל מילתא שכתבו ושמא אינו מן התורה תדע כו'. אמנם מדבריהם פ\"ב דיומא דכ\"ה ד\"ה אין שהק' והיכי אכיל מוכח דס\"ל דמן התורה אסור וכן הכריח מדברי רש\"י בפ' חלק דק\"א שכתב גמירי שאין ישיבה בעזרה הלמ\"מ ולא מקרא וכ\"ן מדבריו פ\"ז דסוטה ד\"מ שכתב אלא למלכי ב\"ד בלבד שחלק להם המקום כבוד להראות שמלכותו שלימה יע\"ש וכן יש לע\"ד להכריח עוד מדברי התוספות פרק לולב וערבה דמ\"ג ע\"ב ד\"ה תשבו שכתבו וז\"ל לא לגמרי יליף ממלואים דהתם א\"א לישן בעזרה כמו בחצר המשכן שהיה במקום עזרה דגמירי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד ואלו כאן אסור לישן חוץ לסוכה ע\"כ וכן יש להוכיח מדברי התוס' ישנים ביומא ד\"ו ד\"ה מביתו למה שכתבו וז\"ל ואע\"ג דבמילואים כתיב תשבו ומדקאמר תשבו ע\"כ מחנה לויה היה כו' יע\"ש אלא שעיקר דבריהם תמוהים בעיני כמ\"ש אנן בעניותין בח\"א ה' סוכה פ\"ו ה\"א דקכ\"ח ע\"ב ע\"ש ועיין בענין זה למו\"ה בעל שע\"ה כאן בפרקין ובספר קהלת יעקב הנדפס מחדש במ\"ק אות א' ובס' יעיר אוזן להרב מהריד\"א באות א' ע\"ש ועיין במ\"ש לקמן בה' ביאת המקדש פ\"ה הי\"ז יע\"ש." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות בית הבחירה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b68376ce9329155faf2499e83787c3cf2bcb0e34 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,83 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור מכירת בכור ומעשר באיטליז ובליטרא כל \n פסולי המוקדשין כשיפדו מותר לשוחטן כו' ולשקול בשרן בליטרא חוץ מן המעשר ומן הבכור מפני שמכירתן בשוק מוסי' בדמיהם כו'. הכי איתא בבכורות דל\"א ע\"א ר\"פ כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים כו' והנה משנה זו הובאה בפרק אין צדין דכ\"ח ע\"א עלה דאמרינן התם רבי חייא ורבי שמעון ברבי שוקלין מנה כנגד מנה בי\"ט דפריך שם בגמ' כמאן לא כרבנן ולא כר' יאודה כו' אינהו דעבוד כר' יאושע כו' אמר רב יוסף הל' כר' יאושע הואיל ותנן בבכורות כוותי' דתנן פסולי המוקדשין הנאתן להקדש ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור כו' ופי' רש\"י ז\"ל שם סיפא דמתניתין נקט ורישא הכי איתא כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז כו' ונרא' מדבריו דלא גרסי' במתני' פסולי המוקדשין הנאתן להקדש אלא דתלמודא קצר ונקט סיפא דמתניתין דקתני כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש בריש' אבל במס' בכורו' גריס רש\"י ברישא דמתני' בהדייא כל פס\"המ הנאתן להקדש ובגמ' נמי משמע דכך היתה הגירסא יע\"ש ועיין בס' חזון נחום שם מ\"ש ע\"ש הרב בצלאל יע\"ש.
ודע שהתוס' שם בבכורות כתבו דאיסור זה דבכור ומעשר שאינן נמכרין באטליז ובליטר' דאורייתא היא ואע\"פ דמפרש מתני' הטעם משום דהנאתו לבעלים ע\"כ דאורייתא היא דבפ\"ק דתמורה ד\"ח ובפ' חלק דקי\"ב גבי עיר הנידחת דריש תלמודא בהמתך מי שנאכלין בתור' בהמתך יצא בכור ומעשר שאינן נאכלין בתורת בהמתך חוץ מן הבכור והמעשר כו' ושמא משום קרא נפיק דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש עכ\"ל ולא ידעתי אמאי לא הביאו ראיה דאיסור זה דאורייתא היא מהך ברייתא דמייתי תלמודא לקמן דתנייא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא חי ובעל מום וכו' וכתבו רש\"י ותוספות בפ\"ק דתמורה ד\"ח ובפ\"ק דבב\"ק די\"ג דפדיון אין לו לענין שיכנס הפדיון בקדושתו והוא יצא לחולין אבל נמכר הוא ונאכל בקדוש' וזהו קדושתו שלא ישחטנו באיטליז ולא ישקלנו בליטר' יע\"ש משמע בהדייא דאיסור זה דאורייתא היא מדקפיד קרא שלא תפדה ותצא מקדושה זו לימכר באיטליז ולישקל בליטרא וליכא למימר דהם ז\"ל מפרשי שלא תפדה לענין שתצא מקדושתו לגיזה ואכילת כלבים במאי דכתיב לא תפדה דמשמע שאם יפדה מותרים בגיזה ואכילה לכלבים שהרי פסולי המוקדשין שמותרים בפדיון ואפי\"ה אסורים בגיזה ועבודה אלא ודאי דקרא דלא תפדה לא אתא למעט אלא לענין קדושת מכירה באטליז ובליטר' וש\"מ דאוריי' היא.
גם הראיה שהביאו מההיא דפ' חלק דדריש בהמתך למעט בכור ומעשר שאינן נאכלין בתו' בהמתך ומייתי הא דתנן בבכורות חוץ מן הבכור והמעשר הנה שם בפ' חלק לא מייתי תלמודא הא דתנן בבכורות ולפי מ\"ש שם רש\"י בד\"ה לעולם בבעלי מומין וז\"ל ודרשינן לקרא הכי בהמתם למי שנאכל בתורת בהמתם יצאו אלו שיש להם שם לאו שאין נאכלין בתורת בהמתם שאין אומרים בהמת עיר הנידחת אלא בהמת בכור ומעשר של עיר הנידחת עכ\"ל לפ\"ז אין מכאן ראיה דאיכא איסור תורה גבי בכור לימכר באיטליז ובליטרא דהתם לא ממעטינן בהמת בכור ומעשר מקרא דבהמתך מטעם קדושתם שאינן נימכרין באטליז ובליטרא אלא מטעם שיש להם לווי כמדובר. ואפשר דמשום דאית בהו קדושה שאסורים בגיזה ועבודה דפסולי המוקדשין לא חייבן הכתוב מיתר דשאר בהמות דחולין.
איברא שפי' זה שפירש רש\"י יש בו מן הקושי דבפ\"ק דתמורה שמסיים תלמו' ומייתי מת\"ש דבכורות דתנן חוץ מן הבכור והמעשר מוכח שעיקר מיעוטא דממעטינן מקרא דבהמתך לבכור ומעשר היינו מטעמא דאסורים לימכר באטליז ובליטרא שאין בתורת בהמת חולין ולא מטעם שם לווי כמ\"ש רש\"י ואולי רש\"י פרושי קא מפרש איך אמעיטו בהמת בכור ומעשר מקרא דבהמתם משום שאינן נאכלין בתורת בהמתך אטו אכילה כתיבה בקרא למעט בהמת בכור ומעשר שאינם נאכלים בתורת בהמתך דבהמתם סתמא כתיבה ואדרבא כל בהמה במשמע ואפי' בהמת בכור ומעשר ולזה פי' שזה רמוז בתיב' בהמתם סתם שמשמע שאין להם שם לווי ונקראי' בהמה סתם יצאו בהמת בכור ומעשר דמשום קדושתן שאינם נמכרים באטליז ובליטרא כדרך שאר בהמות של חולין אית להו שם לווי ולא מקרו בהמה סתמא אלא בהמת בכור ומעשר ודוק.
והנה בפ' התערובות דע\"ה ע\"ב בעי רמי בר חמא התפיס בכור לבדק הבית מהו שישקו' בליטר' זילותא דבכור עדיף או רווחא דהקדש עדיף והוה בעי ר' אבין למימר דזילותא דבכור עדיף דאטו אלו אמר הפדו לי בכור שהתפיסו לבדק הבית מי שומעין לו ודחי תלמו' הפדו אמר רחמנא לא תפדה כו' יע\"ש ומשמע מאות' סוגיא דאיסור זה מדרבנן הוא דאי מדאורייתא מאי קא מבעיא ליה לרמי ב\"ח אי רווחא דהקדש עדיף או זילותא דבכור עדיף פשיטא דזילותא דבכור עדיף דאיכא ביה איסורא דאורייתא וה\"נ משמע מדדחי לדר\"י בר אבין הפדו רחמנא אמר לא תפדה ופי' רש\"י וז\"ל ועל דברי תורה אין לעבור אבל לישקל בליטרה אין כאן עבירה על ד\"ת עכ\"ל. גם התוס' שם בד\"ה התפיס כו' כתבו כן בהדייא דאותה סוגיא מוכחא דאיסור זה מדרבנן הוא והוקשה להם אותה סוגיא דפ\"ק דתמורה וההיא דפרק חלק דמשמע מינה דאיסור זה מדאוריית' הוא והניחוה בתימ' יע\"ש מיהו נלע\"ד דלפי מה שסיימו התוספות בבכורות וכתבו דשמא משום קרא נפיק שאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאה להקדש אין ראיה מאותה סוגיא דפרק התערובות לומר דאיסור זה מדרבנן הוא דשפיר איכא למימר דמדאורייתא הוא וכיון דאיכא שום קרא דאיסור זה שאין נוהגין בזיון להקדש אינו אלא בדבר שאין הנאה להקדש וכל דאיכא הנאה להקדש אין קפידא בדבר מעתה שפיר קא מבעיא ליה לרמי ב\"ח אי זילותא דבכור עדיף או רווחא דהקדש עדיף דכיון דהא והא דאורייתא היא הי מינייהו עדיף דאע\"ג דהיכא דאיכא הנאה להקדש אין קפידא בזילותא דהקדש אפשר דלא אמרינן הכי אלא כשהנאת ההקדש היא לאותה קדושה עצמה אבל הכא הנאת הקדש היא לקדושה אחרת ובכה\"ג אפשר דקפיד רחמנא אזילותא דהקדש וכמ\"ש רש\"י והוה בעי ר\"י בר אבין למימר דכיון דמעיקרא קודם שהתפיסו לבדק הבית הוה אסיר מדאורייתא לזלזל בקדושתן כשהתפיסו אח\"כ לבד\"ה לא פקעה קדושה ראשונה וע\"כ לא קפיד רחמנא אזילותא בדבר דאיכא הנאה להקדש אלא בדבר דלא חל עליו איסורא מעיקרא ודימה זה לאומר הפדו לי בכור לבדק הבית דאין שומעין לו משום דמעיקרא חל עליו קדושת בכור ותו לא פקע וע\"ז דחי תלמודא שפיר דלא דמי דהתם קעבר ע\"ד תורה דאמר לא תפדה ולא התירה תורה איסור זה לעולם אבל הכא דאיכא זלזול הקדש התירה תורה בדבר דאיכא הנאה להקדש שפיר איכא למי' דאף בכור שהתפיסו לבד\"ה פקע מיניה איסור קדושתו דמעיקרא כיון דהשתא איכא הנאה להקדש עד דפשיט ר' אמי דאסור שלא הקנה זה אלא מה שתיקנו לו כן נלע\"ד בישוב הסוגייאו' לפי מ\"ש התוספו' בבכורו'.
וראיתי להרב זרע אברהם בתשו' חי\"ד ס\"ז דע\"ב ע\"ג עמד עמ\"ש התוס' בבכורו' דאיסור זה דאורייתא היא מדמסיק התם תלמו' דמעשר בהמה לאחר שחיטה אין בה איסור מכירה מדאורייתא כי אם מדרבנן בעלמא וכיון דגבי מעשר בהמה דחמיר מבכור ליכא אלא איסורא דרבנן כ\"ש לגבי בכור דקיל טפי והראיה שהביאו מההיא דתמורה ופרק חלק נידחה קרו לה דההיא ר\"ש היא אבל פליגי עליה ולדידהו אפשר דליכא אלא איסורא דרבנן והאריך בזה יע\"ש ובעניותי לא זכיתי להבין אמרי קדוש דמאי קא קשיא ליה ממה דאסיק תלמודא התם גבי מעשר בהמה דליכא אלא איסורא דרבנן דאטו התוס' כתבו דאיכא איסור דאורייתא במכירת בשר בכור דפשיטא ודאי דגבי בכור ליכא איסור במכירת הבשר כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכדמוכחא אותה סוגיא והם ז\"ל לא כתבו אלא דמכירת בשר הבכור באטליז ובליטרא כדרך מכירת בשר בהמת חולין איכא איסור דאוריי' שאין נוהגין בזיון בהקדש אבל עיקר המכירה ליכא איסורא כלל גם מה שדחה לראיית התוס' מאותה סוגיא דפרק חלק דהתם ר\"ש היא דדריש הכי דבר זה לא ניתן ליאמר דמדר\"ש נשמע לרבנן דודאי בעיקר דינא לא פליגי עליה אי איכא איסורא דאורייתא או לא דלא לישתמיט תנא בשום דוכתא למתני פלוגתא דר\"ש ורבנן בהכי והתם לא פליגי אלא בדרשת דבהמתם אי אתא למעוטי בהמת בכור ומעשר או לא וזה מבואר באופן שדבריו ז\"ל צ\"ת ועיין להתוספו' בפ\"ק דזבחים ד\"ט ע\"א ד\"ה למאי נ\"מ כו' יע\"ש." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקדיש \n טומטום כו' ואינה כבעל מום כו'. עיין במ\"ש שם מרן כ\"מ ז\"ל ליישב קושיית הראב\"ד שם ועיין במה שהק' עליו הלח\"מ דלהא לא צרכינן טעמא דיש במינו קרבן אלא משו' דבשאר הפסולין לא נתפרשה אזהרתן כדכתב רבינו עכ\"ל ולע\"ד לק\"מ דטעם רבינו לא קאי אלא אדין רובע ונרבע כו' דאינן בכלל בעלי מומין אבל על טומטום ואנדרוגינו' ואינך אין לך מום גדול מזה והנהו ודאי בכלל לא תקריבו הן וע\"ז הוצרך רבינו למיהב טעמא הכא דאין במינן קרבן והכי אמרינן בהדייא בפ\"ק דתמורה ד\"ז ועיין להלח\"מ בפ\"א מה' תמורה סוף דט\"ז שכתב כן יע\"ש ועיין בס' חזון נחום דקל\"ב ע\"ב ודקל\"ד יע\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אשירה \n שביטלה אין מביאין ממנה גזרין למערכה וכן המשתחוה לבהמה צמרה פסול. וכתב מרן כ\"מ שם בעי ר\"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כי אתא רב דימי אמר באשירה שביטלה קא מבעיא ליה ולא אפשיטא ולחומרא וכיון דלענין לולב למצוה מספקא פסלינן ליה מכ\"ש דפסלינן ליה לגזרי המערכה עכ\"ל ומרן מלכא מהרח\"א בע\"הח פ' בא דס\"ד ע\"ב תמה עליו וז\"ל ותמוהים דבריו דבלולב לא פסלינן בפ\"ח מה' לולב רק באשירה דישראל שאין לה ביטול משא\"כ ע\"ז של גוי שיש לה ביטול כמבואר שם בדברי המ\"מ ומרן ז\"ל וצ\"ע א\"ד.
ואנכי הרואה גברא רבה חזינא תיובתא לא חזינא דחילוק זה דישראל לגוי הוא חילו' המפר' שהביא שם ה\"ה מיהו איהו ז\"ל לא ניחא ליה בהאי סברא לדעת רבינו והוצרך לחלק בין אשירה לע\"ז דאשיר' שעיק' עשיית' לכך אסיר' אך ע\"ז דעיקר עשיית' לאו ע\"ז קאי אסיר' לכתחילה אך בדיעבד שרי והיא היא עיקר חילוק מרן ז\"ל כאשר יראה הרואה שם וא\"כ הכא דמיירי באשירה דעיק' נטיעתה לכך אסירא ואין חילוק בין ישראל לגוי אך אי קשיא הא קשיא דמדבריו ז\"ל נראה ברור דמאי דפסלינן בלולב ה\"ט דאזלינן לחומרא וגזרין למערכה מכ\"ש אתיא וק\"ט דא\"כ לאו מספקא פסלינן לה דמדינא הוא דהיא היא מאי דאוקי מתניתי' שם הכא באשירה דמשה וקתני ושל אשירה פסול וכמ\"ש מרן גופיה שם ואם מיירי באשירה דלאו עיקר נטיעתה לכך אכתי תיקשי דכבר כתב שם מרן ז\"ל דבדיעבד כשר וכמ\"ש שם רבא אם נטל כשר אך ללכתחילה פסול ואלו רבינו ז\"ל לא שאני ליה בין דיעבד לכתחילה וכמ\"ש הלח\"מ ז\"ל ותו דהא ודאי באשירה סתם בעיקר נטיעתה מיירי דאלת\"ה היאך ניחא ליה דברי רבינו דלשם דקא מחלק בין אשירה לע\"ז דמש\"ה הוצרכנו לחלק בהכי בין עיקר נטיעתה כו' ואי אשירה סתם משמע נמי דלאו עיקר נטיעתה לכך מה הועלנו בזה. ואל תשיבני דלשון רבינו ז\"ל דלשם הוא אשירה דנעבדת דמשמע שלכך נטעוה מתחילה אך באשירה סתם משמע הכי והכי דליתא דאשירה הנעבדת הוא למעוטי אשירה שהעמיד תחתיה ע\"ז וכמ\"ש ר' בפ\"ז מהל' ע\"ז הלכה י\"א יע\"ש וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא ותו דהא נמי פשיטא ליה לרבא דפסול לכתחילה מדנקט אם נטל כשר משמע בהדיא דלכתחילה אסיר ורבא בתרא וכותיה נקיטינן ואלו מרן ז\"ל כתב דמספקא פסלינן ליה כו' וליתא ואולי נאמר דהיא היא כונת הרב ע\"הח דהא דפסלי' אף לכתחלה היינו בישראל אבל בגוי שנייא היא ודוחק ועדיין צ\"ע." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש קרבן הגזול הגונב \n או הגוזל והקריב הקרבן פסול ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר כו' ואפילו היתה חטאת שהכהנים אוכלים את בשרה ומפני תקנת המזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים שאינה מכפרת אע\"פ שנתייאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות וכן העולה כו'. עכ\"ל. נ\"ב הכי איתא בגיטין פ' הניזקין דנ\"ה ע\"א העיד ר' יוחנן ן' גודגדא על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תקון המזבח ואמרינן עלה בגמרא אמר עולא דבר תורה בין נודע' בין לא נודעה אינה מכפרת מ\"ט יאוש כדי לא קני ומ\"ט אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו הכהנים עצבים ופי' רש\"י שאכלו חולין שנשחטו בעזרה אמרי ליה רבנן לעול' והא אנן מפני תיקון המזבח תנן אמר להם כיון דהכהנים עצבים נמצא מזבח בטל ורב יאודה אמר ד\"ת בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מ\"ט יאוש כדי קני ולמה אמרו נודעה לרבים אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ופרכינן בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת פרש\"י דאיכא אכילת כהנים אלא לרב יאודה מאי אירייא חטאת אפילו עולה נמי ומשני לא מבעיא קאמר ל\"מ עולה דכליל היא אלא אפי' חטאת נמי דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים קאכלי ליה אפ\"ה גזור שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות והדר פרכינן תנן ועל החטאת הגזולה כו' מפני תקנת המזבח בשלמא לעולא ניחא אלא לר\"י איפכא מבעי ליה ומשנינן ה\"נ קאמר לא נודעה מכפרת נודעה אינה מכפרת מפני תקון המזבח מתיב רבא גנב והקדיש ואח\"ך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד\"וה ותני עלה בחוץ כה\"ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' אמר רב שזבי כרת מדבריהם אחיכו עליה כרת מדבריהם מי איכא א\"ל רבא גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה כרת שע\"י דבריהם באתה לו אוקמוה רבנן ברשותי' כי היכי דלחייב עליה פרש\"י דקנסא הוא דקנסו אותו אם גנב והקדיש שיחול עליה הקדש גמור ושיתחייב כרת אם ישחטנה בחוץ כי היכי דאוקמו' ברשותי' לענין כפרה והפקר ב\"ד הפקר הוא וקדש' ע\"כ אמר רבא הא ודאי קמבעייא לי כי אוקמו' רבנן ברשותי' משעת גניבה או משעת הקדשה למאי נ\"מ לגיזותיה וולדותי' פרש\"י דלפני הקדש אי אמרת משעת גניבה קיימא ברשותי' גיזותי' וולדותיה דידיה הוא ואינו משלם אלא דמי פרה העומדת לילד ולא דמי פרה וולדה הדר אמר רבא מסתברא משעת הקדשה שלא יהא חוטא נשכר ע\"כ.
והנה רש\"י ז\"ל הוקשה לו דאדפריך תלמו' לעולא מסיפא דברייתא דקתני בחוץ כה\"ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' אמאי לא פריך מרישא דברייתא דקתני גנב והקדיש ואח\"כ טבח ומכר פטור מד\"וה ואי אמרת יאוש כדי לא קני אין כאן הקדש וליחייב ותי' דכי אמר עולא יאוש כדי לא קני היינו לענין הקרבה ולא לענין הקדש ומשו\"ה פטור מד\"וה אבל כרת אי מדאורייתא לא חזייא להקרבה הא קי\"ל ראוי לבא אל פתח אהל מועד חייבים עליו בחוץ מידי אחרינ' לא עכ\"ל והנה התוספות בד\"ה מ\"ט יאוש כו' והרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א כתבו דטעמא דמילתא דלעולא בין נודע' כו' מדאורייתא גזול פסול להקרבה הוא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה דכיון דיאוש כדי לא קני עד דאיכא שינוי רשות ההקדש שמקדישו למזבח משוי ליה שינוי רשות ואז חשיב שלו וכיון דע\"י מצות ההקדש הוא דקנאו והמצוה והקנין באים כאחד הו\"ל מצוה הבאה בעביר' ופסול אמנם לרב יאודה דס\"ל דיאוש כדי קני הרי קודם ההקדש קנאו וכשהקדישו אח\"ך אין כאן מצוה הבאה בעבירה כיון שקנאו קודם המצוה וחשיב שלו ואין עליו אלא דמים והרמב\"ן הוסיף עוד לומר דאפשר דרב יאודה לית ליה טעמא דמצו' הבאה בעבירה וכמ\"ד הכי בר\"פ לולב הגזול ודחה זה דא\"כ צרכינן למיקם כולה סוגייא כר\"ש בר נחמן דלית ליה טעמא דמצוה הבאה בעבירה ועוד דלא שמעינן ליה דפליג אלא בי\"ט ב' דרבנן וכ\"כ בה\"ג ז\"ל בפסקיו יע\"ש ואולם בשם י\"א כתב הרמב\"ן דלעולא גזול פסול להקרבה ולא משום מצוה הבאה בעבירה אלא מטעם דדרשי' קרבנו ולא הגזול וכיון דיאוש כדי לא קני ודבר שאינו שלו הקדיש לא קרינן ביה קרבנו אלא כמי שאין לו בעלים הוא אלא שמשעה שקרא עליו שם הקדש קנה בשינוי השם כדאמרי' בתרומה והק' הרמב\"ן לפי טעם זה ל\"ל לר\"י בר\"פ לולב הגזול לטעמא דמ\"הב הא כיון דר\"י ס\"ל דיאוש כדי לא קני כדאיתא בפ' מרובה הו\"ל למדרש גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא ל\"ש לפני יאוש ל\"ש לאחר יאוש ולמה ליה למימר טעמא משום מ\"הב תיפוק לי דלא קנה דיאוש כדי לא קנה ואע\"פ שע\"י הקדשו קנוי לו אינה מכפרת דהו\"ל כמי שאין לו בעלים משום קרבנו ולא הגזול וי\"ל דאכתי הו\"ל כמי שנשחטו שלא לשם בעלים דכשרי' אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ואמאי משוי ליה קרא לפסח משום שאם עלה ירד משום מ\"הב יע\"ש.
ולענין הלכה מדברי רבינו כאן נראה לכאורה דפסק כר' יאודה דיאוש כדי קני ומדאור' בין נודעה בין לא נודעה הקרבן כשר בין חטאת בין עולה ומשו\"ה סתם וכתב ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר משום דיאוש כדי קני דאי ס\"ל כעולא הו\"ל לפרש דדוקא חטאת הוא דכשר מטעמא שלא יהיו הכהנים עצבי' אבל לעולא דליכא טעמא דשלא יהיו הכהנים עצבים פסולה וכן מדיהיב טעמא לחטאת הגזולה שנודעה לרבים שאינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות משמע ג\"כ דפסק כרב יאודה דאי ס\"ל כעולא בלא\"ה היא פסולה משום דיאוש כדי לא קנה ואדרבא בשלא נודעה שהיא כשירה בעינן טעמ' שלא יהיו הכהנים עצבין ודוקא חטאת ולא עולה וכ\"כ מרן כ\"מ בפשיטות דפסק רבינו כרב יאודה אלא שכתב על זה וז\"ל וק' דמאחר שרבינו פסק בפ\"ה מה' גניבה דיאוש כדי לא קני היאך פסק כרב יאודה ועוד דמתניתין לא מייתבא שפיר כרב יאודה וי\"ל דאע\"ג דבעלמא יאוש כדי לא קני הכא קני משום דאמרינן בגמ' מתיב רבא גנב והקדיש כו' ואסיקנא אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דלחייב עליה כרת ומשמע דהכי הלכתא מדחזינן דבתר הכי שקיל וטרי רבא אליבא דהאי אוקמתא עכ\"ל.
וראיתי להלח\"מ בפי\"ח מה' מעשה הקרבנו' ע\"מ שפסק רבינו שאם גנב והקדיש ואח\"כ שחט בחוץ דחייב מפני שחכמים העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליה כרת כו' שכתב וז\"ל תימא דלא אמרו כן בגמ' אלא לתרץ לעולא דאמר יאוש כדי לא קני ורבינו דפסק בפ\"ה מה' איסורי מזבח כרב יאודה דאמר יאוש כדי קני איך כתב כאן דהוי כרת מן התורה ותו תימה על הרב כסף משנה דכתב שם שרבינו פסק כן מפני תירוץ הגמרא כו' דתירו' הגמ' אינו אלא לרב יאודה כדכתיבנא ומה שהקשה הוא ז\"ל דרבינו פסק בה' גניבה דיאוש כדי לא קני לאו קושייא היא דמ\"ש כאן רב יאודה דיאוש כדי קני היינו יאוש ושינוי השם כדכתבו שם התוס' דמעיקרא חולין והשת' הקדש ולא קאמר כאן יאוש כדי אלא משום דליכא שינוי רשות וכמו שהאריכו שם התוס' וא\"כ אין קושייתו קושיא דשאני הכא דאיכא שינוי השם אבל יאוש לחוד ודאי לא קני אבל מה שהקשיתי כאן ק' וצ\"ע עכ\"ל והנה זה שכתב דקושיית מרן ממה שפסק רבינו בה' גניבה דיאוש כדי לא קני לא קשיא דשאני הכא דאיכא שינוי השם כמ\"ש התוס' כו' אחרי שאלה המחילה הראוייה לעוצם חכמתו ז\"ל שפיר ק\"ל למרן מאחר שמבואר יוצא מדברי התוס' ז\"ל דאע\"ג דהכא איכא שינוי השם בהדי יאוש מ\"מ כיון דיאוש כדי לא קני אלא בהדי שינוי השם דהקדש משו\"ה אינה מכפרת ד\"ת לעולא משום דהו\"ל מצוה הבאה בעבירה כיון דע\"י מצוה של ההקדש קנאו משא\"כ לרב יאודה דיאוש כדי קני לא חשיב שינוי השם של ההקדש מ\"הב כיון דקודם ההקדש קנאו וחשיב שלו ושלו הוא מקדיש ושלו הוא מקריב כמבוא' בדברי התוס' בארוכה כאן בגיטין ובר\"פ לולב הגזול ובחי' הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן והריטב\"א ז\"ל וכיון שרבינו פסק שהקרבן כשר ומשמע דבר תורה עכ\"ל דפסק כרב יאודה דיאוש כדי קני בעלמא ומשו\"ה לא חשיב הכא מ\"הב וזה היפך מה שפסק בה' גניבה זה נראה ברור בכונת קו' מרן כ\"מ על רבינו ז\"ל ומה שתמה עוד ע\"מ שתיר' מרן דרבינו פסק כן מפני תירו' הגמ' כו' דתירו' הגמ' אינו לרב יאודה כו' ואדרבא יש לתמוה על רבינו איך כתב בפי\"ח בה' מ\"הק דהשוחט בחו' חייב כרת מדרבנן הא לדידיה דפסק בפרקין כרב יאודה דיאוש כדי קני הו\"ל למימר דהשוחט בחוץ חייב כרת מדאורייתא נראה לע\"ד דכונת מרן בתירוצו למיהדר ביה ממ\"ש תחילה דרבינו פסק כרב יאודא אלא השתא קאמר דפסק כעולא ומ\"ש דאם נתייאשו הבעלים דהקרבן כשר לאו מטעמא דיאוש כדי קני קאמר אלא מטעמא דאוקמוה רבנן ברשותיה משעת הקדש שיהיה ראוי לבא אל פתח אהל מועד כל שלא נודע לרבים והא דקאמר עולא מעיקרא עלה דמתני' דטעמא משום שלא יהיו הכהנים עצבים ודייקינן לדידיה דדוקא חטאת דאיכא אכילת כהנים ולא עולה דליכא אכילת כהנים היינו דמעיקרא תקון לחטאת דוקא שיהיה מכפר מטעמא שלא יהיו הכהני' עצבים ואח\"ך תקון שכל קרבן גזול יהיה כשר כדי לחייבו כרת לשוחטו בחוץ וכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל בד\"ה אוקמוה רבנן ברשותיה יע\"ש ומ\"ש רבינו דהיכ' דנודע לרבים אינה מכפרת מפני תקנת המזבח שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות האי טעמא לעולא נמי אצטריך לומר למה העמידו חכמי' ברשותו כשנוד' לרבי' ג\"כ כדי לחייבו בשוחט בחוץ לזה כת' דמהאי טעמ' שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות לא ראו חכמים להעמיד' ברשותו ולא מיחייב עליו כרת כיון דאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד לא מדאורייתא ולא מדרבנן זה נלע\"ד בכונ' דברי מרן כ\"מ בדעת רבי' ובכן הא דפ\"ה מה' א\"ב בההיא דפ\"ח מה' מ\"הק כולן שפה אחת ודברים אחדים ודוק ועיין להרב תוי\"ט בד\"ה שלא נודע לרבים יע\"ש.
עוד ראיתי להלח\"מ בפי\"ח מה' מ\"הק שהוקשה לו עמ\"ש רבינו שם דכי אוקמוה רבנן ברשותי' היינו מצד הקדש לא מצד גניבה ונ\"מ לגזותיה וולדותיה דמשעת גניבה עד שעת הקדש דלפי מ\"ש התוס' שם בפ' הניזקין דנ\"ה ע\"ב הך נפקותא לא הוי כר' יאודה אליבא דרב פפא דאמר שבח דע\"ג גזילה דגזלן הוי דכיון דרבינו בה' גזילה פ\"ב ה\"ו פסק כר\"י אליבא דר\"פ דגזלן הוי אין מקום לנפקותא זו וצ\"ע עכ\"ל ותמהני דנר' דאשתמיט מיניה מ\"ש הראב\"ד שם בה' גזילה ה\"ח כיע\"ש ועיין בס' אור יקרות בחי' לגיטין דכ\"ז ע\"ב יע\"ש.ועיין עוד במ\"ש עוד בזה בספרי הקטן ח\"א בשורש לולב הגזול דקל\"ד ע\"ב וג' יע\"ש." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b654d637039944b23ef3a8b211b02eced93dae12 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,80 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Things_Forbidden_on_the_Altar", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור מכירת בכור ומעשר באיטליז ובליטרא כל \n פסולי המוקדשין כשיפדו מותר לשוחטן כו' ולשקול בשרן בליטרא חוץ מן המעשר ומן הבכור מפני שמכירתן בשוק מוסי' בדמיהם כו'. הכי איתא בבכורות דל\"א ע\"א ר\"פ כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים כו' והנה משנה זו הובאה בפרק אין צדין דכ\"ח ע\"א עלה דאמרינן התם רבי חייא ורבי שמעון ברבי שוקלין מנה כנגד מנה בי\"ט דפריך שם בגמ' כמאן לא כרבנן ולא כר' יאודה כו' אינהו דעבוד כר' יאושע כו' אמר רב יוסף הל' כר' יאושע הואיל ותנן בבכורות כוותי' דתנן פסולי המוקדשין הנאתן להקדש ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור כו' ופי' רש\"י ז\"ל שם סיפא דמתניתין נקט ורישא הכי איתא כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז כו' ונרא' מדבריו דלא גרסי' במתני' פסולי המוקדשין הנאתן להקדש אלא דתלמודא קצר ונקט סיפא דמתניתין דקתני כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש בריש' אבל במס' בכורו' גריס רש\"י ברישא דמתני' בהדייא כל פס\"המ הנאתן להקדש ובגמ' נמי משמע דכך היתה הגירסא יע\"ש ועיין בס' חזון נחום שם מ\"ש ע\"ש הרב בצלאל יע\"ש.
ודע שהתוס' שם בבכורות כתבו דאיסור זה דבכור ומעשר שאינן נמכרין באטליז ובליטר' דאורייתא היא ואע\"פ דמפרש מתני' הטעם משום דהנאתו לבעלים ע\"כ דאורייתא היא דבפ\"ק דתמורה ד\"ח ובפ' חלק דקי\"ב גבי עיר הנידחת דריש תלמודא בהמתך מי שנאכלין בתור' בהמתך יצא בכור ומעשר שאינן נאכלין בתורת בהמתך חוץ מן הבכור והמעשר כו' ושמא משום קרא נפיק דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש עכ\"ל ולא ידעתי אמאי לא הביאו ראיה דאיסור זה דאורייתא היא מהך ברייתא דמייתי תלמודא לקמן דתנייא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא חי ובעל מום וכו' וכתבו רש\"י ותוספות בפ\"ק דתמורה ד\"ח ובפ\"ק דבב\"ק די\"ג דפדיון אין לו לענין שיכנס הפדיון בקדושתו והוא יצא לחולין אבל נמכר הוא ונאכל בקדוש' וזהו קדושתו שלא ישחטנו באיטליז ולא ישקלנו בליטר' יע\"ש משמע בהדייא דאיסור זה דאורייתא היא מדקפיד קרא שלא תפדה ותצא מקדושה זו לימכר באיטליז ולישקל בליטרא וליכא למימר דהם ז\"ל מפרשי שלא תפדה לענין שתצא מקדושתו לגיזה ואכילת כלבים במאי דכתיב לא תפדה דמשמע שאם יפדה מותרים בגיזה ואכילה לכלבים שהרי פסולי המוקדשין שמותרים בפדיון ואפי\"ה אסורים בגיזה ועבודה אלא ודאי דקרא דלא תפדה לא אתא למעט אלא לענין קדושת מכירה באטליז ובליטר' וש\"מ דאוריי' היא.
גם הראיה שהביאו מההיא דפ' חלק דדריש בהמתך למעט בכור ומעשר שאינן נאכלין בתו' בהמתך ומייתי הא דתנן בבכורות חוץ מן הבכור והמעשר הנה שם בפ' חלק לא מייתי תלמודא הא דתנן בבכורות ולפי מ\"ש שם רש\"י בד\"ה לעולם בבעלי מומין וז\"ל ודרשינן לקרא הכי בהמתם למי שנאכל בתורת בהמתם יצאו אלו שיש להם שם לאו שאין נאכלין בתורת בהמתם שאין אומרים בהמת עיר הנידחת אלא בהמת בכור ומעשר של עיר הנידחת עכ\"ל לפ\"ז אין מכאן ראיה דאיכא איסור תורה גבי בכור לימכר באיטליז ובליטרא דהתם לא ממעטינן בהמת בכור ומעשר מקרא דבהמתך מטעם קדושתם שאינן נימכרין באטליז ובליטרא אלא מטעם שיש להם לווי כמדובר. ואפשר דמשום דאית בהו קדושה שאסורים בגיזה ועבודה דפסולי המוקדשין לא חייבן הכתוב מיתר דשאר בהמות דחולין.
איברא שפי' זה שפירש רש\"י יש בו מן הקושי דבפ\"ק דתמורה שמסיים תלמו' ומייתי מת\"ש דבכורות דתנן חוץ מן הבכור והמעשר מוכח שעיקר מיעוטא דממעטינן מקרא דבהמתך לבכור ומעשר היינו מטעמא דאסורים לימכר באטליז ובליטרא שאין בתורת בהמת חולין ולא מטעם שם לווי כמ\"ש רש\"י ואולי רש\"י פרושי קא מפרש איך אמעיטו בהמת בכור ומעשר מקרא דבהמתם משום שאינן נאכלין בתורת בהמתך אטו אכילה כתיבה בקרא למעט בהמת בכור ומעשר שאינם נאכלים בתורת בהמתך דבהמתם סתמא כתיבה ואדרבא כל בהמה במשמע ואפי' בהמת בכור ומעשר ולזה פי' שזה רמוז בתיב' בהמתם סתם שמשמע שאין להם שם לווי ונקראי' בהמה סתם יצאו בהמת בכור ומעשר דמשום קדושתן שאינם נמכרים באטליז ובליטרא כדרך שאר בהמות של חולין אית להו שם לווי ולא מקרו בהמה סתמא אלא בהמת בכור ומעשר ודוק.
והנה בפ' התערובות דע\"ה ע\"ב בעי רמי בר חמא התפיס בכור לבדק הבית מהו שישקו' בליטר' זילותא דבכור עדיף או רווחא דהקדש עדיף והוה בעי ר' אבין למימר דזילותא דבכור עדיף דאטו אלו אמר הפדו לי בכור שהתפיסו לבדק הבית מי שומעין לו ודחי תלמו' הפדו אמר רחמנא לא תפדה כו' יע\"ש ומשמע מאות' סוגיא דאיסור זה מדרבנן הוא דאי מדאורייתא מאי קא מבעיא ליה לרמי ב\"ח אי רווחא דהקדש עדיף או זילותא דבכור עדיף פשיטא דזילותא דבכור עדיף דאיכא ביה איסורא דאורייתא וה\"נ משמע מדדחי לדר\"י בר אבין הפדו רחמנא אמר לא תפדה ופי' רש\"י וז\"ל ועל דברי תורה אין לעבור אבל לישקל בליטרה אין כאן עבירה על ד\"ת עכ\"ל. גם התוס' שם בד\"ה התפיס כו' כתבו כן בהדייא דאותה סוגיא מוכחא דאיסור זה מדרבנן הוא והוקשה להם אותה סוגיא דפ\"ק דתמורה וההיא דפרק חלק דמשמע מינה דאיסור זה מדאוריית' הוא והניחוה בתימ' יע\"ש מיהו נלע\"ד דלפי מה שסיימו התוספות בבכורות וכתבו דשמא משום קרא נפיק שאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאה להקדש אין ראיה מאותה סוגיא דפרק התערובות לומר דאיסור זה מדרבנן הוא דשפיר איכא למימר דמדאורייתא הוא וכיון דאיכא שום קרא דאיסור זה שאין נוהגין בזיון להקדש אינו אלא בדבר שאין הנאה להקדש וכל דאיכא הנאה להקדש אין קפידא בדבר מעתה שפיר קא מבעיא ליה לרמי ב\"ח אי זילותא דבכור עדיף או רווחא דהקדש עדיף דכיון דהא והא דאורייתא היא הי מינייהו עדיף דאע\"ג דהיכא דאיכא הנאה להקדש אין קפידא בזילותא דהקדש אפשר דלא אמרינן הכי אלא כשהנאת ההקדש היא לאותה קדושה עצמה אבל הכא הנאת הקדש היא לקדושה אחרת ובכה\"ג אפשר דקפיד רחמנא אזילותא דהקדש וכמ\"ש רש\"י והוה בעי ר\"י בר אבין למימר דכיון דמעיקרא קודם שהתפיסו לבדק הבית הוה אסיר מדאורייתא לזלזל בקדושתן כשהתפיסו אח\"כ לבד\"ה לא פקעה קדושה ראשונה וע\"כ לא קפיד רחמנא אזילותא בדבר דאיכא הנאה להקדש אלא בדבר דלא חל עליו איסורא מעיקרא ודימה זה לאומר הפדו לי בכור לבדק הבית דאין שומעין לו משום דמעיקרא חל עליו קדושת בכור ותו לא פקע וע\"ז דחי תלמודא שפיר דלא דמי דהתם קעבר ע\"ד תורה דאמר לא תפדה ולא התירה תורה איסור זה לעולם אבל הכא דאיכא זלזול הקדש התירה תורה בדבר דאיכא הנאה להקדש שפיר איכא למי' דאף בכור שהתפיסו לבד\"ה פקע מיניה איסור קדושתו דמעיקרא כיון דהשתא איכא הנאה להקדש עד דפשיט ר' אמי דאסור שלא הקנה זה אלא מה שתיקנו לו כן נלע\"ד בישוב הסוגייאו' לפי מ\"ש התוספו' בבכורו'.
וראיתי להרב זרע אברהם בתשו' חי\"ד ס\"ז דע\"ב ע\"ג עמד עמ\"ש התוס' בבכורו' דאיסור זה דאורייתא היא מדמסיק התם תלמו' דמעשר בהמה לאחר שחיטה אין בה איסור מכירה מדאורייתא כי אם מדרבנן בעלמא וכיון דגבי מעשר בהמה דחמיר מבכור ליכא אלא איסורא דרבנן כ\"ש לגבי בכור דקיל טפי והראיה שהביאו מההיא דתמורה ופרק חלק נידחה קרו לה דההיא ר\"ש היא אבל פליגי עליה ולדידהו אפשר דליכא אלא איסורא דרבנן והאריך בזה יע\"ש ובעניותי לא זכיתי להבין אמרי קדוש דמאי קא קשיא ליה ממה דאסיק תלמודא התם גבי מעשר בהמה דליכא אלא איסורא דרבנן דאטו התוס' כתבו דאיכא איסור דאורייתא במכירת בשר בכור דפשיטא ודאי דגבי בכור ליכא איסור במכירת הבשר כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכדמוכחא אותה סוגיא והם ז\"ל לא כתבו אלא דמכירת בשר הבכור באטליז ובליטרא כדרך מכירת בשר בהמת חולין איכא איסור דאוריי' שאין נוהגין בזיון בהקדש אבל עיקר המכירה ליכא איסורא כלל גם מה שדחה לראיית התוס' מאותה סוגיא דפרק חלק דהתם ר\"ש היא דדריש הכי דבר זה לא ניתן ליאמר דמדר\"ש נשמע לרבנן דודאי בעיקר דינא לא פליגי עליה אי איכא איסורא דאורייתא או לא דלא לישתמיט תנא בשום דוכתא למתני פלוגתא דר\"ש ורבנן בהכי והתם לא פליגי אלא בדרשת דבהמתם אי אתא למעוטי בהמת בכור ומעשר או לא וזה מבואר באופן שדבריו ז\"ל צ\"ת ועיין להתוספו' בפ\"ק דזבחים ד\"ט ע\"א ד\"ה למאי נ\"מ כו' יע\"ש." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקדיש \n טומטום כו' ואינה כבעל מום כו'. עיין במ\"ש שם מרן כ\"מ ז\"ל ליישב קושיית הראב\"ד שם ועיין במה שהק' עליו הלח\"מ דלהא לא צרכינן טעמא דיש במינו קרבן אלא משו' דבשאר הפסולין לא נתפרשה אזהרתן כדכתב רבינו עכ\"ל ולע\"ד לק\"מ דטעם רבינו לא קאי אלא אדין רובע ונרבע כו' דאינן בכלל בעלי מומין אבל על טומטום ואנדרוגינו' ואינך אין לך מום גדול מזה והנהו ודאי בכלל לא תקריבו הן וע\"ז הוצרך רבינו למיהב טעמא הכא דאין במינן קרבן והכי אמרינן בהדייא בפ\"ק דתמורה ד\"ז ועיין להלח\"מ בפ\"א מה' תמורה סוף דט\"ז שכתב כן יע\"ש ועיין בס' חזון נחום דקל\"ב ע\"ב ודקל\"ד יע\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אשירה \n שביטלה אין מביאין ממנה גזרין למערכה וכן המשתחוה לבהמה צמרה פסול. וכתב מרן כ\"מ שם בעי ר\"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כי אתא רב דימי אמר באשירה שביטלה קא מבעיא ליה ולא אפשיטא ולחומרא וכיון דלענין לולב למצוה מספקא פסלינן ליה מכ\"ש דפסלינן ליה לגזרי המערכה עכ\"ל ומרן מלכא מהרח\"א בע\"הח פ' בא דס\"ד ע\"ב תמה עליו וז\"ל ותמוהים דבריו דבלולב לא פסלינן בפ\"ח מה' לולב רק באשירה דישראל שאין לה ביטול משא\"כ ע\"ז של גוי שיש לה ביטול כמבואר שם בדברי המ\"מ ומרן ז\"ל וצ\"ע א\"ד.
ואנכי הרואה גברא רבה חזינא תיובתא לא חזינא דחילוק זה דישראל לגוי הוא חילו' המפר' שהביא שם ה\"ה מיהו איהו ז\"ל לא ניחא ליה בהאי סברא לדעת רבינו והוצרך לחלק בין אשירה לע\"ז דאשיר' שעיק' עשיית' לכך אסיר' אך ע\"ז דעיקר עשיית' לאו ע\"ז קאי אסיר' לכתחילה אך בדיעבד שרי והיא היא עיקר חילוק מרן ז\"ל כאשר יראה הרואה שם וא\"כ הכא דמיירי באשירה דעיק' נטיעתה לכך אסירא ואין חילוק בין ישראל לגוי אך אי קשיא הא קשיא דמדבריו ז\"ל נראה ברור דמאי דפסלינן בלולב ה\"ט דאזלינן לחומרא וגזרין למערכה מכ\"ש אתיא וק\"ט דא\"כ לאו מספקא פסלינן לה דמדינא הוא דהיא היא מאי דאוקי מתניתי' שם הכא באשירה דמשה וקתני ושל אשירה פסול וכמ\"ש מרן גופיה שם ואם מיירי באשירה דלאו עיקר נטיעתה לכך אכתי תיקשי דכבר כתב שם מרן ז\"ל דבדיעבד כשר וכמ\"ש שם רבא אם נטל כשר אך ללכתחילה פסול ואלו רבינו ז\"ל לא שאני ליה בין דיעבד לכתחילה וכמ\"ש הלח\"מ ז\"ל ותו דהא ודאי באשירה סתם בעיקר נטיעתה מיירי דאלת\"ה היאך ניחא ליה דברי רבינו דלשם דקא מחלק בין אשירה לע\"ז דמש\"ה הוצרכנו לחלק בהכי בין עיקר נטיעתה כו' ואי אשירה סתם משמע נמי דלאו עיקר נטיעתה לכך מה הועלנו בזה. ואל תשיבני דלשון רבינו ז\"ל דלשם הוא אשירה דנעבדת דמשמע שלכך נטעוה מתחילה אך באשירה סתם משמע הכי והכי דליתא דאשירה הנעבדת הוא למעוטי אשירה שהעמיד תחתיה ע\"ז וכמ\"ש ר' בפ\"ז מהל' ע\"ז הלכה י\"א יע\"ש וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא ותו דהא נמי פשיטא ליה לרבא דפסול לכתחילה מדנקט אם נטל כשר משמע בהדיא דלכתחילה אסיר ורבא בתרא וכותיה נקיטינן ואלו מרן ז\"ל כתב דמספקא פסלינן ליה כו' וליתא ואולי נאמר דהיא היא כונת הרב ע\"הח דהא דפסלי' אף לכתחלה היינו בישראל אבל בגוי שנייא היא ודוחק ועדיין צ\"ע." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש קרבן הגזול הגונב \n או הגוזל והקריב הקרבן פסול ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר כו' ואפילו היתה חטאת שהכהנים אוכלים את בשרה ומפני תקנת המזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים שאינה מכפרת אע\"פ שנתייאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות וכן העולה כו'. עכ\"ל. נ\"ב הכי איתא בגיטין פ' הניזקין דנ\"ה ע\"א העיד ר' יוחנן ן' גודגדא על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תקון המזבח ואמרינן עלה בגמרא אמר עולא דבר תורה בין נודע' בין לא נודעה אינה מכפרת מ\"ט יאוש כדי לא קני ומ\"ט אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו הכהנים עצבים ופי' רש\"י שאכלו חולין שנשחטו בעזרה אמרי ליה רבנן לעול' והא אנן מפני תיקון המזבח תנן אמר להם כיון דהכהנים עצבים נמצא מזבח בטל ורב יאודה אמר ד\"ת בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מ\"ט יאוש כדי קני ולמה אמרו נודעה לרבים אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ופרכינן בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת פרש\"י דאיכא אכילת כהנים אלא לרב יאודה מאי אירייא חטאת אפילו עולה נמי ומשני לא מבעיא קאמר ל\"מ עולה דכליל היא אלא אפי' חטאת נמי דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים קאכלי ליה אפ\"ה גזור שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות והדר פרכינן תנן ועל החטאת הגזולה כו' מפני תקנת המזבח בשלמא לעולא ניחא אלא לר\"י איפכא מבעי ליה ומשנינן ה\"נ קאמר לא נודעה מכפרת נודעה אינה מכפרת מפני תקון המזבח מתיב רבא גנב והקדיש ואח\"ך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד\"וה ותני עלה בחוץ כה\"ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' אמר רב שזבי כרת מדבריהם אחיכו עליה כרת מדבריהם מי איכא א\"ל רבא גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה כרת שע\"י דבריהם באתה לו אוקמוה רבנן ברשותי' כי היכי דלחייב עליה פרש\"י דקנסא הוא דקנסו אותו אם גנב והקדיש שיחול עליה הקדש גמור ושיתחייב כרת אם ישחטנה בחוץ כי היכי דאוקמו' ברשותי' לענין כפרה והפקר ב\"ד הפקר הוא וקדש' ע\"כ אמר רבא הא ודאי קמבעייא לי כי אוקמו' רבנן ברשותי' משעת גניבה או משעת הקדשה למאי נ\"מ לגיזותיה וולדותי' פרש\"י דלפני הקדש אי אמרת משעת גניבה קיימא ברשותי' גיזותי' וולדותיה דידיה הוא ואינו משלם אלא דמי פרה העומדת לילד ולא דמי פרה וולדה הדר אמר רבא מסתברא משעת הקדשה שלא יהא חוטא נשכר ע\"כ.
והנה רש\"י ז\"ל הוקשה לו דאדפריך תלמו' לעולא מסיפא דברייתא דקתני בחוץ כה\"ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' אמאי לא פריך מרישא דברייתא דקתני גנב והקדיש ואח\"כ טבח ומכר פטור מד\"וה ואי אמרת יאוש כדי לא קני אין כאן הקדש וליחייב ותי' דכי אמר עולא יאוש כדי לא קני היינו לענין הקרבה ולא לענין הקדש ומשו\"ה פטור מד\"וה אבל כרת אי מדאורייתא לא חזייא להקרבה הא קי\"ל ראוי לבא אל פתח אהל מועד חייבים עליו בחוץ מידי אחרינ' לא עכ\"ל והנה התוספות בד\"ה מ\"ט יאוש כו' והרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א כתבו דטעמא דמילתא דלעולא בין נודע' כו' מדאורייתא גזול פסול להקרבה הוא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה דכיון דיאוש כדי לא קני עד דאיכא שינוי רשות ההקדש שמקדישו למזבח משוי ליה שינוי רשות ואז חשיב שלו וכיון דע\"י מצות ההקדש הוא דקנאו והמצוה והקנין באים כאחד הו\"ל מצוה הבאה בעביר' ופסול אמנם לרב יאודה דס\"ל דיאוש כדי קני הרי קודם ההקדש קנאו וכשהקדישו אח\"ך אין כאן מצוה הבאה בעבירה כיון שקנאו קודם המצוה וחשיב שלו ואין עליו אלא דמים והרמב\"ן הוסיף עוד לומר דאפשר דרב יאודה לית ליה טעמא דמצו' הבאה בעבירה וכמ\"ד הכי בר\"פ לולב הגזול ודחה זה דא\"כ צרכינן למיקם כולה סוגייא כר\"ש בר נחמן דלית ליה טעמא דמצוה הבאה בעבירה ועוד דלא שמעינן ליה דפליג אלא בי\"ט ב' דרבנן וכ\"כ בה\"ג ז\"ל בפסקיו יע\"ש ואולם בשם י\"א כתב הרמב\"ן דלעולא גזול פסול להקרבה ולא משום מצוה הבאה בעבירה אלא מטעם דדרשי' קרבנו ולא הגזול וכיון דיאוש כדי לא קני ודבר שאינו שלו הקדיש לא קרינן ביה קרבנו אלא כמי שאין לו בעלים הוא אלא שמשעה שקרא עליו שם הקדש קנה בשינוי השם כדאמרי' בתרומה והק' הרמב\"ן לפי טעם זה ל\"ל לר\"י בר\"פ לולב הגזול לטעמא דמ\"הב הא כיון דר\"י ס\"ל דיאוש כדי לא קני כדאיתא בפ' מרובה הו\"ל למדרש גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא ל\"ש לפני יאוש ל\"ש לאחר יאוש ולמה ליה למימר טעמא משום מ\"הב תיפוק לי דלא קנה דיאוש כדי לא קנה ואע\"פ שע\"י הקדשו קנוי לו אינה מכפרת דהו\"ל כמי שאין לו בעלים משום קרבנו ולא הגזול וי\"ל דאכתי הו\"ל כמי שנשחטו שלא לשם בעלים דכשרי' אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ואמאי משוי ליה קרא לפסח משום שאם עלה ירד משום מ\"הב יע\"ש.
ולענין הלכה מדברי רבינו כאן נראה לכאורה דפסק כר' יאודה דיאוש כדי קני ומדאור' בין נודעה בין לא נודעה הקרבן כשר בין חטאת בין עולה ומשו\"ה סתם וכתב ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר משום דיאוש כדי קני דאי ס\"ל כעולא הו\"ל לפרש דדוקא חטאת הוא דכשר מטעמא שלא יהיו הכהנים עצבי' אבל לעולא דליכא טעמא דשלא יהיו הכהנים עצבים פסולה וכן מדיהיב טעמא לחטאת הגזולה שנודעה לרבים שאינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות משמע ג\"כ דפסק כרב יאודה דאי ס\"ל כעולא בלא\"ה היא פסולה משום דיאוש כדי לא קנה ואדרבא בשלא נודעה שהיא כשירה בעינן טעמ' שלא יהיו הכהנים עצבין ודוקא חטאת ולא עולה וכ\"כ מרן כ\"מ בפשיטות דפסק רבינו כרב יאודה אלא שכתב על זה וז\"ל וק' דמאחר שרבינו פסק בפ\"ה מה' גניבה דיאוש כדי לא קני היאך פסק כרב יאודה ועוד דמתניתין לא מייתבא שפיר כרב יאודה וי\"ל דאע\"ג דבעלמא יאוש כדי לא קני הכא קני משום דאמרינן בגמ' מתיב רבא גנב והקדיש כו' ואסיקנא אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דלחייב עליה כרת ומשמע דהכי הלכתא מדחזינן דבתר הכי שקיל וטרי רבא אליבא דהאי אוקמתא עכ\"ל.
וראיתי להלח\"מ בפי\"ח מה' מעשה הקרבנו' ע\"מ שפסק רבינו שאם גנב והקדיש ואח\"כ שחט בחוץ דחייב מפני שחכמים העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליה כרת כו' שכתב וז\"ל תימא דלא אמרו כן בגמ' אלא לתרץ לעולא דאמר יאוש כדי לא קני ורבינו דפסק בפ\"ה מה' איסורי מזבח כרב יאודה דאמר יאוש כדי קני איך כתב כאן דהוי כרת מן התורה ותו תימה על הרב כסף משנה דכתב שם שרבינו פסק כן מפני תירוץ הגמרא כו' דתירו' הגמ' אינו אלא לרב יאודה כדכתיבנא ומה שהקשה הוא ז\"ל דרבינו פסק בה' גניבה דיאוש כדי לא קני לאו קושייא היא דמ\"ש כאן רב יאודה דיאוש כדי קני היינו יאוש ושינוי השם כדכתבו שם התוס' דמעיקרא חולין והשת' הקדש ולא קאמר כאן יאוש כדי אלא משום דליכא שינוי רשות וכמו שהאריכו שם התוס' וא\"כ אין קושייתו קושיא דשאני הכא דאיכא שינוי השם אבל יאוש לחוד ודאי לא קני אבל מה שהקשיתי כאן ק' וצ\"ע עכ\"ל והנה זה שכתב דקושיית מרן ממה שפסק רבינו בה' גניבה דיאוש כדי לא קני לא קשיא דשאני הכא דאיכא שינוי השם כמ\"ש התוס' כו' אחרי שאלה המחילה הראוייה לעוצם חכמתו ז\"ל שפיר ק\"ל למרן מאחר שמבואר יוצא מדברי התוס' ז\"ל דאע\"ג דהכא איכא שינוי השם בהדי יאוש מ\"מ כיון דיאוש כדי לא קני אלא בהדי שינוי השם דהקדש משו\"ה אינה מכפרת ד\"ת לעולא משום דהו\"ל מצוה הבאה בעבירה כיון דע\"י מצוה של ההקדש קנאו משא\"כ לרב יאודה דיאוש כדי קני לא חשיב שינוי השם של ההקדש מ\"הב כיון דקודם ההקדש קנאו וחשיב שלו ושלו הוא מקדיש ושלו הוא מקריב כמבוא' בדברי התוס' בארוכה כאן בגיטין ובר\"פ לולב הגזול ובחי' הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן והריטב\"א ז\"ל וכיון שרבינו פסק שהקרבן כשר ומשמע דבר תורה עכ\"ל דפסק כרב יאודה דיאוש כדי קני בעלמא ומשו\"ה לא חשיב הכא מ\"הב וזה היפך מה שפסק בה' גניבה זה נראה ברור בכונת קו' מרן כ\"מ על רבינו ז\"ל ומה שתמה עוד ע\"מ שתיר' מרן דרבינו פסק כן מפני תירו' הגמ' כו' דתירו' הגמ' אינו לרב יאודה כו' ואדרבא יש לתמוה על רבינו איך כתב בפי\"ח בה' מ\"הק דהשוחט בחו' חייב כרת מדרבנן הא לדידיה דפסק בפרקין כרב יאודה דיאוש כדי קני הו\"ל למימר דהשוחט בחוץ חייב כרת מדאורייתא נראה לע\"ד דכונת מרן בתירוצו למיהדר ביה ממ\"ש תחילה דרבינו פסק כרב יאודא אלא השתא קאמר דפסק כעולא ומ\"ש דאם נתייאשו הבעלים דהקרבן כשר לאו מטעמא דיאוש כדי קני קאמר אלא מטעמא דאוקמוה רבנן ברשותיה משעת הקדש שיהיה ראוי לבא אל פתח אהל מועד כל שלא נודע לרבים והא דקאמר עולא מעיקרא עלה דמתני' דטעמא משום שלא יהיו הכהנים עצבים ודייקינן לדידיה דדוקא חטאת דאיכא אכילת כהנים ולא עולה דליכא אכילת כהנים היינו דמעיקרא תקון לחטאת דוקא שיהיה מכפר מטעמא שלא יהיו הכהני' עצבים ואח\"ך תקון שכל קרבן גזול יהיה כשר כדי לחייבו כרת לשוחטו בחוץ וכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל בד\"ה אוקמוה רבנן ברשותיה יע\"ש ומ\"ש רבינו דהיכ' דנודע לרבים אינה מכפרת מפני תקנת המזבח שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות האי טעמא לעולא נמי אצטריך לומר למה העמידו חכמי' ברשותו כשנוד' לרבי' ג\"כ כדי לחייבו בשוחט בחוץ לזה כת' דמהאי טעמ' שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות לא ראו חכמים להעמיד' ברשותו ולא מיחייב עליו כרת כיון דאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד לא מדאורייתא ולא מדרבנן זה נלע\"ד בכונ' דברי מרן כ\"מ בדעת רבי' ובכן הא דפ\"ה מה' א\"ב בההיא דפ\"ח מה' מ\"הק כולן שפה אחת ודברים אחדים ודוק ועיין להרב תוי\"ט בד\"ה שלא נודע לרבים יע\"ש.
עוד ראיתי להלח\"מ בפי\"ח מה' מ\"הק שהוקשה לו עמ\"ש רבינו שם דכי אוקמוה רבנן ברשותי' היינו מצד הקדש לא מצד גניבה ונ\"מ לגזותיה וולדותיה דמשעת גניבה עד שעת הקדש דלפי מ\"ש התוס' שם בפ' הניזקין דנ\"ה ע\"ב הך נפקותא לא הוי כר' יאודה אליבא דרב פפא דאמר שבח דע\"ג גזילה דגזלן הוי דכיון דרבינו בה' גזילה פ\"ב ה\"ו פסק כר\"י אליבא דר\"פ דגזלן הוי אין מקום לנפקותא זו וצ\"ע עכ\"ל ותמהני דנר' דאשתמיט מיניה מ\"ש הראב\"ד שם בה' גזילה ה\"ח כיע\"ש ועיין בס' אור יקרות בחי' לגיטין דכ\"ז ע\"ב יע\"ש.ועיין עוד במ\"ש עוד בזה בספרי הקטן ח\"א בשורש לולב הגזול דקל\"ד ע\"ב וג' יע\"ש." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..adcc2e3a635abe89ef8be9910d6e420a903fc58a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,48 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Trespass", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעילה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שורש אין שליח לדבר עבירה\n ובכל \n התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה וכו'. נ\"ב בפ' האיש מקדש דמ\"ב ע\"ב אמרו דלב\"ה מעילה וטביחה ומכירה ושליחות יד בפקדון יש שליח לדבר עביר' והמשלח חייב ולענין טביחה ומכירה כתבו רבינו בפרק ג' מהלכות גניבה הל' יו'ד ולענין שליחות יד בפיקדון כתבו רבינו בפרק ג' מהלכות גזילה הל' י\"א.
וראיתי להרב משנה למלך בפ\"ג מהלכו' גניבה ה\"ו שדקדק מדברי רבינו דאף דגבי טביחה ומכירה יש שליח לדבר עביר' והמשלח חייב בד' וה' היינו דוקא כשעשאו שליח סתם שישחוט לו והלך השליח ושחט אפילו בשבת אז הגנב חייב שהרי עשה שליחותו ובטביחה יש שליח לד\"ע אבל אם עשאו שליח שישחוט לו בשבת אז אין שליח לד\"ע ופטור המשלח מד' וה' וטעמא משום דמה שמתחייב הגנב בשחיטת השליח חידוש הוא דהא בכל התורה כולה קי\"ל אין שליח לד\"ע וכיון דחידוש הוא אין לנו אלא היכא שלא נצטרף איסור אחר בשליחות זה דלא עשאו שליח כי אם על הטביחה אבל היכא דעשאו שליח שישחוט בשבת דמלבד איסור הטביחה איכא איסור שבת ולגבי איסור שבת פשיטא דאין שליח לדבר עבירה ה\"נ לעניין טביחה לא נעשה שלוחו וראיה לזה ממ\"ש רבינו בהלכות מעילה יע\"ש.
ומדבריו הללו יש ללמוד כן לענין שליחות יד בפקדון שכתב רבינו בפ\"ג מהלכות גזילה הל' י\"א דאם שלח יד בפקדון ע\"י שליח דנעשה גזלן המשלח ונתחייב באחריותו אם שלח יד בפקדון בשבת והוציאו מר\"ה של הנפקד לר\"ה בעודו שולח ידו המשלח פטור כיון דנצטרף איסור אחר של שבת בשליחות זה וכל כה\"ג אין שליח לד\"ע ומ\"מ עיקר ראית הרב מש\"ל ממ\"ש רבינו גבי מעילה דאם היה בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד יש לדחות דלא דמי דהתם שאני דכיון דהוא בשר עולה אין בידו לעשותו שליח לענין מעילה בלבד כיון דתרוייהו אגידי ביה והא בלא הא לא אפשר והילכך כי גלי רחמנא דיש שליח לד\"ע דוקא באיסור מעילה בלבד משא\"כ בבשר עולה דאיכא קדושת מזבח נמצא דכשהוא עושה שליח למעילה הרי הוא עושה אותו שליח לאיסור קדושת מזבח אבל הכא גבי טביחה ושליחות יד אע\"ג שעשאו שליח לשחוט או לשלוח יד בשבת כיון דבידו לעשותו שליח לענין טביחה או שליחות יד בלבד שלא יהיה בשבת השתא נמי דמה שעשאו שליח לשחוט לו או לשלוח ידו בשבת אין שליחותו שליחות דאין שליח לד\"ע מ\"מ לענין שליחות טביחה ושליחות יד שליחותיה קא עביד ומחייב המשלח גם בפירוש המשנה כתב ר' בפ' מרובה ד\"ע על מה ששנינו טבח בי\"הכ וכו' וז\"ל כשישחוט הוא ביו\"ה אינו חייב בד' וה' לפי שהוא מחוייב כרת וכו'. אמנם יתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה כשיתן לזולתו שישחוט לו ביום הכפורים וכו' יע\"ש. הרי מבואר דס\"ל דאפי' עשאו שליח ביו\"הכ לשחוט לו מחייב הגנב המשלחו וזה מבואר כמ\"ש הטור בדעת רבינו ועיין בס' שער המלך פ\"ג מה' גניבה הל' ו' שדחה דברי הרב מש\"ל כמדובר ואולם לעד\"ן שהדין עם הרב מש\"ל והן קדם נעמוד במ\"ש רבינו כאן בפ\"ז מה' מעילה דבכל התורה כולה אין שליח לד\"ע אלא במעילה לבדה שלא יצטרף עמה איסור אחר ותמהו עליו הרב עצמות יוסף בפ' האיש מקדש דף מ\"ג והרב מהרימ\"ט בחידושיו על הרי\"ף לקידושין ד\"מ ע\"ד שהרי בטביחה ומכירה ושליחו' יד קי\"ל דיש שליח לד\"ע כמ\"ש רבינו בה' גניבה פ\"ב ובה' גזילה פ\"ג ולמה כתב רבינו דבמעילה לבדה יש שליח לד\"ע כיון דגם בטביחה ושליחות יד נמי יש שליח לד\"ע כמעילה והו\"ל לרבי' למימר דבכל התורה כולה אין שליח לד\"ע אלא בשליחות יד בפקדון ובטביחה ומכירה ובמעילה לבדה שלא יתערב איסו' אחר כי ע\"כ נראה לע\"ד דכונת רבינו לומר דהטעם שכתב דבבשר עולה לא מעל אלא האוכל ולא המשלח הוא משום דחייב האוכל באיסור אחר דכליל תהיה לא תאכל וכיון דבאיסור זה לא מחייב המשלח מהאי טעמא נמי לא מחייב המשלח אף באיסור המעילה ומפני דעל זה יש להקשות ולמה לא יתחייב המשלח באיסור המעילה ובאיסור כליל תהיה לא תאכל ויהיה השליח שלוחו לב' האיסורין לזה סיים וכתב ובכל התורה כולה אין שליח לד\"ע אלא במעילה לבדה כלו' בכל התורה כולה אשלד\"ע לבד היכ' דגלי רחמנא כמעילה וכיון דהיכא דגלי חידוש הוא אית לן למי' דבמעיל' לבדה הוא דגלי דוקא שלא יצטרף עמה איסור אחר ולא היכ' דאיכא איסו' אחר דלגבי אותו איסור אין שלד\"ע והשתא אף בקדשי בדק הבית נמי אם יצטרף איסור אחר לא מחייב במעילה וכיון דרבינו לא בא אלא לתת טעם למה יתחייב המשלח במעילה דעולה אלא דוקא במעילה דקדשי בדק הבית לזה לא הוצרך לפרש דגם בטביחה ומכירה ושליחות יד יש שליח לד\"ע וכתב סתם דבכל התורה כולה אין שליח לד\"ע והכוונה זולת היכא דגלי רחמנא במעיל' דיש שליח לד\"ע ואם כנים אנחנו בזה בכוונת דברי רבינו מבואר דבמעילה דקדשי בדק הבית נמי ס\"ל דאם נצטרף איסור אחר בו המשלח פטור כיון דחידוש הוא במעילה דיש שליח לד\"ע ומינה דאף באיסור אחר דלא אגיד גביה בעולה אמרינן דאין שליח לד\"ע וה\"ה בטביחה ומכירה ובשליחות יד וכמ\"ש הרב משנה למלך ז\"ל ומדברי רבינו בפי' המשנה ליכא ראיה למ\"ש בחיבורו כנודע.
ודע שמוהרימ\"ט שם תריץ יתיב דברי רבינו דלהכי לא כתב דגם בשליחות יד ובטביחה ומכירה יש שליח לד\"ע כמעילה משום דס\"ל דשליחות יד לאו מדין שליחות הוא דמחייב אלא מדין פשיעה שחייב הכתוב את השומר בין שפשע הוא עצמו בפקדון בין שאמר לאחרים לפי ששמירתו עליו והא דלא חשיב טביחה ע\"י אחר משמע ליה דטביחה ע\"י אחר נמי לאו מטעם שליחות הוא דאפי' טבחו ע\"י קטן דלאו בר שליחות הוא דמחייב דומייא דמכירה דלא קפיד קרא אלא אמי שנהנה ממנו בין מן הבשר בין מן הדמים והא דחשיב ליה בגמ' ב' כתובים היינו דלישתוק מיניה ונילף ממעילה דמחייב מדין שליחות וא\"ת נימ' דאצטריך להיכא דטבחו ע\"י מי שאינו בר שליחו' דמחייב י\"ל דלא אמרינן טביחה ומעילה הוו ב' כתובים אלא לב\"ש דאילו לב\"ה אית להו ב' כתובים בר מטביחה דהוו מעילה ושליחות יד שני כתובים ולב\"ש אפשר דלא מחייב אלא במי שהוא בר שליחות ולהכי חשי' ליה ב' כתובי' כו' יע\"ש ותמוהים דבריו דמפשט פשיטא ליה להרב ז\"ל דבמעילה לא מחייב ע\"י קטן ומי שאינו בר שליחות כנראה דאשתמיטתיה לשון רבינו שם ברפ\"ז מה' מעילה סמוך ונראה לדין זה שכתב דבכל התורה כולה אין שליח לד\"ע אלא במעילה לבדה כתב שם וז\"ל ואפי' היה שליח חרש או שוטה או קטן שאין להם שליחות אם עשו כמאמרו בעל הבית מעל ואם לא עשו שליחותו בע\"ה פטור ומתניתין היא בפ\"ו דמעילה דכ\"א ע\"א שלח ביד חרש שוטה וקטן אם עשו שליחותו בע\"ה מעל ואם לא עשו שליחותו בעל הבית פטור ופריך עלה בגמ' והא לאו בני שליחות נינהו ומשני ר\"א עשאום כמעטן של זתים כו' וא\"כ קשה דמאי פריך בגמ' בפ' האיש מקדש דמ\"ב והרי מעילה כו' התם שאני דאפילו בחרש שוטה וקטן דלאו בני שליחות מחייב
גם מה שהוקשה לו להרב דנימא דאצטריך קרא גבי טביחה להיכא דטבחו ע\"י מי שאינו בר שליחו' דמחייב מאי קושייא הא נמי איתיה גבי מעילה נמי ומחייב וע\"כ לומר דס\"ל להש\"ס דכיון דאין שליח לד\"ע מטעמא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין חשיב מעשה השליח כעושה מעצמו בלא דעת בעל הבית כמ\"ש רש\"י בפרק האיש מקדש משא\"כ בשליחות חש\"ו דאע\"ג דלאו בני שליחות נינהו כיון דלא שייך בהו טעמא דאין שליח לד\"ע כמ\"ש התוספות בפ\"ק דמציעא ד\"י ע\"ב ד\"ה אשה ואדעתא דבעל הבית המשלח קעביד וניחא ליה בהכי משו\"ה חייב המשלח וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא דאמאי לא חשיב ר' טביחה בהדי מעילה והנכון מ\"ש בכוונת דברי רבינו וכעין זה כתב הר\"ב שבות יעקב בח\"ב סימן קע\"ד דמ\"ש רבינו דבכל התורה כולה אין שליח לד\"ע וכו' הכוונה לומר דכי היכי דבאכילת עולה משום דאיכא ביה איסור אחר דכליל תהיה לא תאכל ולא מחייב המשלח באותו איסור משום דאין שליח לד\"ע ה\"נ לא מחייב באיסור מעילה דשאר קרבנות שכתב רבינו בפרק ב' מהאי טעמא נמי אם יצטרף עם המעילה איסור אחר כפיגול ונותר וחלב ודם וכיוצא משאר איסורין שבתורה אינו חייב במעילה משום דכל איסורין שבתורה הבאין עם המעילה אין שליח לד\"ע ולא מחייב המשלח בהם ודוק.
ודבריו אלו הם סיעתא לדברי הרב משנה למלך דאפי' שאר איסורי' דלא אגיד במעילה כעולה וכגון פיגול ונותר וטמא אם נצטרפו עם איסור המעילה אמרינן כי היכי דלשאר איסורים אין שליח לד\"ע ופטור המשלח ה\"ן פטור מן המעילה ולענין אם עשה שלי' לדבר איסור והשליח לא ידע באיסור דעת התוס' בפרק הא\"מ דמ\"ב ע\"ב ד\"ה אמאי ובפ' מרובה דע\"ט ע\"א ד\"ה נתנו לבכורות בנו כיון דהשליח ידע דאיכא איסור בדבר יש שליח לד\"ע והמשלח חייב אמנם הרב הנמק\"י שם בפ' מרובה כתב שהאחרונים חלקו על זה דא\"כ בפ\"ק דמציעא גבי חצר דלאו בר ידיעה הוא דפריך הש\"ס אי ס\"ד חצר משום שליחות אתרבאי א\"כ מצינו שליח לד\"ע ומאי קו' שאני חצר שהוא כמי שאינו יודע בדבר ויש שליח לד\"ע ומוהרימ\"ט בח\"א סימן קי\"ו דחה ראיה זו ומה שיש לעמוד על דבריו עיין בס' שער המלך הלכות מעיל' דנ\"ד ע\"ב יע\"ש עוד הקשה הנמק\"י על סברת התוס' מדאמרי' בפ' הא\"מ דמ\"ב שלא נענש דוד על הריגת אוריה לפי שיואב הרגו דאעפ\"י שיואב לא היה יודע באיסור דסבור שבדין הרגו וכתב עליו מוהרימ\"ט דאין זו ראייה דלא מפני שלא היה יודע היה רשאי להורגו שהרי אמרה תורה עפ\"י ב' עדים ואפילו משה ואהרן לא חזו כ\"ש ע\"י כתב דמפיהם בעינן ולא מפי כתבם.
והרב שע\"ה שם כתב דאי קשייא על דברי התוס' הא קשיא דבפ' נג\"ה דמ\"ט אמרו דיואב לא דרש אכין ורקין והיה סבור שמצוה לשמוע דברי המלך וכ\"כ התוספות שם ד\"ה מאי טעמא קטליה לעמשא וא\"כ קשה מאי פריך הש\"ס ואידך והוצרך לשנויי הרי לך כחרב בני עמון ואמאי לא משני דההיא דאוריה שאני דהיה שוגג ושמאי הזקן מאי ראיה מייתי מקרא דואותו הרגת וכן הקשה הרב זרע אברהם חי\"ד סימן ב' דל\"ד ע\"ב ועל זה כתב הר\"ב שער המלך דהא נמי ל\"ק על דברי התוס' דע\"כ לא כתבו התוספות דכשהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר אמרינן יש שליח לד\"ע היינו דוקא כשהמשלח יודע שהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר כגון ההיא דנתנו לבכורת בנו וכמו שדקדקו התוס' בלשונם שכתבו אבל כאן יודע הוא שיקח וכו' משא\"כ הכא גבי דוד אע\"ג דלפי האמת יואב שוגג היה מ\"מ דוד לא היה יודע שיואב לא היה דורש אכין ורקין וא\"כ ה\"נ שייך טעמא דאין שליח לד\"ע משום הכי פריך ואידך וכו' והיינו דמייתי שמאי הזקן ראיה מקרא דואותו הרגת מיהו הוקשה לו מ\"ש הרד\"ק שם ע\"פ דואותו הרגת וז\"ל ואע\"ג דקי\"ל בכל התורה כולה אין שליח לד\"ע והשליח חייב והמשל' פטור שאני הכא שהיה מלך ואין עוברין על מצותו של מלך ואעפ\"י שאין ראוי לאדם לשמוע דבר המלך בזה דכתיב רק עכ\"ז כיון שאין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין לפיכך העונש על המלך עכ\"ל ואתמהא א\"כ מאי ראייה מייתי שמאי הזקן מקרא דאותו הרגת ומאי פריך ואידך וכו' שאני התם דהיה מלך וכמ\"ש הוא ז\"ל וצ\"ע עכ\"ל
ולע\"ד נראה דהא נמי ל\"ק דרד\"ק פשטיה דקרא קא מפרש דקאמר ואותו הרגת דחשיב ליה כאלו הוא הרגו ולא קאמר אותו שלחת להורגו לזה תפס עיקר מאי דתירצו בגמרא ואבע\"א שאני התם דגלי קרא ואותו הרגת בחרב בני עמון ומפרש הוא ז\"ל דה\"ק מאי דשנו ברייתא דהאומר צא והרוג את הנפש שולחיו פטור שמאי הזקן אומר שולחיו חייב שנאמר ואותו הרגת הכוונה לומר דברייתא מיירי באומר לשלוחו הכבוש תחתיו דבודאי עושה שליחותו דומיא דיואב עם דוד וזהו טעמו של שמאי הזקן דאמר שולחיו חייב דכה\"ג לא אמרינן אין שליח לד\"ע כמ\"ש רד\"ק וע\"ז פריך ואידך כלומר כיון דכבוש תחתיו ויודע בודאי שעושה שליחותו למה אמרו חכמים שולחיו פטור הא שפיר מייתי קרא שמאי הזקן מקרא דואותו הרגת לזה תריץ יתיב דחכמים ס\"ל דמהאי קרא ליכא ראיה אפילו לכבוש תחתיו דקרא ה\"ק מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליה כו' ורד\"ק ז\"ל תפס עיקר סברת שמאי הזקן דפשטיה דקרא משמע טפי כוותיה וראיתי בספר קהלת יעקב למהר\"י אלגאזי בתוס' דרבנן אות א' סי' ה' שכתב וז\"ל דעפ\"י סברת התוספות ניחא ליה ההיא דנדרים דל\"ו דפריך ממתני' דהכהני' שפגלו במקדש שוגגין פטורים מזידים חייבים אא\"ב שלוחי דרחמנ' נינהו מש\"ה פיגולן פיגול אלא אי אמרת שילוחי דידן הוו לימא ליה לתקוני שדרתיך כו' ואיכא למידק דת\"ל דאין של\"ע ולאו שלוחיה דבעל הקרבן הוא וכמ\"ש תוס' בפ\"ק דמציעא דף י' ע\"ב וכיון דקי\"ל אין שליח לד\"ע אף מעשיו בטלין אמנם לפי דברי התוספות ז\"ל דבשוגגין יש שליח לד\"ע א\"ש דשליחותיה קא עביד אי שלוחי דידן נינהו מש\"ה נקיט לה מטעמא לתקוני שדרתיך עכ\"ל. ואני אומר אי קושית הרב קושיא אין תירוצו עולה יפה דע\"כ לא כתבו התוספות ז\"ל דבשוגגין יש שליח לד\"ע אלא דוקא כשמשלחו יודע באותו מעשה ורוצה בו אבל הכא המשלח אינו רוצה שיפגל השליח קרבנו גם עיקר הקושיא אינה קושיא דהכא ליכא למימר אין שליח לד\"ע כיון שהוא דבר של איסור וקי\"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו ע\"י מעשה כמ\"ש הר\"ן ז\"ל והכי איתא בחולין ד\"מ.
ולענין מי שנשבע שלא לקדש את לאה ואח\"כ עשה שליח לקדשה לו וקדשה אם היא מקודשת או לא מי נימא כיון דקי\"ל אין שליח לד\"ע אם אין שליחות אין קדושין חלין ראיתי להרב מחנה אפרים בה' שלוחין סי\"ט שכתב דהאי מילתא תליא בפלוג' דרבוות' דבפ\"ק דמציעא די\"א איכא תרי לישני דלחד לישנא כל היכא דשליח לאו בר חיובא כלומר שאם עשה מעשה זה לעצמו כגון שקדשה לנפשיה ולא עבר על לאו כגון כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה שאם קדשה השליח לנפשיה לא עשה שום איסור כה\"ג יש שליח לד\"ע ולפ\"ז מקודשת למשלח וללישנא בתרא בכה\"ג נמי אין שליח לד\"ע כיון דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לבד בחצר דבע\"כ קא מותיב והשתא בנדון דידן נמי דשליח לאו בר חיובא הוא אם קידשה לעצמו ללישנא קמא יש שליחות וללישנא בתרא אין שליחות וראיתי להרא\"ש בשם הרמ\"ה שפסק כלישנא בתרא וכ\"כ הנמק\"י אמנם קשיא לי עפ\"ז מההיא דתנן בפרק המדיר את אשתו עד שלשים יום יעמיד פרנס ופריך עלה בגמרא ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד יע\"ש אלמא דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד\"ע היפך מ\"ש הרא\"ש והנמק\"י בשם הרמ\"ה שפסק כלישנא בתרא עכ\"ל.
והנה מ\"ש הרב דבנדון דידן שליח לאו בר חיובא הוא אם קידשה לעצמו ולכן ללישנא קמא יש שליחות ללישנא בתרא אין שליחות ליתא דאיכא למימר דע\"כ לא קאמר רבינא דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד\"ע אלא דוקא גבי כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה דישראל אינו מוזהר בזה האיסור של גרושה בשום צד אבל בנדון זה של הרב מחנה אפרים אפי' לרבינא מיקרי שליח בר חיובא כיון דהשליח נמי מוזהר באיסור שבועה כי האי גוונא אם נשבע הוא שלא לקדשה ואיסור שבועה רמיא עליה שלא לקדשה וכן מבואר מדברי התוס' ד\"ה דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה שכתבו וז\"ל וא\"ת ואפי' אמר לכהן נמי וי\"ל דכהן מקרי בר חיובא הואיל ומקדשה לעצמו חייב כו' גם הרמ\"ל בפ\"ה מה' מלוה ולוה הלכה י\"ד דנ\"ו ע\"א כתב וז\"ל ועוד דאפשר לומר דע\"כ לא קאמר רבינא דכל היכא דהשליח לאו בר חיובא יש שליח לד\"ע אלא דוקא גבי כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דישראל אינו מוזהר בזה האיסור של גרושה בשום צד אבל גבי איסור ריבית וכיוצא כיון דהשליח מוזהר בזה האיסור כשלוה לעצמו הגם שעכשיו הוא לא לוה כיון שאילו לוה היה מוזהר מיקרי בר חיובא ואין שליח לד\"ע יע\"ש
איברא שמדברי הריטב\"א בחידושיו שם במ\"ש בההיא דכהן שא\"ל לישראל צא וקדש לי אשה גרושה שאפי' בכהן שאמר לכהן אחר דינא הכי יראה דלא ס\"ל חילוק זה שחילקנו ועיין בספר טל אורות בתשו' חא\"ה סי\"א די\"ג ע\"ג יע\"ש גם מה שהוקשה לו להר\"ב מחנה אפרים לשיטת הפוסקים כלישנא בתרא מההיא דפרק המדיר דפריך ופרנס לאו שליחותיה קא עביד דמשמע מינה דהלכתא כמ\"ד דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד\"ע ומהאי טעמא פריך הכי ואלו למ\"ד אי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שליח לד\"ע מאי קושיא ודאי דלאו שליחותיה קעביד כו'
הא נמי ל\"ק כפי מ\"ש הרמ\"ל שם וז\"ל וטעם הדבר דשולח הרבית ע\"י שליח כשלוה הלוה בעצמו ושלח הרבית ע\"י שליח דאסור ולא אמרינן אין שליח לד\"ע נראה טעם הדבר דכיון שהתורה אמרה שלא יהנה המלוה מן הלוה בשכר ההלואה וזה שולח לו הרבי' ע\"י שליח פשיטא דאסו' משום דאף דאין שליח לד\"ע הרי נהנה המלוה מן הלוה בשכר ההלואה ואפילו ששלח לו הרבית ע\"י גוי דלאו בר שליחות הוא ואפי' ע\"י קוף בעלמא אסור שהרי באו מנכסי הלוה למלוה בשכר ההלואה וע\"כ לא אמרינן אין שליח לד\"ע אלא היכא שהמשלח אינו עושה האיסור כגון כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דעיקר האיסו' הוא הדבור שאומר השליח הרי את מקודשת ובזה לא עשה המשלח שום איסור שהרי לא קדשה וכן איש שאמר לאשה אקפי לי קטן דבמעשה האיסור אין לו שום שייכות למשלח אבל הכא גבי רבית שהאיסור בעצמו עושה המשלח פשיטא שאסור אפי' שאינו שולח לו הרבית אלא שאומר לשליח ואני אתן לך כיון שמתחייב לפרוע לו ה\"ז כאלו זה הריבית שנותן השליח הוא מנכסי המשלח וראיה לדין זה מדאמרי' בריש פרק המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס ומקשינן ופרנס לאו שליחותיה קעביד כו' ומאי מקש' אימא אין שלד\"ע וליכא למימר שקושיא של הש\"ס אינו אלא לרבינא דסבר דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שלד\"ע אבל לר\"ס לא מוקמינן למתני' באומר כל הזן אינו מפסיד שהרי כל הפוסקים אוקמוה למתני' באומר כל הזן אינו מפסיד ואפי' הפוסקים כר\"ס ועוד דמשנה ערוכה שנינו המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנווני כו' דמשמע דאומר לו שהוא יתן ויפרע לו אסור דלא שייך בזה אין שלד\"ע כיון שכבר נהנה מנכסיו ואפי' ששולח לגוי דלאו בר שליחות הוא שיתן לו אסור שהרי נהנה מנכסיו עכ\"ל הרב מש\"ל ז\"ל. מבואר יוצא מדברי הרב דההיא דהמדיר את אשתו דאסור לומר לשליח פרנס לה ואני אתן לך אפי' למ\"ד דכל היכא דאי בעי לא עביד אין שלד\"ע והכא ליכא שליחות אכתי אסור משום דאין דבר זה תלוי בשליחות דבלאו שליחות נמי סוף סוף אסור ליהנות לה מנכסי המדיר וכשאומר תן לה ואני אתן לך הרי היא נהנית מנכסי המדיר ודוק.
עוד כתב הרב מ\"א דלענין הלכה נראה לו דבנדון דידיה אי אפשר לומר אין שלד\"ע כיון דאין האשה גופה אסורה למקדש ללא איסורא הוא דרבי' עליה שלא לקדשה מחמת שנשבע אבל הקידושין עצמן אינן עבירה וכיוצא לזה מחלק הירוש' בדין הקורע בשבת דיצא י\"ח קריעה ואותיב ליה ממצה גזולה דהויא מצוה הבאה בעביר' ואינו יוצא בה ומשני כו' יע\"ש ואף בזה יש לדון דבתשו' מוהר\"ם קובץ גדול סי' תצ\"ה והובא בס' מוצל מאש סי' ל\"ה חולק ע\"ז שכתב על מי שנדר ונשבע שלא לצחוק אם יכול ליתן לאחרים לצחוק בעבורו דשלוחו מקרי וכאלו צחק בעצמו אף דקי\"ל אין שלד\"ע קי\"ל כמ\"ד דאי אין השליח ב\"ח יש שלד\"ע ודלא כמ\"ד אי בעי עביד כו' יע\"ש ואי כמ\"ש הרב הן לו יהי ה' כמ\"ד יש שלד\"ע אכתי באיסורו קאי כיון דאין הצחוק גופיה אסור אלא מפני שנדר או שנשבע אלא ודאי שדעתו דאין חילוק בזה עיין בס' קהלת יעקב ד\"ג ע\"ב יע\"ש.
ודע דאף שהרב מ\"ל כתב כשיטת רש\"י שכתב בת' דשרי לישראל למימר לישראל חבריה לך ולוה לי מעות מפ' ישראל וגם תביא לו הריבית היא סברא נכונה ואין נפתל ועקש וכל מה שהקשו על תשו' רש\"י זו ליכא מינה תברא כיע\"ש נר' דהיינו דוקא באומ' הלוה לשליח ישראל לוה בריבית מישראל חבריה ומהטעם שכתב הרב דחשבינן ליה כאלו השליח לוה לעצמו כיון שאינו שלוחו של לוה והוא לא לקח בריבית אלא בחושבו שההלואה היתה למשלחו לא לו אבל האמת הוא שהשליח לוה וחוזר ומלוה אותם למשלח והמשלח אינו נותן הריבית למי שהלוה לו אלא למי שהלוה לשלוחו דזה מותר גמור כדאמרינן שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' ואוזפיה לפ' זוזא. אמנם אם המלוה נתן לישראל חבריה להלוותם בריבית והשליח עשה שליחותו בזה מבואר מדברי הרב משנה למלך ז\"ל לעיל ד\"נ ע\"ג דכל כי האי גוונא אסור ומוציאין מיד המשלח שכתב שם וז\"ל ויש להסתפק לדברי הרשב\"א ז\"ל שכתב בתשו' על אפטרופא של אלמנה ויתום גדול שהלוה בריבית שאין היורש והאלמנה חייבים להחזיר לפי שהם לא התנו כו' בריבית ע\"י שליח היכי לדיינו דייני אי דמי לאפטרופא של אלמנה או לא בעג\"ת כתב דלהרשב\"א כל ריבית ע\"י אחר אינה יוצאה בדיינין ואין דבריו נראין לי משום דדוקא כשבעל הממון אינו אומר שילוה האפטרופא בריבית אלא שהאפטרופא מדעתיה מלוה בריבית בזה הוא דקאמר הרשב\"א דאינו חייב להחזיר כו' דדמי לגוזל ומניח בפניהם דפטורים מלשלם אבל באומר שילוה מעותיו בריבי' והשליח עשה שליחותו אפשר דלגבי גזל כל כה\"ג מוציאין ממנו ואפילו אם תמצא לומר דגבי גזל אפי' אמר לו לגזול והלך וגזל ונתן למשלח ואכל שאינו חייב לשלם מ\"מ גבי רבית שא\"ל שילוה מעותיו בריבית ובממוניה עשה השליח איסורא הו\"ל כאלו המשלח הלוה ופשיטא שחייב להחזיר וסיים הרב ולענין הל' ריבית על ידי שליח אליבא דכ\"ע חייב המשלח להחזיר ואפילו שלא אכלו יע\"ש וטעמו מבואר דהכא לא שייך למימר דהוי ריבית הבא ע\"י שליח ומותר כדינו של רש\"י ז\"ל דהכא השליח עצמו הוא המלוה והוא הלוקח הריבית ואע\"פ שאינו לוקחו לעצמו אלא למשלח הו\"ל כמלוה לחבירו מעות ע\"מ שיתן הריבית לפ' אחר דאסור גמור הוא כמבואר בש\"ע י\"ד סי' ק\"ס ס\"ד דהוי רבית קצוצ' ומשו\"ה כתב הרב דיוצאה בדיינין אך במה שנסתפק הרב גבי גזל אם אמר לגזול והלך וגזל ונתן למשלח אם מוציאין מיד המשלח או לאו ק' טובא דאמאי לא מפשט פשיטא ליה דפטור כיון דקי\"ל דאין שלד\"ע כל היכא דשליח בר חייובא לרבינא ואי בעי עביד ואבעל\"ע לר\"ס דמטעם זה אמרו בגמרא שם בפ\"ק דמציעא ד\"י ע\"ב אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו גנבו ה\"נ דמחייב שולחן כו' הרי מבואר בהדיא דגבי גזל נמי פטור להחזיר המשלח וכעת צ\"י.
ודע שהרב מהר\"י אלגאזי בס' קהלת יעקב בתוספת דרבנן אות אלף סי\"ה כתב וז\"ל כתב הסמ\"ע בח\"המ סי' קצ\"ב ס\"ק יו\"ד דהא דאמרינן אין שליח לד\"ע והמשלח פטור מלשלם היינו כשיש לשליח לשלם אבל אם אין לשליח לשלם אז המשלח חייב. וראיתי להרב תוספת יום טוב בשלהי פרק המפקיד שהשיג עליו מהא דאמרינן פ\"ק דמציעא ד\"י ע\"ב האומר לאשה ולעבד צאו גנובו לי אע\"ג דהשתא לית להו לשלומי כיון דבני חיובא נינהו לכשיהיה להם לא נתחייב שולחן דשמעינן בהדייא אע\"ג דאין לשליח לשלם לא מחייב המשלח עכ\"ל והוא לא ראה שאף הב\"ח בסי' רצ\"ב ס\"ו והרב ש\"ך שם סק\"ד הקשו כן להסמ\"ע והרב ש\"ך שם יישב דברי הסמ\"ע הללו משם אביו ותמצית דבריו דהסמ\"ע לא כת' דכשאין לשליח לשלם המשלח חייב אלא דוקא גבי שליחות יד דגלי רחמנא ביה דיש שליח לד\"ע והמשלח חייב אבל לשאר איסורין שבתורה דקי\"ל אין שליח לד\"ע בכהנהו ודאי המשלח פטור אף אם אין לשליח לשלם וטעמו דכיון דבשליחות יד חידוש הוא שחידשה תורה דיש שליח לד\"ע והמשלח חייב משא\"כ בכל התורה כולה אית לן למימר גבי שליחות יד תפסת מועט תפסת דדוקא היכא דאין לשליח לשלם הוא דאמר רחמנא דיש שליח לד\"ע לחייב למשלח אבל כשיש לו לשליח לשלם וידע באיסור והוא בר חיובא לית לן למימר דאפי' הכי המשלח חייב אלא ככה\"ג הוי דין שליחות יד כשאר איסו' דאין שלד\"ע והמשלח פטור את\"ד יעש\"ב ולפי דבריו הכי נמי גבי טביחה ומכירה דקי\"ל דיש שלד\"ע כמו שפסק רבינו בפ\"ג מה' גניבה ד\"י ועיין להטור והש\"ע בח\"מ סי' ש\"ן ובסמ\"ע וש\"כ שם אם הטובח יש לו לשלם וידע באיסור והוא בר חיובא השליח חייב ולא המשלח כיון דחי' הוא שחידשה תורה גבי טביחה דיש שלד\"ע משא\"כ בכל התורה וצריך להתיישב בזה ודוק.
ודע דבסוף פ' חלק דקי\"א ע\"ב ע\"מ ששנינו במתני' דאנשי עיר הנידחת אינן נהרגין עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר אמרו בגמ' ת\"ר יצאו אנשים בני בליעל כו' יצאו הן ולא שלוחן כו' יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת כו' ופרש\"י הן ולא שלוחן שאם הודחו ע\"י שליח הרי הם כיחידים שהם בסקילה וממונם פלט עכ\"ל ומשמע לכאורה דשלוחן דקאמר בברייתא היינו מאנשי עיר הנידחת עצמה שהמדיחין לא דברו הם עצמן אלא שלחו לדבר בשמם והודחו דאי שלוחן הם מעיר אחרת הרי נתמעטו ממילת יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת ולמה לן למעוטינהו משום הם ולא שלוחן אלא ודאי דשלוחים אלו הם מעיר הנידחת עצמה ואפ\"ה ממעטינן להו הואיל ולא הדיחו מפי עצמן אלא מפי אחרים.
וראיתי להרב פרי חדש בביאורו לה' ע\"ז פ\"ד ד\"ב הביא הך ברייתא דדריש יצאו הן ולא שלוחן ומ\"ש רש\"י על זה וכתב וז\"ל ואע\"ג דקי\"ל אין שלד\"ע והו\"ל כאלו הדיחו הם מעצמם מ\"מ גזרת הכתוב הכא שאינה נעשית עיר הנידחת ע\"י שליח ותימה על הר\"מ שהשמיט זה ואולי סבור הרב דהך ברייתא אתייא כס' שמאי הזקן דהאומר לחבירו צא והרוג את הנפש דשולחן חייב משום דיש שלד\"ע וכדאיתא בפ' האיש מקדש אבל לדידן דקי\"ל דאין שלד\"ע הו\"ל כאלו הדיחו הם מעצמם ואינו מחוור עכ\"ל.
והנה במה שכתב דהכא גזרת הכתוב דאינה נעשית עיר הנידחת ע\"י שליח תמה עליו בס' שער המלך שם דא\"כ אשכחן ג' כתובים הבאים כאח' מעילה וטביחה ועיר הנידחת דגלי קרא בהו דיש שלד\"ע ולכ\"ע אין מלמדין ואמאי לא אשכח תלמודא בפ' האיש מקדש כי אם ב' כתובים והוצרך לומר דלמ\"ד ב' כתובים הבאים כא' מלמדים גלי רחמנא בשחוטי חוץ הוא ולא שלוחו לימא דהא איכא ג' כתובים בההיא דעיר הנידחת דיש שלד\"ע מדאינו נעשה עיר הנידחת ע\"י שליח יע\"ש ולע\"ד לא ק' דהרב פ\"ח לא קאמר דגזרת הכתוב הוא שיהא נחשב שליח עיר הנידחת שליח של המשלחו אלא גזרת הכתוב הוא שלא ידיחו אותה בשם אחרים אע\"פ שאינן נחשבים כשולחן ס\"ס הרי הדיחו אותה בשם אחרים וזהו שלא כתב הרב פ\"ח דגזרת הכתוב הוא שיהיה שליח עיר הנידחת שלד\"ע אלא שלא יהיה ע\"י שליח כלומר שלא יהיה הדחתן בשם שליחות פ' אמר שתעבוד ע\"ז ואם האמת כן אין זה ענין לההיא דמעי' וטביחה דגלי קרא דיש שליח לד\"ע דהכא בין אם נאמר דיש שלד\"ע והמשלח חייב בין אם נאמר דאין שלד\"ע והשליח חייב כל שהמדיחין מדיחין אותם בשם אחרי' ולא בשם עצמן אינה נעשית עיר הנידחת ועל מ\"ש עוד הרפ\"ח ליישב דברי רבינו שהשמיט דין זה דהן ולא שלוחן דסובר רבינו דהך ברייתא אתיא כס' שמאי הזקן דס\"ל דיש של\"ע תמה עליו הרב הנז\"ל דא\"כ קשה טפי דכיון דישלד\"ע אמאי אינה נעשית עיר הנידחת נימא שלוחו של אדם כמותו והו\"ל כאלו הדיחו המשלחים בעצמן אלא עכ\"ל דגזרת הכתוב הוא הכא דאינה נעשית ע\"י שליח וכיון שכן מהאי טעמא נמי לוקמא להך ברייתא אליבא דהלכתא ואין שלד\"ע אלא דגזירת הכתוב הוא הכא דאינה נעשית עיר הנידחת ע\"י שליח עכ\"ל.
והא נמי ל\"ק דהרב פ\"ח ליישב דעת רבינו שהשמיט דין זה דהן ולא שלוחן ששנינו בהך ברייתא הוצרך לומר דס\"ל דהך ברייתא אזלא דלא כהלכתא ולהכי עכ\"ל דגזרת הכתוב הוא גבי עיר הנידחת לומר דאין שלד\"ע ולהכי השמיטה כיון דאזלא דלא כהלכתא אמנם אי מפרשי' לה דאזלא כהלכתא דבעלמא קי\"ל אין שלד\"ע והכא גבי עיר הנידחת גלי קרא דיש שליח לד\"ע הול\"ל בפרק האיש מקדש דאיכא ג' כתובים לומ' דיש שליח לד\"ע ומדלא קאמר הכי ש\"מ דתלמודא מפרש הך ברייתא דאזלא כשמאי הזקן ודלא כהלכתא ולהכי השמיטו רבינו עוד הביא מו\"הר שם שמצא בשיטה מקובצת מכ\"י על מסכת סנהדרין בשם נכדו של הר\"י משנץ ז\"ל וז\"ל יצאו הן ולא שלוחן י\"ל שליח מעיר אחרת ואשמועינן דלא תימא שלוחו של אדם כמותו וחשיבי כאנשי אותה העיר וכתב עליו מו\"הר וז\"ל וקשה לי טובא דכיון דבכל התורה קי\"ל דאין שליח לד\"ע משום דב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין וא\"נ מקרא דהוא בשחוטי חוץ א\"כ אמאי אצטריך קרא לבני עיר הנידחת יצאו הן ולא שלוחן לאשמועינן דל\"ת שלוחו של אדם כמותו וחשיבי כאנשי אותה העיר הא כיון דאין שלד\"ע ודאי דחשיבי מדיחי מעיר אחרת ויש ליישב בדוחק כו' יע\"ש.
ולע\"ד אין ספק דלפי פי' זה שפירש הר\"ש משנאץ מה שאמרו בברייתא יצאו הן ולא שלוחן לאו ממשמעות מילת יצאו דרשו הן ולא שלוחן דשפיר איכא לפרשו יצאו הן או שלוחיהן כיון דשלוחו של אדם כמותו אלא דתנא דברייתא קאמר דהאי יצאו היינו דוקא הן עצמן ולא שלוחן מעיר אחרת מאחר דקי\"ל בכל התורה אין שלד\"ע והו\"ל שלוחין אלו כאלו מעצמן באו מעיר אחרת להדיחן ולא שלחו מעיר הזאת להדיחן וכיון דבעי' שיהיו מדיחיה מקרבה וידיחו את בני עירם הרי אין כאן ספק מדיחין מעירם באופן שדרשה זו דיצאו הן ולא שלוחן לאו מיתורא דמילת יצאו או ממשמעות מילת יצאו דרשו כן אלא מדקי\"ל בכל התורה כולה אין שלד\"ע דרשו כן וכן ראיתי להרמ\"ה בשיטתו הנדפסת מחדש בהדייא שכתב וז\"ל הן ולא שלוחן שאם עשו שליח שלא מאותה העיר לדבר באזני אנשי העיר להדיחן אינה נעשית עיר הנידחת דאין שלד\"ע ובעינן מדיחיה מאותה העיר וכן שלחו אשה או קטן מתוך העיר לדבר באזני אנשי העיר להדיחן אין כאן מדיחים דאנשים בעינן וליכא יע\"ש.
וראיתי להרב שער המלך שם בפ\"ז מה' מעי' דנ\"ד ע\"ג שעמד ע\"ד התוס' דפ\"ק דמציעא ד\"ה כהן דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה כו' ובמ\"ש על דבריהם הרב מוצל מאש סי' ל\"ה דאפשר דס\"ל להתוספו' דלרבא דאמר קידש אינו לוקה אפי' איסורא דרבנן ליכא וכתב עליו ומאד אני תמיה עליו איך אשתמיט מיניה סוג' דפ' משוח מלחמ' דמ\"ד דתנו רבנן אשר ארש אשה ולא לקחה פרט אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואמרי' עלה לימא דלא כר\"י הגלילי דאין כר\"י הגלילי הא אמר הירא מעבי' שבידו ומשני אפי' תימ' ר\"י הגלילי כדרבא דאמ' רבא קידש אינו לוקה עד שיבעול יע\"ש הנה מבואר יוצא מסוג' זו דהא דאמר רבא אינו לוקה לאו דוקא אלא אפי' איסורא דרבנן ליכא וכמו כן עמד מתמיה על דברי התוס' דפ\"ק דיבמות ד\"י ע\"א ד\"ה לר\"י כו' דמבואר מדבריהם דס\"ל דאיסורא דרבנן איכא היפך סוגיי' דפ' משוח מלחמה והניחה בצ\"ע יע\"ש ולכאורה היא תמיהא גדולה.
ואולם לע\"ד יש ליישב דמ\"ש בפרק משוח מלחמה כרבא דאמר רבא קידש אינו לוקה אין הכוונה לומר דכיון דאינו לוקה אפי' איסורא דרבנן ליכא אלא הכונ' לומ' דכיון דאינו לוקה אין כאן על מי שקידש איסורא דרבנן דאיתיה בתקנתא ע\"י שיגרשנה בגט וכשגיר' פקע איסורא דרבנן מיניה ולהכי אינו חוזר מעורכי מלחמה על איסור דרבנן כיון דבידו לתקן ולשלוח גט לאלמנה או לגרושה שקידש דכעין זה כתב רש\"י בפ' משוח מלחמה דמ\"ד ע\"ב על מ\"ש בגמ' מאי איכא בין ר\"י לר\"י הגלילי איכא בינייהו עבירה דרבנן כמאן אזלא הא דתנייא סח בין תפי' לתפי' עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי מלחמ' כמאן כר\"י הגלילי ופי' רש\"י עבירה היא בידו אם לא חזר ובירך דהכי אמרינן במנחות סח מברך שתיים לא סח מברך אחת עכ\"ל הרי אע\"ג דכשסח עבירה דרבנן בידו וחוזר עליה מעורכי מלחמה לר\"י הגלילי כשחזר ובירך תיקן העבירה ואינו חוזר הכא נמי אם קידש ולא בעל אע\"ג דעבירה דרבנן בידו אם גירשה או אסרה עליו בקונם שלא לבא עליה נתקן האיסור והיינו דקאמר כדרבא דאמר קידש אינו לוקה דאם היה לוקה לא היה נתקן האיסור בגירושין כיון שחייב מלקות על לאו שעבר מה שאין כן לרבא כיון דליכא אלא איסורא דרבנן גזירה שמא יבא עליה ואיתיה בתקנתא אין כאן עבירה לחזור מעורכי המלחמה כנלע\"ד.
עוד ראיתי להרב הנז' שם דנ\"א ע\"א שכתב וז\"ל עוד הקשה מוהר\"י אלפאנדרי דלפי תי' הראשון של תוס' משמע דלעולם חלין הקידושין דאי אין שליחות לא לקי כהן והוא תימא דאי אין שליחות איך חלין הקידו' וכי ראובן שקידש אשה לשמעון בלי שעשה אותו שליח יש ממש באותן קידושין כו' ומלבד מ\"ש ע\"ז הרב שער המלך אפשר עוד לומר דהתוספות ז\"ל ס\"ל כסברת מוהריק\"ו שורש ל' שמצא כתוב לאחד מהרבנים הראשונים שהכניסו ספק בלבנו בבן י\"ב שנה שקידש לו אביו אשה שצריכה גט שמצינו שזכין לאדם שלא בפניו ועוד מאחר שלא מיחה עד י\"ג שנה וחצי מאן לימא לן דלא ארצוי' ארציה קמיה ושתק וקיבל ואח\"ך חזר בו עכ\"ל ומוהראנ\"ח ח\"א סי' ע\"ז כתב שמצא כן בספר אחד ומוהר\"י מינץ הסכים עמו ועיין למוהר\"י אלפאנדרי בס' מגיד מראשית סי' ג' כתב דלדעת זו לאו דוקא קטן אלא ה\"ה גדול שקידש לו אחר אשה בלי ידיעתו דזיל בתר טעמא יע\"ש.
ואולם מרן ב\"י בא\"ה סי' מ\"ג כתב ע\"ש מהריק\"ו שורש ל' דקטן בן י\"א שנה שקידש לו אביו אשה שצריכה גט לדעת קצת הפוסקים ודבריהם תמוהים הם עכ\"ל ובתשו' בדיני קדושין סי' ז' למוהר\"י ן' ציאח ושם תשו' אחרת למרן שתמה על דברי מוהרי\"קו הללו מסוגייא דפרק האיש מקדש דמ\"ה ע\"א בעובדא דהנהו בי תרי דהוו יתבי תותי ציפי כו' ומדברי כל הפוס' שם ועיין למרן החבי\"ב ח\"אה סי' מ\"ג הגב\"י אות י\"א ציין כמה פוסקי' שעמדו על דברי מוהרי\"קו הללו יע\"ש וכולם לא ראו דברי ר\"י בר יאודה הללו שהזכיר מוהרי\"קו בשורש ל' על מקומם כי אם הדברים שהביא מוהרי\"קו לבד ומפני כך עמדו מתמיהין הרבה על דבריו וגם יחסו בדעתו דס\"ל דמי שקידש אשה לחבירו בלא דעת חבירו ושליחותו ושמע ושתק שהיא מקודשת גמורה יע\"ש.
אמנם עתה נדפס ספר הפרדס לרש\"י וכתוב שם בדכ\"א ע\"ד ששאל ר' נתן בר מכיר לר\"י בר יאודה על קטן בן עשר או בן י\"א שנה שקידש לו אביו אשה אם ימאן הקטן בקידושי אביו אם צריך גט או לאו והשיב לו אף כי הגאון התיר אע\"פ כן בעניותינו צריכא גט כי מצינו בכל התורה כולה שזכין לאדם שלא בפניו וזה גלוי שזכות הוא לאדם שמקדש לו אשה הוגנת כו' ובכל ענין אין לומר שאין לו זכות שאם לא תיושר בעיניו הרשות בידו לגרשה ולישא אחרת ואם ישרה בעיניו יקיימנה.
ועוד בכ\"מ החמירו חכמים בספק אשת איש שבכ\"מ ששנינו חולצת ולא מתייבמת היינו משום ספק אשת איש ולחומרא אע\"ג דפסלינן לה מכהן ועוד בדבר זה שלא מיחה בקידושין עד י\"ג שנה וחצי מאן לימא לן דלאו ארצויי ארצי קמיה אחר שגדל ושתק וסבר וקביל ולאחר מכאן חזר בו ואין חזרתו חזרה גמורה וצריכה הימנו גט ועוד שלא יהיו בנות ישראל הפקר ובכל ענין אין לפקפק באיסור א\"א ואם נפשך לומר נתרצה האב אמרינן נתרצה הבן לא אמרינן יש להשיב דהא לא משתעי אלא בגדול שקידש לו אביו אשה שלא מדעתו ורגלים לדבר דבגדול משתעי מדפריך ואמר דילמא שוויה שליח ואי בקטן הא אין שליחות לקטן ועוד ראיה לדבר דתפסי קידושי האב לבנו הקטן דזה אחד מן הדברים שחייב האב למולו ולפדו' וללמדו תור' וללמדו אומנו' ולהשיאו אשה והנך בקטן שהוא בן ט' שראוי לביאה ועוד ראיה אחרת דבקטן מיירי מדאמרי' חייב אדם ליטפל בבנו עד י\"ג שנה מכאן ואילך אומר ברוך שפטרני מעונשו של זה כדפטר מכאן ואילך מכלל דעד השתא בחייוב עליו כך השיבו רבותינו ע\"ה והברכה עלינו בזכותם אבל ר' שלמה בר שמשון פוטרה בלא גט מראיה שאמרו במס' קידושין וכן קטן שקידש אע\"פ ששיגר סבלונו' כו' ואף הרב קלונימוס מרומי נ\"ע פוטרה בלא גט ואין חששא באותן הקידושין ומראה ראיה בשאלתות דרב אחאי בס' הזהיר כו' ומצאתי ראיה בה\"ג שקידושין של קטן לאו כלום הן דהכי מסקנא דמילתא קטן שקידש אין קדושיו קידושין ואין כתובתו כתובה ואם נשא אשה באותן קידושין והוליד בנים ועדיין לא הגיע לי\"ג שנה ויום אחד אין קדושיו קידושין ואין כתובתו כתובה אבל בניו כשרים הם ונקראים על שמו ואם בא להוציא אין צריך ליתן גט וכשיגיע לי\"ג שנה ויום אחד יחזור ויקדש ויכתוב כתובה אחרת ואין לשהות אשתו בלא כתובה וקידושין לאחר י\"ג שנה מפני שכתובה ראשונה אין משתעבדים בה נכסים ואם בא עליה לאחר י\"ג שנה ויום אחד אע\"פ שלא קידש ולא כתב לה כתובה אחרת ומבקש לגרשה צריכה גט שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וקנאה בביאה ע\"כ ומהכא מצינא למידק מדקאמר לכשיגיע לי\"ג שנה ויום א' יחזור ויקדש מכלל דאותן קידושין הראשונים שקידש בעודו קטן ולא כלום הם שלא קנאה בביאה ואינה צריכה הימנו גט על אותן קידושין הראשונים כשלא קידשה לאחר י\"ג שנה ולא בביאה עכ\"ל ספר הפרדס לרש\"י.
מבואר יוצא מתשו' הלזו דדעת ר\"י בר יאודה לחלק בין קידושי האב לבנו הקטן לקדושי האב לבנו הגדול דקידושי האב חשיב זכות לבנו הקטן אבל לא לבנו הגדו' דדייק ונסיב וגם לגבי קטן אמרי' שנתרצה כי היכי דאמרי' באב לא כן בגדול דשמא נתרצה האב אמרינן שמא נתרצה הבן לא אמרינן ובכן סרו תלונות הרבנים הנ\"ל מעליו אלא שסברא זו דחאוה שלשת הרועים הר\"ש בר שמשון ורבינו קלונימוס מרומי ובעל הלכות גדולות ז\"ל." + ], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסורין שאין להם ביטול וכן \n פרוטה שנתערבה בכיס כו' לא מעל עד שיוציא את כל הכיס. ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ וז\"ל ג\"ז משנה שם ופסק כחכמים והטעם שאין מעילה מן הספק לדעת חכמים הילכך לא מעל עד שיוציא האחרונה דאז הוי ודאי וא\"ת ולבטיל ברובא וי\"ל דדבר שיל\"מ הוא א\"נ מטבע חשיב ולא בטיל ע\"כ עיין במ\"ש הרמ\"ל כאן בפרקין ולקמן בע\"ה נעמוד על דבריו.
ודע שהר\"ן בפרק א\"צ ספוקי מספ\"ל אי בדשיל\"מ אזלינן בתר רובא שכתב שם וז\"ל אלא שאני חוכך הכא אי אזלינן בתר רובא בדבר שיל\"מ כיון דקי\"ל אפילו באלף ל\"ב וסיים ואפשר דהתם שאני דאתחזק איסורא עכ\"ל וקשיא לי טובא אמאי לא פשיט מר ספק זה מאותה שאמ' בפ\"ק דביצה ד\"ז ע\"ב כי לא בדק אימור מאתמו' הואי וכמ\"ש התוספות ואף הוא ז\"ל הביא דברי התוספו' דמבואר דכל דלא אתחזק איסורא אזלינן בתר רובא אפילו בדבר שיל\"מ כמו שיע\"ש ואי תיקשי לך עיקר דברי הר\"ן שם בפ\"ק דביצה דבתחי' דבריו כתב דבדבר דלא אתחזק איסורא אזלינן בתר רובא אפי' בדשיל\"מ ובסוף דבריו נראה דספו' מספ\"ל וכתב ואיכא מאן דשרי אפי' ביום ראשון של ר\"ה כו' משום דרובן של בצים לאו בני יומן נינהו ואזלי' בתר רובא כו' דמבוארים דבריו דאיהו ספוקי מספ\"ל הא ודאי לא קשיא דהתם לא מספ\"ל אלא אי רובן של בצים לאו בני יומן נינהו או לאו דאיהו ז\"ל משמע ליה כסברת המרדכי דבצים הוו כדבר המתכבד בכל יום ולא הוו רובן מאתמו' ולכן כתב הדברים בשם יש מי שאומר דרובן של בצים לאו בני יומן נינהו. אכן הכא בפרק אין צדין דמשמע דפשיטא ליה כסברת יש מי שאומר דרובן של בצים לאו בני יומן נינהו וקמעייל נפשיה לספקא אי אזלינן בתר רובא בדבר שיל\"מ בדבר דלא אתחזק איסורא קשה טובא אמאי לא פשיט ליה האי ספקא ממש\"ל בפ\"ק כמדובר ואפשר דההיא לא מכרעא ליה להר\"ן ז\"ל דאיכא למימר בפירוש אותה סוגיא דאף כי לא בדק מערב י\"ט נמי דביצה אסו' מספקא דבדשיל\"מ לא אזלינן בתר רובא אפי' בדבר שלא אתחזק איסורא וכי קאמר תלמודא התם כי לא בדק אימור מאתמו' הואי לאו למימרא דכי לא בדק איכא למיתלי דמאתמו' הואי ושרייא אלא הכי קאמר כי לא בדק אימור מאתמו' הואי ואסירא מספקא ונ\"מ דאי אסירא ודאי דכל שנתערבה ביצה זו באחרות כולם אסורות דביצה שנתערבה באלף כולם אסורות אבל אי אסירא מספקא כל שנתערבה באחרות כולם מותרות לסברת ר\"ת באותה ברייתא דמייתי תלמודא בפר\"ק דביצה דקתני ואם נתערבה באלף כולם אסורות דקתני אודאי ולא אספקא וכמ\"ש מרן ב\"י בי\"ד סימן נ\"ז וס\"ס ק\"י יע\"ש והתוס' דאזלי בשיטת ר\"י דס\"ל דאף ספק ביצה שנתערבה באחרות כולם אסורות הוצרכו ליישב ההיא דאמרינן לעיל כי לא בדק אימור מאתמו' הואי לפי שיטתו דלדידיה אין מקום ליישב כמ\"ש דהא לדידיה אין מקום לחלק בין ביצה האסורה בודאי לאסורה מספק ובכן לדידיה שמעינן שפיר מאותה סוגיא דלעיל דבדבר דלא אתחזק איסורא אזלינן בתר רובא אפי' בדבר שיל\"מ וכי תימא א\"כ ספק ביצה שנתערבה באחרות לדעת ר\"י תהיה מותרת כיון דאיכא רובא בדבר דלא אתחזק איסורא הא ודאי בורכא היא דספק ביצה שנתערבה באחרו' כיון דכשנפל הספק בביצה אסרינן לה דליכא אלא ספק שקול כשנתערבה אח\"כ אע\"ג דאיכא רובא דהיתרא הו\"ל איתחזק איסורא ולא אזלינן בתר רובא וכמבואר בדברי הרשב\"א בתורת הבית.
מיהו הר\"ן ספוקי מספק\"ל בפירוש אותה ברייתא דפר\"ק דביצה אי קאי אודאי כר\"ת או קאי אספקא כר\"י וכמ\"ש הפ\"ח בי\"ד סימן ק\"י ס\"ק מ\"ג ולהכי חוכך בדבר זה ג\"כ אי אזלינן בתר רובא בדשיל\"מ בדלא אתחזק איסורא ואי מפרשינן ההיא סוגיא דלעיל כמ\"ש התוספות לדעת ר\"י או כמ\"ש לדעת ר\"ת ואין ולאו ורפייה בידיה ודוק. וא\"נ אפשר לומר דמה שהר\"ן חוכך בדבר זה ולא פשיט ליה מההיא דפ\"ק דביצה הוא משום דהכא גבי לוקח ביצים מהנכרי איכא למגזר שמא ילך לבתי דידהו למזבן דאז הו\"ל קבוע וליכא טעמא דרובא כמ\"ש הר\"ן בפ\"ק דביצה ואשכחן כי האי גזירה גבי בעלי חיים דחשיבי ולא בטלי דגזרינן אטו יקח מהקבוע כדאיתא בר\"פ התערובות עלה דקתני מתניתין כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות ימותו כולם דפריך תלמודא ונכבשינהו כי היכי דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני רבא גזרה שמא יקח מהקבוע ומבואר מדברי התוספות שם עלה דמתניתין ובפרק ג\"ה דצ\"ה ד\"ה ה\"נ דאף בפירש א' מהם ממילא מהרוב אסור גזרה שמא יקח מהקבוע ולזה הסכים הרא\"ש שם בפרק ג\"ה ובנו הטור בי\"ד סימן ק\"י יע\"ש. ואף שהר\"ן שם בפרק ג\"ה דתשי\"א נראה שנוטה דעתו לס' ר\"ת דכל דפריש ממילא לא גזרינן שמא יקח מהקבוע אפשר דלענין הלכה למעשה חוכך לסברת ר\"י בעל התוס' דאף בפירש ממילא אית לן למיגזר שמא יקח מהקבוע ובכן מהאי טעמא כתב בפרק א\"צ שהוא חוכך אי אזלינן בדשיל\"מ דחשיב דאפי' באלף ל\"ב דאע\"ג דלא אתחזק איסו' אפשר דאיכא למיגזר אטו שמא יקח מהקבוע כי היכי דגזרינן גבי ב\"ח דחשיבי ולא בטילי וכמדובר והשתא מש\"ה לא פשיט מר ספקו הלז מסוגיא דפ\"ק דביצה דאזלינן בתר רובא בדבר דלא אתחזק איסורא גבי ביצה הנמצאת בקינה של תרנגולין דליכא למגזר אטו שמא יקח מהקבוע משא\"כ הכא וכמדובר.
ואם כנים אנחנו בזה בכונת דברי הר\"ן הנה ממילא עלו ובאו מן הישוב כל מה שהקשה הרב התנא על דברי הר\"ן הללו בספר מש\"ל כאן בפרקין ותחי' דבריו הוקשה לו למה זה מעייל הר\"ן נפשיה לספקא אי אזלינן בתר רובא בדבר דלא אתחזק איסורא בדשיל\"מ ואמאי לא פשיט לה מהא דפריך בפרק התערובות ונכבשינהו כי היכי דניידי ונימא כל דפריש מרובה פריש הרי דאף באיסו' דאין להם ביטו' אזלינן בתר רובא משום דלא אתחזק איסו' ולזה נדחק לומר דס\"ל להר\"ן דיש חי' בין דשיל\"מ לשאר איסורים דאין להם ביטו' ובדשיל\"מ דוקא הוא דמספק\"ל דלא אזלינן בתר רובא עכ\"ל יע\"ש ודבר זה לא ניתן ליאמר לק\"ד דהא כל חיליה דהר\"ן דחוכך בדשיל\"מ אי אזלינן בתר רובא אינו אלא מדאשכחן שהחמירו בו ואמרו שאפי' באלף ל\"ב וא\"כ כל דאשכחן בשאר איסורין שאין להם ביטו' אפי' באלף דאזלינן בהו בתר רובא מה מקום יש לחלק בין דבר שיל\"מ לשאר איסורים.
וע\"פ האמו' בכונת דברי הר\"ן ליכא מינה ראיה שהיא גופה קא מספ\"ל להר\"ן אי גזרינן שמא יקח מהקבוע הכא גבי דשיל\"מ כי היכי דגזרינן התם וכמדובר תו ק\"ל להרב ע\"ד הר\"ן מההיא דתניא בתוספתא דדמאי פ\"ג מצרפים פירות ח\"ל על פירות שנה שניה כדי שירבו על פירות ג' לפוטרן ממעשר שני וכן מצרפים פירות על פירות ג' כדי שירבו על פירות ד' לפוטרן ממעשר עני וכן מצרפין פירות ח\"ל על פירות של ערב שביעית כדי שירבו על פירות שביעית לפוטרן מן הביעור ע\"כ הרי דאזלי' בתר רובא לפטור הפירות ממעשר שני וממעשר עני ומן הביעור אע\"ג דכלהו חשיבי דשיל\"מ וה\"נ הוקשה לו מאות' שאמרו בפ\"ב דמציעא דכ\"ו גבי מעות שנמצאו בהר הבית חולין דאזלינן בתר רוב שתא דמעות הנמצאים שם חולין אע\"ג דמעשר שני בירוש' דשיל\"מ הוא וה\"נ אמרו בפ\"ק דפסחים ד\"י גבי תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעשר שני אי רוב חולין חולין אי רוב מעשר מעשר יע\"ש א\"ד ז\"ל.
וע\"פ האמור בכונת דברי הר\"ן ליכא תברא מחדא מינייהו למה שנסתפק הר\"ן בפרק א\"צ דשאני כל הני דליכא למיגזר בהו שמא יקח מהקבוע ולהכי אזלינן בהו בתר רובא משא\"כ בלוקח בצים מהגוי דאיכא למגזר בהו אטו שמא יקח מהקבוע כמדובר. וכי תאמר אלי בלוקח פירות מן השוק בשנה ג' או רביעית או של שביעית הרי איכא למיגזר שמא ילך לבית המוכר ואז הו\"ל קבוע וליכא רובא ואפ\"ה התירו לקנות מן השוק ולא גזרו שמא יקח מהקבוע ואמאי לא פשיט הר\"ן עיקר סברתו מהתם דאזלינן בתר רובא ולא גזרינן שמא יקח מהקבוע הא לא קשיא דאיכא למימר דבדמאי ושביעית הקלו ולא גזרו שרוב עמי הארץ מעשרין הן ונזהרים מפירות שביעית וכ\"כ הראב\"ד בפ\"א מה' מעשר שני די\"א דבדמאי אזלינן בתר רובא אף בדשיל\"מ יע\"ש ואף בפירות שביעית נמי הקלו מה\"ט כמ\"ש התוספות בפ\"ב דכתובות דכ\"ד ע\"א ד\"ה שלי חדש ובפרק עד כמה ד\"ל ד\"ה מתני' יע\"ש ועוד דפירות שביעית לענין הביעור דשני חשיב דשאל\"מ לכ\"ע וכמ\"ש הראב\"ד ברפ\"ז מה' שמיטה ויובל וא\"כ איכא למימר דלפוטרן מהביעור דקתני בברייתא היינו מהביעור השני ואף לביעור הראשון ס\"ל לר\"א ור\"י דפירות שביעית אית להו ביטו' כשאר איסורים בנ\"ט ולא חשיבי דשיל\"מ וכמ\"ש הראב\"ד שם ואיכא למימר דהך ברייתא אתיא כר\"א ור\"י באופן שדברי הר\"ן נקיים המה מכל תלונות הרב לפי האמור ומדובר.
ובמ\"ש עוד מרן כ\"מ דמטבע חשיב ולא בטיל מדאורייתא וה\"נ דשיל\"מ לדעתו לא בטיל מדאורייתא תמה עליו הרב מש\"ל מהיכן שמיע ליה כן וכבר עמדו ע\"ז ג\"כ הרב ברכת הזבח בחי' למעילה סוף פ\"ב ע\"ד התוס' שם שנראה מדבריהם כמ\"ש דמטבע חשיב ולא בטיל מדאורייתא שהק' כן דמהיכן שמיע להו כן וכן הק' הפ\"ח בי\"ד סימן ק' סק\"ג יע\"ש וע\"ע להתוס' בפרק מרובה דס\"ט ד\"ס כל הנלקט שכתבו בהדיא דשיל\"מ דאסו' אינו אלא מדרבנן יע\"ש אך מדברי התוספות פ\"ק דמציעא ד\"ו ד\"ה קפץ משמע דבריה דלא בטלה משום דבר חשוב הוא מן התורה ועיין בש\"מ שם שכתב דכונת התוס' דאע\"ג שאינו אלא מדרבנן יש בידם לבט' ד\"ת יע\"ש ועיין למרן החבי\"ב בי\"ד סימן ק\"א הגב\"י אות ל\"ח ובספר פלתי שם ר\"סי ק' יע\"ש.
ואת זה ראיתי למרן מלכא מהרח\"א בספר עה\"ת פרשת ויקרא די\"ב ע\"א שכתב דמאחר שחכמים אמרו דמטבע ודשיל\"מ לא לבטלו ממילא מעל מן התורה ומביא אשם מעילה דומה למ\"ש בפרק הנזקין ופסקו הר\"ם במז\"ל בפי\"ח מה' מע\"הק גנב והקדיש ושחט אחר בחוץ חייב כרת אף שיאוש כדי לא קני אוקמוה רבנן ברשותיה לחייבו כרת ה\"נ מאחר שאמרו רבנן שאין לו ביטו' מביא אשם מעילה עכ\"ל ודבריו תמוהים שאם מן התורה מטבע ודשיל\"מ בטלי ברובא ולא מחייב בקרבן היכי אתו רבנן ואמרי דלא בטיל ומחייביה ליה בקרבן מעילה וקמייתי חולין בעזרה והא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התור' בקום עשה אלא בשב ואל תעשה כדאיתא בפ' האשה רבה ד\"ץ וההיא דפ' הנזיקין דאמרו אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עליה כרת לאו ראיה היא כלל שכבר כתבו התוספות שם דמשום הפקר ב\"ד נגעו בה וכדאמרינן בפ' האשה רבה דהפקר ב\"ד הפקר וממילא מיחייב כרת אבל בעלמא אין כח ביד חכמי' לעקור דבר מן התורה בק\"ע וזה ברור ומדברי התוספות בספ\"ב מבואר כן היפך דברי הרב וצ\"ע וע\"ע בדברי הרב שם בסוף הספר דקמ\"ב ע\"ב ובס' פלתי לי\"ד רס\"ק ולכאורה עלה על דעתי ליישב דברי מרן כ\"מ בדוחק דמ\"ש דמשום טעמא דמטבע חשיב ולא בטיל ומשום דשיל\"מ מיחייב במעילה לאו בקרבן מעילה דאוריי' אלא במעילה דרבנן ולחייבו הקרן על דרך שאמרו בריש מעילה ד\"ב מאי מועלין בהן מדרבנן וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות מעילה ה\"ו ובפ\"ו ה\"ב ואע\"פ שלא פירש דבריו מרן ז\"ל דמדרבנן קאמר כיון שהדבר ידוע דהאי מילתא דמטבע חשיב ולא בטיל וכן דשיל\"מ אינו אלא מדרבנן לא הוצרך מרן ז\"ל לפרש דממילא משתמע כמובן.
מיהו הא ודאי בורכא היא מאחר דמדברי התוס' במעילה מבואר דס\"ל דמדאורייתא מטבע חשיב ולא בטיל אלו היה כונת מרן לומר דמדרבנן הוא דלא בטיל כל כי האי הי\"ל לפרשו ועוד דמדבריו ספ\"ה מה' נדרים הט\"ז משמע דס\"ל דדשיל\"מ מדאורייתא לא בטיל שכתב שם דטעמא דגבי אוסר פירותיו על חבירו בנדר וכן גבי פירות תרומה דאמרינן דאסור בגדוליהן אפילו בדבר שזרעו כלה דאיכא טעמא דזה וזה גורם משום דהוו דשיל\"מ וחמירי כהקדש יע\"ש ומבואר מדבריו שם דאסורין מדאורייתא לדעת רבי' וכבר עמד על דבריו שם ידידינו הח' השלם והכולל עצ\"ור כמוהר\"ש סורנאגה נר\"ו בס' פרשת הכסף שם יע\"ש ואיברא שיש מקום שם לומר בדברי מרן דמדרבנן קאמר וקאי אפירות תרומה דוקא ולא אאוסר פירותיו על חבירו דאסיר מדאורייתא וכמבואר שם יע\"ש שוב ראיתי בספר צאן קדשים בחי' למעילה שכתב ע\"ד התוספות שחסר לשון בדבריהם וכצ\"ל וי\"ל דמעי' מדרבנן קאמר א\"נ וכו' וכתב שכן מצא כתוב בספרי ישנים בדברי התוספות ועפ\"ז העלה מן הישוב ג\"כ דברי מרן כ\"מ דמדר' קאמר דחייב במעילה וכמדובר והן דברים המתיישבים על הלב.
ועיין בספר פלתי בי\"ד רס\"י ק' דף קכ\"ד שיישב עוד דברי מרן והתוספות ולעיקר קושיית התוספות שהק' אמאי לא בטיל פרוטה זו בשאר פרוטות עיין בפ' משילין דאמרינן איסורא בטיל ממונא לא בטיל והנה הרב מ\"ל רצה להביא ראיה דמטבע לא בטיל מדאו' מאותה שאמרו בפ' הוציאו לו דנ\"ה דטעמא דר\"י דאמר דלא היו שופרות לקיני חובה הוא משום חטאת שמתו בעליה ודאי ופרש\"י דהולכות לים המלח ואם איתא דמטבע יש לו ביטו' אמאי פוסלות אותם לבטלה ברובא עיין בספר עדות ביעקב בלקוטיו סימן קל\"ח וע\"ע בספר פלתי בי\"ד ריש סימן ק' דקכ\"ד ע\"ב ומשם הרב כמהר\"י אלפ'אנדארי הביא עוד ראיה מאותה ששנינו המפרי' מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין ופרש\"י משום דבכל מנה מצי למימר זה הפריש לשלמים ואם איתא ניזיל בתר רובא ורוב המעות יש בהן מעילה עכ\"ל.
ואת זה ראיתי בקונט' גט מקושר להרב מהרי\"ט אלגאזי נר\"ו דע\"ד ע\"ב שכתב דראיית מוהרי\"א הלזו אינה ראיה משום דענין ביטול ברוב לא נאמר אלא בדבר שהיה ניכר בפ\"ע תחילה ואח\"ך נתערב אבל בדבר שתחילת ביאתו לעולם הוא מעורב לא בטיל והביא ראיה לדבר ממה שדקדקו התוס' בקושייתם במעילה להק' בחלוק' דנפלה פרוטה של הקדש לכיס ולא אחלוקה באומר פרוטה בכיס זה הקדש והביא דברי המרדכי בחולין דתש\"ה ע\"ב סי' תשל\"ז שכתב וז\"ל א\"נ ליכא למימר ביטול ברוב אלא בדבר שהיה ניכר בעצמו תחילה ואח\"ך נתערב אבל בדבר שתחילת ביאתו לעולם הוא מעורב ליכא למימר דבטיל עכ\"ל וכתב עוד דלפי דעת הרבנים הנז' דלא משמע להו לחלק בהכי יש להביא ראיה דמטבע חשיב ולא בטיל מן התורה מאותה ששנינו בנזיר דכ\"ד גבי סיפא דהך מתני' דהמפריש מעות לנזירותו דקתני מת והיו לו מעות סתומי' יפלו לנדבה כו' ופריך התם והלא דמי חטאת מעורבים בהם ומשני אמר ר\"י הל' היא בנזיר ר\"ל אמר לכל נדריהם ונדבותם אמרה תורה מותר נדר יהא לנדבה ע\"כ ואם איתא דמטבע יש לו ביטול מאי פריך והלא דמי חטאת כו' הא איכא רובא דהיתרא דמעות עולה ושלמים הוא רובא לגבי מעות חטאת ומן התורה חד בתרי בטיל וא\"כ אמאי אצטריך קרא לר\"ל והלכה לר\"י כיון דבלא\"ה מן התורה חד בתרי בטיל אם לא דעכ\"ל דה\"ט דאצטריך קרא משום דמטבע לא בטיל מן התורה מיהו אי אמרי' דכל דבר שתחי' חלות איסורו הוא מעורב לא שייך בו ביטול אין כאן ראיה את\"ד נר\"ו. וראיתי להמרדכי גופיה בפ\"ק דשבת דקע\"א ע\"א סי' רנ\"ט שכתב דגיגית מלאה ענבים ובועטים אותם במקלות ושוהא שם היין מותר לעשות בברזא בשבת לשתות שהרי משקים הרבה יצאו בע\"ש חוץ לענבים בגיגית ואפי' יוצא בשבת מן הענבים מתבטל הוא במשקים של היתר שכבר יצאו ולא דמי לדשיל\"מ שיכול להמתין עד לאחר השבת דאפי' באלף לא בטיל דהני מילי כשהאיסור בעין בתחיל' ואח\"כ נתערב בהיתר במינו אבל הני לא ניכרו מעולם אלא מעט מעט שיוצאין מתערבין שם עם המשקי' של היתר שיצאו מאתמול ואפי' עצים שנשרו מן הדקל בי\"ט מותר להסיקן בי\"ט ע\"י שמרבה עליהם עצים מוכני' ומבטלן כיון דלית איסורא בעיניה אע\"ג שהעצים מוקצין בעין הן וכן חבית מלאה ענבים כו' שמעט שיוצא בשבת מתערב ומתבטל עם היין שהיה כבר עכ\"ל הרי שכתב דכל איסור שלא ניכר מעולם בפ\"ע דמיד שיצא לעולם נתערב בהתר מתבטל הוא ואפי' בדשיל\"מ דאין לו ביטול כל כי האי גוונא בטל הוא וזה נראה לכאורה היפך מ\"ש בחולין דליכא למימר ביטו' ברוב אלא בדבר שהיה ניכר בפ\"ע תחי' ואח\"ך נתערב ויש לחלק וכמובן.
שוב ראיתי להרב מ\"ל בפ\"א מה' טומאת צרעת הי\"ד שקיל וטרי בדברי המרדכי שבסו' חולין ועשה לו סמוכות לחילוק הנז' מאותה שאמרו בפ' בהמה המקשה דס\"ט מהו לגמוע את חלבו כו' יעש\"ב מיהו מדברי התוס' בפ' מרובה דס\"ט ע\"א ד\"ה כל הנלקט שכתבו וז\"ל וא\"ת כי קאמר כל המתלקט הא לא היה מועי' למה שגידל אח\"ך וי\"ל דמ\"מ מה שהיו יכולין לתקן היו מתקני' ועוד דשמא היה בטל ברוב ואע\"ג דדשיל\"מ אפי' באלף לא בטי' מ\"מ מדאורייתא בטיל עכ\"ל הרי דמשמע להו דאפי' בדבר שנתערב מתחי' ואינו ניכר מעולם אמרי' דבטי' ברוב אלא דספוקי מספ\"ל וכתבו הדבר בלשון שמא ע\"ש ובספר אסיפת זקנים שם כתוב וז\"ל א\"נ הא דאמרינן דלא בטי' היינו באיסור שניכר ואח\"כ נתערב אבל זה שלא הוכר מעולם מתבטל עכ\"ל וע\"ע במ\"ש מרן ב\"י בה' שבת סי' שי\"ח בשם הא\"ח דהקוצץ פרי שלא נגמר בשולו לחולה בשבת אסור לבריא משום מוקצה ואפי' חלה מבע\"י שאין הכנה במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך עכ\"ל ועיין להרב מ\"א בסק\"ח ודוק וכבר עמדתי בכל זה בספרי הקטן שורשי הים ח\"א בהלכות י\"ט שורש ברירה יע\"ש.
וראיתי עוד להרב מ\"ל דתהי על ראיית מוהרי\"א מההיא דמפריש מעות לנזירותו דאין זו ראיה כלל דביטו' לא שמענו אלא לבטל האיסור להתירו לכתחי' אבל אם הרוב איסור נהי דאיסורא איכא אבל לחייבו מלקו' או כרת או קרבן זו לא שמענו כו' וא\"כ היכא דאיכא בדמים הללו דמי חטאת ועולה ושלמים כל שלא נהנה כי אם שיעור דמי השלמים פשיטא דאין לחייבו דאימור דמים הללו דמי שלמים הם עכ\"ל ודבריו תמוהים טובא שהרי מבואר בפ' בן סורר דס\"ט דאפי' בדיני נפשות אזלינן בתר רובא ומייתינן לה מדתנן אחד אומר בשניים בחדש ואחד אומר בג' עדותן קיימת שזה יודע בעבורו של חדש וזה אינו יודע דרובא דאינשי טעו בעבורא דירחא ומדתנן בת ג' שנים ויום א' חייבים עליו משום אשת איש ואע\"ג דאפשר דאיילונית היא יע\"ש ובפ' עשרה יוחסין ד\"פ קאמר ר\"י מכין ועונשי' על החזקות וכ\"ש רוב דרובא וחזקה רובא עדיף כנודע וכן ראיתי למרן מלכא מהרח\"א נר\"ו הובאו דבריו בס' שולחן גבוה חי\"ד ה' תערובת סי' כ\"ט דנ\"א עמד מתמיה בזה על דברי הרב מ\"ל הללו ואיהו נר\"ו אייתי בידיה ההיא דר\"פ החולץ עלה דמתני' דס' בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון יוציא והולד כשר וחייבים באשם תלוי ופרכינן ולימא הלך אחר הרוב דיילדן לט' ופי' רש\"י וליתי חטאת דודאי בר קמא הוא ואשת אח בת בנים בעל עכ\"ל מוכח בהדייא דכל דאיכא רוב איסור חשבינן ליה כאילו כולו איסור ואמרינן דודאי נהנה מן האיסור ומחייב בקרבן והיינו דאמרי' בכריתו' בפ' ספק אכל לענין אשם תלוי דחתיכה מב' חתיכו' שנינו למימרא דדוקא בשיש שם אחד של איסור ואחד של היתר דאילו היה כאן שתי חתיכות של חלב וא' של שומן כיון דרובא דאיסורא נינהו מחייב חטאת כמבואר ובפ' המפלת דכ\"ט אמר ריב\"ל עברה נהר והפילה מביאה קרבן ונאכל הלך אחר רוב נשים דולד מעלייא ילדן יע\"ש וכן מתבאר מדקי\"ל כל קבוע כמע\"מ דמי מן התור' ובעינן התם בפ\"ק דכתובו' דט\"ו מנ\"ל דאמר קרא וארב לו וקם עליו ורבנן פרט לזורק אבן לגוי כו' ומוקמינן לה בדאיכא ט' ישראל וגוי א' דהו\"ל גוי קבוע וכל קבוע כמע\"מ דמי ע\"כ הרי דאי לאו מטעם קבוע היינו אומרים דודאי לישראל כיוין וקטלינן ליה ולא חיישינן לספקא שמא כונתו על הגוי היה ומ\"ג למאי דמפרש הרמ\"ה הובאו דבריו בס' אסיפת זקני' דכולה שמעתין בדלא ידיע אי ישראל הרג אי נכרי הרג יע\"ש דשמעינן מינה שפיר דאי לאו מטע' קבוע הוה קטלינן ליה מבלי פנו' במה הצד דילמא גברא קטילא קטל אשר לא מבני ישראל המה ועיין בשמעתא דפ\"ק דחולין גבי ההיא דאמרינן התם מנ\"ל דאזלינן בתר רובא ובעו למפשטא מהורג את הנפש יע\"ש אלו דברי הרב מוהרח\"א נר\"ו יע\"ש וסבור הייתי ליישב דברי הרב מ\"ל דמשמע ליה לחלק בין רובא ומיעוטא דאיתיה קמן כההיא דמפריש מעות לנזירותו דאיכא קמן מעות חטאת ומעות עולה ומעות שלמים ונהנה בא' מהם ואינו ידוע אם הן מאותן שחייבים עליהן קרבן מעילה או לא דכל כה\"ג דאקבע היתרא קמן איכא למיתלי בהתירא שלא לחייבו קרבן או מיתה וה\"נ לדידיה באוכל חתיכה א' מג' חתיכות שתים של חלב וא' של שומן לא מחייב חטאת קבועה ולא אמרו בפ' ספק אכל באוכל חתיכה א' מב' חתיכות אלא לאפוקי אוכל חתיכה א' ס' חלב ס' שומן ולאו דוקא חתיכה מב' חתיכו' שה\"ה בג' חתיכות לדעת הרב כיון דאקבע היתרא קמן אבל ברובא דליתא קמן אזיל ומודה הרב דאזלינן ביה בתר רובא בין למיתה ובין למלקו' וההיא דכתובות בענין קבוע דאיכא ט' גויים וא' ישראל דהוה אזלינן בתר רובא אי לאו טעמא דקבוע אע\"ג דרובא ומיעוטא קמן איכא למימר דכיון דאנו באים לדון על כונתו לאיזה מהן כיוין כרובא דליתיה קמן דמי ואמרינן דודאי לרובא כיוין ופי' הרמ\"ה שכתבנו לא שמיע ליה להרב דלדידיה משמע ליה כפי' רש\"י מיהו הא ודאי לא ניתן ליאמר דאי ברובא דליתיה קמן אזיל ומודה הרב דאזלינן בתר רובא לקרבן ולעונשים ולא חיישינן למיעוט' כ\"ש דלא הוה לן למיחש למיעוטא ברובא דאיתיה קמן דהא רובא דאיתיה קמן עדיף טפי כדמוכח בפ\"ק דחולין די\"א עלה דבעי תלמודא מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא דפרכינן מנ\"ל דכתיב אחרי רבים להטות וקאמר רובא דאיתיה קמן לא קמבעיא ליה כי קמבעייא ליה רובא דליתיה קמן יע\"ש ותדע עוד שהרי היכא דאיכא חזקה ומיעוטא נגד רובא דליתיה קמן לא אזלינן בתר רובא וחשבינן ליה כפלגא ופלגא כדמוכח ביבמות ריש פרק האשה בתרא דף קי\"ט גבי האשה שהלכה בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלה לא תנשא ולא תתייבם דאע\"ג דרוב מתעברות ויולדות כיון דמיעוט אינן מתעברות ואיכא חזקה דבחזק' יבום עומדת מה\"ט לא תנשא ולא תתייבם ואלו ברובא דאיתיה קמן אע\"ג דאיכא חזקה ומיעוטא אזלינן בתר רובא כדמוכח בפ' עשרה יוחסין ד\"פ גבי עיסה בבית ושרצים וצפרדעי' שם וכמ\"ש רש\"י והריטב\"א שם יע\"ש באופן שדברי הרב מ\"ל תמוהים ועומדים וצ\"ע ועיין להתוס' בפ\"ק דסנהדרין ד\"ג ע\"ב ד\"ה בדיני ממונות לא כל שכן יע\"ש.
עוד ראיתי להרב מ\"ל שם הביא ראיה אחרת ע\"ש מוהר\"י אלפאנדארי דמטבע לא בטיל מן התורה ממ\"ש רש\"י בסוף מציעא וז\"ל דכיון דתקינו רבנן ד' זוזים מתרומת הלשכה וזה מוחל עליהן נמצאו לו ד' זוזים שאין לציבור חלק בהם והם קונים מהם קרבנות צבור ואינן באים משל צבור ע\"כ ומדלא אמרינן דבטלי הנך ד' זוזי ברוב ש\"מ דמטבע חשיב ולא בטיל עכ\"ל וראיה זו מקום יש בראש לדחותה מאותה שאמרו בפ' משילין וכתבנוה לעיל דאיסורא בטיל וממון שיש לו בעלים לא בטיל וכמובן וכעת צ\"ע.
והנה בענין זה דדבר שיל\"מ כתבו התוס' בפ\"ק דביצה ד\"ג ע\"ב ד\"ה ואחרות באחרות תימא דא\"כ אוסר ספק ספקא ובהתערובו' דקאמר מי איכא דאסר ס\"ס באיסורי הנאה אמאי לא פשיט ליה מהכא דאסרינן אע\"ג דאיכא ס\"ס בשלמא ההיא דלעיל דאמר וספקא אסו' נתערבה באלף כולן אסורות נוכל לפרש כדפירש ר\"ת ז\"ל נתערבה באלף אאיסור קאי ע\"כ וכתב הרב משפט צדק ח\"א ס\"ס ל\"ב וז\"ל ואע\"ג דקאמ' תלמודא א\"ה אימא סיפא כו' אי אמרת בשלמא ס' י\"ט ס' חול הוי דשיל\"מ כו' דנר' מזה דקאי אספקא ולא אודאה נאמר לדעת ר\"ת ז\"ל דהיינו דוקא לרבא דאית ליה הכנה שהיא מדאורייתא אכן לדידן אע\"ג דקי\"ל כהכנה דרבה עכ\"ז הוא מדרבנן וכמ\"ש הר\"ן על ההלכות שפסק דקי\"ל ה' כרב דאית ליה הכנה עכ\"ל וחזרתי על דברי הר\"ן ולא מצאתי מקום שכתב דהכנה דרבה לדידן הוא מדרבנן ואדרבא מדבריו בכוליה פ' קמא דביצה נראה בהדייא דס\"ל שהיא מדאורייתא זולת גבי נולד בשבת שאסורה בי\"ט שלאחריו שאז אסורה מדרבנן ומשום דמיחזי כעין הכנה יע\"ש.
גם מ\"ש דמדקאמ' תלמוד' א\"ה אימא סיפא כו' משמע דקאי אספיקא ולא אודאה לא כן אנכי עמדי דאדרבא משמע דקאי אודאה דאי קאי אספיקא היכי ניחא ליה לתלמודא לטעמא דרב יוסף ור\"י סיפא דכולם אסו' דמפרשי לה בס' י\"ט ס' חול דמדקאמר א\"ה אימא סיפא כו' משמע דהשתא דמפרשי ספיקא אסורא בספק טריפה הוא דקשיא לן סיפא לרב יוסף ולר\"י אבל אי מפרשי' לה בס' י\"ט ספק חול ניחא אפילו לרב יוסף ולדברי הרב מ\"צ שסובר דסיפא קאי אספיקא אכתי אפי' כי מפרשינן דספיקא קאי אספק י\"ט ספק חול ק' סיפא לרב יוסף אמאי כי נתערבה באחרות כולן אסורות כיון דמעיקרא היא גופא קשיא לן אמאי אסורה וכ\"ש כי נתערבה באחרות אלא ודאי דה\"ק תלמודא אא\"ב ס' י\"ט ס' חול הו\"ל ודאה דשיל\"מ ומשו\"ה תני סיפא דאם נתערבה באחרות שכולן אסורות אא\"א ס' טריפה א\"כ הו\"ל ודאה דשאל\"מ וכ\"ש ספיקא ותבטל ברובא וכ\"כ הרב המאור וע\"פ פירוש זה מינח ניחא לי מה שהק' הש\"כ בי\"ד סי' ק\"ב עמ\"ש מרן בשולחנו הטהור בשם יש מי שאומר דדבר שיל\"מ לא אמרי' אלא כשההיתר ודאי ובידו ולא בספק ולפיכך ביצה של ס' טריפה לא מיקרי דשיל\"מ כו' והקשה עליו למה כתב בשם יש מי שאומרים וסוגייא מוכח הכי דאי אפילו בס' טריפה מיקרי דשיל\"מ מאי פריך תלמודא אא\"ב ס' י\"ט ס' חול כו' אא\"א ס' טריפה הוי דשאל\"מ ואמאי לא מוקי לה בביצה של ספק טריפה דהוי דשיל\"מ אלא ודאי דאף בכה\"ג מיירי דבר שאין לו מתירין ועיין בס' בני חיי שם.
ועפ\"י האמור משם הרב המאור ז\"ל ניחא שכתב הדברים בשם יש מי שאומר מאחר שלדעת ר\"ת ז\"ל אי אפשר לחלק חלוקא דסיפא דנתערבה באחרות אם לא בודאה ולא בספיקא דהא לשיטת ר\"ת בס\"ס לא מהני דשיל\"מ לאסור וכמו שאכתוב לקמן בע\"ה וא\"כ עכ\"ל דלדידיה כי פריך אימא סיפא כו' הכונה כמו שפי' הרב המאור דהו\"ל ודאה דשאל\"מ דאלו כשהביצה עצמה היא בספק אז כשנתערבה באחרות אפילו דשיל\"מ אינה נאסרת דאז הו\"ל ס\"ס וע\"פ האמור בשם הרב המאור ניחא לי נמי אותה ראייה שהביא הרב מנחת כהן בדקי\"ג ע\"ד לסברת ר\"י דחלוקה דנתערבה קאי אספיקא מדקאמר ר\"א בסוף הסוגייא לעולם ס' י\"ט ספק חול הוי דשיל\"מ ואפי' בדרבנן לא בטיל לשון ביטול לא שייך אלא בתערובת יע\"ש וע\"פ האמור דקאי אודאה ניחא דקאמר לא בטיל לחלוקה דנתע' באחרת ודו\"ק.
והרפ\"ח בחי\"ד סי' ק\"י ס\"ק מ\"ו דחה פי' ר\"ת אי משום דהו\"ל למיתני חלוקא דנתערבה תחילה ואח\"כ ההיא דספיקא אסורה ותו דכי מפרשינן לה בספק י\"ט ספק חול חלוקא דנתערבה קאי ארישא ה\"נ כי מפרשינן לה בספק טריפה חלוקא דנתערבה קאי ארישא ומאי פריך אי אמרת בשלמא כו' ותו דכי מפרשינן לה בס' טריפה דוחק לומר דקאי אודאה דודאי טריפה מאן דכר שמיה יע\"ש. ולע\"ד יש ליישב כל זה דמה שהקשה דהו\"ל למיתני חלוקא דנתערבה תחילה יש לומר דניחא ליה למיתני תחילה מידי דשייך בביצה גופא ולבתר היכא דנתערבה באחרות דלא שייך בגופיה ומ\"ש עוד דדוחק לומר דכי מפרשינן לה בספק טריפה דקאי אודאה אפשר דאף ר\"ת אזיל ומודה בהכי ואיהו לא הוצרך לפרש דקאי אודאה אלא לפום מאי דס\"ד לפרושי בס' טריפה אף דע\"כ לפרש דקאי אספיקא ליכא לאקשויי דכיון דהוי ס\"ס אמאי אסור דאיכא למימר דאתי כר\"י דס\"ל בפרק התערובות דאף בס\"ס אין להתיר יע\"ש ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד הפ\"ח בס\"ק מ\"ג עמ\"ש מרדכי בפ' כל הצלמים ע\"ש רבינו שמחה שהקשה לשיטת ר\"ת דלא גריס במתניתין אחרות באחרות משום דס\"ס מותר א\"כ איך קתני בבריית' וספיקא אסורה אם נתערבה באחרות כולם אסורו' ותירץ דהכי שאני דהוי דשיל\"מ והקשה עליו הרפ\"ח ז\"ל דלס\"ד דתלמודא דבעי לאוקמה בביצת טריפה מאי איכא למימר יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דלפום ס\"ד איכא למימר דמוקי לה כר\"י וכ\"ש דניחא טפי למאי דאוקמה כר\"י דליטרא קציעות דהשתא אזיל לשיטתיה ומה שהקשה עוד על דבריו איך לא שמע דר\"ת מפרש דקאי אודאה י\"ל דאפ\"ה ק' ליה לשיטת ר\"ת משום דמשמע ליה לרבינו שמחה דבריי' סתמא איירי ואפי' בי\"ט של גליות דהשתא איכא תרי ספיקי ספק נולדה וספק י\"ט ועיין בס' הליכות אלי כלל תרי\"ט.
עוד הקשה הרב מ\"ץ בעיקר דבריהם דמאי ק\"ל מההיא דלעיל דשאני התם דהוי דשיל\"מ עכ\"ל ובס' הליכות אלי תירץ דדברי התוס' הם למאי דלא אסיק רב אשי ההיא דדשיל\"מ ומוקי לה בביצת טריפה יע\"ש ואין מקום לדבריו לע\"ד דאי למאי דמסיק רב אשי שפיר ניחא להו ההיא דתערובת אין מקום לקושייתם דאיכא למימר דתלמודא ידע מסקנא דרב אשי דהכא ומשו' הכי פריך ולא אייתי סייעתא לשמואל מהך מתני' גם עיקר קושיא ליתא ואישתמיט מינייהו מ\"ש הרשב\"א בתורת הבית דקי\"ו ע\"ש ר\"ת דכל דאיכא ס\"ס מותר יע\"ש.
כתבו עוד התוס' בא\"ד על כן לא גריס ר\"ת ז\"ל ואחרות באחרות ע\"כ הנה הרשב\"א בספר ת\"ה כתב ע\"ש ר\"י הזקן דחלוקא זו דנתערבה קאי אספקא ואע\"ג דהשתא איכא תרי ספיקי וקי\"ל דס\"ס שרי ואפילו באיסור תורה לא אמרו כן אלא בס\"ס דשתי תערובו' כגון ההיא דטבעת ע\"ז שנפלה לריבוא ומריבוא לריבוא אבל הכ' דליכא אלא ס' א' בגוף וס' א' בתערובת בכה\"ג דליכ' ב' תערובו' אסור ע\"כ ובכונת דבריו איפליגו הרשב\"א והרא\"ה שהרשב\"א סובר דמה\"ט בעי תרי ספיקי כעין ב' תערובות משום דבכל חד וחד איכא תרי ספיקי וכן כששניהם הם מגוף אחד ומענין אחד והב' ספקות באים לפנינו כאחד אבל כשהשני ספקות אינן מענין אחד כגון ס' נולדו או ס' טריפה ונתערבה באחרות שהספק הראשון הוא בגוף האיסור אם מותרת ואם אסורה והספק השני הוא ע\"י תערובת לא מיקרי ס\"ס וכחדא ספקא דמי שהרי נאסרה כשנולד הס' הראשון והיאך נחזור ונתיר מה שאסרנו מפני תערובת אחר והרא\"ה סובר דה\"ט דבעינן כעין ב' תערובות משום דהא דאמרינן דס\"ס שרי בדאורייתא אכתי מדרבנן מיהא הוא אסיר אם לא היכא דבס' הראשון שרי מדאוריית' ואסיר מדרבנן ואתי ספק שני ומוציאו מאיסור דרבנן ולהכי בעינן כעין ב' תערובות כי היכי דבס' ראשון יהא מותר מן התורה ואסור מדרבנן ואתי ספק שני ומוציאו אף מדרבנן יע\"ש.
ומדברי הראשונים הללו אשר מרן ז\"ל הסכים לדבריה' בסי' ק\"י ס\"ט שמעתי למורינו הר' מהר\"י אלבעלי נר\"ו שהוק' אליו דברי הרמ\"ל בפ\"ד מה' בכורות שתמה עמ\"ש הרב תה\"ד בכתביו סימן קס\"ז שאין לצרף קנין הכסף לטעם חולבת כו' וכתב עליו ולא ידעתי מהו זה שכתב הרב שהרי בולד זה שלפנינו יש תרי ספיקי ספק שמא כבר בכרה וחלב מוכיח שבכרה ואת\"ל שחלב זה אינו פוטר ספק שקנאו הגוי וכיון שיש לגוי שותפות אין זה בכור דישראל ודוק. ודבריו תמוהים שהרי כלל גדול דכל ס\"ס בעינן שיהיו בס\"ס דשתי תערובות שהם בגוף אחד ומענין אחד אבל ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות לא הוי ס\"ס והתם בנדון הרב תה\"ד לא הוו הס' שוין דהס' הא' הוא אם הוא פטורה והס' הב' אינו בגוף אלא אם הוא פטורה מכח קנין הגוף אלו דבריו נר\"ו.
ולדעתי ל\"ק דכונת הרב מ\"ל לומר דהכא השני ספקות הללו מענין א' הם ובגוף א' שאנו מסתפקים אם הבהמה הזאת פטורה מן הבכורה או חייבת לא כן בספק טריפה שנתערבה דס' התערובת אינו בעיקר החיוב והפטור כס' דטריפה דס' דטריפה הוא בגוף האיסור אם היא אסורה או מותרת וספק תערובת הוא אם זו הביצה היא האסורה או המותרת וראיה לדבר דכל כה\"ג חשיב השני ספקות מענין א' אעפ\"י שאינם שוים בשמותם כס\"ס דב' תערובות אותה שכתב הר\"ן בפרק אין צדין ופסקו מרן א\"ח סי' תצ\"ז ס\"ד דס' מוכן בי\"ט שני חשיב ס\"ס ושרי יע\"ש אעפ\"י שהס' הא' אם נצוד אתמו' או היום והס' השני אם היום חול או לא ודוק ועיין בספר צמח צדק סימן ס\"ד דצ\"ג ע\"ב שגם הוא הסכים לסברת התה\"ד ועיין להפ\"ח בקונטריס ס\"ס סימן יו\"ד ובמ\"ש בסימן ק\"י סקמ\"ו שהקשה דלדברי שניהם משמע דכל דליכא בספקא קמא שום חשש איסור דאורייתא מותר בספק שני על ידי תערובת אחד והא בגמרא רב אשי אתא לפרוקי אליבא דמ\"ד דאיסור ביצה לית ביה חששא דבר תורה אלא אסורה משום גזרה דרבנן בעלמא וספקא אסורה ולשיטת ר\"י חלוקה דנתערבה קאי אספקא אלמא דספק א' בגוף וס' א' ע\"י תערובת לא מקרי ס\"ס אף במידי שעיקרו מדר' דאם איתא דבכה\"ג מיקרי שפיר ס\"ס א\"כ היכי קתני שכולם אסורות והא לדעת הרשב\"א והר\"ן ס\"ס שרי לפחו' מיהא במידי דרבנן ואפי' בדבר דשיל\"מ עכ\"ל. ולק\"ד י\"ל שאף הרשב\"א והר\"ן שהתירו בס\"ס דשיל\"מ לא התירו אלא בס\"ס כעין ב' תערובות וכגון שבאו ב' הספקות יחד כולם לפנינו כההיא דאשת ישראל שנאנסה דמייתו הרשב\"א והר\"ן ז\"ל וראיה לזה שכשבא הר\"ן להתיר ס' מוכן בי\"ט שני סיים וז\"ל והא ודאי תרי ספיקי נינהו שאי אפשר שיבואו לפניך ס' מוכן בי\"ט ב' אלא בב' ספקות כההיא דאשת ישראל שנאנסה עכ\"ל.
ומבואר יוצא מדבריו דכל דליתנהו לתרי ספקי כה\"ג אפי' באיסורא דרבנן כס' מוכן אסיר וטעמא מבואר דכיון דהוי דשיל\"מ חשיב כאיסור תורה ובעינן תרי ספקי כב' תערובות והשתא אף הרשב\"א לא כתב דבדבר שאין בו חשש דאורייתא דלא בעינן תרי ספיקי כעין שני תערובות אלא לדבר שאל\"מ וכדחזינן לתלמודא דלמאי דלא אסיק אדעתיה ההיא דדבר שיל\"מ דניחא ליה אליבא דרבא משום דהוי ספקא דאוריית' אבל למאי דחדית רב אשי ההיא דדשיל\"מ השתא ודאי דכל דליכא ס\"ס כעין שני תערובות אסיר ועיין להרב מנחת כהן בס' התערובו' ח\"ג פי\"א דקי\"ד ע\"א ד\"ה ואמנם שנראה בהדיא מדבריו כמ\"ש בדעת הרשב\"א יע\"ש ועיין בפ\"ט ובפ\"י שעמד בפרט הלז ובהכי ניחא לי דברי ה\"ה בה' י\"ט פ\"א ה\"ך שהביא דברי הרשב\"א דדשיל\"מ בתרי ספקי דעתו להתיר וכתב שגם מדברי רבינו משמע כן. ולכאורה הוה ק\"ל דאדרבא מסתמיות דברי רבינו שלא כתב שדין זה דתערובו' ליתיה אלא במקום שעושים י\"ט אחד אבל בי\"ט שני של גליות מותרת כיון דאיכא תרי ספקי ספק חול וספקא דתערובת ובהל' כ\"ב כתב י\"ט שני אעפ\"י שהוא מד\"ס כל מה שאסור בראשון אסור בשני ומשמע ודאי דקאי ג\"כ לדין תערובת שכתב לעיל מזה שאסור בא' שגם בב' נמי אסור נראה מזה דבתר איפכא סברת הרשב\"א קא אזיל מר.
וע\"פ האמור ניחא שאף הרשב\"א לא התיר בדשיל\"מ אי איכא תרי ספקי אלא כעין שני תערובות וא\"כ דייק שפיר ה\"ה ז\"ל מדלא הביא חלוקא דס' אסורה לאשמועינן שאם נתערבה אח\"כ באלף שיהיו אסורות דקאי כשיטת הרשב\"א דבכה\"ג מותרת דהשתא איכא תרי ספקי כגוונא דאשת ישראל שנאנסה וכמ\"ש הר\"ן שאי אפשר שיבואו ב' הספקות לפניך אמנם כשידוע בודאי שנולדה בי\"ט ונתערבה באחרות שהיא החלוקא שהביא רבינו ז\"ל איתיה ודאי אפי' בי\"ט ב' דכיון שאין שני הספקות באים כא' והוי דשיל\"מ אסור אף בי\"ט שני ועיין להטור ומרן בא\"ח סימן תקי\"ג ס\"ב ולהרב מ\"ץ ס\"ס ל\"ב ולהרב מ\"א שם סק\"ד שדבריו תמוהים במ\"ש דבי\"ד מיירי בחדש דהוי דאורייתא ולא ידעתי חדש מאן דכר שמיה הכא ואין ס' דט\"ס נפל בדבריו ובמקום חדש צ\"ל בשבת שלאחר י\"ט או בי\"ט שלאחר שבת דאסיר מדאורייתא ועיין להרב ט\"ז בי\"ד סימן ט\"ו סק\"ד במה שהקשה ותירץ ותירוצו הראשון לא יעלה שהדין הנז' הרשב\"א אמרו והוא סבור דבתרי ס' יש להתיר אפי' דשיל\"מ כששניהם באים כא' יע\"ש ועיין להש\"ך בספר נקודת הכסף מה שהקשה על קושית הט\"ז יע\"ש.
ודבריו תמוהים דאשתמיט מיניה דברי התוספות בשבת פר\"א דקל\"ו ד\"ה ממהל כו' כמ\"ש הרמ\"ל בפ\"ג מה' איסורי מזבח הל' ח' במ\"ש ליישב דעת הגאונים יע\"ש ועיקר קושית הט\"ז י\"ל עפ\"י דברי מרן כ\"מ פי\"א מהל' מעשר הל' י\"ג יע\"ש אלא שבעיקר דברי מרן הללו הקשה מורי הרב מר יאודה ממ\"ש רבינו בפי' המשנה בפ\"ק דדמאי גבי הקלין שבדמאי יע\"ש ומעיקר דברי הראב\"ד שם בה' מעשר יש לתמוה על מ\"ש הרפ\"ח בסימן ק\"י בכללי הס\"ס סי\"ד משם הא\"וה יע\"ש ועוד יש לדקדק על הא\"וה ממ\"ש מרן בא\"ח סימן תצ\"ז ס\"ב דספק מוכן בי\"ט ב' שרי וכתב הר\"ן בר\"פ א\"צ דה\"ט משום דהו\"ל ס\"ס יע\"ש כל הרמזים הללו העתקתי מכתבי הרב מהרי\"ן לכשאפנה אשנה איה\"ב ושוב אחר זמן רב נדפס ספר שער המלך להרב הנז' עיין בה' י\"ט דל\"ד ע\"ד ד\"ה והנלע\"ד יע\"ש.
ועוד שמעתי מקשים ע\"ד מרן בכ\"מ מההיא דר\"פ כל הצלמים דמ\"א ע\"ב דלר\"מ דחייש למיעוטא ואוסר בכל הצלמים הנמצאים דאסר כל המקומות אטו מקומו אפ\"ה בשברי צלמים שרי מטעם ס\"ס אימור לא עבדום ואת\"ל עבדום אימור ביטלום והשתא כיון דר\"מ חייש למיעוטא איך התיר מטעם ס\"ס לפי דברי מרן כ\"מ. וע\"פ מה שחילק מהרי\"ן שם לההיא דהקלין שבדמאי יע\"ש יתיישב זה ועיין במ\"ץ ח\"ב דק\"מ שציין שם ודוק עוד ראיתי לה\"ה שם בפ\"א מה' י\"ט בתחילת דבריו וז\"ל ברייתא שם ומסיק רב אשי ס' נולדה בחול ספק נולדה בי\"ט אסור משום דהוי דשיל\"מ עכ\"ל ולכאור' לא ידעתי למה לו להרב להביא מסקנת ר\"א כיון שרבינו תפס עיקר טעמא דרבא דטעמא דביצה אסורה הוא משום איסור הכנה ולדידיה לא הוצרך תלמודא לשנויי כדר\"א משום דהוי דשיל\"מ דלא הוצרך ר\"א להכי אלא לאידך דמשקין שזבו ופירות הנושרין כמבואר בפ\"ק די\"ט ואפשר שלזה הוצרך ה\"ה להא דר\"א משום י\"ט דעלמא דאסור משום גזרה וא\"נ משום י\"ט של גליות שאינו אסור אלא משום גזרה דרבנן דאפ\"ה אסור משום דשיל\"ם ותלמודא דקאמר דלרבא ניחא היינו משום דמצי למדחי ולאוקמה בי\"ט א' אבל בתר דמסיק ר\"א דדשיל\"מ חמיר שבקינן לה כפשטה אף לרבא ואסיר משום דדשיל\"מ.
ודע שעיקר מלתא דדשיל\"מ איתא בפרק הנודר מן הירק דף נ\"ח ע\"א דתניא רש\"א כל דשיל\"מ כגון טבל ומ\"ב והקדש וחדש לא נתנו חכמים בהם שיעור וכל דשאל\"מ כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה נתנו בהם חכמים שיעור אמרו לו והרי שביעית אין לו מתירין ולא נתנו בהם חכמים שיעור דתנן הז' אוסרת כ\"ש במינה אמר להם אף הם לא אמרו אלא לביעור אבל לאכילה בנ\"ט ע\"כ וכתב הר\"ן אף הם לא אמרו שהז' אוסרת בכ\"ש במינה אלא לענין שצריך לאכו' התערובת קודם הביעור דכיון שאפשר לאוכלו הו\"ל כדשיל\"מ אבל באכילה כלומר אם נתערבו לאחר הביעור שאם יהיו אסורים תערובתן לא שרו באכילה בין במינן בין שלא במינם בנ\"ט עכ\"ל ומשמע ודאי דע\"כ ל\"פ רבנן על ר\"ש אלא בכללא דכייל דכל דשאל\"מ נתנו בו חכמים שיעור דהאי כללא ליתא כיון דאשכחן בשביעית שלא נתנו חכמים שיעור אעפ\"י שאין לו מתירין אמנם בכללא דכייל ר\"ש דכל דבר שיל\"מ לא נתנו בו חכמים שיעור בהא ל\"פ עליה דר\"ש וכלל זה מוסכם הוא לדברי הכל ומש\"ה קאמר רב אשי הכא בשמעתין בפשיטות הוי דשיל\"מ וכל דשיל\"מ אפי' באלף לא בטיל וכהאי לישנא איתמר נמי בריש מכילתין ד\"ג ע\"ב יע\"ש ואי רבנן פליגי על ר\"ש בהאי כללא הכי הול\"ל האי תנא ס\"ל כר\"ש דכל דבר שיל\"מ אפילו באלף לא בטיל ומהתימא על הריטב\"א הובאו דבריו בש\"מ לב\"מ פ' הזהב דקל\"א ע\"ב עלה דאמרינן התם בדנ\"ג ע\"א ואם איתא לדחזקיה הו\"ל דשיל\"מ כו' שכתב דהאי מילתא פלוגתא דרבנן ור\"ש היא וכ\"כ ע\"ש ע\"ג יע\"ש והוא תימא מנ\"ל להרב ז\"ל דבהאי כללא נמי פליגי רבנן ור\"ש וצ\"ע.
וראיתי למו\"ה בספר שער המלך בהמ\"א דקמ\"ד ע\"ד שהכריח שלא כדברי הריטב\"א מההיא דפרק הנודר דנ\"ט ע\"א דפריך תלמודא לרבי אבא דאמר דקונמות חשיבי דשיל\"מ הואיל ואי בעי מתשיל עליה והרי תרומה דתנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה תרקב הא למאה תעלה כו' ומסיק שאני קונמות דמצוה לאתשולי עלייהו וכתב הרא\"ש ז\"ל דה\"ה דהו\"מ לאתויי מברייתא דלעיל דקרי בהדיא לתרומה דשאל\"מ אלא ד" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1a6ae3b83b3b809102392ac72f3f3eddd35a90a0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,45 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Trespass", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Trespass", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שורש אין שליח לדבר עבירה\n ובכל \n התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה וכו'. נ\"ב בפ' האיש מקדש דמ\"ב ע\"ב אמרו דלב\"ה מעילה וטביחה ומכירה ושליחות יד בפקדון יש שליח לדבר עביר' והמשלח חייב ולענין טביחה ומכירה כתבו רבינו בפרק ג' מהלכות גניבה הל' יו'ד ולענין שליחות יד בפיקדון כתבו רבינו בפרק ג' מהלכות גזילה הל' י\"א.
וראיתי להרב משנה למלך בפ\"ג מהלכו' גניבה ה\"ו שדקדק מדברי רבינו דאף דגבי טביחה ומכירה יש שליח לדבר עביר' והמשלח חייב בד' וה' היינו דוקא כשעשאו שליח סתם שישחוט לו והלך השליח ושחט אפילו בשבת אז הגנב חייב שהרי עשה שליחותו ובטביחה יש שליח לד\"ע אבל אם עשאו שליח שישחוט לו בשבת אז אין שליח לד\"ע ופטור המשלח מד' וה' וטעמא משום דמה שמתחייב הגנב בשחיטת השליח חידוש הוא דהא בכל התורה כולה קי\"ל אין שליח לד\"ע וכיון דחידוש הוא אין לנו אלא היכא שלא נצטרף איסור אחר בשליחות זה דלא עשאו שליח כי אם על הטביחה אבל היכא דעשאו שליח שישחוט בשבת דמלבד איסור הטביחה איכא איסור שבת ולגבי איסור שבת פשיטא דאין שליח לדבר עבירה ה\"נ לעניין טביחה לא נעשה שלוחו וראיה לזה ממ\"ש רבינו בהלכות מעילה יע\"ש.
ומדבריו הללו יש ללמוד כן לענין שליחות יד בפקדון שכתב רבינו בפ\"ג מהלכות גזילה הל' י\"א דאם שלח יד בפקדון ע\"י שליח דנעשה גזלן המשלח ונתחייב באחריותו אם שלח יד בפקדון בשבת והוציאו מר\"ה של הנפקד לר\"ה בעודו שולח ידו המשלח פטור כיון דנצטרף איסור אחר של שבת בשליחות זה וכל כה\"ג אין שליח לד\"ע ומ\"מ עיקר ראית הרב מש\"ל ממ\"ש רבינו גבי מעילה דאם היה בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד יש לדחות דלא דמי דהתם שאני דכיון דהוא בשר עולה אין בידו לעשותו שליח לענין מעילה בלבד כיון דתרוייהו אגידי ביה והא בלא הא לא אפשר והילכך כי גלי רחמנא דיש שליח לד\"ע דוקא באיסור מעילה בלבד משא\"כ בבשר עולה דאיכא קדושת מזבח נמצא דכשהוא עושה שליח למעילה הרי הוא עושה אותו שליח לאיסור קדושת מזבח אבל הכא גבי טביחה ושליחות יד אע\"ג שעשאו שליח לשחוט או לשלוח יד בשבת כיון דבידו לעשותו שליח לענין טביחה או שליחות יד בלבד שלא יהיה בשבת השתא נמי דמה שעשאו שליח לשחוט לו או לשלוח ידו בשבת אין שליחותו שליחות דאין שליח לד\"ע מ\"מ לענין שליחות טביחה ושליחות יד שליחותיה קא עביד ומחייב המשלח גם בפירוש המשנה כתב ר' בפ' מרובה ד\"ע על מה ששנינו טבח בי\"הכ וכו' וז\"ל כשישחוט הוא ביו\"ה אינו חייב בד' וה' לפי שהוא מחוייב כרת וכו'. אמנם יתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה כשיתן לזולתו שישחוט לו ביום הכפורים וכו' יע\"ש. הרי מבואר דס\"ל דאפי' עשאו שליח ביו\"הכ לשחוט לו מחייב הגנב המשלחו וזה מבואר כמ\"ש הטור בדעת רבינו ועיין בס' שער המלך פ\"ג מה' גניבה הל' ו' שדחה דברי הרב מש\"ל כמדובר ואולם לעד\"ן שהדין עם הרב מש\"ל והן קדם נעמוד במ\"ש רבינו כאן בפ\"ז מה' מעילה דבכל התורה כולה אין שליח לד\"ע אלא במעילה לבדה שלא יצטרף עמה איסור אחר ותמהו עליו הרב עצמות יוסף בפ' האיש מקדש דף מ\"ג והרב מהרימ\"ט בחידושיו על הרי\"ף לקידושין ד\"מ ע\"ד שהרי בטביחה ומכירה ושליחו' יד קי\"ל דיש שליח לד\"ע כמ\"ש רבינו בה' גניבה פ\"ב ובה' גזילה פ\"ג ולמה כתב רבינו דבמעילה לבדה יש שליח לד\"ע כיון דגם בטביחה ושליחות יד נמי יש שליח לד\"ע כמעילה והו\"ל לרבי' למימר דבכל התורה כולה אין שליח לד\"ע אלא בשליחות יד בפקדון ובטביחה ומכירה ובמעילה לבדה שלא יתערב איסו' אחר כי ע\"כ נראה לע\"ד דכונת רבינו לומר דהטעם שכתב דבבשר עולה לא מעל אלא האוכל ולא המשלח הוא משום דחייב האוכל באיסור אחר דכליל תהיה לא תאכל וכיון דבאיסור זה לא מחייב המשלח מהאי טעמא נמי לא מחייב המשלח אף באיסור המעילה ומפני דעל זה יש להקשות ולמה לא יתחייב המשלח באיסור המעילה ובאיסור כליל תהיה לא תאכל ויהיה השליח שלוחו לב' האיסורין לזה סיים וכתב ובכל התורה כולה אין שליח לד\"ע אלא במעילה לבדה כלו' בכל התורה כולה אשלד\"ע לבד היכ' דגלי רחמנא כמעילה וכיון דהיכא דגלי חידוש הוא אית לן למי' דבמעיל' לבדה הוא דגלי דוקא שלא יצטרף עמה איסור אחר ולא היכ' דאיכא איסו' אחר דלגבי אותו איסור אין שלד\"ע והשתא אף בקדשי בדק הבית נמי אם יצטרף איסור אחר לא מחייב במעילה וכיון דרבינו לא בא אלא לתת טעם למה יתחייב המשלח במעילה דעולה אלא דוקא במעילה דקדשי בדק הבית לזה לא הוצרך לפרש דגם בטביחה ומכירה ושליחות יד יש שליח לד\"ע וכתב סתם דבכל התורה כולה אין שליח לד\"ע והכוונה זולת היכא דגלי רחמנא במעיל' דיש שליח לד\"ע ואם כנים אנחנו בזה בכוונת דברי רבינו מבואר דבמעילה דקדשי בדק הבית נמי ס\"ל דאם נצטרף איסור אחר בו המשלח פטור כיון דחידוש הוא במעילה דיש שליח לד\"ע ומינה דאף באיסור אחר דלא אגיד גביה בעולה אמרינן דאין שליח לד\"ע וה\"ה בטביחה ומכירה ובשליחות יד וכמ\"ש הרב משנה למלך ז\"ל ומדברי רבינו בפי' המשנה ליכא ראיה למ\"ש בחיבורו כנודע.
ודע שמוהרימ\"ט שם תריץ יתיב דברי רבינו דלהכי לא כתב דגם בשליחות יד ובטביחה ומכירה יש שליח לד\"ע כמעילה משום דס\"ל דשליחות יד לאו מדין שליחות הוא דמחייב אלא מדין פשיעה שחייב הכתוב את השומר בין שפשע הוא עצמו בפקדון בין שאמר לאחרים לפי ששמירתו עליו והא דלא חשיב טביחה ע\"י אחר משמע ליה דטביחה ע\"י אחר נמי לאו מטעם שליחות הוא דאפי' טבחו ע\"י קטן דלאו בר שליחות הוא דמחייב דומייא דמכירה דלא קפיד קרא אלא אמי שנהנה ממנו בין מן הבשר בין מן הדמים והא דחשיב ליה בגמ' ב' כתובים היינו דלישתוק מיניה ונילף ממעילה דמחייב מדין שליחות וא\"ת נימ' דאצטריך להיכא דטבחו ע\"י מי שאינו בר שליחו' דמחייב י\"ל דלא אמרינן טביחה ומעילה הוו ב' כתובים אלא לב\"ש דאילו לב\"ה אית להו ב' כתובים בר מטביחה דהוו מעילה ושליחות יד שני כתובים ולב\"ש אפשר דלא מחייב אלא במי שהוא בר שליחות ולהכי חשי' ליה ב' כתובי' כו' יע\"ש ותמוהים דבריו דמפשט פשיטא ליה להרב ז\"ל דבמעילה לא מחייב ע\"י קטן ומי שאינו בר שליחות כנראה דאשתמיטתיה לשון רבינו שם ברפ\"ז מה' מעילה סמוך ונראה לדין זה שכתב דבכל התורה כולה אין שליח לד\"ע אלא במעילה לבדה כתב שם וז\"ל ואפי' היה שליח חרש או שוטה או קטן שאין להם שליחות אם עשו כמאמרו בעל הבית מעל ואם לא עשו שליחותו בע\"ה פטור ומתניתין היא בפ\"ו דמעילה דכ\"א ע\"א שלח ביד חרש שוטה וקטן אם עשו שליחותו בע\"ה מעל ואם לא עשו שליחותו בעל הבית פטור ופריך עלה בגמ' והא לאו בני שליחות נינהו ומשני ר\"א עשאום כמעטן של זתים כו' וא\"כ קשה דמאי פריך בגמ' בפ' האיש מקדש דמ\"ב והרי מעילה כו' התם שאני דאפילו בחרש שוטה וקטן דלאו בני שליחות מחייב
גם מה שהוקשה לו להרב דנימא דאצטריך קרא גבי טביחה להיכא דטבחו ע\"י מי שאינו בר שליחו' דמחייב מאי קושייא הא נמי איתיה גבי מעילה נמי ומחייב וע\"כ לומר דס\"ל להש\"ס דכיון דאין שליח לד\"ע מטעמא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין חשיב מעשה השליח כעושה מעצמו בלא דעת בעל הבית כמ\"ש רש\"י בפרק האיש מקדש משא\"כ בשליחות חש\"ו דאע\"ג דלאו בני שליחות נינהו כיון דלא שייך בהו טעמא דאין שליח לד\"ע כמ\"ש התוספות בפ\"ק דמציעא ד\"י ע\"ב ד\"ה אשה ואדעתא דבעל הבית המשלח קעביד וניחא ליה בהכי משו\"ה חייב המשלח וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא דאמאי לא חשיב ר' טביחה בהדי מעילה והנכון מ\"ש בכוונת דברי רבינו וכעין זה כתב הר\"ב שבות יעקב בח\"ב סימן קע\"ד דמ\"ש רבינו דבכל התורה כולה אין שליח לד\"ע וכו' הכוונה לומר דכי היכי דבאכילת עולה משום דאיכא ביה איסור אחר דכליל תהיה לא תאכל ולא מחייב המשלח באותו איסור משום דאין שליח לד\"ע ה\"נ לא מחייב באיסור מעילה דשאר קרבנות שכתב רבינו בפרק ב' מהאי טעמא נמי אם יצטרף עם המעילה איסור אחר כפיגול ונותר וחלב ודם וכיוצא משאר איסורין שבתורה אינו חייב במעילה משום דכל איסורין שבתורה הבאין עם המעילה אין שליח לד\"ע ולא מחייב המשלח בהם ודוק.
ודבריו אלו הם סיעתא לדברי הרב משנה למלך דאפי' שאר איסורי' דלא אגיד במעילה כעולה וכגון פיגול ונותר וטמא אם נצטרפו עם איסור המעילה אמרינן כי היכי דלשאר איסורים אין שליח לד\"ע ופטור המשלח ה\"ן פטור מן המעילה ולענין אם עשה שלי' לדבר איסור והשליח לא ידע באיסור דעת התוס' בפרק הא\"מ דמ\"ב ע\"ב ד\"ה אמאי ובפ' מרובה דע\"ט ע\"א ד\"ה נתנו לבכורות בנו כיון דהשליח ידע דאיכא איסור בדבר יש שליח לד\"ע והמשלח חייב אמנם הרב הנמק\"י שם בפ' מרובה כתב שהאחרונים חלקו על זה דא\"כ בפ\"ק דמציעא גבי חצר דלאו בר ידיעה הוא דפריך הש\"ס אי ס\"ד חצר משום שליחות אתרבאי א\"כ מצינו שליח לד\"ע ומאי קו' שאני חצר שהוא כמי שאינו יודע בדבר ויש שליח לד\"ע ומוהרימ\"ט בח\"א סימן קי\"ו דחה ראיה זו ומה שיש לעמוד על דבריו עיין בס' שער המלך הלכות מעיל' דנ\"ד ע\"ב יע\"ש עוד הקשה הנמק\"י על סברת התוס' מדאמרי' בפ' הא\"מ דמ\"ב שלא נענש דוד על הריגת אוריה לפי שיואב הרגו דאעפ\"י שיואב לא היה יודע באיסור דסבור שבדין הרגו וכתב עליו מוהרימ\"ט דאין זו ראייה דלא מפני שלא היה יודע היה רשאי להורגו שהרי אמרה תורה עפ\"י ב' עדים ואפילו משה ואהרן לא חזו כ\"ש ע\"י כתב דמפיהם בעינן ולא מפי כתבם.
והרב שע\"ה שם כתב דאי קשייא על דברי התוס' הא קשיא דבפ' נג\"ה דמ\"ט אמרו דיואב לא דרש אכין ורקין והיה סבור שמצוה לשמוע דברי המלך וכ\"כ התוספות שם ד\"ה מאי טעמא קטליה לעמשא וא\"כ קשה מאי פריך הש\"ס ואידך והוצרך לשנויי הרי לך כחרב בני עמון ואמאי לא משני דההיא דאוריה שאני דהיה שוגג ושמאי הזקן מאי ראיה מייתי מקרא דואותו הרגת וכן הקשה הרב זרע אברהם חי\"ד סימן ב' דל\"ד ע\"ב ועל זה כתב הר\"ב שער המלך דהא נמי ל\"ק על דברי התוס' דע\"כ לא כתבו התוספות דכשהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר אמרינן יש שליח לד\"ע היינו דוקא כשהמשלח יודע שהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר כגון ההיא דנתנו לבכורת בנו וכמו שדקדקו התוס' בלשונם שכתבו אבל כאן יודע הוא שיקח וכו' משא\"כ הכא גבי דוד אע\"ג דלפי האמת יואב שוגג היה מ\"מ דוד לא היה יודע שיואב לא היה דורש אכין ורקין וא\"כ ה\"נ שייך טעמא דאין שליח לד\"ע משום הכי פריך ואידך וכו' והיינו דמייתי שמאי הזקן ראיה מקרא דואותו הרגת מיהו הוקשה לו מ\"ש הרד\"ק שם ע\"פ דואותו הרגת וז\"ל ואע\"ג דקי\"ל בכל התורה כולה אין שליח לד\"ע והשליח חייב והמשל' פטור שאני הכא שהיה מלך ואין עוברין על מצותו של מלך ואעפ\"י שאין ראוי לאדם לשמוע דבר המלך בזה דכתיב רק עכ\"ז כיון שאין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין לפיכך העונש על המלך עכ\"ל ואתמהא א\"כ מאי ראייה מייתי שמאי הזקן מקרא דאותו הרגת ומאי פריך ואידך וכו' שאני התם דהיה מלך וכמ\"ש הוא ז\"ל וצ\"ע עכ\"ל
ולע\"ד נראה דהא נמי ל\"ק דרד\"ק פשטיה דקרא קא מפרש דקאמר ואותו הרגת דחשיב ליה כאלו הוא הרגו ולא קאמר אותו שלחת להורגו לזה תפס עיקר מאי דתירצו בגמרא ואבע\"א שאני התם דגלי קרא ואותו הרגת בחרב בני עמון ומפרש הוא ז\"ל דה\"ק מאי דשנו ברייתא דהאומר צא והרוג את הנפש שולחיו פטור שמאי הזקן אומר שולחיו חייב שנאמר ואותו הרגת הכוונה לומר דברייתא מיירי באומר לשלוחו הכבוש תחתיו דבודאי עושה שליחותו דומיא דיואב עם דוד וזהו טעמו של שמאי הזקן דאמר שולחיו חייב דכה\"ג לא אמרינן אין שליח לד\"ע כמ\"ש רד\"ק וע\"ז פריך ואידך כלומר כיון דכבוש תחתיו ויודע בודאי שעושה שליחותו למה אמרו חכמים שולחיו פטור הא שפיר מייתי קרא שמאי הזקן מקרא דואותו הרגת לזה תריץ יתיב דחכמים ס\"ל דמהאי קרא ליכא ראיה אפילו לכבוש תחתיו דקרא ה\"ק מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליה כו' ורד\"ק ז\"ל תפס עיקר סברת שמאי הזקן דפשטיה דקרא משמע טפי כוותיה וראיתי בספר קהלת יעקב למהר\"י אלגאזי בתוס' דרבנן אות א' סי' ה' שכתב וז\"ל דעפ\"י סברת התוספות ניחא ליה ההיא דנדרים דל\"ו דפריך ממתני' דהכהני' שפגלו במקדש שוגגין פטורים מזידים חייבים אא\"ב שלוחי דרחמנ' נינהו מש\"ה פיגולן פיגול אלא אי אמרת שילוחי דידן הוו לימא ליה לתקוני שדרתיך כו' ואיכא למידק דת\"ל דאין של\"ע ולאו שלוחיה דבעל הקרבן הוא וכמ\"ש תוס' בפ\"ק דמציעא דף י' ע\"ב וכיון דקי\"ל אין שליח לד\"ע אף מעשיו בטלין אמנם לפי דברי התוספות ז\"ל דבשוגגין יש שליח לד\"ע א\"ש דשליחותיה קא עביד אי שלוחי דידן נינהו מש\"ה נקיט לה מטעמא לתקוני שדרתיך עכ\"ל. ואני אומר אי קושית הרב קושיא אין תירוצו עולה יפה דע\"כ לא כתבו התוספות ז\"ל דבשוגגין יש שליח לד\"ע אלא דוקא כשמשלחו יודע באותו מעשה ורוצה בו אבל הכא המשלח אינו רוצה שיפגל השליח קרבנו גם עיקר הקושיא אינה קושיא דהכא ליכא למימר אין שליח לד\"ע כיון שהוא דבר של איסור וקי\"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו ע\"י מעשה כמ\"ש הר\"ן ז\"ל והכי איתא בחולין ד\"מ.
ולענין מי שנשבע שלא לקדש את לאה ואח\"כ עשה שליח לקדשה לו וקדשה אם היא מקודשת או לא מי נימא כיון דקי\"ל אין שליח לד\"ע אם אין שליחות אין קדושין חלין ראיתי להרב מחנה אפרים בה' שלוחין סי\"ט שכתב דהאי מילתא תליא בפלוג' דרבוות' דבפ\"ק דמציעא די\"א איכא תרי לישני דלחד לישנא כל היכא דשליח לאו בר חיובא כלומר שאם עשה מעשה זה לעצמו כגון שקדשה לנפשיה ולא עבר על לאו כגון כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה שאם קדשה השליח לנפשיה לא עשה שום איסור כה\"ג יש שליח לד\"ע ולפ\"ז מקודשת למשלח וללישנא בתרא בכה\"ג נמי אין שליח לד\"ע כיון דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לבד בחצר דבע\"כ קא מותיב והשתא בנדון דידן נמי דשליח לאו בר חיובא הוא אם קידשה לעצמו ללישנא קמא יש שליחות וללישנא בתרא אין שליחות וראיתי להרא\"ש בשם הרמ\"ה שפסק כלישנא בתרא וכ\"כ הנמק\"י אמנם קשיא לי עפ\"ז מההיא דתנן בפרק המדיר את אשתו עד שלשים יום יעמיד פרנס ופריך עלה בגמרא ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד יע\"ש אלמא דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד\"ע היפך מ\"ש הרא\"ש והנמק\"י בשם הרמ\"ה שפסק כלישנא בתרא עכ\"ל.
והנה מ\"ש הרב דבנדון דידן שליח לאו בר חיובא הוא אם קידשה לעצמו ולכן ללישנא קמא יש שליחות ללישנא בתרא אין שליחות ליתא דאיכא למימר דע\"כ לא קאמר רבינא דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד\"ע אלא דוקא גבי כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה דישראל אינו מוזהר בזה האיסור של גרושה בשום צד אבל בנדון זה של הרב מחנה אפרים אפי' לרבינא מיקרי שליח בר חיובא כיון דהשליח נמי מוזהר באיסור שבועה כי האי גוונא אם נשבע הוא שלא לקדשה ואיסור שבועה רמיא עליה שלא לקדשה וכן מבואר מדברי התוס' ד\"ה דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה שכתבו וז\"ל וא\"ת ואפי' אמר לכהן נמי וי\"ל דכהן מקרי בר חיובא הואיל ומקדשה לעצמו חייב כו' גם הרמ\"ל בפ\"ה מה' מלוה ולוה הלכה י\"ד דנ\"ו ע\"א כתב וז\"ל ועוד דאפשר לומר דע\"כ לא קאמר רבינא דכל היכא דהשליח לאו בר חיובא יש שליח לד\"ע אלא דוקא גבי כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דישראל אינו מוזהר בזה האיסור של גרושה בשום צד אבל גבי איסור ריבית וכיוצא כיון דהשליח מוזהר בזה האיסור כשלוה לעצמו הגם שעכשיו הוא לא לוה כיון שאילו לוה היה מוזהר מיקרי בר חיובא ואין שליח לד\"ע יע\"ש
איברא שמדברי הריטב\"א בחידושיו שם במ\"ש בההיא דכהן שא\"ל לישראל צא וקדש לי אשה גרושה שאפי' בכהן שאמר לכהן אחר דינא הכי יראה דלא ס\"ל חילוק זה שחילקנו ועיין בספר טל אורות בתשו' חא\"ה סי\"א די\"ג ע\"ג יע\"ש גם מה שהוקשה לו להר\"ב מחנה אפרים לשיטת הפוסקים כלישנא בתרא מההיא דפרק המדיר דפריך ופרנס לאו שליחותיה קא עביד דמשמע מינה דהלכתא כמ\"ד דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד\"ע ומהאי טעמא פריך הכי ואלו למ\"ד אי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שליח לד\"ע מאי קושיא ודאי דלאו שליחותיה קעביד כו'
הא נמי ל\"ק כפי מ\"ש הרמ\"ל שם וז\"ל וטעם הדבר דשולח הרבית ע\"י שליח כשלוה הלוה בעצמו ושלח הרבית ע\"י שליח דאסור ולא אמרינן אין שליח לד\"ע נראה טעם הדבר דכיון שהתורה אמרה שלא יהנה המלוה מן הלוה בשכר ההלואה וזה שולח לו הרבי' ע\"י שליח פשיטא דאסו' משום דאף דאין שליח לד\"ע הרי נהנה המלוה מן הלוה בשכר ההלואה ואפילו ששלח לו הרבית ע\"י גוי דלאו בר שליחות הוא ואפי' ע\"י קוף בעלמא אסור שהרי באו מנכסי הלוה למלוה בשכר ההלואה וע\"כ לא אמרינן אין שליח לד\"ע אלא היכא שהמשלח אינו עושה האיסור כגון כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דעיקר האיסו' הוא הדבור שאומר השליח הרי את מקודשת ובזה לא עשה המשלח שום איסור שהרי לא קדשה וכן איש שאמר לאשה אקפי לי קטן דבמעשה האיסור אין לו שום שייכות למשלח אבל הכא גבי רבית שהאיסור בעצמו עושה המשלח פשיטא שאסור אפי' שאינו שולח לו הרבית אלא שאומר לשליח ואני אתן לך כיון שמתחייב לפרוע לו ה\"ז כאלו זה הריבית שנותן השליח הוא מנכסי המשלח וראיה לדין זה מדאמרי' בריש פרק המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס ומקשינן ופרנס לאו שליחותיה קעביד כו' ומאי מקש' אימא אין שלד\"ע וליכא למימר שקושיא של הש\"ס אינו אלא לרבינא דסבר דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שלד\"ע אבל לר\"ס לא מוקמינן למתני' באומר כל הזן אינו מפסיד שהרי כל הפוסקים אוקמוה למתני' באומר כל הזן אינו מפסיד ואפי' הפוסקים כר\"ס ועוד דמשנה ערוכה שנינו המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנווני כו' דמשמע דאומר לו שהוא יתן ויפרע לו אסור דלא שייך בזה אין שלד\"ע כיון שכבר נהנה מנכסיו ואפי' ששולח לגוי דלאו בר שליחות הוא שיתן לו אסור שהרי נהנה מנכסיו עכ\"ל הרב מש\"ל ז\"ל. מבואר יוצא מדברי הרב דההיא דהמדיר את אשתו דאסור לומר לשליח פרנס לה ואני אתן לך אפי' למ\"ד דכל היכא דאי בעי לא עביד אין שלד\"ע והכא ליכא שליחות אכתי אסור משום דאין דבר זה תלוי בשליחות דבלאו שליחות נמי סוף סוף אסור ליהנות לה מנכסי המדיר וכשאומר תן לה ואני אתן לך הרי היא נהנית מנכסי המדיר ודוק.
עוד כתב הרב מ\"א דלענין הלכה נראה לו דבנדון דידיה אי אפשר לומר אין שלד\"ע כיון דאין האשה גופה אסורה למקדש ללא איסורא הוא דרבי' עליה שלא לקדשה מחמת שנשבע אבל הקידושין עצמן אינן עבירה וכיוצא לזה מחלק הירוש' בדין הקורע בשבת דיצא י\"ח קריעה ואותיב ליה ממצה גזולה דהויא מצוה הבאה בעביר' ואינו יוצא בה ומשני כו' יע\"ש ואף בזה יש לדון דבתשו' מוהר\"ם קובץ גדול סי' תצ\"ה והובא בס' מוצל מאש סי' ל\"ה חולק ע\"ז שכתב על מי שנדר ונשבע שלא לצחוק אם יכול ליתן לאחרים לצחוק בעבורו דשלוחו מקרי וכאלו צחק בעצמו אף דקי\"ל אין שלד\"ע קי\"ל כמ\"ד דאי אין השליח ב\"ח יש שלד\"ע ודלא כמ\"ד אי בעי עביד כו' יע\"ש ואי כמ\"ש הרב הן לו יהי ה' כמ\"ד יש שלד\"ע אכתי באיסורו קאי כיון דאין הצחוק גופיה אסור אלא מפני שנדר או שנשבע אלא ודאי שדעתו דאין חילוק בזה עיין בס' קהלת יעקב ד\"ג ע\"ב יע\"ש.
ודע דאף שהרב מ\"ל כתב כשיטת רש\"י שכתב בת' דשרי לישראל למימר לישראל חבריה לך ולוה לי מעות מפ' ישראל וגם תביא לו הריבית היא סברא נכונה ואין נפתל ועקש וכל מה שהקשו על תשו' רש\"י זו ליכא מינה תברא כיע\"ש נר' דהיינו דוקא באומ' הלוה לשליח ישראל לוה בריבית מישראל חבריה ומהטעם שכתב הרב דחשבינן ליה כאלו השליח לוה לעצמו כיון שאינו שלוחו של לוה והוא לא לקח בריבית אלא בחושבו שההלואה היתה למשלחו לא לו אבל האמת הוא שהשליח לוה וחוזר ומלוה אותם למשלח והמשלח אינו נותן הריבית למי שהלוה לו אלא למי שהלוה לשלוחו דזה מותר גמור כדאמרינן שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' ואוזפיה לפ' זוזא. אמנם אם המלוה נתן לישראל חבריה להלוותם בריבית והשליח עשה שליחותו בזה מבואר מדברי הרב משנה למלך ז\"ל לעיל ד\"נ ע\"ג דכל כי האי גוונא אסור ומוציאין מיד המשלח שכתב שם וז\"ל ויש להסתפק לדברי הרשב\"א ז\"ל שכתב בתשו' על אפטרופא של אלמנה ויתום גדול שהלוה בריבית שאין היורש והאלמנה חייבים להחזיר לפי שהם לא התנו כו' בריבית ע\"י שליח היכי לדיינו דייני אי דמי לאפטרופא של אלמנה או לא בעג\"ת כתב דלהרשב\"א כל ריבית ע\"י אחר אינה יוצאה בדיינין ואין דבריו נראין לי משום דדוקא כשבעל הממון אינו אומר שילוה האפטרופא בריבית אלא שהאפטרופא מדעתיה מלוה בריבית בזה הוא דקאמר הרשב\"א דאינו חייב להחזיר כו' דדמי לגוזל ומניח בפניהם דפטורים מלשלם אבל באומר שילוה מעותיו בריבי' והשליח עשה שליחותו אפשר דלגבי גזל כל כה\"ג מוציאין ממנו ואפילו אם תמצא לומר דגבי גזל אפי' אמר לו לגזול והלך וגזל ונתן למשלח ואכל שאינו חייב לשלם מ\"מ גבי רבית שא\"ל שילוה מעותיו בריבית ובממוניה עשה השליח איסורא הו\"ל כאלו המשלח הלוה ופשיטא שחייב להחזיר וסיים הרב ולענין הל' ריבית על ידי שליח אליבא דכ\"ע חייב המשלח להחזיר ואפילו שלא אכלו יע\"ש וטעמו מבואר דהכא לא שייך למימר דהוי ריבית הבא ע\"י שליח ומותר כדינו של רש\"י ז\"ל דהכא השליח עצמו הוא המלוה והוא הלוקח הריבית ואע\"פ שאינו לוקחו לעצמו אלא למשלח הו\"ל כמלוה לחבירו מעות ע\"מ שיתן הריבית לפ' אחר דאסור גמור הוא כמבואר בש\"ע י\"ד סי' ק\"ס ס\"ד דהוי רבית קצוצ' ומשו\"ה כתב הרב דיוצאה בדיינין אך במה שנסתפק הרב גבי גזל אם אמר לגזול והלך וגזל ונתן למשלח אם מוציאין מיד המשלח או לאו ק' טובא דאמאי לא מפשט פשיטא ליה דפטור כיון דקי\"ל דאין שלד\"ע כל היכא דשליח בר חייובא לרבינא ואי בעי עביד ואבעל\"ע לר\"ס דמטעם זה אמרו בגמרא שם בפ\"ק דמציעא ד\"י ע\"ב אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו גנבו ה\"נ דמחייב שולחן כו' הרי מבואר בהדיא דגבי גזל נמי פטור להחזיר המשלח וכעת צ\"י.
ודע שהרב מהר\"י אלגאזי בס' קהלת יעקב בתוספת דרבנן אות אלף סי\"ה כתב וז\"ל כתב הסמ\"ע בח\"המ סי' קצ\"ב ס\"ק יו\"ד דהא דאמרינן אין שליח לד\"ע והמשלח פטור מלשלם היינו כשיש לשליח לשלם אבל אם אין לשליח לשלם אז המשלח חייב. וראיתי להרב תוספת יום טוב בשלהי פרק המפקיד שהשיג עליו מהא דאמרינן פ\"ק דמציעא ד\"י ע\"ב האומר לאשה ולעבד צאו גנובו לי אע\"ג דהשתא לית להו לשלומי כיון דבני חיובא נינהו לכשיהיה להם לא נתחייב שולחן דשמעינן בהדייא אע\"ג דאין לשליח לשלם לא מחייב המשלח עכ\"ל והוא לא ראה שאף הב\"ח בסי' רצ\"ב ס\"ו והרב ש\"ך שם סק\"ד הקשו כן להסמ\"ע והרב ש\"ך שם יישב דברי הסמ\"ע הללו משם אביו ותמצית דבריו דהסמ\"ע לא כת' דכשאין לשליח לשלם המשלח חייב אלא דוקא גבי שליחות יד דגלי רחמנא ביה דיש שליח לד\"ע והמשלח חייב אבל לשאר איסורין שבתורה דקי\"ל אין שליח לד\"ע בכהנהו ודאי המשלח פטור אף אם אין לשליח לשלם וטעמו דכיון דבשליחות יד חידוש הוא שחידשה תורה דיש שליח לד\"ע והמשלח חייב משא\"כ בכל התורה כולה אית לן למימר גבי שליחות יד תפסת מועט תפסת דדוקא היכא דאין לשליח לשלם הוא דאמר רחמנא דיש שליח לד\"ע לחייב למשלח אבל כשיש לו לשליח לשלם וידע באיסור והוא בר חיובא לית לן למימר דאפי' הכי המשלח חייב אלא ככה\"ג הוי דין שליחות יד כשאר איסו' דאין שלד\"ע והמשלח פטור את\"ד יעש\"ב ולפי דבריו הכי נמי גבי טביחה ומכירה דקי\"ל דיש שלד\"ע כמו שפסק רבינו בפ\"ג מה' גניבה ד\"י ועיין להטור והש\"ע בח\"מ סי' ש\"ן ובסמ\"ע וש\"כ שם אם הטובח יש לו לשלם וידע באיסור והוא בר חיובא השליח חייב ולא המשלח כיון דחי' הוא שחידשה תורה גבי טביחה דיש שלד\"ע משא\"כ בכל התורה וצריך להתיישב בזה ודוק.
ודע דבסוף פ' חלק דקי\"א ע\"ב ע\"מ ששנינו במתני' דאנשי עיר הנידחת אינן נהרגין עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר אמרו בגמ' ת\"ר יצאו אנשים בני בליעל כו' יצאו הן ולא שלוחן כו' יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת כו' ופרש\"י הן ולא שלוחן שאם הודחו ע\"י שליח הרי הם כיחידים שהם בסקילה וממונם פלט עכ\"ל ומשמע לכאורה דשלוחן דקאמר בברייתא היינו מאנשי עיר הנידחת עצמה שהמדיחין לא דברו הם עצמן אלא שלחו לדבר בשמם והודחו דאי שלוחן הם מעיר אחרת הרי נתמעטו ממילת יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת ולמה לן למעוטינהו משום הם ולא שלוחן אלא ודאי דשלוחים אלו הם מעיר הנידחת עצמה ואפ\"ה ממעטינן להו הואיל ולא הדיחו מפי עצמן אלא מפי אחרים.
וראיתי להרב פרי חדש בביאורו לה' ע\"ז פ\"ד ד\"ב הביא הך ברייתא דדריש יצאו הן ולא שלוחן ומ\"ש רש\"י על זה וכתב וז\"ל ואע\"ג דקי\"ל אין שלד\"ע והו\"ל כאלו הדיחו הם מעצמם מ\"מ גזרת הכתוב הכא שאינה נעשית עיר הנידחת ע\"י שליח ותימה על הר\"מ שהשמיט זה ואולי סבור הרב דהך ברייתא אתייא כס' שמאי הזקן דהאומר לחבירו צא והרוג את הנפש דשולחן חייב משום דיש שלד\"ע וכדאיתא בפ' האיש מקדש אבל לדידן דקי\"ל דאין שלד\"ע הו\"ל כאלו הדיחו הם מעצמם ואינו מחוור עכ\"ל.
והנה במה שכתב דהכא גזרת הכתוב דאינה נעשית עיר הנידחת ע\"י שליח תמה עליו בס' שער המלך שם דא\"כ אשכחן ג' כתובים הבאים כאח' מעילה וטביחה ועיר הנידחת דגלי קרא בהו דיש שלד\"ע ולכ\"ע אין מלמדין ואמאי לא אשכח תלמודא בפ' האיש מקדש כי אם ב' כתובים והוצרך לומר דלמ\"ד ב' כתובים הבאים כא' מלמדים גלי רחמנא בשחוטי חוץ הוא ולא שלוחו לימא דהא איכא ג' כתובים בההיא דעיר הנידחת דיש שלד\"ע מדאינו נעשה עיר הנידחת ע\"י שליח יע\"ש ולע\"ד לא ק' דהרב פ\"ח לא קאמר דגזרת הכתוב הוא שיהא נחשב שליח עיר הנידחת שליח של המשלחו אלא גזרת הכתוב הוא שלא ידיחו אותה בשם אחרים אע\"פ שאינן נחשבים כשולחן ס\"ס הרי הדיחו אותה בשם אחרים וזהו שלא כתב הרב פ\"ח דגזרת הכתוב הוא שיהיה שליח עיר הנידחת שלד\"ע אלא שלא יהיה ע\"י שליח כלומר שלא יהיה הדחתן בשם שליחות פ' אמר שתעבוד ע\"ז ואם האמת כן אין זה ענין לההיא דמעי' וטביחה דגלי קרא דיש שליח לד\"ע דהכא בין אם נאמר דיש שלד\"ע והמשלח חייב בין אם נאמר דאין שלד\"ע והשליח חייב כל שהמדיחין מדיחין אותם בשם אחרי' ולא בשם עצמן אינה נעשית עיר הנידחת ועל מ\"ש עוד הרפ\"ח ליישב דברי רבינו שהשמיט דין זה דהן ולא שלוחן דסובר רבינו דהך ברייתא אתיא כס' שמאי הזקן דס\"ל דיש של\"ע תמה עליו הרב הנז\"ל דא\"כ קשה טפי דכיון דישלד\"ע אמאי אינה נעשית עיר הנידחת נימא שלוחו של אדם כמותו והו\"ל כאלו הדיחו המשלחים בעצמן אלא עכ\"ל דגזרת הכתוב הוא הכא דאינה נעשית ע\"י שליח וכיון שכן מהאי טעמא נמי לוקמא להך ברייתא אליבא דהלכתא ואין שלד\"ע אלא דגזירת הכתוב הוא הכא דאינה נעשית עיר הנידחת ע\"י שליח עכ\"ל.
והא נמי ל\"ק דהרב פ\"ח ליישב דעת רבינו שהשמיט דין זה דהן ולא שלוחן ששנינו בהך ברייתא הוצרך לומר דס\"ל דהך ברייתא אזלא דלא כהלכתא ולהכי עכ\"ל דגזרת הכתוב הוא גבי עיר הנידחת לומר דאין שלד\"ע ולהכי השמיטה כיון דאזלא דלא כהלכתא אמנם אי מפרשי' לה דאזלא כהלכתא דבעלמא קי\"ל אין שלד\"ע והכא גבי עיר הנידחת גלי קרא דיש שליח לד\"ע הול\"ל בפרק האיש מקדש דאיכא ג' כתובים לומ' דיש שליח לד\"ע ומדלא קאמר הכי ש\"מ דתלמודא מפרש הך ברייתא דאזלא כשמאי הזקן ודלא כהלכתא ולהכי השמיטו רבינו עוד הביא מו\"הר שם שמצא בשיטה מקובצת מכ\"י על מסכת סנהדרין בשם נכדו של הר\"י משנץ ז\"ל וז\"ל יצאו הן ולא שלוחן י\"ל שליח מעיר אחרת ואשמועינן דלא תימא שלוחו של אדם כמותו וחשיבי כאנשי אותה העיר וכתב עליו מו\"הר וז\"ל וקשה לי טובא דכיון דבכל התורה קי\"ל דאין שליח לד\"ע משום דב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין וא\"נ מקרא דהוא בשחוטי חוץ א\"כ אמאי אצטריך קרא לבני עיר הנידחת יצאו הן ולא שלוחן לאשמועינן דל\"ת שלוחו של אדם כמותו וחשיבי כאנשי אותה העיר הא כיון דאין שלד\"ע ודאי דחשיבי מדיחי מעיר אחרת ויש ליישב בדוחק כו' יע\"ש.
ולע\"ד אין ספק דלפי פי' זה שפירש הר\"ש משנאץ מה שאמרו בברייתא יצאו הן ולא שלוחן לאו ממשמעות מילת יצאו דרשו הן ולא שלוחן דשפיר איכא לפרשו יצאו הן או שלוחיהן כיון דשלוחו של אדם כמותו אלא דתנא דברייתא קאמר דהאי יצאו היינו דוקא הן עצמן ולא שלוחן מעיר אחרת מאחר דקי\"ל בכל התורה אין שלד\"ע והו\"ל שלוחין אלו כאלו מעצמן באו מעיר אחרת להדיחן ולא שלחו מעיר הזאת להדיחן וכיון דבעי' שיהיו מדיחיה מקרבה וידיחו את בני עירם הרי אין כאן ספק מדיחין מעירם באופן שדרשה זו דיצאו הן ולא שלוחן לאו מיתורא דמילת יצאו או ממשמעות מילת יצאו דרשו כן אלא מדקי\"ל בכל התורה כולה אין שלד\"ע דרשו כן וכן ראיתי להרמ\"ה בשיטתו הנדפסת מחדש בהדייא שכתב וז\"ל הן ולא שלוחן שאם עשו שליח שלא מאותה העיר לדבר באזני אנשי העיר להדיחן אינה נעשית עיר הנידחת דאין שלד\"ע ובעינן מדיחיה מאותה העיר וכן שלחו אשה או קטן מתוך העיר לדבר באזני אנשי העיר להדיחן אין כאן מדיחים דאנשים בעינן וליכא יע\"ש.
וראיתי להרב שער המלך שם בפ\"ז מה' מעי' דנ\"ד ע\"ג שעמד ע\"ד התוס' דפ\"ק דמציעא ד\"ה כהן דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה כו' ובמ\"ש על דבריהם הרב מוצל מאש סי' ל\"ה דאפשר דס\"ל להתוספו' דלרבא דאמר קידש אינו לוקה אפי' איסורא דרבנן ליכא וכתב עליו ומאד אני תמיה עליו איך אשתמיט מיניה סוג' דפ' משוח מלחמ' דמ\"ד דתנו רבנן אשר ארש אשה ולא לקחה פרט אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואמרי' עלה לימא דלא כר\"י הגלילי דאין כר\"י הגלילי הא אמר הירא מעבי' שבידו ומשני אפי' תימ' ר\"י הגלילי כדרבא דאמ' רבא קידש אינו לוקה עד שיבעול יע\"ש הנה מבואר יוצא מסוג' זו דהא דאמר רבא אינו לוקה לאו דוקא אלא אפי' איסורא דרבנן ליכא וכמו כן עמד מתמיה על דברי התוס' דפ\"ק דיבמות ד\"י ע\"א ד\"ה לר\"י כו' דמבואר מדבריהם דס\"ל דאיסורא דרבנן איכא היפך סוגיי' דפ' משוח מלחמה והניחה בצ\"ע יע\"ש ולכאורה היא תמיהא גדולה.
ואולם לע\"ד יש ליישב דמ\"ש בפרק משוח מלחמה כרבא דאמר רבא קידש אינו לוקה אין הכוונה לומר דכיון דאינו לוקה אפי' איסורא דרבנן ליכא אלא הכונ' לומ' דכיון דאינו לוקה אין כאן על מי שקידש איסורא דרבנן דאיתיה בתקנתא ע\"י שיגרשנה בגט וכשגיר' פקע איסורא דרבנן מיניה ולהכי אינו חוזר מעורכי מלחמה על איסור דרבנן כיון דבידו לתקן ולשלוח גט לאלמנה או לגרושה שקידש דכעין זה כתב רש\"י בפ' משוח מלחמה דמ\"ד ע\"ב על מ\"ש בגמ' מאי איכא בין ר\"י לר\"י הגלילי איכא בינייהו עבירה דרבנן כמאן אזלא הא דתנייא סח בין תפי' לתפי' עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי מלחמ' כמאן כר\"י הגלילי ופי' רש\"י עבירה היא בידו אם לא חזר ובירך דהכי אמרינן במנחות סח מברך שתיים לא סח מברך אחת עכ\"ל הרי אע\"ג דכשסח עבירה דרבנן בידו וחוזר עליה מעורכי מלחמה לר\"י הגלילי כשחזר ובירך תיקן העבירה ואינו חוזר הכא נמי אם קידש ולא בעל אע\"ג דעבירה דרבנן בידו אם גירשה או אסרה עליו בקונם שלא לבא עליה נתקן האיסור והיינו דקאמר כדרבא דאמר קידש אינו לוקה דאם היה לוקה לא היה נתקן האיסור בגירושין כיון שחייב מלקות על לאו שעבר מה שאין כן לרבא כיון דליכא אלא איסורא דרבנן גזירה שמא יבא עליה ואיתיה בתקנתא אין כאן עבירה לחזור מעורכי המלחמה כנלע\"ד.
עוד ראיתי להרב הנז' שם דנ\"א ע\"א שכתב וז\"ל עוד הקשה מוהר\"י אלפאנדרי דלפי תי' הראשון של תוס' משמע דלעולם חלין הקידושין דאי אין שליחות לא לקי כהן והוא תימא דאי אין שליחות איך חלין הקידו' וכי ראובן שקידש אשה לשמעון בלי שעשה אותו שליח יש ממש באותן קידושין כו' ומלבד מ\"ש ע\"ז הרב שער המלך אפשר עוד לומר דהתוספות ז\"ל ס\"ל כסברת מוהריק\"ו שורש ל' שמצא כתוב לאחד מהרבנים הראשונים שהכניסו ספק בלבנו בבן י\"ב שנה שקידש לו אביו אשה שצריכה גט שמצינו שזכין לאדם שלא בפניו ועוד מאחר שלא מיחה עד י\"ג שנה וחצי מאן לימא לן דלא ארצוי' ארציה קמיה ושתק וקיבל ואח\"ך חזר בו עכ\"ל ומוהראנ\"ח ח\"א סי' ע\"ז כתב שמצא כן בספר אחד ומוהר\"י מינץ הסכים עמו ועיין למוהר\"י אלפאנדרי בס' מגיד מראשית סי' ג' כתב דלדעת זו לאו דוקא קטן אלא ה\"ה גדול שקידש לו אחר אשה בלי ידיעתו דזיל בתר טעמא יע\"ש.
ואולם מרן ב\"י בא\"ה סי' מ\"ג כתב ע\"ש מהריק\"ו שורש ל' דקטן בן י\"א שנה שקידש לו אביו אשה שצריכה גט לדעת קצת הפוסקים ודבריהם תמוהים הם עכ\"ל ובתשו' בדיני קדושין סי' ז' למוהר\"י ן' ציאח ושם תשו' אחרת למרן שתמה על דברי מוהרי\"קו הללו מסוגייא דפרק האיש מקדש דמ\"ה ע\"א בעובדא דהנהו בי תרי דהוו יתבי תותי ציפי כו' ומדברי כל הפוס' שם ועיין למרן החבי\"ב ח\"אה סי' מ\"ג הגב\"י אות י\"א ציין כמה פוסקי' שעמדו על דברי מוהרי\"קו הללו יע\"ש וכולם לא ראו דברי ר\"י בר יאודה הללו שהזכיר מוהרי\"קו בשורש ל' על מקומם כי אם הדברים שהביא מוהרי\"קו לבד ומפני כך עמדו מתמיהין הרבה על דבריו וגם יחסו בדעתו דס\"ל דמי שקידש אשה לחבירו בלא דעת חבירו ושליחותו ושמע ושתק שהיא מקודשת גמורה יע\"ש.
אמנם עתה נדפס ספר הפרדס לרש\"י וכתוב שם בדכ\"א ע\"ד ששאל ר' נתן בר מכיר לר\"י בר יאודה על קטן בן עשר או בן י\"א שנה שקידש לו אביו אשה אם ימאן הקטן בקידושי אביו אם צריך גט או לאו והשיב לו אף כי הגאון התיר אע\"פ כן בעניותינו צריכא גט כי מצינו בכל התורה כולה שזכין לאדם שלא בפניו וזה גלוי שזכות הוא לאדם שמקדש לו אשה הוגנת כו' ובכל ענין אין לומר שאין לו זכות שאם לא תיושר בעיניו הרשות בידו לגרשה ולישא אחרת ואם ישרה בעיניו יקיימנה.
ועוד בכ\"מ החמירו חכמים בספק אשת איש שבכ\"מ ששנינו חולצת ולא מתייבמת היינו משום ספק אשת איש ולחומרא אע\"ג דפסלינן לה מכהן ועוד בדבר זה שלא מיחה בקידושין עד י\"ג שנה וחצי מאן לימא לן דלאו ארצויי ארצי קמיה אחר שגדל ושתק וסבר וקביל ולאחר מכאן חזר בו ואין חזרתו חזרה גמורה וצריכה הימנו גט ועוד שלא יהיו בנות ישראל הפקר ובכל ענין אין לפקפק באיסור א\"א ואם נפשך לומר נתרצה האב אמרינן נתרצה הבן לא אמרינן יש להשיב דהא לא משתעי אלא בגדול שקידש לו אביו אשה שלא מדעתו ורגלים לדבר דבגדול משתעי מדפריך ואמר דילמא שוויה שליח ואי בקטן הא אין שליחות לקטן ועוד ראיה לדבר דתפסי קידושי האב לבנו הקטן דזה אחד מן הדברים שחייב האב למולו ולפדו' וללמדו תור' וללמדו אומנו' ולהשיאו אשה והנך בקטן שהוא בן ט' שראוי לביאה ועוד ראיה אחרת דבקטן מיירי מדאמרי' חייב אדם ליטפל בבנו עד י\"ג שנה מכאן ואילך אומר ברוך שפטרני מעונשו של זה כדפטר מכאן ואילך מכלל דעד השתא בחייוב עליו כך השיבו רבותינו ע\"ה והברכה עלינו בזכותם אבל ר' שלמה בר שמשון פוטרה בלא גט מראיה שאמרו במס' קידושין וכן קטן שקידש אע\"פ ששיגר סבלונו' כו' ואף הרב קלונימוס מרומי נ\"ע פוטרה בלא גט ואין חששא באותן הקידושין ומראה ראיה בשאלתות דרב אחאי בס' הזהיר כו' ומצאתי ראיה בה\"ג שקידושין של קטן לאו כלום הן דהכי מסקנא דמילתא קטן שקידש אין קדושיו קידושין ואין כתובתו כתובה ואם נשא אשה באותן קידושין והוליד בנים ועדיין לא הגיע לי\"ג שנה ויום אחד אין קדושיו קידושין ואין כתובתו כתובה אבל בניו כשרים הם ונקראים על שמו ואם בא להוציא אין צריך ליתן גט וכשיגיע לי\"ג שנה ויום אחד יחזור ויקדש ויכתוב כתובה אחרת ואין לשהות אשתו בלא כתובה וקידושין לאחר י\"ג שנה מפני שכתובה ראשונה אין משתעבדים בה נכסים ואם בא עליה לאחר י\"ג שנה ויום אחד אע\"פ שלא קידש ולא כתב לה כתובה אחרת ומבקש לגרשה צריכה גט שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וקנאה בביאה ע\"כ ומהכא מצינא למידק מדקאמר לכשיגיע לי\"ג שנה ויום א' יחזור ויקדש מכלל דאותן קידושין הראשונים שקידש בעודו קטן ולא כלום הם שלא קנאה בביאה ואינה צריכה הימנו גט על אותן קידושין הראשונים כשלא קידשה לאחר י\"ג שנה ולא בביאה עכ\"ל ספר הפרדס לרש\"י.
מבואר יוצא מתשו' הלזו דדעת ר\"י בר יאודה לחלק בין קידושי האב לבנו הקטן לקדושי האב לבנו הגדול דקידושי האב חשיב זכות לבנו הקטן אבל לא לבנו הגדו' דדייק ונסיב וגם לגבי קטן אמרי' שנתרצה כי היכי דאמרי' באב לא כן בגדול דשמא נתרצה האב אמרינן שמא נתרצה הבן לא אמרינן ובכן סרו תלונות הרבנים הנ\"ל מעליו אלא שסברא זו דחאוה שלשת הרועים הר\"ש בר שמשון ורבינו קלונימוס מרומי ובעל הלכות גדולות ז\"ל." + ], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסורין שאין להם ביטול וכן \n פרוטה שנתערבה בכיס כו' לא מעל עד שיוציא את כל הכיס. ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ וז\"ל ג\"ז משנה שם ופסק כחכמים והטעם שאין מעילה מן הספק לדעת חכמים הילכך לא מעל עד שיוציא האחרונה דאז הוי ודאי וא\"ת ולבטיל ברובא וי\"ל דדבר שיל\"מ הוא א\"נ מטבע חשיב ולא בטיל ע\"כ עיין במ\"ש הרמ\"ל כאן בפרקין ולקמן בע\"ה נעמוד על דבריו.
ודע שהר\"ן בפרק א\"צ ספוקי מספ\"ל אי בדשיל\"מ אזלינן בתר רובא שכתב שם וז\"ל אלא שאני חוכך הכא אי אזלינן בתר רובא בדבר שיל\"מ כיון דקי\"ל אפילו באלף ל\"ב וסיים ואפשר דהתם שאני דאתחזק איסורא עכ\"ל וקשיא לי טובא אמאי לא פשיט מר ספק זה מאותה שאמ' בפ\"ק דביצה ד\"ז ע\"ב כי לא בדק אימור מאתמו' הואי וכמ\"ש התוספות ואף הוא ז\"ל הביא דברי התוספו' דמבואר דכל דלא אתחזק איסורא אזלינן בתר רובא אפילו בדבר שיל\"מ כמו שיע\"ש ואי תיקשי לך עיקר דברי הר\"ן שם בפ\"ק דביצה דבתחי' דבריו כתב דבדבר דלא אתחזק איסורא אזלינן בתר רובא אפי' בדשיל\"מ ובסוף דבריו נראה דספו' מספ\"ל וכתב ואיכא מאן דשרי אפי' ביום ראשון של ר\"ה כו' משום דרובן של בצים לאו בני יומן נינהו ואזלי' בתר רובא כו' דמבוארים דבריו דאיהו ספוקי מספ\"ל הא ודאי לא קשיא דהתם לא מספ\"ל אלא אי רובן של בצים לאו בני יומן נינהו או לאו דאיהו ז\"ל משמע ליה כסברת המרדכי דבצים הוו כדבר המתכבד בכל יום ולא הוו רובן מאתמו' ולכן כתב הדברים בשם יש מי שאומר דרובן של בצים לאו בני יומן נינהו. אכן הכא בפרק אין צדין דמשמע דפשיטא ליה כסברת יש מי שאומר דרובן של בצים לאו בני יומן נינהו וקמעייל נפשיה לספקא אי אזלינן בתר רובא בדבר שיל\"מ בדבר דלא אתחזק איסורא קשה טובא אמאי לא פשיט ליה האי ספקא ממש\"ל בפ\"ק כמדובר ואפשר דההיא לא מכרעא ליה להר\"ן ז\"ל דאיכא למימר בפירוש אותה סוגיא דאף כי לא בדק מערב י\"ט נמי דביצה אסו' מספקא דבדשיל\"מ לא אזלינן בתר רובא אפי' בדבר שלא אתחזק איסורא וכי קאמר תלמודא התם כי לא בדק אימור מאתמו' הואי לאו למימרא דכי לא בדק איכא למיתלי דמאתמו' הואי ושרייא אלא הכי קאמר כי לא בדק אימור מאתמו' הואי ואסירא מספקא ונ\"מ דאי אסירא ודאי דכל שנתערבה ביצה זו באחרות כולם אסורות דביצה שנתערבה באלף כולם אסורות אבל אי אסירא מספקא כל שנתערבה באחרות כולם מותרות לסברת ר\"ת באותה ברייתא דמייתי תלמודא בפר\"ק דביצה דקתני ואם נתערבה באלף כולם אסורות דקתני אודאי ולא אספקא וכמ\"ש מרן ב\"י בי\"ד סימן נ\"ז וס\"ס ק\"י יע\"ש והתוס' דאזלי בשיטת ר\"י דס\"ל דאף ספק ביצה שנתערבה באחרות כולם אסורות הוצרכו ליישב ההיא דאמרינן לעיל כי לא בדק אימור מאתמו' הואי לפי שיטתו דלדידיה אין מקום ליישב כמ\"ש דהא לדידיה אין מקום לחלק בין ביצה האסורה בודאי לאסורה מספק ובכן לדידיה שמעינן שפיר מאותה סוגיא דלעיל דבדבר דלא אתחזק איסורא אזלינן בתר רובא אפי' בדבר שיל\"מ וכי תימא א\"כ ספק ביצה שנתערבה באחרות לדעת ר\"י תהיה מותרת כיון דאיכא רובא בדבר דלא אתחזק איסורא הא ודאי בורכא היא דספק ביצה שנתערבה באחרו' כיון דכשנפל הספק בביצה אסרינן לה דליכא אלא ספק שקול כשנתערבה אח\"כ אע\"ג דאיכא רובא דהיתרא הו\"ל איתחזק איסורא ולא אזלינן בתר רובא וכמבואר בדברי הרשב\"א בתורת הבית.
מיהו הר\"ן ספוקי מספק\"ל בפירוש אותה ברייתא דפר\"ק דביצה אי קאי אודאי כר\"ת או קאי אספקא כר\"י וכמ\"ש הפ\"ח בי\"ד סימן ק\"י ס\"ק מ\"ג ולהכי חוכך בדבר זה ג\"כ אי אזלינן בתר רובא בדשיל\"מ בדלא אתחזק איסורא ואי מפרשינן ההיא סוגיא דלעיל כמ\"ש התוספות לדעת ר\"י או כמ\"ש לדעת ר\"ת ואין ולאו ורפייה בידיה ודוק. וא\"נ אפשר לומר דמה שהר\"ן חוכך בדבר זה ולא פשיט ליה מההיא דפ\"ק דביצה הוא משום דהכא גבי לוקח ביצים מהנכרי איכא למגזר שמא ילך לבתי דידהו למזבן דאז הו\"ל קבוע וליכא טעמא דרובא כמ\"ש הר\"ן בפ\"ק דביצה ואשכחן כי האי גזירה גבי בעלי חיים דחשיבי ולא בטלי דגזרינן אטו יקח מהקבוע כדאיתא בר\"פ התערובות עלה דקתני מתניתין כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות ימותו כולם דפריך תלמודא ונכבשינהו כי היכי דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני רבא גזרה שמא יקח מהקבוע ומבואר מדברי התוספות שם עלה דמתניתין ובפרק ג\"ה דצ\"ה ד\"ה ה\"נ דאף בפירש א' מהם ממילא מהרוב אסור גזרה שמא יקח מהקבוע ולזה הסכים הרא\"ש שם בפרק ג\"ה ובנו הטור בי\"ד סימן ק\"י יע\"ש. ואף שהר\"ן שם בפרק ג\"ה דתשי\"א נראה שנוטה דעתו לס' ר\"ת דכל דפריש ממילא לא גזרינן שמא יקח מהקבוע אפשר דלענין הלכה למעשה חוכך לסברת ר\"י בעל התוס' דאף בפירש ממילא אית לן למיגזר שמא יקח מהקבוע ובכן מהאי טעמא כתב בפרק א\"צ שהוא חוכך אי אזלינן בדשיל\"מ דחשיב דאפי' באלף ל\"ב דאע\"ג דלא אתחזק איסו' אפשר דאיכא למיגזר אטו שמא יקח מהקבוע כי היכי דגזרינן גבי ב\"ח דחשיבי ולא בטילי וכמדובר והשתא מש\"ה לא פשיט מר ספקו הלז מסוגיא דפ\"ק דביצה דאזלינן בתר רובא בדבר דלא אתחזק איסורא גבי ביצה הנמצאת בקינה של תרנגולין דליכא למגזר אטו שמא יקח מהקבוע משא\"כ הכא וכמדובר.
ואם כנים אנחנו בזה בכונת דברי הר\"ן הנה ממילא עלו ובאו מן הישוב כל מה שהקשה הרב התנא על דברי הר\"ן הללו בספר מש\"ל כאן בפרקין ותחי' דבריו הוקשה לו למה זה מעייל הר\"ן נפשיה לספקא אי אזלינן בתר רובא בדבר דלא אתחזק איסורא בדשיל\"מ ואמאי לא פשיט לה מהא דפריך בפרק התערובות ונכבשינהו כי היכי דניידי ונימא כל דפריש מרובה פריש הרי דאף באיסו' דאין להם ביטו' אזלינן בתר רובא משום דלא אתחזק איסו' ולזה נדחק לומר דס\"ל להר\"ן דיש חי' בין דשיל\"מ לשאר איסורים דאין להם ביטו' ובדשיל\"מ דוקא הוא דמספק\"ל דלא אזלינן בתר רובא עכ\"ל יע\"ש ודבר זה לא ניתן ליאמר לק\"ד דהא כל חיליה דהר\"ן דחוכך בדשיל\"מ אי אזלינן בתר רובא אינו אלא מדאשכחן שהחמירו בו ואמרו שאפי' באלף ל\"ב וא\"כ כל דאשכחן בשאר איסורין שאין להם ביטו' אפי' באלף דאזלינן בהו בתר רובא מה מקום יש לחלק בין דבר שיל\"מ לשאר איסורים.
וע\"פ האמו' בכונת דברי הר\"ן ליכא מינה ראיה שהיא גופה קא מספ\"ל להר\"ן אי גזרינן שמא יקח מהקבוע הכא גבי דשיל\"מ כי היכי דגזרינן התם וכמדובר תו ק\"ל להרב ע\"ד הר\"ן מההיא דתניא בתוספתא דדמאי פ\"ג מצרפים פירות ח\"ל על פירות שנה שניה כדי שירבו על פירות ג' לפוטרן ממעשר שני וכן מצרפים פירות על פירות ג' כדי שירבו על פירות ד' לפוטרן ממעשר עני וכן מצרפין פירות ח\"ל על פירות של ערב שביעית כדי שירבו על פירות שביעית לפוטרן מן הביעור ע\"כ הרי דאזלי' בתר רובא לפטור הפירות ממעשר שני וממעשר עני ומן הביעור אע\"ג דכלהו חשיבי דשיל\"מ וה\"נ הוקשה לו מאות' שאמרו בפ\"ב דמציעא דכ\"ו גבי מעות שנמצאו בהר הבית חולין דאזלינן בתר רוב שתא דמעות הנמצאים שם חולין אע\"ג דמעשר שני בירוש' דשיל\"מ הוא וה\"נ אמרו בפ\"ק דפסחים ד\"י גבי תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעשר שני אי רוב חולין חולין אי רוב מעשר מעשר יע\"ש א\"ד ז\"ל.
וע\"פ האמור בכונת דברי הר\"ן ליכא תברא מחדא מינייהו למה שנסתפק הר\"ן בפרק א\"צ דשאני כל הני דליכא למיגזר בהו שמא יקח מהקבוע ולהכי אזלינן בהו בתר רובא משא\"כ בלוקח בצים מהגוי דאיכא למגזר בהו אטו שמא יקח מהקבוע כמדובר. וכי תאמר אלי בלוקח פירות מן השוק בשנה ג' או רביעית או של שביעית הרי איכא למיגזר שמא ילך לבית המוכר ואז הו\"ל קבוע וליכא רובא ואפ\"ה התירו לקנות מן השוק ולא גזרו שמא יקח מהקבוע ואמאי לא פשיט הר\"ן עיקר סברתו מהתם דאזלינן בתר רובא ולא גזרינן שמא יקח מהקבוע הא לא קשיא דאיכא למימר דבדמאי ושביעית הקלו ולא גזרו שרוב עמי הארץ מעשרין הן ונזהרים מפירות שביעית וכ\"כ הראב\"ד בפ\"א מה' מעשר שני די\"א דבדמאי אזלינן בתר רובא אף בדשיל\"מ יע\"ש ואף בפירות שביעית נמי הקלו מה\"ט כמ\"ש התוספות בפ\"ב דכתובות דכ\"ד ע\"א ד\"ה שלי חדש ובפרק עד כמה ד\"ל ד\"ה מתני' יע\"ש ועוד דפירות שביעית לענין הביעור דשני חשיב דשאל\"מ לכ\"ע וכמ\"ש הראב\"ד ברפ\"ז מה' שמיטה ויובל וא\"כ איכא למימר דלפוטרן מהביעור דקתני בברייתא היינו מהביעור השני ואף לביעור הראשון ס\"ל לר\"א ור\"י דפירות שביעית אית להו ביטו' כשאר איסורים בנ\"ט ולא חשיבי דשיל\"מ וכמ\"ש הראב\"ד שם ואיכא למימר דהך ברייתא אתיא כר\"א ור\"י באופן שדברי הר\"ן נקיים המה מכל תלונות הרב לפי האמור ומדובר.
ובמ\"ש עוד מרן כ\"מ דמטבע חשיב ולא בטיל מדאורייתא וה\"נ דשיל\"מ לדעתו לא בטיל מדאורייתא תמה עליו הרב מש\"ל מהיכן שמיע ליה כן וכבר עמדו ע\"ז ג\"כ הרב ברכת הזבח בחי' למעילה סוף פ\"ב ע\"ד התוס' שם שנראה מדבריהם כמ\"ש דמטבע חשיב ולא בטיל מדאורייתא שהק' כן דמהיכן שמיע להו כן וכן הק' הפ\"ח בי\"ד סימן ק' סק\"ג יע\"ש וע\"ע להתוס' בפרק מרובה דס\"ט ד\"ס כל הנלקט שכתבו בהדיא דשיל\"מ דאסו' אינו אלא מדרבנן יע\"ש אך מדברי התוספות פ\"ק דמציעא ד\"ו ד\"ה קפץ משמע דבריה דלא בטלה משום דבר חשוב הוא מן התורה ועיין בש\"מ שם שכתב דכונת התוס' דאע\"ג שאינו אלא מדרבנן יש בידם לבט' ד\"ת יע\"ש ועיין למרן החבי\"ב בי\"ד סימן ק\"א הגב\"י אות ל\"ח ובספר פלתי שם ר\"סי ק' יע\"ש.
ואת זה ראיתי למרן מלכא מהרח\"א בספר עה\"ת פרשת ויקרא די\"ב ע\"א שכתב דמאחר שחכמים אמרו דמטבע ודשיל\"מ לא לבטלו ממילא מעל מן התורה ומביא אשם מעילה דומה למ\"ש בפרק הנזקין ופסקו הר\"ם במז\"ל בפי\"ח מה' מע\"הק גנב והקדיש ושחט אחר בחוץ חייב כרת אף שיאוש כדי לא קני אוקמוה רבנן ברשותיה לחייבו כרת ה\"נ מאחר שאמרו רבנן שאין לו ביטו' מביא אשם מעילה עכ\"ל ודבריו תמוהים שאם מן התורה מטבע ודשיל\"מ בטלי ברובא ולא מחייב בקרבן היכי אתו רבנן ואמרי דלא בטיל ומחייביה ליה בקרבן מעילה וקמייתי חולין בעזרה והא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התור' בקום עשה אלא בשב ואל תעשה כדאיתא בפ' האשה רבה ד\"ץ וההיא דפ' הנזיקין דאמרו אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עליה כרת לאו ראיה היא כלל שכבר כתבו התוספות שם דמשום הפקר ב\"ד נגעו בה וכדאמרינן בפ' האשה רבה דהפקר ב\"ד הפקר וממילא מיחייב כרת אבל בעלמא אין כח ביד חכמי' לעקור דבר מן התורה בק\"ע וזה ברור ומדברי התוספות בספ\"ב מבואר כן היפך דברי הרב וצ\"ע וע\"ע בדברי הרב שם בסוף הספר דקמ\"ב ע\"ב ובס' פלתי לי\"ד רס\"ק ולכאורה עלה על דעתי ליישב דברי מרן כ\"מ בדוחק דמ\"ש דמשום טעמא דמטבע חשיב ולא בטיל ומשום דשיל\"מ מיחייב במעילה לאו בקרבן מעילה דאוריי' אלא במעילה דרבנן ולחייבו הקרן על דרך שאמרו בריש מעילה ד\"ב מאי מועלין בהן מדרבנן וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות מעילה ה\"ו ובפ\"ו ה\"ב ואע\"פ שלא פירש דבריו מרן ז\"ל דמדרבנן קאמר כיון שהדבר ידוע דהאי מילתא דמטבע חשיב ולא בטיל וכן דשיל\"מ אינו אלא מדרבנן לא הוצרך מרן ז\"ל לפרש דממילא משתמע כמובן.
מיהו הא ודאי בורכא היא מאחר דמדברי התוס' במעילה מבואר דס\"ל דמדאורייתא מטבע חשיב ולא בטיל אלו היה כונת מרן לומר דמדרבנן הוא דלא בטיל כל כי האי הי\"ל לפרשו ועוד דמדבריו ספ\"ה מה' נדרים הט\"ז משמע דס\"ל דדשיל\"מ מדאורייתא לא בטיל שכתב שם דטעמא דגבי אוסר פירותיו על חבירו בנדר וכן גבי פירות תרומה דאמרינן דאסור בגדוליהן אפילו בדבר שזרעו כלה דאיכא טעמא דזה וזה גורם משום דהוו דשיל\"מ וחמירי כהקדש יע\"ש ומבואר מדבריו שם דאסורין מדאורייתא לדעת רבי' וכבר עמד על דבריו שם ידידינו הח' השלם והכולל עצ\"ור כמוהר\"ש סורנאגה נר\"ו בס' פרשת הכסף שם יע\"ש ואיברא שיש מקום שם לומר בדברי מרן דמדרבנן קאמר וקאי אפירות תרומה דוקא ולא אאוסר פירותיו על חבירו דאסיר מדאורייתא וכמבואר שם יע\"ש שוב ראיתי בספר צאן קדשים בחי' למעילה שכתב ע\"ד התוספות שחסר לשון בדבריהם וכצ\"ל וי\"ל דמעי' מדרבנן קאמר א\"נ וכו' וכתב שכן מצא כתוב בספרי ישנים בדברי התוספות ועפ\"ז העלה מן הישוב ג\"כ דברי מרן כ\"מ דמדר' קאמר דחייב במעילה וכמדובר והן דברים המתיישבים על הלב.
ועיין בספר פלתי בי\"ד רס\"י ק' דף קכ\"ד שיישב עוד דברי מרן והתוספות ולעיקר קושיית התוספות שהק' אמאי לא בטיל פרוטה זו בשאר פרוטות עיין בפ' משילין דאמרינן איסורא בטיל ממונא לא בטיל והנה הרב מ\"ל רצה להביא ראיה דמטבע לא בטיל מדאו' מאותה שאמרו בפ' הוציאו לו דנ\"ה דטעמא דר\"י דאמר דלא היו שופרות לקיני חובה הוא משום חטאת שמתו בעליה ודאי ופרש\"י דהולכות לים המלח ואם איתא דמטבע יש לו ביטו' אמאי פוסלות אותם לבטלה ברובא עיין בספר עדות ביעקב בלקוטיו סימן קל\"ח וע\"ע בספר פלתי בי\"ד ריש סימן ק' דקכ\"ד ע\"ב ומשם הרב כמהר\"י אלפ'אנדארי הביא עוד ראיה מאותה ששנינו המפרי' מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין ופרש\"י משום דבכל מנה מצי למימר זה הפריש לשלמים ואם איתא ניזיל בתר רובא ורוב המעות יש בהן מעילה עכ\"ל.
ואת זה ראיתי בקונט' גט מקושר להרב מהרי\"ט אלגאזי נר\"ו דע\"ד ע\"ב שכתב דראיית מוהרי\"א הלזו אינה ראיה משום דענין ביטול ברוב לא נאמר אלא בדבר שהיה ניכר בפ\"ע תחילה ואח\"ך נתערב אבל בדבר שתחילת ביאתו לעולם הוא מעורב לא בטיל והביא ראיה לדבר ממה שדקדקו התוס' בקושייתם במעילה להק' בחלוק' דנפלה פרוטה של הקדש לכיס ולא אחלוקה באומר פרוטה בכיס זה הקדש והביא דברי המרדכי בחולין דתש\"ה ע\"ב סי' תשל\"ז שכתב וז\"ל א\"נ ליכא למימר ביטול ברוב אלא בדבר שהיה ניכר בעצמו תחילה ואח\"ך נתערב אבל בדבר שתחילת ביאתו לעולם הוא מעורב ליכא למימר דבטיל עכ\"ל וכתב עוד דלפי דעת הרבנים הנז' דלא משמע להו לחלק בהכי יש להביא ראיה דמטבע חשיב ולא בטיל מן התורה מאותה ששנינו בנזיר דכ\"ד גבי סיפא דהך מתני' דהמפריש מעות לנזירותו דקתני מת והיו לו מעות סתומי' יפלו לנדבה כו' ופריך התם והלא דמי חטאת מעורבים בהם ומשני אמר ר\"י הל' היא בנזיר ר\"ל אמר לכל נדריהם ונדבותם אמרה תורה מותר נדר יהא לנדבה ע\"כ ואם איתא דמטבע יש לו ביטול מאי פריך והלא דמי חטאת כו' הא איכא רובא דהיתרא דמעות עולה ושלמים הוא רובא לגבי מעות חטאת ומן התורה חד בתרי בטיל וא\"כ אמאי אצטריך קרא לר\"ל והלכה לר\"י כיון דבלא\"ה מן התורה חד בתרי בטיל אם לא דעכ\"ל דה\"ט דאצטריך קרא משום דמטבע לא בטיל מן התורה מיהו אי אמרי' דכל דבר שתחי' חלות איסורו הוא מעורב לא שייך בו ביטול אין כאן ראיה את\"ד נר\"ו. וראיתי להמרדכי גופיה בפ\"ק דשבת דקע\"א ע\"א סי' רנ\"ט שכתב דגיגית מלאה ענבים ובועטים אותם במקלות ושוהא שם היין מותר לעשות בברזא בשבת לשתות שהרי משקים הרבה יצאו בע\"ש חוץ לענבים בגיגית ואפי' יוצא בשבת מן הענבים מתבטל הוא במשקים של היתר שכבר יצאו ולא דמי לדשיל\"מ שיכול להמתין עד לאחר השבת דאפי' באלף לא בטיל דהני מילי כשהאיסור בעין בתחיל' ואח\"כ נתערב בהיתר במינו אבל הני לא ניכרו מעולם אלא מעט מעט שיוצאין מתערבין שם עם המשקי' של היתר שיצאו מאתמול ואפי' עצים שנשרו מן הדקל בי\"ט מותר להסיקן בי\"ט ע\"י שמרבה עליהם עצים מוכני' ומבטלן כיון דלית איסורא בעיניה אע\"ג שהעצים מוקצין בעין הן וכן חבית מלאה ענבים כו' שמעט שיוצא בשבת מתערב ומתבטל עם היין שהיה כבר עכ\"ל הרי שכתב דכל איסור שלא ניכר מעולם בפ\"ע דמיד שיצא לעולם נתערב בהתר מתבטל הוא ואפי' בדשיל\"מ דאין לו ביטול כל כי האי גוונא בטל הוא וזה נראה לכאורה היפך מ\"ש בחולין דליכא למימר ביטו' ברוב אלא בדבר שהיה ניכר בפ\"ע תחי' ואח\"ך נתערב ויש לחלק וכמובן.
שוב ראיתי להרב מ\"ל בפ\"א מה' טומאת צרעת הי\"ד שקיל וטרי בדברי המרדכי שבסו' חולין ועשה לו סמוכות לחילוק הנז' מאותה שאמרו בפ' בהמה המקשה דס\"ט מהו לגמוע את חלבו כו' יעש\"ב מיהו מדברי התוס' בפ' מרובה דס\"ט ע\"א ד\"ה כל הנלקט שכתבו וז\"ל וא\"ת כי קאמר כל המתלקט הא לא היה מועי' למה שגידל אח\"ך וי\"ל דמ\"מ מה שהיו יכולין לתקן היו מתקני' ועוד דשמא היה בטל ברוב ואע\"ג דדשיל\"מ אפי' באלף לא בטי' מ\"מ מדאורייתא בטיל עכ\"ל הרי דמשמע להו דאפי' בדבר שנתערב מתחי' ואינו ניכר מעולם אמרי' דבטי' ברוב אלא דספוקי מספ\"ל וכתבו הדבר בלשון שמא ע\"ש ובספר אסיפת זקנים שם כתוב וז\"ל א\"נ הא דאמרינן דלא בטי' היינו באיסור שניכר ואח\"כ נתערב אבל זה שלא הוכר מעולם מתבטל עכ\"ל וע\"ע במ\"ש מרן ב\"י בה' שבת סי' שי\"ח בשם הא\"ח דהקוצץ פרי שלא נגמר בשולו לחולה בשבת אסור לבריא משום מוקצה ואפי' חלה מבע\"י שאין הכנה במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך עכ\"ל ועיין להרב מ\"א בסק\"ח ודוק וכבר עמדתי בכל זה בספרי הקטן שורשי הים ח\"א בהלכות י\"ט שורש ברירה יע\"ש.
וראיתי עוד להרב מ\"ל דתהי על ראיית מוהרי\"א מההיא דמפריש מעות לנזירותו דאין זו ראיה כלל דביטו' לא שמענו אלא לבטל האיסור להתירו לכתחי' אבל אם הרוב איסור נהי דאיסורא איכא אבל לחייבו מלקו' או כרת או קרבן זו לא שמענו כו' וא\"כ היכא דאיכא בדמים הללו דמי חטאת ועולה ושלמים כל שלא נהנה כי אם שיעור דמי השלמים פשיטא דאין לחייבו דאימור דמים הללו דמי שלמים הם עכ\"ל ודבריו תמוהים טובא שהרי מבואר בפ' בן סורר דס\"ט דאפי' בדיני נפשות אזלינן בתר רובא ומייתינן לה מדתנן אחד אומר בשניים בחדש ואחד אומר בג' עדותן קיימת שזה יודע בעבורו של חדש וזה אינו יודע דרובא דאינשי טעו בעבורא דירחא ומדתנן בת ג' שנים ויום א' חייבים עליו משום אשת איש ואע\"ג דאפשר דאיילונית היא יע\"ש ובפ' עשרה יוחסין ד\"פ קאמר ר\"י מכין ועונשי' על החזקות וכ\"ש רוב דרובא וחזקה רובא עדיף כנודע וכן ראיתי למרן מלכא מהרח\"א נר\"ו הובאו דבריו בס' שולחן גבוה חי\"ד ה' תערובת סי' כ\"ט דנ\"א עמד מתמיה בזה על דברי הרב מ\"ל הללו ואיהו נר\"ו אייתי בידיה ההיא דר\"פ החולץ עלה דמתני' דס' בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון יוציא והולד כשר וחייבים באשם תלוי ופרכינן ולימא הלך אחר הרוב דיילדן לט' ופי' רש\"י וליתי חטאת דודאי בר קמא הוא ואשת אח בת בנים בעל עכ\"ל מוכח בהדייא דכל דאיכא רוב איסור חשבינן ליה כאילו כולו איסור ואמרינן דודאי נהנה מן האיסור ומחייב בקרבן והיינו דאמרי' בכריתו' בפ' ספק אכל לענין אשם תלוי דחתיכה מב' חתיכו' שנינו למימרא דדוקא בשיש שם אחד של איסור ואחד של היתר דאילו היה כאן שתי חתיכות של חלב וא' של שומן כיון דרובא דאיסורא נינהו מחייב חטאת כמבואר ובפ' המפלת דכ\"ט אמר ריב\"ל עברה נהר והפילה מביאה קרבן ונאכל הלך אחר רוב נשים דולד מעלייא ילדן יע\"ש וכן מתבאר מדקי\"ל כל קבוע כמע\"מ דמי מן התור' ובעינן התם בפ\"ק דכתובו' דט\"ו מנ\"ל דאמר קרא וארב לו וקם עליו ורבנן פרט לזורק אבן לגוי כו' ומוקמינן לה בדאיכא ט' ישראל וגוי א' דהו\"ל גוי קבוע וכל קבוע כמע\"מ דמי ע\"כ הרי דאי לאו מטעם קבוע היינו אומרים דודאי לישראל כיוין וקטלינן ליה ולא חיישינן לספקא שמא כונתו על הגוי היה ומ\"ג למאי דמפרש הרמ\"ה הובאו דבריו בס' אסיפת זקני' דכולה שמעתין בדלא ידיע אי ישראל הרג אי נכרי הרג יע\"ש דשמעינן מינה שפיר דאי לאו מטע' קבוע הוה קטלינן ליה מבלי פנו' במה הצד דילמא גברא קטילא קטל אשר לא מבני ישראל המה ועיין בשמעתא דפ\"ק דחולין גבי ההיא דאמרינן התם מנ\"ל דאזלינן בתר רובא ובעו למפשטא מהורג את הנפש יע\"ש אלו דברי הרב מוהרח\"א נר\"ו יע\"ש וסבור הייתי ליישב דברי הרב מ\"ל דמשמע ליה לחלק בין רובא ומיעוטא דאיתיה קמן כההיא דמפריש מעות לנזירותו דאיכא קמן מעות חטאת ומעות עולה ומעות שלמים ונהנה בא' מהם ואינו ידוע אם הן מאותן שחייבים עליהן קרבן מעילה או לא דכל כה\"ג דאקבע היתרא קמן איכא למיתלי בהתירא שלא לחייבו קרבן או מיתה וה\"נ לדידיה באוכל חתיכה א' מג' חתיכות שתים של חלב וא' של שומן לא מחייב חטאת קבועה ולא אמרו בפ' ספק אכל באוכל חתיכה א' מב' חתיכות אלא לאפוקי אוכל חתיכה א' ס' חלב ס' שומן ולאו דוקא חתיכה מב' חתיכו' שה\"ה בג' חתיכות לדעת הרב כיון דאקבע היתרא קמן אבל ברובא דליתא קמן אזיל ומודה הרב דאזלינן ביה בתר רובא בין למיתה ובין למלקו' וההיא דכתובות בענין קבוע דאיכא ט' גויים וא' ישראל דהוה אזלינן בתר רובא אי לאו טעמא דקבוע אע\"ג דרובא ומיעוטא קמן איכא למימר דכיון דאנו באים לדון על כונתו לאיזה מהן כיוין כרובא דליתיה קמן דמי ואמרינן דודאי לרובא כיוין ופי' הרמ\"ה שכתבנו לא שמיע ליה להרב דלדידיה משמע ליה כפי' רש\"י מיהו הא ודאי לא ניתן ליאמר דאי ברובא דליתיה קמן אזיל ומודה הרב דאזלינן בתר רובא לקרבן ולעונשים ולא חיישינן למיעוט' כ\"ש דלא הוה לן למיחש למיעוטא ברובא דאיתיה קמן דהא רובא דאיתיה קמן עדיף טפי כדמוכח בפ\"ק דחולין די\"א עלה דבעי תלמודא מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא דפרכינן מנ\"ל דכתיב אחרי רבים להטות וקאמר רובא דאיתיה קמן לא קמבעיא ליה כי קמבעייא ליה רובא דליתיה קמן יע\"ש ותדע עוד שהרי היכא דאיכא חזקה ומיעוטא נגד רובא דליתיה קמן לא אזלינן בתר רובא וחשבינן ליה כפלגא ופלגא כדמוכח ביבמות ריש פרק האשה בתרא דף קי\"ט גבי האשה שהלכה בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלה לא תנשא ולא תתייבם דאע\"ג דרוב מתעברות ויולדות כיון דמיעוט אינן מתעברות ואיכא חזקה דבחזק' יבום עומדת מה\"ט לא תנשא ולא תתייבם ואלו ברובא דאיתיה קמן אע\"ג דאיכא חזקה ומיעוטא אזלינן בתר רובא כדמוכח בפ' עשרה יוחסין ד\"פ גבי עיסה בבית ושרצים וצפרדעי' שם וכמ\"ש רש\"י והריטב\"א שם יע\"ש באופן שדברי הרב מ\"ל תמוהים ועומדים וצ\"ע ועיין להתוס' בפ\"ק דסנהדרין ד\"ג ע\"ב ד\"ה בדיני ממונות לא כל שכן יע\"ש.
עוד ראיתי להרב מ\"ל שם הביא ראיה אחרת ע\"ש מוהר\"י אלפאנדארי דמטבע לא בטיל מן התורה ממ\"ש רש\"י בסוף מציעא וז\"ל דכיון דתקינו רבנן ד' זוזים מתרומת הלשכה וזה מוחל עליהן נמצאו לו ד' זוזים שאין לציבור חלק בהם והם קונים מהם קרבנות צבור ואינן באים משל צבור ע\"כ ומדלא אמרינן דבטלי הנך ד' זוזי ברוב ש\"מ דמטבע חשיב ולא בטיל עכ\"ל וראיה זו מקום יש בראש לדחותה מאותה שאמרו בפ' משילין וכתבנוה לעיל דאיסורא בטיל וממון שיש לו בעלים לא בטיל וכמובן וכעת צ\"ע.
והנה בענין זה דדבר שיל\"מ כתבו התוס' בפ\"ק דביצה ד\"ג ע\"ב ד\"ה ואחרות באחרות תימא דא\"כ אוסר ספק ספקא ובהתערובו' דקאמר מי איכא דאסר ס\"ס באיסורי הנאה אמאי לא פשיט ליה מהכא דאסרינן אע\"ג דאיכא ס\"ס בשלמא ההיא דלעיל דאמר וספקא אסו' נתערבה באלף כולן אסורות נוכל לפרש כדפירש ר\"ת ז\"ל נתערבה באלף אאיסור קאי ע\"כ וכתב הרב משפט צדק ח\"א ס\"ס ל\"ב וז\"ל ואע\"ג דקאמ' תלמודא א\"ה אימא סיפא כו' אי אמרת בשלמא ס' י\"ט ס' חול הוי דשיל\"מ כו' דנר' מזה דקאי אספקא ולא אודאה נאמר לדעת ר\"ת ז\"ל דהיינו דוקא לרבא דאית ליה הכנה שהיא מדאורייתא אכן לדידן אע\"ג דקי\"ל כהכנה דרבה עכ\"ז הוא מדרבנן וכמ\"ש הר\"ן על ההלכות שפסק דקי\"ל ה' כרב דאית ליה הכנה עכ\"ל וחזרתי על דברי הר\"ן ולא מצאתי מקום שכתב דהכנה דרבה לדידן הוא מדרבנן ואדרבא מדבריו בכוליה פ' קמא דביצה נראה בהדייא דס\"ל שהיא מדאורייתא זולת גבי נולד בשבת שאסורה בי\"ט שלאחריו שאז אסורה מדרבנן ומשום דמיחזי כעין הכנה יע\"ש.
גם מ\"ש דמדקאמ' תלמוד' א\"ה אימא סיפא כו' משמע דקאי אספיקא ולא אודאה לא כן אנכי עמדי דאדרבא משמע דקאי אודאה דאי קאי אספיקא היכי ניחא ליה לתלמודא לטעמא דרב יוסף ור\"י סיפא דכולם אסו' דמפרשי לה בס' י\"ט ס' חול דמדקאמר א\"ה אימא סיפא כו' משמע דהשתא דמפרשי ספיקא אסורא בספק טריפה הוא דקשיא לן סיפא לרב יוסף ולר\"י אבל אי מפרשי' לה בס' י\"ט ספק חול ניחא אפילו לרב יוסף ולדברי הרב מ\"צ שסובר דסיפא קאי אספיקא אכתי אפי' כי מפרשינן דספיקא קאי אספק י\"ט ספק חול ק' סיפא לרב יוסף אמאי כי נתערבה באחרות כולן אסורות כיון דמעיקרא היא גופא קשיא לן אמאי אסורה וכ\"ש כי נתערבה באחרות אלא ודאי דה\"ק תלמודא אא\"ב ס' י\"ט ס' חול הו\"ל ודאה דשיל\"מ ומשו\"ה תני סיפא דאם נתערבה באחרות שכולן אסורות אא\"א ס' טריפה א\"כ הו\"ל ודאה דשאל\"מ וכ\"ש ספיקא ותבטל ברובא וכ\"כ הרב המאור וע\"פ פירוש זה מינח ניחא לי מה שהק' הש\"כ בי\"ד סי' ק\"ב עמ\"ש מרן בשולחנו הטהור בשם יש מי שאומר דדבר שיל\"מ לא אמרי' אלא כשההיתר ודאי ובידו ולא בספק ולפיכך ביצה של ס' טריפה לא מיקרי דשיל\"מ כו' והקשה עליו למה כתב בשם יש מי שאומרים וסוגייא מוכח הכי דאי אפילו בס' טריפה מיקרי דשיל\"מ מאי פריך תלמודא אא\"ב ס' י\"ט ס' חול כו' אא\"א ס' טריפה הוי דשאל\"מ ואמאי לא מוקי לה בביצה של ספק טריפה דהוי דשיל\"מ אלא ודאי דאף בכה\"ג מיירי דבר שאין לו מתירין ועיין בס' בני חיי שם.
ועפ\"י האמור משם הרב המאור ז\"ל ניחא שכתב הדברים בשם יש מי שאומר מאחר שלדעת ר\"ת ז\"ל אי אפשר לחלק חלוקא דסיפא דנתערבה באחרות אם לא בודאה ולא בספיקא דהא לשיטת ר\"ת בס\"ס לא מהני דשיל\"מ לאסור וכמו שאכתוב לקמן בע\"ה וא\"כ עכ\"ל דלדידיה כי פריך אימא סיפא כו' הכונה כמו שפי' הרב המאור דהו\"ל ודאה דשאל\"מ דאלו כשהביצה עצמה היא בספק אז כשנתערבה באחרות אפילו דשיל\"מ אינה נאסרת דאז הו\"ל ס\"ס וע\"פ האמור בשם הרב המאור ניחא לי נמי אותה ראייה שהביא הרב מנחת כהן בדקי\"ג ע\"ד לסברת ר\"י דחלוקה דנתערבה קאי אספיקא מדקאמר ר\"א בסוף הסוגייא לעולם ס' י\"ט ספק חול הוי דשיל\"מ ואפי' בדרבנן לא בטיל לשון ביטול לא שייך אלא בתערובת יע\"ש וע\"פ האמור דקאי אודאה ניחא דקאמר לא בטיל לחלוקה דנתע' באחרת ודו\"ק.
והרפ\"ח בחי\"ד סי' ק\"י ס\"ק מ\"ו דחה פי' ר\"ת אי משום דהו\"ל למיתני חלוקא דנתערבה תחילה ואח\"כ ההיא דספיקא אסורה ותו דכי מפרשינן לה בספק י\"ט ספק חול חלוקא דנתערבה קאי ארישא ה\"נ כי מפרשינן לה בספק טריפה חלוקא דנתערבה קאי ארישא ומאי פריך אי אמרת בשלמא כו' ותו דכי מפרשינן לה בס' טריפה דוחק לומר דקאי אודאה דודאי טריפה מאן דכר שמיה יע\"ש. ולע\"ד יש ליישב כל זה דמה שהקשה דהו\"ל למיתני חלוקא דנתערבה תחילה יש לומר דניחא ליה למיתני תחילה מידי דשייך בביצה גופא ולבתר היכא דנתערבה באחרות דלא שייך בגופיה ומ\"ש עוד דדוחק לומר דכי מפרשינן לה בספק טריפה דקאי אודאה אפשר דאף ר\"ת אזיל ומודה בהכי ואיהו לא הוצרך לפרש דקאי אודאה אלא לפום מאי דס\"ד לפרושי בס' טריפה אף דע\"כ לפרש דקאי אספיקא ליכא לאקשויי דכיון דהוי ס\"ס אמאי אסור דאיכא למימר דאתי כר\"י דס\"ל בפרק התערובות דאף בס\"ס אין להתיר יע\"ש ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד הפ\"ח בס\"ק מ\"ג עמ\"ש מרדכי בפ' כל הצלמים ע\"ש רבינו שמחה שהקשה לשיטת ר\"ת דלא גריס במתניתין אחרות באחרות משום דס\"ס מותר א\"כ איך קתני בבריית' וספיקא אסורה אם נתערבה באחרות כולם אסורו' ותירץ דהכי שאני דהוי דשיל\"מ והקשה עליו הרפ\"ח ז\"ל דלס\"ד דתלמודא דבעי לאוקמה בביצת טריפה מאי איכא למימר יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דלפום ס\"ד איכא למימר דמוקי לה כר\"י וכ\"ש דניחא טפי למאי דאוקמה כר\"י דליטרא קציעות דהשתא אזיל לשיטתיה ומה שהקשה עוד על דבריו איך לא שמע דר\"ת מפרש דקאי אודאה י\"ל דאפ\"ה ק' ליה לשיטת ר\"ת משום דמשמע ליה לרבינו שמחה דבריי' סתמא איירי ואפי' בי\"ט של גליות דהשתא איכא תרי ספיקי ספק נולדה וספק י\"ט ועיין בס' הליכות אלי כלל תרי\"ט.
עוד הקשה הרב מ\"ץ בעיקר דבריהם דמאי ק\"ל מההיא דלעיל דשאני התם דהוי דשיל\"מ עכ\"ל ובס' הליכות אלי תירץ דדברי התוס' הם למאי דלא אסיק רב אשי ההיא דדשיל\"מ ומוקי לה בביצת טריפה יע\"ש ואין מקום לדבריו לע\"ד דאי למאי דמסיק רב אשי שפיר ניחא להו ההיא דתערובת אין מקום לקושייתם דאיכא למימר דתלמודא ידע מסקנא דרב אשי דהכא ומשו' הכי פריך ולא אייתי סייעתא לשמואל מהך מתני' גם עיקר קושיא ליתא ואישתמיט מינייהו מ\"ש הרשב\"א בתורת הבית דקי\"ו ע\"ש ר\"ת דכל דאיכא ס\"ס מותר יע\"ש.
כתבו עוד התוס' בא\"ד על כן לא גריס ר\"ת ז\"ל ואחרות באחרות ע\"כ הנה הרשב\"א בספר ת\"ה כתב ע\"ש ר\"י הזקן דחלוקא זו דנתערבה קאי אספקא ואע\"ג דהשתא איכא תרי ספיקי וקי\"ל דס\"ס שרי ואפילו באיסור תורה לא אמרו כן אלא בס\"ס דשתי תערובו' כגון ההיא דטבעת ע\"ז שנפלה לריבוא ומריבוא לריבוא אבל הכ' דליכא אלא ס' א' בגוף וס' א' בתערובת בכה\"ג דליכ' ב' תערובו' אסור ע\"כ ובכונת דבריו איפליגו הרשב\"א והרא\"ה שהרשב\"א סובר דמה\"ט בעי תרי ספיקי כעין ב' תערובות משום דבכל חד וחד איכא תרי ספיקי וכן כששניהם הם מגוף אחד ומענין אחד והב' ספקות באים לפנינו כאחד אבל כשהשני ספקות אינן מענין אחד כגון ס' נולדו או ס' טריפה ונתערבה באחרות שהספק הראשון הוא בגוף האיסור אם מותרת ואם אסורה והספק השני הוא ע\"י תערובת לא מיקרי ס\"ס וכחדא ספקא דמי שהרי נאסרה כשנולד הס' הראשון והיאך נחזור ונתיר מה שאסרנו מפני תערובת אחר והרא\"ה סובר דה\"ט דבעינן כעין ב' תערובות משום דהא דאמרינן דס\"ס שרי בדאורייתא אכתי מדרבנן מיהא הוא אסיר אם לא היכא דבס' הראשון שרי מדאוריית' ואסיר מדרבנן ואתי ספק שני ומוציאו מאיסור דרבנן ולהכי בעינן כעין ב' תערובות כי היכי דבס' ראשון יהא מותר מן התורה ואסור מדרבנן ואתי ספק שני ומוציאו אף מדרבנן יע\"ש.
ומדברי הראשונים הללו אשר מרן ז\"ל הסכים לדבריה' בסי' ק\"י ס\"ט שמעתי למורינו הר' מהר\"י אלבעלי נר\"ו שהוק' אליו דברי הרמ\"ל בפ\"ד מה' בכורות שתמה עמ\"ש הרב תה\"ד בכתביו סימן קס\"ז שאין לצרף קנין הכסף לטעם חולבת כו' וכתב עליו ולא ידעתי מהו זה שכתב הרב שהרי בולד זה שלפנינו יש תרי ספיקי ספק שמא כבר בכרה וחלב מוכיח שבכרה ואת\"ל שחלב זה אינו פוטר ספק שקנאו הגוי וכיון שיש לגוי שותפות אין זה בכור דישראל ודוק. ודבריו תמוהים שהרי כלל גדול דכל ס\"ס בעינן שיהיו בס\"ס דשתי תערובות שהם בגוף אחד ומענין אחד אבל ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות לא הוי ס\"ס והתם בנדון הרב תה\"ד לא הוו הס' שוין דהס' הא' הוא אם הוא פטורה והס' הב' אינו בגוף אלא אם הוא פטורה מכח קנין הגוף אלו דבריו נר\"ו.
ולדעתי ל\"ק דכונת הרב מ\"ל לומר דהכא השני ספקות הללו מענין א' הם ובגוף א' שאנו מסתפקים אם הבהמה הזאת פטורה מן הבכורה או חייבת לא כן בספק טריפה שנתערבה דס' התערובת אינו בעיקר החיוב והפטור כס' דטריפה דס' דטריפה הוא בגוף האיסור אם היא אסורה או מותרת וספק תערובת הוא אם זו הביצה היא האסורה או המותרת וראיה לדבר דכל כה\"ג חשיב השני ספקות מענין א' אעפ\"י שאינם שוים בשמותם כס\"ס דב' תערובות אותה שכתב הר\"ן בפרק אין צדין ופסקו מרן א\"ח סי' תצ\"ז ס\"ד דס' מוכן בי\"ט שני חשיב ס\"ס ושרי יע\"ש אעפ\"י שהס' הא' אם נצוד אתמו' או היום והס' השני אם היום חול או לא ודוק ועיין בספר צמח צדק סימן ס\"ד דצ\"ג ע\"ב שגם הוא הסכים לסברת התה\"ד ועיין להפ\"ח בקונטריס ס\"ס סימן יו\"ד ובמ\"ש בסימן ק\"י סקמ\"ו שהקשה דלדברי שניהם משמע דכל דליכא בספקא קמא שום חשש איסור דאורייתא מותר בספק שני על ידי תערובת אחד והא בגמרא רב אשי אתא לפרוקי אליבא דמ\"ד דאיסור ביצה לית ביה חששא דבר תורה אלא אסורה משום גזרה דרבנן בעלמא וספקא אסורה ולשיטת ר\"י חלוקה דנתערבה קאי אספקא אלמא דספק א' בגוף וס' א' ע\"י תערובת לא מקרי ס\"ס אף במידי שעיקרו מדר' דאם איתא דבכה\"ג מיקרי שפיר ס\"ס א\"כ היכי קתני שכולם אסורות והא לדעת הרשב\"א והר\"ן ס\"ס שרי לפחו' מיהא במידי דרבנן ואפי' בדבר דשיל\"מ עכ\"ל. ולק\"ד י\"ל שאף הרשב\"א והר\"ן שהתירו בס\"ס דשיל\"מ לא התירו אלא בס\"ס כעין ב' תערובות וכגון שבאו ב' הספקות יחד כולם לפנינו כההיא דאשת ישראל שנאנסה דמייתו הרשב\"א והר\"ן ז\"ל וראיה לזה שכשבא הר\"ן להתיר ס' מוכן בי\"ט שני סיים וז\"ל והא ודאי תרי ספיקי נינהו שאי אפשר שיבואו לפניך ס' מוכן בי\"ט ב' אלא בב' ספקות כההיא דאשת ישראל שנאנסה עכ\"ל.
ומבואר יוצא מדבריו דכל דליתנהו לתרי ספקי כה\"ג אפי' באיסורא דרבנן כס' מוכן אסיר וטעמא מבואר דכיון דהוי דשיל\"מ חשיב כאיסור תורה ובעינן תרי ספקי כב' תערובות והשתא אף הרשב\"א לא כתב דבדבר שאין בו חשש דאורייתא דלא בעינן תרי ספיקי כעין שני תערובות אלא לדבר שאל\"מ וכדחזינן לתלמודא דלמאי דלא אסיק אדעתיה ההיא דדבר שיל\"מ דניחא ליה אליבא דרבא משום דהוי ספקא דאוריית' אבל למאי דחדית רב אשי ההיא דדשיל\"מ השתא ודאי דכל דליכא ס\"ס כעין שני תערובות אסיר ועיין להרב מנחת כהן בס' התערובו' ח\"ג פי\"א דקי\"ד ע\"א ד\"ה ואמנם שנראה בהדיא מדבריו כמ\"ש בדעת הרשב\"א יע\"ש ועיין בפ\"ט ובפ\"י שעמד בפרט הלז ובהכי ניחא לי דברי ה\"ה בה' י\"ט פ\"א ה\"ך שהביא דברי הרשב\"א דדשיל\"מ בתרי ספקי דעתו להתיר וכתב שגם מדברי רבינו משמע כן. ולכאורה הוה ק\"ל דאדרבא מסתמיות דברי רבינו שלא כתב שדין זה דתערובו' ליתיה אלא במקום שעושים י\"ט אחד אבל בי\"ט שני של גליות מותרת כיון דאיכא תרי ספקי ספק חול וספקא דתערובת ובהל' כ\"ב כתב י\"ט שני אעפ\"י שהוא מד\"ס כל מה שאסור בראשון אסור בשני ומשמע ודאי דקאי ג\"כ לדין תערובת שכתב לעיל מזה שאסור בא' שגם בב' נמי אסור נראה מזה דבתר איפכא סברת הרשב\"א קא אזיל מר.
וע\"פ האמור ניחא שאף הרשב\"א לא התיר בדשיל\"מ אי איכא תרי ספקי אלא כעין שני תערובות וא\"כ דייק שפיר ה\"ה ז\"ל מדלא הביא חלוקא דס' אסורה לאשמועינן שאם נתערבה אח\"כ באלף שיהיו אסורות דקאי כשיטת הרשב\"א דבכה\"ג מותרת דהשתא איכא תרי ספקי כגוונא דאשת ישראל שנאנסה וכמ\"ש הר\"ן שאי אפשר שיבואו ב' הספקות לפניך אמנם כשידוע בודאי שנולדה בי\"ט ונתערבה באחרות שהיא החלוקא שהביא רבינו ז\"ל איתיה ודאי אפי' בי\"ט ב' דכיון שאין שני הספקות באים כא' והוי דשיל\"מ אסור אף בי\"ט שני ועיין להטור ומרן בא\"ח סימן תקי\"ג ס\"ב ולהרב מ\"ץ ס\"ס ל\"ב ולהרב מ\"א שם סק\"ד שדבריו תמוהים במ\"ש דבי\"ד מיירי בחדש דהוי דאורייתא ולא ידעתי חדש מאן דכר שמיה הכא ואין ס' דט\"ס נפל בדבריו ובמקום חדש צ\"ל בשבת שלאחר י\"ט או בי\"ט שלאחר שבת דאסיר מדאורייתא ועיין להרב ט\"ז בי\"ד סימן ט\"ו סק\"ד במה שהקשה ותירץ ותירוצו הראשון לא יעלה שהדין הנז' הרשב\"א אמרו והוא סבור דבתרי ס' יש להתיר אפי' דשיל\"מ כששניהם באים כא' יע\"ש ועיין להש\"ך בספר נקודת הכסף מה שהקשה על קושית הט\"ז יע\"ש.
ודבריו תמוהים דאשתמיט מיניה דברי התוספות בשבת פר\"א דקל\"ו ד\"ה ממהל כו' כמ\"ש הרמ\"ל בפ\"ג מה' איסורי מזבח הל' ח' במ\"ש ליישב דעת הגאונים יע\"ש ועיקר קושית הט\"ז י\"ל עפ\"י דברי מרן כ\"מ פי\"א מהל' מעשר הל' י\"ג יע\"ש אלא שבעיקר דברי מרן הללו הקשה מורי הרב מר יאודה ממ\"ש רבינו בפי' המשנה בפ\"ק דדמאי גבי הקלין שבדמאי יע\"ש ומעיקר דברי הראב\"ד שם בה' מעשר יש לתמוה על מ\"ש הרפ\"ח בסימן ק\"י בכללי הס\"ס סי\"ד משם הא\"וה יע\"ש ועוד יש לדקדק על הא\"וה ממ\"ש מרן בא\"ח סימן תצ\"ז ס\"ב דספק מוכן בי\"ט ב' שרי וכתב הר\"ן בר\"פ א\"צ דה\"ט משום דהו\"ל ס\"ס יע\"ש כל הרמזים הללו העתקתי מכתבי הרב מהרי\"ן לכשאפנה אשנה איה\"ב ושוב אחר זמן רב נדפס ספר שער המלך להרב הנז' עיין בה' י\"ט דל\"ד ע\"ד ד\"ה והנלע\"ד יע\"ש.
ועוד שמעתי מקשים ע\"ד מרן בכ\"מ מההיא דר\"פ כל הצלמים דמ\"א ע\"ב דלר\"מ דחייש למיעוטא ואוסר בכל הצלמים הנמצאים דאסר כל המקומות אטו מקומו אפ\"ה בשברי צלמים שרי מטעם ס\"ס אימור לא עבדום ואת\"ל עבדום אימור ביטלום והשתא כיון דר\"מ חייש למיעוטא איך התיר מטעם ס\"ס לפי דברי מרן כ\"מ. וע\"פ מה שחילק מהרי\"ן שם לההיא דהקלין שבדמאי יע\"ש יתיישב זה ועיין במ\"ץ ח\"ב דק\"מ שציין שם ודוק עוד ראיתי לה\"ה שם בפ\"א מה' י\"ט בתחילת דבריו וז\"ל ברייתא שם ומסיק רב אשי ס' נולדה בחול ספק נולדה בי\"ט אסור משום דהוי דשיל\"מ עכ\"ל ולכאור' לא ידעתי למה לו להרב להביא מסקנת ר\"א כיון שרבינו תפס עיקר טעמא דרבא דטעמא דביצה אסורה הוא משום איסור הכנה ולדידיה לא הוצרך תלמודא לשנויי כדר\"א משום דהוי דשיל\"מ דלא הוצרך ר\"א להכי אלא לאידך דמשקין שזבו ופירות הנושרין כמבואר בפ\"ק די\"ט ואפשר שלזה הוצרך ה\"ה להא דר\"א משום י\"ט דעלמא דאסור משום גזרה וא\"נ משום י\"ט של גליות שאינו אסור אלא משום גזרה דרבנן דאפ\"ה אסור משום דשיל\"ם ותלמודא דקאמר דלרבא ניחא היינו משום דמצי למדחי ולאוקמה בי\"ט א' אבל בתר דמסיק ר\"א דדשיל\"מ חמיר שבקינן לה כפשטה אף לרבא ואסיר משום דדשיל\"מ.
ודע שעיקר מלתא דדשיל\"מ איתא בפרק הנודר מן הירק דף נ\"ח ע\"א דתניא רש\"א כל דשיל\"מ כגון טבל ומ\"ב והקדש וחדש לא נתנו חכמים בהם שיעור וכל דשאל\"מ כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה נתנו בהם חכמים שיעור אמרו לו והרי שביעית אין לו מתירין ולא נתנו בהם חכמים שיעור דתנן הז' אוסרת כ\"ש במינה אמר להם אף הם לא אמרו אלא לביעור אבל לאכילה בנ\"ט ע\"כ וכתב הר\"ן אף הם לא אמרו שהז' אוסרת בכ\"ש במינה אלא לענין שצריך לאכו' התערובת קודם הביעור דכיון שאפשר לאוכלו הו\"ל כדשיל\"מ אבל באכילה כלומר אם נתערבו לאחר הביעור שאם יהיו אסורים תערובתן לא שרו באכילה בין במינן בין שלא במינם בנ\"ט עכ\"ל ומשמע ודאי דע\"כ ל\"פ רבנן על ר\"ש אלא בכללא דכייל דכל דשאל\"מ נתנו בו חכמים שיעור דהאי כללא ליתא כיון דאשכחן בשביעית שלא נתנו חכמים שיעור אעפ\"י שאין לו מתירין אמנם בכללא דכייל ר\"ש דכל דבר שיל\"מ לא נתנו בו חכמים שיעור בהא ל\"פ עליה דר\"ש וכלל זה מוסכם הוא לדברי הכל ומש\"ה קאמר רב אשי הכא בשמעתין בפשיטות הוי דשיל\"מ וכל דשיל\"מ אפי' באלף לא בטיל וכהאי לישנא איתמר נמי בריש מכילתין ד\"ג ע\"ב יע\"ש ואי רבנן פליגי על ר\"ש בהאי כללא הכי הול\"ל האי תנא ס\"ל כר\"ש דכל דבר שיל\"מ אפילו באלף לא בטיל ומהתימא על הריטב\"א הובאו דבריו בש\"מ לב\"מ פ' הזהב דקל\"א ע\"ב עלה דאמרינן התם בדנ\"ג ע\"א ואם איתא לדחזקיה הו\"ל דשיל\"מ כו' שכתב דהאי מילתא פלוגתא דרבנן ור\"ש היא וכ\"כ ע\"ש ע\"ג יע\"ש והוא תימא מנ\"ל להרב ז\"ל דבהאי כללא נמי פליגי רבנן ור\"ש וצ\"ע.
וראיתי למו\"ה בספר שער המלך בהמ\"א דקמ\"ד ע\"ד שהכריח שלא כדברי הריטב\"א מההיא דפרק הנודר דנ\"ט ע\"א דפריך תלמודא לרבי אבא דאמר דקונמות חשיבי דשיל\"מ הואיל ואי בעי מתשיל עליה והרי תרומה דתנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה תרקב הא למאה תעלה כו' ומסיק שאני קונמות דמצוה לאתשולי עלייהו וכתב הרא\"ש ז\"ל דה\"ה דהו\"מ לאתויי מברייתא דלעיל דקרי בהדיא לתרומה דשאל\"מ אלא ד" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעילה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b6387d9cbf981499a984073ec5c685d6f1109a48 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,86 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש כלי שרת אין צריך משיחה כל \n כלים וכו' ודבר זה אינו נוהג לדורות כו'. עיין במה שהק' הרמ\"ל דבפרק כל המנחות דפ\"ז כתבו התוס' שדרשא זו דאותם במשיחה ולא לדורות הוא דוקא לר\"ע דס\"ל דמדות יבש לא נתקדשו אבל למאן דאית ליה שנתקדשו מבפנים הא אצטריך קרא למעט מידת יבש מבחוץ ולפ\"ז ק' לרבינו שהרי בר\"פ פסק דלא כר\"ע וי\"ל עכ\"ל ועיין בספר שיח יצחק בחי' ליומא די\"ו ע\"ב וע\"ג שכתב וז\"ל ויראה דלהכי דייק הרמב\"ם שם דמוכח ליה מקרא דאשר ישרתו בם בקדש בשירות הם מתקדשים ולא הזכיר דרשא דואותם כלל משום דס\"ל דלמ\"ד דמידת יבש נתקדשה בפנים להכי אצט' אותם דמשיחה שאינה נוהגת לדורות נפ\"ל מאשר ישרתו לחודיה דאי משום דהו\"א הני הוא דבמשיחה לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתיב וכן תעשו לדורות כדאיתא התם בשבועות דס\"ל להך מ\"ד דכמו כן תעשו לא אירייא דאתבנית כלים דוקא קאי כמו שפי' רש\"י בחומש ועיין בהרא\"ם שם ולא אמשיחה וא\"כ בלאו אותם ידעינן שפיר דלדורו' בעבודה לא במשיחה אלא דסתמא דתלמו' אשמועי' דאף למ\"ד דמידת יבש לא נתקדשה דהשתא אייתר ליה אותם אע\"ג דכתיב אשר ישרתו הו\"א לדורות במשיחה דהא כתיב וכן תעשו וכי היכי דקפיד קרא אפי' אתבנית אימא דקפיד נמי אמשיחה דומיא דמשכן אבל קושטא הוא דלמ\"ד נתקדשה אותם אצט' שפיר למעט מידת יבש בחוץ כנלע\"ד עכ\"ל ולדידי ק\"ל דאם אית' דמאשר ישרתו לחודיה נפ\"ל ולא מאותם דכלים בעבודה מתקדש דקרא דוכן תעשו לא קאי אלא אתבנית הכלים כמ\"ש רש\"י בפי' החומש א\"כ מנ\"ל שאין מוסיפין על עזרות אלא במלך ונביא ובע\"א זקנים ובכל הני דתנן בשבועות דהתם לא נפ\"ל אלא מקרא דוכן תעשו ולדברי הרב הנז' נר\"ו קרא דוכן תעשו לא קאי אלא אתבנית המשכן וכליו ולא על האופן קדושתן אלא ודאי דקרא אף אאופן עשייתן וקדושתן קאי דרש\"י ז\"ל בפי' החומש פשטיה דקרא קמפרש כמנהגו הטוב וא\"כ הדרא קו' הרמ\"ל לדוכתא מיהו לע\"ד נראה דרבינו משמע ליה דמאותם שמעינן תרתי בין דרשא זו דאותם במשיחה ולא לדורות במשיחה ובין דרשא זו דאותם במשיחה ולא בחוץ במשיחה ולאו משום דתרתי שמע מינה אלא משום דאי אתי קרא לדרשא דאותם במשיחה ולמעט מידות יבש מבפנים לחודיה הא איכא קרא אחרינא דדריש ר' בספרי ואיתא בילקוט דדריש קרא דוימשח אותו ויקדש אותו כיע\"ש ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מקטיר קטורת זרה מזבח \n הזהב שבהיכל עליו מקטירין הקטורת בכל יום ואם הקריב או הקטיר או הסיך נסך לוקה שנאמר לא תעלו עליו קטורת זרה. ע\"כ. הנה הרב כמהר\"י אלפ'אנדארי בספר מוצל מאש דת סימן נ\"א דכ\"ג ע\"א הקשה על ר' למה לא פירש שיעורו אם הוא בכזית או בכל שהוא כמו שפי' גבי כל שאור וכל דבש בפ\"ה מה' איסורי מזבח יע\"ש. ולע\"ד ל\"ק כלל לפי מ\"ש התוספות שם בפרק כל המנחות דנ\"ח ע\"ב ד\"ה חצי קומץ גבי פלוגתא דאביי ורבא גבי שאור ודבש דלעולם דהכי קי\"ל בעלמא דאין קומץ פחות מב' זיתים ואין הקטרה פחותה מכזית כסברת רבא וריב\"ל בפרק הקומץ רבה דכ\"ו ע\"ב וכדפסק ר' בסוף פרק י\"ג מה' מע\"הק ובפי\"א מה' פ\"המ דט\"ו יע\"ש וכדתנן בפרק השוחט והמעלה דק\"ט ע\"ב הקומץ והקטרת שהקריב באיזה מהם כזית לחוץ חייב וכדפסק רבי' בפי\"ט מה' מע\"הק ד\"ח וד\"ט ושם בר\"פ יע\"ש אלא דשאני שאור ודבש דרבייה בהו קרא וכמ\"ש התוס' שם ובפרק השוחט דק\"ז ע\"ב ד\"ה ר\"ל יע\"ש ומה גם דאשכחן לאביי גופיה שם בפרק השוחט והמעלה דק\"ט ע\"ב על ההיא מתני' דקומץ והלבונה וכו' דמפרש בין לרבנן ובין לר\"א הקטרת של מזבח שבהיכל היתה בכזית אלא דפליגי אי ילפינן פנים מחוץ או לא יע\"ש ועכ\"ל דדעת אביי דדוקא גבי שאור ודבש לוקה בכ\"ש משום דרבייה קרא אבל לעולם דקטורת של כל יום במזבח הזהב שבהיכל אין הקטרה פחותה מכזית וכדפסק רבינו בהדיא פ\"ט מה' ביאת מקדש ודוק." + ], + [], + [ + "שורש מצות נתינת הטבעות בארון ונזהרין \n שלא ישמטו הבדים מן הטבעות וכו'. הנה בפסוק ונתת את הטבעות על ארבע פעמותיו נחלקו רש\"י והרמב\"ן רש\"י פי' בזוייות העליונות סמוך לכפורת והרמב\"ן פי' בזוייות התחתונות והקשה מרן מלכא בס' עה\"ח בפ' תרומה ע\"ש מרן זקנו דבפרק המצניע דצ\"ב ע\"א אמרו המוציא משאוי למעלה מעשרה חייב ויליף לה ממשא בני קהת דארון ט' וכפורת טפח הרי כאן עשרה וגמירי כל טונא דמדלי איניש תלתא מלעיל ותרי תלתי מלרע יע\"ש הרי שהבדים היו מונחים בשלישו של הארן יע\"ש והשתא קשה בין לשיטת רש\"י דלפי' לא היה הארון למעלה מעשרה כיון שהבדים היו בזוייות העליונות גם להרמב\"ן קשה שהרי אמרו גמירי כל טונא דמדלי אינשי תלתא מלעיל ולדבריו כל המשא היה למעלה וליכא תלתא מלעיל ומה שישב בזה מרן מלכא שם ובספר חיים וחסד דקל\"ח ע\"א דפשטיה דקרא משמע או בזויות העליונות או בתחתונות ומש\"ה מהדר הש\"ס למילף האי מלתא דהמוציא למעל' מעשרה מהמזבח כמ\"ש שם ואבע\"א מהמזבח גמרינן דס\"ל דמארון ליכא ילפותא יע\"ש אין זה מן הישוב דמלבד דמסדרא דתלמודא התם אתמר איפכא דמעיקרא יליף ממזבח והדר קאמר ואבע\"א יליף מהארון יע\"ש עוד זאת דבשלמא לדעת הרמב\"ן שפירש שהיו בזויו' התחתונות והכריח כן מתיבת פעמותיו שהוא מלשון פעמיך בנעלים איכא למימר דפשטיה דקרא הכי הוי אבל לדעת רש\"י דפעם הוא זוית מה הכרח יש לפרש בזויות העליונו' ולא כדרך כל מדלי טונא וגם לדעת הרמב\"ן ז\"ל שהכריח מלשון פעמו' שהוא לשון רגל איך הוה ס\"ד דתלמודא לומר גמירי כל טונא כו' שהיו הבדים מונחים בשליש ראשון שבזויות הארון דהכתוב קורא בגרון פעמותיו.
וסבור הייתי ליישב דברי רש\"י ע\"פ מ\"ש הרמב\"ן בשם הראב\"ע דשני מיני בדים היו אחד שהיו קבועים בהם ואחרים שלא היו קבועים אלא היו נותנים אותם בשעת סילוק המסעות ובכן אפשר לומר דמ\"ש רש\"י שהבדים היו נותנים בזויות העליונות היינו הבדים הקבועים שבהם נצטוו ליתנם בתחילת עשיית הארן ובהם כתיב לא יסורו ממנו וההיא דפרק המצניע דמשמע שהיו מונחים בשלישו של הארן היינו אותם שהיו נותני' בשעת סילוק המסעות.
ואולם ראה ראיתי להתוס' ביומא פרק הוציאו לו דע\"ב ע\"א ד\"ה כתי' שכתבו כדברי הראב\"ע דשני מיני בדים היו והכריחו כן מקרא שכתוב בפ' במדבר בנסוע המסעות ובא אהרן ובניו כו' ושמו את בדיו דמשמע דבשעת סילוק המסעות היו מניחים אותם וכן מוכיח הפסוק דכתיב בפרשת תרומה ויצקת לו ארבע טבעות זהב על ד' פעמותיו והדר כתיב ושתי טבעות על צלעו הא' וב' טבעות על צלעו השנית משמע דארבע טבעות היו על שתי צלעותיו מלבד הארבעה של ארבע פעמותיו יע\"ש והשתא אי רש\"י ז\"ל בשיטה זו קאי הי\"ל לפרש כן בקרא דושתי טבעות על צלעו כו' שהן שתים אחרות לכל צד מלבד אותן שהיו על ארבע פעמותיו ואלו הרב בהאי קרא דושתי טבעות נדחק לפרש שהן הטבעות הראשונות שהיו על ד' פעמותיו ומדנחית לפרש קרא דקאי על הראשונות משמע דלא ניחא ליה לפרש כפי' הראב\"ע והתוס' שהיו שני מינים בדים וטבעות וכמו שמצינו להרמב\"ן שמיאן בפי' זה ובפ' במדבר בפסוק ושמו בדיו פי' הכתוב כאותן שתי פי' שכתבו התוס' שם ביומא הא' דושמו בדיו קאי על כתפות הנושאים והפי' הב' היינו שהיו מושכין את בדי הארון לצד חוץ להיות נראים כבולטין בפרוכת כמין שני דדים כו' יע\"ש.
ודרך אגב אומר מה שנתקשתי טובא בהבנת דברי התוספות שם ביומא שכתבו וז\"ל וא\"ת לפי מה שפירשנו דקרא דוהבאת את הבדים בטבעות אכולהו ד' בדים קאי קשה מאי דכתיב ביה לשאת את הארן בהן כו' ונ\"ל דוהבאת את הבדים לא קאי אלא אהנך בדים הקבועים שהרי אותן הבדים שאינן קבועים מה הוצרך להזכירו כאן. ולא זכיתי להבין כונתם איך ישבו קושייתם במה שתירצו עכשיו דקרא דוהבאת את הבדים לא קאי אלא אהנך בדים הקבועים דאדרבא השתא תיקשי טפי מאי דכתיב לשאת את הארון בהן שהרי באותן בדים הקבועים לא היו נושאים אותו אלא בבדים אחרים שהיו נותנים בשעת סילוק המסעות ואולי כונתם לומר דהשתא דמוקמי' קרא דוהבאת את הבדים בהנך בדים הקבועים אפשר לפ' קרא הכי והבאת את הבדים הללו הקבועים באופן שיהיו הנושאין יכולין לשאת את הארון בהם והיינו שיהיו נתונים לרוחבו על הארון ולא לאורכו שכשירצו הלוים לשאתו יכנסו בין הבדים באורך הארון שהם אמתים וחצי בין בד לבד לא כן אם הבדים הללו נתונים לאורך אינן יכולים לשאת אותו שאין שנים נכנסים בתוך אמה וחצי כדאמרינן בפרק שתי הלחם דצ\"ה אבל לעולם כשהיו נושאין את הארן לא היו נושאין אותו בבדים הללו הקבועים בו אלא בבדים אחרים ואזהרת הכתוב הוא שיהיו הבדים נתונים לרוחב הארון ולא לאורך כדי שיהיו יכולים לשאת אותו בהם כלומר אפילו אם יהיו הבדים האלו נתונים שם לא יזיקו אל הנושאים כיון שאין נתונים לרוחב א\"נ ה\"ק ונתת אל הבדים בנתינה שוה באופן שיהיו יכולים לשאת אותו בהן ולא יהיה אחת ארוך ואחת קצר אף שאין נושאין אותו בהן יהיה באופן המועיל אם ירצו לשאת אותו בהן וכבר זה יכולין אנו לפרש כשנאמר דקרא דוהבאת את הבדי' מיירי דוקא בבדים הקבועים שלא יהיו נושאין אותו בהן משא\"כ אם נאמר דקרא מיירי אף בבדים שאינן קבועים א\"כ לשאת אותו בהן מתחלף פירושו דלבדים שאינן קבועים פי' לשאת אותן בהן ממש ולבדים הקבועים לאו דוקא וליתר הדקדו' שדקדק הרב ח\"ה בדברי התוס' עיין בספר קרבן חגיגה סי' ס\"ט ויערב לך יע\"ש." + ] + ], + [ + [], + [ + "שורש אין אומרים שירה אלא על היין איזהו \n שירות שהוא בשם ה' כו' ומתי אומר שירה על כל עולות הצבור החובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין. והנה התוספות בברכות בפרק כיצד מברכין דל\"ו ד\"ה שאין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון זריקת דמים וניסוך המי' כי אם על היין אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים עכ\"ל וכ\"כ בפרק תמיד נשחט דס\"ד ד\"ה קראוהו את הלל וז\"ל ק' לר\"י דאמרינן בערכין די\"א ובכיצד מברכין אין אומרים שירה אלא על היין והכא חזינן דאיכא שירה בלא נסכים וכן היו מקדשין העזרות בשתי תודות ובשיר ואומר ר\"י דה\"פ אין אומרים שירה בשעת הקרבת קרבן אלא על היין דמשמח אלדי'ם ואנשים דריש ליה ועיקר שתיה ושמחה היינו בשעת אכילה ודומיא דה\"נ לגבוה בשעת הקרבת קרבן קאמר דאין אומרים שירה אלא על היין אבל שלא בשעת הקרבת קרבן היו אומרים שירה שלא על היין בכמה דוכתי עכ\"ל.
ושמעתי מקשי' ומטו בה משמיה דמורינו הרב הכולל כמהר\"י אלבעלי דאם כדברי ר\"י מאי פריך הש\"ס בערכין די\"א עלה דאמר רב מתנה מנין לבכורים שטעונין שירה אתיא טוב טוב איני והאמר רשב\"ן אר\"י מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר ותאמר להם הגפן כו' ומשני משכחת לה כדתני ר\"י הביא ענבים ודרכן כו' יע\"ש והשתא כפי דברי ר\"י מאי קא ק\"ל מדרשב\"ן שאין אומרים שירה אלא על היין הא רשב\"ן לא קאמר אלא בשעת אכילת מזבח ותקרובת קרבן והכא גבי בכורים שהיו ניתנים לכהנים ולא היו נקרבים במזבח שפיר היו אומרים שירה ולמה הוצרכו לשנויי דמיירי בשהביא ענבים ודרכן ולכאורה היא קושייא אלימתא עיין בספר תועפות ראם לכמוהר\"א גאטינייו שהניחה בצ\"ע יע\"ש.
והנלע\"ד דכיון דגבי הבאת בכורים איכא נמי קרבן שהרי שנינו בפ\"ב דבכורים הבכורי' טעוני' קרבן ושיר ותנופה וכן פסק רבינו בספ\"ג מה' בכורים וז\"ל וכשם שטעונים תנופה כך טעונים קרבן שלמים כו' וכל דאיכא קרבן איכא נמי נסכים כמו ששנינו בפ\"ט דמנחות מ\"ו כל קרבנות ציבור ויחיד טעונים נסכים חוץ מן הבכור כו' ושיר של הבכורים לא היה בשעת הקרבת הנסכים אלא בשעת הבאתן לעזרה כמו שכתב שם רבינו ז\"ל וכמו ששנינו בפרק ג' דבכורים וכן כתב רש\"י ז\"ל שם בערכין דאין לומר דשיר זה ששנינו במתניתין היינו מלבד אותו השיר שבשעת הקרבת נסכי' דזה אינו שלא מצינו בקרבן יחיד שטעון שירה אלא בקרבנות שקבוע להם זמן כמ\"ש רבינו כאן בפרקין וכיון שכן פריך שפיר תלמודא דאם איתא לדרב מתנה דבכורים טעונים שירה הול\"ל שהשירה יהיה בעת הקרבת הקרבן בשעת הנסכי' לא בשעת הבאת הבכורי' לעזרה מאחר דקי\"ל דאין אומרים שירה אלא על היין והכא הא איכא יין וקרבן דבשלמא גבי הלל דפסח ניחא שלא היה באותו קרבן נסכים וכמו ששנינו חוץ מן המעשר והבכור והפסח אבל הכא דאיכא נסכים הול\"ל שיהיה השיר בעת הנסכים ומשני דאה\"נ ומתני' מיירי כשהביא יין לבכורים ודוק ועיין בירוש' פ' תמיד נשחט הלכה ה' על מ\"ש תקעו והריעו ותקעו אמרו תני תמיד שיש לו נסכים תוקעין לנסכין פסחים שאין לו נסכין תוקעין לשחיטתו יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היום \n שהגיע לבני המשפחה זו להבי' עצים כו' ואסורים בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה כו'. ע\"כ. עיין במ\"ש בזה בספרי הקטן ח\"א ה' ח\"ומ פ\"ח הלכה י\"ח שורש איסור עשיית מלאכה בע\"פ דק\"ו ע\"ד יע\"ש." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6e54c5d2eecd56242c0d1bf5ad47a1581e509883 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,83 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Vessels_of_the_Sanctuary_and_Those_who_Serve_Therein", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש כלי שרת אין צריך משיחה כל \n כלים וכו' ודבר זה אינו נוהג לדורות כו'. עיין במה שהק' הרמ\"ל דבפרק כל המנחות דפ\"ז כתבו התוס' שדרשא זו דאותם במשיחה ולא לדורות הוא דוקא לר\"ע דס\"ל דמדות יבש לא נתקדשו אבל למאן דאית ליה שנתקדשו מבפנים הא אצטריך קרא למעט מידת יבש מבחוץ ולפ\"ז ק' לרבינו שהרי בר\"פ פסק דלא כר\"ע וי\"ל עכ\"ל ועיין בספר שיח יצחק בחי' ליומא די\"ו ע\"ב וע\"ג שכתב וז\"ל ויראה דלהכי דייק הרמב\"ם שם דמוכח ליה מקרא דאשר ישרתו בם בקדש בשירות הם מתקדשים ולא הזכיר דרשא דואותם כלל משום דס\"ל דלמ\"ד דמידת יבש נתקדשה בפנים להכי אצט' אותם דמשיחה שאינה נוהגת לדורות נפ\"ל מאשר ישרתו לחודיה דאי משום דהו\"א הני הוא דבמשיחה לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתיב וכן תעשו לדורות כדאיתא התם בשבועות דס\"ל להך מ\"ד דכמו כן תעשו לא אירייא דאתבנית כלים דוקא קאי כמו שפי' רש\"י בחומש ועיין בהרא\"ם שם ולא אמשיחה וא\"כ בלאו אותם ידעינן שפיר דלדורו' בעבודה לא במשיחה אלא דסתמא דתלמו' אשמועי' דאף למ\"ד דמידת יבש לא נתקדשה דהשתא אייתר ליה אותם אע\"ג דכתיב אשר ישרתו הו\"א לדורות במשיחה דהא כתיב וכן תעשו וכי היכי דקפיד קרא אפי' אתבנית אימא דקפיד נמי אמשיחה דומיא דמשכן אבל קושטא הוא דלמ\"ד נתקדשה אותם אצט' שפיר למעט מידת יבש בחוץ כנלע\"ד עכ\"ל ולדידי ק\"ל דאם אית' דמאשר ישרתו לחודיה נפ\"ל ולא מאותם דכלים בעבודה מתקדש דקרא דוכן תעשו לא קאי אלא אתבנית הכלים כמ\"ש רש\"י בפי' החומש א\"כ מנ\"ל שאין מוסיפין על עזרות אלא במלך ונביא ובע\"א זקנים ובכל הני דתנן בשבועות דהתם לא נפ\"ל אלא מקרא דוכן תעשו ולדברי הרב הנז' נר\"ו קרא דוכן תעשו לא קאי אלא אתבנית המשכן וכליו ולא על האופן קדושתן אלא ודאי דקרא אף אאופן עשייתן וקדושתן קאי דרש\"י ז\"ל בפי' החומש פשטיה דקרא קמפרש כמנהגו הטוב וא\"כ הדרא קו' הרמ\"ל לדוכתא מיהו לע\"ד נראה דרבינו משמע ליה דמאותם שמעינן תרתי בין דרשא זו דאותם במשיחה ולא לדורות במשיחה ובין דרשא זו דאותם במשיחה ולא בחוץ במשיחה ולאו משום דתרתי שמע מינה אלא משום דאי אתי קרא לדרשא דאותם במשיחה ולמעט מידות יבש מבפנים לחודיה הא איכא קרא אחרינא דדריש ר' בספרי ואיתא בילקוט דדריש קרא דוימשח אותו ויקדש אותו כיע\"ש ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מקטיר קטורת זרה מזבח \n הזהב שבהיכל עליו מקטירין הקטורת בכל יום ואם הקריב או הקטיר או הסיך נסך לוקה שנאמר לא תעלו עליו קטורת זרה. ע\"כ. הנה הרב כמהר\"י אלפ'אנדארי בספר מוצל מאש דת סימן נ\"א דכ\"ג ע\"א הקשה על ר' למה לא פירש שיעורו אם הוא בכזית או בכל שהוא כמו שפי' גבי כל שאור וכל דבש בפ\"ה מה' איסורי מזבח יע\"ש. ולע\"ד ל\"ק כלל לפי מ\"ש התוספות שם בפרק כל המנחות דנ\"ח ע\"ב ד\"ה חצי קומץ גבי פלוגתא דאביי ורבא גבי שאור ודבש דלעולם דהכי קי\"ל בעלמא דאין קומץ פחות מב' זיתים ואין הקטרה פחותה מכזית כסברת רבא וריב\"ל בפרק הקומץ רבה דכ\"ו ע\"ב וכדפסק ר' בסוף פרק י\"ג מה' מע\"הק ובפי\"א מה' פ\"המ דט\"ו יע\"ש וכדתנן בפרק השוחט והמעלה דק\"ט ע\"ב הקומץ והקטרת שהקריב באיזה מהם כזית לחוץ חייב וכדפסק רבי' בפי\"ט מה' מע\"הק ד\"ח וד\"ט ושם בר\"פ יע\"ש אלא דשאני שאור ודבש דרבייה בהו קרא וכמ\"ש התוס' שם ובפרק השוחט דק\"ז ע\"ב ד\"ה ר\"ל יע\"ש ומה גם דאשכחן לאביי גופיה שם בפרק השוחט והמעלה דק\"ט ע\"ב על ההיא מתני' דקומץ והלבונה וכו' דמפרש בין לרבנן ובין לר\"א הקטרת של מזבח שבהיכל היתה בכזית אלא דפליגי אי ילפינן פנים מחוץ או לא יע\"ש ועכ\"ל דדעת אביי דדוקא גבי שאור ודבש לוקה בכ\"ש משום דרבייה קרא אבל לעולם דקטורת של כל יום במזבח הזהב שבהיכל אין הקטרה פחותה מכזית וכדפסק רבינו בהדיא פ\"ט מה' ביאת מקדש ודוק." + ], + [], + [ + "שורש מצות נתינת הטבעות בארון ונזהרין \n שלא ישמטו הבדים מן הטבעות וכו'. הנה בפסוק ונתת את הטבעות על ארבע פעמותיו נחלקו רש\"י והרמב\"ן רש\"י פי' בזוייות העליונות סמוך לכפורת והרמב\"ן פי' בזוייות התחתונות והקשה מרן מלכא בס' עה\"ח בפ' תרומה ע\"ש מרן זקנו דבפרק המצניע דצ\"ב ע\"א אמרו המוציא משאוי למעלה מעשרה חייב ויליף לה ממשא בני קהת דארון ט' וכפורת טפח הרי כאן עשרה וגמירי כל טונא דמדלי איניש תלתא מלעיל ותרי תלתי מלרע יע\"ש הרי שהבדים היו מונחים בשלישו של הארן יע\"ש והשתא קשה בין לשיטת רש\"י דלפי' לא היה הארון למעלה מעשרה כיון שהבדים היו בזוייות העליונות גם להרמב\"ן קשה שהרי אמרו גמירי כל טונא דמדלי אינשי תלתא מלעיל ולדבריו כל המשא היה למעלה וליכא תלתא מלעיל ומה שישב בזה מרן מלכא שם ובספר חיים וחסד דקל\"ח ע\"א דפשטיה דקרא משמע או בזויות העליונות או בתחתונות ומש\"ה מהדר הש\"ס למילף האי מלתא דהמוציא למעל' מעשרה מהמזבח כמ\"ש שם ואבע\"א מהמזבח גמרינן דס\"ל דמארון ליכא ילפותא יע\"ש אין זה מן הישוב דמלבד דמסדרא דתלמודא התם אתמר איפכא דמעיקרא יליף ממזבח והדר קאמר ואבע\"א יליף מהארון יע\"ש עוד זאת דבשלמא לדעת הרמב\"ן שפירש שהיו בזויו' התחתונות והכריח כן מתיבת פעמותיו שהוא מלשון פעמיך בנעלים איכא למימר דפשטיה דקרא הכי הוי אבל לדעת רש\"י דפעם הוא זוית מה הכרח יש לפרש בזויות העליונו' ולא כדרך כל מדלי טונא וגם לדעת הרמב\"ן ז\"ל שהכריח מלשון פעמו' שהוא לשון רגל איך הוה ס\"ד דתלמודא לומר גמירי כל טונא כו' שהיו הבדים מונחים בשליש ראשון שבזויות הארון דהכתוב קורא בגרון פעמותיו.
וסבור הייתי ליישב דברי רש\"י ע\"פ מ\"ש הרמב\"ן בשם הראב\"ע דשני מיני בדים היו אחד שהיו קבועים בהם ואחרים שלא היו קבועים אלא היו נותנים אותם בשעת סילוק המסעות ובכן אפשר לומר דמ\"ש רש\"י שהבדים היו נותנים בזויות העליונות היינו הבדים הקבועים שבהם נצטוו ליתנם בתחילת עשיית הארן ובהם כתיב לא יסורו ממנו וההיא דפרק המצניע דמשמע שהיו מונחים בשלישו של הארן היינו אותם שהיו נותני' בשעת סילוק המסעות.
ואולם ראה ראיתי להתוס' ביומא פרק הוציאו לו דע\"ב ע\"א ד\"ה כתי' שכתבו כדברי הראב\"ע דשני מיני בדים היו והכריחו כן מקרא שכתוב בפ' במדבר בנסוע המסעות ובא אהרן ובניו כו' ושמו את בדיו דמשמע דבשעת סילוק המסעות היו מניחים אותם וכן מוכיח הפסוק דכתיב בפרשת תרומה ויצקת לו ארבע טבעות זהב על ד' פעמותיו והדר כתיב ושתי טבעות על צלעו הא' וב' טבעות על צלעו השנית משמע דארבע טבעות היו על שתי צלעותיו מלבד הארבעה של ארבע פעמותיו יע\"ש והשתא אי רש\"י ז\"ל בשיטה זו קאי הי\"ל לפרש כן בקרא דושתי טבעות על צלעו כו' שהן שתים אחרות לכל צד מלבד אותן שהיו על ארבע פעמותיו ואלו הרב בהאי קרא דושתי טבעות נדחק לפרש שהן הטבעות הראשונות שהיו על ד' פעמותיו ומדנחית לפרש קרא דקאי על הראשונות משמע דלא ניחא ליה לפרש כפי' הראב\"ע והתוס' שהיו שני מינים בדים וטבעות וכמו שמצינו להרמב\"ן שמיאן בפי' זה ובפ' במדבר בפסוק ושמו בדיו פי' הכתוב כאותן שתי פי' שכתבו התוס' שם ביומא הא' דושמו בדיו קאי על כתפות הנושאים והפי' הב' היינו שהיו מושכין את בדי הארון לצד חוץ להיות נראים כבולטין בפרוכת כמין שני דדים כו' יע\"ש.
ודרך אגב אומר מה שנתקשתי טובא בהבנת דברי התוספות שם ביומא שכתבו וז\"ל וא\"ת לפי מה שפירשנו דקרא דוהבאת את הבדים בטבעות אכולהו ד' בדים קאי קשה מאי דכתיב ביה לשאת את הארן בהן כו' ונ\"ל דוהבאת את הבדים לא קאי אלא אהנך בדים הקבועים שהרי אותן הבדים שאינן קבועים מה הוצרך להזכירו כאן. ולא זכיתי להבין כונתם איך ישבו קושייתם במה שתירצו עכשיו דקרא דוהבאת את הבדים לא קאי אלא אהנך בדים הקבועים דאדרבא השתא תיקשי טפי מאי דכתיב לשאת את הארון בהן שהרי באותן בדים הקבועים לא היו נושאים אותו אלא בבדים אחרים שהיו נותנים בשעת סילוק המסעות ואולי כונתם לומר דהשתא דמוקמי' קרא דוהבאת את הבדים בהנך בדים הקבועים אפשר לפ' קרא הכי והבאת את הבדים הללו הקבועים באופן שיהיו הנושאין יכולין לשאת את הארון בהם והיינו שיהיו נתונים לרוחבו על הארון ולא לאורכו שכשירצו הלוים לשאתו יכנסו בין הבדים באורך הארון שהם אמתים וחצי בין בד לבד לא כן אם הבדים הללו נתונים לאורך אינן יכולים לשאת אותו שאין שנים נכנסים בתוך אמה וחצי כדאמרינן בפרק שתי הלחם דצ\"ה אבל לעולם כשהיו נושאין את הארן לא היו נושאין אותו בבדים הללו הקבועים בו אלא בבדים אחרים ואזהרת הכתוב הוא שיהיו הבדים נתונים לרוחב הארון ולא לאורך כדי שיהיו יכולים לשאת אותו בהם כלומר אפילו אם יהיו הבדים האלו נתונים שם לא יזיקו אל הנושאים כיון שאין נתונים לרוחב א\"נ ה\"ק ונתת אל הבדים בנתינה שוה באופן שיהיו יכולים לשאת אותו בהן ולא יהיה אחת ארוך ואחת קצר אף שאין נושאין אותו בהן יהיה באופן המועיל אם ירצו לשאת אותו בהן וכבר זה יכולין אנו לפרש כשנאמר דקרא דוהבאת את הבדי' מיירי דוקא בבדים הקבועים שלא יהיו נושאין אותו בהן משא\"כ אם נאמר דקרא מיירי אף בבדים שאינן קבועים א\"כ לשאת אותו בהן מתחלף פירושו דלבדים שאינן קבועים פי' לשאת אותן בהן ממש ולבדים הקבועים לאו דוקא וליתר הדקדו' שדקדק הרב ח\"ה בדברי התוס' עיין בספר קרבן חגיגה סי' ס\"ט ויערב לך יע\"ש." + ] + ], + [ + [], + [ + "שורש אין אומרים שירה אלא על היין איזהו \n שירות שהוא בשם ה' כו' ומתי אומר שירה על כל עולות הצבור החובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין. והנה התוספות בברכות בפרק כיצד מברכין דל\"ו ד\"ה שאין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון זריקת דמים וניסוך המי' כי אם על היין אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים עכ\"ל וכ\"כ בפרק תמיד נשחט דס\"ד ד\"ה קראוהו את הלל וז\"ל ק' לר\"י דאמרינן בערכין די\"א ובכיצד מברכין אין אומרים שירה אלא על היין והכא חזינן דאיכא שירה בלא נסכים וכן היו מקדשין העזרות בשתי תודות ובשיר ואומר ר\"י דה\"פ אין אומרים שירה בשעת הקרבת קרבן אלא על היין דמשמח אלדי'ם ואנשים דריש ליה ועיקר שתיה ושמחה היינו בשעת אכילה ודומיא דה\"נ לגבוה בשעת הקרבת קרבן קאמר דאין אומרים שירה אלא על היין אבל שלא בשעת הקרבת קרבן היו אומרים שירה שלא על היין בכמה דוכתי עכ\"ל.
ושמעתי מקשי' ומטו בה משמיה דמורינו הרב הכולל כמהר\"י אלבעלי דאם כדברי ר\"י מאי פריך הש\"ס בערכין די\"א עלה דאמר רב מתנה מנין לבכורים שטעונין שירה אתיא טוב טוב איני והאמר רשב\"ן אר\"י מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר ותאמר להם הגפן כו' ומשני משכחת לה כדתני ר\"י הביא ענבים ודרכן כו' יע\"ש והשתא כפי דברי ר\"י מאי קא ק\"ל מדרשב\"ן שאין אומרים שירה אלא על היין הא רשב\"ן לא קאמר אלא בשעת אכילת מזבח ותקרובת קרבן והכא גבי בכורים שהיו ניתנים לכהנים ולא היו נקרבים במזבח שפיר היו אומרים שירה ולמה הוצרכו לשנויי דמיירי בשהביא ענבים ודרכן ולכאורה היא קושייא אלימתא עיין בספר תועפות ראם לכמוהר\"א גאטינייו שהניחה בצ\"ע יע\"ש.
והנלע\"ד דכיון דגבי הבאת בכורים איכא נמי קרבן שהרי שנינו בפ\"ב דבכורים הבכורי' טעוני' קרבן ושיר ותנופה וכן פסק רבינו בספ\"ג מה' בכורים וז\"ל וכשם שטעונים תנופה כך טעונים קרבן שלמים כו' וכל דאיכא קרבן איכא נמי נסכים כמו ששנינו בפ\"ט דמנחות מ\"ו כל קרבנות ציבור ויחיד טעונים נסכים חוץ מן הבכור כו' ושיר של הבכורים לא היה בשעת הקרבת הנסכים אלא בשעת הבאתן לעזרה כמו שכתב שם רבינו ז\"ל וכמו ששנינו בפרק ג' דבכורים וכן כתב רש\"י ז\"ל שם בערכין דאין לומר דשיר זה ששנינו במתניתין היינו מלבד אותו השיר שבשעת הקרבת נסכי' דזה אינו שלא מצינו בקרבן יחיד שטעון שירה אלא בקרבנות שקבוע להם זמן כמ\"ש רבינו כאן בפרקין וכיון שכן פריך שפיר תלמודא דאם איתא לדרב מתנה דבכורים טעונים שירה הול\"ל שהשירה יהיה בעת הקרבת הקרבן בשעת הנסכי' לא בשעת הבאת הבכורי' לעזרה מאחר דקי\"ל דאין אומרים שירה אלא על היין והכא הא איכא יין וקרבן דבשלמא גבי הלל דפסח ניחא שלא היה באותו קרבן נסכים וכמו ששנינו חוץ מן המעשר והבכור והפסח אבל הכא דאיכא נסכים הול\"ל שיהיה השיר בעת הנסכים ומשני דאה\"נ ומתני' מיירי כשהביא יין לבכורים ודוק ועיין בירוש' פ' תמיד נשחט הלכה ה' על מ\"ש תקעו והריעו ותקעו אמרו תני תמיד שיש לו נסכים תוקעין לנסכין פסחים שאין לו נסכין תוקעין לשחיטתו יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היום \n שהגיע לבני המשפחה זו להבי' עצים כו' ואסורים בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה כו'. ע\"כ. עיין במ\"ש בזה בספרי הקטן ח\"א ה' ח\"ומ פ\"ח הלכה י\"ח שורש איסור עשיית מלאכה בע\"פ דק\"ו ע\"ד יע\"ש." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..7a9cd986ff4e13dfe85c72cbaa1e0e5abfcd9051 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,64 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Haflaah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין אי גוי נערך הכותי \n נערך אבל אינו מעריך כו'. הכי איתא במס' ערכין ד\"ו פלוגתא דר\"מ ור\"י ופסק כר\"מ והתוס' שם ד\"ה אלא מעתה לא ימעלו בו כו' כתבו וז\"ל וצ\"ע כיון שאין גויים מתנדבים לבדק הבית היכי תנן זה וזה מודים שנודרים הא גויים לא נודרין לבד\"ה לר\"מ ודוחק לפרש דנודרין למזבח קאמר דלכאורה מתני' דומייא דערכין דמיירי לבד\"ה ושמא טוב לפרש דרבא הדר ביה למסקנא זו מהא דאמר מעיקרא דהלכתא כר\"מ מקרא דלא לכם ולנו עכ\"ל הנה לפי מאי דבעו מימר דנודרים למזבח קאמר צ\"ל דנידרין נמי למזבח קאמ' והכוונ' שאחרים נדרו קרבנו' למזבח שיעו' דמי גוי פ' דנודרין הוא שהם עצמן נדרו למזבח שיעו' דמי פ' או דמי עלי ונידרין הוא שנדרו אחרים דמיהם למזבח וכבר ידוע ההפרש שיש בין הקדש ערכין להקדש דמים וכמ\"ש רבינו בפ\"א מה' ערכין ד\"ט יע\"ש ולזה כתבו דזה דוחק דלכאורה נודרין ונידרין דמתני' לבד\"ה קאמ' דומיי' דמעריך ונערך דסתם ערכין לבדק הבית וכן סתם דמים וכמ\"ש רבינו ז\"ל שם ה' יו'ד.
ואולם ראיתי בירוש' פ\"ק דשקלים עלה דשנינו במתני' שם משנ' ה' הגויים והכותים ששקלו אין מקבלים מהם כו' זה הכלל כל שנידר ונידב מקבלים מידם כל שאין נידר ונידב אין מקבלים מידם וכן הוא מפורש ע\"י עזרא לא לכם ולנו לבנות בית אלהינו אמרו שם בש\"ס ה\"ח אמר ר' יוחנן לכתחילה אין מקבלי' מהם לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים לבסוף מקבלין מהם דבר שאינו מסויים דבר המסויים אין מקבלין מהן רשב\"ל ז\"ל אומר בין בתחילה בין בסוף אין מקבלין מהם לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים מתניתא פליגא על ר' יוחנן דתניא אין מקבלין מהן הקדש ונדבה לבד\"ה פתר לה בין בתחילה בין בסוף ובלבד דבר שאינו מסויים (נ\"ל דט\"ס הוא וצ\"ל דבר המסויים) ורשב\"ל אמר כו' מתני' פליגא על רשב\"ל דתני הכל שוים שנודרין ונידרים פתר לה עולה ניחא נודרין עולה ונידרין עולה לא כשאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי מביא עמה נסכין ולא לכלי שרת אינון מותר נסכים נמצא מביא דבר המסויים הותיב ר' יוסי בר רבי בון והא תנן נערכין (נ\"ל דט\"ס הוא וצ\"ל מעריכין) וערכין לא לבד\"ה אינון כמה דאת אמר תמן לשמים מתכוין ומאליהן הן באים לבד\"ה כזאת אמר אף הכא לשמי' נתכון ומאליהן הן באים לכלי שרת מה עביד לה רשב\"ל פתר לה לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו ר' חזקיה אמר ר' סימון שאל מעתה אין מקבלין מהן לא לאמת הבית ולא לחומת העיר ומגדלותיה על שום שנאמר אין חלק וצדקה וזכרון בירוש' ע\"כ.
והנה תחילה נבאר פי' דברי הירוש' דר\"י ורשב\"ל אפליגו בגוי המתנדב דבר לבדק הבית שלא בלשון ערכי עלי או ערך פ' עלי דבה' הוא דאיפליגו ר\"מ ור\"י אי גוי מעריך ולא נערך ושם הוא גזירת הכתוב אלא בלשון דמים שהוא נדר ונדבה שאמר כו\"כ דמים או חפצים אני מתנדב לבדק הבית דלדעת ר\"י בתחילת הבנין אין מקבלין מהם לא דבר המסויים ולא דבר שאינו מסויים מהטעם שכתבו התוס' לקמן שם ד\"ז ע\"א ד\"ה הא לכתחילה כו' פן יחזרו בהם ויערערו לומר יש לנו חלק בב\"המ אבל לבסוף אין לחוש כל שאין בו התפארות ושם שאינו דבר מסויים ולדעת רשב\"ל בין בתחילת הבנין בין בסוף אין מקבלין מהן לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים דס\"ל דגזרת הכתוב הוא מקרא דלא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו וע\"ז הקשו לר\"י מברייתא דאין מקבלין מהם נדבה והקדש לבדק הבית ותירצו דלדידיה מתפרש הברייתא בתחי' הבנין אבל בסוף שפיר מקבלין מהן דבר שאינו מסויים וחזרו והקשו לרשב\"ל ממתני' דתני הכל שוין שנודרין ונידרין כלומר דהקדש דמים בלשון נדר בין שאמרו הגויים דמי פ' עלי או דמי עלי שהם נודרין או אחרים שאמרו דמי גוי פ' עלי שהם הנידרין חל ההקדש אדמים ובאים לבדק הבית ולרשב\"ל היאך באים לבדק הבית הא לדידיה אין מקבלין מהן לבד\"ה לא דבר המסויים ולא דבר שאינו מסויים ומשני דהאי נודרין ונידרין לא בהקדש דמים שהוא לבדק הבית קמיירי אלא להקדש מזבח שנודרין עולות למזבח וע\"ז הקשו דנידרין לא שייך בעולות אלא לדמים לבד\"ה ותירצו דאף נידרין שייך בעולות כגון שאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי להביא בשבילו וזהו נידרין שאחרים הם הנודרין והם נידרים בשביל אחרים וע\"ז חזרו והקשו דסוף סוף כשהן מביאין עולות בשביל נדריהם או בשביל אחרים צריכין הן להביא נסכים עם העולות וכמו ששנינו לקמן במס' שקלים ספ\"ז ועיין במנחות פרק אלו מנחות דע\"ג ע\"ב ובתוס' ז\"ל שם ד\"ה אי כר\"י הגלילי וברבינו פ\"ג מה' מע\"הק הלכה ה' ובדברי מרן כ\"מ ובפ\"ד מה' שקלים ובס' לב שלם יע\"ש ומותר נסכין היו מביאין מהם כלי שרת ונמצא מביא אפי' דבר מסויים למקדש משל גויים ואיך קאמר רשב\"ל שאין מביאין לבד\"ה לא בתחילה ולא בסוף לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים וע\"ז השיב ר' יוסי בר בון דלא קשייא לרשב\"ל דע\"כ לא קאמר רשב\"ל דאין מביאין נדבה משל גויים לבד\"ה לא דבר המסויים ולא דבר שאינו מסויים אלא כשהגויים מקדישין בפי' לבד\"ה אבל כשהן מקדישין למזב' וכן כשמקדישין סתם שאנו יכולי' לו' שכונת' לשמי' אפי' שמותריה' באי' לבד\"ה כיון שאין מקדישין בפי' לבד\"ה מקבלי' מהם ונותני' לבד\"ה ומה\"ט ניחא לרשב\"ל מאי דקאמר ר' יאוד' במתני' דגויים מעריכין וסתם ערכין הוא לבדק הבית והיאך מקבלין מהם אלא עכ\"ל דכיון דהם לא פירשו בפי' לבד\"ה אנו נותנין אותו לבדק הבית מפני שהם סוברים שהם לשמים זה נראה ביאור דברי הירוש' ולפי תי' ר' יוסי בר ר' בון השתא אין צורך לפרש דנודרין ונידרין היינו שנדרו למזבח אלא שנדרו סתמא דמי עלי או דמי גוי פ' עלי אע\"פ שלר\"מ אין גוי מעריך גוי נודר וחל קדושה אדמיו ובאים לבדק הבית דלא אסר ר\"ל לקבולי מן הגוי נדבה לבד\"ה אלא כשהקדי' בפי' לבדק הבית אבל סתמא שרי שאנו אומרים שהקריבו עולות לשמים ודוק.
מעתה ק\"ק על התוס' איך כתבו דדוחק לפרש דנודרין ונידרין למזבח קאמר דלכאורה מתני' דומיא דערכין דמיירי לבד\"ה כו' והלא בירוש' לר\"ל פירשו כן דנודרין ונידרין למזבח קאמר ולא ק\"מ דודאי זה דוחק ואם רשב\"ל דלית הילכתא כוותיה נדחק בהכי רבי יוחנן דחולק על רשב\"ל לא ס\"ל הכי דלדידיה אתי כפשטא לבד\"ה והשתא דקאמר רבא הילכתא כר\"מ דחיקא להו מילתא לפרושי מתני' לדידיה כדקמפרש ר\"ל לשיטתיה וכל כי האי הו\"ל לתלמודא לפרושי כדמקשה ומתרץ בירוש' אליבא דר\"ל ועוד דלפום קושטא דתריץ ר' יוסי בר בון אין צורך לפרושי מתניתין דלמזבח קאמר ולא דקאמר סתם דמי עלי ובאים הם לבד\"ה וזה אי אפשר לתרץ לרבא אליבא דר\"מ דקאמ' דגוי אינו מעריך מקרא דלא לכם ולנו הרי דאפי' באומר סתם ערכי עלי לא אמר כלום ולא חל קדושה אפי' שלא אמר לבד\"ה ודוק ואולם הא ק\"ל בדברי הירושלמי במאי דשני מעיקרא למתני' אליבא דר\"ל דנודרין עולה קאמר ופריך עלה ונידרין עולה ונדחק לתרו' דנידרים היינו כשאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי כו' דלישנא דנידרין לא משמע כן אלא שגופן נידרין לאחרים ואמאי לא קאמר דנודרין ונידרין היינו בלשון דמים למזבח ולא בלשון ערך ונודרין הם דמי עלי או פ' עלי למזבח ונידרין הם שנדרו אחרים דמי גוי פ' עלי למזבח וע\"כ לא אפליגו ר\"מ ור\"י אלא באומר בלשון ערכי עלי או ערך פ' עלי דדמיו קצובים מדאורייתא אבל בדמים לא איפליגו ודוק.
והנה במה שתירצו התוס' דשמא טוב לפרש דרבא הדר בה למסקנא ממאי דאמר מעיקרא דהילכתא כר\"מ מקרא דלא לכם ולנו עכ\"ל וכונתם דהשתא לפי המסקנא הלזו ס\"ל לרבא דלר\"מ גזרת הכתוב הוא בערכין שגוי נערך ולא מעריך ולא מפני הכתוב דלא לכם ולנו דהתם עכ\"ל דמשום חשש רפיון ידים הוא דלא קיבלו מהם בתחילת הבנין ולא מפני שאין מקבלין מהם לבד\"ה דכל כה\"ג שהם נודרין הקדש דמים לבד\"ה לכ\"ע חל קדושה אדמים ושפיר מקבלין מהם ובערכין דוקא הוא גזירת הכתוב שלא יהיה הגוי מעריך לר\"מ וברור ועיין בס' חזון נחום בערכין דק\"ד ע\"ב וראיתי להרב פני שלמה בדרוש ן' דע\"ח ע\"ב שעמד על מ\"ש התוס' לקמן ד\"ה תני חדא כו' שכתבו וז\"ל וא\"ת ולישני הא ר\"מ והא ר\"י ותירצו וי\"ל דא\"כ קדושה ואינה קדושה מבעי ליה עכ\"ל ותמה על דבריהם דלפי מ\"ש בד\"ה אלא מעתה דנודרין ונידרין דמתני' היינו לבד\"ה ולא למזבח ואף ר\"מ אזיל ומודה דגוי' נודרין ונידרין לבד\"ה ודוקא בלשון ערך הוא דאין מעריכין מגזרת הכתוב א\"כ היכי מצי לשנויי דברייתא דאין מקבלין היינו כר\"מ והניחה בצ\"ע.
ולע\"ד לק\"מ דקושיית התוס' דאמאי לא משני דברייתא דקתני דגוי שהתנדב אין מקבלין מהם אתי כר\"מ הכונה דאמאי לא משני דהתנדב היינו בלשון ערך קאמר ואתי כר\"מ דגוי נערך ואינו מעריך ולזה תירצו דא\"כ קדושה ואינה קדושה מבעי ליה א\"נ כונתם להקשות אם נאמר דנודרין ונידרין למזבח קאמר וכדמשני בירוש' ומפני שהתוס' ספוקי מספ\"ל ואמרו הדבר בלשון שמא לכך הוקשה להם כן ותירצו שפיר שאפילו אם נאמר דנודרין ונידרין למזבח קאמר אפי\"ה לא מצי משני האי מתני' בהכי דקדושה ואינה קדושה מ\"ל ודוק ועיין עוד בס' פני שלמה שם במאי דשקיל וטרי בהך סוגייא ובס' חזו\"ן דף הנז' שעמד על דברי רבינו בענין זה והאמת כי הנכון מ\"ש הלח\"מ בדעת רבינו ואין לזוז מדבריו ועיין במ\"ש התי\"ט שם בערכין ובמ\"ש הרב חזון נחום על דבריו יע\"ש ועיין להרב ברכי יוסף בחי\"ד סי' רנ\"ט אות ג' שהאריך בדבור זה ובענין הלזה יעש\"ב." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מקדיש אחד מאבריו הקדיש \n אבר אחד מאבריו לדמיו כו'. וכתב מרן בכ\"מ שדברי רבינו תמוהים דהאי בעייא אינה אלא לר\"י דאמר פשטה קדושה בכולה וכיון שרבינו פסק דלא כר\"י בפט\"ו מה' מע\"הק נמצא מזכי שטרא לבי תרי ותירץ דרבינו ס\"ל דהאי בעייא דרבא לכ\"ע בעי לה דאע\"ג דלר\"מ ור\"י לא פשטה קדושה בכולה היינו דוקא בקדושת הגוף דאינו ראוי ליקרא עולה כו' אבל בקדושת דמים כו' יע\"ש. ולפי דבריו עכ\"ל דבעייא דרבא היא אי אמרינן מיגו דנחתא קדושת דמים אחד אבר נחית אכולה קדושת דמים ובתר הכי אמרי' מיגו דחייל אכולה קדושת דמים חייל אקדושת הגוף דאיפכא ליכא למימר מיגו דנחתא אחד אבר קדושת דמים חייל אאותו אבר קדושת הגוף דא\"כ לר\"מ ור\"י תו ליכא למימר מיגו דנחתא קדושת הגוף אחד אבר נחתא נמי אכולה דבקדושת הגוף ס\"ל לר\"מ ור\"י דלא אמרי' פשטא קדושה בכולה ולפ\"ז כי אמרי' בבעיא דרבא חד מיגו אמרי' תרי מיגו לא אמרי' הכונה לומר דמיגו קמא דהיינו מיגו דחייל קדוש' דמים אחד אבר חייל אכולה אמרינן אבל מיגו דקדו' הגוף לא אמרי' משום דהוי תרי מיגו ונמצא דלכל הצדדי' ס\"ל לרבא דחייל אכולה קדושת דמים וכן נראה מפי' רש\"י בפ\"ק דתמורה שפי' שם דמיגו קמא היינו קדושת דמים אכולה.
והנה הלח\"מ תמה על פי' זה דא\"כ בפ\"ק דערכין כשהקשו חד אבר נמי אבעויי מבעייא ליה לרבא טפי הו\"ל לאקשויי דהא פשיטא ליה דמיגו דקדושת דמים אמרי' וחייל קדושת דמים אכולה והיכי קתני בבריי' אין להקדש אלא ראשה של פרה בלבד ומתוך כך כתב דלפום סוגיין דערכין עכ\"ל דמיגו קמא היינו מיגו דקדוש' הגוף אאותו אבר ובתר הכי אמרינן מיגו דחייל קדושת הגוף אאותו אבר חייל אכולה דלפ\"ז כי הדר אמרי' חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן היינו מיגו קמא דחייל קדושת הגוף אאותו אבר אמרי' דמסתבר טפי אבל מיגו דקדושת דמים אכול' גופה לא אמרי' משו' דהוי ב' מיגו ואף שמדברי רש\"י פ\"ק דתמור' ל\"מ הכי יש ליישב לשונו בדוחק מכח הסוגיא דערכין ומ\"ג שרש\"י פ\"ק דערכין פי' כן עכ\"ל עיין בדבריו מה שהאריך יע\"ש ואולם לפי תירוץ מרן כ\"מ עכ\"ל דס\"ל דמ\"ש תחיל' דמיגו קמא היינו מגו דקדוש' דמים אכולה גופה וכיון שכן ק' קושית הלח\"מ אמאי לא פריך ליה בפשיטות לרבא דבקדוש' דמים פשיטא ליה לכל הצדדים דפשטה קדושה בכולה ותו קשה טובא דלפ\"ז איך כתב רבי' וכיצד עושין מוכרין אותה כו' ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר ואמאי הא לכל הצדדים מיגו קמא היינו מגו דקדושת דמים אכולה בהמה ונמצא דכל דמיה קדש.
ומפי מורי הרב המובהק יצחק נוניס נר\"ו שמעתי ישוב לדברי מרן כ\"מ ז\"ל ודברי רש\"י ז\"ל בפ\"ק דתמורה דאף לפי פירוש זה דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה מכל מקום כי הדר אמרינן חד מיגו אמרינן תרי לא אמרינן לאו למימרא דמיגו קמא דהיינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה אמרינן ומגו בתרא דקדושת הגוף לא אמרינן שהרי כיון דבעינן מימר השתא דתרי מיגו לא אמרינן מאי חזית דעבדינן ברישא למיגו דקדושת דמים בכולה אדתפשוט לן דפשטה קדושה בכולה ואדרב' זיל לאידך גיסא ונעביד למיגו קמא אקדושת הגוף אאותו אבר ונימא מגו דחייל קדושת דמים אאותו אבר חייל קדושת הגוף דתו לא מצינן מימר דתיחול אכולה ואפילו קדושת דמים כיון דתרי מגו לא אמרינן דשקולים הם ויבואו שניהם וכיון שכן עכ\"ל דבעיא דרבא היא באופן זה דאי אמרינן תרי מיגו פשטה קדוש' בכולה ואי לא אמרי' תרי מיגו תו לא חייל קדושת הגוף אכולה אמנם תו לא חייל לא קדושת דמים בכולה ולא קדושת הגוף אאותו אבר דזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קמדחי לה דאי בעית מימר דתיחול קדושת דמים אכולה גופה משום מגו דקדושת דמים איכא למימר מאי חזית דעבדת למיגו אקדושת דמים נימא מיגו אקדושת הגוף אאותו אבר. ואי בעית למימר דתיחול קדושת הגוף אאותו אבר איכא למימר מאי חזית ונעביד למגו אקדושת דמים אכולה בהמה ונמצא לפי' זה שדברי רש\"י בפ\"ק דערכין שפירש למגו קמא אקדושת הגוף אאותו אבר ודבריו שבפ\"ק דתמורה שפירש למגו קמא אקדושת דמים הם שפה אחת ודברים אחדים ומשום דלא נ\"מ מידי לענין דינא לא חש ז\"ל לדקדק בלשונו ופי' בערכין באופן זה ובתמורה באופן אחר דלמאי דבעינן למימר דתרי מגו לא אמרינן לא חיילא כלל לא קדושת הגוף אאותו אבר ולא קדושת דמים אכולה מטעמ' דזיל הכא קא מדחי לה כמדובר את\"ד נר\"ו.
ואולם לדידי ק\"ל לפ\"ז ההיא דמשני תלמו' בפ\"ק דערכין הא בתם הא בב\"מ ופי' רש\"י בתם דאיכא למימר דתיחות ליה קדושת הגוף וברייתא דפשיטא ליה דלא קדשה כולה בב\"מ דלא חזו לגופייהו והשתא ק' דלו יהא דליכא קדושת הגוף אכתי נימא מיגו דנחתא קדושת דמים אאותו אבר נחתא נמי אכולה שהרי בתם גופיה משמע דאי לא דמספקא לן דתרי מגו לא אמרינן דזיל הכא קא מדחי לה הו\"א דחייל קדושת דמים אכוליה ולפרש\"י בפ\"ק דערכין דמגו קמא היינו מגו דקדוש' הגוף אאותו אבר איכא למימר שפיר דס\"ל לרבא דכי אמרינן מגו דנחתא א' אבר חייל אכולה היינו דוקא אקדושת הגוף דגלי קרא אבל אקדושת דמים דקיל לא. אלא דקמבעיא ליה אי אמרינן מגו דחייל א' אבר קדושת דמים חייל ק\"ה ובתר הכי מייתינן קדושת הגוף אכולה משום מיגו אבל מיגו דקדושת דמים אכולה בהמה ברישא ליכא למימר דאקדושת דמים לא אמרינן מגו והיינו דמשני שפיר דבבע\"מ כיון דליכא קדושת הגוף ל\"א מגו אכולה בהמה כלל אכן לפי דברי מרן כ\"מ ולישוב הלז שכתבנו בדעת רש\"י קשה ולפי מה שאנו עתידין לכתוב לקמן בהל' ח\"י דטעמא דבע\"מ משום דהו\"ל הקדש גרוע הואיל ועל ידי עבירה הוא בא יתיישב ודוק.
ודע שהרב ברכת הזבח בדקס\"ג ע\"א כתב ליישב קו' מרן הלזו וז\"ל ולק\"מ דרבינו מפרש דהבעיא היא ג\"כ לר\"י ומיירי שהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו וכמו כן מפרש בעיא דבעוף מהו כמ\"ש הכ\"מ בפט\"ו מה' מע\"הק הל' ב' וכ\"כ ג\"כ בפ\"ק דתמורה יע\"ש והדברים תמוהי' דאיך אפשר לומר שרבינו מפרש בעיא שהקדיש אבר לדמיו באבר שהנשמה תלויה בו שהרי בפי' כתב רבינו שאם היה אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה הרי בהדיא שהוא מפרש בעיא זו באבר שאין הנשמה תלויה בו וצ\"ע ועיין עוד במ\"ש הלח\"מ בפט\"ו מה' מע\"הק על מה שתירץ מרן כ\"מ שם וכבר עמדנו על דבריו במ\"ש התוס' לעיל ד\"ה ונפשטו עוד הוקשה לו שם מ\"ש רבינו שם האומר לבו או ראשו של זה עולה הואיל ודבר שהנשמה תלוייה בו כו' דבפ\"ק דתמורה פליגי רבא ור\"ח דר\"ח אמר בדבר שעושה אותה טריפה ורבא אמר בדבר שהיא מתה ואמרינן דפליגי אי טריפה חיה ורבא סבר כר\"א דניטל הירך וחלל שלה נבילה וכיון שרבינו פסק כר\"א בה' שחיטה היל\"ל בדבר שעושה אותה טריפה והניחה בצ\"ע ויותר הי\"ל להקשות מ\"ש רבינו בפ\"ב מה' ערכין האומר ערך לבי או כבדי עלי נותן ערך כולו וכן כל אבר שאם ינטל מן החי ימות נותן ערך כולו עכ\"ל ואין ספק דמ\"ש וכן כל אבר שאם ינטל היינו אם ניטל רגלו מן הארכובה למעל' כמ\"ש בפ\"ק דערכין ד\"ב זה הכלל כל דבר שהנשמה תלויה בו לאתויי מאי לאתויי מן הארכובה ולמעלה וכיון שרבינו פסק דבדבר שעושה אותה טריפה מקרי דבר שהנשמה תלוי' בו לענין ערכין ה\"נ הי\"ל לפסוק לענין הקדש כר\"ח כי ע\"כ נראה דלבו או ראשו שכתב רבינו לאו דוקא וכיון דתלי טעמא הואיל והנשמה תלויה בו ממילא משמע דבר שעושה אותה טריפה דמקרי דבר שהנשמה תלויה בה וסמך אמ\"ש בה' ערכין וברור." + ], + [ + "וכיצד \n עושין מוכרין אותה כולה למי שיקריב אותה ודמיו לחולין חוץ מדמי אותו אבר. עכ\"ל. וכתב מרן בכ\"מ דזה הדין הוא ממ\"ש שם בגמ' ת\"ר יכול האומר רגלה של זו עולה כו' אמר ר' נראין דברי ר\"י עד ותשלום דין זה כתב רבינו בפט\"ו מה' מע\"הק עכ\"ל כלומר כי שם בהל' ב' ביאר רבינו שזה הלוקח שקנה אותו צריך שיהיה נודר להקריב כ\"כ דמים מקרבן עולה דאי נדר להקריב עולה תמימה אינו יוצא בקרבן זה שהקדיש הראשון ידה או רגלה דהו\"ל מקריב בהמה מחוסרת אבר והוא מדברי הירוש' יע\"ש ויש לתמוה דלפ\"ז בדין הלז דמספ\"ל אי פשטה קדוש' דמים בכולה ומיגו דפשטה קדוש' דמים פשטה קדושת הגוף איך פסק רבינו דימכרנה לאחר כיון דאי קדשה כולה אינה יכולה למוכרה דה\"ז מקריב בהמת חבירו וכעת צ\"ע." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8eb7ea61929bc6f32cca8e0c58d88b318916fb18 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,61 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Appraisals_and_Devoted_Property", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין אי גוי נערך הכותי \n נערך אבל אינו מעריך כו'. הכי איתא במס' ערכין ד\"ו פלוגתא דר\"מ ור\"י ופסק כר\"מ והתוס' שם ד\"ה אלא מעתה לא ימעלו בו כו' כתבו וז\"ל וצ\"ע כיון שאין גויים מתנדבים לבדק הבית היכי תנן זה וזה מודים שנודרים הא גויים לא נודרין לבד\"ה לר\"מ ודוחק לפרש דנודרין למזבח קאמר דלכאורה מתני' דומייא דערכין דמיירי לבד\"ה ושמא טוב לפרש דרבא הדר ביה למסקנא זו מהא דאמר מעיקרא דהלכתא כר\"מ מקרא דלא לכם ולנו עכ\"ל הנה לפי מאי דבעו מימר דנודרים למזבח קאמר צ\"ל דנידרין נמי למזבח קאמ' והכוונ' שאחרים נדרו קרבנו' למזבח שיעו' דמי גוי פ' דנודרין הוא שהם עצמן נדרו למזבח שיעו' דמי פ' או דמי עלי ונידרין הוא שנדרו אחרים דמיהם למזבח וכבר ידוע ההפרש שיש בין הקדש ערכין להקדש דמים וכמ\"ש רבינו בפ\"א מה' ערכין ד\"ט יע\"ש ולזה כתבו דזה דוחק דלכאורה נודרין ונידרין דמתני' לבד\"ה קאמ' דומיי' דמעריך ונערך דסתם ערכין לבדק הבית וכן סתם דמים וכמ\"ש רבינו ז\"ל שם ה' יו'ד.
ואולם ראיתי בירוש' פ\"ק דשקלים עלה דשנינו במתני' שם משנ' ה' הגויים והכותים ששקלו אין מקבלים מהם כו' זה הכלל כל שנידר ונידב מקבלים מידם כל שאין נידר ונידב אין מקבלים מידם וכן הוא מפורש ע\"י עזרא לא לכם ולנו לבנות בית אלהינו אמרו שם בש\"ס ה\"ח אמר ר' יוחנן לכתחילה אין מקבלי' מהם לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים לבסוף מקבלין מהם דבר שאינו מסויים דבר המסויים אין מקבלין מהן רשב\"ל ז\"ל אומר בין בתחילה בין בסוף אין מקבלין מהם לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים מתניתא פליגא על ר' יוחנן דתניא אין מקבלין מהן הקדש ונדבה לבד\"ה פתר לה בין בתחילה בין בסוף ובלבד דבר שאינו מסויים (נ\"ל דט\"ס הוא וצ\"ל דבר המסויים) ורשב\"ל אמר כו' מתני' פליגא על רשב\"ל דתני הכל שוים שנודרין ונידרים פתר לה עולה ניחא נודרין עולה ונידרין עולה לא כשאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי מביא עמה נסכין ולא לכלי שרת אינון מותר נסכים נמצא מביא דבר המסויים הותיב ר' יוסי בר רבי בון והא תנן נערכין (נ\"ל דט\"ס הוא וצ\"ל מעריכין) וערכין לא לבד\"ה אינון כמה דאת אמר תמן לשמים מתכוין ומאליהן הן באים לבד\"ה כזאת אמר אף הכא לשמי' נתכון ומאליהן הן באים לכלי שרת מה עביד לה רשב\"ל פתר לה לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו ר' חזקיה אמר ר' סימון שאל מעתה אין מקבלין מהן לא לאמת הבית ולא לחומת העיר ומגדלותיה על שום שנאמר אין חלק וצדקה וזכרון בירוש' ע\"כ.
והנה תחילה נבאר פי' דברי הירוש' דר\"י ורשב\"ל אפליגו בגוי המתנדב דבר לבדק הבית שלא בלשון ערכי עלי או ערך פ' עלי דבה' הוא דאיפליגו ר\"מ ור\"י אי גוי מעריך ולא נערך ושם הוא גזירת הכתוב אלא בלשון דמים שהוא נדר ונדבה שאמר כו\"כ דמים או חפצים אני מתנדב לבדק הבית דלדעת ר\"י בתחילת הבנין אין מקבלין מהם לא דבר המסויים ולא דבר שאינו מסויים מהטעם שכתבו התוס' לקמן שם ד\"ז ע\"א ד\"ה הא לכתחילה כו' פן יחזרו בהם ויערערו לומר יש לנו חלק בב\"המ אבל לבסוף אין לחוש כל שאין בו התפארות ושם שאינו דבר מסויים ולדעת רשב\"ל בין בתחילת הבנין בין בסוף אין מקבלין מהן לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים דס\"ל דגזרת הכתוב הוא מקרא דלא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו וע\"ז הקשו לר\"י מברייתא דאין מקבלין מהם נדבה והקדש לבדק הבית ותירצו דלדידיה מתפרש הברייתא בתחי' הבנין אבל בסוף שפיר מקבלין מהן דבר שאינו מסויים וחזרו והקשו לרשב\"ל ממתני' דתני הכל שוין שנודרין ונידרין כלומר דהקדש דמים בלשון נדר בין שאמרו הגויים דמי פ' עלי או דמי עלי שהם נודרין או אחרים שאמרו דמי גוי פ' עלי שהם הנידרין חל ההקדש אדמים ובאים לבדק הבית ולרשב\"ל היאך באים לבדק הבית הא לדידיה אין מקבלין מהן לבד\"ה לא דבר המסויים ולא דבר שאינו מסויים ומשני דהאי נודרין ונידרין לא בהקדש דמים שהוא לבדק הבית קמיירי אלא להקדש מזבח שנודרין עולות למזבח וע\"ז הקשו דנידרין לא שייך בעולות אלא לדמים לבד\"ה ותירצו דאף נידרין שייך בעולות כגון שאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי להביא בשבילו וזהו נידרין שאחרים הם הנודרין והם נידרים בשביל אחרים וע\"ז חזרו והקשו דסוף סוף כשהן מביאין עולות בשביל נדריהם או בשביל אחרים צריכין הן להביא נסכים עם העולות וכמו ששנינו לקמן במס' שקלים ספ\"ז ועיין במנחות פרק אלו מנחות דע\"ג ע\"ב ובתוס' ז\"ל שם ד\"ה אי כר\"י הגלילי וברבינו פ\"ג מה' מע\"הק הלכה ה' ובדברי מרן כ\"מ ובפ\"ד מה' שקלים ובס' לב שלם יע\"ש ומותר נסכין היו מביאין מהם כלי שרת ונמצא מביא אפי' דבר מסויים למקדש משל גויים ואיך קאמר רשב\"ל שאין מביאין לבד\"ה לא בתחילה ולא בסוף לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים וע\"ז השיב ר' יוסי בר בון דלא קשייא לרשב\"ל דע\"כ לא קאמר רשב\"ל דאין מביאין נדבה משל גויים לבד\"ה לא דבר המסויים ולא דבר שאינו מסויים אלא כשהגויים מקדישין בפי' לבד\"ה אבל כשהן מקדישין למזב' וכן כשמקדישין סתם שאנו יכולי' לו' שכונת' לשמי' אפי' שמותריה' באי' לבד\"ה כיון שאין מקדישין בפי' לבד\"ה מקבלי' מהם ונותני' לבד\"ה ומה\"ט ניחא לרשב\"ל מאי דקאמר ר' יאוד' במתני' דגויים מעריכין וסתם ערכין הוא לבדק הבית והיאך מקבלין מהם אלא עכ\"ל דכיון דהם לא פירשו בפי' לבד\"ה אנו נותנין אותו לבדק הבית מפני שהם סוברים שהם לשמים זה נראה ביאור דברי הירוש' ולפי תי' ר' יוסי בר ר' בון השתא אין צורך לפרש דנודרין ונידרין היינו שנדרו למזבח אלא שנדרו סתמא דמי עלי או דמי גוי פ' עלי אע\"פ שלר\"מ אין גוי מעריך גוי נודר וחל קדושה אדמיו ובאים לבדק הבית דלא אסר ר\"ל לקבולי מן הגוי נדבה לבד\"ה אלא כשהקדי' בפי' לבדק הבית אבל סתמא שרי שאנו אומרים שהקריבו עולות לשמים ודוק.
מעתה ק\"ק על התוס' איך כתבו דדוחק לפרש דנודרין ונידרין למזבח קאמר דלכאורה מתני' דומיא דערכין דמיירי לבד\"ה כו' והלא בירוש' לר\"ל פירשו כן דנודרין ונידרין למזבח קאמר ולא ק\"מ דודאי זה דוחק ואם רשב\"ל דלית הילכתא כוותיה נדחק בהכי רבי יוחנן דחולק על רשב\"ל לא ס\"ל הכי דלדידיה אתי כפשטא לבד\"ה והשתא דקאמר רבא הילכתא כר\"מ דחיקא להו מילתא לפרושי מתני' לדידיה כדקמפרש ר\"ל לשיטתיה וכל כי האי הו\"ל לתלמודא לפרושי כדמקשה ומתרץ בירוש' אליבא דר\"ל ועוד דלפום קושטא דתריץ ר' יוסי בר בון אין צורך לפרושי מתניתין דלמזבח קאמר ולא דקאמר סתם דמי עלי ובאים הם לבד\"ה וזה אי אפשר לתרץ לרבא אליבא דר\"מ דקאמ' דגוי אינו מעריך מקרא דלא לכם ולנו הרי דאפי' באומר סתם ערכי עלי לא אמר כלום ולא חל קדושה אפי' שלא אמר לבד\"ה ודוק ואולם הא ק\"ל בדברי הירושלמי במאי דשני מעיקרא למתני' אליבא דר\"ל דנודרין עולה קאמר ופריך עלה ונידרין עולה ונדחק לתרו' דנידרים היינו כשאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי כו' דלישנא דנידרין לא משמע כן אלא שגופן נידרין לאחרים ואמאי לא קאמר דנודרין ונידרין היינו בלשון דמים למזבח ולא בלשון ערך ונודרין הם דמי עלי או פ' עלי למזבח ונידרין הם שנדרו אחרים דמי גוי פ' עלי למזבח וע\"כ לא אפליגו ר\"מ ור\"י אלא באומר בלשון ערכי עלי או ערך פ' עלי דדמיו קצובים מדאורייתא אבל בדמים לא איפליגו ודוק.
והנה במה שתירצו התוס' דשמא טוב לפרש דרבא הדר בה למסקנא ממאי דאמר מעיקרא דהילכתא כר\"מ מקרא דלא לכם ולנו עכ\"ל וכונתם דהשתא לפי המסקנא הלזו ס\"ל לרבא דלר\"מ גזרת הכתוב הוא בערכין שגוי נערך ולא מעריך ולא מפני הכתוב דלא לכם ולנו דהתם עכ\"ל דמשום חשש רפיון ידים הוא דלא קיבלו מהם בתחילת הבנין ולא מפני שאין מקבלין מהם לבד\"ה דכל כה\"ג שהם נודרין הקדש דמים לבד\"ה לכ\"ע חל קדושה אדמים ושפיר מקבלין מהם ובערכין דוקא הוא גזירת הכתוב שלא יהיה הגוי מעריך לר\"מ וברור ועיין בס' חזון נחום בערכין דק\"ד ע\"ב וראיתי להרב פני שלמה בדרוש ן' דע\"ח ע\"ב שעמד על מ\"ש התוס' לקמן ד\"ה תני חדא כו' שכתבו וז\"ל וא\"ת ולישני הא ר\"מ והא ר\"י ותירצו וי\"ל דא\"כ קדושה ואינה קדושה מבעי ליה עכ\"ל ותמה על דבריהם דלפי מ\"ש בד\"ה אלא מעתה דנודרין ונידרין דמתני' היינו לבד\"ה ולא למזבח ואף ר\"מ אזיל ומודה דגוי' נודרין ונידרין לבד\"ה ודוקא בלשון ערך הוא דאין מעריכין מגזרת הכתוב א\"כ היכי מצי לשנויי דברייתא דאין מקבלין היינו כר\"מ והניחה בצ\"ע.
ולע\"ד לק\"מ דקושיית התוס' דאמאי לא משני דברייתא דקתני דגוי שהתנדב אין מקבלין מהם אתי כר\"מ הכונה דאמאי לא משני דהתנדב היינו בלשון ערך קאמר ואתי כר\"מ דגוי נערך ואינו מעריך ולזה תירצו דא\"כ קדושה ואינה קדושה מבעי ליה א\"נ כונתם להקשות אם נאמר דנודרין ונידרין למזבח קאמר וכדמשני בירוש' ומפני שהתוס' ספוקי מספ\"ל ואמרו הדבר בלשון שמא לכך הוקשה להם כן ותירצו שפיר שאפילו אם נאמר דנודרין ונידרין למזבח קאמר אפי\"ה לא מצי משני האי מתני' בהכי דקדושה ואינה קדושה מ\"ל ודוק ועיין עוד בס' פני שלמה שם במאי דשקיל וטרי בהך סוגייא ובס' חזו\"ן דף הנז' שעמד על דברי רבינו בענין זה והאמת כי הנכון מ\"ש הלח\"מ בדעת רבינו ואין לזוז מדבריו ועיין במ\"ש התי\"ט שם בערכין ובמ\"ש הרב חזון נחום על דבריו יע\"ש ועיין להרב ברכי יוסף בחי\"ד סי' רנ\"ט אות ג' שהאריך בדבור זה ובענין הלזה יעש\"ב." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מקדיש אחד מאבריו הקדיש \n אבר אחד מאבריו לדמיו כו'. וכתב מרן בכ\"מ שדברי רבינו תמוהים דהאי בעייא אינה אלא לר\"י דאמר פשטה קדושה בכולה וכיון שרבינו פסק דלא כר\"י בפט\"ו מה' מע\"הק נמצא מזכי שטרא לבי תרי ותירץ דרבינו ס\"ל דהאי בעייא דרבא לכ\"ע בעי לה דאע\"ג דלר\"מ ור\"י לא פשטה קדושה בכולה היינו דוקא בקדושת הגוף דאינו ראוי ליקרא עולה כו' אבל בקדושת דמים כו' יע\"ש. ולפי דבריו עכ\"ל דבעייא דרבא היא אי אמרינן מיגו דנחתא קדושת דמים אחד אבר נחית אכולה קדושת דמים ובתר הכי אמרי' מיגו דחייל אכולה קדושת דמים חייל אקדושת הגוף דאיפכא ליכא למימר מיגו דנחתא אחד אבר קדושת דמים חייל אאותו אבר קדושת הגוף דא\"כ לר\"מ ור\"י תו ליכא למימר מיגו דנחתא קדושת הגוף אחד אבר נחתא נמי אכולה דבקדושת הגוף ס\"ל לר\"מ ור\"י דלא אמרי' פשטא קדושה בכולה ולפ\"ז כי אמרי' בבעיא דרבא חד מיגו אמרי' תרי מיגו לא אמרי' הכונה לומר דמיגו קמא דהיינו מיגו דחייל קדוש' דמים אחד אבר חייל אכולה אמרינן אבל מיגו דקדו' הגוף לא אמרי' משום דהוי תרי מיגו ונמצא דלכל הצדדי' ס\"ל לרבא דחייל אכולה קדושת דמים וכן נראה מפי' רש\"י בפ\"ק דתמורה שפי' שם דמיגו קמא היינו קדושת דמים אכולה.
והנה הלח\"מ תמה על פי' זה דא\"כ בפ\"ק דערכין כשהקשו חד אבר נמי אבעויי מבעייא ליה לרבא טפי הו\"ל לאקשויי דהא פשיטא ליה דמיגו דקדושת דמים אמרי' וחייל קדושת דמים אכולה והיכי קתני בבריי' אין להקדש אלא ראשה של פרה בלבד ומתוך כך כתב דלפום סוגיין דערכין עכ\"ל דמיגו קמא היינו מיגו דקדוש' הגוף אאותו אבר ובתר הכי אמרינן מיגו דחייל קדושת הגוף אאותו אבר חייל אכולה דלפ\"ז כי הדר אמרי' חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן היינו מיגו קמא דחייל קדושת הגוף אאותו אבר אמרי' דמסתבר טפי אבל מיגו דקדושת דמים אכול' גופה לא אמרי' משו' דהוי ב' מיגו ואף שמדברי רש\"י פ\"ק דתמור' ל\"מ הכי יש ליישב לשונו בדוחק מכח הסוגיא דערכין ומ\"ג שרש\"י פ\"ק דערכין פי' כן עכ\"ל עיין בדבריו מה שהאריך יע\"ש ואולם לפי תירוץ מרן כ\"מ עכ\"ל דס\"ל דמ\"ש תחיל' דמיגו קמא היינו מגו דקדוש' דמים אכולה גופה וכיון שכן ק' קושית הלח\"מ אמאי לא פריך ליה בפשיטות לרבא דבקדוש' דמים פשיטא ליה לכל הצדדים דפשטה קדושה בכולה ותו קשה טובא דלפ\"ז איך כתב רבי' וכיצד עושין מוכרין אותה כו' ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר ואמאי הא לכל הצדדים מיגו קמא היינו מגו דקדושת דמים אכולה בהמה ונמצא דכל דמיה קדש.
ומפי מורי הרב המובהק יצחק נוניס נר\"ו שמעתי ישוב לדברי מרן כ\"מ ז\"ל ודברי רש\"י ז\"ל בפ\"ק דתמורה דאף לפי פירוש זה דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה מכל מקום כי הדר אמרינן חד מיגו אמרינן תרי לא אמרינן לאו למימרא דמיגו קמא דהיינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה אמרינן ומגו בתרא דקדושת הגוף לא אמרינן שהרי כיון דבעינן מימר השתא דתרי מיגו לא אמרינן מאי חזית דעבדינן ברישא למיגו דקדושת דמים בכולה אדתפשוט לן דפשטה קדושה בכולה ואדרב' זיל לאידך גיסא ונעביד למיגו קמא אקדושת הגוף אאותו אבר ונימא מגו דחייל קדושת דמים אאותו אבר חייל קדושת הגוף דתו לא מצינן מימר דתיחול אכולה ואפילו קדושת דמים כיון דתרי מגו לא אמרינן דשקולים הם ויבואו שניהם וכיון שכן עכ\"ל דבעיא דרבא היא באופן זה דאי אמרינן תרי מיגו פשטה קדוש' בכולה ואי לא אמרי' תרי מיגו תו לא חייל קדושת הגוף אכולה אמנם תו לא חייל לא קדושת דמים בכולה ולא קדושת הגוף אאותו אבר דזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קמדחי לה דאי בעית מימר דתיחול קדושת דמים אכולה גופה משום מגו דקדושת דמים איכא למימר מאי חזית דעבדת למיגו אקדושת דמים נימא מיגו אקדושת הגוף אאותו אבר. ואי בעית למימר דתיחול קדושת הגוף אאותו אבר איכא למימר מאי חזית ונעביד למגו אקדושת דמים אכולה בהמה ונמצא לפי' זה שדברי רש\"י בפ\"ק דערכין שפירש למגו קמא אקדושת הגוף אאותו אבר ודבריו שבפ\"ק דתמורה שפירש למגו קמא אקדושת דמים הם שפה אחת ודברים אחדים ומשום דלא נ\"מ מידי לענין דינא לא חש ז\"ל לדקדק בלשונו ופי' בערכין באופן זה ובתמורה באופן אחר דלמאי דבעינן למימר דתרי מגו לא אמרינן לא חיילא כלל לא קדושת הגוף אאותו אבר ולא קדושת דמים אכולה מטעמ' דזיל הכא קא מדחי לה כמדובר את\"ד נר\"ו.
ואולם לדידי ק\"ל לפ\"ז ההיא דמשני תלמו' בפ\"ק דערכין הא בתם הא בב\"מ ופי' רש\"י בתם דאיכא למימר דתיחות ליה קדושת הגוף וברייתא דפשיטא ליה דלא קדשה כולה בב\"מ דלא חזו לגופייהו והשתא ק' דלו יהא דליכא קדושת הגוף אכתי נימא מיגו דנחתא קדושת דמים אאותו אבר נחתא נמי אכולה שהרי בתם גופיה משמע דאי לא דמספקא לן דתרי מגו לא אמרינן דזיל הכא קא מדחי לה הו\"א דחייל קדושת דמים אכוליה ולפרש\"י בפ\"ק דערכין דמגו קמא היינו מגו דקדוש' הגוף אאותו אבר איכא למימר שפיר דס\"ל לרבא דכי אמרינן מגו דנחתא א' אבר חייל אכולה היינו דוקא אקדושת הגוף דגלי קרא אבל אקדושת דמים דקיל לא. אלא דקמבעיא ליה אי אמרינן מגו דחייל א' אבר קדושת דמים חייל ק\"ה ובתר הכי מייתינן קדושת הגוף אכולה משום מיגו אבל מיגו דקדושת דמים אכולה בהמה ברישא ליכא למימר דאקדושת דמים לא אמרינן מגו והיינו דמשני שפיר דבבע\"מ כיון דליכא קדושת הגוף ל\"א מגו אכולה בהמה כלל אכן לפי דברי מרן כ\"מ ולישוב הלז שכתבנו בדעת רש\"י קשה ולפי מה שאנו עתידין לכתוב לקמן בהל' ח\"י דטעמא דבע\"מ משום דהו\"ל הקדש גרוע הואיל ועל ידי עבירה הוא בא יתיישב ודוק.
ודע שהרב ברכת הזבח בדקס\"ג ע\"א כתב ליישב קו' מרן הלזו וז\"ל ולק\"מ דרבינו מפרש דהבעיא היא ג\"כ לר\"י ומיירי שהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו וכמו כן מפרש בעיא דבעוף מהו כמ\"ש הכ\"מ בפט\"ו מה' מע\"הק הל' ב' וכ\"כ ג\"כ בפ\"ק דתמורה יע\"ש והדברים תמוהי' דאיך אפשר לומר שרבינו מפרש בעיא שהקדיש אבר לדמיו באבר שהנשמה תלויה בו שהרי בפי' כתב רבינו שאם היה אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה הרי בהדיא שהוא מפרש בעיא זו באבר שאין הנשמה תלויה בו וצ\"ע ועיין עוד במ\"ש הלח\"מ בפט\"ו מה' מע\"הק על מה שתירץ מרן כ\"מ שם וכבר עמדנו על דבריו במ\"ש התוס' לעיל ד\"ה ונפשטו עוד הוקשה לו שם מ\"ש רבינו שם האומר לבו או ראשו של זה עולה הואיל ודבר שהנשמה תלוייה בו כו' דבפ\"ק דתמורה פליגי רבא ור\"ח דר\"ח אמר בדבר שעושה אותה טריפה ורבא אמר בדבר שהיא מתה ואמרינן דפליגי אי טריפה חיה ורבא סבר כר\"א דניטל הירך וחלל שלה נבילה וכיון שרבינו פסק כר\"א בה' שחיטה היל\"ל בדבר שעושה אותה טריפה והניחה בצ\"ע ויותר הי\"ל להקשות מ\"ש רבינו בפ\"ב מה' ערכין האומר ערך לבי או כבדי עלי נותן ערך כולו וכן כל אבר שאם ינטל מן החי ימות נותן ערך כולו עכ\"ל ואין ספק דמ\"ש וכן כל אבר שאם ינטל היינו אם ניטל רגלו מן הארכובה למעל' כמ\"ש בפ\"ק דערכין ד\"ב זה הכלל כל דבר שהנשמה תלויה בו לאתויי מאי לאתויי מן הארכובה ולמעלה וכיון שרבינו פסק דבדבר שעושה אותה טריפה מקרי דבר שהנשמה תלוי' בו לענין ערכין ה\"נ הי\"ל לפסוק לענין הקדש כר\"ח כי ע\"כ נראה דלבו או ראשו שכתב רבינו לאו דוקא וכיון דתלי טעמא הואיל והנשמה תלויה בו ממילא משמע דבר שעושה אותה טריפה דמקרי דבר שהנשמה תלויה בה וסמך אמ\"ש בה' ערכין וברור." + ], + [ + "וכיצד \n עושין מוכרין אותה כולה למי שיקריב אותה ודמיו לחולין חוץ מדמי אותו אבר. עכ\"ל. וכתב מרן בכ\"מ דזה הדין הוא ממ\"ש שם בגמ' ת\"ר יכול האומר רגלה של זו עולה כו' אמר ר' נראין דברי ר\"י עד ותשלום דין זה כתב רבינו בפט\"ו מה' מע\"הק עכ\"ל כלומר כי שם בהל' ב' ביאר רבינו שזה הלוקח שקנה אותו צריך שיהיה נודר להקריב כ\"כ דמים מקרבן עולה דאי נדר להקריב עולה תמימה אינו יוצא בקרבן זה שהקדיש הראשון ידה או רגלה דהו\"ל מקריב בהמה מחוסרת אבר והוא מדברי הירוש' יע\"ש ויש לתמוה דלפ\"ז בדין הלז דמספ\"ל אי פשטה קדוש' דמים בכולה ומיגו דפשטה קדוש' דמים פשטה קדושת הגוף איך פסק רבינו דימכרנה לאחר כיון דאי קדשה כולה אינה יכולה למוכרה דה\"ז מקריב בהמת חבירו וכעת צ\"ע." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Haflaah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a7b5cd7164833bb4569ada2e68b781db77fe244a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,60 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Nazariteship", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נזירות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Haflaah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נזירות על תנאי האומר \n הריני נזיר ע\"מ שאגלח ממעו' מ\"ב הר\"ז נזיר ואינו מביא קרבנותיו מן המעשר אלא מן החולין כו'. הכי איתא בפ\"ב דביצה ד\"כ ע\"א נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח כו' כתב רש\"י נדור על התודה ואינו יוצא כו' וכי אמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר ע\"מ לאו מילתא היא עכ\"ל וכ\"כ התוס' ומבואר כונתם דתפסינן לשון ראשון שאמר הרי עלי וכי הדר אמר ע\"מ בעי למיהדר ביה ומשו\"ה אמרינן דלאו מילתא היא וכ\"כ הרב תה\"ד ז\"ל בסימן ש\"ן ומהראנ\"ח ח\"א סימן ע\"ז והרב משפט צדק ח\"א סימן י\"ד והראד\"ב בתשו' סי' רי\"ד.
וראיתי להרב מ\"ץ ז\"ל שם דס\"ו ע\"א שהק' ע\"ז דלפי דבריהם שמעתין אזלא כב\"ש דשנינו בר\"פ ב' דנזיר גבי מתני' דהריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בש\"א נזיר ובה\"א אינו נזיר ופי' רש\"י דטעמא דב\"ש דכיון דאמר הריני נזיר חל עליה הנזירות וכי הדר אמר מן הגרוגרות לא אמר כלו' ובה\"א אינו נזיר דכיון דאמר מן הגרוגרו' לא שייך נזירות בגרוגרות יע\"ש ועוד עמד מתמיה על רבינו שפסק בההיא מתני' כב\"ה ופסק להך דהכא ומרן כ\"מ יחס שיטת רש\"י ותוספות דביצה בדעת רבינו וכיון שכן פסק תרתי דסתרן אהדדי ועוד הק' דכיון דתוך כדי דיבור דאמר הרי עלי חזר ואמר ע\"מ למה לא יהיה תנאו קיים דהא קי\"ל תכ\"ד כדיבור דמי לבד ממקדש ומגרש ועע\"א ומגדף כדאיתא בפ' בתרא דנדרים דפ\"ז ע\"א ובפ' יש נוחלין דקכ\"ט ע\"ב עד שמצא לרבינו ברפט\"ו מהלכות מעה\"ק שכתב בהדייא דאין חזרה בהקדש אפילו בתכ\"ד והכי איתא בתמורה דכ\"ה אלא שעדיין הוקשה לו למה לא מנו הקדש נמי בפ' י\"ן בהדי הינך דלא מהני בהו חזרה תכ\"ד והניחה בצ\"ע יע\"ש והנה זה שהוקשה לו דלפי פי' רש\"י ותוס' ז\"ל הא שמעתין אזלא כב\"ש דס\"ל בכה\"ג תפוס לשון ראשון ושלפ\"ז רבינו סותר את עצמו ל\"ק כלל לפי מ\"ש התוס' במנחות פ' התודה דפ\"א ע\"ב ד\"ה תודה וז\"ל דכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחייב הכל מן החולין דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכי הדר ואמר ולחמה מן המעשר לא מצי הדר ביה ואפי' תוך כדי דיבור דלא בעייא לבית שמאי גבי הריני נזיר מן הגרוגרות כו' אלא אפי' לב\"ה כו' לא דמי להכא דבעי למיהדר ולא מצי למיהדר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כו' עכ\"ל הרי שהתוס' עלו לחלק בין ההיא דהריני נזיר מן הגרוגרות לאומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר דגבי הריני נזיר מן הגרוגרות ליכא חזרה בדבריו אלא פרושי קמפרש ללשונו הראשון שאמר הריני נזיר דהוי מן הגרוגרות ולכך אמרו ב\"ה דאין כאן נזירות אבל באומר הרי עלי תודה דבלשון זה שויתיה אנפשיה חובה להביא קרבן תודה כי הדר אמר ולחמה מן החולין יש כאן חזרה מלשון הרי עלי שאמר בתחילה דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכי מתנה להבי' מן החולין אין כאן חובה אלא נדבה.
גם מה שהוקשה לו אמאי לא אמרי' תכ\"ד כדיבור דמי והביא ההיא דתמורה להוכיח דלא מהני חזרה בהקדש אפי' תכ\"ד הנה התוס' בפ' התודה בסוף דבריהם כתבו ג\"כ כדבריו ואשתמיט מיניה דבריהם ז\"ל יע\"ש ומה שיש לעמוד בזה בדברי התוס' שם עיין להרב מש\"ל בר\"פ ט\"ו מה' מע\"הק ובס' צאן קדשים שם ולהרב מח\"א ה' צדקה סימן ח' ובמקום אחר נעמוד ע\"ז בס\"ד וראיתי להרב מח\"א בה' צדקה סי' ט' הביא דברי רש\"י דביצה ודקדק מלשונו דס\"ל דגבי הקדש דאמירתו לגבוה כו' תכ\"ד לאו כדיבור ואפילו בשהיה דעתו מעיקרא לכך והוקשה לו דזה סותר מ\"ש רש\"י בפ' הפועלים גבי ע\"מ שאין ליך עלי שאר כסות דהתנאי בטל משום דהוי מתנה עמש\"ב הא לא\"ה תנאו קיים הרי דאף במקדש דקי\"ל דתכ\"ד לאו כדיבור דמי כהקדש אפי\"ה ס\"ל דתנאו קיים אע\"פ שנתן ואח\"כ התנה אי לאו טעמא דמתנה עמש\"ב ועוד הוקשה לו דאם איתא דאפילו היה בדעתו מעיקרא לכך תפסי' לשון ראשון ואמרי' דתכ\"ד לאו כדיבור דמי הרי אמרו בפ' התודה דפ\"א ע\"ב האומר הרי עלי תודה בלא לחם דנדר ופתחו עמו הוא ואמאי לא אמרינן מכי אמר הרי עלי תודה נתחייב בה וכי הדר אמר בלא לחם לאו כלום היא ועוד הוקשה לו מההיא דאמרינן בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א דהאומר הרי עלי תודה על מנת שלא אתחייב באחריותה אינו חייב באחריותה ולא אמרינן מכי אמר הרי עלי נתחייב באחריותה וכי הדר ואמר על מנת לאו מילתא היא ומתוך כך כתב דמ\"ש רש\"י בביצה מכי אמר הריני נזיר נתחייב וכי הדר אמר על מנת לאו כלום היא הכונה כמו שפי' בפרק הפועלים דמכי יהיב קדושי' אקדשה ליה וכי מתנה אחר כך לאו כלום היא משום מתנה על מש\"ב והכא נמי מכי אמר הריני נזיר נתחייב וכי אמר אחר כך על מנת הוי מתנה עמש\"ב.
ואנכי לא ידעתי מה תיקן הרב במה שהסיע דכונת רש\"י למ\"ש בסו' פ' הפועלים דמשו\"ה לאו כלום הוא משום דהוי מתנה עמש\"ב דסוף סוף אכתי תקשי ההיא דאומר הרי עלי תודה בלא לחם וההיא דהרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה דלא חשיב מתנה עמש\"ב דמיד שאמר הרי עלי תודה או עולה נתחייב בה וכי הדר מתנה להביאה בלא לחם או שלא יתחייב באחריותה הוה ליה מתנה על מש\"ב וע\"כ לתרץ ולומר דלא חשיב מתנה עמש\"ב כל שבא לפרש עיקר נדרו שיהיה התודה בלא לחם ושלא יתחייב באחריותה כשהתנה בכך חשיב כמקבל עליו נדבה בעלמא ואעפ\"י שאמר תחילה הרי עלי ולשון הרי עלי הוי לשון נדר היינו דוקא כשלא פי' דבריו תכ\"ד דנדבה בעלמא קביל עליה אבל כשאומר הרי עלי על מנת שלא אתחייב באחריותה פרושי מפרש ללשון הרי עלי דנדבה בעלמא הוא והו\"ל כאומר הרי עלי להביא קרבן זה לנדבה דכיון שפי' ואמר לנדבה פשיטא דלשון הרי עלי אינו לשון נדר ולכן באומר הרי עלי תודה בלא לחם דכי פי' ואמר בלא לחם גילה פי' דבריו שאמר הרי עלי תודה דקרבן לחוד קאמר וא\"כ הו\"ל נדר ופתחו עמו כמ\"ש התוספות שם בפרק התודה לההיא דאומר הריני נזיר מן הגרוגרו' וכן באומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה כיון שאמר שלא אתחייב באחריותה פירש דבריו שאמר הרי עלי דלאו לנדר קמכוין אלא לנדבה וכאומר הרי זו דמי לא כן בההיא דביצה באומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה והריני נזיר ואגלח ממעות מעשר דכיון דלא בא לפרש הלשון ראשון שאמר תחילה אלא לנדר גמור קיבל עליו להתחייב באחריותה ולכל דבר זולת שהוא מתנה עליו לצאת ידי חגיגה כל כה\"ג חשיב מעמש\"ב וחילוק זה מבואר בדברי התוס' בפ\"ב דנזיר די\"א ובכתובו' דנ\"ו בההיא דהאומר הריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו שאכתוב לקמן בס\"ד וא\"כ היא גופא איכא למימר.
ולע\"ד אפי' אם נאמר דכוונת רש\"י ז\"ל היתה לומ' דמשום תפוס לשון ראשון הוא דאמרי' דכי אמר הרי עלי תודה ואצא בה משום חגיגה דנדור ואינו יוצא ל\"ק מהנך דאיכא למימר דהכא שאני שלא בא לפרש הלשון ראשון דקאמר הרי עלי תודה כו' אלא להטיל התנאי והוא נגד משמעו' הלשון שאמר תחיל' בהא הוא דאמרי' תפוס לשון ראשון אבל כשבא לפרש דבריו הראשונים כההיא דהרי עלי תודה בלא לחם והרי עלי עולה ע\"מ שלא אתחייב באחריותה ודאי דליכא למימר תפוס לשון ראשון כמבואר מדברי התוס' דפ' התודה דפ\"א ע\"ב ד\"ה תודה יע\"ש ועיין במ\"ש לקמן בה' חגיגה פ\"ב ה\"ח בס\"ד יע\"ש והנה מדברי רש\"י והתוס' מבואר יוצא דאפילו באומר הרי עלי תודה ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה וכן בנזיר ע\"מ שאגלח ממעו' מ\"ב אמרינן דנדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח ושלא כדברי הרמב\"ן שכתב בס' המלחמות דכי אמר בפי' ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה וע\"מ שאגלח ממעות מ\"ב יוצא י\"ח ומגלח ממעות מעשר וע\"כ לא קאמר ר\"י בשמעתין דנדור ואינו יוצא אלא כשלא אמר הדברים בלשון תנאי אבל כשאמר בל' תנאי מהני שפיר והביא ראיה מאותה ששנינו הריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו אם הקריבה בבית חונייו יצא יע\"ש.
ולשיטת רש\"י והתוס' נלע\"ד דלא ק\"ל מהריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו שהרי כתבו התוס' ברפ\"ב דנזיר די\"א ע\"א ד\"ה דהוי מתנה דהא דלא חשיב מתנה עמש\"ב באומר ע\"מ שאגלח בבית חונייו משום דמשמעות לשונו הוי בשנים משמע מקדש ואז גילח בבית חונייו לא יצא ומשמע נמי שאינו מכוין כי אם לצעורי נפשי' ואז גילח בבית חונייו יצא ונזירותיה מתלא תלי וקאי אי גילח במקדש גילה דעתו דלנזירות מעליותא איכוון ואם גילח בבית חונייו גלי מילתא דלצעורי בעלמא אכוון יע\"ש והשתא משו\"ה לא אמרינן התם דכי אמר הריני נזיר נתחייב בקרבנו' להביאן למקדש וכי הדר אמר ע\"מ שאגלח בבית חונייו לאו מילתא היא דהתם פרושי קמפרש למילתיה דקאמר תחילה הריני נזיר דהיינו פרוש בעלמא ולאו נזירו' הכתוב בתורה קיבל עליה וכל שבא לפרש דבריו הראשונים אין כאן משום מתנה עמש\"ב משא\"כ בהא דשמעתין שלא בא לפרש דבריו הראשונים ס\"ל דאפילו אמר ע\"מ לאו כלום הוא וכמדובר לעיל ולדע' הרמב\"ן דמדמי ההיא דבית חונייו לשמעתין צ\"ל דס\"ל דכי היכי דהתם לכתחילה אמרינן ליה שיגלח במקדש אלא שבדיעבד אם גילח בבית חונייו יצא ה\"נ לכתחי' אמרי' ליה שיביא התודה ולא יצא בה ידי חגיגה וכן בנזיר אמרינן ליה שיגלח ממעות חולין ואם גילח ממעות מעשר יצא ולדעתו הכא נמי מתלא תלי וקאי נדרו ונזירותו שאם הקריב תודתו לחגיגה לא קיבל עליו תודה זו לשם נדר אלא לשם נדבה ואע\"פ שאמר הרי עלי כיון שאמר ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה הוה ליה כאומר על מנת שלא אתחייב באחריותה וכההיא דאמרי' בסוף מנחות דק\"ט גבי האומר הרי עלי עולה על מנת שאקריבנה בבית חונייו שאם הקריבה בבית חונייו יצא דהוה ליה כאומר הרי עלי ע\"מ שלא אתחייב באחריותה יע\"ש ועיין למהרש\"ך בנאספות סי' כ\"ב שעמד מתמיה על דברי הרמב\"ן דמה יענה לקושית התוס' דפ\"ב דנזיר במה שהקשו בההיא דבית חונייו דהו\"ל מתנה עמש\"ב ועוד לדבריו דמהני תנאה היכי קתני במתני' דלכתחילה יקריבנה במקדש הא הו\"ל מביא חולין לעזרה כיון דתנאו אלא ודאי עכ\"ל כמ\"ש התוס' בנזיר דשאני התם דלצעורי נפשיה אכוון ולא לנזירות הכתוב בתורה ונזירותי' מתלא תלי וקאי יע\"ש.
ולפי מ\"ש דאף הרמב\"ן אזיל ומודה לדברי התוס' וכמדובר ואל תתמה על מה שלא פי' הרמב\"ן דבריו בזה כיון שהרב דימה הא דביצה לההיא דבית חונייו וההיא דבית חונייו ע\"כ לפרש כמ\"ש התוס' בנזיר ודבריהם מבוארים באותה סוגייא דסוף מנחות דק\"ט לא הוצרך לבאר כאשר יראה הרואה ומהתימא על מהרש\"ך שנראה דאשתמיט מיניה סוגייא דמנחות עד שעמד מתמיה על הרמב\"ן מדברי התוס' דנזיר ולא שת לבו שדברי התוס' באו מבוארים באותה סוגייא דמנחו' יע\"ש וצ\"ע ומיהו הא ק\"ל דבאומר הרי עלי עולה ואקריבנה בבית חונייו והריני נזיר ואגלח בבי' חונייו דאמרי' שאם גילח בב\"ח או אם הביא עולתו בב\"ח יצא משו' דנדרו ונזירותו מתלא תלי וקאי כדאית' התם במנחו' וכמ\"ש התוס' בנזיר ומ\"ש מהאומר הריני נזיר ע\"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים ששנינו שם בפ\"ב דנזיר דה\"ז נזיר ואסור בכולן משום דהו\"ל מתנה עמש\"ב או מטעמא דכיון דקיבל עליו נזירות לשאר דברים חל עליו נזירות על כולן וכמ\"ש רש\"י שם וה\"נ שנינו בפ\"ק דנזיר הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגין הר\"ז נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו ונפ\"ל בגמ' מקרא דיין ושכר יזיר יע\"ש. והשתא אמאי לא אמרי' התם דהאי גברא לאו לנזירות הכתוב בתורה אכוון אלא לצערא בעלמא אכוון ולא ליתסר אלא במה שאסר עצמו עליו וליכא למימר דהתם נמי לכתחי' הוא דאמרי' ליה שיהי' נזיר מכולן כי היכי דאמרי' גבי אומר הרי עלי עולה ע\"מ שאקריבנ' בבית חונייו וכן הריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו דלכתחילה אמרינן ליה שישמור נזירו' הכתוב בתורה ושיביא קרבנותיו ועולתו למקדש דהא ודאי ליתא דהכא סתמא תנן הר\"ז נזיר וכל דקדוקי נזירו' עליו דמשמע שאם עבר ולא שמר כל דקדוקי נזירות מלקא לקי כמבואר ונראה דדוקא באומר הריני נזיר ואגלח בבית חונייו הוא דאמרינן דנזירותיה מתלא תלי וקאי ואם הביא קרבנותיו בבית חונייו אמרי' דיצא דצערא בעלמא קביל עליה והאי דקאמר הריני נזיר אינו אלא פרוש בעלמא ולא נזיר האמור בתורה ומפני שהוא מקבל עליו לשמור כל הדברים שהנזיר אסור בהן משום צערא בעלמא להכי קאמר האי לישנא דהריני נזיר אבל באומר הריני נזיר ע\"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים וכן הריני נזיר מן הגרוגרות אם איתא דלאו לנזירות הכתוב בתורה אכוון אלא לשון פרישות ולצערא בעלמא הוא דקביל עליה לא הול\"ל האי לישנא דהריני נזיר אלא הכי הול\"ל הרי עלי בקונם שלא לשתות יין או שלא אוכל גרוגרות או שלא אטמ' למתים דלא שייך לשון נזירות בכה\"ג כיון דלאו לנזירות הכתוב בתורה אכוון אלא ודאי מדאפקיה בהאי לישנא כונתו לנזירות הכתוב בתורה אלא שהוא רוצה להתנו' לנזירותו שלא להתחייב אלא בדברים אלו שהוא פורט ולא יותר וכיון שכן לא אמר כלום דאין נזירות לחצאין וכיון שקיבל עליו נזירות שבתורה באומרו הריני נזיר ממילא חל עליו כל דיני נזירות שוב ראיתי בס' משאת משה חי\"ד סי' י\"ב עמד בקו' זו שהקשינו וכעת לא יכולתי לעמוד על דבריו.
ובמקדים התנאי שאמר ע\"מ שאצא ידי חגיגה הרי עלי תודה וכן על מנת שאגלח ממעות מעשר הריני נזיר דהשתא אי תפסי' לשון ראשון הרי לא נתחייב בתודה ובנזיר אלא ע\"פ תנאו מבואר מדברי רש\"י דתנאו קיים וכ\"כ התוס' בהדייא ודוקא דקאמ' הכי אבל אי אמר איפכא ע\"מ שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה לא וכן בנזיר עכ\"ל והנה אין ספק דס\"ל דבמקדים התנאי תחילה דתנאו קיים אין הכונה לומר שיביא תודה ויוצא בה ידי חגיגה ושיהיה נזיר ויגלח ממעות מ\"ב דמהי תיתי שנאמר לו שיביא חובתו מדבר שבחובה מפני שהתנה כן בתחי' כיון דהו\"ל מתנה על מש\"ב אלא לדידהו ס\"ל דבמקדים התנאי חל תנאו שפיר וכשאנו אומרים לו שאינו יכול ליפטר מקרבן חגיגה על ידי תודה זו וכן שלא יכול לגלח ממעות מעשר לא חל נדרו ונזירותו וכדאמרינן בפרק המגרש גבי האומר הרי זה גיטך על מנת שתאכלי בשר חזיר דלא תיכול ולא תתגרש ה\"נ אהני תנאו שלא יחול נדרו וכן הבין בכונתם מהרש\"ך ז\"ל בח\"ב בנאספות סימן כ\"ב ומה שהוקשה לו לפ\"ז מאי ראיה מייתו התוספות לדבריהם מההיא דאומר הבו ד' מאה זוזי לפלוני ולנסוב ברתי דהתם שאני דכי אמר לנסוב ברתי והבו ליה ד' מאות זוזי מצי מקיים תנאיה דנסיב ברתיה ולהכי כי לא מקיים תנאיה לא יהבינן ליה ד' מאה זוזי ואלו הכא לא מצי מקיים תנאיה שאינו בידו ולעולם לא נדור ואינו נזיר יע\"ש. לק\"ד ל\"ק כלל דעיקר ראייתם היא מדאייתי הש\"ס עובדא דההוא גברא הכא ש\"מ כי הדדי נינהו וכי היכי דשאני לן בההוא עובדא בין היכא דאמר תחילה הבו ליה ד' מאה זוזי ולנסוב ברתי להיכא דאמר איפכא ה\"נ שניא היא ודבר זה מבואר בטעמו ואין בזה שום דוחק וכ\"כ הראד\"ב בתשו' סימן רי\"ד יע\"ש.
ובכן יש לתמוה עמ\"ש מרן כ\"מ כאן שכתב וז\"ל בפ\"ב די\"ט וכתב רש\"י דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר על מנת לאו מילתא היא כלומר ואי אמר איפכא על מנת שאגלח ממעות מ\"ב הרי הוא נזיר ומגלח ממעות מ\"ב וכן כתבו התוספו' עכ\"ל ולפי מ\"ש אין כונת רש\"י והתוס' כמ\"ש מרן כ\"מ דמהי תיתי שיוכל לבט' דבר תורה ע\"י תנאו דאטו מי לא סגי בלא\"ה לא תהא נדור ונזיר ולא יביא חובתו ממעות מעשר ועיין עוד להרב מש\"ל פ\"א מהל' ק\"פ הל' ג' דצ\"ז ע\"ב שנראה מבואר מדבריו שגם הוא הבין בכונת דברי התוספו' הללו כמו שהבין מרן כ\"מ ודלא כמהרש\"ך והם דברים תמוהים וצ\"ע וראיתי להרב מכתב מאליהו דקע\"ב ע\"ב הביא מ\"ש התוספות בכתובות פרק אעפ\"י דנ\"ו ד\"ה הר\"ז מקודשת למה שהוקשה להם הא דתנן במנחות דהאומר הריני נזיר על מנת שאגלח בב\"ח שאם גילח בבית חוניו יצא דאמאי יצא הא הו\"ל מתנה על מש\"ב ותרצו בשם ר\"י דלא אמרינן מתנה עמש\"ב תנאו בטל אלא היכא שמתכוין לעקור מ\"ש בתורה אבל התם סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואינו מתכוין לעקור לית לן למילף מתנאי בגו\"ר עכ\"ל וכתב על זה וז\"ל ובזה שכתבו התוספו' ניחא ההיא דפ\"ב דביצה האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מ\"ב נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח ומבואר שם בדברי רש\"י ותוספות והרז\"ה דהטעם הוא מפני שהמעשה קודם לתנאי ואם היה התנאי קודם למע' היה התנאי קיים ואמאי הא מעמש\"ב הוא אמנם ע\"פ דברי התוספות שזכרנו ניחא עכ\"ל.
ותמהני טובא דאם כדבריו ז\"ל דס\"ל להתוספות ורש\"י דהכא ליכא משו' מתנה עמש\"ב דהא דהכא דמי לההיא דבית חוניו דלא מכוין לעקור ד\"ת א\"כ אפילו כי אקדים מעשה לתנאי נמי יהיה תנאו קיים דומיא דההיא דבית חוניו דאע\"ג דאקדים מעשה ואמר הריני נזיר והרי עלי עולה על מנת שאגלח בבית חוניו ושאביאנה בבית חוניו שאם הביאה בבית חוניו יצא וכמו שכן הוא דעת הרמב\"ן בספר המלחמות אלא ע\"כ לומר כמ\"ש לעיל דלדידהו ז\"ל ס\"ל דהא דהכא לא דמי לההיא דבית חוניו משו' דהתם כי אמ' הרי עלי עולה ע\"מ שאביאנ' בבית חונייו וכן באומר הריני נזיר על מנת שאגלח בבית חונייו אין כאן נדר ואין כאן נזירות כמ\"ש התוספות שם וכדאיתא התם במנחות דק\"ט דתנאי זה הוי כאומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה דדורון בעלמא קביל עליה וכן כשאמר הריני נזיר כשהתנה לגלח בבית חונייו חשיב כאומר בפי' דצערא בעלמא קביל עליה כדרך שהנזיר מצטער ולאו לנזירות הכתוב בתורה קא מכוין אבל הכא באומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה כיון דקביל עליה להביא קרבן בלשון נדר ומתחייב הוא בכל דבר של נדר זולת שרוצה לצאת בה ידי חגיגה וכן בנזיר מקבל עליו כל דיני נזירות שבתורה זולת שרוצה להביא קרבנותיו ממעות מעשר הוה ליה מתנה עמ\"ש בתורה בהדיא ומה\"ט ס\"ל דאין בידו להתנות עמש\"ב וכיון שכן מה לי אם התנאי קודם למעשה או מעשה קודם לתנאי כיון שיש בזה משום מתנה ע\"מ שכתו' בתורה אפי' כי אתני תחילה לא מהני תנאו לעשות היפך מש\"ב דסוף סוף הרי קבל עליו נדר האמור בתורה ונזירות האמור בתורה וקי\"ל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אלא ודאי שלדעת התוס' ורש\"י והרז\"ה דס\"ל הכא דכי אמר הרי עלי תודה אפי' אמר ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה והריני נזיר ע\"מ שאגלח ממעות מ\"ב דלא מהני תנאו דלא כשיט' הרמב\"ן דס\"ל דהאומר על מנת בפי' מהני תנאו עכ\"ל דלא מדמו הא דהכא לההי' דבית חונייו אלא ס\"ל דהכא יש בו מתנה עמש\"ב ומה\"ט לא מהני תנאו אלא דס\"ל דיש חילוק בין מתנה תחילה לשאינו מתנה תחי' דבמתנה תחילה אהני תנאו שלא יחול עליו נדרו ונזירותו דאדעת' דהכי לא נדר משא\"כ במתנה לבסוף לא מהני תנאו כלל דתפסינן לשון ראשון וכי מתנה בתר הכי לאו מידי הוא.
ובעיקר דברי התוס' הללו דפרק אעפ\"י דף נ\"ו שכתבו בשם ר\"י דההיא דבית חונייו לא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה מפני שאין זה מכוין לעקור דבר מן התורה דחשב שיש מצוה בבית חונייו כמו בבית המקדש לפע\"ד לא זכיתי להבין כונתם דמי הביאם ז\"ל לחלק בכך מאחר שהקדימו וכתבו דלהכי אם גילח בבית חונייו יצא משום דהאי גברא לצעורי נפשיה קא מכוין ואם יקריב אחר כך בבית חוניו גילה דעתו דלא הוי נזיר אלא צערא בעלמא קביל עליה אם כן מאי קא ק\"ל תו דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ומה מתנה על מה ש\"ב איכא הכא כיון דלאו בנזירות הכתוב בתורה קמכוין זה ולפי מה שעלו לחלק דהכא לא חשיב מתנה עמש\"ב משום דלא מכוין לעקור דבר מן התורה לא הוה צריך הש\"ס במנחות דק\"ט למימר דמשום הכי אם גילח בבית חוניו יצא משו' דהאי גברא לצערא בעלמא אכוון אלא הכי הוה ליה למימר דכיון דלא חשב לעקור דבר מן התורה תנאו קיים ויצא. ובפ\"ק דנזיר די\"א הוקשה להם להתוספות בההיא דבית חוניו דהוי מתנה עמש\"ב וניחא להו דהתם לא חשי' מתנה עמש\"ב משום דלצערא בעלמא אכוון ולא הוצרכו לומר דמש\"ה הוי מתנה עמש\"ב משום דלא מכוין לעקור יע\"ש שוב חפשתי ומצאתי להרב מחנה אפרים בהל' מלוה סימן ל\"ט דצ\"ז ע\"ג עמד מתמיה בזה ע\"ד התוספות וראיתי לו שהקשה עוד בדבריהם מההיא דפרק המגרש דפ\"ג ע\"א שאמרו נענה רבי טרפון ואמר הרי שהלכה ונשאת לאחיו של זה שנאסרה עליו ומת בלא בנים לא נמצא זה עוקר דבר מן התורה אלא מתנה כו' מי קאמר לה לא סגי דלא מנסבא לאחוה דההוא גברא כו' יע\"ש משמ' דאי הוה מתנה הכי הוי מתנה עמש\"ב ואמאי הא כשמתנה זה לא אסיק אדעתיה שימות בלא בנים ותיפול קמי יבם והכי אמרי' גבי יבמה שנדר' הנאה מן היאודים כו' עכ\"ל ואשתמי' מיניה מ\"ש הרשב\"א בחי' שם בפרק המגרש וז\"ל מתנה מי קאמר לה משמע דאי אמר לה הכי הו\"ל מתנה על מש\"ב וכגון דאמר לה על מנת שתנשאי לראובן ולא תנשאי לשמעון אחיו ואי הוה אמר לה הכי פשיטא לן טפי דקשיא עליה דר\"א דאמר הרי זה מגורשת ותמה על עצמך אי מתנה עמש\"ב הוא אדרבא בין לר\"א בין לרבנן ליהוי גיטא ותשתרי אפילו להאי דהא הו\"ל מתנה עמש\"ב והתנאי בטל והמעשה קיים וי\"ל דאפילו התנה עליה על מנת שתנשאי לראובן ולא תנשאי לשמעון אחיו ואפילו הכי בכי הא לא קרינן ליה מתנה על מה שכתוב בתורה דמי קאמר לה לא סגי דלא מנסבא לפלוני לא תנסוב ולא תתגרש וכדאמרינן לקמן גבי על מנת שתאכלי בשר חזיר כו' אלא דאכתי קשה דאם כן מאי קא קשיא ליה לר' טרפון אין זה כריתות דהא בעל מנת שתאכלי בשר חזיר דתניא אכלה הרי זו מגורש' וכו' וליכא מאן דפליג אמאי לא אמרינן אכלה נמצא דעוקר דבר מן התורה ואין זה כריתות וכל דכן הוא וכו' וי\"ל דכל היכא דקא עקר בתנאו מה שכתוב בתורה לא חשבינן ליה כריתות דלא אמרה תורה שלח לתקלה וכו' ומיהו עוקר ממש לא חשבינן ליה דנימא מתנה עמש\"ב הוא ותנאו בטל דהא אי בעי לא מנסבא להאי ולא מעקרא מצוה כו' ובתוספתא ובירושלמי גרסינן מתנה על מה שכתוב בתורה הוא והתנאי בטל והמעשה קיים וכו' ונראה דלא מתנה ממש קאמר אלא הכי פירושו נמצא זה במעשהו כמתנה על מה שכתוב בתורה כלומר דמבטל וכל מעשה שמבטל מש\"ב מעשהו בטל עכ\"ל מעתה אין מקום לקושית הרב מחנה אפרים כלל דהתם לאו משום דאיהו מכוין לעקור דבר מן התורה הוא דאמרינן דהו\"ל מתנה עמש\"ב דמי סגי ליה דלא תנסוב ליה לא תתגרש ולא תנסוב כי ההיא דעל מנת שתאכלי בשר חזיר כמ\"ש הרשב\"א זלה\"ה ומתנה על מה שכתוב בתורה דקאמר הש\"ס לאו דוקא אלא דחשיב כמתנה כיון דעל ידי מעשה זה אתי לבטל מש\"ב דלא אמרה תורה שלח לתקלה ולהכי לא הוי גט ואם כן גבי נזיר על מנת שאגלח בבית חונייו כתבו התוספות שפיר דלא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה לומר שיהיה התנאי בטל ומעשה הנזירות קיים כיון דלא מכוין לעקור דבר מן התורה והכא ליכא למימר שעל ידי מעשהו אתי לבטל דבר מן התורה כההיא דעל מנת שלא תנשאי לפלוני דהכא אדרבא כי אמרינן דמעשהו בטל לא חל עליו נזירות כלל ומה\"ט אמרינן שם עבר והקריב בבית חוניו יצא ולכתחילה לא מחייבינן להיות נזיר ושיקריב קרבנותיו במקדש וליכא ביטול דבר מן התורה הכא כלל ודוק.
ושוב ראיתי בספר קרית מלך רב בפרק ו' מה' אישות סוף הל' ג' דס\"ד ע\"ג שעמד על קושיא זו של הרב מר אביו וכתב וז\"ל ולע\"ד ק\"ל ע\"ד דמה מק' ותלמו' דהוי עוקר או מתנה על מה שכתוב בתורה הלא כיון שהוא מתנה עמש\"ב תנאו בטל והוי גט כריתות לגמרי. אמנם לפי דברי התוס' ניחא עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו איך ע\"פ דברי התוס' הללו יתיישב קושיא זו והוא לא זכר דברי הרשב\"א בחי' ובמה שהק' עוד על דברי התוס' דפרק אעפ\"י הרב מחנה אפרים בה' אישות שורש מתנה על מה שכתוב בתורה עמדתי על דבריהם יעש\"ב. והנה רבינו בפרק ב' מה' חגיגה כתב וז\"ל האומר הרי עלי תודה שאצא בה ידי חגיגה חייב להביאה ואינו יוצא ידי חגיגה והשיג עליו הראב\"ד דבספרים שלנו לא גרסינן שאצא בה אלא ואצא דלאו כל כמיניה לצאת בה אע\"ג דמפרש אבל אמר שאצא יכול להתנות אדעתא דהכי נדר עכ\"ל ומרן כ\"מ כתב דגירסת רבינו שאצא ואעפ\"כ אינו יוצא דכיון שאמר הרי עלי נתחייב בתודה וכי הדר אמר שאצא בה י\"ח לאו כל כמיניה לצאת בו אע\"ג דמפרש דוגמא לדבר מה ששנינו בפ' התודה האומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד עכ\"ל והקשה הרב הנז' דמה זו ראיה מצא הרב מההי' דתודה ולחמה דהתם ודאי אזיל ומודה הראב\"ד כיון שאמר ולחמה בוי'ו אבל הכא לגירסת רבינו השיג עליו דמהני תנאו שפיר יע\"ש.
ולק\"ד הדבר מבואר דאע\"ג דהתם קאמר ולחמה בוא'ו מ\"מ כיון שהן שני דברים נפרדים קרבן ולחם ואיהו קא מפרש בשעת נדרו תודה מן החולין ולחמה מן המעשר התם ודאי הוה ליה כאומר שלחמה מן החולין וז\"ש מרן ודוגמא לדבר כו' כלומר דהתם ודאי יודה הראב\"ד דאע\"ג דאמר בוא'ו הו\"ל כמתנה ואפילו הכי לא מהני תנאו מהטעם שכתב מרן כנלע\"ד ועיין בספר קול יעקב בחי' לי\"ט יע\"ש. עוד ראיתי להרב משפט צדק שם דס\"ז ע\"ב דהוקשה לו דאמאי לא פשיט הבעיא ר\"ל מאותה ששנינו במנחות הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין דאע\"פ שפי' בהדיא שתביא לחמה מן המעשר לאו מלתא היא דכיון דאמר הרי עלי נתחייב להביא מן החולין כו' וכמ\"ש רש\"י ותוספות שם וכתב ואיברא דלפי מה שפי' רש\"י דבאומר על מנת קא בעי ר\"ל הגם שאין הכרח בגמרא קא בעי שפיר משום דבההיא דמנחות ליכא תנאי דע\"מ יע\"ש. ולע\"ד לא כיוון רש\"י לומר דבאומר על מנת קא מבעיא ליה לר\"ל אלא שהוא ז\"ל סבור דלשון זה דואצא בה ידי חגיגה חשיב כאומר על מנת ואם כן הדרא קושיית הרב לדוכתא דתפשוט לה מההיא דמנחות ולק\"ד לא קשיא מידי דשאני התם דעיקר הקרבן הרי נתחייב להביאו מן החולין כמו שנדר והלחם נגרר אחר הקרבן ולהכי חשיב כחוזר מדבורו הראשון באומרו ולחמה מן החולין אבל הכא שהוא מתנה על עיקר הקרבן להפטר בו ידי חגיגה אפשר דמהני תנאו דהוה ליה כאומר הרי עלי תודה על מנת שלא אתחייב באחריותה וכאלו אמר הרי עלי תודה מן המעשר דשנינו שם בפרק התודה דיביא כמו שאמר ועל זה השיבו ר\"י דנדור ואינו יוצא דלא דמי להנך דהכא כיון שלא התנה אלא להפטר בו ידי חגיגה דוקא ותו לא אכיל אבל מחייב הוא באחריו' ושלא להביאה מן המעשר נמצא דלשון הרי עלי שאמר תחילה הוא חיוב גמור וכיון שכן לא מצי להתנות על דבר שבחובה להביאו מדבר שבחובה ולא מן החולין דהו\"ל מתנה עמש\"ב וכמדובר כל זה לעיל.
אמנם זו היא שיטת התוס' ורש\"י והרז\"ה ורבינו לדעת מרן כ\"מ אך דעת הרמב\"ן במלחמות והראב\"ד דכל שאמר בפירוש על מנת הוה ליה כאומ' על מנת שלא אתחייב באחריותה וכאומר על מנת להביאה מן המעשר ולדעת הראב\"ד אף באומר שאצא בה ידי חגיגה חשיב כאומר על מנת בפירוש דמהני תנאו ועיין בספר קול יעקב בחידושי ההלכות ד\"ד ע\"ד ובספר רוח אליהו ד\"ח ע\"א וד\"ט שעמדו בזה יע\"ש." + ], + [], + [], + [ + "שהדברים \n אלו הן ספק ואם הביא זבחיו לא עלו לו. וכתב מרן בכ\"מ שם שיש לחוש שדמי הזאות קרבן חובה הוא חלוק מדמי הזאות קרבן נדבה ומהר\"ח אלפאנדארי בספר בני חיי תמה עליו בזה היכן מצא חילוק זה ואני תמיה עליו היכן מצא שאינו כן שהרי כשהוא חובה הוא מקריבו לשם חטאת ואשם שהם קרבנות של נזיר וכשהוא נדבה הוא מקריבו לשם עולה ושלמים וכבר שנינו בפי' שהחטאות הם ד' מתנות על ד' קרנות משא\"כ במתנות דעולה ושלמים שהן ב' שהן ד' עיין בפרק איזהו מקומן ועיין להרע\"ב בסוף נגעים שכתב כן ועיין להתוס' בקדושין דנ\"ה ע\"ב ד\"ה דלמא אלא שעל דברי מרן בכ\"מ יש לתמוה דאם איתא דחילוק הזאות מעכבות מאי האי דפרכינן בפסחים גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן כו' וניתי כל חד וחד ויתנו כו' כיון דאיכא חי' בהזאו' בין הזאות דקרבן חובה דפסח להזאות דקרבן נדבה שהן עולות ושלמים שהפסח הם במתנה אחת והשלמים והעולות לב' מתנות שהן ד' וכעת צ\"ע ועיין להרע\"ב בסוף מס' נגעים שכתב בהדייא דחילוק המתנות מעכבת וכדברי מרן כ\"מ יע\"ש ויש עוד לעמוד בזה וכעת אין הפנאי מסכים עמי ועיין בהשג' הראב\"ד ז\"ל בסוף ה' תמורה דס\"ל דחילוק הזאות מעכבת." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..759e905e6e4ad050c5e972b389beb3d9726e639b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,57 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Nazariteship", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Nazariteship", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נזירות על תנאי האומר \n הריני נזיר ע\"מ שאגלח ממעו' מ\"ב הר\"ז נזיר ואינו מביא קרבנותיו מן המעשר אלא מן החולין כו'. הכי איתא בפ\"ב דביצה ד\"כ ע\"א נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח כו' כתב רש\"י נדור על התודה ואינו יוצא כו' וכי אמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר ע\"מ לאו מילתא היא עכ\"ל וכ\"כ התוס' ומבואר כונתם דתפסינן לשון ראשון שאמר הרי עלי וכי הדר אמר ע\"מ בעי למיהדר ביה ומשו\"ה אמרינן דלאו מילתא היא וכ\"כ הרב תה\"ד ז\"ל בסימן ש\"ן ומהראנ\"ח ח\"א סימן ע\"ז והרב משפט צדק ח\"א סימן י\"ד והראד\"ב בתשו' סי' רי\"ד.
וראיתי להרב מ\"ץ ז\"ל שם דס\"ו ע\"א שהק' ע\"ז דלפי דבריהם שמעתין אזלא כב\"ש דשנינו בר\"פ ב' דנזיר גבי מתני' דהריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בש\"א נזיר ובה\"א אינו נזיר ופי' רש\"י דטעמא דב\"ש דכיון דאמר הריני נזיר חל עליה הנזירות וכי הדר אמר מן הגרוגרות לא אמר כלו' ובה\"א אינו נזיר דכיון דאמר מן הגרוגרו' לא שייך נזירות בגרוגרות יע\"ש ועוד עמד מתמיה על רבינו שפסק בההיא מתני' כב\"ה ופסק להך דהכא ומרן כ\"מ יחס שיטת רש\"י ותוספות דביצה בדעת רבינו וכיון שכן פסק תרתי דסתרן אהדדי ועוד הק' דכיון דתוך כדי דיבור דאמר הרי עלי חזר ואמר ע\"מ למה לא יהיה תנאו קיים דהא קי\"ל תכ\"ד כדיבור דמי לבד ממקדש ומגרש ועע\"א ומגדף כדאיתא בפ' בתרא דנדרים דפ\"ז ע\"א ובפ' יש נוחלין דקכ\"ט ע\"ב עד שמצא לרבינו ברפט\"ו מהלכות מעה\"ק שכתב בהדייא דאין חזרה בהקדש אפילו בתכ\"ד והכי איתא בתמורה דכ\"ה אלא שעדיין הוקשה לו למה לא מנו הקדש נמי בפ' י\"ן בהדי הינך דלא מהני בהו חזרה תכ\"ד והניחה בצ\"ע יע\"ש והנה זה שהוקשה לו דלפי פי' רש\"י ותוס' ז\"ל הא שמעתין אזלא כב\"ש דס\"ל בכה\"ג תפוס לשון ראשון ושלפ\"ז רבינו סותר את עצמו ל\"ק כלל לפי מ\"ש התוס' במנחות פ' התודה דפ\"א ע\"ב ד\"ה תודה וז\"ל דכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחייב הכל מן החולין דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכי הדר ואמר ולחמה מן המעשר לא מצי הדר ביה ואפי' תוך כדי דיבור דלא בעייא לבית שמאי גבי הריני נזיר מן הגרוגרות כו' אלא אפי' לב\"ה כו' לא דמי להכא דבעי למיהדר ולא מצי למיהדר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כו' עכ\"ל הרי שהתוס' עלו לחלק בין ההיא דהריני נזיר מן הגרוגרות לאומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר דגבי הריני נזיר מן הגרוגרות ליכא חזרה בדבריו אלא פרושי קמפרש ללשונו הראשון שאמר הריני נזיר דהוי מן הגרוגרות ולכך אמרו ב\"ה דאין כאן נזירות אבל באומר הרי עלי תודה דבלשון זה שויתיה אנפשיה חובה להביא קרבן תודה כי הדר אמר ולחמה מן החולין יש כאן חזרה מלשון הרי עלי שאמר בתחילה דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכי מתנה להבי' מן החולין אין כאן חובה אלא נדבה.
גם מה שהוקשה לו אמאי לא אמרי' תכ\"ד כדיבור דמי והביא ההיא דתמורה להוכיח דלא מהני חזרה בהקדש אפי' תכ\"ד הנה התוס' בפ' התודה בסוף דבריהם כתבו ג\"כ כדבריו ואשתמיט מיניה דבריהם ז\"ל יע\"ש ומה שיש לעמוד בזה בדברי התוס' שם עיין להרב מש\"ל בר\"פ ט\"ו מה' מע\"הק ובס' צאן קדשים שם ולהרב מח\"א ה' צדקה סימן ח' ובמקום אחר נעמוד ע\"ז בס\"ד וראיתי להרב מח\"א בה' צדקה סי' ט' הביא דברי רש\"י דביצה ודקדק מלשונו דס\"ל דגבי הקדש דאמירתו לגבוה כו' תכ\"ד לאו כדיבור ואפילו בשהיה דעתו מעיקרא לכך והוקשה לו דזה סותר מ\"ש רש\"י בפ' הפועלים גבי ע\"מ שאין ליך עלי שאר כסות דהתנאי בטל משום דהוי מתנה עמש\"ב הא לא\"ה תנאו קיים הרי דאף במקדש דקי\"ל דתכ\"ד לאו כדיבור דמי כהקדש אפי\"ה ס\"ל דתנאו קיים אע\"פ שנתן ואח\"כ התנה אי לאו טעמא דמתנה עמש\"ב ועוד הוקשה לו דאם איתא דאפילו היה בדעתו מעיקרא לכך תפסי' לשון ראשון ואמרי' דתכ\"ד לאו כדיבור דמי הרי אמרו בפ' התודה דפ\"א ע\"ב האומר הרי עלי תודה בלא לחם דנדר ופתחו עמו הוא ואמאי לא אמרינן מכי אמר הרי עלי תודה נתחייב בה וכי הדר אמר בלא לחם לאו כלום היא ועוד הוקשה לו מההיא דאמרינן בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א דהאומר הרי עלי תודה על מנת שלא אתחייב באחריותה אינו חייב באחריותה ולא אמרינן מכי אמר הרי עלי נתחייב באחריותה וכי הדר ואמר על מנת לאו מילתא היא ומתוך כך כתב דמ\"ש רש\"י בביצה מכי אמר הריני נזיר נתחייב וכי הדר אמר על מנת לאו כלום היא הכונה כמו שפי' בפרק הפועלים דמכי יהיב קדושי' אקדשה ליה וכי מתנה אחר כך לאו כלום היא משום מתנה על מש\"ב והכא נמי מכי אמר הריני נזיר נתחייב וכי אמר אחר כך על מנת הוי מתנה עמש\"ב.
ואנכי לא ידעתי מה תיקן הרב במה שהסיע דכונת רש\"י למ\"ש בסו' פ' הפועלים דמשו\"ה לאו כלום הוא משום דהוי מתנה עמש\"ב דסוף סוף אכתי תקשי ההיא דאומר הרי עלי תודה בלא לחם וההיא דהרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה דלא חשיב מתנה עמש\"ב דמיד שאמר הרי עלי תודה או עולה נתחייב בה וכי הדר מתנה להביאה בלא לחם או שלא יתחייב באחריותה הוה ליה מתנה על מש\"ב וע\"כ לתרץ ולומר דלא חשיב מתנה עמש\"ב כל שבא לפרש עיקר נדרו שיהיה התודה בלא לחם ושלא יתחייב באחריותה כשהתנה בכך חשיב כמקבל עליו נדבה בעלמא ואעפ\"י שאמר תחילה הרי עלי ולשון הרי עלי הוי לשון נדר היינו דוקא כשלא פי' דבריו תכ\"ד דנדבה בעלמא קביל עליה אבל כשאומר הרי עלי על מנת שלא אתחייב באחריותה פרושי מפרש ללשון הרי עלי דנדבה בעלמא הוא והו\"ל כאומר הרי עלי להביא קרבן זה לנדבה דכיון שפי' ואמר לנדבה פשיטא דלשון הרי עלי אינו לשון נדר ולכן באומר הרי עלי תודה בלא לחם דכי פי' ואמר בלא לחם גילה פי' דבריו שאמר הרי עלי תודה דקרבן לחוד קאמר וא\"כ הו\"ל נדר ופתחו עמו כמ\"ש התוספות שם בפרק התודה לההיא דאומר הריני נזיר מן הגרוגרו' וכן באומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה כיון שאמר שלא אתחייב באחריותה פירש דבריו שאמר הרי עלי דלאו לנדר קמכוין אלא לנדבה וכאומר הרי זו דמי לא כן בההיא דביצה באומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה והריני נזיר ואגלח ממעות מעשר דכיון דלא בא לפרש הלשון ראשון שאמר תחילה אלא לנדר גמור קיבל עליו להתחייב באחריותה ולכל דבר זולת שהוא מתנה עליו לצאת ידי חגיגה כל כה\"ג חשיב מעמש\"ב וחילוק זה מבואר בדברי התוס' בפ\"ב דנזיר די\"א ובכתובו' דנ\"ו בההיא דהאומר הריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו שאכתוב לקמן בס\"ד וא\"כ היא גופא איכא למימר.
ולע\"ד אפי' אם נאמר דכוונת רש\"י ז\"ל היתה לומ' דמשום תפוס לשון ראשון הוא דאמרי' דכי אמר הרי עלי תודה ואצא בה משום חגיגה דנדור ואינו יוצא ל\"ק מהנך דאיכא למימר דהכא שאני שלא בא לפרש הלשון ראשון דקאמר הרי עלי תודה כו' אלא להטיל התנאי והוא נגד משמעו' הלשון שאמר תחיל' בהא הוא דאמרי' תפוס לשון ראשון אבל כשבא לפרש דבריו הראשונים כההיא דהרי עלי תודה בלא לחם והרי עלי עולה ע\"מ שלא אתחייב באחריותה ודאי דליכא למימר תפוס לשון ראשון כמבואר מדברי התוס' דפ' התודה דפ\"א ע\"ב ד\"ה תודה יע\"ש ועיין במ\"ש לקמן בה' חגיגה פ\"ב ה\"ח בס\"ד יע\"ש והנה מדברי רש\"י והתוס' מבואר יוצא דאפילו באומר הרי עלי תודה ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה וכן בנזיר ע\"מ שאגלח ממעו' מ\"ב אמרינן דנדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח ושלא כדברי הרמב\"ן שכתב בס' המלחמות דכי אמר בפי' ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה וע\"מ שאגלח ממעות מ\"ב יוצא י\"ח ומגלח ממעות מעשר וע\"כ לא קאמר ר\"י בשמעתין דנדור ואינו יוצא אלא כשלא אמר הדברים בלשון תנאי אבל כשאמר בל' תנאי מהני שפיר והביא ראיה מאותה ששנינו הריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו אם הקריבה בבית חונייו יצא יע\"ש.
ולשיטת רש\"י והתוס' נלע\"ד דלא ק\"ל מהריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו שהרי כתבו התוס' ברפ\"ב דנזיר די\"א ע\"א ד\"ה דהוי מתנה דהא דלא חשיב מתנה עמש\"ב באומר ע\"מ שאגלח בבית חונייו משום דמשמעות לשונו הוי בשנים משמע מקדש ואז גילח בבית חונייו לא יצא ומשמע נמי שאינו מכוין כי אם לצעורי נפשי' ואז גילח בבית חונייו יצא ונזירותיה מתלא תלי וקאי אי גילח במקדש גילה דעתו דלנזירות מעליותא איכוון ואם גילח בבית חונייו גלי מילתא דלצעורי בעלמא אכוון יע\"ש והשתא משו\"ה לא אמרינן התם דכי אמר הריני נזיר נתחייב בקרבנו' להביאן למקדש וכי הדר אמר ע\"מ שאגלח בבית חונייו לאו מילתא היא דהתם פרושי קמפרש למילתיה דקאמר תחילה הריני נזיר דהיינו פרוש בעלמא ולאו נזירו' הכתוב בתורה קיבל עליה וכל שבא לפרש דבריו הראשונים אין כאן משום מתנה עמש\"ב משא\"כ בהא דשמעתין שלא בא לפרש דבריו הראשונים ס\"ל דאפילו אמר ע\"מ לאו כלום הוא וכמדובר לעיל ולדע' הרמב\"ן דמדמי ההיא דבית חונייו לשמעתין צ\"ל דס\"ל דכי היכי דהתם לכתחילה אמרינן ליה שיגלח במקדש אלא שבדיעבד אם גילח בבית חונייו יצא ה\"נ לכתחי' אמרי' ליה שיביא התודה ולא יצא בה ידי חגיגה וכן בנזיר אמרינן ליה שיגלח ממעות חולין ואם גילח ממעות מעשר יצא ולדעתו הכא נמי מתלא תלי וקאי נדרו ונזירותו שאם הקריב תודתו לחגיגה לא קיבל עליו תודה זו לשם נדר אלא לשם נדבה ואע\"פ שאמר הרי עלי כיון שאמר ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה הוה ליה כאומר על מנת שלא אתחייב באחריותה וכההיא דאמרי' בסוף מנחות דק\"ט גבי האומר הרי עלי עולה על מנת שאקריבנה בבית חונייו שאם הקריבה בבית חונייו יצא דהוה ליה כאומר הרי עלי ע\"מ שלא אתחייב באחריותה יע\"ש ועיין למהרש\"ך בנאספות סי' כ\"ב שעמד מתמיה על דברי הרמב\"ן דמה יענה לקושית התוס' דפ\"ב דנזיר במה שהקשו בההיא דבית חונייו דהו\"ל מתנה עמש\"ב ועוד לדבריו דמהני תנאה היכי קתני במתני' דלכתחילה יקריבנה במקדש הא הו\"ל מביא חולין לעזרה כיון דתנאו אלא ודאי עכ\"ל כמ\"ש התוס' בנזיר דשאני התם דלצעורי נפשיה אכוון ולא לנזירות הכתוב בתורה ונזירותי' מתלא תלי וקאי יע\"ש.
ולפי מ\"ש דאף הרמב\"ן אזיל ומודה לדברי התוס' וכמדובר ואל תתמה על מה שלא פי' הרמב\"ן דבריו בזה כיון שהרב דימה הא דביצה לההיא דבית חונייו וההיא דבית חונייו ע\"כ לפרש כמ\"ש התוס' בנזיר ודבריהם מבוארים באותה סוגייא דסוף מנחות דק\"ט לא הוצרך לבאר כאשר יראה הרואה ומהתימא על מהרש\"ך שנראה דאשתמיט מיניה סוגייא דמנחות עד שעמד מתמיה על הרמב\"ן מדברי התוס' דנזיר ולא שת לבו שדברי התוס' באו מבוארים באותה סוגייא דמנחו' יע\"ש וצ\"ע ומיהו הא ק\"ל דבאומר הרי עלי עולה ואקריבנה בבית חונייו והריני נזיר ואגלח בבי' חונייו דאמרי' שאם גילח בב\"ח או אם הביא עולתו בב\"ח יצא משו' דנדרו ונזירותו מתלא תלי וקאי כדאית' התם במנחו' וכמ\"ש התוס' בנזיר ומ\"ש מהאומר הריני נזיר ע\"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים ששנינו שם בפ\"ב דנזיר דה\"ז נזיר ואסור בכולן משום דהו\"ל מתנה עמש\"ב או מטעמא דכיון דקיבל עליו נזירות לשאר דברים חל עליו נזירות על כולן וכמ\"ש רש\"י שם וה\"נ שנינו בפ\"ק דנזיר הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגין הר\"ז נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו ונפ\"ל בגמ' מקרא דיין ושכר יזיר יע\"ש. והשתא אמאי לא אמרי' התם דהאי גברא לאו לנזירות הכתוב בתורה אכוון אלא לצערא בעלמא אכוון ולא ליתסר אלא במה שאסר עצמו עליו וליכא למימר דהתם נמי לכתחי' הוא דאמרי' ליה שיהי' נזיר מכולן כי היכי דאמרי' גבי אומר הרי עלי עולה ע\"מ שאקריבנ' בבית חונייו וכן הריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו דלכתחילה אמרינן ליה שישמור נזירו' הכתוב בתורה ושיביא קרבנותיו ועולתו למקדש דהא ודאי ליתא דהכא סתמא תנן הר\"ז נזיר וכל דקדוקי נזירו' עליו דמשמע שאם עבר ולא שמר כל דקדוקי נזירות מלקא לקי כמבואר ונראה דדוקא באומר הריני נזיר ואגלח בבית חונייו הוא דאמרינן דנזירותיה מתלא תלי וקאי ואם הביא קרבנותיו בבית חונייו אמרי' דיצא דצערא בעלמא קביל עליה והאי דקאמר הריני נזיר אינו אלא פרוש בעלמא ולא נזיר האמור בתורה ומפני שהוא מקבל עליו לשמור כל הדברים שהנזיר אסור בהן משום צערא בעלמא להכי קאמר האי לישנא דהריני נזיר אבל באומר הריני נזיר ע\"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים וכן הריני נזיר מן הגרוגרות אם איתא דלאו לנזירות הכתוב בתורה אכוון אלא לשון פרישות ולצערא בעלמא הוא דקביל עליה לא הול\"ל האי לישנא דהריני נזיר אלא הכי הול\"ל הרי עלי בקונם שלא לשתות יין או שלא אוכל גרוגרות או שלא אטמ' למתים דלא שייך לשון נזירות בכה\"ג כיון דלאו לנזירות הכתוב בתורה אכוון אלא ודאי מדאפקיה בהאי לישנא כונתו לנזירות הכתוב בתורה אלא שהוא רוצה להתנו' לנזירותו שלא להתחייב אלא בדברים אלו שהוא פורט ולא יותר וכיון שכן לא אמר כלום דאין נזירות לחצאין וכיון שקיבל עליו נזירות שבתורה באומרו הריני נזיר ממילא חל עליו כל דיני נזירות שוב ראיתי בס' משאת משה חי\"ד סי' י\"ב עמד בקו' זו שהקשינו וכעת לא יכולתי לעמוד על דבריו.
ובמקדים התנאי שאמר ע\"מ שאצא ידי חגיגה הרי עלי תודה וכן על מנת שאגלח ממעות מעשר הריני נזיר דהשתא אי תפסי' לשון ראשון הרי לא נתחייב בתודה ובנזיר אלא ע\"פ תנאו מבואר מדברי רש\"י דתנאו קיים וכ\"כ התוס' בהדייא ודוקא דקאמ' הכי אבל אי אמר איפכא ע\"מ שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה לא וכן בנזיר עכ\"ל והנה אין ספק דס\"ל דבמקדים התנאי תחילה דתנאו קיים אין הכונה לומר שיביא תודה ויוצא בה ידי חגיגה ושיהיה נזיר ויגלח ממעות מ\"ב דמהי תיתי שנאמר לו שיביא חובתו מדבר שבחובה מפני שהתנה כן בתחי' כיון דהו\"ל מתנה על מש\"ב אלא לדידהו ס\"ל דבמקדים התנאי חל תנאו שפיר וכשאנו אומרים לו שאינו יכול ליפטר מקרבן חגיגה על ידי תודה זו וכן שלא יכול לגלח ממעות מעשר לא חל נדרו ונזירותו וכדאמרינן בפרק המגרש גבי האומר הרי זה גיטך על מנת שתאכלי בשר חזיר דלא תיכול ולא תתגרש ה\"נ אהני תנאו שלא יחול נדרו וכן הבין בכונתם מהרש\"ך ז\"ל בח\"ב בנאספות סימן כ\"ב ומה שהוקשה לו לפ\"ז מאי ראיה מייתו התוספות לדבריהם מההיא דאומר הבו ד' מאה זוזי לפלוני ולנסוב ברתי דהתם שאני דכי אמר לנסוב ברתי והבו ליה ד' מאות זוזי מצי מקיים תנאיה דנסיב ברתיה ולהכי כי לא מקיים תנאיה לא יהבינן ליה ד' מאה זוזי ואלו הכא לא מצי מקיים תנאיה שאינו בידו ולעולם לא נדור ואינו נזיר יע\"ש. לק\"ד ל\"ק כלל דעיקר ראייתם היא מדאייתי הש\"ס עובדא דההוא גברא הכא ש\"מ כי הדדי נינהו וכי היכי דשאני לן בההוא עובדא בין היכא דאמר תחילה הבו ליה ד' מאה זוזי ולנסוב ברתי להיכא דאמר איפכא ה\"נ שניא היא ודבר זה מבואר בטעמו ואין בזה שום דוחק וכ\"כ הראד\"ב בתשו' סימן רי\"ד יע\"ש.
ובכן יש לתמוה עמ\"ש מרן כ\"מ כאן שכתב וז\"ל בפ\"ב די\"ט וכתב רש\"י דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר על מנת לאו מילתא היא כלומר ואי אמר איפכא על מנת שאגלח ממעות מ\"ב הרי הוא נזיר ומגלח ממעות מ\"ב וכן כתבו התוספו' עכ\"ל ולפי מ\"ש אין כונת רש\"י והתוס' כמ\"ש מרן כ\"מ דמהי תיתי שיוכל לבט' דבר תורה ע\"י תנאו דאטו מי לא סגי בלא\"ה לא תהא נדור ונזיר ולא יביא חובתו ממעות מעשר ועיין עוד להרב מש\"ל פ\"א מהל' ק\"פ הל' ג' דצ\"ז ע\"ב שנראה מבואר מדבריו שגם הוא הבין בכונת דברי התוספו' הללו כמו שהבין מרן כ\"מ ודלא כמהרש\"ך והם דברים תמוהים וצ\"ע וראיתי להרב מכתב מאליהו דקע\"ב ע\"ב הביא מ\"ש התוספות בכתובות פרק אעפ\"י דנ\"ו ד\"ה הר\"ז מקודשת למה שהוקשה להם הא דתנן במנחות דהאומר הריני נזיר על מנת שאגלח בב\"ח שאם גילח בבית חוניו יצא דאמאי יצא הא הו\"ל מתנה על מש\"ב ותרצו בשם ר\"י דלא אמרינן מתנה עמש\"ב תנאו בטל אלא היכא שמתכוין לעקור מ\"ש בתורה אבל התם סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואינו מתכוין לעקור לית לן למילף מתנאי בגו\"ר עכ\"ל וכתב על זה וז\"ל ובזה שכתבו התוספו' ניחא ההיא דפ\"ב דביצה האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מ\"ב נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח ומבואר שם בדברי רש\"י ותוספות והרז\"ה דהטעם הוא מפני שהמעשה קודם לתנאי ואם היה התנאי קודם למע' היה התנאי קיים ואמאי הא מעמש\"ב הוא אמנם ע\"פ דברי התוספות שזכרנו ניחא עכ\"ל.
ותמהני טובא דאם כדבריו ז\"ל דס\"ל להתוספות ורש\"י דהכא ליכא משו' מתנה עמש\"ב דהא דהכא דמי לההיא דבית חוניו דלא מכוין לעקור ד\"ת א\"כ אפילו כי אקדים מעשה לתנאי נמי יהיה תנאו קיים דומיא דההיא דבית חוניו דאע\"ג דאקדים מעשה ואמר הריני נזיר והרי עלי עולה על מנת שאגלח בבית חוניו ושאביאנה בבית חוניו שאם הביאה בבית חוניו יצא וכמו שכן הוא דעת הרמב\"ן בספר המלחמות אלא ע\"כ לומר כמ\"ש לעיל דלדידהו ז\"ל ס\"ל דהא דהכא לא דמי לההיא דבית חוניו משו' דהתם כי אמ' הרי עלי עולה ע\"מ שאביאנ' בבית חונייו וכן באומר הריני נזיר על מנת שאגלח בבית חונייו אין כאן נדר ואין כאן נזירות כמ\"ש התוספות שם וכדאיתא התם במנחות דק\"ט דתנאי זה הוי כאומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה דדורון בעלמא קביל עליה וכן כשאמר הריני נזיר כשהתנה לגלח בבית חונייו חשיב כאומר בפי' דצערא בעלמא קביל עליה כדרך שהנזיר מצטער ולאו לנזירות הכתוב בתורה קא מכוין אבל הכא באומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה כיון דקביל עליה להביא קרבן בלשון נדר ומתחייב הוא בכל דבר של נדר זולת שרוצה לצאת בה ידי חגיגה וכן בנזיר מקבל עליו כל דיני נזירות שבתורה זולת שרוצה להביא קרבנותיו ממעות מעשר הוה ליה מתנה עמ\"ש בתורה בהדיא ומה\"ט ס\"ל דאין בידו להתנות עמש\"ב וכיון שכן מה לי אם התנאי קודם למעשה או מעשה קודם לתנאי כיון שיש בזה משום מתנה ע\"מ שכתו' בתורה אפי' כי אתני תחילה לא מהני תנאו לעשות היפך מש\"ב דסוף סוף הרי קבל עליו נדר האמור בתורה ונזירות האמור בתורה וקי\"ל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אלא ודאי שלדעת התוס' ורש\"י והרז\"ה דס\"ל הכא דכי אמר הרי עלי תודה אפי' אמר ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה והריני נזיר ע\"מ שאגלח ממעות מ\"ב דלא מהני תנאו דלא כשיט' הרמב\"ן דס\"ל דהאומר על מנת בפי' מהני תנאו עכ\"ל דלא מדמו הא דהכא לההי' דבית חונייו אלא ס\"ל דהכא יש בו מתנה עמש\"ב ומה\"ט לא מהני תנאו אלא דס\"ל דיש חילוק בין מתנה תחילה לשאינו מתנה תחי' דבמתנה תחילה אהני תנאו שלא יחול עליו נדרו ונזירותו דאדעת' דהכי לא נדר משא\"כ במתנה לבסוף לא מהני תנאו כלל דתפסינן לשון ראשון וכי מתנה בתר הכי לאו מידי הוא.
ובעיקר דברי התוס' הללו דפרק אעפ\"י דף נ\"ו שכתבו בשם ר\"י דההיא דבית חונייו לא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה מפני שאין זה מכוין לעקור דבר מן התורה דחשב שיש מצוה בבית חונייו כמו בבית המקדש לפע\"ד לא זכיתי להבין כונתם דמי הביאם ז\"ל לחלק בכך מאחר שהקדימו וכתבו דלהכי אם גילח בבית חונייו יצא משום דהאי גברא לצעורי נפשיה קא מכוין ואם יקריב אחר כך בבית חוניו גילה דעתו דלא הוי נזיר אלא צערא בעלמא קביל עליה אם כן מאי קא ק\"ל תו דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ומה מתנה על מה ש\"ב איכא הכא כיון דלאו בנזירות הכתוב בתורה קמכוין זה ולפי מה שעלו לחלק דהכא לא חשיב מתנה עמש\"ב משום דלא מכוין לעקור דבר מן התורה לא הוה צריך הש\"ס במנחות דק\"ט למימר דמשום הכי אם גילח בבית חוניו יצא משו' דהאי גברא לצערא בעלמא אכוון אלא הכי הוה ליה למימר דכיון דלא חשב לעקור דבר מן התורה תנאו קיים ויצא. ובפ\"ק דנזיר די\"א הוקשה להם להתוספות בההיא דבית חוניו דהוי מתנה עמש\"ב וניחא להו דהתם לא חשי' מתנה עמש\"ב משום דלצערא בעלמא אכוון ולא הוצרכו לומר דמש\"ה הוי מתנה עמש\"ב משום דלא מכוין לעקור יע\"ש שוב חפשתי ומצאתי להרב מחנה אפרים בהל' מלוה סימן ל\"ט דצ\"ז ע\"ג עמד מתמיה בזה ע\"ד התוספות וראיתי לו שהקשה עוד בדבריהם מההיא דפרק המגרש דפ\"ג ע\"א שאמרו נענה רבי טרפון ואמר הרי שהלכה ונשאת לאחיו של זה שנאסרה עליו ומת בלא בנים לא נמצא זה עוקר דבר מן התורה אלא מתנה כו' מי קאמר לה לא סגי דלא מנסבא לאחוה דההוא גברא כו' יע\"ש משמ' דאי הוה מתנה הכי הוי מתנה עמש\"ב ואמאי הא כשמתנה זה לא אסיק אדעתיה שימות בלא בנים ותיפול קמי יבם והכי אמרי' גבי יבמה שנדר' הנאה מן היאודים כו' עכ\"ל ואשתמי' מיניה מ\"ש הרשב\"א בחי' שם בפרק המגרש וז\"ל מתנה מי קאמר לה משמע דאי אמר לה הכי הו\"ל מתנה על מש\"ב וכגון דאמר לה על מנת שתנשאי לראובן ולא תנשאי לשמעון אחיו ואי הוה אמר לה הכי פשיטא לן טפי דקשיא עליה דר\"א דאמר הרי זה מגורשת ותמה על עצמך אי מתנה עמש\"ב הוא אדרבא בין לר\"א בין לרבנן ליהוי גיטא ותשתרי אפילו להאי דהא הו\"ל מתנה עמש\"ב והתנאי בטל והמעשה קיים וי\"ל דאפילו התנה עליה על מנת שתנשאי לראובן ולא תנשאי לשמעון אחיו ואפילו הכי בכי הא לא קרינן ליה מתנה על מה שכתוב בתורה דמי קאמר לה לא סגי דלא מנסבא לפלוני לא תנסוב ולא תתגרש וכדאמרינן לקמן גבי על מנת שתאכלי בשר חזיר כו' אלא דאכתי קשה דאם כן מאי קא קשיא ליה לר' טרפון אין זה כריתות דהא בעל מנת שתאכלי בשר חזיר דתניא אכלה הרי זו מגורש' וכו' וליכא מאן דפליג אמאי לא אמרינן אכלה נמצא דעוקר דבר מן התורה ואין זה כריתות וכל דכן הוא וכו' וי\"ל דכל היכא דקא עקר בתנאו מה שכתוב בתורה לא חשבינן ליה כריתות דלא אמרה תורה שלח לתקלה וכו' ומיהו עוקר ממש לא חשבינן ליה דנימא מתנה עמש\"ב הוא ותנאו בטל דהא אי בעי לא מנסבא להאי ולא מעקרא מצוה כו' ובתוספתא ובירושלמי גרסינן מתנה על מה שכתוב בתורה הוא והתנאי בטל והמעשה קיים וכו' ונראה דלא מתנה ממש קאמר אלא הכי פירושו נמצא זה במעשהו כמתנה על מה שכתוב בתורה כלומר דמבטל וכל מעשה שמבטל מש\"ב מעשהו בטל עכ\"ל מעתה אין מקום לקושית הרב מחנה אפרים כלל דהתם לאו משום דאיהו מכוין לעקור דבר מן התורה הוא דאמרינן דהו\"ל מתנה עמש\"ב דמי סגי ליה דלא תנסוב ליה לא תתגרש ולא תנסוב כי ההיא דעל מנת שתאכלי בשר חזיר כמ\"ש הרשב\"א זלה\"ה ומתנה על מה שכתוב בתורה דקאמר הש\"ס לאו דוקא אלא דחשיב כמתנה כיון דעל ידי מעשה זה אתי לבטל מש\"ב דלא אמרה תורה שלח לתקלה ולהכי לא הוי גט ואם כן גבי נזיר על מנת שאגלח בבית חונייו כתבו התוספות שפיר דלא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה לומר שיהיה התנאי בטל ומעשה הנזירות קיים כיון דלא מכוין לעקור דבר מן התורה והכא ליכא למימר שעל ידי מעשהו אתי לבטל דבר מן התורה כההיא דעל מנת שלא תנשאי לפלוני דהכא אדרבא כי אמרינן דמעשהו בטל לא חל עליו נזירות כלל ומה\"ט אמרינן שם עבר והקריב בבית חוניו יצא ולכתחילה לא מחייבינן להיות נזיר ושיקריב קרבנותיו במקדש וליכא ביטול דבר מן התורה הכא כלל ודוק.
ושוב ראיתי בספר קרית מלך רב בפרק ו' מה' אישות סוף הל' ג' דס\"ד ע\"ג שעמד על קושיא זו של הרב מר אביו וכתב וז\"ל ולע\"ד ק\"ל ע\"ד דמה מק' ותלמו' דהוי עוקר או מתנה על מה שכתוב בתורה הלא כיון שהוא מתנה עמש\"ב תנאו בטל והוי גט כריתות לגמרי. אמנם לפי דברי התוס' ניחא עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו איך ע\"פ דברי התוס' הללו יתיישב קושיא זו והוא לא זכר דברי הרשב\"א בחי' ובמה שהק' עוד על דברי התוס' דפרק אעפ\"י הרב מחנה אפרים בה' אישות שורש מתנה על מה שכתוב בתורה עמדתי על דבריהם יעש\"ב. והנה רבינו בפרק ב' מה' חגיגה כתב וז\"ל האומר הרי עלי תודה שאצא בה ידי חגיגה חייב להביאה ואינו יוצא ידי חגיגה והשיג עליו הראב\"ד דבספרים שלנו לא גרסינן שאצא בה אלא ואצא דלאו כל כמיניה לצאת בה אע\"ג דמפרש אבל אמר שאצא יכול להתנות אדעתא דהכי נדר עכ\"ל ומרן כ\"מ כתב דגירסת רבינו שאצא ואעפ\"כ אינו יוצא דכיון שאמר הרי עלי נתחייב בתודה וכי הדר אמר שאצא בה י\"ח לאו כל כמיניה לצאת בו אע\"ג דמפרש דוגמא לדבר מה ששנינו בפ' התודה האומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד עכ\"ל והקשה הרב הנז' דמה זו ראיה מצא הרב מההי' דתודה ולחמה דהתם ודאי אזיל ומודה הראב\"ד כיון שאמר ולחמה בוי'ו אבל הכא לגירסת רבינו השיג עליו דמהני תנאו שפיר יע\"ש.
ולק\"ד הדבר מבואר דאע\"ג דהתם קאמר ולחמה בוא'ו מ\"מ כיון שהן שני דברים נפרדים קרבן ולחם ואיהו קא מפרש בשעת נדרו תודה מן החולין ולחמה מן המעשר התם ודאי הוה ליה כאומר שלחמה מן החולין וז\"ש מרן ודוגמא לדבר כו' כלומר דהתם ודאי יודה הראב\"ד דאע\"ג דאמר בוא'ו הו\"ל כמתנה ואפילו הכי לא מהני תנאו מהטעם שכתב מרן כנלע\"ד ועיין בספר קול יעקב בחי' לי\"ט יע\"ש. עוד ראיתי להרב משפט צדק שם דס\"ז ע\"ב דהוקשה לו דאמאי לא פשיט הבעיא ר\"ל מאותה ששנינו במנחות הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין דאע\"פ שפי' בהדיא שתביא לחמה מן המעשר לאו מלתא היא דכיון דאמר הרי עלי נתחייב להביא מן החולין כו' וכמ\"ש רש\"י ותוספות שם וכתב ואיברא דלפי מה שפי' רש\"י דבאומר על מנת קא בעי ר\"ל הגם שאין הכרח בגמרא קא בעי שפיר משום דבההיא דמנחות ליכא תנאי דע\"מ יע\"ש. ולע\"ד לא כיוון רש\"י לומר דבאומר על מנת קא מבעיא ליה לר\"ל אלא שהוא ז\"ל סבור דלשון זה דואצא בה ידי חגיגה חשיב כאומר על מנת ואם כן הדרא קושיית הרב לדוכתא דתפשוט לה מההיא דמנחות ולק\"ד לא קשיא מידי דשאני התם דעיקר הקרבן הרי נתחייב להביאו מן החולין כמו שנדר והלחם נגרר אחר הקרבן ולהכי חשיב כחוזר מדבורו הראשון באומרו ולחמה מן החולין אבל הכא שהוא מתנה על עיקר הקרבן להפטר בו ידי חגיגה אפשר דמהני תנאו דהוה ליה כאומר הרי עלי תודה על מנת שלא אתחייב באחריותה וכאלו אמר הרי עלי תודה מן המעשר דשנינו שם בפרק התודה דיביא כמו שאמר ועל זה השיבו ר\"י דנדור ואינו יוצא דלא דמי להנך דהכא כיון שלא התנה אלא להפטר בו ידי חגיגה דוקא ותו לא אכיל אבל מחייב הוא באחריו' ושלא להביאה מן המעשר נמצא דלשון הרי עלי שאמר תחילה הוא חיוב גמור וכיון שכן לא מצי להתנות על דבר שבחובה להביאו מדבר שבחובה ולא מן החולין דהו\"ל מתנה עמש\"ב וכמדובר כל זה לעיל.
אמנם זו היא שיטת התוס' ורש\"י והרז\"ה ורבינו לדעת מרן כ\"מ אך דעת הרמב\"ן במלחמות והראב\"ד דכל שאמר בפירוש על מנת הוה ליה כאומ' על מנת שלא אתחייב באחריותה וכאומר על מנת להביאה מן המעשר ולדעת הראב\"ד אף באומר שאצא בה ידי חגיגה חשיב כאומר על מנת בפירוש דמהני תנאו ועיין בספר קול יעקב בחידושי ההלכות ד\"ד ע\"ד ובספר רוח אליהו ד\"ח ע\"א וד\"ט שעמדו בזה יע\"ש." + ], + [], + [], + [ + "שהדברים \n אלו הן ספק ואם הביא זבחיו לא עלו לו. וכתב מרן בכ\"מ שם שיש לחוש שדמי הזאות קרבן חובה הוא חלוק מדמי הזאות קרבן נדבה ומהר\"ח אלפאנדארי בספר בני חיי תמה עליו בזה היכן מצא חילוק זה ואני תמיה עליו היכן מצא שאינו כן שהרי כשהוא חובה הוא מקריבו לשם חטאת ואשם שהם קרבנות של נזיר וכשהוא נדבה הוא מקריבו לשם עולה ושלמים וכבר שנינו בפי' שהחטאות הם ד' מתנות על ד' קרנות משא\"כ במתנות דעולה ושלמים שהן ב' שהן ד' עיין בפרק איזהו מקומן ועיין להרע\"ב בסוף נגעים שכתב כן ועיין להתוס' בקדושין דנ\"ה ע\"ב ד\"ה דלמא אלא שעל דברי מרן בכ\"מ יש לתמוה דאם איתא דחילוק הזאות מעכבות מאי האי דפרכינן בפסחים גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן כו' וניתי כל חד וחד ויתנו כו' כיון דאיכא חי' בהזאו' בין הזאות דקרבן חובה דפסח להזאות דקרבן נדבה שהן עולות ושלמים שהפסח הם במתנה אחת והשלמים והעולות לב' מתנות שהן ד' וכעת צ\"ע ועיין להרע\"ב בסוף מס' נגעים שכתב בהדייא דחילוק המתנות מעכבת וכדברי מרן כ\"מ יע\"ש ויש עוד לעמוד בזה וכעת אין הפנאי מסכים עמי ועיין בהשג' הראב\"ד ז\"ל בסוף ה' תמורה דס\"ל דחילוק הזאות מעכבת." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נזירות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Haflaah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9e2ba39b42181fd0e989461c3581e45665073576 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,101 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Oaths", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שבועות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Haflaah" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "שורש דין נשבע שבועת שקר נשבע \n על אחת מד' חלוקות כו' וע\"ז וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר. ע\"כ. וכתב מרן כ\"מ בשם הריב\"ש שרבינו מפרש מ\"ש רבין אוכל ולא אוכל עובר בבל יחל דאף בב\"י קאמר כו' שהרי שבועת ביטוי היא מפורשת בפשט הכתוב באוכל ולא אוכל וכתיב בה ונשבע על שקר אלמא אוכל ולא אוכל לדברי הכל שקר הוא ופסק כרבין כו' יע\"ש. ועיין בספר צרור החיים ובספר לשון למודים חי\"ד סימן קל\"ב שתמהו על דברי הריב\"ש הללו היכן מצא כתוב זה גבי שבועת ביטוי דקרא דונשבע על שקר גבי שבוע' הפקדון הוא דכתי' יע\"ש ועיין להרב קרית מלך רב שכתב וז\"ל ונר' דלק\"מ וה\"ק דמוכרח דפסוק דלא תשבעו בשמי לשקר הוא אזהרה לשבועת ביטוי ואף שהוא בפ' אחרת משום דאי ליכא אזהרה לא שייך קרבן ואזהרה ראשונה שיש במקרא שהיא לא תשבעו בשמי לשקר לר\"י ע\"כ שיהיה בשבועת ביטוי דלרבא כו' דאין סברא ליתן אזהרה ראשונה לריבוי קודם שיהיה לנו אזהרה לעיקר פשט הכתוב עכ\"ל ואין מקום לדבריו לע\"ד דמ\"ש דמוכרח דפסוק זה הוא אזהרה כו' אין זה הכרח דאם נאמר ג\"כ דאזהרתיה הוא מקרא דלא יחל דוקא הא איכא אזהרה ומשו\"ה מיחייב קרבן בשוגג.
עוד כתב הריב\"ש דלרב דימי דפליג ארבין אינו עובר בבל יחל כי אם בקונמות דוקא אבל אם נשבע שלא יאכל ואכל אינו עובר בבל יחל יע\"ש ותמהו עליו דזה הפך מקרא שכתוב או השבע שבועה כו' לא יחל דברו דקרא דלא יחל לא קאי אנדר דלפני פניו דוקא אלא אשבועה דלפניו נמי קאי וגם התוס' ז\"ל בסוגיין ד\"ך ע\"ב כתבו כן בהדייא דל\"ד קאמר קונמות עובר בבל יחל דה\"ה נמי שבועה וכדתניא בהדייא בפ\"ב דנדרים יע\"ש גם לקמן בדכ\"ו ע\"ב מבואר בהדייא הכי דקאמר אמר ר\"י דומיא דלהרע או להטיב מי שאיסורו משום בל יחל יצתה זו שאין איסורו משום בל יחל אלא משום בל תשקרו יע\"ש ולא ידעתי למה זה התוס' הביאו ממרחק לחמם מההיא דנדרי' ולא הביאו הך סוגייא דלקמן דכ\"ו ודוק.
עוד כתב הריב\"ש דרבינו פסק כרבין דאכלתי ולא אכלתי הוי שקר ולא שוא משום דסוגיין דעלמא כרבין דאמרינן בפרקין מתיב רבא איזוהי ש\"ש נשבע לשנות את הידוע לאדם ואמר עולא כו' טעמא דעבר כו' הוא מותיב לה והוא מפרק לה עבר עובר משום שוא לא עבר עובר משום שקר אלמא אפי' לשעבר הוי שקר עכ\"ל וראיתי בספ' צרור החיים שכתב ע\"ז בשם הרמ\"ך דוייק ז\"ל וז\"ל ואנא זעירא שמעתי ולא אבין דמאי ראי' מהא דמותיב רבא דהא לא קאמר רבא אלא אליבא דשמואל דקמתרץ למתני' אליביה אבל אליבא דרב אמרי' לא עבר עובר משום שבועת ביטוי ואדרבא מדאקשי רבא מעיקרא טעמ' דניכר הא לא ניכר עובר משום ש\"ב ש\"מ דרבא ס\"ל בעלמ' כוותיה דרב דימי ומשו\"ה ל\"ק לא ניכר עובר משום שקר ומשו\"ה פריך לשמואל וקאמר הוא מותיב לה והוא מפרק לה כו' כלומר דשמואל ס\"ל כרבין אבל רבא גופיה לא ס\"ל הכי אלא ס\"ל כרב ומה גם דכבר פסק רבינו בפ\"ה כרב וא\"כ איך קאמר על רבינו דפסק כרבין משום דסוגיין דעלמא כוותיה והרי רבינו פסק כרב דלא ניכר עובר משו' ש\"ב ולא ס\"ל כשמואל עובר משום שקר כי היכי דלפסוק כרבין עכ\"ל.
ואחרי המחילה הראויה לעוצם חכמתו לא דק בזה דמתוך דבריו מבואר דס\"ל דש\"ב אינה מכלל שבועת שוא או שבועת שקר ומתוך כך עמד מתמיה על דברי הריב\"ש דמאי ראיה מייתי מההיא דרבא כיון דלרב כשאינו ניכר עובר משום ש\"ב ולא משום שקר והא ודאי בורכא היא דאין ספק דשבועא ביטוי היא מכלל שוא או שקר שהרי שנינו בפ\"ג שבועה שלא אוכל ככר זה ואכלה כו' זו היא ש\"ב שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן והנה כי מחייבינן ליה על זדונה מכות ודאי דכי מתרינן ליה לרב דימי משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר הוא דמתרינן ליה דאמר אוכל ולא אוכל שקר ולרבין מצינן להתרות ביה אף משום בל יחל לפי דעת רבי' אלא כשאנו באים על שגגת שבועת שקר או שבועת שוא קרי' לה ש\"ב כלישנא דקרא נפש כי תשבע לבטא בשפתים וכל שבועה דלא מיחייב קרבן על שגגתו קרי לה תנא ש\"ש כלומר שאינה בכלל ש\"ב ולא משום דהוייא ש\"ש הוא דמפטר מקרבן על שגגתה דהא אכלתי ולא אכלתי דהוי שבועת שוא לרב דימי ואפ\"ה מחייב קרבן על שגגתה לדעת ר\"ע וכדקאמר הש\"ס עלה דקתני מתני' זו היא ש\"ש שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה פטור דלהכי קתני זו היא למעוטי אכלתי ולא אכלתי דמחייב קרבן לר\"ע כדאיתא בדכ\"ה יע\"ש ועיקר טעמא דפטרינן להנהו דקתני מתניתין מקרבן כגון נשבע לבטל את המצוה ונשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב וכיוצא ה\"מ דממעטינן להו מקרא דלהרע או להטיב דדרשינן להרע או להיטיב דדרשי' ליה בריבוי או מיעוט ומיעט דבר מצוה כדאיתא בדכ\"ו וה\"נ ממעטינן נשבע על דבר שאינו ניכר לג' כמ\"ש רש\"י בדף כ\"א ע\"ב ד\"ה ור\"ע יע\"ש וא\"נ דדרשינן להרע דומייא דלהטיב מה הטבה רשות כדאיתא בדכ\"ז ורבא כי אקשי לשמואל מעיקרא ממתני' דאיזוהי היא ש\"ש ומימריה דעול' דאמר והוא שניכר לג' בני אדם לאו משום דאסיק אדעתי' דכשאינו ניכר לג' לא הוייא שבועת שקר הוא דאקשי' ליה כדמשמע ליה להרב הנז' דהא ודאי פשיטא ליה דכל שאינו ניכר לא חשיב שבועת שוא אלא שבועת שקר אלא דמעיקרא אסיק אדעתיה דדיוקא דשאינו ניכר הוא דהוייא נמי שבוע' ביטו' וחייב קרבן על שגגתה וכדדייקינן בסיפא דמתניתין דקתני זו היא ש\"ש שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור דאתא למעוטי אכלתי ולא אכלתי דהוייא ש\"ב ה\"נ כשניכר הוייא ש\"ש ופטור מקרבן וכשאינו ניכר הוייא ש\"ב ומחייב קרבן וא\"כ ק\"ל שפיר אליבא דשמואל דלא חשיב לה שבועת ביטוי והדר מפרק רבא דדיוקא דשאינו ניכר לאו לענין קרבן הוא אלא לענין חיוב מלקות דצריך להתרות בו משום שבועת שקר וכיון דלשמואל עכ\"ל דכל כה\"ג חשיב שבועת שקר ורב לא פליג עליה בהא מהי תיתי לן לומר דלרב הויא ש\"ש דפשיטא ודאי דבהא לא פליגי אלא דלשמואל לא חשיבא ש\"ב ולא מחייב על שגגתה קרבן ולרב חשיב ש\"ב בקרבן אבל לכ\"ע שבועת שקר היא ומחייב על זדונה משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר וכל זה פשוט ומבואר לע\"ד טובא וכן מתבאר מדברי הלח\"מ לקמן בהל' ד' יע\"ש ודוק.
ומ\"מ לא ידעתי למה לא הביא עוד ראיה הריב\"ש לדבריו דסוגיין דעלמא אזלא כרבין מההיא דאמרינן בדכ\"ו ע\"א אמר ר\"י דומייא דלהרע או להיטיב מי שאיסורו משום בל יחל ולא מי שאיסורו משום בל תשקצו ע\"כ הרי דקאמר דהנשבע לשעבר איסורו משום בל תשקרו ועוד אחרת יש ולא רצה הרב לגלותה והיא בפ' כל הנשבעין דמ\"ו ע\"ב עלה דמתני' דשכנגדו חשוד על השבועה ואפי' ש\"ש דפרכינן וליתני נמי ש\"ב ומשנינן כי קתני שבועה דכי משתבע בשקרא משתבע אבל ש\"ב דאיכא למי' בקושט' משתבע לא קתני והדר פרכינן תינח אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למי' ומשנינן תני ש\"ש וכל דדמי ליה יע\"ש ועכ\"ל דהך סוגייא אזלא כרבין דס\"ל דאכלתי ולא אכלתי הוי שקר ולדידיה ק\"ל שפיר אמאי לא תני שבו' דאכלתי ולא אכלתי דלאו בכלל ש\"ש היא אלא בכלל שקר ולדידיה שייך שפיר למימר תני שוא וכל דדמי ליה אבל לרב דימי דס\"ל דאכלתי ולא אכלתי שוא מאי קושייא הא קתני מתני' ואפי' ש\"ש וכיון דשקיל וטרי הש\"ס בסתמא אליבא דרבין מבואר דהלכתא כוותיה.
ולעיקר קו' הריב\"ש ז\"ל על דברי רבינו דפסק דאוכל ולא אוכל הוי שקר ורבין קאמר דעובר בבל יחל הנכון בזה דרבינו משמע ליה דאף בב\"י קאמר והכריחו לרבינו לומר כן הסוגייא דריש מכלתין די\"ג ע\"ב עלה דבעי הש\"ס מני מתני' לא ר\"י ולא ר\"ע ומשנינן לעולם ר\"י היא וכי לא מחייב ר\"י לשעבר קרבן אבל מלקות מיחייב וכדרבא דאמר בפי' רבתה תורה שקר דומייא דשוא ואותה סוגייא אזלא כרבין כמ\"ש התוספו' שם דאליביה מסקינן בפי' ריבתה תורה שקר דומייא דשוא והוקשה להם דא\"כ למאי דמסיק דקסבר ר\"י לאו שאין בו מעשה לוקין אמאי מפרשי הני דלהבא טפי מהני דלשעבר דקתני ב' שהן ד' וע\"ז תירצו בשם ריצב\"א וכן תירץ הר\"ן בשם הראב\"ד דאף לרבין מפרשי טפי אוכל ולא אוכל דפשטיה דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר משמע טפי לרבא כיון דלגבי קרבן מפורש להבא כדכתיב להרע או להטיב וכמו שפי' רש\"י גבי רב דימי ואף רבין מודה בזה יע\"ש והשתא משו\"ה מפרש רבינו דכי קאמר רבין אוכל ולא אוכל עובר בב\"י דאף בב\"י קאמר כיון דחזינן באותה סוגייא דאף רבין מודה לרב דימי בהא דפשטיה דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר מיירי באוכל ולא אוכל ודוק.
ועמ\"ש רבינו דאין שבועת ביטוי אלא בדברים שאפשר לו לעשותן עיין במה שנסתפק הרב מש\"ל באומר שבועה שיקח פ' ממני מנה כו' ועיין בספר התשב\"ץ בח\"א סי' ק' דנ\"ג ע\"ג ד\"ה ואחר שכתב בהדיא דהנשבע שבועה שיקבל פ' ממני דחשיב ש\"ש יע\"ש." + ], + [ + "שורש דין נשבע שבועת שקר נשבע \n על אחת מד' חלוקות כו' וע\"ז וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר. ע\"כ. וכתב מרן כ\"מ בשם הריב\"ש שרבינו מפרש מ\"ש רבין אוכל ולא אוכל עובר בבל יחל דאף בב\"י קאמר כו' שהרי שבועת ביטוי היא מפורשת בפשט הכתוב באוכל ולא אוכל וכתיב בה ונשבע על שקר אלמא אוכל ולא אוכל לדברי הכל שקר הוא ופסק כרבין כו' יע\"ש. ועיין בספר צרור החיים ובספר לשון למודים חי\"ד סימן קל\"ב שתמהו על דברי הריב\"ש הללו היכן מצא כתוב זה גבי שבועת ביטוי דקרא דונשבע על שקר גבי שבוע' הפקדון הוא דכתי' יע\"ש ועיין להרב קרית מלך רב שכתב וז\"ל ונר' דלק\"מ וה\"ק דמוכרח דפסוק דלא תשבעו בשמי לשקר הוא אזהרה לשבועת ביטוי ואף שהוא בפ' אחרת משום דאי ליכא אזהרה לא שייך קרבן ואזהרה ראשונה שיש במקרא שהיא לא תשבעו בשמי לשקר לר\"י ע\"כ שיהיה בשבועת ביטוי דלרבא כו' דאין סברא ליתן אזהרה ראשונה לריבוי קודם שיהיה לנו אזהרה לעיקר פשט הכתוב עכ\"ל ואין מקום לדבריו לע\"ד דמ\"ש דמוכרח דפסוק זה הוא אזהרה כו' אין זה הכרח דאם נאמר ג\"כ דאזהרתיה הוא מקרא דלא יחל דוקא הא איכא אזהרה ומשו\"ה מיחייב קרבן בשוגג.
עוד כתב הריב\"ש דלרב דימי דפליג ארבין אינו עובר בבל יחל כי אם בקונמות דוקא אבל אם נשבע שלא יאכל ואכל אינו עובר בבל יחל יע\"ש ותמהו עליו דזה הפך מקרא שכתוב או השבע שבועה כו' לא יחל דברו דקרא דלא יחל לא קאי אנדר דלפני פניו דוקא אלא אשבועה דלפניו נמי קאי וגם התוס' ז\"ל בסוגיין ד\"ך ע\"ב כתבו כן בהדייא דל\"ד קאמר קונמות עובר בבל יחל דה\"ה נמי שבועה וכדתניא בהדייא בפ\"ב דנדרים יע\"ש גם לקמן בדכ\"ו ע\"ב מבואר בהדייא הכי דקאמר אמר ר\"י דומיא דלהרע או להטיב מי שאיסורו משום בל יחל יצתה זו שאין איסורו משום בל יחל אלא משום בל תשקרו יע\"ש ולא ידעתי למה זה התוס' הביאו ממרחק לחמם מההיא דנדרי' ולא הביאו הך סוגייא דלקמן דכ\"ו ודוק.
עוד כתב הריב\"ש דרבינו פסק כרבין דאכלתי ולא אכלתי הוי שקר ולא שוא משום דסוגיין דעלמא כרבין דאמרינן בפרקין מתיב רבא איזוהי ש\"ש נשבע לשנות את הידוע לאדם ואמר עולא כו' טעמא דעבר כו' הוא מותיב לה והוא מפרק לה עבר עובר משום שוא לא עבר עובר משום שקר אלמא אפי' לשעבר הוי שקר עכ\"ל וראיתי בספ' צרור החיים שכתב ע\"ז בשם הרמ\"ך דוייק ז\"ל וז\"ל ואנא זעירא שמעתי ולא אבין דמאי ראי' מהא דמותיב רבא דהא לא קאמר רבא אלא אליבא דשמואל דקמתרץ למתני' אליביה אבל אליבא דרב אמרי' לא עבר עובר משום שבועת ביטוי ואדרבא מדאקשי רבא מעיקרא טעמ' דניכר הא לא ניכר עובר משום ש\"ב ש\"מ דרבא ס\"ל בעלמ' כוותיה דרב דימי ומשו\"ה ל\"ק לא ניכר עובר משום שקר ומשו\"ה פריך לשמואל וקאמר הוא מותיב לה והוא מפרק לה כו' כלומר דשמואל ס\"ל כרבין אבל רבא גופיה לא ס\"ל הכי אלא ס\"ל כרב ומה גם דכבר פסק רבינו בפ\"ה כרב וא\"כ איך קאמר על רבינו דפסק כרבין משום דסוגיין דעלמא כוותיה והרי רבינו פסק כרב דלא ניכר עובר משו' ש\"ב ולא ס\"ל כשמואל עובר משום שקר כי היכי דלפסוק כרבין עכ\"ל.
ואחרי המחילה הראויה לעוצם חכמתו לא דק בזה דמתוך דבריו מבואר דס\"ל דש\"ב אינה מכלל שבועת שוא או שבועת שקר ומתוך כך עמד מתמיה על דברי הריב\"ש דמאי ראיה מייתי מההיא דרבא כיון דלרב כשאינו ניכר עובר משום ש\"ב ולא משום שקר והא ודאי בורכא היא דאין ספק דשבועא ביטוי היא מכלל שוא או שקר שהרי שנינו בפ\"ג שבועה שלא אוכל ככר זה ואכלה כו' זו היא ש\"ב שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן והנה כי מחייבינן ליה על זדונה מכות ודאי דכי מתרינן ליה לרב דימי משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר הוא דמתרינן ליה דאמר אוכל ולא אוכל שקר ולרבין מצינן להתרות ביה אף משום בל יחל לפי דעת רבי' אלא כשאנו באים על שגגת שבועת שקר או שבועת שוא קרי' לה ש\"ב כלישנא דקרא נפש כי תשבע לבטא בשפתים וכל שבועה דלא מיחייב קרבן על שגגתו קרי לה תנא ש\"ש כלומר שאינה בכלל ש\"ב ולא משום דהוייא ש\"ש הוא דמפטר מקרבן על שגגתה דהא אכלתי ולא אכלתי דהוי שבועת שוא לרב דימי ואפ\"ה מחייב קרבן על שגגתה לדעת ר\"ע וכדקאמר הש\"ס עלה דקתני מתני' זו היא ש\"ש שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה פטור דלהכי קתני זו היא למעוטי אכלתי ולא אכלתי דמחייב קרבן לר\"ע כדאיתא בדכ\"ה יע\"ש ועיקר טעמא דפטרינן להנהו דקתני מתניתין מקרבן כגון נשבע לבטל את המצוה ונשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב וכיוצא ה\"מ דממעטינן להו מקרא דלהרע או להטיב דדרשינן להרע או להיטיב דדרשי' ליה בריבוי או מיעוט ומיעט דבר מצוה כדאיתא בדכ\"ו וה\"נ ממעטינן נשבע על דבר שאינו ניכר לג' כמ\"ש רש\"י בדף כ\"א ע\"ב ד\"ה ור\"ע יע\"ש וא\"נ דדרשינן להרע דומייא דלהטיב מה הטבה רשות כדאיתא בדכ\"ז ורבא כי אקשי לשמואל מעיקרא ממתני' דאיזוהי היא ש\"ש ומימריה דעול' דאמר והוא שניכר לג' בני אדם לאו משום דאסיק אדעתי' דכשאינו ניכר לג' לא הוייא שבועת שקר הוא דאקשי' ליה כדמשמע ליה להרב הנז' דהא ודאי פשיטא ליה דכל שאינו ניכר לא חשיב שבועת שוא אלא שבועת שקר אלא דמעיקרא אסיק אדעתיה דדיוקא דשאינו ניכר הוא דהוייא נמי שבוע' ביטו' וחייב קרבן על שגגתה וכדדייקינן בסיפא דמתניתין דקתני זו היא ש\"ש שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור דאתא למעוטי אכלתי ולא אכלתי דהוייא ש\"ב ה\"נ כשניכר הוייא ש\"ש ופטור מקרבן וכשאינו ניכר הוייא ש\"ב ומחייב קרבן וא\"כ ק\"ל שפיר אליבא דשמואל דלא חשיב לה שבועת ביטוי והדר מפרק רבא דדיוקא דשאינו ניכר לאו לענין קרבן הוא אלא לענין חיוב מלקות דצריך להתרות בו משום שבועת שקר וכיון דלשמואל עכ\"ל דכל כה\"ג חשיב שבועת שקר ורב לא פליג עליה בהא מהי תיתי לן לומר דלרב הויא ש\"ש דפשיטא ודאי דבהא לא פליגי אלא דלשמואל לא חשיבא ש\"ב ולא מחייב על שגגתה קרבן ולרב חשיב ש\"ב בקרבן אבל לכ\"ע שבועת שקר היא ומחייב על זדונה משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר וכל זה פשוט ומבואר לע\"ד טובא וכן מתבאר מדברי הלח\"מ לקמן בהל' ד' יע\"ש ודוק.
ומ\"מ לא ידעתי למה לא הביא עוד ראיה הריב\"ש לדבריו דסוגיין דעלמא אזלא כרבין מההיא דאמרינן בדכ\"ו ע\"א אמר ר\"י דומייא דלהרע או להיטיב מי שאיסורו משום בל יחל ולא מי שאיסורו משום בל תשקצו ע\"כ הרי דקאמר דהנשבע לשעבר איסורו משום בל תשקרו ועוד אחרת יש ולא רצה הרב לגלותה והיא בפ' כל הנשבעין דמ\"ו ע\"ב עלה דמתני' דשכנגדו חשוד על השבועה ואפי' ש\"ש דפרכינן וליתני נמי ש\"ב ומשנינן כי קתני שבועה דכי משתבע בשקרא משתבע אבל ש\"ב דאיכא למי' בקושט' משתבע לא קתני והדר פרכינן תינח אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למי' ומשנינן תני ש\"ש וכל דדמי ליה יע\"ש ועכ\"ל דהך סוגייא אזלא כרבין דס\"ל דאכלתי ולא אכלתי הוי שקר ולדידיה ק\"ל שפיר אמאי לא תני שבו' דאכלתי ולא אכלתי דלאו בכלל ש\"ש היא אלא בכלל שקר ולדידיה שייך שפיר למימר תני שוא וכל דדמי ליה אבל לרב דימי דס\"ל דאכלתי ולא אכלתי שוא מאי קושייא הא קתני מתני' ואפי' ש\"ש וכיון דשקיל וטרי הש\"ס בסתמא אליבא דרבין מבואר דהלכתא כוותיה.
ולעיקר קו' הריב\"ש ז\"ל על דברי רבינו דפסק דאוכל ולא אוכל הוי שקר ורבין קאמר דעובר בבל יחל הנכון בזה דרבינו משמע ליה דאף בב\"י קאמר והכריחו לרבינו לומר כן הסוגייא דריש מכלתין די\"ג ע\"ב עלה דבעי הש\"ס מני מתני' לא ר\"י ולא ר\"ע ומשנינן לעולם ר\"י היא וכי לא מחייב ר\"י לשעבר קרבן אבל מלקות מיחייב וכדרבא דאמר בפי' רבתה תורה שקר דומייא דשוא ואותה סוגייא אזלא כרבין כמ\"ש התוספו' שם דאליביה מסקינן בפי' ריבתה תורה שקר דומייא דשוא והוקשה להם דא\"כ למאי דמסיק דקסבר ר\"י לאו שאין בו מעשה לוקין אמאי מפרשי הני דלהבא טפי מהני דלשעבר דקתני ב' שהן ד' וע\"ז תירצו בשם ריצב\"א וכן תירץ הר\"ן בשם הראב\"ד דאף לרבין מפרשי טפי אוכל ולא אוכל דפשטיה דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר משמע טפי לרבא כיון דלגבי קרבן מפורש להבא כדכתיב להרע או להטיב וכמו שפי' רש\"י גבי רב דימי ואף רבין מודה בזה יע\"ש והשתא משו\"ה מפרש רבינו דכי קאמר רבין אוכל ולא אוכל עובר בב\"י דאף בב\"י קאמר כיון דחזינן באותה סוגייא דאף רבין מודה לרב דימי בהא דפשטיה דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר מיירי באוכל ולא אוכל ודוק.
ועמ\"ש רבינו דאין שבועת ביטוי אלא בדברים שאפשר לו לעשותן עיין במה שנסתפק הרב מש\"ל באומר שבועה שיקח פ' ממני מנה כו' ועיין בספר התשב\"ץ בח\"א סי' ק' דנ\"ג ע\"ג ד\"ה ואחר שכתב בהדיא דהנשבע שבועה שיקבל פ' ממני דחשיב ש\"ש יע\"ש." + ], + [ + "שבועת \n שוא נחלקת כו' האחת שנשבע על הדבר הידוע שאינו כן כגון שנשבע על האיש שהוא אשה כו'. במשנה דכ\"ט ע\"א איזהו הוא ש\"ש כו' אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהוא איש ע\"כ ובגמ' אמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם והך מימרא דעולא אייתי לה הש\"ס בדכ\"ו ע\"ב וכתב רש\"י שם ד\"ה והוא שניכר וז\"ל שכבר ידעו ג' באותו עמוד שהוא של אבן הוא דהוי ש\"ש דמידי דידעו ביה תלתא בני אדם הוי מפורסם עכ\"ל ומבואר יוצא מדבריו שאם לא היה ידוע לג' בני אדם בעת השבוע' אע\"פ שידעו בו אח\"ך כגון שנשבע על העמוד שעומד במקום פלוני שהוא של זהב או על האדם העומד במקום פ' שהוא אשה וכיוצא ובעת השבועה לא היה הדבר ניכר לג' בני אדם מפני שלא הלכו לשם ולא ידעו בו אע\"פ שהלכו אח\"ך וידעו שהוא של אבן או של זהב או שהוא איש או אשה לא הוי ש\"ש למפרע כיון דבעת השבועה לא היה מפורסם שהוא הפך דבריו וכ\"כ הרב ב\"ח בי\"ד סי' רל\"ו ס\"ח יע\"ש.
אמנם לע\"ד מדברי הירוש' לא משמע הכי דאתמר התם ר\"י בר אחא בשם ר\"י כל הידוע לב' זו היא שבועת שקר לג' הרי זה שבועת שוא ר' אילא בשם ר\"י אפי' ידוע לב' ואחד בסוף העולם מכירו ש\"ש מה נפקא מביניהון דכשהשליכו לים ואבד יע\"ש זו היא הנסחא הנכונה כמ\"ש הרדב\"ז בפי' לה' אלו יע\"ש וביאור דברי הירוש' הללו במה ששאלו מה נפקא מביניהון נלע\"ד דהכי קאמר כיון דיש אחד בסוף העולם שמכיר בדבר זה ונמצא דיש כאן ג' בני אדם שמכירין את הדבר מאי נ\"מ אם הוא כאן או בסוף העולם ס\"ס הרי יש כאן ג' וע\"ז תירצו דנ\"מ בשנאבד הדבר שנשבע עליו זה כגון שנפל לים דהשתא אותו פ' שעומד במדינת הים שלא ראה הדבר אינו יכול להכיר אם היה כמו שנשבע או לא ונמצא דאין כאן אלא ב' והשתא אם איתא דבעינן שיהא ידוע בעת השבועה לשלשה בני אדם למה לו למימר דא\"ב כגון דהשליכו לים הא בלאו הכי א\"ב טובא דלר\"י בר אחא כל שלא ידעו והכירו באותו דבר בעת השבועה ג' בני אדם הויא שבועת שקר אפי' איכא אחד בסוף העולם שמכיר הדבר כשרואהו ולר' אילא לא בעינן שיכירו אותו כל הג' בעת שנשבע אלא כל שידעו והכירו אותו ב' בעת שנשבע ואיכא אחד שמכירו כשרואהו הויא ש\"ש אלא ודאי משמע דמפשט פשיטא ליה להירושלמי דלכ\"ע לא בעינן שיהא ניכר וידוע לג' בעת השבועה אלא כל שיש ג' בעולם שכשרואים הדבר מכירין אותו הויא ש\"ש למפרע ולזה שאלו מה נפקא מביניהון והוצרכו לתרץ דא\"ב כשנאבד הדבר דלמ\"ד אפי' אחד בסוף העולם אפילו לא ראה הדבר להכירה כיון דיש כאן ב' דמכירין והכירו שהוא הפך הנשבע אף הג' המכיר בדבר זה כמרגלית וכיוצא שאם רואה אותה מכירה אעפ\"י שאינו כאן מסתמא חשיב כאלו ראה אותה והכירה כיון שיש ב' המכירין אותה כמותו והכירו שהוא הפך הנשבע אבל למ\"ד דבעינן ג' דוקא לא חשיב ש\"ש עד שיראו אותו הדבר הג' ויכירוה ומ\"מ לכ\"ע אפי' לא הכירו הדבר בעת השבועה אלא אחר השבועה למפרע חשיב ש\"ש ודלא כדמשמע מפרש\"י והב\"ח ז\"ל.
גם מדברי רבינו שלא הביא מימרא דעולא הכא בפרקין והביאה בספ\"ה נר' דס\"ל כדברי הירוש' ומשו\"ה הכא דמיירי בנשבע על האיש שהוא אשה ועל עמוד של אבן שהוא של זהב דמסתמא דברים אלו ניכרים לג' ב\"א בעת הראיה לא הוצרך לבאר אבל אי הוה ס\"ל כדעת רש\"י דבעינן שיהא ידוע בעת השבועה כל כי האי הי\"ל לבאר רבא ולא היה לו לסמוך במ\"ש בפ\"ה בדרך אגב.
ודע עוד דממ\"ש רש\"י ז\"ל וז\"ל דכל מידי דידעי ביה ג' בני אדם כו' והוי ש\"ש יש לדקדק דס\"ל דהנשבע שאכלתי ושלא אכלתי וכן שזרקתי ולא זרקתי שהן מיני שבועות ביטוי אם היה הדבר ניכר וידוע לג' בני אדם שהוא כן או שאינו כן והתרו עליו משום ש\"ש דלקי משום שוא כיון שהיה הדבר מפורסם לג' בני אדם וכן משמע מלשון ההשגות עמ\"ש רבינו וכן כל כיוצא בזה שכתב וז\"ל שנשבע בדבר שידוע לג' שאינו כן כמו שנשבע עכ\"ל הרי דסתם וכתב דכל דבר שידוע לג' שאינו כן חשיב ש\"ש בכל גוונא ואם כנים הדברים צריך לו' דמתני' דנקט איזו היא שבועת שוא כו' נשבע על האיש שהוא אשה ועל האשה שהוא איש כו' ל\"ד דה\"ה באכלתי ולא אכלתי וכיוצא ממיני שבו' ביטוי כיון דהדבר תלוי בניכר לג' ב\"א כדאמר עולא בגמ' אלא משום דבעי למיתני סיפא זו היא ש\"ש שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה פטור מקרבן ואילו באכלתי ולא אכלתי על שגגתה חייב קרבן מקרא דלהרע או להטיב ומרבוייא דקרא כדאיתא בדכ\"ו ולא ממעיט מקרבן אלא בנשבע על דבר שאי אפשר להיות מצד עצמו כנשבע על איש שהוא אשה וכיוצא וכן בדבר דאיסורא רביע עליה וכנשבע ע\"ד מצוה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם ד\"ה מאי מיעט ובדכ\"א ד\"ה ור\"ע משא\"כ באכלתי ולא אכלתי דאע\"ג דניכר לג' ב\"א שהוא כן או שאינו כן והו\"ל ש\"ש מ\"מ אינו שוא מצד דהדבר עצמו שהוא נשבע בו אלא מצד שהוא ידוע לכל וכל כי הא לא מעמיד מקרא אלא דומיא דנשבע ע\"ד מצוה כנלע\"ד." + ], + [], + [ + "שורש דין נשבע לבטל את המצוה שלישית \n שנשבע לבטל את המצוה כיצד כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית שלא ילבש תפילין ושלא ישב בסוכה בחג הסוכות ולא יאכל מצה בלילי הפסח או שיתענה בשבתות וי\"ט וכן כל כיוצא בזה וכו'. הנה עיקרא דהאי מלתא איתא בפ\"ג דשבועו' דכ\"ז עלה דמתני' דהנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור ת\"ר יכול נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל יהא חייב ת\"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא נשבע לבטל את המצוה כו' ושם בדכ\"ו ע\"א דריש ר\"ע קרא דלהרע או להיטיב בריבוי ומיעוט ומיעט דבר מצוה יע\"ש והדבר מבואר דהא דממעטינן מהאי קרא ביטול דבר מצוה אינו אלא לפוטרו מקרבן שבועת ביטוי דמיירי ביה קרא אבל אכתי לא שמענו דמפטר מחיוב לאו דב\"י ובפ\"ק דנדרים דף י\"ו ע\"ב ממעטינן ליה נמי מב\"י מדכתי' לא יחל דברו דברו לא יחל אבל מחל הוא לחפצי שמים יע\"ש ועיין בס' ארעא דרבנן סי' תכ\"ו שנסתפק בהא דנשבע לבטל את המצוה דלא חייל' שבועה אם הוא מדרבנן או מדאורייתא יעויין שם ואשתמיט מיניה הני סוגייאי דמבואר מינייהו דמדאורייתא הוא.
ומתוך סוגייא זו דשבועות דשקיל וטרי תלמודא למפטר נשבע לבטל את המצוה מחיוב קרבן שבועת ביטוי היה נר' לכאורה להכריח למה שנסתפק הרב מש\"ל בפ\"א מה' שופר בהא דקי\"ל דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה אי עבר וקיים העשה ודחה לעשה ולא תעשה אי מחייב מלקות מי נימא כיון דיש כח בעשה למדחי הלא תעשה לא מחייב או דילמא כיון דאיכא עשה בהדי דלא תעשה אלים כחו של לא תעשה ואין כח בעשה למדחייה ולקי עליה והעלה שדבר זה במחלוק' היא שנוייא בין רבותי' בעלי התוס' יע\"ש.
והשתא אם איתא דיש כח בעשה למדחי אל\"ת אפי' כשיש עמו עשה למה לי היקש' דהרעה להטבה למפטריה לנשבע לבטל את המצוה מקרבן שבועה הא פשיטא ודאי דמפטר כיון דאתי עשה דמצות סוכה ומצה וכיוצא ודחי ל\"ת דב\"י וכיון דלא מיחייב אלא אעשה וזו לא מיחייב בקרבן דאין חיוב קרבן בא אלא בעובר הלא תעשה כמו ששנינו בריש כריתו' חוץ מפסח ומילה שאין בהם אלא עש' א\"ו כיון דאיכא עשה בהדי ל\"ת אלים כחו של לאו ולא אתי עשה דמצוה ודחי ליה ולהכי הוה ס\"ד למחייבי' בקרבן עד דאתא היקשא ומיעטיה אמנם אחר ההתבוננות יראה דליכא ראיה מהכא וג' תשובות בדבר חדא דאיכא למימר דהיקשא איצטריך דכיון דע\"י פשיעתו שנשבע לבטל את המצוה אתא למידחי לאו דב\"י אע\"ג דעשה דמצוה קדחי ליה כיון דאי לאו שבועה דידיה הוה מצי לקיים המצוה בלא דחיית הלאו וע\"י שנשבע גרם לעבור ולדחות לאו דב\"י חשיב כעובר על לאו וה\"א דמה\"ט מיחייב בקרבן שבועה קמ\"ל היקשא דפטור וכעין זה כתבו התוס' בפ' בתרא דערובין ד\"ק ד\"ה נתן יע\"ש ועל כרחין למימר הכי דאי לא אכתי תיקשי לן כיון דגלי לן קרא דלא יחל דברו דמיחל הוא לחפצי שמים כדאיתא בפ\"ק דנדרים א\"כ ל\"ל היקשא למעוטי מקרבן הא כיון דלא מיחייב בלאו דב\"י תו לא מיחייב בקרבן כדאמרן אלא ודאי דמשו\"ה אצטריך היקשא דהו\"א דאע\"ג דגלי קרא דמיחל הוא לחפצי שמים מ\"מ כיון דאיהו גרם למדחייה ללאו מחייב בקרבן שבועה קמ\"ל.
ועוד י\"ל דלהכי אצטריך היקשא דאע\"ג דמשום לאו דב\"י לא מחייב מ\"מ מחייב הוא משום לאו דלא תשא וסד\"א דמיחייב משום לאו זה קמ\"ל וא\"ת והיכי תיסק אדעתין למיחייביה בקרבן משום לאו זה הא לא מיחייב בקרבן שבועת ביטוי אלא בעובר על שבועת שקר ולא בעובר על שבועת שוא כמו ששנינו שם בדכ\"ט זו היא ש\"ש שחייבים על זדונה מלקות ועל שגגתה פטור הא ל\"ק דודאי לפום קושט' דדרשינן היקשא למפטר נשבע לבטל את המצוה משבועת ביטוי תני תנא דליכא חיוב קרבן בשבו' שוא אמנם אי לאו הקישא הוה מצינן למילף שפיר דמדמיחייב קרבן בנשבע לבטל את המצוה אף על גב דהוייא ש\"ש דה\"ה בכל ש\"ש מיחייב קרבן על שגגתה ועוד י\"ל והוא הנכון דאה\"נ דהקישא לא אצטריך למפטר נשבע לבטל את מצות עשה כסוכה ומצה וכיוצא כיון דאתי עשה ודחי ל\"ת וכי אצטריך היקשא הוא למפטר נשבע לבטל את מצות ל\"ת כגון נשבע שיאכל נבילות וכיוצא דהשתא ליכא טעמא דאתי עשה ודחי ל\"ת.
והנה רבינו ז\"ל לא הזכיר בדין זה שלפנינו כי אם נשבע לבטל מצות עשה כמ\"ש כיצד כו' ולא אמר נשבע שיאכל נבילות שהוא ביטול מצות ל\"ת אבל לקמן בפ\"ה הי\"ב הזכירה כיע\"ש ונלע\"ד דתרוייהו צריכי משום דיש במ\"ע מה שאין במל\"ת ובמל\"ת מה שאין במצות עשה דהנשבע לבטל מ\"ע איכא למימר דחלה השבועה משום דביטול השבועה הוא בקום עשה וביטול המצוה בשב וא\"ת והו\"א דיקיים השבועה ויבטל המצוה בשב וא\"ת ואל יקיים המצוה ויבטל השבוע' בקום עשה קמ\"ל דאפי\"ה לא חלה השבועה מעיקרא והויא ש\"ש משא\"כ בנשבע לבטל מצות ל\"ת שאם יקיים השבועה יבטל המצוה בקום עשה ואם יבטל השבועה לא יבטלנה אלא בשב וא\"ת פשיטא טפי דלא חייל עליה שבועה ובנשבע לבטל מצות ל\"ת איכא חידושא טפי ממ\"ע מטעם אחר דאיכא למימר דהתם חייל השבו' משו' דאתי עשה דכל היוצא מפיו ודחי ל\"ת דנבילה וכיוצא משא\"כ במ\"ע דאין עשה דוחה עשה כנודע.
וא\"ת והיא גופא תקשי לן דמנ\"ל לרבינו דבנשבע לבטל ל\"ת בנשבע שלא יאכל נבילות וכיוצא דלא חייל עליה שבוע' נימא דקושטא הכי הוא דחייל דאתי עשה דכל היוצא מפיו יעשה ודחי לא תעשה דנבילה. וראיתי למרן כ\"מ שם בפ\"ה שכתב שרבינו ז\"ל למד דין זה ממה ששנינו במתני' דכ\"ט איזו היא שבועת שוא נשבע לבטל את המצוה כו' וק\"ט דמההיא ליכא למשמע מידי דמתני' לא נקט אלא ביטו' מ\"ע כסוכה ולולב וכיוצא ואיכא למימר דתנא דוקנא הוא ולא נקט אלא הני דאית בהו עשה ולא אתי עשה דשבועה ודחי עשה דמצוה אבל נשבע לבטל מצות ל\"ת שפיר איכא למימר דאתי עשה דשבועה ודחי לא תעשה דמצוה ולע\"ד הדבר ברור שרבינו למד דין זה מאותה שאמרו בגמ' דכ\"ט עלה דמתני' דנשבע שלא יאכל נבילות בשלמא לר\"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר\"י בשלמא לאו משכחת אלא הן היכי משכחת לה ופרש\"י ז\"ל אלא הן שבועה שאוכל נבילות ושחוטות מי משכחת לה דחייל אנבילות ולבטל שבועת הר סיני עכ\"ל הרי דשבועה לבטל מצות לא תעשה לא חייל אפי' בכולל כ\"ש לחודיה.
מיהו היא גופה קשיא למה לא יחול שבועה על מצות ל\"ת כיון דקי\"ל בעלמא דאתי עשה ודחי ל\"ת וליכא למימר דהכא גלי לן קרא דלא יחל דברו דמיחל הוא לחפצי שמים דא\"כ תקשי לן דאדילפינן בעלמא דאין עשה דוחה ל\"ת מכלאים בציצית אדרבא נילף מהכא דלא דחי וכעין מאי דפריך תלמודא בפ\"ק דיבמות ד\"ה ע\"א ועיין להתוס' ביבמות דע\"ו ע\"ב ד\"ה הא מני ובכתובו' ד\"מ ד\"ה ניתי ובזבחים דצ\"ז ע\"ב יע\"ש ולזה י\"ל דמהכא ליכא למילף בעלמא דשאני הכא דעשה זה קיל דאיתיה בשאלה וכדאמרינן בפ\"ק דיבמות דף ה' ע\"ב ובנזיר גבי נזיר שנצטרע דאתי עשה דגילוח מצורע ודחי ל\"ת ועשה דנזיר משום דנזירות איתיה בשאלה יע\"ש. ועוד י\"ל דהכא שאני דע\"י פשיעתו שנשבע לעבור על המצוה הוא דאתי למדחי ל\"ת וכל כה\"ג לא דחי כמ\"ש התוספו' בס\"פ בתרא דעירובין ד\"ק ע\"ב ד\"ה נתן.
אלא שבעיק' דברי התוס' הללו שמעתי מקשי' מההיא דפרק דם חטאת דצ\"ז ע\"ב דפריך תלמודא עלה דתניא התם כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל כו' אמאי וליתי עשה ולדחי ל\"ת ומשני רבא אין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש יע\"ש והשתא מלבד דעיקר קושייתם לא קשיא לפום מאי דכייל לן רבא התם דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש וכבר הריטב\"א בחידושיו לעירובין תריץ יתיב הכי שם עיקר קושייתם כיע\"ש עוד זאת דאם איתא למה שתירצו הם ז\"ל דכל שבא על ידי פשיעה אין עשה דוחה ל\"ת מאי קא קשיא ליה לתלמודא התם הא כיון דנגיעת בשר קודש בבשר פסולה ע\"י פשיע' בא כל כה\"ג לא אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת.
ולע\"ד יש ליישב דע\"כ לא כתבו התוס' דכל דע\"י פשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת אלא דוקא כי ההיא דנתערבו מתן ד' במתנה אחת דאף אם לא נתערבו היה בידו לקיים העשה בלי דחיית הלאו וע\"י פשיעתו אתא למדחי הלאו אמנם היכא דקיום העשה ודחיית הלאו אתא ע\"י פשיעה כל כה\"ג אזלי ומודו דאתי עשה ודחי ל\"ת אפי' שבאו ע\"י פשיעה ובכן בנגע בשר קודש עם בשר הפסולה ונצטרף היתר לאיסור והגיע לכזית וכמ\"ש שם רש\"י ד\"ה עד שיבלע כו' דאי לאו פשיעתו לא הוה מחייב לאוכלה דבפחות מכזית ליכא מצות אכילת קדשים כמ\"ש הריטב\"א בחי' ליומא פרק טרף בקלפי דל\"ט ע\"א עלה דאמרינן התם וכל כהן המגיעו כפול צנועין מושכין ידיהם וז\"ל פירש ר\"י וכן נראה מפרש\"י דדוקא כהן המגיעו כפול אבל מגיעו כזית שיש בה מצות אכילה לא היו מושכין ידיהם אבל כפול לא היתה בו מצות אכילה כיון שאין בו שביעה עכ\"ל ועיין בספר בני חיי חא\"ח סימן תע\"ה יע\"ש א\"כ מה\"ט פריך תלמודא התם שפיר דליתי עשה שבא ע\"י פשיעה ולידחי ל\"ת וכעין זה ראיתי להרב החסיד כמהר\"י אלגאזי בספר שמע יעקב די\"א ע\"ב למה שמקשים על דבריהם הללו מסוגיא דאונס דפריך תלמודא וליתי עשה דולו תהיה לאשה ולדחי (לא) ל\"ת ולפי דבריהם מאי קושיא דשאני אונס שבא על ידי פשיעה ותירץ הוא ז\"ל דלא ק\"מ דשאני אונס דעשה שבו אינו אלא ע\"י פשיעה שאם לא יבא לידי פשיעה זו ליכא עשה כלל ודין הוא דליתי עשה ולדחי ל\"ת יע\"ש.
וראיתי להרשב\"א בחידושיו לנדרים דט\"ו עלה דאמרינן התם דנדרים חלים על דבר מצוה שהוקשה לו דליתי עשה דסוכה ולולב וכיוצא ולידחי לאו דבל יחל ותירץ דנדרים עשה ול\"ת נינהו ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה וכ\"כ הרב החינוך בפרשת יתרו ועיין במרדכי ר\"פ שבועות ב' בתרא יע\"ש והרב התנא בספר פרשת דרכים בהגהותיו על ספר החינוך תמה עליו מההיא דפ\"ק דיבמות ודנזיר דאמרינן דעשה קיל דאיתיה בשאלה דחי ליה עשה דמצוה אע\"ג דאיכא לאו בהדיה וכמש\"ל וסיים וז\"ל וראיתי להרמב\"ם שכתב בפ\"ו מה' נזירו' טעם אחר ולפי אותו הטעם ניחא ואולי כך היתה גירסתו וגיר' המחבר עכ\"ל.
ודבריו ז\"ל אינן מעלים ארוכה ומרפא להרשב\"א שהרי בחי' ליבמות ד\"ה מבואר דגריס הרב ז\"ל כגירסתינו כיע\"ש ותו קשה דאכתי תקשי להו ז\"ל אמאי שבועה לא חלה לבטל מצות ל\"ת כמו שהוכחנו לעיל מההיא דפ\"ג דשבועות דכ\"ד דליתי עשה דכל היוצא מפיו יעשה ולדחי ל\"ת דמצוה דהשתא לדידהו ז\"ל ליכא לשנויי כדשניין לעיל דמשום דעשה זה קיל דאיתיה בשאלה לא דחי ל\"ת דמצוה שהרי הם ז\"ל לא השגיחו בטעם זה מיהו לזה י\"ל לדעת הרב החינוך דמשמע ליה דאע\"ג דשבועה לא חלה על ביטול מצות ל\"ת משום דאין עשה קיל דאיתיה בשאלה דחי ל\"ת כדאמרן מיהו עשה קיל בהדי ל\"ת אלים כחו ואין עשה דוחה אותו מיהו אכתי ההיא דנזיר שהקשה הרב בספר פרשת דרכים להרשב\"א קשיא ועיין בס' כהונת עולם ה' נדרים סי' רט\"ו דנ\"ג ע\"ב וע\"ג שעמד ג\"כ על דברי הרשב\"א הללו יע\"ש כי ע\"כ נראה דעיקר קושיית הרשב\"א והרב החינוך היתה דכיון דהא דנדרים חלים על דבר מצוה היינו משום דגלי ביה קרא דכתיב לה' ושמעינן מינה דאין עשה דמצוה דוחה לאו דבל יחל א\"כ אדילפינן בעלמא מכלאים בציצית דאתי עשה ודחי ל\"ת נילף מהכא דלא דחי לזה אמרו דמהכא ליכא למילף דאין עשה דוחה ל\"ת משום דהכא איכא עשה בהדי ל\"ת וליכא לאקשויי השתא דכיון דגבי נזיר מצורע קי\"ל דאתי עשה דמצורע ודחי ל\"ת ועשה דנזיר משום דאיתיה בשאלה מ\"ש הכא גבי נדרים דאין עשה דמצוה דחי עשה ול\"ת דנדרים אע\"ג דאיתנהו בשאלה דשאני הכא דגלי קרא דלה' דאין עשה דמצוה דחי ל\"ת ועשה דנדרים וליכא לאקשויי דנילף מהכא לעלמא דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה דאיתיה בשאלה דאיכא למי' דאה\"נ דילפינן מינה וההיא דנזיר שאני דגלי ביה קרא דראשו ואיכא למימר נמי איפכא דילפינן מנזיר לעלמא דדחי ושאני הא דנדרים דגלי ביה קרא דלא דחי ואין כאן הכרע לשום אחד מהצדדים ודוק.
והנה בעת\"ה חדשים מקרוב נדפסו עוד תשובות הרשב\"א מחדש ושם בסי' שמ\"ג נשאל הוא עצמו בעיקר קושיא זו מההיא דנזיר וריש יבמות דהוי חיובתיה והשיב ע\"ז דההיא דחייה בעלמא קדחי תלמודא דליכא למגמר מראשו דנזיר דאתי עשה ודחי לא תעשה דשאני התם דאיתיה בשאלה אמנם לפום קושטא ליכא למיגמר נמי דכל דאיתיה בשאלה אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה דאיכא למימר נמי דשאני התם דעשה דמצורע חמיר משום שלום הבית יע\"ש באורך. ועיין למורי הרב בס' שער המלך פ\"ג מה' נדרים ד\"ו ע\"ב ודוק ועיין לעיל בקונט' מעמש\"ב ודע דעל מ\"ש ר' דהנשבע להתענות בשבתות וימים טובים דחשיב נשבע לבטל את המצוה והויא לה ש\"ש נשאל הרשב\"א בתשו' בח\"א סימן תרי\"ד וז\"ל מי שנשבע לעבור על ד\"ס כגון לאכול גבינות הנכרים הן בביטול כו' הן בקיומו אי שבועת ביטוי חלה עליו או לא שמצינו בו סוגייות חלוקות בש\"ס שבפ\"ג דשבו' נראה דשבועת ביטוי חלה על כל ד\"ס בענין משכחת לה בלאו והן וכן בסוגיית נשבע להרע לעצמו וכן בר\"פ יוה\"ך ובריש נזיר בענין קדושא ואבדלתא נראה בהפך וכן מצינו להר\"ם ז\"ל שהנשבע להתענות בשבת לוקה משום ש\"ש אע\"פ שהתענית בשבת מד\"ס וכן במגילת תענית אמרו מי שנשבע להתענות בשבת הרי זה שוא.
והרשב\"א ז\"ל השיבו דהעיקר דשבועת ביטוי חלה על ד\"ס כדמוכחא סוגיא דלאו והן ור\"פ יוה\"ך וההיא דריש נזיר לא מוכחא מידי וליכא מינה לא תיובתא ולא סיעתא דהתם הכי קאמר וכי מושבע מהר סיני הוא שהתורה ריבתא לאסור וכי אתייא אורייתא לרבות דרבנן וזו היא הגירסא הנכונה וכך גריס ר\"ת ז\"ל ומ\"ש הר\"מ שהנשבע להתענות בשבת לוקה ומשמע לך שהוא ז\"ל סבור שאין שבועה חלה על ביטול ד\"ס שהרי תענית בשבת מד\"ס אפשר לומר שהוא סבור דאסור להתענו' מדאורייתא מדאמרינן בברכות אלא מעתה שבתות וי\"ט דע\"כ אכיל ה\"נ אלמא בשבתות וי\"ט צריך לאכול פת מדאורייתא דומיא די\"ט דהיינו ראשון של פסח דכתיב בערב תאכלו מצות וכן ליל ראשון של סוכות דגמר ט\"ו ט\"ו מחג המצות וההיא דמגילת תענית נמי אפשר דמה\"ט הוי דס\"ל כמ\"ד בערובין אסור להתענות בע\"ש כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה עכ\"ל.
וראיתי להרלנ\"ח בסי' ק\"ג דקל\"ב ע\"ד אחר שהכריח דלדעת רבינו הנשבע על ד\"ס שבועה חלה עליו ממ\"ש בפ\"ה גבי נשבע שיאכל נבילה וכיוצא בהו מאיסורי תורה כו' כתב וז\"ל וא\"כ מ\"ש בפ\"א שהנשבע להתענות בשבתות וי\"ט דלוקה משום ש\"ש נראה בהכרח שהטעם הוא משום דס\"ל דלהתענות בשבתו' וי\"ט הוא אסור מן התורה וממקומו הוא מוכרח ממה שלא זכר הרב בכאן ר\"ח וחש\"מ מפני שהן אסורים מד\"ס והכי איתא בהדיא בברייתא במגילת תענית ומייתי לה בראש השנה די\"ט ובתענית די\"ב שבתו' וי\"ט אסורים כו' מ\"ט הללו ד\"ס וד\"ס צריכין חיזוק ויש לתמוה מהשואל להרשב\"א איך תפס במושלם שאסור להתענות בשבתות וי\"ט הוא מד\"ס ולא זכר זאת הברייתא ובפרט שהראיה שהביא ממגילת תענית היא סיפא דהך ברייתא גופיה והכי מתנייא התם סמוך לצריך חיזוק ר\"י בן דוסא אומר משום ר\"י הגלילי כל הנשבע להתענות בע\"ש ובעיו\"ט הרי זה שבועת שוא דמקצת ע\"ש כשבת ומקצת עיו\"ט כיו\"ט ע\"כ וכ\"ש שיש תימה מהרשב\"א ז\"ל שלא הביא ראיה מהברייתא והביא ראיה מפ\"ג שאכלו ואם היתה כונתו לבקש דבר מפורש בתורה זהו דבר יפה אם היה עולה בידו אבל אינו כן דתינח ליל ראשון של פסח ושל סוכות שאר י\"ט ושבתות מנ\"ל דצריך לאכול בהן מן התורה והאריך בהן הרב לבקש טעם להרשב\"א ולהשואל ז\"ל שלא הביאו ראיה מאותה ברייתא להוכיח דאיסור התענית בשבת וי\"ט הוא מן התורה ולא עלתה בידו יע\"ש:.
והנה זה שנראה מדבריו ז\"ל דהרשב\"א והשואל נסתפקו באיסור תענית בי\"ט אם הוא מן התורה או מד\"ס לע\"ד יש לתמוה דאחד הרואה דברי השואל ודברי הרשב\"א ז\"ל בתשובותיו יראה דלא נסתפקו הם ז\"ל אלא דוקא גבי שבת שהרי לא העלו בזכרונם אלא שבת דוקא אבל בי\"ט ודאי דלא מספקא להו דפשיטא דאסור מדאורייתא כמבואר בדברי רבינו פ\"ו מה' י\"ט שכתב שהאכילה והשתיה במועדות מכלל מ\"ע מדכתיב ושמחת בחגיך ואין שמחה אלא בבשר ויין כיע\"ש ולענין שבת דוקא מספ\"ל ז\"ל כי לא מצינו כתוב מפורש בתורה שחייב לשמוח בשבת כמו י\"ט דאע\"פ דבפסחי' דס\"ח אמרי' הכל מודים בשבת דבעי' לכם דכתיב וקראת לשבת עונג אינו אלא דברי קבלה ולא דאורייתא וכן ההיא דפ' כל כתבי דקי\"ז דת\"ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת ג' ר' חידקא אומר ד' ואמר ר\"י ושניהם מקרא אחד דרשו ויאמר אכלוהו היום כו' ופסקה רבינו בפ\"ל מה' שבת משמע להו ז\"ל דאינו אלא מד\"ס וקרא אסמכתא בעלמא דפשטיה דקרא במן הוא דכתיב ועל זה השיב הרשב\"א דמאותה סוגיא דפ\"ג שאכלו דמדמי שבת ליו\"ט לענין דמחייב לאכול פת בשבת כי היכי דמחייב בליל יו\"ט ראשון של פסח ושל סוכות משמע ליה לרבינו דכי היכי דהתם מיחייב מדאורייתא ה\"נ מיחייב בשבת מדאורייתא ואף שהרשב\"א בחי' לברכות כתב דהא דמחייב בשב' לאכול פת היינו מדכתיב ביה עונג ואין עונג בלא אכילת פת וההוא קרא דברי קבלה הוא אפשר דהלכה למ\"מ ואתא ישעיא ואסמכיה אקרא כדאמרינן בזבחים די\"ו וביומא דע\"א ובדוכתי טובא וע\"כ למימר הכי לפי מ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בס' המצות בשורש הב' שכל מ\"ש בנביאים בדרך צווי כגון שמזהירין על עשה ומתרין על ל\"ת דבר תורה הוא דכיון דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ידענו כי הבא בנבואה דבר תורה הוא או שהוא פי' לפסוק הכתוב בתורה או שהוא בידם הלמ\"מ וכתב הרב מגילת אסתר שגם ר' ז\"ל מודה בזה כיע\"ש ומה שהוצרך הרשב\"א להביא אותה סוגיא דברכות ולא הספיק לו אותה שאמרו בפסחים דמייתי קרא דוקראת לשבת עונג הוא מפני שלדעת רבינו כל מלתא דאתייא מדרשא ואפי' הלמ\"מ דלא אשכחן בש\"ס דקראוהו דאורייתא ד\"ס הוא כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בשורש הב' דכ\"א ע\"א אות א'.
איברא שלפ\"ז קשה מ\"ש רבינו ז\"ל ברפ\"ל מהלכות שבת וז\"ל ד' דברים נאמרו בשבת ב' מן התורה וב' מד\"ס והן מפורשים ע\"י הנביאים שבתורה זכור ושמור ושנתפרשו ע\"י הנביאים כבוד ועונג כו' הרי דקרי למצות עונג האמור בנביאים ד\"ס וא\"כ אי אסור התעני' בשבת מהאי קרא הוא הרי לדעתו ז\"ל לאו דאוריי' הוא ואיך כתב דלא חלה עליה שבועה ואי לאו דמסתפינא מהרשב\"א ז\"ל אמינא דרבינו ז\"ל משמע ליה דאיסור התעני' בשבת דאורייתא הוא ונפקא לן מפשטיה דקרא דכתיב במן אכלוהו היום ואע\"ג דחיוב הסעודות אפשר שהן מד\"ס ושבועה חלה עליהן מפני שהן ברמז בכתוב ואינו מפורש בהדיא מיהו עיקר מצות האכילה מפורש בו דכתיב אכלוהו היום כי שבת היום לה' ועיין להרפ\"ח ז\"ל בביאורו לה' דעות פ\"ג הלכה א' יע\"ש ואיך שיהיה מבואר יוצא מדברי תשובה זו דע\"כ לא נסתפקו השואל והרשב\"א אלא לענין שבת אבל לענין יו\"ט פשיטא להו דאיסור התעני' בו הוי דאורייתא כמדובר.
ובכן מה שהוקשה לו להרלנ\"ח ז\"ל דאכתי מראיית הרב שהביא מההיא דברכות לא מצינו אלא לענין לילה הראשונה כו' לפי האמור לא ק\"מ דודאי לענין אכילת פת ביו\"ט לא מיחייב אלא בלילה הראשונה של פסח וסוכו' מקרא דבערב תאכלו מצו' ומג\"ש דט\"ו ט\"ו מחג המצות אמנם לענין דאסור להתענות בכל הימי' טובים ומיחייב לאכול שאר דברים כבשר ויין וכיוצא ושלא יצטער בהם הא איכא עשה מפורש דושמחת בחגיך והרשב\"א ז\"ל לא נחית לאתויי ראיה מאותה סוגיא אלא לענין שבת דוקא דמדמי ליה לתלמודא ללילי י\"ט דפסח וסוכות לענין חיוב אכילת פת דמינה נשמע דשבת נמי מדאורייתא היא ומה שהוקשה לו עוד דאמאי לא אייתי ראיה מאותה ברייתא דמייתי הש\"ס בראש השנה ותענית דקאמר הללו ד\"ת כו' דש\"מ דאיסור דשבת וי\"ט דבר תורה הוא כבר דחה לזה הרב ז\"ל שם דקל\"ג ע\"א דמינה ליכא להוכוחי מידי דמאי דקאמר הללו ד\"ת ר\"ל דהם י\"ט מן התורה והללו ד\"ס ר\"ל דעיקרם והיותם י\"ט הוא מד\"ס וראיה לזה הפי' שהרי גם בר\"ח אמרו שם שהם מן התור' ובודאי אין פי' שאסור להתענות בהם מן התורה דהא אפסיק' הלכתא התם דאם התחילו להתענות בהם אין מפסיקין וכתבו הרב בפ\"א מהלכות תענית ואי הוו אסורי' מן התורה הדין היה נותן דהוו מפסיקין בהן כי היכי דמפסיקין בשבתות וי\"ט אלא ודאי כדאמרן עכ\"ל. ולפי מ\"ש דלעניין אסור התענית בי\"ט לא מספקא ליה להשואל ולהרשב\"א דודאי אסורי' הן מן התור' מקרא דושמחת בחגיך א\"כ כי קאמר תנא דברייתא הללו ד\"ת וכו' צ\"ל דלצדדין קתני דשבת ור\"ח לא עשו בהם חיזוק מפני שעיקר י\"ט שלהן ד\"ת אע\"פ שאיסור תענית בהם דרבנן לפום מאי דס\"ל להשואל מהרשב\"א ז\"ל ולשאר י\"ט לא עשו בהם חיזוק מפני שאיסור תענית דאורייתא והוא דוחק.
עוד כתב מהרלנ\"ח ז\"ל שם וז\"ל אבל עדיין צ\"ע כי זאת השואה בדין שכת' הרשב\"א אינה מוכרח' ואפי' שהיא מוכרחת לא תספיק ללמוד ממנה דצריך לאכול ביום השבת מן התורה זולתי בלילה דוקא דומייא דליל י\"ט של פסח ושל סוכות וגם הרשב\"א בעצמו עלה דההיא דברכות לא יכול לקיים שמחוייב האדם לאכול פת בשבת אלא מדכתיב וקראת לשבת עונג ובלא פת ליכא עונג כלל ואם היינו אומרים דסברת הרשב\"א היא דמאי דכתב הרמב\"ם דהנשבע להתענות בשבת וי\"ט היא ש\"ש פירושו להתענות על השבת כולו לילה ויום היה אפשר ללמוד הדין מהראיה ההיא אבל אין במשמע הלשון כן כלל עכ\"ל ולפי מ\"ש לעי' אין כאן קו' כלל דראיית הרשב\"א מאותה סוגייא אינו אלא להכריח משם דמשמע ליה להש\"ס דאיכא מצוה מדאורייתא לאכו' פת בשבת דומייא דליל א' דפסח וסוכות דהוו מדאורייתא והיינו ודאי מקרא דוקראת לשבת עונג וכמדובר וכיון דקרא סתמא כתיב מהי תיתי לומר דדוקא בלילה מיחייב ולא ביום.
עוד כתב וז\"ל גם מ\"ש עלה דההיא ברייתא דמגי' תענית אינו מספיק לדחותה מראייה דאין כח הלמיד' ממאי דקאמר הללו דברי תורה דוקא אלא מפלוג' דת\"ק ור\"י נמי דמשמע דפלוגתא דת\"ק ור\"י היא דר\"י ס\"ל מקצת ע\"ש כשבת ומשו\"ה אפי' ע\"ש אסור בתענית ולת\"ק דוק' בשבת אסור בתעני' לא בע\"ש אבל כי היכי דלר\"י מקצת ע\"ש כשבת ואסור מן התורה להתענות בע\"ש והשבועה עליה היא ש\"ש ה\"נ ביום השבת לדעת ת\"ק דבהא ל\"פ ואי הכי משמע דאליבא דכ\"ע להתענות בשבת אסור מן התורה עכ\"ל.
ולא זכיתי להבין דבריו בזה דמאי קא קשייא ליה להרב מפלוגתא דר\"י ות\"ק והיכי מוכח מיניה דאיסור תענית בשבת דאורייתא דאי משום מאי דקאמר דהנשבע להתענות בע\"ש חשיב ש\"ש ואי איסור התענית הוא מד\"ס למה לא חלה השבועה הנה זאת היתה שאלת השואל מהרשב\"א וראייתו שהביא מההיא דמגילת תענית שאמרו דהנשבע להתענות בשבת חשיב ש\"ש משמע דשבועה לא חלה אאיסור ד\"ס ואין ספק דמהך פלוגתא דר\"י הוא שדקדק השואל כן דקאמר ע\"ש כשבת וחשיב לה ש\"ש ולכ\"ע בשבת לא חלה אע\"ג דאיסור התענית בשבת לדעת השואל אינו אלא מד\"ס ואיך יכריח לו הרשב\"א שהוא דאורייתא מאותה ברייתא גופא שהביא השואל להכריע דשבועה לא חלה על ד\"ס ומשמע ליה בפשיטות שהוא מדרבנן ואולם אחר שהשיב לו הרשב\"א דמאותה סוגייא דברכות משמע שאיסור התענית בשבת הוא דאורייתא כתב דההיא דמגילת תענית נמי דחשיב לנשבע להתענות בשבת או בע\"ש לר\"י ש\"ש ודאי דמה\"ט הוא כלומר דס\"ל דאיסור התענית בשבת או בע\"ש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דאוריי' הוא ומה\"ט חשיב ש\"ש ולעולם דשבועה לא חלה על ד\"ס באופן שדברי הרלנ\"ח ז\"ל נעלמו ממני וצ\"ע.
גם מאי דמשמע ליה להרב בפשיטות דתענית בחש\"מ אינו אסור אלא מדרבנן לדעת רבי' ממה שלא זכר בדין נשבע להתענות בשבתות וי\"ט דהוי ש\"ש ר\"ח וחש\"מ הנה לפי דברי רבינו שבפ\"ו מה' י\"ט יראה הרוא' דאף בחש\"מ איכא מ\"ע דושמחת בחגיך דמינה ילי' רבי' שהאכילה ושתיה במועדות הוא מכלל מ\"ע גם ר\"ח נמי דפשיטא ליה להרב דאסור מדרבנן ממאי דאפסיקא הל' בראש השנה ותענית דאם התחילו אין מפסיקין וכתבו רבי' בפ\"א מה' תענית ואם היו אסורים מן התורה היה הדין נותן דאפי' התחילו מפסיקין כי היכי דמפסיקי' בשבתות וי\"ט כו' יע\"ש הא לא מכרעא לע\"ד דאפשר דאף בשבת וי\"ט אם התחילו אין מפסיקין דגזירת ציבור חשיב כנדר ונדרים חלים אף לדבר מצוה וכבר כתב רבינו בפ\"ג מה' נדרים דנדר להתענות בשבת וי\"ט נדרים חלים עליו ואסור לאכול והא דלא תני שבת ויום טוב בההיא דאין גוזרין תענית על הציבור ואם התחילו אין מפסיקין ל\"ק דהא שבת ודאי לא מצי למינקט דהא תענית ציבור אין גוזרין אלא בב' ובה' והיכי מצי למתני אם התחילו דהיינו ששכחו שיארע י\"ט באחד מאלו הימים ומפני כך גזרו עליהן מתחילה והתחילו דזה לא שכיח בי\"ט שהרי שואלין ודורשין קודם לחג ל' יום וכיון דתני ר\"ח דהוי דאורייתא כמ\"ש בראש השנה ותענית הרי י\"ט בכלל.
ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרפ\"ח בא\"ח סימן תי\"ח עמ\"ש הרמב\"ן והר\"ן דקבלת ציבור חשיב כנדר ומש\"ה אמרי אם התחילו אין מפסיקין דא\"כ בי\"ט נמי לא יפסיקו כיון דנדר חל על מצוה דאורייתא אלמה תנן ר\"ח חנוכה ופורים דמשמע הא י\"ט יפסיקו יע\"ש ולפי האמור לא קשיא ולא מידי דאה\"נ דאף י\"ט אם התחילו אין מפסיקין אלא דתנא לא מצי למתני שבת וי\"ט מטעמא דאמרן ובר מן דין קושית הרפ\"ח אינה קושיא לע\"ד דאף הרמב\"ן והר\"ן לא אמרו דקבלת ציבור חשיב כנדר גמור אלא שעשאוהו חכמים כנדר לענין זה שאם התחילו אין מפסיקין וראיה לדבר שאם קבלתם חשיבא כנדר גמור למה לא תני גבי ר\"ח חנוכה ופורים אלא אם התחילו אין מפסיקין ואם איתא דגזרתם חשיב כנדר אפי' לא התחילו נמי אלא שגזרו לבד להתענות הו\"ל למיתני אין מפסיקין אלא ודאי דגזרתם לא חשיב נדר גמור אלא דחכמים עשאוהו כנדר כשכבר התחילו שלא יפסיקו ועיין בספר יד אהרן שם ובס' כהונת עולם י\"ד סי' רט\"ו דנ\"ב ד\"ה והנה יע\"ש.
וראיתי להרב מ\"א בסימן תק\"ע סק\"ט שכתב כדברי הרלנ\"ח דר\"ח אינו אסור כי אם מדרבנן והכריח כן מההיא דאם התחילו אין מפסיקין יע\"ש ולא זכר ש\"ר שהן דברי הרלנ\"ח ועיין בספר דברי אמת בקונט' דפ\"ב ע\"ד שכתב דבפ\"ג דערובין אמרו די\"ט דדבריהם מתענין לשעות ואם התחילו אין מפסיקין הרי דר\"ח עיקרו מדבריהם יע\"ש וחזרתי באותה סוגיא ולא מצאתי שקראו לר\"ח מדבריהם וכעת לא ידעתי מקומו איה ועיין להרפ\"ח בסימן תי\"ח סק\"ד שהעלה בדעת רבינו דאיסור התענית בר\"ח הוא מדאורייתא אלא שאינו מפורש בתורה ושבועה חלה עליו וכתב עוד דחה\"מ דינו כר\"ח יע\"ש ולע\"ד זה אינו דלפי מ\"ש רבינו בה' י\"ט פ\"ו הדבר מבואר דחה\"מ דינו כי\"ט דאין שבועה חלה עליו שהרי מפורש בכתוב דמצוה לשמוח בחג וחה\"מ בכלל.
עוד כתב הרלנ\"ח בדקל\"ג סע\"ב וז\"ל עוד צ\"ע בדברי הר\"מ שלא מצינו שרמז בהלכותיו שאיסו' התענית בשבת וי\"ט הוא מן התורה והיה ראוי שירמוז לנו כונתו ועכ\"ז בהכרח לנו לומר ודאי שהטעם שכתב הרב ז\"ל בכאן שלוקה משום ש\"ש הוא משום דסובר שהוא מן התורה כי לומר אדרבא שהטעם הוא משום דסובר שהוא מדרבנן ועובר אלאו דלא תסור שהוא לאו מפורש משא\"כ בחבלה בעצמה שאין האיסור מפורש אי אפשר ומהטעמים ג' שכתבתי והם ממ\"ש הרב בפ\"ה נשבע שיאכל נבילה וכיוצא מאיסורי תורה כו' דמבואר דדוקא באיסורי תורה חשיב נשבע לשוא ולא בד\"ס גם ממ\"ש שלא כתב הרב בכאן ר\"ח וחש\"מ גם מהכרח הסוגייאות דשבועות ופרק יוה\"ך דמבואר שם דשבועה חלה על ד\"ס כמ\"ש הרשב\"א בתשובה ולא זכיתי להבין דברי הרשב\"א שהניח הדבר באפשרות שכתב אפשר לומר שהוא סבור שאסור להתענות בשבת דאורייתא שהדבר נראה מוכרח ומחוייב מהטעמים הנז' אם לא שנאמר שהאפשרות שכתב הרב הוא על מקום הראיה שהביא לא על עיקר סברת הרמב\"ם שהוא אינו תלוי באפשר אלא הוא מוכרח וכאשר כתבתי עכ\"ל.
והרב המבי\"ט בח\"א סי' נ\"א דכ\"ח ע\"ב כתב ע\"ד הרלנ\"ח הללו וז\"ל ונ\"ל דעדיין הדבר תלוי ועומד באפשרו' כי מ\"ש הרב ז\"ל וכיוצא בהן מאיסורי תורה אמת שנראה שבא לשלול ד\"ס כמ\"ש אבל השלילה אינה אלא מאותו הדין שכתב הרב דהנשבע שיאכל נבילה וטריפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה הרי זה לוקה משום שבועת שוא בין אכל בין לא אכל דדוקא בנשבע לבטל איסורי תורה הוא דלוקה משום ש\"ש בין אכל בין לא אכל אבל נשבע לבטל דברי איסור סופרים אם ביטל חייב משום ש\"ש ואם לא ביטל חייב משום שבועת ביטוי וא\"כ מ\"ש בפ\"א ואם נשבע להתענות בשבת וי\"ט לוקה משום ש\"ש מיירי בביטל והיינו דאצטריך הכא בפ\"ה לחזור ולכתוב וכן כל הנשבע לבטל ולא ביטל פטור משבועת ביטוי ולוקה משום ש\"ש והיינו במצות דאורייתא כסוכה ותפילין דמייתי אבל במצות דרבנן דוקא אם ביטל חייב אש\"ש אבל לא ביטל חייב משום שבועת ביטוי ומשו\"ה לא אדכר הכא כלל עינוי בשבת כדאייתי לעיל בפ\"א כו' וא\"כ עלה בידינו שאין ראיה מדיוק זה והוא מבואר למי שיטיב העיון בו גם ממה שלא כתב ר\"ח וחה\"מ אין ראיה דאטו כי רוכלא ליזיל וליתני כ\"ש דכתב וכל כיוצא בזה שלא להאריך בלשונו ומן הברייתא אין ראיה דבר\"ח נמי אמרינן התם דהוי מן התורה ולגבי ימים הכתובים במגילת תענית הוא דקרי לכל הני דבר תורה והוי נמי ימים טובים מן התורה לפי דרכו ואם כן עדיין הדבר באפשרות ביד הרשב\"א אבל שנאמר כי מ\"ש הרשב\"א שהוא אפשר הוא על מקום הראיה זה לא אמר אדם מעולם עכ\"ל.
ולע\"ד דבריו תמוהים דלפי מ\"ש לעיל דהשואל והרשב\"א לא נסתפקו בדעת רבינו לענין י\"ט אם איסור התענית בו הוי מד\"ס שהרי מבואר מדבריו בפ\"ו מה' י\"ט דאסור מן התורה ומפורש הדבר בהדיא בקרא דושמחת בחגך אם כן אין מקום לדבריו ז\"ל לומר דמ\"ש רבינו בפ\"א דאם נשבע להתענות בשבת וי\"ט לוקה משום ש\"ש מיירי בביטל דוקא משום דהוי מד\"ס דהא בנשבע להתענות בי\"ט לא מצינן לפרושי הכי ואזדא ליה תירוצו ז\"ל ואף למאי דמשמע ליה ולהרלנ\"ח דאף לענין י\"ט מספ\"ל להשואל ולהרשב\"א בדעת רבינו ז\"ל דמד\"ס הוא דאסור אכתי לא זכיתי להבין מ\"ש הרב ז\"ל דבנשבע לבטל מצוה דרבנן אפשר לומר בדעת רבינו דס\"ל דאם ביטל חשיב ש\"ש ולוקה משום שוא ואם לא ביטל חשיב שבועת ביטוי וכו' דכיון דבנשבע לבטל איסור ד\"ס ולא ביטל חשיב שבועת ביטוי כשנשבע לבטל ולא ביטל היאך אפשר לומר דלקי משום ש\"ש דמה נפשך אם חלה שבועתו מעיקרא בשעה שנשבע הרי אין כאן ש\"ש אפי' כשעבר וביטל ואי לא חלה מעיקרא הרי אין כאן שבועת ביטוי ודבר זה הוא שני הפכים בנושא אחד ואם כונת הרב ז\"ל דבנשבע לבטל ד\"ס וביטל עשאוהו חכמים כנשבע אשוא ולוקה מכת מרדות מדרבנן זה לא ניתן ליאמר שהרי רבי' כלל בחלוקה זו כל הד' שכתב למעלה מזה מדרבנן דהוי נשבע לשוא וכתב דעל כולם עובר משום לא תשא ואם עבר במזיד לוקה מבואר מזה דלוקה מלקות דאוריית' קאמר דומייא דאידך ומ\"ש הרב והיינו דאצטריך הכא בפ\"ה לחזור ולכתוב וכן כל הנשבע כו' דמשום דהתם לא מיירי כו' אין זה הכרח כלל דכל הדברים שכתב רבינו בפ\"א חזר וכתבן בפרקים הבאים כי שם בפ\"א כתב כלל הדברים ובפרקין הבאים פרט כל דבר ודבר לעצמו ופירשן יותר וכמ\"ש הרדב\"ז בביאורו לה' שבועות ומ\"ש עוד גם ממה שלא כתב ר\"ח וח\"ה כו' דאטו כי רוכלא ליתני וליזיל כו' אין זה מחוור דכיון דבפ\"ג דנדרים ד\"ט כשכתב דין הנדר שחל על דבר מצוה כתב שבת וי\"ט ועיו\"ה ור\"ח ואי ס\"ל דגם לענין שבועה הדין כן גם בר\"ח היה לו להרב לבאר כי התם וכבר הכריח כן מרן כ\"מ שם ובב\"י א\"ח סי' תי\"ח יע\"ש.
ואף אם נודה לו להרב בכל מ\"ש אכתי לא ידעתי מה יענה הרב לדברי השואל דפשיטא ליה בדעת רבינו דאיסור התענית בשבת מד\"ס הוא ואפי\"ה כתב דאין שבועה חלה עליו דהיכי ס\"ד למימר הכי מאחר שכתב רבי' דשבועה חלה אמי שנשבע לחבול לחבירו אע\"פ שהוא אסור מן התורה אלא שאינו מפורש וכן כתב בנשבע אחצי שיעור וא\"כ כ\"ש אאיסור ד\"ס דודאי חלה כמו שהכריח הרלנ\"ח וליכא למימר דהשואל והרשב\"א ז\"ל ספוקי מספ\"ל בדעת רבינו דאפשר דמשמע ליה לחלק באיסורי ד\"ס דיש בהם דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה והנשבע בהן לא חלה שבועתו כלל כנשבע על דבר המפורש בתורה וכמ\"ש בפ\"ג מה' נדרים ד\"ט לענין הנודר להתענות בחנוכה ופורים דלא חל הנדר מה\"ט דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר דהא ודאי ליתא דאדרבא משם ראיה דס\"ל דאיסור התענית בשבת דאורייתא שהרי כתב שם וז\"ל דאם נדר להתענות בשבת חל עליו הנדר משום דנדרים חלים על דבר מצוה ובחנוכה ופורים כתב דלא חל הנדר עליו משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם וא\"כ היכי פשיטא ליה להשואל בדעת רבינו דתענית בשבת אינו אלא מד\"ס והרשב\"א איך מספ\"ל.
וראיתי להרב בני יעקב בתשו' ס\"א דקפ\"א ע\"א שכתב וז\"ל ואף גם זאת קשה על הרשב\"א שנתקשו לו דברי הרמב\"ם שכתב הנשבע להתענות בשבת וי\"ט הוי ש\"ש דנר' דס\"ל דשבועה חלה על ד\"ס והוצרך לתרץ דס\"ל דהוי דאורייתא ואפי' הוה ס\"ל דהוי דרבנן הוה אתי שפיר כפי דבריו גבי נדר וא\"כ מאי דוחקי' לומר דס\"ל דהוי דאורייתא כו' ועוד דמכל כללות דבריו נראה דס\"ל דלא משכחת מאן דס\"ל דשבועה לא חלה על ד\"ס ואף הרמב\"ם אזיל ומודה בהכי והוא תימא כמ\"ש ואף דנימא דאפי' לדעת הרמב\"ם בנשבע להתענות בשבת וי\"ט אף דנימא דהוי דרבנן שבועה חלה עליו משום דלא דמי לחנוכה ופורים דשאני התם דעיקרו מדרבנן אבל הכא עיק' שבת וי\"ט דאורייתא אלא דהעינוי בו אסור מדרבנן ולא עשו חיזוק מ\"מ ק' דמכללות דברי הרשב\"א נר' דבכל מילי דרבנן שבועה חלה עליו בין עיקרו מדרבנן בין עיקרו מדאורייתא וכפי דברי הרמב\"ם לא כן הדבר ועוד רעה מזה קשה על הסמ\"ג דהוא פסק דאם נדר לצום בחנוכה ופורים ידחה נדרו והוא פסק דשבועה חלה על ד\"ס גם על הרלנ\"ח ז\"ל קשה שנסתפק בדעת הרמב\"ם אי ס\"ל כהר\"ן או כדברי הפוסקים דשבועה חלה על דברי סופרי' וכתב דס\"ל דחלה על ד\"ס וכפי מה שכתבתי הדבר תימה דמאי מספ\"ל והרי בפי' אתמר בדברי הרמב\"ם דהוי ש\"ש וק\"ו הדברים שאם בנדר שחל על דבר מצוה לא חל באיסו' דרבנן כ\"ש בשבועה וכ\"כ הרב לחם רב בתשו' סי' ס\"ה כו' ומתוך כך נדחק לחלק בין נדר לשבועה יע\"ש ולע\"ד כל דבריו תמוהים דמה שהקשה תחילה על דברי הרשב\"א דאפי' הוי דרבנן הוה אתי שפיר כפי דבריו גבי נדר בחנוכה ופורים אדרבא מההיא דהתם לא יכול לתרץ כן דהרי בהדייא כתב שם דאם נדר להתענות בשבת וי\"ט חל עליו הנדר ואדרבא איפכא הו\"ל להקשות איך נסתפקו השואל והרשב\"א בדעת רבינו דאיסור התענית בשבת וי\"ט הוי דרבנן דמדבריו שם בפ\"ג דנדרים מוכח בהדייא דס\"ל דהוי דאוריית' כמבואר ממ\"ש מרן כ\"מ שם ובב\"י א\"ח סי' תי\"ח וכבר הוקשה לו כן להרב ל\"ר שם והניחה בקושי גם מ\"ש עוד דמכל כללות דברי הרשב\"א נר' דלא משכחת לה מאן דס\"ל כו' כן הוקשה לו ג\"כ להרב הנז' בסי' ס\"ה וז\"ל ועוד קשה עליו דמשמע דמשום שהן מן התורה קראם ש\"ש הא אי הוי מדרבנן לא ואינו כן דאדרבא איסור דרבנן עשו חיזוק יותר ואין הנדר חל וכדכתב בפ\"ג מה' נדרים כו' ואולי דסברת הרשב\"א דשאני חנוכה ופורים שכל עיקרם מדבריהם כו' איברא דלשון הרמב\"ם בפ\"ג מה' נדרים הוא הואיל ואיסור הצום בהם מד\"ס הרי הן צריכין חיזוק משמע שלא תלה החיזוק אלא באיסור הצום דרבנן עכ\"ל.
ולע\"ד הא לק\"מ דרבינו שם בה' נדרים לא כתב שאין הנדר חל בהם אלא כתב שידחה נדרו מפני גזרת חכמים והכונה לומר שאע\"פ שחל הנדר ואיכא עליה לאו דבל יחל חכמים עשו חיזוק לדבריהם וגזרו עליו שידחה נדרו בידים ויעבור בקום עשה על לאו דבל יחל וכבר נתן טעם מרן בכ\"מ ובב\"י א\"ח סי' תי\"ח דאע\"ג דאסיקנא ביבמות דדוקא במידי דשב ואל תעשה מצי עקרי רבנן מידי דאורייתא אבל לא מידי דהוי בקום עשה כיון דמשום חיזוק לדבריהם עשו כן חשיב כמגדר מילתא א\"נ חשיב כיש פנים וטעם לדבר שכתבו התוס' בפ\"ג מינים דמצו עקרי אפי' קום עשה כיע\"ש.
איברא כי זה שכתב מרן דהכא חשיב כמגדר מיל' יש לגמגם עליו דע\"כ לא אמרינן דמשום מגדר מילתא מצי עקרי רבנן מצוה דאורייתא אלא לצורך שעה אבל לעקור לדורות לא כמ\"ש הר' הנמקי ז\"ל ביבמות כיע\"ש ועיין להרב מחנה אפרים ז\"ל בה' נדרים סי' כ\"ח יע\"ש ואי לא דמסתפינא הו\"א דהכא אע\"ג דמבטל מידי דאורייתא בקום עשה הוא מ\"מ כל כה\"ג אפשר דיש כח לחכמים לעקור בקום עשה מפני שאם יקיים שבועתו ונדרו ויצום בימים אלו הרי הוא מבטל דברי חכמים ג\"כ בקום עשה נמי שמה שיושב ואינו אוכל והולך ומצטער בימים שאמרו לו חכמים שלא יצטער בהם ובידו לאכול ולהסיר צערו קום עשה הוא דעקר תקנת חכמים שבאלו הימים אסור להצטער בהם כי אם להיות שמח וטוב לב ומפני כן אסרום בתענית כדי שלא יצטער ויהיה שמח וכשנשבע לצום בהם הרי הוא כנשבע לבטל דבריהם בקום עשה ומצינו כיוצא בזה דחשיב קום עשה אותה שכתב רבינו בפ\"ה מהלכות נזירות ה' כ\"א גבי מי שנזר בבית הקברות דלוקה משום שטימא את עצמו ועבר משום בל תאחר וכתב הרלח\"מ שם דאע\"ג דנראה שהוא לאו שאין בו מעשה כבר כתבו התוס' בפ\"ג מינים דחשיב לאו שיש בו מעשה במה שאינו יוצא משם עכ\"ל הרי דכל שהאיסור הוא במה שעומד במקומו ובידו לצאת ואינו יוצא חשיב כעושה מעשה ולא מיקרי שב ואל תעשה אלא בנשבע שלא לעשות מצוה כגון נשבע שלא לקרא מגילה ושלא להדליק נר חנוכה שאינו עושה איסור בידים כשמתבטל מהמצוות אלא דמצוה הוא דלא עביד אבל ביושב בתענית ומצטער דהאיסור הוא זה שיושב בטל ומצטער חשיב כמבטל ד\"ס בקום עשה ואיכא למימר דע\"כ לא אמרו דאין כח ביד חכמים לעקור ד\"ת בקום עשה אלא כשמבטל דבריהם בשב ואל תעשה אבל כשהוא מבטל דבריהם בקום עשה אפשר דמשום טעמא דחכמים עשו חיזוק טפי עדיף לדחות דבר תורה בקום עשה ולא ד\"ס בקום עשה דזה צריך חיזוק וזה אינו צרי' חיזוק ועוד אפשר לומר דע\"כ לא אמרו דאין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בקום עשה אלא באיסור תורה הבא ממילא אבל בנדרים ושבועו' שהנודרי' והנשבעי' בדו את האיסו' קילי טפי ויש כח ביד חכמים לעקו' אפי' בקום עשה וכעין זה כתבו התוס' בפ\"ק דתמורה ד\"ו ע\"א ד\"ה והשתא כו' גבי כל מילתא דאמר רחמנא כו' ודוק.
ואיך שיהיה מה שהוקשה להם להרבנים הנז' בדברי הרשב\"א תו לא קשיא ולא מידי דגבי שבועה נמי משמע ליה דאם נשבע על ד\"ס ודאי דחלה עליו שבו' ולא חשיב ש\"ש אלא שבועת ביטוי היא ואיתיה בבל יחל ואם נשבע להתענות בחנוכה ופורים שבועה חלה עליו ואיתיה בבל יחל דומייא דנדרים אלא שלדעת רבי' ידחה שבועתו ולאו דבל יחל מפני גזרת חכמים ואל יתענה בהם אמנם ש\"ש ודאי לא הוי ללקות עליו משום לאו דלא תשא כיון דמדאורייתא חל שבועתו ונדרו להתענות בהם שפיר ולכן הוצרך הרשב\"א לתרץ דאיסור התענית בשבת לדעת רבינו הוי דאורייתא דאי מדרבנן הוא דאסור היאך כתב דלקי משום שוא הא ליכא שבועת שוא אלא שבועת ביטוי דמדאורייתא מיחייב לקיים שבועתו אלא דגזרת חכמים אינו מניח אותו לקיימה והו\"ל כנשבע לשקר והשתא תו לא קשייא מה שהקשה הרב בני יעקב על דברי" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו לפיכך \n אם נשב' כו' וטעה לשוני והוצי' אכילה שלא היתה בלבי ה\"ז אינו לוקה כו'. עיין בהרב תורת חיים פ\"ג דשבועות דפ\"ב שמדברי התו' שם ד\"ה מ\"ד שכתבו וא\"ת נשייליה כו' משמע דס\"ל דאע\"ג דאמר שאי אוכל לך אי שיילינן ליה ואמר טעיתי כי לא נתכוונתי אלא לומר שאוכל מהימנינן ליה וכדעת רבינו וכמו שכן הוא מבואר בתוספתא ובתורת כהנים וכמ\"ש מרן הכ\"מ ותמה על הרא\"ש שכתב בפ\"ב דנדרים דף וז\"ל מ\"ד לישנא הוא דאתקיל ליה כו' ואי אמר הכי מהמנינן ליה קמ\"ל כיון שהוציא בשפתיו שאי אוכל לא מהימנינן ליה כו' יע\"ש משמע דס\"ל שאין אדם נאמן לומר כו\"כ היה בלבי וכ\"כ בפ\"ב דנדרים אהא דתנן הנודר מרואה החמה אסור אף בסומין דאינו נאמן לומר לכך נתכוונתי ולא לכך כו' היפך דעת רבינו והתוס' ותורת כהנים ותוספתא אלו דבריו יע\"ש.
ומצאתי כתוב למו\"ה המובהק מוהרי\"ן נר\"ו וז\"ל ואני אומר אדרבא דברי רבי' והרא\"ש הם שפה אחת ודברים אחדים שהרי מדברי רבינו שכתב לפיכך אם נשבע ואכל ואמר כו' אינו לוקה מדנקט דין זה בנשבע ואכל ולענין מלקות ולא אשמועינן ריבותא לומר דמותר לאכול לכתחילה והכי הו\"ל לרבינו לומר לפיכך אם נשבע לפנינו שלא יאכל היום ואמר אני לא היה בליבי אלא שלא אצא היום ה\"ז מותר לאכול כדרך שכתב בדין שלפניו כיצד המתכוין כו' הר\"ז מותר לאכול וכ\"ש שאינו לוקה משמע בהדייא דס\"ל דדוקא לענין מלקות אינו לוקה משום דאין מלקין על הספק דדילמא דובר אמת בלבבו הוא והאמת אתו אמנם להיותו מותר לאכול ודאי דלא מהימנינן ליה דשמא שקורי קמשקר וחזר בו ובהכי ניחא דלא תקשי לדעת הרא\"ש התוספתא ותורת כהנים משו' דס\"ל להרא\"ש דשומעין לו דקתני בתורת כהנים ובתוספתא לענין שלא להלקות קאמר בדרך שכתב רבינו והרא\"ש לא כתב דלא מהימנינן ליה אלא משום דקאי אמתני' דקתני הרי זה אסור דלא לענין מלקות איירי אלא לענין איסורא גרידא ומעתה נתבאר שדינו של מור\"ם שכתב בנודר מרואי החמה דאע\"פ שאמר לא נתכוונתי לכך אתי נמי כדעת רבינו ובר מדין נראה דההיא לאו משום טעמא דלא מהימנינן ליה אלא משום דכיון דלישנא דרואה החמה משמע מי שהחמה רואה אותו ואפי' סומין והוא אומר לא נתכוונתי אלא למי שרואה את החמה הו\"ל דברים שבלב ולא הויין דברים ואה\"ן שאם אמר היה בדעתי לומר מן הרואין בחמה וטעה בלשונו ואמר מרואי החמה ה\"נ דמהימן ואי קשייא לך לדעת הרא\"ש ולדעת רבינו כפי מה שהוכחנו מלשונו אמאי לא מהימני' ליה במ\"ש שטעה במיגו דאי בעי מתשיל אשבו' וכ\"כ בתשו' מיימוני' דשייכי לה' אישות סי' ג' דשליח שקידש את האשה ואמר הרי את מקודשת לי וטעה ואמר שכוונתו היתה לומר לראובן וטעה לשונו דנאמן וא\"ץ גט ממנו מטעמא דאי בעי מגרש לה ובהדייא אמרינן בפרק האשה רבה דהאומר נשאלתי על הקדש בהקדש דידיה נאמן דבידו לאתשולי וא\"כ ה\"נ דוכוותא וי\"ל דס\"ל כמ\"ש הר\"ן בפ' אלמנה ניזונית אההיא דאמרי' ש\"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניי' על הקדש דמשמע דבברי אינו נאמן אע\"ג דאיכא מגו דאי בעי מתשיל עליה משום דדבורא קיל ליה ממעשה יע\"ש וההיא דנשאלתי על הקדשי ודנאמן משום מגו דאי בעי מתשיל ולא אמרי' דיבורא קיל ליה ממעשה דקשה לדעת הר\"ן כבר ישבתי דבריו באורך בנדפס ה' יבום וחליצה דק\"ו ע\"ג יע\"ש גם אין להקשות לדעת הרא\"ש דאכתי יהיה נאמן לומר שטעה בלשונו במיגו דאי בעי אמר נשאלתי על הקדשי דההיא לא חשיב מיגו משום דכיון דע\"כ שיאמר שנשאל בפני פו\"פ והלכו למ\"ה או מתו נמצא העולם מכירין בשקרו ואינו טוען כך ברצונו וכמ\"ש הרא\"ש בפ' כל הנשבעין גבי אל תפרעני אלא בעדים יע\"ש.
מיהו הא ק\"ל בדעת הרא\"ש ולפי מ\"ש שזה ג\"כ דעת רבינו מהא דתנן פ\"ג דתרומו' המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה כו' לא אמר כלום והוו חולין גמורין ואי לאו דמהימנינן ליה שטעה בלשונו והיה בדעתו להוציא תרומה אנן מנא ידעי' ליה ועיין בתשו' מיימוניות סי' הנז' שהביא ראיה ממשנה זו לנדון שלו דמהימן השליח לומר שטעה בלשונו יע\"ש גם מ\"ש רבינו בדין שלפנינו דהמתכוין להשבע שלא יאכל אצל ראובן ה\"ז מותר לאכול כו' ע\"כ משום דמהימן דאל\"כ אנן מנא ידעינן אם לא שנאמר דההיא ודאי מיירי בשגילה דעתו מקודם דאיכא רגלים לדבר וידיים מוכיחות דמעיק' היה בדעתו לכך וניחא השתא מ\"ש רבינו בדין זה לפיכך וכו' ואם הדברים כפשטן ק\"ט מאי לפיכך הרי בכלל מאתים מנה ואי מהימנינן ליה לכתחילה שיהא מותר לאכול כ\"ש שאינו לוקה ואולם כפי מ\"ש דבריו מדוקדקים דבדין הקודם מיירי דאיכא רגליי' לדבר וידיים מוכיחות שאמת יהגה חיכו ואח\"כ הוליד מדין זה דאפי' בדליכא רגליים לדבר אינו לוקה משום דאין מלקין מס' וזהו שבדין הקודם דקדק וכתב כיצד המתכוין ובדין זה כתב לפיכך אם נשבע ונז' וחזר ואמר וכו' ולא כתב בדין הקודם לפיכך המתכוין לישבע שלא אצא כו' כנ\"ל אמיתות דעת רבינו ודוק ועיין בתשו' מוהרח\"ש ח\"ג סי' ל\"ב דמ\"ט ע\"א שכתב בפשיטות שנאמן לומר שאמר הרי איני נזיר וטעה לשומעים שאמר הריני נזיר וכתב שזו דבר פשו' בלי חולק ולפי מ\"ש דברי הרא\"ש ורבינו היפך דבריו ומה שהביא ראיה מההי' דסתם נדרי' להחמי' ופי' להקל לפי' אחרון שתפס הרא\"ש לעיק' נראה דשניי' ההיא דהת' שאינו סותר לגמרי מה שהוצי' מפיו וצ\"ע בזה לעת הפנאי ועיין סי' נ\"ג." + ], + [], + [ + "גמר \n בלבו שלא יאכל פת חטים ונשבע סתם כו'. ע\"כ. הכי איתא בפ' שבועות ב' בתרא דכ\"ו וכתבו התוס' ד\"ה גמר בלבו כו' וז\"ל השתא משמע דמקרא קדריש הא דלא מיתסר אלא בפת חיטים דאזלינן בתר דברים שבלב כשאין הפה מכחיש ותימה דבפ\"ד נדרים תנן נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהן של תרומה כו' ובאומר היום ומשום אונס שרו ליה רבנן משמע דלא שרי אלא במקום אונס ואפי' באומר בלבו היום והשתא נמי ליתסר בכל מיני פת אע\"פ שחשב בלבו של חיטין וי\"ל דהתם בע\"ה והכא בת\"ח א\"נ דהכא דסתם פת הוי דחיטין להכי שרי אפי' שלא במקום אונס עכ\"ל והק' מהריב\"ל בח\"ג סי' קי\"ז דלפום מאי דאסיקו התוס' בתירוצם האחרון משמע דבחושב בלבו פת שעורים והוציא פת סתם הוא נאסר בכל מיני פת דאזלינן בתר דברים שבפה וק' מ\"ש מההיא דסו' פרקין דאמרינן כשהשביע משה את ישראל א\"ל קיימו כל התור' על דעתי ואמרי' התם דלהכי קאמר להו על דעתי דאי אמר להו תורה סתם הוו מסקי אדעתייהו תורת חטא' תור' אשם ואמאי לא אמרי' דדברי' שבלב נינהו דתורה סתם כולל כל המצות כולן כדאמרי' הכא גבי פת חיטים ופת סתם דאי לאו דפת חטים אקרי פת סתם היה נאסר בכל מיני פת אפי' שחשב בלבו פת ועיין מה שתי' הלח\"מ ז\"ל בפ\"ב מה' שבועות דשאני גבי משה שאם היו מפרשים מה שבלבם תורת חטאת תורת אשם היה משה מכריחם על כל התורה מה שלא היה ברצונם להכי מהני מה שבלבם לא כן כשאדם נשבע בינו לבין עצמו שאם אמת הוא אומר שחשב בלבו למה לא הוציא הדברים בפיו וכן גבי הנשבע שבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר דאסיק לצפורא גמלא כדי להגזים הדבר נאמן על מה שבלבו ועיין בספר כהונת עולם שתמה ע\"ד הלח\"מ הללו ואין תמיהתו תמיהא לפי מ\"ש ועיין להרב מח\"א ה' שבועות סי' ג' שתי' באופן אחר דשאני תנאי דקום עשה בין תנאי דשב וא\"ת וגם דבריו תמוהים.
ולפקע\"ד נראה ליישב זה בהקדים לבאר כונת התוס' בתי' זה שתירצו דפת חיטים פת שמה שלפ\"ז ק' מאי קמ\"ל תנא דברייתא דקאמר גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מניין ת\"ל לכל אשר יבטא כו' דכיון דפת סתם פת חיטין שמה ומה שחשב בלבו בפיו הוציא מילין מהיכא תיתי לומר דלא חשיבא שבוע' עד דהוצרך הכתוב לומ' לכל אשר יבטא האדם דאין לומר דהיא גופה אתא קרא לאשמועינן דהיכי שמעינן מהאי קרא פת אלא ודאי דתנא הכי קאמר גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מניין כלומר דאף על גב דפת סתם מיקרי של חיטין מכל מקום נימא דכיון דלא הוציא בשפתיו הדברים עצמן לא הוי פיו ולבו שוין והו\"ל כחשב להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין קמ\"ל לכל אשר יבטא והשתא אית לן למימר דדוקא בכה\"ג הוא דרבי לן קרא אבל כשחשב בלבו פת שעורין והוציא בפיו פת סתם אינו אסור בכל מיני פת ואפי' של שעורין דהא לא הוי פיו ולבו שוין.
ומעיקרא דאסיקו התוס' אדעתייהו דפת סתם כולל כל מיני פת ואפי' כשחשב בלבו פת חיטין היה נאסר בפת חיטין הוק' להם מ\"ש מההיא דנודרין להרגין דאמרינן דאי לאו טעמא דאונס לא הוה אזלינן בתר דברים שבלב אבל השתא לפום קושטא אמרי' דכל כה\"ג הוי כפת חיטין ופת שעורין ולא רבי קרא אלא פת חיטין ופת סתם דהוי פת חיטין והשתא ההיא דסוף פרקין קאמר שפיר דמסקי אדעתייהו תורת חטאת ולתורת אשם ואינן נאסרין לא בכל התורה ולא בתורת אשם ובהכי ניחא מ\"ש התוס' בתחילת דבריהם וז\"ל השתא משמע כו' דלכאורה ק' מה הלשון אומרת השתא משמע כאלו לפום קושטא לא משמע הכי ותלמודא היכי הדר מהאי משמעותא. ועוד ק' מ\"ש דהאי דלא מתסיר אלא בפת חיטים דאזלינן בתר דברים שבלב דמשמע דעיקר קרא איצטריך לומר דלא תיתסר אלא בפת חיטין דאי לאו קרא לא הוה אסיר בכל מיני פת והא ליתא דאי לא קרא לא הוה אסיר בשום מין ממיני הפת דהוה אמרי' דפיו ולבו אינן שוין בדבר וכמו שהק' מהריב\"ל בסי' קי\"ז אבל כונתם במ\"ש השתא משמע לומר דלפום תירוצם בתרא אין זו כונת הברייתא אלא באופן אחר היא נדרשת כלומר דהשתא משמע להו דפת סתם הוא כולל כל מיני פת יכולין אנו לפרש כונת הברייתא הכי דעיקר קרא אצטריך לומר דלא תיתסר בכל מיני פת וה\"ק בשפתיים ולא בלב דהא דקאמר קרא דאזלינן בתר בשפתים דהוייא שבו' לאו לגמרי אתמר אפי' כשלבו לא חשיב להוציא בשפתיי' דבר זה וחסר לשון מן הברייתא וכאלו אמר בהדייא הכי ולא כשלבו הפך השפתיים לגמרי גמר בלבו מניין כלו' גמר בלבו בלשון פרטי והוציא בשפתיים לשון כללי שאין הפה והלב מכחישין זה את זה מניין שגם באופן זה שאתה הולך בתר מחשבת הלב ולא בתר דברים שבפה ת\"ל אשר יבטא כו' ונמצא לפי זה דכולה ברייתא אתא לומר דשפתיים דקרא לאו דוקא כלומר דלא אזלינן לעולם בתר שפתים דכשהלב והשפתיים מכחישין זה את [זה] לא אזלינן לא בתר הלב ולא בתר השפתיים וכשהלב פרטי והשפתיים כללי אזלי' בתר הלב ולא בתר השפתיים וזה הפי' ניחא להו בדברי הברייתא לפום מאי דמשמע להו השתא דפת סתם מיקרי פת כולל טפי מלומר דברייתא ה\"ק בשפתיים ולא בלב כלומר דלהכי קאמר קרא בשפתיים לומר דבעינן שיהיו השפתיים מוסכמים עם הלב ולא בלב דקאמר היינו פרטי ובפיו הוציא לשון כללי מניין שחלה השבועה ולא נאמר שהרי אין פיו ולבו שוין ת\"ל כו' דזה דחיקא להו לומר טפי בלשון הברייתא.
ואולם לפום מאי דתירצו בתירוצם בתרא דפת חיטין פת שמה עכ\"ל דהשתא הדרי' לפרושי כוונת הברייתא דה\"ק בשפתיים ולא שגמר להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין כלומר דאז לא אזלינן בתר שפתיים דמכחישין זה את זה גמר להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מניין דאזלינן בתר שפתיים ולא אמרינן אין פיו ולבו שוים כיון שלא הוציא לשון השבועה כמו שחשב בלבו ת\"ל לכל אשר יבטא." + ] + ], + [], + [ + [ + "שורש נשבע שלא יאכל ואכל כל שהו מי \n שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית כו'. הנה נא הואלתי לבאר שורש זה במי שנשבע שלא יאכל אי אוסר עצמו אפי' בכ\"ש נמי עיקרא דהאי מלתא תנן בר\"פ שבו' שתים בתרא די\"ט ע\"ב שבו' שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר\"ע א\"ל לר\"ע היכן מצינו באוכל כל שהו שחייב שזה חייב א\"ל ר\"ע היכן מצינו במדבר ומביא קרבן ע\"כ.
וראיתי להרמ\"ל שכתב וז\"ל ויש לדקדק במחלו' זה דלא ימנע אם בלשון בנ\"א אכילה היא בכל שהוא מ\"ט דרבנן והלא בנדרים ושבו' אין אנו הולכין אלא אחר לשון בנ\"א ואם בלשון בנ\"א סתם אכילה אינו אלא בכזית מ\"ט דר\"ע דאמר דאף אם אכל כ\"ש חייב ולומר דפליגי אם בלשון בנ\"א אכילה היא בכזית או בכל שהו דבר זה לא ניתן ליאמר כלל ואפשר דע\"כ ל\"א דבנדרים אמרינן אזלינן בתר לשון ב\"א אלא כשלשון תורה אינו חולק על לשון ב\"א אך כשלשון תורה חולק אז לא אזלינן בתר לשון ב\"א כי אם בתר לשון תורה ומש\"ה ס\"ל לרבנן דמי שנשבע שלא יאכל אינו חייב עד שיאכל כזית ור\"ע ס\"ל דאזלינן בתר לשון ב\"א אף במקום שהוא היפך לשון תורה ומש\"ה חייב אף באוכל כ\"ש ושוב דחה זה מההיא דירוש' רפ\"ז דנדרים אמר רבי יוחנן בנדרים הלך אחר לשון ב\"א אמר רבי יאשיה הלכו בנדרים אחר לשון תורה מה נפיק מביניהון קונם יין שאיני טועם בחג על דעתיה דר\"י אסור בי\"ט האחרון ע\"ד דר' יאשיה מותר ע\"כ ואין ספק דקי\"ל כר' יוחנן וכמו שפסק הר\"ן וברפ\"ד דערכין די\"ט אמרינן דאורייתא קיבורת כולה בנדרים הלך אחר לשון ב\"א אלמא אזלינן בתר לשון ב\"א אף לקולא ואינו שוקל אלא עד האציל וא\"כ איך יתכן דרבנן ס\"ל דאזלינן בתר לשון תורה ועוד דאף ר' יאשיה לא אמרה כי אם לחומרא דהיינו היכא דלשון תורה אוסר יותר מלשון ב\"א אבל לקולא לא אמרה וכדאיתא התם בירוש' וכו' והנראה אצלי דהכא טעמייהו דרבנן לאו משום דאזלינן בתר לשון תורה אלא משום דמסתמא זה לא אסר על עצמו אלא כשיעור איסורי תורה ולא יותר מאיסורי תורה וא\"ת אי משום ה\"ט בקונמות נמי נימא דמסתמא זה לא אסר על עצמו כי אם כשיעור איסורי תורה ואילו בדכ\"ב אמרינן דבקונמות דברי הכל בכל שהו לא קשיא משום דבשלמא כשהזכיר לשון אכילה דבלשון תורה הוי כזית בזה הוא דאמרינן דאף דבלשון בני אדם הוי בכל שהו מ\"מ אמרינן שזה דעתו היה אסתם אכילות שבתורה משום האומדנא שכתבנו שאין דעתו לאסור על עצמו יותר מאיסורי תורה אבל בקונמות כיון דלא הזכיר אכילה אף דאיכא אומדנא לא מהני כלל משום דכיון דלא הזכיר אכילה הוי כמפרש כל שהו עכ\"ל.
ואחרי התאבקי בעפרות זהב לו ושאלת המחילה הראויה לעוצם רבנותו יש לתמוה טובא לעניות דעתי בכל דבריו הקדושים ז\"ל. כי הנה לפי מה שהעלה הרב ז\"ל דסתם אכילה בלשון ב\"א היא בכלשהו אלא משום דהכא איכא אומדנא דאין אדם אוסר ע\"ע טפי משיעור איסורי תורה מש\"ה ס\"ל לרבנן דלא אזלינן הכא בתר לשון בני אדם אלא אזלינן בתר כונתו ודעתו א\"כ נמצא לפי דבריו ז\"ל דאומדנא זו אלימא טובא לדע' רבנן למיפק לשון ב\"א לעשותו לשון תורה ואף דבעלמא כשלשון תורה חלוק מלשון בני אדם אזלינן בתר משמעות לשון ב\"א הכא דאיכא אומדנא כזו דרשינן לשון הדיוט כלשון תורה וכיון דיש כח באומדנא זו לסרס לשון ב\"א ללשון תורה איך לא יהיה כח באומדנא זו לעשות דבר הסתום כמפרש דבקונמות שלא הזכיר לשון אכילה ואיכא אומדנא זו דאין אדם אוסר עצמו טפי משיעור איסורי תורה היה לנו לומ' טפי דכמפרש כזית דמי דמסייע לנו האומדנא הזו ולא היה לנו לומר דכמפרש כל שהו דמי דבשלמא אם היינו מוצאין לשון קונם בתורה שהוא בכל שהו היה מקו' לומר דלא אזלינן בתר האומדנא אבל כיון דבלשון זה לא מצינו בתורה אם הוא בכל שהוא או בכזית ובלשון ב\"א אנו דנין למה לא יהיה כח באומדנא הזו דאין אדם אוסר ע\"ע טפי משיעור איסורי תורה לומר דכמפרש כזית דמי דאם האומדנא מהני למיפך לשונו שהוא היפך לשון תורה איך לא מהני לפרש לשונו הסתום כאלו הוא מפורש לסייע אל האומדנא.
גם במ\"ש הרב בתחילת דבריו דלומר דפליגי רבנן ור\"ע אם בלשון ב\"א אכילה היא בכזית או בכל שהו זה לא ניתן ליאמר כלל כו' הדבר מתמיה מה עול מצא הרב בזה שדחאו בשתי ידים שהרי מצינו כיוצא בזה דאפליגו בפרק ד' נדרים ד\"ל ע\"ב גבי הנודר מן הנולדים אי מותר בילודים דלר\"מ מותר בילודים משום דס\"ל דבלשון בני אדם לא מקרי נולדים אלא העתידין להוולד ורבנן ס\"ל דאסור בילודים משום דלדידהו לשון נולדים בלשון ב\"א כולל הוא נולדים כבר ועתידין להוולד כדאי' התם ובפרק הנודר מן המבושל דנ\"א ע\"ב אפליגו נמי חכמים ורשב\"א גבי דג שאני טועם דלרבנן דרשב\"א לפי מה שפי' הרא\"ש שם ס\"ל דבלשון בני אדם משמע בין גדול ובין קטן ולרשב\"א משמע ליה דדג בלשון ב\"א לא משמע אלא גדול דוקא ועיין להטור בסימן רי\"ז יע\"ש.
גם במ\"ש הרב ואפשר דע\"כ לא אזלינן בתר לשון ב\"א אלא היכא דלא הוי היפך לשון תורה כו' ושוב דחה דבר זה מדברי הירוש' דאפליגו בזה ר\"י ור\"י וקי\"ל כר' יוחנן ועוד דרבי יאשיה לא אמרה אלא לחומרא וכו' יש לתמוה למה לא אמר עוד דבש\"ס דידן ברפ\"ו דנדרים מבואר דר\"י ור\"י ל\"פ אלא מר אמר כי אתריה ומר אמר כי אתריה ודכ\"ע ס\"ל דאזלינן בתר לשון ב\"א אף כשהוא היפך לשון תורה וכמבואר שם וכ\"כ הריב\"ש בהדיא בסי' ר\"ז בד\"ה אין צ\"ל בנדון זה יע\"ש גם במה שהכריח עוד הרב מההיא דריש ערכין דאמרינן קיבורת כולה דאורייתא כו' יש לתמוה למה זה הביא הרב ראיה זו על שמו והלא התוס' ז\"ל בשנים ובג' מקומות בתלמוד הביאוה ועיין בדבריהם בפרק הערל דף ע\"א ע\"א ד\"ה והני מולין נינהו כו' שכתבו וז\"ל אבל במקום שלשון ב\"א חלוק מלישנא דקרא בנדרים הלך אחר לשון ב\"א כמ\"ש בפרק האומר משקלי מדאוריית' היד עד הפרק בנדרים הלך אחר לשון ב\"א עכ\"ל וכ\"כ בריש פסחים ד\"ה כדתנן כו' וכ\"כ בע\"ז פרק א\"מ דכ\"ז ע\"א ד\"ה אלמא כו' יע\"ש ועוד אני תמיה על הרב וגם על התוספות למה לא הביאו ראיה מאותה שאמרו בפ' בתרא דיומא דע\"ו ותירוש חמרא הוא והתניא הנודר מן התירוש מותר ביין כו' ולאו חמרא הוא והכתיב זנות יין ותירוש וכו' אלא דכ\"ע תירוש חמרא הוא ובנדרים הלך אחר לשון ב\"א ע\"כ הרי מבואר דאפי' דבלשון תורה תירוש חמרא הוא כיון דבלשון ב\"א לאו חמרא הוא אלא מיני מתיקה דוקא אזלינן בתר לשון ב\"א ואסור בכל מני מתיקה ומותר ביין וראיה זו מבוארת טפי מההיא דערכין דהכא לשון ב\"א חלוק מלשון תורה לגמרי דלא דמו אהדדי כלל משא\"כ בההיא דערכין דדמו קצת כמבואר ואפ\"ה אזלינן בתר לשון ב\"א ולא בתר לשון תורה ועיין להר\"ן והרשב\"א בפרק הנודר מן הירק דנ\"ה ע\"ב שכתבו דאיתא בתוספתא דהנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין ודגרסינן עלה בירוש' כמ\"ד הלך אחר לשון ב\"א ברם כמ\"ד לא הלכו בנדרים הלך אחר לשון ב\"א התורה קראה אותו תירוש תירושך זה יין עכ\"ל כו' יע\"ש ויש לתמוה על שהביאו הדברים בשם התוספתא והירוש' ולא הביאוהו מש\"ס דילן פרק בתרא דיומא דע\"ו וכמדובר ושוב מצאתי להרב מגילת ספר בחלק הלאוין דקכ\"ט ע\"ב וע\"ג עמד בזה יע\"ש וצ\"ע.
ודרך אגב בעומדי בזה עם מורי הרב הכולל כמהר\"י נוניס הי\"ו כה הראני מ\"ש התוספו' בנדרים פרק הנודר מן הירק דנ\"ה ע\"א ד\"ה וכפרוץ הדבר שכתבו וז\"ל פסוק הוא בד\"ה כו' ואי דגן כל מיני דאידגן משמע למה ליה למכתב כל תבואת שדה ונהי דדגן דכתיב באורייתא לא משמע אלא ה' המינים מיהו ההוא דדברי הימים משמע כל מילי דאי בלשון ב\"א משמע כל מילי דמידגן ההוא נמי משמע כל מילי עכ\"ל דמשמע לכאורה מדבריהם דלשון נביאים ולשון ב\"א כי הדדי נינהו ודוקא לשון תורה הוא דחלוק מלשון ב\"א ולכך כתבו אי בלשון ב\"א משמע כל מידי דמידגן ההוא דדברי הימים נמי משמע כל מילי אם זו היתה כונתם הנה סוגיא זו דפרק בתרא דיומא הויא תיובתיהו שהכריחו מקרא דנביאים דזנות יין ותירוש כו' דתירוש חמרא הוא ואמרי' עלה דבנדרי' אזלי' בתר לשון ב\"א דתירוש לאו חמר' הוא והוא נר\"ו הוק' לו עוד ממ\"ש התוס' עצמן שם בר\"פ הנודר מן המבושל דמ\"ט ע\"א ד\"ה ר\"י וז\"ל לא הוי ראיה גמורה דבנדרים הלך אחר לשון ב\"א עכ\"ל הרי דבלשון אותו הנביא עצמו שכתבו התוס' הכא דאי בלשון ב\"א כל מידי דמדגן משמע אף בלשון הכתוב נמי משמע הרי כתבו ז\"ל התם דיש לחלק בין לשון ב\"א ללשון הכתוב בנביא דלשון תורה לחוד ולשון ב\"א לחוד ובנדרים הלך אחר לשון ב\"א והרשב\"א בחי' שם בר\"פ הנודר מן הירק כתב וז\"ל מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר כו' וא\"ת ומאי קושיא דהא ר\"ע ל\"פ בדגן דאורייתא דלכ\"ע אינו אלא ה' המינים וי\"ל דהאי קרא לא בלשון תורה קא משתעי אלא בלשון עם הארץ ובלשון שהיו מביאי המעשרות מדברים עכ\"ל ומ\"ש דהאי קרא לא בלשון תורה קא משתעי וכו' נראה דמשום דבהאי קרא כתיב ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש דבלשון תורה לא מצינו אלא מעשר דגן תירוש ויצהר ולא מצינו דבש בתורה בהדי המעשרות לכן הכריח דהכתוב הזה מספר בלשון שהיו מביאי המעשר מדברי' ומביאין מעשרותיהן ודוק ועפ\"י דברי הרשב\"א הללו ממילא נוחין ג\"כ דברי התוס' דכונתם דמאחר דהכתוב הזה משתעי בלשון ב\"א אם איתא דבלשון ב\"א דגן כל מילי דאידגן משמע ל\"ל למכתב כל תבואת השדה הא כיון דכתיב ברישיה דקרא ראשי' דגן הרי כל תבואת השדה בכלל וברור.
ואיך שיהיה מבואר יוצא מדברי התוס' דפ' הערל ושאר מקומות שכתבו כמ\"ש הרמ\"ל דאף היכא דלשון תורה הוי הפך לשון ב\"א אזלינן בתר לשון ב\"א אמנם מה שהעלה הרב ז\"ל דהכא טעמייהו דרבנן דר\"ע דלא אזלי בתר לשון ב\"א הוא משום דהכא איכא אומדנא דאין אדם אוסר על עצמו טפי מאיסורי תורה לא נחה דעתי דעת הדיוט בזה דא\"כ בקונמות נמי הול\"ל דלא אסר על עצמו אלא בכזית דכיון דאיכא אומדנא זו טפי הול\"ל דכמפרש כזית דמי ולא כמפרש כל שהו דאם בנשבע שלא אוכל דבלשון ב\"א הוא בכל שהו משום אומדנא זו שבקינן לשונו ואזלינן בתר כונתו כ\"ש בקונמות דאין לשונו היפך כונתו דהול\"ל דאינו אלא בכזית ואף שהרב כתב דשאני לשון אכילה דבלשון תורה מיהא שיעורו בכזית מ\"מ קשה דמה יושיענו לשון תורה ללשון ב\"א ועוד שהרי איכא איסורי תורה דלא כתיב בהו לשון אכילה ואפ\"ה לא מחייבי אלא בכזית וכמו שאכתוב לקמן בפרט זה ד\"ה והנה יע\"ש.
כי ע\"כ נלע\"ד יותר נכון מה שרצה הרב ז\"ל לומר מעיקרא דרבנן ור\"ע קמפלגי אי לשון אכילה סתמא בלשון ב\"א הוי בכזית או בכל שהו דומיא דמאי דאפליגו ר\"מ ורבנן בלשון הנולדים בלשון ב\"א אי ילודים בכלל או לא וכן כי ההיא דאפליגו רשב\"א ורבנן בנודר מן הדג אי גדול בכלל בלשון ב\"א כמש\"ל וגם התוס' בפרק הערל דע\"א ע\"א ד\"ה והני מולין ובריש פסחים ובע\"ז פרק אין מעמידין דכ\"ז ע\"א ד\"ה אלמא כתבו דיש לשונות בני אדם שאינן מבוררין והתנא לומד אותם מלישנא דקרא כדיליף לנודר מן האור דאסור באור דכוכבי' מקרא דכתיב הללוהו כל כוכבי אור וכן בנודר מן המולין דמותר במולי א\"ה דלא מקרו מולין כדכתיב כי כל הגוים ערלים יע\"ש וא\"כ ה\"נ דוכוותא איכא למימר דרבנן ילפי לשון אכילה בלשון ב\"א שאינו מבורר מלשון אכילה של תורה שאינה אלא בכזית ור\"ע לא יליף מלשון תורה הכא דס\"ל כיון דמפרש חייב סתם נמי כמפרש הוא כנלע\"ד ועיין לקמן בפרט זה ד\"ה והנה יע\"ש.
ויש להסתפק בנשבע שיאכל ואכל כל שהו אי מיפטר מידי שבועתו בכל שהוא לרבנן דר\"ע נמי מי נימא כי היכי דלענין נשבע שלא יאכל ילפי רבנן מאיסורי אכילה דלא מחייב אלא בכזית ה\"נ לענין נשבע שיאכל ילפי מחיובי אכילה שבתורה כחיוב אכילת מצה בליל פסח דלא מיפטר מחיובו עד שיאכל כזית כמבואר בדברי רבי' רפ\"ו מה' חו\"מ ובדברי הטור ומרן בא\"ח סימן תע\"ה וה\"נ לענין חיוב אכילת ק\"פ שנינו בפרק האשה דפ\"ט ע\"א לעולם נמנין עליו עד שיהא כזית לכל א' וא' ועוד שנינו שם דצ\"א ואפי' חבורה של מאה שאינן יכולין לאכו' כזית אין שוחטין עליהן ולפי מ\"ש רבינו בפ\"ב מה' ק\"פ הלכה ג' אפי' חבורה של מאה ואין כל אחד מהן יכו' לאכו' כזית אין שוחטין עליהן ולפי מ\"ש רש\"י בכזית לכולם לבד שוחטין עליהן יע\"ש וכן לענין חיוב מצות אכילת בשר הקדשים דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם נראה מדברי רבינו בפ\"י מה' מע\"הק הט\"ו שצריך שיגיע לחלקו של כל כהן כזית ועיין להרב מוצל מאש בח\"א סימן נ\"א ע\"ג ד\"ה בענין יע\"ש באופן דבכל חיובי אכילת מצוה שבתורה בעי' נמי כזית לצאת ידי חובתו וא\"כ ה\"נ בנשבע שיאכל איכא למימר דלא מיפטר ידי שבועתו עד שיאכל כזית או\"ד בנשבע שיאכל איכא למימר דאף רבנן מודו לר\"ע דבכל שהו מפטר נפשיה מידי דהוי אנשבע שיאכל ואכל דברים שאינן ראויין לאכילה דמפטר מידי שבועתו אפי' באכילת נבלות ועפר כמ\"ש רבינו לקמן בפ\"ה הלכה ה' והיא שיטת הרי\"ף והר\"ן בדשי\"א כמ\"ש מרן כ\"מ שם ונ\"ט דכשנשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא ידי חובתו ה\"נ מסתמא מסיק אדעתיה דבאכילה כל שהו יצא ידי חובתו והשתא ניחא דנקט תנא דמתניתין פלוגתייהו דר\"ע ורבנן בנשבע שלא יאכל ולא נקט לה בשאוכל כמו שהתחיל למתני' שבועה שאוכל ושלא אוכל וכו' משום דבנשבע שיאכל אף רבנן מודו לר\"ע דאם אכל כל שהו דמפטר מידי שבועתו איברא שאין זה הכרח כ\"כ דאיכא למימר דאפי' פליגי נמי בשאוכל נקט פלוגתייהו בשלא אוכל לאשמועינן חידושא לר\"ע דלא מבעיא בשאוכל דאיכא למימר דבכל דהו אכילה בעי למפטר נפשיה אלא אפילו בשלא אוכל דליכא להאי טעמא ס\"ל דחייב בכל שהוא וא\"נ בשלא אוכל איכא חידושא דאע\"ג דאיכא חיוב מלקו' אפ\"ה מחייב ר\"ע בכל שהו.
ואת זה ראיתי להרב מוצל מאש ח\"א סימן ט\"ז דף י\"ג ע\"ב שכתב וז\"ל אמנם יש להסתפק לענין שבועה אם נשבע אדם שיאכל ככר זה ואכלו מעט מעט בשהיות רבות אם קיים שבועתו עכ\"ל והנראה בכונתו ז\"ל דלהכי נקט ספק זה בנשבע שיאכל ככר זה דנשבע על אכילת כל הככר משום דבנשבע שיאכל סתם פשיטא ליה דלא מפטר עד שיאכל כזית ובבת אחת דומיא דשבוע' שלא אוכל דלא מחייב עד שיאכל כזית ובבת אחת לרבנן דר\"ע דילפי לה מאיסורי אכילות שבתורה וה\"נ לדידהו בנשבע שיאכל ילפינן מחיובי אכילות שבתורה כחיוב אכי' מצה בליל פסח וכיוצא דלא מפטר מחיובו עד שיאכל כזית וא\"כ כי היכי דבחיובי אכילות שבתורה בעינן שיאכל כזית בכדי א\"פ ואם אכל ביות' מכדי א\"פ לא יצא י\"ח ה\"נ בנשבע שיאכל סתם לא מפטר מחיוב שבועתו עד שיאכל כזית ובבת אחת אבל אם אכלו ביותר מכדי א\"פ לא יצא י\"ח אמנם בנשבע שיאכל כל ככר זה דלא אמר אכילה סתם אלא פירש אכילתו ע\"כ הככר כל כה\"ג אפשר דאפי' אכלו הככר בשהיות רבות הרי קיים שבועתו שהרי אכל כל הככר או\"ד אפי' בכה\"ג נמי בעינן שיאכלינו כשיעור אכילה דהיינו שכל כזית וכזית ממנו יאכל אותו בכדי א\"פ אבל כשאכלו מעט מעט בשהיות רבות שלא אכל כל כזית ממנו בכא\"פ אפי' אכלו כולו לא קיים שבועתו דאכילה כזו לא מקרי אכילה כלל והוא נשבע לאוכלו והא לא אכלו ואם זו היתה כונתו נמצא דמפשט פשיטא ליה בנשבע שיאכל ואכל כל שהוא דלא מפטר מידי שבועתו עד שיאכל כזית ואין דבר זה ברור כ\"כ לע\"ד דשפיר איכא למימר דבנשבע שיאכל ל\"פ רבנן ור\"ע ולכ\"ע באכל כ\"ש מפטר מידי שבוע' דומיא דנשבע שיאכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה דמשום דלדידיה אחשביה אכילה מפטר נפשיה בהכי ה\"נ אכל כ\"ש גלי דעתיה דאוכל כ\"ש קאמר וכמפרש כ\"ש דמי ולפי צד זה נלע\"ד דכ\"ש אם נשבע שיאכל ככר זה אע\"ג דלא מצי פטר נפשיה עד שיאכל כל הככר אם עומד כולו בפניו כמ\"ש הטור ומרן בסימן רל\"ח מיהו מצי לאוכלו בשהיות רבות דהא חשיבא לדידיה אכילה כי האי אכילה והרי קיים שבועתו דומיא דנשבע שיאכל ואכל עפר דפטור.
האמנם ממ\"ש הטור ומרן שם בסימן רל\"ח דהנשב' שיאכל ככר זה מקצתה נמי במשמע דנשבע ע\"כ כזית וכזית ממנה שיאכלנה והן הן דברי הרא\"ש בספ\"ג דשבועות וז\"ל אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זה כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה הילכך כיון שאכל ממנה כזית חייב דמקצתה נמי במשמעות השבועה ומיהו כולה נמי בכלל השבועה ואכל אכילה ואכילה דידיה נשבע דהכי קאמר שבועה שלא אוכל שום אכילה ממנה וכן הדין באומר שבועה שאוכל ככר זה מקצתה נמי במשמע וחייב לאכול את כולה ואם נשרף מקצתה חייב לאכו' את השאר כדי לקיים שבועתו עכ\"ל.
הנה מבואר יוצא מדבריהם דשלא אוכל ככר זה שניהן שוין דכונת הנשבע לישבע על שיעור אכילה ואכילה שבככר דהיינו ע\"כ כזית וכזית ממנו שהוא שיעור אכילה שבתורה וכיון שכן מינה נשמע שבכלל שבו' הוא לאוכלן לאכילות אלו כדרך אכילה דהיינו בכדא\"פ דכל היכא דבעינן כזית בעינן נמי שלא ישהא באכילתו ביותר מכדי א\"פ דטפי מכדי א\"פ לא מקרי אכילה וכיון דלשון שאוכל ושלא אוכל דקאמר מפרשינן ליה בשיעור אכילה של תורה דהיינו כזית הכא נמי מפרשינן נמי בשיעור של תורה דהיינו בכדי א\"פ ושמעינן מינה דבין באומר שבועה שאוכל סתמא בין באומר שבועה שאוכל ככר זה צריך שיאכל כל כזית וכזית ממנו בכדי א\"פ דוקא ואם אכל טפי משיעור זה לא קיים שבועתו דאכילה בעי' וליכא וכי תימה א\"כ מה בין נשבע שיאכל ואכל כ\"ש או כזית בכדי א\"פ דלא קיים שבועתו משום דאכילה בעינן וליכא לנשבע שיאכל ואכל עפר דיצא י\"ח שבועתו כמ\"ש הטור ומרן שם בסי' רל\"ח הא אכילת עפר נמי לאו שמה אכילה ואפ\"ה כיון דאיהו אחשביה אכילה קיים שבועתו שפיר הנה החילוק לזה נראה ברור דגבי אכילת עפר על ידי מעשה אכילתו גילה דעתו שפיר דלדידיה חשיבא אכילה אבל הכא באוכל כל שהוא ליכא גילוי דעת דאכי' כל (כי) שהוא לדידיה חשיבא לקרותה אכילה דכ\"ע נמי אכלי כ\"ש מתרמי להו אלא דלא חשיבא אכילה חשיבה לקרותה בשם אכילה ולא קרו אכילה אלא לאכילת כזית וא\"כ מפני שזה אכל כ\"ש אין כאן הכרח לומר דלדידיה חשיבה אכילה לענין לקרות בשם אכילה סתם כמבואר ועיין בחי' מוהר\"ב אנג'יל בריש פ\"ג דשבועות שנסתפק בעיקר ס' זה שנסתפ' ולא העלה דבר ברור יע\"ש.
ולע\"ד הדבר מבואר מדברי הרא\"ש והטור שכתבנו דס\"ל דנשבע שאוכל סתמא לא נפטר מידי שבועתו עד שיאכל כזית דומייא דנשבע שלא אוכל דאי הוה ס\"ל דנשבע שאוכל סתמא אפי' באכל כ\"ש מפטר מידי שבועתו כי נשבע שאוכל ככר זה אפי' נשרף כולה ולא נשאר ממנה אלא משהו נמי מיחייב לאוכלו כיון דבאכי' כ\"ש נמי מפטר מידי שבועתו כי נשבע שיאכל סתם ומלשון הרא\"ש והטור שכתבו דהנשבע שיאכל ככר זה מקצתה נמי במשמע דנשבע על כל כזית וכזית ממנו מבואר דדוקא אם נשאר כזית לקיים שבועתו אבל במשהו לא מיחייב דמשהו לא מיקרי אכילה ואיהו ע\"כ אכילה ואכילה שבככר נשבע הכלל העולה דמדברי הרא\"ש והטור ומרן הללו יש להוכיח לע\"ד שתי הספיקות שנסתפקו הר\"ב אנג'יל והרב מוצל מאש ובנשבע שאוכל סתמא לא מפטר מידי שבועתו עד שיאכל כזית דומייא דשבועה שלא אוכל דבעי' כזית שהרי הם השוו שלא אוכל לשאוכל דבשתיהן שיעור אכילה בעינן לצאת י\"ח שבועתו וכיון דבעינן שיעור אכיל' ממילא נמי בעינן שלא ישהה באכילתן יותר בכדי א\"פ דומייא דכל אכילות שבתורה ובכן בנשבע שיאכל ככר זה לא מפטר מידי שבועתו עד שיאכל כל כזית וכזית ממנו בבת אחת ולא בשהיית שיעור יותר כדי א\"פ כנלע\"ד.
איברא דעדיין אני בעוניי נבוך בעניין זה דמתו' מ\"ש מבואר יוצא דבנשב' שלא אוכל סתמ' וכ\"ש בנשבע שאוכל סתמא דאם אכל כזית בכדי א\"פ חשיב' אכילה כשאר כל אכילות שבתורה דמצטרף אכילות בכדי א\"פ ואף הרב מוצל מאש לא נסתפק אלא אם בשבועה נחמיר טפי לצרף השהיות אפי' ביותר מכדי א\"פ אבל מודה הוא דבכדי א\"פ מצטרף שפיר ככל שאר אכילות שבתורה ולע\"ד האי מילתא צריכה רבה כי לפי שיטת הרמב\"ן והר\"ן בחידושיו לשבועות והביא דבריהם הרב מ\"ל הכא בתחילת דבריו דס\"ל דדוקא בשאר איסורין גזירת הכתוב הוא דחצי שיעור איכא איסור' אבל בשבועה דאיסור הבא מעצמו הוא אם נשבע שלא אוכל כיון שלא נתכוון אלא לכזית פחות מכזית היתר גמור הוא יע\"ש א\"כ לפי שיטתם הלזו איכא למימר דמי שנשבע שלא אוכל סתמא כל שאינו אוכל כזית בבת אחת בלתי שהייה כלל לא מיחייב כלל דע\"כ לא אמרינן בכל איסורי אכילות שבתורה שאם אכל משהו וחזר ואכל משהו דמצטרף האכילות בכדי א\"פ אלא דוקא בהני אכילות דאיכא איסורא מיהא בכל משהו ומשהו דהוא אכיל וכיון דאיסורא מיהא קאכיל מצטרפין כל האיסורין שבכל משהו בשיעור א\"פ להביאו לידי עונש אבל בשבועה דמשום דאיסור הבא מעצמו הוא דאמרינן דכל משהו היתר גמו' הוא א\"כ כיון דבעת אכילת כל משהו היתר גמור קאכיל לא מצטרפין כולן אחר אכילתו לחייבו משום אכילת איסור אפי' בשיעור כדי א\"פ דליכא למימר דאע\"ג דבעת אכילת כל משהו לחודיה היתר גמור הוא מ\"מ כשמצטרפין אח\"ך כל המשהויין במעיו בשיעור א\"פ חזרו כולן ונצטרפו ונעשו חתיכה דאיסורא ומיחייב משום אכילה שבמעיו דהא ודאי ליתא שהרי מבואר הוא בס\"פ גיד הנשה דק\"ג ע\"ב דכל איסורי אכילות לא מיחייב בהו אלא משום אכילת גרונו ולא משום אכילה שבמעיו ומה\"ט אמרו דאם אכל חצי זית חלב והקיאו וחזר ואכלו אע\"ג דבאכילת מעיו ליכא אלא חצי זית כיון דבאכילת גרונו איכא זית שלם מיחייב וכן פסקו הפוסקים יע\"ש ועיין עוד להרב מש\"ל בפי\"ד מה' מ\"א די\"ב שכתב בשם הירוש' דמי שנשבע שלא יאכל פת ועלי קנים ועלי גפנים וכרך את הפת בעלי קנים או בעלי גפנים ואכלן לא מיחייב אלא על אכילת עלי הקנים או עלי הגפנים שנגעו בגרעונו אבל על אכילת הפת לא מיחייב כיון שכרכו בעלי הקנים ועלי הגפנים והם חוצצים ולא נגע הפת בגרונו יע\"ש הרי דאע\"ג דאיכא אכילת מעיו בפת כיון דליכא אכילת גרונו לא מיחייב.
אשר מזה אני תמיה על מ\"ש מרן ב\"י בא\"ח סי' ר\"י וז\"ל ובספר אהל מועד כתוב מטעמת אינה צריכה ברכה אפילו לפניה אלא א\"כ היה שם כשיעור רביעית ובזה השיעור מברכת אע\"ג שאינה בולעת כלום הואיל והחיך טועם עכ\"ל ולא נהירא דברכה לא בטעימת חיך תלייא אלא באכילה תלייא כדכתיב ואכלת וברכת ואכילה היינו הנאת מעיים כדברי הרא\"ש עכ\"ל ויש לתמו' טובא דהרי גבי כל אכילות שבתורה בהנאת גרונו תלייא מילתא ואיך כתב מרן דאכילה היינו הנאת מעיים ומ\"ש בשם הרא\"ש הנה הרא\"ש בפ' היה קורא די\"ד כתב כלשון הזה ומיהו נר' דברכה לא צריך כיון שאינו נהנה בתוך מעיו עכ\"ל ולא כתב משום דאכילה היינו הנאת מעיים כמ\"ש מרן ואפשר דטעמו משום דברכת הפירות וכל דבר לפניו מסקינן בריש פ' כיצד מברכין דנפ\"ל מסברא דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ומשמע ליה להרא\"ש דהנאת מעיים בעינן דחשיבא הנאה גמורה אבל בהנאת גרונו אע\"ג דלעניין אכילות שבתורה חשיבא אכילה הכא לענין ברכה דמסברא הוא דילפינן דאסור אין סברא כ\"כ אלא היכא דאיכא הנאת מעיים דאיכא הנאה גמורה ולא הנאת כל דהו ואפשר דאפי' לעניין ברכה דלאחריו דנפ\"ל מקרא דואכלת ושבעת וברכת בעינן נמי הנאת מעיים דכיון דלא כתיב ואכלת לבד אלא ושבעת כל אכילה דלית בה שביעה לא מיחייב בברכה מן התורה וכמ\"ש התוספות והרא\"ש בפ\"ג שאכלו דמ\"ט ע\"ב אלא דמדרבנן הוא דהצרי' ברכה עד כזית ועד כביצה וכיון שכן אפשר דדרך שביעה בעי' אבל בהנאה כל דהו לא הצריכו ברכה ודוק.
ואיך שיהיה הנה הדבר מבואר דבכל אכילות שבתורה בהנאת גרונו תלייא מילתא כמדובר וכיון שכן משמע לכאורה דלדעת הרמב\"ן והר\"ן בשיטתו דבנשבע שלא אוכל לא מיתסר בחצי שיעור ופחות מכזית היתר גמור הוא דלא משכחת חיובא אלא בשאכל כזית בבת אחת דאיכא הנאת גרונו בכזית בבת אחת אבל אם אכל חצי שיעור וחזר ואכל חצי שיעור אפי' בכדי א\"פ לא מחייב כיון דבכל אכילה היתר גמור קאכיל וכאלו נשבע שלא אוכל כזית בבת אחת דמי ולפי דבריהם אפשר דאף בנשבע שאוכל נמי איכא למימר דלא מפטר מידי שבועתו עד שיאכל כזית בבת אחת בלתי שהיה כלל דאי שהייה כל דהו אין כאן אכילת כזית כיון דבנשבע שלא אוכל לא חשיבא אכילת חצי שיעור אכילה כלל משום דבלשון ב\"א לא חשיב אכילת כל שהו אכילה כלל אפי' לעניין איסורא ה\"נ לענין נשבע שאוכל נמי לא חשיבא אכילת חצי שיעור אכילה כלל לעניין שיצטרפו האכילות בשיעור כדי א\"פ ואם כנים הדברים יש לתמוה על זה מדברי הירוש' שהביאו התוס' והרי\"ף והרא\"ש וכל הפוסקים דהנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח מלקין אותו מיד ואוכל משום דהו\"ל נשבע לבטל את המצוה כיע\"ש ואם איתא למאי דאמרן מאי נשבע לבטל את המצוה איכא הרי יכול הוא לקיים שבוע' ולאכול מצה בליל פסח שהרי לעניין אכילת מצה יכול הוא לפטור עצמו בשאוכל לכזית מצה בשתי אכילות או בשלשה ואינו שוהה באכילתן טפי משיעור כדי א\"פ ונפיק שפיר י\"ח אכילת מצה כמ\"ש הטור בא\"ח סי' תע\"ה והביא דבריו הרב מוצל מאש בסי' י\"ו ולענין חיוב שבועתו לא מיחייב משום דכיון דלא אכלו לכזית בבת אחת לא מיקרי אכילה לענין שבועה כמדובר ואפשר לומר דהנשבע שלא אוכל מצה בליל פסח מסתמא על אכילת חובתו הוא נשבע שלא יאכל לצאת ידי חובתו וכיון דבאכיל' שיעור כדי א\"פ הוא יוצא י\"ח והוא נשבע שלא לצאת ידי חובתו הו\"ל כאלו נשבע בפי' שלא אוכל בשיעור כדי א\"פ ובמפרש לכ\"ע חייב אפי' באוכל כל שהו וכבר מצינו כעין זה להריב\"ש בתשו' סי' תצ\"ה וכמ\"ש מרן מלכא בס' מקראי קדש דק\"פ ע\"א על מה שהוקשה לו להרפ\"ח בסי' תפ\"א וכבר עמדנו בזה לעיל בשרש נשבע בכולל לבטל את המצוה יע\"ש ודוק ועיין למורי הרב נר\"ו בה' יסודי התורה ד\"ד ע\"ב שעמד על מה שנסתפק הרב מש\"ל אם במצות אכילה שבתו' כאכילת מצה וק\"פ וכיוצא אם אכלן שלא כדרך הנאתו אם יוצא י\"ח כי היכי דקי\"ל לענין איסורי אכילה דלא מחייב בשלא כדרך הנאתו.
ומורי הרב נר\"ו הביא ראיה דלא חשיבא אכילה ממ\"ש רבי' בפ\"ה מה\"ש הי\"ח דהנשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתיים הרי זה אסור לאכול מצה בליל פסח ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע שלא יאכל מצה בליל פסח והן הן דברי הירוש' כמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל והשתא אי שלא כדרך הנאתו יוצא י\"ח מצה א\"כ בנשבע סתם אמאי כתב דאינו אוכל מצה בליל פסח היה לו לומר דיאכל מצה שלא כדרך הנאתו דהרי זה לא נשבע אלא שלא יאכל כדרך הנאתו וכן נמי בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח אמאי לוקה ואוכל מצה הא אין זה ש\"ש דהרי יכול לקיים מצות מצה באכילה שלא כדרך הנאתו אלא דאינו יוצא י\"ח מצה זה נ\"ל ראיה נכונה עכ\"ל.
וע\"פ מ\"ש אין ראיה זו נכונה כל כך דאיכא למימר דמ\"ש רבינו דבנשבע סתם אינו אוכל מצה בליל פסח היינו טעמא דאינו אוכל אפי' שלא כדרך הנאתו משום דכיון דבכלל שבועתו שנשבע סתם שלא יאכל מצה נכלל ג\"כ מצה של מצוה היוצא בה י\"ח בפסח ובאותה אכילה הוא יוצא אפי' בשאוכלה שלא כדרך הנאה הו\"ל כאלו פי' בשבועתו שלא יאכל מצה אפי' שלא כדרך הנאתו דכיון דלגבי אכילת מצה חשיבא אכילת שלא כדרך הנאה אכילה כי נשבע שלא אוכל מצה על שם אכילה שבה נשבע וכל שנשבע בפירות שלא יאכל אפי' שלא כדרך הנאתו פשיטא ודאי דאסור ומהאי טעמא בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח אסור לאכול אפי' שלא כדרך הנאתו דהוה ליה כאלו נשבע בפי' שלא יקיים מצות אכילת מצה בליל פסח אלא שאין חילוק זה ברור כ\"כ והאמת יורה דרכו דמדסתם רבי' וכתב דהנשבע שלא יאכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח וכן ממ\"ש דאם נשבע שלא יאכל מצה בליל פסח מלקין אותו ואוכל משום דהוה ליה נשבע שלא יאכל מצה מבואר דאפי' במצות אכילה אם אכלו שלא כדרך הנאתו אינו יוצא בה י\"ח כמ\"ש מו\"ה נר\"ו וכבר הביא עוד שם ראיות אחרות לדבר כיע\"ש ועיין עוד במ\"ש בה' מ\"א דקל\"ז ע\"ג ד\"ה ודע יע\"ש ומדבריו נר\"ו למדנו לנ\"ד ג\"כ ראיה דהנשבע שלא אוכל ואכל כזית בכדי א\"פ חשיבא אכילה ומיחייב דאי לא חשיבא אכילה אמאי בנשבע שלא יאכל סתמא אמרי' דאסו' לאכול מצה בליל פסח ע\"י שהייה בשיעור בכדי א\"פ שיוצא בה י\"ח מצה שהרי זה לא נשבע שלא יאכל ואפי' ע\"י שהייה כלל אלא על אכילת בבת א' הוא דנשבע אלא ודאי דאף בנשבע שלא אוכל נמי אם אכל כזית בכדי א\"פ חשיבא אכילה ואף אאכילה כזו נשבע ואפי' לשיטת הרמב\"ן והר\"ן בשיטתו שכתבו דבנשבע שלא יאכל ליכא איסורא בחצי שיעור שהוא לא נתכוון אלא על כזית ופחות מכזית היתר גמור הוא אפי\"ה כל שאוכל כזית בשיעור כדי א\"פ כיון דבשיעור זה אכלן מצטרפין זה עם זה והו\"ל כאלו אכל כזית כולו בבת אחת ונהנה גרונו בכזית בבת אחת והם לא אמרו דפחות מכזית היתר גמור הוא אלא בשאינו אוכל אחריו בשהיית בכדי א\"פ דאם אכל פחות מכזית וחזר ואכל פחות מכזי' אחר בשיעור כדי א\"פ ודאי דמצטרפין שניהן כאלו אכלן כאחד וחייב ומה\"ט בנשבע שאוכל ואכל כזית בכדי א\"פ יצא י\"ח כאלו אכלן בבת אחת ונהנה גרונו בכזי' ונפטר מידי שבועתו וזה ברור.
ועפ\"י האמור ממילא ג\"כ נפשט מה שנסתפק הרב מוצל מאש בח\"ב סי' י\"ב וז\"ל באוכל אכיל' גסה לעניין קונם ושבו' מה יהיה הדין וכעת לא מצאתי גילוי לזה וצ\"ע עכ\"ל ומדברי התוס' שהביא מורי הרב נר\"ו שם מבואר הדבר דאף לענין שבועה לא חשיבא אכילה שכתבו דאכילה שלא כדרך הנאה לא חשיבא אכילה לענין נשבע שלא אוכל ואכילה גסה ודאי דשלא כדרך הנאה חשיבא כמו שהכריח הרב מש\"ל בפ\"ה מה' יסודי התורה ד\"ה נספק' באוכל דבר איסור אכילה גסה כו' אלא שאני תמיה על הרב מש\"ל במה שנסתפק עוד שם בד\"ה יש לחקור אם במצות אכילת שבתורה כמצות אכילת מצה וק\"פ אם חשיבא אכילה שלא כדרך הנאתן וכתב שלא מצא דין זה בפי' במצות עשה עכ\"ל דמאחר שהוא הכריח מקמי הכי דאין לחלק בין אוכל אכילה גסה לאוכל שלא כדרך הנאה דכולהו לאו שמה אכילה נינהו והביא ראיה מההיא דנזיר דכ\"ג דאמרינן לענין ק\"פ זו שאכלו אכילה גסה ופושעים יכשלו בם ופריך הא רשע קרית ליה פסח מיהא קעביד דש\"מ דבפסח דכתיב ואכלו את הבשר אם אכלו אכילה גסה לא יצא י\"ח יע\"ש א\"כ הרי נמצא בפי' דאין לחלק בין מצות עשה למצות לא תעשה וצל\"ע ומיהו לענין קונם נלע\"ד דאפי' שלא כדרך הנאה חייב כמו שאכתוב לקמן.
ודרך אגב ראיתי עוד להרב מוצל מאש שם שכתב וז\"ל וכן יש לספק לענין מבשל בי\"ט ואכלו אכילה גסה מהו מי איכא איסורא משום מבשל בי\"ט או לא אמנם מסוגיית פ' א\"ע בההיא דאופה מי\"ט לחול דפטור משום אי מקלעי ליה אורחים משמע דלאו שמה אכילה דאי לא אמאי אצטריך לטעמא דאורחים תיפוק ליה דאי בעי אכיל אכילה גסה עכ\"ל ואין מכאן ראיה לע\"ד שהרי כתבו התוס' שם ד\"ה רבה כו' דהואיל דלא שכיח לא אמרינן כו' וכיון דאוכל אכילה גסה אזוקי מזיק ולא שכיח כלל הוא משום הכי לא אמרו אלא משום הואיל ומקלעי ליה אורחים דשכיח טפי ודוק ואפשר דהכא חשיב שכיח דאכיל אכילה גסה כדי שלא יתחייב באיסור עושה מלאכה בי\"ט וכיון דלא נ\"מ השתא לדידן דאית לן הואיל ואי מקלעי ליה אורחי' מידי לעיקר ספק זה שנסתפק הרב לא תקעתי עצמי בזה.
עלה בידינו מכל האמור ומדובר דאין חילוק בין איסורי אכילו' שבתורה לאיסור אכילה שאסר אדם על עצמו ע\"י שבועה דכל שבאיסורי אכילות שבתורה חייב ה\"נ חייב דהיינו כזית ובכדי א\"פ דהתם חייב ה\"נ גבי שבועה חייב וכל שבאיסורי אכילו' שבתורה פטור ה\"נ פטור והיינו אכילה ביותר מכדי א\"פ ואכילת כ\"ש ואכילה גסה ושלא כדרך הנאה דהתם פטור ה\"נ פטור. והנה מבואר בגמ' דדוקא באומר שבועה שלא אוכל דמזכיר שם אכילה אינו חייב אלא בכזית דאין אכילה פחותה מכזית כמ\"ש רש\"י בד\"ה קונמות כמפרש דמי וז\"ל לפי שאינו מזכיר שם אכילה כל שהו קאמר וכן כתב עוד לקמן עלה דאמר ר\"פ מחלוקת בשבועות אבל בקונמות דברי הכל בכ\"ש וז\"ל קונמות כיון דלא מדכר שם אכילה כמפרש כ\"ש דמי עכ\"ל וק' טובא דכיון דטעמייהו דרבנן דאמרו בשבועה שלא אוכל דלא מיחייב אלא בכזית הוא משום דלא מצינו באוכל כ\"ש שיהא חייב א\"כ מה\"ט נמי אפי' אינו מזכיר שם אכילה נמי כמו קונם לא ליחייב עד דאכי' כזית שהרי אפי' איסורין שבתורה דלא כתיב בהו אכילה לא מיחייבי עד דאיכא כזי' שהרי בשר בחלב לא כתיב בהו אכילה דמה\"ט מיחייב אפי' אכל שלא כדרך הנאה כדאיתא בפ' כ\"ש וכמו שפסק רבינו בפי\"ד מה' מ\"א ואפי\"ה לא מחייב עד דאכיל כזית וכמו שמבואר מדברי רבינו שם ברפי\"ד שסתם וכתב דכל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית וה\"נ כלאי הכרם דלא כתיב ביה אכילה ואפי\"ה לא מחייב עד דאיכא כזית ולפי מ\"ש לעי' דפלוגתייהו דרבנן ור\"ע הוא בלשון אכילה של ב\"א אם משמעותו הוא כזית דוקא או לא ורבנן ילפי לה מלשון אכילה של תורה דהוי דוקא בכזית ור\"ע משמע ליה דבלשון בני אדם הוי כ\"ש ניחא דאע\"ג דמצינו בשאר איסורין של תורה דלא כתיב בהו אכילה דאפי\"ה שיעורן בכזית מ\"מ אין ללמוד מהם ללשון קונם של בני אדם כיון דבהנהו ליכא לשון מיוחד דבבשר בחלב כתיב לא תבשל ובכלאי הכרם כתיב פן תוקדש וגלי רחמנא בהו דשיעורן בכזית אבל בלשון קונם של ב\"א מי יימר דשיעורו בכזית.
אמנם לפי מ\"ש הרב מש\"ל דרבנן ור\"ע לא פליגי בלשון אכילה דלכ\"ע לשון אכילה של ב\"א הוא כ\"ש ולפי דברי הרא\"ם שהביא הרב אף בלשון תורה משמעותו הוא כ\"ש אלא דאתא ה' למ\"מ ואפקיה לקרא ממשמעותיה וטעמייהו דרבנן דר\"ע הוא דמשום דאין סברא שיאסור אדם עצמו טפי מאיסורי תורה משו\"ה אית לן למימר דהנשבע נמי לא אסר עצמו אלא כשיעור איסורי תורה א\"כ לפי דבריהם אין הדבר תלוי בלשון אלא בכונת הנשבע וכיון שכן אפי' בקונם נמי דלא הזכיר לשון אכילה הול\"ל דלא אסר עצמו טפי מאיסורי תורה דומיא דאיסו' בשר בחלב וכלאי הכרם דאע\"ג דליכא בהו לשון אכילה אפי\"ה לא מיתסר אלא בכזית וצ\"ע.
ומתוך מימרא זו דרב פפא דקאמר דבקונם אפי' אוכל כל שהו חייב כיון דלא הזכיר לשון אכילה נראה לע\"ד שיש להביא ראיה למה שנסתפק הרב מוצל מאש באוכל אכילה גסה לענין קונם מה יהיה הדין כמ\"ש דבריו לעיל דודאי חייב דכיון דלא הזכיר לשון אכילה אף שלא כדרך הנאה נמי אסו' דבכל דוכתא דממעטי' אכילה גסה אינו אלא היכא דכתיב אכילה ואכילה גסה לאו שמה אכילה ומה\"ט בבשר דחלב וכלאי הכרם דלא כתיב בהו אכילה כתב הרמ\"ל בפ\"ה מה' יסודי התורה ד\"ה נסתפקתי באוכל דבר איסור דחייב כמו שלוקה עליהן אף שלא כדרך הנאתן יע\"ש ונלע\"ד דמכל דכן אתיא קונם דגבי בשר בחלב וכלאי הכרם דלא מיחייב עלייהו בכל שהו אלא בכזית כמבואר מדברי רבינו ברפי\"ד מהמ\"א אפ\"ה מיחייב עלייהו באוכל אכילה גסה ושלא כדרך הנאתן וכל שכן קונמות דמחייב בכל שהו דפשיטא ודאי דחייב נמי באוכל אכילה גסה ושלא כדרך הנאה כנלע\"ד ברור.
אלא דבעיקר אותה סוגיא דפרק כ\"ש דכ\"ד ע\"ב דקאמר אביי דבשר בחלב וכלאי הכרם מחייב עלייהו אפי' אכלן שלא כדרך הנאה משום דלא כתיב בהו אכילה ק\"ל דכי לא כתיב בהו אכילה מאי הוי הא אכילה כל שהו נמי לא חשיבא אכילה כדמוכחא סוגיין וכדמוכח נמי ההיא דר\"פ בתרא דיומא דפ\"א דקאמר מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתוב נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית וכו' וכמ\"ש הרמ\"ל הכא ובפ\"א מה' ח\"ומ ה\"ז דהלמ\"מ למדנו דסתם אכילה אינה אלא בכזית כיע\"ש וכ\"כ הרשב\"א בתשו' סימן תל\"ט ועיין עוד בחולין דק\"ב ע\"א דאמר רב אכל אבר מ\"ה צריך כזית מ\"ט אכיל' כתיבה ביה ואפ\"ה לענין בשר בחלב וכלאי הכרם אע\"ג דלא כתיב בהו אכילה לא מחייב אלא בכזית כאלו כתיב בהו אכילה וכמ\"ש רבינו ברפי\"ד מהמ\"א וכיון שכן לענין שלא כדרך הנאה נמי נימא דלא מחייב עלייהו אלא כדרך הנאה אבל שלא כדרך הנאה פטור דמ\"ש באכילת כ\"ש דפטור וכעת צל\"ע ועיין במ\"ש בענין זה בספרי הקטן שורשי הי\"ם ח\"א שורש איסור שלא כדרך הנאתו בה' יסודי התורה פ\"ה ה\"ח יע\"ש.
ולענין חצי שיעור אם יש איסור בנשבע שלא אוכל ואכ' כ\"ש כשאר איסורין שבתורה דאיכא איסורא בחצי שיעור הנה מדברי רבינו מבואר דאסיר ממ\"ש והרי הוא כאוכ' חצי שיעור מנבי' וטרפות וכיוצא בהן וכמ\"ש הרמ\"ל וכן מבואר מדברי הרא\"ש שכתב בדכ\"ב עלה דאבעיא ליה לרבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה וכן בשבועה שלא אוכל חרצן בכמה וכו' ומסיק הרא\"ש וז\"ל ועלו ב' הבעיות בתיקו ואין נפקותא האידנא באלו ב' הבעיות דאפי' אי דעתיה אכזית קי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה וכן בבעיא דנזיר שאכל חרצן עכ\"ל. גם הטור בסימן רל\"ח כתב דאם נשבע שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה אבל אסור אפי' בכ\"ש וכבר הביא דבריו הרמ\"ל לקמן יע\"ש אמנם הרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א בשיטת כתיבת יד הביא דבריהם הרב קרית מלך רב והר\"ן בשיטתו כתבו דדוקא בשאר איסורין גזרת הכתוב הוא דחצי שיעור איכא איסורא אבל בשבוע' דאיסור הבא מעצמו הוא כיון שלא נתכוון אלא לכזית פחות מכזית הית' גמור הוא וכבר הביא דברי הרמב\"ן והר\"ן בשי' הרמ\"ל וכתב עוד דהר\"ן בפי' ההלכות חזר בו והסכים לסברת רבינו וסיעתו שכתב בפ\"ג דשבועות דבשבועות נמי אעפ\"י שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם הנ\"מ למלקו' ולקרבן אבל כיון דחזי לאצטרופי ולהשלימו לכזית איסורא מיהא איכא דאע\"ג דהתם ביומא מריבוייא דכל חלב מייתינן חצי שיעור הא ודאי ההוא ריבויא לא כתי' אלא גבי חלב ואפ\"ה ילפינן מיניה לכל איסורין משום דפשיטא לן דלא אסריה רחמנא אלא משום דחזי לאצטרופי ולמה לא יהיה דין נשבע השבועות כדין שאר איסורין עכ\"ל.
והנה בשיטת רבינו ודעימיה דס\"ל דחצי שיעור אסור בשבועה כשאר איסורין העלה הרמ\"ל דאין חילוק בין נשבע שלא אוכל סתם לנשבע שלא אוכל כזית או שלא אוכלנה דאפי' דמפרש בשבועתו כזית או כל הככר אפ\"ה אסור בחצי שיעור וכמ\"ש הטור בהדיא דאפי' בשלא אוכלנה דפירושו הוא שלא יאכל כל הככר אפי\"ה אסור בחצי שיעור יע\"ש גם מלשונו של הרא\"ש שכתבנו לעיל מוכח הכי שכתב ואין נפקותא האידנא דאפי' אם דעתו אכזית קי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה ע\"כ הרי שכתב דאפי' אם דעתיה אכזית אפ\"ה אסור בחצי שיעור וכיון דאפי' ידעינן שדעתו אכזית אפ\"ה אסור בחצי שיעור אין ספק דמפרש שדעתו נמי בשבועתו כזית דינא נמי הכי גם מלשון הר\"ן מבואר כן שדימה דין השבועות לדין שאר איסורין משום טעמא דחזי לאצטרופי וכיון דאפילו פי' בשבועות בכזית ס\"ס איכא להאי טעמא כל דחזי לאצטרופי מהי תיתי לחלק בין שבועה סתם לנשבע שלא אוכל כזית ס\"ס גזרת רחמנא הוא דכל דחזי לאצטרופי תיתסר ואפשר דאפי' פירש בשבועתו שאין רצונו ליאסר בחצי שיעור וע\"ת כן קיבל שבועתו אפ\"ה לא משגחינן ביה דמתנה לעבור על דבר תורה הוא והתימא על הרש\"ך שכתב בסימן רל\"ח ס\"ק י\"ב עמ\"ש הטור דבשבועה שלא אוכלינה אסור בכל שהו וז\"ל ולא ידעתי מנ\"ל הא וגם לקמן סט\"ו בשבועה שאוכלינה ונשרף מקצתה אמרי' שאין צריך לאכו' מקצתה שניתותר ומשמע דאפי' איסורא ליכא אם לא יאכל המותר ומדברי הב\"ת ס\"ח מבואר דמדמי לה לחצי שיעור אסור מן התורה ולפ\"ז י\"ל דדוקא בשבועה שלא אוכלינה אסור" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נשבע בכולל לבטל המצוה שבועה \n שלא אוכל תמרים ונבלות וטריפות ואכל כזית נבלה וטריפה חייב כו' שהרי כלל דברים האסורים כו'. הנה דין זה הוא בנשבע לקיים את המצוה דחייל עליה שבועת ביטוי בכולל אמנם בנשבע לבטל המצוה בכולל כתב לקמן בהל' ח\"י וז\"ל נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתיים הרי זה אסור לאכול מצה בלילי הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע שלא לאכול מצה בלילי הפסח אלא כלל עיתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילתה בו מצוה ומתוך שחלה שבועה על שאר הימים חלה על ליל פסח וכן כל כיוצא בזה כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתיים עכ\"ל ועיק' דמילתא דנשבע לקיים את המצוה בכולל איתא בפרק ג' דשבועות דכ\"ג ע\"ב עלה דמתניתין דשבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינן ראויים לאכילה פטור ופרכינן בגמרא הא גופא קשיא אמרת שבועה שלא אוכל ואכל כו' פטור והדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות כו' חייב מ\"ש רישא דפטור ומ\"ש סיפא דחייב הא לא קשיא רישא בסתם סיפא במפרש מפרש גופה תיקשי אמאי מושבע מהר סיני הוא רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ור\"ל אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן אי בסתם ואליבא דר\"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהו כו'.
וראיתי להרב מ\"ל בפירקין הל' ה' שהביא סוגיא זו וכתיב וז\"ל ולפי תירוץ זה דמתרצי רב ושמואל ורבי יוחנן בכולל אפשר דבין רישא ובין סיפא מיירי במפרש אלא דרישא באינו כולל וסיפא בכולל אך התוס' ס\"ל דגם לפי אוקמתא זו דסיפא מיירי בכולל רישא איירי בסתם שכת' ואין להקשות דלוקי כולה במפרש וריש' בשאינו כולל דברים האסורים עם דברים המותרים וכו' והדין עמהם מדלא אמרו אלא כו' משמ' דלא חזרו מאוקמת' קמא דרישא איירי בסתם ומשו\"ה הקשו אמאי אצטריך לאוקומה בסתם לוקמה נמי במפרש ובאינו כולל ותירצו דאי מיירי באומר שבועה שלא אוכל נבלה מאי קאמ' אכל אוכלין שאינן ראויין פטור דמשמע דאם אכל ראויים חייב הא איהו לא נשבע אלא בשאינן ראויים אלא ודאי דמיירי רישא בנשבע סתם ומשום הכי דוקא אכל אוכלין שאינן ראויים פטור משום דמושבע מהר סיני הוא אבל אכל אוכלין ראויין חייב וזה פשוט עכ\"ל. ולע\"ד יש לתמוה ע\"ד התוספות דמה צורך להם לתירוץ זה דבלא\"ה נראה דלא קשיא כלל דמש\"ה לא מצי לשנויי דריש' מיירי במפרש משום דברישא קתני סתמא ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ובכלל שאינן ראויין לאכילה הוי נמי עפר וכיוצא שאינן ראוין לאכילה מצד עצמן לא מצד איסור דרביע עלייהו כנבלות וטרפות וכיון שכן לא מצי לשנויי דרישא מיירי במפרש דא\"כ כי אכל עפר אמאי פטור הרי פירש בשבועתו אף מידי דלאו בר אכילה וכי פריך הש\"ס מעיקרא דקשיא רישא דמתניתין אסיפא לאו משו' דמשמע ליה דכי קתני רישא אוכלין שאינן ראוים לאכילה היינו נבלות וטריפות דוקא אלא משום דמשמע ליה דאף נבלות וטריפות בכלל שאינן ראויים לאכילה הוא וע\"ז פריך דכי אכל נבלות אמאי פטור הא קתני סיפא דחייב מיהו ודאי דאף עפר נמי בכלל אוכלין שאינן ראויין לאכילה הוא.
ובכן ממילא יתיישב מאי דאיכ' למידק תו בשמעתין אמאי לא משני מעיקרא רישא במפרש וסיפ' בסתם וטעמא דרישא דפטור הוא משום דכיון שפי' בהדיא שלא יאכל נבלה אין שבועה חלה עליו מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני וסיפא דקתני חייב הוא משום דכיון דנשבע סתמא שלא יאכל כלל דברים המותרים עם דברים האסורים וחיילא שבועה אף אנבלה בכולל ואי הוה משני הכי תו לא הוה קשיא ליה מאי דפריך תלמודא השתא מפרש גופיה תיקשי אמאי חייב מושבע ועומד הוא וכו' כמובן גם אידך דפריך תלמודא בשלמא לר\"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר\"י בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה והוצרך לומר אלא כדרבא כו' לפי גיר' רש\"י כיע\"ש אי הוה משני הכי דרישא במפרש וסיפא בסתם בפשיטות הוה משני דהן נמי משכחת לה באומר שאוכל סתמא דומיא דשלא אוכל סתמא ולא הוה צריך לשנויי אלא כדרבא כו' מיהו לפי האמור דכי קתני רישא ואכל אוכ' שאינן ראויין לאכילה אף עפר בכלל מש\"ה לא מצי לשנויי דרישא במפרש איירי דא\"כ כי אכל עפר אמאי פטור. ועל דברי התוס' יש לתמוה דאמאי לא הוקשה להם עיקר קושייתם הכי מעיקרא דאמאי לא משני רישא במפרש וסיפא בסתם דאי הוה משני הכי תו לא הוה ק\"ל מאי דפריך השתא מפרש גופיה תיקשי וכו' כדאמרן.
גם אידך דק\"ל בד\"ה רישא בסתם וסיפא במפרש וז\"ל קצת תימא כיון דרישא וסיפא איירו בנבלה וטריפה מ\"ש ברישא נקט אוכלין שאינן ראויין לאכילה ובסיפא נקט נבלה וטריפה עכ\"ל לפום מאי דאמרן נראה דלא קשיא כלל דכי משני רישא בסתם וסיפא במפרש לא איירי רישא בנבלה וטריפה דוקא אלא מיירי בין בעפר בין בנבלה וטריפה וסיפא מיירי בנבלה וטריפה דוקא ורישא קמ\"ל דכי נשבע שלא אוכל הן דברים שאין ראויין לאכילה לא מצד עצמן כעפר ולא מצד איסורא דרביע עלייהו דנבלות וטרפות בכלל שבועתו וסיפא קמ\"ל דאם פי' וכלל דברים המותרים עם דברים האסורים שבועה חיילא אף אנבלה וטריפה אף דמושבע ועומד עליהם מיהו לזה י\"ל דעיקר קושייתם היא דמאן דפריך מפרש גופיה תיקשי דלא ידע דמיירי סיפא בכולל אמאי לא פריך אי במפרש מ\"ש דנקט סיפא נבלה וטרפה לבד ולא נקט כדרישא אוכלין שאינן ראוין לאכילה דאף עפר בכלל איברא דלשון זה שכתבו כיון דריש' וסיפא איירי בנבלה וטריפה כו' משמע דס\"ל דדוקא בנבלה וטריפה מיירי מתני' ברישא ובסיפא ולא איירי רישא בעפר כלל ומתוך כך הוצרכו נמי בדבור שאחריו למה שתירצו דלהכי לא אוקי כולה מתני' במפרש ורישא באינו כולל וסיפא בכולל דהא קתני ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה פטור אבל ראויין חייב כו' ואי הוה משמע להו דרישא איירי אף בעפר בלא\"ה ניחא כדאמרן לעיל וזה תימא לכאור' דפשטא דסוגייא שפיר מצינן למימר דס\"ל דרישא איירי בין בעפר ובין בנבלה וטרפה.
ואפשר דמשמע להו להתוספות דרישא אי אפשר לפרש דמיירי בין בעפר ובין בנבלה וטריפה דא\"כ תפשוט מאי דבעי רבא לעיל דכ\"ב ע\"ב גבי שבועה שלא אוכל עפר בכמה אי בכזית אי במשהו יע\"ש והשתא מדכייל להו תנא לשתיהן כחדא משמע דחד דינא אית להו דבסתם פטור ובמפרש חייב בין בנבלה ובין בעפר וכי היכי דמחייב אנבלה בכזית ה\"נ בעפר דאי שיעורו של זה לאו שיעורו של זה לא הו\"ל למיכללינהו כחדא ודוק עוד כתב הרמ\"ל במאי דמשני ר\"ל אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור כו' וז\"ל והנה כפי אוקמתא קמייתא דמוקי לסיפא במפרש חצי שיעור מצי איירי בין באומר שבועה שלא אוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות בין באומר שבועה שלא אוכל חצי שיעור סתם וקמ\"ל מתני' דשבועה חיילא על חצי שיעור ומש\"ה אם אכל נבלות וטרפות חייב דעבר על שבועתו אך רישא דמיירי באומר שלא אוכל סתם ואינו חייב אלא בכזית לא מתוקמא אלא בסתם ומשו\"ה דוקא אכל אוכלין שאינן ראויין פטור משום דמושבע ועומד הוא וכמ\"ש התוספות אליבא כתירוצא דסיפא מיירי בכולל אך קשה דכפי' ר\"ל לוקמא רישא וסיפא בסתם דאינו מוציא בפי' נבלה אלא דרישא מיירי באומר שלא אוכל סתם דמשמ' כזית ומש\"ה אם אכל כזית מנבלה פטור דמושבע ועומד הוא וסיפא מיירי באומר שלא אוכל חצי שיעור ומש\"ה אם אכל חצי שיעור מנבלה חייב דשבועה חלה על חצי שיעור וכ\"ת ה\"נ דלר\"ל רישא וסיפא איירי בסתם ורישא בשלא אוכל וסיפא בשלא אוכל חצי שיעור הא ליתא שהרי מדברי התוס' מוכח דס\"ל דאוקמתא קמייתא כאן במפרש לא זזה ממקומה וכמו שכתבנו מדלא קאמר אלא כו' והנר' דלר\"ל רישא וסיפא מיירי באומר שלא אוכל חצי שיעור אלא דרישא מיירי באומ' שלא אוכל חצי שיעור סתם כו' ומש\"ה אם אכל חצי שיעור מנבלה פטור דאע\"ג דשבו' חלה ע\"ח שיעור היינו דוקא באומ' שלא אוכל חצי שיעו' מנבלה אבל באומר שלא אוכל חצי שיעור ואכל חצי שיעו' מנבלה פטור משום דאמדינן דעתיה שזה לא נשבע אלא שלא יאכל דבר המותר אבל לא נשבע ע\"ד האסור אעפ\"י ששבועה חלה על אותו איסור ונראה שיש להכריח פי' זה מאידך אוקמתא דר\"ל דמוקי לה בסתם ואליבא דר\"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהו ולפ\"ז רישא דקתני פטור קשיא ולומר רישא רבנן כו' הוא דוחק כו' ולומר דרישא איירי באוכל עפר כו' אבל אם אכל נבלות ה\"נ דחייב באוכל חצי שיעור הא ליתא דמדברי התוס' מוכח דהגמ' ס\"ל דרישא וסיפא איירי בנבלה אשר ע\"כ נראה דלהך אוקמתא רישא וסיפא איירי בנבלה וכולה ר\"ע היא ורישא באומר סתם שלא אוכל ואפי' אכל חצי שיעור מנבלה פטור דלאו דעתיה אנבלה וסיפא איירי באומר שלא אוכל נבלה ואם אכל חצי שיעור מנבלה פטור משום דשבועה חלה ע\"ח שיעור ודע דאותה אוקמתא דמוקי למתני' בכולל ל\"פ בדינו דר\"ל ומודה נמי דאי פירש שלא אוכ' חצי שיעור אם אכל מנבלה חצי שיעור פטור משום דלאו דעתיה אנבלה ואם פירש שלא אוכל חצי שיעור מנבלה חייב משום דשבועה חלה עליו ולקמן נאריך בזה עכ\"ל.
הנה הרב ז\"ל פסקה למילתיה דבין לר\"י ובין לר\"ל כשנשבע שלא יאכל סתם ולא הזכיר נבלה ואפי' אמר שלא אוכל חצי שיעור אם אכל נבלה פטור דאמדינן דעתיה שזה לא נשבע אלא ע\"ד המותר אבל לא נשבע ע\"ד האסור אעפ\"י ששבועה חלה על אותו איסור ועיקר דבר זה לימדו הרב משינוייא דמשני ר\"ל אי אתה מוצא כו' וכמדובר. ויש לתמוה למה זה פסקה למילתיה הרב מאחר שדבר זה תלוי בגיר' הגמ' במסקנא בתר דפריך בשלמא לר\"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר\"י בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת והדר אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכ' ואכל עפר פטור ע\"כ דרש\"י והתוס' והרא\"ש והטור בסימן רל\"ח גרסי אלא כדרבא ומפרשי דהשתא הדר תלמודא ממאי דקאמר מעיקרא דרישא בסתם וסיפא במפרש אלא השתא מתרץ דכולה מתניתין בסתם מיירי ואוכלין שאינן ראויין לאכילה דקתני רישא דפטור כדרבא מפרש כגון עפר שאינו ראוי לאכילה אבל נבלות ראויות לאכילה הן וארייא הוא דרביע עלייהו ותו לא קשיא לר\"י דמשכחת לה בלאו והן אף בשיעור שלם דהא לא אוכל סתם קאמר אם אכל נבלה חייב שהרי כלל בסתמו דברים המותרים והאסורים והן משכחת לה דהא אוכל סתמא קאמר ומקיים שבועתו בדברי' המותרים ואם לא אכל חייב יע\"ש הרי מבואר לפי מסקנא זו דלר\"י אם נשבע שלא אוכל ואכל נבלה חייב משום דנבלה ראויה לאכילה מקרי וכ\"כ הטור בהדייא בסימן רל\"ח יע\"ש ולפי שיטה זו ודאי דאף ר\"ל לא פליג בהכי אר' יוחנן ולדידיה נמי ס\"ל הכי דנבלה ראויה לאכילה הוא ואם נשבע שלא אוכל חצי שיעור סתם אם אכל נבלה חייב ולדידיה נמי רישא דמתני' דקתני ואכל אוכלין שאינן ראויין פטור מיירי בעפר כדמפרש לה ר\"י לפום מסקנא זו ובסיפא דמתני' הוא דפליגי דלר\"י מיירי באומר שלא אוכל סתמא שבזה כולל נבלות וטרפות ושחוטות ולר\"ל מיירי באומר בפי' שלא אוכל חצי שיעור לרבנן ואומר שלא אוכל סתמא לר\"ע והחילוק שבין רישא לסיפא הוא דברישא מיירי בשאכל עפר וסיפא מיירי בשאכל נבלה באופן דלפי המסקנא בין לר\"י ובין לר\"ל כשנשבע שלא יאכל סתם אם אכל נבלה חייב שלא כדברי הרמ\"ל.
מיהו לפי גי' הר\"ן שהביא מרן כ\"מ בהל' ה' והיא היא גי' הרי\"ף ורבינו דלא גרסי אלא כדרבא כו' אלא גרסי הכי משכחת לה בהן כדאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור ופי' הר\"ן כלומר משכחת לה באומר שאוכל סתם דנבלות בכלל לענין שאם אכל נבלות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם סגי אע\"ג דשבועה דלאו אינו אלא בלאו מפורש כדאוקימנ' מתני' במפרש דוקא עכ\"ל יע\"ש אשר מבואר יוצא מדבריו דלפי המסקנא לא הדר תלמודא ממאי דמשני מעיקרא רישא בסתם וסיפא במפרש ואף לפי המסקנא אם נשבע שלא יאכל סתם ואכל נבלה פטור לר\"י לפי שאין נבלות בכלל שבועתו וכבר נתן טעם הר\"ן מה בין נשבע שיאכל סתם דאם אכל נבלה פטור לנשבע שלא יאכל ואכל נבלה דאמרי' שאין דעתו אנבל' וכת' דלפרוקי הך קושיא דקאמר משכחת לה כדרבא כלומר לא דמי מי שנשבע שיאכל למי שנשבע שלא יאכל שמי שנשבע שלא יאכל מסתמא אמרינן שלא נתכוון אלא ע\"ד המותרים הראויים דדברים שאין ראוים לא היה צריך לישבע עלייהו כו' יע\"ש וא\"כ לפי גירסא זו ודאי דאף ר\"ל ל\"פ אר\"י בהא וס\"ל דכל שלא הזכיר נבלה בפירוש אם אכל נבלה חצי שיעור פטור משום דלאו דעתיה אנבלה ולפי שיטה זו לא היה צריך הרב לכל האריכות הזה וללמוד מדר\"ל לר\"ל דאדרבא לפי המסקנא נשמע מר\"י לר\"ל דכי היכי דלר\"י בנשבע שלא יאכל סתם אין נבלה בכלל ה\"נ לר\"ל בחצי שיעור אין נבלה בכלל כל שלא הזכיר בפי' והדברים ברורים ודברי הרב צל\"ע.
ואיך שיהיה הנה מתוך סוגייא זו למדנו דבנשבע לקיים את המצוה בכולל כגון שלא אוכל נבלות וכשרות לר\"י ורב ושמואל דקי\"ל כוותייהו חלה השבועה אף אנבלות מיהו לפי מ\"ש רש\"י במסקנת השמועה בד\"ה ה\"נ אלא כדרבא כו' מבואר יוצא דכי נשבע שלא יאכל נבלו' וכשרות לא חיילא השבועה בכולל אלא לענין שאם עבר ואכל נבלות וטרפות לקי נמי משום בל יחל אבל לענין קרבן שבועת ביטוי לא מיחייב משום דלענין קרבן שבו' בעינן לאו והן וכי נשבע שלא יאכל נבלות וכשרות ליתיה בהן שאם נשבע שיאכל נבלות וכשרות לא חיילא שבועה אנבלו' דבקום עשה לא חייל שבועה בכולל ולא משכחת לה שיחול השבועה בכולל לענין חיוב קרבן שבועה לדעת רש\"י אלא בנשבע סתם שבועה שלא אוכל דאז משכחת לה נמי בהן שאם נשבע שיאכל סתם אם אכל דברים האסורים קיים שבועתו ומ\"ש רש\"י שאם נשבע שיאכל סתם מקיים שבועתו בדברים המותרים דמשמע דבדברים האסורים אינו מקיים שבועתו כבר כתבו התוס' שם דלא פירש הכי אלא משום ר\"ש דלדידי' לא חיילא השבועה אדברים האסורים אפי' ע\"י כולל יע\"ש ואי לאו דמסתפינ' אמינא דכוונ' רש\"י הוא לתת טעם למה בנשבע שיאכל סתם חיילא שבועתו אפי' אדברים האסורים אפילו שהוא בקו' עשה לזה כתב דשאני התם שהוא מקיים שבועתו בדברים המותרים כלומר וכיון דמצי לקיים שבועתו בדברי' המות' לא מיקרי נשבע לבטל את המצו' דע\"כ לא מיקרי נשבע לבטל את המצוה אלא כשאינו יכול לקיים שבועתו אלא ע\"י ביטול מצוה אבל כשיכול לקיים שבועתו בין בביטול מצוה ובין שלא בביטול מצוה שבועה חלה בכולל אף אביטול מצוה ואם אכל דברים האסורים קיים שבועתו וזהו שסיים רש\"י וכתב סתמא ואם לא אכל חייב כלומר שאם לא אכל כלל לא דברים המותרים ולא דברים האסורים חייב כנלע\"ד וחילוק זה צריכין אנו לאומרו לדעת הר\"ן שכתב בפי' הלכו' דשי\"א ע\"א דהנשבע לבטל את המצוה בקום עשה בכולל כגון שיאכל נבלות וטרפות וכשרות לא חיילא שבועה אנבלות וסמוך לזה כתב ומפרקינן משכחת לה בהן כדרבא שאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר משכחת לה סתם שאוכל סתם דנבלות בכלל לענין שאם אכל נבלות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם סגי כו' יע\"ש ולכאורה קשה דכיון דסיים וכתב שאין שבועה בכולל חלה לבטל מצוה בקום עשה א\"כ כי נשבע שיאכל סתם היכי מצי פטר נפשיה בנבלות הרי שבועתו לא חלה בכולל אנבלות כיון שהיא בקום עשה וא\"כ אין שבועתו חלה אלא אכשרות וכי אכי' נבלות היכי פטר נפשיה מיהו לפי האמור ניחא דכי נשבע שיאכל סתמא כיון דמצי פטר נפשיה בכשרות אין כאן נשבע לבטל את המצוה וכיון שכן חלה שבועתו אף אנבלות לענין דכי אכיל מינייהו מיפטר משבועתו וברור.
ודעת רבינו לפי מ\"ש מרן כ\"מ בהל' ה' וכן מבואר מדבריו בדין שלפנינו הוא כדעת הר\"ן ז\"ל דאזיל בתר איפכא משיטת רש\"י דאם נשבע שלא יאכל נבלות וכשרות בפי' חשיב נשבע בכולל וחלה שבועתו אף אנבלות בין לענין חיוב מלקות ובין לענין חיוב קרבן שבועת ביטוי הואיל ומשכחת לה בהן סתמא דהיינו שנשבע שיאכל סתם דאז חלה שבועתו אף אנבלות כדאמרן מיהו אם נשבע שלא יאכל סתמא אין כאן כולל לא לענין מלקו' ולא לענין קרבן ש\"ב דאין נבלות בכלל שבועתו כלל ואם אכל נבלות פטור מכל וע\"פ שיטת הר\"ן ורבינו יתיישב מה שהקשו התוס' בפרק אלו הן הלוקין דכ\"ב ע\"א ד\"ה אמר ליה כגון דאמר שלא אחרוש בין בחול ובין בי\"ט וז\"ל ואכתי ליתיה בלאו והן כדפריך פ\"ב דשבועות כו' ואולי י\"ל דמשכחת לה בהן כגון בעפר תחוח דלית בה חיובא מן התורה באותה חרישה עכ\"ל ולפי שיטת הר\"ן ורבי' לא היו צריכין לזה דבלא\"ה משכחת לה בהן כגון שנשבע שיחרוש סתם דאם חרש בי\"ט נפטר משבועתו כדאמרינן הכא גבי נשבע שלא יאכל נבלות וכשרות דחייל בכולל הואיל ומשכחת לה בנשבע שיאכל סתם ולשיטת רש\"י אם נשבע שלא יחרוש בין בחול בין בי\"ט ליתיה בהן כיון שאינו חל בנשבע בפי' שיחרוש בחול ובי\"ט מיהו אף לשיטת רש\"י י\"ל דודאי הא דאמרינן התם כגון שנשבע שלא יחרוש בין בחול בין בי\"ט לאו דוקא דאמר כי האי לישנא דהא אפי' אמר סתמא נמי שלא אחרוש אף אי\"ט נמי חלה שבועתו דומייא דשלא אוכל סתם דחל נמי אנבלות בכולל לשיטתו אלא דתלמודא הוא דקאמר דמשכחת לה שנשבע בין בחול בין בי\"ט והיינו בנשבע סתמא שלא אחרוש וכעין זה כתבו התוס' הכא בשבועות לשיטת רש\"י גבי מאי דקאמר רבא שבועה שלא אוכל תאנים וענבים דלאו דוקא שחזר ונשבע בפי' אתאנים וענבים דאפי' נשבע סתמא נמי סגי יע\"ש והשתא כיון דבנשבע סתמא מיירי א\"כ משכחת לה נמי בהן בנשבע סתמא שיחרוש דכיון שיכול לקיים שבועתו בחול כי לא חרש כלל לא בחול ולא בי\"ט חייב דומייא דשלא אוכל סתמא דכתב רש\"י דחייל אנבלות הואי' ומשכחת לה בשאוכל סתמא ודוק.
איברא דעיקר קושיית התוס' ז\"ל שם במכות לא קשיא כלל לפי המבואר מדבריהם הכא בשבועות וגם מדברי רש\"י דלענין מלקות לא בעינן לאו והן וא\"כ התם במכות דקאי לענין מלקות אע\"ג דלא משכחת ביה לאו והן חלה שבועתו שפיר בכולל ומיחייב וכבר עמד מתמיה על דבריהם הרב מש\"ל ברפ\"ד מה' שבועות ד\"ה הן אמת יע\"ש ועיין ג\"כ בס' לשון ערומים בדרשותיו דע\"ב ע\"ב יע\"ש ועיין לקמן שגם התשב\"ץ נראה דקאי בשיטה זו יע\"ש ומ\"מ הנר' לע\"ד בזה הוא דהתוס' שם משמע להו דכיון דמילתא דליתיה בלאו והן ומילתא דליתיה בלהבא ומילתא דמצוה שלשתן אמעיטו מקרבן שבועה מקרא דלהרע או להטיב כיון דאשכחן במלתא דמצוה דמשמע ליה לתלמו' דכי היכי דאמעיט מקרבן אמעיט נמי מלאו דבל יחל כדחזינן התם באותה סוגייא דמכות דפריך גבי נשבע שלא יחרוש ביו\"ט והלא מושבע ועומד הוא ולא משני דאע\"ג דמושבע ועומד הוא מ\"מ חלה עליו שבועה לקיים את המצוה לענין בל יחל משמע דס\"ל לתלמודא דכי היכי דמיעטיה קרא דלהרע או להטיב לנשבע לקיים את המצוה דלא חלה עליו שבועה לענין קרבן ה\"נ לא חלה עליו לענין לאו דבל יחל והשתא משמע להו דכי היכי דנשבע לקיים את המצוה משמע ליה לתלמודא דכי היכי דאמעיט קרא מקרבן שבועה אמעיט נמי מלאו דבל יחל ה\"נ מילתא דליתיה בלהבא ומילתא דליתיה בלאו והן נמי כי היכי דאמעיטו מקרבן שבועה אמעיטו נמי מבל יחל ומה שהכרי' הרב מש\"ל דמילתא דליתיה בלהבא לא אמעיט אלא מקרבן מדאמרי' בגמ' דכ\"ה לא אכלתי לקרבן לא הנחתי למלקות יע\"ש הא לא מכרעא לע\"ד לא הנחתי למלקות דקאמר לא משום לאו דבל יחל קאמר אלא משום לאו דלא תשבעו בשמי א\"נ משום לאו דלא תשא אבל משום לאו דבל יחל לא מיחייב כיון דליתיה בלהבא ועוד יש לדחות ראיה הלזו עיין בס' קרית מלך רב בה' שבועות ד\"ה ע\"א ד\"ה עוד כו' וכבר עמדתי ע\"ז עוד בשורש אח\"ע איסור יע\"ש.
ודע דמתוך סוגייא דשבועות לא למדנו דהנשבע לקיים את המצוה בכולל דחלה אשבועה אף אמצוה אלא בנשבע לקיים מצות ל\"ת כאכילת נבלה אבל אכתי לא שמענו בנשבע לקיים מצות עשה כגון הנשבע שיתקע בשופר בכל יום או שיאכל מצה בכל לילה ועבר ולא תקע שופר בראש השנה או לא אכל מצה בליל פסח אי מיחייב משום שבועת ביטוי דמגו דחיילא אשבועה אימי הרשות חיילא נמי אימי מצוה ולכאורה נראה דלפי שיטת הר\"ן ורבינו דמשמע להו דהנשבע שלא יאכל סתם אין נבלה בכלל שבועתו דאמדינן דעתיה שזה לא נשבע על דבר אסור שכבר מושבע ועומד הוא אע\"פ שאם פי' ואמר שלא אוכל נבלות וכשרות חלה שבועתו אף אנבלות מ\"מ כשנשבע סתם אמרי' דאין נבלה בכלל ה\"נ כשיאכל מצה בכל לילה ויתקע שופר בכל יום אמרי' דלא נשבע על שופר של מצוה ועל מצה של מצוה שכבר הוא מושבע ועומד עליהן אמנם לפי שיטת רש\"י ודעימיה שאם נשבע שלא יאכל סתם אף נבלה בכלל אע\"פ שהוא מוזהר עליה ה\"נ כשנשבע סתם אף על שופר של מצוה ועל מצה של מצוה נשבע אלא שראיתי להרב המבי\"ט בח\"א סי' נ\"א שכתב הדבר בפשיטות וז\"ל ונראה שאם נשבע לאכול מצה שנה א' ועבר ליל פסח ולא אכלה חייב משום שבועת ביטוי עכ\"ל וכבר עמדנו על דבריו אלו בשורש נשבע לבטל את המצוה יע\"ש ואפשר דמשמע ליה להרב דהנשבע שיאכל מצה כל השנה או כל יום חשיב כנשבע בפי' אף אמצה של מצוה וכנשבע שלא יאכל נבלות וכשרות דמי ומ\"מ בנשבע בכולל לקיים מצות עשה אפי' אם נאמר דחיילא שבועתו אמצוה לא נ\"מ לענין מלקות מידי דכי עבר על שבועתו אינו אלא בשב וא\"ת וליכא מלקות ואף לענין איסור בל יחל נמי לא נ\"מ לפי שיטת הר\"ן בפ\"ק דנדרים ד\"ח ע\"א והרז\"ה בס' המאור בפ' ג' דשבועות דס\"ל דהנשבע לקיים מצות עשה אף בלאו כולל חל עליה לאו דבל יחל וכבר עמדנו על דבריהם בשורש איסור חל על איסור יע\"ש מיהו נ\"מ אי אמרינן דחיילא שבועה בכולל על הקיום מ\"ע לדעת הר\"ן והרז\"ה ה\"נ לענין חיוב קרבן ש\"ב ולדעת הרמב\"ן והרא\"ש נ\"מ נמי דאם נשבע לקיים את המצוה בכולל חייל עליה לאו דבל יחל דאי לאו דנשבע בכולל לא הוה חייל שבועה כלל כמבואר מדברי הרמב\"ן בס' המלחמות בפ\"ג דשבועות ומדברי הרא\"ש שם ובפ\"ק דנדרים ד\"ח ע\"א יע\"ש ועיין בס' התשב\"ץ בח\"א סי' ק' דנ\"ג ע\"ב ד\"ה והרביעי דמפשט פשיטא ליה נמי כמ\"ש המבי\"ט יע\"ש.
והטור בי\"ד סי' רל\"ח כתב וז\"ל נשבע שלא יאכל נבלות וטרפות אינה שבועה עכ\"ל נראה לכאורה שדעתו כדעת הרמב\"ן והרא\"ש אביו דהנשבע לקיים את המצוה לא חלה עליו שבועה כלל ואפי' לענין בל יחל דאי לשי' הר\"ן והרז\"ה הרי חלה עליו שבועה לענין בל יחל כמבואר בדברי הר\"ן שם בפ\"ק דנדרים ד\"ח ע\"א כיע\"ש ולפ\"ז יש לתמוה על מ\"ש מרן בב\"י שם על דברי הטור וז\"ל ומ\"ש שלא אוכל נבלות וטרפות אינה שבועה פשוט שם והטעם משום דהוי נשבע לקיים את המצוה דפטור משבועתו זאת מפני שמושבע ועומד מהר סיני הוא עכ\"ל דכיון דלדעת הר\"ן והרז\"ה חלה שבועתו לענין בל יחל לא היה לו לכתוב שדבר זה פשוט הוא אלא הי\"ל לומר כדעת הרא\"ש והרמב\"ן ושוב ראיתי דהא לא קשייא כלל דאף הרז\"ה והר\"ן לא כתבו דהנשבע לקיים את המצוה חלה עליו שבועה לענין ב\"י אלא בנשבע לקיים מצות עשה אבל הנשבע לקיים מצות לא תעשה אף הר\"ן והרז\"ה אזלי ומודו דלא חלה עליו כלל ואפי' לענין ב\"י ואף שדברי הר\"ן סתומים קצת הדבר מבואר בדברי הרז\"ה בפ\"ג דשבו' שכתב וז\"ל וכן הנשבע לקיים מצות ל\"ת אין עליו שום אונס שבועה שאין עליו בביטול המצוה מחמת השבועה לא קרבן ולא מלקות והיינו דאמרי' בסוף מכות דכ\"ב ולחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביו\"ט התם מי קא חיילא שבועה מושבע ועומד הוא כו' כלומר ואין איסור השבועה חל על איסור המצוה לפי שאין איסור חל על האיסור ובנשבע לקיים מצות עשה השבועה והנדר חלים עליו למלקות אבל לא לקרבן לפי שאינו בלאו והן לא מיעטיה קרא אלא מקרבן דכתיב ביה להרע או להטיב ושפיר דמי לכתחילה למעבד הכי כדאמרי' בנדרים מנין שנשבעין לקיים את המצוה כו' עכ\"ל הרי שכתב בהדייא דלקיים מצות לא תעשה לא חלה עליו שבועה כלל לא לקרבן ולא למלקות אבל נשבע לקיים מ\"ע חלה עליו לענין מלקות והדבר מבואר דז\"ש דנשבע לקיים מ\"ע חלה עליו לענין מלקות לאו דוקא שאין מלקות בעובר על המצוה בשב וא\"ת אלא לענין עונש לאו דבל יחל קאמר דכיון דחלה עליו שבועה מיחייב בלאו זה ומה שיש לעמוד בדברי הרז\"ה והר\"ן הללו כבר עמדנו עליהם בשורש איסור חל על איסור יע\"ש.
ועפ\"י האמור מינח ניחא לי מאי דקשה לכאורה דלפי שיטת הר\"ן דשבועה חלה עליו לקיים המצוה לענין בל יחל אמאי אין שבועה חלה על שבועה כמו ששנינו בפ\"ג דכ\"ו ע\"ב שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל אינו חייב אלא אחת יע\"ש מיהו לפי האמור ניחא דמה\"ט לא חיילא שבועה שניה משום דבשבועה ראשונה איכא לאו דבל יחל ולקיים מצות ל\"ת אין שבועה חלה כלל ודוק ועיין להר\"ן בנדרים די\"ז ע\"ב ד\"ה תנן יש נדר כו' ודוק ומ\"מ אכתי יש לגמגם על דברי מרן ב\"י שלא היה לו לכתוב שדברי הטור הם פשוטים מתוך סוגייא דשבו' כיון דמהתם ליכא ראיה דאין שבו' חלה כלל על קיום מצות ל\"ת ואפי' לענין מלקות ולא היה לו להביא אלא אותה סוגייא דמכות דכ\"ב דמשם באר'ה דאף לענין מלקו' לא חלה השבועה לקיים את המצוה וכמ\"ש הרז\"ה בספר המאור ודוק.
וראיתי בס' כהונת עולם שם בסי' רל\"ח שכתב על דברי הטור וז\"ל לכאורה תמהני דהך אוקמתא דכולל דברים המותרים עם דברים האסורים אידחייא בגמ' ומסקינן אלא כדרבא כו' וא\"כ במפרש שלא אוכל נבלה ושחוטה לא חלה כיון דליתיה בהן כו' ונראה דלק\"מ דמ\"ש דלא משכחת לה בהן ומש\"ה במפרש שלא אוכל נבלה ושחוטה אינו חייב היינו לענין חיוב קרבן כו' ואה\"נ דאיסורא איכא כמ\"ש הרא\"ש והר\"ן בפ' קמא דנדרים אההיא דאשנה פרק זה כו' להרא\"ש איכא איסורא ולהר\"ן איכא משום בל יחל וכדמייתינן לקמן ולפ\"ז צ\"ל דמאי דנקט הטור ברישא אינה שבועה לאו דוקא דאה\"ן דאיסורא איכא ומיהו פשט הלשון משמע דאינה שבועה כלל קאמר הטור ובסיפא הוא דאיכא איסורא וחיילה השבו' אפי' בסתם משום כולל וכעת זו לא שמענו לשום פוסק ומיהו לא תיקשי ליה ממ\"ש שם הרא\"ש אביו שם בנדרים דאיסורא איכא דיתכן שיפרש כפי' הר' אליעזר שהביאו שם התוס' דהיינו דקא פריך והלא מושבע ועומד מה\"ס הוא ואיסור עובר שבועה ליכא כלל ומ\"מ קשיא לי על הש\"ך סק\"ה דפשיטא ליה דלא צריך התרה לענין חולה ולא זכר שר דברי הר\"ן שכתב בהדייא דאיכא איסורא משום בל יחל ודקדוק לשון מרן בשולחן הזהב שבא הוא עליו ג\"כ נראה כהר\"ן מדנקטיה לענין קרבן וצ\"ע עכ\"ל ודבריו תמוהים דמ\"ש דלהרא\"ש איכא איסורא בנשבע לקיים את המצוה ואיך כתב הטור דאינה שבועה כלל הא ל\"ק כלל דמבואר הוא מדברי הרא\"ש שם כדברי הטור דאיסור שבועה ליכא עליו כלל זולת איסור מזכיר שם שמים ובהא לא עסיק הטור ז\"ל.
גם מ\"ש דלהר\"ן איכא משום ב\"י ליתא שכבר כתבנו דאף הר\"ן לא כתב דאיכא משום בל יחל אלא בנשבע לקיים מצות עשה כההיא דאשנה פרק זה אבל בנשבע לקיים מצות ל\"ת כנשבע שלא יאכל נבלות אף הר\"ן אזיל ומודה דליכא משום בל יחל כלל וכמבואר בסוגייא דמכות שכתב הרז\"ה בס' המאור ובכן ממילא לא קשייא מה שהקשה הרב על דברי הש\"כ בסק\"ה דשפיר כתב הרב דחולה שנשבע שלא יאכל נבילה כיון דאיכא פקוח נפש ומוזהר הוא על שמירת הנפש דלא חלה עליו שבועה דהו\"ל כנשבע לבטל את המצוה ואינו צריך התרה ואם הוא בריא ונשבע הו\"ל נשבע לקיים מצות ל\"ת ואינו צריך התרה דלא חלה עליו שבועה שכבר הוא מושבע ועומד וכבר כתבנו שאף הר\"ן אזיל ומודה דכל כה\"ג ליכא משום בל יחל גם מ\"ש עוד דכי נשבע בכולל חיילא השבועה אפי' בסתם לדעת הטור לענין איסורא ושזו לא שמענו לשום פוסק אמת הוא שלפי מ\"ש הר\"ן לדעת הרי\"ף והיא גם היא שיטת רבינו כל שנשבע סתם שלא יאכל אין נבילה בכלל וכי אכיל נבלה פטור משום דאמדינן דעתיה דלא אסר עליו נבלה שכבר אסורה עליו וכמ\"ש מרן כ\"מ בהל' ה' אמנם לפי מ\"ש רש\"י בפי' הסוגייא בד\"ה ה\"ג כו' מבואר הוא דכי נשבע שלא יאכל סתם חיילא עליה שבועה אף אנבלה בין לענין בל יחל בין לענין קרבן שבועה משום דהא איתיה בלאו והן אמנם בנשבע בפי' שלא יאכל נבלות וכשרו' חיילא עליה שבועה אף אנבלות לענין בל יחל אבל לענין קרבן שבועה לא מיחייב הואיל וליתיה בהן והטור דקאי לענין איסור בל יחל שפיר כתב דאם נשבע בפי' שלא יאכל נבלו' וכשרות דחיילא עליה שבועה בכולל וזה מבואר ודבריו צ\"ע.
ובנשבע לבטל את המצוה בכולל שכתב רבינו לקמן בהל' י\"ח דשבועה חלה עליו כתב מרן כ\"מ דהכי איתא בירוש' בפ\"ג שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה ע\"כ וכתב הר\"ן ז\"ל אסור לאכול מצה בלילי הפסח משום דשבועה חלה לבטל את המצוה בכולל בשב וא\"ת מגו דחיילא אכל ימות השנה חיילא נמי אליל פסח ועל שבועה שלא אשב בצל סוכה כתב אע\"ג דגבי מצה מקרי כולל כי אמר שלא אוכל מצה סתם אין הדבר כן בסוכה לפי שבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם וכל לחם שהוא מצה קרי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה וכך לולב וזהו ששנינו בשבועת שוא שלא לעשות סוכה שלא לעשות לולב כו' ע\"כ ומדברי רבינו שכתב שלא ישב בצל סוכה לעולם נראה שהוא מפרש דירוש' לאו דוקא הוא וכי קתני שבועה שלא אשב בצל לוקה היינו דוקא במפרש ואומר בצל סוכה של מצוה עכ\"ל ולכאורה משמע מדברי מרן דרבינו מודה להר\"ן בחדא ופליג עליה בחדא דבמצה סתם מודה לו להר\"ן דאף מצה של רשות בכלל אמנם בסוכה סתם דס\"ל להר\"ן דהוי דוקא סוכה של מצוה בהא פליג עליה וס\"ל דאף סוכה של רשות בכלי סוכה סתם ולפ\"ז נראה דאם נשבע שלא יאכל מצה סתם או שלא ישב בצל סוכה סתם לדעת רבינו חשיב נשבע בכולל ואסו' לאכו' מצה של מצוה ואסור לישב בסוכה של מצוה ואם זו היתה כונתו ז\"ל ק\"ט דא\"כ למה לו לרבינו לומר שנשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתיים או נשבע שלא לישב בצל סוכה לעולם דמבוארים דבריו דדוקא כשאמר שנה או שנתיים או לעולם הוא דחשיב נשבע בכולל אבל אם אמר שלא יאכל מצה סתם או שלא ישב בצל סוכה סתם לא חשיב נשבע בכולל אלא הו\"ל כנשבע על מצה של מצוה או על סוכה של מצוה וכבר תמה עליו בזה הלח\"מ בפ\"ג מה' נדרים ה\"ו וכתב דאדרבא רבינו מודה להר\"ן בסוכה סתם דחשיב סוכה של מצוה ופליג עליה במצה סתם דלדעת הר\"ן אף מצה של רשות בכלל ולדעת רבינו אין מצה של רשות בכלל אלא מצה של מצוה דוקא דומייא דמצה אלא שהוקשה לו מ\"ש רבינו בפ\"א מה' שבועות דהנשבע שלא ישב בסוכה בחג הסוכות ושלא יאכל מצה בליל פסח חשיב שבועת שוא דמשמע דאם לא הזכיר חג הסוכות וליל פסח לא לקי משום שבועת שוא דחשיב כנשבע בכולל והוא היפך דבריו כאן ונדחק הרב לומר ואולי מ\"ש בפ\"א לאו דוקא שלשון הנודר כן וצ\"ע עכ\"ל. ולא ידעתי למה לא הוקשה לו להרב לח\"מ לפי דרכו מדברי רבינו שלפניו שם בה' נדרים שכתב דהאומר הרי המצה בלילי הפסח אסורה עליו אפי' שבועה נמי חלה עליו דהו\"ל נשבע בכולל וכיון שמדבריו בפ\"א ושם בפ\"ג מה' נדרים משמע כן הי\"ל להרב לומר שדברי רבינו שכתב כאן בפ\"ה לאו דוקא דסמי חדא מקמי תרתי.
והנראה לע\"ד בדעת רבינו ובהכי נתיישבו דברי מרן כ\"מ הוא זה דלדידיה משמע ליה דהנודר ממצה סתם וכן הנודר שלא ישב בצל סוכה סתם כל שלא אמר שנה או שנתיים או לעולם אין מצה של מצוה ואין סוכה של מצוה בכולל עד שיפרש כונתו ודעתו שאף על מצה וסוכה של מצוה נשבע דסתמא אנו אומדין דעתו שלא נשבע ע\"ד שהוא מושבע ועומד מהר סיני וכעין זה כתב מרן כ\"מ בהל' ה' דלדעת רבי' והר\"ן הנשבע שלא יאכל סתמא אין נבלה בכלל כיון שכבר הוא מושבע ועומד כמש\"ל אעפ\"י שאם נשבע בפי' שלא יאכל נבלות וכשרות חיילא שבועתו אף אנבלות כיע\"ש.
וכבר הר\"ן בדשי\"ד עלה דמתני' דנשבע לבט' את המצוה כתב ג\"כ בשם הרמב\"ן דהירוש' סובר שהנשבע סתם שלא יאכל אם אכל נבלות חייב שהם סוברים שהנשבע סתם דעתו על האיסורין ומפני שהן סוב' כן אמרו שהנשבע שלא יאכל מצה סתם שדעתו אף לילי הפסח אבל אנן דקי\"ל שהנשבע שלא יאכל אילו אכל נבלות פטור שאין האיסורין בכלל שבועתו אפשר שאין לו לאוכלה בלילי הפסח יע\"ש ואין ספק לע\"ד כי זו היא סברת רבי' ומפני כן כתב רבינו הכא שנשבע שלא יאכל מצה שנה וכן שלא ישב בצל סוכה לעולם דאלו נשבע סתמא יכו' לומר שלא כיוין אמצה של מצוה ולא על סוכה של מצוה אבל כשאמר שנה או שנתיים הו\"ל כפי' בהדיא אף מצה וסוכה של מצוה דבכלל שנה הוי י\"ט של פסח ואלו אין דעתו על מצה של מצוה לא הי\"ל לומר שנה או לעולם שזה מבואר שדעתו אף על המצוה והשתא ניחא נמי מ\"ש רבינו בפ\"ג מה' נדרים ה\"ו גבי נדרים חלים ע\"ד מצוה שאמר הרי המצה בלילי הפסח אסורה עליו הרי ישיבת הסוכה בחג הסוכות אסורה עליו כו' דאלו אמר סתמא ולא הזכיר ליל פסח וחג הסוכות אף בשבועות חלה השבועה שאם הנשבע אמר שכונתו על מצה ועל סוכה של מצוה חלה שבועתו בכולל ובהכי ניחא נמי מ\"ש בפ\"א ה\"ו גבי נשבע לבט' את המצוה שאמר שלא ישב בסוכה בחג הסוכות כו' דאלו נשבע סתמא לא חשיב שבועת שוא אלא או רשות לחוד או כולל וחלה שבועתו שפיר ומ\"ש בפרקין הל' ט\"ו הנשבע לבט' את המצוה כיצד כגון שנשבע שלא יעשה סוכה כו' ולא פי' בחג הסוכות נלע\"ד דלשון זה דלא יעשה סוכה משמע ליה לרבינו דמשמע טפי עשיית סוכה של מצוה דאיכא מצוה בעשייתה כמו שנראה מדברי רבינו בפי\"א מה' ברכות ה\"ח והתוספו' בפרק התכלת כתבו דבירוש' פ' הרואה הצריכו לברך אעשיית סוכה יע\"ש אבל בסוכה של רשות לא שייך לשון עשיה אלא לשון ישיבה אם אין דרכו לעשות בעצמו ועוד דכיון שכבר ביאר דבריו רבינו בפי\"א מה' ברכות ובפרקין הל' ח' ובפ\"ג מה' נדרים דכל שלא אמר בפי' בחג הסוכות לא חשיב נשבע לבט' את המצוה לא הוצרך רבינו לבאר דבריו ג\"כ שם וסמך אמ\"ש באלו המקומות וזה ברור ועיין למרן ב\"י בסימן רט\"ו שכת' בשם הכולבו דהנודר להתענות ב' וה' סתם ואמר אלו הייתי יודע שהיה י\"ט חל בהם לא הייתי נודר בטל נדרו ואין צריך התרה וכ\"כ שם הר\"ב פרישה בשם הר\"א ממיץ וז\"ל נדר להתענות חדש אומרים לו הרי בזה החדש שנדרת יש י\"ט ושבת וא\"ל לא נתכונתי בהם אפי' להתיר א\"צ דברים כי הני שמוכיחין הוי דברים עכ\"ל ומדברי רבינו שכתב כאן נשבע שלא יאכל מצה שנה כו' משמע דפליג אהר\"א ממיץ וס\"ל דכל שאמר שנה והדבר ידוע שבתוך השנה יש יו\"ט ודאי שאף אי\"ט כיוין ואינו יכו' לומר שלא היה דעתו אי\"ט ודוק.
ועפ\"י האמור בדעת רבינו ממילא נוחים גם כן דברי מרן כ\"מ דאיהו מפשט פשיטא ליה בדעת רבינו כמ\"ש דכל שנשבע סתם שלא יאכל מצה או שלא ישב בסוכה יכו' לומר שלא כיוון אלא על מצה וסוכה של רשות ולכך הצריך שיאמר שלא יאכל מצה שנה כו' וכן שלא ישב בצל סוכה לעולם דסתמא לאו אמצה וסוכה של מצוה נשבע ופליג אהר\"ן בין במצה סתם ובין בסוכה סתם דלדעת הר\"ן מצה סתם הוא כולל אף מצה של מצוה וסוכה סתם אינו אלא סוכה של מצוה ולדעת רבינו סוכה ומצה סתם אינו אלא ש\"ר כמדובר מיהו הרב הוקשה לו לדעת רבינו דמדברי הירוש' משמע דסוכה סתם בלשון בני אדם הוא סוכה של מצוה כמו שהכריח הר\"ן מל' הירוש' ובהא לא אשכחן דפליג גמרא דידן אדברי הירוש' לזה הוצרך מרן לומר דלדעת רבינו לשון הירוש' לאו דוקא כו' דסיפא גבי סוכה סמיך ארישא מיהו בעיקרא דמילתא דס\"ל להירוש' דהנשבע שלא יאכל מצה סתם חשיב נשבע בכולל ואסור לאוכלה בלילי הפסח פשיטא ליה למרן ז\"ל דרבינו פליג וס\"ל כמ\"ש הרמב\"ן דגמרא דידן פליג על הירוש' ופסק כגמרא דידן ומש\"ה הצריך שיאמר שנה או שנתיים כן נלע\"ד נכון בדעת רבינו ז\"ל ודוק.
וראיתי להלח\"מ שם בפ\"ג מה' נדרים שהקשה עוד בדברי רבינו דהנשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח וכן שלא ישב בחג הסוכות וכן הנשבע שלא יניח תפילין אמאי חשיב ליה נשבע לבט' את המצוה נימא דחשיב נשבע בכולל דמגו דחייל שבועתו אשאר ימי החג חייל נמי אלילה ראשונה שהרי אינו חייב במצה ובסוכה אלא בלילה הראשונה בלבד וכן בתפילין נימא מגו דחייל אשבתות וימים טובים חייל נמי אשאר ימים והרב מתוך קושיא זו הכריח בדעת רבינו כמ\"ש הר\"ן דסוכה סתם בלשון בני אדם אינו אלא סוכה של מצוה וכן במצה סתם וכן בתפי' סתם ס\"ל נמי דכשאדם נשבע סתם אינו אלא אשעת חיובא לבד יע\"ש ולפי מ\"ש בדעת רבינו דאדרבא במצה ובסוכה סתם ס\"ל דאינו אלא של רשות דוקא ולא של מצוה כמבואר מדבריו בפ\"א ה\"ו ובפ\"ג מה' נדרים ה\"ו ואין מצה וסוכה של מצוה בכלל שבועתו עד שיפרש בשעת חיובא וכמ\"ש מרן כ\"מ צריך לומר דמ\"ש רבינו בלילי הפסח וכן בחג הסוכות אין כונתו שנשבע בלשון זה אלא הן הן דברי רבינו שהנשבע נשבע בפי' שלא יאכל מצה בעת שהוא חייב לאכו' ושלא ישב בסוכה בעת שהוא חייב לישב בסוכה וכן כשנשבע שלא להניח תפילין נשבע בפי' בעת שהוא חייב להניח ורבינו הוא שביאר לנו שהנשבע נשבע לבט' את המצוה בפי' כגון שנשבע לבט' מצות אכילת מצה בלילי הפסח שאנו מצווין באכילת מצה בלילי הפסח ור\"ל בכל לילה ראשונה שבכל חג הפסח וכן במצות ישיבת הסוכה בחג הסוכות שאנו מצווין בו ודוק ואפילו תימה שלשון זה שכתב רבינו הוא לשון הנשבע בעצמו אין כאן כולל דכיון דאכי' ראשונה שבליל פסח וישיבת הסוכ' הראשו' שבלילי חג הסוכות הוא מצוה עליה ומושבע ועומד הוא ואי אפשר לאכי' שניה של רשות וכן לישיבה שניה של רשות בלא ישיבה ראשונה ואכי' ראשונה של מצוה ואין כאן כולל וכמ\"ש הרב פר\"ח בה' פסח סימן תפ\"ה וז\"ל ואי קשיא מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא וכי היכי דברישא חיילא שבועה דמגו דחיילא אכל ימות השנה חיילא נמי אמצה אף בסיפא נמי מגו דחיילא אטפי מכזית ליחול נמי אכזית קמא דחיובא לאו מילתא היא דכיון דאי אפשר לכזית בתרא בלא כזית קמא ואכזית קמא מושבע ועומד מהר סיני הוא אין כאן שבועה דאין שבועה חלה על שבועה וכשהוציא שבועה מפיו שלא לאכו' מצה בליל פסח לוקה בין אכל בין לא אכל עכ\"ל.
גם הרב מהרימ\"ט חי\"ד סימן מ\"ז כתב וז\"ל ואין לומר מגו דחיילא אלאחר שישא בת בנים שאין בדבר איסור חיילא נמי קודם שישא דכיון דמ\"מ צריך לישא בת בנים הרי נעקרה שבועתו ותו לא חיילא אף אלאחר מכאן דאין לומר דמגו דחיילא לאחר שאכל כזית מצה ולאחר שאכל סעודת סוכה אלא ודאי הא ליתא כלל עכ\"ל גם בספר תמים דעים סימן רמ\"ה כתב בשם הראב\"ד דהעומד בליל פסח ונשבע שלא יאכל מצה סתם אין שבועה חלה עליו וכ\"כ הרש\"ך בח\"מ סימן ע\"ג סס\"ק י\"א יע\"ש. גם מהרש\"ך בח\"א סימן פ\"ב כתב דהנשבע לשרת לראובן שנה אחת ואח\"כ נשבע לשרת לשמעון שנתיים דהשניה לא חלה כיון דמושבע ועומד לראובן שנה אחת דכיון דבשנה ראשונה לא חלה ה\"נ בשניה לא חלה שאי אפשר לקיים שבועתו כלל עכ\"ל ועיין בספר קול יעקב בלשונות הרמב\"ם ד\"ל ע\"א כי שם הביא לשון מהרש\"ך ז\"ל ודוק.
ובכן יש לתמוה על מרן החבי\"ב דבי\"ד סימן רל\"ז הגהת ב\"י סוף אות כ\"ה כתב הפך זה ולא זכר שר דברי רבו שכתב בהפך וכמ\"ש וכבר תפס עליו בזה הרב כהונת עולם סימן רל\"ח דצ\"ו ע\"א יע\"ש. וראיתי בספר הנז' שתמה על סברת מהרימ\"ט שהרי הריב\"ש בסי' שצ\"ה כתב בהדיא דאפי' עומד בלילי הפסח ונשבע סתם שלא יאכל מצה דחל עליו שבועה בכולל במגו דחל אמצה דרשות דשאר ימים שאחריו וכן דקדק עוד מתשובת הר\"ן שהביא מרן ב\"י בסימן רל\"ח והביא דבריו הרב המפה שם בס\"ו שכתב וז\"ל הנשבע לקדש אשה פ' אם תרצה עד הפסח ואח\"כ נשבע שלא לקדשה שבועה שניה חלה ע\"י כולל שהרי אינו מחוייב לקדשה רק כשתרצה עד הפסח ומתוך שחלה" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש וי'ו כללא או פרטא היו \n חמשה תובעין אותו כו' חייב ע\"כ אחד ואחד כו'. הנה מרן בכ\"מ פ\"ד מה' נדרים ה' י\"א כתב דרבינו פסק כרבי יאודה אליבא דר' יוחנן דס\"ל דוא'ו כללא הוי אבל בלא וא'ו פרטא הוי וגריס בגמ' כגי' התוס' דגי' רש\"י אינה מכוונת דהיאך אפשר שולא לך בוא'ו יהיה יותר פרטא מלא לך בלא וא'ו יע\"ש והלח\"מ תמה עליו שהרי בפ\"ז מה' שבו' ה' יו'ד כתב רבינו דבין אמר לא לך בין אמר ולא לך חייב ע\"כ או\"א וכ\"כ ג\"כ בהל' י\"ב גבי גזלה ואבידה יע\"ש.
ולע\"ד אפשר להליץ בעד מרן דמשמע ליה בדעת רבינו דאף לרבי יאודה לא חשיב וא'ו כללא אלא דוקא כי דייק בלישניה ואמר לכולן ולא לך בוא'ו דאז איכא למימר דלהכי דייק למימר כי האי לישנא לכלול את כולן בשבועה ראשונה דוא\"ו מוסיף הוא וכללא קא כייל את כולן אבל כי שינה לשונו ואמר על אחד מהם לא לך בלא וא'ו אז גילה דעתו דלאו דוקא הוא ולא דייק בלישניה למימר בוא'ו לכללא דא\"כ מ\"ט קא כייל להני ולא כייל להך בהדייהו אלא ודאי דלאו לכללא קא מכוין וסירכיה דלישניה נקיט ואזיל וכיון שפרט לכ\"א ולא כללן להתחייב ע\"כ אחד הוא מכוין כנלע\"ד ליישב דעת מרן. ומיהו הא ק\"ל בדברי מרן במה שדחה גי' רש\"י באומרו שהיאך אפשר שולא לך יהיה יותר פרט מלא לך בלא וא'ו כיע\"ש דאטו לדידיה מי ניחא דהא לפי גי' התוספו' נמי לר\"מ אליבא דשמואל ס\"ל דולא לך בוא'ו חשיב פרטא טפי מלא לך בלא וא'ו ותיקשי ליה דהיאך אפשר דבר זה. והתוספות לא דחו גי' רש\"י מכח סברא זו שכתב מרן דהא ודאי לא מכרעא דהא איכא נמי ר\"מ אליבא דשמואל דס\"ל נמי הכי אלא הם ז\"ל דחו גי' רש\"י משום דלפי גירסתו אזלא הך סוגיא דהכא אליבא דר' יאודה בתר איפכא מסוג' דזבחים כיע\"ש וא\"כ מהך טעמא הו\"ל למרן לדחות גיר' רש\"י ולא מכח הסברא דהא לא מכרעא כמדובר וצ\"ע. והלח\"מ שם בפ\"ד דנדרים כתב שדעת רבינו לפסוק כמ\"ד דבין בוא'ו בין בלא וא'ו כולהו פרטא הוי אלא דס\"ל דהוא'ו התפסה נמי הוי ולכן באומר שאיני נהנה לזה ולזה קאמר רבינו שם דאם הותר הראשון הותרו כולן יע\"ש ומה שיש לדקדק לפי דבריו ממ\"ש רבינו בפט\"ו מה' מעה\"ק גבי ההיא דכזית וכזית וכן ממ\"ש בספ\"ד מה' גרושין גבי ושאלו בשלום פ' כו' כבר עמד בו הרב בני יעקב בדקמ\"א ע\"ג וע\"ד ויישב דבריו על נכון יע\"ש.
ובס' שער יוסף בתשו' סימן יו'ד דל\"ד ע\"ד עמד מתמיה ע\"ד הלח\"מ דלפי דעתו דפוסק דבין בוא'ו בין בלא וא'ו פרטא הוי איך מצינן למימר דכשאמר לזה ולזה תלאן זה בזה הא קי\"ל דוא'ו פרטא הוי ומופרדי' זה מזה הם וע\"כ דהש\"ס התם לפי גירסת הרא\"ש בפ\"ד דנדרי' מפרש ההיא מתני' דנדרי' דוא'ו כללא הוי לר\"ש ולא פרטא אמנם אנן דקי\"ל כרבי אי אפשר לומר דהאומר לזה ולזה תלאן זה בזה עכת\"ד יע\"ש. ולע\"ד הא לא ק\"מ דהתליה זה בזה אינו תלוי בפרטא או בכללא דמאי דחשיב פרטא באומר ולא לך או ולא לזה לאו משום יתורא דוא'ו הוא דהא בלא וא'ו נמי חשבינן ליה פרטא אלא לישנא יתירה דהוצרך לפרט כל אחד ולא אמר סתמא שאין לכם בידי או שאיני נהנה לכם הוא דמשמ' לן דחשיב פרטא והוא'ו דמייתר מורה על התליה וההתפסה והו\"ל כאלו פי' שבועה לכ\"א ובלבד שיהיה תלוי שבועתו של זה בשבועתו של הקודם ומש\"ה אמרינן הותר הראשון הותרו כולן כו' ודוק. ובספר שער המלך שנדפס מחדש למורי הרב בפ\"ה מהל' אישות דכ\"ז ע\"ג ראיתי שהוקשה לו בתי' הלח\"מ דאי ס\"ל לרבינו דהוא'ו חשיב התפסה א\"כ גבי שבועת הפקדון כי אמר שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך וכן שאין לך בידי חיטין ושעורים אמאי לא אמרינן דאינו חייב אלא על הראשונה בלבד דהא קי\"ל מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ואמאי פסק רבינו דחייב ע\"כ א\"וא וכתב שבשיטה כ\"י למסכת נדרים מצא שהקשו כן בדברי רבינו יע\"ש וכעין זה הוקשה לו ג\"כ בספר קרית מלך רב בדין שבועות ממ\"ש רבינו בפ\"ב ה\"ט וז\"ל וכן אם נשבע שלא אוכ' בשר וחזר ואמר הרי פת זה כבשר זה הרי הוא פטור שהרי לא הוציא שבועה מפיו אלא התפיסו ע\"כ. משמע דוקא משום שחזר ואמר הרי פת זה כבשר זה הא אם נשבע על הפת והבשר יחד על שניהן דלא הוי התפסה וכן משמע ממ\"ש רבינו בפ\"ד ה\"ו ואפי' אמר שבועה שלא אוכל בשר ופת וקטנית ואכל הכל אינו חייב אלא אחת וכולן מצטרפין לכזית ואי הוי התפסה נראה שאינו מצטר' לכזית עכ\"ל.
ולע\"ד הא נמי לא קשייא דאף הלח\"מ לא כתב דהוא מורה על ההתפסה לדעת רבי' אלא דוקא היכא דלא אייתר לישניה דנשבע דיתור לשונו מורה שדעתו להתחייב על כל אחד והוא'ו מורה על ההתפסה הילכך גבי שבועת ביטוי כגון שבועה שאיני נהנה לזה ולא לזה דאיכא למימר דיתור לשונו דהוצרך לפרט לכל אחד ואחד הוא להתחייב בשבועה לכל אחד והוא'ו יתירה הוא להורות על ההתפסה אמרינן הכי אבל גבי שבועת הפקדון דאי אמרינן דהוא'ו מורה על ההתפסה עכ\"ל דליכא אלא התפסה לבד וליכא שבועה לכל אחד א\"כ אייתר לישניה דלמה פרטן לכל אחד ואחד לימא שבועה שאיני חייב לכם דליכא למימר דלהכי פרטן ולא אמר שבועה שאיני חייב לכם משום דלא בעי לישבע לכולן דא\"כ למה התפיסן דאין ספק דמדהתפיסן זב\"ז דטועה בדין הוא וסובר דמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ואם דעתו שלא לישבע עליהן כלל למה התפיסן הילכך עכ\"ל שדעתו לישבע לכל אחד ומשו\"ה פרטן והוא'ו לאו דוקא ובכן ממילא יתיישב.
גם מה שהקשה בס' קמ\"ר דכיון דהוא'ו אינו מורה על ההתפס' לבד א\"כ בנשבע שלא יאכל בשר ופת וכיוצא כל כה\"ג השבועה קאי על כל הדברים שהזכי' בפיו ובשפתיו אלא שהוא'ו מורה ג\"כ על ההתפסה זה בזה ומשו' הכי כתב רבינו בפ\"ב ה\"ט דדוקא כי אמר הרי פת זה כבשר זה אז הוי התפסה לבד אבל אם לא אמר כן אלא שנשבע על דברים הרבה אז הוי כנשבע על כל דבר ודבר אלא שהתפיס דבר בחבירו וכאלו אמר שכל זמן שאהא אסור בבשר אהא אסור בפת וכי תימה א\"כ כיון דאיכא שבועה לכל דבר ודבר בפרט אכתי ק' ההיא דפ\"ד ה\"ו בנשבע שלא אוכל בשר ופת וקטנית ואכל הכל למה כתב רבינו דאינו חייב אלא אחת הול\"ל דחייב ע\"כ דבר ודבר הא ודאי לא קשייא מידי שהרי אמרו בפ' שבועות שתים בתרא דכ\"ג גבי נשבע שלא אשתה יין ושמן ודבש דע\"כ לא מחייב ע\"כ חדא אלא כשהיו מונחים לפניו דאייתר לישניה דהול\"ל שבועה שלא אשתה מאלו המינין אבל כשאינן מונחין לפניו לא מחייב אלא חדא דאיכא למימר להכי פרטן כדי למפטר נפשיה מאחרינייתא ודוק ובהכי ניחא מה שהקשה עוד בס' הנז' על מה שאמרו בירוש' גבי שבועת אליהו היכן הותר נדרו של טל אמר רב תנחומא סברון מימר נדר שהותר מקצתו הותר כולו עכ\"ל והוק' לו דתינח לרש\"י דס\"ל דכללא הוי עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד אמנם לר\"י ולר\"מ דס\"ל דוא'ו פרטא הוי לדעת ר' יוחנן וכן לשמואל אליבא דר' יאודה א\"כ הוו ב' שבועות וכה\"ג לא אמרינן הותר אחד מהם הותרו כולם יע\"ש וע\"פ האמור לא קשיא מידי דע\"כ לא אמרו דוא'ו פרטא הוי אלא בההיא דולא לך ולא לך דאייתר לישניה דהוה מצי למימר שאיני חייב לכם ומדהוצרך לפורטן ואמרן כי האי לישנא להתחייב ע\"כ א' קמכוין אבל היכא דליכא יתור לשון כי ההיא דלא אשתה יין ושמן ודבש דדילמא למפטר נפשיה מאחרינייתא קאתי ליכא למ\"ד דחייב על כל חד וחד וההיא דאליהו דמי ממש לההיא דשלא אשתה יין ושמן ודבש ולא היו מונחים לפניו הילכך לא הוי אלא כללא ולא פרטא.
עוד ראיתי בספר הנז' הביא דברי הריב\"ש ז\"ל בסימן רצ\"א שכתב דהנשבע או נדר שלא יאכל ענבים ולא ילבש בגדי משי והותר אחד מהם דלא הותר השני דכיון שהן פעולות חלוקות הוו שני שבועות לענין חיוב חטאות וכיון שכן אם הותר על האחד לא הותר השניה וצריך התרה לכל אחד ואחד ע\"כ וכתב ומתוך דבריו נ\"ל דלא הבין במ\"ש רבינו גבי שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן כמ\"ש הרב לח\"מ דהוי פרטא והתפסה דא\"כ גם בנדון דידיה נימא הכי וצ\"ל דס\"ל להריב\"ש דבוא'ו הוי כלל כמ\"ש מרן כ\"מ וקשה עליו ג\"כ קו' הרב לח\"מ דרבינו ס\"ל דהוי פרטא עכ\"ל ולע\"ד הא לא מכרעא דאה\"נ דלדעת רבינו ס\"ל להריב\"ש כמ\"ש הרב לח\"מ ולפ\"ז בנדון הריב\"ש חשיב פרטא והתפסה ואם הותר על הענבים הותר נמי על לבישת בגדי משי ואם הותר על בגדי משי לא הותר על הענבים מיהו הריב\"ש לא חש לס' רבינו בזה מאחר שכל הפוסקים ס\"ל גבי דשאיני נהנה לזה ולזה דלא חשיב התפסה עד שיאמר פלוני כפלוני ופלוני כפלוני וכגירס' הגמרא בההיא דפ\"ד דנדרים. ומה שהוצרך הריב\"ש לומר דמשום דהפעולות חלוקות חשיבי ב' שבועות ולא כ' הטעם משום דוא'ו פרטא הוי היינו משום דהכא ליכא לישנא יתירה כמדובר.
ודרך אגב ראיתי לעמוד במה שהקשה הרב מחנה אפרי' בהלכות שבועות סי' ט' בעיקר דברי הריב\"ש בתשובה זו שלמד דחילוק הפעולות מחלק השבו' מההיא דשלא אוכל ושלא אשתה דאמרינן בפ' שבועות ב' דחייב ב' משום דכיון דאמר שלא אוכל והדר שלא אשתה גלי אדעתיה דשלא אוכל דקאמר היינו אכילה לחודה יע\"ש והוקש' להרב הנז' וז\"ל ולא הבנתי כונתו דההיא דשלא אוכל ושלא אשתה דחייב ב' לאו משום דחילוק הפעולות מחלקת השבועות הוא אלא טעמא הוי משום דלא היה לו להזכיר שתיה בכלל אכילה הוא ולמה הזכירו אינו אלא כדי לחלקן בשתי שבועות ולהתחייב עצמו בב' עכ\"ל ולכאורה קושיא אלימתא היא מיהו לע\"ד נראה ליישב דעת הרב דמשמע ליה דע\"כ לאו מהאי טעמא הוא אלא דהפעולות חלוקות דאי משום דלא היה לו להזכיר שתיה דבכלל אכילה היא אתו כ\"ע קרו לשתיה אכילה וכי לא עבידי אינשי דקרו לאכילה אכילה ולשתיה שתיה וכיון דאיכא אינשי הכי ואיכא אינשי הכי אין סברא לומר דמשום לישנא יתירה חשבינן ליה פרטא דלא דמי לההיא דשלא אוכל פת חיטין ופת שעורין דלאו אורחיה דאינשי לאשתעויי הכי ולמימר פת פת בכל דבר וכן בההיא דשלא אשתה יין ושמן ודבש לכ\"ע איכא לישנא יתירה כל שהיו מונחים לפניו או מסרבין בו לאכול יין ושמן כו' וליכא מאן דמשתעי בהכי הילכך ע\"כ מדכפל דבריו לחלק הוא בא משא\"כ הכא וכיון שכן עכ\"ל דמאי דחשבינן ליה שתי שבועות ומחייב שתים אינו אלא משום דהפעולות חלוקות הן ולא משום כונתו דהכא ליכא יתור לשון כמדובר.
ואפשר דהמכריחו להריב\"ש טפי הוא ההיא דהוה בעי הש\"ס למימר התם דשלא אוכל ושלא אשתה דקתני מתני' דחייב שתים מיירי בדאמ' שלא אשתה והדר אמר שלא אוכל כיע\"ש ואם איתא דחייב שתים הוא משום יתור לשונו כמ\"ש הרב מחנה אפרים הא ניחא כשאמ' שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה דכיון דשתיה בכלל אכילה כל שאמר שלא אוכל תחילה הרי שתיה בכלל ולמה אמר שלא אשתה אם לא שכוונתו לחלק אבל כשאמר שלא אשתה תחילה והדר אמר שלא אוכל ליכא לישנא יתירא ואכתי תקשי ליה אמאי חייב שתים וליכא למימר דהשתא נמי איכא לישנא יתירא דהוה מצי למי' שלא אוכל לבד ומדהוצ' לפרט שלא אשתה תחילה והדר שלא אוכל ש\"מ שדעתו לחלק דהא ודאי ליתא שהרי כתב מהרימ\"ט בח\"א סי' ס\"ח דכולה סוגייא דהכא אזלא בין אליבא דר\"י ור\"מ ובין אליבא דר\"ש דאפליגו בפרק שבועת הפקדון גבי שבועה ולא לך ולא לך דאע\"ג דלר\"ש אפילו התם דאיכא לישנא יתירה דהא הוה מצי למימר שבועה שאיני חייב לכם ופרטן לכל חד אפ\"ה ס\"ל דכללא הוא עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וא\"כ לדידיה משמע לכאורה דה\"נ גבי שבועה שאיני אוכל פת חיטין פת שעורין כו' וכן גבי שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש אע\"ג דאיכא לישנא יתירה אפילו הכי לר\"ש לא מחייב אלא חדא כיון דליכא שבועה בכל דבר מיהו כתב הרב דאפי' לר\"ש נמי כל כה\"ג אזיל ומודה ר\"ש נמי דמחייב ע\"כ חדא וחדא משום דהכא איכא כלל והדר פרט דכיון דאמר שלא אוכל וכונתו על דברים שלפניו הרי כלל הכל בשלא אוכל ומדהוצרך לפרט לכל חדא וחדא מיחייב ע\"כ חדא וחדא אפילו לר\"ש משא\"כ בההיא דולא לך ולא לך דליכא אלא פרטא לבד וליכא כללא מעיקרא יע\"ש והשתא בנשבע שלא אשתה והדר שלא אוכל ליכא כלל' דאכילה לאו בכלל שתיה היא וא\"כ אמאי חייב ב' ודוחק לומר דכי הוה בעינן לפרושי מתניתין הכי הוה מוקי מתני' דלא כר\"ש דכל כי האי הו\"ל לפרושי הואיל וכולה סוגיא אזלא אף כר\"ש כמ\"ש מהרימ\"ט אלא ודאי דטעמא דחייב ב' לפום האי אוקמתא אינו אלא משום דהפעולות חלוקות הן כמ\"ש הריב\"ש וליכא מאן דפליג אהאי טעמא ועיין בס' קמ\"ר פ\"ה מהלכות שבועות הל' י\"ח ודוק.
הדרן לדמעיקרא שמ\"ש הלח\"מ בדעת רבינו הוא הנכון וכל מה שהקשו על דבריו הכל בא לכלל ישוב כמדובר ועיין עוד במה שהקשה הלח\"מ לפי דרכו בדעת רבינו בפי\"ג מה' נדרים הלכה יו'ד וכבר בספר שער המלך למורי הרב בפ\"ה מה' אישות דכ\"ז ע\"ג עמד ויישב דברי רבינו בישוב נכון ואין צורך למה שנדחק שם הרב לח\"מ כיע\"ש ולפי דברי הלח\"מ שם לא ידעתי אמאי לא קשייא ליה טפי לדעת רבי' אנשבע שלא יאכל נבלו' ושחוטות היאך חלה שבועתו בכולל אף אנבלות כמ\"ש רבי' בפ\"ה מה' שבועות ה' יו\"ד הא כיון דלדידיה וא'ו פרטא הוא חשיב כנשבע שבועה על הנבלות ושבועה על השחוטות וכיון דאיכא שבועה לכל חד לחודיה אין כאן טעם כולל כמ\"ש הריב\"ש בתשו' סי' רצ\"א וקנ\"ט כיע\"ש אלא ודאי דע\"כ לא חשיב וא'ו פרטא לדעת רבינו אלא כי ההיא דולא לך ולא לך וכההיא דלזה ולזה דכיון דהוה מצי לישבע על כולם כאחד ופרט לכל אחד אז חשבינן ליה כנשבע על כל אחד אבל היכא דנשבע שלא אוכל נבלות ושחוטות אין יתור לשון לומר דלהכי פרטן להתחייב ע\"כ אחד דדילמא למפטר נפשיה מאחרינייתא קאתי כדאמרינן גבי שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורים וכן גבי שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש וזה ברור.
והנה הרב מח\"א בה' שבועות סי' ט' רצה ליישב דעת רבינו דס\"ל דדוקא גבי שבועה ס\"ל כר\"י דוא'ו פרטא הוא משום דשבועות חלוקות לחטאות אבל בנדרים דאין חילוק חטאות בהן כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' נדרים הל' ו' כה\"ג דאמר זה וזה בוא'ו חשיב כללא כר\"ש יע\"ש ועיין במה שהקשה עליו בנו הרב בדי\"ג ע\"ב יע\"ש ולבר מן דין אין טעם בחילוק זה דחילוק חטאות שאמרו גבי שבועה אינו אלא היכא דהשבועות חלוקות מצד עצמן אבל בשבועה אחת שכלל בה דברים הרבה ליכא חילוק חטאות כמ\"ש רבינו בפ\"ד הל' ה' אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת וקטנית ואכל הכל אינו חייב אלא אחת וכולן מצטרפין לכזית ע\"כ ולפי דברי הרב נימא דוא'ו פרטא הוי הואיל וחלוק לחטאות ויהא חייב על כל אחת ואחת אלא ודאי דטעם זה לא מהני לחלק השבו' ולעשות מהכלל פרט ומ\"ש בפ' שבועות ב' דכ\"ג שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות עיין להרב מש\"ל ברפ\"ד מה' שבועות ד\"ה תנן מה שביאר בפי' אותה סוגייא ודוק.
עלה בידינו מכלל האמור שדעת רבינו לפסוק כמ\"ד דבין באומר לא לך ולא לך בין באומר לא לך לא לך בלא וא'ו כולהו פרטא הוי ולא חשיב כללא עד שיאמר שאיני חייב לכולכם וכיוצא אמנם הר\"ן והרא\"ש חלוקים על רבינו דהם פסקו כר\"ש דס\"ל כללא הוי עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וז\"ל הר\"ן בפי' ההלכות בפ' האיש מקדש עלה דמתני' דהתקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו ואמרינן בגמרא מאן תנא אמר רבא ר\"ש היא וקיימא לן הכי כיון דסתם לן תנא כוותיה ובפ' פותחין נמי תנן לזה קרבן ולזה קרבן כו' והתם נמי אוקומיה רבא כר\"ש ואף על גב דבפרק הפקדון אפליגו בהא ואיכא למימר סתם ואחר כך מחלוקת היא אפי\"ה כיון דשקלו וטרו אמוראי בהך סוגייא דהכא אליבא דר\"ש קי\"ל כוותי' וכן פסקו ר\"ח והרמב\"ן עכ\"ל ומוהרימ\"ט בחי' לקדושין הקשה עליו וז\"ל ולא ידעתי מאי קא ק\"ל אי משו' דהני סתמי בס' נשים ופלוגתא בס' נזיקין הא בתרי מסכתי אין סדר למשנה וכ\"ש בתרי סדרי ולמה לא נפסוק כהני סתמי אם לא דהתם בשבועות איכא סתמא דלא כוותיה דבפרק שבועות ב' תנן שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורין פת כוסמין חייב ע\"כ אחד ואחד ואוקימנא לה במונחין לפניו דהוה מצי למימר שבועה שלא אוכל אלו ואולי לזה כיוין הר\"ן לומר דאיכא למימר סתם ואח\"כ מחלוקת היא בחדא מסכתא אלו דבריו יע\"ש ודבריו תמוהים במ\"ש ואולי לזה כיוין הר\"ן דאדרבא כלפי לייא דכיון דמחלוקת דפ' הפקדון מוכח דאין הלכה כסתמא דפ' שבועות ב' וההיא סתמא אזלא כרבי יאודה ודלא כר\"ש כמ\"ש הרב א\"כ היא הנותנת לומר דקי\"ל כר\"ש ומאי קושיא ליה להר\"ן מההיא למ\"ש דהלכה כר\"ש משום דהוי סתם ואח\"כ מחלוק' אדרבא זו ראיה לדבריו ואפשר לומר בדוחק דכונת הרב ז\"ל היתה לומר דמ\"ש הר\"ן ואיכא למימר סתם ואח\"כ מחלוקת היא אין הכונה לומר דסתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם שהרי כתב הרב הנמקי בפ' החולץ דקי\"ז בשם הרמב\"ן והביא דבריו הרב גופי הלכות בכלל תמ\"ח דמ\"ש סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם לאו למימרא דבשום דוכתא אין הלכה כסתם אלא כלפי שאמרו מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם כלומר שכן הלכה לעולם עד דפסקי אמוראי בהדייא דלא כוותיה קאמר בתר הכי דסתם ואחר כך מחלוקת אין אומרים הלכה כסתם לעולם אלא פעמים כך ופעמים כך עכ\"ל וכיון שכן זה שכתב הר\"ן הכא ואיכא למימר סתם ואחר כך מחלוקת היא הכונה לומר דכיון דסתמא דפ' שבועות ב' הוא כר\"י וגם המחלוקת דמייתי בתר הכי בפרק הפקדון הזכיר סברת מאן דפליג אר\"ש בלשון סתם וסברת ר\"ש אמרה בשם יחיד א\"כ זו ראיה דהלכה כמאן דפליג אר\"ש כן אפשר ליישב בדוחק גדול אלא כי לשון הר\"ן אינו מורה כן.
ובספר שער המלך למורי הרב נר\"ו בפ\"ה מהלכות אישות דכ\"ז ע\"ב ביאר כונת הר\"ן דאיהו ס\"ל דבתרי סדרי אין סדר למשנה וכיון שכן מספ\"ל הי סתמא בתרא הילכך אזלינן לחומרא וכ\"כ בהדייא הר\"ן בפ' ערבי פסחים עלה דאמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר מצות כו' יע\"ש. ואם כן היינו דק\"ל להר\"ן ז\"ל כלפי מאי דקימא לן כר\"ש דבזו ובזו כללא הוי ואם יש בכולן ש\"פ מקודשת מתורת ודאי ואהא ק\"ל דהו\"ל לומר דאינה מקודשת אלא מתורת ספק ואם פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר מקודשת מתורת ספק וכן נמי בההיא דנדרי' היה לנו להחמיר ולומר דצריך פתח לכל אחד ואחד וזהו שדקדק בלשונו וכתב איכא למימר סתם ואחר כך מחלוקת היא ולא כתב הו\"ל סתם ואחר כך מחלוקת למימר דמספי' הוא דקאמר את\"ד נר\"ו יע\"ש ואין להקשות דכיון דהא דאמרינן סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם לאו בכל דוכתא הוא כמ\"ש הרמב\"ן א\"כ מאי קא ק\"ל דכיון דפעמים אין הלכה כסתם א\"כ בספיקא תלייא מילתא והו\"ל למיזל לחומרא ולא לפסוק כר\"ש בין לקולא בין לחומרא ועיין עוד בס' דברי אמת בקונט' הג' די\"ו ע\"ד ד\"ה ויצא לנו כו' שכתב דהרשב\"א והתוס' חלוקים על דברי הרמב\"ן הללו שהביא הרב הנמקי אבל לדידהו ס\"ל דסתם ואחר כך מחלוקת חשיב כמחלוקת יחיד עם רבים דהלכה כרבים זולת היכא דמסתבר טעמיה דיחיד יע\"ש אלא דמתוך דברי הר\"ן הללו דקרי לההיא דפ' הפקדון מחלוקת נראה דס\"ל דכל סתמא דאיכא מחלוקת בצידו לא מקרי סתמא לפסוק כוותיה בכל דוכתא ולא חשיב כרבים נגד יחיד כס' התוס' בפרק החולץ וכס' הרשב\"א אלא דס\"ל כמ\"ש הרב הנמקי בשם הרמב\"ן כמדובר אלא דבפרק פותחין דס\"ו ע\"א ד\"ה ולענין הלכה קרי הר\"ן לההיא דפ' הפקדון סתמא דנר' דקאי בשיטת התוס' והרשב\"א דכל סתמא אפי' מחלוקת בצידו חשיב סתם והלכ' כוותיה דחשיב כרבים לגבי יחיד וצ\"ע.
ובמ\"ש הר\"ן הכא ובפרק פותחין דכיון דשקלו אמוראי בפ' האיש מקדש אליבא דר\"ש קי\"ל כוותיה וכ\"כ הרא\"ש בפ' פותחין כיע\"ש נלע\"ד דלפי גי' הספרים ישנים שהביאו התוס' בפרק הפקדון דכולה סוגייא גרסינן היפך גירסתינו דלר' יאודה כל היכא דאמר ולא לך ולא לך בוא'ו כללא הוא ובלא לך לא לך בלא וא'ו ס\"ל דפרטא הוא הנה לפי גי' זו אזלא לה הכרעת הרא\"ש והר\"ן דהלכה כר\"ש מדשקלו וטרו אמוראי אליביה דאיכא למימר דר' אמי ורבא דס\"ל בפרק האיש מקדש דהאומר התקדשי לי בזו ובזו ובזו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה דאינה מקודשת עד שיהיה באחרונה ש\"פ דמבואר מזה דס\"ל דבזו ובזו כללא הוא ומשו\"ה בעינן שיהיה באחרונה ש\"פ דאי פרטא הוא וחשיב כאומ' התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אפי' בקמייתא נמי מקודשת לאו משום דס\"ל כר\"ש הוא אלא משום דס\"ל כר\"י דוא'ו כללא הוא משום הכי ס\"ל הכי ואה\"נ דהאומר התקדשי לי בזו בזו בלא וא'ו ס\"ל דפרטא הוי דאע\"ג דלר\"ש כללא הוא מאן לימא לן דאינהו ס\"ל כוותיה אפילו באומר בזו בזו בלא וא'ו דילמא אינהו כי שקלו וטרו אינו אלא באומר בזו ובזו בוא'ו דוקא אבל באומר בזו בזו בלא וא'ו אפשר לומר דפרטא הוי כר\"י ואפילו היה בקמייתא ש\"פ והיתה אוכלת ראשונה מקודשת כמו באומר התקדשי התקדשי אלא מפני שהר\"ן והרא\"ש נראה דגרסי כולה סוגייא דפרק הפקדון כגי' רש\"י ולפי אותה גי' ס\"ל לר\"י דולא לך בוא\"ו פרטא הוא ובלא וא'ו הוי כללא הילכך כיון דאשכחן להני אמוראי בפרק האיש מקדש דס\"ל גבי בזו ובזו בוא'ו דכללא הוא עכ\"ל דסבירא להו כר\"ש דאפי' בוא'ו ס\"ל דהוי כללא וכ\"ש בלא וא\"ו דאפי' רבי יאודה אזיל ומודה דהוי כללא כנלע\"ד.
וע\"פ האמור ממילא יתיישב מה שדקדק מרן הב\"י בסימן רכ\"ט עמ\"ש הטור שם דאם אמר קונם שאיני נהנה לכולכם או אפילו אמר קונם שאיני נהנה לך ולך ולך הוי כלל ואם הותר א' מהם הותרו כולן אבל אם אמר קונם שאיני נהנה לך קונם שאיני נהנה לך כו' וכתב מרן ומ\"ש בספרי רבינו שאיני נהנה לך ולך ולך שאינו מדוקדק דאפילו בלא ווי'ן הוי כלל כדפרישית עכ\"ל ולפי מה שהכרחנו דגי' הרא\"ש בפרק הפקדון היא כגי' רש\"י שם אדרבא מדוקדקים דברי הטור דלפי גי' זו בלא ווי'ן אף ר\"י אזיל ומודה לר\"ש דחשיב כלל והיכא דאיכא ווי'ן הוא דס\"ל לר\"י דחשיב פרטא והשתא הטור דפסיק כר\"ש הוצרך להשמיענו דאפילו בווין חשיב כללא דלא כר\"י דחשיב פרטא אבל בלא ווי'ן לא הוצרך לאשמועינן כיון דאף לר\"י חשיב כללא וברור ועיין בס' כהונת עולם שם ובספר שער יוסף בתשו' דל\"ו ע\"ב.
ובהכי ניחא לי מה שהקשו הרב משפט צדק בח\"ב סימן מ\"ג והרב כהונת עולם שם בסי' רכ\"ט על מ\"ש הר\"ן בנדרים פ\"ג דכ\"ז ע\"א וז\"ל ודאמרינן הותר מקצתו הותר כולו דוקא כשכללם דאמר כולכם או לזה ולזה בוא'ו אבל אם אמר לזה לזה בלא וא'ו הותר אחד מהן הוא מותר וכולן אסורים דכמאן דאמר קונם לכל אחד דמי וכדמוכח בפרק האיש מקדש גבי בזו ובזו ובפרק שבועת הפקדון גבי שבועה לא לך לא לך עכ\"ל והקשו עליו הרבנים הנז' דמאי מייתי מההיא דפרק האיש מקדש אדרבא התם ע\"כ לאוקומיה סתם מתני' כר\"ש דהא קתני רישא התקדשי התקדשי יע\"ש ועיין בספר שער יוסף דל\"ו ע\"ב יע\"ש ועפ\"י האמור נלע\"ד שדברי הר\"ן הללו הם כפי גי' הספרי' ישנים שכתבו התוספות בפרק הפקדון דלר\"י כל דאיכא וא'ו הוא כללא אבל בלא וא'ו חשיב פרטא ולפ\"ז הני אמוראי דפרק האיש מקדש דשקלו וטרו גבי בזו ובזו וס\"ל דחשיב כללא אפשר דס\"ל כר\"י דדוקא בוא'ו חשיב כללא אבל בלא וא'ו חשיב פרטא וליכא הכרעה אי ס\"ל כר\"ש אף היכא דאמר בזו בזו בלא וא'ו הילכך לענין הלכה בדליכא ווי'ן מספק' לן אי הלכה כר\"ש דחשיב כללא וכסתמ' דקדושין ונדרים או כר\"י וכסתמא דשבועות דלא ידעינן הי סתמא בתרא כיון דאין סדר למשנה כמ\"ש הר\"ן בפרק האיש מקדש ובפרק פותחין הילכך ע\"כ למיזל לחומרא ולומר דלענין נדר שהותר מקצתו הותר כולו חשיב פרטא כר\"י דפרק הפקדון ואותו שהותר הותר והשאר אסורים וזהו שכתב הר\"ן דהיכא דאמר ולזה ולזה בוא'ו חשיב כללא כדמוכח בפרק האיש מקדש וכונתו למאי דשקלו וטרו אמוראי התם גבי בזו ובזו ומוכח דס\"ל דחשיב כללא אבל ממתני' ודאי ליכא הכרעה דכיון דאוקימנא לרישא דמתני' כר\"ש ודאי דכי קתני סיפא בזו ובזו לאו דוקא באומר בוא'ו דאפי' בלא וא'ו דינא הכי לר\"ש דס\"ל כללא הוי עד שיאמר התקדשי לכל אחד אבל הוכחת הר\"ן הוא מדרבי אמי ורבא דמוכח התם דס\"ל גבי בזו ובזו דכללא הוי ושמעינן מינייהו דס\"ל דוא'ו כללא הוי מיהו באומר לזה לזה בלא וא'ו ליכא הכרח מהנהו אמוראי מה ס\"ל הילכך כיון דבשבועת הפקדון סתם לן תנא דלא כר\"ש היפך סתמא דקדושין ולא ידעי' הי סתמא בתרא אית לן למיזל לחומרא וחשיב פרטא וכאומר קונם לכ\"א וא' זה נר' לע\"ד כונת הר\"ן שם.
איברא שדבריו הללו סתרי למ\"ש בפרק פותחין דס\"ו ע\"א ולדבריו שבפרק האיש מקדש בפי' ההלכות וכמו שהקשו הרבנים הנז' כי שם תפס עיקר דקי\"ל כר\"ש דבין בו' או בין בלא וא'ו כולהו כלל הוי ולפי מש\"ל נראה דגירסתו היתה כגי' רש\"י בפרק הפקדון ואלו הכא בדכ\"ז לא אזיל בשיטה זו כי אם כגי' התוספות שם ואולי שתי הגירסאות נזדמנו לפני הר\"ן כמו שנזדמנו לפני רש\"י דבפרק האיש מקדש דמ\"ד ע\"א גריס בברייתא דר\"י בגי' התוספות בפרק הפקדון דבלא ווי'ן חשיב פרטא ובפרק הפקדון גריס להפך דבלא ווי'ן לר\"י חשיב כללא ובכן אף להר\"ן היו לפניו ב' הגי' גם זו לעומת זו ולכן שינה את טעמו ונימוקו ממקום למקום לפי הגי' שנזדמן לפניו בעת ההיא שכבר כתבנו דהכרעתו של הר\"ן שהכריע דהלכה כר\"ש מדשקלו וטרו אמוראי בפ' האיש מקדש אליבא דר\"ש אינו אלא לפי גי' רש\"י בפרק הפקדון דלפי גירסתו בפ' האיש מקדש והיא גירסת התוס' בפ' הפקדון ליכא הכרעה כלל כן נלע\"ד ודוק.
והנה מהרימ\"ט בח\"א סי' ס\"ח הוקשה לו לשיטת הרא\"ש והר\"ן והטור דפסקו כר\"ש מההיא דפ' שבועות ב' דכ\"ד דשקיל וטרי תלמודא גבי שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורים פת כוסמין וכן גבי שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש אמאי חייב ע\"כ אחת ואחת וקאמר דה\"ט משום דאייתר לישניה דפת פת למה לי וכן יין ושמן ודבש במונחים לפניו דהול\"ל שבועה שלא אשתה ממין אלו והואיל ופרטן מיחייב ע\"כ חדא וחדא יע\"ש ולכאורה אזלא הך סוגייא דלא כר\"ש דלר\"ש לא מיחייב עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וכמו כן הוקשה לו מסיפא דההיא מתני' דפ' שבועת הפקדון גבי שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה דתני סתמא דחייב ע\"כ אחד וא' וכן פלוגתא דרב אחא ורבינא דאפליגו בבעייא דבעי רב אשי התם בפרק הפקדון וברייתא דמייתינן עלה דקתני הרי כאן עשרי' חטאות כולהו אתו דלא כר\"ש כיע\"ש וכן ההיא דפרק המגרש עלה דמתניתין דחמשה שכתבו בתוך הגט איש פ' מגרש את פ' דאמרינן בגמרא דאי כתב את פ' פ' את פ' בלא וא'ו דהם גיטין מחולקים אזיל כר\"י ולא כר\"ש דלר\"ש לא חשיב פרטא עד שיכתוב גרושין לכל אחד ואחד ועוד הוקשה לו אותה ששנינו בשלהי נדרים אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאיני טועמת כו' הרי אלו ב' נדרי' כו' ואמר רבא מתני' ר\"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ע\"כ הרי כאן אע\"פ שלא אמר קונם לזה קונם לזה חשבינן להו ב' נדרים לפי שחילקתן ואמרה שאיני טועמת לכל אחד כיונתו לעשותן ב' יע\"ש.
ומתוך כך העלה הרב דע\"כ לא אפליגו ר\"ש ור\"י אלא כשפרט דברים הרבה בשבועה א' דר\"ש סבר הואיל והוציאם כולם בשבועה א' שאתה צריך לצרף כל הפרטי' לשבועה שהזכיר תחילה או בסוף כולם שבועה אחת הן ואינו חייב אלא אחת וכן אותה דנדרים כשאמר קונם שאיני נהנה לך ולא לך כולם צריכים להצטרף עם הראשון שהזכיר בו קונם הילכך הכל נדר אחד עד שיאמר לזה קרבן ולזה קרבן אבל ההיא דפ' שבועות ב' שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש שאני התם שכלל תחילה ואח\"כ פרט דכי אמר שבועה שלא אשתה הרי נאסר בכולן כי הדר פרט יין ושמן ודבש לחייב ע\"כ אחד ואחד כו' וכן גבי שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורים דכי אמר שלא אוכל סתמא אתסר בכולהו ואף למפטר נפשיה מאחרינייתא לא הוה צריך כיון שלא היה דעתו אלא אלו ואעפ\"י שלא פירש פיו ולבו שוין בעינן והא דפריך בגמרא ודילמא למפטר נפשיה מאחרינייתא קאתי כתבו התוס' דהכי קאמר דילמא לגלות לעולם שאינו אוסר עצמו אלא מאלו ומשני פת פת למה לי כלומר אם כונתו לגלות דעתו לא היה צריך להזכיר פת פת הא אין עליך לומר מאחר שכלל תחילה שלא חזר ופרט אלא להתחייב ע\"כ א\"וא בפ\"ע ולהכי לא מייתי פלוגתא דר\"י ור\"ש בפרק הפקדון אלא גבי ה' תובעים אותו שאין שם כלל מוסף על הפרט אלא פרט גרידא שאין לך בידי דבשבועה קמייתא לא אשתבע אלא אחדא וכי הדר אמר ולא לך ולא לך אתה צריך לצרפן לשבועתו של ראשון וה\"ט דר\"א דאמר עד שיאמר שבועה באחרונה ולהכי גבי הא דקתני בסיפא שבועה שאין לך בידי חטין ושעורים כו' לא מייתי פלוגתייהו דבהא מודה ר\"ש דכי משתבע שבועה שאין לך בידי הרי נשבע על כולם וכשחזר ופרט לחייב ע\"כ א\"וא בא והיינו דפליגי רב אחא ורבינא חד אמר אפרטא מיחייב אכללא לא מיחייב פי' שלא יהא חייב על שבועה שאין לך בידי שהיא שבועה כוללת את כולם וחד אמר אכללא נמי מיחייב וכתב עוד דההיא דשלהי נדרים גבי תאנים וענבים שאיני טועמת אע\"ג דבמונחים לפניו מיירי מדקתני אלו לא תקשי אמאי לא מיחייב ע\"כ א\"וא דומיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דאה\"נ אילו אמר קונם שאיני טועמת תאנים וענבים ה\"נ דמיחייב אפרטי דאיכא כלל ולבסוף פרט אבל השתא דאמרה שאיני טועמת לבסוף ליכא כלל שאינה נאסרת בשום דבר אלא בגמר דבריה ואין כאן כלל אלא פרט לבדו ובהכי פליגי ר\"י ור\"ש ומתני' ר\"ש היא דאמר אף על הפרט שהוא כלול בקונם ראשון אינו חייב אלא אחד עד שיאמר תאנה שאיני טועמת ענבה שאיני טועמת דאז חשבינן להו ב' נדרים וה\"ה הכא בשבועות אם אמר שבו' יין ושמן ודבש שלא אשתה באנו למחלוקת ר\"י ור\"ש וכתב עוד ואעפ\"י שלא מצאתי לרבותינו הראשונים שיפרשו בחילוקי השמועות הללו כלום הדברים מוכרעים מחמת עצמן רק את זה מצאתי להרא\"ש בהלכותיו פ\"ד נדרים אמימרא דרבא דס\"ל דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא במחליף כתב וצ\"ע לרבא אדם שנדר מב' דברים בשר ויין שלא היו לפניו והזכיר שניהם ומצא חרטה כו' או\"ד לא אמרי' הותר כולו אלא במחליף כו' ומשיחתו של הרב שאמר בשר ויין שלא היו לפניו אתה למד שאילו היו לפניו והזכיר שניהם כשני נדרים דמו דומיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דמוקמינן לה במונחים לפניו אלמא מודה ר\"ש בזו שהרי הוא עצמו פסק כר\"ש עכ\"ל העתקתי כל דבריו מפני שאין הספר מצוי אצלי.
וראיתי להרב כהונת עולם בסימן רכ\"ט שתמה ע\"ד מהרי\"ט הללו שאם כדבריו דסיפא דמתני' דפרק הפקדון גבי שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורים כו' וכן שאין לך בידי פקדון ותשומת יד כו' דקתני חייב ע\"כ א\"וא אתייא ככ\"ע ואפי' כר\"ש משום דאיכא כללא והדר פרטא כמ\"ש ז\"ל היאך צידד הר\"ן בפ' פותחין דס\"ו ובתשו' סימן י\"ו דאין הלכה משום דסתם לן תנא דלא כוותיה בפרק הפקדון ועכ\"ל דהיינו דסתם לן דלא כוותיה בהנהו תרי בבי דפקדון ותשומת יד ודחיטין ושעורין ואי ס\"ל להר\"ן כחילוק הרב איך אמר הר\"ן דהך דפרק הפקדון הוי דלא כר\"ש יע\"ש ולע\"ד לא קשיא דמאי דקא' הר\"ן דבפ' הפקדון סתם לן תנא דלא כר\"ש לאו משום הנך בבי דסיפא הוא דודאי הרי אתו ככ\"ע כמ\"ש מהרי\"ט ז\"ל אלא עיקר הכרעת הר\"ן מדקתני רישא סתמא גבי שבועה לא לך לא חייב על כל אחד ואחד ואע\"ג דתני עלה דר\"ש פליג ואמר דאינו חייב עד שיאמר שבועת לכל אחד מ\"מ כיון דמילתיה דמאן דפליג אר\"ש תני לה סתמא הכי הלכתא כדאמרינן בריש ביצה גבי ההיא דמחתכין את הדלועין ואף למ\"ש התוס' והרשב\"א בפ' החולץ דכל דאיכא סתמא ומחלוקת בצידו לא חשיב סתמ' היינו דלא חשיב סתם גמור לאקשויי מיניה לר\"י דאמר הל' כסתם משנה אבל מ\"מ חשיב סתמא כי האי כרבים לגבי יחיד דהלכתא כוותייהו זולת היכא דמסתב' טעמיה דיחיד וכבר האריך בזה בס' דברי אמת בקונט' הג' די\"ו ע'ד יע\"ש וכמ\"ש לעיל ועיין עוד שם שהכריח דאפי' היכא דאפליגו תרי תנאי אסתמא אפי\"ה הלכה כסתמא דחשיב סתמא כרבים טפי יע\"ש.
עוד הקשה הרב הנז' על דברי מוהרי\"ט ז\"ל וז\"ל דאם איתא מאי פריך תלמודא בפ' הפקדון ממתני' דפקדון ותשומת יד לר\"מ דס\"ל דוא'ו כללא הוי ולפי דברי הרב מאי קושייא הא כי היכי דבהני אפי' ר\"ש מודה דפרטא הוא ה\"נ נימא דמודה בהו ר\"מ דהוי פרטא וכן יש לדקדק לפי גי' התוס' וכתב ולזה נ\"ל דלא אמר הרב אלא אליבא דר\"ש דלדידיה הוא'ו לא עביד ליה כללא דהא בלא וא'ו נמי הוי הכי ומשו\"ה בהך גוונא דלא הוה צריך לאומרו חייב ע\"כ אחד ואחד אבל לר\"מ פריך דאף דאכפל לאומרו ומוכח קצת דלחלק נתכוון מ\"מ מדאמרינהו בוא'ו הוי הוכחה אליביה דלכללא נתכון ולא מחייבינן ליה קרבנות הרבה מספק עכ\"ל ולא נחה דעתי בזה דכיון דלר\"ש כל דלא אמר שבועה לכל אחד ואחד חשיב כללא ואפילו בגוונא דלא הוה צריך לאומרו ואפי\"ה מודה הוא דהיכא דאיכא כללא והדר פרטא דחשיב פרטא משום דכל דאיכא כללא והדר פרטא מסתבר טפי לומר דלפרטא נתכוון א\"כ מינה איכא למילף לר\"מ דאע\"ג דלדידיה היכא דאיכא וא\"ו חשיב ליה כללא אפי' בגוונא דלא הוה צריך לאומרו מ\"מ היכא דאיכא כללא ופרטא מסתבר טפי למימר דלפרטא נתכוון אפי' היכא דאיכא וא\"ו דכי היכי דסלקינן דרגא לר\"ש היכא דאיכא כללא והדר פרטא ה\"נ סלקינן דרגא לר\"מ משום דהאי לישנא אלים טפי להחשיבו פרטא אפי' לגבי וא'ו משום דאיכא תרתי יתור לשונו שהוצרך לפרט אותן אחד לאחד ואיכא נמי כללא והדר פרטא וכל כי האי איכא למימר דאף ר\"מ וא'ו לא דריש בלשון הדיוט ועוד דההיא מתני' דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דמתנייא בפ' שבועות ב' בתרא סתמא ולדעת מוהרימ\"ט אתייא לכ\"ע תני בוא'ו ואפי\"ה חשיב פרטא לכ\"ע משום טעמא דאיכא כללא והדר פרטא א\"כ מבואר יוצא דאפי' לר\"מ אליבא דשמואל דס\"ל וא'ו כללא הוי מודה הוא דהיכא דאיכא כללא והדר פרטא וא'ו לא דריש ולא חשיב כללא היפך מ\"ש הרב כהונת עולם.
כי על כן נלע\"ד ליישב בדוחק לדעת הרב מהרימ\"ט דמאי דפריך תלמודא מההיא דפקדון ותשומת יד כו' לאו אעיקר מימריה דשמואל דאמר דלר\"מ וא'ו כללא פריך דשפיר איכא לשנויי דכל כה\"ג דאיכא כללא והדר פרטא אפילו לר\"מ חשיב פרטא אפילו דאיכא וא'ו א' תלמוד' אמאי דמשני מקמי הכי לההיא דולא לך ולא לך אימא לא לך לא לך קאי ולמימר דאין לשנו' ולהגיה לישנא דמתני' דודאי לישנא דמתני' דקתני חד בוא'ו ולא לך וחד בלא וא'ו לא לך קושטא הכי הוא וראיה מסיפא דתני נמי פקדון ותשומת גזל ואבידה חד בוא'ו וחד בלא וא'ו ומדלא תני כולהו בוא'ו דאיכא חידושא לר\"מ דאפי' דלדידיה ס\"ל דוא'ו כללא אפי\"ה הכא דאיכ' כלל' והדר פרט' ס\"ל דפרטא הוא דהיכא דליכא וא'ו מאי חידוש' פשיטא דפרטא והו\"ל למתני כי ההיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דאיכא וא'ו בכלהו דחשבינן ליה כללא לכ\"ע משום דאיכא כללא והדר פרטא ומדלא תני כולהו בוא'ו עכ\"ל דאגב ריש' דתני גבי לא לך כו' חד בוא'ו וחד בלא וא'ו תני סיפא נמי הכי אבל ודאי דלא הוה צריך למתני אלא כלהו בוא'ו לחידושא דבוא'ו נמי חשיב פרטא לר\"מ דבלא וא'ו ליכא חידושא דאפי' היכא דליכא כללא והדר פרטא כי ההיא דלא לך דרישא חשיב פרטא לר\"מ וכיון שכן עכ\"ל דרישא תני תנא חד בוא'ו וחד בלא וא'ו ואגב רישא תני סיפא וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא מרישא דמתני' דאפי' בלא וא'ו חשיב פרטא לר\"מ ודלא כשמואל ומשני דאף סיפא נמי תני כלהו בלא וא'ו דומיא דרישא ואע\"ג דליכא חידושא השתא לר\"מ בלא וא'ו תנא לא נחית אלא לאשמועינן דבהא אפי' ר\"ש מודה ונקט לה בלא וא'ו אגב רישא כנלע\"ד ועיין להרב מחנה אפרים בה' שבועות סימן ט' בהגהת בן הרב המחבר שגם הוא הוקשה לו קושיא הלזו בדברי מהרימ\"ט ושנה בה בספרו הנדפס מחדש בדין זה והוא לא ראה שכבר קדמו בזה הרב כהונת עולם ועלה ליישבה כמדובר.
ומיהו הא ק\"ל טובא על מהרימ\"ט ממ\"ש הר\"ן בפרק ואלו נדרים דפ\"ד ע\"ב ד\"ה אמר רבא ר\"ש היא כו' וז\"ל אבל אם אמרה קונם שאיני טועמת לא תאנה ולא ענבה לר\"ש נדר אחד הוי ולרבנן הוו להו שני נדרים וכבר כתבתי בפרק פותחין דקי\"ל כר\"ש עכ\"ל ולפי מ\"ש הרב ז\"ל דמאי דאוקומיה רבא לההיא מתני' כר\"ש אע\"ג דאיכא כללא והדר פרטא דאה\"נ אילו אמרה קונם שאיני טועמת תאנים וענבים ה\"נ דמחייב אפרטי לכ\"ע כיון דאיכא כלל ולבסוף פרט אבל השתא דאמרה שאיני טועמת לבסוף ליכא כלל שאינה נאסרת בשום דבר אלא בגמר דבריה ואין כאן כלל אלא פרט לבדו כו' כיע\"ש א\"כ איך כתב הר\"ן דאם אמרה קונם שאיני טועמת לא תאנה ולא ענבה דלר\"ש הוי נדר אחד ולרבנן ב' נדרים הא כיון דאמר' כי האי לישנא דאיכא כלל והדר פרט לכ\"ע חשיב ב' נדרי' ולא היה לו להר\"ן לומ' אלא דאם אמר' כי האי לישנא לכ\"ע ב' נדרים הן וליכא למימר דהר\"ן מיירי באינן מונחין לפניו דאפילו איכא כללא והדר פרטא לא חשיבי ב' נדרים לר\"ש דא\"כ אף לרבנן דר\"ש נמי לא חשיבי שני נדרים דע\"כ לא אפליגו רבנן ור\"ש אלא גבי ההיא דולא לך ולא לך דעומדי' לפניו והוה מצי למימר שאיני חייב לכם ומדאכפל לפרט לכ\"א ואחד משמע להו דלחייב עצמו בשבוע' לכל אחד הוא דאתא אבל כשאינן עומדין לפניו וכן אם נשבע או נדר על פירות שאינן מונחין לפניו ליכא למ\"ד דאפי' פרטן חייב ע\"כ או\"א דדילמ' למפטר נפשיה מאחריני הוצרך לפורטן וכדפריך הש\"ס בפשיטו' בפ' שבועו' ב' גבי מתני' דשבו' שלא אשת' יין שמן ודבש ודילמ' למיפט' נפשיה מאחריניית' קאתי והוצרך לאוקומיה במונחים לפניו א\"נ בהיה מסרהב בו חבירו כדאיתא התם אלא ודאי דהר\"ן במונחים לפניו הפירות מיירי כדתני במתניתין ואפ\"ה קאמר דאם אמרה שבועה או קונם שאיני טועמת לא תאנה ולא ענבה דלר\"ש לא חשיבי שני נדרים וזה היפך מ\"ש מהרימ\"ט דבכה\"ג אף לר\"ש חשיבי שני נדרים והוא פלא איך אשתמיט מיניה דמהרימ\"ט דברי הר\"ן הללו אחר דהוא שקיל וטרי בסוגיא זו ליישבה לפי דרכו וצ\"ע.
ואי לאו דמסתפינא ממהרימ\"ט היה נלע\"ד ליישב כל מה שהוק' לו להרב ז\"ל אפי' אם נאמר דליכא חילוק בין היכא דאיכא כללא והדר פרטא להיכא דליכא כללא והדר פרטא כי ההיא דולא לך ולא לך ומאן דס\"ל בההיא דולא לך ולא לך דלא מחייב ע\"כ או\"א עד שיאמר שבועה לכל אחד ה\"נ ס\"ל אפי' איכא כללא והדר פרטא כי ההיא דסיפא דמתני' גבי שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד כו' וכההיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש וכן מאן דס\"ל דהיכא דליכא וא'ו חשיב כללא כההיא דולא לך לפי גי' רש\"י או היכא דאיכא וא'ו לפי גי' התוספות ה\"נ ס\"ל בהני בבי דסיפא דמתני' ובההיא דשלא אשתה יין ושמן ודבש ומה שהוקשה לו למהרימ\"ט דא\"כ סיפא דמתני' בהני בבי דשבועה שאין לך בידי חטין ושעורים וכן בשבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד סתמא דלא כר\"ש והיאך פסקו הפוסקים דלא כהאי סתמא אי מהא לא אירייא דהא הר\"ן וגם הרא\"ש בפרק פותחין דס\"ו הוקשה להם מהך מתני' ודחו לה משום דהנך אמוראי דפרק האיש מקדש אזלי ושקלי וטרו אליבא דר\"ש ש\"מ הלכתא כוותיה ומה שהוקשה לו להרב מאותה סוגיא דפרק שבועות ב' בתרא גבי ההיא דפת חטין ופת שעורים וכן בההיא דשלא אשתה יין ושמן ודבש ואף הרא\"ש דפסיק הלכתא כר\"ש הביא אותה סוגיא בפסקיו ואם לא נחלק כחילוק הרב אזלא אותה סוגיא דלא כר\"ש ותקשי להרא\"ש שהביאה נלע\"ד דמהא נמי לא אירייא משום דאין ספק דאף לר\"ש דס\"ל גבי ולא לך ולא לך דכל דלא אמר שבועה לכ\"א ואחד דלא מחייב ע\"כ חד וחד דלדידיה כללא הוא דהוי ולא פרטא דודאי אם פירש בהדיא זה הנשבע כונתו ואמר דלהכי פרטן לכל אחד ואחד ולא כללן כולן כאחד לומר שבועה שאין לכם בידי דכונתו להתחייב בשבועה פרטית לכ\"א וא' ומשו\"ה" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ac72c1fe9cd690b0f33d16da00a9cf7bc4290aa2 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,98 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Oaths", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Oaths", + "text": [ + [ + [], + [ + "שורש דין נשבע שבועת שקר נשבע \n על אחת מד' חלוקות כו' וע\"ז וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר. ע\"כ. וכתב מרן כ\"מ בשם הריב\"ש שרבינו מפרש מ\"ש רבין אוכל ולא אוכל עובר בבל יחל דאף בב\"י קאמר כו' שהרי שבועת ביטוי היא מפורשת בפשט הכתוב באוכל ולא אוכל וכתיב בה ונשבע על שקר אלמא אוכל ולא אוכל לדברי הכל שקר הוא ופסק כרבין כו' יע\"ש. ועיין בספר צרור החיים ובספר לשון למודים חי\"ד סימן קל\"ב שתמהו על דברי הריב\"ש הללו היכן מצא כתוב זה גבי שבועת ביטוי דקרא דונשבע על שקר גבי שבוע' הפקדון הוא דכתי' יע\"ש ועיין להרב קרית מלך רב שכתב וז\"ל ונר' דלק\"מ וה\"ק דמוכרח דפסוק דלא תשבעו בשמי לשקר הוא אזהרה לשבועת ביטוי ואף שהוא בפ' אחרת משום דאי ליכא אזהרה לא שייך קרבן ואזהרה ראשונה שיש במקרא שהיא לא תשבעו בשמי לשקר לר\"י ע\"כ שיהיה בשבועת ביטוי דלרבא כו' דאין סברא ליתן אזהרה ראשונה לריבוי קודם שיהיה לנו אזהרה לעיקר פשט הכתוב עכ\"ל ואין מקום לדבריו לע\"ד דמ\"ש דמוכרח דפסוק זה הוא אזהרה כו' אין זה הכרח דאם נאמר ג\"כ דאזהרתיה הוא מקרא דלא יחל דוקא הא איכא אזהרה ומשו\"ה מיחייב קרבן בשוגג.
עוד כתב הריב\"ש דלרב דימי דפליג ארבין אינו עובר בבל יחל כי אם בקונמות דוקא אבל אם נשבע שלא יאכל ואכל אינו עובר בבל יחל יע\"ש ותמהו עליו דזה הפך מקרא שכתוב או השבע שבועה כו' לא יחל דברו דקרא דלא יחל לא קאי אנדר דלפני פניו דוקא אלא אשבועה דלפניו נמי קאי וגם התוס' ז\"ל בסוגיין ד\"ך ע\"ב כתבו כן בהדייא דל\"ד קאמר קונמות עובר בבל יחל דה\"ה נמי שבועה וכדתניא בהדייא בפ\"ב דנדרים יע\"ש גם לקמן בדכ\"ו ע\"ב מבואר בהדייא הכי דקאמר אמר ר\"י דומיא דלהרע או להטיב מי שאיסורו משום בל יחל יצתה זו שאין איסורו משום בל יחל אלא משום בל תשקרו יע\"ש ולא ידעתי למה זה התוס' הביאו ממרחק לחמם מההיא דנדרי' ולא הביאו הך סוגייא דלקמן דכ\"ו ודוק.
עוד כתב הריב\"ש דרבינו פסק כרבין דאכלתי ולא אכלתי הוי שקר ולא שוא משום דסוגיין דעלמא כרבין דאמרינן בפרקין מתיב רבא איזוהי ש\"ש נשבע לשנות את הידוע לאדם ואמר עולא כו' טעמא דעבר כו' הוא מותיב לה והוא מפרק לה עבר עובר משום שוא לא עבר עובר משום שקר אלמא אפי' לשעבר הוי שקר עכ\"ל וראיתי בספ' צרור החיים שכתב ע\"ז בשם הרמ\"ך דוייק ז\"ל וז\"ל ואנא זעירא שמעתי ולא אבין דמאי ראי' מהא דמותיב רבא דהא לא קאמר רבא אלא אליבא דשמואל דקמתרץ למתני' אליביה אבל אליבא דרב אמרי' לא עבר עובר משום שבועת ביטוי ואדרבא מדאקשי רבא מעיקרא טעמ' דניכר הא לא ניכר עובר משום ש\"ב ש\"מ דרבא ס\"ל בעלמ' כוותיה דרב דימי ומשו\"ה ל\"ק לא ניכר עובר משום שקר ומשו\"ה פריך לשמואל וקאמר הוא מותיב לה והוא מפרק לה כו' כלומר דשמואל ס\"ל כרבין אבל רבא גופיה לא ס\"ל הכי אלא ס\"ל כרב ומה גם דכבר פסק רבינו בפ\"ה כרב וא\"כ איך קאמר על רבינו דפסק כרבין משום דסוגיין דעלמא כוותיה והרי רבינו פסק כרב דלא ניכר עובר משו' ש\"ב ולא ס\"ל כשמואל עובר משום שקר כי היכי דלפסוק כרבין עכ\"ל.
ואחרי המחילה הראויה לעוצם חכמתו לא דק בזה דמתוך דבריו מבואר דס\"ל דש\"ב אינה מכלל שבועת שוא או שבועת שקר ומתוך כך עמד מתמיה על דברי הריב\"ש דמאי ראיה מייתי מההיא דרבא כיון דלרב כשאינו ניכר עובר משום ש\"ב ולא משום שקר והא ודאי בורכא היא דאין ספק דשבועא ביטוי היא מכלל שוא או שקר שהרי שנינו בפ\"ג שבועה שלא אוכל ככר זה ואכלה כו' זו היא ש\"ב שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן והנה כי מחייבינן ליה על זדונה מכות ודאי דכי מתרינן ליה לרב דימי משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר הוא דמתרינן ליה דאמר אוכל ולא אוכל שקר ולרבין מצינן להתרות ביה אף משום בל יחל לפי דעת רבי' אלא כשאנו באים על שגגת שבועת שקר או שבועת שוא קרי' לה ש\"ב כלישנא דקרא נפש כי תשבע לבטא בשפתים וכל שבועה דלא מיחייב קרבן על שגגתו קרי לה תנא ש\"ש כלומר שאינה בכלל ש\"ב ולא משום דהוייא ש\"ש הוא דמפטר מקרבן על שגגתה דהא אכלתי ולא אכלתי דהוי שבועת שוא לרב דימי ואפ\"ה מחייב קרבן על שגגתה לדעת ר\"ע וכדקאמר הש\"ס עלה דקתני מתני' זו היא ש\"ש שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה פטור דלהכי קתני זו היא למעוטי אכלתי ולא אכלתי דמחייב קרבן לר\"ע כדאיתא בדכ\"ה יע\"ש ועיקר טעמא דפטרינן להנהו דקתני מתניתין מקרבן כגון נשבע לבטל את המצוה ונשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב וכיוצא ה\"מ דממעטינן להו מקרא דלהרע או להטיב דדרשינן להרע או להיטיב דדרשי' ליה בריבוי או מיעוט ומיעט דבר מצוה כדאיתא בדכ\"ו וה\"נ ממעטינן נשבע על דבר שאינו ניכר לג' כמ\"ש רש\"י בדף כ\"א ע\"ב ד\"ה ור\"ע יע\"ש וא\"נ דדרשינן להרע דומייא דלהטיב מה הטבה רשות כדאיתא בדכ\"ז ורבא כי אקשי לשמואל מעיקרא ממתני' דאיזוהי היא ש\"ש ומימריה דעול' דאמר והוא שניכר לג' בני אדם לאו משום דאסיק אדעתי' דכשאינו ניכר לג' לא הוייא שבועת שקר הוא דאקשי' ליה כדמשמע ליה להרב הנז' דהא ודאי פשיטא ליה דכל שאינו ניכר לא חשיב שבועת שוא אלא שבועת שקר אלא דמעיקרא אסיק אדעתיה דדיוקא דשאינו ניכר הוא דהוייא נמי שבוע' ביטו' וחייב קרבן על שגגתה וכדדייקינן בסיפא דמתניתין דקתני זו היא ש\"ש שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור דאתא למעוטי אכלתי ולא אכלתי דהוייא ש\"ב ה\"נ כשניכר הוייא ש\"ש ופטור מקרבן וכשאינו ניכר הוייא ש\"ב ומחייב קרבן וא\"כ ק\"ל שפיר אליבא דשמואל דלא חשיב לה שבועת ביטוי והדר מפרק רבא דדיוקא דשאינו ניכר לאו לענין קרבן הוא אלא לענין חיוב מלקות דצריך להתרות בו משום שבועת שקר וכיון דלשמואל עכ\"ל דכל כה\"ג חשיב שבועת שקר ורב לא פליג עליה בהא מהי תיתי לן לומר דלרב הויא ש\"ש דפשיטא ודאי דבהא לא פליגי אלא דלשמואל לא חשיבא ש\"ב ולא מחייב על שגגתה קרבן ולרב חשיב ש\"ב בקרבן אבל לכ\"ע שבועת שקר היא ומחייב על זדונה משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר וכל זה פשוט ומבואר לע\"ד טובא וכן מתבאר מדברי הלח\"מ לקמן בהל' ד' יע\"ש ודוק.
ומ\"מ לא ידעתי למה לא הביא עוד ראיה הריב\"ש לדבריו דסוגיין דעלמא אזלא כרבין מההיא דאמרינן בדכ\"ו ע\"א אמר ר\"י דומייא דלהרע או להיטיב מי שאיסורו משום בל יחל ולא מי שאיסורו משום בל תשקצו ע\"כ הרי דקאמר דהנשבע לשעבר איסורו משום בל תשקרו ועוד אחרת יש ולא רצה הרב לגלותה והיא בפ' כל הנשבעין דמ\"ו ע\"ב עלה דמתני' דשכנגדו חשוד על השבועה ואפי' ש\"ש דפרכינן וליתני נמי ש\"ב ומשנינן כי קתני שבועה דכי משתבע בשקרא משתבע אבל ש\"ב דאיכא למי' בקושט' משתבע לא קתני והדר פרכינן תינח אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למי' ומשנינן תני ש\"ש וכל דדמי ליה יע\"ש ועכ\"ל דהך סוגייא אזלא כרבין דס\"ל דאכלתי ולא אכלתי הוי שקר ולדידיה ק\"ל שפיר אמאי לא תני שבו' דאכלתי ולא אכלתי דלאו בכלל ש\"ש היא אלא בכלל שקר ולדידיה שייך שפיר למימר תני שוא וכל דדמי ליה אבל לרב דימי דס\"ל דאכלתי ולא אכלתי שוא מאי קושייא הא קתני מתני' ואפי' ש\"ש וכיון דשקיל וטרי הש\"ס בסתמא אליבא דרבין מבואר דהלכתא כוותיה.
ולעיקר קו' הריב\"ש ז\"ל על דברי רבינו דפסק דאוכל ולא אוכל הוי שקר ורבין קאמר דעובר בבל יחל הנכון בזה דרבינו משמע ליה דאף בב\"י קאמר והכריחו לרבינו לומר כן הסוגייא דריש מכלתין די\"ג ע\"ב עלה דבעי הש\"ס מני מתני' לא ר\"י ולא ר\"ע ומשנינן לעולם ר\"י היא וכי לא מחייב ר\"י לשעבר קרבן אבל מלקות מיחייב וכדרבא דאמר בפי' רבתה תורה שקר דומייא דשוא ואותה סוגייא אזלא כרבין כמ\"ש התוספו' שם דאליביה מסקינן בפי' ריבתה תורה שקר דומייא דשוא והוקשה להם דא\"כ למאי דמסיק דקסבר ר\"י לאו שאין בו מעשה לוקין אמאי מפרשי הני דלהבא טפי מהני דלשעבר דקתני ב' שהן ד' וע\"ז תירצו בשם ריצב\"א וכן תירץ הר\"ן בשם הראב\"ד דאף לרבין מפרשי טפי אוכל ולא אוכל דפשטיה דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר משמע טפי לרבא כיון דלגבי קרבן מפורש להבא כדכתיב להרע או להטיב וכמו שפי' רש\"י גבי רב דימי ואף רבין מודה בזה יע\"ש והשתא משו\"ה מפרש רבינו דכי קאמר רבין אוכל ולא אוכל עובר בב\"י דאף בב\"י קאמר כיון דחזינן באותה סוגייא דאף רבין מודה לרב דימי בהא דפשטיה דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר מיירי באוכל ולא אוכל ודוק.
ועמ\"ש רבינו דאין שבועת ביטוי אלא בדברים שאפשר לו לעשותן עיין במה שנסתפק הרב מש\"ל באומר שבועה שיקח פ' ממני מנה כו' ועיין בספר התשב\"ץ בח\"א סי' ק' דנ\"ג ע\"ג ד\"ה ואחר שכתב בהדיא דהנשבע שבועה שיקבל פ' ממני דחשיב ש\"ש יע\"ש." + ], + [ + "שורש דין נשבע שבועת שקר נשבע \n על אחת מד' חלוקות כו' וע\"ז וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר. ע\"כ. וכתב מרן כ\"מ בשם הריב\"ש שרבינו מפרש מ\"ש רבין אוכל ולא אוכל עובר בבל יחל דאף בב\"י קאמר כו' שהרי שבועת ביטוי היא מפורשת בפשט הכתוב באוכל ולא אוכל וכתיב בה ונשבע על שקר אלמא אוכל ולא אוכל לדברי הכל שקר הוא ופסק כרבין כו' יע\"ש. ועיין בספר צרור החיים ובספר לשון למודים חי\"ד סימן קל\"ב שתמהו על דברי הריב\"ש הללו היכן מצא כתוב זה גבי שבועת ביטוי דקרא דונשבע על שקר גבי שבוע' הפקדון הוא דכתי' יע\"ש ועיין להרב קרית מלך רב שכתב וז\"ל ונר' דלק\"מ וה\"ק דמוכרח דפסוק דלא תשבעו בשמי לשקר הוא אזהרה לשבועת ביטוי ואף שהוא בפ' אחרת משום דאי ליכא אזהרה לא שייך קרבן ואזהרה ראשונה שיש במקרא שהיא לא תשבעו בשמי לשקר לר\"י ע\"כ שיהיה בשבועת ביטוי דלרבא כו' דאין סברא ליתן אזהרה ראשונה לריבוי קודם שיהיה לנו אזהרה לעיקר פשט הכתוב עכ\"ל ואין מקום לדבריו לע\"ד דמ\"ש דמוכרח דפסוק זה הוא אזהרה כו' אין זה הכרח דאם נאמר ג\"כ דאזהרתיה הוא מקרא דלא יחל דוקא הא איכא אזהרה ומשו\"ה מיחייב קרבן בשוגג.
עוד כתב הריב\"ש דלרב דימי דפליג ארבין אינו עובר בבל יחל כי אם בקונמות דוקא אבל אם נשבע שלא יאכל ואכל אינו עובר בבל יחל יע\"ש ותמהו עליו דזה הפך מקרא שכתוב או השבע שבועה כו' לא יחל דברו דקרא דלא יחל לא קאי אנדר דלפני פניו דוקא אלא אשבועה דלפניו נמי קאי וגם התוס' ז\"ל בסוגיין ד\"ך ע\"ב כתבו כן בהדייא דל\"ד קאמר קונמות עובר בבל יחל דה\"ה נמי שבועה וכדתניא בהדייא בפ\"ב דנדרים יע\"ש גם לקמן בדכ\"ו ע\"ב מבואר בהדייא הכי דקאמר אמר ר\"י דומיא דלהרע או להטיב מי שאיסורו משום בל יחל יצתה זו שאין איסורו משום בל יחל אלא משום בל תשקרו יע\"ש ולא ידעתי למה זה התוס' הביאו ממרחק לחמם מההיא דנדרי' ולא הביאו הך סוגייא דלקמן דכ\"ו ודוק.
עוד כתב הריב\"ש דרבינו פסק כרבין דאכלתי ולא אכלתי הוי שקר ולא שוא משום דסוגיין דעלמא כרבין דאמרינן בפרקין מתיב רבא איזוהי ש\"ש נשבע לשנות את הידוע לאדם ואמר עולא כו' טעמא דעבר כו' הוא מותיב לה והוא מפרק לה עבר עובר משום שוא לא עבר עובר משום שקר אלמא אפי' לשעבר הוי שקר עכ\"ל וראיתי בספ' צרור החיים שכתב ע\"ז בשם הרמ\"ך דוייק ז\"ל וז\"ל ואנא זעירא שמעתי ולא אבין דמאי ראי' מהא דמותיב רבא דהא לא קאמר רבא אלא אליבא דשמואל דקמתרץ למתני' אליביה אבל אליבא דרב אמרי' לא עבר עובר משום שבועת ביטוי ואדרבא מדאקשי רבא מעיקרא טעמ' דניכר הא לא ניכר עובר משום ש\"ב ש\"מ דרבא ס\"ל בעלמ' כוותיה דרב דימי ומשו\"ה ל\"ק לא ניכר עובר משום שקר ומשו\"ה פריך לשמואל וקאמר הוא מותיב לה והוא מפרק לה כו' כלומר דשמואל ס\"ל כרבין אבל רבא גופיה לא ס\"ל הכי אלא ס\"ל כרב ומה גם דכבר פסק רבינו בפ\"ה כרב וא\"כ איך קאמר על רבינו דפסק כרבין משום דסוגיין דעלמא כוותיה והרי רבינו פסק כרב דלא ניכר עובר משו' ש\"ב ולא ס\"ל כשמואל עובר משום שקר כי היכי דלפסוק כרבין עכ\"ל.
ואחרי המחילה הראויה לעוצם חכמתו לא דק בזה דמתוך דבריו מבואר דס\"ל דש\"ב אינה מכלל שבועת שוא או שבועת שקר ומתוך כך עמד מתמיה על דברי הריב\"ש דמאי ראיה מייתי מההיא דרבא כיון דלרב כשאינו ניכר עובר משום ש\"ב ולא משום שקר והא ודאי בורכא היא דאין ספק דשבועא ביטוי היא מכלל שוא או שקר שהרי שנינו בפ\"ג שבועה שלא אוכל ככר זה ואכלה כו' זו היא ש\"ב שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן והנה כי מחייבינן ליה על זדונה מכות ודאי דכי מתרינן ליה לרב דימי משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר הוא דמתרינן ליה דאמר אוכל ולא אוכל שקר ולרבין מצינן להתרות ביה אף משום בל יחל לפי דעת רבי' אלא כשאנו באים על שגגת שבועת שקר או שבועת שוא קרי' לה ש\"ב כלישנא דקרא נפש כי תשבע לבטא בשפתים וכל שבועה דלא מיחייב קרבן על שגגתו קרי לה תנא ש\"ש כלומר שאינה בכלל ש\"ב ולא משום דהוייא ש\"ש הוא דמפטר מקרבן על שגגתה דהא אכלתי ולא אכלתי דהוי שבועת שוא לרב דימי ואפ\"ה מחייב קרבן על שגגתה לדעת ר\"ע וכדקאמר הש\"ס עלה דקתני מתני' זו היא ש\"ש שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה פטור דלהכי קתני זו היא למעוטי אכלתי ולא אכלתי דמחייב קרבן לר\"ע כדאיתא בדכ\"ה יע\"ש ועיקר טעמא דפטרינן להנהו דקתני מתניתין מקרבן כגון נשבע לבטל את המצוה ונשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב וכיוצא ה\"מ דממעטינן להו מקרא דלהרע או להטיב דדרשינן להרע או להיטיב דדרשי' ליה בריבוי או מיעוט ומיעט דבר מצוה כדאיתא בדכ\"ו וה\"נ ממעטינן נשבע על דבר שאינו ניכר לג' כמ\"ש רש\"י בדף כ\"א ע\"ב ד\"ה ור\"ע יע\"ש וא\"נ דדרשינן להרע דומייא דלהטיב מה הטבה רשות כדאיתא בדכ\"ז ורבא כי אקשי לשמואל מעיקרא ממתני' דאיזוהי היא ש\"ש ומימריה דעול' דאמר והוא שניכר לג' בני אדם לאו משום דאסיק אדעתי' דכשאינו ניכר לג' לא הוייא שבועת שקר הוא דאקשי' ליה כדמשמע ליה להרב הנז' דהא ודאי פשיטא ליה דכל שאינו ניכר לא חשיב שבועת שוא אלא שבועת שקר אלא דמעיקרא אסיק אדעתיה דדיוקא דשאינו ניכר הוא דהוייא נמי שבוע' ביטו' וחייב קרבן על שגגתה וכדדייקינן בסיפא דמתניתין דקתני זו היא ש\"ש שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור דאתא למעוטי אכלתי ולא אכלתי דהוייא ש\"ב ה\"נ כשניכר הוייא ש\"ש ופטור מקרבן וכשאינו ניכר הוייא ש\"ב ומחייב קרבן וא\"כ ק\"ל שפיר אליבא דשמואל דלא חשיב לה שבועת ביטוי והדר מפרק רבא דדיוקא דשאינו ניכר לאו לענין קרבן הוא אלא לענין חיוב מלקות דצריך להתרות בו משום שבועת שקר וכיון דלשמואל עכ\"ל דכל כה\"ג חשיב שבועת שקר ורב לא פליג עליה בהא מהי תיתי לן לומר דלרב הויא ש\"ש דפשיטא ודאי דבהא לא פליגי אלא דלשמואל לא חשיבא ש\"ב ולא מחייב על שגגתה קרבן ולרב חשיב ש\"ב בקרבן אבל לכ\"ע שבועת שקר היא ומחייב על זדונה משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר וכל זה פשוט ומבואר לע\"ד טובא וכן מתבאר מדברי הלח\"מ לקמן בהל' ד' יע\"ש ודוק.
ומ\"מ לא ידעתי למה לא הביא עוד ראיה הריב\"ש לדבריו דסוגיין דעלמא אזלא כרבין מההיא דאמרינן בדכ\"ו ע\"א אמר ר\"י דומייא דלהרע או להיטיב מי שאיסורו משום בל יחל ולא מי שאיסורו משום בל תשקצו ע\"כ הרי דקאמר דהנשבע לשעבר איסורו משום בל תשקרו ועוד אחרת יש ולא רצה הרב לגלותה והיא בפ' כל הנשבעין דמ\"ו ע\"ב עלה דמתני' דשכנגדו חשוד על השבועה ואפי' ש\"ש דפרכינן וליתני נמי ש\"ב ומשנינן כי קתני שבועה דכי משתבע בשקרא משתבע אבל ש\"ב דאיכא למי' בקושט' משתבע לא קתני והדר פרכינן תינח אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למי' ומשנינן תני ש\"ש וכל דדמי ליה יע\"ש ועכ\"ל דהך סוגייא אזלא כרבין דס\"ל דאכלתי ולא אכלתי הוי שקר ולדידיה ק\"ל שפיר אמאי לא תני שבו' דאכלתי ולא אכלתי דלאו בכלל ש\"ש היא אלא בכלל שקר ולדידיה שייך שפיר למימר תני שוא וכל דדמי ליה אבל לרב דימי דס\"ל דאכלתי ולא אכלתי שוא מאי קושייא הא קתני מתני' ואפי' ש\"ש וכיון דשקיל וטרי הש\"ס בסתמא אליבא דרבין מבואר דהלכתא כוותיה.
ולעיקר קו' הריב\"ש ז\"ל על דברי רבינו דפסק דאוכל ולא אוכל הוי שקר ורבין קאמר דעובר בבל יחל הנכון בזה דרבינו משמע ליה דאף בב\"י קאמר והכריחו לרבינו לומר כן הסוגייא דריש מכלתין די\"ג ע\"ב עלה דבעי הש\"ס מני מתני' לא ר\"י ולא ר\"ע ומשנינן לעולם ר\"י היא וכי לא מחייב ר\"י לשעבר קרבן אבל מלקות מיחייב וכדרבא דאמר בפי' רבתה תורה שקר דומייא דשוא ואותה סוגייא אזלא כרבין כמ\"ש התוספו' שם דאליביה מסקינן בפי' ריבתה תורה שקר דומייא דשוא והוקשה להם דא\"כ למאי דמסיק דקסבר ר\"י לאו שאין בו מעשה לוקין אמאי מפרשי הני דלהבא טפי מהני דלשעבר דקתני ב' שהן ד' וע\"ז תירצו בשם ריצב\"א וכן תירץ הר\"ן בשם הראב\"ד דאף לרבין מפרשי טפי אוכל ולא אוכל דפשטיה דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר משמע טפי לרבא כיון דלגבי קרבן מפורש להבא כדכתיב להרע או להטיב וכמו שפי' רש\"י גבי רב דימי ואף רבין מודה בזה יע\"ש והשתא משו\"ה מפרש רבינו דכי קאמר רבין אוכל ולא אוכל עובר בב\"י דאף בב\"י קאמר כיון דחזינן באותה סוגייא דאף רבין מודה לרב דימי בהא דפשטיה דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר מיירי באוכל ולא אוכל ודוק.
ועמ\"ש רבינו דאין שבועת ביטוי אלא בדברים שאפשר לו לעשותן עיין במה שנסתפק הרב מש\"ל באומר שבועה שיקח פ' ממני מנה כו' ועיין בספר התשב\"ץ בח\"א סי' ק' דנ\"ג ע\"ג ד\"ה ואחר שכתב בהדיא דהנשבע שבועה שיקבל פ' ממני דחשיב ש\"ש יע\"ש." + ], + [ + "שבועת \n שוא נחלקת כו' האחת שנשבע על הדבר הידוע שאינו כן כגון שנשבע על האיש שהוא אשה כו'. במשנה דכ\"ט ע\"א איזהו הוא ש\"ש כו' אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהוא איש ע\"כ ובגמ' אמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם והך מימרא דעולא אייתי לה הש\"ס בדכ\"ו ע\"ב וכתב רש\"י שם ד\"ה והוא שניכר וז\"ל שכבר ידעו ג' באותו עמוד שהוא של אבן הוא דהוי ש\"ש דמידי דידעו ביה תלתא בני אדם הוי מפורסם עכ\"ל ומבואר יוצא מדבריו שאם לא היה ידוע לג' בני אדם בעת השבוע' אע\"פ שידעו בו אח\"ך כגון שנשבע על העמוד שעומד במקום פלוני שהוא של זהב או על האדם העומד במקום פ' שהוא אשה וכיוצא ובעת השבועה לא היה הדבר ניכר לג' בני אדם מפני שלא הלכו לשם ולא ידעו בו אע\"פ שהלכו אח\"ך וידעו שהוא של אבן או של זהב או שהוא איש או אשה לא הוי ש\"ש למפרע כיון דבעת השבועה לא היה מפורסם שהוא הפך דבריו וכ\"כ הרב ב\"ח בי\"ד סי' רל\"ו ס\"ח יע\"ש.
אמנם לע\"ד מדברי הירוש' לא משמע הכי דאתמר התם ר\"י בר אחא בשם ר\"י כל הידוע לב' זו היא שבועת שקר לג' הרי זה שבועת שוא ר' אילא בשם ר\"י אפי' ידוע לב' ואחד בסוף העולם מכירו ש\"ש מה נפקא מביניהון דכשהשליכו לים ואבד יע\"ש זו היא הנסחא הנכונה כמ\"ש הרדב\"ז בפי' לה' אלו יע\"ש וביאור דברי הירוש' הללו במה ששאלו מה נפקא מביניהון נלע\"ד דהכי קאמר כיון דיש אחד בסוף העולם שמכיר בדבר זה ונמצא דיש כאן ג' בני אדם שמכירין את הדבר מאי נ\"מ אם הוא כאן או בסוף העולם ס\"ס הרי יש כאן ג' וע\"ז תירצו דנ\"מ בשנאבד הדבר שנשבע עליו זה כגון שנפל לים דהשתא אותו פ' שעומד במדינת הים שלא ראה הדבר אינו יכול להכיר אם היה כמו שנשבע או לא ונמצא דאין כאן אלא ב' והשתא אם איתא דבעינן שיהא ידוע בעת השבועה לשלשה בני אדם למה לו למימר דא\"ב כגון דהשליכו לים הא בלאו הכי א\"ב טובא דלר\"י בר אחא כל שלא ידעו והכירו באותו דבר בעת השבועה ג' בני אדם הויא שבועת שקר אפי' איכא אחד בסוף העולם שמכיר הדבר כשרואהו ולר' אילא לא בעינן שיכירו אותו כל הג' בעת שנשבע אלא כל שידעו והכירו אותו ב' בעת שנשבע ואיכא אחד שמכירו כשרואהו הויא ש\"ש אלא ודאי משמע דמפשט פשיטא ליה להירושלמי דלכ\"ע לא בעינן שיהא ניכר וידוע לג' בעת השבועה אלא כל שיש ג' בעולם שכשרואים הדבר מכירין אותו הויא ש\"ש למפרע ולזה שאלו מה נפקא מביניהון והוצרכו לתרץ דא\"ב כשנאבד הדבר דלמ\"ד אפי' אחד בסוף העולם אפילו לא ראה הדבר להכירה כיון דיש כאן ב' דמכירין והכירו שהוא הפך הנשבע אף הג' המכיר בדבר זה כמרגלית וכיוצא שאם רואה אותה מכירה אעפ\"י שאינו כאן מסתמא חשיב כאלו ראה אותה והכירה כיון שיש ב' המכירין אותה כמותו והכירו שהוא הפך הנשבע אבל למ\"ד דבעינן ג' דוקא לא חשיב ש\"ש עד שיראו אותו הדבר הג' ויכירוה ומ\"מ לכ\"ע אפי' לא הכירו הדבר בעת השבועה אלא אחר השבועה למפרע חשיב ש\"ש ודלא כדמשמע מפרש\"י והב\"ח ז\"ל.
גם מדברי רבינו שלא הביא מימרא דעולא הכא בפרקין והביאה בספ\"ה נר' דס\"ל כדברי הירוש' ומשו\"ה הכא דמיירי בנשבע על האיש שהוא אשה ועל עמוד של אבן שהוא של זהב דמסתמא דברים אלו ניכרים לג' ב\"א בעת הראיה לא הוצרך לבאר אבל אי הוה ס\"ל כדעת רש\"י דבעינן שיהא ידוע בעת השבועה כל כי האי הי\"ל לבאר רבא ולא היה לו לסמוך במ\"ש בפ\"ה בדרך אגב.
ודע עוד דממ\"ש רש\"י ז\"ל וז\"ל דכל מידי דידעי ביה ג' בני אדם כו' והוי ש\"ש יש לדקדק דס\"ל דהנשבע שאכלתי ושלא אכלתי וכן שזרקתי ולא זרקתי שהן מיני שבועות ביטוי אם היה הדבר ניכר וידוע לג' בני אדם שהוא כן או שאינו כן והתרו עליו משום ש\"ש דלקי משום שוא כיון שהיה הדבר מפורסם לג' בני אדם וכן משמע מלשון ההשגות עמ\"ש רבינו וכן כל כיוצא בזה שכתב וז\"ל שנשבע בדבר שידוע לג' שאינו כן כמו שנשבע עכ\"ל הרי דסתם וכתב דכל דבר שידוע לג' שאינו כן חשיב ש\"ש בכל גוונא ואם כנים הדברים צריך לו' דמתני' דנקט איזו היא שבועת שוא כו' נשבע על האיש שהוא אשה ועל האשה שהוא איש כו' ל\"ד דה\"ה באכלתי ולא אכלתי וכיוצא ממיני שבו' ביטוי כיון דהדבר תלוי בניכר לג' ב\"א כדאמר עולא בגמ' אלא משום דבעי למיתני סיפא זו היא ש\"ש שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה פטור מקרבן ואילו באכלתי ולא אכלתי על שגגתה חייב קרבן מקרא דלהרע או להטיב ומרבוייא דקרא כדאיתא בדכ\"ו ולא ממעיט מקרבן אלא בנשבע על דבר שאי אפשר להיות מצד עצמו כנשבע על איש שהוא אשה וכיוצא וכן בדבר דאיסורא רביע עליה וכנשבע ע\"ד מצוה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם ד\"ה מאי מיעט ובדכ\"א ד\"ה ור\"ע משא\"כ באכלתי ולא אכלתי דאע\"ג דניכר לג' ב\"א שהוא כן או שאינו כן והו\"ל ש\"ש מ\"מ אינו שוא מצד דהדבר עצמו שהוא נשבע בו אלא מצד שהוא ידוע לכל וכל כי הא לא מעמיד מקרא אלא דומיא דנשבע ע\"ד מצוה כנלע\"ד." + ], + [], + [ + "שורש דין נשבע לבטל את המצוה שלישית \n שנשבע לבטל את המצוה כיצד כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית שלא ילבש תפילין ושלא ישב בסוכה בחג הסוכות ולא יאכל מצה בלילי הפסח או שיתענה בשבתות וי\"ט וכן כל כיוצא בזה וכו'. הנה עיקרא דהאי מלתא איתא בפ\"ג דשבועו' דכ\"ז עלה דמתני' דהנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור ת\"ר יכול נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל יהא חייב ת\"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא נשבע לבטל את המצוה כו' ושם בדכ\"ו ע\"א דריש ר\"ע קרא דלהרע או להיטיב בריבוי ומיעוט ומיעט דבר מצוה יע\"ש והדבר מבואר דהא דממעטינן מהאי קרא ביטול דבר מצוה אינו אלא לפוטרו מקרבן שבועת ביטוי דמיירי ביה קרא אבל אכתי לא שמענו דמפטר מחיוב לאו דב\"י ובפ\"ק דנדרים דף י\"ו ע\"ב ממעטינן ליה נמי מב\"י מדכתי' לא יחל דברו דברו לא יחל אבל מחל הוא לחפצי שמים יע\"ש ועיין בס' ארעא דרבנן סי' תכ\"ו שנסתפק בהא דנשבע לבטל את המצוה דלא חייל' שבועה אם הוא מדרבנן או מדאורייתא יעויין שם ואשתמיט מיניה הני סוגייאי דמבואר מינייהו דמדאורייתא הוא.
ומתוך סוגייא זו דשבועות דשקיל וטרי תלמודא למפטר נשבע לבטל את המצוה מחיוב קרבן שבועת ביטוי היה נר' לכאורה להכריח למה שנסתפק הרב מש\"ל בפ\"א מה' שופר בהא דקי\"ל דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה אי עבר וקיים העשה ודחה לעשה ולא תעשה אי מחייב מלקות מי נימא כיון דיש כח בעשה למדחי הלא תעשה לא מחייב או דילמא כיון דאיכא עשה בהדי דלא תעשה אלים כחו של לא תעשה ואין כח בעשה למדחייה ולקי עליה והעלה שדבר זה במחלוק' היא שנוייא בין רבותי' בעלי התוס' יע\"ש.
והשתא אם איתא דיש כח בעשה למדחי אל\"ת אפי' כשיש עמו עשה למה לי היקש' דהרעה להטבה למפטריה לנשבע לבטל את המצוה מקרבן שבועה הא פשיטא ודאי דמפטר כיון דאתי עשה דמצות סוכה ומצה וכיוצא ודחי ל\"ת דב\"י וכיון דלא מיחייב אלא אעשה וזו לא מיחייב בקרבן דאין חיוב קרבן בא אלא בעובר הלא תעשה כמו ששנינו בריש כריתו' חוץ מפסח ומילה שאין בהם אלא עש' א\"ו כיון דאיכא עשה בהדי ל\"ת אלים כחו של לאו ולא אתי עשה דמצוה ודחי ליה ולהכי הוה ס\"ד למחייבי' בקרבן עד דאתא היקשא ומיעטיה אמנם אחר ההתבוננות יראה דליכא ראיה מהכא וג' תשובות בדבר חדא דאיכא למימר דהיקשא איצטריך דכיון דע\"י פשיעתו שנשבע לבטל את המצוה אתא למידחי לאו דב\"י אע\"ג דעשה דמצוה קדחי ליה כיון דאי לאו שבועה דידיה הוה מצי לקיים המצוה בלא דחיית הלאו וע\"י שנשבע גרם לעבור ולדחות לאו דב\"י חשיב כעובר על לאו וה\"א דמה\"ט מיחייב בקרבן שבועה קמ\"ל היקשא דפטור וכעין זה כתבו התוס' בפ' בתרא דערובין ד\"ק ד\"ה נתן יע\"ש ועל כרחין למימר הכי דאי לא אכתי תיקשי לן כיון דגלי לן קרא דלא יחל דברו דמיחל הוא לחפצי שמים כדאיתא בפ\"ק דנדרים א\"כ ל\"ל היקשא למעוטי מקרבן הא כיון דלא מיחייב בלאו דב\"י תו לא מיחייב בקרבן כדאמרן אלא ודאי דמשו\"ה אצטריך היקשא דהו\"א דאע\"ג דגלי קרא דמיחל הוא לחפצי שמים מ\"מ כיון דאיהו גרם למדחייה ללאו מחייב בקרבן שבועה קמ\"ל.
ועוד י\"ל דלהכי אצטריך היקשא דאע\"ג דמשום לאו דב\"י לא מחייב מ\"מ מחייב הוא משום לאו דלא תשא וסד\"א דמיחייב משום לאו זה קמ\"ל וא\"ת והיכי תיסק אדעתין למיחייביה בקרבן משום לאו זה הא לא מיחייב בקרבן שבועת ביטוי אלא בעובר על שבועת שקר ולא בעובר על שבועת שוא כמו ששנינו שם בדכ\"ט זו היא ש\"ש שחייבים על זדונה מלקות ועל שגגתה פטור הא ל\"ק דודאי לפום קושט' דדרשינן היקשא למפטר נשבע לבטל את המצוה משבועת ביטוי תני תנא דליכא חיוב קרבן בשבו' שוא אמנם אי לאו הקישא הוה מצינן למילף שפיר דמדמיחייב קרבן בנשבע לבטל את המצוה אף על גב דהוייא ש\"ש דה\"ה בכל ש\"ש מיחייב קרבן על שגגתה ועוד י\"ל והוא הנכון דאה\"נ דהקישא לא אצטריך למפטר נשבע לבטל את מצות עשה כסוכה ומצה וכיוצא כיון דאתי עשה ודחי ל\"ת וכי אצטריך היקשא הוא למפטר נשבע לבטל את מצות ל\"ת כגון נשבע שיאכל נבילות וכיוצא דהשתא ליכא טעמא דאתי עשה ודחי ל\"ת.
והנה רבינו ז\"ל לא הזכיר בדין זה שלפנינו כי אם נשבע לבטל מצות עשה כמ\"ש כיצד כו' ולא אמר נשבע שיאכל נבילות שהוא ביטול מצות ל\"ת אבל לקמן בפ\"ה הי\"ב הזכירה כיע\"ש ונלע\"ד דתרוייהו צריכי משום דיש במ\"ע מה שאין במל\"ת ובמל\"ת מה שאין במצות עשה דהנשבע לבטל מ\"ע איכא למימר דחלה השבועה משום דביטול השבועה הוא בקום עשה וביטול המצוה בשב וא\"ת והו\"א דיקיים השבועה ויבטל המצוה בשב וא\"ת ואל יקיים המצוה ויבטל השבוע' בקום עשה קמ\"ל דאפי\"ה לא חלה השבועה מעיקרא והויא ש\"ש משא\"כ בנשבע לבטל מצות ל\"ת שאם יקיים השבועה יבטל המצוה בקום עשה ואם יבטל השבועה לא יבטלנה אלא בשב וא\"ת פשיטא טפי דלא חייל עליה שבועה ובנשבע לבטל מצות ל\"ת איכא חידושא טפי ממ\"ע מטעם אחר דאיכא למימר דהתם חייל השבו' משו' דאתי עשה דכל היוצא מפיו ודחי ל\"ת דנבילה וכיוצא משא\"כ במ\"ע דאין עשה דוחה עשה כנודע.
וא\"ת והיא גופא תקשי לן דמנ\"ל לרבינו דבנשבע לבטל ל\"ת בנשבע שלא יאכל נבילות וכיוצא דלא חייל עליה שבוע' נימא דקושטא הכי הוא דחייל דאתי עשה דכל היוצא מפיו יעשה ודחי לא תעשה דנבילה. וראיתי למרן כ\"מ שם בפ\"ה שכתב שרבינו ז\"ל למד דין זה ממה ששנינו במתני' דכ\"ט איזו היא שבועת שוא נשבע לבטל את המצוה כו' וק\"ט דמההיא ליכא למשמע מידי דמתני' לא נקט אלא ביטו' מ\"ע כסוכה ולולב וכיוצא ואיכא למימר דתנא דוקנא הוא ולא נקט אלא הני דאית בהו עשה ולא אתי עשה דשבועה ודחי עשה דמצוה אבל נשבע לבטל מצות ל\"ת שפיר איכא למימר דאתי עשה דשבועה ודחי לא תעשה דמצוה ולע\"ד הדבר ברור שרבינו למד דין זה מאותה שאמרו בגמ' דכ\"ט עלה דמתני' דנשבע שלא יאכל נבילות בשלמא לר\"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר\"י בשלמא לאו משכחת אלא הן היכי משכחת לה ופרש\"י ז\"ל אלא הן שבועה שאוכל נבילות ושחוטות מי משכחת לה דחייל אנבילות ולבטל שבועת הר סיני עכ\"ל הרי דשבועה לבטל מצות לא תעשה לא חייל אפי' בכולל כ\"ש לחודיה.
מיהו היא גופה קשיא למה לא יחול שבועה על מצות ל\"ת כיון דקי\"ל בעלמא דאתי עשה ודחי ל\"ת וליכא למימר דהכא גלי לן קרא דלא יחל דברו דמיחל הוא לחפצי שמים דא\"כ תקשי לן דאדילפינן בעלמא דאין עשה דוחה ל\"ת מכלאים בציצית אדרבא נילף מהכא דלא דחי וכעין מאי דפריך תלמודא בפ\"ק דיבמות ד\"ה ע\"א ועיין להתוס' ביבמות דע\"ו ע\"ב ד\"ה הא מני ובכתובו' ד\"מ ד\"ה ניתי ובזבחים דצ\"ז ע\"ב יע\"ש ולזה י\"ל דמהכא ליכא למילף בעלמא דשאני הכא דעשה זה קיל דאיתיה בשאלה וכדאמרינן בפ\"ק דיבמות דף ה' ע\"ב ובנזיר גבי נזיר שנצטרע דאתי עשה דגילוח מצורע ודחי ל\"ת ועשה דנזיר משום דנזירות איתיה בשאלה יע\"ש. ועוד י\"ל דהכא שאני דע\"י פשיעתו שנשבע לעבור על המצוה הוא דאתי למדחי ל\"ת וכל כה\"ג לא דחי כמ\"ש התוספו' בס\"פ בתרא דעירובין ד\"ק ע\"ב ד\"ה נתן.
אלא שבעיק' דברי התוס' הללו שמעתי מקשי' מההיא דפרק דם חטאת דצ\"ז ע\"ב דפריך תלמודא עלה דתניא התם כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל כו' אמאי וליתי עשה ולדחי ל\"ת ומשני רבא אין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש יע\"ש והשתא מלבד דעיקר קושייתם לא קשיא לפום מאי דכייל לן רבא התם דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש וכבר הריטב\"א בחידושיו לעירובין תריץ יתיב הכי שם עיקר קושייתם כיע\"ש עוד זאת דאם איתא למה שתירצו הם ז\"ל דכל שבא על ידי פשיעה אין עשה דוחה ל\"ת מאי קא קשיא ליה לתלמודא התם הא כיון דנגיעת בשר קודש בבשר פסולה ע\"י פשיע' בא כל כה\"ג לא אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת.
ולע\"ד יש ליישב דע\"כ לא כתבו התוס' דכל דע\"י פשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת אלא דוקא כי ההיא דנתערבו מתן ד' במתנה אחת דאף אם לא נתערבו היה בידו לקיים העשה בלי דחיית הלאו וע\"י פשיעתו אתא למדחי הלאו אמנם היכא דקיום העשה ודחיית הלאו אתא ע\"י פשיעה כל כה\"ג אזלי ומודו דאתי עשה ודחי ל\"ת אפי' שבאו ע\"י פשיעה ובכן בנגע בשר קודש עם בשר הפסולה ונצטרף היתר לאיסור והגיע לכזית וכמ\"ש שם רש\"י ד\"ה עד שיבלע כו' דאי לאו פשיעתו לא הוה מחייב לאוכלה דבפחות מכזית ליכא מצות אכילת קדשים כמ\"ש הריטב\"א בחי' ליומא פרק טרף בקלפי דל\"ט ע\"א עלה דאמרינן התם וכל כהן המגיעו כפול צנועין מושכין ידיהם וז\"ל פירש ר\"י וכן נראה מפרש\"י דדוקא כהן המגיעו כפול אבל מגיעו כזית שיש בה מצות אכילה לא היו מושכין ידיהם אבל כפול לא היתה בו מצות אכילה כיון שאין בו שביעה עכ\"ל ועיין בספר בני חיי חא\"ח סימן תע\"ה יע\"ש א\"כ מה\"ט פריך תלמודא התם שפיר דליתי עשה שבא ע\"י פשיעה ולידחי ל\"ת וכעין זה ראיתי להרב החסיד כמהר\"י אלגאזי בספר שמע יעקב די\"א ע\"ב למה שמקשים על דבריהם הללו מסוגיא דאונס דפריך תלמודא וליתי עשה דולו תהיה לאשה ולדחי (לא) ל\"ת ולפי דבריהם מאי קושיא דשאני אונס שבא על ידי פשיעה ותירץ הוא ז\"ל דלא ק\"מ דשאני אונס דעשה שבו אינו אלא ע\"י פשיעה שאם לא יבא לידי פשיעה זו ליכא עשה כלל ודין הוא דליתי עשה ולדחי ל\"ת יע\"ש.
וראיתי להרשב\"א בחידושיו לנדרים דט\"ו עלה דאמרינן התם דנדרים חלים על דבר מצוה שהוקשה לו דליתי עשה דסוכה ולולב וכיוצא ולידחי לאו דבל יחל ותירץ דנדרים עשה ול\"ת נינהו ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה וכ\"כ הרב החינוך בפרשת יתרו ועיין במרדכי ר\"פ שבועות ב' בתרא יע\"ש והרב התנא בספר פרשת דרכים בהגהותיו על ספר החינוך תמה עליו מההיא דפ\"ק דיבמות ודנזיר דאמרינן דעשה קיל דאיתיה בשאלה דחי ליה עשה דמצוה אע\"ג דאיכא לאו בהדיה וכמש\"ל וסיים וז\"ל וראיתי להרמב\"ם שכתב בפ\"ו מה' נזירו' טעם אחר ולפי אותו הטעם ניחא ואולי כך היתה גירסתו וגיר' המחבר עכ\"ל.
ודבריו ז\"ל אינן מעלים ארוכה ומרפא להרשב\"א שהרי בחי' ליבמות ד\"ה מבואר דגריס הרב ז\"ל כגירסתינו כיע\"ש ותו קשה דאכתי תקשי להו ז\"ל אמאי שבועה לא חלה לבטל מצות ל\"ת כמו שהוכחנו לעיל מההיא דפ\"ג דשבועות דכ\"ד דליתי עשה דכל היוצא מפיו יעשה ולדחי ל\"ת דמצוה דהשתא לדידהו ז\"ל ליכא לשנויי כדשניין לעיל דמשום דעשה זה קיל דאיתיה בשאלה לא דחי ל\"ת דמצוה שהרי הם ז\"ל לא השגיחו בטעם זה מיהו לזה י\"ל לדעת הרב החינוך דמשמע ליה דאע\"ג דשבועה לא חלה על ביטול מצות ל\"ת משום דאין עשה קיל דאיתיה בשאלה דחי ל\"ת כדאמרן מיהו עשה קיל בהדי ל\"ת אלים כחו ואין עשה דוחה אותו מיהו אכתי ההיא דנזיר שהקשה הרב בספר פרשת דרכים להרשב\"א קשיא ועיין בס' כהונת עולם ה' נדרים סי' רט\"ו דנ\"ג ע\"ב וע\"ג שעמד ג\"כ על דברי הרשב\"א הללו יע\"ש כי ע\"כ נראה דעיקר קושיית הרשב\"א והרב החינוך היתה דכיון דהא דנדרים חלים על דבר מצוה היינו משום דגלי ביה קרא דכתיב לה' ושמעינן מינה דאין עשה דמצוה דוחה לאו דבל יחל א\"כ אדילפינן בעלמא מכלאים בציצית דאתי עשה ודחי ל\"ת נילף מהכא דלא דחי לזה אמרו דמהכא ליכא למילף דאין עשה דוחה ל\"ת משום דהכא איכא עשה בהדי ל\"ת וליכא לאקשויי השתא דכיון דגבי נזיר מצורע קי\"ל דאתי עשה דמצורע ודחי ל\"ת ועשה דנזיר משום דאיתיה בשאלה מ\"ש הכא גבי נדרים דאין עשה דמצוה דחי עשה ול\"ת דנדרים אע\"ג דאיתנהו בשאלה דשאני הכא דגלי קרא דלה' דאין עשה דמצוה דחי ל\"ת ועשה דנדרים וליכא לאקשויי דנילף מהכא לעלמא דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה דאיתיה בשאלה דאיכא למי' דאה\"נ דילפינן מינה וההיא דנזיר שאני דגלי ביה קרא דראשו ואיכא למימר נמי איפכא דילפינן מנזיר לעלמא דדחי ושאני הא דנדרים דגלי ביה קרא דלא דחי ואין כאן הכרע לשום אחד מהצדדים ודוק.
והנה בעת\"ה חדשים מקרוב נדפסו עוד תשובות הרשב\"א מחדש ושם בסי' שמ\"ג נשאל הוא עצמו בעיקר קושיא זו מההיא דנזיר וריש יבמות דהוי חיובתיה והשיב ע\"ז דההיא דחייה בעלמא קדחי תלמודא דליכא למגמר מראשו דנזיר דאתי עשה ודחי לא תעשה דשאני התם דאיתיה בשאלה אמנם לפום קושטא ליכא למיגמר נמי דכל דאיתיה בשאלה אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה דאיכא למימר נמי דשאני התם דעשה דמצורע חמיר משום שלום הבית יע\"ש באורך. ועיין למורי הרב בס' שער המלך פ\"ג מה' נדרים ד\"ו ע\"ב ודוק ועיין לעיל בקונט' מעמש\"ב ודע דעל מ\"ש ר' דהנשבע להתענות בשבתות וימים טובים דחשיב נשבע לבטל את המצוה והויא לה ש\"ש נשאל הרשב\"א בתשו' בח\"א סימן תרי\"ד וז\"ל מי שנשבע לעבור על ד\"ס כגון לאכול גבינות הנכרים הן בביטול כו' הן בקיומו אי שבועת ביטוי חלה עליו או לא שמצינו בו סוגייות חלוקות בש\"ס שבפ\"ג דשבו' נראה דשבועת ביטוי חלה על כל ד\"ס בענין משכחת לה בלאו והן וכן בסוגיית נשבע להרע לעצמו וכן בר\"פ יוה\"ך ובריש נזיר בענין קדושא ואבדלתא נראה בהפך וכן מצינו להר\"ם ז\"ל שהנשבע להתענות בשבת לוקה משום ש\"ש אע\"פ שהתענית בשבת מד\"ס וכן במגילת תענית אמרו מי שנשבע להתענות בשבת הרי זה שוא.
והרשב\"א ז\"ל השיבו דהעיקר דשבועת ביטוי חלה על ד\"ס כדמוכחא סוגיא דלאו והן ור\"פ יוה\"ך וההיא דריש נזיר לא מוכחא מידי וליכא מינה לא תיובתא ולא סיעתא דהתם הכי קאמר וכי מושבע מהר סיני הוא שהתורה ריבתא לאסור וכי אתייא אורייתא לרבות דרבנן וזו היא הגירסא הנכונה וכך גריס ר\"ת ז\"ל ומ\"ש הר\"מ שהנשבע להתענות בשבת לוקה ומשמע לך שהוא ז\"ל סבור שאין שבועה חלה על ביטול ד\"ס שהרי תענית בשבת מד\"ס אפשר לומר שהוא סבור דאסור להתענו' מדאורייתא מדאמרינן בברכות אלא מעתה שבתות וי\"ט דע\"כ אכיל ה\"נ אלמא בשבתות וי\"ט צריך לאכול פת מדאורייתא דומיא די\"ט דהיינו ראשון של פסח דכתיב בערב תאכלו מצות וכן ליל ראשון של סוכות דגמר ט\"ו ט\"ו מחג המצות וההיא דמגילת תענית נמי אפשר דמה\"ט הוי דס\"ל כמ\"ד בערובין אסור להתענות בע\"ש כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה עכ\"ל.
וראיתי להרלנ\"ח בסי' ק\"ג דקל\"ב ע\"ד אחר שהכריח דלדעת רבינו הנשבע על ד\"ס שבועה חלה עליו ממ\"ש בפ\"ה גבי נשבע שיאכל נבילה וכיוצא בהו מאיסורי תורה כו' כתב וז\"ל וא\"כ מ\"ש בפ\"א שהנשבע להתענות בשבתות וי\"ט דלוקה משום ש\"ש נראה בהכרח שהטעם הוא משום דס\"ל דלהתענות בשבתו' וי\"ט הוא אסור מן התורה וממקומו הוא מוכרח ממה שלא זכר הרב בכאן ר\"ח וחש\"מ מפני שהן אסורים מד\"ס והכי איתא בהדיא בברייתא במגילת תענית ומייתי לה בראש השנה די\"ט ובתענית די\"ב שבתו' וי\"ט אסורים כו' מ\"ט הללו ד\"ס וד\"ס צריכין חיזוק ויש לתמוה מהשואל להרשב\"א איך תפס במושלם שאסור להתענות בשבתות וי\"ט הוא מד\"ס ולא זכר זאת הברייתא ובפרט שהראיה שהביא ממגילת תענית היא סיפא דהך ברייתא גופיה והכי מתנייא התם סמוך לצריך חיזוק ר\"י בן דוסא אומר משום ר\"י הגלילי כל הנשבע להתענות בע\"ש ובעיו\"ט הרי זה שבועת שוא דמקצת ע\"ש כשבת ומקצת עיו\"ט כיו\"ט ע\"כ וכ\"ש שיש תימה מהרשב\"א ז\"ל שלא הביא ראיה מהברייתא והביא ראיה מפ\"ג שאכלו ואם היתה כונתו לבקש דבר מפורש בתורה זהו דבר יפה אם היה עולה בידו אבל אינו כן דתינח ליל ראשון של פסח ושל סוכות שאר י\"ט ושבתות מנ\"ל דצריך לאכול בהן מן התורה והאריך בהן הרב לבקש טעם להרשב\"א ולהשואל ז\"ל שלא הביאו ראיה מאותה ברייתא להוכיח דאיסור התענית בשבת וי\"ט הוא מן התורה ולא עלתה בידו יע\"ש:.
והנה זה שנראה מדבריו ז\"ל דהרשב\"א והשואל נסתפקו באיסור תענית בי\"ט אם הוא מן התורה או מד\"ס לע\"ד יש לתמוה דאחד הרואה דברי השואל ודברי הרשב\"א ז\"ל בתשובותיו יראה דלא נסתפקו הם ז\"ל אלא דוקא גבי שבת שהרי לא העלו בזכרונם אלא שבת דוקא אבל בי\"ט ודאי דלא מספקא להו דפשיטא דאסור מדאורייתא כמבואר בדברי רבינו פ\"ו מה' י\"ט שכתב שהאכילה והשתיה במועדות מכלל מ\"ע מדכתיב ושמחת בחגיך ואין שמחה אלא בבשר ויין כיע\"ש ולענין שבת דוקא מספ\"ל ז\"ל כי לא מצינו כתוב מפורש בתורה שחייב לשמוח בשבת כמו י\"ט דאע\"פ דבפסחי' דס\"ח אמרי' הכל מודים בשבת דבעי' לכם דכתיב וקראת לשבת עונג אינו אלא דברי קבלה ולא דאורייתא וכן ההיא דפ' כל כתבי דקי\"ז דת\"ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת ג' ר' חידקא אומר ד' ואמר ר\"י ושניהם מקרא אחד דרשו ויאמר אכלוהו היום כו' ופסקה רבינו בפ\"ל מה' שבת משמע להו ז\"ל דאינו אלא מד\"ס וקרא אסמכתא בעלמא דפשטיה דקרא במן הוא דכתיב ועל זה השיב הרשב\"א דמאותה סוגיא דפ\"ג שאכלו דמדמי שבת ליו\"ט לענין דמחייב לאכול פת בשבת כי היכי דמחייב בליל יו\"ט ראשון של פסח ושל סוכות משמע ליה לרבינו דכי היכי דהתם מיחייב מדאורייתא ה\"נ מיחייב בשבת מדאורייתא ואף שהרשב\"א בחי' לברכות כתב דהא דמחייב בשב' לאכול פת היינו מדכתיב ביה עונג ואין עונג בלא אכילת פת וההוא קרא דברי קבלה הוא אפשר דהלכה למ\"מ ואתא ישעיא ואסמכיה אקרא כדאמרינן בזבחים די\"ו וביומא דע\"א ובדוכתי טובא וע\"כ למימר הכי לפי מ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בס' המצות בשורש הב' שכל מ\"ש בנביאים בדרך צווי כגון שמזהירין על עשה ומתרין על ל\"ת דבר תורה הוא דכיון דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ידענו כי הבא בנבואה דבר תורה הוא או שהוא פי' לפסוק הכתוב בתורה או שהוא בידם הלמ\"מ וכתב הרב מגילת אסתר שגם ר' ז\"ל מודה בזה כיע\"ש ומה שהוצרך הרשב\"א להביא אותה סוגיא דברכות ולא הספיק לו אותה שאמרו בפסחים דמייתי קרא דוקראת לשבת עונג הוא מפני שלדעת רבינו כל מלתא דאתייא מדרשא ואפי' הלמ\"מ דלא אשכחן בש\"ס דקראוהו דאורייתא ד\"ס הוא כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בשורש הב' דכ\"א ע\"א אות א'.
איברא שלפ\"ז קשה מ\"ש רבינו ז\"ל ברפ\"ל מהלכות שבת וז\"ל ד' דברים נאמרו בשבת ב' מן התורה וב' מד\"ס והן מפורשים ע\"י הנביאים שבתורה זכור ושמור ושנתפרשו ע\"י הנביאים כבוד ועונג כו' הרי דקרי למצות עונג האמור בנביאים ד\"ס וא\"כ אי אסור התעני' בשבת מהאי קרא הוא הרי לדעתו ז\"ל לאו דאוריי' הוא ואיך כתב דלא חלה עליה שבועה ואי לאו דמסתפינא מהרשב\"א ז\"ל אמינא דרבינו ז\"ל משמע ליה דאיסור התעני' בשבת דאורייתא הוא ונפקא לן מפשטיה דקרא דכתיב במן אכלוהו היום ואע\"ג דחיוב הסעודות אפשר שהן מד\"ס ושבועה חלה עליהן מפני שהן ברמז בכתוב ואינו מפורש בהדיא מיהו עיקר מצות האכילה מפורש בו דכתיב אכלוהו היום כי שבת היום לה' ועיין להרפ\"ח ז\"ל בביאורו לה' דעות פ\"ג הלכה א' יע\"ש ואיך שיהיה מבואר יוצא מדברי תשובה זו דע\"כ לא נסתפקו השואל והרשב\"א אלא לענין שבת אבל לענין יו\"ט פשיטא להו דאיסור התעני' בו הוי דאורייתא כמדובר.
ובכן מה שהוקשה לו להרלנ\"ח ז\"ל דאכתי מראיית הרב שהביא מההיא דברכות לא מצינו אלא לענין לילה הראשונה כו' לפי האמור לא ק\"מ דודאי לענין אכילת פת ביו\"ט לא מיחייב אלא בלילה הראשונה של פסח וסוכו' מקרא דבערב תאכלו מצו' ומג\"ש דט\"ו ט\"ו מחג המצות אמנם לענין דאסור להתענות בכל הימי' טובים ומיחייב לאכול שאר דברים כבשר ויין וכיוצא ושלא יצטער בהם הא איכא עשה מפורש דושמחת בחגיך והרשב\"א ז\"ל לא נחית לאתויי ראיה מאותה סוגיא אלא לענין שבת דוקא דמדמי ליה לתלמודא ללילי י\"ט דפסח וסוכות לענין חיוב אכילת פת דמינה נשמע דשבת נמי מדאורייתא היא ומה שהוקשה לו עוד דאמאי לא אייתי ראיה מאותה ברייתא דמייתי הש\"ס בראש השנה ותענית דקאמר הללו ד\"ת כו' דש\"מ דאיסור דשבת וי\"ט דבר תורה הוא כבר דחה לזה הרב ז\"ל שם דקל\"ג ע\"א דמינה ליכא להוכוחי מידי דמאי דקאמר הללו ד\"ת ר\"ל דהם י\"ט מן התורה והללו ד\"ס ר\"ל דעיקרם והיותם י\"ט הוא מד\"ס וראיה לזה הפי' שהרי גם בר\"ח אמרו שם שהם מן התור' ובודאי אין פי' שאסור להתענות בהם מן התורה דהא אפסיק' הלכתא התם דאם התחילו להתענות בהם אין מפסיקין וכתבו הרב בפ\"א מהלכות תענית ואי הוו אסורי' מן התורה הדין היה נותן דהוו מפסיקין בהן כי היכי דמפסיקין בשבתות וי\"ט אלא ודאי כדאמרן עכ\"ל. ולפי מ\"ש דלעניין אסור התענית בי\"ט לא מספקא ליה להשואל ולהרשב\"א דודאי אסורי' הן מן התור' מקרא דושמחת בחגיך א\"כ כי קאמר תנא דברייתא הללו ד\"ת וכו' צ\"ל דלצדדין קתני דשבת ור\"ח לא עשו בהם חיזוק מפני שעיקר י\"ט שלהן ד\"ת אע\"פ שאיסור תענית בהם דרבנן לפום מאי דס\"ל להשואל מהרשב\"א ז\"ל ולשאר י\"ט לא עשו בהם חיזוק מפני שאיסור תענית דאורייתא והוא דוחק.
עוד כתב מהרלנ\"ח ז\"ל שם וז\"ל אבל עדיין צ\"ע כי זאת השואה בדין שכת' הרשב\"א אינה מוכרח' ואפי' שהיא מוכרחת לא תספיק ללמוד ממנה דצריך לאכול ביום השבת מן התורה זולתי בלילה דוקא דומייא דליל י\"ט של פסח ושל סוכות וגם הרשב\"א בעצמו עלה דההיא דברכות לא יכול לקיים שמחוייב האדם לאכול פת בשבת אלא מדכתיב וקראת לשבת עונג ובלא פת ליכא עונג כלל ואם היינו אומרים דסברת הרשב\"א היא דמאי דכתב הרמב\"ם דהנשבע להתענות בשבת וי\"ט היא ש\"ש פירושו להתענות על השבת כולו לילה ויום היה אפשר ללמוד הדין מהראיה ההיא אבל אין במשמע הלשון כן כלל עכ\"ל ולפי מ\"ש לעי' אין כאן קו' כלל דראיית הרשב\"א מאותה סוגייא אינו אלא להכריח משם דמשמע ליה להש\"ס דאיכא מצוה מדאורייתא לאכו' פת בשבת דומייא דליל א' דפסח וסוכות דהוו מדאורייתא והיינו ודאי מקרא דוקראת לשבת עונג וכמדובר וכיון דקרא סתמא כתיב מהי תיתי לומר דדוקא בלילה מיחייב ולא ביום.
עוד כתב וז\"ל גם מ\"ש עלה דההיא ברייתא דמגי' תענית אינו מספיק לדחותה מראייה דאין כח הלמיד' ממאי דקאמר הללו דברי תורה דוקא אלא מפלוג' דת\"ק ור\"י נמי דמשמע דפלוגתא דת\"ק ור\"י היא דר\"י ס\"ל מקצת ע\"ש כשבת ומשו\"ה אפי' ע\"ש אסור בתענית ולת\"ק דוק' בשבת אסור בתעני' לא בע\"ש אבל כי היכי דלר\"י מקצת ע\"ש כשבת ואסור מן התורה להתענות בע\"ש והשבועה עליה היא ש\"ש ה\"נ ביום השבת לדעת ת\"ק דבהא ל\"פ ואי הכי משמע דאליבא דכ\"ע להתענות בשבת אסור מן התורה עכ\"ל.
ולא זכיתי להבין דבריו בזה דמאי קא קשייא ליה להרב מפלוגתא דר\"י ות\"ק והיכי מוכח מיניה דאיסור תענית בשבת דאורייתא דאי משום מאי דקאמר דהנשבע להתענות בע\"ש חשיב ש\"ש ואי איסור התענית הוא מד\"ס למה לא חלה השבועה הנה זאת היתה שאלת השואל מהרשב\"א וראייתו שהביא מההיא דמגילת תענית שאמרו דהנשבע להתענות בשבת חשיב ש\"ש משמע דשבועה לא חלה אאיסור ד\"ס ואין ספק דמהך פלוגתא דר\"י הוא שדקדק השואל כן דקאמר ע\"ש כשבת וחשיב לה ש\"ש ולכ\"ע בשבת לא חלה אע\"ג דאיסור התענית בשבת לדעת השואל אינו אלא מד\"ס ואיך יכריח לו הרשב\"א שהוא דאורייתא מאותה ברייתא גופא שהביא השואל להכריע דשבועה לא חלה על ד\"ס ומשמע ליה בפשיטות שהוא מדרבנן ואולם אחר שהשיב לו הרשב\"א דמאותה סוגייא דברכות משמע שאיסור התענית בשבת הוא דאורייתא כתב דההיא דמגילת תענית נמי דחשיב לנשבע להתענות בשבת או בע\"ש לר\"י ש\"ש ודאי דמה\"ט הוא כלומר דס\"ל דאיסור התענית בשבת או בע\"ש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דאוריי' הוא ומה\"ט חשיב ש\"ש ולעולם דשבועה לא חלה על ד\"ס באופן שדברי הרלנ\"ח ז\"ל נעלמו ממני וצ\"ע.
גם מאי דמשמע ליה להרב בפשיטות דתענית בחש\"מ אינו אסור אלא מדרבנן לדעת רבי' ממה שלא זכר בדין נשבע להתענות בשבתות וי\"ט דהוי ש\"ש ר\"ח וחש\"מ הנה לפי דברי רבינו שבפ\"ו מה' י\"ט יראה הרוא' דאף בחש\"מ איכא מ\"ע דושמחת בחגיך דמינה ילי' רבי' שהאכילה ושתיה במועדות הוא מכלל מ\"ע גם ר\"ח נמי דפשיטא ליה להרב דאסור מדרבנן ממאי דאפסיקא הל' בראש השנה ותענית דאם התחילו אין מפסיקין וכתבו רבי' בפ\"א מה' תענית ואם היו אסורים מן התורה היה הדין נותן דאפי' התחילו מפסיקין כי היכי דמפסיקי' בשבתות וי\"ט כו' יע\"ש הא לא מכרעא לע\"ד דאפשר דאף בשבת וי\"ט אם התחילו אין מפסיקין דגזירת ציבור חשיב כנדר ונדרים חלים אף לדבר מצוה וכבר כתב רבינו בפ\"ג מה' נדרים דנדר להתענות בשבת וי\"ט נדרים חלים עליו ואסור לאכול והא דלא תני שבת ויום טוב בההיא דאין גוזרין תענית על הציבור ואם התחילו אין מפסיקין ל\"ק דהא שבת ודאי לא מצי למינקט דהא תענית ציבור אין גוזרין אלא בב' ובה' והיכי מצי למתני אם התחילו דהיינו ששכחו שיארע י\"ט באחד מאלו הימים ומפני כך גזרו עליהן מתחילה והתחילו דזה לא שכיח בי\"ט שהרי שואלין ודורשין קודם לחג ל' יום וכיון דתני ר\"ח דהוי דאורייתא כמ\"ש בראש השנה ותענית הרי י\"ט בכלל.
ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרפ\"ח בא\"ח סימן תי\"ח עמ\"ש הרמב\"ן והר\"ן דקבלת ציבור חשיב כנדר ומש\"ה אמרי אם התחילו אין מפסיקין דא\"כ בי\"ט נמי לא יפסיקו כיון דנדר חל על מצוה דאורייתא אלמה תנן ר\"ח חנוכה ופורים דמשמע הא י\"ט יפסיקו יע\"ש ולפי האמור לא קשיא ולא מידי דאה\"נ דאף י\"ט אם התחילו אין מפסיקין אלא דתנא לא מצי למתני שבת וי\"ט מטעמא דאמרן ובר מן דין קושית הרפ\"ח אינה קושיא לע\"ד דאף הרמב\"ן והר\"ן לא אמרו דקבלת ציבור חשיב כנדר גמור אלא שעשאוהו חכמים כנדר לענין זה שאם התחילו אין מפסיקין וראיה לדבר שאם קבלתם חשיבא כנדר גמור למה לא תני גבי ר\"ח חנוכה ופורים אלא אם התחילו אין מפסיקין ואם איתא דגזרתם חשיב כנדר אפי' לא התחילו נמי אלא שגזרו לבד להתענות הו\"ל למיתני אין מפסיקין אלא ודאי דגזרתם לא חשיב נדר גמור אלא דחכמים עשאוהו כנדר כשכבר התחילו שלא יפסיקו ועיין בספר יד אהרן שם ובס' כהונת עולם י\"ד סי' רט\"ו דנ\"ב ד\"ה והנה יע\"ש.
וראיתי להרב מ\"א בסימן תק\"ע סק\"ט שכתב כדברי הרלנ\"ח דר\"ח אינו אסור כי אם מדרבנן והכריח כן מההיא דאם התחילו אין מפסיקין יע\"ש ולא זכר ש\"ר שהן דברי הרלנ\"ח ועיין בספר דברי אמת בקונט' דפ\"ב ע\"ד שכתב דבפ\"ג דערובין אמרו די\"ט דדבריהם מתענין לשעות ואם התחילו אין מפסיקין הרי דר\"ח עיקרו מדבריהם יע\"ש וחזרתי באותה סוגיא ולא מצאתי שקראו לר\"ח מדבריהם וכעת לא ידעתי מקומו איה ועיין להרפ\"ח בסימן תי\"ח סק\"ד שהעלה בדעת רבינו דאיסור התענית בר\"ח הוא מדאורייתא אלא שאינו מפורש בתורה ושבועה חלה עליו וכתב עוד דחה\"מ דינו כר\"ח יע\"ש ולע\"ד זה אינו דלפי מ\"ש רבינו בה' י\"ט פ\"ו הדבר מבואר דחה\"מ דינו כי\"ט דאין שבועה חלה עליו שהרי מפורש בכתוב דמצוה לשמוח בחג וחה\"מ בכלל.
עוד כתב הרלנ\"ח בדקל\"ג סע\"ב וז\"ל עוד צ\"ע בדברי הר\"מ שלא מצינו שרמז בהלכותיו שאיסו' התענית בשבת וי\"ט הוא מן התורה והיה ראוי שירמוז לנו כונתו ועכ\"ז בהכרח לנו לומר ודאי שהטעם שכתב הרב ז\"ל בכאן שלוקה משום ש\"ש הוא משום דסובר שהוא מן התורה כי לומר אדרבא שהטעם הוא משום דסובר שהוא מדרבנן ועובר אלאו דלא תסור שהוא לאו מפורש משא\"כ בחבלה בעצמה שאין האיסור מפורש אי אפשר ומהטעמים ג' שכתבתי והם ממ\"ש הרב בפ\"ה נשבע שיאכל נבילה וכיוצא מאיסורי תורה כו' דמבואר דדוקא באיסורי תורה חשיב נשבע לשוא ולא בד\"ס גם ממ\"ש שלא כתב הרב בכאן ר\"ח וחש\"מ גם מהכרח הסוגייאות דשבועות ופרק יוה\"ך דמבואר שם דשבועה חלה על ד\"ס כמ\"ש הרשב\"א בתשובה ולא זכיתי להבין דברי הרשב\"א שהניח הדבר באפשרות שכתב אפשר לומר שהוא סבור שאסור להתענות בשבת דאורייתא שהדבר נראה מוכרח ומחוייב מהטעמים הנז' אם לא שנאמר שהאפשרות שכתב הרב הוא על מקום הראיה שהביא לא על עיקר סברת הרמב\"ם שהוא אינו תלוי באפשר אלא הוא מוכרח וכאשר כתבתי עכ\"ל.
והרב המבי\"ט בח\"א סי' נ\"א דכ\"ח ע\"ב כתב ע\"ד הרלנ\"ח הללו וז\"ל ונ\"ל דעדיין הדבר תלוי ועומד באפשרו' כי מ\"ש הרב ז\"ל וכיוצא בהן מאיסורי תורה אמת שנראה שבא לשלול ד\"ס כמ\"ש אבל השלילה אינה אלא מאותו הדין שכתב הרב דהנשבע שיאכל נבילה וטריפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה הרי זה לוקה משום שבועת שוא בין אכל בין לא אכל דדוקא בנשבע לבטל איסורי תורה הוא דלוקה משום ש\"ש בין אכל בין לא אכל אבל נשבע לבטל דברי איסור סופרים אם ביטל חייב משום ש\"ש ואם לא ביטל חייב משום שבועת ביטוי וא\"כ מ\"ש בפ\"א ואם נשבע להתענות בשבת וי\"ט לוקה משום ש\"ש מיירי בביטל והיינו דאצטריך הכא בפ\"ה לחזור ולכתוב וכן כל הנשבע לבטל ולא ביטל פטור משבועת ביטוי ולוקה משום ש\"ש והיינו במצות דאורייתא כסוכה ותפילין דמייתי אבל במצות דרבנן דוקא אם ביטל חייב אש\"ש אבל לא ביטל חייב משום שבועת ביטוי ומשו\"ה לא אדכר הכא כלל עינוי בשבת כדאייתי לעיל בפ\"א כו' וא\"כ עלה בידינו שאין ראיה מדיוק זה והוא מבואר למי שיטיב העיון בו גם ממה שלא כתב ר\"ח וחה\"מ אין ראיה דאטו כי רוכלא ליזיל וליתני כ\"ש דכתב וכל כיוצא בזה שלא להאריך בלשונו ומן הברייתא אין ראיה דבר\"ח נמי אמרינן התם דהוי מן התורה ולגבי ימים הכתובים במגילת תענית הוא דקרי לכל הני דבר תורה והוי נמי ימים טובים מן התורה לפי דרכו ואם כן עדיין הדבר באפשרות ביד הרשב\"א אבל שנאמר כי מ\"ש הרשב\"א שהוא אפשר הוא על מקום הראיה זה לא אמר אדם מעולם עכ\"ל.
ולע\"ד דבריו תמוהים דלפי מ\"ש לעיל דהשואל והרשב\"א לא נסתפקו בדעת רבינו לענין י\"ט אם איסור התענית בו הוי מד\"ס שהרי מבואר מדבריו בפ\"ו מה' י\"ט דאסור מן התורה ומפורש הדבר בהדיא בקרא דושמחת בחגך אם כן אין מקום לדבריו ז\"ל לומר דמ\"ש רבינו בפ\"א דאם נשבע להתענות בשבת וי\"ט לוקה משום ש\"ש מיירי בביטל דוקא משום דהוי מד\"ס דהא בנשבע להתענות בי\"ט לא מצינן לפרושי הכי ואזדא ליה תירוצו ז\"ל ואף למאי דמשמע ליה ולהרלנ\"ח דאף לענין י\"ט מספ\"ל להשואל ולהרשב\"א בדעת רבינו ז\"ל דמד\"ס הוא דאסור אכתי לא זכיתי להבין מ\"ש הרב ז\"ל דבנשבע לבטל מצוה דרבנן אפשר לומר בדעת רבינו דס\"ל דאם ביטל חשיב ש\"ש ולוקה משום שוא ואם לא ביטל חשיב שבועת ביטוי וכו' דכיון דבנשבע לבטל איסור ד\"ס ולא ביטל חשיב שבועת ביטוי כשנשבע לבטל ולא ביטל היאך אפשר לומר דלקי משום ש\"ש דמה נפשך אם חלה שבועתו מעיקרא בשעה שנשבע הרי אין כאן ש\"ש אפי' כשעבר וביטל ואי לא חלה מעיקרא הרי אין כאן שבועת ביטוי ודבר זה הוא שני הפכים בנושא אחד ואם כונת הרב ז\"ל דבנשבע לבטל ד\"ס וביטל עשאוהו חכמים כנשבע אשוא ולוקה מכת מרדות מדרבנן זה לא ניתן ליאמר שהרי רבי' כלל בחלוקה זו כל הד' שכתב למעלה מזה מדרבנן דהוי נשבע לשוא וכתב דעל כולם עובר משום לא תשא ואם עבר במזיד לוקה מבואר מזה דלוקה מלקות דאוריית' קאמר דומייא דאידך ומ\"ש הרב והיינו דאצטריך הכא בפ\"ה לחזור ולכתוב וכן כל הנשבע כו' דמשום דהתם לא מיירי כו' אין זה הכרח כלל דכל הדברים שכתב רבינו בפ\"א חזר וכתבן בפרקים הבאים כי שם בפ\"א כתב כלל הדברים ובפרקין הבאים פרט כל דבר ודבר לעצמו ופירשן יותר וכמ\"ש הרדב\"ז בביאורו לה' שבועות ומ\"ש עוד גם ממה שלא כתב ר\"ח וח\"ה כו' דאטו כי רוכלא ליתני וליזיל כו' אין זה מחוור דכיון דבפ\"ג דנדרים ד\"ט כשכתב דין הנדר שחל על דבר מצוה כתב שבת וי\"ט ועיו\"ה ור\"ח ואי ס\"ל דגם לענין שבועה הדין כן גם בר\"ח היה לו להרב לבאר כי התם וכבר הכריח כן מרן כ\"מ שם ובב\"י א\"ח סי' תי\"ח יע\"ש.
ואף אם נודה לו להרב בכל מ\"ש אכתי לא ידעתי מה יענה הרב לדברי השואל דפשיטא ליה בדעת רבינו דאיסור התענית בשבת מד\"ס הוא ואפי\"ה כתב דאין שבועה חלה עליו דהיכי ס\"ד למימר הכי מאחר שכתב רבי' דשבועה חלה אמי שנשבע לחבול לחבירו אע\"פ שהוא אסור מן התורה אלא שאינו מפורש וכן כתב בנשבע אחצי שיעור וא\"כ כ\"ש אאיסור ד\"ס דודאי חלה כמו שהכריח הרלנ\"ח וליכא למימר דהשואל והרשב\"א ז\"ל ספוקי מספ\"ל בדעת רבינו דאפשר דמשמע ליה לחלק באיסורי ד\"ס דיש בהם דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה והנשבע בהן לא חלה שבועתו כלל כנשבע על דבר המפורש בתורה וכמ\"ש בפ\"ג מה' נדרים ד\"ט לענין הנודר להתענות בחנוכה ופורים דלא חל הנדר מה\"ט דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר דהא ודאי ליתא דאדרבא משם ראיה דס\"ל דאיסור התענית בשבת דאורייתא שהרי כתב שם וז\"ל דאם נדר להתענות בשבת חל עליו הנדר משום דנדרים חלים על דבר מצוה ובחנוכה ופורים כתב דלא חל הנדר עליו משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם וא\"כ היכי פשיטא ליה להשואל בדעת רבינו דתענית בשבת אינו אלא מד\"ס והרשב\"א איך מספ\"ל.
וראיתי להרב בני יעקב בתשו' ס\"א דקפ\"א ע\"א שכתב וז\"ל ואף גם זאת קשה על הרשב\"א שנתקשו לו דברי הרמב\"ם שכתב הנשבע להתענות בשבת וי\"ט הוי ש\"ש דנר' דס\"ל דשבועה חלה על ד\"ס והוצרך לתרץ דס\"ל דהוי דאורייתא ואפי' הוה ס\"ל דהוי דרבנן הוה אתי שפיר כפי דבריו גבי נדר וא\"כ מאי דוחקי' לומר דס\"ל דהוי דאורייתא כו' ועוד דמכל כללות דבריו נראה דס\"ל דלא משכחת מאן דס\"ל דשבועה לא חלה על ד\"ס ואף הרמב\"ם אזיל ומודה בהכי והוא תימא כמ\"ש ואף דנימא דאפי' לדעת הרמב\"ם בנשבע להתענות בשבת וי\"ט אף דנימא דהוי דרבנן שבועה חלה עליו משום דלא דמי לחנוכה ופורים דשאני התם דעיקרו מדרבנן אבל הכא עיק' שבת וי\"ט דאורייתא אלא דהעינוי בו אסור מדרבנן ולא עשו חיזוק מ\"מ ק' דמכללות דברי הרשב\"א נר' דבכל מילי דרבנן שבועה חלה עליו בין עיקרו מדרבנן בין עיקרו מדאורייתא וכפי דברי הרמב\"ם לא כן הדבר ועוד רעה מזה קשה על הסמ\"ג דהוא פסק דאם נדר לצום בחנוכה ופורים ידחה נדרו והוא פסק דשבועה חלה על ד\"ס גם על הרלנ\"ח ז\"ל קשה שנסתפק בדעת הרמב\"ם אי ס\"ל כהר\"ן או כדברי הפוסקים דשבועה חלה על דברי סופרי' וכתב דס\"ל דחלה על ד\"ס וכפי מה שכתבתי הדבר תימה דמאי מספ\"ל והרי בפי' אתמר בדברי הרמב\"ם דהוי ש\"ש וק\"ו הדברים שאם בנדר שחל על דבר מצוה לא חל באיסו' דרבנן כ\"ש בשבועה וכ\"כ הרב לחם רב בתשו' סי' ס\"ה כו' ומתוך כך נדחק לחלק בין נדר לשבועה יע\"ש ולע\"ד כל דבריו תמוהים דמה שהקשה תחילה על דברי הרשב\"א דאפי' הוי דרבנן הוה אתי שפיר כפי דבריו גבי נדר בחנוכה ופורים אדרבא מההיא דהתם לא יכול לתרץ כן דהרי בהדייא כתב שם דאם נדר להתענות בשבת וי\"ט חל עליו הנדר ואדרבא איפכא הו\"ל להקשות איך נסתפקו השואל והרשב\"א בדעת רבינו דאיסור התענית בשבת וי\"ט הוי דרבנן דמדבריו שם בפ\"ג דנדרים מוכח בהדייא דס\"ל דהוי דאוריית' כמבואר ממ\"ש מרן כ\"מ שם ובב\"י א\"ח סי' תי\"ח וכבר הוקשה לו כן להרב ל\"ר שם והניחה בקושי גם מ\"ש עוד דמכל כללות דברי הרשב\"א נר' דלא משכחת לה מאן דס\"ל כו' כן הוקשה לו ג\"כ להרב הנז' בסי' ס\"ה וז\"ל ועוד קשה עליו דמשמע דמשום שהן מן התורה קראם ש\"ש הא אי הוי מדרבנן לא ואינו כן דאדרבא איסור דרבנן עשו חיזוק יותר ואין הנדר חל וכדכתב בפ\"ג מה' נדרים כו' ואולי דסברת הרשב\"א דשאני חנוכה ופורים שכל עיקרם מדבריהם כו' איברא דלשון הרמב\"ם בפ\"ג מה' נדרים הוא הואיל ואיסור הצום בהם מד\"ס הרי הן צריכין חיזוק משמע שלא תלה החיזוק אלא באיסור הצום דרבנן עכ\"ל.
ולע\"ד הא לק\"מ דרבינו שם בה' נדרים לא כתב שאין הנדר חל בהם אלא כתב שידחה נדרו מפני גזרת חכמים והכונה לומר שאע\"פ שחל הנדר ואיכא עליה לאו דבל יחל חכמים עשו חיזוק לדבריהם וגזרו עליו שידחה נדרו בידים ויעבור בקום עשה על לאו דבל יחל וכבר נתן טעם מרן בכ\"מ ובב\"י א\"ח סי' תי\"ח דאע\"ג דאסיקנא ביבמות דדוקא במידי דשב ואל תעשה מצי עקרי רבנן מידי דאורייתא אבל לא מידי דהוי בקום עשה כיון דמשום חיזוק לדבריהם עשו כן חשיב כמגדר מילתא א\"נ חשיב כיש פנים וטעם לדבר שכתבו התוס' בפ\"ג מינים דמצו עקרי אפי' קום עשה כיע\"ש.
איברא כי זה שכתב מרן דהכא חשיב כמגדר מיל' יש לגמגם עליו דע\"כ לא אמרינן דמשום מגדר מילתא מצי עקרי רבנן מצוה דאורייתא אלא לצורך שעה אבל לעקור לדורות לא כמ\"ש הר' הנמקי ז\"ל ביבמות כיע\"ש ועיין להרב מחנה אפרים ז\"ל בה' נדרים סי' כ\"ח יע\"ש ואי לא דמסתפינא הו\"א דהכא אע\"ג דמבטל מידי דאורייתא בקום עשה הוא מ\"מ כל כה\"ג אפשר דיש כח לחכמים לעקור בקום עשה מפני שאם יקיים שבועתו ונדרו ויצום בימים אלו הרי הוא מבטל דברי חכמים ג\"כ בקום עשה נמי שמה שיושב ואינו אוכל והולך ומצטער בימים שאמרו לו חכמים שלא יצטער בהם ובידו לאכול ולהסיר צערו קום עשה הוא דעקר תקנת חכמים שבאלו הימים אסור להצטער בהם כי אם להיות שמח וטוב לב ומפני כן אסרום בתענית כדי שלא יצטער ויהיה שמח וכשנשבע לצום בהם הרי הוא כנשבע לבטל דבריהם בקום עשה ומצינו כיוצא בזה דחשיב קום עשה אותה שכתב רבינו בפ\"ה מהלכות נזירות ה' כ\"א גבי מי שנזר בבית הקברות דלוקה משום שטימא את עצמו ועבר משום בל תאחר וכתב הרלח\"מ שם דאע\"ג דנראה שהוא לאו שאין בו מעשה כבר כתבו התוס' בפ\"ג מינים דחשיב לאו שיש בו מעשה במה שאינו יוצא משם עכ\"ל הרי דכל שהאיסור הוא במה שעומד במקומו ובידו לצאת ואינו יוצא חשיב כעושה מעשה ולא מיקרי שב ואל תעשה אלא בנשבע שלא לעשות מצוה כגון נשבע שלא לקרא מגילה ושלא להדליק נר חנוכה שאינו עושה איסור בידים כשמתבטל מהמצוות אלא דמצוה הוא דלא עביד אבל ביושב בתענית ומצטער דהאיסור הוא זה שיושב בטל ומצטער חשיב כמבטל ד\"ס בקום עשה ואיכא למימר דע\"כ לא אמרו דאין כח ביד חכמים לעקור ד\"ת בקום עשה אלא כשמבטל דבריהם בשב ואל תעשה אבל כשהוא מבטל דבריהם בקום עשה אפשר דמשום טעמא דחכמים עשו חיזוק טפי עדיף לדחות דבר תורה בקום עשה ולא ד\"ס בקום עשה דזה צריך חיזוק וזה אינו צרי' חיזוק ועוד אפשר לומר דע\"כ לא אמרו דאין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בקום עשה אלא באיסור תורה הבא ממילא אבל בנדרים ושבועו' שהנודרי' והנשבעי' בדו את האיסו' קילי טפי ויש כח ביד חכמים לעקו' אפי' בקום עשה וכעין זה כתבו התוס' בפ\"ק דתמורה ד\"ו ע\"א ד\"ה והשתא כו' גבי כל מילתא דאמר רחמנא כו' ודוק.
ואיך שיהיה מה שהוקשה להם להרבנים הנז' בדברי הרשב\"א תו לא קשיא ולא מידי דגבי שבועה נמי משמע ליה דאם נשבע על ד\"ס ודאי דחלה עליו שבו' ולא חשיב ש\"ש אלא שבועת ביטוי היא ואיתיה בבל יחל ואם נשבע להתענות בחנוכה ופורים שבועה חלה עליו ואיתיה בבל יחל דומייא דנדרים אלא שלדעת רבי' ידחה שבועתו ולאו דבל יחל מפני גזרת חכמים ואל יתענה בהם אמנם ש\"ש ודאי לא הוי ללקות עליו משום לאו דלא תשא כיון דמדאורייתא חל שבועתו ונדרו להתענות בהם שפיר ולכן הוצרך הרשב\"א לתרץ דאיסור התענית בשבת לדעת רבינו הוי דאורייתא דאי מדרבנן הוא דאסור היאך כתב דלקי משום שוא הא ליכא שבועת שוא אלא שבועת ביטוי דמדאורייתא מיחייב לקיים שבועתו אלא דגזרת חכמים אינו מניח אותו לקיימה והו\"ל כנשבע לשקר והשתא תו לא קשייא מה שהקשה הרב בני יעקב על דברי" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו לפיכך \n אם נשב' כו' וטעה לשוני והוצי' אכילה שלא היתה בלבי ה\"ז אינו לוקה כו'. עיין בהרב תורת חיים פ\"ג דשבועות דפ\"ב שמדברי התו' שם ד\"ה מ\"ד שכתבו וא\"ת נשייליה כו' משמע דס\"ל דאע\"ג דאמר שאי אוכל לך אי שיילינן ליה ואמר טעיתי כי לא נתכוונתי אלא לומר שאוכל מהימנינן ליה וכדעת רבינו וכמו שכן הוא מבואר בתוספתא ובתורת כהנים וכמ\"ש מרן הכ\"מ ותמה על הרא\"ש שכתב בפ\"ב דנדרים דף וז\"ל מ\"ד לישנא הוא דאתקיל ליה כו' ואי אמר הכי מהמנינן ליה קמ\"ל כיון שהוציא בשפתיו שאי אוכל לא מהימנינן ליה כו' יע\"ש משמע דס\"ל שאין אדם נאמן לומר כו\"כ היה בלבי וכ\"כ בפ\"ב דנדרים אהא דתנן הנודר מרואה החמה אסור אף בסומין דאינו נאמן לומר לכך נתכוונתי ולא לכך כו' היפך דעת רבינו והתוס' ותורת כהנים ותוספתא אלו דבריו יע\"ש.
ומצאתי כתוב למו\"ה המובהק מוהרי\"ן נר\"ו וז\"ל ואני אומר אדרבא דברי רבי' והרא\"ש הם שפה אחת ודברים אחדים שהרי מדברי רבינו שכתב לפיכך אם נשבע ואכל ואמר כו' אינו לוקה מדנקט דין זה בנשבע ואכל ולענין מלקות ולא אשמועינן ריבותא לומר דמותר לאכול לכתחילה והכי הו\"ל לרבינו לומר לפיכך אם נשבע לפנינו שלא יאכל היום ואמר אני לא היה בליבי אלא שלא אצא היום ה\"ז מותר לאכול כדרך שכתב בדין שלפניו כיצד המתכוין כו' הר\"ז מותר לאכול וכ\"ש שאינו לוקה משמע בהדייא דס\"ל דדוקא לענין מלקות אינו לוקה משום דאין מלקין על הספק דדילמא דובר אמת בלבבו הוא והאמת אתו אמנם להיותו מותר לאכול ודאי דלא מהימנינן ליה דשמא שקורי קמשקר וחזר בו ובהכי ניחא דלא תקשי לדעת הרא\"ש התוספתא ותורת כהנים משו' דס\"ל להרא\"ש דשומעין לו דקתני בתורת כהנים ובתוספתא לענין שלא להלקות קאמר בדרך שכתב רבינו והרא\"ש לא כתב דלא מהימנינן ליה אלא משום דקאי אמתני' דקתני הרי זה אסור דלא לענין מלקות איירי אלא לענין איסורא גרידא ומעתה נתבאר שדינו של מור\"ם שכתב בנודר מרואי החמה דאע\"פ שאמר לא נתכוונתי לכך אתי נמי כדעת רבינו ובר מדין נראה דההיא לאו משום טעמא דלא מהימנינן ליה אלא משום דכיון דלישנא דרואה החמה משמע מי שהחמה רואה אותו ואפי' סומין והוא אומר לא נתכוונתי אלא למי שרואה את החמה הו\"ל דברים שבלב ולא הויין דברים ואה\"ן שאם אמר היה בדעתי לומר מן הרואין בחמה וטעה בלשונו ואמר מרואי החמה ה\"נ דמהימן ואי קשייא לך לדעת הרא\"ש ולדעת רבינו כפי מה שהוכחנו מלשונו אמאי לא מהימני' ליה במ\"ש שטעה במיגו דאי בעי מתשיל אשבו' וכ\"כ בתשו' מיימוני' דשייכי לה' אישות סי' ג' דשליח שקידש את האשה ואמר הרי את מקודשת לי וטעה ואמר שכוונתו היתה לומר לראובן וטעה לשונו דנאמן וא\"ץ גט ממנו מטעמא דאי בעי מגרש לה ובהדייא אמרינן בפרק האשה רבה דהאומר נשאלתי על הקדש בהקדש דידיה נאמן דבידו לאתשולי וא\"כ ה\"נ דוכוותא וי\"ל דס\"ל כמ\"ש הר\"ן בפ' אלמנה ניזונית אההיא דאמרי' ש\"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניי' על הקדש דמשמע דבברי אינו נאמן אע\"ג דאיכא מגו דאי בעי מתשיל עליה משום דדבורא קיל ליה ממעשה יע\"ש וההיא דנשאלתי על הקדשי ודנאמן משום מגו דאי בעי מתשיל ולא אמרי' דיבורא קיל ליה ממעשה דקשה לדעת הר\"ן כבר ישבתי דבריו באורך בנדפס ה' יבום וחליצה דק\"ו ע\"ג יע\"ש גם אין להקשות לדעת הרא\"ש דאכתי יהיה נאמן לומר שטעה בלשונו במיגו דאי בעי אמר נשאלתי על הקדשי דההיא לא חשיב מיגו משום דכיון דע\"כ שיאמר שנשאל בפני פו\"פ והלכו למ\"ה או מתו נמצא העולם מכירין בשקרו ואינו טוען כך ברצונו וכמ\"ש הרא\"ש בפ' כל הנשבעין גבי אל תפרעני אלא בעדים יע\"ש.
מיהו הא ק\"ל בדעת הרא\"ש ולפי מ\"ש שזה ג\"כ דעת רבינו מהא דתנן פ\"ג דתרומו' המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה כו' לא אמר כלום והוו חולין גמורין ואי לאו דמהימנינן ליה שטעה בלשונו והיה בדעתו להוציא תרומה אנן מנא ידעי' ליה ועיין בתשו' מיימוניות סי' הנז' שהביא ראיה ממשנה זו לנדון שלו דמהימן השליח לומר שטעה בלשונו יע\"ש גם מ\"ש רבינו בדין שלפנינו דהמתכוין להשבע שלא יאכל אצל ראובן ה\"ז מותר לאכול כו' ע\"כ משום דמהימן דאל\"כ אנן מנא ידעינן אם לא שנאמר דההיא ודאי מיירי בשגילה דעתו מקודם דאיכא רגלים לדבר וידיים מוכיחות דמעיק' היה בדעתו לכך וניחא השתא מ\"ש רבינו בדין זה לפיכך וכו' ואם הדברים כפשטן ק\"ט מאי לפיכך הרי בכלל מאתים מנה ואי מהימנינן ליה לכתחילה שיהא מותר לאכול כ\"ש שאינו לוקה ואולם כפי מ\"ש דבריו מדוקדקים דבדין הקודם מיירי דאיכא רגליי' לדבר וידיים מוכיחות שאמת יהגה חיכו ואח\"כ הוליד מדין זה דאפי' בדליכא רגליים לדבר אינו לוקה משום דאין מלקין מס' וזהו שבדין הקודם דקדק וכתב כיצד המתכוין ובדין זה כתב לפיכך אם נשבע ונז' וחזר ואמר וכו' ולא כתב בדין הקודם לפיכך המתכוין לישבע שלא אצא כו' כנ\"ל אמיתות דעת רבינו ודוק ועיין בתשו' מוהרח\"ש ח\"ג סי' ל\"ב דמ\"ט ע\"א שכתב בפשיטות שנאמן לומר שאמר הרי איני נזיר וטעה לשומעים שאמר הריני נזיר וכתב שזו דבר פשו' בלי חולק ולפי מ\"ש דברי הרא\"ש ורבינו היפך דבריו ומה שהביא ראיה מההי' דסתם נדרי' להחמי' ופי' להקל לפי' אחרון שתפס הרא\"ש לעיק' נראה דשניי' ההיא דהת' שאינו סותר לגמרי מה שהוצי' מפיו וצ\"ע בזה לעת הפנאי ועיין סי' נ\"ג." + ], + [], + [ + "גמר \n בלבו שלא יאכל פת חטים ונשבע סתם כו'. ע\"כ. הכי איתא בפ' שבועות ב' בתרא דכ\"ו וכתבו התוס' ד\"ה גמר בלבו כו' וז\"ל השתא משמע דמקרא קדריש הא דלא מיתסר אלא בפת חיטים דאזלינן בתר דברים שבלב כשאין הפה מכחיש ותימה דבפ\"ד נדרים תנן נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהן של תרומה כו' ובאומר היום ומשום אונס שרו ליה רבנן משמע דלא שרי אלא במקום אונס ואפי' באומר בלבו היום והשתא נמי ליתסר בכל מיני פת אע\"פ שחשב בלבו של חיטין וי\"ל דהתם בע\"ה והכא בת\"ח א\"נ דהכא דסתם פת הוי דחיטין להכי שרי אפי' שלא במקום אונס עכ\"ל והק' מהריב\"ל בח\"ג סי' קי\"ז דלפום מאי דאסיקו התוס' בתירוצם האחרון משמע דבחושב בלבו פת שעורים והוציא פת סתם הוא נאסר בכל מיני פת דאזלינן בתר דברים שבפה וק' מ\"ש מההיא דסו' פרקין דאמרינן כשהשביע משה את ישראל א\"ל קיימו כל התור' על דעתי ואמרי' התם דלהכי קאמר להו על דעתי דאי אמר להו תורה סתם הוו מסקי אדעתייהו תורת חטא' תור' אשם ואמאי לא אמרי' דדברי' שבלב נינהו דתורה סתם כולל כל המצות כולן כדאמרי' הכא גבי פת חיטים ופת סתם דאי לאו דפת חטים אקרי פת סתם היה נאסר בכל מיני פת אפי' שחשב בלבו פת ועיין מה שתי' הלח\"מ ז\"ל בפ\"ב מה' שבועות דשאני גבי משה שאם היו מפרשים מה שבלבם תורת חטאת תורת אשם היה משה מכריחם על כל התורה מה שלא היה ברצונם להכי מהני מה שבלבם לא כן כשאדם נשבע בינו לבין עצמו שאם אמת הוא אומר שחשב בלבו למה לא הוציא הדברים בפיו וכן גבי הנשבע שבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר דאסיק לצפורא גמלא כדי להגזים הדבר נאמן על מה שבלבו ועיין בספר כהונת עולם שתמה ע\"ד הלח\"מ הללו ואין תמיהתו תמיהא לפי מ\"ש ועיין להרב מח\"א ה' שבועות סי' ג' שתי' באופן אחר דשאני תנאי דקום עשה בין תנאי דשב וא\"ת וגם דבריו תמוהים.
ולפקע\"ד נראה ליישב זה בהקדים לבאר כונת התוס' בתי' זה שתירצו דפת חיטים פת שמה שלפ\"ז ק' מאי קמ\"ל תנא דברייתא דקאמר גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מניין ת\"ל לכל אשר יבטא כו' דכיון דפת סתם פת חיטין שמה ומה שחשב בלבו בפיו הוציא מילין מהיכא תיתי לומר דלא חשיבא שבוע' עד דהוצרך הכתוב לומ' לכל אשר יבטא האדם דאין לומר דהיא גופה אתא קרא לאשמועינן דהיכי שמעינן מהאי קרא פת אלא ודאי דתנא הכי קאמר גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מניין כלומר דאף על גב דפת סתם מיקרי של חיטין מכל מקום נימא דכיון דלא הוציא בשפתיו הדברים עצמן לא הוי פיו ולבו שוין והו\"ל כחשב להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין קמ\"ל לכל אשר יבטא והשתא אית לן למימר דדוקא בכה\"ג הוא דרבי לן קרא אבל כשחשב בלבו פת שעורין והוציא בפיו פת סתם אינו אסור בכל מיני פת ואפי' של שעורין דהא לא הוי פיו ולבו שוין.
ומעיקרא דאסיקו התוס' אדעתייהו דפת סתם כולל כל מיני פת ואפי' כשחשב בלבו פת חיטין היה נאסר בפת חיטין הוק' להם מ\"ש מההיא דנודרין להרגין דאמרינן דאי לאו טעמא דאונס לא הוה אזלינן בתר דברים שבלב אבל השתא לפום קושטא אמרי' דכל כה\"ג הוי כפת חיטין ופת שעורין ולא רבי קרא אלא פת חיטין ופת סתם דהוי פת חיטין והשתא ההיא דסוף פרקין קאמר שפיר דמסקי אדעתייהו תורת חטאת ולתורת אשם ואינן נאסרין לא בכל התורה ולא בתורת אשם ובהכי ניחא מ\"ש התוס' בתחילת דבריהם וז\"ל השתא משמע כו' דלכאורה ק' מה הלשון אומרת השתא משמע כאלו לפום קושטא לא משמע הכי ותלמודא היכי הדר מהאי משמעותא. ועוד ק' מ\"ש דהאי דלא מתסיר אלא בפת חיטים דאזלינן בתר דברים שבלב דמשמע דעיקר קרא איצטריך לומר דלא תיתסר אלא בפת חיטין דאי לאו קרא לא הוה אסיר בכל מיני פת והא ליתא דאי לא קרא לא הוה אסיר בשום מין ממיני הפת דהוה אמרי' דפיו ולבו אינן שוין בדבר וכמו שהק' מהריב\"ל בסי' קי\"ז אבל כונתם במ\"ש השתא משמע לומר דלפום תירוצם בתרא אין זו כונת הברייתא אלא באופן אחר היא נדרשת כלומר דהשתא משמע להו דפת סתם הוא כולל כל מיני פת יכולין אנו לפרש כונת הברייתא הכי דעיקר קרא אצטריך לומר דלא תיתסר בכל מיני פת וה\"ק בשפתיים ולא בלב דהא דקאמר קרא דאזלינן בתר בשפתים דהוייא שבו' לאו לגמרי אתמר אפי' כשלבו לא חשיב להוציא בשפתיי' דבר זה וחסר לשון מן הברייתא וכאלו אמר בהדייא הכי ולא כשלבו הפך השפתיים לגמרי גמר בלבו מניין כלו' גמר בלבו בלשון פרטי והוציא בשפתיים לשון כללי שאין הפה והלב מכחישין זה את זה מניין שגם באופן זה שאתה הולך בתר מחשבת הלב ולא בתר דברים שבפה ת\"ל אשר יבטא כו' ונמצא לפי זה דכולה ברייתא אתא לומר דשפתיים דקרא לאו דוקא כלומר דלא אזלינן לעולם בתר שפתים דכשהלב והשפתיים מכחישין זה את [זה] לא אזלינן לא בתר הלב ולא בתר השפתיים וכשהלב פרטי והשפתיים כללי אזלי' בתר הלב ולא בתר השפתיים וזה הפי' ניחא להו בדברי הברייתא לפום מאי דמשמע להו השתא דפת סתם מיקרי פת כולל טפי מלומר דברייתא ה\"ק בשפתיים ולא בלב כלומר דלהכי קאמר קרא בשפתיים לומר דבעינן שיהיו השפתיים מוסכמים עם הלב ולא בלב דקאמר היינו פרטי ובפיו הוציא לשון כללי מניין שחלה השבועה ולא נאמר שהרי אין פיו ולבו שוין ת\"ל כו' דזה דחיקא להו לומר טפי בלשון הברייתא.
ואולם לפום מאי דתירצו בתירוצם בתרא דפת חיטין פת שמה עכ\"ל דהשתא הדרי' לפרושי כוונת הברייתא דה\"ק בשפתיים ולא שגמר להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין כלומר דאז לא אזלינן בתר שפתיים דמכחישין זה את זה גמר להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מניין דאזלינן בתר שפתיים ולא אמרינן אין פיו ולבו שוים כיון שלא הוציא לשון השבועה כמו שחשב בלבו ת\"ל לכל אשר יבטא." + ] + ], + [], + [ + [ + "שורש נשבע שלא יאכל ואכל כל שהו מי \n שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית כו'. הנה נא הואלתי לבאר שורש זה במי שנשבע שלא יאכל אי אוסר עצמו אפי' בכ\"ש נמי עיקרא דהאי מלתא תנן בר\"פ שבו' שתים בתרא די\"ט ע\"ב שבו' שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר\"ע א\"ל לר\"ע היכן מצינו באוכל כל שהו שחייב שזה חייב א\"ל ר\"ע היכן מצינו במדבר ומביא קרבן ע\"כ.
וראיתי להרמ\"ל שכתב וז\"ל ויש לדקדק במחלו' זה דלא ימנע אם בלשון בנ\"א אכילה היא בכל שהוא מ\"ט דרבנן והלא בנדרים ושבו' אין אנו הולכין אלא אחר לשון בנ\"א ואם בלשון בנ\"א סתם אכילה אינו אלא בכזית מ\"ט דר\"ע דאמר דאף אם אכל כ\"ש חייב ולומר דפליגי אם בלשון בנ\"א אכילה היא בכזית או בכל שהו דבר זה לא ניתן ליאמר כלל ואפשר דע\"כ ל\"א דבנדרים אמרינן אזלינן בתר לשון ב\"א אלא כשלשון תורה אינו חולק על לשון ב\"א אך כשלשון תורה חולק אז לא אזלינן בתר לשון ב\"א כי אם בתר לשון תורה ומש\"ה ס\"ל לרבנן דמי שנשבע שלא יאכל אינו חייב עד שיאכל כזית ור\"ע ס\"ל דאזלינן בתר לשון ב\"א אף במקום שהוא היפך לשון תורה ומש\"ה חייב אף באוכל כ\"ש ושוב דחה זה מההיא דירוש' רפ\"ז דנדרים אמר רבי יוחנן בנדרים הלך אחר לשון ב\"א אמר רבי יאשיה הלכו בנדרים אחר לשון תורה מה נפיק מביניהון קונם יין שאיני טועם בחג על דעתיה דר\"י אסור בי\"ט האחרון ע\"ד דר' יאשיה מותר ע\"כ ואין ספק דקי\"ל כר' יוחנן וכמו שפסק הר\"ן וברפ\"ד דערכין די\"ט אמרינן דאורייתא קיבורת כולה בנדרים הלך אחר לשון ב\"א אלמא אזלינן בתר לשון ב\"א אף לקולא ואינו שוקל אלא עד האציל וא\"כ איך יתכן דרבנן ס\"ל דאזלינן בתר לשון תורה ועוד דאף ר' יאשיה לא אמרה כי אם לחומרא דהיינו היכא דלשון תורה אוסר יותר מלשון ב\"א אבל לקולא לא אמרה וכדאיתא התם בירוש' וכו' והנראה אצלי דהכא טעמייהו דרבנן לאו משום דאזלינן בתר לשון תורה אלא משום דמסתמא זה לא אסר על עצמו אלא כשיעור איסורי תורה ולא יותר מאיסורי תורה וא\"ת אי משום ה\"ט בקונמות נמי נימא דמסתמא זה לא אסר על עצמו כי אם כשיעור איסורי תורה ואילו בדכ\"ב אמרינן דבקונמות דברי הכל בכל שהו לא קשיא משום דבשלמא כשהזכיר לשון אכילה דבלשון תורה הוי כזית בזה הוא דאמרינן דאף דבלשון בני אדם הוי בכל שהו מ\"מ אמרינן שזה דעתו היה אסתם אכילות שבתורה משום האומדנא שכתבנו שאין דעתו לאסור על עצמו יותר מאיסורי תורה אבל בקונמות כיון דלא הזכיר אכילה אף דאיכא אומדנא לא מהני כלל משום דכיון דלא הזכיר אכילה הוי כמפרש כל שהו עכ\"ל.
ואחרי התאבקי בעפרות זהב לו ושאלת המחילה הראויה לעוצם רבנותו יש לתמוה טובא לעניות דעתי בכל דבריו הקדושים ז\"ל. כי הנה לפי מה שהעלה הרב ז\"ל דסתם אכילה בלשון ב\"א היא בכלשהו אלא משום דהכא איכא אומדנא דאין אדם אוסר ע\"ע טפי משיעור איסורי תורה מש\"ה ס\"ל לרבנן דלא אזלינן הכא בתר לשון בני אדם אלא אזלינן בתר כונתו ודעתו א\"כ נמצא לפי דבריו ז\"ל דאומדנא זו אלימא טובא לדע' רבנן למיפק לשון ב\"א לעשותו לשון תורה ואף דבעלמא כשלשון תורה חלוק מלשון בני אדם אזלינן בתר משמעות לשון ב\"א הכא דאיכא אומדנא כזו דרשינן לשון הדיוט כלשון תורה וכיון דיש כח באומדנא זו לסרס לשון ב\"א ללשון תורה איך לא יהיה כח באומדנא זו לעשות דבר הסתום כמפרש דבקונמות שלא הזכיר לשון אכילה ואיכא אומדנא זו דאין אדם אוסר עצמו טפי משיעור איסורי תורה היה לנו לומ' טפי דכמפרש כזית דמי דמסייע לנו האומדנא הזו ולא היה לנו לומר דכמפרש כל שהו דמי דבשלמא אם היינו מוצאין לשון קונם בתורה שהוא בכל שהו היה מקו' לומר דלא אזלינן בתר האומדנא אבל כיון דבלשון זה לא מצינו בתורה אם הוא בכל שהוא או בכזית ובלשון ב\"א אנו דנין למה לא יהיה כח באומדנא הזו דאין אדם אוסר ע\"ע טפי משיעור איסורי תורה לומר דכמפרש כזית דמי דאם האומדנא מהני למיפך לשונו שהוא היפך לשון תורה איך לא מהני לפרש לשונו הסתום כאלו הוא מפורש לסייע אל האומדנא.
גם במ\"ש הרב בתחילת דבריו דלומר דפליגי רבנן ור\"ע אם בלשון ב\"א אכילה היא בכזית או בכל שהו זה לא ניתן ליאמר כלל כו' הדבר מתמיה מה עול מצא הרב בזה שדחאו בשתי ידים שהרי מצינו כיוצא בזה דאפליגו בפרק ד' נדרים ד\"ל ע\"ב גבי הנודר מן הנולדים אי מותר בילודים דלר\"מ מותר בילודים משום דס\"ל דבלשון בני אדם לא מקרי נולדים אלא העתידין להוולד ורבנן ס\"ל דאסור בילודים משום דלדידהו לשון נולדים בלשון ב\"א כולל הוא נולדים כבר ועתידין להוולד כדאי' התם ובפרק הנודר מן המבושל דנ\"א ע\"ב אפליגו נמי חכמים ורשב\"א גבי דג שאני טועם דלרבנן דרשב\"א לפי מה שפי' הרא\"ש שם ס\"ל דבלשון בני אדם משמע בין גדול ובין קטן ולרשב\"א משמע ליה דדג בלשון ב\"א לא משמע אלא גדול דוקא ועיין להטור בסימן רי\"ז יע\"ש.
גם במ\"ש הרב ואפשר דע\"כ לא אזלינן בתר לשון ב\"א אלא היכא דלא הוי היפך לשון תורה כו' ושוב דחה דבר זה מדברי הירוש' דאפליגו בזה ר\"י ור\"י וקי\"ל כר' יוחנן ועוד דרבי יאשיה לא אמרה אלא לחומרא וכו' יש לתמוה למה לא אמר עוד דבש\"ס דידן ברפ\"ו דנדרים מבואר דר\"י ור\"י ל\"פ אלא מר אמר כי אתריה ומר אמר כי אתריה ודכ\"ע ס\"ל דאזלינן בתר לשון ב\"א אף כשהוא היפך לשון תורה וכמבואר שם וכ\"כ הריב\"ש בהדיא בסי' ר\"ז בד\"ה אין צ\"ל בנדון זה יע\"ש גם במה שהכריח עוד הרב מההיא דריש ערכין דאמרינן קיבורת כולה דאורייתא כו' יש לתמוה למה זה הביא הרב ראיה זו על שמו והלא התוס' ז\"ל בשנים ובג' מקומות בתלמוד הביאוה ועיין בדבריהם בפרק הערל דף ע\"א ע\"א ד\"ה והני מולין נינהו כו' שכתבו וז\"ל אבל במקום שלשון ב\"א חלוק מלישנא דקרא בנדרים הלך אחר לשון ב\"א כמ\"ש בפרק האומר משקלי מדאוריית' היד עד הפרק בנדרים הלך אחר לשון ב\"א עכ\"ל וכ\"כ בריש פסחים ד\"ה כדתנן כו' וכ\"כ בע\"ז פרק א\"מ דכ\"ז ע\"א ד\"ה אלמא כו' יע\"ש ועוד אני תמיה על הרב וגם על התוספות למה לא הביאו ראיה מאותה שאמרו בפ' בתרא דיומא דע\"ו ותירוש חמרא הוא והתניא הנודר מן התירוש מותר ביין כו' ולאו חמרא הוא והכתיב זנות יין ותירוש וכו' אלא דכ\"ע תירוש חמרא הוא ובנדרים הלך אחר לשון ב\"א ע\"כ הרי מבואר דאפי' דבלשון תורה תירוש חמרא הוא כיון דבלשון ב\"א לאו חמרא הוא אלא מיני מתיקה דוקא אזלינן בתר לשון ב\"א ואסור בכל מני מתיקה ומותר ביין וראיה זו מבוארת טפי מההיא דערכין דהכא לשון ב\"א חלוק מלשון תורה לגמרי דלא דמו אהדדי כלל משא\"כ בההיא דערכין דדמו קצת כמבואר ואפ\"ה אזלינן בתר לשון ב\"א ולא בתר לשון תורה ועיין להר\"ן והרשב\"א בפרק הנודר מן הירק דנ\"ה ע\"ב שכתבו דאיתא בתוספתא דהנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין ודגרסינן עלה בירוש' כמ\"ד הלך אחר לשון ב\"א ברם כמ\"ד לא הלכו בנדרים הלך אחר לשון ב\"א התורה קראה אותו תירוש תירושך זה יין עכ\"ל כו' יע\"ש ויש לתמוה על שהביאו הדברים בשם התוספתא והירוש' ולא הביאוהו מש\"ס דילן פרק בתרא דיומא דע\"ו וכמדובר ושוב מצאתי להרב מגילת ספר בחלק הלאוין דקכ\"ט ע\"ב וע\"ג עמד בזה יע\"ש וצ\"ע.
ודרך אגב בעומדי בזה עם מורי הרב הכולל כמהר\"י נוניס הי\"ו כה הראני מ\"ש התוספו' בנדרים פרק הנודר מן הירק דנ\"ה ע\"א ד\"ה וכפרוץ הדבר שכתבו וז\"ל פסוק הוא בד\"ה כו' ואי דגן כל מיני דאידגן משמע למה ליה למכתב כל תבואת שדה ונהי דדגן דכתיב באורייתא לא משמע אלא ה' המינים מיהו ההוא דדברי הימים משמע כל מילי דאי בלשון ב\"א משמע כל מילי דמידגן ההוא נמי משמע כל מילי עכ\"ל דמשמע לכאורה מדבריהם דלשון נביאים ולשון ב\"א כי הדדי נינהו ודוקא לשון תורה הוא דחלוק מלשון ב\"א ולכך כתבו אי בלשון ב\"א משמע כל מידי דמידגן ההוא דדברי הימים נמי משמע כל מילי אם זו היתה כונתם הנה סוגיא זו דפרק בתרא דיומא הויא תיובתיהו שהכריחו מקרא דנביאים דזנות יין ותירוש כו' דתירוש חמרא הוא ואמרי' עלה דבנדרי' אזלי' בתר לשון ב\"א דתירוש לאו חמר' הוא והוא נר\"ו הוק' לו עוד ממ\"ש התוס' עצמן שם בר\"פ הנודר מן המבושל דמ\"ט ע\"א ד\"ה ר\"י וז\"ל לא הוי ראיה גמורה דבנדרים הלך אחר לשון ב\"א עכ\"ל הרי דבלשון אותו הנביא עצמו שכתבו התוס' הכא דאי בלשון ב\"א כל מידי דמדגן משמע אף בלשון הכתוב נמי משמע הרי כתבו ז\"ל התם דיש לחלק בין לשון ב\"א ללשון הכתוב בנביא דלשון תורה לחוד ולשון ב\"א לחוד ובנדרים הלך אחר לשון ב\"א והרשב\"א בחי' שם בר\"פ הנודר מן הירק כתב וז\"ל מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר כו' וא\"ת ומאי קושיא דהא ר\"ע ל\"פ בדגן דאורייתא דלכ\"ע אינו אלא ה' המינים וי\"ל דהאי קרא לא בלשון תורה קא משתעי אלא בלשון עם הארץ ובלשון שהיו מביאי המעשרות מדברים עכ\"ל ומ\"ש דהאי קרא לא בלשון תורה קא משתעי וכו' נראה דמשום דבהאי קרא כתיב ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש דבלשון תורה לא מצינו אלא מעשר דגן תירוש ויצהר ולא מצינו דבש בתורה בהדי המעשרות לכן הכריח דהכתוב הזה מספר בלשון שהיו מביאי המעשר מדברי' ומביאין מעשרותיהן ודוק ועפ\"י דברי הרשב\"א הללו ממילא נוחין ג\"כ דברי התוס' דכונתם דמאחר דהכתוב הזה משתעי בלשון ב\"א אם איתא דבלשון ב\"א דגן כל מילי דאידגן משמע ל\"ל למכתב כל תבואת השדה הא כיון דכתיב ברישיה דקרא ראשי' דגן הרי כל תבואת השדה בכלל וברור.
ואיך שיהיה מבואר יוצא מדברי התוס' דפ' הערל ושאר מקומות שכתבו כמ\"ש הרמ\"ל דאף היכא דלשון תורה הוי הפך לשון ב\"א אזלינן בתר לשון ב\"א אמנם מה שהעלה הרב ז\"ל דהכא טעמייהו דרבנן דר\"ע דלא אזלי בתר לשון ב\"א הוא משום דהכא איכא אומדנא דאין אדם אוסר על עצמו טפי מאיסורי תורה לא נחה דעתי דעת הדיוט בזה דא\"כ בקונמות נמי הול\"ל דלא אסר על עצמו אלא בכזית דכיון דאיכא אומדנא זו טפי הול\"ל דכמפרש כזית דמי ולא כמפרש כל שהו דאם בנשבע שלא אוכל דבלשון ב\"א הוא בכל שהו משום אומדנא זו שבקינן לשונו ואזלינן בתר כונתו כ\"ש בקונמות דאין לשונו היפך כונתו דהול\"ל דאינו אלא בכזית ואף שהרב כתב דשאני לשון אכילה דבלשון תורה מיהא שיעורו בכזית מ\"מ קשה דמה יושיענו לשון תורה ללשון ב\"א ועוד שהרי איכא איסורי תורה דלא כתיב בהו לשון אכילה ואפ\"ה לא מחייבי אלא בכזית וכמו שאכתוב לקמן בפרט זה ד\"ה והנה יע\"ש.
כי ע\"כ נלע\"ד יותר נכון מה שרצה הרב ז\"ל לומר מעיקרא דרבנן ור\"ע קמפלגי אי לשון אכילה סתמא בלשון ב\"א הוי בכזית או בכל שהו דומיא דמאי דאפליגו ר\"מ ורבנן בלשון הנולדים בלשון ב\"א אי ילודים בכלל או לא וכן כי ההיא דאפליגו רשב\"א ורבנן בנודר מן הדג אי גדול בכלל בלשון ב\"א כמש\"ל וגם התוס' בפרק הערל דע\"א ע\"א ד\"ה והני מולין ובריש פסחים ובע\"ז פרק אין מעמידין דכ\"ז ע\"א ד\"ה אלמא כתבו דיש לשונות בני אדם שאינן מבוררין והתנא לומד אותם מלישנא דקרא כדיליף לנודר מן האור דאסור באור דכוכבי' מקרא דכתיב הללוהו כל כוכבי אור וכן בנודר מן המולין דמותר במולי א\"ה דלא מקרו מולין כדכתיב כי כל הגוים ערלים יע\"ש וא\"כ ה\"נ דוכוותא איכא למימר דרבנן ילפי לשון אכילה בלשון ב\"א שאינו מבורר מלשון אכילה של תורה שאינה אלא בכזית ור\"ע לא יליף מלשון תורה הכא דס\"ל כיון דמפרש חייב סתם נמי כמפרש הוא כנלע\"ד ועיין לקמן בפרט זה ד\"ה והנה יע\"ש.
ויש להסתפק בנשבע שיאכל ואכל כל שהו אי מיפטר מידי שבועתו בכל שהוא לרבנן דר\"ע נמי מי נימא כי היכי דלענין נשבע שלא יאכל ילפי רבנן מאיסורי אכילה דלא מחייב אלא בכזית ה\"נ לענין נשבע שיאכל ילפי מחיובי אכילה שבתורה כחיוב אכילת מצה בליל פסח דלא מיפטר מחיובו עד שיאכל כזית כמבואר בדברי רבי' רפ\"ו מה' חו\"מ ובדברי הטור ומרן בא\"ח סימן תע\"ה וה\"נ לענין חיוב אכילת ק\"פ שנינו בפרק האשה דפ\"ט ע\"א לעולם נמנין עליו עד שיהא כזית לכל א' וא' ועוד שנינו שם דצ\"א ואפי' חבורה של מאה שאינן יכולין לאכו' כזית אין שוחטין עליהן ולפי מ\"ש רבינו בפ\"ב מה' ק\"פ הלכה ג' אפי' חבורה של מאה ואין כל אחד מהן יכו' לאכו' כזית אין שוחטין עליהן ולפי מ\"ש רש\"י בכזית לכולם לבד שוחטין עליהן יע\"ש וכן לענין חיוב מצות אכילת בשר הקדשים דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם נראה מדברי רבינו בפ\"י מה' מע\"הק הט\"ו שצריך שיגיע לחלקו של כל כהן כזית ועיין להרב מוצל מאש בח\"א סימן נ\"א ע\"ג ד\"ה בענין יע\"ש באופן דבכל חיובי אכילת מצוה שבתורה בעי' נמי כזית לצאת ידי חובתו וא\"כ ה\"נ בנשבע שיאכל איכא למימר דלא מיפטר ידי שבועתו עד שיאכל כזית או\"ד בנשבע שיאכל איכא למימר דאף רבנן מודו לר\"ע דבכל שהו מפטר נפשיה מידי דהוי אנשבע שיאכל ואכל דברים שאינן ראויין לאכילה דמפטר מידי שבועתו אפי' באכילת נבלות ועפר כמ\"ש רבינו לקמן בפ\"ה הלכה ה' והיא שיטת הרי\"ף והר\"ן בדשי\"א כמ\"ש מרן כ\"מ שם ונ\"ט דכשנשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא ידי חובתו ה\"נ מסתמא מסיק אדעתיה דבאכילה כל שהו יצא ידי חובתו והשתא ניחא דנקט תנא דמתניתין פלוגתייהו דר\"ע ורבנן בנשבע שלא יאכל ולא נקט לה בשאוכל כמו שהתחיל למתני' שבועה שאוכל ושלא אוכל וכו' משום דבנשבע שיאכל אף רבנן מודו לר\"ע דאם אכל כל שהו דמפטר מידי שבועתו איברא שאין זה הכרח כ\"כ דאיכא למימר דאפי' פליגי נמי בשאוכל נקט פלוגתייהו בשלא אוכל לאשמועינן חידושא לר\"ע דלא מבעיא בשאוכל דאיכא למימר דבכל דהו אכילה בעי למפטר נפשיה אלא אפילו בשלא אוכל דליכא להאי טעמא ס\"ל דחייב בכל שהוא וא\"נ בשלא אוכל איכא חידושא דאע\"ג דאיכא חיוב מלקו' אפ\"ה מחייב ר\"ע בכל שהו.
ואת זה ראיתי להרב מוצל מאש ח\"א סימן ט\"ז דף י\"ג ע\"ב שכתב וז\"ל אמנם יש להסתפק לענין שבועה אם נשבע אדם שיאכל ככר זה ואכלו מעט מעט בשהיות רבות אם קיים שבועתו עכ\"ל והנראה בכונתו ז\"ל דלהכי נקט ספק זה בנשבע שיאכל ככר זה דנשבע על אכילת כל הככר משום דבנשבע שיאכל סתם פשיטא ליה דלא מפטר עד שיאכל כזית ובבת אחת דומיא דשבוע' שלא אוכל דלא מחייב עד שיאכל כזית ובבת אחת לרבנן דר\"ע דילפי לה מאיסורי אכילות שבתורה וה\"נ לדידהו בנשבע שיאכל ילפינן מחיובי אכילות שבתורה כחיוב אכי' מצה בליל פסח וכיוצא דלא מפטר מחיובו עד שיאכל כזית וא\"כ כי היכי דבחיובי אכילות שבתורה בעינן שיאכל כזית בכדי א\"פ ואם אכל ביות' מכדי א\"פ לא יצא י\"ח ה\"נ בנשבע שיאכל סתם לא מפטר מחיוב שבועתו עד שיאכל כזית ובבת אחת אבל אם אכלו ביותר מכדי א\"פ לא יצא י\"ח אמנם בנשבע שיאכל כל ככר זה דלא אמר אכילה סתם אלא פירש אכילתו ע\"כ הככר כל כה\"ג אפשר דאפי' אכלו הככר בשהיות רבות הרי קיים שבועתו שהרי אכל כל הככר או\"ד אפי' בכה\"ג נמי בעינן שיאכלינו כשיעור אכילה דהיינו שכל כזית וכזית ממנו יאכל אותו בכדי א\"פ אבל כשאכלו מעט מעט בשהיות רבות שלא אכל כל כזית ממנו בכא\"פ אפי' אכלו כולו לא קיים שבועתו דאכילה כזו לא מקרי אכילה כלל והוא נשבע לאוכלו והא לא אכלו ואם זו היתה כונתו נמצא דמפשט פשיטא ליה בנשבע שיאכל ואכל כל שהוא דלא מפטר מידי שבועתו עד שיאכל כזית ואין דבר זה ברור כ\"כ לע\"ד דשפיר איכא למימר דבנשבע שיאכל ל\"פ רבנן ור\"ע ולכ\"ע באכל כ\"ש מפטר מידי שבוע' דומיא דנשבע שיאכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה דמשום דלדידיה אחשביה אכילה מפטר נפשיה בהכי ה\"נ אכל כ\"ש גלי דעתיה דאוכל כ\"ש קאמר וכמפרש כ\"ש דמי ולפי צד זה נלע\"ד דכ\"ש אם נשבע שיאכל ככר זה אע\"ג דלא מצי פטר נפשיה עד שיאכל כל הככר אם עומד כולו בפניו כמ\"ש הטור ומרן בסימן רל\"ח מיהו מצי לאוכלו בשהיות רבות דהא חשיבא לדידיה אכילה כי האי אכילה והרי קיים שבועתו דומיא דנשבע שיאכל ואכל עפר דפטור.
האמנם ממ\"ש הטור ומרן שם בסימן רל\"ח דהנשב' שיאכל ככר זה מקצתה נמי במשמע דנשבע ע\"כ כזית וכזית ממנה שיאכלנה והן הן דברי הרא\"ש בספ\"ג דשבועות וז\"ל אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זה כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה הילכך כיון שאכל ממנה כזית חייב דמקצתה נמי במשמעות השבועה ומיהו כולה נמי בכלל השבועה ואכל אכילה ואכילה דידיה נשבע דהכי קאמר שבועה שלא אוכל שום אכילה ממנה וכן הדין באומר שבועה שאוכל ככר זה מקצתה נמי במשמע וחייב לאכול את כולה ואם נשרף מקצתה חייב לאכו' את השאר כדי לקיים שבועתו עכ\"ל.
הנה מבואר יוצא מדבריהם דשלא אוכל ככר זה שניהן שוין דכונת הנשבע לישבע על שיעור אכילה ואכילה שבככר דהיינו ע\"כ כזית וכזית ממנו שהוא שיעור אכילה שבתורה וכיון שכן מינה נשמע שבכלל שבו' הוא לאוכלן לאכילות אלו כדרך אכילה דהיינו בכדא\"פ דכל היכא דבעינן כזית בעינן נמי שלא ישהא באכילתו ביותר מכדי א\"פ דטפי מכדי א\"פ לא מקרי אכילה וכיון דלשון שאוכל ושלא אוכל דקאמר מפרשינן ליה בשיעור אכילה של תורה דהיינו כזית הכא נמי מפרשינן נמי בשיעור של תורה דהיינו בכדי א\"פ ושמעינן מינה דבין באומר שבועה שאוכל סתמא בין באומר שבועה שאוכל ככר זה צריך שיאכל כל כזית וכזית ממנו בכדי א\"פ דוקא ואם אכל טפי משיעור זה לא קיים שבועתו דאכילה בעי' וליכא וכי תימה א\"כ מה בין נשבע שיאכל ואכל כ\"ש או כזית בכדי א\"פ דלא קיים שבועתו משום דאכילה בעינן וליכא לנשבע שיאכל ואכל עפר דיצא י\"ח שבועתו כמ\"ש הטור ומרן שם בסי' רל\"ח הא אכילת עפר נמי לאו שמה אכילה ואפ\"ה כיון דאיהו אחשביה אכילה קיים שבועתו שפיר הנה החילוק לזה נראה ברור דגבי אכילת עפר על ידי מעשה אכילתו גילה דעתו שפיר דלדידיה חשיבא אכילה אבל הכא באוכל כל שהוא ליכא גילוי דעת דאכי' כל (כי) שהוא לדידיה חשיבא לקרותה אכילה דכ\"ע נמי אכלי כ\"ש מתרמי להו אלא דלא חשיבא אכילה חשיבה לקרותה בשם אכילה ולא קרו אכילה אלא לאכילת כזית וא\"כ מפני שזה אכל כ\"ש אין כאן הכרח לומר דלדידיה חשיבה אכילה לענין לקרות בשם אכילה סתם כמבואר ועיין בחי' מוהר\"ב אנג'יל בריש פ\"ג דשבועות שנסתפק בעיקר ס' זה שנסתפ' ולא העלה דבר ברור יע\"ש.
ולע\"ד הדבר מבואר מדברי הרא\"ש והטור שכתבנו דס\"ל דנשבע שאוכל סתמא לא נפטר מידי שבועתו עד שיאכל כזית דומייא דנשבע שלא אוכל דאי הוה ס\"ל דנשבע שאוכל סתמא אפי' באכל כ\"ש מפטר מידי שבועתו כי נשבע שאוכל ככר זה אפי' נשרף כולה ולא נשאר ממנה אלא משהו נמי מיחייב לאוכלו כיון דבאכי' כ\"ש נמי מפטר מידי שבועתו כי נשבע שיאכל סתם ומלשון הרא\"ש והטור שכתבו דהנשבע שיאכל ככר זה מקצתה נמי במשמע דנשבע על כל כזית וכזית ממנו מבואר דדוקא אם נשאר כזית לקיים שבועתו אבל במשהו לא מיחייב דמשהו לא מיקרי אכילה ואיהו ע\"כ אכילה ואכילה שבככר נשבע הכלל העולה דמדברי הרא\"ש והטור ומרן הללו יש להוכיח לע\"ד שתי הספיקות שנסתפקו הר\"ב אנג'יל והרב מוצל מאש ובנשבע שאוכל סתמא לא מפטר מידי שבועתו עד שיאכל כזית דומייא דשבועה שלא אוכל דבעי' כזית שהרי הם השוו שלא אוכל לשאוכל דבשתיהן שיעור אכילה בעינן לצאת י\"ח שבועתו וכיון דבעינן שיעור אכיל' ממילא נמי בעינן שלא ישהה באכילתן יותר בכדי א\"פ דומייא דכל אכילות שבתורה ובכן בנשבע שיאכל ככר זה לא מפטר מידי שבועתו עד שיאכל כל כזית וכזית ממנו בבת אחת ולא בשהיית שיעור יותר כדי א\"פ כנלע\"ד.
איברא דעדיין אני בעוניי נבוך בעניין זה דמתו' מ\"ש מבואר יוצא דבנשב' שלא אוכל סתמ' וכ\"ש בנשבע שאוכל סתמא דאם אכל כזית בכדי א\"פ חשיב' אכילה כשאר כל אכילות שבתורה דמצטרף אכילות בכדי א\"פ ואף הרב מוצל מאש לא נסתפק אלא אם בשבועה נחמיר טפי לצרף השהיות אפי' ביותר מכדי א\"פ אבל מודה הוא דבכדי א\"פ מצטרף שפיר ככל שאר אכילות שבתורה ולע\"ד האי מילתא צריכה רבה כי לפי שיטת הרמב\"ן והר\"ן בחידושיו לשבועות והביא דבריהם הרב מ\"ל הכא בתחילת דבריו דס\"ל דדוקא בשאר איסורין גזירת הכתוב הוא דחצי שיעור איכא איסור' אבל בשבועה דאיסור הבא מעצמו הוא אם נשבע שלא אוכל כיון שלא נתכוון אלא לכזית פחות מכזית היתר גמור הוא יע\"ש א\"כ לפי שיטתם הלזו איכא למימר דמי שנשבע שלא אוכל סתמא כל שאינו אוכל כזית בבת אחת בלתי שהייה כלל לא מיחייב כלל דע\"כ לא אמרינן בכל איסורי אכילות שבתורה שאם אכל משהו וחזר ואכל משהו דמצטרף האכילות בכדי א\"פ אלא דוקא בהני אכילות דאיכא איסורא מיהא בכל משהו ומשהו דהוא אכיל וכיון דאיסורא מיהא קאכיל מצטרפין כל האיסורין שבכל משהו בשיעור א\"פ להביאו לידי עונש אבל בשבועה דמשום דאיסור הבא מעצמו הוא דאמרינן דכל משהו היתר גמו' הוא א\"כ כיון דבעת אכילת כל משהו היתר גמור קאכיל לא מצטרפין כולן אחר אכילתו לחייבו משום אכילת איסור אפי' בשיעור כדי א\"פ דליכא למימר דאע\"ג דבעת אכילת כל משהו לחודיה היתר גמור הוא מ\"מ כשמצטרפין אח\"ך כל המשהויין במעיו בשיעור א\"פ חזרו כולן ונצטרפו ונעשו חתיכה דאיסורא ומיחייב משום אכילה שבמעיו דהא ודאי ליתא שהרי מבואר הוא בס\"פ גיד הנשה דק\"ג ע\"ב דכל איסורי אכילות לא מיחייב בהו אלא משום אכילת גרונו ולא משום אכילה שבמעיו ומה\"ט אמרו דאם אכל חצי זית חלב והקיאו וחזר ואכלו אע\"ג דבאכילת מעיו ליכא אלא חצי זית כיון דבאכילת גרונו איכא זית שלם מיחייב וכן פסקו הפוסקים יע\"ש ועיין עוד להרב מש\"ל בפי\"ד מה' מ\"א די\"ב שכתב בשם הירוש' דמי שנשבע שלא יאכל פת ועלי קנים ועלי גפנים וכרך את הפת בעלי קנים או בעלי גפנים ואכלן לא מיחייב אלא על אכילת עלי הקנים או עלי הגפנים שנגעו בגרעונו אבל על אכילת הפת לא מיחייב כיון שכרכו בעלי הקנים ועלי הגפנים והם חוצצים ולא נגע הפת בגרונו יע\"ש הרי דאע\"ג דאיכא אכילת מעיו בפת כיון דליכא אכילת גרונו לא מיחייב.
אשר מזה אני תמיה על מ\"ש מרן ב\"י בא\"ח סי' ר\"י וז\"ל ובספר אהל מועד כתוב מטעמת אינה צריכה ברכה אפילו לפניה אלא א\"כ היה שם כשיעור רביעית ובזה השיעור מברכת אע\"ג שאינה בולעת כלום הואיל והחיך טועם עכ\"ל ולא נהירא דברכה לא בטעימת חיך תלייא אלא באכילה תלייא כדכתיב ואכלת וברכת ואכילה היינו הנאת מעיים כדברי הרא\"ש עכ\"ל ויש לתמו' טובא דהרי גבי כל אכילות שבתורה בהנאת גרונו תלייא מילתא ואיך כתב מרן דאכילה היינו הנאת מעיים ומ\"ש בשם הרא\"ש הנה הרא\"ש בפ' היה קורא די\"ד כתב כלשון הזה ומיהו נר' דברכה לא צריך כיון שאינו נהנה בתוך מעיו עכ\"ל ולא כתב משום דאכילה היינו הנאת מעיים כמ\"ש מרן ואפשר דטעמו משום דברכת הפירות וכל דבר לפניו מסקינן בריש פ' כיצד מברכין דנפ\"ל מסברא דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ומשמע ליה להרא\"ש דהנאת מעיים בעינן דחשיבא הנאה גמורה אבל בהנאת גרונו אע\"ג דלעניין אכילות שבתורה חשיבא אכילה הכא לענין ברכה דמסברא הוא דילפינן דאסור אין סברא כ\"כ אלא היכא דאיכא הנאת מעיים דאיכא הנאה גמורה ולא הנאת כל דהו ואפשר דאפי' לעניין ברכה דלאחריו דנפ\"ל מקרא דואכלת ושבעת וברכת בעינן נמי הנאת מעיים דכיון דלא כתיב ואכלת לבד אלא ושבעת כל אכילה דלית בה שביעה לא מיחייב בברכה מן התורה וכמ\"ש התוספות והרא\"ש בפ\"ג שאכלו דמ\"ט ע\"ב אלא דמדרבנן הוא דהצרי' ברכה עד כזית ועד כביצה וכיון שכן אפשר דדרך שביעה בעי' אבל בהנאה כל דהו לא הצריכו ברכה ודוק.
ואיך שיהיה הנה הדבר מבואר דבכל אכילות שבתורה בהנאת גרונו תלייא מילתא כמדובר וכיון שכן משמע לכאורה דלדעת הרמב\"ן והר\"ן בשיטתו דבנשבע שלא אוכל לא מיתסר בחצי שיעור ופחות מכזית היתר גמור הוא דלא משכחת חיובא אלא בשאכל כזית בבת אחת דאיכא הנאת גרונו בכזית בבת אחת אבל אם אכל חצי שיעור וחזר ואכל חצי שיעור אפי' בכדי א\"פ לא מחייב כיון דבכל אכילה היתר גמור קאכיל וכאלו נשבע שלא אוכל כזית בבת אחת דמי ולפי דבריהם אפשר דאף בנשבע שאוכל נמי איכא למימר דלא מפטר מידי שבועתו עד שיאכל כזית בבת אחת בלתי שהיה כלל דאי שהייה כל דהו אין כאן אכילת כזית כיון דבנשבע שלא אוכל לא חשיבא אכילת חצי שיעור אכילה כלל משום דבלשון ב\"א לא חשיב אכילת כל שהו אכילה כלל אפי' לעניין איסורא ה\"נ לענין נשבע שאוכל נמי לא חשיבא אכילת חצי שיעור אכילה כלל לעניין שיצטרפו האכילות בשיעור כדי א\"פ ואם כנים הדברים יש לתמוה על זה מדברי הירוש' שהביאו התוס' והרי\"ף והרא\"ש וכל הפוסקים דהנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח מלקין אותו מיד ואוכל משום דהו\"ל נשבע לבטל את המצוה כיע\"ש ואם איתא למאי דאמרן מאי נשבע לבטל את המצוה איכא הרי יכול הוא לקיים שבוע' ולאכול מצה בליל פסח שהרי לעניין אכילת מצה יכול הוא לפטור עצמו בשאוכל לכזית מצה בשתי אכילות או בשלשה ואינו שוהה באכילתן טפי משיעור כדי א\"פ ונפיק שפיר י\"ח אכילת מצה כמ\"ש הטור בא\"ח סי' תע\"ה והביא דבריו הרב מוצל מאש בסי' י\"ו ולענין חיוב שבועתו לא מיחייב משום דכיון דלא אכלו לכזית בבת אחת לא מיקרי אכילה לענין שבועה כמדובר ואפשר לומר דהנשבע שלא אוכל מצה בליל פסח מסתמא על אכילת חובתו הוא נשבע שלא יאכל לצאת ידי חובתו וכיון דבאכיל' שיעור כדי א\"פ הוא יוצא י\"ח והוא נשבע שלא לצאת ידי חובתו הו\"ל כאלו נשבע בפי' שלא אוכל בשיעור כדי א\"פ ובמפרש לכ\"ע חייב אפי' באוכל כל שהו וכבר מצינו כעין זה להריב\"ש בתשו' סי' תצ\"ה וכמ\"ש מרן מלכא בס' מקראי קדש דק\"פ ע\"א על מה שהוקשה לו להרפ\"ח בסי' תפ\"א וכבר עמדנו בזה לעיל בשרש נשבע בכולל לבטל את המצוה יע\"ש ודוק ועיין למורי הרב נר\"ו בה' יסודי התורה ד\"ד ע\"ב שעמד על מה שנסתפק הרב מש\"ל אם במצות אכילה שבתו' כאכילת מצה וק\"פ וכיוצא אם אכלן שלא כדרך הנאתו אם יוצא י\"ח כי היכי דקי\"ל לענין איסורי אכילה דלא מחייב בשלא כדרך הנאתו.
ומורי הרב נר\"ו הביא ראיה דלא חשיבא אכילה ממ\"ש רבי' בפ\"ה מה\"ש הי\"ח דהנשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתיים הרי זה אסור לאכול מצה בליל פסח ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע שלא יאכל מצה בליל פסח והן הן דברי הירוש' כמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל והשתא אי שלא כדרך הנאתו יוצא י\"ח מצה א\"כ בנשבע סתם אמאי כתב דאינו אוכל מצה בליל פסח היה לו לומר דיאכל מצה שלא כדרך הנאתו דהרי זה לא נשבע אלא שלא יאכל כדרך הנאתו וכן נמי בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח אמאי לוקה ואוכל מצה הא אין זה ש\"ש דהרי יכול לקיים מצות מצה באכילה שלא כדרך הנאתו אלא דאינו יוצא י\"ח מצה זה נ\"ל ראיה נכונה עכ\"ל.
וע\"פ מ\"ש אין ראיה זו נכונה כל כך דאיכא למימר דמ\"ש רבינו דבנשבע סתם אינו אוכל מצה בליל פסח היינו טעמא דאינו אוכל אפי' שלא כדרך הנאתו משום דכיון דבכלל שבועתו שנשבע סתם שלא יאכל מצה נכלל ג\"כ מצה של מצוה היוצא בה י\"ח בפסח ובאותה אכילה הוא יוצא אפי' בשאוכלה שלא כדרך הנאה הו\"ל כאלו פי' בשבועתו שלא יאכל מצה אפי' שלא כדרך הנאתו דכיון דלגבי אכילת מצה חשיבא אכילת שלא כדרך הנאה אכילה כי נשבע שלא אוכל מצה על שם אכילה שבה נשבע וכל שנשבע בפירות שלא יאכל אפי' שלא כדרך הנאתו פשיטא ודאי דאסור ומהאי טעמא בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח אסור לאכול אפי' שלא כדרך הנאתו דהוה ליה כאלו נשבע בפי' שלא יקיים מצות אכילת מצה בליל פסח אלא שאין חילוק זה ברור כ\"כ והאמת יורה דרכו דמדסתם רבי' וכתב דהנשבע שלא יאכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח וכן ממ\"ש דאם נשבע שלא יאכל מצה בליל פסח מלקין אותו ואוכל משום דהוה ליה נשבע שלא יאכל מצה מבואר דאפי' במצות אכילה אם אכלו שלא כדרך הנאתו אינו יוצא בה י\"ח כמ\"ש מו\"ה נר\"ו וכבר הביא עוד שם ראיות אחרות לדבר כיע\"ש ועיין עוד במ\"ש בה' מ\"א דקל\"ז ע\"ג ד\"ה ודע יע\"ש ומדבריו נר\"ו למדנו לנ\"ד ג\"כ ראיה דהנשבע שלא אוכל ואכל כזית בכדי א\"פ חשיבא אכילה ומיחייב דאי לא חשיבא אכילה אמאי בנשבע שלא יאכל סתמא אמרי' דאסו' לאכול מצה בליל פסח ע\"י שהייה בשיעור בכדי א\"פ שיוצא בה י\"ח מצה שהרי זה לא נשבע שלא יאכל ואפי' ע\"י שהייה כלל אלא על אכילת בבת א' הוא דנשבע אלא ודאי דאף בנשבע שלא אוכל נמי אם אכל כזית בכדי א\"פ חשיבא אכילה ואף אאכילה כזו נשבע ואפי' לשיטת הרמב\"ן והר\"ן בשיטתו שכתבו דבנשבע שלא יאכל ליכא איסורא בחצי שיעור שהוא לא נתכוון אלא על כזית ופחות מכזית היתר גמור הוא אפי\"ה כל שאוכל כזית בשיעור כדי א\"פ כיון דבשיעור זה אכלן מצטרפין זה עם זה והו\"ל כאלו אכל כזית כולו בבת אחת ונהנה גרונו בכזית בבת אחת והם לא אמרו דפחות מכזית היתר גמור הוא אלא בשאינו אוכל אחריו בשהיית בכדי א\"פ דאם אכל פחות מכזית וחזר ואכל פחות מכזי' אחר בשיעור כדי א\"פ ודאי דמצטרפין שניהן כאלו אכלן כאחד וחייב ומה\"ט בנשבע שאוכל ואכל כזית בכדי א\"פ יצא י\"ח כאלו אכלן בבת אחת ונהנה גרונו בכזי' ונפטר מידי שבועתו וזה ברור.
ועפ\"י האמור ממילא ג\"כ נפשט מה שנסתפק הרב מוצל מאש בח\"ב סי' י\"ב וז\"ל באוכל אכיל' גסה לעניין קונם ושבו' מה יהיה הדין וכעת לא מצאתי גילוי לזה וצ\"ע עכ\"ל ומדברי התוס' שהביא מורי הרב נר\"ו שם מבואר הדבר דאף לענין שבועה לא חשיבא אכילה שכתבו דאכילה שלא כדרך הנאה לא חשיבא אכילה לענין נשבע שלא אוכל ואכילה גסה ודאי דשלא כדרך הנאה חשיבא כמו שהכריח הרב מש\"ל בפ\"ה מה' יסודי התורה ד\"ה נספק' באוכל דבר איסור אכילה גסה כו' אלא שאני תמיה על הרב מש\"ל במה שנסתפק עוד שם בד\"ה יש לחקור אם במצות אכילת שבתורה כמצות אכילת מצה וק\"פ אם חשיבא אכילה שלא כדרך הנאתן וכתב שלא מצא דין זה בפי' במצות עשה עכ\"ל דמאחר שהוא הכריח מקמי הכי דאין לחלק בין אוכל אכילה גסה לאוכל שלא כדרך הנאה דכולהו לאו שמה אכילה נינהו והביא ראיה מההיא דנזיר דכ\"ג דאמרינן לענין ק\"פ זו שאכלו אכילה גסה ופושעים יכשלו בם ופריך הא רשע קרית ליה פסח מיהא קעביד דש\"מ דבפסח דכתיב ואכלו את הבשר אם אכלו אכילה גסה לא יצא י\"ח יע\"ש א\"כ הרי נמצא בפי' דאין לחלק בין מצות עשה למצות לא תעשה וצל\"ע ומיהו לענין קונם נלע\"ד דאפי' שלא כדרך הנאה חייב כמו שאכתוב לקמן.
ודרך אגב ראיתי עוד להרב מוצל מאש שם שכתב וז\"ל וכן יש לספק לענין מבשל בי\"ט ואכלו אכילה גסה מהו מי איכא איסורא משום מבשל בי\"ט או לא אמנם מסוגיית פ' א\"ע בההיא דאופה מי\"ט לחול דפטור משום אי מקלעי ליה אורחים משמע דלאו שמה אכילה דאי לא אמאי אצטריך לטעמא דאורחים תיפוק ליה דאי בעי אכיל אכילה גסה עכ\"ל ואין מכאן ראיה לע\"ד שהרי כתבו התוס' שם ד\"ה רבה כו' דהואיל דלא שכיח לא אמרינן כו' וכיון דאוכל אכילה גסה אזוקי מזיק ולא שכיח כלל הוא משום הכי לא אמרו אלא משום הואיל ומקלעי ליה אורחים דשכיח טפי ודוק ואפשר דהכא חשיב שכיח דאכיל אכילה גסה כדי שלא יתחייב באיסור עושה מלאכה בי\"ט וכיון דלא נ\"מ השתא לדידן דאית לן הואיל ואי מקלעי ליה אורחי' מידי לעיקר ספק זה שנסתפק הרב לא תקעתי עצמי בזה.
עלה בידינו מכל האמור ומדובר דאין חילוק בין איסורי אכילו' שבתורה לאיסור אכילה שאסר אדם על עצמו ע\"י שבועה דכל שבאיסורי אכילות שבתורה חייב ה\"נ חייב דהיינו כזית ובכדי א\"פ דהתם חייב ה\"נ גבי שבועה חייב וכל שבאיסורי אכילו' שבתורה פטור ה\"נ פטור והיינו אכילה ביותר מכדי א\"פ ואכילת כ\"ש ואכילה גסה ושלא כדרך הנאה דהתם פטור ה\"נ פטור. והנה מבואר בגמ' דדוקא באומר שבועה שלא אוכל דמזכיר שם אכילה אינו חייב אלא בכזית דאין אכילה פחותה מכזית כמ\"ש רש\"י בד\"ה קונמות כמפרש דמי וז\"ל לפי שאינו מזכיר שם אכילה כל שהו קאמר וכן כתב עוד לקמן עלה דאמר ר\"פ מחלוקת בשבועות אבל בקונמות דברי הכל בכ\"ש וז\"ל קונמות כיון דלא מדכר שם אכילה כמפרש כ\"ש דמי עכ\"ל וק' טובא דכיון דטעמייהו דרבנן דאמרו בשבועה שלא אוכל דלא מיחייב אלא בכזית הוא משום דלא מצינו באוכל כ\"ש שיהא חייב א\"כ מה\"ט נמי אפי' אינו מזכיר שם אכילה נמי כמו קונם לא ליחייב עד דאכי' כזית שהרי אפי' איסורין שבתורה דלא כתיב בהו אכילה לא מיחייבי עד דאיכא כזי' שהרי בשר בחלב לא כתיב בהו אכילה דמה\"ט מיחייב אפי' אכל שלא כדרך הנאה כדאיתא בפ' כ\"ש וכמו שפסק רבינו בפי\"ד מה' מ\"א ואפי\"ה לא מחייב עד דאכיל כזית וכמו שמבואר מדברי רבינו שם ברפי\"ד שסתם וכתב דכל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית וה\"נ כלאי הכרם דלא כתיב ביה אכילה ואפי\"ה לא מחייב עד דאיכא כזית ולפי מ\"ש לעי' דפלוגתייהו דרבנן ור\"ע הוא בלשון אכילה של ב\"א אם משמעותו הוא כזית דוקא או לא ורבנן ילפי לה מלשון אכילה של תורה דהוי דוקא בכזית ור\"ע משמע ליה דבלשון בני אדם הוי כ\"ש ניחא דאע\"ג דמצינו בשאר איסורין של תורה דלא כתיב בהו אכילה דאפי\"ה שיעורן בכזית מ\"מ אין ללמוד מהם ללשון קונם של בני אדם כיון דבהנהו ליכא לשון מיוחד דבבשר בחלב כתיב לא תבשל ובכלאי הכרם כתיב פן תוקדש וגלי רחמנא בהו דשיעורן בכזית אבל בלשון קונם של ב\"א מי יימר דשיעורו בכזית.
אמנם לפי מ\"ש הרב מש\"ל דרבנן ור\"ע לא פליגי בלשון אכילה דלכ\"ע לשון אכילה של ב\"א הוא כ\"ש ולפי דברי הרא\"ם שהביא הרב אף בלשון תורה משמעותו הוא כ\"ש אלא דאתא ה' למ\"מ ואפקיה לקרא ממשמעותיה וטעמייהו דרבנן דר\"ע הוא דמשום דאין סברא שיאסור אדם עצמו טפי מאיסורי תורה משו\"ה אית לן למימר דהנשבע נמי לא אסר עצמו אלא כשיעור איסורי תורה א\"כ לפי דבריהם אין הדבר תלוי בלשון אלא בכונת הנשבע וכיון שכן אפי' בקונם נמי דלא הזכיר לשון אכילה הול\"ל דלא אסר עצמו טפי מאיסורי תורה דומיא דאיסו' בשר בחלב וכלאי הכרם דאע\"ג דליכא בהו לשון אכילה אפי\"ה לא מיתסר אלא בכזית וצ\"ע.
ומתוך מימרא זו דרב פפא דקאמר דבקונם אפי' אוכל כל שהו חייב כיון דלא הזכיר לשון אכילה נראה לע\"ד שיש להביא ראיה למה שנסתפק הרב מוצל מאש באוכל אכילה גסה לענין קונם מה יהיה הדין כמ\"ש דבריו לעיל דודאי חייב דכיון דלא הזכיר לשון אכילה אף שלא כדרך הנאה נמי אסו' דבכל דוכתא דממעטי' אכילה גסה אינו אלא היכא דכתיב אכילה ואכילה גסה לאו שמה אכילה ומה\"ט בבשר דחלב וכלאי הכרם דלא כתיב בהו אכילה כתב הרמ\"ל בפ\"ה מה' יסודי התורה ד\"ה נסתפקתי באוכל דבר איסור דחייב כמו שלוקה עליהן אף שלא כדרך הנאתן יע\"ש ונלע\"ד דמכל דכן אתיא קונם דגבי בשר בחלב וכלאי הכרם דלא מיחייב עלייהו בכל שהו אלא בכזית כמבואר מדברי רבינו ברפי\"ד מהמ\"א אפ\"ה מיחייב עלייהו באוכל אכילה גסה ושלא כדרך הנאתן וכל שכן קונמות דמחייב בכל שהו דפשיטא ודאי דחייב נמי באוכל אכילה גסה ושלא כדרך הנאה כנלע\"ד ברור.
אלא דבעיקר אותה סוגיא דפרק כ\"ש דכ\"ד ע\"ב דקאמר אביי דבשר בחלב וכלאי הכרם מחייב עלייהו אפי' אכלן שלא כדרך הנאה משום דלא כתיב בהו אכילה ק\"ל דכי לא כתיב בהו אכילה מאי הוי הא אכילה כל שהו נמי לא חשיבא אכילה כדמוכחא סוגיין וכדמוכח נמי ההיא דר\"פ בתרא דיומא דפ\"א דקאמר מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתוב נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית וכו' וכמ\"ש הרמ\"ל הכא ובפ\"א מה' ח\"ומ ה\"ז דהלמ\"מ למדנו דסתם אכילה אינה אלא בכזית כיע\"ש וכ\"כ הרשב\"א בתשו' סימן תל\"ט ועיין עוד בחולין דק\"ב ע\"א דאמר רב אכל אבר מ\"ה צריך כזית מ\"ט אכיל' כתיבה ביה ואפ\"ה לענין בשר בחלב וכלאי הכרם אע\"ג דלא כתיב בהו אכילה לא מחייב אלא בכזית כאלו כתיב בהו אכילה וכמ\"ש רבינו ברפי\"ד מהמ\"א וכיון שכן לענין שלא כדרך הנאה נמי נימא דלא מחייב עלייהו אלא כדרך הנאה אבל שלא כדרך הנאה פטור דמ\"ש באכילת כ\"ש דפטור וכעת צל\"ע ועיין במ\"ש בענין זה בספרי הקטן שורשי הי\"ם ח\"א שורש איסור שלא כדרך הנאתו בה' יסודי התורה פ\"ה ה\"ח יע\"ש.
ולענין חצי שיעור אם יש איסור בנשבע שלא אוכל ואכ' כ\"ש כשאר איסורין שבתורה דאיכא איסורא בחצי שיעור הנה מדברי רבינו מבואר דאסיר ממ\"ש והרי הוא כאוכ' חצי שיעור מנבי' וטרפות וכיוצא בהן וכמ\"ש הרמ\"ל וכן מבואר מדברי הרא\"ש שכתב בדכ\"ב עלה דאבעיא ליה לרבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה וכן בשבועה שלא אוכל חרצן בכמה וכו' ומסיק הרא\"ש וז\"ל ועלו ב' הבעיות בתיקו ואין נפקותא האידנא באלו ב' הבעיות דאפי' אי דעתיה אכזית קי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה וכן בבעיא דנזיר שאכל חרצן עכ\"ל. גם הטור בסימן רל\"ח כתב דאם נשבע שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה אבל אסור אפי' בכ\"ש וכבר הביא דבריו הרמ\"ל לקמן יע\"ש אמנם הרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א בשיטת כתיבת יד הביא דבריהם הרב קרית מלך רב והר\"ן בשיטתו כתבו דדוקא בשאר איסורין גזרת הכתוב הוא דחצי שיעור איכא איסורא אבל בשבוע' דאיסור הבא מעצמו הוא כיון שלא נתכוון אלא לכזית פחות מכזית הית' גמור הוא וכבר הביא דברי הרמב\"ן והר\"ן בשי' הרמ\"ל וכתב עוד דהר\"ן בפי' ההלכות חזר בו והסכים לסברת רבינו וסיעתו שכתב בפ\"ג דשבועות דבשבועות נמי אעפ\"י שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם הנ\"מ למלקו' ולקרבן אבל כיון דחזי לאצטרופי ולהשלימו לכזית איסורא מיהא איכא דאע\"ג דהתם ביומא מריבוייא דכל חלב מייתינן חצי שיעור הא ודאי ההוא ריבויא לא כתי' אלא גבי חלב ואפ\"ה ילפינן מיניה לכל איסורין משום דפשיטא לן דלא אסריה רחמנא אלא משום דחזי לאצטרופי ולמה לא יהיה דין נשבע השבועות כדין שאר איסורין עכ\"ל.
והנה בשיטת רבינו ודעימיה דס\"ל דחצי שיעור אסור בשבועה כשאר איסורין העלה הרמ\"ל דאין חילוק בין נשבע שלא אוכל סתם לנשבע שלא אוכל כזית או שלא אוכלנה דאפי' דמפרש בשבועתו כזית או כל הככר אפ\"ה אסור בחצי שיעור וכמ\"ש הטור בהדיא דאפי' בשלא אוכלנה דפירושו הוא שלא יאכל כל הככר אפי\"ה אסור בחצי שיעור יע\"ש גם מלשונו של הרא\"ש שכתבנו לעיל מוכח הכי שכתב ואין נפקותא האידנא דאפי' אם דעתו אכזית קי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה ע\"כ הרי שכתב דאפי' אם דעתיה אכזית אפ\"ה אסור בחצי שיעור וכיון דאפי' ידעינן שדעתו אכזית אפ\"ה אסור בחצי שיעור אין ספק דמפרש שדעתו נמי בשבועתו כזית דינא נמי הכי גם מלשון הר\"ן מבואר כן שדימה דין השבועות לדין שאר איסורין משום טעמא דחזי לאצטרופי וכיון דאפילו פי' בשבועות בכזית ס\"ס איכא להאי טעמא כל דחזי לאצטרופי מהי תיתי לחלק בין שבועה סתם לנשבע שלא אוכל כזית ס\"ס גזרת רחמנא הוא דכל דחזי לאצטרופי תיתסר ואפשר דאפי' פירש בשבועתו שאין רצונו ליאסר בחצי שיעור וע\"ת כן קיבל שבועתו אפ\"ה לא משגחינן ביה דמתנה לעבור על דבר תורה הוא והתימא על הרש\"ך שכתב בסימן רל\"ח ס\"ק י\"ב עמ\"ש הטור דבשבועה שלא אוכלינה אסור בכל שהו וז\"ל ולא ידעתי מנ\"ל הא וגם לקמן סט\"ו בשבועה שאוכלינה ונשרף מקצתה אמרי' שאין צריך לאכו' מקצתה שניתותר ומשמע דאפי' איסורא ליכא אם לא יאכל המותר ומדברי הב\"ת ס\"ח מבואר דמדמי לה לחצי שיעור אסור מן התורה ולפ\"ז י\"ל דדוקא בשבועה שלא אוכלינה אסור" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נשבע בכולל לבטל המצוה שבועה \n שלא אוכל תמרים ונבלות וטריפות ואכל כזית נבלה וטריפה חייב כו' שהרי כלל דברים האסורים כו'. הנה דין זה הוא בנשבע לקיים את המצוה דחייל עליה שבועת ביטוי בכולל אמנם בנשבע לבטל המצוה בכולל כתב לקמן בהל' ח\"י וז\"ל נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתיים הרי זה אסור לאכול מצה בלילי הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע שלא לאכול מצה בלילי הפסח אלא כלל עיתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילתה בו מצוה ומתוך שחלה שבועה על שאר הימים חלה על ליל פסח וכן כל כיוצא בזה כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתיים עכ\"ל ועיק' דמילתא דנשבע לקיים את המצוה בכולל איתא בפרק ג' דשבועות דכ\"ג ע\"ב עלה דמתניתין דשבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינן ראויים לאכילה פטור ופרכינן בגמרא הא גופא קשיא אמרת שבועה שלא אוכל ואכל כו' פטור והדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות כו' חייב מ\"ש רישא דפטור ומ\"ש סיפא דחייב הא לא קשיא רישא בסתם סיפא במפרש מפרש גופה תיקשי אמאי מושבע מהר סיני הוא רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ור\"ל אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן אי בסתם ואליבא דר\"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהו כו'.
וראיתי להרב מ\"ל בפירקין הל' ה' שהביא סוגיא זו וכתיב וז\"ל ולפי תירוץ זה דמתרצי רב ושמואל ורבי יוחנן בכולל אפשר דבין רישא ובין סיפא מיירי במפרש אלא דרישא באינו כולל וסיפא בכולל אך התוס' ס\"ל דגם לפי אוקמתא זו דסיפא מיירי בכולל רישא איירי בסתם שכת' ואין להקשות דלוקי כולה במפרש וריש' בשאינו כולל דברים האסורים עם דברים המותרים וכו' והדין עמהם מדלא אמרו אלא כו' משמ' דלא חזרו מאוקמת' קמא דרישא איירי בסתם ומשו\"ה הקשו אמאי אצטריך לאוקומה בסתם לוקמה נמי במפרש ובאינו כולל ותירצו דאי מיירי באומר שבועה שלא אוכל נבלה מאי קאמ' אכל אוכלין שאינן ראויין פטור דמשמע דאם אכל ראויים חייב הא איהו לא נשבע אלא בשאינן ראויים אלא ודאי דמיירי רישא בנשבע סתם ומשום הכי דוקא אכל אוכלין שאינן ראויים פטור משום דמושבע מהר סיני הוא אבל אכל אוכלין ראויין חייב וזה פשוט עכ\"ל. ולע\"ד יש לתמוה ע\"ד התוספות דמה צורך להם לתירוץ זה דבלא\"ה נראה דלא קשיא כלל דמש\"ה לא מצי לשנויי דריש' מיירי במפרש משום דברישא קתני סתמא ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ובכלל שאינן ראויין לאכילה הוי נמי עפר וכיוצא שאינן ראוין לאכילה מצד עצמן לא מצד איסור דרביע עלייהו כנבלות וטרפות וכיון שכן לא מצי לשנויי דרישא מיירי במפרש דא\"כ כי אכל עפר אמאי פטור הרי פירש בשבועתו אף מידי דלאו בר אכילה וכי פריך הש\"ס מעיקרא דקשיא רישא דמתניתין אסיפא לאו משו' דמשמע ליה דכי קתני רישא אוכלין שאינן ראוים לאכילה היינו נבלות וטריפות דוקא אלא משום דמשמע ליה דאף נבלות וטריפות בכלל שאינן ראויים לאכילה הוא וע\"ז פריך דכי אכל נבלות אמאי פטור הא קתני סיפא דחייב מיהו ודאי דאף עפר נמי בכלל אוכלין שאינן ראויין לאכילה הוא.
ובכן ממילא יתיישב מאי דאיכ' למידק תו בשמעתין אמאי לא משני מעיקרא רישא במפרש וסיפ' בסתם וטעמא דרישא דפטור הוא משום דכיון שפי' בהדיא שלא יאכל נבלה אין שבועה חלה עליו מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני וסיפא דקתני חייב הוא משום דכיון דנשבע סתמא שלא יאכל כלל דברים המותרים עם דברים האסורים וחיילא שבועה אף אנבלה בכולל ואי הוה משני הכי תו לא הוה קשיא ליה מאי דפריך תלמודא השתא מפרש גופיה תיקשי אמאי חייב מושבע ועומד הוא וכו' כמובן גם אידך דפריך תלמודא בשלמא לר\"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר\"י בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה והוצרך לומר אלא כדרבא כו' לפי גיר' רש\"י כיע\"ש אי הוה משני הכי דרישא במפרש וסיפא בסתם בפשיטות הוה משני דהן נמי משכחת לה באומר שאוכל סתמא דומיא דשלא אוכל סתמא ולא הוה צריך לשנויי אלא כדרבא כו' מיהו לפי האמור דכי קתני רישא ואכל אוכ' שאינן ראויין לאכילה אף עפר בכלל מש\"ה לא מצי לשנויי דרישא במפרש איירי דא\"כ כי אכל עפר אמאי פטור. ועל דברי התוס' יש לתמוה דאמאי לא הוקשה להם עיקר קושייתם הכי מעיקרא דאמאי לא משני רישא במפרש וסיפא בסתם דאי הוה משני הכי תו לא הוה ק\"ל מאי דפריך השתא מפרש גופיה תיקשי וכו' כדאמרן.
גם אידך דק\"ל בד\"ה רישא בסתם וסיפא במפרש וז\"ל קצת תימא כיון דרישא וסיפא איירו בנבלה וטריפה מ\"ש ברישא נקט אוכלין שאינן ראויין לאכילה ובסיפא נקט נבלה וטריפה עכ\"ל לפום מאי דאמרן נראה דלא קשיא כלל דכי משני רישא בסתם וסיפא במפרש לא איירי רישא בנבלה וטריפה דוקא אלא מיירי בין בעפר בין בנבלה וטריפה וסיפא מיירי בנבלה וטריפה דוקא ורישא קמ\"ל דכי נשבע שלא אוכל הן דברים שאין ראויין לאכילה לא מצד עצמן כעפר ולא מצד איסורא דרביע עלייהו דנבלות וטרפות בכלל שבועתו וסיפא קמ\"ל דאם פי' וכלל דברים המותרים עם דברים האסורים שבועה חיילא אף אנבלה וטריפה אף דמושבע ועומד עליהם מיהו לזה י\"ל דעיקר קושייתם היא דמאן דפריך מפרש גופיה תיקשי דלא ידע דמיירי סיפא בכולל אמאי לא פריך אי במפרש מ\"ש דנקט סיפא נבלה וטרפה לבד ולא נקט כדרישא אוכלין שאינן ראוין לאכילה דאף עפר בכלל איברא דלשון זה שכתבו כיון דריש' וסיפא איירי בנבלה וטריפה כו' משמע דס\"ל דדוקא בנבלה וטריפה מיירי מתני' ברישא ובסיפא ולא איירי רישא בעפר כלל ומתוך כך הוצרכו נמי בדבור שאחריו למה שתירצו דלהכי לא אוקי כולה מתני' במפרש ורישא באינו כולל וסיפא בכולל דהא קתני ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה פטור אבל ראויין חייב כו' ואי הוה משמע להו דרישא איירי אף בעפר בלא\"ה ניחא כדאמרן לעיל וזה תימא לכאור' דפשטא דסוגייא שפיר מצינן למימר דס\"ל דרישא איירי בין בעפר ובין בנבלה וטרפה.
ואפשר דמשמע להו להתוספות דרישא אי אפשר לפרש דמיירי בין בעפר ובין בנבלה וטריפה דא\"כ תפשוט מאי דבעי רבא לעיל דכ\"ב ע\"ב גבי שבועה שלא אוכל עפר בכמה אי בכזית אי במשהו יע\"ש והשתא מדכייל להו תנא לשתיהן כחדא משמע דחד דינא אית להו דבסתם פטור ובמפרש חייב בין בנבלה ובין בעפר וכי היכי דמחייב אנבלה בכזית ה\"נ בעפר דאי שיעורו של זה לאו שיעורו של זה לא הו\"ל למיכללינהו כחדא ודוק עוד כתב הרמ\"ל במאי דמשני ר\"ל אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור כו' וז\"ל והנה כפי אוקמתא קמייתא דמוקי לסיפא במפרש חצי שיעור מצי איירי בין באומר שבועה שלא אוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות בין באומר שבועה שלא אוכל חצי שיעור סתם וקמ\"ל מתני' דשבועה חיילא על חצי שיעור ומש\"ה אם אכל נבלות וטרפות חייב דעבר על שבועתו אך רישא דמיירי באומר שלא אוכל סתם ואינו חייב אלא בכזית לא מתוקמא אלא בסתם ומשו\"ה דוקא אכל אוכלין שאינן ראויין פטור משום דמושבע ועומד הוא וכמ\"ש התוספות אליבא כתירוצא דסיפא מיירי בכולל אך קשה דכפי' ר\"ל לוקמא רישא וסיפא בסתם דאינו מוציא בפי' נבלה אלא דרישא מיירי באומר שלא אוכל סתם דמשמ' כזית ומש\"ה אם אכל כזית מנבלה פטור דמושבע ועומד הוא וסיפא מיירי באומר שלא אוכל חצי שיעור ומש\"ה אם אכל חצי שיעור מנבלה חייב דשבועה חלה על חצי שיעור וכ\"ת ה\"נ דלר\"ל רישא וסיפא איירי בסתם ורישא בשלא אוכל וסיפא בשלא אוכל חצי שיעור הא ליתא שהרי מדברי התוס' מוכח דס\"ל דאוקמתא קמייתא כאן במפרש לא זזה ממקומה וכמו שכתבנו מדלא קאמר אלא כו' והנר' דלר\"ל רישא וסיפא מיירי באומר שלא אוכל חצי שיעור אלא דרישא מיירי באומ' שלא אוכל חצי שיעור סתם כו' ומש\"ה אם אכל חצי שיעור מנבלה פטור דאע\"ג דשבו' חלה ע\"ח שיעור היינו דוקא באומ' שלא אוכל חצי שיעו' מנבלה אבל באומר שלא אוכל חצי שיעור ואכל חצי שיעו' מנבלה פטור משום דאמדינן דעתיה שזה לא נשבע אלא שלא יאכל דבר המותר אבל לא נשבע ע\"ד האסור אעפ\"י ששבועה חלה על אותו איסור ונראה שיש להכריח פי' זה מאידך אוקמתא דר\"ל דמוקי לה בסתם ואליבא דר\"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהו ולפ\"ז רישא דקתני פטור קשיא ולומר רישא רבנן כו' הוא דוחק כו' ולומר דרישא איירי באוכל עפר כו' אבל אם אכל נבלות ה\"נ דחייב באוכל חצי שיעור הא ליתא דמדברי התוס' מוכח דהגמ' ס\"ל דרישא וסיפא איירי בנבלה אשר ע\"כ נראה דלהך אוקמתא רישא וסיפא איירי בנבלה וכולה ר\"ע היא ורישא באומר סתם שלא אוכל ואפי' אכל חצי שיעור מנבלה פטור דלאו דעתיה אנבלה וסיפא איירי באומר שלא אוכל נבלה ואם אכל חצי שיעור מנבלה פטור משום דשבועה חלה ע\"ח שיעור ודע דאותה אוקמתא דמוקי למתני' בכולל ל\"פ בדינו דר\"ל ומודה נמי דאי פירש שלא אוכ' חצי שיעור אם אכל מנבלה חצי שיעור פטור משום דלאו דעתיה אנבלה ואם פירש שלא אוכל חצי שיעור מנבלה חייב משום דשבועה חלה עליו ולקמן נאריך בזה עכ\"ל.
הנה הרב ז\"ל פסקה למילתיה דבין לר\"י ובין לר\"ל כשנשבע שלא יאכל סתם ולא הזכיר נבלה ואפי' אמר שלא אוכל חצי שיעור אם אכל נבלה פטור דאמדינן דעתיה שזה לא נשבע אלא ע\"ד המותר אבל לא נשבע ע\"ד האסור אעפ\"י ששבועה חלה על אותו איסור ועיקר דבר זה לימדו הרב משינוייא דמשני ר\"ל אי אתה מוצא כו' וכמדובר. ויש לתמוה למה זה פסקה למילתיה הרב מאחר שדבר זה תלוי בגיר' הגמ' במסקנא בתר דפריך בשלמא לר\"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר\"י בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת והדר אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכ' ואכל עפר פטור ע\"כ דרש\"י והתוס' והרא\"ש והטור בסימן רל\"ח גרסי אלא כדרבא ומפרשי דהשתא הדר תלמודא ממאי דקאמר מעיקרא דרישא בסתם וסיפא במפרש אלא השתא מתרץ דכולה מתניתין בסתם מיירי ואוכלין שאינן ראויין לאכילה דקתני רישא דפטור כדרבא מפרש כגון עפר שאינו ראוי לאכילה אבל נבלות ראויות לאכילה הן וארייא הוא דרביע עלייהו ותו לא קשיא לר\"י דמשכחת לה בלאו והן אף בשיעור שלם דהא לא אוכל סתם קאמר אם אכל נבלה חייב שהרי כלל בסתמו דברים המותרים והאסורים והן משכחת לה דהא אוכל סתמא קאמר ומקיים שבועתו בדברי' המותרים ואם לא אכל חייב יע\"ש הרי מבואר לפי מסקנא זו דלר\"י אם נשבע שלא אוכל ואכל נבלה חייב משום דנבלה ראויה לאכילה מקרי וכ\"כ הטור בהדייא בסימן רל\"ח יע\"ש ולפי שיטה זו ודאי דאף ר\"ל לא פליג בהכי אר' יוחנן ולדידיה נמי ס\"ל הכי דנבלה ראויה לאכילה הוא ואם נשבע שלא אוכל חצי שיעור סתם אם אכל נבלה חייב ולדידיה נמי רישא דמתני' דקתני ואכל אוכלין שאינן ראויין פטור מיירי בעפר כדמפרש לה ר\"י לפום מסקנא זו ובסיפא דמתני' הוא דפליגי דלר\"י מיירי באומר שלא אוכל סתמא שבזה כולל נבלות וטרפות ושחוטות ולר\"ל מיירי באומר בפי' שלא אוכל חצי שיעור לרבנן ואומר שלא אוכל סתמא לר\"ע והחילוק שבין רישא לסיפא הוא דברישא מיירי בשאכל עפר וסיפא מיירי בשאכל נבלה באופן דלפי המסקנא בין לר\"י ובין לר\"ל כשנשבע שלא יאכל סתם אם אכל נבלה חייב שלא כדברי הרמ\"ל.
מיהו לפי גי' הר\"ן שהביא מרן כ\"מ בהל' ה' והיא היא גי' הרי\"ף ורבינו דלא גרסי אלא כדרבא כו' אלא גרסי הכי משכחת לה בהן כדאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור ופי' הר\"ן כלומר משכחת לה באומר שאוכל סתם דנבלות בכלל לענין שאם אכל נבלות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם סגי אע\"ג דשבועה דלאו אינו אלא בלאו מפורש כדאוקימנ' מתני' במפרש דוקא עכ\"ל יע\"ש אשר מבואר יוצא מדבריו דלפי המסקנא לא הדר תלמודא ממאי דמשני מעיקרא רישא בסתם וסיפא במפרש ואף לפי המסקנא אם נשבע שלא יאכל סתם ואכל נבלה פטור לר\"י לפי שאין נבלות בכלל שבועתו וכבר נתן טעם הר\"ן מה בין נשבע שיאכל סתם דאם אכל נבלה פטור לנשבע שלא יאכל ואכל נבלה דאמרי' שאין דעתו אנבל' וכת' דלפרוקי הך קושיא דקאמר משכחת לה כדרבא כלומר לא דמי מי שנשבע שיאכל למי שנשבע שלא יאכל שמי שנשבע שלא יאכל מסתמא אמרינן שלא נתכוון אלא ע\"ד המותרים הראויים דדברים שאין ראוים לא היה צריך לישבע עלייהו כו' יע\"ש וא\"כ לפי גירסא זו ודאי דאף ר\"ל ל\"פ אר\"י בהא וס\"ל דכל שלא הזכיר נבלה בפירוש אם אכל נבלה חצי שיעור פטור משום דלאו דעתיה אנבלה ולפי שיטה זו לא היה צריך הרב לכל האריכות הזה וללמוד מדר\"ל לר\"ל דאדרבא לפי המסקנא נשמע מר\"י לר\"ל דכי היכי דלר\"י בנשבע שלא יאכל סתם אין נבלה בכלל ה\"נ לר\"ל בחצי שיעור אין נבלה בכלל כל שלא הזכיר בפי' והדברים ברורים ודברי הרב צל\"ע.
ואיך שיהיה הנה מתוך סוגייא זו למדנו דבנשבע לקיים את המצוה בכולל כגון שלא אוכל נבלות וכשרות לר\"י ורב ושמואל דקי\"ל כוותייהו חלה השבועה אף אנבלות מיהו לפי מ\"ש רש\"י במסקנת השמועה בד\"ה ה\"נ אלא כדרבא כו' מבואר יוצא דכי נשבע שלא יאכל נבלו' וכשרות לא חיילא השבועה בכולל אלא לענין שאם עבר ואכל נבלות וטרפות לקי נמי משום בל יחל אבל לענין קרבן שבועת ביטוי לא מיחייב משום דלענין קרבן שבו' בעינן לאו והן וכי נשבע שלא יאכל נבלות וכשרות ליתיה בהן שאם נשבע שיאכל נבלות וכשרות לא חיילא שבועה אנבלו' דבקום עשה לא חייל שבועה בכולל ולא משכחת לה שיחול השבועה בכולל לענין חיוב קרבן שבועה לדעת רש\"י אלא בנשבע סתם שבועה שלא אוכל דאז משכחת לה נמי בהן שאם נשבע שיאכל סתם אם אכל דברים האסורים קיים שבועתו ומ\"ש רש\"י שאם נשבע שיאכל סתם מקיים שבועתו בדברים המותרים דמשמע דבדברים האסורים אינו מקיים שבועתו כבר כתבו התוס' שם דלא פירש הכי אלא משום ר\"ש דלדידי' לא חיילא השבועה אדברים האסורים אפי' ע\"י כולל יע\"ש ואי לאו דמסתפינ' אמינא דכוונ' רש\"י הוא לתת טעם למה בנשבע שיאכל סתם חיילא שבועתו אפי' אדברים האסורים אפילו שהוא בקו' עשה לזה כתב דשאני התם שהוא מקיים שבועתו בדברים המותרים כלומר וכיון דמצי לקיים שבועתו בדברי' המות' לא מיקרי נשבע לבטל את המצו' דע\"כ לא מיקרי נשבע לבטל את המצוה אלא כשאינו יכול לקיים שבועתו אלא ע\"י ביטול מצוה אבל כשיכול לקיים שבועתו בין בביטול מצוה ובין שלא בביטול מצוה שבועה חלה בכולל אף אביטול מצוה ואם אכל דברים האסורים קיים שבועתו וזהו שסיים רש\"י וכתב סתמא ואם לא אכל חייב כלומר שאם לא אכל כלל לא דברים המותרים ולא דברים האסורים חייב כנלע\"ד וחילוק זה צריכין אנו לאומרו לדעת הר\"ן שכתב בפי' הלכו' דשי\"א ע\"א דהנשבע לבטל את המצוה בקום עשה בכולל כגון שיאכל נבלות וטרפות וכשרות לא חיילא שבועה אנבלות וסמוך לזה כתב ומפרקינן משכחת לה בהן כדרבא שאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר משכחת לה סתם שאוכל סתם דנבלות בכלל לענין שאם אכל נבלות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם סגי כו' יע\"ש ולכאורה קשה דכיון דסיים וכתב שאין שבועה בכולל חלה לבטל מצוה בקום עשה א\"כ כי נשבע שיאכל סתם היכי מצי פטר נפשיה בנבלות הרי שבועתו לא חלה בכולל אנבלות כיון שהיא בקום עשה וא\"כ אין שבועתו חלה אלא אכשרות וכי אכי' נבלות היכי פטר נפשיה מיהו לפי האמור ניחא דכי נשבע שיאכל סתמא כיון דמצי פטר נפשיה בכשרות אין כאן נשבע לבטל את המצוה וכיון שכן חלה שבועתו אף אנבלות לענין דכי אכיל מינייהו מיפטר משבועתו וברור.
ודעת רבינו לפי מ\"ש מרן כ\"מ בהל' ה' וכן מבואר מדבריו בדין שלפנינו הוא כדעת הר\"ן ז\"ל דאזיל בתר איפכא משיטת רש\"י דאם נשבע שלא יאכל נבלות וכשרות בפי' חשיב נשבע בכולל וחלה שבועתו אף אנבלות בין לענין חיוב מלקות ובין לענין חיוב קרבן שבועת ביטוי הואיל ומשכחת לה בהן סתמא דהיינו שנשבע שיאכל סתם דאז חלה שבועתו אף אנבלות כדאמרן מיהו אם נשבע שלא יאכל סתמא אין כאן כולל לא לענין מלקו' ולא לענין קרבן ש\"ב דאין נבלות בכלל שבועתו כלל ואם אכל נבלות פטור מכל וע\"פ שיטת הר\"ן ורבינו יתיישב מה שהקשו התוס' בפרק אלו הן הלוקין דכ\"ב ע\"א ד\"ה אמר ליה כגון דאמר שלא אחרוש בין בחול ובין בי\"ט וז\"ל ואכתי ליתיה בלאו והן כדפריך פ\"ב דשבועות כו' ואולי י\"ל דמשכחת לה בהן כגון בעפר תחוח דלית בה חיובא מן התורה באותה חרישה עכ\"ל ולפי שיטת הר\"ן ורבי' לא היו צריכין לזה דבלא\"ה משכחת לה בהן כגון שנשבע שיחרוש סתם דאם חרש בי\"ט נפטר משבועתו כדאמרינן הכא גבי נשבע שלא יאכל נבלות וכשרות דחייל בכולל הואיל ומשכחת לה בנשבע שיאכל סתם ולשיטת רש\"י אם נשבע שלא יחרוש בין בחול בין בי\"ט ליתיה בהן כיון שאינו חל בנשבע בפי' שיחרוש בחול ובי\"ט מיהו אף לשיטת רש\"י י\"ל דודאי הא דאמרינן התם כגון שנשבע שלא יחרוש בין בחול בין בי\"ט לאו דוקא דאמר כי האי לישנא דהא אפי' אמר סתמא נמי שלא אחרוש אף אי\"ט נמי חלה שבועתו דומייא דשלא אוכל סתם דחל נמי אנבלות בכולל לשיטתו אלא דתלמודא הוא דקאמר דמשכחת לה שנשבע בין בחול בין בי\"ט והיינו בנשבע סתמא שלא אחרוש וכעין זה כתבו התוס' הכא בשבועות לשיטת רש\"י גבי מאי דקאמר רבא שבועה שלא אוכל תאנים וענבים דלאו דוקא שחזר ונשבע בפי' אתאנים וענבים דאפי' נשבע סתמא נמי סגי יע\"ש והשתא כיון דבנשבע סתמא מיירי א\"כ משכחת לה נמי בהן בנשבע סתמא שיחרוש דכיון שיכול לקיים שבועתו בחול כי לא חרש כלל לא בחול ולא בי\"ט חייב דומייא דשלא אוכל סתמא דכתב רש\"י דחייל אנבלות הואי' ומשכחת לה בשאוכל סתמא ודוק.
איברא דעיקר קושיית התוס' ז\"ל שם במכות לא קשיא כלל לפי המבואר מדבריהם הכא בשבועות וגם מדברי רש\"י דלענין מלקות לא בעינן לאו והן וא\"כ התם במכות דקאי לענין מלקות אע\"ג דלא משכחת ביה לאו והן חלה שבועתו שפיר בכולל ומיחייב וכבר עמד מתמיה על דבריהם הרב מש\"ל ברפ\"ד מה' שבועות ד\"ה הן אמת יע\"ש ועיין ג\"כ בס' לשון ערומים בדרשותיו דע\"ב ע\"ב יע\"ש ועיין לקמן שגם התשב\"ץ נראה דקאי בשיטה זו יע\"ש ומ\"מ הנר' לע\"ד בזה הוא דהתוס' שם משמע להו דכיון דמילתא דליתיה בלאו והן ומילתא דליתיה בלהבא ומילתא דמצוה שלשתן אמעיטו מקרבן שבועה מקרא דלהרע או להטיב כיון דאשכחן במלתא דמצוה דמשמע ליה לתלמו' דכי היכי דאמעיט מקרבן אמעיט נמי מלאו דבל יחל כדחזינן התם באותה סוגייא דמכות דפריך גבי נשבע שלא יחרוש ביו\"ט והלא מושבע ועומד הוא ולא משני דאע\"ג דמושבע ועומד הוא מ\"מ חלה עליו שבועה לקיים את המצוה לענין בל יחל משמע דס\"ל לתלמודא דכי היכי דמיעטיה קרא דלהרע או להטיב לנשבע לקיים את המצוה דלא חלה עליו שבועה לענין קרבן ה\"נ לא חלה עליו לענין לאו דבל יחל והשתא משמע להו דכי היכי דנשבע לקיים את המצוה משמע ליה לתלמודא דכי היכי דאמעיט קרא מקרבן שבועה אמעיט נמי מלאו דבל יחל ה\"נ מילתא דליתיה בלהבא ומילתא דליתיה בלאו והן נמי כי היכי דאמעיטו מקרבן שבועה אמעיטו נמי מבל יחל ומה שהכרי' הרב מש\"ל דמילתא דליתיה בלהבא לא אמעיט אלא מקרבן מדאמרי' בגמ' דכ\"ה לא אכלתי לקרבן לא הנחתי למלקות יע\"ש הא לא מכרעא לע\"ד לא הנחתי למלקות דקאמר לא משום לאו דבל יחל קאמר אלא משום לאו דלא תשבעו בשמי א\"נ משום לאו דלא תשא אבל משום לאו דבל יחל לא מיחייב כיון דליתיה בלהבא ועוד יש לדחות ראיה הלזו עיין בס' קרית מלך רב בה' שבועות ד\"ה ע\"א ד\"ה עוד כו' וכבר עמדתי ע\"ז עוד בשורש אח\"ע איסור יע\"ש.
ודע דמתוך סוגייא דשבועות לא למדנו דהנשבע לקיים את המצוה בכולל דחלה אשבועה אף אמצוה אלא בנשבע לקיים מצות ל\"ת כאכילת נבלה אבל אכתי לא שמענו בנשבע לקיים מצות עשה כגון הנשבע שיתקע בשופר בכל יום או שיאכל מצה בכל לילה ועבר ולא תקע שופר בראש השנה או לא אכל מצה בליל פסח אי מיחייב משום שבועת ביטוי דמגו דחיילא אשבועה אימי הרשות חיילא נמי אימי מצוה ולכאורה נראה דלפי שיטת הר\"ן ורבינו דמשמע להו דהנשבע שלא יאכל סתם אין נבלה בכלל שבועתו דאמדינן דעתיה שזה לא נשבע על דבר אסור שכבר מושבע ועומד הוא אע\"פ שאם פי' ואמר שלא אוכל נבלות וכשרות חלה שבועתו אף אנבלות מ\"מ כשנשבע סתם אמרי' דאין נבלה בכלל ה\"נ כשיאכל מצה בכל לילה ויתקע שופר בכל יום אמרי' דלא נשבע על שופר של מצוה ועל מצה של מצוה שכבר הוא מושבע ועומד עליהן אמנם לפי שיטת רש\"י ודעימיה שאם נשבע שלא יאכל סתם אף נבלה בכלל אע\"פ שהוא מוזהר עליה ה\"נ כשנשבע סתם אף על שופר של מצוה ועל מצה של מצוה נשבע אלא שראיתי להרב המבי\"ט בח\"א סי' נ\"א שכתב הדבר בפשיטות וז\"ל ונראה שאם נשבע לאכול מצה שנה א' ועבר ליל פסח ולא אכלה חייב משום שבועת ביטוי עכ\"ל וכבר עמדנו על דבריו אלו בשורש נשבע לבטל את המצוה יע\"ש ואפשר דמשמע ליה להרב דהנשבע שיאכל מצה כל השנה או כל יום חשיב כנשבע בפי' אף אמצה של מצוה וכנשבע שלא יאכל נבלות וכשרות דמי ומ\"מ בנשבע בכולל לקיים מצות עשה אפי' אם נאמר דחיילא שבועתו אמצוה לא נ\"מ לענין מלקות מידי דכי עבר על שבועתו אינו אלא בשב וא\"ת וליכא מלקות ואף לענין איסור בל יחל נמי לא נ\"מ לפי שיטת הר\"ן בפ\"ק דנדרים ד\"ח ע\"א והרז\"ה בס' המאור בפ' ג' דשבועות דס\"ל דהנשבע לקיים מצות עשה אף בלאו כולל חל עליה לאו דבל יחל וכבר עמדנו על דבריהם בשורש איסור חל על איסור יע\"ש מיהו נ\"מ אי אמרינן דחיילא שבועה בכולל על הקיום מ\"ע לדעת הר\"ן והרז\"ה ה\"נ לענין חיוב קרבן ש\"ב ולדעת הרמב\"ן והרא\"ש נ\"מ נמי דאם נשבע לקיים את המצוה בכולל חייל עליה לאו דבל יחל דאי לאו דנשבע בכולל לא הוה חייל שבועה כלל כמבואר מדברי הרמב\"ן בס' המלחמות בפ\"ג דשבועות ומדברי הרא\"ש שם ובפ\"ק דנדרים ד\"ח ע\"א יע\"ש ועיין בס' התשב\"ץ בח\"א סי' ק' דנ\"ג ע\"ב ד\"ה והרביעי דמפשט פשיטא ליה נמי כמ\"ש המבי\"ט יע\"ש.
והטור בי\"ד סי' רל\"ח כתב וז\"ל נשבע שלא יאכל נבלות וטרפות אינה שבועה עכ\"ל נראה לכאורה שדעתו כדעת הרמב\"ן והרא\"ש אביו דהנשבע לקיים את המצוה לא חלה עליו שבועה כלל ואפי' לענין בל יחל דאי לשי' הר\"ן והרז\"ה הרי חלה עליו שבועה לענין בל יחל כמבואר בדברי הר\"ן שם בפ\"ק דנדרים ד\"ח ע\"א כיע\"ש ולפ\"ז יש לתמוה על מ\"ש מרן בב\"י שם על דברי הטור וז\"ל ומ\"ש שלא אוכל נבלות וטרפות אינה שבועה פשוט שם והטעם משום דהוי נשבע לקיים את המצוה דפטור משבועתו זאת מפני שמושבע ועומד מהר סיני הוא עכ\"ל דכיון דלדעת הר\"ן והרז\"ה חלה שבועתו לענין בל יחל לא היה לו לכתוב שדבר זה פשוט הוא אלא הי\"ל לומר כדעת הרא\"ש והרמב\"ן ושוב ראיתי דהא לא קשייא כלל דאף הרז\"ה והר\"ן לא כתבו דהנשבע לקיים את המצוה חלה עליו שבועה לענין ב\"י אלא בנשבע לקיים מצות עשה אבל הנשבע לקיים מצות לא תעשה אף הר\"ן והרז\"ה אזלי ומודו דלא חלה עליו כלל ואפי' לענין ב\"י ואף שדברי הר\"ן סתומים קצת הדבר מבואר בדברי הרז\"ה בפ\"ג דשבו' שכתב וז\"ל וכן הנשבע לקיים מצות ל\"ת אין עליו שום אונס שבועה שאין עליו בביטול המצוה מחמת השבועה לא קרבן ולא מלקות והיינו דאמרי' בסוף מכות דכ\"ב ולחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביו\"ט התם מי קא חיילא שבועה מושבע ועומד הוא כו' כלומר ואין איסור השבועה חל על איסור המצוה לפי שאין איסור חל על האיסור ובנשבע לקיים מצות עשה השבועה והנדר חלים עליו למלקות אבל לא לקרבן לפי שאינו בלאו והן לא מיעטיה קרא אלא מקרבן דכתיב ביה להרע או להטיב ושפיר דמי לכתחילה למעבד הכי כדאמרי' בנדרים מנין שנשבעין לקיים את המצוה כו' עכ\"ל הרי שכתב בהדייא דלקיים מצות לא תעשה לא חלה עליו שבועה כלל לא לקרבן ולא למלקות אבל נשבע לקיים מ\"ע חלה עליו לענין מלקות והדבר מבואר דז\"ש דנשבע לקיים מ\"ע חלה עליו לענין מלקות לאו דוקא שאין מלקות בעובר על המצוה בשב וא\"ת אלא לענין עונש לאו דבל יחל קאמר דכיון דחלה עליו שבועה מיחייב בלאו זה ומה שיש לעמוד בדברי הרז\"ה והר\"ן הללו כבר עמדנו עליהם בשורש איסור חל על איסור יע\"ש.
ועפ\"י האמור מינח ניחא לי מאי דקשה לכאורה דלפי שיטת הר\"ן דשבועה חלה עליו לקיים המצוה לענין בל יחל אמאי אין שבועה חלה על שבועה כמו ששנינו בפ\"ג דכ\"ו ע\"ב שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל אינו חייב אלא אחת יע\"ש מיהו לפי האמור ניחא דמה\"ט לא חיילא שבועה שניה משום דבשבועה ראשונה איכא לאו דבל יחל ולקיים מצות ל\"ת אין שבועה חלה כלל ודוק ועיין להר\"ן בנדרים די\"ז ע\"ב ד\"ה תנן יש נדר כו' ודוק ומ\"מ אכתי יש לגמגם על דברי מרן ב\"י שלא היה לו לכתוב שדברי הטור הם פשוטים מתוך סוגייא דשבו' כיון דמהתם ליכא ראיה דאין שבו' חלה כלל על קיום מצות ל\"ת ואפי' לענין מלקות ולא היה לו להביא אלא אותה סוגייא דמכות דכ\"ב דמשם באר'ה דאף לענין מלקו' לא חלה השבועה לקיים את המצוה וכמ\"ש הרז\"ה בספר המאור ודוק.
וראיתי בס' כהונת עולם שם בסי' רל\"ח שכתב על דברי הטור וז\"ל לכאורה תמהני דהך אוקמתא דכולל דברים המותרים עם דברים האסורים אידחייא בגמ' ומסקינן אלא כדרבא כו' וא\"כ במפרש שלא אוכל נבלה ושחוטה לא חלה כיון דליתיה בהן כו' ונראה דלק\"מ דמ\"ש דלא משכחת לה בהן ומש\"ה במפרש שלא אוכל נבלה ושחוטה אינו חייב היינו לענין חיוב קרבן כו' ואה\"נ דאיסורא איכא כמ\"ש הרא\"ש והר\"ן בפ' קמא דנדרים אההיא דאשנה פרק זה כו' להרא\"ש איכא איסורא ולהר\"ן איכא משום בל יחל וכדמייתינן לקמן ולפ\"ז צ\"ל דמאי דנקט הטור ברישא אינה שבועה לאו דוקא דאה\"ן דאיסורא איכא ומיהו פשט הלשון משמע דאינה שבועה כלל קאמר הטור ובסיפא הוא דאיכא איסורא וחיילה השבו' אפי' בסתם משום כולל וכעת זו לא שמענו לשום פוסק ומיהו לא תיקשי ליה ממ\"ש שם הרא\"ש אביו שם בנדרים דאיסורא איכא דיתכן שיפרש כפי' הר' אליעזר שהביאו שם התוס' דהיינו דקא פריך והלא מושבע ועומד מה\"ס הוא ואיסור עובר שבועה ליכא כלל ומ\"מ קשיא לי על הש\"ך סק\"ה דפשיטא ליה דלא צריך התרה לענין חולה ולא זכר שר דברי הר\"ן שכתב בהדייא דאיכא איסורא משום בל יחל ודקדוק לשון מרן בשולחן הזהב שבא הוא עליו ג\"כ נראה כהר\"ן מדנקטיה לענין קרבן וצ\"ע עכ\"ל ודבריו תמוהים דמ\"ש דלהרא\"ש איכא איסורא בנשבע לקיים את המצוה ואיך כתב הטור דאינה שבועה כלל הא ל\"ק כלל דמבואר הוא מדברי הרא\"ש שם כדברי הטור דאיסור שבועה ליכא עליו כלל זולת איסור מזכיר שם שמים ובהא לא עסיק הטור ז\"ל.
גם מ\"ש דלהר\"ן איכא משום ב\"י ליתא שכבר כתבנו דאף הר\"ן לא כתב דאיכא משום בל יחל אלא בנשבע לקיים מצות עשה כההיא דאשנה פרק זה אבל בנשבע לקיים מצות ל\"ת כנשבע שלא יאכל נבלות אף הר\"ן אזיל ומודה דליכא משום בל יחל כלל וכמבואר בסוגייא דמכות שכתב הרז\"ה בס' המאור ובכן ממילא לא קשייא מה שהקשה הרב על דברי הש\"כ בסק\"ה דשפיר כתב הרב דחולה שנשבע שלא יאכל נבילה כיון דאיכא פקוח נפש ומוזהר הוא על שמירת הנפש דלא חלה עליו שבועה דהו\"ל כנשבע לבטל את המצוה ואינו צריך התרה ואם הוא בריא ונשבע הו\"ל נשבע לקיים מצות ל\"ת ואינו צריך התרה דלא חלה עליו שבועה שכבר הוא מושבע ועומד וכבר כתבנו שאף הר\"ן אזיל ומודה דכל כה\"ג ליכא משום בל יחל גם מ\"ש עוד דכי נשבע בכולל חיילא השבועה אפי' בסתם לדעת הטור לענין איסורא ושזו לא שמענו לשום פוסק אמת הוא שלפי מ\"ש הר\"ן לדעת הרי\"ף והיא גם היא שיטת רבינו כל שנשבע סתם שלא יאכל אין נבילה בכלל וכי אכיל נבלה פטור משום דאמדינן דעתיה דלא אסר עליו נבלה שכבר אסורה עליו וכמ\"ש מרן כ\"מ בהל' ה' אמנם לפי מ\"ש רש\"י בפי' הסוגייא בד\"ה ה\"ג כו' מבואר הוא דכי נשבע שלא יאכל סתם חיילא עליה שבועה אף אנבלה בין לענין בל יחל בין לענין קרבן שבועה משום דהא איתיה בלאו והן אמנם בנשבע בפי' שלא יאכל נבלות וכשרו' חיילא עליה שבועה אף אנבלות לענין בל יחל אבל לענין קרבן שבועה לא מיחייב הואיל וליתיה בהן והטור דקאי לענין איסור בל יחל שפיר כתב דאם נשבע בפי' שלא יאכל נבלו' וכשרות דחיילא עליה שבועה בכולל וזה מבואר ודבריו צ\"ע.
ובנשבע לבטל את המצוה בכולל שכתב רבינו לקמן בהל' י\"ח דשבועה חלה עליו כתב מרן כ\"מ דהכי איתא בירוש' בפ\"ג שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה ע\"כ וכתב הר\"ן ז\"ל אסור לאכול מצה בלילי הפסח משום דשבועה חלה לבטל את המצוה בכולל בשב וא\"ת מגו דחיילא אכל ימות השנה חיילא נמי אליל פסח ועל שבועה שלא אשב בצל סוכה כתב אע\"ג דגבי מצה מקרי כולל כי אמר שלא אוכל מצה סתם אין הדבר כן בסוכה לפי שבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם וכל לחם שהוא מצה קרי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה וכך לולב וזהו ששנינו בשבועת שוא שלא לעשות סוכה שלא לעשות לולב כו' ע\"כ ומדברי רבינו שכתב שלא ישב בצל סוכה לעולם נראה שהוא מפרש דירוש' לאו דוקא הוא וכי קתני שבועה שלא אשב בצל לוקה היינו דוקא במפרש ואומר בצל סוכה של מצוה עכ\"ל ולכאורה משמע מדברי מרן דרבינו מודה להר\"ן בחדא ופליג עליה בחדא דבמצה סתם מודה לו להר\"ן דאף מצה של רשות בכלל אמנם בסוכה סתם דס\"ל להר\"ן דהוי דוקא סוכה של מצוה בהא פליג עליה וס\"ל דאף סוכה של רשות בכלי סוכה סתם ולפ\"ז נראה דאם נשבע שלא יאכל מצה סתם או שלא ישב בצל סוכה סתם לדעת רבינו חשיב נשבע בכולל ואסו' לאכו' מצה של מצוה ואסור לישב בסוכה של מצוה ואם זו היתה כונתו ז\"ל ק\"ט דא\"כ למה לו לרבינו לומר שנשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתיים או נשבע שלא לישב בצל סוכה לעולם דמבוארים דבריו דדוקא כשאמר שנה או שנתיים או לעולם הוא דחשיב נשבע בכולל אבל אם אמר שלא יאכל מצה סתם או שלא ישב בצל סוכה סתם לא חשיב נשבע בכולל אלא הו\"ל כנשבע על מצה של מצוה או על סוכה של מצוה וכבר תמה עליו בזה הלח\"מ בפ\"ג מה' נדרים ה\"ו וכתב דאדרבא רבינו מודה להר\"ן בסוכה סתם דחשיב סוכה של מצוה ופליג עליה במצה סתם דלדעת הר\"ן אף מצה של רשות בכלל ולדעת רבינו אין מצה של רשות בכלל אלא מצה של מצוה דוקא דומייא דמצה אלא שהוקשה לו מ\"ש רבינו בפ\"א מה' שבועות דהנשבע שלא ישב בסוכה בחג הסוכות ושלא יאכל מצה בליל פסח חשיב שבועת שוא דמשמע דאם לא הזכיר חג הסוכות וליל פסח לא לקי משום שבועת שוא דחשיב כנשבע בכולל והוא היפך דבריו כאן ונדחק הרב לומר ואולי מ\"ש בפ\"א לאו דוקא שלשון הנודר כן וצ\"ע עכ\"ל. ולא ידעתי למה לא הוקשה לו להרב לח\"מ לפי דרכו מדברי רבינו שלפניו שם בה' נדרים שכתב דהאומר הרי המצה בלילי הפסח אסורה עליו אפי' שבועה נמי חלה עליו דהו\"ל נשבע בכולל וכיון שמדבריו בפ\"א ושם בפ\"ג מה' נדרים משמע כן הי\"ל להרב לומר שדברי רבינו שכתב כאן בפ\"ה לאו דוקא דסמי חדא מקמי תרתי.
והנראה לע\"ד בדעת רבינו ובהכי נתיישבו דברי מרן כ\"מ הוא זה דלדידיה משמע ליה דהנודר ממצה סתם וכן הנודר שלא ישב בצל סוכה סתם כל שלא אמר שנה או שנתיים או לעולם אין מצה של מצוה ואין סוכה של מצוה בכולל עד שיפרש כונתו ודעתו שאף על מצה וסוכה של מצוה נשבע דסתמא אנו אומדין דעתו שלא נשבע ע\"ד שהוא מושבע ועומד מהר סיני וכעין זה כתב מרן כ\"מ בהל' ה' דלדעת רבי' והר\"ן הנשבע שלא יאכל סתמא אין נבלה בכלל כיון שכבר הוא מושבע ועומד כמש\"ל אעפ\"י שאם נשבע בפי' שלא יאכל נבלות וכשרות חיילא שבועתו אף אנבלות כיע\"ש.
וכבר הר\"ן בדשי\"ד עלה דמתני' דנשבע לבט' את המצוה כתב ג\"כ בשם הרמב\"ן דהירוש' סובר שהנשבע סתם שלא יאכל אם אכל נבלות חייב שהם סוברים שהנשבע סתם דעתו על האיסורין ומפני שהן סוב' כן אמרו שהנשבע שלא יאכל מצה סתם שדעתו אף לילי הפסח אבל אנן דקי\"ל שהנשבע שלא יאכל אילו אכל נבלות פטור שאין האיסורין בכלל שבועתו אפשר שאין לו לאוכלה בלילי הפסח יע\"ש ואין ספק לע\"ד כי זו היא סברת רבי' ומפני כן כתב רבינו הכא שנשבע שלא יאכל מצה שנה וכן שלא ישב בצל סוכה לעולם דאלו נשבע סתמא יכו' לומר שלא כיוין אמצה של מצוה ולא על סוכה של מצוה אבל כשאמר שנה או שנתיים הו\"ל כפי' בהדיא אף מצה וסוכה של מצוה דבכלל שנה הוי י\"ט של פסח ואלו אין דעתו על מצה של מצוה לא הי\"ל לומר שנה או לעולם שזה מבואר שדעתו אף על המצוה והשתא ניחא נמי מ\"ש רבינו בפ\"ג מה' נדרים ה\"ו גבי נדרים חלים ע\"ד מצוה שאמר הרי המצה בלילי הפסח אסורה עליו הרי ישיבת הסוכה בחג הסוכות אסורה עליו כו' דאלו אמר סתמא ולא הזכיר ליל פסח וחג הסוכות אף בשבועות חלה השבועה שאם הנשבע אמר שכונתו על מצה ועל סוכה של מצוה חלה שבועתו בכולל ובהכי ניחא נמי מ\"ש בפ\"א ה\"ו גבי נשבע לבט' את המצוה שאמר שלא ישב בסוכה בחג הסוכות כו' דאלו נשבע סתמא לא חשיב שבועת שוא אלא או רשות לחוד או כולל וחלה שבועתו שפיר ומ\"ש בפרקין הל' ט\"ו הנשבע לבט' את המצוה כיצד כגון שנשבע שלא יעשה סוכה כו' ולא פי' בחג הסוכות נלע\"ד דלשון זה דלא יעשה סוכה משמע ליה לרבינו דמשמע טפי עשיית סוכה של מצוה דאיכא מצוה בעשייתה כמו שנראה מדברי רבינו בפי\"א מה' ברכות ה\"ח והתוספו' בפרק התכלת כתבו דבירוש' פ' הרואה הצריכו לברך אעשיית סוכה יע\"ש אבל בסוכה של רשות לא שייך לשון עשיה אלא לשון ישיבה אם אין דרכו לעשות בעצמו ועוד דכיון שכבר ביאר דבריו רבינו בפי\"א מה' ברכות ובפרקין הל' ח' ובפ\"ג מה' נדרים דכל שלא אמר בפי' בחג הסוכות לא חשיב נשבע לבט' את המצוה לא הוצרך רבינו לבאר דבריו ג\"כ שם וסמך אמ\"ש באלו המקומות וזה ברור ועיין למרן ב\"י בסימן רט\"ו שכת' בשם הכולבו דהנודר להתענות ב' וה' סתם ואמר אלו הייתי יודע שהיה י\"ט חל בהם לא הייתי נודר בטל נדרו ואין צריך התרה וכ\"כ שם הר\"ב פרישה בשם הר\"א ממיץ וז\"ל נדר להתענות חדש אומרים לו הרי בזה החדש שנדרת יש י\"ט ושבת וא\"ל לא נתכונתי בהם אפי' להתיר א\"צ דברים כי הני שמוכיחין הוי דברים עכ\"ל ומדברי רבינו שכתב כאן נשבע שלא יאכל מצה שנה כו' משמע דפליג אהר\"א ממיץ וס\"ל דכל שאמר שנה והדבר ידוע שבתוך השנה יש יו\"ט ודאי שאף אי\"ט כיוין ואינו יכו' לומר שלא היה דעתו אי\"ט ודוק.
ועפ\"י האמור בדעת רבינו ממילא נוחים גם כן דברי מרן כ\"מ דאיהו מפשט פשיטא ליה בדעת רבינו כמ\"ש דכל שנשבע סתם שלא יאכל מצה או שלא ישב בסוכה יכו' לומר שלא כיוון אלא על מצה וסוכה של רשות ולכך הצריך שיאמר שלא יאכל מצה שנה כו' וכן שלא ישב בצל סוכה לעולם דסתמא לאו אמצה וסוכה של מצוה נשבע ופליג אהר\"ן בין במצה סתם ובין בסוכה סתם דלדעת הר\"ן מצה סתם הוא כולל אף מצה של מצוה וסוכה סתם אינו אלא סוכה של מצוה ולדעת רבינו סוכה ומצה סתם אינו אלא ש\"ר כמדובר מיהו הרב הוקשה לו לדעת רבינו דמדברי הירוש' משמע דסוכה סתם בלשון בני אדם הוא סוכה של מצוה כמו שהכריח הר\"ן מל' הירוש' ובהא לא אשכחן דפליג גמרא דידן אדברי הירוש' לזה הוצרך מרן לומר דלדעת רבינו לשון הירוש' לאו דוקא כו' דסיפא גבי סוכה סמיך ארישא מיהו בעיקרא דמילתא דס\"ל להירוש' דהנשבע שלא יאכל מצה סתם חשיב נשבע בכולל ואסור לאוכלה בלילי הפסח פשיטא ליה למרן ז\"ל דרבינו פליג וס\"ל כמ\"ש הרמב\"ן דגמרא דידן פליג על הירוש' ופסק כגמרא דידן ומש\"ה הצריך שיאמר שנה או שנתיים כן נלע\"ד נכון בדעת רבינו ז\"ל ודוק.
וראיתי להלח\"מ שם בפ\"ג מה' נדרים שהקשה עוד בדברי רבינו דהנשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח וכן שלא ישב בחג הסוכות וכן הנשבע שלא יניח תפילין אמאי חשיב ליה נשבע לבט' את המצוה נימא דחשיב נשבע בכולל דמגו דחייל שבועתו אשאר ימי החג חייל נמי אלילה ראשונה שהרי אינו חייב במצה ובסוכה אלא בלילה הראשונה בלבד וכן בתפילין נימא מגו דחייל אשבתות וימים טובים חייל נמי אשאר ימים והרב מתוך קושיא זו הכריח בדעת רבינו כמ\"ש הר\"ן דסוכה סתם בלשון בני אדם אינו אלא סוכה של מצוה וכן במצה סתם וכן בתפי' סתם ס\"ל נמי דכשאדם נשבע סתם אינו אלא אשעת חיובא לבד יע\"ש ולפי מ\"ש בדעת רבינו דאדרבא במצה ובסוכה סתם ס\"ל דאינו אלא של רשות דוקא ולא של מצוה כמבואר מדבריו בפ\"א ה\"ו ובפ\"ג מה' נדרים ה\"ו ואין מצה וסוכה של מצוה בכלל שבועתו עד שיפרש בשעת חיובא וכמ\"ש מרן כ\"מ צריך לומר דמ\"ש רבינו בלילי הפסח וכן בחג הסוכות אין כונתו שנשבע בלשון זה אלא הן הן דברי רבינו שהנשבע נשבע בפי' שלא יאכל מצה בעת שהוא חייב לאכו' ושלא ישב בסוכה בעת שהוא חייב לישב בסוכה וכן כשנשבע שלא להניח תפילין נשבע בפי' בעת שהוא חייב להניח ורבינו הוא שביאר לנו שהנשבע נשבע לבט' את המצוה בפי' כגון שנשבע לבט' מצות אכילת מצה בלילי הפסח שאנו מצווין באכילת מצה בלילי הפסח ור\"ל בכל לילה ראשונה שבכל חג הפסח וכן במצות ישיבת הסוכה בחג הסוכות שאנו מצווין בו ודוק ואפילו תימה שלשון זה שכתב רבינו הוא לשון הנשבע בעצמו אין כאן כולל דכיון דאכי' ראשונה שבליל פסח וישיבת הסוכ' הראשו' שבלילי חג הסוכות הוא מצוה עליה ומושבע ועומד הוא ואי אפשר לאכי' שניה של רשות וכן לישיבה שניה של רשות בלא ישיבה ראשונה ואכי' ראשונה של מצוה ואין כאן כולל וכמ\"ש הרב פר\"ח בה' פסח סימן תפ\"ה וז\"ל ואי קשיא מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא וכי היכי דברישא חיילא שבועה דמגו דחיילא אכל ימות השנה חיילא נמי אמצה אף בסיפא נמי מגו דחיילא אטפי מכזית ליחול נמי אכזית קמא דחיובא לאו מילתא היא דכיון דאי אפשר לכזית בתרא בלא כזית קמא ואכזית קמא מושבע ועומד מהר סיני הוא אין כאן שבועה דאין שבועה חלה על שבועה וכשהוציא שבועה מפיו שלא לאכו' מצה בליל פסח לוקה בין אכל בין לא אכל עכ\"ל.
גם הרב מהרימ\"ט חי\"ד סימן מ\"ז כתב וז\"ל ואין לומר מגו דחיילא אלאחר שישא בת בנים שאין בדבר איסור חיילא נמי קודם שישא דכיון דמ\"מ צריך לישא בת בנים הרי נעקרה שבועתו ותו לא חיילא אף אלאחר מכאן דאין לומר דמגו דחיילא לאחר שאכל כזית מצה ולאחר שאכל סעודת סוכה אלא ודאי הא ליתא כלל עכ\"ל גם בספר תמים דעים סימן רמ\"ה כתב בשם הראב\"ד דהעומד בליל פסח ונשבע שלא יאכל מצה סתם אין שבועה חלה עליו וכ\"כ הרש\"ך בח\"מ סימן ע\"ג סס\"ק י\"א יע\"ש. גם מהרש\"ך בח\"א סימן פ\"ב כתב דהנשבע לשרת לראובן שנה אחת ואח\"כ נשבע לשרת לשמעון שנתיים דהשניה לא חלה כיון דמושבע ועומד לראובן שנה אחת דכיון דבשנה ראשונה לא חלה ה\"נ בשניה לא חלה שאי אפשר לקיים שבועתו כלל עכ\"ל ועיין בספר קול יעקב בלשונות הרמב\"ם ד\"ל ע\"א כי שם הביא לשון מהרש\"ך ז\"ל ודוק.
ובכן יש לתמוה על מרן החבי\"ב דבי\"ד סימן רל\"ז הגהת ב\"י סוף אות כ\"ה כתב הפך זה ולא זכר שר דברי רבו שכתב בהפך וכמ\"ש וכבר תפס עליו בזה הרב כהונת עולם סימן רל\"ח דצ\"ו ע\"א יע\"ש. וראיתי בספר הנז' שתמה על סברת מהרימ\"ט שהרי הריב\"ש בסי' שצ\"ה כתב בהדיא דאפי' עומד בלילי הפסח ונשבע סתם שלא יאכל מצה דחל עליו שבועה בכולל במגו דחל אמצה דרשות דשאר ימים שאחריו וכן דקדק עוד מתשובת הר\"ן שהביא מרן ב\"י בסימן רל\"ח והביא דבריו הרב המפה שם בס\"ו שכתב וז\"ל הנשבע לקדש אשה פ' אם תרצה עד הפסח ואח\"כ נשבע שלא לקדשה שבועה שניה חלה ע\"י כולל שהרי אינו מחוייב לקדשה רק כשתרצה עד הפסח ומתוך שחלה" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש וי'ו כללא או פרטא היו \n חמשה תובעין אותו כו' חייב ע\"כ אחד ואחד כו'. הנה מרן בכ\"מ פ\"ד מה' נדרים ה' י\"א כתב דרבינו פסק כרבי יאודה אליבא דר' יוחנן דס\"ל דוא'ו כללא הוי אבל בלא וא'ו פרטא הוי וגריס בגמ' כגי' התוס' דגי' רש\"י אינה מכוונת דהיאך אפשר שולא לך בוא'ו יהיה יותר פרטא מלא לך בלא וא'ו יע\"ש והלח\"מ תמה עליו שהרי בפ\"ז מה' שבו' ה' יו'ד כתב רבינו דבין אמר לא לך בין אמר ולא לך חייב ע\"כ או\"א וכ\"כ ג\"כ בהל' י\"ב גבי גזלה ואבידה יע\"ש.
ולע\"ד אפשר להליץ בעד מרן דמשמע ליה בדעת רבינו דאף לרבי יאודה לא חשיב וא'ו כללא אלא דוקא כי דייק בלישניה ואמר לכולן ולא לך בוא'ו דאז איכא למימר דלהכי דייק למימר כי האי לישנא לכלול את כולן בשבועה ראשונה דוא\"ו מוסיף הוא וכללא קא כייל את כולן אבל כי שינה לשונו ואמר על אחד מהם לא לך בלא וא'ו אז גילה דעתו דלאו דוקא הוא ולא דייק בלישניה למימר בוא'ו לכללא דא\"כ מ\"ט קא כייל להני ולא כייל להך בהדייהו אלא ודאי דלאו לכללא קא מכוין וסירכיה דלישניה נקיט ואזיל וכיון שפרט לכ\"א ולא כללן להתחייב ע\"כ אחד הוא מכוין כנלע\"ד ליישב דעת מרן. ומיהו הא ק\"ל בדברי מרן במה שדחה גי' רש\"י באומרו שהיאך אפשר שולא לך יהיה יותר פרט מלא לך בלא וא'ו כיע\"ש דאטו לדידיה מי ניחא דהא לפי גי' התוספו' נמי לר\"מ אליבא דשמואל ס\"ל דולא לך בוא'ו חשיב פרטא טפי מלא לך בלא וא'ו ותיקשי ליה דהיאך אפשר דבר זה. והתוספות לא דחו גי' רש\"י מכח סברא זו שכתב מרן דהא ודאי לא מכרעא דהא איכא נמי ר\"מ אליבא דשמואל דס\"ל נמי הכי אלא הם ז\"ל דחו גי' רש\"י משום דלפי גירסתו אזלא הך סוגיא דהכא אליבא דר' יאודה בתר איפכא מסוג' דזבחים כיע\"ש וא\"כ מהך טעמא הו\"ל למרן לדחות גיר' רש\"י ולא מכח הסברא דהא לא מכרעא כמדובר וצ\"ע. והלח\"מ שם בפ\"ד דנדרים כתב שדעת רבינו לפסוק כמ\"ד דבין בוא'ו בין בלא וא'ו כולהו פרטא הוי אלא דס\"ל דהוא'ו התפסה נמי הוי ולכן באומר שאיני נהנה לזה ולזה קאמר רבינו שם דאם הותר הראשון הותרו כולן יע\"ש ומה שיש לדקדק לפי דבריו ממ\"ש רבינו בפט\"ו מה' מעה\"ק גבי ההיא דכזית וכזית וכן ממ\"ש בספ\"ד מה' גרושין גבי ושאלו בשלום פ' כו' כבר עמד בו הרב בני יעקב בדקמ\"א ע\"ג וע\"ד ויישב דבריו על נכון יע\"ש.
ובס' שער יוסף בתשו' סימן יו'ד דל\"ד ע\"ד עמד מתמיה ע\"ד הלח\"מ דלפי דעתו דפוסק דבין בוא'ו בין בלא וא'ו פרטא הוי איך מצינן למימר דכשאמר לזה ולזה תלאן זה בזה הא קי\"ל דוא'ו פרטא הוי ומופרדי' זה מזה הם וע\"כ דהש\"ס התם לפי גירסת הרא\"ש בפ\"ד דנדרי' מפרש ההיא מתני' דנדרי' דוא'ו כללא הוי לר\"ש ולא פרטא אמנם אנן דקי\"ל כרבי אי אפשר לומר דהאומר לזה ולזה תלאן זה בזה עכת\"ד יע\"ש. ולע\"ד הא לא ק\"מ דהתליה זה בזה אינו תלוי בפרטא או בכללא דמאי דחשיב פרטא באומר ולא לך או ולא לזה לאו משום יתורא דוא'ו הוא דהא בלא וא'ו נמי חשבינן ליה פרטא אלא לישנא יתירה דהוצרך לפרט כל אחד ולא אמר סתמא שאין לכם בידי או שאיני נהנה לכם הוא דמשמ' לן דחשיב פרטא והוא'ו דמייתר מורה על התליה וההתפסה והו\"ל כאלו פי' שבועה לכ\"א ובלבד שיהיה תלוי שבועתו של זה בשבועתו של הקודם ומש\"ה אמרינן הותר הראשון הותרו כולן כו' ודוק. ובספר שער המלך שנדפס מחדש למורי הרב בפ\"ה מהל' אישות דכ\"ז ע\"ג ראיתי שהוקשה לו בתי' הלח\"מ דאי ס\"ל לרבינו דהוא'ו חשיב התפסה א\"כ גבי שבועת הפקדון כי אמר שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך וכן שאין לך בידי חיטין ושעורים אמאי לא אמרינן דאינו חייב אלא על הראשונה בלבד דהא קי\"ל מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ואמאי פסק רבינו דחייב ע\"כ א\"וא וכתב שבשיטה כ\"י למסכת נדרים מצא שהקשו כן בדברי רבינו יע\"ש וכעין זה הוקשה לו ג\"כ בספר קרית מלך רב בדין שבועות ממ\"ש רבינו בפ\"ב ה\"ט וז\"ל וכן אם נשבע שלא אוכ' בשר וחזר ואמר הרי פת זה כבשר זה הרי הוא פטור שהרי לא הוציא שבועה מפיו אלא התפיסו ע\"כ. משמע דוקא משום שחזר ואמר הרי פת זה כבשר זה הא אם נשבע על הפת והבשר יחד על שניהן דלא הוי התפסה וכן משמע ממ\"ש רבינו בפ\"ד ה\"ו ואפי' אמר שבועה שלא אוכל בשר ופת וקטנית ואכל הכל אינו חייב אלא אחת וכולן מצטרפין לכזית ואי הוי התפסה נראה שאינו מצטר' לכזית עכ\"ל.
ולע\"ד הא נמי לא קשייא דאף הלח\"מ לא כתב דהוא מורה על ההתפסה לדעת רבי' אלא דוקא היכא דלא אייתר לישניה דנשבע דיתור לשונו מורה שדעתו להתחייב על כל אחד והוא'ו מורה על ההתפסה הילכך גבי שבועת ביטוי כגון שבועה שאיני נהנה לזה ולא לזה דאיכא למימר דיתור לשונו דהוצרך לפרט לכל אחד ואחד הוא להתחייב בשבועה לכל אחד והוא'ו יתירה הוא להורות על ההתפסה אמרינן הכי אבל גבי שבועת הפקדון דאי אמרינן דהוא'ו מורה על ההתפסה עכ\"ל דליכא אלא התפסה לבד וליכא שבועה לכל אחד א\"כ אייתר לישניה דלמה פרטן לכל אחד ואחד לימא שבועה שאיני חייב לכם דליכא למימר דלהכי פרטן ולא אמר שבועה שאיני חייב לכם משום דלא בעי לישבע לכולן דא\"כ למה התפיסן דאין ספק דמדהתפיסן זב\"ז דטועה בדין הוא וסובר דמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ואם דעתו שלא לישבע עליהן כלל למה התפיסן הילכך עכ\"ל שדעתו לישבע לכל אחד ומשו\"ה פרטן והוא'ו לאו דוקא ובכן ממילא יתיישב.
גם מה שהקשה בס' קמ\"ר דכיון דהוא'ו אינו מורה על ההתפס' לבד א\"כ בנשבע שלא יאכל בשר ופת וכיוצא כל כה\"ג השבועה קאי על כל הדברים שהזכי' בפיו ובשפתיו אלא שהוא'ו מורה ג\"כ על ההתפסה זה בזה ומשו' הכי כתב רבינו בפ\"ב ה\"ט דדוקא כי אמר הרי פת זה כבשר זה אז הוי התפסה לבד אבל אם לא אמר כן אלא שנשבע על דברים הרבה אז הוי כנשבע על כל דבר ודבר אלא שהתפיס דבר בחבירו וכאלו אמר שכל זמן שאהא אסור בבשר אהא אסור בפת וכי תימה א\"כ כיון דאיכא שבועה לכל דבר ודבר בפרט אכתי ק' ההיא דפ\"ד ה\"ו בנשבע שלא אוכל בשר ופת וקטנית ואכל הכל למה כתב רבינו דאינו חייב אלא אחת הול\"ל דחייב ע\"כ דבר ודבר הא ודאי לא קשייא מידי שהרי אמרו בפ' שבועות שתים בתרא דכ\"ג גבי נשבע שלא אשתה יין ושמן ודבש דע\"כ לא מחייב ע\"כ חדא אלא כשהיו מונחים לפניו דאייתר לישניה דהול\"ל שבועה שלא אשתה מאלו המינין אבל כשאינן מונחין לפניו לא מחייב אלא חדא דאיכא למימר להכי פרטן כדי למפטר נפשיה מאחרינייתא ודוק ובהכי ניחא מה שהקשה עוד בס' הנז' על מה שאמרו בירוש' גבי שבועת אליהו היכן הותר נדרו של טל אמר רב תנחומא סברון מימר נדר שהותר מקצתו הותר כולו עכ\"ל והוק' לו דתינח לרש\"י דס\"ל דכללא הוי עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד אמנם לר\"י ולר\"מ דס\"ל דוא'ו פרטא הוי לדעת ר' יוחנן וכן לשמואל אליבא דר' יאודה א\"כ הוו ב' שבועות וכה\"ג לא אמרינן הותר אחד מהם הותרו כולם יע\"ש וע\"פ האמור לא קשיא מידי דע\"כ לא אמרו דוא'ו פרטא הוי אלא בההיא דולא לך ולא לך דאייתר לישניה דהוה מצי למימר שאיני חייב לכם ומדהוצרך לפורטן ואמרן כי האי לישנא להתחייב ע\"כ א' קמכוין אבל היכא דליכא יתור לשון כי ההיא דלא אשתה יין ושמן ודבש דדילמא למפטר נפשיה מאחרינייתא קאתי ליכא למ\"ד דחייב על כל חד וחד וההיא דאליהו דמי ממש לההיא דשלא אשתה יין ושמן ודבש ולא היו מונחים לפניו הילכך לא הוי אלא כללא ולא פרטא.
עוד ראיתי בספר הנז' הביא דברי הריב\"ש ז\"ל בסימן רצ\"א שכתב דהנשבע או נדר שלא יאכל ענבים ולא ילבש בגדי משי והותר אחד מהם דלא הותר השני דכיון שהן פעולות חלוקות הוו שני שבועות לענין חיוב חטאות וכיון שכן אם הותר על האחד לא הותר השניה וצריך התרה לכל אחד ואחד ע\"כ וכתב ומתוך דבריו נ\"ל דלא הבין במ\"ש רבינו גבי שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן כמ\"ש הרב לח\"מ דהוי פרטא והתפסה דא\"כ גם בנדון דידיה נימא הכי וצ\"ל דס\"ל להריב\"ש דבוא'ו הוי כלל כמ\"ש מרן כ\"מ וקשה עליו ג\"כ קו' הרב לח\"מ דרבינו ס\"ל דהוי פרטא עכ\"ל ולע\"ד הא לא מכרעא דאה\"נ דלדעת רבינו ס\"ל להריב\"ש כמ\"ש הרב לח\"מ ולפ\"ז בנדון הריב\"ש חשיב פרטא והתפסה ואם הותר על הענבים הותר נמי על לבישת בגדי משי ואם הותר על בגדי משי לא הותר על הענבים מיהו הריב\"ש לא חש לס' רבינו בזה מאחר שכל הפוסקים ס\"ל גבי דשאיני נהנה לזה ולזה דלא חשיב התפסה עד שיאמר פלוני כפלוני ופלוני כפלוני וכגירס' הגמרא בההיא דפ\"ד דנדרים. ומה שהוצרך הריב\"ש לומר דמשום דהפעולות חלוקות חשיבי ב' שבועות ולא כ' הטעם משום דוא'ו פרטא הוי היינו משום דהכא ליכא לישנא יתירה כמדובר.
ודרך אגב ראיתי לעמוד במה שהקשה הרב מחנה אפרי' בהלכות שבועות סי' ט' בעיקר דברי הריב\"ש בתשובה זו שלמד דחילוק הפעולות מחלק השבו' מההיא דשלא אוכל ושלא אשתה דאמרינן בפ' שבועות ב' דחייב ב' משום דכיון דאמר שלא אוכל והדר שלא אשתה גלי אדעתיה דשלא אוכל דקאמר היינו אכילה לחודה יע\"ש והוקש' להרב הנז' וז\"ל ולא הבנתי כונתו דההיא דשלא אוכל ושלא אשתה דחייב ב' לאו משום דחילוק הפעולות מחלקת השבועות הוא אלא טעמא הוי משום דלא היה לו להזכיר שתיה בכלל אכילה הוא ולמה הזכירו אינו אלא כדי לחלקן בשתי שבועות ולהתחייב עצמו בב' עכ\"ל ולכאורה קושיא אלימתא היא מיהו לע\"ד נראה ליישב דעת הרב דמשמע ליה דע\"כ לאו מהאי טעמא הוא אלא דהפעולות חלוקות דאי משום דלא היה לו להזכיר שתיה דבכלל אכילה היא אתו כ\"ע קרו לשתיה אכילה וכי לא עבידי אינשי דקרו לאכילה אכילה ולשתיה שתיה וכיון דאיכא אינשי הכי ואיכא אינשי הכי אין סברא לומר דמשום לישנא יתירה חשבינן ליה פרטא דלא דמי לההיא דשלא אוכל פת חיטין ופת שעורין דלאו אורחיה דאינשי לאשתעויי הכי ולמימר פת פת בכל דבר וכן בההיא דשלא אשתה יין ושמן ודבש לכ\"ע איכא לישנא יתירה כל שהיו מונחים לפניו או מסרבין בו לאכול יין ושמן כו' וליכא מאן דמשתעי בהכי הילכך ע\"כ מדכפל דבריו לחלק הוא בא משא\"כ הכא וכיון שכן עכ\"ל דמאי דחשבינן ליה שתי שבועות ומחייב שתים אינו אלא משום דהפעולות חלוקות הן ולא משום כונתו דהכא ליכא יתור לשון כמדובר.
ואפשר דהמכריחו להריב\"ש טפי הוא ההיא דהוה בעי הש\"ס למימר התם דשלא אוכל ושלא אשתה דקתני מתני' דחייב שתים מיירי בדאמ' שלא אשתה והדר אמר שלא אוכל כיע\"ש ואם איתא דחייב שתים הוא משום יתור לשונו כמ\"ש הרב מחנה אפרים הא ניחא כשאמ' שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה דכיון דשתיה בכלל אכילה כל שאמר שלא אוכל תחילה הרי שתיה בכלל ולמה אמר שלא אשתה אם לא שכוונתו לחלק אבל כשאמר שלא אשתה תחילה והדר אמר שלא אוכל ליכא לישנא יתירא ואכתי תקשי ליה אמאי חייב שתים וליכא למימר דהשתא נמי איכא לישנא יתירא דהוה מצי למי' שלא אוכל לבד ומדהוצ' לפרט שלא אשתה תחילה והדר שלא אוכל ש\"מ שדעתו לחלק דהא ודאי ליתא שהרי כתב מהרימ\"ט בח\"א סי' ס\"ח דכולה סוגייא דהכא אזלא בין אליבא דר\"י ור\"מ ובין אליבא דר\"ש דאפליגו בפרק שבועת הפקדון גבי שבועה ולא לך ולא לך דאע\"ג דלר\"ש אפילו התם דאיכא לישנא יתירה דהא הוה מצי למימר שבועה שאיני חייב לכם ופרטן לכל חד אפ\"ה ס\"ל דכללא הוא עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וא\"כ לדידיה משמע לכאורה דה\"נ גבי שבועה שאיני אוכל פת חיטין פת שעורין כו' וכן גבי שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש אע\"ג דאיכא לישנא יתירה אפילו הכי לר\"ש לא מחייב אלא חדא כיון דליכא שבועה בכל דבר מיהו כתב הרב דאפי' לר\"ש נמי כל כה\"ג אזיל ומודה ר\"ש נמי דמחייב ע\"כ חדא וחדא משום דהכא איכא כלל והדר פרט דכיון דאמר שלא אוכל וכונתו על דברים שלפניו הרי כלל הכל בשלא אוכל ומדהוצרך לפרט לכל חדא וחדא מיחייב ע\"כ חדא וחדא אפילו לר\"ש משא\"כ בההיא דולא לך ולא לך דליכא אלא פרטא לבד וליכא כללא מעיקרא יע\"ש והשתא בנשבע שלא אשתה והדר שלא אוכל ליכא כלל' דאכילה לאו בכלל שתיה היא וא\"כ אמאי חייב ב' ודוחק לומר דכי הוה בעינן לפרושי מתניתין הכי הוה מוקי מתני' דלא כר\"ש דכל כי האי הו\"ל לפרושי הואיל וכולה סוגיא אזלא אף כר\"ש כמ\"ש מהרימ\"ט אלא ודאי דטעמא דחייב ב' לפום האי אוקמתא אינו אלא משום דהפעולות חלוקות הן כמ\"ש הריב\"ש וליכא מאן דפליג אהאי טעמא ועיין בס' קמ\"ר פ\"ה מהלכות שבועות הל' י\"ח ודוק.
הדרן לדמעיקרא שמ\"ש הלח\"מ בדעת רבינו הוא הנכון וכל מה שהקשו על דבריו הכל בא לכלל ישוב כמדובר ועיין עוד במה שהקשה הלח\"מ לפי דרכו בדעת רבינו בפי\"ג מה' נדרים הלכה יו'ד וכבר בספר שער המלך למורי הרב בפ\"ה מה' אישות דכ\"ז ע\"ג עמד ויישב דברי רבינו בישוב נכון ואין צורך למה שנדחק שם הרב לח\"מ כיע\"ש ולפי דברי הלח\"מ שם לא ידעתי אמאי לא קשייא ליה טפי לדעת רבי' אנשבע שלא יאכל נבלו' ושחוטות היאך חלה שבועתו בכולל אף אנבלות כמ\"ש רבי' בפ\"ה מה' שבועות ה' יו\"ד הא כיון דלדידיה וא'ו פרטא הוא חשיב כנשבע שבועה על הנבלות ושבועה על השחוטות וכיון דאיכא שבועה לכל חד לחודיה אין כאן טעם כולל כמ\"ש הריב\"ש בתשו' סי' רצ\"א וקנ\"ט כיע\"ש אלא ודאי דע\"כ לא חשיב וא'ו פרטא לדעת רבינו אלא כי ההיא דולא לך ולא לך וכההיא דלזה ולזה דכיון דהוה מצי לישבע על כולם כאחד ופרט לכל אחד אז חשבינן ליה כנשבע על כל אחד אבל היכא דנשבע שלא אוכל נבלות ושחוטות אין יתור לשון לומר דלהכי פרטן להתחייב ע\"כ אחד דדילמא למפטר נפשיה מאחרינייתא קאתי כדאמרינן גבי שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורים וכן גבי שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש וזה ברור.
והנה הרב מח\"א בה' שבועות סי' ט' רצה ליישב דעת רבינו דס\"ל דדוקא גבי שבועה ס\"ל כר\"י דוא'ו פרטא הוא משום דשבועות חלוקות לחטאות אבל בנדרים דאין חילוק חטאות בהן כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' נדרים הל' ו' כה\"ג דאמר זה וזה בוא'ו חשיב כללא כר\"ש יע\"ש ועיין במה שהקשה עליו בנו הרב בדי\"ג ע\"ב יע\"ש ולבר מן דין אין טעם בחילוק זה דחילוק חטאות שאמרו גבי שבועה אינו אלא היכא דהשבועות חלוקות מצד עצמן אבל בשבועה אחת שכלל בה דברים הרבה ליכא חילוק חטאות כמ\"ש רבינו בפ\"ד הל' ה' אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת וקטנית ואכל הכל אינו חייב אלא אחת וכולן מצטרפין לכזית ע\"כ ולפי דברי הרב נימא דוא'ו פרטא הוי הואיל וחלוק לחטאות ויהא חייב על כל אחת ואחת אלא ודאי דטעם זה לא מהני לחלק השבו' ולעשות מהכלל פרט ומ\"ש בפ' שבועות ב' דכ\"ג שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות עיין להרב מש\"ל ברפ\"ד מה' שבועות ד\"ה תנן מה שביאר בפי' אותה סוגייא ודוק.
עלה בידינו מכלל האמור שדעת רבינו לפסוק כמ\"ד דבין באומר לא לך ולא לך בין באומר לא לך לא לך בלא וא'ו כולהו פרטא הוי ולא חשיב כללא עד שיאמר שאיני חייב לכולכם וכיוצא אמנם הר\"ן והרא\"ש חלוקים על רבינו דהם פסקו כר\"ש דס\"ל כללא הוי עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וז\"ל הר\"ן בפי' ההלכות בפ' האיש מקדש עלה דמתני' דהתקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו ואמרינן בגמרא מאן תנא אמר רבא ר\"ש היא וקיימא לן הכי כיון דסתם לן תנא כוותיה ובפ' פותחין נמי תנן לזה קרבן ולזה קרבן כו' והתם נמי אוקומיה רבא כר\"ש ואף על גב דבפרק הפקדון אפליגו בהא ואיכא למימר סתם ואחר כך מחלוקת היא אפי\"ה כיון דשקלו וטרו אמוראי בהך סוגייא דהכא אליבא דר\"ש קי\"ל כוותי' וכן פסקו ר\"ח והרמב\"ן עכ\"ל ומוהרימ\"ט בחי' לקדושין הקשה עליו וז\"ל ולא ידעתי מאי קא ק\"ל אי משו' דהני סתמי בס' נשים ופלוגתא בס' נזיקין הא בתרי מסכתי אין סדר למשנה וכ\"ש בתרי סדרי ולמה לא נפסוק כהני סתמי אם לא דהתם בשבועות איכא סתמא דלא כוותיה דבפרק שבועות ב' תנן שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורין פת כוסמין חייב ע\"כ אחד ואחד ואוקימנא לה במונחין לפניו דהוה מצי למימר שבועה שלא אוכל אלו ואולי לזה כיוין הר\"ן לומר דאיכא למימר סתם ואח\"כ מחלוקת היא בחדא מסכתא אלו דבריו יע\"ש ודבריו תמוהים במ\"ש ואולי לזה כיוין הר\"ן דאדרבא כלפי לייא דכיון דמחלוקת דפ' הפקדון מוכח דאין הלכה כסתמא דפ' שבועות ב' וההיא סתמא אזלא כרבי יאודה ודלא כר\"ש כמ\"ש הרב א\"כ היא הנותנת לומר דקי\"ל כר\"ש ומאי קושיא ליה להר\"ן מההיא למ\"ש דהלכה כר\"ש משום דהוי סתם ואח\"כ מחלוק' אדרבא זו ראיה לדבריו ואפשר לומר בדוחק דכונת הרב ז\"ל היתה לומר דמ\"ש הר\"ן ואיכא למימר סתם ואח\"כ מחלוקת היא אין הכונה לומר דסתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם שהרי כתב הרב הנמקי בפ' החולץ דקי\"ז בשם הרמב\"ן והביא דבריו הרב גופי הלכות בכלל תמ\"ח דמ\"ש סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם לאו למימרא דבשום דוכתא אין הלכה כסתם אלא כלפי שאמרו מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם כלומר שכן הלכה לעולם עד דפסקי אמוראי בהדייא דלא כוותיה קאמר בתר הכי דסתם ואחר כך מחלוקת אין אומרים הלכה כסתם לעולם אלא פעמים כך ופעמים כך עכ\"ל וכיון שכן זה שכתב הר\"ן הכא ואיכא למימר סתם ואחר כך מחלוקת היא הכונה לומר דכיון דסתמא דפ' שבועות ב' הוא כר\"י וגם המחלוקת דמייתי בתר הכי בפרק הפקדון הזכיר סברת מאן דפליג אר\"ש בלשון סתם וסברת ר\"ש אמרה בשם יחיד א\"כ זו ראיה דהלכה כמאן דפליג אר\"ש כן אפשר ליישב בדוחק גדול אלא כי לשון הר\"ן אינו מורה כן.
ובספר שער המלך למורי הרב נר\"ו בפ\"ה מהלכות אישות דכ\"ז ע\"ב ביאר כונת הר\"ן דאיהו ס\"ל דבתרי סדרי אין סדר למשנה וכיון שכן מספ\"ל הי סתמא בתרא הילכך אזלינן לחומרא וכ\"כ בהדייא הר\"ן בפ' ערבי פסחים עלה דאמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר מצות כו' יע\"ש. ואם כן היינו דק\"ל להר\"ן ז\"ל כלפי מאי דקימא לן כר\"ש דבזו ובזו כללא הוי ואם יש בכולן ש\"פ מקודשת מתורת ודאי ואהא ק\"ל דהו\"ל לומר דאינה מקודשת אלא מתורת ספק ואם פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר מקודשת מתורת ספק וכן נמי בההיא דנדרי' היה לנו להחמיר ולומר דצריך פתח לכל אחד ואחד וזהו שדקדק בלשונו וכתב איכא למימר סתם ואחר כך מחלוקת היא ולא כתב הו\"ל סתם ואחר כך מחלוקת למימר דמספי' הוא דקאמר את\"ד נר\"ו יע\"ש ואין להקשות דכיון דהא דאמרינן סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם לאו בכל דוכתא הוא כמ\"ש הרמב\"ן א\"כ מאי קא ק\"ל דכיון דפעמים אין הלכה כסתם א\"כ בספיקא תלייא מילתא והו\"ל למיזל לחומרא ולא לפסוק כר\"ש בין לקולא בין לחומרא ועיין עוד בס' דברי אמת בקונט' הג' די\"ו ע\"ד ד\"ה ויצא לנו כו' שכתב דהרשב\"א והתוס' חלוקים על דברי הרמב\"ן הללו שהביא הרב הנמקי אבל לדידהו ס\"ל דסתם ואחר כך מחלוקת חשיב כמחלוקת יחיד עם רבים דהלכה כרבים זולת היכא דמסתבר טעמיה דיחיד יע\"ש אלא דמתוך דברי הר\"ן הללו דקרי לההיא דפ' הפקדון מחלוקת נראה דס\"ל דכל סתמא דאיכא מחלוקת בצידו לא מקרי סתמא לפסוק כוותיה בכל דוכתא ולא חשיב כרבים נגד יחיד כס' התוס' בפרק החולץ וכס' הרשב\"א אלא דס\"ל כמ\"ש הרב הנמקי בשם הרמב\"ן כמדובר אלא דבפרק פותחין דס\"ו ע\"א ד\"ה ולענין הלכה קרי הר\"ן לההיא דפ' הפקדון סתמא דנר' דקאי בשיטת התוס' והרשב\"א דכל סתמא אפי' מחלוקת בצידו חשיב סתם והלכ' כוותיה דחשיב כרבים לגבי יחיד וצ\"ע.
ובמ\"ש הר\"ן הכא ובפרק פותחין דכיון דשקלו אמוראי בפ' האיש מקדש אליבא דר\"ש קי\"ל כוותיה וכ\"כ הרא\"ש בפ' פותחין כיע\"ש נלע\"ד דלפי גי' הספרים ישנים שהביאו התוס' בפרק הפקדון דכולה סוגייא גרסינן היפך גירסתינו דלר' יאודה כל היכא דאמר ולא לך ולא לך בוא'ו כללא הוא ובלא לך לא לך בלא וא'ו ס\"ל דפרטא הוא הנה לפי גי' זו אזלא לה הכרעת הרא\"ש והר\"ן דהלכה כר\"ש מדשקלו וטרו אמוראי אליביה דאיכא למימר דר' אמי ורבא דס\"ל בפרק האיש מקדש דהאומר התקדשי לי בזו ובזו ובזו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה דאינה מקודשת עד שיהיה באחרונה ש\"פ דמבואר מזה דס\"ל דבזו ובזו כללא הוא ומשו\"ה בעינן שיהיה באחרונה ש\"פ דאי פרטא הוא וחשיב כאומ' התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אפי' בקמייתא נמי מקודשת לאו משום דס\"ל כר\"ש הוא אלא משום דס\"ל כר\"י דוא'ו כללא הוא משום הכי ס\"ל הכי ואה\"נ דהאומר התקדשי לי בזו בזו בלא וא'ו ס\"ל דפרטא הוי דאע\"ג דלר\"ש כללא הוא מאן לימא לן דאינהו ס\"ל כוותיה אפילו באומר בזו בזו בלא וא'ו דילמא אינהו כי שקלו וטרו אינו אלא באומר בזו ובזו בוא'ו דוקא אבל באומר בזו בזו בלא וא'ו אפשר לומר דפרטא הוי כר\"י ואפילו היה בקמייתא ש\"פ והיתה אוכלת ראשונה מקודשת כמו באומר התקדשי התקדשי אלא מפני שהר\"ן והרא\"ש נראה דגרסי כולה סוגייא דפרק הפקדון כגי' רש\"י ולפי אותה גי' ס\"ל לר\"י דולא לך בוא\"ו פרטא הוא ובלא וא'ו הוי כללא הילכך כיון דאשכחן להני אמוראי בפרק האיש מקדש דס\"ל גבי בזו ובזו בוא'ו דכללא הוא עכ\"ל דסבירא להו כר\"ש דאפי' בוא'ו ס\"ל דהוי כללא וכ\"ש בלא וא\"ו דאפי' רבי יאודה אזיל ומודה דהוי כללא כנלע\"ד.
וע\"פ האמור ממילא יתיישב מה שדקדק מרן הב\"י בסימן רכ\"ט עמ\"ש הטור שם דאם אמר קונם שאיני נהנה לכולכם או אפילו אמר קונם שאיני נהנה לך ולך ולך הוי כלל ואם הותר א' מהם הותרו כולן אבל אם אמר קונם שאיני נהנה לך קונם שאיני נהנה לך כו' וכתב מרן ומ\"ש בספרי רבינו שאיני נהנה לך ולך ולך שאינו מדוקדק דאפילו בלא ווי'ן הוי כלל כדפרישית עכ\"ל ולפי מה שהכרחנו דגי' הרא\"ש בפרק הפקדון היא כגי' רש\"י שם אדרבא מדוקדקים דברי הטור דלפי גי' זו בלא ווי'ן אף ר\"י אזיל ומודה לר\"ש דחשיב כלל והיכא דאיכא ווי'ן הוא דס\"ל לר\"י דחשיב פרטא והשתא הטור דפסיק כר\"ש הוצרך להשמיענו דאפילו בווין חשיב כללא דלא כר\"י דחשיב פרטא אבל בלא ווי'ן לא הוצרך לאשמועינן כיון דאף לר\"י חשיב כללא וברור ועיין בס' כהונת עולם שם ובספר שער יוסף בתשו' דל\"ו ע\"ב.
ובהכי ניחא לי מה שהקשו הרב משפט צדק בח\"ב סימן מ\"ג והרב כהונת עולם שם בסי' רכ\"ט על מ\"ש הר\"ן בנדרים פ\"ג דכ\"ז ע\"א וז\"ל ודאמרינן הותר מקצתו הותר כולו דוקא כשכללם דאמר כולכם או לזה ולזה בוא'ו אבל אם אמר לזה לזה בלא וא'ו הותר אחד מהן הוא מותר וכולן אסורים דכמאן דאמר קונם לכל אחד דמי וכדמוכח בפרק האיש מקדש גבי בזו ובזו ובפרק שבועת הפקדון גבי שבועה לא לך לא לך עכ\"ל והקשו עליו הרבנים הנז' דמאי מייתי מההיא דפרק האיש מקדש אדרבא התם ע\"כ לאוקומיה סתם מתני' כר\"ש דהא קתני רישא התקדשי התקדשי יע\"ש ועיין בספר שער יוסף דל\"ו ע\"ב יע\"ש ועפ\"י האמור נלע\"ד שדברי הר\"ן הללו הם כפי גי' הספרי' ישנים שכתבו התוספות בפרק הפקדון דלר\"י כל דאיכא וא'ו הוא כללא אבל בלא וא'ו חשיב פרטא ולפ\"ז הני אמוראי דפרק האיש מקדש דשקלו וטרו גבי בזו ובזו וס\"ל דחשיב כללא אפשר דס\"ל כר\"י דדוקא בוא'ו חשיב כללא אבל בלא וא'ו חשיב פרטא וליכא הכרעה אי ס\"ל כר\"ש אף היכא דאמר בזו בזו בלא וא'ו הילכך לענין הלכה בדליכא ווי'ן מספק' לן אי הלכה כר\"ש דחשיב כללא וכסתמ' דקדושין ונדרים או כר\"י וכסתמא דשבועות דלא ידעינן הי סתמא בתרא כיון דאין סדר למשנה כמ\"ש הר\"ן בפרק האיש מקדש ובפרק פותחין הילכך ע\"כ למיזל לחומרא ולומר דלענין נדר שהותר מקצתו הותר כולו חשיב פרטא כר\"י דפרק הפקדון ואותו שהותר הותר והשאר אסורים וזהו שכתב הר\"ן דהיכא דאמר ולזה ולזה בוא'ו חשיב כללא כדמוכח בפרק האיש מקדש וכונתו למאי דשקלו וטרו אמוראי התם גבי בזו ובזו ומוכח דס\"ל דחשיב כללא אבל ממתני' ודאי ליכא הכרעה דכיון דאוקימנא לרישא דמתני' כר\"ש ודאי דכי קתני סיפא בזו ובזו לאו דוקא באומר בוא'ו דאפי' בלא וא'ו דינא הכי לר\"ש דס\"ל כללא הוי עד שיאמר התקדשי לכל אחד אבל הוכחת הר\"ן הוא מדרבי אמי ורבא דמוכח התם דס\"ל גבי בזו ובזו דכללא הוי ושמעינן מינייהו דס\"ל דוא'ו כללא הוי מיהו באומר לזה לזה בלא וא'ו ליכא הכרח מהנהו אמוראי מה ס\"ל הילכך כיון דבשבועת הפקדון סתם לן תנא דלא כר\"ש היפך סתמא דקדושין ולא ידעי' הי סתמא בתרא אית לן למיזל לחומרא וחשיב פרטא וכאומר קונם לכ\"א וא' זה נר' לע\"ד כונת הר\"ן שם.
איברא שדבריו הללו סתרי למ\"ש בפרק פותחין דס\"ו ע\"א ולדבריו שבפרק האיש מקדש בפי' ההלכות וכמו שהקשו הרבנים הנז' כי שם תפס עיקר דקי\"ל כר\"ש דבין בו' או בין בלא וא'ו כולהו כלל הוי ולפי מש\"ל נראה דגירסתו היתה כגי' רש\"י בפרק הפקדון ואלו הכא בדכ\"ז לא אזיל בשיטה זו כי אם כגי' התוספות שם ואולי שתי הגירסאות נזדמנו לפני הר\"ן כמו שנזדמנו לפני רש\"י דבפרק האיש מקדש דמ\"ד ע\"א גריס בברייתא דר\"י בגי' התוספות בפרק הפקדון דבלא ווי'ן חשיב פרטא ובפרק הפקדון גריס להפך דבלא ווי'ן לר\"י חשיב כללא ובכן אף להר\"ן היו לפניו ב' הגי' גם זו לעומת זו ולכן שינה את טעמו ונימוקו ממקום למקום לפי הגי' שנזדמן לפניו בעת ההיא שכבר כתבנו דהכרעתו של הר\"ן שהכריע דהלכה כר\"ש מדשקלו וטרו אמוראי בפ' האיש מקדש אליבא דר\"ש אינו אלא לפי גי' רש\"י בפרק הפקדון דלפי גירסתו בפ' האיש מקדש והיא גירסת התוס' בפ' הפקדון ליכא הכרעה כלל כן נלע\"ד ודוק.
והנה מהרימ\"ט בח\"א סי' ס\"ח הוקשה לו לשיטת הרא\"ש והר\"ן והטור דפסקו כר\"ש מההיא דפ' שבועות ב' דכ\"ד דשקיל וטרי תלמודא גבי שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורים פת כוסמין וכן גבי שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש אמאי חייב ע\"כ אחת ואחת וקאמר דה\"ט משום דאייתר לישניה דפת פת למה לי וכן יין ושמן ודבש במונחים לפניו דהול\"ל שבועה שלא אשתה ממין אלו והואיל ופרטן מיחייב ע\"כ חדא וחדא יע\"ש ולכאורה אזלא הך סוגייא דלא כר\"ש דלר\"ש לא מיחייב עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וכמו כן הוקשה לו מסיפא דההיא מתני' דפ' שבועת הפקדון גבי שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה דתני סתמא דחייב ע\"כ אחד וא' וכן פלוגתא דרב אחא ורבינא דאפליגו בבעייא דבעי רב אשי התם בפרק הפקדון וברייתא דמייתינן עלה דקתני הרי כאן עשרי' חטאות כולהו אתו דלא כר\"ש כיע\"ש וכן ההיא דפרק המגרש עלה דמתניתין דחמשה שכתבו בתוך הגט איש פ' מגרש את פ' דאמרינן בגמרא דאי כתב את פ' פ' את פ' בלא וא'ו דהם גיטין מחולקים אזיל כר\"י ולא כר\"ש דלר\"ש לא חשיב פרטא עד שיכתוב גרושין לכל אחד ואחד ועוד הוקשה לו אותה ששנינו בשלהי נדרים אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאיני טועמת כו' הרי אלו ב' נדרי' כו' ואמר רבא מתני' ר\"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ע\"כ הרי כאן אע\"פ שלא אמר קונם לזה קונם לזה חשבינן להו ב' נדרים לפי שחילקתן ואמרה שאיני טועמת לכל אחד כיונתו לעשותן ב' יע\"ש.
ומתוך כך העלה הרב דע\"כ לא אפליגו ר\"ש ור\"י אלא כשפרט דברים הרבה בשבועה א' דר\"ש סבר הואיל והוציאם כולם בשבועה א' שאתה צריך לצרף כל הפרטי' לשבועה שהזכיר תחילה או בסוף כולם שבועה אחת הן ואינו חייב אלא אחת וכן אותה דנדרים כשאמר קונם שאיני נהנה לך ולא לך כולם צריכים להצטרף עם הראשון שהזכיר בו קונם הילכך הכל נדר אחד עד שיאמר לזה קרבן ולזה קרבן אבל ההיא דפ' שבועות ב' שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש שאני התם שכלל תחילה ואח\"כ פרט דכי אמר שבועה שלא אשתה הרי נאסר בכולן כי הדר פרט יין ושמן ודבש לחייב ע\"כ אחד ואחד כו' וכן גבי שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורים דכי אמר שלא אוכל סתמא אתסר בכולהו ואף למפטר נפשיה מאחרינייתא לא הוה צריך כיון שלא היה דעתו אלא אלו ואעפ\"י שלא פירש פיו ולבו שוין בעינן והא דפריך בגמרא ודילמא למפטר נפשיה מאחרינייתא קאתי כתבו התוס' דהכי קאמר דילמא לגלות לעולם שאינו אוסר עצמו אלא מאלו ומשני פת פת למה לי כלומר אם כונתו לגלות דעתו לא היה צריך להזכיר פת פת הא אין עליך לומר מאחר שכלל תחילה שלא חזר ופרט אלא להתחייב ע\"כ א\"וא בפ\"ע ולהכי לא מייתי פלוגתא דר\"י ור\"ש בפרק הפקדון אלא גבי ה' תובעים אותו שאין שם כלל מוסף על הפרט אלא פרט גרידא שאין לך בידי דבשבועה קמייתא לא אשתבע אלא אחדא וכי הדר אמר ולא לך ולא לך אתה צריך לצרפן לשבועתו של ראשון וה\"ט דר\"א דאמר עד שיאמר שבועה באחרונה ולהכי גבי הא דקתני בסיפא שבועה שאין לך בידי חטין ושעורים כו' לא מייתי פלוגתייהו דבהא מודה ר\"ש דכי משתבע שבועה שאין לך בידי הרי נשבע על כולם וכשחזר ופרט לחייב ע\"כ א\"וא בא והיינו דפליגי רב אחא ורבינא חד אמר אפרטא מיחייב אכללא לא מיחייב פי' שלא יהא חייב על שבועה שאין לך בידי שהיא שבועה כוללת את כולם וחד אמר אכללא נמי מיחייב וכתב עוד דההיא דשלהי נדרים גבי תאנים וענבים שאיני טועמת אע\"ג דבמונחים לפניו מיירי מדקתני אלו לא תקשי אמאי לא מיחייב ע\"כ א\"וא דומיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דאה\"נ אילו אמר קונם שאיני טועמת תאנים וענבים ה\"נ דמיחייב אפרטי דאיכא כלל ולבסוף פרט אבל השתא דאמרה שאיני טועמת לבסוף ליכא כלל שאינה נאסרת בשום דבר אלא בגמר דבריה ואין כאן כלל אלא פרט לבדו ובהכי פליגי ר\"י ור\"ש ומתני' ר\"ש היא דאמר אף על הפרט שהוא כלול בקונם ראשון אינו חייב אלא אחד עד שיאמר תאנה שאיני טועמת ענבה שאיני טועמת דאז חשבינן להו ב' נדרים וה\"ה הכא בשבועות אם אמר שבו' יין ושמן ודבש שלא אשתה באנו למחלוקת ר\"י ור\"ש וכתב עוד ואעפ\"י שלא מצאתי לרבותינו הראשונים שיפרשו בחילוקי השמועות הללו כלום הדברים מוכרעים מחמת עצמן רק את זה מצאתי להרא\"ש בהלכותיו פ\"ד נדרים אמימרא דרבא דס\"ל דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא במחליף כתב וצ\"ע לרבא אדם שנדר מב' דברים בשר ויין שלא היו לפניו והזכיר שניהם ומצא חרטה כו' או\"ד לא אמרי' הותר כולו אלא במחליף כו' ומשיחתו של הרב שאמר בשר ויין שלא היו לפניו אתה למד שאילו היו לפניו והזכיר שניהם כשני נדרים דמו דומיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דמוקמינן לה במונחים לפניו אלמא מודה ר\"ש בזו שהרי הוא עצמו פסק כר\"ש עכ\"ל העתקתי כל דבריו מפני שאין הספר מצוי אצלי.
וראיתי להרב כהונת עולם בסימן רכ\"ט שתמה ע\"ד מהרי\"ט הללו שאם כדבריו דסיפא דמתני' דפרק הפקדון גבי שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורים כו' וכן שאין לך בידי פקדון ותשומת יד כו' דקתני חייב ע\"כ א\"וא אתייא ככ\"ע ואפי' כר\"ש משום דאיכא כללא והדר פרטא כמ\"ש ז\"ל היאך צידד הר\"ן בפ' פותחין דס\"ו ובתשו' סימן י\"ו דאין הלכה משום דסתם לן תנא דלא כוותיה בפרק הפקדון ועכ\"ל דהיינו דסתם לן דלא כוותיה בהנהו תרי בבי דפקדון ותשומת יד ודחיטין ושעורין ואי ס\"ל להר\"ן כחילוק הרב איך אמר הר\"ן דהך דפרק הפקדון הוי דלא כר\"ש יע\"ש ולע\"ד לא קשיא דמאי דקא' הר\"ן דבפ' הפקדון סתם לן תנא דלא כר\"ש לאו משום הנך בבי דסיפא הוא דודאי הרי אתו ככ\"ע כמ\"ש מהרי\"ט ז\"ל אלא עיקר הכרעת הר\"ן מדקתני רישא סתמא גבי שבועה לא לך לא חייב על כל אחד ואחד ואע\"ג דתני עלה דר\"ש פליג ואמר דאינו חייב עד שיאמר שבועת לכל אחד מ\"מ כיון דמילתיה דמאן דפליג אר\"ש תני לה סתמא הכי הלכתא כדאמרינן בריש ביצה גבי ההיא דמחתכין את הדלועין ואף למ\"ש התוס' והרשב\"א בפ' החולץ דכל דאיכא סתמא ומחלוקת בצידו לא חשיב סתמ' היינו דלא חשיב סתם גמור לאקשויי מיניה לר\"י דאמר הל' כסתם משנה אבל מ\"מ חשיב סתמא כי האי כרבים לגבי יחיד דהלכתא כוותייהו זולת היכא דמסתב' טעמיה דיחיד וכבר האריך בזה בס' דברי אמת בקונט' הג' די\"ו ע'ד יע\"ש וכמ\"ש לעיל ועיין עוד שם שהכריח דאפי' היכא דאפליגו תרי תנאי אסתמא אפי\"ה הלכה כסתמא דחשיב סתמא כרבים טפי יע\"ש.
עוד הקשה הרב הנז' על דברי מוהרי\"ט ז\"ל וז\"ל דאם איתא מאי פריך תלמודא בפ' הפקדון ממתני' דפקדון ותשומת יד לר\"מ דס\"ל דוא'ו כללא הוי ולפי דברי הרב מאי קושייא הא כי היכי דבהני אפי' ר\"ש מודה דפרטא הוא ה\"נ נימא דמודה בהו ר\"מ דהוי פרטא וכן יש לדקדק לפי גי' התוס' וכתב ולזה נ\"ל דלא אמר הרב אלא אליבא דר\"ש דלדידיה הוא'ו לא עביד ליה כללא דהא בלא וא'ו נמי הוי הכי ומשו\"ה בהך גוונא דלא הוה צריך לאומרו חייב ע\"כ אחד ואחד אבל לר\"מ פריך דאף דאכפל לאומרו ומוכח קצת דלחלק נתכוון מ\"מ מדאמרינהו בוא'ו הוי הוכחה אליביה דלכללא נתכון ולא מחייבינן ליה קרבנות הרבה מספק עכ\"ל ולא נחה דעתי בזה דכיון דלר\"ש כל דלא אמר שבועה לכל אחד ואחד חשיב כללא ואפילו בגוונא דלא הוה צריך לאומרו ואפי\"ה מודה הוא דהיכא דאיכא כללא והדר פרטא דחשיב פרטא משום דכל דאיכא כללא והדר פרטא מסתבר טפי לומר דלפרטא נתכוון א\"כ מינה איכא למילף לר\"מ דאע\"ג דלדידיה היכא דאיכא וא\"ו חשיב ליה כללא אפי' בגוונא דלא הוה צריך לאומרו מ\"מ היכא דאיכא כללא ופרטא מסתבר טפי למימר דלפרטא נתכוון אפי' היכא דאיכא וא\"ו דכי היכי דסלקינן דרגא לר\"ש היכא דאיכא כללא והדר פרטא ה\"נ סלקינן דרגא לר\"מ משום דהאי לישנא אלים טפי להחשיבו פרטא אפי' לגבי וא'ו משום דאיכא תרתי יתור לשונו שהוצרך לפרט אותן אחד לאחד ואיכא נמי כללא והדר פרטא וכל כי האי איכא למימר דאף ר\"מ וא'ו לא דריש בלשון הדיוט ועוד דההיא מתני' דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דמתנייא בפ' שבועות ב' בתרא סתמא ולדעת מוהרימ\"ט אתייא לכ\"ע תני בוא'ו ואפי\"ה חשיב פרטא לכ\"ע משום טעמא דאיכא כללא והדר פרטא א\"כ מבואר יוצא דאפי' לר\"מ אליבא דשמואל דס\"ל וא'ו כללא הוי מודה הוא דהיכא דאיכא כללא והדר פרטא וא'ו לא דריש ולא חשיב כללא היפך מ\"ש הרב כהונת עולם.
כי על כן נלע\"ד ליישב בדוחק לדעת הרב מהרימ\"ט דמאי דפריך תלמודא מההיא דפקדון ותשומת יד כו' לאו אעיקר מימריה דשמואל דאמר דלר\"מ וא'ו כללא פריך דשפיר איכא לשנויי דכל כה\"ג דאיכא כללא והדר פרטא אפילו לר\"מ חשיב פרטא אפילו דאיכא וא'ו א' תלמוד' אמאי דמשני מקמי הכי לההיא דולא לך ולא לך אימא לא לך לא לך קאי ולמימר דאין לשנו' ולהגיה לישנא דמתני' דודאי לישנא דמתני' דקתני חד בוא'ו ולא לך וחד בלא וא'ו לא לך קושטא הכי הוא וראיה מסיפא דתני נמי פקדון ותשומת גזל ואבידה חד בוא'ו וחד בלא וא'ו ומדלא תני כולהו בוא'ו דאיכא חידושא לר\"מ דאפי' דלדידיה ס\"ל דוא'ו כללא אפי\"ה הכא דאיכ' כלל' והדר פרט' ס\"ל דפרטא הוא דהיכא דליכא וא'ו מאי חידוש' פשיטא דפרטא והו\"ל למתני כי ההיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דאיכא וא'ו בכלהו דחשבינן ליה כללא לכ\"ע משום דאיכא כללא והדר פרטא ומדלא תני כולהו בוא'ו עכ\"ל דאגב ריש' דתני גבי לא לך כו' חד בוא'ו וחד בלא וא'ו תני סיפא נמי הכי אבל ודאי דלא הוה צריך למתני אלא כלהו בוא'ו לחידושא דבוא'ו נמי חשיב פרטא לר\"מ דבלא וא'ו ליכא חידושא דאפי' היכא דליכא כללא והדר פרטא כי ההיא דלא לך דרישא חשיב פרטא לר\"מ וכיון שכן עכ\"ל דרישא תני תנא חד בוא'ו וחד בלא וא'ו ואגב רישא תני סיפא וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא מרישא דמתני' דאפי' בלא וא'ו חשיב פרטא לר\"מ ודלא כשמואל ומשני דאף סיפא נמי תני כלהו בלא וא'ו דומיא דרישא ואע\"ג דליכא חידושא השתא לר\"מ בלא וא'ו תנא לא נחית אלא לאשמועינן דבהא אפי' ר\"ש מודה ונקט לה בלא וא'ו אגב רישא כנלע\"ד ועיין להרב מחנה אפרים בה' שבועות סימן ט' בהגהת בן הרב המחבר שגם הוא הוקשה לו קושיא הלזו בדברי מהרימ\"ט ושנה בה בספרו הנדפס מחדש בדין זה והוא לא ראה שכבר קדמו בזה הרב כהונת עולם ועלה ליישבה כמדובר.
ומיהו הא ק\"ל טובא על מהרימ\"ט ממ\"ש הר\"ן בפרק ואלו נדרים דפ\"ד ע\"ב ד\"ה אמר רבא ר\"ש היא כו' וז\"ל אבל אם אמרה קונם שאיני טועמת לא תאנה ולא ענבה לר\"ש נדר אחד הוי ולרבנן הוו להו שני נדרים וכבר כתבתי בפרק פותחין דקי\"ל כר\"ש עכ\"ל ולפי מ\"ש הרב ז\"ל דמאי דאוקומיה רבא לההיא מתני' כר\"ש אע\"ג דאיכא כללא והדר פרטא דאה\"נ אילו אמרה קונם שאיני טועמת תאנים וענבים ה\"נ דמחייב אפרטי לכ\"ע כיון דאיכא כלל ולבסוף פרט אבל השתא דאמרה שאיני טועמת לבסוף ליכא כלל שאינה נאסרת בשום דבר אלא בגמר דבריה ואין כאן כלל אלא פרט לבדו כו' כיע\"ש א\"כ איך כתב הר\"ן דאם אמרה קונם שאיני טועמת לא תאנה ולא ענבה דלר\"ש הוי נדר אחד ולרבנן ב' נדרים הא כיון דאמר' כי האי לישנא דאיכא כלל והדר פרט לכ\"ע חשיב ב' נדרי' ולא היה לו להר\"ן לומ' אלא דאם אמר' כי האי לישנא לכ\"ע ב' נדרים הן וליכא למימר דהר\"ן מיירי באינן מונחין לפניו דאפילו איכא כללא והדר פרטא לא חשיבי ב' נדרים לר\"ש דא\"כ אף לרבנן דר\"ש נמי לא חשיבי שני נדרים דע\"כ לא אפליגו רבנן ור\"ש אלא גבי ההיא דולא לך ולא לך דעומדי' לפניו והוה מצי למימר שאיני חייב לכם ומדאכפל לפרט לכ\"א ואחד משמע להו דלחייב עצמו בשבוע' לכל אחד הוא דאתא אבל כשאינן עומדין לפניו וכן אם נשבע או נדר על פירות שאינן מונחין לפניו ליכא למ\"ד דאפי' פרטן חייב ע\"כ או\"א דדילמ' למפטר נפשיה מאחריני הוצרך לפורטן וכדפריך הש\"ס בפשיטו' בפ' שבועו' ב' גבי מתני' דשבו' שלא אשת' יין שמן ודבש ודילמ' למיפט' נפשיה מאחריניית' קאתי והוצרך לאוקומיה במונחים לפניו א\"נ בהיה מסרהב בו חבירו כדאיתא התם אלא ודאי דהר\"ן במונחים לפניו הפירות מיירי כדתני במתניתין ואפ\"ה קאמר דאם אמרה שבועה או קונם שאיני טועמת לא תאנה ולא ענבה דלר\"ש לא חשיבי שני נדרים וזה היפך מ\"ש מהרימ\"ט דבכה\"ג אף לר\"ש חשיבי שני נדרים והוא פלא איך אשתמיט מיניה דמהרימ\"ט דברי הר\"ן הללו אחר דהוא שקיל וטרי בסוגיא זו ליישבה לפי דרכו וצ\"ע.
ואי לאו דמסתפינא ממהרימ\"ט היה נלע\"ד ליישב כל מה שהוק' לו להרב ז\"ל אפי' אם נאמר דליכא חילוק בין היכא דאיכא כללא והדר פרטא להיכא דליכא כללא והדר פרטא כי ההיא דולא לך ולא לך ומאן דס\"ל בההיא דולא לך ולא לך דלא מחייב ע\"כ או\"א עד שיאמר שבועה לכל אחד ה\"נ ס\"ל אפי' איכא כללא והדר פרטא כי ההיא דסיפא דמתני' גבי שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד כו' וכההיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש וכן מאן דס\"ל דהיכא דליכא וא'ו חשיב כללא כההיא דולא לך לפי גי' רש\"י או היכא דאיכא וא'ו לפי גי' התוספות ה\"נ ס\"ל בהני בבי דסיפא דמתני' ובההיא דשלא אשתה יין ושמן ודבש ומה שהוקשה לו למהרימ\"ט דא\"כ סיפא דמתני' בהני בבי דשבועה שאין לך בידי חטין ושעורים וכן בשבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד סתמא דלא כר\"ש והיאך פסקו הפוסקים דלא כהאי סתמא אי מהא לא אירייא דהא הר\"ן וגם הרא\"ש בפרק פותחין דס\"ו הוקשה להם מהך מתני' ודחו לה משום דהנך אמוראי דפרק האיש מקדש אזלי ושקלי וטרו אליבא דר\"ש ש\"מ הלכתא כוותיה ומה שהוקשה לו להרב מאותה סוגיא דפרק שבועות ב' בתרא גבי ההיא דפת חטין ופת שעורים וכן בההיא דשלא אשתה יין ושמן ודבש ואף הרא\"ש דפסיק הלכתא כר\"ש הביא אותה סוגיא בפסקיו ואם לא נחלק כחילוק הרב אזלא אותה סוגיא דלא כר\"ש ותקשי להרא\"ש שהביאה נלע\"ד דמהא נמי לא אירייא משום דאין ספק דאף לר\"ש דס\"ל גבי ולא לך ולא לך דכל דלא אמר שבועה לכ\"א ואחד דלא מחייב ע\"כ חד וחד דלדידיה כללא הוא דהוי ולא פרטא דודאי אם פירש בהדיא זה הנשבע כונתו ואמר דלהכי פרטן לכל אחד ואחד ולא כללן כולן כאחד לומר שבועה שאין לכם בידי דכונתו להתחייב בשבועה פרטית לכ\"א וא' ומשו\"ה" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שבועות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Haflaah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0d7dee2789ab6e7da92e2e16e27cf5dd9f16e129 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,73 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vows", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נדרים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Haflaah" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מתפיס בדבר הנדור הרי \n שמת אביו כו' אמר הרי יום זה עלי כיום שמת אביו כו' הר\"ז אסור לאכול בו כו'. ע\"כ. הכי איתא ברפ\"ג דשבועות ד\"ך ע\"א האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כיום שראה ירוש' בחורבנ' אסור כו' ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ופרי' מינה בגמ' לרבא דאמר מתפיס בשבועה לאו כמוצי' שבו' מפיו דמי ומשני תריץ ואימא הכי כו' ופריך פשיטא ומשני כיום שנהרג גדליה בן אחיקם אצטריך סד\"א כיון דכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי לא הוייא ליה איסור והאי לא מתפיס בנדר הוא קמ\"ל ע\"כ והנה מסוגייא זאת תשובה מוצאת לדעת רי\"ו ורד\"ק דסברי מימר דגדליה מת בר\"ה וסברתם הלזו הביאם הרב טירת כסף בפ' דברים דרס\"ד ע\"ג ואם כדבריהם היאך קאמר הש\"ס מהו דתימא דכיון דכי לא נדר אסור כו' דאיך בלא\"ה אסיר כיון שמת בר\"ה אם לא שנדר להתענות בו ביום ומשו\"ה אסיר אלא ודאי שמת בחול ומשו\"ה אף כי לא נדר נמי אסו' והנה הר' ז\"ל הק' משם ה\"ה מוהר\"ח אבואלעפייא ז\"ל מההיא דנדרים די\"ב מי שאמר הריני נזיר כיום שמת בו אבא כיום שנהרג בו גדליה כו' ופירושו כיום שמתענין ואם ביו\"ט נהרג לאו יומא דתעניתא הוא ע\"כ ואחרי המחילה נראה דמהתם ליכא למידק כלל דאיכא למימר שקבל עליו ביו\"ט שלא לאכול ושוב נדר כאותו יום שנהגתי בו איסור אכילה אך לסוגייא דהכא מה יענו שפתי דעת והנה הרב טירת כסף רצה ליישב דודאי כונת זה האיש שאמר כיום כו' ודאי דר\"ל כיום שמתענין דאל\"כ פשיטא דחשיב נדר כשנדר כצום גדליה אלא ודאי דאע\"ג דקאמר כיום שנהרג מ\"מ אשמועי' דחייב דכונתו כשאמר שנהרג כיום שמתענין קאמר יע\"ש נראה דאשטמיטתיה מיניה סוגיין דשבועות דקפריך פשיטא ואם כדברי הרב מאי קפריך פשיטא דאימא דצום גדליא אצטריכא וכמ\"ש הרב דאע\"פ שאמר כיום שנהרג ולא הוי נדר ואפ\"ה כונתו כיום שמתענין כו' ועדיפא מינה הו\"ל למימר דכיום שמת אצטריכא כו' שאם מת אביו ביום שבת ואמר כיום שמת בו אבא כונתו כיום שנוהג להתענות בו ודוק ומו\"ה הי\"ו ישב לעיקר קושיית הרב דודאי לאו כ\"ע דינא גמירי שגדליה מת בר\"ה וא\"כ אף שדינא הכי ודאי דהוא נדר כיון שהוא סובר שמת בחול ואדעתא דהכי נשבע ומשו\"ה פריך פשיטא כו'.
ודע דרש\"י ז\"ל בנדרים די\"ב ע\"א פי' ב' פירושים במאי דקאמר שמואל והוא שנדור ובא ולפי' הא' שפי' שם וז\"ל כגון דבאותו יום שמת אביו קבל עליו שלא לאכול בשר וכגון דבאותו יום הוה חד בשבת לחדש אייר דאיכא חד בשבת דהיתרא טובא בנתיים ולסוף שנה באייר בחד בשבת אמר הריני כמו אותו חד בשב' דאשתקד ואמרי' כו' ולפי פי' זה ק' דלמאי דחדית תלמו' והוא שנדור ובא כו' ואילך לא מצינן לפרושי הכי בצום גדליה דבצום גדליה לא שייך אלא שקבל עליו בכל שנה להתענות בצום גדליה ומוכרח הוא לפרש כפי' הב' שפי' שם יע\"ש והקשה מו\"ה נר\"ו כיון שקיבל עליו דכל חד בשבת מאותו היום ואילך שלא לאכול אמאי הוצרך בחד בשבת הבאים אחריו לנדור כיון שהוא נדור מאז ומקדם ולע\"ד שותיה דמר לא ידענא דנדור ובא היינו שבכל חד בשבת היה נודר שלא לאכול ולא שקבל עליו מעיקרא שכל חד בשבת יהא אסור עליו וק\"ל ואף שלשון רש\"י דחיקא עוד אמרינן שם בגמר' גדליה בן אחיקם אצטריכא ליה סד\"א כו' עיין בפירש\"י והתוס' והנה הרא\"ש כתב וז\"ל כן כתוב בכל הספרים אבל רש\"י ז\"ל לא גריס ליה דאה\"נ דאורייתא הא אמרי' לקמן דחלים על ד\"מ ונראה דגרסינן ליה דנהי דנדרים חלים עד\"מ כדבר הרשות מיהא כי מתפיס ליה אעיקרא מתפיס ליה ולא מיקרי דבר הנודר ע\"כ. ועיין להרב מח\"א שכתב וז\"ל וצריך להבין דכל כה\"ג דשתי האיסורין עומדין בבת אחת לא מספקא ליה לתלמודא אלא כי מספקא ליה היינו במידי דמעיקרא אסור והשתא שרי דמשמעו' הענין נראה דמתפיס כדהשתא אלא דמספקא ליה דילמא מעי' קמתפיס כיון דנדר ש\"מ דעתיה אאיסורא דאל\"כ לישתוק אבל היכא דב' האיסורין עומדין ואסיר משתיהן והתפיס בו דבר אחר בהא ודאי ליכא לספוקי משו' דמשמעו' כדהשתא אי משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה תדע דהכי הוא דהא מייתי עלה בגמ' דנדרים די\"ב מההיא דנותר דמיירי לאחר זריקה דאלמא כדמעיקרא תפיס ודחי לה בעולה קמיירי דאיסו' עולה עדיין קאי ועומד ולא מיבעייא קאמ' לא מיבעייא בשר אלא אפי' נותר אסור דסד\"א באיסור נותר קמתפיס ולא הוי דבר הנדור קמשמע לן דבאי' עולה קמתפיס אלמא דאפי' למאי דסבר דבדהשתא קמתפיס ולא במעיקרא פשיטא ליה דכל ששני האיסורין תלויים ועומדין חד איסור עולה וחד איסור נותר והתפיס בדבר הנדור התפיס עכ\"ל יע\"ש.
ונראה שיש לחלק בין ההיא דהרא\"ש ז\"ל לההיא דנדרים מתרי טעמי דההיא דהרא\"ש ז\"ל כיון שיש איסור י\"ה ואיסור נדריה ודאי דאית לן למימר דאי\"ה קמתפיס דלא שבק איניש איסור דהוה ביה קודם איסור נדריה ואיתיה השתא נמי ותפיס איסור דלא הוה ביה מקדמת דנא ומ\"ש הרב דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כו' לע\"ד אין זה הכרח כלל דלאו כ\"ע דינא גמירי שצריך לתפוס הנדר בדבר הנדור ואדרבא איכא למימר מדתפיס כו' כדאמרן א\"נ יש לחלק כיון די\"ה אסיר מדאורייתא ואיסור נדריה בא לו ע\"י עצמו מסברא אית לן למימר דמתפיס אאיסור י\"ה קמתפיס דלא שביק איניש י\"ה דבא מעצמו כו' והכי משמע ליה כיון דאיסור זה בא לו מעצמו חמיר ליה אבל ההיא דנדרים דאיסור נותר בא לו מחמת הנדר שנדר טפי ניחא ליה לאתפוסי בנדרו שהוא עיקר וכן מ\"ש הרב יש לדוחה לדחות וכדכתיבנא ודוק והנה רבינו כאן ה\"נ כתב וז\"ל כיצד המתפיס בנדרים חייב שמע חבי' שנדר ואמר ואני כמותך בתכ\"ד ה\"ז אסור במה שנאסר חבירו עכ\"ל וכתב ע\"ז הרב מש\"ל וז\"ל ויש לתמוה דבאומר ואני כמותך למאי אצטריך שיהיה תכ\"ד דע\"כ לא אמרי' דבעינן שיתפיס בתכ\"ד דנודר אלא באומר ואני לבדי דאם לא אמרו תכ\"ד כו' אבל באומר בפי' ואני כמותך אפילו לאחר כמה ימים נתפס ואסור ובריש ה' נזירות ה\"ו כתב הרי שהיה נזיר עובר לפניו ואמר אהיה ה\"ז נזיר הואיל ובלבו היה שיהיה כמו זה כו' משמע דפשיטא ליה באומר אהיה כמו זה דהוי נזיר ובריש נזיר תנן כו' וראיתי להרב תוי\"ט וכ\"כ הר\"ן בפ\"ג מה' שבועו' דאם אמר ואני כמותך אפי' לאחר כמה ימים כו' עכ\"ל ובאמת שעוד יגדל התימ' שאין שום אחד מרבוותא יאמרו שרבינו פליג בהאי דינא וכ\"ש הר\"ן שמנהגו להזכיר סברת רבינו ז\"ל אבל הנראה ברור דל\"ק כלל ואף הר\"ן והרשב\"א יודו לדברי רבי' שאף בתכ\"ד צריך שיאמר ואני כמותך והם ז\"ל וגם ההיא דנדרי' לא אמרו דואני כמותך מהני אף לאח' כדי דיבור אלא דוקא בנזירות שהנזירות תלוי בגופו דנזיר ומשו\"ה כשאמר ואני כמותך אף לאחר כ\"ד מהני דכשאמר ואני כמותך ר\"ל גופי כגופך והוה ליה כנדר דמתסר חפצא ולהכי חל עליו הנזירות ועיין בדברי הר\"ן בשמעתין אבל בנדר אם לא היה בתכ\"ד כשאומר ואני כמותך לא מהני דהנדר הוא חוץ מגופו וכשאמר ואני כמותך אפשר דלדבר אחר קאמר כגון להתענות כמותו וכיוצא אם לא כשהוא בתכ\"ד דאז אמרי' כאלו דבור זה של ראשון אמרו ג\"ז וא\"כ ל\"ק מההיא דכתב רבינו בריש ה' נזירות כמובן והן עתה נדפס מחדש ס' בני משה לעמיתי בתורה הרב כמוהר\"מ מאג'אר ז\"ל ובהלכו' נדרים האריך בזה יע\"ש." + ], + [ + "שורש נדרים חלים על דבר מצוה כיצד \n הנדרים חלים על דבר מצוה וכו' האומר הרי המצה בלילי הפסח כו'. עיין במ\"ש הרב לח\"מ ועיין במ\"ש אנן יד עניי בשורש נשבע לבט' המצוה בכולל.
וראיתי להרמ\"ע מפאנו בסימן ל\"א שנשאל בהבנת משנתינו ששנו סוכה שאני עושה כו' אי האי לישנא מהני לחול הנדר ולאסור הישיבה בסוכה בחג דנראים הדברים דדוקא באומר ישיבת סוכה עלי מהני אבל אם לא אסר ישיבתה אלא סוכתו שהוא עושה תיאסר סוכתו בהנאה ויהא מותר בישיבה של מצוה דלא להוי חומרו קולו כלומר דטעמא דנדרים חלים עד\"מ ולא אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו כתב הר\"ן שם די\"ו ע\"ב ד\"ה אמר רבא כו' וז\"ל וא\"ת כי אמר ישיבת סוכה עלי למה אסור בישיבה של מצוה והא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי אינו נהנה מן הסוכה כלל תירצו בתוספות דמ\"מ כיון שאסר ישיבתה עליו אעפ\"י שאין לו בו הנאה חל ולפ\"ז אפילו אמר קונם זריקת צרור לים עליו אסור אעפ\"י שאין לו בזריקתו הנאה אסור לזורקו מיהו דוקא במפרש ישיבת סוכה או זריקת צרור אבל באומר קונם סוכה עלי קונם צרור עלי יושב ישיבה של מצוה וזורק אותו צרור שנאסר עליו לים אם רצה דמסתמא לא אסר על עצמו אלא הנאה בלבד כו' עכ\"ל והשתא דעת השואל לומ' דלישנא דמתני' דקתני סוכה שאיני עושה לאו דוקא דאמר כי האי לישנא משום דבהאי לישנא איכא לפרושי דלא אסר על עצמו אלא הנאה ומצות לאו ליהנות ניתנו ואם אנו אומ' דבהאי לישנא איכא למשמע נמי שאסר על עצמו ישיבת הסוכה בחג וכמפרש בהדיא ישיבת הסוכה דהשתא ליכא טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו כמ\"ש מרן א\"כ נמצא חומרו קולו כלומר דמתני' קתני זה חומר בנדרים שחלים עד\"מ ותני כיצד סוכה שאיני עושה כו' ואם איתא דאפי' בלשון זה חל הנדר אין זו חומרא אלא קולא שאנו פוטרים לזה ממצות סוכה במה שאנו מפרשין דבריו שכונתו לומר ישיבת סוכה עלי אפי' שאינו מפורש בדבריו בהדיא והרב השיב לשואל וז\"ל פשיטא לן דעשיית מצוה תנן דהיינו ישיבתה דומיא דנוטל בלולב ומניח בתפילין וכי תימא אמאי שני בלישניה י\"ל דתפילין ולולב אין בהן תשמיש אחר אלא למצותן אבל סוכה אם אמר קונם סוכה עלי נאסר בהנאתה דהא סתם קונם הנאה משמע ומותר במצותה כדברי התוספות משום דמצות לאו ליהנות ניתנו לפיכך נקט בה לישנא דעושה דהיינו עשיית מצוה וכי תימא ליתני שאני יושב י\"ל דישיבה לאיסורא לא פסיקא ליה דהא איכא ישיבה לפוש וכי תימא הא איכא עשיית ממש שאין עשייתה גמר מצותה כבר הגעת אל המקום אשר הכינותי להוציאך מידי ספק דהא בסוכה מושלמת כהלכת' עסקינן דומיא דתפילין ולולב וקתני בה שאני עושה אלמא סתם עשיה גמר מצוה משמע ואם אמר קונם תפילין ולולב שאני עושה ה\"ה והוא הטעם שנאסרו למצותן אלא דקתני סיפא בהו בהדיא דאסר להו למצותן אנפשיה ומינייהו נשמע לסוכה דקתני ברישא דחד טעמא הוא דאי ס\"ד דגבי סוכה דעשיה ממש קאמר אלמא ליתא לסוכה בשעת הנדר ואינו חל כי הא דמקדיש מעשה ידי אשתו דאי לאו דידים איתנהו בעולם לא אמר כלום ותו לא גרע סוכה שאני עושה מנדר סתם והא תנן סתם נדרים להחמיר והכא נמי באומר סתם נדרתי דאי פריש למילתיה פשי' דפירושן להקל וכיון דק\"ל נדרים חלים על ד\"מ מדינא אתסר עליה ולית לך למימר חומרו קולו עכ\"ל.
מבואר יוצא מדבריו דאפי' אמר הנודר בלשון זה קונם סוכה שאני עוש' נאסר בישיב' הסוכ' בחג משום דמפרשינן כונתו דעשיית מצות סוכה קא אסר עליה בקונם ולא עשייתה ממש ואם אמר קונם סוכ' שאני יושב משמע ליה להרב דלא נאסר בישיבה של מצוה משום דאיכא לפרש דיושב לפוש קאמר האמנם הא ק\"ל בדבריו שנראין דבריו סותרין זל\"ז בתוך כ\"ד דממ\"ש תחילה דבסוכ' מושלמת כהלכתא עסקינן כו' מבואר דאם אינה מושלמת כהלכתה אינו נאסר בישיבה של מצוה אי משום שאנו מפרשי' סוכה שאיני עושה דעשיה ממש קאמר דלאו היינו גמר מצותה ואינו נאסר אלא בעשייתה ממש ואי משום דכיון דליתא לסוכה בשעת הנדר לא חל עליו איסורא דהוי דשלב\"ל ואלו ממ\"ש עוד בסוף דבריו ותו לא גרע סוכה שאני עושה מנדר סתם דאמרינן סתם נדרים להחמיר כו' משמע דאפי' דבלשון סוכה שאני עוש' איכא למשמ' עשייתה ממש ולא עשיית המצוה אפי\"ה כיון דקי\"ל סתם נדרים להחמיר אנו מפרשי' לשונו להחמיר דעל עשיית המצוה נמי קמכוין לאסור ואין זו קולא כדעת השואל כו' וא\"כ אפי' שלא הייתה עשוייה הסוכה כהלכתא נראה דאסור מה\"ט וזה הפך מ\"ש תחילה דכל שאינה עשוייה כהלכתה ואמר לשון זה דסוכה שאני עושה לא נאסר בישיבה של מצוה ותו איכא למידק במ\"ש דאם אמר סוכה שאני יושב לא פסי' לאיסורא דהא איכא ישיבה לפוש דא\"כ באומר ישיבת סוכה עלי נמי אימא הכי דישיבה לפוש קאמר ואלו רבא קאמר בגמ' הא דאמר ישיבת סוכה עלי כו' דנר' דלשון זה מהני שפיר לחול אף אישיבה של מצוה ואמאי כיון דאיכא למימר דהישיבה לפוש קאמר ואולי משמע ליה להרב לחלק בין לישנא דשאני יושב ללישנא דישיבת סוכה עלי דטפי מסתבר למימר דישיבת סוכה משמע ישיב' של מצוה דוקא ולא ישיבה לפוש משא\"כ לישנא דסוכה שאני יושב דמשמע טפי שאני יושב בה לפוש ולא שאני יושב בה למצוה ואין דעתי נוחה בו שהרי הטור בר\"ס רט\"ו כתב בלשון הזה נדרים חלים כו' סוכה שאני יושב כו' גם זה שכתב והכריח דבסוכה עשוייה כהלכתה עסיקינן דאי לא הו\"ל כמקדיש מעשה ידי אשתו דאי לאו דידים איתנהו בעולם לא חל ההקדש משום דהוי מקדיש דשלב\"ל הם דברים תמוהי' וכמו ששמעתי שתמה עליו מו\"ה הי\"ו דשאני מקדיש מעשה ידי אשתו שבא לאסור מעשה ידיה לאחרים ואין אדם אוסר דשלב\"ל לאחרים אבל הכא גבי קונם סוכה שאני עושה שבא לאסור הסוכה על עצמו שפיר חל אף אם לא בא לעולם דאדם אוס' דשלב\"ל על עצמו כדאמרי' בפ' השותפין דמ\"ז ע\"א וכ\"כ הרשב\"א בחי' בפ\"ב דנדרי' דט\"ו גבי האומר הנאת תשמישך עלי וז\"ל ומיהו משו' דהוי דשלב\"ל לא ק\"ל דכיון דאדם אוס' פירו' חבירו עליו אוסר ע\"ע דשלב\"ל דלא אמרו אלא שאין אדם אוסר דשלב\"ל על חבירו כדאיתא לקמן בפ' השותפין ובפ' ואלו נדרים כו' ואפשר נמי דמדאוריי' אסירי עליה בין באוסר פירות חבירו עליו שהגוף הנאסר הוא בעולם בין באוסר עליו גידולי שנה קודם שבאו לעולם דהואיל ויש להם ממש לכשיבואו לעולם חייל איסור עלייהו לגבי דידיה כו' יע\"ש סוף דבר שאם מהני לשון זה דסוכה שאני עושה כדבריו לחול הנדר אף אישיבת סוכה דמצוה אין צורך לאוקמה בשכבר הייתה עשוייה הסוכה כהלכתה דבלא\"ה חל הנדר לגבי דידיה ליאסר בישיבת סוכה של מצו' אפי' שעדיין אינינה בעולם שהרי אדם אוסר לעצמו בנדר דשלב\"ל כמו שאוסר דבר שאינו ברשותו.
מיהו לע\"ד לישנא דמתני' דקתני קונם סוכה שאני עושה נראה דלאו דוקא דהאי לישנא ודאי חשיב כאומר קונם סוכה עלי דלא חייל נדרא אישיבה של מצוה וכמ\"ש הר\"ן והוא דעת השואל כמ\"ש לעיל ולאו מטעמו של שואל שכתב דלא ליהוי חומרו קולו דבזה אין טעם וכמ\"ש הרב בסוף דבריו אלא עיקר טעמא משום דלישנא דסוכה שאני עושה אין דעתו לאסור אלא הנאת סוכתו שיעשה וכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו מותר לישב בה ישיבה של מצוה משא\"כ כשאומר סוכה שאני יושב או ישיבת סוכה עליו דכיון דהזכיר לשון ישיבה מבואר שאין דעתו לאסור אלא הישיבה לבד אע\"פ שאין בו הנאה ולא הנאתה של סוכה ומשו\"ה שני רבא בגמ' לישנא ואמר הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר כו' וגם כל הפוסקים לא הביאו לישנא דמתני' אלא כתבו קונם סוכה שאני יושב כמ\"ש הטור בר\"ס רט\"ו וגם רבינו כתב קונם ישיבת סוכה עלי כו' ושוב ראיתי להרשב\"ש בתשו' סי' א' וסימן של\"ד שכתב בהדייא דהנשבע שלא יעשה סוכה לא חשיב נשבע לבטל את המצו' משו' דעשיי' הסוכ' אינ' גמר מצו' אלא מכשירי מצו' ואין בזה משו' נלא\"ה והוקש' לו ממתני' דקתני קונם סוכ' שאני עושה ותי' דמתני' כבר פירשה רבא באומר ישיבת סוכה עלי קונ' יע\"ש וכבר עמדתי על דברי הרשב\"ש בשור' נשבע לבטל את המצוה יע\"ש.
ודע שראיתי להתוס' בפרק בתרא דנזיר דס\"ב ע\"ב עלה דאמר אביי התם הכי קאמ' למה צריך לכפותו לעבד לנזירו' ואינו צריך לכפותו לנדרי' ולא לשבו' מ\"ט דאמ' קרא להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו שכתבו בד\"ה יצא וז\"ל דאע\"ג דקרא דלהרע או להטיב בשבועה קמיירי ילפינן נדרים משבועות אבל נזירות אין להקישו לנדרים ופירש ר\"י משום דאמרינן בפ\"ק דנזירות חל ואפי' על דבר מצוה שאין הרשות בידו כגון שאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר כו' כדדרשינן לאסור יין מצוה כיין הרשו' אלמא הנזירות חל על דבר שאין הרשות בידו ולכך נמי יחול נזירות העבד כל זמן שלא ימחה האדון אבל ודאי אם מיחה לענין זה נדרוש לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו שתועיל מחאת הרב ואם אינו ענין לנדרים שהרי אינו צריך למחות תנהו עניין לנזירות עכ\"ל.
ודבריהם תמוהים לעין כל רואה דהא קימא לן דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות כמו ששנינו במתני' וכמו שפסקו כל הפוס' ואיך כתבו דנדרים ילפי משבועות דא\"כ נדרים ונזירות כי הדדי נינהו וכי הכי דצריך לכפותו לנזירות מה\"ט הול\"ל נמי דצריך לכפותו לנדרים ולולי דבריהם לא הוה קשיא מידי בההיא סוגייא דמדמי נדרים לשבועות והוא במ\"ש הרע\"ב שם בפי' המשנה וז\"ל שהוא כופה את עבדו בע\"כ לשתות יין ולהטמא למתים ובשאר נדרים שיש בהם עינוי נפש או ביטול מלאכה אין הרב צריך לכוף את העבד אלא הרי הן בטלין מאליהן מדכתיב לאסור איסר על נפשו מי שקנוייה לו נפשו יצא עבד שאין נפשו קנוייה לו וכן השבועות כולם שנשבע העבד בין שיש בהם עינוי נפש בין שאין בהן עינוי נפש אין צריך רבו לכופו שמאליהן בטלין שהרי אין לו רשות לעצמו אבל נדרים שאין בהן עינוי נפש ואין בהן ביטול מלאכה לרבו חייב העבד לקיימן ואין רבו יכול לכופו עליהן לבטלן עכ\"ל נמצא לפי דבריו יש בענין זה ג' דינים חלוקים זה מזה נדרים נזירו' ושבועו' בנזירות כדי שלא יתקיים הנזירות של העבד צריך רבו לכפותו ואם לא כפאו מיחייב העבד לקיים נזירותו בנדרים אפילו בלי כפיית רבו אין העבד מחוייב לקיים נדרו משום דמעיקרא לא חל עליו הנדר דכתיב לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנוייה לו כו' ואם אין בנדרו עינוי נפש מחוייב לקיימו ואז אפי' כפאו רבו לבטל לא מהני בשבועות אף בדברים שאין בהן עינוי נפש ואפי' בלי כפיית רבו אינו מחוייב לקיימו דלא חלה השבועה מעיקרא דכתיב להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא עבד שאין לו רשות לעצמו ע\"כ וכדברי הרע\"ב כתב רבינו בפירוש המשנה כיע\"ש ולפי שיטתם י\"ל דכי משני אביי הכי קאמר למה רבו צריך לכסותו דכתיב להרע או להטיב לא מייתי הך קרא אלא למיהב טעמא לענין שבועה אבל לענין נדרי' ל\"צ טעמא אביי דהא פי' טעמא בש\"ס מקמי הכי מדכתיב לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנוייה לו כו' אמנם לפי דברי התוס' יש לתמוה מה בין נדרי' לנזירות.
ואפשר דמ\"ש התוס' דנדרים ילפי משבועות היינו דוקא נדרים דמתסר נפשיה דומייא דשבועות כגון קונם עיני בשינה וקונם פי מלדבר דכל כה\"ג לא חייל לדבר מצוה דמתסר נפשיה הוא וכמ\"ש הרב מח\"א בה' נדרים סי' א' דהאומר קונם פי מלקרא ק\"ש וכיוצא לא חל הנדר כיון דפיו מושבע ועומד לקרות ק\"ש ואפשר דמשמע להו להתוס' דנזירות מתסר נפשיה הוא וכדמשמע ליה לרש\"י בפ\"ק דנזיר ד\"ד ולכך כתבו דנזירות אין להקיש לנדרים ואפי' לנדרים דמתסר נפשיה דשאני נזירות דגלי קרא בהו דחל עד\"מ מדכתיב מיין ושכר יזיר ועיין בחי' הרא\"ש בפ\"ק דנדרים ד\"ח ד\"ה נדר גדול כו' שכתב שיש נדרים שדינן כשבועות ועפ\"ז יתיישבו ג\"כ דברי התוס' ודוק ומדברי התוס' הללו מצינו סמוכות ג\"כ למהרימ\"ט דבח\"א סי' ג\"ן כתב דנזירות מתסר גברא הוא ולא מתסר חפצא ודחה דברי מהריב\"ל דס\"ל דמתסר חפצא הוא מההיא דפ\"ק דנזיר דאצטריך קרא דמיין ושכר יזיר לאסו' יין מצוה כיין הרשות ואם איתא דנזירות מתסר חפצא הוא למה לי קרא ת\"ל דנדרים חלין עד\"מ וכן דקדק עוד מדברי התוס' בפ\"ג דשבועות דכ\"ה ד\"ה חומר בנדרים שכתבו דנזיר אוסר עצמו על היין הוא יע\"ש ואף כי ראיות אלו יש מקום לדוחה לדחותן דאיכא למימר דלפום קושטא נזירו' מתסר חפצא הוא כנדרים והיא גופא אשמועינן דמיין ושכר דאתא לאסור יין מצוה והיא היא כונת התוס' ז\"ל במ\"ש בשבועות כיע\"ש ושאר הראיות שהביא הרב שם יש לדחות בהכי יע\"ש ולבר מן דין לההיא דפ\"ק דנזיר יש לדחות לע\"ד דמשו\"ה אצטריך קרא דמיין ושכר יזיר משום דאי לאו קרא אע\"ג דנזיר מתסר חפצא הוא כנדרים מ\"מ אצטריך קרא גביה משום דאי לאו קרא הו\"א דנזיר אינו יכול לאסור עצמו ביין מצוה מק\"ו דטומאה דהשתא טומאה שסותרת הותר מכללה אצל מת מצוה יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו אצל יין של מצוה וכדקאמר תלמו' בנזיר דמ\"ד ע\"א וקאמר דלהכי אצטריך קרא דמיין ושכר כי היכי דלא נילף מטומאה יע\"ש והיא גופא ק\"ל בדברי התוס' פ\"ג דשבועות למה לא כתבו דאי הוה כתיב נדרים לא הוה ילפינן נזיר מיניה מה\"ט ולהכי אצטריך קרא דמיין ושכר יזיר וכדקאמר תלמו' בנזיר בהדייא וצ\"ע ועיין להרב כהונת עולם בה' נדרים סי' רט\"ו דנ\"ג ע\"א ד\"ה ואיברא שהביא עוד ראיה לשיטת מהרימ\"ט מההיא דריש יבמות ד\"ד דאמרינן דגילוח מצורע דחי לנזירות ואי איסור חפצא הוא היכי דחי ליה ועיין להרב ש\"ך בס\"ס ר\"ו סק\"י ודוק.
ודע שאע\"פ שכתבנו דמדברי רבינו בפי' המשנה בנזיר מבואר דס\"ל דיש חילוק בעבד בין נדר לשבועה דנדרים שיש בהם עינוי נפש לא חל על העבד כלל ואפי' לא כפאו רבו אבל בדברים שאין ע\"נ חל עליו ולא מצינו לכפותו משא\"כ בשבועה דאפילו בדברים שאין בהן ע\"נ לא חל עליו שבועה ואפי' לא כפאו רבו הנה בחיבורו לא מצאתי שגילה דעתו גבי שבועה ובפ\"ב מה' נזירות ה' י\"ז וי\"ח ביאר הדין שיש בין נזירות לנדרים אבל בשבועה לא ביאר לנו אם דינו כנדרים או כנזירות או אם חלוק משתיהם דאף בדברים שאין בהן ע\"נ אין צריך רבו לכופו דממילא שרי ולא ידעתי אם חזר בו ממ\"ש בפירוש המשנה וס\"ל דנדרים ושבועות כי הדדי נינהו ומשום הכי סתם דבריו גבי שבועות שסמך עצמו למ\"ש בנדרים ואם הדבר כן הנה דעתו בזה דלא כהתוס' ודלא כהרע\"ב דלפי מ\"ש בחיבורו אף בשבועות יש חילוק בין דברים שיש בהן ע\"נ לדברים שאין בהן ע\"נ וצ\"ע ליישב השמועה לדעתו וכעת צ\"ת והנה מדברי רבינו בדין זה לא שמענו אלא דנדרים חלין לבטל מ\"ע כסוכה ולולב ותפילין אמנם אכתי לא שמענו אי נדרים חיילי נמי על קיום מצות לא תעשה כגון שנדר ואסר על עצמו אכילת נבילה או שאר איסורי מאכלות או יוה\"כ ועבר ואכל אי מחייב נמי משום בל יחל דכיון דנדרים חיילי עד\"מ לבטל נראה דכ\"ש דחיילי לקיים או דילמא לקיים לא חיילי מטעמא דאין אחע\"א ומדברי רש\"י בפ\"ג דשבועות ד\"ך ע\"ב עלה דאמרינן התם מהו דתימה כיון דכי לא נדר אסור כי נדר לא חייל עליה איסור נדר קמ\"ל כו' שכתב דלא גרסי' קמ\"ל כיון דמדרבנן הוא כו' דהא א\"נ מדאורייתא הוא דאמרי' לקמן דנדרים חלים עד\"מ כדבר הרשות עכ\"ל מבואר דס\"ל דכי היכי דנדרים חלים עד\"מ לבטל חלים נמי לקיים גם התוס' שם ד\"ה דכי לא נדר בתחילת דבריהם הודו למ\"ש רש\"י דנדרים חלים על קיום מ\"ע אע\"פ שקיימו הגי' שדחה רש\"י ז\"ל יע\"ש גם הרמב\"ן בס' המלחמות ובפי' התורה בפ' מטות והר\"ן בפי' ההלכות שם דש\"י ע\"ב הביא דבריו של הרמב\"ן דס\"ל דנדרים חלין על קיום מ\"ע גם הרא\"ש ז\"ל שם בפ\"ג דשבועות כתב וז\"ל קמ\"ל כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור דאורייתא וכ\"כ בספרים ורש\"י לא גריס ליה דס\"ל דאי נמי דאורייתא הוו הא אמרי' לקמן דנדרים חלין עד\"מ ונראה דגרסי' ליה שפיר דנהי דנדרים חלין עד\"מ מיהו כי מתפיס במעיקרא מתפיס ולא מקרי דבר הנדור אבל אי מעיקרא לא הוה ביה אלא איסור דרבנן מקרי שפיר דבר הנדור עכ\"ל.
והרב מח\"א בה' נדרים סי' יו\"ד תמה הרבה על דברי הרא\"ש הללו מאותה סוגייא דפ\"ק דנדרים די\"א דמספ\"ל לתלמודא במתפיס בבשר זבחי שלמי' לאחר זריקת דמי' אי במעיקרא קמתפיס ואסיר או בדהשתא קמתפיס ושרי ומייתי עלה ההיא דהאומר כנותר וכבכור ודחי להו דנותר מיירי בנותר של עולה דהשתא נמי אסור וקמ\"ל דלאו באיסור נותר קמתפיס אלא בעיקר הקרבן וכן בכור נמי מוקי לה כמ\"ד מצוה להקדישו וקמ\"ל דאקרי דבר הנדור ומוכח מהתם דכל ששני האיסורים עומדים בשעת ההתפסה באיסור נדר קמתפיס ולא באיסור דעלמא דהוה ביה מעיקרא נמי קודם הנדר יע\"ש ולע\"ד אפשר לומר לדעת הרא\"ש דהתם שאני דאיסור הנדר ואיסורא דהוה מעיקרא שניהן שוין דאיסור נותר דעולה ואיסורא דבכור דמעיקרא ואיסורא דהשתא דמקדיש להו שוין הם דאסירי לכ\"ע הילכך איכא למימר דבנדריה קמתפיס טפי כי היכי דלא ליהוי מוציא דבריו לבטלה וליתסר אבל הכא בנדון הרא\"ש דאיסור נדרו לא אסיר אלא לדידיה דקביל עליה איסורא שלא לאכול ביום זה אי איסורא דהוה ביה מעיקרא דצום גדליה הוה אסיר מדאורייתא כיון דחמיר איסוריה דאסור לכ\"ע ונדריה דקביל לא אסיר אלא לדידיה הוה מסתבר טפי למימר דבאיסורא דמעיקרא דחמיר קא מתפיס ולא בדהשתא דלא אסיר אלא לדידיה ואע\"ג דכי מתפיס במעיקרא אדרבא לא אסיר כלל דהוה ליה מתפיס בדבר האיסור מיהו לאו כולי עלמא דינא גמירי ואיהו טעי בדעתיה דמהני התפסה בדבר האיסור ואזיל בתר איסורא דחמיר והכי מסתבר לן למימר טפי מדאזיל בתר התפסה ולא קבי' איסורא עליה בלי התפסה דמוכח מינה דבעי למיסר עצמו באיסורא דחמיר ולהכי קמתפיס הילכך אי איסורא דמעיקרא דאורייתא הוא הוה אמרינן דבמעיקרא קמתפיס קמ\"ל דמדרבנן הוא וכיון דס\"ס קיל איסוריה אע\"ג דאסיר לכ\"ע משא\"כ בנדר מ\"מ כיון דנדר הוי דאורייתא וצום גדליה דרבנן טפי אית לן למימר דבנדרו קמתפיס דאסור מדאורייתא כנלע\"ד כונת הרא\"ש וכעין זה ראיתי שכתב הרב כהונת עולם בסימן רט\"ו דנ\"ג ע\"ג יע\"ש.
וראיתי לו ז\"ל עמד מתמיה על מ\"ש מרן ב\"י בסימן ר\"ד שדעת הרא\"ש לפסוק בבעיא דרמי בר חמא דפ\"ק דנדרים כמ\"ד דבמעיקרא קמתפיס והכריח כן ממ\"ש הכא הרא\"ש בשבועות דאע\"ג דנדרים חלים עד\"מ כי מתפיס במעיקרו קא מתפיס ולא מיקרי דבר הנדור ותמה עליו דאם יש מקום לפסוק התם דבמעיק' קא מתפיס אינו אלא מטעם ספקא דאורייתא לחומרא ואיך יוליד הרא\"ש ז\"ל מזה להקל כאן דהוי מתפיס בדבר האסור דמעיקרא ושרי ותו דהרמב\"ן יוכיח שפירש הר\"ן בפ\"ג דשבועות בשמו לקיים הגירסא וכתב כדברי הרא\"ש אף שהוא פוסק בההיא בעיא דפ\"ק דנדרים דבדהשת' קא מתפיס כמ\"ש הר\"ן שם יע\"ש באורך. ולע\"ד דעת מרן מבואר דמשמע ליה מדכתב הרא\"ש הכא בשבועות סתמא דהמתפיס בעיקרו קא מתפיס ולא בירר שיחותיו דה\"ט משום דשני האיסורים עומדים יחד וגם באותה בעיא דרמי בר חמא לא ביאר דעתו לענין הלכה כמו שביארו הרמב\"ן דקי\"ל דבהשתא קא מתפיס משמע דאע\"ג דליכא ב' האיסו' יחד וכההיא דפ\"ק דנדרים סבירא ליה דבמעיקרו קמתפיס בין לקולא בין לחומרא ונראה שהכריחו לזה למרן עוד משום דכי אייתי הרא\"ש שם בשבועות וברפ\"ב דנדרים ההיא דאמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום לא אמר ואילך דמדברי רש\"י בפ\"ק דנדרים מבואר דלפי הס\"ד דהוה בעי הש\"ס למפשט מהך דשמואל דבמעיקרו קא מתפיס לא הוה גרסינן אלא ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ודלא כהרב כהונת עולם שכתב דהוה גרסינן והוא שנדור ובא באותו היום שזו היתה גי' הר\"ן ולא גי' רש\"י כמבואר שם וכיון דהרא\"ש מייתי הך דשמואל בלא ואילך ש\"מ דאפשי' בעיין דבמעיקרו קא מתפיס לא שנא לקולא ולא שנא לחומ' והיינו דאמרינן הכא בשבועות מהו דתימא וכו' קמ\"ל כיון דמדרבנן הוא וכו' דאי לאו דמדרבנן הוא הוה אמינא דבמעיקרו מתפיס ואפי' לקולא בין כששני האיסורים עומדי' יחד בעת ההתפסה כהך דשמואל בין כשהנדר לבד לפניו והראשון חלף הלך כההיא דבשר זבח שלמים לאחר זריקת דמים וכדפשיט הש\"ס התם ממימרא דשמואל לפום מאי דגריס מעיקרא והוא שנדור ובא מאותו היום ודוק ואיך שיהיה הנה דעת רש\"י והתוספות ז\"ל בתירוצם הראשון והרמב\"ן ורבינו האיי שכתב הר\"ן בפירוש הלכות והר\"י ן' מיגאש והרא\"ש והטור בסימן רט\"ו כלהו ס\"ל דנדרים חיילי על קיום מצות ל\"ת.
ואולם התוספות שם לפי מ\"ש בתירוצם השני מבואר דס\"ל שאין נדרים חלים לקיום מצות ל\"ת וזה דעת הרז\"ה בספר המאור הביא דבריו הר\"ן שם דש\"י ע\"ב וכ\"כ הרא\"ש בפירושו לנדרים ד\"ח ע\"א ד\"ה והלא כו' והוא נסת'ר מחמת'ו ממ\"ש בשבועות וזה נראה דעת הרשב\"א והשואל בתשו' סימן תרט\"ו יע\"ש וזה נראה דעת מהר\"י ן' מיגאש בשיטתו והרשב\"א בחי' שם בשבועות ויש להסתפק לשיטת הראשונים דס\"ל דנדרים לא חיילי על קיום מצו' ל\"ת אי ס\"ל דנדר חל על השבו' דאפש' דדוקא על קיום מצות דאורייתא דחמירא דאסיר לכ\"ע מגזרת רחמנא כנבילה וכיוצא לא חייל הנדר דהו\"ל נדר איסור קל לגבי מצוה דאורייתא ואין איסור קל חל על איסור חמור אבל לגבי שבועות עצמו דאיסור הבא מעצמו הוא ולא אסיר אלא לדידיה אפשר דס\"ל דנדר חייל עליה דלגבי איסור שבועה חשיב איסור נדר איסור מוסיף דחל על החפץ ואפי' לבט' את המצוה וכמ\"ש הר\"ן בפי' לנדרים דח\"י ע\"א ד\"ה ולענין הלכה יע\"ש. ושוב ראיתי להרשב\"א בתשו' סימן תרט\"ו דבתחילת תשובתו כתב בפשיטות דאין נדר חל על קיום מצות לא תעשה וכתב שזה מקובל ומוס' בידינו ובסוף התשובה הכריח מדברי הירושלמי דנדר חל על השבועה משום דנדר מתסר חפצא הוא אבל אין נדר חל על נדר כו' כיע\"ש וכדבריו כתב הר\"ן שם דח\"י ע\"א וזה מבואר דאפי' למ\"ד דאין נדר חל על קיום מצות לא תעשה חל הוא על השבועה וליכא למימר דבסוף התשובה חזר ממ\"ש בתחילת התשובה וכמו שנסתפק בזה הרב כהונת עולם דנ\"ג ע\"ג דא\"כ הרשב\"א ז\"ל נסתר מחמתו מאותה תשובה שהביא מרן ב\"י בסימן רט\"ו וממ\"ש בחידו' לשבועות ובחי' לנדרים ד\"ח גבי ההיא דאשנה פרק זה כמו שהביא דבריו הרב הנז' ועיין עוד להרב הנז' שם שכת' דהר\"ן סובר דבנדר לקיים מצות לא תעשה חל הנדר כי היכי דס\"ל דנדר חל על קיום מ\"ע כמ\"ש הר\"ן בד\"ח גבי ההיא דאשנה פרק זה יע\"ש. ואני בעוניי לא כן אדמה דדוקא על קיום מ\"ע ס\"ל דחל משום טעמא דבפיך זו צדקה ומיהו לא חל עליו נדר גמור לעבור עליו בבל יחל וכמ\"ש הוא בסימן רי\"ג דנ\"א ע\"ד משום דלא שייך נדר במצות עשה ומ\"ש בדף ח\"י ד\"ה ולענין הלכה דנדר חל על שבועה דוקא לגבי שבועה דאיסור הבא מעצמו הוא דכת' דחל אבל לגבי לא תעשה שבתורה פשיטא דקאי בשיטת הרשב\"א דלא חל דנדר חשיב איסור קל לגבי לא תעשה שבתורה וכמו שנראה מדבריו בשבועות כמ\"ש הרב הנז' שם ודלא כהש\"ך בס\"ק י\"ב שדעת הר\"ן כדעת הטור יע\"ש.
ובכן מה שתמה הרב הנז' שם על מרן ז\"ל בשלחנו הטהור שהסכים לסברת האומרים שאין נדר חל על מצות לא תעשה דלמה נטה דעתו להקל דאע\"ג דהרז\"ה והרשב\"א ומקצת רבותיו והשואל ס\"ל הכי הא איכא כנגדם רש\"י ורבינו האיי והרמב\"ן והרא\"ש והטור ודעת אחרים שכתב הר\"ן וגם הר\"ן בנדרים ובשיטתו לשבועות ורי\"ו ס\"ל דחל וא\"כ פשו להו והוי להחמיר בשל תורה עכ\"ל לפי מ\"ש סמי מכאן הר\"ן דלא אשכחן ליה בנדרים דס\"ל דחל על מצות ל\"ת זולת לענין שבועה דאיסור הבא מעצמו הוא דס\"ל דחל ונמצא דהרז\"ה והרשב\"א ומקצת רבותיו והשואל והר\"ן וגם ר\"י ן' מיגאש בשיטה אחת הן וזה נ\"ל ג\"כ דעת רבי' שהרי כשהביא בפרקין הל' ב' מתניתין דנדר חל על נדר כתב דהיינו באומר הרי עלי קרבן אם אכלתי ככר זו וחזר ואמר הרי עלי קרבן כו' חייב על כל אחת ואחת ומדלא נקט לה באומר קונם ככר זה עלי ככר זה שני פעמים משמע דלא מחייב אלא אחת כמ\"ש הרב לח\"מ שם יע\"ש וא\"כ נראה ודאי דה\"ה בנודר לקיים מצות לא תעשה דלא חל מה\"ט דאין אחע\"א דמאן דס\"ל דחל עיקר ראייתו היא מהא דנדר חל על נדר דס\"ל דהאומ' קונם עלי ככר זה שתי פעמים חל עליו וכיון דרבי' ס\"ל דכל כה\"ג לא חל משום טעמא דאין אחע\"א כ\"ש דלא חל הנדר על קיום מצות לא תעשה וכיון דרבינו בשיטה זו ג\"כ קאי פשו להו האומרים דאין נדר חל על מצות לא תעשה ועוד שדרכו של מרן לילך אחר עקבות רבינו ז\"ל בשולחנו הטהור כנודע ומה\"ט נמי נ\"ל שפסק מרן דאין נדר חל על השבועה משום דמשמע ליה שלדעת רבינו אין חילוק מדלא הביא דברי הירושלמי והיא היא סברת הרשב\"א באותה תשובה שהביא מרן ודוק.
ולענין נדר לבט' מצות לא תעשה הנה הרז\"ה ז\"ל בפ\"ג דשבועות כתב וז\"ל אבל במצות ל\"ת אין הנדר חל עליו כלל בביטולו אף לא בקיומו והרמב\"ן שם בספר המלחמות כתב עליו דעל ביטול מצות לא תעשה שהוא בשב ואל תעשה חל כמו ההיא דהנאת תשמישך עלי דאיכא ל\"ת דעונתה לא יגרע וכן ההיא דאמר רבא בפ\"ק דנזיר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חייל על שבועה הרי דנדר חל בביטול ל\"ת בשב ואל תעשה אבל לעבור על מצות לא תעשה בדבר שהוא עושה מעשה אין שום דבר חל עליו שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו בנדר ולא בדבר האסור לו מסיני ע\"כ ודברי הרמב\"ן הללו הן הן דברי הרשב\"א בתשו' שהביא מרן בסימן רט\"ו ואין ביניהן כמלא נימא כיע\"ש ותמהני טובא על הרב כהונת עולם שכתב בדנ\"ד ע\"א וז\"ל ובנדר לבט' מצות ל\"ת דס\"ל להרשב\"א לפנינו דלא חל גם הרז\"ה כ\"כ ולא מצאתי חולק בזה זולתי להרמב\"ן במלחמתו שם ומעתה צדק הרב פ\"מ בח\"א סימן ה' ואולי אם היה רואה להרמב\"ן היה מחמיר כיון דהוי ספק תורה ובספר גו\"ר חי\"ד כלל ב' סימן ה' כתב דרש\"י והטור חולקים על הרשב\"א ואחרי המחילה לא אמרו אלא לקיים מל\"ת לא לבט' כנדון דידיה כו' יע\"ש ולא ידענא מאי קאמר שדברי הרמב\"ן והרשב\"א שפה אחת ודברים אחדים הם בענין נדר לבט' מצות ל\"ת ואין ביניהן אלא נדר וחזר ונדר שהוא לקיים מצות ל\"ת שלדעת הרשב\"א לא חל ולדעת הרמב\"ן חל כמבואר בדבריו שם אבל לענין לבט' מצות לא תעשה שניהן שוין בדבר דאם בשב ואל תעשה חל ואם הוא לבט' בקום עשה לא חל גם מה שתמה על הרב גו\"ר ששם מחלוקת בין הרשב\"א לרש\"י והטור לע\"ד גם בזה לא כיוין יפה דודאי כיון דלרש\"י והטור ס\"ל דנדר חל על קיום מצות לא תעשה מכ\"ש דלדידהו חל על ביטולו דהא אפילו דנדר חל לבט' מצות עשה איכא מאן דס\"ל דלא חל על קיומו משום טעמא דאין אחע\"א וזו היא שיטת הרז\"ה ודעימיה שמע מינה דטפי מסתבר להו למימר דחל הנדר על ביטול המצוה מבקיומה וכיון שכן לדעת רש\"י והטור דאשכחן דס\"ל דנדר חל על קיום ל\"ת פשיטא ודאי דס\"ל דחל על ביטו' ופשוט.
ובמ\"ש הרמב\"ן דהנודר לבט' מצות לא תעשה בקום עשה אין הנדר חל עליו משו' שאין מאכילין לו דבר האסור לו מסיני כו' לא ביאר לנו הרב איך יתכן דבר זה שיהיה נודר לעשות מעשה בידים והרי כתב הר\"ן בפ\"ק דנדרים ד\"ח ע\"א ד\"ה והלא מושבע ועומד דנדר כיון שהוא מיתסר חפצא אנפשיה ליתיה לעולם באעשה יע\"ש וכן כתב הטור בסימן ר\"ו גבי נודר שאוכל עמך וכן כתב הרמב\"ן גופיה בפירוש התורה בפרשת מטות ד\"ה לנדור נדר וז\"ל דכיון דנדרים מיתסר חפצא עליה לפיכך אינן חלים על דבר שאין בו ממש כו' וכיון שהדבר כן נר' הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עלי שאוכל היום או שאוכל ככר זה אינו נדר שאין הנדר חל על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום עשה כלל ואל תשיבני מנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמים שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו כמסירתו להדיו' אלא שהוא נוהג בנדרי ההקדש מפני שיש בהם חפץ נאסר להדיוט ונתפס לגבוה לכשיפריש ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו אבל בנדרי ביטוי אין לנו לפי שאין שם חפץ כלל לא בתחילה ולא בסוף עכ\"ל איברא כי מדבריו ז\"ל בספר המצות במצות עשה סימן צ\"ד נראה הפך זה שכתב שם וז\"ל וההפרש עוד בין נדרי גבוה לנדרי ביטוי שאלו הנאמרים בעשה הזה מוצא שפתיך תשמור ועשית איננו צריך להזכיר בו הנדר אלא שיאמר בהמה זו קרבן או כלי זה יהיה לבדק הבית או צדקה לעניים ובזה בלבד הוא מחוייב לקיים מה שיוציא מפיו בעשה ולא תעשה אבל בדבר הרשות צריך שיזכיר נדר או דבר המורה עליו כגון מה שחכמים קורין אותו ידות הנדרים או הכנויים אבל אמר לא אוכל ככר זה או אלך למקום פ' או אתן מנה לפ' עשיר איננו מתחייב בזה כלל עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו שאם אמר נדר עלי שאלך למקום פ' או שאתן לפ' עשיר מנה חייב לילך וליתן לאותו פלוני עשיר מפני שהזכיר נדר וזה היפך מ\"ש בפירוש התורה שלא הוזכרו נדרים בגמרא בק\"ע כלל וליכא למימ' דהכא בספר המלחמות ובס' המצות מיירי בנודר על תנאי שאוסר פירות או ככר זה על עצמו אם לא יאכל נבלה וכיוצא או אם לא אלך למקום פ' או אם לא אתן לפ' עשיר מנה ומש\"ה כתב במלחמות דכל כה\"ג לא חל הנדר כיון דכונתו לבט' המצוה בקום עשה דהא ודאי ליתא שזה לא מקרי נדר לבט' דבר מצוה כדי שלא יחול הנדר דכל כה\"ג אומרים לו שיקיים המצוה ויאסר בפירות כמ\"ש הראנ\"ח בתשו' בח\"ב סימן נ\"ח נ\"ט וע\"ד ומהרימ\"ט חי\"ד סימן ך' והרב פ\"מ ח\"א סימן ל\"ה וכן נראה מבואר מתשובת הרשב\"א סימן תרמ\"א הביאה מרן ב\"י בסס\"י רל\"ח וכמ\"ש בשורש נשבע לבט' המצוה ד\"ה כתב יע\"ש וצ\"ע.
ולענין נדר לקיים מצות עשה אם הוא בקום עשה כבר כתבנו דנדר לא מצינו באעשה וראיתי להרב כהונת עולם בדנ\"ד ע\"א וז\"ל ומיהו בנדר לקיים מצות עשה דסובר הרשב\"א דחל לא מצינו חולק אלא הרא\"ש בפירושיו פ\"ק דנדרים בההיא דאשכים ואשנה פרק זה לחד תירוצא והא אמרינן לעיל דהדר ביה בפסקיו וכ\"כ בסימן רי\"ג דכולהו אית להו בכגון ההיא דאשכים ואשנה דחל הנדר מקרא דבפיך זו צדקה והיינו נדר לקיים מ\"ע דנקט הרשב\"א לפנינו ומה שהוסיף שיש לא תעשה בביטולה דהיינו מהנאת תשמישך עלי הוא כדברי הרמב\"ן במלחמותיו דאיכא עשה דפ\"ו ולא תעשה דעונתה לא יגרע עכ\"ל. וכל דבריו בזה אינן אלא דברי תימא דמ\"ש בשם הרשב\"א לא ידעתי היכן מצא להרשב\"א בתשו' זו שהביא מרן שכתב דבנדר לקיים מ\"ע חל הנדר שדברי תשובה זו לא איירו אלא בנדר לבט' מ\"ע וכמבואר מדברי מרן שכתב ולענין נדרים חלים עד\"מ כתב הרשב\"א בתשו' דוקא במ\"ע כו' כלומר דעיקר דבר זה דנדרים חלים עד\"מ לבט' כמו ששנינו במתני' ליתיה אלא במ\"ע וע\"ז כתב דלאו דוקא במ\"ע כסוכה ולולב ותפילין אלא ה\"ה היכא שבא לבטל דבר מצוה שיש בה עשה ולא תעשה כגון נשבע שאוכ' היום וחזר ואסר אכילתו דבנדרו זה קא עבר על שבועתו שיש בה עשה דמוצא שפתיך תשמור ולא תעשה דבל יחל וכן מצות צדקה לעני ועיין למרן ב\"י בס\"סי רכ\"ז ולהרב תוי\"ט אבל במצות לא תעשה דמבטל ליה בקום עשה כלאו דאכילת נבלה וכיוצא אין הנדר חל עליו לא לקיים ולא לבטל דלקיים לא חל משום דאין אחע\"א ולבטל לא חל משום דלא שייך ואפי' הוה שייך אין הנדר חל עליו משום שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו מסיני והן הן דברי הרמב\"ן במלחמות כמ\"ש לעיל וכתב עוד דמה\"ט לא חל באיסור הבא מעצמו כשבא לקיים מה שאסר כבר שאלו עובר עליו בקום עשה כגון שנשבע שלא יאכל ושלא ישתה היום דלעבור בבל יחל צריך לעבור בקום עשה כל כה\"ג לא חל הנדר לקיים שאין אחע\"א ולא לבטל מטעמא דאמרן לעיל אי משום דלא שייך ואפילו היה שייך אין נדר חל לבט' לא תעשה בקום עשה וכתב עוד דמקצת רבותיו סוברים דנדר חל על נדר ואין כאן משום אין אחע\"א וכן נדר חל על השבועה לקיים מהטעם שכתב הרמב\"ן בספר המלחמות דבאיסור הבא מעצמו אחע\"א מגזרת הכתוב אבל שבועה על נדר לא חל אפילו לקיים ולזה דחה דבריהם דודאי אין נדר חל על נדר מהטעם שכתב בתשו' המודפסות בסימן תרט\"ו דליכא איסור מוסיף וכמ\"ש הר\"ן בדח\"י ע\"א וכתב עוד ומ\"מ מה שאמרת אמת שהנדר חל על מי שנשבע שישן או שישתה ואחר כך אמר קונם עיני ואעפ\"י שיש בביטול שבועתו לא תעשה דלא יחל דברו כלומר דכיון דהביטול הוא בשב ואל תעשה חל הנדר והן הן הדברי' שכתב בתחילת דבריו דנדרים חלים עד\"מ אפי' בא לבטל עשה ולא תעשה ומשום דהוי בשב ואל תעשה ועל זה הביא ראיה מההיא דהנאת תשמישך עלי דאסור אע\"ג דאיכא לא תעשה דעונתה לא יגרע כיון שביטול הלאו הוא בשב ואל תעשה חל הנדר עליו ולפ\"ז ה\"ה אם נשבע שיאכל היום ואח\"כ נדר דחל מה\"ט וכ\"כ הרב ט\"ז בסי' רט\"ו סק\"ו.
הנה הבאתי כל דברי הרשב\"א וביארתים לע\"ד ולא מצאתי זה שכתב הרב הנז' דס\"ל להרשב\"א דנדר לקיים מ\"ע נדר חל עליו שזה שכתב שנדר חל על השבועה היינו לבט' השבועה ומשום דעשה דשבועה הוא מתקיים בשב ואל תעשה וכל כה\"ג אפשר דאף הרא\"ש ז\"ל מודה דנדר חל עליו לבטל ומ\"ש בפי' לנדרים היינו שאין נדר חל על קיום מ\"ע כי ההיא דאשכים ואשנה שהעשה אינו מתקיים אלא בקום עשה דהיינו בקריאתו וכשנדר לקיים לא חל עליו שהרי הוא מושבע ועומד ועוד דלא מצינו נדר באעשה סוף דבר לא מצאתי שום פוסק שיאמר דנדר גמור חל על מצות עשה שקיומה הוא בק\"ע ועיין בדברי הרב כהונת עולם בסי' רי\"ג דנ\"א ע\"ד ד\"ה שם יע\"ש.
ומ\"ש עוד הרב כ\"ע וז\"ל ומה שהוסיף דיש לא תעשה בביטולה דהיינו בהנאת תשמישך הוא כדברי הרמב\"ן במלחמותיו דאיכא עשה דפ\"ו ולא תעשה דעונתה לא יגרע וכו' לא ידענא מאי קאמר דבהנאת תשמישך ליכא עשה דפריה ורביה כמ\"ש הרשב\"א בחי' לנדרים שהקשה בההיא דהנאת תשמישך דכיון דאיכא עשה דפריה הרי מצות לאו ליהנות ניתנו ותירץ שאין כאן ביטול דעשה דפריה ורביה שהרי יכול לקיים מצוה זו באשה אחרת יע\"ש וגם הרמב\"ן במלחמות לא ראיתי שכתב כן אלא דבריו שם הוא דכל שהל\"ת הוא עובר בשב ואל תעשה נדר חל עליו כיע\"ש וצ\"ע ואת זה ראיתי למרן החבי\"ב בס\"סי רט\"ו שכתב בשם מהרע\"י שכתב וז\"ל ומ\"ש הרשב\"א דהנשבע שישן כו' נראה דהכי פירושו דמי שנשבע שישן ואח\"ך נדר שלא לישן שנדר חל אע\"ג דאיכא לא תעשה משום דהוי כמצות עשה שיש בה לא תעשה דקי\"ל שהנדר חל עכ\"ל וכונתו נראה כמ\"ש שכל שהלא תעשה עובר עליו בשב ואל תעשה הנדר חל עליו ואפילו איכא עשה בהדי לא תעשה דומייא דמצות צדקה ודוק." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אין פותחין בנולד מי \n שנדר ונולד לו דבר כו'. הכי איתא בגמ' ר\"פ ר\"א ועוד אמר ר\"א פותחין בנולד כו' ופריך בגמ' מ\"ט דר\"א אמר ר\"ח דאמר קרא כי מתו כל האנשים והא מיתה דנולד הוא מכאן שפותחין בנולד ורבנן מ\"ט קסברי הנהו מי מייתי והא אמר ר\"י משום רשב\"י כל מקום שנאמר נצים נצבים אינן אלא דתן ואבירם אלא אמר ר\"ל שירדו מנכסיהם ופי' הרא\"ש דעניו' שכיח כו' ע\"כ.
ושמעתי מפי מורי הרב מר יאודה זלה\"ה שהק' מההיא דאמרינן בנדרי' דכ\"ז גבי ההיא דאתפיס זכוותיה בבי דינא אתניס ולא אתא אמר ר\"ה בטלן זכוותיה ורבא אמר אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה ופרכינן עליה דרבא מההיא דאמרי' אי לא אתינן מכאן ועד תלתין יום ליהוי גיטא אתא ופסקי' מברא ואמר שמואל לא שמיה מתייא ואמאי והא מתנס אניס ודחינן דילמ' אונסא דמגליא שאני ופי' הר\"ן והרא\"ש כיון דשכיח האונס הו\"ל לאתנויי ומדלא התנה גמר ואמר בכל ענין יע\"ש והשתא ק' דהיאך פתח לו פתח למרע\"ה במה שירדו מנכסיהם אדרבא כיון דשכיח אבעי ליה לאתנויי ומדלא התנה גמר ואמר בכל ענין יע\"ש ונלע\"ד דהא דאמרינן דבאונ' דשכיח אבעי ליה לאתנויי בהדייא וכל שלא התנה אמרי' דסתמא נדר בכל ענין היינו דוקא בנודר לחבירו על שום דבר ובענין גיטין כההיא דפסקיה מברא דאמדינן דעתיה אם איתא דאדעתא דהכי לא נדר אבעי ליה לאתנויי בהדייא כיון שחבירו המדירו דעתו על כל ענין אבל בנודר בינו לבין עצמו ודאי דמהימן הוא לומר אדעתא דהכי לא נדרי דמי הכריחו לנדור וכיון שהוא נדר מעצמו הוא נאמן על עצמו לומר אדעתא דהכי לא נדרי ולכן פותחין במילתא דשכיח בנדר שנדר מעצמו וההיא דיתרו שהדירו למשה ואמרי' משום דעניות שכיח פתח לו הקב\"ה למשה בכי מתו כל האנשים אע\"ג דהתם לא נדר מעצמו כבר כתב הרא\"ש שם דעיקר הנדר לא היה בשביל יתרו אלא דעיקר נדרו משום דבלאו הכי לא היה רשאי לשוב למצרים משה היה מפני אותן האנשים יע\"ש וכנראה מדבריו דמשה גילה דעתו שמפני שלא היה רשאי לשוב למצרים נדר לו לשבת עמו. והשתא משו\"ה פתח לו פתח זה דשכיח כיון דנדר זה חשיב כאלו נדר מעצמו שהרי אלו היה רשאי לשוב לא היה נודר כנלע\"ד.
והנה עלה דאמר ר\"ל שירדו מנכסיהם כתב הר\"ן בפ\"ק דנדרים ד\"ו ע\"ב דליכא למימר שהיו מצורעין שהרי היו בקרב המחנה וליכא למימר שנתרפאו במ\"ת שהרי חזרו למומן בעגל יע\"ש והקשה מרן מלכא מהרח\"א זלה\"ה בס' ישרש יעקב בריש פ\"ק דנדרים ובפ\"ק דברכות ד\"ג ע\"ש הרב מר זקנו דמה הוכחה היא זו שהיו בקרב המחנה ש\"מ שלא היו מצורעין והלא משנה ערוכה שנינו בנגעים אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם מ\"ת ובת\"כ יליף לה מדכתיב כי יהיה טמא מהדיבור ואילך וכיון שכן משו\"ה היו בקרב המחנה כיון שהיו מצורעין קודם מ\"ת והניחה בצ\"ע ושמעתי מפי מו\"ה בעל מחנה יאודה שהיה מיישב דברי הר\"ן הללו בהקדים ליישב דברי תוס' בפ' חזקת דח\"ן ד\"ה הוה מציין מערתא וז\"ל וא\"ת והא אין קברי גויים מטמאין באהל משום דאינן קרויים אדם ואפי' רבנן דאמרי מטמאין מ\"מ בקבר שלפני הדיבור לא מרבינן ליה בנזיר אלא בנגיעה מקרא דהנוגע במת או בעצם אדם או בקבר ודריש בקבר לרבות קבר שלפני הדיבור וי\"ל דאברהם נקרא אדם כדכתיב האדם הגדול וכן אדם הראשון עכ\"ל ודבריהם קשים לכאורה דמדהקשו בתחילה אף לרבנן דלא דרשי קרא דאדם כי ימות באהל למעט א\"ה מ\"מ בקבר שלפני הדיבור אזלי ומודו דאינו מטמא אלא בנגיעה דפשיטא להו דההיא דרשא דאו בקבר מצי אתי נמי כוותייהו דאף לדידהו דמקרו א\"ה אדם ומטמאו באהל אכתי קודם הדיבור איין מטמאין אלא בנגיעה וא\"כ מה מקום יש לתשו' שאמרו דאברהם נקרא אדם ואכתי קושייתם לא מתרצא בהכי כיון שהיה קודם הדיבור אמנם הוא היה אומר שהתוספו' ז\"ל סוברים דרבנן דר\"ש דס\"ל דקברי גוים מטמאין באהל וס\"ל דאף א\"ה בכלל אדם מכל מקום קודם הדיבור לא מטמו משום דקרא כתיב כי ימות שמשמע להבא כלומר לאחר הציווי ואילך ולא קודם מתן תורה אמנם ר\"ש דאמר שאין א\"הע קרויים אדם ומה\"ט לא מטמו באהל בודאי דלא דריש כי ימות להבא שהרי לדידיה בלא\"ה ממעטו מקרא דאדם ומעיקרא ק\"ל דכיון דבין למר ובין למר אין מטמאין באהל למר ממילת אדם ולמר ממילת כי ימות דמשמע להבא ואמאי הוה מציין רבי בנאה מערתא דאדם הראשון ואברהם אבינו ע\"ה דהוו בכלל בני נח וע\"ז תירצו דאברהם נקרא אדם כלומר ור' בנאה אתי כר\"ש דלא דריש כי ימות להבא אלא מילת אדם דמיניה מיעטו בני נח וכיון דאברהם נקרא אדם איהו נמי בכלל ובכן על פי האמור דר\"ש לא דריש כי ימות מהדיבור ואילך ה\"נ לא דריש קרא דכי יהיה טמא לנפש מהדיבור ואילך ולדידיה ה\"נ דבהרות דקודם מ\"ת מטמאות ודברי הר\"ן שם בפ\"ק דנדרים הם אליבא דר\"ש דאיהו הוא דדריש בפ\"ט דנדרים דס\"ד דכל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם ומש\"ה דרש ר\"ל אליביה דהאי כי מתו כל האנשים לאו מיתה הוא אלא שירדו מנכסיהם והשתא שפיר כתב הר\"ן אליביה דר\"ש דליכא למימר מצורעים דאם כן מאי בקרב המחנה א\"ד ז\"ל." + ], + [ + "שורש נדר שהותר מקצתו הות\"כ כל \n שנדר הותר מקצתו הותר כולו. הנה בירושלמי פרק אין עומדין הקשו היכן הותר נדרו של טל של אליהו ואמרו אמר רב תנחומא סברי לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו יע\"ש והרב פרשת דרכים דמ\"ז ע\"א ד\"ה אך הקשה דלא שייך כלל בשבועתו של אליהו דין זה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו משום דלא נאמר דין זה אלא בביטול הנדר ע\"י פתח או ע\"י חרטה אליבא דמ\"ד שנעקר הנדר מעיקרו ואמרינן נדר שהו\"מ הותר כולו אבל הכא גבי אליהו לא נעקר הנדר אלא נתקיי' תנאו שנשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברו וכשנתן רשות על המטר לא עקר שבועתו כי אם קיים תנאו ואם כן נתבטלה שבועה דטל דאטו מי שנשבע שלא יאכל בשר ולא ישתה יין כי אם ברשות פ' ונתן לו רשות על א' מהן היתכן שנאמר שהותר בשניהם מטעם נדר שהות\"מ זה לא יתכן עכ\"ל יע\"ש.
ולע\"ד ל\"ק כלל שהרי כתב הטור בי\"ד סימן רל\"א שאין הנדר ניתר אלא על פי חכם מומחה או ג' הדיוטות שאפילו אם פירש והתנה בשעת הנדר אימתי שירצה יבטלנו מעיקרו או שתלה באחר שיבטלנו אימתי שירצה אינו כלום דמיד כשחל הנדר אין לו התרה אלא ע\"י חכם ואפילו שיתלנו בדעת אחר כו' יע\"ש ומיהו אם נדר לזמן אין לו התרה אלא כשיגיע הזמן בטל ממילא עכ\"ל והנה שבועתו של אליהו שנשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם כשירצה הוא דמי ממש לנשבע והתנה בשעת שבועתו שאימתי שירצה שיבטלנו דמיד חל שבועתו לעכב הטל והמטר ושוב אין בידו ליתן רשות שיתן טל ומטר שהרי חלה שבועתו ואין כח בידו לבטל השבועה אם לא על ידי התרה דפתח וחרטה ולא דמי לנשבע שלא יאכל בשר ויין כי אם ברשות פלוני ונתן לו רשות על הבשר ולא על היין דהתם השבועה תלויה ועומדת עד שידע אותו פלוני וכל שלא ידע אותו פלוני משבועתו לא חלה שבועתו שאם ידע והרשה אותו שיאכל בשר מיד יכול לאכו' מיד אעפ\"י שהוא חייב שלא לאכול מיד עד שידע מה בפיו של אותו פ' היינו ודאי מספק הוא שנתחייב בכך שמא כשישמע אותו פ' לא ירשה אותו לאכו' ונתחייב מיד בשבועתו ולכן כששמע אותו פלוני והרשהו לאכו' לא חלה שבועתו שהוא נשבע לקיים שלא לאכול כשלא יתן אותו פלוני רשות אבל אם יתן לו רשות לא נתחייב ואה\"ן שמיד כששמע אותו פלוני לא הרשהו לאכול וחלה שבו' שוב לא יוכל לאכול ברשו' אותו פ' כשלא יתיר שבועתו שהרי חלה שבועתו ואין לו התר כי אם בג' הדיוטות וביחיד מומחה וסברת הטור הלזו היא סברת הרא\"ש בכלל יו'ד והיא סברת הרמב\"ן והריב\"ש בח\"א סימן ס\"ח והר\"ן בפרק נערה המאורסה עלה דאמר ר\"פ כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת וכמ\"ש כל זה מרן ב\"י בי\"ד סימן רכ\"ח עמ\"ש הטור ונדרים וחרמים שמטילים הקהל יש להם התרה בלא פתח וחרטה יע\"ש בתוך הלשון אלא שיש לגמגם בדברי מרן ב\"י שם דמשמע מדבריו דהטור מחמיר טפי מהנהו רבוותא ולדעתי כולם אמרו דבר אחד דהטור מיירי בשמתנה שפלוני יבטלנו לנדרו דמשמע אחר שיחול ולכן כתב שאין בדבריו כלום אבל בנודר או נשבע שלא יעשו דבר פלוני כי אם פ' ברשות פ' ומיד כששמע פ' הרשהו לעשותו אף הטור אזיל ומודה דמותר מיד בלא התרת חכם כיון שלא חל הנדר והשבועה כלל כמ\"ש הריב\"ש יע\"ש. ודע שמ\"ש מרן ע\"ש הרמב\"ן שהנשבע ע\"ד חבירו ועתה אומר שדעתו היה שיוכל אותו פלוני להתירו שומעין לו לאו להתירו ממש קאמר אלא להרשותו שיעשה אותו דבר שמיד שהרשהו בטלה שבועתו מעיקרא כנלע\"ד וכן הוא מתפרשת אותה תשובה שכתב הרשב\"א האחרונה שהביא שם מרן ב\"י באופן דליכא לשום א' מרבוותא שיחלוק בדין זה ועיין בש\"ע בסימן רכ\"ח סל\"ז וסל\"ח ובריש סימן רל\"א שנראה כסותר דברי עצמו ושוב ראיתי בש\"ך שם ס\"ק צ\"ח וע\"ש ודוק שוב ראיתי בספר כהונת עולם הלכות נדרים סי' רל\"ב דצ\"א ע\"ג עמד על זה.
והנה בהך מילתא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו עיין במ\"ש הר\"ן ז\"ל בנדרים דכ\"ז ע\"א וז\"ל וכדבריו נראה לי להכריח כו' ודבריו תמוהים דלרבא לפי שיטת י\"א הללו דפתח עדיף מנדרי טעות ולהכי אפילו במעמי' דבריו אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו לכ\"ע א\"כ רבנן דפליגי גבי פותחין בשבתות ע\"כ דמיירי במעמיד וס\"ל דבמעמי' אפילו על ידי פתח לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אבל במחליף אין סברא לומר דפליגי ולית להן נש\"מ הותר כולו ולהכי פריך רבינ' לרבא מההי' דכלכלה דאפילו כרבנן דר\"ע לא אתו ומה שהקשה ע\"ז בספר זרע אברהם חי\"ד סימן כ\"ב דצ\"ב ע\"ד בדחייתו הראשונה לא הבנתי מאי קאמר ועיין בספר כהונת עולם דצ\"א ע\"ג ד\"ה איברא שדחה הכרעת הר\"ן כמ\"ש.
ודע שהרב שער אפרים בסימן ס\"ג דכ\"ז ע\"ג הוק' לו דברי הרב המפה מ\"ש בסימן רכ\"ח סכ\"ז למ\"ש בסימן רל\"ד סל\"ו בענין הסכמות צבור עם הפרת הבעל דסתרן אהדדי בדין נש\"מ הותר כולו יע\"ש ולע\"ד לק\"מ דשאני הפרה הבעל דהפרה מיהא בעי וכיון דבעי הפרה הפרה במקצת לאו שמה הפרה משא\"כ בהסכמות ציבור דלא בעי התרה כלל ועיין בספר כהונת עולם דף פ\"ד ע\"ג ד\"ה שם כתב הריב\"ש ושם דצ\"א ע\"ב וג' ועיין שער המלך למו\"ה ה' נדרים פי\"ב הלכה יו'ד די\"ב ע\"ג במה שהקשה שדברי הריטב\"א סותרין זה את זה ממ\"ש בכתובות דנ\"ט ע\"א דנהי שהאשה יכולה לפטור את עצמה שלא תעשה בצמר אינה יכולה לפדות ידיה משעבודו של בעל וכיון דמשועבדות ידיה לבעל לשאר מלאכות אפילו למעשה ידיה אין לה כח להקדישן שהרי עיקרן של בעל כו' יע\"ש למ\"ש הרב מחנה אפרים הל' שבועות סימן ח' על שמו יע\"ש ולע\"ד לק\"מ דמ\"ש בכתובות מיירי במקדי' הידים דעיקרן קיימי למעשה משא\"כ בנדרים שנדר על המעשים של הידים שהם מעשים נפרדים ועיין במ\"ש מהרימ\"ט ח\"מ סימן ב\"ן בענין אם יש קנין לחצאין והביא ראיה ממתניתין דהמקדיש מעשה ידי אשתו דהמותר הקדש יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין הפרה לחצאין נדר \n משתי ככרות בא' יש לה עינוי ובא' אין לה עינוי מפר לזו שמתענה בה ואינו מפר לזו שאין לה עינוי. הכי איתא במסכת נדרים דפ\"ג ע\"א אמר ר\"י אמר שמואל נדרה משתי ככרות בא' מתענה ואחת אינה מתענה מתוך שהוא מפר למתענה מפר לשאינה מתענה ורב אסי אמר ר\"י מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה כו' איתיביה האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים סופגת את המ' הפר לה בעלה והיא לא ידעה והיתה שותה יין ומטמא' למתים אינו סופגת את המ' ואי אמרת מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה דילמא מיין דאית לה צערה הפר לה מזג וחרצן לא היפר לה דהא לא אית לה צערא ותספוג את המ' אמר רב יוסף אין נזירות לחצאין אמר ליה אביי הא קרבן לחצי נזירות איכא אלא אמר אביי אין נזירות לחצאין ואין קרבן לחצאין. מתיבי האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה ואח\"כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף ואי אמרת אין קרבן לחצי נזירות אמאי מביאה חטאת העוף ואלא מאי יש קרבן לחצי נזירות ג' בהמות בעי אתויי חטאת עולה ושלמים אלא לעולם אין קרבן לחצי נזירות וחטאת העוף דמתייא משום דחטאת על הספק איתיביה האשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואח\"כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואין מביאה עולת העוף ואי אמרת מפר למתענה ואין מפר לשאין מתענה דלמא מיין דאית לה צערא הפר לה מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה אמרי טומאת מת נמי אית לה צערא שנאמר והחי יתן אל לבו יע\"ש והקשה הרא\"ש על הא דפריך בגמ' ודלמא מיין כו' הפר מטומאת מת כו' לא הפר כו' דזו הקושיא הו\"ל להקשותה ממתניתא דלעיל דהא שה שנדרה כו' הפר לה והיא לא ידעה אינה סופגת את המ' וכו' והניחה בצ\"ע וכן התוס' הקשו כן והניחוה בצ\"ע ולכאורה נראה כי רבה היא ואין מרפא לשברה מ\"מ נימא בה מילתא ואע\"ג דדחוקה.
והנלע\"ד דמזאת הברייתא טפי קשיא ממתניתא דאלו ממתניתא לא אלימא משום דיתרץ לו ר\"י הכא במתני' במאי עסקינן באשה שקבלה עליה נזי' שמשון ומותרת ליטמא מתים דנזיר שמשון מותר ליטמא מתים וכמ\"ש הר\"ן והרא\"ש בפי' דשמעתתא יע\"ש ובזה לא הוה קשה דתספוג את המ' על טומאת מת אבל כשמקשה מהברייתא הוייא סתירה רבה והכי פריך מתיבי כו' ואי אמרת דבעל מפר למתענה דוקא ולא לשאינה מתענה הלא טומאת מת לא חשיב עינוי נפש וא\"כ אמאי מביאה חטאת העוף דוקא דמשמע דמותרת אחר כך ליטמא למתים וליתי עולת העוף נמי דהא עדיין היא מותרת מליטמא למתים אלא ודאי מדקאמר דוקא חטאת ולא עולה משמע דיביא חטאת ומכאן ואילך מותרת היא ליטמא למתים ומשמע דמתוך דמפר למתענה מפר לשאי' מתענה ודלא כר\"י ותי' טומאת מת נמי עינוי נפש הוא כו' נמצא דמוכרח הוא להקשות מהאי ברייתא וכי תימא אי הכי דמתני' מצי לאוקמ' בנזיר שמשון א\"כ למה נקט מתני' והיתה שותה יין ומטמאה למתים למה אצטריך למתני ומטמאה למתי' שאינה סופגת את המ' הא פשיטא דאף בשלא הפר לה בעלה על ט\"מ לא לקייא וכ\"ש היכא דהפר ולמה אצט' לומר ומטמאה נוכל לומר דאגב דתני שותה ביין נקט נמי ומטמאה ולא דוקא ועוד אפשר לומר דהאי דנקט ומטמאה הכי פירושו הפר לה בעלה והיא לא ידעה והיה שותה יין והנראה שכונתו לאסור איסר דלדידיה נראה דעבד' איסורא ומטמאה למתים נמי דזאת האשה נדרה בנזירות שמשון ולא ידעה דנזירות שמשון מותר בטומאת מת אלא חושבת דאסיר ואפי\"ה היא מטמאה והרי כמתכוונת לעשו' איסור וסד\"א תלקה קאמר מתני' דלא.
ומיהו קש' הלא רישא דמתני' דקאמר האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים וכו' למה נקט ומטמאה הלא מותרת היא ליטמא ולהכי לקייא על היין וא\"כ האי ומטמאה למאי אתיא איכא למימר דאה\"ן אלא אגב דיין נקטיה ועוד אפשר לומר דרישא דמתני' מיירי בנזיר דעלמא דאסיר ליטמא למתים וסיפא בנזיר שמשון וכדכתיבנא זה נלע\"ד לומר בדוחק לפום שעתא מ\"מ עת לכל חפץ כי הקושי הוא גדול ורם ורבינו בפ\"ק מה' נזירות די\"א כתב וז\"ל האשה שנדרה בנזי' ונטמא' בתוך ימי נזירות ואח\"כ שמע בעל' והפר לה הרי זו מביאה קרבן טומאה עכ\"ל ושמעתי מקשי' דהלא אמר אביי אין קרבן לחצי נזירות דאין נזירות לחצאין ואין קרבן לחצאין והיינו אליבא דר\"י דהלכתא כר\"י וא\"כ איך פסק רבינו דמביא קרבן טומאה ונלע\"ד דל\"ק ול\"מ משום דרבינו פסק כפי ההילכת' דקי\"ל דבעל מיגז גייז ומשו\"ה כיון דמיגז גייז זאת חצי נזירו' דהיה אסורה בה כבר נטמאת ומביא קרבן טומאה והתם בנזיר קאי כס\"ד דבעל מיעקר עקר וכיון דמיעקר הנדר מה ששמר החצי הנזירות לא חשיבא ומשו\"ה לא מייתי קרבן והיינו כפי הס\"ד אבל כפי המסקנא דמיגז גייז מייתי לעולם קרבן טומאה ועיין בנזיר דכ\"א ע\"ב ודכ\"ב ע\"א וא\"כ הכא מאי דקאמר אביי אין קרבן לחצאין היינו כפי אותה האוקמתא דמס' נזיר דבעל מיעקר עקר ולהכי אין קרבן לחצאין אבל הכא דשקיל וטרי הש\"ס דאין קרבן לחצאין היינו כפי הס\"ד דאמרינן בנזיר דבעל מיעקר עקר אבל כפי הלכתא דאמר אביי מיגז גייז לעולם יאמר אביי דיש קרבן לחצאין ואין נזירות לחצאין דהאי כטעמיה והאי כטעמיה וכדכתיבנא זהו הנלע\"ד הפעוט ופשוט." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..7564da4c0212141d116b5f6b09813920d6b65372 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,70 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vows", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Vows", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מתפיס בדבר הנדור הרי \n שמת אביו כו' אמר הרי יום זה עלי כיום שמת אביו כו' הר\"ז אסור לאכול בו כו'. ע\"כ. הכי איתא ברפ\"ג דשבועות ד\"ך ע\"א האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כיום שראה ירוש' בחורבנ' אסור כו' ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ופרי' מינה בגמ' לרבא דאמר מתפיס בשבועה לאו כמוצי' שבו' מפיו דמי ומשני תריץ ואימא הכי כו' ופריך פשיטא ומשני כיום שנהרג גדליה בן אחיקם אצטריך סד\"א כיון דכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי לא הוייא ליה איסור והאי לא מתפיס בנדר הוא קמ\"ל ע\"כ והנה מסוגייא זאת תשובה מוצאת לדעת רי\"ו ורד\"ק דסברי מימר דגדליה מת בר\"ה וסברתם הלזו הביאם הרב טירת כסף בפ' דברים דרס\"ד ע\"ג ואם כדבריהם היאך קאמר הש\"ס מהו דתימא דכיון דכי לא נדר אסור כו' דאיך בלא\"ה אסיר כיון שמת בר\"ה אם לא שנדר להתענות בו ביום ומשו\"ה אסיר אלא ודאי שמת בחול ומשו\"ה אף כי לא נדר נמי אסו' והנה הר' ז\"ל הק' משם ה\"ה מוהר\"ח אבואלעפייא ז\"ל מההיא דנדרים די\"ב מי שאמר הריני נזיר כיום שמת בו אבא כיום שנהרג בו גדליה כו' ופירושו כיום שמתענין ואם ביו\"ט נהרג לאו יומא דתעניתא הוא ע\"כ ואחרי המחילה נראה דמהתם ליכא למידק כלל דאיכא למימר שקבל עליו ביו\"ט שלא לאכול ושוב נדר כאותו יום שנהגתי בו איסור אכילה אך לסוגייא דהכא מה יענו שפתי דעת והנה הרב טירת כסף רצה ליישב דודאי כונת זה האיש שאמר כיום כו' ודאי דר\"ל כיום שמתענין דאל\"כ פשיטא דחשיב נדר כשנדר כצום גדליה אלא ודאי דאע\"ג דקאמר כיום שנהרג מ\"מ אשמועי' דחייב דכונתו כשאמר שנהרג כיום שמתענין קאמר יע\"ש נראה דאשטמיטתיה מיניה סוגיין דשבועות דקפריך פשיטא ואם כדברי הרב מאי קפריך פשיטא דאימא דצום גדליא אצטריכא וכמ\"ש הרב דאע\"פ שאמר כיום שנהרג ולא הוי נדר ואפ\"ה כונתו כיום שמתענין כו' ועדיפא מינה הו\"ל למימר דכיום שמת אצטריכא כו' שאם מת אביו ביום שבת ואמר כיום שמת בו אבא כונתו כיום שנוהג להתענות בו ודוק ומו\"ה הי\"ו ישב לעיקר קושיית הרב דודאי לאו כ\"ע דינא גמירי שגדליה מת בר\"ה וא\"כ אף שדינא הכי ודאי דהוא נדר כיון שהוא סובר שמת בחול ואדעתא דהכי נשבע ומשו\"ה פריך פשיטא כו'.
ודע דרש\"י ז\"ל בנדרים די\"ב ע\"א פי' ב' פירושים במאי דקאמר שמואל והוא שנדור ובא ולפי' הא' שפי' שם וז\"ל כגון דבאותו יום שמת אביו קבל עליו שלא לאכול בשר וכגון דבאותו יום הוה חד בשבת לחדש אייר דאיכא חד בשבת דהיתרא טובא בנתיים ולסוף שנה באייר בחד בשבת אמר הריני כמו אותו חד בשב' דאשתקד ואמרי' כו' ולפי פי' זה ק' דלמאי דחדית תלמו' והוא שנדור ובא כו' ואילך לא מצינן לפרושי הכי בצום גדליה דבצום גדליה לא שייך אלא שקבל עליו בכל שנה להתענות בצום גדליה ומוכרח הוא לפרש כפי' הב' שפי' שם יע\"ש והקשה מו\"ה נר\"ו כיון שקיבל עליו דכל חד בשבת מאותו היום ואילך שלא לאכול אמאי הוצרך בחד בשבת הבאים אחריו לנדור כיון שהוא נדור מאז ומקדם ולע\"ד שותיה דמר לא ידענא דנדור ובא היינו שבכל חד בשבת היה נודר שלא לאכול ולא שקבל עליו מעיקרא שכל חד בשבת יהא אסור עליו וק\"ל ואף שלשון רש\"י דחיקא עוד אמרינן שם בגמר' גדליה בן אחיקם אצטריכא ליה סד\"א כו' עיין בפירש\"י והתוס' והנה הרא\"ש כתב וז\"ל כן כתוב בכל הספרים אבל רש\"י ז\"ל לא גריס ליה דאה\"נ דאורייתא הא אמרי' לקמן דחלים על ד\"מ ונראה דגרסינן ליה דנהי דנדרים חלים עד\"מ כדבר הרשות מיהא כי מתפיס ליה אעיקרא מתפיס ליה ולא מיקרי דבר הנודר ע\"כ. ועיין להרב מח\"א שכתב וז\"ל וצריך להבין דכל כה\"ג דשתי האיסורין עומדין בבת אחת לא מספקא ליה לתלמודא אלא כי מספקא ליה היינו במידי דמעיקרא אסור והשתא שרי דמשמעו' הענין נראה דמתפיס כדהשתא אלא דמספקא ליה דילמא מעי' קמתפיס כיון דנדר ש\"מ דעתיה אאיסורא דאל\"כ לישתוק אבל היכא דב' האיסורין עומדין ואסיר משתיהן והתפיס בו דבר אחר בהא ודאי ליכא לספוקי משו' דמשמעו' כדהשתא אי משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה תדע דהכי הוא דהא מייתי עלה בגמ' דנדרים די\"ב מההיא דנותר דמיירי לאחר זריקה דאלמא כדמעיקרא תפיס ודחי לה בעולה קמיירי דאיסו' עולה עדיין קאי ועומד ולא מיבעייא קאמ' לא מיבעייא בשר אלא אפי' נותר אסור דסד\"א באיסור נותר קמתפיס ולא הוי דבר הנדור קמשמע לן דבאי' עולה קמתפיס אלמא דאפי' למאי דסבר דבדהשתא קמתפיס ולא במעיקרא פשיטא ליה דכל ששני האיסורין תלויים ועומדין חד איסור עולה וחד איסור נותר והתפיס בדבר הנדור התפיס עכ\"ל יע\"ש.
ונראה שיש לחלק בין ההיא דהרא\"ש ז\"ל לההיא דנדרים מתרי טעמי דההיא דהרא\"ש ז\"ל כיון שיש איסור י\"ה ואיסור נדריה ודאי דאית לן למימר דאי\"ה קמתפיס דלא שבק איניש איסור דהוה ביה קודם איסור נדריה ואיתיה השתא נמי ותפיס איסור דלא הוה ביה מקדמת דנא ומ\"ש הרב דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כו' לע\"ד אין זה הכרח כלל דלאו כ\"ע דינא גמירי שצריך לתפוס הנדר בדבר הנדור ואדרבא איכא למימר מדתפיס כו' כדאמרן א\"נ יש לחלק כיון די\"ה אסיר מדאורייתא ואיסור נדריה בא לו ע\"י עצמו מסברא אית לן למימר דמתפיס אאיסור י\"ה קמתפיס דלא שביק איניש י\"ה דבא מעצמו כו' והכי משמע ליה כיון דאיסור זה בא לו מעצמו חמיר ליה אבל ההיא דנדרים דאיסור נותר בא לו מחמת הנדר שנדר טפי ניחא ליה לאתפוסי בנדרו שהוא עיקר וכן מ\"ש הרב יש לדוחה לדחות וכדכתיבנא ודוק והנה רבינו כאן ה\"נ כתב וז\"ל כיצד המתפיס בנדרים חייב שמע חבי' שנדר ואמר ואני כמותך בתכ\"ד ה\"ז אסור במה שנאסר חבירו עכ\"ל וכתב ע\"ז הרב מש\"ל וז\"ל ויש לתמוה דבאומר ואני כמותך למאי אצטריך שיהיה תכ\"ד דע\"כ לא אמרי' דבעינן שיתפיס בתכ\"ד דנודר אלא באומר ואני לבדי דאם לא אמרו תכ\"ד כו' אבל באומר בפי' ואני כמותך אפילו לאחר כמה ימים נתפס ואסור ובריש ה' נזירות ה\"ו כתב הרי שהיה נזיר עובר לפניו ואמר אהיה ה\"ז נזיר הואיל ובלבו היה שיהיה כמו זה כו' משמע דפשיטא ליה באומר אהיה כמו זה דהוי נזיר ובריש נזיר תנן כו' וראיתי להרב תוי\"ט וכ\"כ הר\"ן בפ\"ג מה' שבועו' דאם אמר ואני כמותך אפי' לאחר כמה ימים כו' עכ\"ל ובאמת שעוד יגדל התימ' שאין שום אחד מרבוותא יאמרו שרבינו פליג בהאי דינא וכ\"ש הר\"ן שמנהגו להזכיר סברת רבינו ז\"ל אבל הנראה ברור דל\"ק כלל ואף הר\"ן והרשב\"א יודו לדברי רבי' שאף בתכ\"ד צריך שיאמר ואני כמותך והם ז\"ל וגם ההיא דנדרי' לא אמרו דואני כמותך מהני אף לאח' כדי דיבור אלא דוקא בנזירות שהנזירות תלוי בגופו דנזיר ומשו\"ה כשאמר ואני כמותך אף לאחר כ\"ד מהני דכשאמר ואני כמותך ר\"ל גופי כגופך והוה ליה כנדר דמתסר חפצא ולהכי חל עליו הנזירות ועיין בדברי הר\"ן בשמעתין אבל בנדר אם לא היה בתכ\"ד כשאומר ואני כמותך לא מהני דהנדר הוא חוץ מגופו וכשאמר ואני כמותך אפשר דלדבר אחר קאמר כגון להתענות כמותו וכיוצא אם לא כשהוא בתכ\"ד דאז אמרי' כאלו דבור זה של ראשון אמרו ג\"ז וא\"כ ל\"ק מההיא דכתב רבינו בריש ה' נזירות כמובן והן עתה נדפס מחדש ס' בני משה לעמיתי בתורה הרב כמוהר\"מ מאג'אר ז\"ל ובהלכו' נדרים האריך בזה יע\"ש." + ], + [ + "שורש נדרים חלים על דבר מצוה כיצד \n הנדרים חלים על דבר מצוה וכו' האומר הרי המצה בלילי הפסח כו'. עיין במ\"ש הרב לח\"מ ועיין במ\"ש אנן יד עניי בשורש נשבע לבט' המצוה בכולל.
וראיתי להרמ\"ע מפאנו בסימן ל\"א שנשאל בהבנת משנתינו ששנו סוכה שאני עושה כו' אי האי לישנא מהני לחול הנדר ולאסור הישיבה בסוכה בחג דנראים הדברים דדוקא באומר ישיבת סוכה עלי מהני אבל אם לא אסר ישיבתה אלא סוכתו שהוא עושה תיאסר סוכתו בהנאה ויהא מותר בישיבה של מצוה דלא להוי חומרו קולו כלומר דטעמא דנדרים חלים עד\"מ ולא אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו כתב הר\"ן שם די\"ו ע\"ב ד\"ה אמר רבא כו' וז\"ל וא\"ת כי אמר ישיבת סוכה עלי למה אסור בישיבה של מצוה והא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי אינו נהנה מן הסוכה כלל תירצו בתוספות דמ\"מ כיון שאסר ישיבתה עליו אעפ\"י שאין לו בו הנאה חל ולפ\"ז אפילו אמר קונם זריקת צרור לים עליו אסור אעפ\"י שאין לו בזריקתו הנאה אסור לזורקו מיהו דוקא במפרש ישיבת סוכה או זריקת צרור אבל באומר קונם סוכה עלי קונם צרור עלי יושב ישיבה של מצוה וזורק אותו צרור שנאסר עליו לים אם רצה דמסתמא לא אסר על עצמו אלא הנאה בלבד כו' עכ\"ל והשתא דעת השואל לומ' דלישנא דמתני' דקתני סוכה שאיני עושה לאו דוקא דאמר כי האי לישנא משום דבהאי לישנא איכא לפרושי דלא אסר על עצמו אלא הנאה ומצות לאו ליהנות ניתנו ואם אנו אומ' דבהאי לישנא איכא למשמע נמי שאסר על עצמו ישיבת הסוכה בחג וכמפרש בהדיא ישיבת הסוכה דהשתא ליכא טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו כמ\"ש מרן א\"כ נמצא חומרו קולו כלומר דמתני' קתני זה חומר בנדרים שחלים עד\"מ ותני כיצד סוכה שאיני עושה כו' ואם איתא דאפי' בלשון זה חל הנדר אין זו חומרא אלא קולא שאנו פוטרים לזה ממצות סוכה במה שאנו מפרשין דבריו שכונתו לומר ישיבת סוכה עלי אפי' שאינו מפורש בדבריו בהדיא והרב השיב לשואל וז\"ל פשיטא לן דעשיית מצוה תנן דהיינו ישיבתה דומיא דנוטל בלולב ומניח בתפילין וכי תימא אמאי שני בלישניה י\"ל דתפילין ולולב אין בהן תשמיש אחר אלא למצותן אבל סוכה אם אמר קונם סוכה עלי נאסר בהנאתה דהא סתם קונם הנאה משמע ומותר במצותה כדברי התוספות משום דמצות לאו ליהנות ניתנו לפיכך נקט בה לישנא דעושה דהיינו עשיית מצוה וכי תימא ליתני שאני יושב י\"ל דישיבה לאיסורא לא פסיקא ליה דהא איכא ישיבה לפוש וכי תימא הא איכא עשיית ממש שאין עשייתה גמר מצותה כבר הגעת אל המקום אשר הכינותי להוציאך מידי ספק דהא בסוכה מושלמת כהלכת' עסקינן דומיא דתפילין ולולב וקתני בה שאני עושה אלמא סתם עשיה גמר מצוה משמע ואם אמר קונם תפילין ולולב שאני עושה ה\"ה והוא הטעם שנאסרו למצותן אלא דקתני סיפא בהו בהדיא דאסר להו למצותן אנפשיה ומינייהו נשמע לסוכה דקתני ברישא דחד טעמא הוא דאי ס\"ד דגבי סוכה דעשיה ממש קאמר אלמא ליתא לסוכה בשעת הנדר ואינו חל כי הא דמקדיש מעשה ידי אשתו דאי לאו דידים איתנהו בעולם לא אמר כלום ותו לא גרע סוכה שאני עושה מנדר סתם והא תנן סתם נדרים להחמיר והכא נמי באומר סתם נדרתי דאי פריש למילתיה פשי' דפירושן להקל וכיון דק\"ל נדרים חלים על ד\"מ מדינא אתסר עליה ולית לך למימר חומרו קולו עכ\"ל.
מבואר יוצא מדבריו דאפי' אמר הנודר בלשון זה קונם סוכה שאני עוש' נאסר בישיב' הסוכ' בחג משום דמפרשינן כונתו דעשיית מצות סוכה קא אסר עליה בקונם ולא עשייתה ממש ואם אמר קונם סוכ' שאני יושב משמע ליה להרב דלא נאסר בישיבה של מצוה משום דאיכא לפרש דיושב לפוש קאמר האמנם הא ק\"ל בדבריו שנראין דבריו סותרין זל\"ז בתוך כ\"ד דממ\"ש תחילה דבסוכ' מושלמת כהלכתא עסקינן כו' מבואר דאם אינה מושלמת כהלכתה אינו נאסר בישיבה של מצוה אי משום שאנו מפרשי' סוכה שאיני עושה דעשיה ממש קאמר דלאו היינו גמר מצותה ואינו נאסר אלא בעשייתה ממש ואי משום דכיון דליתא לסוכה בשעת הנדר לא חל עליו איסורא דהוי דשלב\"ל ואלו ממ\"ש עוד בסוף דבריו ותו לא גרע סוכה שאני עושה מנדר סתם דאמרינן סתם נדרים להחמיר כו' משמע דאפי' דבלשון סוכה שאני עוש' איכא למשמ' עשייתה ממש ולא עשיית המצוה אפי\"ה כיון דקי\"ל סתם נדרים להחמיר אנו מפרשי' לשונו להחמיר דעל עשיית המצוה נמי קמכוין לאסור ואין זו קולא כדעת השואל כו' וא\"כ אפי' שלא הייתה עשוייה הסוכה כהלכתא נראה דאסור מה\"ט וזה הפך מ\"ש תחילה דכל שאינה עשוייה כהלכתה ואמר לשון זה דסוכה שאני עושה לא נאסר בישיבה של מצוה ותו איכא למידק במ\"ש דאם אמר סוכה שאני יושב לא פסי' לאיסורא דהא איכא ישיבה לפוש דא\"כ באומר ישיבת סוכה עלי נמי אימא הכי דישיבה לפוש קאמר ואלו רבא קאמר בגמ' הא דאמר ישיבת סוכה עלי כו' דנר' דלשון זה מהני שפיר לחול אף אישיבה של מצוה ואמאי כיון דאיכא למימר דהישיבה לפוש קאמר ואולי משמע ליה להרב לחלק בין לישנא דשאני יושב ללישנא דישיבת סוכה עלי דטפי מסתבר למימר דישיבת סוכה משמע ישיב' של מצוה דוקא ולא ישיבה לפוש משא\"כ לישנא דסוכה שאני יושב דמשמע טפי שאני יושב בה לפוש ולא שאני יושב בה למצוה ואין דעתי נוחה בו שהרי הטור בר\"ס רט\"ו כתב בלשון הזה נדרים חלים כו' סוכה שאני יושב כו' גם זה שכתב והכריח דבסוכה עשוייה כהלכתה עסיקינן דאי לא הו\"ל כמקדיש מעשה ידי אשתו דאי לאו דידים איתנהו בעולם לא חל ההקדש משום דהוי מקדיש דשלב\"ל הם דברים תמוהי' וכמו ששמעתי שתמה עליו מו\"ה הי\"ו דשאני מקדיש מעשה ידי אשתו שבא לאסור מעשה ידיה לאחרים ואין אדם אוסר דשלב\"ל לאחרים אבל הכא גבי קונם סוכה שאני עושה שבא לאסור הסוכה על עצמו שפיר חל אף אם לא בא לעולם דאדם אוס' דשלב\"ל על עצמו כדאמרי' בפ' השותפין דמ\"ז ע\"א וכ\"כ הרשב\"א בחי' בפ\"ב דנדרי' דט\"ו גבי האומר הנאת תשמישך עלי וז\"ל ומיהו משו' דהוי דשלב\"ל לא ק\"ל דכיון דאדם אוס' פירו' חבירו עליו אוסר ע\"ע דשלב\"ל דלא אמרו אלא שאין אדם אוסר דשלב\"ל על חבירו כדאיתא לקמן בפ' השותפין ובפ' ואלו נדרים כו' ואפשר נמי דמדאוריי' אסירי עליה בין באוסר פירות חבירו עליו שהגוף הנאסר הוא בעולם בין באוסר עליו גידולי שנה קודם שבאו לעולם דהואיל ויש להם ממש לכשיבואו לעולם חייל איסור עלייהו לגבי דידיה כו' יע\"ש סוף דבר שאם מהני לשון זה דסוכה שאני עושה כדבריו לחול הנדר אף אישיבת סוכה דמצוה אין צורך לאוקמה בשכבר הייתה עשוייה הסוכה כהלכתה דבלא\"ה חל הנדר לגבי דידיה ליאסר בישיבת סוכה של מצו' אפי' שעדיין אינינה בעולם שהרי אדם אוסר לעצמו בנדר דשלב\"ל כמו שאוסר דבר שאינו ברשותו.
מיהו לע\"ד לישנא דמתני' דקתני קונם סוכה שאני עושה נראה דלאו דוקא דהאי לישנא ודאי חשיב כאומר קונם סוכה עלי דלא חייל נדרא אישיבה של מצוה וכמ\"ש הר\"ן והוא דעת השואל כמ\"ש לעיל ולאו מטעמו של שואל שכתב דלא ליהוי חומרו קולו דבזה אין טעם וכמ\"ש הרב בסוף דבריו אלא עיקר טעמא משום דלישנא דסוכה שאני עושה אין דעתו לאסור אלא הנאת סוכתו שיעשה וכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו מותר לישב בה ישיבה של מצוה משא\"כ כשאומר סוכה שאני יושב או ישיבת סוכה עליו דכיון דהזכיר לשון ישיבה מבואר שאין דעתו לאסור אלא הישיבה לבד אע\"פ שאין בו הנאה ולא הנאתה של סוכה ומשו\"ה שני רבא בגמ' לישנא ואמר הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר כו' וגם כל הפוסקים לא הביאו לישנא דמתני' אלא כתבו קונם סוכה שאני יושב כמ\"ש הטור בר\"ס רט\"ו וגם רבינו כתב קונם ישיבת סוכה עלי כו' ושוב ראיתי להרשב\"ש בתשו' סי' א' וסימן של\"ד שכתב בהדייא דהנשבע שלא יעשה סוכה לא חשיב נשבע לבטל את המצו' משו' דעשיי' הסוכ' אינ' גמר מצו' אלא מכשירי מצו' ואין בזה משו' נלא\"ה והוקש' לו ממתני' דקתני קונם סוכ' שאני עושה ותי' דמתני' כבר פירשה רבא באומר ישיבת סוכה עלי קונ' יע\"ש וכבר עמדתי על דברי הרשב\"ש בשור' נשבע לבטל את המצוה יע\"ש.
ודע שראיתי להתוס' בפרק בתרא דנזיר דס\"ב ע\"ב עלה דאמר אביי התם הכי קאמ' למה צריך לכפותו לעבד לנזירו' ואינו צריך לכפותו לנדרי' ולא לשבו' מ\"ט דאמ' קרא להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו שכתבו בד\"ה יצא וז\"ל דאע\"ג דקרא דלהרע או להטיב בשבועה קמיירי ילפינן נדרים משבועות אבל נזירות אין להקישו לנדרים ופירש ר\"י משום דאמרינן בפ\"ק דנזירות חל ואפי' על דבר מצוה שאין הרשות בידו כגון שאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר כו' כדדרשינן לאסור יין מצוה כיין הרשו' אלמא הנזירות חל על דבר שאין הרשות בידו ולכך נמי יחול נזירות העבד כל זמן שלא ימחה האדון אבל ודאי אם מיחה לענין זה נדרוש לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו שתועיל מחאת הרב ואם אינו ענין לנדרים שהרי אינו צריך למחות תנהו עניין לנזירות עכ\"ל.
ודבריהם תמוהים לעין כל רואה דהא קימא לן דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות כמו ששנינו במתני' וכמו שפסקו כל הפוס' ואיך כתבו דנדרים ילפי משבועות דא\"כ נדרים ונזירות כי הדדי נינהו וכי הכי דצריך לכפותו לנזירות מה\"ט הול\"ל נמי דצריך לכפותו לנדרים ולולי דבריהם לא הוה קשיא מידי בההיא סוגייא דמדמי נדרים לשבועות והוא במ\"ש הרע\"ב שם בפי' המשנה וז\"ל שהוא כופה את עבדו בע\"כ לשתות יין ולהטמא למתים ובשאר נדרים שיש בהם עינוי נפש או ביטול מלאכה אין הרב צריך לכוף את העבד אלא הרי הן בטלין מאליהן מדכתיב לאסור איסר על נפשו מי שקנוייה לו נפשו יצא עבד שאין נפשו קנוייה לו וכן השבועות כולם שנשבע העבד בין שיש בהם עינוי נפש בין שאין בהן עינוי נפש אין צריך רבו לכופו שמאליהן בטלין שהרי אין לו רשות לעצמו אבל נדרים שאין בהן עינוי נפש ואין בהן ביטול מלאכה לרבו חייב העבד לקיימן ואין רבו יכול לכופו עליהן לבטלן עכ\"ל נמצא לפי דבריו יש בענין זה ג' דינים חלוקים זה מזה נדרים נזירו' ושבועו' בנזירות כדי שלא יתקיים הנזירות של העבד צריך רבו לכפותו ואם לא כפאו מיחייב העבד לקיים נזירותו בנדרים אפילו בלי כפיית רבו אין העבד מחוייב לקיים נדרו משום דמעיקרא לא חל עליו הנדר דכתיב לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנוייה לו כו' ואם אין בנדרו עינוי נפש מחוייב לקיימו ואז אפי' כפאו רבו לבטל לא מהני בשבועות אף בדברים שאין בהן עינוי נפש ואפי' בלי כפיית רבו אינו מחוייב לקיימו דלא חלה השבועה מעיקרא דכתיב להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא עבד שאין לו רשות לעצמו ע\"כ וכדברי הרע\"ב כתב רבינו בפירוש המשנה כיע\"ש ולפי שיטתם י\"ל דכי משני אביי הכי קאמר למה רבו צריך לכסותו דכתיב להרע או להטיב לא מייתי הך קרא אלא למיהב טעמא לענין שבועה אבל לענין נדרי' ל\"צ טעמא אביי דהא פי' טעמא בש\"ס מקמי הכי מדכתיב לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנוייה לו כו' אמנם לפי דברי התוס' יש לתמוה מה בין נדרי' לנזירות.
ואפשר דמ\"ש התוס' דנדרים ילפי משבועות היינו דוקא נדרים דמתסר נפשיה דומייא דשבועות כגון קונם עיני בשינה וקונם פי מלדבר דכל כה\"ג לא חייל לדבר מצוה דמתסר נפשיה הוא וכמ\"ש הרב מח\"א בה' נדרים סי' א' דהאומר קונם פי מלקרא ק\"ש וכיוצא לא חל הנדר כיון דפיו מושבע ועומד לקרות ק\"ש ואפשר דמשמע להו להתוס' דנזירות מתסר נפשיה הוא וכדמשמע ליה לרש\"י בפ\"ק דנזיר ד\"ד ולכך כתבו דנזירות אין להקיש לנדרים ואפי' לנדרים דמתסר נפשיה דשאני נזירות דגלי קרא בהו דחל עד\"מ מדכתיב מיין ושכר יזיר ועיין בחי' הרא\"ש בפ\"ק דנדרים ד\"ח ד\"ה נדר גדול כו' שכתב שיש נדרים שדינן כשבועות ועפ\"ז יתיישבו ג\"כ דברי התוס' ודוק ומדברי התוס' הללו מצינו סמוכות ג\"כ למהרימ\"ט דבח\"א סי' ג\"ן כתב דנזירות מתסר גברא הוא ולא מתסר חפצא ודחה דברי מהריב\"ל דס\"ל דמתסר חפצא הוא מההיא דפ\"ק דנזיר דאצטריך קרא דמיין ושכר יזיר לאסו' יין מצוה כיין הרשות ואם איתא דנזירות מתסר חפצא הוא למה לי קרא ת\"ל דנדרים חלין עד\"מ וכן דקדק עוד מדברי התוס' בפ\"ג דשבועות דכ\"ה ד\"ה חומר בנדרים שכתבו דנזיר אוסר עצמו על היין הוא יע\"ש ואף כי ראיות אלו יש מקום לדוחה לדחותן דאיכא למימר דלפום קושטא נזירו' מתסר חפצא הוא כנדרים והיא גופא אשמועינן דמיין ושכר דאתא לאסור יין מצוה והיא היא כונת התוס' ז\"ל במ\"ש בשבועות כיע\"ש ושאר הראיות שהביא הרב שם יש לדחות בהכי יע\"ש ולבר מן דין לההיא דפ\"ק דנזיר יש לדחות לע\"ד דמשו\"ה אצטריך קרא דמיין ושכר יזיר משום דאי לאו קרא אע\"ג דנזיר מתסר חפצא הוא כנדרים מ\"מ אצטריך קרא גביה משום דאי לאו קרא הו\"א דנזיר אינו יכול לאסור עצמו ביין מצוה מק\"ו דטומאה דהשתא טומאה שסותרת הותר מכללה אצל מת מצוה יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו אצל יין של מצוה וכדקאמר תלמו' בנזיר דמ\"ד ע\"א וקאמר דלהכי אצטריך קרא דמיין ושכר כי היכי דלא נילף מטומאה יע\"ש והיא גופא ק\"ל בדברי התוס' פ\"ג דשבועות למה לא כתבו דאי הוה כתיב נדרים לא הוה ילפינן נזיר מיניה מה\"ט ולהכי אצטריך קרא דמיין ושכר יזיר וכדקאמר תלמו' בנזיר בהדייא וצ\"ע ועיין להרב כהונת עולם בה' נדרים סי' רט\"ו דנ\"ג ע\"א ד\"ה ואיברא שהביא עוד ראיה לשיטת מהרימ\"ט מההיא דריש יבמות ד\"ד דאמרינן דגילוח מצורע דחי לנזירות ואי איסור חפצא הוא היכי דחי ליה ועיין להרב ש\"ך בס\"ס ר\"ו סק\"י ודוק.
ודע שאע\"פ שכתבנו דמדברי רבינו בפי' המשנה בנזיר מבואר דס\"ל דיש חילוק בעבד בין נדר לשבועה דנדרים שיש בהם עינוי נפש לא חל על העבד כלל ואפי' לא כפאו רבו אבל בדברים שאין ע\"נ חל עליו ולא מצינו לכפותו משא\"כ בשבועה דאפילו בדברים שאין בהן ע\"נ לא חל עליו שבועה ואפי' לא כפאו רבו הנה בחיבורו לא מצאתי שגילה דעתו גבי שבועה ובפ\"ב מה' נזירות ה' י\"ז וי\"ח ביאר הדין שיש בין נזירות לנדרים אבל בשבועה לא ביאר לנו אם דינו כנדרים או כנזירות או אם חלוק משתיהם דאף בדברים שאין בהן ע\"נ אין צריך רבו לכופו דממילא שרי ולא ידעתי אם חזר בו ממ\"ש בפירוש המשנה וס\"ל דנדרים ושבועות כי הדדי נינהו ומשום הכי סתם דבריו גבי שבועות שסמך עצמו למ\"ש בנדרים ואם הדבר כן הנה דעתו בזה דלא כהתוס' ודלא כהרע\"ב דלפי מ\"ש בחיבורו אף בשבועות יש חילוק בין דברים שיש בהן ע\"נ לדברים שאין בהן ע\"נ וצ\"ע ליישב השמועה לדעתו וכעת צ\"ת והנה מדברי רבינו בדין זה לא שמענו אלא דנדרים חלין לבטל מ\"ע כסוכה ולולב ותפילין אמנם אכתי לא שמענו אי נדרים חיילי נמי על קיום מצות לא תעשה כגון שנדר ואסר על עצמו אכילת נבילה או שאר איסורי מאכלות או יוה\"כ ועבר ואכל אי מחייב נמי משום בל יחל דכיון דנדרים חיילי עד\"מ לבטל נראה דכ\"ש דחיילי לקיים או דילמא לקיים לא חיילי מטעמא דאין אחע\"א ומדברי רש\"י בפ\"ג דשבועות ד\"ך ע\"ב עלה דאמרינן התם מהו דתימה כיון דכי לא נדר אסור כי נדר לא חייל עליה איסור נדר קמ\"ל כו' שכתב דלא גרסי' קמ\"ל כיון דמדרבנן הוא כו' דהא א\"נ מדאורייתא הוא דאמרי' לקמן דנדרים חלים עד\"מ כדבר הרשות עכ\"ל מבואר דס\"ל דכי היכי דנדרים חלים עד\"מ לבטל חלים נמי לקיים גם התוס' שם ד\"ה דכי לא נדר בתחילת דבריהם הודו למ\"ש רש\"י דנדרים חלים על קיום מ\"ע אע\"פ שקיימו הגי' שדחה רש\"י ז\"ל יע\"ש גם הרמב\"ן בס' המלחמות ובפי' התורה בפ' מטות והר\"ן בפי' ההלכות שם דש\"י ע\"ב הביא דבריו של הרמב\"ן דס\"ל דנדרים חלין על קיום מ\"ע גם הרא\"ש ז\"ל שם בפ\"ג דשבועות כתב וז\"ל קמ\"ל כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור דאורייתא וכ\"כ בספרים ורש\"י לא גריס ליה דס\"ל דאי נמי דאורייתא הוו הא אמרי' לקמן דנדרים חלין עד\"מ ונראה דגרסי' ליה שפיר דנהי דנדרים חלין עד\"מ מיהו כי מתפיס במעיקרא מתפיס ולא מקרי דבר הנדור אבל אי מעיקרא לא הוה ביה אלא איסור דרבנן מקרי שפיר דבר הנדור עכ\"ל.
והרב מח\"א בה' נדרים סי' יו\"ד תמה הרבה על דברי הרא\"ש הללו מאותה סוגייא דפ\"ק דנדרים די\"א דמספ\"ל לתלמודא במתפיס בבשר זבחי שלמי' לאחר זריקת דמי' אי במעיקרא קמתפיס ואסיר או בדהשתא קמתפיס ושרי ומייתי עלה ההיא דהאומר כנותר וכבכור ודחי להו דנותר מיירי בנותר של עולה דהשתא נמי אסור וקמ\"ל דלאו באיסור נותר קמתפיס אלא בעיקר הקרבן וכן בכור נמי מוקי לה כמ\"ד מצוה להקדישו וקמ\"ל דאקרי דבר הנדור ומוכח מהתם דכל ששני האיסורים עומדים בשעת ההתפסה באיסור נדר קמתפיס ולא באיסור דעלמא דהוה ביה מעיקרא נמי קודם הנדר יע\"ש ולע\"ד אפשר לומר לדעת הרא\"ש דהתם שאני דאיסור הנדר ואיסורא דהוה מעיקרא שניהן שוין דאיסור נותר דעולה ואיסורא דבכור דמעיקרא ואיסורא דהשתא דמקדיש להו שוין הם דאסירי לכ\"ע הילכך איכא למימר דבנדריה קמתפיס טפי כי היכי דלא ליהוי מוציא דבריו לבטלה וליתסר אבל הכא בנדון הרא\"ש דאיסור נדרו לא אסיר אלא לדידיה דקביל עליה איסורא שלא לאכול ביום זה אי איסורא דהוה ביה מעיקרא דצום גדליה הוה אסיר מדאורייתא כיון דחמיר איסוריה דאסור לכ\"ע ונדריה דקביל לא אסיר אלא לדידיה הוה מסתבר טפי למימר דבאיסורא דמעיקרא דחמיר קא מתפיס ולא בדהשתא דלא אסיר אלא לדידיה ואע\"ג דכי מתפיס במעיקרא אדרבא לא אסיר כלל דהוה ליה מתפיס בדבר האיסור מיהו לאו כולי עלמא דינא גמירי ואיהו טעי בדעתיה דמהני התפסה בדבר האיסור ואזיל בתר איסורא דחמיר והכי מסתבר לן למימר טפי מדאזיל בתר התפסה ולא קבי' איסורא עליה בלי התפסה דמוכח מינה דבעי למיסר עצמו באיסורא דחמיר ולהכי קמתפיס הילכך אי איסורא דמעיקרא דאורייתא הוא הוה אמרינן דבמעיקרא קמתפיס קמ\"ל דמדרבנן הוא וכיון דס\"ס קיל איסוריה אע\"ג דאסיר לכ\"ע משא\"כ בנדר מ\"מ כיון דנדר הוי דאורייתא וצום גדליה דרבנן טפי אית לן למימר דבנדרו קמתפיס דאסור מדאורייתא כנלע\"ד כונת הרא\"ש וכעין זה ראיתי שכתב הרב כהונת עולם בסימן רט\"ו דנ\"ג ע\"ג יע\"ש.
וראיתי לו ז\"ל עמד מתמיה על מ\"ש מרן ב\"י בסימן ר\"ד שדעת הרא\"ש לפסוק בבעיא דרמי בר חמא דפ\"ק דנדרים כמ\"ד דבמעיקרא קמתפיס והכריח כן ממ\"ש הכא הרא\"ש בשבועות דאע\"ג דנדרים חלים עד\"מ כי מתפיס במעיקרו קא מתפיס ולא מיקרי דבר הנדור ותמה עליו דאם יש מקום לפסוק התם דבמעיק' קא מתפיס אינו אלא מטעם ספקא דאורייתא לחומרא ואיך יוליד הרא\"ש ז\"ל מזה להקל כאן דהוי מתפיס בדבר האסור דמעיקרא ושרי ותו דהרמב\"ן יוכיח שפירש הר\"ן בפ\"ג דשבועות בשמו לקיים הגירסא וכתב כדברי הרא\"ש אף שהוא פוסק בההיא בעיא דפ\"ק דנדרים דבדהשת' קא מתפיס כמ\"ש הר\"ן שם יע\"ש באורך. ולע\"ד דעת מרן מבואר דמשמע ליה מדכתב הרא\"ש הכא בשבועות סתמא דהמתפיס בעיקרו קא מתפיס ולא בירר שיחותיו דה\"ט משום דשני האיסורים עומדים יחד וגם באותה בעיא דרמי בר חמא לא ביאר דעתו לענין הלכה כמו שביארו הרמב\"ן דקי\"ל דבהשתא קא מתפיס משמע דאע\"ג דליכא ב' האיסו' יחד וכההיא דפ\"ק דנדרים סבירא ליה דבמעיקרו קמתפיס בין לקולא בין לחומרא ונראה שהכריחו לזה למרן עוד משום דכי אייתי הרא\"ש שם בשבועות וברפ\"ב דנדרים ההיא דאמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום לא אמר ואילך דמדברי רש\"י בפ\"ק דנדרים מבואר דלפי הס\"ד דהוה בעי הש\"ס למפשט מהך דשמואל דבמעיקרו קא מתפיס לא הוה גרסינן אלא ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ודלא כהרב כהונת עולם שכתב דהוה גרסינן והוא שנדור ובא באותו היום שזו היתה גי' הר\"ן ולא גי' רש\"י כמבואר שם וכיון דהרא\"ש מייתי הך דשמואל בלא ואילך ש\"מ דאפשי' בעיין דבמעיקרו קא מתפיס לא שנא לקולא ולא שנא לחומ' והיינו דאמרינן הכא בשבועות מהו דתימא וכו' קמ\"ל כיון דמדרבנן הוא וכו' דאי לאו דמדרבנן הוא הוה אמינא דבמעיקרו מתפיס ואפי' לקולא בין כששני האיסורים עומדי' יחד בעת ההתפסה כהך דשמואל בין כשהנדר לבד לפניו והראשון חלף הלך כההיא דבשר זבח שלמים לאחר זריקת דמים וכדפשיט הש\"ס התם ממימרא דשמואל לפום מאי דגריס מעיקרא והוא שנדור ובא מאותו היום ודוק ואיך שיהיה הנה דעת רש\"י והתוספות ז\"ל בתירוצם הראשון והרמב\"ן ורבינו האיי שכתב הר\"ן בפירוש הלכות והר\"י ן' מיגאש והרא\"ש והטור בסימן רט\"ו כלהו ס\"ל דנדרים חיילי על קיום מצות ל\"ת.
ואולם התוספות שם לפי מ\"ש בתירוצם השני מבואר דס\"ל שאין נדרים חלים לקיום מצות ל\"ת וזה דעת הרז\"ה בספר המאור הביא דבריו הר\"ן שם דש\"י ע\"ב וכ\"כ הרא\"ש בפירושו לנדרים ד\"ח ע\"א ד\"ה והלא כו' והוא נסת'ר מחמת'ו ממ\"ש בשבועות וזה נראה דעת הרשב\"א והשואל בתשו' סימן תרט\"ו יע\"ש וזה נראה דעת מהר\"י ן' מיגאש בשיטתו והרשב\"א בחי' שם בשבועות ויש להסתפק לשיטת הראשונים דס\"ל דנדרים לא חיילי על קיום מצו' ל\"ת אי ס\"ל דנדר חל על השבו' דאפש' דדוקא על קיום מצות דאורייתא דחמירא דאסיר לכ\"ע מגזרת רחמנא כנבילה וכיוצא לא חייל הנדר דהו\"ל נדר איסור קל לגבי מצוה דאורייתא ואין איסור קל חל על איסור חמור אבל לגבי שבועות עצמו דאיסור הבא מעצמו הוא ולא אסיר אלא לדידיה אפשר דס\"ל דנדר חייל עליה דלגבי איסור שבועה חשיב איסור נדר איסור מוסיף דחל על החפץ ואפי' לבט' את המצוה וכמ\"ש הר\"ן בפי' לנדרים דח\"י ע\"א ד\"ה ולענין הלכה יע\"ש. ושוב ראיתי להרשב\"א בתשו' סימן תרט\"ו דבתחילת תשובתו כתב בפשיטות דאין נדר חל על קיום מצות לא תעשה וכתב שזה מקובל ומוס' בידינו ובסוף התשובה הכריח מדברי הירושלמי דנדר חל על השבועה משום דנדר מתסר חפצא הוא אבל אין נדר חל על נדר כו' כיע\"ש וכדבריו כתב הר\"ן שם דח\"י ע\"א וזה מבואר דאפי' למ\"ד דאין נדר חל על קיום מצות לא תעשה חל הוא על השבועה וליכא למימר דבסוף התשובה חזר ממ\"ש בתחילת התשובה וכמו שנסתפק בזה הרב כהונת עולם דנ\"ג ע\"ג דא\"כ הרשב\"א ז\"ל נסתר מחמתו מאותה תשובה שהביא מרן ב\"י בסימן רט\"ו וממ\"ש בחידו' לשבועות ובחי' לנדרים ד\"ח גבי ההיא דאשנה פרק זה כמו שהביא דבריו הרב הנז' ועיין עוד להרב הנז' שם שכת' דהר\"ן סובר דבנדר לקיים מצות לא תעשה חל הנדר כי היכי דס\"ל דנדר חל על קיום מ\"ע כמ\"ש הר\"ן בד\"ח גבי ההיא דאשנה פרק זה יע\"ש. ואני בעוניי לא כן אדמה דדוקא על קיום מ\"ע ס\"ל דחל משום טעמא דבפיך זו צדקה ומיהו לא חל עליו נדר גמור לעבור עליו בבל יחל וכמ\"ש הוא בסימן רי\"ג דנ\"א ע\"ד משום דלא שייך נדר במצות עשה ומ\"ש בדף ח\"י ד\"ה ולענין הלכה דנדר חל על שבועה דוקא לגבי שבועה דאיסור הבא מעצמו הוא דכת' דחל אבל לגבי לא תעשה שבתורה פשיטא דקאי בשיטת הרשב\"א דלא חל דנדר חשיב איסור קל לגבי לא תעשה שבתורה וכמו שנראה מדבריו בשבועות כמ\"ש הרב הנז' שם ודלא כהש\"ך בס\"ק י\"ב שדעת הר\"ן כדעת הטור יע\"ש.
ובכן מה שתמה הרב הנז' שם על מרן ז\"ל בשלחנו הטהור שהסכים לסברת האומרים שאין נדר חל על מצות לא תעשה דלמה נטה דעתו להקל דאע\"ג דהרז\"ה והרשב\"א ומקצת רבותיו והשואל ס\"ל הכי הא איכא כנגדם רש\"י ורבינו האיי והרמב\"ן והרא\"ש והטור ודעת אחרים שכתב הר\"ן וגם הר\"ן בנדרים ובשיטתו לשבועות ורי\"ו ס\"ל דחל וא\"כ פשו להו והוי להחמיר בשל תורה עכ\"ל לפי מ\"ש סמי מכאן הר\"ן דלא אשכחן ליה בנדרים דס\"ל דחל על מצות ל\"ת זולת לענין שבועה דאיסור הבא מעצמו הוא דס\"ל דחל ונמצא דהרז\"ה והרשב\"א ומקצת רבותיו והשואל והר\"ן וגם ר\"י ן' מיגאש בשיטה אחת הן וזה נ\"ל ג\"כ דעת רבי' שהרי כשהביא בפרקין הל' ב' מתניתין דנדר חל על נדר כתב דהיינו באומר הרי עלי קרבן אם אכלתי ככר זו וחזר ואמר הרי עלי קרבן כו' חייב על כל אחת ואחת ומדלא נקט לה באומר קונם ככר זה עלי ככר זה שני פעמים משמע דלא מחייב אלא אחת כמ\"ש הרב לח\"מ שם יע\"ש וא\"כ נראה ודאי דה\"ה בנודר לקיים מצות לא תעשה דלא חל מה\"ט דאין אחע\"א דמאן דס\"ל דחל עיקר ראייתו היא מהא דנדר חל על נדר דס\"ל דהאומ' קונם עלי ככר זה שתי פעמים חל עליו וכיון דרבי' ס\"ל דכל כה\"ג לא חל משום טעמא דאין אחע\"א כ\"ש דלא חל הנדר על קיום מצות לא תעשה וכיון דרבינו בשיטה זו ג\"כ קאי פשו להו האומרים דאין נדר חל על מצות לא תעשה ועוד שדרכו של מרן לילך אחר עקבות רבינו ז\"ל בשולחנו הטהור כנודע ומה\"ט נמי נ\"ל שפסק מרן דאין נדר חל על השבועה משום דמשמע ליה שלדעת רבינו אין חילוק מדלא הביא דברי הירושלמי והיא היא סברת הרשב\"א באותה תשובה שהביא מרן ודוק.
ולענין נדר לבט' מצות לא תעשה הנה הרז\"ה ז\"ל בפ\"ג דשבועות כתב וז\"ל אבל במצות ל\"ת אין הנדר חל עליו כלל בביטולו אף לא בקיומו והרמב\"ן שם בספר המלחמות כתב עליו דעל ביטול מצות לא תעשה שהוא בשב ואל תעשה חל כמו ההיא דהנאת תשמישך עלי דאיכא ל\"ת דעונתה לא יגרע וכן ההיא דאמר רבא בפ\"ק דנזיר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חייל על שבועה הרי דנדר חל בביטול ל\"ת בשב ואל תעשה אבל לעבור על מצות לא תעשה בדבר שהוא עושה מעשה אין שום דבר חל עליו שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו בנדר ולא בדבר האסור לו מסיני ע\"כ ודברי הרמב\"ן הללו הן הן דברי הרשב\"א בתשו' שהביא מרן בסימן רט\"ו ואין ביניהן כמלא נימא כיע\"ש ותמהני טובא על הרב כהונת עולם שכתב בדנ\"ד ע\"א וז\"ל ובנדר לבט' מצות ל\"ת דס\"ל להרשב\"א לפנינו דלא חל גם הרז\"ה כ\"כ ולא מצאתי חולק בזה זולתי להרמב\"ן במלחמתו שם ומעתה צדק הרב פ\"מ בח\"א סימן ה' ואולי אם היה רואה להרמב\"ן היה מחמיר כיון דהוי ספק תורה ובספר גו\"ר חי\"ד כלל ב' סימן ה' כתב דרש\"י והטור חולקים על הרשב\"א ואחרי המחילה לא אמרו אלא לקיים מל\"ת לא לבט' כנדון דידיה כו' יע\"ש ולא ידענא מאי קאמר שדברי הרמב\"ן והרשב\"א שפה אחת ודברים אחדים הם בענין נדר לבט' מצות ל\"ת ואין ביניהן אלא נדר וחזר ונדר שהוא לקיים מצות ל\"ת שלדעת הרשב\"א לא חל ולדעת הרמב\"ן חל כמבואר בדבריו שם אבל לענין לבט' מצות לא תעשה שניהן שוין בדבר דאם בשב ואל תעשה חל ואם הוא לבט' בקום עשה לא חל גם מה שתמה על הרב גו\"ר ששם מחלוקת בין הרשב\"א לרש\"י והטור לע\"ד גם בזה לא כיוין יפה דודאי כיון דלרש\"י והטור ס\"ל דנדר חל על קיום מצות לא תעשה מכ\"ש דלדידהו חל על ביטולו דהא אפילו דנדר חל לבט' מצות עשה איכא מאן דס\"ל דלא חל על קיומו משום טעמא דאין אחע\"א וזו היא שיטת הרז\"ה ודעימיה שמע מינה דטפי מסתבר להו למימר דחל הנדר על ביטול המצוה מבקיומה וכיון שכן לדעת רש\"י והטור דאשכחן דס\"ל דנדר חל על קיום ל\"ת פשיטא ודאי דס\"ל דחל על ביטו' ופשוט.
ובמ\"ש הרמב\"ן דהנודר לבט' מצות לא תעשה בקום עשה אין הנדר חל עליו משו' שאין מאכילין לו דבר האסור לו מסיני כו' לא ביאר לנו הרב איך יתכן דבר זה שיהיה נודר לעשות מעשה בידים והרי כתב הר\"ן בפ\"ק דנדרים ד\"ח ע\"א ד\"ה והלא מושבע ועומד דנדר כיון שהוא מיתסר חפצא אנפשיה ליתיה לעולם באעשה יע\"ש וכן כתב הטור בסימן ר\"ו גבי נודר שאוכל עמך וכן כתב הרמב\"ן גופיה בפירוש התורה בפרשת מטות ד\"ה לנדור נדר וז\"ל דכיון דנדרים מיתסר חפצא עליה לפיכך אינן חלים על דבר שאין בו ממש כו' וכיון שהדבר כן נר' הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עלי שאוכל היום או שאוכל ככר זה אינו נדר שאין הנדר חל על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום עשה כלל ואל תשיבני מנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמים שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו כמסירתו להדיו' אלא שהוא נוהג בנדרי ההקדש מפני שיש בהם חפץ נאסר להדיוט ונתפס לגבוה לכשיפריש ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו אבל בנדרי ביטוי אין לנו לפי שאין שם חפץ כלל לא בתחילה ולא בסוף עכ\"ל איברא כי מדבריו ז\"ל בספר המצות במצות עשה סימן צ\"ד נראה הפך זה שכתב שם וז\"ל וההפרש עוד בין נדרי גבוה לנדרי ביטוי שאלו הנאמרים בעשה הזה מוצא שפתיך תשמור ועשית איננו צריך להזכיר בו הנדר אלא שיאמר בהמה זו קרבן או כלי זה יהיה לבדק הבית או צדקה לעניים ובזה בלבד הוא מחוייב לקיים מה שיוציא מפיו בעשה ולא תעשה אבל בדבר הרשות צריך שיזכיר נדר או דבר המורה עליו כגון מה שחכמים קורין אותו ידות הנדרים או הכנויים אבל אמר לא אוכל ככר זה או אלך למקום פ' או אתן מנה לפ' עשיר איננו מתחייב בזה כלל עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו שאם אמר נדר עלי שאלך למקום פ' או שאתן לפ' עשיר מנה חייב לילך וליתן לאותו פלוני עשיר מפני שהזכיר נדר וזה היפך מ\"ש בפירוש התורה שלא הוזכרו נדרים בגמרא בק\"ע כלל וליכא למימ' דהכא בספר המלחמות ובס' המצות מיירי בנודר על תנאי שאוסר פירות או ככר זה על עצמו אם לא יאכל נבלה וכיוצא או אם לא אלך למקום פ' או אם לא אתן לפ' עשיר מנה ומש\"ה כתב במלחמות דכל כה\"ג לא חל הנדר כיון דכונתו לבט' המצוה בקום עשה דהא ודאי ליתא שזה לא מקרי נדר לבט' דבר מצוה כדי שלא יחול הנדר דכל כה\"ג אומרים לו שיקיים המצוה ויאסר בפירות כמ\"ש הראנ\"ח בתשו' בח\"ב סימן נ\"ח נ\"ט וע\"ד ומהרימ\"ט חי\"ד סימן ך' והרב פ\"מ ח\"א סימן ל\"ה וכן נראה מבואר מתשובת הרשב\"א סימן תרמ\"א הביאה מרן ב\"י בסס\"י רל\"ח וכמ\"ש בשורש נשבע לבט' המצוה ד\"ה כתב יע\"ש וצ\"ע.
ולענין נדר לקיים מצות עשה אם הוא בקום עשה כבר כתבנו דנדר לא מצינו באעשה וראיתי להרב כהונת עולם בדנ\"ד ע\"א וז\"ל ומיהו בנדר לקיים מצות עשה דסובר הרשב\"א דחל לא מצינו חולק אלא הרא\"ש בפירושיו פ\"ק דנדרים בההיא דאשכים ואשנה פרק זה לחד תירוצא והא אמרינן לעיל דהדר ביה בפסקיו וכ\"כ בסימן רי\"ג דכולהו אית להו בכגון ההיא דאשכים ואשנה דחל הנדר מקרא דבפיך זו צדקה והיינו נדר לקיים מ\"ע דנקט הרשב\"א לפנינו ומה שהוסיף שיש לא תעשה בביטולה דהיינו מהנאת תשמישך עלי הוא כדברי הרמב\"ן במלחמותיו דאיכא עשה דפ\"ו ולא תעשה דעונתה לא יגרע עכ\"ל. וכל דבריו בזה אינן אלא דברי תימא דמ\"ש בשם הרשב\"א לא ידעתי היכן מצא להרשב\"א בתשו' זו שהביא מרן שכתב דבנדר לקיים מ\"ע חל הנדר שדברי תשובה זו לא איירו אלא בנדר לבט' מ\"ע וכמבואר מדברי מרן שכתב ולענין נדרים חלים עד\"מ כתב הרשב\"א בתשו' דוקא במ\"ע כו' כלומר דעיקר דבר זה דנדרים חלים עד\"מ לבט' כמו ששנינו במתני' ליתיה אלא במ\"ע וע\"ז כתב דלאו דוקא במ\"ע כסוכה ולולב ותפילין אלא ה\"ה היכא שבא לבטל דבר מצוה שיש בה עשה ולא תעשה כגון נשבע שאוכ' היום וחזר ואסר אכילתו דבנדרו זה קא עבר על שבועתו שיש בה עשה דמוצא שפתיך תשמור ולא תעשה דבל יחל וכן מצות צדקה לעני ועיין למרן ב\"י בס\"סי רכ\"ז ולהרב תוי\"ט אבל במצות לא תעשה דמבטל ליה בקום עשה כלאו דאכילת נבלה וכיוצא אין הנדר חל עליו לא לקיים ולא לבטל דלקיים לא חל משום דאין אחע\"א ולבטל לא חל משום דלא שייך ואפי' הוה שייך אין הנדר חל עליו משום שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו מסיני והן הן דברי הרמב\"ן במלחמות כמ\"ש לעיל וכתב עוד דמה\"ט לא חל באיסור הבא מעצמו כשבא לקיים מה שאסר כבר שאלו עובר עליו בקום עשה כגון שנשבע שלא יאכל ושלא ישתה היום דלעבור בבל יחל צריך לעבור בקום עשה כל כה\"ג לא חל הנדר לקיים שאין אחע\"א ולא לבטל מטעמא דאמרן לעיל אי משום דלא שייך ואפילו היה שייך אין נדר חל לבט' לא תעשה בקום עשה וכתב עוד דמקצת רבותיו סוברים דנדר חל על נדר ואין כאן משום אין אחע\"א וכן נדר חל על השבועה לקיים מהטעם שכתב הרמב\"ן בספר המלחמות דבאיסור הבא מעצמו אחע\"א מגזרת הכתוב אבל שבועה על נדר לא חל אפילו לקיים ולזה דחה דבריהם דודאי אין נדר חל על נדר מהטעם שכתב בתשו' המודפסות בסימן תרט\"ו דליכא איסור מוסיף וכמ\"ש הר\"ן בדח\"י ע\"א וכתב עוד ומ\"מ מה שאמרת אמת שהנדר חל על מי שנשבע שישן או שישתה ואחר כך אמר קונם עיני ואעפ\"י שיש בביטול שבועתו לא תעשה דלא יחל דברו כלומר דכיון דהביטול הוא בשב ואל תעשה חל הנדר והן הן הדברי' שכתב בתחילת דבריו דנדרים חלים עד\"מ אפי' בא לבטל עשה ולא תעשה ומשום דהוי בשב ואל תעשה ועל זה הביא ראיה מההיא דהנאת תשמישך עלי דאסור אע\"ג דאיכא לא תעשה דעונתה לא יגרע כיון שביטול הלאו הוא בשב ואל תעשה חל הנדר עליו ולפ\"ז ה\"ה אם נשבע שיאכל היום ואח\"כ נדר דחל מה\"ט וכ\"כ הרב ט\"ז בסי' רט\"ו סק\"ו.
הנה הבאתי כל דברי הרשב\"א וביארתים לע\"ד ולא מצאתי זה שכתב הרב הנז' דס\"ל להרשב\"א דנדר לקיים מ\"ע נדר חל עליו שזה שכתב שנדר חל על השבועה היינו לבט' השבועה ומשום דעשה דשבועה הוא מתקיים בשב ואל תעשה וכל כה\"ג אפשר דאף הרא\"ש ז\"ל מודה דנדר חל עליו לבטל ומ\"ש בפי' לנדרים היינו שאין נדר חל על קיום מ\"ע כי ההיא דאשכים ואשנה שהעשה אינו מתקיים אלא בקום עשה דהיינו בקריאתו וכשנדר לקיים לא חל עליו שהרי הוא מושבע ועומד ועוד דלא מצינו נדר באעשה סוף דבר לא מצאתי שום פוסק שיאמר דנדר גמור חל על מצות עשה שקיומה הוא בק\"ע ועיין בדברי הרב כהונת עולם בסי' רי\"ג דנ\"א ע\"ד ד\"ה שם יע\"ש.
ומ\"ש עוד הרב כ\"ע וז\"ל ומה שהוסיף דיש לא תעשה בביטולה דהיינו בהנאת תשמישך הוא כדברי הרמב\"ן במלחמותיו דאיכא עשה דפ\"ו ולא תעשה דעונתה לא יגרע וכו' לא ידענא מאי קאמר דבהנאת תשמישך ליכא עשה דפריה ורביה כמ\"ש הרשב\"א בחי' לנדרים שהקשה בההיא דהנאת תשמישך דכיון דאיכא עשה דפריה הרי מצות לאו ליהנות ניתנו ותירץ שאין כאן ביטול דעשה דפריה ורביה שהרי יכול לקיים מצוה זו באשה אחרת יע\"ש וגם הרמב\"ן במלחמות לא ראיתי שכתב כן אלא דבריו שם הוא דכל שהל\"ת הוא עובר בשב ואל תעשה נדר חל עליו כיע\"ש וצ\"ע ואת זה ראיתי למרן החבי\"ב בס\"סי רט\"ו שכתב בשם מהרע\"י שכתב וז\"ל ומ\"ש הרשב\"א דהנשבע שישן כו' נראה דהכי פירושו דמי שנשבע שישן ואח\"ך נדר שלא לישן שנדר חל אע\"ג דאיכא לא תעשה משום דהוי כמצות עשה שיש בה לא תעשה דקי\"ל שהנדר חל עכ\"ל וכונתו נראה כמ\"ש שכל שהלא תעשה עובר עליו בשב ואל תעשה הנדר חל עליו ואפילו איכא עשה בהדי לא תעשה דומייא דמצות צדקה ודוק." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אין פותחין בנולד מי \n שנדר ונולד לו דבר כו'. הכי איתא בגמ' ר\"פ ר\"א ועוד אמר ר\"א פותחין בנולד כו' ופריך בגמ' מ\"ט דר\"א אמר ר\"ח דאמר קרא כי מתו כל האנשים והא מיתה דנולד הוא מכאן שפותחין בנולד ורבנן מ\"ט קסברי הנהו מי מייתי והא אמר ר\"י משום רשב\"י כל מקום שנאמר נצים נצבים אינן אלא דתן ואבירם אלא אמר ר\"ל שירדו מנכסיהם ופי' הרא\"ש דעניו' שכיח כו' ע\"כ.
ושמעתי מפי מורי הרב מר יאודה זלה\"ה שהק' מההיא דאמרינן בנדרי' דכ\"ז גבי ההיא דאתפיס זכוותיה בבי דינא אתניס ולא אתא אמר ר\"ה בטלן זכוותיה ורבא אמר אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה ופרכינן עליה דרבא מההיא דאמרי' אי לא אתינן מכאן ועד תלתין יום ליהוי גיטא אתא ופסקי' מברא ואמר שמואל לא שמיה מתייא ואמאי והא מתנס אניס ודחינן דילמ' אונסא דמגליא שאני ופי' הר\"ן והרא\"ש כיון דשכיח האונס הו\"ל לאתנויי ומדלא התנה גמר ואמר בכל ענין יע\"ש והשתא ק' דהיאך פתח לו פתח למרע\"ה במה שירדו מנכסיהם אדרבא כיון דשכיח אבעי ליה לאתנויי ומדלא התנה גמר ואמר בכל ענין יע\"ש ונלע\"ד דהא דאמרינן דבאונ' דשכיח אבעי ליה לאתנויי בהדייא וכל שלא התנה אמרי' דסתמא נדר בכל ענין היינו דוקא בנודר לחבירו על שום דבר ובענין גיטין כההיא דפסקיה מברא דאמדינן דעתיה אם איתא דאדעתא דהכי לא נדר אבעי ליה לאתנויי בהדייא כיון שחבירו המדירו דעתו על כל ענין אבל בנודר בינו לבין עצמו ודאי דמהימן הוא לומר אדעתא דהכי לא נדרי דמי הכריחו לנדור וכיון שהוא נדר מעצמו הוא נאמן על עצמו לומר אדעתא דהכי לא נדרי ולכן פותחין במילתא דשכיח בנדר שנדר מעצמו וההיא דיתרו שהדירו למשה ואמרי' משום דעניות שכיח פתח לו הקב\"ה למשה בכי מתו כל האנשים אע\"ג דהתם לא נדר מעצמו כבר כתב הרא\"ש שם דעיקר הנדר לא היה בשביל יתרו אלא דעיקר נדרו משום דבלאו הכי לא היה רשאי לשוב למצרים משה היה מפני אותן האנשים יע\"ש וכנראה מדבריו דמשה גילה דעתו שמפני שלא היה רשאי לשוב למצרים נדר לו לשבת עמו. והשתא משו\"ה פתח לו פתח זה דשכיח כיון דנדר זה חשיב כאלו נדר מעצמו שהרי אלו היה רשאי לשוב לא היה נודר כנלע\"ד.
והנה עלה דאמר ר\"ל שירדו מנכסיהם כתב הר\"ן בפ\"ק דנדרים ד\"ו ע\"ב דליכא למימר שהיו מצורעין שהרי היו בקרב המחנה וליכא למימר שנתרפאו במ\"ת שהרי חזרו למומן בעגל יע\"ש והקשה מרן מלכא מהרח\"א זלה\"ה בס' ישרש יעקב בריש פ\"ק דנדרים ובפ\"ק דברכות ד\"ג ע\"ש הרב מר זקנו דמה הוכחה היא זו שהיו בקרב המחנה ש\"מ שלא היו מצורעין והלא משנה ערוכה שנינו בנגעים אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם מ\"ת ובת\"כ יליף לה מדכתיב כי יהיה טמא מהדיבור ואילך וכיון שכן משו\"ה היו בקרב המחנה כיון שהיו מצורעין קודם מ\"ת והניחה בצ\"ע ושמעתי מפי מו\"ה בעל מחנה יאודה שהיה מיישב דברי הר\"ן הללו בהקדים ליישב דברי תוס' בפ' חזקת דח\"ן ד\"ה הוה מציין מערתא וז\"ל וא\"ת והא אין קברי גויים מטמאין באהל משום דאינן קרויים אדם ואפי' רבנן דאמרי מטמאין מ\"מ בקבר שלפני הדיבור לא מרבינן ליה בנזיר אלא בנגיעה מקרא דהנוגע במת או בעצם אדם או בקבר ודריש בקבר לרבות קבר שלפני הדיבור וי\"ל דאברהם נקרא אדם כדכתיב האדם הגדול וכן אדם הראשון עכ\"ל ודבריהם קשים לכאורה דמדהקשו בתחילה אף לרבנן דלא דרשי קרא דאדם כי ימות באהל למעט א\"ה מ\"מ בקבר שלפני הדיבור אזלי ומודו דאינו מטמא אלא בנגיעה דפשיטא להו דההיא דרשא דאו בקבר מצי אתי נמי כוותייהו דאף לדידהו דמקרו א\"ה אדם ומטמאו באהל אכתי קודם הדיבור איין מטמאין אלא בנגיעה וא\"כ מה מקום יש לתשו' שאמרו דאברהם נקרא אדם ואכתי קושייתם לא מתרצא בהכי כיון שהיה קודם הדיבור אמנם הוא היה אומר שהתוספו' ז\"ל סוברים דרבנן דר\"ש דס\"ל דקברי גוים מטמאין באהל וס\"ל דאף א\"ה בכלל אדם מכל מקום קודם הדיבור לא מטמו משום דקרא כתיב כי ימות שמשמע להבא כלומר לאחר הציווי ואילך ולא קודם מתן תורה אמנם ר\"ש דאמר שאין א\"הע קרויים אדם ומה\"ט לא מטמו באהל בודאי דלא דריש כי ימות להבא שהרי לדידיה בלא\"ה ממעטו מקרא דאדם ומעיקרא ק\"ל דכיון דבין למר ובין למר אין מטמאין באהל למר ממילת אדם ולמר ממילת כי ימות דמשמע להבא ואמאי הוה מציין רבי בנאה מערתא דאדם הראשון ואברהם אבינו ע\"ה דהוו בכלל בני נח וע\"ז תירצו דאברהם נקרא אדם כלומר ור' בנאה אתי כר\"ש דלא דריש כי ימות להבא אלא מילת אדם דמיניה מיעטו בני נח וכיון דאברהם נקרא אדם איהו נמי בכלל ובכן על פי האמור דר\"ש לא דריש כי ימות מהדיבור ואילך ה\"נ לא דריש קרא דכי יהיה טמא לנפש מהדיבור ואילך ולדידיה ה\"נ דבהרות דקודם מ\"ת מטמאות ודברי הר\"ן שם בפ\"ק דנדרים הם אליבא דר\"ש דאיהו הוא דדריש בפ\"ט דנדרים דס\"ד דכל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם ומש\"ה דרש ר\"ל אליביה דהאי כי מתו כל האנשים לאו מיתה הוא אלא שירדו מנכסיהם והשתא שפיר כתב הר\"ן אליביה דר\"ש דליכא למימר מצורעים דאם כן מאי בקרב המחנה א\"ד ז\"ל." + ], + [ + "שורש נדר שהותר מקצתו הות\"כ כל \n שנדר הותר מקצתו הותר כולו. הנה בירושלמי פרק אין עומדין הקשו היכן הותר נדרו של טל של אליהו ואמרו אמר רב תנחומא סברי לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו יע\"ש והרב פרשת דרכים דמ\"ז ע\"א ד\"ה אך הקשה דלא שייך כלל בשבועתו של אליהו דין זה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו משום דלא נאמר דין זה אלא בביטול הנדר ע\"י פתח או ע\"י חרטה אליבא דמ\"ד שנעקר הנדר מעיקרו ואמרינן נדר שהו\"מ הותר כולו אבל הכא גבי אליהו לא נעקר הנדר אלא נתקיי' תנאו שנשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברו וכשנתן רשות על המטר לא עקר שבועתו כי אם קיים תנאו ואם כן נתבטלה שבועה דטל דאטו מי שנשבע שלא יאכל בשר ולא ישתה יין כי אם ברשות פ' ונתן לו רשות על א' מהן היתכן שנאמר שהותר בשניהם מטעם נדר שהות\"מ זה לא יתכן עכ\"ל יע\"ש.
ולע\"ד ל\"ק כלל שהרי כתב הטור בי\"ד סימן רל\"א שאין הנדר ניתר אלא על פי חכם מומחה או ג' הדיוטות שאפילו אם פירש והתנה בשעת הנדר אימתי שירצה יבטלנו מעיקרו או שתלה באחר שיבטלנו אימתי שירצה אינו כלום דמיד כשחל הנדר אין לו התרה אלא ע\"י חכם ואפילו שיתלנו בדעת אחר כו' יע\"ש ומיהו אם נדר לזמן אין לו התרה אלא כשיגיע הזמן בטל ממילא עכ\"ל והנה שבועתו של אליהו שנשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם כשירצה הוא דמי ממש לנשבע והתנה בשעת שבועתו שאימתי שירצה שיבטלנו דמיד חל שבועתו לעכב הטל והמטר ושוב אין בידו ליתן רשות שיתן טל ומטר שהרי חלה שבועתו ואין כח בידו לבטל השבועה אם לא על ידי התרה דפתח וחרטה ולא דמי לנשבע שלא יאכל בשר ויין כי אם ברשות פלוני ונתן לו רשות על הבשר ולא על היין דהתם השבועה תלויה ועומדת עד שידע אותו פלוני וכל שלא ידע אותו פלוני משבועתו לא חלה שבועתו שאם ידע והרשה אותו שיאכל בשר מיד יכול לאכו' מיד אעפ\"י שהוא חייב שלא לאכול מיד עד שידע מה בפיו של אותו פ' היינו ודאי מספק הוא שנתחייב בכך שמא כשישמע אותו פ' לא ירשה אותו לאכו' ונתחייב מיד בשבועתו ולכן כששמע אותו פלוני והרשהו לאכו' לא חלה שבועתו שהוא נשבע לקיים שלא לאכול כשלא יתן אותו פלוני רשות אבל אם יתן לו רשות לא נתחייב ואה\"ן שמיד כששמע אותו פלוני לא הרשהו לאכול וחלה שבו' שוב לא יוכל לאכול ברשו' אותו פ' כשלא יתיר שבועתו שהרי חלה שבועתו ואין לו התר כי אם בג' הדיוטות וביחיד מומחה וסברת הטור הלזו היא סברת הרא\"ש בכלל יו'ד והיא סברת הרמב\"ן והריב\"ש בח\"א סימן ס\"ח והר\"ן בפרק נערה המאורסה עלה דאמר ר\"פ כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת וכמ\"ש כל זה מרן ב\"י בי\"ד סימן רכ\"ח עמ\"ש הטור ונדרים וחרמים שמטילים הקהל יש להם התרה בלא פתח וחרטה יע\"ש בתוך הלשון אלא שיש לגמגם בדברי מרן ב\"י שם דמשמע מדבריו דהטור מחמיר טפי מהנהו רבוותא ולדעתי כולם אמרו דבר אחד דהטור מיירי בשמתנה שפלוני יבטלנו לנדרו דמשמע אחר שיחול ולכן כתב שאין בדבריו כלום אבל בנודר או נשבע שלא יעשו דבר פלוני כי אם פ' ברשות פ' ומיד כששמע פ' הרשהו לעשותו אף הטור אזיל ומודה דמותר מיד בלא התרת חכם כיון שלא חל הנדר והשבועה כלל כמ\"ש הריב\"ש יע\"ש. ודע שמ\"ש מרן ע\"ש הרמב\"ן שהנשבע ע\"ד חבירו ועתה אומר שדעתו היה שיוכל אותו פלוני להתירו שומעין לו לאו להתירו ממש קאמר אלא להרשותו שיעשה אותו דבר שמיד שהרשהו בטלה שבועתו מעיקרא כנלע\"ד וכן הוא מתפרשת אותה תשובה שכתב הרשב\"א האחרונה שהביא שם מרן ב\"י באופן דליכא לשום א' מרבוותא שיחלוק בדין זה ועיין בש\"ע בסימן רכ\"ח סל\"ז וסל\"ח ובריש סימן רל\"א שנראה כסותר דברי עצמו ושוב ראיתי בש\"ך שם ס\"ק צ\"ח וע\"ש ודוק שוב ראיתי בספר כהונת עולם הלכות נדרים סי' רל\"ב דצ\"א ע\"ג עמד על זה.
והנה בהך מילתא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו עיין במ\"ש הר\"ן ז\"ל בנדרים דכ\"ז ע\"א וז\"ל וכדבריו נראה לי להכריח כו' ודבריו תמוהים דלרבא לפי שיטת י\"א הללו דפתח עדיף מנדרי טעות ולהכי אפילו במעמי' דבריו אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו לכ\"ע א\"כ רבנן דפליגי גבי פותחין בשבתות ע\"כ דמיירי במעמיד וס\"ל דבמעמי' אפילו על ידי פתח לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אבל במחליף אין סברא לומר דפליגי ולית להן נש\"מ הותר כולו ולהכי פריך רבינ' לרבא מההי' דכלכלה דאפילו כרבנן דר\"ע לא אתו ומה שהקשה ע\"ז בספר זרע אברהם חי\"ד סימן כ\"ב דצ\"ב ע\"ד בדחייתו הראשונה לא הבנתי מאי קאמר ועיין בספר כהונת עולם דצ\"א ע\"ג ד\"ה איברא שדחה הכרעת הר\"ן כמ\"ש.
ודע שהרב שער אפרים בסימן ס\"ג דכ\"ז ע\"ג הוק' לו דברי הרב המפה מ\"ש בסימן רכ\"ח סכ\"ז למ\"ש בסימן רל\"ד סל\"ו בענין הסכמות צבור עם הפרת הבעל דסתרן אהדדי בדין נש\"מ הותר כולו יע\"ש ולע\"ד לק\"מ דשאני הפרה הבעל דהפרה מיהא בעי וכיון דבעי הפרה הפרה במקצת לאו שמה הפרה משא\"כ בהסכמות ציבור דלא בעי התרה כלל ועיין בספר כהונת עולם דף פ\"ד ע\"ג ד\"ה שם כתב הריב\"ש ושם דצ\"א ע\"ב וג' ועיין שער המלך למו\"ה ה' נדרים פי\"ב הלכה יו'ד די\"ב ע\"ג במה שהקשה שדברי הריטב\"א סותרין זה את זה ממ\"ש בכתובות דנ\"ט ע\"א דנהי שהאשה יכולה לפטור את עצמה שלא תעשה בצמר אינה יכולה לפדות ידיה משעבודו של בעל וכיון דמשועבדות ידיה לבעל לשאר מלאכות אפילו למעשה ידיה אין לה כח להקדישן שהרי עיקרן של בעל כו' יע\"ש למ\"ש הרב מחנה אפרים הל' שבועות סימן ח' על שמו יע\"ש ולע\"ד לק\"מ דמ\"ש בכתובות מיירי במקדי' הידים דעיקרן קיימי למעשה משא\"כ בנדרים שנדר על המעשים של הידים שהם מעשים נפרדים ועיין במ\"ש מהרימ\"ט ח\"מ סימן ב\"ן בענין אם יש קנין לחצאין והביא ראיה ממתניתין דהמקדיש מעשה ידי אשתו דהמותר הקדש יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין הפרה לחצאין נדר \n משתי ככרות בא' יש לה עינוי ובא' אין לה עינוי מפר לזו שמתענה בה ואינו מפר לזו שאין לה עינוי. הכי איתא במסכת נדרים דפ\"ג ע\"א אמר ר\"י אמר שמואל נדרה משתי ככרות בא' מתענה ואחת אינה מתענה מתוך שהוא מפר למתענה מפר לשאינה מתענה ורב אסי אמר ר\"י מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה כו' איתיביה האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים סופגת את המ' הפר לה בעלה והיא לא ידעה והיתה שותה יין ומטמא' למתים אינו סופגת את המ' ואי אמרת מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה דילמא מיין דאית לה צערה הפר לה מזג וחרצן לא היפר לה דהא לא אית לה צערא ותספוג את המ' אמר רב יוסף אין נזירות לחצאין אמר ליה אביי הא קרבן לחצי נזירות איכא אלא אמר אביי אין נזירות לחצאין ואין קרבן לחצאין. מתיבי האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה ואח\"כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף ואי אמרת אין קרבן לחצי נזירות אמאי מביאה חטאת העוף ואלא מאי יש קרבן לחצי נזירות ג' בהמות בעי אתויי חטאת עולה ושלמים אלא לעולם אין קרבן לחצי נזירות וחטאת העוף דמתייא משום דחטאת על הספק איתיביה האשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואח\"כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואין מביאה עולת העוף ואי אמרת מפר למתענה ואין מפר לשאין מתענה דלמא מיין דאית לה צערא הפר לה מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה אמרי טומאת מת נמי אית לה צערא שנאמר והחי יתן אל לבו יע\"ש והקשה הרא\"ש על הא דפריך בגמ' ודלמא מיין כו' הפר מטומאת מת כו' לא הפר כו' דזו הקושיא הו\"ל להקשותה ממתניתא דלעיל דהא שה שנדרה כו' הפר לה והיא לא ידעה אינה סופגת את המ' וכו' והניחה בצ\"ע וכן התוס' הקשו כן והניחוה בצ\"ע ולכאורה נראה כי רבה היא ואין מרפא לשברה מ\"מ נימא בה מילתא ואע\"ג דדחוקה.
והנלע\"ד דמזאת הברייתא טפי קשיא ממתניתא דאלו ממתניתא לא אלימא משום דיתרץ לו ר\"י הכא במתני' במאי עסקינן באשה שקבלה עליה נזי' שמשון ומותרת ליטמא מתים דנזיר שמשון מותר ליטמא מתים וכמ\"ש הר\"ן והרא\"ש בפי' דשמעתתא יע\"ש ובזה לא הוה קשה דתספוג את המ' על טומאת מת אבל כשמקשה מהברייתא הוייא סתירה רבה והכי פריך מתיבי כו' ואי אמרת דבעל מפר למתענה דוקא ולא לשאינה מתענה הלא טומאת מת לא חשיב עינוי נפש וא\"כ אמאי מביאה חטאת העוף דוקא דמשמע דמותרת אחר כך ליטמא למתים וליתי עולת העוף נמי דהא עדיין היא מותרת מליטמא למתים אלא ודאי מדקאמר דוקא חטאת ולא עולה משמע דיביא חטאת ומכאן ואילך מותרת היא ליטמא למתים ומשמע דמתוך דמפר למתענה מפר לשאי' מתענה ודלא כר\"י ותי' טומאת מת נמי עינוי נפש הוא כו' נמצא דמוכרח הוא להקשות מהאי ברייתא וכי תימא אי הכי דמתני' מצי לאוקמ' בנזיר שמשון א\"כ למה נקט מתני' והיתה שותה יין ומטמאה למתים למה אצטריך למתני ומטמאה למתי' שאינה סופגת את המ' הא פשיטא דאף בשלא הפר לה בעלה על ט\"מ לא לקייא וכ\"ש היכא דהפר ולמה אצט' לומר ומטמאה נוכל לומר דאגב דתני שותה ביין נקט נמי ומטמאה ולא דוקא ועוד אפשר לומר דהאי דנקט ומטמאה הכי פירושו הפר לה בעלה והיא לא ידעה והיה שותה יין והנראה שכונתו לאסור איסר דלדידיה נראה דעבד' איסורא ומטמאה למתים נמי דזאת האשה נדרה בנזירות שמשון ולא ידעה דנזירות שמשון מותר בטומאת מת אלא חושבת דאסיר ואפי\"ה היא מטמאה והרי כמתכוונת לעשו' איסור וסד\"א תלקה קאמר מתני' דלא.
ומיהו קש' הלא רישא דמתני' דקאמר האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים וכו' למה נקט ומטמאה הלא מותרת היא ליטמא ולהכי לקייא על היין וא\"כ האי ומטמאה למאי אתיא איכא למימר דאה\"ן אלא אגב דיין נקטיה ועוד אפשר לומר דרישא דמתני' מיירי בנזיר דעלמא דאסיר ליטמא למתים וסיפא בנזיר שמשון וכדכתיבנא זה נלע\"ד לומר בדוחק לפום שעתא מ\"מ עת לכל חפץ כי הקושי הוא גדול ורם ורבינו בפ\"ק מה' נזירות די\"א כתב וז\"ל האשה שנדרה בנזי' ונטמא' בתוך ימי נזירות ואח\"כ שמע בעל' והפר לה הרי זו מביאה קרבן טומאה עכ\"ל ושמעתי מקשי' דהלא אמר אביי אין קרבן לחצי נזירות דאין נזירות לחצאין ואין קרבן לחצאין והיינו אליבא דר\"י דהלכתא כר\"י וא\"כ איך פסק רבינו דמביא קרבן טומאה ונלע\"ד דל\"ק ול\"מ משום דרבינו פסק כפי ההילכת' דקי\"ל דבעל מיגז גייז ומשו\"ה כיון דמיגז גייז זאת חצי נזירו' דהיה אסורה בה כבר נטמאת ומביא קרבן טומאה והתם בנזיר קאי כס\"ד דבעל מיעקר עקר וכיון דמיעקר הנדר מה ששמר החצי הנזירות לא חשיבא ומשו\"ה לא מייתי קרבן והיינו כפי הס\"ד אבל כפי המסקנא דמיגז גייז מייתי לעולם קרבן טומאה ועיין בנזיר דכ\"א ע\"ב ודכ\"ב ע\"א וא\"כ הכא מאי דקאמר אביי אין קרבן לחצאין היינו כפי אותה האוקמתא דמס' נזיר דבעל מיעקר עקר ולהכי אין קרבן לחצאין אבל הכא דשקיל וטרי הש\"ס דאין קרבן לחצאין היינו כפי הס\"ד דאמרינן בנזיר דבעל מיעקר עקר אבל כפי הלכתא דאמר אביי מיגז גייז לעולם יאמר אביי דיש קרבן לחצאין ואין נזירות לחצאין דהאי כטעמיה והאי כטעמיה וכדכתיבנא זהו הנלע\"ד הפעוט ופשוט." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נדרים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Haflaah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kedushah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kedushah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8f1e95b30f95e48a4c63f17323822fdc1fa84b89 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kedushah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,183 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Forbidden Foods", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Kedushah" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [ + "שורש איסור אכילת בשר אדם\n והאוכל \n מבשר אדם או מחלבו בין מן החי בין מן המת אינו לוקה כו'. עיין לה\"ה שהביא סברות הפוסקים בענין בשר האדם אם מותר מן התורה או אסור בעשה שהראב\"ד והרמב\"ן ז\"ל כתבו דליכא איסור כלל מן התורה אבל הרמב\"ם והרא\"ה סוברים דאיכא איסור עשה יע\"ש ותמהני מה יענו הראב\"ד והרמב\"ן ביום שידובר בהם ההיא סוגייא דפ\"ג דנידה דף כ\"ג ע\"ב דאבעייא ליה לרב אדא בר אהבה מאביי לר\"מ דאמר בהמ' במעי אשה ולד מעלייא הוא אדם במעי בהמה מאי למאי נ\"מ לאשתרויי באכילה ותפשוט ליה מהא דר\"י דאמר ר\"י השוחט את הבהמ' ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה ומשנינן הכי השתא התם לא פרסות ולא פרסה איכא הכא נהי דפרסות ליכא פרסה מיהא איכא ע\"כ ואם איתא דבשר אדם הנולד מן האשה ליכא איסור תורה אלא באכילה מאי קמבעיא ליה באדם במעי בהמה אי חשיב אדם ואסור באכילה או אי חשיב בהמ' ומותר באכיל' והא אפי' אי חשיב אדם נמי מותר באכילה הוא דבשר אדם מותר באכילה הוא לדעתם ואפשר דלדידהו איסור' דרבנן מיהא איכא באכילת בשר אדם ממש והכא קמבעיא ליה לר\"א אי ליכא איסורא כלל לר\"מ מי נימא דחשיב כבהמה ממש וליכא איסורא כלל ואפי' מדרבנן והכי דייק לישנא דר\"א בר אהבה דבעי מהו לאשתרויי באכילה:
ומיהו בעיקר בעיא זו יש לדקדק אמאי לא בעי לה אליבא דרבנן דהא לרבנן דר\"מ נמי כל שיש בו מקצת צורת אדם במעי אשה אע\"פ שיש בו מצורת בהמה חשיב ולד מעלייא כדתנן במתני' וא\"כ גבי בהמה נמי איכא למבעי אי שחט את הבהמ' ומצא בה מקצת מצור' אדם בפנים ושאר הגו' הוא צורת בהמה אי חשיב אדם או לא וי\"ל דלרבנן פשיטא דלא חשיב אדם דלדידהו הא לא חשיב אדם אלא בשיש בו מצורת אדם ונולד מן האדם אבל בנולד מן הבהמ' אע\"פ שיש בו צורת אדם ודאי דלא חשיב אדם ועיין עוד מה שציינתי ברמזי פ' כי תצא בפ' לא יוכל לבכר את בן האהובה א\"נ י\"ל דברי הרבנים הנז' דלדידהו בשר אדם מת אסור בהנאה להכי מבעייא ליה לר\"א אי חשיב אדם כששחט את הבהמה והאדם שיש בתוכה מת אי חשיב אדם אסור משום איסור בשר אדם מת כו' אך אכתי קשה שכבר כתב המ\"ל בפי\"ד מה' אבל דכ\"א דדוקא מת ישראל אסו' בהנאה ולא מת גוי לדעת הרמב\"ן יע\"ש באורך ועיין עוד למרן החבי\"ב בי\"ד סי' ע\"ט שכתב שיש סברות דאף איסו' דרבנן ליכא יע\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש טריפה אינה יולדת\n היה \n העוף ספק טריפה כל הבצי' שתלד כו' שאם היתה טריפה לא היתה יולדת כו'. הנה הרפ\"ח ז\"ל בקונט' השאלות שבס\"ס מים חיים דף נ\"ב עלה ונסתפק באותה שאמרו טריפה אינה יולדת אי אמרינן הכי נמי טריפה אינו מוליד גבי טריפת זכר יע\"ש ופשיטא ליה דאפי' טריפת זכר אינו מוליד מסוגייא דפ' השולח דמ\"ג ע\"א ובסוף דבריו הביא כדמות ראיה ההיא דפ' בן סורר דאמרי' דזכר קטן אינו מוליד כנקבה קטנה יע\"ש ולדעתי יש ראיה גדולה ממה שמצינו שההורג את הטרפה פטור משום דגברא קטילא קטל עיין בפרק קמא דחולין די\"א ובסוף פ\"ק דמכות וברבי' פ\"ב מה' רוצח ואם הוא ראוי להוליד למה יפטר הרי דם זרעייותיו צועקי' אליו ועיין להתוס' בחולין פ' א\"ט דמ\"ב ע\"ב ד\"ה יאמר שכתבו דיש חילוק בין טרפות אדם לטרפות בהמה ושוב ראיתי דמדברי התוס' בבכורות ד\"ז ע\"א ד\"ה והא איפכא ובחולין דנ\"ח ע\"א ד\"ה במאי כו' מבואר יוצא דאף הזכר טריפה אינו מוליד יע\"ש ודוק:
וכעת ראיתי שדבר זה תלוי באותה שכתב הרב עצמו בפריו לי\"ד סי' נ\"ז ס\"ק מ\"ז במ\"ש טריפה אינה יולדת אם הוא דוקא לידה או אפילו עיבור בעלמא והביא דברי הר\"ן שכתב בפרק א\"ט שאין הטרפה מתעברת יע\"ש והשת' כיון שהדב' תלוי בעיבור ולא בליד' מה לי זכר מה לי נקבה וי\"ל וברור ומ\"מ יש להבי' עוד ראיה דאף טריפה אינו מוליד מההיא דע\"ז דפ\"ה ע\"ב וזבחים דקי\"ג דקאמר טריפה מלהחיות זרע נפקא ופרכינן הניחא למ\"ד טריפה אינה יולדת כו' ואם איתא דזכר מוליד היה ל\"ל הניחא נקבות אלא זכרים מאי איכא למימר דקרא אחיות זרע קפיד אלא ודאי דאף זכר אינו מוליד ודוק:
הוספה
כתבתי לעיל למה שחקר הרפ\"ח אי זכר טריפה אינו מוליד ממ\"ש שההורג את הטרי' פטור ואם הוא ראוי להוליד למה יפטר הרי דם זרעיותיו צועקים אליו עכ\"ל והן עתה מידי עוברו בקורא להגיה אלופי ומיודעי הרב ועצום רחימא דנפשאי כמה\"ר רפאל ן' חסון נר\"ו ההוא אמר וכתב ומי יתן ידעתי אופן הראיה כי דבריו באו כס' החתום דהלכה רווחת אין אדם נהרג על העוברים ק\"ו למי שלא בא עדיין לכלל עובר וכמ\"ש הר\"מ פ\"ב מהלכות רוצח ואיך הפה יכולה לדבר להורג את הטריפה לחייבו מיתה בשביל שמא יוליד עכ\"ל ואני אומר אחר יחוש חוץ ממני ואני לא אחוש כי כוונתי ברורה דמדיהבינן טעמא להורג את הטריפ' שהוא פטור משום דגברא קטילא קטיל שמעינן שפיר דאינו ראוי להוליד דאם הוא ראוי להוליד לאו גברא קטילא הוא והרי הוא כהורג את הבריא ואיכא ביה משם דמו ודם זרעיותיו ומה שדימה ההיא דהורג את הטריפ' כהורג את העוברים תמהני דאיך דימה זא\"ז וקרב זא\"ז דהתם ההורג את העוברים אינו ראוי להוליד בשעת שהרגם מפני שחיותם אינו חיות גמור אבל ההורג את הטריפה אם ראוי להוליד בשעת שהרגו ראוי להוליד מה שאין כן בעוברים כאמור וזה פשוט והאריכות בזה יש בו משום ביטול בית המדרש. ולפי האמור אין צורך למה שרצה להביא ראיה מדברי מוהרח\"ו והביא דבריו הרב מוהר\"ש אוזידה בפ\"ג דאבות מ\"ח חביב אדם שנברא בצלם דכ\"ח סע\"ב דמפורש יוצא דהטעם שנהרג ההורג לן' נח לפי שאולי עתיד לצאת ממנו שום אדם צדיק וממנו ניקח להורג את הטריפה שיהא חייב מטעם זרעיותיו העתידים לצאת ממנו ועכ\"ל דה\"ט דפטור ההורג משום דאינו מוליד הן אמת דצריך לישב ההיא דהורג את העוברים דקי\"ל דאינו נהרג ואף גם זאת דאפשר י\"ל דההיא דב\"ן קודם מ\"ת ואין למדים ממנה לדין דלאחר מ\"ת עכ\"ל הנה כ\"ז גרם לכת\"ר מפני שהבין בדברי שמפני העוברים העתידים לצאת ממנו לבד הוא מתחייב ואולם לפי האמור לא עמד על דעתי אלא מפני דמו של טריפה והוא העיקר דלאו גברא קטיל כיון שראוי להוליד ומ\"ש שדם זרעיותיו צועקי' אליו כונתי הוא שמצטר' עם דמו של טריפה והרי הוא כבריא וזה פשוט. ובכן ל\"ק מה שהק' כת\"ר לדברי מוהרח\"ו מהורג את העוברים דלפי האמור שנייא היא כמובן. [עד כאן ההוספה]." + ], + [], + [ + "שורש טעם איסור גבינות הגויים אבל \n בימי חכמי המשנה גזרו על גבינו' הגויים ואסרום מפני שמעמידים אותה בעור קיבת נבלה. ע\"כ. הכי איתא בחולין דקי\"ו ע\"ב משנה קיבת נכרי ושל נבלה ה\"ז אסורה המעמיד בעור של קיבת כשירה אם יש בה בנ\"ט ה\"ז אסורה ע\"כ וכתבו התוספו' המעמיד בעור קיבה אם יש בה בנ\"ט כו' תימה דבגמרא מפרש טעמא דאסרו גבינות הגויים משום שמעמידי' אותה בעור קיבת נבלה מאי איריא נבלה אפי' כשרה נמי וי\"ל דמשום בשר בחלב לא היו אוסרים מספק משום דליכ' אלא איסורא דרבנן ודרך בישול אסרה תורה ע\"כ ובדברי התו' הללו צריך להבין אעיקרא דדינא מאי ס\"ל להתוס' ז\"ל בפירושא דמתני' דבמתני' קשיא מאי קמ\"ל המעמי' בעור קיבה אם יש בה בנ\"ט ה\"ז אסורה פשיטא דאסורה דהא בב\"ח בנתינת טעם אסור אלא עכ\"ל דאתא לאשמועינן דדוקא אם יש בה נ\"ט אסור משום בב\"ח אבל אם אין בה נ\"ט מותר אע\"ג דמעמיד כיון דבב\"ח בטעמא תלה ליה רחמנא משא\"כ מעמיד בעור נבלה דאזלינן בה בתר מעמיד אע\"ג דאין בו נ\"ט משום דרואין אותו כאלו הנבילה קיימת וכמ\"ש הרשב\"א בחי' יע\"ש וא\"כ ממילא אזדא לה קושי' התוס' דאי משום כשירה לא אסיר אלא בנ\"ט אבל משום נבלה אפי' אין בו נ\"ט אסיר ותו ק' אעיקרא דדינא מאי ס\"ל להתוס' במילתיה דשמואל דאסר גבינות הגויים משום שמעמידים אותה בעור קיבת נבילה והלא סתם העמדה אין בה נ\"ט ואי משכחת לה לפעמים דיש בה נ\"ט לטעמיה קפילא ארמאה ואי משום דבר המעמיד אפי' באלף לא בטי' תקשי ליה מתני' דמעמיד בעור קיבה דוקא אם יש בה נ\"ט אסיר ואי לא לא אסיר אלא עכ\"ל דשאני מעמיד דהוי מעמיד דהתר אבל מעמיד של איסור אפי' באלף לא בטיל וכמ\"ש הר\"ן בשם ר\"י ן' מיגאש מעתה קו' התוס' ליתא דמשו\"ה נקט נבילה לומר דאפי' באלף לא בטיל כיון דמעמיד של איסור הוא משא\"כ כשירה דמעמיד של היתר הוא ותו במאי דתירצו דמשום בב\"ח לא היו אוסרי' מספק כו' דמשמע כוונתם דלגבי עור נבילה איכא ספיק' דאורייתא דשמא העמיד בעור או בקיבה עצמה אבל משום בב\"ח דמדאורייתא ליכא איסורא דדרך בישול אסרה תורה וצונן בצונן הוא וכיון דמספ\"ל אם העמיד בעור או בקיבה עצמה הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא וק' דהשתא מיהא גבי איסור נבילה נמי ליכא אלא איסורא דרבנן דמן התורה לא אסיר אלא בנ\"ט דסתם העמדה אין בה נ\"ט ואף את\"ל דס\"ל להתוס' דדבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל מ\"מ מילתא דפשיטא היא דאיסור מעמיד אינו אלא דרבנן וכמ\"ש הרפ\"ח סי' ק' סק\"ג:
ואפשר לומר דס\"ל להתוס' דאיסור מעמיד ליכא כלל והיא גופא אתא לאשמועי' מתניתין דהמעמיד בעור קיבה דוקא אם יש בה בנ\"ט אסורה אמנם אם אין בה בנ\"ט מותרת ולא אמרי' דבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל והא דאמרינן בע\"ז פ' אין מעמידין דל\"ה גבי מתני' מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע\"ז אמרו לו א\"כ למה לא אסרוהו בהנאה ופריך בגמר' וליהדר ליה משום דליתיה לאיסורא בעיניה דומייא דמורייס כו' ומשני כיון דאוקמי קא מוקים חשיב להו כדאיתא לאיסו' בעיניה יע\"ש ומשמע דאיכא איסור מעמיד איכא למימר דשאני התם דמיירי באיסורי הנאה ודוקא גבי איסורי הנאה אמרי' דבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל והיינו טעמא משום דאע\"ג דאין בו בנ\"ט וכבר נתבטל האיסור מ\"מ כיון שע\"י אותה הקיבה העמיד הגבינה ואי אפשר בלא\"ה אין לך הנאה גדולה מזו ומשו\"ה אמרי' דאע\"ג דליתיה לאיסורא בעיניה כיון דאוקמי קא מוקים כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה משא\"כ בשאר איסורין שאסורים באכילה דוקא לא אמרינן דבר המעמיד כיון דכבר האיסור נתבטל לגמרי מאי איכפת לן אם העמיד בה או לא וטעמא דשמואל דאסר גבינות הגויים מפני שמעמידין כו' לאו משו' דבר המעמיד הוא אלא טעמא כדכתב הראב\"ד דבדבר של גויים לא נתנו בו חכמים שיעור כדי שלא יפרושו וכמ\"ש הר\"ן בפ' אין מעמידין יע\"ש והשתא מתני' לא ק\"ל לשמואל משום דמתני' איירי בישראל אבל בדבר של גויים אפי' אין בו נ\"ט אסור כדי שלא יפרושו מעתה ק\"ל להתוס' שפיר מאי איריא נבילה אפי' כשרה נמי כיון דשמואל בגבינות הגויים קאי אף בכשרה נמי אסור אפי' אין בו נ\"ט כיון דהוי דבר של גויים ותרצו דאי משום בשר בחלב לא היו אוסרין מס' דדרך בישול אסרה תורה וצונן בצונן הוא כלומר האיסור אפי' אם יש בה נ\"ט ואפי' בישראל לא אסיר אלא מדרבנן והשתא דמספ\"ל אם העמידו בעור או בקיבה הו\"ל ספקא דרבנן ולקולא משום דאעיקרא אפילו אם יש בו נ\"ט דלא אסיר אלא משום דבר של גויים דדוקא היכא דידעי' בודאי דאיכא שם איסורא אמרינן דאסור אבל מספקא לא אמנם כשאסרינן משום נבילה דעיקר איסו' בנ\"ט הוא מן התורה וספקו אסור א\"כ גבי דבר של גויים גזרו בו חכמים אפי' אין בו נ\"ט ואף על הספק דומייא דיינו של ישראל היכא דאיכא נ\"ט דספיקו אסו' ומיהו איכא למידק לפי האמור אמאי נקט מתני' המעמיד בעור קיבה כשרה כיון דחידושא דאתא לאשמועינן הוא דליכא איסור מעמיד כאמור הו\"ל למיתני המעמיד בעור קיבה סתם בין כשרה בין נבילה ואמאי נקט כשרה וצ\"ל דהתוס' לא הוו גרסי כשרה אלא בעור קיבה סתם והכי מוכח מלישנייהו דלא הזכירו כשרה כלל וכן נראה דהוה גריס הרשב\"א ז\"ל מדכתב בחי' המעמיד בעור קיבה וכלומר בעור קיבה של כשרה ע\"ש מוכח בהדייא דלא גריס במתני' כשרה ומ\"ה הוצרך לפרושי וק\"ל:
ועוד אפשר לפרש דברי התוס' דלעולם ס\"ל דבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל וחידושא דמתני' אינה אלא כמ\"ש הרשב\"א דדוקא אם יש בה נ\"ט אסורה משום בב\"ח דבטעמא תלה רחמנא ולפיכך אם אין בו נ\"ט מותר אע\"ג דמעמיד משא\"כ בעור נבילה דאזלינן בתר מעמיד אע\"פ דאין בו נ\"ט דרואין כאלו הנבילה קיימת ומ\"ה נקט מתני' כשרה דוקא בדיוק וטעמא דשמואל דאסר גבינות הגויים אע\"פ שאין בו נ\"ט הוי מתרי טעמי אי משום מעמיד דאיסור ואי משום דהוי דבר של גויים כמ\"ש הראב\"ד דלא מצינן למימר דטעמא דשמואל דאסר אינו אלא משום מעמיד דאיסור דוקא אבל משום דבר של גויים לא דא\"כ תיקשי למ\"ד התם בפרק אין מעמידין טעמא דגבינות הגויים משום שמחלקי' פניה בשומן חזיר דמאי איסורא איכא כיון דאין נ\"ט וכמו שהכריח הראב\"ד ז\"ל אלא ודאי דטעמא משום דהוי דבר של גויים ובודאי שמו' לא פליג בהא וכן לא מצינן למימר דטעמא דשמואל משום דהוי דבר של גויים דוקא אבל מעמיד דאיסור לית ליה דא\"כ אמאי נקט מתני' כשרה דוקא אלא ודאי דתרוייהו אית לן המעמיד בדבר של איסור אפי' ישראל אסור ובדבר של גויים אפילו מעמיד בכשרה אסור וכה\"ג עכ\"ל בדעת הרשב\"א שהרי בת\"ה הארוך דפ\"ו כתב להלכה כדעת הראב\"ד ובחי' כתב דמעמיד בעור נבילה אזלינן בתר מעמיד אפי' אין בו נ\"ט דרואין כאלו הנבילה קיימת והא אזלא כר\"י ן' מיגאש אלא מוכרח דתרוייהו אית לן לענין הלכה דמעמיד של איסור אפילו באלף לא בטיל וכן נמי דבר של גויים אפילו באלף לא בטיל וראיתי להרב בכנה\"ג בסי' פ\"ז הגב\"י אות מ\"ד שהקשה על הרב המגיד שכתב שהרשב\"א ס\"ל כהראב\"ד ממ\"ש הרשב\"א בחי' וכתב ויראה שה\"ה לא ראה חידושי הרשב\"א אלא מ\"ש בת\"ה שהביא ב' הפי' ואע\"פ שלא הכריע כא' מהם מדהביא דברי הראב\"ד לבסוף משמע דהכי ס\"ל עכ\"ד וכנראה שהרב לא ראה מ\"ש הרשב\"א בת\"ה גבי חמאה יע\"ש ומ\"מ לתרץ דברי הרשב\"א אית לן למימר כדבר האמור והכי נמי ס\"ל להתו' מעתה ק\"ל שפיר מאי אירייא נבילה ואפילו כשרה נמי דאע\"ג דהוי מעמיד של היתר מ\"מ מטעם דבר של גוים היה לנו לאסור אפי' בכשרה ותירצו שפיר דמשום בב\"ח לא היו אוסרין מספק כיון דעיקר הדין אפי' בנ\"ט אינו אלא דרבנן דדרך בישול אסרה תורה וצונן בצונן הוא וא\"כ היכא דאין בו נ\"ט לא היו אוסרין מספק דספיקו לקולא אבל משום נבילה אסרינן מספק שפיר אפי' אין בו נ\"ט אע\"ג דהשתא מיהא הוי דרבנן כיון דעיקר הדין בנ\"ט הוי דאורייתא ודוק הרי לפניך ב' דרכים בדברי התוס' דאפשר דס\"ל להתוס' דליכא איסור מעמיד כלל כאמור בדרך הא' או אפשר דס\"ל להתוס' דאיכא איסור מעמיד ושנייא לן בין מעמיד של איסור למעמיד של היתר כמדובר:
איברא דמדברי התוס' פ' ג\"ה דף צ\"ט משמע לכאור' דלית בהו משו' מעמיד כלל דכתבו שם בד\"ה לא במאה כו' וז\"ל בסוף הדיבור ומשום דחימוץ אין בו נ\"ט גמור כשאר נ\"ט ק\"ל אמאי לא בטיל בק\"א דלא הוי אלא כמו העמדה דחלב בעלמא דתנן בפ' כל הבשר המעמיד בעור קיבה אם יש בה בנ\"ט אסור משמע הא ליכא נ\"ט שרי אע\"פ שהעמיד החלב משום דהעמדה לא חשיבא טעמא כו' ע\"כ יע\"ש הרי משמע לכאורה דלית להו איסור מעמיד והעמדה לא חשיבא טעמא דאית ליה ביטול וכן הבין הרפ\"ח בסי' צ\"ח סק\"ז יע\"ש אמנם כד דייקינן שפיר אין ראיה מדברי התוס' דלית להו משום מעמיד כלל:
הן קדם נבאר דברי הרשב\"א שבחי' שכתבנו לעיל שחילק בין מעמיד דאיסור למעמיד דבב\"ח דאע\"ג דבב\"ח מעמיד הוא מ\"מ בטעמא תלה רחמנא דדרך בישול אסרה תורה משא\"כ במעמי' בעור נבילה דאזלי' בתר מעמיד אע\"ג דאין בו נ\"ט רואין אותו כאלו הנבילה קיימת בעין והנה הרפ\"ח בסימן הנז' כתב וז\"ל קשייא לי דמה בכך דבטעמא תלה ליה רחמנא אכתי ליתסר מדרבנן משום מעמיד דומייא דנבלה ואין לומר דמעמיד אסור מן התורה כו' וניחא לי דכיון דבב\"ח לא אסרה תורה אלא דרך בישול אסרו חכמים היכא דאיכא טעמא אף שאינו דרך בישול דהיינו כבוש ומליח דהוי כעין תורה אבל שאר איסורין שאסרו והחמירה התורה בהם כל היכא דאיכא טעמא אף שלא ע\"י בישול החמירו בהם חכמים לאסור ג\"כ משום מעמיד עכ\"ל והנך רואה שאין דברי הרשב\"א מכוונים לפי פי' זה והנראה לע\"ד דכונת הרשב\"א היא דבשלמא גבי בשר בחלב דבטעמא תלה רחמנ' כלומר שעיק' איסור בב\"ח לא אסרה תורה אלא מפני שהבשר נתן טעם בחלב והחלב נתן טעם בבשר והראיה שלא אסרה תורה אלא דרך בישול אבל תערובת בשר בחלב בלא בישול לא אסיר אלמא דעיקר טעמא של בשר בחלב הוי משום נתינת טעם זב\"ז וכיון שכן כשאין בו נ\"ט ליכא איסור' כלל דמאי אמרת משום מעמיד דהו\"ל כאלו איתיה בעיניה מה בכך כל אחד עומד בפ\"ע משא\"כ מעמיד בעור נבלה שהנבילה אסורה מצד עצמה אע\"ג דאין בו נתינת טעם מ\"מ כיון שמעמיד ה\"ל כאלו הנבילה קיימת בעין דאית לן לאסור משום נבילה לא משום נ\"ט כיון דליכא טעמא כלל וכן נראה מדברי הר\"ן שכתב משם הר\"י ן' מיגאש אבל משום בשר בחלב ליכא למימר הכי דכל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הוא אלא האי באנפיה קאי והאי באנפיה קאי יע\"ש וע\"כ פי' דבריו כדכתיבנא באופן דאיסו' מעמי' לאו משום נתינת טעם אלא משום דהו\"ל כאלו איתיה בעיניה ולאו משום דהעמדה חשיבא כנתינת טעם אלא הו\"ל כאלו אותו הדבר שמעמיד בו איתיה בעיניה משום שאם לא היה מעמיד לא היה אותו חלב נעשה גבינה וכיון שעיקר המעמיד היה דבר איסור הו\"ל כאלו איתיה בעיניה ומשו\"ה אית לן לפלוגי בין מעמיד דבב\"ח למעמיד דאיסור אבל אי טעמא דמעמיד משום דהעמדה חשיבא טעמא לא הו\"ל לפלוגי בין מעמיד דבב\"ח למעמיד דאיסור דכיון שאנו אומרים דהעמדה אע\"פ שאין בה נתינת טעם חשיבא טעמא א\"כ בב\"ח נמי הוה לן לאסור כיון דבטעמא תלה ליה רחמנא ואף שאינו דרך בישול מ\"מ מדרבנן מיהא הוה לן לאסור אלא ע\"כ כמדובר מעתה אף אנו נאמר דהתו' ז\"ל ה\"נ ס\"ל והכי פי' דבריהם דמשום דחימוץ אין בו נתינת טעם גמור כשאר נתינת טעם ק\"ל אמאי לא בטיל במאה וא' דלא הוי אלא כמו העמדה דבעלמא כו' כלומר דחימוץ אין בו נתינת טעם גמור וכי תימא דאע\"ג דאין בו נתינת טעם גמור חשבינן ליה לחימוץ כנתינת טעם כיון דמחמיץ אותה העיסה לזה כתבו דלא הוי אלא כמו העמדה דבעלמא דהעמדה ודאי ע\"כ לא חשיבא טעמא דאי חשיבא טעמא ומשו\"ה אסרי' למעמיד היכי תנן המעמיד בעור קיבה אם יש בו נ\"ט ה\"ז אסורה דמשמע הא אין נ\"ט מותרת כיון דטעמא דמעמיד הוא משו' דחשיבא טעמא אף בב\"ח נמי היה לנו לאסור אפי' אין בו נ\"ט אלא ודאי טעמא דמעמיד לאו משום דחשיבא טעמא אלא משום דהו\"ל כאלו איתיה בעיניה וא\"כ ה\"ה נמי דחימוץ ומשום הכי ק\"ל אמאי לא בטיל בק\"א ומשני שאני שאור דחימוצו קשה כלומר דחשיב טעמא יותר מהעמדה כנ\"ל כונת התוספות ז\"ל:
ואם תאמר כיון דהתוס' ס\"ל איסור מעמיד משום דהו\"ל כאלו איתיה לאיסוריה בעיניה א\"כ נימא הכי גבי חימוץ דאע\"ג דלאו נ\"ט גמור הוא מ\"מ כיון שחימץ העיסה הו\"ל כאלו איתא לאיסורא בעיניה ומאי פריך אמאי לא בטיל כו' הא ודאי ליתא דדוקא גבי העמדה אמרי' הכי משום דלא סגי בלא\"ה דאם לא היה מעמיד החלב היה עומד בפ\"ע ולא היה מתגבן לעולם משא\"כ גבי חמוץ דבלא\"ה היתה העיסה מתחמצת מאליה דהשאור אינו אלא כדי למהר החימוץ ותדע שהרי עכ\"ל כן לדעת ר\"י ן' מיגאש דס\"ל בהדייא הכי ואין לומר דלר\"י ן' מיגאש לא קשייא מידי דאיכא למימר דס\"ד דתלמודא ס\"ל דחימוץ בציר טפי מהעמדה והיא גופה קמשני דחמוץ קשה והו\"ל כהעמדה משא\"כ לדברי התוספות דס\"ל דס\"ד דהש\"ס נמי ס\"ל הכי קשייא דלישנא דשאני שאור שחימוצו קשה לא משמע הכי דמאי איכפת לן אי חמוצו קשה או לא כיון דעיקר טעמא אינו אלא משום שהחמיץ העיסה הו\"ל כאלו איתיה לאיסורא בעיניה אלא ודאי כדאמרן:
הן אמת שמדברי הר\"ש בר אברהם שהביא המרדכי בפ' כל הבשר ובתשו' השייכות לה' מ\"א סימן ח' משמע דס\"ל דלר\"ת אין לחלק בין מעמיד דאיסור למעמיד דהתר שכתב וז\"ל אע\"פ שכתב ר\"ת דאין העמדה אוסרת בס' שמא לא אמרה להלכה למעשה כו' עד וגם קצת ק' לדברי ר\"ת דמשמע בפ\"ב דע\"ז דמפ' טעמא דגבינות הגויים משום דמעמידין אותה בעור קיבת נבילה דמה טעם אסור לפי מה שפשוט לך דאין לך העמדה שלא יהא בחלב יותר מס' ואפילו לא יהא ודאי ס\"ס הוא שמא לא העמיד בעור הקיבה ואפי' העמיד שמא אין בו בנ\"ט אם לא שתאמר דסתם העמדה בעור אין ס' בחלב ומשום ס' דשמא לא העמיד בעור חדא ספיקא הוא מדאורייתא שהיא נבילה ע\"כ ואם איתא דס\"ל דלר\"ת נמי יש לחלק בין מעמיד דאיסור למעמיד דהתר וכדכתיבנא א\"כ מאי קושיא לר\"ת מהא דשמואל אלא ודאי משמע דס\"ל דלר\"ת אין לחלק בכך משום דלית ליה איסור מעמיד כלל וזה הפך ממה שכתבנו לעיל בדעת התוס' ומיהו אי מהא לא אירייא דהא ע\"כ צריכין אנו לתרץ מה שהקשה על ר\"ת מההיא דשמואל מפני מה אסרו גבינות הגויים כו' ומ\"ש הוא ז\"ל אם לא תאמר שסתם העמדה אין ס' בחלב הנך רואה שזו הפך המחוש שסתם העמדה יש בחלב הרבה יותר מס' וכ\"כ הפוסקים ז\"ל ואיהו גופיה כמסתפק אמרה למילתיה וע\"כ כדי לתרץ זה צ\"ל חדא מתרתי או דס\"ל כהראב\"ד או דס\"ל דיש לחלק בין מעמיד דאיסו' למעמיד דהתר והר\"ש ב\"א כיון דהוא ז\"ל גופיה לא ס\"ל לחלק בכך דאל\"כ לא היה צריך לידחק בפירושא דמתני' דמיירי בשהיה עם העור דבר אח' שמסייעו ע\"ש אמטול להכי לא רצה לתרץ דברי ר\"ת ולומר דס\"ל הכי וגם לא ס\"ל ההיא דהראב\"ד דבדבר של גויים החמירו והוצרך לתרץ דברי ר\"ת דסתם העמדה אין ס' בחלב אבל אנן דחזינן דהכי ס\"ל לר\"י ן' מיגאש ז\"ל ודעימיה דיש לחלק בין מעמיד דאיסור למעמיד דהתר ולא מצינו לר\"ת דס\"ל דאין לחלק וכמו שפירשתי למעלה א\"כ מאן לימא לן דר\"ת לא ס\"ל הכי או אפשר דס\"ל כהראב\"ד וכדכתיבנא:
ומדברי ר\"ש ב\"א למדנו פי' אחר לדברי התוס' והוא דס\"ל דמתניתין אתא למעוטי דהעמדה לא חשיבא טעמא דלית לן לפלוגי בין מעמיד דאיסור להתר דלא הוו גרסי במתני' בעור כשרה וההיא דשמואל לא הוה ק\"ל דסתם העמד' בנ\"ט אבל הא ק\"ל דמאי אירייא נבילה אפי' שחוט' נמי דתרוייהו כהדדי נינהו ותירצו דמשום בב\"ח לא היו אוסרי' מס' כלומר לא היו אוסרי' מס' אם העמי' בעור או בקיבה משום דליכא אלא איסור' דרבנן אבל אין לספק אם היה בו נ\"ט אם לאו דסתם העמדה בנ\"ט אבל משום נבילה ודאי שאסורה מספק כיון דהוי ספיקא דאורייתא אלא שכבר כתבתי שזה אי אפשר דסתם העמדה אין בה בנ\"ט דעכ\"פ לא יהיה אלא ס' אם יש בה בנ\"ט אם לאו לא שנאמר דסתם העמדה יש בה בנ\"ט אלא דאיכא לפרושי דברי התוס' בענין אחר הפך מ\"ש הר\"ש והוא כך דבשלמא גבי בשר בחלב דליכא אלא איסורא דרבנן לא היו אוסרין מספק שמא יש בו בנ\"ט אם לאו אבל גבי נבלה דאית בה איסור דאורייתא אז אסרינן מספק וליכא אלא חד ספיקא דהיינו אם יש בה בנ\"ט אם לאו אבל אין לפ' שמא העמידוה בקיבה עצמה ולא בעור דאיכא למימר דס\"ל להתוס' דסתם העמדה של גויים היא בעור והכי דייק לישנא דשמואל דקאמר מפני שמעמידין בעור קיבה כו' ולא קאמר שמא העמידה בעור והוא תימה על הר\"ש ב\"א ז\"ל דאמאי לא תריץ דברי ר\"ת בהכי ולא הוה צריך למשכוני נפשיה למימר דסתם העמדה יש בה בנ\"ט איברא דבעיקר דברי הר\"ש ז\"ל ק\"ל במאי דקאמר שמא אין בו בנ\"ט דמאי מספ\"ל ליטעמיה קפילא ארמאה וליכא למימר דאע\"ג דהשתא חזינן דלית ביה טעמא שמא בשעה שנעשי' הגבינה היה בנ\"ט דכיון דעתה אנו רואין דאין בו בנ\"ט יש להעמידה בחזקת התר וכמ\"ש איהו גופיה לקמן וכיון שכן מפני מה אסרו גבינות הגויים ליטעמיה קפילא אם יש בה טעם בשר אסורה והנה להר\"ש גופיה מצי' למימר דס\"ל כמ\"ד דלא מהני טעימת גוי בדליכא ס' כדעת קצת מן הפוסקים וכיון שכן שפיר מספ\"ל אם יש בה בנ\"ט אם לאו דהיינו ס' אבל לדעת ר\"ת והתוס' לא מצי' למימר הכי דאינהו סברי דמהני טעימת גוי אף דליכא ס' וא\"כ היכי מתרץ לדעת ר\"ת דס\"ל דסתם העמדה בעור אין ס' בחלב ומה בכך ליטעמי' קפיל' ארמא' וכעת צריך להתיישב בזה ועיין בשה\"ג בפ\"ב דע\"ז אשר סביב המרדכי בתשובה שהביא מה\"ר יצחק בר אברהם ז\"ל:
איך שיהיה נחזור לדברי התוס' דלא מצי' למימר דהספק הוא אם יש בו בנ\"ט אם לאו דא\"כ ליטעמיה קפילא דהא איהו ז\"ל ס\"ל דמהני טעימת קפילא אף דליכא ס' וגם פיר' הרשב\"א אינו מתיישב דסתם העמדה יש בה יותר מס' וא\"כ אין לנו בפי' דברי התוס' אלא חד מב' פירושים הראשונים וכמו שכתבנו לעיל:
ועדיין צריכין אנו למודעי מ\"ש התוס' בע\"ז דל\"ה וז\"ל מפני שמעמידין אותו בעור קיבת נבילה וא\"ת מאי אירייא נבילה אפי' שחוטה נמי אסורה משום בב\"ח וי\"ל דדוקא נקט נבילה דאז איכא בה איסורא דאורייתא אבל בשחוטה משום בב\"ח ליכא איסורא דאורי' דצונן בצונן הוא אע\"ג דאוקמי קא מוקים אינה אסורה אלא דרבנן עכ\"ל והנה דברים אלו צריכין ביאור דמאי ק\"ל דאע\"ג דאוקמי קא מוקים ומה בכך והלא כבר כתבו דליכא איסורא דאורייתא דצונן בצונן הוא וא\"כ הוה ליה ספיקא בדרבנן ולקולא ולמה הוצרכו לחזור ולומר אינו אלא דרבנן ותו דלפי מה שפירשנו בדבריהם אין מקום לדברים אלו דאלו לפי' קמא לית להו איסור מעמיד כלל בין באיסור בין בהתר ולפירושא בתרא נמי יש לחלק בין מעמיד דאיסור למעמיד דהתר וא\"כ הכא דמעמיד דהתר הוא מאי קאמרי אע\"ג דאוקמי קא מוקים ולכאור' היה נראה לפרש דמ\"ש אע\"ג דאוקמי קא מוקים אינו לשון קושייא אלא הוא סיום דבריהם וה\"ק אבל בשחוטה משום בב\"ח ליכא איסורא דאוריי' דצונן בצונן הוא ואע\"ג דאוקומי קא מוקים כלומר ואפי' שהוא מעמיד אינו אסור אלא מדרבנן וכיון דהוי ספיקא דרבנן לקולא והוצרכו לכתוב זה אע\"פ שכבר היה מובן מעצמו ממ\"ש דצונן בצונן הוא כדי להשמיענו חידוש גדול דאפי' המעמיד באיסו' דרבנן אפי\"ה אסור דע\"כ לא התירו אלא משום ספק אבל ודאו אסור ולפי דרכינו למדנו דאית להו להתוס' ז\"ל איסור מעמיד ולא שני להו בין מעמיד דאיסור למעמיד דהתר ואפילו בדרבנן וזה הפך מכל מה שכתבנו עד עתה וכן נראה שהבין בדבריהם הרב עזריא יהושע הביא דבריו מרן החביב סי' הנז' אות ע\"ה וז\"ל ונראה דכוונת התוס' לומר דדוקא גזרו משום דאיכא למיחש שמא העמידו בעור קיבת נבילה דהוא אסו' דאוריי' אבל משו' בב\"ח דהוא אסו' מדרבנ' לא חיישינן מספקא ואע\"ג דאוקמי קא מוקים באופן דנראה דאיסורא דרבנן איכא בדבר המעמיד לאסור בכל שהוא ע\"כ וכן נראה מדברי הרב הגדול מוהרימ\"ט בי\"ד סי' ג' שכתב ע\"ד התוס' (וז\"ל נמצא לפ\"ז דאם נמלחה הקיבה בעורה או שנשתהא יתר על יום אחד דחשיב ככבו' וכבוש הרי הוא כמליח ומליח כרותח הו\"ל איסורא דאורייתא ואסור וזה דוקא ברותח אבל צונן בצונן אע\"ג דאוקמי קא מוקים איסור' דרבנן הוא ולא חיישי' ליה וספיק' דרבנן הוא), מיהו ק\"ק מתני' דס\"פ כל הבשר המעמיד בעור של קיבה כשרה אם יש בה בנ\"ט אסורה ומסתמא בשלא נמלחה דאי בנמלחה איסורא דאורייתא איכא ובהעמיד בה סגי אע\"פ שאין בה בנ\"ט ובלא נמלחה נמי אמאי לא מתסרא מדרבנן כיון דאוקמי קא מוקים דהא לאו ספיקא הוא דודאי העמיד בה עכ\"ל ואין ספק אצלי שהרב ז\"ל הבין בדברי התוס' כמו שכתבנו דלא שני להו בין מעמיד של איסור למעמיד של התר אלא דכולהו אסרי' במשהו ואפי' בדרבנן וכדברי מהר\"ר עזרייא ז\"ל וכיון שכן מקשה עליהם ממתני' דילן דקתני אם יש בה בנ\"ט ומרן החבי\"ב לא הבין כן בדברי רבו וחתר הרבה ליישב דבריו ולא יכול ולע\"ד נר' כדכתי' גם מ\"ש שם אחר שהק' על מוה\"ר עזרייא ממתני' כתב ע\"ד רבו וז\"ל אלא שהוא סובר שכוונת התוס' דבמילתא דרבנן ליכא איסורא והק' עליהם למה עכ\"ל ליתא שגם מוהרימ\"ט ס\"ל בדעת התוס' דבמילתא דרבנן איכא איסו' דמעמיד שהרי כשפי' דברי התוס' כתב אבל צונן בצונן אע\"ג דאוקמי קא מוקים איסורא דרבנן הוא ולא חיישינן ליה דספיקא דרבנן הוא משמע הא ודאי אסור אף שהוא מדרבנן ומ\"ש עוד מרן החביב אבל מעיקרא קושיא ליתא דמאי דמשמע מדברי התוס' דבודאי איסור דרבנן אסור היינו דוקא בנ\"ט אבל כשיש ס' מותר אף שהוא מעמיד כיון שהוא התר, גם בזה דבריו תמוהים דלישנא דאוקמי קא מוקים משמע דהוי דבר המעמיד דאפי' באלף לא בטיל אלא ודאי כדכתיבנא דס\"ל להתוס' דאפי' באיסו' דרבנן ודבר התר לא בטיל וכדברי הרב מהר\"ר עזרייא יאושע אלא דצריך להתיישב מה שהק' הרב מוהרימ\"ט ממתני' דהמעמיד בעור כו' וצ\"ל דהתוס' ס\"ל כמו שפירש הר\"ש ב\"א כמו שכתבנו לעיל דכיון שהעמיד היינו נתינת טעם ומתני' איירי כשהיה עם העור דבר אחר של התר המסייעו להעמיד וה\"ק אם יש בה בנ\"ט דהיינו שיש בעור לבדו כדי להעמיד אסור ואם לאו מותר דזה וזה גורם הוא ולעולם דאיסור מעמיד איתיה אפי' באיסורא דרבנן וכמ\"ש, ועד\"ז מתפרשים דברי התוס' דחולין אין צורך להאריך:
אך הדבר הקשה לפי' זה דהתוס' לא ס\"ל כפירוש הר\"ש ז\"ל וכמ\"ש בפרק ג\"ה והעתקתי לשונם לעיל ועכ\"ל דתוס' דהכא פליגי אתוס' דהתם וכיוצא בזה מצינו בכמה דוכתי ומ\"מ פי' מוהרימ\"ט ומוהר\"ר עזרייא יאושע בדברי התוס' דפ\"ב דע\"ז שריר וקיים ולית ליה פירכא מיניה וביה ואי קשייא בדברי מוהרימ\"ט הא קשיא במ\"ש ע\"ד הרשב\"א בת\"ה וז\"ל וניכר מדבריו דבעי למימר דכיון דאיסור בב\"ח התירא בהיתרא הוא אינו אוסר אלא ע\"י נתינת טעם דאפי' אם מעמיד לא חשיב כאלו איסור' בעיניה שמי שגורם העמד' לאו מילתא דאיסורא הוא אבל נבילה האיסור גורם וכמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה הוא הלכך אפי' נמלחה הקיבה בעורה או שהיה רותח כיון שאין בו בנ\"ט שרי ולא אזלינן בתר מעמיד אלא היכא שהמעמי' הוא איסור בפ\"ע עכ\"ל הנה הרב ז\"ל הבין מדברי הרשב\"א דעיקר טעמא דיש לחלק בין מעמיד של איסור למעמיד של התר הוי משום דבב\"ח היתרא בהיתרא הוא כלומר שהמעמיד הוי דבר של היתר משא\"כ מעמיד דנבילה שהמעמיד הוא דבר האיסור ומזה הוליד הרב ז\"ל דאפילו נמלחה הקיבה בעורה כל שהיה רותח אע\"ג דהשתא מיהא איסורא הוי שכבר נאסרה הקיבה והו\"ל חתיכה דאיסורא מ\"מ כיון שעיקר הדבר היתר בהיתר הוא אינו אוסר אלא בנ\"ט ואני תמיה דאפי' אם נודה להרב ז\"ל בפי' הזה מ\"מ מניין לו לומר דאפי' אם נמלחה הקיבה אינו אסור אלא בנ\"ט דדילמא ע\"כ לא קאמר הרשב\"א אלא דוקא היכא דבשעה שהעמיד בו היה היתר דהא אינו אוסר אלא בנ\"ט אבל אם נמלחה הקיבה בעורה דהו\"ל חתיכא דאיסו' קודם שהעמיד בה וכ\"ש לדברי הרב שסבור לעיל דהו\"ל איסור תורה מאן לימא לן דלא הוי מעמיד דאיסור ואפי' באלף לא בטיל דכמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה חשבינן ליה ועוד דאעיקרא דדינא מה שפי' הוא בדברי הרשב\"א דטעמא דמעמיד בב\"ח בנ\"ט הוי משום דהיתר בהיתר הוא ומי שגורם העמדה לאו מילתא דאיסורא הוא תמוה מאד דאי הכי מאי האי דקאמר הרשב\"א דדרך בישול אסרה תורה ומה יושיענו זה הא עיקר טעמא לא הוי אלא משום דלא הוי מילתא דאיסורא מי דגורם להעמיד וכיון שכן אפי' לא אסרה תורה דרך בישול הוה לן לחלק בין היכא דהוי דבר הגורם להעמיד דבר האסור להיכא דהוי דבר המותר והנה מזה י\"ל דלהכי אצטריך הרשב\"א לזה דלא נימא דאע\"ג דהיתר בהיתר הוא מ\"מ כבר נאסרו השתא ע\"י תערובתם שנתערבו זב\"ז להכי קאמר דבעינן נתינ' טעם דדרך בישול אסרה תורה אבל דברי הרשב\"א שבחי' ודברי הר\"ן אינן סובלות פי' זה כלל אלא עיקר טעמא דיש לחלק בין איסור להתר הוי משום דבב\"ח היתר בהיתר הוא וכיון דליכא טעמא אף אם נאמר כיון דאוקמי קא מוקי' כאיתיה בעיניה דמי מה בכך האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ולא מתסר מה שאין כן במעמיד של איסור דחשבי' ליה כאלו איתיה בעיניה דהוה ליה אוכל דבר האיסור וכמו שכתבנו למעלה וא\"כ לפ\"ז המעמיד בב\"ח שכבר נאסר קודם העמדה פשיטא דלא בטיל והא חשבינן ליה כאיתיה לאיסורא בעיניה והו\"ל כאוכל בשר בחלב ממש ואפשר נמי דאף המעמיד בשר בחלב דרבנן דינא הכי אלא דלא משמע הכי מדברי הרב המפה ומ\"מ בשר בחלב דאסיר מדאורי' ליכא מאן דפליג דאסור וכ\"כ הרפ\"ח בסי' פ\"ז סקכ\"ז, איך שיהיה אתאן לקמייתא לדברי התוס' ז\"ל שבפ\"ב דע\"ז דלכאורה נר' לפרש דס\"ל דבין מעמיד של איסור ובין מעמיד של היתר אוסר במשהו ואפי' איסור דרבנן כמו שפירש מוהרימ\"ט ומוהר\"ר עזרייא יאושע אלא שמדברי התוס' דפ' ג\"ה לא משמע הכי כדכתיבנא לעיל ודוחק דפליגי תוס' דהכא לתוס' דהתם ולכן מחוורתא כמו שפירשנו לעיל או דס\"ל דלית לן איסור מעמיד כלל או דיש לחלק בין מעמיד של איסור למעמיד של היתר:
ומעתה ומעכשיו צריכין אנו לבאר דברי התוס' דע\"ז דקאמרי דאע\"ג דאוקמי קא מוקי' אינו אסור אלא דרבנן ולפום מאי דכתיבנא אין מקום לדברי התוס' הללו ונראה שמ\"ש התוס' דאע\"ג דאוקמי קא מוקים כו' אינו קושיא ותירוץ אלא הכל הוא דבר א' דהכי פירושא דאע\"ג דאוקמי קא מוקים אינו אסור אלא דרבנן כלומר שאיסור מעמיד הוא דרבנן וכיון שכן אפי' משום נבילה נמי ליכא אלא איסורא דרבנן דהו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא אפי\"ה דוקא משום נבילה דאז איכא בה איסו' דאורייתא דהיינו בעיקר הדין אם היה בה בנ\"ט דהוי מן התורה משא\"כ משום בב\"ח דאינו אסור אלא מדרבנן אף [אם] היה בנ\"ט דצונן בצונן הוא ולפי פי' זה עלה בידינו דהתוס' נמי אית להו איסור מעמיד ויש לחלק בין מעמיד של איסו' למעמיד דהיתר וכדברי הר\"י ן' מיגאש וכמ\"ש בפירוש השני ודלא כפי' קמא שכתבנו דלית להו להתוס' ז\"ל איסור מעמיד כלל ומיהו מצינן לפרושי דברי התוס' בגוונא אחרינא והוא שכוונתם להק' על מה שתירצו דמשו' בב\"ח ליכא איסורא דאורייתא דצונן בצונן הוא ואהא קאמרי דאע\"ג דאוקמי קא מוקים כלומר וכיון שהעמידה הגבינה א\"כ נר' שאותו טעם של עור הקיבה נתערב יפה בכל החלב והראיה שהעמיד הגבינה ואם לא היה טעם הבשר מתערב יפה לא היה החלב נקפה וכיון שכן הוה ס\"ד למימר דכיון שנתערב יפה בכל החלב אותו טעם של בשר כה\"ג לא מיקרי צונן בצונן דהא חזינן דיש טעם בשר בכל הגבינה והוה ליה כדרך בישול דמידי הוא טעמא דדרך בישול אסרה תורה משום נתינת טעם והכא נמי הא איכא טעמא דחזינן שנתפשט אותו טעם בכל הגבינה מכיון שהעמידה ולזה כתבו דאינו אסור אלא דרבנן כלומר דמן התורה אינו אסור אלא דרך בישול בעלמא אבל כשאינו דרך בישול אף ע\"פ שנתן טעם גמור ונתפשט בכל הגבינה לאו כלום הוא וזה הוא כפי' הראשון שכתבנו דהתוס' לית להו איסור מעמיד כלל וא\"כ עדיין אין ראיה מכאן אי ס\"ל להתוס' איסור מעמיד אם לאו אבל ממ\"ש התוספות ז\"ל בע\"ז מיהו במקומותינו שמעמידין בקיבה אומר ר\"י בן ה\"ר חיים שיש קצת טעם לאסור מפני שמולחין אותה בעורה ואיכא איסור בב\"ח דמליח הרי הוא כרותח ע\"כ ומהכא משמע דאית להו להתוס' איסור מעמיד בדבר האסור ומשו\"ה כתבו שיש לאסור כיון שמולחין הקיבה בעורה ונעשית חתיכה דאיסורא וכשמעמיד בה הרי הוא מעמיד בדבר האסור ואין לומר דסתם העמדה בנ\"ט דכבר כתבנו לעיל דליתא הרי הוכחנו דאית להו להתוס' איסור מעמיד בדבר האסור וא\"כ אין לנו אלא כפי' הב' שכתבנו ואכתי איכא למידק בדברי התוס' דחולין שתפסו קושייתם שהקשו לשמו' מאי אירייא נבילה אפי' שחוטה ממתני' דקתני המעמיד בעור קיבה אם יש בנ\"ט כו' ולכלהו פירושי קשיא דלמה הוצרכו להק' על שמואל ממתני' ובלאו מתני' נמי תיקשי ליה מאי אירייא נבילה כו' ובשלמא לפי' הרב מוהרימ\"ט לא קשיא מידי דאי לאו מתני' הו\"א דיש לחלק בין מעמיד דאיסור למעמיד דהתר ומשו\"ה נקט שמואל נבילה אבל השתא דקתני מתני' אם יש בנ\"ט אסורה ופירושא הוי כדפי' הר\"ש ב\"א דהעמדה גופיה היינו נתינת טעם אמטו להכי מקשין שפיר מאי אירייא נבילה כו' ובע\"ז שהקשו סתמא מאי אירייא ולא הזכירו מתני' כלל אין בכך כלום דאיכא למימר שסמכו על משנה זאת אבל לאינך פירושי קשיא דלכולהו פירושי צריך לומר דמתני' טובא אשמועי' א\"כ בלא מתני' יותר קשיא לשמואל מאי אירייא נבילה כו':
ונראה לומר דאי לאו מתני' לא הוה קשיא לשמואל דאיכא למימר דמשום שחיטה ומשו' בב\"ח אין לאסור דעור הקיבה לאו בשר הוא אלא פירש' בעלמא כיון דאיכא אינשי דלא אכלי ליה ואל תתמה דהיכי ס\"ד לומר דעור הוי פירשא בעלמא דהכי אמרי' בפ\"ק די\"ט גבי קורקבן ומעיים דאע\"ג דבשר נינהו כיון דאיכא אינשי דלא אכלי להו איצטריך יע\"ש וה\"נ גבי עור הוה ס\"ד דלא הוי בשר אבל משום נבילה ודאי שיש לאסור כיון דהוי דבר האסור ויש לחלק בין פירשא דהיתר לפירשא דאיסור וכה\"ג כתב הרמב\"ן ז\"ל ויתבאר לקמן בס\"ד וכיון שכן בלאו מתני' ל\"ק לשמואל, אבל השתא דקתני מתני' המעמיד כו' אלמא דעור בשר הוי שפיר מקשו התוספו' לשמואל מאי אירייא כו' ונר' שלזה כיוין רש\"י ז\"ל שכתב בעור הקיבה שהוא בשר כלומר דלאו פירשא הוא וק\"ל:
וע\"פ הדברים האלה ק\"ל על הרשב\"א ז\"ל דמאי ק\"ל מאי קמ\"ל מתני' פשיטא דבב\"ח בנ\"ט אסור ומאי קושייא אימא הא קמ\"ל דעור לאו פירשא הוא וליכא למימר דהרשב\"א לא מסתברא ליה לחלק בין פירשא דאיסו' לפירשא דהיתר וכיון שכן לא מצי למימר דמתני' אשמועי' דעור הוא בשר גמור ולא פירשא דא\"כ מאי אירייא דנקט המעמיד בעור של קיבה כשר' אפי' נביל' נמי הו\"ל לאשמועי' במתני' דלאו פירשא הוא דמדברי הרשב\"א משמע דלא הוה גריס במתני' בעור של קיבה כשרה אלא המעמיד בעור של קיבה סתם:
ויראה לומר דס\"ל להרשב\"א דלא מצינן למימר דמתני' אשמועי' דעור לא הוי פירש' דמריש' דמתני' שמעי' לה דקתני קיבת נכרי ושל נבילה הרי זו אסורה אלמא דקיבה גופה לאו פירשא היא וכ\"ש עור הקיבה דלא הוי פירש' ולא מבעייא לפי' ר\"ת דס\"ל דאף למשנה אחרונה חלב הצלול לא הוי פירשא דא\"כ לפי זה כ\"ש עור הקיבה דלא הוי פירש' דהא אליבא דמקצת רבוותא חלב הקיבה בין צלול בין קרוש הוי פירשא ואפ\"ה עור הקיבה לא הוי פירשא אלא אפי' למ\"ד דחלב הקיבה הוי פירשא בין צלול בין קרוש וא\"כ לפ\"ז שפיר הוה מצי' למימר דמתני' אצטריך לאשמועינן דעור לא הוי פירשא אפ\"ה ס\"ל להרשב\"א דהא לא אצטריך לאשמועינן מתני' דכיון דהשתא לפי פי' זה דלמשנה ראשונה קיימינן דהא בתר הכי קתני כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה והא למשנה ראשונה מתנייא אליב' דהנך רבוות' ומשום הכי הוצרך לתרץ דקמ\"ל דדוקא משום בב\"ח אם יש בנ\"ט אסו' משא\"כ במעמי' בעור נביל' אפי' באלף לא בטיל:
נקטינן מהכא מכל הני מילי מעלייתא דכתיב' דהתוספות ס\"ל כהר\"י ן' מיגאש ז\"ל דיש לחלק בין מעמיד דאיסור למעמיד דהיתר וכן כתב רבינו ז\"ל כאן בהלכות מאכלות אסורות וזה לשונו חלב בהמה טמאה אינו נקפה ועומד כחלב הטהורה ואם נתערב חלב טמאה בחלב בהמה טהורה ויצא חלב הטמאה עם הקום של גוי אסור וכו' וגבינות הגויים מותר' שאין חלב בהמה טמאה מתגבן אבל בימי חכמי המשנה גזרו על גבינות הגויים ואסרוה מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה וא\"ת והלא קיבה עור קטן הוא עד מאד בחלב שעמד בו ולמה לא יבטל במיעוטו מפני שהוא המעמיד הגבינה והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד הרי הכל אסור, עוד כתב בפ\"ט מהל' הנז' וז\"ל אסור להעמיד הגבינה בעור הקיבה של שחוטה ואם העמיד טועם את הגבינה אם יש בה טעם בשר אסורה ואם לאו מותרת מפני שהמעמיד דבר המותר הוא שקיבת שחוטה היא ואין כאן אלא איסור ושיעורה בנ\"ט אבל המעמיד בעור קיבת נבילה וטריפה ובהמה טמאה הואיל והמעמיד דבר אסור הוא בפני עצמו נאסרה הגבינה לא משום בב\"ח ומפני חשש זה אסרו גבינת הגויים כמו שביארנו עכ\"ל, והראב\"ד ז\"ל כתב עליו בפ\"ט מה' הנז' א\"א דברי רבינו ן' מיגאש הם אבל אנו אין צריכין לכך שאין הקושייא צריכה תירוץ ע\"כ, וכבר נתבאר פי' דבריו במרן כ\"מ ע\"ש ונראה מדבריו דלא פליג על ר\"י ן' מיגאש הראב\"ד ז\"ל בעיקר הדין דס\"ל דיש לחלק בין מעמיד דהתר למעמיד דאיסור ולא השיג על רבינו אלא במ\"ש ומפני חשש זה אסרו גבינו' הגוים דמשמע דאי לאו טעם זה לא היו אוסרין גבינות הגויים וע\"ז כתב שאין אנו צריכין לכך שאין הקושייא צריכה תי' כלומר דבלא\"ה היו אוסרין אותם דבדבר של גויים לא הלכו בהם חכמים בתר נתינת טעם וכ\"כ מרן החבי\"ב בסי' הנז' ובהכי אתי שפיר שלא השיג הראב\"ד אלא עמ\"ש ומפני זה כו' ולא עמ\"ש אבל המעמיד בעור קיבת נבילה כו' דבהא אזיל ומודה הראב\"ד וכדכתיבנא וכן לא השיג על רבינו כאן בפ\"ג משום דאיכא למימר דחדא מתרי או מתלת טעמי נקט אבל בפ\"ט דקאמר ומפני זה אסרו גבינות הגויים דמשמע דבלא\"ה לא היו אוסרין אותם ע\"ז השיגו וכתב דברי ר\"י ן' מיגאש הם:
ועפ\"ז אני תמיה על מרן ז\"ל שכתב ואני אומר שאע\"פ שאפשר לומר כטעמו של הראב\"ד מ\"מ האי טעמא דהר\"י ן' מיגאש איתיה בגבינה אפי' אי לא הוה טעמא של הראב\"ד וכפי מה שכתבתי כל עיקר השגת הראב\"ד אינה אלא כלפי מ\"ש רבינו דמפני חשש זה אסרו גבינות הגויים דמשמע דבלא\"ה היתה מותרת וע\"ז השיגו וק\"ל:
והנה ה\"ה ז\"ל כאן בפ\"ג בהלכה זו כתב על מ\"ש רבינו אבל בימי חכמי המשנה וז\"ל שם במשנ' שאל ר\"י את רבי יאושע מפני מה אסרו גבינות הגויי' אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה כו' ובגמ' נתנו בה האמוראי' טעמים הרבה ושמואל אמר מפני שמעמידין אות' בעור קיבת נבילה וטעם זה נזכר בהלכות ולא חשש רבי' לטעמים אחרים שהאחד הוא לפי שאי אפשר בלא צחצוחי חלב פי' ואפשר שהוא טמא והאחר הוא מפני שמחליקים פניה בשומן חזיר לפי שלשני טעמים אלו יש להקשות יבטל במיעוטו וכן הק' רבינו יוסף הלוי לטעמי' דשמואל ותירץ דכיון דאוקמי קא מוקים אינו בטיל וכיוצא בזה נזכר שם בגמ' למעלה וזהו שכתב רבינו וא\"ת והלא עור הקיבה כו' עכ\"ל ומשמע בהדייא מדברי ה\"ה דס\"ל כפי' רש\"י שפי' דמאי דקאמר ר\"ח לפי שא\"א בלא צחצוחי חלב לא קאי אמאי דפריך בגמ' לריב\"ל דאמר משום ניקור אלא מעתה יבשה תשתרי ישנה תשתרי אלא נידחו דברי ריב\"ל ור\"ח טעמא אחרינא הוא לפי שא\"א בלא צחצוחי חלב כלומר חלב טמא ודלא כמו שפי' התוספות ז\"ל דקאי אמאי דפריך בגמ' לריב\"ל יע\"ש, בדבריהם וכיון שכן אני תמיה על הרב הגדול מוהרימ\"ט ז\"ל שכתב בסי' הנז' ור\"ת תפס טעם האיסור משום ניקו' כריב\"ל דקי\"ל הלכתא כוותיה לגבי ר\"י וכ\"ש לגבי שמואל ורבינו פסק כשמואל וק' לומר דרבינו פליג אהך כללא דהלכתא כריב\"ל לגבי ר\"י והאריך הרב הרבה בזה יע\"ש ולפי דברי ה\"ה אין מקום לקושיא זו דרבינו מפרש כפי' רש\"י ז\"ל דדברי ריב\"ל נדחו בגמ' וכדכתיבנא ולא על הרב לבד תלונתינו כי אם גם על מרן ב\"י בסי' קט\"ו שכתב ע\"ד הטור וגם לא כתב טעמו של ריב\"ל משום דאנן לא חיישינן לגילוי כמו שיתבאר בסי' שאחר זה יע\"ש והלא דברי הטור ברור מללו דמאי דקאמר ר\"ח אי אפש' בלא צחצוחי חלב הוי כפירוש רש\"י ז\"ל ולא כר\"ת שכתב ומפרש בגמרא כמה טעמים מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה וכו' ושמערבין בה חלב טמא אע\"פ שאין החלב טמא נקפה חיישינן שמא ישאר ממנו מעט בנקבי הגבינה ומשמע בהדייא מדבריו שזהו פירוש מאי דקאמר ר\"ח משום דא\"א בלא צחצוחי חלב וא\"כ דברי ריב\"ל נדחו לגמרי וצ\"ע:
ומ\"מ בעיקר דברי ה\"ה שכתב שלא כ\"ר טעמי' אחרי' שלפי השני הטעמי' י\"ל יבטל במיעוטו ק' דאטו רבינו אמורא הוא דדוחה דברי אמוראים מפני קו' והלא עינינו הרואות דבגמ' דחו דברי מי שרצה לומר משום שמעמידין אותה בחומץ ובשרף ערלה דא\"כ אמאי לא אסרוה בהנאה ולא דחו דברי האומרים משום שא\"א בלא צחצוחי חלב ומפני שמחליקי' פניה בשומן חזיר משמע דהני טעמי תריצי נינהו, ואיך כתב ה\"ה שרבינו לא חשש להם מחמת קושייא דיבטל במיעוטו, הן אמת דבלא דברי ה\"ה לר\"י ן' מיגאש ז\"ל ק' דבשלמא לטעמא דשמואל משני שפיר משום דהוי מעמיד של איסור ואפילו באלף לא בטיל אבל לשני טעמים אלו ק' יבטל במיעוטו דבשלמא לדעת הראב\"ד ודעימיה דס\"ל דבאיסורי גויים לא הלכו בהם אחר נ\"ט ניחא אבל להר\"י הלוי ק':
ומיהו י\"ל דמהר\"י הלוי ז\"ל ס\"ל דהטעמים אחרים קיימים הם ולדעת מקצת הגאונים שהביא רבינו לקמן שאוסרין חמאת הגויים מפני צחצוחי חלב שישאר בה שהרי הקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו וכתב ה\"ה וכיון שאפשר להפרישו מן החמאה הרי כל החמאה אסור' שאין מתירין החמאה ואוסרין הקום שלה שאין גזרת חכמים מתקיימת וזהו לדבריהם הטעם שאמרו בגמ' דקאי ביני אטפי והוא עומד לבדו ולפיכך אינו בטל במיעוטו ומפני כך אסרו כל הגבינה ע\"כ ולמ\"ד מפני שמחליקים פניה בשומן חזיר איכא למימר נמי כה\"ג דהא ודאי עכ\"פ אוסר כדי קליפה וא\"כ אם אנו אומרים שיטול כדי קליפה והשאר מותר אין גזרת חכמים מתקיימת ואתו למיכל בלא קליפה ולפיכך אסרו כל הגבינה דומייא למ\"ש ה\"ה לטעמ' דקאי ביני אטפי ומש\"ה לא הק' ר\"י ן' מיגאש יבטל במיעוטו אלא לטעמא דשמואל דאמר מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה שהרי עור הנבילה מעורב יפה עם הגבינה ולזה תירץ דכיון דהוי מעמיד של איסור אפילו באלף לא בטיל ואמנם לדעת ה\"ה דס\"ל דשמואל דקאמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה פליג אהך טעמא דא\"א לגבינה וכו' משום דקשייא ליה ליבטל ברובא וכן אינך אמוראי דקאמרי טעמי אחריני אע\"ג דסלקי בקו' מ\"מ מדלא קאמרי האי טעמא דא\"א לגבינה בלא צחצוחי חלב טמא דהאי טעמא איתיה גבי חלב שלהם דאמרינן בגמ' לקמן דאפי' דקבעי ליה לגבינה איכא דקאי ביני אטפי וא\"כ למה להו להאדוריה אטעמי אחריני אלא ע\"כ משום דס\"ל דליכא למיחש להכי משום דבטיל במיעוטו וזהו מ\"ש ה\"ה דלשני טעמים אלו יש להקשות יבטל במיעוטו כלומר ומפני זה ניידי הנך אמוראי מהנהו טעמי וכ\"כ הרב פ\"ח בדעת ה\"ה אלא דקשה לזה דהא רב אדא בר אהבה נייד נמי מהך טעמא דא\"א לגבינה בלא צחצוחי חלב וקאמר מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר וליכא למימר דנייד מהך טעמא משום דק\"ל יבטל במיעוטו דלדידיה נמי תקשי הכי ואפשר דרב אדא בר אהבה ס\"ל דלא חיישי' לתערובת חלב טמא שאין הגוי שוטה לערב בו חלב טמא כיון שאינו עומד אבל שמואל דנייד מהנך תרי טעמי הוא משום דקשיא ליה יבטל במיעוטו א\"נ אפשר דרב אדא נייד מטעמא דא\"א בלא צחצוחי חלב משום דק\"ל יבטל במיעוטו כיון שא\"א להפריש הקום מתוך הגבינה" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש כל קבוע כמחצה על מחצה\n עשר \n חנויות כו' שכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי כו'. כתב הפ\"ח בי\"ד סימן ק\"י ס\"ק י\"ג דלא מיקרי קבוע מן התורה אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההתר ניכר לעצמו דומייא דט' חנויות אבל כשאין ניכר לעצמו האיסור וכגון ספיק' דחנויות שנודע דאיכא נבילה באחת מן החנויות ולא נודע באיזה חנות הוא מותר ליקח מן החנויות משום דאזלינן בתר רובא וכתב ע\"ש רבינו שמשון בס' הכריתות דבהכי ניחא מה שמקשים העולם יאסר כל העולם בחרישה וזריעה מטע' נחל איתן שהוא קבוע ולמאי דפרישית ניחא כיון דלא ידעינן היכן נחל איתן לא שייך למימר קבוע ע\"כ וכתב הרב פר\"ח דמ\"ש הרב כי הנזרע בנחל איתן אסור נראה דמפיק לה הרב מדאמרינן בפ' כל הבשר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופרכינן התם דכלאי זרעים הן עצמן תועבה ולתסרו דהא תיעבתי לך הוא ומשנינן דאתקש לכלאי בהמה דכתיב בהמתיך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים כו' וא\"כ הכא גבי נחל איתן דליכא קרא למשרי הנזרע לתוכו אסור דהא תיעבתי לך הוא עכ\"ל ומורי הרב מהר\"י אשכנזי זלה\"ה הוה מתמיה טובא בזה מההיא דפרק כל שעה דכ\"א ע\"ב דפליגי חזקיה ור' אבהו דר' אבהו אמר כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ור' חזקיה ס\"ל דוקא היכא דכתיב לא יאכל מרבי' איסור הנאה ושקלינן וטרינן ביה טובא באותה סוגיי' ובסוף הסוגייא שם בדכ\"ג ע\"ב בעינן מכדי אותבינהו כל הני קראי ושנינהו חזקיה ורבי אבהו במאי פליגי וקאמר בחמץ בפסח מאי בינייהו איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה כו' יע\"ש והשתא אמאי לא קאמר דאיכא בינייהו נחל איתן דלר' אבהו אסור הנזרע אפילו בהנאה דהא נפקא לן איסור אכילה וזריעה מדכתיב לא תאכל כל תועבה וכ\"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה ולחזקיה דמפיק לה מדכתיב לא יאכל הכא גבי נחל איתן מותר בהנאה וצ\"ע:
והנה כתבו התוס' בר\"פ התערובות ד\"ע ע\"ב ד\"ה אפי' ובסנהדרין פ' הנשרפין דע\"ט ע\"ב ד\"ה בשור על שם ר\"ת דשור הנסקל שנתערב בשאר שוורים מעליי עבדינן להו תקנתא דנכבשינהו כי היכי דניידי וכל דפריש מרובה פריש דדוקא גבי קדשים אסור למעבד האי תקנתא כיון דהוי לגבוה וגזירה שמא יבואו עשרה כהנים בבת אחת ומסקי מן הקבוע למזבח יע\"ש, והנה זה שכתבו דבקדשים איכא גזירה שמא יבואו עשרה כהנים ומסקי מן הקבוע למזבח הוא תימה שהרי ה\"ט לא קאי לפום מסקנא התם בגמ' בר\"פ כל הזבחים ונדחה קרו לה דאטו י' כהנים בבת א' מי אפשר ומסקינן אלא אמר רבא גזירה שמא יקח מן הקבוע ואולי התוס' משמע להו דאף למאי דמסי' רבא אכתי סמיך אטעמא דשמא יבואו עשרה כהנים בבת אחת דאע\"ג דמילתא דלא שכיח היא כמ\"ש רש\"י משום דא\"א לצמצם דאכתי אהני האי חששא בעלמא אע\"ג דלא שכיח לאצטרופי אטעמא דשמא יקח מהקבוע מיהו קשה דא\"כ לא יצדק לישנא דאלא אמר רבא כו' דמשמע דהדר מההוא טעמא ואולי התוס' לא הוו גרסי אלא ודוק ומ\"מ מבואר מדבריהם דלר\"ת עבדינן תקנתא לכתחילה למכבשינהו כי היכי דניידי ואפי' בשור הנסקל שנגמר דינו שכתבו כן שם וז\"ל אבל נתערב בשוורי מעליי היה אומר ר\"ל ניכבשניהו דניידן כו' ומטעם זה היה אומר ר\"ת דנראה להתיר דרוסת הזאב ברוב כו' עכ\"ל וק' דלקמן בא\"ד כתבו וז\"ל ומה שפסק ר\"ת בעדר שיש בו ס' שהאחד דרוסה מטעמא דכל דפריש לא יתכן לאסור גזירה שמא יקח מהקבוע כו' משמע דלא התיר ר\"ת אלא בס' דרוסה אבל בודאי דרוסה אזיל ומודה דאסור וזה הפך מ\"ש על שמו בתחילת הדבור דאף בודאי דרוסה התיר ר\"ת ז\"ל וכ\"כ בהדיא בחולין פג\"ה דצ\"ה ד\"ה הכא ועוד ק' דבס' דרוסה אף מן הקבוע עצמו מתיר ר\"ת דהו\"ל ספק ספיקא דאף בספק א' בגוף וס' אחד בתערובת חשיב שפיר ס' ספקא לדעת ר\"ת ז\"ל וכמ\"ש מרן הב\"י בי\"ד בסי' נ\"ז וסי' ק\"י יע\"ש:
וגם מהראיה שהביא מההיא דטבעת של ע\"ז נר' בהדיא דבודאי דרוס' נמי התיר ר\"ת ועוד דבס' דרוסה כתבו אח\"ך שיש להתיר על ידי תערובת מטעם ספק ספיקא ובודאי דט\"ס נפל בדבריהם וצריך למחוק תיבת ס' שכתבו זה פעמים כאשר יראה הרואה אלא שלא ראיתי לשום אחד מהמפרשים שהגיהו בדבריהם ונלע\"ד דאף לדעת ר\"י ז\"ל דאסר ספק דרוס' שנתערב בה מטעמא דס' אחד בגוף וס' אחד בתערובת לא חשיב ספק ספקא אם פירש ממילא שרי דליכא למגזר שמא יקח מהקבוע בס' דרוסה אלא בודאי דרוס' דכיון דעיקר ראיית ר\"י ז\"ל אינו אלא מההיא דטבעת של ע\"ז איכא למימר דדוקא בודאי איסור כההיא דטבעת של ע\"ז אסור אבל בספק טרפה לא גזרי' ודוק:" + ], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור סחורה באיסורי הנאה\n כל \n מקום שנאמר בתורה לא תאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה. ע\"כ. הכי איתא בפסחים בפ' כ\"ש מימרא דר' אבהו דתניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה כו' ור' מאיר או להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי וקשיא לי דאמאי לא קאמר להקדים נתינה דגר למכירה דגר וכגון שאם הנותן יש לו כדי מחייתו מצוה ליתנו לו במתנה ואם אין לו מוכרו לאחר ולא הוה משני מידי ר\"י ונ\"ל דלא הוה צריך רבוייא דאו להא דבלא\"ה כיון דהקדי' קרא נתינה למכירה ודאי דלהקדי' נתינה למכיר' דגר הוא דאתא אבל אכתי לא ידעי' קדימה דנתינה בגר למכירה דגוי לכך הוצרך לרבוייא דאו וק\"ל:
ודע דמדברי רבינו בפרקין נר' דאיסור סחורה הוי מדאורייתא שכתב כן חוץ מן חלב דכתיב יעשה לכל מלאכה משמע בהדיא דאיסור סחורה בשאר איסורין כגון נבלה כו' אסור מדאורייתא ולפי דבריו אלו קשה דמאי פשיט ר' אבהו מהא דנבלה לשאר איסורין דא' איסור אכילה כו' דשפיר איכא למימר דלא אסיר אלא באכילה אבל בהנאה מותר וקרא אצטריך להתיר סחורה דלא הוה במשמע אלא הנאה דוקא וכמ\"ש רבי' דאף דנבלה מותר בהנאה בסחורה אסיר והוצרך לומר תתננה כמו שכתבו התוספות כך הקשה מורי הר\"ב מחנה יאודה ז\"ל וסבור הייתי לומר דמש\"ה לא מצי לאוקמי קרא להתר סחורה דהא רבי אבהו ס\"ל דכשהותרה נבלה חלבה וגידה הותרה וא\"כ אי קרא אתי אף להתר סחורה א\"כ ממילא הותר חלב וגיד דבכלל נבלה קאי וא\"כ קרא דחלב נבלה יעשה וכו' למאי אתא אלא ודאי דקרא דנבלה לא אתא אלא להתר הנאה וקרא דחלב וכו' אתא להתר סחורה אבל זה אינו דהא לפום מאי דלא אסיק אדעתיה דרבי אבהו ס\"ל דחלבה וגידה הותרה ומש\"ה הקשה לשאול מהא דתנן שולח אדם וכו' אמאי לא תקשי ליה הא ותו דר\"מ דס\"ל דחלבה וגידה הותרה דריש קרא דחלב וכו' לטומאה וטהרה כדאמרינן לקמן דכ\"ג ע\"ב ותו דרבינו ז\"ל לא ס\"ל הכי אלא דכשהותרה נבלה היא הותרה חלבה וגידה לא הותרה וכמ\"ש הרב ל\"מ בפ\"א מה' חמץ ומצה ה\"ב יע\"ש והדרא קושיין לדוכתין מיהו י\"ל דומכור לא נשמע התר סחורה דסחורה הוי דבר שנושא ונותן בו דהיינו שלוקחו מישראל אחר ומכרו הוא לגוי והא ודאי פשטיה דקרא לא משמע אלא שהנבלה שיש לך בידך תמכרינו לגוי או תתנהו לגר:
אך הדבר הקשה מהא דאמרינן לקמן לימא כתנאי וכו' יעשה לכל מלאכה שיכול למלאכת גבוה וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי דר\"י סבר אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה וכי אתא קרא להתר הנאה הוא דאתא ור\"ע סבר איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע וכי אתא קרא לטומאה וטהרה וכו' והכא בהא קמפלגי מר סבר כשהותרה נבלה היא הותרה חלבה וגידה לא הותרה וקרא להתר הנאה ור\"ע סבר כשהותרה נבלה חלבה וגידה הותרה וקרא לטומאה וטהרה ור\"י אשכחן חלב וכו' אבע\"א מייתי לה בק\"ו ומה חלב שענוש כרת וכו' ור\"ש דאסר דאיכא למיפרך מה לחלב שכן הותר וכו' ואי בבהמה קאמרינן ע\"כ ולפי דעת רבינו ז\"ל קשה דתלייה תלמודא האי מילתא בפלוגתא דתנאי דפליגי במותר בהנאה ולפי דעתו קרא אצטריך להתר סחורה דלהתר הנאה לא צריך קרא ותו דלר\"ע דסבר כשהותרה נבלה חלבה וגידה הותרה והתר סחורה לא שאני ליה בין איסור חלב לנבלה דכ\"כ לית ליה קרא להתר סחורה והכי נמי לר\"י דהא לא אשכחן דפליגי תנאי בהאי מלתא ותו דאיך יליף ר\"י לאיסור גיד להתר הנאה מחלב מק\"ו ומה חלב דחייב כרת שרי בהנאה וכו' דאכתי איכא למיפרך מה לחלב שכן מותר אף בסחורה וכו' ואין לומר דהכי נמי הוה מצי למיפרך אלא דחדא מתרי קאמר דא\"כ מאי קאמרי רבנן אנן בבהמה קאמרינן דבבהמה נמי אכתי איכא למיפרך וכדאמרן וצ\"ע:
ודע שהטור ז\"ל בי\"ד סי' קי\"ז כתב כדברי ר' אבהו ומוכרו לגוי וכו' ונותנו במתנה וכו' והן דברי ר\"מ והוא ז\"ל בסי' קנ\"א פסק כר\"י דאסור ליתן להם מתנת חנם וכו' וצ\"ל שמ\"ש כאן ונותנו במתנה וכו' איירי ביודעו ומכירו כמ\"ש התוס' ז\"ל בשמעתין לדברי ר\"י דכמוכרו לו דמי וכן כתב הרב פו\"ד אלא שהרב ז\"ל הביא ממרחק לחמו ממ\"ש הטור בח\"מ סי' רמ\"ט דאסור ליתן להם במתנת חינם וכו' ולא היה צריך להביא מאותו מקום וכדאמרן והר\"ב כנה\"ג בהגהת הטור אות ד' כת' שהטור ז\"ל פסק כר\"מ והכריח הדבר יע\"ש ודבריו ז\"ל תמוהין דנראה דאישטמתיה מ\"ש הטור בב' מקומות האמורים ודבריו צ\"ע:
תו במ\"ש בגמר' אלא לר\"י לדברים ככתבן הוא דאתא על כל איסורין שבתורה מנ\"ל דאסורין בהנאה נפ\"ל מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה דע שבתנחומא והובא בילקוט איוב רס\"י ל' על פסוק ועתה שחקו עלי צעירים ממני לימים אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צאני היה איוב אומר לאליפז לא בנו של עשיו אתה אלולי היה אביך מבקש ממני שאזון אותו עם כלבים שלו הייתי פוסלו אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צאני ע\"כ, ואין ספק דיש ט\"ס וצ\"ל שאזון אותו עם כלבים שלי שהרי מקרא קדריש עם כלבי צאני ועיין בדרושי הרב אש דת פ' תולדות יצחק ד\"ח ע\"ג שהביא הגירס' מן הכלבים שלו הייתי פוסלו ופירש הכונה ע\"פ מ\"ש בתרגום יונתן בפסוק והנה עשיו בא שהביא כלב למאכל אביו ולזה אמר איוב כי ממעשה זה היה פוסלו לכהונה כטבח שיצתה טריפה מתחת ידו יע\"ש, ולעד\"ן שכונת רז\"ל הוא ע\"פ מה שדרשו במכילתא והובא בילקוט פ' משפטים על פסוק לכלב תשליכון אותו לכלב וככלב או לכלב כמשמעו ת\"ל לא תאכלו כל נבלה וכו' והרי דברים ק\"ו ומה אם נבלה שהיא מטמאה במשא הרי היא מותרת בהנאה טריפה שאינה מטמאה במשא אינו דין שתהא מותר' בהנאה הא מה ת\"ל לכלב תשליכון אותו לכלב וככלב ללמדך שהכלב מכובד מן הגוי שהרי טריפ' לכלב ונבילה לגוי ללמדך שאין המקו' מקפח שכר כל בריה שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו אמר הקב\"ה תנו לו שכרו והלא דברים ק\"ו ומה אם שכר חיה לא קפח הקב\"ה ק\"ו שכר אדם כו' ע\"כ:
ודברי המכילתא הלזו הביאה רש\"י ז\"ל כאן ד\"ה אותו וז\"ל כל איסורין שנאמר בהם לא תאכל כגון זה ומדאיצטריך קרא למשריה לא מצי למילף טעמא דאי לאו אותו הו\"א קרא למצותיה אצטריך שאין הקב\"ה מקפח שכר כל בריה ונאמר במצרים לא יחרץ כלב לשונו לפיכך הקפידה תורה ליתן שכרו ונכבד הכלב מן הגוי שהנבילה ימכור לגוי וטריפה לכלב עכ\"ל, ומלשון המכילתא דקאמר אמר הקב\"ה תנו לו שכרו וכן ממ\"ש רש\"י שהנבילה ימכור לגוי וטריפה לכלב נראה מבואר דכונת המכילתא לומר דמי שיש לו טריפה מצוה ליתנה לכלב טפי מליתנה לגוי אפי' דרך מכירה ובנבלה לא הקפיד הכתוב בכך ולא לומר ששכרו של כלב הוא מה שהקדימו הכתוב והזכירו בפירוש גבי טריפה באומרו לכלב תשליכון אותו ולא הזכיר בפי' לגוי אלא הניחו בכלל כלב שכיבדו הכתוב טפי בזכרונו טפי מהגוי וזהו שכרו ולעולם דלענין מעשה אין לזה קדימה טפי מזה דא\"כ לא יתכן לשון זה דתנו לו שכרו וכן רש\"י לא היל\"ל בלשון הזה ונכבד הכלב וכו' שהנבילה ימכור וכו' אלא הכי הול\"ל ונכבד הכלב מהגוי במה שהזכירו גבי טריפה ולא גבי נבילה זה נראה מבואר ואם הדבר כן קשה לכאורה שלא בא דבר זה מפור' בשום פוסק שמי שיש לו טריפה שמצוה להשליכה לכלבים טפי מלמוכרה לגוים:
והנלע\"ד דלכן לא הביאו הפוסקים דברי המכילת' דמשמע להו דדברי המכילת' הלזו אזלא כשיטת ר\"מ דדריש בפ' כ\"ש דכ\"ב קרא דלגר אשר בשעריך וכו' דלאו לדברים ככתבן הוא דאתא אלא להתר הנאה הוא דאתא ומינה יליף לשאר איסורין דאסיר בהנאה ולדידיה יליף שפיר במכילתא מק\"ו דטריפה שרי למוכרה לגוי מק\"ו דנבלה דמטמאה במשא וא\"כ מדנקט קרא גבי נבלה גוי וגבי טריפה לכלב ע\"כ דנכבד הכלב מן הגוי אמנם לר\"י דפליג אר\"מ וס\"ל דקרא דלגר אשר בשעריך או מכור לנכרי אצטריך לדברים ככתבן דלגר בנתינה ולגוי במכירה דוקא ושאר איסורין דאסורי' בהנאה לא למדנו אלא מקרא דטריפה דכתיב לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה תו ליכא למילף דנכבד הכלב מן הגוי מדנקט גוי בנבלה וכלב בטריפה דאה\"נ דגבי נבלה נמי אילו אתא קרא להתר הנאה הוה נקט כלב ולא גוי כדנקט גבי טריפה אלא דהכתוב עיקרו אצטריך לומר דלגוי במכירה דוקא ולא בנתינה משום לא תחנם ותו ליכא למילף דכלב קדים טפי לגוי ומ\"ש רש\"י דלר\"י נמי קרא דלכלב תשליכון אותו למצותיה אצטריך וכו' לא לפום קושטא דמילתא קאמר הכי אלא אלו לא הוה כתיב מילת אותו קאמר אבל השתא דכתיב אותו איכא למימר דכוליה קרא להכי הוא דאתא:
וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בי\"ד סי' כ\"ט הגהת הטור אות י\"ד שהביא המכילתא הלזו וכתב וז\"ל פי' אתה אומר וכו' כלומר לאו דוקא לכלב מפני שהיא אסורה בהנאה אלא לכלב ככלב כלומר לנכרי שהוא ככלב או אינו אלא לכלב כמשמעו ואסורה בהנאה ומייתי ק\"ו דאינה אסורה בהנאה ומ\"ש שאין המקום וכו' ומצאתי בתשו' כ\"י אחשוב שהיא מהרשב\"ץ כתב וז\"ל כתבת כי סירכא אינה טריפה שאסרה תורה אלא שטרפה ארי והיא אסורה בהנאה וכו' דברים אלו שלא בהשגחה וכו' שהטריפה שטרפה ארי אינה אסורה בהנאה שהרי כתיב לכלב תשליכון אותו וה\"ה לשאר הנאות ודברים האסורים בהנאה אין מאכילין אותם לכלב ואפי' של הפקר כמו שמוזכר במס' פסחים פ' כ\"ש כו' ע\"כ ויש לתמוה במ\"ש דדברים האסורים בהנאה אין מאכילין אותה לכלב כו' דהא מבריית' דמכיל' מוכח דאי אמרי' לכלב דוקא ולא לגוי הייתה אסורה בהנאה ומ\"ש בפ' כ\"ש דכל איסורין שבתורה אסורים בהנאה מדכתיב לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ההיא דרשא הויא מפני שסוב' דלכלב לאו דוקא אלא ה\"ה לגוי ואתא אותו לומר אותו אתה משליך לכלב כלומר לגוי כל איסורין שבתורה כו' עכ\"ל מרן החביב ואין מקום לקושייתו דמהברייתא דמכילתא אין הוכחה דאי אמרי' לכלב דוקא ולא לגוי היתה אסורה בהנאה אלא דלא התיר הכתוב אלא הנאת הכלב דוקא וכיוצא אבל לא הנאת הגוי ולא מפני איסור הנאה הוא דאסר לגוי אלא משום דאסור ליהנות לגוי משום לא תחנם ולזה הביאו הק\"ו מנבילה דהתיר הכתו' לגוי בין במכיר' ובין בנתינה ועיין להרב מהריד\"א ז\"ל בס' מחזיק ברכה מה שהק' על מרן החביב מדברי רבינו בה' מ\"א ועיין בטור א\"ח בה' פסח סס\"י תמ\"ח דמבואר דכלב שלו יש לו הנאה ולא כלב של הפקר יע\"ש:
תו אמרי' בגמ' ור\"מ אותו אתה משליך לכלב כו' ואידך חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היא קשה דמנא ליה האי דילמא מהכא נפקא ליה ור\"מ דמייתר ליה אותו מוכרח לומר דאתי למעוטי חולין שב\"ע ואף דהוה מצי למעטינהו מדלא פרט לך הכתוב מ\"מ כיון דלא כתיב לאו בהדייא הוכרח למעטינהו מאותו וכמ\"ש רש\"י ז\"ל אך אמנם ר\"י נימא דמאותו נפקא ליה והרב ל\"מ בפ\"ב מהל' שחיטה ה\"ל כתב דתלמודא קים ליה דר\"י לית ליה חולין שב\"ע מדאורייתא וצ\"ע דלקמן בעי תלמודא מאי בינייהו ומשני א\"ב חולין שב\"ע ואליבא דר\"י דלר' אבהו אליבא דר\"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ולר\"ח חולין שב\"ע אליבא דר\"י הוי מדאורייתא אם כן תלייא האי מילתא בפלוגתא דאמוראי בין ר' אבהו וחזקיה ולפי דבריו הא ליתא דכ\"ע מודו בה וצ\"ע:" + ], + [ + "וכל \n דבר שאסור באכילה ומותר בהנאה אע\"פ שהוא מותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה כו'. מצאתי כתוב בכתיב' יד למורי הרב המובהק מוהרי\"ן ז\"ל וז\"ל מבואר בפ' כלל גדול ובפ' כ\"ש דכ\"ג ובתורת כהנים פ' שמיני איתא שקץ הוא לכם שלא יעשה בהם סחורה וראיתי להרב קרבן אהרן ז\"ל שם דס\"ט ע\"א שכתב וז\"ל דשקץ הוא קרא יתירה הוא ומ\"ש לעיל לכם מותרין הן בהנאה אין זה אלא על צירן ורוטבן וקליפתן והא דדרשינן לעיל מלכם התר הנאה והכא דרשינן איסור הנאה הנה הוא משום דלעיל דרשינן שקץ הם לאסור צירן ורוטבן כו' אבל כאן כוליה קרא דשקץ הוא יתירה ולזה דרשו אותו שקץ הוא להנאתכם כו' יעש\"ב, הנה חשב הרב ז\"ל שאיסור סחורה ואיסור הנאה כולא חדא מילתא ומשו\"ה הוצרך לדחוק דלעיל קאי אצירן ורוטבן דוקא ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה משנה מפורשת ותלמוד ערוך דאיסור הנאה לחוד ואיסור סחורה לחוד ואפי' בנבלו' וטריפות דהתירן הכתוב בהדייא בהנאה אסורין בסחורה כנודע וא\"כ דברי התורת כהנים אינן סותרין כלל ופשוט גם מ\"ש דלעיל דרשי' תיבת לכם להיתר הנאה והכא דרשי' לאיסורא לא קשיא לע\"ד דהתורת כהנים לאו מתיבת לכם קדייק אלא ממילת הוא קדריש דמשמע בהוייתן יהיו וכמ\"ש בפ' כ\"ש א\"ה אפי' לכתחילה נמי אמר קרא הוא בהוייתן יהיו וזה פשוט ויש להסתפק מי שנשבע שלא יאכל ענבי' לעולם וכיוצא וכן נזיר אי אסור לעשות בהן סחורה כדין דברים האסורין באכילה מן התורה או דילמא היכא דהוא בדה האיסור שאני והדבר צ\"ת עכל\"ה ז\"ל ועיין בדברי הרב מוהריט\"א בס' קהלת יעקב דע\"ה ע\"ד אות רל\"ב שהאריך בזה יעש\"ב:" + ], + [], + [ + "שורש איסור סחורה אם הוא דאורייתא\n זה \n הכלל כל שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה וכל שאיסורו כו'. עיין להרב מ\"ל שכתב ע\"ש הרב פ\"מ ח\"א סי\"ג שרוב הפוס' הסכימו שהוא מן התורה וכתב הוא ז\"ל שגם מדברי רבי' יש ללמוד כן שכתב וכל דבר שאסור באכילה כו' חוץ מן החלב שהרי נאמר יעשה לכל מלאכה ואם איתא דס\"ל דאינו אלא מגזירת חכמים מנין לו שגם על החלב לא גזרו דומיא דשאר איסורין יע\"ש וכ\"כ הרב פ\"ח בי\"ד סי' קי\"ז ולפי מ\"ש התוס' בפ' א\"נ דס\"ד ע\"ב ד\"ה ולא ישכור כו' וכ\"כ הרב ט\"ז בא\"ח סי' תקפ\"ח ובי\"ד סי' קי\"ז דכל שהתירה תורה בהדייא אין ביד חכמים לגזור יע\"ש היה מקום לדחות ראיה זו דהיא היא כונת רבינו ז\"ל במ\"ש שהרי נאמר יעשה לכל מלאכה כלומר וכיון שהתורה התירה בהדייא אין ביד חכמים לגזור אבל זה אינו שהרי מצינו לרבינו בפ\"א מה' מלוה ולוה שכתב דמ\"ע להלות לגוי ברבית שנאמר לנכרי תשיך ואפ\"ה כת' שחכמים אסרו להלוותן בריבית שמא ילמוד ממעשיו ועיין בס' לשון למודי' בחא\"ח ה' שבת סי' קס\"ב:
ואמנם הא ק\"ל דאם איתא דאיסור סחור' היא מן התורה היכי יליף ר' אבהו איסו' הנאה בכל איסורין מדהוצרך הכתוב להתיר הנאה בנבלה דאימא לאיסור סחורה הוא דאתא דחמיר מהנאה שהרי כל מידי דמותר בהנאה אסור בסחורה כמ\"ש רבינו ולהכי אתא קרא להתיר אף בסחורה מיהו לזה י\"ל דהתר סחורה אין במשמע הכתוב שהרי ענין הסחורה הוא שמכוין מלאכתו לכך ונושא ונותן בו ואין זה במשמע הכתוב אלא שהנבלה שנתנבלה בידך תתננה או תמכרינה לגוי וא\"נ דר' אבהו אזי' לטעמי' דס\"ל כשהותרה נבלה חלבה וגידה הותרה ואי קרא להתר סחור' אתא אייתר קרא דחלב נבלה יעשה לכל מלאכה להכי הוצרך לומר דקרא לא אתא אלא להתר הנאה וקרא דיעשה לכל מלאכה להתר סחור' אמנם לזה יש לדוחה לדחות דתלמודא בפ' כ\"ש דכ\"א ע\"ב דלא אסיק אדעתיה דר' אבהו ס\"ל דכשהותרה נבלה חלבה וגידה נמי הותרה ופרי' עליה מהא דתנן שולח ירך לנכרי כו' אמאי לא אותיב עליה הא נמי ותו דאכתי הוה מצי למימר דקרא אצטרי' לטומאה וטהרה כדאמרי' לקמן דכ\"ג לר\"ע יע\"ש ותו דמה יושיענו זה לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דכשהותרה נבילה היא הותרה חלבה וגיד' לא הותרה כמ\"ש הל\"מ בפ\"א מה' ח\"ומ יע\"ש אלא מחוורתא כדאמרן מעיקרא:
אך קשה לדברי רבינו דקרא דיעשה לכל מלאכה להתר סחורה הוא דאתא דתלמודא לקמן בדף כ\"ג מייתי ההיא פלוגתא דאפליגו בברייתא ר\"ע ור\"י הגלילי בקרא דחלב נבלה יעשה לכל מלאכה דרבי יוסי הגלילי מוקי לקרא להתר הנאה דמלאכת הדיוט ור\"ע מוקי לה להתר טהר' למלאכת גבוה יע\"ש וקאמר כו' דפליגי אי איסור הנאה בכלל אכיל' או לא ודחי תלמודא דכ\"ע איסור הנאה בכלל אכילה כדרבי אבהו ופליגי אי כשהותרה נבלה חלב' וגיד' הותרה או לא יע\"ש והשתא למאי דס\"ד דפליגי בדר' אבהו ור\"ע סבר איסור אכיל' משמע איסור הנאה לא משמע הרי אותו קרא דיעש' לכל מלאכה לטומאה וטהר' ולא אמר דלהתר סחורה הוא דאתא ולמאי דאסיק דפליגי אי כשהותרה נבלה [חלבה] וגידה הותר' ור\"י הגלילי דס\"ל דלא הותר' אוקי קרא להתר הנאה דחלב ור\"ע דס\"ל הותרה אוקי קרא לטומא' וטהר' נמי לא קאמר ר\"ע דלהתר סחורה הוא דאתא וא\"כ דברי רבינו הם דלא כמאן דלר\"י הגלילי להתר הנא' אתא ולר\"ע לטומאה וטהרה הוא דאתא ואין לומר דלכ\"ע משמע נמי התר סחור' ממילת כל דא\"כ כי פריך תלמודא בתר הכי לר\"י הגלילי אשכחן חלב דמותר בהנאה גיד מניין וקאמר דיליף לה מק\"ו דחלב דענוש כרת ומותר בהנאה ודחי שאני חלב דהותר מכללו גבי עוף ומשני ר\"י בבהמ' לא הותר מכללו והשתא אמאי לא דחי שאני חלב שכן מותר בסחורה משא\"כ גיד אלא משמע דאיסור סחורה בשאר איסורין אינו דאוריית' ודוק וכעת צ\"ע:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש משקה היוצא מדבר האיסור\n הטבל \n והחדש כו' משקין היוצאין מפירותיהן כו'. מצאתי כתוב למורי הרב המובהק מוהרי\"ן ז\"ל בכ\"י וז\"ל עיין בהרב לח\"מ ז\"ל שהקשה איך כתב חוץ מיין של כלאי הכרם דמנ\"ל דאיין של כלאי הכרם לוקה הא בגמ' לא אמרו אלא דוקא בערלה משום דגמר מג\"ש לר\"י אבל בכלאי הכרם דליכא ה\"ט מנ\"ל ומה שתירץ דכיון דקי\"ל דכלאי הכרם לוקין עלי' אפי' שלא כדרך הנאתן לכך כתב דלוקין עליו יע\"ש אין דבריו מובנים שהרי משקה היוצא מן הזתים והענבי' כדרך אכילתן נינהו כדאיתא בהדייא בפ' כ\"ש ואפי\"ה אצטרי' ג\"ש דפרי מפרי דבכורים הא לא\"ה הוה מחייב וא\"כ מה יושיענו טעמא דכלאי הכרם חייבין עליו שלא כדרך הנאתן ולעיקר קושייתו נ\"ל ליישב ע\"פ מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחידושיו דלר\"י דאית ליה דון מינה ואוקי באתרין אצטרי' קרא גבי בכורים לחייב אם הביא ענבים וסחטן אע\"ג דשתייה בכלל אכילה משום דכתיב פרי וערלה נמי פרי כתיב ביה והלכך אצטריך לרבויי מהיקשא א\"ד יע\"ש. ואם כן ממילא מתרצתא היא קושיית הלח\"מ ז\"ל דביין של כלאי הכרם משו\"ה לוקין עליו משום דשתיה בכלל אכילה ודוק:
עוד הקשה דאדרבא היל\"ל דדוקא בערלה הוא דאינו לוקה אלא על היוצא מן הזתי' וענבי' אבל בשאר אפי' בשאר מינין נמי דהכי משמע בסוגייא דהתם דקאמר והא דתנן אין סופגין וכו' מני ר\"י וכו' משמע דלר\"א לוקה בכל כיון דליכא ג\"ש יע\"ש, ולי נראה דלא ק\"מ דודאי לר\"א דס\"ל גבי בכורים דמביאין מן המשקין היוצאין משאר פירות מסתברא ודאי דכי גמרי' ג\"ש פרי מפרי מבכורים אפי' אשאר משקין מיחייב דאין ג\"ש למחצה וה\"נ לר\"א בטבל וחדש וכל הני לוקין עליו דילפינן מבכורים וחד מהנך אמנם לדידן דקי\"ל כר\"י א\"כ בערלה ובבכורים לא מחייב אלא איין ושמן וילפינן שאר איסורין מערלה, ולזה נראה שהייתה כונת מרן כ\"מ שם שכתב וז\"ל ואע\"ג דיליף לה התם מקראי משמע לרבי' דהוי אסמכתא בעלמא וכדתנן בסוף תרומות אין סופגין וכו' וה\"ה להיפך דמ\"ש יע\"ש, הן אמת שלפי דברי מרן קשה לישנא דברייתא דקתני הטבל וכו' משקין היוצאין מהן כמותן משמע שהרי הן כמותן להתחייב מלקות דאל\"כ הול\"ל משקה היוצאין מהן אסורין ולפי מ\"ש יש ליישב דודאי לישנא דברייתא לחיוב מלקות משמע כמותן מיהו איכא למימר דההיא ברייתא אתייא כר\"א דס\"ל דמביאין בכורים משאר משקין דמהשתא בערלה ובכורים נמי אפי' אשאר משקין נמי מחייב וה\"ה לכל איסורין שבתורה אבל לפום מאי דקי\"ל כר\"י ודערלה לא מחייב אשאר משקין וגם בכורים נמי לא מיחייב אלא על היוצא מן הזתים ומן הענבים פשיטא ודאי דאין לחייב מלקות אשאר איסורין דמבכורים ליכא למילף דהיינו דוקא בזתים וענבים ואדרבא אית לן למילף מערלה דמ\"ש ומ\"מ כפי זה לא היה לו למרן לומר ואע\"ג דיליף מקראי אסמכתא בעלמא וכו' ובפשיטות היל\"ל דהא דילפינן להו מקראי דהיינו מבכורים וחד מהנך אתייא כר\"א אבל לר\"י ליכא למילף אלא דוקא על היוצא מן הזתים והענבים ותו דאכתי קשה דתינח גבי כלאים אי מפרש רבינו כפי' התוספות או בהקדש כפי' רש\"י דאיסורו ע\"י עצמו ויליף להו מבכורי' וחד מהנך אמנם בטבל וחדש וכל הני הא אמרינן התם דיליף להו מחמץ וחלב ושרצים וא\"כ כי היכי דגבי חמץ וחלב מיחייב כרת אמשקין היוצאין מהן מייתורא דהנפש ה\"נ בשאר איסורין דילפינן מינייהו ומנ\"ל לרבינו ז\"ל לומר דילפינן מערלה דמ\"ש אדרבא נילף מהנהו דלחומר' מקשינן:
גם ליכא למימר דסובר רבינו ז\"ל דריבוייא דהנפש לרבות את השותה דגבי חלב וחמץ דמרבינן עליה כרת היינו דוקא כשהמחה את החלב ואת החמץ וגמעו כדקתני בברייתא דהוי גופו של איסור אבל במשקה היוצא ממנו לא מרבינן מיתורא דהנפש דהא ודאי ליתא דאם איתא הכי היכי אמרינן בגמ' דטבל וכל הנך יליף מהני הא קרא לא מיירי אלא בממחה גופו של איסור אלא ודאי משמע דיתורא דהנפש רבי כל מילי וכ\"כ הרב ח\"ה ז\"ל שם בתוס' ד\"ה היכא וכן מבואר ג\"כ מדאמרינן התם הטמאים לאסור צירן ורטבן וקיפה ואמרינן התם ל\"ל ליגמר מהני וכו' ואם איתא מאי ק\"ו הא צירן ורוטבן כיון דאינן מגוף האיסור לא נפיק מהני, וי\"ל דודאי לר\"א דס\"ל דמביאין בכורין משאר משקין וערלה יליף פרי מפרי מבכורי' ואפי' אשאר משקין מיחייב ה\"נ דמרבינן מיתורא דהנפש אפי' משקה היוצא מחלב וחמץ וכן מהטמאין לרבות צירן ורוטבן כיון דמשמעותא דהנפש משמע דבר המיישב את הלב כמ\"ש רש\"י ז\"ל משקה היוצא מהן דבר המיישב הוא, אמנם למאי דקי\"ל כר\"י דאשאר משקין לא מחייב בערלה מסתברא ודאי דכי היכי דמעטינהו רחמנא בערלה ממלקות ה\"נ לשאר איסורין דמ\"ש ויתורא דהנפש מוקמינן ליה דוקא להמחהו וגמעו דהיינו גוף האיסור ממש וזהו שרבינו ז\"ל כשכתב הטבל והחדש וכו' לא כתב חוץ מחמץ וחלב ושרצים דלוקין וחייבים עליהם כרת משמע דבכל האיסורין דינן כן והיינו דהשמיט רבינו ז\"ל ולא הביא דין זה דהטמאין לאסור צירן ורוטבן בשום מקום משום דסמך אמ\"ש כאן בטבל ושאר איסורין דמשקין היוצאין מהן אסורין ואינן לוקין עליהן כנ\"ל אמיתות דעת רבינו ז\"ל:
ומתוך האמור מבואר שמ\"ש מוהר\"ץ אשכנזי ז\"ל בתשובות סי\"ך בפשיטות דמשקין היוצאין מן החמץ ומן החלב חייבין עליו כרת וכן כל האיסורין משקה היוצא ממנו דינו כפרי עצמו חוץ מערלה דגזרת הכתוב הוא מג\"ש דפרי יע\"ש, והם דברים תמוהים ולא ידעתי איך לא השגיח בדברי רבינו הללו, ומאחר שלדעת רבינו לא נמצא חולק בדבר ומה גם שמדברי התוס' דפ' העור והרוטב ד\"ה אלא נראה שדעתם כדעת רבינו ז\"ל כמ\"ש בפ\"א מה' חו\"מ ה\"ב ודאי דכוותיה נקטינן ונ\"מ לענין חמץ דאינו עובר בבל יראה אלא מדרבנן מיחייב לבערו, ועיין בס' שער אפרים ס\"י יד אליהו סי' ובס' פני יאושע בקונטריס אחרון לקדושין בפסק החדש ובס' יד אהרן ה' פסח סי' תמ\"ב ובס' עבודת הגרשוני וחוות יאיר הם המדברים בספק החדש השייך לזה, מצורף לזה בעניין שתיה בכלל אכילה מדברי התוס' ז\"ל שם והרשב\"א בחי' נראה מבואר דס\"ל דדוקא ביין ושמן הוא דאמרינן שתיה בכלל אכילה ולא בשאר משקי' וצ\"ע בזה דגבי שבועה אמרינן דאם אמר שבועה שלא אוכל ושתה חייב משמע כל מיני משקין מדלא מיעטו אלא משקין שאינן ראויין לשתיה ושם אמרו דטעמא דשבועה משום דשתיה בכלל אכילה ומוכחינן לה מקרא גם לענין יום הכפורים לא מחלקינן בין שאר משקין ליין ושמן ועיין בתוס' פרק גיד הנשה ד\"ה הטמאים וכו' ובפר' בנות כותים בההיא דלרבות הסך כשותה, ועיין בתשו' הרב פר\"ח ז\"ל שבס\"ס מים חיים בענין מציצת הלימוניש ועל הכל צריך לעמוד בזה לעת הפנאי איה\"ב בע\"ה ועיין בחי' הרשב\"א פ' כיצד מברכין גבי ההיא דמייא דשלקי ככולהו שלקי מ\"ש משם הראב\"ד ז\"ל דטעמא דר\"י דפטר על דבש תמרים מקרן וחומש משום דגמר מתרומה וכו' וכתב שכן איתא בספרי והוא תימה שדברי הראב\"ד ז\"ל הללו הם תלמוד ערוך בפ' העור והרוטב כמבואר ודוק:" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "שורש סתם יינם אי מותר לחולה\n יין \n הגויים שאין אנו יודעים אם נתנסך וכו'. הנה בענין סתם יינם אם מותר לחולה שיש בו סכנה כתב הריב\"ש בסי' רכ\"ה דנ\"ל דאסור מפני דכשאמרו על שלשה דברים יהרג ואל יעבור לאו דוקא אינהו גופייהו אלא אף אינהו ואביזרייהו ואע\"פ שאינו אסור אלא מדבריהם והביא ראיה מאותה שאמרו במי שנתן עיניו באשת איש ואמרו הרופאים אין לו תקנה וכו' יע\"ש, ועיין להראנ\"ח בח\"א סי' קי\"ב שנסתפק אם מותר סתם יינם לחולה שאין בו סכנה ולא הזכיר דברי הריב\"ש ז\"ל הללו ועיין למרן החבי\"ב בכנה\"ג חי\"ד סי' קכ\"ד הגהת ב\"י אות י\"א יע\"ש:
ונשאלתי מאת החכם הש' והכולל עצו\"ר שמואל סורנאגה ז\"ל מאותה שאמרו בירושל' הביאו רש\"י בפ' עשרה יוחסין דס\"ט ע\"ב שהטעם שנקרא נחמיה שמו התרשתא הוא מפני שהתירו לו לשתות יין של נכרים מפני שהיה משקה למלך והיה צריך לשתו' קודם שלא יחשדוהו שמא יטיל סם המות יע\"ש ולפי דברי הריב\"ש מה מקום להתר זה אחר שאמרו שעל ג' עבירות יהרג ואל יעבור עכ\"ל והיתה תשובתי אליו נלע\"ד ע\"פ מ\"ש בפ' אין מעמידין דסתם יינם דניאל וב\"ד גזרו עליו בעיר ואתו תלמידי שמאי והלל וגזרו עליו אפילו בשדה ועוד אמרו שם דעל השמן נמי גזר דניאל ונמנו עליו ר' יאודה נשואה וחביריו והתירוהו מפני שלא נתפשט איסורו על כל ישראל יע\"ש והשתא אפשר דמשני טעמים הללו התירו לו לנחמיה אי משום דכיון דבזמניהם עדין לא היתה הגזירה כ\"כ חמורה שהרי לא גזרו על היין אלא בעיר אבל לא בשדה נתנו לו לנחמיה דין זה כאלו היה בשדה וטעמא רבה איכא דכיון דמה שלא גזרו בשדה אינו אלא מפני שלא יבואו שם לידי חיתון וע\"ז ה\"נ בנחמיה שהיה משקה למלך דלא שייך גזירה זו להתחתן במלך התירו לו ועוד דאפשר דעדין לא נתפשט איסורו בכל ישראל ולכן התירו לו ולבר מן דין קושיא ליתא דכיון דהתם הם היו הגוזרים התירו לו מפני הצורך וע\"כ לא כתב הריב\"ש דכיון דאיכא לית' דע\"ז אין להתיר במקום סכנה בזמנינו זה דליכא למשרי מה\"ט משום דכי גזרו גזרו אף במקום סכנה משא\"כ בזמנם שהם היו גוזרים דהם אמרו והם אמרו ומפני הצורך התירו לנחמיה מפני שידעו דבדידיה ליכא להאי גזירה דחיתון וע\"ז דמוחזק בחסידות היה משא\"כ עתה בזמנינו זה דאין מקום להתיר מפני הצורך כי אין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו אלא א\"כ גדול ממנו כו':
ועוד הקשה במה שהביא ראיה מאותה שאמרו בפ' סורר באותו שנתן עיניו באשת איש וכתב הריב\"ש ואע\"פ שאין בזה איסורא דאורייתא וכ\"ש לההיא לישנא דאמרינן התם פנויה היתה כו' דמה זו ראיה מההיא לישנא דאמר פנויה היתה לדבריו שאומר דכל דאיכא ליתא דע\"ז וג\"ע וש\"ד דחשיב כעבירות עצמן דהא התם פרכי' בשלמא למ\"ד אשת איש היתה שפיר אלא למ\"ד פנויה מאי כולי האי ומשני ר\"פ משום פגם משפחה ורב אחא בריה דרב איקא אמר כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצו' בעריו' יע\"ש ואם כדברי הריב\"ש דכל דאיכא ליתא דע\"ז חשיב כעבירה עצמה מאי קושיא קא מקשה למ\"ד פנויה היתה עד דאצטריך לשנויי' הני שנויי ואמאי לא משני בפשיטות דמשום ליתא דע\"ז אסרו אף בפנוייה אלו דברי החה\"ש הנ\"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דודאי עיקר טעמא דשלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות היא היא הליתא דג\"ע דאי לאו הכי מהיכא תיתי לאוסרו משו' ליתא דג\"ע דאטו שמיה בעלמא גרים אי לאו משום גזירה שמא יבא לידי איסור תורה והיא הליתא האמור' בדברי הריב\"ש והא דלא תירצו להריב\"ש שכתב דאיסור סתם יינם דלאו משו' בנותי' הוא דאסרו אלא משום גזירה שלא יבואו להקל ביין נסך דמנסכים לע\"ז וכיון דמשום ליתא דע\"ז אסרוהו בהנאה נר' דאסור ליהנות ממנו אפי' במקום סכנה הרי דהליתא היא היא הגזרה עצמה גם הרא\"ם שאסר בחלוצה מטעם ליתא דג\"ע הוא מהאי טעמא שלא יבואו להתיר ג\"ע עצמה ודוק:" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שורש טעמו וממשו\n כיצד \n חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין כו' טועמין את הגריסין אם לא נמצא בהם טעם הרי אלו מותרין ואם נמצא בהם טעם והיה בהן ממשו של איסור הרי אלו אסורין מן התורה. הכי איתא בפ' בתרא דע\"ז דס\"ז אמר ר' אבהו אמר ר\"י כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו אם אכל כזית בכא\"פ ובטעמו ולא ממשו אין לוקין והנה רש\"י והר\"ן והרשב\"א פירשו דטעמו וממשו הוא כשהאיסור נתערב עם ההתר והאיסור עומד בעין שאינו נימוח וכשנימוח נקרא טעמו ולא ממשו וזהו טעם כעיקר המוזכר בתלמוד ואפי' אכל כזית בכא\"פ אינו אסור ד\"ת ועיין לרש\"י ז\"ל בפ' דם חטאת דצ\"ז ע\"ב ד\"ה עד שיבלע וצ\"ע אבל התוס' סוברים דכל שעיקר גופו של איסור מעורב עם ההתר אפי' בעין נקרא טעמו וממשו וטעמו ולא ממשו הוא כגון גיעולי גוים שאין בכלי' אלא הטעם שבלע וכן חלב שנימוח שאינו בעיניה כמו שהיה וכן חלב שבולע טעם בשר שהבשר נשאר כמו שהיתה אבל בשר שבלע חלב נקרא טעמו וממשו כיון שהחלב עומד בתוך הבשר כמו שהיתה ודעת רבי' היא דכל דאיכא כזית בכדי אכילת פרס מן האיסור ואפי' נימוח נקרא טעמו וממשו פחות מזה נקרא טעמו ולא ממשו כמבואר בדין זה:
ולענין אי הוי דאורייתא או דרבנן דעת רש\"י ז\"ל הוא דלרבא ור\"י טעמו ולא ממשו מדאור' בטל ברוב חד בתרי אלא דמדרבנן אסור כל דליכא ס' לבטולי אבל בטעמו וממשו דהיינו שההתר עומד בעין שאינו נימוח כל דאיכא כזית בכא\"פ אפי' שנתערב ואינו ניכר לקי כשאכל פרס מזה התערובת שאז אכל כזית איסו' עיין בחולין דצ\"ח אהא דקאמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר ובשיטת רש\"י הלזו שדו ביה נרגא הרב מנחת כהן והרפ\"ח בסי' תמ\"ב דף ט\"ז ע\"א מההיא דפ' אלו עוברים דמ\"ג ע\"א דפריך התם דאי כזית בכא\"פ אסור דאורייתא אמאי פליגי רבנן עליה דר\"א בכותח ודכוותיה ומשני תלמודא משום דלא אפשר אי בעיניה כו' משמע דאי איכא בכא\"פ בכותח הוה אסור דאורייתא אע\"ג דבכותח ושכר הבבלי וחומץ האדומי החמץ אינו בעין אלא נימוח וכמו שפי' שם רש\"י ז\"ל וכן רש\"י גופיה שם בסוף הסוגי' ד\"ה ור\"ע קרי ליה לכותח טעם כעיקר והיינו טעמו ולא ממשו ואם איתא לשיטת רש\"י דכל שהאיסור נימוח לא אסיר מדאורייתא בכזית דא\"פ אלא ברובא בטיל א\"כ מאי פריך אמאי פליגי רבנן בכותח דשאני כותח דהוי טעמו ולא ממשו אלא ודאי משמע דכל דאיכא כזית בכא\"פ אפילו באיסור נימוח נק' טעמו ולא ממשו הפך שיטת רש\"י ז\"ל שכתב דברוב התר בטל מן התורה אלו תורף דברי הרבני' הנז' ואי מהא לא אירייא דההיא סוגייא דאלו עוברים כוותיה דאביי אזלא דס\"ל דטעם כעיקר דאוריית' ופליג עליה דרבא התם בחולין גבי מתני' דטיפת חלב שנפל בקדירה כו' יע\"ש ואיהו הוא דפריך לר\"י ממתני' דמקפה ומשני ליה מאי כזית כזית בכא\"פ וע\"ז הדר פריך דאי כזית בכא\"פ דאורייתא אמאי פליגי רבנן עליה דר\"א בכותח ואיהו לטעמיה אזיל דטעם כעיקר דאורייתא ואין להקשות דא\"כ מאי פריך ליה לר\"י דלדידיה מי ניחא הא טעם כעיקר דאורייתא היא ואמאי פליגי רבנן עליה דר\"א בכות' שכבר תרצו לזה התוס' בנזיר דל\"ו ע\"ב ד\"ה וכזית בכדי א\"פ כו' דהשתא ס\"ל לאביי דטכע\"ק אינו חייב אלא א\"כ אוכל כזית מן הטעם בבת אחת כגון שהבליע כזית מיין בשני זתים פת ואכלן בבת אחת וסברא הוא שלא יהיה טעם חמור מן העיקר ובעיקר עצמו ס\"ל השתא שאינו חייב אא\"כ אוכלו בבת אחת ע\"ש ועיין בדברי התוס' דפ' ג\"ה דצ\"ט ד\"ה רבא אמר כו' אחר שהוכיחו דטעם כעיקר דאורייתא הוקשה להם דא\"כ מאי פריך בפ' אלו עוברין ג' מינים מההיא דב' קופות שאני או' ואי אמרת כזית בכא\"פ דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר כו' והשתא כי נמי אמרינן לאו דאורייתא תיקשי ליה דטעם כעיקר מיהא דאורייתא ותרצו מה שתרצו יע\"ש ונראה ודאי דמשו\"ה לא הקשו מההיא דמקשי תלמודא מכותח ומההיא דב' קדרו' דניחא להו בדבריהם דנזיר שכתבנו אמנם בהא דב' קופו' ק\"ל דאפשר דכל שאוכל ב' זתים יהיה של האיסור כזית שאינו לתבלים בעלמא האיסור המעורב בו ונמצא אוכל כזית איסור בבת אחת ואמטו להכי הוצרכו לתרץ תירוץ אחר ועיין בס' לשון למודים הלכות פסח ד\"צ ע\"ג שהצ\"ע קו' זו:
ואמנם לשיטת רש\"י הלזו הוקשה למור\"י הרב הי\"ו מההיא דפ' דם חטאת דצ\"ו ע\"ב גבי מאי דת\"ר חטאת אין לי אלא חטאת כל קדשים מנין ת\"ל קדש קדשים יכול שאני מרבה את התרומה ת\"ל אותה פרט לתרומה ופריך תלמודא ותרומה לא בעיא מריקה ושטיפה והא תניא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ\"ט תרומה לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ\"ט כו' רבא אמר לא צריכה אלא לדאמר מר במים ולא ביין הא אפי' ביין ואפי' במוזג והשתא לפי שיטת רש\"י דטעם כעיקר אינו אסור מן התורה אלא בקדשים א\"כ מאי פריך מההיא ברייתא דתני תרומה בנ\"ט דההיא ע\"כ אינו אלא דרבנן דהא קתני נמי קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב דלאו מידי דקדשים הוא ואפילו הכי קתני שאם בשל בנ\"ט ואמאי הא מדאורייתא ברובא בטיל כיון שאין האיסור בעין כמ\"ש רש\"י אלא ודאי מדרבנן הוא דאסיר בנ\"ט וא\"כ כי קתני נמי תרומה בנ\"ט אינו אלא מדרבנן וכי ממעטינן תרומה מאותה הוא מדאורייתא ורבא גופיה דס\"ל דטעם כעיקר בחולין דרבנן כמ\"ש רש\"י איהו גופיה הדר לשנויי הכא לא צריכה אלא לדאמר מר במים ולא ביין ולשיטת רש\"י בלא\"ה נמי לא תיקשי וכדאמרן והנה בב\"ח דטעם כעיקר דידיה אסיר דאורייתא כמ\"ש בפ' אלו עוברין בב\"ח חדוש הוא כו' אף כה\"ג דקדרה נמי אסיר מדאורייתא ניחא דדומיא דבב\"ח קתני נמי תרומה משמע דהוייא דאורייתא אבל מדברי הרשב\"א בנימוקיו לחולין דצ\"ח משמע דכה\"ג שאין טעם הבשר בא אל החלב מן הבשר עצמו אלא מחמת הכלי שבלע טעם בשר דהוייא דרבנן שהרי אחר שכתב שם שיט' רש\"י דטעם כעיקר דרבנן כתב וז\"ל נמצא לפי פסק ההלכ' לשיטת רש\"י שאם נתחבה כף חולבת בקדרה של בשר ואין לעמוד על שיעור ס' הוי ספיקא דרבנן ולקולא ע\"ש ואם איתא דכה\"ג נמי אסיר דאורייתא איך כתב דהוי ספקא דרבנן ולקולא הא ספיקא דאורייתא הוי וא\"כ הדרא קו' לדוכתיה ודוק:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אין מבטלין איסור לכתחילה\n אסור \n לבטל איסורין של תורה לכתחילה כו'. הנה בעיקר ביטו' איסורין איפליגו הראשונים וכמ\"ש הרשב\"א בחי' לחולין פ' ג\"ה דף צ\"ח ובתורת הבית דקכ\"ב והר\"ן בפי' ההלכות שם דהתוס' ז\"ל ס\"ל דאיסור זה אינו אלא מדרבנן והראב\"ד סובר שהוא מדאורייתא ופלוגתייהו תלוי באותה שמועה דזרוע בשלה ולפי מ\"ש בתוס' ז\"ל שלפנינו בפג\"ה ד\"ה לאו למעוטי נר' דאזלי כשיטת הראב\"ד וכן משמע מדבריהם בשמעתין וכמ\"ש מרן החביב בי\"ד סי' צ\"ט הגהת ב\"י אות א' ושם באות כ\"א כתב על שם הראנ\"ח ז\"ל שלזה נוטה דעת הר\"ם במז\"ל בפט\"ו מהל' מ\"א דכ\"ה ודקדק הרב כן ממ\"ש שם וז\"ל אסור לבטל איסורין של תורה כו' ולא כתב אסרו חכמי' ולמטה מזה כתב אע\"פ כן קנסו אותו חכמים ז\"ל עיין להרלנ\"ח גם הרפ\"ח שם בסק\"ח כתב בפשיטות שכן הוא דעת הרמב\"ם יע\"ש ולא כן אנכי עמדי שהרי סיים רבינו בלשונו וכתב כיצד סאה של ערלה שנפלה לתוך מאה לא יביא סאה אחרת כו' וכל כה\"ג ודאי דלכ\"ע אין כאן איסור תורה כיון דמדין התורה בשכבר נפלה לתוך מאה נתבטלה ורבנן הוא דהצריכו בערלה מאה ואחד וכיון שכן עכ\"ל דאסור לבטל איסורין שכתב תחילה מדרבנן קאמר דעלי' קאי מ\"ש כיצד כו' וכ\"ש לפי מ\"ש הוא ז\"ל לקמן סקי\"ב דרבינו מיירי דוקא באיסור תורה ושיעור דרבנן ומש\"ה לא קניס שוגג אטו מזיד יע\"ש ועוד נ\"ל להביא ראיה דרבי' סובר כדעת התוס' דאיסור זה אינו אלא מדרבנן ממ\"ש בפי\"ו מה' אלו הל' כ\"ה וז\"ל נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות כו' הרי זה לוקט לכתחילה מן הכל שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת שאילו היה יודעה היה מוציאה עכ\"ל ואם איתא דס\"ל דאיסור ביטול הוא מדאורייתא איך התירו לו ללקוט לכתחילה מהאי טעמא דאין אדם אוסר כרמו כו' דמדאורייתא ודאי אין מקום לחלק בכך אלא משמ' ודאי דס\"ל דאיסור זה מדרבנן הוא וכיון דאיכא טעמא דאין אדם אוסר התירו לו דהם אמרו והם אמרו:
ואת זה ראיתי להרפ\"ח בס' מים חיים בחי' לגיטין דנ\"ה ע\"ב הביא דברי רבינו הללו וכתב שהוא סובר שנטיעה שנתערבה באחרות אף במחובר בטלה כדינה במאתים ומהאי טעמא התיר ללקוט לכתחילה כו' ומהאי טעמא התיר ללקוט לכתחילה כו' ומאי דרמינן דר\"י אדר\"י הכי קרמינן דכי היכי דהתם גבי אגוזים קנסינן שוגג אטו מזיד כי היכי דלא לבטל איסור לכתחילה ה\"נ הו\"ל לקנוס כדי שיטריח ויוציא הערוגה ומשני כו' א\"ד ז\"ל יע\"ש והדברים תמוהים לכאורה דאיך הפה יכולה לדבר דבעוד' במחובר היא בטלה כיון דהו\"ל קבוע במקומה במחובר ולא מצינו ביטול בדבר קבוע שוב ראיתי מ\"ש הרב בי\"ד סימן ק\"י סקי\"ג ע\"ש התוס' דכל שאין האיסור ניכר לעצמו לא מקרי קבוע יע\"ש מיהו רש\"י כת' דהוי כדבר חשוב ומה\"ט אסור ללקוט לדעת ת\"ק ולדברי הרב אין טעם לדעת ת\"ק דאסר גם מ\"ש דמאי דרמינן דר\"י אדר\"י הכי קרמינן כי היכי דהתם גבי אגוזי' קנסי' שוגג אטו מזיד כו' אני שמעתי ולא אבין דהא לר\"י לא קנסי' גבי אגוזי' שוגג אטו מזיד אלא מזיד דוקא הוא דקנסינן וכיון שכן ל\"ק כלל מההיא דנטיעה דבשעה שנטעה באחרות שוגג היה ומיד נתבטלה לדעתו ז\"ל לא כן גבי אגוזים דלא נתבטלו עד שפצען זה במזיד ולכן ראוי לקונסו ואולם ע\"פ מ\"ש בדעת רבינו דס\"ל דאיסור ביטול האיסורין הוא מדרבנן ניחא דאף במזיד התירו ללקט גבי ערלה דמלתא דלא שכיחא הוא כמ\"ש רש\"י שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת לא כן בפציעת האגוזים דשכיח איברא דלשון רבינו אינו מדוקדק וכמו שתמה עליו מרן יע\"ש:
ועוד ראיתי להרפ\"ח בחי' לגיטין שכתב שם וז\"ל ומ\"מ יש קצת תימה בדברי הרב דמנין לו זה שלוקט לכתחילה דמלישנא דר\"י דקאמר אף המתכוין ללקט לא משמע אלא שאף אם לקט במזיד יעלה אבל לא שילקט לכתחילה ושמא כו' יע\"ש והוא לא ראה דגירסת המשניו' היא אף יתכוין ללקוט ויעלה באחד ומאתים וכך גריס רש\"י בפי' המשנה וכך היא גירסת הרע\"ב והכי איתא בירוש' דתרומות פ' סאה מ\"ט עלה דתנן טחנן והותירו כו' תני אף טוחן ומתיר הוא לכתחילה מתני ר' יוסי היא דאמר אף יתכוין וילקוט ויעלה באחד ומאתים מה נפק מביניהון כו' יע\"ש והרע\"ב בפ\"ק דערלה מ\"ו כתב וז\"ל אף יתכוין ללקוט דחזקה אין אדם אוסר כרמו כו' ואע\"ג דבעלמא אין מבטלין איסור לכתחילה הכא מלתא דלא שכיחא היא ולא גזור עכ\"ל מבוארים דבריו כמ\"ש בדעת רבינו דמה\"ט התיר לבטל לכתחילה ודלא כהרפ\"ח באופן שזו ראיה למ\"ש בדעת רבינו דס\"ל דביטול איסורין אינו אסור אלא מדרבנן ועיין למוהר\"י קורקוס בפי\"ג מהלכות תרומות הל' יו\"ד יע\"ש, ומדברי הרא\"ש בפ' גיד הנשה ד\"ק עלה דקאמרי' דבריה לא בטלה משמע שדעתו כדעת הראב\"ד שכתב וז\"ל ודוקא שנתפתחו או שנתפרסו מעצמן וכו' אבל בשוגג אסורות למאן דקניס שוגג אטו מזיד באיסורא דרבנן דהאי איסורא דרבנן הוא דמדאורייתא ל\"ש דבר חשוב ול\"ש דבר שאינו חשוב חד בתרי בטיל עכ\"ל ומדלא כתב דהאי איסורא מדרבנן הוא משום דביטול איסורין מדרבנן הוא ולא מדאורייתא ואפי' דאיסורי דאורייתא משמע דס\"ל שהוא מדאורייתא כשיטת הראב\"ד ז\"ל והפר\"ח הביא ראיה לסברת האומרים דאיסור זה הוא מדרבנן מאותה ששנינו במס' תרומות פי\"א מגירה שפינה ממנה תרומה וכן חבית וכו' אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת וכו' ואם איתא דביטול איסורין אסור מן התורה היכי מקלינן כולי האי אפי' כשאינו מתכוין לבטל יע\"ש ואין מכאן ראיה לע\"ד שהרי כתב הר\"י קורקוס בפי\"א מה' תרומות הל' י\"ד דאין זה נקרא מבטל איסור לכתחילה שאין לו לנהוג בתרומה אלא כדרך שהוא נוהג בחולין ואותו המעט כמו שבחולין אינו מקפיד גם בתרומ' אין לו לחוש יע\"ש, וכתב עוד וז\"ל ואחרים פי' דכל הני בתרומת ח\"ל עסקינן שמותר לבטלה לכתחילה ויש מי שהעמידה בתרומה בזמן הזה שהיא מדרבנן וכו' עכ\"ל, וסברת אחרים ויש מי שאומר שכתב ז\"ל הן דברי הרשב\"א ז\"ל בתשו' סי' רכ\"ב ועיין בספר ארעא דרבנן אות אין מבטלין יע\"ש:
והרב החסיד בעל פרי תואר זלה\"ה ומוהר\"ח אלפאנדרי בספר בני חיי בהשמטו' דשייכי לי\"ד סימן צ\"ט ס\"ג הביאו ראיה לסברת הראב\"ד מההיא דפ' הניזקין דנ\"ד ע\"ב דפרכינן לר\"י דלא קניס בדרבנן שוגג אטו מזיד מההיא דאגוזי פרך שנתערבו באחרו' ונפלו ונתפצעו דקניס ר\"י שוגג אטו מזיד ואמרינן והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטיל ורבנן הוא דקניס וכו' ופרש\"י דהך עליה שהוא מעלה ומבטל אגוזי פרך איסורא דרבנן הוא ואפי' שלמים דמדאורייתא אין חילוק בין חשוב לשאינו חשוב וכו' ואם איתא לסברת האומרים דאיסור ביטול איסורין דרבנן הוא אמאי לא פריך עדיפא מינה אפי' תימא דדברים החשובים אינם בטלים מן התורה מ\"מ לפצע אגוזים הוי מדרבנן כיון דאיסור ביטול איסורין דרבנן הוא אלא משמע דמדאורייתא הוא א\"ד ז\"ל ועיין עוד להרב מוהר\"ח אלפאנדרי שכתב שם דברים אשר לא זכיתי להבינם כעת יע\"ש ועיין בלקוטי הרפ\"ח שבס' מים חים בי\"ד סי' צ\"ט כי שם הביא הוא ז\"ל ג\"כ ראיה הלזו דפ' הנזקין לס' הראב\"ד יע\"ש ולדידי אין מכאן ראיה די\"ל דהתוס' מפרשים דהיא היא מאי דקאמר תלמודא והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטיל כלומר דמדאוריי' אין כאן איסור לבטל בידים דאחרי רבים להטות כתיב וחד בתרי בטיל אפי' לכתחילה ואפי' בדברים החשובים ורבנן הוא דגזור שלא לבטל לכתחילה ושלא יתבטלו דברי' החשו' כנלע\"ד ועיין בס' אור יקרות דכ\"ו ע\"ג שגם הוא ז\"ל דחה כן יע\"ש:
ולע\"ד יש להביא ראיה לס' הראב\"ד דאיסו' ביטול איסורין דאורייתא הוא מאותה שאמרו בפ' שלוח הקן דק\"מ למאי אי לשלוח לא אמרה תורה שלח לתקלה ואין ספק דאם עבר ושלח ליכא איסורא דאזלינן בתר רובא ואפ\"ה לאסור לשלחה לכתחילה אמרינן דלא צריך קרא למעט דלא אמר' תורה שלח לתקלה ש\"מ דלערב ולבטל לכתחילה איסור בידים אסור מדאורייתא כס' הראב\"ד ז\"ל וכן ראיתי להרב מ\"ל בפ\"ז מה' מעילה הל' ו' שכתב בפשיטות דמה\"ט דאסור לבטל איסור בידים הוא דקאמר תלמודא לא אמרה תורה שלח לתקלה ולא ידעתי איך לא זכר שר סברת התוס' האומרים דאיסור ביטול איסורין דרבנן הוא וצ\"ע ועיין בהרב שער המלך ה' מ\"א דקמ\"ה ע\"ד ועיין עוד ביומא פ' שני שעירי דס\"ז ע\"ב גבי אברי שעיר המשתלח דקאמר רבא מסתברא כמ\"ד מותרין לא אמרה תורה שלח לתקלה יע\"ש דמינה נמי יש ראיה לס' הראב\"ד וכמובן:
ודע דנ\"מ במחלוקת הראשונים אי איסור ביטול האיסורין הוא דאורייתא או דרבנן לענין אם עבר וביטל בשוגג איסורין של תורה שאם הוא דאוריי' קנסינן שוגג אטו מזיד ואם הוא דרבנן לא קנסי' וכמ\"ש הרפ\"ח בי\"ד סי' צ\"ט סקי\"ב ולפי מ\"ש לעיל בדעת רבינו דס\"ל דאיסור זה הוא מדרבנן אם עבר וביטל בשוגג אפילו איסורין דאורייתא לא קנסי' ליה אטו מזיד והרפ\"ח שכתב דלדעת רבינו דקנסינן ליה היינו משום דאזיל לשיטתיה דמשמע ליה בפשיטות בדעתו ז\"ל דס\"ל דאיסור ביטול איסורין דאורייתא הוא כמ\"ש סק\"ח ובכן הוצרך לידחק הרב בלשון רבינו לומר דמיירי באיסורין של תורה ושיעורין דרבנן דוקא ולפיכך כתב דקנסו אותו במזיד דוקא גם בלשון מרן בש\"ע שכתב שאם עבר וביטלו או שריבה עליו בשוגג מותר ודוחק לומר דעבר וביטלו ר\"ל דבר חשוב שריסקו וביטלו מתורת חשיבותו יע\"ש, ולפי מ\"ש בדעת רבינו אין צורך לזה אלא אף איסורין של תורה לגמרי שביטל ע\"י עירוב בשוגג מותר כיון דעיקר איסור ביטולין אינו אלא מדרבנן וזה נראה דעת הרשב\"א בת\"ה ד' קכ\"ב ע\"ב שכתב וז\"ל איסור של תורה ושיעור דרבנן ואצ\"ל שיעור דאורייתא אין מרבין עליו היתר עבר וביטל אם בשוגג מותר יע\"ש הרי שהתיר בשוגג אף אם עבר וביטל איסור של תורה לגמרי והיינו משום דהוא ז\"ל תפס עיקר סברת התוספות דס\"ל דאיסור ביטול איסורין דרבנן הוא כמו שגיל' דעתו בס' משמרת הבי' דק\"ט ע\"ב יע\"ש מיהו לפי מ\"ש לעיל בדעת הרא\"ש דס\"ל דאיסור ביטול האיסורין דאורייתא הוא יש לדקדק על הטור דסתם וכתב דכל האיסורין שריבה עליה' בשוגג מותרין ולא חילק בין איסורין דאורייתא לדרבנן:
ואת זה ראיתי להרב בני שמואל בדק\"ס ע\"ג שתירץ עפ\"י מ\"ש רש\"י ז\"ל בחולין די\"ד דטעמא דר\"י דקאמר במבשל בשבת בשוגג לא יאכל לאו משום דקניס שוגג אטו מזיד הוא אלא כדי שלא יהנה מעבירה הוא יע\"ש, וא\"כ אף באיסורין דאורייתא לא קנסינן שוגג אטו מזיד ואף דבדרבנן קניס ר\"י גבי אגוזים שנתפצעו אנן לא קי\"ל בההיא כוותיה אלא כרבי יוסי א\"ד ז\"ל יע\"ש ועפ\"י מ\"ש הרב ח\"ה ז\"ל שם בפ\"ק דחולין ליישב דברי רש\"י עם אותה סוגייא דפ' הניזקין אין מקום לישוב זה יע\"ש, והיותר נכון דהטור סובר כסברת האומרים דאיסור ביטול איסורין דרבנן הוא ולכן לא עלה לחלק באיסורין דאף באיסורין דאורייתא אם עבר וביטל בשוגג מותר כיון דעיקר איסור הביטול דרבנן הוא אלא דמדברי הרא\"ש בפ' ג\"ה לא משמע הכי וכמ\"ש לעיל וצ\"י:
ותו ק\"ל בדברי הטור שכתב ע\"ש הרמב\"ם דבעבר במזיד וביטל דלא קנסינן אלא לדידיה ולא לאחריני ומשמע דהכי ס\"ל וזה קשה דמאחר שהטור ז\"ל בא\"ח סי' שי\"ח גבי המבשל בשבת פסק כר\"מ דכי קנסינן במזיד שלא יאכל בשב' ל\"ש לדידיה ול\"ש לאחריני אסו' א\"כ מנ\"ל לחלק בביטול איסורין דלדידיה דוקא אסו' ולאחריני שרי ורבינו ז\"ל דפסק התם במבשל כר\"י דמחלק מדידיה לאחריני יליף מיני' שפיר לביטול האיסורין וכמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל פט\"ו מה' מ\"א אבל הטור דפסק כר\"מ וכמו שהכריח הב\"ח שם בסימן שי\"ח מדברי הרא\"ש וכמבואר עוד מדברי הרא\"ש בהדייא בפ' מרובה דע\"א וכמ\"ש בס' יד אהרן ז\"ל ודלא כמר\"ן ב\"י שכתב שדברי הרא\"ש בפ\"ק דחולין מטין לשיטת הפוס' כר\"י יע\"ש קשה מנ\"ל לחלק בהכי וכעת צ\"ע:
ויש להסתפק בהא דאמרי' דלדידיה אסיר ולאחריני שרי אי שרי ליתנו במתנה לאחר והרב המפה בסי' צ\"ט ס\"ו כתב בשם הארוך דלמוכרו לישראל אחר אסור שלא יהנה ממה שביטלו ומשמע דוקא מכירה הוא דאסור מיהו נראה דאף במתנה נמי אסור דבכל דוכתא מכירה ומתנה כי הדדי נינהו גבי טביחה ומכירה וכן גבי איסורי הנאה מיהו אם ב\"ד לוקחין אותו דבר ומפקירין אותו לכל אדם שרי כמ\"ש בש\"ע א\"ח סי' תקל\"ח ס\"ו לענין מכוין מלאכתו במועד ולענין אם מת אי קנסו אף לבריה דבר זה תלוי במחלוקותן של ראשונים אי איסור ביטול האיסורין הוי דאורייתא או דרבנן דלמ\"ד דאורייתא אף לבריה קנסו ואם הוא מדרבנן לבריה שרי עיין בפ\"ק דמ\"ק די\"ג ע\"א ועיין להרב מ\"א סי' תקל\"ח סק\"א, ודע שכתב עוד הרפ\"ח דבמבטל איסור תורה ע\"י אונס לא קנסינן ליה דלא שייך למקנסיה כיון דאנוס הוא עכ\"ל, וק\"ל שהרי כתב הטור בא\"ח סימן תמ\"ח גבי חמץ שעבר עליו הפסח דבין שהניחו שוגג ובין שהניחו אנוס אסור בהנאה ועיין להרפ\"ח ז\"ל שם סק\"ג וצ\"ע:
ואת זה ראיתי לרש\"י בפ' הניזקין דנ\"ד ע\"ב ד\"ה נפלו ונתפצעו שכתב וז\"ל נתפצעו האגוזים של ערל' ואח\"כ נפלו לתוך של הית' יעלה וכו' משמ' מדבריו דאם נתפצעו תחילה אפי' הפילן בשוגג או במזיד יעלה וזה תימא מה בין נפלו תחי' ואח\"כ נתפצעו לנתפצעו ואח\"כ נפלו כיון דס\"ס קמבטל איסור בידי' וראוי לקונסו ואדרבא בנתפצעו תחילה ואח\"כ הפילן בשעת נפילה קא מבטל איסו' תורה דלא מפני שנתפצעו נסתלק מעליהן איסור ערלה אבל כשנפלו ואח\"כ נתפצעו קא מבטל איסורא דרבנן וראיתי להרב בני חיי בחי' לגיטין שכתב וז\"ל ואפ' דבשלמ' כשנפלו תחילה כבר נאסרו אותן הפירו' מדרבנן ולכך קנסי' שוגג לפי שע\"י ביטולו קמתיר איסורא דרבנן אבל כשנתפצעו ואח\"כ נפלו ליכא בהנהו לא איסור תורה ולא איסור דרבנן כי אם שעבר אאיסור דאין מבטלין איסור לכתחילה ובשוגג לא עביד לכתחילה ובמזיד אינו כ\"כ חמור עכ\"ל וכוונתו מבוארת דכשנפלו תחילה שכבר נאסרו כל הפירות כי חזר ופצען קנסו אותו חכמים כיון דבלא\"ה היו כל הפירות אסורין אבל בנתפצעו ואח\"כ נפלו אי קנסי' ליה אנו אוסרין פירות שהיו עד עתה בחזקת היתר וזה אינו מן הדין לאסור את המותר ומדברי הרשב\"א בת\"ה דקכ\"ב ע\"ב מבואר בהפך יע\"ש:
ולכן נ\"ל לישב בדוחק דרש\"י כתב כן לר\"מ דלא קניס באיסור דאורייתא שוגג אטו מזיד ומשמע ליה דאיסור ביטול איסורין דאורייתא הוא וכשי' הראב\"ד וכן נראה מדבריו באותה סוגייא דזרוע בשלה ובכן נתפצעו ואח\"כ הפילו דהשתא קמבטל איסור דאורייתא קאמר דיעלה לר\"מ אם נפלו בשוגג דלא קנסי' שוגג אטו מזיד באיסור תורה אבל נפלו ואח\"כ נתפצעו דהשת' מבטל איסורא דרבנן א' שוגג וא' מזיד לא יעלה ומכאן ראיה לשי' הראב\"ד דקתני בברייתא נפלו תחילה ולא קתני נתפצעו תחי' והיינו מטעמא דאמרן ודוק, מיהו יש לדחות דמתני' לחידוש' דר\"י נקט נפלו ואח\"כ נתפצעו דאפי' במבטל איסו' דרבנן קניס שוגג אטו מזיד וכ\"ש נתפצעו תחילה ואחר כך נפלו דקא מבטל איסורא דאורייתא דקנסינן ליה:
ומן האמור והמדובר עלה בידינו דבין לרבינו ובין להטור אם עבר וביטל בשוגג אפי' איסורין דאוריית' לגמרי לא קנסינן ליה אטו מזיד דעיק' איסו' ביטול איסורין דרב' הוא וכן הסכים הרשב\"א במשמרת הבית דק\"ט ע\"ב ולרש\"י לפי מ\"ש הרב בני חיי גרע טפי איסור דאורייתא בעיניה כשעבר וערבו וביטלו ברוב מאיסור שנתערב בהיתר והוא דבר חשוב דלא בטיל ועבר וביטל חשיבותו ולמאי דקי\"ל כרבי יוסי גבי אגוזים שנתפצעו אין חילוק ולעולם אם עבר בשוגג לא קנסינן ליה וזה דלא כהרפ\"ח שהסכים בדעת רבינו לומר דבאיסורין דאורייתא אם עבר וביטל בשוגג קנסינן ליה יע\"ש גם הרב החסיד בעל פרי תואר לא הסכים עמו יע\"ש, וכתב עוד הרפ\"ח בשם התוס' דטועה בדין וסבור שמותר לבטל איסורין לכתחי' דינו כשוגג יע\"ש, ועיין לה\"ה פ\"ג מה' שבת ה\"ט מ\"ש בשם הראב\"ד ועיין להרב מ\"ל בפט\"ו מה' מ\"א הל' כ\"ה שכתב דמ\"ש רבינו בפ\"ה מה' תרומות ה\"ח גבי אין תורמין מן הטמא על הטהור וכו' ואם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד ע\"כ נראה סותר למ\"ש התוס' וצ\"ע עכ\"ל, ולפי מ\"ש הרפ\"ח דבדבר הידוע לכל דאיכא איסור' לא מצי למטען שוגג הייתי וטעיתי בדין לק\"מ דגבי הפ' תרומה מן הטמא על הטהור אפשר לומר דהדבר ידוע לכל מפרישי תרומה ומעשר דאסור ולכך קניס ובהכי ניחא דלא תיקשי דר\"י אדר\"י דבפ' הניזקין דנ\"ד אמרינן דר\"י לא קניס שוגג בדרבנן ודינו של רבינו הוא מדברי ר' יאודה בפ\"ב ממסכת תרומות מ\"ב והא דאין תורמין מן הטמא על הטהור מוכח מדברי הר\"ש שם דהוי דרבנן והיכי קניס ר\"י אם לא דהכא חשיב כמזיד מטעם שכתב הרפ\"ח וא\"נ איפשר דחיישי' דילמא אתי לאערומי וכמ\"ש בפרק הניזקין דאע\"ג דר\"י לא קניס שוגג בדרבנן היכא דאיכא למיחש לאערומי חייש' יע\"ש:
ומצאתי ראיה לדברי הרפ\"ח דכל שהדבר מבוא' ופשוט לכל דאסור דאין כאן שוגג בטועה בדין מההיא דפ' הגוזל קמא דצ\"ה ע\"ב דפשיט תלמודא דר\"מ לא קניס שוגג גבי שבח גזילה מדתניא שחור וצבעו אדום וכו' וכמ\"ש שם רש\"י, איברא דמאי דאיבעיא לן התם לר\"מ אי קניס שוגג או לא צ\"ע עם סוגיין דפ' הניזקין דמפשט פשיטא לן בדר\"מ דבדאורייתא לא קניס שוגג אטו מזיד ובדרבנן קניס וכעת צ\"י ועיין למוהריק\"ש בחי\"ד סימן של\"ד דנ\"ב ע\"ג שכתב על מנדה לחבירו שלא כדין ואמר שוגג הייתי דלא מצי למטען הכי יע\"ש ועיין להתוס' בשבת דס\"ח ע\"ב ד\"ה אבל שכתבו דאומר מות' חייב זולת לענין גלות דריבתה תור' בשגגה יע\"ש ועיין מ\"א סימן ש\"ז סק\"ו ועיין להרב מ\"ל בפי\"א מה' גירושין דכ\"ה שכ' דאף בטוע' בדין קנסינן לענין עבר ונשא מעוברת חבירו שאיסורו מדרבנן ודקדק כן מדברי הרא\"ש בפרק החולץ דל\"ו ולכאורה נראה סותר מאי דקי\"ל דבדרבנן לא קנסינן שוגג ויש לחלק דהתם שאני דכל דלא מגרש לה בגט איכא למיחש שמא יבוא עליה ויעבור אאיסור דרבנן וכל כי הא עבוד הרחקה להבא אף באיסור דרבנן ודוק ועיין עוד להרב מ\"ל ברפ\"ד מה' נזירות די\"ג שכתב על שם הרב מוהרימ\"ט בח\"א ס\"ס א' דבעובר על הנדר בשוגג שהיה סבור שהיה מותר מטעם נדרי אונסין לא קנסינן ליה לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר והרב ז\"ל חלק עליו והביא ראיה מדברי הריב\"ש בתשו' סימן שצ\"ה דבאיסור דאורייתא אחד שוגג ואחד מזיד קנסינן ליה יע\"ש ולא היה צורך לדברי הריב\"ש דמשנתינו הוא דקי\"ל דבדאורייתא קנסינן שוגג אטו מזיד לענין המבשל בשבת וזה הוא לדעת רבינו וסיעתיה אבל הטור והרא\"ש חלוקים בזה וכעת צ\"ע ועיין בפ' אלו הן הגולין ד\"ט ע\"א דפליגי רבא ורב חסדא גבי ב\"נ ששגג ואמר דאשת איש מותר אי הוי מזיד או אנוס ופסק רבינו בפ\"י מה' מלכים כמ\"ד שאומר מותר בב\"נ מזיד הוא ומבואר דגבי ישראל אומר מותר אנוס הוא יע\"ש ולענין דיני ממונות בטוען שטעה בדין ומשנה פשע עיין בתשו' רש\"י שהביא מרן ב\"י בח\"מ סי' ע\"ב מחו' ב' ועיין להרב משאת משה חח\"מ סי' ט\"ז דמ\"ט ע\"ב:
ודע דאף שאסור לבטל איסורין של תורה לכתחילה מיהו כל שהוא אינו מכוין לבטל אע\"ג דממי' הוא מתבטל שרי וכמ\"ש מרן הב\"י בי\"ד סי' פ\"ד בשם הא\"ח בדבש שנפלו בו נמלים דמותר לחמם הדבש עד שיתך ויסננו וישארו הנמלים למעלה ואין כאן משום מבטל איסור שאין כונתינו אלא לתקן הדבש עכ\"ל וכ\"כ ע\"ש ע\"ש הרב תה\"ד בדין חטים מתולעין וע\"ש בש\"ך ס\"ק מ' ובט\"ז סק\"כ ובש\"ך סי' קי\"ד סקכ\"א יע\"ש ואין ספק דכוונת הא\"ח לומר דאע\"ג דבשעה שהוא מחמם את הדבש מתי' הנמלים ומתבשלים בתוכו ונכנס טעם הנמלים בתוך הדבש אפ\"ה שרינן הדבש מטעם שיש בו ס' נגד הנמלי' שבתוכו המתבשלי' עם הדבש ואפי' שזו ע\"י מעשה החימום גורם לבטל איסו' טעם הנמלים בדבש כיון שאין כונתו לכך אלא לתקן הדבש מהנמלים אע\"ג דממילא מבטל איסור הוא אין בכך כלום ועיין במ\"ש עוד על הרא\"ש בדין תולע הנמצא בפרי מבושל הביא דבריו שם מרן הב\"י יע\"ש ולפי האמור לא דמי נדון הא\"ח למ\"ש מרן הב\"י בסימן קט\"ו בדין חמאה של גויים שמותר לבשלה כדי שילכו צחצוחי חלב דאין זה כמבטל איסור כיון שאין כונתו לבטל האיסור לאוכלו עם ההיתר אלא כונתו לכלות ולהוציא האיסור מעולם יע\"ש וכתב שם הפר\"ח בס\"ק כ\"ג דזה דמי להגעלה וליבון דלא מיקרי מבטל איסור יע\"ש דהתם ליכא מבטל איסור ברוב היתר אלא הפרדה וכליון באיסור אבל הנדון של הא\"ח הרי הוא מבטל טעם הנמלים בדבש ואפ\"ה שרי משום שאין כונתו לכך וכך הוא נדון הרב תה\"ד ז\"ל כמבואר ובכן יש לתמוה על הרפ\"ח ז\"ל בא\"ח סי' תנ\"ג ס\"ג שכתב שמוהר\"ם בתשו' דס\"ל דאף כשאינו מכוין לבטל אפ\"ה אסור אינו חולק על מ\"ש מרן בסי' קט\"ו בדין החמאה ולא על מ\"ש בסי' פ\"ד בשם הא\"ח בדין הדבש דהתם אין כונתו אלא להפריד האיסור מההיתר כדי שיאכל ההיתר דאלת\"ה איך התירה התורה להגעיל עכ\"ל ולפי מ\"ש ל\"ד נדון הא\"ח לדין ההגעלה כלל דהתם אינו מבטל איסור כלל אלא מפריד ומכלה אבל בנדון הא\"ח אע\"פי שאין כונתו לבטל מיהו ע\"י מעשהו ממילא הוא מבטל האיסור וכדאמרן ואפשר שמוהר\"ם יחלוק בזה עם הא\"ח כיון דס\"ס קא מבטל איסור הוא כנ\"ל:
איברא שהפר\"ח ז\"ל בי\"ד ס\"ס פ\"ד הביא ראיה לדברי הא\"ח מדברי הירושלמי ספ\"ה דתרומות עלה דתנן ואם היו חטים של תרומה יפות משל חולין וטחנן והותירו מותר ואמרי' עלה בירושלמי אף טוחן ומתיר לכתחילה וטעמא דמלתא משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא כונתו לטחון ולאכול אלמא כל היכא דלא מכוין לבטולי אלא דממילא הוא מבטיל ולא קא מכוין שפיר דמי עכ\"ל ולפ\"ז ק' על מוהר\"ם ז\"ל בתשו' דאסר אפי' לא מכוין לבטל מה יענה לדברי הירושלמי הנז' ואולם עיקר דברי הפ\"ח שכתב דטעם הירושלמי הוא משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא לטחון ולאכול לא אדע שכו'ל מאי קאמר דמאחר שהוא טוחן לאכול אין לך כונה אחרת גדולה מזו כיון שאין לה היתר לאכול אלא ע\"י שמתרבה הקמח של חולין בטחינתו ומתבטל התרומה במיעוטה ואף הא\"ח ז\"ל יודה בזה שאסור והוא ז\"ל לא התיר אלא בחימום הדבש שאין רצונו כלל בטעם הנמלים בדבש והרי הוא בא לתקן ולהוציא הנמלים ואף דממילא הם מתבשלים הנמלים ונותנין טעם בדבר ומתבטל בדבש הוא פועל חדש הבא ע\"י מעשהו במה שלא כיוין בו ואין רצונו בכך אבל בטחינת החיטין של דימוע שאי איפשר לו לאכול אלא ע\"י מה שמתרבה הקמח של חולין אין לך מכוין גדול מזה והרע\"ב ז\"ל בפי' המשנה כתב כלשון הזה ואפי' לכתחילה יכול לטחון כדי להתירן עכ\"ל הרי דאף במכוין להתירן שפיר דמי וראיתי להרב תיו\"ט שכתב וז\"ל ולא הוי מבטל איסור לכתחילה שאין זה מבטל אלא שנתגלגל ע\"י מה שטוחן שההיתר היה יותר ממה שהיינו סוברין עכ\"ל מבוארין דבריו שאין הטעם משום שאינו מכוין לבטל כמ\"ש הפ\"ח אלא מפני שאין כאן ביטול כיון דמה שהיה מעיקרא היה ואינו מרבה עוד על ההיתר ובטחינה גלוי מילתא בעלמא הוא:
מיהו עדיין לא נתקררה דעתי בטעם זה ובכן עמדתי על דברי הירוש' שם בפ\"ה דתרומו' וראיתי שאמרו שם כלשון הזה תני אף טוחן ומתיר הוא לכתחי' מתני' ר\"י הוא דאמ' אף יתכוין וילקוט ויעלה באחד ומאתים אמר ר' זעירא שכן דרך כהנים להיות טוחנים מדומע בבתיהם ע\"כ הנה מבואר הטעם בדברי הירושלמי במאי דאמר ר' זעירא שכן דרך כהנים להיות טוחנין מדומע בבתיהם דאע\"פ שהוא מכוין לבטל כיון שאינו נרא' כמבטל דהרואה אומר שהוא טותן לכהנים שטוחנין מדומע בבתיהם מש\"ה שרי ומשו\"ה אוקמוה להך דתני אף טוחן לכתחילה כר' יוסי דאמר אף יתכוין וילקוט והיינו ההיא דר' יוסי דפ\"א דערלה מ\"ו גבי נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבה בנטיעות דשרי ר\"י ללקוט לכתחילה אף שמתכוין לבטל האיסור ואמרו שם בירוש' והביאו הר\"ש דטעמא דר\"י מפני שכן דרך בני אדם להיות מידל בגפני' ולא מחזי כמבטל איסור דהרואה אומר מידל הוא יע\"ש ובהכי ניחא לי מה שרבינו בפי\"ג מה' תרומות הל' ז' השמיט דברי הירוש' הללו דשרו לטחון לכתחילה ולהתיר והיינו משום דהירוש' אזיל לשיטתיה דמפרש טעמא דר\"י גבי נטיעה של ערלה משום דאינו נר' כמבטל איסור שכן דרך בני אדם להיות מידל בגפנים ומשו\"ה התירו ג\"כ לטחון לכתחי' ולהתיר שכן דרך כהנים לטחון מדומע בבתיהם אבל לפום תלמוד' דידן דמפרש טעמא דר\"י בפ' הנזקין דנ\"ד ע\"ב דחזקה דאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת כלומר ולא שכיח דאתי לאערומי כמ\"ש רש\"י הנה בשאר איסורין דשכיח ודאי לא שרינן ליה לבטולי כנלע\"ד:
שוב ראיתי להרשב\"א בתשו' ח\"א סי' תס\"ב כתב ע\"ש הרא\"ש דטעם הירוש' שהתיר לטחון לכתחילה הוא מפני שאינו מכוין לבטל האיסור אלא לטחון ולאכול כמ\"ש הרפ\"ח וכ\"כ הטור בא\"ח סי' תנ\"ג יע\"ש ולפי זה צ\"ל דמאי דקאמר ר' זעירא שכן דרך כהנים לטחון מדומע בבתיהם הוא טעם למה שלא חששו לרואים והרשב\"א פי' הטעם מפני שחכמים הקלו בתרומה כשאינו מינו ורואין הטחינה כמי שנפלו בשוגג יע\"ש ולפ\"ז אין ראיה מכאן למ\"ש הא\"ח ז\"ל דכל שאינו מכוין מותר אעפ\"י שהאיסו' מתבטל ממילא כמ\"ש הפ\"ח ז\"ל מיהו עוד אחרת יש והיא אותה ששנינו בפי\"א דתרומות מגורה שפינה ממנה תרומה וכן חבית וכו' אין מחייבים אותו להיות יושב ומלקט אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין ע\"כ ונראה מדברי הר\"ש שם במ\"ח הטעם מפני שאין מתכוין לבטל וכן כתב שם הרב תיו\"ט, שוב ראיתי למוהר\"י קורקוס בפי\"א מה' תרומות די\"ד שכתב הטעם מפני דבדבר מועט אין אדם מקפיד והרי הוא נוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין יע\"ש:
ודע שכתב הט\"ז בסימן קל\"ז דהא דשרינן לבטל איסור בשאינו מתכוין היינו דוקא כשאי איפשר באופן אחר אבל כשאפשר באופן אחר אסור והביא דבריו מרן החביב בי\"ד סימן צ\"ט הגהת הטור אות יו\"ד והפ\"ח בא\"ח סימן תנ\"ג סעי\"ג ועפ\"ז יישב הט\"ז ז\"ל בסימן קל\"ד סק\"ז מה שהקשה מרן ב\"י ז\"ל על תשובת הרשב\"א ז\"ל שאסר ליתן יין כשר לתוך כלי שנתנו בו יין של איסור על סמך המים שנתנו ביין הכשר בשעת הבציר יע\"ש דאעפ\"י שאינו מתכוין לבטל האיסור הרי איפשר לו ליתנו בכלים אחרים יע\"ש ומדברי הר\"ן בפרק מעמידין מוכח דלא כוותיה וכמ\"ש בסמוך ועיין להב\"ח שם בסימן קל\"ד שישב באופן אחר תשובת הרשב\"א וכתב שגם הרב ד\"מ יישב כן והמעיין בדברי הרב ד\"מ יראה שלא כיוין לזה ועיין להחביב שם בסי' קל\"ד הגהת ב\"י אות ט' ודוק:
וכתב הריב\"ש בתשובה סימן שמ\"ט הביאה הפר\"ח בסימן ס\"ד ס\"ק כ\"ו דמה שמשימים חלב בין נסר לנסר בקנקנים של עץ כדי שלא ינטף היין אין בכך כלום כו' דהיין הנוגע בחלב כבר הוא מעורב עם היין האחר ומתבטל ואין זה כמבטל איסור לכתחילה כיון שאין כונתו לבטלה וליהנות מן האיסור אלא כונתו לתקן הכלי ולהדביק סדקיו וראיה לזה מכלי מדין שאמרה תורה להגעי' ובודאי בב\"י דיבר הכתוב למאן דס\"ל נטל\"פ מותר וא\"כ למאן דאית ליה דאין מבטלין איסור לכתחילה איסורא דאורייתא הוא מה הועילה ההגעלה והלא אפי' היה במים שיעור לבטל פליטת הכלי עדיין המים אסורין וחוזרין ואוסרין הכלי הנגעל ואין כאן הכשר אלא שאין זה נקרא מבטל איסור לכתחי' כיון שאין כונתו אלא להכשיר הכלי עכ\"ל והרפ\"ח תמה על ראיה זו דהא פשיטא דאף למאן דאית ליה דאיסור ביטול איסורין דאורייתא הוא מודה מיהא שאם עבר וביטלו מדאורייתא בטי' ואפי' במזיד וכמבואר בדברי הרשב\"א והר\"ן בפ' ג\"ה וא\"כ מאין הרגלי' לומר שהמים אסורין וחוזרין ואוסרין הכלי הנגעל ועוד הקשה עליו דמאי ראיה מהגעלה דלעולם בעלמא אף שאינו מכוין ליהנות מן האיסור אסור לבטלו ושאני הכא דגלי קרא דמהני וכתב שדברי הריב\"ש קשים להולמם ע\"ש שהאריך ולע\"ד הדבר מבואר שאף הריב\"ש אזיל ומודה דאע\"ג דאין מבטלין איסור לכתחי' אם עבר וביטל אפי' במזיד שרי מדאורייתא ואף מדרבנן אין כאן קנס אלא לדידיה ומ\"ש דהמים אסורין וחוזרין ואוסרין הכלי אין כוונתו לומר דאחר שעבר וביטל המים אסורים אלא כונתו לומר דאם איתא דאף בכה\"ג איכא משום איסור ביטול איסורין לכתחי' איך התירה התורה להגעיל לכתחילה כיון דאיכא במי ההגעלה איסור מעורב מאיסור לכתחי' וחוזר ובולע ואיך מותר לכתחילה להגעיל זהו כונתו לע\"ד:
וידיע ליהוי לך שאף הר\"ן בפרק אין מעמידין דשס\"א גבי מאי דאיבעיא לן התם מהו לתת שכר לתוך קנקנים של גויים ואסיקנא דשרי כתב כדברי הריב\"ש ז\"ל הללו וחלק הוא ז\"ל על הראב\"ד והרשב\"א ז\"ל שכתבו דטעמא דשרינן לתת שכר בקנקנים דגויים משום דלא אסרו לבטל איסור משהו הבלוע לכתחילה ולמדו מכאן דשרי נמי בקליפה ככל איסור משהו דדי בקליפה והוא ז\"ל כתב שאין מכאן ראיה דשאני התם דמבטל הוא שלא במתכוין וכל כי האי לא נאסר אפילו באיסור הרבה לכתחי' כיון שאינו נהנה ממנו אבל במתכוין לא שאם לא תאמר כך היאך התירה התורה ההגעלה למ\"ד איסור ביטול איסורין דאורייתא והרי הוא מבטל איסור הבלוע בהם לכתחילה כשהוא מגעיל אותם אלא ודאי לא אמרו אין מבטלין אלא במתכוין לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי את\"ד ז\"ל יע\"ש, ולכאורה איכא למידק בדבריו ז\"ל דמאי ראיה מייתי מכלי מדין לההיא דנותן שכר בקנקני היין של גויים דשאני כלי מדין דאינו נהנה הוא במי ההגעלה וזורקן לאבוד ואין כונתו אלא לכלות ולהוציא האיסור מן העול' אבל בנותן שכר בקנקני הגויים שהוא נהנה מן השכ' והאיסו' נתון בתוכו אפש' דאסור אפי' באינו מתכוין ואין ס' דמשו' קו' זו סיים הריב\"ש וכ' דאם אית' דאיכא איסור בביטול כה\"ג הרי המים אסורין וחוזרין ואוסרין את הכלי כלומר ואסור לכתחילה וכאמור והשתא לק\"מ דאע\"ג שהמים זורקין לאיבוד אם היה איסור בהם לא היה ניתר הכלי ומ\"מ עיקר ראיית הרשב\"א והר\"ן יש לדחותה ע\"פ מ\"ש הרשב\"א בס' משמרת הבית דק\"ט ע\"ב דאף למ\"ד דאיסור ביטול איסורין דאורייתא הוא היינו דוקא כשהאיסו' בעין כההיא דזרוע בשלה דאפשר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אבל בלע שבקדירה אי אפשר ולפיכך מותר לבטל לכתחילה יע\"ש והשתא איכא למימר דמשו\"ה התירה התו' ההגעלה בכלי מדין אפי' למ\"ד אין מבטלין איסו' לכתחי' דאורייתא הוא מפני שאין כאן אלא בלע בלבד איברא דאף אם נאמר דטעמא דכלי מדין משו\"ה הלא אכתי דחית הר\"ן במקומה עומדת מיהו זה שלמדו משם דכל שאינו מכוין לבטל אין כאן איסו' לבטל אין משם ראיה ומ\"מ מדברי הר\"ן הללו מוכח דכל שאינו מכוין לבטל אפי' בשאי איפשר באופן אחר שרי דהא סתמא שרינן לתת שכר לתוך קנקנים של גויים ואפי' בשאפשר לו באופן אחר ולדעתו היינו טעמא מפני שאינו מכוין לבטל וזה דלא כהט\"ז שכתבנו לעיל ועיין להרפ\"ח ז\"ל בסי' תס\"ז ס\"ח ד\"ה יין לבן:
עוד כלל אלינו כלל אחר מרן החביב ז\"ל בי\"ד סי' צ\"ט הגהת הטור אות ט\"ו ע\"ש הרב תיו\"ט בפ\"ד ממס' תרומות מ\"ח דהא דאין מבטלין איסור לכתחי' הנ\"מ להרבות בהיתר כדי לבטל האיסור אבל כשאינו מרבה אלא משנה האיסור מכמות שהיה ומפרידן כמו שהיה מקדם כדי לערבן יחד בכה\"ג שרי לבטל איסור לכתחי' עכ\"ל, גם הרפ\"ח בא\"ח סימן תנ\"ג ס\"ג הביא דברי הרב תיו\"ט הללו כיע\"ש ואף שהרב תיו\"ט ז\"ל לא כתב כן אלא לר' יאושע דאמר התם תאנים שחורות מעלות את הלבנות ואנן קי\"ל כר\"ע דפליג עליה ואמר דאינן מעלות נראה דמשמע להו דר\"ע לא פליג עליה דר\"י בהא דמותר לדורסן ולערבן לכתחי' אלא דר\"י ס\"ל דאפי' בשלא דרסן וערבן השחורות מעלות את הלבנות והלבנות את השחורות כיון דבידו לדורסן ור\"ע ס\"ל דכל שלא דרסן ועירבן אינן מעלו' זו את זו אבל לדורסן ולערבן לכ\"ע שרי מיהו אפשר לדחות דבהא פליגי ר\"י ור\"ע וכן משמע ממה שסיים הרב תיו\"ט דר\"א אוסר יע\"ש, ולבר מן דין בעיקר דברי הר' תיו\"ט יש לי לדון בהן שהוא ז\"ל לא כתב כן אלא מפני מה שפי' הרע\"ב בטעמו של ר\"י דמשום שבידו לדורסן ולערבן מש\"ה מעלות זו את זו וכ\"כ הר\"ש בשם הירושלמי דמפרש בר פדא טעמא דר\"י מפני שאם רצה טוחן ומתיר יע\"ש ולשון הירושלמי כך הוא ר' איסי בשם ר' יוחנן טעמא דר\"א תאנים שחורות שנפלו לתוך הלבנות אוכל את הלבנות והלבנות מעלות את השחורות אמר ר\"א כך היה ר\"א משיב את ר' יאושע והלבנות מעלות את השחורות מילתיה אמר בידוע מה נפלו מעלות זו את זו כהנא אמר אין מעלות על דעתיה דכהנא מה בין ר' יאושע לר\"ע בשידע ושכח על דעתיה דר' יאושע מעלה על דעתיה דר\"ע אינו מעלה, שמעון בר בא בשם ר\"י והוא שנפלו שחורה אחת לתוך ב' לבנות כדי שתבטל ברוב ר' זעירא בעא קומי ר' מנא לא מסתברא בתוך ג' שאם תאבד אחת מהן יהיו שם ב' א\"ל ואוף אנא סבר כן, בר פדיה אמר טוחן ומתיר אע\"ג דבר פדיה אמר אין בלילה אלא ליין ולשמן בלבד מודה הוא הכא שהן נבללות מילהון דרבנין פליגא וכו' עכ\"ל ומלשון הזה משמע דאף ר' יאושע לא התיר אלא בשאין ידוע מה נפל אם שחורה או לבנה וכדברי ר\"ע אלא דאיכא בינייהו ידע ושכח ומשו\"ה מעלות זו את זו כיון דבכולן בספק חזקת איסור הן עומדין כמ\"ש הרע\"ב ומילתיה דבר פדיה מילתא באנפי נפשה היא דשרי לערבן ולדורסן כדי לבטלן וע\"ז קאמר דרבנן פליגי אבר פדיה ובודאי הלכה כרבנין דפליגי עליה וכיון שכן אזלא ליה כלל זה שכתב הרב תיו\"ט, ותו ק' טובא לדבריו ז\"ל דאם איתא לכלל זה אמאי לא הותר לפצוע אגוזי פרך של ערלה שנתערבו באלף ואיכא מאן דקניס שוגג אטו מזיד כדאיתא בפרק הנזיקין דף נ\"ד:
ואת זה ראיתי להרדב\"ז בפי' על הרמב\"ם ריש פי\"ד מהלכות תרומות עמ\"ש הרמב\"ם חמשי' תאנות שחורות וכו' כתב הרב וז\"ל ומלתא דפשיטא היא אלא משום סיפא נקט לה דאינו יודע מה נפלו מעלות זו את זו ובזו ר\"א מחמיר ור\"י מיקל והלכה כר\"י עכ\"ל ולכאור' אין מובן לדברים הללו שכתב דחלוקא דרישא דחמשים תאנו' שחורות וכו' מלתא דפשיטא הוא ומשום סיפא נקיט ליה והלא בחלוקא דרישא הוא דפליגי ר\"א ור\"י לפי מה שפי' הר\"ש והרע\"ב ואין הלכה כר\"י אלא כר\"א הפך מ\"ש הרב דהלכה כר\"י מיהו עפ\"י מ\"ש בשם הירושלמי דמוקי ר\"א ור\"י בשאין ידוע מה נפלה אלא דאיכא בין ר' יאושע לר\"ע ידע ושכח וכי קתני במתניתין כיצד וכו' לאו לפרושי דברי ר\"ע קאתי כמ\"ש הר\"ש והרע\"ב אלא לפרושי מילתיה דר\"א ור\"י קאתי וקאמר דבידוע מה נפלה לכ\"ע אינן מעלות זו את זו וכשאינו ידוע דהיינו שאינו ידוע כלל בזו ר\"א מחמיר ור\"י מקל וקי\"ל הלכה כר' יאושע בשאינו ידוע כלל ולא כר\"א דאוסר אפי' בשאינו ידוע לו כלל דודאי ר\"א אפ\"ה אוסר דאי לא מאי איכא בין ר\"א לר\"ע אלא דבמאי דמקל ר' יאושע אפי' בידע ושכח בהא לא קי\"ל כותיה אלא כר\"ע וכמו שפסק רבינו ובכן מ\"ש הר\"ש בפי' המשנ' דלפי פירושו עיקר פלוגתייהו דר\"א ור\"י ז\"ל הוא בשידע מה נפלה אין הלכה כר\"י אלא כר\"א אלא שפירוש הר\"ש והרע\"ב ז\"ל לפי לשון הירושלמי שכתבנו צ\"ע:
עוד כלל אלינו מרן החבי\"ב שם דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה היינו דוקא במידי דאית ליה הנאה כמו באוכלין או בעצי איסור שנהנה בשריפתן ומתחמם כנגדן ולכך מבטלין סכך פסול ברוב סכך הכשר כדאיתא בפ\"ק דסוכה משום דמצות לאו ליהנות וכמ\"ש המרדכי בפ\"ק דיו\"ט הביא דבריו הב\"ח בא\"ח סימן תק\"ז ס\"ה ובס\"ס תרכ\"ו יע\"ש ועיין להר\"ן בפ\"ק דסוכה הביא דבריו הרב מ\"א שם בסימן תרכ\"ו שתירץ לההיא דסוכ' באופן אחר יע\"ש ועוד תירץ המרדכי לההיא דסוכה דכיון דהוא מבטלו קודם יו\"ט ואז אין כאן איסור שפיר יכול לבטלו לכתחילה וכתב הרב מ\"א דלפ\"ז בח\"ה של סוכות אסור ולע\"ד יש ליישב באופן אחר דשנא ההיא דסוכה דאיסורא רמי אנפשיה דחייב לישב בסוכה כשירה ולא רמי איסור' אחפצ' כשאר איסורין והלכך כשהוא מבטל הסכך הפסו' ברוב של היתר אין כאן ביטול איסורין כלל ושוב מצאתי כן להרב ט\"ז שם בסימן תרכ\"ו סק\"ב חלק כן והוא חילוק יפה אף נעים ודרך אגב ראיתי לו שלמד מדברי המרדכי דבתערובת חמץ קודם פסח לח בלח ואין שם ששים דיכול להרבות עליו ולבטלו לכתחילה כיון שהוא קודם האיסור עכ\"ל וכ\"כ עוד בסי' תמ\"ז סק\"ה יע\"ש ולא היה לו צורך ללמוד דבר זה ממ\"ש המרדכי כאן דבהדיא בפי' אתמר גבי עצמו של חמץ במרדכי הביא דבריו הרב\"ח ז\"ל בסי' תס\"ז ס\"ג גבי חטים מבוקעים שנתערבו דמצי למיכל מנייהו קודם הפסח ואינך משתרו משום ס\"ס ואין כאן משום מבטלין איסור לכתחיל' משום דאכתי לא חל הפסח יע\"ש וכ\"כ עוד בסי' תנ\"ג ס\"ב יע\"ש:
מיהו הר\"ן ז\"ל בתשו' סי' נ\"ז ונ\"ט ספוקי מספ\"ל אי מהני ביטול בחמץ קודם זמן איסורו דאז הוי היתר בהיתר ובפ\"ב דע\"ז מוכח דהיתרא לגו איסו' לא בטיל וטעמא דמילתא לפי שאין ההתר עשוי להתבטל וה\"נ בזמן ההיתר אינו מתבטל מתי מתבטל לאחר זמן איסורו ונמצא מבטל איסור לכתחילה ואע\"פ שהבי' ראיה להתיר כתב דלענין מעשה ספוקי מספ\"ל יע\"ש ואיברא דבעיקר דברי הר\"ן ז\"ל הללו ק\"ל במ\"ש דבפ\"ב דע\"ז מוכח דהיתרא לגו איסורא לא בטיל הנה הוא ז\"ל שם בפירוש ההלכות עלה דמתני' דיין נסך אסור ואוסר בכל שהוא כתב כן ע\"ש רבינו מיהו הוא ז\"ל חילק עליו וכתב דהיתר' לגו איסורא בטיל יע\"ש בדשפ\"ה גם בחולין פג\"ה דתשי\"ד ע\"א כתב ע\"ש הרא\"ה דכל איסור שנתבטל חד בתרי כיון דכל א' בפ\"ע מותר אם בא לבשלן כאחד מרבה עליהם כדי שיעור ס' ומבטלן לכתחילה וכתב דאין כאן משו' מבטל איסו' כיון שכ\"א וא' בפ\"ע מותר אין כאן איסור עכ\"ל ומדבריו הללו למד מוהרימ\"ט בתשו' חי\"ד סי' י\"ח לומר דהתר בהתר מתבטל וכמ\"ש מרן החביב שם אות י\"ד יע\"ש וא\"כ מאי קא מספ\"ל בתשו' ואולי לא העלה הדבר בס' אלא משום דלמעשה לא מלאו לבו ושוב ראיתי שעמד בזה מרן החביב בשכנה\"ג לא\"ח סי' תנ\"ג הגהב\"י אות ג' ע\"ש:
ודע דהטור ז\"ל מפשט פשיטא ליה דביטול קודם זמן איסורו מהני ואין כאן משום מבטל איסור לכתחילה שכ\"כ בא\"ח סי' תמ\"ז ס\"ו כללא דמילתא כל שאין עוברין על תערובתו יכול לערבו לכתחילה ולשהותו וכתב הב\"ח דאף לאוכלו בפסח הוה שרי אלא דכיון די\"א דבפסח חוזר ונעור אע\"ג דאין כן הלכה לכתחילה מיהא חייש הטור שלא לערבו קודם פסח יע\"ש ובכן אני תמיה על הרפ\"ח בא\"ח סי' תנ\"ג דעל מ\"ש הטור דאין צריך החטים ברירה משום אותן שאכל מהן העכבר דמתבטלין הן כשיטתן ואין כאן מבטלין איסור לכתחילה כיון שאינו טוחן כדי לבטלו כתב עליו וא\"ת ל\"ל האי טעמא ת\"ל דאינו מבטל איסור אלא היתר דהשתא כולי היתרא קודם הפסח ותירץ וז\"ל וי\"ל דכיון שהוא מערבו לבטלו כדי לאוכלו בפסח הרי הוא כמבטל איסור לכתחילה דאלת\"ה וכי מותר לערב חמץ בס' קודם הפסח לאוכלו בתוך הפסח אלא ודאי דשאני הכא שאינו טוחן כדי לבטלם עכ\"ל והדברים תמוהים שהרי מבואר מדברי הטור בסי' תמ\"ז שכתבנו שאף לכתחילה מותר לערב קודם פסח כדי להשהותו בפסח ולא חשיב ליה מבטל איסור ומה שלא הותר לבטל חמץ בס' קודם הפסח לאוכלו בפסח הוא מהטעם שכתב הב\"ח ז\"ל וכמדובר ומה שהקשה על הטור למה לא יהיב טעמא משום דאינו מבטל איסור אלא היתר אפשר דעדיפ' מינה קאמר דאפי' למאן דקרי חמץ קודם פסח איסור אין כאן מבטל איסו' כיון שאינו מכוין לבטל כנלע\"ד ברור ועיין למרן הכ\"מ פ\"י מה' ק\"פ הי\"א ד\"ה ואם השאיר שכתב כעין זה ועיין עוד להרפ\"ח בסי' תס\"ז ס\"ה ד\"ה יין לבן ודוק:
באופן ד" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש יש שבח עצים בפת\n תנור \n שהסיקו בקליפי ערלה כו' יש שבח עצי איסור בפת או בתבשיל כו'. עיין להר\"ן בע\"ז פ' השוכר את הפועל עלה דמתני' דיין נסך שנפל על גבי ענבים כו' ומאי דמייתי עלה בגמרא האי בת תיהא כו' שכתב וז\"ל וגרסינן עלה בגמרא מנא אמינא לה דריחא לאו מילתא היא כו' ומהא שמעי' דלא אמרי' יש שבח עצים בפת אלא דוקא באיסורי הנאה כו' וחזקו דבריהם מדקי\"ל המבשל בשבת בשוגג יאכל ואמאי יאכל והלא כל העצים בשבת מוקצים הם וא\"כ כשאוכל הפת שנאפה בעצים הרי הוא אוכל מוקצה כו' אלא ודאי לא אסרינן אלא דוקא באיסורי הנאה ומוקצה מותר בהנאה הוא והא לא מוכח לי לפי שלא שמענו שבח עצי' בתבשיל אבל ההיא דתנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ראיה מכרחת עכ\"ל והקשה על דבריו הרב כמוה\"ר חיים מודעי הי\"ו דאיך כתב שלא שמענו דיש שבח עצים בתבשיל והרי משנה ערוכה שנינו בפ\"ג דערלה מש' ד' תבשיל שבישלו בקליפי ערלה ידלק וכן תנור שהסיקו בקליפי ערלה וכתבו הר\"ש והרע\"ב דטעמא דידלק משום דיש שבח עצים בתבשיל וכן בפת יע\"ש והוא ניהו תירץ דאפשר דמשמע ליה להר\"ן דמתני' דתבשיל שבשלו בקליפי ערלה היינו הכלי עצמו של חרס שבשלו בקליפי ערלה דהשתא הו\"ל כפת שאפאו בקליפי ערלה דאזיל ומודה הר\"ן דיש שבח עצים בפת משום דאתי ליה האפיה מחום העצים עצמן משא\"כ בתבשיל שנותני' העצי' החום אל הכלי ומהכלי בא אל התבשי' והכי משמע בירוש' דערלה דאמרי' התם עלה דמתניתין דבגד שצבעו בקליפי ערלה דקמ\"א ע\"ב אמר ר' אבא בר ממל הניית ערלה בטילה ברוב מתניתא פליגא על ר' אדא בר ממל תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ידלק כו' פתר לה בקדירה שבקדירות כו' וכתב הרב שדה יאושע פתר לה כו' כלומר היינו שצרפה היוצר מתחילה כשהיא חדשה בכבשן בעצי איסור דהא מקבלה בשולה ואיכא הניית תשמי' שמשתמש בה בלא גורם אחר ודמי לאיסו' בעין הלכך נתערב באחרים יעלה בא' ומאתים יע\"ש:
ואשתמיט מהרב הנז' הי\"ו דברי הר\"ן בס\"פ כל הצלמים גבי אותה שאמרו יוליך הנאה לים המלח שהביא אותה שאמרו בירוש' פ\"ג דערלה וז\"ל אמר ר' חגי כד נחתית מן אלפא שמעי' קליה דר' יעקב מתני בגד שצבעו בקליפי ערלה כו' מאי כדון תמן אין דרך בני אדם ליקח יין מן הגוי ברם הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן הגוי כלומר וחיישינן שמא ימכרנו לישראל ולפ\"ז הא דתנן התם תבשי' שבשלו בקליפי ערלה ידלק ולא אמרינן ימכר חוץ מדמי איסור שבו היינו דוקא תבשיל שנאכל כמו שהוא חי שניקח מן הגוי הא בשאר המבושלים לא ידלק אלא ימכר כרשב\"ג עכ\"ל הרי בהדיא דמשמע ליה להר\"ן דמתני' מתפרש בתבשיל ממש ולא בקדירה שבקדירות כמו שאמרו בירושל' ואין ספק דהר\"ן הוצרך להכי משום דלא אמרו כן בירוש' דמתני' מתפרש בקדירה שבקדירות אלא לרבי אבא בר ממל דאמר דהניית ערלה מתבטל ברוב אבל למאן דפליג עליה וכמו שאמרו שם עלה מאי כדון אם יש בו כדי לצבוע את רואה את ההיתר כמי שאינו ואותו דאיסור יש בו כדי לאסור ואם אין בו כדי לצבוע אפי' את רואה את ההיתר כמי שאינו ואותו האיסור אין בו כדי לאסור ופי' מאי כדון מאי הוי עלה לענין תבשיל או פת שבשלו בקליפי ערלה ומפרש שאם יש באיסור כדי לצבוע כלומר שיש שבח עצי איסור בפת או בתבשיל כדי לצבוע את רואה את ההיתר כו' דהא יש בו כדי לאסור ואפי' איכא רובא עצי היתר אסור ואם אין בו כדי לצבוע אפי' לאת רואה את ההיתר כמי שאינו הרי בעצי איסור ליכא חזותא בתבשיל ואין בו כדי לאסור וכ\"כ רבינו בדין זה ודוק:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kedushah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kedushah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9f131d8ea25c852e65b85e4a39a07756b5d3a541 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kedushah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,180 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Forbidden Foods", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Foods", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [ + "שורש איסור אכילת בשר אדם\n והאוכל \n מבשר אדם או מחלבו בין מן החי בין מן המת אינו לוקה כו'. עיין לה\"ה שהביא סברות הפוסקים בענין בשר האדם אם מותר מן התורה או אסור בעשה שהראב\"ד והרמב\"ן ז\"ל כתבו דליכא איסור כלל מן התורה אבל הרמב\"ם והרא\"ה סוברים דאיכא איסור עשה יע\"ש ותמהני מה יענו הראב\"ד והרמב\"ן ביום שידובר בהם ההיא סוגייא דפ\"ג דנידה דף כ\"ג ע\"ב דאבעייא ליה לרב אדא בר אהבה מאביי לר\"מ דאמר בהמ' במעי אשה ולד מעלייא הוא אדם במעי בהמה מאי למאי נ\"מ לאשתרויי באכילה ותפשוט ליה מהא דר\"י דאמר ר\"י השוחט את הבהמ' ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה ומשנינן הכי השתא התם לא פרסות ולא פרסה איכא הכא נהי דפרסות ליכא פרסה מיהא איכא ע\"כ ואם איתא דבשר אדם הנולד מן האשה ליכא איסור תורה אלא באכילה מאי קמבעיא ליה באדם במעי בהמה אי חשיב אדם ואסור באכילה או אי חשיב בהמ' ומותר באכיל' והא אפי' אי חשיב אדם נמי מותר באכילה הוא דבשר אדם מותר באכילה הוא לדעתם ואפשר דלדידהו איסור' דרבנן מיהא איכא באכילת בשר אדם ממש והכא קמבעיא ליה לר\"א אי ליכא איסורא כלל לר\"מ מי נימא דחשיב כבהמה ממש וליכא איסורא כלל ואפי' מדרבנן והכי דייק לישנא דר\"א בר אהבה דבעי מהו לאשתרויי באכילה:
ומיהו בעיקר בעיא זו יש לדקדק אמאי לא בעי לה אליבא דרבנן דהא לרבנן דר\"מ נמי כל שיש בו מקצת צורת אדם במעי אשה אע\"פ שיש בו מצורת בהמה חשיב ולד מעלייא כדתנן במתני' וא\"כ גבי בהמה נמי איכא למבעי אי שחט את הבהמ' ומצא בה מקצת מצור' אדם בפנים ושאר הגו' הוא צורת בהמה אי חשיב אדם או לא וי\"ל דלרבנן פשיטא דלא חשיב אדם דלדידהו הא לא חשיב אדם אלא בשיש בו מצורת אדם ונולד מן האדם אבל בנולד מן הבהמ' אע\"פ שיש בו צורת אדם ודאי דלא חשיב אדם ועיין עוד מה שציינתי ברמזי פ' כי תצא בפ' לא יוכל לבכר את בן האהובה א\"נ י\"ל דברי הרבנים הנז' דלדידהו בשר אדם מת אסור בהנאה להכי מבעייא ליה לר\"א אי חשיב אדם כששחט את הבהמה והאדם שיש בתוכה מת אי חשיב אדם אסור משום איסור בשר אדם מת כו' אך אכתי קשה שכבר כתב המ\"ל בפי\"ד מה' אבל דכ\"א דדוקא מת ישראל אסו' בהנאה ולא מת גוי לדעת הרמב\"ן יע\"ש באורך ועיין עוד למרן החבי\"ב בי\"ד סי' ע\"ט שכתב שיש סברות דאף איסו' דרבנן ליכא יע\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש טריפה אינה יולדת\n היה \n העוף ספק טריפה כל הבצי' שתלד כו' שאם היתה טריפה לא היתה יולדת כו'. הנה הרפ\"ח ז\"ל בקונט' השאלות שבס\"ס מים חיים דף נ\"ב עלה ונסתפק באותה שאמרו טריפה אינה יולדת אי אמרינן הכי נמי טריפה אינו מוליד גבי טריפת זכר יע\"ש ופשיטא ליה דאפי' טריפת זכר אינו מוליד מסוגייא דפ' השולח דמ\"ג ע\"א ובסוף דבריו הביא כדמות ראיה ההיא דפ' בן סורר דאמרי' דזכר קטן אינו מוליד כנקבה קטנה יע\"ש ולדעתי יש ראיה גדולה ממה שמצינו שההורג את הטרפה פטור משום דגברא קטילא קטל עיין בפרק קמא דחולין די\"א ובסוף פ\"ק דמכות וברבי' פ\"ב מה' רוצח ואם הוא ראוי להוליד למה יפטר הרי דם זרעייותיו צועקי' אליו ועיין להתוס' בחולין פ' א\"ט דמ\"ב ע\"ב ד\"ה יאמר שכתבו דיש חילוק בין טרפות אדם לטרפות בהמה ושוב ראיתי דמדברי התוס' בבכורות ד\"ז ע\"א ד\"ה והא איפכא ובחולין דנ\"ח ע\"א ד\"ה במאי כו' מבואר יוצא דאף הזכר טריפה אינו מוליד יע\"ש ודוק:
וכעת ראיתי שדבר זה תלוי באותה שכתב הרב עצמו בפריו לי\"ד סי' נ\"ז ס\"ק מ\"ז במ\"ש טריפה אינה יולדת אם הוא דוקא לידה או אפילו עיבור בעלמא והביא דברי הר\"ן שכתב בפרק א\"ט שאין הטרפה מתעברת יע\"ש והשת' כיון שהדב' תלוי בעיבור ולא בליד' מה לי זכר מה לי נקבה וי\"ל וברור ומ\"מ יש להבי' עוד ראיה דאף טריפה אינו מוליד מההיא דע\"ז דפ\"ה ע\"ב וזבחים דקי\"ג דקאמר טריפה מלהחיות זרע נפקא ופרכינן הניחא למ\"ד טריפה אינה יולדת כו' ואם איתא דזכר מוליד היה ל\"ל הניחא נקבות אלא זכרים מאי איכא למימר דקרא אחיות זרע קפיד אלא ודאי דאף זכר אינו מוליד ודוק:
הוספה
כתבתי לעיל למה שחקר הרפ\"ח אי זכר טריפה אינו מוליד ממ\"ש שההורג את הטרי' פטור ואם הוא ראוי להוליד למה יפטר הרי דם זרעיותיו צועקים אליו עכ\"ל והן עתה מידי עוברו בקורא להגיה אלופי ומיודעי הרב ועצום רחימא דנפשאי כמה\"ר רפאל ן' חסון נר\"ו ההוא אמר וכתב ומי יתן ידעתי אופן הראיה כי דבריו באו כס' החתום דהלכה רווחת אין אדם נהרג על העוברים ק\"ו למי שלא בא עדיין לכלל עובר וכמ\"ש הר\"מ פ\"ב מהלכות רוצח ואיך הפה יכולה לדבר להורג את הטריפה לחייבו מיתה בשביל שמא יוליד עכ\"ל ואני אומר אחר יחוש חוץ ממני ואני לא אחוש כי כוונתי ברורה דמדיהבינן טעמא להורג את הטריפ' שהוא פטור משום דגברא קטילא קטיל שמעינן שפיר דאינו ראוי להוליד דאם הוא ראוי להוליד לאו גברא קטילא הוא והרי הוא כהורג את הבריא ואיכא ביה משם דמו ודם זרעיותיו ומה שדימה ההיא דהורג את הטריפ' כהורג את העוברים תמהני דאיך דימה זא\"ז וקרב זא\"ז דהתם ההורג את העוברים אינו ראוי להוליד בשעת שהרגם מפני שחיותם אינו חיות גמור אבל ההורג את הטריפה אם ראוי להוליד בשעת שהרגו ראוי להוליד מה שאין כן בעוברים כאמור וזה פשוט והאריכות בזה יש בו משום ביטול בית המדרש. ולפי האמור אין צורך למה שרצה להביא ראיה מדברי מוהרח\"ו והביא דבריו הרב מוהר\"ש אוזידה בפ\"ג דאבות מ\"ח חביב אדם שנברא בצלם דכ\"ח סע\"ב דמפורש יוצא דהטעם שנהרג ההורג לן' נח לפי שאולי עתיד לצאת ממנו שום אדם צדיק וממנו ניקח להורג את הטריפה שיהא חייב מטעם זרעיותיו העתידים לצאת ממנו ועכ\"ל דה\"ט דפטור ההורג משום דאינו מוליד הן אמת דצריך לישב ההיא דהורג את העוברים דקי\"ל דאינו נהרג ואף גם זאת דאפשר י\"ל דההיא דב\"ן קודם מ\"ת ואין למדים ממנה לדין דלאחר מ\"ת עכ\"ל הנה כ\"ז גרם לכת\"ר מפני שהבין בדברי שמפני העוברים העתידים לצאת ממנו לבד הוא מתחייב ואולם לפי האמור לא עמד על דעתי אלא מפני דמו של טריפה והוא העיקר דלאו גברא קטיל כיון שראוי להוליד ומ\"ש שדם זרעיותיו צועקי' אליו כונתי הוא שמצטר' עם דמו של טריפה והרי הוא כבריא וזה פשוט. ובכן ל\"ק מה שהק' כת\"ר לדברי מוהרח\"ו מהורג את העוברים דלפי האמור שנייא היא כמובן. [עד כאן ההוספה]." + ], + [], + [ + "שורש טעם איסור גבינות הגויים אבל \n בימי חכמי המשנה גזרו על גבינו' הגויים ואסרום מפני שמעמידים אותה בעור קיבת נבלה. ע\"כ. הכי איתא בחולין דקי\"ו ע\"ב משנה קיבת נכרי ושל נבלה ה\"ז אסורה המעמיד בעור של קיבת כשירה אם יש בה בנ\"ט ה\"ז אסורה ע\"כ וכתבו התוספו' המעמיד בעור קיבה אם יש בה בנ\"ט כו' תימה דבגמרא מפרש טעמא דאסרו גבינות הגויים משום שמעמידי' אותה בעור קיבת נבלה מאי איריא נבלה אפי' כשרה נמי וי\"ל דמשום בשר בחלב לא היו אוסרים מספק משום דליכ' אלא איסורא דרבנן ודרך בישול אסרה תורה ע\"כ ובדברי התו' הללו צריך להבין אעיקרא דדינא מאי ס\"ל להתוס' ז\"ל בפירושא דמתני' דבמתני' קשיא מאי קמ\"ל המעמי' בעור קיבה אם יש בה בנ\"ט ה\"ז אסורה פשיטא דאסורה דהא בב\"ח בנתינת טעם אסור אלא עכ\"ל דאתא לאשמועינן דדוקא אם יש בה נ\"ט אסור משום בב\"ח אבל אם אין בה נ\"ט מותר אע\"ג דמעמיד כיון דבב\"ח בטעמא תלה ליה רחמנא משא\"כ מעמיד בעור נבלה דאזלינן בה בתר מעמיד אע\"ג דאין בו נ\"ט משום דרואין אותו כאלו הנבילה קיימת וכמ\"ש הרשב\"א בחי' יע\"ש וא\"כ ממילא אזדא לה קושי' התוס' דאי משום כשירה לא אסיר אלא בנ\"ט אבל משום נבלה אפי' אין בו נ\"ט אסיר ותו ק' אעיקרא דדינא מאי ס\"ל להתוס' במילתיה דשמואל דאסר גבינות הגויים משום שמעמידים אותה בעור קיבת נבילה והלא סתם העמדה אין בה נ\"ט ואי משכחת לה לפעמים דיש בה נ\"ט לטעמיה קפילא ארמאה ואי משום דבר המעמיד אפי' באלף לא בטי' תקשי ליה מתני' דמעמיד בעור קיבה דוקא אם יש בה נ\"ט אסיר ואי לא לא אסיר אלא עכ\"ל דשאני מעמיד דהוי מעמיד דהתר אבל מעמיד של איסור אפי' באלף לא בטיל וכמ\"ש הר\"ן בשם ר\"י ן' מיגאש מעתה קו' התוס' ליתא דמשו\"ה נקט נבילה לומר דאפי' באלף לא בטיל כיון דמעמיד של איסור הוא משא\"כ כשירה דמעמיד של היתר הוא ותו במאי דתירצו דמשום בב\"ח לא היו אוסרי' מספק כו' דמשמע כוונתם דלגבי עור נבילה איכא ספיק' דאורייתא דשמא העמיד בעור או בקיבה עצמה אבל משום בב\"ח דמדאורייתא ליכא איסורא דדרך בישול אסרה תורה וצונן בצונן הוא וכיון דמספ\"ל אם העמיד בעור או בקיבה עצמה הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא וק' דהשתא מיהא גבי איסור נבילה נמי ליכא אלא איסורא דרבנן דמן התורה לא אסיר אלא בנ\"ט דסתם העמדה אין בה נ\"ט ואף את\"ל דס\"ל להתוס' דדבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל מ\"מ מילתא דפשיטא היא דאיסור מעמיד אינו אלא דרבנן וכמ\"ש הרפ\"ח סי' ק' סק\"ג:
ואפשר לומר דס\"ל להתוס' דאיסור מעמיד ליכא כלל והיא גופא אתא לאשמועי' מתניתין דהמעמיד בעור קיבה דוקא אם יש בה בנ\"ט אסורה אמנם אם אין בה בנ\"ט מותרת ולא אמרי' דבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל והא דאמרינן בע\"ז פ' אין מעמידין דל\"ה גבי מתני' מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע\"ז אמרו לו א\"כ למה לא אסרוהו בהנאה ופריך בגמר' וליהדר ליה משום דליתיה לאיסורא בעיניה דומייא דמורייס כו' ומשני כיון דאוקמי קא מוקים חשיב להו כדאיתא לאיסו' בעיניה יע\"ש ומשמע דאיכא איסור מעמיד איכא למימר דשאני התם דמיירי באיסורי הנאה ודוקא גבי איסורי הנאה אמרי' דבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל והיינו טעמא משום דאע\"ג דאין בו בנ\"ט וכבר נתבטל האיסור מ\"מ כיון שע\"י אותה הקיבה העמיד הגבינה ואי אפשר בלא\"ה אין לך הנאה גדולה מזו ומשו\"ה אמרי' דאע\"ג דליתיה לאיסורא בעיניה כיון דאוקמי קא מוקים כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה משא\"כ בשאר איסורין שאסורים באכילה דוקא לא אמרינן דבר המעמיד כיון דכבר האיסור נתבטל לגמרי מאי איכפת לן אם העמיד בה או לא וטעמא דשמואל דאסר גבינות הגויים מפני שמעמידין כו' לאו משו' דבר המעמיד הוא אלא טעמא כדכתב הראב\"ד דבדבר של גויים לא נתנו בו חכמים שיעור כדי שלא יפרושו וכמ\"ש הר\"ן בפ' אין מעמידין יע\"ש והשתא מתני' לא ק\"ל לשמואל משום דמתני' איירי בישראל אבל בדבר של גויים אפי' אין בו נ\"ט אסור כדי שלא יפרושו מעתה ק\"ל להתוס' שפיר מאי איריא נבילה אפי' כשרה נמי כיון דשמואל בגבינות הגויים קאי אף בכשרה נמי אסור אפי' אין בו נ\"ט כיון דהוי דבר של גויים ותרצו דאי משום בשר בחלב לא היו אוסרין מס' דדרך בישול אסרה תורה וצונן בצונן הוא כלומר האיסור אפי' אם יש בה נ\"ט ואפי' בישראל לא אסיר אלא מדרבנן והשתא דמספ\"ל אם העמידו בעור או בקיבה הו\"ל ספקא דרבנן ולקולא משום דאעיקרא אפילו אם יש בו נ\"ט דלא אסיר אלא משום דבר של גויים דדוקא היכא דידעי' בודאי דאיכא שם איסורא אמרינן דאסור אבל מספקא לא אמנם כשאסרינן משום נבילה דעיקר איסו' בנ\"ט הוא מן התורה וספקו אסור א\"כ גבי דבר של גויים גזרו בו חכמים אפי' אין בו נ\"ט ואף על הספק דומייא דיינו של ישראל היכא דאיכא נ\"ט דספיקו אסו' ומיהו איכא למידק לפי האמור אמאי נקט מתני' המעמיד בעור קיבה כשרה כיון דחידושא דאתא לאשמועינן הוא דליכא איסור מעמיד כאמור הו\"ל למיתני המעמיד בעור קיבה סתם בין כשרה בין נבילה ואמאי נקט כשרה וצ\"ל דהתוס' לא הוו גרסי כשרה אלא בעור קיבה סתם והכי מוכח מלישנייהו דלא הזכירו כשרה כלל וכן נראה דהוה גריס הרשב\"א ז\"ל מדכתב בחי' המעמיד בעור קיבה וכלומר בעור קיבה של כשרה ע\"ש מוכח בהדייא דלא גריס במתני' כשרה ומ\"ה הוצרך לפרושי וק\"ל:
ועוד אפשר לפרש דברי התוס' דלעולם ס\"ל דבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל וחידושא דמתני' אינה אלא כמ\"ש הרשב\"א דדוקא אם יש בה נ\"ט אסורה משום בב\"ח דבטעמא תלה רחמנא ולפיכך אם אין בו נ\"ט מותר אע\"ג דמעמיד משא\"כ בעור נבילה דאזלינן בתר מעמיד אע\"פ דאין בו נ\"ט דרואין כאלו הנבילה קיימת ומ\"ה נקט מתני' כשרה דוקא בדיוק וטעמא דשמואל דאסר גבינות הגויים אע\"פ שאין בו נ\"ט הוי מתרי טעמי אי משום מעמיד דאיסור ואי משום דהוי דבר של גויים כמ\"ש הראב\"ד דלא מצינן למימר דטעמא דשמואל דאסר אינו אלא משום מעמיד דאיסור דוקא אבל משום דבר של גויים לא דא\"כ תיקשי למ\"ד התם בפרק אין מעמידין טעמא דגבינות הגויים משום שמחלקי' פניה בשומן חזיר דמאי איסורא איכא כיון דאין נ\"ט וכמו שהכריח הראב\"ד ז\"ל אלא ודאי דטעמא משום דהוי דבר של גויים ובודאי שמו' לא פליג בהא וכן לא מצינן למימר דטעמא דשמואל משום דהוי דבר של גויים דוקא אבל מעמיד דאיסור לית ליה דא\"כ אמאי נקט מתני' כשרה דוקא אלא ודאי דתרוייהו אית לן המעמיד בדבר של איסור אפי' ישראל אסור ובדבר של גויים אפילו מעמיד בכשרה אסור וכה\"ג עכ\"ל בדעת הרשב\"א שהרי בת\"ה הארוך דפ\"ו כתב להלכה כדעת הראב\"ד ובחי' כתב דמעמיד בעור נבילה אזלינן בתר מעמיד אפי' אין בו נ\"ט דרואין כאלו הנבילה קיימת והא אזלא כר\"י ן' מיגאש אלא מוכרח דתרוייהו אית לן לענין הלכה דמעמיד של איסור אפילו באלף לא בטיל וכן נמי דבר של גויים אפילו באלף לא בטיל וראיתי להרב בכנה\"ג בסי' פ\"ז הגב\"י אות מ\"ד שהקשה על הרב המגיד שכתב שהרשב\"א ס\"ל כהראב\"ד ממ\"ש הרשב\"א בחי' וכתב ויראה שה\"ה לא ראה חידושי הרשב\"א אלא מ\"ש בת\"ה שהביא ב' הפי' ואע\"פ שלא הכריע כא' מהם מדהביא דברי הראב\"ד לבסוף משמע דהכי ס\"ל עכ\"ד וכנראה שהרב לא ראה מ\"ש הרשב\"א בת\"ה גבי חמאה יע\"ש ומ\"מ לתרץ דברי הרשב\"א אית לן למימר כדבר האמור והכי נמי ס\"ל להתו' מעתה ק\"ל שפיר מאי אירייא נבילה ואפילו כשרה נמי דאע\"ג דהוי מעמיד של היתר מ\"מ מטעם דבר של גוים היה לנו לאסור אפי' בכשרה ותירצו שפיר דמשום בב\"ח לא היו אוסרין מספק כיון דעיקר הדין אפי' בנ\"ט אינו אלא דרבנן דדרך בישול אסרה תורה וצונן בצונן הוא וא\"כ היכא דאין בו נ\"ט לא היו אוסרין מספק דספיקו לקולא אבל משום נבילה אסרינן מספק שפיר אפי' אין בו נ\"ט אע\"ג דהשתא מיהא הוי דרבנן כיון דעיקר הדין בנ\"ט הוי דאורייתא ודוק הרי לפניך ב' דרכים בדברי התוס' דאפשר דס\"ל להתוס' דליכא איסור מעמיד כלל כאמור בדרך הא' או אפשר דס\"ל להתוס' דאיכא איסור מעמיד ושנייא לן בין מעמיד של איסור למעמיד של היתר כמדובר:
איברא דמדברי התוס' פ' ג\"ה דף צ\"ט משמע לכאור' דלית בהו משו' מעמיד כלל דכתבו שם בד\"ה לא במאה כו' וז\"ל בסוף הדיבור ומשום דחימוץ אין בו נ\"ט גמור כשאר נ\"ט ק\"ל אמאי לא בטיל בק\"א דלא הוי אלא כמו העמדה דחלב בעלמא דתנן בפ' כל הבשר המעמיד בעור קיבה אם יש בה בנ\"ט אסור משמע הא ליכא נ\"ט שרי אע\"פ שהעמיד החלב משום דהעמדה לא חשיבא טעמא כו' ע\"כ יע\"ש הרי משמע לכאורה דלית להו איסור מעמיד והעמדה לא חשיבא טעמא דאית ליה ביטול וכן הבין הרפ\"ח בסי' צ\"ח סק\"ז יע\"ש אמנם כד דייקינן שפיר אין ראיה מדברי התוס' דלית להו משום מעמיד כלל:
הן קדם נבאר דברי הרשב\"א שבחי' שכתבנו לעיל שחילק בין מעמיד דאיסור למעמיד דבב\"ח דאע\"ג דבב\"ח מעמיד הוא מ\"מ בטעמא תלה רחמנא דדרך בישול אסרה תורה משא\"כ במעמי' בעור נבילה דאזלי' בתר מעמיד אע\"ג דאין בו נ\"ט רואין אותו כאלו הנבילה קיימת בעין והנה הרפ\"ח בסימן הנז' כתב וז\"ל קשייא לי דמה בכך דבטעמא תלה ליה רחמנא אכתי ליתסר מדרבנן משום מעמיד דומייא דנבלה ואין לומר דמעמיד אסור מן התורה כו' וניחא לי דכיון דבב\"ח לא אסרה תורה אלא דרך בישול אסרו חכמים היכא דאיכא טעמא אף שאינו דרך בישול דהיינו כבוש ומליח דהוי כעין תורה אבל שאר איסורין שאסרו והחמירה התורה בהם כל היכא דאיכא טעמא אף שלא ע\"י בישול החמירו בהם חכמים לאסור ג\"כ משום מעמיד עכ\"ל והנך רואה שאין דברי הרשב\"א מכוונים לפי פי' זה והנראה לע\"ד דכונת הרשב\"א היא דבשלמא גבי בשר בחלב דבטעמא תלה רחמנ' כלומר שעיק' איסור בב\"ח לא אסרה תורה אלא מפני שהבשר נתן טעם בחלב והחלב נתן טעם בבשר והראיה שלא אסרה תורה אלא דרך בישול אבל תערובת בשר בחלב בלא בישול לא אסיר אלמא דעיקר טעמא של בשר בחלב הוי משום נתינת טעם זב\"ז וכיון שכן כשאין בו נ\"ט ליכא איסור' כלל דמאי אמרת משום מעמיד דהו\"ל כאלו איתיה בעיניה מה בכך כל אחד עומד בפ\"ע משא\"כ מעמיד בעור נבלה שהנבילה אסורה מצד עצמה אע\"ג דאין בו נתינת טעם מ\"מ כיון שמעמיד ה\"ל כאלו הנבילה קיימת בעין דאית לן לאסור משום נבילה לא משום נ\"ט כיון דליכא טעמא כלל וכן נראה מדברי הר\"ן שכתב משם הר\"י ן' מיגאש אבל משום בשר בחלב ליכא למימר הכי דכל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הוא אלא האי באנפיה קאי והאי באנפיה קאי יע\"ש וע\"כ פי' דבריו כדכתיבנא באופן דאיסו' מעמי' לאו משום נתינת טעם אלא משום דהו\"ל כאלו איתיה בעיניה ולאו משום דהעמדה חשיבא כנתינת טעם אלא הו\"ל כאלו אותו הדבר שמעמיד בו איתיה בעיניה משום שאם לא היה מעמיד לא היה אותו חלב נעשה גבינה וכיון שעיקר המעמיד היה דבר איסור הו\"ל כאלו איתיה בעיניה ומשו\"ה אית לן לפלוגי בין מעמיד דבב\"ח למעמיד דאיסור אבל אי טעמא דמעמיד משום דהעמדה חשיבא טעמא לא הו\"ל לפלוגי בין מעמיד דבב\"ח למעמיד דאיסור דכיון שאנו אומרים דהעמדה אע\"פ שאין בה נתינת טעם חשיבא טעמא א\"כ בב\"ח נמי הוה לן לאסור כיון דבטעמא תלה ליה רחמנא ואף שאינו דרך בישול מ\"מ מדרבנן מיהא הוה לן לאסור אלא ע\"כ כמדובר מעתה אף אנו נאמר דהתו' ז\"ל ה\"נ ס\"ל והכי פי' דבריהם דמשום דחימוץ אין בו נתינת טעם גמור כשאר נתינת טעם ק\"ל אמאי לא בטיל במאה וא' דלא הוי אלא כמו העמדה דבעלמא כו' כלומר דחימוץ אין בו נתינת טעם גמור וכי תימא דאע\"ג דאין בו נתינת טעם גמור חשבינן ליה לחימוץ כנתינת טעם כיון דמחמיץ אותה העיסה לזה כתבו דלא הוי אלא כמו העמדה דבעלמא דהעמדה ודאי ע\"כ לא חשיבא טעמא דאי חשיבא טעמא ומשו\"ה אסרי' למעמיד היכי תנן המעמיד בעור קיבה אם יש בו נ\"ט ה\"ז אסורה דמשמע הא אין נ\"ט מותרת כיון דטעמא דמעמיד הוא משו' דחשיבא טעמא אף בב\"ח נמי היה לנו לאסור אפי' אין בו נ\"ט אלא ודאי טעמא דמעמיד לאו משום דחשיבא טעמא אלא משום דהו\"ל כאלו איתיה בעיניה וא\"כ ה\"ה נמי דחימוץ ומשום הכי ק\"ל אמאי לא בטיל בק\"א ומשני שאני שאור דחימוצו קשה כלומר דחשיב טעמא יותר מהעמדה כנ\"ל כונת התוספות ז\"ל:
ואם תאמר כיון דהתוס' ס\"ל איסור מעמיד משום דהו\"ל כאלו איתיה לאיסוריה בעיניה א\"כ נימא הכי גבי חימוץ דאע\"ג דלאו נ\"ט גמור הוא מ\"מ כיון שחימץ העיסה הו\"ל כאלו איתא לאיסורא בעיניה ומאי פריך אמאי לא בטיל כו' הא ודאי ליתא דדוקא גבי העמדה אמרי' הכי משום דלא סגי בלא\"ה דאם לא היה מעמיד החלב היה עומד בפ\"ע ולא היה מתגבן לעולם משא\"כ גבי חמוץ דבלא\"ה היתה העיסה מתחמצת מאליה דהשאור אינו אלא כדי למהר החימוץ ותדע שהרי עכ\"ל כן לדעת ר\"י ן' מיגאש דס\"ל בהדייא הכי ואין לומר דלר\"י ן' מיגאש לא קשייא מידי דאיכא למימר דס\"ד דתלמודא ס\"ל דחימוץ בציר טפי מהעמדה והיא גופה קמשני דחמוץ קשה והו\"ל כהעמדה משא\"כ לדברי התוספות דס\"ל דס\"ד דהש\"ס נמי ס\"ל הכי קשייא דלישנא דשאני שאור שחימוצו קשה לא משמע הכי דמאי איכפת לן אי חמוצו קשה או לא כיון דעיקר טעמא אינו אלא משום שהחמיץ העיסה הו\"ל כאלו איתיה לאיסורא בעיניה אלא ודאי כדאמרן:
הן אמת שמדברי הר\"ש בר אברהם שהביא המרדכי בפ' כל הבשר ובתשו' השייכות לה' מ\"א סימן ח' משמע דס\"ל דלר\"ת אין לחלק בין מעמיד דאיסור למעמיד דהתר שכתב וז\"ל אע\"פ שכתב ר\"ת דאין העמדה אוסרת בס' שמא לא אמרה להלכה למעשה כו' עד וגם קצת ק' לדברי ר\"ת דמשמע בפ\"ב דע\"ז דמפ' טעמא דגבינות הגויים משום דמעמידין אותה בעור קיבת נבילה דמה טעם אסור לפי מה שפשוט לך דאין לך העמדה שלא יהא בחלב יותר מס' ואפילו לא יהא ודאי ס\"ס הוא שמא לא העמיד בעור הקיבה ואפי' העמיד שמא אין בו בנ\"ט אם לא שתאמר דסתם העמדה בעור אין ס' בחלב ומשום ס' דשמא לא העמיד בעור חדא ספיקא הוא מדאורייתא שהיא נבילה ע\"כ ואם איתא דס\"ל דלר\"ת נמי יש לחלק בין מעמיד דאיסור למעמיד דהתר וכדכתיבנא א\"כ מאי קושיא לר\"ת מהא דשמואל אלא ודאי משמע דס\"ל דלר\"ת אין לחלק בכך משום דלית ליה איסור מעמיד כלל וזה הפך ממה שכתבנו לעיל בדעת התוס' ומיהו אי מהא לא אירייא דהא ע\"כ צריכין אנו לתרץ מה שהקשה על ר\"ת מההיא דשמואל מפני מה אסרו גבינות הגויים כו' ומ\"ש הוא ז\"ל אם לא תאמר שסתם העמדה אין ס' בחלב הנך רואה שזו הפך המחוש שסתם העמדה יש בחלב הרבה יותר מס' וכ\"כ הפוסקים ז\"ל ואיהו גופיה כמסתפק אמרה למילתיה וע\"כ כדי לתרץ זה צ\"ל חדא מתרתי או דס\"ל כהראב\"ד או דס\"ל דיש לחלק בין מעמיד דאיסו' למעמיד דהתר והר\"ש ב\"א כיון דהוא ז\"ל גופיה לא ס\"ל לחלק בכך דאל\"כ לא היה צריך לידחק בפירושא דמתני' דמיירי בשהיה עם העור דבר אח' שמסייעו ע\"ש אמטול להכי לא רצה לתרץ דברי ר\"ת ולומר דס\"ל הכי וגם לא ס\"ל ההיא דהראב\"ד דבדבר של גויים החמירו והוצרך לתרץ דברי ר\"ת דסתם העמדה אין ס' בחלב אבל אנן דחזינן דהכי ס\"ל לר\"י ן' מיגאש ז\"ל ודעימיה דיש לחלק בין מעמיד דאיסור למעמיד דהתר ולא מצינו לר\"ת דס\"ל דאין לחלק וכמו שפירשתי למעלה א\"כ מאן לימא לן דר\"ת לא ס\"ל הכי או אפשר דס\"ל כהראב\"ד וכדכתיבנא:
ומדברי ר\"ש ב\"א למדנו פי' אחר לדברי התוס' והוא דס\"ל דמתניתין אתא למעוטי דהעמדה לא חשיבא טעמא דלית לן לפלוגי בין מעמיד דאיסור להתר דלא הוו גרסי במתני' בעור כשרה וההיא דשמואל לא הוה ק\"ל דסתם העמד' בנ\"ט אבל הא ק\"ל דמאי אירייא נבילה אפי' שחוט' נמי דתרוייהו כהדדי נינהו ותירצו דמשום בב\"ח לא היו אוסרי' מס' כלומר לא היו אוסרי' מס' אם העמי' בעור או בקיבה משום דליכא אלא איסור' דרבנן אבל אין לספק אם היה בו נ\"ט אם לאו דסתם העמדה בנ\"ט אבל משום נבילה ודאי שאסורה מספק כיון דהוי ספיקא דאורייתא אלא שכבר כתבתי שזה אי אפשר דסתם העמדה אין בה בנ\"ט דעכ\"פ לא יהיה אלא ס' אם יש בה בנ\"ט אם לאו לא שנאמר דסתם העמדה יש בה בנ\"ט אלא דאיכא לפרושי דברי התוס' בענין אחר הפך מ\"ש הר\"ש והוא כך דבשלמא גבי בשר בחלב דליכא אלא איסורא דרבנן לא היו אוסרין מספק שמא יש בו בנ\"ט אם לאו אבל גבי נבלה דאית בה איסור דאורייתא אז אסרינן מספק וליכא אלא חד ספיקא דהיינו אם יש בה בנ\"ט אם לאו אבל אין לפ' שמא העמידוה בקיבה עצמה ולא בעור דאיכא למימר דס\"ל להתוס' דסתם העמדה של גויים היא בעור והכי דייק לישנא דשמואל דקאמר מפני שמעמידין בעור קיבה כו' ולא קאמר שמא העמידה בעור והוא תימה על הר\"ש ב\"א ז\"ל דאמאי לא תריץ דברי ר\"ת בהכי ולא הוה צריך למשכוני נפשיה למימר דסתם העמדה יש בה בנ\"ט איברא דבעיקר דברי הר\"ש ז\"ל ק\"ל במאי דקאמר שמא אין בו בנ\"ט דמאי מספ\"ל ליטעמיה קפילא ארמאה וליכא למימר דאע\"ג דהשתא חזינן דלית ביה טעמא שמא בשעה שנעשי' הגבינה היה בנ\"ט דכיון דעתה אנו רואין דאין בו בנ\"ט יש להעמידה בחזקת התר וכמ\"ש איהו גופיה לקמן וכיון שכן מפני מה אסרו גבינות הגויים ליטעמיה קפילא אם יש בה טעם בשר אסורה והנה להר\"ש גופיה מצי' למימר דס\"ל כמ\"ד דלא מהני טעימת גוי בדליכא ס' כדעת קצת מן הפוסקים וכיון שכן שפיר מספ\"ל אם יש בה בנ\"ט אם לאו דהיינו ס' אבל לדעת ר\"ת והתוס' לא מצי' למימר הכי דאינהו סברי דמהני טעימת גוי אף דליכא ס' וא\"כ היכי מתרץ לדעת ר\"ת דס\"ל דסתם העמדה בעור אין ס' בחלב ומה בכך ליטעמי' קפיל' ארמא' וכעת צריך להתיישב בזה ועיין בשה\"ג בפ\"ב דע\"ז אשר סביב המרדכי בתשובה שהביא מה\"ר יצחק בר אברהם ז\"ל:
איך שיהיה נחזור לדברי התוס' דלא מצי' למימר דהספק הוא אם יש בו בנ\"ט אם לאו דא\"כ ליטעמיה קפילא דהא איהו ז\"ל ס\"ל דמהני טעימת קפילא אף דליכא ס' וגם פיר' הרשב\"א אינו מתיישב דסתם העמדה יש בה יותר מס' וא\"כ אין לנו בפי' דברי התוס' אלא חד מב' פירושים הראשונים וכמו שכתבנו לעיל:
ועדיין צריכין אנו למודעי מ\"ש התוס' בע\"ז דל\"ה וז\"ל מפני שמעמידין אותו בעור קיבת נבילה וא\"ת מאי אירייא נבילה אפי' שחוטה נמי אסורה משום בב\"ח וי\"ל דדוקא נקט נבילה דאז איכא בה איסורא דאורייתא אבל בשחוטה משום בב\"ח ליכא איסורא דאורי' דצונן בצונן הוא אע\"ג דאוקמי קא מוקים אינה אסורה אלא דרבנן עכ\"ל והנה דברים אלו צריכין ביאור דמאי ק\"ל דאע\"ג דאוקמי קא מוקים ומה בכך והלא כבר כתבו דליכא איסורא דאורייתא דצונן בצונן הוא וא\"כ הוה ליה ספיקא בדרבנן ולקולא ולמה הוצרכו לחזור ולומר אינו אלא דרבנן ותו דלפי מה שפירשנו בדבריהם אין מקום לדברים אלו דאלו לפי' קמא לית להו איסור מעמיד כלל בין באיסור בין בהתר ולפירושא בתרא נמי יש לחלק בין מעמיד דאיסור למעמיד דהתר וא\"כ הכא דמעמיד דהתר הוא מאי קאמרי אע\"ג דאוקמי קא מוקים ולכאור' היה נראה לפרש דמ\"ש אע\"ג דאוקמי קא מוקים אינו לשון קושייא אלא הוא סיום דבריהם וה\"ק אבל בשחוטה משום בב\"ח ליכא איסורא דאוריי' דצונן בצונן הוא ואע\"ג דאוקומי קא מוקים כלומר ואפי' שהוא מעמיד אינו אסור אלא מדרבנן וכיון דהוי ספיקא דרבנן לקולא והוצרכו לכתוב זה אע\"פ שכבר היה מובן מעצמו ממ\"ש דצונן בצונן הוא כדי להשמיענו חידוש גדול דאפי' המעמיד באיסו' דרבנן אפי\"ה אסור דע\"כ לא התירו אלא משום ספק אבל ודאו אסור ולפי דרכינו למדנו דאית להו להתוס' ז\"ל איסור מעמיד ולא שני להו בין מעמיד דאיסור למעמיד דהתר ואפילו בדרבנן וזה הפך מכל מה שכתבנו עד עתה וכן נראה שהבין בדבריהם הרב עזריא יהושע הביא דבריו מרן החביב סי' הנז' אות ע\"ה וז\"ל ונראה דכוונת התוס' לומר דדוקא גזרו משום דאיכא למיחש שמא העמידו בעור קיבת נבילה דהוא אסו' דאוריי' אבל משו' בב\"ח דהוא אסו' מדרבנ' לא חיישינן מספקא ואע\"ג דאוקמי קא מוקים באופן דנראה דאיסורא דרבנן איכא בדבר המעמיד לאסור בכל שהוא ע\"כ וכן נראה מדברי הרב הגדול מוהרימ\"ט בי\"ד סי' ג' שכתב ע\"ד התוס' (וז\"ל נמצא לפ\"ז דאם נמלחה הקיבה בעורה או שנשתהא יתר על יום אחד דחשיב ככבו' וכבוש הרי הוא כמליח ומליח כרותח הו\"ל איסורא דאורייתא ואסור וזה דוקא ברותח אבל צונן בצונן אע\"ג דאוקמי קא מוקים איסור' דרבנן הוא ולא חיישי' ליה וספיק' דרבנן הוא), מיהו ק\"ק מתני' דס\"פ כל הבשר המעמיד בעור של קיבה כשרה אם יש בה בנ\"ט אסורה ומסתמא בשלא נמלחה דאי בנמלחה איסורא דאורייתא איכא ובהעמיד בה סגי אע\"פ שאין בה בנ\"ט ובלא נמלחה נמי אמאי לא מתסרא מדרבנן כיון דאוקמי קא מוקים דהא לאו ספיקא הוא דודאי העמיד בה עכ\"ל ואין ספק אצלי שהרב ז\"ל הבין בדברי התוס' כמו שכתבנו דלא שני להו בין מעמיד של איסור למעמיד של התר אלא דכולהו אסרי' במשהו ואפי' בדרבנן וכדברי מהר\"ר עזרייא ז\"ל וכיון שכן מקשה עליהם ממתני' דילן דקתני אם יש בה בנ\"ט ומרן החבי\"ב לא הבין כן בדברי רבו וחתר הרבה ליישב דבריו ולא יכול ולע\"ד נר' כדכתי' גם מ\"ש שם אחר שהק' על מוה\"ר עזרייא ממתני' כתב ע\"ד רבו וז\"ל אלא שהוא סובר שכוונת התוס' דבמילתא דרבנן ליכא איסורא והק' עליהם למה עכ\"ל ליתא שגם מוהרימ\"ט ס\"ל בדעת התוס' דבמילתא דרבנן איכא איסו' דמעמיד שהרי כשפי' דברי התוס' כתב אבל צונן בצונן אע\"ג דאוקמי קא מוקים איסורא דרבנן הוא ולא חיישינן ליה דספיקא דרבנן הוא משמע הא ודאי אסור אף שהוא מדרבנן ומ\"ש עוד מרן החביב אבל מעיקרא קושיא ליתא דמאי דמשמע מדברי התוס' דבודאי איסור דרבנן אסור היינו דוקא בנ\"ט אבל כשיש ס' מותר אף שהוא מעמיד כיון שהוא התר, גם בזה דבריו תמוהים דלישנא דאוקמי קא מוקים משמע דהוי דבר המעמיד דאפי' באלף לא בטיל אלא ודאי כדכתיבנא דס\"ל להתוס' דאפי' באיסו' דרבנן ודבר התר לא בטיל וכדברי הרב מהר\"ר עזרייא יאושע אלא דצריך להתיישב מה שהק' הרב מוהרימ\"ט ממתני' דהמעמיד בעור כו' וצ\"ל דהתוס' ס\"ל כמו שפירש הר\"ש ב\"א כמו שכתבנו לעיל דכיון שהעמיד היינו נתינת טעם ומתני' איירי כשהיה עם העור דבר אחר של התר המסייעו להעמיד וה\"ק אם יש בה בנ\"ט דהיינו שיש בעור לבדו כדי להעמיד אסור ואם לאו מותר דזה וזה גורם הוא ולעולם דאיסור מעמיד איתיה אפי' באיסורא דרבנן וכמ\"ש, ועד\"ז מתפרשים דברי התוס' דחולין אין צורך להאריך:
אך הדבר הקשה לפי' זה דהתוס' לא ס\"ל כפירוש הר\"ש ז\"ל וכמ\"ש בפרק ג\"ה והעתקתי לשונם לעיל ועכ\"ל דתוס' דהכא פליגי אתוס' דהתם וכיוצא בזה מצינו בכמה דוכתי ומ\"מ פי' מוהרימ\"ט ומוהר\"ר עזרייא יאושע בדברי התוס' דפ\"ב דע\"ז שריר וקיים ולית ליה פירכא מיניה וביה ואי קשייא בדברי מוהרימ\"ט הא קשיא במ\"ש ע\"ד הרשב\"א בת\"ה וז\"ל וניכר מדבריו דבעי למימר דכיון דאיסור בב\"ח התירא בהיתרא הוא אינו אוסר אלא ע\"י נתינת טעם דאפי' אם מעמיד לא חשיב כאלו איסור' בעיניה שמי שגורם העמד' לאו מילתא דאיסורא הוא אבל נבילה האיסור גורם וכמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה הוא הלכך אפי' נמלחה הקיבה בעורה או שהיה רותח כיון שאין בו בנ\"ט שרי ולא אזלינן בתר מעמיד אלא היכא שהמעמי' הוא איסור בפ\"ע עכ\"ל הנה הרב ז\"ל הבין מדברי הרשב\"א דעיקר טעמא דיש לחלק בין מעמיד של איסור למעמיד של התר הוי משום דבב\"ח היתרא בהיתרא הוא כלומר שהמעמיד הוי דבר של היתר משא\"כ מעמיד דנבילה שהמעמיד הוא דבר האיסור ומזה הוליד הרב ז\"ל דאפילו נמלחה הקיבה בעורה כל שהיה רותח אע\"ג דהשתא מיהא איסורא הוי שכבר נאסרה הקיבה והו\"ל חתיכה דאיסורא מ\"מ כיון שעיקר הדבר היתר בהיתר הוא אינו אוסר אלא בנ\"ט ואני תמיה דאפי' אם נודה להרב ז\"ל בפי' הזה מ\"מ מניין לו לומר דאפי' אם נמלחה הקיבה אינו אסור אלא בנ\"ט דדילמא ע\"כ לא קאמר הרשב\"א אלא דוקא היכא דבשעה שהעמיד בו היה היתר דהא אינו אוסר אלא בנ\"ט אבל אם נמלחה הקיבה בעורה דהו\"ל חתיכא דאיסו' קודם שהעמיד בה וכ\"ש לדברי הרב שסבור לעיל דהו\"ל איסור תורה מאן לימא לן דלא הוי מעמיד דאיסור ואפי' באלף לא בטיל דכמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה חשבינן ליה ועוד דאעיקרא דדינא מה שפי' הוא בדברי הרשב\"א דטעמא דמעמיד בב\"ח בנ\"ט הוי משום דהיתר בהיתר הוא ומי שגורם העמדה לאו מילתא דאיסורא הוא תמוה מאד דאי הכי מאי האי דקאמר הרשב\"א דדרך בישול אסרה תורה ומה יושיענו זה הא עיקר טעמא לא הוי אלא משום דלא הוי מילתא דאיסורא מי דגורם להעמיד וכיון שכן אפי' לא אסרה תורה דרך בישול הוה לן לחלק בין היכא דהוי דבר הגורם להעמיד דבר האסור להיכא דהוי דבר המותר והנה מזה י\"ל דלהכי אצטריך הרשב\"א לזה דלא נימא דאע\"ג דהיתר בהיתר הוא מ\"מ כבר נאסרו השתא ע\"י תערובתם שנתערבו זב\"ז להכי קאמר דבעינן נתינ' טעם דדרך בישול אסרה תורה אבל דברי הרשב\"א שבחי' ודברי הר\"ן אינן סובלות פי' זה כלל אלא עיקר טעמא דיש לחלק בין איסור להתר הוי משום דבב\"ח היתר בהיתר הוא וכיון דליכא טעמא אף אם נאמר כיון דאוקמי קא מוקי' כאיתיה בעיניה דמי מה בכך האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ולא מתסר מה שאין כן במעמיד של איסור דחשבי' ליה כאלו איתיה בעיניה דהוה ליה אוכל דבר האיסור וכמו שכתבנו למעלה וא\"כ לפ\"ז המעמיד בב\"ח שכבר נאסר קודם העמדה פשיטא דלא בטיל והא חשבינן ליה כאיתיה לאיסורא בעיניה והו\"ל כאוכל בשר בחלב ממש ואפשר נמי דאף המעמיד בשר בחלב דרבנן דינא הכי אלא דלא משמע הכי מדברי הרב המפה ומ\"מ בשר בחלב דאסיר מדאורי' ליכא מאן דפליג דאסור וכ\"כ הרפ\"ח בסי' פ\"ז סקכ\"ז, איך שיהיה אתאן לקמייתא לדברי התוס' ז\"ל שבפ\"ב דע\"ז דלכאורה נר' לפרש דס\"ל דבין מעמיד של איסור ובין מעמיד של היתר אוסר במשהו ואפי' איסור דרבנן כמו שפירש מוהרימ\"ט ומוהר\"ר עזרייא יאושע אלא שמדברי התוס' דפ' ג\"ה לא משמע הכי כדכתיבנא לעיל ודוחק דפליגי תוס' דהכא לתוס' דהתם ולכן מחוורתא כמו שפירשנו לעיל או דס\"ל דלית לן איסור מעמיד כלל או דיש לחלק בין מעמיד של איסור למעמיד של היתר:
ומעתה ומעכשיו צריכין אנו לבאר דברי התוס' דע\"ז דקאמרי דאע\"ג דאוקמי קא מוקי' אינו אסור אלא דרבנן ולפום מאי דכתיבנא אין מקום לדברי התוס' הללו ונראה שמ\"ש התוס' דאע\"ג דאוקמי קא מוקים כו' אינו קושיא ותירוץ אלא הכל הוא דבר א' דהכי פירושא דאע\"ג דאוקמי קא מוקים אינו אסור אלא דרבנן כלומר שאיסור מעמיד הוא דרבנן וכיון שכן אפי' משום נבילה נמי ליכא אלא איסורא דרבנן דהו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא אפי\"ה דוקא משום נבילה דאז איכא בה איסו' דאורייתא דהיינו בעיקר הדין אם היה בה בנ\"ט דהוי מן התורה משא\"כ משום בב\"ח דאינו אסור אלא מדרבנן אף [אם] היה בנ\"ט דצונן בצונן הוא ולפי פי' זה עלה בידינו דהתוס' נמי אית להו איסור מעמיד ויש לחלק בין מעמיד של איסו' למעמיד דהיתר וכדברי הר\"י ן' מיגאש וכמ\"ש בפירוש השני ודלא כפי' קמא שכתבנו דלית להו להתוס' ז\"ל איסור מעמיד כלל ומיהו מצינן לפרושי דברי התוס' בגוונא אחרינא והוא שכוונתם להק' על מה שתירצו דמשו' בב\"ח ליכא איסורא דאורייתא דצונן בצונן הוא ואהא קאמרי דאע\"ג דאוקמי קא מוקים כלומר וכיון שהעמידה הגבינה א\"כ נר' שאותו טעם של עור הקיבה נתערב יפה בכל החלב והראיה שהעמיד הגבינה ואם לא היה טעם הבשר מתערב יפה לא היה החלב נקפה וכיון שכן הוה ס\"ד למימר דכיון שנתערב יפה בכל החלב אותו טעם של בשר כה\"ג לא מיקרי צונן בצונן דהא חזינן דיש טעם בשר בכל הגבינה והוה ליה כדרך בישול דמידי הוא טעמא דדרך בישול אסרה תורה משום נתינת טעם והכא נמי הא איכא טעמא דחזינן שנתפשט אותו טעם בכל הגבינה מכיון שהעמידה ולזה כתבו דאינו אסור אלא דרבנן כלומר דמן התורה אינו אסור אלא דרך בישול בעלמא אבל כשאינו דרך בישול אף ע\"פ שנתן טעם גמור ונתפשט בכל הגבינה לאו כלום הוא וזה הוא כפי' הראשון שכתבנו דהתוס' לית להו איסור מעמיד כלל וא\"כ עדיין אין ראיה מכאן אי ס\"ל להתוס' איסור מעמיד אם לאו אבל ממ\"ש התוספות ז\"ל בע\"ז מיהו במקומותינו שמעמידין בקיבה אומר ר\"י בן ה\"ר חיים שיש קצת טעם לאסור מפני שמולחין אותה בעורה ואיכא איסור בב\"ח דמליח הרי הוא כרותח ע\"כ ומהכא משמע דאית להו להתוס' איסור מעמיד בדבר האסור ומשו\"ה כתבו שיש לאסור כיון שמולחין הקיבה בעורה ונעשית חתיכה דאיסורא וכשמעמיד בה הרי הוא מעמיד בדבר האסור ואין לומר דסתם העמדה בנ\"ט דכבר כתבנו לעיל דליתא הרי הוכחנו דאית להו להתוס' איסור מעמיד בדבר האסור וא\"כ אין לנו אלא כפי' הב' שכתבנו ואכתי איכא למידק בדברי התוס' דחולין שתפסו קושייתם שהקשו לשמו' מאי אירייא נבילה אפי' שחוטה ממתני' דקתני המעמיד בעור קיבה אם יש בנ\"ט כו' ולכלהו פירושי קשיא דלמה הוצרכו להק' על שמואל ממתני' ובלאו מתני' נמי תיקשי ליה מאי אירייא נבילה כו' ובשלמא לפי' הרב מוהרימ\"ט לא קשיא מידי דאי לאו מתני' הו\"א דיש לחלק בין מעמיד דאיסור למעמיד דהתר ומשו\"ה נקט שמואל נבילה אבל השתא דקתני מתני' אם יש בנ\"ט אסורה ופירושא הוי כדפי' הר\"ש ב\"א דהעמדה גופיה היינו נתינת טעם אמטו להכי מקשין שפיר מאי אירייא נבילה כו' ובע\"ז שהקשו סתמא מאי אירייא ולא הזכירו מתני' כלל אין בכך כלום דאיכא למימר שסמכו על משנה זאת אבל לאינך פירושי קשיא דלכולהו פירושי צריך לומר דמתני' טובא אשמועי' א\"כ בלא מתני' יותר קשיא לשמואל מאי אירייא נבילה כו':
ונראה לומר דאי לאו מתני' לא הוה קשיא לשמואל דאיכא למימר דמשום שחיטה ומשו' בב\"ח אין לאסור דעור הקיבה לאו בשר הוא אלא פירש' בעלמא כיון דאיכא אינשי דלא אכלי ליה ואל תתמה דהיכי ס\"ד לומר דעור הוי פירשא בעלמא דהכי אמרי' בפ\"ק די\"ט גבי קורקבן ומעיים דאע\"ג דבשר נינהו כיון דאיכא אינשי דלא אכלי להו איצטריך יע\"ש וה\"נ גבי עור הוה ס\"ד דלא הוי בשר אבל משום נבילה ודאי שיש לאסור כיון דהוי דבר האסור ויש לחלק בין פירשא דהיתר לפירשא דאיסור וכה\"ג כתב הרמב\"ן ז\"ל ויתבאר לקמן בס\"ד וכיון שכן בלאו מתני' ל\"ק לשמואל, אבל השתא דקתני מתני' המעמיד כו' אלמא דעור בשר הוי שפיר מקשו התוספו' לשמואל מאי אירייא כו' ונר' שלזה כיוין רש\"י ז\"ל שכתב בעור הקיבה שהוא בשר כלומר דלאו פירשא הוא וק\"ל:
וע\"פ הדברים האלה ק\"ל על הרשב\"א ז\"ל דמאי ק\"ל מאי קמ\"ל מתני' פשיטא דבב\"ח בנ\"ט אסור ומאי קושייא אימא הא קמ\"ל דעור לאו פירשא הוא וליכא למימר דהרשב\"א לא מסתברא ליה לחלק בין פירשא דאיסו' לפירשא דהיתר וכיון שכן לא מצי למימר דמתני' אשמועי' דעור הוא בשר גמור ולא פירשא דא\"כ מאי אירייא דנקט המעמיד בעור של קיבה כשר' אפי' נביל' נמי הו\"ל לאשמועי' במתני' דלאו פירשא הוא דמדברי הרשב\"א משמע דלא הוה גריס במתני' בעור של קיבה כשרה אלא המעמיד בעור של קיבה סתם:
ויראה לומר דס\"ל להרשב\"א דלא מצינן למימר דמתני' אשמועי' דעור לא הוי פירש' דמריש' דמתני' שמעי' לה דקתני קיבת נכרי ושל נבילה הרי זו אסורה אלמא דקיבה גופה לאו פירשא היא וכ\"ש עור הקיבה דלא הוי פירש' ולא מבעייא לפי' ר\"ת דס\"ל דאף למשנה אחרונה חלב הצלול לא הוי פירשא דא\"כ לפי זה כ\"ש עור הקיבה דלא הוי פירש' דהא אליבא דמקצת רבוותא חלב הקיבה בין צלול בין קרוש הוי פירשא ואפ\"ה עור הקיבה לא הוי פירשא אלא אפי' למ\"ד דחלב הקיבה הוי פירשא בין צלול בין קרוש וא\"כ לפ\"ז שפיר הוה מצי' למימר דמתני' אצטריך לאשמועינן דעור לא הוי פירשא אפ\"ה ס\"ל להרשב\"א דהא לא אצטריך לאשמועינן מתני' דכיון דהשתא לפי פי' זה דלמשנה ראשונה קיימינן דהא בתר הכי קתני כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה והא למשנה ראשונה מתנייא אליב' דהנך רבוות' ומשום הכי הוצרך לתרץ דקמ\"ל דדוקא משום בב\"ח אם יש בנ\"ט אסו' משא\"כ במעמי' בעור נביל' אפי' באלף לא בטיל:
נקטינן מהכא מכל הני מילי מעלייתא דכתיב' דהתוספות ס\"ל כהר\"י ן' מיגאש ז\"ל דיש לחלק בין מעמיד דאיסור למעמיד דהיתר וכן כתב רבינו ז\"ל כאן בהלכות מאכלות אסורות וזה לשונו חלב בהמה טמאה אינו נקפה ועומד כחלב הטהורה ואם נתערב חלב טמאה בחלב בהמה טהורה ויצא חלב הטמאה עם הקום של גוי אסור וכו' וגבינות הגויים מותר' שאין חלב בהמה טמאה מתגבן אבל בימי חכמי המשנה גזרו על גבינות הגויים ואסרוה מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה וא\"ת והלא קיבה עור קטן הוא עד מאד בחלב שעמד בו ולמה לא יבטל במיעוטו מפני שהוא המעמיד הגבינה והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד הרי הכל אסור, עוד כתב בפ\"ט מהל' הנז' וז\"ל אסור להעמיד הגבינה בעור הקיבה של שחוטה ואם העמיד טועם את הגבינה אם יש בה טעם בשר אסורה ואם לאו מותרת מפני שהמעמיד דבר המותר הוא שקיבת שחוטה היא ואין כאן אלא איסור ושיעורה בנ\"ט אבל המעמיד בעור קיבת נבילה וטריפה ובהמה טמאה הואיל והמעמיד דבר אסור הוא בפני עצמו נאסרה הגבינה לא משום בב\"ח ומפני חשש זה אסרו גבינת הגויים כמו שביארנו עכ\"ל, והראב\"ד ז\"ל כתב עליו בפ\"ט מה' הנז' א\"א דברי רבינו ן' מיגאש הם אבל אנו אין צריכין לכך שאין הקושייא צריכה תירוץ ע\"כ, וכבר נתבאר פי' דבריו במרן כ\"מ ע\"ש ונראה מדבריו דלא פליג על ר\"י ן' מיגאש הראב\"ד ז\"ל בעיקר הדין דס\"ל דיש לחלק בין מעמיד דהתר למעמיד דאיסור ולא השיג על רבינו אלא במ\"ש ומפני חשש זה אסרו גבינו' הגוים דמשמע דאי לאו טעם זה לא היו אוסרין גבינות הגויים וע\"ז כתב שאין אנו צריכין לכך שאין הקושייא צריכה תי' כלומר דבלא\"ה היו אוסרין אותם דבדבר של גויים לא הלכו בהם חכמים בתר נתינת טעם וכ\"כ מרן החבי\"ב בסי' הנז' ובהכי אתי שפיר שלא השיג הראב\"ד אלא עמ\"ש ומפני זה כו' ולא עמ\"ש אבל המעמיד בעור קיבת נבילה כו' דבהא אזיל ומודה הראב\"ד וכדכתיבנא וכן לא השיג על רבינו כאן בפ\"ג משום דאיכא למימר דחדא מתרי או מתלת טעמי נקט אבל בפ\"ט דקאמר ומפני זה אסרו גבינות הגויים דמשמע דבלא\"ה לא היו אוסרין אותם ע\"ז השיגו וכתב דברי ר\"י ן' מיגאש הם:
ועפ\"ז אני תמיה על מרן ז\"ל שכתב ואני אומר שאע\"פ שאפשר לומר כטעמו של הראב\"ד מ\"מ האי טעמא דהר\"י ן' מיגאש איתיה בגבינה אפי' אי לא הוה טעמא של הראב\"ד וכפי מה שכתבתי כל עיקר השגת הראב\"ד אינה אלא כלפי מ\"ש רבינו דמפני חשש זה אסרו גבינות הגויים דמשמע דבלא\"ה היתה מותרת וע\"ז השיגו וק\"ל:
והנה ה\"ה ז\"ל כאן בפ\"ג בהלכה זו כתב על מ\"ש רבינו אבל בימי חכמי המשנה וז\"ל שם במשנ' שאל ר\"י את רבי יאושע מפני מה אסרו גבינות הגויי' אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה כו' ובגמ' נתנו בה האמוראי' טעמים הרבה ושמואל אמר מפני שמעמידין אות' בעור קיבת נבילה וטעם זה נזכר בהלכות ולא חשש רבי' לטעמים אחרים שהאחד הוא לפי שאי אפשר בלא צחצוחי חלב פי' ואפשר שהוא טמא והאחר הוא מפני שמחליקים פניה בשומן חזיר לפי שלשני טעמים אלו יש להקשות יבטל במיעוטו וכן הק' רבינו יוסף הלוי לטעמי' דשמואל ותירץ דכיון דאוקמי קא מוקים אינו בטיל וכיוצא בזה נזכר שם בגמ' למעלה וזהו שכתב רבינו וא\"ת והלא עור הקיבה כו' עכ\"ל ומשמע בהדייא מדברי ה\"ה דס\"ל כפי' רש\"י שפי' דמאי דקאמר ר\"ח לפי שא\"א בלא צחצוחי חלב לא קאי אמאי דפריך בגמ' לריב\"ל דאמר משום ניקור אלא מעתה יבשה תשתרי ישנה תשתרי אלא נידחו דברי ריב\"ל ור\"ח טעמא אחרינא הוא לפי שא\"א בלא צחצוחי חלב כלומר חלב טמא ודלא כמו שפי' התוספות ז\"ל דקאי אמאי דפריך בגמ' לריב\"ל יע\"ש, בדבריהם וכיון שכן אני תמיה על הרב הגדול מוהרימ\"ט ז\"ל שכתב בסי' הנז' ור\"ת תפס טעם האיסור משום ניקו' כריב\"ל דקי\"ל הלכתא כוותיה לגבי ר\"י וכ\"ש לגבי שמואל ורבינו פסק כשמואל וק' לומר דרבינו פליג אהך כללא דהלכתא כריב\"ל לגבי ר\"י והאריך הרב הרבה בזה יע\"ש ולפי דברי ה\"ה אין מקום לקושיא זו דרבינו מפרש כפי' רש\"י ז\"ל דדברי ריב\"ל נדחו בגמ' וכדכתיבנא ולא על הרב לבד תלונתינו כי אם גם על מרן ב\"י בסי' קט\"ו שכתב ע\"ד הטור וגם לא כתב טעמו של ריב\"ל משום דאנן לא חיישינן לגילוי כמו שיתבאר בסי' שאחר זה יע\"ש והלא דברי הטור ברור מללו דמאי דקאמר ר\"ח אי אפש' בלא צחצוחי חלב הוי כפירוש רש\"י ז\"ל ולא כר\"ת שכתב ומפרש בגמרא כמה טעמים מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה וכו' ושמערבין בה חלב טמא אע\"פ שאין החלב טמא נקפה חיישינן שמא ישאר ממנו מעט בנקבי הגבינה ומשמע בהדייא מדבריו שזהו פירוש מאי דקאמר ר\"ח משום דא\"א בלא צחצוחי חלב וא\"כ דברי ריב\"ל נדחו לגמרי וצ\"ע:
ומ\"מ בעיקר דברי ה\"ה שכתב שלא כ\"ר טעמי' אחרי' שלפי השני הטעמי' י\"ל יבטל במיעוטו ק' דאטו רבינו אמורא הוא דדוחה דברי אמוראים מפני קו' והלא עינינו הרואות דבגמ' דחו דברי מי שרצה לומר משום שמעמידין אותה בחומץ ובשרף ערלה דא\"כ אמאי לא אסרוה בהנאה ולא דחו דברי האומרים משום שא\"א בלא צחצוחי חלב ומפני שמחליקי' פניה בשומן חזיר משמע דהני טעמי תריצי נינהו, ואיך כתב ה\"ה שרבינו לא חשש להם מחמת קושייא דיבטל במיעוטו, הן אמת דבלא דברי ה\"ה לר\"י ן' מיגאש ז\"ל ק' דבשלמא לטעמא דשמואל משני שפיר משום דהוי מעמיד של איסור ואפילו באלף לא בטיל אבל לשני טעמים אלו ק' יבטל במיעוטו דבשלמא לדעת הראב\"ד ודעימיה דס\"ל דבאיסורי גויים לא הלכו בהם אחר נ\"ט ניחא אבל להר\"י הלוי ק':
ומיהו י\"ל דמהר\"י הלוי ז\"ל ס\"ל דהטעמים אחרים קיימים הם ולדעת מקצת הגאונים שהביא רבינו לקמן שאוסרין חמאת הגויים מפני צחצוחי חלב שישאר בה שהרי הקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו וכתב ה\"ה וכיון שאפשר להפרישו מן החמאה הרי כל החמאה אסור' שאין מתירין החמאה ואוסרין הקום שלה שאין גזרת חכמים מתקיימת וזהו לדבריהם הטעם שאמרו בגמ' דקאי ביני אטפי והוא עומד לבדו ולפיכך אינו בטל במיעוטו ומפני כך אסרו כל הגבינה ע\"כ ולמ\"ד מפני שמחליקים פניה בשומן חזיר איכא למימר נמי כה\"ג דהא ודאי עכ\"פ אוסר כדי קליפה וא\"כ אם אנו אומרים שיטול כדי קליפה והשאר מותר אין גזרת חכמים מתקיימת ואתו למיכל בלא קליפה ולפיכך אסרו כל הגבינה דומייא למ\"ש ה\"ה לטעמ' דקאי ביני אטפי ומש\"ה לא הק' ר\"י ן' מיגאש יבטל במיעוטו אלא לטעמא דשמואל דאמר מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה שהרי עור הנבילה מעורב יפה עם הגבינה ולזה תירץ דכיון דהוי מעמיד של איסור אפילו באלף לא בטיל ואמנם לדעת ה\"ה דס\"ל דשמואל דקאמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה פליג אהך טעמא דא\"א לגבינה וכו' משום דקשייא ליה ליבטל ברובא וכן אינך אמוראי דקאמרי טעמי אחריני אע\"ג דסלקי בקו' מ\"מ מדלא קאמרי האי טעמא דא\"א לגבינה בלא צחצוחי חלב טמא דהאי טעמא איתיה גבי חלב שלהם דאמרינן בגמ' לקמן דאפי' דקבעי ליה לגבינה איכא דקאי ביני אטפי וא\"כ למה להו להאדוריה אטעמי אחריני אלא ע\"כ משום דס\"ל דליכא למיחש להכי משום דבטיל במיעוטו וזהו מ\"ש ה\"ה דלשני טעמים אלו יש להקשות יבטל במיעוטו כלומר ומפני זה ניידי הנך אמוראי מהנהו טעמי וכ\"כ הרב פ\"ח בדעת ה\"ה אלא דקשה לזה דהא רב אדא בר אהבה נייד נמי מהך טעמא דא\"א לגבינה בלא צחצוחי חלב וקאמר מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר וליכא למימר דנייד מהך טעמא משום דק\"ל יבטל במיעוטו דלדידיה נמי תקשי הכי ואפשר דרב אדא בר אהבה ס\"ל דלא חיישי' לתערובת חלב טמא שאין הגוי שוטה לערב בו חלב טמא כיון שאינו עומד אבל שמואל דנייד מהנך תרי טעמי הוא משום דקשיא ליה יבטל במיעוטו א\"נ אפשר דרב אדא נייד מטעמא דא\"א בלא צחצוחי חלב משום דק\"ל יבטל במיעוטו כיון שא\"א להפריש הקום מתוך הגבינה" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש כל קבוע כמחצה על מחצה\n עשר \n חנויות כו' שכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי כו'. כתב הפ\"ח בי\"ד סימן ק\"י ס\"ק י\"ג דלא מיקרי קבוע מן התורה אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההתר ניכר לעצמו דומייא דט' חנויות אבל כשאין ניכר לעצמו האיסור וכגון ספיק' דחנויות שנודע דאיכא נבילה באחת מן החנויות ולא נודע באיזה חנות הוא מותר ליקח מן החנויות משום דאזלינן בתר רובא וכתב ע\"ש רבינו שמשון בס' הכריתות דבהכי ניחא מה שמקשים העולם יאסר כל העולם בחרישה וזריעה מטע' נחל איתן שהוא קבוע ולמאי דפרישית ניחא כיון דלא ידעינן היכן נחל איתן לא שייך למימר קבוע ע\"כ וכתב הרב פר\"ח דמ\"ש הרב כי הנזרע בנחל איתן אסור נראה דמפיק לה הרב מדאמרינן בפ' כל הבשר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופרכינן התם דכלאי זרעים הן עצמן תועבה ולתסרו דהא תיעבתי לך הוא ומשנינן דאתקש לכלאי בהמה דכתיב בהמתיך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים כו' וא\"כ הכא גבי נחל איתן דליכא קרא למשרי הנזרע לתוכו אסור דהא תיעבתי לך הוא עכ\"ל ומורי הרב מהר\"י אשכנזי זלה\"ה הוה מתמיה טובא בזה מההיא דפרק כל שעה דכ\"א ע\"ב דפליגי חזקיה ור' אבהו דר' אבהו אמר כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ור' חזקיה ס\"ל דוקא היכא דכתיב לא יאכל מרבי' איסור הנאה ושקלינן וטרינן ביה טובא באותה סוגיי' ובסוף הסוגייא שם בדכ\"ג ע\"ב בעינן מכדי אותבינהו כל הני קראי ושנינהו חזקיה ורבי אבהו במאי פליגי וקאמר בחמץ בפסח מאי בינייהו איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה כו' יע\"ש והשתא אמאי לא קאמר דאיכא בינייהו נחל איתן דלר' אבהו אסור הנזרע אפילו בהנאה דהא נפקא לן איסור אכילה וזריעה מדכתיב לא תאכל כל תועבה וכ\"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה ולחזקיה דמפיק לה מדכתיב לא יאכל הכא גבי נחל איתן מותר בהנאה וצ\"ע:
והנה כתבו התוס' בר\"פ התערובות ד\"ע ע\"ב ד\"ה אפי' ובסנהדרין פ' הנשרפין דע\"ט ע\"ב ד\"ה בשור על שם ר\"ת דשור הנסקל שנתערב בשאר שוורים מעליי עבדינן להו תקנתא דנכבשינהו כי היכי דניידי וכל דפריש מרובה פריש דדוקא גבי קדשים אסור למעבד האי תקנתא כיון דהוי לגבוה וגזירה שמא יבואו עשרה כהנים בבת אחת ומסקי מן הקבוע למזבח יע\"ש, והנה זה שכתבו דבקדשים איכא גזירה שמא יבואו עשרה כהנים ומסקי מן הקבוע למזבח הוא תימה שהרי ה\"ט לא קאי לפום מסקנא התם בגמ' בר\"פ כל הזבחים ונדחה קרו לה דאטו י' כהנים בבת א' מי אפשר ומסקינן אלא אמר רבא גזירה שמא יקח מן הקבוע ואולי התוס' משמע להו דאף למאי דמסי' רבא אכתי סמיך אטעמא דשמא יבואו עשרה כהנים בבת אחת דאע\"ג דמילתא דלא שכיח היא כמ\"ש רש\"י משום דא\"א לצמצם דאכתי אהני האי חששא בעלמא אע\"ג דלא שכיח לאצטרופי אטעמא דשמא יקח מהקבוע מיהו קשה דא\"כ לא יצדק לישנא דאלא אמר רבא כו' דמשמע דהדר מההוא טעמא ואולי התוס' לא הוו גרסי אלא ודוק ומ\"מ מבואר מדבריהם דלר\"ת עבדינן תקנתא לכתחילה למכבשינהו כי היכי דניידי ואפי' בשור הנסקל שנגמר דינו שכתבו כן שם וז\"ל אבל נתערב בשוורי מעליי היה אומר ר\"ל ניכבשניהו דניידן כו' ומטעם זה היה אומר ר\"ת דנראה להתיר דרוסת הזאב ברוב כו' עכ\"ל וק' דלקמן בא\"ד כתבו וז\"ל ומה שפסק ר\"ת בעדר שיש בו ס' שהאחד דרוסה מטעמא דכל דפריש לא יתכן לאסור גזירה שמא יקח מהקבוע כו' משמע דלא התיר ר\"ת אלא בס' דרוסה אבל בודאי דרוסה אזיל ומודה דאסור וזה הפך מ\"ש על שמו בתחילת הדבור דאף בודאי דרוסה התיר ר\"ת ז\"ל וכ\"כ בהדיא בחולין פג\"ה דצ\"ה ד\"ה הכא ועוד ק' דבס' דרוסה אף מן הקבוע עצמו מתיר ר\"ת דהו\"ל ספק ספיקא דאף בספק א' בגוף וס' אחד בתערובת חשיב שפיר ס' ספקא לדעת ר\"ת ז\"ל וכמ\"ש מרן הב\"י בי\"ד בסי' נ\"ז וסי' ק\"י יע\"ש:
וגם מהראיה שהביא מההיא דטבעת של ע\"ז נר' בהדיא דבודאי דרוס' נמי התיר ר\"ת ועוד דבס' דרוסה כתבו אח\"ך שיש להתיר על ידי תערובת מטעם ספק ספיקא ובודאי דט\"ס נפל בדבריהם וצריך למחוק תיבת ס' שכתבו זה פעמים כאשר יראה הרואה אלא שלא ראיתי לשום אחד מהמפרשים שהגיהו בדבריהם ונלע\"ד דאף לדעת ר\"י ז\"ל דאסר ספק דרוס' שנתערב בה מטעמא דס' אחד בגוף וס' אחד בתערובת לא חשיב ספק ספקא אם פירש ממילא שרי דליכא למגזר שמא יקח מהקבוע בס' דרוסה אלא בודאי דרוס' דכיון דעיקר ראיית ר\"י ז\"ל אינו אלא מההיא דטבעת של ע\"ז איכא למימר דדוקא בודאי איסור כההיא דטבעת של ע\"ז אסור אבל בספק טרפה לא גזרי' ודוק:" + ], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור סחורה באיסורי הנאה\n כל \n מקום שנאמר בתורה לא תאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה. ע\"כ. הכי איתא בפסחים בפ' כ\"ש מימרא דר' אבהו דתניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה כו' ור' מאיר או להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי וקשיא לי דאמאי לא קאמר להקדים נתינה דגר למכירה דגר וכגון שאם הנותן יש לו כדי מחייתו מצוה ליתנו לו במתנה ואם אין לו מוכרו לאחר ולא הוה משני מידי ר\"י ונ\"ל דלא הוה צריך רבוייא דאו להא דבלא\"ה כיון דהקדי' קרא נתינה למכירה ודאי דלהקדי' נתינה למכיר' דגר הוא דאתא אבל אכתי לא ידעי' קדימה דנתינה בגר למכירה דגוי לכך הוצרך לרבוייא דאו וק\"ל:
ודע דמדברי רבינו בפרקין נר' דאיסור סחורה הוי מדאורייתא שכתב כן חוץ מן חלב דכתיב יעשה לכל מלאכה משמע בהדיא דאיסור סחורה בשאר איסורין כגון נבלה כו' אסור מדאורייתא ולפי דבריו אלו קשה דמאי פשיט ר' אבהו מהא דנבלה לשאר איסורין דא' איסור אכילה כו' דשפיר איכא למימר דלא אסיר אלא באכילה אבל בהנאה מותר וקרא אצטריך להתיר סחורה דלא הוה במשמע אלא הנאה דוקא וכמ\"ש רבי' דאף דנבלה מותר בהנאה בסחורה אסיר והוצרך לומר תתננה כמו שכתבו התוספות כך הקשה מורי הר\"ב מחנה יאודה ז\"ל וסבור הייתי לומר דמש\"ה לא מצי לאוקמי קרא להתר סחורה דהא רבי אבהו ס\"ל דכשהותרה נבלה חלבה וגידה הותרה וא\"כ אי קרא אתי אף להתר סחורה א\"כ ממילא הותר חלב וגיד דבכלל נבלה קאי וא\"כ קרא דחלב נבלה יעשה וכו' למאי אתא אלא ודאי דקרא דנבלה לא אתא אלא להתר הנאה וקרא דחלב וכו' אתא להתר סחורה אבל זה אינו דהא לפום מאי דלא אסיק אדעתיה דרבי אבהו ס\"ל דחלבה וגידה הותרה ומש\"ה הקשה לשאול מהא דתנן שולח אדם וכו' אמאי לא תקשי ליה הא ותו דר\"מ דס\"ל דחלבה וגידה הותרה דריש קרא דחלב וכו' לטומאה וטהרה כדאמרינן לקמן דכ\"ג ע\"ב ותו דרבינו ז\"ל לא ס\"ל הכי אלא דכשהותרה נבלה היא הותרה חלבה וגידה לא הותרה וכמ\"ש הרב ל\"מ בפ\"א מה' חמץ ומצה ה\"ב יע\"ש והדרא קושיין לדוכתין מיהו י\"ל דומכור לא נשמע התר סחורה דסחורה הוי דבר שנושא ונותן בו דהיינו שלוקחו מישראל אחר ומכרו הוא לגוי והא ודאי פשטיה דקרא לא משמע אלא שהנבלה שיש לך בידך תמכרינו לגוי או תתנהו לגר:
אך הדבר הקשה מהא דאמרינן לקמן לימא כתנאי וכו' יעשה לכל מלאכה שיכול למלאכת גבוה וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי דר\"י סבר אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה וכי אתא קרא להתר הנאה הוא דאתא ור\"ע סבר איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע וכי אתא קרא לטומאה וטהרה וכו' והכא בהא קמפלגי מר סבר כשהותרה נבלה היא הותרה חלבה וגידה לא הותרה וקרא להתר הנאה ור\"ע סבר כשהותרה נבלה חלבה וגידה הותרה וקרא לטומאה וטהרה ור\"י אשכחן חלב וכו' אבע\"א מייתי לה בק\"ו ומה חלב שענוש כרת וכו' ור\"ש דאסר דאיכא למיפרך מה לחלב שכן הותר וכו' ואי בבהמה קאמרינן ע\"כ ולפי דעת רבינו ז\"ל קשה דתלייה תלמודא האי מילתא בפלוגתא דתנאי דפליגי במותר בהנאה ולפי דעתו קרא אצטריך להתר סחורה דלהתר הנאה לא צריך קרא ותו דלר\"ע דסבר כשהותרה נבלה חלבה וגידה הותרה והתר סחורה לא שאני ליה בין איסור חלב לנבלה דכ\"כ לית ליה קרא להתר סחורה והכי נמי לר\"י דהא לא אשכחן דפליגי תנאי בהאי מלתא ותו דאיך יליף ר\"י לאיסור גיד להתר הנאה מחלב מק\"ו ומה חלב דחייב כרת שרי בהנאה וכו' דאכתי איכא למיפרך מה לחלב שכן מותר אף בסחורה וכו' ואין לומר דהכי נמי הוה מצי למיפרך אלא דחדא מתרי קאמר דא\"כ מאי קאמרי רבנן אנן בבהמה קאמרינן דבבהמה נמי אכתי איכא למיפרך וכדאמרן וצ\"ע:
ודע שהטור ז\"ל בי\"ד סי' קי\"ז כתב כדברי ר' אבהו ומוכרו לגוי וכו' ונותנו במתנה וכו' והן דברי ר\"מ והוא ז\"ל בסי' קנ\"א פסק כר\"י דאסור ליתן להם מתנת חנם וכו' וצ\"ל שמ\"ש כאן ונותנו במתנה וכו' איירי ביודעו ומכירו כמ\"ש התוס' ז\"ל בשמעתין לדברי ר\"י דכמוכרו לו דמי וכן כתב הרב פו\"ד אלא שהרב ז\"ל הביא ממרחק לחמו ממ\"ש הטור בח\"מ סי' רמ\"ט דאסור ליתן להם במתנת חינם וכו' ולא היה צריך להביא מאותו מקום וכדאמרן והר\"ב כנה\"ג בהגהת הטור אות ד' כת' שהטור ז\"ל פסק כר\"מ והכריח הדבר יע\"ש ודבריו ז\"ל תמוהין דנראה דאישטמתיה מ\"ש הטור בב' מקומות האמורים ודבריו צ\"ע:
תו במ\"ש בגמר' אלא לר\"י לדברים ככתבן הוא דאתא על כל איסורין שבתורה מנ\"ל דאסורין בהנאה נפ\"ל מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה דע שבתנחומא והובא בילקוט איוב רס\"י ל' על פסוק ועתה שחקו עלי צעירים ממני לימים אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צאני היה איוב אומר לאליפז לא בנו של עשיו אתה אלולי היה אביך מבקש ממני שאזון אותו עם כלבים שלו הייתי פוסלו אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צאני ע\"כ, ואין ספק דיש ט\"ס וצ\"ל שאזון אותו עם כלבים שלי שהרי מקרא קדריש עם כלבי צאני ועיין בדרושי הרב אש דת פ' תולדות יצחק ד\"ח ע\"ג שהביא הגירס' מן הכלבים שלו הייתי פוסלו ופירש הכונה ע\"פ מ\"ש בתרגום יונתן בפסוק והנה עשיו בא שהביא כלב למאכל אביו ולזה אמר איוב כי ממעשה זה היה פוסלו לכהונה כטבח שיצתה טריפה מתחת ידו יע\"ש, ולעד\"ן שכונת רז\"ל הוא ע\"פ מה שדרשו במכילתא והובא בילקוט פ' משפטים על פסוק לכלב תשליכון אותו לכלב וככלב או לכלב כמשמעו ת\"ל לא תאכלו כל נבלה וכו' והרי דברים ק\"ו ומה אם נבלה שהיא מטמאה במשא הרי היא מותרת בהנאה טריפה שאינה מטמאה במשא אינו דין שתהא מותר' בהנאה הא מה ת\"ל לכלב תשליכון אותו לכלב וככלב ללמדך שהכלב מכובד מן הגוי שהרי טריפ' לכלב ונבילה לגוי ללמדך שאין המקו' מקפח שכר כל בריה שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו אמר הקב\"ה תנו לו שכרו והלא דברים ק\"ו ומה אם שכר חיה לא קפח הקב\"ה ק\"ו שכר אדם כו' ע\"כ:
ודברי המכילתא הלזו הביאה רש\"י ז\"ל כאן ד\"ה אותו וז\"ל כל איסורין שנאמר בהם לא תאכל כגון זה ומדאיצטריך קרא למשריה לא מצי למילף טעמא דאי לאו אותו הו\"א קרא למצותיה אצטריך שאין הקב\"ה מקפח שכר כל בריה ונאמר במצרים לא יחרץ כלב לשונו לפיכך הקפידה תורה ליתן שכרו ונכבד הכלב מן הגוי שהנבילה ימכור לגוי וטריפה לכלב עכ\"ל, ומלשון המכילתא דקאמר אמר הקב\"ה תנו לו שכרו וכן ממ\"ש רש\"י שהנבילה ימכור לגוי וטריפה לכלב נראה מבואר דכונת המכילתא לומר דמי שיש לו טריפה מצוה ליתנה לכלב טפי מליתנה לגוי אפי' דרך מכירה ובנבלה לא הקפיד הכתוב בכך ולא לומר ששכרו של כלב הוא מה שהקדימו הכתוב והזכירו בפירוש גבי טריפה באומרו לכלב תשליכון אותו ולא הזכיר בפי' לגוי אלא הניחו בכלל כלב שכיבדו הכתוב טפי בזכרונו טפי מהגוי וזהו שכרו ולעולם דלענין מעשה אין לזה קדימה טפי מזה דא\"כ לא יתכן לשון זה דתנו לו שכרו וכן רש\"י לא היל\"ל בלשון הזה ונכבד הכלב וכו' שהנבילה ימכור וכו' אלא הכי הול\"ל ונכבד הכלב מהגוי במה שהזכירו גבי טריפה ולא גבי נבילה זה נראה מבואר ואם הדבר כן קשה לכאורה שלא בא דבר זה מפור' בשום פוסק שמי שיש לו טריפה שמצוה להשליכה לכלבים טפי מלמוכרה לגוים:
והנלע\"ד דלכן לא הביאו הפוסקים דברי המכילת' דמשמע להו דדברי המכילת' הלזו אזלא כשיטת ר\"מ דדריש בפ' כ\"ש דכ\"ב קרא דלגר אשר בשעריך וכו' דלאו לדברים ככתבן הוא דאתא אלא להתר הנאה הוא דאתא ומינה יליף לשאר איסורין דאסיר בהנאה ולדידיה יליף שפיר במכילתא מק\"ו דטריפה שרי למוכרה לגוי מק\"ו דנבלה דמטמאה במשא וא\"כ מדנקט קרא גבי נבלה גוי וגבי טריפה לכלב ע\"כ דנכבד הכלב מן הגוי אמנם לר\"י דפליג אר\"מ וס\"ל דקרא דלגר אשר בשעריך או מכור לנכרי אצטריך לדברים ככתבן דלגר בנתינה ולגוי במכירה דוקא ושאר איסורין דאסורי' בהנאה לא למדנו אלא מקרא דטריפה דכתיב לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה תו ליכא למילף דנכבד הכלב מן הגוי מדנקט גוי בנבלה וכלב בטריפה דאה\"נ דגבי נבלה נמי אילו אתא קרא להתר הנאה הוה נקט כלב ולא גוי כדנקט גבי טריפה אלא דהכתוב עיקרו אצטריך לומר דלגוי במכירה דוקא ולא בנתינה משום לא תחנם ותו ליכא למילף דכלב קדים טפי לגוי ומ\"ש רש\"י דלר\"י נמי קרא דלכלב תשליכון אותו למצותיה אצטריך וכו' לא לפום קושטא דמילתא קאמר הכי אלא אלו לא הוה כתיב מילת אותו קאמר אבל השתא דכתיב אותו איכא למימר דכוליה קרא להכי הוא דאתא:
וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בי\"ד סי' כ\"ט הגהת הטור אות י\"ד שהביא המכילתא הלזו וכתב וז\"ל פי' אתה אומר וכו' כלומר לאו דוקא לכלב מפני שהיא אסורה בהנאה אלא לכלב ככלב כלומר לנכרי שהוא ככלב או אינו אלא לכלב כמשמעו ואסורה בהנאה ומייתי ק\"ו דאינה אסורה בהנאה ומ\"ש שאין המקום וכו' ומצאתי בתשו' כ\"י אחשוב שהיא מהרשב\"ץ כתב וז\"ל כתבת כי סירכא אינה טריפה שאסרה תורה אלא שטרפה ארי והיא אסורה בהנאה וכו' דברים אלו שלא בהשגחה וכו' שהטריפה שטרפה ארי אינה אסורה בהנאה שהרי כתיב לכלב תשליכון אותו וה\"ה לשאר הנאות ודברים האסורים בהנאה אין מאכילין אותם לכלב ואפי' של הפקר כמו שמוזכר במס' פסחים פ' כ\"ש כו' ע\"כ ויש לתמוה במ\"ש דדברים האסורים בהנאה אין מאכילין אותה לכלב כו' דהא מבריית' דמכיל' מוכח דאי אמרי' לכלב דוקא ולא לגוי הייתה אסורה בהנאה ומ\"ש בפ' כ\"ש דכל איסורין שבתורה אסורים בהנאה מדכתיב לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ההיא דרשא הויא מפני שסוב' דלכלב לאו דוקא אלא ה\"ה לגוי ואתא אותו לומר אותו אתה משליך לכלב כלומר לגוי כל איסורין שבתורה כו' עכ\"ל מרן החביב ואין מקום לקושייתו דמהברייתא דמכילתא אין הוכחה דאי אמרי' לכלב דוקא ולא לגוי היתה אסורה בהנאה אלא דלא התיר הכתוב אלא הנאת הכלב דוקא וכיוצא אבל לא הנאת הגוי ולא מפני איסור הנאה הוא דאסר לגוי אלא משום דאסור ליהנות לגוי משום לא תחנם ולזה הביאו הק\"ו מנבילה דהתיר הכתו' לגוי בין במכיר' ובין בנתינה ועיין להרב מהריד\"א ז\"ל בס' מחזיק ברכה מה שהק' על מרן החביב מדברי רבינו בה' מ\"א ועיין בטור א\"ח בה' פסח סס\"י תמ\"ח דמבואר דכלב שלו יש לו הנאה ולא כלב של הפקר יע\"ש:
תו אמרי' בגמ' ור\"מ אותו אתה משליך לכלב כו' ואידך חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היא קשה דמנא ליה האי דילמא מהכא נפקא ליה ור\"מ דמייתר ליה אותו מוכרח לומר דאתי למעוטי חולין שב\"ע ואף דהוה מצי למעטינהו מדלא פרט לך הכתוב מ\"מ כיון דלא כתיב לאו בהדייא הוכרח למעטינהו מאותו וכמ\"ש רש\"י ז\"ל אך אמנם ר\"י נימא דמאותו נפקא ליה והרב ל\"מ בפ\"ב מהל' שחיטה ה\"ל כתב דתלמודא קים ליה דר\"י לית ליה חולין שב\"ע מדאורייתא וצ\"ע דלקמן בעי תלמודא מאי בינייהו ומשני א\"ב חולין שב\"ע ואליבא דר\"י דלר' אבהו אליבא דר\"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ולר\"ח חולין שב\"ע אליבא דר\"י הוי מדאורייתא אם כן תלייא האי מילתא בפלוגתא דאמוראי בין ר' אבהו וחזקיה ולפי דבריו הא ליתא דכ\"ע מודו בה וצ\"ע:" + ], + [ + "וכל \n דבר שאסור באכילה ומותר בהנאה אע\"פ שהוא מותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה כו'. מצאתי כתוב בכתיב' יד למורי הרב המובהק מוהרי\"ן ז\"ל וז\"ל מבואר בפ' כלל גדול ובפ' כ\"ש דכ\"ג ובתורת כהנים פ' שמיני איתא שקץ הוא לכם שלא יעשה בהם סחורה וראיתי להרב קרבן אהרן ז\"ל שם דס\"ט ע\"א שכתב וז\"ל דשקץ הוא קרא יתירה הוא ומ\"ש לעיל לכם מותרין הן בהנאה אין זה אלא על צירן ורוטבן וקליפתן והא דדרשינן לעיל מלכם התר הנאה והכא דרשינן איסור הנאה הנה הוא משום דלעיל דרשינן שקץ הם לאסור צירן ורוטבן כו' אבל כאן כוליה קרא דשקץ הוא יתירה ולזה דרשו אותו שקץ הוא להנאתכם כו' יעש\"ב, הנה חשב הרב ז\"ל שאיסור סחורה ואיסור הנאה כולא חדא מילתא ומשו\"ה הוצרך לדחוק דלעיל קאי אצירן ורוטבן דוקא ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה משנה מפורשת ותלמוד ערוך דאיסור הנאה לחוד ואיסור סחורה לחוד ואפי' בנבלו' וטריפות דהתירן הכתוב בהדייא בהנאה אסורין בסחורה כנודע וא\"כ דברי התורת כהנים אינן סותרין כלל ופשוט גם מ\"ש דלעיל דרשי' תיבת לכם להיתר הנאה והכא דרשי' לאיסורא לא קשיא לע\"ד דהתורת כהנים לאו מתיבת לכם קדייק אלא ממילת הוא קדריש דמשמע בהוייתן יהיו וכמ\"ש בפ' כ\"ש א\"ה אפי' לכתחילה נמי אמר קרא הוא בהוייתן יהיו וזה פשוט ויש להסתפק מי שנשבע שלא יאכל ענבי' לעולם וכיוצא וכן נזיר אי אסור לעשות בהן סחורה כדין דברים האסורין באכילה מן התורה או דילמא היכא דהוא בדה האיסור שאני והדבר צ\"ת עכל\"ה ז\"ל ועיין בדברי הרב מוהריט\"א בס' קהלת יעקב דע\"ה ע\"ד אות רל\"ב שהאריך בזה יעש\"ב:" + ], + [], + [ + "שורש איסור סחורה אם הוא דאורייתא\n זה \n הכלל כל שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה וכל שאיסורו כו'. עיין להרב מ\"ל שכתב ע\"ש הרב פ\"מ ח\"א סי\"ג שרוב הפוס' הסכימו שהוא מן התורה וכתב הוא ז\"ל שגם מדברי רבי' יש ללמוד כן שכתב וכל דבר שאסור באכילה כו' חוץ מן החלב שהרי נאמר יעשה לכל מלאכה ואם איתא דס\"ל דאינו אלא מגזירת חכמים מנין לו שגם על החלב לא גזרו דומיא דשאר איסורין יע\"ש וכ\"כ הרב פ\"ח בי\"ד סי' קי\"ז ולפי מ\"ש התוס' בפ' א\"נ דס\"ד ע\"ב ד\"ה ולא ישכור כו' וכ\"כ הרב ט\"ז בא\"ח סי' תקפ\"ח ובי\"ד סי' קי\"ז דכל שהתירה תורה בהדייא אין ביד חכמים לגזור יע\"ש היה מקום לדחות ראיה זו דהיא היא כונת רבינו ז\"ל במ\"ש שהרי נאמר יעשה לכל מלאכה כלומר וכיון שהתורה התירה בהדייא אין ביד חכמים לגזור אבל זה אינו שהרי מצינו לרבינו בפ\"א מה' מלוה ולוה שכתב דמ\"ע להלות לגוי ברבית שנאמר לנכרי תשיך ואפ\"ה כת' שחכמים אסרו להלוותן בריבית שמא ילמוד ממעשיו ועיין בס' לשון למודי' בחא\"ח ה' שבת סי' קס\"ב:
ואמנם הא ק\"ל דאם איתא דאיסור סחור' היא מן התורה היכי יליף ר' אבהו איסו' הנאה בכל איסורין מדהוצרך הכתוב להתיר הנאה בנבלה דאימא לאיסור סחורה הוא דאתא דחמיר מהנאה שהרי כל מידי דמותר בהנאה אסור בסחורה כמ\"ש רבינו ולהכי אתא קרא להתיר אף בסחורה מיהו לזה י\"ל דהתר סחורה אין במשמע הכתוב שהרי ענין הסחורה הוא שמכוין מלאכתו לכך ונושא ונותן בו ואין זה במשמע הכתוב אלא שהנבלה שנתנבלה בידך תתננה או תמכרינה לגוי וא\"נ דר' אבהו אזי' לטעמי' דס\"ל כשהותרה נבלה חלבה וגידה הותרה ואי קרא להתר סחור' אתא אייתר קרא דחלב נבלה יעשה לכל מלאכה להכי הוצרך לומר דקרא לא אתא אלא להתר הנאה וקרא דיעשה לכל מלאכה להתר סחור' אמנם לזה יש לדוחה לדחות דתלמודא בפ' כ\"ש דכ\"א ע\"ב דלא אסיק אדעתיה דר' אבהו ס\"ל דכשהותרה נבלה חלבה וגידה נמי הותרה ופרי' עליה מהא דתנן שולח ירך לנכרי כו' אמאי לא אותיב עליה הא נמי ותו דאכתי הוה מצי למימר דקרא אצטרי' לטומאה וטהרה כדאמרי' לקמן דכ\"ג לר\"ע יע\"ש ותו דמה יושיענו זה לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דכשהותרה נבילה היא הותרה חלבה וגיד' לא הותרה כמ\"ש הל\"מ בפ\"א מה' ח\"ומ יע\"ש אלא מחוורתא כדאמרן מעיקרא:
אך קשה לדברי רבינו דקרא דיעשה לכל מלאכה להתר סחורה הוא דאתא דתלמודא לקמן בדף כ\"ג מייתי ההיא פלוגתא דאפליגו בברייתא ר\"ע ור\"י הגלילי בקרא דחלב נבלה יעשה לכל מלאכה דרבי יוסי הגלילי מוקי לקרא להתר הנאה דמלאכת הדיוט ור\"ע מוקי לה להתר טהר' למלאכת גבוה יע\"ש וקאמר כו' דפליגי אי איסור הנאה בכלל אכיל' או לא ודחי תלמודא דכ\"ע איסור הנאה בכלל אכילה כדרבי אבהו ופליגי אי כשהותרה נבלה חלב' וגיד' הותרה או לא יע\"ש והשתא למאי דס\"ד דפליגי בדר' אבהו ור\"ע סבר איסור אכיל' משמע איסור הנאה לא משמע הרי אותו קרא דיעש' לכל מלאכה לטומאה וטהר' ולא אמר דלהתר סחורה הוא דאתא ולמאי דאסיק דפליגי אי כשהותרה נבלה [חלבה] וגידה הותר' ור\"י הגלילי דס\"ל דלא הותר' אוקי קרא להתר הנאה דחלב ור\"ע דס\"ל הותרה אוקי קרא לטומא' וטהר' נמי לא קאמר ר\"ע דלהתר סחורה הוא דאתא וא\"כ דברי רבינו הם דלא כמאן דלר\"י הגלילי להתר הנא' אתא ולר\"ע לטומאה וטהרה הוא דאתא ואין לומר דלכ\"ע משמע נמי התר סחור' ממילת כל דא\"כ כי פריך תלמודא בתר הכי לר\"י הגלילי אשכחן חלב דמותר בהנאה גיד מניין וקאמר דיליף לה מק\"ו דחלב דענוש כרת ומותר בהנאה ודחי שאני חלב דהותר מכללו גבי עוף ומשני ר\"י בבהמ' לא הותר מכללו והשתא אמאי לא דחי שאני חלב שכן מותר בסחורה משא\"כ גיד אלא משמע דאיסור סחורה בשאר איסורין אינו דאוריית' ודוק וכעת צ\"ע:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש משקה היוצא מדבר האיסור\n הטבל \n והחדש כו' משקין היוצאין מפירותיהן כו'. מצאתי כתוב למורי הרב המובהק מוהרי\"ן ז\"ל בכ\"י וז\"ל עיין בהרב לח\"מ ז\"ל שהקשה איך כתב חוץ מיין של כלאי הכרם דמנ\"ל דאיין של כלאי הכרם לוקה הא בגמ' לא אמרו אלא דוקא בערלה משום דגמר מג\"ש לר\"י אבל בכלאי הכרם דליכא ה\"ט מנ\"ל ומה שתירץ דכיון דקי\"ל דכלאי הכרם לוקין עלי' אפי' שלא כדרך הנאתן לכך כתב דלוקין עליו יע\"ש אין דבריו מובנים שהרי משקה היוצא מן הזתים והענבי' כדרך אכילתן נינהו כדאיתא בהדייא בפ' כ\"ש ואפי\"ה אצטרי' ג\"ש דפרי מפרי דבכורים הא לא\"ה הוה מחייב וא\"כ מה יושיענו טעמא דכלאי הכרם חייבין עליו שלא כדרך הנאתן ולעיקר קושייתו נ\"ל ליישב ע\"פ מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחידושיו דלר\"י דאית ליה דון מינה ואוקי באתרין אצטרי' קרא גבי בכורים לחייב אם הביא ענבים וסחטן אע\"ג דשתייה בכלל אכילה משום דכתיב פרי וערלה נמי פרי כתיב ביה והלכך אצטריך לרבויי מהיקשא א\"ד יע\"ש. ואם כן ממילא מתרצתא היא קושיית הלח\"מ ז\"ל דביין של כלאי הכרם משו\"ה לוקין עליו משום דשתיה בכלל אכילה ודוק:
עוד הקשה דאדרבא היל\"ל דדוקא בערלה הוא דאינו לוקה אלא על היוצא מן הזתי' וענבי' אבל בשאר אפי' בשאר מינין נמי דהכי משמע בסוגייא דהתם דקאמר והא דתנן אין סופגין וכו' מני ר\"י וכו' משמע דלר\"א לוקה בכל כיון דליכא ג\"ש יע\"ש, ולי נראה דלא ק\"מ דודאי לר\"א דס\"ל גבי בכורים דמביאין מן המשקין היוצאין משאר פירות מסתברא ודאי דכי גמרי' ג\"ש פרי מפרי מבכורים אפי' אשאר משקין מיחייב דאין ג\"ש למחצה וה\"נ לר\"א בטבל וחדש וכל הני לוקין עליו דילפינן מבכורים וחד מהנך אמנם לדידן דקי\"ל כר\"י א\"כ בערלה ובבכורים לא מחייב אלא איין ושמן וילפינן שאר איסורין מערלה, ולזה נראה שהייתה כונת מרן כ\"מ שם שכתב וז\"ל ואע\"ג דיליף לה התם מקראי משמע לרבי' דהוי אסמכתא בעלמא וכדתנן בסוף תרומות אין סופגין וכו' וה\"ה להיפך דמ\"ש יע\"ש, הן אמת שלפי דברי מרן קשה לישנא דברייתא דקתני הטבל וכו' משקין היוצאין מהן כמותן משמע שהרי הן כמותן להתחייב מלקות דאל\"כ הול\"ל משקה היוצאין מהן אסורין ולפי מ\"ש יש ליישב דודאי לישנא דברייתא לחיוב מלקות משמע כמותן מיהו איכא למימר דההיא ברייתא אתייא כר\"א דס\"ל דמביאין בכורים משאר משקין דמהשתא בערלה ובכורים נמי אפי' אשאר משקין נמי מחייב וה\"ה לכל איסורין שבתורה אבל לפום מאי דקי\"ל כר\"י ודערלה לא מחייב אשאר משקין וגם בכורים נמי לא מיחייב אלא על היוצא מן הזתים ומן הענבים פשיטא ודאי דאין לחייב מלקות אשאר איסורין דמבכורים ליכא למילף דהיינו דוקא בזתים וענבים ואדרבא אית לן למילף מערלה דמ\"ש ומ\"מ כפי זה לא היה לו למרן לומר ואע\"ג דיליף מקראי אסמכתא בעלמא וכו' ובפשיטות היל\"ל דהא דילפינן להו מקראי דהיינו מבכורים וחד מהנך אתייא כר\"א אבל לר\"י ליכא למילף אלא דוקא על היוצא מן הזתים והענבים ותו דאכתי קשה דתינח גבי כלאים אי מפרש רבינו כפי' התוספות או בהקדש כפי' רש\"י דאיסורו ע\"י עצמו ויליף להו מבכורי' וחד מהנך אמנם בטבל וחדש וכל הני הא אמרינן התם דיליף להו מחמץ וחלב ושרצים וא\"כ כי היכי דגבי חמץ וחלב מיחייב כרת אמשקין היוצאין מהן מייתורא דהנפש ה\"נ בשאר איסורין דילפינן מינייהו ומנ\"ל לרבינו ז\"ל לומר דילפינן מערלה דמ\"ש אדרבא נילף מהנהו דלחומר' מקשינן:
גם ליכא למימר דסובר רבינו ז\"ל דריבוייא דהנפש לרבות את השותה דגבי חלב וחמץ דמרבינן עליה כרת היינו דוקא כשהמחה את החלב ואת החמץ וגמעו כדקתני בברייתא דהוי גופו של איסור אבל במשקה היוצא ממנו לא מרבינן מיתורא דהנפש דהא ודאי ליתא דאם איתא הכי היכי אמרינן בגמ' דטבל וכל הנך יליף מהני הא קרא לא מיירי אלא בממחה גופו של איסור אלא ודאי משמע דיתורא דהנפש רבי כל מילי וכ\"כ הרב ח\"ה ז\"ל שם בתוס' ד\"ה היכא וכן מבואר ג\"כ מדאמרינן התם הטמאים לאסור צירן ורטבן וקיפה ואמרינן התם ל\"ל ליגמר מהני וכו' ואם איתא מאי ק\"ו הא צירן ורוטבן כיון דאינן מגוף האיסור לא נפיק מהני, וי\"ל דודאי לר\"א דס\"ל דמביאין בכורין משאר משקין וערלה יליף פרי מפרי מבכורי' ואפי' אשאר משקין מיחייב ה\"נ דמרבינן מיתורא דהנפש אפי' משקה היוצא מחלב וחמץ וכן מהטמאין לרבות צירן ורוטבן כיון דמשמעותא דהנפש משמע דבר המיישב את הלב כמ\"ש רש\"י ז\"ל משקה היוצא מהן דבר המיישב הוא, אמנם למאי דקי\"ל כר\"י דאשאר משקין לא מחייב בערלה מסתברא ודאי דכי היכי דמעטינהו רחמנא בערלה ממלקות ה\"נ לשאר איסורין דמ\"ש ויתורא דהנפש מוקמינן ליה דוקא להמחהו וגמעו דהיינו גוף האיסור ממש וזהו שרבינו ז\"ל כשכתב הטבל והחדש וכו' לא כתב חוץ מחמץ וחלב ושרצים דלוקין וחייבים עליהם כרת משמע דבכל האיסורין דינן כן והיינו דהשמיט רבינו ז\"ל ולא הביא דין זה דהטמאין לאסור צירן ורוטבן בשום מקום משום דסמך אמ\"ש כאן בטבל ושאר איסורין דמשקין היוצאין מהן אסורין ואינן לוקין עליהן כנ\"ל אמיתות דעת רבינו ז\"ל:
ומתוך האמור מבואר שמ\"ש מוהר\"ץ אשכנזי ז\"ל בתשובות סי\"ך בפשיטות דמשקין היוצאין מן החמץ ומן החלב חייבין עליו כרת וכן כל האיסורין משקה היוצא ממנו דינו כפרי עצמו חוץ מערלה דגזרת הכתוב הוא מג\"ש דפרי יע\"ש, והם דברים תמוהים ולא ידעתי איך לא השגיח בדברי רבינו הללו, ומאחר שלדעת רבינו לא נמצא חולק בדבר ומה גם שמדברי התוס' דפ' העור והרוטב ד\"ה אלא נראה שדעתם כדעת רבינו ז\"ל כמ\"ש בפ\"א מה' חו\"מ ה\"ב ודאי דכוותיה נקטינן ונ\"מ לענין חמץ דאינו עובר בבל יראה אלא מדרבנן מיחייב לבערו, ועיין בס' שער אפרים ס\"י יד אליהו סי' ובס' פני יאושע בקונטריס אחרון לקדושין בפסק החדש ובס' יד אהרן ה' פסח סי' תמ\"ב ובס' עבודת הגרשוני וחוות יאיר הם המדברים בספק החדש השייך לזה, מצורף לזה בעניין שתיה בכלל אכילה מדברי התוס' ז\"ל שם והרשב\"א בחי' נראה מבואר דס\"ל דדוקא ביין ושמן הוא דאמרינן שתיה בכלל אכילה ולא בשאר משקי' וצ\"ע בזה דגבי שבועה אמרינן דאם אמר שבועה שלא אוכל ושתה חייב משמע כל מיני משקין מדלא מיעטו אלא משקין שאינן ראויין לשתיה ושם אמרו דטעמא דשבועה משום דשתיה בכלל אכילה ומוכחינן לה מקרא גם לענין יום הכפורים לא מחלקינן בין שאר משקין ליין ושמן ועיין בתוס' פרק גיד הנשה ד\"ה הטמאים וכו' ובפר' בנות כותים בההיא דלרבות הסך כשותה, ועיין בתשו' הרב פר\"ח ז\"ל שבס\"ס מים חיים בענין מציצת הלימוניש ועל הכל צריך לעמוד בזה לעת הפנאי איה\"ב בע\"ה ועיין בחי' הרשב\"א פ' כיצד מברכין גבי ההיא דמייא דשלקי ככולהו שלקי מ\"ש משם הראב\"ד ז\"ל דטעמא דר\"י דפטר על דבש תמרים מקרן וחומש משום דגמר מתרומה וכו' וכתב שכן איתא בספרי והוא תימה שדברי הראב\"ד ז\"ל הללו הם תלמוד ערוך בפ' העור והרוטב כמבואר ודוק:" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "שורש סתם יינם אי מותר לחולה\n יין \n הגויים שאין אנו יודעים אם נתנסך וכו'. הנה בענין סתם יינם אם מותר לחולה שיש בו סכנה כתב הריב\"ש בסי' רכ\"ה דנ\"ל דאסור מפני דכשאמרו על שלשה דברים יהרג ואל יעבור לאו דוקא אינהו גופייהו אלא אף אינהו ואביזרייהו ואע\"פ שאינו אסור אלא מדבריהם והביא ראיה מאותה שאמרו במי שנתן עיניו באשת איש ואמרו הרופאים אין לו תקנה וכו' יע\"ש, ועיין להראנ\"ח בח\"א סי' קי\"ב שנסתפק אם מותר סתם יינם לחולה שאין בו סכנה ולא הזכיר דברי הריב\"ש ז\"ל הללו ועיין למרן החבי\"ב בכנה\"ג חי\"ד סי' קכ\"ד הגהת ב\"י אות י\"א יע\"ש:
ונשאלתי מאת החכם הש' והכולל עצו\"ר שמואל סורנאגה ז\"ל מאותה שאמרו בירושל' הביאו רש\"י בפ' עשרה יוחסין דס\"ט ע\"ב שהטעם שנקרא נחמיה שמו התרשתא הוא מפני שהתירו לו לשתות יין של נכרים מפני שהיה משקה למלך והיה צריך לשתו' קודם שלא יחשדוהו שמא יטיל סם המות יע\"ש ולפי דברי הריב\"ש מה מקום להתר זה אחר שאמרו שעל ג' עבירות יהרג ואל יעבור עכ\"ל והיתה תשובתי אליו נלע\"ד ע\"פ מ\"ש בפ' אין מעמידין דסתם יינם דניאל וב\"ד גזרו עליו בעיר ואתו תלמידי שמאי והלל וגזרו עליו אפילו בשדה ועוד אמרו שם דעל השמן נמי גזר דניאל ונמנו עליו ר' יאודה נשואה וחביריו והתירוהו מפני שלא נתפשט איסורו על כל ישראל יע\"ש והשתא אפשר דמשני טעמים הללו התירו לו לנחמיה אי משום דכיון דבזמניהם עדין לא היתה הגזירה כ\"כ חמורה שהרי לא גזרו על היין אלא בעיר אבל לא בשדה נתנו לו לנחמיה דין זה כאלו היה בשדה וטעמא רבה איכא דכיון דמה שלא גזרו בשדה אינו אלא מפני שלא יבואו שם לידי חיתון וע\"ז ה\"נ בנחמיה שהיה משקה למלך דלא שייך גזירה זו להתחתן במלך התירו לו ועוד דאפשר דעדין לא נתפשט איסורו בכל ישראל ולכן התירו לו ולבר מן דין קושיא ליתא דכיון דהתם הם היו הגוזרים התירו לו מפני הצורך וע\"כ לא כתב הריב\"ש דכיון דאיכא לית' דע\"ז אין להתיר במקום סכנה בזמנינו זה דליכא למשרי מה\"ט משום דכי גזרו גזרו אף במקום סכנה משא\"כ בזמנם שהם היו גוזרים דהם אמרו והם אמרו ומפני הצורך התירו לנחמיה מפני שידעו דבדידיה ליכא להאי גזירה דחיתון וע\"ז דמוחזק בחסידות היה משא\"כ עתה בזמנינו זה דאין מקום להתיר מפני הצורך כי אין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו אלא א\"כ גדול ממנו כו':
ועוד הקשה במה שהביא ראיה מאותה שאמרו בפ' סורר באותו שנתן עיניו באשת איש וכתב הריב\"ש ואע\"פ שאין בזה איסורא דאורייתא וכ\"ש לההיא לישנא דאמרינן התם פנויה היתה כו' דמה זו ראיה מההיא לישנא דאמר פנויה היתה לדבריו שאומר דכל דאיכא ליתא דע\"ז וג\"ע וש\"ד דחשיב כעבירות עצמן דהא התם פרכי' בשלמא למ\"ד אשת איש היתה שפיר אלא למ\"ד פנויה מאי כולי האי ומשני ר\"פ משום פגם משפחה ורב אחא בריה דרב איקא אמר כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצו' בעריו' יע\"ש ואם כדברי הריב\"ש דכל דאיכא ליתא דע\"ז חשיב כעבירה עצמה מאי קושיא קא מקשה למ\"ד פנויה היתה עד דאצטריך לשנויי' הני שנויי ואמאי לא משני בפשיטות דמשום ליתא דע\"ז אסרו אף בפנוייה אלו דברי החה\"ש הנ\"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דודאי עיקר טעמא דשלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות היא היא הליתא דג\"ע דאי לאו הכי מהיכא תיתי לאוסרו משו' ליתא דג\"ע דאטו שמיה בעלמא גרים אי לאו משום גזירה שמא יבא לידי איסור תורה והיא הליתא האמור' בדברי הריב\"ש והא דלא תירצו להריב\"ש שכתב דאיסור סתם יינם דלאו משו' בנותי' הוא דאסרו אלא משום גזירה שלא יבואו להקל ביין נסך דמנסכים לע\"ז וכיון דמשום ליתא דע\"ז אסרוהו בהנאה נר' דאסור ליהנות ממנו אפי' במקום סכנה הרי דהליתא היא היא הגזרה עצמה גם הרא\"ם שאסר בחלוצה מטעם ליתא דג\"ע הוא מהאי טעמא שלא יבואו להתיר ג\"ע עצמה ודוק:" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שורש טעמו וממשו\n כיצד \n חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין כו' טועמין את הגריסין אם לא נמצא בהם טעם הרי אלו מותרין ואם נמצא בהם טעם והיה בהן ממשו של איסור הרי אלו אסורין מן התורה. הכי איתא בפ' בתרא דע\"ז דס\"ז אמר ר' אבהו אמר ר\"י כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו אם אכל כזית בכא\"פ ובטעמו ולא ממשו אין לוקין והנה רש\"י והר\"ן והרשב\"א פירשו דטעמו וממשו הוא כשהאיסור נתערב עם ההתר והאיסור עומד בעין שאינו נימוח וכשנימוח נקרא טעמו ולא ממשו וזהו טעם כעיקר המוזכר בתלמוד ואפי' אכל כזית בכא\"פ אינו אסור ד\"ת ועיין לרש\"י ז\"ל בפ' דם חטאת דצ\"ז ע\"ב ד\"ה עד שיבלע וצ\"ע אבל התוס' סוברים דכל שעיקר גופו של איסור מעורב עם ההתר אפי' בעין נקרא טעמו וממשו וטעמו ולא ממשו הוא כגון גיעולי גוים שאין בכלי' אלא הטעם שבלע וכן חלב שנימוח שאינו בעיניה כמו שהיה וכן חלב שבולע טעם בשר שהבשר נשאר כמו שהיתה אבל בשר שבלע חלב נקרא טעמו וממשו כיון שהחלב עומד בתוך הבשר כמו שהיתה ודעת רבי' היא דכל דאיכא כזית בכדי אכילת פרס מן האיסור ואפי' נימוח נקרא טעמו וממשו פחות מזה נקרא טעמו ולא ממשו כמבואר בדין זה:
ולענין אי הוי דאורייתא או דרבנן דעת רש\"י ז\"ל הוא דלרבא ור\"י טעמו ולא ממשו מדאור' בטל ברוב חד בתרי אלא דמדרבנן אסור כל דליכא ס' לבטולי אבל בטעמו וממשו דהיינו שההתר עומד בעין שאינו נימוח כל דאיכא כזית בכא\"פ אפי' שנתערב ואינו ניכר לקי כשאכל פרס מזה התערובת שאז אכל כזית איסו' עיין בחולין דצ\"ח אהא דקאמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר ובשיטת רש\"י הלזו שדו ביה נרגא הרב מנחת כהן והרפ\"ח בסי' תמ\"ב דף ט\"ז ע\"א מההיא דפ' אלו עוברים דמ\"ג ע\"א דפריך התם דאי כזית בכא\"פ אסור דאורייתא אמאי פליגי רבנן עליה דר\"א בכותח ודכוותיה ומשני תלמודא משום דלא אפשר אי בעיניה כו' משמע דאי איכא בכא\"פ בכותח הוה אסור דאורייתא אע\"ג דבכותח ושכר הבבלי וחומץ האדומי החמץ אינו בעין אלא נימוח וכמו שפי' שם רש\"י ז\"ל וכן רש\"י גופיה שם בסוף הסוגי' ד\"ה ור\"ע קרי ליה לכותח טעם כעיקר והיינו טעמו ולא ממשו ואם איתא לשיטת רש\"י דכל שהאיסור נימוח לא אסיר מדאורייתא בכזית דא\"פ אלא ברובא בטיל א\"כ מאי פריך אמאי פליגי רבנן בכותח דשאני כותח דהוי טעמו ולא ממשו אלא ודאי משמע דכל דאיכא כזית בכא\"פ אפילו באיסור נימוח נק' טעמו ולא ממשו הפך שיטת רש\"י ז\"ל שכתב דברוב התר בטל מן התורה אלו תורף דברי הרבני' הנז' ואי מהא לא אירייא דההיא סוגייא דאלו עוברים כוותיה דאביי אזלא דס\"ל דטעם כעיקר דאוריית' ופליג עליה דרבא התם בחולין גבי מתני' דטיפת חלב שנפל בקדירה כו' יע\"ש ואיהו הוא דפריך לר\"י ממתני' דמקפה ומשני ליה מאי כזית כזית בכא\"פ וע\"ז הדר פריך דאי כזית בכא\"פ דאורייתא אמאי פליגי רבנן עליה דר\"א בכותח ואיהו לטעמיה אזיל דטעם כעיקר דאורייתא ואין להקשות דא\"כ מאי פריך ליה לר\"י דלדידיה מי ניחא הא טעם כעיקר דאורייתא היא ואמאי פליגי רבנן עליה דר\"א בכות' שכבר תרצו לזה התוס' בנזיר דל\"ו ע\"ב ד\"ה וכזית בכדי א\"פ כו' דהשתא ס\"ל לאביי דטכע\"ק אינו חייב אלא א\"כ אוכל כזית מן הטעם בבת אחת כגון שהבליע כזית מיין בשני זתים פת ואכלן בבת אחת וסברא הוא שלא יהיה טעם חמור מן העיקר ובעיקר עצמו ס\"ל השתא שאינו חייב אא\"כ אוכלו בבת אחת ע\"ש ועיין בדברי התוס' דפ' ג\"ה דצ\"ט ד\"ה רבא אמר כו' אחר שהוכיחו דטעם כעיקר דאורייתא הוקשה להם דא\"כ מאי פריך בפ' אלו עוברין ג' מינים מההיא דב' קופות שאני או' ואי אמרת כזית בכא\"פ דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר כו' והשתא כי נמי אמרינן לאו דאורייתא תיקשי ליה דטעם כעיקר מיהא דאורייתא ותרצו מה שתרצו יע\"ש ונראה ודאי דמשו\"ה לא הקשו מההיא דמקשי תלמודא מכותח ומההיא דב' קדרו' דניחא להו בדבריהם דנזיר שכתבנו אמנם בהא דב' קופו' ק\"ל דאפשר דכל שאוכל ב' זתים יהיה של האיסור כזית שאינו לתבלים בעלמא האיסור המעורב בו ונמצא אוכל כזית איסור בבת אחת ואמטו להכי הוצרכו לתרץ תירוץ אחר ועיין בס' לשון למודים הלכות פסח ד\"צ ע\"ג שהצ\"ע קו' זו:
ואמנם לשיטת רש\"י הלזו הוקשה למור\"י הרב הי\"ו מההיא דפ' דם חטאת דצ\"ו ע\"ב גבי מאי דת\"ר חטאת אין לי אלא חטאת כל קדשים מנין ת\"ל קדש קדשים יכול שאני מרבה את התרומה ת\"ל אותה פרט לתרומה ופריך תלמודא ותרומה לא בעיא מריקה ושטיפה והא תניא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ\"ט תרומה לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ\"ט כו' רבא אמר לא צריכה אלא לדאמר מר במים ולא ביין הא אפי' ביין ואפי' במוזג והשתא לפי שיטת רש\"י דטעם כעיקר אינו אסור מן התורה אלא בקדשים א\"כ מאי פריך מההיא ברייתא דתני תרומה בנ\"ט דההיא ע\"כ אינו אלא דרבנן דהא קתני נמי קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב דלאו מידי דקדשים הוא ואפילו הכי קתני שאם בשל בנ\"ט ואמאי הא מדאורייתא ברובא בטיל כיון שאין האיסור בעין כמ\"ש רש\"י אלא ודאי מדרבנן הוא דאסיר בנ\"ט וא\"כ כי קתני נמי תרומה בנ\"ט אינו אלא מדרבנן וכי ממעטינן תרומה מאותה הוא מדאורייתא ורבא גופיה דס\"ל דטעם כעיקר בחולין דרבנן כמ\"ש רש\"י איהו גופיה הדר לשנויי הכא לא צריכה אלא לדאמר מר במים ולא ביין ולשיטת רש\"י בלא\"ה נמי לא תיקשי וכדאמרן והנה בב\"ח דטעם כעיקר דידיה אסיר דאורייתא כמ\"ש בפ' אלו עוברין בב\"ח חדוש הוא כו' אף כה\"ג דקדרה נמי אסיר מדאורייתא ניחא דדומיא דבב\"ח קתני נמי תרומה משמע דהוייא דאורייתא אבל מדברי הרשב\"א בנימוקיו לחולין דצ\"ח משמע דכה\"ג שאין טעם הבשר בא אל החלב מן הבשר עצמו אלא מחמת הכלי שבלע טעם בשר דהוייא דרבנן שהרי אחר שכתב שם שיט' רש\"י דטעם כעיקר דרבנן כתב וז\"ל נמצא לפי פסק ההלכ' לשיטת רש\"י שאם נתחבה כף חולבת בקדרה של בשר ואין לעמוד על שיעור ס' הוי ספיקא דרבנן ולקולא ע\"ש ואם איתא דכה\"ג נמי אסיר דאורייתא איך כתב דהוי ספקא דרבנן ולקולא הא ספיקא דאורייתא הוי וא\"כ הדרא קו' לדוכתיה ודוק:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אין מבטלין איסור לכתחילה\n אסור \n לבטל איסורין של תורה לכתחילה כו'. הנה בעיקר ביטו' איסורין איפליגו הראשונים וכמ\"ש הרשב\"א בחי' לחולין פ' ג\"ה דף צ\"ח ובתורת הבית דקכ\"ב והר\"ן בפי' ההלכות שם דהתוס' ז\"ל ס\"ל דאיסור זה אינו אלא מדרבנן והראב\"ד סובר שהוא מדאורייתא ופלוגתייהו תלוי באותה שמועה דזרוע בשלה ולפי מ\"ש בתוס' ז\"ל שלפנינו בפג\"ה ד\"ה לאו למעוטי נר' דאזלי כשיטת הראב\"ד וכן משמע מדבריהם בשמעתין וכמ\"ש מרן החביב בי\"ד סי' צ\"ט הגהת ב\"י אות א' ושם באות כ\"א כתב על שם הראנ\"ח ז\"ל שלזה נוטה דעת הר\"ם במז\"ל בפט\"ו מהל' מ\"א דכ\"ה ודקדק הרב כן ממ\"ש שם וז\"ל אסור לבטל איסורין של תורה כו' ולא כתב אסרו חכמי' ולמטה מזה כתב אע\"פ כן קנסו אותו חכמים ז\"ל עיין להרלנ\"ח גם הרפ\"ח שם בסק\"ח כתב בפשיטות שכן הוא דעת הרמב\"ם יע\"ש ולא כן אנכי עמדי שהרי סיים רבינו בלשונו וכתב כיצד סאה של ערלה שנפלה לתוך מאה לא יביא סאה אחרת כו' וכל כה\"ג ודאי דלכ\"ע אין כאן איסור תורה כיון דמדין התורה בשכבר נפלה לתוך מאה נתבטלה ורבנן הוא דהצריכו בערלה מאה ואחד וכיון שכן עכ\"ל דאסור לבטל איסורין שכתב תחילה מדרבנן קאמר דעלי' קאי מ\"ש כיצד כו' וכ\"ש לפי מ\"ש הוא ז\"ל לקמן סקי\"ב דרבינו מיירי דוקא באיסור תורה ושיעור דרבנן ומש\"ה לא קניס שוגג אטו מזיד יע\"ש ועוד נ\"ל להביא ראיה דרבי' סובר כדעת התוס' דאיסור זה אינו אלא מדרבנן ממ\"ש בפי\"ו מה' אלו הל' כ\"ה וז\"ל נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות כו' הרי זה לוקט לכתחילה מן הכל שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת שאילו היה יודעה היה מוציאה עכ\"ל ואם איתא דס\"ל דאיסור ביטול הוא מדאורייתא איך התירו לו ללקוט לכתחילה מהאי טעמא דאין אדם אוסר כרמו כו' דמדאורייתא ודאי אין מקום לחלק בכך אלא משמ' ודאי דס\"ל דאיסור זה מדרבנן הוא וכיון דאיכא טעמא דאין אדם אוסר התירו לו דהם אמרו והם אמרו:
ואת זה ראיתי להרפ\"ח בס' מים חיים בחי' לגיטין דנ\"ה ע\"ב הביא דברי רבינו הללו וכתב שהוא סובר שנטיעה שנתערבה באחרות אף במחובר בטלה כדינה במאתים ומהאי טעמא התיר ללקוט לכתחילה כו' ומהאי טעמא התיר ללקוט לכתחילה כו' ומאי דרמינן דר\"י אדר\"י הכי קרמינן דכי היכי דהתם גבי אגוזים קנסינן שוגג אטו מזיד כי היכי דלא לבטל איסור לכתחילה ה\"נ הו\"ל לקנוס כדי שיטריח ויוציא הערוגה ומשני כו' א\"ד ז\"ל יע\"ש והדברים תמוהים לכאורה דאיך הפה יכולה לדבר דבעוד' במחובר היא בטלה כיון דהו\"ל קבוע במקומה במחובר ולא מצינו ביטול בדבר קבוע שוב ראיתי מ\"ש הרב בי\"ד סימן ק\"י סקי\"ג ע\"ש התוס' דכל שאין האיסור ניכר לעצמו לא מקרי קבוע יע\"ש מיהו רש\"י כת' דהוי כדבר חשוב ומה\"ט אסור ללקוט לדעת ת\"ק ולדברי הרב אין טעם לדעת ת\"ק דאסר גם מ\"ש דמאי דרמינן דר\"י אדר\"י הכי קרמינן כי היכי דהתם גבי אגוזי' קנסי' שוגג אטו מזיד כו' אני שמעתי ולא אבין דהא לר\"י לא קנסי' גבי אגוזי' שוגג אטו מזיד אלא מזיד דוקא הוא דקנסינן וכיון שכן ל\"ק כלל מההיא דנטיעה דבשעה שנטעה באחרות שוגג היה ומיד נתבטלה לדעתו ז\"ל לא כן גבי אגוזים דלא נתבטלו עד שפצען זה במזיד ולכן ראוי לקונסו ואולם ע\"פ מ\"ש בדעת רבינו דס\"ל דאיסור ביטול האיסורין הוא מדרבנן ניחא דאף במזיד התירו ללקט גבי ערלה דמלתא דלא שכיחא הוא כמ\"ש רש\"י שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת לא כן בפציעת האגוזים דשכיח איברא דלשון רבינו אינו מדוקדק וכמו שתמה עליו מרן יע\"ש:
ועוד ראיתי להרפ\"ח בחי' לגיטין שכתב שם וז\"ל ומ\"מ יש קצת תימה בדברי הרב דמנין לו זה שלוקט לכתחילה דמלישנא דר\"י דקאמר אף המתכוין ללקט לא משמע אלא שאף אם לקט במזיד יעלה אבל לא שילקט לכתחילה ושמא כו' יע\"ש והוא לא ראה דגירסת המשניו' היא אף יתכוין ללקוט ויעלה באחד ומאתים וכך גריס רש\"י בפי' המשנה וכך היא גירסת הרע\"ב והכי איתא בירוש' דתרומות פ' סאה מ\"ט עלה דתנן טחנן והותירו כו' תני אף טוחן ומתיר הוא לכתחילה מתני ר' יוסי היא דאמר אף יתכוין וילקוט ויעלה באחד ומאתים מה נפק מביניהון כו' יע\"ש והרע\"ב בפ\"ק דערלה מ\"ו כתב וז\"ל אף יתכוין ללקוט דחזקה אין אדם אוסר כרמו כו' ואע\"ג דבעלמא אין מבטלין איסור לכתחילה הכא מלתא דלא שכיחא היא ולא גזור עכ\"ל מבוארים דבריו כמ\"ש בדעת רבינו דמה\"ט התיר לבטל לכתחילה ודלא כהרפ\"ח באופן שזו ראיה למ\"ש בדעת רבינו דס\"ל דביטול איסורין אינו אסור אלא מדרבנן ועיין למוהר\"י קורקוס בפי\"ג מהלכות תרומות הל' יו\"ד יע\"ש, ומדברי הרא\"ש בפ' גיד הנשה ד\"ק עלה דקאמרי' דבריה לא בטלה משמע שדעתו כדעת הראב\"ד שכתב וז\"ל ודוקא שנתפתחו או שנתפרסו מעצמן וכו' אבל בשוגג אסורות למאן דקניס שוגג אטו מזיד באיסורא דרבנן דהאי איסורא דרבנן הוא דמדאורייתא ל\"ש דבר חשוב ול\"ש דבר שאינו חשוב חד בתרי בטיל עכ\"ל ומדלא כתב דהאי איסורא מדרבנן הוא משום דביטול איסורין מדרבנן הוא ולא מדאורייתא ואפי' דאיסורי דאורייתא משמע דס\"ל שהוא מדאורייתא כשיטת הראב\"ד ז\"ל והפר\"ח הביא ראיה לסברת האומרים דאיסור זה הוא מדרבנן מאותה ששנינו במס' תרומות פי\"א מגירה שפינה ממנה תרומה וכן חבית וכו' אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת וכו' ואם איתא דביטול איסורין אסור מן התורה היכי מקלינן כולי האי אפי' כשאינו מתכוין לבטל יע\"ש ואין מכאן ראיה לע\"ד שהרי כתב הר\"י קורקוס בפי\"א מה' תרומות הל' י\"ד דאין זה נקרא מבטל איסור לכתחילה שאין לו לנהוג בתרומה אלא כדרך שהוא נוהג בחולין ואותו המעט כמו שבחולין אינו מקפיד גם בתרומ' אין לו לחוש יע\"ש, וכתב עוד וז\"ל ואחרים פי' דכל הני בתרומת ח\"ל עסקינן שמותר לבטלה לכתחילה ויש מי שהעמידה בתרומה בזמן הזה שהיא מדרבנן וכו' עכ\"ל, וסברת אחרים ויש מי שאומר שכתב ז\"ל הן דברי הרשב\"א ז\"ל בתשו' סי' רכ\"ב ועיין בספר ארעא דרבנן אות אין מבטלין יע\"ש:
והרב החסיד בעל פרי תואר זלה\"ה ומוהר\"ח אלפאנדרי בספר בני חיי בהשמטו' דשייכי לי\"ד סימן צ\"ט ס\"ג הביאו ראיה לסברת הראב\"ד מההיא דפ' הניזקין דנ\"ד ע\"ב דפרכינן לר\"י דלא קניס בדרבנן שוגג אטו מזיד מההיא דאגוזי פרך שנתערבו באחרו' ונפלו ונתפצעו דקניס ר\"י שוגג אטו מזיד ואמרינן והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטיל ורבנן הוא דקניס וכו' ופרש\"י דהך עליה שהוא מעלה ומבטל אגוזי פרך איסורא דרבנן הוא ואפי' שלמים דמדאורייתא אין חילוק בין חשוב לשאינו חשוב וכו' ואם איתא לסברת האומרים דאיסור ביטול איסורין דרבנן הוא אמאי לא פריך עדיפא מינה אפי' תימא דדברים החשובים אינם בטלים מן התורה מ\"מ לפצע אגוזים הוי מדרבנן כיון דאיסור ביטול איסורין דרבנן הוא אלא משמע דמדאורייתא הוא א\"ד ז\"ל ועיין עוד להרב מוהר\"ח אלפאנדרי שכתב שם דברים אשר לא זכיתי להבינם כעת יע\"ש ועיין בלקוטי הרפ\"ח שבס' מים חים בי\"ד סי' צ\"ט כי שם הביא הוא ז\"ל ג\"כ ראיה הלזו דפ' הנזקין לס' הראב\"ד יע\"ש ולדידי אין מכאן ראיה די\"ל דהתוס' מפרשים דהיא היא מאי דקאמר תלמודא והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטיל כלומר דמדאוריי' אין כאן איסור לבטל בידים דאחרי רבים להטות כתיב וחד בתרי בטיל אפי' לכתחילה ואפי' בדברים החשובים ורבנן הוא דגזור שלא לבטל לכתחילה ושלא יתבטלו דברי' החשו' כנלע\"ד ועיין בס' אור יקרות דכ\"ו ע\"ג שגם הוא ז\"ל דחה כן יע\"ש:
ולע\"ד יש להביא ראיה לס' הראב\"ד דאיסו' ביטול איסורין דאורייתא הוא מאותה שאמרו בפ' שלוח הקן דק\"מ למאי אי לשלוח לא אמרה תורה שלח לתקלה ואין ספק דאם עבר ושלח ליכא איסורא דאזלינן בתר רובא ואפ\"ה לאסור לשלחה לכתחילה אמרינן דלא צריך קרא למעט דלא אמר' תורה שלח לתקלה ש\"מ דלערב ולבטל לכתחילה איסור בידים אסור מדאורייתא כס' הראב\"ד ז\"ל וכן ראיתי להרב מ\"ל בפ\"ז מה' מעילה הל' ו' שכתב בפשיטות דמה\"ט דאסור לבטל איסור בידים הוא דקאמר תלמודא לא אמרה תורה שלח לתקלה ולא ידעתי איך לא זכר שר סברת התוס' האומרים דאיסור ביטול איסורין דרבנן הוא וצ\"ע ועיין בהרב שער המלך ה' מ\"א דקמ\"ה ע\"ד ועיין עוד ביומא פ' שני שעירי דס\"ז ע\"ב גבי אברי שעיר המשתלח דקאמר רבא מסתברא כמ\"ד מותרין לא אמרה תורה שלח לתקלה יע\"ש דמינה נמי יש ראיה לס' הראב\"ד וכמובן:
ודע דנ\"מ במחלוקת הראשונים אי איסור ביטול האיסורין הוא דאורייתא או דרבנן לענין אם עבר וביטל בשוגג איסורין של תורה שאם הוא דאוריי' קנסינן שוגג אטו מזיד ואם הוא דרבנן לא קנסי' וכמ\"ש הרפ\"ח בי\"ד סי' צ\"ט סקי\"ב ולפי מ\"ש לעיל בדעת רבינו דס\"ל דאיסור זה הוא מדרבנן אם עבר וביטל בשוגג אפילו איסורין דאורייתא לא קנסי' ליה אטו מזיד והרפ\"ח שכתב דלדעת רבינו דקנסינן ליה היינו משום דאזיל לשיטתיה דמשמע ליה בפשיטות בדעתו ז\"ל דס\"ל דאיסור ביטול איסורין דאורייתא הוא כמ\"ש סק\"ח ובכן הוצרך לידחק הרב בלשון רבינו לומר דמיירי באיסורין של תורה ושיעורין דרבנן דוקא ולפיכך כתב דקנסו אותו במזיד דוקא גם בלשון מרן בש\"ע שכתב שאם עבר וביטלו או שריבה עליו בשוגג מותר ודוחק לומר דעבר וביטלו ר\"ל דבר חשוב שריסקו וביטלו מתורת חשיבותו יע\"ש, ולפי מ\"ש בדעת רבינו אין צורך לזה אלא אף איסורין של תורה לגמרי שביטל ע\"י עירוב בשוגג מותר כיון דעיקר איסור ביטולין אינו אלא מדרבנן וזה נראה דעת הרשב\"א בת\"ה ד' קכ\"ב ע\"ב שכתב וז\"ל איסור של תורה ושיעור דרבנן ואצ\"ל שיעור דאורייתא אין מרבין עליו היתר עבר וביטל אם בשוגג מותר יע\"ש הרי שהתיר בשוגג אף אם עבר וביטל איסור של תורה לגמרי והיינו משום דהוא ז\"ל תפס עיקר סברת התוספות דס\"ל דאיסור ביטול איסורין דרבנן הוא כמו שגיל' דעתו בס' משמרת הבי' דק\"ט ע\"ב יע\"ש מיהו לפי מ\"ש לעיל בדעת הרא\"ש דס\"ל דאיסור ביטול האיסורין דאורייתא הוא יש לדקדק על הטור דסתם וכתב דכל האיסורין שריבה עליה' בשוגג מותרין ולא חילק בין איסורין דאורייתא לדרבנן:
ואת זה ראיתי להרב בני שמואל בדק\"ס ע\"ג שתירץ עפ\"י מ\"ש רש\"י ז\"ל בחולין די\"ד דטעמא דר\"י דקאמר במבשל בשבת בשוגג לא יאכל לאו משום דקניס שוגג אטו מזיד הוא אלא כדי שלא יהנה מעבירה הוא יע\"ש, וא\"כ אף באיסורין דאורייתא לא קנסינן שוגג אטו מזיד ואף דבדרבנן קניס ר\"י גבי אגוזים שנתפצעו אנן לא קי\"ל בההיא כוותיה אלא כרבי יוסי א\"ד ז\"ל יע\"ש ועפ\"י מ\"ש הרב ח\"ה ז\"ל שם בפ\"ק דחולין ליישב דברי רש\"י עם אותה סוגייא דפ' הניזקין אין מקום לישוב זה יע\"ש, והיותר נכון דהטור סובר כסברת האומרים דאיסור ביטול איסורין דרבנן הוא ולכן לא עלה לחלק באיסורין דאף באיסורין דאורייתא אם עבר וביטל בשוגג מותר כיון דעיקר איסור הביטול דרבנן הוא אלא דמדברי הרא\"ש בפ' ג\"ה לא משמע הכי וכמ\"ש לעיל וצ\"י:
ותו ק\"ל בדברי הטור שכתב ע\"ש הרמב\"ם דבעבר במזיד וביטל דלא קנסינן אלא לדידיה ולא לאחריני ומשמע דהכי ס\"ל וזה קשה דמאחר שהטור ז\"ל בא\"ח סי' שי\"ח גבי המבשל בשבת פסק כר\"מ דכי קנסינן במזיד שלא יאכל בשב' ל\"ש לדידיה ול\"ש לאחריני אסו' א\"כ מנ\"ל לחלק בביטול איסורין דלדידיה דוקא אסו' ולאחריני שרי ורבינו ז\"ל דפסק התם במבשל כר\"י דמחלק מדידיה לאחריני יליף מיני' שפיר לביטול האיסורין וכמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל פט\"ו מה' מ\"א אבל הטור דפסק כר\"מ וכמו שהכריח הב\"ח שם בסימן שי\"ח מדברי הרא\"ש וכמבואר עוד מדברי הרא\"ש בהדייא בפ' מרובה דע\"א וכמ\"ש בס' יד אהרן ז\"ל ודלא כמר\"ן ב\"י שכתב שדברי הרא\"ש בפ\"ק דחולין מטין לשיטת הפוס' כר\"י יע\"ש קשה מנ\"ל לחלק בהכי וכעת צ\"ע:
ויש להסתפק בהא דאמרי' דלדידיה אסיר ולאחריני שרי אי שרי ליתנו במתנה לאחר והרב המפה בסי' צ\"ט ס\"ו כתב בשם הארוך דלמוכרו לישראל אחר אסור שלא יהנה ממה שביטלו ומשמע דוקא מכירה הוא דאסור מיהו נראה דאף במתנה נמי אסור דבכל דוכתא מכירה ומתנה כי הדדי נינהו גבי טביחה ומכירה וכן גבי איסורי הנאה מיהו אם ב\"ד לוקחין אותו דבר ומפקירין אותו לכל אדם שרי כמ\"ש בש\"ע א\"ח סי' תקל\"ח ס\"ו לענין מכוין מלאכתו במועד ולענין אם מת אי קנסו אף לבריה דבר זה תלוי במחלוקותן של ראשונים אי איסור ביטול האיסורין הוי דאורייתא או דרבנן דלמ\"ד דאורייתא אף לבריה קנסו ואם הוא מדרבנן לבריה שרי עיין בפ\"ק דמ\"ק די\"ג ע\"א ועיין להרב מ\"א סי' תקל\"ח סק\"א, ודע שכתב עוד הרפ\"ח דבמבטל איסור תורה ע\"י אונס לא קנסינן ליה דלא שייך למקנסיה כיון דאנוס הוא עכ\"ל, וק\"ל שהרי כתב הטור בא\"ח סימן תמ\"ח גבי חמץ שעבר עליו הפסח דבין שהניחו שוגג ובין שהניחו אנוס אסור בהנאה ועיין להרפ\"ח ז\"ל שם סק\"ג וצ\"ע:
ואת זה ראיתי לרש\"י בפ' הניזקין דנ\"ד ע\"ב ד\"ה נפלו ונתפצעו שכתב וז\"ל נתפצעו האגוזים של ערל' ואח\"כ נפלו לתוך של הית' יעלה וכו' משמ' מדבריו דאם נתפצעו תחילה אפי' הפילן בשוגג או במזיד יעלה וזה תימא מה בין נפלו תחי' ואח\"כ נתפצעו לנתפצעו ואח\"כ נפלו כיון דס\"ס קמבטל איסור בידי' וראוי לקונסו ואדרבא בנתפצעו תחילה ואח\"כ הפילן בשעת נפילה קא מבטל איסו' תורה דלא מפני שנתפצעו נסתלק מעליהן איסור ערלה אבל כשנפלו ואח\"כ נתפצעו קא מבטל איסורא דרבנן וראיתי להרב בני חיי בחי' לגיטין שכתב וז\"ל ואפ' דבשלמ' כשנפלו תחילה כבר נאסרו אותן הפירו' מדרבנן ולכך קנסי' שוגג לפי שע\"י ביטולו קמתיר איסורא דרבנן אבל כשנתפצעו ואח\"כ נפלו ליכא בהנהו לא איסור תורה ולא איסור דרבנן כי אם שעבר אאיסור דאין מבטלין איסור לכתחילה ובשוגג לא עביד לכתחילה ובמזיד אינו כ\"כ חמור עכ\"ל וכוונתו מבוארת דכשנפלו תחילה שכבר נאסרו כל הפירות כי חזר ופצען קנסו אותו חכמים כיון דבלא\"ה היו כל הפירות אסורין אבל בנתפצעו ואח\"כ נפלו אי קנסי' ליה אנו אוסרין פירות שהיו עד עתה בחזקת היתר וזה אינו מן הדין לאסור את המותר ומדברי הרשב\"א בת\"ה דקכ\"ב ע\"ב מבואר בהפך יע\"ש:
ולכן נ\"ל לישב בדוחק דרש\"י כתב כן לר\"מ דלא קניס באיסור דאורייתא שוגג אטו מזיד ומשמע ליה דאיסור ביטול איסורין דאורייתא הוא וכשי' הראב\"ד וכן נראה מדבריו באותה סוגייא דזרוע בשלה ובכן נתפצעו ואח\"כ הפילו דהשתא קמבטל איסור דאורייתא קאמר דיעלה לר\"מ אם נפלו בשוגג דלא קנסי' שוגג אטו מזיד באיסור תורה אבל נפלו ואח\"כ נתפצעו דהשת' מבטל איסורא דרבנן א' שוגג וא' מזיד לא יעלה ומכאן ראיה לשי' הראב\"ד דקתני בברייתא נפלו תחילה ולא קתני נתפצעו תחי' והיינו מטעמא דאמרן ודוק, מיהו יש לדחות דמתני' לחידוש' דר\"י נקט נפלו ואח\"כ נתפצעו דאפי' במבטל איסו' דרבנן קניס שוגג אטו מזיד וכ\"ש נתפצעו תחילה ואחר כך נפלו דקא מבטל איסורא דאורייתא דקנסינן ליה:
ומן האמור והמדובר עלה בידינו דבין לרבינו ובין להטור אם עבר וביטל בשוגג אפי' איסורין דאוריית' לגמרי לא קנסינן ליה אטו מזיד דעיק' איסו' ביטול איסורין דרב' הוא וכן הסכים הרשב\"א במשמרת הבית דק\"ט ע\"ב ולרש\"י לפי מ\"ש הרב בני חיי גרע טפי איסור דאורייתא בעיניה כשעבר וערבו וביטלו ברוב מאיסור שנתערב בהיתר והוא דבר חשוב דלא בטיל ועבר וביטל חשיבותו ולמאי דקי\"ל כרבי יוסי גבי אגוזים שנתפצעו אין חילוק ולעולם אם עבר בשוגג לא קנסינן ליה וזה דלא כהרפ\"ח שהסכים בדעת רבינו לומר דבאיסורין דאורייתא אם עבר וביטל בשוגג קנסינן ליה יע\"ש גם הרב החסיד בעל פרי תואר לא הסכים עמו יע\"ש, וכתב עוד הרפ\"ח בשם התוס' דטועה בדין וסבור שמותר לבטל איסורין לכתחי' דינו כשוגג יע\"ש, ועיין לה\"ה פ\"ג מה' שבת ה\"ט מ\"ש בשם הראב\"ד ועיין להרב מ\"ל בפט\"ו מה' מ\"א הל' כ\"ה שכתב דמ\"ש רבינו בפ\"ה מה' תרומות ה\"ח גבי אין תורמין מן הטמא על הטהור וכו' ואם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד ע\"כ נראה סותר למ\"ש התוס' וצ\"ע עכ\"ל, ולפי מ\"ש הרפ\"ח דבדבר הידוע לכל דאיכא איסור' לא מצי למטען שוגג הייתי וטעיתי בדין לק\"מ דגבי הפ' תרומה מן הטמא על הטהור אפשר לומר דהדבר ידוע לכל מפרישי תרומה ומעשר דאסור ולכך קניס ובהכי ניחא דלא תיקשי דר\"י אדר\"י דבפ' הניזקין דנ\"ד אמרינן דר\"י לא קניס שוגג בדרבנן ודינו של רבינו הוא מדברי ר' יאודה בפ\"ב ממסכת תרומות מ\"ב והא דאין תורמין מן הטמא על הטהור מוכח מדברי הר\"ש שם דהוי דרבנן והיכי קניס ר\"י אם לא דהכא חשיב כמזיד מטעם שכתב הרפ\"ח וא\"נ איפשר דחיישי' דילמא אתי לאערומי וכמ\"ש בפרק הניזקין דאע\"ג דר\"י לא קניס שוגג בדרבנן היכא דאיכא למיחש לאערומי חייש' יע\"ש:
ומצאתי ראיה לדברי הרפ\"ח דכל שהדבר מבוא' ופשוט לכל דאסור דאין כאן שוגג בטועה בדין מההיא דפ' הגוזל קמא דצ\"ה ע\"ב דפשיט תלמודא דר\"מ לא קניס שוגג גבי שבח גזילה מדתניא שחור וצבעו אדום וכו' וכמ\"ש שם רש\"י, איברא דמאי דאיבעיא לן התם לר\"מ אי קניס שוגג או לא צ\"ע עם סוגיין דפ' הניזקין דמפשט פשיטא לן בדר\"מ דבדאורייתא לא קניס שוגג אטו מזיד ובדרבנן קניס וכעת צ\"י ועיין למוהריק\"ש בחי\"ד סימן של\"ד דנ\"ב ע\"ג שכתב על מנדה לחבירו שלא כדין ואמר שוגג הייתי דלא מצי למטען הכי יע\"ש ועיין להתוס' בשבת דס\"ח ע\"ב ד\"ה אבל שכתבו דאומר מות' חייב זולת לענין גלות דריבתה תור' בשגגה יע\"ש ועיין מ\"א סימן ש\"ז סק\"ו ועיין להרב מ\"ל בפי\"א מה' גירושין דכ\"ה שכ' דאף בטוע' בדין קנסינן לענין עבר ונשא מעוברת חבירו שאיסורו מדרבנן ודקדק כן מדברי הרא\"ש בפרק החולץ דל\"ו ולכאורה נראה סותר מאי דקי\"ל דבדרבנן לא קנסינן שוגג ויש לחלק דהתם שאני דכל דלא מגרש לה בגט איכא למיחש שמא יבוא עליה ויעבור אאיסור דרבנן וכל כי הא עבוד הרחקה להבא אף באיסור דרבנן ודוק ועיין עוד להרב מ\"ל ברפ\"ד מה' נזירות די\"ג שכתב על שם הרב מוהרימ\"ט בח\"א ס\"ס א' דבעובר על הנדר בשוגג שהיה סבור שהיה מותר מטעם נדרי אונסין לא קנסינן ליה לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר והרב ז\"ל חלק עליו והביא ראיה מדברי הריב\"ש בתשו' סימן שצ\"ה דבאיסור דאורייתא אחד שוגג ואחד מזיד קנסינן ליה יע\"ש ולא היה צורך לדברי הריב\"ש דמשנתינו הוא דקי\"ל דבדאורייתא קנסינן שוגג אטו מזיד לענין המבשל בשבת וזה הוא לדעת רבינו וסיעתיה אבל הטור והרא\"ש חלוקים בזה וכעת צ\"ע ועיין בפ' אלו הן הגולין ד\"ט ע\"א דפליגי רבא ורב חסדא גבי ב\"נ ששגג ואמר דאשת איש מותר אי הוי מזיד או אנוס ופסק רבינו בפ\"י מה' מלכים כמ\"ד שאומר מותר בב\"נ מזיד הוא ומבואר דגבי ישראל אומר מותר אנוס הוא יע\"ש ולענין דיני ממונות בטוען שטעה בדין ומשנה פשע עיין בתשו' רש\"י שהביא מרן ב\"י בח\"מ סי' ע\"ב מחו' ב' ועיין להרב משאת משה חח\"מ סי' ט\"ז דמ\"ט ע\"ב:
ודע דאף שאסור לבטל איסורין של תורה לכתחילה מיהו כל שהוא אינו מכוין לבטל אע\"ג דממי' הוא מתבטל שרי וכמ\"ש מרן הב\"י בי\"ד סי' פ\"ד בשם הא\"ח בדבש שנפלו בו נמלים דמותר לחמם הדבש עד שיתך ויסננו וישארו הנמלים למעלה ואין כאן משום מבטל איסור שאין כונתינו אלא לתקן הדבש עכ\"ל וכ\"כ ע\"ש ע\"ש הרב תה\"ד בדין חטים מתולעין וע\"ש בש\"ך ס\"ק מ' ובט\"ז סק\"כ ובש\"ך סי' קי\"ד סקכ\"א יע\"ש ואין ספק דכוונת הא\"ח לומר דאע\"ג דבשעה שהוא מחמם את הדבש מתי' הנמלים ומתבשלים בתוכו ונכנס טעם הנמלים בתוך הדבש אפ\"ה שרינן הדבש מטעם שיש בו ס' נגד הנמלי' שבתוכו המתבשלי' עם הדבש ואפי' שזו ע\"י מעשה החימום גורם לבטל איסו' טעם הנמלים בדבש כיון שאין כונתו לכך אלא לתקן הדבש מהנמלים אע\"ג דממילא מבטל איסור הוא אין בכך כלום ועיין במ\"ש עוד על הרא\"ש בדין תולע הנמצא בפרי מבושל הביא דבריו שם מרן הב\"י יע\"ש ולפי האמור לא דמי נדון הא\"ח למ\"ש מרן הב\"י בסימן קט\"ו בדין חמאה של גויים שמותר לבשלה כדי שילכו צחצוחי חלב דאין זה כמבטל איסור כיון שאין כונתו לבטל האיסור לאוכלו עם ההיתר אלא כונתו לכלות ולהוציא האיסור מעולם יע\"ש וכתב שם הפר\"ח בס\"ק כ\"ג דזה דמי להגעלה וליבון דלא מיקרי מבטל איסור יע\"ש דהתם ליכא מבטל איסור ברוב היתר אלא הפרדה וכליון באיסור אבל הנדון של הא\"ח הרי הוא מבטל טעם הנמלים בדבש ואפ\"ה שרי משום שאין כונתו לכך וכך הוא נדון הרב תה\"ד ז\"ל כמבואר ובכן יש לתמוה על הרפ\"ח ז\"ל בא\"ח סי' תנ\"ג ס\"ג שכתב שמוהר\"ם בתשו' דס\"ל דאף כשאינו מכוין לבטל אפ\"ה אסור אינו חולק על מ\"ש מרן בסי' קט\"ו בדין החמאה ולא על מ\"ש בסי' פ\"ד בשם הא\"ח בדין הדבש דהתם אין כונתו אלא להפריד האיסור מההיתר כדי שיאכל ההיתר דאלת\"ה איך התירה התורה להגעיל עכ\"ל ולפי מ\"ש ל\"ד נדון הא\"ח לדין ההגעלה כלל דהתם אינו מבטל איסור כלל אלא מפריד ומכלה אבל בנדון הא\"ח אע\"פי שאין כונתו לבטל מיהו ע\"י מעשהו ממילא הוא מבטל האיסור וכדאמרן ואפשר שמוהר\"ם יחלוק בזה עם הא\"ח כיון דס\"ס קא מבטל איסור הוא כנ\"ל:
איברא שהפר\"ח ז\"ל בי\"ד ס\"ס פ\"ד הביא ראיה לדברי הא\"ח מדברי הירושלמי ספ\"ה דתרומות עלה דתנן ואם היו חטים של תרומה יפות משל חולין וטחנן והותירו מותר ואמרי' עלה בירושלמי אף טוחן ומתיר לכתחילה וטעמא דמלתא משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא כונתו לטחון ולאכול אלמא כל היכא דלא מכוין לבטולי אלא דממילא הוא מבטיל ולא קא מכוין שפיר דמי עכ\"ל ולפ\"ז ק' על מוהר\"ם ז\"ל בתשו' דאסר אפי' לא מכוין לבטל מה יענה לדברי הירושלמי הנז' ואולם עיקר דברי הפ\"ח שכתב דטעם הירושלמי הוא משום שאין כונתו לבטל האיסור אלא לטחון ולאכול לא אדע שכו'ל מאי קאמר דמאחר שהוא טוחן לאכול אין לך כונה אחרת גדולה מזו כיון שאין לה היתר לאכול אלא ע\"י שמתרבה הקמח של חולין בטחינתו ומתבטל התרומה במיעוטה ואף הא\"ח ז\"ל יודה בזה שאסור והוא ז\"ל לא התיר אלא בחימום הדבש שאין רצונו כלל בטעם הנמלים בדבש והרי הוא בא לתקן ולהוציא הנמלים ואף דממילא הם מתבשלים הנמלים ונותנין טעם בדבר ומתבטל בדבש הוא פועל חדש הבא ע\"י מעשהו במה שלא כיוין בו ואין רצונו בכך אבל בטחינת החיטין של דימוע שאי איפשר לו לאכול אלא ע\"י מה שמתרבה הקמח של חולין אין לך מכוין גדול מזה והרע\"ב ז\"ל בפי' המשנה כתב כלשון הזה ואפי' לכתחילה יכול לטחון כדי להתירן עכ\"ל הרי דאף במכוין להתירן שפיר דמי וראיתי להרב תיו\"ט שכתב וז\"ל ולא הוי מבטל איסור לכתחילה שאין זה מבטל אלא שנתגלגל ע\"י מה שטוחן שההיתר היה יותר ממה שהיינו סוברין עכ\"ל מבוארין דבריו שאין הטעם משום שאינו מכוין לבטל כמ\"ש הפ\"ח אלא מפני שאין כאן ביטול כיון דמה שהיה מעיקרא היה ואינו מרבה עוד על ההיתר ובטחינה גלוי מילתא בעלמא הוא:
מיהו עדיין לא נתקררה דעתי בטעם זה ובכן עמדתי על דברי הירוש' שם בפ\"ה דתרומו' וראיתי שאמרו שם כלשון הזה תני אף טוחן ומתיר הוא לכתחי' מתני' ר\"י הוא דאמ' אף יתכוין וילקוט ויעלה באחד ומאתים אמר ר' זעירא שכן דרך כהנים להיות טוחנים מדומע בבתיהם ע\"כ הנה מבואר הטעם בדברי הירושלמי במאי דאמר ר' זעירא שכן דרך כהנים להיות טוחנין מדומע בבתיהם דאע\"פ שהוא מכוין לבטל כיון שאינו נרא' כמבטל דהרואה אומר שהוא טותן לכהנים שטוחנין מדומע בבתיהם מש\"ה שרי ומשו\"ה אוקמוה להך דתני אף טוחן לכתחילה כר' יוסי דאמר אף יתכוין וילקוט והיינו ההיא דר' יוסי דפ\"א דערלה מ\"ו גבי נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבה בנטיעות דשרי ר\"י ללקוט לכתחילה אף שמתכוין לבטל האיסור ואמרו שם בירוש' והביאו הר\"ש דטעמא דר\"י מפני שכן דרך בני אדם להיות מידל בגפני' ולא מחזי כמבטל איסור דהרואה אומר מידל הוא יע\"ש ובהכי ניחא לי מה שרבינו בפי\"ג מה' תרומות הל' ז' השמיט דברי הירוש' הללו דשרו לטחון לכתחילה ולהתיר והיינו משום דהירוש' אזיל לשיטתיה דמפרש טעמא דר\"י גבי נטיעה של ערלה משום דאינו נר' כמבטל איסור שכן דרך בני אדם להיות מידל בגפנים ומשו\"ה התירו ג\"כ לטחון לכתחי' ולהתיר שכן דרך כהנים לטחון מדומע בבתיהם אבל לפום תלמוד' דידן דמפרש טעמא דר\"י בפ' הנזקין דנ\"ד ע\"ב דחזקה דאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת כלומר ולא שכיח דאתי לאערומי כמ\"ש רש\"י הנה בשאר איסורין דשכיח ודאי לא שרינן ליה לבטולי כנלע\"ד:
שוב ראיתי להרשב\"א בתשו' ח\"א סי' תס\"ב כתב ע\"ש הרא\"ש דטעם הירוש' שהתיר לטחון לכתחילה הוא מפני שאינו מכוין לבטל האיסור אלא לטחון ולאכול כמ\"ש הרפ\"ח וכ\"כ הטור בא\"ח סי' תנ\"ג יע\"ש ולפי זה צ\"ל דמאי דקאמר ר' זעירא שכן דרך כהנים לטחון מדומע בבתיהם הוא טעם למה שלא חששו לרואים והרשב\"א פי' הטעם מפני שחכמים הקלו בתרומה כשאינו מינו ורואין הטחינה כמי שנפלו בשוגג יע\"ש ולפ\"ז אין ראיה מכאן למ\"ש הא\"ח ז\"ל דכל שאינו מכוין מותר אעפ\"י שהאיסו' מתבטל ממילא כמ\"ש הפ\"ח ז\"ל מיהו עוד אחרת יש והיא אותה ששנינו בפי\"א דתרומות מגורה שפינה ממנה תרומה וכן חבית וכו' אין מחייבים אותו להיות יושב ומלקט אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין ע\"כ ונראה מדברי הר\"ש שם במ\"ח הטעם מפני שאין מתכוין לבטל וכן כתב שם הרב תיו\"ט, שוב ראיתי למוהר\"י קורקוס בפי\"א מה' תרומות די\"ד שכתב הטעם מפני דבדבר מועט אין אדם מקפיד והרי הוא נוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין יע\"ש:
ודע שכתב הט\"ז בסימן קל\"ז דהא דשרינן לבטל איסור בשאינו מתכוין היינו דוקא כשאי איפשר באופן אחר אבל כשאפשר באופן אחר אסור והביא דבריו מרן החביב בי\"ד סימן צ\"ט הגהת הטור אות יו\"ד והפ\"ח בא\"ח סימן תנ\"ג סעי\"ג ועפ\"ז יישב הט\"ז ז\"ל בסימן קל\"ד סק\"ז מה שהקשה מרן ב\"י ז\"ל על תשובת הרשב\"א ז\"ל שאסר ליתן יין כשר לתוך כלי שנתנו בו יין של איסור על סמך המים שנתנו ביין הכשר בשעת הבציר יע\"ש דאעפ\"י שאינו מתכוין לבטל האיסור הרי איפשר לו ליתנו בכלים אחרים יע\"ש ומדברי הר\"ן בפרק מעמידין מוכח דלא כוותיה וכמ\"ש בסמוך ועיין להב\"ח שם בסימן קל\"ד שישב באופן אחר תשובת הרשב\"א וכתב שגם הרב ד\"מ יישב כן והמעיין בדברי הרב ד\"מ יראה שלא כיוין לזה ועיין להחביב שם בסי' קל\"ד הגהת ב\"י אות ט' ודוק:
וכתב הריב\"ש בתשובה סימן שמ\"ט הביאה הפר\"ח בסימן ס\"ד ס\"ק כ\"ו דמה שמשימים חלב בין נסר לנסר בקנקנים של עץ כדי שלא ינטף היין אין בכך כלום כו' דהיין הנוגע בחלב כבר הוא מעורב עם היין האחר ומתבטל ואין זה כמבטל איסור לכתחילה כיון שאין כונתו לבטלה וליהנות מן האיסור אלא כונתו לתקן הכלי ולהדביק סדקיו וראיה לזה מכלי מדין שאמרה תורה להגעי' ובודאי בב\"י דיבר הכתוב למאן דס\"ל נטל\"פ מותר וא\"כ למאן דאית ליה דאין מבטלין איסור לכתחילה איסורא דאורייתא הוא מה הועילה ההגעלה והלא אפי' היה במים שיעור לבטל פליטת הכלי עדיין המים אסורין וחוזרין ואוסרין הכלי הנגעל ואין כאן הכשר אלא שאין זה נקרא מבטל איסור לכתחי' כיון שאין כונתו אלא להכשיר הכלי עכ\"ל והרפ\"ח תמה על ראיה זו דהא פשיטא דאף למאן דאית ליה דאיסור ביטול איסורין דאורייתא הוא מודה מיהא שאם עבר וביטלו מדאורייתא בטי' ואפי' במזיד וכמבואר בדברי הרשב\"א והר\"ן בפ' ג\"ה וא\"כ מאין הרגלי' לומר שהמים אסורין וחוזרין ואוסרין הכלי הנגעל ועוד הקשה עליו דמאי ראיה מהגעלה דלעולם בעלמא אף שאינו מכוין ליהנות מן האיסור אסור לבטלו ושאני הכא דגלי קרא דמהני וכתב שדברי הריב\"ש קשים להולמם ע\"ש שהאריך ולע\"ד הדבר מבואר שאף הריב\"ש אזיל ומודה דאע\"ג דאין מבטלין איסור לכתחי' אם עבר וביטל אפי' במזיד שרי מדאורייתא ואף מדרבנן אין כאן קנס אלא לדידיה ומ\"ש דהמים אסורין וחוזרין ואוסרין הכלי אין כוונתו לומר דאחר שעבר וביטל המים אסורים אלא כונתו לומר דאם איתא דאף בכה\"ג איכא משום איסור ביטול איסורין לכתחי' איך התירה התורה להגעיל לכתחילה כיון דאיכא במי ההגעלה איסור מעורב מאיסור לכתחי' וחוזר ובולע ואיך מותר לכתחילה להגעיל זהו כונתו לע\"ד:
וידיע ליהוי לך שאף הר\"ן בפרק אין מעמידין דשס\"א גבי מאי דאיבעיא לן התם מהו לתת שכר לתוך קנקנים של גויים ואסיקנא דשרי כתב כדברי הריב\"ש ז\"ל הללו וחלק הוא ז\"ל על הראב\"ד והרשב\"א ז\"ל שכתבו דטעמא דשרינן לתת שכר בקנקנים דגויים משום דלא אסרו לבטל איסור משהו הבלוע לכתחילה ולמדו מכאן דשרי נמי בקליפה ככל איסור משהו דדי בקליפה והוא ז\"ל כתב שאין מכאן ראיה דשאני התם דמבטל הוא שלא במתכוין וכל כי האי לא נאסר אפילו באיסור הרבה לכתחי' כיון שאינו נהנה ממנו אבל במתכוין לא שאם לא תאמר כך היאך התירה התורה ההגעלה למ\"ד איסור ביטול איסורין דאורייתא והרי הוא מבטל איסור הבלוע בהם לכתחילה כשהוא מגעיל אותם אלא ודאי לא אמרו אין מבטלין אלא במתכוין לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי את\"ד ז\"ל יע\"ש, ולכאורה איכא למידק בדבריו ז\"ל דמאי ראיה מייתי מכלי מדין לההיא דנותן שכר בקנקני היין של גויים דשאני כלי מדין דאינו נהנה הוא במי ההגעלה וזורקן לאבוד ואין כונתו אלא לכלות ולהוציא האיסור מן העול' אבל בנותן שכר בקנקני הגויים שהוא נהנה מן השכ' והאיסו' נתון בתוכו אפש' דאסור אפי' באינו מתכוין ואין ס' דמשו' קו' זו סיים הריב\"ש וכ' דאם אית' דאיכא איסור בביטול כה\"ג הרי המים אסורין וחוזרין ואוסרין את הכלי כלומר ואסור לכתחילה וכאמור והשתא לק\"מ דאע\"ג שהמים זורקין לאיבוד אם היה איסור בהם לא היה ניתר הכלי ומ\"מ עיקר ראיית הרשב\"א והר\"ן יש לדחותה ע\"פ מ\"ש הרשב\"א בס' משמרת הבית דק\"ט ע\"ב דאף למ\"ד דאיסור ביטול איסורין דאורייתא הוא היינו דוקא כשהאיסו' בעין כההיא דזרוע בשלה דאפשר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אבל בלע שבקדירה אי אפשר ולפיכך מותר לבטל לכתחילה יע\"ש והשתא איכא למימר דמשו\"ה התירה התו' ההגעלה בכלי מדין אפי' למ\"ד אין מבטלין איסו' לכתחי' דאורייתא הוא מפני שאין כאן אלא בלע בלבד איברא דאף אם נאמר דטעמא דכלי מדין משו\"ה הלא אכתי דחית הר\"ן במקומה עומדת מיהו זה שלמדו משם דכל שאינו מכוין לבטל אין כאן איסו' לבטל אין משם ראיה ומ\"מ מדברי הר\"ן הללו מוכח דכל שאינו מכוין לבטל אפי' בשאי איפשר באופן אחר שרי דהא סתמא שרינן לתת שכר לתוך קנקנים של גויים ואפי' בשאפשר לו באופן אחר ולדעתו היינו טעמא מפני שאינו מכוין לבטל וזה דלא כהט\"ז שכתבנו לעיל ועיין להרפ\"ח ז\"ל בסי' תס\"ז ס\"ח ד\"ה יין לבן:
עוד כלל אלינו כלל אחר מרן החביב ז\"ל בי\"ד סי' צ\"ט הגהת הטור אות ט\"ו ע\"ש הרב תיו\"ט בפ\"ד ממס' תרומות מ\"ח דהא דאין מבטלין איסור לכתחי' הנ\"מ להרבות בהיתר כדי לבטל האיסור אבל כשאינו מרבה אלא משנה האיסור מכמות שהיה ומפרידן כמו שהיה מקדם כדי לערבן יחד בכה\"ג שרי לבטל איסור לכתחי' עכ\"ל, גם הרפ\"ח בא\"ח סימן תנ\"ג ס\"ג הביא דברי הרב תיו\"ט הללו כיע\"ש ואף שהרב תיו\"ט ז\"ל לא כתב כן אלא לר' יאושע דאמר התם תאנים שחורות מעלות את הלבנות ואנן קי\"ל כר\"ע דפליג עליה ואמר דאינן מעלות נראה דמשמע להו דר\"ע לא פליג עליה דר\"י בהא דמותר לדורסן ולערבן לכתחי' אלא דר\"י ס\"ל דאפי' בשלא דרסן וערבן השחורות מעלות את הלבנות והלבנות את השחורות כיון דבידו לדורסן ור\"ע ס\"ל דכל שלא דרסן ועירבן אינן מעלו' זו את זו אבל לדורסן ולערבן לכ\"ע שרי מיהו אפשר לדחות דבהא פליגי ר\"י ור\"ע וכן משמע ממה שסיים הרב תיו\"ט דר\"א אוסר יע\"ש, ולבר מן דין בעיקר דברי הר' תיו\"ט יש לי לדון בהן שהוא ז\"ל לא כתב כן אלא מפני מה שפי' הרע\"ב בטעמו של ר\"י דמשום שבידו לדורסן ולערבן מש\"ה מעלות זו את זו וכ\"כ הר\"ש בשם הירושלמי דמפרש בר פדא טעמא דר\"י מפני שאם רצה טוחן ומתיר יע\"ש ולשון הירושלמי כך הוא ר' איסי בשם ר' יוחנן טעמא דר\"א תאנים שחורות שנפלו לתוך הלבנות אוכל את הלבנות והלבנות מעלות את השחורות אמר ר\"א כך היה ר\"א משיב את ר' יאושע והלבנות מעלות את השחורות מילתיה אמר בידוע מה נפלו מעלות זו את זו כהנא אמר אין מעלות על דעתיה דכהנא מה בין ר' יאושע לר\"ע בשידע ושכח על דעתיה דר' יאושע מעלה על דעתיה דר\"ע אינו מעלה, שמעון בר בא בשם ר\"י והוא שנפלו שחורה אחת לתוך ב' לבנות כדי שתבטל ברוב ר' זעירא בעא קומי ר' מנא לא מסתברא בתוך ג' שאם תאבד אחת מהן יהיו שם ב' א\"ל ואוף אנא סבר כן, בר פדיה אמר טוחן ומתיר אע\"ג דבר פדיה אמר אין בלילה אלא ליין ולשמן בלבד מודה הוא הכא שהן נבללות מילהון דרבנין פליגא וכו' עכ\"ל ומלשון הזה משמע דאף ר' יאושע לא התיר אלא בשאין ידוע מה נפל אם שחורה או לבנה וכדברי ר\"ע אלא דאיכא בינייהו ידע ושכח ומשו\"ה מעלות זו את זו כיון דבכולן בספק חזקת איסור הן עומדין כמ\"ש הרע\"ב ומילתיה דבר פדיה מילתא באנפי נפשה היא דשרי לערבן ולדורסן כדי לבטלן וע\"ז קאמר דרבנן פליגי אבר פדיה ובודאי הלכה כרבנין דפליגי עליה וכיון שכן אזלא ליה כלל זה שכתב הרב תיו\"ט, ותו ק' טובא לדבריו ז\"ל דאם איתא לכלל זה אמאי לא הותר לפצוע אגוזי פרך של ערלה שנתערבו באלף ואיכא מאן דקניס שוגג אטו מזיד כדאיתא בפרק הנזיקין דף נ\"ד:
ואת זה ראיתי להרדב\"ז בפי' על הרמב\"ם ריש פי\"ד מהלכות תרומות עמ\"ש הרמב\"ם חמשי' תאנות שחורות וכו' כתב הרב וז\"ל ומלתא דפשיטא היא אלא משום סיפא נקט לה דאינו יודע מה נפלו מעלות זו את זו ובזו ר\"א מחמיר ור\"י מיקל והלכה כר\"י עכ\"ל ולכאור' אין מובן לדברים הללו שכתב דחלוקא דרישא דחמשים תאנו' שחורות וכו' מלתא דפשיטא הוא ומשום סיפא נקיט ליה והלא בחלוקא דרישא הוא דפליגי ר\"א ור\"י לפי מה שפי' הר\"ש והרע\"ב ואין הלכה כר\"י אלא כר\"א הפך מ\"ש הרב דהלכה כר\"י מיהו עפ\"י מ\"ש בשם הירושלמי דמוקי ר\"א ור\"י בשאין ידוע מה נפלה אלא דאיכא בין ר' יאושע לר\"ע ידע ושכח וכי קתני במתניתין כיצד וכו' לאו לפרושי דברי ר\"ע קאתי כמ\"ש הר\"ש והרע\"ב אלא לפרושי מילתיה דר\"א ור\"י קאתי וקאמר דבידוע מה נפלה לכ\"ע אינן מעלות זו את זו וכשאינו ידוע דהיינו שאינו ידוע כלל בזו ר\"א מחמיר ור\"י מקל וקי\"ל הלכה כר' יאושע בשאינו ידוע כלל ולא כר\"א דאוסר אפי' בשאינו ידוע לו כלל דודאי ר\"א אפ\"ה אוסר דאי לא מאי איכא בין ר\"א לר\"ע אלא דבמאי דמקל ר' יאושע אפי' בידע ושכח בהא לא קי\"ל כותיה אלא כר\"ע וכמו שפסק רבינו ובכן מ\"ש הר\"ש בפי' המשנ' דלפי פירושו עיקר פלוגתייהו דר\"א ור\"י ז\"ל הוא בשידע מה נפלה אין הלכה כר\"י אלא כר\"א אלא שפירוש הר\"ש והרע\"ב ז\"ל לפי לשון הירושלמי שכתבנו צ\"ע:
עוד כלל אלינו מרן החבי\"ב שם דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה היינו דוקא במידי דאית ליה הנאה כמו באוכלין או בעצי איסור שנהנה בשריפתן ומתחמם כנגדן ולכך מבטלין סכך פסול ברוב סכך הכשר כדאיתא בפ\"ק דסוכה משום דמצות לאו ליהנות וכמ\"ש המרדכי בפ\"ק דיו\"ט הביא דבריו הב\"ח בא\"ח סימן תק\"ז ס\"ה ובס\"ס תרכ\"ו יע\"ש ועיין להר\"ן בפ\"ק דסוכה הביא דבריו הרב מ\"א שם בסימן תרכ\"ו שתירץ לההיא דסוכ' באופן אחר יע\"ש ועוד תירץ המרדכי לההיא דסוכה דכיון דהוא מבטלו קודם יו\"ט ואז אין כאן איסור שפיר יכול לבטלו לכתחילה וכתב הרב מ\"א דלפ\"ז בח\"ה של סוכות אסור ולע\"ד יש ליישב באופן אחר דשנא ההיא דסוכה דאיסורא רמי אנפשיה דחייב לישב בסוכה כשירה ולא רמי איסור' אחפצ' כשאר איסורין והלכך כשהוא מבטל הסכך הפסו' ברוב של היתר אין כאן ביטול איסורין כלל ושוב מצאתי כן להרב ט\"ז שם בסימן תרכ\"ו סק\"ב חלק כן והוא חילוק יפה אף נעים ודרך אגב ראיתי לו שלמד מדברי המרדכי דבתערובת חמץ קודם פסח לח בלח ואין שם ששים דיכול להרבות עליו ולבטלו לכתחילה כיון שהוא קודם האיסור עכ\"ל וכ\"כ עוד בסי' תמ\"ז סק\"ה יע\"ש ולא היה לו צורך ללמוד דבר זה ממ\"ש המרדכי כאן דבהדיא בפי' אתמר גבי עצמו של חמץ במרדכי הביא דבריו הרב\"ח ז\"ל בסי' תס\"ז ס\"ג גבי חטים מבוקעים שנתערבו דמצי למיכל מנייהו קודם הפסח ואינך משתרו משום ס\"ס ואין כאן משום מבטלין איסור לכתחיל' משום דאכתי לא חל הפסח יע\"ש וכ\"כ עוד בסי' תנ\"ג ס\"ב יע\"ש:
מיהו הר\"ן ז\"ל בתשו' סי' נ\"ז ונ\"ט ספוקי מספ\"ל אי מהני ביטול בחמץ קודם זמן איסורו דאז הוי היתר בהיתר ובפ\"ב דע\"ז מוכח דהיתרא לגו איסו' לא בטיל וטעמא דמילתא לפי שאין ההתר עשוי להתבטל וה\"נ בזמן ההיתר אינו מתבטל מתי מתבטל לאחר זמן איסורו ונמצא מבטל איסור לכתחילה ואע\"פ שהבי' ראיה להתיר כתב דלענין מעשה ספוקי מספ\"ל יע\"ש ואיברא דבעיקר דברי הר\"ן ז\"ל הללו ק\"ל במ\"ש דבפ\"ב דע\"ז מוכח דהיתרא לגו איסורא לא בטיל הנה הוא ז\"ל שם בפירוש ההלכות עלה דמתני' דיין נסך אסור ואוסר בכל שהוא כתב כן ע\"ש רבינו מיהו הוא ז\"ל חילק עליו וכתב דהיתר' לגו איסורא בטיל יע\"ש בדשפ\"ה גם בחולין פג\"ה דתשי\"ד ע\"א כתב ע\"ש הרא\"ה דכל איסור שנתבטל חד בתרי כיון דכל א' בפ\"ע מותר אם בא לבשלן כאחד מרבה עליהם כדי שיעור ס' ומבטלן לכתחילה וכתב דאין כאן משו' מבטל איסו' כיון שכ\"א וא' בפ\"ע מותר אין כאן איסור עכ\"ל ומדבריו הללו למד מוהרימ\"ט בתשו' חי\"ד סי' י\"ח לומר דהתר בהתר מתבטל וכמ\"ש מרן החביב שם אות י\"ד יע\"ש וא\"כ מאי קא מספ\"ל בתשו' ואולי לא העלה הדבר בס' אלא משום דלמעשה לא מלאו לבו ושוב ראיתי שעמד בזה מרן החביב בשכנה\"ג לא\"ח סי' תנ\"ג הגהב\"י אות ג' ע\"ש:
ודע דהטור ז\"ל מפשט פשיטא ליה דביטול קודם זמן איסורו מהני ואין כאן משום מבטל איסור לכתחילה שכ\"כ בא\"ח סי' תמ\"ז ס\"ו כללא דמילתא כל שאין עוברין על תערובתו יכול לערבו לכתחילה ולשהותו וכתב הב\"ח דאף לאוכלו בפסח הוה שרי אלא דכיון די\"א דבפסח חוזר ונעור אע\"ג דאין כן הלכה לכתחילה מיהא חייש הטור שלא לערבו קודם פסח יע\"ש ובכן אני תמיה על הרפ\"ח בא\"ח סי' תנ\"ג דעל מ\"ש הטור דאין צריך החטים ברירה משום אותן שאכל מהן העכבר דמתבטלין הן כשיטתן ואין כאן מבטלין איסור לכתחילה כיון שאינו טוחן כדי לבטלו כתב עליו וא\"ת ל\"ל האי טעמא ת\"ל דאינו מבטל איסור אלא היתר דהשתא כולי היתרא קודם הפסח ותירץ וז\"ל וי\"ל דכיון שהוא מערבו לבטלו כדי לאוכלו בפסח הרי הוא כמבטל איסור לכתחילה דאלת\"ה וכי מותר לערב חמץ בס' קודם הפסח לאוכלו בתוך הפסח אלא ודאי דשאני הכא שאינו טוחן כדי לבטלם עכ\"ל והדברים תמוהים שהרי מבואר מדברי הטור בסי' תמ\"ז שכתבנו שאף לכתחילה מותר לערב קודם פסח כדי להשהותו בפסח ולא חשיב ליה מבטל איסור ומה שלא הותר לבטל חמץ בס' קודם הפסח לאוכלו בפסח הוא מהטעם שכתב הב\"ח ז\"ל וכמדובר ומה שהקשה על הטור למה לא יהיב טעמא משום דאינו מבטל איסור אלא היתר אפשר דעדיפ' מינה קאמר דאפי' למאן דקרי חמץ קודם פסח איסור אין כאן מבטל איסו' כיון שאינו מכוין לבטל כנלע\"ד ברור ועיין למרן הכ\"מ פ\"י מה' ק\"פ הי\"א ד\"ה ואם השאיר שכתב כעין זה ועיין עוד להרפ\"ח בסי' תס\"ז ס\"ה ד\"ה יין לבן ודוק:
באופן ד" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש יש שבח עצים בפת\n תנור \n שהסיקו בקליפי ערלה כו' יש שבח עצי איסור בפת או בתבשיל כו'. עיין להר\"ן בע\"ז פ' השוכר את הפועל עלה דמתני' דיין נסך שנפל על גבי ענבים כו' ומאי דמייתי עלה בגמרא האי בת תיהא כו' שכתב וז\"ל וגרסינן עלה בגמרא מנא אמינא לה דריחא לאו מילתא היא כו' ומהא שמעי' דלא אמרי' יש שבח עצים בפת אלא דוקא באיסורי הנאה כו' וחזקו דבריהם מדקי\"ל המבשל בשבת בשוגג יאכל ואמאי יאכל והלא כל העצים בשבת מוקצים הם וא\"כ כשאוכל הפת שנאפה בעצים הרי הוא אוכל מוקצה כו' אלא ודאי לא אסרינן אלא דוקא באיסורי הנאה ומוקצה מותר בהנאה הוא והא לא מוכח לי לפי שלא שמענו שבח עצי' בתבשיל אבל ההיא דתנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ראיה מכרחת עכ\"ל והקשה על דבריו הרב כמוה\"ר חיים מודעי הי\"ו דאיך כתב שלא שמענו דיש שבח עצים בתבשיל והרי משנה ערוכה שנינו בפ\"ג דערלה מש' ד' תבשיל שבישלו בקליפי ערלה ידלק וכן תנור שהסיקו בקליפי ערלה וכתבו הר\"ש והרע\"ב דטעמא דידלק משום דיש שבח עצים בתבשיל וכן בפת יע\"ש והוא ניהו תירץ דאפשר דמשמע ליה להר\"ן דמתני' דתבשיל שבשלו בקליפי ערלה היינו הכלי עצמו של חרס שבשלו בקליפי ערלה דהשתא הו\"ל כפת שאפאו בקליפי ערלה דאזיל ומודה הר\"ן דיש שבח עצים בפת משום דאתי ליה האפיה מחום העצים עצמן משא\"כ בתבשיל שנותני' העצי' החום אל הכלי ומהכלי בא אל התבשי' והכי משמע בירוש' דערלה דאמרי' התם עלה דמתניתין דבגד שצבעו בקליפי ערלה דקמ\"א ע\"ב אמר ר' אבא בר ממל הניית ערלה בטילה ברוב מתניתא פליגא על ר' אדא בר ממל תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ידלק כו' פתר לה בקדירה שבקדירות כו' וכתב הרב שדה יאושע פתר לה כו' כלומר היינו שצרפה היוצר מתחילה כשהיא חדשה בכבשן בעצי איסור דהא מקבלה בשולה ואיכא הניית תשמי' שמשתמש בה בלא גורם אחר ודמי לאיסו' בעין הלכך נתערב באחרים יעלה בא' ומאתים יע\"ש:
ואשתמיט מהרב הנז' הי\"ו דברי הר\"ן בס\"פ כל הצלמים גבי אותה שאמרו יוליך הנאה לים המלח שהביא אותה שאמרו בירוש' פ\"ג דערלה וז\"ל אמר ר' חגי כד נחתית מן אלפא שמעי' קליה דר' יעקב מתני בגד שצבעו בקליפי ערלה כו' מאי כדון תמן אין דרך בני אדם ליקח יין מן הגוי ברם הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן הגוי כלומר וחיישינן שמא ימכרנו לישראל ולפ\"ז הא דתנן התם תבשי' שבשלו בקליפי ערלה ידלק ולא אמרינן ימכר חוץ מדמי איסור שבו היינו דוקא תבשיל שנאכל כמו שהוא חי שניקח מן הגוי הא בשאר המבושלים לא ידלק אלא ימכר כרשב\"ג עכ\"ל הרי בהדיא דמשמע ליה להר\"ן דמתני' מתפרש בתבשיל ממש ולא בקדירה שבקדירות כמו שאמרו בירושל' ואין ספק דהר\"ן הוצרך להכי משום דלא אמרו כן בירוש' דמתני' מתפרש בקדירה שבקדירות אלא לרבי אבא בר ממל דאמר דהניית ערלה מתבטל ברוב אבל למאן דפליג עליה וכמו שאמרו שם עלה מאי כדון אם יש בו כדי לצבוע את רואה את ההיתר כמי שאינו ואותו דאיסור יש בו כדי לאסור ואם אין בו כדי לצבוע אפי' את רואה את ההיתר כמי שאינו ואותו האיסור אין בו כדי לאסור ופי' מאי כדון מאי הוי עלה לענין תבשיל או פת שבשלו בקליפי ערלה ומפרש שאם יש באיסור כדי לצבוע כלומר שיש שבח עצי איסור בפת או בתבשיל כדי לצבוע את רואה את ההיתר כו' דהא יש בו כדי לאסור ואפי' איכא רובא עצי היתר אסור ואם אין בו כדי לצבוע אפי' לאת רואה את ההיתר כמי שאינו הרי בעצי איסור ליכא חזותא בתבשיל ואין בו כדי לאסור וכ\"כ רבינו בדין זה ודוק:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Kedushah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kedushah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kedushah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a0923d3816d56b4ad5746211ec270f420064a4de --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kedushah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,158 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Kedushah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האשה \n שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים כו'. ומשמע דאפילו שהוחזק' על פיה שאמרה שהיא מקודשת נהרגת וכן נראה בהדייא ממ\"ש לעיל בהל' כ\"א ולפ\"ז קש' דבפרק עשרה יוחסין ד\"פ מייתי תלמודא ההיא עובדא דאשה א' שבאת לירוש' ותינוק מורכב לה על כתפה והגדילו בחזקת שהוא בנה ובא עליה והביאוה לב\"ד וסקלו' לא מפני שהוא בנה ודאי אלא שהיה כרוך אחריה דהוייא חזקה דאית בה מעשה תיפוק ליה מפני שהוחזקה על פיה שהיה בנה. ועיין למהרי\"קו בשורש פ\"ז שחילק בין מלקות למית' בענין החזקות יע\"ש וכעת צ\"י:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נערה בעולה שלא כדרכה\n באו \n עליה עשרה והיא בתולה ברשות אביה זה אחר זה כו'. הנה במס' קדושין ד\"ט ע\"ב בעי ומי אית ליה לר' האי סברא כו' אמר ר' זירא מודה ר' לענין קנס דכולהו משלמי כו' הנה מבואר יוצא מתוך שמעתין דלענין קנס בעל עושה אותה בעול' שלא כדרכה כלומר שאם נתארסה ובא עליה שלא כדרכ' וגרשה ועדיין היא בתולה ואנסו או פיתו אות' אינן משלמין לה קנס דכיון שבא עלי' בעל' שלא כדרכ' הר\"ז בעולה ולא קרינן בה נערה בתול' ומתוך כך שמעתי מקשי' על מ\"ש התוס' בר\"פ אלו נערות ד\"ה ועל הכותית כו' וז\"ל אבל ק' דלתני מחזיר גרושתו משנשאת ונבעל' שלא כדרכה כו' וי\"ל דתנא ושייר עכ\"ל וכונת קושייתם מבוארת בדברי הרב ח\"ה שהוק' להם אמאי לא תני בהדי אלו נערות פסולות מחזיר גרושתו משנשאת ונבעל' שלא כדרכה כלומר דאחר שנשאת לשני ובא עלי' שלא כדרכה גרשה ובא עלי' באונס או בפיתוי הבעל הראשון שזו היא פסולה אצלו כיון שהלכ' ונשאת לאחר ואיכא עלי' לאו דלא יוכל בעלה הראשון ומפני דלר\"י ן' כיפר ליכא לאו דלא יוכל אלא כשנשאת לשני כדאיתא בפ\"ק דיבמות די\"א ע\"ב לכך נקטו קושייתם בשנשאת ובא עליה שני שלא כדרכה דאיכא לאו דלא יוכל ועדיין היא בתולה ועיין בס' אסיפת זקנים להר\"ב שם יע\"ש והשתא לפום שמעתין דקאמר דבעל עושה אותה בעול' שלא כדרכה אין מקום לקושייתם דכיון שהלכה ונשאת לשני ובא עלי' שלא כדרכה תו לא משכחת לה שיהיה לה קנס שהרי נעשית בעולה והיכי מצי תנא למתני מחזיר גרושתו בהדי נערות פסולות שיש להם קנס והדבר מתמיה:
איברא כי לפי מ\"ש הריטב\"א בחידו' בשמעתין יש מקום ליישב דבריהם שכתב דהיינו טעמא דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה דכיון דאהני ביאתו לקנותה אהנייא לעשותה בעולה גמור' ולדונה כבעולה אבל ביאת אחר לא עביד לה בעולה שלא כדרכה לרבנן עכ\"ל ומשמע מדבריו דדוקא כשקונה אותה הבעל על ידי ביאה הוא דאהני ביאתו לעשותה בעול' מטעמא דכיון דאהנייא ביאתו לקנותה אהניא נמי לעשות' בעולה אבל כשקנה אותה ע\"י כסף או שטר ואח\"כ בא עליה שלא כדרכה דלא אהני ביאתו לקנותה אף ביאת בעל נמי אינו עושה אותה בעולה שלא כדרכה וכן הבין בכוונת דבריו הר\"ב בספר אסיפת זקנים בפ' נערה דמ\"ח ע\"ב עלה דאמרי' התם היינו בתולה ולא בעול' כו' עיין בחידושיו דקכ\"ז ע\"א והשתא אפשר דכונת דבריהם היתה בשנשאת לשני ובא עליה שלא כדרכה ולא כיוין לקנותה באותה ביאה דהשתא לא עביד לה בעול' אפי' בעל מיהו מדברי התוס' שם דמ\"ח ע\"ב משמע דלא שני להו בהכי אלא כל לגבי בעל הוייא בעול' אפי' בשלא כיוין לקנות' באותה ביא' וכמ\"ש שם הר\"ב ז\"ל יע\"ש ולפ\"ז אין מקום לקו' ועוד היה אפשר לומר ע\"פ מ\"ש בשמעתין בשיטה חדשה לא נודעה למי מקדושים דהא דאמרינן דבביאה משלם קנס היינו בשבא עליה במקום בתולים אלא שלא הסיר בתוליה אלא שהטה ובהא הוא דמחייב קנס הבא עליה אבל שלא כדרכה ממש שלא שמש במקום בתולים פטור ובהכי ניחא ליה ההיא דאלו נערות דאמרינן משכחת לה כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה דמשמע דדוקא בכדרכה חייב קנס מדלא אמר וחזר ובא עליה של\"כ יע\"ש והשתא משמע דאף בעל אינו עושה אותה בעולה בביא' שלא כדרכ' אלא בביאה זו שבא עליה במקום בתולים אבל שלא כדרכה ממש אינו עושה אותה בתולה ואפשר דבכה\"ג דשלא כדרכ' דברו התוס' ז\"ל שם בריש א\"נ:
אבל קשה דמדבריהם שם בפרק נערה דמ\"ח ע\"ב משמע דלא ס\"ל כדברי השיטה הנז' דאם איתא אכתי לא הועילו בתירוצם כלום האמנם הנלע\"ד בכונתם ז\"ל דעיקר קושייתם אמאי לא תני מחזיר גרושתו אינה אלא למאי דס\"ד דתלמודא הכא בשמעתין דאפי' בעל אינו עושה אותה בעולה כדאמרינן אמרוה רבנן קמיה דאביי משכחת לה כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה עד דחדית להו אביי דע\"כ לא פליגי ר' ורבנן אלא באחר אבל בעל ד\"ה עושה אותה בעולה והשתא לפום מאי דס\"ד דהנהו רבנן קשיא להו להתוס' ז\"ל מה יענו אמאי לא תני במתני' בהדי אלו נערות מחזיר גרושתו ותירצו דהוה משמע להו דתנא ושייר אבל אה\"נ דלאביי דקאמר הכא דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה לא קשיא כלל כנ\"ל:
והנה רבינו ז\"ל בפ\"א מה' נערה ה\"ח כתב שאין האונס או המפתה חייב בקנס עד שיבא עליה כדרכה וזה הפך סוגיין דשמעתין וכבר דחו דבריו הרא\"ש בפ' א\"נ ובס' אסיפת זקנים שם כתב שכל הראשוני' חלוקים עליו בזה יע\"ש ובשיט' החדשה כתב שסמך על אותה סוגיא דפרק בן סורר דע\"ג דמשני תלמודא משכח' לה כגון שבא עליה של\"כ וחזר ובא עליה כדרכה יע\"ש והן הן הדברים שכתב המ\"ל בפי\"ז מה' א\"ב די\"ג ה\"ה והיכא דאנס אשה שלא כדרכה כו' יע\"ש וסוגיא דשמעתין אפשר דמפרש לה כמו שפירש הרב השיט' הנז' דהיינו שבא עליה במקום בתולים ובדרך הטיה אלא שא\"כ הי\"ל להביא דין זה בה' נערה שאם באו עליה עשרה ועדיין היא בתולה כולן משלמין קנס אלא ודאי שהרב ז\"ל דחה לזה מקמי ההיא דפ' בן סורר ומ\"מ לא ידעתי אמאי לא ביאר הרב ז\"ל בה' נערה דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואם באו עליה אח\"כ אפי' כדרכה אינן משלמין קנס כמבואר בשמעתין וכעת צ\"ע:
ובסברת ר' הלזו דקאמר הראשון בסקילה וכולן בחנק ראיתי להרב מ\"ל ז\"ל בפי\"ז מה' א\"ב די\"ג ה\"ה והיכא דנבעלה שלא כדרכה שכתב וז\"ל ואני מסתפק בסברת ר' הלזו אם מאי דפליג הוא היכא דנבעלה אחר שנתארסה ובאו עליה שנים שלא כדרכה דהב' בחנק אף שהיא בתולה מגזרת הכתוב אבל אם נבעלה שלא כדרכה קודם שנתארסה ושוב נתארסה אפשר דמודה ר' דהבא עליה בסקילה שהרי בתולה היא ומעוטא דלבדו לא שייך הכא ואפשר דכיון דגלי קרא ואמר לבדו למעט שאם באו עליה עשרה הראשון דוקא הוא בסקילה גילה לנו הכתוב דגבי נערה המאורסה כל שנבעלה אפי' שלא כדרכה תו לא מקרייא בתולה וא\"כ אפילו נבעלה קודם שנתארס' שלא כדרכה ואח\"כ נתארסה הבא עליה הוא בחנק עכ\"ל ולע\"ד יש להכריח קצת סברא זו דלא שנא ליה לר' בין בא עליה הראשון קודם אירוסין בין לאחר אירוסין ולעולם השני בחנק מהא דפריך תלמודא בשמעתין עלה דקאמר ר' בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה ומי אית ליה לר' האי סברא והא אמר ר' הראשון בסקילה וכולן בחנק כו' והשתא אם איתא דכשבא עליה אחר קודם אירוסין אינו עושה אותה בעולה אמאי לא משני תלמודא דהא דקאמר ר' שאין אחר עושה אותה בעולה היינו קודם אירוסין ומ\"ש הראשון בסקילה וכולן בחנק מיירי בבא עליה ראשון אחר אירוסין אלא ומאי דלא שנא ואין לדחות דאי אפשר לומר דכי קאמר ר' בעל עושה אותה בעולה ואין אחר עושה אותה בעולה מיירי קודם אירוסין דהא דומיא דבעל קתני דמיירי לאחר אירוסין דהא לא קשיא דהא כדאיתא והא כדאית' דבעל לא משכחת לה בלא אירוסין והיינו דקאמר ר' דאחר משכחת לה שבא עליה בלא אירוסין ואינו עושה אותה בעולה משא\"כ בבעל דכיון דלא משכחת לה בלא אירוסין הילכך עושה אותה בעולה לעולם:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש העראה\n המערה \n בשפחה חרופה כו'. זה לי ימים שכתבתי לאחד מתלמידי בענין זה ה\"ה החכם השלם יאודה ש'אקי יצ\"ו בראשית מאמר הנה הבאת בדברי קדשך לשון רבינו בפ\"ג מה' איסורי ביא' הל' ט\"ו גבי המערה בשפחה חרופה וכן אם בא עליה של\"ך דפטור והבאת על זה דברי התוס' שבפ' הבע\"י דנ\"ה ד\"ה אינו שכתבו דמשום שאין האשה ראוייה להתעבר בהעראה משום הכי ממעטינן לה מש\"ז שאילו הית' ראויה להתעבר לא הוה ממעיט אלא שלא כדרכה דוקא והבאת ע\"ז דברי הרב משנה למלך בפט\"ו מה' אישות ה\"ד שכתב שקש' לדבריהם סוגייא דפרק ד' אחים דל\"ד וכת' כת\"ר בכונת דבריו שקושיתו היא דבסוגייא זו דכריתו' ממעטי' העראה ושל\"כ ממילת ש\"ז ואילו בפ\"ד אחין דל\"ד מבואר דדוקא לר' יאודה ס\"ל דממעטינן של\"ך ממילת ש\"ז אבל לרבנן דר\"י לא ממעטינן אלא הערא' אבל של\"ך לא ממעטי' ממילת ש\"ז כי אם ממילת אותה כדאיתא התם את\"ד, והעלה כת\"ר ישוב קו' זו ע\"פ דברי הרשב\"א ז\"ל בחי' ליבמות ככתוב בדברי קדשך יע\"ש דע ידידי כי גם אנכי בתחילת העיון דנתי כי זו היתה כונת קוש' הר\"ב משנה למלך ז\"ל ואולם חזרתי לאחורי כי אם זו היתה כונתו מה לו להרב ז\"ל אצל התוס' דלדידיה תקשי ליה סוגייא זו דכריתות עם הסוגייא דיבמות דל\"ד כי התוס' ז\"ל שפיר הכריחו מאותה סוגייא דכריתות דאין האשה מתעברת בהעראה בין אם נאמר דאותה סוגייא דכריתו' אזל' כותיה דר' יאודה או אזלא כוותייהו דרבנן דאי אזלא כר' יאודה דוקא אכתי מיניה נשמע לרבנן נמי דאין האשה מתעברת בהעראה דאי הוה מתעברת לא הוה מוקי ר' יאודה קרא למעט ג\"כ העראה כי אם של\"ך דוקא ומיני' נשמע לרבנן דבהא לא אשכחן דפליגי רבנן עלי' ואי אותה סוגיי' מצי אתיא כרבנן אתי שפיר טפי באופן שאין מקום לקושיית הרב מ\"ל ז\"ל לפי מה שכתב כת\"ר עם דברי התוספות כלל:
כי על כן נלע\"ד דכונת קו' הרב ז\"ל הית' דלפום מאי דמשמע להו להתוס' ז\"ל דמילת ש\"ז האמור גבי ש\"ח אין הכונה הוצאת זרע ממש כי אם שכיבה הראוייה לזרע כלומר לעיבור וכי ממעטינן העראה היינו משום דאינה ראויה להתעבר בהעראה אבל במירוק גיד כיון שראויה להתעבר בו אם יש הוצאת זרע אפי' כי ליכ' הוצאת זרע מחייב וביאה הראוייה לעיבור קרינן ביה, א\"כ גבי קרא דאיש אשר ישכב את אשה ש\"ז ורחצו במים נימא נמי דהכונה היא שכיבה הראוייה להזריע ואע\"ג דליכא הוצאת זרע יהו צריכין טביל' מגזיר' הכתוב וליכא למימר דלדברי התוס' ז\"ל הללו ה\"נ נפרש התם דהא ודאי ליתא דאם כן כי ממעטינן העראה מהאי קרא בפ' ד' אחין דל\"ד ע\"כ לפרש כמו שפירשו התוס' הכא דמשום דע\"י העראה אינה ראויה לעיבור משום הכי ממעטינן לה וזה אי אפשר לפרש באותה סוגייא דא\"כ למה להו לרבנן למעט של\"ך ממילת אותה דנמעוט לה מהיכא דאמעיט העראה דחד טעמא להו דכי היכי דממעטינן העראה ממילת שכב' זרע משום דעל ידי שכיבה זו אינה ראויה לעיבור הכא נמי ממעיט של\"ך מפני שאינה ראויה לעיבור'. אלא עכ\"ל דמילת ש\"ז האמור שם לרבנן דר\"י הוא הוצאת זרע ממש וכי ממעטי' העראה מיניה לאו משום דהוי שכיב' שאינה ראויה לעיבור הוא דממעטינן אלא משום דע\"י העראה מסתמא ליכא הוצאת זרע ואנן הוצאת זרע בעינן משום הכי ממעטינן העראה וכמ\"ש שם רש\"י ז\"ל ד\"ה להערא' שלא הזריע ומשום הכי הוצרכו רבנן למעט של\"ך ממילת אותה דממילת ש\"ז לא אמעיט אלא ביאה שאין בה זרע ובשל\"כ הא איכא זרע משו\"ה הוצרכו למעט של\"ך ממילת אותה ור\"י דממעט אף של\"ך ממילת ש\"ז הוא משו' דדריש ש\"ז הן ש\"ז ממש והן שכיב' הראויה לעיבור, ובכן זו היתה כונת קושיית הרב מ\"ל ז\"ל לדברי התוספו' מאותה סוגייא דפ\"ד אחין שפירושם שפירשו הכא לא יתכן לפרש באות' סוגייא וכמדובר וא\"כ היה להם לפרש סוגייא זו נמי כפירוש אותה סוגייא דכי ממעטינן הערא' ממילת ש\"ז היינו משום דבעינן הוצאת זרע ממש ובהערא' ליכא הוצאת זרע כנלע\"ד:
ואם כנים אנחנו בכונת הרב ז\"ל נרא' לע\"ד לישב קושייתו דהתוס' ז\"ל הוצרכו לחלק פי' השמועות ולפרש דפירוש ש\"ז האמור גבי שפחה חרופ' אינו כפי' ש\"ז האמור גבי טומאת קרי דאם לת\"ה אלא דגם בש\"ז האמור בש\"ח הכונ' לומר הוצאת זרע ממש דומיא דש\"ז האמור גבי טומאת קרי א\"כ כי היכי דהתם לא ממעטינן לרבנן דר\"י אלא הערא' לבד ה\"נ לדידהו לא ממעטינן מניה כי אם הערא' לבד ובשל\"כ מחייב משום דליכא מיעוט' למעט וכמ\"ש הרשב\"א ז\"ל ואות' סוגייא דכריתות כוותיה דר\"י אזלא וכל כי האי מילתא דחיקא להו טובא להתוס' ז\"ל לומר דסוגייא דכריתות כוותי' דר\"י דוקא אזלא ולא כרבנן דהלכתא כוותייהו ומשום הכי הוצרכו לומר דפירוש ש\"ז האמור גבי ש\"ח אין הכונה הוצאת זרע ממש דהשתא לא אמעיט מיני' כי אם הערא' לבד אלא דפי' ש\"ז האמור גבי שפחה חרופ' הכונה שכיב' הראויה להזריע ולעיבו' והשתא אמעיטו הערא' ושל\"כ שפיר כיון דשניהם אינן ראוייות לעיבור:
ואין להקשות דכיון דבש\"ח ובטומאת קרי כתיב ש\"ז איך אנו מפרשים כל אחד לעצמו זה הפך מזה הא לא קשיא דהא אשכחן דיש חילוק בין ש\"ז האמור גבי אשת איש ובסוט' לש\"ז האמור גבי טומאת קרי והאמור גבי ש\"ח דהא גבי אשת איש וסוט' אי אפשר למעט ממילת ש\"ז הערא' ושל\"כ דהא גלי בהו קרא דמחייבי בהעראה ושל\"ך כדאמרינן בפרק הבע\"י דנ\"ה וא\"כ ע\"כ לפרש מילת ש\"ז דידהו דהכי קאמר שכיב' באש' הראויה להזריע לאפוקי מתה כדאמרינן התם ואפי' שהשכיב' אינה ראויה להזריע כיון דהאשה ראויה להזריע ולעבר מחייב, וש\"ז האמור גבי סוטה שבא למעט דרך אברים כדאמרינן התם הכי פירושו שכיבה שהיא כדרך הנעשה להזריע לאפוקי דרך אברים, וא\"כ הכא נמי איכא למימר דיש חילוק בין ש\"ז האמור גבי ש\"ח להאמור גבי טומאת קרי דזה פי' שכיבה הראוי להזריע ולעבר וזה פירושו שכיבה שיש בו זרע ע\"ד הכתוב ואיש כי תצא ממנו ש\"ז ובכן כיון דפי' ש\"ז האמור גבי ש\"ח הכונה לומר שכיבה הראוי' להזריע ולעבר ממילא אמעיטו מיניה הערא' ושל\"ך ואות' סוגיי' דכריתות אזלא אליבא דכ\"ע ואפי' כרבנן דר\"י וממילא נוחים ג\"כ פיסקי רבינו ז\"ל דגבי ש\"ח פסק דלא מחייב בהעראה ושל\"ך וגבי טומאת קרי פסק כרבנן דר\"י דממיעוטא דאותה ממעטינן של\"ך ומשום הכי לא אמעט כ\"א העראה לבד ולדברי הרשב\"א ז\"ל הנה הרב תבריה לגזזיה מהכא להתם אמנם ע\"פ האמור הנה נכון:
וכ\"ת אלי לפי האמור בשיטת תוס' ורבינו דס\"ל דההיא דכריתות דממעטינן העראה ושל\"ך מש\"ח אתי אפי' כרבנן דר\"י א\"כ תיקשי להו סוגייא דפ' הבע\"י דנ\"ה דקאמר הש\"ס א\"כ לשתוק קרא מש\"ח וכו' דמאי קושיא דהא אצטריך קרא לשל\"ך והדרא קושיין מנ\"ל העראה גבי שאר עריות עד שמתוך קושיי' זו הוצרך הרשב\"א ז\"ל לומר דסוגייא דכריתות אזלא כר\"י וסוגייא דיבמות דנ\"ה אזלא כרבנן דר\"י והשתא לשיטת התוספות ורבינו מה נענה לזו אי מהא לא איריא דכיון דשכב' זרע האמור גבי ש\"ח פירושו הוא שכיבה הראוי' לעיבור ומה\"ט אמעיטו מיניה העראה ושל\"ך א\"כ שקולין הן ויבואו שניהן ואיך תיסק אדעתין לומר דבהעראה מחייב ובשל\"ך תפטר וכי אתא ש\"ז למעט של\"ך דוקא דכיון דאמעיט של\"ך וע\"כ דטעמא הוא מפני שאינ' ראויה להתעב' מהיכא תיתי לומר דבהעראה תתחייב כיון דבהערא' נמי אינה ראויה להתעבר ואדרבא גבי אשת איש דאיכ' קרא דמשכבי אשה לחייב של\"ך שקיל וטרי הש\"ס דמנ\"ל דבהעראה מחייב דאיכא למימר דדוקא בשל\"ך מחייב דחשיבא ביאה גמור' כדכתיב משכבי אשה אבל העראה לא חשיבה ביאה ולא ליחייב אבל איפכא ודאי ליכא למעט וברור. ועיקר התירוץ הזה שתירץ הרשב\"א לקושייתו לא יכולתי הלום דאכתי מה יענה הרב לדעת ר\"י דממעט העראה ושל\"ך ממילת ש\"ז מנ\"ל דגבי חייבי לאוין מחייבי בהערא' ובגמרא לא אשכחו פתרי להא כי אם באמר' מדגלי רחמנא הערא' בש\"ח והשתא כי אקשינן לדעת ר\"י דדילמא ש\"ז דש\"ח אצטריך לשל\"ך ובהעראה מחייב תו ליכא לשנויי מידי וליכא למימר דאה\"נ דלדעת ר\"י לא מחייבי חייבי לאוין בהעראה דזו לא שמענו בשום דוכתא דר\"י פליג בדב' זה ולא הוה משתמיט הש\"ס למימר דאיכא פלוגתא בהכי אמנם לפי מ\"ש אנן יד עניי הנה נכון ודברי הרשב\"א ז\"ל לדידי צ\"ע ומצאתי בחי' הרמב\"ן ז\"ל ליבמות שכתב ג\"כ כדברי הרשב\"א והוא תימה בעיני:
וראיתי בד\"ק העלית לישב פסקי רבינו ז\"ל דלכאורה סתרי אהדדי לפי דברי הרשב\"א באומרך דדוקא גבי טומאת קרי לא ממעטו רבנן דר\"י העראה ושל\"ך ממילת ש\"ז משום דכי ממעטי' לשניהם מש\"ז אייתר להו מילת אותה משא\"כ במיל' ש\"ז האמור גבי ש\"ח דכיון דליכא יתור' דאותה ממעטי' לשניה' ממלת ש\"ז ולפ\"ז אותה סוגיי' דכריתות אזלא ככולי עלמא דלא כהרשב\"א ז\"ל ומה שהוקשה לו להרשב\"א במאי דפריך הש\"ס ביבמות א\"כ לשתוק קרא מש\"ח כו' דהא אצטריך לשל\"ך העלת מהישוב באומרך דאפשר דהתם קים להו לרבנן דש\"ז האמור שם אתא למעוטי שתיהן את\"ד, דע ידידי שדברים אלו לא ניתנו ליאמר לקע\"ד דאם איתא דלרבנן דר\"י ס\"ל דהיכא דמצינן למעוטי ממילת שכבת זרע העראה ושל\"ך ממעטינן א\"כ תיקשי להו למה לי דכ' רחמנא אותה גבי טומאת קרי כיון דבמילת שכבת זרע הא ממעטינן לשניהם דומייא דש\"ח ומ\"ש תוך דברי קדשך דגם גבי סוטה אייתר מילת אותה התם נמי הא דרשינן לה דשכיבתה פוסלת אות' ואין שכיב' אחרת פוסל' אותה כמעשה בשתי אחיות וכמ\"ש רש\"י בפי' התורה יע\"ש, גם מ\"ש כת\"ר לקושיית הרשב\"א דהתם קים להו לרבנן דמלת ש\"ז אתא למעט שתיהן דע ידידי כי לא זו הדרך בדרכי העיון דא\"כ לא הנחת קושיא בעולם דבכל הדברים נתלה הדבר דקים להו הכי לרבנן:
עוד ראיתי בד\"ק כתוב לאמר דרבנן לא משמע להו למעט ביאת כלה ממילת אותה משום דאשכחן ביא' קטנה מבת ג' שנים ויום א' דחשיב' ביאה לענין זה אעפ\"י שאינה ראויה לעיבור שאין האש' מתעב' עד שתהיה בת י\"ב שנה כדאיתא בפרק יוצא דופן דמ\"א את\"ד דע ידידי שמצינו בדורות הראשונים שהיו מולידין בת שש כדאשכחן בבת שבע אם שלמה כדאיתא בפר' בן סורר דס\"ט ע\"ב והרב נחלת יעקב בפרשת תולדות כתב דלמ\"ד דרבקה בת שלש שנים היית' כשנשאת ליצחק אבינו לכך נשאה באותו זמן אולי תמהר ללדת בארבע' יע\"ש, וא\"כ היה אפשר לחלק מביאת כלה לביאת קטנה בת שלש שנים אלא שדבר זה לא ניתן ליאמר מפני שאין למדין מדורות הראשונים כדאיתא התם בפרק בן סורר בפלוגתא דב\"ש וב\"ה יע\"ש, והאי הלכתא דבת ג' שנים ויום אחד שמטמא' בביא' לא לדורות הראשונים דוקא איתמ' וכמובן:
ובכן מה שעמדת מתמיה על סברת רבי יאודה דממעט ביאת כלה ממילת אות' מפני שאינה ראויה לעיבור דלדידיה תיקשי ההיא הלכתא דביא' קטנה בת ג' שנים ויום אחד שמטמאה בביא' אעפ\"י שאינ' ראויה לעיבור היא תמיה רבה לכאורה ושאלתך צריכ' לפני' ולפני ולפנים, וראיתי בדברי קדשך שרצית לישב זה באומרך דאפשר דר' יאודה פליג אאותה הלכה וס\"ל דאין קטנ' בת שלש שנים מטמאת בביאה אמנם לא נחה דעתך בזה שהרי כתבו התוס' בפר' הערל דע\"ז דבהלמ\"מ ליכא מאן דפליג.
דע ידידי שיסוד זה אשר בנית בשם התוס' ז\"ל דפ' הערל דס\"ל דבהלמ\"מ ליכ' מאן דפליג יש לדחותו דמ\"ש שם התו' ז\"ל דאותה הלכה אינה הלמ\"מ דא\"כ לא הוה פליג ר\"י עליה יע\"ש אין הכונה לומר משום דבהלמ\"מ ליכא מאן דפליג אבל כונתם לומר דכאן אי אפשר לומר דפליגי אהלמ\"מ וקאמ' ר\"י דאין זו הלמ\"מ דכיון שהם אמרו לר\"ש אם הלכה נקבל משמע שהם לא ידעו אם יש הלמ\"מ בדבר זה או לאו שאם היה בדבר הלמ\"מ לא הוו פליגי עליה וא\"כ כשאמר ר\"ש הלכ' אני אומר היכי פליגי עלי' אלא ודאי דכשהשיב ר\"ש הלכ' אני אומר הכי קאמר הלכה זו מקובלת מרבותי ומשו\"ה פליג עליה ר\"י וכמ\"ש הרב יבין שמועה ז\"ל דכ\"ז ע\"א בכונת דבריה' ויפה הכריח לזה שזו היתה כונתם שהרי מצינו שהקשו ביומא דע\"ט דאמאי לא קאמר הש\"ס דב\"ש וב\"ה גבי שיעור דשאור וחמץ פליגי בהלמ\"מ דמר סבר הכי גמירי ומר סבר הכי גמירי אלמא דס\"ל דאיכא פלוגתא בהלמ\"מ אלא ודאי דכוונתם הכא ביבמות כמ\"ש:
ומה שדחה כת\"ר בעיקר ראי' זו שהביא הרב מדברי התוס' במסכת יומא דאינה ראיה לדבריהם דהתם ליכא תברא לדבריהם דהכא דהתם כי פליגי בהלמ\"מ ליכא למ\"ד דנעקרת ההלכ' לגמרי כי אם למר ההלכ' היא בכזית ולמר בככותבת אבל הכא אי פליגי בהלמ\"מ לדעת ר\"י דאמר בנים ואפי' בנות נעקרת ההלכה לגמרי דלר\"ש היא ההלכ' להפך בנים ולא בנות את\"ד, אף שיש לדחות ראיית הרב ז\"ל בזה מ\"מ עיקר הפי' שפירש בדברי התוס' דפרק הערל הוא יפה אף נעים וכן ראיתי שפירש הרב קול הרמ\"ז בכונת דבריהם וימין מקרבת דבריהם שביומא דע\"ט דחי דחיה זו שכתב כת\"ר אף שעשה לו כת\"ר סמוכו' מדברי רבינו שבפי' המשנה בסוף עדויות ואחריו החזיק הרב תי\"ט שם ובפ\"ב דמס' סוטה מ\"ב הנה הרב חוות יאיר בסימן קצ\"ב כתב שאין טעם לחילוק זה דמה לי אי פליגי בכוליה מלתא דהלמ\"מ או במקצתה ומ\"מ אעפ\"י שמדברי התוס' שבפ' הערל אין ראיה לומר דבהלמ\"מ ליכא פלוגתא הנה מדברי רבינו בהקדמתו לסדר זרעים מבואר בהדיא דס\"ל דבהלכה למ\"מ אי אפשר שיפול בו מחלוקת ואחריו החזיק התי\"ט בפ\"ג דתמורה מ\"ג ובפ\"ק דזבחים מ\"ז ובפ' ב' דסוטה מ\"ב ופ\"ד דסוכה מ\"ט ופ\"ח דיבמות מ\"ג, גם הרב קרבן אהרן בספר מידות אהרן דל\"ו החזיק במידה זו וכבר יצא לקראת נשק הרב חוות יאיר בסימן קצ\"ב ואסף וקבץ כל הלמ\"מ שבש\"ס ושנחלקו בהם התנאים יע\"ש:
וראיתי בד\"ק העלית קושיא זו מן הישוב באומרך דר' יאודה ס\"ל דאתא קרא יתירא דאותה ועקרא הלכתא לגמרי דע\"כ ל\"א בפ' משקין דלא אתא ג\"ש ועקרא הלכתא אלא כשהג\"ש אנו דנין אותה מעצמינו ומפני שאין אדם דן ג\"ש מעצמו כמ\"ש רש\"י שם אבל הכא דקא דריש ר\"י מילת אותה יתירא אתי קרא ועקר הלכ' את\"ד, דע ידידי שישוב זה לא נכנס באזני שגם גבי מצרי ואדומי קא דריש ר\"י קרא יתירא דאשר יולדו להם דבלידה תלי רחמנא ואפ\"ה קאמר אם הלכה נקבל ש\"מ שאין הדבר תלוי בדרשא דקרא דאיכא לאוקומי קרא למילתא אחריתי וכשאני לעצמי סבור הייתי לומר דרבינו ודעימיה ס\"ל דאותה שאמרו בפ' בנות כותים דף ל\"ב דתנוקת בת ג' שנים דמטמאה בביאה הלכתא היא לאו הלמ\"מ קאמר וכמ\"ש רש\"י ז\"ל כי אם הלכתא פסוקה ומקובלת בידי סופרים היא על דרך שפירשו התוס' בפרק הערל בהלכה אני אומר דקאמר ר\"ש וכי היכי דהתם פליג עליה ר\"י ה\"נ פליג ויש סעד לזה מדברי רבי' פ\"ה מה' אבות הטומאה ה\"ט שכשהביא דין זה דתנוקת בת ג\"ש לא זכר שהיא הלמ\"מ כדרכו בכל המקומ' משמע דס\"ל שאין זה הלמ\"מ אמנם אף אם יהיה הדבר כן לא נחה דעתי לומר דר\"י פליג אאותה הלכ' כיון דלא מצינו בש\"ס דקאי בשום דוכתא דר\"י פליג אאותה הלכ' ותו דחזינן בת\"כ גבי קרא דואשה אשר ישכב איש אותה כו' שדרשו לרבות קטנ' בת ג' שנים ויום א' וסתם ספרא ר\"י היא כדאית' בסנהד' דפ\"ו כי ע\"כ נלע\"ד שיש חילוק בין ביאת קטנה לביאת כלה דביאת קטנ' אעפ\"י שהיא אינה ראויה לעיבור לאו מצד הביאה בעצמ' היא שאינה ראויה אלא מצד גופה וקטנותה שאינה ראויה לכך אבל גבי כלה מה שאינה ראויה לעיבור הוא מצד הביאה בעצמה שלא זרק הזרע למקום הראוי להזריע דכיון שלא הסיר בתוליה מקודם היה המקו' צר וראיה לדבר שאם מעכה בתוליה קודם ראויה להריון ולכן גבי קטנ' נקרא ביאה ראויה להריון שהרי בגדולה כה\"ג ראויה להריון משא\"כ גבי ביאת כלה שהביאה היא שאינה ראויה להריון ודוק ואם יש בזה מן הדוחק שבקיה כי אגרא דכלה דוחקא ואולם אם תתיישב בזה ראה גם ראה שחילוק זה יפה אף נעים וקלורית לעין השכל ודוק:
עוד ראיתי בד\"ק עמדת דרך אגב במ\"ש התוס' בפ\"ק דמ\"ק ד\"ג ע\"ב ד\"ה ניסוך המים וז\"ל והא דאמרינן בעלמא מים לרבות ניסוך המים מן התורה אינו אלא אסמכתא בעלמא כן פירש ר\"ח עכ\"ל והקשית לשאול דבפ\"ק דתענית ד\"ב וד\"ג מוכח דלהך תנא דדריש מים לית ליה הלמ\"מ בניסוך המים דאם לא כן אמאי לא אוקי מתני' דניסוך המים כל ז' כוותיה ולזה דחית דלעולם דלהך תנא נמי אית ליה הלמ\"מ ג\"כ מיהו לדידי' ס\"ל דהלמ\"מ היא שיתא יומי ולא ז' ומשו\"ה לא מוקי מתני' כהך תנא ומ\"מ עמדת מתמיה כי מי הכריח לר\"ח לומר דהך תנא ל\"פ אהלמ\"מ וס\"ל דלא מהלכה גמרינן לה כי אם מקראי ודוקא שיתא יומי ולא ז' וה\"נ מוכחא הסוגיא דפרק השוחט והמעלה דק\"י לדעת כ\"ע דאמרינן התם דלכ\"ע לית ליה הלמ\"מ גבי ניסוך המים וא\"כ ה\"נ איכא למימר לדעת ריב\"ב דדריש מים את\"ד דע ידידי כי לא על התוס' לבד תלונותיך שגם רבינו בפירוש המשנה בפרק לולב וערבה והביא דבריו הרב מגילת אסתר בשרש הא' ד\"ז ע\"א בשיטת התוספו' הלזו קאי דהכי כתב שם וז\"ל וניסוך המים הלמ\"מ ויש לו רמזים נסתרים בתורה עכ\"ל, מבואר מדבריו דס\"ל דמאן דמפיק לניסוך מים מאותם רמזים ס\"ל ג\"כ דהלמ\"מ היא ומי ששנה זו שנה זו ונלע\"ד דאותה סוגיא דתענית לא תברא לדידהו שהם ז\"ל מפרשים דכי קאמר הש\"ס התם אלא לעולם ר\"י היא לאו למימרא דוקא ר\"י היא אלא לחידושא טפי נקטו ר\"י דאף לדידי' דס\"ל דבי\"ט האחרון דוקא הוא מזכיר אפ\"ה ניסוך המים היה כל ז' וכ\"ש דאתי שפיר מתני' כריב\"ב ור\"ע דלדידהו מזכירין שיתא יומי לריב\"ב וכן לר\"ע תרי יומי וכ\"כ רש\"י למאי דלא אוקי מתני' כר\"א ורש\"י שלא פירש כן לדעת ריב\"ב ור\"ע משום דס\"ל דדרשתם מן התורה בענין ניסוך המים היא דרשא גמור' ולא אסמכתא וא\"כ עכ\"ל דפליגי אהלמ\"מ ומתני' דפרק לולב וערבה לא מצי אתי כוותייהו אמנם לשיטת ר\"ח ורבינו יתפרש הסוגיא כן דלרבותא טפי קאמר לעולם ר\"י וכ\"ש דאתי שפיר כר\"א וכריב\"ב וכר\"ע דלכ\"ע מהלמ\"מ גמרי שניסוך המים כל ז' ואינהו רמז בעלמא קא דרשי:
גם אות' סוגיא דפרק השוחט והמעלה דק\"י דקאמר אשתמטי' הא דאמר ר\"י ניסוך המים הלמ\"מ לשיטתם יפורש כן אשתמיטתי' לר\"ל ההיא דקאמר ר\"י דניסוך המים הלמ\"מ היא דאי הוה שמיע ליה לא הוה מקש' לר\"י אי מה להלן ג' לוגין כו' דאע\"ג דר\"ע מפיק ליה מקרא דונסכיה עיקרא דמילתא מהלמ\"מ היא וקרא רמז בעלמא וא\"כ תו ליכא לאותובי' אי מה להלן ג' לוגין כו' דכיון דגמרא גמיר לה כי גמירי לוג הוא דגמירי או כל שהוא גמירי כמ\"ש רש\"י ולפי זה ההיא דקאמ' ר\"י התם ר\"א בשיטת ר\"ע רבו אמר' דאמר ניסוך המים דאורייתא לאפוקי ממ\"ד שהיא מדרבנן וליכא הלמ\"מ ולא רמז בקרא הוא דאתי וכמ\"ש שם התוס' ודוק ואולם זו היא שק' אצלי טובא לשיטת ר\"ח ורבינו הלזו דבפרק הבונה דק\"ג חזינן דדייק הש\"ס דהך תנא דריב\"ב דדריש רמז לניסוך המים מכתרי אותיות דמים ס\"ל דפתוח ועשאו סתום כשר ואם איתא דהך דרשא אינה אלא רמז בעלמא ועיקרא דמלתא מהלמ\"מ שמעינן לה היאך דייק הש\"ס הך דינא דפתוח ועשאו סתום דכשר כיון שאין כאן אלא רמז בעלמא והוא מהרמזים הנסתרים ודבר זה לא יכולתי להלום כעת וצל\"ע ומהתימא אצלי איך לא נתעורר כת\"ר בדבר זה ועיין עוד במה שכתבתי בשורשי המצוות שורש הא':
עוד ראיתי בד\"ק שהוקש' לך מסוגיא זו דפ\"ד אחין דל\"ד דקאמ' ר\"י שאין כלה מטמאה בביאה מפני שאינה מתעברת בביאה ראשונ' על מ\"ש הר\"ן בפ\"ק דקדושין גבי סוגיא דתחילת ביאה קונה כו' דגבי יבמה חשבינן לביאה ראשונ' ביאה הראויה להקמת שם משום שיכול' היא להתעבר בביא' זו וכו' וכתבת שכונ' דבריו ז\"ל לו' דכיון שאם מיעכה באצבע יכול' להתעבר בביאה משו\"ה חשיבה ראויה להקמת שם אפי' כי לא מיעכה וכיון שכן הוקשה לך דמ\"ש גבי טומאת קרי לא חשיב ג\"כ ביאה ראשונה ראויה לעיבור מה\"ט ותהיה טמאה בביאה ראשונה אף לדעת ר\"י ודחית לזה דקרא דאות' יתירא גלי לן דלא נימא הכי גבי טומאת קרי את\"ד דע בני ידידי כי בדברי הר\"ן ז\"ל הללו הוק' לי טובא דאיך הפה יכולה לדבר דמשום דאפשר לה למעך באצבע חשיב' ביאה ראשונה ביאה הראויה להקמת שם והותרה ביאה ראשונה אף לכ\"ג והלא אם מיעכה באצבע והסיר בתוליה נעשית מוכת עץ כדמוכח מדברי התוס' בפ\"ק דכתובות די\"א ע\"ב ומוכת עץ אסורא לכ\"ג משום איסור עשה דכי אם בתולה ולא מוכת עץ וכמו ששנינו ביבמות דף מ\"ט מוכת עץ לא ישא אלא שאם נשא לא יוציא מהטעם שאמרו שם מפני שסופה להיות מוכת עץ תחתיו כדאיתא התם ואולם כיון דלכתחילה איתיה באיסור עשה איך אפשר שנתירנה לכהן גדול בביאה ראשונה מפני שאפשר לה למעך באצבע ולהיות מוכת עץ:
וראיתי להרמב\"ן ז\"ל בחי' ליבמות ד\"ך שכתב וז\"ל גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה ב' פי' שאין מצות יבמה יבא עליה אלא על ביאה ראשונה ואעפ\"י שאין אשה מתעברת בביאה ראשונה ולא מקיים להקים לאחיו שם כו' כיון שאפשר למעך כתמר מצוה בביאה ראשונ' איתיה בין בבתולה בין בבעולה בין שנתעבר' ובין שלא נתעבר' ולפיכך ביאה ראשונ' מותר' לו דמשעת העראה קונה את יבימתו וכשנעשית בעולה אשתו היא כבר ואעפ\"י שאמרו בקדושין כל הבועל דעתו ע\"ג ביאה ואסור לכ\"ג לקנות בביאה שאני יבמה שאין הולכין בה אחר דעתו שבפירוש ריבתה תורה ביאת שוגג כמזיד והעראה כגמר ביאה כדאיתא לקמן ואף עפ\"י שמשעה שהערה בה קנאה מ\"מ איתיה למצוה עד גמר ביאה דיבמה יבא עליה גמר ביאה משמע אלא שריבה בה הכתוב אף הערא' עכ\"ל ולכאורה זה שכתב הרב ז\"ל דביאה ראשונ' איתיה בין בבתולה בין בבעולה כו' אין לו מובן שהרי בהדיא אמרו בגמרא דבבעולה איכא עשה ול\"ת ואין עשה דוח' ל\"ת ועשה:
גם מ\"ש עוד לפיכך ביאה ראשונ' מותרת לו כו' ק' דאיך נקשר זה עם הקודם שכתב לפיכך אבל המבואר בכונת דבריו ז\"ל דמצות ביאה ראשונ' איתיה בכל יבם דעלמא שאינו כ\"ג בין שתהיה בעול' כבר הראויה לעיבור בביאה זו בין שתהיה בתול' ואינה ראויה לעיבור אפי\"ה מצוה בביא' ראשונ' דוקא דאעפ\"י שהבתול' אינה ראויה לעיבור כיון שאם מעכה כתמר ראויה לעיבור נקראת ביאה זו ביאה ראויה לעיבור ומפני שהוק' לו דגבי כ\"ג לא שייך האי טעמא דמעכה באצבע מפני שנעשית מוכת עץ כתב לפיכך ביאה ראשונ' מותרת לו כלומר לכ\"ג דמשעת הערא' קונה את יבמתו ואם ימעך אח\"כ באצבע ונעשית בעול' אין כאן איסור שהרי אשתו היא כבר כנלע\"ד ביאור דבריו ז\"ל אף שיש בזה מן הדוחק כי לשון בעול' ולשון לפיכך עדיין אינו מדוקדק כל הצורך ומ\"מ אנן בדידן אפשר לומר דהאי טעמא דאפשר למעך באצבע איתיה גבי כהן גדול נמי אחר העראה דאחר שקנאה בהעראה אם תהיה מוכת עץ אין כאן קפידא כמדובר תו ק\"ל טובא לפי דברי הר\"ן והרמב\"ן דמשמע להו דבעינן ביאה ראשונה להקמת שם וביאת כלה לא חשיב' ביאה אלא מפני שראוי' למעך כתמר א\"כ ביאה של\"ך שאינ' ראויה להקמת שם היאך היבמה ניקנית בה ואולם נאמר דאע\"פי שנקנית בביאת של\"ך לדעתם ז\"ל עדיין לא קיים מצוה להקים לאחיו וצריך לבא עליה ביאה כדרכה ומ\"ש גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה ב' לא אמרו אלא בביאה כדרכה אבל שלא כדרכה ליכא גזירה זו ודרך זה רחוק בעיני וצריך להתיישב בזה ועיין להתוס' בפ' כיצד ד\"ך ע\"א ד\"ה יבא ובר\"פ הבע\"י ד\"ה שאנסוהו:
עוד בד\"ק כתוב לאמר ולפי דרכנו למדנו דהתוס' דיבמות דנ\"ה והר\"ן בפ\"ק דקידושין ורש\"י ז\"ל בכריתות ס\"ל דאין אשה מתעברת בהערא' אך מדברי רש\"י בפ\"ד אחין דל\"ד מוכח דאשה מתעברת בהעראה שכתב שם עלה דממעטינן העראה ממילת ש\"ז וז\"ל פרט להעראה שלא הזריע העראה לאו ש\"ז הוא דאין כאן זרע ומדלא כתב דטעמא דממעטי' העראה הוא מפני שאינה ראויה לעיבור שמעינן דס\"ל דראויה להזריע כי איכא זרע וכתבת שדבר זה תלוי בפלוגתא דשמואל ור\"י בפרק הבע\"י דנ\"ה גבי העראה הוא נשיקה או הכנסת עטרה את\"ד דע ידידי שמדברי רש\"י ז\"ל שבפ\"ד אחין ליכא שום ראיה לומר דס\"ל דראויה לעיבור היא בהעראה דהתם אי אפשר לפרש דטעמא דממעטינן הערא' מש\"ז הוא מפני שאינה ראויה לעיבור דא\"כ אייתר מילת אותה דממעטי' מינה של\"ך דהא כי היכי דממעטינן העראה מפני שאינה ראויה לעיבור הכי נמי נמעט של\"ך כיון שאינה ראויה לעיבור אמנם אי מיעוט העראה הוא מפני שאין כאן זרע אצטריך שפיר אותה למעט של\"ך ובכריתות דממעטי' העראה ושל\"ך ממלת ש\"ז הוצרך רש\"י ז\"ל לפרש דהערא' אמעיט מפני שאינה ראויה לעיבור ומשום הכי אמעיט נמי של\"ך ואפשר דמ\"ש שם דבהעראה אינה ראוי' לעיבו' היינו משום דליכא הוצאת זרע בהעראה ומה\"ט אינה ראוי' לעיבור אמנם מדברי תוס' ביבמות דנ\"ה שכתבו דגבי ש\"ח לא בעינן הוצאת זרע א\"כ עכ\"ל דכי ממעטינן העראה היינו משום דאפי' איכא הוצאת זרע אינה ראויה לעיבור להך מ\"ד ומשו\"ה אמעיט העראה ושל\"ך שדקדק הרב מ\"ל מדבריהם דס\"ל דבהעראה והכנסת עטר' אינה ראויה לעיבו' ודחה דברי הפוסקים וההיא דבן זומא דפ\"ב דחגיגה דאמרו דחיישינן שבאמבטי מתעברת יע\"ש:
איברא כי לע\"ד אין מדברי התוס' הללו שום ראיה לדחות ההיא דבן זומא דמ\"ש התו' הכא דאין האשה ראויה להתעבר בהכנסת עטרה למ\"ד הערא' זו הכנסת עטרה היינו משום דבהכנסת עטר' לבד לא יוכל לבא הזרע מיד למקום הראוי לעיבור אם לא שהאש' בעצמה אח\"כ יכניסנו ויניחנו לפנים למקום הראוי לעיבור והו\"ל כמי שהשחית זרעו באמבטי ובאתה אשת איש ונכנס לתוך האמבטי והכניס הזרע למקום הראוי לעיבור דכל כה\"ג אפילו שנתעברה ממנו לא מחייב בעל הזרע דאין כאן ביאה כלל ה\"נ למ\"ד העראה זו הכנסת עטר' שסובר שאין זו ביאה מפני שאין האשה מתעברת מחמת ביאתו שהביא' כזו אינה ראוי' לעיבור מצד הביאה מפני שיפול הזרע לחוץ ולא תתעבר ונהי שאם האשה מכניסו אח\"כ למקומו הראוי לו תתעבר אמנם מצד הביאה אינה ראוי' להתעבר דהוי כאלו נתנו במקום שאינו ראוי לעיבור כנלע\"ד כוונת דבריהם והוכרחתי לזה מפני שראיתי להתוס' ז\"ל עצמן בפ\"ק דיבמות די\"ב ע\"ב ד\"ה דאפילו לר' יאודה שכתבו וז\"ל דאי לאו דבנים עדיפי כסמנים משכחת לה חמותו ממאנת כגון שעיברה באמבטי כו' יע\"ש הרי שעשו עיקר התוס' ז\"ל מההיא חששא דשמא עיברה ודלא כהרב מ\"ל דנידחה קרי לה לההיא חששא ומה שהביא עוד ראיה הרב ז\"ל דאין האשה מתעברת בהערא' מההיא דפ' עשרה יוחסין דע\"ח ודחית לזה דמשם אין ראיה דמ\"ש בשלא גמר ביאתו אפשר לפרש או שלא הכניס העטר' או שלא הוציא זרע יפה כח הדוח' ובאותה סוגיא דפ\"ד אחין דל\"ד מבואר ג\"כ דכל שלא הוציא זרע הערא' קרי לה וכמ\"ש רש\"י שם וכמדובר לעיל ועיין עוד בסנהדרין פ\"ן סורר דע\"ג ע\"ב במ\"ש רש\"י ד\"ה משעת העראה כו' שכתב דהכנסת עטרה גמר ביאה קרי לה יע\"ש ועיין בתשו' הרב בני יעקב סימן קכ\"ב דשקיל וטרי בענין זה דאמבטי אם ראויה להתעבר האשה בכה\"ג יע\"ש:
עוד ראיתי בד\"ק שהבאת ראיה לדברי התוס' דפרק הבע\"י דגבי ש\"ח לא בעינן הוצאת זרע כי אם שתהא ביאה ראויה לעיבור ולהזריע מאות' שאמרו בכריתו' די\"א שאינו חייב בש\"ח עד שתהיה בעול' מקודם ומפקי לה מדכתיב נחרפת לאיש והאי נחרפת לישנא דשנויי הוא כדאיתא התם והוכיח כת\"ר דאין צריך שיהיה בעול' מהע\"ע עצמו שהיא מאורסת לו מדקרו לה מאורסת לע\"ע ואם צריך שתהיה בעול' ממנו נקראת נשואה לא ארוסה והשתא אם איתא דגבי ש\"ח בעינן שיהיה הוצאת זרע ממש א\"כ אף ביאה ראשו' של כלה לא מחייבינן בה כיון שאינ' ראויה לעיבור בביאה זו וכיון שכן ל\"ל לר\"י למילף להך מילתא דצריך שתהיה בעול' מדכתיב נחרפת דתיפוק ליה מדכתיב ש\"ז וביאת כלה לא קרינן בה ש\"ז כיון שאינ' ראויה לעיבור את\"ד, דע ידידי כי דברים אלו אף שהן מעשה מדודין אמנם לא ישרו בעיני כי מעיקר' יסוד זה אשר בנית דאין צריך שתהיה בעולה מהע\"ע עצמו שהיא מאורסת לו מדקרי לה מאורסת ולא נשואה זו אינה ראיה כלל דאפשר שקדשה בביאה וביאה אירוסין עושה ולא נשואין כדאיתא בפ\"ק דקדושין וכמ\"ש ה\"ה ברפ\"י מה' אישות, ועוד דלישנא דמאורסת היא מיוחדת כדקאמר רב ששת בפ' השולח דמ\"ג וכ\"כ רש\"י בפי' התורה ואף אי יהיבנא לך כל דילך דאין צריך שתהיה בעולה מהע\"ע עצמו דהכי משמע טפי לישנא דר\"י וכן הוא לשון רבינו בפ\"ג מהלכו' א\"ב אכתי ליכא ראיה לומר דמדבעינן הוצאת זרע בש\"ח בעינן נמי שתהיה בעול' דשפיר איכא למימר דגזרת הכתוב הוא שצריך שיהיה ראויה לעיבור בביאה זו אלא דומיא דביאה לענין טומאת קרי בעי רחמנא וכי היכי דהתם בעינן הוצאת זרע ולא אמעיט ביאה ראשונה לרבנן דר\"י ה\"נ אע\"ג דבעי' הוצאת זרע לא אמעיט ביאת כלה וכיון שכן אי אפשר למילף ממלת ש\"ז שצריך שתהיה בעולה מקודם ואהכי קא מיהדר ר\"י למילף לה ממילת נחרפת:
ומיהו ממ\"ש רש\"י שם בפ' הבע\"י דנ\"ה ע\"ב עלה דקאמר רב ששת ש\"ז אינו חייב על ביאת המירוק כו' וז\"ל מירוק שמזריע כו' משמע דס\"ל דגבי ש\"ח בעינן הוצאת זרע ממש וכן נר' מדבריו בפ' בן סורר דע\"ג ע\"ב ד\"ה משעת העראה יע\"ש דאילו הוה משמע ליה דלא בעינן הוצאת זרע ממש וכמ\"ש התוספו' הי\"ל לומר דמירוק הוא הכנסת כל הגיד דהיינו גומר וכאותה ששנינו ביומא ומירוק אחר שחיט' ע\"י וכ\"כ רבינו בפ\"א מה' א\"ב ה\"י דהכנסת העטרה לבד נקרא מערה ומכניס כל האבר נקרא גומר ולא כתב שצריך שיזריע יע\"ש מדבריו ז\"ל הללו יש להוכיח שדעתו כדעת התוס' דגבי ש\"ח לא בעי' הוצאת זרע ממש שהרי לא הצריך הרב ז\"ל בפ\"ג מהלכות א\"ב גבי ש\"ח אלא שיגמור ביאתו וכבר גילה דעתו בפ\"א דגמר ביאה הוא הכנסת כל האבר לבד ולא שיזריע ג\"כ כנלע\"ד:
עוד ראיתי בד\"ק יצאת לידון בדבר חדש דסריס אדם וסריס חמה שבאו על ש\"ח וכן אם הש\"ח היתה עקרה או זקנ' או איילונית דלא מחייבי כיון דאין כאן ביא' הראוי' לעיבור ככתוב בד\"ק דע ידידי כי מילתא דפשי' לך ספוקי מספקא לי טובא דשפיר איכ' למימר דדוק' העראה ושל\"ך הוא דממעטינן ממלת ש\"ז דלמקום שכיבה הראוי לעיבור קפיד רחמנא לאפוקי הני הערא' ושל\"ך דאין מקו' שכיב' זו ראוי לעיבור אבל אם השוכב אינו ראוי לעיבור שאינו יורה כחץ וכן אם האשה הנשכבת אינה ראויה לעיבור בשכיב' זו שאין בה זרע וכי היכי דלענין הוצאת זרע ילפינן מש\"ז האמור בסוט' ובאשת איש כמ\"ש התוספות דאין צריך שיהיה בו הוצאת זרע ה\"נ לענין שכיבת סריס ועקרה וזקנה ואיילונית ילפינן מהתם דלא אמעיטו ממלת ש\"ז אלא אמקום שכיבה הראוי לעיבור קפיד רחמנא כמדו' וכעת אין בידי ראיה נכונה לזה זולת שלא מצינו דבר זה דסריס ועקר' ואיילונית שמיעטו בש\"ס ובפוסקים וכל כי האי מילתא הן כל חדש לא הוה משמיט הש\"ס והפוס' להשמיענו:
וכמו כן יש להסתפק גבי ש\"ז האמור בטומא' קרי דממעטינן מיני' העראה ושל\"ך לר\"י והער' לרבנן ושל\"ך ממילת אות' כדאיתא בפ\"ד אחין דל\"ד אי ממעטינן נמי ביאת סריס וביאת עקרה וזקנ' ואיילונית כיון דאין כאן ביאה הראויה לעיבור או דילמא אמקום שכיבה הראוי לעיבור קפיד רחמנא והנה לענין ביאת סריס גבי טומאת קרי היה נרא' להביא ראיה דאין כאן טומאה ואינן צריכין טבילה מאותה שאמרו בתורת כהנים פרשת מצורע דקנ\"ד ע\"ב גבי קרא דואיש כי תצא ממנו ש\"ז ש\"ז פרט למערה וכתב הרב קרבן אהרן ז\"ל שאין פי' מערה זה מלשון העראה אלא לשון מערה מים מן הכלי ואנן קי\"ל שאם אינו יורה כחץ שאינו ראוי להזריע אינו מטמא ולזה אמרו דאומרו ש\"ז שצריך זרע ראוי להזריע ואם אינו בירייה אלא בעירוי שהוא שותת ויוצא אינו מטמא עכ\"ל, וכיון שהאיש עצמו שיצא ממנו ש\"ז אינו טמא עד שתצא ממנו כיורה כחץ אף שהאשה הנבעלת ממנו נמי אינה טמא' דלא תהא ביאתה עדיף מהבועל עצמו שיצא ממנו ש\"ז ובכן הסריס שבעל שאין ש\"ז שלו יורה כחץ אלא שותת ואינו ראוי להזריע אימעיט ממילא:
שוב ראיתי שדבר זה בפלוגתא דאמוראי תלי דבפ' יוצא דופן דמ\"ג ע\"א אתמר אמר שמואל כל ש\"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמא' מ\"ט שכב' זרע אמר רחמנא בראויה להזריע כו' לישנא אחרינ' אמר שמואל כל ש\"ז שאינו יורה כחץ אינה מטמא' מאי בינייהו איכא בינייהו נעקרה בהרגשה ויצא שלא בהרגשה ואמרי' מילתא דפשיטא ליה לשמואל מבעי' ליה לרבא דבעי רבא נעקר' בהרגשה ויצא שלא בהרגש' מהו כו' לישנא אחרינא אמרי לה אמר שמואל כל ש\"ז שאינו יורה כחץ אינ' מזרע' אזרועי הוא דלא מזרעא הא טמויי מטמאה שנאמר כי יהיה בך איש אשר לא [יהיה] טהור מקרה לילה אפי' קרי בעול' ע\"כ והתו' ז\"ל שם בד\"ה בראויה להזריע כתבו וז\"ל ואפילו יצאה בלא הרגשה איירי כדמוכח בסמוך ותימא דא\"כ משמע דראוי להזריע אפילו אינו יורה כחץ ובשלהי נדרים ויבמו' אמרי' איהי קים לה ביורה כחץ ור\"י משמע דאם אינו יורה כחץ אינו ראוי להזריע וי\"ל דלהך לישנא לא מצריך רק שבתחילת עקירת ש\"ז תהא ראויה להזריע אע\"ג דלסוף יציאתה היא בענין שאינו ראוי להזריע א\"נ ראוי להזריע הוא אלא שאינה ראויה להתעבר לפי שאינו יורה כחץ ואינו נכנס לתוך גופה אלא שותת ויוצא לחו' עכ\"ל, ובלישנא בתרא דשמואל כתבו התוספו' בד\"ה הא איטמויי מטמאה וז\"ל פי' ואפי' נעקרה בלא הרגשה דאל\"כ היינו לישנא קמא עכ\"ל, מבואר יוצא לפי דברי התוספות דללישנ' קמא וללי' בתרא אפי' שאינו יורה כחץ שאין האשה ראויה להתעבר בו מטמאה ולפ\"ז סריס אדם וסריס חמה אפילו שאין הזרע שלהם ראוי לעבר כל שיש להם הרגשה בשעת עקירת הזרע שלהם מטמא דמה שאינן ראויין להולי' הוא מפני שאינן יורים כחץ וכל כי האי מילתא לל\"ק וללישנא בתרא מטמא למר מטעם דראוי להזריע קרינן בש\"ז שלהן ולמר משום דכתיב מקרה לילה אבל ללישנא מציעא דשמואל דאמר כל זרע שאינו יורה כחץ אינו מטמא נראה דסריס אדם וסריס חמה אין הזרע שלהם מטמא:
ולענין הלכה כתב רבינו בפ\"ה מה' שאר אבות הטומאה ה\"ד וז\"ל וכל ש\"ז שאין גופו של אדם מרגיש בה אינה מטמא' לפיכך אם ראה בלא קישוי ובלא תאוה אינה מטמאה משום ש\"ז נעקרה בהרגשה אע\"פ שיצאת שלא בהרגשה טמא עכ\"ל נר' דפסק כלישנא קמא דשמואל דהדבר תלוי בהרגשה בשעת עקירה ובנמוקי מוהר\"י קורקוס לה' שאר אבות הטומאה מכ\"י מצאתי כתוב דהטעם שפסק רבי' כל\"ק דשמואל הוא משום דכיון שהקשו בו לשמואל מהברייתא ורב הונא תלמידיה מתרגם לה אליביה משמע דהוא עיקר ועוד דלישנא קמא הוי מלתא מציעתא שאם באנו לפסוק דלא בעינן הרגשה כלל לא בעקירה ולא ביציאה כלישנא בתרא הא תרתי לישני פליגי עליה דהאי לישנא וסברי דבעינן הרגשה כדי שיקרא ראוי להזריע ואין הלכה כאחד במקום שנים וכ\"ש דקרא הכי משמע ואם באנו לפסוק שצריך הרגשה מתחי' ועד סוף כלישנא מציעא הרי ל\"ק ול\"ב סברי דלא בעי הרגש' כולי האי הילכך נקטינן דבעינן הרגשה בעקירה דתרי לישני שוו בהכי ל\"ק ולישנא מציעא ולא בעינן הרגש' בשעת יציאתה דתרי לישני סברי הכי ל\"ק ול\"ב עכ\"ל וכתב עוד שם הרב הנז' דהראב\"ד בהשגותיו כתב על דברי רבינו וז\"ל א\"א לישנא בתרא דגמ' אזרועי הוא דלא מזרעא הא טמויי מטמאה עכ\"ל פי' ואפילו נעקרה בלא הרגשה טמא כדברי התוס' וסומך הוא ז\"ל על ליש' בתרא כיון שהוא אחרון וגם דמחמיר בשל תורה ורבי' סמך על ל\"ק מהטעם האמור עכ\"ל:
ומכלל דברי הרב ז\"ל אתה שומע דבין לדעת ר' דפסק כלישנא קמא ובין לדעת הראב\"ד דפסק כלישנא בתרא לכ\"ע אפילו זרע שאינו יורה כחץ הוא מטמא אלא דלרבינו ז\"ל בעינן הרגשה בשעת עקיר' ולהראב\"ד לא בעינן עקיר' בשעת הרגשה וזה הפך מ\"ש הרב קרבן אהרן דאנן קי\"ל דכל זרע שאינו יורה כחץ אינו מטמא אבל מדברי מרן כ\"מ ז\"ל נרא' דרבינו פסק כמ\"ד דכל זרע שאינו יורה כחץ אינו מטמא שכתב על דבריו שם וז\"ל וכתב הראב\"ד על דברי רבינו כו' אבל אי קשיא הא קשיא כו' וע\"ק שפסק בבעיא דרבא כלישנא מציעא דטמא וזה סתר מה שפסק קודם לכן כל\"ק ונ\"ל שפסק כלישנא מציעאה שאינו יורה כחץ בכלל אין גופו מרגיש הוא וא\"כ כי נקט רבינו שאין גופו מרגיש בה הוי אינו יורה בכלל וכ\"ש שכבר ביאר בסמוך דנעקר בהרגשה ויצא שלא בהרגשה טמא ותו ליכ' למיטעי ואלו הוה נקט לישנא דשאינו יור' כחץ הוה אפ\"ל שאם נעקר שלא בהרגש' ויצא בהרגש' ולכלול גם את זה נקט לישנא דשאין גופו מרגיש בה עכ\"ל הרי שכתב דכי נקט רבינו שאין גופו מרגיש בה הוי אינו יורה כחץ בכלל ופסק כלישנ' מציע':
איברא שעיקר דברי מרן הללו לא יכולתי הלום דמאחר שרבינו ז\"ל כת' בהדיא דאם נעק' בהרגשה ויצתה שלא בהרגש' טמא מבואר דפסק כלישנא קמא דשמואל דאי כלישנא מציעא אינו טמא עד שירגיש בתחילת עקיר' וביציאה דהיינו דאיכא בינייהו בין לישנא קמא ללישנא בתרא דלל\"ק טמא וללישנא מציעאה כל כה\"ג אינו טמא וכמבואר מדברי התוס' בד\"ה בראויה להזריע ובד\"ה הא טמויי כו' וא\"כ מה זה שכתב שפסק בבעיא דרבא כלישנא מציעא ומהיכא שמע ליה למרן שפס' בבעיא דרבא כלישנא מציעא והלא לא פסק בבעיא דרבא אלא כלי' קמא כמבואר ונר' שמרן סובר בפי' השמועה דכי אמרינן איכא בינייהו דלישנא קמא ולישנא מציעא נעקר' בהרגשה ויצתה שלא בהרגש' דה\"ק דללישנא קמא אינו מטמא עד שירגיש כל גופו בין בשעת עקירה ובין בשעת יציאה ולליש' מציעא דתלי הדבר ביורה כחץ כל שיש הרגשה בשעת עקירה יורה כחץ הוא אעפ\"י שאינו מרגיש בשעת יציאה מרוב מהירות היציאה והשתא הוקשה לו שפיר למרן ז\"ל שדבריו סתרי זה א\"ז דבתחי' דבריו כתב כל זרע שאין כל גופו מרגיש בה אינו טמא נראה דפסק כל\"ק דבעי' הרגש' בין בשעת עקירה ובין בשעת יציאה ואח\"כ כתב שאם הרגיש בעקירה אעפ\"י שלא הרגיש בשעת יציאה טמא והיינו בעיא דרבא ופסק כלישנא מציעא דטמא דתלי הדבר ביורה כחץ דהיינו שמרגיש בשעת עקירה אעפ\"י שאינו מרגיש בשעת יציאה ולזה תריץ יתיב מרן דמ\"ש רבינו בתחילת דבריו כל זרע שאין גופו מרגיש הכונה הוא שאינו מרגיש בתחילת עקירה והיינו שאינו יורה כחץ דאתמר בלישנא מציעא ואעפ\"י שבגמ' מבואר דלל\"ק דאמר כל זרע שאינו מרגיש בה אינו טמא צריך שירגיש בין בשעת עקירה ובין בשעת יציאה והיינו דאיכא בינייהו דהני תרי לישני קמאי לזה תירץ דיש חילוק בין לשון רבינו ללישנא דגמרא בזה מהטעם שכתב ז\"ל באופן דלשון שאינו יורה כחץ נכלל בלשון רבינו במ\"ש כל זרע שאינו מרגיש בה וע\"ז הוקשה לו למרן למה לא כתב רבינו בהדיא כלשון האמור בגמ' בלישנ' מציעא כל זרע שאינו יורה כחץ ולמה זה נקט הלשון האמו' בל\"ק וסמך רבינו על המבין לזה תריץ יתיב דאי' הוה נקט ל' זה הוה אפשר לומר דאף אם נעקר שלא בהרגשה ויצא שלא בהרגשה טמא דכל שהוא מרגיש בהרגש' יורה כחץ הוא לזה נקט שאין גופו מרגיש לומר דעיקר ההרגש' הוא בשעת עקירה שזה נקרא הרגש' כל גופו זה נלע\"ד כונת מרן באופן שלדעת מרן כ\"מ רבינו פסק כלישנא מציעא דצריך שיהיה זרע יורה כחץ כדי שיטמא ולדעת הראב\"ד אף אם אינו יורה כחץ מטמא והרב קרבן אהרן נראה דאזיל כשיטת מרן כ\"מ בדעת רבינו ולכך כתב דאנן קי\"ל כל זרע שאינו יורה כחץ אינו מטמא אעפ\"י שהראב\"ד חלוק בזה והעיני בשר לו עיניו יחזו שפי' זה שפי' מרן כ\"מ בפירוש השמועה ובדברי רבינו מפיק ודחיק ואתי מרחיק מלבד דהתוס' לא ניחא להו בפי' השמועה לפרש כדבריו ז\"ל ודברי מהר\"י קורקוס ז\"ל נכונים כמבואר:
ודע שראיתי להרמב\"ן בחי' למסכת נידה עלה דהך" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "שורש דין הבועל כותית קנאין פוגעין בו\n כל \n הבועל גויה כו' והוא שיבעול כו' אם פגעו בו קנאים והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין כו'. הכי איתא בסנהדרין פרק הנשרפין דפ\"ב ע\"א ובע\"ז פרק אין מעמידין דל\"ו ע\"ב וכתב מרן החבי\"ב בא\"ה סימן י\"ו הג\"הט אות ב' מ\"ש הר\"ב תה\"ד בסי' רי\"ט וע\"ע בתה\"ד סימן רכ\"ב תוך התשובה ומהרי\"ל בתשו' סימן רל\"ג ומהרי\"קו שורש קע\"ו ומהר\"י מינץ סימן י\"ב והרד\"ך בית ט' ח\"ב והרא\"ם ח\"א סימן ס\"ז דה\"ה בישראלית הנבעלת לגוי קנאים פוגעים בה ותמה על מרן ב\"י ז\"ל שכתב בתשו' סימן י\"ב מדיני גיטין משמיה דנפשי' דישר' הבא על הגויה שמענו אבל ישראלית הבא עליה גוי לא שמענו דבפ' החולץ כתב המרדכי משם רבינו אברהם דגם בישראלית הנבעלת לגוי קנאים פוגעים בה וה\"ה למשומד עכ\"ל ותמהני טובא איך אשתמיט מיניה דברי הר\"ן ז\"ל ביומא שכתב ע\"ש הרמב\"ן דנכרי הבא על בת ישר' לאו בכלל ג\"ע הוא דאי בגזרת ב\"ד של שם גזרו עליו ואי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא ולא הוי בכלל ג\"ע אלא אשת איש דיש' א\"נ יש' הבא על הגויה דחייבי מיתות הוא דקנאים פוגעים בו כו' ובהכי ניחא ליה הא דאמרינן בפ' בן סורר גבי אסתר דאע\"ג דהוה פרהסיא להנאת עצמן שרי ואי ישראלית לגוי הוי בכלל ג\"ע מה מקום יש לחלק בין הנאת עצמן למכוין להעבירו הרי אמרו אין מתרפאין בעצי ע\"ז יע\"ש והדברים הללו הביאן מרן ב\"י בי\"ד סימן קנ\"ז יע\"ש מוכיחין דבריו בהדיא דבגוי הבא על בת ישראל ליכא דינא דקנאים פוגעין בו:
וכ\"כ הרב הנמק\"י בס\"פ בן סורר וז\"ל וליכא איסו' דאורייתא בגוי הבא על בת יש' בפנויה דב\"ד של שם גזרו וא\"ת מ\"מ הא איכא משום לא תתחתן י\"ל דאין חתנות באונס כו' מיהו גויה דאנסה לה ישראל לבא עליה יהרג ואל יעבור שזו ודאי בכלל עריות חמורות הן דהא זימנין דחייב מיתה ובפרהסיא וכמעשה שהיה דקנאין פוגעין כו' יע\"ש והביא דבריו מרן בכ\"מ פ\"ה מה' יסודי התורה וכתב שזו היא דעת רבינו כנראה מדבריו ז\"ל שם וכ\"כ הל\"מ שם יע\"ש ויותר מבוארין דברים הללו בדברי הרמב\"ן בס\"פ בן סורר בספר המלחמות שכתב בהדיא וז\"ל אבל גוי הבא על בת ישר' לא מקרי ג\"ע דלאו מחייבי מיתות ולאו מחייבי כריתות נינהו דלא אתי מנערה מאורס' כו' מיהו מהני עובדי דאמרן לעיל מסתברא דיש' הבא על הגויה מקרי ג\"ע משום דקנאין פוגעין והוה ליה כחייבי מיתות דשייך בהו מיתה וכרת כדאיתא לקמן במכילתין אבל הנבעלת לגוי אין קנאין פוגעין בה ובפרק אין מעמידין אמרינן דבזנות ב\"ד של שם גזרו ולא משכחת קרא אחרינא לאיסורא כו' והטעם שבן שפחה ונכרית כמוה והוא מוליד בן לע\"ז אבל גוי הבא על בת ישראל הולד כשר בין פנויה בין באשת איש כדאיתא בפרק החולץ ולפיכך אין קנאין פוגעין בה הלכך אעפ\"י שהאשה להנאת עצמה מותרת אבל איש אסור אפילו להנאת גויה כו' יעש\"ב, וע\"ע שם דשקיל וטרי לומר דאסתר אפילו הויא אשת איש אפ\"ה לית בה משום ג\"ע ודלא כמ\"ש מרן ז\"ל בי\"ד סימן קנ\"ז וכ\"כ הכ\"מ פ\"ה מה' יסודי התורה ובספר הנמק\"י שם בס\"פ בן סורר וכן הלח\"מ שם וצריך לומר דלמ\"ד הנאת עצמן שאני צ\"ל אסתר לא הויא אשת איש שאין צורך לזה וכמו שצידד שם הרמב\"ן ז\"ל ודוק:
והנה מלבד מ\"ש שהרמב\"ן והר\"ן והנ\"י ס\"ל דגוי בישראלית ליכא איסורא דקנאין פוגעין גם ר\"ת ס\"ל הכי כמ\"ש מרן ב\"י שם בי\"ד בסימן הנז' ע\"ד הר\"ן וכ\"כ בתה\"ד בסימן רי\"ט יע\"ש באופן שדברי המרדכי הללו רבים וגדולים לא ס\"ל הכי וכדברי ר\"ת כת' המרדכי בפרק בן סורר וכל דברי התשו' הללו שהביא מרן החביב דס\"ל דגם באשה הנבעלת לגוי אמרו דקנאין פוגעין הן הן דברי המרדכי הללו דס\"פ החולץ דכולם הביאו הדברים הללו ולא סמכו עליהם יע\"ש ובעיקר הסוגיא דקא' דזנות דגוי עם ישראלית ב\"ד של שם גזרו עליו דכתיב ויאמר יאודה הוציאוה ותשרף דמשמע דאיכא מית' לישראלית הנבעלת ואלו מדברי הרמב\"ן והר\"ן והנ\"י משמע דליכא מית' עיין להרא\"ם בפ' וישב שכתב דשריפת תמר משו' הורא' שעה היתה יע\"ש:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "שורש מקדש אשה בכשרות ואח\"כ נאסרה לו\n אין \n לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קדושין אלא כ\"ג באלמנה כו'. יע\"ש. אני מסתפק לדעתו ז\"ל במי שקדש אשה ונשאת בהיתר ואח\"כ נעשה פצוע דכא וכרות שפכה אי כופין אותו לגרשה שלא יבא עליה מי נימא דכיון שנשאה בהתר אין זה בכלל לאו דלא יבא או דילמא דדוקא ממלקו' הוא פטור אבל איסורא דאורייתא רביע עליה שלא יבא עליה וכעין זה אני מסתפק לדעתו ז\"ל בלאו דלא יבא ממזר בקהל ה' שאם בשעה שנשא בת ישראל לא היה ממזר ואחר שנשאה נעשה ממזר אי כופין אותו לגרשה ושלא יבא עליה וכ\"ת היכי משכחת לה ממזר כה\"ג דבשעת נשואין לא היה ממזר ואח\"כ נעשה ממזר משכחת לה במי שקידש אשה ע\"מ שאין לו עליה או עליו נדרים שאינה מקודשת וכתב הר\"ן בפי\"א דמסכת נדרים דפ\"ה ע\"א דמדקתני אינה מקודשת משמע שאינה מקודשת כלל ויכולה לינשא לאחר ואחר שנשאת לאחר הלכה אצל חכם והתירה וכן הוא שהלך אצל חכם והתירו מקודשת למפרע לראשון כמ\"ש הר\"ן שם ובניה שהוליד מן השני הם ממזרים ובכן אם לאחר שנשאו בניה שהוליד מן השני בת ישראל והלכה היא והתי' נדריה או הלך הוא והתיר נדריו נמצא דבשעת שנשאו בת ישראל לא היו ממזרים ואחר הנשואין נעשו ממזרין דבשעת שהתי' נדריהם חלו הקדושין למפרע ונעשו בניה ממזרין ומשכחת לה נמי בגוונא אחרינא במי שגירש אשתו ע\"מ שתעשה האשה כך וכך או ע\"מ שלא תעשה והלכה האשה ונשאת לאחר וילדה ממנו בן והלך הבן ונשא בת ישראל ואח\"כ מתה האשה ולא קיימה התנאי שהתנה בעלה הראשון או שעברה על מה שציותה לה שלא תעשה ועשתה דנמצא הגט בטל למפרע ובניה ממזרים כדאיתא בפרק המגרש דפ\"ג ע\"א וכמ\"ש הר\"ן בפרק המדיר דתק\"ו ע\"א יע\"ש נמצא דבעת שנשא בת ישראל לא היה ממזר ונשאה בהיתר ואח\"כ נעשה ממזר א\"כ לדעת רבינו היכי לידיינו דייני להאי דינא:
איברא דלזה הסברא נותנת דאף לדעת רבינו ז\"ל כופין אותו לגרש דכיון דנעשה ממזר בן זה מפני שחלו קדושי האשה למפרע או מפני ביטול הגט אף נשואי בן זה נעשו באיסו' למפרע ואיתיה בלאו דלא יבא ממזר בקהל ה' אבל בענין פצוע דכא וכרות שפכה דבעת שנשא בת ישראל היה כשר ואחר זה נעשה פצוע דכא וכרות שפכה ואין כאן איסור למפרע יש להסתפק לדעת רבינו וכמדובר והנה מצד הסברא נראה דכיון דלא לקי אלא עד שיקדש ויבעול כל כה\"ג דהקדושין היו בהיתר וגם היתה נשואה לו ובא עליה בהיתר הואיל ואשתרי אשתרי ואין זה בכלל לאו דלא יבא פצוע דכא וכרות שפכה שהרי לא אמרה תורה לא יבא אלא ע\"י קדושין פסולין וכאן שהיו הקדושין בהיתר אין כאן לא יבא וכיון דאינו עובר על לאו זה אף איסורא נמי ליכא דמנ\"ל לבדות איסור מדעתינו ואולם אנכי הרואה אותה ששנינו בר\"פ הערל גבי אכילת תרומה פצוע דכא וכרו' שפכה הן ועבדיהן יאכלו ונשיהם לא יאכלו ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו ופרש\"י נשיהם של פצוע דכא וכרות שפכה לא יאכלו דשוייא לה חללה בביאתו שהרי נבעלה לפסול לה ואם לא ידעה לא בא עליה אחרי כן והיתה נשואה לו קודם לכן בהיתר הרי אלו יאכלו וכו' יע\"ש מבואר מהכא דאפי' נעשה בהיתר ואח\"כ נעשה פצוע דכא וכרות שפכה איתיה בלאו דלא יבא ואם בה עליה לשווייא חללה בביאתו ועיין בחי' הרשב\"א שם וליכא למימר דמ\"ש ואם לא ידעה משנעש' כרות שפכה מיירי כשנעשה כרות שפכה קודם נשואין ונשא' באיסור ולא בא עליה אחר נשואין דמלבד דלישנא דאם לא ידעה משנעשה כרות שפכ' מבואר דנעשה כרות שפכה אחר הנשואין עוד בה דבגמ' שם דע\"ה אמרי' עלה מאן תנא משעת הביא' פסולה אכלה ואמר ר\"א במחלוקת היא שנויה ור\"א ור\"ש היא ור\"י אומר אפי' תימה ר\"מ שאני הכא שכבר אכלה יע\"ש:
הרי לך בהדיא דמתני' מיירי בשנשאה בהיתר דאכלה כבר ואח\"כ נעשה פצוע דכא וכרות שפכה ואפ\"ה קתני שאם לא ידעה היא דמצי אכלה אבל אם ידעה לא מצי אכלה דשוייא חללה בביאתו והך מתני' פסקה רבינו ז\"ל בפ\"ז מה' תרומות די\"ג ועיין במהרי\"קו ז\"ל יע\"ש ולדעת החולקים על סברת רבינו וס\"ל דלאו זה דלא יבא פצוע דכא וכרות שפכה וכן כל לאו דדוכוותיה דכתיב לא יבא כגון לא יבא ממזר וכן לא יבא עמוני ומואבי דלא כתיב בהו לא יקח לוקה על הביא' בלתי קדושין כמ\"ש ה\"ה ז\"ל בשם הרמב\"ן שם בפ' ט\"ו מה' איסורי ביאה אתו שפיר דינא דמתני' וזו ראיה גדולה לדבריהם ז\"ל אך לדעת רבינו לא ידענא מאי אדון בה והדבר צריך אצלי תלמוד ושוב ראיתי למרן החביב בכה\"ג א\"ה סי' קנ\"ד הגהת הטור אות ס\"ו שכתב וז\"ל הא דנושא אשה בעבירה כופין אותו להוציא דוקא כשהנשואין הם באיסור אבל כשהנשו' הם בהתר אע\"פ שאח\"כ עובר על דברי תורה אין כופין אותו לגרש משפט צדק ח\"א סימן נ\"ט וסיים וכתב שזה בעיניו תימה עכ\"ל וכעת אין הספר בידי לעמוד על דבריו ז\"ל יע\"ש:
וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ב מה' סוטה די\"א על מ\"ש רבינו היה לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה כבר נראית לשתות ומשקה אותה שכת' וז\"ל ואני מסתפק בדין זה דוכוותא באיסור תורה מהו כגון מי שנעשה כרות שפכה בין קינוי לסתירה מי אמרינן דוקא באיסורין דרבנן הקלו כל שבשעת קינוי היתה ראויה לשתות אבל באיסורי תורה לא או דילמא לא שנא והדבר צריך תלמוד עכ\"ל מבואר מדבריו דמפשט פשיטא ליה דאפי' נשאה בהתר ואח\"כ נעשה כרות שפכה דאסירא ליה מדאורייתא ולא ביאר לנו הרב דספק זה אינו אלא לדעת הסוברין דלאו זה דלא יבא פצוע דכא וכרות שפכה אינו תלוי בקדושין אלא דאף בביאה לחודה עבר עליה ובכן אפי' נשאה בהתר ואח\"כ פצוע דכה נעשה אסירא ליה אבל לדעת רבינו ז\"ל דלאו זה תלוי בקידושין כל שנשאה בהיתר ואח\"ך נעשה פצוע דכא וכרות שפכה איכא למימר דשריא ליה ולא אסירא ליה כלל ואפי' אם נאמר דאסירא ליה מדרבנן אכתי הוה ליה כאיילונית שכתב רבינו דכל דבשעת קינוי היתה מותרת לו כבר נראית לשתות ומשקה אותה:
ודע דלפום מאי דמפשט פשיטא ליה הכא להרב מ\"ל דכל שנעשה פצוע דכא וכרות שפכה אף אחר שנשאה בהתר אסירא ליה מדאורייתא ממילא נדחה היא אותה שכתב הרב ז\"ל גופיה לעיל בה\"ח ד\"ה אף במ\"ש רש\"י ז\"ל עלה דתנן בר\"פ ארוסה אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינ' לישראל ובת ישראל לנתין כו' לא שותות ולא נוטלות כתובה דטעמא דכל הנך דלא שותות ולא נוטלות כתובה משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לשתות הכתוב מדבר והק' הרב דקרא למאי אצטריך למעט מי שאינה ראויה לאישות תיפוק ליה דאינו מנוקה מעון דהא ע\"כ בבא עליה מיירי דאי לא הא קדם שכיבת בועל לבעל ומתוך קושיא זו כתב הרב ז\"ל דרש\"י חולק בזה וס\"ל דהא דאין האיש מנוק' מעון אינו אלא בעבירה דבא עליה אחר שנסתרה ולא בשאר עבירות ושוב הכריח הרב מהסוגייא שבפרק עגל' ערופה דף מ\"ז דמאי דאמרינן אין האיש מנוקה מעון הוא כולל לכל שבא ביאה אסורה בין מאשה זו שנסתרה בין משאר עביר' והניח דברי רש\"י ז\"ל בצ\"ע יע\"ש ולפי האמור איכא למי' דקרא דכי תשטה אשתו אצטריך למעט מי שנעשה פצוע דכא וכרות שפכה אחר שנשאה בהתר דהשתא מנוקה מעון הוא אבל אינה ראויה לאישות וא\"נ אצטריך קרא למי שנעשה ממזר אחר שנשא בת ישראל ובהנהו גווני דאמרן לעיל ואע\"ג דמתני' לא קתני אלא אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצ' לכהן הדיוט כו' וכל הני משעת נשואין באיסור נשאן והי\"ל לרש\"י לומר דכל הני אמעיטו מקרא דונקה האיש מעון ואין זה מנוקה מעון הא לא קשיא דרש\"י ז\"ל נקט קרא דכי תשטה אשתו דנפקא מינה נמי לפצוע דכא וכרות שפכה וממזר דבשעת נשואין בהתר וכמדובר וא\"נ נקט רש\"י טעמא דראויה לאישות לאשמועינן דמה\"ט אינן נוטלות כתובה דאינהו אפסידו אנפשייהו וכמ\"ש הרב מ\"ל ז\"ל דאי מטעמא דאינו מנוקה מעון לא מפסדי כתובתייהו כיון דמצד עצמן ראויות לשתות ודוק ובחידושי להלכות סוטה ישבתי עוד דברי רש\"י ז\"ל באופן אחר יע\"ש:
ודע דזה שכתב הר\"ן ז\"ל דהמקדש את האשה ע\"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים דאינה מקודשת כלל ויכולה לינשא לאחר לכתחילה ולא חיישינן דילמא אחר שתנשא לאחר תלך אצל חכם ותתיר נדריה ותהיה מקודשת למפרע לראשון ובניה מן השני הם ממזרי' לכאורה יש לגמגם בזה מאותה שאמרו בפ' הערל דע\"ח שאלו את ר\"א ממזרא לאחר עשרה דורות מהו אמר להם מי יתן לי דור ג' ואטהרינו אלמא קסבר ממזרא לא חיי כו' והאנן תנן ממזרים אסורים ואיסורן איסור עולם ואר\"ז דידיע חיי דלא ידיע לא חיי יע\"ש ולפי דבריו ז\"ל אף דממזרא לא חיי מ\"מ אכתי משכחת לה ממזרא לאחר עשרה דורות בראובן שקידש אשה על מנת שאין עליה או עליו נדרי' ונמצאו עליו או עליה נדרים דמדינא אינה מקודשת ויכולה לינשא ואחר ימים רבים הלכה או הלך אצל חכם והתירן דכל מה שעבר מזמן שנשאה שני עד היום מדינא לא מענש וחיי ועלה קבעי ממזרא לאחר שעברו עשרה דורות וכן הקשה מרן מלכא הרב המופלא מוהרח\"א ביום הקהל במ\"ש הר\"ן בפי' ההלכות בפי' המדיר דתק\"ו ע\"א דהמקדש את האשה ע\"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרי' והלכה ונשאת ואח\"כ הלכה אצל חכם והתירה דחלו קידושי ראשון למפרע וצריכה גט מזה ומזה יע\"ש דא\"כ קשה ההיא דפ' הערל דע\"ח ע\"ב דשאלו לר\"א ממזרת לאחר עשרה דורות מהו וא\"ל מי יתן לי דור ג' ואטהרינו וקסבר ממזרא לא חיי יע\"ש והשתא לפי דברי הר\"ן משכחת לה דור שלישי בממזר אע\"ג דלא חיי בכי האי גוונא במקדש את האשה ע\"מ שאין עליה נדרי' והלכה ונשאת ואחר שילדה דור ג' הלכה והתירה נדרה ונמצאו קידושי ראשון חלין למפר' ובניו ממזרין למפרע אלו דברי מרן נר\"ו:
ואני בע\"ד לא אדע שכו' למה זה תלה תלונותיו על דברי הר\"ן דאף לשיטת התוס' החולקי' על הר\"ן וס\"ל דכל שידע המקדש שהיו לה נדרים אף עפ\"י שהלכה אח\"ך והתירה לא הוו קידושין כמ\"ש אכתי קשה ההיא דפ' הערל דאכתי משכחת לה ממזר לאחר עשרה דרי במגרש את האשה על תנאי כך וכך והלכה ונשאת ואחר עשרה דרי מתה ולא קיימה התנאי דלמפרע נמצא שאינה מגורשת ובניה ממזרים שהרי אמרו בפרק המגרש והביאו הר\"ן שם בפ' המדיר אי הכי כל תנאין דעלמא נמי לא קנסי' דילמא לא מקיימה התנאי ונמצא גט בטל ובניה ממזרין יע\"ש ולעיקר הקושיא נר' לע\"ד אי ניחא קמיה דאע\"ג דמשכחת ממזרת לאחר דור עשירי בכה\"ג מ\"מ ר\"א לא השיב אותם אלא לפי שאלתם דה\"ן משכחת לה בדידיע דחיי אלא שלא רצה לברר להם תשובתו שכך היה דרכו כמ\"ש התוס' שם בפ' הערל וה\"ן אע\"ג דמשכחת לה בדלא ידיע בכה\"ג מ\"מ הם לא שאלוהו לר\"א בכה\"ג ור\"א לא רצה לברר תשובתו כנלע\"ד ועיין בחידושי הר\"ן לנדרים דפ\"ה ע\"א שדבריו שם נראין כסותרין למ\"ש בפ' המדיר יע\"ש ודוק:" + ], + [ + "שורש דין גוי ועבד הבא על בת ישראל\n גוי \n ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. כדאיתא בפ' החולץ דמ\"ה ע\"ב ואם ילדה בת מהגוי אם היא כשרה לכהונה אמרינן התם דכולהו אמוראי מודו דהולד פגום לכהונה ק\"ו מאלמנה יע\"ש וכתב הרי\"ף שם בדתי\"ח דלדידיה מספ\"ל לענין הלכה אי הולד פגום לכהונה מדחזינן דקאמר תלמודא סתמא והל' גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ולא קאמר דפגום לכהונה יע\"ש ושמעתי מקשי' הוא ניהו מורינו הרב מוהר\"י אלבעלי הי\"ו דאמאי לא פשיטא ליה להרי\"ף דהולד פגום לכהונה מאותה ששנינו בפ' אד\"מ דל\"ב ע\"א הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים לויים וישראלים המשיאין לכהונה ופי' רש\"י המיוחסין וראויין להשיא בנותיהן לכהונה ובגמ' אמרי' עלה הכל לאתויי מאי לאתויי גר ודעת הרי\"ף ז\"ל דהיינו גר שאמו מישראל כמ\"ש שם בהלכו' יע\"ש ומדקתני סיפא שאינו כשר לדון דיני נפשות דבעינן שיהיו משיאין לכהונ' שמעינן שהוא פגום לכהונה ומהאי טעמא אינו כשר לדון דיני נפשות גר זה שאמו מישראל ואביו גוי דליכא למימר דמה שכתב הרי\"ף ז\"ל דגר זה אמו מישראל לאו למימר שאביו גוי הוא אלא שאביו גר הוא ומה\"ט אינו דן דיני נפשות דגרע מגוי הבא על בת ישראל דכשאביו גר הרי הוא מיוחס אחר אביו וכיון דאביו הוא גר ובא מטיפה שאינה כשירה להכי הוא פגום לכהונה אבל כשאביו הוא גוי ואמו ישראלית שאינו מתייחס אחר אביו אלא אחר אמו מספ\"ל להרי\"ף דאפש' שיהיה כשר לכהונ' הא לית' דבאביו גר ואמו ישראלית פשיטא לן דכשר לכהונה כמו ששנינו בפ' עשרה יוחסין ר\"א ב\"י אומר גר שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה וקי\"ל הלכתא הכי וכיון שכן אי אפשר לפרושי כלל שמ\"ש הרי\"ף ז\"ל דגר זה אמו ישראלית דהיינו לומר שאביו הוא גר דא\"כ הרי הוא מהמשיאין לכהונה אלא ודאי דבאביו גוי קאמר וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא דתפשוט ליה להרי\"ף דגוי הבא על בת ישראל הולד פגום לכהונה אלו דבריו נר\"ו:
ואנכי לא ידעתי למה זה תלה הרב תלונותיו על הרי\"ף דאטו לדידן מי ניחא ההיא מתני' דהא הלכתא רווחת בידינו דגר שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה וכמו ששנינו בפ' עשרה יוחסין דע\"ז ע\"א ר\"א ב\"י אומר גר שנשא בת ישראל בתו כשירה לכהונה וקי\"ל כוותיה והכא קתני ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים לויים וישראלים המשיאין לכהונה ופרש\"י ז\"ל המיוחסין וראויין להשיא בנותיהם לכהונה והשתא כיון דגר שנשא בת ישראל בתו ראויה לכהונה אמאי ממעטינן גר מלדון דיני נפשות כיון שראויה בתו לכהונה כשנשא בת ישראל ושוב ראיתי דהא ל\"ק דאיכא לפרושי מתני' מהמשיאין לכהונה היינו שאם היו כהנים ולויים וישראלים הללו נקבות שיהיו ראויות לכהונ' ולמעט שלא יהיו חללי' וממזרי' ומינה ממעטינן גר שאמו נכרית כיון שאם היה בת לא היתה ראויה לכהונה וזה נר' שהבינו התוס' ז\"ל בפ' החול' דמ\"ה ע\"ב ד\"ה כיון בפי' התוספתא דקתני אין מעמידין מלך אלא מהמשיאין לכהונה יע\"ש מיהו לפי מה שפירש הרי\"ף למתני' דמיירי בגר שאמו ישראלית קשיא ליה שפיר להרב נר\"ו דאף אם נפרש דהמשיאין לכהונה דקאמר תנא דמתני' היינו כדאמרן אכתי תקשי ליה אמאי לא פשיט מינה דגוי ועבד הבא על בת ישר' הולד כשר לכהונה:
ולע\"ד נראה הדבר מבואר דליכא למפשט ממתני' כלל להאי מלתא דמספקא ליה להרי\"ף ז\"ל דהאי טעמא דקתני תנא דמתני' דבעי' לדיני נפשות ראויין להשיא לכהונה לא קאי אגר אלא אכהנים ולויים וישראלים הוא דקאי שאם הן חללים או ממזרים פסולין לדון דיני נפשות אבל גר עיקר טעמא לאו משום פיסול כהונה הוא אלא משום דאתי מטיפה שאינה כשירה וכדקאמ' תלמוד' התם בצריכות' דתרי מתניתא חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר ומה\"ט הוא דפסיל גר לדיני נפשות אפילו שיהיה ראוי להשיא לכהונה דלאו ונשאו איתך קרי' ביה וראיה לדבר שהרי סומא באחד מעיניו פסול לדיני נפשות אעפ\"י שהוא מהמשיאין לכהונה משום דבעינן שיהיו מנוקי' מכל מום ועיין למרן כ\"מ פ\"ב מה' סנהדרין ה\"ט ד\"ה משא\"כ יע\"ש:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין ארוסה שנתעברה\n ארוסה \n שנתעברה כו' ואם הכחישה הארוס ואמר מעולם לא באתי עלי' הרי הולד ממזר שאפילו היה בחזקת בנו ואומר בני זה ממזר נאמן. עכ\"ל. וכ\"כ הרב הנמק\"י ז\"ל בפ' אלמנה לכ\"ג על שם הריטב\"א יע\"ש וראיתי להרב בני יעקב בתשו' סימן יו\"ד דרט\"ו ע\"ב שהוקשה לו מ\"ש עוד שם הרב הנמקי ז\"ל וז\"ל היכא שיש עדים שבא עליה או שהוא מודה כו' ודאי בתר דידיה שדינן עליה כי פליגי בארוסה שנתעברה וכגון דליכא עידי ביאה דארוס וגם אין הארוס מודה או שאינו בעיר או ששותק או שאינו זכור הוא דאמר רב הולד ממזר כו' ושמואל אמר הולד שתוקי שהוא בדוקי כו' עכ\"ל והשתא האי אינו מודה היכי דמי אי דאינו מודה לדברי האשה שאמרה שממנו נתעברה אלא שהוא שותק כו' א\"כ קשה דמאי קאמר תו או ששותק או שאינו זכור הא היא גופה אינו מודה דקאמר ואם אינו מודה ממש היינו אינו מודה ממש אלא שמכחישה במה שאמרה דממנו נתעברה קשה דא\"כ היכי קאמר שמואל דהולד בדוקי דבדקינן לאימיה כו' והא היכא דהבעל מכחיש אותה לא בדקינן לאימיה ולא מהימנא במה שאמרה שממנו נתעברה שהרי התורה האמינו לאב לומר זה בני ממזר וכמ\"ש ע\"ש הריטב\"א ז\"ל אלו דבריו יע\"ש והצ\"ע ולע\"ד כונת דברי הרב הנמקי ז\"ל מבוארת דתנא והדר מפרש דמעיקרא כתב שאין הארוס מודה ואח\"כ בירר שיחותיו שזה שאין הארוס מוד' הוא באחד מג' פנים או שאינו בעיר או ששותק או שאינו זוכר למעוטי שאם אינו מודה ממש והוא מכחיש אותה אז הולד ודאי ממזר וכמ\"ש ע\"ש הריטב\"א ז\"ל:
עוד הביא הרב הנז' שם דברי ריא\"ז ז\"ל בשלטי הגבורים בפ\"ק דכתובות שכתב כסברת רבינו והריטב\"א ז\"ל דכל שהארוס מכחישה הולד פסול ופליג על מז\"ה דס\"ל דאפילו הבעל מכחישה היא נאמנת ותמה עליו ממ\"ש הוא עצמו בפרק עשרה יוחסין עלה דמתניתין דהאומר זה בני ממזר שכתב דמה שהאב נאמן לומר על בנו שהוא ממזר הוא בשאומר אשה שנשאתי היתה ערוה עלי ולא היכרתי בה עד עכשיו אבל אם הוא אומר שאשתו זינתה תחתיו ומאחר נתעברה ואינו בנו אינו נאמן עליו שעל בנו האמינתו תורה ולא על שאינו בנו והואיל והוא בחזקת כשרות אינו נאמן לפוסלו עכ\"ל וזה הפך דבריו שכתב בפ\"ק דכתובות דכל שהארוס מכחישה הולד פסול מספק יע\"ש וכתב ע\"ז הרב הנז' שם בע\"ד וז\"ל והנכון יותר לומר דלא אמרה ריא\"ז אלא כשאומר בני זה ממזר שהוא בחזקת כשרות ואהא קאמר דדוקא כשאו' שהוא מחייבי כריתות הא לא\"ה לא מהימן אבל בעובר דלית ליה חזקה דכשרות אפי' אמר שאינו ממנו נאמן ובהכי ניחא ליה סוגיא דפ' עשרה יוחסין עלה דההיא מתני' דהאומר זה בני ממזר דקאמר מאי אפי' שניהם מודים כו' לא מבעיא קאמר לא מבעיא איהו דלא קי\"ל אלא אפי' איהי דקים לה לא מהימנא ופירש\"י ז\"ל איהו דלא קים ליה אם ממנו נתעברה או מאחר ואם כדברי ריא\"ז דמתני' מיירי דוקא היכא שאמר הבעל שנולד לו מחייבי כריתות אבל היכא שאמר שאשתו זינתה תחתיו אינו נאמן שלא האמינתו תורה על שאינו בנו מאי קים ליה וקים לה דקאמר הא ודאי תרווייהו כי הדדי נינהו דכי היכי דלדידיה קים ליה דאשה זו מחייבי כריתות ה\"נ איהי קים לה ומאי קאמר איהו דלא קים ליה אעובר קאי דאפילו אמר שאשתו זינתה תחתיו ואינו בנו נאמן דהשתא איהו לא קי\"ל שנתעבר' מאחר דאפש' שממנו נתעבר' יעש\"ב והרואה יראה שעפ\"י החילוק זה שחילק בדברי ריא\"ז יתיישבו דבריו שבפ\"ק דכתובו' דהתם מיירי בארוס' שנתעברה שהארוס מעיד על העובר שהוא ממזר וכיון שלא היה בו חזקת כשרות כתב הרב ז\"ל שהארוס מהימן לפוסלו ומשום דהתם מיירי בשהארוסה מכחישתו ואומר' שממנו נתעברה לזו כתב שפסול מספק אבל הכא דמיירי בששניהם מודים כתב שנאמנים לפוסלו בודאי וא\"כ אין מקום למ\"ש הרב הנז' ע\"ז דאכתי הדרא קושיא לדוכתיה ע\"ד ריא\"ז מהכא להתם והוצרך לחלק בין נשואה לארוסה יע\"ש כי ע\"פ החילוק הנז' דברי ריא\"ז ישנן מן הישוב כאמור:
ואולם עיקר חילוק זה דעובר לבן לא חלו בו ידים חדא שדברי ריא\"ז שם בפ' עשרה יוחסין מוכיחים דאף על העובר קאי שכתב אבל האשה שאמרה כו' ואפי' על העובר שבמעיה כו' אינה נאמנת ואף כשהאמינ' תורה לאב לא האמינתו אלא כשאומר שהוא בנו כו' יע\"ש דמשמע מדבריו אלו דמה שאין האשה נאמנת לומר על העובר שבמעיה שהוא ממזר הוא משום שאף האב אינו נאמן לומר ג\"כ שהוא ממזר ועוד דמה טעם יש לחלק ביניהם דאי משום שהעובר אין לו חזקה דכשרות הרי חזקת האם מהני לעובר דחזקת אמו היא שלא נבעלה לפסו' לה והיא גופה דהויא חזקה לעובר שהרי קי\"ל כר' יוחנן דאמר בפ\"ק דכתובות די\"ג ע\"ב דחזקת האם מהני לבתה יע\"ש. ובקדושין פרק האומר דע\"ד ע\"א וכמ\"ש התוס' ז\"ל בעובדא דינאי דס\"ו ע\"א ד\"ה מאי חזית יע\"ש ותלמודא היא גופה קאמר דאפילו עובר דלית ליה חזקה דכשרות לא מהימן משום דמהני חזקה דאם לעובר נמי ומה\"ט הוא דלא מהימן וכמ\"ש הרב פני יהושע יע\"ש אבל הישוב הנכון בדברי ריא\"ז הוא מ\"ש עוד הרב הנז' שם דשאני בין נשואה לארוסה ובנשואה דוקא הוא דקאמר דמה שהאמינתו תורה לומר שהוא ממזר אינו אלא בשאומר שנולד לה מחייבי כריתות אבל בשאומר שאשתו זינתה עם אחר לא מהימן שהרי רוב בעילות אחר הבעל אבל באנוסה שאין הבעל מצוי עמה נאמן לומר שאינו ממנו וכיון שהאשה מכחישתו הו\"ל ברי וברי ופסול הולד מספק ואין חילוק בין עובר לבן וכמו שרצה לומר הרב ז\"ל אלא הכל תלוי בחילוק זה שאם היא נשואה לו האומר בין על הבן בין על העובר שאינו ממנו לא מהימן שעל בנו האמינתו תורה ולא על שאינו בנו ואם היא ארוסה בין על הבן בין על העובר נאמן לומר שאינו ממנו ואם האם מכחישתו הוי ספק פסול לדע' ריא\"ז ולדעת מר זקנו הולד כשר דעל בנו דוקא הוא שהאמינתו תורה ולומר שהוא מחייבי כריתות אבל לא לומר שאינו בנו כלל והאם היא נאמנת ונמצאו ג' דעות בדבר דלדעת ר' והריטב\"א כשאומ' שאינו בנו בין בארוס' בין בנשואה הולד ממזר ודאי ולדעת מז\"ה הולד כשר ודאי בשתיהן ולדעת ריא\"ז בארוסה הולד ספק פסול אבל בנשואה כשר ודאי ויש לתמוה על הראנ\"ח שכתב בתשו' לח\"א סימן מ\"ה על ענין ארוסה שנמצא כריסה בין שיניה וטוענת שמהארוס נתעבר' והארוס מכחישתה ואומר שאינה ממנו שדעת ריא\"ז הוא שאינו נאמן והביא דבריו שכתב בפרק עשרה יוחסין יע\"ש והוא תימא שהרי הוכרחנו דלא אמרה ריא\"ז אלא דוקא גבי נשואה ולא גבי ארוסה וכמ\"ש בפ\"ק דכתובות דהולד ספק פסול ולא היה לו למהראנ\"ח להביא אלא סברת מז\"ה של ריא\"ז שכתב כן בפ\"ק דכתובות אפילו בארוסה יע\"ש וכבר הביא סברתו הלז הרב מהראנ\"ח שם משם התוס' רי\"ד והיא סברתו הנז':
והנה רש\"י בפרק עשרה יוחסין במתני' דהאומר זה בני ממזר כתב וז\"ל שנולד לו מחייבי כריתות עכ\"ל משמע דס\"ל כסברת תוס' רי\"ד דלא מהימן האב כשאומר שאינו בנו שאשתו זינתה תחתיו אם לא בשאומר שזה בנו אלא שנולד מחייבי כריתות וזה הפך מ\"ש בלשון הבא אחריו וז\"ל ואפילו שניהם אומרים כו' שאינו מן הבעל אלא מאיש אחר כו' יע\"ש והרב בני יעקב ישב דבריו ע\"פ חילוקו הנז' לעיל בין עובר שלא היה לו חזקה דכשרות לבן שהיה לו חזקה דכשרות וכבר כתבנו שאין לחלק ביניהם שאף בעובר יש לו חזק' דכשרות דחזקת אמו אהני לעובר וע\"כ נרא' שרש\"י ז\"ל דקדק ברישא דמתני' לשון בני זה ממזר דמשמע דעל בנו ממש קאמר שהוא ממזר וע\"כ הוכרח לפרש דמיירי שנולד לו מחייבי כריתות דאז הוי בנו ממש, אמנם בסיפא דלא קתני בנו פירש דפשטיה שטוען שאינו בנו אלא מאחר אבל לעניין דינא בשתיהן נאמן האב לרבי יאודה ודלא כתוס' רי\"ד וריא\"ז ומאי דקאמר תלמודא לא מבעיא איהו דלא קים ליה כו' לפי מה שפירש רש\"י ז\"ל ברישא דמיירי שטוען שנולד לו מחייבי כריתות צריך לפר' דה\"ק דלא קים ליה שנתעברה ממנו והולד ממזר דאפש' שנתעבר' מאחר והולד כשר דכיון שהוא טוען שהאשה היא מחייבי כריתות ואפי' אם נתקדשה לו אין קדושין תופסין בה נמצא שהי' פנויה ומותר' לכל ושוב מצאתי להרב מהרשד\"ם בסי' קל\"ה שישב כן דברי רש\"י ז\"ל והרב בני יעקב כתב דאפשר שנתעבר' מעבד וגוי דעבד וגוי הבא על בת ישר' הולד כשר ולא ידעתי למה הוצרך לזה דאפי' אם נתעברה מישראל נמי הולד כשר וכדאמרן ועוד אפשר לפרש דקאי אסיפא בשטוען שאינו בנו אלא מאחר הוא שאשתו זינתה כמו שפירש רש\"י ז\"ל במתני' בחלוקה דאפי' שניהם מודים כו' וע\"ז קאמר תלמודא דחלוק' זו אשמועינן תרתי דלא מבעיא כשהאב לחוד הוא דאומ' שהוא ממזר דאיהו לא קים ליה אלא אפי' איהי דקים לה ועוד אשמועינן דאפי' בעובר דלית ליה חזקה דכשרות נמי לא מהימן לרבנן ומש\"ה נקט לה בעובר ולא בבן דאית ליה חזקה דכשרות והכל קאי אחלוק' דסיפא וכמו שכתב הרב בני יעקב אף שלשון רש\"י מגומגם הוא לפירוש זה ודוק:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין כל מקום שהוא לוקה היא לוקה\n וכל \n מקום שהוא לוקה היא לוקה כו'. הכי איתא ביבמות דפ\"ד ע\"ב דנפ\"ל דאיסורא מדכתיב לא יקחו ועיין להרדב\"ז בתשו' החדשו' ח\"ב סי' תש\"א דנרא' דאישתמיטתיה סוגייא הלזו יע\"ש ועיין להתוס' בפ\"ק דיבמות דף ה' ע\"א ד\"ה ואכתי יע\"ש ועיין בפ\"ק דתמורה ד\"ג ע\"ב עלה דאמרינן התם טעמא דרבי רחמנא לאשה כו' ובמה שהקש' שם בס' נצח ישראל בחידושיו יע\"ש ועיין להרב מ\"ל בפ\"ט מה' גזילה ה\"ז יע\"ש:" + ], + [], + [ + "שורש דין כהן שנשא ספק חלוצה\n כהן \n שנשא ספק חלוצה אין מוציאין אותה מתחתיו והיא כשירה כו'. עיין בס' פנים מאירות ח\"ג סי' ז' שדקדק מדברי רבינו הללו מדכפל לומר דהיא כשירה אחר אומרו ואין מוציאין אותה דאפי' לכתחי' מותרת להנשא כדין כל ס' דרבנן דאזלינן לקולא בעלמא, ועפ\"ז דן את הדין בנדון שלו בבת ס' חלוצה דמותרת להנשא לכהן לכתחי' משום דהוי ס' חלל דרבנן ועפ\"ז תמה על הרב חלקת מחוקק בא\"ה סי\"ז סק\"א שכתב על מ\"ש הש\"ע לפיכך אם עבר ונשא ס' חלוצ' אין צריך להוציא וז\"ל משמע אבל לכתחי' גזרו אפי' על ס' חלוצה וכ\"כ רש\"י בס\"פ כיצד ד\"ה לא גזרו רבנן לאפוקי מספק יע\"ש וכתב דמדברי רש\"י ז\"ל אין ראיה כלל דרש\"י קאי התם אמתני' דשנים שקידשו ב' אחיות כו' קדמו וכנסו אין מוציאין מידם וע\"ז תני שילא אפילו היו כהנים מאי טעמא חלוצה דרבנן וס' חלוצא לא גזרו והתם לא שייך לומר דיהא מותר לינשא לכתחילה דילמא פגע באחות זקוקתו אבל כל היכא דאיכא ס' חלוצה ולא שייך ביה ס' זקוקה או ס' יבמה לשוק אפי' לכתחי' מותרת אלו דבריו יע\"ש:
וק\"ל על דבריו ממ\"ש רבינו פ\"ג מה' יבום וחליצה הל' י\"ד הלכה היא ובעלה בלבד כו' אינה נאמנת לפטור את עצמה מן היבום ומן החליצה וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת בד\"א כשהיתה פסול' לכהונה מתחילתה כו' או שאמר' במערה היינו כשמת אבל אם אין הדבר כן אינה חולצת שמא יחלוץ כו' וירא' הרוא' אותה שחלצה ונישאת לכהן וידמה שהחלוצה מותרת לכהן יע\"ש ומבואר הדבר בפ' האשה כמ\"ש, והשתא לדעת הרב פנים מאירות הא כל שנחלצה מספק הו\"ל ספק חלוצה דרבנן ואפי' לכתחילה מותר דהכא ליכא טעמא דפגע ביבמ' או אחות זקוקתו ומ\"מ אפשר לחלק ולומר דדוקא בחלוצה שנחלצה מכח ספק הוא דאסור' לכהן אע\"ג דהו\"ל ס' חלוצה דרבנן משום דכיון דחכמים אצרכוה חליצה מס' מכח ס' איסור תורה דיבמה לשוק אע\"ג דלגבי כהן הו\"ל ס' דרבנן לא אמרינן ספק דרבנן לקולא כל שעיקרו נפל בס' דאו' וכמ\"ש הש\"ך בי\"ד בכללי ספק ספק' ס\"ק י\"ט וכבר הארכתי בזה כיד ה' הטובה עלי בה' מקואות בכללי ספק דרבנן כלל ו' תראנו שם:
אמנם כל היכא דמספקא לן אעיקרא דמילתא אם היא חלוצה כנדון הרב פנים מאירות וא\"נ כגון ב' אומרים נחלצה וב' אומרים לא נחלצה ה\"נ דמותרת לכהן, ושוב ראיתי לה\"ה ז\"ל בפ\"ז מהל' יבום וחליצה ה\"ב שכתב וז\"ל לא גזור רבנן לאפוקי מספק וכתב עליו הרמב\"ן ז\"ל וכן עיקר ואע\"ג דס\"ד אפי' לכתחי' לקולא כיון דאיכא מעש' רב שחלץ לה בב\"ד בפרהסייא מילת' טובא ואין מתירין אותה לא היא ולא צרה והכי מוכח בפרק נושאין על האנוסה כהנים חולצין ושאינן כהנים מיבמין משום דספק חלוצ' אסירא להו כו' יע\"ש, שהאריך בזה הנה מדברי הרמב\"ן ז\"ל הללו מפורש יוצא כעין החילוק שכתבנו ולפי דבריו מבואר דבספק חלוצה כגון בשני כיתי עדים המכחישים זה את זה דינא יתיב דמותרת אפילו לכתחילה ומהתימא על הרב פנים מאירות והרב ח\"מ ז\"ל איך אישתמיט מינייהו דברי ה\"ה ז\"ל הללו:
ושוב מצאתי שדין זה במחלוקת הוא שנוי בין רבי' והראב\"ד ז\"ל בס\"פ זה ה\"ך שכתב רבינו שם יצא עליה קול שהיא חלוצה אין חוששין לה כו' השיג עליו הראב\"ד ז\"ל וסובר דחוששין לה וכתב ה\"ה ז\"ל שם שדעת רבינו שהחלוצ' אפי' בקול שהוחזק' בב\"ד אין חוששין והטעם מפני שהחלוצ' מדבריהם וכבר נתבאר דבס' חלוצה לא גזרו וה\"ה ודאי לקול יע\"ש, הנה מבואר שלדע' רבינו כל שלא נחלצה מספק כההיא דפ' כיצד אלא שאנו מספקים בה אם חלוצה היא או לא מותרת לכתחילה לינשא לכהן ולדעת הראב\"ד ז\"ל אפי' בכה\"ג אסור לכתחי' וההיא דפ' כיצד לא התירו אלא בדיעבד, ומ\"מ לדעת הראב\"ד יש להבין מפני מה אסור כיון דקי\"ל דספק דרבנן מותר אפי' לכתחי' וי\"ל דס\"ל דמעלה עשו בייחוסי כהונ' כדרך שאסרו אלמנת עיסה אע\"ג דאיכא ס\"ס, ועי\"ל דס\"ל להראב\"ד דכיון דיצא עליה קול והוחזקה בב\"ד שנחלצה ואפשר שהיום או מחר יתברר הדבר שהקול הוא אמת לא אמרינן בכה\"ג ספקא דרבנן לקולא דומיא לספק ספ' שיש מהכת הראשונים הסוברים דכל שאפשר שעל ידי זמן יבא הדבר לידי בירור לא שרינן מכח ס\"ס עיין בס' אליהו רבה ובמ\"ש בכללי ס' דרבנן כלל ג' ועיין בהר\"ב מ\"ל ז\"ל פ\"ד מה' אישות מ\"ש גבי קלא דסבלונות יע\"ש:" + ], + [ + "שורש איסור חל על איסור\n כלל \n גדול הוא בכל איסורין שבתורה שאין איסור חל על איסור אלא א\"כ היו ב' האיסורין באים כאחד או שהיה האיסור האחד מוסיף דברים אחרים על אותו האיסור או אם היה כולל דברים אחרים עם איסור זה. לפיכך כו'. יע\"ש. וכעין זה כתב ג\"כ בספי\"ד מה' מ\"א יע\"ש:
והנה מכל התנאים שהוזכרו שמותם בש\"ס בענין זה דאחע\"א לא אשכחן מאן דס\"ל דאיסור חל על איסור היכא שאינו לא כולל ולא מוסיף ולא אתו בבת אחת וגם אין האיסור האחרון חמור טפי מן הראשון דרבנן דפליגי עם ר\"ש באוכל נבילה ביוה\"ך ומייתי ליה הש\"ס בפ' עשרה יוחסין דע\"ז ע\"ב ובפרק שבועות ב' בתרא דכ\"ד ע\"א ובפ\"ק דנזיר דף ד' ע\"א ובפרק כל שעה דל\"ה סע\"ב וס\"ל דאיסור יוה\"ך חל אאיסור נבילה ומחייב תרתי היינו משום דאיסור יוה\"ך איסור כולל הוא ואף באיסור כולל כי האי קאמר הש\"ס בפ' עשרה יוחסין דע\"כ לא קאמרי רבנן אחע\"א אלא באיסור חמור על קל דיוה\"ך חמור הוא דמיחייב כרת משא\"כ באיסור נבילה דליכא אלא לאו גרידא אבל איסור קל על חמור אפילו באיסור כולל לא חייל יע\"ש גם ר\"מ ור' יאודה דאפליגו באוכל גיד הנשה של נבילה ומייתי לה הש\"ס בפרק גיד הנשה דק\"א ע\"א וס\"ל לר\"מ אחע\"א ומחייב תרתי היינו משום דנבלה לגבי איסור גיד חשיב איסור כולל דאיסור נבלה חייל נמי אבשר כדאיתא התם ובהדיא אמרינן בפ' אמרו לו די\"ד ע\"א וביבמות דל\"ד ע\"א דלר\"מ אין אחע\"א לבד באיסור כולל ואיסור מוסיף יע\"ש גם רבי יאודה דפליג במתני' דר\"פ גיד הנשה דק\"א וס\"ל דאיסור גיד נוהג אף בבהמה טמאה קאמר הש\"ס דלעולם לר\"י אין אחע\"א ושאני גיד דחמיר דמבני יעקב נאסר להם יע\"ש:
ויש לי לעמוד קצת בסוגיא זו דפריך הש\"ס מעיק' ומי אית ליה לר\"י אחע\"א והתניא יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה ת\"ל נבילה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא זה שאין איסורו משו' בל תאכל נבילה אלא משו' בל תאכל טמאה כו' ולכאורה קשה אמאי לא משני דברייתא הכי קאמר מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה לחוד יצא זה שאיסורו אף משום בל תאכל טמאה ולעולם לית ליה לר\"י אחע\"א ושוב ראיתי דבפסחים דל\"ה סוף ע\"ב עלה דקתני בברייתא יכול יצא אדם י\"ח בטבל ת\"ל לא תאכל עליו חמץ כו' מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משו' בל תאכל חמץ אלא בל תאכל טבל ומותבי' עלה ואיסור' דחמץ היכן אזלא ומשני רב ששת הא מני ר\"ש היא דאמ' אין אחע\"א רבינ' אמ' אפי' תימא רבנן מי שאיסורו משו' בל תאכל חמץ לחוד יצא זה שאין איסורו משו' בל תאכל חמץ לחוד אלא אף משו' בל תאכל טבל ודחי הש\"ס לשינוייא דרבינא מידי בלבד כתי' אלא מחוורת' כדר' ששת ע\"כ יע\"ש:
ובכן אני תמיה על הר\"ש שכתב בפ\"ק דטהרו' משנ' ג' עלה דמתני' דנבלת עוף טמא אין בו כזית בבית הבליע' וז\"ל דתניא בפ' גיד הנשה יכול תהא נבלת עוף טמא וכו' כלו' דלא אתי איסור נבלה וחייל אאיסו' טומא' ומאן דאית ליה אחע\"א ידרוש הכי מי שאיסורו משום ב\"ת נבלה לחוד יצא זה שאיסורו משו' ב\"ת נבל' וטמא עכ\"ל וק\"ט דאי מאן דס\"ל אחע\"א דריש קרא הכי היכי מוכחינן מהך ברייתא דר\"י ס\"ל אין אחע\"א הא שפיר איכא לפרושי נמי מלתיה דר\"י דבריית' הכי וכדמשני רבינא בפסחים בההיא בריית' דמתנייא כה\"ג דהכא אלא ודאי דתלמודא לא קאמר הכי משום הך דחויא דדחינן התם לדרבינא מכדי בלבד כתיב וצ\"ע וראיתי להרב חזון נחום שם שכתב ע\"ד הר\"ש וז\"ל ולע\"ד אין צורך לזה דמאן דאית ליה אחע\"א ידרוש קרא זה למעוטי נבלת בהמה כו' ונבלת עוף טמא ממעט מנבלה וטריפה יצא זה שאין לו טריפ' כדאיתא בת\"כ עכ\"ל. ותמוהים דבריו לע\"ד דר\"י גופי' דממעט עוף טמא משום טעמא דיצא זה שאין איסורו משום ב\"ת נביל' כו' ממעט נבילת בהמה מדכתיב לטמאה בה יצא בהמה שמטמא' במגע ובמשא וכמ\"ש הרב ק\"א ז\"ל שם בת\"כ יע\"ש וא\"כ אכתי למ\"ד אחע\"א אייתר קרא דנבלה דדריש ר\"י למעוטי עוף טמא, גם מ\"ש דנבלת עוף טמא ממעט מדכתיב טרפה יצא עוף טמא שאין לו טרפה לא ידעתי למאן דאי' ליה אחע\"א היכי מצינן למעוטי עוף טמא מפני שאין במינו טרפ' הא לדידיה כיון דאחע\"א אף בעוף טמא נוהג בו דין טרפה וחייב משום טומאה ומשום טרפ' כדמוכ' בפ' המזבח מקדש די\"ו ומאן דדריש בתורת כהנים יצא עוף טמא שאין לו טרפ' אתי כמאן דאמר אין אחע\"א וזה מבואר וצ\"ע:
וראיתי להתוס' ז\"ל בזבחים דס\"ט ע\"ב ד\"ה ר\"י כו' שכתבו וז\"ל תימה לר\"י אפילו נבלה גמורה לא תטמא דלא חייל אאיסור קדשים כדדריש גבי נבלת עוף טמא כו' וי\"ל דדוקא עוף טמא שאין במינו משום ב\"ת נבלה קממעט כו' עכ\"ל, וראיתי להרב צאן קדשים ז\"ל שכתב שדבריה' קשים להולמן דהא עיקר קושיית התוס' ז\"ל הוא לר\"י דס\"ל דאין אחע\"א אפי' נבל' גמורה לא תטמא א\"כ מאי מתרצי בזה משום שאין במינו וכו' ע\"כ הטעם שאין במינו משום ב\"ת נבלה דלא אתי איסור נבלה וחל אאיסור טמאה משום דאין אחע\"א כמ\"ש שם רש\"י ולפ\"ז הדרא קושיית התוס' ז\"ל לדוכתא וצ\"ע עכ\"ל ולע\"ד לא קשייא דנהי דאיסור נבילה לא חייל אאיסור מוקדשי' לענין איסור אכיל' לחייבו משום נבל' ומשו' מוקדשים למ\"ד אין אחע\"א אבל לענין טומאת מגע ומשא דליתיה באיסור מוקדשים ואיתיה בנבלה למה לא תחול אפי' למ\"ד אין אחע\"א ודכוותא אמרינן בפרק כל הבשר דקי\"ג ע\"ב גבי מבשל חלב בחלב דאפי' למ\"ד דאיסור בשר בחלב לא חייל אאיסור חלב משום טעמא דאין אחע\"א ולא מיחייב באכילתו אלא משום חלב לחוד אפ\"ה מחייב בבישולו משום מבשל בשר בחלב משום דחלב לחודיה אע\"ג דאסיר באכילה לא אסיר בבישול וכשבישלו בחלב חל עליו איסור בשר בחלב לענין בישול דלא הוה אסיר עד השתא וא\"כ ה\"נ דכוותא היא דחייל שפיר איסור נבלה אאיסור מוקדשים לענין טומאת מגע ומשא וברור, ועיין להרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"א סי' ל\"ה דמבוארים דבריו ז\"ל כאשר כתבנו דטומאת מגע ומשא חייל שפיר אאיסור חלב ואין בזה משום אחע\"א יע\"ש ומה שיש לעמוד עוד עמ\"ש שם בס' הנז' ליישב קו' התוס' ז\"ל נעמוד לקמן:
גם רע\"ק דמייתי הש\"ס בפ' ג\"ה דקי\"ו ע\"א גבי מאי דקאמר במתני' חיה ועוף אינן מן התורה כו' וקאמר תלמודא קסבר ר\"ע אחע\"א חלב ומתה לא צריכי קרא כו' יע\"ש כתבו התוס' שם דק\"א ע\"ב ד\"ה ר\"ע דלשמואל הוא דפריך הש\"ס דאי ס\"ל כר\"ע בחיה ועוף ובהמ' טמאה היכי דריש ומשני דקסבר שמואל אחע\"א בלאו קרא יע\"ש דמבואר יוצא מדבריהם ז\"ל דר\"ע ס\"ל דאין אחע\"א אפי' באיסור בת אחת וקסבר ר\"ע אחע\"א דקאמר תלמודא לפי דבריהם לאו דוקא אלא ה\"ק קסבר מאן דדריש כר\"ע דהיינו שמואל אחע\"א ועכ\"ל דשמואל ס\"ל כההיא ברייתא דמייתי הש\"ס בפרק המזבח מקדש די\"ו ע\"ב גבי צרוף נבלת בהמה טהורה עם בשר טמאה דקאמר תלמודא דסביר' ליה להך ברייתא אחע\"א אעפ\"י ששני האיסורין שוים וה\"נ איכא ברייתא אחרת דמייתי לה הש\"ס בפרק כל הבשר דקי\"ד ע\"א דקתני הפיגו' והנותר והטמא שבישלן עם חלב חייב כו' וקאמר תלמודא האי תנא סבר אחע\"א יע\"ש ואף עפ\"י דאיסור בשר בחלב קיל טפי מאיסור פיגו' ונותר וטמא דקדים ושמואל נמי איכא למימר דכהנהו תנאי ס\"ל:
ואיכא למידק דכיון דשמואל ס\"ל אחע\"א ואפילו בקל על חמור כבשר בחלב על איסו' חלב וכ\"ש באיסורין שוין א\"כ כי פריך הש\"ס בשבועות דכ\"ג ע\"ב עלה דמתני' דשבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות חייב הא גופא קשיא כו' מ\"ש רישא דפטור ומ\"ש סיפא דחייב ומשני הא לא קשיא רישא בסתם וסיפא במפרש והדר פריך מפרש גופיה תיקשי אמאי מושבע מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה ומשנינן רב ושמואל ור\"י דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים יע\"ש. והשתא כיון דשמואל ס\"ל בעלמא אחע\"א ואפי' בקל על חמור אמאי דחיק לאוקומי מתני' בכולל כו' לימא דמתני' דס\"ל דשבועה חלה על שבועה כמ\"ד איסו' חע\"א וכדס\"ל לשמואל ואפשר ליישב דכדי שלא תחלוק סתמא דשבועות אסתמא דכריתות גבי יש אוכל אכילה אחת כו' דסברא דאחע\"א באיסור כולל משני הכי שמואל וכעין זה כתבו התוס' בר\"פ גיד הנשה ד\"ה איסור גיד הנשה יע\"ש:
וראיתי להר\"ן בחידושיו לחולין דקי\"ג ע\"ב עלה דפריך תלמודא התם וסבר שמואל אחע\"א שכתב וז\"ל איכא למידק מאי קו' דהא אחע\"א דבשר בחלב איסור מוסיף הוא שהרי בתחילה לא נאסר אלא באכילה ועכשיו ניתוסף בה איסור הנאה ובמסכת כריתות אמרינן דאיסור הנאה איסור מוסיף הוא וא\"כ בכהן שאכל תרומה טמאה כל שנטמאת התרומה ואח\"ך נטמא הכהן ליכא איסור מוסיף דליכא למימר אפילו בנטמא הכהן ואח\"כ נטמאת התרומה אמרי' דאינו במיתה אע\"ג דניתוסף איסור באותה תרומה לכל כהן דאלו בכה\"ג פטור לאו משום אין אחע\"א הוא ובודאי שכל שנטמא הגוף תחילה חייב ולא פטרינן אלא בנטמאת התרומ' ואח\"כ נטמא הגוף והיינו דאמרינן פרט לזו שמחוללת ועומדת קודם לכן לפיכך נראה דשמעתין פליגא אדרבנן דאמרי במסכ' שבועות דאפי' למאן דלית ליה כולל מוסיף אית ליה עכ\"ל והשתא ניחא דשמואל נמי לית ליה אחע\"א הכא גבי בשר בחלב אלא משום דאיסור מוסיף הוא אבל כל דליכא טעם איסור מוסיף או כולל לית ליה אחע\"א ומש\"ה הוצרך לשנויי מתני' דשבועות בכולל דברי' המותרים עם דברים האסורין:
איברא דאכתי קשה לפום סוגייא זו דחולין דקי\"ג דלא משמע ליה לתלמודא לחלק בין איסור מוסיף לשאינו מוסיף ופריך משמואל אדשמואל א\"כ כי משני אבע\"א בעלמא אית ליה לשמואל אין אחע\"א ושאני בשר בחלב דרבי רחמנא גדי שמעינן דאפי' באיסור מוסיף כבש' בחלב לית ליה לשמואל אחע\"א אם לא משו' דגלי קרא בבש' בחלב וא\"כ קשה דמדמשני שמואל מתני' דשבועו' בכולל דברי' המותרין עם דברים האסורין משמע דאית ליה לשמואל אחע\"א באיסו' כולל וכ\"ש באיסו' מוסיף דעדיף טפי ואפשר דכיון דהך שינוייא לא קאי לפום קושטא כדבעי הש\"ס למימר לקמן דקי\"ו קסבר ר\"ע אחע\"א ולפי מ\"ש התוס' לא דוקא ר\"ע אלא לדשמואל הוא דקאמר הכי דס\"ל אחע\"א וכמש\"ל לא חש הש\"ס למדחי האי שינוייא מההיא דמשני שמואל מתני' דשבועות בכולל דברים המותרים כו' דנראה דשמואל ס\"ל אחע\"א אפי' באיסו' כולל וכל שכן באיסו' מוסיף א\"נ יש ליישב דאע\"ג דמשני שמואל התם מתני' בכולל דברים המותרי' עם דברי' האסורי' איהו בדידי' פליג וס\"ל דאין אחע\"א אפי' בכולל ומוסי' ומשום דאשכח סתמא אחריתי בכריתות פ' אמרו לו די\"ד גבי יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות כו' ואידך מתני' נמי דיש בא ביאה א' וחייב שש חטאות כו' דסתם רבי כמאן דאית ליה אחע\"א באיסור כולל ובאיסור מוסיף כדאתמר עלה התם בגמרא וה\"נ סתם לן רבי ביבמות פרק ד' אחין דל\"ג ע\"ב גבי שנים שקדשו שתי נשים והחליפו וכו' להכי משני דהך מתניתין דשבועות נמי סתם לן נמי כמ\"ד אחע\"א בכולל מיהו שמואל פליג אכולהו סתמי וס\"ל דאין אחע\"א אפי' באיסור מוסיף וכעין זה כתבו התוס' לעיל דק\"ג ע\"א ד\"ה מר סבר כו' לדעת ר' יוחנן יע\"ש אלא שלא ידעתי אמאי לא הוקשה להם כן הכא אף לשמואל:
שוב ראיתי דלהתוס' ז\"ל לא קשה ולא מידי דאינהו לשיטתם אזלי שכתבו בדק\"א ע\"א ד\"ה איסור כולל כו' דאיסור הנאה לא חשיב איסור מוסי' אלא איסור חמור בעלמא וסיימו וכן צריך לפרש בפרק כל הבשר גבי הא דפריך וסבר שמואל אחע\"א עכ\"ל וכונתם מבוארת דהוקשה להם באותה סוגיא דפרק כל הבשר קושיית הר\"ן שכתבנו דמאי פריך משמואל אדשמואל הא בשר בחלב איסור מוסי' משא\"כ בתרומה שנטמאת דע\"כ כשנטמאת התרומה תחילה מיירי ואח\"כ נטמא הכהן כמ\"ש הר\"ן וכ\"כ התוס' שם בדק\"א ע\"א ד\"ה בנטמא הגוף ובסנהדרין פ' הנשרפין דפ\"ג ע\"ב ד\"ה פרט לזו שמחוללת יע\"ש וכיון שכן ליכא איסור מוסי' אלא איסור כולל ולזה הוצרכו לומר דאיסור הנאה לא חשיב איסור מוסי' אלא איסור חמור בעלמא והשתא פריך שפיר משמואל אדשמואל דגבי תרומה שנטמא' תחילה ואח\"כ נטמא הגוף איכא נמי איסור חמור כי נטמא הגוף דמיחייב מיתה וכמ\"ש רש\"י שם ואפי' הכי קאמר שמואל דאין אחע\"א ולפום מאי דמשני אבע\"א בעלמא לית ליה לשמואל אחע\"א ושאני בשר בחלב דגלי ביה קרא תו ל\"ק מההיא דפרק שבועות ב' בתרא דמשמע דאית ליה לשמואל אחע\"א באיסור כולל דאיכא למימר דדוקא באיסור חמור לית ליה לשמואל אחע\"א אמנם באיסור כולל אית ליה:
איברא שלפי דברי הר\"ן דמשמע ליה דאיסור בשר בחלב איסור מוסיף הוא ולפום מאי דמשני תלמודא דשמואל בעלמא אחע\"א לית ליה ושאני הכא דרבי רחמנא גדי שמעינן דאפי' באיסור מוסי' אית ליה לשמואל דאין אחע\"א וה\"נ רבי אמי ור' אסי דמייתי הש\"ס בתר הכי דס\"ל דהמבשל חלב בחלב ואכלו דלא לקי אאכילה ב' משום דאין אחע\"א ס\"ל נמי דאפי' באיסור מוסיף אין אחע\"א ק\"ט דהא קי\"ל הלכה כסתם משנה וכבר סתם לן תנא כמה סתמי כמאן דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף דהא בפ\"ג דכריתות די\"ג תנן סתמא יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם א' וכו' והיינו כמאן דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסי' כדאתמר עלה התם בגמ' וה\"נ סתם לן תנא התם באידך מתניתין דיש בא ביאה אחת וחייב עליה שש חטאות וכאידך נמי דתני התם הבא על בת בתו כו' והבא על חמותו כו' והכי סתם לן ביבמות פ\"ד אחין דל\"ג ע\"ב גבי שנים שקדשו שתי נשים והחליפו וכו' יע\"ש ודוחק לומר דשמואל ורבי אמי ור' אסי פליגי אהך כללא דרבי יוחנן ולית להו הלכה כסת' משנה ודחו כל הנך סתמי ומשמע להו דהלכה כר\"ש דאפי' באיסור מוסי' לית ליה אחע\"א כמ\"ש התוס' בכריתות דכ\"ג ע\"א ד\"ה ומי ובקדושין דע\"ז ע\"ב ד\"ה פרט דס\"ס אכתי תיקשי דהא קי\"ל הלכה כרבי יוסי דנמוקו עמו ואיהו ס\"ל דאחע\"א באיסור מוסיף כדאיתא ביבמות דל\"ג ע\"א ואפי' בקל על חמור כמ\"ש התוס' דל\"ג ע\"ב יע\"ש:
כי ע\"כ נלע\"ד דלשיטת הר\"ן עכ\"ל דשמואל ור' אמי ורבי אסי ס\"ל דאחע\"א באיסור בשר בחלב דאיסור מוסי' וכי קאמר הש\"ס דשמואל בעלמא לית ליה אחע\"א דחוי בעלמא הוא דקמדחי אבל קושטא דמלתא דכיון דהוי איסור מוסי' ודאי דאית ליה לשמואל אחע\"א וכדקאמר ואבע\"א וכו' ורבי אמי ורבי אסי נמי הכי אית להו אלא דפלוגתייהו הוא לדעת ר\"ש דאית ליה אין אחע\"א גבי בב\"ח אי ס\"ל נמי הכי דלא חל או לא ומר אמר דגבי בב\"ח מודה ר\"ש דלקי משום דיליף אכילה מבישול ומר אמר דלא יליף ולפום מאי דקאמר מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי מ\"ד לא לקי על האכילה לדעת רבי שמעון קאמר דלא תימא הכא לדידי' לקי משום דילי' נבלה מבישול קמ\"ל אמנם אנן בדידן לפום מאי דקי\"ל כר' יוסי דבאיסו' מוסיף אחע\"א פשיטא לן דלקי במבשל חלב ומתה בחלב משום איסור מוסיף ושוב ראיתי להר\"ן לקמן דקי\"ו עלה דאמרינן קסבר ר\"ע אחע\"א שכתב וז\"ל כבר כתבתי למעל' דאחע\"א דבשר בחלב איסור מוסיף הוא הילכך כיון דקי\"ל בעלמא אחע\"א באיסור מוסיף נקטינן כר\"ע ואף ע\"ג דשמואל שהוא אמורא משמע דלא דריש כר\"ע אלא כת\"ק כדאמרינן לעיל גדי לרבות את החלב כו' הך מימרא תרוצי מתרצינן לעיל ולפרוקא בתרא דאמרי' הא דידיה הא דרבי' אפשר דלדידיה אחע\"א אית ליה וחלב ומתה לא צריכי קרא כו' יע\"ש הרי שכתב הרב בפשיטות דלדידן דקי\"ל דאחע\"א באיסור מוסיף חלב ומתה מחייב בב\"ח מסברא משום דאיסור מוסיף הוא וא\"כ עכ\"ל דההיא דר' אמי ור' אסי לדעת ר\"ש דאית ליה אין אחע\"א אפי' באיסור מוסיף הוא דפליגי ואינהו בדידהו ס\"ל דאחע\"א ולקי על האכילה ב' משום איסור מוסיף כדאמרן:
וע\"פ האמור ממילא נדחה היא ראיית הרב מש\"ל בפ\"ה מה' יסודי התורה ה\"ח ד\"ה והנה אף שלכאורה כו' שהביא ראיה לדעת רבינו דס\"ל דאינו חייב מלקות בנהנה מבשר בחלב וכתב הוא ז\"ל שיש להכריח סברתו מההיא דפ' כל הבשר דקי\"ג דאמרינן המבשל חלב בחלב ר' אמי ור' אסי חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה והמתבאר שם בסוגיא דלכ\"ע אין איסור בשר בחלב חל על איסור חלב ויש לתמוה דהא איסור מוסיף הוא דהשתא נאסר בהנאה וא\"כ אמאי לא חייל איסור בב\"ח על איסור חלב ולסברת ר' ניחא דע\"כ לא חשיב הנאה איסור מוסיף אלא היכא דלוקה על ההנאה כו' אבל בבשר בחלב דליכא מלקות בהנאה לא שייך ביה איסור מוסיף אך לסברת החולקים על רבינו וס\"ל דבכל איסורי הנאה לוקים על ההנאה וכ\"ש בבשר בחלב לא ידעתי טעם נכון למה לא יתחייב האוכל שבישל בחלב שתים משום איסור מוסי' וצ\"ע את\"ד יע\"ש ואין ספק שאילו הרב היה רואה דברי הר\"ן שכתבנו לא הוה מתמה בזה שהרי מבואר כתב דלדידן דקי\"ל דאחע\"א באיסור מוסיף המבשל חלב בחלב לוקה ב' משום איסור מוסי' ור' אמי ור' אסי ודאי דלמאן דלית ליה אחע\"א באיסור מוסי' קמיירו וכדאמרן וא\"נ אפשר דאינהו נמי הכי ס\"ל ואנן לא קי\"ל כוותייהו ועיין בספר דברי אמת בקונט' דכ\"ד ע\"א וע\"ב ולבר מן דין לפי מ\"ש התוס' דמשמע להו דאיסור בשר בחלב לא חשיב איסור מוסי' אלא איסור חמור בעלמא אין מקום לתמיהת הרב ז\"ל לשיטת הסוברים דלוקים על ההנאה מהך מימרא דרבי אמי ור' אסי דאיכא למימר דכל דליכא איסור כולל משום איסור חמור לא אמרינן אחע\"א וכדאמרינן בפרק גה\"נ דק\"א ע\"א ואפי' באיסור כולל לא חייל קל על חמור כמ\"ש וכ\"כ התוס' ביבמות דל\"ג ע\"ב ד\"ה אמר ר\"י כו' יע\"ש ולכן בההיא דכריתות די\"ג גבי אכל חלב מן המוקד' קאמר הש\"ס דמשו\"ה חל איסור מוקדשים על חלב מגו דאיתוסף ביה איסור הנאה כו' כלומר דאיכא תרתי באיסור הקדש שהוא כולל שחל ההקדש אף על הבשר וגם איסור' איסור חמור דאסיר בהנאה משא\"כ באיסור בשר בחלב על חלב דליכא אלא איסור חמור דהשתא נאסר בהנאה אבל ליכא איסו' כולל כההיא דהקדש דנאסר שאר הבשר כשהקדי' דאע\"ג דהשתא שבישלו בחלב נאסר אף בחלב הא לא איריי' דמה שנאסר בחלב אינו אלא משום טעם החלב שנתן בחלב דהו\"ל כאוכל החלב עצמו וכיון שחל עליו מעיקרא איסור חלב כי נתבשל בחלב ונתן טעם בחלב אסור החלב משום איסורא דחלב למאי דקי\"ל טעם כעיקר דאורייתא ואם לא נתן טעם בחלב משרא שרי החלב וליכא אף משום איסור בשר בחלב כנודע והשתא כיון דליכא איסור כולל אע\"ג דאיכא איסור חמור ס\"ל לר' אמי ור' אסי דאין אחע\"א ודוק ועיין להרדב\"ז בחדשות ח\"ב בתשו' השייכות ללשונות הרמב\"ם סי' רמ\"ה שלפי דבריו יתיישב קו' הרב ז\"ל יע\"ש ועיין עוד שם במה שהוקשה לו בדברי הרמב\"ם שבפירוש המשנה לכריתות ועיין להרמ\"ע מפאנו סי' קכ\"ג דקכ\"ז ע\"ב ועיין בס' לחם יאודה בפ\"ח מה' מ\"א יע\"ש:
ודע דמ\"ש לעיל בשם הר\"ן והתו' דההיא מימרא דשמואל דקאמ' מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה לא מיירי אלא כשנטמאת התרומה תחלה אבל אם נטמא הכהן תחלה וחל עליו חיוב מיתה תו לא פקע מיניה ושאין זה תלוי בענין אחע\"א יע\"ש מדברי הרמב\"ם רפ\"ז מה' תרומות לא משמע הכי שהרי סתם וכתב וז\"ל כהן טמא אסור לאכול תרומה בין טהורה בין טמאה שנאמר איש איש מזרע אהרן כו' וטמא שאכל תרומה טמאה אף ע\"פ שהוא בלאו לוקה שהרי אינה קדש עכ\"ל ומדלא עלה לחלק בין נטמאת התרומה תחי' לנטמא הכהן תחילה משמע דבכל ענין לא חל עליו חיוב מיתה ואינו לוקה וא\"כ יש לתמוה מה יענ' ר' לאותה סוגי' דחולין דקי\"ג דפריך הש\"ס דשמואל אדשמואל מההיא דמבשל חלב עם חלב לההיא דתרומה כשנטמאת ולפי דעתו דההיא דתרומה שנטמאת מיירי אפי' בנטמא הכהן תחילה מאי קושייא הא ע\"כ לומר דהתם גזרת הכתוב הוא דאי משו' טעמא דאין אחע\"א הוא בנטמא הכהן תחילה דחל עליו חיוב מיתה מעיקרא מאי איכא למימר הא אפי' למ\"ד אין אחע\"א כל כה\"ג דחל עליו חיוב מיתה תו לא פקע כדמוכחא סוגייא דפרק ג\"ה דק\"א וכמו שהכריחו התוס' והר\"ן ז\"ל וה\"נ מוכח ביבמות פ' ד' אחין דל\"ב גבי הא דתניא התם כיצד אמר ר\"י חמותו ונעשית אשת איש נידון בזיקה הראשונה וכמבואר שם בדברי רש\"י ד\"ה אמר ר' אבהו מודה ר\"י באיסור מוסי' כו' ובד\"ה ואית דגרסי הכא כו' יע\"ש ואולי יאמר רבינו דודאי המקשן דפריך משמואל אדשמואל ומשמע ליה דההיא דתרומה שנטמא משום טעמא דאין אחע\"א הוא דפטר ליה ממיתה עכ\"ל דמשמע ליה דבנטמאת התרומה תחילה מיירי אבל אם נטמא הכהן תחילה ודאי דמחייב מיהו לפום מאי דתריץ ואבע\"א בעלמא אית ליה לשמואל אחע\"א ושאני תרומה דגלי קרא השתא איכא למימר דאפילו בנטמא הכהן תחילה מיירי וגזרת הכתוב היא דכל שנטמאת התרומה אפי' נטמא הוא תחילה דלא לחייב מיתה ודוחק:
תו ק\"ל בדברי הרמב\"ם הללו שנראין דבריו סותרין זל\"ז דמעיקרא כתב דכהן טמא אסור לאכול תרומה ואפילו טמאה שנאמר איש איש מזרע אהרן בקדשים לא יאכל משמע דבכלל בקדשים לא יאכל נכלל אף תרומה טמאה שנקרא קדש ואם כן איך כתב אח\"ך דטמ' שאכל תרומה טמאה אינו לוקה שהרי אינה קדש תו ק\"ל טובא במה שתלה רבינו חיוב המלקות בחיוב המיתה דתרומה אינו לוקה עליה מפני שאינו חייב מיתה עליה ולפי דעתו דעובר עליה בלאו דבקדשים לא יאכל למה לא ילקה עליה כעובר על שאר לאוין דעלמא דמחייב מלקו' אע\"ג דליכא חיוב מיתה בידי שמים וכעת צל\"ע והיותר תימה אצלי מ\"ש שם מרן כ\"מ ז\"ל וז\"ל ומ\"ש וטמא שאכל תרומה טמאה אעפ\"י שהוא בלאו אינו לוקה בס\"פ הנשרפין מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנ' ומתו בו כו' פרט לזו שמחוללת ועומדת ומשמע מיתה הוא דליכא הא איסורא איכא עכ\"ל דמשמע מדבריו ז\"ל דליכא אלא איסורא בעלמא ואלו רבינו כתב שעובר בלאו ואם כונת מרן ז\"ל לומר דליכא אלא איסור לאו בעלמא אבל מלקא לא לקי מהיכא משמע ליה למרן כן דשפיר איכא למימר דמיתה ליכא אבל לאו איכא ולקי עליה ככל שאר לאוין דעלמא דליכא בהו מיתה ולקי עלייהו וצ\"ע וכ\"ת אם איתא דמיתה הוא דליכ' אבל מלקות איכא היכי בעי הש\"ס למימ' דשמואל דדריש הך דרשא לית ליה אחע\"א והא כיון דלא ממעטי' מקרא אלא מיתה דוקא אכתי שפי' חל אע\"א לענין מלקו' ומאי פריך משמו' אדשמו' אלא ודאי משמ' דאף מלקו' נמי ממעטי' מיני' ולהכי פריך שפי' משמואל אדשמו' אכתי לא ידעתי מנ\"ל לרבי' לו' דעוב' בלאו אלא דלא לקי עליו דאימא דאף איסור לאו נמי לא חייל עליה כלל דאי הוה חייל עליה איסור לאו מילקא נמי הוה לקי שוב ראיתי להלח\"מ בפי\"ט מה' סנהדרין ה\"ב שכתב וז\"ל וגם מ\"ש רבינו בה' תרומות שכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה אין זה במשמע דברי הגמ' דשם לא אמרו אלא אינו במיתה משום שנאמר גבי מיתה חלול אבל מלקות מיהא איכא עכ\"ל ולא ידעתי אמאי לא הוקשה לו בדברי רבינו דמאחר דכתב דעובר בלאו למה לא ילקה עליו ועיין להרפ\"ח בי\"ד סי' ס\"ב סק\"ב:
עוד ראיתי להלח\"מ שהוקשה לו במ\"ש שם רבינו ובפ\"ו מה' תרומות דזר שאכל תרומה בין טמאה בין טהורה דחייב מיתה בידי שמים ובפ' הנשרפין דפ\"ג ע\"ב מפיק ליה מדסמך קרא דוכל זר לא יאכל קדש לקרא דומתו בו כי יחללוהו והשתא לדעת רבינו ק' כיון דבכהן עצמו דעיקר קרא כתיב ביה ס\"ל דהיכא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה מאין יצא לו בזר שאכל תרומה טמאה כיון דלא ילפינן אלא מכהן דיו לבוא מ\"ה להיות כנדון וכתב ואפשר לומר בדוחק דסברת רבינו דכי אמרי' פרט לזו שמחוללת ועומדת הוא דוקא לגבי כהן דכיון שהוא מותר בתרומה אע\"ג דהוא טמא כיון דהיא טמאה אוקי טומאה בהדי טומאה ואינה קדש דהוא מותר בה כשהיא טהורה אבל בזר שלעו' אסור בתרומה אפי' היא טהורה א\"כ כשהיא טמאה והוא טמא היא קדש לגביה אבל אין זה מספיק דמ\"מ לא היה לו לרבינו להוציא דין לענוש מיתה כיון דאין לו ראיה ברורה עכ\"ל ולע\"ד הדבר ברור דרבי' הוציא דבר זה מלשון הברייתא דפ' הנשרפין דקתני ואלו שבמיתה כהן טמא שאכל תרומה טהורה וזר שאכל את התרומה ואם איתא דזר שאכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה כי היכי דקתני כהן טמא שאכל תרומה טהורה הו\"ל למתני נמי זר שאכל תרומה טהורה כי היכי דתני גבי כהן ומדתני תרומה סתמא גבי זר וגבי כהן תני טהורה משמע דגבי זר מחייב אף בתרומה טמאה ומה שעלה לחלק הרב בין כהן לזר גם הרדב\"ז בביאורו לה' תרומות פ\"ו חילק כן יע\"ש ומיהו למ\"ש לעיל בשם התוס' והר\"ן דגבי תרומה שנטמאה לא מפטר ממיתה אלא כשנטמאת התרומה תחי' ואח\"ך נטמא הכהן אבל אם נטמא הכהן תחילה כיון דחל עליו חיוב מיתה תו לא פקע אין צורך למה שנדחקו הרלח\"מ והרדב\"ז דגבי זר מעיקרא חל עליה חיוב מיתה כשהיתה התרומ' טהורה וכי נטמאת התרומה אח\"ך תו לא מפטר ממיתה ומשו\"ה לא חלקו בברייתא גבי זר בין תרומ' טמאה לטהורה ודוק וא\"ת גבי כהן נמי אמאי לא תני בברייתא תרומה סתם כיון דכשנטמא הכהן תחילה אפילו נטמאת התרומה חייב מיתה לפי מ\"ש התוס' והר\"ן הא לא קשייא דברייתא מלתא פסיקתא נקט ואי הוה תני תרומה טמאה הוה צריך למתני דוקא כשנטמא הכהן ואפ' נמי לפ' דתרומה טהורה דקתני היינו שהיתה טהו' כשנטמא הכהן אע\"ג דהשתא בשע' אכילתה היא טמאה מסתמא הכי הוא דכיון שהוא טמא הרי בשעת אכילתו כיון שנגע בתרומ' טמאה טימאהו כמו שהשיבו לו חכמים לר\"י הגלילי גבי טמא שאכל את הקדש וע' בדברי התוס' בחולין דק\"א ד\"ה בנטמאה ובפ' הנשרפין דפ\"ג יע\"ש:
ואת זה ראיתי להרב לשון ערומים בלשונו' הרמב\"ם דף יו\"ד ע\"א הביא דברי הרמב\"ם ומרן הללו וכתב על זה וז\"ל ומיהו הא ק\"ל בדברי מרן ז\"ל דאמאי הוצרך ללמוד הדין דכהן טמא שאכל תרומה טמא' מההיא דפ' הנשרפין דמשמע מיתה הוא דליכא הא איסור' איכא והרי תלמוד ערוך הוא בידינו פרק הערל דע\"ג דקאמר ואוכלן בטומאת עצמן לוקה משא\"כ בתרומה מלקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא מנ\"ל אמר קרא בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה וכ\"כ רש\"י בפ' כל הבשר דקי\"ג ולא על מרן ז\"ל תלונותי כי אם על ר' הרמב\"ם שכתב אעפ\"י שהוא בלאו אינו לוקה שהרי אינה קדש ול\"ל הך טעמא ת\"ל דלאו הבא מכלל עשה עשה כדקאמר תלמודא ועיין כו' עכ\"ל ולע\"ד אחרי המחילה הראויה לא מצאתי מקום לדבריו דההיא דפרק הערל בטהור שאכל תרומה טמאה קמיירי דליכא אלא איסור עשה ורבינו ז\"ל בטמא שאכל תרומה קמיירי דאלו אכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים כדאיתא בפ' הנשרפין וכשאכל תרומה טמאה לדע' רבינו חיוב מיתה ליכא ומה\"ט אינו לוקה אבל איסור לאו איכא וכמ\"ש רבינו אעפ\"י שהוא עובר בלאו ולזה הוצרך רבינו ליתן טעם למה לא יתחייב מיתה כיון שאכל תרומה בטומאת הגוף אעפ\"י שהיא טמאה וכתב מפני שאינה קדש והיינו מיעוטא דומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת כדדריש שמואל ומה\"ט אינו לוקה ומרן ז\"ל ג\"כ לא הביא ההיא דפ' הערל מה\"ט דהתם בטהור שאכל תרומה טמאה מיירי דליכא אלא איסור עשה ורבינו מיירי בטמא שאכל תרומה טמאה וכתב דאיכא איסור לאו ולזה הוצרך להביא ההיא דפרק הנשרפין דמשמע מינה דמיתה הוא דליכא אבל איסור לאו מיהא איכא וזה ברור ומבואר בכונת רבינו הרמב\"ם ודבריו ז\"ל צל\"ע ואולם אי קשיא בדברי רבינו ומרן לא קשיא אלא מאי דאקשינן אנן יד עניי מהיכא משמע להו מהגמ' דלא לקי וכמו שהוקשה לו להרב לח\"מ בה' סנהדר' כדכתיבנא לעיל:
וראיתי להרב פר\"ח בביאורו לה' תרומות שכתב ע\"ד רבינו שכתב דטמא שאכל תרומה טמאה שהוא בלאו וז\"ל ותימא על רש\"י שכתב בפ' האשה רבה ד\"צ ע\"א ובפ' הנזיקין דנ\"ד ע\"א כהן טמא שאכל תרומה טמאה במיתה ונ\"ל דטעמו משום דבפ' השוחט והמעלה הויא פלוגתא דר' יוסי ורבנן בטמא שאכל קדש טמא ומשמע ליה להרב ז\"ל דכי היכי דרבנן מחייבי בקדש טמא ה\"ה דמחייבי בתרומה טמאה והך מימרא דס\"פ הנשרפין אתיא כר\"י הגלילי ורבנן לית להו הך דרשא וכ\"נ מלשון דיבמות יע\"ש ואין כן דעת התוס' אלא דרבנן לא ילפי קדש מתרומה ור\"י הגלילי דורש וזה דעת רבינו דהכא גבי תרומה פסק לפטור ובפ' י\"ח מה' פסולי המוקדשין הל' יו\"ד גבי קדש טמא פסק לחיובא אלמא דמפליג בינייהו עכ\"ל והנה מה שהוק' לו ז\"ל בדברי רש\"י גם הרב בני יעקב ז\"ל בהגהותיו על הרמב\"ם ז\"ל הוקשה לו ג\"כ קושיא זו בדברי רש\"י ז\"ל והניחה בצ\"ע ועיין בס' דברי אמת בקונטריסיו דמ\"ה ע\"ג ובס' אור יקרות בחי' לגיטין דנ\"ד יע\"ש ובס' לשון ערומים בלשונות הרמב\"ם ז\"ל עמד בזה ויישב דברי רש\"י ז\"ל ע\"פ מאי דמשני הש\"ס לקמן דקי\"ג ע\"ב למאי דפריך בהך מימרא דשמואל אאידך מימרא דקאמר שמואל לרבות את החלב ואת המתה ומשני הא דידיה הא דרביה דלפום הך שינוייא למאן דאית ליה אחע\"א באיסור כולל אפי' נטמאת התרומה כל שנטמא הכהן חייב מיתה ולא דרשינן פרט לזו שמחוללת ועומדת והשתא רש\"י ז\"ל תפס עיקר הך שינוייא ומש\"ה בההיא דיבמות ופ' הנזקין דקאי אליבא דר\"מ דלית ליה בעלמא אחע\"א באיסור כולל דייק שפיר לפרש דלדידיה אפי' בתרומה טמאה איכא חיוב מיתה את\"ד יע\"ש ואין ספק כי זו היתה כונת הרפ\"ח אלא שדבריו סתומי' קצת וכונתו מבוארת לזה דודאי לפום ההוא שינוייא דמשני הש\"ס הא דידיה הא דרביה א\"כ רבנן דפליגי אר' יוסי בטמא שאכל קדש טמא וס\"ל דאחע\"א באיסור כולל כדמפרש רבה התם בפרק השוחט והמעלה דף ק\"ז ובפרק כל הבשר דק\"א עכ\"ל דגבי תרומה נמי הכי ס\"ל ורש\"י תפס עיקר הך שינוייא אבל התוס' ז\"ל תפסו עיקר אידך שינוייא דמשני תלמודא התם ואבע\"א בעלמא אית ליה לשמואל אחע\"א ושאני תרומה דגלי קרא כמו שנר' מדבריהם שם בחולין דק\"א ע\"א ד\"ה בנטמא הגוף ובפ' הנשרפין דפ\"ג ע\"ב ד\"ה פרט לזו שכתבו וז\"ל ומאן דאית ליה אחע\"א יאמר דשאני תרומה דגלי קרא וכן משמע בפרק כל הבשר עכ\"ל ומדלא כתבו דמאן דאית ליה אחע\"א פליג אההיא דתרומה וכשינוייא דמשני הש\"ס הא דידיה הא דרביה מבואר שדעתם לתפוס עיקר כאידך שינוייא וזהו שכתב הרפ\"ח ז\"ל ואין כן דעת התוס' וברור:
והרב חזון נחום בפי\"א ממס' פרה משנה ג' יישב ג\"כ דברי רש\"י ע\"פ דרך זה והכריח עוד דהך שינוייא בתרא דמשני הש\"ס הא דידיה הא דרבי' עיקר דהא סתם מתני' דהתם ס\"ל דאפי' בתרומה טמאה חייב מיתה ובודאי דלא פליג שמואל אסתם מתני' אלא דהך שינוייא דהא דידיה הא דרביה עיקר ורביה דשמואל תנא הוא ופליג אמתני' כמ\"ש שם הרב תיו\"ט וכ\"נ מדברי הר\"ש שם את\"ד יע\"ש ולפי דבריו כי משני תלמודא מעיקרא בעלמא אית ליה לשמואל אחע\"א ושאני תרומה דגלי קרא לא משני הכי אלא לומר דלא ק' משמואל אדשמואל אבל קושטא ודאי לא קאי הכי כדמוכח' ההיא סתם משנה דמס' פרה ולפי שיטת התוס' והרמב\"ם דתפסו עיקר כשינוייא דמשני הש\"ס שאני תרומה דגלי קרא יש לנו לדעת מה יענו שפתי דעת לסתמא דמס' פרה ועיין להרב ארעא דרבנן במ\"ב סי' רל\"ג מה שתירץ עוד לדברי רש\"י דמיירי בתרומה טמאה דרבנן יע\"ש:
וראיתי למרן כ\"מ בספ\"ד מה' פרה אדומה שהוק' לו כן ותירץ בשם הר\"י קורקוס ז\"ל וז\"ל ונר' שדעת רבינו דכי קתני האוכל חייב מיתה היינו כמו שחייב באוכל תרומה והוא טמא והיינו כשהיא טהורה דהכא לא נחית תנא אלא לאשמועינן שהוא נטמ' בנגיעה זו דהוייא נגיעה במי חטאת שלא לצורך ונטמא טומא' שחייב מיתה באכילת הדבילה בשביל אותה טומאה ובודאי דהוי דיניה כדין טמא בעלמא דאטהורה חייב מיתה ואטמאה פטור ובין טמאה חייב דקתני ה\"ק לא מבעייא דאטהורה כשהיא טמאה שנטמאו המים אלא אפי' טהורה נטמאו דלגבי מי חטאת הוייא טמא ואותו שאכלה אם יש בה כביצה חייב מיתה ככל טמא דעלמא והיינו כשהי' טהורה וא\"ת והרי נטמאו המים והמים יחזרו ויטמאו אותה אפי' היתה טהורה הא ל\"ק ההוא מעלה בעלמא ואין טומאת מעלה פוטרתו מחיוב מיתה מן התורה כ\"ש שאפי' שנטמאו לחטאת לא מפני זה יחזרו ויטמאו את הדבילה עכ\"ל, מבואר יוצא מדבריו שהדבילה של תרומה טהורה שנפלה לתוך מי חטאת המים נטמאו אבל התרומה טהורה היא כמו שהיתה מעיקרא ובהכי ניחא ליה דחייב מיתה דקתני מתני' היינו דוקא כשאכל הדבילה הטהורה שנפלה לתוך מי חטאת לא נטמאת התרומה אלא המים ואין המים חוזרים ומטמאים את הדבילה מפני שאין טומאה זו מדאוריית' כי אם טומאת מעלה מדרבנן בעלמא:
ואני בעוניי את חטאי אני מזכיר כי לא זכיתי להבין אמרי קדוש דכיון שהמי חטאת הם אב מאבות הטומאה כמ\"ש רבינו שם ברפט\"ו והנוגע בהם שלא לצורך הזאה נטמא א\"כ כי נפלה דבילה של תרומה בתוך מי חטאת ונגע במים איך הפה יכולה לדבר שתהיה הדבילה טהורה דכי היכי דאב הטומאה מטמא אדם וכלים בנגעים אין ספק דמטמא אוכלים ומשקים שהם עלולים יותר לקבל טומאה מולד הטומאה מה שא\"כ אדם וכלים דאינן מקבלים טומאה מולד הטומאה כדאיתא בריש פ\"ק דבב\"ק וכמ\"ש רבינו בהקדמתו לסדר טהרות ד\"ג ע\"א ד\"ה וכמו כן יע\"ש ותו דרבינו הר\"ם במז\"ל קיהיב טעמא למה האוכלה חייב מיתה וכתב מפני שאכל תרומה טמא' וכונתו מבוארת שכיון למ\"ש בפירוש המשנה בפרק י\"א דמסכת פרה מ\"ג וז\"ל ואפי' היתה התרומה הטהורה ומי שיאכלנה אחר זה חייב מיתה לפי שהוא יטמא בעת אכילה כאשר נגעה במי נידה כפי מה שנתבאר בראשון מכלים ומי שאכל כזית מתרומה והוא טמא חייב מיתה כמו שביארנו בט' מסנהדרין עכ\"ל ואם כדברי הרב ז\"ל שהתרומה טהורה שנפלה לתוך מי חטא' לא נטמאו אלא המים אבל התרומה עצמה טהורה היא כדמעיקרא היאך האוכלה יהיה טמא ולולי דברים אלו שכתב וא\"ת והרי נטמאו המים והמים יחזרו ויטמאו כו' הא ל\"ק ההוא מעלה בעלמא כו' היינו יכולים לידחק בכוונת דבריו הראשוני' ז\"ל שהוא רצה לפרש לדעת רבינו ז\"ל דמ\"ש והאוכלה חייב מיתה שאין חיוב המיתה בשביל אכילת הדבילה בעצמה אלא ה\"ק והאוכ' לדבילה של תרומה טהורה שנגעה במים נטמא בעת האכיל' טומאה שחייב מיתה בטומאה זו והכוונה דבעת אכילת דבילה זו אפשר שלא נגע זה האוכל במי חטאת שעל הדבילה בידו או בלשונו ונטמא גופו מפני נגיעתו במי חטאת ואם אוכל אח\"ך תרומה טהורה חייב מיתה באותה אכילה, אמנם דבריו אלו מוכיחים דס\"ל דחיוב המיתה הוא בשביל אכילת הדבילה של תרומה טהורה בעצמה וע\"ז הוקשה לו שהרי אחר שנטמאו המים חזרה הדביל' ונטמאת ואין כאן חיוב מיתה והוצרך לתרץ דאין טומאה זו אלא מדרבנן דכיון שהדבילה היא טהורה לא נטמאו המים אלא משום מעלה סוף דבר דברי מרן שכתב בשם הר\"י קורקוס נפלאו ממני:
ולולי דברי רבינו הרמב\"ם ז\"ל שבפירוש המשנה ובחבורו שנראה מדבריו שהוא מפרש מה ששנינו והאוכלה חייב מיתה דהיינו טעמא מפני שאכל תרומה בטומאת הגוף אף עפ\"י שהתרומה טמאה היינו יכולים לומר דמתני' אתא לאשמועינן דזר שאכל תרומה אעפ\"י שהיא טמאה חייב מיתה כמ\"ש רבינו בפ\"ו מהלכות תרומו' וקמ\"ל דגבי זר לא דרשינן פרט לזו שמחולל' ועומדת כמ\"ש לעיל בשם הרדב\"ז והלח\"מ והיינו דקתני והאוכלה חייב מיתה כלומר ולא מפני שהיא טמא' נפטר זה האוכלה מחיוב המיתה שנתחייב באכילת תרומה אמנם לפי דברי רבינו לא יתכן פירוש זה, ומ\"מ אנן בדידן מצי' לפרש כן לדעת התוס' שכתבנו לעיל דקיימי בשיטת הרמב\"ם דתפסו עיקר ההיא שינוייא דמשני הש\"ס בחולין דף קי\"ג דאפי' למ\"ד אחע\"א שאני תרומה דגלי קרא דא\"כ קשיא דהך מתני' אמאן תרמייה אמנם עפ\"י האמור הנה נכון ולבר מן דין לדידהו ז\"ל אפשר לפרש דהכי קתני והאוכלה בטומאת הגוף חייב מיתה אעפ\"י שהתרומה טמאה חייב מיתה ומיירי בשנטמא גופו מעיקרא קודם שנטמא' הדבילה דכל כה\"ג לדעת התוס' לכ\"ע חייב מיתה והיא היא אתא לאשמועינן מתני' דלא תימה כיון שנטמאת התרומ' פקע מיניה חיוב מיתה קמ\"ל ועדיין כל זה אינו נח לי וצ\"ע לשיטת התוס' ורבינו הך מתני':
ודרך אגב ראיתי להרב מ\"ל ברפ\"ז מה' תרומות עלה ונסתפק באוכל תרומה טמאה בטומאה דרבנן אי אמעיטא מקרא דומתו בו כו' פרט לזו שמחוללת ועומדת והביא דברי מהר\"י קורקוס ז\"ל הללו שכתב שאין טומאת מעלה פוטרתו מחיוב המיתה מן התורה וכתב ולא ידעתי אם הרב ז\"ל ס\"ל דשאני טומאת מעילה משאר טומאות דרבנן או דילמא ס\"ל דשום טומאה דרבנן אינו פוטרתו מחיוב כרת מן התורה והדבר צ\"ת עכ\"ל, וכעת הגיע לידי ביאור מהר\"י קורקוס מכ\"י על ספר טהרה ומצאתי לו בפט\"ו מה' פרה אדומה ה\"ב וה\"ג שגילה דעתו בהדיא דל\"ש טומאת מעילה או שאר טומאות דרבנן לא מפקע חיובא דאורייתא יע\"ש ואין להביא ראיה ממ\"ש רבינו בפי\"ח מה' פסולי המוקדשים הט\"ו היה טמא בטומאו' של דבריהם אינו לוקה אם אכל קדש וכ\"ש שאינו חייב כרת יע\"ש דודאי לחייבו מיתה משום טומאה דרבנן דמדאוריי' פטור לא קמספ\"ל להרב ז\"ל ועיקר ספיקו של הרב ז\"ל הוא היכא דבאים אנו לפוטרו מחיוב מיתה או כרת ע\"י טומאה דרבנן ודוק:
הדרן למאי דאתינן עלה דאף ר\"ע נמי לית ליה אחע\"א באיסורין שוין וכ\"ש בקל על חמור כמ\"ש התוס' בפ' גיד הנשה דק\"א ע\"ב ד\"ה ר\"ע כו' ואף ר\"י הגלילי אמרינן התם דאית ליה אחע\"א באסור כולל ובחמור על קל אבל קל על חמור וא\"נ שוין לית ליה וס\"ל דאיסור טומאת בשר חמיר מאיסור הגוף משום דלית ליה טהרה במקוה ורבנן דפליגי עליה דר\"י הגלילי התם וס\"ל דטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור ס\"ל דאיסור טומאת הגו' חל עליו איסור טומאת בשר בכולל ואפשר דס\"ל דטומאת הגו' שהוא בכרת אע\"ג דאית ליה טהרה במקוה חמיר טפי מאיסור טומאת בשר ומשום הכי ס\"ל דאחע\"א בכולל:
וראיתי בסוגייא זו לרש\"י ז\"ל דברים תמוהים לע\"ד שכתב שם בדק\"א ע\"ב ד\"ה ור\"י הגלילי לית ליה כולל ולא חייל איסור טומאת גוף על איסור טומאת בשר כו' הילכך תנא דלעיל ר\"י הגלילי היא כו' וההיא דלעיל איכא לאוקומא אליביה כו' ואע\"ג דלר\"ש נמי שמעינן בעלמא דלית ליה כולל כו' אפי\"ה אליביה לא מצינו לאוקומיה דהא אף באיסור חמור כו' עכ\"ל ולא ידעתי היאך סליק אדעתיה לאוקומיה הך ברייתא דקתני ומודים חכמים לר\"מ באוכל גיד הנשה של עולה ושל שור הנסקל שחייב שתים כר\"ש דהא לר\"ש ס\"ל אין בגידין בנותן טעם כדאמרינן בפסחים בפ' כ\"ש דכ\"ב ע\"א ולמאן דאית ליה אין בגידין בנ\"ט לא מחייב משו' איסור מוקדשים באוכל גיד כלל וכדמוכחא סוגיי' דר\"פ גיד הנשה דקאמר אלא קסבר אין בגידין בנ\"ט ובמוקדשין איסו' גיד איכ' איסור מוקדשי' ליכא יע\"ש וה\"נ אמרי' בסוגיין דק\"א עלה דקתני האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה ר\"ש פוטר אי אין בגידין בנ\"ט לחייב משום גיד ואמר רבא לעולם קסבר אין בגידין בנ\"ט ושאני התם כו' דשמעינן מינה דלר\"ש ס\"ל אין בגידין בנ\"ט ולא מחייב בגיד אלא משום איסור גיד לבד אבל משום שאר איסורין לא מחייב וכיון שכן הכא דקתני דמודים חכמים לר\"מ באוכל גיד הנשה של עולה שחייב שתים משום איסור גיד ומשום איסור מוקדשין היאך אפשר לאוקומי לה כר\"ש וכעין זה ראיתי למרן הכ\"מ פ\"ח מה' מ\"א ה\"ו שהקשה בדברי הרמב\"ם ז\"ל בשם הרשב\"א זלה\"ה דאיהו ז\"ל פסיק ותני דאין בגידין בנ\"ט ואיך פסק דהאוכל גיד הנשה של עולה דחייב שתים והניחה בתימה יע\"ש ולא ידעתי למה לא הוקשה לו ג\"כ מאוכל גיד הנשה של נבלה וטרפה שפסק ג\"כ דחייב שתים ולמ\"ד אין בגידין בנ\"ט לא מחייב משום איסור נבלה וטריפה כלל כי היכי דלא מחייב באיסור מוקדשי' וכמבואר מדברי התוס' בחולין בפ' גיד הנשה ד\"ה איסור גיד יע\"ש:
תו ק\"ל בדברי רש\"י ז\"ל דהיאך אפשר למימר דחכמים דר\"מ דאית להו איסור כולל באיסור חמו" + ], + [ + "שורש איסור חל על איסור\n כלל \n גדול הוא בכל איסורין שבתורה שאין איסור חל על איסור אלא א\"כ היו ב' האיסורין באים כאחד או שהיה האיסור האחד מוסיף דברים אחרים על אותו האיסור או אם היה כולל דברים אחרים עם איסור זה. לפיכך כו'. יע\"ש. וכעין זה כתב ג\"כ בספי\"ד מה' מ\"א יע\"ש:
והנה מכל התנאים שהוזכרו שמותם בש\"ס בענין זה דאחע\"א לא אשכחן מאן דס\"ל דאיסור חל על איסור היכא שאינו לא כולל ולא מוסיף ולא אתו בבת אחת וגם אין האיסור האחרון חמור טפי מן הראשון דרבנן דפליגי עם ר\"ש באוכל נבילה ביוה\"ך ומייתי ליה הש\"ס בפ' עשרה יוחסין דע\"ז ע\"ב ובפרק שבועות ב' בתרא דכ\"ד ע\"א ובפ\"ק דנזיר דף ד' ע\"א ובפרק כל שעה דל\"ה סע\"ב וס\"ל דאיסור יוה\"ך חל אאיסור נבילה ומחייב תרתי היינו משום דאיסור יוה\"ך איסור כולל הוא ואף באיסור כולל כי האי קאמר הש\"ס בפ' עשרה יוחסין דע\"כ לא קאמרי רבנן אחע\"א אלא באיסור חמור על קל דיוה\"ך חמור הוא דמיחייב כרת משא\"כ באיסור נבילה דליכא אלא לאו גרידא אבל איסור קל על חמור אפילו באיסור כולל לא חייל יע\"ש גם ר\"מ ור' יאודה דאפליגו באוכל גיד הנשה של נבילה ומייתי לה הש\"ס בפרק גיד הנשה דק\"א ע\"א וס\"ל לר\"מ אחע\"א ומחייב תרתי היינו משום דנבלה לגבי איסור גיד חשיב איסור כולל דאיסור נבלה חייל נמי אבשר כדאיתא התם ובהדיא אמרינן בפ' אמרו לו די\"ד ע\"א וביבמות דל\"ד ע\"א דלר\"מ אין אחע\"א לבד באיסור כולל ואיסור מוסיף יע\"ש גם רבי יאודה דפליג במתני' דר\"פ גיד הנשה דק\"א וס\"ל דאיסור גיד נוהג אף בבהמה טמאה קאמר הש\"ס דלעולם לר\"י אין אחע\"א ושאני גיד דחמיר דמבני יעקב נאסר להם יע\"ש:
ויש לי לעמוד קצת בסוגיא זו דפריך הש\"ס מעיק' ומי אית ליה לר\"י אחע\"א והתניא יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה ת\"ל נבילה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא זה שאין איסורו משו' בל תאכל נבילה אלא משו' בל תאכל טמאה כו' ולכאורה קשה אמאי לא משני דברייתא הכי קאמר מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה לחוד יצא זה שאיסורו אף משום בל תאכל טמאה ולעולם לית ליה לר\"י אחע\"א ושוב ראיתי דבפסחים דל\"ה סוף ע\"ב עלה דקתני בברייתא יכול יצא אדם י\"ח בטבל ת\"ל לא תאכל עליו חמץ כו' מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משו' בל תאכל חמץ אלא בל תאכל טבל ומותבי' עלה ואיסור' דחמץ היכן אזלא ומשני רב ששת הא מני ר\"ש היא דאמ' אין אחע\"א רבינ' אמ' אפי' תימא רבנן מי שאיסורו משו' בל תאכל חמץ לחוד יצא זה שאין איסורו משו' בל תאכל חמץ לחוד אלא אף משו' בל תאכל טבל ודחי הש\"ס לשינוייא דרבינא מידי בלבד כתי' אלא מחוורת' כדר' ששת ע\"כ יע\"ש:
ובכן אני תמיה על הר\"ש שכתב בפ\"ק דטהרו' משנ' ג' עלה דמתני' דנבלת עוף טמא אין בו כזית בבית הבליע' וז\"ל דתניא בפ' גיד הנשה יכול תהא נבלת עוף טמא וכו' כלו' דלא אתי איסור נבלה וחייל אאיסו' טומא' ומאן דאית ליה אחע\"א ידרוש הכי מי שאיסורו משום ב\"ת נבלה לחוד יצא זה שאיסורו משו' ב\"ת נבל' וטמא עכ\"ל וק\"ט דאי מאן דס\"ל אחע\"א דריש קרא הכי היכי מוכחינן מהך ברייתא דר\"י ס\"ל אין אחע\"א הא שפיר איכא לפרושי נמי מלתיה דר\"י דבריית' הכי וכדמשני רבינא בפסחים בההיא בריית' דמתנייא כה\"ג דהכא אלא ודאי דתלמודא לא קאמר הכי משום הך דחויא דדחינן התם לדרבינא מכדי בלבד כתיב וצ\"ע וראיתי להרב חזון נחום שם שכתב ע\"ד הר\"ש וז\"ל ולע\"ד אין צורך לזה דמאן דאית ליה אחע\"א ידרוש קרא זה למעוטי נבלת בהמה כו' ונבלת עוף טמא ממעט מנבלה וטריפה יצא זה שאין לו טריפ' כדאיתא בת\"כ עכ\"ל. ותמוהים דבריו לע\"ד דר\"י גופי' דממעט עוף טמא משום טעמא דיצא זה שאין איסורו משום ב\"ת נביל' כו' ממעט נבילת בהמה מדכתיב לטמאה בה יצא בהמה שמטמא' במגע ובמשא וכמ\"ש הרב ק\"א ז\"ל שם בת\"כ יע\"ש וא\"כ אכתי למ\"ד אחע\"א אייתר קרא דנבלה דדריש ר\"י למעוטי עוף טמא, גם מ\"ש דנבלת עוף טמא ממעט מדכתיב טרפה יצא עוף טמא שאין לו טרפה לא ידעתי למאן דאי' ליה אחע\"א היכי מצינן למעוטי עוף טמא מפני שאין במינו טרפ' הא לדידיה כיון דאחע\"א אף בעוף טמא נוהג בו דין טרפה וחייב משום טומאה ומשום טרפ' כדמוכ' בפ' המזבח מקדש די\"ו ומאן דדריש בתורת כהנים יצא עוף טמא שאין לו טרפ' אתי כמאן דאמר אין אחע\"א וזה מבואר וצ\"ע:
וראיתי להתוס' ז\"ל בזבחים דס\"ט ע\"ב ד\"ה ר\"י כו' שכתבו וז\"ל תימה לר\"י אפילו נבלה גמורה לא תטמא דלא חייל אאיסור קדשים כדדריש גבי נבלת עוף טמא כו' וי\"ל דדוקא עוף טמא שאין במינו משום ב\"ת נבלה קממעט כו' עכ\"ל, וראיתי להרב צאן קדשים ז\"ל שכתב שדבריה' קשים להולמן דהא עיקר קושיית התוס' ז\"ל הוא לר\"י דס\"ל דאין אחע\"א אפי' נבל' גמורה לא תטמא א\"כ מאי מתרצי בזה משום שאין במינו וכו' ע\"כ הטעם שאין במינו משום ב\"ת נבלה דלא אתי איסור נבלה וחל אאיסור טמאה משום דאין אחע\"א כמ\"ש שם רש\"י ולפ\"ז הדרא קושיית התוס' ז\"ל לדוכתא וצ\"ע עכ\"ל ולע\"ד לא קשייא דנהי דאיסור נבילה לא חייל אאיסור מוקדשי' לענין איסור אכיל' לחייבו משום נבל' ומשו' מוקדשים למ\"ד אין אחע\"א אבל לענין טומאת מגע ומשא דליתיה באיסור מוקדשים ואיתיה בנבלה למה לא תחול אפי' למ\"ד אין אחע\"א ודכוותא אמרינן בפרק כל הבשר דקי\"ג ע\"ב גבי מבשל חלב בחלב דאפי' למ\"ד דאיסור בשר בחלב לא חייל אאיסור חלב משום טעמא דאין אחע\"א ולא מיחייב באכילתו אלא משום חלב לחוד אפ\"ה מחייב בבישולו משום מבשל בשר בחלב משום דחלב לחודיה אע\"ג דאסיר באכילה לא אסיר בבישול וכשבישלו בחלב חל עליו איסור בשר בחלב לענין בישול דלא הוה אסיר עד השתא וא\"כ ה\"נ דכוותא היא דחייל שפיר איסור נבלה אאיסור מוקדשים לענין טומאת מגע ומשא וברור, ועיין להרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"א סי' ל\"ה דמבוארים דבריו ז\"ל כאשר כתבנו דטומאת מגע ומשא חייל שפיר אאיסור חלב ואין בזה משום אחע\"א יע\"ש ומה שיש לעמוד עוד עמ\"ש שם בס' הנז' ליישב קו' התוס' ז\"ל נעמוד לקמן:
גם רע\"ק דמייתי הש\"ס בפ' ג\"ה דקי\"ו ע\"א גבי מאי דקאמר במתני' חיה ועוף אינן מן התורה כו' וקאמר תלמודא קסבר ר\"ע אחע\"א חלב ומתה לא צריכי קרא כו' יע\"ש כתבו התוס' שם דק\"א ע\"ב ד\"ה ר\"ע דלשמואל הוא דפריך הש\"ס דאי ס\"ל כר\"ע בחיה ועוף ובהמ' טמאה היכי דריש ומשני דקסבר שמואל אחע\"א בלאו קרא יע\"ש דמבואר יוצא מדבריהם ז\"ל דר\"ע ס\"ל דאין אחע\"א אפי' באיסור בת אחת וקסבר ר\"ע אחע\"א דקאמר תלמודא לפי דבריהם לאו דוקא אלא ה\"ק קסבר מאן דדריש כר\"ע דהיינו שמואל אחע\"א ועכ\"ל דשמואל ס\"ל כההיא ברייתא דמייתי הש\"ס בפרק המזבח מקדש די\"ו ע\"ב גבי צרוף נבלת בהמה טהורה עם בשר טמאה דקאמר תלמודא דסביר' ליה להך ברייתא אחע\"א אעפ\"י ששני האיסורין שוים וה\"נ איכא ברייתא אחרת דמייתי לה הש\"ס בפרק כל הבשר דקי\"ד ע\"א דקתני הפיגו' והנותר והטמא שבישלן עם חלב חייב כו' וקאמר תלמודא האי תנא סבר אחע\"א יע\"ש ואף עפ\"י דאיסור בשר בחלב קיל טפי מאיסור פיגו' ונותר וטמא דקדים ושמואל נמי איכא למימר דכהנהו תנאי ס\"ל:
ואיכא למידק דכיון דשמואל ס\"ל אחע\"א ואפילו בקל על חמור כבשר בחלב על איסו' חלב וכ\"ש באיסורין שוין א\"כ כי פריך הש\"ס בשבועות דכ\"ג ע\"ב עלה דמתני' דשבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות חייב הא גופא קשיא כו' מ\"ש רישא דפטור ומ\"ש סיפא דחייב ומשני הא לא קשיא רישא בסתם וסיפא במפרש והדר פריך מפרש גופיה תיקשי אמאי מושבע מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה ומשנינן רב ושמואל ור\"י דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים יע\"ש. והשתא כיון דשמואל ס\"ל בעלמא אחע\"א ואפי' בקל על חמור אמאי דחיק לאוקומי מתני' בכולל כו' לימא דמתני' דס\"ל דשבועה חלה על שבועה כמ\"ד איסו' חע\"א וכדס\"ל לשמואל ואפשר ליישב דכדי שלא תחלוק סתמא דשבועות אסתמא דכריתות גבי יש אוכל אכילה אחת כו' דסברא דאחע\"א באיסור כולל משני הכי שמואל וכעין זה כתבו התוס' בר\"פ גיד הנשה ד\"ה איסור גיד הנשה יע\"ש:
וראיתי להר\"ן בחידושיו לחולין דקי\"ג ע\"ב עלה דפריך תלמודא התם וסבר שמואל אחע\"א שכתב וז\"ל איכא למידק מאי קו' דהא אחע\"א דבשר בחלב איסור מוסיף הוא שהרי בתחילה לא נאסר אלא באכילה ועכשיו ניתוסף בה איסור הנאה ובמסכת כריתות אמרינן דאיסור הנאה איסור מוסיף הוא וא\"כ בכהן שאכל תרומה טמאה כל שנטמאת התרומה ואח\"ך נטמא הכהן ליכא איסור מוסיף דליכא למימר אפילו בנטמא הכהן ואח\"כ נטמאת התרומה אמרי' דאינו במיתה אע\"ג דניתוסף איסור באותה תרומה לכל כהן דאלו בכה\"ג פטור לאו משום אין אחע\"א הוא ובודאי שכל שנטמא הגוף תחילה חייב ולא פטרינן אלא בנטמאת התרומ' ואח\"כ נטמא הגוף והיינו דאמרינן פרט לזו שמחוללת ועומדת קודם לכן לפיכך נראה דשמעתין פליגא אדרבנן דאמרי במסכ' שבועות דאפי' למאן דלית ליה כולל מוסיף אית ליה עכ\"ל והשתא ניחא דשמואל נמי לית ליה אחע\"א הכא גבי בשר בחלב אלא משום דאיסור מוסיף הוא אבל כל דליכא טעם איסור מוסיף או כולל לית ליה אחע\"א ומש\"ה הוצרך לשנויי מתני' דשבועות בכולל דברי' המותרים עם דברים האסורין:
איברא דאכתי קשה לפום סוגייא זו דחולין דקי\"ג דלא משמע ליה לתלמודא לחלק בין איסור מוסיף לשאינו מוסיף ופריך משמואל אדשמואל א\"כ כי משני אבע\"א בעלמא אית ליה לשמואל אין אחע\"א ושאני בשר בחלב דרבי רחמנא גדי שמעינן דאפי' באיסור מוסיף כבש' בחלב לית ליה לשמואל אחע\"א אם לא משו' דגלי קרא בבש' בחלב וא\"כ קשה דמדמשני שמואל מתני' דשבועו' בכולל דברי' המותרין עם דברים האסורין משמע דאית ליה לשמואל אחע\"א באיסו' כולל וכ\"ש באיסו' מוסיף דעדיף טפי ואפשר דכיון דהך שינוייא לא קאי לפום קושטא כדבעי הש\"ס למימר לקמן דקי\"ו קסבר ר\"ע אחע\"א ולפי מ\"ש התוס' לא דוקא ר\"ע אלא לדשמואל הוא דקאמר הכי דס\"ל אחע\"א וכמש\"ל לא חש הש\"ס למדחי האי שינוייא מההיא דמשני שמואל מתני' דשבועות בכולל דברים המותרים כו' דנראה דשמואל ס\"ל אחע\"א אפי' באיסו' כולל וכל שכן באיסו' מוסיף א\"נ יש ליישב דאע\"ג דמשני שמואל התם מתני' בכולל דברים המותרי' עם דברי' האסורי' איהו בדידי' פליג וס\"ל דאין אחע\"א אפי' בכולל ומוסי' ומשום דאשכח סתמא אחריתי בכריתות פ' אמרו לו די\"ד גבי יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות כו' ואידך מתני' נמי דיש בא ביאה א' וחייב שש חטאות כו' דסתם רבי כמאן דאית ליה אחע\"א באיסור כולל ובאיסור מוסיף כדאתמר עלה התם בגמרא וה\"נ סתם לן רבי ביבמות פרק ד' אחין דל\"ג ע\"ב גבי שנים שקדשו שתי נשים והחליפו וכו' להכי משני דהך מתניתין דשבועות נמי סתם לן נמי כמ\"ד אחע\"א בכולל מיהו שמואל פליג אכולהו סתמי וס\"ל דאין אחע\"א אפי' באיסור מוסיף וכעין זה כתבו התוס' לעיל דק\"ג ע\"א ד\"ה מר סבר כו' לדעת ר' יוחנן יע\"ש אלא שלא ידעתי אמאי לא הוקשה להם כן הכא אף לשמואל:
שוב ראיתי דלהתוס' ז\"ל לא קשה ולא מידי דאינהו לשיטתם אזלי שכתבו בדק\"א ע\"א ד\"ה איסור כולל כו' דאיסור הנאה לא חשיב איסור מוסי' אלא איסור חמור בעלמא וסיימו וכן צריך לפרש בפרק כל הבשר גבי הא דפריך וסבר שמואל אחע\"א עכ\"ל וכונתם מבוארת דהוקשה להם באותה סוגיא דפרק כל הבשר קושיית הר\"ן שכתבנו דמאי פריך משמואל אדשמואל הא בשר בחלב איסור מוסי' משא\"כ בתרומה שנטמאת דע\"כ כשנטמאת התרומה תחילה מיירי ואח\"כ נטמא הכהן כמ\"ש הר\"ן וכ\"כ התוס' שם בדק\"א ע\"א ד\"ה בנטמא הגוף ובסנהדרין פ' הנשרפין דפ\"ג ע\"ב ד\"ה פרט לזו שמחוללת יע\"ש וכיון שכן ליכא איסור מוסי' אלא איסור כולל ולזה הוצרכו לומר דאיסור הנאה לא חשיב איסור מוסי' אלא איסור חמור בעלמא והשתא פריך שפיר משמואל אדשמואל דגבי תרומה שנטמא' תחילה ואח\"כ נטמא הגוף איכא נמי איסור חמור כי נטמא הגוף דמיחייב מיתה וכמ\"ש רש\"י שם ואפי' הכי קאמר שמואל דאין אחע\"א ולפום מאי דמשני אבע\"א בעלמא לית ליה לשמואל אחע\"א ושאני בשר בחלב דגלי ביה קרא תו ל\"ק מההיא דפרק שבועות ב' בתרא דמשמע דאית ליה לשמואל אחע\"א באיסור כולל דאיכא למימר דדוקא באיסור חמור לית ליה לשמואל אחע\"א אמנם באיסור כולל אית ליה:
איברא שלפי דברי הר\"ן דמשמע ליה דאיסור בשר בחלב איסור מוסיף הוא ולפום מאי דמשני תלמודא דשמואל בעלמא אחע\"א לית ליה ושאני הכא דרבי רחמנא גדי שמעינן דאפי' באיסור מוסי' אית ליה לשמואל דאין אחע\"א וה\"נ רבי אמי ור' אסי דמייתי הש\"ס בתר הכי דס\"ל דהמבשל חלב בחלב ואכלו דלא לקי אאכילה ב' משום דאין אחע\"א ס\"ל נמי דאפי' באיסור מוסיף אין אחע\"א ק\"ט דהא קי\"ל הלכה כסתם משנה וכבר סתם לן תנא כמה סתמי כמאן דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף דהא בפ\"ג דכריתות די\"ג תנן סתמא יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם א' וכו' והיינו כמאן דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסי' כדאתמר עלה התם בגמ' וה\"נ סתם לן תנא התם באידך מתניתין דיש בא ביאה אחת וחייב עליה שש חטאות וכאידך נמי דתני התם הבא על בת בתו כו' והבא על חמותו כו' והכי סתם לן ביבמות פ\"ד אחין דל\"ג ע\"ב גבי שנים שקדשו שתי נשים והחליפו וכו' יע\"ש ודוחק לומר דשמואל ורבי אמי ור' אסי פליגי אהך כללא דרבי יוחנן ולית להו הלכה כסת' משנה ודחו כל הנך סתמי ומשמע להו דהלכה כר\"ש דאפי' באיסור מוסי' לית ליה אחע\"א כמ\"ש התוס' בכריתות דכ\"ג ע\"א ד\"ה ומי ובקדושין דע\"ז ע\"ב ד\"ה פרט דס\"ס אכתי תיקשי דהא קי\"ל הלכה כרבי יוסי דנמוקו עמו ואיהו ס\"ל דאחע\"א באיסור מוסיף כדאיתא ביבמות דל\"ג ע\"א ואפי' בקל על חמור כמ\"ש התוס' דל\"ג ע\"ב יע\"ש:
כי ע\"כ נלע\"ד דלשיטת הר\"ן עכ\"ל דשמואל ור' אמי ורבי אסי ס\"ל דאחע\"א באיסור בשר בחלב דאיסור מוסי' וכי קאמר הש\"ס דשמואל בעלמא לית ליה אחע\"א דחוי בעלמא הוא דקמדחי אבל קושטא דמלתא דכיון דהוי איסור מוסי' ודאי דאית ליה לשמואל אחע\"א וכדקאמר ואבע\"א וכו' ורבי אמי ורבי אסי נמי הכי אית להו אלא דפלוגתייהו הוא לדעת ר\"ש דאית ליה אין אחע\"א גבי בב\"ח אי ס\"ל נמי הכי דלא חל או לא ומר אמר דגבי בב\"ח מודה ר\"ש דלקי משום דיליף אכילה מבישול ומר אמר דלא יליף ולפום מאי דקאמר מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי מ\"ד לא לקי על האכילה לדעת רבי שמעון קאמר דלא תימא הכא לדידי' לקי משום דילי' נבלה מבישול קמ\"ל אמנם אנן בדידן לפום מאי דקי\"ל כר' יוסי דבאיסו' מוסיף אחע\"א פשיטא לן דלקי במבשל חלב ומתה בחלב משום איסור מוסיף ושוב ראיתי להר\"ן לקמן דקי\"ו עלה דאמרינן קסבר ר\"ע אחע\"א שכתב וז\"ל כבר כתבתי למעל' דאחע\"א דבשר בחלב איסור מוסיף הוא הילכך כיון דקי\"ל בעלמא אחע\"א באיסור מוסיף נקטינן כר\"ע ואף ע\"ג דשמואל שהוא אמורא משמע דלא דריש כר\"ע אלא כת\"ק כדאמרינן לעיל גדי לרבות את החלב כו' הך מימרא תרוצי מתרצינן לעיל ולפרוקא בתרא דאמרי' הא דידיה הא דרבי' אפשר דלדידיה אחע\"א אית ליה וחלב ומתה לא צריכי קרא כו' יע\"ש הרי שכתב הרב בפשיטות דלדידן דקי\"ל דאחע\"א באיסור מוסיף חלב ומתה מחייב בב\"ח מסברא משום דאיסור מוסיף הוא וא\"כ עכ\"ל דההיא דר' אמי ור' אסי לדעת ר\"ש דאית ליה אין אחע\"א אפי' באיסור מוסיף הוא דפליגי ואינהו בדידהו ס\"ל דאחע\"א ולקי על האכילה ב' משום איסור מוסיף כדאמרן:
וע\"פ האמור ממילא נדחה היא ראיית הרב מש\"ל בפ\"ה מה' יסודי התורה ה\"ח ד\"ה והנה אף שלכאורה כו' שהביא ראיה לדעת רבינו דס\"ל דאינו חייב מלקות בנהנה מבשר בחלב וכתב הוא ז\"ל שיש להכריח סברתו מההיא דפ' כל הבשר דקי\"ג דאמרינן המבשל חלב בחלב ר' אמי ור' אסי חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה והמתבאר שם בסוגיא דלכ\"ע אין איסור בשר בחלב חל על איסור חלב ויש לתמוה דהא איסור מוסיף הוא דהשתא נאסר בהנאה וא\"כ אמאי לא חייל איסור בב\"ח על איסור חלב ולסברת ר' ניחא דע\"כ לא חשיב הנאה איסור מוסיף אלא היכא דלוקה על ההנאה כו' אבל בבשר בחלב דליכא מלקות בהנאה לא שייך ביה איסור מוסיף אך לסברת החולקים על רבינו וס\"ל דבכל איסורי הנאה לוקים על ההנאה וכ\"ש בבשר בחלב לא ידעתי טעם נכון למה לא יתחייב האוכל שבישל בחלב שתים משום איסור מוסי' וצ\"ע את\"ד יע\"ש ואין ספק שאילו הרב היה רואה דברי הר\"ן שכתבנו לא הוה מתמה בזה שהרי מבואר כתב דלדידן דקי\"ל דאחע\"א באיסור מוסיף המבשל חלב בחלב לוקה ב' משום איסור מוסי' ור' אמי ור' אסי ודאי דלמאן דלית ליה אחע\"א באיסור מוסי' קמיירו וכדאמרן וא\"נ אפשר דאינהו נמי הכי ס\"ל ואנן לא קי\"ל כוותייהו ועיין בספר דברי אמת בקונט' דכ\"ד ע\"א וע\"ב ולבר מן דין לפי מ\"ש התוס' דמשמע להו דאיסור בשר בחלב לא חשיב איסור מוסי' אלא איסור חמור בעלמא אין מקום לתמיהת הרב ז\"ל לשיטת הסוברים דלוקים על ההנאה מהך מימרא דרבי אמי ור' אסי דאיכא למימר דכל דליכא איסור כולל משום איסור חמור לא אמרינן אחע\"א וכדאמרינן בפרק גה\"נ דק\"א ע\"א ואפי' באיסור כולל לא חייל קל על חמור כמ\"ש וכ\"כ התוס' ביבמות דל\"ג ע\"ב ד\"ה אמר ר\"י כו' יע\"ש ולכן בההיא דכריתות די\"ג גבי אכל חלב מן המוקד' קאמר הש\"ס דמשו\"ה חל איסור מוקדשים על חלב מגו דאיתוסף ביה איסור הנאה כו' כלומר דאיכא תרתי באיסור הקדש שהוא כולל שחל ההקדש אף על הבשר וגם איסור' איסור חמור דאסיר בהנאה משא\"כ באיסור בשר בחלב על חלב דליכא אלא איסור חמור דהשתא נאסר בהנאה אבל ליכא איסו' כולל כההיא דהקדש דנאסר שאר הבשר כשהקדי' דאע\"ג דהשתא שבישלו בחלב נאסר אף בחלב הא לא איריי' דמה שנאסר בחלב אינו אלא משום טעם החלב שנתן בחלב דהו\"ל כאוכל החלב עצמו וכיון שחל עליו מעיקרא איסור חלב כי נתבשל בחלב ונתן טעם בחלב אסור החלב משום איסורא דחלב למאי דקי\"ל טעם כעיקר דאורייתא ואם לא נתן טעם בחלב משרא שרי החלב וליכא אף משום איסור בשר בחלב כנודע והשתא כיון דליכא איסור כולל אע\"ג דאיכא איסור חמור ס\"ל לר' אמי ור' אסי דאין אחע\"א ודוק ועיין להרדב\"ז בחדשות ח\"ב בתשו' השייכות ללשונות הרמב\"ם סי' רמ\"ה שלפי דבריו יתיישב קו' הרב ז\"ל יע\"ש ועיין עוד שם במה שהוקשה לו בדברי הרמב\"ם שבפירוש המשנה לכריתות ועיין להרמ\"ע מפאנו סי' קכ\"ג דקכ\"ז ע\"ב ועיין בס' לחם יאודה בפ\"ח מה' מ\"א יע\"ש:
ודע דמ\"ש לעיל בשם הר\"ן והתו' דההיא מימרא דשמואל דקאמ' מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה לא מיירי אלא כשנטמאת התרומה תחלה אבל אם נטמא הכהן תחלה וחל עליו חיוב מיתה תו לא פקע מיניה ושאין זה תלוי בענין אחע\"א יע\"ש מדברי הרמב\"ם רפ\"ז מה' תרומות לא משמע הכי שהרי סתם וכתב וז\"ל כהן טמא אסור לאכול תרומה בין טהורה בין טמאה שנאמר איש איש מזרע אהרן כו' וטמא שאכל תרומה טמאה אף ע\"פ שהוא בלאו לוקה שהרי אינה קדש עכ\"ל ומדלא עלה לחלק בין נטמאת התרומה תחי' לנטמא הכהן תחילה משמע דבכל ענין לא חל עליו חיוב מיתה ואינו לוקה וא\"כ יש לתמוה מה יענ' ר' לאותה סוגי' דחולין דקי\"ג דפריך הש\"ס דשמואל אדשמואל מההיא דמבשל חלב עם חלב לההיא דתרומה כשנטמאת ולפי דעתו דההיא דתרומה שנטמאת מיירי אפי' בנטמא הכהן תחילה מאי קושייא הא ע\"כ לומר דהתם גזרת הכתוב הוא דאי משו' טעמא דאין אחע\"א הוא בנטמא הכהן תחילה דחל עליו חיוב מיתה מעיקרא מאי איכא למימר הא אפי' למ\"ד אין אחע\"א כל כה\"ג דחל עליו חיוב מיתה תו לא פקע כדמוכחא סוגייא דפרק ג\"ה דק\"א וכמו שהכריחו התוס' והר\"ן ז\"ל וה\"נ מוכח ביבמות פ' ד' אחין דל\"ב גבי הא דתניא התם כיצד אמר ר\"י חמותו ונעשית אשת איש נידון בזיקה הראשונה וכמבואר שם בדברי רש\"י ד\"ה אמר ר' אבהו מודה ר\"י באיסור מוסי' כו' ובד\"ה ואית דגרסי הכא כו' יע\"ש ואולי יאמר רבינו דודאי המקשן דפריך משמואל אדשמואל ומשמע ליה דההיא דתרומה שנטמא משום טעמא דאין אחע\"א הוא דפטר ליה ממיתה עכ\"ל דמשמע ליה דבנטמאת התרומה תחילה מיירי אבל אם נטמא הכהן תחילה ודאי דמחייב מיהו לפום מאי דתריץ ואבע\"א בעלמא אית ליה לשמואל אחע\"א ושאני תרומה דגלי קרא השתא איכא למימר דאפילו בנטמא הכהן תחילה מיירי וגזרת הכתוב היא דכל שנטמאת התרומה אפי' נטמא הוא תחילה דלא לחייב מיתה ודוחק:
תו ק\"ל בדברי הרמב\"ם הללו שנראין דבריו סותרין זל\"ז דמעיקרא כתב דכהן טמא אסור לאכול תרומה ואפילו טמאה שנאמר איש איש מזרע אהרן בקדשים לא יאכל משמע דבכלל בקדשים לא יאכל נכלל אף תרומה טמאה שנקרא קדש ואם כן איך כתב אח\"ך דטמ' שאכל תרומה טמאה אינו לוקה שהרי אינה קדש תו ק\"ל טובא במה שתלה רבינו חיוב המלקות בחיוב המיתה דתרומה אינו לוקה עליה מפני שאינו חייב מיתה עליה ולפי דעתו דעובר עליה בלאו דבקדשים לא יאכל למה לא ילקה עליה כעובר על שאר לאוין דעלמא דמחייב מלקו' אע\"ג דליכא חיוב מיתה בידי שמים וכעת צל\"ע והיותר תימה אצלי מ\"ש שם מרן כ\"מ ז\"ל וז\"ל ומ\"ש וטמא שאכל תרומה טמאה אעפ\"י שהוא בלאו אינו לוקה בס\"פ הנשרפין מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנ' ומתו בו כו' פרט לזו שמחוללת ועומדת ומשמע מיתה הוא דליכא הא איסורא איכא עכ\"ל דמשמע מדבריו ז\"ל דליכא אלא איסורא בעלמא ואלו רבינו כתב שעובר בלאו ואם כונת מרן ז\"ל לומר דליכא אלא איסור לאו בעלמא אבל מלקא לא לקי מהיכא משמע ליה למרן כן דשפיר איכא למימר דמיתה ליכא אבל לאו איכא ולקי עליה ככל שאר לאוין דעלמא דליכא בהו מיתה ולקי עלייהו וצ\"ע וכ\"ת אם איתא דמיתה הוא דליכ' אבל מלקות איכא היכי בעי הש\"ס למימ' דשמואל דדריש הך דרשא לית ליה אחע\"א והא כיון דלא ממעטי' מקרא אלא מיתה דוקא אכתי שפי' חל אע\"א לענין מלקו' ומאי פריך משמו' אדשמו' אלא ודאי משמ' דאף מלקו' נמי ממעטי' מיני' ולהכי פריך שפי' משמואל אדשמו' אכתי לא ידעתי מנ\"ל לרבי' לו' דעוב' בלאו אלא דלא לקי עליו דאימא דאף איסור לאו נמי לא חייל עליה כלל דאי הוה חייל עליה איסור לאו מילקא נמי הוה לקי שוב ראיתי להלח\"מ בפי\"ט מה' סנהדרין ה\"ב שכתב וז\"ל וגם מ\"ש רבינו בה' תרומות שכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה אין זה במשמע דברי הגמ' דשם לא אמרו אלא אינו במיתה משום שנאמר גבי מיתה חלול אבל מלקות מיהא איכא עכ\"ל ולא ידעתי אמאי לא הוקשה לו בדברי רבינו דמאחר דכתב דעובר בלאו למה לא ילקה עליו ועיין להרפ\"ח בי\"ד סי' ס\"ב סק\"ב:
עוד ראיתי להלח\"מ שהוקשה לו במ\"ש שם רבינו ובפ\"ו מה' תרומות דזר שאכל תרומה בין טמאה בין טהורה דחייב מיתה בידי שמים ובפ' הנשרפין דפ\"ג ע\"ב מפיק ליה מדסמך קרא דוכל זר לא יאכל קדש לקרא דומתו בו כי יחללוהו והשתא לדעת רבינו ק' כיון דבכהן עצמו דעיקר קרא כתיב ביה ס\"ל דהיכא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה מאין יצא לו בזר שאכל תרומה טמאה כיון דלא ילפינן אלא מכהן דיו לבוא מ\"ה להיות כנדון וכתב ואפשר לומר בדוחק דסברת רבינו דכי אמרי' פרט לזו שמחוללת ועומדת הוא דוקא לגבי כהן דכיון שהוא מותר בתרומה אע\"ג דהוא טמא כיון דהיא טמאה אוקי טומאה בהדי טומאה ואינה קדש דהוא מותר בה כשהיא טהורה אבל בזר שלעו' אסור בתרומה אפי' היא טהורה א\"כ כשהיא טמאה והוא טמא היא קדש לגביה אבל אין זה מספיק דמ\"מ לא היה לו לרבינו להוציא דין לענוש מיתה כיון דאין לו ראיה ברורה עכ\"ל ולע\"ד הדבר ברור דרבי' הוציא דבר זה מלשון הברייתא דפ' הנשרפין דקתני ואלו שבמיתה כהן טמא שאכל תרומה טהורה וזר שאכל את התרומה ואם איתא דזר שאכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה כי היכי דקתני כהן טמא שאכל תרומה טהורה הו\"ל למתני נמי זר שאכל תרומה טהורה כי היכי דתני גבי כהן ומדתני תרומה סתמא גבי זר וגבי כהן תני טהורה משמע דגבי זר מחייב אף בתרומה טמאה ומה שעלה לחלק הרב בין כהן לזר גם הרדב\"ז בביאורו לה' תרומות פ\"ו חילק כן יע\"ש ומיהו למ\"ש לעיל בשם התוס' והר\"ן דגבי תרומה שנטמאה לא מפטר ממיתה אלא כשנטמאת התרומה תחי' ואח\"ך נטמא הכהן אבל אם נטמא הכהן תחילה כיון דחל עליו חיוב מיתה תו לא פקע אין צורך למה שנדחקו הרלח\"מ והרדב\"ז דגבי זר מעיקרא חל עליה חיוב מיתה כשהיתה התרומ' טהורה וכי נטמאת התרומה אח\"ך תו לא מפטר ממיתה ומשו\"ה לא חלקו בברייתא גבי זר בין תרומ' טמאה לטהורה ודוק וא\"ת גבי כהן נמי אמאי לא תני בברייתא תרומה סתם כיון דכשנטמא הכהן תחילה אפילו נטמאת התרומה חייב מיתה לפי מ\"ש התוס' והר\"ן הא לא קשייא דברייתא מלתא פסיקתא נקט ואי הוה תני תרומה טמאה הוה צריך למתני דוקא כשנטמא הכהן ואפ' נמי לפ' דתרומה טהורה דקתני היינו שהיתה טהו' כשנטמא הכהן אע\"ג דהשתא בשע' אכילתה היא טמאה מסתמא הכי הוא דכיון שהוא טמא הרי בשעת אכילתו כיון שנגע בתרומ' טמאה טימאהו כמו שהשיבו לו חכמים לר\"י הגלילי גבי טמא שאכל את הקדש וע' בדברי התוס' בחולין דק\"א ד\"ה בנטמאה ובפ' הנשרפין דפ\"ג יע\"ש:
ואת זה ראיתי להרב לשון ערומים בלשונו' הרמב\"ם דף יו\"ד ע\"א הביא דברי הרמב\"ם ומרן הללו וכתב על זה וז\"ל ומיהו הא ק\"ל בדברי מרן ז\"ל דאמאי הוצרך ללמוד הדין דכהן טמא שאכל תרומה טמא' מההיא דפ' הנשרפין דמשמע מיתה הוא דליכא הא איסור' איכא והרי תלמוד ערוך הוא בידינו פרק הערל דע\"ג דקאמר ואוכלן בטומאת עצמן לוקה משא\"כ בתרומה מלקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא מנ\"ל אמר קרא בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה וכ\"כ רש\"י בפ' כל הבשר דקי\"ג ולא על מרן ז\"ל תלונותי כי אם על ר' הרמב\"ם שכתב אעפ\"י שהוא בלאו אינו לוקה שהרי אינה קדש ול\"ל הך טעמא ת\"ל דלאו הבא מכלל עשה עשה כדקאמר תלמודא ועיין כו' עכ\"ל ולע\"ד אחרי המחילה הראויה לא מצאתי מקום לדבריו דההיא דפרק הערל בטהור שאכל תרומה טמאה קמיירי דליכא אלא איסור עשה ורבינו ז\"ל בטמא שאכל תרומה קמיירי דאלו אכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים כדאיתא בפ' הנשרפין וכשאכל תרומה טמאה לדע' רבינו חיוב מיתה ליכא ומה\"ט אינו לוקה אבל איסור לאו איכא וכמ\"ש רבינו אעפ\"י שהוא עובר בלאו ולזה הוצרך רבינו ליתן טעם למה לא יתחייב מיתה כיון שאכל תרומה בטומאת הגוף אעפ\"י שהיא טמאה וכתב מפני שאינה קדש והיינו מיעוטא דומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת כדדריש שמואל ומה\"ט אינו לוקה ומרן ז\"ל ג\"כ לא הביא ההיא דפ' הערל מה\"ט דהתם בטהור שאכל תרומה טמאה מיירי דליכא אלא איסור עשה ורבינו מיירי בטמא שאכל תרומה טמאה וכתב דאיכא איסור לאו ולזה הוצרך להביא ההיא דפרק הנשרפין דמשמע מינה דמיתה הוא דליכא אבל איסור לאו מיהא איכא וזה ברור ומבואר בכונת רבינו הרמב\"ם ודבריו ז\"ל צל\"ע ואולם אי קשיא בדברי רבינו ומרן לא קשיא אלא מאי דאקשינן אנן יד עניי מהיכא משמע להו מהגמ' דלא לקי וכמו שהוקשה לו להרב לח\"מ בה' סנהדר' כדכתיבנא לעיל:
וראיתי להרב פר\"ח בביאורו לה' תרומות שכתב ע\"ד רבינו שכתב דטמא שאכל תרומה טמאה שהוא בלאו וז\"ל ותימא על רש\"י שכתב בפ' האשה רבה ד\"צ ע\"א ובפ' הנזיקין דנ\"ד ע\"א כהן טמא שאכל תרומה טמאה במיתה ונ\"ל דטעמו משום דבפ' השוחט והמעלה הויא פלוגתא דר' יוסי ורבנן בטמא שאכל קדש טמא ומשמע ליה להרב ז\"ל דכי היכי דרבנן מחייבי בקדש טמא ה\"ה דמחייבי בתרומה טמאה והך מימרא דס\"פ הנשרפין אתיא כר\"י הגלילי ורבנן לית להו הך דרשא וכ\"נ מלשון דיבמות יע\"ש ואין כן דעת התוס' אלא דרבנן לא ילפי קדש מתרומה ור\"י הגלילי דורש וזה דעת רבינו דהכא גבי תרומה פסק לפטור ובפ' י\"ח מה' פסולי המוקדשין הל' יו\"ד גבי קדש טמא פסק לחיובא אלמא דמפליג בינייהו עכ\"ל והנה מה שהוק' לו ז\"ל בדברי רש\"י גם הרב בני יעקב ז\"ל בהגהותיו על הרמב\"ם ז\"ל הוקשה לו ג\"כ קושיא זו בדברי רש\"י ז\"ל והניחה בצ\"ע ועיין בס' דברי אמת בקונטריסיו דמ\"ה ע\"ג ובס' אור יקרות בחי' לגיטין דנ\"ד יע\"ש ובס' לשון ערומים בלשונות הרמב\"ם ז\"ל עמד בזה ויישב דברי רש\"י ז\"ל ע\"פ מאי דמשני הש\"ס לקמן דקי\"ג ע\"ב למאי דפריך בהך מימרא דשמואל אאידך מימרא דקאמר שמואל לרבות את החלב ואת המתה ומשני הא דידיה הא דרביה דלפום הך שינוייא למאן דאית ליה אחע\"א באיסור כולל אפי' נטמאת התרומה כל שנטמא הכהן חייב מיתה ולא דרשינן פרט לזו שמחוללת ועומדת והשתא רש\"י ז\"ל תפס עיקר הך שינוייא ומש\"ה בההיא דיבמות ופ' הנזקין דקאי אליבא דר\"מ דלית ליה בעלמא אחע\"א באיסור כולל דייק שפיר לפרש דלדידיה אפי' בתרומה טמאה איכא חיוב מיתה את\"ד יע\"ש ואין ספק כי זו היתה כונת הרפ\"ח אלא שדבריו סתומי' קצת וכונתו מבוארת לזה דודאי לפום ההוא שינוייא דמשני הש\"ס הא דידיה הא דרביה א\"כ רבנן דפליגי אר' יוסי בטמא שאכל קדש טמא וס\"ל דאחע\"א באיסור כולל כדמפרש רבה התם בפרק השוחט והמעלה דף ק\"ז ובפרק כל הבשר דק\"א עכ\"ל דגבי תרומה נמי הכי ס\"ל ורש\"י תפס עיקר הך שינוייא אבל התוס' ז\"ל תפסו עיקר אידך שינוייא דמשני תלמודא התם ואבע\"א בעלמא אית ליה לשמואל אחע\"א ושאני תרומה דגלי קרא כמו שנר' מדבריהם שם בחולין דק\"א ע\"א ד\"ה בנטמא הגוף ובפ' הנשרפין דפ\"ג ע\"ב ד\"ה פרט לזו שכתבו וז\"ל ומאן דאית ליה אחע\"א יאמר דשאני תרומה דגלי קרא וכן משמע בפרק כל הבשר עכ\"ל ומדלא כתבו דמאן דאית ליה אחע\"א פליג אההיא דתרומה וכשינוייא דמשני הש\"ס הא דידיה הא דרביה מבואר שדעתם לתפוס עיקר כאידך שינוייא וזהו שכתב הרפ\"ח ז\"ל ואין כן דעת התוס' וברור:
והרב חזון נחום בפי\"א ממס' פרה משנה ג' יישב ג\"כ דברי רש\"י ע\"פ דרך זה והכריח עוד דהך שינוייא בתרא דמשני הש\"ס הא דידיה הא דרבי' עיקר דהא סתם מתני' דהתם ס\"ל דאפי' בתרומה טמאה חייב מיתה ובודאי דלא פליג שמואל אסתם מתני' אלא דהך שינוייא דהא דידיה הא דרביה עיקר ורביה דשמואל תנא הוא ופליג אמתני' כמ\"ש שם הרב תיו\"ט וכ\"נ מדברי הר\"ש שם את\"ד יע\"ש ולפי דבריו כי משני תלמודא מעיקרא בעלמא אית ליה לשמואל אחע\"א ושאני תרומה דגלי קרא לא משני הכי אלא לומר דלא ק' משמואל אדשמואל אבל קושטא ודאי לא קאי הכי כדמוכח' ההיא סתם משנה דמס' פרה ולפי שיטת התוס' והרמב\"ם דתפסו עיקר כשינוייא דמשני הש\"ס שאני תרומה דגלי קרא יש לנו לדעת מה יענו שפתי דעת לסתמא דמס' פרה ועיין להרב ארעא דרבנן במ\"ב סי' רל\"ג מה שתירץ עוד לדברי רש\"י דמיירי בתרומה טמאה דרבנן יע\"ש:
וראיתי למרן כ\"מ בספ\"ד מה' פרה אדומה שהוק' לו כן ותירץ בשם הר\"י קורקוס ז\"ל וז\"ל ונר' שדעת רבינו דכי קתני האוכל חייב מיתה היינו כמו שחייב באוכל תרומה והוא טמא והיינו כשהיא טהורה דהכא לא נחית תנא אלא לאשמועינן שהוא נטמ' בנגיעה זו דהוייא נגיעה במי חטאת שלא לצורך ונטמא טומא' שחייב מיתה באכילת הדבילה בשביל אותה טומאה ובודאי דהוי דיניה כדין טמא בעלמא דאטהורה חייב מיתה ואטמאה פטור ובין טמאה חייב דקתני ה\"ק לא מבעייא דאטהורה כשהיא טמאה שנטמאו המים אלא אפי' טהורה נטמאו דלגבי מי חטאת הוייא טמא ואותו שאכלה אם יש בה כביצה חייב מיתה ככל טמא דעלמא והיינו כשהי' טהורה וא\"ת והרי נטמאו המים והמים יחזרו ויטמאו אותה אפי' היתה טהורה הא ל\"ק ההוא מעלה בעלמא ואין טומאת מעלה פוטרתו מחיוב מיתה מן התורה כ\"ש שאפי' שנטמאו לחטאת לא מפני זה יחזרו ויטמאו את הדבילה עכ\"ל, מבואר יוצא מדבריו שהדבילה של תרומה טהורה שנפלה לתוך מי חטאת המים נטמאו אבל התרומה טהורה היא כמו שהיתה מעיקרא ובהכי ניחא ליה דחייב מיתה דקתני מתני' היינו דוקא כשאכל הדבילה הטהורה שנפלה לתוך מי חטאת לא נטמאת התרומה אלא המים ואין המים חוזרים ומטמאים את הדבילה מפני שאין טומאה זו מדאוריית' כי אם טומאת מעלה מדרבנן בעלמא:
ואני בעוניי את חטאי אני מזכיר כי לא זכיתי להבין אמרי קדוש דכיון שהמי חטאת הם אב מאבות הטומאה כמ\"ש רבינו שם ברפט\"ו והנוגע בהם שלא לצורך הזאה נטמא א\"כ כי נפלה דבילה של תרומה בתוך מי חטאת ונגע במים איך הפה יכולה לדבר שתהיה הדבילה טהורה דכי היכי דאב הטומאה מטמא אדם וכלים בנגעים אין ספק דמטמא אוכלים ומשקים שהם עלולים יותר לקבל טומאה מולד הטומאה מה שא\"כ אדם וכלים דאינן מקבלים טומאה מולד הטומאה כדאיתא בריש פ\"ק דבב\"ק וכמ\"ש רבינו בהקדמתו לסדר טהרות ד\"ג ע\"א ד\"ה וכמו כן יע\"ש ותו דרבינו הר\"ם במז\"ל קיהיב טעמא למה האוכלה חייב מיתה וכתב מפני שאכל תרומה טמא' וכונתו מבוארת שכיון למ\"ש בפירוש המשנה בפרק י\"א דמסכת פרה מ\"ג וז\"ל ואפי' היתה התרומה הטהורה ומי שיאכלנה אחר זה חייב מיתה לפי שהוא יטמא בעת אכילה כאשר נגעה במי נידה כפי מה שנתבאר בראשון מכלים ומי שאכל כזית מתרומה והוא טמא חייב מיתה כמו שביארנו בט' מסנהדרין עכ\"ל ואם כדברי הרב ז\"ל שהתרומה טהורה שנפלה לתוך מי חטא' לא נטמאו אלא המים אבל התרומה עצמה טהורה היא כדמעיקרא היאך האוכלה יהיה טמא ולולי דברים אלו שכתב וא\"ת והרי נטמאו המים והמים יחזרו ויטמאו כו' הא ל\"ק ההוא מעלה בעלמא כו' היינו יכולים לידחק בכוונת דבריו הראשוני' ז\"ל שהוא רצה לפרש לדעת רבינו ז\"ל דמ\"ש והאוכלה חייב מיתה שאין חיוב המיתה בשביל אכילת הדבילה בעצמה אלא ה\"ק והאוכ' לדבילה של תרומה טהורה שנגעה במים נטמא בעת האכיל' טומאה שחייב מיתה בטומאה זו והכוונה דבעת אכילת דבילה זו אפשר שלא נגע זה האוכל במי חטאת שעל הדבילה בידו או בלשונו ונטמא גופו מפני נגיעתו במי חטאת ואם אוכל אח\"ך תרומה טהורה חייב מיתה באותה אכילה, אמנם דבריו אלו מוכיחים דס\"ל דחיוב המיתה הוא בשביל אכילת הדבילה של תרומה טהורה בעצמה וע\"ז הוקשה לו שהרי אחר שנטמאו המים חזרה הדביל' ונטמאת ואין כאן חיוב מיתה והוצרך לתרץ דאין טומאה זו אלא מדרבנן דכיון שהדבילה היא טהורה לא נטמאו המים אלא משום מעלה סוף דבר דברי מרן שכתב בשם הר\"י קורקוס נפלאו ממני:
ולולי דברי רבינו הרמב\"ם ז\"ל שבפירוש המשנה ובחבורו שנראה מדבריו שהוא מפרש מה ששנינו והאוכלה חייב מיתה דהיינו טעמא מפני שאכל תרומה בטומאת הגוף אף עפ\"י שהתרומה טמאה היינו יכולים לומר דמתני' אתא לאשמועינן דזר שאכל תרומה אעפ\"י שהיא טמאה חייב מיתה כמ\"ש רבינו בפ\"ו מהלכות תרומו' וקמ\"ל דגבי זר לא דרשינן פרט לזו שמחולל' ועומדת כמ\"ש לעיל בשם הרדב\"ז והלח\"מ והיינו דקתני והאוכלה חייב מיתה כלומר ולא מפני שהיא טמא' נפטר זה האוכלה מחיוב המיתה שנתחייב באכילת תרומה אמנם לפי דברי רבינו לא יתכן פירוש זה, ומ\"מ אנן בדידן מצי' לפרש כן לדעת התוס' שכתבנו לעיל דקיימי בשיטת הרמב\"ם דתפסו עיקר ההיא שינוייא דמשני הש\"ס בחולין דף קי\"ג דאפי' למ\"ד אחע\"א שאני תרומה דגלי קרא דא\"כ קשיא דהך מתני' אמאן תרמייה אמנם עפ\"י האמור הנה נכון ולבר מן דין לדידהו ז\"ל אפשר לפרש דהכי קתני והאוכלה בטומאת הגוף חייב מיתה אעפ\"י שהתרומה טמאה חייב מיתה ומיירי בשנטמא גופו מעיקרא קודם שנטמא' הדבילה דכל כה\"ג לדעת התוס' לכ\"ע חייב מיתה והיא היא אתא לאשמועינן מתני' דלא תימה כיון שנטמאת התרומ' פקע מיניה חיוב מיתה קמ\"ל ועדיין כל זה אינו נח לי וצ\"ע לשיטת התוס' ורבינו הך מתני':
ודרך אגב ראיתי להרב מ\"ל ברפ\"ז מה' תרומות עלה ונסתפק באוכל תרומה טמאה בטומאה דרבנן אי אמעיטא מקרא דומתו בו כו' פרט לזו שמחוללת ועומדת והביא דברי מהר\"י קורקוס ז\"ל הללו שכתב שאין טומאת מעלה פוטרתו מחיוב המיתה מן התורה וכתב ולא ידעתי אם הרב ז\"ל ס\"ל דשאני טומאת מעילה משאר טומאות דרבנן או דילמא ס\"ל דשום טומאה דרבנן אינו פוטרתו מחיוב כרת מן התורה והדבר צ\"ת עכ\"ל, וכעת הגיע לידי ביאור מהר\"י קורקוס מכ\"י על ספר טהרה ומצאתי לו בפט\"ו מה' פרה אדומה ה\"ב וה\"ג שגילה דעתו בהדיא דל\"ש טומאת מעילה או שאר טומאות דרבנן לא מפקע חיובא דאורייתא יע\"ש ואין להביא ראיה ממ\"ש רבינו בפי\"ח מה' פסולי המוקדשים הט\"ו היה טמא בטומאו' של דבריהם אינו לוקה אם אכל קדש וכ\"ש שאינו חייב כרת יע\"ש דודאי לחייבו מיתה משום טומאה דרבנן דמדאוריי' פטור לא קמספ\"ל להרב ז\"ל ועיקר ספיקו של הרב ז\"ל הוא היכא דבאים אנו לפוטרו מחיוב מיתה או כרת ע\"י טומאה דרבנן ודוק:
הדרן למאי דאתינן עלה דאף ר\"ע נמי לית ליה אחע\"א באיסורין שוין וכ\"ש בקל על חמור כמ\"ש התוס' בפ' גיד הנשה דק\"א ע\"ב ד\"ה ר\"ע כו' ואף ר\"י הגלילי אמרינן התם דאית ליה אחע\"א באסור כולל ובחמור על קל אבל קל על חמור וא\"נ שוין לית ליה וס\"ל דאיסור טומאת בשר חמיר מאיסור הגוף משום דלית ליה טהרה במקוה ורבנן דפליגי עליה דר\"י הגלילי התם וס\"ל דטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור ס\"ל דאיסור טומאת הגו' חל עליו איסור טומאת בשר בכולל ואפשר דס\"ל דטומאת הגו' שהוא בכרת אע\"ג דאית ליה טהרה במקוה חמיר טפי מאיסור טומאת בשר ומשום הכי ס\"ל דאחע\"א בכולל:
וראיתי בסוגייא זו לרש\"י ז\"ל דברים תמוהים לע\"ד שכתב שם בדק\"א ע\"ב ד\"ה ור\"י הגלילי לית ליה כולל ולא חייל איסור טומאת גוף על איסור טומאת בשר כו' הילכך תנא דלעיל ר\"י הגלילי היא כו' וההיא דלעיל איכא לאוקומא אליביה כו' ואע\"ג דלר\"ש נמי שמעינן בעלמא דלית ליה כולל כו' אפי\"ה אליביה לא מצינו לאוקומיה דהא אף באיסור חמור כו' עכ\"ל ולא ידעתי היאך סליק אדעתיה לאוקומיה הך ברייתא דקתני ומודים חכמים לר\"מ באוכל גיד הנשה של עולה ושל שור הנסקל שחייב שתים כר\"ש דהא לר\"ש ס\"ל אין בגידין בנותן טעם כדאמרינן בפסחים בפ' כ\"ש דכ\"ב ע\"א ולמאן דאית ליה אין בגידין בנ\"ט לא מחייב משו' איסור מוקדשים באוכל גיד כלל וכדמוכחא סוגיי' דר\"פ גיד הנשה דקאמר אלא קסבר אין בגידין בנ\"ט ובמוקדשין איסו' גיד איכ' איסור מוקדשי' ליכא יע\"ש וה\"נ אמרי' בסוגיין דק\"א עלה דקתני האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה ר\"ש פוטר אי אין בגידין בנ\"ט לחייב משום גיד ואמר רבא לעולם קסבר אין בגידין בנ\"ט ושאני התם כו' דשמעינן מינה דלר\"ש ס\"ל אין בגידין בנ\"ט ולא מחייב בגיד אלא משום איסור גיד לבד אבל משום שאר איסורין לא מחייב וכיון שכן הכא דקתני דמודים חכמים לר\"מ באוכל גיד הנשה של עולה שחייב שתים משום איסור גיד ומשום איסור מוקדשין היאך אפשר לאוקומי לה כר\"ש וכעין זה ראיתי למרן הכ\"מ פ\"ח מה' מ\"א ה\"ו שהקשה בדברי הרמב\"ם ז\"ל בשם הרשב\"א זלה\"ה דאיהו ז\"ל פסיק ותני דאין בגידין בנ\"ט ואיך פסק דהאוכל גיד הנשה של עולה דחייב שתים והניחה בתימה יע\"ש ולא ידעתי למה לא הוקשה לו ג\"כ מאוכל גיד הנשה של נבלה וטרפה שפסק ג\"כ דחייב שתים ולמ\"ד אין בגידין בנ\"ט לא מחייב משום איסור נבלה וטריפה כלל כי היכי דלא מחייב באיסור מוקדשי' וכמבואר מדברי התוס' בחולין בפ' גיד הנשה ד\"ה איסור גיד יע\"ש:
תו ק\"ל בדברי רש\"י ז\"ל דהיאך אפשר למימר דחכמים דר\"מ דאית להו איסור כולל באיסור חמו" + ], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין נערה בתולה לכהן גדול\n מצוה \n על כ\"ג שיש' נערה בתול' ומשתבגו' תאסר עליו שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח. הנה בפ\"ב דחגיגה די\"ד ע\"ב אמרינן שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו לכ\"ג מי חיישי' לדשמואל דאמר יכול אני לבעול כמה בעילות בלא דם או דילמא דשמואל לא שכיחא א\"ל דשמואל לא שכיחא וחיישי' שמא באמבטי עיברה ע\"כ וכתבו התוס' בד\"ה בתולה וז\"ל פרש\"י שהיא אומרת בתולה אני ואי שכיחא דשמואל מהימנא וק' להר\"י דבפ\"ק דכתובות די\"ג תנן היתה מעוברת וא\"ל מה טיבו של עובר זה מאיש פ' וכהן הוא כו' רבי יאושע אמר לא מפיה אנו חיים כו' והכא משמע דקבעיא אליבא דכ\"ע ושמא כאן שאף היא בכלל האיסור כדכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח קרי ביה יקיח נאמנת עכ\"ל והנה מבוארין דבריהם דמשמע להו דכי חיישינן לדשמואל ראוייה לכ\"ג וטעמא משום דכיון דליכא הסרת בתולים אע\"פ שבאו עליה ונתעברה מהם לא נאסרה לכ\"ג משום בעולה כיון דבתולותי' קיימים ובתולה מקרייא ועיין להרב מ\"ל בפי\"ז מה' א\"ב הי\"ג ד\"ה ומ\"מ יע\"ש:
ויש לתמוה טובא על דבריהם במה שתירצו לעיקר קושייתם מההיא דכתובות דאמר ר' יאושע לא מפיה אנו חיים וכו' דהכא משום שאף היא בכלל האיסור נאמנת דא\"כ התם נמי למה אינה נאמנת לר\"י להשיאה לכהונה מהאי טעמא שאף היא בכלל האיסור שהרי ביבמות פ' יש מותרות דפ\"ד ע\"ב דרשינן לא יקחו לא יקחו תרי זימני לומר דכל שהוא מוזהר היא נמי מוזהרת ופרש\"י שכשם שהכהן מוזהר על זונה וחללה כך היא מוזהרת שלא תשאנו יע\"ש, וכ\"כ רבינו בפי\"ז מה' א\"ב הל' ה' יע\"ש, עיין להתוספות דיבמות דפ\"ה ע\"א ד\"ה אכתי ועוד יש לתמוה דאפי' לר\"ג דאמר נאמנת היינו דוקא כשהאשה טוענת ברי לכשר נבעלתי ובדאיכא רוב כשרים אצלה אבל כשהיא אינה טוענת ברי לכשר נבעלתי או בדליכא רוב כשרים אצלה אף ר\"ג מודה שהיא פסולה וכמתבאר בההיא דכתובות ובדברי רבינו פי\"ח מה' איסורי ביאה הט\"ו והי\"ו יע\"ש ובדברי ה\"ה, והכא נמי בבתולה שנבעלה והיא אומרת שבתולה היא ואינה אומרת מפ' נבעלתי שאם היא אומרת מפ' נבעלתי היכי מסקינן דחיישינן שמא באמבטי עיברה הלא היא אומרת מפלוני נבעלתי אלא ודאי שהיא אינה אומרת מפ' כשר נבעלתי וכיון שכן היכי אמרינן דאי חיישינן לדשמואל כשירה לכ\"ג אכתי ניחוש שמא נבעלה לנתין ולממזר ופסול' לכ\"ג וליכא למימר דכיון דבתולה היא אפי' נבעלה לפסול לה לא נפסלה לכהונה משום דלא חשיבא ביאה זו ביאת איסור דהא ודאי ליתא דכיון דאפי' בהעראה מתסרא כמ\"ש רבינו פי\"ז מה' א\"ב ה\"ה מכ\"ש בביאה גמורה כזו ונהי דלענין בתולה ולא בעולה משמע להו להתוס' ז\"ל דביאה כזו לא הויא ביאה להחשיבה כבעולה מיהו לענין לאו דלא יקח ודאי חשיבא ביאה ואולי התוס' אזלי ומודו דאסורא לכ\"ג משום לאו דזונה דלא יקח מיהו כי מבעייא לן הוא אי לענין איסור עשה דבתולה ולא בעולה קעבר נמי הכ\"ג ולפ\"ז עיקר קושייתם מההיא דרבי יאושע אינו אלא דכי היכי דהתם לא מהמנינן לה והרי היא בחזקת זונה ה\"נ הול\"ל שהיא אינה נאמנת לומר שהיא בתולה עדיין וקעבר הכ\"ג על עשה דבתולה ולא בעולה ולולי דברי התוס' פשטא דסוגייא משמע דכי חיישי' לדשמואל אדרבא הבתול' אסורה כיון דנבעלת ואיכא למיחש שנבעלה לפסו' לה ואפי' לכ\"ג נמי אסורה כיון שהיא אינה טוענת ברי ופירוש זה נראה שהבינו רש\"י והר\"ן שכתבו בשבת פ' שואל עלה דמתניתין דמחשכין על התחום וז\"ל ואשכחן חיישינן לקולא כדאמרי' במס' חגיגה גבי בתולה שעיברה שמא באמבטי עיברה כלומר תולין לקולא עכ\"ל ומדלא הביא מדאמרינן מעיקרא חיישינן לדשמואל ש\"מ דלא ס\"ל כפירו' התוס' אלא דמ\"ש דחיישי' לדשמואל הוא לחומרא ודוק וליישב דברי התוס' צ\"ל דכי מבעיא לן הוא היכא דליכא למיחש לשנבעלה לפסו' לה וכגון שהיא עומדת במקום דאיכא תרי רובי הכשרים אצלה דבכה\"ג כשירה לכ\"ע ואפי' כשהיא אינה טוענת בריא וכשיטת הרמב\"ן והרשב\"א שכתב ה\"ה בפ' י\"ח מה' א\"ב ואפילו לדעת רבינו ליכא איסורא דאורייתא ואף ר' יאושע מודה בדבר כדאיתא התם בדט\"ו ולא פליג אלא בחד רובא אלא דאכתי איכא משום בעולה וכל שהיא בכלל האיסור נאמנת כמ\"ש התוס' והא דלא מהימנא לר\"י התם בכתובות י\"ל דהתם שאני דהוי מילתא דלא עבידא לגלויי מה שאין כן הכא דהוי מלתא דעבידא לגלויי אם היא בתולה ולא בעולה נאמנת ודוק, הנה הרב מ\"ל בפ' ט\"ו מהל' אישות ה\"ד שקיל וטרי אם יכולה האשה להתעבר באמבטי כדאמר בן זומא בפ\"ב דחגיגה די\"ג ודעתו לומר דאי אפשר להתעבר ועיין להרב הלכות קטנות ח\"א דל\"ב ע\"ג סי' ק\"ו שכתב ע\"ש הר\"ש בס' הכריתות גבי אותה שאמרו בירושלמי ומה אשתי שאני מותר בה כו' ואמרו פרנס לי כ\"ג דהקשה הר\"ש דגבי כ\"ג משכחת לה שעיברה באמבטי יע\"ש ועיין בתשב\"ץ ח\"ג סי' רס\"ג מ\"ש בזה יע\"ש:" + ], + [], + [ + "שורש איסור בעולה לכהן גדול\n כ\"ג \n שנשא בעולה אינו לוקה אבל מוצי' בגט כו'. הנה הרב מ\"ל נסתפק במקצת נשים שאין להם לא קידושין ולא נשואין דבר תורה כי אם מדרבנן מהו שישא אותן כ\"ג כיון דקטנה זו אינה קונה דבר תורה כי אם משגדלה נמצא דבאותה שעה שקנה אותה הרי היא בעולת עצמו והתורה הקפידה על כ\"ג דבשעת נשואין לא יהיה בעולה אפילו דבעת קידושין היה בתולה והעלה הרב דקטנה אסורה לכ\"ג משתגדל וכתב ע\"ז וא\"ת דא\"כ תיקשי מההיא דאמרינן בפ' עשרה יוחסין דע\"ח ובפ' הבע\"י ד\"ס תני רשב\"י אומר גיורת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד כשירה לכהונה וכל הטף בנשים החיו לכם והרי פנחס עמהם והלא פנחס משוח מלחמה היה ומשוח מלחמה מצווה על הבתולה ככ\"ג ולפי מ\"ש קטנות אלו לא היו ראויות לפנחס ודחה הרב לזה ועוד דשפיר אמר קרא החיו לכם שיקיימנה עד שתהיה גדולה ואז יקדשינה לעצמו כדת משה ומוכרחי' אנו לומר זה דהא קי\"ל הלכתא דכ\"ג אסור בקטנה אפי' נתקדשה ע\"י אביה ועוד דנשואין אלו שתקנו חכמים פשיטא שלא היו נוהגין בזמן מרע\"ה ובר מן דין עכ\"ל דקרא דהחיו לכם היינו לאחר שיגדילו דהא קי\"ל דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב\"ד הוא תקנת חכמים וכמ\"ש התוס' בפ\"א דכתובות די\"א ומיהו אין זה הכרח דהא מצינו גר קטן דבר תורה וכגון מעוברת שנתגיירה וכדאיתא בפ' הערל דפ\"ח עכ\"ל:
והנה דחיית הרב ז\"ל הלזו שכתב דמצינו גר קטן דבר תורה וכגון מעוברת שנתגיירה ומשמע דכוונתו לומר דקרא דהחיו לכם מצינן לאוקומי בגר קטן כזה ושמעתי למורינו הרב המופלא מוהרח\"א נר\"ו שעמד מתמיה על דבריו ז\"ל דאיך הפה יכולה לדבר דבר כזה דקרא מיירי בהכי שהרי כל הנשים הגדולות ציוה עליהן הכתוב וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו וא\"כ מהיכא תיתי מעוברת שנתגיירה כיון דלמיתה אזלא אלו דבריו נר\"ו, ואנכי השיבותי לו דאפשר דכשהביאו אנשי חיל את הנשים קודם שגזר עליהם מרע\"ה שיגיירום גיירום וילדו ואותם הולדות קאמר הכתוב שראויים לכהנים ודו\"ק. ומ\"מ זה שדחה המ\"ל לההיא דכל הטף בנשים דמיירי קרא לאחר שיגדילו גם הר\"ב ז\"ל בשיטתו למס' כתובות דחה כן למה שהיה רוצה להכריח הריטב\"א ז\"ל מההיא דזכיית קטן הויא מדאורייתא יע\"ש ודע דעיקר ספק זה שנסתפק בו הרב מ\"ל אי קטנה שאין לה אב ראויה לכ\"ג נסתפק גם הרב הלכות קטנות ח\"א דל\"ב ע\"ג סי' ס\"ה ופשיט לאיסור דבעינן קיחה וליכא יע\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [ + "וכן \n הבא על הפנוייה וכו'. מצאתי כתוב למורי הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו וז\"ל כתבתי בנדפס דקכ\"ח ע\"ב דמ\"ש התוס' פ' אלמנה לכ\"ג דלר\"א דס\"ל פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה היינו דוקא למפסלה לכהונה אבל לפסלה לתרומה במחלוקת הוא שנוי יע\"ש, ומצאתי להתוס' פ' מי שאחזו דע\"ג ע\"ב ד\"ה נתן לה כספים שכתבו וז\"ל פרש\"י דבזנות לא שייך לשון חוששין דלכהונה כבר נפסלה ולתרומה לא מפסל אלא בביאת עבירה וכו' ומיהו לר\"א דאמר פנוי הבא על הפנוייה עשאה זונה נקט נמי שפיר חוששין לזנות ומיהו סתמא דתלמודא ביבמות לא אשכח משנה או ברייתא כר\"א עכ\"ל, הרי מבואר מדבריהם דס\"ל לר\"א פנוי הבא על הפנוייה עשאה זונה אפי' לפוסלה לתרומה הפך ממ\"ש ביבמות, מיהו מ\"ש דסתמא דתלמודא לא אשכח משנה או ברייתא כר\"א חפשתי ולא מצאתי היכא רמיזא סוגייא הלזו ביבמות ואדרבא נהפוך הוא דבתמורה פ' כל האיסורין מוקמינן לחד לישנא סתמא דברייתא כר\"א אכתי קשה למאי דפריך התם פ' מי שאחזו לאביי דאמר ה\"ק ראוה שנבעלה חוששין משום זנות ואין חוששין משום קידושין ר\"י בר יאודה אמר אף חוששין משום קידושין מתקיף לה רבא א\"כ מאי אף ופרש\"י וז\"ל דהא חששא דזנות לאו דוקא חששא אלא קולא הוא לומר תולין בזנות כו' והשתא מאי קושיא נימא דר\"י בר יאודה כר\"א ס\"ל דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ושייך שפיר לישנא דאף לומר דחוששין לזנות לענין לפוסלה לתרומה וחוששין לקדושין להצריכה גט ואולם לדעת התוס' דפ' אלמנה לכ\"ג יציבא מילתא שפיר:
ומדברי רש\"י ז\"ל נ\"ל להוכיח דס\"ל דלתרומ' אף ר\"א מודה דלא מפסל ממ\"ש דאי לכהונה כבר נפסלה ואי לתרומה לא מיפסל אלא בביאת עבירה כו' אשר יש לדקדק בדבריו למה זה כתב טעמא דלא מפסל אלא בביאת עבירה לענין תרומה ולא לענין לפוסלה לכהו' והכי הול\"ל דלכהונה כבר נפסלה ועוד דאין זונה אלא בביאה האסורה אלא משמע מדבריו דטעם זה לא שייך לענין לפוסלה לכהונה משום דהיינו יכולי' לומר דהך מתני' ר\"א היא דאומר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אמנם לענין תרומה טעמא טעים לומר דלא מפסלה כו' דאפי' ר\"א מודה זה נ\"ל אמיתות דעת רש\"י ועיין בפ\"ד מיתות ד' הנז' ע\"א ברש\"י ד\"ה עשאה זונה לפוסלה לכהונה כו' נר' שבא לומר דדוקא לפוסלה לכהונה ולא לתרומה כנ\"ל ודוק:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kedushah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kedushah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ec2132aa6b3286a06907e371fb06e2b0cdbde36a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kedushah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,155 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Intercourse", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האשה \n שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים כו'. ומשמע דאפילו שהוחזק' על פיה שאמרה שהיא מקודשת נהרגת וכן נראה בהדייא ממ\"ש לעיל בהל' כ\"א ולפ\"ז קש' דבפרק עשרה יוחסין ד\"פ מייתי תלמודא ההיא עובדא דאשה א' שבאת לירוש' ותינוק מורכב לה על כתפה והגדילו בחזקת שהוא בנה ובא עליה והביאוה לב\"ד וסקלו' לא מפני שהוא בנה ודאי אלא שהיה כרוך אחריה דהוייא חזקה דאית בה מעשה תיפוק ליה מפני שהוחזקה על פיה שהיה בנה. ועיין למהרי\"קו בשורש פ\"ז שחילק בין מלקות למית' בענין החזקות יע\"ש וכעת צ\"י:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נערה בעולה שלא כדרכה\n באו \n עליה עשרה והיא בתולה ברשות אביה זה אחר זה כו'. הנה במס' קדושין ד\"ט ע\"ב בעי ומי אית ליה לר' האי סברא כו' אמר ר' זירא מודה ר' לענין קנס דכולהו משלמי כו' הנה מבואר יוצא מתוך שמעתין דלענין קנס בעל עושה אותה בעול' שלא כדרכה כלומר שאם נתארסה ובא עליה שלא כדרכ' וגרשה ועדיין היא בתולה ואנסו או פיתו אות' אינן משלמין לה קנס דכיון שבא עלי' בעל' שלא כדרכ' הר\"ז בעולה ולא קרינן בה נערה בתול' ומתוך כך שמעתי מקשי' על מ\"ש התוס' בר\"פ אלו נערות ד\"ה ועל הכותית כו' וז\"ל אבל ק' דלתני מחזיר גרושתו משנשאת ונבעל' שלא כדרכה כו' וי\"ל דתנא ושייר עכ\"ל וכונת קושייתם מבוארת בדברי הרב ח\"ה שהוק' להם אמאי לא תני בהדי אלו נערות פסולות מחזיר גרושתו משנשאת ונבעל' שלא כדרכה כלומר דאחר שנשאת לשני ובא עלי' שלא כדרכה גרשה ובא עלי' באונס או בפיתוי הבעל הראשון שזו היא פסולה אצלו כיון שהלכ' ונשאת לאחר ואיכא עלי' לאו דלא יוכל בעלה הראשון ומפני דלר\"י ן' כיפר ליכא לאו דלא יוכל אלא כשנשאת לשני כדאיתא בפ\"ק דיבמות די\"א ע\"ב לכך נקטו קושייתם בשנשאת ובא עליה שני שלא כדרכה דאיכא לאו דלא יוכל ועדיין היא בתולה ועיין בס' אסיפת זקנים להר\"ב שם יע\"ש והשתא לפום שמעתין דקאמר דבעל עושה אותה בעול' שלא כדרכה אין מקום לקושייתם דכיון שהלכה ונשאת לשני ובא עלי' שלא כדרכה תו לא משכחת לה שיהיה לה קנס שהרי נעשית בעולה והיכי מצי תנא למתני מחזיר גרושתו בהדי נערות פסולות שיש להם קנס והדבר מתמיה:
איברא כי לפי מ\"ש הריטב\"א בחידו' בשמעתין יש מקום ליישב דבריהם שכתב דהיינו טעמא דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה דכיון דאהני ביאתו לקנותה אהנייא לעשותה בעולה גמור' ולדונה כבעולה אבל ביאת אחר לא עביד לה בעולה שלא כדרכה לרבנן עכ\"ל ומשמע מדבריו דדוקא כשקונה אותה הבעל על ידי ביאה הוא דאהני ביאתו לעשותה בעול' מטעמא דכיון דאהנייא ביאתו לקנותה אהניא נמי לעשות' בעולה אבל כשקנה אותה ע\"י כסף או שטר ואח\"כ בא עליה שלא כדרכה דלא אהני ביאתו לקנותה אף ביאת בעל נמי אינו עושה אותה בעולה שלא כדרכה וכן הבין בכוונת דבריו הר\"ב בספר אסיפת זקנים בפ' נערה דמ\"ח ע\"ב עלה דאמרי' התם היינו בתולה ולא בעול' כו' עיין בחידושיו דקכ\"ז ע\"א והשתא אפשר דכונת דבריהם היתה בשנשאת לשני ובא עליה שלא כדרכה ולא כיוין לקנותה באותה ביאה דהשתא לא עביד לה בעול' אפי' בעל מיהו מדברי התוס' שם דמ\"ח ע\"ב משמע דלא שני להו בהכי אלא כל לגבי בעל הוייא בעול' אפי' בשלא כיוין לקנות' באותה ביא' וכמ\"ש שם הר\"ב ז\"ל יע\"ש ולפ\"ז אין מקום לקו' ועוד היה אפשר לומר ע\"פ מ\"ש בשמעתין בשיטה חדשה לא נודעה למי מקדושים דהא דאמרינן דבביאה משלם קנס היינו בשבא עליה במקום בתולים אלא שלא הסיר בתוליה אלא שהטה ובהא הוא דמחייב קנס הבא עליה אבל שלא כדרכה ממש שלא שמש במקום בתולים פטור ובהכי ניחא ליה ההיא דאלו נערות דאמרינן משכחת לה כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה דמשמע דדוקא בכדרכה חייב קנס מדלא אמר וחזר ובא עליה של\"כ יע\"ש והשתא משמע דאף בעל אינו עושה אותה בעולה בביא' שלא כדרכ' אלא בביאה זו שבא עליה במקום בתולים אבל שלא כדרכה ממש אינו עושה אותה בתולה ואפשר דבכה\"ג דשלא כדרכ' דברו התוס' ז\"ל שם בריש א\"נ:
אבל קשה דמדבריהם שם בפרק נערה דמ\"ח ע\"ב משמע דלא ס\"ל כדברי השיטה הנז' דאם איתא אכתי לא הועילו בתירוצם כלום האמנם הנלע\"ד בכונתם ז\"ל דעיקר קושייתם אמאי לא תני מחזיר גרושתו אינה אלא למאי דס\"ד דתלמודא הכא בשמעתין דאפי' בעל אינו עושה אותה בעולה כדאמרינן אמרוה רבנן קמיה דאביי משכחת לה כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה עד דחדית להו אביי דע\"כ לא פליגי ר' ורבנן אלא באחר אבל בעל ד\"ה עושה אותה בעולה והשתא לפום מאי דס\"ד דהנהו רבנן קשיא להו להתוס' ז\"ל מה יענו אמאי לא תני במתני' בהדי אלו נערות מחזיר גרושתו ותירצו דהוה משמע להו דתנא ושייר אבל אה\"נ דלאביי דקאמר הכא דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה לא קשיא כלל כנ\"ל:
והנה רבינו ז\"ל בפ\"א מה' נערה ה\"ח כתב שאין האונס או המפתה חייב בקנס עד שיבא עליה כדרכה וזה הפך סוגיין דשמעתין וכבר דחו דבריו הרא\"ש בפ' א\"נ ובס' אסיפת זקנים שם כתב שכל הראשוני' חלוקים עליו בזה יע\"ש ובשיט' החדשה כתב שסמך על אותה סוגיא דפרק בן סורר דע\"ג דמשני תלמודא משכח' לה כגון שבא עליה של\"כ וחזר ובא עליה כדרכה יע\"ש והן הן הדברים שכתב המ\"ל בפי\"ז מה' א\"ב די\"ג ה\"ה והיכא דאנס אשה שלא כדרכה כו' יע\"ש וסוגיא דשמעתין אפשר דמפרש לה כמו שפירש הרב השיט' הנז' דהיינו שבא עליה במקום בתולים ובדרך הטיה אלא שא\"כ הי\"ל להביא דין זה בה' נערה שאם באו עליה עשרה ועדיין היא בתולה כולן משלמין קנס אלא ודאי שהרב ז\"ל דחה לזה מקמי ההיא דפ' בן סורר ומ\"מ לא ידעתי אמאי לא ביאר הרב ז\"ל בה' נערה דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואם באו עליה אח\"כ אפי' כדרכה אינן משלמין קנס כמבואר בשמעתין וכעת צ\"ע:
ובסברת ר' הלזו דקאמר הראשון בסקילה וכולן בחנק ראיתי להרב מ\"ל ז\"ל בפי\"ז מה' א\"ב די\"ג ה\"ה והיכא דנבעלה שלא כדרכה שכתב וז\"ל ואני מסתפק בסברת ר' הלזו אם מאי דפליג הוא היכא דנבעלה אחר שנתארסה ובאו עליה שנים שלא כדרכה דהב' בחנק אף שהיא בתולה מגזרת הכתוב אבל אם נבעלה שלא כדרכה קודם שנתארסה ושוב נתארסה אפשר דמודה ר' דהבא עליה בסקילה שהרי בתולה היא ומעוטא דלבדו לא שייך הכא ואפשר דכיון דגלי קרא ואמר לבדו למעט שאם באו עליה עשרה הראשון דוקא הוא בסקילה גילה לנו הכתוב דגבי נערה המאורסה כל שנבעלה אפי' שלא כדרכה תו לא מקרייא בתולה וא\"כ אפילו נבעלה קודם שנתארס' שלא כדרכה ואח\"כ נתארסה הבא עליה הוא בחנק עכ\"ל ולע\"ד יש להכריח קצת סברא זו דלא שנא ליה לר' בין בא עליה הראשון קודם אירוסין בין לאחר אירוסין ולעולם השני בחנק מהא דפריך תלמודא בשמעתין עלה דקאמר ר' בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה ומי אית ליה לר' האי סברא והא אמר ר' הראשון בסקילה וכולן בחנק כו' והשתא אם איתא דכשבא עליה אחר קודם אירוסין אינו עושה אותה בעולה אמאי לא משני תלמודא דהא דקאמר ר' שאין אחר עושה אותה בעולה היינו קודם אירוסין ומ\"ש הראשון בסקילה וכולן בחנק מיירי בבא עליה ראשון אחר אירוסין אלא ומאי דלא שנא ואין לדחות דאי אפשר לומר דכי קאמר ר' בעל עושה אותה בעולה ואין אחר עושה אותה בעולה מיירי קודם אירוסין דהא דומיא דבעל קתני דמיירי לאחר אירוסין דהא לא קשיא דהא כדאיתא והא כדאית' דבעל לא משכחת לה בלא אירוסין והיינו דקאמר ר' דאחר משכחת לה שבא עליה בלא אירוסין ואינו עושה אותה בעולה משא\"כ בבעל דכיון דלא משכחת לה בלא אירוסין הילכך עושה אותה בעולה לעולם:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש העראה\n המערה \n בשפחה חרופה כו'. זה לי ימים שכתבתי לאחד מתלמידי בענין זה ה\"ה החכם השלם יאודה ש'אקי יצ\"ו בראשית מאמר הנה הבאת בדברי קדשך לשון רבינו בפ\"ג מה' איסורי ביא' הל' ט\"ו גבי המערה בשפחה חרופה וכן אם בא עליה של\"ך דפטור והבאת על זה דברי התוס' שבפ' הבע\"י דנ\"ה ד\"ה אינו שכתבו דמשום שאין האשה ראוייה להתעבר בהעראה משום הכי ממעטינן לה מש\"ז שאילו הית' ראויה להתעבר לא הוה ממעיט אלא שלא כדרכה דוקא והבאת ע\"ז דברי הרב משנה למלך בפט\"ו מה' אישות ה\"ד שכתב שקש' לדבריהם סוגייא דפרק ד' אחים דל\"ד וכת' כת\"ר בכונת דבריו שקושיתו היא דבסוגייא זו דכריתו' ממעטי' העראה ושל\"כ ממילת ש\"ז ואילו בפ\"ד אחין דל\"ד מבואר דדוקא לר' יאודה ס\"ל דממעטינן של\"ך ממילת ש\"ז אבל לרבנן דר\"י לא ממעטינן אלא הערא' אבל של\"ך לא ממעטי' ממילת ש\"ז כי אם ממילת אותה כדאיתא התם את\"ד, והעלה כת\"ר ישוב קו' זו ע\"פ דברי הרשב\"א ז\"ל בחי' ליבמות ככתוב בדברי קדשך יע\"ש דע ידידי כי גם אנכי בתחילת העיון דנתי כי זו היתה כונת קוש' הר\"ב משנה למלך ז\"ל ואולם חזרתי לאחורי כי אם זו היתה כונתו מה לו להרב ז\"ל אצל התוס' דלדידיה תקשי ליה סוגייא זו דכריתות עם הסוגייא דיבמות דל\"ד כי התוס' ז\"ל שפיר הכריחו מאותה סוגייא דכריתות דאין האשה מתעברת בהעראה בין אם נאמר דאותה סוגייא דכריתו' אזל' כותיה דר' יאודה או אזלא כוותייהו דרבנן דאי אזלא כר' יאודה דוקא אכתי מיניה נשמע לרבנן נמי דאין האשה מתעברת בהעראה דאי הוה מתעברת לא הוה מוקי ר' יאודה קרא למעט ג\"כ העראה כי אם של\"ך דוקא ומיני' נשמע לרבנן דבהא לא אשכחן דפליגי רבנן עלי' ואי אותה סוגיי' מצי אתיא כרבנן אתי שפיר טפי באופן שאין מקום לקושיית הרב מ\"ל ז\"ל לפי מה שכתב כת\"ר עם דברי התוספות כלל:
כי על כן נלע\"ד דכונת קו' הרב ז\"ל הית' דלפום מאי דמשמע להו להתוס' ז\"ל דמילת ש\"ז האמור גבי ש\"ח אין הכונה הוצאת זרע ממש כי אם שכיבה הראוייה לזרע כלומר לעיבור וכי ממעטינן העראה היינו משום דאינה ראויה להתעבר בהעראה אבל במירוק גיד כיון שראויה להתעבר בו אם יש הוצאת זרע אפי' כי ליכ' הוצאת זרע מחייב וביאה הראוייה לעיבור קרינן ביה, א\"כ גבי קרא דאיש אשר ישכב את אשה ש\"ז ורחצו במים נימא נמי דהכונה היא שכיבה הראוייה להזריע ואע\"ג דליכא הוצאת זרע יהו צריכין טביל' מגזיר' הכתוב וליכא למימר דלדברי התוס' ז\"ל הללו ה\"נ נפרש התם דהא ודאי ליתא דאם כן כי ממעטינן העראה מהאי קרא בפ' ד' אחין דל\"ד ע\"כ לפרש כמו שפירשו התוס' הכא דמשום דע\"י העראה אינה ראויה לעיבור משום הכי ממעטינן לה וזה אי אפשר לפרש באותה סוגייא דא\"כ למה להו לרבנן למעט של\"ך ממילת אותה דנמעוט לה מהיכא דאמעיט העראה דחד טעמא להו דכי היכי דממעטינן העראה ממילת שכב' זרע משום דעל ידי שכיבה זו אינה ראויה לעיבור הכא נמי ממעיט של\"ך מפני שאינה ראויה לעיבור'. אלא עכ\"ל דמילת ש\"ז האמור שם לרבנן דר\"י הוא הוצאת זרע ממש וכי ממעטי' העראה מיניה לאו משום דהוי שכיב' שאינה ראויה לעיבור הוא דממעטינן אלא משום דע\"י העראה מסתמא ליכא הוצאת זרע ואנן הוצאת זרע בעינן משום הכי ממעטינן העראה וכמ\"ש שם רש\"י ז\"ל ד\"ה להערא' שלא הזריע ומשום הכי הוצרכו רבנן למעט של\"ך ממילת אותה דממילת ש\"ז לא אמעיט אלא ביאה שאין בה זרע ובשל\"כ הא איכא זרע משו\"ה הוצרכו למעט של\"ך ממילת אותה ור\"י דממעט אף של\"ך ממילת ש\"ז הוא משו' דדריש ש\"ז הן ש\"ז ממש והן שכיב' הראויה לעיבור, ובכן זו היתה כונת קושיית הרב מ\"ל ז\"ל לדברי התוספו' מאותה סוגייא דפ\"ד אחין שפירושם שפירשו הכא לא יתכן לפרש באות' סוגייא וכמדובר וא\"כ היה להם לפרש סוגייא זו נמי כפירוש אותה סוגייא דכי ממעטינן הערא' ממילת ש\"ז היינו משום דבעינן הוצאת זרע ממש ובהערא' ליכא הוצאת זרע כנלע\"ד:
ואם כנים אנחנו בכונת הרב ז\"ל נרא' לע\"ד לישב קושייתו דהתוס' ז\"ל הוצרכו לחלק פי' השמועות ולפרש דפירוש ש\"ז האמור גבי שפחה חרופ' אינו כפי' ש\"ז האמור גבי טומאת קרי דאם לת\"ה אלא דגם בש\"ז האמור בש\"ח הכונ' לומר הוצאת זרע ממש דומיא דש\"ז האמור גבי טומאת קרי א\"כ כי היכי דהתם לא ממעטינן לרבנן דר\"י אלא הערא' לבד ה\"נ לדידהו לא ממעטינן מניה כי אם הערא' לבד ובשל\"כ מחייב משום דליכא מיעוט' למעט וכמ\"ש הרשב\"א ז\"ל ואות' סוגייא דכריתות כוותיה דר\"י אזלא וכל כי האי מילתא דחיקא להו טובא להתוס' ז\"ל לומר דסוגייא דכריתות כוותי' דר\"י דוקא אזלא ולא כרבנן דהלכתא כוותייהו ומשום הכי הוצרכו לומר דפירוש ש\"ז האמור גבי ש\"ח אין הכונה הוצאת זרע ממש דהשתא לא אמעיט מיני' כי אם הערא' לבד אלא דפי' ש\"ז האמור גבי שפחה חרופ' הכונה שכיב' הראויה להזריע ולעיבו' והשתא אמעיטו הערא' ושל\"כ שפיר כיון דשניהם אינן ראוייות לעיבור:
ואין להקשות דכיון דבש\"ח ובטומאת קרי כתיב ש\"ז איך אנו מפרשים כל אחד לעצמו זה הפך מזה הא לא קשיא דהא אשכחן דיש חילוק בין ש\"ז האמור גבי אשת איש ובסוט' לש\"ז האמור גבי טומאת קרי והאמור גבי ש\"ח דהא גבי אשת איש וסוט' אי אפשר למעט ממילת ש\"ז הערא' ושל\"כ דהא גלי בהו קרא דמחייבי בהעראה ושל\"ך כדאמרינן בפרק הבע\"י דנ\"ה וא\"כ ע\"כ לפרש מילת ש\"ז דידהו דהכי קאמר שכיב' באש' הראויה להזריע לאפוקי מתה כדאמרינן התם ואפי' שהשכיב' אינה ראויה להזריע כיון דהאשה ראויה להזריע ולעבר מחייב, וש\"ז האמור גבי סוטה שבא למעט דרך אברים כדאמרינן התם הכי פירושו שכיבה שהיא כדרך הנעשה להזריע לאפוקי דרך אברים, וא\"כ הכא נמי איכא למימר דיש חילוק בין ש\"ז האמור גבי ש\"ח להאמור גבי טומאת קרי דזה פי' שכיבה הראוי להזריע ולעבר וזה פירושו שכיבה שיש בו זרע ע\"ד הכתוב ואיש כי תצא ממנו ש\"ז ובכן כיון דפי' ש\"ז האמור גבי ש\"ח הכונה לומר שכיבה הראוי' להזריע ולעבר ממילא אמעיטו מיניה הערא' ושל\"ך ואות' סוגיי' דכריתות אזלא אליבא דכ\"ע ואפי' כרבנן דר\"י וממילא נוחים ג\"כ פיסקי רבינו ז\"ל דגבי ש\"ח פסק דלא מחייב בהעראה ושל\"ך וגבי טומאת קרי פסק כרבנן דר\"י דממיעוטא דאותה ממעטינן של\"ך ומשום הכי לא אמעט כ\"א העראה לבד ולדברי הרשב\"א ז\"ל הנה הרב תבריה לגזזיה מהכא להתם אמנם ע\"פ האמור הנה נכון:
וכ\"ת אלי לפי האמור בשיטת תוס' ורבינו דס\"ל דההיא דכריתות דממעטינן העראה ושל\"ך מש\"ח אתי אפי' כרבנן דר\"י א\"כ תיקשי להו סוגייא דפ' הבע\"י דנ\"ה דקאמר הש\"ס א\"כ לשתוק קרא מש\"ח וכו' דמאי קושיא דהא אצטריך קרא לשל\"ך והדרא קושיין מנ\"ל העראה גבי שאר עריות עד שמתוך קושיי' זו הוצרך הרשב\"א ז\"ל לומר דסוגייא דכריתות אזלא כר\"י וסוגייא דיבמות דנ\"ה אזלא כרבנן דר\"י והשתא לשיטת התוספות ורבינו מה נענה לזו אי מהא לא איריא דכיון דשכב' זרע האמור גבי ש\"ח פירושו הוא שכיבה הראוי' לעיבור ומה\"ט אמעיטו מיניה העראה ושל\"ך א\"כ שקולין הן ויבואו שניהן ואיך תיסק אדעתין לומר דבהעראה מחייב ובשל\"ך תפטר וכי אתא ש\"ז למעט של\"ך דוקא דכיון דאמעיט של\"ך וע\"כ דטעמא הוא מפני שאינ' ראויה להתעב' מהיכא תיתי לומר דבהעראה תתחייב כיון דבהערא' נמי אינה ראויה להתעבר ואדרבא גבי אשת איש דאיכ' קרא דמשכבי אשה לחייב של\"ך שקיל וטרי הש\"ס דמנ\"ל דבהעראה מחייב דאיכא למימר דדוקא בשל\"ך מחייב דחשיבא ביאה גמור' כדכתיב משכבי אשה אבל העראה לא חשיבה ביאה ולא ליחייב אבל איפכא ודאי ליכא למעט וברור. ועיקר התירוץ הזה שתירץ הרשב\"א לקושייתו לא יכולתי הלום דאכתי מה יענה הרב לדעת ר\"י דממעט העראה ושל\"ך ממילת ש\"ז מנ\"ל דגבי חייבי לאוין מחייבי בהערא' ובגמרא לא אשכחו פתרי להא כי אם באמר' מדגלי רחמנא הערא' בש\"ח והשתא כי אקשינן לדעת ר\"י דדילמא ש\"ז דש\"ח אצטריך לשל\"ך ובהעראה מחייב תו ליכא לשנויי מידי וליכא למימר דאה\"נ דלדעת ר\"י לא מחייבי חייבי לאוין בהעראה דזו לא שמענו בשום דוכתא דר\"י פליג בדב' זה ולא הוה משתמיט הש\"ס למימר דאיכא פלוגתא בהכי אמנם לפי מ\"ש אנן יד עניי הנה נכון ודברי הרשב\"א ז\"ל לדידי צ\"ע ומצאתי בחי' הרמב\"ן ז\"ל ליבמות שכתב ג\"כ כדברי הרשב\"א והוא תימה בעיני:
וראיתי בד\"ק העלית לישב פסקי רבינו ז\"ל דלכאורה סתרי אהדדי לפי דברי הרשב\"א באומרך דדוקא גבי טומאת קרי לא ממעטו רבנן דר\"י העראה ושל\"ך ממילת ש\"ז משום דכי ממעטי' לשניהם מש\"ז אייתר להו מילת אותה משא\"כ במיל' ש\"ז האמור גבי ש\"ח דכיון דליכא יתור' דאותה ממעטי' לשניה' ממלת ש\"ז ולפ\"ז אותה סוגיי' דכריתות אזלא ככולי עלמא דלא כהרשב\"א ז\"ל ומה שהוקשה לו להרשב\"א במאי דפריך הש\"ס ביבמות א\"כ לשתוק קרא מש\"ח כו' דהא אצטריך לשל\"ך העלת מהישוב באומרך דאפשר דהתם קים להו לרבנן דש\"ז האמור שם אתא למעוטי שתיהן את\"ד, דע ידידי שדברים אלו לא ניתנו ליאמר לקע\"ד דאם איתא דלרבנן דר\"י ס\"ל דהיכא דמצינן למעוטי ממילת שכבת זרע העראה ושל\"ך ממעטינן א\"כ תיקשי להו למה לי דכ' רחמנא אותה גבי טומאת קרי כיון דבמילת שכבת זרע הא ממעטינן לשניהם דומייא דש\"ח ומ\"ש תוך דברי קדשך דגם גבי סוטה אייתר מילת אותה התם נמי הא דרשינן לה דשכיבתה פוסלת אות' ואין שכיב' אחרת פוסל' אותה כמעשה בשתי אחיות וכמ\"ש רש\"י בפי' התורה יע\"ש, גם מ\"ש כת\"ר לקושיית הרשב\"א דהתם קים להו לרבנן דמלת ש\"ז אתא למעט שתיהן דע ידידי כי לא זו הדרך בדרכי העיון דא\"כ לא הנחת קושיא בעולם דבכל הדברים נתלה הדבר דקים להו הכי לרבנן:
עוד ראיתי בד\"ק כתוב לאמר דרבנן לא משמע להו למעט ביאת כלה ממילת אותה משום דאשכחן ביא' קטנה מבת ג' שנים ויום א' דחשיב' ביאה לענין זה אעפ\"י שאינה ראויה לעיבור שאין האש' מתעב' עד שתהיה בת י\"ב שנה כדאיתא בפרק יוצא דופן דמ\"א את\"ד דע ידידי שמצינו בדורות הראשונים שהיו מולידין בת שש כדאשכחן בבת שבע אם שלמה כדאיתא בפר' בן סורר דס\"ט ע\"ב והרב נחלת יעקב בפרשת תולדות כתב דלמ\"ד דרבקה בת שלש שנים היית' כשנשאת ליצחק אבינו לכך נשאה באותו זמן אולי תמהר ללדת בארבע' יע\"ש, וא\"כ היה אפשר לחלק מביאת כלה לביאת קטנה בת שלש שנים אלא שדבר זה לא ניתן ליאמר מפני שאין למדין מדורות הראשונים כדאיתא התם בפרק בן סורר בפלוגתא דב\"ש וב\"ה יע\"ש, והאי הלכתא דבת ג' שנים ויום אחד שמטמא' בביא' לא לדורות הראשונים דוקא איתמ' וכמובן:
ובכן מה שעמדת מתמיה על סברת רבי יאודה דממעט ביאת כלה ממילת אות' מפני שאינה ראויה לעיבור דלדידיה תיקשי ההיא הלכתא דביא' קטנה בת ג' שנים ויום אחד שמטמאה בביא' אעפ\"י שאינ' ראויה לעיבור היא תמיה רבה לכאורה ושאלתך צריכ' לפני' ולפני ולפנים, וראיתי בדברי קדשך שרצית לישב זה באומרך דאפשר דר' יאודה פליג אאותה הלכה וס\"ל דאין קטנ' בת שלש שנים מטמאת בביאה אמנם לא נחה דעתך בזה שהרי כתבו התוס' בפר' הערל דע\"ז דבהלמ\"מ ליכא מאן דפליג.
דע ידידי שיסוד זה אשר בנית בשם התוס' ז\"ל דפ' הערל דס\"ל דבהלמ\"מ ליכ' מאן דפליג יש לדחותו דמ\"ש שם התו' ז\"ל דאותה הלכה אינה הלמ\"מ דא\"כ לא הוה פליג ר\"י עליה יע\"ש אין הכונה לומר משום דבהלמ\"מ ליכא מאן דפליג אבל כונתם לומר דכאן אי אפשר לומר דפליגי אהלמ\"מ וקאמ' ר\"י דאין זו הלמ\"מ דכיון שהם אמרו לר\"ש אם הלכה נקבל משמע שהם לא ידעו אם יש הלמ\"מ בדבר זה או לאו שאם היה בדבר הלמ\"מ לא הוו פליגי עליה וא\"כ כשאמר ר\"ש הלכ' אני אומר היכי פליגי עלי' אלא ודאי דכשהשיב ר\"ש הלכ' אני אומר הכי קאמר הלכה זו מקובלת מרבותי ומשו\"ה פליג עליה ר\"י וכמ\"ש הרב יבין שמועה ז\"ל דכ\"ז ע\"א בכונת דבריה' ויפה הכריח לזה שזו היתה כונתם שהרי מצינו שהקשו ביומא דע\"ט דאמאי לא קאמר הש\"ס דב\"ש וב\"ה גבי שיעור דשאור וחמץ פליגי בהלמ\"מ דמר סבר הכי גמירי ומר סבר הכי גמירי אלמא דס\"ל דאיכא פלוגתא בהלמ\"מ אלא ודאי דכוונתם הכא ביבמות כמ\"ש:
ומה שדחה כת\"ר בעיקר ראי' זו שהביא הרב מדברי התוס' במסכת יומא דאינה ראיה לדבריהם דהתם ליכא תברא לדבריהם דהכא דהתם כי פליגי בהלמ\"מ ליכא למ\"ד דנעקרת ההלכ' לגמרי כי אם למר ההלכ' היא בכזית ולמר בככותבת אבל הכא אי פליגי בהלמ\"מ לדעת ר\"י דאמר בנים ואפי' בנות נעקרת ההלכה לגמרי דלר\"ש היא ההלכ' להפך בנים ולא בנות את\"ד, אף שיש לדחות ראיית הרב ז\"ל בזה מ\"מ עיקר הפי' שפירש בדברי התוס' דפרק הערל הוא יפה אף נעים וכן ראיתי שפירש הרב קול הרמ\"ז בכונת דבריהם וימין מקרבת דבריהם שביומא דע\"ט דחי דחיה זו שכתב כת\"ר אף שעשה לו כת\"ר סמוכו' מדברי רבינו שבפי' המשנה בסוף עדויות ואחריו החזיק הרב תי\"ט שם ובפ\"ב דמס' סוטה מ\"ב הנה הרב חוות יאיר בסימן קצ\"ב כתב שאין טעם לחילוק זה דמה לי אי פליגי בכוליה מלתא דהלמ\"מ או במקצתה ומ\"מ אעפ\"י שמדברי התוס' שבפ' הערל אין ראיה לומר דבהלמ\"מ ליכא פלוגתא הנה מדברי רבינו בהקדמתו לסדר זרעים מבואר בהדיא דס\"ל דבהלכה למ\"מ אי אפשר שיפול בו מחלוקת ואחריו החזיק התי\"ט בפ\"ג דתמורה מ\"ג ובפ\"ק דזבחים מ\"ז ובפ' ב' דסוטה מ\"ב ופ\"ד דסוכה מ\"ט ופ\"ח דיבמות מ\"ג, גם הרב קרבן אהרן בספר מידות אהרן דל\"ו החזיק במידה זו וכבר יצא לקראת נשק הרב חוות יאיר בסימן קצ\"ב ואסף וקבץ כל הלמ\"מ שבש\"ס ושנחלקו בהם התנאים יע\"ש:
וראיתי בד\"ק העלית קושיא זו מן הישוב באומרך דר' יאודה ס\"ל דאתא קרא יתירא דאותה ועקרא הלכתא לגמרי דע\"כ ל\"א בפ' משקין דלא אתא ג\"ש ועקרא הלכתא אלא כשהג\"ש אנו דנין אותה מעצמינו ומפני שאין אדם דן ג\"ש מעצמו כמ\"ש רש\"י שם אבל הכא דקא דריש ר\"י מילת אותה יתירא אתי קרא ועקר הלכ' את\"ד, דע ידידי שישוב זה לא נכנס באזני שגם גבי מצרי ואדומי קא דריש ר\"י קרא יתירא דאשר יולדו להם דבלידה תלי רחמנא ואפ\"ה קאמר אם הלכה נקבל ש\"מ שאין הדבר תלוי בדרשא דקרא דאיכא לאוקומי קרא למילתא אחריתי וכשאני לעצמי סבור הייתי לומר דרבינו ודעימיה ס\"ל דאותה שאמרו בפ' בנות כותים דף ל\"ב דתנוקת בת ג' שנים דמטמאה בביאה הלכתא היא לאו הלמ\"מ קאמר וכמ\"ש רש\"י ז\"ל כי אם הלכתא פסוקה ומקובלת בידי סופרים היא על דרך שפירשו התוס' בפרק הערל בהלכה אני אומר דקאמר ר\"ש וכי היכי דהתם פליג עליה ר\"י ה\"נ פליג ויש סעד לזה מדברי רבי' פ\"ה מה' אבות הטומאה ה\"ט שכשהביא דין זה דתנוקת בת ג\"ש לא זכר שהיא הלמ\"מ כדרכו בכל המקומ' משמע דס\"ל שאין זה הלמ\"מ אמנם אף אם יהיה הדבר כן לא נחה דעתי לומר דר\"י פליג אאותה הלכ' כיון דלא מצינו בש\"ס דקאי בשום דוכתא דר\"י פליג אאותה הלכ' ותו דחזינן בת\"כ גבי קרא דואשה אשר ישכב איש אותה כו' שדרשו לרבות קטנ' בת ג' שנים ויום א' וסתם ספרא ר\"י היא כדאית' בסנהד' דפ\"ו כי ע\"כ נלע\"ד שיש חילוק בין ביאת קטנה לביאת כלה דביאת קטנ' אעפ\"י שהיא אינה ראויה לעיבור לאו מצד הביאה בעצמ' היא שאינה ראויה אלא מצד גופה וקטנותה שאינה ראויה לכך אבל גבי כלה מה שאינה ראויה לעיבור הוא מצד הביאה בעצמה שלא זרק הזרע למקום הראוי להזריע דכיון שלא הסיר בתוליה מקודם היה המקו' צר וראיה לדבר שאם מעכה בתוליה קודם ראויה להריון ולכן גבי קטנ' נקרא ביאה ראויה להריון שהרי בגדולה כה\"ג ראויה להריון משא\"כ גבי ביאת כלה שהביאה היא שאינה ראויה להריון ודוק ואם יש בזה מן הדוחק שבקיה כי אגרא דכלה דוחקא ואולם אם תתיישב בזה ראה גם ראה שחילוק זה יפה אף נעים וקלורית לעין השכל ודוק:
עוד ראיתי בד\"ק עמדת דרך אגב במ\"ש התוס' בפ\"ק דמ\"ק ד\"ג ע\"ב ד\"ה ניסוך המים וז\"ל והא דאמרינן בעלמא מים לרבות ניסוך המים מן התורה אינו אלא אסמכתא בעלמא כן פירש ר\"ח עכ\"ל והקשית לשאול דבפ\"ק דתענית ד\"ב וד\"ג מוכח דלהך תנא דדריש מים לית ליה הלמ\"מ בניסוך המים דאם לא כן אמאי לא אוקי מתני' דניסוך המים כל ז' כוותיה ולזה דחית דלעולם דלהך תנא נמי אית ליה הלמ\"מ ג\"כ מיהו לדידי' ס\"ל דהלמ\"מ היא שיתא יומי ולא ז' ומשו\"ה לא מוקי מתני' כהך תנא ומ\"מ עמדת מתמיה כי מי הכריח לר\"ח לומר דהך תנא ל\"פ אהלמ\"מ וס\"ל דלא מהלכה גמרינן לה כי אם מקראי ודוקא שיתא יומי ולא ז' וה\"נ מוכחא הסוגיא דפרק השוחט והמעלה דק\"י לדעת כ\"ע דאמרינן התם דלכ\"ע לית ליה הלמ\"מ גבי ניסוך המים וא\"כ ה\"נ איכא למימר לדעת ריב\"ב דדריש מים את\"ד דע ידידי כי לא על התוס' לבד תלונותיך שגם רבינו בפירוש המשנה בפרק לולב וערבה והביא דבריו הרב מגילת אסתר בשרש הא' ד\"ז ע\"א בשיטת התוספו' הלזו קאי דהכי כתב שם וז\"ל וניסוך המים הלמ\"מ ויש לו רמזים נסתרים בתורה עכ\"ל, מבואר מדבריו דס\"ל דמאן דמפיק לניסוך מים מאותם רמזים ס\"ל ג\"כ דהלמ\"מ היא ומי ששנה זו שנה זו ונלע\"ד דאותה סוגיא דתענית לא תברא לדידהו שהם ז\"ל מפרשים דכי קאמר הש\"ס התם אלא לעולם ר\"י היא לאו למימרא דוקא ר\"י היא אלא לחידושא טפי נקטו ר\"י דאף לדידי' דס\"ל דבי\"ט האחרון דוקא הוא מזכיר אפ\"ה ניסוך המים היה כל ז' וכ\"ש דאתי שפיר מתני' כריב\"ב ור\"ע דלדידהו מזכירין שיתא יומי לריב\"ב וכן לר\"ע תרי יומי וכ\"כ רש\"י למאי דלא אוקי מתני' כר\"א ורש\"י שלא פירש כן לדעת ריב\"ב ור\"ע משום דס\"ל דדרשתם מן התורה בענין ניסוך המים היא דרשא גמור' ולא אסמכתא וא\"כ עכ\"ל דפליגי אהלמ\"מ ומתני' דפרק לולב וערבה לא מצי אתי כוותייהו אמנם לשיטת ר\"ח ורבינו יתפרש הסוגיא כן דלרבותא טפי קאמר לעולם ר\"י וכ\"ש דאתי שפיר כר\"א וכריב\"ב וכר\"ע דלכ\"ע מהלמ\"מ גמרי שניסוך המים כל ז' ואינהו רמז בעלמא קא דרשי:
גם אות' סוגיא דפרק השוחט והמעלה דק\"י דקאמר אשתמטי' הא דאמר ר\"י ניסוך המים הלמ\"מ לשיטתם יפורש כן אשתמיטתי' לר\"ל ההיא דקאמר ר\"י דניסוך המים הלמ\"מ היא דאי הוה שמיע ליה לא הוה מקש' לר\"י אי מה להלן ג' לוגין כו' דאע\"ג דר\"ע מפיק ליה מקרא דונסכיה עיקרא דמילתא מהלמ\"מ היא וקרא רמז בעלמא וא\"כ תו ליכא לאותובי' אי מה להלן ג' לוגין כו' דכיון דגמרא גמיר לה כי גמירי לוג הוא דגמירי או כל שהוא גמירי כמ\"ש רש\"י ולפי זה ההיא דקאמ' ר\"י התם ר\"א בשיטת ר\"ע רבו אמר' דאמר ניסוך המים דאורייתא לאפוקי ממ\"ד שהיא מדרבנן וליכא הלמ\"מ ולא רמז בקרא הוא דאתי וכמ\"ש שם התוס' ודוק ואולם זו היא שק' אצלי טובא לשיטת ר\"ח ורבינו הלזו דבפרק הבונה דק\"ג חזינן דדייק הש\"ס דהך תנא דריב\"ב דדריש רמז לניסוך המים מכתרי אותיות דמים ס\"ל דפתוח ועשאו סתום כשר ואם איתא דהך דרשא אינה אלא רמז בעלמא ועיקרא דמלתא מהלמ\"מ שמעינן לה היאך דייק הש\"ס הך דינא דפתוח ועשאו סתום דכשר כיון שאין כאן אלא רמז בעלמא והוא מהרמזים הנסתרים ודבר זה לא יכולתי להלום כעת וצל\"ע ומהתימא אצלי איך לא נתעורר כת\"ר בדבר זה ועיין עוד במה שכתבתי בשורשי המצוות שורש הא':
עוד ראיתי בד\"ק שהוקש' לך מסוגיא זו דפ\"ד אחין דל\"ד דקאמ' ר\"י שאין כלה מטמאה בביאה מפני שאינה מתעברת בביאה ראשונ' על מ\"ש הר\"ן בפ\"ק דקדושין גבי סוגיא דתחילת ביאה קונה כו' דגבי יבמה חשבינן לביאה ראשונ' ביאה הראויה להקמת שם משום שיכול' היא להתעבר בביא' זו וכו' וכתבת שכונ' דבריו ז\"ל לו' דכיון שאם מיעכה באצבע יכול' להתעבר בביאה משו\"ה חשיבה ראויה להקמת שם אפי' כי לא מיעכה וכיון שכן הוקשה לך דמ\"ש גבי טומאת קרי לא חשיב ג\"כ ביאה ראשונה ראויה לעיבור מה\"ט ותהיה טמאה בביאה ראשונה אף לדעת ר\"י ודחית לזה דקרא דאות' יתירא גלי לן דלא נימא הכי גבי טומאת קרי את\"ד דע בני ידידי כי בדברי הר\"ן ז\"ל הללו הוק' לי טובא דאיך הפה יכולה לדבר דמשום דאפשר לה למעך באצבע חשיב' ביאה ראשונה ביאה הראויה להקמת שם והותרה ביאה ראשונה אף לכ\"ג והלא אם מיעכה באצבע והסיר בתוליה נעשית מוכת עץ כדמוכח מדברי התוס' בפ\"ק דכתובות די\"א ע\"ב ומוכת עץ אסורא לכ\"ג משום איסור עשה דכי אם בתולה ולא מוכת עץ וכמו ששנינו ביבמות דף מ\"ט מוכת עץ לא ישא אלא שאם נשא לא יוציא מהטעם שאמרו שם מפני שסופה להיות מוכת עץ תחתיו כדאיתא התם ואולם כיון דלכתחילה איתיה באיסור עשה איך אפשר שנתירנה לכהן גדול בביאה ראשונה מפני שאפשר לה למעך באצבע ולהיות מוכת עץ:
וראיתי להרמב\"ן ז\"ל בחי' ליבמות ד\"ך שכתב וז\"ל גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה ב' פי' שאין מצות יבמה יבא עליה אלא על ביאה ראשונה ואעפ\"י שאין אשה מתעברת בביאה ראשונה ולא מקיים להקים לאחיו שם כו' כיון שאפשר למעך כתמר מצוה בביאה ראשונ' איתיה בין בבתולה בין בבעולה בין שנתעבר' ובין שלא נתעבר' ולפיכך ביאה ראשונ' מותר' לו דמשעת העראה קונה את יבימתו וכשנעשית בעולה אשתו היא כבר ואעפ\"י שאמרו בקדושין כל הבועל דעתו ע\"ג ביאה ואסור לכ\"ג לקנות בביאה שאני יבמה שאין הולכין בה אחר דעתו שבפירוש ריבתה תורה ביאת שוגג כמזיד והעראה כגמר ביאה כדאיתא לקמן ואף עפ\"י שמשעה שהערה בה קנאה מ\"מ איתיה למצוה עד גמר ביאה דיבמה יבא עליה גמר ביאה משמע אלא שריבה בה הכתוב אף הערא' עכ\"ל ולכאורה זה שכתב הרב ז\"ל דביאה ראשונ' איתיה בין בבתולה בין בבעולה כו' אין לו מובן שהרי בהדיא אמרו בגמרא דבבעולה איכא עשה ול\"ת ואין עשה דוח' ל\"ת ועשה:
גם מ\"ש עוד לפיכך ביאה ראשונ' מותרת לו כו' ק' דאיך נקשר זה עם הקודם שכתב לפיכך אבל המבואר בכונת דבריו ז\"ל דמצות ביאה ראשונ' איתיה בכל יבם דעלמא שאינו כ\"ג בין שתהיה בעול' כבר הראויה לעיבור בביאה זו בין שתהיה בתול' ואינה ראויה לעיבור אפי\"ה מצוה בביא' ראשונ' דוקא דאעפ\"י שהבתול' אינה ראויה לעיבור כיון שאם מעכה כתמר ראויה לעיבור נקראת ביאה זו ביאה ראויה לעיבור ומפני שהוק' לו דגבי כ\"ג לא שייך האי טעמא דמעכה באצבע מפני שנעשית מוכת עץ כתב לפיכך ביאה ראשונ' מותרת לו כלומר לכ\"ג דמשעת הערא' קונה את יבמתו ואם ימעך אח\"כ באצבע ונעשית בעול' אין כאן איסור שהרי אשתו היא כבר כנלע\"ד ביאור דבריו ז\"ל אף שיש בזה מן הדוחק כי לשון בעול' ולשון לפיכך עדיין אינו מדוקדק כל הצורך ומ\"מ אנן בדידן אפשר לומר דהאי טעמא דאפשר למעך באצבע איתיה גבי כהן גדול נמי אחר העראה דאחר שקנאה בהעראה אם תהיה מוכת עץ אין כאן קפידא כמדובר תו ק\"ל טובא לפי דברי הר\"ן והרמב\"ן דמשמע להו דבעינן ביאה ראשונה להקמת שם וביאת כלה לא חשיב' ביאה אלא מפני שראוי' למעך כתמר א\"כ ביאה של\"ך שאינ' ראויה להקמת שם היאך היבמה ניקנית בה ואולם נאמר דאע\"פי שנקנית בביאת של\"ך לדעתם ז\"ל עדיין לא קיים מצוה להקים לאחיו וצריך לבא עליה ביאה כדרכה ומ\"ש גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה ב' לא אמרו אלא בביאה כדרכה אבל שלא כדרכה ליכא גזירה זו ודרך זה רחוק בעיני וצריך להתיישב בזה ועיין להתוס' בפ' כיצד ד\"ך ע\"א ד\"ה יבא ובר\"פ הבע\"י ד\"ה שאנסוהו:
עוד בד\"ק כתוב לאמר ולפי דרכנו למדנו דהתוס' דיבמות דנ\"ה והר\"ן בפ\"ק דקידושין ורש\"י ז\"ל בכריתות ס\"ל דאין אשה מתעברת בהערא' אך מדברי רש\"י בפ\"ד אחין דל\"ד מוכח דאשה מתעברת בהעראה שכתב שם עלה דממעטינן העראה ממילת ש\"ז וז\"ל פרט להעראה שלא הזריע העראה לאו ש\"ז הוא דאין כאן זרע ומדלא כתב דטעמא דממעטי' העראה הוא מפני שאינה ראויה לעיבור שמעינן דס\"ל דראויה להזריע כי איכא זרע וכתבת שדבר זה תלוי בפלוגתא דשמואל ור\"י בפרק הבע\"י דנ\"ה גבי העראה הוא נשיקה או הכנסת עטרה את\"ד דע ידידי שמדברי רש\"י ז\"ל שבפ\"ד אחין ליכא שום ראיה לומר דס\"ל דראויה לעיבור היא בהעראה דהתם אי אפשר לפרש דטעמא דממעטינן הערא' מש\"ז הוא מפני שאינה ראויה לעיבור דא\"כ אייתר מילת אותה דממעטי' מינה של\"ך דהא כי היכי דממעטינן העראה מפני שאינה ראויה לעיבור הכי נמי נמעט של\"ך כיון שאינה ראויה לעיבור אמנם אי מיעוט העראה הוא מפני שאין כאן זרע אצטריך שפיר אותה למעט של\"ך ובכריתות דממעטי' העראה ושל\"ך ממלת ש\"ז הוצרך רש\"י ז\"ל לפרש דהערא' אמעיט מפני שאינה ראויה לעיבור ומשום הכי אמעיט נמי של\"ך ואפשר דמ\"ש שם דבהעראה אינה ראוי' לעיבו' היינו משום דליכא הוצאת זרע בהעראה ומה\"ט אינה ראוי' לעיבור אמנם מדברי תוס' ביבמות דנ\"ה שכתבו דגבי ש\"ח לא בעינן הוצאת זרע א\"כ עכ\"ל דכי ממעטינן העראה היינו משום דאפי' איכא הוצאת זרע אינה ראויה לעיבור להך מ\"ד ומשו\"ה אמעיט העראה ושל\"ך שדקדק הרב מ\"ל מדבריהם דס\"ל דבהעראה והכנסת עטר' אינה ראויה לעיבו' ודחה דברי הפוסקים וההיא דבן זומא דפ\"ב דחגיגה דאמרו דחיישינן שבאמבטי מתעברת יע\"ש:
איברא כי לע\"ד אין מדברי התוס' הללו שום ראיה לדחות ההיא דבן זומא דמ\"ש התו' הכא דאין האשה ראויה להתעבר בהכנסת עטרה למ\"ד הערא' זו הכנסת עטרה היינו משום דבהכנסת עטר' לבד לא יוכל לבא הזרע מיד למקום הראוי לעיבור אם לא שהאש' בעצמה אח\"כ יכניסנו ויניחנו לפנים למקום הראוי לעיבור והו\"ל כמי שהשחית זרעו באמבטי ובאתה אשת איש ונכנס לתוך האמבטי והכניס הזרע למקום הראוי לעיבור דכל כה\"ג אפילו שנתעברה ממנו לא מחייב בעל הזרע דאין כאן ביאה כלל ה\"נ למ\"ד העראה זו הכנסת עטר' שסובר שאין זו ביאה מפני שאין האשה מתעברת מחמת ביאתו שהביא' כזו אינה ראוי' לעיבור מצד הביאה מפני שיפול הזרע לחוץ ולא תתעבר ונהי שאם האשה מכניסו אח\"כ למקומו הראוי לו תתעבר אמנם מצד הביאה אינה ראוי' להתעבר דהוי כאלו נתנו במקום שאינו ראוי לעיבור כנלע\"ד כוונת דבריהם והוכרחתי לזה מפני שראיתי להתוס' ז\"ל עצמן בפ\"ק דיבמות די\"ב ע\"ב ד\"ה דאפילו לר' יאודה שכתבו וז\"ל דאי לאו דבנים עדיפי כסמנים משכחת לה חמותו ממאנת כגון שעיברה באמבטי כו' יע\"ש הרי שעשו עיקר התוס' ז\"ל מההיא חששא דשמא עיברה ודלא כהרב מ\"ל דנידחה קרי לה לההיא חששא ומה שהביא עוד ראיה הרב ז\"ל דאין האשה מתעברת בהערא' מההיא דפ' עשרה יוחסין דע\"ח ודחית לזה דמשם אין ראיה דמ\"ש בשלא גמר ביאתו אפשר לפרש או שלא הכניס העטר' או שלא הוציא זרע יפה כח הדוח' ובאותה סוגיא דפ\"ד אחין דל\"ד מבואר ג\"כ דכל שלא הוציא זרע הערא' קרי לה וכמ\"ש רש\"י שם וכמדובר לעיל ועיין עוד בסנהדרין פ\"ן סורר דע\"ג ע\"ב במ\"ש רש\"י ד\"ה משעת העראה כו' שכתב דהכנסת עטרה גמר ביאה קרי לה יע\"ש ועיין בתשו' הרב בני יעקב סימן קכ\"ב דשקיל וטרי בענין זה דאמבטי אם ראויה להתעבר האשה בכה\"ג יע\"ש:
עוד ראיתי בד\"ק שהבאת ראיה לדברי התוס' דפרק הבע\"י דגבי ש\"ח לא בעינן הוצאת זרע כי אם שתהא ביאה ראויה לעיבור ולהזריע מאות' שאמרו בכריתו' די\"א שאינו חייב בש\"ח עד שתהיה בעול' מקודם ומפקי לה מדכתיב נחרפת לאיש והאי נחרפת לישנא דשנויי הוא כדאיתא התם והוכיח כת\"ר דאין צריך שיהיה בעול' מהע\"ע עצמו שהיא מאורסת לו מדקרו לה מאורסת לע\"ע ואם צריך שתהיה בעול' ממנו נקראת נשואה לא ארוסה והשתא אם איתא דגבי ש\"ח בעינן שיהיה הוצאת זרע ממש א\"כ אף ביאה ראשו' של כלה לא מחייבינן בה כיון שאינ' ראויה לעיבור בביאה זו וכיון שכן ל\"ל לר\"י למילף להך מילתא דצריך שתהיה בעול' מדכתיב נחרפת דתיפוק ליה מדכתיב ש\"ז וביאת כלה לא קרינן בה ש\"ז כיון שאינ' ראויה לעיבור את\"ד, דע ידידי כי דברים אלו אף שהן מעשה מדודין אמנם לא ישרו בעיני כי מעיקר' יסוד זה אשר בנית דאין צריך שתהיה בעולה מהע\"ע עצמו שהיא מאורסת לו מדקרי לה מאורסת ולא נשואה זו אינה ראיה כלל דאפשר שקדשה בביאה וביאה אירוסין עושה ולא נשואין כדאיתא בפ\"ק דקדושין וכמ\"ש ה\"ה ברפ\"י מה' אישות, ועוד דלישנא דמאורסת היא מיוחדת כדקאמר רב ששת בפ' השולח דמ\"ג וכ\"כ רש\"י בפי' התורה ואף אי יהיבנא לך כל דילך דאין צריך שתהיה בעולה מהע\"ע עצמו דהכי משמע טפי לישנא דר\"י וכן הוא לשון רבינו בפ\"ג מהלכו' א\"ב אכתי ליכא ראיה לומר דמדבעינן הוצאת זרע בש\"ח בעינן נמי שתהיה בעול' דשפיר איכא למימר דגזרת הכתוב הוא שצריך שיהיה ראויה לעיבור בביאה זו אלא דומיא דביאה לענין טומאת קרי בעי רחמנא וכי היכי דהתם בעינן הוצאת זרע ולא אמעיט ביאה ראשונה לרבנן דר\"י ה\"נ אע\"ג דבעי' הוצאת זרע לא אמעיט ביאת כלה וכיון שכן אי אפשר למילף ממלת ש\"ז שצריך שתהיה בעולה מקודם ואהכי קא מיהדר ר\"י למילף לה ממילת נחרפת:
ומיהו ממ\"ש רש\"י שם בפ' הבע\"י דנ\"ה ע\"ב עלה דקאמר רב ששת ש\"ז אינו חייב על ביאת המירוק כו' וז\"ל מירוק שמזריע כו' משמע דס\"ל דגבי ש\"ח בעינן הוצאת זרע ממש וכן נר' מדבריו בפ' בן סורר דע\"ג ע\"ב ד\"ה משעת העראה יע\"ש דאילו הוה משמע ליה דלא בעינן הוצאת זרע ממש וכמ\"ש התוספו' הי\"ל לומר דמירוק הוא הכנסת כל הגיד דהיינו גומר וכאותה ששנינו ביומא ומירוק אחר שחיט' ע\"י וכ\"כ רבינו בפ\"א מה' א\"ב ה\"י דהכנסת העטרה לבד נקרא מערה ומכניס כל האבר נקרא גומר ולא כתב שצריך שיזריע יע\"ש מדבריו ז\"ל הללו יש להוכיח שדעתו כדעת התוס' דגבי ש\"ח לא בעי' הוצאת זרע ממש שהרי לא הצריך הרב ז\"ל בפ\"ג מהלכות א\"ב גבי ש\"ח אלא שיגמור ביאתו וכבר גילה דעתו בפ\"א דגמר ביאה הוא הכנסת כל האבר לבד ולא שיזריע ג\"כ כנלע\"ד:
עוד ראיתי בד\"ק יצאת לידון בדבר חדש דסריס אדם וסריס חמה שבאו על ש\"ח וכן אם הש\"ח היתה עקרה או זקנ' או איילונית דלא מחייבי כיון דאין כאן ביא' הראוי' לעיבור ככתוב בד\"ק דע ידידי כי מילתא דפשי' לך ספוקי מספקא לי טובא דשפיר איכ' למימר דדוק' העראה ושל\"ך הוא דממעטינן ממלת ש\"ז דלמקום שכיבה הראוי לעיבור קפיד רחמנא לאפוקי הני הערא' ושל\"ך דאין מקו' שכיב' זו ראוי לעיבור אבל אם השוכב אינו ראוי לעיבור שאינו יורה כחץ וכן אם האשה הנשכבת אינה ראויה לעיבור בשכיב' זו שאין בה זרע וכי היכי דלענין הוצאת זרע ילפינן מש\"ז האמור בסוט' ובאשת איש כמ\"ש התוספות דאין צריך שיהיה בו הוצאת זרע ה\"נ לענין שכיבת סריס ועקרה וזקנה ואיילונית ילפינן מהתם דלא אמעיטו ממלת ש\"ז אלא אמקום שכיבה הראוי לעיבור קפיד רחמנא כמדו' וכעת אין בידי ראיה נכונה לזה זולת שלא מצינו דבר זה דסריס ועקר' ואיילונית שמיעטו בש\"ס ובפוסקים וכל כי האי מילתא הן כל חדש לא הוה משמיט הש\"ס והפוס' להשמיענו:
וכמו כן יש להסתפק גבי ש\"ז האמור בטומא' קרי דממעטינן מיני' העראה ושל\"ך לר\"י והער' לרבנן ושל\"ך ממילת אות' כדאיתא בפ\"ד אחין דל\"ד אי ממעטינן נמי ביאת סריס וביאת עקרה וזקנ' ואיילונית כיון דאין כאן ביאה הראויה לעיבור או דילמא אמקום שכיבה הראוי לעיבור קפיד רחמנא והנה לענין ביאת סריס גבי טומאת קרי היה נרא' להביא ראיה דאין כאן טומאה ואינן צריכין טבילה מאותה שאמרו בתורת כהנים פרשת מצורע דקנ\"ד ע\"ב גבי קרא דואיש כי תצא ממנו ש\"ז ש\"ז פרט למערה וכתב הרב קרבן אהרן ז\"ל שאין פי' מערה זה מלשון העראה אלא לשון מערה מים מן הכלי ואנן קי\"ל שאם אינו יורה כחץ שאינו ראוי להזריע אינו מטמא ולזה אמרו דאומרו ש\"ז שצריך זרע ראוי להזריע ואם אינו בירייה אלא בעירוי שהוא שותת ויוצא אינו מטמא עכ\"ל, וכיון שהאיש עצמו שיצא ממנו ש\"ז אינו טמא עד שתצא ממנו כיורה כחץ אף שהאשה הנבעלת ממנו נמי אינה טמא' דלא תהא ביאתה עדיף מהבועל עצמו שיצא ממנו ש\"ז ובכן הסריס שבעל שאין ש\"ז שלו יורה כחץ אלא שותת ואינו ראוי להזריע אימעיט ממילא:
שוב ראיתי שדבר זה בפלוגתא דאמוראי תלי דבפ' יוצא דופן דמ\"ג ע\"א אתמר אמר שמואל כל ש\"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמא' מ\"ט שכב' זרע אמר רחמנא בראויה להזריע כו' לישנא אחרינ' אמר שמואל כל ש\"ז שאינו יורה כחץ אינה מטמא' מאי בינייהו איכא בינייהו נעקרה בהרגשה ויצא שלא בהרגשה ואמרי' מילתא דפשיטא ליה לשמואל מבעי' ליה לרבא דבעי רבא נעקר' בהרגשה ויצא שלא בהרגש' מהו כו' לישנא אחרינא אמרי לה אמר שמואל כל ש\"ז שאינו יורה כחץ אינ' מזרע' אזרועי הוא דלא מזרעא הא טמויי מטמאה שנאמר כי יהיה בך איש אשר לא [יהיה] טהור מקרה לילה אפי' קרי בעול' ע\"כ והתו' ז\"ל שם בד\"ה בראויה להזריע כתבו וז\"ל ואפילו יצאה בלא הרגשה איירי כדמוכח בסמוך ותימא דא\"כ משמע דראוי להזריע אפילו אינו יורה כחץ ובשלהי נדרים ויבמו' אמרי' איהי קים לה ביורה כחץ ור\"י משמע דאם אינו יורה כחץ אינו ראוי להזריע וי\"ל דלהך לישנא לא מצריך רק שבתחילת עקירת ש\"ז תהא ראויה להזריע אע\"ג דלסוף יציאתה היא בענין שאינו ראוי להזריע א\"נ ראוי להזריע הוא אלא שאינה ראויה להתעבר לפי שאינו יורה כחץ ואינו נכנס לתוך גופה אלא שותת ויוצא לחו' עכ\"ל, ובלישנא בתרא דשמואל כתבו התוספו' בד\"ה הא איטמויי מטמאה וז\"ל פי' ואפי' נעקרה בלא הרגשה דאל\"כ היינו לישנא קמא עכ\"ל, מבואר יוצא לפי דברי התוספות דללישנ' קמא וללי' בתרא אפי' שאינו יורה כחץ שאין האשה ראויה להתעבר בו מטמאה ולפ\"ז סריס אדם וסריס חמה אפילו שאין הזרע שלהם ראוי לעבר כל שיש להם הרגשה בשעת עקירת הזרע שלהם מטמא דמה שאינן ראויין להולי' הוא מפני שאינן יורים כחץ וכל כי האי מילתא לל\"ק וללישנא בתרא מטמא למר מטעם דראוי להזריע קרינן בש\"ז שלהן ולמר משום דכתיב מקרה לילה אבל ללישנא מציעא דשמואל דאמר כל זרע שאינו יורה כחץ אינו מטמא נראה דסריס אדם וסריס חמה אין הזרע שלהם מטמא:
ולענין הלכה כתב רבינו בפ\"ה מה' שאר אבות הטומאה ה\"ד וז\"ל וכל ש\"ז שאין גופו של אדם מרגיש בה אינה מטמא' לפיכך אם ראה בלא קישוי ובלא תאוה אינה מטמאה משום ש\"ז נעקרה בהרגשה אע\"פ שיצאת שלא בהרגשה טמא עכ\"ל נר' דפסק כלישנא קמא דשמואל דהדבר תלוי בהרגשה בשעת עקירה ובנמוקי מוהר\"י קורקוס לה' שאר אבות הטומאה מכ\"י מצאתי כתוב דהטעם שפסק רבי' כל\"ק דשמואל הוא משום דכיון שהקשו בו לשמואל מהברייתא ורב הונא תלמידיה מתרגם לה אליביה משמע דהוא עיקר ועוד דלישנא קמא הוי מלתא מציעתא שאם באנו לפסוק דלא בעינן הרגשה כלל לא בעקירה ולא ביציאה כלישנא בתרא הא תרתי לישני פליגי עליה דהאי לישנא וסברי דבעינן הרגשה כדי שיקרא ראוי להזריע ואין הלכה כאחד במקום שנים וכ\"ש דקרא הכי משמע ואם באנו לפסוק שצריך הרגשה מתחי' ועד סוף כלישנא מציעא הרי ל\"ק ול\"ב סברי דלא בעי הרגש' כולי האי הילכך נקטינן דבעינן הרגשה בעקירה דתרי לישני שוו בהכי ל\"ק ולישנא מציעא ולא בעינן הרגש' בשעת יציאתה דתרי לישני סברי הכי ל\"ק ול\"ב עכ\"ל וכתב עוד שם הרב הנז' דהראב\"ד בהשגותיו כתב על דברי רבינו וז\"ל א\"א לישנא בתרא דגמ' אזרועי הוא דלא מזרעא הא טמויי מטמאה עכ\"ל פי' ואפילו נעקרה בלא הרגשה טמא כדברי התוס' וסומך הוא ז\"ל על ליש' בתרא כיון שהוא אחרון וגם דמחמיר בשל תורה ורבי' סמך על ל\"ק מהטעם האמור עכ\"ל:
ומכלל דברי הרב ז\"ל אתה שומע דבין לדעת ר' דפסק כלישנא קמא ובין לדעת הראב\"ד דפסק כלישנא בתרא לכ\"ע אפילו זרע שאינו יורה כחץ הוא מטמא אלא דלרבינו ז\"ל בעינן הרגשה בשעת עקיר' ולהראב\"ד לא בעינן עקיר' בשעת הרגשה וזה הפך מ\"ש הרב קרבן אהרן דאנן קי\"ל דכל זרע שאינו יורה כחץ אינו מטמא אבל מדברי מרן כ\"מ ז\"ל נרא' דרבינו פסק כמ\"ד דכל זרע שאינו יורה כחץ אינו מטמא שכתב על דבריו שם וז\"ל וכתב הראב\"ד על דברי רבינו כו' אבל אי קשיא הא קשיא כו' וע\"ק שפסק בבעיא דרבא כלישנא מציעא דטמא וזה סתר מה שפסק קודם לכן כל\"ק ונ\"ל שפסק כלישנא מציעאה שאינו יורה כחץ בכלל אין גופו מרגיש הוא וא\"כ כי נקט רבינו שאין גופו מרגיש בה הוי אינו יורה בכלל וכ\"ש שכבר ביאר בסמוך דנעקר בהרגשה ויצא שלא בהרגשה טמא ותו ליכ' למיטעי ואלו הוה נקט לישנא דשאינו יור' כחץ הוה אפ\"ל שאם נעקר שלא בהרגש' ויצא בהרגש' ולכלול גם את זה נקט לישנא דשאין גופו מרגיש בה עכ\"ל הרי שכתב דכי נקט רבינו שאין גופו מרגיש בה הוי אינו יורה כחץ בכלל ופסק כלישנ' מציע':
איברא שעיקר דברי מרן הללו לא יכולתי הלום דמאחר שרבינו ז\"ל כת' בהדיא דאם נעק' בהרגשה ויצתה שלא בהרגש' טמא מבואר דפסק כלישנא קמא דשמואל דאי כלישנא מציעא אינו טמא עד שירגיש בתחילת עקיר' וביציאה דהיינו דאיכא בינייהו בין לישנא קמא ללישנא בתרא דלל\"ק טמא וללישנא מציעאה כל כה\"ג אינו טמא וכמבואר מדברי התוס' בד\"ה בראויה להזריע ובד\"ה הא טמויי כו' וא\"כ מה זה שכתב שפסק בבעיא דרבא כלישנא מציעא ומהיכא שמע ליה למרן שפס' בבעיא דרבא כלישנא מציעא והלא לא פסק בבעיא דרבא אלא כלי' קמא כמבואר ונר' שמרן סובר בפי' השמועה דכי אמרינן איכא בינייהו דלישנא קמא ולישנא מציעא נעקר' בהרגשה ויצתה שלא בהרגש' דה\"ק דללישנא קמא אינו מטמא עד שירגיש כל גופו בין בשעת עקירה ובין בשעת יציאה ולליש' מציעא דתלי הדבר ביורה כחץ כל שיש הרגשה בשעת עקירה יורה כחץ הוא אעפ\"י שאינו מרגיש בשעת יציאה מרוב מהירות היציאה והשתא הוקשה לו שפיר למרן ז\"ל שדבריו סתרי זה א\"ז דבתחי' דבריו כתב כל זרע שאין כל גופו מרגיש בה אינו טמא נראה דפסק כל\"ק דבעי' הרגש' בין בשעת עקירה ובין בשעת יציאה ואח\"כ כתב שאם הרגיש בעקירה אעפ\"י שלא הרגיש בשעת יציאה טמא והיינו בעיא דרבא ופסק כלישנא מציעא דטמא דתלי הדבר ביורה כחץ דהיינו שמרגיש בשעת עקירה אעפ\"י שאינו מרגיש בשעת יציאה ולזה תריץ יתיב מרן דמ\"ש רבינו בתחילת דבריו כל זרע שאין גופו מרגיש הכונה הוא שאינו מרגיש בתחילת עקירה והיינו שאינו יורה כחץ דאתמר בלישנא מציעא ואעפ\"י שבגמ' מבואר דלל\"ק דאמר כל זרע שאינו מרגיש בה אינו טמא צריך שירגיש בין בשעת עקירה ובין בשעת יציאה והיינו דאיכא בינייהו דהני תרי לישני קמאי לזה תירץ דיש חילוק בין לשון רבינו ללישנא דגמרא בזה מהטעם שכתב ז\"ל באופן דלשון שאינו יורה כחץ נכלל בלשון רבינו במ\"ש כל זרע שאינו מרגיש בה וע\"ז הוקשה לו למרן למה לא כתב רבינו בהדיא כלשון האמור בגמ' בלישנ' מציעא כל זרע שאינו יורה כחץ ולמה זה נקט הלשון האמו' בל\"ק וסמך רבינו על המבין לזה תריץ יתיב דאי' הוה נקט ל' זה הוה אפשר לומר דאף אם נעקר שלא בהרגשה ויצא שלא בהרגשה טמא דכל שהוא מרגיש בהרגש' יורה כחץ הוא לזה נקט שאין גופו מרגיש לומר דעיקר ההרגש' הוא בשעת עקירה שזה נקרא הרגש' כל גופו זה נלע\"ד כונת מרן באופן שלדעת מרן כ\"מ רבינו פסק כלישנא מציעא דצריך שיהיה זרע יורה כחץ כדי שיטמא ולדעת הראב\"ד אף אם אינו יורה כחץ מטמא והרב קרבן אהרן נראה דאזיל כשיטת מרן כ\"מ בדעת רבינו ולכך כתב דאנן קי\"ל כל זרע שאינו יורה כחץ אינו מטמא אעפ\"י שהראב\"ד חלוק בזה והעיני בשר לו עיניו יחזו שפי' זה שפי' מרן כ\"מ בפירוש השמועה ובדברי רבינו מפיק ודחיק ואתי מרחיק מלבד דהתוס' לא ניחא להו בפי' השמועה לפרש כדבריו ז\"ל ודברי מהר\"י קורקוס ז\"ל נכונים כמבואר:
ודע שראיתי להרמב\"ן בחי' למסכת נידה עלה דהך" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "שורש דין הבועל כותית קנאין פוגעין בו\n כל \n הבועל גויה כו' והוא שיבעול כו' אם פגעו בו קנאים והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין כו'. הכי איתא בסנהדרין פרק הנשרפין דפ\"ב ע\"א ובע\"ז פרק אין מעמידין דל\"ו ע\"ב וכתב מרן החבי\"ב בא\"ה סימן י\"ו הג\"הט אות ב' מ\"ש הר\"ב תה\"ד בסי' רי\"ט וע\"ע בתה\"ד סימן רכ\"ב תוך התשובה ומהרי\"ל בתשו' סימן רל\"ג ומהרי\"קו שורש קע\"ו ומהר\"י מינץ סימן י\"ב והרד\"ך בית ט' ח\"ב והרא\"ם ח\"א סימן ס\"ז דה\"ה בישראלית הנבעלת לגוי קנאים פוגעים בה ותמה על מרן ב\"י ז\"ל שכתב בתשו' סימן י\"ב מדיני גיטין משמיה דנפשי' דישר' הבא על הגויה שמענו אבל ישראלית הבא עליה גוי לא שמענו דבפ' החולץ כתב המרדכי משם רבינו אברהם דגם בישראלית הנבעלת לגוי קנאים פוגעים בה וה\"ה למשומד עכ\"ל ותמהני טובא איך אשתמיט מיניה דברי הר\"ן ז\"ל ביומא שכתב ע\"ש הרמב\"ן דנכרי הבא על בת ישר' לאו בכלל ג\"ע הוא דאי בגזרת ב\"ד של שם גזרו עליו ואי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא ולא הוי בכלל ג\"ע אלא אשת איש דיש' א\"נ יש' הבא על הגויה דחייבי מיתות הוא דקנאים פוגעים בו כו' ובהכי ניחא ליה הא דאמרינן בפ' בן סורר גבי אסתר דאע\"ג דהוה פרהסיא להנאת עצמן שרי ואי ישראלית לגוי הוי בכלל ג\"ע מה מקום יש לחלק בין הנאת עצמן למכוין להעבירו הרי אמרו אין מתרפאין בעצי ע\"ז יע\"ש והדברים הללו הביאן מרן ב\"י בי\"ד סימן קנ\"ז יע\"ש מוכיחין דבריו בהדיא דבגוי הבא על בת ישראל ליכא דינא דקנאים פוגעין בו:
וכ\"כ הרב הנמק\"י בס\"פ בן סורר וז\"ל וליכא איסו' דאורייתא בגוי הבא על בת יש' בפנויה דב\"ד של שם גזרו וא\"ת מ\"מ הא איכא משום לא תתחתן י\"ל דאין חתנות באונס כו' מיהו גויה דאנסה לה ישראל לבא עליה יהרג ואל יעבור שזו ודאי בכלל עריות חמורות הן דהא זימנין דחייב מיתה ובפרהסיא וכמעשה שהיה דקנאין פוגעין כו' יע\"ש והביא דבריו מרן בכ\"מ פ\"ה מה' יסודי התורה וכתב שזו היא דעת רבינו כנראה מדבריו ז\"ל שם וכ\"כ הל\"מ שם יע\"ש ויותר מבוארין דברים הללו בדברי הרמב\"ן בס\"פ בן סורר בספר המלחמות שכתב בהדיא וז\"ל אבל גוי הבא על בת ישר' לא מקרי ג\"ע דלאו מחייבי מיתות ולאו מחייבי כריתות נינהו דלא אתי מנערה מאורס' כו' מיהו מהני עובדי דאמרן לעיל מסתברא דיש' הבא על הגויה מקרי ג\"ע משום דקנאין פוגעין והוה ליה כחייבי מיתות דשייך בהו מיתה וכרת כדאיתא לקמן במכילתין אבל הנבעלת לגוי אין קנאין פוגעין בה ובפרק אין מעמידין אמרינן דבזנות ב\"ד של שם גזרו ולא משכחת קרא אחרינא לאיסורא כו' והטעם שבן שפחה ונכרית כמוה והוא מוליד בן לע\"ז אבל גוי הבא על בת ישראל הולד כשר בין פנויה בין באשת איש כדאיתא בפרק החולץ ולפיכך אין קנאין פוגעין בה הלכך אעפ\"י שהאשה להנאת עצמה מותרת אבל איש אסור אפילו להנאת גויה כו' יעש\"ב, וע\"ע שם דשקיל וטרי לומר דאסתר אפילו הויא אשת איש אפ\"ה לית בה משום ג\"ע ודלא כמ\"ש מרן ז\"ל בי\"ד סימן קנ\"ז וכ\"כ הכ\"מ פ\"ה מה' יסודי התורה ובספר הנמק\"י שם בס\"פ בן סורר וכן הלח\"מ שם וצריך לומר דלמ\"ד הנאת עצמן שאני צ\"ל אסתר לא הויא אשת איש שאין צורך לזה וכמו שצידד שם הרמב\"ן ז\"ל ודוק:
והנה מלבד מ\"ש שהרמב\"ן והר\"ן והנ\"י ס\"ל דגוי בישראלית ליכא איסורא דקנאין פוגעין גם ר\"ת ס\"ל הכי כמ\"ש מרן ב\"י שם בי\"ד בסימן הנז' ע\"ד הר\"ן וכ\"כ בתה\"ד בסימן רי\"ט יע\"ש באופן שדברי המרדכי הללו רבים וגדולים לא ס\"ל הכי וכדברי ר\"ת כת' המרדכי בפרק בן סורר וכל דברי התשו' הללו שהביא מרן החביב דס\"ל דגם באשה הנבעלת לגוי אמרו דקנאין פוגעין הן הן דברי המרדכי הללו דס\"פ החולץ דכולם הביאו הדברים הללו ולא סמכו עליהם יע\"ש ובעיקר הסוגיא דקא' דזנות דגוי עם ישראלית ב\"ד של שם גזרו עליו דכתיב ויאמר יאודה הוציאוה ותשרף דמשמע דאיכא מית' לישראלית הנבעלת ואלו מדברי הרמב\"ן והר\"ן והנ\"י משמע דליכא מית' עיין להרא\"ם בפ' וישב שכתב דשריפת תמר משו' הורא' שעה היתה יע\"ש:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "שורש מקדש אשה בכשרות ואח\"כ נאסרה לו\n אין \n לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קדושין אלא כ\"ג באלמנה כו'. יע\"ש. אני מסתפק לדעתו ז\"ל במי שקדש אשה ונשאת בהיתר ואח\"כ נעשה פצוע דכא וכרות שפכה אי כופין אותו לגרשה שלא יבא עליה מי נימא דכיון שנשאה בהתר אין זה בכלל לאו דלא יבא או דילמא דדוקא ממלקו' הוא פטור אבל איסורא דאורייתא רביע עליה שלא יבא עליה וכעין זה אני מסתפק לדעתו ז\"ל בלאו דלא יבא ממזר בקהל ה' שאם בשעה שנשא בת ישראל לא היה ממזר ואחר שנשאה נעשה ממזר אי כופין אותו לגרשה ושלא יבא עליה וכ\"ת היכי משכחת לה ממזר כה\"ג דבשעת נשואין לא היה ממזר ואח\"כ נעשה ממזר משכחת לה במי שקידש אשה ע\"מ שאין לו עליה או עליו נדרים שאינה מקודשת וכתב הר\"ן בפי\"א דמסכת נדרים דפ\"ה ע\"א דמדקתני אינה מקודשת משמע שאינה מקודשת כלל ויכולה לינשא לאחר ואחר שנשאת לאחר הלכה אצל חכם והתירה וכן הוא שהלך אצל חכם והתירו מקודשת למפרע לראשון כמ\"ש הר\"ן שם ובניה שהוליד מן השני הם ממזרים ובכן אם לאחר שנשאו בניה שהוליד מן השני בת ישראל והלכה היא והתי' נדריה או הלך הוא והתיר נדריו נמצא דבשעת שנשאו בת ישראל לא היו ממזרים ואחר הנשואין נעשו ממזרין דבשעת שהתי' נדריהם חלו הקדושין למפרע ונעשו בניה ממזרין ומשכחת לה נמי בגוונא אחרינא במי שגירש אשתו ע\"מ שתעשה האשה כך וכך או ע\"מ שלא תעשה והלכה האשה ונשאת לאחר וילדה ממנו בן והלך הבן ונשא בת ישראל ואח\"כ מתה האשה ולא קיימה התנאי שהתנה בעלה הראשון או שעברה על מה שציותה לה שלא תעשה ועשתה דנמצא הגט בטל למפרע ובניה ממזרים כדאיתא בפרק המגרש דפ\"ג ע\"א וכמ\"ש הר\"ן בפרק המדיר דתק\"ו ע\"א יע\"ש נמצא דבעת שנשא בת ישראל לא היה ממזר ונשאה בהיתר ואח\"כ נעשה ממזר א\"כ לדעת רבינו היכי לידיינו דייני להאי דינא:
איברא דלזה הסברא נותנת דאף לדעת רבינו ז\"ל כופין אותו לגרש דכיון דנעשה ממזר בן זה מפני שחלו קדושי האשה למפרע או מפני ביטול הגט אף נשואי בן זה נעשו באיסו' למפרע ואיתיה בלאו דלא יבא ממזר בקהל ה' אבל בענין פצוע דכא וכרות שפכה דבעת שנשא בת ישראל היה כשר ואחר זה נעשה פצוע דכא וכרות שפכה ואין כאן איסור למפרע יש להסתפק לדעת רבינו וכמדובר והנה מצד הסברא נראה דכיון דלא לקי אלא עד שיקדש ויבעול כל כה\"ג דהקדושין היו בהיתר וגם היתה נשואה לו ובא עליה בהיתר הואיל ואשתרי אשתרי ואין זה בכלל לאו דלא יבא פצוע דכא וכרות שפכה שהרי לא אמרה תורה לא יבא אלא ע\"י קדושין פסולין וכאן שהיו הקדושין בהיתר אין כאן לא יבא וכיון דאינו עובר על לאו זה אף איסורא נמי ליכא דמנ\"ל לבדות איסור מדעתינו ואולם אנכי הרואה אותה ששנינו בר\"פ הערל גבי אכילת תרומה פצוע דכא וכרו' שפכה הן ועבדיהן יאכלו ונשיהם לא יאכלו ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו ופרש\"י נשיהם של פצוע דכא וכרות שפכה לא יאכלו דשוייא לה חללה בביאתו שהרי נבעלה לפסול לה ואם לא ידעה לא בא עליה אחרי כן והיתה נשואה לו קודם לכן בהיתר הרי אלו יאכלו וכו' יע\"ש מבואר מהכא דאפי' נעשה בהיתר ואח\"כ נעשה פצוע דכא וכרות שפכה איתיה בלאו דלא יבא ואם בה עליה לשווייא חללה בביאתו ועיין בחי' הרשב\"א שם וליכא למימר דמ\"ש ואם לא ידעה משנעש' כרות שפכה מיירי כשנעשה כרות שפכה קודם נשואין ונשא' באיסור ולא בא עליה אחר נשואין דמלבד דלישנא דאם לא ידעה משנעשה כרות שפכ' מבואר דנעשה כרות שפכה אחר הנשואין עוד בה דבגמ' שם דע\"ה אמרי' עלה מאן תנא משעת הביא' פסולה אכלה ואמר ר\"א במחלוקת היא שנויה ור\"א ור\"ש היא ור\"י אומר אפי' תימה ר\"מ שאני הכא שכבר אכלה יע\"ש:
הרי לך בהדיא דמתני' מיירי בשנשאה בהיתר דאכלה כבר ואח\"כ נעשה פצוע דכא וכרות שפכה ואפ\"ה קתני שאם לא ידעה היא דמצי אכלה אבל אם ידעה לא מצי אכלה דשוייא חללה בביאתו והך מתני' פסקה רבינו ז\"ל בפ\"ז מה' תרומות די\"ג ועיין במהרי\"קו ז\"ל יע\"ש ולדעת החולקים על סברת רבינו וס\"ל דלאו זה דלא יבא פצוע דכא וכרות שפכה וכן כל לאו דדוכוותיה דכתיב לא יבא כגון לא יבא ממזר וכן לא יבא עמוני ומואבי דלא כתיב בהו לא יקח לוקה על הביא' בלתי קדושין כמ\"ש ה\"ה ז\"ל בשם הרמב\"ן שם בפ' ט\"ו מה' איסורי ביאה אתו שפיר דינא דמתני' וזו ראיה גדולה לדבריהם ז\"ל אך לדעת רבינו לא ידענא מאי אדון בה והדבר צריך אצלי תלמוד ושוב ראיתי למרן החביב בכה\"ג א\"ה סי' קנ\"ד הגהת הטור אות ס\"ו שכתב וז\"ל הא דנושא אשה בעבירה כופין אותו להוציא דוקא כשהנשואין הם באיסור אבל כשהנשו' הם בהתר אע\"פ שאח\"כ עובר על דברי תורה אין כופין אותו לגרש משפט צדק ח\"א סימן נ\"ט וסיים וכתב שזה בעיניו תימה עכ\"ל וכעת אין הספר בידי לעמוד על דבריו ז\"ל יע\"ש:
וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ב מה' סוטה די\"א על מ\"ש רבינו היה לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה כבר נראית לשתות ומשקה אותה שכת' וז\"ל ואני מסתפק בדין זה דוכוותא באיסור תורה מהו כגון מי שנעשה כרות שפכה בין קינוי לסתירה מי אמרינן דוקא באיסורין דרבנן הקלו כל שבשעת קינוי היתה ראויה לשתות אבל באיסורי תורה לא או דילמא לא שנא והדבר צריך תלמוד עכ\"ל מבואר מדבריו דמפשט פשיטא ליה דאפי' נשאה בהתר ואח\"כ נעשה כרות שפכה דאסירא ליה מדאורייתא ולא ביאר לנו הרב דספק זה אינו אלא לדעת הסוברין דלאו זה דלא יבא פצוע דכא וכרות שפכה אינו תלוי בקדושין אלא דאף בביאה לחודה עבר עליה ובכן אפי' נשאה בהתר ואח\"כ פצוע דכה נעשה אסירא ליה אבל לדעת רבינו ז\"ל דלאו זה תלוי בקידושין כל שנשאה בהיתר ואח\"ך נעשה פצוע דכא וכרות שפכה איכא למימר דשריא ליה ולא אסירא ליה כלל ואפי' אם נאמר דאסירא ליה מדרבנן אכתי הוה ליה כאיילונית שכתב רבינו דכל דבשעת קינוי היתה מותרת לו כבר נראית לשתות ומשקה אותה:
ודע דלפום מאי דמפשט פשיטא ליה הכא להרב מ\"ל דכל שנעשה פצוע דכא וכרות שפכה אף אחר שנשאה בהתר אסירא ליה מדאורייתא ממילא נדחה היא אותה שכתב הרב ז\"ל גופיה לעיל בה\"ח ד\"ה אף במ\"ש רש\"י ז\"ל עלה דתנן בר\"פ ארוסה אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינ' לישראל ובת ישראל לנתין כו' לא שותות ולא נוטלות כתובה דטעמא דכל הנך דלא שותות ולא נוטלות כתובה משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לשתות הכתוב מדבר והק' הרב דקרא למאי אצטריך למעט מי שאינה ראויה לאישות תיפוק ליה דאינו מנוקה מעון דהא ע\"כ בבא עליה מיירי דאי לא הא קדם שכיבת בועל לבעל ומתוך קושיא זו כתב הרב ז\"ל דרש\"י חולק בזה וס\"ל דהא דאין האיש מנוק' מעון אינו אלא בעבירה דבא עליה אחר שנסתרה ולא בשאר עבירות ושוב הכריח הרב מהסוגייא שבפרק עגל' ערופה דף מ\"ז דמאי דאמרינן אין האיש מנוקה מעון הוא כולל לכל שבא ביאה אסורה בין מאשה זו שנסתרה בין משאר עביר' והניח דברי רש\"י ז\"ל בצ\"ע יע\"ש ולפי האמור איכא למי' דקרא דכי תשטה אשתו אצטריך למעט מי שנעשה פצוע דכא וכרות שפכה אחר שנשאה בהתר דהשתא מנוקה מעון הוא אבל אינה ראויה לאישות וא\"נ אצטריך קרא למי שנעשה ממזר אחר שנשא בת ישראל ובהנהו גווני דאמרן לעיל ואע\"ג דמתני' לא קתני אלא אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצ' לכהן הדיוט כו' וכל הני משעת נשואין באיסור נשאן והי\"ל לרש\"י לומר דכל הני אמעיטו מקרא דונקה האיש מעון ואין זה מנוקה מעון הא לא קשיא דרש\"י ז\"ל נקט קרא דכי תשטה אשתו דנפקא מינה נמי לפצוע דכא וכרות שפכה וממזר דבשעת נשואין בהתר וכמדובר וא\"נ נקט רש\"י טעמא דראויה לאישות לאשמועינן דמה\"ט אינן נוטלות כתובה דאינהו אפסידו אנפשייהו וכמ\"ש הרב מ\"ל ז\"ל דאי מטעמא דאינו מנוקה מעון לא מפסדי כתובתייהו כיון דמצד עצמן ראויות לשתות ודוק ובחידושי להלכות סוטה ישבתי עוד דברי רש\"י ז\"ל באופן אחר יע\"ש:
ודע דזה שכתב הר\"ן ז\"ל דהמקדש את האשה ע\"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים דאינה מקודשת כלל ויכולה לינשא לאחר לכתחילה ולא חיישינן דילמא אחר שתנשא לאחר תלך אצל חכם ותתיר נדריה ותהיה מקודשת למפרע לראשון ובניה מן השני הם ממזרי' לכאורה יש לגמגם בזה מאותה שאמרו בפ' הערל דע\"ח שאלו את ר\"א ממזרא לאחר עשרה דורות מהו אמר להם מי יתן לי דור ג' ואטהרינו אלמא קסבר ממזרא לא חיי כו' והאנן תנן ממזרים אסורים ואיסורן איסור עולם ואר\"ז דידיע חיי דלא ידיע לא חיי יע\"ש ולפי דבריו ז\"ל אף דממזרא לא חיי מ\"מ אכתי משכחת לה ממזרא לאחר עשרה דורות בראובן שקידש אשה על מנת שאין עליה או עליו נדרי' ונמצאו עליו או עליה נדרים דמדינא אינה מקודשת ויכולה לינשא ואחר ימים רבים הלכה או הלך אצל חכם והתירן דכל מה שעבר מזמן שנשאה שני עד היום מדינא לא מענש וחיי ועלה קבעי ממזרא לאחר שעברו עשרה דורות וכן הקשה מרן מלכא הרב המופלא מוהרח\"א ביום הקהל במ\"ש הר\"ן בפי' ההלכות בפי' המדיר דתק\"ו ע\"א דהמקדש את האשה ע\"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרי' והלכה ונשאת ואח\"כ הלכה אצל חכם והתירה דחלו קידושי ראשון למפרע וצריכה גט מזה ומזה יע\"ש דא\"כ קשה ההיא דפ' הערל דע\"ח ע\"ב דשאלו לר\"א ממזרת לאחר עשרה דורות מהו וא\"ל מי יתן לי דור ג' ואטהרינו וקסבר ממזרא לא חיי יע\"ש והשתא לפי דברי הר\"ן משכחת לה דור שלישי בממזר אע\"ג דלא חיי בכי האי גוונא במקדש את האשה ע\"מ שאין עליה נדרי' והלכה ונשאת ואחר שילדה דור ג' הלכה והתירה נדרה ונמצאו קידושי ראשון חלין למפר' ובניו ממזרין למפרע אלו דברי מרן נר\"ו:
ואני בע\"ד לא אדע שכו' למה זה תלה תלונותיו על דברי הר\"ן דאף לשיטת התוס' החולקי' על הר\"ן וס\"ל דכל שידע המקדש שהיו לה נדרים אף עפ\"י שהלכה אח\"ך והתירה לא הוו קידושין כמ\"ש אכתי קשה ההיא דפ' הערל דאכתי משכחת לה ממזר לאחר עשרה דרי במגרש את האשה על תנאי כך וכך והלכה ונשאת ואחר עשרה דרי מתה ולא קיימה התנאי דלמפרע נמצא שאינה מגורשת ובניה ממזרים שהרי אמרו בפרק המגרש והביאו הר\"ן שם בפ' המדיר אי הכי כל תנאין דעלמא נמי לא קנסי' דילמא לא מקיימה התנאי ונמצא גט בטל ובניה ממזרין יע\"ש ולעיקר הקושיא נר' לע\"ד אי ניחא קמיה דאע\"ג דמשכחת ממזרת לאחר דור עשירי בכה\"ג מ\"מ ר\"א לא השיב אותם אלא לפי שאלתם דה\"ן משכחת לה בדידיע דחיי אלא שלא רצה לברר להם תשובתו שכך היה דרכו כמ\"ש התוס' שם בפ' הערל וה\"ן אע\"ג דמשכחת לה בדלא ידיע בכה\"ג מ\"מ הם לא שאלוהו לר\"א בכה\"ג ור\"א לא רצה לברר תשובתו כנלע\"ד ועיין בחידושי הר\"ן לנדרים דפ\"ה ע\"א שדבריו שם נראין כסותרין למ\"ש בפ' המדיר יע\"ש ודוק:" + ], + [ + "שורש דין גוי ועבד הבא על בת ישראל\n גוי \n ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. כדאיתא בפ' החולץ דמ\"ה ע\"ב ואם ילדה בת מהגוי אם היא כשרה לכהונה אמרינן התם דכולהו אמוראי מודו דהולד פגום לכהונה ק\"ו מאלמנה יע\"ש וכתב הרי\"ף שם בדתי\"ח דלדידיה מספ\"ל לענין הלכה אי הולד פגום לכהונה מדחזינן דקאמר תלמודא סתמא והל' גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ולא קאמר דפגום לכהונה יע\"ש ושמעתי מקשי' הוא ניהו מורינו הרב מוהר\"י אלבעלי הי\"ו דאמאי לא פשיטא ליה להרי\"ף דהולד פגום לכהונה מאותה ששנינו בפ' אד\"מ דל\"ב ע\"א הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים לויים וישראלים המשיאין לכהונה ופי' רש\"י המיוחסין וראויין להשיא בנותיהן לכהונה ובגמ' אמרי' עלה הכל לאתויי מאי לאתויי גר ודעת הרי\"ף ז\"ל דהיינו גר שאמו מישראל כמ\"ש שם בהלכו' יע\"ש ומדקתני סיפא שאינו כשר לדון דיני נפשות דבעינן שיהיו משיאין לכהונ' שמעינן שהוא פגום לכהונה ומהאי טעמא אינו כשר לדון דיני נפשות גר זה שאמו מישראל ואביו גוי דליכא למימר דמה שכתב הרי\"ף ז\"ל דגר זה אמו מישראל לאו למימר שאביו גוי הוא אלא שאביו גר הוא ומה\"ט אינו דן דיני נפשות דגרע מגוי הבא על בת ישראל דכשאביו גר הרי הוא מיוחס אחר אביו וכיון דאביו הוא גר ובא מטיפה שאינה כשירה להכי הוא פגום לכהונה אבל כשאביו הוא גוי ואמו ישראלית שאינו מתייחס אחר אביו אלא אחר אמו מספ\"ל להרי\"ף דאפש' שיהיה כשר לכהונ' הא לית' דבאביו גר ואמו ישראלית פשיטא לן דכשר לכהונה כמו ששנינו בפ' עשרה יוחסין ר\"א ב\"י אומר גר שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה וקי\"ל הלכתא הכי וכיון שכן אי אפשר לפרושי כלל שמ\"ש הרי\"ף ז\"ל דגר זה אמו ישראלית דהיינו לומר שאביו הוא גר דא\"כ הרי הוא מהמשיאין לכהונה אלא ודאי דבאביו גוי קאמר וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא דתפשוט ליה להרי\"ף דגוי הבא על בת ישראל הולד פגום לכהונה אלו דבריו נר\"ו:
ואנכי לא ידעתי למה זה תלה הרב תלונותיו על הרי\"ף דאטו לדידן מי ניחא ההיא מתני' דהא הלכתא רווחת בידינו דגר שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה וכמו ששנינו בפ' עשרה יוחסין דע\"ז ע\"א ר\"א ב\"י אומר גר שנשא בת ישראל בתו כשירה לכהונה וקי\"ל כוותיה והכא קתני ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים לויים וישראלים המשיאין לכהונה ופרש\"י ז\"ל המיוחסין וראויין להשיא בנותיהם לכהונה והשתא כיון דגר שנשא בת ישראל בתו ראויה לכהונה אמאי ממעטינן גר מלדון דיני נפשות כיון שראויה בתו לכהונה כשנשא בת ישראל ושוב ראיתי דהא ל\"ק דאיכא לפרושי מתני' מהמשיאין לכהונה היינו שאם היו כהנים ולויים וישראלים הללו נקבות שיהיו ראויות לכהונ' ולמעט שלא יהיו חללי' וממזרי' ומינה ממעטינן גר שאמו נכרית כיון שאם היה בת לא היתה ראויה לכהונה וזה נר' שהבינו התוס' ז\"ל בפ' החול' דמ\"ה ע\"ב ד\"ה כיון בפי' התוספתא דקתני אין מעמידין מלך אלא מהמשיאין לכהונה יע\"ש מיהו לפי מה שפירש הרי\"ף למתני' דמיירי בגר שאמו ישראלית קשיא ליה שפיר להרב נר\"ו דאף אם נפרש דהמשיאין לכהונה דקאמר תנא דמתני' היינו כדאמרן אכתי תקשי ליה אמאי לא פשיט מינה דגוי ועבד הבא על בת ישר' הולד כשר לכהונה:
ולע\"ד נראה הדבר מבואר דליכא למפשט ממתני' כלל להאי מלתא דמספקא ליה להרי\"ף ז\"ל דהאי טעמא דקתני תנא דמתני' דבעי' לדיני נפשות ראויין להשיא לכהונה לא קאי אגר אלא אכהנים ולויים וישראלים הוא דקאי שאם הן חללים או ממזרים פסולין לדון דיני נפשות אבל גר עיקר טעמא לאו משום פיסול כהונה הוא אלא משום דאתי מטיפה שאינה כשירה וכדקאמ' תלמוד' התם בצריכות' דתרי מתניתא חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר ומה\"ט הוא דפסיל גר לדיני נפשות אפילו שיהיה ראוי להשיא לכהונה דלאו ונשאו איתך קרי' ביה וראיה לדבר שהרי סומא באחד מעיניו פסול לדיני נפשות אעפ\"י שהוא מהמשיאין לכהונה משום דבעינן שיהיו מנוקי' מכל מום ועיין למרן כ\"מ פ\"ב מה' סנהדרין ה\"ט ד\"ה משא\"כ יע\"ש:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין ארוסה שנתעברה\n ארוסה \n שנתעברה כו' ואם הכחישה הארוס ואמר מעולם לא באתי עלי' הרי הולד ממזר שאפילו היה בחזקת בנו ואומר בני זה ממזר נאמן. עכ\"ל. וכ\"כ הרב הנמק\"י ז\"ל בפ' אלמנה לכ\"ג על שם הריטב\"א יע\"ש וראיתי להרב בני יעקב בתשו' סימן יו\"ד דרט\"ו ע\"ב שהוקשה לו מ\"ש עוד שם הרב הנמקי ז\"ל וז\"ל היכא שיש עדים שבא עליה או שהוא מודה כו' ודאי בתר דידיה שדינן עליה כי פליגי בארוסה שנתעברה וכגון דליכא עידי ביאה דארוס וגם אין הארוס מודה או שאינו בעיר או ששותק או שאינו זכור הוא דאמר רב הולד ממזר כו' ושמואל אמר הולד שתוקי שהוא בדוקי כו' עכ\"ל והשתא האי אינו מודה היכי דמי אי דאינו מודה לדברי האשה שאמרה שממנו נתעברה אלא שהוא שותק כו' א\"כ קשה דמאי קאמר תו או ששותק או שאינו זכור הא היא גופה אינו מודה דקאמר ואם אינו מודה ממש היינו אינו מודה ממש אלא שמכחישה במה שאמרה דממנו נתעברה קשה דא\"כ היכי קאמר שמואל דהולד בדוקי דבדקינן לאימיה כו' והא היכא דהבעל מכחיש אותה לא בדקינן לאימיה ולא מהימנא במה שאמרה שממנו נתעברה שהרי התורה האמינו לאב לומר זה בני ממזר וכמ\"ש ע\"ש הריטב\"א ז\"ל אלו דבריו יע\"ש והצ\"ע ולע\"ד כונת דברי הרב הנמקי ז\"ל מבוארת דתנא והדר מפרש דמעיקרא כתב שאין הארוס מודה ואח\"כ בירר שיחותיו שזה שאין הארוס מוד' הוא באחד מג' פנים או שאינו בעיר או ששותק או שאינו זוכר למעוטי שאם אינו מודה ממש והוא מכחיש אותה אז הולד ודאי ממזר וכמ\"ש ע\"ש הריטב\"א ז\"ל:
עוד הביא הרב הנז' שם דברי ריא\"ז ז\"ל בשלטי הגבורים בפ\"ק דכתובות שכתב כסברת רבינו והריטב\"א ז\"ל דכל שהארוס מכחישה הולד פסול ופליג על מז\"ה דס\"ל דאפילו הבעל מכחישה היא נאמנת ותמה עליו ממ\"ש הוא עצמו בפרק עשרה יוחסין עלה דמתניתין דהאומר זה בני ממזר שכתב דמה שהאב נאמן לומר על בנו שהוא ממזר הוא בשאומר אשה שנשאתי היתה ערוה עלי ולא היכרתי בה עד עכשיו אבל אם הוא אומר שאשתו זינתה תחתיו ומאחר נתעברה ואינו בנו אינו נאמן עליו שעל בנו האמינתו תורה ולא על שאינו בנו והואיל והוא בחזקת כשרות אינו נאמן לפוסלו עכ\"ל וזה הפך דבריו שכתב בפ\"ק דכתובות דכל שהארוס מכחישה הולד פסול מספק יע\"ש וכתב ע\"ז הרב הנז' שם בע\"ד וז\"ל והנכון יותר לומר דלא אמרה ריא\"ז אלא כשאומר בני זה ממזר שהוא בחזקת כשרות ואהא קאמר דדוקא כשאו' שהוא מחייבי כריתות הא לא\"ה לא מהימן אבל בעובר דלית ליה חזקה דכשרות אפי' אמר שאינו ממנו נאמן ובהכי ניחא ליה סוגיא דפ' עשרה יוחסין עלה דההיא מתני' דהאומר זה בני ממזר דקאמר מאי אפי' שניהם מודים כו' לא מבעיא קאמר לא מבעיא איהו דלא קי\"ל אלא אפי' איהי דקים לה לא מהימנא ופירש\"י ז\"ל איהו דלא קים ליה אם ממנו נתעברה או מאחר ואם כדברי ריא\"ז דמתני' מיירי דוקא היכא שאמר הבעל שנולד לו מחייבי כריתות אבל היכא שאמר שאשתו זינתה תחתיו אינו נאמן שלא האמינתו תורה על שאינו בנו מאי קים ליה וקים לה דקאמר הא ודאי תרווייהו כי הדדי נינהו דכי היכי דלדידיה קים ליה דאשה זו מחייבי כריתות ה\"נ איהי קים לה ומאי קאמר איהו דלא קים ליה אעובר קאי דאפילו אמר שאשתו זינתה תחתיו ואינו בנו נאמן דהשתא איהו לא קי\"ל שנתעבר' מאחר דאפש' שממנו נתעבר' יעש\"ב והרואה יראה שעפ\"י החילוק זה שחילק בדברי ריא\"ז יתיישבו דבריו שבפ\"ק דכתובו' דהתם מיירי בארוס' שנתעברה שהארוס מעיד על העובר שהוא ממזר וכיון שלא היה בו חזקת כשרות כתב הרב ז\"ל שהארוס מהימן לפוסלו ומשום דהתם מיירי בשהארוסה מכחישתו ואומר' שממנו נתעברה לזו כתב שפסול מספק אבל הכא דמיירי בששניהם מודים כתב שנאמנים לפוסלו בודאי וא\"כ אין מקום למ\"ש הרב הנז' ע\"ז דאכתי הדרא קושיא לדוכתיה ע\"ד ריא\"ז מהכא להתם והוצרך לחלק בין נשואה לארוסה יע\"ש כי ע\"פ החילוק הנז' דברי ריא\"ז ישנן מן הישוב כאמור:
ואולם עיקר חילוק זה דעובר לבן לא חלו בו ידים חדא שדברי ריא\"ז שם בפ' עשרה יוחסין מוכיחים דאף על העובר קאי שכתב אבל האשה שאמרה כו' ואפי' על העובר שבמעיה כו' אינה נאמנת ואף כשהאמינ' תורה לאב לא האמינתו אלא כשאומר שהוא בנו כו' יע\"ש דמשמע מדבריו אלו דמה שאין האשה נאמנת לומר על העובר שבמעיה שהוא ממזר הוא משום שאף האב אינו נאמן לומר ג\"כ שהוא ממזר ועוד דמה טעם יש לחלק ביניהם דאי משום שהעובר אין לו חזקה דכשרות הרי חזקת האם מהני לעובר דחזקת אמו היא שלא נבעלה לפסו' לה והיא גופה דהויא חזקה לעובר שהרי קי\"ל כר' יוחנן דאמר בפ\"ק דכתובות די\"ג ע\"ב דחזקת האם מהני לבתה יע\"ש. ובקדושין פרק האומר דע\"ד ע\"א וכמ\"ש התוס' ז\"ל בעובדא דינאי דס\"ו ע\"א ד\"ה מאי חזית יע\"ש ותלמודא היא גופה קאמר דאפילו עובר דלית ליה חזקה דכשרות לא מהימן משום דמהני חזקה דאם לעובר נמי ומה\"ט הוא דלא מהימן וכמ\"ש הרב פני יהושע יע\"ש אבל הישוב הנכון בדברי ריא\"ז הוא מ\"ש עוד הרב הנז' שם דשאני בין נשואה לארוסה ובנשואה דוקא הוא דקאמר דמה שהאמינתו תורה לומר שהוא ממזר אינו אלא בשאומר שנולד לה מחייבי כריתות אבל בשאומר שאשתו זינתה עם אחר לא מהימן שהרי רוב בעילות אחר הבעל אבל באנוסה שאין הבעל מצוי עמה נאמן לומר שאינו ממנו וכיון שהאשה מכחישתו הו\"ל ברי וברי ופסול הולד מספק ואין חילוק בין עובר לבן וכמו שרצה לומר הרב ז\"ל אלא הכל תלוי בחילוק זה שאם היא נשואה לו האומר בין על הבן בין על העובר שאינו ממנו לא מהימן שעל בנו האמינתו תורה ולא על שאינו בנו ואם היא ארוסה בין על הבן בין על העובר נאמן לומר שאינו ממנו ואם האם מכחישתו הוי ספק פסול לדע' ריא\"ז ולדעת מר זקנו הולד כשר דעל בנו דוקא הוא שהאמינתו תורה ולומר שהוא מחייבי כריתות אבל לא לומר שאינו בנו כלל והאם היא נאמנת ונמצאו ג' דעות בדבר דלדעת ר' והריטב\"א כשאומ' שאינו בנו בין בארוס' בין בנשואה הולד ממזר ודאי ולדעת מז\"ה הולד כשר ודאי בשתיהן ולדעת ריא\"ז בארוסה הולד ספק פסול אבל בנשואה כשר ודאי ויש לתמוה על הראנ\"ח שכתב בתשו' לח\"א סימן מ\"ה על ענין ארוסה שנמצא כריסה בין שיניה וטוענת שמהארוס נתעבר' והארוס מכחישתה ואומר שאינה ממנו שדעת ריא\"ז הוא שאינו נאמן והביא דבריו שכתב בפרק עשרה יוחסין יע\"ש והוא תימא שהרי הוכרחנו דלא אמרה ריא\"ז אלא דוקא גבי נשואה ולא גבי ארוסה וכמ\"ש בפ\"ק דכתובות דהולד ספק פסול ולא היה לו למהראנ\"ח להביא אלא סברת מז\"ה של ריא\"ז שכתב כן בפ\"ק דכתובות אפילו בארוסה יע\"ש וכבר הביא סברתו הלז הרב מהראנ\"ח שם משם התוס' רי\"ד והיא סברתו הנז':
והנה רש\"י בפרק עשרה יוחסין במתני' דהאומר זה בני ממזר כתב וז\"ל שנולד לו מחייבי כריתות עכ\"ל משמע דס\"ל כסברת תוס' רי\"ד דלא מהימן האב כשאומר שאינו בנו שאשתו זינתה תחתיו אם לא בשאומר שזה בנו אלא שנולד מחייבי כריתות וזה הפך מ\"ש בלשון הבא אחריו וז\"ל ואפילו שניהם אומרים כו' שאינו מן הבעל אלא מאיש אחר כו' יע\"ש והרב בני יעקב ישב דבריו ע\"פ חילוקו הנז' לעיל בין עובר שלא היה לו חזקה דכשרות לבן שהיה לו חזקה דכשרות וכבר כתבנו שאין לחלק ביניהם שאף בעובר יש לו חזק' דכשרות דחזקת אמו אהני לעובר וע\"כ נרא' שרש\"י ז\"ל דקדק ברישא דמתני' לשון בני זה ממזר דמשמע דעל בנו ממש קאמר שהוא ממזר וע\"כ הוכרח לפרש דמיירי שנולד לו מחייבי כריתות דאז הוי בנו ממש, אמנם בסיפא דלא קתני בנו פירש דפשטיה שטוען שאינו בנו אלא מאחר אבל לעניין דינא בשתיהן נאמן האב לרבי יאודה ודלא כתוס' רי\"ד וריא\"ז ומאי דקאמר תלמודא לא מבעיא איהו דלא קים ליה כו' לפי מה שפירש רש\"י ז\"ל ברישא דמיירי שטוען שנולד לו מחייבי כריתות צריך לפר' דה\"ק דלא קים ליה שנתעברה ממנו והולד ממזר דאפש' שנתעבר' מאחר והולד כשר דכיון שהוא טוען שהאשה היא מחייבי כריתות ואפי' אם נתקדשה לו אין קדושין תופסין בה נמצא שהי' פנויה ומותר' לכל ושוב מצאתי להרב מהרשד\"ם בסי' קל\"ה שישב כן דברי רש\"י ז\"ל והרב בני יעקב כתב דאפשר שנתעבר' מעבד וגוי דעבד וגוי הבא על בת ישר' הולד כשר ולא ידעתי למה הוצרך לזה דאפי' אם נתעברה מישראל נמי הולד כשר וכדאמרן ועוד אפשר לפרש דקאי אסיפא בשטוען שאינו בנו אלא מאחר הוא שאשתו זינתה כמו שפירש רש\"י ז\"ל במתני' בחלוקה דאפי' שניהם מודים כו' וע\"ז קאמר תלמודא דחלוק' זו אשמועינן תרתי דלא מבעיא כשהאב לחוד הוא דאומ' שהוא ממזר דאיהו לא קים ליה אלא אפי' איהי דקים לה ועוד אשמועינן דאפי' בעובר דלית ליה חזקה דכשרות נמי לא מהימן לרבנן ומש\"ה נקט לה בעובר ולא בבן דאית ליה חזקה דכשרות והכל קאי אחלוק' דסיפא וכמו שכתב הרב בני יעקב אף שלשון רש\"י מגומגם הוא לפירוש זה ודוק:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין כל מקום שהוא לוקה היא לוקה\n וכל \n מקום שהוא לוקה היא לוקה כו'. הכי איתא ביבמות דפ\"ד ע\"ב דנפ\"ל דאיסורא מדכתיב לא יקחו ועיין להרדב\"ז בתשו' החדשו' ח\"ב סי' תש\"א דנרא' דאישתמיטתיה סוגייא הלזו יע\"ש ועיין להתוס' בפ\"ק דיבמות דף ה' ע\"א ד\"ה ואכתי יע\"ש ועיין בפ\"ק דתמורה ד\"ג ע\"ב עלה דאמרינן התם טעמא דרבי רחמנא לאשה כו' ובמה שהקש' שם בס' נצח ישראל בחידושיו יע\"ש ועיין להרב מ\"ל בפ\"ט מה' גזילה ה\"ז יע\"ש:" + ], + [], + [ + "שורש דין כהן שנשא ספק חלוצה\n כהן \n שנשא ספק חלוצה אין מוציאין אותה מתחתיו והיא כשירה כו'. עיין בס' פנים מאירות ח\"ג סי' ז' שדקדק מדברי רבינו הללו מדכפל לומר דהיא כשירה אחר אומרו ואין מוציאין אותה דאפי' לכתחי' מותרת להנשא כדין כל ס' דרבנן דאזלינן לקולא בעלמא, ועפ\"ז דן את הדין בנדון שלו בבת ס' חלוצה דמותרת להנשא לכהן לכתחי' משום דהוי ס' חלל דרבנן ועפ\"ז תמה על הרב חלקת מחוקק בא\"ה סי\"ז סק\"א שכתב על מ\"ש הש\"ע לפיכך אם עבר ונשא ס' חלוצ' אין צריך להוציא וז\"ל משמע אבל לכתחי' גזרו אפי' על ס' חלוצה וכ\"כ רש\"י בס\"פ כיצד ד\"ה לא גזרו רבנן לאפוקי מספק יע\"ש וכתב דמדברי רש\"י ז\"ל אין ראיה כלל דרש\"י קאי התם אמתני' דשנים שקידשו ב' אחיות כו' קדמו וכנסו אין מוציאין מידם וע\"ז תני שילא אפילו היו כהנים מאי טעמא חלוצה דרבנן וס' חלוצא לא גזרו והתם לא שייך לומר דיהא מותר לינשא לכתחילה דילמא פגע באחות זקוקתו אבל כל היכא דאיכא ס' חלוצה ולא שייך ביה ס' זקוקה או ס' יבמה לשוק אפי' לכתחי' מותרת אלו דבריו יע\"ש:
וק\"ל על דבריו ממ\"ש רבינו פ\"ג מה' יבום וחליצה הל' י\"ד הלכה היא ובעלה בלבד כו' אינה נאמנת לפטור את עצמה מן היבום ומן החליצה וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת בד\"א כשהיתה פסול' לכהונה מתחילתה כו' או שאמר' במערה היינו כשמת אבל אם אין הדבר כן אינה חולצת שמא יחלוץ כו' וירא' הרוא' אותה שחלצה ונישאת לכהן וידמה שהחלוצה מותרת לכהן יע\"ש ומבואר הדבר בפ' האשה כמ\"ש, והשתא לדעת הרב פנים מאירות הא כל שנחלצה מספק הו\"ל ספק חלוצה דרבנן ואפי' לכתחילה מותר דהכא ליכא טעמא דפגע ביבמ' או אחות זקוקתו ומ\"מ אפשר לחלק ולומר דדוקא בחלוצה שנחלצה מכח ספק הוא דאסור' לכהן אע\"ג דהו\"ל ס' חלוצה דרבנן משום דכיון דחכמים אצרכוה חליצה מס' מכח ס' איסור תורה דיבמה לשוק אע\"ג דלגבי כהן הו\"ל ס' דרבנן לא אמרינן ספק דרבנן לקולא כל שעיקרו נפל בס' דאו' וכמ\"ש הש\"ך בי\"ד בכללי ספק ספק' ס\"ק י\"ט וכבר הארכתי בזה כיד ה' הטובה עלי בה' מקואות בכללי ספק דרבנן כלל ו' תראנו שם:
אמנם כל היכא דמספקא לן אעיקרא דמילתא אם היא חלוצה כנדון הרב פנים מאירות וא\"נ כגון ב' אומרים נחלצה וב' אומרים לא נחלצה ה\"נ דמותרת לכהן, ושוב ראיתי לה\"ה ז\"ל בפ\"ז מהל' יבום וחליצה ה\"ב שכתב וז\"ל לא גזור רבנן לאפוקי מספק וכתב עליו הרמב\"ן ז\"ל וכן עיקר ואע\"ג דס\"ד אפי' לכתחי' לקולא כיון דאיכא מעש' רב שחלץ לה בב\"ד בפרהסייא מילת' טובא ואין מתירין אותה לא היא ולא צרה והכי מוכח בפרק נושאין על האנוסה כהנים חולצין ושאינן כהנים מיבמין משום דספק חלוצ' אסירא להו כו' יע\"ש, שהאריך בזה הנה מדברי הרמב\"ן ז\"ל הללו מפורש יוצא כעין החילוק שכתבנו ולפי דבריו מבואר דבספק חלוצה כגון בשני כיתי עדים המכחישים זה את זה דינא יתיב דמותרת אפילו לכתחילה ומהתימא על הרב פנים מאירות והרב ח\"מ ז\"ל איך אישתמיט מינייהו דברי ה\"ה ז\"ל הללו:
ושוב מצאתי שדין זה במחלוקת הוא שנוי בין רבי' והראב\"ד ז\"ל בס\"פ זה ה\"ך שכתב רבינו שם יצא עליה קול שהיא חלוצה אין חוששין לה כו' השיג עליו הראב\"ד ז\"ל וסובר דחוששין לה וכתב ה\"ה ז\"ל שם שדעת רבינו שהחלוצ' אפי' בקול שהוחזק' בב\"ד אין חוששין והטעם מפני שהחלוצ' מדבריהם וכבר נתבאר דבס' חלוצה לא גזרו וה\"ה ודאי לקול יע\"ש, הנה מבואר שלדע' רבינו כל שלא נחלצה מספק כההיא דפ' כיצד אלא שאנו מספקים בה אם חלוצה היא או לא מותרת לכתחילה לינשא לכהן ולדעת הראב\"ד ז\"ל אפי' בכה\"ג אסור לכתחי' וההיא דפ' כיצד לא התירו אלא בדיעבד, ומ\"מ לדעת הראב\"ד יש להבין מפני מה אסור כיון דקי\"ל דספק דרבנן מותר אפי' לכתחי' וי\"ל דס\"ל דמעלה עשו בייחוסי כהונ' כדרך שאסרו אלמנת עיסה אע\"ג דאיכא ס\"ס, ועי\"ל דס\"ל להראב\"ד דכיון דיצא עליה קול והוחזקה בב\"ד שנחלצה ואפשר שהיום או מחר יתברר הדבר שהקול הוא אמת לא אמרינן בכה\"ג ספקא דרבנן לקולא דומיא לספק ספ' שיש מהכת הראשונים הסוברים דכל שאפשר שעל ידי זמן יבא הדבר לידי בירור לא שרינן מכח ס\"ס עיין בס' אליהו רבה ובמ\"ש בכללי ס' דרבנן כלל ג' ועיין בהר\"ב מ\"ל ז\"ל פ\"ד מה' אישות מ\"ש גבי קלא דסבלונות יע\"ש:" + ], + [ + "שורש איסור חל על איסור\n כלל \n גדול הוא בכל איסורין שבתורה שאין איסור חל על איסור אלא א\"כ היו ב' האיסורין באים כאחד או שהיה האיסור האחד מוסיף דברים אחרים על אותו האיסור או אם היה כולל דברים אחרים עם איסור זה. לפיכך כו'. יע\"ש. וכעין זה כתב ג\"כ בספי\"ד מה' מ\"א יע\"ש:
והנה מכל התנאים שהוזכרו שמותם בש\"ס בענין זה דאחע\"א לא אשכחן מאן דס\"ל דאיסור חל על איסור היכא שאינו לא כולל ולא מוסיף ולא אתו בבת אחת וגם אין האיסור האחרון חמור טפי מן הראשון דרבנן דפליגי עם ר\"ש באוכל נבילה ביוה\"ך ומייתי ליה הש\"ס בפ' עשרה יוחסין דע\"ז ע\"ב ובפרק שבועות ב' בתרא דכ\"ד ע\"א ובפ\"ק דנזיר דף ד' ע\"א ובפרק כל שעה דל\"ה סע\"ב וס\"ל דאיסור יוה\"ך חל אאיסור נבילה ומחייב תרתי היינו משום דאיסור יוה\"ך איסור כולל הוא ואף באיסור כולל כי האי קאמר הש\"ס בפ' עשרה יוחסין דע\"כ לא קאמרי רבנן אחע\"א אלא באיסור חמור על קל דיוה\"ך חמור הוא דמיחייב כרת משא\"כ באיסור נבילה דליכא אלא לאו גרידא אבל איסור קל על חמור אפילו באיסור כולל לא חייל יע\"ש גם ר\"מ ור' יאודה דאפליגו באוכל גיד הנשה של נבילה ומייתי לה הש\"ס בפרק גיד הנשה דק\"א ע\"א וס\"ל לר\"מ אחע\"א ומחייב תרתי היינו משום דנבלה לגבי איסור גיד חשיב איסור כולל דאיסור נבלה חייל נמי אבשר כדאיתא התם ובהדיא אמרינן בפ' אמרו לו די\"ד ע\"א וביבמות דל\"ד ע\"א דלר\"מ אין אחע\"א לבד באיסור כולל ואיסור מוסיף יע\"ש גם רבי יאודה דפליג במתני' דר\"פ גיד הנשה דק\"א וס\"ל דאיסור גיד נוהג אף בבהמה טמאה קאמר הש\"ס דלעולם לר\"י אין אחע\"א ושאני גיד דחמיר דמבני יעקב נאסר להם יע\"ש:
ויש לי לעמוד קצת בסוגיא זו דפריך הש\"ס מעיק' ומי אית ליה לר\"י אחע\"א והתניא יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה ת\"ל נבילה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא זה שאין איסורו משו' בל תאכל נבילה אלא משו' בל תאכל טמאה כו' ולכאורה קשה אמאי לא משני דברייתא הכי קאמר מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה לחוד יצא זה שאיסורו אף משום בל תאכל טמאה ולעולם לית ליה לר\"י אחע\"א ושוב ראיתי דבפסחים דל\"ה סוף ע\"ב עלה דקתני בברייתא יכול יצא אדם י\"ח בטבל ת\"ל לא תאכל עליו חמץ כו' מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משו' בל תאכל חמץ אלא בל תאכל טבל ומותבי' עלה ואיסור' דחמץ היכן אזלא ומשני רב ששת הא מני ר\"ש היא דאמ' אין אחע\"א רבינ' אמ' אפי' תימא רבנן מי שאיסורו משו' בל תאכל חמץ לחוד יצא זה שאין איסורו משו' בל תאכל חמץ לחוד אלא אף משו' בל תאכל טבל ודחי הש\"ס לשינוייא דרבינא מידי בלבד כתי' אלא מחוורת' כדר' ששת ע\"כ יע\"ש:
ובכן אני תמיה על הר\"ש שכתב בפ\"ק דטהרו' משנ' ג' עלה דמתני' דנבלת עוף טמא אין בו כזית בבית הבליע' וז\"ל דתניא בפ' גיד הנשה יכול תהא נבלת עוף טמא וכו' כלו' דלא אתי איסור נבלה וחייל אאיסו' טומא' ומאן דאית ליה אחע\"א ידרוש הכי מי שאיסורו משום ב\"ת נבלה לחוד יצא זה שאיסורו משו' ב\"ת נבל' וטמא עכ\"ל וק\"ט דאי מאן דס\"ל אחע\"א דריש קרא הכי היכי מוכחינן מהך ברייתא דר\"י ס\"ל אין אחע\"א הא שפיר איכא לפרושי נמי מלתיה דר\"י דבריית' הכי וכדמשני רבינא בפסחים בההיא בריית' דמתנייא כה\"ג דהכא אלא ודאי דתלמודא לא קאמר הכי משום הך דחויא דדחינן התם לדרבינא מכדי בלבד כתיב וצ\"ע וראיתי להרב חזון נחום שם שכתב ע\"ד הר\"ש וז\"ל ולע\"ד אין צורך לזה דמאן דאית ליה אחע\"א ידרוש קרא זה למעוטי נבלת בהמה כו' ונבלת עוף טמא ממעט מנבלה וטריפה יצא זה שאין לו טריפ' כדאיתא בת\"כ עכ\"ל. ותמוהים דבריו לע\"ד דר\"י גופי' דממעט עוף טמא משום טעמא דיצא זה שאין איסורו משום ב\"ת נביל' כו' ממעט נבילת בהמה מדכתיב לטמאה בה יצא בהמה שמטמא' במגע ובמשא וכמ\"ש הרב ק\"א ז\"ל שם בת\"כ יע\"ש וא\"כ אכתי למ\"ד אחע\"א אייתר קרא דנבלה דדריש ר\"י למעוטי עוף טמא, גם מ\"ש דנבלת עוף טמא ממעט מדכתיב טרפה יצא עוף טמא שאין לו טרפה לא ידעתי למאן דאי' ליה אחע\"א היכי מצינן למעוטי עוף טמא מפני שאין במינו טרפ' הא לדידיה כיון דאחע\"א אף בעוף טמא נוהג בו דין טרפה וחייב משום טומאה ומשום טרפ' כדמוכ' בפ' המזבח מקדש די\"ו ומאן דדריש בתורת כהנים יצא עוף טמא שאין לו טרפ' אתי כמאן דאמר אין אחע\"א וזה מבואר וצ\"ע:
וראיתי להתוס' ז\"ל בזבחים דס\"ט ע\"ב ד\"ה ר\"י כו' שכתבו וז\"ל תימה לר\"י אפילו נבלה גמורה לא תטמא דלא חייל אאיסור קדשים כדדריש גבי נבלת עוף טמא כו' וי\"ל דדוקא עוף טמא שאין במינו משום ב\"ת נבלה קממעט כו' עכ\"ל, וראיתי להרב צאן קדשים ז\"ל שכתב שדבריה' קשים להולמן דהא עיקר קושיית התוס' ז\"ל הוא לר\"י דס\"ל דאין אחע\"א אפי' נבל' גמורה לא תטמא א\"כ מאי מתרצי בזה משום שאין במינו וכו' ע\"כ הטעם שאין במינו משום ב\"ת נבלה דלא אתי איסור נבלה וחל אאיסור טמאה משום דאין אחע\"א כמ\"ש שם רש\"י ולפ\"ז הדרא קושיית התוס' ז\"ל לדוכתא וצ\"ע עכ\"ל ולע\"ד לא קשייא דנהי דאיסור נבילה לא חייל אאיסור מוקדשי' לענין איסור אכיל' לחייבו משום נבל' ומשו' מוקדשים למ\"ד אין אחע\"א אבל לענין טומאת מגע ומשא דליתיה באיסור מוקדשים ואיתיה בנבלה למה לא תחול אפי' למ\"ד אין אחע\"א ודכוותא אמרינן בפרק כל הבשר דקי\"ג ע\"ב גבי מבשל חלב בחלב דאפי' למ\"ד דאיסור בשר בחלב לא חייל אאיסור חלב משום טעמא דאין אחע\"א ולא מיחייב באכילתו אלא משום חלב לחוד אפ\"ה מחייב בבישולו משום מבשל בשר בחלב משום דחלב לחודיה אע\"ג דאסיר באכילה לא אסיר בבישול וכשבישלו בחלב חל עליו איסור בשר בחלב לענין בישול דלא הוה אסיר עד השתא וא\"כ ה\"נ דכוותא היא דחייל שפיר איסור נבלה אאיסור מוקדשים לענין טומאת מגע ומשא וברור, ועיין להרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"א סי' ל\"ה דמבוארים דבריו ז\"ל כאשר כתבנו דטומאת מגע ומשא חייל שפיר אאיסור חלב ואין בזה משום אחע\"א יע\"ש ומה שיש לעמוד עוד עמ\"ש שם בס' הנז' ליישב קו' התוס' ז\"ל נעמוד לקמן:
גם רע\"ק דמייתי הש\"ס בפ' ג\"ה דקי\"ו ע\"א גבי מאי דקאמר במתני' חיה ועוף אינן מן התורה כו' וקאמר תלמודא קסבר ר\"ע אחע\"א חלב ומתה לא צריכי קרא כו' יע\"ש כתבו התוס' שם דק\"א ע\"ב ד\"ה ר\"ע דלשמואל הוא דפריך הש\"ס דאי ס\"ל כר\"ע בחיה ועוף ובהמ' טמאה היכי דריש ומשני דקסבר שמואל אחע\"א בלאו קרא יע\"ש דמבואר יוצא מדבריהם ז\"ל דר\"ע ס\"ל דאין אחע\"א אפי' באיסור בת אחת וקסבר ר\"ע אחע\"א דקאמר תלמודא לפי דבריהם לאו דוקא אלא ה\"ק קסבר מאן דדריש כר\"ע דהיינו שמואל אחע\"א ועכ\"ל דשמואל ס\"ל כההיא ברייתא דמייתי הש\"ס בפרק המזבח מקדש די\"ו ע\"ב גבי צרוף נבלת בהמה טהורה עם בשר טמאה דקאמר תלמודא דסביר' ליה להך ברייתא אחע\"א אעפ\"י ששני האיסורין שוים וה\"נ איכא ברייתא אחרת דמייתי לה הש\"ס בפרק כל הבשר דקי\"ד ע\"א דקתני הפיגו' והנותר והטמא שבישלן עם חלב חייב כו' וקאמר תלמודא האי תנא סבר אחע\"א יע\"ש ואף עפ\"י דאיסור בשר בחלב קיל טפי מאיסור פיגו' ונותר וטמא דקדים ושמואל נמי איכא למימר דכהנהו תנאי ס\"ל:
ואיכא למידק דכיון דשמואל ס\"ל אחע\"א ואפילו בקל על חמור כבשר בחלב על איסו' חלב וכ\"ש באיסורין שוין א\"כ כי פריך הש\"ס בשבועות דכ\"ג ע\"ב עלה דמתני' דשבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות חייב הא גופא קשיא כו' מ\"ש רישא דפטור ומ\"ש סיפא דחייב ומשני הא לא קשיא רישא בסתם וסיפא במפרש והדר פריך מפרש גופיה תיקשי אמאי מושבע מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה ומשנינן רב ושמואל ור\"י דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים יע\"ש. והשתא כיון דשמואל ס\"ל בעלמא אחע\"א ואפי' בקל על חמור אמאי דחיק לאוקומי מתני' בכולל כו' לימא דמתני' דס\"ל דשבועה חלה על שבועה כמ\"ד איסו' חע\"א וכדס\"ל לשמואל ואפשר ליישב דכדי שלא תחלוק סתמא דשבועות אסתמא דכריתות גבי יש אוכל אכילה אחת כו' דסברא דאחע\"א באיסור כולל משני הכי שמואל וכעין זה כתבו התוס' בר\"פ גיד הנשה ד\"ה איסור גיד הנשה יע\"ש:
וראיתי להר\"ן בחידושיו לחולין דקי\"ג ע\"ב עלה דפריך תלמודא התם וסבר שמואל אחע\"א שכתב וז\"ל איכא למידק מאי קו' דהא אחע\"א דבשר בחלב איסור מוסיף הוא שהרי בתחילה לא נאסר אלא באכילה ועכשיו ניתוסף בה איסור הנאה ובמסכת כריתות אמרינן דאיסור הנאה איסור מוסיף הוא וא\"כ בכהן שאכל תרומה טמאה כל שנטמאת התרומה ואח\"ך נטמא הכהן ליכא איסור מוסיף דליכא למימר אפילו בנטמא הכהן ואח\"כ נטמאת התרומה אמרי' דאינו במיתה אע\"ג דניתוסף איסור באותה תרומה לכל כהן דאלו בכה\"ג פטור לאו משום אין אחע\"א הוא ובודאי שכל שנטמא הגוף תחילה חייב ולא פטרינן אלא בנטמאת התרומ' ואח\"כ נטמא הגוף והיינו דאמרינן פרט לזו שמחוללת ועומדת קודם לכן לפיכך נראה דשמעתין פליגא אדרבנן דאמרי במסכ' שבועות דאפי' למאן דלית ליה כולל מוסיף אית ליה עכ\"ל והשתא ניחא דשמואל נמי לית ליה אחע\"א הכא גבי בשר בחלב אלא משום דאיסור מוסיף הוא אבל כל דליכא טעם איסור מוסיף או כולל לית ליה אחע\"א ומש\"ה הוצרך לשנויי מתני' דשבועות בכולל דברי' המותרים עם דברים האסורין:
איברא דאכתי קשה לפום סוגייא זו דחולין דקי\"ג דלא משמע ליה לתלמודא לחלק בין איסור מוסיף לשאינו מוסיף ופריך משמואל אדשמואל א\"כ כי משני אבע\"א בעלמא אית ליה לשמואל אין אחע\"א ושאני בשר בחלב דרבי רחמנא גדי שמעינן דאפי' באיסור מוסיף כבש' בחלב לית ליה לשמואל אחע\"א אם לא משו' דגלי קרא בבש' בחלב וא\"כ קשה דמדמשני שמואל מתני' דשבועו' בכולל דברי' המותרין עם דברים האסורין משמע דאית ליה לשמואל אחע\"א באיסו' כולל וכ\"ש באיסו' מוסיף דעדיף טפי ואפשר דכיון דהך שינוייא לא קאי לפום קושטא כדבעי הש\"ס למימר לקמן דקי\"ו קסבר ר\"ע אחע\"א ולפי מ\"ש התוס' לא דוקא ר\"ע אלא לדשמואל הוא דקאמר הכי דס\"ל אחע\"א וכמש\"ל לא חש הש\"ס למדחי האי שינוייא מההיא דמשני שמואל מתני' דשבועות בכולל דברים המותרים כו' דנראה דשמואל ס\"ל אחע\"א אפי' באיסו' כולל וכל שכן באיסו' מוסיף א\"נ יש ליישב דאע\"ג דמשני שמואל התם מתני' בכולל דברים המותרי' עם דברי' האסורי' איהו בדידי' פליג וס\"ל דאין אחע\"א אפי' בכולל ומוסי' ומשום דאשכח סתמא אחריתי בכריתות פ' אמרו לו די\"ד גבי יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות כו' ואידך מתני' נמי דיש בא ביאה א' וחייב שש חטאות כו' דסתם רבי כמאן דאית ליה אחע\"א באיסור כולל ובאיסור מוסיף כדאתמר עלה התם בגמרא וה\"נ סתם לן רבי ביבמות פרק ד' אחין דל\"ג ע\"ב גבי שנים שקדשו שתי נשים והחליפו וכו' להכי משני דהך מתניתין דשבועות נמי סתם לן נמי כמ\"ד אחע\"א בכולל מיהו שמואל פליג אכולהו סתמי וס\"ל דאין אחע\"א אפי' באיסור מוסיף וכעין זה כתבו התוס' לעיל דק\"ג ע\"א ד\"ה מר סבר כו' לדעת ר' יוחנן יע\"ש אלא שלא ידעתי אמאי לא הוקשה להם כן הכא אף לשמואל:
שוב ראיתי דלהתוס' ז\"ל לא קשה ולא מידי דאינהו לשיטתם אזלי שכתבו בדק\"א ע\"א ד\"ה איסור כולל כו' דאיסור הנאה לא חשיב איסור מוסי' אלא איסור חמור בעלמא וסיימו וכן צריך לפרש בפרק כל הבשר גבי הא דפריך וסבר שמואל אחע\"א עכ\"ל וכונתם מבוארת דהוקשה להם באותה סוגיא דפרק כל הבשר קושיית הר\"ן שכתבנו דמאי פריך משמואל אדשמואל הא בשר בחלב איסור מוסי' משא\"כ בתרומה שנטמאת דע\"כ כשנטמאת התרומה תחילה מיירי ואח\"כ נטמא הכהן כמ\"ש הר\"ן וכ\"כ התוס' שם בדק\"א ע\"א ד\"ה בנטמא הגוף ובסנהדרין פ' הנשרפין דפ\"ג ע\"ב ד\"ה פרט לזו שמחוללת יע\"ש וכיון שכן ליכא איסור מוסי' אלא איסור כולל ולזה הוצרכו לומר דאיסור הנאה לא חשיב איסור מוסי' אלא איסור חמור בעלמא והשתא פריך שפיר משמואל אדשמואל דגבי תרומה שנטמא' תחילה ואח\"כ נטמא הגוף איכא נמי איסור חמור כי נטמא הגוף דמיחייב מיתה וכמ\"ש רש\"י שם ואפי' הכי קאמר שמואל דאין אחע\"א ולפום מאי דמשני אבע\"א בעלמא לית ליה לשמואל אחע\"א ושאני בשר בחלב דגלי ביה קרא תו ל\"ק מההיא דפרק שבועות ב' בתרא דמשמע דאית ליה לשמואל אחע\"א באיסור כולל דאיכא למימר דדוקא באיסור חמור לית ליה לשמואל אחע\"א אמנם באיסור כולל אית ליה:
איברא שלפי דברי הר\"ן דמשמע ליה דאיסור בשר בחלב איסור מוסיף הוא ולפום מאי דמשני תלמודא דשמואל בעלמא אחע\"א לית ליה ושאני הכא דרבי רחמנא גדי שמעינן דאפי' באיסור מוסי' אית ליה לשמואל דאין אחע\"א וה\"נ רבי אמי ור' אסי דמייתי הש\"ס בתר הכי דס\"ל דהמבשל חלב בחלב ואכלו דלא לקי אאכילה ב' משום דאין אחע\"א ס\"ל נמי דאפי' באיסור מוסיף אין אחע\"א ק\"ט דהא קי\"ל הלכה כסתם משנה וכבר סתם לן תנא כמה סתמי כמאן דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף דהא בפ\"ג דכריתות די\"ג תנן סתמא יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם א' וכו' והיינו כמאן דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסי' כדאתמר עלה התם בגמ' וה\"נ סתם לן תנא התם באידך מתניתין דיש בא ביאה אחת וחייב עליה שש חטאות וכאידך נמי דתני התם הבא על בת בתו כו' והבא על חמותו כו' והכי סתם לן ביבמות פ\"ד אחין דל\"ג ע\"ב גבי שנים שקדשו שתי נשים והחליפו וכו' יע\"ש ודוחק לומר דשמואל ורבי אמי ור' אסי פליגי אהך כללא דרבי יוחנן ולית להו הלכה כסת' משנה ודחו כל הנך סתמי ומשמע להו דהלכה כר\"ש דאפי' באיסור מוסי' לית ליה אחע\"א כמ\"ש התוס' בכריתות דכ\"ג ע\"א ד\"ה ומי ובקדושין דע\"ז ע\"ב ד\"ה פרט דס\"ס אכתי תיקשי דהא קי\"ל הלכה כרבי יוסי דנמוקו עמו ואיהו ס\"ל דאחע\"א באיסור מוסיף כדאיתא ביבמות דל\"ג ע\"א ואפי' בקל על חמור כמ\"ש התוס' דל\"ג ע\"ב יע\"ש:
כי ע\"כ נלע\"ד דלשיטת הר\"ן עכ\"ל דשמואל ור' אמי ורבי אסי ס\"ל דאחע\"א באיסור בשר בחלב דאיסור מוסי' וכי קאמר הש\"ס דשמואל בעלמא לית ליה אחע\"א דחוי בעלמא הוא דקמדחי אבל קושטא דמלתא דכיון דהוי איסור מוסי' ודאי דאית ליה לשמואל אחע\"א וכדקאמר ואבע\"א וכו' ורבי אמי ורבי אסי נמי הכי אית להו אלא דפלוגתייהו הוא לדעת ר\"ש דאית ליה אין אחע\"א גבי בב\"ח אי ס\"ל נמי הכי דלא חל או לא ומר אמר דגבי בב\"ח מודה ר\"ש דלקי משום דיליף אכילה מבישול ומר אמר דלא יליף ולפום מאי דקאמר מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי מ\"ד לא לקי על האכילה לדעת רבי שמעון קאמר דלא תימא הכא לדידי' לקי משום דילי' נבלה מבישול קמ\"ל אמנם אנן בדידן לפום מאי דקי\"ל כר' יוסי דבאיסו' מוסיף אחע\"א פשיטא לן דלקי במבשל חלב ומתה בחלב משום איסור מוסיף ושוב ראיתי להר\"ן לקמן דקי\"ו עלה דאמרינן קסבר ר\"ע אחע\"א שכתב וז\"ל כבר כתבתי למעל' דאחע\"א דבשר בחלב איסור מוסיף הוא הילכך כיון דקי\"ל בעלמא אחע\"א באיסור מוסיף נקטינן כר\"ע ואף ע\"ג דשמואל שהוא אמורא משמע דלא דריש כר\"ע אלא כת\"ק כדאמרינן לעיל גדי לרבות את החלב כו' הך מימרא תרוצי מתרצינן לעיל ולפרוקא בתרא דאמרי' הא דידיה הא דרבי' אפשר דלדידיה אחע\"א אית ליה וחלב ומתה לא צריכי קרא כו' יע\"ש הרי שכתב הרב בפשיטות דלדידן דקי\"ל דאחע\"א באיסור מוסיף חלב ומתה מחייב בב\"ח מסברא משום דאיסור מוסיף הוא וא\"כ עכ\"ל דההיא דר' אמי ור' אסי לדעת ר\"ש דאית ליה אין אחע\"א אפי' באיסור מוסיף הוא דפליגי ואינהו בדידהו ס\"ל דאחע\"א ולקי על האכילה ב' משום איסור מוסיף כדאמרן:
וע\"פ האמור ממילא נדחה היא ראיית הרב מש\"ל בפ\"ה מה' יסודי התורה ה\"ח ד\"ה והנה אף שלכאורה כו' שהביא ראיה לדעת רבינו דס\"ל דאינו חייב מלקות בנהנה מבשר בחלב וכתב הוא ז\"ל שיש להכריח סברתו מההיא דפ' כל הבשר דקי\"ג דאמרינן המבשל חלב בחלב ר' אמי ור' אסי חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה והמתבאר שם בסוגיא דלכ\"ע אין איסור בשר בחלב חל על איסור חלב ויש לתמוה דהא איסור מוסיף הוא דהשתא נאסר בהנאה וא\"כ אמאי לא חייל איסור בב\"ח על איסור חלב ולסברת ר' ניחא דע\"כ לא חשיב הנאה איסור מוסיף אלא היכא דלוקה על ההנאה כו' אבל בבשר בחלב דליכא מלקות בהנאה לא שייך ביה איסור מוסיף אך לסברת החולקים על רבינו וס\"ל דבכל איסורי הנאה לוקים על ההנאה וכ\"ש בבשר בחלב לא ידעתי טעם נכון למה לא יתחייב האוכל שבישל בחלב שתים משום איסור מוסי' וצ\"ע את\"ד יע\"ש ואין ספק שאילו הרב היה רואה דברי הר\"ן שכתבנו לא הוה מתמה בזה שהרי מבואר כתב דלדידן דקי\"ל דאחע\"א באיסור מוסיף המבשל חלב בחלב לוקה ב' משום איסור מוסי' ור' אמי ור' אסי ודאי דלמאן דלית ליה אחע\"א באיסור מוסי' קמיירו וכדאמרן וא\"נ אפשר דאינהו נמי הכי ס\"ל ואנן לא קי\"ל כוותייהו ועיין בספר דברי אמת בקונט' דכ\"ד ע\"א וע\"ב ולבר מן דין לפי מ\"ש התוס' דמשמע להו דאיסור בשר בחלב לא חשיב איסור מוסי' אלא איסור חמור בעלמא אין מקום לתמיהת הרב ז\"ל לשיטת הסוברים דלוקים על ההנאה מהך מימרא דרבי אמי ור' אסי דאיכא למימר דכל דליכא איסור כולל משום איסור חמור לא אמרינן אחע\"א וכדאמרינן בפרק גה\"נ דק\"א ע\"א ואפי' באיסור כולל לא חייל קל על חמור כמ\"ש וכ\"כ התוס' ביבמות דל\"ג ע\"ב ד\"ה אמר ר\"י כו' יע\"ש ולכן בההיא דכריתות די\"ג גבי אכל חלב מן המוקד' קאמר הש\"ס דמשו\"ה חל איסור מוקדשים על חלב מגו דאיתוסף ביה איסור הנאה כו' כלומר דאיכא תרתי באיסור הקדש שהוא כולל שחל ההקדש אף על הבשר וגם איסור' איסור חמור דאסיר בהנאה משא\"כ באיסור בשר בחלב על חלב דליכא אלא איסור חמור דהשתא נאסר בהנאה אבל ליכא איסו' כולל כההיא דהקדש דנאסר שאר הבשר כשהקדי' דאע\"ג דהשתא שבישלו בחלב נאסר אף בחלב הא לא איריי' דמה שנאסר בחלב אינו אלא משום טעם החלב שנתן בחלב דהו\"ל כאוכל החלב עצמו וכיון שחל עליו מעיקרא איסור חלב כי נתבשל בחלב ונתן טעם בחלב אסור החלב משום איסורא דחלב למאי דקי\"ל טעם כעיקר דאורייתא ואם לא נתן טעם בחלב משרא שרי החלב וליכא אף משום איסור בשר בחלב כנודע והשתא כיון דליכא איסור כולל אע\"ג דאיכא איסור חמור ס\"ל לר' אמי ור' אסי דאין אחע\"א ודוק ועיין להרדב\"ז בחדשות ח\"ב בתשו' השייכות ללשונות הרמב\"ם סי' רמ\"ה שלפי דבריו יתיישב קו' הרב ז\"ל יע\"ש ועיין עוד שם במה שהוקשה לו בדברי הרמב\"ם שבפירוש המשנה לכריתות ועיין להרמ\"ע מפאנו סי' קכ\"ג דקכ\"ז ע\"ב ועיין בס' לחם יאודה בפ\"ח מה' מ\"א יע\"ש:
ודע דמ\"ש לעיל בשם הר\"ן והתו' דההיא מימרא דשמואל דקאמ' מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה לא מיירי אלא כשנטמאת התרומה תחלה אבל אם נטמא הכהן תחלה וחל עליו חיוב מיתה תו לא פקע מיניה ושאין זה תלוי בענין אחע\"א יע\"ש מדברי הרמב\"ם רפ\"ז מה' תרומות לא משמע הכי שהרי סתם וכתב וז\"ל כהן טמא אסור לאכול תרומה בין טהורה בין טמאה שנאמר איש איש מזרע אהרן כו' וטמא שאכל תרומה טמאה אף ע\"פ שהוא בלאו לוקה שהרי אינה קדש עכ\"ל ומדלא עלה לחלק בין נטמאת התרומה תחי' לנטמא הכהן תחילה משמע דבכל ענין לא חל עליו חיוב מיתה ואינו לוקה וא\"כ יש לתמוה מה יענ' ר' לאותה סוגי' דחולין דקי\"ג דפריך הש\"ס דשמואל אדשמואל מההיא דמבשל חלב עם חלב לההיא דתרומה כשנטמאת ולפי דעתו דההיא דתרומה שנטמאת מיירי אפי' בנטמא הכהן תחילה מאי קושייא הא ע\"כ לומר דהתם גזרת הכתוב הוא דאי משו' טעמא דאין אחע\"א הוא בנטמא הכהן תחילה דחל עליו חיוב מיתה מעיקרא מאי איכא למימר הא אפי' למ\"ד אין אחע\"א כל כה\"ג דחל עליו חיוב מיתה תו לא פקע כדמוכחא סוגייא דפרק ג\"ה דק\"א וכמו שהכריחו התוס' והר\"ן ז\"ל וה\"נ מוכח ביבמות פ' ד' אחין דל\"ב גבי הא דתניא התם כיצד אמר ר\"י חמותו ונעשית אשת איש נידון בזיקה הראשונה וכמבואר שם בדברי רש\"י ד\"ה אמר ר' אבהו מודה ר\"י באיסור מוסי' כו' ובד\"ה ואית דגרסי הכא כו' יע\"ש ואולי יאמר רבינו דודאי המקשן דפריך משמואל אדשמואל ומשמע ליה דההיא דתרומה שנטמא משום טעמא דאין אחע\"א הוא דפטר ליה ממיתה עכ\"ל דמשמע ליה דבנטמאת התרומה תחילה מיירי אבל אם נטמא הכהן תחילה ודאי דמחייב מיהו לפום מאי דתריץ ואבע\"א בעלמא אית ליה לשמואל אחע\"א ושאני תרומה דגלי קרא השתא איכא למימר דאפילו בנטמא הכהן תחילה מיירי וגזרת הכתוב היא דכל שנטמאת התרומה אפי' נטמא הוא תחילה דלא לחייב מיתה ודוחק:
תו ק\"ל בדברי הרמב\"ם הללו שנראין דבריו סותרין זל\"ז דמעיקרא כתב דכהן טמא אסור לאכול תרומה ואפילו טמאה שנאמר איש איש מזרע אהרן בקדשים לא יאכל משמע דבכלל בקדשים לא יאכל נכלל אף תרומה טמאה שנקרא קדש ואם כן איך כתב אח\"ך דטמ' שאכל תרומה טמאה אינו לוקה שהרי אינה קדש תו ק\"ל טובא במה שתלה רבינו חיוב המלקות בחיוב המיתה דתרומה אינו לוקה עליה מפני שאינו חייב מיתה עליה ולפי דעתו דעובר עליה בלאו דבקדשים לא יאכל למה לא ילקה עליה כעובר על שאר לאוין דעלמא דמחייב מלקו' אע\"ג דליכא חיוב מיתה בידי שמים וכעת צל\"ע והיותר תימה אצלי מ\"ש שם מרן כ\"מ ז\"ל וז\"ל ומ\"ש וטמא שאכל תרומה טמאה אעפ\"י שהוא בלאו אינו לוקה בס\"פ הנשרפין מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנ' ומתו בו כו' פרט לזו שמחוללת ועומדת ומשמע מיתה הוא דליכא הא איסורא איכא עכ\"ל דמשמע מדבריו ז\"ל דליכא אלא איסורא בעלמא ואלו רבינו כתב שעובר בלאו ואם כונת מרן ז\"ל לומר דליכא אלא איסור לאו בעלמא אבל מלקא לא לקי מהיכא משמע ליה למרן כן דשפיר איכא למימר דמיתה ליכא אבל לאו איכא ולקי עליה ככל שאר לאוין דעלמא דליכא בהו מיתה ולקי עלייהו וצ\"ע וכ\"ת אם איתא דמיתה הוא דליכ' אבל מלקות איכא היכי בעי הש\"ס למימ' דשמואל דדריש הך דרשא לית ליה אחע\"א והא כיון דלא ממעטי' מקרא אלא מיתה דוקא אכתי שפי' חל אע\"א לענין מלקו' ומאי פריך משמו' אדשמו' אלא ודאי משמ' דאף מלקו' נמי ממעטי' מיני' ולהכי פריך שפי' משמואל אדשמו' אכתי לא ידעתי מנ\"ל לרבי' לו' דעוב' בלאו אלא דלא לקי עליו דאימא דאף איסור לאו נמי לא חייל עליה כלל דאי הוה חייל עליה איסור לאו מילקא נמי הוה לקי שוב ראיתי להלח\"מ בפי\"ט מה' סנהדרין ה\"ב שכתב וז\"ל וגם מ\"ש רבינו בה' תרומות שכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה אין זה במשמע דברי הגמ' דשם לא אמרו אלא אינו במיתה משום שנאמר גבי מיתה חלול אבל מלקות מיהא איכא עכ\"ל ולא ידעתי אמאי לא הוקשה לו בדברי רבינו דמאחר דכתב דעובר בלאו למה לא ילקה עליו ועיין להרפ\"ח בי\"ד סי' ס\"ב סק\"ב:
עוד ראיתי להלח\"מ שהוקשה לו במ\"ש שם רבינו ובפ\"ו מה' תרומות דזר שאכל תרומה בין טמאה בין טהורה דחייב מיתה בידי שמים ובפ' הנשרפין דפ\"ג ע\"ב מפיק ליה מדסמך קרא דוכל זר לא יאכל קדש לקרא דומתו בו כי יחללוהו והשתא לדעת רבינו ק' כיון דבכהן עצמו דעיקר קרא כתיב ביה ס\"ל דהיכא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה מאין יצא לו בזר שאכל תרומה טמאה כיון דלא ילפינן אלא מכהן דיו לבוא מ\"ה להיות כנדון וכתב ואפשר לומר בדוחק דסברת רבינו דכי אמרי' פרט לזו שמחוללת ועומדת הוא דוקא לגבי כהן דכיון שהוא מותר בתרומה אע\"ג דהוא טמא כיון דהיא טמאה אוקי טומאה בהדי טומאה ואינה קדש דהוא מותר בה כשהיא טהורה אבל בזר שלעו' אסור בתרומה אפי' היא טהורה א\"כ כשהיא טמאה והוא טמא היא קדש לגביה אבל אין זה מספיק דמ\"מ לא היה לו לרבינו להוציא דין לענוש מיתה כיון דאין לו ראיה ברורה עכ\"ל ולע\"ד הדבר ברור דרבי' הוציא דבר זה מלשון הברייתא דפ' הנשרפין דקתני ואלו שבמיתה כהן טמא שאכל תרומה טהורה וזר שאכל את התרומה ואם איתא דזר שאכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה כי היכי דקתני כהן טמא שאכל תרומה טהורה הו\"ל למתני נמי זר שאכל תרומה טהורה כי היכי דתני גבי כהן ומדתני תרומה סתמא גבי זר וגבי כהן תני טהורה משמע דגבי זר מחייב אף בתרומה טמאה ומה שעלה לחלק הרב בין כהן לזר גם הרדב\"ז בביאורו לה' תרומות פ\"ו חילק כן יע\"ש ומיהו למ\"ש לעיל בשם התוס' והר\"ן דגבי תרומה שנטמאה לא מפטר ממיתה אלא כשנטמאת התרומה תחי' ואח\"ך נטמא הכהן אבל אם נטמא הכהן תחילה כיון דחל עליו חיוב מיתה תו לא פקע אין צורך למה שנדחקו הרלח\"מ והרדב\"ז דגבי זר מעיקרא חל עליה חיוב מיתה כשהיתה התרומ' טהורה וכי נטמאת התרומה אח\"ך תו לא מפטר ממיתה ומשו\"ה לא חלקו בברייתא גבי זר בין תרומ' טמאה לטהורה ודוק וא\"ת גבי כהן נמי אמאי לא תני בברייתא תרומה סתם כיון דכשנטמא הכהן תחילה אפילו נטמאת התרומה חייב מיתה לפי מ\"ש התוס' והר\"ן הא לא קשייא דברייתא מלתא פסיקתא נקט ואי הוה תני תרומה טמאה הוה צריך למתני דוקא כשנטמא הכהן ואפ' נמי לפ' דתרומה טהורה דקתני היינו שהיתה טהו' כשנטמא הכהן אע\"ג דהשתא בשע' אכילתה היא טמאה מסתמא הכי הוא דכיון שהוא טמא הרי בשעת אכילתו כיון שנגע בתרומ' טמאה טימאהו כמו שהשיבו לו חכמים לר\"י הגלילי גבי טמא שאכל את הקדש וע' בדברי התוס' בחולין דק\"א ד\"ה בנטמאה ובפ' הנשרפין דפ\"ג יע\"ש:
ואת זה ראיתי להרב לשון ערומים בלשונו' הרמב\"ם דף יו\"ד ע\"א הביא דברי הרמב\"ם ומרן הללו וכתב על זה וז\"ל ומיהו הא ק\"ל בדברי מרן ז\"ל דאמאי הוצרך ללמוד הדין דכהן טמא שאכל תרומה טמא' מההיא דפ' הנשרפין דמשמע מיתה הוא דליכא הא איסור' איכא והרי תלמוד ערוך הוא בידינו פרק הערל דע\"ג דקאמר ואוכלן בטומאת עצמן לוקה משא\"כ בתרומה מלקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא מנ\"ל אמר קרא בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה וכ\"כ רש\"י בפ' כל הבשר דקי\"ג ולא על מרן ז\"ל תלונותי כי אם על ר' הרמב\"ם שכתב אעפ\"י שהוא בלאו אינו לוקה שהרי אינה קדש ול\"ל הך טעמא ת\"ל דלאו הבא מכלל עשה עשה כדקאמר תלמודא ועיין כו' עכ\"ל ולע\"ד אחרי המחילה הראויה לא מצאתי מקום לדבריו דההיא דפרק הערל בטהור שאכל תרומה טמאה קמיירי דליכא אלא איסור עשה ורבינו ז\"ל בטמא שאכל תרומה קמיירי דאלו אכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים כדאיתא בפ' הנשרפין וכשאכל תרומה טמאה לדע' רבינו חיוב מיתה ליכא ומה\"ט אינו לוקה אבל איסור לאו איכא וכמ\"ש רבינו אעפ\"י שהוא עובר בלאו ולזה הוצרך רבינו ליתן טעם למה לא יתחייב מיתה כיון שאכל תרומה בטומאת הגוף אעפ\"י שהיא טמאה וכתב מפני שאינה קדש והיינו מיעוטא דומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת כדדריש שמואל ומה\"ט אינו לוקה ומרן ז\"ל ג\"כ לא הביא ההיא דפ' הערל מה\"ט דהתם בטהור שאכל תרומה טמאה מיירי דליכא אלא איסור עשה ורבינו מיירי בטמא שאכל תרומה טמאה וכתב דאיכא איסור לאו ולזה הוצרך להביא ההיא דפרק הנשרפין דמשמע מינה דמיתה הוא דליכא אבל איסור לאו מיהא איכא וזה ברור ומבואר בכונת רבינו הרמב\"ם ודבריו ז\"ל צל\"ע ואולם אי קשיא בדברי רבינו ומרן לא קשיא אלא מאי דאקשינן אנן יד עניי מהיכא משמע להו מהגמ' דלא לקי וכמו שהוקשה לו להרב לח\"מ בה' סנהדר' כדכתיבנא לעיל:
וראיתי להרב פר\"ח בביאורו לה' תרומות שכתב ע\"ד רבינו שכתב דטמא שאכל תרומה טמאה שהוא בלאו וז\"ל ותימא על רש\"י שכתב בפ' האשה רבה ד\"צ ע\"א ובפ' הנזיקין דנ\"ד ע\"א כהן טמא שאכל תרומה טמאה במיתה ונ\"ל דטעמו משום דבפ' השוחט והמעלה הויא פלוגתא דר' יוסי ורבנן בטמא שאכל קדש טמא ומשמע ליה להרב ז\"ל דכי היכי דרבנן מחייבי בקדש טמא ה\"ה דמחייבי בתרומה טמאה והך מימרא דס\"פ הנשרפין אתיא כר\"י הגלילי ורבנן לית להו הך דרשא וכ\"נ מלשון דיבמות יע\"ש ואין כן דעת התוס' אלא דרבנן לא ילפי קדש מתרומה ור\"י הגלילי דורש וזה דעת רבינו דהכא גבי תרומה פסק לפטור ובפ' י\"ח מה' פסולי המוקדשין הל' יו\"ד גבי קדש טמא פסק לחיובא אלמא דמפליג בינייהו עכ\"ל והנה מה שהוק' לו ז\"ל בדברי רש\"י גם הרב בני יעקב ז\"ל בהגהותיו על הרמב\"ם ז\"ל הוקשה לו ג\"כ קושיא זו בדברי רש\"י ז\"ל והניחה בצ\"ע ועיין בס' דברי אמת בקונטריסיו דמ\"ה ע\"ג ובס' אור יקרות בחי' לגיטין דנ\"ד יע\"ש ובס' לשון ערומים בלשונות הרמב\"ם ז\"ל עמד בזה ויישב דברי רש\"י ז\"ל ע\"פ מאי דמשני הש\"ס לקמן דקי\"ג ע\"ב למאי דפריך בהך מימרא דשמואל אאידך מימרא דקאמר שמואל לרבות את החלב ואת המתה ומשני הא דידיה הא דרביה דלפום הך שינוייא למאן דאית ליה אחע\"א באיסור כולל אפי' נטמאת התרומה כל שנטמא הכהן חייב מיתה ולא דרשינן פרט לזו שמחוללת ועומדת והשתא רש\"י ז\"ל תפס עיקר הך שינוייא ומש\"ה בההיא דיבמות ופ' הנזקין דקאי אליבא דר\"מ דלית ליה בעלמא אחע\"א באיסור כולל דייק שפיר לפרש דלדידיה אפי' בתרומה טמאה איכא חיוב מיתה את\"ד יע\"ש ואין ספק כי זו היתה כונת הרפ\"ח אלא שדבריו סתומי' קצת וכונתו מבוארת לזה דודאי לפום ההוא שינוייא דמשני הש\"ס הא דידיה הא דרביה א\"כ רבנן דפליגי אר' יוסי בטמא שאכל קדש טמא וס\"ל דאחע\"א באיסור כולל כדמפרש רבה התם בפרק השוחט והמעלה דף ק\"ז ובפרק כל הבשר דק\"א עכ\"ל דגבי תרומה נמי הכי ס\"ל ורש\"י תפס עיקר הך שינוייא אבל התוס' ז\"ל תפסו עיקר אידך שינוייא דמשני תלמודא התם ואבע\"א בעלמא אית ליה לשמואל אחע\"א ושאני תרומה דגלי קרא כמו שנר' מדבריהם שם בחולין דק\"א ע\"א ד\"ה בנטמא הגוף ובפ' הנשרפין דפ\"ג ע\"ב ד\"ה פרט לזו שכתבו וז\"ל ומאן דאית ליה אחע\"א יאמר דשאני תרומה דגלי קרא וכן משמע בפרק כל הבשר עכ\"ל ומדלא כתבו דמאן דאית ליה אחע\"א פליג אההיא דתרומה וכשינוייא דמשני הש\"ס הא דידיה הא דרביה מבואר שדעתם לתפוס עיקר כאידך שינוייא וזהו שכתב הרפ\"ח ז\"ל ואין כן דעת התוס' וברור:
והרב חזון נחום בפי\"א ממס' פרה משנה ג' יישב ג\"כ דברי רש\"י ע\"פ דרך זה והכריח עוד דהך שינוייא בתרא דמשני הש\"ס הא דידיה הא דרבי' עיקר דהא סתם מתני' דהתם ס\"ל דאפי' בתרומה טמאה חייב מיתה ובודאי דלא פליג שמואל אסתם מתני' אלא דהך שינוייא דהא דידיה הא דרביה עיקר ורביה דשמואל תנא הוא ופליג אמתני' כמ\"ש שם הרב תיו\"ט וכ\"נ מדברי הר\"ש שם את\"ד יע\"ש ולפי דבריו כי משני תלמודא מעיקרא בעלמא אית ליה לשמואל אחע\"א ושאני תרומה דגלי קרא לא משני הכי אלא לומר דלא ק' משמואל אדשמואל אבל קושטא ודאי לא קאי הכי כדמוכח' ההיא סתם משנה דמס' פרה ולפי שיטת התוס' והרמב\"ם דתפסו עיקר כשינוייא דמשני הש\"ס שאני תרומה דגלי קרא יש לנו לדעת מה יענו שפתי דעת לסתמא דמס' פרה ועיין להרב ארעא דרבנן במ\"ב סי' רל\"ג מה שתירץ עוד לדברי רש\"י דמיירי בתרומה טמאה דרבנן יע\"ש:
וראיתי למרן כ\"מ בספ\"ד מה' פרה אדומה שהוק' לו כן ותירץ בשם הר\"י קורקוס ז\"ל וז\"ל ונר' שדעת רבינו דכי קתני האוכל חייב מיתה היינו כמו שחייב באוכל תרומה והוא טמא והיינו כשהיא טהורה דהכא לא נחית תנא אלא לאשמועינן שהוא נטמ' בנגיעה זו דהוייא נגיעה במי חטאת שלא לצורך ונטמא טומא' שחייב מיתה באכילת הדבילה בשביל אותה טומאה ובודאי דהוי דיניה כדין טמא בעלמא דאטהורה חייב מיתה ואטמאה פטור ובין טמאה חייב דקתני ה\"ק לא מבעייא דאטהורה כשהיא טמאה שנטמאו המים אלא אפי' טהורה נטמאו דלגבי מי חטאת הוייא טמא ואותו שאכלה אם יש בה כביצה חייב מיתה ככל טמא דעלמא והיינו כשהי' טהורה וא\"ת והרי נטמאו המים והמים יחזרו ויטמאו אותה אפי' היתה טהורה הא ל\"ק ההוא מעלה בעלמא ואין טומאת מעלה פוטרתו מחיוב מיתה מן התורה כ\"ש שאפי' שנטמאו לחטאת לא מפני זה יחזרו ויטמאו את הדבילה עכ\"ל, מבואר יוצא מדבריו שהדבילה של תרומה טהורה שנפלה לתוך מי חטאת המים נטמאו אבל התרומה טהורה היא כמו שהיתה מעיקרא ובהכי ניחא ליה דחייב מיתה דקתני מתני' היינו דוקא כשאכל הדבילה הטהורה שנפלה לתוך מי חטאת לא נטמאת התרומה אלא המים ואין המים חוזרים ומטמאים את הדבילה מפני שאין טומאה זו מדאוריית' כי אם טומאת מעלה מדרבנן בעלמא:
ואני בעוניי את חטאי אני מזכיר כי לא זכיתי להבין אמרי קדוש דכיון שהמי חטאת הם אב מאבות הטומאה כמ\"ש רבינו שם ברפט\"ו והנוגע בהם שלא לצורך הזאה נטמא א\"כ כי נפלה דבילה של תרומה בתוך מי חטאת ונגע במים איך הפה יכולה לדבר שתהיה הדבילה טהורה דכי היכי דאב הטומאה מטמא אדם וכלים בנגעים אין ספק דמטמא אוכלים ומשקים שהם עלולים יותר לקבל טומאה מולד הטומאה מה שא\"כ אדם וכלים דאינן מקבלים טומאה מולד הטומאה כדאיתא בריש פ\"ק דבב\"ק וכמ\"ש רבינו בהקדמתו לסדר טהרות ד\"ג ע\"א ד\"ה וכמו כן יע\"ש ותו דרבינו הר\"ם במז\"ל קיהיב טעמא למה האוכלה חייב מיתה וכתב מפני שאכל תרומה טמא' וכונתו מבוארת שכיון למ\"ש בפירוש המשנה בפרק י\"א דמסכת פרה מ\"ג וז\"ל ואפי' היתה התרומה הטהורה ומי שיאכלנה אחר זה חייב מיתה לפי שהוא יטמא בעת אכילה כאשר נגעה במי נידה כפי מה שנתבאר בראשון מכלים ומי שאכל כזית מתרומה והוא טמא חייב מיתה כמו שביארנו בט' מסנהדרין עכ\"ל ואם כדברי הרב ז\"ל שהתרומה טהורה שנפלה לתוך מי חטא' לא נטמאו אלא המים אבל התרומה עצמה טהורה היא כדמעיקרא היאך האוכלה יהיה טמא ולולי דברים אלו שכתב וא\"ת והרי נטמאו המים והמים יחזרו ויטמאו כו' הא ל\"ק ההוא מעלה בעלמא כו' היינו יכולים לידחק בכוונת דבריו הראשוני' ז\"ל שהוא רצה לפרש לדעת רבינו ז\"ל דמ\"ש והאוכלה חייב מיתה שאין חיוב המיתה בשביל אכילת הדבילה בעצמה אלא ה\"ק והאוכ' לדבילה של תרומה טהורה שנגעה במים נטמא בעת האכיל' טומאה שחייב מיתה בטומאה זו והכוונה דבעת אכילת דבילה זו אפשר שלא נגע זה האוכל במי חטאת שעל הדבילה בידו או בלשונו ונטמא גופו מפני נגיעתו במי חטאת ואם אוכל אח\"ך תרומה טהורה חייב מיתה באותה אכילה, אמנם דבריו אלו מוכיחים דס\"ל דחיוב המיתה הוא בשביל אכילת הדבילה של תרומה טהורה בעצמה וע\"ז הוקשה לו שהרי אחר שנטמאו המים חזרה הדביל' ונטמאת ואין כאן חיוב מיתה והוצרך לתרץ דאין טומאה זו אלא מדרבנן דכיון שהדבילה היא טהורה לא נטמאו המים אלא משום מעלה סוף דבר דברי מרן שכתב בשם הר\"י קורקוס נפלאו ממני:
ולולי דברי רבינו הרמב\"ם ז\"ל שבפירוש המשנה ובחבורו שנראה מדבריו שהוא מפרש מה ששנינו והאוכלה חייב מיתה דהיינו טעמא מפני שאכל תרומה בטומאת הגוף אף עפ\"י שהתרומה טמאה היינו יכולים לומר דמתני' אתא לאשמועינן דזר שאכל תרומה אעפ\"י שהיא טמאה חייב מיתה כמ\"ש רבינו בפ\"ו מהלכות תרומו' וקמ\"ל דגבי זר לא דרשינן פרט לזו שמחולל' ועומדת כמ\"ש לעיל בשם הרדב\"ז והלח\"מ והיינו דקתני והאוכלה חייב מיתה כלומר ולא מפני שהיא טמא' נפטר זה האוכלה מחיוב המיתה שנתחייב באכילת תרומה אמנם לפי דברי רבינו לא יתכן פירוש זה, ומ\"מ אנן בדידן מצי' לפרש כן לדעת התוס' שכתבנו לעיל דקיימי בשיטת הרמב\"ם דתפסו עיקר ההיא שינוייא דמשני הש\"ס בחולין דף קי\"ג דאפי' למ\"ד אחע\"א שאני תרומה דגלי קרא דא\"כ קשיא דהך מתני' אמאן תרמייה אמנם עפ\"י האמור הנה נכון ולבר מן דין לדידהו ז\"ל אפשר לפרש דהכי קתני והאוכלה בטומאת הגוף חייב מיתה אעפ\"י שהתרומה טמאה חייב מיתה ומיירי בשנטמא גופו מעיקרא קודם שנטמא' הדבילה דכל כה\"ג לדעת התוס' לכ\"ע חייב מיתה והיא היא אתא לאשמועינן מתני' דלא תימה כיון שנטמאת התרומ' פקע מיניה חיוב מיתה קמ\"ל ועדיין כל זה אינו נח לי וצ\"ע לשיטת התוס' ורבינו הך מתני':
ודרך אגב ראיתי להרב מ\"ל ברפ\"ז מה' תרומות עלה ונסתפק באוכל תרומה טמאה בטומאה דרבנן אי אמעיטא מקרא דומתו בו כו' פרט לזו שמחוללת ועומדת והביא דברי מהר\"י קורקוס ז\"ל הללו שכתב שאין טומאת מעלה פוטרתו מחיוב המיתה מן התורה וכתב ולא ידעתי אם הרב ז\"ל ס\"ל דשאני טומאת מעילה משאר טומאות דרבנן או דילמא ס\"ל דשום טומאה דרבנן אינו פוטרתו מחיוב כרת מן התורה והדבר צ\"ת עכ\"ל, וכעת הגיע לידי ביאור מהר\"י קורקוס מכ\"י על ספר טהרה ומצאתי לו בפט\"ו מה' פרה אדומה ה\"ב וה\"ג שגילה דעתו בהדיא דל\"ש טומאת מעילה או שאר טומאות דרבנן לא מפקע חיובא דאורייתא יע\"ש ואין להביא ראיה ממ\"ש רבינו בפי\"ח מה' פסולי המוקדשים הט\"ו היה טמא בטומאו' של דבריהם אינו לוקה אם אכל קדש וכ\"ש שאינו חייב כרת יע\"ש דודאי לחייבו מיתה משום טומאה דרבנן דמדאוריי' פטור לא קמספ\"ל להרב ז\"ל ועיקר ספיקו של הרב ז\"ל הוא היכא דבאים אנו לפוטרו מחיוב מיתה או כרת ע\"י טומאה דרבנן ודוק:
הדרן למאי דאתינן עלה דאף ר\"ע נמי לית ליה אחע\"א באיסורין שוין וכ\"ש בקל על חמור כמ\"ש התוס' בפ' גיד הנשה דק\"א ע\"ב ד\"ה ר\"ע כו' ואף ר\"י הגלילי אמרינן התם דאית ליה אחע\"א באסור כולל ובחמור על קל אבל קל על חמור וא\"נ שוין לית ליה וס\"ל דאיסור טומאת בשר חמיר מאיסור הגוף משום דלית ליה טהרה במקוה ורבנן דפליגי עליה דר\"י הגלילי התם וס\"ל דטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור ס\"ל דאיסור טומאת הגו' חל עליו איסור טומאת בשר בכולל ואפשר דס\"ל דטומאת הגו' שהוא בכרת אע\"ג דאית ליה טהרה במקוה חמיר טפי מאיסור טומאת בשר ומשום הכי ס\"ל דאחע\"א בכולל:
וראיתי בסוגייא זו לרש\"י ז\"ל דברים תמוהים לע\"ד שכתב שם בדק\"א ע\"ב ד\"ה ור\"י הגלילי לית ליה כולל ולא חייל איסור טומאת גוף על איסור טומאת בשר כו' הילכך תנא דלעיל ר\"י הגלילי היא כו' וההיא דלעיל איכא לאוקומא אליביה כו' ואע\"ג דלר\"ש נמי שמעינן בעלמא דלית ליה כולל כו' אפי\"ה אליביה לא מצינו לאוקומיה דהא אף באיסור חמור כו' עכ\"ל ולא ידעתי היאך סליק אדעתיה לאוקומיה הך ברייתא דקתני ומודים חכמים לר\"מ באוכל גיד הנשה של עולה ושל שור הנסקל שחייב שתים כר\"ש דהא לר\"ש ס\"ל אין בגידין בנותן טעם כדאמרינן בפסחים בפ' כ\"ש דכ\"ב ע\"א ולמאן דאית ליה אין בגידין בנ\"ט לא מחייב משו' איסור מוקדשים באוכל גיד כלל וכדמוכחא סוגיי' דר\"פ גיד הנשה דקאמר אלא קסבר אין בגידין בנ\"ט ובמוקדשין איסו' גיד איכ' איסור מוקדשי' ליכא יע\"ש וה\"נ אמרי' בסוגיין דק\"א עלה דקתני האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה ר\"ש פוטר אי אין בגידין בנ\"ט לחייב משום גיד ואמר רבא לעולם קסבר אין בגידין בנ\"ט ושאני התם כו' דשמעינן מינה דלר\"ש ס\"ל אין בגידין בנ\"ט ולא מחייב בגיד אלא משום איסור גיד לבד אבל משום שאר איסורין לא מחייב וכיון שכן הכא דקתני דמודים חכמים לר\"מ באוכל גיד הנשה של עולה שחייב שתים משום איסור גיד ומשום איסור מוקדשין היאך אפשר לאוקומי לה כר\"ש וכעין זה ראיתי למרן הכ\"מ פ\"ח מה' מ\"א ה\"ו שהקשה בדברי הרמב\"ם ז\"ל בשם הרשב\"א זלה\"ה דאיהו ז\"ל פסיק ותני דאין בגידין בנ\"ט ואיך פסק דהאוכל גיד הנשה של עולה דחייב שתים והניחה בתימה יע\"ש ולא ידעתי למה לא הוקשה לו ג\"כ מאוכל גיד הנשה של נבלה וטרפה שפסק ג\"כ דחייב שתים ולמ\"ד אין בגידין בנ\"ט לא מחייב משום איסור נבלה וטריפה כלל כי היכי דלא מחייב באיסור מוקדשי' וכמבואר מדברי התוס' בחולין בפ' גיד הנשה ד\"ה איסור גיד יע\"ש:
תו ק\"ל בדברי רש\"י ז\"ל דהיאך אפשר למימר דחכמים דר\"מ דאית להו איסור כולל באיסור חמו" + ], + [ + "שורש איסור חל על איסור\n כלל \n גדול הוא בכל איסורין שבתורה שאין איסור חל על איסור אלא א\"כ היו ב' האיסורין באים כאחד או שהיה האיסור האחד מוסיף דברים אחרים על אותו האיסור או אם היה כולל דברים אחרים עם איסור זה. לפיכך כו'. יע\"ש. וכעין זה כתב ג\"כ בספי\"ד מה' מ\"א יע\"ש:
והנה מכל התנאים שהוזכרו שמותם בש\"ס בענין זה דאחע\"א לא אשכחן מאן דס\"ל דאיסור חל על איסור היכא שאינו לא כולל ולא מוסיף ולא אתו בבת אחת וגם אין האיסור האחרון חמור טפי מן הראשון דרבנן דפליגי עם ר\"ש באוכל נבילה ביוה\"ך ומייתי ליה הש\"ס בפ' עשרה יוחסין דע\"ז ע\"ב ובפרק שבועות ב' בתרא דכ\"ד ע\"א ובפ\"ק דנזיר דף ד' ע\"א ובפרק כל שעה דל\"ה סע\"ב וס\"ל דאיסור יוה\"ך חל אאיסור נבילה ומחייב תרתי היינו משום דאיסור יוה\"ך איסור כולל הוא ואף באיסור כולל כי האי קאמר הש\"ס בפ' עשרה יוחסין דע\"כ לא קאמרי רבנן אחע\"א אלא באיסור חמור על קל דיוה\"ך חמור הוא דמיחייב כרת משא\"כ באיסור נבילה דליכא אלא לאו גרידא אבל איסור קל על חמור אפילו באיסור כולל לא חייל יע\"ש גם ר\"מ ור' יאודה דאפליגו באוכל גיד הנשה של נבילה ומייתי לה הש\"ס בפרק גיד הנשה דק\"א ע\"א וס\"ל לר\"מ אחע\"א ומחייב תרתי היינו משום דנבלה לגבי איסור גיד חשיב איסור כולל דאיסור נבלה חייל נמי אבשר כדאיתא התם ובהדיא אמרינן בפ' אמרו לו די\"ד ע\"א וביבמות דל\"ד ע\"א דלר\"מ אין אחע\"א לבד באיסור כולל ואיסור מוסיף יע\"ש גם רבי יאודה דפליג במתני' דר\"פ גיד הנשה דק\"א וס\"ל דאיסור גיד נוהג אף בבהמה טמאה קאמר הש\"ס דלעולם לר\"י אין אחע\"א ושאני גיד דחמיר דמבני יעקב נאסר להם יע\"ש:
ויש לי לעמוד קצת בסוגיא זו דפריך הש\"ס מעיק' ומי אית ליה לר\"י אחע\"א והתניא יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה ת\"ל נבילה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא זה שאין איסורו משו' בל תאכל נבילה אלא משו' בל תאכל טמאה כו' ולכאורה קשה אמאי לא משני דברייתא הכי קאמר מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה לחוד יצא זה שאיסורו אף משום בל תאכל טמאה ולעולם לית ליה לר\"י אחע\"א ושוב ראיתי דבפסחים דל\"ה סוף ע\"ב עלה דקתני בברייתא יכול יצא אדם י\"ח בטבל ת\"ל לא תאכל עליו חמץ כו' מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משו' בל תאכל חמץ אלא בל תאכל טבל ומותבי' עלה ואיסור' דחמץ היכן אזלא ומשני רב ששת הא מני ר\"ש היא דאמ' אין אחע\"א רבינ' אמ' אפי' תימא רבנן מי שאיסורו משו' בל תאכל חמץ לחוד יצא זה שאין איסורו משו' בל תאכל חמץ לחוד אלא אף משו' בל תאכל טבל ודחי הש\"ס לשינוייא דרבינא מידי בלבד כתי' אלא מחוורת' כדר' ששת ע\"כ יע\"ש:
ובכן אני תמיה על הר\"ש שכתב בפ\"ק דטהרו' משנ' ג' עלה דמתני' דנבלת עוף טמא אין בו כזית בבית הבליע' וז\"ל דתניא בפ' גיד הנשה יכול תהא נבלת עוף טמא וכו' כלו' דלא אתי איסור נבלה וחייל אאיסו' טומא' ומאן דאית ליה אחע\"א ידרוש הכי מי שאיסורו משום ב\"ת נבלה לחוד יצא זה שאיסורו משו' ב\"ת נבל' וטמא עכ\"ל וק\"ט דאי מאן דס\"ל אחע\"א דריש קרא הכי היכי מוכחינן מהך ברייתא דר\"י ס\"ל אין אחע\"א הא שפיר איכא לפרושי נמי מלתיה דר\"י דבריית' הכי וכדמשני רבינא בפסחים בההיא בריית' דמתנייא כה\"ג דהכא אלא ודאי דתלמודא לא קאמר הכי משום הך דחויא דדחינן התם לדרבינא מכדי בלבד כתיב וצ\"ע וראיתי להרב חזון נחום שם שכתב ע\"ד הר\"ש וז\"ל ולע\"ד אין צורך לזה דמאן דאית ליה אחע\"א ידרוש קרא זה למעוטי נבלת בהמה כו' ונבלת עוף טמא ממעט מנבלה וטריפה יצא זה שאין לו טריפ' כדאיתא בת\"כ עכ\"ל. ותמוהים דבריו לע\"ד דר\"י גופי' דממעט עוף טמא משום טעמא דיצא זה שאין איסורו משום ב\"ת נביל' כו' ממעט נבילת בהמה מדכתיב לטמאה בה יצא בהמה שמטמא' במגע ובמשא וכמ\"ש הרב ק\"א ז\"ל שם בת\"כ יע\"ש וא\"כ אכתי למ\"ד אחע\"א אייתר קרא דנבלה דדריש ר\"י למעוטי עוף טמא, גם מ\"ש דנבלת עוף טמא ממעט מדכתיב טרפה יצא עוף טמא שאין לו טרפה לא ידעתי למאן דאי' ליה אחע\"א היכי מצינן למעוטי עוף טמא מפני שאין במינו טרפ' הא לדידיה כיון דאחע\"א אף בעוף טמא נוהג בו דין טרפה וחייב משום טומאה ומשום טרפ' כדמוכ' בפ' המזבח מקדש די\"ו ומאן דדריש בתורת כהנים יצא עוף טמא שאין לו טרפ' אתי כמאן דאמר אין אחע\"א וזה מבואר וצ\"ע:
וראיתי להתוס' ז\"ל בזבחים דס\"ט ע\"ב ד\"ה ר\"י כו' שכתבו וז\"ל תימה לר\"י אפילו נבלה גמורה לא תטמא דלא חייל אאיסור קדשים כדדריש גבי נבלת עוף טמא כו' וי\"ל דדוקא עוף טמא שאין במינו משום ב\"ת נבלה קממעט כו' עכ\"ל, וראיתי להרב צאן קדשים ז\"ל שכתב שדבריה' קשים להולמן דהא עיקר קושיית התוס' ז\"ל הוא לר\"י דס\"ל דאין אחע\"א אפי' נבל' גמורה לא תטמא א\"כ מאי מתרצי בזה משום שאין במינו וכו' ע\"כ הטעם שאין במינו משום ב\"ת נבלה דלא אתי איסור נבלה וחל אאיסור טמאה משום דאין אחע\"א כמ\"ש שם רש\"י ולפ\"ז הדרא קושיית התוס' ז\"ל לדוכתא וצ\"ע עכ\"ל ולע\"ד לא קשייא דנהי דאיסור נבילה לא חייל אאיסור מוקדשי' לענין איסור אכיל' לחייבו משום נבל' ומשו' מוקדשים למ\"ד אין אחע\"א אבל לענין טומאת מגע ומשא דליתיה באיסור מוקדשים ואיתיה בנבלה למה לא תחול אפי' למ\"ד אין אחע\"א ודכוותא אמרינן בפרק כל הבשר דקי\"ג ע\"ב גבי מבשל חלב בחלב דאפי' למ\"ד דאיסור בשר בחלב לא חייל אאיסור חלב משום טעמא דאין אחע\"א ולא מיחייב באכילתו אלא משום חלב לחוד אפ\"ה מחייב בבישולו משום מבשל בשר בחלב משום דחלב לחודיה אע\"ג דאסיר באכילה לא אסיר בבישול וכשבישלו בחלב חל עליו איסור בשר בחלב לענין בישול דלא הוה אסיר עד השתא וא\"כ ה\"נ דכוותא היא דחייל שפיר איסור נבלה אאיסור מוקדשים לענין טומאת מגע ומשא וברור, ועיין להרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"א סי' ל\"ה דמבוארים דבריו ז\"ל כאשר כתבנו דטומאת מגע ומשא חייל שפיר אאיסור חלב ואין בזה משום אחע\"א יע\"ש ומה שיש לעמוד עוד עמ\"ש שם בס' הנז' ליישב קו' התוס' ז\"ל נעמוד לקמן:
גם רע\"ק דמייתי הש\"ס בפ' ג\"ה דקי\"ו ע\"א גבי מאי דקאמר במתני' חיה ועוף אינן מן התורה כו' וקאמר תלמודא קסבר ר\"ע אחע\"א חלב ומתה לא צריכי קרא כו' יע\"ש כתבו התוס' שם דק\"א ע\"ב ד\"ה ר\"ע דלשמואל הוא דפריך הש\"ס דאי ס\"ל כר\"ע בחיה ועוף ובהמ' טמאה היכי דריש ומשני דקסבר שמואל אחע\"א בלאו קרא יע\"ש דמבואר יוצא מדבריהם ז\"ל דר\"ע ס\"ל דאין אחע\"א אפי' באיסור בת אחת וקסבר ר\"ע אחע\"א דקאמר תלמודא לפי דבריהם לאו דוקא אלא ה\"ק קסבר מאן דדריש כר\"ע דהיינו שמואל אחע\"א ועכ\"ל דשמואל ס\"ל כההיא ברייתא דמייתי הש\"ס בפרק המזבח מקדש די\"ו ע\"ב גבי צרוף נבלת בהמה טהורה עם בשר טמאה דקאמר תלמודא דסביר' ליה להך ברייתא אחע\"א אעפ\"י ששני האיסורין שוים וה\"נ איכא ברייתא אחרת דמייתי לה הש\"ס בפרק כל הבשר דקי\"ד ע\"א דקתני הפיגו' והנותר והטמא שבישלן עם חלב חייב כו' וקאמר תלמודא האי תנא סבר אחע\"א יע\"ש ואף עפ\"י דאיסור בשר בחלב קיל טפי מאיסור פיגו' ונותר וטמא דקדים ושמואל נמי איכא למימר דכהנהו תנאי ס\"ל:
ואיכא למידק דכיון דשמואל ס\"ל אחע\"א ואפילו בקל על חמור כבשר בחלב על איסו' חלב וכ\"ש באיסורין שוין א\"כ כי פריך הש\"ס בשבועות דכ\"ג ע\"ב עלה דמתני' דשבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות חייב הא גופא קשיא כו' מ\"ש רישא דפטור ומ\"ש סיפא דחייב ומשני הא לא קשיא רישא בסתם וסיפא במפרש והדר פריך מפרש גופיה תיקשי אמאי מושבע מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה ומשנינן רב ושמואל ור\"י דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים יע\"ש. והשתא כיון דשמואל ס\"ל בעלמא אחע\"א ואפי' בקל על חמור אמאי דחיק לאוקומי מתני' בכולל כו' לימא דמתני' דס\"ל דשבועה חלה על שבועה כמ\"ד איסו' חע\"א וכדס\"ל לשמואל ואפשר ליישב דכדי שלא תחלוק סתמא דשבועות אסתמא דכריתות גבי יש אוכל אכילה אחת כו' דסברא דאחע\"א באיסור כולל משני הכי שמואל וכעין זה כתבו התוס' בר\"פ גיד הנשה ד\"ה איסור גיד הנשה יע\"ש:
וראיתי להר\"ן בחידושיו לחולין דקי\"ג ע\"ב עלה דפריך תלמודא התם וסבר שמואל אחע\"א שכתב וז\"ל איכא למידק מאי קו' דהא אחע\"א דבשר בחלב איסור מוסיף הוא שהרי בתחילה לא נאסר אלא באכילה ועכשיו ניתוסף בה איסור הנאה ובמסכת כריתות אמרינן דאיסור הנאה איסור מוסיף הוא וא\"כ בכהן שאכל תרומה טמאה כל שנטמאת התרומה ואח\"ך נטמא הכהן ליכא איסור מוסיף דליכא למימר אפילו בנטמא הכהן ואח\"כ נטמאת התרומה אמרי' דאינו במיתה אע\"ג דניתוסף איסור באותה תרומה לכל כהן דאלו בכה\"ג פטור לאו משום אין אחע\"א הוא ובודאי שכל שנטמא הגוף תחילה חייב ולא פטרינן אלא בנטמאת התרומ' ואח\"כ נטמא הגוף והיינו דאמרינן פרט לזו שמחוללת ועומדת קודם לכן לפיכך נראה דשמעתין פליגא אדרבנן דאמרי במסכ' שבועות דאפי' למאן דלית ליה כולל מוסיף אית ליה עכ\"ל והשתא ניחא דשמואל נמי לית ליה אחע\"א הכא גבי בשר בחלב אלא משום דאיסור מוסיף הוא אבל כל דליכא טעם איסור מוסיף או כולל לית ליה אחע\"א ומש\"ה הוצרך לשנויי מתני' דשבועות בכולל דברי' המותרים עם דברים האסורין:
איברא דאכתי קשה לפום סוגייא זו דחולין דקי\"ג דלא משמע ליה לתלמודא לחלק בין איסור מוסיף לשאינו מוסיף ופריך משמואל אדשמואל א\"כ כי משני אבע\"א בעלמא אית ליה לשמואל אין אחע\"א ושאני בשר בחלב דרבי רחמנא גדי שמעינן דאפי' באיסור מוסיף כבש' בחלב לית ליה לשמואל אחע\"א אם לא משו' דגלי קרא בבש' בחלב וא\"כ קשה דמדמשני שמואל מתני' דשבועו' בכולל דברי' המותרין עם דברים האסורין משמע דאית ליה לשמואל אחע\"א באיסו' כולל וכ\"ש באיסו' מוסיף דעדיף טפי ואפשר דכיון דהך שינוייא לא קאי לפום קושטא כדבעי הש\"ס למימר לקמן דקי\"ו קסבר ר\"ע אחע\"א ולפי מ\"ש התוס' לא דוקא ר\"ע אלא לדשמואל הוא דקאמר הכי דס\"ל אחע\"א וכמש\"ל לא חש הש\"ס למדחי האי שינוייא מההיא דמשני שמואל מתני' דשבועות בכולל דברים המותרים כו' דנראה דשמואל ס\"ל אחע\"א אפי' באיסו' כולל וכל שכן באיסו' מוסיף א\"נ יש ליישב דאע\"ג דמשני שמואל התם מתני' בכולל דברים המותרי' עם דברי' האסורי' איהו בדידי' פליג וס\"ל דאין אחע\"א אפי' בכולל ומוסי' ומשום דאשכח סתמא אחריתי בכריתות פ' אמרו לו די\"ד גבי יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות כו' ואידך מתני' נמי דיש בא ביאה א' וחייב שש חטאות כו' דסתם רבי כמאן דאית ליה אחע\"א באיסור כולל ובאיסור מוסיף כדאתמר עלה התם בגמרא וה\"נ סתם לן רבי ביבמות פרק ד' אחין דל\"ג ע\"ב גבי שנים שקדשו שתי נשים והחליפו וכו' להכי משני דהך מתניתין דשבועות נמי סתם לן נמי כמ\"ד אחע\"א בכולל מיהו שמואל פליג אכולהו סתמי וס\"ל דאין אחע\"א אפי' באיסור מוסיף וכעין זה כתבו התוס' לעיל דק\"ג ע\"א ד\"ה מר סבר כו' לדעת ר' יוחנן יע\"ש אלא שלא ידעתי אמאי לא הוקשה להם כן הכא אף לשמואל:
שוב ראיתי דלהתוס' ז\"ל לא קשה ולא מידי דאינהו לשיטתם אזלי שכתבו בדק\"א ע\"א ד\"ה איסור כולל כו' דאיסור הנאה לא חשיב איסור מוסי' אלא איסור חמור בעלמא וסיימו וכן צריך לפרש בפרק כל הבשר גבי הא דפריך וסבר שמואל אחע\"א עכ\"ל וכונתם מבוארת דהוקשה להם באותה סוגיא דפרק כל הבשר קושיית הר\"ן שכתבנו דמאי פריך משמואל אדשמואל הא בשר בחלב איסור מוסי' משא\"כ בתרומה שנטמאת דע\"כ כשנטמאת התרומה תחילה מיירי ואח\"כ נטמא הכהן כמ\"ש הר\"ן וכ\"כ התוס' שם בדק\"א ע\"א ד\"ה בנטמא הגוף ובסנהדרין פ' הנשרפין דפ\"ג ע\"ב ד\"ה פרט לזו שמחוללת יע\"ש וכיון שכן ליכא איסור מוסי' אלא איסור כולל ולזה הוצרכו לומר דאיסור הנאה לא חשיב איסור מוסי' אלא איסור חמור בעלמא והשתא פריך שפיר משמואל אדשמואל דגבי תרומה שנטמא' תחילה ואח\"כ נטמא הגוף איכא נמי איסור חמור כי נטמא הגוף דמיחייב מיתה וכמ\"ש רש\"י שם ואפי' הכי קאמר שמואל דאין אחע\"א ולפום מאי דמשני אבע\"א בעלמא לית ליה לשמואל אחע\"א ושאני בשר בחלב דגלי ביה קרא תו ל\"ק מההיא דפרק שבועות ב' בתרא דמשמע דאית ליה לשמואל אחע\"א באיסור כולל דאיכא למימר דדוקא באיסור חמור לית ליה לשמואל אחע\"א אמנם באיסור כולל אית ליה:
איברא שלפי דברי הר\"ן דמשמע ליה דאיסור בשר בחלב איסור מוסיף הוא ולפום מאי דמשני תלמודא דשמואל בעלמא אחע\"א לית ליה ושאני הכא דרבי רחמנא גדי שמעינן דאפי' באיסור מוסי' אית ליה לשמואל דאין אחע\"א וה\"נ רבי אמי ור' אסי דמייתי הש\"ס בתר הכי דס\"ל דהמבשל חלב בחלב ואכלו דלא לקי אאכילה ב' משום דאין אחע\"א ס\"ל נמי דאפי' באיסור מוסיף אין אחע\"א ק\"ט דהא קי\"ל הלכה כסתם משנה וכבר סתם לן תנא כמה סתמי כמאן דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף דהא בפ\"ג דכריתות די\"ג תנן סתמא יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם א' וכו' והיינו כמאן דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסי' כדאתמר עלה התם בגמ' וה\"נ סתם לן תנא התם באידך מתניתין דיש בא ביאה אחת וחייב עליה שש חטאות וכאידך נמי דתני התם הבא על בת בתו כו' והבא על חמותו כו' והכי סתם לן ביבמות פ\"ד אחין דל\"ג ע\"ב גבי שנים שקדשו שתי נשים והחליפו וכו' יע\"ש ודוחק לומר דשמואל ורבי אמי ור' אסי פליגי אהך כללא דרבי יוחנן ולית להו הלכה כסת' משנה ודחו כל הנך סתמי ומשמע להו דהלכה כר\"ש דאפי' באיסור מוסי' לית ליה אחע\"א כמ\"ש התוס' בכריתות דכ\"ג ע\"א ד\"ה ומי ובקדושין דע\"ז ע\"ב ד\"ה פרט דס\"ס אכתי תיקשי דהא קי\"ל הלכה כרבי יוסי דנמוקו עמו ואיהו ס\"ל דאחע\"א באיסור מוסיף כדאיתא ביבמות דל\"ג ע\"א ואפי' בקל על חמור כמ\"ש התוס' דל\"ג ע\"ב יע\"ש:
כי ע\"כ נלע\"ד דלשיטת הר\"ן עכ\"ל דשמואל ור' אמי ורבי אסי ס\"ל דאחע\"א באיסור בשר בחלב דאיסור מוסי' וכי קאמר הש\"ס דשמואל בעלמא לית ליה אחע\"א דחוי בעלמא הוא דקמדחי אבל קושטא דמלתא דכיון דהוי איסור מוסי' ודאי דאית ליה לשמואל אחע\"א וכדקאמר ואבע\"א וכו' ורבי אמי ורבי אסי נמי הכי אית להו אלא דפלוגתייהו הוא לדעת ר\"ש דאית ליה אין אחע\"א גבי בב\"ח אי ס\"ל נמי הכי דלא חל או לא ומר אמר דגבי בב\"ח מודה ר\"ש דלקי משום דיליף אכילה מבישול ומר אמר דלא יליף ולפום מאי דקאמר מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי מ\"ד לא לקי על האכילה לדעת רבי שמעון קאמר דלא תימא הכא לדידי' לקי משום דילי' נבלה מבישול קמ\"ל אמנם אנן בדידן לפום מאי דקי\"ל כר' יוסי דבאיסו' מוסיף אחע\"א פשיטא לן דלקי במבשל חלב ומתה בחלב משום איסור מוסיף ושוב ראיתי להר\"ן לקמן דקי\"ו עלה דאמרינן קסבר ר\"ע אחע\"א שכתב וז\"ל כבר כתבתי למעל' דאחע\"א דבשר בחלב איסור מוסיף הוא הילכך כיון דקי\"ל בעלמא אחע\"א באיסור מוסיף נקטינן כר\"ע ואף ע\"ג דשמואל שהוא אמורא משמע דלא דריש כר\"ע אלא כת\"ק כדאמרינן לעיל גדי לרבות את החלב כו' הך מימרא תרוצי מתרצינן לעיל ולפרוקא בתרא דאמרי' הא דידיה הא דרבי' אפשר דלדידיה אחע\"א אית ליה וחלב ומתה לא צריכי קרא כו' יע\"ש הרי שכתב הרב בפשיטות דלדידן דקי\"ל דאחע\"א באיסור מוסיף חלב ומתה מחייב בב\"ח מסברא משום דאיסור מוסיף הוא וא\"כ עכ\"ל דההיא דר' אמי ור' אסי לדעת ר\"ש דאית ליה אין אחע\"א אפי' באיסור מוסיף הוא דפליגי ואינהו בדידהו ס\"ל דאחע\"א ולקי על האכילה ב' משום איסור מוסיף כדאמרן:
וע\"פ האמור ממילא נדחה היא ראיית הרב מש\"ל בפ\"ה מה' יסודי התורה ה\"ח ד\"ה והנה אף שלכאורה כו' שהביא ראיה לדעת רבינו דס\"ל דאינו חייב מלקות בנהנה מבשר בחלב וכתב הוא ז\"ל שיש להכריח סברתו מההיא דפ' כל הבשר דקי\"ג דאמרינן המבשל חלב בחלב ר' אמי ור' אסי חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה והמתבאר שם בסוגיא דלכ\"ע אין איסור בשר בחלב חל על איסור חלב ויש לתמוה דהא איסור מוסיף הוא דהשתא נאסר בהנאה וא\"כ אמאי לא חייל איסור בב\"ח על איסור חלב ולסברת ר' ניחא דע\"כ לא חשיב הנאה איסור מוסיף אלא היכא דלוקה על ההנאה כו' אבל בבשר בחלב דליכא מלקות בהנאה לא שייך ביה איסור מוסיף אך לסברת החולקים על רבינו וס\"ל דבכל איסורי הנאה לוקים על ההנאה וכ\"ש בבשר בחלב לא ידעתי טעם נכון למה לא יתחייב האוכל שבישל בחלב שתים משום איסור מוסי' וצ\"ע את\"ד יע\"ש ואין ספק שאילו הרב היה רואה דברי הר\"ן שכתבנו לא הוה מתמה בזה שהרי מבואר כתב דלדידן דקי\"ל דאחע\"א באיסור מוסיף המבשל חלב בחלב לוקה ב' משום איסור מוסי' ור' אמי ור' אסי ודאי דלמאן דלית ליה אחע\"א באיסור מוסי' קמיירו וכדאמרן וא\"נ אפשר דאינהו נמי הכי ס\"ל ואנן לא קי\"ל כוותייהו ועיין בספר דברי אמת בקונט' דכ\"ד ע\"א וע\"ב ולבר מן דין לפי מ\"ש התוס' דמשמע להו דאיסור בשר בחלב לא חשיב איסור מוסי' אלא איסור חמור בעלמא אין מקום לתמיהת הרב ז\"ל לשיטת הסוברים דלוקים על ההנאה מהך מימרא דרבי אמי ור' אסי דאיכא למימר דכל דליכא איסור כולל משום איסור חמור לא אמרינן אחע\"א וכדאמרינן בפרק גה\"נ דק\"א ע\"א ואפי' באיסור כולל לא חייל קל על חמור כמ\"ש וכ\"כ התוס' ביבמות דל\"ג ע\"ב ד\"ה אמר ר\"י כו' יע\"ש ולכן בההיא דכריתות די\"ג גבי אכל חלב מן המוקד' קאמר הש\"ס דמשו\"ה חל איסור מוקדשים על חלב מגו דאיתוסף ביה איסור הנאה כו' כלומר דאיכא תרתי באיסור הקדש שהוא כולל שחל ההקדש אף על הבשר וגם איסור' איסור חמור דאסיר בהנאה משא\"כ באיסור בשר בחלב על חלב דליכא אלא איסור חמור דהשתא נאסר בהנאה אבל ליכא איסו' כולל כההיא דהקדש דנאסר שאר הבשר כשהקדי' דאע\"ג דהשתא שבישלו בחלב נאסר אף בחלב הא לא איריי' דמה שנאסר בחלב אינו אלא משום טעם החלב שנתן בחלב דהו\"ל כאוכל החלב עצמו וכיון שחל עליו מעיקרא איסור חלב כי נתבשל בחלב ונתן טעם בחלב אסור החלב משום איסורא דחלב למאי דקי\"ל טעם כעיקר דאורייתא ואם לא נתן טעם בחלב משרא שרי החלב וליכא אף משום איסור בשר בחלב כנודע והשתא כיון דליכא איסור כולל אע\"ג דאיכא איסור חמור ס\"ל לר' אמי ור' אסי דאין אחע\"א ודוק ועיין להרדב\"ז בחדשות ח\"ב בתשו' השייכות ללשונות הרמב\"ם סי' רמ\"ה שלפי דבריו יתיישב קו' הרב ז\"ל יע\"ש ועיין עוד שם במה שהוקשה לו בדברי הרמב\"ם שבפירוש המשנה לכריתות ועיין להרמ\"ע מפאנו סי' קכ\"ג דקכ\"ז ע\"ב ועיין בס' לחם יאודה בפ\"ח מה' מ\"א יע\"ש:
ודע דמ\"ש לעיל בשם הר\"ן והתו' דההיא מימרא דשמואל דקאמ' מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה לא מיירי אלא כשנטמאת התרומה תחלה אבל אם נטמא הכהן תחלה וחל עליו חיוב מיתה תו לא פקע מיניה ושאין זה תלוי בענין אחע\"א יע\"ש מדברי הרמב\"ם רפ\"ז מה' תרומות לא משמע הכי שהרי סתם וכתב וז\"ל כהן טמא אסור לאכול תרומה בין טהורה בין טמאה שנאמר איש איש מזרע אהרן כו' וטמא שאכל תרומה טמאה אף ע\"פ שהוא בלאו לוקה שהרי אינה קדש עכ\"ל ומדלא עלה לחלק בין נטמאת התרומה תחי' לנטמא הכהן תחילה משמע דבכל ענין לא חל עליו חיוב מיתה ואינו לוקה וא\"כ יש לתמוה מה יענ' ר' לאותה סוגי' דחולין דקי\"ג דפריך הש\"ס דשמואל אדשמואל מההיא דמבשל חלב עם חלב לההיא דתרומה כשנטמאת ולפי דעתו דההיא דתרומה שנטמאת מיירי אפי' בנטמא הכהן תחילה מאי קושייא הא ע\"כ לומר דהתם גזרת הכתוב הוא דאי משו' טעמא דאין אחע\"א הוא בנטמא הכהן תחילה דחל עליו חיוב מיתה מעיקרא מאי איכא למימר הא אפי' למ\"ד אין אחע\"א כל כה\"ג דחל עליו חיוב מיתה תו לא פקע כדמוכחא סוגייא דפרק ג\"ה דק\"א וכמו שהכריחו התוס' והר\"ן ז\"ל וה\"נ מוכח ביבמות פ' ד' אחין דל\"ב גבי הא דתניא התם כיצד אמר ר\"י חמותו ונעשית אשת איש נידון בזיקה הראשונה וכמבואר שם בדברי רש\"י ד\"ה אמר ר' אבהו מודה ר\"י באיסור מוסי' כו' ובד\"ה ואית דגרסי הכא כו' יע\"ש ואולי יאמר רבינו דודאי המקשן דפריך משמואל אדשמואל ומשמע ליה דההיא דתרומה שנטמא משום טעמא דאין אחע\"א הוא דפטר ליה ממיתה עכ\"ל דמשמע ליה דבנטמאת התרומה תחילה מיירי אבל אם נטמא הכהן תחילה ודאי דמחייב מיהו לפום מאי דתריץ ואבע\"א בעלמא אית ליה לשמואל אחע\"א ושאני תרומה דגלי קרא השתא איכא למימר דאפילו בנטמא הכהן תחילה מיירי וגזרת הכתוב היא דכל שנטמאת התרומה אפי' נטמא הוא תחילה דלא לחייב מיתה ודוחק:
תו ק\"ל בדברי הרמב\"ם הללו שנראין דבריו סותרין זל\"ז דמעיקרא כתב דכהן טמא אסור לאכול תרומה ואפילו טמאה שנאמר איש איש מזרע אהרן בקדשים לא יאכל משמע דבכלל בקדשים לא יאכל נכלל אף תרומה טמאה שנקרא קדש ואם כן איך כתב אח\"ך דטמ' שאכל תרומה טמאה אינו לוקה שהרי אינה קדש תו ק\"ל טובא במה שתלה רבינו חיוב המלקות בחיוב המיתה דתרומה אינו לוקה עליה מפני שאינו חייב מיתה עליה ולפי דעתו דעובר עליה בלאו דבקדשים לא יאכל למה לא ילקה עליה כעובר על שאר לאוין דעלמא דמחייב מלקו' אע\"ג דליכא חיוב מיתה בידי שמים וכעת צל\"ע והיותר תימה אצלי מ\"ש שם מרן כ\"מ ז\"ל וז\"ל ומ\"ש וטמא שאכל תרומה טמאה אעפ\"י שהוא בלאו אינו לוקה בס\"פ הנשרפין מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנ' ומתו בו כו' פרט לזו שמחוללת ועומדת ומשמע מיתה הוא דליכא הא איסורא איכא עכ\"ל דמשמע מדבריו ז\"ל דליכא אלא איסורא בעלמא ואלו רבינו כתב שעובר בלאו ואם כונת מרן ז\"ל לומר דליכא אלא איסור לאו בעלמא אבל מלקא לא לקי מהיכא משמע ליה למרן כן דשפיר איכא למימר דמיתה ליכא אבל לאו איכא ולקי עליה ככל שאר לאוין דעלמא דליכא בהו מיתה ולקי עלייהו וצ\"ע וכ\"ת אם איתא דמיתה הוא דליכ' אבל מלקות איכא היכי בעי הש\"ס למימ' דשמואל דדריש הך דרשא לית ליה אחע\"א והא כיון דלא ממעטי' מקרא אלא מיתה דוקא אכתי שפי' חל אע\"א לענין מלקו' ומאי פריך משמו' אדשמו' אלא ודאי משמ' דאף מלקו' נמי ממעטי' מיני' ולהכי פריך שפי' משמואל אדשמו' אכתי לא ידעתי מנ\"ל לרבי' לו' דעוב' בלאו אלא דלא לקי עליו דאימא דאף איסור לאו נמי לא חייל עליה כלל דאי הוה חייל עליה איסור לאו מילקא נמי הוה לקי שוב ראיתי להלח\"מ בפי\"ט מה' סנהדרין ה\"ב שכתב וז\"ל וגם מ\"ש רבינו בה' תרומות שכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה אין זה במשמע דברי הגמ' דשם לא אמרו אלא אינו במיתה משום שנאמר גבי מיתה חלול אבל מלקות מיהא איכא עכ\"ל ולא ידעתי אמאי לא הוקשה לו בדברי רבינו דמאחר דכתב דעובר בלאו למה לא ילקה עליו ועיין להרפ\"ח בי\"ד סי' ס\"ב סק\"ב:
עוד ראיתי להלח\"מ שהוקשה לו במ\"ש שם רבינו ובפ\"ו מה' תרומות דזר שאכל תרומה בין טמאה בין טהורה דחייב מיתה בידי שמים ובפ' הנשרפין דפ\"ג ע\"ב מפיק ליה מדסמך קרא דוכל זר לא יאכל קדש לקרא דומתו בו כי יחללוהו והשתא לדעת רבינו ק' כיון דבכהן עצמו דעיקר קרא כתיב ביה ס\"ל דהיכא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה מאין יצא לו בזר שאכל תרומה טמאה כיון דלא ילפינן אלא מכהן דיו לבוא מ\"ה להיות כנדון וכתב ואפשר לומר בדוחק דסברת רבינו דכי אמרי' פרט לזו שמחוללת ועומדת הוא דוקא לגבי כהן דכיון שהוא מותר בתרומה אע\"ג דהוא טמא כיון דהיא טמאה אוקי טומאה בהדי טומאה ואינה קדש דהוא מותר בה כשהיא טהורה אבל בזר שלעו' אסור בתרומה אפי' היא טהורה א\"כ כשהיא טמאה והוא טמא היא קדש לגביה אבל אין זה מספיק דמ\"מ לא היה לו לרבינו להוציא דין לענוש מיתה כיון דאין לו ראיה ברורה עכ\"ל ולע\"ד הדבר ברור דרבי' הוציא דבר זה מלשון הברייתא דפ' הנשרפין דקתני ואלו שבמיתה כהן טמא שאכל תרומה טהורה וזר שאכל את התרומה ואם איתא דזר שאכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה כי היכי דקתני כהן טמא שאכל תרומה טהורה הו\"ל למתני נמי זר שאכל תרומה טהורה כי היכי דתני גבי כהן ומדתני תרומה סתמא גבי זר וגבי כהן תני טהורה משמע דגבי זר מחייב אף בתרומה טמאה ומה שעלה לחלק הרב בין כהן לזר גם הרדב\"ז בביאורו לה' תרומות פ\"ו חילק כן יע\"ש ומיהו למ\"ש לעיל בשם התוס' והר\"ן דגבי תרומה שנטמאה לא מפטר ממיתה אלא כשנטמאת התרומה תחי' ואח\"ך נטמא הכהן אבל אם נטמא הכהן תחילה כיון דחל עליו חיוב מיתה תו לא פקע אין צורך למה שנדחקו הרלח\"מ והרדב\"ז דגבי זר מעיקרא חל עליה חיוב מיתה כשהיתה התרומ' טהורה וכי נטמאת התרומה אח\"ך תו לא מפטר ממיתה ומשו\"ה לא חלקו בברייתא גבי זר בין תרומ' טמאה לטהורה ודוק וא\"ת גבי כהן נמי אמאי לא תני בברייתא תרומה סתם כיון דכשנטמא הכהן תחילה אפילו נטמאת התרומה חייב מיתה לפי מ\"ש התוס' והר\"ן הא לא קשייא דברייתא מלתא פסיקתא נקט ואי הוה תני תרומה טמאה הוה צריך למתני דוקא כשנטמא הכהן ואפ' נמי לפ' דתרומה טהורה דקתני היינו שהיתה טהו' כשנטמא הכהן אע\"ג דהשתא בשע' אכילתה היא טמאה מסתמא הכי הוא דכיון שהוא טמא הרי בשעת אכילתו כיון שנגע בתרומ' טמאה טימאהו כמו שהשיבו לו חכמים לר\"י הגלילי גבי טמא שאכל את הקדש וע' בדברי התוס' בחולין דק\"א ד\"ה בנטמאה ובפ' הנשרפין דפ\"ג יע\"ש:
ואת זה ראיתי להרב לשון ערומים בלשונו' הרמב\"ם דף יו\"ד ע\"א הביא דברי הרמב\"ם ומרן הללו וכתב על זה וז\"ל ומיהו הא ק\"ל בדברי מרן ז\"ל דאמאי הוצרך ללמוד הדין דכהן טמא שאכל תרומה טמא' מההיא דפ' הנשרפין דמשמע מיתה הוא דליכא הא איסור' איכא והרי תלמוד ערוך הוא בידינו פרק הערל דע\"ג דקאמר ואוכלן בטומאת עצמן לוקה משא\"כ בתרומה מלקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא מנ\"ל אמר קרא בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה וכ\"כ רש\"י בפ' כל הבשר דקי\"ג ולא על מרן ז\"ל תלונותי כי אם על ר' הרמב\"ם שכתב אעפ\"י שהוא בלאו אינו לוקה שהרי אינה קדש ול\"ל הך טעמא ת\"ל דלאו הבא מכלל עשה עשה כדקאמר תלמודא ועיין כו' עכ\"ל ולע\"ד אחרי המחילה הראויה לא מצאתי מקום לדבריו דההיא דפרק הערל בטהור שאכל תרומה טמאה קמיירי דליכא אלא איסור עשה ורבינו ז\"ל בטמא שאכל תרומה קמיירי דאלו אכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים כדאיתא בפ' הנשרפין וכשאכל תרומה טמאה לדע' רבינו חיוב מיתה ליכא ומה\"ט אינו לוקה אבל איסור לאו איכא וכמ\"ש רבינו אעפ\"י שהוא עובר בלאו ולזה הוצרך רבינו ליתן טעם למה לא יתחייב מיתה כיון שאכל תרומה בטומאת הגוף אעפ\"י שהיא טמאה וכתב מפני שאינה קדש והיינו מיעוטא דומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת כדדריש שמואל ומה\"ט אינו לוקה ומרן ז\"ל ג\"כ לא הביא ההיא דפ' הערל מה\"ט דהתם בטהור שאכל תרומה טמאה מיירי דליכא אלא איסור עשה ורבינו מיירי בטמא שאכל תרומה טמאה וכתב דאיכא איסור לאו ולזה הוצרך להביא ההיא דפרק הנשרפין דמשמע מינה דמיתה הוא דליכא אבל איסור לאו מיהא איכא וזה ברור ומבואר בכונת רבינו הרמב\"ם ודבריו ז\"ל צל\"ע ואולם אי קשיא בדברי רבינו ומרן לא קשיא אלא מאי דאקשינן אנן יד עניי מהיכא משמע להו מהגמ' דלא לקי וכמו שהוקשה לו להרב לח\"מ בה' סנהדר' כדכתיבנא לעיל:
וראיתי להרב פר\"ח בביאורו לה' תרומות שכתב ע\"ד רבינו שכתב דטמא שאכל תרומה טמאה שהוא בלאו וז\"ל ותימא על רש\"י שכתב בפ' האשה רבה ד\"צ ע\"א ובפ' הנזיקין דנ\"ד ע\"א כהן טמא שאכל תרומה טמאה במיתה ונ\"ל דטעמו משום דבפ' השוחט והמעלה הויא פלוגתא דר' יוסי ורבנן בטמא שאכל קדש טמא ומשמע ליה להרב ז\"ל דכי היכי דרבנן מחייבי בקדש טמא ה\"ה דמחייבי בתרומה טמאה והך מימרא דס\"פ הנשרפין אתיא כר\"י הגלילי ורבנן לית להו הך דרשא וכ\"נ מלשון דיבמות יע\"ש ואין כן דעת התוס' אלא דרבנן לא ילפי קדש מתרומה ור\"י הגלילי דורש וזה דעת רבינו דהכא גבי תרומה פסק לפטור ובפ' י\"ח מה' פסולי המוקדשין הל' יו\"ד גבי קדש טמא פסק לחיובא אלמא דמפליג בינייהו עכ\"ל והנה מה שהוק' לו ז\"ל בדברי רש\"י גם הרב בני יעקב ז\"ל בהגהותיו על הרמב\"ם ז\"ל הוקשה לו ג\"כ קושיא זו בדברי רש\"י ז\"ל והניחה בצ\"ע ועיין בס' דברי אמת בקונטריסיו דמ\"ה ע\"ג ובס' אור יקרות בחי' לגיטין דנ\"ד יע\"ש ובס' לשון ערומים בלשונות הרמב\"ם ז\"ל עמד בזה ויישב דברי רש\"י ז\"ל ע\"פ מאי דמשני הש\"ס לקמן דקי\"ג ע\"ב למאי דפריך בהך מימרא דשמואל אאידך מימרא דקאמר שמואל לרבות את החלב ואת המתה ומשני הא דידיה הא דרביה דלפום הך שינוייא למאן דאית ליה אחע\"א באיסור כולל אפי' נטמאת התרומה כל שנטמא הכהן חייב מיתה ולא דרשינן פרט לזו שמחוללת ועומדת והשתא רש\"י ז\"ל תפס עיקר הך שינוייא ומש\"ה בההיא דיבמות ופ' הנזקין דקאי אליבא דר\"מ דלית ליה בעלמא אחע\"א באיסור כולל דייק שפיר לפרש דלדידיה אפי' בתרומה טמאה איכא חיוב מיתה את\"ד יע\"ש ואין ספק כי זו היתה כונת הרפ\"ח אלא שדבריו סתומי' קצת וכונתו מבוארת לזה דודאי לפום ההוא שינוייא דמשני הש\"ס הא דידיה הא דרביה א\"כ רבנן דפליגי אר' יוסי בטמא שאכל קדש טמא וס\"ל דאחע\"א באיסור כולל כדמפרש רבה התם בפרק השוחט והמעלה דף ק\"ז ובפרק כל הבשר דק\"א עכ\"ל דגבי תרומה נמי הכי ס\"ל ורש\"י תפס עיקר הך שינוייא אבל התוס' ז\"ל תפסו עיקר אידך שינוייא דמשני תלמודא התם ואבע\"א בעלמא אית ליה לשמואל אחע\"א ושאני תרומה דגלי קרא כמו שנר' מדבריהם שם בחולין דק\"א ע\"א ד\"ה בנטמא הגוף ובפ' הנשרפין דפ\"ג ע\"ב ד\"ה פרט לזו שכתבו וז\"ל ומאן דאית ליה אחע\"א יאמר דשאני תרומה דגלי קרא וכן משמע בפרק כל הבשר עכ\"ל ומדלא כתבו דמאן דאית ליה אחע\"א פליג אההיא דתרומה וכשינוייא דמשני הש\"ס הא דידיה הא דרביה מבואר שדעתם לתפוס עיקר כאידך שינוייא וזהו שכתב הרפ\"ח ז\"ל ואין כן דעת התוס' וברור:
והרב חזון נחום בפי\"א ממס' פרה משנה ג' יישב ג\"כ דברי רש\"י ע\"פ דרך זה והכריח עוד דהך שינוייא בתרא דמשני הש\"ס הא דידיה הא דרבי' עיקר דהא סתם מתני' דהתם ס\"ל דאפי' בתרומה טמאה חייב מיתה ובודאי דלא פליג שמואל אסתם מתני' אלא דהך שינוייא דהא דידיה הא דרביה עיקר ורביה דשמואל תנא הוא ופליג אמתני' כמ\"ש שם הרב תיו\"ט וכ\"נ מדברי הר\"ש שם את\"ד יע\"ש ולפי דבריו כי משני תלמודא מעיקרא בעלמא אית ליה לשמואל אחע\"א ושאני תרומה דגלי קרא לא משני הכי אלא לומר דלא ק' משמואל אדשמואל אבל קושטא ודאי לא קאי הכי כדמוכח' ההיא סתם משנה דמס' פרה ולפי שיטת התוס' והרמב\"ם דתפסו עיקר כשינוייא דמשני הש\"ס שאני תרומה דגלי קרא יש לנו לדעת מה יענו שפתי דעת לסתמא דמס' פרה ועיין להרב ארעא דרבנן במ\"ב סי' רל\"ג מה שתירץ עוד לדברי רש\"י דמיירי בתרומה טמאה דרבנן יע\"ש:
וראיתי למרן כ\"מ בספ\"ד מה' פרה אדומה שהוק' לו כן ותירץ בשם הר\"י קורקוס ז\"ל וז\"ל ונר' שדעת רבינו דכי קתני האוכל חייב מיתה היינו כמו שחייב באוכל תרומה והוא טמא והיינו כשהיא טהורה דהכא לא נחית תנא אלא לאשמועינן שהוא נטמ' בנגיעה זו דהוייא נגיעה במי חטאת שלא לצורך ונטמא טומא' שחייב מיתה באכילת הדבילה בשביל אותה טומאה ובודאי דהוי דיניה כדין טמא בעלמא דאטהורה חייב מיתה ואטמאה פטור ובין טמאה חייב דקתני ה\"ק לא מבעייא דאטהורה כשהיא טמאה שנטמאו המים אלא אפי' טהורה נטמאו דלגבי מי חטאת הוייא טמא ואותו שאכלה אם יש בה כביצה חייב מיתה ככל טמא דעלמא והיינו כשהי' טהורה וא\"ת והרי נטמאו המים והמים יחזרו ויטמאו אותה אפי' היתה טהורה הא ל\"ק ההוא מעלה בעלמא ואין טומאת מעלה פוטרתו מחיוב מיתה מן התורה כ\"ש שאפי' שנטמאו לחטאת לא מפני זה יחזרו ויטמאו את הדבילה עכ\"ל, מבואר יוצא מדבריו שהדבילה של תרומה טהורה שנפלה לתוך מי חטאת המים נטמאו אבל התרומה טהורה היא כמו שהיתה מעיקרא ובהכי ניחא ליה דחייב מיתה דקתני מתני' היינו דוקא כשאכל הדבילה הטהורה שנפלה לתוך מי חטאת לא נטמאת התרומה אלא המים ואין המים חוזרים ומטמאים את הדבילה מפני שאין טומאה זו מדאוריית' כי אם טומאת מעלה מדרבנן בעלמא:
ואני בעוניי את חטאי אני מזכיר כי לא זכיתי להבין אמרי קדוש דכיון שהמי חטאת הם אב מאבות הטומאה כמ\"ש רבינו שם ברפט\"ו והנוגע בהם שלא לצורך הזאה נטמא א\"כ כי נפלה דבילה של תרומה בתוך מי חטאת ונגע במים איך הפה יכולה לדבר שתהיה הדבילה טהורה דכי היכי דאב הטומאה מטמא אדם וכלים בנגעים אין ספק דמטמא אוכלים ומשקים שהם עלולים יותר לקבל טומאה מולד הטומאה מה שא\"כ אדם וכלים דאינן מקבלים טומאה מולד הטומאה כדאיתא בריש פ\"ק דבב\"ק וכמ\"ש רבינו בהקדמתו לסדר טהרות ד\"ג ע\"א ד\"ה וכמו כן יע\"ש ותו דרבינו הר\"ם במז\"ל קיהיב טעמא למה האוכלה חייב מיתה וכתב מפני שאכל תרומה טמא' וכונתו מבוארת שכיון למ\"ש בפירוש המשנה בפרק י\"א דמסכת פרה מ\"ג וז\"ל ואפי' היתה התרומה הטהורה ומי שיאכלנה אחר זה חייב מיתה לפי שהוא יטמא בעת אכילה כאשר נגעה במי נידה כפי מה שנתבאר בראשון מכלים ומי שאכל כזית מתרומה והוא טמא חייב מיתה כמו שביארנו בט' מסנהדרין עכ\"ל ואם כדברי הרב ז\"ל שהתרומה טהורה שנפלה לתוך מי חטא' לא נטמאו אלא המים אבל התרומה עצמה טהורה היא כדמעיקרא היאך האוכלה יהיה טמא ולולי דברים אלו שכתב וא\"ת והרי נטמאו המים והמים יחזרו ויטמאו כו' הא ל\"ק ההוא מעלה בעלמא כו' היינו יכולים לידחק בכוונת דבריו הראשוני' ז\"ל שהוא רצה לפרש לדעת רבינו ז\"ל דמ\"ש והאוכלה חייב מיתה שאין חיוב המיתה בשביל אכילת הדבילה בעצמה אלא ה\"ק והאוכ' לדבילה של תרומה טהורה שנגעה במים נטמא בעת האכיל' טומאה שחייב מיתה בטומאה זו והכוונה דבעת אכילת דבילה זו אפשר שלא נגע זה האוכל במי חטאת שעל הדבילה בידו או בלשונו ונטמא גופו מפני נגיעתו במי חטאת ואם אוכל אח\"ך תרומה טהורה חייב מיתה באותה אכילה, אמנם דבריו אלו מוכיחים דס\"ל דחיוב המיתה הוא בשביל אכילת הדבילה של תרומה טהורה בעצמה וע\"ז הוקשה לו שהרי אחר שנטמאו המים חזרה הדביל' ונטמאת ואין כאן חיוב מיתה והוצרך לתרץ דאין טומאה זו אלא מדרבנן דכיון שהדבילה היא טהורה לא נטמאו המים אלא משום מעלה סוף דבר דברי מרן שכתב בשם הר\"י קורקוס נפלאו ממני:
ולולי דברי רבינו הרמב\"ם ז\"ל שבפירוש המשנה ובחבורו שנראה מדבריו שהוא מפרש מה ששנינו והאוכלה חייב מיתה דהיינו טעמא מפני שאכל תרומה בטומאת הגוף אף עפ\"י שהתרומה טמאה היינו יכולים לומר דמתני' אתא לאשמועינן דזר שאכל תרומה אעפ\"י שהיא טמאה חייב מיתה כמ\"ש רבינו בפ\"ו מהלכות תרומו' וקמ\"ל דגבי זר לא דרשינן פרט לזו שמחולל' ועומדת כמ\"ש לעיל בשם הרדב\"ז והלח\"מ והיינו דקתני והאוכלה חייב מיתה כלומר ולא מפני שהיא טמא' נפטר זה האוכלה מחיוב המיתה שנתחייב באכילת תרומה אמנם לפי דברי רבינו לא יתכן פירוש זה, ומ\"מ אנן בדידן מצי' לפרש כן לדעת התוס' שכתבנו לעיל דקיימי בשיטת הרמב\"ם דתפסו עיקר ההיא שינוייא דמשני הש\"ס בחולין דף קי\"ג דאפי' למ\"ד אחע\"א שאני תרומה דגלי קרא דא\"כ קשיא דהך מתני' אמאן תרמייה אמנם עפ\"י האמור הנה נכון ולבר מן דין לדידהו ז\"ל אפשר לפרש דהכי קתני והאוכלה בטומאת הגוף חייב מיתה אעפ\"י שהתרומה טמאה חייב מיתה ומיירי בשנטמא גופו מעיקרא קודם שנטמא' הדבילה דכל כה\"ג לדעת התוס' לכ\"ע חייב מיתה והיא היא אתא לאשמועינן מתני' דלא תימה כיון שנטמאת התרומ' פקע מיניה חיוב מיתה קמ\"ל ועדיין כל זה אינו נח לי וצ\"ע לשיטת התוס' ורבינו הך מתני':
ודרך אגב ראיתי להרב מ\"ל ברפ\"ז מה' תרומות עלה ונסתפק באוכל תרומה טמאה בטומאה דרבנן אי אמעיטא מקרא דומתו בו כו' פרט לזו שמחוללת ועומדת והביא דברי מהר\"י קורקוס ז\"ל הללו שכתב שאין טומאת מעלה פוטרתו מחיוב המיתה מן התורה וכתב ולא ידעתי אם הרב ז\"ל ס\"ל דשאני טומאת מעילה משאר טומאות דרבנן או דילמא ס\"ל דשום טומאה דרבנן אינו פוטרתו מחיוב כרת מן התורה והדבר צ\"ת עכ\"ל, וכעת הגיע לידי ביאור מהר\"י קורקוס מכ\"י על ספר טהרה ומצאתי לו בפט\"ו מה' פרה אדומה ה\"ב וה\"ג שגילה דעתו בהדיא דל\"ש טומאת מעילה או שאר טומאות דרבנן לא מפקע חיובא דאורייתא יע\"ש ואין להביא ראיה ממ\"ש רבינו בפי\"ח מה' פסולי המוקדשים הט\"ו היה טמא בטומאו' של דבריהם אינו לוקה אם אכל קדש וכ\"ש שאינו חייב כרת יע\"ש דודאי לחייבו מיתה משום טומאה דרבנן דמדאוריי' פטור לא קמספ\"ל להרב ז\"ל ועיקר ספיקו של הרב ז\"ל הוא היכא דבאים אנו לפוטרו מחיוב מיתה או כרת ע\"י טומאה דרבנן ודוק:
הדרן למאי דאתינן עלה דאף ר\"ע נמי לית ליה אחע\"א באיסורין שוין וכ\"ש בקל על חמור כמ\"ש התוס' בפ' גיד הנשה דק\"א ע\"ב ד\"ה ר\"ע כו' ואף ר\"י הגלילי אמרינן התם דאית ליה אחע\"א באסור כולל ובחמור על קל אבל קל על חמור וא\"נ שוין לית ליה וס\"ל דאיסור טומאת בשר חמיר מאיסור הגוף משום דלית ליה טהרה במקוה ורבנן דפליגי עליה דר\"י הגלילי התם וס\"ל דטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור ס\"ל דאיסור טומאת הגו' חל עליו איסור טומאת בשר בכולל ואפשר דס\"ל דטומאת הגו' שהוא בכרת אע\"ג דאית ליה טהרה במקוה חמיר טפי מאיסור טומאת בשר ומשום הכי ס\"ל דאחע\"א בכולל:
וראיתי בסוגייא זו לרש\"י ז\"ל דברים תמוהים לע\"ד שכתב שם בדק\"א ע\"ב ד\"ה ור\"י הגלילי לית ליה כולל ולא חייל איסור טומאת גוף על איסור טומאת בשר כו' הילכך תנא דלעיל ר\"י הגלילי היא כו' וההיא דלעיל איכא לאוקומא אליביה כו' ואע\"ג דלר\"ש נמי שמעינן בעלמא דלית ליה כולל כו' אפי\"ה אליביה לא מצינו לאוקומיה דהא אף באיסור חמור כו' עכ\"ל ולא ידעתי היאך סליק אדעתיה לאוקומיה הך ברייתא דקתני ומודים חכמים לר\"מ באוכל גיד הנשה של עולה ושל שור הנסקל שחייב שתים כר\"ש דהא לר\"ש ס\"ל אין בגידין בנותן טעם כדאמרינן בפסחים בפ' כ\"ש דכ\"ב ע\"א ולמאן דאית ליה אין בגידין בנ\"ט לא מחייב משו' איסור מוקדשים באוכל גיד כלל וכדמוכחא סוגיי' דר\"פ גיד הנשה דקאמר אלא קסבר אין בגידין בנ\"ט ובמוקדשין איסו' גיד איכ' איסור מוקדשי' ליכא יע\"ש וה\"נ אמרי' בסוגיין דק\"א עלה דקתני האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה ר\"ש פוטר אי אין בגידין בנ\"ט לחייב משום גיד ואמר רבא לעולם קסבר אין בגידין בנ\"ט ושאני התם כו' דשמעינן מינה דלר\"ש ס\"ל אין בגידין בנ\"ט ולא מחייב בגיד אלא משום איסור גיד לבד אבל משום שאר איסורין לא מחייב וכיון שכן הכא דקתני דמודים חכמים לר\"מ באוכל גיד הנשה של עולה שחייב שתים משום איסור גיד ומשום איסור מוקדשין היאך אפשר לאוקומי לה כר\"ש וכעין זה ראיתי למרן הכ\"מ פ\"ח מה' מ\"א ה\"ו שהקשה בדברי הרמב\"ם ז\"ל בשם הרשב\"א זלה\"ה דאיהו ז\"ל פסיק ותני דאין בגידין בנ\"ט ואיך פסק דהאוכל גיד הנשה של עולה דחייב שתים והניחה בתימה יע\"ש ולא ידעתי למה לא הוקשה לו ג\"כ מאוכל גיד הנשה של נבלה וטרפה שפסק ג\"כ דחייב שתים ולמ\"ד אין בגידין בנ\"ט לא מחייב משום איסור נבלה וטריפה כלל כי היכי דלא מחייב באיסור מוקדשי' וכמבואר מדברי התוס' בחולין בפ' גיד הנשה ד\"ה איסור גיד יע\"ש:
תו ק\"ל בדברי רש\"י ז\"ל דהיאך אפשר למימר דחכמים דר\"מ דאית להו איסור כולל באיסור חמו" + ], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין נערה בתולה לכהן גדול\n מצוה \n על כ\"ג שיש' נערה בתול' ומשתבגו' תאסר עליו שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח. הנה בפ\"ב דחגיגה די\"ד ע\"ב אמרינן שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו לכ\"ג מי חיישי' לדשמואל דאמר יכול אני לבעול כמה בעילות בלא דם או דילמא דשמואל לא שכיחא א\"ל דשמואל לא שכיחא וחיישי' שמא באמבטי עיברה ע\"כ וכתבו התוס' בד\"ה בתולה וז\"ל פרש\"י שהיא אומרת בתולה אני ואי שכיחא דשמואל מהימנא וק' להר\"י דבפ\"ק דכתובות די\"ג תנן היתה מעוברת וא\"ל מה טיבו של עובר זה מאיש פ' וכהן הוא כו' רבי יאושע אמר לא מפיה אנו חיים כו' והכא משמע דקבעיא אליבא דכ\"ע ושמא כאן שאף היא בכלל האיסור כדכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח קרי ביה יקיח נאמנת עכ\"ל והנה מבוארין דבריהם דמשמע להו דכי חיישינן לדשמואל ראוייה לכ\"ג וטעמא משום דכיון דליכא הסרת בתולים אע\"פ שבאו עליה ונתעברה מהם לא נאסרה לכ\"ג משום בעולה כיון דבתולותי' קיימים ובתולה מקרייא ועיין להרב מ\"ל בפי\"ז מה' א\"ב הי\"ג ד\"ה ומ\"מ יע\"ש:
ויש לתמוה טובא על דבריהם במה שתירצו לעיקר קושייתם מההיא דכתובות דאמר ר' יאושע לא מפיה אנו חיים וכו' דהכא משום שאף היא בכלל האיסור נאמנת דא\"כ התם נמי למה אינה נאמנת לר\"י להשיאה לכהונה מהאי טעמא שאף היא בכלל האיסור שהרי ביבמות פ' יש מותרות דפ\"ד ע\"ב דרשינן לא יקחו לא יקחו תרי זימני לומר דכל שהוא מוזהר היא נמי מוזהרת ופרש\"י שכשם שהכהן מוזהר על זונה וחללה כך היא מוזהרת שלא תשאנו יע\"ש, וכ\"כ רבינו בפי\"ז מה' א\"ב הל' ה' יע\"ש, עיין להתוספות דיבמות דפ\"ה ע\"א ד\"ה אכתי ועוד יש לתמוה דאפי' לר\"ג דאמר נאמנת היינו דוקא כשהאשה טוענת ברי לכשר נבעלתי ובדאיכא רוב כשרים אצלה אבל כשהיא אינה טוענת ברי לכשר נבעלתי או בדליכא רוב כשרים אצלה אף ר\"ג מודה שהיא פסולה וכמתבאר בההיא דכתובות ובדברי רבינו פי\"ח מה' איסורי ביאה הט\"ו והי\"ו יע\"ש ובדברי ה\"ה, והכא נמי בבתולה שנבעלה והיא אומרת שבתולה היא ואינה אומרת מפ' נבעלתי שאם היא אומרת מפ' נבעלתי היכי מסקינן דחיישינן שמא באמבטי עיברה הלא היא אומרת מפלוני נבעלתי אלא ודאי שהיא אינה אומרת מפ' כשר נבעלתי וכיון שכן היכי אמרינן דאי חיישינן לדשמואל כשירה לכ\"ג אכתי ניחוש שמא נבעלה לנתין ולממזר ופסול' לכ\"ג וליכא למימר דכיון דבתולה היא אפי' נבעלה לפסול לה לא נפסלה לכהונה משום דלא חשיבא ביאה זו ביאת איסור דהא ודאי ליתא דכיון דאפי' בהעראה מתסרא כמ\"ש רבינו פי\"ז מה' א\"ב ה\"ה מכ\"ש בביאה גמורה כזו ונהי דלענין בתולה ולא בעולה משמע להו להתוס' ז\"ל דביאה כזו לא הויא ביאה להחשיבה כבעולה מיהו לענין לאו דלא יקח ודאי חשיבא ביאה ואולי התוס' אזלי ומודו דאסורא לכ\"ג משום לאו דזונה דלא יקח מיהו כי מבעייא לן הוא אי לענין איסור עשה דבתולה ולא בעולה קעבר נמי הכ\"ג ולפ\"ז עיקר קושייתם מההיא דרבי יאושע אינו אלא דכי היכי דהתם לא מהמנינן לה והרי היא בחזקת זונה ה\"נ הול\"ל שהיא אינה נאמנת לומר שהיא בתולה עדיין וקעבר הכ\"ג על עשה דבתולה ולא בעולה ולולי דברי התוס' פשטא דסוגייא משמע דכי חיישי' לדשמואל אדרבא הבתול' אסורה כיון דנבעלת ואיכא למיחש שנבעלה לפסו' לה ואפי' לכ\"ג נמי אסורה כיון שהיא אינה טוענת ברי ופירוש זה נראה שהבינו רש\"י והר\"ן שכתבו בשבת פ' שואל עלה דמתניתין דמחשכין על התחום וז\"ל ואשכחן חיישינן לקולא כדאמרי' במס' חגיגה גבי בתולה שעיברה שמא באמבטי עיברה כלומר תולין לקולא עכ\"ל ומדלא הביא מדאמרינן מעיקרא חיישינן לדשמואל ש\"מ דלא ס\"ל כפירו' התוס' אלא דמ\"ש דחיישי' לדשמואל הוא לחומרא ודוק וליישב דברי התוס' צ\"ל דכי מבעיא לן הוא היכא דליכא למיחש לשנבעלה לפסו' לה וכגון שהיא עומדת במקום דאיכא תרי רובי הכשרים אצלה דבכה\"ג כשירה לכ\"ע ואפי' כשהיא אינה טוענת בריא וכשיטת הרמב\"ן והרשב\"א שכתב ה\"ה בפ' י\"ח מה' א\"ב ואפילו לדעת רבינו ליכא איסורא דאורייתא ואף ר' יאושע מודה בדבר כדאיתא התם בדט\"ו ולא פליג אלא בחד רובא אלא דאכתי איכא משום בעולה וכל שהיא בכלל האיסור נאמנת כמ\"ש התוס' והא דלא מהימנא לר\"י התם בכתובות י\"ל דהתם שאני דהוי מילתא דלא עבידא לגלויי מה שאין כן הכא דהוי מלתא דעבידא לגלויי אם היא בתולה ולא בעולה נאמנת ודוק, הנה הרב מ\"ל בפ' ט\"ו מהל' אישות ה\"ד שקיל וטרי אם יכולה האשה להתעבר באמבטי כדאמר בן זומא בפ\"ב דחגיגה די\"ג ודעתו לומר דאי אפשר להתעבר ועיין להרב הלכות קטנות ח\"א דל\"ב ע\"ג סי' ק\"ו שכתב ע\"ש הר\"ש בס' הכריתות גבי אותה שאמרו בירושלמי ומה אשתי שאני מותר בה כו' ואמרו פרנס לי כ\"ג דהקשה הר\"ש דגבי כ\"ג משכחת לה שעיברה באמבטי יע\"ש ועיין בתשב\"ץ ח\"ג סי' רס\"ג מ\"ש בזה יע\"ש:" + ], + [], + [ + "שורש איסור בעולה לכהן גדול\n כ\"ג \n שנשא בעולה אינו לוקה אבל מוצי' בגט כו'. הנה הרב מ\"ל נסתפק במקצת נשים שאין להם לא קידושין ולא נשואין דבר תורה כי אם מדרבנן מהו שישא אותן כ\"ג כיון דקטנה זו אינה קונה דבר תורה כי אם משגדלה נמצא דבאותה שעה שקנה אותה הרי היא בעולת עצמו והתורה הקפידה על כ\"ג דבשעת נשואין לא יהיה בעולה אפילו דבעת קידושין היה בתולה והעלה הרב דקטנה אסורה לכ\"ג משתגדל וכתב ע\"ז וא\"ת דא\"כ תיקשי מההיא דאמרינן בפ' עשרה יוחסין דע\"ח ובפ' הבע\"י ד\"ס תני רשב\"י אומר גיורת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד כשירה לכהונה וכל הטף בנשים החיו לכם והרי פנחס עמהם והלא פנחס משוח מלחמה היה ומשוח מלחמה מצווה על הבתולה ככ\"ג ולפי מ\"ש קטנות אלו לא היו ראויות לפנחס ודחה הרב לזה ועוד דשפיר אמר קרא החיו לכם שיקיימנה עד שתהיה גדולה ואז יקדשינה לעצמו כדת משה ומוכרחי' אנו לומר זה דהא קי\"ל הלכתא דכ\"ג אסור בקטנה אפי' נתקדשה ע\"י אביה ועוד דנשואין אלו שתקנו חכמים פשיטא שלא היו נוהגין בזמן מרע\"ה ובר מן דין עכ\"ל דקרא דהחיו לכם היינו לאחר שיגדילו דהא קי\"ל דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב\"ד הוא תקנת חכמים וכמ\"ש התוס' בפ\"א דכתובות די\"א ומיהו אין זה הכרח דהא מצינו גר קטן דבר תורה וכגון מעוברת שנתגיירה וכדאיתא בפ' הערל דפ\"ח עכ\"ל:
והנה דחיית הרב ז\"ל הלזו שכתב דמצינו גר קטן דבר תורה וכגון מעוברת שנתגיירה ומשמע דכוונתו לומר דקרא דהחיו לכם מצינן לאוקומי בגר קטן כזה ושמעתי למורינו הרב המופלא מוהרח\"א נר\"ו שעמד מתמיה על דבריו ז\"ל דאיך הפה יכולה לדבר דבר כזה דקרא מיירי בהכי שהרי כל הנשים הגדולות ציוה עליהן הכתוב וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו וא\"כ מהיכא תיתי מעוברת שנתגיירה כיון דלמיתה אזלא אלו דבריו נר\"ו, ואנכי השיבותי לו דאפשר דכשהביאו אנשי חיל את הנשים קודם שגזר עליהם מרע\"ה שיגיירום גיירום וילדו ואותם הולדות קאמר הכתוב שראויים לכהנים ודו\"ק. ומ\"מ זה שדחה המ\"ל לההיא דכל הטף בנשים דמיירי קרא לאחר שיגדילו גם הר\"ב ז\"ל בשיטתו למס' כתובות דחה כן למה שהיה רוצה להכריח הריטב\"א ז\"ל מההיא דזכיית קטן הויא מדאורייתא יע\"ש ודע דעיקר ספק זה שנסתפק בו הרב מ\"ל אי קטנה שאין לה אב ראויה לכ\"ג נסתפק גם הרב הלכות קטנות ח\"א דל\"ב ע\"ג סי' ס\"ה ופשיט לאיסור דבעינן קיחה וליכא יע\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [ + "וכן \n הבא על הפנוייה וכו'. מצאתי כתוב למורי הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו וז\"ל כתבתי בנדפס דקכ\"ח ע\"ב דמ\"ש התוס' פ' אלמנה לכ\"ג דלר\"א דס\"ל פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה היינו דוקא למפסלה לכהונה אבל לפסלה לתרומה במחלוקת הוא שנוי יע\"ש, ומצאתי להתוס' פ' מי שאחזו דע\"ג ע\"ב ד\"ה נתן לה כספים שכתבו וז\"ל פרש\"י דבזנות לא שייך לשון חוששין דלכהונה כבר נפסלה ולתרומה לא מפסל אלא בביאת עבירה וכו' ומיהו לר\"א דאמר פנוי הבא על הפנוייה עשאה זונה נקט נמי שפיר חוששין לזנות ומיהו סתמא דתלמודא ביבמות לא אשכח משנה או ברייתא כר\"א עכ\"ל, הרי מבואר מדבריהם דס\"ל לר\"א פנוי הבא על הפנוייה עשאה זונה אפי' לפוסלה לתרומה הפך ממ\"ש ביבמות, מיהו מ\"ש דסתמא דתלמודא לא אשכח משנה או ברייתא כר\"א חפשתי ולא מצאתי היכא רמיזא סוגייא הלזו ביבמות ואדרבא נהפוך הוא דבתמורה פ' כל האיסורין מוקמינן לחד לישנא סתמא דברייתא כר\"א אכתי קשה למאי דפריך התם פ' מי שאחזו לאביי דאמר ה\"ק ראוה שנבעלה חוששין משום זנות ואין חוששין משום קידושין ר\"י בר יאודה אמר אף חוששין משום קידושין מתקיף לה רבא א\"כ מאי אף ופרש\"י וז\"ל דהא חששא דזנות לאו דוקא חששא אלא קולא הוא לומר תולין בזנות כו' והשתא מאי קושיא נימא דר\"י בר יאודה כר\"א ס\"ל דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ושייך שפיר לישנא דאף לומר דחוששין לזנות לענין לפוסלה לתרומה וחוששין לקדושין להצריכה גט ואולם לדעת התוס' דפ' אלמנה לכ\"ג יציבא מילתא שפיר:
ומדברי רש\"י ז\"ל נ\"ל להוכיח דס\"ל דלתרומ' אף ר\"א מודה דלא מפסל ממ\"ש דאי לכהונה כבר נפסלה ואי לתרומה לא מיפסל אלא בביאת עבירה כו' אשר יש לדקדק בדבריו למה זה כתב טעמא דלא מפסל אלא בביאת עבירה לענין תרומה ולא לענין לפוסלה לכהו' והכי הול\"ל דלכהונה כבר נפסלה ועוד דאין זונה אלא בביאה האסורה אלא משמע מדבריו דטעם זה לא שייך לענין לפוסלה לכהונה משום דהיינו יכולי' לומר דהך מתני' ר\"א היא דאומר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אמנם לענין תרומה טעמא טעים לומר דלא מפסלה כו' דאפי' ר\"א מודה זה נ\"ל אמיתות דעת רש\"י ועיין בפ\"ד מיתות ד' הנז' ע\"א ברש\"י ד\"ה עשאה זונה לפוסלה לכהונה כו' נר' שבא לומר דדוקא לפוסלה לכהונה ולא לתרומה כנ\"ל ודוק:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Kedushah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kedushah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kedushah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8a663176ddfda5f62edd73fe60dbe91a4621ef43 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kedushah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,100 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ritual Slaughter", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שחיטה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Kedushah" + ], + "text": [ + [], + [ + [ + "שורש איסור שוחט חולין בעזרה\n בכל \n מקום מותר לשחוט כו' עד וכל השוחט חולין בעזרה מכין אותו מ\"מ. עכ\"ל. וכתב מרן כ\"מ בד\"ה ומ\"ש אבל הנותר בעזרה כו' וז\"ל ומ\"ש דה\"ה לשוחט ונמצאת טריפה בפ' האיש מקדש כו' ופסק כר\"ש וצריך טעם למה עכ\"ל ואנכי לא ידעתי אמאי לא הגדיל מרן תמיהתו עליו דמלבד שפסק כר\"ש עוד בה שנראה סותר דברי עצמו שהרי הוא ז\"ל פסק דשחיטה שאינה ראוייה לאכילה שמה שחיטה כמ\"ש בהדיא בפי\"ב מה' שחיטה ה\"ו וכמ\"ש בפ\"ב מה' גניבה ה\"ח יע\"ש ואלו טעמיה דר\"ש דמתיר טריפה שנשחטה חולין בעזרה היינו משום דאזיל לשיטתיה דאמר לענין כסוי הדם ולענין דו\"ה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וכ\"כ רש\"י בפ' האיש מקדש דנ\"ח ד\"ה הב\"ע כו' יע\"ש ולפ\"ז נר' דבריו כמזכי שטרא לבי תרי וראיתי להרב לח\"מ לקמן בפי\"ב ה\"ו שכתב דמשו\"ה פסק רבינו כר\"ש שסמך על הכלל דהלכה כר\"ש לגבי ר\"מ וחכמים דברייתא היינו ר\"מ ובמתני' דוקא הוא דאמרינן כיון דשנאו בלשון חכמים סמך עליו לא בברייתא יע\"ש וע\"פ האמור אין מקום לדברי הרב דכיון דר\"ש אזיל לשיטתיה דס\"ל בעלמא שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה א\"כ הא סתם לן תנא דמתניתין דלא כוותיה במתני' דפ' מרובה ד\"ע יע\"ש וכעת צ\"ע ובעיקר דינא דחשב\"ע לדעת רבינו אי הוו דאורייתא או דרבנן מרן בכ\"מ בד\"ה וכל השוחט והלח\"מ כתבו שדעת רבינו דהוי דאורייתא והל\"מ ישב סוגייא דפסחים לפי דעתו יע\"ש ועיין בהרב עצמות יוסף שתמה לפי שיטה זו ממ\"ש רבי' בפ\"ב דגניבה ה\"ח יע\"ש ובסוף דבריו כתב שלא עמד על דעת רבינו:
ואני בעוניי נלע\"ד בדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דאיסור שחיטת חב\"ע וכן איסור אכילתו הוי דאוריי' אמנם איסור הנאתו ס\"ל דהוי דרבנן וזה כדברי רש\"י דפסחים דכ\"ב שכתב דמאי דקאמר תלמודא ור\"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו איסור הנאתו דוקא יע\"ש ומעתה נתיישבו כל המקומות שמ\"ש בפרקין הרי הוא אומר כי ירחק ממך המקום הא למדת כו' דמשמע שאיסורו דאורייתא היינו איסור אכילתו ושחיטתו ומ\"ש בפי\"ו מה' מ\"א וה\"ה בחתיכה של בשר בחלב או של חולין בעזרה שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהם לפי האמור ניחא דמיירי באיסור הנאה וניחא נמי במה שפסק דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה ואפ\"ה שאני ליה דכשאינו נמצא טריפה אסור בהנאה מדבריהם וכן במה שפסק גבי כסוי הדם דפטור מלכסות משום דנ\"ל מקרא דיאכל וכו' ואיסור אכילה היא מדאורייתא שוב ראיתי למרן החבי\"ב בכנה\"ג סי' ק\"א הגהב\"י אות מ\"ח שתירץ כן יע\"ש וראיתי להתוס' בחולין דפ\"ה ע\"ב ד\"ה אין והתנן כו' שכתבו דמאי דלא פריך ממתניתין דכסוי הדם דפטר בה ר\"ש בח\"ש בעזרה משום דר' קתני לה ולא אתמר ר\"ש בהדייא ושוב הקשו דאמאי לא מייתי ממתני' דמרובה כו' ותירצו דאי מהתם איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מש\"ה דייק ממתני' דחולין יע\"ש ואין ספק אצלי שע\"פ תירוצם הלזו כונתם ליישב נמי ההיא דמרובה ועיין במ\"ש הלח\"מ וצ\"ע ודוק:
ובהכי ניחא נמי מה שהקשה הרב עצמות יוסף מההיא דה' גניבה דהתם מיירי לענין איסור הנאה וברור ומאי דקאמר תלמודא נימא קסבר ר\"י חולין שנשחטו בעזרה דלאו דאורייתא היינו איסור הנאה דאיסור אכילה כ\"ע מודו בה וכיון דאיסור הנאה דאורייתא שפיר מקשה לר\"י מדידיה אדידיה דהא איהו ס\"ל דאף באיסור הנאה הוי דאורייתא כמ\"ש שם התוספות וכיון שהרמב\"ם פסק דאיסורו דרבנן לא הוצרך להביא האוקמת' דאוקי התם תלמודא לר\"י וברור גם מה שתמה עוד הרב ע\"י ממה שפסק רבינו בפ\"ח דמ\"א דט\"ו ישוב דבר זה עיין שם בהלח\"מ ובפ\"א מה' חו\"מ יע\"ש והסכמת הרב הנז' דמקומות אלו היא הפך הסכמתו בפרקין ששם הסכימה דעתו לומר בדעת רבינו דס\"ל דחולין שנשחטו בעזרה היא מדרבנן ולא ידעתי למה לא זכר הרב ההיא דכסוי הדם שפטר רבינו שנראה הפך זה וכמו שהכריח הוא גופיה במקום הזה ומראיות אחרות ג\"כ וישכחם וצ\"ע ועיין עוד בהרב מ\"ל בד\"ה ומ\"ש רבינו כו' במה שתמה על דברי מרן ודבריו תמוהים למעיין כדברי מרן בה' אישות ועיין בהרב ע\"י שכ\"כ בפשיטות וברור:
ודרך אגב ראיתי לעמוד בסוגייא דפ' האיש מקדש דנ\"ח זעיר שם זעיר שם דהנה מריהטא דשמעתא נר' בהדיא דר\"מ נפקא ליה הא דחולין שנשחטו בעזרה שאסורין באכילה ובהנאה מהקשא דמה שלי בשלך כו' אבל אביי לא הונח לו בהאי הקשא ויליף לה מתלתא קראי כו' ואיסור הנאה נ\"ל מקרא דאותו אתה משליך כו' וק\"ל דא\"כ היכי אמרינן בפ' כל שעה דכ\"ב דלר\"מ אצטריך אותו לומר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משלי' חולין שנשחטו בעזרה כו' דהא לר\"מ נ\"ל הא מהקשא דמה שלי בשלך כדאמרינן הכא וא\"כ אותו אכתי למאי אצטרי' ליה ואף אם נדחוק ונאמר דאביי דפליג הכא ונ\"ל הא מתלתא קראי כו' לפלוגי אר\"י הוא דאתא ולמימר דאי אתמר הך דר\"מ לאו מהקשא אתמר אלא מהך דתלתא קראי איתמר מיהו אכתי ק' אמאי לא פריך תלמודא בפ' כ\"ש לר\"י דאותו מאי עביד ליה ר\"מ וי\"ל בדוחק:
עוד ראיתי להרב ע\"י שתמה בהאי דקאמר תלמוד' אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת דהיכי מצינן למילף כרת מהקשא מאחר דקי\"ל אין עונשין מן הדין ואפילו כרת וכמ\"ש התוס' בחולין דקט\"ו עכ\"ל וכמו כן ראיתי להרב הלכות אלי סי\"ט הזכיר כלל זה ע\"ש התוס' הנז' ולא ידעתי למה זה תקעו עצמן לדברי התוס' ועזבו סוגייא ערוכה במסכת מכות ד\"ה ע\"ב גבי מאי דקאמר תלמודא בת אביו ובת אמו מנין ת\"ל ערות אשת אביך כו' עד שלא יאמר יש לי מן הדין הא למדת שאין מזהירין מן הדין והכי איתא נמי התם בדי\"ד ע\"א והתם בעונש אחותו קיימינן שעונשו כרת ואפ\"ה אמרינן אין מזהירין מן הדין ובעיקר תמיהת הרב ז\"ל יש ליישב ע\"פ כלל אחד מחודש שכתב מוהר\"ש אלגאזי שם בס' הליכו' אלי סי' ז' ע\"ש הריטב\"א דבקרבן עונשין מן הדין יע\"ש וה\"נ דהוי מידי דקרבן שפיר הוה בעי למילף מיניה כרת ודוק ודע שהראיה שהביא מוהר\"ש אלגאזי לכלל זה היא נעלמת אצלי דהמקום שהזכיר הרב מיירי בב\"ה לא בקרבן יע\"ש:
עוד ראיתי להרב ע\"י שתמה במאי דקאמר תלמו' איכא למפרך מה לשלי בשלך כו' וז\"ל דכל איסורי דמתני' יוכיח שאין בהן כרת ואסורין בהנאה ותי' דבשלמא אם אותן איסורין דמתני' היו אסורין בכניסתן לעזרה הוה עבדינן פירכא מנייהו דדמיין ממש למאי דבעי למילף אבל טעמא דהנך משום דרחמנא שדי עלייהו איסורא אבל חולין שנשחטו בעזרה מנ\"ל דמשום שחיטה בעזרה להוו אסורין עכ\"ל ואני בעוניי כשאני לעצמי לא אדע שכו'ל מאי קאמר דא\"כ כדהוה בעי למילף תלמוד' בחולין דקט\"ו דבשר בחלב אסורה בהנאה מק\"ו דערלה וקא' מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר היכי קאמר חמץ בפסח יוכיח דהא חמץ בפסח איסורו הוא משום דשדי עלה רחמנא איסור חמץ לא משום ערלה ובשר בחלב והדרא ק\"ו וצ\"ע:
עוד ראיתי להרב הנז' שכתב על מה שאמרו מנין לרבות החיה וז\"ל ודע שאין נוסחת רש\"י ז\"ל שבידינו כנוסחת התוס' בדבריו וכפי הכתוב בספרינו דברי רש\"י מסכימות לכל מ\"ש התוס' בפי' עכ\"ל הן אמת כי מצאתי בנוסח ספרים ישנים בפירש\"י דגרסי הכי חד לבעלי מומין וחד לעופות כו' והיא דברי התוספו' עצמן אמנם נ\"ל ברור שהיא נוסחא מוטעת בדברי רש\"י שהרי סיים ע\"ז וכתב ודקתני מרבה אני את החיה כו' ואם איתא למה נקט רש\"י ז\"ל החלוקה הלזו והול\"ל ודקתני מרבה אני בעלי מומין שהיא היא מאי דמרבה בקרא דושחט דחיה לא מרבינן לה וברור עוד כתב שם וז\"ל ויש לדקדק ע\"ד רש\"י ז\"ל דפ' מרובה שכתב דפלוגתא היא עכ\"ל ולא ידעתי למה לא הזכיר דבריו שבפסחים דכ\"ב ששם מבואר יותר ודוק:" + ], + [ + "שורש איסור שוחט חולין בעזרה\n בכל \n מקום מותר לשחוט כו' עד וכל השוחט חולין בעזרה מכין אותו מ\"מ. עכ\"ל. וכתב מרן כ\"מ בד\"ה ומ\"ש אבל הנותר בעזרה כו' וז\"ל ומ\"ש דה\"ה לשוחט ונמצאת טריפה בפ' האיש מקדש כו' ופסק כר\"ש וצריך טעם למה עכ\"ל ואנכי לא ידעתי אמאי לא הגדיל מרן תמיהתו עליו דמלבד שפסק כר\"ש עוד בה שנראה סותר דברי עצמו שהרי הוא ז\"ל פסק דשחיטה שאינה ראוייה לאכילה שמה שחיטה כמ\"ש בהדיא בפי\"ב מה' שחיטה ה\"ו וכמ\"ש בפ\"ב מה' גניבה ה\"ח יע\"ש ואלו טעמיה דר\"ש דמתיר טריפה שנשחטה חולין בעזרה היינו משום דאזיל לשיטתיה דאמר לענין כסוי הדם ולענין דו\"ה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וכ\"כ רש\"י בפ' האיש מקדש דנ\"ח ד\"ה הב\"ע כו' יע\"ש ולפ\"ז נר' דבריו כמזכי שטרא לבי תרי וראיתי להרב לח\"מ לקמן בפי\"ב ה\"ו שכתב דמשו\"ה פסק רבינו כר\"ש שסמך על הכלל דהלכה כר\"ש לגבי ר\"מ וחכמים דברייתא היינו ר\"מ ובמתני' דוקא הוא דאמרינן כיון דשנאו בלשון חכמים סמך עליו לא בברייתא יע\"ש וע\"פ האמור אין מקום לדברי הרב דכיון דר\"ש אזיל לשיטתיה דס\"ל בעלמא שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה א\"כ הא סתם לן תנא דמתניתין דלא כוותיה במתני' דפ' מרובה ד\"ע יע\"ש וכעת צ\"ע ובעיקר דינא דחשב\"ע לדעת רבינו אי הוו דאורייתא או דרבנן מרן בכ\"מ בד\"ה וכל השוחט והלח\"מ כתבו שדעת רבינו דהוי דאורייתא והל\"מ ישב סוגייא דפסחים לפי דעתו יע\"ש ועיין בהרב עצמות יוסף שתמה לפי שיטה זו ממ\"ש רבי' בפ\"ב דגניבה ה\"ח יע\"ש ובסוף דבריו כתב שלא עמד על דעת רבינו:
ואני בעוניי נלע\"ד בדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דאיסור שחיטת חב\"ע וכן איסור אכילתו הוי דאוריי' אמנם איסור הנאתו ס\"ל דהוי דרבנן וזה כדברי רש\"י דפסחים דכ\"ב שכתב דמאי דקאמר תלמודא ור\"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו איסור הנאתו דוקא יע\"ש ומעתה נתיישבו כל המקומות שמ\"ש בפרקין הרי הוא אומר כי ירחק ממך המקום הא למדת כו' דמשמע שאיסורו דאורייתא היינו איסור אכילתו ושחיטתו ומ\"ש בפי\"ו מה' מ\"א וה\"ה בחתיכה של בשר בחלב או של חולין בעזרה שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהם לפי האמור ניחא דמיירי באיסור הנאה וניחא נמי במה שפסק דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה ואפ\"ה שאני ליה דכשאינו נמצא טריפה אסור בהנאה מדבריהם וכן במה שפסק גבי כסוי הדם דפטור מלכסות משום דנ\"ל מקרא דיאכל וכו' ואיסור אכילה היא מדאורייתא שוב ראיתי למרן החבי\"ב בכנה\"ג סי' ק\"א הגהב\"י אות מ\"ח שתירץ כן יע\"ש וראיתי להתוס' בחולין דפ\"ה ע\"ב ד\"ה אין והתנן כו' שכתבו דמאי דלא פריך ממתניתין דכסוי הדם דפטר בה ר\"ש בח\"ש בעזרה משום דר' קתני לה ולא אתמר ר\"ש בהדייא ושוב הקשו דאמאי לא מייתי ממתני' דמרובה כו' ותירצו דאי מהתם איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מש\"ה דייק ממתני' דחולין יע\"ש ואין ספק אצלי שע\"פ תירוצם הלזו כונתם ליישב נמי ההיא דמרובה ועיין במ\"ש הלח\"מ וצ\"ע ודוק:
ובהכי ניחא נמי מה שהקשה הרב עצמות יוסף מההיא דה' גניבה דהתם מיירי לענין איסור הנאה וברור ומאי דקאמר תלמודא נימא קסבר ר\"י חולין שנשחטו בעזרה דלאו דאורייתא היינו איסור הנאה דאיסור אכילה כ\"ע מודו בה וכיון דאיסור הנאה דאורייתא שפיר מקשה לר\"י מדידיה אדידיה דהא איהו ס\"ל דאף באיסור הנאה הוי דאורייתא כמ\"ש שם התוספות וכיון שהרמב\"ם פסק דאיסורו דרבנן לא הוצרך להביא האוקמת' דאוקי התם תלמודא לר\"י וברור גם מה שתמה עוד הרב ע\"י ממה שפסק רבינו בפ\"ח דמ\"א דט\"ו ישוב דבר זה עיין שם בהלח\"מ ובפ\"א מה' חו\"מ יע\"ש והסכמת הרב הנז' דמקומות אלו היא הפך הסכמתו בפרקין ששם הסכימה דעתו לומר בדעת רבינו דס\"ל דחולין שנשחטו בעזרה היא מדרבנן ולא ידעתי למה לא זכר הרב ההיא דכסוי הדם שפטר רבינו שנראה הפך זה וכמו שהכריח הוא גופיה במקום הזה ומראיות אחרות ג\"כ וישכחם וצ\"ע ועיין עוד בהרב מ\"ל בד\"ה ומ\"ש רבינו כו' במה שתמה על דברי מרן ודבריו תמוהים למעיין כדברי מרן בה' אישות ועיין בהרב ע\"י שכ\"כ בפשיטות וברור:
ודרך אגב ראיתי לעמוד בסוגייא דפ' האיש מקדש דנ\"ח זעיר שם זעיר שם דהנה מריהטא דשמעתא נר' בהדיא דר\"מ נפקא ליה הא דחולין שנשחטו בעזרה שאסורין באכילה ובהנאה מהקשא דמה שלי בשלך כו' אבל אביי לא הונח לו בהאי הקשא ויליף לה מתלתא קראי כו' ואיסור הנאה נ\"ל מקרא דאותו אתה משליך כו' וק\"ל דא\"כ היכי אמרינן בפ' כל שעה דכ\"ב דלר\"מ אצטריך אותו לומר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משלי' חולין שנשחטו בעזרה כו' דהא לר\"מ נ\"ל הא מהקשא דמה שלי בשלך כדאמרינן הכא וא\"כ אותו אכתי למאי אצטרי' ליה ואף אם נדחוק ונאמר דאביי דפליג הכא ונ\"ל הא מתלתא קראי כו' לפלוגי אר\"י הוא דאתא ולמימר דאי אתמר הך דר\"מ לאו מהקשא אתמר אלא מהך דתלתא קראי איתמר מיהו אכתי ק' אמאי לא פריך תלמודא בפ' כ\"ש לר\"י דאותו מאי עביד ליה ר\"מ וי\"ל בדוחק:
עוד ראיתי להרב ע\"י שתמה בהאי דקאמר תלמוד' אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת דהיכי מצינן למילף כרת מהקשא מאחר דקי\"ל אין עונשין מן הדין ואפילו כרת וכמ\"ש התוס' בחולין דקט\"ו עכ\"ל וכמו כן ראיתי להרב הלכות אלי סי\"ט הזכיר כלל זה ע\"ש התוס' הנז' ולא ידעתי למה זה תקעו עצמן לדברי התוס' ועזבו סוגייא ערוכה במסכת מכות ד\"ה ע\"ב גבי מאי דקאמר תלמודא בת אביו ובת אמו מנין ת\"ל ערות אשת אביך כו' עד שלא יאמר יש לי מן הדין הא למדת שאין מזהירין מן הדין והכי איתא נמי התם בדי\"ד ע\"א והתם בעונש אחותו קיימינן שעונשו כרת ואפ\"ה אמרינן אין מזהירין מן הדין ובעיקר תמיהת הרב ז\"ל יש ליישב ע\"פ כלל אחד מחודש שכתב מוהר\"ש אלגאזי שם בס' הליכו' אלי סי' ז' ע\"ש הריטב\"א דבקרבן עונשין מן הדין יע\"ש וה\"נ דהוי מידי דקרבן שפיר הוה בעי למילף מיניה כרת ודוק ודע שהראיה שהביא מוהר\"ש אלגאזי לכלל זה היא נעלמת אצלי דהמקום שהזכיר הרב מיירי בב\"ה לא בקרבן יע\"ש:
עוד ראיתי להרב ע\"י שתמה במאי דקאמר תלמו' איכא למפרך מה לשלי בשלך כו' וז\"ל דכל איסורי דמתני' יוכיח שאין בהן כרת ואסורין בהנאה ותי' דבשלמא אם אותן איסורין דמתני' היו אסורין בכניסתן לעזרה הוה עבדינן פירכא מנייהו דדמיין ממש למאי דבעי למילף אבל טעמא דהנך משום דרחמנא שדי עלייהו איסורא אבל חולין שנשחטו בעזרה מנ\"ל דמשום שחיטה בעזרה להוו אסורין עכ\"ל ואני בעוניי כשאני לעצמי לא אדע שכו'ל מאי קאמר דא\"כ כדהוה בעי למילף תלמוד' בחולין דקט\"ו דבשר בחלב אסורה בהנאה מק\"ו דערלה וקא' מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר היכי קאמר חמץ בפסח יוכיח דהא חמץ בפסח איסורו הוא משום דשדי עלה רחמנא איסור חמץ לא משום ערלה ובשר בחלב והדרא ק\"ו וצ\"ע:
עוד ראיתי להרב הנז' שכתב על מה שאמרו מנין לרבות החיה וז\"ל ודע שאין נוסחת רש\"י ז\"ל שבידינו כנוסחת התוס' בדבריו וכפי הכתוב בספרינו דברי רש\"י מסכימות לכל מ\"ש התוס' בפי' עכ\"ל הן אמת כי מצאתי בנוסח ספרים ישנים בפירש\"י דגרסי הכי חד לבעלי מומין וחד לעופות כו' והיא דברי התוספו' עצמן אמנם נ\"ל ברור שהיא נוסחא מוטעת בדברי רש\"י שהרי סיים ע\"ז וכתב ודקתני מרבה אני את החיה כו' ואם איתא למה נקט רש\"י ז\"ל החלוקה הלזו והול\"ל ודקתני מרבה אני בעלי מומין שהיא היא מאי דמרבה בקרא דושחט דחיה לא מרבינן לה וברור עוד כתב שם וז\"ל ויש לדקדק ע\"ד רש\"י ז\"ל דפ' מרובה שכתב דפלוגתא היא עכ\"ל ולא ידעתי למה לא הזכיר דבריו שבפסחים דכ\"ב ששם מבואר יותר ודוק:" + ], + [ + "שורש איסור שוחט חולין בעזרה\n בכל \n מקום מותר לשחוט כו' עד וכל השוחט חולין בעזרה מכין אותו מ\"מ. עכ\"ל. וכתב מרן כ\"מ בד\"ה ומ\"ש אבל הנותר בעזרה כו' וז\"ל ומ\"ש דה\"ה לשוחט ונמצאת טריפה בפ' האיש מקדש כו' ופסק כר\"ש וצריך טעם למה עכ\"ל ואנכי לא ידעתי אמאי לא הגדיל מרן תמיהתו עליו דמלבד שפסק כר\"ש עוד בה שנראה סותר דברי עצמו שהרי הוא ז\"ל פסק דשחיטה שאינה ראוייה לאכילה שמה שחיטה כמ\"ש בהדיא בפי\"ב מה' שחיטה ה\"ו וכמ\"ש בפ\"ב מה' גניבה ה\"ח יע\"ש ואלו טעמיה דר\"ש דמתיר טריפה שנשחטה חולין בעזרה היינו משום דאזיל לשיטתיה דאמר לענין כסוי הדם ולענין דו\"ה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וכ\"כ רש\"י בפ' האיש מקדש דנ\"ח ד\"ה הב\"ע כו' יע\"ש ולפ\"ז נר' דבריו כמזכי שטרא לבי תרי וראיתי להרב לח\"מ לקמן בפי\"ב ה\"ו שכתב דמשו\"ה פסק רבינו כר\"ש שסמך על הכלל דהלכה כר\"ש לגבי ר\"מ וחכמים דברייתא היינו ר\"מ ובמתני' דוקא הוא דאמרינן כיון דשנאו בלשון חכמים סמך עליו לא בברייתא יע\"ש וע\"פ האמור אין מקום לדברי הרב דכיון דר\"ש אזיל לשיטתיה דס\"ל בעלמא שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה א\"כ הא סתם לן תנא דמתניתין דלא כוותיה במתני' דפ' מרובה ד\"ע יע\"ש וכעת צ\"ע ובעיקר דינא דחשב\"ע לדעת רבינו אי הוו דאורייתא או דרבנן מרן בכ\"מ בד\"ה וכל השוחט והלח\"מ כתבו שדעת רבינו דהוי דאורייתא והל\"מ ישב סוגייא דפסחים לפי דעתו יע\"ש ועיין בהרב עצמות יוסף שתמה לפי שיטה זו ממ\"ש רבי' בפ\"ב דגניבה ה\"ח יע\"ש ובסוף דבריו כתב שלא עמד על דעת רבינו:
ואני בעוניי נלע\"ד בדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דאיסור שחיטת חב\"ע וכן איסור אכילתו הוי דאוריי' אמנם איסור הנאתו ס\"ל דהוי דרבנן וזה כדברי רש\"י דפסחים דכ\"ב שכתב דמאי דקאמר תלמודא ור\"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו איסור הנאתו דוקא יע\"ש ומעתה נתיישבו כל המקומות שמ\"ש בפרקין הרי הוא אומר כי ירחק ממך המקום הא למדת כו' דמשמע שאיסורו דאורייתא היינו איסור אכילתו ושחיטתו ומ\"ש בפי\"ו מה' מ\"א וה\"ה בחתיכה של בשר בחלב או של חולין בעזרה שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהם לפי האמור ניחא דמיירי באיסור הנאה וניחא נמי במה שפסק דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה ואפ\"ה שאני ליה דכשאינו נמצא טריפה אסור בהנאה מדבריהם וכן במה שפסק גבי כסוי הדם דפטור מלכסות משום דנ\"ל מקרא דיאכל וכו' ואיסור אכילה היא מדאורייתא שוב ראיתי למרן החבי\"ב בכנה\"ג סי' ק\"א הגהב\"י אות מ\"ח שתירץ כן יע\"ש וראיתי להתוס' בחולין דפ\"ה ע\"ב ד\"ה אין והתנן כו' שכתבו דמאי דלא פריך ממתניתין דכסוי הדם דפטר בה ר\"ש בח\"ש בעזרה משום דר' קתני לה ולא אתמר ר\"ש בהדייא ושוב הקשו דאמאי לא מייתי ממתני' דמרובה כו' ותירצו דאי מהתם איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מש\"ה דייק ממתני' דחולין יע\"ש ואין ספק אצלי שע\"פ תירוצם הלזו כונתם ליישב נמי ההיא דמרובה ועיין במ\"ש הלח\"מ וצ\"ע ודוק:
ובהכי ניחא נמי מה שהקשה הרב עצמות יוסף מההיא דה' גניבה דהתם מיירי לענין איסור הנאה וברור ומאי דקאמר תלמודא נימא קסבר ר\"י חולין שנשחטו בעזרה דלאו דאורייתא היינו איסור הנאה דאיסור אכילה כ\"ע מודו בה וכיון דאיסור הנאה דאורייתא שפיר מקשה לר\"י מדידיה אדידיה דהא איהו ס\"ל דאף באיסור הנאה הוי דאורייתא כמ\"ש שם התוספות וכיון שהרמב\"ם פסק דאיסורו דרבנן לא הוצרך להביא האוקמת' דאוקי התם תלמודא לר\"י וברור גם מה שתמה עוד הרב ע\"י ממה שפסק רבינו בפ\"ח דמ\"א דט\"ו ישוב דבר זה עיין שם בהלח\"מ ובפ\"א מה' חו\"מ יע\"ש והסכמת הרב הנז' דמקומות אלו היא הפך הסכמתו בפרקין ששם הסכימה דעתו לומר בדעת רבינו דס\"ל דחולין שנשחטו בעזרה היא מדרבנן ולא ידעתי למה לא זכר הרב ההיא דכסוי הדם שפטר רבינו שנראה הפך זה וכמו שהכריח הוא גופיה במקום הזה ומראיות אחרות ג\"כ וישכחם וצ\"ע ועיין עוד בהרב מ\"ל בד\"ה ומ\"ש רבינו כו' במה שתמה על דברי מרן ודבריו תמוהים למעיין כדברי מרן בה' אישות ועיין בהרב ע\"י שכ\"כ בפשיטות וברור:
ודרך אגב ראיתי לעמוד בסוגייא דפ' האיש מקדש דנ\"ח זעיר שם זעיר שם דהנה מריהטא דשמעתא נר' בהדיא דר\"מ נפקא ליה הא דחולין שנשחטו בעזרה שאסורין באכילה ובהנאה מהקשא דמה שלי בשלך כו' אבל אביי לא הונח לו בהאי הקשא ויליף לה מתלתא קראי כו' ואיסור הנאה נ\"ל מקרא דאותו אתה משליך כו' וק\"ל דא\"כ היכי אמרינן בפ' כל שעה דכ\"ב דלר\"מ אצטריך אותו לומר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משלי' חולין שנשחטו בעזרה כו' דהא לר\"מ נ\"ל הא מהקשא דמה שלי בשלך כדאמרינן הכא וא\"כ אותו אכתי למאי אצטרי' ליה ואף אם נדחוק ונאמר דאביי דפליג הכא ונ\"ל הא מתלתא קראי כו' לפלוגי אר\"י הוא דאתא ולמימר דאי אתמר הך דר\"מ לאו מהקשא אתמר אלא מהך דתלתא קראי איתמר מיהו אכתי ק' אמאי לא פריך תלמודא בפ' כ\"ש לר\"י דאותו מאי עביד ליה ר\"מ וי\"ל בדוחק:
עוד ראיתי להרב ע\"י שתמה בהאי דקאמר תלמוד' אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת דהיכי מצינן למילף כרת מהקשא מאחר דקי\"ל אין עונשין מן הדין ואפילו כרת וכמ\"ש התוס' בחולין דקט\"ו עכ\"ל וכמו כן ראיתי להרב הלכות אלי סי\"ט הזכיר כלל זה ע\"ש התוס' הנז' ולא ידעתי למה זה תקעו עצמן לדברי התוס' ועזבו סוגייא ערוכה במסכת מכות ד\"ה ע\"ב גבי מאי דקאמר תלמודא בת אביו ובת אמו מנין ת\"ל ערות אשת אביך כו' עד שלא יאמר יש לי מן הדין הא למדת שאין מזהירין מן הדין והכי איתא נמי התם בדי\"ד ע\"א והתם בעונש אחותו קיימינן שעונשו כרת ואפ\"ה אמרינן אין מזהירין מן הדין ובעיקר תמיהת הרב ז\"ל יש ליישב ע\"פ כלל אחד מחודש שכתב מוהר\"ש אלגאזי שם בס' הליכו' אלי סי' ז' ע\"ש הריטב\"א דבקרבן עונשין מן הדין יע\"ש וה\"נ דהוי מידי דקרבן שפיר הוה בעי למילף מיניה כרת ודוק ודע שהראיה שהביא מוהר\"ש אלגאזי לכלל זה היא נעלמת אצלי דהמקום שהזכיר הרב מיירי בב\"ה לא בקרבן יע\"ש:
עוד ראיתי להרב ע\"י שתמה במאי דקאמר תלמו' איכא למפרך מה לשלי בשלך כו' וז\"ל דכל איסורי דמתני' יוכיח שאין בהן כרת ואסורין בהנאה ותי' דבשלמא אם אותן איסורין דמתני' היו אסורין בכניסתן לעזרה הוה עבדינן פירכא מנייהו דדמיין ממש למאי דבעי למילף אבל טעמא דהנך משום דרחמנא שדי עלייהו איסורא אבל חולין שנשחטו בעזרה מנ\"ל דמשום שחיטה בעזרה להוו אסורין עכ\"ל ואני בעוניי כשאני לעצמי לא אדע שכו'ל מאי קאמר דא\"כ כדהוה בעי למילף תלמוד' בחולין דקט\"ו דבשר בחלב אסורה בהנאה מק\"ו דערלה וקא' מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר היכי קאמר חמץ בפסח יוכיח דהא חמץ בפסח איסורו הוא משום דשדי עלה רחמנא איסור חמץ לא משום ערלה ובשר בחלב והדרא ק\"ו וצ\"ע:
עוד ראיתי להרב הנז' שכתב על מה שאמרו מנין לרבות החיה וז\"ל ודע שאין נוסחת רש\"י ז\"ל שבידינו כנוסחת התוס' בדבריו וכפי הכתוב בספרינו דברי רש\"י מסכימות לכל מ\"ש התוס' בפי' עכ\"ל הן אמת כי מצאתי בנוסח ספרים ישנים בפירש\"י דגרסי הכי חד לבעלי מומין וחד לעופות כו' והיא דברי התוספו' עצמן אמנם נ\"ל ברור שהיא נוסחא מוטעת בדברי רש\"י שהרי סיים ע\"ז וכתב ודקתני מרבה אני את החיה כו' ואם איתא למה נקט רש\"י ז\"ל החלוקה הלזו והול\"ל ודקתני מרבה אני בעלי מומין שהיא היא מאי דמרבה בקרא דושחט דחיה לא מרבינן לה וברור עוד כתב שם וז\"ל ויש לדקדק ע\"ד רש\"י ז\"ל דפ' מרובה שכתב דפלוגתא היא עכ\"ל ולא ידעתי למה לא הזכיר דבריו שבפסחים דכ\"ב ששם מבואר יותר ודוק:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף\n התחיל \n הגוי לשחוט מיעוט סימנים כו' עד ישנה לשחיטתו מתחילה ועד סוף. עכ\"ל. עיין מ\"ש הרב לח\"מ ועיין בכנה\"ג סי' ב' הגהת הטור אות כ\"ב ועיין בס' צרור החיים שתפס עליו תפיסה גדולה יע\"ש ועיין בס' בתי כהונה חלק בית ועד דס\"ו ע\"ג ודבריו דחוקים מדברי הרב לח\"מ כיע\"ש, ואני בעוניי לא מצאתי מקום לתמיהת הרבנים הנז' דמאחר שרבינו קבע הלכתא כמ\"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ממילא יהיב טעמא דהאי דינא לפי שיטתו ואדרבא אילו הוה יהיב טעמא דחשיבא השחיטה כקוץ בעלמא כמ\"ש בגמ' למאן דס\"ל אינה לשחיטה נותן מקו' לטעות דסבירא ליה כמאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף דהא למאן דס\"ל ישנה לשחיטה ל\"ל למימר דחשיבא כקוץ כיון דלדידי' הויא שחיטה מעליא ומה\"ט הוא דנפסל ואי כונת הרבני' הנז' הוא דאמאי הוצרך רבינו למיהב טעמא ולא כתב הדין בסתם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הא לא שמיע לי כלומר לא ס\"ל ודוק:
ובפשט ההלכה ק\"ל טובא אמאי לא פרי' תלמודא למ\"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף מאותה ששנינו בפסחים פ' תמיד נשחט דס\"א שחטו למולין ולערלים כשר ואמרינן עלה בגמרא ר\"מ אומר הקדים מולין לערלים כשר ערלים למולין פסול ושקיל וטרי תלמו' בטעמייהו דרבנן ור\"מ והוה ס\"ד למימר דהבא פליגי דר\"מ אית ליה כמ\"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ומשו\"ה הקדים מולין לערלין כשר ערלים לא חיילי ורבנן אית להו כמ\"ד דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ובין הקדים מולים ובין ערלים כשר דכולה ערלה בעינן וליכא וע\"ש בפי' רש\"י והדר קאמר דאף ר\"מ ס\"ל כמ\"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ופליגי בחצי מתיר יע\"ש והשתא אמאי לא פריך מסתם מתני' דרבנן למ\"ד אינה לשחיטה ואין לומר דאיהו מוקי פלוגתייהו דרבנן ור\"מ בהכי ואתי איהו כר\"מ ומשו\"ה לא פריך מינה תלמודא דא\"כ השתא נמי מאי פריך מהנהו ברייתות דמייתי דמצי' למימר דר\"מ הוא ורבנן פליגי עליה ויש ליישב וכעת צ\"י ודוק:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מצות שילוח הקן\n המקדיש \n עוף כו'. בר\"פ שילוח הקן שנינו שילוח הקן נוהג בחולין אבל לא במוקדשין ואמרינן בגמ' טעמא דאמר קרא שלח תשלח במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו ליד הגזבר ואמר רבינא הלכך עוף טהור שהרג את הנפש פטור משלוח מה\"ט שאי אתה מצווה לשלחה אלא להביאה לב\"ד לקיומי ביה ובערת הרע מקרבך דמצוה על כל ישראל הפוגע בחייבי מיתה להביאן לב\"ד כדי לבער רשעים מישראל כדפרש\"י ז\"ל וכתבו התוס' שם בד\"ה יצא זה כו' וז\"ל פרש\"י דטעמא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה וק' כו' ונראה דמפשטיה דקרא דריש דמשמע דבמידי שיכול לשלחו משתעי אבל הקדש מצוה להביאו ליד גזבר עכ\"ל וק\"ט דאפי' נימא דאיכא במצוה זו עשה הא קי\"ל אין עשה דוחה ל\"ת ועשה וכיון דבשלוח הקן איכא עשה דשלוח ול\"ת דלא תקח היכי דחינן משום מצוה זו דמביאה ליד גזבר עשה ול\"ת וכדפריך תלמודא לקמן דף קמ\"א ע\"א עלה דאמרינן תשלח אפי' לדבר מצוה ואפי' בשלקחה ע\"מ לשלחה דליכא לאו הא איכא עשה ואין עשה דוחה עשה כדמסקינן התם ועוד דלקמן דקמ\"א דרשינן שלח תשלח ואפילו לדבר מצוה והכא כתבו ז\"ל דכל דאיכא מצוה אינו מחוייב לשלח, ונראה דיש חילוק דהכא שאני שהמצוה קדמה לעשה שהרי מיד דאקדשה איכא מצוה להביאו ליד גזבר וכן כשהרג העוף את הנפש מיד חל עליו המצוה להביאו לב\"ד וכיון דעשה זה קדם תחילה דחי לעש' שנולד אח\"כ ואפי' ללא תעש' והוא כלל גדול וחידוש:
שוב ראיתי דמעיקרא קושייא ליכא דלא דמי כלל לההיא דצפורי מצורע משום דהכא סברא הוא דליכא עשה דשלוח לא בשל הקדש ולא כשהרג את הנפש ולאו משום מצוה הוא דממעטינן להו אלא משום דודאי בשל הקדש דלא פקע קדושה מנייהו כדאמרינן בגמרא הו\"ל כמזומן דפטרינן ליה משילוח וכן בעוף שהרג דאיכא מצוה להורגן משום דאין סברא שיאמר הכתוב שלח כיון דרשיעי נינהו והסברא נותנת דבהם לא ציוה הכתוב ודוק:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "שורש דין כלאים בבהמה וכוי\n כלאים \n הבא מבהמה וחיה וכן בריה שהיא ס' בהמ' או חיה צריך לכסות ואינו מברך. וכתב מרן כ\"מ ובפ' אותו ואת בנו תנייא כוי זה הבא מן התיש ומן הצביה ור\"י אומר כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו חכמים וכו' והנה התוספות בפ\"ק דקדושין ד\"ג ע\"א ד\"ה לא לחיה כתבו וז\"ל הקשה ה\"ר אליעזר למ\"ד וכו' וי\"ל דאתיא כמ\"ד וכו' דבריהם לכאורה באו סתומים דמעיקרא ק\"ל למ\"ד בריה בפ\"ע וא\"כ מה זו תשובה דאתיא כמ\"ד זה הבא מן התיש ומן הצביה והרב מוהרימ\"ט ז\"ל כתב דמעיקרא אסיקו אדעתייהו דהך מתניתין לא מתוקמא אלא כמ\"ד בריה בפ\"ע דלמ\"ד זו הבא מן התיש ומן הצביה לאו ספקא הוי אלא יש בו צד חיה וצד בהמה ולא שייך לומר יש בו דרכים שוה לחיה וכו' דלאו משום ספקא הוא אלא שחלבה אסור משום צד בהמה שבה וטעון כיסוי משום צד חיה להכי כתבו פירוש משום דמספקא לן אי מין חיה או מין בהמה כלומר דכולה מתני' מוכח דמטעם ספקא הוא וא\"כ לא מתוקמא אלא כמ\"ד בריה בפני עצמה היא, א\"כ קשה ענין ההרבעה ותירצו דלעולם מתוקמא כמ\"ד זה הבא מן התיש ומן הצביה ומספקא לן אי חוששין לזרע האב והשתא כולה מתניתין משום ספקא הוא עכ\"ל:
ואולם איכא למידק דלפום מאי דס\"ד דמתני' לא מתוקמא אלא כמ\"ד בריה בפני עצמה אמאי לא קשיא להו מרישא דקתני וחייב בזרוע ולחיים וקבה דאמאי חייב דהמוציא מחבירו עליו הראיה כדפריך תלמודא בפ' או\"ב דע\"ט ואפשר דמשמע להו כמ\"ש הר\"ן ז\"ל בנימוקיו על הרי\"ף ז\"ל בפ' הזרוע דקל\"ג דלרבין ור\"י דאסיקו כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות מריבוייא דאם שור או שה מיירי בכוי שהוא בריה בפני עצמה ורבייה קרא לשוייה כבהמה וכן כתב הרע\"ב בפ\"ב דבכורי' יע\"ש, אך אמנם עיקר דברי הר\"ן ז\"ל תמוהים דאיהו ז\"ל דחה דברי המפרשים שפירשו שם בכוי דתיש הבא על הצביה דא\"כ תפשוט מינה דחוששין לזרע האב דאי אין חוששין אמאי אצטריך רבוייא ובפרק בתרא דיומא גבי הא דתניא כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש שאינו באזהרה ת\"ל כל חלב ומוכיחינן מינה דכוי בריה בפני עצמה היא דאי ספקא איצטריך קרא לאתויי ספקא ומתוך כך פירש הוא ז\"ל דלרבין ור\"י ס\"ל דכוי היינו בריה בפני עצמה ורבייה קרא לשוויה כבהמה וכתב עוד ומיהו מודה ר\"י לרב הונא בר חייא דכוי הבא מן הצבי ומן התיישה אינו חייב אלא בחצי מתנות ומדברי רבינו למדתי שכך כתב בפ\"ט מהלכות בכורים הכוי אעפ\"י שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות צבי הבא על עז וילדה חייב בחצי מתנות אם שה אפילו מקצת שה עכ\"ל, ואנחנו לא נדע איך לדידיה דהר\"ן ז\"ל ניחא ליה לפרש ברייתא דר\"י כמ\"ד כוי בריה בפני עצמה דאכתי תיקשי ליה מאי דפריך תלמודא בפ\"ב דיומא וכי איצטריך קרא לאתויי ספקא כיון דקמי שמיא גלייא אי מין חיה או מין בהמה ואף שבפ\"ב דיומא אשכחו פתרי לאותה ברייתא דמרבה לכוי לאיסור חלב כמ\"ד כוי בריה בפני עצמה הוא כבר כתבו התוספות ז\"ל דלאו היינו תנא דס\"ל ספקא הוא דלא הכריעו בו חכמים אי מין חיה או מין בהמה אלא תנא אחרינא הוא דס\"ל דכוי אינו לא חיה ולא בהמה אלא בריה בפני עצמו ואם הר\"ן כיוין להכי איך מייתי סיוע לדבריו מדברי רבינו שכתב בהדייא שהוא ספק ותו דא\"כ היכי קתני מתניתין דמכסין את דמו כדם חיה ואין שוחטין אותו ביו\"ט דטעמא משום ספקא הוא ותו דא\"כ אמאי לא מייתי תלמודא להך ברייתא דפ\"ב דיומא להכריח דכוי בריה בפני עצמה היא ועיין להרב ב\"ח בי\"ד סימן ס\"א שכתב דמתוך כך הטור ז\"ל הואיל ביאר פירוש אחר בדברי רבינו דפ\"ט דבכורים ולא שת לבו לדברי הר\"ן ז\"ל שלכאורה אין להם מקום ישוב:
ולדידי נ\"ל דהר\"ן ז\"ל רוח אחרת היתה בו בפירוש השמועה דפ\"ב דיומא ובהכי ניחא ליה ההיא ברייתא דמייתי ר\"י בפ' הזרוע והוא כי לדידיה ז\"ל לא ניחא ליה במ\"ש התוספות בפ\"ב דיומא דהאי תנא לא אשכחן בעלמא דס\"ל הכי ובפ' או\"ב דמייתי תלמודא פלוגתא דתנאי גבי כוי לא מייתי תלמודא להך תנא כי על כן משמע ליה דהך תנא ר\"י הוא דאמר בפ' או\"ב כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה הוא או מין בהמה ומפרש הוא ז\"ל דמ\"ש ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה או מין בהמה דמספיקא להו במינו מאיזה מין הוא אלא דלענין הדין החמירו עליו חכמים לעשותו כספק ונתנו עליו חומרי חיה וחומרי בהמה וטעמא מפני שהוא דומה בצורתו לצבי ולעז כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בשמעתין ולכך מפני חששת הרואים נתנו עליו חומרי חיה וחומרי בהמה וז\"ש בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו כלומר דאעפ\"י שהיא בריה בפני עצמה שאינה לא חיה ולא בהמה חכמים לא הכריעו בו לענין הדין לעשותו כאחד מן המינים של חיה או של בהמה ומעתה מ\"ש רבינו בפ\"ט מהלכות בכורים שהוא ספק הכוונה לומר שהוא ספק לענין הדין ונוהג בו דין חיה ודין בהמה אפי\"ה לענין חיוב מתנות כהונה חייב מריבויי' דאם שור אם שה וא\"כ שפיר כתב הר\"ן ז\"ל דאצטריך קרא לרבויי כוי שהוא בריה בפני עצמה כיון דלפום קושטא הכי הוא שאינו לא חיה ולא בהמה:
ובהכי ניחא לי מאי דקשיא ליה למור\"י הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו במ\"ש הרא\"ש בפ' או\"ב דע\"ט ע\"ב גבי הא דתניא התם כוי או\"ב נוהג בו ומוקמינן לה בגמרא דתיש הבא על הצביה ולאיסורא ובצבי הבא על התישה ולמלקות שנ\"ט למה שהרי\"ף ז\"ל לא הביאה בהלכותיו משום דמשמע ליה דהא לאו הלכתא היא דהא קי\"ל כריב\"ל דאמר בפ\"ק דבכורות דאין חיה מתעברת מן בהמה ולא בהמה מתעברת מחיה והוא ז\"ל דחה דבריו וכתב דאינה ראיה דאפשר דלאו הלכת' כריב\"ל אלא בטמאה עם טהורה ולא בחיה עם בהמה יע\"ש. והשתא לפום מאי דמשמע ליה בדעת הרי\"ף ז\"ל קשה דא\"כ איך הביא הרי\"ף ז\"ל בפ' הזרוע ההיא ברייתא דמייתי ר\"י שם בפ' הזרוע דמרבה כוי לענין מתנות מקרא דאם שור אם שה כיון דלדידיה אין חיה מתעברת מבהמה ואין לומר דאתי כמ\"ד כוי בריה בפ\"ע היא דא\"כ אצטריך קרא לאתויי ספקא אך ע\"פ האמור הנה נכון:
ודע שהרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דבכורות פסק כריב\"ל דאין חיה מתעברת מבהמה ולא בהמה מחיה וכתב דלפ\"ז כוי שדברו חכמים בכל מקום בריה בפני עצמה הוא וזה הפך מה שהסכים בפ' או\"ב דלא קי\"ל כריב\"ל אלא לענין טהורה עם טמאה אבל לא לענין חיה עם בהמה ואפשר דההיא דבכורות עיקר דבפ' או\"ב לא כתב דלא קי\"ל כפי' אלא בדרך אפשר ולענין הלכה סמך על הרי\"ף ז\"ל שהשמיטה אמנם על הטור קשה שהסכי' לדברי הרא\"ש שבפ' או\"ב בי\"ד סי' ס\"א וכעת צ\"י:
כתבו עוד וי\"ל דאתי כמ\"ד כוי זה הבא מן התיש ומן הצביה ואי הוה אמרינן אין חוששין היינו מרביעין עליה צבי עכ\"ד הנה רבינו ז\"ל בפ\"ט מהלכות כלאים כתב בלשון הזה והכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק עכ\"ל ולדבריו קשה קושיית התוספות ז\"ל ואין מקום לתירוצם דמדבריו ז\"ל מוכח דאפילו הרביעו על סתם בהמה או חיה שאינה לא עז ולא צבי אפ\"ה אינו לוקה והשתא קשה מה נפשך דאי ס\"ל דכוי זה הוא ספק חיה ספק בהמה קשה למה אסרוהו משום ספקא דאפילו ודאי חיה או ודאי בהמה אסור כאיל על צבי ואי ס\"ל דכוי זה היינו הבא מן התיש ומן הצביה קשה דא\"כ כשהרביעו על בהמה או חיה שאינה לא מין עז ולא מין צבי למה לא ילקה גם אין לומר דס\"ל כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל לעיקר קושיית התוספות ז\"ל דאתי כמ\"ד בריה בפני עצמה הוא ולא הכריעו אי מין חיה או מין בהמה ומפני שהוא דומה בצורתו לעז ולצבי לא הכריעו בו אי מין עז מדברי הוא או מין צבי מדברי ואם היו מכריעין שהוא מין חיה ובהמה כלומר שהוא עז מדברי וצבי מדברי היו מתירין להרביעו עם העז או עם הצבי דהו\"ל כשור הבר עם שור ישובי דמותרין זה בזה ומפני שלא הכריעו בו אסרוהו עם שניהם דאכתי קשה כשהרכיבו עם בהמה או חיה שאינו לא עז ולא צבי למה לא ילקה כאיל על צבי ולבר מן דין עיקר דברי הרשב\"א ז\"ל תמוהים דאיך דימה כוי שהוא בריה בפני עצמה עם שור הבר שהרי בירושלמי בספ\"ח דכלאים עלה דאפליגו רבנן ור\"י בענין שור הבר אי מין בהמה או מין חיה הוא דרבנן דאמרו שהוא מין בהמה ס\"ל דישובי היה וערק למדבר ונעשה שור הבר וא\"כ מה\"ט ודאי שרי להרביעו עם שור מדינא כיון דמינו הוא אלא שברח אל המדבר אבל גבי כוי שאמרו בריה בפני עצמה הוא איך יתכן שיהא מותר לא עם העז ולא עם הצבי ועיין להרב תוספות יו\"ט שם בספ\"ח דכלאים שכתב וז\"ל שור הבר מין בהמה הוא פירש הרב וחלבו אסור וטעמא דאלו לענין כלאים לא נ\"מ דכל שני מינים אפילו שניהם מין בהמה או מין חיה אסורים זה עם זה כדתנן במשנה ב' לענין החרישה וכ\"ש לענין הרבעה ומיהו למ\"ש לעיל בשם רבינו דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה מדרבנן איכא למימר דנ\"מ לענין מלקות עכ\"ל:
ועיין בספר אור יקרות בליקוטיו דנ\"ז ע\"ד שכתב וז\"ל דנראה דהבין ז\"ל דטהורה עם טהורה דכתב רבינו הוא דוקא בשניהם מין בהמה או מין חיה והא ליתא כמו שיעויין בדבריו שכתב בפ\"ט דכלאים ס\"ז דאינו אסור מן התורה אלא בחד טמא וחד טהור כמאמר הכתוב בשור ובחמור אבל בשניהם טמאים או טהורים לא שנא בהמה עם בהמה או חיה עם בהמה איסורן הוא מדרבנן יע\"ש עכ\"ל וכן הבין הרב מ\"ל ז\"ל שם בהל' י\"א בדעת רבינו ומור\"י הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו דעתו לומר הפך דבריהם ומפני שדברי רבינו שם בהל' ח' ישבם על צד הדוחק לא הבאתי דבריו, אך את זה הודיעך שעפ\"י דבריו שדעת רבינו הוא לענין איסור חרישה דאפילו דחיה עם בהמה אפילו ב' טהורו' אסורות לחרוש משום כלאים לא קשיא עליו קושית התוספות ז\"ל דשמעתין למה אסרו את הכוי משום ספקא דאיהו ז\"ל מפרש מתניתין לענין איסור חרישה דאסור לחרוש עם החיה ועם הבהמה מספקא שמא חיה הוא או בהמה משא\"כ אלו היו יודעין שהיא ודאית או בהמה שהוא מותר לחרוש עם החיה ועם הבהמה, ומ\"מ לענין הרבעה דכתב הוא ז\"ל דכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה אסור להרביעו עם שניהם ואשמועינן דאינו לוקה אלו דבריו נר\"ו ועפ\"ז בין תבין דברי התוספות ז\"ל בשמעתין שכתבו בתחילת דבריהם פירוש לענין ההרבעה וכו' כלומר דלאו היינו לענין חרישה אלא לענין ההרבעה ואפשר דמשמע להו דאינו אסור משום כלאים לענין חרישה אלא בטמאה עם טהורה דוקא ואפילו חיה עם בהמה כל ששניהם טהורים אינו אסור מן התורה ודוק:
ולענין איסור אותו ואת בנו אם נוהג בכוי דתיש הבא על הצביה רבינו ז\"ל בפרק י\"א מהלכות שחיטה כתב וז\"ל צבי שבא על העז ושחט העז ובנו לוקה אבל העז שבא על הצביה אסור לשחוט או\"ב ואם שחט אינו לוקה פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה היתה בת הצביה הזאת נקבה וילדה בן ושחט את הנקבה בת הצביה ואת בנה לוקה עכ\"ל וכבר תמהו על דבריו במ\"ש שאם שחט את בת הצביה ואת בנה שלוקה כיון דהדבר ספק אי חוששין לזרע האב או לא דמה\"ט פסק דנוהג בזכרים מספקא והרב לחם משנה ז\"ל כתב דרבינו מפשט פשיטא ליה דחוששין לזרע האב וכפום אוקמתא דהוה בעי מימר תלמודא מעיקרא דרבנן ור\"א קמפלגי בחיישינן לזרע האב ובתיש הבא על הצביה ורבנן דמחייבי באיסור או\"ב משום דס\"ל דחיישינן לזרע האב ואע\"ג דדחינן להך מההיא דכסוי הדם סובר הוא ז\"ל דהיינו לפום מאי דלא אסיק אדעתיה ההיא דר\"י דאמר כוי בריה בפני עצמה היא אבל לבתר דמייתי סברת ר\"י מעתה ההיא דכסוי הדם מוקמינן לה כוותיה דמיירי בכוי שהיא בריה בפני עצמה ומה שפסק רבינו שנוהג בזכרים מספק לאו משום ספקא דחוששין לזרע האב הוא אלא משום ספיקא דהלכתא דשמא הלכה כחכמים דחנניה או הלכה כחנניה דאיהו מפרש מאי דקאמר תלמודא ואזדא שמואל לטעמיה דהכי קאמר משום דס\"ל לשמואל דטעמייהו דרבנן משום דס\"ל דאין חוששין לזרע האב מש\"ה הוא דקאמר הלכה כחנניה אבל אי הוה ס\"ל לשמואל דטעמייהו דרבנן מטעמא אחרינא הוא ולא מה\"ט אפשר דס\"ל דהלכה כחכמים דחנניה וכיון דהדבר נשאר בספק לתלמודא השתא נמי דאשכחן בהדייא דרבנן ס\"ל דחוששין לזרע האב גבי כוי לענין אי נוהג בזכרי' פסק שהוא ס' דשמא יפסוק שמואל כחכמים או כחנניה כדאמרן אלו דבריו ז\"ל:
ועיין למר\"ן החבי\"ב ז\"ל בי\"ד סימן ס\"א במה שתמה על דבריו מאותה סוגייא גופה ותמיהתו היא שעמדה גם על דברי הרמב\"ן במלחמות במה שרצה לייחס בדעת הרי\"ף ז\"ל ודוק, האמנם דרכו הלז של הרב לח\"מ ז\"ל לא חלו בו ידים דלפי דבריו היכי קאמר תלמודא ואזדא שמואל לטעמיה כיון דאף מההיא דאידך דשמואל אכתי לא ידענו טעמו דאי משום דס\"ל דכיון דחכמים דפליגי עליה דחנניה ס\"ל דאין חוששין לזרע האב מש\"ה פסק הלכה כחנניה דלדידיה מסתבר ליה דחוששין לזרע האב אכתי לא ידענו טעמו כיון דלפי דרכו אפילו כי נימא דחכמים ס\"ל דחוששין אכתי ספוקי מספקא לן דס\"ל לשמואל דלית הלכתא כחכמים והיכי תלי תלמודא הא בהא ועוד דמי גילה לו רז זה דטעמייהו דחכמים מה\"ט הוא ולא משום דגזרת הכתוב הוא כי היכי דע\"כ לומר לפום קושטא דמילתא דאשכחן לחכמים דס\"ל דחוששין לזרע האב ומה שיש לדקדק עוד על דבריו במה שרצה ליישב שאר המקומות שנראה מדברי רבינו דס\"ל דספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אכתוב לקמן וכל אחד על מקומו יבא:
והרב בפר\"ח ז\"ל בי\"ד סימן י\"ו ישב דעת רבינו באופן אחר וז\"ל ונ\"ל שדעת הרב ז\"ל דכי היכי דגבי מתנות כהונה לא קי\"ל כהך סוגייא דפ' או\"ב אלא כדמסיק ר\"י בפ' הזרוע דאם שה לרבות הכוי הכי נמי גבי או\"ב לא קי\"ל כפום מאי דמשמע מפשטא דהך סוגייא דליכא מלקות בכי האי גוונא אלא כדמוכח בר\"פ או\"ב דגרסינן מנין לאו\"ב שנוהג במוקדשין ת\"ל שור או כשב וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ופרכינן אי מה קדשים כלאים לא אף או\"ב כלאים לא אלמה תניא או\"ב נוהג בכלאים ובכוי ומשני אמר קרא או לרבות את הכלאים וסבור הרב דמאי דמרבינן במילת או בין כלאים של בהמה בין כלאים של בהמה וחיה שקראו הברייתא כוי וא\"כ אע\"ג דבעלמא ספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב מ\"מ הכא גלי קרא ורבייה למלקות דחוששין לזרע האב בודאי ולכך בת הצביה יש בה מקצת שה ושה אמר רחמנא ואפילו מקצת שה ואם כן שפיר לקי עליו אלו דבריו ז\"ל:
ולכאורה דבריו תמוהים לעין הקורא דאם איתא דבמילת או דמרבינן ביה כלאים מרבינן נמי כלאים דתיש הבא על הצביה אם כן גבי מתנות נמי דמרבינן ממילת אם כלאים אמאי לא מרבינן נמי כוי דתיש הבא על הצביה ואלו רבינו בפ\"ט מהלכות בכורים כתב דפטור מן המתנות דלא מרבינן אלא כוי דבריה בפני עצמה ומאם שה, וכבר עמד בזה הר\"ב פרי תואר ודחה דבריו ויש לישב דברי הר\"ב פ\"ח דגבי מתנות כהונה ודאי הסברא נותנת שלא לרבות כלאים דתיש הבא על הצביה דכיון דאפילו כי חיישינן לזרע האב ליכא ביה אלא מקצת שה דלכ\"ע חוששין לזרע האב ואם כן אין סברא לומר שהכתוב מחייבו בכל המתנות מה שאין כן גבי איסור או\"ב דכיון דחוששין לזרע האב ודאי דכי מרבינן כלאים הוא הדין נמי כלאים הבא מתיש וצביה דמשום מקצת שה דאית ביה איכא למימר דאסרה תורה באיסור או\"ב ודוק:
ולענין חיוב מתנות כהונה בכוי דתיש הבא על הצביה רבינו ז\"ל בפ\"ט מהלכות בכורים כתב כלשון הזה כלאים הכא מכבש' ועז חייב במתנות והכוי אעפ\"י שהוא ספק מפרישין ממנו כל על המתנות צבי הבא על העז וילדה הולד חייב בחצי מתנות שנאמר אם שה אפילו מקצת שה תיש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות עכ\"ל, ודבריו מבוארים במ\"ש לעיל בתחילת הדבור על פי דברי הר\"ן ז\"ל ועיין להרב פ\"ח בי\"ד סימן ס\"א ואך את זה הדבר הזה אמרתי אעלה על הספר דרך אגב מאי דקשיא ליה למור\"י הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו בדין זה שכתב רבינו דכלאים הבא מבהמה עם בהמה דחייב בכל המתנות דנפקא לן בפ' הזרוע מריבוייא דאם שור יע\"ש דאמאי לא פשיט מינה תלמודא בפרק כל הבשר דף קט\"ו דכלאי בהמה שרו באכילה ובהנאה מהכא דחזינן דחייב רחמנא במתנות כהונה ואי אסירי באכילה ובהנאה למאי נ\"מ חייב רחמנא למיהב למידי דאסיר ליה ותלמודא התם פשיט לה מדאסר רחמנא לגבוה ש\"מ דלהדיוט שרי וכתב רש\"י ז\"ל דהיינו מדתנייא בפרק השוחט או כשב למעט הכלאים יע\"ש, ואמאי הביא תלמודא ממרחק לחמו ומדיוקא ולא מייתי מהכא ובתחילת ההשקפה השבתי לו דאי מהכא אכתי אפשר דבהנאה דוקא הוא דשרי ולהכי חייב רחמנא למיהב לכהן כדי שיהנה ממנו לרפואה או לתתה לפני כלבו או לגויים וכמ\"ש רבינו בפרק ט' מהלכות בכורים הל' ו' וז\"ל אחד השוחט לאכילת אדם או לאכילת גוי או לאכילת כלבים או לרפואה חייב במתנות עכ\"ל, ושוב הזניחני דהא בשוחט את הטריפה פטור מן המתנו' כדמוכח בפרק ראשית הגז דף קל\"ו ע\"ב דפריך תלמוד' וליתני חומר בראשית הגז שנוהג במתנות מה שאין כן בטרפות יע\"ש, וכ\"כ הטור והש\"ע בי\"ד סימן ס\"א ורש\"י ז\"ל שם בפרק ראשית הגז כתב דטריפה אינה בכלל מתנות משום דכתיב תתנו לו לו ולא לכלבו ומרן ב\"י כתב דבספרי מפיק ליה מקרא דאת זובחי הזבח יע\"ש, והשתא אם איתא דכלאים בהמה אסורים באכילה הו\"ל כטריפה דפטורה מן המתנות ואיך חייב רחמנא בכלאים אלא ודאי דשרו באכילה:
ואכתי לדידי לא קשיא דאיכא למימר דאי לאו דאית לן גלוי מילתא דשרו באכילה מדאסר לן רחמנא כדקאמר תלמודא לגבוה אכתי אין ראיה ממתנות כהונה דאיכא למימר דהיינו דוקא בהנאה וכי ממעטינן טריפה היינו לפום קושטא דאשכחן דשרו כלאים באכילה ואית לן למימר דכי חייב רחמנא למיהב לכהן היינו לאכילה אבל כי לית לן הך גילוייא ואית לן קרא דלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך אסור באכילה עכ\"ל דקרא דחיוב מתנות אינו אלא בהנאה ואף טריפה נמי חייב במתנות וקרא דתתנו לו שכתב רש\"י ז\"ל דמיניה ממעטינן טריפה איכא למימר דהיינו דוקא גבי תרומה כדקאמר תלמודא בפרק במה מדליקין דף כ\"ה ע\"ב דביה משתעי קרא יע\"ש ואפילו למ\"ש מר\"ן ז\"ל דבספרי נפקא לן מקרא דאת זובחי הזבח דאיכא למימר דאי לאו גילוי מילתא דמדאסר לן רחמנא לגבוה הוה מוקמינן קרא דוקא למצא בבהמה בן ט' חי דפטור מן המתנות ונפקא לן מקרא דאת זובחי הזבח כמ\"ש הרב פר\"ח ז\"ל ביורה דעה סימן ס\"א סעיף קטן י\"א יע\"ש, ועיין במר\"ן החבי\"ב ז\"ל ואי נמי אפשר לומר דאי מהתם אין ראיה דאיכא למימר דרבוייא דאם שור אתיא לריבוייא דנדמה דהוה ס\"ד דשור ושה כתיב עד שיהיו דומים להם מה שאין כן נדמה שהוא שור ודומה לעז או למין אחר שהוא פטור קמל\"ן מה שאין כן השתא דמייתי תלמודא ההיא דכלאים דאסר רחמנא לגבוה דאף על גב דמריבויא דאו הוא דממעטינן לענין קרבן בפרק השוחט דאסורין למזבח מ\"מ כיון דהא איכא מילת או אחריתי דממעטינן נדמה ע\"כ דמילת או כשב למעט כלאים הוא דאתא ולהכי ילפינן מיניה שפיר מה שאין כן גבי מתנות דלית לן אלא מילת אם שור לחוד הוה מוקמי' ליה לרבות את הנדמה וכי דרשינן ליה לרבות כלאים היינו בתר דאית לן גלוייא דכלאי בהמה שרו אבל הא ודאי בורכא היא דאי לרבות את הנדמה הא לא צריך קרא דהא גבי קרבן אצטריך מילת או למעט מכלל דאי לאו מיעוטא סתמא נמי נדמה בכלל ולמה לן קרא דאם לרבות אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא:
ולענין כלאים כתב רבינו בפרק ט' הל' ו' הילודים מן הכלאים אם היו אמותן מין אחד מותר להרכיבן זה על זה ואם לאו אסור ואם הרכיב לוקה וכן אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה עכ\"ל, ומה שיש לדקדק על דבריו כבר עמדנו בתחילת הדבור ועתה באתי שעל מה שהקשה הרא\"ש ז\"ל והביא דבריו מרן כ\"מ ז\"ל דדבריו סתרי אהדדי דמדכתב שכשהם שני מינים אם הרכיב לוקה ש\"מ דס\"ל דאין חוששין לזרע האב וממ\"ש דפרי עם מין האם לוקה ש\"מ דס\"ל דחוששין לזרע האב כתב הרב לח\"מ בפרק י\"ב מהלכות שחיטה דמ\"ש רבינו אם היו אמותיהן שוות מיירי שאחד מהם שוה מצד האם ומצד האב למין א' או סוס או חמור והאחר אינו שוה לו אלא לצד האם אבל לא מצד האב ולכך אפילו כי קי\"ל דחוששין לזרע האב אכתי הנולדים משני מינים כאלו אסורים דהא אחד מהם חמור מאב ומאם והאחרת יש בו צד סוס וחמור ובגמרא לא אמרי' דשרי למאן דחייש לזרע האב אלא כשיש לכל אחד צד סוס וצד חמור לא בכי האי גוונא שהאחד חמור והאחד סוס וחמור עכ\"ל, ואני שמעתי ולא אבין שותיה דמר מאי קאמר דאם אמותיהן שוות דקאמר רבינו מיירי בכי האי גוונא היכי קרי להו כלאים דהא אין כאן אלא אחד מהם כלאים אבל האחר הוא מין אחד משני צדדיו ואיך כתב הילודים מן הכלאים ועוד שאם כדבריו ז\"ל היינו פרי עם מין האם שכתב רבינו בחלוקה השניה ולמה זה עשאן שתי חלוקות הפכיות והוא פלא:
ולענין כסוי הדם בי\"ט הלכה זו שמענו לרבינו ז\"ל בדין שלפנינו שכתב וז\"ל כלאים הבא מבהמה וחיה וכן בריה שהיא ספק בהמה או חיה צריך לכסות ואינו מברך השוחט ספק או כלאים בי\"ט ומכסה דמו לאחר י\"ט והקשה הרב לח\"מ בפרק י\"ב מהלכות שחיטה דאמאי לא ביאר דבתיש הבא על הצביה דחייב בכיסוי מן התורה דהא לכ\"ע חוששין לזרע האב והוא ז\"ל תירץ ע\"פ מה שהקשו התוספות ז\"ל בפ' או\"ב מסוגייא דפרק קמא דביצה דאמרינן לא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן אסור לכסות בי\"ט הרי דכל דאיכא עירוב דם אחריתי אסור לכסות בי\"ט והכא היכי פריך תלמודא דאמאי אסור לכסות הא צבי ואפילו מקצת צבי ומאי קושיא דמש\"ה אסור כיון דאיכא עירוב דם אחריתי דפטורה ועפ\"ז כתב הרב ז\"ל דרבינו סמך אאותה סוגייא ומש\"ה פסק דאסור לכסות בי\"ט יע\"ש, ואכתי לא ידעתי מה תשובה למ\"ש רבינו דכלאים הבא מבהמה וחיה צריך לכסות ואינו מברך דלמה לא יברך בשוחט את הכוי הבא מן התיש שבא על הצביה כיון דחייב בכיסוי מן התורה דבשלמא למ\"ש דאסור בי\"ט ניחא דאסור משום טירחא כשנתערב דם חיה עם דם בהמה אבל בשחט אותו בפני עצמה למה לא יברך:
ומרן החבי\"ב ז\"ל בכנה\"ג חי\"ד סימן ס\"א תירץ לעיקר קושית הרב לח\"מ דהכא מש\"ה פטור מלברך ואסור לכסותו בי\"ט דגזרינן מפני חששת הרואים שלא יאמרו חיה ודאית הוא ויבואו להתיר חלבו יע\"ש. ועפ\"י דבריו אלה מינח ניחא לן מה שהקשה הר\"ב לח\"מ בפרק ג' מהלכות י\"ט הל' ב' שכתב רבינו דכוי שהוא ספק לא יכסה דמו בי\"ט שמא יבא הרואה להתיר חלבו והקשה הוא ז\"ל דלמה לו לטעם זה דהא איכא טעמא דטירחא דמה\"ט אסרו לכסות היכא דשחט בהמה וחיה ונתערב דמם יע\"ש, אמנם ע\"פ דברי מרן החבי\"ב ז\"ל ניחא דהוצרך לטעם זה להיכא דשחט כוי דתיש הבא על הצביה דאפ\"ה אסור לכסות משום גזירה דמן הדין כיון דחייב בכסוי מן התורה דצבי ואפילו מקצת צבי מותר לכסותו בי\"ט ואף שבדברי רבינו בפרק ג' דה' י\"ט לא הוזכר אלא כוי שהוא ספק חיה הדבר מבואר דה\"ה כלאים דתיש הבא על הצביה כמ\"ש בהדייא בדין שלפנינו ובחי' לפ\"ק די\"ט כתבתי עוד לעיקר קושיית הרב לח\"מ דהתם דע\"כ לא אמרו בגמרא דמטעמא דטירחא אין מכסין בי\"ט אלא להיכא דעבר ושחט דאפילו לא יכסה אינו מתבטל משמחת יום טוב אבל משום טעמא דטירחא אינו מספיק למונעו מלשחוט ויתבטל משמחת י\"ט דא\"כ יאסרו כל מלאכה דטירחא בי\"ט כגון לישה ואפיה ודומיהן שאין לך טירחא גדולה מהן אלא ודאי דהאי טעמא לא אהני לשלא ישחוט ולכך הוצרך רבינו למיהב טעמא לשלא ישחוט לכתחי' משום גזירה והמדקדק שם באותה שמועה ובדברי רש\"י עיניו יחזו קושט דברי אמת ואולם לפי זה אין מקום לקושיית התוספות בסוגיין דפ' או\"ב כאשר יראה הרואה:
ולענין חלב דכוי הבא מתיש שבא על הצביה ז\"ל רבינו בפ\"א מהלכות מ\"א הל' י\"ג כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו ומכסין את דמו עכ\"ל, והנה לפי המתבאר משאר המקומות דרבינו ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא הכא מיירי בתיש הבא על הצביה דמה\"ט הו\"ל ספק אבל בצבי הבא על התישה ודאי לקי דהא לכ\"ע חוששין לזרע האם ושה ואפילו מקצת שה אמרינן כמ\"ש רבינו בפ\"ט מה' בכורים לענין מתנות ואפשר דזה השמיענו הרב בלשונו הזך שכתב כלאים הבא מבהמ' וחיה הקדים בהמה לחיה לומר שמצד האב דוקא הוא בהמה ואולם הרב לח\"מ בפרק י\"ב מהלכות שחיטה לפי דרכו שדרך בדעת רבינו דס\"ל דחוששין לזרע האב הוקשה לו דברי רבינו הללו וכתב וז\"ל וי\"ל דגבי חלב בעינן שיהא ראוי ליקרב על גבי המזבח לאוסרו וכדכתב רבינו בפרק ז' מהלכות מ\"א שלשה חלבים הם שחייבים עליהם וכתב ה\"ה ז\"ל וכו' משמע שאינו נאסר אלא חלב הקרב על גבי המזבח וכוי אינו קרב על גבי המזבח עכ\"ל והם דברים תמוהים דלפי דבריו לא ילקה נמי על חלב של כלאים הבא מבהמה עם בהמה שהרי כלאים של בהמה עם בהמה נמי אסורה למזבח מקרא דשור או כשב ואלו רבינו ז\"ל לא כתב אלא כלאים דבהמה עם חיה נראה דבהמה עם בהמה אסורה ועכ\"ל דלא כתב ה\"ה ז\"ל כן אלא לאפוקי חלב של אליה וכיוצא לא של בהמות שאינן ראויות ליקרב שהרי חלב נבילה וטריפה דאסורות למזבח חייבים עליו כרת וכעת צ\"ע:
ולענין ראשית הגז אי מחייב בכוי עיין במ\"ש רבינו בפרק י' מהלכות בכורים הל' ז' ובמ\"ש עליו הראב\"ד ובחידושי מהר\"י קורקוס והרדב\"ז ז\"ל יע\"ש:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kedushah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kedushah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..391a67606c332406a7494428cbd40a3cafc9347b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kedushah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,97 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ritual Slaughter", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Ritual_Slaughter", + "text": [ + [], + [ + [ + "שורש איסור שוחט חולין בעזרה\n בכל \n מקום מותר לשחוט כו' עד וכל השוחט חולין בעזרה מכין אותו מ\"מ. עכ\"ל. וכתב מרן כ\"מ בד\"ה ומ\"ש אבל הנותר בעזרה כו' וז\"ל ומ\"ש דה\"ה לשוחט ונמצאת טריפה בפ' האיש מקדש כו' ופסק כר\"ש וצריך טעם למה עכ\"ל ואנכי לא ידעתי אמאי לא הגדיל מרן תמיהתו עליו דמלבד שפסק כר\"ש עוד בה שנראה סותר דברי עצמו שהרי הוא ז\"ל פסק דשחיטה שאינה ראוייה לאכילה שמה שחיטה כמ\"ש בהדיא בפי\"ב מה' שחיטה ה\"ו וכמ\"ש בפ\"ב מה' גניבה ה\"ח יע\"ש ואלו טעמיה דר\"ש דמתיר טריפה שנשחטה חולין בעזרה היינו משום דאזיל לשיטתיה דאמר לענין כסוי הדם ולענין דו\"ה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וכ\"כ רש\"י בפ' האיש מקדש דנ\"ח ד\"ה הב\"ע כו' יע\"ש ולפ\"ז נר' דבריו כמזכי שטרא לבי תרי וראיתי להרב לח\"מ לקמן בפי\"ב ה\"ו שכתב דמשו\"ה פסק רבינו כר\"ש שסמך על הכלל דהלכה כר\"ש לגבי ר\"מ וחכמים דברייתא היינו ר\"מ ובמתני' דוקא הוא דאמרינן כיון דשנאו בלשון חכמים סמך עליו לא בברייתא יע\"ש וע\"פ האמור אין מקום לדברי הרב דכיון דר\"ש אזיל לשיטתיה דס\"ל בעלמא שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה א\"כ הא סתם לן תנא דמתניתין דלא כוותיה במתני' דפ' מרובה ד\"ע יע\"ש וכעת צ\"ע ובעיקר דינא דחשב\"ע לדעת רבינו אי הוו דאורייתא או דרבנן מרן בכ\"מ בד\"ה וכל השוחט והלח\"מ כתבו שדעת רבינו דהוי דאורייתא והל\"מ ישב סוגייא דפסחים לפי דעתו יע\"ש ועיין בהרב עצמות יוסף שתמה לפי שיטה זו ממ\"ש רבי' בפ\"ב דגניבה ה\"ח יע\"ש ובסוף דבריו כתב שלא עמד על דעת רבינו:
ואני בעוניי נלע\"ד בדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דאיסור שחיטת חב\"ע וכן איסור אכילתו הוי דאוריי' אמנם איסור הנאתו ס\"ל דהוי דרבנן וזה כדברי רש\"י דפסחים דכ\"ב שכתב דמאי דקאמר תלמודא ור\"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו איסור הנאתו דוקא יע\"ש ומעתה נתיישבו כל המקומות שמ\"ש בפרקין הרי הוא אומר כי ירחק ממך המקום הא למדת כו' דמשמע שאיסורו דאורייתא היינו איסור אכילתו ושחיטתו ומ\"ש בפי\"ו מה' מ\"א וה\"ה בחתיכה של בשר בחלב או של חולין בעזרה שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהם לפי האמור ניחא דמיירי באיסור הנאה וניחא נמי במה שפסק דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה ואפ\"ה שאני ליה דכשאינו נמצא טריפה אסור בהנאה מדבריהם וכן במה שפסק גבי כסוי הדם דפטור מלכסות משום דנ\"ל מקרא דיאכל וכו' ואיסור אכילה היא מדאורייתא שוב ראיתי למרן החבי\"ב בכנה\"ג סי' ק\"א הגהב\"י אות מ\"ח שתירץ כן יע\"ש וראיתי להתוס' בחולין דפ\"ה ע\"ב ד\"ה אין והתנן כו' שכתבו דמאי דלא פריך ממתניתין דכסוי הדם דפטר בה ר\"ש בח\"ש בעזרה משום דר' קתני לה ולא אתמר ר\"ש בהדייא ושוב הקשו דאמאי לא מייתי ממתני' דמרובה כו' ותירצו דאי מהתם איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מש\"ה דייק ממתני' דחולין יע\"ש ואין ספק אצלי שע\"פ תירוצם הלזו כונתם ליישב נמי ההיא דמרובה ועיין במ\"ש הלח\"מ וצ\"ע ודוק:
ובהכי ניחא נמי מה שהקשה הרב עצמות יוסף מההיא דה' גניבה דהתם מיירי לענין איסור הנאה וברור ומאי דקאמר תלמודא נימא קסבר ר\"י חולין שנשחטו בעזרה דלאו דאורייתא היינו איסור הנאה דאיסור אכילה כ\"ע מודו בה וכיון דאיסור הנאה דאורייתא שפיר מקשה לר\"י מדידיה אדידיה דהא איהו ס\"ל דאף באיסור הנאה הוי דאורייתא כמ\"ש שם התוספות וכיון שהרמב\"ם פסק דאיסורו דרבנן לא הוצרך להביא האוקמת' דאוקי התם תלמודא לר\"י וברור גם מה שתמה עוד הרב ע\"י ממה שפסק רבינו בפ\"ח דמ\"א דט\"ו ישוב דבר זה עיין שם בהלח\"מ ובפ\"א מה' חו\"מ יע\"ש והסכמת הרב הנז' דמקומות אלו היא הפך הסכמתו בפרקין ששם הסכימה דעתו לומר בדעת רבינו דס\"ל דחולין שנשחטו בעזרה היא מדרבנן ולא ידעתי למה לא זכר הרב ההיא דכסוי הדם שפטר רבינו שנראה הפך זה וכמו שהכריח הוא גופיה במקום הזה ומראיות אחרות ג\"כ וישכחם וצ\"ע ועיין עוד בהרב מ\"ל בד\"ה ומ\"ש רבינו כו' במה שתמה על דברי מרן ודבריו תמוהים למעיין כדברי מרן בה' אישות ועיין בהרב ע\"י שכ\"כ בפשיטות וברור:
ודרך אגב ראיתי לעמוד בסוגייא דפ' האיש מקדש דנ\"ח זעיר שם זעיר שם דהנה מריהטא דשמעתא נר' בהדיא דר\"מ נפקא ליה הא דחולין שנשחטו בעזרה שאסורין באכילה ובהנאה מהקשא דמה שלי בשלך כו' אבל אביי לא הונח לו בהאי הקשא ויליף לה מתלתא קראי כו' ואיסור הנאה נ\"ל מקרא דאותו אתה משליך כו' וק\"ל דא\"כ היכי אמרינן בפ' כל שעה דכ\"ב דלר\"מ אצטריך אותו לומר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משלי' חולין שנשחטו בעזרה כו' דהא לר\"מ נ\"ל הא מהקשא דמה שלי בשלך כדאמרינן הכא וא\"כ אותו אכתי למאי אצטרי' ליה ואף אם נדחוק ונאמר דאביי דפליג הכא ונ\"ל הא מתלתא קראי כו' לפלוגי אר\"י הוא דאתא ולמימר דאי אתמר הך דר\"מ לאו מהקשא אתמר אלא מהך דתלתא קראי איתמר מיהו אכתי ק' אמאי לא פריך תלמודא בפ' כ\"ש לר\"י דאותו מאי עביד ליה ר\"מ וי\"ל בדוחק:
עוד ראיתי להרב ע\"י שתמה בהאי דקאמר תלמוד' אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת דהיכי מצינן למילף כרת מהקשא מאחר דקי\"ל אין עונשין מן הדין ואפילו כרת וכמ\"ש התוס' בחולין דקט\"ו עכ\"ל וכמו כן ראיתי להרב הלכות אלי סי\"ט הזכיר כלל זה ע\"ש התוס' הנז' ולא ידעתי למה זה תקעו עצמן לדברי התוס' ועזבו סוגייא ערוכה במסכת מכות ד\"ה ע\"ב גבי מאי דקאמר תלמודא בת אביו ובת אמו מנין ת\"ל ערות אשת אביך כו' עד שלא יאמר יש לי מן הדין הא למדת שאין מזהירין מן הדין והכי איתא נמי התם בדי\"ד ע\"א והתם בעונש אחותו קיימינן שעונשו כרת ואפ\"ה אמרינן אין מזהירין מן הדין ובעיקר תמיהת הרב ז\"ל יש ליישב ע\"פ כלל אחד מחודש שכתב מוהר\"ש אלגאזי שם בס' הליכו' אלי סי' ז' ע\"ש הריטב\"א דבקרבן עונשין מן הדין יע\"ש וה\"נ דהוי מידי דקרבן שפיר הוה בעי למילף מיניה כרת ודוק ודע שהראיה שהביא מוהר\"ש אלגאזי לכלל זה היא נעלמת אצלי דהמקום שהזכיר הרב מיירי בב\"ה לא בקרבן יע\"ש:
עוד ראיתי להרב ע\"י שתמה במאי דקאמר תלמו' איכא למפרך מה לשלי בשלך כו' וז\"ל דכל איסורי דמתני' יוכיח שאין בהן כרת ואסורין בהנאה ותי' דבשלמא אם אותן איסורין דמתני' היו אסורין בכניסתן לעזרה הוה עבדינן פירכא מנייהו דדמיין ממש למאי דבעי למילף אבל טעמא דהנך משום דרחמנא שדי עלייהו איסורא אבל חולין שנשחטו בעזרה מנ\"ל דמשום שחיטה בעזרה להוו אסורין עכ\"ל ואני בעוניי כשאני לעצמי לא אדע שכו'ל מאי קאמר דא\"כ כדהוה בעי למילף תלמוד' בחולין דקט\"ו דבשר בחלב אסורה בהנאה מק\"ו דערלה וקא' מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר היכי קאמר חמץ בפסח יוכיח דהא חמץ בפסח איסורו הוא משום דשדי עלה רחמנא איסור חמץ לא משום ערלה ובשר בחלב והדרא ק\"ו וצ\"ע:
עוד ראיתי להרב הנז' שכתב על מה שאמרו מנין לרבות החיה וז\"ל ודע שאין נוסחת רש\"י ז\"ל שבידינו כנוסחת התוס' בדבריו וכפי הכתוב בספרינו דברי רש\"י מסכימות לכל מ\"ש התוס' בפי' עכ\"ל הן אמת כי מצאתי בנוסח ספרים ישנים בפירש\"י דגרסי הכי חד לבעלי מומין וחד לעופות כו' והיא דברי התוספו' עצמן אמנם נ\"ל ברור שהיא נוסחא מוטעת בדברי רש\"י שהרי סיים ע\"ז וכתב ודקתני מרבה אני את החיה כו' ואם איתא למה נקט רש\"י ז\"ל החלוקה הלזו והול\"ל ודקתני מרבה אני בעלי מומין שהיא היא מאי דמרבה בקרא דושחט דחיה לא מרבינן לה וברור עוד כתב שם וז\"ל ויש לדקדק ע\"ד רש\"י ז\"ל דפ' מרובה שכתב דפלוגתא היא עכ\"ל ולא ידעתי למה לא הזכיר דבריו שבפסחים דכ\"ב ששם מבואר יותר ודוק:" + ], + [ + "שורש איסור שוחט חולין בעזרה\n בכל \n מקום מותר לשחוט כו' עד וכל השוחט חולין בעזרה מכין אותו מ\"מ. עכ\"ל. וכתב מרן כ\"מ בד\"ה ומ\"ש אבל הנותר בעזרה כו' וז\"ל ומ\"ש דה\"ה לשוחט ונמצאת טריפה בפ' האיש מקדש כו' ופסק כר\"ש וצריך טעם למה עכ\"ל ואנכי לא ידעתי אמאי לא הגדיל מרן תמיהתו עליו דמלבד שפסק כר\"ש עוד בה שנראה סותר דברי עצמו שהרי הוא ז\"ל פסק דשחיטה שאינה ראוייה לאכילה שמה שחיטה כמ\"ש בהדיא בפי\"ב מה' שחיטה ה\"ו וכמ\"ש בפ\"ב מה' גניבה ה\"ח יע\"ש ואלו טעמיה דר\"ש דמתיר טריפה שנשחטה חולין בעזרה היינו משום דאזיל לשיטתיה דאמר לענין כסוי הדם ולענין דו\"ה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וכ\"כ רש\"י בפ' האיש מקדש דנ\"ח ד\"ה הב\"ע כו' יע\"ש ולפ\"ז נר' דבריו כמזכי שטרא לבי תרי וראיתי להרב לח\"מ לקמן בפי\"ב ה\"ו שכתב דמשו\"ה פסק רבינו כר\"ש שסמך על הכלל דהלכה כר\"ש לגבי ר\"מ וחכמים דברייתא היינו ר\"מ ובמתני' דוקא הוא דאמרינן כיון דשנאו בלשון חכמים סמך עליו לא בברייתא יע\"ש וע\"פ האמור אין מקום לדברי הרב דכיון דר\"ש אזיל לשיטתיה דס\"ל בעלמא שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה א\"כ הא סתם לן תנא דמתניתין דלא כוותיה במתני' דפ' מרובה ד\"ע יע\"ש וכעת צ\"ע ובעיקר דינא דחשב\"ע לדעת רבינו אי הוו דאורייתא או דרבנן מרן בכ\"מ בד\"ה וכל השוחט והלח\"מ כתבו שדעת רבינו דהוי דאורייתא והל\"מ ישב סוגייא דפסחים לפי דעתו יע\"ש ועיין בהרב עצמות יוסף שתמה לפי שיטה זו ממ\"ש רבי' בפ\"ב דגניבה ה\"ח יע\"ש ובסוף דבריו כתב שלא עמד על דעת רבינו:
ואני בעוניי נלע\"ד בדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דאיסור שחיטת חב\"ע וכן איסור אכילתו הוי דאוריי' אמנם איסור הנאתו ס\"ל דהוי דרבנן וזה כדברי רש\"י דפסחים דכ\"ב שכתב דמאי דקאמר תלמודא ור\"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו איסור הנאתו דוקא יע\"ש ומעתה נתיישבו כל המקומות שמ\"ש בפרקין הרי הוא אומר כי ירחק ממך המקום הא למדת כו' דמשמע שאיסורו דאורייתא היינו איסור אכילתו ושחיטתו ומ\"ש בפי\"ו מה' מ\"א וה\"ה בחתיכה של בשר בחלב או של חולין בעזרה שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהם לפי האמור ניחא דמיירי באיסור הנאה וניחא נמי במה שפסק דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה ואפ\"ה שאני ליה דכשאינו נמצא טריפה אסור בהנאה מדבריהם וכן במה שפסק גבי כסוי הדם דפטור מלכסות משום דנ\"ל מקרא דיאכל וכו' ואיסור אכילה היא מדאורייתא שוב ראיתי למרן החבי\"ב בכנה\"ג סי' ק\"א הגהב\"י אות מ\"ח שתירץ כן יע\"ש וראיתי להתוס' בחולין דפ\"ה ע\"ב ד\"ה אין והתנן כו' שכתבו דמאי דלא פריך ממתניתין דכסוי הדם דפטר בה ר\"ש בח\"ש בעזרה משום דר' קתני לה ולא אתמר ר\"ש בהדייא ושוב הקשו דאמאי לא מייתי ממתני' דמרובה כו' ותירצו דאי מהתם איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מש\"ה דייק ממתני' דחולין יע\"ש ואין ספק אצלי שע\"פ תירוצם הלזו כונתם ליישב נמי ההיא דמרובה ועיין במ\"ש הלח\"מ וצ\"ע ודוק:
ובהכי ניחא נמי מה שהקשה הרב עצמות יוסף מההיא דה' גניבה דהתם מיירי לענין איסור הנאה וברור ומאי דקאמר תלמודא נימא קסבר ר\"י חולין שנשחטו בעזרה דלאו דאורייתא היינו איסור הנאה דאיסור אכילה כ\"ע מודו בה וכיון דאיסור הנאה דאורייתא שפיר מקשה לר\"י מדידיה אדידיה דהא איהו ס\"ל דאף באיסור הנאה הוי דאורייתא כמ\"ש שם התוספות וכיון שהרמב\"ם פסק דאיסורו דרבנן לא הוצרך להביא האוקמת' דאוקי התם תלמודא לר\"י וברור גם מה שתמה עוד הרב ע\"י ממה שפסק רבינו בפ\"ח דמ\"א דט\"ו ישוב דבר זה עיין שם בהלח\"מ ובפ\"א מה' חו\"מ יע\"ש והסכמת הרב הנז' דמקומות אלו היא הפך הסכמתו בפרקין ששם הסכימה דעתו לומר בדעת רבינו דס\"ל דחולין שנשחטו בעזרה היא מדרבנן ולא ידעתי למה לא זכר הרב ההיא דכסוי הדם שפטר רבינו שנראה הפך זה וכמו שהכריח הוא גופיה במקום הזה ומראיות אחרות ג\"כ וישכחם וצ\"ע ועיין עוד בהרב מ\"ל בד\"ה ומ\"ש רבינו כו' במה שתמה על דברי מרן ודבריו תמוהים למעיין כדברי מרן בה' אישות ועיין בהרב ע\"י שכ\"כ בפשיטות וברור:
ודרך אגב ראיתי לעמוד בסוגייא דפ' האיש מקדש דנ\"ח זעיר שם זעיר שם דהנה מריהטא דשמעתא נר' בהדיא דר\"מ נפקא ליה הא דחולין שנשחטו בעזרה שאסורין באכילה ובהנאה מהקשא דמה שלי בשלך כו' אבל אביי לא הונח לו בהאי הקשא ויליף לה מתלתא קראי כו' ואיסור הנאה נ\"ל מקרא דאותו אתה משליך כו' וק\"ל דא\"כ היכי אמרינן בפ' כל שעה דכ\"ב דלר\"מ אצטריך אותו לומר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משלי' חולין שנשחטו בעזרה כו' דהא לר\"מ נ\"ל הא מהקשא דמה שלי בשלך כדאמרינן הכא וא\"כ אותו אכתי למאי אצטרי' ליה ואף אם נדחוק ונאמר דאביי דפליג הכא ונ\"ל הא מתלתא קראי כו' לפלוגי אר\"י הוא דאתא ולמימר דאי אתמר הך דר\"מ לאו מהקשא אתמר אלא מהך דתלתא קראי איתמר מיהו אכתי ק' אמאי לא פריך תלמודא בפ' כ\"ש לר\"י דאותו מאי עביד ליה ר\"מ וי\"ל בדוחק:
עוד ראיתי להרב ע\"י שתמה בהאי דקאמר תלמוד' אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת דהיכי מצינן למילף כרת מהקשא מאחר דקי\"ל אין עונשין מן הדין ואפילו כרת וכמ\"ש התוס' בחולין דקט\"ו עכ\"ל וכמו כן ראיתי להרב הלכות אלי סי\"ט הזכיר כלל זה ע\"ש התוס' הנז' ולא ידעתי למה זה תקעו עצמן לדברי התוס' ועזבו סוגייא ערוכה במסכת מכות ד\"ה ע\"ב גבי מאי דקאמר תלמודא בת אביו ובת אמו מנין ת\"ל ערות אשת אביך כו' עד שלא יאמר יש לי מן הדין הא למדת שאין מזהירין מן הדין והכי איתא נמי התם בדי\"ד ע\"א והתם בעונש אחותו קיימינן שעונשו כרת ואפ\"ה אמרינן אין מזהירין מן הדין ובעיקר תמיהת הרב ז\"ל יש ליישב ע\"פ כלל אחד מחודש שכתב מוהר\"ש אלגאזי שם בס' הליכו' אלי סי' ז' ע\"ש הריטב\"א דבקרבן עונשין מן הדין יע\"ש וה\"נ דהוי מידי דקרבן שפיר הוה בעי למילף מיניה כרת ודוק ודע שהראיה שהביא מוהר\"ש אלגאזי לכלל זה היא נעלמת אצלי דהמקום שהזכיר הרב מיירי בב\"ה לא בקרבן יע\"ש:
עוד ראיתי להרב ע\"י שתמה במאי דקאמר תלמו' איכא למפרך מה לשלי בשלך כו' וז\"ל דכל איסורי דמתני' יוכיח שאין בהן כרת ואסורין בהנאה ותי' דבשלמא אם אותן איסורין דמתני' היו אסורין בכניסתן לעזרה הוה עבדינן פירכא מנייהו דדמיין ממש למאי דבעי למילף אבל טעמא דהנך משום דרחמנא שדי עלייהו איסורא אבל חולין שנשחטו בעזרה מנ\"ל דמשום שחיטה בעזרה להוו אסורין עכ\"ל ואני בעוניי כשאני לעצמי לא אדע שכו'ל מאי קאמר דא\"כ כדהוה בעי למילף תלמוד' בחולין דקט\"ו דבשר בחלב אסורה בהנאה מק\"ו דערלה וקא' מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר היכי קאמר חמץ בפסח יוכיח דהא חמץ בפסח איסורו הוא משום דשדי עלה רחמנא איסור חמץ לא משום ערלה ובשר בחלב והדרא ק\"ו וצ\"ע:
עוד ראיתי להרב הנז' שכתב על מה שאמרו מנין לרבות החיה וז\"ל ודע שאין נוסחת רש\"י ז\"ל שבידינו כנוסחת התוס' בדבריו וכפי הכתוב בספרינו דברי רש\"י מסכימות לכל מ\"ש התוס' בפי' עכ\"ל הן אמת כי מצאתי בנוסח ספרים ישנים בפירש\"י דגרסי הכי חד לבעלי מומין וחד לעופות כו' והיא דברי התוספו' עצמן אמנם נ\"ל ברור שהיא נוסחא מוטעת בדברי רש\"י שהרי סיים ע\"ז וכתב ודקתני מרבה אני את החיה כו' ואם איתא למה נקט רש\"י ז\"ל החלוקה הלזו והול\"ל ודקתני מרבה אני בעלי מומין שהיא היא מאי דמרבה בקרא דושחט דחיה לא מרבינן לה וברור עוד כתב שם וז\"ל ויש לדקדק ע\"ד רש\"י ז\"ל דפ' מרובה שכתב דפלוגתא היא עכ\"ל ולא ידעתי למה לא הזכיר דבריו שבפסחים דכ\"ב ששם מבואר יותר ודוק:" + ], + [ + "שורש איסור שוחט חולין בעזרה\n בכל \n מקום מותר לשחוט כו' עד וכל השוחט חולין בעזרה מכין אותו מ\"מ. עכ\"ל. וכתב מרן כ\"מ בד\"ה ומ\"ש אבל הנותר בעזרה כו' וז\"ל ומ\"ש דה\"ה לשוחט ונמצאת טריפה בפ' האיש מקדש כו' ופסק כר\"ש וצריך טעם למה עכ\"ל ואנכי לא ידעתי אמאי לא הגדיל מרן תמיהתו עליו דמלבד שפסק כר\"ש עוד בה שנראה סותר דברי עצמו שהרי הוא ז\"ל פסק דשחיטה שאינה ראוייה לאכילה שמה שחיטה כמ\"ש בהדיא בפי\"ב מה' שחיטה ה\"ו וכמ\"ש בפ\"ב מה' גניבה ה\"ח יע\"ש ואלו טעמיה דר\"ש דמתיר טריפה שנשחטה חולין בעזרה היינו משום דאזיל לשיטתיה דאמר לענין כסוי הדם ולענין דו\"ה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וכ\"כ רש\"י בפ' האיש מקדש דנ\"ח ד\"ה הב\"ע כו' יע\"ש ולפ\"ז נר' דבריו כמזכי שטרא לבי תרי וראיתי להרב לח\"מ לקמן בפי\"ב ה\"ו שכתב דמשו\"ה פסק רבינו כר\"ש שסמך על הכלל דהלכה כר\"ש לגבי ר\"מ וחכמים דברייתא היינו ר\"מ ובמתני' דוקא הוא דאמרינן כיון דשנאו בלשון חכמים סמך עליו לא בברייתא יע\"ש וע\"פ האמור אין מקום לדברי הרב דכיון דר\"ש אזיל לשיטתיה דס\"ל בעלמא שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה א\"כ הא סתם לן תנא דמתניתין דלא כוותיה במתני' דפ' מרובה ד\"ע יע\"ש וכעת צ\"ע ובעיקר דינא דחשב\"ע לדעת רבינו אי הוו דאורייתא או דרבנן מרן בכ\"מ בד\"ה וכל השוחט והלח\"מ כתבו שדעת רבינו דהוי דאורייתא והל\"מ ישב סוגייא דפסחים לפי דעתו יע\"ש ועיין בהרב עצמות יוסף שתמה לפי שיטה זו ממ\"ש רבי' בפ\"ב דגניבה ה\"ח יע\"ש ובסוף דבריו כתב שלא עמד על דעת רבינו:
ואני בעוניי נלע\"ד בדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דאיסור שחיטת חב\"ע וכן איסור אכילתו הוי דאוריי' אמנם איסור הנאתו ס\"ל דהוי דרבנן וזה כדברי רש\"י דפסחים דכ\"ב שכתב דמאי דקאמר תלמודא ור\"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו איסור הנאתו דוקא יע\"ש ומעתה נתיישבו כל המקומות שמ\"ש בפרקין הרי הוא אומר כי ירחק ממך המקום הא למדת כו' דמשמע שאיסורו דאורייתא היינו איסור אכילתו ושחיטתו ומ\"ש בפי\"ו מה' מ\"א וה\"ה בחתיכה של בשר בחלב או של חולין בעזרה שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהם לפי האמור ניחא דמיירי באיסור הנאה וניחא נמי במה שפסק דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה ואפ\"ה שאני ליה דכשאינו נמצא טריפה אסור בהנאה מדבריהם וכן במה שפסק גבי כסוי הדם דפטור מלכסות משום דנ\"ל מקרא דיאכל וכו' ואיסור אכילה היא מדאורייתא שוב ראיתי למרן החבי\"ב בכנה\"ג סי' ק\"א הגהב\"י אות מ\"ח שתירץ כן יע\"ש וראיתי להתוס' בחולין דפ\"ה ע\"ב ד\"ה אין והתנן כו' שכתבו דמאי דלא פריך ממתניתין דכסוי הדם דפטר בה ר\"ש בח\"ש בעזרה משום דר' קתני לה ולא אתמר ר\"ש בהדייא ושוב הקשו דאמאי לא מייתי ממתני' דמרובה כו' ותירצו דאי מהתם איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מש\"ה דייק ממתני' דחולין יע\"ש ואין ספק אצלי שע\"פ תירוצם הלזו כונתם ליישב נמי ההיא דמרובה ועיין במ\"ש הלח\"מ וצ\"ע ודוק:
ובהכי ניחא נמי מה שהקשה הרב עצמות יוסף מההיא דה' גניבה דהתם מיירי לענין איסור הנאה וברור ומאי דקאמר תלמודא נימא קסבר ר\"י חולין שנשחטו בעזרה דלאו דאורייתא היינו איסור הנאה דאיסור אכילה כ\"ע מודו בה וכיון דאיסור הנאה דאורייתא שפיר מקשה לר\"י מדידיה אדידיה דהא איהו ס\"ל דאף באיסור הנאה הוי דאורייתא כמ\"ש שם התוספות וכיון שהרמב\"ם פסק דאיסורו דרבנן לא הוצרך להביא האוקמת' דאוקי התם תלמודא לר\"י וברור גם מה שתמה עוד הרב ע\"י ממה שפסק רבינו בפ\"ח דמ\"א דט\"ו ישוב דבר זה עיין שם בהלח\"מ ובפ\"א מה' חו\"מ יע\"ש והסכמת הרב הנז' דמקומות אלו היא הפך הסכמתו בפרקין ששם הסכימה דעתו לומר בדעת רבינו דס\"ל דחולין שנשחטו בעזרה היא מדרבנן ולא ידעתי למה לא זכר הרב ההיא דכסוי הדם שפטר רבינו שנראה הפך זה וכמו שהכריח הוא גופיה במקום הזה ומראיות אחרות ג\"כ וישכחם וצ\"ע ועיין עוד בהרב מ\"ל בד\"ה ומ\"ש רבינו כו' במה שתמה על דברי מרן ודבריו תמוהים למעיין כדברי מרן בה' אישות ועיין בהרב ע\"י שכ\"כ בפשיטות וברור:
ודרך אגב ראיתי לעמוד בסוגייא דפ' האיש מקדש דנ\"ח זעיר שם זעיר שם דהנה מריהטא דשמעתא נר' בהדיא דר\"מ נפקא ליה הא דחולין שנשחטו בעזרה שאסורין באכילה ובהנאה מהקשא דמה שלי בשלך כו' אבל אביי לא הונח לו בהאי הקשא ויליף לה מתלתא קראי כו' ואיסור הנאה נ\"ל מקרא דאותו אתה משליך כו' וק\"ל דא\"כ היכי אמרינן בפ' כל שעה דכ\"ב דלר\"מ אצטריך אותו לומר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משלי' חולין שנשחטו בעזרה כו' דהא לר\"מ נ\"ל הא מהקשא דמה שלי בשלך כדאמרינן הכא וא\"כ אותו אכתי למאי אצטרי' ליה ואף אם נדחוק ונאמר דאביי דפליג הכא ונ\"ל הא מתלתא קראי כו' לפלוגי אר\"י הוא דאתא ולמימר דאי אתמר הך דר\"מ לאו מהקשא אתמר אלא מהך דתלתא קראי איתמר מיהו אכתי ק' אמאי לא פריך תלמודא בפ' כ\"ש לר\"י דאותו מאי עביד ליה ר\"מ וי\"ל בדוחק:
עוד ראיתי להרב ע\"י שתמה בהאי דקאמר תלמוד' אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת דהיכי מצינן למילף כרת מהקשא מאחר דקי\"ל אין עונשין מן הדין ואפילו כרת וכמ\"ש התוס' בחולין דקט\"ו עכ\"ל וכמו כן ראיתי להרב הלכות אלי סי\"ט הזכיר כלל זה ע\"ש התוס' הנז' ולא ידעתי למה זה תקעו עצמן לדברי התוס' ועזבו סוגייא ערוכה במסכת מכות ד\"ה ע\"ב גבי מאי דקאמר תלמודא בת אביו ובת אמו מנין ת\"ל ערות אשת אביך כו' עד שלא יאמר יש לי מן הדין הא למדת שאין מזהירין מן הדין והכי איתא נמי התם בדי\"ד ע\"א והתם בעונש אחותו קיימינן שעונשו כרת ואפ\"ה אמרינן אין מזהירין מן הדין ובעיקר תמיהת הרב ז\"ל יש ליישב ע\"פ כלל אחד מחודש שכתב מוהר\"ש אלגאזי שם בס' הליכו' אלי סי' ז' ע\"ש הריטב\"א דבקרבן עונשין מן הדין יע\"ש וה\"נ דהוי מידי דקרבן שפיר הוה בעי למילף מיניה כרת ודוק ודע שהראיה שהביא מוהר\"ש אלגאזי לכלל זה היא נעלמת אצלי דהמקום שהזכיר הרב מיירי בב\"ה לא בקרבן יע\"ש:
עוד ראיתי להרב ע\"י שתמה במאי דקאמר תלמו' איכא למפרך מה לשלי בשלך כו' וז\"ל דכל איסורי דמתני' יוכיח שאין בהן כרת ואסורין בהנאה ותי' דבשלמא אם אותן איסורין דמתני' היו אסורין בכניסתן לעזרה הוה עבדינן פירכא מנייהו דדמיין ממש למאי דבעי למילף אבל טעמא דהנך משום דרחמנא שדי עלייהו איסורא אבל חולין שנשחטו בעזרה מנ\"ל דמשום שחיטה בעזרה להוו אסורין עכ\"ל ואני בעוניי כשאני לעצמי לא אדע שכו'ל מאי קאמר דא\"כ כדהוה בעי למילף תלמוד' בחולין דקט\"ו דבשר בחלב אסורה בהנאה מק\"ו דערלה וקא' מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר היכי קאמר חמץ בפסח יוכיח דהא חמץ בפסח איסורו הוא משום דשדי עלה רחמנא איסור חמץ לא משום ערלה ובשר בחלב והדרא ק\"ו וצ\"ע:
עוד ראיתי להרב הנז' שכתב על מה שאמרו מנין לרבות החיה וז\"ל ודע שאין נוסחת רש\"י ז\"ל שבידינו כנוסחת התוס' בדבריו וכפי הכתוב בספרינו דברי רש\"י מסכימות לכל מ\"ש התוס' בפי' עכ\"ל הן אמת כי מצאתי בנוסח ספרים ישנים בפירש\"י דגרסי הכי חד לבעלי מומין וחד לעופות כו' והיא דברי התוספו' עצמן אמנם נ\"ל ברור שהיא נוסחא מוטעת בדברי רש\"י שהרי סיים ע\"ז וכתב ודקתני מרבה אני את החיה כו' ואם איתא למה נקט רש\"י ז\"ל החלוקה הלזו והול\"ל ודקתני מרבה אני בעלי מומין שהיא היא מאי דמרבה בקרא דושחט דחיה לא מרבינן לה וברור עוד כתב שם וז\"ל ויש לדקדק ע\"ד רש\"י ז\"ל דפ' מרובה שכתב דפלוגתא היא עכ\"ל ולא ידעתי למה לא הזכיר דבריו שבפסחים דכ\"ב ששם מבואר יותר ודוק:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף\n התחיל \n הגוי לשחוט מיעוט סימנים כו' עד ישנה לשחיטתו מתחילה ועד סוף. עכ\"ל. עיין מ\"ש הרב לח\"מ ועיין בכנה\"ג סי' ב' הגהת הטור אות כ\"ב ועיין בס' צרור החיים שתפס עליו תפיסה גדולה יע\"ש ועיין בס' בתי כהונה חלק בית ועד דס\"ו ע\"ג ודבריו דחוקים מדברי הרב לח\"מ כיע\"ש, ואני בעוניי לא מצאתי מקום לתמיהת הרבנים הנז' דמאחר שרבינו קבע הלכתא כמ\"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ממילא יהיב טעמא דהאי דינא לפי שיטתו ואדרבא אילו הוה יהיב טעמא דחשיבא השחיטה כקוץ בעלמא כמ\"ש בגמ' למאן דס\"ל אינה לשחיטה נותן מקו' לטעות דסבירא ליה כמאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף דהא למאן דס\"ל ישנה לשחיטה ל\"ל למימר דחשיבא כקוץ כיון דלדידי' הויא שחיטה מעליא ומה\"ט הוא דנפסל ואי כונת הרבני' הנז' הוא דאמאי הוצרך רבינו למיהב טעמא ולא כתב הדין בסתם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הא לא שמיע לי כלומר לא ס\"ל ודוק:
ובפשט ההלכה ק\"ל טובא אמאי לא פרי' תלמודא למ\"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף מאותה ששנינו בפסחים פ' תמיד נשחט דס\"א שחטו למולין ולערלים כשר ואמרינן עלה בגמרא ר\"מ אומר הקדים מולין לערלים כשר ערלים למולין פסול ושקיל וטרי תלמו' בטעמייהו דרבנן ור\"מ והוה ס\"ד למימר דהבא פליגי דר\"מ אית ליה כמ\"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ומשו\"ה הקדים מולין לערלין כשר ערלים לא חיילי ורבנן אית להו כמ\"ד דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ובין הקדים מולים ובין ערלים כשר דכולה ערלה בעינן וליכא וע\"ש בפי' רש\"י והדר קאמר דאף ר\"מ ס\"ל כמ\"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ופליגי בחצי מתיר יע\"ש והשתא אמאי לא פריך מסתם מתני' דרבנן למ\"ד אינה לשחיטה ואין לומר דאיהו מוקי פלוגתייהו דרבנן ור\"מ בהכי ואתי איהו כר\"מ ומשו\"ה לא פריך מינה תלמודא דא\"כ השתא נמי מאי פריך מהנהו ברייתות דמייתי דמצי' למימר דר\"מ הוא ורבנן פליגי עליה ויש ליישב וכעת צ\"י ודוק:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מצות שילוח הקן\n המקדיש \n עוף כו'. בר\"פ שילוח הקן שנינו שילוח הקן נוהג בחולין אבל לא במוקדשין ואמרינן בגמ' טעמא דאמר קרא שלח תשלח במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו ליד הגזבר ואמר רבינא הלכך עוף טהור שהרג את הנפש פטור משלוח מה\"ט שאי אתה מצווה לשלחה אלא להביאה לב\"ד לקיומי ביה ובערת הרע מקרבך דמצוה על כל ישראל הפוגע בחייבי מיתה להביאן לב\"ד כדי לבער רשעים מישראל כדפרש\"י ז\"ל וכתבו התוס' שם בד\"ה יצא זה כו' וז\"ל פרש\"י דטעמא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה וק' כו' ונראה דמפשטיה דקרא דריש דמשמע דבמידי שיכול לשלחו משתעי אבל הקדש מצוה להביאו ליד גזבר עכ\"ל וק\"ט דאפי' נימא דאיכא במצוה זו עשה הא קי\"ל אין עשה דוחה ל\"ת ועשה וכיון דבשלוח הקן איכא עשה דשלוח ול\"ת דלא תקח היכי דחינן משום מצוה זו דמביאה ליד גזבר עשה ול\"ת וכדפריך תלמודא לקמן דף קמ\"א ע\"א עלה דאמרינן תשלח אפי' לדבר מצוה ואפי' בשלקחה ע\"מ לשלחה דליכא לאו הא איכא עשה ואין עשה דוחה עשה כדמסקינן התם ועוד דלקמן דקמ\"א דרשינן שלח תשלח ואפילו לדבר מצוה והכא כתבו ז\"ל דכל דאיכא מצוה אינו מחוייב לשלח, ונראה דיש חילוק דהכא שאני שהמצוה קדמה לעשה שהרי מיד דאקדשה איכא מצוה להביאו ליד גזבר וכן כשהרג העוף את הנפש מיד חל עליו המצוה להביאו לב\"ד וכיון דעשה זה קדם תחילה דחי לעש' שנולד אח\"כ ואפי' ללא תעש' והוא כלל גדול וחידוש:
שוב ראיתי דמעיקרא קושייא ליכא דלא דמי כלל לההיא דצפורי מצורע משום דהכא סברא הוא דליכא עשה דשלוח לא בשל הקדש ולא כשהרג את הנפש ולאו משום מצוה הוא דממעטינן להו אלא משום דודאי בשל הקדש דלא פקע קדושה מנייהו כדאמרינן בגמרא הו\"ל כמזומן דפטרינן ליה משילוח וכן בעוף שהרג דאיכא מצוה להורגן משום דאין סברא שיאמר הכתוב שלח כיון דרשיעי נינהו והסברא נותנת דבהם לא ציוה הכתוב ודוק:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "שורש דין כלאים בבהמה וכוי\n כלאים \n הבא מבהמה וחיה וכן בריה שהיא ס' בהמ' או חיה צריך לכסות ואינו מברך. וכתב מרן כ\"מ ובפ' אותו ואת בנו תנייא כוי זה הבא מן התיש ומן הצביה ור\"י אומר כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו חכמים וכו' והנה התוספות בפ\"ק דקדושין ד\"ג ע\"א ד\"ה לא לחיה כתבו וז\"ל הקשה ה\"ר אליעזר למ\"ד וכו' וי\"ל דאתיא כמ\"ד וכו' דבריהם לכאורה באו סתומים דמעיקרא ק\"ל למ\"ד בריה בפ\"ע וא\"כ מה זו תשובה דאתיא כמ\"ד זה הבא מן התיש ומן הצביה והרב מוהרימ\"ט ז\"ל כתב דמעיקרא אסיקו אדעתייהו דהך מתניתין לא מתוקמא אלא כמ\"ד בריה בפ\"ע דלמ\"ד זו הבא מן התיש ומן הצביה לאו ספקא הוי אלא יש בו צד חיה וצד בהמה ולא שייך לומר יש בו דרכים שוה לחיה וכו' דלאו משום ספקא הוא אלא שחלבה אסור משום צד בהמה שבה וטעון כיסוי משום צד חיה להכי כתבו פירוש משום דמספקא לן אי מין חיה או מין בהמה כלומר דכולה מתני' מוכח דמטעם ספקא הוא וא\"כ לא מתוקמא אלא כמ\"ד בריה בפני עצמה היא, א\"כ קשה ענין ההרבעה ותירצו דלעולם מתוקמא כמ\"ד זה הבא מן התיש ומן הצביה ומספקא לן אי חוששין לזרע האב והשתא כולה מתניתין משום ספקא הוא עכ\"ל:
ואולם איכא למידק דלפום מאי דס\"ד דמתני' לא מתוקמא אלא כמ\"ד בריה בפני עצמה אמאי לא קשיא להו מרישא דקתני וחייב בזרוע ולחיים וקבה דאמאי חייב דהמוציא מחבירו עליו הראיה כדפריך תלמודא בפ' או\"ב דע\"ט ואפשר דמשמע להו כמ\"ש הר\"ן ז\"ל בנימוקיו על הרי\"ף ז\"ל בפ' הזרוע דקל\"ג דלרבין ור\"י דאסיקו כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות מריבוייא דאם שור או שה מיירי בכוי שהוא בריה בפני עצמה ורבייה קרא לשוייה כבהמה וכן כתב הרע\"ב בפ\"ב דבכורי' יע\"ש, אך אמנם עיקר דברי הר\"ן ז\"ל תמוהים דאיהו ז\"ל דחה דברי המפרשים שפירשו שם בכוי דתיש הבא על הצביה דא\"כ תפשוט מינה דחוששין לזרע האב דאי אין חוששין אמאי אצטריך רבוייא ובפרק בתרא דיומא גבי הא דתניא כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש שאינו באזהרה ת\"ל כל חלב ומוכיחינן מינה דכוי בריה בפני עצמה היא דאי ספקא איצטריך קרא לאתויי ספקא ומתוך כך פירש הוא ז\"ל דלרבין ור\"י ס\"ל דכוי היינו בריה בפני עצמה ורבייה קרא לשוויה כבהמה וכתב עוד ומיהו מודה ר\"י לרב הונא בר חייא דכוי הבא מן הצבי ומן התיישה אינו חייב אלא בחצי מתנות ומדברי רבינו למדתי שכך כתב בפ\"ט מהלכות בכורים הכוי אעפ\"י שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות צבי הבא על עז וילדה חייב בחצי מתנות אם שה אפילו מקצת שה עכ\"ל, ואנחנו לא נדע איך לדידיה דהר\"ן ז\"ל ניחא ליה לפרש ברייתא דר\"י כמ\"ד כוי בריה בפני עצמה דאכתי תיקשי ליה מאי דפריך תלמודא בפ\"ב דיומא וכי איצטריך קרא לאתויי ספקא כיון דקמי שמיא גלייא אי מין חיה או מין בהמה ואף שבפ\"ב דיומא אשכחו פתרי לאותה ברייתא דמרבה לכוי לאיסור חלב כמ\"ד כוי בריה בפני עצמה הוא כבר כתבו התוספות ז\"ל דלאו היינו תנא דס\"ל ספקא הוא דלא הכריעו בו חכמים אי מין חיה או מין בהמה אלא תנא אחרינא הוא דס\"ל דכוי אינו לא חיה ולא בהמה אלא בריה בפני עצמו ואם הר\"ן כיוין להכי איך מייתי סיוע לדבריו מדברי רבינו שכתב בהדייא שהוא ספק ותו דא\"כ היכי קתני מתניתין דמכסין את דמו כדם חיה ואין שוחטין אותו ביו\"ט דטעמא משום ספקא הוא ותו דא\"כ אמאי לא מייתי תלמודא להך ברייתא דפ\"ב דיומא להכריח דכוי בריה בפני עצמה היא ועיין להרב ב\"ח בי\"ד סימן ס\"א שכתב דמתוך כך הטור ז\"ל הואיל ביאר פירוש אחר בדברי רבינו דפ\"ט דבכורים ולא שת לבו לדברי הר\"ן ז\"ל שלכאורה אין להם מקום ישוב:
ולדידי נ\"ל דהר\"ן ז\"ל רוח אחרת היתה בו בפירוש השמועה דפ\"ב דיומא ובהכי ניחא ליה ההיא ברייתא דמייתי ר\"י בפ' הזרוע והוא כי לדידיה ז\"ל לא ניחא ליה במ\"ש התוספות בפ\"ב דיומא דהאי תנא לא אשכחן בעלמא דס\"ל הכי ובפ' או\"ב דמייתי תלמודא פלוגתא דתנאי גבי כוי לא מייתי תלמודא להך תנא כי על כן משמע ליה דהך תנא ר\"י הוא דאמר בפ' או\"ב כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה הוא או מין בהמה ומפרש הוא ז\"ל דמ\"ש ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה או מין בהמה דמספיקא להו במינו מאיזה מין הוא אלא דלענין הדין החמירו עליו חכמים לעשותו כספק ונתנו עליו חומרי חיה וחומרי בהמה וטעמא מפני שהוא דומה בצורתו לצבי ולעז כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בשמעתין ולכך מפני חששת הרואים נתנו עליו חומרי חיה וחומרי בהמה וז\"ש בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו כלומר דאעפ\"י שהיא בריה בפני עצמה שאינה לא חיה ולא בהמה חכמים לא הכריעו בו לענין הדין לעשותו כאחד מן המינים של חיה או של בהמה ומעתה מ\"ש רבינו בפ\"ט מהלכות בכורים שהוא ספק הכוונה לומר שהוא ספק לענין הדין ונוהג בו דין חיה ודין בהמה אפי\"ה לענין חיוב מתנות כהונה חייב מריבויי' דאם שור אם שה וא\"כ שפיר כתב הר\"ן ז\"ל דאצטריך קרא לרבויי כוי שהוא בריה בפני עצמה כיון דלפום קושטא הכי הוא שאינו לא חיה ולא בהמה:
ובהכי ניחא לי מאי דקשיא ליה למור\"י הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו במ\"ש הרא\"ש בפ' או\"ב דע\"ט ע\"ב גבי הא דתניא התם כוי או\"ב נוהג בו ומוקמינן לה בגמרא דתיש הבא על הצביה ולאיסורא ובצבי הבא על התישה ולמלקות שנ\"ט למה שהרי\"ף ז\"ל לא הביאה בהלכותיו משום דמשמע ליה דהא לאו הלכתא היא דהא קי\"ל כריב\"ל דאמר בפ\"ק דבכורות דאין חיה מתעברת מן בהמה ולא בהמה מתעברת מחיה והוא ז\"ל דחה דבריו וכתב דאינה ראיה דאפשר דלאו הלכת' כריב\"ל אלא בטמאה עם טהורה ולא בחיה עם בהמה יע\"ש. והשתא לפום מאי דמשמע ליה בדעת הרי\"ף ז\"ל קשה דא\"כ איך הביא הרי\"ף ז\"ל בפ' הזרוע ההיא ברייתא דמייתי ר\"י שם בפ' הזרוע דמרבה כוי לענין מתנות מקרא דאם שור אם שה כיון דלדידיה אין חיה מתעברת מבהמה ואין לומר דאתי כמ\"ד כוי בריה בפ\"ע היא דא\"כ אצטריך קרא לאתויי ספקא אך ע\"פ האמור הנה נכון:
ודע שהרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דבכורות פסק כריב\"ל דאין חיה מתעברת מבהמה ולא בהמה מחיה וכתב דלפ\"ז כוי שדברו חכמים בכל מקום בריה בפני עצמה הוא וזה הפך מה שהסכים בפ' או\"ב דלא קי\"ל כריב\"ל אלא לענין טהורה עם טמאה אבל לא לענין חיה עם בהמה ואפשר דההיא דבכורות עיקר דבפ' או\"ב לא כתב דלא קי\"ל כפי' אלא בדרך אפשר ולענין הלכה סמך על הרי\"ף ז\"ל שהשמיטה אמנם על הטור קשה שהסכי' לדברי הרא\"ש שבפ' או\"ב בי\"ד סי' ס\"א וכעת צ\"י:
כתבו עוד וי\"ל דאתי כמ\"ד כוי זה הבא מן התיש ומן הצביה ואי הוה אמרינן אין חוששין היינו מרביעין עליה צבי עכ\"ד הנה רבינו ז\"ל בפ\"ט מהלכות כלאים כתב בלשון הזה והכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק עכ\"ל ולדבריו קשה קושיית התוספות ז\"ל ואין מקום לתירוצם דמדבריו ז\"ל מוכח דאפילו הרביעו על סתם בהמה או חיה שאינה לא עז ולא צבי אפ\"ה אינו לוקה והשתא קשה מה נפשך דאי ס\"ל דכוי זה הוא ספק חיה ספק בהמה קשה למה אסרוהו משום ספקא דאפילו ודאי חיה או ודאי בהמה אסור כאיל על צבי ואי ס\"ל דכוי זה היינו הבא מן התיש ומן הצביה קשה דא\"כ כשהרביעו על בהמה או חיה שאינה לא מין עז ולא מין צבי למה לא ילקה גם אין לומר דס\"ל כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל לעיקר קושיית התוספות ז\"ל דאתי כמ\"ד בריה בפני עצמה הוא ולא הכריעו אי מין חיה או מין בהמה ומפני שהוא דומה בצורתו לעז ולצבי לא הכריעו בו אי מין עז מדברי הוא או מין צבי מדברי ואם היו מכריעין שהוא מין חיה ובהמה כלומר שהוא עז מדברי וצבי מדברי היו מתירין להרביעו עם העז או עם הצבי דהו\"ל כשור הבר עם שור ישובי דמותרין זה בזה ומפני שלא הכריעו בו אסרוהו עם שניהם דאכתי קשה כשהרכיבו עם בהמה או חיה שאינו לא עז ולא צבי למה לא ילקה כאיל על צבי ולבר מן דין עיקר דברי הרשב\"א ז\"ל תמוהים דאיך דימה כוי שהוא בריה בפני עצמה עם שור הבר שהרי בירושלמי בספ\"ח דכלאים עלה דאפליגו רבנן ור\"י בענין שור הבר אי מין בהמה או מין חיה הוא דרבנן דאמרו שהוא מין בהמה ס\"ל דישובי היה וערק למדבר ונעשה שור הבר וא\"כ מה\"ט ודאי שרי להרביעו עם שור מדינא כיון דמינו הוא אלא שברח אל המדבר אבל גבי כוי שאמרו בריה בפני עצמה הוא איך יתכן שיהא מותר לא עם העז ולא עם הצבי ועיין להרב תוספות יו\"ט שם בספ\"ח דכלאים שכתב וז\"ל שור הבר מין בהמה הוא פירש הרב וחלבו אסור וטעמא דאלו לענין כלאים לא נ\"מ דכל שני מינים אפילו שניהם מין בהמה או מין חיה אסורים זה עם זה כדתנן במשנה ב' לענין החרישה וכ\"ש לענין הרבעה ומיהו למ\"ש לעיל בשם רבינו דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה מדרבנן איכא למימר דנ\"מ לענין מלקות עכ\"ל:
ועיין בספר אור יקרות בליקוטיו דנ\"ז ע\"ד שכתב וז\"ל דנראה דהבין ז\"ל דטהורה עם טהורה דכתב רבינו הוא דוקא בשניהם מין בהמה או מין חיה והא ליתא כמו שיעויין בדבריו שכתב בפ\"ט דכלאים ס\"ז דאינו אסור מן התורה אלא בחד טמא וחד טהור כמאמר הכתוב בשור ובחמור אבל בשניהם טמאים או טהורים לא שנא בהמה עם בהמה או חיה עם בהמה איסורן הוא מדרבנן יע\"ש עכ\"ל וכן הבין הרב מ\"ל ז\"ל שם בהל' י\"א בדעת רבינו ומור\"י הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו דעתו לומר הפך דבריהם ומפני שדברי רבינו שם בהל' ח' ישבם על צד הדוחק לא הבאתי דבריו, אך את זה הודיעך שעפ\"י דבריו שדעת רבינו הוא לענין איסור חרישה דאפילו דחיה עם בהמה אפילו ב' טהורו' אסורות לחרוש משום כלאים לא קשיא עליו קושית התוספות ז\"ל דשמעתין למה אסרו את הכוי משום ספקא דאיהו ז\"ל מפרש מתניתין לענין איסור חרישה דאסור לחרוש עם החיה ועם הבהמה מספקא שמא חיה הוא או בהמה משא\"כ אלו היו יודעין שהיא ודאית או בהמה שהוא מותר לחרוש עם החיה ועם הבהמה, ומ\"מ לענין הרבעה דכתב הוא ז\"ל דכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה אסור להרביעו עם שניהם ואשמועינן דאינו לוקה אלו דבריו נר\"ו ועפ\"ז בין תבין דברי התוספות ז\"ל בשמעתין שכתבו בתחילת דבריהם פירוש לענין ההרבעה וכו' כלומר דלאו היינו לענין חרישה אלא לענין ההרבעה ואפשר דמשמע להו דאינו אסור משום כלאים לענין חרישה אלא בטמאה עם טהורה דוקא ואפילו חיה עם בהמה כל ששניהם טהורים אינו אסור מן התורה ודוק:
ולענין איסור אותו ואת בנו אם נוהג בכוי דתיש הבא על הצביה רבינו ז\"ל בפרק י\"א מהלכות שחיטה כתב וז\"ל צבי שבא על העז ושחט העז ובנו לוקה אבל העז שבא על הצביה אסור לשחוט או\"ב ואם שחט אינו לוקה פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה היתה בת הצביה הזאת נקבה וילדה בן ושחט את הנקבה בת הצביה ואת בנה לוקה עכ\"ל וכבר תמהו על דבריו במ\"ש שאם שחט את בת הצביה ואת בנה שלוקה כיון דהדבר ספק אי חוששין לזרע האב או לא דמה\"ט פסק דנוהג בזכרים מספקא והרב לחם משנה ז\"ל כתב דרבינו מפשט פשיטא ליה דחוששין לזרע האב וכפום אוקמתא דהוה בעי מימר תלמודא מעיקרא דרבנן ור\"א קמפלגי בחיישינן לזרע האב ובתיש הבא על הצביה ורבנן דמחייבי באיסור או\"ב משום דס\"ל דחיישינן לזרע האב ואע\"ג דדחינן להך מההיא דכסוי הדם סובר הוא ז\"ל דהיינו לפום מאי דלא אסיק אדעתיה ההיא דר\"י דאמר כוי בריה בפני עצמה היא אבל לבתר דמייתי סברת ר\"י מעתה ההיא דכסוי הדם מוקמינן לה כוותיה דמיירי בכוי שהיא בריה בפני עצמה ומה שפסק רבינו שנוהג בזכרים מספק לאו משום ספקא דחוששין לזרע האב הוא אלא משום ספיקא דהלכתא דשמא הלכה כחכמים דחנניה או הלכה כחנניה דאיהו מפרש מאי דקאמר תלמודא ואזדא שמואל לטעמיה דהכי קאמר משום דס\"ל לשמואל דטעמייהו דרבנן משום דס\"ל דאין חוששין לזרע האב מש\"ה הוא דקאמר הלכה כחנניה אבל אי הוה ס\"ל לשמואל דטעמייהו דרבנן מטעמא אחרינא הוא ולא מה\"ט אפשר דס\"ל דהלכה כחכמים דחנניה וכיון דהדבר נשאר בספק לתלמודא השתא נמי דאשכחן בהדייא דרבנן ס\"ל דחוששין לזרע האב גבי כוי לענין אי נוהג בזכרי' פסק שהוא ס' דשמא יפסוק שמואל כחכמים או כחנניה כדאמרן אלו דבריו ז\"ל:
ועיין למר\"ן החבי\"ב ז\"ל בי\"ד סימן ס\"א במה שתמה על דבריו מאותה סוגייא גופה ותמיהתו היא שעמדה גם על דברי הרמב\"ן במלחמות במה שרצה לייחס בדעת הרי\"ף ז\"ל ודוק, האמנם דרכו הלז של הרב לח\"מ ז\"ל לא חלו בו ידים דלפי דבריו היכי קאמר תלמודא ואזדא שמואל לטעמיה כיון דאף מההיא דאידך דשמואל אכתי לא ידענו טעמו דאי משום דס\"ל דכיון דחכמים דפליגי עליה דחנניה ס\"ל דאין חוששין לזרע האב מש\"ה פסק הלכה כחנניה דלדידיה מסתבר ליה דחוששין לזרע האב אכתי לא ידענו טעמו כיון דלפי דרכו אפילו כי נימא דחכמים ס\"ל דחוששין אכתי ספוקי מספקא לן דס\"ל לשמואל דלית הלכתא כחכמים והיכי תלי תלמודא הא בהא ועוד דמי גילה לו רז זה דטעמייהו דחכמים מה\"ט הוא ולא משום דגזרת הכתוב הוא כי היכי דע\"כ לומר לפום קושטא דמילתא דאשכחן לחכמים דס\"ל דחוששין לזרע האב ומה שיש לדקדק עוד על דבריו במה שרצה ליישב שאר המקומות שנראה מדברי רבינו דס\"ל דספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אכתוב לקמן וכל אחד על מקומו יבא:
והרב בפר\"ח ז\"ל בי\"ד סימן י\"ו ישב דעת רבינו באופן אחר וז\"ל ונ\"ל שדעת הרב ז\"ל דכי היכי דגבי מתנות כהונה לא קי\"ל כהך סוגייא דפ' או\"ב אלא כדמסיק ר\"י בפ' הזרוע דאם שה לרבות הכוי הכי נמי גבי או\"ב לא קי\"ל כפום מאי דמשמע מפשטא דהך סוגייא דליכא מלקות בכי האי גוונא אלא כדמוכח בר\"פ או\"ב דגרסינן מנין לאו\"ב שנוהג במוקדשין ת\"ל שור או כשב וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ופרכינן אי מה קדשים כלאים לא אף או\"ב כלאים לא אלמה תניא או\"ב נוהג בכלאים ובכוי ומשני אמר קרא או לרבות את הכלאים וסבור הרב דמאי דמרבינן במילת או בין כלאים של בהמה בין כלאים של בהמה וחיה שקראו הברייתא כוי וא\"כ אע\"ג דבעלמא ספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב מ\"מ הכא גלי קרא ורבייה למלקות דחוששין לזרע האב בודאי ולכך בת הצביה יש בה מקצת שה ושה אמר רחמנא ואפילו מקצת שה ואם כן שפיר לקי עליו אלו דבריו ז\"ל:
ולכאורה דבריו תמוהים לעין הקורא דאם איתא דבמילת או דמרבינן ביה כלאים מרבינן נמי כלאים דתיש הבא על הצביה אם כן גבי מתנות נמי דמרבינן ממילת אם כלאים אמאי לא מרבינן נמי כוי דתיש הבא על הצביה ואלו רבינו בפ\"ט מהלכות בכורים כתב דפטור מן המתנות דלא מרבינן אלא כוי דבריה בפני עצמה ומאם שה, וכבר עמד בזה הר\"ב פרי תואר ודחה דבריו ויש לישב דברי הר\"ב פ\"ח דגבי מתנות כהונה ודאי הסברא נותנת שלא לרבות כלאים דתיש הבא על הצביה דכיון דאפילו כי חיישינן לזרע האב ליכא ביה אלא מקצת שה דלכ\"ע חוששין לזרע האב ואם כן אין סברא לומר שהכתוב מחייבו בכל המתנות מה שאין כן גבי איסור או\"ב דכיון דחוששין לזרע האב ודאי דכי מרבינן כלאים הוא הדין נמי כלאים הבא מתיש וצביה דמשום מקצת שה דאית ביה איכא למימר דאסרה תורה באיסור או\"ב ודוק:
ולענין חיוב מתנות כהונה בכוי דתיש הבא על הצביה רבינו ז\"ל בפ\"ט מהלכות בכורים כתב כלשון הזה כלאים הכא מכבש' ועז חייב במתנות והכוי אעפ\"י שהוא ספק מפרישין ממנו כל על המתנות צבי הבא על העז וילדה הולד חייב בחצי מתנות שנאמר אם שה אפילו מקצת שה תיש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות עכ\"ל, ודבריו מבוארים במ\"ש לעיל בתחילת הדבור על פי דברי הר\"ן ז\"ל ועיין להרב פ\"ח בי\"ד סימן ס\"א ואך את זה הדבר הזה אמרתי אעלה על הספר דרך אגב מאי דקשיא ליה למור\"י הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו בדין זה שכתב רבינו דכלאים הבא מבהמה עם בהמה דחייב בכל המתנות דנפקא לן בפ' הזרוע מריבוייא דאם שור יע\"ש דאמאי לא פשיט מינה תלמודא בפרק כל הבשר דף קט\"ו דכלאי בהמה שרו באכילה ובהנאה מהכא דחזינן דחייב רחמנא במתנות כהונה ואי אסירי באכילה ובהנאה למאי נ\"מ חייב רחמנא למיהב למידי דאסיר ליה ותלמודא התם פשיט לה מדאסר רחמנא לגבוה ש\"מ דלהדיוט שרי וכתב רש\"י ז\"ל דהיינו מדתנייא בפרק השוחט או כשב למעט הכלאים יע\"ש, ואמאי הביא תלמודא ממרחק לחמו ומדיוקא ולא מייתי מהכא ובתחילת ההשקפה השבתי לו דאי מהכא אכתי אפשר דבהנאה דוקא הוא דשרי ולהכי חייב רחמנא למיהב לכהן כדי שיהנה ממנו לרפואה או לתתה לפני כלבו או לגויים וכמ\"ש רבינו בפרק ט' מהלכות בכורים הל' ו' וז\"ל אחד השוחט לאכילת אדם או לאכילת גוי או לאכילת כלבים או לרפואה חייב במתנות עכ\"ל, ושוב הזניחני דהא בשוחט את הטריפה פטור מן המתנו' כדמוכח בפרק ראשית הגז דף קל\"ו ע\"ב דפריך תלמוד' וליתני חומר בראשית הגז שנוהג במתנות מה שאין כן בטרפות יע\"ש, וכ\"כ הטור והש\"ע בי\"ד סימן ס\"א ורש\"י ז\"ל שם בפרק ראשית הגז כתב דטריפה אינה בכלל מתנות משום דכתיב תתנו לו לו ולא לכלבו ומרן ב\"י כתב דבספרי מפיק ליה מקרא דאת זובחי הזבח יע\"ש, והשתא אם איתא דכלאים בהמה אסורים באכילה הו\"ל כטריפה דפטורה מן המתנות ואיך חייב רחמנא בכלאים אלא ודאי דשרו באכילה:
ואכתי לדידי לא קשיא דאיכא למימר דאי לאו דאית לן גלוי מילתא דשרו באכילה מדאסר לן רחמנא כדקאמר תלמודא לגבוה אכתי אין ראיה ממתנות כהונה דאיכא למימר דהיינו דוקא בהנאה וכי ממעטינן טריפה היינו לפום קושטא דאשכחן דשרו כלאים באכילה ואית לן למימר דכי חייב רחמנא למיהב לכהן היינו לאכילה אבל כי לית לן הך גילוייא ואית לן קרא דלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך אסור באכילה עכ\"ל דקרא דחיוב מתנות אינו אלא בהנאה ואף טריפה נמי חייב במתנות וקרא דתתנו לו שכתב רש\"י ז\"ל דמיניה ממעטינן טריפה איכא למימר דהיינו דוקא גבי תרומה כדקאמר תלמודא בפרק במה מדליקין דף כ\"ה ע\"ב דביה משתעי קרא יע\"ש ואפילו למ\"ש מר\"ן ז\"ל דבספרי נפקא לן מקרא דאת זובחי הזבח דאיכא למימר דאי לאו גילוי מילתא דמדאסר לן רחמנא לגבוה הוה מוקמינן קרא דוקא למצא בבהמה בן ט' חי דפטור מן המתנות ונפקא לן מקרא דאת זובחי הזבח כמ\"ש הרב פר\"ח ז\"ל ביורה דעה סימן ס\"א סעיף קטן י\"א יע\"ש, ועיין במר\"ן החבי\"ב ז\"ל ואי נמי אפשר לומר דאי מהתם אין ראיה דאיכא למימר דרבוייא דאם שור אתיא לריבוייא דנדמה דהוה ס\"ד דשור ושה כתיב עד שיהיו דומים להם מה שאין כן נדמה שהוא שור ודומה לעז או למין אחר שהוא פטור קמל\"ן מה שאין כן השתא דמייתי תלמודא ההיא דכלאים דאסר רחמנא לגבוה דאף על גב דמריבויא דאו הוא דממעטינן לענין קרבן בפרק השוחט דאסורין למזבח מ\"מ כיון דהא איכא מילת או אחריתי דממעטינן נדמה ע\"כ דמילת או כשב למעט כלאים הוא דאתא ולהכי ילפינן מיניה שפיר מה שאין כן גבי מתנות דלית לן אלא מילת אם שור לחוד הוה מוקמי' ליה לרבות את הנדמה וכי דרשינן ליה לרבות כלאים היינו בתר דאית לן גלוייא דכלאי בהמה שרו אבל הא ודאי בורכא היא דאי לרבות את הנדמה הא לא צריך קרא דהא גבי קרבן אצטריך מילת או למעט מכלל דאי לאו מיעוטא סתמא נמי נדמה בכלל ולמה לן קרא דאם לרבות אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא:
ולענין כלאים כתב רבינו בפרק ט' הל' ו' הילודים מן הכלאים אם היו אמותן מין אחד מותר להרכיבן זה על זה ואם לאו אסור ואם הרכיב לוקה וכן אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה עכ\"ל, ומה שיש לדקדק על דבריו כבר עמדנו בתחילת הדבור ועתה באתי שעל מה שהקשה הרא\"ש ז\"ל והביא דבריו מרן כ\"מ ז\"ל דדבריו סתרי אהדדי דמדכתב שכשהם שני מינים אם הרכיב לוקה ש\"מ דס\"ל דאין חוששין לזרע האב וממ\"ש דפרי עם מין האם לוקה ש\"מ דס\"ל דחוששין לזרע האב כתב הרב לח\"מ בפרק י\"ב מהלכות שחיטה דמ\"ש רבינו אם היו אמותיהן שוות מיירי שאחד מהם שוה מצד האם ומצד האב למין א' או סוס או חמור והאחר אינו שוה לו אלא לצד האם אבל לא מצד האב ולכך אפילו כי קי\"ל דחוששין לזרע האב אכתי הנולדים משני מינים כאלו אסורים דהא אחד מהם חמור מאב ומאם והאחרת יש בו צד סוס וחמור ובגמרא לא אמרי' דשרי למאן דחייש לזרע האב אלא כשיש לכל אחד צד סוס וצד חמור לא בכי האי גוונא שהאחד חמור והאחד סוס וחמור עכ\"ל, ואני שמעתי ולא אבין שותיה דמר מאי קאמר דאם אמותיהן שוות דקאמר רבינו מיירי בכי האי גוונא היכי קרי להו כלאים דהא אין כאן אלא אחד מהם כלאים אבל האחר הוא מין אחד משני צדדיו ואיך כתב הילודים מן הכלאים ועוד שאם כדבריו ז\"ל היינו פרי עם מין האם שכתב רבינו בחלוקה השניה ולמה זה עשאן שתי חלוקות הפכיות והוא פלא:
ולענין כסוי הדם בי\"ט הלכה זו שמענו לרבינו ז\"ל בדין שלפנינו שכתב וז\"ל כלאים הבא מבהמה וחיה וכן בריה שהיא ספק בהמה או חיה צריך לכסות ואינו מברך השוחט ספק או כלאים בי\"ט ומכסה דמו לאחר י\"ט והקשה הרב לח\"מ בפרק י\"ב מהלכות שחיטה דאמאי לא ביאר דבתיש הבא על הצביה דחייב בכיסוי מן התורה דהא לכ\"ע חוששין לזרע האב והוא ז\"ל תירץ ע\"פ מה שהקשו התוספות ז\"ל בפ' או\"ב מסוגייא דפרק קמא דביצה דאמרינן לא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן אסור לכסות בי\"ט הרי דכל דאיכא עירוב דם אחריתי אסור לכסות בי\"ט והכא היכי פריך תלמודא דאמאי אסור לכסות הא צבי ואפילו מקצת צבי ומאי קושיא דמש\"ה אסור כיון דאיכא עירוב דם אחריתי דפטורה ועפ\"ז כתב הרב ז\"ל דרבינו סמך אאותה סוגייא ומש\"ה פסק דאסור לכסות בי\"ט יע\"ש, ואכתי לא ידעתי מה תשובה למ\"ש רבינו דכלאים הבא מבהמה וחיה צריך לכסות ואינו מברך דלמה לא יברך בשוחט את הכוי הבא מן התיש שבא על הצביה כיון דחייב בכיסוי מן התורה דבשלמא למ\"ש דאסור בי\"ט ניחא דאסור משום טירחא כשנתערב דם חיה עם דם בהמה אבל בשחט אותו בפני עצמה למה לא יברך:
ומרן החבי\"ב ז\"ל בכנה\"ג חי\"ד סימן ס\"א תירץ לעיקר קושית הרב לח\"מ דהכא מש\"ה פטור מלברך ואסור לכסותו בי\"ט דגזרינן מפני חששת הרואים שלא יאמרו חיה ודאית הוא ויבואו להתיר חלבו יע\"ש. ועפ\"י דבריו אלה מינח ניחא לן מה שהקשה הר\"ב לח\"מ בפרק ג' מהלכות י\"ט הל' ב' שכתב רבינו דכוי שהוא ספק לא יכסה דמו בי\"ט שמא יבא הרואה להתיר חלבו והקשה הוא ז\"ל דלמה לו לטעם זה דהא איכא טעמא דטירחא דמה\"ט אסרו לכסות היכא דשחט בהמה וחיה ונתערב דמם יע\"ש, אמנם ע\"פ דברי מרן החבי\"ב ז\"ל ניחא דהוצרך לטעם זה להיכא דשחט כוי דתיש הבא על הצביה דאפ\"ה אסור לכסות משום גזירה דמן הדין כיון דחייב בכסוי מן התורה דצבי ואפילו מקצת צבי מותר לכסותו בי\"ט ואף שבדברי רבינו בפרק ג' דה' י\"ט לא הוזכר אלא כוי שהוא ספק חיה הדבר מבואר דה\"ה כלאים דתיש הבא על הצביה כמ\"ש בהדייא בדין שלפנינו ובחי' לפ\"ק די\"ט כתבתי עוד לעיקר קושיית הרב לח\"מ דהתם דע\"כ לא אמרו בגמרא דמטעמא דטירחא אין מכסין בי\"ט אלא להיכא דעבר ושחט דאפילו לא יכסה אינו מתבטל משמחת יום טוב אבל משום טעמא דטירחא אינו מספיק למונעו מלשחוט ויתבטל משמחת י\"ט דא\"כ יאסרו כל מלאכה דטירחא בי\"ט כגון לישה ואפיה ודומיהן שאין לך טירחא גדולה מהן אלא ודאי דהאי טעמא לא אהני לשלא ישחוט ולכך הוצרך רבינו למיהב טעמא לשלא ישחוט לכתחי' משום גזירה והמדקדק שם באותה שמועה ובדברי רש\"י עיניו יחזו קושט דברי אמת ואולם לפי זה אין מקום לקושיית התוספות בסוגיין דפ' או\"ב כאשר יראה הרואה:
ולענין חלב דכוי הבא מתיש שבא על הצביה ז\"ל רבינו בפ\"א מהלכות מ\"א הל' י\"ג כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו ומכסין את דמו עכ\"ל, והנה לפי המתבאר משאר המקומות דרבינו ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא הכא מיירי בתיש הבא על הצביה דמה\"ט הו\"ל ספק אבל בצבי הבא על התישה ודאי לקי דהא לכ\"ע חוששין לזרע האם ושה ואפילו מקצת שה אמרינן כמ\"ש רבינו בפ\"ט מה' בכורים לענין מתנות ואפשר דזה השמיענו הרב בלשונו הזך שכתב כלאים הבא מבהמ' וחיה הקדים בהמה לחיה לומר שמצד האב דוקא הוא בהמה ואולם הרב לח\"מ בפרק י\"ב מהלכות שחיטה לפי דרכו שדרך בדעת רבינו דס\"ל דחוששין לזרע האב הוקשה לו דברי רבינו הללו וכתב וז\"ל וי\"ל דגבי חלב בעינן שיהא ראוי ליקרב על גבי המזבח לאוסרו וכדכתב רבינו בפרק ז' מהלכות מ\"א שלשה חלבים הם שחייבים עליהם וכתב ה\"ה ז\"ל וכו' משמע שאינו נאסר אלא חלב הקרב על גבי המזבח וכוי אינו קרב על גבי המזבח עכ\"ל והם דברים תמוהים דלפי דבריו לא ילקה נמי על חלב של כלאים הבא מבהמה עם בהמה שהרי כלאים של בהמה עם בהמה נמי אסורה למזבח מקרא דשור או כשב ואלו רבינו ז\"ל לא כתב אלא כלאים דבהמה עם חיה נראה דבהמה עם בהמה אסורה ועכ\"ל דלא כתב ה\"ה ז\"ל כן אלא לאפוקי חלב של אליה וכיוצא לא של בהמות שאינן ראויות ליקרב שהרי חלב נבילה וטריפה דאסורות למזבח חייבים עליו כרת וכעת צ\"ע:
ולענין ראשית הגז אי מחייב בכוי עיין במ\"ש רבינו בפרק י' מהלכות בכורים הל' ז' ובמ\"ש עליו הראב\"ד ובחידושי מהר\"י קורקוס והרדב\"ז ז\"ל יע\"ש:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שחיטה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Kedushah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..47282c44e183bec36147061f881ffdfe0af668c9 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,49 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Agents and Partners", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין חיישינן לקנוניא ומיגו למפרע וכן \n אם יצא שטר חוב על לוי בשם שמעון במאה דינרים מממון השותפות ואמר שמעון נפרעתי והחזרתי לכיס או שאמר שמעון קבעתי לו זמן לשנה כו' אינו נאמן שמא קנוניא הוא עושה כו'. הנה דברי רבינו הללו הביאן הטור בח\"מ סי' צ\"ג סכ\"ב יע\"ש וראיתי שם למרן החביב הג\"הט אות ל\"ה הביא תשו' הרא\"ש כלל ס\"ח סי' ז' על שטר שכתוב בו נתחייב פ' לפ' והאמין למוציא השטר וא' מהם הוציא השטר וטוען הלוה שפרע לחברו וחברו מודה לו כו' לא כל כמיניה לומר שפרע כ\"ז שזה הוציא השטר ואם היו שותפים בחוב כיון שאחד מהם מודה שנפרע אם יש נכסים למודה יורדין לנכסיו ופורעין לחברו חלקו ואם אין לו נכסים למודה אינו נאמן להפסיד לחברו כיון ששטר בידו כו' עכ\"ל וכתב על זה הרב הנז' וז\"ל אך קשה דמתשו' זו של הרא\"ש מוכח דמשום שהשטר בידו של תובע אינו נאמן חברו להפסיד חלקו ואילו הטור בסי' ק\"ח בי\"ד כתב וז\"ל ואם אחד מהיורשים אומר אבא ציוה לנו שהשטר פרוע ואחרים אומרים לא פקדנו רואים אם השטר יוצא מתחת יד זה שאומר שהוא פרוע הפסידו כולם שהוא נאמן במיגו שאם היה רוצה שורפו וא\"א הרא\"ש היה אומר אפי' היה השטר בידו אינו נאמן להפסיד חלקם וכל שותפות של עסק אין כח ביד אחר להפסיד לחברו כלום בהודאתו ולא אמרי' אי בעי קלתה אלא גבי שליש כו' ע\"כ הרי דאפי' שהוא בידו אינו נאמן להפסיד חלקם הפך מה שנראה מתשו' הנז' וכתב ז\"ל דבתשו' הרא\"ש ראה שכתוב כיון שהשטר בידם וכונתו לומר דכיון שהשטר ביד השותפים נפרעים מהלוה חלק חברו וכפ\"ז מוסכמים דבריו עם מ\"ש בסימן ק\"ח א\"נ י\"ל דמ\"ש הרא\"ש כיון שהשטר בידו אינו גזירה ונתינת טעם אלא הוא נמשך על מ\"ש למעלה וה\"ק לא מהימן מפני שהשטר בידו והטעם כמ\"ש בסי' ק\"ח דלא מהני מיגו דאי בעי קלתיה אלא גבי שליש עכ\"ל וכ\"כ עוד בסימן ק\"ח הג\"הט אות ס\"ג יע\"ש:
ואחרי שאלת המחילה הראויה מ\"ש שראה בתשובת הרא\"ש שכתב כיון שהשטר בידם כו' בתשובת הרא\"ש שבידינו אינו כן אלא בלשון הטור ומרן הש\"ע שכתבו כיון שהשטר בידו גם מ\"ש בתי' השני דלשון כיון שהשטר בידו הוא נמשך למעלה ואינו גזירה ונתינת טעם הא לא שמיע לי דא\"כ לא יצדק לשון כיון אלא לשון מפני או לשון משום דלשון כיון מורה שהוא נתינת טעם וגזירה כמובן והנכון לע\"ד בכונת הרא\"ש לומר דכיון שהשטר בידו קיים ואינו קרוע אפי' הוא ביד המודה שהוא פרוע לא מהימן להפסיד לחברו שאילו פרעו לא היה השט' בידו קיים אלא היה קרוע ול' בידו דקאמר הרא\"ש היינו שהוא קיים בידו של המוצי' אותו וזה נלע\"ד ברור והשתא דברי הרא\"ש בתשו' זו מוסכמים עם מ\"ש בסי' ק\"ח : ולפ\"ז מבואר יוצא דאילו השטר היה יוצא קרוע מיד המודה שפרע היה נפטר הלוה בהודאתו ומה שקשה לזה לכאורה ממ\"ש הרא\"ש בכלל הנז' סכ\"ב עיין להרב בעל דרישה בסי' מ\"א סי\"א ומרן החביב שם הג\"הט אות כ\"ד ועיין מה שכתבתי פי\"א מה' מלוה הלכה א' בשורש המלוה את חברו בעדים כו' יע\"ש:
ודע שבמחלוקת הרא\"ש ובע\"הת שהביא הטור בסי' ק\"ח סי\"ד גבי יורש שטוען על השטר שהוא פרוע אם נאמן להפסיד לשאר אחיו במיגו דאי בעי קלתיה כתב מרן החבי\"ב ז\"ל שם הג\"הט אות ס\"ג דלדע' הרא\"ש אפי' אית ליה ליורש המודה שהוא פרוע מיגו דהשתא לא מהימן להפסידן ודלא כמהר\"ש חיון בסי' מ\"ו דמפרש דדוקא במיגו דלמפרע הוא דאינו נאמן לדעת הרא\"ש. אבל במיגו דהשתא נאמן שפיר דליתא וכתב עוד דאע\"פ דבסי' מ\"ז מוכח דכל דאית ליה מיגו דהשתא כגון דקודם דאתחזק בבי דינא אמר פרוע הוא מהימן להפסיד לבע\"ח התם שאני שהחוב שבע\"ח אינו נפסד לגמרי דלכשיהיה לו מעות ללוה יפרע בע\"ח ממנו וכתב עוד דאע\"פ דלפי מ\"ש מרן ב\"י בסי' צ\"ג סכ\"ב משמע דהרמב\"ם והראב\"ד כולהו ס\"ל דכל שיוצא השטר מיד המודה נאמן במיגו ועכ\"ל דבמיגו דהשתא לפחות קאמר ולפ\"ז הטור גם כן שהביא דבריהם הכי ס\"ל מ\"מ אפשר לומר שלא כדברי מרן ב\"י אלא דהרמב\"ם חולק על הראב\"ד וס\"ל דאפילו במיגו דהשתא לא מהימן השותף להפסיד את חבירו כל שאין לו נכסים לשותף לפרוע לחבירו והעלה כן לענין הלכה דיכול המוחזק לומר קים לי כהרא\"ש והטור כפ\"ז הפי' דאין השותף או היורש נאמני' אפי' במיגו דהשתא להפסיד לחבריהם:
והנה מאי דמשמע ליה למרן דלדעת הראב\"ד אם השטר יוצא מתחת יד המודה דמהימן במיגו להפסיד לשאר השותפין לדידי מספקא לי טובא דשפיר איכא למימר דאף הראב\"ד לא קאמר אלא דמהימן בהאי מיגו לפטור את הלוה שלא יהיה חייב לשלם חלק השותפי' אבל השותף עצמו אפשר דלא מפטר בהכי דלגבי השותף הו\"ל מיגו להוציא וכמ\"ש לקמן בשם הרדב\"ז וצ\"ע ועיין להרב התרומות בשער י\"ד ח\"א סי' ב' דמבואר מדברי הראב\"ד דהיורש נאמן כשהשטר יוצא מתחת ידו לומ' שהוא פרוע להפסיד לשאר היורשין יע\"ש ואפשר דהתם שאני שאומר שאביהם אמר שהוא פרוע ולא שפרע לו וכיון דאית ליה מיגו גמור נאמן כההיא דראיתי את אביכם וצריך שתדע דמיגו דהשתא דקאמר הרב ז\"ל היינו לומר דאחר שהוציאו השטר תכף ומיד אמרו שהוא פרוע דלדעת הרא\"ש חשיב ליה כמיגו דלמפרע אבל אם לא הוציאו השטר כלל ואמרו שהוא פרוע השטר שהיה להם הבע\"ח פ' ודאי דנאמנים ואפילו הוציאו השטר אחר כך דכל כה\"ג הו\"ל כההיא דפרק ז\"ב ד\"ל גבי אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשדה והם של פ' או של מעשר או של הקדש דכל שבידו ליטלם נאמן וכ\"כ הרב נ\"מ דש\"ח ע\"א ד\"ה הכלל העולה כו' דאחר שהכריח דמיגו למפרע לכ\"ע לא אמרינן אלא גבי שליש דוקא כתב אך עדיין צריך לחקור דלכאורה נראה שאלו הראשוני' שהביא הטור בסימן ק\"ח סי\"ג שחולקים על הרא\"ש וס\"ל דמיגו למפרע אמרינן כו' וכתב ואפשר דכ\"ע מודו דלא אמרינן והני רבוותא בהא פליגי דהרא\"ש סובר דכל שהוציאו קיים בב\"ד ושוב אמר פרוע הוא אע\"פ שאמר כן תכף ומיד להוצאתו מקרי מיגו למפרע ואין לו תקנה אם לא שיוציאנו מתחילה קרוע או קודם שיוציאנו יאמר בפני ב\"ד פרוע הוא וזו היא ג\"כ דעת התוס' בהך שמעתת' דמילוגא דשטרי כשהביאו ראיה מההיא דפרק ז\"ב אבל החולקים עליו סוברים כל שתכף להוצאתו אמר פרוע לאו מיגו למפרע הוא יע\"ש. אלא שאני תמיה שאם זאת היתה ג\"כ כונת מרן החבי\"ב איך סתם דבריו ולא פירש ועוד למה כתב דהנ\"י ורבינו ירוחם שהביא מרן ב\"י בר\"סי נ\"ה שכתבו דגבי אחר שאינו שליש דנאמן במיגו גמור חולקים על הרא\"ש והטור ז\"ל דלפי האמור אפשר לומר שפיר דלא פליגי ואף הם ז\"ל לא אמרו דבמיגו גמור אחר נאמן אלא בכה\"ג שמודה הרא\"ש דהיינו דקודם הוצאתו בב\"ד אמרו שהוא פרוע אבל אם לאחר הוצאתו בפני ב\"ד אמרו שהוא פרוע אע\"פ שאמרו כן תכף להוצאה חשיב כמיגו למפרע אלא ודאי דהרב ז\"ל משמע ליה דלדעת הרא\"ש בכל גוונא לא מהימני ולכך כתב דהנ\"י ורבינו ירוחם חולקים על הרא\"ש והטור ז\"ל ואם הדבר כן קשה מה יענה לההיא דפרק ז\"ב דמשמע מינה דאחר נאמן במיגו גמור להפסיד לחבירו וההיא דפרק ז\"ב כתבוה הטור ומרן בס\"סי רנ\"ה ועיין להסמ\"ע שם סקכ\"ו וכ\"ז וליכא למימר דשאני התם דאם העד הזה נוטל המעות מן השדה ונותנם לאותו פ' או להקדש אין היורשין יכולים לידע אם הניח אביהם מעות בשדה לעולם ולכך נאמן העד במיגו דאין כאן חזקה ליורשים במקום זה אבל ביורש או שותף אע\"פ שהשטר בידם ויכולים להחזירם ללוה או לקורעו למחר וליומא אחרינא יכולים לידע שזה הלוה היה חייב לאביהם והו\"ל כראה את אביהם שהטמין מממון בבית דאין העד נאמן לומר של פ' הם מפני שאין העד יכול ליטלם בלא ידיעתם והרי הם בחזקת היורשים דהא ודאי ליתא כיון דהכא ביד היורש או השותף להחזיר השטר ללוה או לקורעו אע\"פ שידעו אח\"ך שהיה חייב לאביהם אין זה מעל' ומוריד דיכול הלוה לטעון פרעתי את אביכם א\"נ לאחיכם ולשותפין שלכם כשהביאו לי את השטר ואינן יכולים לטעון למה פרעת הכל ולא הנחת חלקנו שהרי כתב הרשב\"א בסימן אלף פ\"ב ואלף פ\"ו הביא דבריו מרן ב\"י בס\"ס ע\"ז והר\"ב המפה שם בסעיף יו\"ד והב\"ח בסס\"י זה דשטר של שותפים יכול אחד מהשותפי' לגבות כל החוב וא\"י הלוה לעכב חלק שאר השותפי' וכ\"כ מוהרשד\"ם חח\"מ סי' קל\"ו יע\"ש וכיון שהם יודעים שהוא פרוע ובידם להחזיר את השטר ללוה למה לא יהיו נאמנים לומר שהוא פרוע ואפי' כשהשטר קיים בידם במיגו גמור כי האי דבידם לקורעו ולהחזירו ללוה דומיא דההיא דהאומר ראיתי את אביכם שהטמין ממון בשדה ואמר של פ' הם : וליכא למימר דהתם מיירי בשדה של אחרים שאינו שלהם שהרי כתב הרא\"ש בריש כלל ס\"ח דאפי' בשדה של אביהם קאמר וצ\"ע:
ודע דעל מ\"ש הטור ומרן בש\"ע סי' צ\"ג ובש\"ע סי\"ד בשם רבינו דשותף שטען על שט\"ח שבידם מממון השותפות שהוא פרוע דהשותף חייב לשלם חלק שאר השותפים ולא מהימן לומר שהחזיר לכיס כתב הרב מוהר\"ם אלשיך ז\"ל סי' נ\"ד דדוקא היכא דטעין החזרתי לכיס בלי ידיעתם מהשותפים הוא דלא מהימן אפי' בלא שבועה משום חשש קנוניא אבל אם טוען בבריא שהחזיר לכיס בידיעתם מהימן בשבועת היסת יע\"ש : אמנם מדברי הרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"א סי' רפ\"ב מבואר דלא מהימן בשבועה אלא על שיעור חלקו שהיה לו בחוב זה שהיה להם ביד אחר אבל על שיעור חלקם של השותפים לא מהימן לומר החזרתי לכם במיגו דלא לקחתי דהו\"ל מיגו להוציא כיון דשותפים כמוחזקי' נינהו בממון השותפות אשר ביד השותפים הילכך אם שותף המודה חייב להם שיעור דמי החוב שקיבל וטוען החזרתי פורע להם חלקם דנשבע שלא החזיר להם פחות מחלקם ושאר השותפים נשבעים שלא קבלו יותר משיעור חלקם המגיע להם מן החוב כדין ב' אוחזין בטלית יע\"ש ותמהני שלא זכר ש'ר דברי הראב\"ד בפרקין והביא דבריו הטור בסי' צ\"ג סכ\"ב שכתב דכשהשטר יוצא מיד המודה נאמן לומר נפרעתי במיגו דאי בעי קלתיה יע\"ש ולא חייש למיגו להוציא כאשר כתב הרב וי\"ל דמ\"ש הראב\"ד היינו לפטור את הלוה שלא יתחייב הוא לשלם בשט\"ח זה אבל השותף מיהא לא נפטר במיגו זה וחייב לשלם להם חלקם של השותפים חביריו. א\"נ אפשר לומר דהראב\"ד מיירי בשאינו ידוע חוב זה שהוא מממון השותפות אלא ע\"פי שט\"ח זה שהוציא השותף מודה שהוא פרוע: והרדב\"ז מיירי בשהחוב ידוע בלא\"ה שהוא מממון השותפות והראשון עיקר ועדיין צריך אני להתיישב בזה:
ולענין הלכה שותף שטוען על שט\"ח של ממון השותפות שחייבים להם אחרים שהוא פרוע אם השטר יוצא מתחת ידו וקודם שהוציאו בפני ב\"ד אמר שהוא פרוע לפי מ\"ש הרב נ\"מ בדש\"ך וכ\"נ מדברי הסמ\"ע בסי' ק\"ח ס\"ק כ\"ט אפי' לדעת הרא\"ש כל כה\"ג מהימן השותף במיגו לפטור את הלוה שלא לשלם חלקם של השותפי' דהו\"ל כההיא דאני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשדה ואמר של פ' הם דמהימן להפסידם : ואם טוען השותף שפרעו לעצמו והחזיר המעות לכיס בידיעת השותפים והשותפים טוענים שלא החזיר לכיס כלום אם שניהם טוענים בבריא דנין בזה כמ\"ש הרדב\"ז החדשות ח\"א סי' רפ\"ב דשניהם נשבעים ומשלם להם השותף המודה כדי שיעור חלקם. ואם אומר שהחזיר לכיס בלי ידיעת השותפים חיישינן לקנוניא כמ\"ש מהר\"ם אלשיך ז\"ל בסי' נ\"ד וכל זה כשטוען השותף לפני ב\"ד שהוא פרוע קודם שהוציא השטר בפני ב\"ד אבל אם לאחר שהוצי' השטר אמר שהוא פרוע אפי' אמר כן תכף ומיד אחר שהוציאו באנו למחלוקת הרא\"ש והטור והתו' עם סברת הרב בעל התרומות שכתב הטור סי' ק\"ח סי\"ד כפי מ\"ש הרב בנ\"מ בדש\"ך דלדעת הר\"ב התרומות כל שלא שתק מעט אלא מיד אחר הוצאתו אמר שהוא פרוע חשיב מיגו שפיר ומפטר הלוה מלשלם ולדעת הרא\"ש והטור חשיב כמיגו למפרע וחייב הלוה לשלם חלק השותפים ודנין בזה יד המוחזק על העליונה ועל כרחו טעין קים לי וכמ\"ש מרן החביב בסי' ק\"ח הג\"הט אות ס\"ג יע\"ש. ולדברי הכל אם לאחר שהוציא השטר שתק מעט ואח\"כ אמר שהוא פרוע ה\"ל מיגו למפרע דלדברי הכל לא חשיב מיגו כמו שהאריך הרב בעל נ\"מ בדשי\"ח ושי\"ט וש\"ך וחייב הלוה לשלם חלק השותפים ודין זה שייך ג\"כ ביורש שטען על שטר שנפל לאחיו בירושה שאביו צוה לו שהוא פרוע שאם השטר יוצא מתחת ידו וקודם שהוציאו לפני ב\"ד אמר שהוא פרוע נאמן להפסיד לאחיו חלקם אמנם אם לאחר הוצאתו לפני ב\"ד אמר בשם אביו שהוא פרוע אפי' אמר תכף ומיד כן באנו למחלוקת הרא\"ש והטור עם בע\"הת והראב\"ד והמוחזק יכול לומר קים לי ואם שתק אחר שהוציאו בפני ב\"ד ואח\"ך אמר שהוא פרוע ה\"ל מיגו למפרע וחייב הלוה לשלם. ועיין עוד למרן החביב בסי' ק\"ח הג\"הט אות ס\"ה במ\"ש עוד שם בענין כתובה שביד היורשים שא' מהם אומר שהיא פרועה והוא חב בזה לשאר אחים ובמה שהאריך שם לומר דמיגו במקו' מחלוקת הפוסקים לא אמרינן וכבר כתבנו לעיל בשורש דיני כתב יד שהביא הטור ומרן בסי' ס\"ט ס\"ב ד\"ה כ\"י שמודה כו' והר\"ב בני אברהם חלק ח\"מ סי' כ\"ז העלה דאף במקום מחלוקת הפוסקים אמרינן מיגו:
שטר שכתוב בו שיפרע החוב לזמנים ידועים סך כך בכל זמן אפי' אין בו נאמנות כתב מרן ב\"י בסי' ע\"א מחו' כ\"ח בשם רי\"ו נ\"ו ח' ט' דאינו נאמן לומ' פרעתי בכל זמן הסך שנתחייבתי עכ\"ל וכ\"כ עוד בסי' פ\"ב מחו' יו\"ד בשם הרשב\"א והיא בתשו' ח\"א סי' אלף פ\"ה והביאה ג\"כ הרב בעל המפה סי' פ\"ב ס\"ב ועיין שם בדברי הש\"ך והסמ\"ע וכ\"כ ג\"כ מרן החביב ז\"ל בסוף סימן זה והכי נקטינן." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ca35172554fc3e80bc249dd525cdd54da2147ac5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,46 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Agents and Partners", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Agents_and_Partners", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין חיישינן לקנוניא ומיגו למפרע וכן \n אם יצא שטר חוב על לוי בשם שמעון במאה דינרים מממון השותפות ואמר שמעון נפרעתי והחזרתי לכיס או שאמר שמעון קבעתי לו זמן לשנה כו' אינו נאמן שמא קנוניא הוא עושה כו'. הנה דברי רבינו הללו הביאן הטור בח\"מ סי' צ\"ג סכ\"ב יע\"ש וראיתי שם למרן החביב הג\"הט אות ל\"ה הביא תשו' הרא\"ש כלל ס\"ח סי' ז' על שטר שכתוב בו נתחייב פ' לפ' והאמין למוציא השטר וא' מהם הוציא השטר וטוען הלוה שפרע לחברו וחברו מודה לו כו' לא כל כמיניה לומר שפרע כ\"ז שזה הוציא השטר ואם היו שותפים בחוב כיון שאחד מהם מודה שנפרע אם יש נכסים למודה יורדין לנכסיו ופורעין לחברו חלקו ואם אין לו נכסים למודה אינו נאמן להפסיד לחברו כיון ששטר בידו כו' עכ\"ל וכתב על זה הרב הנז' וז\"ל אך קשה דמתשו' זו של הרא\"ש מוכח דמשום שהשטר בידו של תובע אינו נאמן חברו להפסיד חלקו ואילו הטור בסי' ק\"ח בי\"ד כתב וז\"ל ואם אחד מהיורשים אומר אבא ציוה לנו שהשטר פרוע ואחרים אומרים לא פקדנו רואים אם השטר יוצא מתחת יד זה שאומר שהוא פרוע הפסידו כולם שהוא נאמן במיגו שאם היה רוצה שורפו וא\"א הרא\"ש היה אומר אפי' היה השטר בידו אינו נאמן להפסיד חלקם וכל שותפות של עסק אין כח ביד אחר להפסיד לחברו כלום בהודאתו ולא אמרי' אי בעי קלתה אלא גבי שליש כו' ע\"כ הרי דאפי' שהוא בידו אינו נאמן להפסיד חלקם הפך מה שנראה מתשו' הנז' וכתב ז\"ל דבתשו' הרא\"ש ראה שכתוב כיון שהשטר בידם וכונתו לומר דכיון שהשטר ביד השותפים נפרעים מהלוה חלק חברו וכפ\"ז מוסכמים דבריו עם מ\"ש בסימן ק\"ח א\"נ י\"ל דמ\"ש הרא\"ש כיון שהשטר בידו אינו גזירה ונתינת טעם אלא הוא נמשך על מ\"ש למעלה וה\"ק לא מהימן מפני שהשטר בידו והטעם כמ\"ש בסי' ק\"ח דלא מהני מיגו דאי בעי קלתיה אלא גבי שליש עכ\"ל וכ\"כ עוד בסימן ק\"ח הג\"הט אות ס\"ג יע\"ש:
ואחרי שאלת המחילה הראויה מ\"ש שראה בתשובת הרא\"ש שכתב כיון שהשטר בידם כו' בתשובת הרא\"ש שבידינו אינו כן אלא בלשון הטור ומרן הש\"ע שכתבו כיון שהשטר בידו גם מ\"ש בתי' השני דלשון כיון שהשטר בידו הוא נמשך למעלה ואינו גזירה ונתינת טעם הא לא שמיע לי דא\"כ לא יצדק לשון כיון אלא לשון מפני או לשון משום דלשון כיון מורה שהוא נתינת טעם וגזירה כמובן והנכון לע\"ד בכונת הרא\"ש לומר דכיון שהשטר בידו קיים ואינו קרוע אפי' הוא ביד המודה שהוא פרוע לא מהימן להפסיד לחברו שאילו פרעו לא היה השט' בידו קיים אלא היה קרוע ול' בידו דקאמר הרא\"ש היינו שהוא קיים בידו של המוצי' אותו וזה נלע\"ד ברור והשתא דברי הרא\"ש בתשו' זו מוסכמים עם מ\"ש בסי' ק\"ח : ולפ\"ז מבואר יוצא דאילו השטר היה יוצא קרוע מיד המודה שפרע היה נפטר הלוה בהודאתו ומה שקשה לזה לכאורה ממ\"ש הרא\"ש בכלל הנז' סכ\"ב עיין להרב בעל דרישה בסי' מ\"א סי\"א ומרן החביב שם הג\"הט אות כ\"ד ועיין מה שכתבתי פי\"א מה' מלוה הלכה א' בשורש המלוה את חברו בעדים כו' יע\"ש:
ודע שבמחלוקת הרא\"ש ובע\"הת שהביא הטור בסי' ק\"ח סי\"ד גבי יורש שטוען על השטר שהוא פרוע אם נאמן להפסיד לשאר אחיו במיגו דאי בעי קלתיה כתב מרן החבי\"ב ז\"ל שם הג\"הט אות ס\"ג דלדע' הרא\"ש אפי' אית ליה ליורש המודה שהוא פרוע מיגו דהשתא לא מהימן להפסידן ודלא כמהר\"ש חיון בסי' מ\"ו דמפרש דדוקא במיגו דלמפרע הוא דאינו נאמן לדעת הרא\"ש. אבל במיגו דהשתא נאמן שפיר דליתא וכתב עוד דאע\"פ דבסי' מ\"ז מוכח דכל דאית ליה מיגו דהשתא כגון דקודם דאתחזק בבי דינא אמר פרוע הוא מהימן להפסיד לבע\"ח התם שאני שהחוב שבע\"ח אינו נפסד לגמרי דלכשיהיה לו מעות ללוה יפרע בע\"ח ממנו וכתב עוד דאע\"פ דלפי מ\"ש מרן ב\"י בסי' צ\"ג סכ\"ב משמע דהרמב\"ם והראב\"ד כולהו ס\"ל דכל שיוצא השטר מיד המודה נאמן במיגו ועכ\"ל דבמיגו דהשתא לפחות קאמר ולפ\"ז הטור גם כן שהביא דבריהם הכי ס\"ל מ\"מ אפשר לומר שלא כדברי מרן ב\"י אלא דהרמב\"ם חולק על הראב\"ד וס\"ל דאפילו במיגו דהשתא לא מהימן השותף להפסיד את חבירו כל שאין לו נכסים לשותף לפרוע לחבירו והעלה כן לענין הלכה דיכול המוחזק לומר קים לי כהרא\"ש והטור כפ\"ז הפי' דאין השותף או היורש נאמני' אפי' במיגו דהשתא להפסיד לחבריהם:
והנה מאי דמשמע ליה למרן דלדעת הראב\"ד אם השטר יוצא מתחת יד המודה דמהימן במיגו להפסיד לשאר השותפין לדידי מספקא לי טובא דשפיר איכא למימר דאף הראב\"ד לא קאמר אלא דמהימן בהאי מיגו לפטור את הלוה שלא יהיה חייב לשלם חלק השותפי' אבל השותף עצמו אפשר דלא מפטר בהכי דלגבי השותף הו\"ל מיגו להוציא וכמ\"ש לקמן בשם הרדב\"ז וצ\"ע ועיין להרב התרומות בשער י\"ד ח\"א סי' ב' דמבואר מדברי הראב\"ד דהיורש נאמן כשהשטר יוצא מתחת ידו לומ' שהוא פרוע להפסיד לשאר היורשין יע\"ש ואפשר דהתם שאני שאומר שאביהם אמר שהוא פרוע ולא שפרע לו וכיון דאית ליה מיגו גמור נאמן כההיא דראיתי את אביכם וצריך שתדע דמיגו דהשתא דקאמר הרב ז\"ל היינו לומר דאחר שהוציאו השטר תכף ומיד אמרו שהוא פרוע דלדעת הרא\"ש חשיב ליה כמיגו דלמפרע אבל אם לא הוציאו השטר כלל ואמרו שהוא פרוע השטר שהיה להם הבע\"ח פ' ודאי דנאמנים ואפילו הוציאו השטר אחר כך דכל כה\"ג הו\"ל כההיא דפרק ז\"ב ד\"ל גבי אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשדה והם של פ' או של מעשר או של הקדש דכל שבידו ליטלם נאמן וכ\"כ הרב נ\"מ דש\"ח ע\"א ד\"ה הכלל העולה כו' דאחר שהכריח דמיגו למפרע לכ\"ע לא אמרינן אלא גבי שליש דוקא כתב אך עדיין צריך לחקור דלכאורה נראה שאלו הראשוני' שהביא הטור בסימן ק\"ח סי\"ג שחולקים על הרא\"ש וס\"ל דמיגו למפרע אמרינן כו' וכתב ואפשר דכ\"ע מודו דלא אמרינן והני רבוותא בהא פליגי דהרא\"ש סובר דכל שהוציאו קיים בב\"ד ושוב אמר פרוע הוא אע\"פ שאמר כן תכף ומיד להוצאתו מקרי מיגו למפרע ואין לו תקנה אם לא שיוציאנו מתחילה קרוע או קודם שיוציאנו יאמר בפני ב\"ד פרוע הוא וזו היא ג\"כ דעת התוס' בהך שמעתת' דמילוגא דשטרי כשהביאו ראיה מההיא דפרק ז\"ב אבל החולקים עליו סוברים כל שתכף להוצאתו אמר פרוע לאו מיגו למפרע הוא יע\"ש. אלא שאני תמיה שאם זאת היתה ג\"כ כונת מרן החבי\"ב איך סתם דבריו ולא פירש ועוד למה כתב דהנ\"י ורבינו ירוחם שהביא מרן ב\"י בר\"סי נ\"ה שכתבו דגבי אחר שאינו שליש דנאמן במיגו גמור חולקים על הרא\"ש והטור ז\"ל דלפי האמור אפשר לומר שפיר דלא פליגי ואף הם ז\"ל לא אמרו דבמיגו גמור אחר נאמן אלא בכה\"ג שמודה הרא\"ש דהיינו דקודם הוצאתו בב\"ד אמרו שהוא פרוע אבל אם לאחר הוצאתו בפני ב\"ד אמרו שהוא פרוע אע\"פ שאמרו כן תכף להוצאה חשיב כמיגו למפרע אלא ודאי דהרב ז\"ל משמע ליה דלדעת הרא\"ש בכל גוונא לא מהימני ולכך כתב דהנ\"י ורבינו ירוחם חולקים על הרא\"ש והטור ז\"ל ואם הדבר כן קשה מה יענה לההיא דפרק ז\"ב דמשמע מינה דאחר נאמן במיגו גמור להפסיד לחבירו וההיא דפרק ז\"ב כתבוה הטור ומרן בס\"סי רנ\"ה ועיין להסמ\"ע שם סקכ\"ו וכ\"ז וליכא למימר דשאני התם דאם העד הזה נוטל המעות מן השדה ונותנם לאותו פ' או להקדש אין היורשין יכולים לידע אם הניח אביהם מעות בשדה לעולם ולכך נאמן העד במיגו דאין כאן חזקה ליורשים במקום זה אבל ביורש או שותף אע\"פ שהשטר בידם ויכולים להחזירם ללוה או לקורעו למחר וליומא אחרינא יכולים לידע שזה הלוה היה חייב לאביהם והו\"ל כראה את אביהם שהטמין מממון בבית דאין העד נאמן לומר של פ' הם מפני שאין העד יכול ליטלם בלא ידיעתם והרי הם בחזקת היורשים דהא ודאי ליתא כיון דהכא ביד היורש או השותף להחזיר השטר ללוה או לקורעו אע\"פ שידעו אח\"ך שהיה חייב לאביהם אין זה מעל' ומוריד דיכול הלוה לטעון פרעתי את אביכם א\"נ לאחיכם ולשותפין שלכם כשהביאו לי את השטר ואינן יכולים לטעון למה פרעת הכל ולא הנחת חלקנו שהרי כתב הרשב\"א בסימן אלף פ\"ב ואלף פ\"ו הביא דבריו מרן ב\"י בס\"ס ע\"ז והר\"ב המפה שם בסעיף יו\"ד והב\"ח בסס\"י זה דשטר של שותפים יכול אחד מהשותפי' לגבות כל החוב וא\"י הלוה לעכב חלק שאר השותפי' וכ\"כ מוהרשד\"ם חח\"מ סי' קל\"ו יע\"ש וכיון שהם יודעים שהוא פרוע ובידם להחזיר את השטר ללוה למה לא יהיו נאמנים לומר שהוא פרוע ואפי' כשהשטר קיים בידם במיגו גמור כי האי דבידם לקורעו ולהחזירו ללוה דומיא דההיא דהאומר ראיתי את אביכם שהטמין ממון בשדה ואמר של פ' הם : וליכא למימר דהתם מיירי בשדה של אחרים שאינו שלהם שהרי כתב הרא\"ש בריש כלל ס\"ח דאפי' בשדה של אביהם קאמר וצ\"ע:
ודע דעל מ\"ש הטור ומרן בש\"ע סי' צ\"ג ובש\"ע סי\"ד בשם רבינו דשותף שטען על שט\"ח שבידם מממון השותפות שהוא פרוע דהשותף חייב לשלם חלק שאר השותפים ולא מהימן לומר שהחזיר לכיס כתב הרב מוהר\"ם אלשיך ז\"ל סי' נ\"ד דדוקא היכא דטעין החזרתי לכיס בלי ידיעתם מהשותפים הוא דלא מהימן אפי' בלא שבועה משום חשש קנוניא אבל אם טוען בבריא שהחזיר לכיס בידיעתם מהימן בשבועת היסת יע\"ש : אמנם מדברי הרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"א סי' רפ\"ב מבואר דלא מהימן בשבועה אלא על שיעור חלקו שהיה לו בחוב זה שהיה להם ביד אחר אבל על שיעור חלקם של השותפים לא מהימן לומר החזרתי לכם במיגו דלא לקחתי דהו\"ל מיגו להוציא כיון דשותפים כמוחזקי' נינהו בממון השותפות אשר ביד השותפים הילכך אם שותף המודה חייב להם שיעור דמי החוב שקיבל וטוען החזרתי פורע להם חלקם דנשבע שלא החזיר להם פחות מחלקם ושאר השותפים נשבעים שלא קבלו יותר משיעור חלקם המגיע להם מן החוב כדין ב' אוחזין בטלית יע\"ש ותמהני שלא זכר ש'ר דברי הראב\"ד בפרקין והביא דבריו הטור בסי' צ\"ג סכ\"ב שכתב דכשהשטר יוצא מיד המודה נאמן לומר נפרעתי במיגו דאי בעי קלתיה יע\"ש ולא חייש למיגו להוציא כאשר כתב הרב וי\"ל דמ\"ש הראב\"ד היינו לפטור את הלוה שלא יתחייב הוא לשלם בשט\"ח זה אבל השותף מיהא לא נפטר במיגו זה וחייב לשלם להם חלקם של השותפים חביריו. א\"נ אפשר לומר דהראב\"ד מיירי בשאינו ידוע חוב זה שהוא מממון השותפות אלא ע\"פי שט\"ח זה שהוציא השותף מודה שהוא פרוע: והרדב\"ז מיירי בשהחוב ידוע בלא\"ה שהוא מממון השותפות והראשון עיקר ועדיין צריך אני להתיישב בזה:
ולענין הלכה שותף שטוען על שט\"ח של ממון השותפות שחייבים להם אחרים שהוא פרוע אם השטר יוצא מתחת ידו וקודם שהוציאו בפני ב\"ד אמר שהוא פרוע לפי מ\"ש הרב נ\"מ בדש\"ך וכ\"נ מדברי הסמ\"ע בסי' ק\"ח ס\"ק כ\"ט אפי' לדעת הרא\"ש כל כה\"ג מהימן השותף במיגו לפטור את הלוה שלא לשלם חלקם של השותפי' דהו\"ל כההיא דאני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשדה ואמר של פ' הם דמהימן להפסידם : ואם טוען השותף שפרעו לעצמו והחזיר המעות לכיס בידיעת השותפים והשותפים טוענים שלא החזיר לכיס כלום אם שניהם טוענים בבריא דנין בזה כמ\"ש הרדב\"ז החדשות ח\"א סי' רפ\"ב דשניהם נשבעים ומשלם להם השותף המודה כדי שיעור חלקם. ואם אומר שהחזיר לכיס בלי ידיעת השותפים חיישינן לקנוניא כמ\"ש מהר\"ם אלשיך ז\"ל בסי' נ\"ד וכל זה כשטוען השותף לפני ב\"ד שהוא פרוע קודם שהוציא השטר בפני ב\"ד אבל אם לאחר שהוצי' השטר אמר שהוא פרוע אפי' אמר כן תכף ומיד אחר שהוציאו באנו למחלוקת הרא\"ש והטור והתו' עם סברת הרב בעל התרומות שכתב הטור סי' ק\"ח סי\"ד כפי מ\"ש הרב בנ\"מ בדש\"ך דלדעת הר\"ב התרומות כל שלא שתק מעט אלא מיד אחר הוצאתו אמר שהוא פרוע חשיב מיגו שפיר ומפטר הלוה מלשלם ולדעת הרא\"ש והטור חשיב כמיגו למפרע וחייב הלוה לשלם חלק השותפים ודנין בזה יד המוחזק על העליונה ועל כרחו טעין קים לי וכמ\"ש מרן החביב בסי' ק\"ח הג\"הט אות ס\"ג יע\"ש. ולדברי הכל אם לאחר שהוציא השטר שתק מעט ואח\"כ אמר שהוא פרוע ה\"ל מיגו למפרע דלדברי הכל לא חשיב מיגו כמו שהאריך הרב בעל נ\"מ בדשי\"ח ושי\"ט וש\"ך וחייב הלוה לשלם חלק השותפים ודין זה שייך ג\"כ ביורש שטען על שטר שנפל לאחיו בירושה שאביו צוה לו שהוא פרוע שאם השטר יוצא מתחת ידו וקודם שהוציאו לפני ב\"ד אמר שהוא פרוע נאמן להפסיד לאחיו חלקם אמנם אם לאחר הוצאתו לפני ב\"ד אמר בשם אביו שהוא פרוע אפי' אמר תכף ומיד כן באנו למחלוקת הרא\"ש והטור עם בע\"הת והראב\"ד והמוחזק יכול לומר קים לי ואם שתק אחר שהוציאו בפני ב\"ד ואח\"ך אמר שהוא פרוע ה\"ל מיגו למפרע וחייב הלוה לשלם. ועיין עוד למרן החביב בסי' ק\"ח הג\"הט אות ס\"ה במ\"ש עוד שם בענין כתובה שביד היורשים שא' מהם אומר שהיא פרועה והוא חב בזה לשאר אחים ובמה שהאריך שם לומר דמיגו במקו' מחלוקת הפוסקים לא אמרינן וכבר כתבנו לעיל בשורש דיני כתב יד שהביא הטור ומרן בסי' ס\"ט ס\"ב ד\"ה כ\"י שמודה כו' והר\"ב בני אברהם חלק ח\"מ סי' כ\"ז העלה דאף במקום מחלוקת הפוסקים אמרינן מיגו:
שטר שכתוב בו שיפרע החוב לזמנים ידועים סך כך בכל זמן אפי' אין בו נאמנות כתב מרן ב\"י בסי' ע\"א מחו' כ\"ח בשם רי\"ו נ\"ו ח' ט' דאינו נאמן לומ' פרעתי בכל זמן הסך שנתחייבתי עכ\"ל וכ\"כ עוד בסי' פ\"ב מחו' יו\"ד בשם הרשב\"א והיא בתשו' ח\"א סי' אלף פ\"ה והביאה ג\"כ הרב בעל המפה סי' פ\"ב ס\"ב ועיין שם בדברי הש\"ך והסמ\"ע וכ\"כ ג\"כ מרן החביב ז\"ל בסוף סימן זה והכי נקטינן." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8e662181eddb89d94112147f700a18053d8dcdb2 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,52 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Neighbors", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שכנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוכר \n לגוי משמתין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן הגוי עד שינהוג הגוי בן המצר הזה שלו בדיני ישראל. ע\"כ. הכי איתא בפ' המקבל דק\"ח האי מאן דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דמתיליד ליה מחמתיה דאמר ליה אריה ארבעתא אמצראי ע\"כ : והנה מסוגייא זו הביא הרא\"ש בת' כלל ח\"י סי' ז' ראיה על שמעון שנכנס ערב בשביל ראובן על חוב שהיה חייב לגוי א' והגוי אחר שנפרע מראובן תבע לשמעו' הערב באומרו שלא נפרע מר' כל החוב ופרע לו שמעון מקצת החוב ועתה תובע שמעון מראובן שיפרע לו מה שפרע לגוי והשיב הרא\"ש ז\"ל כיון שמודה ראובן שהכניסו לשמעון ערב לגוי חייב לפרוע לשמעון כל מה שיברר שמעון שפרע לגוי ואפי' אם הגוי תבע ממנו הממון שלא כדין ואנסו ליתן לו כי הדבר ידוע שידם תקפם עלינו וצריך ליתן לו כל מה שיתבע ממנו וזה ידע ראובן כששם אותו ערב לגוי וקבל עליו שעבוד זה אע\"פ שלא פי' זה בפי' דודאי אמדינן דעת שמעון שלא היה מכניס עצמו לידי סכנה להתערב נגד הגוי אם לא לדעת כן וגם ראובן ידע זה והוי כאלו פרשו והתנו בו ודמי האי מילתא למאי דאמרי' בפרק המקבל כו' וכן נמי בנדון זה צריך לסלקו מכל אונס שיבא לו מערבות זה וכן היה דן ר' מאיר ז\"ל כי באשכנז נהגו לידון כן ומקובלין שתקנת הקהלות הוא והיה מורי אומר שאין אנו צריכין לתקנת הקהל כי דין תורה היא והביא ראיה כמ\"ש עכ\"ל. ודברי מוהר\"ם וראייתו מההיא דזבין ארעא אמצרא דחבריה הביאה ג\"כ המרדכי בפ' המקבל סי' ק\"ס והוסיף עוד לומ' ואין לחלק בין הכא להת' דלא נתרצה שכנגדו שירביץ לו הארי אמצרי' להיכא שנתר' לו מרצונו דאטו משום דמצוה עשה ונתכון להציל מגרע גרע דנהי דנתרצה לו להרביץ עליו הארי לא נתרצה הערב לסלק הארי משלו כיון שיש לשכנגדו מעות שיוכל לסלקו סוף דבר עליו מוטל לסלק הגוי מעל הערב עכ\"ל :
והנה מוהריב\"ל בח\"ב סי' ס\"ו ובח\"ג סי' קי\"ח עלה על דעתו ז\"ל לומר דהראב\"ד והרמב\"ן והרשב\"א שהביא דבריהם ה\"ה בפרקי' דס\"ל גבי ההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה דדוקא כי קביל עליה ע\"י השמתא כל אונסא דמתייליד הוא דחייב אבל כי לא קביל עליה אע\"ג דאתי ליה אונסא מיניה לא מחייבינן ליה יע\"ש. פליגי אתשו' מוהר\"ם והרא\"ש ז\"ל הלזו דקמחייבו ליה למי שהכניסו ערב לגוי אע\"ג דלא קביל עליה בפי' כל אונסא דמתיליד ושוב חזר וכתב דמצינן למימר דלא פליגי דבההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחברי' אזלי ומודו מוהר\"ם והרא\"ש ז\"ל דדוקא בדקביל עליה ע\"י השמתא מיחייב משום דהתם כיון שהוא מוכ' את שלו לגוי ומתוך מה שעושה בשלו בא הנזק לחבירו אין כאן אלא גרמא בעלמא ולא מיחייב מדינ' אלא משום קנסא דרבנן משא\"כ במכניס לחבירו ערב לגוי שמתוך שעשה בשל חבירו בא לו הנזק לחבירו והו\"ל כעושה מעש' הנזק בשל חבירו ממש כל כה\"ג הו\"ל דינא דגרמי וחייב מדינא ולא משום קנסא דרבנן וכעין זה חילק הראב\"ד ז\"ל בפ\"ז מה' חובל גבי עבדו אפותיקי וחזר ושחררו כיע\"ש וכונת מוהר\"ם והרא\"ש בראייתם שהביאו מההיא דזבין ארעא לגוי לההיא דמכניס לחבירו ערב לגוי הוא בדרך הדרגה דכי היכי דהתם משום דעביד מעשה בדנפשיה ונמשך הנזק לחבירו מיד הגוי דהוי גרמא בעלמ' מחייבינן ליה ע\"י השמתא עד דמקבל ליה כל אונסא דמתייליד ליה מן הגוי הכא דעביד מעשה בדחבריה להכניסו ערב לגוי סליק דרגא למחייב בדינא דגרמי אפי' בלתי קבלה:
ומ\"מ הא ק\"ל בדברי תשו' הרא\"ש הלזו דמאחר דכתב דהו\"ל כאלו התנו בפירוש הלוה והערב להתחיב בכל אונסא דמתייליד למאי אצטריך ליה להביא ראיה מההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה דחייב ואי להוכיח מהתם דכל היכא דיד הגוי באמצע דבריא היזיקא ומהאי טעמא הוא דהו\"ל כאלו התנה בפי' סוף סוף קשה למאי אצטריך להרא\"ש למימר דהו\"ל כאלו התנה הלוה ג\"כ בפי' שיסלקהו מהנזק דכיון דהוכיח מההיא דהמקבל דבריא היזיקא והוי דינא דגרמי אין אנו חוששין לדעתו של הלוה דמה לנו לדעתו הרי הוא דינא דגרמי ונדחק לומר דהרא\"ש ז\"ל חדא ועוד קאמר דמלבד דהו\"ל כאלו התנו בפירוש גם דמי לההיא דזבין ארעא לגוי דהוי דינא דגרמי וחייב את\"ד ז\"ל:
והנה במה שכתב הרב דהכ\"מ והרא\"ש אזלי ומודו דבההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה לסברת הראב\"ד ודעימיה דאי לא קביל עליה לא מחייבינן ליה משום דכיון דעובדא דעבד הוא בדנפשיה אינו אלא גרמא ולא מיחייב עד דקביל עליה יש לתמוה דאיך אפשר לומר דהרא\"ש אזיל ומודה דאי לא קביל לא מיחייב מאחר דהרא\"ש שם בפ' המקבל דק\"ח כתב וז\"ל והא דאין ממתינין עד שיבא הנזק וינדוהו אז עד שיפרע משום שהחמירו חכמים לקונסו שיכתוב לו שטר שעבוד על נכסיו ויחול השעבוד מעתה ומעכשיו ע\"כ. ואם איתא דס\"ל כסברת הראב\"ד ודעימיה דכל דלא קביל עליה לא מיחייב מאי ק\"ל לימא דמשום הכי משמתי' ליה מהשתא כי היכי דיקבל עליה כל אונסא דמתייליד דאי לא קביל עליה קודם שאירע הנזק לא מיחייב כמ\"ש הראב\"ד והר\"ם ב\"ן והרשב\"א אלא ודאי דס\"ל להרא\"ש דאפי' לא קביל עלי' מיחייב ומש\"ה הוקשה לו למה אין ממתינין עד שיארע הנזק וזה הבין מרן ב\"י בסי' קע\"ה סנ\"ח בכונת דברי הרא\"ש דאחר שהביא דברי הרא\"ש הללו סיים וכתב משמע מדבריו שאם לא קיבל עליו כל אונסא דאתי ליה ובא לו נזק מן הגוי שחייב לשלם ושלא כדברי הראב\"ד ודעימיה יע\"ש וכ\"כ הרב המפה והסמ\"ע שם כיע\"ש:
וראיתי להרב נתיבות משפט בדמ\"ו ע\"ג שכתב בדברי מוהריב\"ל דודאי הרא\"ש אזיל ומודה לסברת הראב\"ד ודעימיה דכל דלא קביל עליה לא מיחייב ועיקר קושייתו בפ' המקבל היתה דאמאי משמתינן ליה מעתה ומעכשיו דשמא לא יבא לו נזק ואטרוחי בדינא בכדי נמתין עד שיבא לו הנזק ואז ינדוהו עד דמקבל עליה לפרוע לו אבל אה\"ן ודאי שאם לא קבל עליו לפרוע לא קודם עשיית הנזק ולא אח\"ך דאינו חייב לשלם לו מדינא משום דגרמא הוא שאל\"כ היאך כתב שימתינו עד שיבא הנזק וינדוהו עד שיפרע ולמה לנו לנדותו אז יחייבו ב\"ד לפרוע לו כשאר המחוייבים בדין ואם לא רצה לפרוע נחתינן לנכסיה אלא ע\"כ לומר שאף אחר שיבא הנזק אין בידינו כח לא לחייבו לפרוע לו אלא לנדותו על שגרם נזק לחבירו והוא יקבל עליו לפרוע נזקו כדי שיתירו לו נדוייו ועפ\"ז עמד מתמיה על מרן ב\"י ששם מחלוקת בין הראב\"ד ודעמיה עם הרא\"ש והניח דבריו בצ\"ע יע\"ש וכדבריו כתב ג\"כ מוהר\"ש פ' לזרינטין ז\"ל הובאו דבריו בספר דורש משפט בסימן קע\"ה יע\"ש :
ואני בעניי תמהני עליהם דאם איתא דס\"ל להרא\"ש דלא נחתינן לנכסיה משום דהוי גרמא ולא מיחייב מדינא אלא מדרבנן בעלמא א\"כ איך כתב דימתינו עד שיבא הנזק וינדוהו אז עד דפרע ליה דא\"כ אין לך נחתינן לנכסיה גדול מזה דכה\"ג אמרינן בפרק שבועת הדיינים דמ\"א ע\"א עלה דפליגי ת\"ק ורבי יוסי במציאת חרש שוטה וקטן אי נחתינן לנכסיה או לא דאמרינן בגמ' ולרבנן דפליגי עליה דר' יוסי ואמרי דבדרבנן לא נחתינן לנכסיה מאי עבדינן ליה משמתינן ליה ואמר רבינא לרב אשי האי נקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימא הוא ופי' רש\"י כיון דמשמתינן ליה לעולם עד דליתיב ליה לית לך מיחת לנכסיה עדיף מהאי אלא מאי עבדינן ליה משמתינן ליה עד דמטי זמן נגדיה דהיינו עד תלתין יומי ונגדינן ליה ושבקינן ליה יע\"ש וכן פסק הטור ומרן בש\"ע ח\"מ סי' פ\"ז סט\"ז ע\"ש וכיון דהרא\"ש כתב דינדוהו עד שיפרע לו היינו נחתינן לנכסיה ושפיר דקדק מרן ב\"י מדברי הרא\"ש דס\"ל דאפילו לא קבל עליה מיחייב משום דסבירא ליה דחיוב זה דינא הוא ולא קנסא ומה שהוצרך לומ' שינדוהו עד שיפרע ולא כתב שאז יחייבהו ונחתינן לנכסיה אין ספק דנדוי זה שכתב הרא\"ש הוא כשאינו רוצה לקבל עליו את הדין ולפרוע וכמ\"ש מרן ב\"י בח\"מ בסימן י\"ט בדין מי שחייב לחבירו כשאינו רוצה לקבל עליו את הדין מנדין אותו מיד ואין ממתיני' לו ב' וה' וב' כיע\"ש והוי דומיא כמ\"ש בגמ' מנדין אותו עד דמקבל כל אונסא דמתייליד דודאי אם קבל מיד כל אונסא אין מנדין אותו כן נלע\"ד ברור:
וראיתי להרב הגדול כמוהר\"א זאבי ז\"ל בס' אורים גדולים דקי\"א ע\"ב ד\"ה וכד דייקינן כו' שדחה חילוק זה שחילק מהריב\"ל ז\"ל בין ההיא דערב לחבירו לגוי דעביד מעשה בדחבריה דשם מודו הראב\"ד ודעימיה דאפי' לא קביל עליה מיחייב מדינא דגרמי משא\"כ בההיא דזבין לגוי אמצרא דחבריה דעביד בדנפשיה דהוי גרמא בעלמא ולא מיחייב עד דמקבל עליה כו' וכתב שזה אינו שהרי כתב הרשב\"א בתשו' הביאה מרן ב\"י בסי' שפ\"ו מחו' א' וז\"ל רואה אני לפטור את שמעון אם עבר והחזיר שטר פרוע לגוי לפי שאין כאן דינא דגרמי אלא גרמא בנזקין עכ\"ל. הרי דאפילו דעבד בדחבריה ובריא הזיקא דסתם גוי אנס הוא ואפי\"ה קרי ליה הרשב\"א ז\"ל גרמא יע\"ש:
ולע\"ד אי מהא לא אירייא דשאני דמחזיר שטר פרוע לגוי דעיקר מעשה הנזק שהוא העמדת הישראל אצל הגוי דבזה ניזוק הישראל מהגוי שהוא מכירו כמו שהוכיחו הרא\"ש ומוהר\"ם מההיא דזבין ארעא אמצרא דחבריה לא נעשה ע\"י החזרת השטר דבלא\"ה כבר נשא ונתן עם הגוי בעל השטר ומכירו מקודם ומפני שפרעו והחזיר השטר עדיין לא ניצול ממנו דאם הוא אנס יכול להעליל עליו אפי' אחר חזרת השטר כיון שנשא ונתן עמו ואם אין כח ביד הגוי הזה להעליל עליו אלא ע\"י שטר זה מ\"מ בעת חזרת השטר אין כאן נזק מיד משא\"כ במכניסו ערב לגוי דלדעת הרא\"ש ומוהר\"ם עיקר הנזק הוא מה שמעמידו אצל הגוי ומיד הוא ניזוק בהכרת הגוי לישראל ונושא ונותן עמו כנלע\"ד ברור וכן כתב הסמ\"ע בסי' נ\"ה סק\"ה. עוד ראיתי להרב הנז' שדחה דברי מהריב\"ל ז\"ל במ\"ש דבההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה כ\"ע מודו בה דאינו אלא גרמ' בעלמא ולא מיחייב עד דמקבל עליה תחילה כל אונסא דמתייליד משום דהתם עביד מעשה בדנפשיה ומינה נמשך היזק לחבריה דמדברי הנמק\"י בפ' הגוזל בתרא שכתב בשם הרא\"ש ז\"ל דעיקר טעמא דהוי גרמא בעלמא ולא דינא דגרמי הוא משום דלא בריא היזיקא מיד כיון דבעת המכירה עדיין לא עשה שום נזק לגוי לשכנו ישראל ואפשר שלא יזיקנו ומהאי טעמא לא מיחייב עד דמקבל עליו תחילה כל אונסא דמתייליד ולפי דבריו ז\"ל מבואר יוצא דה\"ה נמי במכניס לחבירו ערב לגוי כיון דלא בריא הזיקא בעת שמכניסו ערב לגוי אינו אלא גרמא בעלמא מדרבנן ולא מיחייב מדינא ואע\"ג דבמוסר ממון חבירו מיחייב מדינא דגרמי התם הוא בגוי אנס ידוע וניכר לכל ובעל עלילות אבל בסתם גוי אינו אלא גרמא בעלמא ומתוך כך העלה הרב ז\"ל דבין במכניס לחבירו ערב לגוי ובין בזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה לא מיחייב מדינא דגרמי לכ\"ע דאינו אלא גרמא בעלמא עד דמקבל עליה כל אונסא דמתייליד ומה שחייב הרא\"ש בתשו' למכניס לחבירו ערב לגוי בכל אונסא דמתייליד אפי' שלא קבל עליו בפירוש כל אונסא דמתייליד הוא משום דכיון דשכיח היזקא במי שיש לו עסק עם הגוי דמה\"ט משמתינן ליה למאן דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה וזה עשה לו טובה לחבירו שנכנס ערב בעבורו לגוי מרצונו אמדינן דעתיה דלוה דבשביל טובה שעשה עמו זה הערב נתחייב לשלם לו כל נזק שיארע לו מערבות זה וגם זה הערב אדעתא דהכי נכנס ערב כדי ליפרע ממנו כל אונס שיבא לו מן הגוי וכמו שכתב הרא\"ש בפי' בתחילת דבריו דהו\"ל כאלו התנו בהדיא אלא דמדברי מוהר\"ם שהביא הרא\"ש והמרדכי שלא כתב דהוי כאלו התנו בהדיא ודימה ההיא דמכניס לחבירו ערב לגוי דמיון שלם לההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה דחייב מטעם אריה ארבעת אמצראי מבואר יוצא דס\"ל למהר\"ם דחשיב זבין לגוי ומכניס ערב לגוי בריא היזיקא וחייב מדינא דגרמי ולא משום גרמא בעלמא עכת\"ד ז\"ל. והנה זה שכתב דהרא\"ש אזיל ומודה בההיא דזבין לגוי אמצרא דחבריה דאינו חייב מדינא אלא משום גרמא בעלמא ועד דמקבל עליה כל אונס' דמתייליד כבר כתבנו דזה אי אפשר לומר בדעת הרא\"ש מאחר דהוא ז\"ל כתב בפרק המקבל דינדוהו אחר שאירע הנזק עד דפרע ואי ס\"ל דלא מיחייב מדינא אלא משום גרמא דרבנן היינו נחתינן לנכסיה אלא ודאי דס\"ל דמיחייב מדינא וכמ\"ש מרן ב\"י ז\"ל ועוד דמאחר דמדברי מהר\"ם שהביא הרא\"ש מוכח דס\"ל דהתם נמי בזבין אמצרא דחבריה מיחייב מדינא דגרמי ונחתינן לנכסיה איך הרא\"ש דפליג מביא דבריו סתם ולא פליג עליה בהא אלא ודאי דאף הרא\"ש ז\"ל אזיל ומודה ליה ולהכי הביא דבריו סתם וברור :" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..82d1c4bca9acfd4301be19edaa0446299da5e729 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,49 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Neighbors", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Neighbors", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוכר \n לגוי משמתין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן הגוי עד שינהוג הגוי בן המצר הזה שלו בדיני ישראל. ע\"כ. הכי איתא בפ' המקבל דק\"ח האי מאן דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דמתיליד ליה מחמתיה דאמר ליה אריה ארבעתא אמצראי ע\"כ : והנה מסוגייא זו הביא הרא\"ש בת' כלל ח\"י סי' ז' ראיה על שמעון שנכנס ערב בשביל ראובן על חוב שהיה חייב לגוי א' והגוי אחר שנפרע מראובן תבע לשמעו' הערב באומרו שלא נפרע מר' כל החוב ופרע לו שמעון מקצת החוב ועתה תובע שמעון מראובן שיפרע לו מה שפרע לגוי והשיב הרא\"ש ז\"ל כיון שמודה ראובן שהכניסו לשמעון ערב לגוי חייב לפרוע לשמעון כל מה שיברר שמעון שפרע לגוי ואפי' אם הגוי תבע ממנו הממון שלא כדין ואנסו ליתן לו כי הדבר ידוע שידם תקפם עלינו וצריך ליתן לו כל מה שיתבע ממנו וזה ידע ראובן כששם אותו ערב לגוי וקבל עליו שעבוד זה אע\"פ שלא פי' זה בפי' דודאי אמדינן דעת שמעון שלא היה מכניס עצמו לידי סכנה להתערב נגד הגוי אם לא לדעת כן וגם ראובן ידע זה והוי כאלו פרשו והתנו בו ודמי האי מילתא למאי דאמרי' בפרק המקבל כו' וכן נמי בנדון זה צריך לסלקו מכל אונס שיבא לו מערבות זה וכן היה דן ר' מאיר ז\"ל כי באשכנז נהגו לידון כן ומקובלין שתקנת הקהלות הוא והיה מורי אומר שאין אנו צריכין לתקנת הקהל כי דין תורה היא והביא ראיה כמ\"ש עכ\"ל. ודברי מוהר\"ם וראייתו מההיא דזבין ארעא אמצרא דחבריה הביאה ג\"כ המרדכי בפ' המקבל סי' ק\"ס והוסיף עוד לומ' ואין לחלק בין הכא להת' דלא נתרצה שכנגדו שירביץ לו הארי אמצרי' להיכא שנתר' לו מרצונו דאטו משום דמצוה עשה ונתכון להציל מגרע גרע דנהי דנתרצה לו להרביץ עליו הארי לא נתרצה הערב לסלק הארי משלו כיון שיש לשכנגדו מעות שיוכל לסלקו סוף דבר עליו מוטל לסלק הגוי מעל הערב עכ\"ל :
והנה מוהריב\"ל בח\"ב סי' ס\"ו ובח\"ג סי' קי\"ח עלה על דעתו ז\"ל לומר דהראב\"ד והרמב\"ן והרשב\"א שהביא דבריהם ה\"ה בפרקי' דס\"ל גבי ההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה דדוקא כי קביל עליה ע\"י השמתא כל אונסא דמתייליד הוא דחייב אבל כי לא קביל עליה אע\"ג דאתי ליה אונסא מיניה לא מחייבינן ליה יע\"ש. פליגי אתשו' מוהר\"ם והרא\"ש ז\"ל הלזו דקמחייבו ליה למי שהכניסו ערב לגוי אע\"ג דלא קביל עליה בפי' כל אונסא דמתיליד ושוב חזר וכתב דמצינן למימר דלא פליגי דבההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחברי' אזלי ומודו מוהר\"ם והרא\"ש ז\"ל דדוקא בדקביל עליה ע\"י השמתא מיחייב משום דהתם כיון שהוא מוכ' את שלו לגוי ומתוך מה שעושה בשלו בא הנזק לחבירו אין כאן אלא גרמא בעלמא ולא מיחייב מדינ' אלא משום קנסא דרבנן משא\"כ במכניס לחבירו ערב לגוי שמתוך שעשה בשל חבירו בא לו הנזק לחבירו והו\"ל כעושה מעש' הנזק בשל חבירו ממש כל כה\"ג הו\"ל דינא דגרמי וחייב מדינא ולא משום קנסא דרבנן וכעין זה חילק הראב\"ד ז\"ל בפ\"ז מה' חובל גבי עבדו אפותיקי וחזר ושחררו כיע\"ש וכונת מוהר\"ם והרא\"ש בראייתם שהביאו מההיא דזבין ארעא לגוי לההיא דמכניס לחבירו ערב לגוי הוא בדרך הדרגה דכי היכי דהתם משום דעביד מעשה בדנפשיה ונמשך הנזק לחבירו מיד הגוי דהוי גרמא בעלמ' מחייבינן ליה ע\"י השמתא עד דמקבל ליה כל אונסא דמתייליד ליה מן הגוי הכא דעביד מעשה בדחבריה להכניסו ערב לגוי סליק דרגא למחייב בדינא דגרמי אפי' בלתי קבלה:
ומ\"מ הא ק\"ל בדברי תשו' הרא\"ש הלזו דמאחר דכתב דהו\"ל כאלו התנו בפירוש הלוה והערב להתחיב בכל אונסא דמתייליד למאי אצטריך ליה להביא ראיה מההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה דחייב ואי להוכיח מהתם דכל היכא דיד הגוי באמצע דבריא היזיקא ומהאי טעמא הוא דהו\"ל כאלו התנה בפי' סוף סוף קשה למאי אצטריך להרא\"ש למימר דהו\"ל כאלו התנה הלוה ג\"כ בפי' שיסלקהו מהנזק דכיון דהוכיח מההיא דהמקבל דבריא היזיקא והוי דינא דגרמי אין אנו חוששין לדעתו של הלוה דמה לנו לדעתו הרי הוא דינא דגרמי ונדחק לומר דהרא\"ש ז\"ל חדא ועוד קאמר דמלבד דהו\"ל כאלו התנו בפירוש גם דמי לההיא דזבין ארעא לגוי דהוי דינא דגרמי וחייב את\"ד ז\"ל:
והנה במה שכתב הרב דהכ\"מ והרא\"ש אזלי ומודו דבההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה לסברת הראב\"ד ודעימיה דאי לא קביל עליה לא מחייבינן ליה משום דכיון דעובדא דעבד הוא בדנפשיה אינו אלא גרמא ולא מיחייב עד דקביל עליה יש לתמוה דאיך אפשר לומר דהרא\"ש אזיל ומודה דאי לא קביל לא מיחייב מאחר דהרא\"ש שם בפ' המקבל דק\"ח כתב וז\"ל והא דאין ממתינין עד שיבא הנזק וינדוהו אז עד שיפרע משום שהחמירו חכמים לקונסו שיכתוב לו שטר שעבוד על נכסיו ויחול השעבוד מעתה ומעכשיו ע\"כ. ואם איתא דס\"ל כסברת הראב\"ד ודעימיה דכל דלא קביל עליה לא מיחייב מאי ק\"ל לימא דמשום הכי משמתי' ליה מהשתא כי היכי דיקבל עליה כל אונסא דמתייליד דאי לא קביל עליה קודם שאירע הנזק לא מיחייב כמ\"ש הראב\"ד והר\"ם ב\"ן והרשב\"א אלא ודאי דס\"ל להרא\"ש דאפי' לא קביל עלי' מיחייב ומש\"ה הוקשה לו למה אין ממתינין עד שיארע הנזק וזה הבין מרן ב\"י בסי' קע\"ה סנ\"ח בכונת דברי הרא\"ש דאחר שהביא דברי הרא\"ש הללו סיים וכתב משמע מדבריו שאם לא קיבל עליו כל אונסא דאתי ליה ובא לו נזק מן הגוי שחייב לשלם ושלא כדברי הראב\"ד ודעימיה יע\"ש וכ\"כ הרב המפה והסמ\"ע שם כיע\"ש:
וראיתי להרב נתיבות משפט בדמ\"ו ע\"ג שכתב בדברי מוהריב\"ל דודאי הרא\"ש אזיל ומודה לסברת הראב\"ד ודעימיה דכל דלא קביל עליה לא מיחייב ועיקר קושייתו בפ' המקבל היתה דאמאי משמתינן ליה מעתה ומעכשיו דשמא לא יבא לו נזק ואטרוחי בדינא בכדי נמתין עד שיבא לו הנזק ואז ינדוהו עד דמקבל עליה לפרוע לו אבל אה\"ן ודאי שאם לא קבל עליו לפרוע לא קודם עשיית הנזק ולא אח\"ך דאינו חייב לשלם לו מדינא משום דגרמא הוא שאל\"כ היאך כתב שימתינו עד שיבא הנזק וינדוהו עד שיפרע ולמה לנו לנדותו אז יחייבו ב\"ד לפרוע לו כשאר המחוייבים בדין ואם לא רצה לפרוע נחתינן לנכסיה אלא ע\"כ לומר שאף אחר שיבא הנזק אין בידינו כח לא לחייבו לפרוע לו אלא לנדותו על שגרם נזק לחבירו והוא יקבל עליו לפרוע נזקו כדי שיתירו לו נדוייו ועפ\"ז עמד מתמיה על מרן ב\"י ששם מחלוקת בין הראב\"ד ודעמיה עם הרא\"ש והניח דבריו בצ\"ע יע\"ש וכדבריו כתב ג\"כ מוהר\"ש פ' לזרינטין ז\"ל הובאו דבריו בספר דורש משפט בסימן קע\"ה יע\"ש :
ואני בעניי תמהני עליהם דאם איתא דס\"ל להרא\"ש דלא נחתינן לנכסיה משום דהוי גרמא ולא מיחייב מדינא אלא מדרבנן בעלמא א\"כ איך כתב דימתינו עד שיבא הנזק וינדוהו אז עד דפרע ליה דא\"כ אין לך נחתינן לנכסיה גדול מזה דכה\"ג אמרינן בפרק שבועת הדיינים דמ\"א ע\"א עלה דפליגי ת\"ק ורבי יוסי במציאת חרש שוטה וקטן אי נחתינן לנכסיה או לא דאמרינן בגמ' ולרבנן דפליגי עליה דר' יוסי ואמרי דבדרבנן לא נחתינן לנכסיה מאי עבדינן ליה משמתינן ליה ואמר רבינא לרב אשי האי נקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימא הוא ופי' רש\"י כיון דמשמתינן ליה לעולם עד דליתיב ליה לית לך מיחת לנכסיה עדיף מהאי אלא מאי עבדינן ליה משמתינן ליה עד דמטי זמן נגדיה דהיינו עד תלתין יומי ונגדינן ליה ושבקינן ליה יע\"ש וכן פסק הטור ומרן בש\"ע ח\"מ סי' פ\"ז סט\"ז ע\"ש וכיון דהרא\"ש כתב דינדוהו עד שיפרע לו היינו נחתינן לנכסיה ושפיר דקדק מרן ב\"י מדברי הרא\"ש דס\"ל דאפילו לא קבל עליה מיחייב משום דסבירא ליה דחיוב זה דינא הוא ולא קנסא ומה שהוצרך לומ' שינדוהו עד שיפרע ולא כתב שאז יחייבהו ונחתינן לנכסיה אין ספק דנדוי זה שכתב הרא\"ש הוא כשאינו רוצה לקבל עליו את הדין ולפרוע וכמ\"ש מרן ב\"י בח\"מ בסימן י\"ט בדין מי שחייב לחבירו כשאינו רוצה לקבל עליו את הדין מנדין אותו מיד ואין ממתיני' לו ב' וה' וב' כיע\"ש והוי דומיא כמ\"ש בגמ' מנדין אותו עד דמקבל כל אונסא דמתייליד דודאי אם קבל מיד כל אונסא אין מנדין אותו כן נלע\"ד ברור:
וראיתי להרב הגדול כמוהר\"א זאבי ז\"ל בס' אורים גדולים דקי\"א ע\"ב ד\"ה וכד דייקינן כו' שדחה חילוק זה שחילק מהריב\"ל ז\"ל בין ההיא דערב לחבירו לגוי דעביד מעשה בדחבריה דשם מודו הראב\"ד ודעימיה דאפי' לא קביל עליה מיחייב מדינא דגרמי משא\"כ בההיא דזבין לגוי אמצרא דחבריה דעביד בדנפשיה דהוי גרמא בעלמא ולא מיחייב עד דמקבל עליה כו' וכתב שזה אינו שהרי כתב הרשב\"א בתשו' הביאה מרן ב\"י בסי' שפ\"ו מחו' א' וז\"ל רואה אני לפטור את שמעון אם עבר והחזיר שטר פרוע לגוי לפי שאין כאן דינא דגרמי אלא גרמא בנזקין עכ\"ל. הרי דאפילו דעבד בדחבריה ובריא הזיקא דסתם גוי אנס הוא ואפי\"ה קרי ליה הרשב\"א ז\"ל גרמא יע\"ש:
ולע\"ד אי מהא לא אירייא דשאני דמחזיר שטר פרוע לגוי דעיקר מעשה הנזק שהוא העמדת הישראל אצל הגוי דבזה ניזוק הישראל מהגוי שהוא מכירו כמו שהוכיחו הרא\"ש ומוהר\"ם מההיא דזבין ארעא אמצרא דחבריה לא נעשה ע\"י החזרת השטר דבלא\"ה כבר נשא ונתן עם הגוי בעל השטר ומכירו מקודם ומפני שפרעו והחזיר השטר עדיין לא ניצול ממנו דאם הוא אנס יכול להעליל עליו אפי' אחר חזרת השטר כיון שנשא ונתן עמו ואם אין כח ביד הגוי הזה להעליל עליו אלא ע\"י שטר זה מ\"מ בעת חזרת השטר אין כאן נזק מיד משא\"כ במכניסו ערב לגוי דלדעת הרא\"ש ומוהר\"ם עיקר הנזק הוא מה שמעמידו אצל הגוי ומיד הוא ניזוק בהכרת הגוי לישראל ונושא ונותן עמו כנלע\"ד ברור וכן כתב הסמ\"ע בסי' נ\"ה סק\"ה. עוד ראיתי להרב הנז' שדחה דברי מהריב\"ל ז\"ל במ\"ש דבההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה כ\"ע מודו בה דאינו אלא גרמ' בעלמא ולא מיחייב עד דמקבל עליה תחילה כל אונסא דמתייליד משום דהתם עביד מעשה בדנפשיה ומינה נמשך היזק לחבריה דמדברי הנמק\"י בפ' הגוזל בתרא שכתב בשם הרא\"ש ז\"ל דעיקר טעמא דהוי גרמא בעלמא ולא דינא דגרמי הוא משום דלא בריא היזיקא מיד כיון דבעת המכירה עדיין לא עשה שום נזק לגוי לשכנו ישראל ואפשר שלא יזיקנו ומהאי טעמא לא מיחייב עד דמקבל עליו תחילה כל אונסא דמתייליד ולפי דבריו ז\"ל מבואר יוצא דה\"ה נמי במכניס לחבירו ערב לגוי כיון דלא בריא הזיקא בעת שמכניסו ערב לגוי אינו אלא גרמא בעלמא מדרבנן ולא מיחייב מדינא ואע\"ג דבמוסר ממון חבירו מיחייב מדינא דגרמי התם הוא בגוי אנס ידוע וניכר לכל ובעל עלילות אבל בסתם גוי אינו אלא גרמא בעלמא ומתוך כך העלה הרב ז\"ל דבין במכניס לחבירו ערב לגוי ובין בזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה לא מיחייב מדינא דגרמי לכ\"ע דאינו אלא גרמא בעלמא עד דמקבל עליה כל אונסא דמתייליד ומה שחייב הרא\"ש בתשו' למכניס לחבירו ערב לגוי בכל אונסא דמתייליד אפי' שלא קבל עליו בפירוש כל אונסא דמתייליד הוא משום דכיון דשכיח היזקא במי שיש לו עסק עם הגוי דמה\"ט משמתינן ליה למאן דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה וזה עשה לו טובה לחבירו שנכנס ערב בעבורו לגוי מרצונו אמדינן דעתיה דלוה דבשביל טובה שעשה עמו זה הערב נתחייב לשלם לו כל נזק שיארע לו מערבות זה וגם זה הערב אדעתא דהכי נכנס ערב כדי ליפרע ממנו כל אונס שיבא לו מן הגוי וכמו שכתב הרא\"ש בפי' בתחילת דבריו דהו\"ל כאלו התנו בהדיא אלא דמדברי מוהר\"ם שהביא הרא\"ש והמרדכי שלא כתב דהוי כאלו התנו בהדיא ודימה ההיא דמכניס לחבירו ערב לגוי דמיון שלם לההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה דחייב מטעם אריה ארבעת אמצראי מבואר יוצא דס\"ל למהר\"ם דחשיב זבין לגוי ומכניס ערב לגוי בריא היזיקא וחייב מדינא דגרמי ולא משום גרמא בעלמא עכת\"ד ז\"ל. והנה זה שכתב דהרא\"ש אזיל ומודה בההיא דזבין לגוי אמצרא דחבריה דאינו חייב מדינא אלא משום גרמא בעלמא ועד דמקבל עליה כל אונס' דמתייליד כבר כתבנו דזה אי אפשר לומר בדעת הרא\"ש מאחר דהוא ז\"ל כתב בפרק המקבל דינדוהו אחר שאירע הנזק עד דפרע ואי ס\"ל דלא מיחייב מדינא אלא משום גרמא דרבנן היינו נחתינן לנכסיה אלא ודאי דס\"ל דמיחייב מדינא וכמ\"ש מרן ב\"י ז\"ל ועוד דמאחר דמדברי מהר\"ם שהביא הרא\"ש מוכח דס\"ל דהתם נמי בזבין אמצרא דחבריה מיחייב מדינא דגרמי ונחתינן לנכסיה איך הרא\"ש דפליג מביא דבריו סתם ולא פליג עליה בהא אלא ודאי דאף הרא\"ש ז\"ל אזיל ומודה ליה ולהכי הביא דבריו סתם וברור :" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שכנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d6dfdb196f320acc1455d71886d1fb77343251c7 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,125 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שרש לוקח קרקע מן הגוי ונתן דמים ולא כתב שטר לפיכך \n ישראל שלקח שדה מן הגוי ונתן דמים כו'. וכתב שם מרן הכ\"מ דכיון דהכותי קבל הכסף נסתלק ולא הוי קרקע דכותי אלא של הפקר אעפ\"י שזה אינו מתכוין לזכות מן ההפקר מ\"מ כיון דהחזיק לשם קנין עלתה לו חזקה עכ\"ל וכ\"כ הב\"י סי' קצ\"ה: ויש להתיישב בדבריו דמה בין זה לאותה ששנינו בפ' הפרה דמ\"ט ע\"ב בעא מיניה רב ייבא סבא מר\"ן המחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק אדעתא דארעא הוא דאחזיק ובארעא לא החזיק ושטרא נמי לא קנה דלאו דעתיה אשטרא א\"ד דעתי' נמי אשטרא א\"ל עני מרי וכי לצור ע\"פ צלוחיתו הוא צריך א\"ל לצור ולצור וע\"ש בפרש\"י שם : הרי הכא שאף שבדעתו לקנות מן ההפקר שיש יתרון דעת מנדון מרן ועכ\"ז אמרי' שכיון שלא היה בדעתו לקנות השטר לא קנה ואמאי נימ' כיון שדעתו היה לקנין תיקני ליה כיון שמחזיק בו כו' וי\"ל דלא דמי כלל דבשלמא התם במה שמחזיק כיון לקנות בצד אחר דהיינו במתן מעות ומיקנייא ליה מצד זה ר\"ל להיותו הפקר כיון שדעתו לקנות אבל הכא מה שחשב לקנות הוא הקרקע ולא אחזיק ביה ולאו דעתיה אשטרא מעתה מאיין הרגלים שתועיל לו מחשבת הקנין לדב' אחר שהוא הנייר והבו דלא נוסיף עלה: וגדולה מזאת אמרו בפ' חזקת הבתים דג\"ן ע\"ב שאם רפק פורתא לקנות את חבירתה אף אותה לא קנה יע\"ש כללו של דבר דבעינן עשה מעשה במה שרוצה לקנות וכמבואר בדף ד\"ן:
וראיתי בחי' תלמידי הרשב\"א שכתבו וז\"ל בעא מיניה כו' ושטרא לא קני נמי אלא השטר נגרר אחר עיקר השדה ומי שזכה בשדה זכה בשטר בכל מקום שהוא דשטרא אפסרא דארעא הוא כן פי' מורי הרשב\"א ותמה אני על דין זה והא בפ' המוכר את הספינה דע\"ז ע\"ב משמע דהא אפסרא דארעא נמי מיבעי ליה לאקנויי ליה באגב והכא במאי קני ליה : וי\"ל דהכא מיירי כגון שקדם אחר ותפס באותו שטר קודם שנודע למחזיק שלא זכה בשדה דכיון דכל עיקר כונתו היא על השדה אינו זוכה בשטר דהו\"ל כעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דלא קנה ואהדר ר\"ן עני מרי וכי כו' כלומר פשיטא דלא קנה דהא עיקר כוונתו אינו אלא על השדה וא\"ל רב ייבא סבא אין לצור ולצור כלומר ויכול הוא לומר לגוף הנייר נתכונתי עכ\"ל:
הראת לדעת דבין לדברי ובין לדברי תלמידיו דברי מרן שרירין וקיימי' ובכלל דברי תלמידי הרשב\"א דברי והם עשו כסא וסמוכות שלו לדבריהם מההיא דהעודר בנכסי הגר וסבור שהם שלו דלא קנה אף שהשביח בקרקע ועשה בה דין חזקה המועלת לה בשקדמה לו הידיעה שהם נכסי הפקר עכ\"ז לא קנה באשר אינינו יודע שהן נכסי הפקר וסבור הוא שעושה בשלו. אף ה\"נ אף שהשטר תחת ידו ואלו היה נותן דעתו לקנות היה קונהו עכ\"ז השתא דלאו אדעתיה עלה לא קנה ואף שיש איש\"ור מוסיף הכא יותר מהעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דהתם לאו אדעתיה דקנין והכא על דעת קנין ירד לאו חשיב הא וכדכתיבנא לדעת מרן ז\"ל ועיין במהרימ\"ט ח\"א סי' ק\"ן דכ\"ב סע\"א ואסיפת זקנים דל\"ו ע\"ד וי\"ל ודוק ותשכח לא עת האסף פה ומלבד שהדבר פשוט מצד עצמו הוא מוכרח מדבריהם דאלת\"ה מאי ראיה מייתי מהתם ונדון מרן דמי לעודר בנכסי הגר זה וסבור שהן של גר אחר דקנה כדאמרי' בפ' ר\"ג דנ\"ב ע\"ב כיון דעל דעת קנין ירד:
ובמה שהק' להרשב\"א מההיא דהמוכר את הספינה אחרי התאבק בעפרות רגליהם אין משם תשובה והוא דלמאי דקאמר רב אשי דסברא הוא דאותיות נקנות במסירה משום דאותיות נינהו ומילי במילי לא מיקנייא רמינן עליה מההיא דאמר ר\"ח בר אבין א\"ר דמשמע שכיון שהחזיק זה בקרקע נקנה לו השטר בכל מקום שהוא דסבור מינה שהשטר במילי דעלמא הוא דמיקני במה שמתרצה המוכר להקנות לו ללוקח אעפ\"י שלא בא השטר ליד הלוקח ומפרקינן אגב שאני דכיון שהחזיק בקרקע נקנה לו השטר אגב ארעא ולאו היינו מילי אלא מעשה גדול במשיכת הממון עצמו כמבואר בהדיא בפירוש רשב\"ם ז\"ל. הן אמת שהם אמרו משמע ולא החליטו המאמר לומר כי הוא זה וגם אני לא אכחד שיש בדברי הש\"ס מערכה מול מערכה וכן מצאתי לרבינו יונה בעליותיו שכתב וז\"ל ופרקי' אגב שאני דאלים טובא ואפי' מילי מקנין ביה אע\"ג דצריך למימר ליה אגב וקני דמתוך שנגמרת קניית הקרקע קונה אגבה כל דבר כך נר' פי' דבר זה בעיני ואומר אני דשמעי' מהכא תלת ש\"מ שצריך שיאמר אגב וקני כשמחזיק בקרקע לקנות את השטר בכל מקום שהוא דמש\"ה הוה ס\"ד דהוה מילי במילי לפי שצריך לומר לו קני לך השטר אגב קרקע ואיכא מ\"ד דבהנאת שטר אגב קרקע א\"ץ שיאמר לו אגב וקני משום דשטר אפסרא דארעא כדדחי בפ' האשה נקנית עכ\"ל: והא דמשמ' מדברי רשב\"ם דמשום שבדעת להקנותו הוא דקני מסתברא דהכא דהוי הפקר קני אף דלא א\"ל מידי כיון דליכא דלימא ליה:
ולעת הלום ראיתי למהר\"ם מטראני בס' קרית ספר בספ\"ב דנדרים שכתב וז\"ל ההפקר אינו קונה אלא כדרך שקוני' הלוקחים אע\"ג דהוי הפקר דלית ליה בעלים לא סגי ליה בבציר מהכי דאדרבא כיון דליכא דעת אחרת מקנה בעי קנין גמור עכ\"ל וכ\"כ בפרקי' וז\"ל ומשום דליכא דעת אחרת מקנה לא קנה אלא מה שכיוין לקנות והחזיק בו עכ\"ל : ועדיין הדבר תלוי משום דכיון דהא איכא דעת לקנות הקרקע ממילא נקנה לו השטר משום דהוי אפסרא דארעא מטעם האמור וכמובן ועיין בפ\"ק דבב\"מ ד\"ח ע\"ב בשלמא מחברו קני דמסר ליה וי\"ל ועיין בגיטין פ' השולח דל\"ט ע\"א דאמרי' התם דמי האי מרבנן כדלא גמירי אינשי שמעתתא ועיין:
אך עומדים לנגדי דברי הרשב\"א בחי' לפ\"ק דק\"י במה ששייך לדכ\"ז שכתב והא דקאמר כיון שהחזיק בשדה נקנה השטר בכל מקום שהוא לאו למימרא דכשהחזיק זה סתם קנה שטרא אלא בדא\"ל מוכר ללוקח קנה לך שטרא אגב קרקע וכדאסיק בסמוך דאגב וקני בעינן : ומצאתי לרבותינו הצרפתים שנסתפקו בדין זה בגיטין פרק המביא תניין דכ\"ב ע\"א גבי המוכר עציץ נקוב ואמרו דשמא הכא כיון דהאי שטרא אפסרא דארעא הוא לא בעינן אגב אלא סתמא כמפרש דמי וכדמשמע נמי התם לכאורה דאמרי' עציץ וזרעים ומוכרו לאחר החזיק בזרעים קנה עציץ וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקני' עם נכסים שיש להם אחריות וסתמ' דמילתא מדלא קאמר אמר לו אגב והחזיק בזרעים קנה עציץ משמע דאפי' במוכר סתם ולא א\"ל אגב קני משום דכיון דהעציץ צריך כאן לזרעים בטל לגבי זרעים ושמא ה\"ה לשטר כיון דשטרא אפסרא דארעא והם אמרו דשמא יש לחלק ושמא י\"ל דהכא פשיטא דנקנה לו השטר משום דהכא דהוי הפקר וכיוין לקנות הקרקע ממילא נקנה לו השטר כיון דליכא דלימא ליה אגב קני והדבר צ\"ת:
ודעת רבינו שהמחזיק בשטר קנאו לצור ע\"פ צלוחיתו ועליו שאג עליו כפירים גדולי הדורות הרב לח\"מ והגד\"ת והש\"ך דבעיין לא איפשיטא ובדרך דוחק הוה אפשר לומר דכל כונת הרב להשמיענו דלא קנה מ\"ש בתוכו כי אם הנייר בקשר הוא תחת ידו ובזמן מועט נודע אליו שלא זכה בשדה ויהיב אדעתיה לקנות את השטר לצור ע\"פ צלוחיתו ולעולם שאם קודם שנדע למחזיק בשטר שלא זכה בקרקע קדמו אחר וזכה בו לצור ע\"פ צלוחיתו ודאי שקנאו ואין בדברי רבינו דבר המנגד לזה ועיין במרדכי בר\"פ המוכר את הספינה תשו' מהר\"ם המתחלת ונשאל לר\"מ על האלמנה שתפסה חותמות ושטרות כו' וצריך להתיישב בזה עוד:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין משכונות של גר ומת הגר משכונות \n של ישראל ביד הגר ומת כו' מוציאין כו' פקע שעבודו. הנה הרב ש\"ך ז\"ל בס\"ק קמ\"ט נסתפק לענין דינא אי למ\"ד בע\"ח קונה משכון לגמרי אף לאונסין פקע שעבודו במית' הגר דאפשר דלדידיה דקני ליה קנין גמור הו\"ל כאלו מכרו המשכון לגר והרי הוא של הגר לגמרי וזכה בו המחזיק ואין מוציאין אותו מידו ולא אמרו בגמ' דמוציאין אותו מידו אלא במשכנו בשעת הלואתו דלא קני ליה קנין גמור ואינו אלא כש\"ש והניח הדבר בצ\"ע ועיין עוד במ\"ש בסי' ער\"ה סק\"ז יע\"ש ואשתמיט מיניה דברי הרשב\"א ז\"ל בחי' לבב\"ק דקפ\"ה ע\"ג שכתב ז\"ל כיון דמית ליה גר פקע שעבודיה ואפי' משכנו שלא בשעת הלואתו דקנייה מדר\"י הנ\"מ לענין שאינו משמט בשביעית וא\"נ להתחייב באונסין למאן דאית ליה הכין אבל גופו ממש להיותו שלו לא דהא מסתלק בזוזי דשעבוד בלחוד הוא דאית ליה עליה וכשמת הגר הא פקע שעבודיה עכ\"ל. הרי שכתב בהדייא דאפי' למאן דס\"ל דבע\"ח קני משכון להתחייב אפי' באונסין אפ\"ה אכתי אין לו עליו אלא שעבוד ואין גופו קנוי לו לגמרי להחשיבו כשלו הילכך כשמת הגר פקע שעבודו ומוציאין אותו מיד המחזיק בו וכ\"כ הרב ראש יוסף באות פ\"ה יע\"ש:
וראיתי להרב מחנה אפרים ז\"ל בה' זכיה מהפקר סי' ט' הביא דברי התוס' והרשב\"א ז\"ל הללו וכתב ע\"ז וז\"ל ולכאורה ק' דהא משמע דכל היכא דבע\"ח קונה משכון אינו לשעבוד בלב כדמוכח בפ' כ\"ש דל\"א דכי אמרי' דגוי מישראל לא קני משכון אז הישראל עובר בב\"י על משכונו שיש לו ביד הגוי אבל אם גוי מישראל קונה משכון אין עובר הישראל יע\"ש ואי קנין משכון אינו אלא לשעבוד בלחוד כי נמי קני ליה גוי למשכון לשעבוד אמאי הישראל אינו עובר עליו הא ודאי דידיה הוא עכ\"ל ולא ידעתי מאי קא ק\"ל דודאי קושטא הכי הוא דלא קני ליה מלוה למשכון קנין גמור דאי קני ליה קנין גמור הי\"ל להתחייב אפי' באונסי'. ולדעת רוב המפרשים שהביא הש\"ך ז\"ל לעיל ס\"ב סק\"ט אינו מתחייב אלא בגניבה ואבידה כש\"ש ואפי\"ה כולהו אזלי ומודו דבע\"ח קונה משכון מדר\"י לענין לקדש בו את האשה ולענין שלא תשמטנו שביעית ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו ועכ\"ל דהיינו טעמא דאע\"ג דלא קני ליה קנין גמור מ\"מ אלים שעבוד זה של מלוה ועשאו הכתוב כאלו יש לו קצת קנין בגויה דמשכון וכמ\"ש הרשב\"א בח' לקידושין ד\"ח ע\"א וז\"ל ואע\"ג דגופו אינו קנוי ממש ואי אקדיש מלוה או זבין מלוה לא עבד כלו' מ\"מ לענין קדושין כיון שיש לו בו מקצת קנין מעכשיו לענין שביעית ולענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו הו\"ל כדידיה לענין קידושין ומתקדשת בו כו': ועיין במ\"ש לעיל ס\"ב סק\"א ד\"ה עוד כת' הש\"ך ומ\"ש והם אמרו אומן קונה כו' בשם הרמב\"ן ז\"ל דס\"ל דמלוה ולוה חשיבי כשותפין במשכון יע\"ש: ומה שהוקש' לי להרב מחנה אפרים ז\"ל מסוגייא דפ' כל שעה דל\"א כבר עמדתי אני בעניותי ע\"ז שם וכתבתי בשם הר\"ב ט\"ז בא\"ח סי' תמ\"ג סק\"ד דודאי כיון דמשכון קנוי לשניהם ובשעת איסורו היה ביד המלוה עליה דידיה ודאי רמי לבערו כיון שהחמיץ ברשותו ולא ברשות הלוה שאין בידו לבערו עוד כתב הרב מ\"א ז\"ל וז\"ל וראיתי בתשו' הר\"מ סי' ע\"ד שכתב משם ר\"ת ז\"ל דשמעתין דפרק הפרה איירי במשכנו בשעת הלואתו בדלא קני ליה לגר ומשום הכי מוציאין מיד המחזיק בו אבל משכנו שלא בשעת הלואתו דקני ליה לגר אין מוציאין מיד המחזיק כו' וזה סיוע למ\"ש דבע\"ח קונה למשכון קנין גמור עכ\"ל: ולקוצר דעתי אין ספק דאף לדעת ר\"ת אין בע\"ח קונה משכון קנין גמור שהרי כתבו ההגהות מיימון רפ\"י מה' שכירות דר\"ת ס\"ל דאין המלוה חייב באונסין אלא דינו כש\"ש בלבד ואפי\"ה משמע ליה דיש חילוק בין משכנו בשעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו משום דמשמע ליה דשלא בשעת הלואתו אלים שעבודיה טפי דמצי לקדש בו את האשה משא\"כ במשכנו בשעת הלואתו וכשיטת התוס' בפ' האומנין דפ\"ב ד\"ה אימור כו' ובפרק השולח דל\"ז ד\"ה שאני משכון כו' יע\"ש משא\"כ לדעת הרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א שכתבו בפרק השולח ובקידושין די\"ט דאין חילוק ואף בשמשכנו בשעת הלואתו נמי לר\"י קני ליה למשכון אף לקדש בו את האשה כיע\"ש:
עוד כתב המח\"א וז\"ל ומטעם זה כתב הר\"ן בחי' לפ' השולח דמלוה שיש עליו משכון לא מהניא מחילה דמחיל' לא מהניא בדבר שגופו קנוי כו' וכ\"כ הריטב\"א בפ\"ק דקידושין בסוגיא הנז' ובעל העיטור עכ\"ל. ולפי האמור אין זה תלוי בקנין גמור דלכ\"ע אין בע\"ח קונה קנין גמור אלא מקצת קנין הוא דאית ליה בגוויה לקדש בו את האשה ולענין שביעית כו' ומ\"מ כיון דאית ליה מקצת קנין מדר\"י להני מילי לא מהני ביה מחילה וכ\"כ הרא\"ה ז\"ל בהדייא הובאו דבריו בשיטה המקובצת לבב\"ק פ' הפרה דמ\"ט וז\"ל משכונו של ישראל ביד הגר כו' מסתברא לי אפי' אחזיק כו' לא זכי ביה אע\"ג דבע\"ח קונה מש' כו' כיון דעיקרו דבעלים הוא דהא מצי לסלוקי בזוזי ועומד לכך ודאי הפקע הזכות והשעבו' מוקדמת לזכות אחרי' ומיהו בעלמא ודאי כיון דבע\"ח קונה משכון לא סגי ליה במחילה באמירה בעלמא כדאשכחן גבי ע\"ע דגופו קנוי דהרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול כו' עכ\"ל הרי דאע\"פ שכתב דבמיתת הגר זכה הלוה במשכונו ונפקע שעבודו אפי' למ\"ד בע\"ח קונה משכון אפי\"ה כת' דמחילה לא מהני בחוב דיש עליו משכון כיון דקני ליה משכון הב\"ח מיהא למקצת דברים כמדובר וברור:
עוד כתב ז\"ל אבל ראיתי תשו' אחרת למהר\"מ ז\"ל סי' ר\"ך הביאה המרדכי פ\"ק דסנהדרי' שכתב דנהי דבע\"ח קני משכון היינו להתחייב כש\"ש אבל אין גופו קנוי למלוה ומהני ביה מחילה אע\"ג דהמלוה מחזיק במשכון כו' ולכאורה מסתמיות דבריו נראה שזה סותר למ\"ש בסי ע\"ד משמיה דר\"ת דכל היכא דבע\"ח קונה משכון קנאו הגר קנין גמור ואין מוציאין מיד מי שהחזיק בו ולכאורה הכי נראה עיקר כמו שהוכחתי לעיל עכ\"ל. ואין ספק אצלי דלפי תשו' זו כי היכי דמהני מחילה למלוה שיש עליה משכון בלא חזרת המשכון משום דאין גוף המשכון קנוי לגמרי למלוה ה\"נ לא מהני חזקה המחזיק במשכון שהניח הגר ומוציאין אותו מידו אפי' למ\"ד בע\"ח קונה משכון ואפי' שלא בשעת הלואתו והתשו' זו חולקת ודאי אאותו שכתב בשם ר\"ת ז\"ל דאלת\"ה מלבד שאין טעם לחלק בין מחילה לזכיה כדרבא טפי הול\"ל דבמחילה כיון דס\"ס איכא קנין בגופו של משכון דלא תיהני ביה מחילה לבד משא\"כ בבא לזכות במשכון שביד הגר דאפי' דאיכא צד קנין לגר בגופו של משכון מ\"מ כיון דאיכא נמי ללוה צד קנין ביה משום צד קנין זה דאית ליה ביה אית לן למימר דמיד שמת הגר זכה ביה הלוה ונפק שעבודו של גר וכיון שכ\"כ הרא\"ש בפ' הפר' והמאירי שם י\"ש ואם תשו' זו אינה חולקת אאידך דר\"ת ומשמ' ליה דטפי אית לן למי' גבי מש' של גר דזכה המחזיק בו משום צד קנין דאית ליה לגר בו טפי ממחילה דצד קנין דאית ליה ביה אינו הכרח לומר דלא תיהני ביה מחילה כל עוד דלית ביה קנין גמור בגופו א\"כ נמצא סברת מוהר\"מ ז\"ל הלזו הפך סברת הרא\"ש ז\"ל דפ' הפרה מן הקצה אל הקצה כמבואר:
ודע דסברא זו של מוהר\"ם ז\"ל הביאה הר\"ב המפה בסי' רמ\"א ס\"ב וז\"ל וי\"א אפי' היה לו שטר או משכון עליו אפי\"ה הוי מחילתו מחילה בדברים בעלמא מרדכי פ\"ק דסנהדרין וכתב הש\"ך שם סק\"ד וז\"ל וכ\"כ בעל העיטור דצ\"ג ע\"ב ודוק דלא תקשי ממוחל דלעיל סי' ס\"ו ומביא הירושלמי דפליגי בזה ולפי\"ז הוי ספיקא דדינא כו' עכ\"ל. ולא ביאר דבריו כל הצורך דמבואר הוא מדברי הר\"ב העיטור ז\"ל שם בריש דבריו דחולק הוא על המרדכי גבי משכון וס\"ל דלא מהני מחילתו של המלוה עד שיחזיר המשכון ללוה וכל עוד שלא החזירו כיון דאית ליה למלוה קצת קנין בגופו של משכון לא מהני מחילתו בדברים בעלמא ושם דצ\"ג ע\"ב לא הודה לדברי המרדכי אלא בחלוק' דשטר לבד דאין בשטר קנין בגופו של ממון כמו משכון של מטלטלין לומר דלא תהני ביה מחילה בשטר אינו אלא לראיה שחייב לו ובזה דוקא הוא שכתב דאיכא פלוגת' בירושלמי אי מהני מחילתו כל עוד שלא החזיר השטר ליד הלוה וסיים והא דירושלמי ליתא בגמ' דילן ולקולא יע\"ש ומ\"ש עוד הש\"ך ודוק דלא תיקשי ממוחל דלעיל סי' ס\"ו כו' כונתו מבוארת דהכא איכא פלוגתא אי מהני מחילה בלי חזרת השטר ללוה אלא דמשום דאזלינן לקולא לא מפקינן ממונא מיד הלוה ואלו לעיל בסי' ס\"ו גבי מוכר שטר חוב וחזר ומחלו קי\"ל בפשיטות דמחילתו מחילה וליכא מאן דפליג אע\"ג דהשטר ביד הלוקח ולא החזירו ביד הלוה ואפי\"ה מהני מחילת החוב של מלוה והר\"ב העיטור ז\"ל שם דצ\"ג ע\"ב אחר שהביא מחלוקת הירושלמי בזה סיים וז\"ל והא דידן דברי הכל הוא דהא ליתיה שטרא בידיה דליהדר ליה עכ\"ל. ואין ספק דכונתו בזה שנרגש מהא דהמוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול דביה קעסיק הר\"ב העיטור שם דנראה הפך מאן דאמר בירושלמי דלא מהני מחילת המלוה עד דמהדר שטרא ועלה לחלק דבההיא כ\"ע מודו דמהני מחילתו בלא חזרת השטר משום דאין השטר בידו של מלוה אלא ביד הלוקח דדוקא כשהשטר ביד המלוה ואינו מחזירו הוא דאיכא סברא לומר דלא גמר ומחל בדברים בעלמא שהרי לא החזיר השטר אבל כשאין השטר בידו דנתנו ללוקח ולא מצי להחזירו אז ודאי איכא למימר שפיר דגמר ומחיל בדברים בעלמא דמה שלא החזיר השטר אינו אלא מפני שאינו בידו וזה ברור:
ודע שדברי הר\"ב העיטור ז\"ל הללו אשתמיט מיניה דהר\"ב שדה יהושע בביאורו לירושלמי בגטין ספ\"ק דע\"ב רע\"ב שכתב וז\"ל וחד אמר אינו מחול עד דמסר ליה שטר' כלומר עד שיתן השטר בידינו או יקרענו בב\"ד דאנו אומרים דבמשכון לא שייך מחילה אלא נתינה וכבר טרחתי זה עם המוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו ולא עלה בידי עכ\"ל ואין ספק שאלו היה רואה דברי הר\"ב העיטור ז\"ל לא הו\"קל להרב מידי כמדובר וצ\"ע גם זה שפי' הרב ז\"ל דטעמא דמ\"ד דאינו מחול עד שימסור השטר הוא מפני דבמשכון לא שייך מחילה ומשמע דשטר חשיב כמשכון להך מ\"ד מלבד דמדברי הר\"ב העיטור שכתב מבואר דשטר לא חשיב כמשכון וטעמא דהך מ\"ד הוא משום דכל דאיכא שטר בידיה לא גמר ומחיל עד דיהיב שטרא ומה\"ט כי איתיה לשטרא ביד אחר מהני מחילתו לכ\"ע כמדובר:
גם מדברי הירושלמי דסוף כתובות עלה דמתני דמי שהלך למ\"ה ועמד אחר ופרנס את אשתו מבואר כן שאמרו ר' בא בר ממל אמר הפורע שט\"ח של חבירו פלוגתא דחנן ובני כה\"ג אמר\"י טעמא דבני כה\"ג משום דלא עלתה ע\"ד שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה ומחיל לי הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה ויהיב משכוניה ע\"כ הרי בהדיא דבשטר אפילו בלא טעמא דמפייס הוינא ליה ויהיב לי ניחא ליה דבמחילה בלחוד מהני וגבי משכון דוקא הוא דאיצטריך למימר ויהיב לי וזה ברור:
ועיין להרב המאירי ז\"ל הובאו דבריו בש\"מ לב\"ק דמ\"ט עלה דמשכון של ישראל ביד הגר הביא דברי הירושלמי הלז והוכיח משם דבמחילה לא מהני בחוב שיש עליו משכון כשהחזיר המשכון יע\"ש:.
עוד כתב הר\"ב מח\"א ז\"ל וז\"ל הן אמת דלפ\"ז קשיא לס' הרי\"ף והרמב\"ן דס\"ל דב\"עח קונה משכון אפי' בשעת הלואתו א\"כ מה יענו לההיא דמחזיק במשכון של ישר' שביד הגר דמוציאין מידו כו' ומתוך פרש\"י בפ' כל שעה למדתי ישוב לזה וכו' ואפ\"ה י\"ל דברי התוס' בפ\"ק דקדושין די\"ט כו' ואם היינו אומרים דבע\"ח קונה משכון מהני מחילת המלוה ניחא כו' וכ\"ן מדברי בע\"הת ש' נ\"א והביאו הטור סי' ס\"ו שכתב המוכר שט\"ח ויש עליו משכון ומסרו ללוקח שוב אינו יכול למחול שכבר זכה הלוק' במשכון משמע דאפי' בלא חזרת המשכון המחילה מהניא עכ\"ל:
ולפי מ\"ש דהר\"ב העיטור והרב המאירי והרא\"ה ז\"ל ס\"ל דמחילה ל\"מ במלוה שיש עליו משכון עד דמיהדר משכוניה ושכן מוכח מדברי הירו' דסו' כתובות כמו שהוכיח הרב המאירי ז\"ל אין מקום לישובו של הרב ז\"ל לא לדברי רבינו והרי\"ף ולא לדברי התוס' דקידושי' גם מה שהכריח מדברי הבע\"הת והטור סי' ס\"ו דס\"ל דמחילה מהנייא בחוב שיש עליו משכון אע\"פי שלא החזיר המשכון מדהוצרכו לומר שכבר זכה הלוקח במשכון ולא כתבו משום דלא מהני ליה מחילה בלא חזרת המשכון הנה לפי מ\"ש בשם הר\"ב העיטור ז\"ל במוחל חוב שיש עליו שטר דאע\"פ שבעוד השטר בידו לא מהני מחילתו לס' איכא מ\"ד עד דמהדר ליה שטריה וכשהשט' ביד אחרים מהני מחילתו שפיר לכך הוצרכו לומר מפני שכבר זכה הלוקח כלומר דכיון דבע\"ח קנה משכון א\"כ מה\"ט זכה הלוקח במשכון ולא מצי מחיל שאלו היה בידו של בע\"ח הוה מצי מחיל חובו ע\"י חזרת המשכון ומה שלא תלו הטעם מפני שלא יכול לחזור משכונו לבע\"ח וכל שאינו מחזיר המשכון ל\"מ מחילתו הוא משום דהאי טעמא לחוד לא מהני שאלו לא היה הלוקח זוכה במשכון וע\"כ דה\"ט משום דאין בע\"ח קונה משכון חזרת המשכון אינו מעכב כל שאינו בידו דומייא דמוחל חוב שיש עליו שטר לאיכא מ\"ד דאע\"פי דכשהוא בידו ל\"מ מחילתו עד שיחזיר השטר אפ\"ה כשהשטר ביד אחרים כגון מוכר שט\"ח לחבירו מהני מחילתו לכך יהבו טעמא לפום קושטא דמילתא דשאני משכון דגופו קנוי ללוקח ומה\"ט לא מצי מחיל דבעינן דליהדר משכוניה וליכא ואפי' כשהמשכון בידו של ב\"ח כנלע\"ד ברור:
ועיין בחי' הרשב\"א פ\"ק דקידושין דף ח' שגם הוא כתב כדברי הרב בע\"הת וז\"ל והילכך מלוה שיש עליה משכון כיון דאית ליה בגוויה קצת קנין וא\"י למחול אחר שנתנו לה וסמכה דעתה מקודשת וכו' עכ\"ל וכונתו לע\"ד במ\"ש דאינו יכול למחול אחר שנתנו לה דאלו קודם שנתנו לה בידו ע\"י חזרת המשכון ולא שיכול למחול בלא חזרת המשכון אפילו בעודו בידו כנ\"ל ודוק: גם כל מה שהוקשה לו להרב על סברת הרי\"ף והרמב\"ם ודברי התוס' דקו' ל\"ק כלל לפי האמור ומדובר לעיל בשם הרשב\"א והרא\"ה והרב המאירי ז\"ל דאע\"ג דס\"ל דב\"ח קונה משכון לקדש בו את האשה ולענין דלא מהני ליה מחילה וכן לענין חמץ ולעבור בבל יראה מ\"מ כיון דביד הלוה לפדות משכונו אין כאן גבי מלוה אלא מקצת קנין ושעבוד אלים לא קנין גמור ולהכי כי מת הגר מיד קדים וזכה בו הלוה בעל המשכון דפקע שעבודו של גר מיד בשעת מיתתו כמו שהאריכו הרא\"ה והרב המאירי והרשב\"א שם בפרק הפרה ודוק:
ולענין הלכה למעשה משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו אפילו למ\"ד ב\"ח קונה משכון אפילו להתחייב באונס מוציאין אותו מידו כמו שהוכחנו מדברי הרשב\"א ושלא כדברי הש\"ך ז\"ל שנסתפק בדבר וס' מוהר\"מ בתשו' סי' ע\"ד שכתב בשם ר\"ת דבמשכנו שלא בשעת הלואתו אין מוציאין מידו סברא יחידאה היא ואין לסמוך עליה כ\"ש שכבר כתבנו דמוהר\"מ גופיה בתשו' הנז' סימן ר\"ך לא ס\"ל הכי ואפי' החזיק זה האחר במשכונו של זה מחיים דגר מוציאין אותו מידו כמ\"ש הר' מאירי והרא\"ה בש\"מ פרק הפרה דמ\"ט יע\"ש וכ\"כ הש\"ך בסימן ער\"ה סק\"ח ודלא כהב\"ח שם : ומחילה בחוב שיש עליו משכון בלי קנין ובלי חזרת המשכון ל\"מ כמ\"ש הר' העיטור דצ\"ב ע\"א והרב המאירי והרא\"ה לש\"מ לפרק הפרה דמ\"ט והר\"ן בחי' לפ' השולח הביא דבריו הרב מח\"א ה' זכיה מהפקר סימן ט' והריטב\"א בפ\"ק דקדושין ד\"ח ודי\"ט וס' מוהר\"מ שהביא המרדכי בפ\"ק דסנהדרין והביאה הרב בעל המפה לקמן סי' רמ\"א ס\"ב דס\"ל דמהני מחילה בלי חזרת המשכון ס' יחידאה היא ואין ספק שאלו הרב המפה היה רואה כל הני רבוותא לא היה סומך על ס' מוהר\"ם בזה אמנם חוב שיש עליו שטר מהני מחילתו שלא להוציא מן הלוה מאחר דאיכא פלוגתא בירוש' בהא בספ\"ק דגיטין כמ\"ש הש\"ך לק' סי' רמ\"א ס\"ב ואם תפס מלוה משל לוה א\"מ מידו ומחילה בחוב שיש לו עליו משכון קרקע אכתוב לקמן בס\"ד:
ודע דה\"ה אם יש לגר שטר משכנתא על קרקע של ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בקרקע לא עשה כלום כמ\"ש מרן בש\"ע סימן ע\"ב סל\"ז ועיין במ\"ש הש\"ך ס\"ק קנ\"א דלדעת הב\"ח ז\"ל אפי' משכנתא לזמן באתרא דלא מסלקי ומת הגר תוך הזמן לא עשה זה המחזיק כלום ולדעת הרב שה\"ג בפ' חזקת באתרא דלא מסלקי הוי מכור הקרקע ביד הגר עד ההוא זימנא דהא לא מצי לסלוקי בדמים עד משלם יומי משכנתא וכי מת לא פקע שעבודיה הילכך כל הקודם זוכה בו וכתב הוא ז\"ל שדברי הב\"ח נראין יותר עכ\"ל ועיין למ\"ש הרב התרומות בשנ\"א ח\"ו ס\"ג בענין מוכר שטר משכו' קרקע המוחזק בידו והחזיקו ללוקח אם יכול המוכר לחזור ולמחול החוב לבע\"ח שהביא פלוגתא דרבוותא וכ\"כ הטור לעיל סי' ס\"ו סכ\"ט מבואר מדבריהם דאפילו למ\"ד דמהני מחילתו היינו משום דכיון דמצי בע\"ח לסלוקי למלוה בזוזי הו\"ל כשאר מלוה ואין כאן קנין בגוף הקרקע ולהכי מצי מחיל אבל היכא דלא מצי ליה לסלקו למלוה בזוזי כגון באתרא דלא מסלקי ל\"מ מלוה מחיל דחשיב כמכר גוף הקרקע לזמן וכמ\"ש הר\"ב התרומות בשם הר\"י ן' מיגש ז\"ל יע\"ש גם הרשב\"א בחי' לב\"ב דקכ\"ה ובפ' אז\"ן דס\"ז ע\"ב עלה דאמרי' התם האי משכנתא באתרא דמסלקי השביעית משמטה כו' כתב דבאתרא דלא מסלקי חשיב כמכרה לו עד דפרע ליה זוזי ואפי' לאחר הזמן כי פקע ליה הו\"ל חוזר ולוקחה ממנו עיין בש\"מ בפ' אז\"ן דק\"ב ע\"ד ובש\"מ לב\"ב ד\"ע ע\"ג וכ\"כ בשם הרמב\"ן יע\"ש גם בחי' הריטב\"א שם בפ' אז\"ן דס\"ז כ\"כ בהדייא בשם הרא\"ה דמשכנתא בנכייתא באתראן דלא מסלקי דמכר היא ואין שביעית משמטה ובכור נוטל בה פי שנים יע\"ש. וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בפ\"ז מה' אלו הל' ד' בשם הרשב\"א יע\"ש וכיון שכן נראה שדברי השה\"ג ז\"ל נראין יותר דלא כהש\"ך ז\"ל ודוקא במשכון דמטלטלין דבידו של לוה לפדותו איכא למימר דאע\"ג דקני ליה מדר\"י מ\"מ אין כאן השתא אלא מקצת קנין ביד הגר כיון דביד הלוה לפדותו כל שעתא ושעתא אבל משכון קרקע לזמן באתרא דלא מסלקי דאין בידו של לוה השתא לפדותו והרי הוא כקנוי לו לענין שביעית ולענין בכור כמדוב' א\"כ כשמת הגר זכה המחזיק בו כמחזיק בנכסי גר ממש ובזה אפשר ליישב דעת רש\"י שכתב בפ' הפרה דמ\"ט ע\"ב עלה דבעא מיניה רב ייבא סבא מר\"ן המחזיק בשטרותיו של גר מהו כו' ופי' רש\"י בשטרות של גר ששעבד לו ישראל אחר קרקעותיו כו' ותמה עליו בש\"מ שם משם הר\"א מגרמיזא ז\"ל דא\"כ מאי קאמר בארעא הא לא החזיק וכי החזיק בה מאי מהני הא פקע שעבודיה אלא נראה דבשטר מכר מיירי עכ\"ל וכ\"כ ג\"כ הבע\"הת בשמ\"ט ח' ח\"י ס\"ד ועיין להרב גד\"ת שם מה שנדחק ליישב לפי' הסוגייא לדעת רש\"י ועיין להש\"ך בסי' ער\"ה סק\"ד יע\"ש : אמנם אי רש\"י ז\"ל אזיל בשיטת הרב שה\"ג ז\"ל הנה נכון דהא ז\"ל מפרש הך בעייא במחזיק בשטרי משכנתא ביד הגר באתרא דלא מסלקי ולהכי אי הוה המחזיק בקרקע הוי מהני חזקתו כמחזיק בנכסי הגר ממש כיון דהקרקע קנוי לו לזמן כמדובר:
ואולם ראיתי להרב מח\"א בה' זכיה מהפקר סס\"ט שכתב בשם הר\"ן בחי' לפ' השולח דבמשכנתא אפי' באתרא דלא מסלקי אעפ\"י דאינה משמטת משמע דאם מחלה מהני דמשכון קרקע אינו קנוי עכ\"ל ולפי דבריו ז\"ל נר' ברור דכ\"ש הוא בענין מחזיק בנכסי הגר במשכנתא כזו דמוציאין מידו דמיד שמת הגר פקע שעבודו כיון דאין גופו קנוי שאם במשכון מטלטלי' דגופו קנוי מדר\"י אין מחילה מועלת בו כמ\"ש הר\"ן אפי\"ה לענין מחזיק בנכסי הגר במשכון מטלטלין מוציאין מידו כ\"ש במשכון קרקע אפי' באתרא דלא מסלקי דכיון דמהני ביה מחילה כ\"ש דלא מהני ביה חזקת המחזיק ומוציאין אותה מידו דאעפ\"י שמשכנתא זו אין ביד הלוה לפדותה בתוך הזמן והרי היא כמכר דמה\"ט לא חשיב ראוי אצל בכור ואין שביעית משמט' מ\"מ מכר גמור ממש לא הוי ועדיין שם בעליו עליו וזמן ממילא קאתיא והדרא למרא שאין כאן אלא שעבוד אלים להיותה תחת ידו עד הזמן הלכך כיון דס\"ס א\"כ אלא שעבוד מיד שמת הגר פקע שעבודו אלא שמדברי הר\"ב התרומות שכתבו משמע דס\"ל דמחילה ל\"מ במשכנתא דקרקע באתרא דלא מסלקי שהרי יהיב טעמא מהר\"י ן' מיגא\"ש דמהני מחילה במוכר שטר משכנתא משום דמצי לסלוקי בזוזי משמע דבאתרא דלא מסלקי בזוזי לא מצי מחיל וזה נר' הפך מ\"ש הר\"ן דאפי' באתרא דלא מסלקי מצי מחיל ומ\"מ אפי' שנאמר שמהר\"י בן מיגאש חלוק על הר\"ן בזה וס\"ל דל\"מ מחילה במשכנתא באתרא דלא מסלקי עד דמיהדר ליה שטר משכנתיה אפשר דלענין מחזיק בנכסי הגר במשכנתא כי האי אפי' החזיק בקרקע מוציאין מידו דומיא דמשכון מטלטלין דאע\"ג דל\"מ מחילה עד דמיהדר ליה משכוניה לדעת רוב הפוסקים כמ\"ש לעיל אפ\"ה לענין מחזיק בנכסי הגר ל\"מ חזקתו ומוציאין אותה מידו וזה נר' דעת הטור ומרן בש\"ע כאן ובסי' ער\"ה שכתבו סתמא שמוציאין מיד המחזיק ולא חלקו בין משכנתא באתרא דמסלקי ללא מסלקי וכמ\"ש הב\"ח והש\"ך ולזה הסכים הרמ\"א שם בה' זכיה מהפקר סי' ט':
ולענין הלכה למעשה בשטר משכנתא באתרא דמסלקי אם מחל החוב ללוה והחזיר לו שטר המשכנתא משמע דלכ\"ע מהני מחילה שהרי לא השאיר לו המלוה שום זכות דאעפ\"י דעד השתא היה הקרקע מוחזק בידו והיה אוכל פירות כיון דהשתא הדר שטרא למאריה ומחל החוב קרקע ממילא ברשותא דמאריה קאי: אמנם כשמכר השטר משכנת' שבידו לאחר בכתיבה ומסירה והורידו ללוקח תוך השדה לדעת הראב\"ד בשם ר\"י בן מרן הלוי ולדעת הריטב\"א שהביא הנ\"י בפ' מ\"ש והביא דבריו מרן ב\"י בסי' ס\"ו סכ\"ט לא מהני מחילתו אפי' באתרא דמסלקי דהו\"ל כאלו הלוקח גבוי ותפוס בדמי החוב ולא מצי מחיל כיון דביד המלוה שטרי המשכנתא וירד לתוכה והחזיק בה אמנם לדעת הר\"י ן' מיגאש והרא\"ש והטור סי' ס\"ו סכ\"ט מהני מחילה שפיר כשאר שטרי חוב דעלמא דאין כח בחזקה זו שירד הלוקח כלום הואיל ומצי לסלוקי הלוה למלוה בזוזי ואין כאן זכיה למלוה בגוף הקרקע וכיון שכן דמספקא מוקמינן ארעא בחזקת מאריה קמא ועיין בתשו' הרשב\"א ח\"א סי' תתקע\"ב וביאר מרן ב\"י סי' כ\"ט סי\"ג ובתשו' מהרשד\"ם סי' רצ\"ה ובהר\"ב מש\"ל פט\"ו מה' טוען הי\"א ובמ\"ש אנן יד עניי לעיל:
ועיין בתשו' הרדב\"ז החדשות ח\"ב סי' תרכ\"ז ואם הוא באתרא דלא מסלקי משמע מדברי הר\"י ן' מיגש ז\"ל דלא מהני מחילה דכל כה\"ג הו\"ל כגבוי ותפוס בו הלוקח ובזה כ\"ע מודו דל\"מ מחילת המלוה אלא שמדברי הר\"ן דפ' השולח משמע דאף בזה מהני מחילתו של מלוה ואולי לא כתב הר\"ן ז\"ל דמהני מחילת המלוה אפי' באתרא דל\"מ אלא כשהמשכנ' ביד המלוה עצמו ושטרי המשכנתא בידו וכשמחל החוב מסר שטרי המשכנתא ביד הלוה או קרען בפניו וקמ\"ל דאפי' לא ירד עדין הלוה תוך הקרקע מהני לשון מחילה ולא מצי הדר ביה המלוה כיון שאין גוף המשכונה קנוי לו למלוה לגמרי מדר\"י כמשכון מטלטלין וכמ\"ש הש\"ך סי' רע\"ח סק\"ז הלכך מהני ביה לשון מחילה ואין צריך קנין. אמנם כשמכר המלוה שטר המשכנתא לאחר וירד והחזיק בקרקע אפשר דאף הר\"ן אזיל ומודה דכיון דשטרי המשכ' מסורים ביד הלוקח והחזיק בקרקע אפי' שאינו קנוי לגמרי מ\"מ קצת קנין אית ליה ביה לענין שמיטה ולענין בכור ואלים שעבודו ע\"י השטר שבידו וכגבוי ותפוס בו דמי וכל כה\"ג לא מהני מחילה כדמשמע מדברי הר\"י ן' מיגש ז\"ל וכיון שהר\"ן ז\"ל לא החליט הדבר אלא כתב דבריו בלשון משמע ומדברי הר\"י ן' מיגש נר' דלא מהני מחילה כזו שהיא ביד הלוקח נראה דאפושי פלוגתא לא מפשינן והדין נותן שלא תהני מחילתו של מלוה בכל כ\"הג שכבר מכר ומסר ביד אחר והחזיקו בקרקע והוא באתרא דלא מסלקי אמנם כשהיא ביד המלוה בעצמו ומחל ללוה חובו והחזיר או קרע שטרי המשכונא יש לסמוך על משמעות הר\"ן ז\"ל דכל כה\"ג מהני מחילה בדברים בעלמא כנלע\"ד ובגר שמת והניח משכון קרקע באתרא דל\"מ ובא אחר והחזיק בו לכ\"ע מוציאין מידו וכמו שהסכים הרב מח\"א ז\"ל בסי' ט' מה' זכיה מהפקר:" + ], + [ + "היה \n משכון הגר ביד ישראל ובא כו'. כ\"כ מרן בש\"ע חו\"מ סי' ע\"ב סל\"ט משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר הנה הרשב\"א ז\"ל בחי' לבב\"ק דמ\"ט עלה דהך מימרא כתב וז\"ל מסתברא לי דה\"ה אם אין לו משכון אלא שיש לו מלוה על גר זה גובה מנכסיו כנגד חובו ואע\"ג דכשמת הגר נעשו כל נכסיו הפקר אין שעבודו של זה נפקע דלא עדיף הפקר מהקדשו ר\"ל בערכין דמוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו וכן נ\"ל אפי' אין לו אלא מטלטלין ותדע לך דאי לא כיון דאוקימנא בדליתיה בחצרו אפי' כנגד מעותיו למה קנה דאי משום שעבודו הא אמרת דפקע עם מיתתו של גר דהוו כל נכסיו הפקר ואי משום דקני ליה למשכון במשכנו בשעת הלואתו למ\"ד לא קני מאי א\"ל אלא כמ\"ש ואינו דומה למטלטלי דיתמי דהתם משום דיורשים הן דבר תורה ומשעת מיתה קמו להו ברשות היתומים ואפי' הם מופקדים ביד אחרים ואין בע\"ח גובה מהם כדברי רע\"ק שאמר בפ' הכותב יתנו ליורשים וכדמפרש בירוש' שהן יורשים דבר תורה עם גמר מיתה אבל כאן כשמת הגר עד שלא יזכה בהם אחר כבר קדם שעבודו של זה ובזה אפי' רע\"ק מודה לר\"ט שאמר התם במופקדים ביד אחרים או שהן ברה\"ר ינתנו לכושל שבהם עכ\"ל ודברי הרשב\"א הללו קצתם הביא ה\"ה ז\"ל ובשם בעל העיטור וכ\"כ הר\"ב התרומות בסוף שמ\"ט והביא דבריהם מרן ב\"י ס\"ל ולקמן בסי' ער\"ה סכ\"א וכן מבואר בדברי הטור שם בסוף הסימן יע\"ש ועיין בתשו' הרשב\"א ח\"ב בסי' רנ\"ב שכתב וז\"ל אבל מה שהביא רבינו ראיה ממשכונו של גר אינה ראיה דשאני התם דקני ליה למשכון מדר\"י ואפי' משכנו בשעת הלואתו כדמוכח בפ' השולח ובפ\"ק דקדושין עכ\"ל. ודברים אלו לכאורה הם הפך מ\"ש כאן בחי' דלמ\"ד לא קני מאי א\"ל כו' כמבואר ואפשר לומר דבחי' משמע ליה דההיא סו' דפרק האומנים דפ\"ב דאמרי' אימור דאמר ר\"י שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר קאי לפום קושטא ולא פליג אסוגיא דפ' השולח דל\"ז ואסו' דקי' די\"ט וכמ\"ש התוס' שם כיע\"ש. ולהכי הכריח שפיר ממשכנו בשעת הלואתו דלא קני מאי א\"ל. אמנם בתשו' אזיל בשי' הרמב\"ן ז\"ל שהביא הוא ז\"ל בחי' בפ' השולח דאותה סוגייא דפ' האומנים לא קיימא לפום קושטא ולעולם לר\"י אפי' משכנו בשעת הלואתו קני משכון כיע\"ש. ואפשר שתשובתו שם היה עם הרמב\"ן ז\"ל כדמוכח מלשונו שם דקאמר מ\"ש רבי' כו' דחי ליה לפי שיטתו דשאני התם דקני ליה למשכון מדר\"י דלדידיה ליכא למדחי כמ\"ש בחידושיו ודוק:
ודע שהרשב\"א ז\"ל בתשו' הנז' העלה דהיכא דמטלטלי דגר היו מופקדים ביד אחר אין בע\"ח דגר יכול להוציא מידו דעם גמר מיתתו קנו אותם הללו המופקדים אצלם וזה פירש למיתה וזה זוכה בהם מיד והוו להו כמטלטלי דיתמי והכריח כן מההוא עובדא דאיסור גיורא דמייתי הש\"ס בפ' מי שמת דקמ\"ט. אמנם היכא דבזבזו אותם ישראל לאחר מיתת הגר כבר חל עליהם שעבוד בע\"ח בגמר מיתה וקיימי ברשותייהו דהא לא קאי באפייהו זכות אחרים דבמטלטלי דיתמי גופייהו אי לאו דירושה ממילא קאתייא ועם גמר מיתה קמו להו נכסי בחזקת יתמי היו כתובת אשה ובע\"ח גובין מהן וכדתנן בפ' הכותב ר\"ע אומר ינתנו ליורשי' כו' ככתו' בחידושיו וכמדובר יע\"ש:
וראיתי להרב מחנה אפרים ה' זכיה מהפקר סי' ה' הביא תשו' הרשב\"א הלזו וכתב עליו וז\"ל ולע\"ד לא ידעתי מנ\"ל דשעבוד כתובה ובע\"ח חל על המטלטלין עם גמר מיתה מאחר דקי\"ל בכמה דוכתי דמטלטלין לא חייל שעבודא דבע\"ח עלייהו מחיים וכ\"כ רש\"י בפ' כל שעה דל\"א ומההיא דפ' הכותב ליכא ראיה דהתם לא אצטריך ר\"ע לטעמא דירושה ממילא קאתיא אלא מפני שהמטלטלין עדין לא באו ליד היורשי' דאי לאו טעמא דמיד זכו בהם היורשי' בע\"ח היה גובה אותו מהם דלא חשיבי מטלטלי דיתמי כל עוד שלא באו ברשותא דיתמי אבל היכא דבאו ברשותא דיתמי דל מהכא טעמא דירושה ממילא אתייא כבר נעשה מטלטלי דיתמי ואפי' ר\"ט היה מודה עכ\"ל. ולא זכיתי להבין מאי קא ק\"ל שהרי מבואר הוא בתשו' הרשב\"א הנז' דמאי דמשמע ליה דשעבוד כתובה ובע\"ח חב על המטלטלין עם גמר מיתה היינו ממה ששנינו בתוספ' דפ' מי שהיה נשוי גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ויצא עליו כתובת אשה ובע\"ח גובין מן האחרון כו' דתינח כתובה ב\"ח מא\"ל כו' ומתוך מה שהוק' לו אותה תוס' עם עובדא דאיסור גיורא עלה לחלק בין היכא דזכו אחרים במטלטלין מיד במיתת מפני שהיו מופקדים בידה והיינו ההיא דאיסור גיורא להיכא דזכו בהם אחר מיתת הגר והיינו ההיא דשנינו בתוספת' וע\"ז הוק' לו מ\"ש מטלטלי דיתמי והוצרך לחלק דהתם אף כשבאו ליד היורשי' אין ר\"ט מודה אלא משום דירושה ממילא קאתייא ואהני ה\"ט לר\"ט דוקא היכא שכבר באו ליד היורשים ולר\"ע אהני ה\"ט אפי' היכא שלא באו לידם וקל הוא שהיקל ר\"ט היכא שקדמו בע\"ח ונטלו מרה\"ר או מסימתא כמ\"ש הרשב\"א שם אבל בזוכה בנכסי הגר דלאו מכח ירושה דממילא קאתייא הוא דזוכה בנכסיו אלא מכח מעשה תפיסתו וזכיתו הלכך כל שלא קדם זכית הזוכה עם גמר מיתתו של גר קדם וחל על הנכסי' הללו שעבוד ב\"ח ותו לא מצי לזכות ביה איניש אחרינא ומפני זה שנינו בתוספת' היתה עליו כתובת אשה וב\"ח מוצאין מן האחרון כו' ומ\"ש הרב מח\"א שלא מצינו מדינא דגמ' דמטלטלי משתעבדי לב\"ח ושכ\"כ רש\"י בפ' כל שעה כו' אי מהא לא איריא דודאי לעני' ב\"ח מוקדם או לענין מלוה ע\"פ אמלוה בשטר דשניהם ב\"ח נינהו וכן לגבי יורשין דירושה ממילא קאתייא ודאי דאזיל ומודה הרשב\"א דלא מצי מלוה מוקדם או מלוה שבשטר להוציא מיד מלוה מאוחר או מלוה שבע\"פ או מיד יורשין שתפסו מטלטלין דכיון דכולהו בע\"ח נינהו כולם שוים בשעבוד זה של מטלטלין מאחר דלא סמכא דעתיה דמלוה בשטרו או מלוה מוקדם אשעבוד מטלטלין וכשמת או שאין לו לשלם אלא מטלטלין אז הוא דחל השעבוד להשתלם מהם וכולם שוים בעת ההיא הלכך אין דין קדימה במטלטלין ולהכי הוא דאמרי' דמטלטלי לא משתעבדי לב\"ח אבל בבא לזכות בנכסי הגר לאחר מיתת הגר ויש לו ב\"ח ודאי דמיד שמת הגר קדים עייל שעבוד ב\"ח על המטלטלין ואין כח בזוכה לזכות בהם כזוכה מן ההפקר דכשאין לו לגבות ממקום אחר ודאי דמטלטלי משתעבדי לב\"ח ולאו הפקר נינהו ועיין בחי' הרשב\"א לקידו' במ\"ש שם בסוף הספר בענין ההיא דר\"ן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה שכתב שם בתוך דבריו דלמ\"ד שעבודא דאורייתא ודאי מדינא שעבודא חל על המטלטלין כקרקעות אלא דמשום דלא סמכה דעתיה דבע\"ח עלייהו הוא דאמרי' דלא משתעבדי יע\"ש. ובשיטה המקובצת לכתובות בפ' הכותב דפ\"ד בההיא דאמרי' היה לו מלוה או פקדון ביד אחרים ר\"ט אומר כו' כתוב שם דצ\"ו ע\"ג בשם הריב\"ש וז\"ל וא\"ת היה לו מלוה או פקדון ביד אחרים היאך ינתנו לכתיבה בשלמא לבע\"ח הרי נשתעבדו לו מחיים וכל שלא באו ליד היורשים לאו מטלטלי דיתמי נינהו אלא לכתובה דאפילו מחיים מטלטלי לא משתעבדי לכתובה היאך ינתנו לה כו' יע\"ש:
ובזה יש לדחות גם מ\"ש עוד מח\"א ז\"ל שם וז\"ל שם ובפ' יש נוחלין דקל\"ח אמרי' ש\"מ שאמר תנו ר' זוז לפ' ות' לפ' ומת ויצא עליו שט\"ח גובה מהם וכתב רשב\"ם דמיירי שעדיין לא באו הנכסים ליד מקבלי מתנה אבל לאחר שבאו לידם אין בע\"ח גובה מהם דמתנת ש\"מ כירושה שויוה רבנן ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח וכן מדברי הרא\"ש בפי' י\"ן גבי אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ולפי דברי הרשב\"א ז\"ל דסובר דשעבוד דב\"ח חייל אמטלטלי דאחר מיתתו כל שאין זכות אחרים מעכבת היה נר' כמתנת ש\"מ כיון שאינה אלא מדרבנן מיד אחר שמת חל שעבודא דבע\"ח שהרי אין רשות היורשים מעכבת בהם כו' ואפי' כי באו אח\"כ ליד מקבלי מתנה תגבה מהם כו' יע\"ש. ולפי האמור אף הרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה לדברי רשב\"ם דע\"כ ל\"ק הרשב\"א ז\"ל דחל שעבודא דב\"ח על המטלטלי כל שאין זכות היורשים מעכבת אלא לגבי נכסי הגר שמי שבא לזכות אחר מיתת הגר בא לזכות מתורת הפקר ולא מתורת זכיה דממילא כירושה או מתורת שעבוד חוב או שום חיוב הלכך אין כאן הפקר כל דאיכא שום שעבוד אחר על המטלטלין אבל היכא דאיכא שום שעבוד אחר חוץ מבע\"ח אפי' כההיא דמתנת ש\"מ דכירושה שויוה רבנן ס\"ס מיד במיתתו של גר הוא בא לזכות בה ממילא כל כה\"ג הו\"ל מקבל מתנה וב\"ח כשני ב\"ח שאין בהם דין קדימה במטלטלין וכל הקודם זכה בהם גם מ\"ש עוד הרב מח\"א ז\"ל שם והרי\"ף כתב בפ' הכותב כו' עיין בש\"מ בפ' הכותב שם בדף הנז' מ\"ש שם בשם הריב\"ש ע\"ד הרי\"ף הללו יע\"ש. גם מ\"ש עוד וזכורני שזה ימים ראיתי במרדכי שתקנת הגאונים לא היתה כי אם לגבות מן היורשים ועיין בנ\"מ דרע\"ח ותראה כדברי ועוד דמלבד זה מספ\"ל מילתא דע\"כ לא תיקנו אלא בב\"ח דאדעתא דהכי קא סמך אבל בנ\"ד שנתחייב הגר לזה שלא מחמת חוב נר' דלא שייך להך טעמא עכ\"ל לפי האמור אף הרשב\"א אזיל ומודה לדברי המרדכי דלא תיקנו אלא לגבות מהיורשין ולא ממקבלי המתנה ולקוחות כיון דאין דין קדימה במטלטלין ואדרבא מה\"ט כתב דהזוכה בנכסי הגר אחר מיתת הגר היכא דאיכא ב\"ח מוציאין מיד הזוכה דהזוכה בנכסי הגר הוי כיורש ופחות מיניה שאינו זוכה מיד במיתתו של גר עד שיזכה בנכסים משא\"כ בב\"ח וכן בלקוחות מקבל מתנה דמיד במיתתו של גר חל שעבוד חיוב הגר על הנכסים ואפי' לא באו הנכסים בחיי הלוה ליד הלקוחות מקבלי מתנה הלכך היכא דאיכא בע\"ח ומקבל מתנה כל הקודם זכה בהם ואם זכה בהם אחר מוציאין מידו כיון דלא זכה בנכסים מיד במיתתו של גר כבר חל שעבוד החוב או חיוב המתנה ממילא מיד במיתתו של גר מוציאין מיד הזוכה הלכך לענין הלכה למעשה נלע\"ד ברור לפי מה שהעלה הרשב\"א בתשו' הנז' ובחי' לב\"ק דבין ב\"ח ובין מקבל מתנ' מהגר שנתחייב הגר מחיים או מתנה ש\"מ ומת הגר אם היו נכסי הגר מופקדים ביד אחר אין מוציאין מידם דמיד שמת הגר זכו בהם אותם שהיו הנכסי' מופקדים בידם וזה פירש למיתה וזה זוכה בהם מיד וכמו שהוכיח הרשב\"א מההיא דאיסור גיורא. אמנם אם לא היו מופקדים ביד אחר מיד חל שעבוד ב\"ח או מקבלי מתנה אפי' מתנת ש\"מ במיתת הגר על הנכסים וכשבאו אחרים אח\"כ וזכו בהם מוציאין אותם מידם דאע\"ג דמקבל מתנת ש\"מ כירושה שויוה רבנן והזוכה בנכסי הגר כיורש נמי הוא מ\"מ מתנת ש\"מ הירושה שלו חל ממילא מיד במיתת הגר משא\"כ הבא לזכות בנכסיו אחר מיתתו דלא חל שם יורש עליו עד אחר מעשה זכייתו וכבר קדם וחל שעבוד המקבל מתנה או החוב מקודם והילכך מוציאין מידם כנלע\"ד ברור ועיין להרב ראש יוסף באות פ\"ה שכתב דבע\"ח של גר נפרע אף ממשכון שבידו של גר מישראל אחר ולא אמרי' דמיד שמת הגר פקע שעבודו של משכון משום דיש שעבוד על משכון זה מדר\"ן דבזה אני מסתפק כעת וצריך להתישב בדבר והיכא שהיה לו לבע\"ח של הגר משכון בידו בין משכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו אפי' לא נמצא המשכון ביד הב\"ח בשעת מיתת הגר אלא היה בחצר שאינה משתמר' ואין בע\"ח עומד שם זכה המלוה בגוף המשכון כנגד מעותיו וכתב הרב המאירי בפ' הפרה שאין הנפקד יכול לסלק המלוה בזוזי וכ\"כ הרב ראש יוסף באות פ\"ט והיכא שמשכונו של גר שהיה ביד הב\"ח הפקידו ביד אחר ומת הגר זכה הנפקד במשכון במה ששוה יותר מהחוב או נימא כיון שמכח הב\"ח תופס אותו לא זכה הנפקד בזה נסתפק המרדכי בפ' חזקת והביא דבריו מרן ב\"י בסי' הנז' מחו' ל\"ב והשה\"ג שם בפ' חזקת שם יע\"ש ועיין להרב ראש יוסף באות צ\"א ולקמן בש\"ע סמ\"א :
והנה מדין זה דמשכונו של גר ביד ישראל ומת הגר דזכה ישראל המחזי' בו למד מרן בש\"ע סי' ע\"ב סעיף מ' דה\"ה אם המשכון של גוי הוא ביד ישראל ומת הגוי זכה בו ישראל המחזיק בו וז\"ל שם משכונו של גוי ביד ראובן וא\"ל ראובן לגוי תן לי מעותי א\"ל הגוי תמשכן אותו לישראל אחר והלך ראובן ומשכנו לשמעון ונתן לו המעות שהגוי חייב לו ומת הגוי והמשכון שוה כפלים מהחוב זכה שמעון בכל המשכון וכתב שם הש\"ך בס\"ק ק\"ס דהו\"ל כההיא דמשכונו של גוי ביד ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בו דאמרי' זה קנה כנגד מעותיו כו' וזה קנה השאר כמ\"ש בסעיף הקודם ה\"נ כיון שמת הגוי וליכא תובעין הו\"ל כנכסי גר וזכה המחזיק בו ואין צורך למ\"ש הסמ\"ע בס\"ק קי\"ד והב\"ח כמ\"ש הש\"ך דלפי דבריהם ז\"ל אם השכינו בלא רבית לא זכה שמעון במות' שבמשכון כשמת הגוי ולפי האמור אפי' בכ\"הג זכה שמעון במותר ולזה הסכים הש\"ך והרב ט\"ז ז\"ל והוא ברור:
עוד כתב הסמ\"ע דאפי' אם משכן ישראל לחבירו משכונות של גוי בלי צוויו של גוי זכה ישראל הב' בכל המשכון ואף דבידו דהישראל ראשון לפדותו כמ\"ש מור\"ם בי\"ד סי' קס\"ט סח\"י דמאחר דהמנהג הוא לחזור ולפדותו הו\"ל כאלו התנה עמו לחזור וליתן לו לפדותו הכא נמי כשהגוי חי דאף הישראל עומד במקום הגוי לפדותו אבל מיד שמת הגוי זכה ישראל שני במשכו' כו' מיהו אם יש לגוי יורשי' שדעתם לפדותו אז גם ישראל ראשון יכול לפדותו אחר מיתת הגוי קודם שבאו היורשין לפדותו כו' ואם הגוי א\"ל לישראל ראשון בפי' שימשכנו אצל ישראל הב' אז אינו יכול לפדותו הראשון אחר מיתת הגוי אפילו יש לו יורשים שיודעים מזה ודעתן לפדותו ומש\"ה כתבו הפוסקים האי דינא בשציוה הגוי לאשמועינן דאפי' מת הגוי ויש לו יורשים זכה הישראל השני את\"ד יע\"ש:
והרואה יראה שדבריו ז\"ל נכונים בטעמן דכשמת הגוי ויש לו יורשים שיודעים מזה שהדין שגוי יורש את אביו ד\"ת וכמ\"ש מרן לקמן ר\"סי רפ\"ג וכשהיורשים יודעים מזה חייב להחזירו להם ואם אינו מחזירו יש בו משום גזל וכמ\"ש הסמ\"ע שם סק\"ו יע\"ש אם כן כשהישראל הראשון משכנו לישראל אחר שלא ברשות הגוי והגוי ויורשיו אינם מכירין כי אם לישראל הא' ממילא אין חילוק בין כשהגוי חי לכשמת ובא לרשות יורשיו שיודעים ומכירים לישראל הא' ודעתן לפדות המשכון כי היכי דכשהגוי חי יכול הישראל לפדותו מיד הישראל הב' ה\"נ כשמת ובא לרשות יורשיו שיודעים מזה יכול הישראל הא' לפדותו דאין זה דומה למשכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו דזכה במותר דשאני התם דכיון דאין לו יורשין הרי הישראל הב' זכה מן ההפקר אבל הכא דגוי יורש את אביו ד\"ת וכשמת זכו יורשיו בו והרי הם יודעים מזה מה כח לישראל הב' לזכות בו טפי מכשהגוי היה חי ודוק' כשציוה הגוי למשכנו לישראל הב' דהשתא ממילא ע\"פ הגוי נסתלק הישראל הא' מש\"ה כשמת הגוי ובא ליד יורשיו נמי נסתלק זכותו של הישראל הראשון אבל בלא\"ה לא כמדובר:
וראיתי להש\"ך שם ס\"ק קנ\"ט שכתב שהב\"ח חלוק על הסמ\"ע בזה וס\"ל דכשמת הגוי נסתלק זכותו של ישראל הראשון אפילו יש לו יורשים שיודעין מזה ואפילו לא ציוה הגוי למשכנו לב' וסיים וצ\"ע. לדינא גם הט\"ז כתב בפשיטות כדברי הב\"ח ז\"ל יע\"ש ולק\"ד נראי' יותר נכונים בטעמן כמדובר. ואולי דעתם ז\"ל דכיון דעיקר מילתא דיש כח ביד הישר' לפדות המשכון מיד ישראל חבירו אינו אלא מטעם מנהג שנהגו לחזור ולפדותו דמצד הדין אין כח ביד הישראל הראשון לחזור ולפדותו אפי' כשהגוי חי וכמבואר בדברי מור\"ם בי\"ד סי' קס\"ט דיי לנו במה שנהגו לבד והיינו בעוד הגוי חי ולא כשמת הגוי דאז חזר הדין למקומו והבו דלא לוסיף עלה כנלע\"ד ודוק:
ודע שבעיקר דברי מור\"ם בי\"ד סי' קס\"ט שכתב דכשהתנו מתחילה שצריך לחזור וליתן לו כשבא לפדותו דהכל כפי תנאו וכן אם המנהג כן אפי' כפי' סתמא הו\"ל כאלו התנו בפי' וכו' ראיתי להש\"ך שם ס\"ק נ\"ז שתמה ע\"ז דא\"כ אין זה מכר ואסור ליקח ממנו רבית כמ\"ש מור\"ם דסי' קע\"ד בשם תשו' הרשב\"א וכן מבואר בדברי המרדכי בפ' אז\"ן דלא שרי הישראל הראשון ליתן רבית לישראל הב' אלא משום שאינו מחויב להחזיר לו המשכון וכ\"כ בתה\"ד סי' ש\"ג והב\"י דבתנאי גמור להחזירו לו אסור כדאיתא בש\"ס בהדייא גבי מכר לו בית ואמר לו כשיהיו לי מעות תחזירם לי אסור כדאיתא בסי' קע\"ב וקע\"ד והעלה הש\"ך שם שדברי מור\"ם שם אזלי ע\"פ שיטת הרא\"ש ובעל העיטור בפ' כ\"ש דמשמע להו דכל היכא דהמשכון של גוי ביד ישראל ודעתו של הגוי לחזור ולפדותו ואין דעתו להשקיעו ביד הישראל כגון שלא אמר לו קנה מעכשיו אם לא אפדנו כו' אין צורך לישראל הראשון להתנות עם ישראל הב' שיהיה המשכון שלו לגמרי ושהוא מסתלק לגמרי ממנו אלא אפי' התנה בפי' שכשיחזיר לו הדמים יחזירנו לו שפיר דמי דכיון שהמשכון הוא ברשותו של הגוי עיקר שליחות הישראל הב' הוא על המשכון ונמצא שהרבית שנוטל הוא מהמשכון של הגוי דשרי אבל כשדעתו של גוי להשקיעו ביד ישראל ואמר לו קנה מעכשיו אז אזיל ומודה הרא\"ש ז\"ל ובעל העיטור דכשחוזר הישראל הראשון וממשכנו לישראל הב' אז צריך שיהיה דעתו למוכרו לו לגמרי ושיסתלק הראשון לגמרי ממנו וכמ\"ש המרדכי עכת\"ד:
ולפי דבריו ז\"ל הללו יכולים אנו לומר דהרא\"ש והמרדכי ז\"ל לא פליגי דהמרדכי איירי בשדעתו של גוי להשקיעו המשכון ביד ישראל והרא\"ש ובעל העיטור מיירי בשאין דעתו להשקיעו ביד ישראל וכ\"כ הש\"ך ז\"ל בהדייא בסוף דבריו וז\"ל וכן מ\"ש רוב הפוסקים והמחבר דבעינן שיאמר הישראל בפי' אני מוכר לך מיירי נמי אם הוא ברשות ישראל וא\"כ הדבר ק' במה שסיים וכתב הש\"ך שם ומעת' נקיטינן כרוב הפוסקים אלא שמנהגינו הוא ע\"פ דברי העיטור והרא\"ש בפ' כ\"ש כנ\"ל עכ\"ל. ולפי האמור יכול היה לומר שמנהגינו היה ככ\"ע ואפי' כהמרדכי דודאי שהמנהג אינו אלא במשכון שדעתו של גוי לחזור ולפדותו ואינו רוצה להשקיעו ביד ישראל דאי בשדעתו להשקיעו אף הרא\"ש ובעל העיטור לא התירו בו כמ\"ש הרב בהדייא וכיון שכן בכה\"ג אף המרדכי ושאר הפוסקים אזלי ומודו וכמ\"ש הרב ז\"ל וכמדובר ואין לומר שמ\"ש הרב ומנהגינו הוא ע\"פ דברי הרא\"ש והעיטור דקאי לענין כשדעתו של גוי להשקיעו דאפי' שלדברי המחבר ושאר פוסקים צריך שיתנה בהדייא הישראל הראשון שמוכרו לשני לגמרי וסתמא לא אמרי' דהו\"ל כמוכרו בפי' ואנו שאין מנהגינו להתנות למוכרו בפי' היינו משום שמנהגינו הוא ע\"פ דברי הרא\"ש והעיטור דלדידהו סתמא נמי חשיב כמפרש דהא ודאי ליתא דלהא מילתא לא היה צריך לדברי הרא\"ש והעיטור דפ' כ\"ש ועוד שאינו מפורש בדבריהם דבר זה וטפי הי\"ל לומר שמנהגינו בזה הוא ע\"פ דברי המרדכי ותשו' הרא\"ש שציינה הר\"ב המפה כי ע\"כ נלע\"ד דמ\"ש הש\"ך דמ\"ש רוב הפוסקים והמחבר דבעינן שיאמר הישראל בפי' אני מוכרו לך מיירי נמי אם הוא ברשות ישראל כו' אין כוונתו לומר דכשהוא ברשות הגוי שאין דעתו להשקיעו ביד ישראל ס\"ל להנך פוסקים והמחבר כדעת הרא\"ש והעיטור דיכול הישראל להתנות עם הישראל הב' לחזור ולפדותו דהא ודאי ליתא דכל כי האי מילתא הי\"ל לפרש ולא לסתום ודוקא לדעת הרא\"ש והעיטור ז\"ל הוא שכתב הרב דכל שהוא ברשות הגוי יכול הישראל הא' לחזור ולפדותו ויכול להתנות ע\"ז בפי' אמנם לדעת המרדכי ושאר הפוסקים והמחבר לא כתב הרב אלא דמהני נמי תנאי שהתנה עמו למוכרו לו לגמרי אפי' בשהמשכון הוא ביד ישראל לגמרי דלא נימא כיון שהמשכון הוא ברשות ישראל לגמרי אפי' תנאי דלמוכרו לו לא מהני ודוקא כשהמשכון הוא ברשות הגוי הוא דמהני תנאי זה לדעתם ז\"ל לזה כתב דזה אינו אלא דמ\"ש רוב הפוסקים והמחבר כו' מיירי נמי אם הוא ברשות ישראל כלומר אף בכה\"ג נמי מהני התנאי אמנם כשהתנאי הוא בהפך לחזור ולפדותו לדידהו ודאי לא מהני אפילו כשהמשכון הוא ברשות הגוי מדלא חילקו בכך ואנו מנהגינו כדברי הרא\"ש והעיטור כנלע\"ד כוונת הש\"ך אף כי ידעתי כי יש בזה מהדוחק בשיעור לשונו דאי לא\"ה אין מובן לדבריו ז\"ל. ומ\"מ בעיקר דברי הש\"ך במאי דתריץ יתיב דברי מור\"ם ע\"פ דברי הרא\"ש והעיטור דפ' כ\"ש לא נחה דעתי שאם כדבריו לא הי\"ל למור\"ם לכתוב על דברי המרדכי שחולק על הרא\"ש והעיטור כלשון הזה ואם התנו מתחילה כו' הכל כפי תנאם כו' כאלו בזה מודה המרדכי שכתב קודם אלא הי\"ל לומר בלשון וי\"א ועוד שבתחילה כתב שכן המנהג פשוט שלא להכריחו לישראל הב' לחזור ולתנו לישראל הישראל ואח\"כ חזר וכתב להפך לפי דברי הש\"ך. ועוד למה לא ציין דברי הרא\"ש והעיטור כמנהגו וציין שהוא סברת עצמו כי ע\"כ נלע\"ד דהרב ז\"ל מילתא חדתא אתא לאשמועינן אליבא דכ\"ע ואף לדעת המרדכי שכתב קודם זה והוא מ\"ש הר\"ב מחנה אפרים בה' מלוה סי' י\"ג דפ\"ג ע\"ג וז\"ל איברא דצריך לחקור לכל הפירושים כשהתנה המוכר עם הלוקח לכשיביא המעות יחזיר לו השדה דאמרי' דאם הביא הדמים הרי המקח בטל מעיקר' והפירות שאכל הוה רבית קצוצה או אבק רבית ואמאי לא אמרי' דהמקח קיים עד זמן שיחזיר לו המעות ומה שאכל הלוקח קודם דידיה הוא כדין כל מתנה ע\"מ להחזיר דהוייא מתנה עד אותו זמן והרמב\"ם גופיה כתב בה' מכירה פי\"א וכן המוכר שהתנו להחזיר המקח לזמן פ' או לכשיביא מעות הרי המקח קיים ויחזיר לכשהתנה ע\"כ:
וראיתי להאחרונים שנדחקו בדבריו ז\"ל וראיתי להרשב\"א בתשו' סי' קצ\"ח כו' למדנו מדבריו דכל שמכר או נתן והתנה שלא בע\"מ וא\"ל תחזירם לי כשאחזיר לך המעות הרי זה כמי שפי' ואמר שכל שיחזיר המעות יחזיר המקח מעיקרא משא\"כ באומר בלשון תנאי וע\"מ דה\"ז גמר והקנה לו ומעכשיו ע\"ת שיחזירנה לו כשיביא המעות והוי ככל תנאי דעלמא שכל שמקיים התנאי נתקיים המעשה למפרע ונמצא המכר קיים עד זמן שיחזירנו לו וכי אכיל לוקח פירי דידיה קאכיל שהרי כשמחזירו אח\"כ אינו אלא שחוזר הלוקח ומוכרו למוכר וצריך להקנותו לו בקנין חדש כו' ומזה דן הרב באלו הטבות שנוהגים שמוכר לו חפץ לחבירו בזול ומתנה שכשיביא לו מעות וכו\"ך יותר שיחזור וימכרינה לו דהמקח קיים והלוקח יכול להשתמושי ביה כאדם העושה בשלו ואין כאן משום רבית ואם נאנס הפסיד הלוקח אבל כל שלא התנה כן אלא שאמר לו כשאביא לך מעות תחזיר לי החפץ הר\"ז אסור כדין הגמ' עכ\"ל וכ'כ בתשו' צ\"ץ סי' ך' יעו\"ש והשתא איכא למימר דמור\"ם ז\"ל בכ\"הג הוא דקאמר דשרי ע\"פ תנאם וז\"ש אם התנו מתחילה דצריך לחזור וליתן לו כלומר שחוזר ומוכרו לו הכל לפי תנאם והוסיף עוד דאם המנהג הוא כך כלומר שחוזרים למכור המשכון לישראל הא' אפי' לא התנו מתחילה על כך מסתמא על דעת כן משכנו וצריך לחזור ולמוכרו לו כן נלע\"ד. וכי תאמר אלי שלא כיוין מור\"ם לזה מ\"מ אנן בדידן שפיר מצינן למידן הכי ע\"פ דברי מח\"א ותשו' צ\"ץ ומה שיש לעמוד בעיקר דברי הרשב\"א בתשו' זה שהביא מח\"א כבר עמדתי עליהם במקום אחר ועלו ובאו דברי במזבח הדפוס בס' נדפס מחדש לעמיתנו בתורה כמוהר\"א גאטינייו בס' אגורה באהלך עי\"ש בחי\"ד דל\"ד יע\"ש:
ולענין הל' למעשה אם הישראל הא' משכן משכון הגוי לישראל חבירו אם משכנו לו ברשות הגוי אין כאן איסור רבית לכ\"ע כיון דהשתא אין אחריות המשכון עליו כלל ואינו יכול הישראל הא' לכופו לשני לפדותו ואם משכנו בעצמו שלא ברשות הגוי אם דעתו של גוי להשקיעו המשכון ביד ישראל אין הישראל הב' יכול ליקח רבית מהגוי ע\"י הישראל הא' כמ\"ש בפ' כ\"ש ויכול הישראל הא' לכופו שיתננו לו אמנם אם א\"ל בפי' הישראל הא' לב' בשעה שמשכנו שמוכרו לו לגמרי ושהוא מסתלק ממנו אז יכול הישראל הב' ליקח הרבית של הגוי מיד ישראל הא' וכמ\"ש בש\"ע י\"ד סי' קס\"ט ואם מת הגוי אינו יכול לפדותו מיד הב' בע\"כ כיון שנסתלק ממנו לגמרי ואם המנהג הוא סתמא שחוזר הב' ומוכרו לראשון כשבא לפדותו ממנו יכול לכופו לב' שיחזירנו וימכרנו לו כמ\"ש לעיל בפי' דברי מור\"ם ע\"פ מ\"ש הרב מח\"א והרב צ\"ץ ז\"ל אמנם אם המנהג לחזור ולפדותו סתם בלי זכר מכירה מחדש בזה באנו למחלוקת הרא\"ש והעיטור דפ' כ\"ש עם שאר הפוסקי' וכמ\"ש הש\"ך בי\"ד סי' קס\"ט ס\"ק נ\"ז דלדעת הרא\"ש ובעה\"ע אם אין דעתו של הגוי להשקיעו המשכון ביד הישראל יכול הישראל הא' לכופו לב' לפדותו ומשלם לו הרבית וכ\"ש אם התנה מתחילה לחזור לפדותו ולדעת שאר הפוסקים אינו יכול לשלם לו הרבית ואין כח בידו לפדותו בע\"כ של ב' שהרי צריך להתנות בפי' שמוכרו לו לגמרי ומסתלק ממנו ואז הוא שיכול לקבל ממנו הרבית של הגוי ולפדותו אם ירצה וכיון דאיכא פלוגתא בהא יכול המוחזק לומר קים לי ועיין להרב כהונת עולם בי\"ד סי' קס\"ט דט\"ו רע\"ג ולהר\"ב מח\"א ה' רבית סי' ל\"ג ודוק:
עוד כתב מרן בש\"ע ח\"מ סי' ע\"ב סמ\"א משכונו של גוי ביד ראובן והפקידו ראובן ביד שמעון ומת הגוי יש להסתפק אם זכה שמעון במשכון זה יתר מהחוב עיין במ\"ש הש\"ך בס\"ק קס\"ג דאין מקום להסתפק דודאי זכה שמעון הנפקד מכל דכן מההיא דסעי' ל\"ט ושכ\"כ רש\"ל בפ' הפרה ס\"ך יע\"ש ואין ספק דאשתמיט מינייהו דברי מוהריק\"ו דשורש קי\"ח שכתב וז\"ל ואל תשיבני ממ\"ש המרדכי בפ' חזקת דמספ\"ל לראב\"ן במשכונו של גוי ביד ראובן כו' דע\"כ ע\"כ לא מספ\"ל לראב\"ן אלא דוקא היכא שהפקידו אצלו דשמא בשעת מיתת הגוי מיד זכה בו המפקיד שהנפקד הזה כשלוחו כל זמן שלא פירש שהוא רוצה לזכות בו והרי גילה דעתו שהוא רוצה לזכות בו עד לאחר זמן שבא המפקיד לתבוע משכונו דאלת\"ה תיקשי ליה דתפשוט בעייא מההיא דמשכונו של גר ביד ישראל כו' דזה קנה את השאר כדאמר רבא בפ' הפרה עכ\"ל : הרי שחילק הרב בין ההיא דסל\"ח להא דהכא ושלא כדברי הש\"ך ורש\"ל ז\"ל ועיין בהר\"ב ראש יוסף באות צ\"א ומ\"מ למדנו מדברי מוהריק\"ו דאם גילה דעתו הנפקד בשעת מיתת הגוי דדעתו לזכות בו מיד אין מוציאין מידו ולענין הלכה למעשה נראה נכון מ\"ש בשם מוהריק\"ו דכל שגילה דעתו הנפקד מיד בשעת מיתת הגוי דדעתו לזכות מיד דינא הוא דאין מוציאין מידו היתרון שבמשכון ואפי' אם תפס המפקיד מוציאין מידו דכבר זכה בו הנפקד מדינא אמנם אם לא גילה דעתו בזה יש להסתפק הילכך אף כשהמשכון בידו אין מוציאין ממנו מספק היתרון מ\"מ אם תפס המפקיד ממנו מצי טען קי\"ל כהצד המזכה לי ושלא כדברי והש\"ך ורש\"ל ז\"ל:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נותן לחבירו דבר שאינו מסויים כשם \n שהמוכר צריך לסיים המכר כך הנותן כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך או שכתב כל נכסי קנויי' לך חוץ ממקצתם. הנה בדין זה דנותן לחבירו דבר שאינו מסויים אי קנה במחלוקת הוא שנוי דלדעת רבינו מבואר דלא קנה וכן דעת רש\"י בפ\"ק דגיטין ד\"ח וכ\"ד הרי\"ף והר\"י ן' מיגאש משום דבכל חד וחד מצי למדחי לא זה שהקנתי לך אלא זה וכמ\"ש ה\"ה ומרן כ\"מ ויש חולקים וס\"ל דקנה והנה לשיטת רבינו הלזו הק' ה\"ה מההיא דפסק רבינו בפכ\"א מה' מכירה האומר לחבירו בית בביתי אני מוכר לך ונפל לו הבית מראהו נפול וכן עבד מעבדי אני מוכר לך ומת לו עבד מראהו מת אלמא אע\"ג דהוי דבר שאינו מבורר ומסויים קנה ומשו\"ה קתני דמראהו מת מראהו נפול דאי לא קנה היאך מראהו מת ונפול והוא היה רוצה לחלק בין מכר למתנה ולא הונח לו ומרן כ\"מ עלה ליישב דמיירי בשסיים המקום ולא סיים החלק דבזה כ\"ע מודו דקנה:
וראיתי להרב הגדול מוהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' כ\"ב על שטר צוואה שהיה כתוב בו שהוא מניח מאתים זהובים לה' יתומות בני טובים את שיראה בעיני פו\"פ אם יש רשות לאותם פ\"ופ לשנות את המעות לצורך מצוה אחרת כגון לצורך יתומים ותלמידים שילמדו תמיד או מאחר שהוא פירש ליתומות וזכו במתנת ש\"מ אינן יכולים לשנות והשיב הרב ז\"ל דלא זכו במעות ההם במתנת ש\"מ דאע\"ג דדברי ש\"מ ככתובים וכמסורים דמו מ\"מ לא עדיף דברי ש\"מ מקנין בריא דכל דבבריא ע\"י קנין לא מהני ה\"נ גבי ש\"מ וכדאמרי' בפ' מי שמת גבי אכל פ' פירות דקל זה ידור פ' בבית זה דכל דליתיה בבריא ליתיה בש\"מ ובנדון שלפנינו אלו היה בבריא בקנין לא היה מועיל מפני שאין אותם היתומות ברורות וידועות כדי שיזכו וכיון שכן למאן דלית ליה ברירה לא זכו בשעת קנין וכהא דתנייא בפ' בכל מערבי' מ\"ב שיש לי בביתי יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס לא חילל לר\"י דלית ליה ברירה דכי היכי דאין מקנין דבר שאינו מבורר ה\"נ אין מקנין לאדם שאינו מבורר וכ\"ש הוא כדאמרי' בפ\"ק דגיטין לענין דבר שלא בא לעולם דאפי' למ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל מודה שאין אדם מקנה לדשלב\"ל ועוד תנן בפסחים פ' מי שהיה טמא הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירוש' כיון שהכניס הא' ראשו ורובו לירוש' זכה בחלקו ומזכה אחיו עמו ואמרי' בגמ' אלמא יש ברירה ומסיק ר\"י כדי לזרזן קעביד ועל כולן קשחיט יע\"ש משמע שאם לא היה שוחט על כולן אלא על אותו שיעלה ראשון למאן דלית ליה ברירה לא היה זוכה והא איפסיקא הלכתא בסוף ביצה דבדאורייתא אין ברירה וכן פסקו רובא דרבוותא וכיון שכן הכא לענין קנין לא זכו היתומות אלא במתנה זו דאין ברירה ואי קשייא ההיא דאמרי' בפ\"ק דגיטין גבי מעמד שלשתן נעשה כאומר לו משעבדנא לך וכל מאן דאתי מחמתך והרי אותו האיש הבא מחמתו לא היה מבורר בשעת השעבוד והיכי משתעבד ליה הא לא קשייא דע\"כ לא פליגי תנאי אלא כההיא דמי שיעלה מכם ראשון דע\"כ חד הוא שיעלה ראשון וכולן ישארו ולא יזכו וכיון שכן הואיל ואדם זה אינו מבורר לא זכה ובכ\"הג הוא כל הנהו מתני' ומתנייתא דמייתי תלמודא בהאי מילתא דברירה אבל הכא מעכשיו הוא משתעבד לכל העולם שיכול להיות שירצה את כל העולם בחוב זה בזה אח\"ז ואין ברירתו של אחד פוסל את השאר בכה\"ג ודאי כ\"ע מודו בה דיש ברירה וכ\"כ הר\"ן בהלכות שם בפ\"ק דגיטין עכ\"ל וכדברים האלה כתב הרב עצמו בחח\"מ סי' כ\"ג על נדון כיוצא בזה באחד שציוה מחמת מיתה שיתנו החניות שלו לחתניו לוקחי בנותיו והיו לו ב' בנות נשואות וב' בנות קטנות ונסתפקו בדברים בכלל לשונו אף החתנים הבאים אח\"כ שיקחו בנותיו הקטנות והשיב הרב ז\"ל דאפי' אם היה מבאר דבריו שרצה לזכות לחתנים שיקחו בנותיו הקטנות לא זכו כיון שאינן עכשיו מבוררים והכריח הדבר דלמאי דקי\"ל א\"ב בדאורייתא אין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו מבורר מההיא דמ\"ב יהא מחולל על שתעלה בידי מן הכיס דלר\"י דס\"ל א\"ב אין המעשה מחולל וכמדובר ודבריו תמוהים דכפ\"ז אין מקום לחלק במה שחילק מרן כ\"מ דבסיים המקום ולא סיים החלק דבזה כ\"ע מודו דקנה דכפי דבריו דאין ברירה עכ\"ל דההיא ברייתא אזלא כמ\"ד י\"ב וזה דבר תימא שהרי כל פוסקי ההלכות שפסקו דבדאורייתא א\"ב הביאו ברייתא זו דבית מביתי לפסק הלכה ועוד יש לתמוה דנר' דאשתמיט מיניה מ\"ש הרשב\"א בתשו' בח\"ב סי' פ\"ב שנשאל למאי דקי\"ל א\"ב בדאורייתא היאך אדם מוכר לחבירו א' מקרקעותיו סתם דקי\"ל שיתן לו איזה שירצה היכי קונה מאחר דא\"ב ומ\"ש מההיא דצנועים פ' מרובה דאמרי' כל המתלקט יהא הפקר ומוקי לה התם כמאן דאית ליה ברירה הא למאן דלית ליה ברירה לא הוי הפקר והשיב הרשב\"א ז\"ל וז\"ל יכול הייתי לשנות לך דההיא ברייתא דבית מביתי ועבד מעבדי ושור משוורי ר\"מ היא דאית ליה ברירה ואפשר דקי\"ל כוותיה וכן פסק ר\"י בעל התוס' מההיא דתמורה ד\"ל גבי מתני' דשני שותפים שחלקו אחד נטל עשרה ואחד ט' וכלב ומ\"מ כך דעתי נוטה דאין ברירה וכדברי שאר גדולי אחרונים שפסקו דבשל תורה א\"ב אבל מה שהשוותה את הדברים בדיני הברירה והקשיתה מזה לזה אינו נראה כן דאין דין יש ברירה או א\"ב אלא במה שאנו צריכין לומר הוברר הדבר שמה שהוא עכשיו כבר היה או חל מעיקרא שאם לא נאמר חל למפרע אין לו קיום לאותו דבר אף אחר שהוברר לפי שאנו צריכין לקדימתו לקיומו של דבר כההיא דאומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש למחר יהיו מעשר שהוא מפריש לאחר ששתה ואי אין ברירה נמצא זה שותה טבלין למפרע וכן ה\"ז גיטך אם מתי שאם אין ברירה הו\"ל גט לאחר מיתה וכן באומר כתוב לאיזו שארצה אגרש בו שאנו צריכין לעיקרו דהיינו שעת כתיבה דבעי' כתיבה לשמה וכן אם בא חכם למזרח שאנו צריכין שיחול הערוב מתחי' בה\"ש וכן בההי' דכל שילקטו עניי' יהיה הפקר או יהיה מחולל על זה דאי אין ברירה ולא קדם ההפקר והחילול משעת אמירה אוכלין גזל ושאינו מעושר אבל במוכר או נותן דבר שאינו מבורר למה אנו צריכין לברירה כל שנותן לו אחת משדותיו או בית בבתיו או עבד מעבדיו מחמת מכר או מחמת מתנה ה\"ז קנוי לו ואפי' לא נתן עד עכשיו הר\"ז קיים ואינו צריך לקיום המכר והמתנה לדמעיקרא שאם אי אתה אומר כן בטלת מתני' האומר חצי שדה אני מוכר לך משמני' ביניהם וכן בטלת האומר הרי עלי עולה שהוא חייב באחריותה ואין לך נדר בתורה אלא נדבה באומר הרי זו וכלל גדול אני נותן לך דלא שייך דין ברירה אלא במה שאי אפשר לגרש בו דלא נכתב לשמה א\"נ באם מתי שאם א\"ב הו\"ל גט לאחר מיתה וכן בב' לוגין שאני עתיד להפריש מיחל ושותה מיד שאם א\"ב אי אפשר לשתות דהו\"ל טבל וכן אם בא חכם למזרח שאם א\"ב אין כאן ערוב ואי אפשר ללכת וכן כולן אבל בדבר שקיומו אינו תלוי בברירה כמכר ומתנה וצדקה וקרבן בלשון נדר בזה לא שייך דין ברירה שהרי בשעה שנתון לו ממכרו אפי' למ\"ד א\"ב בדאורייתא אין מעכב דין ברירה שאפשר להתקיים בלא ברירה וכן בהרי עלי עולה וכן כל כיוצא בזה עכ\"ל הרי מבואר מדברי הרשב\"א בתשו' הלזו הפך מה שהכריח מוהרימ\"ט מההיא דמ\"ב זה יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס דלמ\"ד א\"ב אין מחולל ואין אדם מקנה דבר שאינו מבורר במכר או במתנה דלפי דברי הרשב\"א ז\"ל התם שאני שאנו צריכין לברירה לקיומו של דבר וכבר ראיתי להר'ב מח\"א ז\"ל בה' זכיה סי' א' דל\"א ע\"ב תמה ע\"ד מוהרימ\"ט ז\"ל הללו יע\"ש:
ולע\"ד מקום יש בראש לישב דברי מוהרימ\"ט הללו והן קדם נבין דברי הרשב\"א ז\"ל שלכאורה הם תמוהים דכיון שלפי דבריו ז\"ל במוכר או נותן דבר שאינו מבורר אין המכר והמתנה קיימים למפרע משעת קנין אלא משעת שיברר המכר או המתנה א\"כ באומר בית מביתי אני מוכר לך וכן עבד מעבדי ושור משוורי ונפל לו בית ומת לו עבד או שור היאך קתני בברייתא מראהו מת מראהו נפול כיון שבשעת שבירר לו הבית והשור והעבד אין כאן בית ולא שור ולא עבד כדי לקנות שאם הקנה לו תחילה בקנין סודר הרי באותה שעה הדר סודרא למריה ואפי' אם נאמר שהקנה לו תחילה הבית או השור או העבד בכסף או בשטר וס\"ל להרשב\"א ז\"ל כמ\"ש התוס' בפ' מציאת האשה דפ\"ב ד\"ה דאמר מעכשיו והביא דבריהם מרן ב\"י בסי' קצ\"ז מחו' ד' שאם קנה קרקע בכסף או בשטר ואמר לו קני לאחר שלשים יום אם השטר קיים לאחר ל' יום קנה והכסף נמי אפי' נתאכלו הדמים חשובים כאלו הם בעין כיון דאלו לא נתקיים המקח היה צריך להחזירן אכתי ק' כיון שזה לא קנה אלא משעת ברירה ואילך ולא למפרע א\"כ כשמת העבד ונפל הבית היאך מראהו מת או נפול הרי אין כאן בשעת קנין לא בית ולא עבד כדי לקנות באותה שעה בכסף או בשטר דבשלמא אם הקנין חל למפרע מעת שנתן הכסף ונתן השטר מצי למימר ליה שפיר השתא זה הבית וזה העבד נתתי לך מתחילה וי\"ב למפרע וברשותך מת או נפל אבל לפי דברי הרשב\"א שהקנין חל משעת ברירה ואילך א\"כ באותה שעה אין כאן בית או עבד כדי לקנות וברשות המוכר מת העבד או נפל הבית ועוד בשור משוורי אני מוכר לך דבהמה אינה נקנית אלא או במשיכה או בקנין סודר והכא ליכא משיכה שהרי אמר סתם שור משוורי אני מוכר לך וליכא אלא קנין סודר הרי בשעה שבירר השור הדר סודרא למריה ולא קנה ויכול הלוקח לחזור בו וכשמת השור היאך מראהו מת כיון שלא קנה למפרע ואפי' אם היה השור חי ומבורר כמעכשיו אם אין ברירה ולא קנה למפרע משעה ראשונה בקנין סודר אכתי יכול לחזור בו הלוקח ולומר דאינו רוצה לקנותו ומדקתני מראהו מת מראהו נפול נראה דקנה אותו בע\"כ:
כי ע\"כ נר' לע\"ד ליישב דברי הרשב\"א ז\"ל במה שידוע דאע\"ג דאין אדם מקנה דשלב\"ל או דבר שאינו ברשותו בין במכר בין במתנ' בריא בין במתנת ש\"מ כדאיתא ביבמות פ' האשה דצ\"ג ובקדושין סוף דס\"ב וכמ\"ש הפוסקי' עיין בטח\"מ סי ר\"ט אפי\"ה קי\"ל דאדם מתחייב לדשלב\"ל וכמ\"ש הטור והש\"ע בח\"מ סי' ה' יע\"ש. וטעם הדבר הוא שכשהוא בלשון חיוב החיוב חל על גוף האדם המתחייב לא על דבר הנקנה משא\"כ כשאינו בלשון חיוב אלא בלשון מכר ומתנה בקנין שהקנין הוא על הדבר וכיון שהדבר אינו בעולם לא חל הקנין ובכן איכא למימר דה\"ה נמי לענין מוכר או נותן דבר שאינו מבורר שאם היה בלשון חיוב מהני אפי' למ\"ד א\"ב כיון שכבר חייב גופו למכור ואפי' אותו הדבר אינו מבורר דומייא דדבר שלב\"ל ודבר שאינו ברשותו דמהני בלשון חיוב כמדובר ומשמע ליה להרשב\"א דהאומר לחבירו בית בביתי אני מוכר לך או עבד מעבדי אני מוכר לך כיון שלא אמר בית בביתי מכור לך או קנוי לך וכן עבד מעבדי מכור לך או קנוי לך שזהו הלשון המועיל במכר ומתנה כמבואר בסי' קצ\"א ובסי' קצ\"ז מח\"מ יע\"ש לשון אני מוכר (עיין בשו\"ת רב יוסף סי' כ\"ג דס\"ט ע\"ד ד\"ה גם כו' שעלה ונסתפק בלשון אני נותן אי פי' להבא או לשעבר אי מהני לשון זה כמו שדי קנויה לך שדי נתונה לך יע\"ש) לך משמעותו הוא לשון חיוב שמתחייב עצמו למכור לחבירו בית בביתיו וכן עבד מעבדיו ואע\"פ שלא אמר בפי' לשון חיוב כיון שקנו מידו הקנין מתקן הלשון כאלו אמר לשון חיוב בפי' וכמ\"ש הרשב\"א גופיה בתשו' הביא דבריו מרן ב\"י בח\"מ סי' קצ\"ה מחו' ך' ושם סי\"ד ועיין למרן החבי\"ב סי' ס' הגה\"ט אות ל\"ד שכ\"כ בשם הר\"ב מ\"ץ ועיין בס' חשק שלמה שם אות ך' ובהגב\"י אות ס\"ג ועיין למוהרא\"ש בתשו' סי' כ\"ג יע\"ש הילכך אע\"פ שאין הדבר מבורר מעיקרא קנה הלוקח לענין שאין המוכר יכול לחזור בו וכשיברר הבית או העבד קנה הדבר עצמו דמשעה שבירר המוכר הבית או העבד קנה אותו הבית ואותו העבד משם ואילך ושוב אינו יכול לחזור בו מאותו הבית ומאותו העבד לא המוכר ולא הלוקח אבל קודם שבירר המוכר הבית או העבד לכ\"ע לא קנה אותו הבית ואותו העבד כיון שלא מבורר ולא היה כאן אלא חיוב על גופו של מוכר למכור לו בית או עבד ללוקח ומפני חיוב זה ס\"ל להרשב\"א ז\"ל ודעימיה דאדם מקנה לחבירו דבר שאינו מבורר ומסויים אבל הבית או העבד עצמו שבירר הלוקח אח\"כ לא קנה מעיקרא אלא משעת בריר' ואילך וכמ\"ש הרשב\"א דאין זה ענין לדין ברירה דאיפליגו תנאי ואמוראי בעלמא כמדובר מעתה נוחים ממילא דברי מוהרימ\"ט בתשו' הנז' דכיון דמבואר יוצא מדברי הרשב\"א בתשו' הלזו דכל עוד שלא בירר המוכר הבית או העבד לא קנה הלוקח שום דבר ואין כאן אלא חיוב על גופו של מוכר למכור א\"כ כשמת המוכר קודם שבירר המקח אין היורשים חייבים לברר המקח כיון דלא היה כאן אלא חיוב על גופו של מוכר והרי מת ואינו בעולם כדי שיברר וכיון שלא קנה הלוקח שום בית ושום עבד מיד כשמת נפלו נכסי קמי יתמי וזכו בהם ואין עליהם שום חיוב וכעין זה כתב הר\"ב בני יעקב במאמר קנין דצ\"א ע\"ב ד\"ה וראיתי למהרשד\"ם ז\"ל יע\"ש וכיון שכן שפיר כתב מוהרימ\"ט ז\"ל בנדון שלו דלא זכו היתומות באותם המעות כיון שלא היו מבוררו' ואתי במ\"כש ממקנה לחבירו דבר שאינו מבורר דלמ\"ד אין ברירה לא קנה הדבר מבורר למפרע משעת קנין אלא משעת שיברר ואילך כמ\"ש הרשב\"א בתשו' הנז\"ל ובנדון של הרב שמת המלוה ולא בירר לא זכו היתומות ואפי' אם יבררו אותם היתומות דשני אנשים שציוה המצוה לאחר מיתתו כיון דלמ\"ד אין ברירה לא זכו למפרע אלא משעת ברירה ואילך הרי אין כאן זכיה אלא לאחר מיתה ולא מצינן למימר כאן דברי ש\"מ ככתובים וכמסורי' דמו כיון דאין כאן ברירה למפרע ולא זכו משעת צואת הש\"מ כיון שלא היו מבוררות ולהכי מסיק הרב שפיר דיכולים לשנות המעות ואין כאן סתירה לדברי הרב אלא מדברי הראשונים שאמרו אדם מקנה לחבירו דבר שאינו מסויים שהם לא אמרו אלא שקנה לענין שלא יוכל המוכר לחזור מחמ' חיובו שנתחייב למכור אבל אזלי ומודו דכל עוד שלא בירר הדבר לא קנה שום דבר משעת קנין אלא משעת שיברר המקח ואילך ולא מדברי תשו' הרשב\"א ז\"ל הנז\"ל שאף הרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה דלמ\"ד א\"ב לא קנה הדבר שאינו מבורר מעיקרא משעת קנין אלא משעת שיברר הדבר ואילך:
וע\"פ האמור ומדובר הנה מצינו ישוב נכון למה שהשיגו הראב\"ד והרמב\"ן ודעימייהו לשיטת הרי\"ף ורש\"י והר\"י ן' מיגאש ורבינו ז\"ל דס\"ל דאין אדם מקנה דבר שאינו מסוים ומבורר מההיא ברייתא דבית בביתי אני מוכר לך ועבד מעבדי ונפל ומת דמראהו נפול מראהו מת דמבואר מינה דאדם מקנה לחבירו דבר שאינו מבורר ומסויים והם ז\"ל הביאוה לפסק הלכה ונדחקו כל הראשונים בתירוצם אמנם ע\"פ האמור הנה נכון דהם ז\"ל לא אמרו דלא קנה אלא במקנה דבר בלשון מכר ומתנה כההיא דכל נכסי נתוני' לפ' עבדי חוץ מקרקע כ\"ש וכן באומר קרקע מנכסי קנויין לך שכתב רבינו ז\"ל כאן שהקנין הוא על הדבר עצמו שאינו מבורר אבל בית בביתי אני מוכר לך וכן עבד מעבדי אני מוכר לך שלא אמר בית בביתי קנוי לך אלא אני מוכר לך שהוא לשון חיוב שמתחייב המוכר למכור ולא חל הקנין על הדבר עצמו אלא על גוף המוכר שנתחייב למכור כל כה\"ג אזלי ומודו הרי\"ף ודעימיה שקנה הלוקח אפי' שהדבר אינו מבורר דומייא דמתחייב בדשב\"ל בלשון חיוב דמהני כמדובר ומבואר מדברי הרשב\"א בתשו' הנז\"ל:
איברא שלפי האמור ומדובר ההיא דבית בביתי אני מוכר לך וכן עבד מעבדי דקנה לוקח אף שאינו מבורר ומסויים הוי מטעם חיוב שנתחייב המוכר למכור ומפני שהחיוב הוא על גופו ולא על דברי עצמו הנמכר דומייא דמתחייב בדשב\"ל והדבר ק' כיון דמטעם חיוב אתינן עלה א\"כ כשנפל לו בית ומת לו עבד אין מקום ליפטר מחיובו והרי הוא חייב באחריות הבית והעבד שזהו ענין חיובו שחל על גופו של מוכר ולא על דבר הנמכר וכמ\"ש מוהרימ\"ט בתשו' חח\"מ סי' פ\"א דצ\"ה ע\"ב ד\"ה ומאי דק\"ל למר וז\"ל ונ\"ל דבשלמא אי שייך קנין בדשלב\"ל איכא מיגו דמצי למקנייה לההוא שליש נכסיו שעה אחת קודם מיתתו ואם אבדו אח\"כ או פחתו פחתו למקבל אבל אם בא להתחייב בתורת חיוב היינו שמתחייב בפירות ההם כשיבואו לעולם וכדי שיחול החיוב על גופו צ\"ל דמשבאו לעולם משתעבד בהם מעתה שיהיו באחריותו עד שיתנם ואם אבדו פורע לו ממקום אחר ונמצא בנו הב' מפסיד שאם אי אתה אומר כן אלא שמתחייב ליתנם בידו כשיבואו לעולם ולא יהיה באחריותו א\"כ לא חל החיוב על גופו כלל והו\"ל כקנין דברים כמי שקנו מידו לחלוק כדאמרי' בריש בתרא ואם באתה לומר שיהא חיוב ע\"ת שלא יתחייב באחריותו הו\"ל תרתי דסתרן אהדדי והוו תנאי ומעשה בדבר אחד כדאמרי' בפ' מי שאחזו ע\"מ שתחזירי לי את הנייר כו' ואי ק' מהא דאמרי' בפ' בתרא דמנחות הרי עלי עולה ע\"מ שאקריבינה במקדש כו' יע\"ש:
הן אמת שההכרח הזה אשר הכריח מוהרימ\"ט מתוך קושייתו דבלשון חיוב משתעבד להתחייב באחריותו וכן מה שהכריח מההיא דתנאי ומעשה בדבר אחד אינו הכרח דעיקר הקושייא כבר הקשה עלה ליישב מוהר\"ם אלקלעי בתשו' כ\"י הביא דבריו מרן החבי\"ב בסי' ס' אות ל' באופן אחר והרב בני יעקב בדצ\"ד ע\"ד ד\"ה ואחרי' יישבה באופן אחר ודברי הרשב\"א בתשו' זו ח\"ב סי' פ\"ב מבואר לע\"ד דס\"ל דבלשון חיוב נמי לא משתעבד באחריותן דאל\"כ לפי דבריו לא אשכחת פתרי למה ששנינו בברייתא נפל לו בית ומת לו עבד מראהו מת מראהו נפול וכמדובר ועיין בס' זכרון דברים בסוף הספר ד\"ץ ע\"ג יעו\"ש באופן שדברי מוהרימ\"ט שבח\"מ לדידי' וכעת צ\"ע ועלה בידינו ישוב נכון לדברי הרשב\"א שבח'ב סי' כ\"ב ולדברי מוהרימ\"ט שבח\"א סי' כ\"ב ושבח\"מ סי' כ\"ג ולדברי הרי\"ף ודעימיה דס\"ל דאין אדם מקנה דבר שאינו מבורר ומסויים כמדובר:" + ], + [ + "שורש מוכר או נותן מתנה על תנאי כל \n הנותן מתנה ע\"ת אם נתקיים התנאי נתקיימה. וראיתי להר\"ב מ\"ל ז\"ל שכתב וז\"ל מתוך תשו' הרא\"ש שהביא הטור סי' רמ\"א מוכח דבמתנה ע\"מ שלא תמכרנה לפ' כל שעבר ומכר לאותו פ' נתבטלה המתנה או המקח כיון שעבר על תנאו ואע\"ג דאי אמרי' שנתבטל המקח ונמצא שמה שמכר לאותו פלוני לא עשה ולא כלום דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ונמצא דאין כאן מקח מ\"מ כיון שנתנו בדרך מכר נתבטל המקח מעיקרו וכ\"כ ה\"ה בפ\"ח מה' גרושין בע\"מ שלא תנשאי לפ' אך התוס' בפ' המגרש דפ\"ג ד\"ה דעמדה דס\"ל דהמתנה ע\"מ שלא תנשאי אין הכונה דרך נשואים אלא נשואים ממש ולא אשכחן ביטול הגט אלא לאחר מיתת המגרש וכבר הביאוה סברת התוס' הרשב\"א והר\"ן בחי' ועיין בתשו' הר\"א ששון בסי' קי\"ח שעמד בזה ועיין להר\"ם אלשי'ך ז\"ל סי' ה' יע\"ש עכ\"ל: ועיין להר\"ב מח\"א ה' זכיה מהפקר סי' ד' ובס' נאות יעקב להרב מוהריט\"א נר\"ו סי' כ\"ה ע\"ד ד\"ה וראיתי להרב מח\"א בשם תשו' הר\"י ן' מיגאש ז\"ל דנראה דאשתמיט מינייהו דברי התוס' והראשונים הללו יע\"ש ועיין עוד להר\"ב מח\"א בה' מ\"א דפ\"ב ע\"ד במ\"ש שם:
ולע\"ד קשה לשיטת התוס' ז\"ל מאותה שאמרו בפ\"ק דתמורה ד\"ד גבי פלוגתא דאביי ורבא בכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד אי מהני או לא מהני וקאמר אביי דמהני דאי ס\"ד לא מהני אמאי לקי ורבא אמר לא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומבואר באותה סוגייא אי לאו דגלי קרא דהוה קדש הו\"א דאינו קדש ואפ\"ה לקי וכן בחרמי כהנים דכתיב לא ימכר ולא יגאל אי עבר ומכר לרבא אע\"ג דאין מכירתו מכירה אפ\"ה לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא יע\"ש והשתא לדעת התוס' דס\"ל דכל שאין המעשה שעשה קיים לא מיקרי עובר על התנאי דעיקר התנאי הוא שלא יועילו מעשיו א\"כ ה\"נ היאך מיקרי על מימרא דרחמנא לרבא ולקי הא רחמנא אמר לא ימכר ולא יחליפנו והרי לא מכר ולא החליף וליכא למימר דהתוס' כתבו כן לדעת אביי דהא אנן קי\"ל כרבא ולכן נראה דס\"ל להתוס' דיש לחלק בין לשון בני אדם ללשון הכתוב אבל זה דוחק דמנ\"ל לחלק כן כל שלא מצינו הדבר מפורש והנכון אצלי דבהא פליגי אביי ורבא אי כונת המתנה הוא לכך או לא והא דמסקינן באותה סוגייא דתמורה דאביי ורבא בהני שנויי הוא דפליגי ולא קאמר דפליגי בהך מילתא דאמרן לענין תנאי בני אדם היינו משום דלישנא דאביי ורבא לא משמע דאתו לפלוגי בהך מילתא דקאמרי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני או לא מהני כו' משמע דפליגי במילתא דאמר' אי מהני או לא מהני ולהכי קאמר דבהני שינויי פליגי בענין כ\"מ דאמר' אבל ודאי דמינה נפקא לן לענין לשון ב\"א כנ\"ל ועיין בס' עדות ביעקב ובס' מקור ברוך סי' ט' יע\"ש תו איכא למידק בדברי התוס' שלפי דבריהם משמע לכאורה דהוי תנאי זה דע\"מ שלא תנשאי לפ' תנאי ומעשה בדבר אחד שהתנאי בטל כמ\"ש הרדב\"ז בח\"א סי' רכ\"א ודע שמרן ב\"י בא\"ה סי' קמ\"ג עמ\"ש ע\"מ שלא תנשאי לפ' ה\"ז גט ומותרת לינשא מיד כו' אבל אין תקנה להתירה במה שיטלנו מידה ויחזור ויתננה לו סתם כו' כתב ע\"ז מרן ב\"י וז\"ל ודע שכתבו התוס' בפ' המגרש דפ\"ג כו' אבל ה\"ה כתב בפ\"ח כו' וכתב הרשב\"ץ בתשו' מי שגירש אשתו ואסרה על שמעון ונישאת ללוי והיו לה בנים ממנו ונתאלמנה ומת המגרש ונשאת אח\"כ לשמעון שנאסרה עליו לדעת התוס' גט בטל ובניה ממזרים אבל בה\"ג כתב גבי ע\"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ופליגי רבנן ואמרו כיון דבחייו לא עברה על תנאו כיון דמית בטל ליה תנאו ולא בטיל ליה גט למפרע ע\"כ ואם לא נשאת לשום אדם עד שמת המגרש פשיטא דמותרת לשמעון אבל יש לדקדק בזה שאם נתאלמנה משמעון שנאסרה עליו אי מותרת לכהונה כיון שנתבטל הגט או היא אסורה דתנאי נתבטלה גט לא נתבטלה ועמיתי בתורה הרב ועצום שליחא דרחמנא משה מאגא\"ר ה\"י הביא ראיה דודאי אסורה דהגט לא נתבטל דאמרי' התם בפ' המגרש דפ\"ג ע\"א ד\"א הרי היה זה שנאסרה עליו כהן ומת המגרש לא נמצאת אלמנה אצלו וגרושה אצל כל אדם וקא' ומה גרושה שהיא קלה אסורה משום צד גרושין שבה ובמאי אילימא בע\"מ הרי גרושה אצלו בזנות אלא בחוץ יע\"ש ופירש\"י הרי גרושה אצלו בזנות גרסי' הרי לא אסרה עליו אלא לינשא אבל אזנות גרושה אצלו מיד הילכך אם ימות בעלה הראשון נמי שם גרושין עליה אצל זה עולמית עכ\"ל מבואר יוצא ממ\"ש וק\"ו ומה גרושה שהיא קלה אסורה משום צד גרושין שבה כו' שאפי' גרשה ע\"מ שלא תנשאי לפ' ולא נשאת לו ומת שהיא אסורה לכהן זה משום צד גרושין שהיתה לה בעוד הבעל בחיים ולא אמרי' דהשתא שמת נתבטל התנאי ונתבטל הגט ואין כאן אלא אלמנה ותהיה מותרת לכהן מוכח ודאי דאע\"ג דהשתא שמת ונתבטל התנאי לא נתבטל הגט והוא תימא איך לא נסתייע מכאן הרשב\"ץ ז\"ל. ונלע\"ד דאכתי אין מכאן ראיה דאיכא למימר דתלמודא עדיפא מינה קדחי דאפי' לגבי כהן זה גרושה היא אצלו ומשום צד גרושין שהיה לה עם כל העולם אסורה לאחר שנתאלמנה כמו גרושה דעלמא שנתאלמנה מבעלה אחר הגרושין דלא פקע מינה שם גרושה ואה\"ן דהוה מצי דחי לה דלא אסירה לכהן זה אחר שנתאלמנה משום צד גרושין שבה משום דהשתא שמת נתבטל התנאי ונתבטל הגט ואין כאן צד שם גרושה כלל אלא דקושטא דמילתא דחי דמאי דאסירה לכהן זה הוא משום דאף לכהן זה אסרה בגט:" + ], + [], + [], + [ + "שורש מתנה ע\"מ להחזיר הנותן \n מתנה לחבירו ע\"מ להחזיר הר\"ז מתנה כו'. הכי איתא במ' קידושי' ד\"ו רבא הוא דאמר מתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה כו' הנה הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן שם הק' היכי הוי מתנה כיון שהמקבל אינו יכול להקדישה וכבר שנינו בנדרים פ' השותפי' כל מתנה שאינה יכולה להקדישה אינה מתנה ותרצו דשנייא היא מתנת בית חורון שהיתה בערמה יע\"ש. ואיכא למידק דמאי קושייא דה\"נ הרי יכול הוא להקדישה ותנאי זה דע\"מ שתחזירנה לי יכול הוא לקיים כשמחזיר לו דמיו או חפץ אחר כמוהו וכמו שהכריח הר\"ב בני אהרן בביאורו לה' מתנה סי' רמ\"א דקכ\"ז ע\"א ממ\"ש הרא\"ש בפ\"ק דקי' גבי מקדש בטבעת שאולה ואפי' כתנאי בגיטין כגון שהתנה עמה ע\"מ אצטלטית כתב הרב שאם נגנב או נאבד ואינו בעין יכול לקיים תנאו בכלי אחר כמוהו זולת לדעת הרמב\"ם ז\"ל יע\"ש:
איברא שהר\"ב תה\"ד בסי' שי\"א ס\"ל דכל דאיתיה הדבר עצמו שהתנה עליו שיחזירנו אפילו בתנאי דממון לא מהני חזרת דמים וחיליה דהרב ז\"ל ממ\"ש הרא\"ש בפ\"ב דמ\"ח שהאומר לפועל עשה עמי ואתן לך חפץ פ' שלא קנה הפועל החפץ עצמו אלא דמי הפעולה והביא ראיה מדין האתנן ומדלא כתב הרא\"ש דכן הדין בכל תנאי שבממון והוצרך להביא ראיה מדין האתנן הכריח הוא ז\"ל דכל דאיתיה החפץ בעין לא מהני חזרת דמים בכל תנאי אפי' בממון ולכך הוצרך הרא\"ש להביא ראיה מדין אתנן דאפי' דאיתיה בעין לא קנה אלו דבריו יע\"ש והרואה יראה שאין זה הכרח דאפשר לומר דבעלמא ודאי חזרת דמים מהני אפי' כי איתיה לחפץ שהתנה עליו בעיניה וגבי התנה עם הפועל דהוה ס\"ד לומר דכי היכי דקנה שכר פעולתו ה\"נ קנה אותו החפץ עצמו לכך הוצרך להביא ראיה מדין אתנן משא\"כ בשאר תנאין דעלמא שהתנה עם חבירו אתן לך דבר ע\"מ שתתן לי חפץ פ' דאפשר ואפשר דלא קפיד אאותו חפץ עצמו ויש פנים הנראין לזה ועיין להרב מח\"א ה' זכיה סי' ך' ומ\"מ מקושית הראשונים הללו שכתבנו יש ראיה לדבריו דחזרת דמים לא מהני כל דאיתיה לחפץ עצמו בעיניה כמדובר ואפשר דמשום דרבא קאמר סתמא מתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה ומשמע אפי' כשהתנה הנותן בפי' שיחזיר לו החפץ עצמו ולא חזרת דמים אפי\"ה שמה מתנה והוא דק\"ל להראשונים הללו למה יהיה מתנה כיון דכל כה\"ג אינו יכול להקדישה:
וראיתי למרן החבי\"ב בח\"מ סי' רמ\"א הגה\"ט אות מ\"ג שכתב דמדברי הריב\"ש בתשו' סי' ב' נר' דס\"ל דמתנה ע\"מ להחזיר לא מהני חזרת דמים אלא החפץ עצמו בעי להחזיר יע\"ש. והרב פמ\"א בח\"א סי' קי\"ו הביא תשו' הריב\"ש הלזו והיא מדברת על ענין ששולחין לו סחורות ורוצה להבריחן מן המכס וצריך לישבע שהנכסים הם מהמקבל כדי לפוטרן מן המכס ושאל השואל תקון שלא יהא נכשל בשבועה והשיב הריב\"ש שיתן המפקיד לנפקד כל הסחורות במתנה ע\"מ להחזיר וכתב ע\"ז וא\"ת היאך יחזיר המתנה והלא יש לו למכור סחורה זו ולשלוח תמורתה או דמיה לנפקד והשיב אפשר להתנוק שיחזיר הסחורה לפ' בעבורו ויחזירנה תחילה לאותו פ' הדר בעיר הנפקד לקיים התנאי ואח\"כ ימכרינה ויעשה רצונו עכ\"ל ומדלא השיב שאע\"פ שהוא מחזיר דמיה או תמורתה הרי הוא מקום תנאו ש\"מ דס\"ל דחזרת דמים לא מהני והרואה יראה שאין זו הכרח כלל דלדידך מי ניחא ולמה לא השיב שיתנה בפי' הנותן שיחזיר לו תמורתו או דמיה דכל שהתנה הנותן בפי' אין סברא לומר דלא מהני חזרת דמים וכבר תמהו עליו על תשו' הריב\"ש מוהר\"א ששון בסי' ס\"ג והר\"ב פמ\"א בתשו' הנז' למה לא השיב כן יע\"ש ומה שישב בזה הר\"ב פמ\"א אין בו מן הישוב והם דברים תמוהים ע\"ע ולע\"ד נר' דהריב\"ש לא ניחא ליה בתיקון הלז שיתן הנותן בפי' משום דכיון דהסחורות הללו עשויות להכי למוכרן תמורתן כשהתנה כן מחזי מתנ' זו כהערמה ואינה מתנה דומייא דמתנת בית חורון דלא מנכרא מילתא דהנותן גמר ויהיב לשם מתנה גמורה וסחורתו מוכחת עליו שלא עשה כן אלא כדי לפטור הסחורות מן המכס ולהכי תקן שיחזיר הסחורה עצמה לפ' הדר בעירו כי היכי דתקנה אותם המקבל במתנה גמורה דמחזי מילתא כגמר ויהיב לשם מתנה והר\"ב התרומות בשער ב' ח\"ב כתב דלהכי משביעין ב\"ד כשמסדרי' לב\"ח שלא נתן מתנה ע\"מ להחזיר שאם עשה כן לא קנה המקבל דחובו מוכיח עליו שלא עשה כן אלא להבריחן מב\"ח והו\"ל כמתנת בית חורון יע\"ש והביא דבריו מרן בח\"מ סי' צ\"ט יע\"ש:
ולענין הלכה היכא דליתיה בעיניה לכ\"ע מקיים תנאו בחזרת דמים בעלמא והיכא דאיתיה בעיניה לא הכריח הר\"ב אהרן ולפי' דברי התה\"ד לא מהני חזרת דמים והנה התוס' ז\"ל בפ' לולב הגזול הוק' להם קושיית הראשונים הללו דהיאך הוייא מתנה כל שאינה יכול להקדישה עלה דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה החזירו יצא כיון שאינו יכול להקדישו וכן הוא בדברי הר\"ן ז\"ל ומדבריהם דהתם ודאי לא קשייא למ\"ש הר\"ב אהרן דחזרת דמים מהני דגבי אתרוג ליכא מאן דפליג דלא מהני דגבי אתרוג איכא סברא לומר דאאתרוג דוקא קפיד ונותן וכמו שכתב הרא\"ש ע\"ש הר\"ב העיטור והר\"ן ז\"ל כתב ע\"ש רבינו שמואל דלא גרסי' במימרא דרבא ע\"מ שתחזירהו לי אלא ע\"מ שתחזירהו סתם דכיון דלא אמר לי הרי בידו להקדישו וזה שלא כדברי הרב העיטור דבאתרוג אפי' סתם הוי כמפרש לי והרב בני אהרן בדקכ\"ט ע\"ד כתב על דבריו וז\"ל אבל אי קשייא הא קשייא דנהי דלדברי רבא יאמר דאיכא ט\"ס במילת לי אבל גבי שור דאמר רב אשי דאם אמר ע\"מ שתחזירהו הא אהדריה ואי אמר לי מידי דחזי לי קאמר מה יענה והיאך הוייא מתנה כיון שאינה יכול להקדישה יע\"ש:
ולדידי אי מהא לא אירייא דאיכא למימר דהיא גופא קאמר רב אשי דאם אמר סתם הא אהדריה וחשיבא מתנה אבל אם אמר לי אינו מוקדש ולא חשיבא מתנה כיון שאינו יכול להקדישו ולפי מ\"ש לעיל דחזרת דמים מהני בכל תנאי שבממון אפשר דאף רבינו שמואל לא הוקשה לו אלא מההיא דאתרוג דיש סברא לומר דלא מהני חזרת דמים כיון דבעי ליה לצאת י\"ח אבל מההיא דשור לא קשייא כלל דודאי יכול להקדישו ולהחזיר דמיו לנותן או שור אחר כמותו ומ\"מ צ\"ל לפ\"ז דס\"ל לרבי' שמואל דדוקא כשאמר לי באתרוג לא מהני חזרת דמים אבל כשאמר סתם מהני ודלא כסברת הר'ב העיטור שהביא הרא\"ש דאפי' בסתם נמי איתיה להאי סברא וכבר מצינו להרשב\"א בתשו' הביאה מרן ב\"י בח\"מ סי' רמ\"א דנראה שחולק עם הר\"ב העיטור ז\"ל בזה וכמו שאכתוב לקמן בע\"ה ומורי הרב המו' מוהרי\"ן ה\"י הק' על דברי רבינו שמואל הללו דאכתי מה יענה לאותה שאמרו בפ' המביא תנין ד\"ך ע\"ב ה\"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע\"מ שתחזיר לי את הנייר ה\"ז מגורשת ופירש\"י ע\"מ להחזיר לי את הנייר ה\"ז מגורשת ותחזיר לו הנייר דמתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה עכ\"ל והשתא היאך הוי מגורשת דכיון דאמר לי אינה יכולה להקדישו ואינה מתנה וקרא כתיב ונתן בידה והרי ליכא נתינה ואין לומר דהתם נמי לא גרסי' מילת לי דא\"כ לפלוג ולתני בדידה בין היכא דאמר סתם להיכא דאמר לי ול\"ל למתני רישא בשלא אמר ע\"מ דליכא כתיבה כלל אלא אותיות פורחות גם ליכא למימר דבדבר שאינו חשוב כנייר מהני חזרת דמים וכמ\"ש הר\"ן ע\"ש הר\"ב העיטור ז\"ל בפ' מי שאחזו דתקצ\"א יע\"ש שאף הר\"ב העיטור לא כתב אלא היכא דליתיה בעיניה אבל היכא דאיתיה בעיניה מיחייב לאהדורי כדאיתא התם בגמ' יע\"ש ולדידי ל\"ק כלל דגבי נתינת הגט אין להקפיד אם יכול להקדיש הנייר או לא דנתינה דגט בעינן ולא נתינה דנייר שהרי כתבו על איסורי הנאה כשר כדאמרי' בפ' המביא תנין ד\"ך ע\"א וטעמא דאע\"ג דלא יהיב מידי נתינה דגט איכא וכי אקפדינן איכול להקדישו אינו אלא בשאר מתנות דעלמא ואף שרש\"י ז\"ל כתב דע\"מ שתחזירהו הוי כמתנה ע\"מ להחזיר אין כונתו לומר דהוי כשאר מתנות דעלמא אלא לאפוקי דלא חשיב שיורא בגט קאמר דנתינה גמורה היא דהוי כשאר מתנות דעלמא ע\"מ להחזיר ודו\"ק:
והתוס' ז\"ל תרצו לעיקר קושייתם וז\"ל וי\"ל דה\"נ הוי בידה להקדיש להיות קדוש כל זמן שהוא בידו עד שיחזירנו עכ\"ל ותמה ע\"ז הרב מוהר\"ם ן' חביב שם בחי' דהיכן מצינו הקדש לזמן ותירץ דכונתו לומר שיפדנו תחילה יע\"ש ואין צורך לזה דעיקר דבר זה במחלוקת הוא שנוי בפ\"ד אחין דכ\"ח ע\"ב ורבא ס\"ל דקדושת דמים פקעה בכדי יע\"ש והך מימרא דאתרוג רבא קאמר לה ולדידיה כתבו התוס' שפיר דמצי להקדישו כל זמן שהיא בידו ובתר הכי פקע קדושתו בכדי ועיין במ\"ש הרב הנמקי בס\"פ י\"ן דף קל\"ד ע\"ש הראב\"ד ובמ\"ש הר\"ב בני אהרן בדקכ\"ט ע\"ב : עוד תירצו התוס' ועוד דהתם לא בהקדש תלוי טעם המתנה כדמוכח בירוש' דנדרים דהתם לא נתנה לה אלא כדי שיהא אביו של זה מותר בו כו' וזה ודאי ערמה ולא מתנה וזה תירצו הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן בפ\"ק דקי' ד\"ו וכ\"כ הרא\"ש בפ' י\"ן דמתנת בית חורון לא היתה אלא ערמה ולא כיון לשם מתנה כלל אלא שדברי הרא\"ש ז\"ל צריכין ביאור דבתחיל' דבריו למד מההיא מתנה דבית חורון דאמרי' דמפני שאינה יכולה להקדישה לא היתה מתנה דהנותן לחבירו מתנה סתם וניכר מתוך מחשבתו שאין רצונו שיעשה המקבל כל חפצו כגון שלא ימכרנה או שלא יקדישנה דאין המתנה מתנה יע\"ש וכדבריו כתב הטור ח\"מ סי' רמ\"א יע\"ש:
השתא כיון דמתנה בית חורון לא היתה מתנה לשום דבר אלא ערמה בעלמא היכי ילפינן מיניה למי שנותן סתם ודעתו של נותן שלא יהיה מתנה לדבר אחד שאינה מתנה ואע\"פ ששמאי הזקן דימה מתנה סתם חוץ מדבר אחד לההיא דבית חורון כבר דחה סברתו יונתן בן עוזיאל דשאני מתנת בית חורון דפי' ואמר שלא יהיה מתנה לשום דבר וכבר עמד ע\"ד הרא\"ש והטור הר\"ב בני אהרן בדקכ\"ו ע\"ג ואת חטאי אני מזכיר שלא זכיתי להבין אמרי קדוש ע\"ע ומה שנלע\"ד בהבנת דברי הרא\"ש הוא זה כי הנה במתנת בית חורון הטעם שאמרו שאינה מתנה ושלא זכה בה המקבל להקרא שמו על החצר והסעודה כאלו היא שלו ויבא אביו של נותן ויאכל מאותה סעודה אינו אלא מפני אותן הדברים שאמרו ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל ולכאורה אין בזה טעם מבואר למה זה מפני דברים אלו נאמר שלא כיון ליתנה לו במתנה גמורה אלא הערמה בעלמא הוא עושה ולמה לא נאמר שהוא גמר ליתנה לו במתנה גמורה ושיזכה בחצר ובסעודה זו שיהיה שלו והוא הגיד לו האמת שמה שהוצרך ליתנה לו במתנה אינו אלא מפני שאביו מודר הנאה ממנו ולא יוכל לאכול משלו כי ע\"כ זיכה אותה סעודה לחבירו במתנה גמורה כדי שיבא אביו ויאכל ממנה וזהו שאמר לו ואינה לפניך אלא כדי שיבא אביה כלומר לא גמרתי ויהבתי אותה לך במתנה אלא בעבור זה שיבא אביו ומאן לימא לן שמעכשיו לא גמר ונתן לו בכל לבו אם לא שכיוון שבדברים אלו שאמר שלא גמר להקנותה לו אלא כדי שיבא אביו ניכרת מחשבתו שאם לא יבא אביו לא זכה בה לקנותה לו ולפ\"ז אין המקבל רשאי להקדישה שהרי ניכר מחשבתו אע\"פ שלא פירש בהדייא שלא יוכל להקדישה שאם יקדישנה לא יוכל אביו לאכול ממנה והוא אמר שלא נתנה לו במתנה אלא כדי שיוכל לבא אביו על כן לא חשיבא מתנה אלא הערמה כיון שהוא התנה סתם ומחשבתו ניכרת שאין רצונו שיקדישנה ומדלא פירש לו בהדייא שלא יקדישינה ועלה הדבר במחשבתו על כן גזרו אומר שלא גמר ונתן אלא הערמה בעלמא הוא שעושה ומינה דן הרא\"ש לכל הנותן בסתם ומחשבתו ניכרת שאין רצונו שיקדישנה או שימכרנה דלא הוייא מתנה ודוקא כשיהיה מחשבתו ניכרת בהדייא כמתנת בית חורון שאמר ואינן לפניך אלא כדי שיבא אביו ניכרת מחשבתו שאין רצונו שיקדישנה אבל בשלא דיבר הכי אין משמען כן אלא אדרבא אמרי' דלהכי נתנה סתם כדי שיעשה בה כרצונו והיינו ההיא דיונתן ן' עוזיאל שא\"ל לשמאי הזקן דלא דמייא מתנתו למתנת בית חורון כלומר שאם במתנת יונתן ן' עוזיאל היה אומר הנותן בשעת נתינה הרי לך כל נכסי במתנה ואינן לפניך אלא בעבור שבני רעים וחטאים אז לא היה מתנתו מתנה שהרי ניכר מתוך מחשבתו שאין רצונו שיונתן ן' עוזיאל יתן לבניו שהרי הוא אמר לו שלא נתנה לו במתנה אלא בשביל שבניו רעים וחטאים ומחשבתו ניכרת שאין רצונו שבניו הרעים יהנו מנכסים האלו שמפני כך אמר שנתנה במתנה ליונתן ן' עוזיאל ואז דמי ממש למתנת בית חורון שגילה דעתו באותן הדברים שאמר ואינן לפניך כו' שאין רצונו שיקדישנה ה\"נ גילה דעתו בדברים אלו שאמר ואינן לפניך אלא בעבור שבנים רעים ובכל כה\"ג אף יונתן ן' עוזיאל מודה לשמאי הזקן דלא קנה דדמייא למתנת בית חורון אלא שבעובדא דידיה לא אמר כן אלא נתנה סתם וע\"כ זכה בה יונתן ן' עוזיאל והדברים נכונים לע\"ד ועיין למוהר\"י קורקוס רפי\"א מה' בכורים ד\"ח ודוק:
ובענין נותן מתנה ע\"מ להחזיר שאם לא החזירו לא זכה במתנתו למפרע יש חילוקי דעות בדבר דרשב\"ם ז\"ל בפ' י\"ן דקל\"ד הביא דבריו ה\"ה ז\"ל בפ\"ו מה' אלו כתב דדוקא בדאיתיה בעיניה או שאבדו בפשיעה ולא החזירו לא זכה במתנתו למפרע וז\"ל בפ' י\"ן שור זה נתון לך במתנה ע\"מ שתחזירהו לי נראה לי דאם מת בתוך הזמן דפטור לשלם דלא הוי שואל להתחייב באונסים ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא ולא מתחייב אלא בפשיעה: וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דקי' וסיים בלשונו שחייב בפשיעה מפני שחייב להחזירה ולא החזירה אין כאן מתנה עכ\"ל: ואולם הרא\"ש ז\"ל בפ' לולב הגזול כתב שחייב אפי' באונסים דכל שלא קיים תנאו הו\"ל שולח יד בפקדון דחייב אפי' באונסים. ועיין להרב בני אהרן ז\"ל בדקכ\"ז ע\"ג שעמד ע\"ד הרא\"ש ונ\"ט למה זה חייב באונסים וכת' דלהכי נתנו לו במתנ' ולא בשאלה לחייבו בכך וכאלו התנה בפי' ע\"מ שתתחייב בכך יע\"ש. ואין טעם זה נכון גבי אתרוג דשאול לא מהני ומתנה סתם לעולם אינו רוצה לתת. וע\"ש רבינו ישעיא כתב הרא\"ש דפטור מאונסים אבל חייב בגניבה ואבידה הואיל ונהנה מהני וכך הוא דעת י\"א דדוקא באונסים פטור ולענין הלכה מרן ז\"ל בש\"ע ח\"מ סי' רמ\"א פסק כסברת רשב\"ם דדוקא בפשיעה הוא דחייב ולכאורה איכא למידק דבא\"ח סי' תרנ\"ח ס\"ד פסק דאפי' באונסי' חייב שכתב שם גבי אתרוג דאפי' נאנס מידו ומתוך כך לא החזירו לא יצא ואמאי לא יצא כיון דפטור דאינו חייב בפשיעה וכבר הרב בני אהרן בדקכ\"ז ע\"ד נרגש מזה וכ' דגבי אתרוג דוקא חייב אפי' באונסין כסבר' הר\"ב העיטור ז\"ל דדעתו של נותן מסתמא יחזירנו והוי כאלו התנה בפי' שהתחייב אפי' באונסים ועוד דמיד שיצא בו חל עליו חיוב החזרה לידו וכשנאנס אחר שיצא בו הרי לא קיים תנאו בשעת שחל עליו החיוב יע\"ש ואין בדברים אלו כדי שביעה דמ\"ש דגבי אתרוג הוי כאלו התנה בפי' שיתחייב אפי' באונסי' לא ידענו טעמו מ\"ש אתרוג משאר דברים בענין חיוב אונסין ומ\"ש הר\"ב העיטור דבאתרוג דעתו שיחזירנו לו היינו דוקא כשהוא בעין דלא מהני חזרה משום דבעי ליה לצאת י\"ח אבל כל שנאנס ואינו בעין מה טעם יש לחייבו באונסים טפי משאר דברים גם מ\"ש דמיד שיצא בו חל עליו חיוב החזרה אין טעם בזה דאם נאנס מידו בעוד שהיה מוליכה אצלו שהלך לקיים תנאו מיד אחר שיצא בו למה יתחייב אז ואולם עיקר דברי מרן ז\"ל יש ליישב ע\"פ מה שנסתפק הוא ז\"ל בדקכ\"ח ע\"ד אם כשנאנס' המתנה מידו של מקבל דפטור מן התשלומי' לדעת רשב\"ם וסיעתו אם נתבטלה המתנה בכך או לא והמ\"ל ז\"ל בפ\"ג מה' אלו הי' נסתפק ג\"כ בזה וביאר הספק הזה בביאור יותר דנ\"מ לענין הפירות שאכל דאם לא נתבטל' המתנה מעיקרא ומה\"ט פטור [הנותן] באונסים שהוא לא התנה מעיקרא ע\"מ שתחזירהו לי אלא כשתהיה המתנה בעין אבל כל שאינה בעין לא התנה שתחזירהו לי לפ\"ז פטור מהפירות שאכל משא\"כ אם נאמר דסתמא התנה ואפי' כשנאנס שיחזירנה לו אלא שמה שאנו פוטרי' אותו מתשלומי' אינו אלא דאפי' לא קיים תנאו ונתבטלה מתנתו מ\"מ לא ירד לוקח זה להיו' כשואל אלא כש\"ש וא\"כ הרי הוא חייב בפירות שאכל ומורי הרב המו' מוהרי\"ן ז\"ל אמר עוד דנ\"מ למי שנתן מתנה והתנה עמו ע\"מ שיעשה לו דבר ונגנבה או נאבדה המתנה דהמקבל לא קיים תנאו כו' והמ\"ל ז\"ל כתב דמכח הסברא נ\"ל דאם נאנס נתבטלה המתנה בכך וחייב בפירות שאכל ויש סעד לזה ממה שחייבו אותו בפשיעה דאם אמרת בשלמא דנתבטלה המתנה ניחא דבפשיע' מיהא חייב דלא גרע זה מש\"ח אך אי אמרת דלא נתבטלה המתנה למה חייבו אותו בפשיעה ובסוף דבריו העלה דמדברי הרא\"ש בפ' לולב הגזול יש פנים לכאן ולכאן דדברי הי\"א מוכרחים לומר דנתבטלה המתנה ודברי ה\"ר ישעיא נוטים לומר דלא נתבטלה המתנה יע\"ש באורך ויערב לך ומיהו זה שהכריח דמדחייבו אותו בפשיעה ש\"מ דנתבטלה המתנה בכך הרואה יראה שאין בו כדאי להכריח כלל דאפי' כשנאמר דלא התנה מתחילה ע\"מ להחזיר אלא בדאיתיה בעין בשעת חזרת אבל כל דליתיה בעין לא התנה ולהכי כשנאנסה לא נתבטלה המתנה בכך מ\"מ כשפגע בה אין סברא לומר שלא יתבטל המתנה שאם דעתו על כך דאפי' בפשיעה לא יתחייב למה התנה מעיקרא ע\"מ שיחזירנה לו כיון דבידו של מקבל הוא שלא להחזירה בשפושע בו והסברא נותנת דכל שהיא בידו בעין או שאבדה בפשיעה שיתחייב בה שהרי רצונו הוא שיחזירנה אליו וברור וע\"פ האמור הנה מקום ליישב דברי מרן ז\"ל ואין דבריו סותרין זל\"ז והוא שמרן ז\"ל סובר דאע\"פ שהמקבל פטור מאונסים מ\"מ בפירות שאכל מיחייב שהרי נתבטלה המתנה מעיקרא כל שלא קיים תנאו ואפי' שהוא באונס וכהצד הא' שצידד הרב ז\"ל ולכן אע\"פ שבח\"מ פסק כרשב\"ם ז\"ל דפטור מתשלומי' כשנאנסה המתנה מידו או כשנגנבה מ\"מ בה' לולב פסק דאפי' נאנס האתרוג מידו לא יצא דכיון שנתבטלה המתנה מעיקרא הרי לא יצא בו י\"ח שהרי כשנטלו מעיקרא לא היה שלו ולא קרינן ביה לכם ונכון ועיין בס' בית יעקב סי' ס\"ז ודוק:
ולענין מתנה ע\"מ להחזיר אם זכה המקבל במתנה זו בגוף ובפירות או לפירות דוקא נראה מדברי הרא\"ש ז\"ל בפ' לולב הגזול דלא קנה גוף המתנה אלא בפירות דוקא שכתב ע\"ש הר' ישעיא ז\"ל וז\"ל והר' ישעיא ז\"ל הק' מה בין מתנה ע\"מ להחזיר לשאול בשניהם הוא שלו עד שיטלנו ושניהם אין הגוף קנוי לו ותירץ דמתנה ע\"מ להחזיר אינו חייב באונסים דלהכי יהבי ליה במתנה וכיון דאינו חייב באונסי' להכי קרינן ליה לכם אבל שאול שחייב באונסים לא קרינן ביה לכם עכ\"ל ויש לתמוה דכיון דהדבר תלוי בפטור אונסי' א\"כ גם בשאול יכול לצאת י\"ח בשפוטר אותו מאונסי' ואם נאמר דה\"נ ולא ממעטינן שאול אלא בשואל כדינו דמחייב באונסים ק' למה אמרו לא ליקני איניש לולבא לינוקא ביומא קמא דקטן מקנה קני אקנויי לא מקני הרי יכול להקנותו לקטן ע\"מ שישאלינו לו אח\"כ ויפטרנו מאונסים ובס' דברי אמת בקו' ב' ד\"ז ע\"ד הביא דברי הר\"י הללו ותמה עליו מנין זה וז\"ל ועוד תמהני על רבי' ישעיא מתנה לזמן אמאי לא נפיק י\"ח אתרוג וכמ\"ש הרא\"ש והכריח מההיא דלא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא דינוקא מקנ' קני אקנויי לא מקני ואי מתנה לזמן מהני לקניי לינוקא עד שיצא בו ושוב לא בעינן שהינוקא יחזור ויקנהו אלא ודאי דשאני הקנאה לזמן דאין לו אלא הקנאה לפירות ולית ליה קנין הגוף וכמ\"ש הר\"ן בשם הרשב\"א בנדרים דכ\"ט דכל מתנה לזמן אינו אלא הקנאה לפירות אבל מתנה ע\"מ להחזיר קני ליה קנין הגוף וקרינן ביה לכם עכ\"ל ואי מהא לא אירייא שהרי כתב הריטב\"א בחי' שם בפ' לולב וערבה עלה דהך מימרא דלא ליקני איניש הושענא לינוקא כו' וז\"ל ינוקא מקנה קני אקנויי לא מקני י\"א דוקא בנותן במתנה גמורה אבל בנותן לו מתנה ע\"מ להחזיר לא דכיון דע\"מ כן נתנו לו אין אנו צריכין להקנאתו של קטן ואע\"ג דכל מתנה ע\"מ להחזיר לא חזרה המתנה אלא בהקנאה גמורה וקני ע\"מ להקנות הוא כדאיתא בנדרים וכדפרישנא התם ובפ' י\"ן מ\"מ כיון שאין הקטן הזה יודע להקנות ולא קיים תנאו שיחזירנו בהקנאה כראוי נמצא שבטל המתנה הראשונה ולא יצא מרשות בעלים ראשונים וכ\"כ בתוס' ויפה דקדקו כמנהגם אבל מדנקיט לה סתמא וסתם מתנה בי\"ט ע\"מ להחזיר היא כמ\"ש בפ\"ק דקי' יש לנו לומר דהא דר\"ז אפי' בנותן לתנוק כה\"ג הוא וכיון שהנותן הזה לא הוי בר אקנויי כי מתנה ליה מעיקרא ע\"מ להקנות הו\"ל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה מתחילתו שהוא כמפליגו בדברים והו\"ל תנאי בטל והמעשה קיים ונמצא שקנאו הקטן לגמרי אע\"פ שלא חזר והקנאו לבעלים הראשונים עכ\"ל :
והשתא אפשר שהר' ישעיא בשיטת דברי התוס' הללו שהביא הריטב\"א ז\"ל קאי דמפרשי לההיא דלא לקני איניש הושענא לינוקא כו' במתנה גמורה אבל במתנה ע\"מ להחזיר או במתנה לזמן שפיר דמי ואין מכאן תיובתא להר' ישעיא וממילא יתיישב נמי מאי דקשייא לן וברור עוד ראיתי להרב ד\"א ז\"ל שדחה דברי רבינו ישעיא מאותו שאמרו בפ' מי שאחזו ה\"ז גיטך ע\"מ שתחזירי לי את הנייר מגורשת ועיין בפי' רש\"י בפ' המביא תניין ד\"ך ע\"ב שכתב דהו\"ל כמתנה ע\"מ להחזיר משו\"ה היא מגורשת והשתא כיון דלית ליה קנין הגוף בגויה לא קרינן ביה ונתן ובעינן כריתות דלא להוי לבעל שום זכות בגויה וליכא עכ\"ל :
ולע\"ד י\"ל דאע\"ג דלית ביה קנין הגוף אלא קנין פירות אפי\"ה היא מגורשת גמור' דקנין פירות דהכא היא הגרושי' שהיא מתגרשת בה דאי אינה מתגרשת למאי יהבא ניהליה וכה\"ג אמרי' בפ' י\"ן דקל\"ז ע\"א דאפי' לרבי דאמר דאומר נכסי לך ואחריך לפ' דאין לראשון בו אלא פירות בלבד אפי\"ה גבי אתרוג כל כה\"ג יוצא בו הא' אע\"ג דלית ליה אלא קנין הגוף דהיינו פירותיו דאי ניפק לא נפיק ביה מאי יהביה ניהליה יע\"ש והא נמי דכוותא היא ודוק. ועיין להרא\"ש ז\"ל בפרק י\"ן שם עלה דהך מימרא שנראה ברור מדבריו דמתנה ע\"מ להחזיר קנה המקבל גוף ופירות והרב בני אהרן ז\"ל בדף קכ\"ז ע\"ג העלה בדעת רבינו ישעיה ז\"ל דס\"ל ג\"כ דקנה המקבל מתנה ע\"מ להחזיר גוף ופירות ומ\"ש כאן הרא\"ש ע\"ש דאין הגוף קנוי לו כונתו לומר שאין הגוף קנוי לו לגמרי שהרי צריך הוא להחזירו לקיים תנאו אבל מודה הוא ז\"ל דכל זמן שהוא בידו קנה אותו לגמרי גוף ופירות עכ\"ל
וזה דבר נכון ומקובל לע\"ד ויתיישב מה שהקשינו לדבריו דאמאי בשאול פטור מאונסים לא יצא י\"ח כיון שבדברי ר\"י הדבר תלוי בפיטור האונסים ובהכי ניחא דכל שפטור מאונסים אינו מצד הדין אלא שהמשאיל פטרו לא מהני מידי דכל שהמשאיל פטרו הו\"ל כמוחל לו חובו ולהכי בשואל כיון שהוא מצד הדין חייב באונסים לא חשיב לכם משום שפטרו המשאיל אבל במתנה ע\"מ להחזיר שפיטור האונסים בא לו מפני שהגוף קנוי לו חשיב שפיר לכם והדברים נכונים: ולפ\"ז נמצא שאין מי שיאמר דמתנה ע\"מ להחזיר שלא קנה המקבל גו' ופ' דא\"כ יש לתמוה על מוהר\"ש גאון ז\"ל שכתב בספר משפטים ישרים סי' ב' ד\"ג ע\"ד שנר' לי דמתנה ע\"מ להחזיר לא קנה גוף ופירות אלא פירות לבד. וכבר הביא דבריו שם בס' ד\"א שזה הפך דעת כל הראשונים ז\"ל. והרא\"ש בפ' י\"ן ביאר הדבר ביותר כמ\"ש הרב בני אהרן ז\"ל והרב ד\"א ז\"ל גם ממ\"ש הרא\"ש בפ' לולב הגזול וכן הר\"ן והריטב\"א ז\"ל בחי' לק' דמ\"ח דבמתנה ע\"מ להחזיר כשחוזר ונותנה צריך הקנאה אחרת מבואר דעתם דקנה אותם המקבל גוף ופירות ואולי סובר הוא דלא אמרו כן אלא גבי אתרוג דוקא דכל שלא קנה גוף האתרוג לא קרינן ביה לכם אבל בשאר מתנות דעלמא אפי' כשאומר בלשון מתנה ע\"מ להחזיר לא קנה אלא הפירות בלבד דהו\"ל כמתנה לזמן ובהכי יתיישב קושיית האחרונים עמ\"ש הרא\"ש בפ\"ק דק' דשואל טבעת מחבירו לקדש בו את האשה היא מקודשת דכיון שאמר לו שהוא רוצה אותו לקדש בו את האשה ונתנו לו אמדינן דעתיה שנתנו לו באופן המועיל לקדש את האשה ואם לא יועיל לשון שאלה נותנו לו במתנה ע\"מ להחזיר יע\"ש והקשה עליו דא\"כ גבי אתרוג למה ממעטינן שאול מדכתיב לכם והא כששואל ממנו לצאת י\"ח נימא שהוא נותנו בלשון המועיל דהיינו במתנה ע\"מ להחזיר:
ועיין בזה להר\"ב ט\"ז בה' ציצית סי' י\"ד ולהרב מג\"א בה' לולב סי' תרנ\"ח ובס' יד משה ח\"ג סי' ב' יע\"ש. וע\"פ האמור הנה נכון דגבי קדושין אף כי מפרשינן דבריו במתנה ע\"מ להחזיר לאו מתנה גמורה היא אלא דומיא דשאלה שלא קנה אותו אלא לפירותיו ה\"ן במתנה זו לא קנה אותה אלא לקדש בו את האשה ואח\"כ יחזירנה לו לכתחילה ואינו צריך הקנאה אחריתי אבל גבי אתרוג דצריך שיקנו במתנה גמורה אף הגוף כל שלא פי' הנותן דבריו אנן לא מפרשינן ליה כיון דבלשון שאלה קאמר וישוב זה כתבו בס' בית יעקב סי' קס\"ז יע\"ש אמנם מלבד שדברי הרא\"ש בפ\"ק דקי' ודפי' י\"ן אינן עולין יפה בהכי שהוא ז\"ל דימה קידושי' ואתרוג כי הדדי נינהו גם דברי הריטב\"א דפ' לולב וערבה שכתבנו לעיל נראה בהדיא דלא מחלק ביניהם שכתב בפי' דבכל מתנה ע\"מ להחזיר כשחוזר ונותנה לנותן צריך הקנאה אחרת יע\"ש:
ומה שנלע\"ד ליישב בדברי הרא\"ש ליישב קו' האחרונים הלזו אכתוב לקמן בס\"ד ובעיקר דברי הריטב\"א ז\"ל דפ\"ק דקי' והרא\"ש בפ' לולב הגזול שכתבו דבמתנה ע\"מ להחזיר כשחוזר ונותנה לבעלים הראשונים דצריך הקנאה אחרת הק' על הר\"ב ב\"א בדקכ\"ח ע\"ג ממ\"ש בפ' י\"ן דקל\"ז הרי הוא מוקדש והרי הוא מוחזר דאיך הוא מוחזר כל שאינו יכול להקנותו בהקנאה גמורה שהרי הקדישו והוא ז\"ל תי' דההקדש לא חל עד שיחזירנו וא\"כ עכשיו יכול להקנותו ואח\"כ יחול ההקדש וסבור הייתי לחלק בין אתרוג לשאר דברים אבל דברי הריטב\"א דפ\"ק דקי' אינן מובנים כן אבל עוד יש לחל' שאף הם ז\"ל לא אמרו כן אלא באומר ע\"מ שתחזירהו לי אבל באומר ע\"מ שתחזירהו סתם כיון דבחזרה כל דהו סגי אף הקדישו ודאי דלא בעי הקנאה אחרת והדברים נכונים ולדידי יש לגמגם בר מההיא דס\"פ השותפי' גבי קני ע\"מ להקנות דיליף לה מקנין סודר ואמאי לא יליף מקרא וי\"ל וק\"ל וכתב עוד שם הר\"ב ב\"א דכל שלא החזירו בהקנאה אחריתי יכול עדיין לחזור וליטלו ולהחזירו לו אחר ימים כדי לקיים תנאו כי כל עוד שלא הקנאו לו בדרך הקנאה ברשות המקבל איתיה עדיין וגם אם נאנס בידו של הנותן חייב המקבל באונסים עדיין כי ברשותו הוא עומד כל שלא חזר והקנאו לו בהקנאה גמורה עוד כתב דנ\"מ שאם רוצה להחזיר הדמים ולא החפץ מחזיר כדין גנב וגזלן דקונים בשינוי ואפי' שהוא בעין מחזיר הדמים ה\"נ כל שלא חזר והקנאו אפי' שהוא ביד הנותן עדיין לא זכה בו ושל המקבל הוא שהרי קנאו הוא תחילה במתנה ומחזיר לו הדמים ולא החפץ עכ\"ל הנה זה שכתב שאם רוצה הוא להחזיר הדמים ולא החפץ דשפיר דמי ודימה אותו לדין גנב וגזלן דקנה אותו בשינוי דמחזיר הדמים אם מדין גנב וגזלן יליף לה לע\"ד לא דמייא כלל דהכא אם עיקר תנאו שהתנה ע\"מ שתחזירהו לי אינו אלא החפץ שהוא נותן לו שיחזירנו אליו הנה כל שלא קיים תנאו והחזירו כדרך שהתנה להחזירו לא קנאו המקבל והיכי מהני חזרת דמים מה שא\"כ בגנב וגזלן שקנאו ביאוש ושינוי אלא הרב סמך עצמו אמ\"ש בתחילת דבריו דבמתנה ע\"מ להחזיר חזרת דמים מהני אפי' בשהכלי בעין זולת באתרוג דבעי ליה לצאת י\"ח וכמו שהכריח מדברי הרא\"ש בפ\"ק דקי' גבי המקדש בטבעת שאולה יע\"ש:
ולענין האומר שור זה נתון לך במתנה ע\"מ שתחזירהו דאמרי' בפ' י\"ן דהקדישו והחזירו דהרי הוא מוקדש ומוחזר עיין לה\"ה בפרקין שנסתפק אם המיתו והחזירו אי הוי כהקדש ועיין להר'ב ב\"א בדקכ\"ח ע\"א שכתב דמדברי הרא\"ש בפ' לולב הגזול שכתב דאפי' במתה מחמת מלאכה חייב נראה דס\"ל דמתה לא הוי חזרה דאי לא אמאי חייב תיהדר הבהמה כמו שהיא מתה וזה אינו לע\"ד דאפשר דכתב כן להיכא שאמר ע\"מ שתחזירהו לי דכל שאמר לי לא נסתפק ה\"ה ז\"ל דודאי ראוי לי קאמר כמ\"ש הוא ז\"ל וע\"ע בדקכ\"ט ע\"א שעמד עוד ע\"ד ה\"ה והוסיף להביא ראיות דהמיתו והחזירו לא חשיבא חזרה יע\"ש והיכא דמכרו והחזירו פשט הרב בדקכ\"ח מדברי הריטב\"א בסוגיי' דפ\"ק דקי' והר\"ב התרומות בשער ב' והנ\"י בפ' י\"ן כתבו דחשיבא חזרה כל שלא אמר לי יע\"ש:
והנה עלה דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה ע\"מ שתחזירהו נטלו והחזירו יצא לא החזירו לא יצא כתב ע\"ז הרא\"ש ז\"ל בפ' לולב הגזול ע\"ש הר\"ב העיטור מסתברא דכיון דהמקבל מתנה יודע שהנותן אינו נותן במתנה גמורה שהרי צריך הוא עדיין לצאת בו שאין לו לולב אחר אין צריך לפרש לו ע\"מ להחזיר אלא נותן לו סתם והמקבל מחזיר לו סתם ואין צריך תנאי ע\"כ וכתב עליו וז\"ל וכבר פשוט הוא דלענין לצאת בו יותר טובה מתנה ע\"מ להחזיר אלא שבא לחדש דאפי' במתנה סתם הוא ע\"מ להחזיר ואם לא החזיר לא יצא עכ\"ל ודבריו צריכין ביאור דכיון דיותר טובה מתנה עמ\"ל למה הוצרך לומר דבא לחדש דמתנה סתם הוי כמתנה עמ\"ל לענין שאם לא החזירו לא יצא לימא דהיא גופא בא לחדש דמתנ' סתם נמי מהני כמתנה ע\"מ להחזיר ותו דאיך יתכן דמתנה סתם שהיא מתנת עלמין תהיה גרועה ממתנה עמ\"ל והלא רבא היא גופא אשמועינן דמתנה עמ\"ל חשיבה מתנה כמתנת עולמית ואיך תהיה יפה כחה יותר ממנה ותו דמה הוק' לו להרא\"ש בדברי הרב העיטור שהוצרך לומר דברים אלו ונראה דט\"ס יש בדבריו וצ\"ל ודבר פשוט הוא דלענין לצאת בו יותר טובה ממתנה עמ\"ל וכונתו לומר דבמתנה סתם ודאי עדיפא ממתנה עמ\"ל ומה שהוצרך לומר הרב העיטור דבאתרוג אין צריך לפרש ע\"מ להחזיר דמשמע דמתנה סתם לא מהנייא לצאת ועל כן צריכין אנו לומר דכונתו של הנותן הוא ע\"מ להחזיר אין הכונה לענין לצאת בו אלא לענין החזרה אינו צריך לפרש כדי שיחזירנו לו דסתם נמי הוי כמפרש ודבר זה נ\"ל אמת ויציב בהבנת דברי הרא\"ש למעיין בדבריו היטב :
והנה הרשב\"א בתשו' הביאה מרן ב\"י בח\"מ סי' רמ\"א חולק ע\"ד הר\"ב העיטור ז\"ל וס\"ל דאפילו באתרוג כל שלא אמר לי שכונתו הראוי לי ולא קבע זמן בחזרתו יכול הוא לקיים תנאו ולהחזירו לו אחר המועד כשירצה וכ\"כ הר\"ב ב\"א בדקכ\"ח ע\"ד דהרשב\"א והר\"ב העיטור חלוקים בדבר וא\"כ ק' טובא על הרב המפה בח\"מ סי' רמ\"א הביא דברי הרשב\"א בתשו' הלזו דאפי' באתרוג נמי יכול לקיים תנאו כל זמן שירצה ואלו בא\"ח סי' תרנ\"ח הביא מרן ב\"י בש\"ע דברי הר\"ב העיטור דבאתרוג אפילו בסתם הוי כמפרש ולא הגיה עליו כלום והסכים לדבריו והיותר תימא על הרב מג\"א א\"ח סי' תרנ\"ח סק\"ד שעלה לחלק בין אומר לי לאומר ע\"מ שתחזירהו סתם כדעת הרשב\"א בתשו' והוא פלא דמאחר דמרן שם ס\"ד הסכים לסברת הרב העיטור היאך עלה בדעתו לחלק בהכי ע\"פ סברת הרשב\"א ועיין בס' בית יעקב סי' קי\"ד :
ולענין הלכה הסכים הרב ב\"א בדקכ\"ח ע\"ד כס' הרשב\"א והריטב\"א דכל שלא אמר לי ולא קבע זמן בחזרתו מחזירו כשירצה: עוד כתב דלדע' הריטב\"א בפ\"ק דקי' משמע דאפי' אמר לי יכול להחזירו יום אחד קודם יציאת החג ובהכי מקיים תנאו יע\"ש : ולענין מי שלא אמר לי והנותן אומר אני צריך לו עכשיו עיין עוד להרב ב\"א בדקכ\"ט ע\"א שהביא דברי הרי\"ף דכל שמברר ע\"י שכיניו וקרוביו שהוא צריך לו נוטלין אותו ממנו וחילק עוד בדבר שאם בשעת נתינת המתנה הדבר ידוע שלאחר ימים הוא צריך לו אמדי' דעתיה דלהכי אמר והתנה שיחזירינו משום דבעי ליה לאותו הזמן ואז אינו צריך ראיה יע\"ש וע\"ע שם בדקכ\"ח ע\"ג לענין מי שלא החזיר המתנה לזמן שקצב הנותן דלא הוייא מתנה אפי' החזירה אח\"כ ועיין להריב\"ש בסי' שמ\"א:
ולענין האומר הרי לך דבר זה במתנה ותחזירהו לי ולא אמר ע\"מ שתחזירהו לי מבואר מדברי הרא\"ש בפ' לולב הגזול דבאתרוג במתנה כה\"ג אינו יוצא י\"ח שכתב שם דבאומר לו יהא שלך עד שתצא בו ואח\"כ יהא שלי כבתחילה לא יצא דהוי כמו שאול והביא דבריו לפסק הלכה מרן ז\"ל בש\"ע א\"ח סי' תרנ\"ח ומשמע דה\"ה באומר הרי לך במתנה ותחזירהו לי דהוי כאומר הרי הוא שלי כבתחילה וכ\"כ מרן ב\"י בי\"ד סש\"ה בס' ב\"ה ע\"ש תשו' הרשב\"א ז\"ל בענין פדיון הבן שאם נתן לכהן חמש סלעים ואמר לו הרי לך במתנה ואתה תחזירם לי שאין בנו פדוי ונ\"ט הרב ש\"ך זל שם סק\"ח דשאני מתנה ע\"מ להחזיר דהרי גמר בלבו שיהיה מתנה לשעה אחת אבל כשאמר ואתה תחזירם לי לא גמר בלבו אפי' לשעה אחת ועיין בא\"ח סי' תרנ\"ח ס\"ד וס\"ה עכ\"ל ועיין שם להר' ט\"ז דמשמע דס\"ל דלשון זה דותחזירהו לי הוי כאומר ויהא שלי כבתחילה:
ומורי הרב נר\"ו תמה עמ\"ש הרב מג\"א ז\"ל בא\"ח סי' תמ\"ח סק\"ה מי שנתן חמץ לגוי במתנה ואמר לו הריני נותנו לך במתנה ואתה תחזירהו אחר הפסח דשרי בהנאה אחר הפסח דלא הוי חמץ של ישראל שהרי אין המתנה תלויה בחזרה שאף אם לא יחזירנה הגוי לישראל הוי מתנה פשיטא דשרי מדינה אם לא משום חומרא דחמץ עכ\"ל ולפי תשו' הרשב\"א הלזו שהביא מרן בב\"ה שם גבי פדיון משמע בהדייא דהמתנה לא יצאתה מרשות הנותן כל עוד שלא אמר ע\"מ שתחזירהו לי דכשאומר ואתה תחזירהו לי הוי כאומ' יהא שלי כבתחילה ולא יצא מרשות הנותן אפי' שעה אחת עכ\"ל מו\"ה:
ולע\"ד דברי המג\"א ז\"ל נכונים בטעמם ונימוקם עמם והן קדם נעמוד בעיקר דברי הרשב\"א ז\"ל בתשו' הלזו שהביא מרן ז\"ל בב\"ה גבי פדיון הבן שנראין סותרין למ\"ש הוא עצמו בחי' למס' נדרים בסוף פ' השותפין עלה דאמרי' התם ל\"ש אלא בשאמר ואינן לפניך כו' אבל אמר ויבא אבא מדעתו הוא דא\"ל וכתב ע\"ז הרשב\"א מדעתו הוא דקאמר ליה כלומר ואם אתה חפץ יבא אבא א\"נ מפייס אני שיבא אבא ונ\"ל דמהכא שמעינן דהאומר לחבירו הרי זה מכור לך או נתון לך ואתה תעשה כ\"וכ אינו תנאי אלא מדעתך קאמר ליה דכל מי שאינו אומר לו בלשון תנאי אינו תנאי והמתנה קיימת והשאר אלו רצה יעשה ואי לא רצה לא יעשה וכההיא דאמר הבו ד' מאה זוזי לפלנייא ולנסובי ברתי דאמרינן ד' מאה זוזי יהבינן ליה וברתיה אי בעי נסיב ואי ל\"ב לא נסיב כדאיתא בביצה פ' יו\"ט וללישנא בתרא דרבא דאמר אפי' יבא אבא אסור היינו משום דסעודתו מוכחת עליו דמה שאמר משום תנאי גמור קאמר ואע\"ג דלא אמרו בלשון תנאי והאי דינא נמי איכא למילף מהכא עכ\"ל הרי שכתב דכל מי שאינו אומר בלשון תנאי אינו תנאי אלא מדעתו קאמר וזה הפך דבריו שבתשו' הנז' שכתבנו דאפי' באומר ואתה תחזירהו לי דלא יצא ידי נתינה:
ודוחק לחלק בין כשאומר ותחזירהו לכשאומר ואתה תעשה דבר פ' שלא דבר בגוף המתנה דאדרבא לע\"ד איפכא מסתבר' דכשדיבר בגוף המתנה ואמ' שיחזירנה לו איכא למימר דאם תרצה קאמר כיון שאנו רואים שדעתו לתת מתנה לחבירו ואיך חוזר ואומר שיחזירנה לו אלא ודאי דמדעתו קאמר שיחזיריה לו ע\"כ נלע\"ד לומר דכל שלא התנה בפירוש אלא שאמר בלשון הזה ואתה תחזירה מדי ספקא לא נפקא שמא יהיה כוונתו לתנאי גמור שיחזירנה לו מיד או שיחזירנה לו ברצונו כשירצה וכיון שכן בענין אפוקי המתנה מרשות המקבל לא מפקינן לה מספיקא אחר שזכה במתנה לפי שעה דדמי האי מילתא לבריא בחיובא וספק בחזרה ואמרינן שכונתו היתה שיחזירנה לו כשירצה כיון שלא פירש בהדייא והתנה בתנאי גמור והן הן דברי הרשב\"א בחי' לנדרים שכתבנו ויפה כתב הרב מ\"א ז\"ל שלענין חמץ בפסח במתנה כי האי מדינא אינו עובר עליה בבל יראה כיון דזכה בה המקבל מדינא ויצאת מרשות הנותן לא כן לענין פדיון הבן כתב הרשב\"א בתשו' שלא יצא ידי נתינה כיון דאיכא למימר שדעתו היה לתנ' גמור שיחזירינה לו מיד וכיון דלא גמר ונתן במתנה גמורה לא יצא ידי נתינה אע\"ג דזכה הכהן במה שבידו דאנן דעת הנותן בעינן שיתנינה בכל לבו והרי אשכחן בנותן מתנה סתם ואח\"כ גילה דעתו שלא נתנה לו בכל לבו שלא יצא ידי נתינה אע\"פי שהכהן זכה בהם ואינו מחזיר לו וכמ\"ש הרשב\"א באותה תשובה עצמו הביאה הש\"ך שם וכההוא עובדא דר' חנינא יע\"ש : וע\"פ האמור בזה דשאני פדיון הבן דבעי' נתינה בכל לבו וכל שלא גמר ונתן לא יצא ידי נתינה אע\"פ שמן הדין זכה בהם המקבל מינח ניחא לי עוד מה שהק' מורי הרב במ\"ש הר\"ב המפה ע\"ש תשו' הריב\"ש שם בי\"ד סש\"ה דפדיון הבן אי אפשר ע\"י שליח :
ותמה עליו מהא דאמר רבא בפ\"ק דקי' דפדיון הבן אין בנו פדוי במתנה ע\"מ להחזיר ואסיק רב אשי דכיון דמתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה אף פדיון הבן בנו פדוי ואם איתא דפדיון הבן ליתיה ע\"י שליח למה לן למתלי טעמא משום דמתנה עמ\"ל שמה מתנה דמשמע מינה דאם לא קיים תנאו ולא החזירו אין מתנתו מתנה תיפוק ליה דכיון שהתנה בדבר שא\"א לקיימו ע\"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים כדאיתא בר\"פ המדיר דע\"ד :
ועיין לה\"ה ברפ\"ו מה' אישות ולהרב ל\"מ שם ואפי' כי מחזירם הכהן לב\"הב אח\"כ בנו פדוי דכיון דדינא הוא התנאי בטל והמעשה קיים כי מחזירם הכהן לבע\"ה מתנה הוא דיהיב ליה דהרי מדינא זכה הוא במתנתו א\"ד נר\"ו ולדידי ע\"פ האמור ניחא כיון דס\"ס אבי הבן לא גמר ויהיב לשם מתנה גמורה אע\"ג דדינא הוא דתנאו בטל מ\"מ כיון דהוא לא גמר ויהיב לשם מתנה גמורה לא יצא י\"ח נתינה כמדובר וכדמוכח ההוא עובדא דר\"ח דהוה אזיל ואתי קמיה ההוא גברא שכתב הרשב\"א דאפי' ר\"ח לא החזיר המעות לנותן לא יצא ידי נתינה כן נלע\"ד. וכבר כתבתי בזה בספרי הקטן ח\"א ה' ברכות שורש נוסח ברכות דל\"ז יע\"ש:
ולענין אי שרי ליתן חמץ לגוי במתנה ע\"מ להחזירו אחר הפסח מדברי רבינו בפ\"ד מה' חו\"מ הל' ו' והל' ז' נראה דאיכא איסור' דאוריית' ואם עשה כן עבר על בל יראה ובל ימצא וטעמא ביארו הרדב\"ז בתשוב' החדשות בלשונות הרמב\"ם סי' מ\"ג כיע\"ש ועיין במ\"ש הלח\"ם על דברי רבינו וצריך להתיישב מהו כונתו בתשוב' החדשות ואולם הג\"מ בפ\"ו מה' שבת והת\"הד סי' ק\"ך והרדב\"ז ח\"א סי' ר\"מ הביא דבריהם המג\"א בסי' תמ\"ח סק\"ה ס\"ל בהדייא דהנותן חמץ לגוי במתנה ע\"מ להחזיר אינו אלא חומרא בעלמא ואינו עובר עב\"י וב\"י מדאורייתא :
עיין להרב הגדול מהריט\"א ז\"ל בס' קהלת יעקב סי' קל\"ח דמ\"א שעמד על דבריהם ורצה להשוות ס' רבינו עם סברת הגהות מיימוני' ע\"פ מ\"ש הרב מוהר\"י ן' מיגאש הביאה הרב ברכי יוסף בי\"ד סי' ש\"ה והיא עתה במודפסות סי' מ\"ג דהנותן מתנה ע\"מ להחזיר והחזיר אותה בע\"כ דחשיב קיום התנאי בזה ונתקיים המתנה למפרע הפך מ\"ש הריב\"ש בסי' שמ\"א דקיום התנאי כזו לא חשיב חזרה ולא נתקיימה המתנה למפרע ובזה השוה הדעות כיע\"ש אלא שמצא תשו' אחרת למוהר\"י נ\"מ הביאה הרב מח\"א ה' זכיה סי' י\"ט דמשמע דס\"ל כסברת הריב\"ש ועלה ליישבם יע\"ש ועלה בידינו דהנותן מתנה ע\"מ להחזיר ולא החזיר ברצונו כי אם ע\"י כפיה במחלוקת הוא שנוי דלדעת הריב\"ש כיון שנתבטל התנאי נתבטל המעשה ולא חשיב חזרה זו דבע\"כ קיום התנאי ולדעת מהר\"י ן' מיגאש דת' דסי' מ\"ג אף חזרה זו דבע\"כ חשיב קיום התנאי ולא נתבטל המעשה ומכאן נ\"ל דהנותן אתרוג במתנה ע\"מ להחזיר ואחר שיצא י\"ח לא רצה להחזירו ברצונו עד שכפו אותו והחזירו כיון דבמחלוקת הוא שנוי ונתבטלה המתנה למפרע צריך לחזור וליטול מספק ולפי מ\"ש מהריט\"א כדי ליישב שתי תשו' למוהר\"י ן' מיגאש נראה דאפי' לדעתו לא יצא י\"ח יע\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מצוה לקיים דברי המת אי אמרינן בקטן נמי מת \n ש' בחיי ראובן כו' שמצוה לקיים דברי המת. הנה בענין דמצוה לקיים דברי המת ראיתי להמרדכי ס\"פ מי שמת דכתב שם וז\"ל ובקטן לא שייך לומר מלד\"ה דאמר רב מנין למש\"מ דכתיב איש כי ימות יש לך העברה אחרת שהיא כזאת ואיזו זו מתנת שכ\"מ איש אין קטן לא ואפילו לר\"ן דאמר משכ\"מ כדי שלא תטרף דעתו עליו לא שייך גבי קטן מלד\"ה מדיוקא דשמעתתא דטעמו דש\"מ דמתנתו מתנ' כדי שלא תטרף דעתו היינו משו' דבבריא מקנה כסף בשטר ובחזקה ורב נחמן סובר קטן אינו יכול להקנות לא בכסף ולא בחזקה דאמר רב נחמן אמר שמואל למכור בנכסי אביו עד שיהא עשרים הילכך גבי יתום ביה מלד\"ה דאין בצוואתו כלום והני מילי בפחות מי\"ג שנה דלא ידע דאין מתנתו מתנה לגבי ממקרקעי אבל לגבי מטלטלין מתנתו מתנה ואפי' בפחו' מי\"ג שנה ואפי' לא ידע בטיב משא ומתן דצוואתו קיימת דתנן הפעוטות מקחן מקח כו' כבר שית כו' ולא פליגי כל אחד לפום חורפיה משום כדי חייו כו' הילכך כל מקרקעי שהניח היתום נפלו לפני היורשין וחולקי' בשוה ומטלטלין זכה בהם שמעון בצואת היתום לפי הדין דהלכתא כמר בר רב אשי דאמר מתנתו מתנה ושלום מאת גרשון בר יאודה עכ\"ל מבוארין דבריו של המרדכי הללו שלא היו דבריו אלא בדין מתנה ש\"מ שדבריו ככתובים וכמסורים דמו דלגבי קטן לא אמרינן הכי כיון שאם היה בריא אין מתנתו מתנה וממילא בש\"מ אין דבריו מועלין דכל דליתיה בבריא ליתיה בש\"מ אבל במטלטלין מהני מתנתו וצואתו ודבריו כמסורי' דמו הואיל ואיתיה בבריא אמנם בענין צואה סתם ליורשיו שיתנו והוא לא נתן בעצמו בדין משכ\"מ בזה לא דיבר המרדכי וק\"ט על מרן ב\"י שציין דברי המרדכי לענין צואת הקטן אי אמרי' ביה מצוה לקד\"ה מה שלא דיבר המרדכי ואע\"פ שלשון המרדכי הוא אי אמרי בקטן מצוה לקד\"ה עכ\"ל שלשון מושאל נקט והכונה אי מקיימין היורשין מתנתו שנתן בצואתו:
וכבר ראיתי למופת הדור הרב החסיד כמוהריט\"א נר\"ו בס' שמחת י\"ט סי' כ\"א דע\"ח ע\"ב ד\"ה וביותר שתמה על מרן ב\"י ומרן החביב שנגרר אחריו בזה וכתב דלשון המרדכי במ\"ש מלד\"ה הוא לשון מושאל כאשר יראה הרואה העומד בדבריו דלענין דינא אפשר לומר דאם יהיה האופן באחד מן האופנים שכתבו הראשונים דשייך מלד\"ה כנז' אה\"ן דאפי' בקטן נמי שייך לומר מלד\"ה אלא דבנדון זה דתשו' מרדכי דאיירי בקרקע כיון שאין מתנתו מתנה כדין משכ\"מ לא שייך לומר דמלד\"ה כיון דקרקע כל היכא דאיתא ברשותא דיורשי' איתא ולא שייך ביה לומר אם הושלש ביד שליש מתחילה לכך או לא יע\"ש:
ולע\"ד אין ספק שמרן ב\"י דקדק שפיר מלשו' המרדכי שסיים וכתב הילכך כל מקרקעי שהניח היתום נפלו לפני היורשי' וחולקי' בשוה ומטלטלין זכה בהם שמעון בצואת היתום לפי הדין וכן ממ\"ש תחילה אבל לגבי מטלטלין מתנתו מתנה ואפי' לא ידע בטיב משא ומתן וצואתו קיימת משמע דתרתי קאמר הן בשנתן היתום בעצמו במתנה שכ\"מ שאומר אני נותן לפ' כ\"וכ או יטול ויחזיק פ' כ\"וכ בין שמצוה ליורשים ליתן מטלטלין שהושלשו ביד פי למ\"ד או אפי' לא הושלשו אלא שמצוה ליורשיו ליתן למ\"ד כיון דמתנתו מתנה בבריא אף בדין שכ\"מ איתיה ואף במצוה לקיים דברי המת איתיה ומש\"ה דקדק המרדכי לכתוב לשון מתנה וצואה באופן דכונת הב\"י במ\"ש עיין במרדכי בפ' מי שמתו אי אמרי' בקטן מלד\"ה כו' דכונתו לומר דשם מבואר דבמתנת קרקע לא אמרי' מלד\"ה כיון דאפי' נתן הוא בעצמו במתנת שכ\"מ לא מהני ולא חיישי' לשמא תטרף דעתו ה\"נ בציוה ליורשיו נמי לא מהני צואתו דאין כאן מלד\"ה אמנם במטלטלין שאם נתן הוא בעצמו מתנתו מתנה בין בבריא בין בשכ\"מ ה\"ן כי ציוה לתת למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה איכא מצוה לקד\"ה אמנם דברי מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רנ\"ב הגב\"י אות מ' שסיים ע\"ד מרן הב\"י שכונת מרן לומר שהמרדכי כתב דבקטן לא אמרינן מצוה לקד\"ה עכ\"ל : והוא תימא דלא כתב המרדכי כן אלא גבי מתנת קרקע ולא לגבי מתנת מטלטלין כמדובר:
וראיתי עוד להרב מוהריט\"א נר\"ו שם בד\"ה ומ\"ש עוד מע' השואל ה' י' דאפשר דבנ\"ד לא שייך ביה דין מלקד\"ה דקטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו הנה לע\"דן דמדברי הפוסקי' נראה דדין זה איתיה אפילו ביתומים קטנים דהא הראשונים חזרו לומר דכיון דקי\"ל מלקד\"ה למה תקנו חז\"ל דין מתנת שכ\"מ וגזרו דדברי שכ\"מ ככתובים כו' וכן חקרו הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן והריטב\"א ושאר הראשונים בפ\"ק דגיטין עלה דמתני' אמר תנו מנה לפ' ה\"ז יתנו לאחר מיתה ופרכינן והא לא משך כו' ואם איתא דדין זה לא נאמר בקטנים הרי התירוץ מבואר דדין מתנת שכ\"מ תקנו חז\"ל כי היכי דליהני אפי' לגבי יתומים קטנים ומדלא תירצו הכי ש\"מ דדין מלקד\"ה שייך אפילו בקטנים וכ\"כ הר\"ב תומת ישרים סימן ע\"ח עכ\"ל . ותמהני דבהדיא כתב הר\"ן בפ\"ק דגיטין על מתני' דתנו מנה לפ' יתנו לאחר מיתה דמוקמינן לה במשכ\"מ דטעמא דלא מוקמינן לה אפילו בבריא ומשום דמלקד\"ה משום דאי משום מלקד\"ה לא מיחייבי יתומים קטנים דלאו בני מעבד מצוה נינהו ומתני' בשכ\"מ דמשעה שאמר תנו מנה זה זכה בו יע\"ש:
ואולי דכונת הרב נר\"ו לומר דשאר הראשונים דלא תי' כתי' הר\"ן ז\"ל משמע דפליגי עליה דס\"ל דדין מלקד\"ה שייך אפילו ביתומים קטנים אלא דכל כי הא היה לו לפרש שלדעת הר\"ן אינו כן ואין ספק שעל דברי הר\"ן ז\"ל הללו כיוין הרב מהר\"א הלוי ז\"ל בתשו' הרב תמים דעים סימן ע\"ח שכתב וז\"ל וא\"ת משום דמלקד\"ה קטן לאו בר מצוה הוא ודברים אלו מבוארים בגמ' ערוכה ובדברי הר\"ן ז\"ל בכמה דוכתי עכ\"ל והרב ת\"הד ז\"ל שם כתב עליו לא ידעתי אנא מצא דבר זה בגמ' ערוכה דלא אשכחן האי אלא גבי פריעת בע\"ח דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו כדאיתא בפרק שום היתומים והביאוהו התוס' בפרק הכותב ובכמה דוכתי אבל גבי מצוה לקד\"ה לא אשכחן אע\"ג דאפשר למילף מהתם מ\"מ אין גמ' ערוכה בכך יע\"ש וכנראה דאשתמיט מיניה דברי הר\"ן בפ\"ק דגיטין שכתבנו דס\"ל בפשיטות דאף במצוה לקד\"ה אמרי' יתומים קטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ש\"מ \n שאמר תנו ד' מאות זוזי לפלוני וישא בתי ה\"ז כמי שנתן מתנות כו'. הכי איתא בפרק המוכר את הבית כו' והובא בביצה דף כ\"א ההוא גברא דאמר הבו ד' מאות זוזי לפלניא ולנסוב ברתי כו' ופי' רש\"י שם ומצוה מחמת מיתה היה וכלשון הזה כתב בפ' המקבל דק\"ד ע\"ב ד\"ה ההוא דאמר להו ועיין למרן החבי\"ב ח\"מ סימן רנ\"ג הג\"הט אות פ\"א ובמאי דמחלק הש\"ס בין היכא דאמר מעיקרא הבו ליה ת' זוזי והדר לנסוב ברתי להיכא דאמר איפכא הת\"הד סי' ש\"ן והרב מ\"ץ ח\"א סי' י\"ד והראנ\"ח ח\"א סימן ע\"א כתבו בדעת רש\"י ותוס' דמשמע להו דטעמא דמילתא משום דתפסי' לשון ראשון לעולם דומיא דהרי עלי תודה דמייתי הש\"ס מקמי הכי וה\"נ כי אמר הבו ליה זוזי ברישא תפסי' האי לישנא ודיבורו השני של הבת לא קפדינן ביה ומש\"ה זוזי שקיל ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב אבל כי אמר לנסוב ברתי ברישא קפיד הוא על לקיח בתו ומ\"מ בלקיחת בתו מקנה ליה ת' זוזי שיודע הוא שלא יקח את בתו חינם ועיין להרב ת\"הד בסי' הנז' שהק' ע\"ז דכיון דש\"מ יכול לחזור בו מה טעם י\"ל בזה תפוס לשון ראשון דזה לא שייך אלא בקדשים שאינו יכול לחזור מדיבורו הראשון וכל היוצא מפיו יעשה אבל בש\"מ אין טעם לזה ובסוף הלשון דמי שרוצה לדחות ולומר דרש\"י ותוס' ז\"ל מפרשי טעמא כמ\"ש רש\"י בפרק מי שמת לא משתבש עכ\"ל : ועיין בהראנ\"ח בסי' הנז' ולהראד\"ב בסימן רי\"ד :
ובשיטה כת\"י להרב המאירי ראיתי שכתב פי' זה בשם י\"מ וכתב ע\"ז וז\"ל ומסייע להאי פי' מדאסמכוהו לעובדא דר\"ל אלמא דהאי נמי משום תפוס לשון ראשון הוא ועוד דהא גרסינן כדההוא גברא דאלמא דטעמא דהאי עובדא כטעמ' דלעיל ואי משו' תנאי קודם למעשה או מעשה קודם לתנאי הא לא דמיא לבעיא דר\"ל דנזיר ותודה דהתם לא מהני תנאי קודם למעשה ולא אפי' ע\"מ אלא ש\"מ יש חולקים בזה ולדעתי לא מטעמא דלשון ראשון אתינן עלה שלא נאמר דין לשון ראשון ולשון אחרון בב' לשונות שאין הודאת האחד מתנגדת להודאת חבירו וכן לדעתי לא גרסי' הכא כדההוא גברא כו' אלא ההוא גברא כו' ומשום דדמי לההוא טעמא דבעיא דר\"ל במקצת שיש בכאן ב' לשונות שהא' מתקיים ולא הא' מש\"ה אייתי ליה הכא ומיהו לא דמי טעמא דהאי לטעמא דהאי דר\"ל ור\"י משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הואיל ונפיק מפומיה הרי עלי תודה והריני נזיר נתחייב בתודה ונזירות וכי הדר ומתני ביה תנאה לא מהני דלפ\"ז אפי' בע\"מ ואפי' הקדים התנאי אפשר שלא יחול ההקדש אבל ההוא עובדא דההוא גברא מדינא אתינן עליה ואלו אמר הבו ליה ע\"מ דלנסוב ברתי ודאי לא נסיב לא שקיל ומאחר שמכח הדין אנו באים בפירושא כי אמר הבו ליה ת' זוזי ולנסוב ברתי תרוייהו מתנה הוא דיהיב ליה וב' מתנות הוא נותן לו זוזי מצד אחד וברתיה מצד אחר והוא זוכה בב' אם ירצה ויניח ב' אם ירצה או יזכה באחת ויניח האחרת והלכך ת' זוזי שקיל דאנן סהדי דלא מנח להו שקיל וברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב אבל כי אמר לנסוב והבו ליה הוייא לה ברתא תנאה וזוזי מתנה שמזכיר אח\"כ כלומר לנסוב ברתי והדר הבו ליה אי לא נסיב ליה לא תיהבו ליה וזה דעת רבינו האיי גאון בפ' מי שמת והריני מוסיף פי' על פירושו לומר דכל מי שרוצה ליתן לחבירו ב' מתנות ומפקפק באחת מהם אם זכות הוא למקבל אם חובה ויש לנותן זכות בו וברור לו באחרת שזכות הוא לו הו\"ל למקבל אם הוא מקדים את שברור לו לזכות למקבל ואח\"כ מזכיר את שמפקפק בו ודאי את שברור לו לזכות נתן לו בלי שום פקפוק והאחרת הוא נותן לו אם הוא רוצה בה אבל כשהוא מזכיר תחילה את שמפקפק בה ודאי דעתו שלא ליתן לו את שברור לו לזכות אא\"כ מקבל אותה שמפקפק בה הואיל ויש בו זכות אצל עצמו ולהאי פירושא אי אמר ת' זוזי לפלניא אי נסיב ברתי וכ\"ש ע\"מ דלנסוב ברתי אי לא נסיב לא שקיל אע\"ג דאקדימנהו לזוזי ויש מפרשים את הטעם דכי אמר הבו ת' זוזי לפלניא אי נסיב ברתי דהו\"ל מעשה קודם לתנאי ואנן תנאי קודם למעש' בעינן ואי לאו התנאי בטל והמעשה קיים ולהאי פירושא אפי' הבו ת' זוזי לפלניא אי נסיב ברתי לא מהני אא\"כ בע\"מ תחילה ולדעת רבינו הגאון לא בעינן מעשה קודם לתנאי ולא שאר דיני תנאי אלא בגטין וקדושין אבל לענין ממון לא וקצת מפרשים נותנים טעם לדבריו דבממון הואיל ואזלינן בתר אומדנא דמוכח כדאמרינן בפרק מ\"ש א\"כ הואיל ואתני אומדנא דמוכח הוא דלא יהיב אלא לאוקמיה תנאי ואע\"ג דלא אקדמיה לתנאיה ונכון הוא ואע\"ג דעיקר תנאי מדיני בגו\"ר הם דהוי ממונא התם לא היה מוחזקת ביד ישראל ואינו דומה לקרקע המוחזק ביד אדם מכח ירושתו או מקחו אלא שהרב הלוי נוטה לומר כן דהכא משו' מעשה קודם לתנאי הוא ואע\"ג דבממון אזלינן בתר אומדנא דמוכח הנ\"מ היכא דלא אפיק תנאיה מפומיה כההיא דשמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים ואח\"כ בא בנו שאנו סוברים בו שאלו הוציא התנאי מפיו היה מוציאו כהלכה אבל מי שמוציא התנאי בשפתיו ולא הוציאו כהלכה לא מהני ומעשהו קיים והתנאי בטל ולדבריו מוקמינן נמי הכא בדכפליה לתנאיה והיכא דאיכא ע\"מ לא בעינן שום דין מדיני תנאי כמו שיתבאר במקומו ולא במעכשיו אלא באם כמ\"ש רבינו הגאון בפ' מי שאחזו ומשם הוציא הראב\"ד לטעמיה דרבינו הגאון דאין שום דיני תנאי נאמר בענין ממון דהא אין אדם מקנה לחבירו אלא בקנין וכל קנין כאומר מעכשיו הוא כדתנן בפ' מ\"ש הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ואמרינן בגמר' בשקנאו א\"צ לכתוב לו מהיום אלמא כל קנין כאומר מעכשיו דמי וכבר הק' עוד מדאמרינן בפ' מצות חליצה איזו חליצה מוטעית כל שאומרים לו חלוץ ע\"מ שתתן ק\"ק זוז ואמרי' עלה דכל תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח לא הוי תנאי ואע\"ג דאית בה ע\"מ ומתרצים דתנאי והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה הוא דלא בעי' בע\"מ אבל לקיימו ע\"י שליח ודאי בעי' ודבר זה אין זה מקומו כדי שנאריך בו כ\"כ ובמקומו יתבאר עוד בע\"ה עכ\"ל ז\"ל:
וראיתי להרב משפט צדק בח\"א סי' י\"ד שהוק' לו לשיטת רש\"י ותוס' דמשמע להו טעמא דהאי עובדא משום תפוס לשון ראשון אמאי לא פי' הטעם משום דלא כפליה לתנאיה וא\"ן משום מעשה קודם לתנאי יע\"ש ואשתמיט מיניה דברי הרמב\"ן ז\"ל בס' המלחמות שדחה פי' זה שפי' הרז\"ה משום דבש\"מ לא בעי' משפטי התנאים ועיין למרן החביב בכה\"ג ח\"מ סי' רנ\"ג הג\"הט אות ך' יע\"ש וע\"ע במ\"ש הרמב\"ן בס' המלחמות ע\"ש הראב\"ד דלא בעי' משפטי התנאים אלא היכא דעביד מעשה בידים שנתן דבר ביד המקבל ואח\"כ מטיל תנאי בקבלתו שלא יזכה בו אלא ע\"מ כו\"כ אבל כל דליכא מעשה לא בעינן משפטי התנאים יע\"ש ויש לעמוד ע\"ז מאותה סוגייא דפ' האומר דקדושין דס\"א בפלוגת' דר\"מ ורחב\"ג דלכאורה אזלה בתר איפכא ודברי הראב\"ד הללו שכתב הרמב\"ן הובאו בס' תמים דעים בהגהותיו על הרז\"ה בפרקי' ועיין במ\"ש הרשב\"א והרא\"ש בפ' מי שאחזו וה\"המ בפ\"ה מה' אישות והרא\"ש בתשו' כלל מ\"ו בשם הראב\"ד ז\"ל שנתן טעם לדברי הגאוני' ורבינו האיי והרי\"ף ורבינו שכתבו דבע\"מ ובמעכשיו לא בעינן דקדוקי תנאים מפני שכשהוא מתנה במעכשיו המעשה חל עכשיו אבל בתנאי דאם שאין המעשה חל עכשיו אלא עד שיקיים התנאי והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול עכשיו לפיכך צריך חיזוק יותר עכ\"ל ודבריהם אלו סותרי' למ\"ש הראב\"ד גופיה דלא בעינן משפטי התנאים אלא היכא דעביד מעשה וכבר עמדו ע\"ז מוהר\"ם ן' חביב הובאו דבריו בס' ג\"ור ומוהר\"א הלוי ישב דבריו ועיין בס' קרית מ\"ר דנ\"ז ע\"ד ואין כאן מקום להאריך ומ\"מ דברי הראב\"ד כאן נכונים בטעמם ועיין במ\"ש התוס' בפ' אע\"פ דנ\"ו ע\"א ד\"ה הרי זו יע\"ש ומה שיש לעמוד עוד בהא דמחלקינן בין היכא דאמר תחילה הבו ליה ת' זוזי והדר לנסובי להיכא דאמר איפכא מההיא דפ' הכותב דפ\"ה גבי האומ' לשליח שקול שטרא והב זוזי דלא שנא אמר תחילה שקול שטרא ל\"ש אמר בסוף מצי למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי עיין בדברי הלח\"מ בפי\"א מה' זכיה דניחא ליה שפיר ע\"פ מ\"ש התוס' בפ' כל הגט דכ\"ט ע\"ב ד\"ה שקול מינה יע\"ש :" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..957e49b6fa0132e363017ae6a9b9395078ac41c1 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,122 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Ownerless_Property_and_Gifts", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שרש לוקח קרקע מן הגוי ונתן דמים ולא כתב שטר לפיכך \n ישראל שלקח שדה מן הגוי ונתן דמים כו'. וכתב שם מרן הכ\"מ דכיון דהכותי קבל הכסף נסתלק ולא הוי קרקע דכותי אלא של הפקר אעפ\"י שזה אינו מתכוין לזכות מן ההפקר מ\"מ כיון דהחזיק לשם קנין עלתה לו חזקה עכ\"ל וכ\"כ הב\"י סי' קצ\"ה: ויש להתיישב בדבריו דמה בין זה לאותה ששנינו בפ' הפרה דמ\"ט ע\"ב בעא מיניה רב ייבא סבא מר\"ן המחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק אדעתא דארעא הוא דאחזיק ובארעא לא החזיק ושטרא נמי לא קנה דלאו דעתיה אשטרא א\"ד דעתי' נמי אשטרא א\"ל עני מרי וכי לצור ע\"פ צלוחיתו הוא צריך א\"ל לצור ולצור וע\"ש בפרש\"י שם : הרי הכא שאף שבדעתו לקנות מן ההפקר שיש יתרון דעת מנדון מרן ועכ\"ז אמרי' שכיון שלא היה בדעתו לקנות השטר לא קנה ואמאי נימ' כיון שדעתו היה לקנין תיקני ליה כיון שמחזיק בו כו' וי\"ל דלא דמי כלל דבשלמא התם במה שמחזיק כיון לקנות בצד אחר דהיינו במתן מעות ומיקנייא ליה מצד זה ר\"ל להיותו הפקר כיון שדעתו לקנות אבל הכא מה שחשב לקנות הוא הקרקע ולא אחזיק ביה ולאו דעתיה אשטרא מעתה מאיין הרגלים שתועיל לו מחשבת הקנין לדב' אחר שהוא הנייר והבו דלא נוסיף עלה: וגדולה מזאת אמרו בפ' חזקת הבתים דג\"ן ע\"ב שאם רפק פורתא לקנות את חבירתה אף אותה לא קנה יע\"ש כללו של דבר דבעינן עשה מעשה במה שרוצה לקנות וכמבואר בדף ד\"ן:
וראיתי בחי' תלמידי הרשב\"א שכתבו וז\"ל בעא מיניה כו' ושטרא לא קני נמי אלא השטר נגרר אחר עיקר השדה ומי שזכה בשדה זכה בשטר בכל מקום שהוא דשטרא אפסרא דארעא הוא כן פי' מורי הרשב\"א ותמה אני על דין זה והא בפ' המוכר את הספינה דע\"ז ע\"ב משמע דהא אפסרא דארעא נמי מיבעי ליה לאקנויי ליה באגב והכא במאי קני ליה : וי\"ל דהכא מיירי כגון שקדם אחר ותפס באותו שטר קודם שנודע למחזיק שלא זכה בשדה דכיון דכל עיקר כונתו היא על השדה אינו זוכה בשטר דהו\"ל כעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דלא קנה ואהדר ר\"ן עני מרי וכי כו' כלומר פשיטא דלא קנה דהא עיקר כוונתו אינו אלא על השדה וא\"ל רב ייבא סבא אין לצור ולצור כלומר ויכול הוא לומר לגוף הנייר נתכונתי עכ\"ל:
הראת לדעת דבין לדברי ובין לדברי תלמידיו דברי מרן שרירין וקיימי' ובכלל דברי תלמידי הרשב\"א דברי והם עשו כסא וסמוכות שלו לדבריהם מההיא דהעודר בנכסי הגר וסבור שהם שלו דלא קנה אף שהשביח בקרקע ועשה בה דין חזקה המועלת לה בשקדמה לו הידיעה שהם נכסי הפקר עכ\"ז לא קנה באשר אינינו יודע שהן נכסי הפקר וסבור הוא שעושה בשלו. אף ה\"נ אף שהשטר תחת ידו ואלו היה נותן דעתו לקנות היה קונהו עכ\"ז השתא דלאו אדעתיה עלה לא קנה ואף שיש איש\"ור מוסיף הכא יותר מהעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דהתם לאו אדעתיה דקנין והכא על דעת קנין ירד לאו חשיב הא וכדכתיבנא לדעת מרן ז\"ל ועיין במהרימ\"ט ח\"א סי' ק\"ן דכ\"ב סע\"א ואסיפת זקנים דל\"ו ע\"ד וי\"ל ודוק ותשכח לא עת האסף פה ומלבד שהדבר פשוט מצד עצמו הוא מוכרח מדבריהם דאלת\"ה מאי ראיה מייתי מהתם ונדון מרן דמי לעודר בנכסי הגר זה וסבור שהן של גר אחר דקנה כדאמרי' בפ' ר\"ג דנ\"ב ע\"ב כיון דעל דעת קנין ירד:
ובמה שהק' להרשב\"א מההיא דהמוכר את הספינה אחרי התאבק בעפרות רגליהם אין משם תשובה והוא דלמאי דקאמר רב אשי דסברא הוא דאותיות נקנות במסירה משום דאותיות נינהו ומילי במילי לא מיקנייא רמינן עליה מההיא דאמר ר\"ח בר אבין א\"ר דמשמע שכיון שהחזיק זה בקרקע נקנה לו השטר בכל מקום שהוא דסבור מינה שהשטר במילי דעלמא הוא דמיקני במה שמתרצה המוכר להקנות לו ללוקח אעפ\"י שלא בא השטר ליד הלוקח ומפרקינן אגב שאני דכיון שהחזיק בקרקע נקנה לו השטר אגב ארעא ולאו היינו מילי אלא מעשה גדול במשיכת הממון עצמו כמבואר בהדיא בפירוש רשב\"ם ז\"ל. הן אמת שהם אמרו משמע ולא החליטו המאמר לומר כי הוא זה וגם אני לא אכחד שיש בדברי הש\"ס מערכה מול מערכה וכן מצאתי לרבינו יונה בעליותיו שכתב וז\"ל ופרקי' אגב שאני דאלים טובא ואפי' מילי מקנין ביה אע\"ג דצריך למימר ליה אגב וקני דמתוך שנגמרת קניית הקרקע קונה אגבה כל דבר כך נר' פי' דבר זה בעיני ואומר אני דשמעי' מהכא תלת ש\"מ שצריך שיאמר אגב וקני כשמחזיק בקרקע לקנות את השטר בכל מקום שהוא דמש\"ה הוה ס\"ד דהוה מילי במילי לפי שצריך לומר לו קני לך השטר אגב קרקע ואיכא מ\"ד דבהנאת שטר אגב קרקע א\"ץ שיאמר לו אגב וקני משום דשטר אפסרא דארעא כדדחי בפ' האשה נקנית עכ\"ל: והא דמשמ' מדברי רשב\"ם דמשום שבדעת להקנותו הוא דקני מסתברא דהכא דהוי הפקר קני אף דלא א\"ל מידי כיון דליכא דלימא ליה:
ולעת הלום ראיתי למהר\"ם מטראני בס' קרית ספר בספ\"ב דנדרים שכתב וז\"ל ההפקר אינו קונה אלא כדרך שקוני' הלוקחים אע\"ג דהוי הפקר דלית ליה בעלים לא סגי ליה בבציר מהכי דאדרבא כיון דליכא דעת אחרת מקנה בעי קנין גמור עכ\"ל וכ\"כ בפרקי' וז\"ל ומשום דליכא דעת אחרת מקנה לא קנה אלא מה שכיוין לקנות והחזיק בו עכ\"ל : ועדיין הדבר תלוי משום דכיון דהא איכא דעת לקנות הקרקע ממילא נקנה לו השטר משום דהוי אפסרא דארעא מטעם האמור וכמובן ועיין בפ\"ק דבב\"מ ד\"ח ע\"ב בשלמא מחברו קני דמסר ליה וי\"ל ועיין בגיטין פ' השולח דל\"ט ע\"א דאמרי' התם דמי האי מרבנן כדלא גמירי אינשי שמעתתא ועיין:
אך עומדים לנגדי דברי הרשב\"א בחי' לפ\"ק דק\"י במה ששייך לדכ\"ז שכתב והא דקאמר כיון שהחזיק בשדה נקנה השטר בכל מקום שהוא לאו למימרא דכשהחזיק זה סתם קנה שטרא אלא בדא\"ל מוכר ללוקח קנה לך שטרא אגב קרקע וכדאסיק בסמוך דאגב וקני בעינן : ומצאתי לרבותינו הצרפתים שנסתפקו בדין זה בגיטין פרק המביא תניין דכ\"ב ע\"א גבי המוכר עציץ נקוב ואמרו דשמא הכא כיון דהאי שטרא אפסרא דארעא הוא לא בעינן אגב אלא סתמא כמפרש דמי וכדמשמע נמי התם לכאורה דאמרי' עציץ וזרעים ומוכרו לאחר החזיק בזרעים קנה עציץ וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקני' עם נכסים שיש להם אחריות וסתמ' דמילתא מדלא קאמר אמר לו אגב והחזיק בזרעים קנה עציץ משמע דאפי' במוכר סתם ולא א\"ל אגב קני משום דכיון דהעציץ צריך כאן לזרעים בטל לגבי זרעים ושמא ה\"ה לשטר כיון דשטרא אפסרא דארעא והם אמרו דשמא יש לחלק ושמא י\"ל דהכא פשיטא דנקנה לו השטר משום דהכא דהוי הפקר וכיוין לקנות הקרקע ממילא נקנה לו השטר כיון דליכא דלימא ליה אגב קני והדבר צ\"ת:
ודעת רבינו שהמחזיק בשטר קנאו לצור ע\"פ צלוחיתו ועליו שאג עליו כפירים גדולי הדורות הרב לח\"מ והגד\"ת והש\"ך דבעיין לא איפשיטא ובדרך דוחק הוה אפשר לומר דכל כונת הרב להשמיענו דלא קנה מ\"ש בתוכו כי אם הנייר בקשר הוא תחת ידו ובזמן מועט נודע אליו שלא זכה בשדה ויהיב אדעתיה לקנות את השטר לצור ע\"פ צלוחיתו ולעולם שאם קודם שנדע למחזיק בשטר שלא זכה בקרקע קדמו אחר וזכה בו לצור ע\"פ צלוחיתו ודאי שקנאו ואין בדברי רבינו דבר המנגד לזה ועיין במרדכי בר\"פ המוכר את הספינה תשו' מהר\"ם המתחלת ונשאל לר\"מ על האלמנה שתפסה חותמות ושטרות כו' וצריך להתיישב בזה עוד:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין משכונות של גר ומת הגר משכונות \n של ישראל ביד הגר ומת כו' מוציאין כו' פקע שעבודו. הנה הרב ש\"ך ז\"ל בס\"ק קמ\"ט נסתפק לענין דינא אי למ\"ד בע\"ח קונה משכון לגמרי אף לאונסין פקע שעבודו במית' הגר דאפשר דלדידיה דקני ליה קנין גמור הו\"ל כאלו מכרו המשכון לגר והרי הוא של הגר לגמרי וזכה בו המחזיק ואין מוציאין אותו מידו ולא אמרו בגמ' דמוציאין אותו מידו אלא במשכנו בשעת הלואתו דלא קני ליה קנין גמור ואינו אלא כש\"ש והניח הדבר בצ\"ע ועיין עוד במ\"ש בסי' ער\"ה סק\"ז יע\"ש ואשתמיט מיניה דברי הרשב\"א ז\"ל בחי' לבב\"ק דקפ\"ה ע\"ג שכתב ז\"ל כיון דמית ליה גר פקע שעבודיה ואפי' משכנו שלא בשעת הלואתו דקנייה מדר\"י הנ\"מ לענין שאינו משמט בשביעית וא\"נ להתחייב באונסין למאן דאית ליה הכין אבל גופו ממש להיותו שלו לא דהא מסתלק בזוזי דשעבוד בלחוד הוא דאית ליה עליה וכשמת הגר הא פקע שעבודיה עכ\"ל. הרי שכתב בהדייא דאפי' למאן דס\"ל דבע\"ח קני משכון להתחייב אפי' באונסין אפ\"ה אכתי אין לו עליו אלא שעבוד ואין גופו קנוי לו לגמרי להחשיבו כשלו הילכך כשמת הגר פקע שעבודו ומוציאין אותו מיד המחזיק בו וכ\"כ הרב ראש יוסף באות פ\"ה יע\"ש:
וראיתי להרב מחנה אפרים ז\"ל בה' זכיה מהפקר סי' ט' הביא דברי התוס' והרשב\"א ז\"ל הללו וכתב ע\"ז וז\"ל ולכאורה ק' דהא משמע דכל היכא דבע\"ח קונה משכון אינו לשעבוד בלב כדמוכח בפ' כ\"ש דל\"א דכי אמרי' דגוי מישראל לא קני משכון אז הישראל עובר בב\"י על משכונו שיש לו ביד הגוי אבל אם גוי מישראל קונה משכון אין עובר הישראל יע\"ש ואי קנין משכון אינו אלא לשעבוד בלחוד כי נמי קני ליה גוי למשכון לשעבוד אמאי הישראל אינו עובר עליו הא ודאי דידיה הוא עכ\"ל ולא ידעתי מאי קא ק\"ל דודאי קושטא הכי הוא דלא קני ליה מלוה למשכון קנין גמור דאי קני ליה קנין גמור הי\"ל להתחייב אפי' באונסי'. ולדעת רוב המפרשים שהביא הש\"ך ז\"ל לעיל ס\"ב סק\"ט אינו מתחייב אלא בגניבה ואבידה כש\"ש ואפי\"ה כולהו אזלי ומודו דבע\"ח קונה משכון מדר\"י לענין לקדש בו את האשה ולענין שלא תשמטנו שביעית ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו ועכ\"ל דהיינו טעמא דאע\"ג דלא קני ליה קנין גמור מ\"מ אלים שעבוד זה של מלוה ועשאו הכתוב כאלו יש לו קצת קנין בגויה דמשכון וכמ\"ש הרשב\"א בח' לקידושין ד\"ח ע\"א וז\"ל ואע\"ג דגופו אינו קנוי ממש ואי אקדיש מלוה או זבין מלוה לא עבד כלו' מ\"מ לענין קדושין כיון שיש לו בו מקצת קנין מעכשיו לענין שביעית ולענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו הו\"ל כדידיה לענין קידושין ומתקדשת בו כו': ועיין במ\"ש לעיל ס\"ב סק\"א ד\"ה עוד כת' הש\"ך ומ\"ש והם אמרו אומן קונה כו' בשם הרמב\"ן ז\"ל דס\"ל דמלוה ולוה חשיבי כשותפין במשכון יע\"ש: ומה שהוקש' לי להרב מחנה אפרים ז\"ל מסוגייא דפ' כל שעה דל\"א כבר עמדתי אני בעניותי ע\"ז שם וכתבתי בשם הר\"ב ט\"ז בא\"ח סי' תמ\"ג סק\"ד דודאי כיון דמשכון קנוי לשניהם ובשעת איסורו היה ביד המלוה עליה דידיה ודאי רמי לבערו כיון שהחמיץ ברשותו ולא ברשות הלוה שאין בידו לבערו עוד כתב הרב מ\"א ז\"ל וז\"ל וראיתי בתשו' הר\"מ סי' ע\"ד שכתב משם ר\"ת ז\"ל דשמעתין דפרק הפרה איירי במשכנו בשעת הלואתו בדלא קני ליה לגר ומשום הכי מוציאין מיד המחזיק בו אבל משכנו שלא בשעת הלואתו דקני ליה לגר אין מוציאין מיד המחזיק כו' וזה סיוע למ\"ש דבע\"ח קונה למשכון קנין גמור עכ\"ל: ולקוצר דעתי אין ספק דאף לדעת ר\"ת אין בע\"ח קונה משכון קנין גמור שהרי כתבו ההגהות מיימון רפ\"י מה' שכירות דר\"ת ס\"ל דאין המלוה חייב באונסין אלא דינו כש\"ש בלבד ואפי\"ה משמע ליה דיש חילוק בין משכנו בשעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו משום דמשמע ליה דשלא בשעת הלואתו אלים שעבודיה טפי דמצי לקדש בו את האשה משא\"כ במשכנו בשעת הלואתו וכשיטת התוס' בפ' האומנין דפ\"ב ד\"ה אימור כו' ובפרק השולח דל\"ז ד\"ה שאני משכון כו' יע\"ש משא\"כ לדעת הרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א שכתבו בפרק השולח ובקידושין די\"ט דאין חילוק ואף בשמשכנו בשעת הלואתו נמי לר\"י קני ליה למשכון אף לקדש בו את האשה כיע\"ש:
עוד כתב המח\"א וז\"ל ומטעם זה כתב הר\"ן בחי' לפ' השולח דמלוה שיש עליו משכון לא מהניא מחילה דמחיל' לא מהניא בדבר שגופו קנוי כו' וכ\"כ הריטב\"א בפ\"ק דקידושין בסוגיא הנז' ובעל העיטור עכ\"ל. ולפי האמור אין זה תלוי בקנין גמור דלכ\"ע אין בע\"ח קונה קנין גמור אלא מקצת קנין הוא דאית ליה בגוויה לקדש בו את האשה ולענין שביעית כו' ומ\"מ כיון דאית ליה מקצת קנין מדר\"י להני מילי לא מהני ביה מחילה וכ\"כ הרא\"ה ז\"ל בהדייא הובאו דבריו בשיטה המקובצת לבב\"ק פ' הפרה דמ\"ט וז\"ל משכונו של ישראל ביד הגר כו' מסתברא לי אפי' אחזיק כו' לא זכי ביה אע\"ג דבע\"ח קונה מש' כו' כיון דעיקרו דבעלים הוא דהא מצי לסלוקי בזוזי ועומד לכך ודאי הפקע הזכות והשעבו' מוקדמת לזכות אחרי' ומיהו בעלמא ודאי כיון דבע\"ח קונה משכון לא סגי ליה במחילה באמירה בעלמא כדאשכחן גבי ע\"ע דגופו קנוי דהרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול כו' עכ\"ל הרי דאע\"פ שכתב דבמיתת הגר זכה הלוה במשכונו ונפקע שעבודו אפי' למ\"ד בע\"ח קונה משכון אפי\"ה כת' דמחילה לא מהני בחוב דיש עליו משכון כיון דקני ליה משכון הב\"ח מיהא למקצת דברים כמדובר וברור:
עוד כתב ז\"ל אבל ראיתי תשו' אחרת למהר\"מ ז\"ל סי' ר\"ך הביאה המרדכי פ\"ק דסנהדרי' שכתב דנהי דבע\"ח קני משכון היינו להתחייב כש\"ש אבל אין גופו קנוי למלוה ומהני ביה מחילה אע\"ג דהמלוה מחזיק במשכון כו' ולכאורה מסתמיות דבריו נראה שזה סותר למ\"ש בסי ע\"ד משמיה דר\"ת דכל היכא דבע\"ח קונה משכון קנאו הגר קנין גמור ואין מוציאין מיד מי שהחזיק בו ולכאורה הכי נראה עיקר כמו שהוכחתי לעיל עכ\"ל. ואין ספק אצלי דלפי תשו' זו כי היכי דמהני מחילה למלוה שיש עליה משכון בלא חזרת המשכון משום דאין גוף המשכון קנוי לגמרי למלוה ה\"נ לא מהני חזקה המחזיק במשכון שהניח הגר ומוציאין אותו מידו אפי' למ\"ד בע\"ח קונה משכון ואפי' שלא בשעת הלואתו והתשו' זו חולקת ודאי אאותו שכתב בשם ר\"ת ז\"ל דאלת\"ה מלבד שאין טעם לחלק בין מחילה לזכיה כדרבא טפי הול\"ל דבמחילה כיון דס\"ס איכא קנין בגופו של משכון דלא תיהני ביה מחילה לבד משא\"כ בבא לזכות במשכון שביד הגר דאפי' דאיכא צד קנין לגר בגופו של משכון מ\"מ כיון דאיכא נמי ללוה צד קנין ביה משום צד קנין זה דאית ליה ביה אית לן למימר דמיד שמת הגר זכה ביה הלוה ונפק שעבודו של גר וכיון שכ\"כ הרא\"ש בפ' הפר' והמאירי שם י\"ש ואם תשו' זו אינה חולקת אאידך דר\"ת ומשמ' ליה דטפי אית לן למי' גבי מש' של גר דזכה המחזיק בו משום צד קנין דאית ליה לגר בו טפי ממחילה דצד קנין דאית ליה ביה אינו הכרח לומר דלא תיהני ביה מחילה כל עוד דלית ביה קנין גמור בגופו א\"כ נמצא סברת מוהר\"מ ז\"ל הלזו הפך סברת הרא\"ש ז\"ל דפ' הפרה מן הקצה אל הקצה כמבואר:
ודע דסברא זו של מוהר\"ם ז\"ל הביאה הר\"ב המפה בסי' רמ\"א ס\"ב וז\"ל וי\"א אפי' היה לו שטר או משכון עליו אפי\"ה הוי מחילתו מחילה בדברים בעלמא מרדכי פ\"ק דסנהדרין וכתב הש\"ך שם סק\"ד וז\"ל וכ\"כ בעל העיטור דצ\"ג ע\"ב ודוק דלא תקשי ממוחל דלעיל סי' ס\"ו ומביא הירושלמי דפליגי בזה ולפי\"ז הוי ספיקא דדינא כו' עכ\"ל. ולא ביאר דבריו כל הצורך דמבואר הוא מדברי הר\"ב העיטור ז\"ל שם בריש דבריו דחולק הוא על המרדכי גבי משכון וס\"ל דלא מהני מחילתו של המלוה עד שיחזיר המשכון ללוה וכל עוד שלא החזירו כיון דאית ליה למלוה קצת קנין בגופו של משכון לא מהני מחילתו בדברים בעלמא ושם דצ\"ג ע\"ב לא הודה לדברי המרדכי אלא בחלוק' דשטר לבד דאין בשטר קנין בגופו של ממון כמו משכון של מטלטלין לומר דלא תהני ביה מחילה בשטר אינו אלא לראיה שחייב לו ובזה דוקא הוא שכתב דאיכא פלוגת' בירושלמי אי מהני מחילתו כל עוד שלא החזיר השטר ליד הלוה וסיים והא דירושלמי ליתא בגמ' דילן ולקולא יע\"ש ומ\"ש עוד הש\"ך ודוק דלא תיקשי ממוחל דלעיל סי' ס\"ו כו' כונתו מבוארת דהכא איכא פלוגתא אי מהני מחילה בלי חזרת השטר ללוה אלא דמשום דאזלינן לקולא לא מפקינן ממונא מיד הלוה ואלו לעיל בסי' ס\"ו גבי מוכר שטר חוב וחזר ומחלו קי\"ל בפשיטות דמחילתו מחילה וליכא מאן דפליג אע\"ג דהשטר ביד הלוקח ולא החזירו ביד הלוה ואפי\"ה מהני מחילת החוב של מלוה והר\"ב העיטור ז\"ל שם דצ\"ג ע\"ב אחר שהביא מחלוקת הירושלמי בזה סיים וז\"ל והא דידן דברי הכל הוא דהא ליתיה שטרא בידיה דליהדר ליה עכ\"ל. ואין ספק דכונתו בזה שנרגש מהא דהמוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול דביה קעסיק הר\"ב העיטור שם דנראה הפך מאן דאמר בירושלמי דלא מהני מחילת המלוה עד דמהדר שטרא ועלה לחלק דבההיא כ\"ע מודו דמהני מחילתו בלא חזרת השטר משום דאין השטר בידו של מלוה אלא ביד הלוקח דדוקא כשהשטר ביד המלוה ואינו מחזירו הוא דאיכא סברא לומר דלא גמר ומחל בדברים בעלמא שהרי לא החזיר השטר אבל כשאין השטר בידו דנתנו ללוקח ולא מצי להחזירו אז ודאי איכא למימר שפיר דגמר ומחיל בדברים בעלמא דמה שלא החזיר השטר אינו אלא מפני שאינו בידו וזה ברור:
ודע שדברי הר\"ב העיטור ז\"ל הללו אשתמיט מיניה דהר\"ב שדה יהושע בביאורו לירושלמי בגטין ספ\"ק דע\"ב רע\"ב שכתב וז\"ל וחד אמר אינו מחול עד דמסר ליה שטר' כלומר עד שיתן השטר בידינו או יקרענו בב\"ד דאנו אומרים דבמשכון לא שייך מחילה אלא נתינה וכבר טרחתי זה עם המוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו ולא עלה בידי עכ\"ל ואין ספק שאלו היה רואה דברי הר\"ב העיטור ז\"ל לא הו\"קל להרב מידי כמדובר וצ\"ע גם זה שפי' הרב ז\"ל דטעמא דמ\"ד דאינו מחול עד שימסור השטר הוא מפני דבמשכון לא שייך מחילה ומשמע דשטר חשיב כמשכון להך מ\"ד מלבד דמדברי הר\"ב העיטור שכתב מבואר דשטר לא חשיב כמשכון וטעמא דהך מ\"ד הוא משום דכל דאיכא שטר בידיה לא גמר ומחיל עד דיהיב שטרא ומה\"ט כי איתיה לשטרא ביד אחר מהני מחילתו לכ\"ע כמדובר:
גם מדברי הירושלמי דסוף כתובות עלה דמתני דמי שהלך למ\"ה ועמד אחר ופרנס את אשתו מבואר כן שאמרו ר' בא בר ממל אמר הפורע שט\"ח של חבירו פלוגתא דחנן ובני כה\"ג אמר\"י טעמא דבני כה\"ג משום דלא עלתה ע\"ד שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה ומחיל לי הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה ויהיב משכוניה ע\"כ הרי בהדיא דבשטר אפילו בלא טעמא דמפייס הוינא ליה ויהיב לי ניחא ליה דבמחילה בלחוד מהני וגבי משכון דוקא הוא דאיצטריך למימר ויהיב לי וזה ברור:
ועיין להרב המאירי ז\"ל הובאו דבריו בש\"מ לב\"ק דמ\"ט עלה דמשכון של ישראל ביד הגר הביא דברי הירושלמי הלז והוכיח משם דבמחילה לא מהני בחוב שיש עליו משכון כשהחזיר המשכון יע\"ש:.
עוד כתב הר\"ב מח\"א ז\"ל וז\"ל הן אמת דלפ\"ז קשיא לס' הרי\"ף והרמב\"ן דס\"ל דב\"עח קונה משכון אפי' בשעת הלואתו א\"כ מה יענו לההיא דמחזיק במשכון של ישר' שביד הגר דמוציאין מידו כו' ומתוך פרש\"י בפ' כל שעה למדתי ישוב לזה וכו' ואפ\"ה י\"ל דברי התוס' בפ\"ק דקדושין די\"ט כו' ואם היינו אומרים דבע\"ח קונה משכון מהני מחילת המלוה ניחא כו' וכ\"ן מדברי בע\"הת ש' נ\"א והביאו הטור סי' ס\"ו שכתב המוכר שט\"ח ויש עליו משכון ומסרו ללוקח שוב אינו יכול למחול שכבר זכה הלוק' במשכון משמע דאפי' בלא חזרת המשכון המחילה מהניא עכ\"ל:
ולפי מ\"ש דהר\"ב העיטור והרב המאירי והרא\"ה ז\"ל ס\"ל דמחילה ל\"מ במלוה שיש עליו משכון עד דמיהדר משכוניה ושכן מוכח מדברי הירו' דסו' כתובות כמו שהוכיח הרב המאירי ז\"ל אין מקום לישובו של הרב ז\"ל לא לדברי רבינו והרי\"ף ולא לדברי התוס' דקידושי' גם מה שהכריח מדברי הבע\"הת והטור סי' ס\"ו דס\"ל דמחילה מהנייא בחוב שיש עליו משכון אע\"פי שלא החזיר המשכון מדהוצרכו לומר שכבר זכה הלוקח במשכון ולא כתבו משום דלא מהני ליה מחילה בלא חזרת המשכון הנה לפי מ\"ש בשם הר\"ב העיטור ז\"ל במוחל חוב שיש עליו שטר דאע\"פ שבעוד השטר בידו לא מהני מחילתו לס' איכא מ\"ד עד דמהדר ליה שטריה וכשהשט' ביד אחרים מהני מחילתו שפיר לכך הוצרכו לומר מפני שכבר זכה הלוקח כלומר דכיון דבע\"ח קנה משכון א\"כ מה\"ט זכה הלוקח במשכון ולא מצי מחיל שאלו היה בידו של בע\"ח הוה מצי מחיל חובו ע\"י חזרת המשכון ומה שלא תלו הטעם מפני שלא יכול לחזור משכונו לבע\"ח וכל שאינו מחזיר המשכון ל\"מ מחילתו הוא משום דהאי טעמא לחוד לא מהני שאלו לא היה הלוקח זוכה במשכון וע\"כ דה\"ט משום דאין בע\"ח קונה משכון חזרת המשכון אינו מעכב כל שאינו בידו דומייא דמוחל חוב שיש עליו שטר לאיכא מ\"ד דאע\"פי דכשהוא בידו ל\"מ מחילתו עד שיחזיר השטר אפ\"ה כשהשטר ביד אחרים כגון מוכר שט\"ח לחבירו מהני מחילתו לכך יהבו טעמא לפום קושטא דמילתא דשאני משכון דגופו קנוי ללוקח ומה\"ט לא מצי מחיל דבעינן דליהדר משכוניה וליכא ואפי' כשהמשכון בידו של ב\"ח כנלע\"ד ברור:
ועיין בחי' הרשב\"א פ\"ק דקידושין דף ח' שגם הוא כתב כדברי הרב בע\"הת וז\"ל והילכך מלוה שיש עליה משכון כיון דאית ליה בגוויה קצת קנין וא\"י למחול אחר שנתנו לה וסמכה דעתה מקודשת וכו' עכ\"ל וכונתו לע\"ד במ\"ש דאינו יכול למחול אחר שנתנו לה דאלו קודם שנתנו לה בידו ע\"י חזרת המשכון ולא שיכול למחול בלא חזרת המשכון אפילו בעודו בידו כנ\"ל ודוק: גם כל מה שהוקשה לו להרב על סברת הרי\"ף והרמב\"ם ודברי התוס' דקו' ל\"ק כלל לפי האמור ומדובר לעיל בשם הרשב\"א והרא\"ה והרב המאירי ז\"ל דאע\"ג דס\"ל דב\"ח קונה משכון לקדש בו את האשה ולענין דלא מהני ליה מחילה וכן לענין חמץ ולעבור בבל יראה מ\"מ כיון דביד הלוה לפדות משכונו אין כאן גבי מלוה אלא מקצת קנין ושעבוד אלים לא קנין גמור ולהכי כי מת הגר מיד קדים וזכה בו הלוה בעל המשכון דפקע שעבודו של גר מיד בשעת מיתתו כמו שהאריכו הרא\"ה והרב המאירי והרשב\"א שם בפרק הפרה ודוק:
ולענין הלכה למעשה משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו אפילו למ\"ד ב\"ח קונה משכון אפילו להתחייב באונס מוציאין אותו מידו כמו שהוכחנו מדברי הרשב\"א ושלא כדברי הש\"ך ז\"ל שנסתפק בדבר וס' מוהר\"מ בתשו' סי' ע\"ד שכתב בשם ר\"ת דבמשכנו שלא בשעת הלואתו אין מוציאין מידו סברא יחידאה היא ואין לסמוך עליה כ\"ש שכבר כתבנו דמוהר\"מ גופיה בתשו' הנז' סימן ר\"ך לא ס\"ל הכי ואפי' החזיק זה האחר במשכונו של זה מחיים דגר מוציאין אותו מידו כמ\"ש הר' מאירי והרא\"ה בש\"מ פרק הפרה דמ\"ט יע\"ש וכ\"כ הש\"ך בסימן ער\"ה סק\"ח ודלא כהב\"ח שם : ומחילה בחוב שיש עליו משכון בלי קנין ובלי חזרת המשכון ל\"מ כמ\"ש הר' העיטור דצ\"ב ע\"א והרב המאירי והרא\"ה לש\"מ לפרק הפרה דמ\"ט והר\"ן בחי' לפ' השולח הביא דבריו הרב מח\"א ה' זכיה מהפקר סימן ט' והריטב\"א בפ\"ק דקדושין ד\"ח ודי\"ט וס' מוהר\"מ שהביא המרדכי בפ\"ק דסנהדרין והביאה הרב בעל המפה לקמן סי' רמ\"א ס\"ב דס\"ל דמהני מחילה בלי חזרת המשכון ס' יחידאה היא ואין ספק שאלו הרב המפה היה רואה כל הני רבוותא לא היה סומך על ס' מוהר\"ם בזה אמנם חוב שיש עליו שטר מהני מחילתו שלא להוציא מן הלוה מאחר דאיכא פלוגתא בירוש' בהא בספ\"ק דגיטין כמ\"ש הש\"ך לק' סי' רמ\"א ס\"ב ואם תפס מלוה משל לוה א\"מ מידו ומחילה בחוב שיש לו עליו משכון קרקע אכתוב לקמן בס\"ד:
ודע דה\"ה אם יש לגר שטר משכנתא על קרקע של ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בקרקע לא עשה כלום כמ\"ש מרן בש\"ע סימן ע\"ב סל\"ז ועיין במ\"ש הש\"ך ס\"ק קנ\"א דלדעת הב\"ח ז\"ל אפי' משכנתא לזמן באתרא דלא מסלקי ומת הגר תוך הזמן לא עשה זה המחזיק כלום ולדעת הרב שה\"ג בפ' חזקת באתרא דלא מסלקי הוי מכור הקרקע ביד הגר עד ההוא זימנא דהא לא מצי לסלוקי בדמים עד משלם יומי משכנתא וכי מת לא פקע שעבודיה הילכך כל הקודם זוכה בו וכתב הוא ז\"ל שדברי הב\"ח נראין יותר עכ\"ל ועיין למ\"ש הרב התרומות בשנ\"א ח\"ו ס\"ג בענין מוכר שטר משכו' קרקע המוחזק בידו והחזיקו ללוקח אם יכול המוכר לחזור ולמחול החוב לבע\"ח שהביא פלוגתא דרבוותא וכ\"כ הטור לעיל סי' ס\"ו סכ\"ט מבואר מדבריהם דאפילו למ\"ד דמהני מחילתו היינו משום דכיון דמצי בע\"ח לסלוקי למלוה בזוזי הו\"ל כשאר מלוה ואין כאן קנין בגוף הקרקע ולהכי מצי מחיל אבל היכא דלא מצי ליה לסלקו למלוה בזוזי כגון באתרא דלא מסלקי ל\"מ מלוה מחיל דחשיב כמכר גוף הקרקע לזמן וכמ\"ש הר\"ב התרומות בשם הר\"י ן' מיגש ז\"ל יע\"ש גם הרשב\"א בחי' לב\"ב דקכ\"ה ובפ' אז\"ן דס\"ז ע\"ב עלה דאמרי' התם האי משכנתא באתרא דמסלקי השביעית משמטה כו' כתב דבאתרא דלא מסלקי חשיב כמכרה לו עד דפרע ליה זוזי ואפי' לאחר הזמן כי פקע ליה הו\"ל חוזר ולוקחה ממנו עיין בש\"מ בפ' אז\"ן דק\"ב ע\"ד ובש\"מ לב\"ב ד\"ע ע\"ג וכ\"כ בשם הרמב\"ן יע\"ש גם בחי' הריטב\"א שם בפ' אז\"ן דס\"ז כ\"כ בהדייא בשם הרא\"ה דמשכנתא בנכייתא באתראן דלא מסלקי דמכר היא ואין שביעית משמטה ובכור נוטל בה פי שנים יע\"ש. וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בפ\"ז מה' אלו הל' ד' בשם הרשב\"א יע\"ש וכיון שכן נראה שדברי השה\"ג ז\"ל נראין יותר דלא כהש\"ך ז\"ל ודוקא במשכון דמטלטלין דבידו של לוה לפדותו איכא למימר דאע\"ג דקני ליה מדר\"י מ\"מ אין כאן השתא אלא מקצת קנין ביד הגר כיון דביד הלוה לפדותו כל שעתא ושעתא אבל משכון קרקע לזמן באתרא דלא מסלקי דאין בידו של לוה השתא לפדותו והרי הוא כקנוי לו לענין שביעית ולענין בכור כמדוב' א\"כ כשמת הגר זכה המחזיק בו כמחזיק בנכסי גר ממש ובזה אפשר ליישב דעת רש\"י שכתב בפ' הפרה דמ\"ט ע\"ב עלה דבעא מיניה רב ייבא סבא מר\"ן המחזיק בשטרותיו של גר מהו כו' ופי' רש\"י בשטרות של גר ששעבד לו ישראל אחר קרקעותיו כו' ותמה עליו בש\"מ שם משם הר\"א מגרמיזא ז\"ל דא\"כ מאי קאמר בארעא הא לא החזיק וכי החזיק בה מאי מהני הא פקע שעבודיה אלא נראה דבשטר מכר מיירי עכ\"ל וכ\"כ ג\"כ הבע\"הת בשמ\"ט ח' ח\"י ס\"ד ועיין להרב גד\"ת שם מה שנדחק ליישב לפי' הסוגייא לדעת רש\"י ועיין להש\"ך בסי' ער\"ה סק\"ד יע\"ש : אמנם אי רש\"י ז\"ל אזיל בשיטת הרב שה\"ג ז\"ל הנה נכון דהא ז\"ל מפרש הך בעייא במחזיק בשטרי משכנתא ביד הגר באתרא דלא מסלקי ולהכי אי הוה המחזיק בקרקע הוי מהני חזקתו כמחזיק בנכסי הגר ממש כיון דהקרקע קנוי לו לזמן כמדובר:
ואולם ראיתי להרב מח\"א בה' זכיה מהפקר סס\"ט שכתב בשם הר\"ן בחי' לפ' השולח דבמשכנתא אפי' באתרא דלא מסלקי אעפ\"י דאינה משמטת משמע דאם מחלה מהני דמשכון קרקע אינו קנוי עכ\"ל ולפי דבריו ז\"ל נר' ברור דכ\"ש הוא בענין מחזיק בנכסי הגר במשכנתא כזו דמוציאין מידו דמיד שמת הגר פקע שעבודו כיון דאין גופו קנוי שאם במשכון מטלטלי' דגופו קנוי מדר\"י אין מחילה מועלת בו כמ\"ש הר\"ן אפי\"ה לענין מחזיק בנכסי הגר במשכון מטלטלין מוציאין מידו כ\"ש במשכון קרקע אפי' באתרא דלא מסלקי דכיון דמהני ביה מחילה כ\"ש דלא מהני ביה חזקת המחזיק ומוציאין אותה מידו דאעפ\"י שמשכנתא זו אין ביד הלוה לפדותה בתוך הזמן והרי היא כמכר דמה\"ט לא חשיב ראוי אצל בכור ואין שביעית משמט' מ\"מ מכר גמור ממש לא הוי ועדיין שם בעליו עליו וזמן ממילא קאתיא והדרא למרא שאין כאן אלא שעבוד אלים להיותה תחת ידו עד הזמן הלכך כיון דס\"ס א\"כ אלא שעבוד מיד שמת הגר פקע שעבודו אלא שמדברי הר\"ב התרומות שכתבו משמע דס\"ל דמחילה ל\"מ במשכנתא דקרקע באתרא דלא מסלקי שהרי יהיב טעמא מהר\"י ן' מיגא\"ש דמהני מחילה במוכר שטר משכנתא משום דמצי לסלוקי בזוזי משמע דבאתרא דלא מסלקי בזוזי לא מצי מחיל וזה נר' הפך מ\"ש הר\"ן דאפי' באתרא דלא מסלקי מצי מחיל ומ\"מ אפי' שנאמר שמהר\"י בן מיגאש חלוק על הר\"ן בזה וס\"ל דל\"מ מחילה במשכנתא באתרא דלא מסלקי עד דמיהדר ליה שטר משכנתיה אפשר דלענין מחזיק בנכסי הגר במשכנתא כי האי אפי' החזיק בקרקע מוציאין מידו דומיא דמשכון מטלטלין דאע\"ג דל\"מ מחילה עד דמיהדר ליה משכוניה לדעת רוב הפוסקים כמ\"ש לעיל אפ\"ה לענין מחזיק בנכסי הגר ל\"מ חזקתו ומוציאין אותה מידו וזה נר' דעת הטור ומרן בש\"ע כאן ובסי' ער\"ה שכתבו סתמא שמוציאין מיד המחזיק ולא חלקו בין משכנתא באתרא דמסלקי ללא מסלקי וכמ\"ש הב\"ח והש\"ך ולזה הסכים הרמ\"א שם בה' זכיה מהפקר סי' ט':
ולענין הלכה למעשה בשטר משכנתא באתרא דמסלקי אם מחל החוב ללוה והחזיר לו שטר המשכנתא משמע דלכ\"ע מהני מחילה שהרי לא השאיר לו המלוה שום זכות דאעפ\"י דעד השתא היה הקרקע מוחזק בידו והיה אוכל פירות כיון דהשתא הדר שטרא למאריה ומחל החוב קרקע ממילא ברשותא דמאריה קאי: אמנם כשמכר השטר משכנת' שבידו לאחר בכתיבה ומסירה והורידו ללוקח תוך השדה לדעת הראב\"ד בשם ר\"י בן מרן הלוי ולדעת הריטב\"א שהביא הנ\"י בפ' מ\"ש והביא דבריו מרן ב\"י בסי' ס\"ו סכ\"ט לא מהני מחילתו אפי' באתרא דמסלקי דהו\"ל כאלו הלוקח גבוי ותפוס בדמי החוב ולא מצי מחיל כיון דביד המלוה שטרי המשכנתא וירד לתוכה והחזיק בה אמנם לדעת הר\"י ן' מיגאש והרא\"ש והטור סי' ס\"ו סכ\"ט מהני מחילה שפיר כשאר שטרי חוב דעלמא דאין כח בחזקה זו שירד הלוקח כלום הואיל ומצי לסלוקי הלוה למלוה בזוזי ואין כאן זכיה למלוה בגוף הקרקע וכיון שכן דמספקא מוקמינן ארעא בחזקת מאריה קמא ועיין בתשו' הרשב\"א ח\"א סי' תתקע\"ב וביאר מרן ב\"י סי' כ\"ט סי\"ג ובתשו' מהרשד\"ם סי' רצ\"ה ובהר\"ב מש\"ל פט\"ו מה' טוען הי\"א ובמ\"ש אנן יד עניי לעיל:
ועיין בתשו' הרדב\"ז החדשות ח\"ב סי' תרכ\"ז ואם הוא באתרא דלא מסלקי משמע מדברי הר\"י ן' מיגש ז\"ל דלא מהני מחילה דכל כה\"ג הו\"ל כגבוי ותפוס בו הלוקח ובזה כ\"ע מודו דל\"מ מחילת המלוה אלא שמדברי הר\"ן דפ' השולח משמע דאף בזה מהני מחילתו של מלוה ואולי לא כתב הר\"ן ז\"ל דמהני מחילת המלוה אפי' באתרא דל\"מ אלא כשהמשכנ' ביד המלוה עצמו ושטרי המשכנתא בידו וכשמחל החוב מסר שטרי המשכנתא ביד הלוה או קרען בפניו וקמ\"ל דאפי' לא ירד עדין הלוה תוך הקרקע מהני לשון מחילה ולא מצי הדר ביה המלוה כיון שאין גוף המשכונה קנוי לו למלוה לגמרי מדר\"י כמשכון מטלטלין וכמ\"ש הש\"ך סי' רע\"ח סק\"ז הלכך מהני ביה לשון מחילה ואין צריך קנין. אמנם כשמכר המלוה שטר המשכנתא לאחר וירד והחזיק בקרקע אפשר דאף הר\"ן אזיל ומודה דכיון דשטרי המשכ' מסורים ביד הלוקח והחזיק בקרקע אפי' שאינו קנוי לגמרי מ\"מ קצת קנין אית ליה ביה לענין שמיטה ולענין בכור ואלים שעבודו ע\"י השטר שבידו וכגבוי ותפוס בו דמי וכל כה\"ג לא מהני מחילה כדמשמע מדברי הר\"י ן' מיגש ז\"ל וכיון שהר\"ן ז\"ל לא החליט הדבר אלא כתב דבריו בלשון משמע ומדברי הר\"י ן' מיגש נר' דלא מהני מחילה כזו שהיא ביד הלוקח נראה דאפושי פלוגתא לא מפשינן והדין נותן שלא תהני מחילתו של מלוה בכל כ\"הג שכבר מכר ומסר ביד אחר והחזיקו בקרקע והוא באתרא דלא מסלקי אמנם כשהיא ביד המלוה בעצמו ומחל ללוה חובו והחזיר או קרע שטרי המשכונא יש לסמוך על משמעות הר\"ן ז\"ל דכל כה\"ג מהני מחילה בדברים בעלמא כנלע\"ד ובגר שמת והניח משכון קרקע באתרא דל\"מ ובא אחר והחזיק בו לכ\"ע מוציאין מידו וכמו שהסכים הרב מח\"א ז\"ל בסי' ט' מה' זכיה מהפקר:" + ], + [ + "היה \n משכון הגר ביד ישראל ובא כו'. כ\"כ מרן בש\"ע חו\"מ סי' ע\"ב סל\"ט משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר הנה הרשב\"א ז\"ל בחי' לבב\"ק דמ\"ט עלה דהך מימרא כתב וז\"ל מסתברא לי דה\"ה אם אין לו משכון אלא שיש לו מלוה על גר זה גובה מנכסיו כנגד חובו ואע\"ג דכשמת הגר נעשו כל נכסיו הפקר אין שעבודו של זה נפקע דלא עדיף הפקר מהקדשו ר\"ל בערכין דמוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו וכן נ\"ל אפי' אין לו אלא מטלטלין ותדע לך דאי לא כיון דאוקימנא בדליתיה בחצרו אפי' כנגד מעותיו למה קנה דאי משום שעבודו הא אמרת דפקע עם מיתתו של גר דהוו כל נכסיו הפקר ואי משום דקני ליה למשכון במשכנו בשעת הלואתו למ\"ד לא קני מאי א\"ל אלא כמ\"ש ואינו דומה למטלטלי דיתמי דהתם משום דיורשים הן דבר תורה ומשעת מיתה קמו להו ברשות היתומים ואפי' הם מופקדים ביד אחרים ואין בע\"ח גובה מהם כדברי רע\"ק שאמר בפ' הכותב יתנו ליורשים וכדמפרש בירוש' שהן יורשים דבר תורה עם גמר מיתה אבל כאן כשמת הגר עד שלא יזכה בהם אחר כבר קדם שעבודו של זה ובזה אפי' רע\"ק מודה לר\"ט שאמר התם במופקדים ביד אחרים או שהן ברה\"ר ינתנו לכושל שבהם עכ\"ל ודברי הרשב\"א הללו קצתם הביא ה\"ה ז\"ל ובשם בעל העיטור וכ\"כ הר\"ב התרומות בסוף שמ\"ט והביא דבריהם מרן ב\"י ס\"ל ולקמן בסי' ער\"ה סכ\"א וכן מבואר בדברי הטור שם בסוף הסימן יע\"ש ועיין בתשו' הרשב\"א ח\"ב בסי' רנ\"ב שכתב וז\"ל אבל מה שהביא רבינו ראיה ממשכונו של גר אינה ראיה דשאני התם דקני ליה למשכון מדר\"י ואפי' משכנו בשעת הלואתו כדמוכח בפ' השולח ובפ\"ק דקדושין עכ\"ל. ודברים אלו לכאורה הם הפך מ\"ש כאן בחי' דלמ\"ד לא קני מאי א\"ל כו' כמבואר ואפשר לומר דבחי' משמע ליה דההיא סו' דפרק האומנים דפ\"ב דאמרי' אימור דאמר ר\"י שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר קאי לפום קושטא ולא פליג אסוגיא דפ' השולח דל\"ז ואסו' דקי' די\"ט וכמ\"ש התוס' שם כיע\"ש. ולהכי הכריח שפיר ממשכנו בשעת הלואתו דלא קני מאי א\"ל. אמנם בתשו' אזיל בשי' הרמב\"ן ז\"ל שהביא הוא ז\"ל בחי' בפ' השולח דאותה סוגייא דפ' האומנים לא קיימא לפום קושטא ולעולם לר\"י אפי' משכנו בשעת הלואתו קני משכון כיע\"ש. ואפשר שתשובתו שם היה עם הרמב\"ן ז\"ל כדמוכח מלשונו שם דקאמר מ\"ש רבי' כו' דחי ליה לפי שיטתו דשאני התם דקני ליה למשכון מדר\"י דלדידיה ליכא למדחי כמ\"ש בחידושיו ודוק:
ודע שהרשב\"א ז\"ל בתשו' הנז' העלה דהיכא דמטלטלי דגר היו מופקדים ביד אחר אין בע\"ח דגר יכול להוציא מידו דעם גמר מיתתו קנו אותם הללו המופקדים אצלם וזה פירש למיתה וזה זוכה בהם מיד והוו להו כמטלטלי דיתמי והכריח כן מההוא עובדא דאיסור גיורא דמייתי הש\"ס בפ' מי שמת דקמ\"ט. אמנם היכא דבזבזו אותם ישראל לאחר מיתת הגר כבר חל עליהם שעבוד בע\"ח בגמר מיתה וקיימי ברשותייהו דהא לא קאי באפייהו זכות אחרים דבמטלטלי דיתמי גופייהו אי לאו דירושה ממילא קאתייא ועם גמר מיתה קמו להו נכסי בחזקת יתמי היו כתובת אשה ובע\"ח גובין מהן וכדתנן בפ' הכותב ר\"ע אומר ינתנו ליורשי' כו' ככתו' בחידושיו וכמדובר יע\"ש:
וראיתי להרב מחנה אפרים ה' זכיה מהפקר סי' ה' הביא תשו' הרשב\"א הלזו וכתב עליו וז\"ל ולע\"ד לא ידעתי מנ\"ל דשעבוד כתובה ובע\"ח חל על המטלטלין עם גמר מיתה מאחר דקי\"ל בכמה דוכתי דמטלטלין לא חייל שעבודא דבע\"ח עלייהו מחיים וכ\"כ רש\"י בפ' כל שעה דל\"א ומההיא דפ' הכותב ליכא ראיה דהתם לא אצטריך ר\"ע לטעמא דירושה ממילא קאתיא אלא מפני שהמטלטלין עדין לא באו ליד היורשי' דאי לאו טעמא דמיד זכו בהם היורשי' בע\"ח היה גובה אותו מהם דלא חשיבי מטלטלי דיתמי כל עוד שלא באו ברשותא דיתמי אבל היכא דבאו ברשותא דיתמי דל מהכא טעמא דירושה ממילא אתייא כבר נעשה מטלטלי דיתמי ואפי' ר\"ט היה מודה עכ\"ל. ולא זכיתי להבין מאי קא ק\"ל שהרי מבואר הוא בתשו' הרשב\"א הנז' דמאי דמשמע ליה דשעבוד כתובה ובע\"ח חב על המטלטלין עם גמר מיתה היינו ממה ששנינו בתוספ' דפ' מי שהיה נשוי גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ויצא עליו כתובת אשה ובע\"ח גובין מן האחרון כו' דתינח כתובה ב\"ח מא\"ל כו' ומתוך מה שהוק' לו אותה תוס' עם עובדא דאיסור גיורא עלה לחלק בין היכא דזכו אחרים במטלטלין מיד במיתת מפני שהיו מופקדים בידה והיינו ההיא דאיסור גיורא להיכא דזכו בהם אחר מיתת הגר והיינו ההיא דשנינו בתוספת' וע\"ז הוק' לו מ\"ש מטלטלי דיתמי והוצרך לחלק דהתם אף כשבאו ליד היורשי' אין ר\"ט מודה אלא משום דירושה ממילא קאתייא ואהני ה\"ט לר\"ט דוקא היכא שכבר באו ליד היורשים ולר\"ע אהני ה\"ט אפי' היכא שלא באו לידם וקל הוא שהיקל ר\"ט היכא שקדמו בע\"ח ונטלו מרה\"ר או מסימתא כמ\"ש הרשב\"א שם אבל בזוכה בנכסי הגר דלאו מכח ירושה דממילא קאתייא הוא דזוכה בנכסיו אלא מכח מעשה תפיסתו וזכיתו הלכך כל שלא קדם זכית הזוכה עם גמר מיתתו של גר קדם וחל על הנכסי' הללו שעבוד ב\"ח ותו לא מצי לזכות ביה איניש אחרינא ומפני זה שנינו בתוספת' היתה עליו כתובת אשה וב\"ח מוצאין מן האחרון כו' ומ\"ש הרב מח\"א שלא מצינו מדינא דגמ' דמטלטלי משתעבדי לב\"ח ושכ\"כ רש\"י בפ' כל שעה כו' אי מהא לא איריא דודאי לעני' ב\"ח מוקדם או לענין מלוה ע\"פ אמלוה בשטר דשניהם ב\"ח נינהו וכן לגבי יורשין דירושה ממילא קאתייא ודאי דאזיל ומודה הרשב\"א דלא מצי מלוה מוקדם או מלוה שבשטר להוציא מיד מלוה מאוחר או מלוה שבע\"פ או מיד יורשין שתפסו מטלטלין דכיון דכולהו בע\"ח נינהו כולם שוים בשעבוד זה של מטלטלין מאחר דלא סמכא דעתיה דמלוה בשטרו או מלוה מוקדם אשעבוד מטלטלין וכשמת או שאין לו לשלם אלא מטלטלין אז הוא דחל השעבוד להשתלם מהם וכולם שוים בעת ההיא הלכך אין דין קדימה במטלטלין ולהכי הוא דאמרי' דמטלטלי לא משתעבדי לב\"ח אבל בבא לזכות בנכסי הגר לאחר מיתת הגר ויש לו ב\"ח ודאי דמיד שמת הגר קדים עייל שעבוד ב\"ח על המטלטלין ואין כח בזוכה לזכות בהם כזוכה מן ההפקר דכשאין לו לגבות ממקום אחר ודאי דמטלטלי משתעבדי לב\"ח ולאו הפקר נינהו ועיין בחי' הרשב\"א לקידו' במ\"ש שם בסוף הספר בענין ההיא דר\"ן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה שכתב שם בתוך דבריו דלמ\"ד שעבודא דאורייתא ודאי מדינא שעבודא חל על המטלטלין כקרקעות אלא דמשום דלא סמכה דעתיה דבע\"ח עלייהו הוא דאמרי' דלא משתעבדי יע\"ש. ובשיטה המקובצת לכתובות בפ' הכותב דפ\"ד בההיא דאמרי' היה לו מלוה או פקדון ביד אחרים ר\"ט אומר כו' כתוב שם דצ\"ו ע\"ג בשם הריב\"ש וז\"ל וא\"ת היה לו מלוה או פקדון ביד אחרים היאך ינתנו לכתיבה בשלמא לבע\"ח הרי נשתעבדו לו מחיים וכל שלא באו ליד היורשים לאו מטלטלי דיתמי נינהו אלא לכתובה דאפילו מחיים מטלטלי לא משתעבדי לכתובה היאך ינתנו לה כו' יע\"ש:
ובזה יש לדחות גם מ\"ש עוד מח\"א ז\"ל שם וז\"ל שם ובפ' יש נוחלין דקל\"ח אמרי' ש\"מ שאמר תנו ר' זוז לפ' ות' לפ' ומת ויצא עליו שט\"ח גובה מהם וכתב רשב\"ם דמיירי שעדיין לא באו הנכסים ליד מקבלי מתנה אבל לאחר שבאו לידם אין בע\"ח גובה מהם דמתנת ש\"מ כירושה שויוה רבנן ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח וכן מדברי הרא\"ש בפי' י\"ן גבי אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ולפי דברי הרשב\"א ז\"ל דסובר דשעבוד דב\"ח חייל אמטלטלי דאחר מיתתו כל שאין זכות אחרים מעכבת היה נר' כמתנת ש\"מ כיון שאינה אלא מדרבנן מיד אחר שמת חל שעבודא דבע\"ח שהרי אין רשות היורשים מעכבת בהם כו' ואפי' כי באו אח\"כ ליד מקבלי מתנה תגבה מהם כו' יע\"ש. ולפי האמור אף הרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה לדברי רשב\"ם דע\"כ ל\"ק הרשב\"א ז\"ל דחל שעבודא דב\"ח על המטלטלי כל שאין זכות היורשים מעכבת אלא לגבי נכסי הגר שמי שבא לזכות אחר מיתת הגר בא לזכות מתורת הפקר ולא מתורת זכיה דממילא כירושה או מתורת שעבוד חוב או שום חיוב הלכך אין כאן הפקר כל דאיכא שום שעבוד אחר על המטלטלין אבל היכא דאיכא שום שעבוד אחר חוץ מבע\"ח אפי' כההיא דמתנת ש\"מ דכירושה שויוה רבנן ס\"ס מיד במיתתו של גר הוא בא לזכות בה ממילא כל כה\"ג הו\"ל מקבל מתנה וב\"ח כשני ב\"ח שאין בהם דין קדימה במטלטלין וכל הקודם זכה בהם גם מ\"ש עוד הרב מח\"א ז\"ל שם והרי\"ף כתב בפ' הכותב כו' עיין בש\"מ בפ' הכותב שם בדף הנז' מ\"ש שם בשם הריב\"ש ע\"ד הרי\"ף הללו יע\"ש. גם מ\"ש עוד וזכורני שזה ימים ראיתי במרדכי שתקנת הגאונים לא היתה כי אם לגבות מן היורשים ועיין בנ\"מ דרע\"ח ותראה כדברי ועוד דמלבד זה מספ\"ל מילתא דע\"כ לא תיקנו אלא בב\"ח דאדעתא דהכי קא סמך אבל בנ\"ד שנתחייב הגר לזה שלא מחמת חוב נר' דלא שייך להך טעמא עכ\"ל לפי האמור אף הרשב\"א אזיל ומודה לדברי המרדכי דלא תיקנו אלא לגבות מהיורשין ולא ממקבלי המתנה ולקוחות כיון דאין דין קדימה במטלטלין ואדרבא מה\"ט כתב דהזוכה בנכסי הגר אחר מיתת הגר היכא דאיכא ב\"ח מוציאין מיד הזוכה דהזוכה בנכסי הגר הוי כיורש ופחות מיניה שאינו זוכה מיד במיתתו של גר עד שיזכה בנכסים משא\"כ בב\"ח וכן בלקוחות מקבל מתנה דמיד במיתתו של גר חל שעבוד חיוב הגר על הנכסים ואפי' לא באו הנכסים בחיי הלוה ליד הלקוחות מקבלי מתנה הלכך היכא דאיכא בע\"ח ומקבל מתנה כל הקודם זכה בהם ואם זכה בהם אחר מוציאין מידו כיון דלא זכה בנכסים מיד במיתתו של גר כבר חל שעבוד החוב או חיוב המתנה ממילא מיד במיתתו של גר מוציאין מיד הזוכה הלכך לענין הלכה למעשה נלע\"ד ברור לפי מה שהעלה הרשב\"א בתשו' הנז' ובחי' לב\"ק דבין ב\"ח ובין מקבל מתנ' מהגר שנתחייב הגר מחיים או מתנה ש\"מ ומת הגר אם היו נכסי הגר מופקדים ביד אחר אין מוציאין מידם דמיד שמת הגר זכו בהם אותם שהיו הנכסי' מופקדים בידם וזה פירש למיתה וזה זוכה בהם מיד וכמו שהוכיח הרשב\"א מההיא דאיסור גיורא. אמנם אם לא היו מופקדים ביד אחר מיד חל שעבוד ב\"ח או מקבלי מתנה אפי' מתנת ש\"מ במיתת הגר על הנכסים וכשבאו אחרים אח\"כ וזכו בהם מוציאין אותם מידם דאע\"ג דמקבל מתנת ש\"מ כירושה שויוה רבנן והזוכה בנכסי הגר כיורש נמי הוא מ\"מ מתנת ש\"מ הירושה שלו חל ממילא מיד במיתת הגר משא\"כ הבא לזכות בנכסיו אחר מיתתו דלא חל שם יורש עליו עד אחר מעשה זכייתו וכבר קדם וחל שעבוד המקבל מתנה או החוב מקודם והילכך מוציאין מידם כנלע\"ד ברור ועיין להרב ראש יוסף באות פ\"ה שכתב דבע\"ח של גר נפרע אף ממשכון שבידו של גר מישראל אחר ולא אמרי' דמיד שמת הגר פקע שעבודו של משכון משום דיש שעבוד על משכון זה מדר\"ן דבזה אני מסתפק כעת וצריך להתישב בדבר והיכא שהיה לו לבע\"ח של הגר משכון בידו בין משכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו אפי' לא נמצא המשכון ביד הב\"ח בשעת מיתת הגר אלא היה בחצר שאינה משתמר' ואין בע\"ח עומד שם זכה המלוה בגוף המשכון כנגד מעותיו וכתב הרב המאירי בפ' הפרה שאין הנפקד יכול לסלק המלוה בזוזי וכ\"כ הרב ראש יוסף באות פ\"ט והיכא שמשכונו של גר שהיה ביד הב\"ח הפקידו ביד אחר ומת הגר זכה הנפקד במשכון במה ששוה יותר מהחוב או נימא כיון שמכח הב\"ח תופס אותו לא זכה הנפקד בזה נסתפק המרדכי בפ' חזקת והביא דבריו מרן ב\"י בסי' הנז' מחו' ל\"ב והשה\"ג שם בפ' חזקת שם יע\"ש ועיין להרב ראש יוסף באות צ\"א ולקמן בש\"ע סמ\"א :
והנה מדין זה דמשכונו של גר ביד ישראל ומת הגר דזכה ישראל המחזי' בו למד מרן בש\"ע סי' ע\"ב סעיף מ' דה\"ה אם המשכון של גוי הוא ביד ישראל ומת הגוי זכה בו ישראל המחזיק בו וז\"ל שם משכונו של גוי ביד ראובן וא\"ל ראובן לגוי תן לי מעותי א\"ל הגוי תמשכן אותו לישראל אחר והלך ראובן ומשכנו לשמעון ונתן לו המעות שהגוי חייב לו ומת הגוי והמשכון שוה כפלים מהחוב זכה שמעון בכל המשכון וכתב שם הש\"ך בס\"ק ק\"ס דהו\"ל כההיא דמשכונו של גוי ביד ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בו דאמרי' זה קנה כנגד מעותיו כו' וזה קנה השאר כמ\"ש בסעיף הקודם ה\"נ כיון שמת הגוי וליכא תובעין הו\"ל כנכסי גר וזכה המחזיק בו ואין צורך למ\"ש הסמ\"ע בס\"ק קי\"ד והב\"ח כמ\"ש הש\"ך דלפי דבריהם ז\"ל אם השכינו בלא רבית לא זכה שמעון במות' שבמשכון כשמת הגוי ולפי האמור אפי' בכ\"הג זכה שמעון במותר ולזה הסכים הש\"ך והרב ט\"ז ז\"ל והוא ברור:
עוד כתב הסמ\"ע דאפי' אם משכן ישראל לחבירו משכונות של גוי בלי צוויו של גוי זכה ישראל הב' בכל המשכון ואף דבידו דהישראל ראשון לפדותו כמ\"ש מור\"ם בי\"ד סי' קס\"ט סח\"י דמאחר דהמנהג הוא לחזור ולפדותו הו\"ל כאלו התנה עמו לחזור וליתן לו לפדותו הכא נמי כשהגוי חי דאף הישראל עומד במקום הגוי לפדותו אבל מיד שמת הגוי זכה ישראל שני במשכו' כו' מיהו אם יש לגוי יורשי' שדעתם לפדותו אז גם ישראל ראשון יכול לפדותו אחר מיתת הגוי קודם שבאו היורשין לפדותו כו' ואם הגוי א\"ל לישראל ראשון בפי' שימשכנו אצל ישראל הב' אז אינו יכול לפדותו הראשון אחר מיתת הגוי אפילו יש לו יורשים שיודעים מזה ודעתן לפדותו ומש\"ה כתבו הפוסקים האי דינא בשציוה הגוי לאשמועינן דאפי' מת הגוי ויש לו יורשים זכה הישראל השני את\"ד יע\"ש:
והרואה יראה שדבריו ז\"ל נכונים בטעמן דכשמת הגוי ויש לו יורשים שיודעים מזה שהדין שגוי יורש את אביו ד\"ת וכמ\"ש מרן לקמן ר\"סי רפ\"ג וכשהיורשים יודעים מזה חייב להחזירו להם ואם אינו מחזירו יש בו משום גזל וכמ\"ש הסמ\"ע שם סק\"ו יע\"ש אם כן כשהישראל הראשון משכנו לישראל אחר שלא ברשות הגוי והגוי ויורשיו אינם מכירין כי אם לישראל הא' ממילא אין חילוק בין כשהגוי חי לכשמת ובא לרשות יורשיו שיודעים ומכירים לישראל הא' ודעתן לפדות המשכון כי היכי דכשהגוי חי יכול הישראל לפדותו מיד הישראל הב' ה\"נ כשמת ובא לרשות יורשיו שיודעים מזה יכול הישראל הא' לפדותו דאין זה דומה למשכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו דזכה במותר דשאני התם דכיון דאין לו יורשין הרי הישראל הב' זכה מן ההפקר אבל הכא דגוי יורש את אביו ד\"ת וכשמת זכו יורשיו בו והרי הם יודעים מזה מה כח לישראל הב' לזכות בו טפי מכשהגוי היה חי ודוק' כשציוה הגוי למשכנו לישראל הב' דהשתא ממילא ע\"פ הגוי נסתלק הישראל הא' מש\"ה כשמת הגוי ובא ליד יורשיו נמי נסתלק זכותו של הישראל הראשון אבל בלא\"ה לא כמדובר:
וראיתי להש\"ך שם ס\"ק קנ\"ט שכתב שהב\"ח חלוק על הסמ\"ע בזה וס\"ל דכשמת הגוי נסתלק זכותו של ישראל הראשון אפילו יש לו יורשים שיודעין מזה ואפילו לא ציוה הגוי למשכנו לב' וסיים וצ\"ע. לדינא גם הט\"ז כתב בפשיטות כדברי הב\"ח ז\"ל יע\"ש ולק\"ד נראי' יותר נכונים בטעמן כמדובר. ואולי דעתם ז\"ל דכיון דעיקר מילתא דיש כח ביד הישר' לפדות המשכון מיד ישראל חבירו אינו אלא מטעם מנהג שנהגו לחזור ולפדותו דמצד הדין אין כח ביד הישראל הראשון לחזור ולפדותו אפי' כשהגוי חי וכמבואר בדברי מור\"ם בי\"ד סי' קס\"ט דיי לנו במה שנהגו לבד והיינו בעוד הגוי חי ולא כשמת הגוי דאז חזר הדין למקומו והבו דלא לוסיף עלה כנלע\"ד ודוק:
ודע שבעיקר דברי מור\"ם בי\"ד סי' קס\"ט שכתב דכשהתנו מתחילה שצריך לחזור וליתן לו כשבא לפדותו דהכל כפי תנאו וכן אם המנהג כן אפי' כפי' סתמא הו\"ל כאלו התנו בפי' וכו' ראיתי להש\"ך שם ס\"ק נ\"ז שתמה ע\"ז דא\"כ אין זה מכר ואסור ליקח ממנו רבית כמ\"ש מור\"ם דסי' קע\"ד בשם תשו' הרשב\"א וכן מבואר בדברי המרדכי בפ' אז\"ן דלא שרי הישראל הראשון ליתן רבית לישראל הב' אלא משום שאינו מחויב להחזיר לו המשכון וכ\"כ בתה\"ד סי' ש\"ג והב\"י דבתנאי גמור להחזירו לו אסור כדאיתא בש\"ס בהדייא גבי מכר לו בית ואמר לו כשיהיו לי מעות תחזירם לי אסור כדאיתא בסי' קע\"ב וקע\"ד והעלה הש\"ך שם שדברי מור\"ם שם אזלי ע\"פ שיטת הרא\"ש ובעל העיטור בפ' כ\"ש דמשמע להו דכל היכא דהמשכון של גוי ביד ישראל ודעתו של הגוי לחזור ולפדותו ואין דעתו להשקיעו ביד הישראל כגון שלא אמר לו קנה מעכשיו אם לא אפדנו כו' אין צורך לישראל הראשון להתנות עם ישראל הב' שיהיה המשכון שלו לגמרי ושהוא מסתלק לגמרי ממנו אלא אפי' התנה בפי' שכשיחזיר לו הדמים יחזירנו לו שפיר דמי דכיון שהמשכון הוא ברשותו של הגוי עיקר שליחות הישראל הב' הוא על המשכון ונמצא שהרבית שנוטל הוא מהמשכון של הגוי דשרי אבל כשדעתו של גוי להשקיעו ביד ישראל ואמר לו קנה מעכשיו אז אזיל ומודה הרא\"ש ז\"ל ובעל העיטור דכשחוזר הישראל הראשון וממשכנו לישראל הב' אז צריך שיהיה דעתו למוכרו לו לגמרי ושיסתלק הראשון לגמרי ממנו וכמ\"ש המרדכי עכת\"ד:
ולפי דבריו ז\"ל הללו יכולים אנו לומר דהרא\"ש והמרדכי ז\"ל לא פליגי דהמרדכי איירי בשדעתו של גוי להשקיעו המשכון ביד ישראל והרא\"ש ובעל העיטור מיירי בשאין דעתו להשקיעו ביד ישראל וכ\"כ הש\"ך ז\"ל בהדייא בסוף דבריו וז\"ל וכן מ\"ש רוב הפוסקים והמחבר דבעינן שיאמר הישראל בפי' אני מוכר לך מיירי נמי אם הוא ברשות ישראל וא\"כ הדבר ק' במה שסיים וכתב הש\"ך שם ומעת' נקיטינן כרוב הפוסקים אלא שמנהגינו הוא ע\"פ דברי העיטור והרא\"ש בפ' כ\"ש כנ\"ל עכ\"ל. ולפי האמור יכול היה לומר שמנהגינו היה ככ\"ע ואפי' כהמרדכי דודאי שהמנהג אינו אלא במשכון שדעתו של גוי לחזור ולפדותו ואינו רוצה להשקיעו ביד ישראל דאי בשדעתו להשקיעו אף הרא\"ש ובעל העיטור לא התירו בו כמ\"ש הרב בהדייא וכיון שכן בכה\"ג אף המרדכי ושאר הפוסקים אזלי ומודו וכמ\"ש הרב ז\"ל וכמדובר ואין לומר שמ\"ש הרב ומנהגינו הוא ע\"פ דברי הרא\"ש והעיטור דקאי לענין כשדעתו של גוי להשקיעו דאפי' שלדברי המחבר ושאר פוסקים צריך שיתנה בהדייא הישראל הראשון שמוכרו לשני לגמרי וסתמא לא אמרי' דהו\"ל כמוכרו בפי' ואנו שאין מנהגינו להתנות למוכרו בפי' היינו משום שמנהגינו הוא ע\"פ דברי הרא\"ש והעיטור דלדידהו סתמא נמי חשיב כמפרש דהא ודאי ליתא דלהא מילתא לא היה צריך לדברי הרא\"ש והעיטור דפ' כ\"ש ועוד שאינו מפורש בדבריהם דבר זה וטפי הי\"ל לומר שמנהגינו בזה הוא ע\"פ דברי המרדכי ותשו' הרא\"ש שציינה הר\"ב המפה כי ע\"כ נלע\"ד דמ\"ש הש\"ך דמ\"ש רוב הפוסקים והמחבר דבעינן שיאמר הישראל בפי' אני מוכרו לך מיירי נמי אם הוא ברשות ישראל כו' אין כוונתו לומר דכשהוא ברשות הגוי שאין דעתו להשקיעו ביד ישראל ס\"ל להנך פוסקים והמחבר כדעת הרא\"ש והעיטור דיכול הישראל להתנות עם הישראל הב' לחזור ולפדותו דהא ודאי ליתא דכל כי האי מילתא הי\"ל לפרש ולא לסתום ודוקא לדעת הרא\"ש והעיטור ז\"ל הוא שכתב הרב דכל שהוא ברשות הגוי יכול הישראל הא' לחזור ולפדותו ויכול להתנות ע\"ז בפי' אמנם לדעת המרדכי ושאר הפוסקים והמחבר לא כתב הרב אלא דמהני נמי תנאי שהתנה עמו למוכרו לו לגמרי אפי' בשהמשכון הוא ביד ישראל לגמרי דלא נימא כיון שהמשכון הוא ברשות ישראל לגמרי אפי' תנאי דלמוכרו לו לא מהני ודוקא כשהמשכון הוא ברשות הגוי הוא דמהני תנאי זה לדעתם ז\"ל לזה כתב דזה אינו אלא דמ\"ש רוב הפוסקים והמחבר כו' מיירי נמי אם הוא ברשות ישראל כלומר אף בכה\"ג נמי מהני התנאי אמנם כשהתנאי הוא בהפך לחזור ולפדותו לדידהו ודאי לא מהני אפילו כשהמשכון הוא ברשות הגוי מדלא חילקו בכך ואנו מנהגינו כדברי הרא\"ש והעיטור כנלע\"ד כוונת הש\"ך אף כי ידעתי כי יש בזה מהדוחק בשיעור לשונו דאי לא\"ה אין מובן לדבריו ז\"ל. ומ\"מ בעיקר דברי הש\"ך במאי דתריץ יתיב דברי מור\"ם ע\"פ דברי הרא\"ש והעיטור דפ' כ\"ש לא נחה דעתי שאם כדבריו לא הי\"ל למור\"ם לכתוב על דברי המרדכי שחולק על הרא\"ש והעיטור כלשון הזה ואם התנו מתחילה כו' הכל כפי תנאם כו' כאלו בזה מודה המרדכי שכתב קודם אלא הי\"ל לומר בלשון וי\"א ועוד שבתחילה כתב שכן המנהג פשוט שלא להכריחו לישראל הב' לחזור ולתנו לישראל הישראל ואח\"כ חזר וכתב להפך לפי דברי הש\"ך. ועוד למה לא ציין דברי הרא\"ש והעיטור כמנהגו וציין שהוא סברת עצמו כי ע\"כ נלע\"ד דהרב ז\"ל מילתא חדתא אתא לאשמועינן אליבא דכ\"ע ואף לדעת המרדכי שכתב קודם זה והוא מ\"ש הר\"ב מחנה אפרים בה' מלוה סי' י\"ג דפ\"ג ע\"ג וז\"ל איברא דצריך לחקור לכל הפירושים כשהתנה המוכר עם הלוקח לכשיביא המעות יחזיר לו השדה דאמרי' דאם הביא הדמים הרי המקח בטל מעיקר' והפירות שאכל הוה רבית קצוצה או אבק רבית ואמאי לא אמרי' דהמקח קיים עד זמן שיחזיר לו המעות ומה שאכל הלוקח קודם דידיה הוא כדין כל מתנה ע\"מ להחזיר דהוייא מתנה עד אותו זמן והרמב\"ם גופיה כתב בה' מכירה פי\"א וכן המוכר שהתנו להחזיר המקח לזמן פ' או לכשיביא מעות הרי המקח קיים ויחזיר לכשהתנה ע\"כ:
וראיתי להאחרונים שנדחקו בדבריו ז\"ל וראיתי להרשב\"א בתשו' סי' קצ\"ח כו' למדנו מדבריו דכל שמכר או נתן והתנה שלא בע\"מ וא\"ל תחזירם לי כשאחזיר לך המעות הרי זה כמי שפי' ואמר שכל שיחזיר המעות יחזיר המקח מעיקרא משא\"כ באומר בלשון תנאי וע\"מ דה\"ז גמר והקנה לו ומעכשיו ע\"ת שיחזירנה לו כשיביא המעות והוי ככל תנאי דעלמא שכל שמקיים התנאי נתקיים המעשה למפרע ונמצא המכר קיים עד זמן שיחזירנו לו וכי אכיל לוקח פירי דידיה קאכיל שהרי כשמחזירו אח\"כ אינו אלא שחוזר הלוקח ומוכרו למוכר וצריך להקנותו לו בקנין חדש כו' ומזה דן הרב באלו הטבות שנוהגים שמוכר לו חפץ לחבירו בזול ומתנה שכשיביא לו מעות וכו\"ך יותר שיחזור וימכרינה לו דהמקח קיים והלוקח יכול להשתמושי ביה כאדם העושה בשלו ואין כאן משום רבית ואם נאנס הפסיד הלוקח אבל כל שלא התנה כן אלא שאמר לו כשאביא לך מעות תחזיר לי החפץ הר\"ז אסור כדין הגמ' עכ\"ל וכ'כ בתשו' צ\"ץ סי' ך' יעו\"ש והשתא איכא למימר דמור\"ם ז\"ל בכ\"הג הוא דקאמר דשרי ע\"פ תנאם וז\"ש אם התנו מתחילה דצריך לחזור וליתן לו כלומר שחוזר ומוכרו לו הכל לפי תנאם והוסיף עוד דאם המנהג הוא כך כלומר שחוזרים למכור המשכון לישראל הא' אפי' לא התנו מתחילה על כך מסתמא על דעת כן משכנו וצריך לחזור ולמוכרו לו כן נלע\"ד. וכי תאמר אלי שלא כיוין מור\"ם לזה מ\"מ אנן בדידן שפיר מצינן למידן הכי ע\"פ דברי מח\"א ותשו' צ\"ץ ומה שיש לעמוד בעיקר דברי הרשב\"א בתשו' זה שהביא מח\"א כבר עמדתי עליהם במקום אחר ועלו ובאו דברי במזבח הדפוס בס' נדפס מחדש לעמיתנו בתורה כמוהר\"א גאטינייו בס' אגורה באהלך עי\"ש בחי\"ד דל\"ד יע\"ש:
ולענין הל' למעשה אם הישראל הא' משכן משכון הגוי לישראל חבירו אם משכנו לו ברשות הגוי אין כאן איסור רבית לכ\"ע כיון דהשתא אין אחריות המשכון עליו כלל ואינו יכול הישראל הא' לכופו לשני לפדותו ואם משכנו בעצמו שלא ברשות הגוי אם דעתו של גוי להשקיעו המשכון ביד ישראל אין הישראל הב' יכול ליקח רבית מהגוי ע\"י הישראל הא' כמ\"ש בפ' כ\"ש ויכול הישראל הא' לכופו שיתננו לו אמנם אם א\"ל בפי' הישראל הא' לב' בשעה שמשכנו שמוכרו לו לגמרי ושהוא מסתלק ממנו אז יכול הישראל הב' ליקח הרבית של הגוי מיד ישראל הא' וכמ\"ש בש\"ע י\"ד סי' קס\"ט ואם מת הגוי אינו יכול לפדותו מיד הב' בע\"כ כיון שנסתלק ממנו לגמרי ואם המנהג הוא סתמא שחוזר הב' ומוכרו לראשון כשבא לפדותו ממנו יכול לכופו לב' שיחזירנו וימכרנו לו כמ\"ש לעיל בפי' דברי מור\"ם ע\"פ מ\"ש הרב מח\"א והרב צ\"ץ ז\"ל אמנם אם המנהג לחזור ולפדותו סתם בלי זכר מכירה מחדש בזה באנו למחלוקת הרא\"ש והעיטור דפ' כ\"ש עם שאר הפוסקי' וכמ\"ש הש\"ך בי\"ד סי' קס\"ט ס\"ק נ\"ז דלדעת הרא\"ש ובעה\"ע אם אין דעתו של הגוי להשקיעו המשכון ביד הישראל יכול הישראל הא' לכופו לב' לפדותו ומשלם לו הרבית וכ\"ש אם התנה מתחילה לחזור לפדותו ולדעת שאר הפוסקים אינו יכול לשלם לו הרבית ואין כח בידו לפדותו בע\"כ של ב' שהרי צריך להתנות בפי' שמוכרו לו לגמרי ומסתלק ממנו ואז הוא שיכול לקבל ממנו הרבית של הגוי ולפדותו אם ירצה וכיון דאיכא פלוגתא בהא יכול המוחזק לומר קים לי ועיין להרב כהונת עולם בי\"ד סי' קס\"ט דט\"ו רע\"ג ולהר\"ב מח\"א ה' רבית סי' ל\"ג ודוק:
עוד כתב מרן בש\"ע ח\"מ סי' ע\"ב סמ\"א משכונו של גוי ביד ראובן והפקידו ראובן ביד שמעון ומת הגוי יש להסתפק אם זכה שמעון במשכון זה יתר מהחוב עיין במ\"ש הש\"ך בס\"ק קס\"ג דאין מקום להסתפק דודאי זכה שמעון הנפקד מכל דכן מההיא דסעי' ל\"ט ושכ\"כ רש\"ל בפ' הפרה ס\"ך יע\"ש ואין ספק דאשתמיט מינייהו דברי מוהריק\"ו דשורש קי\"ח שכתב וז\"ל ואל תשיבני ממ\"ש המרדכי בפ' חזקת דמספ\"ל לראב\"ן במשכונו של גוי ביד ראובן כו' דע\"כ ע\"כ לא מספ\"ל לראב\"ן אלא דוקא היכא שהפקידו אצלו דשמא בשעת מיתת הגוי מיד זכה בו המפקיד שהנפקד הזה כשלוחו כל זמן שלא פירש שהוא רוצה לזכות בו והרי גילה דעתו שהוא רוצה לזכות בו עד לאחר זמן שבא המפקיד לתבוע משכונו דאלת\"ה תיקשי ליה דתפשוט בעייא מההיא דמשכונו של גר ביד ישראל כו' דזה קנה את השאר כדאמר רבא בפ' הפרה עכ\"ל : הרי שחילק הרב בין ההיא דסל\"ח להא דהכא ושלא כדברי הש\"ך ורש\"ל ז\"ל ועיין בהר\"ב ראש יוסף באות צ\"א ומ\"מ למדנו מדברי מוהריק\"ו דאם גילה דעתו הנפקד בשעת מיתת הגוי דדעתו לזכות בו מיד אין מוציאין מידו ולענין הלכה למעשה נראה נכון מ\"ש בשם מוהריק\"ו דכל שגילה דעתו הנפקד מיד בשעת מיתת הגוי דדעתו לזכות מיד דינא הוא דאין מוציאין מידו היתרון שבמשכון ואפי' אם תפס המפקיד מוציאין מידו דכבר זכה בו הנפקד מדינא אמנם אם לא גילה דעתו בזה יש להסתפק הילכך אף כשהמשכון בידו אין מוציאין ממנו מספק היתרון מ\"מ אם תפס המפקיד ממנו מצי טען קי\"ל כהצד המזכה לי ושלא כדברי והש\"ך ורש\"ל ז\"ל:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נותן לחבירו דבר שאינו מסויים כשם \n שהמוכר צריך לסיים המכר כך הנותן כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך או שכתב כל נכסי קנויי' לך חוץ ממקצתם. הנה בדין זה דנותן לחבירו דבר שאינו מסויים אי קנה במחלוקת הוא שנוי דלדעת רבינו מבואר דלא קנה וכן דעת רש\"י בפ\"ק דגיטין ד\"ח וכ\"ד הרי\"ף והר\"י ן' מיגאש משום דבכל חד וחד מצי למדחי לא זה שהקנתי לך אלא זה וכמ\"ש ה\"ה ומרן כ\"מ ויש חולקים וס\"ל דקנה והנה לשיטת רבינו הלזו הק' ה\"ה מההיא דפסק רבינו בפכ\"א מה' מכירה האומר לחבירו בית בביתי אני מוכר לך ונפל לו הבית מראהו נפול וכן עבד מעבדי אני מוכר לך ומת לו עבד מראהו מת אלמא אע\"ג דהוי דבר שאינו מבורר ומסויים קנה ומשו\"ה קתני דמראהו מת מראהו נפול דאי לא קנה היאך מראהו מת ונפול והוא היה רוצה לחלק בין מכר למתנה ולא הונח לו ומרן כ\"מ עלה ליישב דמיירי בשסיים המקום ולא סיים החלק דבזה כ\"ע מודו דקנה:
וראיתי להרב הגדול מוהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' כ\"ב על שטר צוואה שהיה כתוב בו שהוא מניח מאתים זהובים לה' יתומות בני טובים את שיראה בעיני פו\"פ אם יש רשות לאותם פ\"ופ לשנות את המעות לצורך מצוה אחרת כגון לצורך יתומים ותלמידים שילמדו תמיד או מאחר שהוא פירש ליתומות וזכו במתנת ש\"מ אינן יכולים לשנות והשיב הרב ז\"ל דלא זכו במעות ההם במתנת ש\"מ דאע\"ג דדברי ש\"מ ככתובים וכמסורים דמו מ\"מ לא עדיף דברי ש\"מ מקנין בריא דכל דבבריא ע\"י קנין לא מהני ה\"נ גבי ש\"מ וכדאמרי' בפ' מי שמת גבי אכל פ' פירות דקל זה ידור פ' בבית זה דכל דליתיה בבריא ליתיה בש\"מ ובנדון שלפנינו אלו היה בבריא בקנין לא היה מועיל מפני שאין אותם היתומות ברורות וידועות כדי שיזכו וכיון שכן למאן דלית ליה ברירה לא זכו בשעת קנין וכהא דתנייא בפ' בכל מערבי' מ\"ב שיש לי בביתי יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס לא חילל לר\"י דלית ליה ברירה דכי היכי דאין מקנין דבר שאינו מבורר ה\"נ אין מקנין לאדם שאינו מבורר וכ\"ש הוא כדאמרי' בפ\"ק דגיטין לענין דבר שלא בא לעולם דאפי' למ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל מודה שאין אדם מקנה לדשלב\"ל ועוד תנן בפסחים פ' מי שהיה טמא הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירוש' כיון שהכניס הא' ראשו ורובו לירוש' זכה בחלקו ומזכה אחיו עמו ואמרי' בגמ' אלמא יש ברירה ומסיק ר\"י כדי לזרזן קעביד ועל כולן קשחיט יע\"ש משמע שאם לא היה שוחט על כולן אלא על אותו שיעלה ראשון למאן דלית ליה ברירה לא היה זוכה והא איפסיקא הלכתא בסוף ביצה דבדאורייתא אין ברירה וכן פסקו רובא דרבוותא וכיון שכן הכא לענין קנין לא זכו היתומות אלא במתנה זו דאין ברירה ואי קשייא ההיא דאמרי' בפ\"ק דגיטין גבי מעמד שלשתן נעשה כאומר לו משעבדנא לך וכל מאן דאתי מחמתך והרי אותו האיש הבא מחמתו לא היה מבורר בשעת השעבוד והיכי משתעבד ליה הא לא קשייא דע\"כ לא פליגי תנאי אלא כההיא דמי שיעלה מכם ראשון דע\"כ חד הוא שיעלה ראשון וכולן ישארו ולא יזכו וכיון שכן הואיל ואדם זה אינו מבורר לא זכה ובכ\"הג הוא כל הנהו מתני' ומתנייתא דמייתי תלמודא בהאי מילתא דברירה אבל הכא מעכשיו הוא משתעבד לכל העולם שיכול להיות שירצה את כל העולם בחוב זה בזה אח\"ז ואין ברירתו של אחד פוסל את השאר בכה\"ג ודאי כ\"ע מודו בה דיש ברירה וכ\"כ הר\"ן בהלכות שם בפ\"ק דגיטין עכ\"ל וכדברים האלה כתב הרב עצמו בחח\"מ סי' כ\"ג על נדון כיוצא בזה באחד שציוה מחמת מיתה שיתנו החניות שלו לחתניו לוקחי בנותיו והיו לו ב' בנות נשואות וב' בנות קטנות ונסתפקו בדברים בכלל לשונו אף החתנים הבאים אח\"כ שיקחו בנותיו הקטנות והשיב הרב ז\"ל דאפי' אם היה מבאר דבריו שרצה לזכות לחתנים שיקחו בנותיו הקטנות לא זכו כיון שאינן עכשיו מבוררים והכריח הדבר דלמאי דקי\"ל א\"ב בדאורייתא אין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו מבורר מההיא דמ\"ב יהא מחולל על שתעלה בידי מן הכיס דלר\"י דס\"ל א\"ב אין המעשה מחולל וכמדובר ודבריו תמוהים דכפ\"ז אין מקום לחלק במה שחילק מרן כ\"מ דבסיים המקום ולא סיים החלק דבזה כ\"ע מודו דקנה דכפי דבריו דאין ברירה עכ\"ל דההיא ברייתא אזלא כמ\"ד י\"ב וזה דבר תימא שהרי כל פוסקי ההלכות שפסקו דבדאורייתא א\"ב הביאו ברייתא זו דבית מביתי לפסק הלכה ועוד יש לתמוה דנר' דאשתמיט מיניה מ\"ש הרשב\"א בתשו' בח\"ב סי' פ\"ב שנשאל למאי דקי\"ל א\"ב בדאורייתא היאך אדם מוכר לחבירו א' מקרקעותיו סתם דקי\"ל שיתן לו איזה שירצה היכי קונה מאחר דא\"ב ומ\"ש מההיא דצנועים פ' מרובה דאמרי' כל המתלקט יהא הפקר ומוקי לה התם כמאן דאית ליה ברירה הא למאן דלית ליה ברירה לא הוי הפקר והשיב הרשב\"א ז\"ל וז\"ל יכול הייתי לשנות לך דההיא ברייתא דבית מביתי ועבד מעבדי ושור משוורי ר\"מ היא דאית ליה ברירה ואפשר דקי\"ל כוותיה וכן פסק ר\"י בעל התוס' מההיא דתמורה ד\"ל גבי מתני' דשני שותפים שחלקו אחד נטל עשרה ואחד ט' וכלב ומ\"מ כך דעתי נוטה דאין ברירה וכדברי שאר גדולי אחרונים שפסקו דבשל תורה א\"ב אבל מה שהשוותה את הדברים בדיני הברירה והקשיתה מזה לזה אינו נראה כן דאין דין יש ברירה או א\"ב אלא במה שאנו צריכין לומר הוברר הדבר שמה שהוא עכשיו כבר היה או חל מעיקרא שאם לא נאמר חל למפרע אין לו קיום לאותו דבר אף אחר שהוברר לפי שאנו צריכין לקדימתו לקיומו של דבר כההיא דאומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש למחר יהיו מעשר שהוא מפריש לאחר ששתה ואי אין ברירה נמצא זה שותה טבלין למפרע וכן ה\"ז גיטך אם מתי שאם אין ברירה הו\"ל גט לאחר מיתה וכן באומר כתוב לאיזו שארצה אגרש בו שאנו צריכין לעיקרו דהיינו שעת כתיבה דבעי' כתיבה לשמה וכן אם בא חכם למזרח שאנו צריכין שיחול הערוב מתחי' בה\"ש וכן בההי' דכל שילקטו עניי' יהיה הפקר או יהיה מחולל על זה דאי אין ברירה ולא קדם ההפקר והחילול משעת אמירה אוכלין גזל ושאינו מעושר אבל במוכר או נותן דבר שאינו מבורר למה אנו צריכין לברירה כל שנותן לו אחת משדותיו או בית בבתיו או עבד מעבדיו מחמת מכר או מחמת מתנה ה\"ז קנוי לו ואפי' לא נתן עד עכשיו הר\"ז קיים ואינו צריך לקיום המכר והמתנה לדמעיקרא שאם אי אתה אומר כן בטלת מתני' האומר חצי שדה אני מוכר לך משמני' ביניהם וכן בטלת האומר הרי עלי עולה שהוא חייב באחריותה ואין לך נדר בתורה אלא נדבה באומר הרי זו וכלל גדול אני נותן לך דלא שייך דין ברירה אלא במה שאי אפשר לגרש בו דלא נכתב לשמה א\"נ באם מתי שאם א\"ב הו\"ל גט לאחר מיתה וכן בב' לוגין שאני עתיד להפריש מיחל ושותה מיד שאם א\"ב אי אפשר לשתות דהו\"ל טבל וכן אם בא חכם למזרח שאם א\"ב אין כאן ערוב ואי אפשר ללכת וכן כולן אבל בדבר שקיומו אינו תלוי בברירה כמכר ומתנה וצדקה וקרבן בלשון נדר בזה לא שייך דין ברירה שהרי בשעה שנתון לו ממכרו אפי' למ\"ד א\"ב בדאורייתא אין מעכב דין ברירה שאפשר להתקיים בלא ברירה וכן בהרי עלי עולה וכן כל כיוצא בזה עכ\"ל הרי מבואר מדברי הרשב\"א בתשו' הלזו הפך מה שהכריח מוהרימ\"ט מההיא דמ\"ב זה יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס דלמ\"ד א\"ב אין מחולל ואין אדם מקנה דבר שאינו מבורר במכר או במתנה דלפי דברי הרשב\"א ז\"ל התם שאני שאנו צריכין לברירה לקיומו של דבר וכבר ראיתי להר'ב מח\"א ז\"ל בה' זכיה סי' א' דל\"א ע\"ב תמה ע\"ד מוהרימ\"ט ז\"ל הללו יע\"ש:
ולע\"ד מקום יש בראש לישב דברי מוהרימ\"ט הללו והן קדם נבין דברי הרשב\"א ז\"ל שלכאורה הם תמוהים דכיון שלפי דבריו ז\"ל במוכר או נותן דבר שאינו מבורר אין המכר והמתנה קיימים למפרע משעת קנין אלא משעת שיברר המכר או המתנה א\"כ באומר בית מביתי אני מוכר לך וכן עבד מעבדי ושור משוורי ונפל לו בית ומת לו עבד או שור היאך קתני בברייתא מראהו מת מראהו נפול כיון שבשעת שבירר לו הבית והשור והעבד אין כאן בית ולא שור ולא עבד כדי לקנות שאם הקנה לו תחילה בקנין סודר הרי באותה שעה הדר סודרא למריה ואפי' אם נאמר שהקנה לו תחילה הבית או השור או העבד בכסף או בשטר וס\"ל להרשב\"א ז\"ל כמ\"ש התוס' בפ' מציאת האשה דפ\"ב ד\"ה דאמר מעכשיו והביא דבריהם מרן ב\"י בסי' קצ\"ז מחו' ד' שאם קנה קרקע בכסף או בשטר ואמר לו קני לאחר שלשים יום אם השטר קיים לאחר ל' יום קנה והכסף נמי אפי' נתאכלו הדמים חשובים כאלו הם בעין כיון דאלו לא נתקיים המקח היה צריך להחזירן אכתי ק' כיון שזה לא קנה אלא משעת ברירה ואילך ולא למפרע א\"כ כשמת העבד ונפל הבית היאך מראהו מת או נפול הרי אין כאן בשעת קנין לא בית ולא עבד כדי לקנות באותה שעה בכסף או בשטר דבשלמא אם הקנין חל למפרע מעת שנתן הכסף ונתן השטר מצי למימר ליה שפיר השתא זה הבית וזה העבד נתתי לך מתחילה וי\"ב למפרע וברשותך מת או נפל אבל לפי דברי הרשב\"א שהקנין חל משעת ברירה ואילך א\"כ באותה שעה אין כאן בית או עבד כדי לקנות וברשות המוכר מת העבד או נפל הבית ועוד בשור משוורי אני מוכר לך דבהמה אינה נקנית אלא או במשיכה או בקנין סודר והכא ליכא משיכה שהרי אמר סתם שור משוורי אני מוכר לך וליכא אלא קנין סודר הרי בשעה שבירר השור הדר סודרא למריה ולא קנה ויכול הלוקח לחזור בו וכשמת השור היאך מראהו מת כיון שלא קנה למפרע ואפי' אם היה השור חי ומבורר כמעכשיו אם אין ברירה ולא קנה למפרע משעה ראשונה בקנין סודר אכתי יכול לחזור בו הלוקח ולומר דאינו רוצה לקנותו ומדקתני מראהו מת מראהו נפול נראה דקנה אותו בע\"כ:
כי ע\"כ נר' לע\"ד ליישב דברי הרשב\"א ז\"ל במה שידוע דאע\"ג דאין אדם מקנה דשלב\"ל או דבר שאינו ברשותו בין במכר בין במתנ' בריא בין במתנת ש\"מ כדאיתא ביבמות פ' האשה דצ\"ג ובקדושין סוף דס\"ב וכמ\"ש הפוסקי' עיין בטח\"מ סי ר\"ט אפי\"ה קי\"ל דאדם מתחייב לדשלב\"ל וכמ\"ש הטור והש\"ע בח\"מ סי' ה' יע\"ש. וטעם הדבר הוא שכשהוא בלשון חיוב החיוב חל על גוף האדם המתחייב לא על דבר הנקנה משא\"כ כשאינו בלשון חיוב אלא בלשון מכר ומתנה בקנין שהקנין הוא על הדבר וכיון שהדבר אינו בעולם לא חל הקנין ובכן איכא למימר דה\"ה נמי לענין מוכר או נותן דבר שאינו מבורר שאם היה בלשון חיוב מהני אפי' למ\"ד א\"ב כיון שכבר חייב גופו למכור ואפי' אותו הדבר אינו מבורר דומייא דדבר שלב\"ל ודבר שאינו ברשותו דמהני בלשון חיוב כמדובר ומשמע ליה להרשב\"א דהאומר לחבירו בית בביתי אני מוכר לך או עבד מעבדי אני מוכר לך כיון שלא אמר בית בביתי מכור לך או קנוי לך וכן עבד מעבדי מכור לך או קנוי לך שזהו הלשון המועיל במכר ומתנה כמבואר בסי' קצ\"א ובסי' קצ\"ז מח\"מ יע\"ש לשון אני מוכר (עיין בשו\"ת רב יוסף סי' כ\"ג דס\"ט ע\"ד ד\"ה גם כו' שעלה ונסתפק בלשון אני נותן אי פי' להבא או לשעבר אי מהני לשון זה כמו שדי קנויה לך שדי נתונה לך יע\"ש) לך משמעותו הוא לשון חיוב שמתחייב עצמו למכור לחבירו בית בביתיו וכן עבד מעבדיו ואע\"פ שלא אמר בפי' לשון חיוב כיון שקנו מידו הקנין מתקן הלשון כאלו אמר לשון חיוב בפי' וכמ\"ש הרשב\"א גופיה בתשו' הביא דבריו מרן ב\"י בח\"מ סי' קצ\"ה מחו' ך' ושם סי\"ד ועיין למרן החבי\"ב סי' ס' הגה\"ט אות ל\"ד שכ\"כ בשם הר\"ב מ\"ץ ועיין בס' חשק שלמה שם אות ך' ובהגב\"י אות ס\"ג ועיין למוהרא\"ש בתשו' סי' כ\"ג יע\"ש הילכך אע\"פ שאין הדבר מבורר מעיקרא קנה הלוקח לענין שאין המוכר יכול לחזור בו וכשיברר הבית או העבד קנה הדבר עצמו דמשעה שבירר המוכר הבית או העבד קנה אותו הבית ואותו העבד משם ואילך ושוב אינו יכול לחזור בו מאותו הבית ומאותו העבד לא המוכר ולא הלוקח אבל קודם שבירר המוכר הבית או העבד לכ\"ע לא קנה אותו הבית ואותו העבד כיון שלא מבורר ולא היה כאן אלא חיוב על גופו של מוכר למכור לו בית או עבד ללוקח ומפני חיוב זה ס\"ל להרשב\"א ז\"ל ודעימיה דאדם מקנה לחבירו דבר שאינו מבורר ומסויים אבל הבית או העבד עצמו שבירר הלוקח אח\"כ לא קנה מעיקרא אלא משעת בריר' ואילך וכמ\"ש הרשב\"א דאין זה ענין לדין ברירה דאיפליגו תנאי ואמוראי בעלמא כמדובר מעתה נוחים ממילא דברי מוהרימ\"ט בתשו' הנז' דכיון דמבואר יוצא מדברי הרשב\"א בתשו' הלזו דכל עוד שלא בירר המוכר הבית או העבד לא קנה הלוקח שום דבר ואין כאן אלא חיוב על גופו של מוכר למכור א\"כ כשמת המוכר קודם שבירר המקח אין היורשים חייבים לברר המקח כיון דלא היה כאן אלא חיוב על גופו של מוכר והרי מת ואינו בעולם כדי שיברר וכיון שלא קנה הלוקח שום בית ושום עבד מיד כשמת נפלו נכסי קמי יתמי וזכו בהם ואין עליהם שום חיוב וכעין זה כתב הר\"ב בני יעקב במאמר קנין דצ\"א ע\"ב ד\"ה וראיתי למהרשד\"ם ז\"ל יע\"ש וכיון שכן שפיר כתב מוהרימ\"ט ז\"ל בנדון שלו דלא זכו היתומות באותם המעות כיון שלא היו מבוררו' ואתי במ\"כש ממקנה לחבירו דבר שאינו מבורר דלמ\"ד אין ברירה לא קנה הדבר מבורר למפרע משעת קנין אלא משעת שיברר ואילך כמ\"ש הרשב\"א בתשו' הנז\"ל ובנדון של הרב שמת המלוה ולא בירר לא זכו היתומות ואפי' אם יבררו אותם היתומות דשני אנשים שציוה המצוה לאחר מיתתו כיון דלמ\"ד אין ברירה לא זכו למפרע אלא משעת ברירה ואילך הרי אין כאן זכיה אלא לאחר מיתה ולא מצינן למימר כאן דברי ש\"מ ככתובים וכמסורי' דמו כיון דאין כאן ברירה למפרע ולא זכו משעת צואת הש\"מ כיון שלא היו מבוררות ולהכי מסיק הרב שפיר דיכולים לשנות המעות ואין כאן סתירה לדברי הרב אלא מדברי הראשונים שאמרו אדם מקנה לחבירו דבר שאינו מסויים שהם לא אמרו אלא שקנה לענין שלא יוכל המוכר לחזור מחמ' חיובו שנתחייב למכור אבל אזלי ומודו דכל עוד שלא בירר הדבר לא קנה שום דבר משעת קנין אלא משעת שיברר המקח ואילך ולא מדברי תשו' הרשב\"א ז\"ל הנז\"ל שאף הרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה דלמ\"ד א\"ב לא קנה הדבר שאינו מבורר מעיקרא משעת קנין אלא משעת שיברר הדבר ואילך:
וע\"פ האמור ומדובר הנה מצינו ישוב נכון למה שהשיגו הראב\"ד והרמב\"ן ודעימייהו לשיטת הרי\"ף ורש\"י והר\"י ן' מיגאש ורבינו ז\"ל דס\"ל דאין אדם מקנה דבר שאינו מסוים ומבורר מההיא ברייתא דבית בביתי אני מוכר לך ועבד מעבדי ונפל ומת דמראהו נפול מראהו מת דמבואר מינה דאדם מקנה לחבירו דבר שאינו מבורר ומסויים והם ז\"ל הביאוה לפסק הלכה ונדחקו כל הראשונים בתירוצם אמנם ע\"פ האמור הנה נכון דהם ז\"ל לא אמרו דלא קנה אלא במקנה דבר בלשון מכר ומתנה כההיא דכל נכסי נתוני' לפ' עבדי חוץ מקרקע כ\"ש וכן באומר קרקע מנכסי קנויין לך שכתב רבינו ז\"ל כאן שהקנין הוא על הדבר עצמו שאינו מבורר אבל בית בביתי אני מוכר לך וכן עבד מעבדי אני מוכר לך שלא אמר בית בביתי קנוי לך אלא אני מוכר לך שהוא לשון חיוב שמתחייב המוכר למכור ולא חל הקנין על הדבר עצמו אלא על גוף המוכר שנתחייב למכור כל כה\"ג אזלי ומודו הרי\"ף ודעימיה שקנה הלוקח אפי' שהדבר אינו מבורר דומייא דמתחייב בדשב\"ל בלשון חיוב דמהני כמדובר ומבואר מדברי הרשב\"א בתשו' הנז\"ל:
איברא שלפי האמור ומדובר ההיא דבית בביתי אני מוכר לך וכן עבד מעבדי דקנה לוקח אף שאינו מבורר ומסויים הוי מטעם חיוב שנתחייב המוכר למכור ומפני שהחיוב הוא על גופו ולא על דברי עצמו הנמכר דומייא דמתחייב בדשב\"ל והדבר ק' כיון דמטעם חיוב אתינן עלה א\"כ כשנפל לו בית ומת לו עבד אין מקום ליפטר מחיובו והרי הוא חייב באחריות הבית והעבד שזהו ענין חיובו שחל על גופו של מוכר ולא על דבר הנמכר וכמ\"ש מוהרימ\"ט בתשו' חח\"מ סי' פ\"א דצ\"ה ע\"ב ד\"ה ומאי דק\"ל למר וז\"ל ונ\"ל דבשלמא אי שייך קנין בדשלב\"ל איכא מיגו דמצי למקנייה לההוא שליש נכסיו שעה אחת קודם מיתתו ואם אבדו אח\"כ או פחתו פחתו למקבל אבל אם בא להתחייב בתורת חיוב היינו שמתחייב בפירות ההם כשיבואו לעולם וכדי שיחול החיוב על גופו צ\"ל דמשבאו לעולם משתעבד בהם מעתה שיהיו באחריותו עד שיתנם ואם אבדו פורע לו ממקום אחר ונמצא בנו הב' מפסיד שאם אי אתה אומר כן אלא שמתחייב ליתנם בידו כשיבואו לעולם ולא יהיה באחריותו א\"כ לא חל החיוב על גופו כלל והו\"ל כקנין דברים כמי שקנו מידו לחלוק כדאמרי' בריש בתרא ואם באתה לומר שיהא חיוב ע\"ת שלא יתחייב באחריותו הו\"ל תרתי דסתרן אהדדי והוו תנאי ומעשה בדבר אחד כדאמרי' בפ' מי שאחזו ע\"מ שתחזירי לי את הנייר כו' ואי ק' מהא דאמרי' בפ' בתרא דמנחות הרי עלי עולה ע\"מ שאקריבינה במקדש כו' יע\"ש:
הן אמת שההכרח הזה אשר הכריח מוהרימ\"ט מתוך קושייתו דבלשון חיוב משתעבד להתחייב באחריותו וכן מה שהכריח מההיא דתנאי ומעשה בדבר אחד אינו הכרח דעיקר הקושייא כבר הקשה עלה ליישב מוהר\"ם אלקלעי בתשו' כ\"י הביא דבריו מרן החבי\"ב בסי' ס' אות ל' באופן אחר והרב בני יעקב בדצ\"ד ע\"ד ד\"ה ואחרי' יישבה באופן אחר ודברי הרשב\"א בתשו' זו ח\"ב סי' פ\"ב מבואר לע\"ד דס\"ל דבלשון חיוב נמי לא משתעבד באחריותן דאל\"כ לפי דבריו לא אשכחת פתרי למה ששנינו בברייתא נפל לו בית ומת לו עבד מראהו מת מראהו נפול וכמדובר ועיין בס' זכרון דברים בסוף הספר ד\"ץ ע\"ג יעו\"ש באופן שדברי מוהרימ\"ט שבח\"מ לדידי' וכעת צ\"ע ועלה בידינו ישוב נכון לדברי הרשב\"א שבח'ב סי' כ\"ב ולדברי מוהרימ\"ט שבח\"א סי' כ\"ב ושבח\"מ סי' כ\"ג ולדברי הרי\"ף ודעימיה דס\"ל דאין אדם מקנה דבר שאינו מבורר ומסויים כמדובר:" + ], + [ + "שורש מוכר או נותן מתנה על תנאי כל \n הנותן מתנה ע\"ת אם נתקיים התנאי נתקיימה. וראיתי להר\"ב מ\"ל ז\"ל שכתב וז\"ל מתוך תשו' הרא\"ש שהביא הטור סי' רמ\"א מוכח דבמתנה ע\"מ שלא תמכרנה לפ' כל שעבר ומכר לאותו פ' נתבטלה המתנה או המקח כיון שעבר על תנאו ואע\"ג דאי אמרי' שנתבטל המקח ונמצא שמה שמכר לאותו פלוני לא עשה ולא כלום דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ונמצא דאין כאן מקח מ\"מ כיון שנתנו בדרך מכר נתבטל המקח מעיקרו וכ\"כ ה\"ה בפ\"ח מה' גרושין בע\"מ שלא תנשאי לפ' אך התוס' בפ' המגרש דפ\"ג ד\"ה דעמדה דס\"ל דהמתנה ע\"מ שלא תנשאי אין הכונה דרך נשואים אלא נשואים ממש ולא אשכחן ביטול הגט אלא לאחר מיתת המגרש וכבר הביאוה סברת התוס' הרשב\"א והר\"ן בחי' ועיין בתשו' הר\"א ששון בסי' קי\"ח שעמד בזה ועיין להר\"ם אלשי'ך ז\"ל סי' ה' יע\"ש עכ\"ל: ועיין להר\"ב מח\"א ה' זכיה מהפקר סי' ד' ובס' נאות יעקב להרב מוהריט\"א נר\"ו סי' כ\"ה ע\"ד ד\"ה וראיתי להרב מח\"א בשם תשו' הר\"י ן' מיגאש ז\"ל דנראה דאשתמיט מינייהו דברי התוס' והראשונים הללו יע\"ש ועיין עוד להר\"ב מח\"א בה' מ\"א דפ\"ב ע\"ד במ\"ש שם:
ולע\"ד קשה לשיטת התוס' ז\"ל מאותה שאמרו בפ\"ק דתמורה ד\"ד גבי פלוגתא דאביי ורבא בכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד אי מהני או לא מהני וקאמר אביי דמהני דאי ס\"ד לא מהני אמאי לקי ורבא אמר לא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומבואר באותה סוגייא אי לאו דגלי קרא דהוה קדש הו\"א דאינו קדש ואפ\"ה לקי וכן בחרמי כהנים דכתיב לא ימכר ולא יגאל אי עבר ומכר לרבא אע\"ג דאין מכירתו מכירה אפ\"ה לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא יע\"ש והשתא לדעת התוס' דס\"ל דכל שאין המעשה שעשה קיים לא מיקרי עובר על התנאי דעיקר התנאי הוא שלא יועילו מעשיו א\"כ ה\"נ היאך מיקרי על מימרא דרחמנא לרבא ולקי הא רחמנא אמר לא ימכר ולא יחליפנו והרי לא מכר ולא החליף וליכא למימר דהתוס' כתבו כן לדעת אביי דהא אנן קי\"ל כרבא ולכן נראה דס\"ל להתוס' דיש לחלק בין לשון בני אדם ללשון הכתוב אבל זה דוחק דמנ\"ל לחלק כן כל שלא מצינו הדבר מפורש והנכון אצלי דבהא פליגי אביי ורבא אי כונת המתנה הוא לכך או לא והא דמסקינן באותה סוגייא דתמורה דאביי ורבא בהני שנויי הוא דפליגי ולא קאמר דפליגי בהך מילתא דאמרן לענין תנאי בני אדם היינו משום דלישנא דאביי ורבא לא משמע דאתו לפלוגי בהך מילתא דקאמרי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני או לא מהני כו' משמע דפליגי במילתא דאמר' אי מהני או לא מהני ולהכי קאמר דבהני שינויי פליגי בענין כ\"מ דאמר' אבל ודאי דמינה נפקא לן לענין לשון ב\"א כנ\"ל ועיין בס' עדות ביעקב ובס' מקור ברוך סי' ט' יע\"ש תו איכא למידק בדברי התוס' שלפי דבריהם משמע לכאורה דהוי תנאי זה דע\"מ שלא תנשאי לפ' תנאי ומעשה בדבר אחד שהתנאי בטל כמ\"ש הרדב\"ז בח\"א סי' רכ\"א ודע שמרן ב\"י בא\"ה סי' קמ\"ג עמ\"ש ע\"מ שלא תנשאי לפ' ה\"ז גט ומותרת לינשא מיד כו' אבל אין תקנה להתירה במה שיטלנו מידה ויחזור ויתננה לו סתם כו' כתב ע\"ז מרן ב\"י וז\"ל ודע שכתבו התוס' בפ' המגרש דפ\"ג כו' אבל ה\"ה כתב בפ\"ח כו' וכתב הרשב\"ץ בתשו' מי שגירש אשתו ואסרה על שמעון ונישאת ללוי והיו לה בנים ממנו ונתאלמנה ומת המגרש ונשאת אח\"כ לשמעון שנאסרה עליו לדעת התוס' גט בטל ובניה ממזרים אבל בה\"ג כתב גבי ע\"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ופליגי רבנן ואמרו כיון דבחייו לא עברה על תנאו כיון דמית בטל ליה תנאו ולא בטיל ליה גט למפרע ע\"כ ואם לא נשאת לשום אדם עד שמת המגרש פשיטא דמותרת לשמעון אבל יש לדקדק בזה שאם נתאלמנה משמעון שנאסרה עליו אי מותרת לכהונה כיון שנתבטל הגט או היא אסורה דתנאי נתבטלה גט לא נתבטלה ועמיתי בתורה הרב ועצום שליחא דרחמנא משה מאגא\"ר ה\"י הביא ראיה דודאי אסורה דהגט לא נתבטל דאמרי' התם בפ' המגרש דפ\"ג ע\"א ד\"א הרי היה זה שנאסרה עליו כהן ומת המגרש לא נמצאת אלמנה אצלו וגרושה אצל כל אדם וקא' ומה גרושה שהיא קלה אסורה משום צד גרושין שבה ובמאי אילימא בע\"מ הרי גרושה אצלו בזנות אלא בחוץ יע\"ש ופירש\"י הרי גרושה אצלו בזנות גרסי' הרי לא אסרה עליו אלא לינשא אבל אזנות גרושה אצלו מיד הילכך אם ימות בעלה הראשון נמי שם גרושין עליה אצל זה עולמית עכ\"ל מבואר יוצא ממ\"ש וק\"ו ומה גרושה שהיא קלה אסורה משום צד גרושין שבה כו' שאפי' גרשה ע\"מ שלא תנשאי לפ' ולא נשאת לו ומת שהיא אסורה לכהן זה משום צד גרושין שהיתה לה בעוד הבעל בחיים ולא אמרי' דהשתא שמת נתבטל התנאי ונתבטל הגט ואין כאן אלא אלמנה ותהיה מותרת לכהן מוכח ודאי דאע\"ג דהשתא שמת ונתבטל התנאי לא נתבטל הגט והוא תימא איך לא נסתייע מכאן הרשב\"ץ ז\"ל. ונלע\"ד דאכתי אין מכאן ראיה דאיכא למימר דתלמודא עדיפא מינה קדחי דאפי' לגבי כהן זה גרושה היא אצלו ומשום צד גרושין שהיה לה עם כל העולם אסורה לאחר שנתאלמנה כמו גרושה דעלמא שנתאלמנה מבעלה אחר הגרושין דלא פקע מינה שם גרושה ואה\"ן דהוה מצי דחי לה דלא אסירה לכהן זה אחר שנתאלמנה משום צד גרושין שבה משום דהשתא שמת נתבטל התנאי ונתבטל הגט ואין כאן צד שם גרושה כלל אלא דקושטא דמילתא דחי דמאי דאסירה לכהן זה הוא משום דאף לכהן זה אסרה בגט:" + ], + [], + [], + [ + "שורש מתנה ע\"מ להחזיר הנותן \n מתנה לחבירו ע\"מ להחזיר הר\"ז מתנה כו'. הכי איתא במ' קידושי' ד\"ו רבא הוא דאמר מתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה כו' הנה הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן שם הק' היכי הוי מתנה כיון שהמקבל אינו יכול להקדישה וכבר שנינו בנדרים פ' השותפי' כל מתנה שאינה יכולה להקדישה אינה מתנה ותרצו דשנייא היא מתנת בית חורון שהיתה בערמה יע\"ש. ואיכא למידק דמאי קושייא דה\"נ הרי יכול הוא להקדישה ותנאי זה דע\"מ שתחזירנה לי יכול הוא לקיים כשמחזיר לו דמיו או חפץ אחר כמוהו וכמו שהכריח הר\"ב בני אהרן בביאורו לה' מתנה סי' רמ\"א דקכ\"ז ע\"א ממ\"ש הרא\"ש בפ\"ק דקי' גבי מקדש בטבעת שאולה ואפי' כתנאי בגיטין כגון שהתנה עמה ע\"מ אצטלטית כתב הרב שאם נגנב או נאבד ואינו בעין יכול לקיים תנאו בכלי אחר כמוהו זולת לדעת הרמב\"ם ז\"ל יע\"ש:
איברא שהר\"ב תה\"ד בסי' שי\"א ס\"ל דכל דאיתיה הדבר עצמו שהתנה עליו שיחזירנו אפילו בתנאי דממון לא מהני חזרת דמים וחיליה דהרב ז\"ל ממ\"ש הרא\"ש בפ\"ב דמ\"ח שהאומר לפועל עשה עמי ואתן לך חפץ פ' שלא קנה הפועל החפץ עצמו אלא דמי הפעולה והביא ראיה מדין האתנן ומדלא כתב הרא\"ש דכן הדין בכל תנאי שבממון והוצרך להביא ראיה מדין האתנן הכריח הוא ז\"ל דכל דאיתיה החפץ בעין לא מהני חזרת דמים בכל תנאי אפי' בממון ולכך הוצרך הרא\"ש להביא ראיה מדין אתנן דאפי' דאיתיה בעין לא קנה אלו דבריו יע\"ש והרואה יראה שאין זה הכרח דאפשר לומר דבעלמא ודאי חזרת דמים מהני אפי' כי איתיה לחפץ שהתנה עליו בעיניה וגבי התנה עם הפועל דהוה ס\"ד לומר דכי היכי דקנה שכר פעולתו ה\"נ קנה אותו החפץ עצמו לכך הוצרך להביא ראיה מדין אתנן משא\"כ בשאר תנאין דעלמא שהתנה עם חבירו אתן לך דבר ע\"מ שתתן לי חפץ פ' דאפשר ואפשר דלא קפיד אאותו חפץ עצמו ויש פנים הנראין לזה ועיין להרב מח\"א ה' זכיה סי' ך' ומ\"מ מקושית הראשונים הללו שכתבנו יש ראיה לדבריו דחזרת דמים לא מהני כל דאיתיה לחפץ עצמו בעיניה כמדובר ואפשר דמשום דרבא קאמר סתמא מתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה ומשמע אפי' כשהתנה הנותן בפי' שיחזיר לו החפץ עצמו ולא חזרת דמים אפי\"ה שמה מתנה והוא דק\"ל להראשונים הללו למה יהיה מתנה כיון דכל כה\"ג אינו יכול להקדישה:
וראיתי למרן החבי\"ב בח\"מ סי' רמ\"א הגה\"ט אות מ\"ג שכתב דמדברי הריב\"ש בתשו' סי' ב' נר' דס\"ל דמתנה ע\"מ להחזיר לא מהני חזרת דמים אלא החפץ עצמו בעי להחזיר יע\"ש. והרב פמ\"א בח\"א סי' קי\"ו הביא תשו' הריב\"ש הלזו והיא מדברת על ענין ששולחין לו סחורות ורוצה להבריחן מן המכס וצריך לישבע שהנכסים הם מהמקבל כדי לפוטרן מן המכס ושאל השואל תקון שלא יהא נכשל בשבועה והשיב הריב\"ש שיתן המפקיד לנפקד כל הסחורות במתנה ע\"מ להחזיר וכתב ע\"ז וא\"ת היאך יחזיר המתנה והלא יש לו למכור סחורה זו ולשלוח תמורתה או דמיה לנפקד והשיב אפשר להתנוק שיחזיר הסחורה לפ' בעבורו ויחזירנה תחילה לאותו פ' הדר בעיר הנפקד לקיים התנאי ואח\"כ ימכרינה ויעשה רצונו עכ\"ל ומדלא השיב שאע\"פ שהוא מחזיר דמיה או תמורתה הרי הוא מקום תנאו ש\"מ דס\"ל דחזרת דמים לא מהני והרואה יראה שאין זו הכרח כלל דלדידך מי ניחא ולמה לא השיב שיתנה בפי' הנותן שיחזיר לו תמורתו או דמיה דכל שהתנה הנותן בפי' אין סברא לומר דלא מהני חזרת דמים וכבר תמהו עליו על תשו' הריב\"ש מוהר\"א ששון בסי' ס\"ג והר\"ב פמ\"א בתשו' הנז' למה לא השיב כן יע\"ש ומה שישב בזה הר\"ב פמ\"א אין בו מן הישוב והם דברים תמוהים ע\"ע ולע\"ד נר' דהריב\"ש לא ניחא ליה בתיקון הלז שיתן הנותן בפי' משום דכיון דהסחורות הללו עשויות להכי למוכרן תמורתן כשהתנה כן מחזי מתנ' זו כהערמה ואינה מתנה דומייא דמתנת בית חורון דלא מנכרא מילתא דהנותן גמר ויהיב לשם מתנה גמורה וסחורתו מוכחת עליו שלא עשה כן אלא כדי לפטור הסחורות מן המכס ולהכי תקן שיחזיר הסחורה עצמה לפ' הדר בעירו כי היכי דתקנה אותם המקבל במתנה גמורה דמחזי מילתא כגמר ויהיב לשם מתנה והר\"ב התרומות בשער ב' ח\"ב כתב דלהכי משביעין ב\"ד כשמסדרי' לב\"ח שלא נתן מתנה ע\"מ להחזיר שאם עשה כן לא קנה המקבל דחובו מוכיח עליו שלא עשה כן אלא להבריחן מב\"ח והו\"ל כמתנת בית חורון יע\"ש והביא דבריו מרן בח\"מ סי' צ\"ט יע\"ש:
ולענין הלכה היכא דליתיה בעיניה לכ\"ע מקיים תנאו בחזרת דמים בעלמא והיכא דאיתיה בעיניה לא הכריח הר\"ב אהרן ולפי' דברי התה\"ד לא מהני חזרת דמים והנה התוס' ז\"ל בפ' לולב הגזול הוק' להם קושיית הראשונים הללו דהיאך הוייא מתנה כל שאינה יכול להקדישה עלה דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה החזירו יצא כיון שאינו יכול להקדישו וכן הוא בדברי הר\"ן ז\"ל ומדבריהם דהתם ודאי לא קשייא למ\"ש הר\"ב אהרן דחזרת דמים מהני דגבי אתרוג ליכא מאן דפליג דלא מהני דגבי אתרוג איכא סברא לומר דאאתרוג דוקא קפיד ונותן וכמו שכתב הרא\"ש ע\"ש הר\"ב העיטור והר\"ן ז\"ל כתב ע\"ש רבינו שמואל דלא גרסי' במימרא דרבא ע\"מ שתחזירהו לי אלא ע\"מ שתחזירהו סתם דכיון דלא אמר לי הרי בידו להקדישו וזה שלא כדברי הרב העיטור דבאתרוג אפי' סתם הוי כמפרש לי והרב בני אהרן בדקכ\"ט ע\"ד כתב על דבריו וז\"ל אבל אי קשייא הא קשייא דנהי דלדברי רבא יאמר דאיכא ט\"ס במילת לי אבל גבי שור דאמר רב אשי דאם אמר ע\"מ שתחזירהו הא אהדריה ואי אמר לי מידי דחזי לי קאמר מה יענה והיאך הוייא מתנה כיון שאינה יכול להקדישה יע\"ש:
ולדידי אי מהא לא אירייא דאיכא למימר דהיא גופא קאמר רב אשי דאם אמר סתם הא אהדריה וחשיבא מתנה אבל אם אמר לי אינו מוקדש ולא חשיבא מתנה כיון שאינו יכול להקדישו ולפי מ\"ש לעיל דחזרת דמים מהני בכל תנאי שבממון אפשר דאף רבינו שמואל לא הוקשה לו אלא מההיא דאתרוג דיש סברא לומר דלא מהני חזרת דמים כיון דבעי ליה לצאת י\"ח אבל מההיא דשור לא קשייא כלל דודאי יכול להקדישו ולהחזיר דמיו לנותן או שור אחר כמותו ומ\"מ צ\"ל לפ\"ז דס\"ל לרבי' שמואל דדוקא כשאמר לי באתרוג לא מהני חזרת דמים אבל כשאמר סתם מהני ודלא כסברת הר'ב העיטור שהביא הרא\"ש דאפי' בסתם נמי איתיה להאי סברא וכבר מצינו להרשב\"א בתשו' הביאה מרן ב\"י בח\"מ סי' רמ\"א דנראה שחולק עם הר\"ב העיטור ז\"ל בזה וכמו שאכתוב לקמן בע\"ה ומורי הרב המו' מוהרי\"ן ה\"י הק' על דברי רבינו שמואל הללו דאכתי מה יענה לאותה שאמרו בפ' המביא תנין ד\"ך ע\"ב ה\"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע\"מ שתחזיר לי את הנייר ה\"ז מגורשת ופירש\"י ע\"מ להחזיר לי את הנייר ה\"ז מגורשת ותחזיר לו הנייר דמתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה עכ\"ל והשתא היאך הוי מגורשת דכיון דאמר לי אינה יכולה להקדישו ואינה מתנה וקרא כתיב ונתן בידה והרי ליכא נתינה ואין לומר דהתם נמי לא גרסי' מילת לי דא\"כ לפלוג ולתני בדידה בין היכא דאמר סתם להיכא דאמר לי ול\"ל למתני רישא בשלא אמר ע\"מ דליכא כתיבה כלל אלא אותיות פורחות גם ליכא למימר דבדבר שאינו חשוב כנייר מהני חזרת דמים וכמ\"ש הר\"ן ע\"ש הר\"ב העיטור ז\"ל בפ' מי שאחזו דתקצ\"א יע\"ש שאף הר\"ב העיטור לא כתב אלא היכא דליתיה בעיניה אבל היכא דאיתיה בעיניה מיחייב לאהדורי כדאיתא התם בגמ' יע\"ש ולדידי ל\"ק כלל דגבי נתינת הגט אין להקפיד אם יכול להקדיש הנייר או לא דנתינה דגט בעינן ולא נתינה דנייר שהרי כתבו על איסורי הנאה כשר כדאמרי' בפ' המביא תנין ד\"ך ע\"א וטעמא דאע\"ג דלא יהיב מידי נתינה דגט איכא וכי אקפדינן איכול להקדישו אינו אלא בשאר מתנות דעלמא ואף שרש\"י ז\"ל כתב דע\"מ שתחזירהו הוי כמתנה ע\"מ להחזיר אין כונתו לומר דהוי כשאר מתנות דעלמא אלא לאפוקי דלא חשיב שיורא בגט קאמר דנתינה גמורה היא דהוי כשאר מתנות דעלמא ע\"מ להחזיר ודו\"ק:
והתוס' ז\"ל תרצו לעיקר קושייתם וז\"ל וי\"ל דה\"נ הוי בידה להקדיש להיות קדוש כל זמן שהוא בידו עד שיחזירנו עכ\"ל ותמה ע\"ז הרב מוהר\"ם ן' חביב שם בחי' דהיכן מצינו הקדש לזמן ותירץ דכונתו לומר שיפדנו תחילה יע\"ש ואין צורך לזה דעיקר דבר זה במחלוקת הוא שנוי בפ\"ד אחין דכ\"ח ע\"ב ורבא ס\"ל דקדושת דמים פקעה בכדי יע\"ש והך מימרא דאתרוג רבא קאמר לה ולדידיה כתבו התוס' שפיר דמצי להקדישו כל זמן שהיא בידו ובתר הכי פקע קדושתו בכדי ועיין במ\"ש הרב הנמקי בס\"פ י\"ן דף קל\"ד ע\"ש הראב\"ד ובמ\"ש הר\"ב בני אהרן בדקכ\"ט ע\"ב : עוד תירצו התוס' ועוד דהתם לא בהקדש תלוי טעם המתנה כדמוכח בירוש' דנדרים דהתם לא נתנה לה אלא כדי שיהא אביו של זה מותר בו כו' וזה ודאי ערמה ולא מתנה וזה תירצו הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן בפ\"ק דקי' ד\"ו וכ\"כ הרא\"ש בפ' י\"ן דמתנת בית חורון לא היתה אלא ערמה ולא כיון לשם מתנה כלל אלא שדברי הרא\"ש ז\"ל צריכין ביאור דבתחיל' דבריו למד מההיא מתנה דבית חורון דאמרי' דמפני שאינה יכולה להקדישה לא היתה מתנה דהנותן לחבירו מתנה סתם וניכר מתוך מחשבתו שאין רצונו שיעשה המקבל כל חפצו כגון שלא ימכרנה או שלא יקדישנה דאין המתנה מתנה יע\"ש וכדבריו כתב הטור ח\"מ סי' רמ\"א יע\"ש:
השתא כיון דמתנה בית חורון לא היתה מתנה לשום דבר אלא ערמה בעלמא היכי ילפינן מיניה למי שנותן סתם ודעתו של נותן שלא יהיה מתנה לדבר אחד שאינה מתנה ואע\"פ ששמאי הזקן דימה מתנה סתם חוץ מדבר אחד לההיא דבית חורון כבר דחה סברתו יונתן בן עוזיאל דשאני מתנת בית חורון דפי' ואמר שלא יהיה מתנה לשום דבר וכבר עמד ע\"ד הרא\"ש והטור הר\"ב בני אהרן בדקכ\"ו ע\"ג ואת חטאי אני מזכיר שלא זכיתי להבין אמרי קדוש ע\"ע ומה שנלע\"ד בהבנת דברי הרא\"ש הוא זה כי הנה במתנת בית חורון הטעם שאמרו שאינה מתנה ושלא זכה בה המקבל להקרא שמו על החצר והסעודה כאלו היא שלו ויבא אביו של נותן ויאכל מאותה סעודה אינו אלא מפני אותן הדברים שאמרו ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל ולכאורה אין בזה טעם מבואר למה זה מפני דברים אלו נאמר שלא כיון ליתנה לו במתנה גמורה אלא הערמה בעלמא הוא עושה ולמה לא נאמר שהוא גמר ליתנה לו במתנה גמורה ושיזכה בחצר ובסעודה זו שיהיה שלו והוא הגיד לו האמת שמה שהוצרך ליתנה לו במתנה אינו אלא מפני שאביו מודר הנאה ממנו ולא יוכל לאכול משלו כי ע\"כ זיכה אותה סעודה לחבירו במתנה גמורה כדי שיבא אביו ויאכל ממנה וזהו שאמר לו ואינה לפניך אלא כדי שיבא אביה כלומר לא גמרתי ויהבתי אותה לך במתנה אלא בעבור זה שיבא אביו ומאן לימא לן שמעכשיו לא גמר ונתן לו בכל לבו אם לא שכיוון שבדברים אלו שאמר שלא גמר להקנותה לו אלא כדי שיבא אביו ניכרת מחשבתו שאם לא יבא אביו לא זכה בה לקנותה לו ולפ\"ז אין המקבל רשאי להקדישה שהרי ניכר מחשבתו אע\"פ שלא פירש בהדייא שלא יוכל להקדישה שאם יקדישנה לא יוכל אביו לאכול ממנה והוא אמר שלא נתנה לו במתנה אלא כדי שיוכל לבא אביו על כן לא חשיבא מתנה אלא הערמה כיון שהוא התנה סתם ומחשבתו ניכרת שאין רצונו שיקדישנה ומדלא פירש לו בהדייא שלא יקדישינה ועלה הדבר במחשבתו על כן גזרו אומר שלא גמר ונתן אלא הערמה בעלמא הוא שעושה ומינה דן הרא\"ש לכל הנותן בסתם ומחשבתו ניכרת שאין רצונו שיקדישנה או שימכרנה דלא הוייא מתנה ודוקא כשיהיה מחשבתו ניכרת בהדייא כמתנת בית חורון שאמר ואינן לפניך אלא כדי שיבא אביו ניכרת מחשבתו שאין רצונו שיקדישנה אבל בשלא דיבר הכי אין משמען כן אלא אדרבא אמרי' דלהכי נתנה סתם כדי שיעשה בה כרצונו והיינו ההיא דיונתן ן' עוזיאל שא\"ל לשמאי הזקן דלא דמייא מתנתו למתנת בית חורון כלומר שאם במתנת יונתן ן' עוזיאל היה אומר הנותן בשעת נתינה הרי לך כל נכסי במתנה ואינן לפניך אלא בעבור שבני רעים וחטאים אז לא היה מתנתו מתנה שהרי ניכר מתוך מחשבתו שאין רצונו שיונתן ן' עוזיאל יתן לבניו שהרי הוא אמר לו שלא נתנה לו במתנה אלא בשביל שבניו רעים וחטאים ומחשבתו ניכרת שאין רצונו שבניו הרעים יהנו מנכסים האלו שמפני כך אמר שנתנה במתנה ליונתן ן' עוזיאל ואז דמי ממש למתנת בית חורון שגילה דעתו באותן הדברים שאמר ואינן לפניך כו' שאין רצונו שיקדישנה ה\"נ גילה דעתו בדברים אלו שאמר ואינן לפניך אלא בעבור שבנים רעים ובכל כה\"ג אף יונתן ן' עוזיאל מודה לשמאי הזקן דלא קנה דדמייא למתנת בית חורון אלא שבעובדא דידיה לא אמר כן אלא נתנה סתם וע\"כ זכה בה יונתן ן' עוזיאל והדברים נכונים לע\"ד ועיין למוהר\"י קורקוס רפי\"א מה' בכורים ד\"ח ודוק:
ובענין נותן מתנה ע\"מ להחזיר שאם לא החזירו לא זכה במתנתו למפרע יש חילוקי דעות בדבר דרשב\"ם ז\"ל בפ' י\"ן דקל\"ד הביא דבריו ה\"ה ז\"ל בפ\"ו מה' אלו כתב דדוקא בדאיתיה בעיניה או שאבדו בפשיעה ולא החזירו לא זכה במתנתו למפרע וז\"ל בפ' י\"ן שור זה נתון לך במתנה ע\"מ שתחזירהו לי נראה לי דאם מת בתוך הזמן דפטור לשלם דלא הוי שואל להתחייב באונסים ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא ולא מתחייב אלא בפשיעה: וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דקי' וסיים בלשונו שחייב בפשיעה מפני שחייב להחזירה ולא החזירה אין כאן מתנה עכ\"ל: ואולם הרא\"ש ז\"ל בפ' לולב הגזול כתב שחייב אפי' באונסים דכל שלא קיים תנאו הו\"ל שולח יד בפקדון דחייב אפי' באונסים. ועיין להרב בני אהרן ז\"ל בדקכ\"ז ע\"ג שעמד ע\"ד הרא\"ש ונ\"ט למה זה חייב באונסים וכת' דלהכי נתנו לו במתנ' ולא בשאלה לחייבו בכך וכאלו התנה בפי' ע\"מ שתתחייב בכך יע\"ש. ואין טעם זה נכון גבי אתרוג דשאול לא מהני ומתנה סתם לעולם אינו רוצה לתת. וע\"ש רבינו ישעיא כתב הרא\"ש דפטור מאונסים אבל חייב בגניבה ואבידה הואיל ונהנה מהני וכך הוא דעת י\"א דדוקא באונסים פטור ולענין הלכה מרן ז\"ל בש\"ע ח\"מ סי' רמ\"א פסק כסברת רשב\"ם דדוקא בפשיעה הוא דחייב ולכאורה איכא למידק דבא\"ח סי' תרנ\"ח ס\"ד פסק דאפי' באונסי' חייב שכתב שם גבי אתרוג דאפי' נאנס מידו ומתוך כך לא החזירו לא יצא ואמאי לא יצא כיון דפטור דאינו חייב בפשיעה וכבר הרב בני אהרן בדקכ\"ז ע\"ד נרגש מזה וכ' דגבי אתרוג דוקא חייב אפי' באונסין כסבר' הר\"ב העיטור ז\"ל דדעתו של נותן מסתמא יחזירנו והוי כאלו התנה בפי' שהתחייב אפי' באונסים ועוד דמיד שיצא בו חל עליו חיוב החזרה לידו וכשנאנס אחר שיצא בו הרי לא קיים תנאו בשעת שחל עליו החיוב יע\"ש ואין בדברים אלו כדי שביעה דמ\"ש דגבי אתרוג הוי כאלו התנה בפי' שיתחייב אפי' באונסי' לא ידענו טעמו מ\"ש אתרוג משאר דברים בענין חיוב אונסין ומ\"ש הר\"ב העיטור דבאתרוג דעתו שיחזירנו לו היינו דוקא כשהוא בעין דלא מהני חזרה משום דבעי ליה לצאת י\"ח אבל כל שנאנס ואינו בעין מה טעם יש לחייבו באונסים טפי משאר דברים גם מ\"ש דמיד שיצא בו חל עליו חיוב החזרה אין טעם בזה דאם נאנס מידו בעוד שהיה מוליכה אצלו שהלך לקיים תנאו מיד אחר שיצא בו למה יתחייב אז ואולם עיקר דברי מרן ז\"ל יש ליישב ע\"פ מה שנסתפק הוא ז\"ל בדקכ\"ח ע\"ד אם כשנאנס' המתנה מידו של מקבל דפטור מן התשלומי' לדעת רשב\"ם וסיעתו אם נתבטלה המתנה בכך או לא והמ\"ל ז\"ל בפ\"ג מה' אלו הי' נסתפק ג\"כ בזה וביאר הספק הזה בביאור יותר דנ\"מ לענין הפירות שאכל דאם לא נתבטל' המתנה מעיקרא ומה\"ט פטור [הנותן] באונסים שהוא לא התנה מעיקרא ע\"מ שתחזירהו לי אלא כשתהיה המתנה בעין אבל כל שאינה בעין לא התנה שתחזירהו לי לפ\"ז פטור מהפירות שאכל משא\"כ אם נאמר דסתמא התנה ואפי' כשנאנס שיחזירנה לו אלא שמה שאנו פוטרי' אותו מתשלומי' אינו אלא דאפי' לא קיים תנאו ונתבטלה מתנתו מ\"מ לא ירד לוקח זה להיו' כשואל אלא כש\"ש וא\"כ הרי הוא חייב בפירות שאכל ומורי הרב המו' מוהרי\"ן ז\"ל אמר עוד דנ\"מ למי שנתן מתנה והתנה עמו ע\"מ שיעשה לו דבר ונגנבה או נאבדה המתנה דהמקבל לא קיים תנאו כו' והמ\"ל ז\"ל כתב דמכח הסברא נ\"ל דאם נאנס נתבטלה המתנה בכך וחייב בפירות שאכל ויש סעד לזה ממה שחייבו אותו בפשיעה דאם אמרת בשלמא דנתבטלה המתנה ניחא דבפשיע' מיהא חייב דלא גרע זה מש\"ח אך אי אמרת דלא נתבטלה המתנה למה חייבו אותו בפשיעה ובסוף דבריו העלה דמדברי הרא\"ש בפ' לולב הגזול יש פנים לכאן ולכאן דדברי הי\"א מוכרחים לומר דנתבטלה המתנה ודברי ה\"ר ישעיא נוטים לומר דלא נתבטלה המתנה יע\"ש באורך ויערב לך ומיהו זה שהכריח דמדחייבו אותו בפשיעה ש\"מ דנתבטלה המתנה בכך הרואה יראה שאין בו כדאי להכריח כלל דאפי' כשנאמר דלא התנה מתחילה ע\"מ להחזיר אלא בדאיתיה בעין בשעת חזרת אבל כל דליתיה בעין לא התנה ולהכי כשנאנסה לא נתבטלה המתנה בכך מ\"מ כשפגע בה אין סברא לומר שלא יתבטל המתנה שאם דעתו על כך דאפי' בפשיעה לא יתחייב למה התנה מעיקרא ע\"מ שיחזירנה לו כיון דבידו של מקבל הוא שלא להחזירה בשפושע בו והסברא נותנת דכל שהיא בידו בעין או שאבדה בפשיעה שיתחייב בה שהרי רצונו הוא שיחזירנה אליו וברור וע\"פ האמור הנה מקום ליישב דברי מרן ז\"ל ואין דבריו סותרין זל\"ז והוא שמרן ז\"ל סובר דאע\"פ שהמקבל פטור מאונסים מ\"מ בפירות שאכל מיחייב שהרי נתבטלה המתנה מעיקרא כל שלא קיים תנאו ואפי' שהוא באונס וכהצד הא' שצידד הרב ז\"ל ולכן אע\"פ שבח\"מ פסק כרשב\"ם ז\"ל דפטור מתשלומי' כשנאנסה המתנה מידו או כשנגנבה מ\"מ בה' לולב פסק דאפי' נאנס האתרוג מידו לא יצא דכיון שנתבטלה המתנה מעיקרא הרי לא יצא בו י\"ח שהרי כשנטלו מעיקרא לא היה שלו ולא קרינן ביה לכם ונכון ועיין בס' בית יעקב סי' ס\"ז ודוק:
ולענין מתנה ע\"מ להחזיר אם זכה המקבל במתנה זו בגוף ובפירות או לפירות דוקא נראה מדברי הרא\"ש ז\"ל בפ' לולב הגזול דלא קנה גוף המתנה אלא בפירות דוקא שכתב ע\"ש הר' ישעיא ז\"ל וז\"ל והר' ישעיא ז\"ל הק' מה בין מתנה ע\"מ להחזיר לשאול בשניהם הוא שלו עד שיטלנו ושניהם אין הגוף קנוי לו ותירץ דמתנה ע\"מ להחזיר אינו חייב באונסים דלהכי יהבי ליה במתנה וכיון דאינו חייב באונסי' להכי קרינן ליה לכם אבל שאול שחייב באונסים לא קרינן ביה לכם עכ\"ל ויש לתמוה דכיון דהדבר תלוי בפטור אונסי' א\"כ גם בשאול יכול לצאת י\"ח בשפוטר אותו מאונסי' ואם נאמר דה\"נ ולא ממעטינן שאול אלא בשואל כדינו דמחייב באונסים ק' למה אמרו לא ליקני איניש לולבא לינוקא ביומא קמא דקטן מקנה קני אקנויי לא מקני הרי יכול להקנותו לקטן ע\"מ שישאלינו לו אח\"כ ויפטרנו מאונסים ובס' דברי אמת בקו' ב' ד\"ז ע\"ד הביא דברי הר\"י הללו ותמה עליו מנין זה וז\"ל ועוד תמהני על רבי' ישעיא מתנה לזמן אמאי לא נפיק י\"ח אתרוג וכמ\"ש הרא\"ש והכריח מההיא דלא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא דינוקא מקנ' קני אקנויי לא מקני ואי מתנה לזמן מהני לקניי לינוקא עד שיצא בו ושוב לא בעינן שהינוקא יחזור ויקנהו אלא ודאי דשאני הקנאה לזמן דאין לו אלא הקנאה לפירות ולית ליה קנין הגוף וכמ\"ש הר\"ן בשם הרשב\"א בנדרים דכ\"ט דכל מתנה לזמן אינו אלא הקנאה לפירות אבל מתנה ע\"מ להחזיר קני ליה קנין הגוף וקרינן ביה לכם עכ\"ל ואי מהא לא אירייא שהרי כתב הריטב\"א בחי' שם בפ' לולב וערבה עלה דהך מימרא דלא ליקני איניש הושענא לינוקא כו' וז\"ל ינוקא מקנה קני אקנויי לא מקני י\"א דוקא בנותן במתנה גמורה אבל בנותן לו מתנה ע\"מ להחזיר לא דכיון דע\"מ כן נתנו לו אין אנו צריכין להקנאתו של קטן ואע\"ג דכל מתנה ע\"מ להחזיר לא חזרה המתנה אלא בהקנאה גמורה וקני ע\"מ להקנות הוא כדאיתא בנדרים וכדפרישנא התם ובפ' י\"ן מ\"מ כיון שאין הקטן הזה יודע להקנות ולא קיים תנאו שיחזירנו בהקנאה כראוי נמצא שבטל המתנה הראשונה ולא יצא מרשות בעלים ראשונים וכ\"כ בתוס' ויפה דקדקו כמנהגם אבל מדנקיט לה סתמא וסתם מתנה בי\"ט ע\"מ להחזיר היא כמ\"ש בפ\"ק דקי' יש לנו לומר דהא דר\"ז אפי' בנותן לתנוק כה\"ג הוא וכיון שהנותן הזה לא הוי בר אקנויי כי מתנה ליה מעיקרא ע\"מ להקנות הו\"ל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה מתחילתו שהוא כמפליגו בדברים והו\"ל תנאי בטל והמעשה קיים ונמצא שקנאו הקטן לגמרי אע\"פ שלא חזר והקנאו לבעלים הראשונים עכ\"ל :
והשתא אפשר שהר' ישעיא בשיטת דברי התוס' הללו שהביא הריטב\"א ז\"ל קאי דמפרשי לההיא דלא לקני איניש הושענא לינוקא כו' במתנה גמורה אבל במתנה ע\"מ להחזיר או במתנה לזמן שפיר דמי ואין מכאן תיובתא להר' ישעיא וממילא יתיישב נמי מאי דקשייא לן וברור עוד ראיתי להרב ד\"א ז\"ל שדחה דברי רבינו ישעיא מאותו שאמרו בפ' מי שאחזו ה\"ז גיטך ע\"מ שתחזירי לי את הנייר מגורשת ועיין בפי' רש\"י בפ' המביא תניין ד\"ך ע\"ב שכתב דהו\"ל כמתנה ע\"מ להחזיר משו\"ה היא מגורשת והשתא כיון דלית ליה קנין הגוף בגויה לא קרינן ביה ונתן ובעינן כריתות דלא להוי לבעל שום זכות בגויה וליכא עכ\"ל :
ולע\"ד י\"ל דאע\"ג דלית ביה קנין הגוף אלא קנין פירות אפי\"ה היא מגורשת גמור' דקנין פירות דהכא היא הגרושי' שהיא מתגרשת בה דאי אינה מתגרשת למאי יהבא ניהליה וכה\"ג אמרי' בפ' י\"ן דקל\"ז ע\"א דאפי' לרבי דאמר דאומר נכסי לך ואחריך לפ' דאין לראשון בו אלא פירות בלבד אפי\"ה גבי אתרוג כל כה\"ג יוצא בו הא' אע\"ג דלית ליה אלא קנין הגוף דהיינו פירותיו דאי ניפק לא נפיק ביה מאי יהביה ניהליה יע\"ש והא נמי דכוותא היא ודוק. ועיין להרא\"ש ז\"ל בפרק י\"ן שם עלה דהך מימרא שנראה ברור מדבריו דמתנה ע\"מ להחזיר קנה המקבל גוף ופירות והרב בני אהרן ז\"ל בדף קכ\"ז ע\"ג העלה בדעת רבינו ישעיה ז\"ל דס\"ל ג\"כ דקנה המקבל מתנה ע\"מ להחזיר גוף ופירות ומ\"ש כאן הרא\"ש ע\"ש דאין הגוף קנוי לו כונתו לומר שאין הגוף קנוי לו לגמרי שהרי צריך הוא להחזירו לקיים תנאו אבל מודה הוא ז\"ל דכל זמן שהוא בידו קנה אותו לגמרי גוף ופירות עכ\"ל
וזה דבר נכון ומקובל לע\"ד ויתיישב מה שהקשינו לדבריו דאמאי בשאול פטור מאונסים לא יצא י\"ח כיון שבדברי ר\"י הדבר תלוי בפיטור האונסים ובהכי ניחא דכל שפטור מאונסים אינו מצד הדין אלא שהמשאיל פטרו לא מהני מידי דכל שהמשאיל פטרו הו\"ל כמוחל לו חובו ולהכי בשואל כיון שהוא מצד הדין חייב באונסים לא חשיב לכם משום שפטרו המשאיל אבל במתנה ע\"מ להחזיר שפיטור האונסים בא לו מפני שהגוף קנוי לו חשיב שפיר לכם והדברים נכונים: ולפ\"ז נמצא שאין מי שיאמר דמתנה ע\"מ להחזיר שלא קנה המקבל גו' ופ' דא\"כ יש לתמוה על מוהר\"ש גאון ז\"ל שכתב בספר משפטים ישרים סי' ב' ד\"ג ע\"ד שנר' לי דמתנה ע\"מ להחזיר לא קנה גוף ופירות אלא פירות לבד. וכבר הביא דבריו שם בס' ד\"א שזה הפך דעת כל הראשונים ז\"ל. והרא\"ש בפ' י\"ן ביאר הדבר ביותר כמ\"ש הרב בני אהרן ז\"ל והרב ד\"א ז\"ל גם ממ\"ש הרא\"ש בפ' לולב הגזול וכן הר\"ן והריטב\"א ז\"ל בחי' לק' דמ\"ח דבמתנה ע\"מ להחזיר כשחוזר ונותנה צריך הקנאה אחרת מבואר דעתם דקנה אותם המקבל גוף ופירות ואולי סובר הוא דלא אמרו כן אלא גבי אתרוג דוקא דכל שלא קנה גוף האתרוג לא קרינן ביה לכם אבל בשאר מתנות דעלמא אפי' כשאומר בלשון מתנה ע\"מ להחזיר לא קנה אלא הפירות בלבד דהו\"ל כמתנה לזמן ובהכי יתיישב קושיית האחרונים עמ\"ש הרא\"ש בפ\"ק דק' דשואל טבעת מחבירו לקדש בו את האשה היא מקודשת דכיון שאמר לו שהוא רוצה אותו לקדש בו את האשה ונתנו לו אמדינן דעתיה שנתנו לו באופן המועיל לקדש את האשה ואם לא יועיל לשון שאלה נותנו לו במתנה ע\"מ להחזיר יע\"ש והקשה עליו דא\"כ גבי אתרוג למה ממעטינן שאול מדכתיב לכם והא כששואל ממנו לצאת י\"ח נימא שהוא נותנו בלשון המועיל דהיינו במתנה ע\"מ להחזיר:
ועיין בזה להר\"ב ט\"ז בה' ציצית סי' י\"ד ולהרב מג\"א בה' לולב סי' תרנ\"ח ובס' יד משה ח\"ג סי' ב' יע\"ש. וע\"פ האמור הנה נכון דגבי קדושין אף כי מפרשינן דבריו במתנה ע\"מ להחזיר לאו מתנה גמורה היא אלא דומיא דשאלה שלא קנה אותו אלא לפירותיו ה\"ן במתנה זו לא קנה אותה אלא לקדש בו את האשה ואח\"כ יחזירנה לו לכתחילה ואינו צריך הקנאה אחריתי אבל גבי אתרוג דצריך שיקנו במתנה גמורה אף הגוף כל שלא פי' הנותן דבריו אנן לא מפרשינן ליה כיון דבלשון שאלה קאמר וישוב זה כתבו בס' בית יעקב סי' קס\"ז יע\"ש אמנם מלבד שדברי הרא\"ש בפ\"ק דקי' ודפי' י\"ן אינן עולין יפה בהכי שהוא ז\"ל דימה קידושי' ואתרוג כי הדדי נינהו גם דברי הריטב\"א דפ' לולב וערבה שכתבנו לעיל נראה בהדיא דלא מחלק ביניהם שכתב בפי' דבכל מתנה ע\"מ להחזיר כשחוזר ונותנה לנותן צריך הקנאה אחרת יע\"ש:
ומה שנלע\"ד ליישב בדברי הרא\"ש ליישב קו' האחרונים הלזו אכתוב לקמן בס\"ד ובעיקר דברי הריטב\"א ז\"ל דפ\"ק דקי' והרא\"ש בפ' לולב הגזול שכתבו דבמתנה ע\"מ להחזיר כשחוזר ונותנה לבעלים הראשונים דצריך הקנאה אחרת הק' על הר\"ב ב\"א בדקכ\"ח ע\"ג ממ\"ש בפ' י\"ן דקל\"ז הרי הוא מוקדש והרי הוא מוחזר דאיך הוא מוחזר כל שאינו יכול להקנותו בהקנאה גמורה שהרי הקדישו והוא ז\"ל תי' דההקדש לא חל עד שיחזירנו וא\"כ עכשיו יכול להקנותו ואח\"כ יחול ההקדש וסבור הייתי לחלק בין אתרוג לשאר דברים אבל דברי הריטב\"א דפ\"ק דקי' אינן מובנים כן אבל עוד יש לחל' שאף הם ז\"ל לא אמרו כן אלא באומר ע\"מ שתחזירהו לי אבל באומר ע\"מ שתחזירהו סתם כיון דבחזרה כל דהו סגי אף הקדישו ודאי דלא בעי הקנאה אחרת והדברים נכונים ולדידי יש לגמגם בר מההיא דס\"פ השותפי' גבי קני ע\"מ להקנות דיליף לה מקנין סודר ואמאי לא יליף מקרא וי\"ל וק\"ל וכתב עוד שם הר\"ב ב\"א דכל שלא החזירו בהקנאה אחריתי יכול עדיין לחזור וליטלו ולהחזירו לו אחר ימים כדי לקיים תנאו כי כל עוד שלא הקנאו לו בדרך הקנאה ברשות המקבל איתיה עדיין וגם אם נאנס בידו של הנותן חייב המקבל באונסים עדיין כי ברשותו הוא עומד כל שלא חזר והקנאו לו בהקנאה גמורה עוד כתב דנ\"מ שאם רוצה להחזיר הדמים ולא החפץ מחזיר כדין גנב וגזלן דקונים בשינוי ואפי' שהוא בעין מחזיר הדמים ה\"נ כל שלא חזר והקנאו אפי' שהוא ביד הנותן עדיין לא זכה בו ושל המקבל הוא שהרי קנאו הוא תחילה במתנה ומחזיר לו הדמים ולא החפץ עכ\"ל הנה זה שכתב שאם רוצה הוא להחזיר הדמים ולא החפץ דשפיר דמי ודימה אותו לדין גנב וגזלן דקנה אותו בשינוי דמחזיר הדמים אם מדין גנב וגזלן יליף לה לע\"ד לא דמייא כלל דהכא אם עיקר תנאו שהתנה ע\"מ שתחזירהו לי אינו אלא החפץ שהוא נותן לו שיחזירנו אליו הנה כל שלא קיים תנאו והחזירו כדרך שהתנה להחזירו לא קנאו המקבל והיכי מהני חזרת דמים מה שא\"כ בגנב וגזלן שקנאו ביאוש ושינוי אלא הרב סמך עצמו אמ\"ש בתחילת דבריו דבמתנה ע\"מ להחזיר חזרת דמים מהני אפי' בשהכלי בעין זולת באתרוג דבעי ליה לצאת י\"ח וכמו שהכריח מדברי הרא\"ש בפ\"ק דקי' גבי המקדש בטבעת שאולה יע\"ש:
ולענין האומר שור זה נתון לך במתנה ע\"מ שתחזירהו דאמרי' בפ' י\"ן דהקדישו והחזירו דהרי הוא מוקדש ומוחזר עיין לה\"ה בפרקין שנסתפק אם המיתו והחזירו אי הוי כהקדש ועיין להר'ב ב\"א בדקכ\"ח ע\"א שכתב דמדברי הרא\"ש בפ' לולב הגזול שכתב דאפי' במתה מחמת מלאכה חייב נראה דס\"ל דמתה לא הוי חזרה דאי לא אמאי חייב תיהדר הבהמה כמו שהיא מתה וזה אינו לע\"ד דאפשר דכתב כן להיכא שאמר ע\"מ שתחזירהו לי דכל שאמר לי לא נסתפק ה\"ה ז\"ל דודאי ראוי לי קאמר כמ\"ש הוא ז\"ל וע\"ע בדקכ\"ט ע\"א שעמד עוד ע\"ד ה\"ה והוסיף להביא ראיות דהמיתו והחזירו לא חשיבא חזרה יע\"ש והיכא דמכרו והחזירו פשט הרב בדקכ\"ח מדברי הריטב\"א בסוגיי' דפ\"ק דקי' והר\"ב התרומות בשער ב' והנ\"י בפ' י\"ן כתבו דחשיבא חזרה כל שלא אמר לי יע\"ש:
והנה עלה דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה ע\"מ שתחזירהו נטלו והחזירו יצא לא החזירו לא יצא כתב ע\"ז הרא\"ש ז\"ל בפ' לולב הגזול ע\"ש הר\"ב העיטור מסתברא דכיון דהמקבל מתנה יודע שהנותן אינו נותן במתנה גמורה שהרי צריך הוא עדיין לצאת בו שאין לו לולב אחר אין צריך לפרש לו ע\"מ להחזיר אלא נותן לו סתם והמקבל מחזיר לו סתם ואין צריך תנאי ע\"כ וכתב עליו וז\"ל וכבר פשוט הוא דלענין לצאת בו יותר טובה מתנה ע\"מ להחזיר אלא שבא לחדש דאפי' במתנה סתם הוא ע\"מ להחזיר ואם לא החזיר לא יצא עכ\"ל ודבריו צריכין ביאור דכיון דיותר טובה מתנה עמ\"ל למה הוצרך לומר דבא לחדש דמתנה סתם הוי כמתנה עמ\"ל לענין שאם לא החזירו לא יצא לימא דהיא גופא בא לחדש דמתנ' סתם נמי מהני כמתנה ע\"מ להחזיר ותו דאיך יתכן דמתנה סתם שהיא מתנת עלמין תהיה גרועה ממתנה עמ\"ל והלא רבא היא גופא אשמועינן דמתנה עמ\"ל חשיבה מתנה כמתנת עולמית ואיך תהיה יפה כחה יותר ממנה ותו דמה הוק' לו להרא\"ש בדברי הרב העיטור שהוצרך לומר דברים אלו ונראה דט\"ס יש בדבריו וצ\"ל ודבר פשוט הוא דלענין לצאת בו יותר טובה ממתנה עמ\"ל וכונתו לומר דבמתנה סתם ודאי עדיפא ממתנה עמ\"ל ומה שהוצרך לומר הרב העיטור דבאתרוג אין צריך לפרש ע\"מ להחזיר דמשמע דמתנה סתם לא מהנייא לצאת ועל כן צריכין אנו לומר דכונתו של הנותן הוא ע\"מ להחזיר אין הכונה לענין לצאת בו אלא לענין החזרה אינו צריך לפרש כדי שיחזירנו לו דסתם נמי הוי כמפרש ודבר זה נ\"ל אמת ויציב בהבנת דברי הרא\"ש למעיין בדבריו היטב :
והנה הרשב\"א בתשו' הביאה מרן ב\"י בח\"מ סי' רמ\"א חולק ע\"ד הר\"ב העיטור ז\"ל וס\"ל דאפילו באתרוג כל שלא אמר לי שכונתו הראוי לי ולא קבע זמן בחזרתו יכול הוא לקיים תנאו ולהחזירו לו אחר המועד כשירצה וכ\"כ הר\"ב ב\"א בדקכ\"ח ע\"ד דהרשב\"א והר\"ב העיטור חלוקים בדבר וא\"כ ק' טובא על הרב המפה בח\"מ סי' רמ\"א הביא דברי הרשב\"א בתשו' הלזו דאפי' באתרוג נמי יכול לקיים תנאו כל זמן שירצה ואלו בא\"ח סי' תרנ\"ח הביא מרן ב\"י בש\"ע דברי הר\"ב העיטור דבאתרוג אפילו בסתם הוי כמפרש ולא הגיה עליו כלום והסכים לדבריו והיותר תימא על הרב מג\"א א\"ח סי' תרנ\"ח סק\"ד שעלה לחלק בין אומר לי לאומר ע\"מ שתחזירהו סתם כדעת הרשב\"א בתשו' והוא פלא דמאחר דמרן שם ס\"ד הסכים לסברת הרב העיטור היאך עלה בדעתו לחלק בהכי ע\"פ סברת הרשב\"א ועיין בס' בית יעקב סי' קי\"ד :
ולענין הלכה הסכים הרב ב\"א בדקכ\"ח ע\"ד כס' הרשב\"א והריטב\"א דכל שלא אמר לי ולא קבע זמן בחזרתו מחזירו כשירצה: עוד כתב דלדע' הריטב\"א בפ\"ק דקי' משמע דאפי' אמר לי יכול להחזירו יום אחד קודם יציאת החג ובהכי מקיים תנאו יע\"ש : ולענין מי שלא אמר לי והנותן אומר אני צריך לו עכשיו עיין עוד להרב ב\"א בדקכ\"ט ע\"א שהביא דברי הרי\"ף דכל שמברר ע\"י שכיניו וקרוביו שהוא צריך לו נוטלין אותו ממנו וחילק עוד בדבר שאם בשעת נתינת המתנה הדבר ידוע שלאחר ימים הוא צריך לו אמדי' דעתיה דלהכי אמר והתנה שיחזירינו משום דבעי ליה לאותו הזמן ואז אינו צריך ראיה יע\"ש וע\"ע שם בדקכ\"ח ע\"ג לענין מי שלא החזיר המתנה לזמן שקצב הנותן דלא הוייא מתנה אפי' החזירה אח\"כ ועיין להריב\"ש בסי' שמ\"א:
ולענין האומר הרי לך דבר זה במתנה ותחזירהו לי ולא אמר ע\"מ שתחזירהו לי מבואר מדברי הרא\"ש בפ' לולב הגזול דבאתרוג במתנה כה\"ג אינו יוצא י\"ח שכתב שם דבאומר לו יהא שלך עד שתצא בו ואח\"כ יהא שלי כבתחילה לא יצא דהוי כמו שאול והביא דבריו לפסק הלכה מרן ז\"ל בש\"ע א\"ח סי' תרנ\"ח ומשמע דה\"ה באומר הרי לך במתנה ותחזירהו לי דהוי כאומר הרי הוא שלי כבתחילה וכ\"כ מרן ב\"י בי\"ד סש\"ה בס' ב\"ה ע\"ש תשו' הרשב\"א ז\"ל בענין פדיון הבן שאם נתן לכהן חמש סלעים ואמר לו הרי לך במתנה ואתה תחזירם לי שאין בנו פדוי ונ\"ט הרב ש\"ך זל שם סק\"ח דשאני מתנה ע\"מ להחזיר דהרי גמר בלבו שיהיה מתנה לשעה אחת אבל כשאמר ואתה תחזירם לי לא גמר בלבו אפי' לשעה אחת ועיין בא\"ח סי' תרנ\"ח ס\"ד וס\"ה עכ\"ל ועיין שם להר' ט\"ז דמשמע דס\"ל דלשון זה דותחזירהו לי הוי כאומר ויהא שלי כבתחילה:
ומורי הרב נר\"ו תמה עמ\"ש הרב מג\"א ז\"ל בא\"ח סי' תמ\"ח סק\"ה מי שנתן חמץ לגוי במתנה ואמר לו הריני נותנו לך במתנה ואתה תחזירהו אחר הפסח דשרי בהנאה אחר הפסח דלא הוי חמץ של ישראל שהרי אין המתנה תלויה בחזרה שאף אם לא יחזירנה הגוי לישראל הוי מתנה פשיטא דשרי מדינה אם לא משום חומרא דחמץ עכ\"ל ולפי תשו' הרשב\"א הלזו שהביא מרן בב\"ה שם גבי פדיון משמע בהדייא דהמתנה לא יצאתה מרשות הנותן כל עוד שלא אמר ע\"מ שתחזירהו לי דכשאומר ואתה תחזירהו לי הוי כאומ' יהא שלי כבתחילה ולא יצא מרשות הנותן אפי' שעה אחת עכ\"ל מו\"ה:
ולע\"ד דברי המג\"א ז\"ל נכונים בטעמם ונימוקם עמם והן קדם נעמוד בעיקר דברי הרשב\"א ז\"ל בתשו' הלזו שהביא מרן ז\"ל בב\"ה גבי פדיון הבן שנראין סותרין למ\"ש הוא עצמו בחי' למס' נדרים בסוף פ' השותפין עלה דאמרי' התם ל\"ש אלא בשאמר ואינן לפניך כו' אבל אמר ויבא אבא מדעתו הוא דא\"ל וכתב ע\"ז הרשב\"א מדעתו הוא דקאמר ליה כלומר ואם אתה חפץ יבא אבא א\"נ מפייס אני שיבא אבא ונ\"ל דמהכא שמעינן דהאומר לחבירו הרי זה מכור לך או נתון לך ואתה תעשה כ\"וכ אינו תנאי אלא מדעתך קאמר ליה דכל מי שאינו אומר לו בלשון תנאי אינו תנאי והמתנה קיימת והשאר אלו רצה יעשה ואי לא רצה לא יעשה וכההיא דאמר הבו ד' מאה זוזי לפלנייא ולנסובי ברתי דאמרינן ד' מאה זוזי יהבינן ליה וברתיה אי בעי נסיב ואי ל\"ב לא נסיב כדאיתא בביצה פ' יו\"ט וללישנא בתרא דרבא דאמר אפי' יבא אבא אסור היינו משום דסעודתו מוכחת עליו דמה שאמר משום תנאי גמור קאמר ואע\"ג דלא אמרו בלשון תנאי והאי דינא נמי איכא למילף מהכא עכ\"ל הרי שכתב דכל מי שאינו אומר בלשון תנאי אינו תנאי אלא מדעתו קאמר וזה הפך דבריו שבתשו' הנז' שכתבנו דאפי' באומר ואתה תחזירהו לי דלא יצא ידי נתינה:
ודוחק לחלק בין כשאומר ותחזירהו לכשאומר ואתה תעשה דבר פ' שלא דבר בגוף המתנה דאדרבא לע\"ד איפכא מסתבר' דכשדיבר בגוף המתנה ואמ' שיחזירנה לו איכא למימר דאם תרצה קאמר כיון שאנו רואים שדעתו לתת מתנה לחבירו ואיך חוזר ואומר שיחזירנה לו אלא ודאי דמדעתו קאמר שיחזיריה לו ע\"כ נלע\"ד לומר דכל שלא התנה בפירוש אלא שאמר בלשון הזה ואתה תחזירה מדי ספקא לא נפקא שמא יהיה כוונתו לתנאי גמור שיחזירנה לו מיד או שיחזירנה לו ברצונו כשירצה וכיון שכן בענין אפוקי המתנה מרשות המקבל לא מפקינן לה מספיקא אחר שזכה במתנה לפי שעה דדמי האי מילתא לבריא בחיובא וספק בחזרה ואמרינן שכונתו היתה שיחזירנה לו כשירצה כיון שלא פירש בהדייא והתנה בתנאי גמור והן הן דברי הרשב\"א בחי' לנדרים שכתבנו ויפה כתב הרב מ\"א ז\"ל שלענין חמץ בפסח במתנה כי האי מדינא אינו עובר עליה בבל יראה כיון דזכה בה המקבל מדינא ויצאת מרשות הנותן לא כן לענין פדיון הבן כתב הרשב\"א בתשו' שלא יצא ידי נתינה כיון דאיכא למימר שדעתו היה לתנ' גמור שיחזירינה לו מיד וכיון דלא גמר ונתן במתנה גמורה לא יצא ידי נתינה אע\"ג דזכה הכהן במה שבידו דאנן דעת הנותן בעינן שיתנינה בכל לבו והרי אשכחן בנותן מתנה סתם ואח\"כ גילה דעתו שלא נתנה לו בכל לבו שלא יצא ידי נתינה אע\"פי שהכהן זכה בהם ואינו מחזיר לו וכמ\"ש הרשב\"א באותה תשובה עצמו הביאה הש\"ך שם וכההוא עובדא דר' חנינא יע\"ש : וע\"פ האמור בזה דשאני פדיון הבן דבעי' נתינה בכל לבו וכל שלא גמר ונתן לא יצא ידי נתינה אע\"פ שמן הדין זכה בהם המקבל מינח ניחא לי עוד מה שהק' מורי הרב במ\"ש הר\"ב המפה ע\"ש תשו' הריב\"ש שם בי\"ד סש\"ה דפדיון הבן אי אפשר ע\"י שליח :
ותמה עליו מהא דאמר רבא בפ\"ק דקי' דפדיון הבן אין בנו פדוי במתנה ע\"מ להחזיר ואסיק רב אשי דכיון דמתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה אף פדיון הבן בנו פדוי ואם איתא דפדיון הבן ליתיה ע\"י שליח למה לן למתלי טעמא משום דמתנה עמ\"ל שמה מתנה דמשמע מינה דאם לא קיים תנאו ולא החזירו אין מתנתו מתנה תיפוק ליה דכיון שהתנה בדבר שא\"א לקיימו ע\"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים כדאיתא בר\"פ המדיר דע\"ד :
ועיין לה\"ה ברפ\"ו מה' אישות ולהרב ל\"מ שם ואפי' כי מחזירם הכהן לב\"הב אח\"כ בנו פדוי דכיון דדינא הוא התנאי בטל והמעשה קיים כי מחזירם הכהן לבע\"ה מתנה הוא דיהיב ליה דהרי מדינא זכה הוא במתנתו א\"ד נר\"ו ולדידי ע\"פ האמור ניחא כיון דס\"ס אבי הבן לא גמר ויהיב לשם מתנה גמורה אע\"ג דדינא הוא דתנאו בטל מ\"מ כיון דהוא לא גמר ויהיב לשם מתנה גמורה לא יצא י\"ח נתינה כמדובר וכדמוכח ההוא עובדא דר\"ח דהוה אזיל ואתי קמיה ההוא גברא שכתב הרשב\"א דאפי' ר\"ח לא החזיר המעות לנותן לא יצא ידי נתינה כן נלע\"ד. וכבר כתבתי בזה בספרי הקטן ח\"א ה' ברכות שורש נוסח ברכות דל\"ז יע\"ש:
ולענין אי שרי ליתן חמץ לגוי במתנה ע\"מ להחזירו אחר הפסח מדברי רבינו בפ\"ד מה' חו\"מ הל' ו' והל' ז' נראה דאיכא איסור' דאוריית' ואם עשה כן עבר על בל יראה ובל ימצא וטעמא ביארו הרדב\"ז בתשוב' החדשות בלשונות הרמב\"ם סי' מ\"ג כיע\"ש ועיין במ\"ש הלח\"ם על דברי רבינו וצריך להתיישב מהו כונתו בתשוב' החדשות ואולם הג\"מ בפ\"ו מה' שבת והת\"הד סי' ק\"ך והרדב\"ז ח\"א סי' ר\"מ הביא דבריהם המג\"א בסי' תמ\"ח סק\"ה ס\"ל בהדייא דהנותן חמץ לגוי במתנה ע\"מ להחזיר אינו אלא חומרא בעלמא ואינו עובר עב\"י וב\"י מדאורייתא :
עיין להרב הגדול מהריט\"א ז\"ל בס' קהלת יעקב סי' קל\"ח דמ\"א שעמד על דבריהם ורצה להשוות ס' רבינו עם סברת הגהות מיימוני' ע\"פ מ\"ש הרב מוהר\"י ן' מיגאש הביאה הרב ברכי יוסף בי\"ד סי' ש\"ה והיא עתה במודפסות סי' מ\"ג דהנותן מתנה ע\"מ להחזיר והחזיר אותה בע\"כ דחשיב קיום התנאי בזה ונתקיים המתנה למפרע הפך מ\"ש הריב\"ש בסי' שמ\"א דקיום התנאי כזו לא חשיב חזרה ולא נתקיימה המתנה למפרע ובזה השוה הדעות כיע\"ש אלא שמצא תשו' אחרת למוהר\"י נ\"מ הביאה הרב מח\"א ה' זכיה סי' י\"ט דמשמע דס\"ל כסברת הריב\"ש ועלה ליישבם יע\"ש ועלה בידינו דהנותן מתנה ע\"מ להחזיר ולא החזיר ברצונו כי אם ע\"י כפיה במחלוקת הוא שנוי דלדעת הריב\"ש כיון שנתבטל התנאי נתבטל המעשה ולא חשיב חזרה זו דבע\"כ קיום התנאי ולדעת מהר\"י ן' מיגאש דת' דסי' מ\"ג אף חזרה זו דבע\"כ חשיב קיום התנאי ולא נתבטל המעשה ומכאן נ\"ל דהנותן אתרוג במתנה ע\"מ להחזיר ואחר שיצא י\"ח לא רצה להחזירו ברצונו עד שכפו אותו והחזירו כיון דבמחלוקת הוא שנוי ונתבטלה המתנה למפרע צריך לחזור וליטול מספק ולפי מ\"ש מהריט\"א כדי ליישב שתי תשו' למוהר\"י ן' מיגאש נראה דאפי' לדעתו לא יצא י\"ח יע\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מצוה לקיים דברי המת אי אמרינן בקטן נמי מת \n ש' בחיי ראובן כו' שמצוה לקיים דברי המת. הנה בענין דמצוה לקיים דברי המת ראיתי להמרדכי ס\"פ מי שמת דכתב שם וז\"ל ובקטן לא שייך לומר מלד\"ה דאמר רב מנין למש\"מ דכתיב איש כי ימות יש לך העברה אחרת שהיא כזאת ואיזו זו מתנת שכ\"מ איש אין קטן לא ואפילו לר\"ן דאמר משכ\"מ כדי שלא תטרף דעתו עליו לא שייך גבי קטן מלד\"ה מדיוקא דשמעתתא דטעמו דש\"מ דמתנתו מתנ' כדי שלא תטרף דעתו היינו משו' דבבריא מקנה כסף בשטר ובחזקה ורב נחמן סובר קטן אינו יכול להקנות לא בכסף ולא בחזקה דאמר רב נחמן אמר שמואל למכור בנכסי אביו עד שיהא עשרים הילכך גבי יתום ביה מלד\"ה דאין בצוואתו כלום והני מילי בפחות מי\"ג שנה דלא ידע דאין מתנתו מתנה לגבי ממקרקעי אבל לגבי מטלטלין מתנתו מתנה ואפי' בפחו' מי\"ג שנה ואפי' לא ידע בטיב משא ומתן דצוואתו קיימת דתנן הפעוטות מקחן מקח כו' כבר שית כו' ולא פליגי כל אחד לפום חורפיה משום כדי חייו כו' הילכך כל מקרקעי שהניח היתום נפלו לפני היורשין וחולקי' בשוה ומטלטלין זכה בהם שמעון בצואת היתום לפי הדין דהלכתא כמר בר רב אשי דאמר מתנתו מתנה ושלום מאת גרשון בר יאודה עכ\"ל מבוארין דבריו של המרדכי הללו שלא היו דבריו אלא בדין מתנה ש\"מ שדבריו ככתובים וכמסורים דמו דלגבי קטן לא אמרינן הכי כיון שאם היה בריא אין מתנתו מתנה וממילא בש\"מ אין דבריו מועלין דכל דליתיה בבריא ליתיה בש\"מ אבל במטלטלין מהני מתנתו וצואתו ודבריו כמסורי' דמו הואיל ואיתיה בבריא אמנם בענין צואה סתם ליורשיו שיתנו והוא לא נתן בעצמו בדין משכ\"מ בזה לא דיבר המרדכי וק\"ט על מרן ב\"י שציין דברי המרדכי לענין צואת הקטן אי אמרי' ביה מצוה לקד\"ה מה שלא דיבר המרדכי ואע\"פ שלשון המרדכי הוא אי אמרי בקטן מצוה לקד\"ה עכ\"ל שלשון מושאל נקט והכונה אי מקיימין היורשין מתנתו שנתן בצואתו:
וכבר ראיתי למופת הדור הרב החסיד כמוהריט\"א נר\"ו בס' שמחת י\"ט סי' כ\"א דע\"ח ע\"ב ד\"ה וביותר שתמה על מרן ב\"י ומרן החביב שנגרר אחריו בזה וכתב דלשון המרדכי במ\"ש מלד\"ה הוא לשון מושאל כאשר יראה הרואה העומד בדבריו דלענין דינא אפשר לומר דאם יהיה האופן באחד מן האופנים שכתבו הראשונים דשייך מלד\"ה כנז' אה\"ן דאפי' בקטן נמי שייך לומר מלד\"ה אלא דבנדון זה דתשו' מרדכי דאיירי בקרקע כיון שאין מתנתו מתנה כדין משכ\"מ לא שייך לומר דמלד\"ה כיון דקרקע כל היכא דאיתא ברשותא דיורשי' איתא ולא שייך ביה לומר אם הושלש ביד שליש מתחילה לכך או לא יע\"ש:
ולע\"ד אין ספק שמרן ב\"י דקדק שפיר מלשו' המרדכי שסיים וכתב הילכך כל מקרקעי שהניח היתום נפלו לפני היורשי' וחולקי' בשוה ומטלטלין זכה בהם שמעון בצואת היתום לפי הדין וכן ממ\"ש תחילה אבל לגבי מטלטלין מתנתו מתנה ואפי' לא ידע בטיב משא ומתן וצואתו קיימת משמע דתרתי קאמר הן בשנתן היתום בעצמו במתנה שכ\"מ שאומר אני נותן לפ' כ\"וכ או יטול ויחזיק פ' כ\"וכ בין שמצוה ליורשים ליתן מטלטלין שהושלשו ביד פי למ\"ד או אפי' לא הושלשו אלא שמצוה ליורשיו ליתן למ\"ד כיון דמתנתו מתנה בבריא אף בדין שכ\"מ איתיה ואף במצוה לקיים דברי המת איתיה ומש\"ה דקדק המרדכי לכתוב לשון מתנה וצואה באופן דכונת הב\"י במ\"ש עיין במרדכי בפ' מי שמתו אי אמרי' בקטן מלד\"ה כו' דכונתו לומר דשם מבואר דבמתנת קרקע לא אמרי' מלד\"ה כיון דאפי' נתן הוא בעצמו במתנת שכ\"מ לא מהני ולא חיישי' לשמא תטרף דעתו ה\"נ בציוה ליורשיו נמי לא מהני צואתו דאין כאן מלד\"ה אמנם במטלטלין שאם נתן הוא בעצמו מתנתו מתנה בין בבריא בין בשכ\"מ ה\"ן כי ציוה לתת למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה איכא מצוה לקד\"ה אמנם דברי מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רנ\"ב הגב\"י אות מ' שסיים ע\"ד מרן הב\"י שכונת מרן לומר שהמרדכי כתב דבקטן לא אמרינן מצוה לקד\"ה עכ\"ל : והוא תימא דלא כתב המרדכי כן אלא גבי מתנת קרקע ולא לגבי מתנת מטלטלין כמדובר:
וראיתי עוד להרב מוהריט\"א נר\"ו שם בד\"ה ומ\"ש עוד מע' השואל ה' י' דאפשר דבנ\"ד לא שייך ביה דין מלקד\"ה דקטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו הנה לע\"דן דמדברי הפוסקי' נראה דדין זה איתיה אפילו ביתומים קטנים דהא הראשונים חזרו לומר דכיון דקי\"ל מלקד\"ה למה תקנו חז\"ל דין מתנת שכ\"מ וגזרו דדברי שכ\"מ ככתובים כו' וכן חקרו הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן והריטב\"א ושאר הראשונים בפ\"ק דגיטין עלה דמתני' אמר תנו מנה לפ' ה\"ז יתנו לאחר מיתה ופרכינן והא לא משך כו' ואם איתא דדין זה לא נאמר בקטנים הרי התירוץ מבואר דדין מתנת שכ\"מ תקנו חז\"ל כי היכי דליהני אפי' לגבי יתומים קטנים ומדלא תירצו הכי ש\"מ דדין מלקד\"ה שייך אפילו בקטנים וכ\"כ הר\"ב תומת ישרים סימן ע\"ח עכ\"ל . ותמהני דבהדיא כתב הר\"ן בפ\"ק דגיטין על מתני' דתנו מנה לפ' יתנו לאחר מיתה דמוקמינן לה במשכ\"מ דטעמא דלא מוקמינן לה אפילו בבריא ומשום דמלקד\"ה משום דאי משום מלקד\"ה לא מיחייבי יתומים קטנים דלאו בני מעבד מצוה נינהו ומתני' בשכ\"מ דמשעה שאמר תנו מנה זה זכה בו יע\"ש:
ואולי דכונת הרב נר\"ו לומר דשאר הראשונים דלא תי' כתי' הר\"ן ז\"ל משמע דפליגי עליה דס\"ל דדין מלקד\"ה שייך אפילו ביתומים קטנים אלא דכל כי הא היה לו לפרש שלדעת הר\"ן אינו כן ואין ספק שעל דברי הר\"ן ז\"ל הללו כיוין הרב מהר\"א הלוי ז\"ל בתשו' הרב תמים דעים סימן ע\"ח שכתב וז\"ל וא\"ת משום דמלקד\"ה קטן לאו בר מצוה הוא ודברים אלו מבוארים בגמ' ערוכה ובדברי הר\"ן ז\"ל בכמה דוכתי עכ\"ל והרב ת\"הד ז\"ל שם כתב עליו לא ידעתי אנא מצא דבר זה בגמ' ערוכה דלא אשכחן האי אלא גבי פריעת בע\"ח דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו כדאיתא בפרק שום היתומים והביאוהו התוס' בפרק הכותב ובכמה דוכתי אבל גבי מצוה לקד\"ה לא אשכחן אע\"ג דאפשר למילף מהתם מ\"מ אין גמ' ערוכה בכך יע\"ש וכנראה דאשתמיט מיניה דברי הר\"ן בפ\"ק דגיטין שכתבנו דס\"ל בפשיטות דאף במצוה לקד\"ה אמרי' יתומים קטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ש\"מ \n שאמר תנו ד' מאות זוזי לפלוני וישא בתי ה\"ז כמי שנתן מתנות כו'. הכי איתא בפרק המוכר את הבית כו' והובא בביצה דף כ\"א ההוא גברא דאמר הבו ד' מאות זוזי לפלניא ולנסוב ברתי כו' ופי' רש\"י שם ומצוה מחמת מיתה היה וכלשון הזה כתב בפ' המקבל דק\"ד ע\"ב ד\"ה ההוא דאמר להו ועיין למרן החבי\"ב ח\"מ סימן רנ\"ג הג\"הט אות פ\"א ובמאי דמחלק הש\"ס בין היכא דאמר מעיקרא הבו ליה ת' זוזי והדר לנסוב ברתי להיכא דאמר איפכא הת\"הד סי' ש\"ן והרב מ\"ץ ח\"א סי' י\"ד והראנ\"ח ח\"א סימן ע\"א כתבו בדעת רש\"י ותוס' דמשמע להו דטעמא דמילתא משום דתפסי' לשון ראשון לעולם דומיא דהרי עלי תודה דמייתי הש\"ס מקמי הכי וה\"נ כי אמר הבו ליה זוזי ברישא תפסי' האי לישנא ודיבורו השני של הבת לא קפדינן ביה ומש\"ה זוזי שקיל ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב אבל כי אמר לנסוב ברתי ברישא קפיד הוא על לקיח בתו ומ\"מ בלקיחת בתו מקנה ליה ת' זוזי שיודע הוא שלא יקח את בתו חינם ועיין להרב ת\"הד בסי' הנז' שהק' ע\"ז דכיון דש\"מ יכול לחזור בו מה טעם י\"ל בזה תפוס לשון ראשון דזה לא שייך אלא בקדשים שאינו יכול לחזור מדיבורו הראשון וכל היוצא מפיו יעשה אבל בש\"מ אין טעם לזה ובסוף הלשון דמי שרוצה לדחות ולומר דרש\"י ותוס' ז\"ל מפרשי טעמא כמ\"ש רש\"י בפרק מי שמת לא משתבש עכ\"ל : ועיין בהראנ\"ח בסי' הנז' ולהראד\"ב בסימן רי\"ד :
ובשיטה כת\"י להרב המאירי ראיתי שכתב פי' זה בשם י\"מ וכתב ע\"ז וז\"ל ומסייע להאי פי' מדאסמכוהו לעובדא דר\"ל אלמא דהאי נמי משום תפוס לשון ראשון הוא ועוד דהא גרסינן כדההוא גברא דאלמא דטעמא דהאי עובדא כטעמ' דלעיל ואי משו' תנאי קודם למעשה או מעשה קודם לתנאי הא לא דמיא לבעיא דר\"ל דנזיר ותודה דהתם לא מהני תנאי קודם למעשה ולא אפי' ע\"מ אלא ש\"מ יש חולקים בזה ולדעתי לא מטעמא דלשון ראשון אתינן עלה שלא נאמר דין לשון ראשון ולשון אחרון בב' לשונות שאין הודאת האחד מתנגדת להודאת חבירו וכן לדעתי לא גרסי' הכא כדההוא גברא כו' אלא ההוא גברא כו' ומשום דדמי לההוא טעמא דבעיא דר\"ל במקצת שיש בכאן ב' לשונות שהא' מתקיים ולא הא' מש\"ה אייתי ליה הכא ומיהו לא דמי טעמא דהאי לטעמא דהאי דר\"ל ור\"י משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הואיל ונפיק מפומיה הרי עלי תודה והריני נזיר נתחייב בתודה ונזירות וכי הדר ומתני ביה תנאה לא מהני דלפ\"ז אפי' בע\"מ ואפי' הקדים התנאי אפשר שלא יחול ההקדש אבל ההוא עובדא דההוא גברא מדינא אתינן עליה ואלו אמר הבו ליה ע\"מ דלנסוב ברתי ודאי לא נסיב לא שקיל ומאחר שמכח הדין אנו באים בפירושא כי אמר הבו ליה ת' זוזי ולנסוב ברתי תרוייהו מתנה הוא דיהיב ליה וב' מתנות הוא נותן לו זוזי מצד אחד וברתיה מצד אחר והוא זוכה בב' אם ירצה ויניח ב' אם ירצה או יזכה באחת ויניח האחרת והלכך ת' זוזי שקיל דאנן סהדי דלא מנח להו שקיל וברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב אבל כי אמר לנסוב והבו ליה הוייא לה ברתא תנאה וזוזי מתנה שמזכיר אח\"כ כלומר לנסוב ברתי והדר הבו ליה אי לא נסיב ליה לא תיהבו ליה וזה דעת רבינו האיי גאון בפ' מי שמת והריני מוסיף פי' על פירושו לומר דכל מי שרוצה ליתן לחבירו ב' מתנות ומפקפק באחת מהם אם זכות הוא למקבל אם חובה ויש לנותן זכות בו וברור לו באחרת שזכות הוא לו הו\"ל למקבל אם הוא מקדים את שברור לו לזכות למקבל ואח\"כ מזכיר את שמפקפק בו ודאי את שברור לו לזכות נתן לו בלי שום פקפוק והאחרת הוא נותן לו אם הוא רוצה בה אבל כשהוא מזכיר תחילה את שמפקפק בה ודאי דעתו שלא ליתן לו את שברור לו לזכות אא\"כ מקבל אותה שמפקפק בה הואיל ויש בו זכות אצל עצמו ולהאי פירושא אי אמר ת' זוזי לפלניא אי נסיב ברתי וכ\"ש ע\"מ דלנסוב ברתי אי לא נסיב לא שקיל אע\"ג דאקדימנהו לזוזי ויש מפרשים את הטעם דכי אמר הבו ת' זוזי לפלניא אי נסיב ברתי דהו\"ל מעשה קודם לתנאי ואנן תנאי קודם למעש' בעינן ואי לאו התנאי בטל והמעשה קיים ולהאי פירושא אפי' הבו ת' זוזי לפלניא אי נסיב ברתי לא מהני אא\"כ בע\"מ תחילה ולדעת רבינו הגאון לא בעינן מעשה קודם לתנאי ולא שאר דיני תנאי אלא בגטין וקדושין אבל לענין ממון לא וקצת מפרשים נותנים טעם לדבריו דבממון הואיל ואזלינן בתר אומדנא דמוכח כדאמרינן בפרק מ\"ש א\"כ הואיל ואתני אומדנא דמוכח הוא דלא יהיב אלא לאוקמיה תנאי ואע\"ג דלא אקדמיה לתנאיה ונכון הוא ואע\"ג דעיקר תנאי מדיני בגו\"ר הם דהוי ממונא התם לא היה מוחזקת ביד ישראל ואינו דומה לקרקע המוחזק ביד אדם מכח ירושתו או מקחו אלא שהרב הלוי נוטה לומר כן דהכא משו' מעשה קודם לתנאי הוא ואע\"ג דבממון אזלינן בתר אומדנא דמוכח הנ\"מ היכא דלא אפיק תנאיה מפומיה כההיא דשמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים ואח\"כ בא בנו שאנו סוברים בו שאלו הוציא התנאי מפיו היה מוציאו כהלכה אבל מי שמוציא התנאי בשפתיו ולא הוציאו כהלכה לא מהני ומעשהו קיים והתנאי בטל ולדבריו מוקמינן נמי הכא בדכפליה לתנאיה והיכא דאיכא ע\"מ לא בעינן שום דין מדיני תנאי כמו שיתבאר במקומו ולא במעכשיו אלא באם כמ\"ש רבינו הגאון בפ' מי שאחזו ומשם הוציא הראב\"ד לטעמיה דרבינו הגאון דאין שום דיני תנאי נאמר בענין ממון דהא אין אדם מקנה לחבירו אלא בקנין וכל קנין כאומר מעכשיו הוא כדתנן בפ' מ\"ש הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ואמרינן בגמר' בשקנאו א\"צ לכתוב לו מהיום אלמא כל קנין כאומר מעכשיו דמי וכבר הק' עוד מדאמרינן בפ' מצות חליצה איזו חליצה מוטעית כל שאומרים לו חלוץ ע\"מ שתתן ק\"ק זוז ואמרי' עלה דכל תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח לא הוי תנאי ואע\"ג דאית בה ע\"מ ומתרצים דתנאי והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה הוא דלא בעי' בע\"מ אבל לקיימו ע\"י שליח ודאי בעי' ודבר זה אין זה מקומו כדי שנאריך בו כ\"כ ובמקומו יתבאר עוד בע\"ה עכ\"ל ז\"ל:
וראיתי להרב משפט צדק בח\"א סי' י\"ד שהוק' לו לשיטת רש\"י ותוס' דמשמע להו טעמא דהאי עובדא משום תפוס לשון ראשון אמאי לא פי' הטעם משום דלא כפליה לתנאיה וא\"ן משום מעשה קודם לתנאי יע\"ש ואשתמיט מיניה דברי הרמב\"ן ז\"ל בס' המלחמות שדחה פי' זה שפי' הרז\"ה משום דבש\"מ לא בעי' משפטי התנאים ועיין למרן החביב בכה\"ג ח\"מ סי' רנ\"ג הג\"הט אות ך' יע\"ש וע\"ע במ\"ש הרמב\"ן בס' המלחמות ע\"ש הראב\"ד דלא בעי' משפטי התנאים אלא היכא דעביד מעשה בידים שנתן דבר ביד המקבל ואח\"כ מטיל תנאי בקבלתו שלא יזכה בו אלא ע\"מ כו\"כ אבל כל דליכא מעשה לא בעינן משפטי התנאים יע\"ש ויש לעמוד ע\"ז מאותה סוגייא דפ' האומר דקדושין דס\"א בפלוגת' דר\"מ ורחב\"ג דלכאורה אזלה בתר איפכא ודברי הראב\"ד הללו שכתב הרמב\"ן הובאו בס' תמים דעים בהגהותיו על הרז\"ה בפרקי' ועיין במ\"ש הרשב\"א והרא\"ש בפ' מי שאחזו וה\"המ בפ\"ה מה' אישות והרא\"ש בתשו' כלל מ\"ו בשם הראב\"ד ז\"ל שנתן טעם לדברי הגאוני' ורבינו האיי והרי\"ף ורבינו שכתבו דבע\"מ ובמעכשיו לא בעינן דקדוקי תנאים מפני שכשהוא מתנה במעכשיו המעשה חל עכשיו אבל בתנאי דאם שאין המעשה חל עכשיו אלא עד שיקיים התנאי והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול עכשיו לפיכך צריך חיזוק יותר עכ\"ל ודבריהם אלו סותרי' למ\"ש הראב\"ד גופיה דלא בעינן משפטי התנאים אלא היכא דעביד מעשה וכבר עמדו ע\"ז מוהר\"ם ן' חביב הובאו דבריו בס' ג\"ור ומוהר\"א הלוי ישב דבריו ועיין בס' קרית מ\"ר דנ\"ז ע\"ד ואין כאן מקום להאריך ומ\"מ דברי הראב\"ד כאן נכונים בטעמם ועיין במ\"ש התוס' בפ' אע\"פ דנ\"ו ע\"א ד\"ה הרי זו יע\"ש ומה שיש לעמוד עוד בהא דמחלקינן בין היכא דאמר תחילה הבו ליה ת' זוזי והדר לנסובי להיכא דאמר איפכא מההיא דפ' הכותב דפ\"ה גבי האומ' לשליח שקול שטרא והב זוזי דלא שנא אמר תחילה שקול שטרא ל\"ש אמר בסוף מצי למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי עיין בדברי הלח\"מ בפי\"א מה' זכיה דניחא ליה שפיר ע\"פ מ\"ש התוס' בפ' כל הגט דכ\"ט ע\"ב ד\"ה שקול מינה יע\"ש :" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d38f3a11ba5c767a4aa335bf8792605166b5577d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,114 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sales", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מכירה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [ + "שורש מעות אינן קונות א' \n הבהמה וא' המטלטלין נקנין במעות ד\"ת כו' אבל חכמים תקנו שלא יקנו המעות אלא במשיכה או בהגבהה כו'. ע\"כ: הנה לפ\"ז דמעות אינן קונות מדרבנן אם נתן מקצת דמים ולא משך בחפץ שאינו ראוי ליחלק לכאורה נראה דקנה דלא שייך שמא יאמר נשרפו חיטיך כיון שלא נתן כל הדמים וצריך לשומרו בשביל השאר שלא קיבל וצריך להיו' אחריו בדינא ודיינא:
וראיתי להרב בני דוד ז\"ל שכתב וז\"ל ויש להסתפק במי שלקח מחבירו חלק בחפץ אחד ונתן מעות ולא משך מה דינו ולכאורה נראה דאין צרי' משיכה שהרי אינו יכול לומר נשרפו כו' שהרי חצי שלו וצריך לשומרו בשביל חלקו ודומה למ\"ש אם היתה עליה של מוכר וכמ\"ש התוס' ז\"ל גבי שוכר כלי דכיון דהגוף שלו מעות קונות אלא שבעירובין גבי נותן מעות לנחתום לזכות לו בעירוב דחכ\"א דלא קנה ופירש\"י משו' שלא משך יע\"ש:
ואשתמיט מיניה סוגיא ערוכה בעירובין דפ\"א שהקשה לר\"א דאמר דזכה והא לא משך ותירצו דעשאו כד' פרקים ובחולין דפ\"ג אמרו בד' פרקים משחיטין את הטבח לפיכך אם מת מת ללוקח והא לא משך אמר ר\"ה כשמשך א\"ה אימא ובשאר [ימות] השנה אינו כן ואמאי והא משך אמר שמואל לעולם כשלא משך והב\"ע בשזיכה לו ע\"י אחר ורב אילא אמר ר\"י בארבעה פרקים אלו העמידו דבריהם על דין תורה דאמר ר\"י דבר תורה מעות קונות והרי התם לקח שוה דינר מהשאר וכולו למוכר ואפ\"ה דוקא בד' פרקים העמידו דבריהם על ד\"ת משא\"כ בשאר ימות השנה ואם מת מת למוכר ולא אמרינן כיון שהמוכר צריך לשומרו בשביל חלקו א\"צ משיכה ומע\"ק דליתא דלא פליג רבנן וזה מבואר מהני סוגייאי ודוק:" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דברים אי יש משום מחוסרי אמנה מי \n שאמר לחבירו לתת מתנה ולא נתן יש בהם משום מחוסרי אמנה. הנה בענין דברים אי יש בהם משום מחוסרי אמנה איפליגו רב ור\"י בפרק הזהב דמ\"ט ע\"א ור\"י ס\"ל דיש בהם משום מחוסרי אמנה ופרכינן עלה מהא דאמר רבה בב\"ח אמר ר\"י האומר לחבירו מתנה אני נותן לך מותר לחזור בו ומשנינן ההיא במתנה מרובה וכי אמר ר\"י דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה במתנה מועטת ה\"נ מסתברא דהא אמר ר\"י ישראל שאמר לן' לוי כור מעשר יש לך בידי יכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אא\"ב לא מצי למיהדר מש\"ה רשאי אלא אי אמרת מצי למיהדר אמאי רשאי אשתכח דקאכיל טבלים יע\"ש ומשמע מינה דלרב דאמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה פליג אההיא דר\"י בההיא דן' לוי וס\"ל דאינו יכול לעשותו תרומה על מקום אחר כיון דמצי למיהדר ביה ולפ\"ז צריך לומר דבן לוי זה אינו ממכיריו של האיש הלזה דא\"ל כור מעשר יש לך בידי דאי במכירו אפילו רב מודה נמי דהא בפרק כל הגט ד\"ל עלה דמתני' דהמלוה מעות לכהן וללוי להיות מפריש עליהם מחלקם פריך תלמודא ואע\"ג דלא אתו לידי כהן ולוי והיאך יצא ידי נתינה כיון דהן לא זכו בו ומשני רב במכירי כהונה ולויה וע\"ש בפי' רש\"י הרי דאפילו רב דלית ליה הא דר\"י דבמתנה מועטת יש בו משום מח\"א מודה הוא במכירי כהונה ולויה דחשיב כאלו בא לידו ולפ\"ז אני תמיה על רבינו ז\"ל שפסק כאן ובסוף ה' מתנה כר\"י דאמר דדברים יש בהם משום מח\"א ופסק לההיא דבן לוי בפ\"ז מהל' מעשר ד\"ח ואפ\"ה כשהביא למתני' דפרק כל הגט שם בהל' ה' כתב כאוקמתיה דרב דמיירי במכירי כהונה ולויה והוא תימא בעיני מאחר דפסק כר\"י דמתנה מועטת יש בו משום מח\"א ופסק לההיא דבן לוי למה לו להבי' אוקמתיה דרב כיון דבלא\"ה אתי שפיר והיותר תימא אצלי מ\"ש בהגהות אשירי שם בפרק כל הגט ע\"ש מוהר\"ם והן הן דברי התוס' בפרק י\"ן דקכ\"ג ע\"ב ד\"ה הכא במכירי כהונה דהיינו טעמא דרב דאמר דבמכירי כהונה חשיב כמוחזק משום שזה מתנה מועטת ואסור לחזור בו אפילו בדברים בעלמא ואלו רב איפכא שמעינן ליה במתנה מועטת יכול לחזור בו ומותר בו ואין בו משום מח\"א ואף שהתוס' ז\"ל שם בפרק י\"ן כתבו וז\"ל ואע\"ג שאם רצה יכול לחזור מ\"מ כל כמה דלא הדר הוי כמוחזק ע\"כ: מיהו סוגיא דפרק הזהב דקאמר ואי מצי למיהדר אמאי רשאי אשתכח דקאכיל טבלים יע\"ש מוכח דכל דמותר בו לחזור ואין בו משום מח\"א אע\"פ דלא הדר ביה עדיין חשיב כאלו הדר כיון שהרשות בידו וא\"כ לרב דס\"ל דבמתנה מועטת מותר לחזור היאך מקרי מוחזק ואף שיש מקום קצת ליישב דברי התוס' דברי הר\"ם ורבינו מוקשים ועומדים אצלי ויותר מזה ק\"ל דברי מוהר\"ם שכתוב בתוספ' הרא\"ש הובאו דבריו בש\"מ לבב\"מ בפרק הזהב דעלה דאמר ר\"י התם גבי בן לוי דיכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר כתב וז\"ל אע\"פ שלא קנאו בן לוי לא במשיכה ולא בהגבהה מיירי במכירי כהונה ולויה דחשיב כאלו בא לידו כדאיתא בגיטין פרק כל הגט עכ\"ל והוא תימא דאי במכירי כהונה אפילו רב נמי מודה בה וא\"כ מה הכריח תלמודא מההיא דבן לוי דבמתנה מועטת מודה ר\"י כיון דבההיא אפילו רב נמי מודה ויש מקום ליישב זה ע\"פי מ\"ש בש\"מ שם דמה שדקדקו בסוגיא דהתם אמאי קאמר תלמודא מודה ר\"י במתנה מועטת ולא אמרו מודה במתנה מרובה דהיה מקום לומר דבההיא דאפליגו רב ור\"י הוי מתנה מרובה יע\"ש:
והשתא אפשר דסובר מוהר\"מ דבהכי הוא דפליגי רב ור\"י אי חשיב מתנה מרובה או מועטת אבל כ\"ע מודו דבמתנה מועטת אסור לחזור בו ודוק ועיין להרב מח\"א ה' זכיה ומתנה דל\"ה ע\"ב ד\"ה אבל יע\"ש:" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מתחייב בדבר שאינו קצוב המתחייב \n עצמו בדבר שאינו קצוב כו' אע\"פ שקנו מידו שלא נשתעבד כיון שאין כאן דבר ידוע ומצוי. והראב\"ד השיג עליו מן הסוגיא שבר\"פ הנושא דק\"א ע\"ב עלה דאיפליגו ר\"י ור\"ל באומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר דר\"י אמר חייב ור\"ל אמר פטור ומקשה ליה ר\"י לר\"ל ממתני' הנושא את האשה ופסקה עמה לזון את בתה ג' שנים דחייב לזונה דאע\"ג דאין שם לא קנין ולא חתימה בדיבורא בעלמא מיחייב ומשני ר\"ל בשטרי פסיקתא וכדרב גידל כו' יע\"ש והשתא אם איתא דהמתחייב בדבר שאינו קצוב לא קנה לר\"י נמי תיקשי מתני' שהרי מזונות דחמש שנים אינן קצובים ואפי\"ה קתני מתני' דחייב לזונה וע\"כ לשנויי כדשני ר\"ל בשטרי פסיקתא וה\"ה תירץ דה\"ן מצי למימר ולטעמיך יע\"ש : ועיין להב\"ח ז\"ל בא\"ה סי' קי\"ד שכתב דדעת רבינו ז\"ל הוא לחלק בין כשהתנאי היה בין קדושין לנשואין לכשהיה בזמן אחר דכל שהתנאי היה בין קדושין לנשואין אם היה שם קנין מהני דוקא לבת אשתו דאגב דמחתני כו' ובשאר אינשי אפי' ע\"י קנין לא מהני בדבר שאינו קצוב ואמטו להכי לא ק\"ל מתני' לר\"י דאיהו מפרש לה למתני' בשטר קנין ובין קדושי' לנשואין וכיון דהוי לבת אשתו מהני לה תנאה יע\"ש: ודבריו הם דברי תימה דא\"כ גם לר\"ל נמי ניחא ומאי ק\"ל לדידיה מהך מתני' ועיין להש\"ך בח\"מ סי' ס' שדחה דברי הב\"ח הלזו ממ\"ש רבינו בפ\"ו מה' זכיה ולא קשיא מידי דהתם מיירי באמירה בעלמא ומשו\"ה כתב דצריך שעת נשואין יע\"ש ויש ליישב אמנם עיקר קושיית הראב\"ד אפשר ליישב ע\"פ מ\"ש הרב בני שמואל בתשו' סי' ט\"ו ליישב דעת רבינו הסוגייא שבפ' עשרה יוחסין דלר\"מ יכול ליתן במתנה נכסים שיפלו לו לאחר מכאן אע\"ג דאינו יודע כמה יפול כמו שהוק' הר\"ן ז\"ל הביא דבריו מרן בכ\"מ יע\"ש.
והרב הנז' תירץ דלר\"מ דס\"ל דאדם מקנה דשב\"ל ה\"נ יכול להקנו' דבר שאינו קצוב וכ\"כ הרב גד\"ת בשער ס\"ד ח\"א דשמ\"א ע\"ב ד\"ה ועוד כו' יע\"ש והשתא משו\"ה לא הק\"ל לר\"י מתני' אע\"ג דהוי דבר שאינו קצוב דאיכא למימר הא מני ר\"מ וכ\"ש דהוי סתמא וסתם משנה ר\"מ תנא לה אבל לר\"ל דאמר דכל שאין עדים בשטר הו\"ל חספא בעלמא הוק' לו שפיר מההיא מתני' ודוק אבל בעיקר דברי הרבנים הנז' איכא למידק דבפ' הזהב דנ\"א עלה דאיפליגו רב ושמואל באומר לחבירו ע\"מ שאין לך עלי אונאה דרב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה ושקיל וטרי תלמודא לאוקומי לרב ושמואל אליבא דר\"י ור\"מ דאיפליגו בעלמא גבי מתנה עמ\"ש בתורה בתנאי שבממון וקאמר רב ענן לדידי מפרשה לי מיניה הא דמר שמואל באומר ע\"מ שאין לך עלי אונאה אבל באומר שאין בו אונאה יש בו אונאה ואקשינן לרב דאמר דאפי' באין לך עלי אונאה דיש לו אונאה מהברייתא דאמר' דאין בו אונאה ושני רבא כאן בסתם כאן במפרש ולפי שיטת רבינו בפי\"ב מה' אלו ה\"ג הכי פירושו בסתם שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול אבל במפרש היינו שאומר בפי' חפץ זה אני נותנו לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' יע\"ש:
הרי דאפילו לר\"מ כל דלא הוי דבר קצוב אין כאן מחילה ואין לומר דהשתא מוקים לרב כר\"י ואה\"נ דלר\"מ מהני אפילו בסתם דהא רבא לא הוצרך לזה אלא לאוקמיה לרב אליבא דכ\"ע ודלא כאביי ואם כן היכי הדר מוקים ליה כיחידאה ועוד שהרי רב ס\"ל בעלמא כר\"מ דאין אדם מקנה דשלב\"ל כדאיתא פרק האשה רבה דצ\"ג ואין לומר דשאני אונאה דגזירת הכתוב הוא דאפי' בסתם איכא מחילה ורחמנא אמר דלא תיהוי מחילה עד שיראה לתגר או לקרובו כמו שדחה הרמב\"ן ז\"ל והביא דבריו הר\"ב התרומות בשער ס\"ד ח\"א דשמ\"ז ע\"ב הא ליתא שהרי רבינו יליף מינה לדין אחר כמ\"ש בפרק ט\"ו מה' אלו הל' ו' יע\"ש וכדברי ה\"ה ז\"ל ואולי אפשר דמש\"ה הטור ז\"ל בח\"מ סי' רל\"ב כתב דאזיל לשיטתו דס\"ל בעלמא דאין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו קצוב וע\"ש בדברי מרן ב\"י ז\"ל ודוק:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוכר \n בשר לחבירו ונמצא בשר בכור כו'. הנה המש\"ל עלה ונסתפק במוכר לחבירו איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם ונתחייב הלוקח לתת לו המעות אי מצי המוכר להוציא ממנו המעות והנה אם הלוקח לא היה יודע שהיה איסורי הנאה בהא לא אסתפקנא דפשיטא דהלוקח לא יהיב דמי המקח דאין לך מקח טעות גדול מזה כו' אך מה שנסתפקתי הוא בשידע הלוקח שהיה איסורי הנאה ואע\"פ כן אם נתחייב לתת הדמים כו' עכ\"ל ומה שיש לי לעמוד ע\"ד הרב מש\"ל ז\"ל הללו כבר עמדתי בספרי הקטן שורשי הי\"ם ח\"ב בה' אישות פ\"ה שורש המקדש בפרש שור הנסקל יעש\"ב:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "שורש אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אין \n אדם מקנה דשלב\"ל כו'. הנה אם אדם מתחייב בדשלב\"ל ראיתי למהריב\"ל ח\"ב סי' ל\"ו ול\"ז חקר ודרש לדעת רבינו ז\"ל אי מהני ויש ללמוד דאדם מתחייב בדשלב\"ל ממתני' דהניזקין דאין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מפני תיקון העולם הא מדינא גבי ממשעבדי ומבני חרי מיהא גבי ולדעת ר\"ח ז\"ל קצובים אע\"פ שאינן כתובים דהיינו אם קצב הפירות אע\"פ שלב\"ל ואינן כתובים גבי ממשעבדי נמי והרמב\"ן הקשה מהך מתני' לס' רבינו ז\"ל דאין אדם מתחייב בדבר שא\"ק הביא דבריו הר\"ב התרומות בשער ס\"ד יע\"ש בדשמ\"ח. ולמה שהקשה הרמב\"ן ולס' רבינו ממתני' דהניזקין נראה ליישב לדעת רבינו דיש לחלק בין מתחייב לתת דשלב\"ל עצמו דכל כי האי דאין דרך להקנותו בקנין ה\"נ אי אפשר דאפילו בחיוב אינו מתחייב לתתו דומיא דדבר שא\"ק לסברת רבינו ז\"ל אבל מתחייב לתת מנכסיו שבידו אלא שקוצב שיעור לחיובו דהיינו שיעור דמי שווי הפירות היוצאים משדה זו דהיא היא דינא דמתני' דהמתחייב לתת מנכסיו שיעור שווי הפירות של השדה שעדיין לב\"ל שפיר דמי דדוקא במתחייב לתת גוף הדבר שלב\"ל הן או דמיהן כיוצא בהם כגון שאין לו עכשיו נכסים דבהא ודאי מודינא דאין חילוק בין מתחייב לתת הפירות עצמן או דמי הפירות בזה הוא דאסתפקא ליה להרב ז\"ל דהיה אפשר לומר דכיון דאין הקנין נתפס בדבר שלב\"ל כדי להקנותו גם בחיוב אפשר דלא יחול כי אם בדבר שיוכל להקנותו יכול להתחייב דהא החיוב גרע מקנין דבקנין גוף הדבר הוא קנוי לו מיד אבל בחיוב אין גוף הדבר קנוי לו עד בואו לידו ונ\"מ טובא לענין כמה מילי ופשוט הוא דכל כה\"ג שהחיוב הוא לתת דבר שלב\"ל שייך להסתפק בזה כיון דהחיוב הוא לתת הדבר שלב\"ל דכה\"ג אף דאית ליה נכסים למתחייב מ\"מ עיקר החיוב הוא על גוף דבר שלב\"ל ונכסיו אינהו ערבים ביה אם לא ימצא לגבותם משא\"כ במתחייב מעכשיו לתת מה ששוים הפירות של דקל זה אמרי' דהו\"ל כמתנה ע\"ד שלב\"ל שתלה החיוב בדבר שלב\"ל שאם יש לו פירות יתחייב וג\"כ שקוצב כמה הוא מתחייב שיעור דמי פירות והרי מעכשיו חל החיוב על נכסיו שבידו אלא שתלאה להקנאתו אם יצאו פירות באילן זה ושיעור שווי הפירות שיוציא האילן הוא מתחייב ולהא ממש דמיא והכי אמר לו הריני מתחייב מעכשיו לתת מנכסי דמי פירות שיוציא אילן זה דשפיר מתפרש דתנאה הוי ושיעורא יהיב לחיובו עד כדי דמי פי' אילן זה וחיובו תלוי בדשב\"ל אם יצאו פירו' ומכ\"ש באחריות שמקבל המוכר על פירות השדה שקנה הלוקח והו\"ל כמתחייב לחבירו מעכשיו לתת ולשלם כל היזק שיולד לו כגון ההיא דמתנה ש\"ח להיות כשואל וכן אם אוביר ולא אעביד אשלם במטבא והיא היא אחריות דהו\"ל מתנה בדשלב\"ל שתולה הקנאתו בדשב\"ל. ועיין בתשובה הרא\"ש הביאה הטור ח\"מ סי' ס\"א בשטר שמשעבד נכסיו על חוב שיתחייב אח\"כ בכ\"י: ועיין להרב בני יעקב בדס\"ח ע\"א ואילך בדין שלב\"ל ובדפ\"ט ע\"א יע\"ש:
וה\"ן לא שנא דמתחייב לתת מעכשיו אם יולד לו היזק אלא שנתחייב אף בהיזק נכסים שלב\"ל לניזק ודוק:
עוד אפשר לומר ובהכי מתיישב קו' הרמב\"ן דאפשר דתנאי שאני דהכא על תנאי זה נתן מעותיו בתורת קנין ע\"מ שנתחייב באחריות דשב\"ל ודבר שאינו קצוב ובהא לא שייך לומר נתבטל הקנין נתבטל המעשה דהיאך יתחייב לשלם יותר ממה שקבל מכח התנאי והרי אם לא ירצה לקיים התנאי אין לנו לומר אלא דנתבטל המעשה דהכא התנאי הוא נתינת הדמים בתורת קנין ומעשה הנתינה אי אפשר ליבטל וע\"כ צריך לקיים התנאי וכעין זה עיין להרב מעשה חייא סי' ה' ולמוהרי\"ט סי' מ\"ה ותשו' מוהר\"ם הביאה המרדכי בפ' הכותב על מי שקנה שדה והתנה עם אשתו שלא תערער אם ירצה למוכרו יע\"ש. ועיין להרב בני יעקב דע\"ה ע\"ג ומשם אנו למדים דתנאי מהני בדש\"בל וכמ\"ש התוס' בפ' חזקת ובר\"פ הכותב והראב\"ד בפכ\"ג מה' אישות ועיין להרב הנז' בדף ע\"ח ע\"א ואפי' לסברת ר\"ח ז\"ל דס\"ל דתנאי לא מהני כיון דסילוק לא מהני בדשלב\"ל כמו שנראה מדברי הר\"ן בפ' הכותב מ\"מ ס\"ל דמהני תנאי ע\"מ שתתן לי דבשב\"ל דהא מתנה עמה שירשנה ותחזור ירושתה ליורשיה וירוש' דבשלב\"ל הוי ועוד איכא למשמע מינה דגם יכול להתנות לתת למי שלא ב\"ל דהא סתמא מתני להחזיר ליורשיה ואפי' שלא היו בעולם בשעת שהתנה נותן להם ירושתה דאע\"ג דאין אדם מקנה למי שלב\"ל ואפי' לר\"ם כדאמרי' בפי\"ן ובהכי מייתבא קושיית הרב בני יעקב בדפ\"ט ע\"ד וז\"ל ז\"ל ואה\"ן דהוה מצי לתרוצי בדאמר בלשון חיוב ומש\"ה חייב אבל לשון הירוש' לא מתוקמא הכי דקאמרי' אילין דכתבי כו' כל מאי דילה תיהדר לבי נשא משמע דלאו מדין חיוב אלא תנאי הוא דקמתני יע\"ש:
ולפי מ\"ש עוד בה דבלשון חיוב אינו מתחייב לתת לדשלב\"ל וכמ\"ש הוא ז\"ל ע\"ד מוהרב\"א ז\"ל יע\"ש ולהכי תירץ לקו' בלשון תנאי דבתנאי מהני לתת אפי' לדשלב\"ל:
ועיין להרשב\"א בחי' לגטין די\"ג ועיין בנדרי' דמ\"ה בדין קני ע\"מ להקנות ולהרב ד\"א בקו' ז' וכן בההיא דע\"מ שהמעשר שלי:
ולענין אם מת המתחייב קודם שבאו הפירו' לעולם כגון שנתחייב לתת פירות דקל זה ומת המתחייב קודם שבאו לעולם עיין להר\"ב בני יעקב דצ\"א שעלה ונסתפק בזה. ונראה שיש ללמוד דין זה מהא דאמרי' בפ' י' יוחסין דע\"ח ופי\"ן דק\"ל דלר\"ם אצטריך יכיר לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ועיין להרשב\"א ז\"ל בכ\"י שכתב דמינה יש ללמוד למקנה למי שלא בא לעולם דהיינו דוקא היכא דהקונה ב\"ל אבל היכא שלב\"ל לא עיין בש\"מ לב\"ב דקכ\"ז וה\"ה והוא הטעם לענין חיוב דאף דאדם מתחייב בדשב\"ל ה\"ד היכא שבאו לעולם יכול להתחייב לתתם לו ומשו\"ה יכול להתחייב מקודם לכן ג\"כ אבל בדבר דאף כשיבואו לעולם אינו יכול להקנותם ודאי דאם הקנה אותם ונתחייב בהם מקודם לכן דלא מהני וה\"ט דלר\"ם אף דס\"ל דיכול להקנות דשב\"ל וכן למי שלא ב\"ל ה\"ד היכא שבאו לעולם יכול להקנותם משו\"ה יכול ג\"כ להקנותם מקודם לכן : אבל אם נולד לאחר מיתת הנותן או ב\"ל לאחר מיתה לא מהני הקנאתו מקודם לכן וה\"ה והוא הטעם בחיוב כן נ\"ל פשוט:
ודע דאע\"ג דקי\"ל אין אדם מקנה דשלב\"ל אדם מתנה בשלב\"ל ועיין להרב בני יעקב ז\"ל מה שפלפל באורך בדברי המרדכי בפרקא קמא דמציעא מדף ס\"ח ע\"ד ואילך והרב בעל המפה בסי' ר\"ט והרב כנה\"ג שם הג\"הט אות ע\"ד וע\"ז ומלשון המרדכי הנז' תשובה מוצאת לספיקו של הרמ\"ל בה' אישות בקטן שקידש לכשיגדיל אי הוי דשב\"ל או לא והדבר מבואר דדבשב\"ל הוי וכמו שיראה הרואה בדברי מוהר\"ם הנז' ועיין להרב שער המלך פכ\"ב מה' אלו הט\"ו במוכר חוב שלא הגיע זמנו שהביא ההיא דמוהריק\"ו כיע\"ש:
ודע דהא דאמרינן דאדם מתנה בדבר שב\"ל נראה דדוקא בשתלה הקנאתו בדבר שלב\"ל כגון לכשתגנב ותרצה ותשלמנה הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וכן פירות ערוגה זו תרומה לכשיתלש וכן הרי את מקודשת לאחר שירדו גשמים וכן שדי נתונה לך לאחר שימות פ' וכיוצא וכמו כן מתנה ש\"ח להיות כשואל שתולה הקנאתו בדשב\"ל דכל כיוצא בזה ודאי דשפיר דמי אבל מוכר נכסיו ע\"מ שתתן לי כ\"כ מהפירות היוצא שנה שנה אף שמדברי הרא\"ש בפ' המוכ' את הבית דס\"ג נראה דס\"ל דיכו' להקנות בזה. מיהו מדברי הרב העיטור נר' דלא מהני כמ\"ש מוהר\"ש יונה סי' כ\"ה יע\"ש. ונראה שדברי הר\"ב העיטור בכה\"ג מיירי שלא תלה הקנאתו בדשב\"ל ואין כונתו שלא יקנה אלא אח\"כ ומעכשיו כענין ההיא דלכשתגנב דכה\"ג ודאי מהני ולא נחלק הר\"ן בזה מעולם. אבל בכה\"ג שמתנה ע\"מ שיתן לו דשב\"ל איכא למימר דתנאי בטל והמעשה קיים זו היא ס' בעל העיטור ז\"ל וכן יש ללמוד מדברי התוס' שבפ' אע\"פ שכתבו דה\"ט דמתנה עמש\"ב תנאו בטל משום דליכא למילף מתנאי בגו\"ר והם לא התנו עמש\"ב וה\"ה והוא הטעם במתנה ע\"ד שב\"ל דתנאו בטל דבגו\"ר לא התנו ע\"ד שלב\"ל דתנאי כזה אינו מבטל מעשה. ועיין להפ\"ח בי\"ד סי' ס\"א ומרן החבי\"ב סי' ר\"ט הג\"הט אות ע\"ד וע\"ו וההיא דע\"מ שתניקי את בני אע\"ג דהחלב לא ב\"ל כמ\"ש הרשב\"א בח\"ב סי' ע\"ב ההיא מלתא תלי בה שתניקי, ואדם מתחייב בדשב\"ל: ובהכי מייתבא דברי הריטב\"א הביאן מרן ב\"י בסי' ס' שכתב וכן בתנאה: ועיין מה שהק' הר\"ב בני יעקב דפ\"ח ע\"ד:
ודע אי קנין מעכשיו מהני אף בדבר שב\"ל דלכשבאו לעולם קנה הרב בני אהרן בביאורו לה' מתנה דקכ\"ה ע\"ג ד\"ה עוד י\"ל כתב דקנה יע\"ש. ויפה השיג עליו הרב בני יעקב בדע\"ג ע\"ג: ועיין למוהרי\"ט בחי' לקי' פ' האומר דס\"ג שכתב וז\"ל נהי דאדם מקנה דשלב\"ל מיהו לא חל הקנין עד שיבוא אפי' אמר מעכשיו תדע דהא רבינא דאמר אדם מקנה דשב\"ל גבי פירות דקל אמרי' בפ' א\"ן עד שלב\"ל יכול לחזור בו ומסתמא דקנין מעכשיו הוא דהא אין מטלטלי' נקני' אלא במשיכה שאם לאחר זמן אפי' בדשלב\"ל לא קנה דבההיא שעתא כבר כלתה משיכתו וכיון דיכול לחזור בו ה\"ה נמי דבעי' שיהא השטר קיים בשעת קניית עכ\"ל : ודבריו צ\"ע דס\"ס ת\"ל דהיאך קונה כיון דלא חל הקנין אלא עד שיבואו ויכול לחזור בו ובשעת הקניה הדר שודרא למריה ומה נועיל כי נפגע בלשון מעכשיו וע\"ק דהא משכחת לה בכסף כיון שאין לו מה למשוך כמ\"ש ז\"ל לענין אחר עוד בה שהנך רואה דאשתמיט מיניה דמר דברי הר\"ן והריטב\"א שהביא הרב בני אהרן ז\"ל ודברי הרשב\"א בחי' לקי' שכתבו דהא דר\"ה כשלא אמר מעכשיו מיירי ועיין להר\"ב מח\"א ה\"מ דשלב\"ל סי' א' מ\"ש בשם הריטב\"א ואשתמיט מיניה דברי הריטב\"א בחי' שחולק ע\"ז:
ועיין להרב מוהריט\"א נר\"ו בקו' גט מקושר סי' י\"ב דס\"ב ע\"א שייחס להריטב\"א ולהתוס' דס\"ל דלר\"מ בדבר שב\"ל חל למגמר הקנין מקודם שיבא לעולם יע\"ש וליתא דהריטב\"א ז\"ל ס\"ל בהדיא איפכא כמ\"ש ע\"ש הר\"ב בני אהרן וכן היא סברת הר\"ן וכ\"כ בש\"מ פ' האשה שנפלה דפ\"ב וכמו כן התוס' לדבריהם ז\"ל ס\"ל דאפילו דאמר מעכשיו יכול לחזור בו ולא קנה עד שיבואו לעולם לר\"ם ועיין להר\"ב בני יעקב ז\"ל בדע\"ב ע\"ד ובדע\"ד ע\"ב ע\"ק טובא מ\"ש מוהרי\"ט ז\"ל דאפי' במעכשיו בעי' שיהא השטר קיים כו' ולע\"ד לא נהירא דבהדייא כתבו התו' והנ\"י בפ\"ק דמציעא דא\"ץ שיהא השטר קיים ע\"ק ע\"ד הר\"ב בני יעקב בדע\"ה ע\"ב דמנ\"ל להרשב\"א א\"י לחזור ועינינו הרואות דהרשב\"א ז\"ל כתב דהא דר\"ה כשלא אמר מעכשיו ועוד מה שהק' בדע\"ב ע\"ד ל\"ק לפי דברי מוהרי\"ט ברם דברי מוהרימ\"ט ז\"ל יש לדחות כמ\"ש וקנה בכסף וע\"כ צ\"ל הכי דסברת הר\"ן והרשב\"א ז\"ל שכתבו דההיא דר\"ה כשלא אמר מעכשיו וס\"ל דדוקא במעכשיו קנה דקנה הפירות בכסף כיון דאין לו במה למשוך: ונראה דהך פלוגתא דרבוות' שייכא לדידן באומר שדה זו שאני מוכר לכשאקחנה תהא קנויה לך ועיין בס' מו\"ה שער המלך פכ\"ב ה\"ה יע\"ש:" + ], + [], + [], + [], + [ + "דבר \n שאינו ברשותו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך כו' לא קנה. מצאתי כתוב למורי הרב המו' בעל שער המלך שכתב ע\"ד זה וז\"ל כתבתי בנדפס בדין זה על מה שהק' מוהר\"י אלפ'אנדארי לדעת המבי\"ט דאפי' אי אמרי' דעתה קרובה אצל בנו ממתני' פ' יוצא דופן בן יום א' נוחל ומנחיל כו' דמעיקרא קושייא ליתא יע\"ש. והן עתה בהיותי בעיר סיינא אינה ה' לידי תשו' מוהר\"ם בר ברוך קובץ קטן וראיתי שם בסי' קל\"ג שהק' קושייא הלזו וז\"ל כתבתם דקי\"ל כר\"י דאמר דהמזכה לעובר שלו קנה דדעתו קרובה כו' כן הוא אע\"ג דאיכא למתמא א\"כ מצינו עובר נוחל ומנחיל כגון אם זכתה לו אמו מנכסיה הואיל וזכה הוא מנחיל לאחיו מן האב ותנן בנידה בן יום א' דוקא איכא לאוקומי נוחל ומנחיל לא אשכחן אבל הכא בתורת מתנה זכה ולא בתורת ירושה עכ\"ל:
והמתבאר מדבריו דס\"ל דאפי' באם אמרי' דעתה קרובה אצל בנו כדעת המבי\"ט ח\"ב. ומ\"מ הדבר תמוה שהרי כתבו הנ\"י והרא\"ש דהא דאמרי' המזכה לעובר שלו קנה היינו דוקא היכא דיצא לאויר העולם והביאו ראי' מהירושלמי וצ\"ע ע\"כ מ\"כ: ועיין במ\"ש אנן יד עניי לעיל ה' גניבה פ\"ט ה' יו\"ד משם הרב המבי\"ט ז\"ל בענין אי אמרי' רחמי האם על הבן כמ\"ש גבי האב יע\"ש:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c39923d1dcf800e7c79182fc7667ae85d63e8054 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,111 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sales", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Sales", + "text": [ + [], + [], + [ + [ + "שורש מעות אינן קונות א' \n הבהמה וא' המטלטלין נקנין במעות ד\"ת כו' אבל חכמים תקנו שלא יקנו המעות אלא במשיכה או בהגבהה כו'. ע\"כ: הנה לפ\"ז דמעות אינן קונות מדרבנן אם נתן מקצת דמים ולא משך בחפץ שאינו ראוי ליחלק לכאורה נראה דקנה דלא שייך שמא יאמר נשרפו חיטיך כיון שלא נתן כל הדמים וצריך לשומרו בשביל השאר שלא קיבל וצריך להיו' אחריו בדינא ודיינא:
וראיתי להרב בני דוד ז\"ל שכתב וז\"ל ויש להסתפק במי שלקח מחבירו חלק בחפץ אחד ונתן מעות ולא משך מה דינו ולכאורה נראה דאין צרי' משיכה שהרי אינו יכול לומר נשרפו כו' שהרי חצי שלו וצריך לשומרו בשביל חלקו ודומה למ\"ש אם היתה עליה של מוכר וכמ\"ש התוס' ז\"ל גבי שוכר כלי דכיון דהגוף שלו מעות קונות אלא שבעירובין גבי נותן מעות לנחתום לזכות לו בעירוב דחכ\"א דלא קנה ופירש\"י משו' שלא משך יע\"ש:
ואשתמיט מיניה סוגיא ערוכה בעירובין דפ\"א שהקשה לר\"א דאמר דזכה והא לא משך ותירצו דעשאו כד' פרקים ובחולין דפ\"ג אמרו בד' פרקים משחיטין את הטבח לפיכך אם מת מת ללוקח והא לא משך אמר ר\"ה כשמשך א\"ה אימא ובשאר [ימות] השנה אינו כן ואמאי והא משך אמר שמואל לעולם כשלא משך והב\"ע בשזיכה לו ע\"י אחר ורב אילא אמר ר\"י בארבעה פרקים אלו העמידו דבריהם על דין תורה דאמר ר\"י דבר תורה מעות קונות והרי התם לקח שוה דינר מהשאר וכולו למוכר ואפ\"ה דוקא בד' פרקים העמידו דבריהם על ד\"ת משא\"כ בשאר ימות השנה ואם מת מת למוכר ולא אמרינן כיון שהמוכר צריך לשומרו בשביל חלקו א\"צ משיכה ומע\"ק דליתא דלא פליג רבנן וזה מבואר מהני סוגייאי ודוק:" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דברים אי יש משום מחוסרי אמנה מי \n שאמר לחבירו לתת מתנה ולא נתן יש בהם משום מחוסרי אמנה. הנה בענין דברים אי יש בהם משום מחוסרי אמנה איפליגו רב ור\"י בפרק הזהב דמ\"ט ע\"א ור\"י ס\"ל דיש בהם משום מחוסרי אמנה ופרכינן עלה מהא דאמר רבה בב\"ח אמר ר\"י האומר לחבירו מתנה אני נותן לך מותר לחזור בו ומשנינן ההיא במתנה מרובה וכי אמר ר\"י דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה במתנה מועטת ה\"נ מסתברא דהא אמר ר\"י ישראל שאמר לן' לוי כור מעשר יש לך בידי יכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אא\"ב לא מצי למיהדר מש\"ה רשאי אלא אי אמרת מצי למיהדר אמאי רשאי אשתכח דקאכיל טבלים יע\"ש ומשמע מינה דלרב דאמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה פליג אההיא דר\"י בההיא דן' לוי וס\"ל דאינו יכול לעשותו תרומה על מקום אחר כיון דמצי למיהדר ביה ולפ\"ז צריך לומר דבן לוי זה אינו ממכיריו של האיש הלזה דא\"ל כור מעשר יש לך בידי דאי במכירו אפילו רב מודה נמי דהא בפרק כל הגט ד\"ל עלה דמתני' דהמלוה מעות לכהן וללוי להיות מפריש עליהם מחלקם פריך תלמודא ואע\"ג דלא אתו לידי כהן ולוי והיאך יצא ידי נתינה כיון דהן לא זכו בו ומשני רב במכירי כהונה ולויה וע\"ש בפי' רש\"י הרי דאפילו רב דלית ליה הא דר\"י דבמתנה מועטת יש בו משום מח\"א מודה הוא במכירי כהונה ולויה דחשיב כאלו בא לידו ולפ\"ז אני תמיה על רבינו ז\"ל שפסק כאן ובסוף ה' מתנה כר\"י דאמר דדברים יש בהם משום מח\"א ופסק לההיא דבן לוי בפ\"ז מהל' מעשר ד\"ח ואפ\"ה כשהביא למתני' דפרק כל הגט שם בהל' ה' כתב כאוקמתיה דרב דמיירי במכירי כהונה ולויה והוא תימא בעיני מאחר דפסק כר\"י דמתנה מועטת יש בו משום מח\"א ופסק לההיא דבן לוי למה לו להבי' אוקמתיה דרב כיון דבלא\"ה אתי שפיר והיותר תימא אצלי מ\"ש בהגהות אשירי שם בפרק כל הגט ע\"ש מוהר\"ם והן הן דברי התוס' בפרק י\"ן דקכ\"ג ע\"ב ד\"ה הכא במכירי כהונה דהיינו טעמא דרב דאמר דבמכירי כהונה חשיב כמוחזק משום שזה מתנה מועטת ואסור לחזור בו אפילו בדברים בעלמא ואלו רב איפכא שמעינן ליה במתנה מועטת יכול לחזור בו ומותר בו ואין בו משום מח\"א ואף שהתוס' ז\"ל שם בפרק י\"ן כתבו וז\"ל ואע\"ג שאם רצה יכול לחזור מ\"מ כל כמה דלא הדר הוי כמוחזק ע\"כ: מיהו סוגיא דפרק הזהב דקאמר ואי מצי למיהדר אמאי רשאי אשתכח דקאכיל טבלים יע\"ש מוכח דכל דמותר בו לחזור ואין בו משום מח\"א אע\"פ דלא הדר ביה עדיין חשיב כאלו הדר כיון שהרשות בידו וא\"כ לרב דס\"ל דבמתנה מועטת מותר לחזור היאך מקרי מוחזק ואף שיש מקום קצת ליישב דברי התוס' דברי הר\"ם ורבינו מוקשים ועומדים אצלי ויותר מזה ק\"ל דברי מוהר\"ם שכתוב בתוספ' הרא\"ש הובאו דבריו בש\"מ לבב\"מ בפרק הזהב דעלה דאמר ר\"י התם גבי בן לוי דיכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר כתב וז\"ל אע\"פ שלא קנאו בן לוי לא במשיכה ולא בהגבהה מיירי במכירי כהונה ולויה דחשיב כאלו בא לידו כדאיתא בגיטין פרק כל הגט עכ\"ל והוא תימא דאי במכירי כהונה אפילו רב נמי מודה בה וא\"כ מה הכריח תלמודא מההיא דבן לוי דבמתנה מועטת מודה ר\"י כיון דבההיא אפילו רב נמי מודה ויש מקום ליישב זה ע\"פי מ\"ש בש\"מ שם דמה שדקדקו בסוגיא דהתם אמאי קאמר תלמודא מודה ר\"י במתנה מועטת ולא אמרו מודה במתנה מרובה דהיה מקום לומר דבההיא דאפליגו רב ור\"י הוי מתנה מרובה יע\"ש:
והשתא אפשר דסובר מוהר\"מ דבהכי הוא דפליגי רב ור\"י אי חשיב מתנה מרובה או מועטת אבל כ\"ע מודו דבמתנה מועטת אסור לחזור בו ודוק ועיין להרב מח\"א ה' זכיה ומתנה דל\"ה ע\"ב ד\"ה אבל יע\"ש:" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מתחייב בדבר שאינו קצוב המתחייב \n עצמו בדבר שאינו קצוב כו' אע\"פ שקנו מידו שלא נשתעבד כיון שאין כאן דבר ידוע ומצוי. והראב\"ד השיג עליו מן הסוגיא שבר\"פ הנושא דק\"א ע\"ב עלה דאיפליגו ר\"י ור\"ל באומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר דר\"י אמר חייב ור\"ל אמר פטור ומקשה ליה ר\"י לר\"ל ממתני' הנושא את האשה ופסקה עמה לזון את בתה ג' שנים דחייב לזונה דאע\"ג דאין שם לא קנין ולא חתימה בדיבורא בעלמא מיחייב ומשני ר\"ל בשטרי פסיקתא וכדרב גידל כו' יע\"ש והשתא אם איתא דהמתחייב בדבר שאינו קצוב לא קנה לר\"י נמי תיקשי מתני' שהרי מזונות דחמש שנים אינן קצובים ואפי\"ה קתני מתני' דחייב לזונה וע\"כ לשנויי כדשני ר\"ל בשטרי פסיקתא וה\"ה תירץ דה\"ן מצי למימר ולטעמיך יע\"ש : ועיין להב\"ח ז\"ל בא\"ה סי' קי\"ד שכתב דדעת רבינו ז\"ל הוא לחלק בין כשהתנאי היה בין קדושין לנשואין לכשהיה בזמן אחר דכל שהתנאי היה בין קדושין לנשואין אם היה שם קנין מהני דוקא לבת אשתו דאגב דמחתני כו' ובשאר אינשי אפי' ע\"י קנין לא מהני בדבר שאינו קצוב ואמטו להכי לא ק\"ל מתני' לר\"י דאיהו מפרש לה למתני' בשטר קנין ובין קדושי' לנשואין וכיון דהוי לבת אשתו מהני לה תנאה יע\"ש: ודבריו הם דברי תימה דא\"כ גם לר\"ל נמי ניחא ומאי ק\"ל לדידיה מהך מתני' ועיין להש\"ך בח\"מ סי' ס' שדחה דברי הב\"ח הלזו ממ\"ש רבינו בפ\"ו מה' זכיה ולא קשיא מידי דהתם מיירי באמירה בעלמא ומשו\"ה כתב דצריך שעת נשואין יע\"ש ויש ליישב אמנם עיקר קושיית הראב\"ד אפשר ליישב ע\"פ מ\"ש הרב בני שמואל בתשו' סי' ט\"ו ליישב דעת רבינו הסוגייא שבפ' עשרה יוחסין דלר\"מ יכול ליתן במתנה נכסים שיפלו לו לאחר מכאן אע\"ג דאינו יודע כמה יפול כמו שהוק' הר\"ן ז\"ל הביא דבריו מרן בכ\"מ יע\"ש.
והרב הנז' תירץ דלר\"מ דס\"ל דאדם מקנה דשב\"ל ה\"נ יכול להקנו' דבר שאינו קצוב וכ\"כ הרב גד\"ת בשער ס\"ד ח\"א דשמ\"א ע\"ב ד\"ה ועוד כו' יע\"ש והשתא משו\"ה לא הק\"ל לר\"י מתני' אע\"ג דהוי דבר שאינו קצוב דאיכא למימר הא מני ר\"מ וכ\"ש דהוי סתמא וסתם משנה ר\"מ תנא לה אבל לר\"ל דאמר דכל שאין עדים בשטר הו\"ל חספא בעלמא הוק' לו שפיר מההיא מתני' ודוק אבל בעיקר דברי הרבנים הנז' איכא למידק דבפ' הזהב דנ\"א עלה דאיפליגו רב ושמואל באומר לחבירו ע\"מ שאין לך עלי אונאה דרב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה ושקיל וטרי תלמודא לאוקומי לרב ושמואל אליבא דר\"י ור\"מ דאיפליגו בעלמא גבי מתנה עמ\"ש בתורה בתנאי שבממון וקאמר רב ענן לדידי מפרשה לי מיניה הא דמר שמואל באומר ע\"מ שאין לך עלי אונאה אבל באומר שאין בו אונאה יש בו אונאה ואקשינן לרב דאמר דאפי' באין לך עלי אונאה דיש לו אונאה מהברייתא דאמר' דאין בו אונאה ושני רבא כאן בסתם כאן במפרש ולפי שיטת רבינו בפי\"ב מה' אלו ה\"ג הכי פירושו בסתם שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול אבל במפרש היינו שאומר בפי' חפץ זה אני נותנו לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' יע\"ש:
הרי דאפילו לר\"מ כל דלא הוי דבר קצוב אין כאן מחילה ואין לומר דהשתא מוקים לרב כר\"י ואה\"נ דלר\"מ מהני אפילו בסתם דהא רבא לא הוצרך לזה אלא לאוקמיה לרב אליבא דכ\"ע ודלא כאביי ואם כן היכי הדר מוקים ליה כיחידאה ועוד שהרי רב ס\"ל בעלמא כר\"מ דאין אדם מקנה דשלב\"ל כדאיתא פרק האשה רבה דצ\"ג ואין לומר דשאני אונאה דגזירת הכתוב הוא דאפי' בסתם איכא מחילה ורחמנא אמר דלא תיהוי מחילה עד שיראה לתגר או לקרובו כמו שדחה הרמב\"ן ז\"ל והביא דבריו הר\"ב התרומות בשער ס\"ד ח\"א דשמ\"ז ע\"ב הא ליתא שהרי רבינו יליף מינה לדין אחר כמ\"ש בפרק ט\"ו מה' אלו הל' ו' יע\"ש וכדברי ה\"ה ז\"ל ואולי אפשר דמש\"ה הטור ז\"ל בח\"מ סי' רל\"ב כתב דאזיל לשיטתו דס\"ל בעלמא דאין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו קצוב וע\"ש בדברי מרן ב\"י ז\"ל ודוק:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוכר \n בשר לחבירו ונמצא בשר בכור כו'. הנה המש\"ל עלה ונסתפק במוכר לחבירו איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם ונתחייב הלוקח לתת לו המעות אי מצי המוכר להוציא ממנו המעות והנה אם הלוקח לא היה יודע שהיה איסורי הנאה בהא לא אסתפקנא דפשיטא דהלוקח לא יהיב דמי המקח דאין לך מקח טעות גדול מזה כו' אך מה שנסתפקתי הוא בשידע הלוקח שהיה איסורי הנאה ואע\"פ כן אם נתחייב לתת הדמים כו' עכ\"ל ומה שיש לי לעמוד ע\"ד הרב מש\"ל ז\"ל הללו כבר עמדתי בספרי הקטן שורשי הי\"ם ח\"ב בה' אישות פ\"ה שורש המקדש בפרש שור הנסקל יעש\"ב:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "שורש אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אין \n אדם מקנה דשלב\"ל כו'. הנה אם אדם מתחייב בדשלב\"ל ראיתי למהריב\"ל ח\"ב סי' ל\"ו ול\"ז חקר ודרש לדעת רבינו ז\"ל אי מהני ויש ללמוד דאדם מתחייב בדשלב\"ל ממתני' דהניזקין דאין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מפני תיקון העולם הא מדינא גבי ממשעבדי ומבני חרי מיהא גבי ולדעת ר\"ח ז\"ל קצובים אע\"פ שאינן כתובים דהיינו אם קצב הפירות אע\"פ שלב\"ל ואינן כתובים גבי ממשעבדי נמי והרמב\"ן הקשה מהך מתני' לס' רבינו ז\"ל דאין אדם מתחייב בדבר שא\"ק הביא דבריו הר\"ב התרומות בשער ס\"ד יע\"ש בדשמ\"ח. ולמה שהקשה הרמב\"ן ולס' רבינו ממתני' דהניזקין נראה ליישב לדעת רבינו דיש לחלק בין מתחייב לתת דשלב\"ל עצמו דכל כי האי דאין דרך להקנותו בקנין ה\"נ אי אפשר דאפילו בחיוב אינו מתחייב לתתו דומיא דדבר שא\"ק לסברת רבינו ז\"ל אבל מתחייב לתת מנכסיו שבידו אלא שקוצב שיעור לחיובו דהיינו שיעור דמי שווי הפירות היוצאים משדה זו דהיא היא דינא דמתני' דהמתחייב לתת מנכסיו שיעור שווי הפירות של השדה שעדיין לב\"ל שפיר דמי דדוקא במתחייב לתת גוף הדבר שלב\"ל הן או דמיהן כיוצא בהם כגון שאין לו עכשיו נכסים דבהא ודאי מודינא דאין חילוק בין מתחייב לתת הפירות עצמן או דמי הפירות בזה הוא דאסתפקא ליה להרב ז\"ל דהיה אפשר לומר דכיון דאין הקנין נתפס בדבר שלב\"ל כדי להקנותו גם בחיוב אפשר דלא יחול כי אם בדבר שיוכל להקנותו יכול להתחייב דהא החיוב גרע מקנין דבקנין גוף הדבר הוא קנוי לו מיד אבל בחיוב אין גוף הדבר קנוי לו עד בואו לידו ונ\"מ טובא לענין כמה מילי ופשוט הוא דכל כה\"ג שהחיוב הוא לתת דבר שלב\"ל שייך להסתפק בזה כיון דהחיוב הוא לתת הדבר שלב\"ל דכה\"ג אף דאית ליה נכסים למתחייב מ\"מ עיקר החיוב הוא על גוף דבר שלב\"ל ונכסיו אינהו ערבים ביה אם לא ימצא לגבותם משא\"כ במתחייב מעכשיו לתת מה ששוים הפירות של דקל זה אמרי' דהו\"ל כמתנה ע\"ד שלב\"ל שתלה החיוב בדבר שלב\"ל שאם יש לו פירות יתחייב וג\"כ שקוצב כמה הוא מתחייב שיעור דמי פירות והרי מעכשיו חל החיוב על נכסיו שבידו אלא שתלאה להקנאתו אם יצאו פירות באילן זה ושיעור שווי הפירות שיוציא האילן הוא מתחייב ולהא ממש דמיא והכי אמר לו הריני מתחייב מעכשיו לתת מנכסי דמי פירות שיוציא אילן זה דשפיר מתפרש דתנאה הוי ושיעורא יהיב לחיובו עד כדי דמי פי' אילן זה וחיובו תלוי בדשב\"ל אם יצאו פירו' ומכ\"ש באחריות שמקבל המוכר על פירות השדה שקנה הלוקח והו\"ל כמתחייב לחבירו מעכשיו לתת ולשלם כל היזק שיולד לו כגון ההיא דמתנה ש\"ח להיות כשואל וכן אם אוביר ולא אעביד אשלם במטבא והיא היא אחריות דהו\"ל מתנה בדשלב\"ל שתולה הקנאתו בדשב\"ל. ועיין בתשובה הרא\"ש הביאה הטור ח\"מ סי' ס\"א בשטר שמשעבד נכסיו על חוב שיתחייב אח\"כ בכ\"י: ועיין להרב בני יעקב בדס\"ח ע\"א ואילך בדין שלב\"ל ובדפ\"ט ע\"א יע\"ש:
וה\"ן לא שנא דמתחייב לתת מעכשיו אם יולד לו היזק אלא שנתחייב אף בהיזק נכסים שלב\"ל לניזק ודוק:
עוד אפשר לומר ובהכי מתיישב קו' הרמב\"ן דאפשר דתנאי שאני דהכא על תנאי זה נתן מעותיו בתורת קנין ע\"מ שנתחייב באחריות דשב\"ל ודבר שאינו קצוב ובהא לא שייך לומר נתבטל הקנין נתבטל המעשה דהיאך יתחייב לשלם יותר ממה שקבל מכח התנאי והרי אם לא ירצה לקיים התנאי אין לנו לומר אלא דנתבטל המעשה דהכא התנאי הוא נתינת הדמים בתורת קנין ומעשה הנתינה אי אפשר ליבטל וע\"כ צריך לקיים התנאי וכעין זה עיין להרב מעשה חייא סי' ה' ולמוהרי\"ט סי' מ\"ה ותשו' מוהר\"ם הביאה המרדכי בפ' הכותב על מי שקנה שדה והתנה עם אשתו שלא תערער אם ירצה למוכרו יע\"ש. ועיין להרב בני יעקב דע\"ה ע\"ג ומשם אנו למדים דתנאי מהני בדש\"בל וכמ\"ש התוס' בפ' חזקת ובר\"פ הכותב והראב\"ד בפכ\"ג מה' אישות ועיין להרב הנז' בדף ע\"ח ע\"א ואפי' לסברת ר\"ח ז\"ל דס\"ל דתנאי לא מהני כיון דסילוק לא מהני בדשלב\"ל כמו שנראה מדברי הר\"ן בפ' הכותב מ\"מ ס\"ל דמהני תנאי ע\"מ שתתן לי דבשב\"ל דהא מתנה עמה שירשנה ותחזור ירושתה ליורשיה וירוש' דבשלב\"ל הוי ועוד איכא למשמע מינה דגם יכול להתנות לתת למי שלא ב\"ל דהא סתמא מתני להחזיר ליורשיה ואפי' שלא היו בעולם בשעת שהתנה נותן להם ירושתה דאע\"ג דאין אדם מקנה למי שלב\"ל ואפי' לר\"ם כדאמרי' בפי\"ן ובהכי מייתבא קושיית הרב בני יעקב בדפ\"ט ע\"ד וז\"ל ז\"ל ואה\"ן דהוה מצי לתרוצי בדאמר בלשון חיוב ומש\"ה חייב אבל לשון הירוש' לא מתוקמא הכי דקאמרי' אילין דכתבי כו' כל מאי דילה תיהדר לבי נשא משמע דלאו מדין חיוב אלא תנאי הוא דקמתני יע\"ש:
ולפי מ\"ש עוד בה דבלשון חיוב אינו מתחייב לתת לדשלב\"ל וכמ\"ש הוא ז\"ל ע\"ד מוהרב\"א ז\"ל יע\"ש ולהכי תירץ לקו' בלשון תנאי דבתנאי מהני לתת אפי' לדשלב\"ל:
ועיין להרשב\"א בחי' לגטין די\"ג ועיין בנדרי' דמ\"ה בדין קני ע\"מ להקנות ולהרב ד\"א בקו' ז' וכן בההיא דע\"מ שהמעשר שלי:
ולענין אם מת המתחייב קודם שבאו הפירו' לעולם כגון שנתחייב לתת פירות דקל זה ומת המתחייב קודם שבאו לעולם עיין להר\"ב בני יעקב דצ\"א שעלה ונסתפק בזה. ונראה שיש ללמוד דין זה מהא דאמרי' בפ' י' יוחסין דע\"ח ופי\"ן דק\"ל דלר\"ם אצטריך יכיר לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ועיין להרשב\"א ז\"ל בכ\"י שכתב דמינה יש ללמוד למקנה למי שלא בא לעולם דהיינו דוקא היכא דהקונה ב\"ל אבל היכא שלב\"ל לא עיין בש\"מ לב\"ב דקכ\"ז וה\"ה והוא הטעם לענין חיוב דאף דאדם מתחייב בדשב\"ל ה\"ד היכא שבאו לעולם יכול להתחייב לתתם לו ומשו\"ה יכול להתחייב מקודם לכן ג\"כ אבל בדבר דאף כשיבואו לעולם אינו יכול להקנותם ודאי דאם הקנה אותם ונתחייב בהם מקודם לכן דלא מהני וה\"ט דלר\"ם אף דס\"ל דיכול להקנות דשב\"ל וכן למי שלא ב\"ל ה\"ד היכא שבאו לעולם יכול להקנותם משו\"ה יכול ג\"כ להקנותם מקודם לכן : אבל אם נולד לאחר מיתת הנותן או ב\"ל לאחר מיתה לא מהני הקנאתו מקודם לכן וה\"ה והוא הטעם בחיוב כן נ\"ל פשוט:
ודע דאע\"ג דקי\"ל אין אדם מקנה דשלב\"ל אדם מתנה בשלב\"ל ועיין להרב בני יעקב ז\"ל מה שפלפל באורך בדברי המרדכי בפרקא קמא דמציעא מדף ס\"ח ע\"ד ואילך והרב בעל המפה בסי' ר\"ט והרב כנה\"ג שם הג\"הט אות ע\"ד וע\"ז ומלשון המרדכי הנז' תשובה מוצאת לספיקו של הרמ\"ל בה' אישות בקטן שקידש לכשיגדיל אי הוי דשב\"ל או לא והדבר מבואר דדבשב\"ל הוי וכמו שיראה הרואה בדברי מוהר\"ם הנז' ועיין להרב שער המלך פכ\"ב מה' אלו הט\"ו במוכר חוב שלא הגיע זמנו שהביא ההיא דמוהריק\"ו כיע\"ש:
ודע דהא דאמרינן דאדם מתנה בדבר שב\"ל נראה דדוקא בשתלה הקנאתו בדבר שלב\"ל כגון לכשתגנב ותרצה ותשלמנה הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וכן פירות ערוגה זו תרומה לכשיתלש וכן הרי את מקודשת לאחר שירדו גשמים וכן שדי נתונה לך לאחר שימות פ' וכיוצא וכמו כן מתנה ש\"ח להיות כשואל שתולה הקנאתו בדשב\"ל דכל כיוצא בזה ודאי דשפיר דמי אבל מוכר נכסיו ע\"מ שתתן לי כ\"כ מהפירות היוצא שנה שנה אף שמדברי הרא\"ש בפ' המוכ' את הבית דס\"ג נראה דס\"ל דיכו' להקנות בזה. מיהו מדברי הרב העיטור נר' דלא מהני כמ\"ש מוהר\"ש יונה סי' כ\"ה יע\"ש. ונראה שדברי הר\"ב העיטור בכה\"ג מיירי שלא תלה הקנאתו בדשב\"ל ואין כונתו שלא יקנה אלא אח\"כ ומעכשיו כענין ההיא דלכשתגנב דכה\"ג ודאי מהני ולא נחלק הר\"ן בזה מעולם. אבל בכה\"ג שמתנה ע\"מ שיתן לו דשב\"ל איכא למימר דתנאי בטל והמעשה קיים זו היא ס' בעל העיטור ז\"ל וכן יש ללמוד מדברי התוס' שבפ' אע\"פ שכתבו דה\"ט דמתנה עמש\"ב תנאו בטל משום דליכא למילף מתנאי בגו\"ר והם לא התנו עמש\"ב וה\"ה והוא הטעם במתנה ע\"ד שב\"ל דתנאו בטל דבגו\"ר לא התנו ע\"ד שלב\"ל דתנאי כזה אינו מבטל מעשה. ועיין להפ\"ח בי\"ד סי' ס\"א ומרן החבי\"ב סי' ר\"ט הג\"הט אות ע\"ד וע\"ו וההיא דע\"מ שתניקי את בני אע\"ג דהחלב לא ב\"ל כמ\"ש הרשב\"א בח\"ב סי' ע\"ב ההיא מלתא תלי בה שתניקי, ואדם מתחייב בדשב\"ל: ובהכי מייתבא דברי הריטב\"א הביאן מרן ב\"י בסי' ס' שכתב וכן בתנאה: ועיין מה שהק' הר\"ב בני יעקב דפ\"ח ע\"ד:
ודע אי קנין מעכשיו מהני אף בדבר שב\"ל דלכשבאו לעולם קנה הרב בני אהרן בביאורו לה' מתנה דקכ\"ה ע\"ג ד\"ה עוד י\"ל כתב דקנה יע\"ש. ויפה השיג עליו הרב בני יעקב בדע\"ג ע\"ג: ועיין למוהרי\"ט בחי' לקי' פ' האומר דס\"ג שכתב וז\"ל נהי דאדם מקנה דשלב\"ל מיהו לא חל הקנין עד שיבוא אפי' אמר מעכשיו תדע דהא רבינא דאמר אדם מקנה דשב\"ל גבי פירות דקל אמרי' בפ' א\"ן עד שלב\"ל יכול לחזור בו ומסתמא דקנין מעכשיו הוא דהא אין מטלטלי' נקני' אלא במשיכה שאם לאחר זמן אפי' בדשלב\"ל לא קנה דבההיא שעתא כבר כלתה משיכתו וכיון דיכול לחזור בו ה\"ה נמי דבעי' שיהא השטר קיים בשעת קניית עכ\"ל : ודבריו צ\"ע דס\"ס ת\"ל דהיאך קונה כיון דלא חל הקנין אלא עד שיבואו ויכול לחזור בו ובשעת הקניה הדר שודרא למריה ומה נועיל כי נפגע בלשון מעכשיו וע\"ק דהא משכחת לה בכסף כיון שאין לו מה למשוך כמ\"ש ז\"ל לענין אחר עוד בה שהנך רואה דאשתמיט מיניה דמר דברי הר\"ן והריטב\"א שהביא הרב בני אהרן ז\"ל ודברי הרשב\"א בחי' לקי' שכתבו דהא דר\"ה כשלא אמר מעכשיו מיירי ועיין להר\"ב מח\"א ה\"מ דשלב\"ל סי' א' מ\"ש בשם הריטב\"א ואשתמיט מיניה דברי הריטב\"א בחי' שחולק ע\"ז:
ועיין להרב מוהריט\"א נר\"ו בקו' גט מקושר סי' י\"ב דס\"ב ע\"א שייחס להריטב\"א ולהתוס' דס\"ל דלר\"מ בדבר שב\"ל חל למגמר הקנין מקודם שיבא לעולם יע\"ש וליתא דהריטב\"א ז\"ל ס\"ל בהדיא איפכא כמ\"ש ע\"ש הר\"ב בני אהרן וכן היא סברת הר\"ן וכ\"כ בש\"מ פ' האשה שנפלה דפ\"ב וכמו כן התוס' לדבריהם ז\"ל ס\"ל דאפילו דאמר מעכשיו יכול לחזור בו ולא קנה עד שיבואו לעולם לר\"ם ועיין להר\"ב בני יעקב ז\"ל בדע\"ב ע\"ד ובדע\"ד ע\"ב ע\"ק טובא מ\"ש מוהרי\"ט ז\"ל דאפי' במעכשיו בעי' שיהא השטר קיים כו' ולע\"ד לא נהירא דבהדייא כתבו התו' והנ\"י בפ\"ק דמציעא דא\"ץ שיהא השטר קיים ע\"ק ע\"ד הר\"ב בני יעקב בדע\"ה ע\"ב דמנ\"ל להרשב\"א א\"י לחזור ועינינו הרואות דהרשב\"א ז\"ל כתב דהא דר\"ה כשלא אמר מעכשיו ועוד מה שהק' בדע\"ב ע\"ד ל\"ק לפי דברי מוהרי\"ט ברם דברי מוהרימ\"ט ז\"ל יש לדחות כמ\"ש וקנה בכסף וע\"כ צ\"ל הכי דסברת הר\"ן והרשב\"א ז\"ל שכתבו דההיא דר\"ה כשלא אמר מעכשיו וס\"ל דדוקא במעכשיו קנה דקנה הפירות בכסף כיון דאין לו במה למשוך: ונראה דהך פלוגתא דרבוות' שייכא לדידן באומר שדה זו שאני מוכר לכשאקחנה תהא קנויה לך ועיין בס' מו\"ה שער המלך פכ\"ב ה\"ה יע\"ש:" + ], + [], + [], + [], + [ + "דבר \n שאינו ברשותו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך כו' לא קנה. מצאתי כתוב למורי הרב המו' בעל שער המלך שכתב ע\"ד זה וז\"ל כתבתי בנדפס בדין זה על מה שהק' מוהר\"י אלפ'אנדארי לדעת המבי\"ט דאפי' אי אמרי' דעתה קרובה אצל בנו ממתני' פ' יוצא דופן בן יום א' נוחל ומנחיל כו' דמעיקרא קושייא ליתא יע\"ש. והן עתה בהיותי בעיר סיינא אינה ה' לידי תשו' מוהר\"ם בר ברוך קובץ קטן וראיתי שם בסי' קל\"ג שהק' קושייא הלזו וז\"ל כתבתם דקי\"ל כר\"י דאמר דהמזכה לעובר שלו קנה דדעתו קרובה כו' כן הוא אע\"ג דאיכא למתמא א\"כ מצינו עובר נוחל ומנחיל כגון אם זכתה לו אמו מנכסיה הואיל וזכה הוא מנחיל לאחיו מן האב ותנן בנידה בן יום א' דוקא איכא לאוקומי נוחל ומנחיל לא אשכחן אבל הכא בתורת מתנה זכה ולא בתורת ירושה עכ\"ל:
והמתבאר מדבריו דס\"ל דאפי' באם אמרי' דעתה קרובה אצל בנו כדעת המבי\"ט ח\"ב. ומ\"מ הדבר תמוה שהרי כתבו הנ\"י והרא\"ש דהא דאמרי' המזכה לעובר שלו קנה היינו דוקא היכא דיצא לאויר העולם והביאו ראי' מהירושלמי וצ\"ע ע\"כ מ\"כ: ועיין במ\"ש אנן יד עניי לעיל ה' גניבה פ\"ט ה' יו\"ד משם הרב המבי\"ט ז\"ל בענין אי אמרי' רחמי האם על הבן כמ\"ש גבי האב יע\"ש:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מכירה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a04b2ed75d8156a69345b436a4ceb66a2e7cde56 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,72 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Slaves", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות עבדים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכמה \n נותן לו אין פחות משוה שלשים סלע בין ממין אחד בין ממינים הרבה כו'. הנה דין זה פליגי ר\"מ ור\"י ור\"ש ופסק רבינו כר\"י ובגמ' שם די\"ז ע\"א פריך שם לר\"ש דס\"ל דהנקה הוא חמשים כחמשים שבערכין מ\"ט דר\"ש גמר נתינה נתינה מערכין מה להלן ן' אף כאן חמשים ואימא פחו' שבערכין אשר ברכך ה' אלהיך כתיב ע\"כ וכתוב בחידושי תוס' רי\"ד וז\"ל גמר נתינה נתינה מערכין בכל ערכי אדם אין כתיב כאן נתינה אבל במקדיש שדה אחוזה כתיב ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' והוא חומר שעורין בן' שקל הכסף ואימא בפחות שבערכין פי' דקרא קאי אבל מקדיש בין בתחילת היובל דיהיב ן' סלע ופונדיון לשנה וקרא קאי אפי' הקדישה שנה אחת סמוך ליובל דהוי סלע ופונדיון ותו לא עכ\"ל:
והנה זה שכתב וקרא קאי אפי' הקדישה שנה אחת סמוך ליובל דהוי סלע ופונדיון ותו לא הם דברים תמוהים דכל שהקדישה שנה אחת קודם ליובל א\"י לפדותה בסלע ופונדיון אלא צריך הפודה ליתן ן' שקל לפדותה וכמ\"ש רבינו בפ\"ד מה' ערכין ה\"ז וז\"ל נשאר ביני ובין היובל שנה א\"י ליתן סלע ופונדיון לפדותה שנאמר וחשב לו הכהן ע\"פ שנים הנותרים אינו נפדית בגרעון כסף אלא קודם ליובל בשתי שנים או יותר ע\"כ:
וכתב מרן הכ\"מ דהכי איתא ברפ\"ו דערכין אין מקדישין לפני היובל פחות מב' שנים כו' ובגמ' ורמינהי מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות מב' שנים וכיון דאין מקדישין בגירוע פחות משתי שנים יהא אדם חס על נכסיו ואל יקדיש פחות מב' שנים ופרש\"י דעצה טובה קמ\"ל מתני' דיהא אדם חס על נכסיו ולא יפדה פחות מב' שנים שלא יפסיד מ\"ח סלעי' י\"ש וכ\"כ עוד רבינו שם בהל' ט' לפיכך אין ראוי לאדם להקדיש שדהו לפני היובל פחות מב' שנים ואם הקדישה ה\"ז מקודשת ואינה נפדית בגירעון כסף אלא אם ירצה הפודה ליתן ן' שקל לכל חומר פודה אותה כו' יע\"ש והיותר תימא הוא על הרב מ\"ל כאן בפרקי' ד\"ה וכמה נותן לו אין פחות מל' סלע כו' הביא דברי תוס' רי\"ד ז\"ל הללו ותמה על מ\"ש דג\"ש זו דנתינה נתינה מערכין הוא מערכי שדות דבמקדיש שדה אחוזה כתי' ונתן את הערכך כו' וכתב הוא ותימא דקרא דונתן את הערכך כתיב במקדיש שדה מקנה ומקדיש שדה מקנה אין דמיה קצובים אלא הכל לפי מה שהוא שוה וכמ\"ש רבינו ספ\"ד מה' ערכין וכ\"כ בס\"פ אין מקדישין דכ\"ו ואפשר דס\"ל לתוס' רי\"ד דפסוק זה דונתן את הערכך קאי לכל הערכין הכתובים בפרשה אלא שע\"כ הג\"ש היא מערכך שדה אחוזה כיון שדמיה קצובים עכ\"ל ועדיפא מינה הי\"ל לתמוה ע\"ד תוס' רי\"ד שדבריו הם הפך ההיא דר\"פ אין מקדישין דכל שהקדישה שנה אחת סמוך אינה נפדית בסלע ופונדיון אלא בן' שקלים וצ\"ע כן הקשה אלי ידיד נפשי גם בן ואח הוא לי קדוש יאמר לו הח\"הש דוד אמאדו נר\"ו:
ולעד\"ן ליישב דברי תוס' רי\"ד ז\"ל לפי חומר הנושא בהקדים ליישב קושיית הרב מ\"ל ע\"ד תוס' רי\"ד דהיינו דמשמע ליה דמ\"ש בגמ' דר\"ש יליף נתינה נתינה מערכין כיון דקרא דונתן את הערכך במקדיש שדה מקנה כתיב עכ\"ל דר\"ש ס\"ל כר' אליעזר דשדה מקנה נמי דינו כשדה אחוזה שדמיו קצובים זרע חומר בן' שקל כסף כמו ששנינו בפ\"ג דערכין די\"ד ע\"א ר\"א אומר אחד שדה מקנה ואחד שדה אחוזה כו' ואמרי' עלה בגמ' דר\"א יליף שדה מקנה משדה אחוזה מג\"ש דנאמר כאן וחשב ונאמר להלן וחשב מה להלן דבר קצוב אף כאן דבר קצוב ומשמע ליה לתוס' רי\"ד דלר\"א בשדה מקנה דכתיב וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל ונתן את הערכך קדש לה' אף בשנה אחת הסמוך ליובל יכול לפדותו בסלע ופונדיון דדוקא גבי שדה אחוזה דכתיב קרא על פי שנים הנותרים עד שנת היובל ונגרע מערכך משום הכי אינו יכול לפדותו בגירעון בפחות משתי שנים דעל פי השנים כתיב אבל בשדה מקנה דלא כתיב על פי השנים אף בשנה אחת סמוך ליובל יכול לפדותו וליכא למימר דנילף בג\"ש דוחשב וחשב מה שדה אחוזה אינו נפדה בגירעון בפחות מב' שנים אף שדה מקנה כן כי היכי דיליף מהך ג\"ש לענין דבר קצוב דהא ליתא דא\"כ לימא קרא וחשב לו הכהן מכסף הערכך ונתן כו' עד שנת היובל למה לי ש\"מ דקרא הכי קאמר וחשב לו הכהן ערך שנה שנה דומיא דשדה אחוזה שהוא סלע ופונדיון וזה החשבון יהיה אף שנת היובל לא בעינן שנים לגרעון כי אף בשנה אחת סמוך ליובל יחשוב ערך שנה ונתן את הערך לה' ודוק :
ודע שרש\"י בפי' התור' כתוב וז\"ל ונגרע מערכך מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון וכתב הרא\"ם וז\"ל ואי הכי למה לי קרא דונגרע מערכך והלא ממ\"ש וחשב לו הכהן את הכסף ע\"פ השנים הנותרות עד שנת היובל למדנו שמנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון הוא נגרע מערכך הן' שקל כסף של המ\"ט שנים ותירץ וי\"ל דהאי ונגרע מערכך אינו אלא דמתחייב ממאמר וחשב לו הכהן כאלו אמר וחשב לו הכהן כו' שבזה יהיה מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון נגרע מערך הן' שקלים עכ\"ל: ואין צורך לזה לע\"ד דלהכי כתיב ונגרע מערכך ללמד דדוקא כשנשארו שתי שנים עד שנת היובל אז הוא דנגרע מערך הן' שנה אבל אי לא הוה כתיב ונגרע מערכך הו\"א דאפי' בשנה אחת סמוך ליובל יוצא בגרעון כסף דהו\"א דקרא ה\"ק וחשב לו הכהן ע\"פ השנים הנותרות ואפי' בשנה אחת עם שנת היובל יחשב לו אבל השתא דכתיב ונגרע מערכך מותר עכ\"ל דוקא ע\"פ שנים הנותרות שהם שנים אז ונגרע מערכך לאפוקי שנה אחת אין כאן גרעון כסף אלא משלם כל הערך של הן' ודוק:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n מצות יעוד אומר לה הרי את כו'. עיין במ\"ש הרא\"ם בפ' משפטים ע\"פ ואם לבנו יעדנה. ומה שיש לעמוד בדברי הרא\"ם הללו ובמה שנשאתי ונתתי עם עמיתי בתורה כמוה\"ר אליקים גאטינייו עיין בספרי הקטן ח\"ב בפ\"ג מה' אישות הי\"א יעש\"ב." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "מכרו \n לגוי לזמן או חוץ ממלאכתו או חוץ משבתות וי\"ט ה\"ז ספק אם נשתחרר לפיכך אם תפס העבד כדי דמיו לרבו כדי שיצא בהם לחירות מיד הגוי אין מוציאין מידו. ע\"כ. והראב\"ד השיג עליו וז\"ל א\"א אין בקנסות תפיסה מועלת אלא במי שחסרו ממון עכ\"ל. ומרן ז\"ל בכ\"מ כתב שאין לדברי הראב\"ד הכרח דרבינו ס\"ל דאף בקנסות מועלת בו תפיסה ואפי' לפי דבריו מה שהפקיעו מן המצות אין לך חסרון גדול מזה ועוד שירדנו הגוי בפרך ואין לך חסרון גדול מזה עכ\"ל:
ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דכונת הראב\"ד ז\"ל מבוארת דדוקא היכא דמספ\"ל להש\"ס במידי דממונא אם הדין עם התובע או עם הנתבע אזי מהני תפיסה לאחד מהם ואמרי' אוקי ממונא אחזקתי' כיון דאפשר דהדין עמו וממונ' דידיה תפס אבל במידי דקנסא דמספ\"ל אי מחייב זה בקנס או לא ואין אדם זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין דאלו מודה בקנס מפטר א\"כ היכי מהנייא ליה תפיסה מאחר דליכא השתא העמדה בדין ואין כאן חוב ממון ואי מודה מפטר וא\"כ מה הועיל מרן במ\"ש דהכא כיון דהפקיעו מן המצות או שירדנו הגוי בפרך הו\"ל כחסרון ממון ס\"ס אין כאן חיוב לרבו אלא מתורת קנס ואין אדם זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין כאלו מודה רבו בקנס זה מפטר וא\"כ מה יושיענו מה שחסרו ממון הא אין כאן תפיסת ממון כל עוד שלא עמדו בדין וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בהדיא בפ\"ב מה' גניבה די\"ב עמ\"ש רבינו שם בענין קנסא דד\"וה שאם גנב את הבהמה וקטע ממנה אבר ואח\"כ מכרה או שמכרו חוץ ממלאכתה או שמכרה חוץ מל' יום דכל הני הוי בעיות בגמ' אי מחייב בקנסא דד\"וה כיון דליכא מכירה גמורה ולא אפשיטו ופסק רבינו דאם תפס הניזק אין מוציאין מידו. והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל ואמר לא מחוורא לי האי מילתא דתפיסה מהנייא בהא כיון דיתר ממה שהזיק אין כח לחייבו אלא בב\"ד ובדין פסוק בלי ספק וזה כיון שהספק הוא אצלה איך יגמרו את דינו עכ\"ל וכתב ה\"ה וביאור דברי הראב\"ד הוא שהקנס אין אדם זוכה בו עד שעת העמדת בדין יע\"ש. והיותר מתמיה אצלי הוא מה שראיתי להר' הגדול מוהרימ\"ט בתשו' חי\"ד סי' מ' שהביא דברי רבינו והשגת הראב\"ד הללו דפ\"ח מה' עבדים וישב דברי רבינו ז\"ל וז\"ל ואיכא למימר דלענין דאסור למוכרו לא איבעייא לן בגמ' דפשיטא דאסור אפי' לפי' דבההיא שעתא מפקיעו מן המצות וכן חוץ ממלאכתו וחוץ משבתות וי\"ט משום דמפקיעו ממצות אחרות ולא מיבעייא לן אלא שמא לא קנסו חכמים שיוציא עד עשרה בדמיו ויצא לחירות אלא כשמכרו ממכר עולם דמפקיעו לגמרי אבל מכרו לל' יום וחוץ ממלאכתו ושבתות נהי דאיסורא עבד מי קנסי' ליה או לאו ולהכי נקט מכרו לל' יום ולא נקט מהו למוכרו לשלשים יום וכיון דלא אפשיטא נהי דעד עשרה בדמיו לא קנסי' ליה אפי' אם תפס אבל כדי דמיו שנטל כיון דלכ\"ע איכא איסורא באותה מכירה הנהו דמים באיסו' אתא לידיה ולא חשיב מוחזק בהם ואם תפס ל\"מ מיניה לפיכ' כתב דאם תפס העבד כדי דמיו משמ' כדי דמים שקבל ותו לא ומ\"ש כדי שיצא בהם לחירות לאפוקי שלא יתפסם לעצמו א\"ן שאם יכול לצאת בפחות מזה יחזיר לו את השאר ולא הזכי' הרב ענין יציאתו לחרות מרבו א' דודאי יצא לחירות ואינו יכול לשעבדו לפי שהעבד מוחזק בגופו עכ\"ל. והנה מלבד שלפי דבריו ק' דהו\"ל לרבינו לאשמועינן דאפי' לא תפס העבד משל רבו איהו בדידיה מיחייב לפדותו עד כדי דמיו מיהא כיון דהנהו זוזי באיסור' אתו לידיה ועד כ\"ד מיהא כייפינן ליה. עוד זאת תמהני טובא דנראה דאשתמיט מיניה דמר דברי רבינו בפ\"ב מה' גניבה די\"ב דהרי בהנהו בעיי דמספ\"ל להש\"ס אי קנסי' ליה קנסא דדו\"ה סלקא בתיקו ואפי\"ה כתב רבינו דאם תפס הניזק מהניא ליה תפיסתו אע\"ג דהתם לא תפס עד כדי דמיו לחוד אלא כוליה קנסא דדו\"ה ואפ\"ה כתב דמהנייא ליה תפיסתו ומה שדחקו להרב השגת הראב\"ד הרי ה\"ה שם בפ\"ב דה' גניבה תריץ יתיב דעת רבינו דאע\"ג דהעמדת בדין בעינן משום דאי מודה מפטר מכיון שכפר ובאו עדים והעידו בו סגי בהכי וב\"ד גופייהו אמרי לא ידענא אי חייב או פטור אנן לא מגבינן ליה מספיקא ואי תפס לא מפקינן מניה כנ\"ל דעת רבינו עכ\"ל וא\"כ עכ\"ל דמ\"ש כאן רבינו דאם תפס עד כדי דמיו כדי לצאת בהם לחירות הכונה עד שיעור שמתרצה בו רבו הגוי כדי להוציאו לחירות ואפי' עד עשרה בדמיו וצ\"ע:
והנה הטור בסי' ש\"ן ס\"ט בהנהו בעיי דפרק מרובה גבי קנסא דד\"וה דמכרה חוץ מל' יום או חוץ ממלאכתו כתב דהנהו בעיי הוו בעיי דלא אפשיטו בגמ' ושרבינו כתב שאם תפס לא מפקינן מיניה ושאביו הרא\"ש נחלק עליו וכתב דאפי' אם תפס מפקינן מיניה וכתב מרן ב\"י דאפשר שטעמו כמ\"ש רבינו דבקנס כיון שאין אדם זוכה בו עד שעת העמדת בדין לא מהני ביה תפיסה עכ\"ל והלח\"ם שם בפ\"ב מה' גניבה ובס' דורש משפט בשם מוהרב\"א ז\"ל כתבו דאין צורך לזה אלא הרא\"ש והטור אזלי לטעמייהו דס\"ל דכל ספיקא דדינא דלא אפשיטא בגמ' אפי' בממונא אם תפס מפקינן מיניה כמ\"ש הטור בשמו בס\"סי שפ\"ח וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ק דמציעא גבי ספק בכור ותקפו כהן יע\"ש ובכן אני תמיה דגבי הנהו בעיי דבעו בגמ' בפ' השולח גבי עבד שמכרו רבו לגויים לזמן או חוץ ממלאכתו או חוץ משבתות וי\"ט כתב שם הרא\"ש בפ' השולח והטור בי\"ד סי' רס\"ז סנ\"ב דכיון דקנס זה הוא מדרבנן אזלינן לקולא ולא יצא לחירות ודלא כמ\"ש הר\"ם ב\"ם דאם תפס אין מוציאין מידו יע\"ש והשתא לפי מ\"ש הטור בסי' ש\"ן גבי קנסא דד\"וה דהוי דאורייתא אפי' אם תפס מפקינן מיניה ומהני טעמי שכתב מרן ב\"י והלח\"ם מה צורך עוד להרא\"ש והטור ז\"ל למתלי טעמא משום דהוי קנסא דרבנן הא לפום שיטתייהו אפי' דהוי קנסא דאורייתא אם תפס מפקינן מיניה ואפשר דהכא משום דהוי מידי דאיסו' שמפקיע את העבד מן המצות הול\"ל דמספקא קנסי' ליה לרבו להוציאו מיד הגוי ולא דמי לספיקא דד\"וה דלא עביד השתא איסורא לזה קאמר כיון דאיסור זה אינו אלא מדרבנן לא קנסי' ליה מספקא ואפי' אם תפס מפקינן מיניה ועיין למוהר\"י הלוי בתשו' סי' ג\"ן דק\"ח ע\"א ודוק:
נמצינו למדין לענין הלכה דהמוכר עבדו לנכרי כופין את רבו לפדותו עד עשרה בדמיו ובמוכרו לח\"ל כופין את רבו ב' לכתוב גט שחרור משום דאיסורא איתיה גביה ואפי' יצא העבד לח\"ל מדעתו אחר רבו אם דעתו של רבו לחזור לא\"י כשיצא ומכרו שם כופין את רבו לפדותו דהו\"ל כמוכרו מא\"י לח\"ל ולא איבד זכותו ואם מכרו לנכרי חוץ משבתות וי\"ט בזה נסתפקו בגמ' אי כופין את רבו לפדותו עד עשרה בדמיו ולדעת רבינו אי תפס לא מפקינן מיניה ולדעת הראב\"ד אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דאין כאן חסרון ממון ולפי מ\"ש מרן בכ\"מ כיון דירדנו בפרך הו\"ל כחסרו ממון ואף למ\"ש הראב\"ד דסברא נותנת דכל כה\"ג אי תפס לא מפקינן מיניה כדעת רבינו:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..011b2337f9fe7129a264589c427ea9cd0eb1dbeb --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,69 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Slaves", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Slaves", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכמה \n נותן לו אין פחות משוה שלשים סלע בין ממין אחד בין ממינים הרבה כו'. הנה דין זה פליגי ר\"מ ור\"י ור\"ש ופסק רבינו כר\"י ובגמ' שם די\"ז ע\"א פריך שם לר\"ש דס\"ל דהנקה הוא חמשים כחמשים שבערכין מ\"ט דר\"ש גמר נתינה נתינה מערכין מה להלן ן' אף כאן חמשים ואימא פחו' שבערכין אשר ברכך ה' אלהיך כתיב ע\"כ וכתוב בחידושי תוס' רי\"ד וז\"ל גמר נתינה נתינה מערכין בכל ערכי אדם אין כתיב כאן נתינה אבל במקדיש שדה אחוזה כתיב ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' והוא חומר שעורין בן' שקל הכסף ואימא בפחות שבערכין פי' דקרא קאי אבל מקדיש בין בתחילת היובל דיהיב ן' סלע ופונדיון לשנה וקרא קאי אפי' הקדישה שנה אחת סמוך ליובל דהוי סלע ופונדיון ותו לא עכ\"ל:
והנה זה שכתב וקרא קאי אפי' הקדישה שנה אחת סמוך ליובל דהוי סלע ופונדיון ותו לא הם דברים תמוהים דכל שהקדישה שנה אחת קודם ליובל א\"י לפדותה בסלע ופונדיון אלא צריך הפודה ליתן ן' שקל לפדותה וכמ\"ש רבינו בפ\"ד מה' ערכין ה\"ז וז\"ל נשאר ביני ובין היובל שנה א\"י ליתן סלע ופונדיון לפדותה שנאמר וחשב לו הכהן ע\"פ שנים הנותרים אינו נפדית בגרעון כסף אלא קודם ליובל בשתי שנים או יותר ע\"כ:
וכתב מרן הכ\"מ דהכי איתא ברפ\"ו דערכין אין מקדישין לפני היובל פחות מב' שנים כו' ובגמ' ורמינהי מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות מב' שנים וכיון דאין מקדישין בגירוע פחות משתי שנים יהא אדם חס על נכסיו ואל יקדיש פחות מב' שנים ופרש\"י דעצה טובה קמ\"ל מתני' דיהא אדם חס על נכסיו ולא יפדה פחות מב' שנים שלא יפסיד מ\"ח סלעי' י\"ש וכ\"כ עוד רבינו שם בהל' ט' לפיכך אין ראוי לאדם להקדיש שדהו לפני היובל פחות מב' שנים ואם הקדישה ה\"ז מקודשת ואינה נפדית בגירעון כסף אלא אם ירצה הפודה ליתן ן' שקל לכל חומר פודה אותה כו' יע\"ש והיותר תימא הוא על הרב מ\"ל כאן בפרקי' ד\"ה וכמה נותן לו אין פחות מל' סלע כו' הביא דברי תוס' רי\"ד ז\"ל הללו ותמה על מ\"ש דג\"ש זו דנתינה נתינה מערכין הוא מערכי שדות דבמקדיש שדה אחוזה כתי' ונתן את הערכך כו' וכתב הוא ותימא דקרא דונתן את הערכך כתיב במקדיש שדה מקנה ומקדיש שדה מקנה אין דמיה קצובים אלא הכל לפי מה שהוא שוה וכמ\"ש רבינו ספ\"ד מה' ערכין וכ\"כ בס\"פ אין מקדישין דכ\"ו ואפשר דס\"ל לתוס' רי\"ד דפסוק זה דונתן את הערכך קאי לכל הערכין הכתובים בפרשה אלא שע\"כ הג\"ש היא מערכך שדה אחוזה כיון שדמיה קצובים עכ\"ל ועדיפא מינה הי\"ל לתמוה ע\"ד תוס' רי\"ד שדבריו הם הפך ההיא דר\"פ אין מקדישין דכל שהקדישה שנה אחת סמוך אינה נפדית בסלע ופונדיון אלא בן' שקלים וצ\"ע כן הקשה אלי ידיד נפשי גם בן ואח הוא לי קדוש יאמר לו הח\"הש דוד אמאדו נר\"ו:
ולעד\"ן ליישב דברי תוס' רי\"ד ז\"ל לפי חומר הנושא בהקדים ליישב קושיית הרב מ\"ל ע\"ד תוס' רי\"ד דהיינו דמשמע ליה דמ\"ש בגמ' דר\"ש יליף נתינה נתינה מערכין כיון דקרא דונתן את הערכך במקדיש שדה מקנה כתיב עכ\"ל דר\"ש ס\"ל כר' אליעזר דשדה מקנה נמי דינו כשדה אחוזה שדמיו קצובים זרע חומר בן' שקל כסף כמו ששנינו בפ\"ג דערכין די\"ד ע\"א ר\"א אומר אחד שדה מקנה ואחד שדה אחוזה כו' ואמרי' עלה בגמ' דר\"א יליף שדה מקנה משדה אחוזה מג\"ש דנאמר כאן וחשב ונאמר להלן וחשב מה להלן דבר קצוב אף כאן דבר קצוב ומשמע ליה לתוס' רי\"ד דלר\"א בשדה מקנה דכתיב וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל ונתן את הערכך קדש לה' אף בשנה אחת הסמוך ליובל יכול לפדותו בסלע ופונדיון דדוקא גבי שדה אחוזה דכתיב קרא על פי שנים הנותרים עד שנת היובל ונגרע מערכך משום הכי אינו יכול לפדותו בגירעון בפחות משתי שנים דעל פי השנים כתיב אבל בשדה מקנה דלא כתיב על פי השנים אף בשנה אחת סמוך ליובל יכול לפדותו וליכא למימר דנילף בג\"ש דוחשב וחשב מה שדה אחוזה אינו נפדה בגירעון בפחות מב' שנים אף שדה מקנה כן כי היכי דיליף מהך ג\"ש לענין דבר קצוב דהא ליתא דא\"כ לימא קרא וחשב לו הכהן מכסף הערכך ונתן כו' עד שנת היובל למה לי ש\"מ דקרא הכי קאמר וחשב לו הכהן ערך שנה שנה דומיא דשדה אחוזה שהוא סלע ופונדיון וזה החשבון יהיה אף שנת היובל לא בעינן שנים לגרעון כי אף בשנה אחת סמוך ליובל יחשוב ערך שנה ונתן את הערך לה' ודוק :
ודע שרש\"י בפי' התור' כתוב וז\"ל ונגרע מערכך מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון וכתב הרא\"ם וז\"ל ואי הכי למה לי קרא דונגרע מערכך והלא ממ\"ש וחשב לו הכהן את הכסף ע\"פ השנים הנותרות עד שנת היובל למדנו שמנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון הוא נגרע מערכך הן' שקל כסף של המ\"ט שנים ותירץ וי\"ל דהאי ונגרע מערכך אינו אלא דמתחייב ממאמר וחשב לו הכהן כאלו אמר וחשב לו הכהן כו' שבזה יהיה מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון נגרע מערך הן' שקלים עכ\"ל: ואין צורך לזה לע\"ד דלהכי כתיב ונגרע מערכך ללמד דדוקא כשנשארו שתי שנים עד שנת היובל אז הוא דנגרע מערך הן' שנה אבל אי לא הוה כתיב ונגרע מערכך הו\"א דאפי' בשנה אחת סמוך ליובל יוצא בגרעון כסף דהו\"א דקרא ה\"ק וחשב לו הכהן ע\"פ השנים הנותרות ואפי' בשנה אחת עם שנת היובל יחשב לו אבל השתא דכתיב ונגרע מערכך מותר עכ\"ל דוקא ע\"פ שנים הנותרות שהם שנים אז ונגרע מערכך לאפוקי שנה אחת אין כאן גרעון כסף אלא משלם כל הערך של הן' ודוק:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n מצות יעוד אומר לה הרי את כו'. עיין במ\"ש הרא\"ם בפ' משפטים ע\"פ ואם לבנו יעדנה. ומה שיש לעמוד בדברי הרא\"ם הללו ובמה שנשאתי ונתתי עם עמיתי בתורה כמוה\"ר אליקים גאטינייו עיין בספרי הקטן ח\"ב בפ\"ג מה' אישות הי\"א יעש\"ב." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "מכרו \n לגוי לזמן או חוץ ממלאכתו או חוץ משבתות וי\"ט ה\"ז ספק אם נשתחרר לפיכך אם תפס העבד כדי דמיו לרבו כדי שיצא בהם לחירות מיד הגוי אין מוציאין מידו. ע\"כ. והראב\"ד השיג עליו וז\"ל א\"א אין בקנסות תפיסה מועלת אלא במי שחסרו ממון עכ\"ל. ומרן ז\"ל בכ\"מ כתב שאין לדברי הראב\"ד הכרח דרבינו ס\"ל דאף בקנסות מועלת בו תפיסה ואפי' לפי דבריו מה שהפקיעו מן המצות אין לך חסרון גדול מזה ועוד שירדנו הגוי בפרך ואין לך חסרון גדול מזה עכ\"ל:
ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דכונת הראב\"ד ז\"ל מבוארת דדוקא היכא דמספ\"ל להש\"ס במידי דממונא אם הדין עם התובע או עם הנתבע אזי מהני תפיסה לאחד מהם ואמרי' אוקי ממונא אחזקתי' כיון דאפשר דהדין עמו וממונ' דידיה תפס אבל במידי דקנסא דמספ\"ל אי מחייב זה בקנס או לא ואין אדם זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין דאלו מודה בקנס מפטר א\"כ היכי מהנייא ליה תפיסה מאחר דליכא השתא העמדה בדין ואין כאן חוב ממון ואי מודה מפטר וא\"כ מה הועיל מרן במ\"ש דהכא כיון דהפקיעו מן המצות או שירדנו הגוי בפרך הו\"ל כחסרון ממון ס\"ס אין כאן חיוב לרבו אלא מתורת קנס ואין אדם זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין כאלו מודה רבו בקנס זה מפטר וא\"כ מה יושיענו מה שחסרו ממון הא אין כאן תפיסת ממון כל עוד שלא עמדו בדין וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בהדיא בפ\"ב מה' גניבה די\"ב עמ\"ש רבינו שם בענין קנסא דד\"וה שאם גנב את הבהמה וקטע ממנה אבר ואח\"כ מכרה או שמכרו חוץ ממלאכתה או שמכרה חוץ מל' יום דכל הני הוי בעיות בגמ' אי מחייב בקנסא דד\"וה כיון דליכא מכירה גמורה ולא אפשיטו ופסק רבינו דאם תפס הניזק אין מוציאין מידו. והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל ואמר לא מחוורא לי האי מילתא דתפיסה מהנייא בהא כיון דיתר ממה שהזיק אין כח לחייבו אלא בב\"ד ובדין פסוק בלי ספק וזה כיון שהספק הוא אצלה איך יגמרו את דינו עכ\"ל וכתב ה\"ה וביאור דברי הראב\"ד הוא שהקנס אין אדם זוכה בו עד שעת העמדת בדין יע\"ש. והיותר מתמיה אצלי הוא מה שראיתי להר' הגדול מוהרימ\"ט בתשו' חי\"ד סי' מ' שהביא דברי רבינו והשגת הראב\"ד הללו דפ\"ח מה' עבדים וישב דברי רבינו ז\"ל וז\"ל ואיכא למימר דלענין דאסור למוכרו לא איבעייא לן בגמ' דפשיטא דאסור אפי' לפי' דבההיא שעתא מפקיעו מן המצות וכן חוץ ממלאכתו וחוץ משבתות וי\"ט משום דמפקיעו ממצות אחרות ולא מיבעייא לן אלא שמא לא קנסו חכמים שיוציא עד עשרה בדמיו ויצא לחירות אלא כשמכרו ממכר עולם דמפקיעו לגמרי אבל מכרו לל' יום וחוץ ממלאכתו ושבתות נהי דאיסורא עבד מי קנסי' ליה או לאו ולהכי נקט מכרו לל' יום ולא נקט מהו למוכרו לשלשים יום וכיון דלא אפשיטא נהי דעד עשרה בדמיו לא קנסי' ליה אפי' אם תפס אבל כדי דמיו שנטל כיון דלכ\"ע איכא איסורא באותה מכירה הנהו דמים באיסו' אתא לידיה ולא חשיב מוחזק בהם ואם תפס ל\"מ מיניה לפיכ' כתב דאם תפס העבד כדי דמיו משמ' כדי דמים שקבל ותו לא ומ\"ש כדי שיצא בהם לחירות לאפוקי שלא יתפסם לעצמו א\"ן שאם יכול לצאת בפחות מזה יחזיר לו את השאר ולא הזכי' הרב ענין יציאתו לחרות מרבו א' דודאי יצא לחירות ואינו יכול לשעבדו לפי שהעבד מוחזק בגופו עכ\"ל. והנה מלבד שלפי דבריו ק' דהו\"ל לרבינו לאשמועינן דאפי' לא תפס העבד משל רבו איהו בדידיה מיחייב לפדותו עד כדי דמיו מיהא כיון דהנהו זוזי באיסור' אתו לידיה ועד כ\"ד מיהא כייפינן ליה. עוד זאת תמהני טובא דנראה דאשתמיט מיניה דמר דברי רבינו בפ\"ב מה' גניבה די\"ב דהרי בהנהו בעיי דמספ\"ל להש\"ס אי קנסי' ליה קנסא דדו\"ה סלקא בתיקו ואפי\"ה כתב רבינו דאם תפס הניזק מהניא ליה תפיסתו אע\"ג דהתם לא תפס עד כדי דמיו לחוד אלא כוליה קנסא דדו\"ה ואפ\"ה כתב דמהנייא ליה תפיסתו ומה שדחקו להרב השגת הראב\"ד הרי ה\"ה שם בפ\"ב דה' גניבה תריץ יתיב דעת רבינו דאע\"ג דהעמדת בדין בעינן משום דאי מודה מפטר מכיון שכפר ובאו עדים והעידו בו סגי בהכי וב\"ד גופייהו אמרי לא ידענא אי חייב או פטור אנן לא מגבינן ליה מספיקא ואי תפס לא מפקינן מניה כנ\"ל דעת רבינו עכ\"ל וא\"כ עכ\"ל דמ\"ש כאן רבינו דאם תפס עד כדי דמיו כדי לצאת בהם לחירות הכונה עד שיעור שמתרצה בו רבו הגוי כדי להוציאו לחירות ואפי' עד עשרה בדמיו וצ\"ע:
והנה הטור בסי' ש\"ן ס\"ט בהנהו בעיי דפרק מרובה גבי קנסא דד\"וה דמכרה חוץ מל' יום או חוץ ממלאכתו כתב דהנהו בעיי הוו בעיי דלא אפשיטו בגמ' ושרבינו כתב שאם תפס לא מפקינן מיניה ושאביו הרא\"ש נחלק עליו וכתב דאפי' אם תפס מפקינן מיניה וכתב מרן ב\"י דאפשר שטעמו כמ\"ש רבינו דבקנס כיון שאין אדם זוכה בו עד שעת העמדת בדין לא מהני ביה תפיסה עכ\"ל והלח\"ם שם בפ\"ב מה' גניבה ובס' דורש משפט בשם מוהרב\"א ז\"ל כתבו דאין צורך לזה אלא הרא\"ש והטור אזלי לטעמייהו דס\"ל דכל ספיקא דדינא דלא אפשיטא בגמ' אפי' בממונא אם תפס מפקינן מיניה כמ\"ש הטור בשמו בס\"סי שפ\"ח וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ק דמציעא גבי ספק בכור ותקפו כהן יע\"ש ובכן אני תמיה דגבי הנהו בעיי דבעו בגמ' בפ' השולח גבי עבד שמכרו רבו לגויים לזמן או חוץ ממלאכתו או חוץ משבתות וי\"ט כתב שם הרא\"ש בפ' השולח והטור בי\"ד סי' רס\"ז סנ\"ב דכיון דקנס זה הוא מדרבנן אזלינן לקולא ולא יצא לחירות ודלא כמ\"ש הר\"ם ב\"ם דאם תפס אין מוציאין מידו יע\"ש והשתא לפי מ\"ש הטור בסי' ש\"ן גבי קנסא דד\"וה דהוי דאורייתא אפי' אם תפס מפקינן מיניה ומהני טעמי שכתב מרן ב\"י והלח\"ם מה צורך עוד להרא\"ש והטור ז\"ל למתלי טעמא משום דהוי קנסא דרבנן הא לפום שיטתייהו אפי' דהוי קנסא דאורייתא אם תפס מפקינן מיניה ואפשר דהכא משום דהוי מידי דאיסו' שמפקיע את העבד מן המצות הול\"ל דמספקא קנסי' ליה לרבו להוציאו מיד הגוי ולא דמי לספיקא דד\"וה דלא עביד השתא איסורא לזה קאמר כיון דאיסור זה אינו אלא מדרבנן לא קנסי' ליה מספקא ואפי' אם תפס מפקינן מיניה ועיין למוהר\"י הלוי בתשו' סי' ג\"ן דק\"ח ע\"א ודוק:
נמצינו למדין לענין הלכה דהמוכר עבדו לנכרי כופין את רבו לפדותו עד עשרה בדמיו ובמוכרו לח\"ל כופין את רבו ב' לכתוב גט שחרור משום דאיסורא איתיה גביה ואפי' יצא העבד לח\"ל מדעתו אחר רבו אם דעתו של רבו לחזור לא\"י כשיצא ומכרו שם כופין את רבו לפדותו דהו\"ל כמוכרו מא\"י לח\"ל ולא איבד זכותו ואם מכרו לנכרי חוץ משבתות וי\"ט בזה נסתפקו בגמ' אי כופין את רבו לפדותו עד עשרה בדמיו ולדעת רבינו אי תפס לא מפקינן מיניה ולדעת הראב\"ד אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דאין כאן חסרון ממון ולפי מ\"ש מרן בכ\"מ כיון דירדנו בפרך הו\"ל כחסרו ממון ואף למ\"ש הראב\"ד דסברא נותנת דכל כה\"ג אי תפס לא מפקינן מיניה כדעת רבינו:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות עבדים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9d3450836b3d9d38b14f93d9bf6b00fddca02b68 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,58 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Festival Offering", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות חגיגה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "שורש שלמי חגיגה ועולת ראיה אי יש תשלומין כל ז'מי \n שלא הקריב בי\"ט הראשון כו' הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל כו'. הכי איתא בפ\"ב דחגיגה מי שלא חג בי\"ט ראשון חוגג והולך כו' והובאה משנה זו בפ\"ב דביצה ד\"ך ע\"ב אמרו להם ב\"ש אף זו אין קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג כו' הנה מתוך הסוגיא מבואר יפה דשלמי חגיגה ועולת ראיה יש להם תשלומים כל ז' ודלא כאותה תוספתא שהביאו התוס' בפ\"ק דחגיגה ד\"ז ע\"ב ד\"ה יש בשמחה דקתני שהשמחה יש לה תשלומין כל ז' ולא בחגיגה ועולת ראיה ועיין בדברי הלח\"מ בפרקין יע\"ש ועיין בס' אורח מישור בליקוטיו שהאריך בזה יע\"ש.
והנה לפום מאי דמשמע מסוגיא דפ\"ב דביצה דאף ב\"ש אזלי ומודו לב\"ה דשלמי חגיגה קרבין בי\"ט מקרא דוחגותם ולא פליגי אלא בעול' ראיה וכן מבואר מדקאמר עולא בריש שמעתין הכל מודים כו' מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראיה ליקרב וכל הסוגיא דלעיל מבואר כן ודלא כדמשמע להו לרש\"י ותוספות בפרק אין דורשין די\"ז עלה דמתני' עצרת שחל להיות בשבת יום טבוח לאחר השבת יע\"ש וכבר עמד על דברי' שם הרב ח\"ה יע\"ש א\"כ יש לדקדק לב\"ש דס\"ל דעולת ראיה לא מקרי זמנה קבוע כיון דחוגג והולך כל החג תיקשי להו מ\"ש משלמי חגיגה דדחי י\"ט טפי משלמי נדרים ונדבות שהרי מבואר מדברי רש\"י דכי אמרינן נדרים ונדבות אינן קרבין בי\"ט היינו אפי' שלמים וכ\"ש עולות וכמש\"ל עלה דקאמר עולא אבל נדרים ונדבו' דברי הכל אינן קרבין בי\"ט וז\"ל ואפי' לשלמים וכ\"ש עולות וכן מבואר שם בגמרא ואפי' לאותה ברייתא דמותבינן עליה דעולא דאמר דלב\"ה שלמים של נדרים ונדבות קרבין בי\"ט קאמר דלב\"ש אין קרבין ולפי' הר\"ר שמואל שהביאו התוס' בשמעתין דס\"ל להאי תנא דשלמים של נדרים ונדבות קרבין בי\"ט ניחא אך לשי' רש\"י ק'.
והנלע\"ד דודאי לב\"ש שאני להו בין ש\"ח לשאר שלמים דנו\"ן דש\"ח קבוע להם זמן מיהא לז' ימי החג דוקא משא\"כ בשאר שלמי נ\"ון דזמנן כל השנה אלא דס\"ל דחי' זה אהני לן לשלא נלמוד שלמי נ\"ון מש\"ח דאית לן למימר דשלמי חגיגה דוקא גלי קרא דדחי י\"ט כיון דזמנן קבוע לימי החג דוקא ואית לן למיחש שמא יפשע או יאנס כמ\"ש רש\"י משא\"כ בשאר שלמי נ\"ון דזמנים טובא אית להו וכיון שכן ודאי דאית לן למעוטינהו מקרא דלכם כיון דלא דמו לשלמי חגיגה מיהו לא מפני זה נאמר דשלמי חגיגה מקרי קבוע זמן כתמידין ומוספין דלית להו זמן קבוע כי אם יום א' לבד דש\"ח לגבי ת\"ומ מקרי ודאי אין זמנן קבוע כנדרים ונדבות לגבי שלמי חגיגה כיון דאית להו זמן טובא טפי מתמידין ומוספין והשתא כי אתו ב\"ה למילף דעולת ראיה דדחי י\"ט מק\"ו דמקום האסור להדיוט דהיינו שבת דשרי לגבוה ת\"ומ ק\"ו לגבי י\"ט קאמרי ב\"ש שפיר נו\"ן יוכיחו דכי אמרו להם ב\"ה דשאני נ\"ון דלא קביע להו זמן כת\"ומ ולהכי לא אתו מק\"ו דחו ב\"ש שפיר דאף עולת ראיה נמי לא דמי לת\"ומ דזה מקרי נמי אין קבוע לו זמן לגבי תמידין כיון דחוגג והולך כל הרגל ולא אתי מק\"ו וב\"ה משמע להו דכל דקבוע לו זמן ואיכא למיחש שמא יאנס ויפשע אע\"ג דיש לו זמן ב' או ג' ימים הו\"ל כיום אחד ולהכי מדמי להו לת\"ומ כנלע\"ד ועיין בחי' מרן מלכא כמהרי\"ך שעמד ע\"ז בתוס' ד\"ה נ\"ון וכתב דב\"ש אית להו דעול' ראיה לא דחי י\"ט מק\"ו דנ\"ון דאפי' בשלמי נדבה דיש בהם צורך הדיוט אסור כ\"ש עולת ראיה יע\"ש ולא הבנתי כונתו דהיא גופה תיקשי דמנ\"ל לב\"ש דשלמי נ\"ון אסורים עד דנילף עולת ראיה מק\"ו ואם מקרא דלכם הא מצינן למדרש למעוטי עולות דוקא כיון דש\"ח לדידהו דמי לשאר שלמי נ\"ון ודוק.
וראיתי להרב לח\"מ בפרקין ה\"ז שהוקשה לו ז\"ל דמשמעתין מוכח דקרבן חגיגה לב\"ה מקרי קבוע לו זמן ואלו ביומא פרק הוציאו לו ד\"ן ע\"א אמרי' א\"ל ר' יעקב וקרבן ציבור כללא הוא והלא פר העלם דבר של ציבור ושעירי ע\"ז וחגיגה דק\"ץ הם ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה אלא נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע כו' יע\"ש הרי דקרי ליה לקרבן חגיגה אין זמנו קבוע עוד הוקשה לו מאותה סוגייא מ\"ש התוס' בפסחים פרק כ\"צ דנ\"ו ע\"ב ד\"ה ה\"ג שכתבו דל\"ג כיון דאית לן תשלומים כל ז' לא דחי שבת שאין הטעם תלוי בכך דבפרק אלו דברים ילפינן דלא דחי שבת מקרא דוחגותם ע\"כ. ותמה על דבריהם שהרי באותה סוגיא דפרק הוציאו לו תלו טעמא בהכי יע\"ש וליישב סוגיא דביצה עם אותה סוגיא דפ' הוציאו לו נדחק בישובה כיע\"ש.
ולע\"ד ל\"ק מאותה סוגיא דפרק הוציאו לו לא לסוגיין ולא לדברי התוס' דפרק א\"ד דודאי עיקר טעמא דקרבנות הדוחין את השבת לאו משו' דזמנן קבוע הוא שהרי בפרק (אלו דברים (דע\"א) [כ\"צ דע\"ז] מצרכינן קראי לכל הקרבנות שיש להם זמן קבוע כפסח ותמיד ושעירי ראשי חדשים ועומר ושתי הלחם שידחו את השבת כדאיתא התם וכל דלא גלי להו רחמנא דדחי שבת ודאי דלא דחי אלא כלפי מאי דקאמר ת\"ק דכל קרבנות הצבור אינן דוחין את השבת קאמר ר' יעקב דליתא להאי סימנא ולהאי כללא שהרי מצינו קרבנות צבור שאינן דוחין את השבת אלא נקוט האי כללא בידך כו' כלומר ולסימנ' בעלמא קאמר דקרבנות שזמנן דוחין את השבת ומשום דגלי בהו קרא הוא שדוחין ולא עיקר טעמא הוא וכ\"כ התוספות בפרק אלו דברים ד\"ע ד\"ה הא ודאי כו' יע\"ש מעתה ל\"ק מידי מההיא דפרק הוציאו לו דקרי לה לחגיגה אין זמנו קבוע דהתם ה\"ק כל שזמנו קבוע ליום א' דחי שבת וכל שאין זמנו קבוע ליום א' אפי' שזמנו קבוע ברגל לא דחי שבת ולאו עיקר טעמא קאמר אלא משום דגזרת הכתוב הוא כדילפינן לה מקרא דוחגותם ולסימנא בעלמא נקט האי כללא ומה שעלה ליישב הלח\"מ לשתי הסוגיאות דלא ליפליגו אהדדי לא זכיתי להבין דכיון דלגבי שאר קרבנות שדוחין את השבת אית לן קראי בהדייא כדאיתא בפרק אלו דברים למה לן טעמא לגבי חגיגה משום שאין זמנו קבוע לומר שאינו דוחה את השבת הא בקרא לחוד סגי ומ\"ש דבקרא לחוד לא סגי דא\"כ תיקשי לשאר קרבנות שזמנן קבוע אמאי דוחין הא לא קשיא כלל דשאני הנהו דגלי רחמנא בהו ואנן לר\"ש קיימינן דדריש טעמא דקרא וכן מ\"ש דבהכי ניחא מ\"ש התוס' מפסח דאית ליה תשלומין בשני דהתם שאני דליכא קרא והכא איכא קרא דוחגותם לא ידעתי אמאי לא כתב דהתם אדרבא איכא קרא לומר דדחי שבת כדאיתא בפרק אלו דברים דף ע\"א.
והנה רבינו בדין זה כתב דעולת ראיה וש\"ח אינן דוחין את השבת ואת הטומאה לפי שאין זמנן קבוע כנראה דמשמע ליה דכללא דרי\"ע עיקר טעמא הוא ושלא כדברי התוספות בפרק א\"ד שכתבנו ולפי דעתו ההיא דפרק א\"ד ד\"ע דילפינן לחגיגה שאינו דוחה את השבת מקרא דוחגותם לא אצטריך אלא לת\"ק דר' יעקב דתלו טעמא דקרבנות הדוחין את השבת דוקא בקרבנות הצבור וכדאיתא התם בפרק הוציאו לו ד\"ן דלפום האי טעמא חגיגה נמי הו\"ל למידחי דק\"צ הוא והכי דייק לשון הש\"ס בפרק א\"ד דקאמר ורבנן מ\"ט לא דחי חגיגה שבת הא ודאי ק\"ץ הוא ומשני אמר ר\"א אמר קרא וחגותם כו' אבל לרי\"ע דתלי טעמא דקבוע להם זמן ודאי דלא אצטרי' קרא דוחגותם להכי דבלא\"ה זיל בתר טעמא ועיקר קרא לגופיה איצטריך ללמוד עיקר החגיגה שיש לה תשלומין כל ז' ועיין בדברי התוס' בפ\"ק דחגיגה ד\"ט ע\"א ד\"ה נאמר עצרת בפסח שכתבו דבירוש' מייתי הא דר\"א דיליף שאין חגיגה דוחה שבת מהאי קרא דוחגותם וקאמר עלה ר' יוסי בעי וכי מכאן למדנו והלא ממקום אחר הוא יע\"ש ועיין בדברי התוי\"ט ז\"ל בפ\"ב דחגיגה מ\"ד ד\"ה ומודים מ\"ש לדע' רבינו ומ\"מ קשה לפי דרכינו סוגייא דשמעתין דשמעי' להו לב\"ה דקרו לקרבן חגיגה זמנו קבוע וילפי דדחי י\"ט מק\"ו דת\"ומ דדחי שבת אלמא כי הדדי נינהו ואלו גבי שבת לא דחי מטעמא דחשבינן לה אין זמנו קבוע לדעת רבינו ואפשר לומר דהאי תנא דיליף מק\"ו דחגיגה דחי י\"ט וס\"ל דחגיגה מיקרי קבוע לה זמן ס\"ל כת\"ק דרי\"ע דחגיגה לא דחי שבת מקרא דוחגותם אבל לרי\"ע דקאמר התם דחגיגה מקרי אין קבוע לה זמן ה\"נ ודאי דס\"ל דב\"ה לא ילפי מק\"ו דשבת דחגיגה דחי י\"ט אלא ס\"ל דעיקר פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בקרא דלה' ולכם הוא וכדמסיים הכא תנא דברייתא.
אך קשה מה יענה רבינו לאותה סוגייא דפרק אלו דברים דף ע\"א דמצרכינן קראי טובא למילף שקרבנות צבור דוחין את השבת ולא יהבינן טעמא דזמנן קבוע וכעת צ\"ע ועיין למופת הדור מהרי\"א נר\"ו בספר חיים שאל ח\"א סימן ע\"ח ובדברי הלח\"מ והר\"ב בש\"מ הק' בשמעתין לב\"ה דיליף מק\"ו אמאי לא אמרינן דייו לבא מ\"ה להיות כנדון מה שבת אינו דוחה אלא קרבנות צבור דוקא אף י\"ט כן וא\"ת מפריך ק\"ו הניחא למ\"ד היכא דמפריך ק\"ו לא אמרינן דייו אבל למ\"ד אמרינן דייו מאי איכא למימר ותירץ דהכי דיינינן ק\"ו אם בשבת החמור מצינו שהגבוה יתר על ההדיוט דין הוא שבי\"ט יהיה הגבוה שוה להדיוט וכיון שלהדיוט הותרו כל צרכיו אף לגבוה יהא מותר כל צרכיו עכ\"ל ולזה נראה שכיוין רש\"י בד\"ה מקום שמותר ובד\"ה אינו דין שדקדק בלשונו תירוץ הנז' ולע\"ד איכא למימר דהאי תנא דיליף לה מק\"ו דשבת ס\"ל דהיכא דמיפריך ק\"ו לא אמרינן דייו דפלוגתא דתנאי היא בפ' כיצד הרגל ואידך ס\"ל דפלוגתא דב\"ש וב\"ה בקראי דלה' ולכם הוא ועיין בפרק קמא דקדושין ד\"ה ע\"ב ד\"ה חופה שגומרת יע\"ש.
ולדידי ק\"ל לב\"ש אמאי לא ילפינן מק\"ו דעולת ראייה דלידחי י\"ט האחרון דשוב אין לו תשלומים והו\"ל זמנו קבוע דבשאר הימים דוקא אית להו פירכא שכן אין זמנו קבוע אבל לי\"ט האחרון מאי איכא למימר ואין לומר דאה\"ן דהא ודאי ליתא דמתני' סתמא תנן ומה ששנינו בחגיגה מי שלא חג בי\"ט הראשון חוגג והולך ואפי' בי\"ט האחרון אין ספק דלב\"ש דוקא חגיגה הוא דקתני במתני' שדוחה י\"ט האחרון אבל לא עולת ראייה ועוד דהא דקאמר א\"ל ב\"ש והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה ואין ספק דכי דרשינן לכם ולא לגבוה אף י\"ט נמי ממעטינן מיניה והנלע\"ד דב\"ש וב\"ה עיקר פלוגתייהו בקרא דלכם הוא אי ממעטי' מיניה לגבו' כי היכי דממעטי' לגויים ולכלבים אלא משום דאין הכרח מעיקר קרא לא כדדריש מר ולא כדדריש מר קאמרי ב\"ה דכיון דאיכא ק\"ו מיהא לי\"ט האחרון דשוב אין לו תשלומין א\"כ עכ\"ל דקרא דלכם אי אפשר למעט מיניה לגבוה וא\"כ ממעטי' מיניה אף י\"ט האחרון ואין סברא למעט י\"ט האחרון כיון דאיכא ק\"ו וכיון דעכ\"ל דקרא דלכם לא אתא למעט לגבוה מעתה אית לן למימר דעולת ראיה דחי י\"ט ואפי' י\"ט ראשון כיון דאיכא למיחש לשמא יאנס או יפשע בשאר ימי המועד כמ\"ש רש\"י ז\"ל וב\"ש ס\"ל דאע\"ג דלי\"ט האחרון איכא ק\"ו אתא קרא דלכם ואפקיה כיון דלשאר ימי' איכא למידרש קרא דלכם דהא לשאר ימים ליכא ק\"ו מיניה ממעטינן נמי י\"ט האחרון דסתמא כתיב לכם והדר קאמר תנא דברייתא דא\"ל ב\"ש לב\"ה והכתיב לכם כלומר וכיון דלשאר הימים אית לן למדרש קרא דלכם דל\"ל ק\"ו ממילא אמעיט י\"ט האחרון וא\"ל ב\"ה דקרא דלה' משמע כל דלה' ומשו' דקר' דלה' אינו מכריע כ\"כ דאפשר למדרשיה כדדרשי ליה ב\"ש הוצרכו ב\"ה למילף מק\"ו דלכם למי' לגבו' וכדאמרן ועיקר הילפותא דידהו מהק\"ו הוא ועפ\"ז יתיישב לך מ\"ש רש\"י לעיל בריש סוגיין עלה דקאמר עולא אבל נו\"ן ד\"ה אינן קרבין בי\"ט וז\"ל ואע\"ג דחגיגה וראיה יש להם תשלו' כל ז' שרו ביה שמא יאנס ולא יקריבנה בשאר הימים והכי מפרש בברייתא לקמן דמשום ה\"ט שרו לה עכ\"ל.
ולכאורה יש לדקדק דאדרבא בהך ברייתא מסקי' דטעמייהו דב\"ה דס\"ל דעולת ראיה דחי י\"ט אינו אלא מקרא דלה' ולא מטעמא דשמא יאנס מיהו ע\"פ מ\"ש דבריו נכונים דודאי קרא דלה' אינו מכריע דאפשר למדרש כדדריש ב\"ש ולא אתא למילף על עולת ראיה דלידחי י\"ט אלא לסיוע בעלמא הביאו ב\"ה וכדאמרן וקושטא קאי דב\"ה מק\"ו דשבת ילפי לה אלא דהק\"ו לא אהני אלא ליום האחרון וכיון דגלי ק\"ו דלכם לא ממעט עולת ראיה מעתה שרו רבנן לשאר ימי המועד כדי שלא יאנס ותפשע וע\"פ האמור בין תבין דברי רש\"י בשמעתין ד\"ה אף זו קבוע לה זמן שכתב וז\"ל ויש לחוש שמא יפשע או יאנס בשאר ימי המועד ולא יביא ע\"כ ולכאורה אין לו מובן דחששא זו מדרבנן בעלמא והיכי ילפי ב\"ה מק\"ו דשבת דלידחי י\"ט כיון דלא דמו לחו\"מ דהנך קבע להו זמן יום א' דוקא משא\"כ בעולת ראיה וע\"פ מ\"ש כונת רש\"י מבוארת דודאי לא שמעינן לב\"ה דלידחי י\"ט אלא י\"ט האחרון דוקא דקביע להו זמן כתו\"מ והיינו דקאמרי ב\"ה אף זו קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג כו' עבר הרגל ולא חג כו' כלומ' ובי\"ט האחרון הא איכא ק\"ו וכיון שכן קרא דלכם לא ממעט עולת ראיה ומעתה כיון דלית לן קרא למעט עולת ראיה מדרבנן אית לן למשרי בשאר ימי המועד ולא אסרו אלא בשאר נו\"ן דהכא יש לחוש שמא יפשע או יאנס ולא יביא כנלע\"ד." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נדרים ונדבות מותרים להקריב בחול המועד מותר \n להקריב בחולו של מועד נדרים ונדבות שנאמר אלה תעשו לה' לבד מנדריכם ונדבותיכם מכלל שקריבין ברגל. עכ\"ל. וראיתי למרן מלכא מוהרח\"א בס' ע\"הח בלשונות על רבינו ד\"ח ע\"ד שתמה על דבריו דלפי שיטתו בפ\"א מה' י\"ט דהעושה מלאכה בחש\"מ איסורו מד\"ס וכתב ה\"ה ז\"ל דמן התורה מותר בכל מלאכה א\"כ למה לי קרא דאלה תעשו לה' ללמד דנו\"ן מותרי' בחש\"מ כיון דליכא איסור מלאכה בחש\"מ מן התורה וכתב ע\"ז והיינו יכולים לומר דעיקר קרא לאסור להקריב בי\"ט איצטריך עכ\"ל ולע\"ד אחר המחי' הא ודאי ליתא דקרא דתעשו לה' במועדיכם אפי' בי\"ט מיירי שהרי אמרו בתמו' די\"ד ע\"ב אלה תעשו לה' במועדיכם אלו חובות הבאות חובה ברגל ופי' רש\"י כגון חגיגה ומוספין כו' והנהו דחי י\"ט אלא דר\"י הוא דאמר דמלבד נדריכם ונדבותיכם קאי אחש\"מ דאי בי\"ט הא קי\"ל דנדרים ונדבות אינן קרבין בי\"ט אבל עיקר קרא לאו בחש\"מ דוקא מיירי דאי בחש\"מ דוקא אם כן אמאי לא יליף ר\"ה למ\"ד דנו\"ן אינן קרבין בי\"ט דמדאורייתא קאמר מהך ברייתא אלא ודאי דמהכא ליכא למשמע מידי ועיקר קו' הרב לא על שיטת רבינו לחוד קשה שהרי מצינו בגמ' בפ\"ב דביצה די\"ט ע\"ב עלה דהוה בעינן מימר דלר\"ש נו\"ן אינן קרבין בח\"המ דפריך תלמו' השתא סלותי מסלתינן נו\"ן מבעייא יע\"ש הרי דתלמו' מדמי נדרים ונדבות לאחד מהמלאכות הצריכות לאדם בח\"המ והשתא תיקשי ליה קרא דאלה תעשו לה' למה לי אלא ודאי דמעיקר קרא לא קשיא דאיצטריך למצות עשה שיקריב הנדרים והנדבות ברגל שפגע בו תחילה כמ\"ש רבינו בפ\"ד מה' מע\"הק הל' י\"ג והשתא דאית לן קרא למ\"ע יליף לה מינה רבינו אע\"ג דאתי מסברא ועיין בס' לשון למודים חא\"ח.
והנה בהך מילתא דנו\"ן אי קרבין בי\"ט או לא אמרינן בפ\"ב דביצה ד\"ך ע\"ב אמר ר\"ה לדברי האומר אין נו\"ן קרבין בי\"ט לא תימא דרבנן גזרו שמא ישהא עד המועד שיהא לו בשר מצוי ושמא כשיבא המועד יארע לו אונס עכ\"ל והק' בס' קול בן לוי ד\"ד ע\"ב דבהדיא תנן בפ\"ק דחגיגה ד\"ז ע\"ב דנו\"ן באות במועד אפי' למ\"ד דבי\"ט אינן באות במועד באות ואי מטעמא משום הא הואיל ובמועד באות שפיר ישהא אלא עכ\"ל דמדאו' וי\"ל כו' עכ\"ל וכונתו לחלק ולומ' דביו\"ט דוקא דאדם פנוי מעסקיו ואיכא למיחש להכי משא\"כ בחש\"מ דמותר במלאכו' של דבר האבד וכיוצא מיהו לדידי ק\"ל בי\"ט נמי הא מצי להקריב נו\"ן כדי לצאת בהם ידי שמחה כדאיתא התם בד\"ח מכאן אמרו חכמים ישראל יוצאין ידי שמחה בנדרים ונדבות וכן שנינו שם בד\"ז ע\"ב וכמ\"ש שם רש\"י ותוס' ד\"ה עולות א\"כ אכתי איכא למיחש שמא ישהא אותם עד המוע' לצאת בהם ידי שמחה ומאי אהנו רבנן בתקנתן תו ק\"ק אמאי לא פי' רש\"י דשמא ישהא עד י\"ט שהוא פנוי ולא מפני שיהא לו בשר מצוי וכמו שפי' שם לעיל מזה בדח\"י ע\"א גבי איסו' טבילת כלי' בי\"ט דקאמר רב ביבי גזירה שמא ישהא ופי' רש\"י שמא ישהא עד י\"ט שהוא פנוי יע\"ש ועיין בספר לשון למודים ה' שבת סימן קס\"ב ובמקום אחר הארכתי בס\"ד בזה." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין עולת \n ראיה אינו בא אלא מן החולין כשאר קרבנות שאדם חייב כו' מפני ששלמי חגיגה חובה וכל שהוא חובה אינו בא אלא מן החולין כו'. הכי איתא בביצה די\"ט ע\"ב ויוצא בה משום שמחה ואינו יוצא ידי חגיגה פשיטא דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין לא צריכא דאע\"ג דפריש כדבעא מיניה ר\"ל מר\"י כו' וא\"ל נדור ואינו יוצא כו'. ואיכא למידק דמאי פריך פשיטא אטו מקרא מלא הוא זה דפריך פשיטא הלא תנא דמתני' במנחות פ' התודה דפ\"א אשמועינן האי מילתא דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין מדרשא דוזבחת פסח כו' ור\"ע מייתי לה מקרא אחרינא כדאי' התם ובחגיגה ד\"ח נפקא לן מקרא דמיסת נדבת ידך כו' וא\"כ נימא דהיא גופה אתא לאשמועינן האי תנא ומאי פשיטותא איכא הכא ודוחק לומר דפריך פשיטא דמדייוקא דרישא דקתני ויוצא בה משו' שמח' שמעינן דאינו יוצא בה ידי חגיגה ולמה איכפל תנא בדבריו דהא ליתא דדרך התנא לכפול את דבריו כמ\"ש התוס' בפ' כ\"ש דכ\"א ע\"ב ד\"ה עבר זמנו כו' יע\"ש ועיין להתוס' בפ' בכל מערבין ד\"ל ע\"ב ד\"ה ולפרוש שדבריהם סותרים למ\"ש בפ' כ\"ש יע\"ש וע\"ע להתוס' בשבת דנ\"ג ד\"ה אילימא שדבריהם שם כמ\"ש בפ' כ\"ש ועיין להרמב\"ן במלחמות פ\"ק דפסחים גבי ההיא דאמר רב גידל המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה כו' ועיין בס' שער המלך שנדפס עתה למו\"ה ה\"י בה' ח\"ומ דפ\"ד ע\"ג.
ואפשר דתלמודא הכי פריך למה ליה לתנא לאשמועינן האי מילתא דדבר שבחובה כו' בקרבן חגיגה דוקא אם איתא דהיא גופה קמ\"ל ליתני סתמ' דתודה זו שמביא יביאנה משל חולין ולא משל מעשר וכדתני תנא במנחות דפ\"א האומר הרי עלי תודה יביא משל חולין ולא משל מעשר וע\"ז משני שפיר דתנא הכא הא קמ\"ל דאע\"ג דפריש שאצא בה ידי חגיגה לא נפיק משא\"כ באומר הרי עלי תודה ע\"מ שאביאנה משל מעשר דיוצא בשל מעשר כיון דפריש בשעת נדרו וכדתנן התם במנחות תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא כמו שהתנה וכ\"כ רבינו בפי\"ו מה' מע\"הק די\"ז וז\"ל פירש ואמר הרי עלי להביא תודה ממעות מעשר כו' יביא כמו שנדר יע\"ש והכי דייק לישנא דר\"ל דבעי האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר כו' נראה דבאומר הרי עלי תודה ואביאנה ממעות מעשר לא קא מבעייא ליה לר\"ל דפשיטא ליה דיש לו להביא כמו שנדר וכמו ששנינו במנחות אלא דהיא גופה איכא למידק מאי שנא דבאומר הרי עלי תודה ואביאנה ממעו' מעשר דמהני תנאו ולא אמרינ' דמיד שאמר הרי עלי נתחייב בה וכשאמר אח\"ך ואביאנה ממעות מעשר לא אמר כלום דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ואלו באומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה או הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר אמרינן דנדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח דמיד שאמר הרי עלי נתחייב בה ושוב כשפירש ואמר ואצא בה ידי חגיגה כו' לא אמר כלום משום דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ואיכא למימר דבאומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיג' וכן הריני נזיר ואגלח ממעות מ\"ב הו\"ל מתנה עמש\"ב דכיון דמן התורה חיובא רמייא עליה להביא קרבן חגיגה וכן מי שהוא נזיר מחייב בקרבנות נזירותו אין כח בידו להתנות ע\"מ שאצא ידי קרבנות אלו דמחייב בהו מן התו' ודבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אבל באומר הרי עלי תודה ואביאנה ממעות מעשר כיון דמן התורה ליכא עליו חייובא בקרבן זה ומפני נדרו הוא שמתחייב בו כל שהתנה ואמר ע\"מ שאביאנה ממעות מעשר אין כאן מעמש\"ב דנדר זה חשיב כנדב' בעלמא ובנדבה כתבו התוס' בפ\"ק דחגיגה ד\"ח ד\"ה אמאי ובחולין דכ\"א ע\"ב ד\"ה מה כו' דיכול להביא אף מדבר שבחובה יע\"ש וא\"כ באומר הרי עלי תודה שאביאנה ממעות מעשר דבשעת נדרו פי' ואמר שאינו מתחייב להביאו מן החולין אין ס' דנדר זה חשיב כנדבה והו\"ל כההיא דאמרינן בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א האומר הרי עלי תודה ע\"מ שלא אתחייב באחריותה דלא מחייב באחריותה וכתבו שם התוס' דאין בזה משום מתנה עמש\"ב יע\"ש כלומר דכיון שפי' בשעת נדרו נדבה בעלמא קביל עליה וה\"נ דוכוותא וכי תאמר אלי דבאומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה נמי כיון דבשעת קבלת נדר זה פי' ואמר שאצא בה ידי חגיגה נימא דנדבה בעלמא קביל עליה ויצא בה ידי חגיגה כי היכי דיכול להביא נדבה מדמי מעשר אע\"ג דהוי דבר שבחובה משום דקרבן נדבה לא חשיב דבר שבחובה ה\"נ יוצא בה ידי חגיגה כיון דנדבה בעלמא היא ואינה דבר שבחובה ואין כאן מעמ\"ש בתורה כיון דמעיקרא נדבה בעלמא קביל עליה הא נמי לא אירייא דדוקא באומר הרי עלי תוד' ע\"מ שאביאנה ממעות מעש' לא חשיב מעמש\"ב כיון דמתני להביאה ממעות מעשר שאם נאבדה שוב אינו חייב בה שהרי נאבדו לו דמי המעשר הו\"ל כאומר ע\"מ שלא אתחייב באחריותה דנדבה בעלמא קביל עליה אבל במתנה ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה כיון שהוא חייב באחריותה אין כאן נדבה אלא נדר גמור והו\"ל דבר שבחובה ואין בידו להתנות שיצא בה ידי חגיגה דמתנה עמ\"ש בתורה הוא ועיין להרב מח\"א ה' צדקה סי' ט' ובפ\"ח מה' נזירות הי\"ד עמדתי על דבריו שם בס\"ד.
ומ\"מ אכתי ק' מאי פריך בגמרא פשיטא נימא דהא קמ\"ל דאינו יוצא בה ידי חגיגה אפילו בטופל אותה עם אחרת וכר\"י דאמר בפ\"ק דחגיגה טופלין מעות עם מעות ואין טופלין בהמה עם בהמה ואמרינן התם דתניא כותיה דר\"י ודלא כחזקיה דאמר טופלין בהמה עם בהמה ולא מעות עם מעות ואף על גב דאמרי' תנייא כותיה דחזקיה אדחייא התם ההיא סיעתא ורבינו פסק כר\"י וא\"כ איכא למימר דתנא דהך ברייתא נמי הכי ס\"ל והיינו דאינו יוצא בה ידי חגיגה כלומר ואפילו בטופל וי\"ל דלישנא דאינו יוצא בה ידי חגיגה לא דייק שפיר דבטופל בהמה עם בהמה הרי יוצא י\"ח מיד שהקריב בהמה אחת משל חולין אלא שהרשות בידו להקריב יותר לשם חגיגה וא\"כ כשמקריב אחרת משל מעשר לא שייך למיתני בה ואינו יוצא בה ידי חגיגה והוה ליה למיתני ולא יעשה אותה טפילה עם אחרת ועיין במ\"ש מרן כ\"מ פ\"ב מה' חגיגה ד\"ט דמבוארים דבריו כמ\"ש וע\"פ האמור בין תבין מ\"ש רש\"י בפ\"ק דחגיגה ד\"ח ע\"א ד\"ה ושאר ימו' הפסח אדם יוצא י\"ח במעשר בהמה וז\"ל ושאר כל ימות הפסח שאינן אלא לשמחה אדם יוצא י\"ח במעשר בהמה אם יש לו כו' עכ\"ל ולכאורה קשה דכיון דהתם אליבא דחזקיה קיימינן דלדידיה בשלמי חגיגה טופלין בהמה עם בהמה וההיא ברייתא מייתי לה הש\"ס לסייעו למה לא פי' רש\"י דשאר ימות הפסח אדם יוצא י\"ח שלמי חגיגה במעשר בהמה קאמר וע\"ג טפילה ולמה לו לדחוקי ולפרש דמיירי לענין שלמי שמחה שלא הוזכר ברישא דברייתא אמנם ע\"פ האמור נכון הדבר דרש\"י לישנא דיוצא בה י\"ח קא ק\"ל דאי בטופל קאמר ולענין שלמי חגיגה לא הו\"ל למיתני כי האי לישנא וכמדובר ודוק.
והנה רבינו כאן פסק דחגיגה אינה באה אלא מן החולין כשאר קרבנות שאדם חייב בהם אבל היא באה ממעות מעשר שני המעורבות עם מעות חולין כו' נראה בהדיא דפסק כר\"י דאמר טופלין מעות עם מעות ואין טופלין בהמ' עם בהמ' ושם בהל' ט' כתב דיוצא אדם י\"ח חגיגה במעשר בהמה כו' והשיגו הראב\"ד דלמ\"ד אין טופלין בהמה עם בהמה לא משכחת לה שיצא ידי חובת חגיגה במעשר בהמה כלל אלא למ\"ד טופלין בהמה עם בהמה אפשר שטופלין בהמת מעשר עם בהמת חולין יע\"ש ומרן כ\"מ כתב בשם הר\"י קורקוס דאפשר שגם רבינו בטופל איירי ולומר דיכול להביא הכל לשם חגיגה וסמך אמ\"ש למעלה עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דא\"כ ס\"ל לרבינו דטופלין בהמה עם בהמה כשם שטופלין מעות עם מעות וכרב ששת דס\"ל הכי כדאיתא התם בפ\"ק דחגיגה ד\"ח ע\"ב והא ודאי ליתא דא\"כ בהל' ח' כשכת' דשלמי חגיג' באות מדמי חולין ודמי מעשר המעורבים שם הו\"ל לאשמועי' דגם בטופל בהמת חולין עם בהמת חובה של נדר או של מ\"ב או של מעשר בהמה יוצא ידי חובת חגיגה ולמה פרט בהל' ט' שיוצא אדם י\"ח במעשר בהמה דוקא אם איתא דבטופל איירי ועוד דא\"כ הי\"ל לרבינו לבאר בהל' ט' דאכילה ראשונה צריך שיהיה מן החולין דהיינו בהמה ראשונה שמעלה על השלחן דלמ\"ד טופלין בהמה עם בהמה פירוש' דברייתא דקתני אכילה ראשונה מן החולין הכי הוא ולא שיעור דמי אכילה ראשונה וכמ\"ש רש\"י. וסבור הייתי ליישב דברי מרן דמ\"ש דרבינו בטופל איירי היינו בטופל מעות חולין עם מעות מעשר בהמה דאע\"ג שמעשר בהמה אינו נמכר ואינו נגאל וכמ\"ש רבינו בפ\"ו מה' בכורות ואפי' בעל מום ושחוט אסרו אותו מדברי סופרים גזרה שמא ימכרנו חי וכמ\"ש רבינו שם מ\"מ במעשר בהמה של יתומים שחוט לא גזרו כמ\"ש שם רבינו וא\"כ אפשר דבכה\"ג קאמר מרן דמיירי רבינו הכא אלא שדבר זה לא ניתן ליאמר דכיון דלא משכחת לה מעות מעשר בהמה אלא בכה\"ג שהיא של יתומים ונפלה בה מום ומכרוה הרי לא משכחת לה שיביא מהם חגיגה דיתומים קטנים לא מחייבי בחגיגה ואפי' הגיעו לחינוך אינן יכולים להקריב בי\"ט א' דנ\"ון אינן קרבין בי\"ט וכמ\"ש התוס' בריש חגיגה ד\"ה איזהו קטן יע\"ש ועוד דא\"כ מה זה שכתב רבינו שאין מביאין אותה בי\"ט גזירה שמא יעשר בי\"ט ואם איתא דבמעות של מעשר בהמה מיירי רבינו לא משכחת לה להאי גזרה כלל כמובן ועיין להלח\"מ אלא ודאי במביא בהמת מעשר עצמה מיירי רבינו וזה לא יתכן כמו שהשיגו הראב\"ד.
והלח\"מ כתב וז\"ל ואולי י\"ל דאית ליה לרבינו דכיון דמעשר בהמה נאכל במומו דמי קצת לחולין וכיון שהתירה התורה גבי חגיגה טפילה מקרא דאשר יברכך ה\"ה במעשר בהמה שאינו קדוש גמור אלא דמי לחולין קצת ואע\"ג דשאר קרבנות אינן באים ממעשר בהמה שאני הכא שהתירה התורה לטפל כו' כן נ\"ל להליץ בעד רבינו ודוחק ודבר זה לא ניתן ליאמר לע\"ד דהא מעשר שני קיל טפי ממעשר בהמה שהרי יכו' לקנות בדמי מעשר שני בשר חיה ובשר בהמת חולין ושאר כל פירות ואפ\"ה אין חגיגה בא מדמי מעשר שני אם לא בטופל כמ\"ש רבינו וא\"כ כ\"ש מעשר בהמה שדינה להקריבה ע\"ג המזבח איך הפה יכו' לדבר שאדם יוצא בה י\"ח חגיגה.
והרפ\"ח בביאורו להל' חגיגה כתב להליץ בעד רבינו דס\"ל דכי היכי דאתרבי טפילה לחגיגה משום שנאמר שמחה ונאמר במעשר שמחה מה להלן מעשר אף כאן מעשר כדאיתא בירוש' והביאו התוס' ה\"ה שמרבינן מעשר בהמה דכתיב בהדיא עשר תעשר אחד מעשר בהמה וא' מעשר דגן וכו' וע\"כ כי רבייה קרא למעשר היינו לצאת ידי חובתו במעשר בהמה כו' יע\"ש. וגם זה לא יתכן לע\"ד דמאחר דבתלמודא דידן לא מפקינן טפילה לחגיגה אלא מקרא דאשר יברכך הנאמר בחגיגה ולפ\"ז ליכא רבוייא למעשר בהמה למה זה הניח רבי' הש\"ס דידן ותפס דרשת הירוש' ותו דאף לפי דרשת הירוש' לא מצינו שנאמר שמחה אלא במעשר שני דוקא כדכתיב בפרש' ראה ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך ואכלת שם לפני ה' אלהיך ושמחת שם וכו' וא\"כ מהי תיתי לומר דקרא דושמחת קאי אמעשר בהמה דאתי מרבויא דתעשר הנאמר בראש הפרשה.
ולע\"ד לפי חומר הנושא אפשר ליישב בדוחק דעת רבינו דמשמע ליה בפירושא דבריית' דקתני ושאר ימות הפסח אדם יוצא י\"ח במעשר בהמה דבשלמי חגיגה קאמר ושלא כדברי רש\"י דמפרש לה בשלמי שמחה שזה לא הוזכר ברישא וכמ\"ש הרפ\"ח וכיון שכן ע\"כ לומר דמעשר בהמה דקתני לאו היינו מעשר בהמה ממש דכיון שדבר שבחובה היא איך יתכן שיצא בה י\"ח חגיגה אלא מיירי במעשר בהמה שדינה כשלמים וכאותה ששנינו בפרק בתרא דבכורות ופסקה רבינו ברפ\"ח מה' בכורות שאם קרא לט' עשירי ולעשירי ט' ולי\"א עשירי בין בטעות בין בכונה ג' מקודשין ודינן שהתשיעי אינו קרב אלא נאכל במומו והעשירי מעשר והי\"א יקרב שלמים וטעון נסכים כשלמים ואינו עושה תמורה מפני שהוא עצמו כתמורה יע\"ש. והשתא במעשר בהמה כזה שקרא לי\"א עשירי שדינו להיות כשלמים קאמר תנא דברייתא שיוצא בה י\"ח חגיגה שאין כאן דבר שבחובה כיון שהעשירי היא היא מעשר בהמה ומפני שזה קרא לי\"א עשירי הוא שאמרו שהיא ג\"כ קדושה וכיון שכן הו\"ל כנדבה שכתבו התוספות בחגיגה דף ח' ובחולין דף כ\"א שהיא באה מדבר שבחובה כמ\"ש לעיל ומש\"ה יוצא בה ידי חגיגה וע\"ז אמרו דדוקא בשאר ימות הפסח יוצא בה ידי חגיגה אבל לא בי\"ט ראשון גזרה שמא יעשר בי\"ט ויקרא בכונה לי\"א עשירי כיון שאפי' במכוין לקרות לי\"א עשירי דינא הכי כמדובר. ובהכי ניחא מאי דקשיא ליה תו להרפ\"ח לדעת רבינו מהא דתנן ישראל יוצאים י\"ח שמחה בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה וכו' ואם איתא דשלמי חגיגה יוצאין במעשר בהמה כ\"ש שלמי שמחה ולמה ליה לתנא למיתני גבי שלמי שמחה שיוצ' במעשר בהמה יע\"ש.
אמנם עפ\"י האמור הנה נכון שאף רבינו לא כתב שיוצאין י\"ח שלמי חגיגה במעשר בהמה אלא במעש' בהמ' כזה אבל במעשר ממש כיון שהיא דבר שבחובה ודאי אין יוצאין בו י\"ח אלא ידי שמח' דוקא מרבויא דושמחת וא\"ת דאכתי תיקשי למה ליה לתנא למיתני שיוצאין ידי שמחה בנדבות כיון שאף ידי חגיגה נמי יוצאים בנדבה וכמ\"ש בשם התוספות הא לא קשיא שדרך התנא למיתני נדבו' בהדי נדרי' בכל דוכתא וסירכיה נקיט ואזיל כנלע\"ד להליץ בעד רבינו בדוחק.
ויש להסתפק אי מהני טפילה בשאר קרבנות חובה כי היכי דמהני בקרבן חגיגה או דילמא דוקא בקרבן חגיגה מהני טפילה משם דגלי ביה קרא דכאשר יברכך ונראה לע\"ד דלא מהני שהרי התוספות בפ\"ק דחגיגה ד\"ח ע\"א ד\"ה ת\"ל הקשו דגבי חגיגה ל\"ל קרא דמיסת ללמד שאינו בא אלא מן החולין ת\"ל מקרא דוזבחת פסח כדאיתא בפרק התודה ותירצו וי\"ל דהכא אצטריך דסד\"א כיון דכתיב אשר יברכך ללמד דמהני טפילה הו\"א כוליה נמי לייתי מן המעשר עכ\"ל והשתא אם איתא שבשאר קרבנות חובה נמי מהני טפילה תיקשי לן איפכא למה לן קרא דוזבחת פסח ללמד על שאר קרבנות חובה שאינו בא אלא מן החולין ת\"ל מקרא דמיסת הנאמר גבי חגיגה אלא ודאי דשאר קרבנות חובה לא מהני טפילה ולהכי אצטריך קרא דוזבחת פסח כו' דאי מחגיגה הו\"א כי היכי דהתם מהני טפילה ה\"נ מהני להכי אצטריך קרא לומר דבשאר קרבנות לא מהני כנלע\"ד.
וראיתי להרב מ\"א ז\"ל בה' מגילה רס\"י תרצ\"ד שכתב בשם הרב של\"ה ומוהרי\"ל דמתנות לאביונים צריך ליתנם משלו ולא משל מעשר ואם בא להוסי' מוסיף משל מעשר עכ\"ל כנראה שלמדו הרבנים הנז' דבר זה מאותה סוגייא דפ\"ק דחגיגה ד\"ח ע\"א דאמרו דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וע\"י טפילה שרי ולפי מ\"ש דטפילה לא מהני אלא דוקא גבי חגיגה דגלי קרא דכאשר יברכך אבל בשאר קרבנות חובה אינן באין אפילו על ידי טפילה אלא מן החולין נראה דגבי מתנו' לאביונים נמי אית לן למימר דלא מהני טפילה כשאר קרבנו'.
ואפשר דהם ז\"ל למדו דבר זה מאותה שאמרו בפ\"ק דקדושין דל\"ב גבי מאי דאיבעיא לן התם אי כבוד האב הוא משל אב או משל בן ואמרי' עלה ת\"ש ב' אחים שני שותפין האב ובנו כו' מאכילין זה לזה מעשר עני ואי אמרת משל בן נמצא זה פורע משל עניים ומשני לא צריכא להעדפה ופרש\"י להעדפה עליו מוטל להאכילו ולהשקותו מדה בנונית ואם אביו צריך לסעודה יתיר' יאכילהו מ\"ע עכ\"ל וא\"כ הכא נמי גבי מתנו' עניים ס\"ל להרבנים הנז' שאינו יכו' לפרוע מדמי מעשר דהו\"ל פורע חובו בממון שאינו שלו כיון שהוא חייב במתנו' בלא\"ה ומיהו אם בא להוסיף לשם מתנות עניים יכו' להוסיף מדמי מעשר דומיא דכבוד אב ואם למ\"ד משל בן שהעדפה שרי ושוב ראיתי דברי הרב שני לוחות הברית על מקומן שכתב וז\"ל כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כדאיתא במסכת חגיגה בענין עולת ראיה וחגיגה שאינה באה מהמעשר אלא מן החולין וכן נראה לי לענין פורים שנוהגים ליתן מחצית השקל ומשלוח מנות מתנות לאביונים שהוצאה זו יוציא אדם משלו ולא משל מעשר שלו וכן מ\"כ וז\"ל ודוקא משלו כאשר השיב מהר\"י מולין שבמעות מעשר לא נפיק ידי מתנות לאביונים ומזה נ\"ל דבאותן המקומות שנותנים קצבה לכל נפש לחזן קודם קריאת המגי' מעות פורים בזה לא נפקי ידי מתנות לאביונים כו' ע\"כ וסיים ע\"ז אמנם כשמפריש מסת ידו ורוצה להוסי' נראה שמותר להוסיף ממעות מעשר שלו עכ\"ל מבוארים דבריו דמההיא דחגיג' למדו דבר זה ואין משם ראיה לע\"ד כמדובר.
ואפשר ליישב אף לפי שיטתם ז\"ל דמדמו ההיא דמתנות עניים לדבר שבחובה דמ\"מ לא דמי לשאר קרבנות חובה לענין זה דלא מהני טפלה בהו משום דגבי שאר קרבנות חובה כשלוקח הבהמה מדמי חולין ודמי מעשר המעורבין זה בזה אין היכר בבהמה איזה חלק ממנה הוא מן החולין ואיזה חלק הוא מן המעשר ולהכי איכא למימר דאסר רחמנא טפלה בהו אבל גבי מתנות עניים שמוסיף על שתי המתנות ונותן ד' הרי הם מבוררין לעצמן כי ב' מהם מן החולין ושנים מן המעשר הסברא נותנת דשרי וברור.
ודע שבספר פני יאושע לא' מרבני אשכנז סימן ב' נשאל אם מותר לשלם ממעות מעשר שלנו מעות החזן ושאר מצו' במקו' שיש תקנה בעיר שכל א' מחוייב לקנות מצות בשנה סכום שלו והשיב כי במעות מעשר שלנו אין בהם דין דבר שבחובה אלא חולין גמורים הם ולא חשיבי כמעות מעשר ב' כמ\"ש הטור בח\"מ סימן רי\"ב בשם תשו' הרא\"ש ואפי' מאן דפליג אינו אלא לענין גמר בלבו וכו' דלענין זה חשיב כנדרים ונדבות דאיתיה בבל תאחר אבל לא לשאר דברים והביא זכר לדבר דהא בפרק התודה דפ\"ב ילפינן להאי מילתא שדבר שבחובה אינו בא אלא מן החו' מפסח מצרים מה פסח מצרים לא בא אלא מן החולין שהרי לא נהג באותו זמן מ\"ב אף שאר קרבנות כן ואמ' ר\"ע וכי דנין אפשר משאי אפשר יע\"ש ואם איתא דמעו' מעשר שלנו חשיב דבר שבחובה א\"כ ליכא ילפותא מפסח מצרים דאפשר שבא ממעות מעשר זה שהיה נוהג מזמן יעקב אבינו דמשם למדו דין מעות מעשר כדאיתא בפרק נערה מקרא דוכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך יע\"ש וכתב עוד שאין מקום לדמות דבר זה לדין דבר שבחובה הנאמר גבי קרבנות דנפל\"ן מקרא דוזבחת פסח צאן ובקר כל דבר הבא מצאן ובקר יהיה כפסח כו' דמה טיבה של צדקה לצאן ובקר גדולה מזו הקשו התוספות ז\"ל בפרק התודה דפ\"ב דעופות ומנחות מנלן שאינם באים מדבר שבחובה כיון דקרא צאן ובקר דוקא קאמר את\"ד יע\"ש ואישתמיט מיניה תשו' מהרי\"ל שכתבנו ודברי הרב של\"ה שאסרו לתת מתנות עניים ממעו' מעשר שלנו מהאי טעמא שדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כמדובר.
ומ\"מ דבריו נכונים בטעמן במ\"ש דלא נאמר האי מילתא שדבר שבחובה כו' אלא דוקא במידי דקרבנות ולא בשאר מצות ולא היה להם למהרי\"ל ולהרב של\"ה לתלות הדבר בההיא דמתנות עניים משום דהוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין אלא היה להם לומר דכשנותן מתנות עניים ממעות מעשר נמצא פורע חובו בממון שאינו שלו וכאותה שאמרו בפ\"ק דקדושין דף ל\"ב וכמדובר לעיל ועיין עוד לקמן ד\"ה וראיתי שהכרחנו סברתו מדברי התוספות דנזיר ועוד יש להביא ראיה לע\"ד מאותה שאמרו בפרק כל שעה דל\"ח ע\"א מצות של מעשר שני לדברי ר\"מ אין אדם יוצא בה י\"ח בפסח לרבנן אדם יוצא בה ידי חובתו ושם דל\"ו ע\"א איפליגו בברייתא ר\"י הגלילי ור\"ע בהא דלר\"י הגלילי לא נפיק במצה של מעשר שני משום דבעינן לחם עוני וליכא ולר\"ע מצות מצו' ריבה יע\"ש והשתא אם איתא שאפי' בשאר מילי שאינן של קרבן איתא להאי מילתא שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין היאך יוצאין לר\"ע ולרבנן דר\"מ במצות של מ\"ב דהא מצה בליל פסח דבר שבחובה הוא ואינו בא אלא מ\"ה ואף ר\"י הגלילי ור\"מ למה להו לטעמא דלחם עוני לומר דלא נפיק בה תיפוק לי מטעמא שדבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה עוד כתוב בספר הנז' וז\"ל ופליאה בעיני היכי ס\"ד כלל שלא לפרוע החזן ושאר מצות הקהל ממעו' מעשר שלנו והלא אין אדם חייב מממונו כי אם עד עישור נכסיו ופשי' דלא כפינן ע\"ז דהא אמרי' בבבא בתר' לעולם אל ימנע אדם עצמו פחות ממחצית השקל בכל שנה וכתבו הפוס' שאם לא עשה כן לא קיים מצות צדקה משמע דבמחצית השקל קיים מצות הצדקה אלא שמצוה מן המובחר לתת מעשר ואסמכוהו אקרא דיעקב כו' וכיון שכן כיון שהוא פורע מעות מצות הקהל ע\"פ תקנת הקהל שוב אינו מחוייב ליתן מעשר אם הסך מגיע למעשר ואם לאו ימלא המותר כו' ולא דמי למעשר שני או למ\"ע שהוא מחוייב ליתן מגורנו ואם קבל עליו עוד נדר מחוייב ג\"כ ליתנו ואינו פורע חובו ממעשרו ע\"פ המקרא שכתבתי עכ\"ל. ולא זכר שר מ\"ש הרב של\"ה במסכת מגילה בענין צדקה ומעשר דרס\"ב ע\"ב וז\"ל מצאתי בשם מהרמ\"ץ ז\"ל וכן אני רגיל להורות לבני אדם כל מצוה שתבא לידו להיות בעל ברית ולהכניס כלה לחופה וכן לקנות ספרים ללמוד בהם כו' יקח ממעות מעשר עכ\"ל ולפום ריהטא מוכח כי מי שקונה מצוה בב\"ה כגון הוצאה והכנסה או סגן או גלילה וכן שאר המצות שאחר שהמעות באים לקופה של צדקה יכו' לקנות ממעות מעשר שלו אמנם יש לחלק דמהר\"מ לא כתב כן אלא כשקונה מצוה שלא היה לה שום קונה אבל מה שמוכרים בב\"הכ זה נותן כך וזה נותן כך ונשאר בידו אין מן הראוי שיקח ממעשר שלו כפי מה שירצ' חברו ליתן דהא לא הועיל לקופה של צדקה רק במה שמוסיף על חבירו עכ\"ל ומכאן אתה דן דבנדון הרב פני יאושע דיש מנהג בקהל לקנות מצות בכל שנה סכום כך דשרי ליקח ממעות מעשר לכ\"ע עוד כתב בספר הנז' וז\"ל ומעכ\"ת שהקשה על מהרי\"ל דמאי ראיה מייתי מנ\"ונ דאתי מקרא מריבוי דושמחת בחגך כו' יש ליישב דמהרי\"ל ס\"ל כפרש\"י בחגיגה דלא אתי מריבוי דושמחת כ\"א ממשמעותיה כיון דל\"ב מיניה אלא שמחה ואין שמח' אלא בבשר והאי בשר הוא עכ\"ל וא\"כ ה\"ה בנדון דמהרי\"ל ואפי' לפי' התוס' דמריבוי אתי מ\"מ י\"ל דמהרי\"ל מק\"ו מייתי לה מה שמחה דחובה היא וגבי קרבנות דבר שבחו' אינו בא אלא מ\"ה אפ\"ה רבייה קרא ק\"ו לנדון דידיה דלא אשכחן שיבא דוקא מן החולין ולא ממה שנתחייב כבר על אחת כ\"ו דילפינן מיניה עכ\"ל הנה זה שכתב ומעכ\"ת שהק' על מהרי\"ל כו' אין ספק שכיוין להק' עמ\"ש מהרי\"ל בתשו' הביאה מרן ב\"י בא\"ח בס\"ס תקס\"ח שהנודר להתענו' סכום ימים רצופים ואירע בהם תענית חובה שיוצא בהם ידי נדרו ול\"א כיון דבלא\"ה חייב להתענות אינו יוצא י\"ח נדרו דהלא לצעורי בעלמא קביל עליה כו' ודמיא להא דתנן ישראל יוצאין י\"ח שמחה בנדרים ונדבות אלמא אע\"ג דבעי לאתויי שלמי נדר ונדבה אפ\"ה נפיק בהו ידי שמחה אלמא ל\"א כיון דבלא\"ה בעי לאתויי שלמי שמחה ברגל לא ליפוק ידי נדרו ולא דמי להא דהריני נזיר לכשיהיה לי בן כו' דמייתי לה מהר\"מ בה' שמחות דהתם תרי נדרי נינהו עכ\"ל והשתא ק\"ל שפיר להשואל על תשו' מהרי\"ל הלזו דהיכי יליף מההיא דשלמי שמחה אנדון שלו שנדר להתענות כו' דהתם מש\"ה נפיק י\"ח שמחה בנדרים ונדבות משום דרבייה קרא דושמחת כדאיתא בפ\"ק דחגיגה ד\"ח אבל בשאר קרבנות חובה קי\"ל שדבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה וא\"כ בנדון מהרי\"ל לא הו\"ל ללמוד מדין שלמי שמחה לקולא כי אם מחגיגה ושאר קרבנות לחומרא והיא קו' אלימתא לע\"ד ומה שהשיב הרב דמהרי\"ל ס\"ל כפי' רש\"י כו' לא זכיתי להבין כונתו דס\"ס לפי' רש\"י ג\"כ אין ללמוד שארי דבר שבחובה מדין שלמי שמחה דהתם להכי כתביה רחמנא בלשון שמחה לו' דבכל דבר של שמחה יוצא בו י\"ח דלא בעי מיניה אלא שמחה אבל בנודר להתענות אע\"ג דצערא קביל עליה ס\"ס כיון שנדר הו\"ל דבר שבחובה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה ולא ממה שמחוייב בו כבר גם מ\"ש עוד ואפי' לפי' התוס' כו' מ\"מ מהרי\"ל יליף לה מק\"ו וכו' עכ\"ל.
הנה הרב הנז' אזיל לשיטתיה שכתב שלא נאמר האי מלתא דדבר שבחובה כו' אלא בקרבנות דוקא ולא בשאר דברים של חובה וסברא זו רצה לייחסה למהרי\"ל וכבר כתבנו לעיל דאשתמיט מיניה מ\"ש מהרי\"ל בתשו' סימן נ\"ז גבי מתנות עניים דלא נפיק בהו י\"ח במעו' מעש' מה\"ט דדבר שבחובה יע\"ש ועיין בס' דבר שמואל סי' כ\"ז ובס' סמא דחיי חי\"ד סי' ט' שגם הם ז\"ל עמדו ע\"ד מהרי\"ל בתשו' הלזו והניחוה בצ\"ע וכעת אין תשו' מהרי\"ל מצויים בידי לעמוד בדבריו. וראיתי להרב מ\"א בא\"ח סימן תקס\"ח ס\"ק כ\"ב אחר שהבי' דברי מוהרי\"ל ז\"ל בתשובה זו דהנודר להתענות כו' שכתב וז\"ל וא\"כ בתרי נדרי כגון שנדר לצום ב' וה' ואח\"כ נדר לצום מ' יום רצופים אין ב' וה' עולה לו וכ\"כ בשה\"ג פ' שבועות שתים בתרא אלא שכתב דוקא אם אין מובלעים ממש תוך ימי נדרו כגון כו' כמ\"ש התוס' ז\"ל פ\"ב דנזיר די\"ג ע\"ב אמשנת הריני נזיר כשיהיה לי בן עכ\"ל וצ\"ע דהא בגמר' אמרינן אם אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מונה כ' ואח\"כ ל' ואח\"כ פ' וכתבו התוס' דלא דמי לאומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה שאם יכול להבליעו מבליעו כו' דהתם אמרינן שהיה דעתו להבליע את של בנו ומה שלא אמר בפירוש כו' מפני שדעתו להיות נזיר מאה יום אם לא יולד לו אבל הכא הול\"ל הריני נזיר אחר כ' ומעתה בין הכל מאה אלא ודאי חפץ לקבל מאה יום בלא הנזירו' עכ\"ל א\"כ הכא נמי הול\"ל הריני בתענית ל' יום אלא ודאי חפץ להתענות מ' יום בלא העשרה ימים עכ\"ל ולק\"ד לא ק' כלל דאף נדון הרב שה\"ג דמי לההיא דהריני נזיר כשיהיה לי בן שכתבו התוס' דדעתו להבליע את של בנו ומה שלא פי' מפני שדעתו להיות נזיר אם לא יולד לו כו' ה\"נ כשקבל להתענות מ' יום רצופים דעתו להבליע בתוך מ' אלו תעניות של חובה ומה שלא פי' הוא מפני שדעתו להתענות מ' יום רצופים אם לא יארע בתוכם תעניות של חובה ואע\"ג דתעניות של חובה ידועים לו כשנדר מ\"מ הוא לא פי' מפני שאפשר שיאנס ולא יכול לצום ארבעי' שקיבל עליו בזמן שיש בהם תעניות של חובה אלא בזמן אחר שאין בהם תעניות של חובה ואז ליכא הבלעה ודמי ממש לההיא דהריני נזיר כשיהיה לי בן ודוק ומדברי התוספות הללו דפרק ב' נזירים משמע דס\"ל כס' הרב פני יאושע שכתבנו לעיל דהאי מילתא דדבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה לא נאמר אלא דוקא בקרבנו' ולא בשאר דברי' דאל\"כ אפי' באומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר עוד אפי' שיהיו ימי נזירו' בנו מובלעי' בתוך ימי נזירותו לא יעלה לשני הנזירות דאפי' שהיה דעתו להבליע של זה בזה מה בכך הרי אין בידו להתנות שדבר שבחובה יביא משל חובה כדאמרינן בשמעתין באומר הרי עלי תודה ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה דנדור ואינו יוצא ה\"נ שאמר הריני נזיר כשיהיה לי בן נתחייב בימי נזירותו וכשחזר וקיבל נזירות אחר אפי' שיפרש ויאמר שיצא ידי נדרו בימים של נזירות בנו אינו יוצא בהם דהו\"ל מתנה עמש\"ב שדבר של חובה לא יבי' אלא משל חולין אלא ודאי דהתוס' משמע להו דאין בזה משום דבר שבחובה ובתר כונתו אזלינן אם כיוין להבליע זב\"ז יוצא ידי שניהם ואי לא לא ותמהני על הרב מ\"א שהביא דברי התוס' ז\"ל הללו ואפ\"ה כתב דבנודר ב' נזירות חייב בשנים משום דבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה וכן ברגיל להתענות ערב ר\"ח ואירע ביום ב' וגזרו הקהל להתענות ב' וה' כתב שאינו עולה לו משום דבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה ולא שת לבו לדברי התוס' ז\"ל הללו שנר' מדבריהם דאין בזה משום דבר שבחובה וכו' ודוק.
ובספר סמא דחיי חי\"ד סי' ט' נשאל במי שנדר לקרות ח\"י פרקי משנה בכל יום והיה רגיל מקודם לקרא בכל שבת כ\"ד פרקי שבת ואירע שביו' שבת עלה בגורלו של כל יום לקרא הח\"י פרקי' במסכת שבת אי יכול לפטור עצמו בקריאה אחת לשני הנדרים או לא ובס' הנז' דימה נדון זה למ\"ש התוס' בנזיר גבי האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר דאם שני הנזירות מובלעים ז\"בז עולי' כאחד וה\"נ דוכוותא יע\"ש ולדעתי אין דמיונו עולה יפה דשאני התם דאמדינן דעת הנודר שרוצה להבלי' ז\"בז ולא למנות שני נזירות משום דצריך להפסיק בנזירו' שקיבל עליו ולשמו' נזירות בנו ואח\"כ לחזור ולגמור את ימי נזירותו וכיון דצריך להפסיק נזירותו שנדר בשביל עצמו אמדינן דעתי' שרוצה להבליע ז\"בז דאין רצונו בכך ומה\"ט כשנדר להיות נזיר בשביל עצמו ואח\"כ בשביל בנו כשיולד אפי' נולד בנו מיד כשהתחיל נזירותו ומובלעים ז\"בז מבואר מדברי התוס' ז\"ל שם בפ\"ב נזירים דצריך שישמור שני נזירות ואין עולין ב' כאחד משום דבכה\"ג אין צורך להפסיק דתחילה חל עליו חיוב שמירת נזירותו ואח\"כ של בנו יע\"ש וכך מצאתי כתוב בשיטה כ\"י למסכת נזיר בשם תוספי הרא\"ש יע\"ש וכיון שכן בנדון הלזה של קריאת פרקי שבת שאם היה עולה לו בגורלו ח\"י פרקי' במסכתא אחרת ביום שבת היה קורא את שניהם כשעלה בגורלו מס' שבת למה לא יקרא ח\"י פרקים ב' פעמים כיון דיש לו שכר על כל קריאה וקריאה ועיין במ\"ש רש\"י בריש מס' ברכות בענין ק\"ש דחובה עלינו לקרותה משתחשך ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מיטתו יצא עכ\"ל הרי דס\"ל דבקריאה אחת שהוא קורא נפטר מידי חיוב ק\"ש של ערבי' ומחיוב ק\"ש שעל המיטה שחייבוהו חכמים ועיין בדברי התוס' ז\"ל שם ועיין עוד באותה שאמרו בפ' הוציאו לו דנ\"ז ע\"א נתערבו לו דמים בדמים אמר רבא נותן אחת למעלה וז' למטה ועולה לו לכאן ולכאן כו' הרי דאע\"ג דכשהדמים כל א' לעצמו מחייב בשתי נתינות כשנתערבו מיפטר בנתינה אחת לשתיהן ואע\"ג דדחינן התם הך דרבא לאו מהאי טעמא דחי' לה ומ\"מ יש לדחות.
ואת זה ראיתי להרב ד\"מ ז\"ל בי\"ד ס\"סי רל\"ט גבי מ\"ש הטור דאם נשבע שלא אוכל בשר כ' יום וחזר ואמר שבועה שלא אוכל כ\"ב יום שנייה נמי חלה ואסור בבשר מ\"ב יום ותמה עליו מרן ב\"י דבכ\"ב יום סגי דע\"כ לא אמרו באומר הריני נזיר הריני נזי' דמונה ב' נזירו' אלא משום דאין נזירות פחות מל\"י כו' שכתב על דברי מרן ז\"ל וז\"ל ודבריו צ\"ע דמה בכך דאין נזירות פחות משלשים יום מ\"מ למה לא יעלה ממנין הראשון כו' אלא שהמרדכי סוף הלכות אבלות והתוס' פ' הריני נזיר כתבו דאין נזירו' חל על נזירות אלא בנודר שניהם ביום אחד דזה ודאי דעתו על שני נזירות דאל\"כ נדר ב' למה לו ומשמע אבל נדר נזירות ל' יום ואח\"ך נזר נזירות מ' יום ל' יום הא' עולין למנין זו מאחר דמוסיף בנדר השני נזירות א\"כ ה\"ה בנדר אם הוסיף בנדר הב' עולין לו ימי הנדר הראשון למנין שני ודוקא בנדר שני הנדרים ביום א' אבל אם מנה מקצת הנדר הראשון תחילה ואח\"כ נדר הב' אינו עולה לו כך משמע התם בתוס' ובמרדכי יע\"ש עכ\"ל.
והנה זה שכתב שהמרדכי והתוס' ז\"ל כתבו דאין נזירות חל על נזירות אלא בנודר שניהם ביום א' כו' בתוס' שלפנינו בפ' הריני נזיר לא נמצא כתוב לשון זה כי אם במרדכי במ' מ\"ק סי' תתקכ\"א אחר שהביא דברי התוס' דפ' הריני נזיר סיים בלשון זה ולא דמי להא דאמרינן בפ\"ב דנדרים דהיכא דאמר הריני נזיר היו' כו' איכא למ\"ד התם דמונה ב' נזירות בזה אח\"ז ולא אמרינן מונה נזירות אחד ויוצא ידי נדרו כדאמרינן הכא דשאני התם דאילו היה נפטר משתיהן בל' יום למאי קיבל עליו נזירות שניה אלא ודאי צריך למנו' ל' ולחזור ולמנות אבל הכא כשאמר ונזיר אהיה כשיהיה לי בן לא נתכון אלא אם נולד ביום שימשוך נזירות בנו יותר מנזירותו שאז ימנה לו נזירות בפ\"ע אבל אם יכול להיות מובלע דזה מבליע ויוצא ידי שניהם וכשאינן מובלעין ז\"בז מונה וחוזר ומונה עכ\"ל.
ויש לתמוה טובא בדקדוק זה שדקדק מדברי המרדכי דאין ספק דמ\"ש המרדכי כלשון הזה דאילו היה נפטר משתיהן בל' יום למאי קיבל עליו כו' לאו דוקא דה\"ה דאפי' אם קיבל בנזירות השניה טפי ממה שנדר תחילה דסובר המרדכי דאין ימי נזירות הראשון עולין לכאן ולכאן כיון שהיה לו לפרש דעתו ולא פירש שהרי כתבו התוס' שם בפ' מי שהיה נזיר גבי הא דאמרי' התם שאם אמר הריני נזיר לאחר ך' יום ומעכשיו מאה יום מונה כ' ואח\"כ ל' ואח\"כ פ' דלא דמי לאומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר עוד כו' שאם יכול להבליע ז\"בז מבלי' דהתם אמרי' שהיה דעתו להבליע את של בנו ומה שלא אמר בפי' כו' מפני שדעתו להיות נזיר מאה יום אם לא יוולד לו אבל הכא הול\"ל הריני נזיר אחר כ' יום ומעתה בין הכל מאה כו' עכ\"ל הרי דמבואר דעתם דכל שיכו' לפרש שדעתו להבליע ז\"בז ולא פי' דעתו אינו יכו' להבליע של ז\"בז וא\"כ ודאי דמשנזר תחילה ל' ואח\"כ מ' כיון שיכול לפרש שדעתו על שלשי' שנזר תחילה כי לא פירש אין להבליע של זה בזה ועיין להרב\"ח שם בי\"ד שהביא דברי רמ\"א וכתב עליו דלא נהירא אלא הכא דמי למ\"ש הריני נזיר היום הריני נזיר היום דלשמואל מונה ב' נזירות ויש לחוש לאסור מ\"ב יום גם כששני הנדרים ביום אחד עכ\"ל אלא שלא הכריח כן מדברי התוס' שכתבנו ועיין להש\"כ שם ס\"ק ל\"א שכתב על דברי הרב\"ח וז\"ל ותימה דהרי המרדכי ותוס' שם משמע כהרב בד\"מ עכ\"ל. ואין ספק דאשתמיט מיניה דברי התוס' שכתבנו דמבואר בדבריהם היפך דברי הר\"ב כמדובר.
ומה מאד אני תמיה על הרב מ\"א ז\"ל דבא\"ח ס\"סי תקס\"ח הביא דברי התוס' הללו דפ' הריני נזיר שכתבנו ואח\"ך כתב וז\"ל ועבי\"ד סי' רל\"ט סי\"ד דעת הטור והב\"י ורמ\"א ז\"ל ונ\"ל דדעת הטור הוא כמ\"ש כיון דהו\"ל לפרש הריני בתענית עוד ב' ימים ואמר כ\"ב יום ש\"מ דדעתו על כ\"ב יום אחרים אבל בנזירות אם אמר הריני נזיר ל' יום ואח\"כ אמר הריני נזיר מ' יום דאמרי' ל' יום הראשונים עולין לו דאי אפשר לומר הריני נזיר עשרה ימים דאין נזירות פחות מל' יום עכ\"ל ולא ידעתי מה מקום יש לחלק בין נזירות לשאר נדרים שהרי לפי דברי התוספו' דפ' ב' נזירים איכא למימר דאף בנזירות אם אמר הריני נזיר ל' יום ואח\"כ אמר מ' כיון שלא פי' שמ' אלו הם עם הל' שנדר תחילה איכא למימר שמ' אחרים קיבל עליו ורמ\"א שכתב כן דבנזירות אם קיבל עליו תחילה שלושים ואח\"כ מ' דהל' הם בתוך מ' ודקדק כן מלשון המרדכי אין ס' דאשתמיט מיניה דברי התוס' דפרק שני נזירים שכתבנו וצ\"ע.
ויש להסתפק במי שהיה חייב לחבירו עשרה זהובים ונשבע לתת לו עשרים זהובים אי יכול לפטור עצמו בעשרים זהובים אף מהעשרה שהיה חייב לו מקודם ולומר דמה שנשבע לתת לו עשרים היינו עשרה שהיה חייב לו ועוד עשרה אחרים או דילמא לא נשבע על הראשונים שהיה חייב לו אלא על עשרים אחרים ולכאורה דבר זה נראה דתלוי במחלוקת הטור ומרן ב\"י ז\"ל בההיא דנשבע שלא יאכל בשר כ' יום וחזר ונשבע שלא יאכל [בשר] כ\"ב יום שלדעת הטור נשבע על כ\"ב יום אחרים ולדעת מרן ז\"ל לא נשבע אלא על ב' שהוסיף ואפשר דבנדון זה מודה מרן לדעת הטור דודאי לא כיוין זה על העשרה שהיה חייב לו מקודם דכיון שהיה חייב לו מה מקום לשבועתו אלא ודאי דעל עשרים אחרים כיוין זה וע\"כ לא כתב מרן ז\"ל אלא כשהחיוב הראשון הביאו על עצמו ע\"י שבועתו כההיא שנשב' שלא יאכל בשר כ' יום וחזר ונשבע על כ\"ב יום וע\"פ מה שהוכחנו מדברי התוספות דפ' הריני נזיר דכל שיכול לפרש ולא פי' לא אמרינן דעתו להבליע ז\"בז ה\"נ נראה דכיון שלא פי' שדעתו עם העשרה שהיה חייב לו מקודם מסתמא דעתו על כ' זהובים אחרים גם לפי מ\"ש הרב המפה דדוקא כשנדר ב' הנדרים ביום א' אז עולה לו אבל כשמנה מקצת הנדר הא' תחי' ואח\"כ הנדר הב' אינו עולה לו כו' נר' דבנדון זה אין מקום לחלק בהכי וצ\"ת." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8778a9e029db1490b9cdd8254dfecf727212610b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,55 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Festival Offering", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Festival_Offering", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "שורש שלמי חגיגה ועולת ראיה אי יש תשלומין כל ז'מי \n שלא הקריב בי\"ט הראשון כו' הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל כו'. הכי איתא בפ\"ב דחגיגה מי שלא חג בי\"ט ראשון חוגג והולך כו' והובאה משנה זו בפ\"ב דביצה ד\"ך ע\"ב אמרו להם ב\"ש אף זו אין קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג כו' הנה מתוך הסוגיא מבואר יפה דשלמי חגיגה ועולת ראיה יש להם תשלומים כל ז' ודלא כאותה תוספתא שהביאו התוס' בפ\"ק דחגיגה ד\"ז ע\"ב ד\"ה יש בשמחה דקתני שהשמחה יש לה תשלומין כל ז' ולא בחגיגה ועולת ראיה ועיין בדברי הלח\"מ בפרקין יע\"ש ועיין בס' אורח מישור בליקוטיו שהאריך בזה יע\"ש.
והנה לפום מאי דמשמע מסוגיא דפ\"ב דביצה דאף ב\"ש אזלי ומודו לב\"ה דשלמי חגיגה קרבין בי\"ט מקרא דוחגותם ולא פליגי אלא בעול' ראיה וכן מבואר מדקאמר עולא בריש שמעתין הכל מודים כו' מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראיה ליקרב וכל הסוגיא דלעיל מבואר כן ודלא כדמשמע להו לרש\"י ותוספות בפרק אין דורשין די\"ז עלה דמתני' עצרת שחל להיות בשבת יום טבוח לאחר השבת יע\"ש וכבר עמד על דברי' שם הרב ח\"ה יע\"ש א\"כ יש לדקדק לב\"ש דס\"ל דעולת ראיה לא מקרי זמנה קבוע כיון דחוגג והולך כל החג תיקשי להו מ\"ש משלמי חגיגה דדחי י\"ט טפי משלמי נדרים ונדבות שהרי מבואר מדברי רש\"י דכי אמרינן נדרים ונדבות אינן קרבין בי\"ט היינו אפי' שלמים וכ\"ש עולות וכמש\"ל עלה דקאמר עולא אבל נדרים ונדבו' דברי הכל אינן קרבין בי\"ט וז\"ל ואפי' לשלמים וכ\"ש עולות וכן מבואר שם בגמרא ואפי' לאותה ברייתא דמותבינן עליה דעולא דאמר דלב\"ה שלמים של נדרים ונדבות קרבין בי\"ט קאמר דלב\"ש אין קרבין ולפי' הר\"ר שמואל שהביאו התוס' בשמעתין דס\"ל להאי תנא דשלמים של נדרים ונדבות קרבין בי\"ט ניחא אך לשי' רש\"י ק'.
והנלע\"ד דודאי לב\"ש שאני להו בין ש\"ח לשאר שלמים דנו\"ן דש\"ח קבוע להם זמן מיהא לז' ימי החג דוקא משא\"כ בשאר שלמי נ\"ון דזמנן כל השנה אלא דס\"ל דחי' זה אהני לן לשלא נלמוד שלמי נ\"ון מש\"ח דאית לן למימר דשלמי חגיגה דוקא גלי קרא דדחי י\"ט כיון דזמנן קבוע לימי החג דוקא ואית לן למיחש שמא יפשע או יאנס כמ\"ש רש\"י משא\"כ בשאר שלמי נ\"ון דזמנים טובא אית להו וכיון שכן ודאי דאית לן למעוטינהו מקרא דלכם כיון דלא דמו לשלמי חגיגה מיהו לא מפני זה נאמר דשלמי חגיגה מקרי קבוע זמן כתמידין ומוספין דלית להו זמן קבוע כי אם יום א' לבד דש\"ח לגבי ת\"ומ מקרי ודאי אין זמנן קבוע כנדרים ונדבות לגבי שלמי חגיגה כיון דאית להו זמן טובא טפי מתמידין ומוספין והשתא כי אתו ב\"ה למילף דעולת ראיה דדחי י\"ט מק\"ו דמקום האסור להדיוט דהיינו שבת דשרי לגבוה ת\"ומ ק\"ו לגבי י\"ט קאמרי ב\"ש שפיר נו\"ן יוכיחו דכי אמרו להם ב\"ה דשאני נ\"ון דלא קביע להו זמן כת\"ומ ולהכי לא אתו מק\"ו דחו ב\"ש שפיר דאף עולת ראיה נמי לא דמי לת\"ומ דזה מקרי נמי אין קבוע לו זמן לגבי תמידין כיון דחוגג והולך כל הרגל ולא אתי מק\"ו וב\"ה משמע להו דכל דקבוע לו זמן ואיכא למיחש שמא יאנס ויפשע אע\"ג דיש לו זמן ב' או ג' ימים הו\"ל כיום אחד ולהכי מדמי להו לת\"ומ כנלע\"ד ועיין בחי' מרן מלכא כמהרי\"ך שעמד ע\"ז בתוס' ד\"ה נ\"ון וכתב דב\"ש אית להו דעול' ראיה לא דחי י\"ט מק\"ו דנ\"ון דאפי' בשלמי נדבה דיש בהם צורך הדיוט אסור כ\"ש עולת ראיה יע\"ש ולא הבנתי כונתו דהיא גופה תיקשי דמנ\"ל לב\"ש דשלמי נ\"ון אסורים עד דנילף עולת ראיה מק\"ו ואם מקרא דלכם הא מצינן למדרש למעוטי עולות דוקא כיון דש\"ח לדידהו דמי לשאר שלמי נ\"ון ודוק.
וראיתי להרב לח\"מ בפרקין ה\"ז שהוקשה לו ז\"ל דמשמעתין מוכח דקרבן חגיגה לב\"ה מקרי קבוע לו זמן ואלו ביומא פרק הוציאו לו ד\"ן ע\"א אמרי' א\"ל ר' יעקב וקרבן ציבור כללא הוא והלא פר העלם דבר של ציבור ושעירי ע\"ז וחגיגה דק\"ץ הם ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה אלא נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע כו' יע\"ש הרי דקרי ליה לקרבן חגיגה אין זמנו קבוע עוד הוקשה לו מאותה סוגייא מ\"ש התוס' בפסחים פרק כ\"צ דנ\"ו ע\"ב ד\"ה ה\"ג שכתבו דל\"ג כיון דאית לן תשלומים כל ז' לא דחי שבת שאין הטעם תלוי בכך דבפרק אלו דברים ילפינן דלא דחי שבת מקרא דוחגותם ע\"כ. ותמה על דבריהם שהרי באותה סוגיא דפרק הוציאו לו תלו טעמא בהכי יע\"ש וליישב סוגיא דביצה עם אותה סוגיא דפ' הוציאו לו נדחק בישובה כיע\"ש.
ולע\"ד ל\"ק מאותה סוגיא דפרק הוציאו לו לא לסוגיין ולא לדברי התוס' דפרק א\"ד דודאי עיקר טעמא דקרבנות הדוחין את השבת לאו משו' דזמנן קבוע הוא שהרי בפרק (אלו דברים (דע\"א) [כ\"צ דע\"ז] מצרכינן קראי לכל הקרבנות שיש להם זמן קבוע כפסח ותמיד ושעירי ראשי חדשים ועומר ושתי הלחם שידחו את השבת כדאיתא התם וכל דלא גלי להו רחמנא דדחי שבת ודאי דלא דחי אלא כלפי מאי דקאמר ת\"ק דכל קרבנות הצבור אינן דוחין את השבת קאמר ר' יעקב דליתא להאי סימנא ולהאי כללא שהרי מצינו קרבנות צבור שאינן דוחין את השבת אלא נקוט האי כללא בידך כו' כלומר ולסימנ' בעלמא קאמר דקרבנות שזמנן דוחין את השבת ומשום דגלי בהו קרא הוא שדוחין ולא עיקר טעמא הוא וכ\"כ התוספות בפרק אלו דברים ד\"ע ד\"ה הא ודאי כו' יע\"ש מעתה ל\"ק מידי מההיא דפרק הוציאו לו דקרי לה לחגיגה אין זמנו קבוע דהתם ה\"ק כל שזמנו קבוע ליום א' דחי שבת וכל שאין זמנו קבוע ליום א' אפי' שזמנו קבוע ברגל לא דחי שבת ולאו עיקר טעמא קאמר אלא משום דגזרת הכתוב הוא כדילפינן לה מקרא דוחגותם ולסימנא בעלמא נקט האי כללא ומה שעלה ליישב הלח\"מ לשתי הסוגיאות דלא ליפליגו אהדדי לא זכיתי להבין דכיון דלגבי שאר קרבנות שדוחין את השבת אית לן קראי בהדייא כדאיתא בפרק אלו דברים למה לן טעמא לגבי חגיגה משום שאין זמנו קבוע לומר שאינו דוחה את השבת הא בקרא לחוד סגי ומ\"ש דבקרא לחוד לא סגי דא\"כ תיקשי לשאר קרבנות שזמנן קבוע אמאי דוחין הא לא קשיא כלל דשאני הנהו דגלי רחמנא בהו ואנן לר\"ש קיימינן דדריש טעמא דקרא וכן מ\"ש דבהכי ניחא מ\"ש התוס' מפסח דאית ליה תשלומין בשני דהתם שאני דליכא קרא והכא איכא קרא דוחגותם לא ידעתי אמאי לא כתב דהתם אדרבא איכא קרא לומר דדחי שבת כדאיתא בפרק אלו דברים דף ע\"א.
והנה רבינו בדין זה כתב דעולת ראיה וש\"ח אינן דוחין את השבת ואת הטומאה לפי שאין זמנן קבוע כנראה דמשמע ליה דכללא דרי\"ע עיקר טעמא הוא ושלא כדברי התוספות בפרק א\"ד שכתבנו ולפי דעתו ההיא דפרק א\"ד ד\"ע דילפינן לחגיגה שאינו דוחה את השבת מקרא דוחגותם לא אצטריך אלא לת\"ק דר' יעקב דתלו טעמא דקרבנות הדוחין את השבת דוקא בקרבנות הצבור וכדאיתא התם בפרק הוציאו לו ד\"ן דלפום האי טעמא חגיגה נמי הו\"ל למידחי דק\"צ הוא והכי דייק לשון הש\"ס בפרק א\"ד דקאמר ורבנן מ\"ט לא דחי חגיגה שבת הא ודאי ק\"ץ הוא ומשני אמר ר\"א אמר קרא וחגותם כו' אבל לרי\"ע דתלי טעמא דקבוע להם זמן ודאי דלא אצטרי' קרא דוחגותם להכי דבלא\"ה זיל בתר טעמא ועיקר קרא לגופיה איצטריך ללמוד עיקר החגיגה שיש לה תשלומין כל ז' ועיין בדברי התוס' בפ\"ק דחגיגה ד\"ט ע\"א ד\"ה נאמר עצרת בפסח שכתבו דבירוש' מייתי הא דר\"א דיליף שאין חגיגה דוחה שבת מהאי קרא דוחגותם וקאמר עלה ר' יוסי בעי וכי מכאן למדנו והלא ממקום אחר הוא יע\"ש ועיין בדברי התוי\"ט ז\"ל בפ\"ב דחגיגה מ\"ד ד\"ה ומודים מ\"ש לדע' רבינו ומ\"מ קשה לפי דרכינו סוגייא דשמעתין דשמעי' להו לב\"ה דקרו לקרבן חגיגה זמנו קבוע וילפי דדחי י\"ט מק\"ו דת\"ומ דדחי שבת אלמא כי הדדי נינהו ואלו גבי שבת לא דחי מטעמא דחשבינן לה אין זמנו קבוע לדעת רבינו ואפשר לומר דהאי תנא דיליף מק\"ו דחגיגה דחי י\"ט וס\"ל דחגיגה מיקרי קבוע לה זמן ס\"ל כת\"ק דרי\"ע דחגיגה לא דחי שבת מקרא דוחגותם אבל לרי\"ע דקאמר התם דחגיגה מקרי אין קבוע לה זמן ה\"נ ודאי דס\"ל דב\"ה לא ילפי מק\"ו דשבת דחגיגה דחי י\"ט אלא ס\"ל דעיקר פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בקרא דלה' ולכם הוא וכדמסיים הכא תנא דברייתא.
אך קשה מה יענה רבינו לאותה סוגייא דפרק אלו דברים דף ע\"א דמצרכינן קראי טובא למילף שקרבנות צבור דוחין את השבת ולא יהבינן טעמא דזמנן קבוע וכעת צ\"ע ועיין למופת הדור מהרי\"א נר\"ו בספר חיים שאל ח\"א סימן ע\"ח ובדברי הלח\"מ והר\"ב בש\"מ הק' בשמעתין לב\"ה דיליף מק\"ו אמאי לא אמרינן דייו לבא מ\"ה להיות כנדון מה שבת אינו דוחה אלא קרבנות צבור דוקא אף י\"ט כן וא\"ת מפריך ק\"ו הניחא למ\"ד היכא דמפריך ק\"ו לא אמרינן דייו אבל למ\"ד אמרינן דייו מאי איכא למימר ותירץ דהכי דיינינן ק\"ו אם בשבת החמור מצינו שהגבוה יתר על ההדיוט דין הוא שבי\"ט יהיה הגבוה שוה להדיוט וכיון שלהדיוט הותרו כל צרכיו אף לגבוה יהא מותר כל צרכיו עכ\"ל ולזה נראה שכיוין רש\"י בד\"ה מקום שמותר ובד\"ה אינו דין שדקדק בלשונו תירוץ הנז' ולע\"ד איכא למימר דהאי תנא דיליף לה מק\"ו דשבת ס\"ל דהיכא דמיפריך ק\"ו לא אמרינן דייו דפלוגתא דתנאי היא בפ' כיצד הרגל ואידך ס\"ל דפלוגתא דב\"ש וב\"ה בקראי דלה' ולכם הוא ועיין בפרק קמא דקדושין ד\"ה ע\"ב ד\"ה חופה שגומרת יע\"ש.
ולדידי ק\"ל לב\"ש אמאי לא ילפינן מק\"ו דעולת ראייה דלידחי י\"ט האחרון דשוב אין לו תשלומים והו\"ל זמנו קבוע דבשאר הימים דוקא אית להו פירכא שכן אין זמנו קבוע אבל לי\"ט האחרון מאי איכא למימר ואין לומר דאה\"ן דהא ודאי ליתא דמתני' סתמא תנן ומה ששנינו בחגיגה מי שלא חג בי\"ט הראשון חוגג והולך ואפי' בי\"ט האחרון אין ספק דלב\"ש דוקא חגיגה הוא דקתני במתני' שדוחה י\"ט האחרון אבל לא עולת ראייה ועוד דהא דקאמר א\"ל ב\"ש והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה ואין ספק דכי דרשינן לכם ולא לגבוה אף י\"ט נמי ממעטינן מיניה והנלע\"ד דב\"ש וב\"ה עיקר פלוגתייהו בקרא דלכם הוא אי ממעטי' מיניה לגבו' כי היכי דממעטי' לגויים ולכלבים אלא משום דאין הכרח מעיקר קרא לא כדדריש מר ולא כדדריש מר קאמרי ב\"ה דכיון דאיכא ק\"ו מיהא לי\"ט האחרון דשוב אין לו תשלומין א\"כ עכ\"ל דקרא דלכם אי אפשר למעט מיניה לגבוה וא\"כ ממעטי' מיניה אף י\"ט האחרון ואין סברא למעט י\"ט האחרון כיון דאיכא ק\"ו וכיון דעכ\"ל דקרא דלכם לא אתא למעט לגבוה מעתה אית לן למימר דעולת ראיה דחי י\"ט ואפי' י\"ט ראשון כיון דאיכא למיחש לשמא יאנס או יפשע בשאר ימי המועד כמ\"ש רש\"י ז\"ל וב\"ש ס\"ל דאע\"ג דלי\"ט האחרון איכא ק\"ו אתא קרא דלכם ואפקיה כיון דלשאר ימי' איכא למידרש קרא דלכם דהא לשאר ימים ליכא ק\"ו מיניה ממעטינן נמי י\"ט האחרון דסתמא כתיב לכם והדר קאמר תנא דברייתא דא\"ל ב\"ש לב\"ה והכתיב לכם כלומר וכיון דלשאר הימים אית לן למדרש קרא דלכם דל\"ל ק\"ו ממילא אמעיט י\"ט האחרון וא\"ל ב\"ה דקרא דלה' משמע כל דלה' ומשו' דקר' דלה' אינו מכריע כ\"כ דאפשר למדרשיה כדדרשי ליה ב\"ש הוצרכו ב\"ה למילף מק\"ו דלכם למי' לגבו' וכדאמרן ועיקר הילפותא דידהו מהק\"ו הוא ועפ\"ז יתיישב לך מ\"ש רש\"י לעיל בריש סוגיין עלה דקאמר עולא אבל נו\"ן ד\"ה אינן קרבין בי\"ט וז\"ל ואע\"ג דחגיגה וראיה יש להם תשלו' כל ז' שרו ביה שמא יאנס ולא יקריבנה בשאר הימים והכי מפרש בברייתא לקמן דמשום ה\"ט שרו לה עכ\"ל.
ולכאורה יש לדקדק דאדרבא בהך ברייתא מסקי' דטעמייהו דב\"ה דס\"ל דעולת ראיה דחי י\"ט אינו אלא מקרא דלה' ולא מטעמא דשמא יאנס מיהו ע\"פ מ\"ש דבריו נכונים דודאי קרא דלה' אינו מכריע דאפשר למדרש כדדריש ב\"ש ולא אתא למילף על עולת ראיה דלידחי י\"ט אלא לסיוע בעלמא הביאו ב\"ה וכדאמרן וקושטא קאי דב\"ה מק\"ו דשבת ילפי לה אלא דהק\"ו לא אהני אלא ליום האחרון וכיון דגלי ק\"ו דלכם לא ממעט עולת ראיה מעתה שרו רבנן לשאר ימי המועד כדי שלא יאנס ותפשע וע\"פ האמור בין תבין דברי רש\"י בשמעתין ד\"ה אף זו קבוע לה זמן שכתב וז\"ל ויש לחוש שמא יפשע או יאנס בשאר ימי המועד ולא יביא ע\"כ ולכאורה אין לו מובן דחששא זו מדרבנן בעלמא והיכי ילפי ב\"ה מק\"ו דשבת דלידחי י\"ט כיון דלא דמו לחו\"מ דהנך קבע להו זמן יום א' דוקא משא\"כ בעולת ראיה וע\"פ מ\"ש כונת רש\"י מבוארת דודאי לא שמעינן לב\"ה דלידחי י\"ט אלא י\"ט האחרון דוקא דקביע להו זמן כתו\"מ והיינו דקאמרי ב\"ה אף זו קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג כו' עבר הרגל ולא חג כו' כלומ' ובי\"ט האחרון הא איכא ק\"ו וכיון שכן קרא דלכם לא ממעט עולת ראיה ומעתה כיון דלית לן קרא למעט עולת ראיה מדרבנן אית לן למשרי בשאר ימי המועד ולא אסרו אלא בשאר נו\"ן דהכא יש לחוש שמא יפשע או יאנס ולא יביא כנלע\"ד." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נדרים ונדבות מותרים להקריב בחול המועד מותר \n להקריב בחולו של מועד נדרים ונדבות שנאמר אלה תעשו לה' לבד מנדריכם ונדבותיכם מכלל שקריבין ברגל. עכ\"ל. וראיתי למרן מלכא מוהרח\"א בס' ע\"הח בלשונות על רבינו ד\"ח ע\"ד שתמה על דבריו דלפי שיטתו בפ\"א מה' י\"ט דהעושה מלאכה בחש\"מ איסורו מד\"ס וכתב ה\"ה ז\"ל דמן התורה מותר בכל מלאכה א\"כ למה לי קרא דאלה תעשו לה' ללמד דנו\"ן מותרי' בחש\"מ כיון דליכא איסור מלאכה בחש\"מ מן התורה וכתב ע\"ז והיינו יכולים לומר דעיקר קרא לאסור להקריב בי\"ט איצטריך עכ\"ל ולע\"ד אחר המחי' הא ודאי ליתא דקרא דתעשו לה' במועדיכם אפי' בי\"ט מיירי שהרי אמרו בתמו' די\"ד ע\"ב אלה תעשו לה' במועדיכם אלו חובות הבאות חובה ברגל ופי' רש\"י כגון חגיגה ומוספין כו' והנהו דחי י\"ט אלא דר\"י הוא דאמר דמלבד נדריכם ונדבותיכם קאי אחש\"מ דאי בי\"ט הא קי\"ל דנדרים ונדבות אינן קרבין בי\"ט אבל עיקר קרא לאו בחש\"מ דוקא מיירי דאי בחש\"מ דוקא אם כן אמאי לא יליף ר\"ה למ\"ד דנו\"ן אינן קרבין בי\"ט דמדאורייתא קאמר מהך ברייתא אלא ודאי דמהכא ליכא למשמע מידי ועיקר קו' הרב לא על שיטת רבינו לחוד קשה שהרי מצינו בגמ' בפ\"ב דביצה די\"ט ע\"ב עלה דהוה בעינן מימר דלר\"ש נו\"ן אינן קרבין בח\"המ דפריך תלמו' השתא סלותי מסלתינן נו\"ן מבעייא יע\"ש הרי דתלמו' מדמי נדרים ונדבות לאחד מהמלאכות הצריכות לאדם בח\"המ והשתא תיקשי ליה קרא דאלה תעשו לה' למה לי אלא ודאי דמעיקר קרא לא קשיא דאיצטריך למצות עשה שיקריב הנדרים והנדבות ברגל שפגע בו תחילה כמ\"ש רבינו בפ\"ד מה' מע\"הק הל' י\"ג והשתא דאית לן קרא למ\"ע יליף לה מינה רבינו אע\"ג דאתי מסברא ועיין בס' לשון למודים חא\"ח.
והנה בהך מילתא דנו\"ן אי קרבין בי\"ט או לא אמרינן בפ\"ב דביצה ד\"ך ע\"ב אמר ר\"ה לדברי האומר אין נו\"ן קרבין בי\"ט לא תימא דרבנן גזרו שמא ישהא עד המועד שיהא לו בשר מצוי ושמא כשיבא המועד יארע לו אונס עכ\"ל והק' בס' קול בן לוי ד\"ד ע\"ב דבהדיא תנן בפ\"ק דחגיגה ד\"ז ע\"ב דנו\"ן באות במועד אפי' למ\"ד דבי\"ט אינן באות במועד באות ואי מטעמא משום הא הואיל ובמועד באות שפיר ישהא אלא עכ\"ל דמדאו' וי\"ל כו' עכ\"ל וכונתו לחלק ולומ' דביו\"ט דוקא דאדם פנוי מעסקיו ואיכא למיחש להכי משא\"כ בחש\"מ דמותר במלאכו' של דבר האבד וכיוצא מיהו לדידי ק\"ל בי\"ט נמי הא מצי להקריב נו\"ן כדי לצאת בהם ידי שמחה כדאיתא התם בד\"ח מכאן אמרו חכמים ישראל יוצאין ידי שמחה בנדרים ונדבות וכן שנינו שם בד\"ז ע\"ב וכמ\"ש שם רש\"י ותוס' ד\"ה עולות א\"כ אכתי איכא למיחש שמא ישהא אותם עד המוע' לצאת בהם ידי שמחה ומאי אהנו רבנן בתקנתן תו ק\"ק אמאי לא פי' רש\"י דשמא ישהא עד י\"ט שהוא פנוי ולא מפני שיהא לו בשר מצוי וכמו שפי' שם לעיל מזה בדח\"י ע\"א גבי איסו' טבילת כלי' בי\"ט דקאמר רב ביבי גזירה שמא ישהא ופי' רש\"י שמא ישהא עד י\"ט שהוא פנוי יע\"ש ועיין בספר לשון למודים ה' שבת סימן קס\"ב ובמקום אחר הארכתי בס\"ד בזה." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין עולת \n ראיה אינו בא אלא מן החולין כשאר קרבנות שאדם חייב כו' מפני ששלמי חגיגה חובה וכל שהוא חובה אינו בא אלא מן החולין כו'. הכי איתא בביצה די\"ט ע\"ב ויוצא בה משום שמחה ואינו יוצא ידי חגיגה פשיטא דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין לא צריכא דאע\"ג דפריש כדבעא מיניה ר\"ל מר\"י כו' וא\"ל נדור ואינו יוצא כו'. ואיכא למידק דמאי פריך פשיטא אטו מקרא מלא הוא זה דפריך פשיטא הלא תנא דמתני' במנחות פ' התודה דפ\"א אשמועינן האי מילתא דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין מדרשא דוזבחת פסח כו' ור\"ע מייתי לה מקרא אחרינא כדאי' התם ובחגיגה ד\"ח נפקא לן מקרא דמיסת נדבת ידך כו' וא\"כ נימא דהיא גופה אתא לאשמועינן האי תנא ומאי פשיטותא איכא הכא ודוחק לומר דפריך פשיטא דמדייוקא דרישא דקתני ויוצא בה משו' שמח' שמעינן דאינו יוצא בה ידי חגיגה ולמה איכפל תנא בדבריו דהא ליתא דדרך התנא לכפול את דבריו כמ\"ש התוס' בפ' כ\"ש דכ\"א ע\"ב ד\"ה עבר זמנו כו' יע\"ש ועיין להתוס' בפ' בכל מערבין ד\"ל ע\"ב ד\"ה ולפרוש שדבריהם סותרים למ\"ש בפ' כ\"ש יע\"ש וע\"ע להתוס' בשבת דנ\"ג ד\"ה אילימא שדבריהם שם כמ\"ש בפ' כ\"ש ועיין להרמב\"ן במלחמות פ\"ק דפסחים גבי ההיא דאמר רב גידל המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה כו' ועיין בס' שער המלך שנדפס עתה למו\"ה ה\"י בה' ח\"ומ דפ\"ד ע\"ג.
ואפשר דתלמודא הכי פריך למה ליה לתנא לאשמועינן האי מילתא דדבר שבחובה כו' בקרבן חגיגה דוקא אם איתא דהיא גופה קמ\"ל ליתני סתמ' דתודה זו שמביא יביאנה משל חולין ולא משל מעשר וכדתני תנא במנחות דפ\"א האומר הרי עלי תודה יביא משל חולין ולא משל מעשר וע\"ז משני שפיר דתנא הכא הא קמ\"ל דאע\"ג דפריש שאצא בה ידי חגיגה לא נפיק משא\"כ באומר הרי עלי תודה ע\"מ שאביאנה משל מעשר דיוצא בשל מעשר כיון דפריש בשעת נדרו וכדתנן התם במנחות תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא כמו שהתנה וכ\"כ רבינו בפי\"ו מה' מע\"הק די\"ז וז\"ל פירש ואמר הרי עלי להביא תודה ממעות מעשר כו' יביא כמו שנדר יע\"ש והכי דייק לישנא דר\"ל דבעי האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר כו' נראה דבאומר הרי עלי תודה ואביאנה ממעות מעשר לא קא מבעייא ליה לר\"ל דפשיטא ליה דיש לו להביא כמו שנדר וכמו ששנינו במנחות אלא דהיא גופה איכא למידק מאי שנא דבאומר הרי עלי תודה ואביאנה ממעו' מעשר דמהני תנאו ולא אמרינ' דמיד שאמר הרי עלי נתחייב בה וכשאמר אח\"ך ואביאנה ממעות מעשר לא אמר כלום דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ואלו באומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה או הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר אמרינן דנדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח דמיד שאמר הרי עלי נתחייב בה ושוב כשפירש ואמר ואצא בה ידי חגיגה כו' לא אמר כלום משום דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ואיכא למימר דבאומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיג' וכן הריני נזיר ואגלח ממעות מ\"ב הו\"ל מתנה עמש\"ב דכיון דמן התורה חיובא רמייא עליה להביא קרבן חגיגה וכן מי שהוא נזיר מחייב בקרבנות נזירותו אין כח בידו להתנות ע\"מ שאצא ידי קרבנות אלו דמחייב בהו מן התו' ודבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אבל באומר הרי עלי תודה ואביאנה ממעות מעשר כיון דמן התורה ליכא עליו חייובא בקרבן זה ומפני נדרו הוא שמתחייב בו כל שהתנה ואמר ע\"מ שאביאנה ממעות מעשר אין כאן מעמש\"ב דנדר זה חשיב כנדב' בעלמא ובנדבה כתבו התוס' בפ\"ק דחגיגה ד\"ח ד\"ה אמאי ובחולין דכ\"א ע\"ב ד\"ה מה כו' דיכול להביא אף מדבר שבחובה יע\"ש וא\"כ באומר הרי עלי תודה שאביאנה ממעות מעשר דבשעת נדרו פי' ואמר שאינו מתחייב להביאו מן החולין אין ס' דנדר זה חשיב כנדבה והו\"ל כההיא דאמרינן בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א האומר הרי עלי תודה ע\"מ שלא אתחייב באחריותה דלא מחייב באחריותה וכתבו שם התוס' דאין בזה משום מתנה עמש\"ב יע\"ש כלומר דכיון שפי' בשעת נדרו נדבה בעלמא קביל עליה וה\"נ דוכוותא וכי תאמר אלי דבאומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה נמי כיון דבשעת קבלת נדר זה פי' ואמר שאצא בה ידי חגיגה נימא דנדבה בעלמא קביל עליה ויצא בה ידי חגיגה כי היכי דיכול להביא נדבה מדמי מעשר אע\"ג דהוי דבר שבחובה משום דקרבן נדבה לא חשיב דבר שבחובה ה\"נ יוצא בה ידי חגיגה כיון דנדבה בעלמא היא ואינה דבר שבחובה ואין כאן מעמ\"ש בתורה כיון דמעיקרא נדבה בעלמא קביל עליה הא נמי לא אירייא דדוקא באומר הרי עלי תוד' ע\"מ שאביאנה ממעות מעש' לא חשיב מעמש\"ב כיון דמתני להביאה ממעות מעשר שאם נאבדה שוב אינו חייב בה שהרי נאבדו לו דמי המעשר הו\"ל כאומר ע\"מ שלא אתחייב באחריותה דנדבה בעלמא קביל עליה אבל במתנה ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה כיון שהוא חייב באחריותה אין כאן נדבה אלא נדר גמור והו\"ל דבר שבחובה ואין בידו להתנות שיצא בה ידי חגיגה דמתנה עמ\"ש בתורה הוא ועיין להרב מח\"א ה' צדקה סי' ט' ובפ\"ח מה' נזירות הי\"ד עמדתי על דבריו שם בס\"ד.
ומ\"מ אכתי ק' מאי פריך בגמרא פשיטא נימא דהא קמ\"ל דאינו יוצא בה ידי חגיגה אפילו בטופל אותה עם אחרת וכר\"י דאמר בפ\"ק דחגיגה טופלין מעות עם מעות ואין טופלין בהמה עם בהמה ואמרינן התם דתניא כותיה דר\"י ודלא כחזקיה דאמר טופלין בהמה עם בהמה ולא מעות עם מעות ואף על גב דאמרי' תנייא כותיה דחזקיה אדחייא התם ההיא סיעתא ורבינו פסק כר\"י וא\"כ איכא למימר דתנא דהך ברייתא נמי הכי ס\"ל והיינו דאינו יוצא בה ידי חגיגה כלומר ואפילו בטופל וי\"ל דלישנא דאינו יוצא בה ידי חגיגה לא דייק שפיר דבטופל בהמה עם בהמה הרי יוצא י\"ח מיד שהקריב בהמה אחת משל חולין אלא שהרשות בידו להקריב יותר לשם חגיגה וא\"כ כשמקריב אחרת משל מעשר לא שייך למיתני בה ואינו יוצא בה ידי חגיגה והוה ליה למיתני ולא יעשה אותה טפילה עם אחרת ועיין במ\"ש מרן כ\"מ פ\"ב מה' חגיגה ד\"ט דמבוארים דבריו כמ\"ש וע\"פ האמור בין תבין מ\"ש רש\"י בפ\"ק דחגיגה ד\"ח ע\"א ד\"ה ושאר ימו' הפסח אדם יוצא י\"ח במעשר בהמה וז\"ל ושאר כל ימות הפסח שאינן אלא לשמחה אדם יוצא י\"ח במעשר בהמה אם יש לו כו' עכ\"ל ולכאורה קשה דכיון דהתם אליבא דחזקיה קיימינן דלדידיה בשלמי חגיגה טופלין בהמה עם בהמה וההיא ברייתא מייתי לה הש\"ס לסייעו למה לא פי' רש\"י דשאר ימות הפסח אדם יוצא י\"ח שלמי חגיגה במעשר בהמה קאמר וע\"ג טפילה ולמה לו לדחוקי ולפרש דמיירי לענין שלמי שמחה שלא הוזכר ברישא דברייתא אמנם ע\"פ האמור נכון הדבר דרש\"י לישנא דיוצא בה י\"ח קא ק\"ל דאי בטופל קאמר ולענין שלמי חגיגה לא הו\"ל למיתני כי האי לישנא וכמדובר ודוק.
והנה רבינו כאן פסק דחגיגה אינה באה אלא מן החולין כשאר קרבנות שאדם חייב בהם אבל היא באה ממעות מעשר שני המעורבות עם מעות חולין כו' נראה בהדיא דפסק כר\"י דאמר טופלין מעות עם מעות ואין טופלין בהמ' עם בהמ' ושם בהל' ט' כתב דיוצא אדם י\"ח חגיגה במעשר בהמה כו' והשיגו הראב\"ד דלמ\"ד אין טופלין בהמה עם בהמה לא משכחת לה שיצא ידי חובת חגיגה במעשר בהמה כלל אלא למ\"ד טופלין בהמה עם בהמה אפשר שטופלין בהמת מעשר עם בהמת חולין יע\"ש ומרן כ\"מ כתב בשם הר\"י קורקוס דאפשר שגם רבינו בטופל איירי ולומר דיכול להביא הכל לשם חגיגה וסמך אמ\"ש למעלה עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דא\"כ ס\"ל לרבינו דטופלין בהמה עם בהמה כשם שטופלין מעות עם מעות וכרב ששת דס\"ל הכי כדאיתא התם בפ\"ק דחגיגה ד\"ח ע\"ב והא ודאי ליתא דא\"כ בהל' ח' כשכת' דשלמי חגיג' באות מדמי חולין ודמי מעשר המעורבים שם הו\"ל לאשמועי' דגם בטופל בהמת חולין עם בהמת חובה של נדר או של מ\"ב או של מעשר בהמה יוצא ידי חובת חגיגה ולמה פרט בהל' ט' שיוצא אדם י\"ח במעשר בהמה דוקא אם איתא דבטופל איירי ועוד דא\"כ הי\"ל לרבינו לבאר בהל' ט' דאכילה ראשונה צריך שיהיה מן החולין דהיינו בהמה ראשונה שמעלה על השלחן דלמ\"ד טופלין בהמה עם בהמה פירוש' דברייתא דקתני אכילה ראשונה מן החולין הכי הוא ולא שיעור דמי אכילה ראשונה וכמ\"ש רש\"י. וסבור הייתי ליישב דברי מרן דמ\"ש דרבינו בטופל איירי היינו בטופל מעות חולין עם מעות מעשר בהמה דאע\"ג שמעשר בהמה אינו נמכר ואינו נגאל וכמ\"ש רבינו בפ\"ו מה' בכורות ואפי' בעל מום ושחוט אסרו אותו מדברי סופרים גזרה שמא ימכרנו חי וכמ\"ש רבינו שם מ\"מ במעשר בהמה של יתומים שחוט לא גזרו כמ\"ש שם רבינו וא\"כ אפשר דבכה\"ג קאמר מרן דמיירי רבינו הכא אלא שדבר זה לא ניתן ליאמר דכיון דלא משכחת לה מעות מעשר בהמה אלא בכה\"ג שהיא של יתומים ונפלה בה מום ומכרוה הרי לא משכחת לה שיביא מהם חגיגה דיתומים קטנים לא מחייבי בחגיגה ואפי' הגיעו לחינוך אינן יכולים להקריב בי\"ט א' דנ\"ון אינן קרבין בי\"ט וכמ\"ש התוס' בריש חגיגה ד\"ה איזהו קטן יע\"ש ועוד דא\"כ מה זה שכתב רבינו שאין מביאין אותה בי\"ט גזירה שמא יעשר בי\"ט ואם איתא דבמעות של מעשר בהמה מיירי רבינו לא משכחת לה להאי גזרה כלל כמובן ועיין להלח\"מ אלא ודאי במביא בהמת מעשר עצמה מיירי רבינו וזה לא יתכן כמו שהשיגו הראב\"ד.
והלח\"מ כתב וז\"ל ואולי י\"ל דאית ליה לרבינו דכיון דמעשר בהמה נאכל במומו דמי קצת לחולין וכיון שהתירה התורה גבי חגיגה טפילה מקרא דאשר יברכך ה\"ה במעשר בהמה שאינו קדוש גמור אלא דמי לחולין קצת ואע\"ג דשאר קרבנות אינן באים ממעשר בהמה שאני הכא שהתירה התורה לטפל כו' כן נ\"ל להליץ בעד רבינו ודוחק ודבר זה לא ניתן ליאמר לע\"ד דהא מעשר שני קיל טפי ממעשר בהמה שהרי יכו' לקנות בדמי מעשר שני בשר חיה ובשר בהמת חולין ושאר כל פירות ואפ\"ה אין חגיגה בא מדמי מעשר שני אם לא בטופל כמ\"ש רבינו וא\"כ כ\"ש מעשר בהמה שדינה להקריבה ע\"ג המזבח איך הפה יכו' לדבר שאדם יוצא בה י\"ח חגיגה.
והרפ\"ח בביאורו להל' חגיגה כתב להליץ בעד רבינו דס\"ל דכי היכי דאתרבי טפילה לחגיגה משום שנאמר שמחה ונאמר במעשר שמחה מה להלן מעשר אף כאן מעשר כדאיתא בירוש' והביאו התוס' ה\"ה שמרבינן מעשר בהמה דכתיב בהדיא עשר תעשר אחד מעשר בהמה וא' מעשר דגן וכו' וע\"כ כי רבייה קרא למעשר היינו לצאת ידי חובתו במעשר בהמה כו' יע\"ש. וגם זה לא יתכן לע\"ד דמאחר דבתלמודא דידן לא מפקינן טפילה לחגיגה אלא מקרא דאשר יברכך הנאמר בחגיגה ולפ\"ז ליכא רבוייא למעשר בהמה למה זה הניח רבי' הש\"ס דידן ותפס דרשת הירוש' ותו דאף לפי דרשת הירוש' לא מצינו שנאמר שמחה אלא במעשר שני דוקא כדכתיב בפרש' ראה ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך ואכלת שם לפני ה' אלהיך ושמחת שם וכו' וא\"כ מהי תיתי לומר דקרא דושמחת קאי אמעשר בהמה דאתי מרבויא דתעשר הנאמר בראש הפרשה.
ולע\"ד לפי חומר הנושא אפשר ליישב בדוחק דעת רבינו דמשמע ליה בפירושא דבריית' דקתני ושאר ימות הפסח אדם יוצא י\"ח במעשר בהמה דבשלמי חגיגה קאמר ושלא כדברי רש\"י דמפרש לה בשלמי שמחה שזה לא הוזכר ברישא וכמ\"ש הרפ\"ח וכיון שכן ע\"כ לומר דמעשר בהמה דקתני לאו היינו מעשר בהמה ממש דכיון שדבר שבחובה היא איך יתכן שיצא בה י\"ח חגיגה אלא מיירי במעשר בהמה שדינה כשלמים וכאותה ששנינו בפרק בתרא דבכורות ופסקה רבינו ברפ\"ח מה' בכורות שאם קרא לט' עשירי ולעשירי ט' ולי\"א עשירי בין בטעות בין בכונה ג' מקודשין ודינן שהתשיעי אינו קרב אלא נאכל במומו והעשירי מעשר והי\"א יקרב שלמים וטעון נסכים כשלמים ואינו עושה תמורה מפני שהוא עצמו כתמורה יע\"ש. והשתא במעשר בהמה כזה שקרא לי\"א עשירי שדינו להיות כשלמים קאמר תנא דברייתא שיוצא בה י\"ח חגיגה שאין כאן דבר שבחובה כיון שהעשירי היא היא מעשר בהמה ומפני שזה קרא לי\"א עשירי הוא שאמרו שהיא ג\"כ קדושה וכיון שכן הו\"ל כנדבה שכתבו התוספות בחגיגה דף ח' ובחולין דף כ\"א שהיא באה מדבר שבחובה כמ\"ש לעיל ומש\"ה יוצא בה ידי חגיגה וע\"ז אמרו דדוקא בשאר ימות הפסח יוצא בה ידי חגיגה אבל לא בי\"ט ראשון גזרה שמא יעשר בי\"ט ויקרא בכונה לי\"א עשירי כיון שאפי' במכוין לקרות לי\"א עשירי דינא הכי כמדובר. ובהכי ניחא מאי דקשיא ליה תו להרפ\"ח לדעת רבינו מהא דתנן ישראל יוצאים י\"ח שמחה בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה וכו' ואם איתא דשלמי חגיגה יוצאין במעשר בהמה כ\"ש שלמי שמחה ולמה ליה לתנא למיתני גבי שלמי שמחה שיוצ' במעשר בהמה יע\"ש.
אמנם עפ\"י האמור הנה נכון שאף רבינו לא כתב שיוצאין י\"ח שלמי חגיגה במעשר בהמה אלא במעש' בהמ' כזה אבל במעשר ממש כיון שהיא דבר שבחובה ודאי אין יוצאין בו י\"ח אלא ידי שמח' דוקא מרבויא דושמחת וא\"ת דאכתי תיקשי למה ליה לתנא למיתני שיוצאין ידי שמחה בנדבות כיון שאף ידי חגיגה נמי יוצאים בנדבה וכמ\"ש בשם התוספות הא לא קשיא שדרך התנא למיתני נדבו' בהדי נדרי' בכל דוכתא וסירכיה נקיט ואזיל כנלע\"ד להליץ בעד רבינו בדוחק.
ויש להסתפק אי מהני טפילה בשאר קרבנות חובה כי היכי דמהני בקרבן חגיגה או דילמא דוקא בקרבן חגיגה מהני טפילה משם דגלי ביה קרא דכאשר יברכך ונראה לע\"ד דלא מהני שהרי התוספות בפ\"ק דחגיגה ד\"ח ע\"א ד\"ה ת\"ל הקשו דגבי חגיגה ל\"ל קרא דמיסת ללמד שאינו בא אלא מן החולין ת\"ל מקרא דוזבחת פסח כדאיתא בפרק התודה ותירצו וי\"ל דהכא אצטריך דסד\"א כיון דכתיב אשר יברכך ללמד דמהני טפילה הו\"א כוליה נמי לייתי מן המעשר עכ\"ל והשתא אם איתא שבשאר קרבנות חובה נמי מהני טפילה תיקשי לן איפכא למה לן קרא דוזבחת פסח ללמד על שאר קרבנות חובה שאינו בא אלא מן החולין ת\"ל מקרא דמיסת הנאמר גבי חגיגה אלא ודאי דשאר קרבנות חובה לא מהני טפילה ולהכי אצטריך קרא דוזבחת פסח כו' דאי מחגיגה הו\"א כי היכי דהתם מהני טפילה ה\"נ מהני להכי אצטריך קרא לומר דבשאר קרבנות לא מהני כנלע\"ד.
וראיתי להרב מ\"א ז\"ל בה' מגילה רס\"י תרצ\"ד שכתב בשם הרב של\"ה ומוהרי\"ל דמתנות לאביונים צריך ליתנם משלו ולא משל מעשר ואם בא להוסי' מוסיף משל מעשר עכ\"ל כנראה שלמדו הרבנים הנז' דבר זה מאותה סוגייא דפ\"ק דחגיגה ד\"ח ע\"א דאמרו דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וע\"י טפילה שרי ולפי מ\"ש דטפילה לא מהני אלא דוקא גבי חגיגה דגלי קרא דכאשר יברכך אבל בשאר קרבנות חובה אינן באין אפילו על ידי טפילה אלא מן החולין נראה דגבי מתנו' לאביונים נמי אית לן למימר דלא מהני טפילה כשאר קרבנו'.
ואפשר דהם ז\"ל למדו דבר זה מאותה שאמרו בפ\"ק דקדושין דל\"ב גבי מאי דאיבעיא לן התם אי כבוד האב הוא משל אב או משל בן ואמרי' עלה ת\"ש ב' אחים שני שותפין האב ובנו כו' מאכילין זה לזה מעשר עני ואי אמרת משל בן נמצא זה פורע משל עניים ומשני לא צריכא להעדפה ופרש\"י להעדפה עליו מוטל להאכילו ולהשקותו מדה בנונית ואם אביו צריך לסעודה יתיר' יאכילהו מ\"ע עכ\"ל וא\"כ הכא נמי גבי מתנו' עניים ס\"ל להרבנים הנז' שאינו יכו' לפרוע מדמי מעשר דהו\"ל פורע חובו בממון שאינו שלו כיון שהוא חייב במתנו' בלא\"ה ומיהו אם בא להוסיף לשם מתנות עניים יכו' להוסיף מדמי מעשר דומיא דכבוד אב ואם למ\"ד משל בן שהעדפה שרי ושוב ראיתי דברי הרב שני לוחות הברית על מקומן שכתב וז\"ל כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כדאיתא במסכת חגיגה בענין עולת ראיה וחגיגה שאינה באה מהמעשר אלא מן החולין וכן נראה לי לענין פורים שנוהגים ליתן מחצית השקל ומשלוח מנות מתנות לאביונים שהוצאה זו יוציא אדם משלו ולא משל מעשר שלו וכן מ\"כ וז\"ל ודוקא משלו כאשר השיב מהר\"י מולין שבמעות מעשר לא נפיק ידי מתנות לאביונים ומזה נ\"ל דבאותן המקומות שנותנים קצבה לכל נפש לחזן קודם קריאת המגי' מעות פורים בזה לא נפקי ידי מתנות לאביונים כו' ע\"כ וסיים ע\"ז אמנם כשמפריש מסת ידו ורוצה להוסי' נראה שמותר להוסיף ממעות מעשר שלו עכ\"ל מבוארים דבריו דמההיא דחגיג' למדו דבר זה ואין משם ראיה לע\"ד כמדובר.
ואפשר ליישב אף לפי שיטתם ז\"ל דמדמו ההיא דמתנות עניים לדבר שבחובה דמ\"מ לא דמי לשאר קרבנות חובה לענין זה דלא מהני טפלה בהו משום דגבי שאר קרבנות חובה כשלוקח הבהמה מדמי חולין ודמי מעשר המעורבין זה בזה אין היכר בבהמה איזה חלק ממנה הוא מן החולין ואיזה חלק הוא מן המעשר ולהכי איכא למימר דאסר רחמנא טפלה בהו אבל גבי מתנות עניים שמוסיף על שתי המתנות ונותן ד' הרי הם מבוררין לעצמן כי ב' מהם מן החולין ושנים מן המעשר הסברא נותנת דשרי וברור.
ודע שבספר פני יאושע לא' מרבני אשכנז סימן ב' נשאל אם מותר לשלם ממעות מעשר שלנו מעות החזן ושאר מצו' במקו' שיש תקנה בעיר שכל א' מחוייב לקנות מצות בשנה סכום שלו והשיב כי במעות מעשר שלנו אין בהם דין דבר שבחובה אלא חולין גמורים הם ולא חשיבי כמעות מעשר ב' כמ\"ש הטור בח\"מ סימן רי\"ב בשם תשו' הרא\"ש ואפי' מאן דפליג אינו אלא לענין גמר בלבו וכו' דלענין זה חשיב כנדרים ונדבות דאיתיה בבל תאחר אבל לא לשאר דברים והביא זכר לדבר דהא בפרק התודה דפ\"ב ילפינן להאי מילתא שדבר שבחובה אינו בא אלא מן החו' מפסח מצרים מה פסח מצרים לא בא אלא מן החולין שהרי לא נהג באותו זמן מ\"ב אף שאר קרבנות כן ואמ' ר\"ע וכי דנין אפשר משאי אפשר יע\"ש ואם איתא דמעו' מעשר שלנו חשיב דבר שבחובה א\"כ ליכא ילפותא מפסח מצרים דאפשר שבא ממעות מעשר זה שהיה נוהג מזמן יעקב אבינו דמשם למדו דין מעות מעשר כדאיתא בפרק נערה מקרא דוכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך יע\"ש וכתב עוד שאין מקום לדמות דבר זה לדין דבר שבחובה הנאמר גבי קרבנות דנפל\"ן מקרא דוזבחת פסח צאן ובקר כל דבר הבא מצאן ובקר יהיה כפסח כו' דמה טיבה של צדקה לצאן ובקר גדולה מזו הקשו התוספות ז\"ל בפרק התודה דפ\"ב דעופות ומנחות מנלן שאינם באים מדבר שבחובה כיון דקרא צאן ובקר דוקא קאמר את\"ד יע\"ש ואישתמיט מיניה תשו' מהרי\"ל שכתבנו ודברי הרב של\"ה שאסרו לתת מתנות עניים ממעו' מעשר שלנו מהאי טעמא שדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כמדובר.
ומ\"מ דבריו נכונים בטעמן במ\"ש דלא נאמר האי מילתא שדבר שבחובה כו' אלא דוקא במידי דקרבנות ולא בשאר מצות ולא היה להם למהרי\"ל ולהרב של\"ה לתלות הדבר בההיא דמתנות עניים משום דהוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין אלא היה להם לומר דכשנותן מתנות עניים ממעות מעשר נמצא פורע חובו בממון שאינו שלו וכאותה שאמרו בפ\"ק דקדושין דף ל\"ב וכמדובר לעיל ועיין עוד לקמן ד\"ה וראיתי שהכרחנו סברתו מדברי התוספות דנזיר ועוד יש להביא ראיה לע\"ד מאותה שאמרו בפרק כל שעה דל\"ח ע\"א מצות של מעשר שני לדברי ר\"מ אין אדם יוצא בה י\"ח בפסח לרבנן אדם יוצא בה ידי חובתו ושם דל\"ו ע\"א איפליגו בברייתא ר\"י הגלילי ור\"ע בהא דלר\"י הגלילי לא נפיק במצה של מעשר שני משום דבעינן לחם עוני וליכא ולר\"ע מצות מצו' ריבה יע\"ש והשתא אם איתא שאפי' בשאר מילי שאינן של קרבן איתא להאי מילתא שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין היאך יוצאין לר\"ע ולרבנן דר\"מ במצות של מ\"ב דהא מצה בליל פסח דבר שבחובה הוא ואינו בא אלא מ\"ה ואף ר\"י הגלילי ור\"מ למה להו לטעמא דלחם עוני לומר דלא נפיק בה תיפוק לי מטעמא שדבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה עוד כתוב בספר הנז' וז\"ל ופליאה בעיני היכי ס\"ד כלל שלא לפרוע החזן ושאר מצות הקהל ממעו' מעשר שלנו והלא אין אדם חייב מממונו כי אם עד עישור נכסיו ופשי' דלא כפינן ע\"ז דהא אמרי' בבבא בתר' לעולם אל ימנע אדם עצמו פחות ממחצית השקל בכל שנה וכתבו הפוס' שאם לא עשה כן לא קיים מצות צדקה משמע דבמחצית השקל קיים מצות הצדקה אלא שמצוה מן המובחר לתת מעשר ואסמכוהו אקרא דיעקב כו' וכיון שכן כיון שהוא פורע מעות מצות הקהל ע\"פ תקנת הקהל שוב אינו מחוייב ליתן מעשר אם הסך מגיע למעשר ואם לאו ימלא המותר כו' ולא דמי למעשר שני או למ\"ע שהוא מחוייב ליתן מגורנו ואם קבל עליו עוד נדר מחוייב ג\"כ ליתנו ואינו פורע חובו ממעשרו ע\"פ המקרא שכתבתי עכ\"ל. ולא זכר שר מ\"ש הרב של\"ה במסכת מגילה בענין צדקה ומעשר דרס\"ב ע\"ב וז\"ל מצאתי בשם מהרמ\"ץ ז\"ל וכן אני רגיל להורות לבני אדם כל מצוה שתבא לידו להיות בעל ברית ולהכניס כלה לחופה וכן לקנות ספרים ללמוד בהם כו' יקח ממעות מעשר עכ\"ל ולפום ריהטא מוכח כי מי שקונה מצוה בב\"ה כגון הוצאה והכנסה או סגן או גלילה וכן שאר המצות שאחר שהמעות באים לקופה של צדקה יכו' לקנות ממעות מעשר שלו אמנם יש לחלק דמהר\"מ לא כתב כן אלא כשקונה מצוה שלא היה לה שום קונה אבל מה שמוכרים בב\"הכ זה נותן כך וזה נותן כך ונשאר בידו אין מן הראוי שיקח ממעשר שלו כפי מה שירצ' חברו ליתן דהא לא הועיל לקופה של צדקה רק במה שמוסיף על חבירו עכ\"ל ומכאן אתה דן דבנדון הרב פני יאושע דיש מנהג בקהל לקנות מצות בכל שנה סכום כך דשרי ליקח ממעות מעשר לכ\"ע עוד כתב בספר הנז' וז\"ל ומעכ\"ת שהקשה על מהרי\"ל דמאי ראיה מייתי מנ\"ונ דאתי מקרא מריבוי דושמחת בחגך כו' יש ליישב דמהרי\"ל ס\"ל כפרש\"י בחגיגה דלא אתי מריבוי דושמחת כ\"א ממשמעותיה כיון דל\"ב מיניה אלא שמחה ואין שמח' אלא בבשר והאי בשר הוא עכ\"ל וא\"כ ה\"ה בנדון דמהרי\"ל ואפי' לפי' התוס' דמריבוי אתי מ\"מ י\"ל דמהרי\"ל מק\"ו מייתי לה מה שמחה דחובה היא וגבי קרבנות דבר שבחו' אינו בא אלא מ\"ה אפ\"ה רבייה קרא ק\"ו לנדון דידיה דלא אשכחן שיבא דוקא מן החולין ולא ממה שנתחייב כבר על אחת כ\"ו דילפינן מיניה עכ\"ל הנה זה שכתב ומעכ\"ת שהק' על מהרי\"ל כו' אין ספק שכיוין להק' עמ\"ש מהרי\"ל בתשו' הביאה מרן ב\"י בא\"ח בס\"ס תקס\"ח שהנודר להתענו' סכום ימים רצופים ואירע בהם תענית חובה שיוצא בהם ידי נדרו ול\"א כיון דבלא\"ה חייב להתענות אינו יוצא י\"ח נדרו דהלא לצעורי בעלמא קביל עליה כו' ודמיא להא דתנן ישראל יוצאין י\"ח שמחה בנדרים ונדבות אלמא אע\"ג דבעי לאתויי שלמי נדר ונדבה אפ\"ה נפיק בהו ידי שמחה אלמא ל\"א כיון דבלא\"ה בעי לאתויי שלמי שמחה ברגל לא ליפוק ידי נדרו ולא דמי להא דהריני נזיר לכשיהיה לי בן כו' דמייתי לה מהר\"מ בה' שמחות דהתם תרי נדרי נינהו עכ\"ל והשתא ק\"ל שפיר להשואל על תשו' מהרי\"ל הלזו דהיכי יליף מההיא דשלמי שמחה אנדון שלו שנדר להתענות כו' דהתם מש\"ה נפיק י\"ח שמחה בנדרים ונדבות משום דרבייה קרא דושמחת כדאיתא בפ\"ק דחגיגה ד\"ח אבל בשאר קרבנות חובה קי\"ל שדבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה וא\"כ בנדון מהרי\"ל לא הו\"ל ללמוד מדין שלמי שמחה לקולא כי אם מחגיגה ושאר קרבנות לחומרא והיא קו' אלימתא לע\"ד ומה שהשיב הרב דמהרי\"ל ס\"ל כפי' רש\"י כו' לא זכיתי להבין כונתו דס\"ס לפי' רש\"י ג\"כ אין ללמוד שארי דבר שבחובה מדין שלמי שמחה דהתם להכי כתביה רחמנא בלשון שמחה לו' דבכל דבר של שמחה יוצא בו י\"ח דלא בעי מיניה אלא שמחה אבל בנודר להתענות אע\"ג דצערא קביל עליה ס\"ס כיון שנדר הו\"ל דבר שבחובה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה ולא ממה שמחוייב בו כבר גם מ\"ש עוד ואפי' לפי' התוס' כו' מ\"מ מהרי\"ל יליף לה מק\"ו וכו' עכ\"ל.
הנה הרב הנז' אזיל לשיטתיה שכתב שלא נאמר האי מלתא דדבר שבחובה כו' אלא בקרבנות דוקא ולא בשאר דברים של חובה וסברא זו רצה לייחסה למהרי\"ל וכבר כתבנו לעיל דאשתמיט מיניה מ\"ש מהרי\"ל בתשו' סימן נ\"ז גבי מתנות עניים דלא נפיק בהו י\"ח במעו' מעש' מה\"ט דדבר שבחובה יע\"ש ועיין בס' דבר שמואל סי' כ\"ז ובס' סמא דחיי חי\"ד סי' ט' שגם הם ז\"ל עמדו ע\"ד מהרי\"ל בתשו' הלזו והניחוה בצ\"ע וכעת אין תשו' מהרי\"ל מצויים בידי לעמוד בדבריו. וראיתי להרב מ\"א בא\"ח סימן תקס\"ח ס\"ק כ\"ב אחר שהבי' דברי מוהרי\"ל ז\"ל בתשובה זו דהנודר להתענות כו' שכתב וז\"ל וא\"כ בתרי נדרי כגון שנדר לצום ב' וה' ואח\"כ נדר לצום מ' יום רצופים אין ב' וה' עולה לו וכ\"כ בשה\"ג פ' שבועות שתים בתרא אלא שכתב דוקא אם אין מובלעים ממש תוך ימי נדרו כגון כו' כמ\"ש התוס' ז\"ל פ\"ב דנזיר די\"ג ע\"ב אמשנת הריני נזיר כשיהיה לי בן עכ\"ל וצ\"ע דהא בגמר' אמרינן אם אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מונה כ' ואח\"כ ל' ואח\"כ פ' וכתבו התוס' דלא דמי לאומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה שאם יכול להבליעו מבליעו כו' דהתם אמרינן שהיה דעתו להבליע את של בנו ומה שלא אמר בפירוש כו' מפני שדעתו להיות נזיר מאה יום אם לא יולד לו אבל הכא הול\"ל הריני נזיר אחר כ' ומעתה בין הכל מאה אלא ודאי חפץ לקבל מאה יום בלא הנזירו' עכ\"ל א\"כ הכא נמי הול\"ל הריני בתענית ל' יום אלא ודאי חפץ להתענות מ' יום בלא העשרה ימים עכ\"ל ולק\"ד לא ק' כלל דאף נדון הרב שה\"ג דמי לההיא דהריני נזיר כשיהיה לי בן שכתבו התוס' דדעתו להבליע את של בנו ומה שלא פי' מפני שדעתו להיות נזיר אם לא יולד לו כו' ה\"נ כשקבל להתענות מ' יום רצופים דעתו להבליע בתוך מ' אלו תעניות של חובה ומה שלא פי' הוא מפני שדעתו להתענות מ' יום רצופים אם לא יארע בתוכם תעניות של חובה ואע\"ג דתעניות של חובה ידועים לו כשנדר מ\"מ הוא לא פי' מפני שאפשר שיאנס ולא יכול לצום ארבעי' שקיבל עליו בזמן שיש בהם תעניות של חובה אלא בזמן אחר שאין בהם תעניות של חובה ואז ליכא הבלעה ודמי ממש לההיא דהריני נזיר כשיהיה לי בן ודוק ומדברי התוספות הללו דפרק ב' נזירים משמע דס\"ל כס' הרב פני יאושע שכתבנו לעיל דהאי מילתא דדבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה לא נאמר אלא דוקא בקרבנו' ולא בשאר דברי' דאל\"כ אפי' באומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר עוד אפי' שיהיו ימי נזירו' בנו מובלעי' בתוך ימי נזירותו לא יעלה לשני הנזירות דאפי' שהיה דעתו להבליע של זה בזה מה בכך הרי אין בידו להתנות שדבר שבחובה יביא משל חובה כדאמרינן בשמעתין באומר הרי עלי תודה ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה דנדור ואינו יוצא ה\"נ שאמר הריני נזיר כשיהיה לי בן נתחייב בימי נזירותו וכשחזר וקיבל נזירות אחר אפי' שיפרש ויאמר שיצא ידי נדרו בימים של נזירות בנו אינו יוצא בהם דהו\"ל מתנה עמש\"ב שדבר של חובה לא יבי' אלא משל חולין אלא ודאי דהתוס' משמע להו דאין בזה משום דבר שבחובה ובתר כונתו אזלינן אם כיוין להבליע זב\"ז יוצא ידי שניהם ואי לא לא ותמהני על הרב מ\"א שהביא דברי התוס' ז\"ל הללו ואפ\"ה כתב דבנודר ב' נזירות חייב בשנים משום דבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה וכן ברגיל להתענות ערב ר\"ח ואירע ביום ב' וגזרו הקהל להתענות ב' וה' כתב שאינו עולה לו משום דבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה ולא שת לבו לדברי התוס' ז\"ל הללו שנר' מדבריהם דאין בזה משום דבר שבחובה וכו' ודוק.
ובספר סמא דחיי חי\"ד סי' ט' נשאל במי שנדר לקרות ח\"י פרקי משנה בכל יום והיה רגיל מקודם לקרא בכל שבת כ\"ד פרקי שבת ואירע שביו' שבת עלה בגורלו של כל יום לקרא הח\"י פרקי' במסכת שבת אי יכול לפטור עצמו בקריאה אחת לשני הנדרים או לא ובס' הנז' דימה נדון זה למ\"ש התוס' בנזיר גבי האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר דאם שני הנזירות מובלעים ז\"בז עולי' כאחד וה\"נ דוכוותא יע\"ש ולדעתי אין דמיונו עולה יפה דשאני התם דאמדינן דעת הנודר שרוצה להבלי' ז\"בז ולא למנות שני נזירות משום דצריך להפסיק בנזירו' שקיבל עליו ולשמו' נזירות בנו ואח\"כ לחזור ולגמור את ימי נזירותו וכיון דצריך להפסיק נזירותו שנדר בשביל עצמו אמדינן דעתי' שרוצה להבליע ז\"בז דאין רצונו בכך ומה\"ט כשנדר להיות נזיר בשביל עצמו ואח\"כ בשביל בנו כשיולד אפי' נולד בנו מיד כשהתחיל נזירותו ומובלעים ז\"בז מבואר מדברי התוס' ז\"ל שם בפ\"ב נזירים דצריך שישמור שני נזירות ואין עולין ב' כאחד משום דבכה\"ג אין צורך להפסיק דתחילה חל עליו חיוב שמירת נזירותו ואח\"כ של בנו יע\"ש וכך מצאתי כתוב בשיטה כ\"י למסכת נזיר בשם תוספי הרא\"ש יע\"ש וכיון שכן בנדון הלזה של קריאת פרקי שבת שאם היה עולה לו בגורלו ח\"י פרקי' במסכתא אחרת ביום שבת היה קורא את שניהם כשעלה בגורלו מס' שבת למה לא יקרא ח\"י פרקים ב' פעמים כיון דיש לו שכר על כל קריאה וקריאה ועיין במ\"ש רש\"י בריש מס' ברכות בענין ק\"ש דחובה עלינו לקרותה משתחשך ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מיטתו יצא עכ\"ל הרי דס\"ל דבקריאה אחת שהוא קורא נפטר מידי חיוב ק\"ש של ערבי' ומחיוב ק\"ש שעל המיטה שחייבוהו חכמים ועיין בדברי התוס' ז\"ל שם ועיין עוד באותה שאמרו בפ' הוציאו לו דנ\"ז ע\"א נתערבו לו דמים בדמים אמר רבא נותן אחת למעלה וז' למטה ועולה לו לכאן ולכאן כו' הרי דאע\"ג דכשהדמים כל א' לעצמו מחייב בשתי נתינות כשנתערבו מיפטר בנתינה אחת לשתיהן ואע\"ג דדחינן התם הך דרבא לאו מהאי טעמא דחי' לה ומ\"מ יש לדחות.
ואת זה ראיתי להרב ד\"מ ז\"ל בי\"ד ס\"סי רל\"ט גבי מ\"ש הטור דאם נשבע שלא אוכל בשר כ' יום וחזר ואמר שבועה שלא אוכל כ\"ב יום שנייה נמי חלה ואסור בבשר מ\"ב יום ותמה עליו מרן ב\"י דבכ\"ב יום סגי דע\"כ לא אמרו באומר הריני נזיר הריני נזי' דמונה ב' נזירו' אלא משום דאין נזירות פחות מל\"י כו' שכתב על דברי מרן ז\"ל וז\"ל ודבריו צ\"ע דמה בכך דאין נזירות פחות משלשים יום מ\"מ למה לא יעלה ממנין הראשון כו' אלא שהמרדכי סוף הלכות אבלות והתוס' פ' הריני נזיר כתבו דאין נזירו' חל על נזירות אלא בנודר שניהם ביום אחד דזה ודאי דעתו על שני נזירות דאל\"כ נדר ב' למה לו ומשמע אבל נדר נזירות ל' יום ואח\"ך נזר נזירות מ' יום ל' יום הא' עולין למנין זו מאחר דמוסיף בנדר השני נזירות א\"כ ה\"ה בנדר אם הוסיף בנדר הב' עולין לו ימי הנדר הראשון למנין שני ודוקא בנדר שני הנדרים ביום א' אבל אם מנה מקצת הנדר הראשון תחילה ואח\"כ נדר הב' אינו עולה לו כך משמע התם בתוס' ובמרדכי יע\"ש עכ\"ל.
והנה זה שכתב שהמרדכי והתוס' ז\"ל כתבו דאין נזירות חל על נזירות אלא בנודר שניהם ביום א' כו' בתוס' שלפנינו בפ' הריני נזיר לא נמצא כתוב לשון זה כי אם במרדכי במ' מ\"ק סי' תתקכ\"א אחר שהביא דברי התוס' דפ' הריני נזיר סיים בלשון זה ולא דמי להא דאמרינן בפ\"ב דנדרים דהיכא דאמר הריני נזיר היו' כו' איכא למ\"ד התם דמונה ב' נזירות בזה אח\"ז ולא אמרינן מונה נזירות אחד ויוצא ידי נדרו כדאמרינן הכא דשאני התם דאילו היה נפטר משתיהן בל' יום למאי קיבל עליו נזירות שניה אלא ודאי צריך למנו' ל' ולחזור ולמנות אבל הכא כשאמר ונזיר אהיה כשיהיה לי בן לא נתכון אלא אם נולד ביום שימשוך נזירות בנו יותר מנזירותו שאז ימנה לו נזירות בפ\"ע אבל אם יכול להיות מובלע דזה מבליע ויוצא ידי שניהם וכשאינן מובלעין ז\"בז מונה וחוזר ומונה עכ\"ל.
ויש לתמוה טובא בדקדוק זה שדקדק מדברי המרדכי דאין ספק דמ\"ש המרדכי כלשון הזה דאילו היה נפטר משתיהן בל' יום למאי קיבל עליו כו' לאו דוקא דה\"ה דאפי' אם קיבל בנזירות השניה טפי ממה שנדר תחילה דסובר המרדכי דאין ימי נזירות הראשון עולין לכאן ולכאן כיון שהיה לו לפרש דעתו ולא פירש שהרי כתבו התוס' שם בפ' מי שהיה נזיר גבי הא דאמרי' התם שאם אמר הריני נזיר לאחר ך' יום ומעכשיו מאה יום מונה כ' ואח\"כ ל' ואח\"כ פ' דלא דמי לאומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר עוד כו' שאם יכול להבליע ז\"בז מבלי' דהתם אמרי' שהיה דעתו להבליע את של בנו ומה שלא אמר בפי' כו' מפני שדעתו להיות נזיר מאה יום אם לא יוולד לו אבל הכא הול\"ל הריני נזיר אחר כ' יום ומעתה בין הכל מאה כו' עכ\"ל הרי דמבואר דעתם דכל שיכו' לפרש שדעתו להבליע ז\"בז ולא פי' דעתו אינו יכו' להבליע של ז\"בז וא\"כ ודאי דמשנזר תחילה ל' ואח\"כ מ' כיון שיכול לפרש שדעתו על שלשי' שנזר תחילה כי לא פירש אין להבליע של זה בזה ועיין להרב\"ח שם בי\"ד שהביא דברי רמ\"א וכתב עליו דלא נהירא אלא הכא דמי למ\"ש הריני נזיר היום הריני נזיר היום דלשמואל מונה ב' נזירות ויש לחוש לאסור מ\"ב יום גם כששני הנדרים ביום אחד עכ\"ל אלא שלא הכריח כן מדברי התוס' שכתבנו ועיין להש\"כ שם ס\"ק ל\"א שכתב על דברי הרב\"ח וז\"ל ותימה דהרי המרדכי ותוס' שם משמע כהרב בד\"מ עכ\"ל. ואין ספק דאשתמיט מיניה דברי התוס' שכתבנו דמבואר בדבריהם היפך דברי הר\"ב כמדובר.
ומה מאד אני תמיה על הרב מ\"א ז\"ל דבא\"ח ס\"סי תקס\"ח הביא דברי התוס' הללו דפ' הריני נזיר שכתבנו ואח\"ך כתב וז\"ל ועבי\"ד סי' רל\"ט סי\"ד דעת הטור והב\"י ורמ\"א ז\"ל ונ\"ל דדעת הטור הוא כמ\"ש כיון דהו\"ל לפרש הריני בתענית עוד ב' ימים ואמר כ\"ב יום ש\"מ דדעתו על כ\"ב יום אחרים אבל בנזירות אם אמר הריני נזיר ל' יום ואח\"כ אמר הריני נזיר מ' יום דאמרי' ל' יום הראשונים עולין לו דאי אפשר לומר הריני נזיר עשרה ימים דאין נזירות פחות מל' יום עכ\"ל ולא ידעתי מה מקום יש לחלק בין נזירות לשאר נדרים שהרי לפי דברי התוספו' דפ' ב' נזירים איכא למימר דאף בנזירות אם אמר הריני נזיר ל' יום ואח\"כ אמר מ' כיון שלא פי' שמ' אלו הם עם הל' שנדר תחילה איכא למימר שמ' אחרים קיבל עליו ורמ\"א שכתב כן דבנזירות אם קיבל עליו תחילה שלושים ואח\"כ מ' דהל' הם בתוך מ' ודקדק כן מלשון המרדכי אין ס' דאשתמיט מיניה דברי התוס' דפרק שני נזירים שכתבנו וצ\"ע.
ויש להסתפק במי שהיה חייב לחבירו עשרה זהובים ונשבע לתת לו עשרים זהובים אי יכול לפטור עצמו בעשרים זהובים אף מהעשרה שהיה חייב לו מקודם ולומר דמה שנשבע לתת לו עשרים היינו עשרה שהיה חייב לו ועוד עשרה אחרים או דילמא לא נשבע על הראשונים שהיה חייב לו אלא על עשרים אחרים ולכאורה דבר זה נראה דתלוי במחלוקת הטור ומרן ב\"י ז\"ל בההיא דנשבע שלא יאכל בשר כ' יום וחזר ונשבע שלא יאכל [בשר] כ\"ב יום שלדעת הטור נשבע על כ\"ב יום אחרים ולדעת מרן ז\"ל לא נשבע אלא על ב' שהוסיף ואפשר דבנדון זה מודה מרן לדעת הטור דודאי לא כיוין זה על העשרה שהיה חייב לו מקודם דכיון שהיה חייב לו מה מקום לשבועתו אלא ודאי דעל עשרים אחרים כיוין זה וע\"כ לא כתב מרן ז\"ל אלא כשהחיוב הראשון הביאו על עצמו ע\"י שבועתו כההיא שנשב' שלא יאכל בשר כ' יום וחזר ונשבע על כ\"ב יום וע\"פ מה שהוכחנו מדברי התוספות דפ' הריני נזיר דכל שיכול לפרש ולא פי' לא אמרינן דעתו להבליע ז\"בז ה\"נ נראה דכיון שלא פי' שדעתו עם העשרה שהיה חייב לו מקודם מסתמא דעתו על כ' זהובים אחרים גם לפי מ\"ש הרב המפה דדוקא כשנדר ב' הנדרים ביום א' אז עולה לו אבל כשמנה מקצת הנדר הא' תחי' ואח\"כ הנדר הב' אינו עולה לו כו' נר' דבנדון זה אין מקום לחלק בהכי וצ\"ת." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות חגיגה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..bd5ffb81b41bb6f2544666283a999bfe4127e661 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,73 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Firstlings", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות בכורות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור פדיון בכור בהמה טהורה הבכור \n אין פודין אותו שנאמר אך בכור שור או כשב כו' לא תפדה כו'. הכי איתא בפ\"ק דתמורה ד\"ה רע\"ב וכתב רש\"י ד\"ה לא תפדה וז\"ל שאין הבעלים יכולין לפדותו ולנהוג בו מנהג חולין כגון גיזה ועבודה אבל נמכר הוא שאם נפל בו מום יכול למוכרו לכהן בתורת בכור דלהכי כתיב לא תפדה לאשמועי' דבמכירה שרי עכ\"ל ואיכא למידק טובא בזה במ\"ש שאין יכול לפדותו ולנהוג מנהג חולין ליגזז כו' דמשמע אם היה יכול לפדותו היה יוצא לחולין ליגזז וליעבד וזה תימא לכאורה שהרי כל הקדשים שקדם הקדשן את מומן אף שיכול לפדותן מ\"מ אינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד אלא דוקא היכא דקדם מומן את הקדשן כמו ששנינו בפרק ב' דבכורות די\"ד ע\"א ועיין לקמן בפ\"ב די\"ו ובמ\"ש רש\"י שם וליכא למימר דרש\"י ז\"ל סובר דלא תפדה מיירי בשקדם מומן את הקדשן ולהכי אי הוה מהני פדיון הוה שרי בגיז' ועבודה שהרי רש\"י ז\"ל בפ\"ב דבכורות די\"ד עלה דאמרי' במתני' כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו יוצאין לחולין כו' חוץ מן הבכור והמעשר כתב וז\"ל שאפילו במומן חל עליהן קדושה חמורה דבכור רחם מקדשו עכ\"ל וכיון שכן פשיטא דאפילו אי הוה מהני פדיון לא היה יוצא לחולין ליגזז וליעבד דהו\"ל כקדם הקדשו למומו ואפשר לומר דגבי בכור דכיון דגלי רחמנא בפטר חמור שהוא נפדה בשה ופטר חמור יוצא לחולין גמורים ע\"י פדיון דהוה ס\"ד דה\"ה בפטר שור ושה שדינו כפטר חמור דמהני ביה פדיון ויוצא לחולין ודוק.
והנה במ\"ש רש\"י ז\"ל עוד אבל נמכר הוא שאם נפל בו מום יכול למוכרו משמע דס\"ל דדיוקא דדייקינן דנמכר הוא דמיירי בבעל מום וכי קאמר קרא לא תפדה מיירי בין בתם בין בבעל מום מיהו הדיוק דדייקינן מיניה דנמכר הוא לא אצטריך אלא לבעל מום והכי מבואר לקמן ד\"ז ע\"ב דקאמר ר\"נ דבכור תם אין מוכרין אותו בזמן שב\"המ קיים משום דלית ליה לכהן זכיה בגוויה ומותבינן ליה מהא דתנייא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא ואוקימנ' ליה בבע\"מ ופרש\"י בד\"ה רישא דקרא בבע\"מ להכי דייקינן שנמכר הוא עכ\"ל כונתו מבוארת דאע\"ג דפשטיה דקרא דלא תפדה מיירי בין בתם בין בבעל מום מיהו דיוקא דדייקינן אבל נמכר הוא לא אתא אלא לבעל מום ובהכי ניחא שמצינו לרבינו שכתב דבכור תם אין פודין אותו ולכאורה ק' מאותה סוגייא דלקמן די\"ו דמוקמינן רישיה דקרא דלא תפדה בבעל מום דאלו תם אינו נמכר וברייתא קתני אבל נמכר וע\"כ לאוקמה בבעל מום וכיון שכן ק' איך כתב רבינו דאף בתם מיירי קרא דלא תפדה וכ\"כ בהדייא בס' החינוך פ' קרח אמנם ע\"פ האמור הנה נכון דקרא דלא תפדה מיירי סתמא בין בתם בין בבעל מום אבל דיוקא דתנא דדייק אבל נמכר הוא לא מיירי אלא בבעל מום.
וראיתי לרש\"י בפ\"ק דבב\"ק די\"ג ד\"ה בבכור נאמר שכתב וז\"ל בבכור תם נאמר אך בכור שור לא תפדה פדיון הוא דלית ליה דליפוק מקדושת בכור לימכר באיטליז ולישקל בליטרא אבל נמכר הוא חי ולוקח יאכלנו בקדושתו כשיומם או אם הבית קיים יקריבנו עכ\"ל ואיכא למידק במה שסיים וכתב שאם הבית קיים יקריבנו דמשמע שאף בזמן שהבית קיים בכור תם איתיה במכיר' אלא שהלוקח יקריבנו והא ליתא דהא קאמר ר\"ן ומייתי התם הש\"ס לעי' מזה דבכור תם בזמן הבית ליתיה במכיר' כלל וכ\"כ שם רש\"י ז\"ל בדי\"ב ע\"ב ד\"ה בכור מוכרין אותו וז\"ל בז\"הז כדמוקי לה לקמן עכ\"ל והיינו ההיא דר\"ן דמייתי התם ואיך כתב הכא שאם הבית קיים יקריבנו ומשמע דבזמן הבית נמי איתיה במכירה ונלע\"ד דכונת רש\"י במ\"ש שאם הבית קיים יקריבנו לא קאי אמ\"ש ולוקח יאכלנו כו' אלא אעיקר קרא דלא תפדה קאי וקאמר תחי' דאי קרא מיירי בז\"הז שאין ב\"המ ה\"ק לא תפדה לאפוקי מקדושתו לימכר באיטליז כו' אלא בקדושתו קאי לימכר בקדושת בכור ואי קרא מיירי בזמן הבית ה\"ק לא תפדה הבכור לאפוקי מקדושת קרבן ושלא להקריבו אלא הרי הוא בקדושתו להקריבו בב\"המ ודוק היטב.
ובכן אני תמיה טובא במה שראיתי בש\"מ שם די\"ב ע\"ב שכתב בשם תוספי הרא\"ש עמ\"ש רש\"י בכור מוכרין אותו תם חי דמיירי בבכור בז\"הז כדאוקימ' לה לקמן כתב עליו וז\"ל ולא ידענא למה הוצרך לפרש כן דאף בזמן הבית נמי נמכר חי והכי אמרינן לקמן שבבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא ומדסיים במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא תם ולא בעל מום מכלל דבכו' נמכר תם ובעל מום וכן פי' רש\"י לקמן דבכור נמכר תם וימתין הלוקח עד שיומם או יקריבנו עכ\"ל ודבריו תמוהים טובא דמה שהוצרך רש\"י לפרש דמיירי בז\"הז היינו מההיא דרב נחמן דקאמר בהדייא בכור תם אינו נמכר בזמן הבית אלא בז\"הז וברייתא מוקי לה בז\"הז כדאיתא התם בהדייא ובפ\"ק דתמורה ד\"ח ומה שהביא לשון רש\"י שכתב דאם הבית קיים יקריבנו כבר ביארנו כונתו דקאי אעיקר קרא דלא תפדה כי היכי דלא תיקשי דידיה אדידיה וזה אמת ונכון בכונתו ובכן דברי הרא\"ש ז\"ל הללו נעלמו ממני כעת וצ\"ע.
ודע דמאי דדייקינן מקרא דלא תפדה דנמכר הוא לאו מיתורא הוא דדייקינן ליה דהא עיקר קרא איצטריך ללאו שאם פדאו עבר על לאו אלא דיוקא דנמכר דייקינן לה מפשטיה דקרא דלא קפיד רחמנא אלא אפדיון דוקא ולא אמכירה כדקאמר גבי מעשר וחרמים וכדאיתא בבכורות דל\"ב יע\"ש וזה שכתב רש\"י כאן בפ\"ק דתמורה אבל נמכר הוא כו' דלהכי כתיב לא תפדה כו' כונתו לומר דלהכי בעינן שימכר בכור בע\"מ כקדוש' בכור ולא כמכירת חולין דעלמא דלהכי נמי כתיב לא תפדה כלומר דקרא דלא תפדה לא איצטריך אלא לבעל מום וקאמר דלא תפדה אותו לאפוקי מקדושתו וכיון דבבכור בע\"מ ליכא קדושה עליו לענין להקריבו ע\"ג המזבח אלא קדושת גיזה ועבודה בפיסול הקדשים וקאמר קרא לא תפדה ודאי דה\"ק לא תפדה אותו לאפוקיה מקדושתו שהיה בו כבר אלא בקדושתו תהא וכיון שכן כי שרי לן למוכרו ודאי דבתורת בכור דוקא הוא דשרי לן ודוק מיהו זה שכתב רש\"י שאם נפל בו מום יכול למוכרו לכהן לא ידעתי למה לא יוכל למוכרו אף לישראל מאחר דבעל מום מותר באכילה אף לגויים ובהדייא כתב רש\"י לקמן ד\"ז ע\"ב ד\"ה מוכרין אותו דאף לישראל מותר למוכרו יע\"ש ואולי ט\"ס יש בדברי רש\"י ז\"ל וצ\"ל שאם נפל בו מום יכול הכהן למוכרו ודוק.
שוב ראיתי לרש\"י ז\"ל בפ\"ק דבב\"ק די\"ב ע\"א ד\"ה מוכרין אותו שכתב וז\"ל והכהנים מוכרין אותו לכהן וכתוב ע\"ז בש\"מ ע\"ש תוספי הרא\"ש וז\"ל ולא ידענא אמאי לא ימכרנו אפי' לישראל וכשיומם יאכלנו ואיכא למימר משום דישראל אינו בקי בה' קדשים ודילמא אתי לידי גיזה ועבודה עכ\"ל מיהו לשון רש\"י דלקמן ד\"ז ע\"ב הוי היפך זה דס\"ל דאף לישראל יכול למוכרו וכ\"כ רבי'.", + "ואין \n מוכרין אותו כשהוא תם כו'. הנה בפ\"ק דתמורה איפליגו דאיכא מ\"ד דלקי ואיכא מ\"ד דלא לקי למ\"ד דלא לקי היינו משום דהוי לאו הניתק לעשה דכתיב מכל מתנותיכם תרימו את תרומת ה' ורבינו פסק כמ\"ד דלא לקי ולפ\"ז ק' דא\"כ הי\"ל למנות במנין המצות קרא דמכל מתנותיכם לעשה ולא מצאתי לו שמנאו וצ\"ע כעת." + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "שורש צירוף סברות חלוקין בטעמן בהמת \n השותפין חייבת בבכורה לא נאמר בקרך וצאניך אלא למעט שותפו' הכותי כו'. והנה הרב מש\"ל ז\"ל כאן כתב וז\"ל כתוב בכתבי מהרי\"א סי' קס\"ז אבל בנ\"ד אין לצרף קנין הכסף לטעם חולבת כו' ולא ידעתי מהו זה שכתב הרב שהרי בולד זה שלפנינו יש תרי ספקי להקל ס' שמא כבר בכרה וחלב מוכיח שכבר בכרה ואת\"ל שחלב זה אינו פוטר וזהו בכור ספק שקנאו הגוי וכיון שיש לגוי שותפות אין זה בכור ישראל ושמא כונת הרב היא לומר דהוי ס\"ס שאינו מתהפך דלא חשיב ס\"ס המתהפך דכי שקלת הס' השני תחילה ותאמר דבכור זה אינו של ישראל אלא של גוי ואת\"ל של ישראל שמא אינו הבכור שכבר נפטר הרחם לא מצית אמרת שכבר נעשית של ישראל ועדיין צ\"ע עכ\"ל הנה זה שרצה הרב לומ' דלא ס\"ס המתהפך הוא אינו מובן לע\"ד דא\"כ לא שבקת ס\"ס המתהפך בעולם ופשיטא ודאי דזה חשיב ס\"ס המתהפך ועיין להש\"כ סי' ק\"י בכללי הס\"ס ובהרב פר\"ח שם יע\"ש ועיקר קושייתו בדברי הת\"הד ז\"ל לע\"ד אינה קושייא שכונתו מבוארת דאתא לאפוקי מסבר' מהרי\"ק בשורש מ\"א ובסוף שורש נ\"ב שקיבל מרבותינו דהיכא שיש הרבה פוסקים מסכימים בדבר להיתר ומיעוט אוסרי' והמתירי' אינם שוים בטעמ' דזה מתי' מטע' אחד וזה מתיר מטעם אחר ומר לית ליה דמר ומר לית ליה דמר דמצטרפים סברות המתירי' להדדי והביא ראיה מוהרי\"ק לדבריהם מההיא דפ\"ב דחולין דל\"ו גבי שחט וניתז דם על הדלעת דאמר ר\"א נסמוך על ר' חייא דאמר תולין כנגד רבי רבו דאמר הוכשר משום דאשכחן ר\"ש דלדידיה נמי אין הדם מכשיר ואע\"ג דלאו מטעמיה דר' חייא הוא ומוהרי\"א חלוק עליו בזה וס\"ל דלא מצטרפי' הסברות החלוקו' בטעמן אהדדי כמ\"ש מוהראנ\"ח בח\"א סי' נ\"ב דפ\"ה ע\"ג וז\"ל ומוהר\"י אסרלן חלוק עליו בזה כאשר ירא' הרואה מתוך דבריו בדין בכור שלא רצה לצרף טעם חולבת וטעם מכירת הגוי ואמר מסיח לפי תומו שילדה משום דלא שייכי אהדדי עכ\"ל.
והן הן דבריו הללו שכתב בסימן קס\"ז ודלא כמוהרימ\"ט ז\"ל בחי\"ד סי' ט' שחשב שדברי מוהרי\"א שכתב הראנ\"ח הוא מ\"ש בסי' ק\"ל דמהתם ליכא ראיה כמ\"ש מוהרימ\"ט דהתם לא רצה להתיר משו' דהוה באתרא דלאו דידיה גם מהר\"ם ן' חביב בס' גט פשוט סי' קכ\"ב דכ\"ה ע\"ב חשב ג\"כ שדברי מוהרי\"א ז\"ל שכתב הראנ\"ח הם דבריו שבסי' ק\"ל וליתא כאשר יראה הרואה ועיין עוד למרן ב\"י בי\"ד סימן צ\"ב שכתב בשם האגור דמוהרי\"א לא רצה לצרף בדין חתיכה עצמה נעשית נבילה ס' הרא\"ש דס\"ל דלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר וחלב דוקא לסברת האומרים דיש חילוק בין חתיכה שנבלע בה האיסור ובין דבר לח המעורב בהיתר דלא שייך חענ\"ן אלא בחתיכה שנבלע בה האיסור אבל בדבר לח המעורב בהיתר לא שייך לומר כן מפני שאין האיסור נבלע בהתר אלא מעורב בו יע\"ש ועיין במ\"ש עוד בדברי הרב מש\"ל הללו בה' מעילה פ\"ז ה\"ו שורש איסורי' שאין להם ביטול יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש שואלין בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום קבעו \n חכמים ג' זמנים בשנה למעשר בהמה כו' ביום ט\"ו קודם הפס' וביום ט\"ו קודם עצרת וביום ט\"ו קודם החג כו'. הכי איתא בגמ' פרק בתרא דבכורות דנ\"ז ע\"ב ג' גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח כו' וכתבו התוספות שם ד\"ה בפרוס הפסח כו' פי' ר\"י בר יאודה אין פרוס פחות מט\"ו יום פרוס פלגא דמאי פלגא דהלכות פסח כי הא דתניא שואלין ודורשין כו' ומכאן הביא ראיה הרב מ\"ק דשואלין קודם לפסח לאו דוקא אלא ה\"ה קודם לחג וקודם לעצרת וכמו שהכריח הרב פר\"ח ממ\"ש רש\"י בפ\"ק דסוטה ד\"ט רע\"א ד\"ה ב\"ש פוסלי' וכן מוכח מדברי התוס' בפ\"ק דמגיל' ד\"ד ד\"ה מאי אירייא פורים כו' ומבואר מפ\"ק דסנהדרין די\"ב ע\"ב דמפורייא עד פסח הם ל' יום ומפורים דורשין ה' פסח וכ\"כ רש\"י בפ\"ק דר\"ה ד\"ז יע\"ש משמע דבפורים עצמו דהיינו י\"ד באדר שואלין בה' פסח והשתא הו\"ל ל' יום עד הפסח דהיינו י\"ו ימים דאדר עד סופו דאדר לעולם חסר וי\"ג יום דניסן וי\"ד בכלל הרי ל' שלמים וכן מבואר מדברי התוס' דבכורות דז\"ן ע\"ב ד\"ה בפרוס הפסח דהנך ל' יום דאמור רבנן נמנין בהדי יום המעשה דהיינו בפסח בהדי יום דער\"פ ובחג בהדי יום ראשון דחג וכן בעצרת בהדי יום דעצרת ושוב חזרו בהם ממילתיה דר\"ש ור\"א שאמרו ולמה אמרו בכ\"ט באלול ולא אמרו באחד בתשרי וכו' וגם יום המעשה בכלל הוה להו למימר ולא אמרו בב' בתשרי לר\"א ור\"ש כרשב\"ג דשואלין קודם שתי שבתות כדאיתא התם אם יום א' דחג בכלל א\"כ הול\"ל בתשרי עד יום א' דחג ב' שבתות שהם י\"ד יום א\"ו אין יום א' דחג ולא דעצרת ולא דק\"פ בכלל וכן הכריחו עוד ממ\"ש משה עומד בפסח א' ומזהיר על פסח שני ואי אמרינן דהני ל' יום נמנין עד יום המעשה הו\"ל ל\"א יום י\"ז דניסן וי\"ד דאייר אלא ודאי דהנך ל' יום הם מלבד יום המעשה עצמו דהיינו לבד ער\"פ וראשון דחג וראשון דעצרת ולפ\"ז ק\"ל מההיא דאמרינן במגילה דכ\"ט דלרבנן דרשב\"ג דשואלין קודם ל' יום ניחא מתניתין דקתני התם דבא' באדר משמיעין על השקלים וכיון דאדר לעול' חסר לא משכחת ל' יום בלא בהדי יום המעשה דהיינו ר\"ח ניסן היפך מה שהכריחו דהני ל' יום הוא לבר יום המעשה ואסיקו דלפום קושטא דמילתא אין יום המעשה בכלל וגבי שקלים הו\"ל להקדים מכ\"ט בשבט או מל' בשבט כדי שיהיו ל' יום בלא יום המעשה דהיינו ר\"ח ניסן שמביאין מתרומה חדשה אלא דלא חשו חכמים בשקלים כיון שהדבר מסור לב\"ד יע\"ש וגבי שואלין ודורשין בה' פסח קודם לפסח ל' יום הו\"ל למנות הני ל' יום מקודם פורים יום א' כדי שיהיו ל' יום שלמים בלא ער\"פ שהוא זמן הקרבן ואלו בגמרא אמרו דמתחילין מפורייא אלא שלא רצו חכמים לחלק בין פסח לחג ועצרת ולא אחר ק\"פ שהוא בער\"פ שלא לחלוק את\"ד אף כי יש קצת טעיות בדבריהם כיע\"ש זהו המבואר יוצא מדבריהם דמפורים שהוא י\"ד באדר מתחילין לדרוש בה' פסח עד ערב פסח בכלל ובזה הם ל\"י לרבנן דרשב\"ג וי\"ד יום עם ער\"פ לרשב\"ג דמתחילין מר\"ח ניסן.
והרב פר\"ח כתב וז\"ל יש משתבשים לומר דבפורי' מקרי השואל בה' פסח שואל כענין דהא לא משכחת לה ל' יום בלא יום פורים עצמו ולאו מילתא היא מכמה טעמי חדא שכן דרך רז\"ל ליקח חשבון שלם ובמקום כ\"ט נקטי ל' ותו דבזמן הראיה משכחת לה זימנין ל' יום ותו דלמקומות שקורין בי\"ד הו\"ל ל' יום ממש אבל במקומו' שקורין בט\"ו פשיטא דבו ביום שואל בה' פסח שואל שלא כענין מקרי עכ\"ל.
והנה אם כונת הרב במ\"ש יש משתבשים דבפורי' מקרי השואל בהל' פסח שואל כענין הכונה בפורים די\"ד לי\"ד ובפורים דט\"ו לט\"ו וע\"ז לא ניחא ליה להרב דבפורים אין סברא שיהיה השואל שואל כענין שהרי פורים שואלין בה' פורים ולא בה' פסח ול' יום שאמרו בגמרא ששואלין קודם לאו דוקא ל' אלא כ\"ט ואע\"ג דלפורים דט\"ו שאין שואלין בו הם כ\"ח לפי דבריו ואין כאן מנין הסמוך בזה לא חש הרב דס\"ל דכיון דלקורין בי\"ד הם מנין הסמוך והם רובא דעלמא נקטו חז\"ל כי האי לישנא לדידהו ואה\"נ דלקורין בט\"ו אין כאן אלא כ\"ח יום קודם לפסח ועוד דחה הרב דאפי' לקורין בי\"ד בזמן הראיה שהיה פעמי' האדר משלשים יום משכחת לה ל' יום בלא פורים דכשהם מתחילין מט\"ו יש י\"ו ימים עד סוף החדש וי\"ד דניסן הרי ל' יום קודם חג הפסח ואף דלקורין בט\"ו ואין שואלין בו ליכא ל' יום קודם אין לחוש לזה דנקטו ל' משום בני י\"ד שהם רובא דעלמא אמנם מ\"ש עוד הרב ותו דלמקומו' שקורין בי\"ד הוי ל' יום ממש אבל למקומות שקורין בט\"ו פשיטא דבו ביום שואל בה' פסח שואל שלא כענין מקרי עכ\"ל דבריו הללו באו סתומים וחתומים שאם כוונתו בזה לומר דאפי' אם נודה לדבריהם דהשואל בפורים מיקרי שואל כענין מפני מה שאמרו חז\"ל שואלין בה' פסח קודם לפסח ל' יום ולא משכחת ל' יום בלא יום י\"ד הא ניחא לקורין בי\"ד ושואלין בי\"ד אבל לקורין בט\"ו ושואלין בט\"ו מקרי שלא כענין וזהו שכתב אבל לקורין בט\"ו פשיטא דבו ביום כו' כלומר בו ביום בט\"ו זה אין לו מובן למה יהו הקורין בי\"ד ושואלין בי\"ד שואלין כענין והקורין בט\"ו ושואלין בט\"ו שואלין שלא כענין זה אין הדעת סובלו. ואם כונת הרב ז\"ל במ\"ש פשיטא דבו ביום כו' כונתו דבו ביום די\"ד מקרי שלא כענין מפני שעדין לא קראו המגילה דאכתי לא מטא זמנייהו וכל כמה דאכתי לא מטא זימנייהו דקריאת המגילה עד למחר פשיטא ליה דאין שואלין בה' פסח משא\"כ בני י\"ד בי\"ד דמצפרא קראו המגילה והדר שואלין בה' פסח בו ביום וכן פי' הרב פאר הדור בספר מחזיק ברכה אות ב' יע\"ש מלבד שאין דבריו מוכרחין כמ\"ש הרב הנז' דמי גילה להרב רז זה שהדבר תלוי בקריאת המגילה כיון דרבנן תלו הדבר בל' יום דקוד' הפסח וכי היכי דלקורין בו ביום די\"ד אזיל ומודה הרב דלא מקרי שלא כענין דאף שקרא המגילה בצפרא אכתי יום שלפניו עד הערב ודיני הסעוד' ומשלוח מנו' רמיא עליה לדרוש ולחקור בדיניהם וגם לשאול ולדרוש בפסוקי המגילה ואפי' הכי השואל בה' פסח מקרי שואל כענין ה\"ה נמי לקורין בט\"ו ומאין פשיטא ליה להרב האי מילתא דלקורין בט\"ו כששואל בי\"ד הוי שואל שלא כענין. עוד זאת דלישנא דבו ביום משמע טפי דקאי ליום ט\"ו דאי לי\"ד לא הול\"ל כי האי לישנא אלא הכי הול\"ל אבל למקומות שקורין בט\"ו פשיטא דבי\"ד שואל בה' פסח שואל שלא כענין מקרי והיה מקצר בלשונו טפי כדרכו של הרב ז\"ל. ועוד כי מי הגיד לו להרב דמ\"ש הי\"א דבפורים הוי השואל בה' פסח שואל כענין הוי לקורין ג\"כ בט\"ו דילמא אף הם ז\"ל לא אמרו אלא לקורין בי\"ד אבל לקורין בט\"ו אזלי ומודו דלדידהו אם שואלין בי\"ד דהוי שואל שלא כענין ואי שמיע ליה להרב בפי' להיש משתבשים היה לו להרב ז\"ל לכתוב כן בפי' יש משתבשים לומר דבני הכרכין ששואלין בה' פסח בפורים די\"ד הוי שואל כענין.
כי ע\"כ הנראה בכונ' הרב ז\"ל בהכרח הוא זה דסבו' ז\"ל דל' יום דאמור רבנן הלא המה בהדי יום המעשה דהיינו יום א' דחג הפסח ויום א' דחג ויום א' דעצרת ועל יסוד זה דן בדעתו דמה שאמרו אחרי' דלא משכחת ל' יום בלא יום פורים גופיה כונתם פורים דכרכין דהיינו ט\"ו ומפני שהרב מקומו בירושל' דפורים דידהו ט\"ו כתב סתמא דהשואל בפורים כו' וע\"ז קאמרי שפיר דכי סליק מניינא יום ט\"ו גופיה אין ל' יום שלמין בהדי יום א' של פסח וחג ועצרת שהוא יום המעשה. ועפ\"ז צדקו ג' אלה השגותיו עליהם אי משום שכן דרך רז\"ל כו' ואי משום זמן הראיה כו' ואי משום דהני ל' יום שלמין אינן אלא לקורין בי\"ד דבלא יום י\"ד עצמו נשארו ט\"ו עד סוף אדר וט\"ו דניסן בהדי יום המעשה אבל לקורין בט\"ו פשיטא שאין שלמין דלדידהו אין שואלין בט\"ו דהוי פורים והוי שואל שלא כענין כמו שאין שואלין בי\"ד לבני י\"ד מפני שהוי שואל שלא כענין זה נראה מוכרח בכונתו ז\"ל.
וא\"כ אין ספק דאישתמיט מיניה דברי התוספות דבכורות שכתבנו לעיל דמבואר יוצא מדברי' דהנך ל' יום הוא לבד מיום א' דחג הפסח ודחג הסוכות ודעצרת ואדרבא מעיקרא הוו בעי מימר דהנך ל' יום הוא לבד מער\"פ ג\"כ אלא דהדרו בהו בסוף דבריהם וגם אשתמיט מיניה מה שהרגישו התוס' שם מאותה דשקלים דמשמיעין בא' באדר ואם אין יום המעשה דהיינו יום א' דפסח בכלל לא הוו ל' יום שלמין שיום המעשה הוא בר\"ח ניסן שצריך להביא מתרומה חדשה וניחא להו שהדבר מסור לב\"ד יע\"ש וזה הפך דברי הרב שכתב דלכ\"ט קרי ל' וברור וכבר תמה על דבריו מרן מלכא ז\"ל בס' מ\"ק דאשתמיט מיניה דברי התוס' דבכורות ואין ס' שכיוון הרב למ\"ש. ובס' מלכי בקדש הליץ בעד הרפ\"ח ואין ס' שלא עמד על דעתו של הרפ\"ח ז\"ל ודוק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..004a87209eb7ac396cf2201734fd902556a37edc --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,70 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Firstlings", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Firstlings", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור פדיון בכור בהמה טהורה הבכור \n אין פודין אותו שנאמר אך בכור שור או כשב כו' לא תפדה כו'. הכי איתא בפ\"ק דתמורה ד\"ה רע\"ב וכתב רש\"י ד\"ה לא תפדה וז\"ל שאין הבעלים יכולין לפדותו ולנהוג בו מנהג חולין כגון גיזה ועבודה אבל נמכר הוא שאם נפל בו מום יכול למוכרו לכהן בתורת בכור דלהכי כתיב לא תפדה לאשמועי' דבמכירה שרי עכ\"ל ואיכא למידק טובא בזה במ\"ש שאין יכול לפדותו ולנהוג מנהג חולין ליגזז כו' דמשמע אם היה יכול לפדותו היה יוצא לחולין ליגזז וליעבד וזה תימא לכאורה שהרי כל הקדשים שקדם הקדשן את מומן אף שיכול לפדותן מ\"מ אינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד אלא דוקא היכא דקדם מומן את הקדשן כמו ששנינו בפרק ב' דבכורות די\"ד ע\"א ועיין לקמן בפ\"ב די\"ו ובמ\"ש רש\"י שם וליכא למימר דרש\"י ז\"ל סובר דלא תפדה מיירי בשקדם מומן את הקדשן ולהכי אי הוה מהני פדיון הוה שרי בגיז' ועבודה שהרי רש\"י ז\"ל בפ\"ב דבכורות די\"ד עלה דאמרי' במתני' כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו יוצאין לחולין כו' חוץ מן הבכור והמעשר כתב וז\"ל שאפילו במומן חל עליהן קדושה חמורה דבכור רחם מקדשו עכ\"ל וכיון שכן פשיטא דאפילו אי הוה מהני פדיון לא היה יוצא לחולין ליגזז וליעבד דהו\"ל כקדם הקדשו למומו ואפשר לומר דגבי בכור דכיון דגלי רחמנא בפטר חמור שהוא נפדה בשה ופטר חמור יוצא לחולין גמורים ע\"י פדיון דהוה ס\"ד דה\"ה בפטר שור ושה שדינו כפטר חמור דמהני ביה פדיון ויוצא לחולין ודוק.
והנה במ\"ש רש\"י ז\"ל עוד אבל נמכר הוא שאם נפל בו מום יכול למוכרו משמע דס\"ל דדיוקא דדייקינן דנמכר הוא דמיירי בבעל מום וכי קאמר קרא לא תפדה מיירי בין בתם בין בבעל מום מיהו הדיוק דדייקינן מיניה דנמכר הוא לא אצטריך אלא לבעל מום והכי מבואר לקמן ד\"ז ע\"ב דקאמר ר\"נ דבכור תם אין מוכרין אותו בזמן שב\"המ קיים משום דלית ליה לכהן זכיה בגוויה ומותבינן ליה מהא דתנייא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא ואוקימנ' ליה בבע\"מ ופרש\"י בד\"ה רישא דקרא בבע\"מ להכי דייקינן שנמכר הוא עכ\"ל כונתו מבוארת דאע\"ג דפשטיה דקרא דלא תפדה מיירי בין בתם בין בבעל מום מיהו דיוקא דדייקינן אבל נמכר הוא לא אתא אלא לבעל מום ובהכי ניחא שמצינו לרבינו שכתב דבכור תם אין פודין אותו ולכאורה ק' מאותה סוגייא דלקמן די\"ו דמוקמינן רישיה דקרא דלא תפדה בבעל מום דאלו תם אינו נמכר וברייתא קתני אבל נמכר וע\"כ לאוקמה בבעל מום וכיון שכן ק' איך כתב רבינו דאף בתם מיירי קרא דלא תפדה וכ\"כ בהדייא בס' החינוך פ' קרח אמנם ע\"פ האמור הנה נכון דקרא דלא תפדה מיירי סתמא בין בתם בין בבעל מום אבל דיוקא דתנא דדייק אבל נמכר הוא לא מיירי אלא בבעל מום.
וראיתי לרש\"י בפ\"ק דבב\"ק די\"ג ד\"ה בבכור נאמר שכתב וז\"ל בבכור תם נאמר אך בכור שור לא תפדה פדיון הוא דלית ליה דליפוק מקדושת בכור לימכר באיטליז ולישקל בליטרא אבל נמכר הוא חי ולוקח יאכלנו בקדושתו כשיומם או אם הבית קיים יקריבנו עכ\"ל ואיכא למידק במה שסיים וכתב שאם הבית קיים יקריבנו דמשמע שאף בזמן שהבית קיים בכור תם איתיה במכיר' אלא שהלוקח יקריבנו והא ליתא דהא קאמר ר\"ן ומייתי התם הש\"ס לעי' מזה דבכור תם בזמן הבית ליתיה במכיר' כלל וכ\"כ שם רש\"י ז\"ל בדי\"ב ע\"ב ד\"ה בכור מוכרין אותו וז\"ל בז\"הז כדמוקי לה לקמן עכ\"ל והיינו ההיא דר\"ן דמייתי התם ואיך כתב הכא שאם הבית קיים יקריבנו ומשמע דבזמן הבית נמי איתיה במכירה ונלע\"ד דכונת רש\"י במ\"ש שאם הבית קיים יקריבנו לא קאי אמ\"ש ולוקח יאכלנו כו' אלא אעיקר קרא דלא תפדה קאי וקאמר תחי' דאי קרא מיירי בז\"הז שאין ב\"המ ה\"ק לא תפדה לאפוקי מקדושתו לימכר באיטליז כו' אלא בקדושתו קאי לימכר בקדושת בכור ואי קרא מיירי בזמן הבית ה\"ק לא תפדה הבכור לאפוקי מקדושת קרבן ושלא להקריבו אלא הרי הוא בקדושתו להקריבו בב\"המ ודוק היטב.
ובכן אני תמיה טובא במה שראיתי בש\"מ שם די\"ב ע\"ב שכתב בשם תוספי הרא\"ש עמ\"ש רש\"י בכור מוכרין אותו תם חי דמיירי בבכור בז\"הז כדאוקימ' לה לקמן כתב עליו וז\"ל ולא ידענא למה הוצרך לפרש כן דאף בזמן הבית נמי נמכר חי והכי אמרינן לקמן שבבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא ומדסיים במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא תם ולא בעל מום מכלל דבכו' נמכר תם ובעל מום וכן פי' רש\"י לקמן דבכור נמכר תם וימתין הלוקח עד שיומם או יקריבנו עכ\"ל ודבריו תמוהים טובא דמה שהוצרך רש\"י לפרש דמיירי בז\"הז היינו מההיא דרב נחמן דקאמר בהדייא בכור תם אינו נמכר בזמן הבית אלא בז\"הז וברייתא מוקי לה בז\"הז כדאיתא התם בהדייא ובפ\"ק דתמורה ד\"ח ומה שהביא לשון רש\"י שכתב דאם הבית קיים יקריבנו כבר ביארנו כונתו דקאי אעיקר קרא דלא תפדה כי היכי דלא תיקשי דידיה אדידיה וזה אמת ונכון בכונתו ובכן דברי הרא\"ש ז\"ל הללו נעלמו ממני כעת וצ\"ע.
ודע דמאי דדייקינן מקרא דלא תפדה דנמכר הוא לאו מיתורא הוא דדייקינן ליה דהא עיקר קרא איצטריך ללאו שאם פדאו עבר על לאו אלא דיוקא דנמכר דייקינן לה מפשטיה דקרא דלא קפיד רחמנא אלא אפדיון דוקא ולא אמכירה כדקאמר גבי מעשר וחרמים וכדאיתא בבכורות דל\"ב יע\"ש וזה שכתב רש\"י כאן בפ\"ק דתמורה אבל נמכר הוא כו' דלהכי כתיב לא תפדה כו' כונתו לומר דלהכי בעינן שימכר בכור בע\"מ כקדוש' בכור ולא כמכירת חולין דעלמא דלהכי נמי כתיב לא תפדה כלומר דקרא דלא תפדה לא איצטריך אלא לבעל מום וקאמר דלא תפדה אותו לאפוקי מקדושתו וכיון דבבכור בע\"מ ליכא קדושה עליו לענין להקריבו ע\"ג המזבח אלא קדושת גיזה ועבודה בפיסול הקדשים וקאמר קרא לא תפדה ודאי דה\"ק לא תפדה אותו לאפוקיה מקדושתו שהיה בו כבר אלא בקדושתו תהא וכיון שכן כי שרי לן למוכרו ודאי דבתורת בכור דוקא הוא דשרי לן ודוק מיהו זה שכתב רש\"י שאם נפל בו מום יכול למוכרו לכהן לא ידעתי למה לא יוכל למוכרו אף לישראל מאחר דבעל מום מותר באכילה אף לגויים ובהדייא כתב רש\"י לקמן ד\"ז ע\"ב ד\"ה מוכרין אותו דאף לישראל מותר למוכרו יע\"ש ואולי ט\"ס יש בדברי רש\"י ז\"ל וצ\"ל שאם נפל בו מום יכול הכהן למוכרו ודוק.
שוב ראיתי לרש\"י ז\"ל בפ\"ק דבב\"ק די\"ב ע\"א ד\"ה מוכרין אותו שכתב וז\"ל והכהנים מוכרין אותו לכהן וכתוב ע\"ז בש\"מ ע\"ש תוספי הרא\"ש וז\"ל ולא ידענא אמאי לא ימכרנו אפי' לישראל וכשיומם יאכלנו ואיכא למימר משום דישראל אינו בקי בה' קדשים ודילמא אתי לידי גיזה ועבודה עכ\"ל מיהו לשון רש\"י דלקמן ד\"ז ע\"ב הוי היפך זה דס\"ל דאף לישראל יכול למוכרו וכ\"כ רבי'.", + "ואין \n מוכרין אותו כשהוא תם כו'. הנה בפ\"ק דתמורה איפליגו דאיכא מ\"ד דלקי ואיכא מ\"ד דלא לקי למ\"ד דלא לקי היינו משום דהוי לאו הניתק לעשה דכתיב מכל מתנותיכם תרימו את תרומת ה' ורבינו פסק כמ\"ד דלא לקי ולפ\"ז ק' דא\"כ הי\"ל למנות במנין המצות קרא דמכל מתנותיכם לעשה ולא מצאתי לו שמנאו וצ\"ע כעת." + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "שורש צירוף סברות חלוקין בטעמן בהמת \n השותפין חייבת בבכורה לא נאמר בקרך וצאניך אלא למעט שותפו' הכותי כו'. והנה הרב מש\"ל ז\"ל כאן כתב וז\"ל כתוב בכתבי מהרי\"א סי' קס\"ז אבל בנ\"ד אין לצרף קנין הכסף לטעם חולבת כו' ולא ידעתי מהו זה שכתב הרב שהרי בולד זה שלפנינו יש תרי ספקי להקל ס' שמא כבר בכרה וחלב מוכיח שכבר בכרה ואת\"ל שחלב זה אינו פוטר וזהו בכור ספק שקנאו הגוי וכיון שיש לגוי שותפות אין זה בכור ישראל ושמא כונת הרב היא לומר דהוי ס\"ס שאינו מתהפך דלא חשיב ס\"ס המתהפך דכי שקלת הס' השני תחילה ותאמר דבכור זה אינו של ישראל אלא של גוי ואת\"ל של ישראל שמא אינו הבכור שכבר נפטר הרחם לא מצית אמרת שכבר נעשית של ישראל ועדיין צ\"ע עכ\"ל הנה זה שרצה הרב לומ' דלא ס\"ס המתהפך הוא אינו מובן לע\"ד דא\"כ לא שבקת ס\"ס המתהפך בעולם ופשיטא ודאי דזה חשיב ס\"ס המתהפך ועיין להש\"כ סי' ק\"י בכללי הס\"ס ובהרב פר\"ח שם יע\"ש ועיקר קושייתו בדברי הת\"הד ז\"ל לע\"ד אינה קושייא שכונתו מבוארת דאתא לאפוקי מסבר' מהרי\"ק בשורש מ\"א ובסוף שורש נ\"ב שקיבל מרבותינו דהיכא שיש הרבה פוסקים מסכימים בדבר להיתר ומיעוט אוסרי' והמתירי' אינם שוים בטעמ' דזה מתי' מטע' אחד וזה מתיר מטעם אחר ומר לית ליה דמר ומר לית ליה דמר דמצטרפים סברות המתירי' להדדי והביא ראיה מוהרי\"ק לדבריהם מההיא דפ\"ב דחולין דל\"ו גבי שחט וניתז דם על הדלעת דאמר ר\"א נסמוך על ר' חייא דאמר תולין כנגד רבי רבו דאמר הוכשר משום דאשכחן ר\"ש דלדידיה נמי אין הדם מכשיר ואע\"ג דלאו מטעמיה דר' חייא הוא ומוהרי\"א חלוק עליו בזה וס\"ל דלא מצטרפי' הסברות החלוקו' בטעמן אהדדי כמ\"ש מוהראנ\"ח בח\"א סי' נ\"ב דפ\"ה ע\"ג וז\"ל ומוהר\"י אסרלן חלוק עליו בזה כאשר ירא' הרואה מתוך דבריו בדין בכור שלא רצה לצרף טעם חולבת וטעם מכירת הגוי ואמר מסיח לפי תומו שילדה משום דלא שייכי אהדדי עכ\"ל.
והן הן דבריו הללו שכתב בסימן קס\"ז ודלא כמוהרימ\"ט ז\"ל בחי\"ד סי' ט' שחשב שדברי מוהרי\"א שכתב הראנ\"ח הוא מ\"ש בסי' ק\"ל דמהתם ליכא ראיה כמ\"ש מוהרימ\"ט דהתם לא רצה להתיר משו' דהוה באתרא דלאו דידיה גם מהר\"ם ן' חביב בס' גט פשוט סי' קכ\"ב דכ\"ה ע\"ב חשב ג\"כ שדברי מוהרי\"א ז\"ל שכתב הראנ\"ח הם דבריו שבסי' ק\"ל וליתא כאשר יראה הרואה ועיין עוד למרן ב\"י בי\"ד סימן צ\"ב שכתב בשם האגור דמוהרי\"א לא רצה לצרף בדין חתיכה עצמה נעשית נבילה ס' הרא\"ש דס\"ל דלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר וחלב דוקא לסברת האומרים דיש חילוק בין חתיכה שנבלע בה האיסור ובין דבר לח המעורב בהיתר דלא שייך חענ\"ן אלא בחתיכה שנבלע בה האיסור אבל בדבר לח המעורב בהיתר לא שייך לומר כן מפני שאין האיסור נבלע בהתר אלא מעורב בו יע\"ש ועיין במ\"ש עוד בדברי הרב מש\"ל הללו בה' מעילה פ\"ז ה\"ו שורש איסורי' שאין להם ביטול יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש שואלין בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום קבעו \n חכמים ג' זמנים בשנה למעשר בהמה כו' ביום ט\"ו קודם הפס' וביום ט\"ו קודם עצרת וביום ט\"ו קודם החג כו'. הכי איתא בגמ' פרק בתרא דבכורות דנ\"ז ע\"ב ג' גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח כו' וכתבו התוספות שם ד\"ה בפרוס הפסח כו' פי' ר\"י בר יאודה אין פרוס פחות מט\"ו יום פרוס פלגא דמאי פלגא דהלכות פסח כי הא דתניא שואלין ודורשין כו' ומכאן הביא ראיה הרב מ\"ק דשואלין קודם לפסח לאו דוקא אלא ה\"ה קודם לחג וקודם לעצרת וכמו שהכריח הרב פר\"ח ממ\"ש רש\"י בפ\"ק דסוטה ד\"ט רע\"א ד\"ה ב\"ש פוסלי' וכן מוכח מדברי התוס' בפ\"ק דמגיל' ד\"ד ד\"ה מאי אירייא פורים כו' ומבואר מפ\"ק דסנהדרין די\"ב ע\"ב דמפורייא עד פסח הם ל' יום ומפורים דורשין ה' פסח וכ\"כ רש\"י בפ\"ק דר\"ה ד\"ז יע\"ש משמע דבפורים עצמו דהיינו י\"ד באדר שואלין בה' פסח והשתא הו\"ל ל' יום עד הפסח דהיינו י\"ו ימים דאדר עד סופו דאדר לעולם חסר וי\"ג יום דניסן וי\"ד בכלל הרי ל' שלמים וכן מבואר מדברי התוס' דבכורות דז\"ן ע\"ב ד\"ה בפרוס הפסח דהנך ל' יום דאמור רבנן נמנין בהדי יום המעשה דהיינו בפסח בהדי יום דער\"פ ובחג בהדי יום ראשון דחג וכן בעצרת בהדי יום דעצרת ושוב חזרו בהם ממילתיה דר\"ש ור\"א שאמרו ולמה אמרו בכ\"ט באלול ולא אמרו באחד בתשרי וכו' וגם יום המעשה בכלל הוה להו למימר ולא אמרו בב' בתשרי לר\"א ור\"ש כרשב\"ג דשואלין קודם שתי שבתות כדאיתא התם אם יום א' דחג בכלל א\"כ הול\"ל בתשרי עד יום א' דחג ב' שבתות שהם י\"ד יום א\"ו אין יום א' דחג ולא דעצרת ולא דק\"פ בכלל וכן הכריחו עוד ממ\"ש משה עומד בפסח א' ומזהיר על פסח שני ואי אמרינן דהני ל' יום נמנין עד יום המעשה הו\"ל ל\"א יום י\"ז דניסן וי\"ד דאייר אלא ודאי דהנך ל' יום הם מלבד יום המעשה עצמו דהיינו לבד ער\"פ וראשון דחג וראשון דעצרת ולפ\"ז ק\"ל מההיא דאמרינן במגילה דכ\"ט דלרבנן דרשב\"ג דשואלין קודם ל' יום ניחא מתניתין דקתני התם דבא' באדר משמיעין על השקלים וכיון דאדר לעול' חסר לא משכחת ל' יום בלא בהדי יום המעשה דהיינו ר\"ח ניסן היפך מה שהכריחו דהני ל' יום הוא לבר יום המעשה ואסיקו דלפום קושטא דמילתא אין יום המעשה בכלל וגבי שקלים הו\"ל להקדים מכ\"ט בשבט או מל' בשבט כדי שיהיו ל' יום בלא יום המעשה דהיינו ר\"ח ניסן שמביאין מתרומה חדשה אלא דלא חשו חכמים בשקלים כיון שהדבר מסור לב\"ד יע\"ש וגבי שואלין ודורשין בה' פסח קודם לפסח ל' יום הו\"ל למנות הני ל' יום מקודם פורים יום א' כדי שיהיו ל' יום שלמים בלא ער\"פ שהוא זמן הקרבן ואלו בגמרא אמרו דמתחילין מפורייא אלא שלא רצו חכמים לחלק בין פסח לחג ועצרת ולא אחר ק\"פ שהוא בער\"פ שלא לחלוק את\"ד אף כי יש קצת טעיות בדבריהם כיע\"ש זהו המבואר יוצא מדבריהם דמפורים שהוא י\"ד באדר מתחילין לדרוש בה' פסח עד ערב פסח בכלל ובזה הם ל\"י לרבנן דרשב\"ג וי\"ד יום עם ער\"פ לרשב\"ג דמתחילין מר\"ח ניסן.
והרב פר\"ח כתב וז\"ל יש משתבשים לומר דבפורי' מקרי השואל בה' פסח שואל כענין דהא לא משכחת לה ל' יום בלא יום פורים עצמו ולאו מילתא היא מכמה טעמי חדא שכן דרך רז\"ל ליקח חשבון שלם ובמקום כ\"ט נקטי ל' ותו דבזמן הראיה משכחת לה זימנין ל' יום ותו דלמקומות שקורין בי\"ד הו\"ל ל' יום ממש אבל במקומו' שקורין בט\"ו פשיטא דבו ביום שואל בה' פסח שואל שלא כענין מקרי עכ\"ל.
והנה אם כונת הרב במ\"ש יש משתבשים דבפורי' מקרי השואל בהל' פסח שואל כענין הכונה בפורים די\"ד לי\"ד ובפורים דט\"ו לט\"ו וע\"ז לא ניחא ליה להרב דבפורים אין סברא שיהיה השואל שואל כענין שהרי פורים שואלין בה' פורים ולא בה' פסח ול' יום שאמרו בגמרא ששואלין קודם לאו דוקא ל' אלא כ\"ט ואע\"ג דלפורים דט\"ו שאין שואלין בו הם כ\"ח לפי דבריו ואין כאן מנין הסמוך בזה לא חש הרב דס\"ל דכיון דלקורין בי\"ד הם מנין הסמוך והם רובא דעלמא נקטו חז\"ל כי האי לישנא לדידהו ואה\"נ דלקורין בט\"ו אין כאן אלא כ\"ח יום קודם לפסח ועוד דחה הרב דאפי' לקורין בי\"ד בזמן הראיה שהיה פעמי' האדר משלשים יום משכחת לה ל' יום בלא פורים דכשהם מתחילין מט\"ו יש י\"ו ימים עד סוף החדש וי\"ד דניסן הרי ל' יום קודם חג הפסח ואף דלקורין בט\"ו ואין שואלין בו ליכא ל' יום קודם אין לחוש לזה דנקטו ל' משום בני י\"ד שהם רובא דעלמא אמנם מ\"ש עוד הרב ותו דלמקומו' שקורין בי\"ד הוי ל' יום ממש אבל למקומות שקורין בט\"ו פשיטא דבו ביום שואל בה' פסח שואל שלא כענין מקרי עכ\"ל דבריו הללו באו סתומים וחתומים שאם כוונתו בזה לומר דאפי' אם נודה לדבריהם דהשואל בפורים מיקרי שואל כענין מפני מה שאמרו חז\"ל שואלין בה' פסח קודם לפסח ל' יום ולא משכחת ל' יום בלא יום י\"ד הא ניחא לקורין בי\"ד ושואלין בי\"ד אבל לקורין בט\"ו ושואלין בט\"ו מקרי שלא כענין וזהו שכתב אבל לקורין בט\"ו פשיטא דבו ביום כו' כלומר בו ביום בט\"ו זה אין לו מובן למה יהו הקורין בי\"ד ושואלין בי\"ד שואלין כענין והקורין בט\"ו ושואלין בט\"ו שואלין שלא כענין זה אין הדעת סובלו. ואם כונת הרב ז\"ל במ\"ש פשיטא דבו ביום כו' כונתו דבו ביום די\"ד מקרי שלא כענין מפני שעדין לא קראו המגילה דאכתי לא מטא זמנייהו וכל כמה דאכתי לא מטא זימנייהו דקריאת המגילה עד למחר פשיטא ליה דאין שואלין בה' פסח משא\"כ בני י\"ד בי\"ד דמצפרא קראו המגילה והדר שואלין בה' פסח בו ביום וכן פי' הרב פאר הדור בספר מחזיק ברכה אות ב' יע\"ש מלבד שאין דבריו מוכרחין כמ\"ש הרב הנז' דמי גילה להרב רז זה שהדבר תלוי בקריאת המגילה כיון דרבנן תלו הדבר בל' יום דקוד' הפסח וכי היכי דלקורין בו ביום די\"ד אזיל ומודה הרב דלא מקרי שלא כענין דאף שקרא המגילה בצפרא אכתי יום שלפניו עד הערב ודיני הסעוד' ומשלוח מנו' רמיא עליה לדרוש ולחקור בדיניהם וגם לשאול ולדרוש בפסוקי המגילה ואפי' הכי השואל בה' פסח מקרי שואל כענין ה\"ה נמי לקורין בט\"ו ומאין פשיטא ליה להרב האי מילתא דלקורין בט\"ו כששואל בי\"ד הוי שואל שלא כענין. עוד זאת דלישנא דבו ביום משמע טפי דקאי ליום ט\"ו דאי לי\"ד לא הול\"ל כי האי לישנא אלא הכי הול\"ל אבל למקומות שקורין בט\"ו פשיטא דבי\"ד שואל בה' פסח שואל שלא כענין מקרי והיה מקצר בלשונו טפי כדרכו של הרב ז\"ל. ועוד כי מי הגיד לו להרב דמ\"ש הי\"א דבפורים הוי השואל בה' פסח שואל כענין הוי לקורין ג\"כ בט\"ו דילמא אף הם ז\"ל לא אמרו אלא לקורין בי\"ד אבל לקורין בט\"ו אזלי ומודו דלדידהו אם שואלין בי\"ד דהוי שואל שלא כענין ואי שמיע ליה להרב בפי' להיש משתבשים היה לו להרב ז\"ל לכתוב כן בפי' יש משתבשים לומר דבני הכרכין ששואלין בה' פסח בפורים די\"ד הוי שואל כענין.
כי ע\"כ הנראה בכונ' הרב ז\"ל בהכרח הוא זה דסבו' ז\"ל דל' יום דאמור רבנן הלא המה בהדי יום המעשה דהיינו יום א' דחג הפסח ויום א' דחג ויום א' דעצרת ועל יסוד זה דן בדעתו דמה שאמרו אחרי' דלא משכחת ל' יום בלא יום פורים גופיה כונתם פורים דכרכין דהיינו ט\"ו ומפני שהרב מקומו בירושל' דפורים דידהו ט\"ו כתב סתמא דהשואל בפורים כו' וע\"ז קאמרי שפיר דכי סליק מניינא יום ט\"ו גופיה אין ל' יום שלמין בהדי יום א' של פסח וחג ועצרת שהוא יום המעשה. ועפ\"ז צדקו ג' אלה השגותיו עליהם אי משום שכן דרך רז\"ל כו' ואי משום זמן הראיה כו' ואי משום דהני ל' יום שלמין אינן אלא לקורין בי\"ד דבלא יום י\"ד עצמו נשארו ט\"ו עד סוף אדר וט\"ו דניסן בהדי יום המעשה אבל לקורין בט\"ו פשיטא שאין שלמין דלדידהו אין שואלין בט\"ו דהוי פורים והוי שואל שלא כענין כמו שאין שואלין בי\"ד לבני י\"ד מפני שהוי שואל שלא כענין זה נראה מוכרח בכונתו ז\"ל.
וא\"כ אין ספק דאישתמיט מיניה דברי התוספות דבכורות שכתבנו לעיל דמבואר יוצא מדברי' דהנך ל' יום הוא לבד מיום א' דחג הפסח ודחג הסוכות ודעצרת ואדרבא מעיקרא הוו בעי מימר דהנך ל' יום הוא לבד מער\"פ ג\"כ אלא דהדרו בהו בסוף דבריהם וגם אשתמיט מיניה מה שהרגישו התוס' שם מאותה דשקלים דמשמיעין בא' באדר ואם אין יום המעשה דהיינו יום א' דפסח בכלל לא הוו ל' יום שלמין שיום המעשה הוא בר\"ח ניסן שצריך להביא מתרומה חדשה וניחא להו שהדבר מסור לב\"ד יע\"ש וזה הפך דברי הרב שכתב דלכ\"ט קרי ל' וברור וכבר תמה על דבריו מרן מלכא ז\"ל בס' מ\"ק דאשתמיט מיניה דברי התוס' דבכורות ואין ס' שכיוון הרב למ\"ש. ובס' מלכי בקדש הליץ בעד הרפ\"ח ואין ס' שלא עמד על דעתו של הרפ\"ח ז\"ל ודוק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות בכורות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..bc64e4e48c6c53fd455df94af397a8de1ca06c27 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,47 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אשה שהביאה חטאתה ומתה האשה \n שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה וכו'. ע\"כ. במ' קידושין די\"ג ע\"ב הדור יתבי וקאמרי האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה ובסיפא שנינו שם הביאה עולתה ומתה לא יביאו היורשים חטאתה ובפי' הרא\"ש למ' קינין כתב וז\"ל לא יביאו יורשים חטאתה דאין כפרה למתים והלכתא גמירי לה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא. ובת\"ך תנייא מניין שאם הביאה עולתה ומתה שיביאו יורשים חטאתה ת\"ל אחת לעולה ואחת לחטאת והר\"י מאורלינס היה רוצה לתרץ דהתם מיירי בעוף דגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו שאין חטאת ציבור מתה ופי' רש\"י משום דה' חטאות מתות ליתנהו כולהו בציבור דאין הציבור ממירין והכי גמירי להו דלא נהיגי אלא במקום דשייכי כולהו ועוף נמי לא שייך ביה תמורה והיה ק' לי דאמרי' סתם ספרי ר' יאודה ואיהו סבר דיש תמורה בעוף ורצה לחזור בו בשביל זה דאין צורך לחזור דאכתי לא שייכי כולהו בעוף דלא שייך ביה ולד חטאת ועברה שנתה עכ\"ל. הנה זה שכתב ע\"ש ר\"י מאורלינס דהתם מיירי בעוף לכאורה ק' דגם מתני' מיירי בחטאת העוף דהא חטאת היולדת היתה באה מן העוף. ועיין לרבינו ז\"ל רפ\"ט מה' אלו ואפי' הכי שנינו שאם הביאה עולתה ומתה לא יביאו יורשים חטאתה משום דאין כפרה למתים וחטאת למיתה אזלא. ואפשר דהר\"י מאורלינס מפרש למתני' בקרבן מצורע ונזירה שהיתה מביאה כשבה לחטאת. אמנם זה דוחק דמלבד דכולה מסכתא ביולדת מתנייא עוד בה דמצורעת היתה מביאה עולה ואשם וחטאת ונזירה היתה מביאה עולה ושלמים וחטאת ומתניתין לא תני לא אשם ולא שלמים בהדי עולה גם זה שכתב דחטאת העוף לא היתה מתה דומייא דחטאת ציבור דאינה מתה משום דלא שייך בציבור תמורה עיין לרש\"י ז\"ל בפרק ד' דנזיר דכ\"א ע\"ב ד\"ה והיינו טעמא שכתב כדברי הר\"י מאורלינס דבחטאת העוף לא גמרינן דתמות וכ\"כ עוד שם בדכ\"ב ד\"ה האשה יע\"ש.
והנה לכאורה ק' טובא מאותה שאמרו בפרק כל הגט דכ\"ח ע\"ב עלה דמתניתין דהשולח חטאת למ\"ה מקריב אותה בחזקת שהוא קיים ואוקימנא לה בחטאת העוף ואמרינן בגמרא וצריכא דאי אשמועינן גט משום דלא אפשר אבל תרומה דאפשר אימא לא ואי אשמועינן תרומה דזימנין דלא אפשר אבל חטאת העוף מספיקא לא ליעול חולין בעזרה צריכה יע\"ש. והשתא אם איתא דחטאת העוף יכולין להקריבה לאחר מיתת הבעלים ולא אזלא למיתה מאי חולין בעזרה איכא דאפי' אי ודאי מתה יכולין להקריבה לפי מ\"ש הר\"י מאורלינס ורש\"י ולמה לי למתני מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים כיון שאפי' ודאי מת יכולין להקריבה וכמו כן ק' טובא על רש\"י שכתב בפ\"ב דנזיר די\"ב ע\"א עלה דמתניתין דקן סתומה שפרחה גוזל א' מהם לאויר העולם או שפרחה לבין חטאות המתות ימותו כולן ופי' רש\"י לבין חטאות המתות כגון שהיה שם מה' חטאות המתות כגון חטאת שכיפרו בעליה ונתערבה ביניהם ואין ידוע איזו היא דאין לה שום תקנה עכ\"ל. והשתא לפי מ\"ש הוא ז\"ל דחטאת העוף אינה מתה דלא גמירי הני דחמש חטאות מתות אלא בבהמה ולא בעוף היכי קתני מתניתין שנתערבו בחטאות המתות כיון דלא אזלי למיתה עופות כלל ויותר הי\"ל לפרש שנתערבה בחטאות המתות כגון חטאת שנתערבה בעולה דתנן כולן ימותו וכמו שפי' הרע\"ב. ושוב מצינו ראינו בתוספתא דפ\"ב דמ' תמורה דקתני אלו דברים שבין בהמה לעופות הבהמה דוחה את השבת ודוחה את הטומאה ונוהגת בציבור כביחיד ויש בה חטאת מתה וכו' יע\"ש. וזה מפורש בהדייא כדברי הר\"י מאורלינס ורש\"י דחטאת העוף אינה מתה. ולכאורה נראה דתוספתא זו חולקת עם מתניתין דפ' כל הגט דקתני מקריב אותה בחזקת שהוא קיים דלפי דברי התוספתא שאין חטאת העוף מתה ל\"ל טעמא מפני שהוא בחזקת שהוא קיים כיון דאפי' מת יכול להקריבה וכמדובר לעיל. ואפשר לומר דלא פליגי דהתוספתא לא קאמרה אלא דאין חטאת העוף מתה כשאר חטאות המתות שמכניסי' אותה לכיפה אבל לא היתה קריבה אלא היתה רועה עד שיפול בה מום וימכר ויפלו דמיה לנדבה כשאר כל הקרבנות שנאבדו והפריש אחר תחתיו וחטאת שמתו בעליה כיון דמתי' אינן צריכין כפרה לא היתה קריבה לשם חטאת כלל אלא היתה רועה ומשו\"ה קתני בפרק כל הגט דמקריב אותה בחזקת שהוא קיים. ומ\"מ דברי הר\"י מאורלינס ורש\"י צ\"ע ועיין עוד לרבינו בפ\"ה מה' מחוסרי כפרה ה\"א והי\"ב ודוק.
ובמ\"ש עוד הרא\"ש שם דר\"י סבר דיש תמורה בעוף דבר זה לא מצינו ובפ\"ק דתמורה לא פליג ר\"י אלא בולד הקרבן דוקא אבל בעופות דקתני בתר הכי שם בד\"ג לא פליג ר\"י יע\"ש. ובריש פ\"ב דתמורה די\"ד פרכינן וכללא הוא והרי עופות דקרבן יחיד הוא ואין עושה תמורה ומשני כי קתני בבהמה קתני והדר פריך והרי ולד דקרבן יחיד הוא ואין עושה תמורה ומשנינן הא מני ר\"י הוא דאמר הולד עושה תמורה ומדלא משני הכי כי פריך מעיקרא והרי עופות הא מני ר\"י היא משמע בהדייא דבעופות לא פליג ר\"י. גם מ\"ש ואין צורך לחזור דאכתי לא שייכי כולהו בעוף וכו' כלו' ואפי' נימא דאתי כר\"י דאמר יש תמורה בעוף מ\"מ כיון דלא שייך בעוף וולד חטאת ועברה שנתו לא שייך בו נמי חטאת שמתו בעליה ושכפרו בעליה. וזה תימא דאיך אפשר לומר דר\"י ס\"ל האי כללא דבעינן כולהו חמש חטאות וכל דלא שייכי כולהו לא נהיג ביה אפי' חדא דהא ר\"י פליג עליה דר\"ש בפ\"ב דתמורה דט\"ו עלה דמתניתין דחטאת דיחיד שכפרו בעליה מתה ושל ציבור אינה מתה וקתני ר\"י אומר תמות אע\"ג דבחטאת ציבור לא משכחת בה לא ולד חטאת ולא תמורת חטאת ולא חטאת שמתו בעליה כדאמרי' עלה בגמרא שאין ציבור מתים וצ\"ע." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..dcf3222a6774f66aae27682d3620efe20ffc3b37 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,44 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Offerings_for_Those_with_Incomplete_Atonement", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אשה שהביאה חטאתה ומתה האשה \n שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה וכו'. ע\"כ. במ' קידושין די\"ג ע\"ב הדור יתבי וקאמרי האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה ובסיפא שנינו שם הביאה עולתה ומתה לא יביאו היורשים חטאתה ובפי' הרא\"ש למ' קינין כתב וז\"ל לא יביאו יורשים חטאתה דאין כפרה למתים והלכתא גמירי לה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא. ובת\"ך תנייא מניין שאם הביאה עולתה ומתה שיביאו יורשים חטאתה ת\"ל אחת לעולה ואחת לחטאת והר\"י מאורלינס היה רוצה לתרץ דהתם מיירי בעוף דגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו שאין חטאת ציבור מתה ופי' רש\"י משום דה' חטאות מתות ליתנהו כולהו בציבור דאין הציבור ממירין והכי גמירי להו דלא נהיגי אלא במקום דשייכי כולהו ועוף נמי לא שייך ביה תמורה והיה ק' לי דאמרי' סתם ספרי ר' יאודה ואיהו סבר דיש תמורה בעוף ורצה לחזור בו בשביל זה דאין צורך לחזור דאכתי לא שייכי כולהו בעוף דלא שייך ביה ולד חטאת ועברה שנתה עכ\"ל. הנה זה שכתב ע\"ש ר\"י מאורלינס דהתם מיירי בעוף לכאורה ק' דגם מתני' מיירי בחטאת העוף דהא חטאת היולדת היתה באה מן העוף. ועיין לרבינו ז\"ל רפ\"ט מה' אלו ואפי' הכי שנינו שאם הביאה עולתה ומתה לא יביאו יורשים חטאתה משום דאין כפרה למתים וחטאת למיתה אזלא. ואפשר דהר\"י מאורלינס מפרש למתני' בקרבן מצורע ונזירה שהיתה מביאה כשבה לחטאת. אמנם זה דוחק דמלבד דכולה מסכתא ביולדת מתנייא עוד בה דמצורעת היתה מביאה עולה ואשם וחטאת ונזירה היתה מביאה עולה ושלמים וחטאת ומתניתין לא תני לא אשם ולא שלמים בהדי עולה גם זה שכתב דחטאת העוף לא היתה מתה דומייא דחטאת ציבור דאינה מתה משום דלא שייך בציבור תמורה עיין לרש\"י ז\"ל בפרק ד' דנזיר דכ\"א ע\"ב ד\"ה והיינו טעמא שכתב כדברי הר\"י מאורלינס דבחטאת העוף לא גמרינן דתמות וכ\"כ עוד שם בדכ\"ב ד\"ה האשה יע\"ש.
והנה לכאורה ק' טובא מאותה שאמרו בפרק כל הגט דכ\"ח ע\"ב עלה דמתניתין דהשולח חטאת למ\"ה מקריב אותה בחזקת שהוא קיים ואוקימנא לה בחטאת העוף ואמרינן בגמרא וצריכא דאי אשמועינן גט משום דלא אפשר אבל תרומה דאפשר אימא לא ואי אשמועינן תרומה דזימנין דלא אפשר אבל חטאת העוף מספיקא לא ליעול חולין בעזרה צריכה יע\"ש. והשתא אם איתא דחטאת העוף יכולין להקריבה לאחר מיתת הבעלים ולא אזלא למיתה מאי חולין בעזרה איכא דאפי' אי ודאי מתה יכולין להקריבה לפי מ\"ש הר\"י מאורלינס ורש\"י ולמה לי למתני מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים כיון שאפי' ודאי מת יכולין להקריבה וכמו כן ק' טובא על רש\"י שכתב בפ\"ב דנזיר די\"ב ע\"א עלה דמתניתין דקן סתומה שפרחה גוזל א' מהם לאויר העולם או שפרחה לבין חטאות המתות ימותו כולן ופי' רש\"י לבין חטאות המתות כגון שהיה שם מה' חטאות המתות כגון חטאת שכיפרו בעליה ונתערבה ביניהם ואין ידוע איזו היא דאין לה שום תקנה עכ\"ל. והשתא לפי מ\"ש הוא ז\"ל דחטאת העוף אינה מתה דלא גמירי הני דחמש חטאות מתות אלא בבהמה ולא בעוף היכי קתני מתניתין שנתערבו בחטאות המתות כיון דלא אזלי למיתה עופות כלל ויותר הי\"ל לפרש שנתערבה בחטאות המתות כגון חטאת שנתערבה בעולה דתנן כולן ימותו וכמו שפי' הרע\"ב. ושוב מצינו ראינו בתוספתא דפ\"ב דמ' תמורה דקתני אלו דברים שבין בהמה לעופות הבהמה דוחה את השבת ודוחה את הטומאה ונוהגת בציבור כביחיד ויש בה חטאת מתה וכו' יע\"ש. וזה מפורש בהדייא כדברי הר\"י מאורלינס ורש\"י דחטאת העוף אינה מתה. ולכאורה נראה דתוספתא זו חולקת עם מתניתין דפ' כל הגט דקתני מקריב אותה בחזקת שהוא קיים דלפי דברי התוספתא שאין חטאת העוף מתה ל\"ל טעמא מפני שהוא בחזקת שהוא קיים כיון דאפי' מת יכול להקריבה וכמדובר לעיל. ואפשר לומר דלא פליגי דהתוספתא לא קאמרה אלא דאין חטאת העוף מתה כשאר חטאות המתות שמכניסי' אותה לכיפה אבל לא היתה קריבה אלא היתה רועה עד שיפול בה מום וימכר ויפלו דמיה לנדבה כשאר כל הקרבנות שנאבדו והפריש אחר תחתיו וחטאת שמתו בעליה כיון דמתי' אינן צריכין כפרה לא היתה קריבה לשם חטאת כלל אלא היתה רועה ומשו\"ה קתני בפרק כל הגט דמקריב אותה בחזקת שהוא קיים. ומ\"מ דברי הר\"י מאורלינס ורש\"י צ\"ע ועיין עוד לרבינו בפ\"ה מה' מחוסרי כפרה ה\"א והי\"ב ודוק.
ובמ\"ש עוד הרא\"ש שם דר\"י סבר דיש תמורה בעוף דבר זה לא מצינו ובפ\"ק דתמורה לא פליג ר\"י אלא בולד הקרבן דוקא אבל בעופות דקתני בתר הכי שם בד\"ג לא פליג ר\"י יע\"ש. ובריש פ\"ב דתמורה די\"ד פרכינן וכללא הוא והרי עופות דקרבן יחיד הוא ואין עושה תמורה ומשני כי קתני בבהמה קתני והדר פריך והרי ולד דקרבן יחיד הוא ואין עושה תמורה ומשנינן הא מני ר\"י הוא דאמר הולד עושה תמורה ומדלא משני הכי כי פריך מעיקרא והרי עופות הא מני ר\"י היא משמע בהדייא דבעופות לא פליג ר\"י. גם מ\"ש ואין צורך לחזור דאכתי לא שייכי כולהו בעוף וכו' כלו' ואפי' נימא דאתי כר\"י דאמר יש תמורה בעוף מ\"מ כיון דלא שייך בעוף וולד חטאת ועברה שנתו לא שייך בו נמי חטאת שמתו בעליה ושכפרו בעליה. וזה תימא דאיך אפשר לומר דר\"י ס\"ל האי כללא דבעינן כולהו חמש חטאות וכל דלא שייכי כולהו לא נהיג ביה אפי' חדא דהא ר\"י פליג עליה דר\"ש בפ\"ב דתמורה דט\"ו עלה דמתניתין דחטאת דיחיד שכפרו בעליה מתה ושל ציבור אינה מתה וקתני ר\"י אומר תמות אע\"ג דבחטאת ציבור לא משכחת בה לא ולד חטאת ולא תמורת חטאת ולא חטאת שמתו בעליה כדאמרי' עלה בגמרא שאין ציבור מתים וצ\"ע." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2e0cd71d99fa85beb5f510c2cc1926a7ab1be3f3 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,60 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שגגות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "או \n נשתטה וחזר ונשתפה כו' שאין ב\"ח נדחין כו'. עיין במ\"ש אנן יד עניי בשורש זה דאין ב\"ח נדחין בפ\"ג מה' ק\"פ ה\"ד ובמ\"ש מורי הרב מוהרי\"ן בס' שע\"ה בפ\"ב מה' ק\"פ יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n הקרבנו' שהאש' חייבת בעלה מביא על ידיה אם היה עני מביא קרבן עני ואם היה עשיר מביא קרבן עשיר ומביא אדם ע\"י בנו ובתו ועבדו ושפחתו קרבן עני. משנה בסוף מסכת נגעים וכת' ר' שם בפי' המשנה שהטעם שמביא ע\"י בנו ובתו קרבן עני הוא משום שאין הקרבן מעצמו ואע\"פ שהוא עשיר כיון שבא קרבן זה מזולתם ובתנאי שבנו ובתו עניים עכ\"ל וראיתי בס' חזון נחום שכתב שם וז\"ל משמע מדבריו דבנו ובתו לאו דוקא דה\"ה שאר עני דעלמא אם מביא קרבן עני ומתני' אורחא דמילתא נקט ויש לתמוה דבסוף ה' מחוסרי כפרה כתב רבינו וז\"ל עשיר שאמר קרבנו של מצורע זה עלי והמצורע הוא עני ה\"ז מביא ע\"י קרבן עשיר שהרי יד הנודר משגת ונמצאו דברי רבינו סותרים זה לזה. ופשיטא שאין לחלק בין בנו ובתו לאחר דמ\"ש אלא שהתנא נקט בנו ובתו לאשמיענו דמחוסרי כפרה אין צריכין דעת כדאיתא בפ' אין בין המודר דל\"ה והניחה בצ\"ע יע\"ש ולע\"ד הדבר ברור שיש לחלק בין בנו ובתו לאחר דבנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו שאני דהו\"ל כמי שנותן קרבן עני לעני במתנה ואומר לו הילך דבר זה במתנה ע\"מ שתקריב אותו לקרבנך שאתה חייב ה\"נ כיון שבניו ועבדו ידם כידו הו\"ל כאלו הם עצמם מקריבי' קרבן זה וכאלו זיכה בהמה זו להם ומקריבן על שמם אבל בשאר אנשים שאמר קרבנו של מצורע זה עלי דיכול היה להקריב אותו העני קרבן עשיר דעני שהביא קרבן עשיר יצא כמו ששנינו בסוף נגעים ולכתחי' נמי יכול להביא וכמ\"ש הר\"ש ז\"ל שם וא\"כ כשאמר קרבנו של זה עלי פשיטא ודאי דאף על קרבן עשיר נתחייב ומשו\"ה אמרינן בערכין פרק השג יד כשהיה הנודר עשיר שמביא קרבן עשיר דאהא לאו דל הוא מה\"ט דכיון שהנודר עשיר ונדר להביא קרבנו של מצורע כיון שאם רצה המצורע העני להביא קרבן עשיר או אם היה עשיר היה מביא קרבן עשיר עכשיו יש לנודר להביא קרבנו עשיר ודאי דעל כל קרבן נתחייב ואפילו לקרבן עשיר ודוק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..46349e9333f39edcb72b31ab2dddbe950fd78d9f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,57 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Offerings_for_Unintentional_Transgressions", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "או \n נשתטה וחזר ונשתפה כו' שאין ב\"ח נדחין כו'. עיין במ\"ש אנן יד עניי בשורש זה דאין ב\"ח נדחין בפ\"ג מה' ק\"פ ה\"ד ובמ\"ש מורי הרב מוהרי\"ן בס' שע\"ה בפ\"ב מה' ק\"פ יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n הקרבנו' שהאש' חייבת בעלה מביא על ידיה אם היה עני מביא קרבן עני ואם היה עשיר מביא קרבן עשיר ומביא אדם ע\"י בנו ובתו ועבדו ושפחתו קרבן עני. משנה בסוף מסכת נגעים וכת' ר' שם בפי' המשנה שהטעם שמביא ע\"י בנו ובתו קרבן עני הוא משום שאין הקרבן מעצמו ואע\"פ שהוא עשיר כיון שבא קרבן זה מזולתם ובתנאי שבנו ובתו עניים עכ\"ל וראיתי בס' חזון נחום שכתב שם וז\"ל משמע מדבריו דבנו ובתו לאו דוקא דה\"ה שאר עני דעלמא אם מביא קרבן עני ומתני' אורחא דמילתא נקט ויש לתמוה דבסוף ה' מחוסרי כפרה כתב רבינו וז\"ל עשיר שאמר קרבנו של מצורע זה עלי והמצורע הוא עני ה\"ז מביא ע\"י קרבן עשיר שהרי יד הנודר משגת ונמצאו דברי רבינו סותרים זה לזה. ופשיטא שאין לחלק בין בנו ובתו לאחר דמ\"ש אלא שהתנא נקט בנו ובתו לאשמיענו דמחוסרי כפרה אין צריכין דעת כדאיתא בפ' אין בין המודר דל\"ה והניחה בצ\"ע יע\"ש ולע\"ד הדבר ברור שיש לחלק בין בנו ובתו לאחר דבנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו שאני דהו\"ל כמי שנותן קרבן עני לעני במתנה ואומר לו הילך דבר זה במתנה ע\"מ שתקריב אותו לקרבנך שאתה חייב ה\"נ כיון שבניו ועבדו ידם כידו הו\"ל כאלו הם עצמם מקריבי' קרבן זה וכאלו זיכה בהמה זו להם ומקריבן על שמם אבל בשאר אנשים שאמר קרבנו של מצורע זה עלי דיכול היה להקריב אותו העני קרבן עשיר דעני שהביא קרבן עשיר יצא כמו ששנינו בסוף נגעים ולכתחי' נמי יכול להביא וכמ\"ש הר\"ש ז\"ל שם וא\"כ כשאמר קרבנו של זה עלי פשיטא ודאי דאף על קרבן עשיר נתחייב ומשו\"ה אמרינן בערכין פרק השג יד כשהיה הנודר עשיר שמביא קרבן עשיר דאהא לאו דל הוא מה\"ט דכיון שהנודר עשיר ונדר להביא קרבנו של מצורע כיון שאם רצה המצורע העני להביא קרבן עשיר או אם היה עשיר היה מביא קרבן עשיר עכשיו יש לנודר להביא קרבנו עשיר ודאי דעל כל קרבן נתחייב ואפילו לקרבן עשיר ודוק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שגגות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f14d9be35af4fc4a10a5902293f6961e00e21349 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,86 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Paschal Offering", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות קרבן פסח", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "אף \n בשעת היתר הבמות כו'. ועיין במ\"ש בזה הרמ\"ל ועיין בספר נשמת חיים למרן מלכא מהרח\"א דצ\"א ע\"ב יע\"ש." + ], + [ + "שורש פסח נשחט אחר תמיד של בין הערביים שחיטת \n הפסח אחר חצות וכו' ואין שוחטין אותו אלא אחר תמיד של בין הערביי' כו'. הנה התוספות בפרק א\"ל הממונה דכ\"ט ע\"א ד\"ה אלא כו' שם בסוף הדיבור נסתפקו אי פסח שני זימניה בתר תמיד של ב\"הע כמו פסח ראשון ומייתו ראיה דנעשה כן ממה שלא מנו בפרק מי שהיה טמא דצ\"ה בדברים שבין א' לב' ושוב דחו זה באומרם דהתם תנא ושייר דהא שייר נמי כרת דאיכא למ\"ד חייב כרת על הא' ולא על הב' ומורי הרב מר יהודה ז\"ל הק' וז\"ל ואיכא למידק טובא בדבריהם דאיך כתבו דשייר כרת דחייב על הא' ולא על הב' שהרי באותה משנה קתני סיפא דשניהם דוחים את השבת וכתב רש\"י שם בגמרא ע\"ב ד\"ה דוחין את השבת דשני כתיב ביה במועדו למ\"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני עכ\"ל ומאן דסבר דמועדו קאי אב' ס\"ל שם בדצ\"ג דחייב כרת אף על השני יע\"ש והשתא כיון דהאי תנא ס\"ל דבמועדו קאי אב' ומשו\"ה דוחה את השבת ע\"כ דס\"ל נמי דחייב כרת אף על הב' ואיך כתבו דשייר כרת ושוב מצאתי להרב שע\"ה בהלכות ק\"פ פ\"ג ה\"ט שהק' כן משמו והוא ז\"ל תירץ דהתוספות אזלי לשיטתם שכתבו בפרק הוציאו לו דנ\"א ע\"א ד\"ה דוחה את השבת דאפילו מאן דלא דריש במועדו דקאי אב' ס\"ל דדוחה שבת מקרא דככל חוקת הפסח יעשו אותו יעש\"ב.
ומ\"מ עדיין ק' לע\"ד שהיה להם לומר דשייר ההיא דקתני בתוספתא הראשון נשחט בג' כיתות ואין הב' נשחט בג' כיתות וכן ביקור ד' ימים דליתיה בב' וכמ\"ש התוספות בפסחים דצ\"א ע\"א ד\"ה מה בין ראשון לב' שכתבו וז\"ל בתוספתא קתני נמי הראשון נשחט בג' כיתות וכו' והכא תני ושייר דשייר נמי ביקו' ד' ימים דליתיה בב' כדאמרינן בגמרא ובתוספתא דלא קתני ביקור דלא חשיב אלא הנך דנוהגים בפסח לבדו וביקור נוהג נמי בתמיד עכ\"ל ולשון התוספתא כך היא אלו דברים שבין א' לב' הא' בג' כיתות וכו' הראשון דוחה את הטומאה ולא הב' הא' חייב עליו כרת והב' אין חייבים עליו כרת דברי רבי ר' נתן אומר אף הב' חייב עליו כרת ור' חנניא ן' עקביה אמר אם עשה את הב' אין חייבים על הא' הא' טעון חגיגה ואין הב' הראשון נוהג כל ז' והב' יום א' עכ\"ל והשתא נראה שהתוספות ז\"ל הוקשה להם מרישא דהך תוספתא דקתני הא' נשחט בג' כיתות וכו' וה\"ה מכל הנך דקתני שם וא\"כ ק' דאמאי הוצרכו לומר דשייר ביקור ד' ימים דהי\"ל לומר דשייר כל הנך דתוספתא דקתני שם וכעת צ\"ע." + ], + [ + "שורש דין שוחט את הפסח על החמץ השוחט \n את הפסח בזמנו והי\"ל כזית חמץ ברשותו לוקה שנאמר לא תזבח על חמץ דם זבחי וכו'. הנה הרב מש\"ל עלה ונסתפק אם זרק או הקטיר את הפסח על החמץ אחר שנפסל הקרבן בא' מהדברים הפוסלים את הקרבן אם לוקה על לאו זה דאפשר דלא קפיד קרא אלא בקרבן כשר שלא יעשה אחד מן העבודות על החמץ אבל אם נפסל הקרבן שוב ליכא חייובא ע\"כ ומה שיש לעמוד על דבריו אלו עיין למורי הרב בס' שע\"ה בפרקין יעש\"ב.
אך את זה ראיתי להר' מש\"ל שהביא לשון הירוש' דתני חזקיה לא תשחט על חמץ דם זבחי התורה קראו אותו זבח א\"ר מנא אילולי דתניתיה חזקיה מצינו דבר פסול וחייבים עליו המחמץ את הפוסלה אית תנויי תני פטור אמר רב חסדא מ\"ד חייב כשפיסולו מחמת חימוצו מ\"ד פטור כשלא נפסלה מחמת חימוצו ע\"כ וביאר הרב כונת הירושלמי דר' חזקיה בא להוכיח דהפסח כשר כששחטו על החמץ ממה שקראו הכתוב זבח ואתא לאפלוגי על ר\"ש דקאמר התם דכשר ממה שחייב כרת דזה אינו הכרח ור' מנא ג\"כ דחה הכרח ר\"ש ואמר דאלמלא ברייתא דר' חזקיה עדיין הייתי אומר שהפסח פסול ואפ\"ה חייב הזורק דומיא דמנחה פסולה שנפסלה מחמת עצמה ואפ\"ה חייב ותמה ע\"ד הירוש' הנז' דמשמע דאלמלא קרא דזבחי או סברא זו שאמר ר\"ש מדחייב הזורק הסברא היה נותנת לומר שיהיה הזבח פסול וזה היפך מ\"ש ברפ\"ה דמנחות ואימא לא תאפה חמץ למיקם עליו בלאו זה בעלמא ותירצו מצה תהיה הכתוב קבעו חובה הרי דאדרבא איצט' קרא לומר דפסול והניחה בצ\"ע יע\"ש ואני אומר אי כל חיליה דהרב ז\"ל הוא מההיא דמנחות ל\"ק כלל דאדרבא בתר דגלי לן קרא התם דהמנחה פסולה מקרא יתירה דתהיה היא היא הסברא לומר נמי הכא גבי לא תשחט שהזבח נפסל ולא מסברא בעלמא אלא משום דהוה ילפינן מההיא דמחמץ את המנחה דגלי לן קרא שהמנחה פסולה וכבר הרב בתחילת דבריו כתב ע\"ש התוספו' דלמדו מההיא דמנחה למקום אחר ואפשר נמי דהיא היא מאי דקאמר ר' מנא אלמלא דתניתיה חזקיה מצינו דבר פסול שחייבים עליו ומינה הוה ילפינן להך דהכא ולהכי איצטריך קרא דזבחי ומה שיש לעמוד עוד בדברי הרמ\"ל הללו עיין למו\"ה בס' שע\"ה יעש\"ב.
וראיתי לו ז\"ל שם שהביא דברי הרפ\"ח ז\"ל ע\"ד התוספות דפרק כ\"ש וכתב וז\"ל וראיתי להרפ\"ח בספר מים חיים שכתב אדברי התוס' הללו וז\"ל וליתא דהא קי\"ל כרבא פ\"ק דתמורה דס\"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא ה\"ט משו' דקראו זבח כו' יע\"ש ולדעתי נראה דלק\"מ דהא דאמר רבא כל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא דוקא בכל התורה אבל בקדשים כיון דקי\"ל דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב אפילו רבא מודה כו' יע\"ש עכ\"ל מורי הרב. ולק\"ד לעיקר קושית הפ\"ח לק\"מ והוא ע\"פ מ\"ש הרב הגדול מהרימ\"ט בח\"א סימן ס\"ט דפ\"ד סע\"א וע\"ב וג' דהאי מילתא דרבא לא איתמר אלא דוקא בכל כי הני מילי דמייתי תלמודא בפ\"ק דתמורה וכיוצא שאם היינו אומרי' דמהני נמצאו דברי תורה בטלין שהתורה אמרה לא יחליף והרי החליף וכן לא ימכר ולא יגאל והרי גאל ומכר וכשאנו אומרים דלא מהני ד\"ת קיימים משא\"כ במידי דאיסורא שכבר נעשה ואין בידינו לתקן האיסור שעשה כגון שעמד בדין לפני הערכאות ש\"ג שאף אם אנו אומרים שהדין בטל אין תיקון למה שעוות ועשה בפני הערכאות וכו' ושם האריך עוד להביא ראיו' לדבריו ובסוף דבריו הביא הך ברייתא דתנייא השוחט את הפסח על החמץ כשר ואינו נפסל משום דעבר אמימרא דרחמנא יע\"ש והדברים נכונים בטעמם ונימוקם עימם ובהכי ניחא דלא תיקשי לרבא מה שהקשינו מכל מילי דקדשי' דבעינן תרי קראי חד למצוה וחד לעכב ולדברי הרפ\"ח והם דברי התוס' בתמורה ק\"ט ולא ידעתי איך לא ראה מוהרימ\"ט דברי התוס' דתמורה שהם סותרים את דבריו וצ\"ע ושוב ראיתי להרפ\"ח בה' בכורות פ\"ו ד\"ה עמד בהך מילתא דאביי ורבא ושקי' וטרי והעלה כדברי מהרימ\"ט ובמקום אחר כתבתי עוד בזה וצ\"ע.", + "אם \n היה ברשות א' מהם או ברשות אחד מבני חבורה שאוכלין פסח זה כו'. וראיתי להתוס' ז\"ל בפרק תמיד נשחט דס\"ג ע\"א ד\"ה או לא' מבני חבורה אומר ר\"י דלא מחייב בעל החמץ אלא השוחט והזורק דלא תשחט אמר רחמנא ועוד איך יתחייב לר\"י הא לאו שאין בו מעשה עכ\"ל ולכאורה ק\"ק מהא דדרשינן גבי קרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ודרשינן וכי כל קהל שוחטין אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו וא\"כ ה\"נ אף ע\"ג דכתיב לא תשחט אפשר דאף בני חבורה בכלל כיון דהשוחט הוא שלוחן הו\"ל אינהו גופייהו ממש וא\"כ איך הכריח ר\"י מדכתיב לא תשחט דלא מחייבו בני החבורה י\"ל דר\"י דקדק מדכתיב לא תשחט לשון יחיד ואי קרא קאי אבני חבורה הו\"ל למימר לא תשחטו כדכתיב ושחטו אותו אבל ק\"ק דאימא דבני החבורה נפקא מהיקשא דלא תשחט ולא ילין כדנפ\"ל אזהרה למקטיר דלקי לרב פפא כדאמרינן שם בסוגייא דלקמן והנה רש\"י לא קאי בשיטת ר\"י הלזו אלא ס\"ל דאף בני חבורה עוברים בלא תשחט על חמץ שכתב בד\"ה רשב\"ג אומ' לעולם אינו חייב עד שיהא לשוחט כו' וז\"ל ואע\"ג דכתיב על חמץ סתמא אם היה לאחד שאינו מבני חבורה אין עוברים ואם יש לאחד מהם כולם עוברים וכ\"כ בפשיטות הרב חד\"ה לקמן בלשון רש\"י ד\"ה הואיל וישנו בהלנת אמורים עכ\"ל יע\"ש וכ\"נ מלשונו בפי' התורה בפ' כי תשא שכתב וז\"ל לא תשחט את הפסח ועדיין החמץ קיים אזהרה לשוחט או לזורק או לא' מבני החבורה נראה מדבריו דאף בני חבורה הם בכלל אזהרה ובכן אני תמיה על הרא\"ם שכתב וז\"ל אבל מ\"ש או לאחד מבני חבורה יחוייב בהכרח שיפרש המאמר הזה של רש\"י שהאזהרה היא שלא יהיה החמץ מצוי בעת שחיטת הפסח לא לשוחט ולא לזורק ולא לא' מבני החבורה אבל לא שפי' בזה מי הוא העובר אם הוא השוחט או הזורק או כל א' משניהם ויהיו כאן שתי אזהרות אזהרה לשוחט מאומרו לא תשחט ואזהרה לזורק מאומרו לא תזרוק עכ\"ל.
וביאור דבריו שבתחילת המאמר כתב הוא ז\"ל שרש\"י הודיע לנו שהמקר' הזה מסורס כאלו כתיב לא תשחט זבחי על החמץ וקצר כאלו כתיב לא תשחט זבחי ולא תזרק דמו על החמץ ולפיכך אמר אזהרה לשוח' או לזורק כמ\"ש רבינו א' השוחט וא' הזורק כו' ושוב חזר בו וכתב שלא כיוין רש\"י לזה באומרו אזהרה לשוחט או לזורק דא\"כ איך סיים או לא' מבני החבורה מאחר שבני החבורה אינן באזהרה זו כמ\"ש התוס' בפ' תמיד נשחט ולכן בהכרח שנאמר שכונת רש\"י היתה לומר שאזהרת הלזו דלא תשחט על חמץ היינו שלא יהיה החמץ מצוי בעת שחיטת הפסח הוא בחמץ של השוחט או של זורק או מבני החבורה אבל לא בא לפרש אזהרת העובר מי הוא אם השוחט או הזורק או שניהם יחד ואם יהיו שניהם יהיו כאן שתי אזהרו' כמ\"ש בתחילת דבריו דעל העובר אי אפשר שתהיה כונת רש\"י כנ\"ל לע\"ד בכונת דברי הרא\"ם ולפי מ\"ש רש\"י בפ' ת\"נ משמע ליה דאף בני החבורה הם בכלל אזהרה אין מקום לדברי הרא\"ם דדברי רש\"י מבוארי' כפשטן דהולך הוא ע\"פ שיטתו בגמ'.
וראיתי למוהר\"ח עשאל בביאורו לה' ק\"פ רפ\"א שכתב וז\"ל נראה דמ\"ש רבינו א' השוחט ואחד המקטיר אם היה ברשות אחד מהם חייב לאו למימרא דאם נמצא ביד השוחט או הזורק שעוברין כולם דמה לו לשוחט עם חמץ הזורק והלא הוא אינו מבני החבורה אלא הנמצא בידו הוא עובר דוקא יהיה מי שיהיה השוחט או הזורק או המקטיר אבל שיהיה חייב זה מפני זה ודאי אינו חייב אלא בנמצא ביד א' מבני החבורה אז חייבים כולם כנ\"ל ברור ועפ\"ז יישב מה שמקשי' לקמן בסוגייא דפ' ת\"נ עלה דאמר רב פפא כהן המקטיר את החלב עובר בל\"ת דמאי קאמר הילכך והלא כי אמרי' מעיקרא דדרשינן סמוכין דלא תזבח ולא תלין היינו לומר דלא מחייב בלא תשחט על חמץ אלא בחמץ דהנהו דקיימי בלא ילין אבל איפכא בהנהו דקיימי בלא ילין קיימי בלא תשחט ליכא למימר שהרי בני החבורה לפי שיטת התוס' והרמב\"ם דקיימי בלא ילין לא קיימי בלא תשחט וא\"כ הכי הו\"ל לר\"פ למימר דאף על החמץ דהמקטיר עובר השוחט והזורק אבל לא שהמקטיר עצמו יעבור על הלאו.
וע\"פ מה שכתבתי דאין סברא לומר שיעבור השוחט על חמץ הזורק או המקטיר ניחא דקאמר הכי דלומר שיעבור השוחט על חמץ המקטיר אין סברא עכ\"ל יע\"ש ואני בעוניי התבוננתי בדבר וראיתי דשפיר איכא למימר שיעבור השוחט על חמץ הזורק ודלא כדברי הרב והכי מוכח לשון רשב\"ל דקאמר לעולם אינו חייב עד שיהא החמץ לשוחט או לזורק או לא' מבני החבורה דעלה דמתני' קאי דקאמר השוח' את הפסח על החמץ עובר בל\"ת וקאמר דאינו חייב השוחט אלא כשיהיה החמץ לשוחט או לזורק או לא' מבני החבורה שאם נאמר דה\"ק שהשוחט אינו חייב עד שיהא ברשותו וכן הזורק וכן בני החבורה זה לא יתכן לדעת התוס' שכתבו דבני החבורה לא מחייבי לעולם ולשיטת רש\"י ניחא אלא ודאי כדאמרן ומפני שהזורק הוא מקבל את הדם כמ\"ש רבינו בפ\"ו מה' תו\"מ ומתעסק הוא בפסח להכי חשיב גם הוא כבני החבורה שאף השוחט עובר על חמץ הזורק כיון שכבר התחיל בעבודת הדם דקר' קפי' שלא ימצא חמץ באחד מן המתעסקים בו ואם ימצא לא ישחט עד שיבער וכיון שהתרו בו בשוחט שלא ישחט כל שיש חמץ ברשותו של זורק אמאי לא יתחייב אך אמנם על חמץ של מקטיר אין סברא דכיון שעדיין לא התחיל בעבודת ההקטרה ואפשר בכהן אחר למה יתחייב השוחט על חמץ המקטיר והכי מדוקדק לשון רשב\"ל שלא נקט אלא עד שיהא החמץ לשוחט לזורק או לא' מבני החבורה ולא נקט מקטיר מפני שעל חמצו של מקטיר אין סברא שיתחייב השוחט כנלע\"ד.
ומ\"מ עדיין יש לגמג' בעיקר דברי ר\"י הללו שהכרי' דמדכתיב לא תשחט ש\"מ דבני החבורה שיש להם חמץ פטורים כו' דנהי דמלא תשחט לא שמעי' בני החבורה אבל אכתי נחייביה מהיקשא דלא תשחט ולא ילין כמ\"ש לעיל אכן ע\"פ מ\"ש דההכרח ר\"י הוא מדכתיב לא תשחט ולא תשחטו ניחא דאם איתא דבני החבורה מחייבי ליכתוב רחמנא לא תשחטו בלשון רבים דלא תשחט משמע מיעוטא ודוק ודע דעמ\"ש שם בגמ' אמר ר\"פ הילכך המקטיר את החלב עובר בל\"ת כתב שם רש\"י בד\"ה המקטי' את החלב וז\"ל של פסח על החמץ שהיה לו בשעת הקטרה אם לא היה לא' מבני החבורה חמץ בשעת שחיטה ויש לו לכהן בשעת הקטרה עכ\"ל וק' אם כונתו לומר דרב פפא מיירי בשלא היה לו חמץ לא' מבני החבורה שאם היה לא' מבני החבורה עובר המקטיר עליו כשוחט וכזורק דאפילו שאין להם חמץ עוברים מפני החמץ של בני החבורה למה לו לרש\"י ז\"ל לומר שאין להם בשעת שחיטה הי\"ל לומר שאין להם בשעת הקטרה ומה לנו לשעת שחיטה. ואולי דאורחא דמילתא נקט וכונתו לומר שמפני שלא היה להם משעת שחיטה לא היה להם בשעת הקטר' שאילו היה להם בשעת הקטר' גם בשע' שחיט' היה להם והי\"ל לר\"פ לומר שגם המקטי' עובר מלבד השוח' והזור' ומדל' נקט אלא המקטי' לבד משמ' דמיירי כשלא היה להם לבני החבור' בשע' שחיט' ואילך ור\"פ לא נקט אלא המקטיר לבד משמע דמיירי כשלא היה להם לבני חבורה בשעת שחיטה ואילך ור\"פ דלא נקט לה בכה\"ג שהיה להם בשעת שחיטה ועוברים כולם אורחא דמילתא נקט שלא יתכן שיהיו כולם השוח' והזורק והמקטי' עוברים על לאו זה ועיין להרב סם חיי בליקוטיו רפ\"א מה' ק\"פ מ\"ש בזה ולדידי דברי רש\"י הללו עדיין צריכין ישוב.
עו\"כ רש\"י ז\"ל שם בד\"ה הואיל דכתיב ביה נמי ולא ילין חלב חגי עיין מ\"ש בזה הרב חד\"ה ועיין להרב מש\"ל פ\"א מה' אלו ה\"ה תוך הלשון שרצה להכרי' מהך מימרא דר\"פ כסברת רבינו והסמ\"ג דקרא דלא ילין באמורי פסח מיירי דאי באמורי כל הקרבנות או בחגיגת ט\"ו לא אתי שפיר דרשא דר\"פ ומכח הך סוגייא פסק דלא כרב הונא דקרא דחלב חגי מיירי באמורי חגיגת ט\"ו יע\"ש ואין ראייתו מכאן מכריע כלל דאפשר דר\"פ מפיק ליה מהיקשא דלא ילין זבח חג הפסח דמיירי בהלנת אמורים של פסח נמי כמ\"ש התוס' בסוגייא דלעיל דנ\"ט ע\"ב ואפשר דהיא שיטת רבינו ג\"כ כמו שצדד הרב בסוף דבריו והוא הנכון לע\"ד בכונת רבינו ומה שנקט קרא דלא ילין חלב חגי לאזהרת מקטיר אמורים פסח בין בחיבורו ובין בס' המצות אינו מכריע כלל דכיון דמשם אנו למדי' לכל הקרבנות כמ\"ש התוס' לקמן ד\"ע והן הן דברי המכי' נקט האי קרא נמי לאמורי פסח וא\"נ דמשום דההוא קרא דלא ילין לבוק' זבח חג הפסח משמע נמי הלנת בשר נקט קרא דלא ילין שהוא לאו מיוחד אלא שדבריו בס' המצוו' צריכין ישוב קצת שכתב דקרא דלא ילין הוא אזהרה לאמורי פסח וה\"ה לשאר אמורים משמע דס\"ל דקרא מיירי באמורי פסח ומשם הוא למד לשאר אמורין ולפום תלמודא דידן משמע דס\"ל דפשטיה דקרא מיירי באמורי חגיגת ט\"ו ומשם אנו למדין לשאר אמורי קרבנות ואפשר ליישב לשונו באופן אחר וברור.
ומ\"מ ק\"ק לי למה לא כתב בספר המצו' שהוכפלה אזהרה פעם שלישית בקרא דכתיב בפרשת ראה ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר דאמרינן בפ\"ק דחגיגה דיו\"ד ע\"ב דהאי קרא אתא לאזהרת הלנת אמורים ג\"כ וכמ\"ש התוס' ודומה לקרא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח שכתב בס' המצות דמיירי בהלנת אמורים ג\"כ ודוק גם בעיקר דברי המכילתא שלמד שאר אימורי קרבנות מקרא דלא ילין חלב חגי קשה דהיכי יליף מהתם לשאר אמורים כיון דכלל גדול בידינו אין מזהירין ועונשין מן הדין וה\"ה במ\"מ כמ\"ש הרב גופיה הלכות בכלליו ואפשר ליישב ע\"פ מ\"ש ה\"ה בפ\"א מהלכות מ\"א דכל דכתוב העשה בהדייא מייתינן לאו בק\"ו דהו\"ל כגילוי מילתא בעלמא יע\"ש ה\"נ הכא הרי איכא עשה לכל האמורין מקרא דהיא העולה על המזבח כל הלילה כדדרשינן בנידה ד\"מ ע\"ב מכאן לכל העולין על המזבח שלא יקטירו אלא עד הבוקר ועיין בפ\"ק דחגיגה דיו\"ד ע\"ב ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין הפשטת עור ק\"פ בשבת ותולין \n ומפשיטין את כולה וכו'. מצאתי כתוב למ\"וה כמוהרי\"ן בשע\"ה שכתב בדין זה וז\"ל מ\"ש מרן וז\"ל נראה שכתב כן לאפוקי מר\"י ן' ברוקה דקאמר בתוספתא מפשיטי' עד החזה וכו' אשתמיט מיניה סוגייא דפ' כל כתבי דקי\"ו ע\"ב דאיתא התם הך פלוגתא להדיי' ובמנחו' ר\"פ ר\"י יע\"ש ועיין להלח\"מ שהק' על רבינו דשם בפ' כ\"כ אסיקו בגמרא דלרבנן מפשיטו עד החזה ומחזה ולמטה שקיל להו בברזי וכ\"כ התוספות בפ' א\"ד וא\"כ הי\"ל לרבי' לפרש כן ותירץ דרבינו ס\"ל דההיא דפרק כ\"כ רבנן לדברי ר\"י ן' ברוקה קאמרי דלדידהו מותר להפשיט להו לגמרי יע\"ש והן הן דברי התו' בפ' כ\"כ דקי\"ז ד\"ה דשקיל ליה ומן התימא על הרב הנז' איך אשתמיט מיניה דבריהם ז\"ל גם דברי התוס' סותרים דשם כתבו וז\"ל ועוד אומר ר\"י דרבנן לדברי ר\"י ן' ברוקה קאמרי כו' ואלו בפ' א\"ד כתבו משם ר\"י עצמו דלרבנן נמי השאר שקיל להו בברזי ותו ק\"ל לדבריהם דפ' א\"ד מהא דגרסינן בפ' ר\"א דמילה דקל\"ג ע\"ב מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבה בר בר חנא אמר ר\"י ריב\"ב היא דתניא כו' י\"ד שחל להיו' בשבת מפשיט עד החזה כו' והשתא אם איתא דלרבנן נמי שקיל להו בברזי דליכא שבות כלל מאי אירייא ריב\"ב אפילו כרבנן נמי מצי אתי דע\"כ לא קאמרי רבנן דמפשיטין את כולו משום דליכא איסור כלל משא\"כ בציצין המעכבין את המילה דעביד איסורא דאורייתא אלא ודאי משמע דלרבנן מפשיטין את כולו כדרכו וכן ראיתי להרשב\"א שם שהקשה כן ותירץ דרבנן לדברי ריב\"ב קאמרי וכדברי' דפ' כ\"כ אכן לדבריהם דפ' א\"ד ק' טובא ושמא נאמר דה\"ה דמצי אתי כרבנן נמי אלא משום דריב\"ב קתני בהדיא מפשיט עד החזה ובדברי רבנן לא בא הדבר מפורש אלא מתוך שקלא וטריא נקט תלמודא ריב\"ב.
ודע שהתוספו' פ' כ\"כ הקשו לפי שיטתם ז\"ל שם דלרבנן מפשיטו כדרכו דא\"כ אמאי לא חשיב ר\"פ א\"ד דחיית הפשט בהדי הנך דקתני התם ותירצו דמתני' בפלוגתא לא קא מיירי וק\"ל שהרי מתני' קתני התם דמיחוי קרביו דוחה שבת וכ\"ז שלא יסרח וכמ\"ש רש\"י והרע\"ב שם ומשמע דס\"ל מפשיט עד החזה כל דאתעביד ביה צורך גבוה לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח שהרי טעמייהו דס\"ל דמפשיטין את כולו קאמר רב יוסף התם דהיינו משום חשש שמא יסריח ואפ\"ה לא שרי ריב\"ב וא\"כ דכותא נמי מיחוי קרביו דלריב\"ב לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח כיון דאתעביד צורך גבוה וא\"כ איך כתבו דמתני' בפלוגתא לא קא מיירי ושמא נאמר דריב\"ב דקאמר מפשיט עד החזה ה\"ט משום דלא חיישינן שמא יסריח ותדע שהרי ר\"א דקאמר התם טעמא שלא יהיו קדשי שמים מוטלים כנבלה ע\"כ דס\"ל דלא חיישינן שמא יסרח וא\"כ דכוותא לרב יוסף דס\"ל דחיישי' שמא יסריח בהא פליגי רבנן וריב\"ב דריב\"ב לא חייש שמא יסריח ורבנן חיישי ומיהו במיחוי קרביו כיון דרבים הם איכא למיחש טפי לשמא יסריח ומש\"ה לכ\"ע דוחה שבת כנ\"ל.
וראיתי למורינו הרב המופלא בספר עץ החיים בלשונות ד\"ה שהקשה על רבינו ז\"ל שהרי שם בפרק כ\"כ אמרינן דטעמייהו דרבנן משום שמא יסריח וא\"נ שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה ואמרי' מאי בינייהו איכא בינייהו דמונח אפתורא דדהבא וא\"נ ביומא דאסתנא ואי ס\"ל לר' טעמא שלא יהיו קדשי שמים מוטלי' כנבילה הי\"ל לאסור במונח אפתורא דדהבא ואיך התיר לגמרי להפשיט כולו יע\"ש שהניחו בצ\"ע והיא קו' רבתי ולדידי ק\"ל עוד על רבינו דבפ' ר\"א דמילה אמרינן מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבב\"ח ריב\"ב היא. הנה מבואר דלרבנן דס\"ל מפשיטין את כולו ע\"כ ס\"ל דאפי' פי' חוזר ואף על גב דדחי התם תלמודא להא דרבה בר חנא היינו לומר דאפילו ריב\"ב מצי סבר דאם פירש חוזר דע\"כ לא קאמר אלא משום דליכא זה אלי ואנוהו כו' אבל כרבנן ודאי לא מצי אתי הך ברייתא כוותייהו וליכא למימר דע\"כ לא קאמרי רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח וא\"נ משום ביזיון קדשים אבל גבי ציצין שאינן מעכבין את המילה אפי' רבנן מודו דא\"כ אמאי קאמר רבב\"ח מאן תנא פי' כו' ריב\"ב היא כו' הא אפי' כרבנן מצי אתי ולפחות מיהא כדדחי תלמודא ודילמא ע\"כ ל\"ק ריב\"ב כו' הי\"ל למצדד לומר וא\"נ ע\"כ לא קאמרי רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח כו' כדדחי תלמודא דכוותא ר\"פ ר\"י אלא משמע ודאי דע\"כ ברייתא דפירש אינו חוזר לא מצי אתי כרבנן כלל דכיון דשרו התם אע\"ג דאתעביד ביה צורך גבוה מטעמא דשמא יסריח ה\"נ אית לן למימר גבי ציצין מטעמא דזה אלי ואנוהו דדא ודא חדא היא ומאחר שכן תימא על רבינו ז\"ל דכיון דפסק כרבנן דמפשיטין את כולו איך פסק בפ\"ב דמילה כברייתא דאם פי' אינו חוזר.
שוב ראיתי להרשב\"א בחי' שכתב דלמסקנ' דאוקימנא לה כרבנן דלחם הפנים אידחי כל מאי דאמרי' לעיל ואשמועינן דלא שייכא בפלוגתא דהנהו דלעיל כלל וליכא מאן דפליג עלה אלא ר\"י דלחם הפנים לבד ולית הלכתא כותיה יע\"ש ומ\"מ לא ביאר לנו מה טעם יש לחלק בין ההיא דמפשיטין את כולו אליבא דרבנן אע\"ג דאתעביד ביה צורך גבוה לההיא דציצין. ותו ק\"ל טובא דממ\"ש רבינו ומפשיטין את כולו וקורעו כו' ומוציא את האימורין מבואר דס\"ל דהוצאת האימורין היא אחר הפשטת כולו והוא מן התימא שהרי מסוגיא הנז' מבואר דהוצאת האימו' היתה מיד כשהפשיט עד החזה בין בחול בין בשבת דאל\"כ היכי קאמר תלמודא דברייתא דקתני פירש אינו חוזר אתיא כריב\"ב והלא נהפוך הוא דכריב\"ב לא מצי אתי שהרי קתני בברייתא דכל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבים ואלו ריב\"ב ס\"ל דאפי' כל זמן שהוא עוסק כיון דאתעביד צורך גבוה לא דחי שבת ואדרבא כרבנן דריב\"ב מצי אתי שפיר דע\"כ לא קאמרי רבנן מפשיטין את כולו משום שהוא עוסק בו אבל פי' רבנן מודו וכ\"כ שם רש\"י בהדיא בד\"ה מפשיט וז\"ל והיינו פי' דתנן במסכת תמיד כו' והיה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה סילק את ידיו ומתעסק בניחוח קצת וגבי עולה דכליל כולה כו' וגבי פסח משהפשיט עד החזה ויכול לסלק את האמורין מוציאין מיד והו\"ל פרוש מן ההפשט כו' יע\"ש וכ\"כ הריטב\"א בשיטת כ\"י וז\"ל וחכ\"א מפשיטין את כולו כלומר יתן האמורין כשיגיע לחזה ואח\"כ יחזור ויפשוט דגמר מעשה ראשון הוא וכיון שכן תימה על רבינו איך כתב ומפשיטין את כולו ואח\"ך מוציא האמורין והי\"ל לומר דמפשיט עד החזה ומוציא האימורין ואח\"כ מפשיט את כולו כדרך שכתב גבי עולה בפ\"ו מה' מע\"הק ד\"ה יע\"ש.
כי ע\"כ אלה לדידי חזי לי ליישב הכל ולומר דלר' ז\"ל קשיתיה קושיית התוספו' שהקשו שם בד\"ה דשקיל וז\"ל וא\"ת הא דתניא בסוף ת\"נ תנא חשכה נותן פסחו בעורו א\"כ לאו בברזי הוה שקיל ומשמע דבשבת איירי דאמתני' דהתם קאי דקתני י\"ד שחל בשבת וכו' כי ע\"כ ס\"ל דמתני' דפרק ח\"נ פליגא דריב\"ב דריב\"ב ס\"ל דבין בחול בין בשבת היה מפשיט עד החזה ומוציא האימורין מיד ואח\"כ מפשי' את כולו דומיא דעולה דמפשי' עד החזה ואח\"כ חותך הראש והילכך ס\"ל דבשבת לא היה מפשיט אלא עד החזה דכיון דצריך להוציא האימורין מיד הו\"ל פירש וכדין ציצין שאינן מעכבין את המילה דקתני בברייתא דאם פירש אינו חוזר אמנם מתני' דפרק ת\"נ משמע דפליגא וס\"ל כסתם מתני' דא\"צ להוציא את האימורין מיד כשמפשיט את החזה ודוקא בעולה דינא הכי ותדע שהרי קתני מתניתין י\"ד שחל בשבת מניח ידו כו' ותולה ומפשיט ודוק עכ\"ל." + ] + ], + [ + [ + "שורש לאו הבא מכלל עשה אין \n שוחטין את הפסח אלא למנוייו שנאמר תכוסו על השה. ואיכא למידק אמאי לא מנה רבינו במצות עשה איסור עשה דפסח נשחט שלא למנוייו ונאכל שלא למנוייו דנפ\"ל מקרא דאיש לפי אוכלו תכוסו על השה עיין בפ' תמיד נשחט דפ\"א ופ' האשה דפ\"ח ודפ\"ט ונדרים פ' אין בין המודר דל\"ו דאמרינן שה לבית אבות לאו דאוריית' דנראה משם דאיכא איסורא דאורייתא בפסח נאכל שלא למנוייו ועיין בנדרים בתוספות ורבינו דרכו למנות לאו הבא מכלל עשה לעשה עיין בס' המצוות שורש הו' ועיין בס' החינוך פ' בא ועיין במה שכתבתי עוד בזה בספרי הקטן ח\"א בשורשי המצוות שורש הו'.
ודע שבפ' ג' מינים דל\"ט ע\"א אמרן ת\"ר תער אין לי אלא תער תלש מירט סיפסף כל שהוא מנין ת\"ל קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר תער אין לי אלא תער מירט תלש סיפסף כל שהוא פטור ופריך והכתיב קדוש יהיה ומשני למימר דאם גילח ליה בתער קאי עליה בעשה ולא תעשה ופי' רש\"י ת\"ל קדוש יהיה שלא ישירינו בשום דבר ויניחנו לגדל פרע והכתיב קדוש יהיה גדל פרע שלא ישירינו בשום דבר כו' למימרא דכי גילח לו בתער קאי עליה בעשה ול\"ת דמשמע קדוש יהיה שלא יעבירנו בתער ולאו הבא מכלל עשה עשה עכ\"ל ונראה שהוצרך לומר דהוי לאו הבא מכלל עשה ולא כתב סתם דקדוש יהיה הוא עשה ועובר בעשה ככל עשין שבתורה דמניעת דבר דומיא דשביתת שבת וי\"ט שהוא עשה דתשבות וכן עשה דתענו את נפשותי' וכן עשה דשמיטה כמ\"ש רבינו בשורש הו' הוא מפני לשון הש\"ס דקאמר דאם גילח בתער קאי עליה בעשה ול\"ת ולא קאמר דאם לא גילח בתער קיים עשה דגדל פרע משמ' דכי לא גילח בתער לא קיים עשה כיון שעיק' הכתוב לא בא אלא ללאו הבא מכלל עשה ודוק.
ואולם הרמב\"ן בס' המצות עשין צ\"ב כתב וז\"ל מצוה צ\"ב היא שציונו שהנזיר יגדל שער ראשו והוא אומרו ית' גדל פרע שער ראשו ולשון המכילתא קדוש יהיה גדל בקדושה גדל פרע מ\"ע ומנין בל\"ת ת\"ל תער לא יעבור על ראשו ושם נאמר מה שנתתי בעשה החופף באדמה והנותן סמנים כלומר שהנזיר שם בראשו סם להסיר השער לא יהיה אז עובר בל\"ת כי הוא לא העבי' כעין תער ואמנם עבר על מצות עשה והוא גדל פרע וזה לא גדל ולאו הבא מכלל עשה עשה והוא כמו שהוא שורש אצלינו וכבר נתבארו דיני מצוה זו במסכת נזיר עכ\"ל. ויש לתמוה טובא בדבריו דכיון שהוא קורא לעשה זה דגדל פרע לאו הבא מכלל עשה איך מונה אותו במנין העשין הרי הוא ז\"ל סובר שאין למנות במנין העשין לאו הבא מכלל עשה דמה\"ט לא מנה בכלל המצות עשה מצוה לאכו' תרומה טהורה ולא טמאה וכמ\"ש הרב מגילת אסתר לקמן דע\"ז ע\"ב כיע\"ש וכ\"כ בשמו הרב יבין שמועה כלל הה' יע\"ש.
איברא שעיקר דברי הרב מגילת אסתר הללו נראין כסותרין למ\"ש הרמב\"ן בשורש הו' שדעת רבינו למנות בעשין לאו הבא מכלל עשה ומה\"ט מנה במצות קמ\"ט וק\"ן וקנ\"א וקנ\"ב עשה סימני דבדיקת סימני טהורה וטמאה וסימני העוף הטמא וסימני דגים וסימני חגבים כולם הם לאו הבא מכלל עשה כמ\"ש רבינו בהדיא במצות הללו אלא דאי מהא לא איריא שכבר כתב הרב מגילת אסתר שם בשורש הנז' דמה שמנה הרב לאו הבא מכלל עשה הללו הוא מפני שצריך מעשה לבדוק בסימנים הללו שציותה תורה כדי להבדיל בהם בין הטהור לטמא ואעפ\"י שעיקר המצוה של בדיקת סימנין הוא לימנע לאכול אותם שאין בהם סימני טהרה מ\"מ כיון שהמניעה בא ע\"י בדיקת הסימנים להבדיל מהם משו\"ה נמנו במנין העשין משא\"כ בההיא דאכילת תרומה טמאה שאין בה שום מעשה כי אם מניעה מלאוכלה בטומאה מש\"ה לא מנאה במנין העשין אלא דאכתי קשה לדבריו ממצות גדל פרע שמנאה רבינו במ\"ע אעפ\"י שאין בה שום מעשה כי אם מניעה בעלמא שלא לגלח השער בשום דבר שמסיר את השער ועיין לה\"ה בריש ה' מ\"א שכתב וז\"ל כבר ביאר רבינו בפתיחת ההלכות אלו שסימני בהמה וחיה מצוה אחת ושל עוף מצוה אחרת וכן של דגים וכן של חגבים וביאר ענין מצות אלו בספר המצות שהוא שאנו רשאים לאכו' הטהורים ולא הטמאים כמ\"ש בת\"ך אותה תאכלו ולא בהמה טמאה וידוע שלאו הבא מכלל עשה עשה וכן מבואר בגמרא פרק אלו טריפות דס\"ו גבי דגים וה\"ז כאלו באו מצות עשה על מניעת האסורות בענין הציווי כמניעת המלאכה בימים המקודשים וזה ברור עכ\"ל. מבוארים דבריו דעיקר המצוה אינו הבדיקת הסימנים כמ\"ש הרב מגילת אסתר אלא המניעה מלאכו' הטמאים כמניעת המלאכה בימים המקודשים דכתיב בהו תשבות ולפי דבריו קשה למה לא מנה רבינו מצות מניעת מלאכול בתרומה טמאה ואפש' דס\"ל בדעת רבי' דכל לאו הבא מכלל עשה שלא מצינו בגמרא ובמכילתא שאמרו שהיא מ\"ע לא מנאה רבינו אעפ\"י שמצינו שאמרו בו שעובר עליו בעשה וכעין זה כתב רבינו בשורש הב' דכל מצוה שלא ביארו בתלמוד שהיא דאורייתא הנה הוא מדרבנן.
ומ\"מ מה שקרא רבינו למצות גדל פרע לאו הבא מכלל עשה אעפ\"י שכן נראה מלשון הש\"ס בנזיר כמדובר לעיל קשה מאי שנא משביתת ימים המקוד' ועינוי יו\"הכ שלא קרא אותם רבינו לאו הבא מכלל עשה כיון שבא הכתוב תשבות ותענו ה\"נ כתיב גדל פרע ואולי משמע ליה לרבינו דכל עשה שבתורה שקיומו הוא בשב וא\"ת אעפ\"י שנאמר בכתוב בלשון ציווי כגון שבתון ותענו ותשמט וכיוצא נקרא לאו הבא מכלל עשה והוא מנה אותן לעשין מפני שמצינו לחכמים שאמרו בהם שהיא מ\"ע ועיין בחי' הרשב\"א בפ\"ק דר\"ה השייך לד\"ו ע\"ב עמ\"ש בגמרא הניחא למ\"ד כסידרן משכחת לה כו' שתמה עמ\"ש הר\"ב המאור דקרא דבשעריך תאכלנו שנה שנה הוא לאו הבא מכלל עשה לבכור ומעשר שלא הקריבן באותה שנה ואיחרן להקריבן לשנה אחרת וכתב עליו דזה לא יקרא לאו בשום מקום אלא עשה ועוד דלאו הבא מכלל עשה אינו לעולם אלא במקיים ענין העשה לא דמאחרו דאלו היה הבכור שעברה שנתו פסו' הייתי יכו' לדרוש ממנו לאו הבא מכלל עשה לפני ה' תאכלנו שנה בשנה ולא בשנה אחרת ואי עביד ליה לאחר שנתו הוה קא עבר על לאו הבא מכלל עשה וכענין בעולה לכ\"ג דדרשינן בתולה בעמיו יקח אשה ולא בעולה אבל השתא מאי לאו הבא מכלל עשה איכא דאלת\"ה כל עשה שבתור' ישנן בלאו הבא מכלל עשה עכ\"ל ועיין להרא\"ם בפ' בא סי' י\"ב פט\"ו סד\"ה בערב תאכלו מצות שהוק' לו למה לא דרשו קרא דז' ימי' מצו' תאכלו ללאו הבא מכלל עש' שאם אכל חמץ בפסח מלבד שעובר על לאו דלא תאכלו חמץ עובר נמי בעשה דשבעת ימים מצות תאכלו והניחה בצ\"ע ולפי מ\"ש הוא ז\"ל בפרשת ראה סי' ט\"ז פסוק א' נתיישב קושיא זו ודוק." + ], + [], + [], + [ + "שורש אי נשים חייבות בקרבן פסח אין \n עושין חבורה כו' אבל עושין חבורה שכולן נשים אפי' בפסח ב'. נ\"ב פלוגתא דתנאים בפ' האשה דצ\"א דר\"י אמר שוחטין עליה בראשון בפני עצמן ובשני עושין אותה טפילה לאחרים ורבי יוסי ס\"ל בשני בפ\"ע ואצ\"ל בראשון ורש\"א בראשון טפלה לאחרים בשני אין שוחטין עליה כל עיקר ומפרש התם טעמא דכל אחד וא' והדר קאמר תלמודא כמאן אזלא הא דאמר ר\"א אשה בשני רשות ובראשון חובה ודוחה את השבת כרבי יאודה דאמר בראשון בפ\"ע בשני טפלה לאחרים וה\"ט משום דבא' חובה ובשני רשות ורבינו כאן כתב דשוחטין עליה בפ\"ע ואפי' בפסח שני ובפ\"ה מה' אלו כתב דבראשון חובה ובשני רשות משמע דס\"ל דלאו הא בהא תלייא ואפי' אם הם רשות מ\"מ שוחטין עליה בפ\"ע וזה תימא דתלמודא תלאן ז\"בז ומשו\"ה אוקי לדר\"א דאמר בשני רשות כר' יאודה דאמר בשני עושים אותה טפלה לאחרים דאי לאו אף כר\"י נמי אתי דרשות לחוד ובפ\"ע לחוד עיין במרן כ\"מ ובלח\"מ ועיין בס' מלכי בקדש שהאריך ודחה דברי הכ\"מ ולא ירד לסוף דעתו ומה שישב הוא בסוף דבריו שרבי' מפרש מחלוקת התנאים לענין שבת הוא הנכון וכבר קדמו בזה בס' סם חיי ולע\"ד ליישב דברי מרן כ\"מ מקו' הלח\"מ נר' לע\"ד דס\"ל למרן דטעמא דר\"י דאמר בשני עושין אותה טפלה לאחרים הוא משום דכיון שהם רשות אם עושין בפני עצמן יבואו לטעות שהם חובה וישחטו עליהם בשבת ומשו' הכי עושין היכר זה שלא ישחטו עליהם בפ\"ע אמנם לר\"י שהם חובה שוחטין עליה ואפי' בפ\"ע שאפי' ישחטו עליהן בשבת יפה הם עושים ומדחזינן לר\"א דאמר נשים בראשון חובה ובשני רשות ולא אמר כלישנא דר\"י אין שוחטין עליהן בפ\"ע משמע דלענין זה הוא דקי\"ל כר' יאודה שהם רשו' דוקא ואין שוחטין עליהן בשבת אבל לגזור עליהן שלא ישחטו בפ\"ע שמא יקבעו הדבר חובה בזה קי\"ל כר' יוסי דשוחטין עליהן בפ\"ע ואפשר דמשום דמספקא ליה לר\"א אי הלכה כר\"י דאמר בשני רשות או כרבי יוסי דאמר חובה אזיל לחומרא לענין שבת שאין מחללין עליה את השבת אבל לגזור נמי שלא ישחטו בפ\"ע לא קי\"ל כוותי' דר\"י אלא כר' יוסי דלא חש להכי א\"נ אפשר דלענין רשות או חובה קי\"ל כר' יאודה ולא כר' יוסי לפי הכלל המסור בידינו הלכה כרבי יוסי מחבירו ולא מחביריו דכיון דר\"ש ס\"ל דאין האשה עושה פסח שני כלל הו\"ל ר' יוסי יחיד לגבי ר\"ש ורבי יאודה ומשו\"ה פסק שאינה דוחה את השבת אמנם במאי דגזר ר' יאודה שלא לשחוט בפ\"ע לא קי\"ל אלא כר' יוסי ודוק.
ודע שזה ימים נשאלתי לבאר תוספתא אחת דמייתי מחלוקת ר' יאודה ור' יוסי ור\"ש מסיים בה הכי אמרו לו והלא מעשה ביוסף הכהן שהעלה את בת בתו לעשות פסח שני ולא הניחוהו שמא יקבע הדבר חובה אלא שאינה עושה פסח שני כלל ע\"כ ולכאורה לפום מאי דמשמע מפשטא דת\"ק ור' יוסי אמרו לר\"ש דלדידיה דאית ליה שאין האשה עושה פ\"ב כלל איך החמירו ליוסף הכהן לומר טעמא דשמא יקבע הדבר חובה הי\"ל להחזירו משום שאין הנשים עושים פסח שני כלל ולזה השיבם דכן הוא האמת ולא משום שמא יקבע וא\"כ קשה לדידהו נמי מי ניחא האי עובדא דאי לר\"י דאמר רשות אמאי החזירוהו כיון שהם רשות ואיהו לא חייש לשמא יקבע הדבר חובה ואי לר' יוסי הא קאמר נשים בפסח שני חובה ואמאי החזירוהו משום שמא יקבע הדבר חובה ואדרבא לדידהו קשה יותר מר\"ש.
ואפשר דהני אמרו לו בשיטת ר' יאודה קיימי דס\"ל בראשון חובה ובשני רשות וכיון שהן רשות כל היכא דאיכא טירחא יתירה כי האי עובדא דיוסף הכהן דמחזי דאיכא חיובא מדהוצרך לטרוח עמה ולהעלותה לרגל דחו אותה משום שמא יקבע הדבר חובה ויבואו לשחוט בפ\"ע ואה\"נ דלר' יוסי נמי ק' אלא מעשה שהיה כך היה ששאלוהו לר\"ש ולא לר\"י ולר\"י מצי' למימר שלא היו דברים מעולם ולא אמרו לו ליוסף הכהן כלום עד\"ש התוספות ז\"ל בפ\"ק דביצה ד\"ג ע\"ב ד\"ה לדידי יע\"ש." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "שורש אי בעלי חיים נידחין המפריש \n נקבה לפסחו ירעה עד שיפול בו מום. הכי איתא בפסחים דצ\"ז ע\"ב המפרי' נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים כך היא גירסת רש\"י והתוספו' אבל גירסת רבינו ומרן כ\"מ כאן הוא ויפלו דמיו לנדבה ועיין בדברי ההי\"ט שכתב דנ\"מ בין שתי הגירסאות טובא ואמרי' עלה בגמ' אמר רב הונא בריה דרב יהושע ש\"מ תלת ש\"מ בעלי חיים נדחין וש\"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי וש\"מ יש דחוי בדמים ופי' רש\"י דמדתנן במתני' תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיו שלמים והיא גופה לא קרבה שלמים הוא דשמעינן דבעלי חיים נדחין וה\"נ הוה מצי לדייוקי ממתני' דלעיל גבי תמורת הפסח דקתני מתני' שאם נאבד פסחו ונמצא קודם שחיטה דירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים ואלו הוא גופיה לא קרב שלמי' אלא דבעי לדייוקי דיחוי מעיקרו ודיחוי בדמים דהא לא שמעינן מההיא מש\"ה דייקינן לה הכא ע\"כ והנה לפום מאי דמשמע ליה ז\"ל דההיא מתני' דפסח שנמצא אתייא כמ\"ד ב\"ח נדחין ולא ניחא ליה במ\"ש התוס' שם דההיא מתני' אתייא ככ\"ע ומטעמא דדחייה בידיים יש לתמוה טובא מההיא דפרכי' התם דצ\"ז ע\"ב לשמואל דאמר כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים וכל שבחטאת רועה בפסח רועה והרי אבודה בשעת הפרשה לרבנן אזלא כו' והשתא אמאי לא משני שמואל כר\"ש ס\"ל דאמר ב\"ח אינן נדחין ואילו נמצא קודם חצות קרב שלמים אלא ודאי משמע כמ\"ש התוס' דמתני' אתייא ככ\"ע ומטעמא דדחייה בידיים ועיין עוד במ\"ש התוס' שם ע\"ב ד\"ה אלא שמואל ס\"ל כר\"ש וז\"ל ואע\"ג דלר\"ש אית ליה לקמן דב\"ח אינן נדחין וס\"ל בפסח דמת אחר חצות וכתב הרב חד\"ה וז\"ל וכן הוא לקמן והיינו דמת בעלים אחר חצות אע\"ג דקבעי חצות ב\"ח א\"נ לר\"ש בנמצא אפילו קודם חצות קרב שלמי' דאין ב\"ח נדחין א\"ד ז\"ל יע\"ש.
וזה היפך דברי התוס' שכתבנו שאף נמצא קודם חצו' ב\"ח נדחין מטעמא דדחייה בידיי' ודברי' תמוהי' ובסוף לשון רש\"י הנמצא בידינו כתוב ותמיה לי אמאי גרע ממותר הפסח שראוי לפסח כדאמרינן בפ' האשה ונטרחו ונייתו מותר הפסח ע\"כ ואין ס' שכונתו להק' דכיון דמותר הפסח דהיינו פסח שנאבד ואח\"כ נמצא חזי לפסח שני כדמוכח ההיא דהתם א\"כ משמע דאפילו בקדושת הגוף לא אמרינן כיון דאידחי אידחי וכ\"ש הכא במפריש נקבה לפסחו דהוי קדושת דמים דהו\"ל למימר דחזי לשלמים ולא תידחי וא\"כ הוא מלבד דאיכא לשנויי דההיא דמותר הפסח מיירי במותר הפסח הדמים דהיינו שהפריש מעות לפסחו ונאבדו ואח\"כ נמצאו וכלשון האחר שפי' רש\"י שם דליכא קדושת הגוף לדמים מיהא ועוד דההיא דמותר הפסח דהתם מיירי בשנמצא לאחר שחיטת הפסח או לאחר חצות למר כדאית ליה דשנינו במתני' דלעיל דכל כי האי גוונא הוא גופיה קרב שלמים דהתם ליכא דיחוי אבל במפריש נקבה לפסחו דחוי דהקדיש דבר שאינו קדוש ואע\"ג דדחוי מיקרו הא אמרינן דהוי דחוי סוף דבר לא יכולתי לעמוד בהבנת דברים הללו.
וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שמצא פירוש אחר בדברי רש\"י במ\"ש וש\"מ יש דיחוי בדמי' דהכונה לומר דהדמי' נידחין מפסח לעולם וכבר התוס' בפ' קמא דזבחים די\"ב כתבו כן יע\"ש ולהאי פירושא ק\"ל שפי' דמאותן דמים דכבר נידחו למותר יביא פסח גופיה עכ\"ל וגם לזה יש לדחו' כמ\"ש דהתם מיירי במעות שנמצאו לאחר שחיטה דאמרי' לעיל דכל שנמצא לאחר שחיטה או לאחר חצות אינו נידח' אבל במעות שהפריש נקב' לפסחו שנדחו מעיקרא אידחו לעולם ודוק וכתבו התוס' שם בד\"ה ויביא בדמיו אשם דה\"ט דבעינן שירעה עד שיסתאב ואח\"כ למוכרה ולהביא בדמיה שלמים ולא סגי בשימכרנה מיד דהא היא גופה לא קדשה והו\"ל כבעלת מום משום דכיון דקדשה לקדושת דמים מיהא קדשה נמי גופיה להכי דבעי' מום למוכרה כדאיתא בפ' אלו קדשים ואפי' ר\"ש דפליג התם במפריש נקבה לאשמו הכא מצי מודה דמפריש נקבה לפסחו הו\"ל כהקדישו לשלמי' דהא מותר הפסח הוי דקדי' קדושת הגוף מיהא הכא לענין זה דבעינן שיסתאב למוכרה ולא ידעתי אמאי כתבו הדבר כמסתפק דמצי מודה כו' ובהדי' שמעינן ליה לר\"ש דאמר הכי כדאיתא בכריתות דכ\"ח ע\"א עלה דאמר ר' אושעייא התם ש\"מ תלת דב\"ח נדחין כו' מתיב רב עוקבא ב\"ח המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיו פסח ילדה זכר ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו פסח רש\"א הוא עצמו יקרב פסח כו' ומשמע ודאי דלא פליג ר\"ש אלא בולדה שיקרב פסח אבל היא עצמה מודה הוא לדברי ת\"ק דאמר שירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח דאם איתא דס\"ל דלא בעינן שירעה הו\"ל לפלוגי נמי ארישא ואולם זו היא שק' טובא לדבריהם ז\"ל דהיכי מצי מודה ר\"ש הכא גבי המפריש נקבה דבעינן שירעה עד שיסתאב דהא בגמ' דייקינן ממתני' מדקאמר ירעה וימכר והיא גופה לא חזייא לשלמים דס\"ל לתנא דב\"ח נדחין ואלו באותה סוגייא דכריתות אמרי' דר\"ש ס\"ל דב\"ח אינן נדחין והכי איתא בפרק שני שעירים בהדיא וא\"כ לר\"ש היא גופה קרבה שלמי' ואפשר לומר דודאי בשנשתייר' אחר הפסח היא גופה קרבה שלמים לר\"ש דהא כל מותר הפסח לאחר הפסח הוא קרב שלמים והם ז\"ל לא כתבו דר\"ש מצי מודה הכא דבעי' שיסתאב למוכרה אלא קודם הפסח דכל עוד שדמיה ראויים לפסח לא מייתינן בדמי' שלמים ולזה כתבו דכשרוצה למוכרה להביא בדמיה פסח אף ר\"ש מודה דצריך שיסתאב דנחתה עליה קדושת הגוף מיהא כיון דחזייא לשלמים לאחר הפסח ובעינן מום למוכרה וההיא סוגייא דכריתות מסייע לדבריהם ודוק.
ומ\"מ לפום מאי דמשמע להו ולרש\"י בפי' השמועה דמדתני תנא דמתני' דהמפריש נקבה ירעה והיא גופה לא קרבה שלמים אחר הפסח הוא דדייקי' דס\"ל לתנא דמתני' דב\"ח נדחים ק' עדיין ההיא דתמורה די\"ט ע\"א דתנייא המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח ירעה ויבי' בדמיו פסח אחר הפסח יביא בדמיה שלמים ילדה לאחר הפסח פליגי ר\"א ורבנן דלרבנן הולד ג\"כ ירעה ולר\"א הוא עצמו יקרב שלמים ומשמע דאפילו ר\"א לא פליג אלא בולדה אבל היא גופה מודה לדברי ת\"ק דאפילו לאחר הפסח בעינן שירעה עד שיסתאב ואח\"ך להביא בדמיה שלמים וכ\"כ שם רש\"י בהדיא והשתא כיון דר\"א פליג בולדה דס\"ל דהוא עצמו יקרב שלמים ע\"כ דס\"ל דאין ב\"ח נדחין כדדיקי' בכריתו' לר\"ש וכ\"כ התוס' בהדייא בזבחים די\"ב ובתמו' דכ\"ו ע\"ב ובקי' ד\"ז ע\"ב דטעמיה דר\"א הוא משו' דס\"ל לר\"א דאין ב\"ח נדחין יע\"ש וכיון שכן ק\"ט אמאי מודה ברישא דהנקבה עצמה אינה קריבה שלמים אחר הפסח עד שיסתאב דהא לא איתמר הכי אלא למ\"ד ב\"ח נדחין כדדייקינן בסוגיין אבל למ\"ד אין בח\"ן הול\"ל דהיא עצמה יקרב שלמי' אחר הפסח ואולי לדידהו משמע להו דכי היכי דפליג ר\"א בולדה פליג נמי בהיא גופה דתקרב שלמים אחר הפסח ולגירסת הרב תיו\"ט דגריס במתני' ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה ופי' הוא ז\"ל דמדקתני יפלו דמיו לנדבה ולא קתני שיביא בדמיו הוא עצמו שלמים וכדדייקי' בגמ' דש\"מ ב\"ח נדחין כו' יע\"ש ועיין בס' סם חיי בפ\"ד מהל' ק\"פ שלא עמד על כונת דברי התי\"ט ז\"ל ניחא ההיא דר\"א דתמורה דודאי בהא כ\"ע מודו במפריש נקבה לפסחו דלא חזייא לשלמים לאחר הפסח כיון דהוא לא הקדישה אלא לקדושת דמים ולהכי בעינן שירעה עד שיסתאב לכ\"ע ואפילו למאן דס\"ל אין ב\"ח נדחין וליכא בינייהו אלא הא דלמ\"ד בח\"ן הוא עצמו אינו מביא בדמיו שלמי' אלא יפלו דמיו לנדבה ולמ\"ד אין בעלי חיים נידחין הוא עצמו מביאו לשלמים אחר הפסח והשתא אותה ברייתא דתמורה דתני שהוא עצמו מביא שלמים אתייא כמ\"ד אבח\"ן ור\"א ורבנן בהא פליגי דרבנן סברי דאפי' כי אמרינן אבח\"ן הולד עצמו אינו קרב כיון דמדחה דאמר אתייא וכי היכי דאמר היא גופה לא חזייא הכי נמי ולדה ור\"א סבירא ליה דאמר לא חזייא דאף על גב דאמר לא חזייא כיון דהולד חזי קרב והו\"ל כבהמה שנדחית ואח\"כ נראה דאין בח\"ן.
וע\"פ האמור בין תבין דברי מרן כ\"מ בפ\"ד מהלכות ק\"פ ה\"ז שכתב עמ\"ש רבינו המפריש נקבה לפסחו ירעה כו' ויביא בדמיו פסח וז\"ל פ' מי שהיה וכו' ומאחר שנתבאר שרבינו פוסק כמ\"ד אבח\"ן ממילא משמע שיביא בדמיו פסח עכ\"ל ואם הרב מפרש הסוגייא כמו שפי' רש\"י ותוס' אין מקום לדבריו כמ\"ש הלח\"מ אלא שהוא מפרש לה כמ\"ש דלא דייקינן ממתני' דש\"מ בח\"ן אלא מדקתני ויפלו דמיו לנדבה אבל לכ\"ע אף למ\"ד אבח\"ן היא עצמה אינה קריבה שלמים כמ\"ש דכיון דמעיקרא לא אקדש' אלא לדמיה לא חיילא קדוש' עלה להקריב' היא עצמה שלמים אלא דמיה וההכרח לזה ההיא דר\"א דפ' אלו קדשי' דתמורה דאע\"ג דס\"ל דאבח\"ן מיהו ס\"ל דהיא עצמה אינה קריבה שלמים משא\"כ בד\"ח גבי מי שאבד פסחו ומצאו קודם שחיטה שכתב רבינו שיקריבנו לשלמים וכתב מרן כ\"מ דאע\"ג דבמתניתין שנינו שהשני ימות היינו משום דס\"ל כמ\"ד בח\"ן אבל רבינו דפסק כמ\"ד אין בח\"ן להכי פסק כאן שיקריבנו לשלמים יע\"ש דודאי התם דקדיש קדושת הגוף מעיקרא למ\"ד אין בח\"ן נדחים הוא גופיה קרב שלמים משא\"כ במפריש נקבה דמעיקרא לא קדיש גופיה אלא לדמיה להכי הוא גופיה לכ\"ע לא קרב שלמים כי פליגי בדמיה דוקא וכדאמרן וע\"פ האמור מינח ניחא נמי ההיא סוגייא דכריתות דמותיב מר עוקבא מאותה ברייתא דהמפריש נקבה דפליגי ר\"ש ורבנן גבי ילדה זכר ומותיב לר' אושעייא דאמר בח\"ן מר\"ש דאמר הוא עצמו יקרב שלמים ולא קמסייע ליה מרבנן דר\"ש וכמו שהקשו התוס' עלה בכמה דוכתי וע\"פ האמור ניחא דמדקתני ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים מוכח דאף רבנן דר\"ש ס\"ל דאין בח\"ן דאי לא הו\"ל למימר דיפלו לנדבה ולהכי פריך מינה דר\"ש ודחי דבהא פליגי ועיין בס' מלכי בקדש כאן בפרקין יע\"ש.
ואולם זו היא שק' טובא במ\"ש מרן כ\"מ דההיא מתני' דמי שאבד פסחו ומצאו דתני תנא שהשני ירעה אזלא כמ\"ד בח\"ן ולכן פסק רבינו שיקריב דאזיל לשיטתו דאבח\"ן יע\"ש והוא תימא דהא עלה דהך מתני' אמרינן בגמרא כתנאי הפסח שנמצא כו' ר\"א אומר קודם חצות ירעה לאחר חצות יקרב ע\"כ והשתא אם כדבריו ז\"ל דמאן דאמר ירעה היינו משום דאזיל לשיטתיה דבח\"ן הרי ר\"א גופיה דס\"ל אבח\"ן דאיהו הוא דאמר בתמורה דח\"י ע\"ב דהמפריש נקבה לעולה וילדה זכר דהוא עצמו יקרב עולה ופליג אחכמים דאמרי ירעה וכבר הוכחנו מההיא דכריתות דמאן דס\"ל הכי ס\"ל דאבח\"ן דמה\"ט אמרו שם דר\"ש ס\"ל דאבח\"ן מדאמר גבי המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר שהוא עצמו יקרב פסח יעויין שם.
איברא שלא על מרן לבד תלונותנו שגם על רש\"י שכתב עלה דדייק בגמ' ממתני' דהמפריש נקבה לפסחו דש\"מ בח\"ן כו' דהך מילתא הוה מצי לדיוקי ממתני' דלעיל דפסח שנאבד ונמצא קודם שחיטה דשנינו ירעה כו' אלא דבעי לדיוקי הני תלת מילי משו\"ה דייק לה מהכא והרב לחם משנה תירץ על פי מ\"ש התוספות ביומא ומה שיש לעמוד בדבריו עיין בס' שע\"ה בפרקין יע\"ש ואולי ההיא דהתם הוי ר\"א ן' שמוע והך דהכא היינו ר\"א ן' הורקנוס כמ\"ש שם הרב תי\"ט ז\"ל וצ\"ל ג\"כ אותה ששנינו בפ' התערובות ר\"א אומר אם קרב הראש של א' מהן יקרבו כל הראשין כולם צ\"ל ר\"א בלי יוד ולהכי מוקמי' ליה התם בדע\"ג ע\"ב כחנן המצרי דס\"ל דאפילו בשחוטין אין נדחין יע\"ש ומה שהיה לי לישא וליתן בענין זה כן בקדש חזיתיו למו\"ה בעל שע\"ה כאן בפרקין יע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "שורש קרבן פסח שנתערב בשלמים הפסח \n שנתערב בשלמים יקריבו כולם שלמים. ע\"כ. וכתב מרן כ\"מ שלמד כן ממ\"ש מותר הפסח קרב שלמים ע\"כ ובספר מלכי בקדש תמה עליו ממ\"ש בפסחים פרק האשה דפ\"ט גבי ה' שנתער' עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהם דכולן יצאו לבית השריפה ופטורין מפסח שני דפריך תלמודא ונייתו כל חד פסחו ויתנו כל אחד אם שלו היה הפסו' זה יהיה פסח ואי לאו יהיה שלמים ומשום חזה ושוק ממנים כהן אחד בכל הפסחים ואוכל חזה ושוק ומשני תלמודא דזה אי אפשר משום דממעט באכילתו דאלו פסח ליום ולילה ואלו שלמים לשני ימים וליל' אחת והדר פריך ונייתי מותר הפסח ונימא כו' דמותר הפסח נאכל ליום ולילה דה\"נ תניא בתוספתא דזבחים פ\"ט דמותר הפסח אינו נאכ' אלא ליום וליל' וא\"כ קשה איך כתב רבינו שיקריבו כולם שלמי' שהרי הוא מרבה באכילתו ואם אוכל כולם ליום וליל' ממעט באכילתו והו\"ל למימר שירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהם מותר פסח ויאכלנו ליום ולילה ובדמי השאר שלמים ויאכלם לשני ימים ולילה כדין שלמים כדקתני בתוספתא וקושיא זו הקשה ג\"כ עמ\"ש רבינו בפ\"ו מה' פה\"מ די\"ח שכתב בהמה שנמצאת מירוש' ועד מגדל עדר וכמידתו לכל רוח אם מצא זכר ן' שנה מניחו עד שיפו' בו מום ומביא שתי בהמות תחתיו ואומ' שאם עולה היה זה יהיה עולה תחתיו ואם שלמים זה יהיה שלמים וזה של שלמים מקריב לחם עמו שמא תודה היא ומה יעשה בזה הנמצא יאכל במומו שאפי' היה בכור או מעשר במומו הוא נאכל ואם פסח אחר זמנו הוא ה\"ז שלמים ע\"כ וקשה דאם יש לחוש שהוא מותר הפסח אינו יכו' להקריב זה דשלמים דמותר הפסח הוא ליום ולילה ושלמים לב' ימים ולילה אחת וקו' זו הקשה אותה הלח\"מ שם בפ\"ו מה' פ\"המ.
ועוד הוסיף ידו על מ\"ש עוד שם שאם היתה נקבה ן' שתי שנים יביאנה שלמים ויביא עמה לחם שמא תודה היא והלא אם הוא תודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה ואיך מקריבה שלמים דאם נאכלת כשלמים לשני ימים ולילה אחת אינו יכו' דדילמא היתה תודה ואינו יכו' לעשותה שלמים ולאוכלה לשני ימים ואם אינו נאכל אלא כתודה דלמא שלמים היה ואינו יכו' למעט באכילתה שהרי הוא מביא קדשים לבית הפסול וקו' זו הקשה אותה הרב מש\"ל בפ\"א מה' תמידין ה\"ג בסוף ד\"ה ומ\"ש רבינו ואין שוחטין קרבן על היחיד כו' למ\"ש התוס' ביומא פ' א\"ל הממונה דכ\"ט ע\"ב בד\"ה מאחורי הדף וז\"ל והיה נראה לדקדק דלא מפסיל הקרבן כשמקריב אותו אחר התמיד ממ\"ש בס\"פ מי שהיה טמא פסח שנתערב בבכו' אם חבורת כהנים יאכלו ונתערב מחיים קאמר מדפרכינן עלה בגמ' והא אין מביאין קדשים לבית הפסול ופי' רש\"י שם דממעט בזמן אכילת הבשר דפסח ליום ולילה ובכור לשני ימים ולילה אחת והו\"ל למימר ירעה עד שיסתאב כו' ואם מפסיל אחר התמיד הו\"ל למימר דאיך יקריבו כולן דפסח אחר התמיד ובכור לאחר התמיד מפסל אלא ודאי דלא מפסל ושוב דחה ראיה זו דדילמא התם מיירי במותר פסח ושחט להו קודם לתמיד והא דאין מביאין קדשים לבית הפיסול אין הפי' כמו שפי' רש\"י אלא שממעט באכילת מותר הפסח שנאכל לזרים והשתא שנאכל כבכורות אינו נאכל אלא לכהנים יע\"ש והשתא מדלא ניחא להו לפ' כפי' רש\"י משמע דלמאי דמוקמינן ליה במותר הפסח דינו כשלמים ובכור שנאכל לשני ימים ולילה אחת והא ליתא כמ\"ש והנה לזה יש לדחות קצת לע\"ד דכונת התוס' לומר דהשתא אין אנו צריכין דוקא לפי' רש\"י דאפי' היה נאכל כשלמי' אכתי ק' דמביאין לבית הפסול בהכי משא\"כ בפסח גופיה שאינו נאכל אלא למנוייו.
ואני שמעתי מפי מו\"ה ישוב נכון לזה והוא כי בפ\"ג דזבחים דל\"ו מייתינן הא דתניא ובשר זבח תודה שלמיו למדנו תודה שנאכלת ליום ולילה ומנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ת\"ל שלמיו והתוספות בפר\"ק דזבחים ד\"ט בד\"ה ושלמים וכו' כתבו דשלמי פסח היינו מותר הפסח יע\"ש והנה באותה סוגיא דד\"ט מייתי תלמו' תלתא קראי לשלמים הבאים מחמת פסח שדינן כשלמים לסמיכה ולנסכים ולתנופה חזה ושוק ומצריך להו תלמו' חד למותר פסח שעברה שנתו וזמנו דלא חזי לא לפסח א' ולא לשני וחד לעברה זמנו ולא שנתו דחזי לפסח שני וחד ללא עברה לא שנתו ולא זמנו דהיינו קודם שהגיע זמן שחיטת פסח ראשון דחזי לשניהם דהשתא אצטריכו כלהו קראי דאי לא\"ה הוה מוקמינן קרא למאי דדמי לשלמים טפי ולא חזי לפסח כלל והשתא קרא דזבח תודת שלמיו דילפי' מיניה לשלמי פסח דדינו כתודה איכא למימ' דמיירי בפסח קודם זמנו או שעברה שנתו דלא חזו לפסח כלל דינו כשלמי' ממש דהא דומה לשלמי' בכל לסמיכה ולנסכים ולתנופה חזה ושוק וזהו ששנינו בפ\"ב דשקלים מות' הפסח לשלמים דסתמא קאמר אפי' לאכי' שני ימים ולילה אחת ודלא כמ\"ש התוס' בפרק האיש מקדש דנ\"ה דאתיא כר\"ש דמביאין קדשים לבית הפיסו' אלא משום דהתם מיירי בפסח דלאחר זמנו דליכא קרא לומר שדינו כתודה קתני סתמא שדינו כשלמים והשתא ניחא דברי רבינו בין מ\"ש הכא בה' אלו ובין במ\"ש בה' ס\"המ דמיירי בפסח לאחר זמנו דדינו כשלמים אפי' לאכי' שני ימים ולילה אחת אבל קושית הלח\"ם ממ\"ש שאם היא תודה דינה כשלמים היא תמיה עצומה אבל מ\"ש שאם הוא פסח דינה כשלמים אין קו' וכמ\"ש. ודברי התוספות דיומא מסכימים לפ\"ז ודוק.
ומ\"מ ק' שהי\"ל לבאר דין מותר הפסח קודם זמנו שהוא ליום ולילה לפי דרך זה. והנה בסוג' זו דפרק האשה דפ\"ט דפריך תלמודא וניתי מותר הפסח כו' יש להקשות דמאי קו' דהא קא ממעט באכי' שאינו יכול לאוכלו עד הלילה ואלו שלמים בשעה שהקריב מצוה לאוכלו ושוב ראיתי בספר אור יקרות שעמד ע\"ז ועמ\"ש רש\"י בסוגיא דלעי' מזה גבי שכח מה אמר לו רבו כו' יע\"ש. עוד ק\"ל בהאי סוגיא אמאי לא קאמר דמש\"ה לא מהני או מייתי מותר הפסח ומתני משום דפסח אסור בשביר' עצם ואלו שלמים אין בהם איסור שבירת עצם ונמצא דקממעט באכי' המוח של העצם ומביא קדשים לבית הפיסו' ועי' בת\"ך ע\"פ ובשר זבח תודת שלמיו שאמרו שם דס\"ל לבן עזאי דמותר הפסח דינו כשלמים לכל דבר ובכן אפ\"ל דהש\"ס מוקי הך ברייתא כר\"ע ועיין בספר קרבן חגיגה בסימן ל' די\"ב ע\"ב ודבריו תמוהים דאשתמיט מיניה סוגיא דזבחים דאמרינן וכל הנך תנאי דמפקי להאי דם זבחיך ישפך לדרשא אחרינא ס\"ל כב\"ה כו' הרי דאפי' מאן דדריש דם זבחיך לומר דהניתנין בזריקה שניתנו בשפיכה יצא אפ\"ה מודה דהניתנין במתן ד' שניתנו במתנה א' כיפר ופשוט גם מ\"ש עוד דלר\"ע ור\"י הגלילי ס\"ל דפסח ובכור ומעשר הן בשפיכה אשתמיטתיה סוגיא דפרק תמיד נשחט דבהדיא אמרינן דלר\"י הגלילי פסח בזריקה ומה שיש לדקדק עוד בסוגיא הלזו עיין להרב מהריט\"א בספר קהלת יעקב מ\"ק דע\"ט ע\"ג וד' יע\"ש." + ] + ], + [ + [], + [ + "מי \n ששגג או נאנס ולא הקריב הראשון כו' שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו. הנה הרב החינוך בפרשת בהעלותך כתב וז\"ל והאיש העובר ע\"ז כו' אין צ\"ל שאם הזיד וביטל הראשון וביטל גם הב' בין בזדון בין בשגגה שחייב כרת לדברי הכל מכיון שהזיד ולא הקריב קרבן ה' במועדו עכ\"ל ותמהני במ\"ש דלדברי הכל חייב כרת והלא מבואר בגמרא בפסחים פרק מי שהיה דצ\"ג ע\"ב דאם שגג בראשון והזיד בשני לר' נתן ולר' חנינא ן' עקביא פטור יע\"ש וצ\"ע." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..05084508bb6c5916b55fb05f9f41d8ffdf1ea66c --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,83 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Paschal Offering", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Paschal_Offering", + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "אף \n בשעת היתר הבמות כו'. ועיין במ\"ש בזה הרמ\"ל ועיין בספר נשמת חיים למרן מלכא מהרח\"א דצ\"א ע\"ב יע\"ש." + ], + [ + "שורש פסח נשחט אחר תמיד של בין הערביים שחיטת \n הפסח אחר חצות וכו' ואין שוחטין אותו אלא אחר תמיד של בין הערביי' כו'. הנה התוספות בפרק א\"ל הממונה דכ\"ט ע\"א ד\"ה אלא כו' שם בסוף הדיבור נסתפקו אי פסח שני זימניה בתר תמיד של ב\"הע כמו פסח ראשון ומייתו ראיה דנעשה כן ממה שלא מנו בפרק מי שהיה טמא דצ\"ה בדברים שבין א' לב' ושוב דחו זה באומרם דהתם תנא ושייר דהא שייר נמי כרת דאיכא למ\"ד חייב כרת על הא' ולא על הב' ומורי הרב מר יהודה ז\"ל הק' וז\"ל ואיכא למידק טובא בדבריהם דאיך כתבו דשייר כרת דחייב על הא' ולא על הב' שהרי באותה משנה קתני סיפא דשניהם דוחים את השבת וכתב רש\"י שם בגמרא ע\"ב ד\"ה דוחין את השבת דשני כתיב ביה במועדו למ\"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני עכ\"ל ומאן דסבר דמועדו קאי אב' ס\"ל שם בדצ\"ג דחייב כרת אף על השני יע\"ש והשתא כיון דהאי תנא ס\"ל דבמועדו קאי אב' ומשו\"ה דוחה את השבת ע\"כ דס\"ל נמי דחייב כרת אף על הב' ואיך כתבו דשייר כרת ושוב מצאתי להרב שע\"ה בהלכות ק\"פ פ\"ג ה\"ט שהק' כן משמו והוא ז\"ל תירץ דהתוספות אזלי לשיטתם שכתבו בפרק הוציאו לו דנ\"א ע\"א ד\"ה דוחה את השבת דאפילו מאן דלא דריש במועדו דקאי אב' ס\"ל דדוחה שבת מקרא דככל חוקת הפסח יעשו אותו יעש\"ב.
ומ\"מ עדיין ק' לע\"ד שהיה להם לומר דשייר ההיא דקתני בתוספתא הראשון נשחט בג' כיתות ואין הב' נשחט בג' כיתות וכן ביקור ד' ימים דליתיה בב' וכמ\"ש התוספות בפסחים דצ\"א ע\"א ד\"ה מה בין ראשון לב' שכתבו וז\"ל בתוספתא קתני נמי הראשון נשחט בג' כיתות וכו' והכא תני ושייר דשייר נמי ביקו' ד' ימים דליתיה בב' כדאמרינן בגמרא ובתוספתא דלא קתני ביקור דלא חשיב אלא הנך דנוהגים בפסח לבדו וביקור נוהג נמי בתמיד עכ\"ל ולשון התוספתא כך היא אלו דברים שבין א' לב' הא' בג' כיתות וכו' הראשון דוחה את הטומאה ולא הב' הא' חייב עליו כרת והב' אין חייבים עליו כרת דברי רבי ר' נתן אומר אף הב' חייב עליו כרת ור' חנניא ן' עקביה אמר אם עשה את הב' אין חייבים על הא' הא' טעון חגיגה ואין הב' הראשון נוהג כל ז' והב' יום א' עכ\"ל והשתא נראה שהתוספות ז\"ל הוקשה להם מרישא דהך תוספתא דקתני הא' נשחט בג' כיתות וכו' וה\"ה מכל הנך דקתני שם וא\"כ ק' דאמאי הוצרכו לומר דשייר ביקור ד' ימים דהי\"ל לומר דשייר כל הנך דתוספתא דקתני שם וכעת צ\"ע." + ], + [ + "שורש דין שוחט את הפסח על החמץ השוחט \n את הפסח בזמנו והי\"ל כזית חמץ ברשותו לוקה שנאמר לא תזבח על חמץ דם זבחי וכו'. הנה הרב מש\"ל עלה ונסתפק אם זרק או הקטיר את הפסח על החמץ אחר שנפסל הקרבן בא' מהדברים הפוסלים את הקרבן אם לוקה על לאו זה דאפשר דלא קפיד קרא אלא בקרבן כשר שלא יעשה אחד מן העבודות על החמץ אבל אם נפסל הקרבן שוב ליכא חייובא ע\"כ ומה שיש לעמוד על דבריו אלו עיין למורי הרב בס' שע\"ה בפרקין יעש\"ב.
אך את זה ראיתי להר' מש\"ל שהביא לשון הירוש' דתני חזקיה לא תשחט על חמץ דם זבחי התורה קראו אותו זבח א\"ר מנא אילולי דתניתיה חזקיה מצינו דבר פסול וחייבים עליו המחמץ את הפוסלה אית תנויי תני פטור אמר רב חסדא מ\"ד חייב כשפיסולו מחמת חימוצו מ\"ד פטור כשלא נפסלה מחמת חימוצו ע\"כ וביאר הרב כונת הירושלמי דר' חזקיה בא להוכיח דהפסח כשר כששחטו על החמץ ממה שקראו הכתוב זבח ואתא לאפלוגי על ר\"ש דקאמר התם דכשר ממה שחייב כרת דזה אינו הכרח ור' מנא ג\"כ דחה הכרח ר\"ש ואמר דאלמלא ברייתא דר' חזקיה עדיין הייתי אומר שהפסח פסול ואפ\"ה חייב הזורק דומיא דמנחה פסולה שנפסלה מחמת עצמה ואפ\"ה חייב ותמה ע\"ד הירוש' הנז' דמשמע דאלמלא קרא דזבחי או סברא זו שאמר ר\"ש מדחייב הזורק הסברא היה נותנת לומר שיהיה הזבח פסול וזה היפך מ\"ש ברפ\"ה דמנחות ואימא לא תאפה חמץ למיקם עליו בלאו זה בעלמא ותירצו מצה תהיה הכתוב קבעו חובה הרי דאדרבא איצט' קרא לומר דפסול והניחה בצ\"ע יע\"ש ואני אומר אי כל חיליה דהרב ז\"ל הוא מההיא דמנחות ל\"ק כלל דאדרבא בתר דגלי לן קרא התם דהמנחה פסולה מקרא יתירה דתהיה היא היא הסברא לומר נמי הכא גבי לא תשחט שהזבח נפסל ולא מסברא בעלמא אלא משום דהוה ילפינן מההיא דמחמץ את המנחה דגלי לן קרא שהמנחה פסולה וכבר הרב בתחילת דבריו כתב ע\"ש התוספו' דלמדו מההיא דמנחה למקום אחר ואפשר נמי דהיא היא מאי דקאמר ר' מנא אלמלא דתניתיה חזקיה מצינו דבר פסול שחייבים עליו ומינה הוה ילפינן להך דהכא ולהכי איצטריך קרא דזבחי ומה שיש לעמוד עוד בדברי הרמ\"ל הללו עיין למו\"ה בס' שע\"ה יעש\"ב.
וראיתי לו ז\"ל שם שהביא דברי הרפ\"ח ז\"ל ע\"ד התוספות דפרק כ\"ש וכתב וז\"ל וראיתי להרפ\"ח בספר מים חיים שכתב אדברי התוס' הללו וז\"ל וליתא דהא קי\"ל כרבא פ\"ק דתמורה דס\"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא ה\"ט משו' דקראו זבח כו' יע\"ש ולדעתי נראה דלק\"מ דהא דאמר רבא כל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא דוקא בכל התורה אבל בקדשים כיון דקי\"ל דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב אפילו רבא מודה כו' יע\"ש עכ\"ל מורי הרב. ולק\"ד לעיקר קושית הפ\"ח לק\"מ והוא ע\"פ מ\"ש הרב הגדול מהרימ\"ט בח\"א סימן ס\"ט דפ\"ד סע\"א וע\"ב וג' דהאי מילתא דרבא לא איתמר אלא דוקא בכל כי הני מילי דמייתי תלמודא בפ\"ק דתמורה וכיוצא שאם היינו אומרי' דמהני נמצאו דברי תורה בטלין שהתורה אמרה לא יחליף והרי החליף וכן לא ימכר ולא יגאל והרי גאל ומכר וכשאנו אומרים דלא מהני ד\"ת קיימים משא\"כ במידי דאיסורא שכבר נעשה ואין בידינו לתקן האיסור שעשה כגון שעמד בדין לפני הערכאות ש\"ג שאף אם אנו אומרים שהדין בטל אין תיקון למה שעוות ועשה בפני הערכאות וכו' ושם האריך עוד להביא ראיו' לדבריו ובסוף דבריו הביא הך ברייתא דתנייא השוחט את הפסח על החמץ כשר ואינו נפסל משום דעבר אמימרא דרחמנא יע\"ש והדברים נכונים בטעמם ונימוקם עימם ובהכי ניחא דלא תיקשי לרבא מה שהקשינו מכל מילי דקדשי' דבעינן תרי קראי חד למצוה וחד לעכב ולדברי הרפ\"ח והם דברי התוס' בתמורה ק\"ט ולא ידעתי איך לא ראה מוהרימ\"ט דברי התוס' דתמורה שהם סותרים את דבריו וצ\"ע ושוב ראיתי להרפ\"ח בה' בכורות פ\"ו ד\"ה עמד בהך מילתא דאביי ורבא ושקי' וטרי והעלה כדברי מהרימ\"ט ובמקום אחר כתבתי עוד בזה וצ\"ע.", + "אם \n היה ברשות א' מהם או ברשות אחד מבני חבורה שאוכלין פסח זה כו'. וראיתי להתוס' ז\"ל בפרק תמיד נשחט דס\"ג ע\"א ד\"ה או לא' מבני חבורה אומר ר\"י דלא מחייב בעל החמץ אלא השוחט והזורק דלא תשחט אמר רחמנא ועוד איך יתחייב לר\"י הא לאו שאין בו מעשה עכ\"ל ולכאורה ק\"ק מהא דדרשינן גבי קרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ודרשינן וכי כל קהל שוחטין אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו וא\"כ ה\"נ אף ע\"ג דכתיב לא תשחט אפשר דאף בני חבורה בכלל כיון דהשוחט הוא שלוחן הו\"ל אינהו גופייהו ממש וא\"כ איך הכריח ר\"י מדכתיב לא תשחט דלא מחייבו בני החבורה י\"ל דר\"י דקדק מדכתיב לא תשחט לשון יחיד ואי קרא קאי אבני חבורה הו\"ל למימר לא תשחטו כדכתיב ושחטו אותו אבל ק\"ק דאימא דבני החבורה נפקא מהיקשא דלא תשחט ולא ילין כדנפ\"ל אזהרה למקטיר דלקי לרב פפא כדאמרינן שם בסוגייא דלקמן והנה רש\"י לא קאי בשיטת ר\"י הלזו אלא ס\"ל דאף בני חבורה עוברים בלא תשחט על חמץ שכתב בד\"ה רשב\"ג אומ' לעולם אינו חייב עד שיהא לשוחט כו' וז\"ל ואע\"ג דכתיב על חמץ סתמא אם היה לאחד שאינו מבני חבורה אין עוברים ואם יש לאחד מהם כולם עוברים וכ\"כ בפשיטות הרב חד\"ה לקמן בלשון רש\"י ד\"ה הואיל וישנו בהלנת אמורים עכ\"ל יע\"ש וכ\"נ מלשונו בפי' התורה בפ' כי תשא שכתב וז\"ל לא תשחט את הפסח ועדיין החמץ קיים אזהרה לשוחט או לזורק או לא' מבני החבורה נראה מדבריו דאף בני חבורה הם בכלל אזהרה ובכן אני תמיה על הרא\"ם שכתב וז\"ל אבל מ\"ש או לאחד מבני חבורה יחוייב בהכרח שיפרש המאמר הזה של רש\"י שהאזהרה היא שלא יהיה החמץ מצוי בעת שחיטת הפסח לא לשוחט ולא לזורק ולא לא' מבני החבורה אבל לא שפי' בזה מי הוא העובר אם הוא השוחט או הזורק או כל א' משניהם ויהיו כאן שתי אזהרות אזהרה לשוחט מאומרו לא תשחט ואזהרה לזורק מאומרו לא תזרוק עכ\"ל.
וביאור דבריו שבתחילת המאמר כתב הוא ז\"ל שרש\"י הודיע לנו שהמקר' הזה מסורס כאלו כתיב לא תשחט זבחי על החמץ וקצר כאלו כתיב לא תשחט זבחי ולא תזרק דמו על החמץ ולפיכך אמר אזהרה לשוח' או לזורק כמ\"ש רבינו א' השוחט וא' הזורק כו' ושוב חזר בו וכתב שלא כיוין רש\"י לזה באומרו אזהרה לשוחט או לזורק דא\"כ איך סיים או לא' מבני החבורה מאחר שבני החבורה אינן באזהרה זו כמ\"ש התוס' בפ' תמיד נשחט ולכן בהכרח שנאמר שכונת רש\"י היתה לומר שאזהרת הלזו דלא תשחט על חמץ היינו שלא יהיה החמץ מצוי בעת שחיטת הפסח הוא בחמץ של השוחט או של זורק או מבני החבורה אבל לא בא לפרש אזהרת העובר מי הוא אם השוחט או הזורק או שניהם יחד ואם יהיו שניהם יהיו כאן שתי אזהרו' כמ\"ש בתחילת דבריו דעל העובר אי אפשר שתהיה כונת רש\"י כנ\"ל לע\"ד בכונת דברי הרא\"ם ולפי מ\"ש רש\"י בפ' ת\"נ משמע ליה דאף בני החבורה הם בכלל אזהרה אין מקום לדברי הרא\"ם דדברי רש\"י מבוארי' כפשטן דהולך הוא ע\"פ שיטתו בגמ'.
וראיתי למוהר\"ח עשאל בביאורו לה' ק\"פ רפ\"א שכתב וז\"ל נראה דמ\"ש רבינו א' השוחט ואחד המקטיר אם היה ברשות אחד מהם חייב לאו למימרא דאם נמצא ביד השוחט או הזורק שעוברין כולם דמה לו לשוחט עם חמץ הזורק והלא הוא אינו מבני החבורה אלא הנמצא בידו הוא עובר דוקא יהיה מי שיהיה השוחט או הזורק או המקטיר אבל שיהיה חייב זה מפני זה ודאי אינו חייב אלא בנמצא ביד א' מבני החבורה אז חייבים כולם כנ\"ל ברור ועפ\"ז יישב מה שמקשי' לקמן בסוגייא דפ' ת\"נ עלה דאמר רב פפא כהן המקטיר את החלב עובר בל\"ת דמאי קאמר הילכך והלא כי אמרי' מעיקרא דדרשינן סמוכין דלא תזבח ולא תלין היינו לומר דלא מחייב בלא תשחט על חמץ אלא בחמץ דהנהו דקיימי בלא ילין אבל איפכא בהנהו דקיימי בלא ילין קיימי בלא תשחט ליכא למימר שהרי בני החבורה לפי שיטת התוס' והרמב\"ם דקיימי בלא ילין לא קיימי בלא תשחט וא\"כ הכי הו\"ל לר\"פ למימר דאף על החמץ דהמקטיר עובר השוחט והזורק אבל לא שהמקטיר עצמו יעבור על הלאו.
וע\"פ מה שכתבתי דאין סברא לומר שיעבור השוחט על חמץ הזורק או המקטיר ניחא דקאמר הכי דלומר שיעבור השוחט על חמץ המקטיר אין סברא עכ\"ל יע\"ש ואני בעוניי התבוננתי בדבר וראיתי דשפיר איכא למימר שיעבור השוחט על חמץ הזורק ודלא כדברי הרב והכי מוכח לשון רשב\"ל דקאמר לעולם אינו חייב עד שיהא החמץ לשוחט או לזורק או לא' מבני החבורה דעלה דמתני' קאי דקאמר השוח' את הפסח על החמץ עובר בל\"ת וקאמר דאינו חייב השוחט אלא כשיהיה החמץ לשוחט או לזורק או לא' מבני החבורה שאם נאמר דה\"ק שהשוחט אינו חייב עד שיהא ברשותו וכן הזורק וכן בני החבורה זה לא יתכן לדעת התוס' שכתבו דבני החבורה לא מחייבי לעולם ולשיטת רש\"י ניחא אלא ודאי כדאמרן ומפני שהזורק הוא מקבל את הדם כמ\"ש רבינו בפ\"ו מה' תו\"מ ומתעסק הוא בפסח להכי חשיב גם הוא כבני החבורה שאף השוחט עובר על חמץ הזורק כיון שכבר התחיל בעבודת הדם דקר' קפי' שלא ימצא חמץ באחד מן המתעסקים בו ואם ימצא לא ישחט עד שיבער וכיון שהתרו בו בשוחט שלא ישחט כל שיש חמץ ברשותו של זורק אמאי לא יתחייב אך אמנם על חמץ של מקטיר אין סברא דכיון שעדיין לא התחיל בעבודת ההקטרה ואפשר בכהן אחר למה יתחייב השוחט על חמץ המקטיר והכי מדוקדק לשון רשב\"ל שלא נקט אלא עד שיהא החמץ לשוחט לזורק או לא' מבני החבורה ולא נקט מקטיר מפני שעל חמצו של מקטיר אין סברא שיתחייב השוחט כנלע\"ד.
ומ\"מ עדיין יש לגמג' בעיקר דברי ר\"י הללו שהכרי' דמדכתיב לא תשחט ש\"מ דבני החבורה שיש להם חמץ פטורים כו' דנהי דמלא תשחט לא שמעי' בני החבורה אבל אכתי נחייביה מהיקשא דלא תשחט ולא ילין כמ\"ש לעיל אכן ע\"פ מ\"ש דההכרח ר\"י הוא מדכתיב לא תשחט ולא תשחטו ניחא דאם איתא דבני החבורה מחייבי ליכתוב רחמנא לא תשחטו בלשון רבים דלא תשחט משמע מיעוטא ודוק ודע דעמ\"ש שם בגמ' אמר ר\"פ הילכך המקטיר את החלב עובר בל\"ת כתב שם רש\"י בד\"ה המקטי' את החלב וז\"ל של פסח על החמץ שהיה לו בשעת הקטרה אם לא היה לא' מבני החבורה חמץ בשעת שחיטה ויש לו לכהן בשעת הקטרה עכ\"ל וק' אם כונתו לומר דרב פפא מיירי בשלא היה לו חמץ לא' מבני החבורה שאם היה לא' מבני החבורה עובר המקטיר עליו כשוחט וכזורק דאפילו שאין להם חמץ עוברים מפני החמץ של בני החבורה למה לו לרש\"י ז\"ל לומר שאין להם בשעת שחיטה הי\"ל לומר שאין להם בשעת הקטרה ומה לנו לשעת שחיטה. ואולי דאורחא דמילתא נקט וכונתו לומר שמפני שלא היה להם משעת שחיטה לא היה להם בשעת הקטר' שאילו היה להם בשעת הקטר' גם בשע' שחיט' היה להם והי\"ל לר\"פ לומר שגם המקטי' עובר מלבד השוח' והזור' ומדל' נקט אלא המקטי' לבד משמ' דמיירי כשלא היה להם לבני החבור' בשע' שחיט' ואילך ור\"פ לא נקט אלא המקטיר לבד משמע דמיירי כשלא היה להם לבני חבורה בשעת שחיטה ואילך ור\"פ דלא נקט לה בכה\"ג שהיה להם בשעת שחיטה ועוברים כולם אורחא דמילתא נקט שלא יתכן שיהיו כולם השוח' והזורק והמקטי' עוברים על לאו זה ועיין להרב סם חיי בליקוטיו רפ\"א מה' ק\"פ מ\"ש בזה ולדידי דברי רש\"י הללו עדיין צריכין ישוב.
עו\"כ רש\"י ז\"ל שם בד\"ה הואיל דכתיב ביה נמי ולא ילין חלב חגי עיין מ\"ש בזה הרב חד\"ה ועיין להרב מש\"ל פ\"א מה' אלו ה\"ה תוך הלשון שרצה להכרי' מהך מימרא דר\"פ כסברת רבינו והסמ\"ג דקרא דלא ילין באמורי פסח מיירי דאי באמורי כל הקרבנות או בחגיגת ט\"ו לא אתי שפיר דרשא דר\"פ ומכח הך סוגייא פסק דלא כרב הונא דקרא דחלב חגי מיירי באמורי חגיגת ט\"ו יע\"ש ואין ראייתו מכאן מכריע כלל דאפשר דר\"פ מפיק ליה מהיקשא דלא ילין זבח חג הפסח דמיירי בהלנת אמורים של פסח נמי כמ\"ש התוס' בסוגייא דלעיל דנ\"ט ע\"ב ואפשר דהיא שיטת רבינו ג\"כ כמו שצדד הרב בסוף דבריו והוא הנכון לע\"ד בכונת רבינו ומה שנקט קרא דלא ילין חלב חגי לאזהרת מקטיר אמורים פסח בין בחיבורו ובין בס' המצות אינו מכריע כלל דכיון דמשם אנו למדי' לכל הקרבנות כמ\"ש התוס' לקמן ד\"ע והן הן דברי המכי' נקט האי קרא נמי לאמורי פסח וא\"נ דמשום דההוא קרא דלא ילין לבוק' זבח חג הפסח משמע נמי הלנת בשר נקט קרא דלא ילין שהוא לאו מיוחד אלא שדבריו בס' המצוו' צריכין ישוב קצת שכתב דקרא דלא ילין הוא אזהרה לאמורי פסח וה\"ה לשאר אמורים משמע דס\"ל דקרא מיירי באמורי פסח ומשם הוא למד לשאר אמורין ולפום תלמודא דידן משמע דס\"ל דפשטיה דקרא מיירי באמורי חגיגת ט\"ו ומשם אנו למדין לשאר אמורי קרבנות ואפשר ליישב לשונו באופן אחר וברור.
ומ\"מ ק\"ק לי למה לא כתב בספר המצו' שהוכפלה אזהרה פעם שלישית בקרא דכתיב בפרשת ראה ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר דאמרינן בפ\"ק דחגיגה דיו\"ד ע\"ב דהאי קרא אתא לאזהרת הלנת אמורים ג\"כ וכמ\"ש התוס' ודומה לקרא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח שכתב בס' המצות דמיירי בהלנת אמורים ג\"כ ודוק גם בעיקר דברי המכילתא שלמד שאר אימורי קרבנות מקרא דלא ילין חלב חגי קשה דהיכי יליף מהתם לשאר אמורים כיון דכלל גדול בידינו אין מזהירין ועונשין מן הדין וה\"ה במ\"מ כמ\"ש הרב גופיה הלכות בכלליו ואפשר ליישב ע\"פ מ\"ש ה\"ה בפ\"א מהלכות מ\"א דכל דכתוב העשה בהדייא מייתינן לאו בק\"ו דהו\"ל כגילוי מילתא בעלמא יע\"ש ה\"נ הכא הרי איכא עשה לכל האמורין מקרא דהיא העולה על המזבח כל הלילה כדדרשינן בנידה ד\"מ ע\"ב מכאן לכל העולין על המזבח שלא יקטירו אלא עד הבוקר ועיין בפ\"ק דחגיגה דיו\"ד ע\"ב ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין הפשטת עור ק\"פ בשבת ותולין \n ומפשיטין את כולה וכו'. מצאתי כתוב למ\"וה כמוהרי\"ן בשע\"ה שכתב בדין זה וז\"ל מ\"ש מרן וז\"ל נראה שכתב כן לאפוקי מר\"י ן' ברוקה דקאמר בתוספתא מפשיטי' עד החזה וכו' אשתמיט מיניה סוגייא דפ' כל כתבי דקי\"ו ע\"ב דאיתא התם הך פלוגתא להדיי' ובמנחו' ר\"פ ר\"י יע\"ש ועיין להלח\"מ שהק' על רבינו דשם בפ' כ\"כ אסיקו בגמרא דלרבנן מפשיטו עד החזה ומחזה ולמטה שקיל להו בברזי וכ\"כ התוספות בפ' א\"ד וא\"כ הי\"ל לרבי' לפרש כן ותירץ דרבינו ס\"ל דההיא דפרק כ\"כ רבנן לדברי ר\"י ן' ברוקה קאמרי דלדידהו מותר להפשיט להו לגמרי יע\"ש והן הן דברי התו' בפ' כ\"כ דקי\"ז ד\"ה דשקיל ליה ומן התימא על הרב הנז' איך אשתמיט מיניה דבריהם ז\"ל גם דברי התוס' סותרים דשם כתבו וז\"ל ועוד אומר ר\"י דרבנן לדברי ר\"י ן' ברוקה קאמרי כו' ואלו בפ' א\"ד כתבו משם ר\"י עצמו דלרבנן נמי השאר שקיל להו בברזי ותו ק\"ל לדבריהם דפ' א\"ד מהא דגרסינן בפ' ר\"א דמילה דקל\"ג ע\"ב מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבה בר בר חנא אמר ר\"י ריב\"ב היא דתניא כו' י\"ד שחל להיו' בשבת מפשיט עד החזה כו' והשתא אם איתא דלרבנן נמי שקיל להו בברזי דליכא שבות כלל מאי אירייא ריב\"ב אפילו כרבנן נמי מצי אתי דע\"כ לא קאמרי רבנן דמפשיטין את כולו משום דליכא איסור כלל משא\"כ בציצין המעכבין את המילה דעביד איסורא דאורייתא אלא ודאי משמע דלרבנן מפשיטין את כולו כדרכו וכן ראיתי להרשב\"א שם שהקשה כן ותירץ דרבנן לדברי ריב\"ב קאמרי וכדברי' דפ' כ\"כ אכן לדבריהם דפ' א\"ד ק' טובא ושמא נאמר דה\"ה דמצי אתי כרבנן נמי אלא משום דריב\"ב קתני בהדיא מפשיט עד החזה ובדברי רבנן לא בא הדבר מפורש אלא מתוך שקלא וטריא נקט תלמודא ריב\"ב.
ודע שהתוספו' פ' כ\"כ הקשו לפי שיטתם ז\"ל שם דלרבנן מפשיטו כדרכו דא\"כ אמאי לא חשיב ר\"פ א\"ד דחיית הפשט בהדי הנך דקתני התם ותירצו דמתני' בפלוגתא לא קא מיירי וק\"ל שהרי מתני' קתני התם דמיחוי קרביו דוחה שבת וכ\"ז שלא יסרח וכמ\"ש רש\"י והרע\"ב שם ומשמע דס\"ל מפשיט עד החזה כל דאתעביד ביה צורך גבוה לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח שהרי טעמייהו דס\"ל דמפשיטין את כולו קאמר רב יוסף התם דהיינו משום חשש שמא יסריח ואפ\"ה לא שרי ריב\"ב וא\"כ דכותא נמי מיחוי קרביו דלריב\"ב לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח כיון דאתעביד צורך גבוה וא\"כ איך כתבו דמתני' בפלוגתא לא קא מיירי ושמא נאמר דריב\"ב דקאמר מפשיט עד החזה ה\"ט משום דלא חיישינן שמא יסריח ותדע שהרי ר\"א דקאמר התם טעמא שלא יהיו קדשי שמים מוטלים כנבלה ע\"כ דס\"ל דלא חיישינן שמא יסרח וא\"כ דכוותא לרב יוסף דס\"ל דחיישי' שמא יסריח בהא פליגי רבנן וריב\"ב דריב\"ב לא חייש שמא יסריח ורבנן חיישי ומיהו במיחוי קרביו כיון דרבים הם איכא למיחש טפי לשמא יסריח ומש\"ה לכ\"ע דוחה שבת כנ\"ל.
וראיתי למורינו הרב המופלא בספר עץ החיים בלשונות ד\"ה שהקשה על רבינו ז\"ל שהרי שם בפרק כ\"כ אמרינן דטעמייהו דרבנן משום שמא יסריח וא\"נ שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה ואמרי' מאי בינייהו איכא בינייהו דמונח אפתורא דדהבא וא\"נ ביומא דאסתנא ואי ס\"ל לר' טעמא שלא יהיו קדשי שמים מוטלי' כנבילה הי\"ל לאסור במונח אפתורא דדהבא ואיך התיר לגמרי להפשיט כולו יע\"ש שהניחו בצ\"ע והיא קו' רבתי ולדידי ק\"ל עוד על רבינו דבפ' ר\"א דמילה אמרינן מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבב\"ח ריב\"ב היא. הנה מבואר דלרבנן דס\"ל מפשיטין את כולו ע\"כ ס\"ל דאפי' פי' חוזר ואף על גב דדחי התם תלמודא להא דרבה בר חנא היינו לומר דאפילו ריב\"ב מצי סבר דאם פירש חוזר דע\"כ לא קאמר אלא משום דליכא זה אלי ואנוהו כו' אבל כרבנן ודאי לא מצי אתי הך ברייתא כוותייהו וליכא למימר דע\"כ לא קאמרי רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח וא\"נ משום ביזיון קדשים אבל גבי ציצין שאינן מעכבין את המילה אפי' רבנן מודו דא\"כ אמאי קאמר רבב\"ח מאן תנא פי' כו' ריב\"ב היא כו' הא אפי' כרבנן מצי אתי ולפחות מיהא כדדחי תלמודא ודילמא ע\"כ ל\"ק ריב\"ב כו' הי\"ל למצדד לומר וא\"נ ע\"כ לא קאמרי רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח כו' כדדחי תלמודא דכוותא ר\"פ ר\"י אלא משמע ודאי דע\"כ ברייתא דפירש אינו חוזר לא מצי אתי כרבנן כלל דכיון דשרו התם אע\"ג דאתעביד ביה צורך גבוה מטעמא דשמא יסריח ה\"נ אית לן למימר גבי ציצין מטעמא דזה אלי ואנוהו דדא ודא חדא היא ומאחר שכן תימא על רבינו ז\"ל דכיון דפסק כרבנן דמפשיטין את כולו איך פסק בפ\"ב דמילה כברייתא דאם פי' אינו חוזר.
שוב ראיתי להרשב\"א בחי' שכתב דלמסקנ' דאוקימנא לה כרבנן דלחם הפנים אידחי כל מאי דאמרי' לעיל ואשמועינן דלא שייכא בפלוגתא דהנהו דלעיל כלל וליכא מאן דפליג עלה אלא ר\"י דלחם הפנים לבד ולית הלכתא כותיה יע\"ש ומ\"מ לא ביאר לנו מה טעם יש לחלק בין ההיא דמפשיטין את כולו אליבא דרבנן אע\"ג דאתעביד ביה צורך גבוה לההיא דציצין. ותו ק\"ל טובא דממ\"ש רבינו ומפשיטין את כולו וקורעו כו' ומוציא את האימורין מבואר דס\"ל דהוצאת האימורין היא אחר הפשטת כולו והוא מן התימא שהרי מסוגיא הנז' מבואר דהוצאת האימו' היתה מיד כשהפשיט עד החזה בין בחול בין בשבת דאל\"כ היכי קאמר תלמודא דברייתא דקתני פירש אינו חוזר אתיא כריב\"ב והלא נהפוך הוא דכריב\"ב לא מצי אתי שהרי קתני בברייתא דכל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבים ואלו ריב\"ב ס\"ל דאפי' כל זמן שהוא עוסק כיון דאתעביד צורך גבוה לא דחי שבת ואדרבא כרבנן דריב\"ב מצי אתי שפיר דע\"כ לא קאמרי רבנן מפשיטין את כולו משום שהוא עוסק בו אבל פי' רבנן מודו וכ\"כ שם רש\"י בהדיא בד\"ה מפשיט וז\"ל והיינו פי' דתנן במסכת תמיד כו' והיה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה סילק את ידיו ומתעסק בניחוח קצת וגבי עולה דכליל כולה כו' וגבי פסח משהפשיט עד החזה ויכול לסלק את האמורין מוציאין מיד והו\"ל פרוש מן ההפשט כו' יע\"ש וכ\"כ הריטב\"א בשיטת כ\"י וז\"ל וחכ\"א מפשיטין את כולו כלומר יתן האמורין כשיגיע לחזה ואח\"כ יחזור ויפשוט דגמר מעשה ראשון הוא וכיון שכן תימה על רבינו איך כתב ומפשיטין את כולו ואח\"ך מוציא האמורין והי\"ל לומר דמפשיט עד החזה ומוציא האימורין ואח\"כ מפשיט את כולו כדרך שכתב גבי עולה בפ\"ו מה' מע\"הק ד\"ה יע\"ש.
כי ע\"כ אלה לדידי חזי לי ליישב הכל ולומר דלר' ז\"ל קשיתיה קושיית התוספו' שהקשו שם בד\"ה דשקיל וז\"ל וא\"ת הא דתניא בסוף ת\"נ תנא חשכה נותן פסחו בעורו א\"כ לאו בברזי הוה שקיל ומשמע דבשבת איירי דאמתני' דהתם קאי דקתני י\"ד שחל בשבת וכו' כי ע\"כ ס\"ל דמתני' דפרק ח\"נ פליגא דריב\"ב דריב\"ב ס\"ל דבין בחול בין בשבת היה מפשיט עד החזה ומוציא האימורין מיד ואח\"כ מפשי' את כולו דומיא דעולה דמפשי' עד החזה ואח\"כ חותך הראש והילכך ס\"ל דבשבת לא היה מפשיט אלא עד החזה דכיון דצריך להוציא האימורין מיד הו\"ל פירש וכדין ציצין שאינן מעכבין את המילה דקתני בברייתא דאם פירש אינו חוזר אמנם מתני' דפרק ת\"נ משמע דפליגא וס\"ל כסתם מתני' דא\"צ להוציא את האימורין מיד כשמפשיט את החזה ודוקא בעולה דינא הכי ותדע שהרי קתני מתניתין י\"ד שחל בשבת מניח ידו כו' ותולה ומפשיט ודוק עכ\"ל." + ] + ], + [ + [ + "שורש לאו הבא מכלל עשה אין \n שוחטין את הפסח אלא למנוייו שנאמר תכוסו על השה. ואיכא למידק אמאי לא מנה רבינו במצות עשה איסור עשה דפסח נשחט שלא למנוייו ונאכל שלא למנוייו דנפ\"ל מקרא דאיש לפי אוכלו תכוסו על השה עיין בפ' תמיד נשחט דפ\"א ופ' האשה דפ\"ח ודפ\"ט ונדרים פ' אין בין המודר דל\"ו דאמרינן שה לבית אבות לאו דאוריית' דנראה משם דאיכא איסורא דאורייתא בפסח נאכל שלא למנוייו ועיין בנדרים בתוספות ורבינו דרכו למנות לאו הבא מכלל עשה לעשה עיין בס' המצוות שורש הו' ועיין בס' החינוך פ' בא ועיין במה שכתבתי עוד בזה בספרי הקטן ח\"א בשורשי המצוות שורש הו'.
ודע שבפ' ג' מינים דל\"ט ע\"א אמרן ת\"ר תער אין לי אלא תער תלש מירט סיפסף כל שהוא מנין ת\"ל קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר תער אין לי אלא תער מירט תלש סיפסף כל שהוא פטור ופריך והכתיב קדוש יהיה ומשני למימר דאם גילח ליה בתער קאי עליה בעשה ולא תעשה ופי' רש\"י ת\"ל קדוש יהיה שלא ישירינו בשום דבר ויניחנו לגדל פרע והכתיב קדוש יהיה גדל פרע שלא ישירינו בשום דבר כו' למימרא דכי גילח לו בתער קאי עליה בעשה ול\"ת דמשמע קדוש יהיה שלא יעבירנו בתער ולאו הבא מכלל עשה עשה עכ\"ל ונראה שהוצרך לומר דהוי לאו הבא מכלל עשה ולא כתב סתם דקדוש יהיה הוא עשה ועובר בעשה ככל עשין שבתורה דמניעת דבר דומיא דשביתת שבת וי\"ט שהוא עשה דתשבות וכן עשה דתענו את נפשותי' וכן עשה דשמיטה כמ\"ש רבינו בשורש הו' הוא מפני לשון הש\"ס דקאמר דאם גילח בתער קאי עליה בעשה ול\"ת ולא קאמר דאם לא גילח בתער קיים עשה דגדל פרע משמ' דכי לא גילח בתער לא קיים עשה כיון שעיק' הכתוב לא בא אלא ללאו הבא מכלל עשה ודוק.
ואולם הרמב\"ן בס' המצות עשין צ\"ב כתב וז\"ל מצוה צ\"ב היא שציונו שהנזיר יגדל שער ראשו והוא אומרו ית' גדל פרע שער ראשו ולשון המכילתא קדוש יהיה גדל בקדושה גדל פרע מ\"ע ומנין בל\"ת ת\"ל תער לא יעבור על ראשו ושם נאמר מה שנתתי בעשה החופף באדמה והנותן סמנים כלומר שהנזיר שם בראשו סם להסיר השער לא יהיה אז עובר בל\"ת כי הוא לא העבי' כעין תער ואמנם עבר על מצות עשה והוא גדל פרע וזה לא גדל ולאו הבא מכלל עשה עשה והוא כמו שהוא שורש אצלינו וכבר נתבארו דיני מצוה זו במסכת נזיר עכ\"ל. ויש לתמוה טובא בדבריו דכיון שהוא קורא לעשה זה דגדל פרע לאו הבא מכלל עשה איך מונה אותו במנין העשין הרי הוא ז\"ל סובר שאין למנות במנין העשין לאו הבא מכלל עשה דמה\"ט לא מנה בכלל המצות עשה מצוה לאכו' תרומה טהורה ולא טמאה וכמ\"ש הרב מגילת אסתר לקמן דע\"ז ע\"ב כיע\"ש וכ\"כ בשמו הרב יבין שמועה כלל הה' יע\"ש.
איברא שעיקר דברי הרב מגילת אסתר הללו נראין כסותרין למ\"ש הרמב\"ן בשורש הו' שדעת רבינו למנות בעשין לאו הבא מכלל עשה ומה\"ט מנה במצות קמ\"ט וק\"ן וקנ\"א וקנ\"ב עשה סימני דבדיקת סימני טהורה וטמאה וסימני העוף הטמא וסימני דגים וסימני חגבים כולם הם לאו הבא מכלל עשה כמ\"ש רבינו בהדיא במצות הללו אלא דאי מהא לא איריא שכבר כתב הרב מגילת אסתר שם בשורש הנז' דמה שמנה הרב לאו הבא מכלל עשה הללו הוא מפני שצריך מעשה לבדוק בסימנים הללו שציותה תורה כדי להבדיל בהם בין הטהור לטמא ואעפ\"י שעיקר המצוה של בדיקת סימנין הוא לימנע לאכול אותם שאין בהם סימני טהרה מ\"מ כיון שהמניעה בא ע\"י בדיקת הסימנים להבדיל מהם משו\"ה נמנו במנין העשין משא\"כ בההיא דאכילת תרומה טמאה שאין בה שום מעשה כי אם מניעה מלאוכלה בטומאה מש\"ה לא מנאה במנין העשין אלא דאכתי קשה לדבריו ממצות גדל פרע שמנאה רבינו במ\"ע אעפ\"י שאין בה שום מעשה כי אם מניעה בעלמא שלא לגלח השער בשום דבר שמסיר את השער ועיין לה\"ה בריש ה' מ\"א שכתב וז\"ל כבר ביאר רבינו בפתיחת ההלכות אלו שסימני בהמה וחיה מצוה אחת ושל עוף מצוה אחרת וכן של דגים וכן של חגבים וביאר ענין מצות אלו בספר המצות שהוא שאנו רשאים לאכו' הטהורים ולא הטמאים כמ\"ש בת\"ך אותה תאכלו ולא בהמה טמאה וידוע שלאו הבא מכלל עשה עשה וכן מבואר בגמרא פרק אלו טריפות דס\"ו גבי דגים וה\"ז כאלו באו מצות עשה על מניעת האסורות בענין הציווי כמניעת המלאכה בימים המקודשים וזה ברור עכ\"ל. מבוארים דבריו דעיקר המצוה אינו הבדיקת הסימנים כמ\"ש הרב מגילת אסתר אלא המניעה מלאכו' הטמאים כמניעת המלאכה בימים המקודשים דכתיב בהו תשבות ולפי דבריו קשה למה לא מנה רבינו מצות מניעת מלאכול בתרומה טמאה ואפש' דס\"ל בדעת רבי' דכל לאו הבא מכלל עשה שלא מצינו בגמרא ובמכילתא שאמרו שהיא מ\"ע לא מנאה רבינו אעפ\"י שמצינו שאמרו בו שעובר עליו בעשה וכעין זה כתב רבינו בשורש הב' דכל מצוה שלא ביארו בתלמוד שהיא דאורייתא הנה הוא מדרבנן.
ומ\"מ מה שקרא רבינו למצות גדל פרע לאו הבא מכלל עשה אעפ\"י שכן נראה מלשון הש\"ס בנזיר כמדובר לעיל קשה מאי שנא משביתת ימים המקוד' ועינוי יו\"הכ שלא קרא אותם רבינו לאו הבא מכלל עשה כיון שבא הכתוב תשבות ותענו ה\"נ כתיב גדל פרע ואולי משמע ליה לרבינו דכל עשה שבתורה שקיומו הוא בשב וא\"ת אעפ\"י שנאמר בכתוב בלשון ציווי כגון שבתון ותענו ותשמט וכיוצא נקרא לאו הבא מכלל עשה והוא מנה אותן לעשין מפני שמצינו לחכמים שאמרו בהם שהיא מ\"ע ועיין בחי' הרשב\"א בפ\"ק דר\"ה השייך לד\"ו ע\"ב עמ\"ש בגמרא הניחא למ\"ד כסידרן משכחת לה כו' שתמה עמ\"ש הר\"ב המאור דקרא דבשעריך תאכלנו שנה שנה הוא לאו הבא מכלל עשה לבכור ומעשר שלא הקריבן באותה שנה ואיחרן להקריבן לשנה אחרת וכתב עליו דזה לא יקרא לאו בשום מקום אלא עשה ועוד דלאו הבא מכלל עשה אינו לעולם אלא במקיים ענין העשה לא דמאחרו דאלו היה הבכור שעברה שנתו פסו' הייתי יכו' לדרוש ממנו לאו הבא מכלל עשה לפני ה' תאכלנו שנה בשנה ולא בשנה אחרת ואי עביד ליה לאחר שנתו הוה קא עבר על לאו הבא מכלל עשה וכענין בעולה לכ\"ג דדרשינן בתולה בעמיו יקח אשה ולא בעולה אבל השתא מאי לאו הבא מכלל עשה איכא דאלת\"ה כל עשה שבתור' ישנן בלאו הבא מכלל עשה עכ\"ל ועיין להרא\"ם בפ' בא סי' י\"ב פט\"ו סד\"ה בערב תאכלו מצות שהוק' לו למה לא דרשו קרא דז' ימי' מצו' תאכלו ללאו הבא מכלל עש' שאם אכל חמץ בפסח מלבד שעובר על לאו דלא תאכלו חמץ עובר נמי בעשה דשבעת ימים מצות תאכלו והניחה בצ\"ע ולפי מ\"ש הוא ז\"ל בפרשת ראה סי' ט\"ז פסוק א' נתיישב קושיא זו ודוק." + ], + [], + [], + [ + "שורש אי נשים חייבות בקרבן פסח אין \n עושין חבורה כו' אבל עושין חבורה שכולן נשים אפי' בפסח ב'. נ\"ב פלוגתא דתנאים בפ' האשה דצ\"א דר\"י אמר שוחטין עליה בראשון בפני עצמן ובשני עושין אותה טפילה לאחרים ורבי יוסי ס\"ל בשני בפ\"ע ואצ\"ל בראשון ורש\"א בראשון טפלה לאחרים בשני אין שוחטין עליה כל עיקר ומפרש התם טעמא דכל אחד וא' והדר קאמר תלמודא כמאן אזלא הא דאמר ר\"א אשה בשני רשות ובראשון חובה ודוחה את השבת כרבי יאודה דאמר בראשון בפ\"ע בשני טפלה לאחרים וה\"ט משום דבא' חובה ובשני רשות ורבינו כאן כתב דשוחטין עליה בפ\"ע ואפי' בפסח שני ובפ\"ה מה' אלו כתב דבראשון חובה ובשני רשות משמע דס\"ל דלאו הא בהא תלייא ואפי' אם הם רשות מ\"מ שוחטין עליה בפ\"ע וזה תימא דתלמודא תלאן ז\"בז ומשו\"ה אוקי לדר\"א דאמר בשני רשות כר' יאודה דאמר בשני עושים אותה טפלה לאחרים דאי לאו אף כר\"י נמי אתי דרשות לחוד ובפ\"ע לחוד עיין במרן כ\"מ ובלח\"מ ועיין בס' מלכי בקדש שהאריך ודחה דברי הכ\"מ ולא ירד לסוף דעתו ומה שישב הוא בסוף דבריו שרבי' מפרש מחלוקת התנאים לענין שבת הוא הנכון וכבר קדמו בזה בס' סם חיי ולע\"ד ליישב דברי מרן כ\"מ מקו' הלח\"מ נר' לע\"ד דס\"ל למרן דטעמא דר\"י דאמר בשני עושין אותה טפלה לאחרים הוא משום דכיון שהם רשות אם עושין בפני עצמן יבואו לטעות שהם חובה וישחטו עליהם בשבת ומשו' הכי עושין היכר זה שלא ישחטו עליהם בפ\"ע אמנם לר\"י שהם חובה שוחטין עליה ואפי' בפ\"ע שאפי' ישחטו עליהן בשבת יפה הם עושים ומדחזינן לר\"א דאמר נשים בראשון חובה ובשני רשות ולא אמר כלישנא דר\"י אין שוחטין עליהן בפ\"ע משמע דלענין זה הוא דקי\"ל כר' יאודה שהם רשו' דוקא ואין שוחטין עליהן בשבת אבל לגזור עליהן שלא ישחטו בפ\"ע שמא יקבעו הדבר חובה בזה קי\"ל כר' יוסי דשוחטין עליהן בפ\"ע ואפשר דמשום דמספקא ליה לר\"א אי הלכה כר\"י דאמר בשני רשות או כרבי יוסי דאמר חובה אזיל לחומרא לענין שבת שאין מחללין עליה את השבת אבל לגזור נמי שלא ישחטו בפ\"ע לא קי\"ל כוותי' דר\"י אלא כר' יוסי דלא חש להכי א\"נ אפשר דלענין רשות או חובה קי\"ל כר' יאודה ולא כר' יוסי לפי הכלל המסור בידינו הלכה כרבי יוסי מחבירו ולא מחביריו דכיון דר\"ש ס\"ל דאין האשה עושה פסח שני כלל הו\"ל ר' יוסי יחיד לגבי ר\"ש ורבי יאודה ומשו\"ה פסק שאינה דוחה את השבת אמנם במאי דגזר ר' יאודה שלא לשחוט בפ\"ע לא קי\"ל אלא כר' יוסי ודוק.
ודע שזה ימים נשאלתי לבאר תוספתא אחת דמייתי מחלוקת ר' יאודה ור' יוסי ור\"ש מסיים בה הכי אמרו לו והלא מעשה ביוסף הכהן שהעלה את בת בתו לעשות פסח שני ולא הניחוהו שמא יקבע הדבר חובה אלא שאינה עושה פסח שני כלל ע\"כ ולכאורה לפום מאי דמשמע מפשטא דת\"ק ור' יוסי אמרו לר\"ש דלדידיה דאית ליה שאין האשה עושה פ\"ב כלל איך החמירו ליוסף הכהן לומר טעמא דשמא יקבע הדבר חובה הי\"ל להחזירו משום שאין הנשים עושים פסח שני כלל ולזה השיבם דכן הוא האמת ולא משום שמא יקבע וא\"כ קשה לדידהו נמי מי ניחא האי עובדא דאי לר\"י דאמר רשות אמאי החזירוהו כיון שהם רשות ואיהו לא חייש לשמא יקבע הדבר חובה ואי לר' יוסי הא קאמר נשים בפסח שני חובה ואמאי החזירוהו משום שמא יקבע הדבר חובה ואדרבא לדידהו קשה יותר מר\"ש.
ואפשר דהני אמרו לו בשיטת ר' יאודה קיימי דס\"ל בראשון חובה ובשני רשות וכיון שהן רשות כל היכא דאיכא טירחא יתירה כי האי עובדא דיוסף הכהן דמחזי דאיכא חיובא מדהוצרך לטרוח עמה ולהעלותה לרגל דחו אותה משום שמא יקבע הדבר חובה ויבואו לשחוט בפ\"ע ואה\"נ דלר' יוסי נמי ק' אלא מעשה שהיה כך היה ששאלוהו לר\"ש ולא לר\"י ולר\"י מצי' למימר שלא היו דברים מעולם ולא אמרו לו ליוסף הכהן כלום עד\"ש התוספות ז\"ל בפ\"ק דביצה ד\"ג ע\"ב ד\"ה לדידי יע\"ש." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "שורש אי בעלי חיים נידחין המפריש \n נקבה לפסחו ירעה עד שיפול בו מום. הכי איתא בפסחים דצ\"ז ע\"ב המפרי' נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים כך היא גירסת רש\"י והתוספו' אבל גירסת רבינו ומרן כ\"מ כאן הוא ויפלו דמיו לנדבה ועיין בדברי ההי\"ט שכתב דנ\"מ בין שתי הגירסאות טובא ואמרי' עלה בגמ' אמר רב הונא בריה דרב יהושע ש\"מ תלת ש\"מ בעלי חיים נדחין וש\"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי וש\"מ יש דחוי בדמים ופי' רש\"י דמדתנן במתני' תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיו שלמים והיא גופה לא קרבה שלמים הוא דשמעינן דבעלי חיים נדחין וה\"נ הוה מצי לדייוקי ממתני' דלעיל גבי תמורת הפסח דקתני מתני' שאם נאבד פסחו ונמצא קודם שחיטה דירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים ואלו הוא גופיה לא קרב שלמי' אלא דבעי לדייוקי דיחוי מעיקרו ודיחוי בדמים דהא לא שמעינן מההיא מש\"ה דייקינן לה הכא ע\"כ והנה לפום מאי דמשמע ליה ז\"ל דההיא מתני' דפסח שנמצא אתייא כמ\"ד ב\"ח נדחין ולא ניחא ליה במ\"ש התוס' שם דההיא מתני' אתייא ככ\"ע ומטעמא דדחייה בידיים יש לתמוה טובא מההיא דפרכי' התם דצ\"ז ע\"ב לשמואל דאמר כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים וכל שבחטאת רועה בפסח רועה והרי אבודה בשעת הפרשה לרבנן אזלא כו' והשתא אמאי לא משני שמואל כר\"ש ס\"ל דאמר ב\"ח אינן נדחין ואילו נמצא קודם חצות קרב שלמים אלא ודאי משמע כמ\"ש התוס' דמתני' אתייא ככ\"ע ומטעמא דדחייה בידיים ועיין עוד במ\"ש התוס' שם ע\"ב ד\"ה אלא שמואל ס\"ל כר\"ש וז\"ל ואע\"ג דלר\"ש אית ליה לקמן דב\"ח אינן נדחין וס\"ל בפסח דמת אחר חצות וכתב הרב חד\"ה וז\"ל וכן הוא לקמן והיינו דמת בעלים אחר חצות אע\"ג דקבעי חצות ב\"ח א\"נ לר\"ש בנמצא אפילו קודם חצות קרב שלמי' דאין ב\"ח נדחין א\"ד ז\"ל יע\"ש.
וזה היפך דברי התוס' שכתבנו שאף נמצא קודם חצו' ב\"ח נדחין מטעמא דדחייה בידיי' ודברי' תמוהי' ובסוף לשון רש\"י הנמצא בידינו כתוב ותמיה לי אמאי גרע ממותר הפסח שראוי לפסח כדאמרינן בפ' האשה ונטרחו ונייתו מותר הפסח ע\"כ ואין ס' שכונתו להק' דכיון דמותר הפסח דהיינו פסח שנאבד ואח\"כ נמצא חזי לפסח שני כדמוכח ההיא דהתם א\"כ משמע דאפילו בקדושת הגוף לא אמרינן כיון דאידחי אידחי וכ\"ש הכא במפריש נקבה לפסחו דהוי קדושת דמים דהו\"ל למימר דחזי לשלמים ולא תידחי וא\"כ הוא מלבד דאיכא לשנויי דההיא דמותר הפסח מיירי במותר הפסח הדמים דהיינו שהפריש מעות לפסחו ונאבדו ואח\"כ נמצאו וכלשון האחר שפי' רש\"י שם דליכא קדושת הגוף לדמים מיהא ועוד דההיא דמותר הפסח דהתם מיירי בשנמצא לאחר שחיטת הפסח או לאחר חצות למר כדאית ליה דשנינו במתני' דלעיל דכל כי האי גוונא הוא גופיה קרב שלמים דהתם ליכא דיחוי אבל במפריש נקבה לפסחו דחוי דהקדיש דבר שאינו קדוש ואע\"ג דדחוי מיקרו הא אמרינן דהוי דחוי סוף דבר לא יכולתי לעמוד בהבנת דברים הללו.
וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שמצא פירוש אחר בדברי רש\"י במ\"ש וש\"מ יש דיחוי בדמי' דהכונה לומר דהדמי' נידחין מפסח לעולם וכבר התוס' בפ' קמא דזבחים די\"ב כתבו כן יע\"ש ולהאי פירושא ק\"ל שפי' דמאותן דמים דכבר נידחו למותר יביא פסח גופיה עכ\"ל וגם לזה יש לדחו' כמ\"ש דהתם מיירי במעות שנמצאו לאחר שחיטה דאמרי' לעיל דכל שנמצא לאחר שחיטה או לאחר חצות אינו נידח' אבל במעות שהפריש נקב' לפסחו שנדחו מעיקרא אידחו לעולם ודוק וכתבו התוס' שם בד\"ה ויביא בדמיו אשם דה\"ט דבעינן שירעה עד שיסתאב ואח\"כ למוכרה ולהביא בדמיה שלמים ולא סגי בשימכרנה מיד דהא היא גופה לא קדשה והו\"ל כבעלת מום משום דכיון דקדשה לקדושת דמים מיהא קדשה נמי גופיה להכי דבעי' מום למוכרה כדאיתא בפ' אלו קדשים ואפי' ר\"ש דפליג התם במפריש נקבה לאשמו הכא מצי מודה דמפריש נקבה לפסחו הו\"ל כהקדישו לשלמי' דהא מותר הפסח הוי דקדי' קדושת הגוף מיהא הכא לענין זה דבעינן שיסתאב למוכרה ולא ידעתי אמאי כתבו הדבר כמסתפק דמצי מודה כו' ובהדי' שמעינן ליה לר\"ש דאמר הכי כדאיתא בכריתות דכ\"ח ע\"א עלה דאמר ר' אושעייא התם ש\"מ תלת דב\"ח נדחין כו' מתיב רב עוקבא ב\"ח המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיו פסח ילדה זכר ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו פסח רש\"א הוא עצמו יקרב פסח כו' ומשמע ודאי דלא פליג ר\"ש אלא בולדה שיקרב פסח אבל היא עצמה מודה הוא לדברי ת\"ק דאמר שירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח דאם איתא דס\"ל דלא בעינן שירעה הו\"ל לפלוגי נמי ארישא ואולם זו היא שק' טובא לדבריהם ז\"ל דהיכי מצי מודה ר\"ש הכא גבי המפריש נקבה דבעינן שירעה עד שיסתאב דהא בגמ' דייקינן ממתני' מדקאמר ירעה וימכר והיא גופה לא חזייא לשלמים דס\"ל לתנא דב\"ח נדחין ואלו באותה סוגייא דכריתות אמרי' דר\"ש ס\"ל דב\"ח אינן נדחין והכי איתא בפרק שני שעירים בהדיא וא\"כ לר\"ש היא גופה קרבה שלמי' ואפשר לומר דודאי בשנשתייר' אחר הפסח היא גופה קרבה שלמים לר\"ש דהא כל מותר הפסח לאחר הפסח הוא קרב שלמים והם ז\"ל לא כתבו דר\"ש מצי מודה הכא דבעי' שיסתאב למוכרה אלא קודם הפסח דכל עוד שדמיה ראויים לפסח לא מייתינן בדמי' שלמים ולזה כתבו דכשרוצה למוכרה להביא בדמיה פסח אף ר\"ש מודה דצריך שיסתאב דנחתה עליה קדושת הגוף מיהא כיון דחזייא לשלמים לאחר הפסח ובעינן מום למוכרה וההיא סוגייא דכריתות מסייע לדבריהם ודוק.
ומ\"מ לפום מאי דמשמע להו ולרש\"י בפי' השמועה דמדתני תנא דמתני' דהמפריש נקבה ירעה והיא גופה לא קרבה שלמים אחר הפסח הוא דדייקי' דס\"ל לתנא דמתני' דב\"ח נדחים ק' עדיין ההיא דתמורה די\"ט ע\"א דתנייא המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח ירעה ויבי' בדמיו פסח אחר הפסח יביא בדמיה שלמים ילדה לאחר הפסח פליגי ר\"א ורבנן דלרבנן הולד ג\"כ ירעה ולר\"א הוא עצמו יקרב שלמים ומשמע דאפילו ר\"א לא פליג אלא בולדה אבל היא גופה מודה לדברי ת\"ק דאפילו לאחר הפסח בעינן שירעה עד שיסתאב ואח\"ך להביא בדמיה שלמים וכ\"כ שם רש\"י בהדיא והשתא כיון דר\"א פליג בולדה דס\"ל דהוא עצמו יקרב שלמים ע\"כ דס\"ל דאין ב\"ח נדחין כדדיקי' בכריתו' לר\"ש וכ\"כ התוס' בהדייא בזבחים די\"ב ובתמו' דכ\"ו ע\"ב ובקי' ד\"ז ע\"ב דטעמיה דר\"א הוא משו' דס\"ל לר\"א דאין ב\"ח נדחין יע\"ש וכיון שכן ק\"ט אמאי מודה ברישא דהנקבה עצמה אינה קריבה שלמים אחר הפסח עד שיסתאב דהא לא איתמר הכי אלא למ\"ד ב\"ח נדחין כדדייקינן בסוגיין אבל למ\"ד אין בח\"ן הול\"ל דהיא עצמה יקרב שלמי' אחר הפסח ואולי לדידהו משמע להו דכי היכי דפליג ר\"א בולדה פליג נמי בהיא גופה דתקרב שלמים אחר הפסח ולגירסת הרב תיו\"ט דגריס במתני' ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה ופי' הוא ז\"ל דמדקתני יפלו דמיו לנדבה ולא קתני שיביא בדמיו הוא עצמו שלמים וכדדייקי' בגמ' דש\"מ ב\"ח נדחין כו' יע\"ש ועיין בס' סם חיי בפ\"ד מהל' ק\"פ שלא עמד על כונת דברי התי\"ט ז\"ל ניחא ההיא דר\"א דתמורה דודאי בהא כ\"ע מודו במפריש נקבה לפסחו דלא חזייא לשלמים לאחר הפסח כיון דהוא לא הקדישה אלא לקדושת דמים ולהכי בעינן שירעה עד שיסתאב לכ\"ע ואפילו למאן דס\"ל אין ב\"ח נדחין וליכא בינייהו אלא הא דלמ\"ד בח\"ן הוא עצמו אינו מביא בדמיו שלמי' אלא יפלו דמיו לנדבה ולמ\"ד אין בעלי חיים נידחין הוא עצמו מביאו לשלמים אחר הפסח והשתא אותה ברייתא דתמורה דתני שהוא עצמו מביא שלמים אתייא כמ\"ד אבח\"ן ור\"א ורבנן בהא פליגי דרבנן סברי דאפי' כי אמרינן אבח\"ן הולד עצמו אינו קרב כיון דמדחה דאמר אתייא וכי היכי דאמר היא גופה לא חזייא הכי נמי ולדה ור\"א סבירא ליה דאמר לא חזייא דאף על גב דאמר לא חזייא כיון דהולד חזי קרב והו\"ל כבהמה שנדחית ואח\"כ נראה דאין בח\"ן.
וע\"פ האמור בין תבין דברי מרן כ\"מ בפ\"ד מהלכות ק\"פ ה\"ז שכתב עמ\"ש רבינו המפריש נקבה לפסחו ירעה כו' ויביא בדמיו פסח וז\"ל פ' מי שהיה וכו' ומאחר שנתבאר שרבינו פוסק כמ\"ד אבח\"ן ממילא משמע שיביא בדמיו פסח עכ\"ל ואם הרב מפרש הסוגייא כמו שפי' רש\"י ותוס' אין מקום לדבריו כמ\"ש הלח\"מ אלא שהוא מפרש לה כמ\"ש דלא דייקינן ממתני' דש\"מ בח\"ן אלא מדקתני ויפלו דמיו לנדבה אבל לכ\"ע אף למ\"ד אבח\"ן היא עצמה אינה קריבה שלמים כמ\"ש דכיון דמעיקרא לא אקדש' אלא לדמיה לא חיילא קדוש' עלה להקריב' היא עצמה שלמים אלא דמיה וההכרח לזה ההיא דר\"א דפ' אלו קדשי' דתמורה דאע\"ג דס\"ל דאבח\"ן מיהו ס\"ל דהיא עצמה אינה קריבה שלמים משא\"כ בד\"ח גבי מי שאבד פסחו ומצאו קודם שחיטה שכתב רבינו שיקריבנו לשלמים וכתב מרן כ\"מ דאע\"ג דבמתניתין שנינו שהשני ימות היינו משום דס\"ל כמ\"ד בח\"ן אבל רבינו דפסק כמ\"ד אין בח\"ן להכי פסק כאן שיקריבנו לשלמים יע\"ש דודאי התם דקדיש קדושת הגוף מעיקרא למ\"ד אין בח\"ן נדחים הוא גופיה קרב שלמים משא\"כ במפריש נקבה דמעיקרא לא קדיש גופיה אלא לדמיה להכי הוא גופיה לכ\"ע לא קרב שלמים כי פליגי בדמיה דוקא וכדאמרן וע\"פ האמור מינח ניחא נמי ההיא סוגייא דכריתות דמותיב מר עוקבא מאותה ברייתא דהמפריש נקבה דפליגי ר\"ש ורבנן גבי ילדה זכר ומותיב לר' אושעייא דאמר בח\"ן מר\"ש דאמר הוא עצמו יקרב שלמים ולא קמסייע ליה מרבנן דר\"ש וכמו שהקשו התוס' עלה בכמה דוכתי וע\"פ האמור ניחא דמדקתני ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים מוכח דאף רבנן דר\"ש ס\"ל דאין בח\"ן דאי לא הו\"ל למימר דיפלו לנדבה ולהכי פריך מינה דר\"ש ודחי דבהא פליגי ועיין בס' מלכי בקדש כאן בפרקין יע\"ש.
ואולם זו היא שק' טובא במ\"ש מרן כ\"מ דההיא מתני' דמי שאבד פסחו ומצאו דתני תנא שהשני ירעה אזלא כמ\"ד בח\"ן ולכן פסק רבינו שיקריב דאזיל לשיטתו דאבח\"ן יע\"ש והוא תימא דהא עלה דהך מתני' אמרינן בגמרא כתנאי הפסח שנמצא כו' ר\"א אומר קודם חצות ירעה לאחר חצות יקרב ע\"כ והשתא אם כדבריו ז\"ל דמאן דאמר ירעה היינו משום דאזיל לשיטתיה דבח\"ן הרי ר\"א גופיה דס\"ל אבח\"ן דאיהו הוא דאמר בתמורה דח\"י ע\"ב דהמפריש נקבה לעולה וילדה זכר דהוא עצמו יקרב עולה ופליג אחכמים דאמרי ירעה וכבר הוכחנו מההיא דכריתות דמאן דס\"ל הכי ס\"ל דאבח\"ן דמה\"ט אמרו שם דר\"ש ס\"ל דאבח\"ן מדאמר גבי המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר שהוא עצמו יקרב פסח יעויין שם.
איברא שלא על מרן לבד תלונותנו שגם על רש\"י שכתב עלה דדייק בגמ' ממתני' דהמפריש נקבה לפסחו דש\"מ בח\"ן כו' דהך מילתא הוה מצי לדיוקי ממתני' דלעיל דפסח שנאבד ונמצא קודם שחיטה דשנינו ירעה כו' אלא דבעי לדיוקי הני תלת מילי משו\"ה דייק לה מהכא והרב לחם משנה תירץ על פי מ\"ש התוספות ביומא ומה שיש לעמוד בדבריו עיין בס' שע\"ה בפרקין יע\"ש ואולי ההיא דהתם הוי ר\"א ן' שמוע והך דהכא היינו ר\"א ן' הורקנוס כמ\"ש שם הרב תי\"ט ז\"ל וצ\"ל ג\"כ אותה ששנינו בפ' התערובות ר\"א אומר אם קרב הראש של א' מהן יקרבו כל הראשין כולם צ\"ל ר\"א בלי יוד ולהכי מוקמי' ליה התם בדע\"ג ע\"ב כחנן המצרי דס\"ל דאפילו בשחוטין אין נדחין יע\"ש ומה שהיה לי לישא וליתן בענין זה כן בקדש חזיתיו למו\"ה בעל שע\"ה כאן בפרקין יע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "שורש קרבן פסח שנתערב בשלמים הפסח \n שנתערב בשלמים יקריבו כולם שלמים. ע\"כ. וכתב מרן כ\"מ שלמד כן ממ\"ש מותר הפסח קרב שלמים ע\"כ ובספר מלכי בקדש תמה עליו ממ\"ש בפסחים פרק האשה דפ\"ט גבי ה' שנתער' עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהם דכולן יצאו לבית השריפה ופטורין מפסח שני דפריך תלמודא ונייתו כל חד פסחו ויתנו כל אחד אם שלו היה הפסו' זה יהיה פסח ואי לאו יהיה שלמים ומשום חזה ושוק ממנים כהן אחד בכל הפסחים ואוכל חזה ושוק ומשני תלמודא דזה אי אפשר משום דממעט באכילתו דאלו פסח ליום ולילה ואלו שלמים לשני ימים וליל' אחת והדר פריך ונייתי מותר הפסח ונימא כו' דמותר הפסח נאכל ליום ולילה דה\"נ תניא בתוספתא דזבחים פ\"ט דמותר הפסח אינו נאכ' אלא ליום וליל' וא\"כ קשה איך כתב רבינו שיקריבו כולם שלמי' שהרי הוא מרבה באכילתו ואם אוכל כולם ליום וליל' ממעט באכילתו והו\"ל למימר שירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהם מותר פסח ויאכלנו ליום ולילה ובדמי השאר שלמים ויאכלם לשני ימים ולילה כדין שלמים כדקתני בתוספתא וקושיא זו הקשה ג\"כ עמ\"ש רבינו בפ\"ו מה' פה\"מ די\"ח שכתב בהמה שנמצאת מירוש' ועד מגדל עדר וכמידתו לכל רוח אם מצא זכר ן' שנה מניחו עד שיפו' בו מום ומביא שתי בהמות תחתיו ואומ' שאם עולה היה זה יהיה עולה תחתיו ואם שלמים זה יהיה שלמים וזה של שלמים מקריב לחם עמו שמא תודה היא ומה יעשה בזה הנמצא יאכל במומו שאפי' היה בכור או מעשר במומו הוא נאכל ואם פסח אחר זמנו הוא ה\"ז שלמים ע\"כ וקשה דאם יש לחוש שהוא מותר הפסח אינו יכו' להקריב זה דשלמים דמותר הפסח הוא ליום ולילה ושלמים לב' ימים ולילה אחת וקו' זו הקשה אותה הלח\"מ שם בפ\"ו מה' פ\"המ.
ועוד הוסיף ידו על מ\"ש עוד שם שאם היתה נקבה ן' שתי שנים יביאנה שלמים ויביא עמה לחם שמא תודה היא והלא אם הוא תודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה ואיך מקריבה שלמים דאם נאכלת כשלמים לשני ימים ולילה אחת אינו יכו' דדילמא היתה תודה ואינו יכו' לעשותה שלמים ולאוכלה לשני ימים ואם אינו נאכל אלא כתודה דלמא שלמים היה ואינו יכו' למעט באכילתה שהרי הוא מביא קדשים לבית הפסול וקו' זו הקשה אותה הרב מש\"ל בפ\"א מה' תמידין ה\"ג בסוף ד\"ה ומ\"ש רבינו ואין שוחטין קרבן על היחיד כו' למ\"ש התוס' ביומא פ' א\"ל הממונה דכ\"ט ע\"ב בד\"ה מאחורי הדף וז\"ל והיה נראה לדקדק דלא מפסיל הקרבן כשמקריב אותו אחר התמיד ממ\"ש בס\"פ מי שהיה טמא פסח שנתערב בבכו' אם חבורת כהנים יאכלו ונתערב מחיים קאמר מדפרכינן עלה בגמ' והא אין מביאין קדשים לבית הפסול ופי' רש\"י שם דממעט בזמן אכילת הבשר דפסח ליום ולילה ובכור לשני ימים ולילה אחת והו\"ל למימר ירעה עד שיסתאב כו' ואם מפסיל אחר התמיד הו\"ל למימר דאיך יקריבו כולן דפסח אחר התמיד ובכור לאחר התמיד מפסל אלא ודאי דלא מפסל ושוב דחה ראיה זו דדילמא התם מיירי במותר פסח ושחט להו קודם לתמיד והא דאין מביאין קדשים לבית הפיסול אין הפי' כמו שפי' רש\"י אלא שממעט באכילת מותר הפסח שנאכל לזרים והשתא שנאכל כבכורות אינו נאכל אלא לכהנים יע\"ש והשתא מדלא ניחא להו לפ' כפי' רש\"י משמע דלמאי דמוקמינן ליה במותר הפסח דינו כשלמים ובכור שנאכל לשני ימים ולילה אחת והא ליתא כמ\"ש והנה לזה יש לדחות קצת לע\"ד דכונת התוס' לומר דהשתא אין אנו צריכין דוקא לפי' רש\"י דאפי' היה נאכל כשלמי' אכתי ק' דמביאין לבית הפסול בהכי משא\"כ בפסח גופיה שאינו נאכל אלא למנוייו.
ואני שמעתי מפי מו\"ה ישוב נכון לזה והוא כי בפ\"ג דזבחים דל\"ו מייתינן הא דתניא ובשר זבח תודה שלמיו למדנו תודה שנאכלת ליום ולילה ומנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ת\"ל שלמיו והתוספות בפר\"ק דזבחים ד\"ט בד\"ה ושלמים וכו' כתבו דשלמי פסח היינו מותר הפסח יע\"ש והנה באותה סוגיא דד\"ט מייתי תלמו' תלתא קראי לשלמים הבאים מחמת פסח שדינן כשלמים לסמיכה ולנסכים ולתנופה חזה ושוק ומצריך להו תלמו' חד למותר פסח שעברה שנתו וזמנו דלא חזי לא לפסח א' ולא לשני וחד לעברה זמנו ולא שנתו דחזי לפסח שני וחד ללא עברה לא שנתו ולא זמנו דהיינו קודם שהגיע זמן שחיטת פסח ראשון דחזי לשניהם דהשתא אצטריכו כלהו קראי דאי לא\"ה הוה מוקמינן קרא למאי דדמי לשלמים טפי ולא חזי לפסח כלל והשתא קרא דזבח תודת שלמיו דילפי' מיניה לשלמי פסח דדינו כתודה איכא למימ' דמיירי בפסח קודם זמנו או שעברה שנתו דלא חזו לפסח כלל דינו כשלמי' ממש דהא דומה לשלמי' בכל לסמיכה ולנסכים ולתנופה חזה ושוק וזהו ששנינו בפ\"ב דשקלים מות' הפסח לשלמים דסתמא קאמר אפי' לאכי' שני ימים ולילה אחת ודלא כמ\"ש התוס' בפרק האיש מקדש דנ\"ה דאתיא כר\"ש דמביאין קדשים לבית הפיסו' אלא משום דהתם מיירי בפסח דלאחר זמנו דליכא קרא לומר שדינו כתודה קתני סתמא שדינו כשלמים והשתא ניחא דברי רבינו בין מ\"ש הכא בה' אלו ובין במ\"ש בה' ס\"המ דמיירי בפסח לאחר זמנו דדינו כשלמים אפי' לאכי' שני ימים ולילה אחת אבל קושית הלח\"ם ממ\"ש שאם היא תודה דינה כשלמים היא תמיה עצומה אבל מ\"ש שאם הוא פסח דינה כשלמים אין קו' וכמ\"ש. ודברי התוספות דיומא מסכימים לפ\"ז ודוק.
ומ\"מ ק' שהי\"ל לבאר דין מותר הפסח קודם זמנו שהוא ליום ולילה לפי דרך זה. והנה בסוג' זו דפרק האשה דפ\"ט דפריך תלמודא וניתי מותר הפסח כו' יש להקשות דמאי קו' דהא קא ממעט באכי' שאינו יכול לאוכלו עד הלילה ואלו שלמים בשעה שהקריב מצוה לאוכלו ושוב ראיתי בספר אור יקרות שעמד ע\"ז ועמ\"ש רש\"י בסוגיא דלעי' מזה גבי שכח מה אמר לו רבו כו' יע\"ש. עוד ק\"ל בהאי סוגיא אמאי לא קאמר דמש\"ה לא מהני או מייתי מותר הפסח ומתני משום דפסח אסור בשביר' עצם ואלו שלמים אין בהם איסור שבירת עצם ונמצא דקממעט באכי' המוח של העצם ומביא קדשים לבית הפיסו' ועי' בת\"ך ע\"פ ובשר זבח תודת שלמיו שאמרו שם דס\"ל לבן עזאי דמותר הפסח דינו כשלמים לכל דבר ובכן אפ\"ל דהש\"ס מוקי הך ברייתא כר\"ע ועיין בספר קרבן חגיגה בסימן ל' די\"ב ע\"ב ודבריו תמוהים דאשתמיט מיניה סוגיא דזבחים דאמרינן וכל הנך תנאי דמפקי להאי דם זבחיך ישפך לדרשא אחרינא ס\"ל כב\"ה כו' הרי דאפי' מאן דדריש דם זבחיך לומר דהניתנין בזריקה שניתנו בשפיכה יצא אפ\"ה מודה דהניתנין במתן ד' שניתנו במתנה א' כיפר ופשוט גם מ\"ש עוד דלר\"ע ור\"י הגלילי ס\"ל דפסח ובכור ומעשר הן בשפיכה אשתמיטתיה סוגיא דפרק תמיד נשחט דבהדיא אמרינן דלר\"י הגלילי פסח בזריקה ומה שיש לדקדק עוד בסוגיא הלזו עיין להרב מהריט\"א בספר קהלת יעקב מ\"ק דע\"ט ע\"ג וד' יע\"ש." + ] + ], + [ + [], + [ + "מי \n ששגג או נאנס ולא הקריב הראשון כו' שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו. הנה הרב החינוך בפרשת בהעלותך כתב וז\"ל והאיש העובר ע\"ז כו' אין צ\"ל שאם הזיד וביטל הראשון וביטל גם הב' בין בזדון בין בשגגה שחייב כרת לדברי הכל מכיון שהזיד ולא הקריב קרבן ה' במועדו עכ\"ל ותמהני במ\"ש דלדברי הכל חייב כרת והלא מבואר בגמרא בפסחים פרק מי שהיה דצ\"ג ע\"ב דאם שגג בראשון והזיד בשני לר' נתן ולר' חנינא ן' עקביא פטור יע\"ש וצ\"ע." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות קרבן פסח", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b1d5fb8f100a207d5b0ff1bd3a2150b4719d94a8 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,114 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "שורש א\"י מוחזקת ישראל \n שזקף לבנה להשתחוות לה ולא השתחווה לה ובא גוי והשתחווה לה אסרה בהנאה. ע\"כ. הכי איתא בפרק כל הצלמים דמ\"ו ע\"א ושם בפ' רבי ישמעאל דנ\"ג ע\"ב אמרינן מנ\"ל דאסרה אמר ר\"א כתחילה של א\"י דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוס' דבר שאינו שלו ואי משום הנך דמעיקרא בביטול' בעלמא סגי להו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו בע\"א וכי אתא נכרי שליחותא דידהו עבדי ה\"נ כו' ודילמא בעגל ניחא במידי אחרינא לא אמר קרא אלה אלהיך ישראל מלמד שאיוו לאלהות הרבה ואימא כל דבהדי עגל נסתרו מכאן ואילך אשתרי מאן מוכח ע\"כ.
ושמעתי מקשי' דמתוך סוגייא זו מוכח דא\"י מוחזקת היא לנו מאבותינו ומשום הכי נצטוו במצוה זו ואשריהם תשרפון באש דהוה לי' כע\"א של ישראל שאין לה ביטול כיון דפלחו לעגל גילו דעתייהו דניחא להו בע\"א וגוים שליחותייהו דישראל עבדי וקשה דבפרק יש נוחלין דקי\"ט ע\"א אמרו עלה דמתני' דבנות צלפחד נטלו חלק בכורה של צלפחד בארץ משום דא\"י מוחזקת היא ליוצאי מצרים ופי' רשב\"ם כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה ומותבי' עלה מדתנא רבי חילקא שמעון השקמוני היה אומר יודע היה מרע\"ה שבנות צלפחד יורשות הם אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו כו' ואי ס\"ד א\"י מוחזקת מאי קא מספ\"ל ומשני היא גופא קא מס\"ל דכתיב ונתתי לכם מורשה אני ה' ירושה היא לכם מאבותיכם או דילמא שמורשי' ואינן יורשין ופשטו ליה תרווייהו ירו' היא מאבותיכם לכם ומורשי' ואינן יורשין והשת' אמאי לא פשיט לי' מרע\"ה דירושה היא מאבותיכם מקרא דואשריהם תשרפון באש דמוכח מינה דמוחזקת היא מאבותיהם ומה\"ט חשיבא ע\"א דישראל ונצטוו לשורפן.
ונראה דאע\"ג דמקרא דואשריהם תשרפון באש שמענו דא\"י מוחזקת היא מאבותיהם וחשיבא דישראל היא לענין ע\"ז מ\"מ לענין בכורה מספ\"ל למרע\"ה וחשיבא מוחזקת ממש ולא ראוי לענין שהבכור נוטל פי שנים דכיון דיוצאי מצרים לא נכנסו הם לארץ לדידהו הו\"ל א\"י ראויה להם ולא מוחזקת ממש והבכורות שלהם אעפ\"י שירשו א\"י מכוחם ומכח אבות העולם מ\"מ כיון שלא החזיקו אביהם בה הו\"ל כנכסים הבאים לאדם לאחר מיתתו שבעודו בחייו הנכסים אלו נקראים ראוים לו ואין הבכור נוטל פי שנים וכיון שכן צלופחד בן חפר אינו נוטל חלק בכורה בא\"י בחלקו של חפר כיון שחלקו של חפר היה ראוי לחפר ולא מוחזק. מיהו לענין שנחשב א\"י מוחזק לחפר ולבניו מאבות העולם אין ספק ומה\"ט נצטוו לשרוף אשריהם דממ\"נ ע\"ז של ישראל היא או של חפר או של בניו שהיו פחותים מבן עשרים כשיצאו ממצרים וכולם פלחו לעגל אלא דלענין דין בכורה הוא דמספ\"ל אי חשיבא א\"י לאותו הדור שיצאו ממצרים שעליהם נאמר ונתתי לכם מורשה ראויה להם ומורשה לאו היינו ירושה ממש אלא שתהיו מורשים אותה לבניכם כדבר הראוי לכם או דילמא ירושה ממש היא לכם וכאילו היא מוחזקת ממש בידכם עד שיטלו הבכורות שלכם חלק בכורה ודו\"ק ועיין בחידושי הרמב\"ן שם בפרק י\"נ.
עוד שמעתי מקשים אהך סוגייא דפרק ר\"י דנ\"ג דאמרינן דמאי דאזהר רחמנא ואשריהם תשרפון באש הוא משום דחשיב ע\"ז של ישראל דגויים שליחותייהו דישראל עבדו. מההיא דאמרי' בסנהדרין דנ\"ה ע\"א בעו מיניה מרב ששת גוי הבא על הבהמה מהו תקלה וקלון בעינן והכא תקלה איכא קלון ליכא א\"ד תקלה אע\"פ שאין קלון אמר רב ששת תניתוה מה אילנות שאין אוכלין ולא שותין ולא מריחין אמרה תורה שחת שרוף וכלה הואיל ובא לאדם תקלה על ידם המטה את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה עאכ\"ו ופי' רש\"י בד\"ה מה אילנות של אשירות דכתי' בהו תשרפון באש אמרה תורה כו' תקלה אע\"פ שאין קלון דהא אשירה לגוי אינה קלון אלא תקלה שאף הם הוזהרו על ע\"א עכ\"ל. והשתא כיון דאזהרה זו דואשריהם תשרפון באש הוא משום דחשיבא ע\"א שעבדו ישראל הרי איכא תקלה וקלון ואיך פשיט בסנהדרין דאע\"ג דליכא קלון אלא תקלה לחוד חייב לבערו ונלע\"ד דבסנהדרין פשיט שפיר דכיון דלא נהרגו ישראל בשביל אשירות אלא בשביל העגל אף על גב דנאסרו בשביל שליחותייהו סוף סוף קלון ליכא ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש תקרובת ע\"א ותקרובת \n ע\"א אינה בטלה לעולם. בפרק ר' ישמעאל ד\"ן אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב מנין לתקרובת ע\"א שאין לה ביטול עולמית שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו ביטול עולמית אף תקרובת ע\"א אין לה ביטול לעולם יע\"ש. מבואר יוצא מדין זה דתקרובת ע\"א חמיר טפי מע\"א עצמה דאלו ע\"א עצמה יש לה ביטול ותקרובת ע\"א אין לה ביטול לעולם.
ומהך דהכא ק\"ל טובא מה שראיתי לרבינו בפי' המשנה בפרק כל הצלמים דמ\"ח על מה ששנינו לא ישב בצלה ולא יעבור תחתיה ואם עבר טמא שכתב וז\"ל לפי שי\"ל אי אפ' שאין שם מתקרובת ע\"א וזהו דעת ריב\"ב שאמר מניין לתקרובת ע\"א שהיא מטמאה באהל שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע\"א מטמא ואין הלכה כריב\"ב לפי שלא נמשלה ע\"א כמת אלא לפי שאינה מטמאה לפחות מכזית כמת כמו שביארנו אבל מטמא תקרובת ע\"א במגע ובמשא כנבלה עכ\"ל.
והנה זה שכתב שלא נמשלה ע\"א כמת אלא לומר שאינה מטמאה לפחות מכזית כמת כמו שביארנו כן ביאר הוא ז\"ל לעיל מזה דמ\"ז על מה ששנינו מי שהיה ביתו סמוך לבית ע\"א וז\"ל ודע שטומאת ע\"א דרבנן ולפיכך היו מקילין בה מכל צד ואומרים שהוא נדמה כשרץ לטמא במגע ולא במשא. ונדמה למת שאינו מטמא אלא בכזית לא בפחות מזה עכ\"ל. ודבריו הללו הן הן דברי הש\"ס בר\"פ ר\"ע דפ\"ג ע\"ב ורבנן למאי הלכתא אתקש לשרץ דלא מטמא במשא לנידה דלא מטמאה לאיברים. למת לא מטמאה בכעדשה ואימא לחומרא אתקש לשרץ לטמויי בכעדשה לנידה לטמויי באבן מסמא אתקש למת לטמויי באהל ומשני טומאה ע\"א דרבנן וקולא וחומרא לקולא מקשי' ולא לחומרא יע\"ש ולפום מאי דאמרן דתקרובת ע\"א חמיר טפי מע\"א עצמה קשה מה זה הכרח הכריח ר' דאין הלכה כריב\"ב דאמר דתקרובת ע\"א מטמא באהל מקרא דויאכלו זבחי מתים משום דלא אתקש למת אלא לקולא דלא מטמא אלא בכזית ולא אתמר הכי בגמ' אלא בע\"א עצמה דקילא טפי מתקרובת ע\"א והיקשא דאתק' למת לאו מהאי קרא דויאכלו זבחי מתים הוא אלא מקרא דכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני אדם כדאיתא התם בשבת דפ\"ג אבל היקש דויאכלו זבחי מתים דמיירי בתקרובת ע\"א דחמיר טפי שאין לו ביטול לעולם כמת נראה דהיקש גמור הוא כמת דמטמא באהל וכן כמת שאין לו ביטול לעולם וצ\"ע.
והנה זה שכתב רבינו בפי' המשנה דתקרובת ע\"א מטמא במגע ובמשא לכ\"ע אפילו לרבנן דריב\"ב משא\"כ ע\"א עצמה שאינה מטמא' אלא במגע ולא במשא נראה שלמד כן מההיא דפ\"ק דחולין די\"ג ע\"ב דלאיכא דאמרי מתני' דקתני שחיט נכרי נבילה ומטמאה במשא דאתייא אף כרבנן דריב\"ב ש\"מ דלדידהו נמי תקרובת ע\"א מטמאה במשא ולא מטעם היקשא דויאכלו זבחי מתים דהא לדידהו לא נמשלה ע\"א למת אלא לקולא לומר דאינו מטמא' אלא פחות מכזית אלא משום דהוה ליה שחיטת גוי דאסרוהו חכמים כנבלה ולא משום שהקריבוה לפני ע\"א ולפי זה בשר שחוטה של ישראל שלקח הגוי והקריבה לפני ע\"א לרבנן דריב\"ב אותו בשר אינו מטמא במשא כיון שהיא שחוטה מישראל וכן משמע מההיא דע\"א דל\"ב ע\"ב גבי בשר היוצא אסו' דאוקמי' לה כריב\"ב ולא כרבנן נמי ומאי דתני שהיא כזבחי מתים לומר שמטמא במשא כמת ולא כשרץ אלא ודאי שהיא שחוטה של ישראל אפילו הקריבוה לפני ע\"ז אינו מטמאה במשא ולהכי הוצרכו לאוקמא כריב\"ב מדקתני שהיא כזבחי מתים ועיין לרבינו בהקדמתו לס' טהרות ד\"ג ע\"א שכתב וז\"ל והאב הג' תקרובת ע\"ז וכבר התבאר בריש מסכת חולין שתקרובת ע\"ז והוא הדבר אשר יקרב בין ידם מטמאה במגע ובמשא כנבילה וכמו שביארנו בשלישי מע\"ז יע\"ש הרי מבואר מדבריו הללו וממ\"ש בפי' המשנה בפרק כל הצלמים דטומאת תקרובת ע\"ז אפילו במשא הוא משום שחיטת נכרי שעשו אותה חכמים נבילה ולא משום היקשא דויאכלו זבחי מתים.
וראיתי לרבינו בפ\"ב מה' שאר אבות הטומאה הלכה יו\"ד שכתב וז\"ל שחיטת נכרי נבילה ומטמאה במשא אפילו ישראל עומד על גביו ושחט בסכין יפה שחיטה כראוי כו' שחיטתו נבילה וקרוב בעיני שאף טומאה זו מד\"ס שהרי טומאת ע\"ז וטומאת תקרובתה מדבריהם כמו שיתבאר עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דמ\"ש שחיטת גוי מטמאה במשא אעפ\"י שלא שחטה לתקרובת ע\"ז אלא לאכילה אפי' שחטה כראוי ולא ניבלה בשחיטתו אפי\"ה כיון שהגוי עובד ע\"ז חשיב כאלו הקריבה לפני ע\"ז ומטמאה במשא דאעפ\"י דבפ\"ד מהל' שחיטה כתב דשחיטת גוי אסורה באכילה מן התורה מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו כמ\"ש מרן בכ\"מ אכתי לא שמענו שמטמאה במשא דאפשר שעשאה הכתוב כטרפה שאעפ\"י שהיא אסורה באכילה אינו מטמאה במשא לכך הוצרך רבינו לומר דמאי דמטמאה במשא הוא משום דחכמים עשו שחיטתו של גוי ותקרובתה שמטמאה במגע ובמשא מד\"ס ואין להקשות דאם עשו חז\"ל לגוי כע\"ז ושחיטתו כתקרובת ע\"ז א\"כ אפילו בשר שחוטה של ישראל שנגע בו הגוי תהא מטמאה במשא כתקרובת ע\"ז ואין ספק כי זו היתה כוונת הראב\"ד בהשגתו שם במ\"ש על דברי רבי' הללו וז\"ל מ\"ש וקרוב בעיני כו' אמר אברהם זו אחת מסברותיו ואין בכולם פחותה מזו כי הגויים הן כבהמות ואין מטמאין ואין מיטמאין עם דומה לחמור הן גוים כמר מדלי ואת כולם ישא רוח והחושב אותם לכלום אסף רוח לחופניו עכ\"ל וכוונתו להשיגו דלפי דבריו דטעמא דשחיטת גוי מטמא במשא אע\"פ שלא שחטו בפני ע\"ז ולא נבלו הוא משו' דהגוי עצמו כע\"ז חשיב ושחיטתו כתקרובת ע\"ז ולפי\"ז אף מגעו בבשר שחוטה מישראל מטמא במגע ובמשא כתקרובת ע\"ז ולא כן הוא והן עם דומה לחמור ודוקא תקרובת' לפני ע\"ז אסורה ומטמאה במשא מפני ע\"ז עצמה שתקרובתה ומגעה מטמא את הבשר אבל שחיטת הגוי לאוכלה והיא שחיטה כראוי אינה מטמאה במשא מפני הגוי עצמו שהוא כע\"ז אלא מפני ששחיטתו לא חשיבא שחיטה והו\"ל כמתה מאיליה ונבילה מטמאה במשא זה נראה לע\"ד כוונת הראב\"ד ז\"ל. ובזה יתיישב מה שתמה מרן כ\"מ על דברי הראב\"ד ז\"ל הללו וז\"ל ואני שמעתי ולא אבין מ\"ש ולא מטמאין מיטמאין דאטו אנן בטומאת הגוים וטהרתן עסקינן שיטעון עליו כן וכן מ\"ש שהן כבהמות מה ענין זה לזה לשחיטתה שהיא מטמאה במשא דהא אפשר דשחיטת קוף נמי לא תטמא במשא כיון דשם שחוטה עליו ושוב אין כאן מי שיחשיב אותן לכלום עכ\"ל.
ועפ\"י האמור כוונת הראב\"ד להשיג על רבינו במ\"ש שטומאת שחיטת הגוי היא מד\"ס כטומאת ע\"ז ותקרובתה שהיא מד\"ס ואף זאת כיוצא בה אעפ\"י שלא הקריבה לפני ע\"ז הגוי עצמו חשוב כע\"ז ושחיטתו כתקרובת ע\"ז וע\"ז השיגו שהגוי עצמו אינו מטמא כע\"ז כל שלא שחט לפני ע\"ז והרי הוא כבהמה שאין במעשיה כלום ולא הי\"ל לרבי' לומר אלא שטומאת שחיטת הגוי היא מד\"ס מפני שחכמים עשו שחיטתו נבילה ולא מפני שהוא כתקרובת ע\"ז שהיא מד\"ס דהשתא נפקא מינה דבשר שחוטה של ישראל שבא ליד הגוי הרי היא טמאה כתקרובת ע\"ז וזו אינה סבר' זה נראה כוונת הראב\"ד לע\"ד. ומ\"מ יש ליישב דעת רבינו דאעפ\"י שהגוי עצמו אינו כע\"ז עצמו לטמא בשר שחוטה של ישראל כתקרובת ע\"ז היינו משום שלא מצינו שאסרה תורה אלא שחיטת הגוי בקרא דואכלת מזבחו ולהכי עשו חכמים איסור שחיטתו כאלו שחטו לפני ע\"ז לטמא במשא אבל בשר שחוטה של ישראל שלא אסרה תורה באכילה כשבא ליד הגוי אין מקום לחכמים לאסור ולומר שמטמאה במשא כתקרובת ע\"ז כיון דלא אסרה תורה מעיקרא באכילה ודוק זה נראה לע\"ד ליישב דעת רבינו אם כוונת הראב\"ד ז\"ל בהשגתו כמו שכתבנו אמנם מדברי מרן כ\"מ ז\"ל משמע שהבין בכוונת השגת הראב\"ד דכוונתו להשיגו עמ\"ש רבי' שקרוב בעיניו לו' שטומאת שחיטת הגוי במשא היא מד\"ס כאלו הוא מסתפק קצת בדבר שתועיל שחיטתו של גוי להוציאה מידי נבילה שלא יטמא במשא כנבילה מדאו' ועל זה השיגו דמאי ספק יש בדבר דפשיטא דאין בשחיטת הגוי תועלת מדאורייתא נמי ובודאי שהיא כמתה מאליה ומטמאה במשא מדאורייתא כיון שאין במעשה השחיטה של גוי כלום והרי הוא כבהמה שאין במעשיה כלום ולכן אין מטמאין ואין מיטמאין כו' וע\"ז כתב עליו מרן מ\"ש ודוק.
ומכלל כל האמור ומדובר נמצינו למדים דדעת רבינו הוא דטומאת תקרובת ע\"א וע\"א עצמה שניהם מד\"ס אלא דבתקרובת ע\"א החמירו בה חכמים לומר שמטמאה אף במשא טפי מע\"א עצמה שאינה מטמאה אלא במגע דוק' ולא במשא אבל באהל אינו מטמא לא ע\"א עצמה ולא תקרובת וכרבנן דריב\"ב ולא כריב\"ב דמחמיר בתקרובת ע\"א לטמא אף באהל וכן פסק בחיבורו פ\"ו מה' שאר אבות הטומאה ה\"ב וה\"ז ומרן כ\"מ ז\"ל שם ביאר טעמו למה לא פסק כריב\"ב מאחר דאיכ' כמה סתמי כוותיה יע\"ש.
ודע דאף ריב\"ב דדריש היקשא דויצמדו ויאכלו זבחי מתים לומר מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע\"א מטמא באהל נראה דלדידיה נמי סבירא ליה דע\"א אינה מטמאה באהל כדאסקינן בריש פרק אמר ר\"ע דבין לר\"ע ובין לרבנן טומאת ע\"א דרבנן ולא מטמאה באהל אלא במשא לר\"ע משום דאתקש לנידה שנאמר תזרם כמו דוה ולרבנן דר\"ע אינה מטמאה אלא במגע דכתיב שקץ תשקצנו כיע\"ש. ובתקרובת ע\"א הוא דוקא דקאמר ריב\"ב דמטמאה באהל דלא מצינו דאתקש לא לשרץ ולא לנידה אלא למת מקרא דזבחי מתים ולהכי קאמר דמטמאה באהל מה שאין כן ע\"א עצמה ומשום הכי הוצרך הש\"ס בפ' כל הצלמים דל\"ח ע\"ב לומר דמתניתין דקתני לא יעבור תחתיה דאם עבר טמא היינו משום דאי אפשר דליכא תקרובת ע\"א דמטמאה באהל לריב\"ב ולא קאמר משום שהאשרה עצמה ע\"א ומאהיל עליו וטמא לריב\"ב מק\"ו דתקרובת וה\"נ אמרו בדל\"ב גבי והיוצא אסור אי אפשר דליכא תקרובת ע\"א כו' וכן הכריח הר\"ב תוספות י\"ט בפרק כל הצלמים מ\"ח לדברי התוספות בפ\"ק דחולין די\"ג ע\"ב ד\"ה תקרובת ע\"א דתקרובת ע\"א חמיר טפי מע\"א עצמה יע\"ש.
ודע שמדברי התוס' שם מבואר דלריב\"ב טומאת תקרובת ע\"א באהל הוא מדאורייתא אמנם מדברי רש\"י והר\"ן שכתבו בההיא דאם היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור דטומאה דרבנן היא וקרא אסמכת' בעלמא מבואר דס\"ל דלריב\"ב נמי טומ' תקרובת ע\"א באהל אינו אלא מדרבנן כמ\"ש הרב בעל תי\"ט שם וכן ראיתי להריטב\"א בחי' ע\"א דמ\"ג שכתב כן בשם הירוש' עלה דהך מתני' דאם היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור שפי' הטעם שאין טומאת המת מחוורת כלומר דטומאת ע\"א דרבנן היא והם טיהרו בכאן מפני הרבים ואוקמוה אדאורייתא גם הר\"ש בסוף זבין כתב כן דאף לריב\"ב תקרובת ע\"א אינה מטמאה באהל אלא מדרבנן יע\"ש.
וראיתי לרש\"י ז\"ל בסוף עירובין בד\"ה ויבואו הכהנים פנימה בית ה' כתב וז\"ל בית ה' בהיכל ויוציאו הטומאה ע\"א ותקרבותיה שהן מטמאים באהל עכ\"ל והוא תימא במ\"ש שע\"א מטמאה באהל שזה הפך מסקנא הסוגייא דר\"פ ר\"ע דפ\"ב דלכ\"ע אין ע\"א מטמאה באהל אלא או במגע לרבנן דר\"ע או במשא לר\"ע ואפילו בתקרובת ע\"א דחמיר לא מטמאה באהל אלא לריב\"ב ומדרבנן לדעת הר\"ש ורבינו וכמדובר אבל לרבנן דריב\"ב אינה מטמאה באהל כלל. וכבר כתבנו דרבינו בפי' המשנה בפרק כל הצלמים ובחיבורו פ\"ו מה' אבות הטומאה ה\"ז פסק כרבנן דריב\"ב דאף תקרובת ע\"א אינה מטמאה באהל: מיהו לזה איכא למימר דרש\"י סובר הלכה כריב\"ב מאחר דאיכא כמה סתמי כריב\"ב וכן מצאתי להריטב\"א בחי' ע\"א דל\"ב ע\"ב עלה דמתני' דבשר הנכנס לבית ע\"א מותר והיוצא אסור וז\"ל וריב\"ב סבר דלגמרי אתקש למת והכי קאמר ויאכלו מזבחי מתים שהם מתים לכל דבר ואב לטומאה והילכתא כריב\"ב כיון דסתם לן תנא כוותיה יע\"ש גם הר\"ן ז\"ל בחי' לסנהדרין די\"ב עמ\"ש בברייתא מעשה בימי חזקיה המלך שעיבר את השנה מפני הטומאה כת' וז\"ל רש\"י ז\"ל פי' שנטמאו בימי אחז בע\"א כו' והר\"ן ז\"ל פי' מפני תקרובת ע\"א שמטמאה באהל והכי איתא בירושלמי עכ\"ל ודברי הירושלמי הן בפסחים ריש פרק מי שהיה טמא ובנדרים פרק הנודר מן המבושל הלכ' י\"ג ובסנהדרין פ\"ק הלכה ד' כו' יע\"ש מ\"מ מ\"ש רש\"י בע\"א נמי דמטמאה באהל הוא תמוה דליכא מאן דסבר הכי. ואפשר דמ\"ש רש\"י בע\"א ותקרובותי' לאו ע\"א לחוד ותקרובת לחוד קאמר דמטמאין באהל כל חד לחודיה אלא ע\"א עם תקרובתיה קאמר כלומר אף כי לא חזינא אלא ע\"א ולא תקרובת תלינן דאיכא הכא תקרובת ונדרסה וכדאמרינן בגמ' אי אפשר דליכא הכא תקרובת.
עוד אפשר דמ\"ש רש\"י דע\"א מטמאה באהל שם רמז למה ששנינו בתוספתא והביאה הר\"ש ז\"ל בסוף זבין ופסקה רבינו בפ\"ו מהלכות שאר אבות הטומאה הכניס ראשו ורובו לבית ע\"א טמא ולדעת רבינו אע\"ג דע\"א אינה מטמאה באהל כל שהכניס ראשו ורובו לע\"א חשיב כאלו נגע בה וזהו שכת' רש\"י שמטמא באהל כלומר בהכניסה ראשו ורובו אפילו שלא נגע בה חשיב כאלו נגע בה והר\"ש ז\"ל בסוף זבין כתב וז\"ל לאו משום ע\"א דע\"א אינו מטמא באהל כדאמרי' בריש פ' אמר ר\"ע אלא ה\"ט דא\"א דליכא תקרובת ע\"א וכריב\"ב דאמר תקרובת ע\"א ויליף לה מדאתקש למת מ\"מ לא הוי כמת ממש דאם הכניס אפי' אצבעו באהל המת טמא ובע\"ז עד שיכניס ראשו ורובו ויש לדקדק מכאן דטומאת תקרובת דרבנן ובפ\"ק דחולין הארכנו בדברים עכ\"ל. הנה הרב ז\"ל משום דס\"ל דהלכה כריב\"ב פי' התוספתא דאתייא כריב\"ב והוצרך לומר דטומאת תקרובת דרבנן אבל לפי מ\"ש התוס' בפ\"ק דחולין די\"ג דלריב\"ב טומאת תקרובת ע\"א דאורייתא היא א\"כ לדידיה כמת ממש הוא דאפילו בכניסת אצבעו כמת וכ\"כ הרב מוהרד\"ף בביאור התוספתא בספר חסדי דוד דצ\"ז ע\"ב דלדברי התוס' הך תוספתא אתייא כרבנן דריב\"ב ולהכי בעו שיכנס ראשו ורובו להטמא ולפי דברי התוס' אי ה' כריב\"ב לא בעינן הכנסת ראשו ורובו. ולע\"ד אפשר דאף לדברי התוספות שכתבו דתקרובת ע\"ז מטמא באהל מדאורייתא כמת ממש ואפילו בהכנסת אצבעו לבד היינו דוקא בדאיכא גבי ע\"ז תקרובת ודאי אבל בדליכ' תקרובת ודאי אלא שאנו אומרים מסתמא אי אפשר דליכא שם תקרובת אז אפילו לריב\"ב בעינן הכנסת ראשו ורובו כדי ליטמא והוא מדרבנן כמ\"ש התוס' שם בפ\"ק דחולין ליישב ההיא מתני' דאם היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור דאפילו לריב\"ב משום דליכא תקרובת ודאי התירו חכמים טומאת אהל שלה ובגוזלת התירו יע\"ש ואין ספק כי זהו שכתב הר\"ש ז\"ל ובפ\"ק דחולין הארכנו בדברים כלומר כי שם כתבנו דלריב\"ב טומאת תקרובת ע\"ז דאורייתא היא ומאי שהתירו בגוזלת את הרבים היינו משום דליכא ודאי תקרובת וה\"נ איכא למימר להא דתני בתוספתא הכניס ראשו ורובו לבית ע\"ז דכיון דמשום ספק הוא דאמרינן אי אפשר דליכא שם תקרובת בעי' שיכניס ראשו ורובו כדי להטמא ותמהני מהרב חסדי דוד שלא העלה על דל שפתיו דברי הר\"ש ז\"ל הללו וכעת צריך ישוב." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מתנבא מה שלא נאמר לו אחד \n המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה או ששמע דברי נביא חבירו ואמר שדבר זה לו נאמר והוא נתנבא בו הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק. ע\"כ. הנה בסנהדרין פרק הנחנקין דפ\"ט ע\"א שנינו המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם ונפקא לן בגמ' מדכתיב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר ואשר לא ציויתיו לדבר בשמי זה המתנבא מה שלא נאמר לו ואמרינן תו התם היכי דמי מתנבא מה שלא נאמר לו כגון חנניה בן עזור דקאי ירמיה בשוק העליון ואמר שברתי את עול מלך עלם וקאי חנניה בשוק העליון ואמר שברתי את עול מלך בבל מפני שנשא ק\"ו ומה עלם כו' ופריך ר\"פ לאביי האי לחבירו נמי לא נאמר א\"ל כיון דאתיהיב ק\"ו למדרש כמי שנאמר דמי הוא מיהו לא נאמר ליה ע\"כ.
והק' מוהר\"י בן ג'אמיל בספר באר לחי דקס\"ג ע\"א ובספר חיים וחסד דקמ\"ב ע\"א ע\"ש כמהר\"ש אשכנזי ממ\"ש בפ' אלו דברים ד\"ס ע\"א עלה דאמר ר\"ח בר פפא יהי כבוד ה' לעולם פסוק זה שר העולם אמרו שאמר הקב\"ה למינהו באילנות נשאו דשאים ק\"ו בעצמן ומה אילנות שאין דרכן לצאת בעירבוביא אמר הקב\"ה למינהו אנו עאכ\"ו מיד יצא כל אחד למינהו פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ה' כו' ובעי רבינא על זה הרכיב שני דשאים זה על גב זה מהו כיון דלא כתיב בהו למינהו לא מחייב או דילמא כיון דהסכים הקב\"ה על ידייהו כמה דכתיב בהו למינהו דמי תיקו. ואמאי לא פשיט לה מהא דסנהדרין דאמרינן דכיון שניתן ק\"ו לידרש כמי שנאמר דמי ותירץ הרב ז\"ל דאע\"ג דניתן ק\"ו לידרש והוה ליה כנאמר בהדייא מ\"מ כלל גדול בידינו שאין עונשין מדין ק\"ו ולהכי ספוקי מספ\"ל לתלמודא גבי דשאים כיון דהדשאים עצמן נשאו ק\"ו זה בלתי צווי האל ית' לא מחייב המרכיב ב' דשאים זה ע\"ג זה דאין עונשי' מן הדין או דילמא כיון דהסכים הקב\"ה על ידייהו וכתוב בהם למינהו כמי שנאמר בהדייא דמי וחייב ואין כאן עונש מן הדין אבל בההיא דנביא השקר דעיקר חיוב מיתתו דהמתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו נפקא לן מקרא דאך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי ואשר לא ציויתיו כו' אלא דתלמודא קאמר דאף ההוא עובדא דחנניה בן עזור חשוב מתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו משום דניתן ק\"ו לדרש וכמו שנאמר לירמיה דמי וכי מתרינן לחנניה בן עזור משום מתנבא מה שלא נאמר לו מתרינן ביה ואין כאן עונש מן הדין את\"ד דברי הרב ז\"ל יעו\"ש.
האמנם מדברי התוס' שם בפרק א\"ט ד\"ס ד\"ה הרכיב משמע דכי בעי רבינא הרכיב שני דשאים מהו לענין איסורא נמי קמבעיא ליה ולא לענין מלקות בלבד וק\"ל ז\"ל דמאי קמבעיא ליה לרבינא הא מתני' היא במס' כלאים פ\"ק אין נוטעין אילן באילן ולא ירק בירק ועוד תנן אין נוטעין זרע דלעת בתוך החלתית מפני שהוא ירק בירק ונדחקו לתרץ דרבינא קמבעיא ליה במרכיב דשאים בח\"ל דשרו כלאי זרעים ואסירי הרכבת האילן כדאיתא בפ\"ק דקידושין ומבעיא ליה אי חשיב הרכבת דשאים כאילן משום דכתיב בהם למינהו או לא. א\"נ קא מבעיא ליה בא\"י לר\"י דאמ' אינו אסור בכלאי זרעים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ובהרכבת דשאים מודה ר\"י ומתני' דכלאים אתייא כרבנן א\"נ קמבעייא ליה לבני נח דשרו בכלאי זרעים ואסירי בהרכבת האילן כדאיתא בפרק ד' מיתות ד\"ס אי מחייבי בהרכבת דשאים בהרכבת האילן ומתני' דכלאים מיירי בישראל יעו\"ש. והשתא לפי דברי הרב ז\"ל לרבינא לא קמספקא ליה אלא לענין חיוב מלקות דאין עונשים מן הדין אבל לענין איסור פשיטא ליה דאסור אין מקום לקושייתם ממתני' דכלאים דהא מתניתין דכלאים לא קתני אלא דאסור להרכיב ירק בירק ולא קתני דלקי. וכן ראיתי להר\"ב ח\"ה שתירץ כן לקושי' התוס' ז\"ל והשתא לדברי התוס' חזרה קו' הרב ז\"ל למקומה דבענין איסור הרכבת דשאים מאי קא מספק' לרבינא ואמאי לא יליף רבינא מהק\"ו שנשאו הדשאים וכיון שניתן ק\"ו לדרש כמי שנאמר דמי לענין איסורא מיהא ועיין בספר זבח שלמים סימן קנ\"ט ובתוס' בסנהדרין ד\"ס ע\"א ד\"ה חוקים יע\"ש ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "הלוקח \n גרוטאות כו'. בפ\"ק דבכורות די\"ג ע\"ב עלה דאיפליגו ר\"י ור\"ל אי משיכה בגוי קונה או מעות ואמרינן עלה מתיבי הלוקח גרוטאות של גוי ומצא בהם ע\"ז אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר אם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח ואי אמרת מעות קונות משיכה ל\"ל ומשני בשקיבל עליו לדון בדיני ישראל ופרכינן מעות ל\"ל ומשני ה\"ק אעפ\"י שנתן מעות אי משיך אין ואי לא לא ופרכינן א\"ה קשיא רישא ומשני אמר אביי רישא משום דאיכא מקח טעות אמר ליה רבא רישא משום דאיכא מקח טעות סיפא ליכא מקח טעות. אלא אמר רבא רישא וסיפ' מקח טעות רישא דלא יהיב זוזי לא מחזי כע\"ז ביד ישראל סיפא דיהיב זוזי מחזי כע\"ז ביד ישראל ואביי אמר לך רישא מקח טעות דלא ידע דהא לא יהיב זוזי סיפא לאו מקח טעות הוא דכיון דיהיב זוזי כי קמשיך אבעי ליה לעייוני והדר ממשיך וכתב רש\"י ד\"ה רישא דלא ידע דהא לא יהיב זוזי דלימא איבעי ליה לעייוני דסתם תגר לא מעיין עד שעת מתן מעות סיפא איבעי לעייוני ומדלא עיין אחולי אחיל והוייא משיכתו משיכה גמורה עכ\"ל. ומתוך סוגייא זו ק\"ל טובא על מה שראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפט\"ו מהלכות מכירה ה\"ג שכתב וז\"ל מ\"ש ה\"ה בשם יש מי שכתב דאם היה הדבר דהלוקח יכול להבחינו לאלתר ולא הקפיד לעשות כן אינו חוזר נראה בעיני דאם היה המקח בהקפה כיון שהלוקח עדיין מעות המקח בידו י\"ל דמשו\"ה לא הקפיד הלוקח לנסותו מיד ולעולם לא מחיל ומלבד דמילי דסברא נינהו לפוטרך בלא כלום אי אפשר וראיה לדבר ממ\"ש הבע\"ת ז\"ל בשער ל\"ו ח\"א סימן ו' גבי טענו חטים והודה לו בשעורים פטור מטעמא דכיון דתבעו חטים לחוד הרי מחל לו השעורים ומוכח בגמרא דאי תפס תובע דמי השעורים לא מפקינן מיניה. וכתב הרב הנז' דדוקא אם היה תפוס בשעה שבא לב\"ד דכיון שהיה ביד התובע דמי הנתבע לא חשש עליו לטעון דמי השעורין ולא מחיל עכ\"ל. הכא נמי גבי מום דכיון דכל טענתו אינו אלא משום מחילה איכא למימר דלא מחיל כיון שמעות המקח בידו וראיתי להר\"ב פ\"מ שלא ירד לחלק בזה עכ\"ל.
והוא תימא שהלך הרב ז\"ל להביא עצו' מרחוק להחזיק סברתו ממ\"ש הבעה\"ת גבי ההיא דטענו חטים והודה לו בשעורים ולא זכר ש'ר סוגיא זו דבכורות דמבואר יוצא מתירוצו של אביי כסברתו ז\"ל והוא בענין עצמו דנמצא מום במקח דקאמר הרב ז\"ל שהרי כל שמצא ע\"ז בגרוטאות שלקח אין לך מום גדול מזה ואפי\"ה דוקא כי לא עיין בשעת מתן מעות אמרינן דמחל אבל אם לא נתן מעות אעפ\"י שמשך ולא עיין אמרינן דלא מחיל כיון שלא נתן מעות. ואין ספק דאף רבא נמי לא פליג בסברא זו דאביי אלא דאיהו עדיפא מינה קאמר דאפילו תימא דהוי מקח טעות דלא מחיל משום דכל כה\"ג איכא טירחא לעייוני ומש\"ה לא עיין מיד אפי\"ה כיון דנתן מעות כע\"ז של ישראל אסור ומשו\"ה יוליך הנאה לים המלח ואי נפשך לומר דרבא פליג אסברת אביי וס\"ל דאפי' בנותן מעות שהיה בידו לעיין מיד בלי טירחא ולא עיין אפי\"ה כיון שנמצא בו מום הוי מקח טעות וקי\"לן הילכתא כרבא לגבי אביי חוץ מיע\"ל קג\"ם א\"כ היה לו להרב ז\"ל להכריח היפך סברתו הלזו מהך דרבא וא\"כ ממ\"נ קשה על הרב ז\"ל שלא העלה בזכורו סוג' זו דבכורות. אמנם קושט' קאי דרבא לא פליג אאביי בסברא זו אלא כדאמרן דרבא קאמר דאפילו איכא טירחא בגרוטאות הללו לבודקן מיד כגון שהיו רבות אפי\"ה יוליך הנאה לים המלח משום מיחזי ע\"ז ביד ישראל ואביי קאמר דברייתא מיירי בדליכא טירחא לבודקן מיד ומשום דהי\"ל לבודקן ולא בדקן אמרינן דמחל ולא הוי מקח טעות זה נלע\"ד לומר לפי סברת היש מי שאומר שכתב הה\"מ ז\"ל. ולדעת החולקים על סברת היש מי שאומר הלזו וס\"ל דאפי' היה בידו לבודקן מיד בלי טורח ולא בדקן לא אמרינן דמחל וכל שנמצא בו מום הוי מקח טעות נ\"ל דבהא פליגי אביי ורבא וקי\"ל כרבא. א\"נ כמ\"ש התוס' ז\"ל שם בפ\"ק דבכורות די\"ג ע\"ב ד\"ה דכיון דיהיב זוזי אבעי ליה לעייוני והדר ממשך וז\"ל ואע\"ג דבשאר מקח טעות לא אמרינן הכי שאני לוקח גרוטאות מיד עכו\"ם דאבעי ליה לאסוקי ביה דעתיה טפי שמא יש בהם ע\"א עכ\"ל והנראה שהתוס' חולקים על סברת יש מי שאומר שכתב ה\"ה ומשו\"ה כתבו דבשאר מקח טעות ל\"א הכי דאי ס\"ל כסברת היש מי שאומר דכתב ה\"ה יכולים היו לומר דאף בשאר מקח טעות דינא הכי כל שהיה בידו לבודקן מיד ולא בדקן דמחל כל שנתן דמים. ומיהו אפשר לומר דלא פליגי אסברת יש מי שאומר אמנם אינהו בדידהו משמע להו דגבי גרוטאות לא חשיב הוי בידו להבחינו לאלתר דאפשר דרבים הם ואיכא טירחא לבודקן מיד. ומש\"ה כתבו דבשאר מקח טעות לא אמרינן הכי ודו\"ק וראיתי להתוספות בפ\"ק דקידושין די\"א ע\"א עלה דאמרינן דבן בג בג סימפון בעבדים לית ליה כלומר מקח טעות בעבדים לית ליה דמומין שבגלוי הא קא חזי ליה וסבר וקביל ואי משום מומין שבסתר מאי נפקא ליה מיני' למלאכ' קא בעי ליה לא איכפת ליה נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו דסתם עבד גנב הוא מאי אמרת ליסטים מזוין או נכתב למלכות הנהו קלא אית להו ופרש\"י מוכתב למלכו' שנתחייב מיתה למלך קלא אית להו וסבר וקבל וכתבו התוס' פירש הקונטרס וסבר וקבל וק' לר\"ת דבפרק המוכר פירות אמרינן דאומר לו הרי שלך לפניך ומפרש ר\"ת קלא אית להו ולא חשו לסמפון כיון דלא שכיחי ורבינו אליהו מקיים פי' הקונטריס דהיכא דקבל המוכר מעות אמרינן מדלא בדק הלוקח קודם נתינת המעות הני מומין דאית להו קלא א\"כ סבר וקביל וההיא דאומר לו הרי שלך לפניך מיירי קודם שנתן המעות וקצת משמע כן התם עכ\"ל הרי לדברי ה\"ר אליהו מבואר דס\"ל כחילוק וסברת שכתב ה\"ה וכסברת הר\"ב מש\"ל ז\"ל שחילק בין קודם נתינת המעות לאחר נתינת המעות ומהתימא על הר\"ב מש\"ל ז\"ל דכל רז לא אניס ליה איך לא זכר ש'ר לא הסוגייא דבכורות ולא דברי התוס' ז\"ל הללו וצ\"ע." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור עובר תחת ע\"ז ואם \n אין שם דרך אחרת עובר תחתיה כשהוא רץ. וכתב מרן כ\"מ ועשה רבינו כל אדם כאדם חשוב וכ\"ן דעת הרי\"ף והרא\"ש ומ\"מ כבר תמה הר\"ן דדוקא באדם חשוב הוא דאיתמר הכי אבל בשאר אינשי כי ליכא דרכא אחריתי משרא שרי ולא בעי למירהט ונראה לי דכיון דאין בדבר טורח ראו הרי\"ף ורבינו לעשות כל אדם כאדם חשוב עכ\"ל. עיין להרמ\"ג בס' זבח השלמים סימן קמ\"ח שלא הונח לו דברי מרן והוא ז\"ל תריץ יתיב שהרי\"ף ורבינו ז\"ל סמכו עמ\"ש בפ' חזקת הבתים דנ\"ז ע\"ב גבי קרא דועוצם עיניו מראות ברע דאפילו דליכא דרכא אחרינא דשרי למיזל בדרך כביסת הנשים דאנוס הוא אפי\"ה בעי למינס נפשיה ולעצום עיניו מראות בנשים יע\"ש וא\"כ ה\"ן אפילו שאר כל אדם שאינו אדם חשוב ושרי להו למיזל תחת האשרה כל דליכא דרכא אחרינא אפי\"ה בעי להו למירהט כי אזיל תמן את\"ד. ולעד\"ן דהרי\"ף ורבינו הוק' להם במאי דהוצרך הש\"ס לשנויי גבי רב ששת אדם חשוב שאני ולמה לא משני אע\"ג דמדינא שרי ולא בעי למירהט רצה להחמיר על עצמו ולמירהט אפי' שאר כל אדם יכול לעשות כן ועכ\"ל דמשמע ליה להש\"ס דכיון דמדינא שרי למיזל כדרכו כי רהיט מיחזי כיוהרא ולהכי משני אדם חשוב שאני דבדידיה ליכא למיחש ליוהרא אבל שאר כל אדם לא מצי למירהט דמחזי כיוהרא וא\"כ הוא באנו למחלוקת ר\"י ור\"מ ורשב\"א ורשב\"ג בפ\"ק דתענית ד\"י ע\"ב אי בדבר שאין בו שבח לעושה אותו דבר דפטור מדינא ואדרבא צער הוא לו אם יש לחוש בו משום יוהרא ואנן קי\"ל ה' כר\"י דנימוקו עמו וכן הלכה כרשב\"ג הילכך בהך מי' דעובר תחת ע\"ז כיון דכי רהיט אין כאן שבח אלא אדרבא קצת צער יש לו לרוץ לדידהו ודאי שרי למירהט ולא חיישינן ליוהרא לכן כתבו סתמא הרי\"ף ורבינו עובר תחתיה כשהוא רץ ולא חילקו בין אדם חשוב לשאר כל אדם לפום מאי דקי\"ל כר\"י ורשב\"ג ותלמו' דמשני גבי רב ששת אדם חשוב שאני אפילו אי ס\"ל לרב ששת כר\"מ וכרשב\"ג קמשני ודוק." + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "אבל \n המינין והמוסרין והאפיקורוסים מצוה לאבדם ביד כו'. ע\"כ. הנה התוס' בפ\"ג דמגילה דכ\"ג ע\"א כתבו בד\"ה אמר יעקב מינאה וז\"ל מצעה גרסי' שאם הוה מין לא היה מזכירו יעקב דהא כתיב שם רשעים ירקב עכ\"ל: ושמעתי מקשים על דבריהם מההיא דאמרינן בפ\"ק דע\"ז די\"ז ע\"א א\"ל עקיבא הזכרתני פעם א' הייתי מהלך בשוק העליון של צפורי ומצאתי תלמיד אחד מתלמידי יש\"ו ויעקב איש כפר סכנייא שמו א\"ל כתוב בתורתכם לא תביא אתנן זונה כו' הרי שהזכיר לאותו רשע בשם יעקב והתוספות שם כתבו ויעקב כו' אין זה יעקב מינאה דבפרק א\"מ דף כ\"ח דרמא סבא לרבי אבהו דודאי אותו רשע לא היה מאריך ימים כל כך אלא נראה דההוא שבא לרפאות את בן דמה הוא אבל יעקב מינאה דרבי אבהו יכול להיות שהוא אותו דפרק כסוי הדם דף פ\"ו גבי רבא יע\"ש הרי בכמה מקומות מזכיר שם זה בשם מינאה ומלבד כל זה ק\"ל מה שהכריחו לגירסתם מדכתיב שם רשעים ירקב דביומא סוף פ' אמר להם הממונה דל\"ח ע\"ב אמרינן מאי ושר\"י אמר ר\"א רקובית תעלה בשמותם דלא עסקינן בשמייהו מותיב רבינא מעשה בדואג בן יוסף כו' ומשני חזי מאי סליק ביה ועיין בתוס' שם ד\"ה דלא מסקינן בשמייהו שכתבו דכל דאיכ' אחר צדיק מסקינן בשמיה יע\"ש וכיון שכן אין מקום למה שהכריחו התוס' דלא גרסי' יעקב מדכתיב שם רשעים ירקב.
ואולי התוס' במגילה משמע להו דכי היכי דלא מסקינן אחרים בשם אדם רשע כדאמרי' התם דכי דלא מסקינן לאדם רשע גופיה בשמו המיוחד לו אפילו שיש צדיק אחר באותו שם והכל בכלל מ\"ש דלא מסקינן בשמייהו לא אחרים בשמו ולא לו בשם זה ובכל הני דוכתי דע\"ז לא הוו גרסי יעקב מינאה אלא ההוא מינאה וה\"נ לא הוו גרסי יעקב איש כפר סכנייא וזכורני שראיתי בס' החסידים שאיזה רשע שנשתמד אם היה נקרא אברהם קורין אותו אפרם וכיוצא לבזותו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מעונן איזהו \n מעונן כו' יום פ' טוב ויום פ' רע כו'. וכתב רש\"י ז\"ל בחומש פרשת קדושים על פסוק לא תעוננו ולא כו' לשון עונות ושעות שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה שעה פ' קשה לצאת כו' והכי איתא בת\"כ ובסנהדרין דף ס\"ה ולכאורה קשה ממ\"ש אין מתחילין בב\"ד וכמ\"ש בזוהר פרשת תצא דרע\"א ע\"ב ובפרשת עקב דרע\"ג ע\"א ואם הוא מנהג העולם הוא תימה על מה סמכו יע\"ש וי\"ל עמ\"ש מוהראנ\"ח בפרשת כי תצא דרוש א' דצ\"ב ע\"ד שתמה עמ\"ש בתענית דכ\"ט האי ישראל דאית ליה דינא בהדי גוי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולמצי נפשיה באדר דבריא מזליה ממ\"ש כאן גבי קרא דלא תעוננו והשיב וז\"ל ואמנם תשו' ענין זה לע\"ד הוא שאומר יום פ' טוב לצאת הוא מייחס ההצלחה ההיא אל המזל ואל היום בעצמו וזה ודאי אסור אמנם מ\"ש מגלגלין זכות ליום זכאי אין הגורם והרושם ליום ההוא אבל ירצה לומר כי ביום טובה גם ה' יתן ומידת רחמים נוהג בו וביום רעה להפך יע\"ש וזה גם כן יתכן לומר כיון דביום ב' לא נאמר בו כי טוב וביום ד' נתלו בו המאורות סימנא מילתא היא שלא להתחיל בהם מלאכה כיון שבהם ליכא מידת רחמים כל כך כשאר הימים וביום טובה היה בטוב ועיין בתשו' הרשב\"א סי' תי\"ג שעמד על חקירה כזו מדר\"ע אר\"ע ויישבה יע\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש גדידה ושריטה\n גדידה \n ושריטה אחת היא וכשם שהיו הכותים שורטים בבשרם על מתיהן כו' כך היו חובלין לעצמן לע\"א שנאמר ויתגודדו כמשפטם גם זה אסרה תורה שנאמר לא תתגודדו אלא שעל מת בין ביד בין בכלי לוקה לע\"א בכלי חייב מלקות ביד פטור. ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ וז\"ל ודעת רבי' דלא תימא שריטה לא שייכ' אלא ביד וגדידה לא שייכא אלא בכלי ואי עשה ביד והתרו בו משום לא תתגודדו או בכלי והתרו עליו משום שריטה דלא ליחייב קמ\"ל. א\"נ דלא תתגודדו משמע לרבינו דלא קאי אל מת אלא לחודיה קאי והיינו לע\"א וקמ\"ל דאף על גב דלא כתיב במת אלא שריטה אם גדד חייב עכ\"ל.
והנה לתירוצא קמא נראין דבריו דסבירא ליה כפי' רש\"י דגדידה בכלל שריטה ושריטה בכלל גדידה אבל לעד\"ן לפרש השמו' דבכלל שריטה גדידה דהיינו דבין ביד בין בכלי שריטה מקרי אבל גדידה דוקא קמשמע בכלי ולא ביד ורווחא שמעתתא בהכי וה\"ק קסבר ר\"י שריטה וגדידה אחת היא שבכלל שריטה גדידה ומצינו לגדידה שלא נאסרה אלא על מת מינה וההוא דושרט לנפש דכולל ביד ובכלי הוא למת דוקא אמר שמואל דהמשרט בכלי חייב לאשמועי' דבכלי נמי שריטה מקרי ולקי אבל ביד לא מקרי גדידה דאם אית' הוה ליה לאשמועינן הא נמי דהמגדד ביד חייב למימר' דגדידה ביד גדידה מיקרי ולקי. ומיהו אין זה הכרח דאפשר דלעולם לא לקי על לאו דלא תתגודדו מטעם שכתב הלח\"מ ותני תנא קמיה דר\"י על מת בין ביד בין בכלי חייב דישנא לגדידה בכלל שריטה אבל בע\"א בכלי לקי אבל ביד לא דליתא לשריטה בכלל גדידה דגדידה משמעה כלי דוקא והשתא ניחא דבכלי דוקא לקי דמשום דלא תתגודדו לא משמע אלא בכלי אבל אי אמרינן דמשמעה בין ביד בין בכלי ק' מאי טעמ' דביד לא מחייב וקרא סתמא קאמר וע\"כ לדחוק דלצדדים קאמר גדידה ביד ובכלי למת וגדידה בכלי לע\"א שכן דרכה והא כדאיתיה והא כדאיתיה למת דאורחייהו ביד ובכלי חייב בשתיהם בע\"א דלאו אורחייהו אלא בכלי דוקא בכלי חייב ולא ביד וזה דוחק.
אמנם לפי מה שכתבנו דאינה לשריטה בכלל גדידה ניחא ורווחא שמעתתא ומיהו לא נפק' מינה לדברי רבינו מידי אלא לרווח' דשמעתת' והנה מתירוצ' קמא דהרב ז\"ל נראה דלקי על לא תתגודדו נמי ולא כן כתב בב\"י ועיקר ועיין להר' בעל לח\"מ ז\"ל. ומיהו אך זה חלי מ\"ש א\"נ משמע ליה לרבינו דלא קאי אל מת אלא לחודיה כו' וזה תימ' שהרי אמרו להדייא בגמ' קסבר ר\"י שריטה אחת היא והתם כתיב למת בפירוש וממעטינן מהתם ודוקא למת אם כן לנפש דרשינן לשרט ה' שריטות על ה' מתים וכן פסק הרב ז\"ל הרי דע\"כ משמע דגדידה על מת קאי ומוכרח הדבר כדמוכח בסוגייא ואיך קאמר מרן ז\"ל דמשמע לרבינו דלחודיה וקמ\"ל דאע\"ג דלא כתיב במת אלא שריטה חייב דליתא לפום סוגייא ועיין למרן החבי\"ב בספר דינא דחיי לאוין ס\"ב.
וכבר עלה על דעתי לדחוק לדברי מרן ז\"ל ולומר דכוונתו ז\"ל דס\"ל לרבינו דעיקר לאו זה דלא תתגודדו לא אתא עיקרו למת אלא לחודיה קאי דלומר דעיקרו לחודיה ולגופיה אתא לע\"ז וכדמוכח מתנא דתני קמיה דר\"י דעל ע\"ז לקי וחייב דהיינו משום לא תתגודדו ואי ס\"ד עיקרו למת ואל מת קאי היכי דרשת ליה בע\"ז ואמרת וחייב ולקי הא אל מת קאי דוקא ורבי יוסי נמי לא מסתבר דפליג אהא אלא ע\"כ דעיקר קרא לע\"ז אתא וכיון דלע\"ז אתא ע\"כ דלחודיה קאי עיקרו ולא ממשיך אל מת אלא דכיון דאית לן בעלמא דבכלל ושרט איתיה לגדידה ושריטה וגדידה אחת היא א\"כ מעתה יכולין אנו לומר דממשיך נמי אל מת מדחיברן ביחד עם לא תקרחו ולא יחד לאוין אלא כולהו בחדא מחתא לא תתגודדו ולא תקרחו הוא לרמוז דממשיך נמי אל מת מיהו עיקרו לע\"ז אתא ולחודיה קאי עיקר קרא וכיון שכן לא היה ראוי לחייב לגדידה על מת מאחר דעיקר קרא לחודיה קאי אע\"ז ודוגמא למ\"ש מרן עצמו לקמן ע\"ד וא\"ת והיאך לוקה כו' יע\"ש אלא מאי דחייב הוא משום דשריטה וגדידה אחת היא ובכלל שריטה גדידה ומשו\"ה ולא מהאי קרא דלא תתגודדו דעיקר קרא לע\"ז אתא אע\"ג דיש למושכו למת ומאי דאמרינן התם קסבר ר\"י שריטה וגדידה כו' ירצה דאם לאו דשריטה וגדידה אחת היא לא היינו סומכין לשום צד לא תתגודדו אל מת דמהי תיתי לאסור במת גדידה דהא לא תתגודדו לע\"ז הוא דוקא אלא להיות שיש לנו כלל דאיתא לגדידה בכלל שריטה וחייב וא\"כ מכח זה יש לנו סמוכי' לדקדק ממה שכלל שניהם בכתוב אחד ולומר דבא לרמוז דגדידה דאסר בעלמא שהיא בכלל השריטה הוא למת דוקא ומיהו עיקר קרא לע\"א אלא מדסמך שניהם כאחד אנו אומרים שבא לרמוז זה דעיקר חיוב הגדידה משום שריטה וזהו שלא הזכיר רבינו דאם גדד בכלי שעובר על ושרט ועל לא תתגודדו דליתא דלא תתגודדו עיקרו לע\"א משו\"ה הוצרך רבינו לומר דשריטה וגדידה אחת היא כי הוא הקדמה לתת טעם למ\"ש אח\"כ שעל מת בין שרט ביד בין שרט בכלי לוקה דלא תקשי משום דגדידה ושריטה אחת היא.
מיהו קשה מהא דאמרי' בפ\"ק דיבמות די\"ג ע\"ב האי לא תתגודדו מבעי ליה לגופי' דאמר רחמנא לא תעשו חבורה למת כו' אלמא דעיקר קרא אתא למת ואפשר דלא נחית התם אלא לאפוקי דלא נדרוש לא תעשו אגודות ופשטיה דקרא נקיט מיהו קושטא דמילתא דעיקר קרא אע\"ז קאי וכמ\"ש ותדע דהא בשמעתין תני תנא קמיה דר\"י אדע\"ז וכמ\"ש והתם נמי ר\"י הוא אלא דהתם לא נחית להכי ומשו\"ה לא דק וסוגיי' בדוכתא עדיפ' ואמנם אכתי ק\"ל למה לא הביא רבינו במנין הלאוין דגבי מת אלא לאו דגדידה ולא דשריטה וכת' דשריטה וגדידה אחת היא ואם אית' דס\"ל דעיקר לאו זה בע\"א לא היה ראוי להביא אלא ההיא דשריטה ומהכא תברא נמי למ\"ש לעיל דסובר ר\"י דבכלל שריטה גדידה ולא בכלל גדידה שריטה ודוק ואפשר עוד לומר בכוונת דברי מרן דקשיא ליה דמאי אשמועינן באומרו דגדידה ושריטה אחת היא דבשלמא אי ס\"ל דחייב שתים כנראה מפרש\"י ד\"ה והמשרט בכלי וכ\"כ הנ\"י בשם הרמ\"ה ניחא אבל כיון דדעת ר' הוא דאינו חייב אלא אחת כמבואר מדבריו כאן ובספר המצוות שורש ט' דכללא כייל שאפי' ריבתה תור' עליו כמה לאוין אינו חייב אלא מלקות אחד יע\"ש באורך אם כן למאי נ\"מ לומר אחת היא כיון דלעולם אינו חייב אלא אחת. ואי לעבור עליו בשני לאוין מאי נ\"מ כיון דליכ' אלא מלקות אחד לזה כתב מרן וכונת רבינו כו' ליישב זה כמבואר. ובזה אין מקום לדברי הלח\"מ יע\"ש.
ולכאורה היה אפשר ליישב עוד דכוונת ר' הוא לומר שינוייא דתלמודא דמשני למאי דפריך לר\"י דס\"ל דמשרט על ה' מתים חייב על כל אחד ואחד דלנפש כל נפש ונפש משמע ופריך והא אפיקתיה לביתו שנפל כו' ומשני קסבר רב יוסף שריטה וגדידה אחת היא יע\"ש אם כן היא גופה קאמר רבינו כיון דהוא פסק כר\"י דשרט שריטה אחת על ה' מתים לוקה ה' והיינו ודאי משום דלנפש כתיב וכל נפש ונפש משמע והוא פסק ג\"כ דהשורט על ביתו שנפל פטור עיין בהל' י\"ו א\"כ מהיכא נפ\"ל הני תרתי לזה כתב גדידה ושריטה אחת היא שהוא ממש שינוי' דתלמוד' וא\"כ אייתר למת לאשמועינן לההיא דביתו שנפל וק\"ל אמנם עין רואה כל כי האי מילתא שעת הדחק מקרי ויש בו מן הגמגום כאשר יראה הרואה. והיה נראה עוד לו' במאי דאיכ' למידק לפום פשטא דלא תתגודדו למת קאי ומכלל אזהרה זו ג\"כ שלא להתגודד בע\"ז א\"כ איך לוקה המגדד עצמו למת או לע\"ז והא הוי לאו שבכללות ואין לוקין על לאו שבכללות (כמ\"ש מרן לקמן לאידך דלא תעשו אגודות) וליכא למימר לשום חד מינייהו שהוא עיקר הלאו ואידך דרשא דלא להוי לאו שבכללות כמ\"ש מרן לקמן לאידך דלא תעשה אגודות והן הן דברי רבינו בס' המצוות במצות לא תעשה זה יע\"ש דהא קחזינן דשוין הן ויבואו שניהם ולוקין עליהן. ואי חד עיקר ואידך דרשה על העיקר לילקי ולא על אידך ואיך תני בברייתא דלקי על שניהם אלא ודאי דכולהו עיקר וא\"כ הוי לאו שבכללות ואין לוקין. אשר ע\"כ איכא למימר דס\"ל לברייתא דודאי פשטיה דקרא דלא תתגודדו על המת משמע אמנם כיון דגדידה ושריטה אחת היא א\"כ באזהרה דשרט לנפש נכלל ג\"כ גדיד' א\"כ למאי איצטריך עוד אזהרה דלא תתגודדו אלא ודאי אם אינו ענין לגדידה דמת דמושרט לנפש נפקא תנהו ענין לגדידה דע\"ז לעבור עליו בלאו וכי תימא דאימא לעבור עליו בשני לאוין הא לא קשיא דהיכא דאיכ' למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאו יתירא והכי איתמר בפ\"ב דפסחים דכ\"ד יע\"ש ומשו\"ה לקי על גדידה דע\"ז דאם אינו ענין למת תנהו לע\"ז ולקי על מת דגדידה בכלל שריטה ומיהו אין מקרא יוצא מידי פשוטו דלמת מיירי והיינו דקאמר תלמודא קסבר ר\"י גדידה ושריטה אחת היא וכתיב התם למת א\"כ אע\"ג דבאם אינו ענין מוקמינן ליה בע\"ז מ\"מ אהני פשטיה דקרא לאשמועינן הא דלמת הוא דחייב ולא למי שנפל ביתו והבן. וההיא דפ\"ק דיבמות די\"ג ה\"נ מתפרשה דנקט פשטיה דקרא דלמת קאי וכיון דכל פירכיה אינו אלא לומר דלא תתגודדו אינו לשון אגודה אלא מלשון חבורה לא דק למינקט בע\"ז אלא נקט לשון חבורה למת לפום פשטיה דקרא כאמור ודוק.
מעתה דייק לשון רבינו במ\"ש הא דגדידה ושריטה אחת היא בבבא זו דע\"ז ולא כתבו בבבא דלעיל דשריטה למת כי שם ביתו וגם עיקר אזהר' דחבורה למת כתב רבינו מושרט לנפש ולא הזכיר לא תתגודדו אלא היא גופה מילתא האמורה אשמועינן רבינו ולהורות נתן בתחי' נקט דין דשריטה למת לבד ולא הזכיר גדידה כלל לרמוז לנו דעיקר אזהרה דחבורה למת היא מושרט לנפש וכשרצה להשמיענו דין גדידה דע\"ז ושחייב מלקות הוצרך לכתוב הא דגדידה ושריטה אחת היא ליישב ולומר דלא הוי לאו שבכללות וה\"ט גדידה ושריטה אחת היא וא\"כ בכלל אזהרת ושרט לנפש איכא נמי גדידה ולמאי איצטרי' לא תתגודדו למת אלא אתא לגדידה דע\"ז דגם זה אסרה תורה באם אינו ענין למת תנהו לע\"ז וא\"כ לקי על הגדידה דמת משום ושרט ולקי על ע\"ז משום לא תתגודדו כמדובר. וזה אפשר כוונת מרן בתירוץ ב' אלא שכתב בקיצור כמנהגו הטוב. ואולם דברי רבינו שבספר המצוות למדקדק בהם הם מנגדים זה וצ\"ע.
ודע דהרי\"ף ז\"ל הביא ההיא דשמואל והא דתני תנא קמיה דר\"י וסיים וכן הילכתא דמסקנא הוא ע\"כ ומשמע דס\"ל דהא מתניתא פליג עם ההיא דשמואל ור\"י דס\"ל דשריטה וגדידה אחת ומתנית' ס\"ל דשריטה בפ\"ע וגדידה בפ\"ע ושריטה ביד וגדידה בכלי והילכת' כמתניתי' דמסקנא הוא דאי ס\"ל דמתניתא ושמואל לא פליגי מאי האי דכת' וכן הילכתא דמסקנא הוא. דאי לאפוקי ההיא מתניתא דפריך מינה לשמואל הא פשיט' דהילכת' כהא דשמואל דכר' יוסי ס\"ל דנימוקו עמו ומתני' סתם כוותיה ובלא אומרו והלכתא כן אלא בהביאו ההיא דשמואל לבד ידעינן דס\"ל דהלכת' כשמואל אלא ודאי נר' דס\"ל דפליגי ולאפוקי דשמואל כתב וכן הלכה.
וכן מוכח להדייא מדברי הראב\"ד ז\"ל שבס' תמים דעים סי' רל\"ה שהבין כן בדעת הרי\"ף וכמו שיבא לקמן ואם כן דעת הרי\"ף הפך דעת רבי' כמובן וז\"ל הראב\"ד הא מתניתא לא פליגא מידי אדשמואל דע\"כ לא אמרינן שריטה וגדידה אחת היא אלא שהמשרט בין ביד בין בכלי חייב משום משרט אבל גדידה ודאי אינה אלא בכלי כדכתיב ויתגודדו כמשפטם ולשון גדידה הוא דרך חיתוך ככדתיב גודו אילנא והשריטה היא כעין עוף המשרט והיא דרך קריעת בשר שלו בחיתוך וזה צריך התראה משום משרט ואם התרו עליו משום גדידה פטור. והמחתך בכלי צריך התראה משום גדידה ואם התרו עליו משום משרט פטור. מיהו שמואל ס\"ל כר\"י דאמר שריטה וגדידה אחת היא והמשרט בפי הסכין כעין עוף המשרט חייב משום שריטה וקי\"ל כר\"י דסתם מתני' כוותיה עכ\"ל הנך רואה דס\"ל להראב\"ד ז\"ל בדעת הרי\"ף דמתניתא של תני תנא פליג אדשמואל והלכת' כתני תנא.
ודברי הראב\"ד צריכין תלמוד דלכאורה משמע דס\"ל דמאי דקאמר ר\"י שריטה וגדידה אחת היא היינו לגדידה דשריטה דמשרט בפי הסכין אבל מגדד דהיינו חותך בסכין הא ודאי לאו בכלל שריטה והיינו קרא דלא תתגודדו ואם התרו משום משרט פטור א\"כ מאי משני תלמודא קסבר ר\"י גדידה ושריטה אחת היא וכתיב התם למת. הא גדידה דלא תתגודדו שהוא חיתוך בכלי אינו בכלל שריטה דדוקא שריטה דכלי הוא דהוי בכלל שריטה אבל גדידה דחיתוך אינו בכלל שריטה וא\"כ למת דכתי' התם אצטרי' לגופי' דהא לאו בכלל שריטה וצ\"ע.
תו כתב מרן כ\"מ ד\"ה גם זה כו' וכתב רבינו שהמשרט עצמו לע\"א חייב מלקות ותמיה לי מילתא הא עבודתה בכך וסקילה נמי ליחייב וי\"ל כו' ע\"כ וק\"ל על תמיהתו דהא בעלמא בכל מין ע\"א כשעובדין אותה דרך עבודתה חייב סקילה ואזהרתי' מלא תעבדם וכשאין דרך עבודתה פטור חוץ מארבע עבודות כמבואר בפ\"ג א\"כ כי אסר רחמנא גדידה בע\"א ודאי כשאין דרך עבודתה איירי דאי כדרכה למה לי קרא דלא תתגודדו מלא תעבדם נפקא לכל מין עבוד' כדרכה אלא ע\"כ כי אתא קרא דגדידה לחיובי לשלא כדרכה וכן מבואר מדברי רש\"י ד\"ה ביד חייב ועיין בדברי התוס' שדבריהם קצת מגומגמים ועיין בספר מאיר עיני חכמים וא\"כ כי אתא רבינו ז\"ל לאשמועי' הכא בגדידה דע\"א חייב מלקות ודאי כשאין דרך עבודתה מיירי דאי כדרכה הא כבר כתב בפרק ג' וכללא כייל דכל שהוא דרך עבודתה אזהרתיה מלא תעבדם וחייב סקילה א\"כ למה לי קרא ואזהרה דלא תתגודדו דמה לי גדידה מה לי שאר עבודות אלא ודאי כשאין דרך עבודתה מיירי והא אשמועינן דאע\"ג דבעלמא כל שאינה דרך עבודתה פטור חוץ מד' עבודו' הכא בגדידה חייב וצ\"ע." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f3696dcaf96a17a3dcfebb74a3ac5a8aeb81b47d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,111 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Foreign_Worship_and_Customs_of_the_Nations", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "שורש א\"י מוחזקת ישראל \n שזקף לבנה להשתחוות לה ולא השתחווה לה ובא גוי והשתחווה לה אסרה בהנאה. ע\"כ. הכי איתא בפרק כל הצלמים דמ\"ו ע\"א ושם בפ' רבי ישמעאל דנ\"ג ע\"ב אמרינן מנ\"ל דאסרה אמר ר\"א כתחילה של א\"י דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוס' דבר שאינו שלו ואי משום הנך דמעיקרא בביטול' בעלמא סגי להו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו בע\"א וכי אתא נכרי שליחותא דידהו עבדי ה\"נ כו' ודילמא בעגל ניחא במידי אחרינא לא אמר קרא אלה אלהיך ישראל מלמד שאיוו לאלהות הרבה ואימא כל דבהדי עגל נסתרו מכאן ואילך אשתרי מאן מוכח ע\"כ.
ושמעתי מקשי' דמתוך סוגייא זו מוכח דא\"י מוחזקת היא לנו מאבותינו ומשום הכי נצטוו במצוה זו ואשריהם תשרפון באש דהוה לי' כע\"א של ישראל שאין לה ביטול כיון דפלחו לעגל גילו דעתייהו דניחא להו בע\"א וגוים שליחותייהו דישראל עבדי וקשה דבפרק יש נוחלין דקי\"ט ע\"א אמרו עלה דמתני' דבנות צלפחד נטלו חלק בכורה של צלפחד בארץ משום דא\"י מוחזקת היא ליוצאי מצרים ופי' רשב\"ם כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה ומותבי' עלה מדתנא רבי חילקא שמעון השקמוני היה אומר יודע היה מרע\"ה שבנות צלפחד יורשות הם אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו כו' ואי ס\"ד א\"י מוחזקת מאי קא מספ\"ל ומשני היא גופא קא מס\"ל דכתיב ונתתי לכם מורשה אני ה' ירושה היא לכם מאבותיכם או דילמא שמורשי' ואינן יורשין ופשטו ליה תרווייהו ירו' היא מאבותיכם לכם ומורשי' ואינן יורשין והשת' אמאי לא פשיט לי' מרע\"ה דירושה היא מאבותיכם מקרא דואשריהם תשרפון באש דמוכח מינה דמוחזקת היא מאבותיהם ומה\"ט חשיבא ע\"א דישראל ונצטוו לשורפן.
ונראה דאע\"ג דמקרא דואשריהם תשרפון באש שמענו דא\"י מוחזקת היא מאבותיהם וחשיבא דישראל היא לענין ע\"ז מ\"מ לענין בכורה מספ\"ל למרע\"ה וחשיבא מוחזקת ממש ולא ראוי לענין שהבכור נוטל פי שנים דכיון דיוצאי מצרים לא נכנסו הם לארץ לדידהו הו\"ל א\"י ראויה להם ולא מוחזקת ממש והבכורות שלהם אעפ\"י שירשו א\"י מכוחם ומכח אבות העולם מ\"מ כיון שלא החזיקו אביהם בה הו\"ל כנכסים הבאים לאדם לאחר מיתתו שבעודו בחייו הנכסים אלו נקראים ראוים לו ואין הבכור נוטל פי שנים וכיון שכן צלופחד בן חפר אינו נוטל חלק בכורה בא\"י בחלקו של חפר כיון שחלקו של חפר היה ראוי לחפר ולא מוחזק. מיהו לענין שנחשב א\"י מוחזק לחפר ולבניו מאבות העולם אין ספק ומה\"ט נצטוו לשרוף אשריהם דממ\"נ ע\"ז של ישראל היא או של חפר או של בניו שהיו פחותים מבן עשרים כשיצאו ממצרים וכולם פלחו לעגל אלא דלענין דין בכורה הוא דמספ\"ל אי חשיבא א\"י לאותו הדור שיצאו ממצרים שעליהם נאמר ונתתי לכם מורשה ראויה להם ומורשה לאו היינו ירושה ממש אלא שתהיו מורשים אותה לבניכם כדבר הראוי לכם או דילמא ירושה ממש היא לכם וכאילו היא מוחזקת ממש בידכם עד שיטלו הבכורות שלכם חלק בכורה ודו\"ק ועיין בחידושי הרמב\"ן שם בפרק י\"נ.
עוד שמעתי מקשים אהך סוגייא דפרק ר\"י דנ\"ג דאמרינן דמאי דאזהר רחמנא ואשריהם תשרפון באש הוא משום דחשיב ע\"ז של ישראל דגויים שליחותייהו דישראל עבדו. מההיא דאמרי' בסנהדרין דנ\"ה ע\"א בעו מיניה מרב ששת גוי הבא על הבהמה מהו תקלה וקלון בעינן והכא תקלה איכא קלון ליכא א\"ד תקלה אע\"פ שאין קלון אמר רב ששת תניתוה מה אילנות שאין אוכלין ולא שותין ולא מריחין אמרה תורה שחת שרוף וכלה הואיל ובא לאדם תקלה על ידם המטה את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה עאכ\"ו ופי' רש\"י בד\"ה מה אילנות של אשירות דכתי' בהו תשרפון באש אמרה תורה כו' תקלה אע\"פ שאין קלון דהא אשירה לגוי אינה קלון אלא תקלה שאף הם הוזהרו על ע\"א עכ\"ל. והשתא כיון דאזהרה זו דואשריהם תשרפון באש הוא משום דחשיבא ע\"א שעבדו ישראל הרי איכא תקלה וקלון ואיך פשיט בסנהדרין דאע\"ג דליכא קלון אלא תקלה לחוד חייב לבערו ונלע\"ד דבסנהדרין פשיט שפיר דכיון דלא נהרגו ישראל בשביל אשירות אלא בשביל העגל אף על גב דנאסרו בשביל שליחותייהו סוף סוף קלון ליכא ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש תקרובת ע\"א ותקרובת \n ע\"א אינה בטלה לעולם. בפרק ר' ישמעאל ד\"ן אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב מנין לתקרובת ע\"א שאין לה ביטול עולמית שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו ביטול עולמית אף תקרובת ע\"א אין לה ביטול לעולם יע\"ש. מבואר יוצא מדין זה דתקרובת ע\"א חמיר טפי מע\"א עצמה דאלו ע\"א עצמה יש לה ביטול ותקרובת ע\"א אין לה ביטול לעולם.
ומהך דהכא ק\"ל טובא מה שראיתי לרבינו בפי' המשנה בפרק כל הצלמים דמ\"ח על מה ששנינו לא ישב בצלה ולא יעבור תחתיה ואם עבר טמא שכתב וז\"ל לפי שי\"ל אי אפ' שאין שם מתקרובת ע\"א וזהו דעת ריב\"ב שאמר מניין לתקרובת ע\"א שהיא מטמאה באהל שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע\"א מטמא ואין הלכה כריב\"ב לפי שלא נמשלה ע\"א כמת אלא לפי שאינה מטמאה לפחות מכזית כמת כמו שביארנו אבל מטמא תקרובת ע\"א במגע ובמשא כנבלה עכ\"ל.
והנה זה שכתב שלא נמשלה ע\"א כמת אלא לומר שאינה מטמאה לפחות מכזית כמת כמו שביארנו כן ביאר הוא ז\"ל לעיל מזה דמ\"ז על מה ששנינו מי שהיה ביתו סמוך לבית ע\"א וז\"ל ודע שטומאת ע\"א דרבנן ולפיכך היו מקילין בה מכל צד ואומרים שהוא נדמה כשרץ לטמא במגע ולא במשא. ונדמה למת שאינו מטמא אלא בכזית לא בפחות מזה עכ\"ל. ודבריו הללו הן הן דברי הש\"ס בר\"פ ר\"ע דפ\"ג ע\"ב ורבנן למאי הלכתא אתקש לשרץ דלא מטמא במשא לנידה דלא מטמאה לאיברים. למת לא מטמאה בכעדשה ואימא לחומרא אתקש לשרץ לטמויי בכעדשה לנידה לטמויי באבן מסמא אתקש למת לטמויי באהל ומשני טומאה ע\"א דרבנן וקולא וחומרא לקולא מקשי' ולא לחומרא יע\"ש ולפום מאי דאמרן דתקרובת ע\"א חמיר טפי מע\"א עצמה קשה מה זה הכרח הכריח ר' דאין הלכה כריב\"ב דאמר דתקרובת ע\"א מטמא באהל מקרא דויאכלו זבחי מתים משום דלא אתקש למת אלא לקולא דלא מטמא אלא בכזית ולא אתמר הכי בגמ' אלא בע\"א עצמה דקילא טפי מתקרובת ע\"א והיקשא דאתק' למת לאו מהאי קרא דויאכלו זבחי מתים הוא אלא מקרא דכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני אדם כדאיתא התם בשבת דפ\"ג אבל היקש דויאכלו זבחי מתים דמיירי בתקרובת ע\"א דחמיר טפי שאין לו ביטול לעולם כמת נראה דהיקש גמור הוא כמת דמטמא באהל וכן כמת שאין לו ביטול לעולם וצ\"ע.
והנה זה שכתב רבינו בפי' המשנה דתקרובת ע\"א מטמא במגע ובמשא לכ\"ע אפילו לרבנן דריב\"ב משא\"כ ע\"א עצמה שאינה מטמא' אלא במגע ולא במשא נראה שלמד כן מההיא דפ\"ק דחולין די\"ג ע\"ב דלאיכא דאמרי מתני' דקתני שחיט נכרי נבילה ומטמאה במשא דאתייא אף כרבנן דריב\"ב ש\"מ דלדידהו נמי תקרובת ע\"א מטמאה במשא ולא מטעם היקשא דויאכלו זבחי מתים דהא לדידהו לא נמשלה ע\"א למת אלא לקולא לומר דאינו מטמא' אלא פחות מכזית אלא משום דהוה ליה שחיטת גוי דאסרוהו חכמים כנבלה ולא משום שהקריבוה לפני ע\"א ולפי זה בשר שחוטה של ישראל שלקח הגוי והקריבה לפני ע\"א לרבנן דריב\"ב אותו בשר אינו מטמא במשא כיון שהיא שחוטה מישראל וכן משמע מההיא דע\"א דל\"ב ע\"ב גבי בשר היוצא אסו' דאוקמי' לה כריב\"ב ולא כרבנן נמי ומאי דתני שהיא כזבחי מתים לומר שמטמא במשא כמת ולא כשרץ אלא ודאי שהיא שחוטה של ישראל אפילו הקריבוה לפני ע\"ז אינו מטמאה במשא ולהכי הוצרכו לאוקמא כריב\"ב מדקתני שהיא כזבחי מתים ועיין לרבינו בהקדמתו לס' טהרות ד\"ג ע\"א שכתב וז\"ל והאב הג' תקרובת ע\"ז וכבר התבאר בריש מסכת חולין שתקרובת ע\"ז והוא הדבר אשר יקרב בין ידם מטמאה במגע ובמשא כנבילה וכמו שביארנו בשלישי מע\"ז יע\"ש הרי מבואר מדבריו הללו וממ\"ש בפי' המשנה בפרק כל הצלמים דטומאת תקרובת ע\"ז אפילו במשא הוא משום שחיטת נכרי שעשו אותה חכמים נבילה ולא משום היקשא דויאכלו זבחי מתים.
וראיתי לרבינו בפ\"ב מה' שאר אבות הטומאה הלכה יו\"ד שכתב וז\"ל שחיטת נכרי נבילה ומטמאה במשא אפילו ישראל עומד על גביו ושחט בסכין יפה שחיטה כראוי כו' שחיטתו נבילה וקרוב בעיני שאף טומאה זו מד\"ס שהרי טומאת ע\"ז וטומאת תקרובתה מדבריהם כמו שיתבאר עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דמ\"ש שחיטת גוי מטמאה במשא אעפ\"י שלא שחטה לתקרובת ע\"ז אלא לאכילה אפי' שחטה כראוי ולא ניבלה בשחיטתו אפי\"ה כיון שהגוי עובד ע\"ז חשיב כאלו הקריבה לפני ע\"ז ומטמאה במשא דאעפ\"י דבפ\"ד מהל' שחיטה כתב דשחיטת גוי אסורה באכילה מן התורה מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו כמ\"ש מרן בכ\"מ אכתי לא שמענו שמטמאה במשא דאפשר שעשאה הכתוב כטרפה שאעפ\"י שהיא אסורה באכילה אינו מטמאה במשא לכך הוצרך רבינו לומר דמאי דמטמאה במשא הוא משום דחכמים עשו שחיטתו של גוי ותקרובתה שמטמאה במגע ובמשא מד\"ס ואין להקשות דאם עשו חז\"ל לגוי כע\"ז ושחיטתו כתקרובת ע\"ז א\"כ אפילו בשר שחוטה של ישראל שנגע בו הגוי תהא מטמאה במשא כתקרובת ע\"ז ואין ספק כי זו היתה כוונת הראב\"ד בהשגתו שם במ\"ש על דברי רבי' הללו וז\"ל מ\"ש וקרוב בעיני כו' אמר אברהם זו אחת מסברותיו ואין בכולם פחותה מזו כי הגויים הן כבהמות ואין מטמאין ואין מיטמאין עם דומה לחמור הן גוים כמר מדלי ואת כולם ישא רוח והחושב אותם לכלום אסף רוח לחופניו עכ\"ל וכוונתו להשיגו דלפי דבריו דטעמא דשחיטת גוי מטמא במשא אע\"פ שלא שחטו בפני ע\"ז ולא נבלו הוא משו' דהגוי עצמו כע\"ז חשיב ושחיטתו כתקרובת ע\"ז ולפי\"ז אף מגעו בבשר שחוטה מישראל מטמא במגע ובמשא כתקרובת ע\"ז ולא כן הוא והן עם דומה לחמור ודוקא תקרובת' לפני ע\"ז אסורה ומטמאה במשא מפני ע\"ז עצמה שתקרובתה ומגעה מטמא את הבשר אבל שחיטת הגוי לאוכלה והיא שחיטה כראוי אינה מטמאה במשא מפני הגוי עצמו שהוא כע\"ז אלא מפני ששחיטתו לא חשיבא שחיטה והו\"ל כמתה מאיליה ונבילה מטמאה במשא זה נראה לע\"ד כוונת הראב\"ד ז\"ל. ובזה יתיישב מה שתמה מרן כ\"מ על דברי הראב\"ד ז\"ל הללו וז\"ל ואני שמעתי ולא אבין מ\"ש ולא מטמאין מיטמאין דאטו אנן בטומאת הגוים וטהרתן עסקינן שיטעון עליו כן וכן מ\"ש שהן כבהמות מה ענין זה לזה לשחיטתה שהיא מטמאה במשא דהא אפשר דשחיטת קוף נמי לא תטמא במשא כיון דשם שחוטה עליו ושוב אין כאן מי שיחשיב אותן לכלום עכ\"ל.
ועפ\"י האמור כוונת הראב\"ד להשיג על רבינו במ\"ש שטומאת שחיטת הגוי היא מד\"ס כטומאת ע\"ז ותקרובתה שהיא מד\"ס ואף זאת כיוצא בה אעפ\"י שלא הקריבה לפני ע\"ז הגוי עצמו חשוב כע\"ז ושחיטתו כתקרובת ע\"ז וע\"ז השיגו שהגוי עצמו אינו מטמא כע\"ז כל שלא שחט לפני ע\"ז והרי הוא כבהמה שאין במעשיה כלום ולא הי\"ל לרבי' לומר אלא שטומאת שחיטת הגוי היא מד\"ס מפני שחכמים עשו שחיטתו נבילה ולא מפני שהוא כתקרובת ע\"ז שהיא מד\"ס דהשתא נפקא מינה דבשר שחוטה של ישראל שבא ליד הגוי הרי היא טמאה כתקרובת ע\"ז וזו אינה סבר' זה נראה כוונת הראב\"ד לע\"ד. ומ\"מ יש ליישב דעת רבינו דאעפ\"י שהגוי עצמו אינו כע\"ז עצמו לטמא בשר שחוטה של ישראל כתקרובת ע\"ז היינו משום שלא מצינו שאסרה תורה אלא שחיטת הגוי בקרא דואכלת מזבחו ולהכי עשו חכמים איסור שחיטתו כאלו שחטו לפני ע\"ז לטמא במשא אבל בשר שחוטה של ישראל שלא אסרה תורה באכילה כשבא ליד הגוי אין מקום לחכמים לאסור ולומר שמטמאה במשא כתקרובת ע\"ז כיון דלא אסרה תורה מעיקרא באכילה ודוק זה נראה לע\"ד ליישב דעת רבינו אם כוונת הראב\"ד ז\"ל בהשגתו כמו שכתבנו אמנם מדברי מרן כ\"מ ז\"ל משמע שהבין בכוונת השגת הראב\"ד דכוונתו להשיגו עמ\"ש רבי' שקרוב בעיניו לו' שטומאת שחיטת הגוי במשא היא מד\"ס כאלו הוא מסתפק קצת בדבר שתועיל שחיטתו של גוי להוציאה מידי נבילה שלא יטמא במשא כנבילה מדאו' ועל זה השיגו דמאי ספק יש בדבר דפשיטא דאין בשחיטת הגוי תועלת מדאורייתא נמי ובודאי שהיא כמתה מאליה ומטמאה במשא מדאורייתא כיון שאין במעשה השחיטה של גוי כלום והרי הוא כבהמה שאין במעשיה כלום ולכן אין מטמאין ואין מיטמאין כו' וע\"ז כתב עליו מרן מ\"ש ודוק.
ומכלל כל האמור ומדובר נמצינו למדים דדעת רבינו הוא דטומאת תקרובת ע\"א וע\"א עצמה שניהם מד\"ס אלא דבתקרובת ע\"א החמירו בה חכמים לומר שמטמאה אף במשא טפי מע\"א עצמה שאינה מטמאה אלא במגע דוק' ולא במשא אבל באהל אינו מטמא לא ע\"א עצמה ולא תקרובת וכרבנן דריב\"ב ולא כריב\"ב דמחמיר בתקרובת ע\"א לטמא אף באהל וכן פסק בחיבורו פ\"ו מה' שאר אבות הטומאה ה\"ב וה\"ז ומרן כ\"מ ז\"ל שם ביאר טעמו למה לא פסק כריב\"ב מאחר דאיכ' כמה סתמי כוותיה יע\"ש.
ודע דאף ריב\"ב דדריש היקשא דויצמדו ויאכלו זבחי מתים לומר מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע\"א מטמא באהל נראה דלדידיה נמי סבירא ליה דע\"א אינה מטמאה באהל כדאסקינן בריש פרק אמר ר\"ע דבין לר\"ע ובין לרבנן טומאת ע\"א דרבנן ולא מטמאה באהל אלא במשא לר\"ע משום דאתקש לנידה שנאמר תזרם כמו דוה ולרבנן דר\"ע אינה מטמאה אלא במגע דכתיב שקץ תשקצנו כיע\"ש. ובתקרובת ע\"א הוא דוקא דקאמר ריב\"ב דמטמאה באהל דלא מצינו דאתקש לא לשרץ ולא לנידה אלא למת מקרא דזבחי מתים ולהכי קאמר דמטמאה באהל מה שאין כן ע\"א עצמה ומשום הכי הוצרך הש\"ס בפ' כל הצלמים דל\"ח ע\"ב לומר דמתניתין דקתני לא יעבור תחתיה דאם עבר טמא היינו משום דאי אפשר דליכא תקרובת ע\"א דמטמאה באהל לריב\"ב ולא קאמר משום שהאשרה עצמה ע\"א ומאהיל עליו וטמא לריב\"ב מק\"ו דתקרובת וה\"נ אמרו בדל\"ב גבי והיוצא אסור אי אפשר דליכא תקרובת ע\"א כו' וכן הכריח הר\"ב תוספות י\"ט בפרק כל הצלמים מ\"ח לדברי התוספות בפ\"ק דחולין די\"ג ע\"ב ד\"ה תקרובת ע\"א דתקרובת ע\"א חמיר טפי מע\"א עצמה יע\"ש.
ודע שמדברי התוס' שם מבואר דלריב\"ב טומאת תקרובת ע\"א באהל הוא מדאורייתא אמנם מדברי רש\"י והר\"ן שכתבו בההיא דאם היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור דטומאה דרבנן היא וקרא אסמכת' בעלמא מבואר דס\"ל דלריב\"ב נמי טומ' תקרובת ע\"א באהל אינו אלא מדרבנן כמ\"ש הרב בעל תי\"ט שם וכן ראיתי להריטב\"א בחי' ע\"א דמ\"ג שכתב כן בשם הירוש' עלה דהך מתני' דאם היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור שפי' הטעם שאין טומאת המת מחוורת כלומר דטומאת ע\"א דרבנן היא והם טיהרו בכאן מפני הרבים ואוקמוה אדאורייתא גם הר\"ש בסוף זבין כתב כן דאף לריב\"ב תקרובת ע\"א אינה מטמאה באהל אלא מדרבנן יע\"ש.
וראיתי לרש\"י ז\"ל בסוף עירובין בד\"ה ויבואו הכהנים פנימה בית ה' כתב וז\"ל בית ה' בהיכל ויוציאו הטומאה ע\"א ותקרבותיה שהן מטמאים באהל עכ\"ל והוא תימא במ\"ש שע\"א מטמאה באהל שזה הפך מסקנא הסוגייא דר\"פ ר\"ע דפ\"ב דלכ\"ע אין ע\"א מטמאה באהל אלא או במגע לרבנן דר\"ע או במשא לר\"ע ואפילו בתקרובת ע\"א דחמיר לא מטמאה באהל אלא לריב\"ב ומדרבנן לדעת הר\"ש ורבינו וכמדובר אבל לרבנן דריב\"ב אינה מטמאה באהל כלל. וכבר כתבנו דרבינו בפי' המשנה בפרק כל הצלמים ובחיבורו פ\"ו מה' אבות הטומאה ה\"ז פסק כרבנן דריב\"ב דאף תקרובת ע\"א אינה מטמאה באהל: מיהו לזה איכא למימר דרש\"י סובר הלכה כריב\"ב מאחר דאיכא כמה סתמי כריב\"ב וכן מצאתי להריטב\"א בחי' ע\"א דל\"ב ע\"ב עלה דמתני' דבשר הנכנס לבית ע\"א מותר והיוצא אסור וז\"ל וריב\"ב סבר דלגמרי אתקש למת והכי קאמר ויאכלו מזבחי מתים שהם מתים לכל דבר ואב לטומאה והילכתא כריב\"ב כיון דסתם לן תנא כוותיה יע\"ש גם הר\"ן ז\"ל בחי' לסנהדרין די\"ב עמ\"ש בברייתא מעשה בימי חזקיה המלך שעיבר את השנה מפני הטומאה כת' וז\"ל רש\"י ז\"ל פי' שנטמאו בימי אחז בע\"א כו' והר\"ן ז\"ל פי' מפני תקרובת ע\"א שמטמאה באהל והכי איתא בירושלמי עכ\"ל ודברי הירושלמי הן בפסחים ריש פרק מי שהיה טמא ובנדרים פרק הנודר מן המבושל הלכ' י\"ג ובסנהדרין פ\"ק הלכה ד' כו' יע\"ש מ\"מ מ\"ש רש\"י בע\"א נמי דמטמאה באהל הוא תמוה דליכא מאן דסבר הכי. ואפשר דמ\"ש רש\"י בע\"א ותקרובותי' לאו ע\"א לחוד ותקרובת לחוד קאמר דמטמאין באהל כל חד לחודיה אלא ע\"א עם תקרובתיה קאמר כלומר אף כי לא חזינא אלא ע\"א ולא תקרובת תלינן דאיכא הכא תקרובת ונדרסה וכדאמרינן בגמ' אי אפשר דליכא הכא תקרובת.
עוד אפשר דמ\"ש רש\"י דע\"א מטמאה באהל שם רמז למה ששנינו בתוספתא והביאה הר\"ש ז\"ל בסוף זבין ופסקה רבינו בפ\"ו מהלכות שאר אבות הטומאה הכניס ראשו ורובו לבית ע\"א טמא ולדעת רבינו אע\"ג דע\"א אינה מטמאה באהל כל שהכניס ראשו ורובו לע\"א חשיב כאלו נגע בה וזהו שכת' רש\"י שמטמא באהל כלומר בהכניסה ראשו ורובו אפילו שלא נגע בה חשיב כאלו נגע בה והר\"ש ז\"ל בסוף זבין כתב וז\"ל לאו משום ע\"א דע\"א אינו מטמא באהל כדאמרי' בריש פ' אמר ר\"ע אלא ה\"ט דא\"א דליכא תקרובת ע\"א וכריב\"ב דאמר תקרובת ע\"א ויליף לה מדאתקש למת מ\"מ לא הוי כמת ממש דאם הכניס אפי' אצבעו באהל המת טמא ובע\"ז עד שיכניס ראשו ורובו ויש לדקדק מכאן דטומאת תקרובת דרבנן ובפ\"ק דחולין הארכנו בדברים עכ\"ל. הנה הרב ז\"ל משום דס\"ל דהלכה כריב\"ב פי' התוספתא דאתייא כריב\"ב והוצרך לומר דטומאת תקרובת דרבנן אבל לפי מ\"ש התוס' בפ\"ק דחולין די\"ג דלריב\"ב טומאת תקרובת ע\"א דאורייתא היא א\"כ לדידיה כמת ממש הוא דאפילו בכניסת אצבעו כמת וכ\"כ הרב מוהרד\"ף בביאור התוספתא בספר חסדי דוד דצ\"ז ע\"ב דלדברי התוס' הך תוספתא אתייא כרבנן דריב\"ב ולהכי בעו שיכנס ראשו ורובו להטמא ולפי דברי התוס' אי ה' כריב\"ב לא בעינן הכנסת ראשו ורובו. ולע\"ד אפשר דאף לדברי התוספות שכתבו דתקרובת ע\"ז מטמא באהל מדאורייתא כמת ממש ואפילו בהכנסת אצבעו לבד היינו דוקא בדאיכא גבי ע\"ז תקרובת ודאי אבל בדליכ' תקרובת ודאי אלא שאנו אומרים מסתמא אי אפשר דליכא שם תקרובת אז אפילו לריב\"ב בעינן הכנסת ראשו ורובו כדי ליטמא והוא מדרבנן כמ\"ש התוס' שם בפ\"ק דחולין ליישב ההיא מתני' דאם היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור דאפילו לריב\"ב משום דליכא תקרובת ודאי התירו חכמים טומאת אהל שלה ובגוזלת התירו יע\"ש ואין ספק כי זהו שכתב הר\"ש ז\"ל ובפ\"ק דחולין הארכנו בדברים כלומר כי שם כתבנו דלריב\"ב טומאת תקרובת ע\"ז דאורייתא היא ומאי שהתירו בגוזלת את הרבים היינו משום דליכא ודאי תקרובת וה\"נ איכא למימר להא דתני בתוספתא הכניס ראשו ורובו לבית ע\"ז דכיון דמשום ספק הוא דאמרינן אי אפשר דליכא שם תקרובת בעי' שיכניס ראשו ורובו כדי להטמא ותמהני מהרב חסדי דוד שלא העלה על דל שפתיו דברי הר\"ש ז\"ל הללו וכעת צריך ישוב." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מתנבא מה שלא נאמר לו אחד \n המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה או ששמע דברי נביא חבירו ואמר שדבר זה לו נאמר והוא נתנבא בו הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק. ע\"כ. הנה בסנהדרין פרק הנחנקין דפ\"ט ע\"א שנינו המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם ונפקא לן בגמ' מדכתיב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר ואשר לא ציויתיו לדבר בשמי זה המתנבא מה שלא נאמר לו ואמרינן תו התם היכי דמי מתנבא מה שלא נאמר לו כגון חנניה בן עזור דקאי ירמיה בשוק העליון ואמר שברתי את עול מלך עלם וקאי חנניה בשוק העליון ואמר שברתי את עול מלך בבל מפני שנשא ק\"ו ומה עלם כו' ופריך ר\"פ לאביי האי לחבירו נמי לא נאמר א\"ל כיון דאתיהיב ק\"ו למדרש כמי שנאמר דמי הוא מיהו לא נאמר ליה ע\"כ.
והק' מוהר\"י בן ג'אמיל בספר באר לחי דקס\"ג ע\"א ובספר חיים וחסד דקמ\"ב ע\"א ע\"ש כמהר\"ש אשכנזי ממ\"ש בפ' אלו דברים ד\"ס ע\"א עלה דאמר ר\"ח בר פפא יהי כבוד ה' לעולם פסוק זה שר העולם אמרו שאמר הקב\"ה למינהו באילנות נשאו דשאים ק\"ו בעצמן ומה אילנות שאין דרכן לצאת בעירבוביא אמר הקב\"ה למינהו אנו עאכ\"ו מיד יצא כל אחד למינהו פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ה' כו' ובעי רבינא על זה הרכיב שני דשאים זה על גב זה מהו כיון דלא כתיב בהו למינהו לא מחייב או דילמא כיון דהסכים הקב\"ה על ידייהו כמה דכתיב בהו למינהו דמי תיקו. ואמאי לא פשיט לה מהא דסנהדרין דאמרינן דכיון שניתן ק\"ו לידרש כמי שנאמר דמי ותירץ הרב ז\"ל דאע\"ג דניתן ק\"ו לידרש והוה ליה כנאמר בהדייא מ\"מ כלל גדול בידינו שאין עונשין מדין ק\"ו ולהכי ספוקי מספ\"ל לתלמודא גבי דשאים כיון דהדשאים עצמן נשאו ק\"ו זה בלתי צווי האל ית' לא מחייב המרכיב ב' דשאים זה ע\"ג זה דאין עונשי' מן הדין או דילמא כיון דהסכים הקב\"ה על ידייהו וכתוב בהם למינהו כמי שנאמר בהדייא דמי וחייב ואין כאן עונש מן הדין אבל בההיא דנביא השקר דעיקר חיוב מיתתו דהמתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו נפקא לן מקרא דאך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי ואשר לא ציויתיו כו' אלא דתלמודא קאמר דאף ההוא עובדא דחנניה בן עזור חשוב מתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו משום דניתן ק\"ו לדרש וכמו שנאמר לירמיה דמי וכי מתרינן לחנניה בן עזור משום מתנבא מה שלא נאמר לו מתרינן ביה ואין כאן עונש מן הדין את\"ד דברי הרב ז\"ל יעו\"ש.
האמנם מדברי התוס' שם בפרק א\"ט ד\"ס ד\"ה הרכיב משמע דכי בעי רבינא הרכיב שני דשאים מהו לענין איסורא נמי קמבעיא ליה ולא לענין מלקות בלבד וק\"ל ז\"ל דמאי קמבעיא ליה לרבינא הא מתני' היא במס' כלאים פ\"ק אין נוטעין אילן באילן ולא ירק בירק ועוד תנן אין נוטעין זרע דלעת בתוך החלתית מפני שהוא ירק בירק ונדחקו לתרץ דרבינא קמבעיא ליה במרכיב דשאים בח\"ל דשרו כלאי זרעים ואסירי הרכבת האילן כדאיתא בפ\"ק דקידושין ומבעיא ליה אי חשיב הרכבת דשאים כאילן משום דכתיב בהם למינהו או לא. א\"נ קא מבעיא ליה בא\"י לר\"י דאמ' אינו אסור בכלאי זרעים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ובהרכבת דשאים מודה ר\"י ומתני' דכלאים אתייא כרבנן א\"נ קמבעייא ליה לבני נח דשרו בכלאי זרעים ואסירי בהרכבת האילן כדאיתא בפרק ד' מיתות ד\"ס אי מחייבי בהרכבת דשאים בהרכבת האילן ומתני' דכלאים מיירי בישראל יעו\"ש. והשתא לפי דברי הרב ז\"ל לרבינא לא קמספקא ליה אלא לענין חיוב מלקות דאין עונשים מן הדין אבל לענין איסור פשיטא ליה דאסור אין מקום לקושייתם ממתני' דכלאים דהא מתניתין דכלאים לא קתני אלא דאסור להרכיב ירק בירק ולא קתני דלקי. וכן ראיתי להר\"ב ח\"ה שתירץ כן לקושי' התוס' ז\"ל והשתא לדברי התוס' חזרה קו' הרב ז\"ל למקומה דבענין איסור הרכבת דשאים מאי קא מספק' לרבינא ואמאי לא יליף רבינא מהק\"ו שנשאו הדשאים וכיון שניתן ק\"ו לדרש כמי שנאמר דמי לענין איסורא מיהא ועיין בספר זבח שלמים סימן קנ\"ט ובתוס' בסנהדרין ד\"ס ע\"א ד\"ה חוקים יע\"ש ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "הלוקח \n גרוטאות כו'. בפ\"ק דבכורות די\"ג ע\"ב עלה דאיפליגו ר\"י ור\"ל אי משיכה בגוי קונה או מעות ואמרינן עלה מתיבי הלוקח גרוטאות של גוי ומצא בהם ע\"ז אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר אם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח ואי אמרת מעות קונות משיכה ל\"ל ומשני בשקיבל עליו לדון בדיני ישראל ופרכינן מעות ל\"ל ומשני ה\"ק אעפ\"י שנתן מעות אי משיך אין ואי לא לא ופרכינן א\"ה קשיא רישא ומשני אמר אביי רישא משום דאיכא מקח טעות אמר ליה רבא רישא משום דאיכא מקח טעות סיפא ליכא מקח טעות. אלא אמר רבא רישא וסיפ' מקח טעות רישא דלא יהיב זוזי לא מחזי כע\"ז ביד ישראל סיפא דיהיב זוזי מחזי כע\"ז ביד ישראל ואביי אמר לך רישא מקח טעות דלא ידע דהא לא יהיב זוזי סיפא לאו מקח טעות הוא דכיון דיהיב זוזי כי קמשיך אבעי ליה לעייוני והדר ממשיך וכתב רש\"י ד\"ה רישא דלא ידע דהא לא יהיב זוזי דלימא איבעי ליה לעייוני דסתם תגר לא מעיין עד שעת מתן מעות סיפא איבעי לעייוני ומדלא עיין אחולי אחיל והוייא משיכתו משיכה גמורה עכ\"ל. ומתוך סוגייא זו ק\"ל טובא על מה שראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפט\"ו מהלכות מכירה ה\"ג שכתב וז\"ל מ\"ש ה\"ה בשם יש מי שכתב דאם היה הדבר דהלוקח יכול להבחינו לאלתר ולא הקפיד לעשות כן אינו חוזר נראה בעיני דאם היה המקח בהקפה כיון שהלוקח עדיין מעות המקח בידו י\"ל דמשו\"ה לא הקפיד הלוקח לנסותו מיד ולעולם לא מחיל ומלבד דמילי דסברא נינהו לפוטרך בלא כלום אי אפשר וראיה לדבר ממ\"ש הבע\"ת ז\"ל בשער ל\"ו ח\"א סימן ו' גבי טענו חטים והודה לו בשעורים פטור מטעמא דכיון דתבעו חטים לחוד הרי מחל לו השעורים ומוכח בגמרא דאי תפס תובע דמי השעורים לא מפקינן מיניה. וכתב הרב הנז' דדוקא אם היה תפוס בשעה שבא לב\"ד דכיון שהיה ביד התובע דמי הנתבע לא חשש עליו לטעון דמי השעורין ולא מחיל עכ\"ל. הכא נמי גבי מום דכיון דכל טענתו אינו אלא משום מחילה איכא למימר דלא מחיל כיון שמעות המקח בידו וראיתי להר\"ב פ\"מ שלא ירד לחלק בזה עכ\"ל.
והוא תימא שהלך הרב ז\"ל להביא עצו' מרחוק להחזיק סברתו ממ\"ש הבעה\"ת גבי ההיא דטענו חטים והודה לו בשעורים ולא זכר ש'ר סוגיא זו דבכורות דמבואר יוצא מתירוצו של אביי כסברתו ז\"ל והוא בענין עצמו דנמצא מום במקח דקאמר הרב ז\"ל שהרי כל שמצא ע\"ז בגרוטאות שלקח אין לך מום גדול מזה ואפי\"ה דוקא כי לא עיין בשעת מתן מעות אמרינן דמחל אבל אם לא נתן מעות אעפ\"י שמשך ולא עיין אמרינן דלא מחיל כיון שלא נתן מעות. ואין ספק דאף רבא נמי לא פליג בסברא זו דאביי אלא דאיהו עדיפא מינה קאמר דאפילו תימא דהוי מקח טעות דלא מחיל משום דכל כה\"ג איכא טירחא לעייוני ומש\"ה לא עיין מיד אפי\"ה כיון דנתן מעות כע\"ז של ישראל אסור ומשו\"ה יוליך הנאה לים המלח ואי נפשך לומר דרבא פליג אסברת אביי וס\"ל דאפי' בנותן מעות שהיה בידו לעיין מיד בלי טירחא ולא עיין אפי\"ה כיון שנמצא בו מום הוי מקח טעות וקי\"לן הילכתא כרבא לגבי אביי חוץ מיע\"ל קג\"ם א\"כ היה לו להרב ז\"ל להכריח היפך סברתו הלזו מהך דרבא וא\"כ ממ\"נ קשה על הרב ז\"ל שלא העלה בזכורו סוג' זו דבכורות. אמנם קושט' קאי דרבא לא פליג אאביי בסברא זו אלא כדאמרן דרבא קאמר דאפילו איכא טירחא בגרוטאות הללו לבודקן מיד כגון שהיו רבות אפי\"ה יוליך הנאה לים המלח משום מיחזי ע\"ז ביד ישראל ואביי קאמר דברייתא מיירי בדליכא טירחא לבודקן מיד ומשום דהי\"ל לבודקן ולא בדקן אמרינן דמחל ולא הוי מקח טעות זה נלע\"ד לומר לפי סברת היש מי שאומר שכתב הה\"מ ז\"ל. ולדעת החולקים על סברת היש מי שאומר הלזו וס\"ל דאפי' היה בידו לבודקן מיד בלי טורח ולא בדקן לא אמרינן דמחל וכל שנמצא בו מום הוי מקח טעות נ\"ל דבהא פליגי אביי ורבא וקי\"ל כרבא. א\"נ כמ\"ש התוס' ז\"ל שם בפ\"ק דבכורות די\"ג ע\"ב ד\"ה דכיון דיהיב זוזי אבעי ליה לעייוני והדר ממשך וז\"ל ואע\"ג דבשאר מקח טעות לא אמרינן הכי שאני לוקח גרוטאות מיד עכו\"ם דאבעי ליה לאסוקי ביה דעתיה טפי שמא יש בהם ע\"א עכ\"ל והנראה שהתוס' חולקים על סברת יש מי שאומר שכתב ה\"ה ומשו\"ה כתבו דבשאר מקח טעות ל\"א הכי דאי ס\"ל כסברת היש מי שאומר דכתב ה\"ה יכולים היו לומר דאף בשאר מקח טעות דינא הכי כל שהיה בידו לבודקן מיד ולא בדקן דמחל כל שנתן דמים. ומיהו אפשר לומר דלא פליגי אסברת יש מי שאומר אמנם אינהו בדידהו משמע להו דגבי גרוטאות לא חשיב הוי בידו להבחינו לאלתר דאפשר דרבים הם ואיכא טירחא לבודקן מיד. ומש\"ה כתבו דבשאר מקח טעות לא אמרינן הכי ודו\"ק וראיתי להתוספות בפ\"ק דקידושין די\"א ע\"א עלה דאמרינן דבן בג בג סימפון בעבדים לית ליה כלומר מקח טעות בעבדים לית ליה דמומין שבגלוי הא קא חזי ליה וסבר וקביל ואי משום מומין שבסתר מאי נפקא ליה מיני' למלאכ' קא בעי ליה לא איכפת ליה נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו דסתם עבד גנב הוא מאי אמרת ליסטים מזוין או נכתב למלכות הנהו קלא אית להו ופרש\"י מוכתב למלכו' שנתחייב מיתה למלך קלא אית להו וסבר וקבל וכתבו התוס' פירש הקונטרס וסבר וקבל וק' לר\"ת דבפרק המוכר פירות אמרינן דאומר לו הרי שלך לפניך ומפרש ר\"ת קלא אית להו ולא חשו לסמפון כיון דלא שכיחי ורבינו אליהו מקיים פי' הקונטריס דהיכא דקבל המוכר מעות אמרינן מדלא בדק הלוקח קודם נתינת המעות הני מומין דאית להו קלא א\"כ סבר וקביל וההיא דאומר לו הרי שלך לפניך מיירי קודם שנתן המעות וקצת משמע כן התם עכ\"ל הרי לדברי ה\"ר אליהו מבואר דס\"ל כחילוק וסברת שכתב ה\"ה וכסברת הר\"ב מש\"ל ז\"ל שחילק בין קודם נתינת המעות לאחר נתינת המעות ומהתימא על הר\"ב מש\"ל ז\"ל דכל רז לא אניס ליה איך לא זכר ש'ר לא הסוגייא דבכורות ולא דברי התוס' ז\"ל הללו וצ\"ע." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור עובר תחת ע\"ז ואם \n אין שם דרך אחרת עובר תחתיה כשהוא רץ. וכתב מרן כ\"מ ועשה רבינו כל אדם כאדם חשוב וכ\"ן דעת הרי\"ף והרא\"ש ומ\"מ כבר תמה הר\"ן דדוקא באדם חשוב הוא דאיתמר הכי אבל בשאר אינשי כי ליכא דרכא אחריתי משרא שרי ולא בעי למירהט ונראה לי דכיון דאין בדבר טורח ראו הרי\"ף ורבינו לעשות כל אדם כאדם חשוב עכ\"ל. עיין להרמ\"ג בס' זבח השלמים סימן קמ\"ח שלא הונח לו דברי מרן והוא ז\"ל תריץ יתיב שהרי\"ף ורבינו ז\"ל סמכו עמ\"ש בפ' חזקת הבתים דנ\"ז ע\"ב גבי קרא דועוצם עיניו מראות ברע דאפילו דליכא דרכא אחרינא דשרי למיזל בדרך כביסת הנשים דאנוס הוא אפי\"ה בעי למינס נפשיה ולעצום עיניו מראות בנשים יע\"ש וא\"כ ה\"ן אפילו שאר כל אדם שאינו אדם חשוב ושרי להו למיזל תחת האשרה כל דליכא דרכא אחרינא אפי\"ה בעי להו למירהט כי אזיל תמן את\"ד. ולעד\"ן דהרי\"ף ורבינו הוק' להם במאי דהוצרך הש\"ס לשנויי גבי רב ששת אדם חשוב שאני ולמה לא משני אע\"ג דמדינא שרי ולא בעי למירהט רצה להחמיר על עצמו ולמירהט אפי' שאר כל אדם יכול לעשות כן ועכ\"ל דמשמע ליה להש\"ס דכיון דמדינא שרי למיזל כדרכו כי רהיט מיחזי כיוהרא ולהכי משני אדם חשוב שאני דבדידיה ליכא למיחש ליוהרא אבל שאר כל אדם לא מצי למירהט דמחזי כיוהרא וא\"כ הוא באנו למחלוקת ר\"י ור\"מ ורשב\"א ורשב\"ג בפ\"ק דתענית ד\"י ע\"ב אי בדבר שאין בו שבח לעושה אותו דבר דפטור מדינא ואדרבא צער הוא לו אם יש לחוש בו משום יוהרא ואנן קי\"ל ה' כר\"י דנימוקו עמו וכן הלכה כרשב\"ג הילכך בהך מי' דעובר תחת ע\"ז כיון דכי רהיט אין כאן שבח אלא אדרבא קצת צער יש לו לרוץ לדידהו ודאי שרי למירהט ולא חיישינן ליוהרא לכן כתבו סתמא הרי\"ף ורבינו עובר תחתיה כשהוא רץ ולא חילקו בין אדם חשוב לשאר כל אדם לפום מאי דקי\"ל כר\"י ורשב\"ג ותלמו' דמשני גבי רב ששת אדם חשוב שאני אפילו אי ס\"ל לרב ששת כר\"מ וכרשב\"ג קמשני ודוק." + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "אבל \n המינין והמוסרין והאפיקורוסים מצוה לאבדם ביד כו'. ע\"כ. הנה התוס' בפ\"ג דמגילה דכ\"ג ע\"א כתבו בד\"ה אמר יעקב מינאה וז\"ל מצעה גרסי' שאם הוה מין לא היה מזכירו יעקב דהא כתיב שם רשעים ירקב עכ\"ל: ושמעתי מקשים על דבריהם מההיא דאמרינן בפ\"ק דע\"ז די\"ז ע\"א א\"ל עקיבא הזכרתני פעם א' הייתי מהלך בשוק העליון של צפורי ומצאתי תלמיד אחד מתלמידי יש\"ו ויעקב איש כפר סכנייא שמו א\"ל כתוב בתורתכם לא תביא אתנן זונה כו' הרי שהזכיר לאותו רשע בשם יעקב והתוספות שם כתבו ויעקב כו' אין זה יעקב מינאה דבפרק א\"מ דף כ\"ח דרמא סבא לרבי אבהו דודאי אותו רשע לא היה מאריך ימים כל כך אלא נראה דההוא שבא לרפאות את בן דמה הוא אבל יעקב מינאה דרבי אבהו יכול להיות שהוא אותו דפרק כסוי הדם דף פ\"ו גבי רבא יע\"ש הרי בכמה מקומות מזכיר שם זה בשם מינאה ומלבד כל זה ק\"ל מה שהכריחו לגירסתם מדכתיב שם רשעים ירקב דביומא סוף פ' אמר להם הממונה דל\"ח ע\"ב אמרינן מאי ושר\"י אמר ר\"א רקובית תעלה בשמותם דלא עסקינן בשמייהו מותיב רבינא מעשה בדואג בן יוסף כו' ומשני חזי מאי סליק ביה ועיין בתוס' שם ד\"ה דלא מסקינן בשמייהו שכתבו דכל דאיכ' אחר צדיק מסקינן בשמיה יע\"ש וכיון שכן אין מקום למה שהכריחו התוס' דלא גרסי' יעקב מדכתיב שם רשעים ירקב.
ואולי התוס' במגילה משמע להו דכי היכי דלא מסקינן אחרים בשם אדם רשע כדאמרי' התם דכי דלא מסקינן לאדם רשע גופיה בשמו המיוחד לו אפילו שיש צדיק אחר באותו שם והכל בכלל מ\"ש דלא מסקינן בשמייהו לא אחרים בשמו ולא לו בשם זה ובכל הני דוכתי דע\"ז לא הוו גרסי יעקב מינאה אלא ההוא מינאה וה\"נ לא הוו גרסי יעקב איש כפר סכנייא וזכורני שראיתי בס' החסידים שאיזה רשע שנשתמד אם היה נקרא אברהם קורין אותו אפרם וכיוצא לבזותו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מעונן איזהו \n מעונן כו' יום פ' טוב ויום פ' רע כו'. וכתב רש\"י ז\"ל בחומש פרשת קדושים על פסוק לא תעוננו ולא כו' לשון עונות ושעות שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה שעה פ' קשה לצאת כו' והכי איתא בת\"כ ובסנהדרין דף ס\"ה ולכאורה קשה ממ\"ש אין מתחילין בב\"ד וכמ\"ש בזוהר פרשת תצא דרע\"א ע\"ב ובפרשת עקב דרע\"ג ע\"א ואם הוא מנהג העולם הוא תימה על מה סמכו יע\"ש וי\"ל עמ\"ש מוהראנ\"ח בפרשת כי תצא דרוש א' דצ\"ב ע\"ד שתמה עמ\"ש בתענית דכ\"ט האי ישראל דאית ליה דינא בהדי גוי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולמצי נפשיה באדר דבריא מזליה ממ\"ש כאן גבי קרא דלא תעוננו והשיב וז\"ל ואמנם תשו' ענין זה לע\"ד הוא שאומר יום פ' טוב לצאת הוא מייחס ההצלחה ההיא אל המזל ואל היום בעצמו וזה ודאי אסור אמנם מ\"ש מגלגלין זכות ליום זכאי אין הגורם והרושם ליום ההוא אבל ירצה לומר כי ביום טובה גם ה' יתן ומידת רחמים נוהג בו וביום רעה להפך יע\"ש וזה גם כן יתכן לומר כיון דביום ב' לא נאמר בו כי טוב וביום ד' נתלו בו המאורות סימנא מילתא היא שלא להתחיל בהם מלאכה כיון שבהם ליכא מידת רחמים כל כך כשאר הימים וביום טובה היה בטוב ועיין בתשו' הרשב\"א סי' תי\"ג שעמד על חקירה כזו מדר\"ע אר\"ע ויישבה יע\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש גדידה ושריטה\n גדידה \n ושריטה אחת היא וכשם שהיו הכותים שורטים בבשרם על מתיהן כו' כך היו חובלין לעצמן לע\"א שנאמר ויתגודדו כמשפטם גם זה אסרה תורה שנאמר לא תתגודדו אלא שעל מת בין ביד בין בכלי לוקה לע\"א בכלי חייב מלקות ביד פטור. ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ וז\"ל ודעת רבי' דלא תימא שריטה לא שייכ' אלא ביד וגדידה לא שייכא אלא בכלי ואי עשה ביד והתרו בו משום לא תתגודדו או בכלי והתרו עליו משום שריטה דלא ליחייב קמ\"ל. א\"נ דלא תתגודדו משמע לרבינו דלא קאי אל מת אלא לחודיה קאי והיינו לע\"א וקמ\"ל דאף על גב דלא כתיב במת אלא שריטה אם גדד חייב עכ\"ל.
והנה לתירוצא קמא נראין דבריו דסבירא ליה כפי' רש\"י דגדידה בכלל שריטה ושריטה בכלל גדידה אבל לעד\"ן לפרש השמו' דבכלל שריטה גדידה דהיינו דבין ביד בין בכלי שריטה מקרי אבל גדידה דוקא קמשמע בכלי ולא ביד ורווחא שמעתתא בהכי וה\"ק קסבר ר\"י שריטה וגדידה אחת היא שבכלל שריטה גדידה ומצינו לגדידה שלא נאסרה אלא על מת מינה וההוא דושרט לנפש דכולל ביד ובכלי הוא למת דוקא אמר שמואל דהמשרט בכלי חייב לאשמועי' דבכלי נמי שריטה מקרי ולקי אבל ביד לא מקרי גדידה דאם אית' הוה ליה לאשמועינן הא נמי דהמגדד ביד חייב למימר' דגדידה ביד גדידה מיקרי ולקי. ומיהו אין זה הכרח דאפשר דלעולם לא לקי על לאו דלא תתגודדו מטעם שכתב הלח\"מ ותני תנא קמיה דר\"י על מת בין ביד בין בכלי חייב דישנא לגדידה בכלל שריטה אבל בע\"א בכלי לקי אבל ביד לא דליתא לשריטה בכלל גדידה דגדידה משמעה כלי דוקא והשתא ניחא דבכלי דוקא לקי דמשום דלא תתגודדו לא משמע אלא בכלי אבל אי אמרינן דמשמעה בין ביד בין בכלי ק' מאי טעמ' דביד לא מחייב וקרא סתמא קאמר וע\"כ לדחוק דלצדדים קאמר גדידה ביד ובכלי למת וגדידה בכלי לע\"א שכן דרכה והא כדאיתיה והא כדאיתיה למת דאורחייהו ביד ובכלי חייב בשתיהם בע\"א דלאו אורחייהו אלא בכלי דוקא בכלי חייב ולא ביד וזה דוחק.
אמנם לפי מה שכתבנו דאינה לשריטה בכלל גדידה ניחא ורווחא שמעתתא ומיהו לא נפק' מינה לדברי רבינו מידי אלא לרווח' דשמעתת' והנה מתירוצ' קמא דהרב ז\"ל נראה דלקי על לא תתגודדו נמי ולא כן כתב בב\"י ועיקר ועיין להר' בעל לח\"מ ז\"ל. ומיהו אך זה חלי מ\"ש א\"נ משמע ליה לרבינו דלא קאי אל מת אלא לחודיה כו' וזה תימ' שהרי אמרו להדייא בגמ' קסבר ר\"י שריטה אחת היא והתם כתיב למת בפירוש וממעטינן מהתם ודוקא למת אם כן לנפש דרשינן לשרט ה' שריטות על ה' מתים וכן פסק הרב ז\"ל הרי דע\"כ משמע דגדידה על מת קאי ומוכרח הדבר כדמוכח בסוגייא ואיך קאמר מרן ז\"ל דמשמע לרבינו דלחודיה וקמ\"ל דאע\"ג דלא כתיב במת אלא שריטה חייב דליתא לפום סוגייא ועיין למרן החבי\"ב בספר דינא דחיי לאוין ס\"ב.
וכבר עלה על דעתי לדחוק לדברי מרן ז\"ל ולומר דכוונתו ז\"ל דס\"ל לרבינו דעיקר לאו זה דלא תתגודדו לא אתא עיקרו למת אלא לחודיה קאי דלומר דעיקרו לחודיה ולגופיה אתא לע\"ז וכדמוכח מתנא דתני קמיה דר\"י דעל ע\"ז לקי וחייב דהיינו משום לא תתגודדו ואי ס\"ד עיקרו למת ואל מת קאי היכי דרשת ליה בע\"ז ואמרת וחייב ולקי הא אל מת קאי דוקא ורבי יוסי נמי לא מסתבר דפליג אהא אלא ע\"כ דעיקר קרא לע\"ז אתא וכיון דלע\"ז אתא ע\"כ דלחודיה קאי עיקרו ולא ממשיך אל מת אלא דכיון דאית לן בעלמא דבכלל ושרט איתיה לגדידה ושריטה וגדידה אחת היא א\"כ מעתה יכולין אנו לומר דממשיך נמי אל מת מדחיברן ביחד עם לא תקרחו ולא יחד לאוין אלא כולהו בחדא מחתא לא תתגודדו ולא תקרחו הוא לרמוז דממשיך נמי אל מת מיהו עיקרו לע\"ז אתא ולחודיה קאי עיקר קרא וכיון שכן לא היה ראוי לחייב לגדידה על מת מאחר דעיקר קרא לחודיה קאי אע\"ז ודוגמא למ\"ש מרן עצמו לקמן ע\"ד וא\"ת והיאך לוקה כו' יע\"ש אלא מאי דחייב הוא משום דשריטה וגדידה אחת היא ובכלל שריטה גדידה ומשו\"ה ולא מהאי קרא דלא תתגודדו דעיקר קרא לע\"ז אתא אע\"ג דיש למושכו למת ומאי דאמרינן התם קסבר ר\"י שריטה וגדידה כו' ירצה דאם לאו דשריטה וגדידה אחת היא לא היינו סומכין לשום צד לא תתגודדו אל מת דמהי תיתי לאסור במת גדידה דהא לא תתגודדו לע\"ז הוא דוקא אלא להיות שיש לנו כלל דאיתא לגדידה בכלל שריטה וחייב וא\"כ מכח זה יש לנו סמוכי' לדקדק ממה שכלל שניהם בכתוב אחד ולומר דבא לרמוז דגדידה דאסר בעלמא שהיא בכלל השריטה הוא למת דוקא ומיהו עיקר קרא לע\"א אלא מדסמך שניהם כאחד אנו אומרים שבא לרמוז זה דעיקר חיוב הגדידה משום שריטה וזהו שלא הזכיר רבינו דאם גדד בכלי שעובר על ושרט ועל לא תתגודדו דליתא דלא תתגודדו עיקרו לע\"א משו\"ה הוצרך רבינו לומר דשריטה וגדידה אחת היא כי הוא הקדמה לתת טעם למ\"ש אח\"כ שעל מת בין שרט ביד בין שרט בכלי לוקה דלא תקשי משום דגדידה ושריטה אחת היא.
מיהו קשה מהא דאמרי' בפ\"ק דיבמות די\"ג ע\"ב האי לא תתגודדו מבעי ליה לגופי' דאמר רחמנא לא תעשו חבורה למת כו' אלמא דעיקר קרא אתא למת ואפשר דלא נחית התם אלא לאפוקי דלא נדרוש לא תעשו אגודות ופשטיה דקרא נקיט מיהו קושטא דמילתא דעיקר קרא אע\"ז קאי וכמ\"ש ותדע דהא בשמעתין תני תנא קמיה דר\"י אדע\"ז וכמ\"ש והתם נמי ר\"י הוא אלא דהתם לא נחית להכי ומשו\"ה לא דק וסוגיי' בדוכתא עדיפ' ואמנם אכתי ק\"ל למה לא הביא רבינו במנין הלאוין דגבי מת אלא לאו דגדידה ולא דשריטה וכת' דשריטה וגדידה אחת היא ואם אית' דס\"ל דעיקר לאו זה בע\"א לא היה ראוי להביא אלא ההיא דשריטה ומהכא תברא נמי למ\"ש לעיל דסובר ר\"י דבכלל שריטה גדידה ולא בכלל גדידה שריטה ודוק ואפשר עוד לומר בכוונת דברי מרן דקשיא ליה דמאי אשמועינן באומרו דגדידה ושריטה אחת היא דבשלמא אי ס\"ל דחייב שתים כנראה מפרש\"י ד\"ה והמשרט בכלי וכ\"כ הנ\"י בשם הרמ\"ה ניחא אבל כיון דדעת ר' הוא דאינו חייב אלא אחת כמבואר מדבריו כאן ובספר המצוות שורש ט' דכללא כייל שאפי' ריבתה תור' עליו כמה לאוין אינו חייב אלא מלקות אחד יע\"ש באורך אם כן למאי נ\"מ לומר אחת היא כיון דלעולם אינו חייב אלא אחת. ואי לעבור עליו בשני לאוין מאי נ\"מ כיון דליכ' אלא מלקות אחד לזה כתב מרן וכונת רבינו כו' ליישב זה כמבואר. ובזה אין מקום לדברי הלח\"מ יע\"ש.
ולכאורה היה אפשר ליישב עוד דכוונת ר' הוא לומר שינוייא דתלמודא דמשני למאי דפריך לר\"י דס\"ל דמשרט על ה' מתים חייב על כל אחד ואחד דלנפש כל נפש ונפש משמע ופריך והא אפיקתיה לביתו שנפל כו' ומשני קסבר רב יוסף שריטה וגדידה אחת היא יע\"ש אם כן היא גופה קאמר רבינו כיון דהוא פסק כר\"י דשרט שריטה אחת על ה' מתים לוקה ה' והיינו ודאי משום דלנפש כתיב וכל נפש ונפש משמע והוא פסק ג\"כ דהשורט על ביתו שנפל פטור עיין בהל' י\"ו א\"כ מהיכא נפ\"ל הני תרתי לזה כתב גדידה ושריטה אחת היא שהוא ממש שינוי' דתלמוד' וא\"כ אייתר למת לאשמועינן לההיא דביתו שנפל וק\"ל אמנם עין רואה כל כי האי מילתא שעת הדחק מקרי ויש בו מן הגמגום כאשר יראה הרואה. והיה נראה עוד לו' במאי דאיכ' למידק לפום פשטא דלא תתגודדו למת קאי ומכלל אזהרה זו ג\"כ שלא להתגודד בע\"ז א\"כ איך לוקה המגדד עצמו למת או לע\"ז והא הוי לאו שבכללות ואין לוקין על לאו שבכללות (כמ\"ש מרן לקמן לאידך דלא תעשו אגודות) וליכא למימר לשום חד מינייהו שהוא עיקר הלאו ואידך דרשא דלא להוי לאו שבכללות כמ\"ש מרן לקמן לאידך דלא תעשה אגודות והן הן דברי רבינו בס' המצוות במצות לא תעשה זה יע\"ש דהא קחזינן דשוין הן ויבואו שניהם ולוקין עליהן. ואי חד עיקר ואידך דרשה על העיקר לילקי ולא על אידך ואיך תני בברייתא דלקי על שניהם אלא ודאי דכולהו עיקר וא\"כ הוי לאו שבכללות ואין לוקין. אשר ע\"כ איכא למימר דס\"ל לברייתא דודאי פשטיה דקרא דלא תתגודדו על המת משמע אמנם כיון דגדידה ושריטה אחת היא א\"כ באזהרה דשרט לנפש נכלל ג\"כ גדיד' א\"כ למאי איצטריך עוד אזהרה דלא תתגודדו אלא ודאי אם אינו ענין לגדידה דמת דמושרט לנפש נפקא תנהו ענין לגדידה דע\"ז לעבור עליו בלאו וכי תימא דאימא לעבור עליו בשני לאוין הא לא קשיא דהיכא דאיכ' למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאו יתירא והכי איתמר בפ\"ב דפסחים דכ\"ד יע\"ש ומשו\"ה לקי על גדידה דע\"ז דאם אינו ענין למת תנהו לע\"ז ולקי על מת דגדידה בכלל שריטה ומיהו אין מקרא יוצא מידי פשוטו דלמת מיירי והיינו דקאמר תלמודא קסבר ר\"י גדידה ושריטה אחת היא וכתיב התם למת א\"כ אע\"ג דבאם אינו ענין מוקמינן ליה בע\"ז מ\"מ אהני פשטיה דקרא לאשמועינן הא דלמת הוא דחייב ולא למי שנפל ביתו והבן. וההיא דפ\"ק דיבמות די\"ג ה\"נ מתפרשה דנקט פשטיה דקרא דלמת קאי וכיון דכל פירכיה אינו אלא לומר דלא תתגודדו אינו לשון אגודה אלא מלשון חבורה לא דק למינקט בע\"ז אלא נקט לשון חבורה למת לפום פשטיה דקרא כאמור ודוק.
מעתה דייק לשון רבינו במ\"ש הא דגדידה ושריטה אחת היא בבבא זו דע\"ז ולא כתבו בבבא דלעיל דשריטה למת כי שם ביתו וגם עיקר אזהר' דחבורה למת כתב רבינו מושרט לנפש ולא הזכיר לא תתגודדו אלא היא גופה מילתא האמורה אשמועינן רבינו ולהורות נתן בתחי' נקט דין דשריטה למת לבד ולא הזכיר גדידה כלל לרמוז לנו דעיקר אזהרה דחבורה למת היא מושרט לנפש וכשרצה להשמיענו דין גדידה דע\"ז ושחייב מלקות הוצרך לכתוב הא דגדידה ושריטה אחת היא ליישב ולומר דלא הוי לאו שבכללות וה\"ט גדידה ושריטה אחת היא וא\"כ בכלל אזהרת ושרט לנפש איכא נמי גדידה ולמאי איצטרי' לא תתגודדו למת אלא אתא לגדידה דע\"ז דגם זה אסרה תורה באם אינו ענין למת תנהו לע\"ז וא\"כ לקי על הגדידה דמת משום ושרט ולקי על ע\"ז משום לא תתגודדו כמדובר. וזה אפשר כוונת מרן בתירוץ ב' אלא שכתב בקיצור כמנהגו הטוב. ואולם דברי רבינו שבספר המצוות למדקדק בהם הם מנגדים זה וצ\"ע.
ודע דהרי\"ף ז\"ל הביא ההיא דשמואל והא דתני תנא קמיה דר\"י וסיים וכן הילכתא דמסקנא הוא ע\"כ ומשמע דס\"ל דהא מתניתא פליג עם ההיא דשמואל ור\"י דס\"ל דשריטה וגדידה אחת ומתנית' ס\"ל דשריטה בפ\"ע וגדידה בפ\"ע ושריטה ביד וגדידה בכלי והילכת' כמתניתי' דמסקנא הוא דאי ס\"ל דמתניתא ושמואל לא פליגי מאי האי דכת' וכן הילכתא דמסקנא הוא. דאי לאפוקי ההיא מתניתא דפריך מינה לשמואל הא פשיט' דהילכת' כהא דשמואל דכר' יוסי ס\"ל דנימוקו עמו ומתני' סתם כוותיה ובלא אומרו והלכתא כן אלא בהביאו ההיא דשמואל לבד ידעינן דס\"ל דהלכת' כשמואל אלא ודאי נר' דס\"ל דפליגי ולאפוקי דשמואל כתב וכן הלכה.
וכן מוכח להדייא מדברי הראב\"ד ז\"ל שבס' תמים דעים סי' רל\"ה שהבין כן בדעת הרי\"ף וכמו שיבא לקמן ואם כן דעת הרי\"ף הפך דעת רבי' כמובן וז\"ל הראב\"ד הא מתניתא לא פליגא מידי אדשמואל דע\"כ לא אמרינן שריטה וגדידה אחת היא אלא שהמשרט בין ביד בין בכלי חייב משום משרט אבל גדידה ודאי אינה אלא בכלי כדכתיב ויתגודדו כמשפטם ולשון גדידה הוא דרך חיתוך ככדתיב גודו אילנא והשריטה היא כעין עוף המשרט והיא דרך קריעת בשר שלו בחיתוך וזה צריך התראה משום משרט ואם התרו עליו משום גדידה פטור. והמחתך בכלי צריך התראה משום גדידה ואם התרו עליו משום משרט פטור. מיהו שמואל ס\"ל כר\"י דאמר שריטה וגדידה אחת היא והמשרט בפי הסכין כעין עוף המשרט חייב משום שריטה וקי\"ל כר\"י דסתם מתני' כוותיה עכ\"ל הנך רואה דס\"ל להראב\"ד ז\"ל בדעת הרי\"ף דמתניתא של תני תנא פליג אדשמואל והלכת' כתני תנא.
ודברי הראב\"ד צריכין תלמוד דלכאורה משמע דס\"ל דמאי דקאמר ר\"י שריטה וגדידה אחת היא היינו לגדידה דשריטה דמשרט בפי הסכין אבל מגדד דהיינו חותך בסכין הא ודאי לאו בכלל שריטה והיינו קרא דלא תתגודדו ואם התרו משום משרט פטור א\"כ מאי משני תלמודא קסבר ר\"י גדידה ושריטה אחת היא וכתיב התם למת. הא גדידה דלא תתגודדו שהוא חיתוך בכלי אינו בכלל שריטה דדוקא שריטה דכלי הוא דהוי בכלל שריטה אבל גדידה דחיתוך אינו בכלל שריטה וא\"כ למת דכתי' התם אצטרי' לגופי' דהא לאו בכלל שריטה וצ\"ע.
תו כתב מרן כ\"מ ד\"ה גם זה כו' וכתב רבינו שהמשרט עצמו לע\"א חייב מלקות ותמיה לי מילתא הא עבודתה בכך וסקילה נמי ליחייב וי\"ל כו' ע\"כ וק\"ל על תמיהתו דהא בעלמא בכל מין ע\"א כשעובדין אותה דרך עבודתה חייב סקילה ואזהרתי' מלא תעבדם וכשאין דרך עבודתה פטור חוץ מארבע עבודות כמבואר בפ\"ג א\"כ כי אסר רחמנא גדידה בע\"א ודאי כשאין דרך עבודתה איירי דאי כדרכה למה לי קרא דלא תתגודדו מלא תעבדם נפקא לכל מין עבוד' כדרכה אלא ע\"כ כי אתא קרא דגדידה לחיובי לשלא כדרכה וכן מבואר מדברי רש\"י ד\"ה ביד חייב ועיין בדברי התוס' שדבריהם קצת מגומגמים ועיין בספר מאיר עיני חכמים וא\"כ כי אתא רבינו ז\"ל לאשמועי' הכא בגדידה דע\"א חייב מלקות ודאי כשאין דרך עבודתה מיירי דאי כדרכה הא כבר כתב בפרק ג' וכללא כייל דכל שהוא דרך עבודתה אזהרתיה מלא תעבדם וחייב סקילה א\"כ למה לי קרא ואזהרה דלא תתגודדו דמה לי גדידה מה לי שאר עבודות אלא ודאי כשאין דרך עבודתה מיירי והא אשמועינן דאע\"ג דבעלמא כל שאינה דרך עבודתה פטור חוץ מד' עבודו' הכא בגדידה חייב וצ\"ע." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..4d85148d68ffee7b038a4db7be23f7b56325467d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,63 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foundations of the Torah", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות יסודי התורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור שלא כדרך הנאתו במד\"א \n כו' אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין רטיה או מלוגמה מחמץ כו'. דברי מרן כ\"מ בזה תמוהים כמ\"ש הר\"ב מ\"ל ז\"ל בדף ב' ע\"ד ד\"ה וראיתי כו' אמנם דברי רבינו מבוארים הם במ\"ש ה\"ה בפ\"ח מהלכות מ\"א הל' ט\"ז ע\"ש ומשמע ליה לה\"ה בדעת רבינו שהוא אינו מפרש כפי' רש\"י בההיא דרבינא דהוה שייף לברתיה בגוארקיה דערלה אעפ\"י שהיה חולי שאין בו סכנה ויהיב טעמא לאיכא דאמרי משום דלאו דרך הנאתו הוא דהיינו לפי שהיה בוסר אלא לדעת רבינו הוא משום דכיון דהיה דרך סיכה ולא היה דרך אכילה משו\"ה קאמר דלאו דרך הנאה הוא וכן העלה הר\"ב מש\"ל בד\"ג ע\"ב דאין בכל איסורי מאכל כי אם ב' חלוקות הא' היא דרך האוכל דרך אכילה שהוא מה שהוזהרנו עליו בלאו וכרת והב' הוא הנהנה ולא אכל דאין בו לאו אלא איסור תורה ואין חילוק בין אם הוא כדרך הנאתו או לא אלא ההנאות שוות דאין בהם לאו אך איסורו ד\"ת יע\"ש.
וראיתי למו\"ה בספר שער המלך ד\"א ע\"ב שתמה ע\"ז מהא דגרסינן בפסחים דכ\"ו אמר אביי מנא אמינא לה דתניא אמרו עליו על ריב\"ז שהיה יושב ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר וקמכוין ושרי ורבא אמר לך שאני היכל דלתוכו עשוי ופרש\"י ואין הנאת צלו נאסרת דאין זה דרך הנאתו והשתא אם כשלא דרך הנאתו איסור' דאורייתא איכא היכי הוה עביד הכי ריב\"ז דבשלמא אם אין איסורו אלא מדרבנן איכא למימר היכא דלא אפשר כגון הכא שהיה צריך לדרוש לרבים לא אטרחינהו וכדאמרי' התם בסמוך ותסברא כו' וכמ\"ש הרב בסמוך ד\"ד ע\"ב אלא ודאי מהך סוגייא מוכח בהדייא דשלא כדרך הנאתן אין איסורו אלא מדרבנן עכ\"ל.
ולע\"ד אפשר לומר דה\"ה ז\"ל מפרש שאני היכל דלתוכו עשוי דלא כפי' רש\"י שפירש משום דהוי שלא כדרך הנאתן אלא הכוונה כיון דלתוכו עשוי כי אקדישו הבנין מעיקרא הכי אקדישו שלא יחול קדושתו אלא מה שבתוכו לא על ההנאה הבאה מחוצה לו וה\"ט כדי שלא יכשלו בו רבים שעוברים דרך שם וכ\"כ מו\"ה גופיה לקמן ד\"א ע\"ג ד\"ה ומעתה ליישב דברי התוס' ר\"פ הנשרפין דע\"א ד\"ה בשיר דס\"ל דשלא כדרך הנאתו במוקדשי' איכא איסור תורה וזה היפך הך סוגייא דאמרינן שאני היכל דלתוכו עשוי יע\"ש.
עוד ראיתי למו\"ה שם ד\"ה ודע דהא דאמרינן התם שאני היכל דלתוכו עשוי כו' שהביא דברי התוס' ומה שהוק' להרב ח\"ה ז\"ל בתירוצם ומה שיישב וכתב עליו שדבריו דברי נביאות ושלכן נראה דלרבא ל\"ק ליה ברייתא דליפרוך מה לכלאי הכרם שלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן דאיכא למי' דאיסי ן' יהודה ס\"ל כר\"ש דאמר כל שהוא למכות וכי היכי דלקי בכל האיסורין אכל שהוא ה\"נ לקי אשלא כדרך הנאתו וכמו שנראה מדברי התוס' דפ\"ג דשבועות ד\"ה דמוקי וכמ\"ש מוהריב\"ל ורש\"ל שם יע\"ש. ועל זה מצאתי כתוב עוד למו\"ה ז\"ל וז\"ל וק\"ל שמדברי התוס' בפרק כל שעה דכ\"ד ע\"ב ד\"ה פרט לאוכל חלב חי נראה איפכא שהרי הקשו מההיא דאמרינן בפרק ג\"ה אכל צפור טהור חי בחיה בכל שהוא והוצרכו לדחוקי דשאני עוף דרכיך ואם איתא לדברי רש\"ל ומוהריב\"ל מאי קושיא הא כיון דלקי אכ\"ש ה\"נ דלקי אשלא כדרך הנאתו עכ\"מ ועיין במ\"ש עוד ע\"ד רש\"ל הללו בד\"ב סע\"ד וד\"ג ע\"א.
וראיתי להר\"ב מש\"ל בד\"ג ע\"ג שהביא ראיה לדעת רבינו דס\"ל דאינו חייב מלקות בנהנה ואפילו בבשר וחלב מההיא דפרק כל הבשר דקי\"ג דאמרינן המבשל חלב בחלב ר' אמי ור' אסי חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה והמתבאר שם מסוגייא דלכ\"ע אין איסור בב\"ח חל על איסור חלב ויש לתמוה דהא איסור בב\"ח איסור מוסיף הוא דהשתא נאסר בהנאה וא\"כ אמאי לא חייל איסור בב\"ח על איסור חלב ולסברת רבינו ניחא דע\"כ לא חשיב הנאה איסור מוסיף אלא היכא דלקי על ההנאה אבל בב\"ח דליכא מלקות בהנאה לא שייך ביה איסור מוסיף אף לסברת החולקים עליו וס\"ל דבכל איסורי הנאה לוקין על ההנאה וכ\"ש בב\"ח לא ידעתי טעם נכון למה לא ילקה האוכל חלב שבישל בחלב שתיים משום איסור מוסיף וצ\"ע עכ\"ל.
ודין גרמא ליה שלא ראה דברי הר\"ן בחי' לחולין דקי\"ו עלה דאמרינן קסבר רבי עקיבא אחע\"א וז\"ל כבר כתבתי למעלה דאחע\"א דבב\"ח איסור מוסיף הוא הילכך כיון דקי\"ל בעלמא אחע\"א באיסור מוסיף נקטינן כר\"ע ואע\"ג דשמואל שהוא אמורא משמע דלא דריש כר\"ע אלא כת\"ק כדאמרי' לעיל גדי לרבות את החלב כו' הך מימרא תרוצי מתרצינן לעיל ופירוקא בתרא דאמר הא דידיה הא דרביה אפשר דלדידי' ס\"ל אחע\"א וחלב ומתה לא צריך קרא ולעיל בדקי\"ב ע\"ב עלה דפריך תלמודא וסבר שמואל אחע\"א כו' כתב וז\"ל איכא למידק מאי קושיא הא אחע\"א דבב\"ח איסור מוסיף הוא שהרי בתחיל' לא נאסר אלא באכילה והשתא ניתוסף בו איסור הנאה ובמס' כריתות אמרינן דאיסור הנאה איסור מוסיף הוא כו' לפיכך נראה דשמעתין פליגא אדרבא דאמר במס' שבועות דאפילו למאן דלית ליה איסור כולל מוסיף אית ליה מבוארין דבריו דלדידן דקי\"ל אחע\"א באיסור מוסיף חלב ומיתה מחייב בבב\"ח מסברא משום דאי' מוסיף הוא ולפ\"ז עכ\"ל דר' אמי ורבי אסי לדעת ר\"ש דס\"ל אחע\"א אפי' באיסור מוסיף הוא דפליגי ואינהו בדידהו ס\"ל דאחע\"א באיסור מוסיף ולקי ב' וכבר הארכתי בזה בפי\"ז מה' א\"ב שורש אחע\"א יע\"ש.
עוד ראיתי להר\"ב מש\"ל בדף ה' ע\"א ד\"ה יש לחקור עלה ונסתפק בהא דקי\"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן אם נאמר ג\"כ במצות עשה דרחמנא אמר תאכל כגון מצה וק\"פ אם אכלן שלא כדרך הנאתן אם יצא י\"ח כו' וסיים וכעת לא ראיתי דין זה בפי' במ\"ע עכ\"ל ועיין למו\"ה בספר שער המלך שהוכיח בראיות ברורות דגם במ\"ע אין יוצאין בו י\"ח באוכל שלא כדרך הנאתן יע\"ש.
ואנכי לא ידעתי אמאי לא פשיט ליה למר כן ממ\"ש התוס' דנזיר דכ\"ג גבי מה שאמרו זה שאכלו אכילה גסה פושעים יכשלו בם כו' והביא דבריה' הר\"ב מ\"ל לעיל מזה ד\"ה נסתפקתי והוא ז\"ל סובר דאכילה גסה שלא כדרך הנאה חשיב וצ\"ע ועיין בספר מוצל מאש ח\"ב סי' יו\"ד יע\"ש ועיין בס' חיים שאל ח\"א סימן ד' ד\"ז ע\"ד.
והן עתה ראיתי להרב תורת חיים בפ' העור והרוטב דק\"ך ע\"א אההיא דאמרינן התם בשלמא אם מצה היא אינו יוצא בה י\"ח לחם עוני אמר רחמנא כתב וז\"ל נראה דלא מצי למימר אכילה כתיב ביה דהא דקאמר גבי חלב וחמץ ונבילה אכילה כתיב ביה כו' משום דכשהמחה את החלב גרועיה ואין דרך הנאתו בכך וקי\"ל בכל האיסורים דאין חייבין עליה' עד שיאכל אותם דרך הנאה כדאיתא בפרק כ\"ש כו' אבל גבי מצה דלאו בהנאה תלייא מילת' דמצוות לאו ליהנות ניתנו דאפי' בלע מצה קי\"ל דיצא אע\"ג דלא נהנה ממנו והיינו דבעינן בסמוך גבי כלאים מנ\"ל אע\"ג דלא כתיב ביה אכילה משום דלא אסרה תורה אלא בדרך הנאה עכ\"ל.
הנה פשיטא ליה להרב כביעתא בכותחא דבמ\"ע יוצא בו אפילו שלא כדרך הנאה היפך מאי דפשיטא ליה להרב מ\"ל מסברא וממה שהוכיח מו\"ה בראיות ברורות והוא פלא: ומ\"ש משום טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו אין ענין לזה כלל כמובן גם מה שהביא ראיה מבלע מצה יצא אע\"ג דלא נהנה ממנו לית' דס\"ס הרי גרונו ומעיו נהנין ממנו וחשיבא דרך הנאתו וזה מוכרח דלפי דבריו אם בלע כזית מאיסו' כגון נבילה כו' אין לוקין עליו דהוי שלא כדרך הנאתו והא ודאי ליתא דבהדייא אמרינן בפרק אלו נערות ד\"ל ע\"ב זר שאכל תרומה פטור לאביי ומוקמי' לה כגון שתחבו חבירו בבית הבליעה דמיתה ותשלומין באים כאחד יע\"ש ועיין בפרק ג\"ה דק\"ג ע\"ב וזה פשוט. גם מ\"ש והיינו דבעינן בסמוך גבי כלאים מנ\"ל כו' משום דלא אסרה תורה אלא כדרך הנאה כו' דבריו תמוהים דבהדייא אמרינן בפרק כ\"ש ה\"מ בכלאי הכרם דלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן וצ\"ע.
מיהו מהא דתנן פי\"א דמנחות משנה ז' חל יה\"כ להיות בע\"ש שעיר של יה\"כ נאכל לערב והבבליים אוכלין אותה כשהוא חי כו' נראה דקשה לזה שהרי האוכל חלב חי אמרינן דלא מחייב משום דהוי שלא כדרך הנאתו וההיא דאכל צפור חי תירצו בתוס' דשאני עוף דרכיך משמע דכל מין בהמה אפילו בהמה דקה כל שאוכלו חי מיקרי שלא כדרך אכילה וא\"כ קשה דמאי אהני להו לבבליים לאוכלו כשהוא חי כיון דאכתי לא מקיים מצות אכילת קדשי' כיון דהוי שלא כדרך הנאתו ואפשר ליישב דאע\"ג דלא מקיימי מצות אכילת קדשי' אהני להו אכילה כזו שלא להביאו לידי נותר שעובר עליו בכרת אלא דאכתי קשה מהא דגרסינן בפסחים פרק אלו דברים דע\"א ע\"א אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דשעירי רגלי' חי נאכלין צלי אינן נאכלין ושמחה בחי ליכא ופירש רש\"י חי נאכלין אם בא לאוכלו בשבת לא יאכלנו כי אם חי כו' והשת' ק' דהיכי מצי לאוכלו בשבת כשהוא חי הא קא מבטלי מ\"ע דאכילת קדשים כיון שיכול לאוכלו כשהוא מבושל למוצאי שבת גם מאי קאמר דשמחה בחי ליכא ת\"ל דאפילו שבשאר קדשים דלא אתו משום שמחה לא מקיים מ\"ע. ועיין בתוס' מנחות דמ\"ח ע\"א ד\"ה חטא בשבת שכתבו וז\"ל תימה למה אין אומרים חטא כדי שיזכו לאוכלן חיים דכה\"ג אמרינן בפרק התודה. וי\"ל דאין זה זכות כו' ודוק היטב בדבריהם. ועיין עוד במנחות ד\"ק ע\"א ד\"ה ששונאין כו' שכתבו וז\"ל אע\"ג דמצוה קא עבדי שלא להביאו לידי נותר אפי\"ה כל קרו להו בלשון גנאי לפי שהיה דרכם כמו כן לאוכלן בשאר ימות השנה וע\"ש וקשה דבשאר ימות השנה היכי מצו אכלי הכי וקא מבטלו מ\"ע. ואולי נאמר דהבבליים הללו כיון שדרכם לאכול כמו שהוא חי לגבי דידהו חשיבא אכילה כדרכה ולפי\"ז זכינו לדין דלגבי בבליים בשאר איסורים נמי דינא הכי דמחייבי אם אכלו חי אלא דלפי\"ז ק' דמאי ק\"ל להתוס' בפסחים מההיא דאכל צפור חי ומההיא דהקפה את החלב ואמאי לא תירצו דההי' מיירי במי שדרכו לאוכלו חי כמו בבליים ועדיין אני נבוך בזה והדבר צ\"ת. ועיין במ\"ש עוד בפ\"א מהלכות עיוה\"כ הל' א' יע\"ש.
עוד ראיתי להר\"ב מש\"ל בד\"ה ע\"ד ד\"ה עוד הביא דברי התוס' דפרק כ\"ש דכ\"ד שכתבו וז\"ל הא דלא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה משום דכתיב בהו אכילה דמוזבחת ואכלת נפקא לן ועוד דאיכא למ\"ד חשב\"ע לאו דאורייתא ומשמע מדבריהם דלמ\"ד דאורייתא לוקה תמה ע\"ז דאף למ\"ד דאורייתא ליכא מלקות ואפילו באוכל דרך אכילתו כיון דאזהרתיה מדכתיב וזבחת ואכלת כדאמרי' בפ\"ב דקידושין דז\"ן מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקרוב מקום וא\"כ הוי לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו כו' וא\"כ היכי הוה מצי למימר הכל מודים בחשב\"ע דלוקין עליו שלא כדרך הנאתן כיון דאפילו באוכל דרך הנאתן אינו לוקה וצ\"ע עכ\"ל.
ולעד\"ן דהתוספו' משמע להו דחשב\"ע למאן דנפ\"ל מקרא דוזבחת ואכלת שלא התיר הכתוב אכילה לידי זביחה אלא בזביחה שהיא ברחוק מקום כדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת כל ששחט בעזרה שהיא בקרוב מקום הוייא ליה שחיטה פסולה ואהדרי' קרא לאיסור נבילה ולקי על אכילתן משום נבילה מידי דהוי אשוחט שחיטה פסולה שכתב רבינו בפ\"ג מהל' שחיטה הל' ח\"י דכל מקום שאמרנו שחיטה פסולה הר\"ז נבילה ולקי עליו משום נבילה כמו ששנינו בחולין דל\"ב כלל אמר רבי ישבב משם ר\"י כל שנפסלה בשחיטתה נבילה יע\"ש שמעי' מינה דכל שאסר רחמנא בענין השחיטה אהדריה לאיסור נבילה ולי' למי' דהתם שאני שהשחיטה פסולה לא הותרה כלל בשום מקום להכי אמרינן דאהדריה לאיסור נבילה אבל הכא שהשחיטה הותרה בחוץ כי אסיר רחמנא בפנים לא הדרא לאיסור נבילה אלא ללאו הבא מכלל עשה וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דביצה די\"ב ד\"ה השוחט וכו' דכל דהותר בהדייא לא אמרינן כי אסרה אהדרה לאיסורא קמא יע\"ש דלא דמי דהתם התיר הכתוב בהדייא איסור מלאכה ביו\"ט באוכל נפש כדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ומינה נמי הותרו נדרים ונדבות מטעם מתוך כמ\"ש התוס' שם וכי הדר ואסר נדרים ונדבות ממילת לכם ולא לגבוה ודאי דלא אהדרי' לאיסור מלאכה אלא ללאו הבא מכלל עשה אבל הכא דקאמר קרא כי ירחק ממך המקום תזבח ואכלת דלא התיר הכתוב תחילה הזביחה ואח\"כ אסרה בעזרה אלא תכף כשבא לצוות על השחיטה ולאסור הנחירה ושאר מיתות הבהמה כדאיתא בפ\"ק דחולין די\"ז ר\"ע אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה וכמ\"ש רבינו בס\"פ ד' מהלכות שחיטה לא התיר לנו השחיטה אלא בריחוק מקום אם כן כי היכי דנחירה ושחיטה פסולה אהדריה רחמנא לאיסור נבילה בצוותו על הזביחה הכי נמי שחי' בעזרה שהיא פסולה אהדריה לאיסור נבילה ועיין להתוס' בחולין דצ\"ט ד\"ה רבא אמר כו' במה שחילקו התוס' בענין זה דאהדריה לאיסורא קמא וכמ\"ש הר\"ב מש\"ל בס' פרשת דרכים בדרך מצוותיך דס\"ט ע\"ב ועיין להר\"ב דברי אמת דנ\"ח ע\"ב יעו\"ש.
עוד ראיתי למוהר\"י כולי ז\"ל שכתב בהגהה וז\"ל ועיין להתוס' בפרק התודה ד\"פ נקטו דרשא זאת דמה שלי בשלך ולא ידעתי למה דהא איתות' ר\"י עכ\"ל. ולא ידענא מאי קא קשי' ליה דלא איתותב ר\"י אלא במאי דהוה בעי למילף איסו' חשב\"ע מהיקשא דמה שלי בשלך אסור כו' דאיכא למיפרך מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת אבל אכתי שפיר מצינן למילף דמה שלי בשלך אינו אסור אלא כעין עבודה אף שלך בשלי אינו אסור אלא כעין עבודה דלהא ליכ' למיפרך מידי וברור." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור מחיקת השם ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות כו'. הנה זה ימים נשאלתי על טס של כסף שכתוב בו דרך חקיקה מצד אחד הא לכם זרע ומצד אחר כתוב בו אות ה' שרי להתיכו ולמכור הכסף ולהשתמש בדמיה מי נימא כיון שחקוק תיבות של פסוק זה הרי נתקדש המקום ואסור להתיך אותיות הקדש והמקום. או דילמא דוקא במוחק את השם הוא דאסור אבל באותיות אחרות לא וכן אות ה' החקוק מצד האחר אם היא ה' מן השם איכ' איסורא למוחקה או דילמא ליכא איסורא.
תשובה ליכא איסור' ודאי כי לא מצינו איסור מחיקה אלא באותיות מהז' שמות שאינן נמחקים כדאיתא בשבועות דל\"א וכמ\"ש רבינו כאן והטור ומרן בי\"ד סימן רע\"ו ושם סי' ב' כתב מרן שאם הי\"ל לכתוב את השם וכתב יאודה עושה מהדל\"ת ה' ומוחק ה' אחרונה וכ\"כ עוד דש\"ד משדי וצ\"ב מצבאות נמחקים וזה פשוט: ומ\"מ נר' דדוקא כשמוחק אותיות לצורך תיקון התיבות הוא דליכא איסור' כלל אבל אם הוא מוחק ומאבד אותיות או תיבות שלא לצורך אלא דרך בזיון אסור וכמבואר בתשובת הרמב\"ם שהביא מרן ב\"י בי\"ד סי' רפ\"ג והיא בתשו' הנדפסות מחדש סימן ז' והביאה מוהרשד\"ם בחי\"ד סימן קפ\"ד וז\"ל על אדם שריקם בטליתו פרש' ציצית וכתב השם ג' יודי\"ן והוכיחו גדולי העיר ולא קבל ממנו.
תשובה מעשה זה האיש חטא הוא ואינו נכון כלל האיסור הוא מב' טעמים האחד שאין נכתב מן התורה פסוקים פסוקים אבל יכתב שלשה תיבות ולא יותר (הכי איתא בגיטין ד\"ס וביומא דל\"ז) ואולי קאמר בכותב על הספר ובדיו אבל לחרות בעצים ובזהב או לרקם בגדים מותר דע כי אין חילוק בין כתיבה לחריתה כדאית' בגיטין ד\"ך ועוד תנן אף היא עשתה טבלא זהב שפרשת סוטה כתובה ובחריתה היתה והיה כהן מעתיק ממנה וכותב על הספר ופרי' הש\"ס שם בגיטין וביומא ש\"מ כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ומשני שזאת הטבלא היתה חרו' בה אות א' מכל תיב' כו' הא למדת שחריתה אסורה ה\"ה רקימה וכאשר ראינו במצרים שהיו לוקחים טסי כסף וזהב וחורתין בהם שיר של פגעים ותולין אותו בצווארין של תינוקות ומחינו בידם עכ\"ל.
הרי שאסר הרב ז\"ל לרקום ולחרת שיר של פגעים בטסי כסף וזהב וכן לרקום בטלית פסוקי תורה מפני שאין זה כבוד התורה לכתוב פרשיות וכ\"ש פסוקים פסוקים וכ\"ש להתיכן ולאבדם דרך בזיון וכ\"כ מוהרשד\"ם בתשו' הנז\"ל דאותיו' הקדש אעפ\"י שאינן מהשמות שאינן נמחקים אסור לאבדם דרך בזיון וכ\"כ הרדב\"ז בח\"א סימן מ\"ה וז\"ל מה שנהגו במצרים לרקום על הטלית פסוקים של תורה בזהב כבר נזהר הרמב\"ם כו' ומה שנראה לי בדבריו ז\"ל דאפילו דברים של חול אסור לרקום אותם בכתב אשורית שהרי הכתב בעצמו יש בו קדושה רבה ותלויים בו ובצורות האותיות כמה סודות עמוקים להשתמש בו בדברי' של חול כ\"ש הכא שאם בלה הטלית מתיך את הזהב ונמצא מאבד את הכתב בידים ואם כתב פסוקי' מן התורה אפילו בכתב אחר אסור דלא גרע משאר ספרים ופירושם שאסור לאבדם ביד והמאבדם מכין אותו מכת מרדות כאשר כתב רבינו בפ\"ו מה' יסודי תורה הכלל העולה שאם הוא ענין שיש בו קדושה או שהכתב אשורי אסור כן נ\"ל עכ\"ל.
מבואר יוצא דלהתיך טס של כסף וזה' שכתו' או חרות או רקום אותיות מכתב אשורית אפילו מדברים של חול אסור דהרי מאבדן בידים ועושה ביזיון בכתב הקודש ואסור מד\"ס. איברא כי מדברי הרמב\"ם בתשובה הנז\"ל אין ראיה דאיכא איסור בדבר הזה שלא כתב אלא דמגונה הדב' ולא כתב איסו' אלא בכות' פסוקי תורה נביאים וכתובים דוקא אבל בכותב דברים של חול בכתב אשורית אינו אלא גנאי וז\"ל שם ומן הראוי שתדע כי הכתיבה הזאת הנקראת כתב אשורי' כיון שנכתבה בו התורה ובו נכתבו לוחות הברית כי הוא מגונה מאד להשתמש בו רק בכתבי הקודש ומימי קדם ישראל נזהרין בזו והיו כותבים כתביהם וחיבור חכמותיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי ולכן תמצא חרות על שקלי הקדש דברי' של חול בכתב עברי ולא נמצא מעולם אות אחת מכתב אשורי בדבר שנמצא משארית ישראל לא במטבע ולא באבן עכ\"ל.
הרי שלא כתב אלא לשון גנאי ולא איסור ושוב ראיתי להרב דברי יוסף סימן מ\"א שתמה על הרדב\"ז בזה והביא ההיא דפ\"ק דנידה די\"ז דפריך תלמודא למ\"ד אסור לשמש מטתו ביום מדתניא אף ע\"פ שאמרו המשמש מיטתו לאור הנר הרי זה מגונה ופרש\"י אלמא מגונה הוא דהוי אבל איסורא ליכא יע\"ש ועל מ\"ש הרדב\"ז וכ\"ש הכא שאם בלה הטלית מתיך את הזהב ונמצא מאבד את הכתב כתב הרב הנז' וז\"ל וקשה דמנ\"ל הא דאסור לאבד בידים כתבי חול שנכתבו בכתיבה אשורית דאי משום צורת האותיות דחל עליה קדושה רבה אין זה אלא בדברים של קדש כשנכתבו בכונת קדושתן דאז חל על האותיות קדושה עליונה כפי כוונת הכותב ועומק השכלתו וטהרת מחשבותיו אבל בהעדר הכוונה הראויה בהם כל רוח אין בקרב' ומטעם זה הוא דאמרי' בגיטין דנ\"ד כל ס\"ת שאין האזכרות שלו כתובות לשמן אינו שוה כלום ובספר בדק הבית ד\"ב כתב מרן בשם הרשב\"ץ בתשו' דשם שנכתב שלא בכוונת קדושה אינו קדו' וכ\"כ הסמ\"ק והגהות מיימון פ\"ו מיסודי התורה והרשד\"ם בסימן קפ\"ז ואין צריך לומר אם הם דברים של חול שאין איסור למוחקן עכ\"ל יע\"ש.
ואין מכל זה ראיה לסתור דברי הרדב\"ז ז\"ל דודאי לענין איסור מחיקת השם דלוקה עליו הוא דקאמרי הני רבוותא דליכא איסורא אבל הרדב\"ז ז\"ל לא כתב אלא דאיסור ד\"ס מיהא איכא לפי מ\"ש הרמב\"ם דכתב אשורית מצד עצמו וצורתו אית ביה צד קדושה וגנאי הדבר לכותב' בדבר שיבא לבסוף לידי איבוד בידים.
עוד תמה על הרדב\"ז דהא דאסר הרמב\"ם לאבד ולהשתמש בכתב אשורית היינו דרך השחתה ובזיון אבל כל שעושה לצורכו שלא להפסיד ממונו אין כאן איסור כלל שהרי כותב ס\"ת וטעה מוחק אפילו כמה שורות אפי' שחלה קדושת ס\"ת על אותן שורות שכתב דכיון שאינו מוחקן דרך ביזוי והשחתה אין כאן איסור וכ\"כ מרן ב\"י בא\"ח סימן ש\"ע בשם המרדכי דעוגות התינוקות שכותבין עליהם אותיות אסור למוחקן בי\"ט הא בחול אין בו איסור יע\"ש.
ולדידי אין ספק דאף הרדב\"ז סובר כן דאחר שכתב כתיבת אשורית בזהב בטלית דכשבלה הטלית שרי להתיך אותיות הזהב כיון דלצורכו הוא מוחק ואינו דרך השחתה ובזיון והוא לא אסר אלא לרקם מעיקרא כיון דסופו לבא לידי איבוד בידים כשיבלה הטלית אפילו שהוא לצרכו ולכתחילה ודאי דאסור ר\"ל מגונה לדעת הרמב\"ם אפילו בדברים של חול כל שהכתב אשורית וכמו שכן הסכים הוא ז\"ל בכוונת הרדב\"ז יע\"ש.
ונמצינו למדין לנדון דידן דכיון ששלשה תיבות אלו של הא לכם זרע הם קדש מפסו' התורה והכותב אותם ודאי דכוונתו היה לכתוב אלו התיבות של קדש שיועיל לנושא אותם להוליד ולהזריע זרע אנשים אין ספק שלפי דברי הר\"מ והרדב\"ז והרב דברי יוסף אסור להתיך הטס הזה דהו\"ל מאבד בידים תיבות הקדש שנכתבו בכתב אשורית.
ואולם ראיתי להתשב\"ץ ח\"א סימן ב' דף ז' ע\"ד ד\"ה ואחר כו' שכתב דאעפ\"י דאיכא איסורא דרבנן לאבד כתבי הקודש בידים ואפי' ברכות וקמעין והפטרות שאינן כתבי הקודש שלמים ואפילו בזמן שלא ניתנו ליכתב וכ\"ש השתא דניתנו ליכתב משום עת לעשות לה' לדעת הרי\"ף במגילה לתינוק וכיוצא וכן ספרי התלמוד לכ\"ע וכיון שניתנו ליכתב מצילין אותן מן הדליקה וכ\"ש שאסור לאבדן ביד אפילו הכי סיים וכתב ואפשר שאינו אסור לאבד ביד אלא כשיש בהם שמונים וה' אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון אבל בציר מהכי שרי ויש הוכחה לזה בפרק כל כתבי עכ\"ל.
ונראה שראייתו מפ' כל כתבי הוא ממ\"ש שם דף קט\"ו ע\"ב דס\"ת שבלה אם יש בו ללקט פ\"ה אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מצילין מן הדליקה ואם לאו אין מצילין משמע דכל דליכא פ\"ה אותיות אין כאן קדושה ואע\"ג דלא אתמ' הכי אלא לענין דאין מצילין מן הדליקה אבל לא לאבדן ביד דוקא לענין ס\"ת שבלה הוא דאסור לאבד ביד אפילו שאין בו ללקט פ\"ה אותיות אבל בקמעין וכיוצא אפי' איבוד בידים שרי כל דליכא פ\"ה אותיות מעיקרא בהם כיון דאין בהם קדושה ועיין להר' חוות יאיר סי' ט\"ז דכ\"ו ע\"א שחילק כעין זה ולפי דברי התשב\"ץ הללו בנ\"ד דליכא אלא ג' תיבות מפ' הא לכם זרע שרי להתיכן ולאבדן בידים גם לפי דברי רבי מיימון אביו של הרמב\"ם שהביא התשב\"ץ שם באותה תשובה דכל שאינו כותב בשיטה אחת יותר מב' תיבות אין כאן כתיבת קודש ושרי לאבדן בנ\"ד נמי דליכא אלא ג' תיבות שרי לאבדן אלא שהתשב\"ץ שם דף ח' ע\"ב ד\"ה דע כו' כתב שרש\"י חולק בזה והביא ראיה הרב לדבריו יע\"ש זולת היכא שהתיבות חסרות או יתרות או האותיות קטועות או שהכתב אינו אשורית יע\"ש ולפי דבריו הללו דכל שאינו כתב אשורית שרי למוחקן הכא נמי בנ\"ד דהוי חק תוכו שצורת האותיות נעשו ממילא בתוך החקיקה וכבר אמרו בפ\"ב דגיטין ד\"ך דח\"ת לא מיקרי כתיבה דכתיב וכתב ולא וחקק דהיינו חק תוכות וכיון דליכא כתיבה אין כאן איסור איבוד כתבי הקודש.
ולבר מן דין ומן דין עוד יש טעם אח' להתיר בנ\"ד על פי מה שכ' שם עוד התשב\"ץ ד\"ת ע\"ג וז\"ל ראיתי בתשו' הרמב\"ם שאסר לרקם בטלית של ציצית פסוקים של תורה והטעין גניזה אם רקמן ואינו נראה כן שלא כיוין לכותבו להגות בהם וגט חליצה יוכיח שכותבין כמה פסוקים ורבותינו ז\"ל היו כותבין פסוקים באיגרותיהם כדאיתא בפרק' קמא דגיטין ולא היו אוסרין אלא היכא דכתבי בלא שרטוט אלא דההיא דמגילת סוטה דנגנז' כשאמר' איני שותה לא משמע הכי ושמא משום דנכתב' להגות בה טעונה גניזה וכיון שנכתבה להגות בה ולא ניתנה לקרות בה דאין כותבין מגילה להתלמד בה מש\"ה טעונה גניזה אבל מה שלא נכתב כדי להגות בו אין טעון גניזה ושמא דמגילת סוטה דטעונה גניזה משום אזכרות דאית בה שאי אפשר למוחקן וכן מוכח לשון רש\"י שכתבתי לעיל וכן בפרק מצות חליצה גבי הא דאקשינן והא לא ניתן ליכתב ואפילו הכי אסיקנא דשרי כתב ז\"ל דלא דמי למגילה לתינוק להתלמד בה דהתם אדעתא דפרשתא כתב לה דהוי כמגילה קבועה אבל האי ספירת דברים בעלמא הוא ולאו בקדושתיה קאי עכ\"ל.
ומ\"ש דגט חליצה יוכיח דכל שלא להגות בו אין בו איסור דכותב את התורה פרשיות פרשיות ואינו טעון גניזה עיין בס\"פ מצות חליצה דף ק\"ו ע\"ב וברש\"י ד\"ה משרטט גט חליצה דמשמע דס\"ל דדוקא במקום מצוה הוא דהתירו לכתוב פ\"פ כל שאינו כותבן להגות אלא לסיפור דברי' וע' להרב ג\"ור חא\"ח סימן כ\"ו שכתב דאף הרמב\"ם ז\"ל לא אסר לכותבן ולגונזן אלא מטעם הזלזול ולא מטעם דאסור לכתוב פ\"פ כיון דלא נכתבו להגות בהם יע\"ש. וזה נראה הפך ממ\"ש הרמב\"ם בתשובה שכתבנו לעיל וא\"כ בנ\"ד אפילו היה הכת' כתב גמור כיון שלא נכתב להגות בו אלא לנושאו עליו כקמיע אין כאן איסור איבוד כתב הקודש ואין צריך גניזה וכל שמתיך את טס הכסף באש לצורכו שרי כן נראה לע\"ד.
ודע שראיתי להרפ\"ח ז\"ל בביאורו לה' יסודי התורה פ\"ו הל' ו' דעל מ\"ש רבינו דאפילו אם היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה משום מוחק את השם כתב וז\"ל אפי' היה השם חקוק כו' פי' לא מיבעיא בכתוב אלא אפילו בחקוק דלא מיקרי כתיבה כדאיתא בפ\"ב דגיטין ד\"ך לענין מחיקת השם מיחייב אף בחקיקה דהא הכא גבי מחיקת השם לא כתיב כתיבה למעוטי חקיקה עכ\"ל הרב. ויש לתמוה על דבריו דאדרבא מסוגייא דפ\"ב דגיטין ד\"ך מבואר דחקיקה כתיבה היא וכתיבת הלוחות יוכיח שהיו חקוקין בלוחות וקרי לה כתיבה כדכתיב ויכתוב על הלוחות וכמ\"ש התוס' שם בגיטין ד\"ה למימרא כו' ומ\"ש שם בגמרא וכתב ולא וחקק היינו בחק תוכות ולא חק יריכות דהיינו שהאות נעשה ממילא ע\"י שחק סביבו' האות אבל אם האות עצמה היא החקוקה הא ודאי כתיבה היא וכן כתב הרב פ\"ח גופיה בהלכות גיטין סי' קכ\"ה ס\"ק ז' דחקיקה כתיבה היא וכן מבואר מתשו' הרמב\"ם שכתבנו בתחילת דברינו שכתב דאין חילוק בין כתיבה לחריתה כדאיתא בגיטין וביומ' כו' וע' עוד בדברי הר\"ב ג\"פ בהל' גיטין סי' קכ\"ה ס\"ק ט\"ו שהביא שם תשובת הרמב\"ם שכתב דאין חילוק בין כתיבה לחריתה ולרקימה ותמה על סברת האומר שאין לכתוב בקולמוס של ברזל יע\"ש ועיין בדברי רבי' בפ\"ד מה' גירושין הל' ו' שחילק בין חק לתוכות לחק יריכות ובדברי רבינו רפ\"ט מה' כלי המקדש במעשה הציץ במ\"ש שם מרן כ\"מ ובמ\"ש עליו מוהר\"ם ן' חביב בה' גיטין סימן קכ\"ה ס\"ק ט\"ו ובהרב פר\"ח שם סק\"ו ובהר\"ב דת ודין סי' ב' ג' ד' יע\"ש סוף דבר דברי הרב פ\"ח בה' יסודי התורה צל\"ע ועיין עוד במה שאכתוב לקמן בזה.
ועל אות ה\"א החקוקה מצד האחר של הטס אפילו שהחוקק אותה כיון לאות הה\"א של ההוי\"ה נראה דאין בזה משום איסור מוחק את השם וכמ\"ש הר\"ב ת\"הד בכתביו סימן קע\"א והביא דבריו מרן החביב בי\"ד סימן רע\"ו הג\"הט אות יו\"ד וז\"ל ואשר שאלת אם מותר למחוק השמות הנכתבים בסידור ותפלות הנרשמין בשני יודי\"ן ווא\"ו על גביהן (עיין בספר חיים שאל בסימן רע\"ו אות ד' יע\"ש) נראה הטעם דנכתבים הכי היינו משום דעולה מניינם כ\"ו כמספר שם המיוחד ונסתפקתי שמא יש בו קדושה או שמא עושי' הווין למעלה ושכובה כדי שלא יהא בו קדושה נראה דמטעם גמטריא אין לאסור דא\"כ תיבת הודאי נמי לא יהיה נמחק שהוא בגימט' שם המיוחד ומטעם שהוא רמז לשם ונכתב כדי להורות לשם אין נר' לאסור בשביל כך שהרי אמרו בפרק שבועת העדות דכל שלמה דשיר השירים קודש ונכתב ג\"כ להורות לשם ואפ\"ה כתבו התוס' דנמחק הוא אך בהא מסתפק אנא כיון דזה השם יו\"ד בתחילה דהיינו התחלת השם המיוחד בכתיבתו דהוי כמו ראש התיבה והתו' בפרק שבועת העדות כתבו בשם ר\"ח ז\"ל דא\"ד מאדונות אינו נמחק דהוי השם בקריאתו ואע\"ג דש\"ד משד\"י נמחק הכא בא\"ד משום דמשם המיוחד הוא יש להחמיר יותר אע\"ג דא\"ד הם שתי אותיות מהשם וגם דלא כתב אחריהם מידי משא\"כ בנ\"ד דאין כאן אלא התחלת אות אחת כו' מ\"מ י\"ל דהואיל והוא מן השם המיוחד בכתיבתו יש להחמיר יותר ואם אין צורך גדול בדבר למה נתיר למוחקו עכ\"ל ועיין בספר פרי הארץ ח\"ב סי' ט\"ו מחי\"ד מה שנשא ונתן בדברי התה\"ד. ועיין בספר מזבח אדמה חי\"ד סימן רפ\"א ס\"א ובסי' רפ\"ג ס\"ד.
נמצינו למדין מדברי הרב תה\"ד דדוקא ביו\"ד שהוא התחלת שם המיוחד יש להחמיר ואם אין צורך גדול בדבר למה נתיר למוחקו אבל באות אחרת כה\"א ווא\"ו משמע דאין להחמיר למוחק' כיון דאין כאן התחלת השם המיוחד. אלא שעדיין אפשר לפקפק דכיון דכונת הרושם והחוקק לה\"א הזאת הוא לה\"א של שם המיוחד שמשם יושפע לו שפע וברכת הזרע הוה ליה ככותב היו\"ד של השם ויש להחמיר בו שלא למוחקו אם לא לצורך גדול דמה לי יו\"ד שהוא התחלת השם המיוחד מה לי ה\"א כל שידוע לכל שזו ה\"א רמז לה\"א של שם המיוחד ומ\"מ יש לדחות דלא דמי זה לזה כמבואר ועוד בה שכיון שאות ה\"א הלזו אינה חקוקה ירכות אלא חק תוכות וכבר כתבנו דכל שאין כאן כתיבה ולא חקיקה כחק יריכות אין כאן איסור מחיק' השם וכמ\"ש התשב\"ץ דכל שאינו כתב אשורית אין בו משום איסור מחיק' השם נראה לענ\"ד דשרי להתיכם לצורך הכסף ועיין להרב ברכי יוסף חי\"ד סימן רע\"א אות כ\"ד יע\"ש.
ודע דבריש פרק כל כתבי שנינו ת\"ר הברכות והקמיעין אף על פי שיש בהם אותיות של שם ומעניינות הרבה של תורה אין מצילין אותם מפני הדליקה ופירש רש\"י ז\"ל ומעניינות של תורה מפרשיות של תורה שהיו כותבין בקמיעין כגון כל המחלה כו' וכלשון הזה של הברייתא שכתבנו כתבה גם הרשב\"א בתשובה ח\"ב סימן רפ\"א ומרן ב\"י בא\"ח סימן של\"ד יע\"ש ולכאורה הוה מצינן למימר דלא אמרו שאין מצילין ברכות וקמעין אלא בליכא אזכרות כתובות בהם אלא פסוקי תורה שלא באזכרה דכיון דשרי למוחקן ביד לצורך תקון אות אחרת אין כאן איסור אלא להצילן אבל בדאיכא אזכרות שלימות דאית בהו איסור מחיקת ה' אפילו לצורך תקון אות אחרת כמ\"ש התשב\"ץ בח\"א סימן ב' מצילין אותן מפני הדליקה ודייק הכי לישנא דברייתא דקתני אע\"פ שיש בהם אותיות של שם ולא קאמר אף על גב דאיכא בהו אזכרות משום דאזכרות שלימות אסור להניחן לישרף אלא היכא דאיכא א\"ד מאדנות או יו\"ד של הוי\"ה או ש\"ד משדי הוא דקאמר דהיינו אותיות של שם ולא שם גמור. אמנם מדברי הרשב\"א באותה תשובה סימן רפ\"א שכתבנו נראה בהדייא דאפילו אית בקמיעין אזכרות שלימות אין מצילין אותן מן הדליקה כל דכתב האזכרות עם פסוקים משום דאין כותבין את התורה פסוקים ופרשיות זולת מגילה לתינוק משום עת לעשות אבל אם אין בהם פסוקים אלא אזכרות ושמות של מלאכים לא שרי יע\"ש.
גם התשב\"ץ בח\"א סימן ב' ד\"ז ע\"ד ד\"ה דאחר כתב וז\"ל ואמרינן נמי בפרק כ\"כ הברכות והקמיעות אף על פי שיש בהם הזכרות כו' אין מצילין אותן מן הדליקה אלא מניחין אותן ונשרפין במקומן הן והזכרותיהן כו' יע\"ש מבואר דכל שאין מצילין אותן מן הדליקה אפילו איכא בהו הזכרות שלימות הוא יע\"ש.
וראיתי בספר פרי הארץ ח\"ב סי' ט\"ו שכתב דשם ע\"ב וס\"ג ומ\"ב וב\"ן נמי אית בהו איסור מחיקת השם ובעו גניזה אם הם כתובין בקמעין אלא דבשבת אין מצילין אותן מן הדליקה כיון שלא ניתנו ליכתב יע\"ש ועיין להר\"ב חוות יאיר סימן ט\"ז דכ\"ו ובתשב\"ץ ח\"א סימן ב' ובספר באר היטב בא\"ח סימן של\"ד באשל אברהם סק\"ב הביא בשם הר\"ב פרי הארץ שהעלה דשמות אלו מ\"ב וע\"ב וס\"ג וב\"ן אסור למחוק אות א' מהן וטעוני' גניזה וסיים ולפי זה ודאי דמצילין עכ\"ל וכ\"כ הרב מופת הדור כמוהר\"י אזולאי נר\"ו בספר שיורי ברכה שם בסימן הנז' יע\"ש והוא פליא' היכן ראו בדברי הרב פ\"ה דכתב דלפי\"ז ודאי מצילין שהוא לא כתב אלא דבעו גניזה אבל לענין הצלה מן הדליקה לדעת הרמב\"ן והרשב\"א בתשו' אין מצילין אפילו בזמן הזה ולדעת הטור מצילין לפי דעת מרן ב\"י ולפי דעת השה\"ג דזה דעת המרדכי והרא\"ש והסמ\"ג יע\"ש.
ודע דעל מ\"ש הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות יסודי התורה הל' ו' כלי שהיה שם כתוב עליו קוצץ את מקום השם וגונזו ואפילו השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי ה\"ז לוקה אלא כו' כתב הרפ\"ח בביאורו וז\"ל דע שקצת נסתפקו לענין מחיקת השם דלקי מן התורה אם הוא דוקא בקידש את השם או דילמא ההיא בס\"ת איתמר אבל לענין מחיקה אף שלא נתקדש השם שם מיהא הוי ולקי עליה אי מחקה ולדידן הכי מסתברא לן ודאי דלקי מן התורה בכל גוונא דהא מסתמא שם שכתוב בכלי לא נתקדש ואעפ\"כ כתב הרב דהמתיך הכלי הר\"ז לוקה עכ\"ל.
והנה זה שכתב הרב ז\"ל דאף שלא נתקדש השם שם מיהא הוי לא ביא' לנו הקידוש הזה מהו אם הכוונה הוא שכשכתבו הכותב לא כיוין שכותב אותיות אלו לשם האל כלומר שהם שמו יתברך אלא ככותב אותיות בעלמא או דילמא שאע\"פ שכותבם לשם האל אינו מכוין שבכתיבתו שמו ית' יש בהם קדו' השם טפי משאר אותיות ושאסור למוחקן ולעמוד בפניהם ערום וכיוצא ומדברי התוס' בפרק התכלת דף מ\"ב ד\"ה ואל ימול גוי יוצא מדבריהם דכל שכותב ומכוין שהוא כותב שם האל זהו קדושתן לשמן וכן מבואר מדברי רבינו כאן בפ\"ו מהל' יסודי התורה כמ\"ש הר\"ב מח\"א ז\"ל בביאורו לטור י\"ד דל\"ז ע\"ב וע\"ג וכן הוא משמעות דברי הרא\"ם שהביא ההג\"מ ודברי הסמ\"ק והתשב\"ץ שהביא מרן ב\"י בבד\"ה י\"ד סי' רע\"ו ועיין בתשו' התשב\"ץ ח\"א סימן קע\"ז וסימן קכ\"ו דכל שמכוין לשמו ית' זהו קדושתו יע\"ש ואין ספק אצלי דכוונת הפ\"ח לומר דאף שלא כיון הכותב בשעת כתיבתו לשם האל אלא ככותב אותיות בעלמא ס\"ס שם מיהא הוי דאותיות הללו הרואה אותם יודע של שם ית' הם אף שהכות' לא כיון בכתיבתו לכתוב אלא אותיות בעלמא ולא לשם האל אין מי שקורא אות' אחר כתיבתו אלא שמו יתברך דקריאה אחרת אינו קורא אלא דלענין קדושת ס\"ת לא מהני דבעינן כתיבת השם לשמו ית' ולא כתיבת אותיות בעלמא וע' להתוס' בפ' התכלת דלחד תרוצא כותב אותיות השם סתמ' ולא כיון לשם האל היינו שלא לשמן וס\"ת נפסל בהכי ולאידך תירוצא כל שלא כיון לתיבה אחרת אלא סתמא הו\"ל ככותב השם לשמו ולא מפסיל ס\"ת בהכי. ולפי מה שהרפ\"ח מחלק במחיקת השם לכתיבת ס\"ת מבואר דלתרוץ הזה של התוס' דלענין ס\"ת אם כתבו לשם כתי' אחרת כגון שהיה רוצה לכתוב יאודה וטעה וכתב הוי\"ה אז הוא דנפסל ולענין מחיקה אפי' כה\"ג לקי משום מוחק את ה' וא\"כ הוה דברי הרפ\"ח ז\"ל הם היפך ממ\"ש התשב\"ץ בח\"א סימן קע\"ז וסי' קכ\"ז והביא דבריו מרן בית יוסף בבד\"ה י\"ד סימן רע\"ו בשם עמודי גולה דשם שנכתב שלא מדעת כההיא דפ' הניזקין ופ' המביא תניין הרי שהיה צריך לכתוב יאודה וכתב הוי\"ה או הללויה לדברי ר\"ע מותר למוחקו וכן כתב בהגמ\"י בפ\"ו מה' יסודי התורה יע\"ש ולפי דברי הרב פ\"ח לענין איסור מחיקת השם כל שכתב שם הוי\"ה אפי' שלא כתבו לשם הוי\"ה ס\"ס שם הוי\"ה הוא ואסור למחקו כמדובר.
ושוב ראיתי להרב מח\"א ז\"ל בהגהותיו לטי\"ד דל\"ז ע\"ב שהביא דברי הרב פר\"ח ז\"ל וכתב עליו וז\"ל אבל ראיתי בהג\"מ פ\"ו מהלכות יסודי התורה שהביא בשם רא\"ם דכל שלא נתקדש השם מות' למוחקו ומדברי הרמב\"ם שכתב בפרק זה מין שכתב ס\"ת שורפין אותו עם הזכרות שבו מפני שהוא אינו מאמין בקדושת ה' ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה הוא כשאר דברים הואיל דדעתו כן לא נתקדש ה' כו' משמע מדבריו אלו שכל שלא כתבו בכוונת קדושה אין בו איסור מחיקה מן התורה ומדברי הרב ז\"ל שכתב אבל גוי שכתב את ה' גונזין אותו נראה דכל שהוא יודע בשעה שכותב את השם והוא מאמין בקדושה הר\"ז נתקדש דהא ודאי כשכתבו אינו מחשב לשם קדושת ה' עכ\"ל כלומר דדברי הרא\"ם שהביא הגה\"מ שכתב וז\"ל שאם כתב אותיות של שם ולא נתכוון לקדש בכתיבתן אין בהם קדושה הם הפך דברי הרב פר\"ח שכתב דאפי' לא כיון לכתוב שם האל יתברך ולא נתקדש והרי השם הזה כאותיות בעלמא אפילו הכי יש בו משום איסור מחיקת ה' דס\"ס שם הוא והרואה אותיות אלו אינו קורא אותם אלא בשם ה' ומה שהביא הרב מח\"א ז\"ל דברי הרמב\"ם ז\"ל הוא לפרש דברי הג\"מי במ\"ש שאם כתב אותיות של שם ולא נתכוון לקדש בכתיבתן שהכוונה הוא שלא כיוין לכתוב את ה' אלא אותיות בעלמא שאם כתבם לשם ה' זו היא קדושתן.
עוד כתב הרב מח\"א ז\"ל וז\"ל ולע\"ד דכל שכתב את השם שלא בכוונת השם שלא היה מכוין לכתוב את השם בהא ודאי מותר למוחקו וכמ\"ש הסמ\"ק והרשב\"ץ אבל בכתב את השם בכוונה ויודע שהוא כותב את השם אפילו תימא דלענין זה לא מהני עד שיכוין להקדישו לענין מחיקת השם אסור דכיון שכתבו בכוונת השם הרי זה מקודש עכ\"ל. כלומר ודלא כדמשמע מדברי הרפ\"ח דאפילו לא כיון לכתוב לשם השם אלא אותיות בעלמא ס\"ס שם של הקב\"ה מיהא הוי וכל הרואה אותו קורא אותו בשם ה' אף שלא נתכוון לשם השם ולדידיה דהרב מח\"א ז\"ל דוקא אם כיוון הכותב לשם השם אסור אף שלא כיוון להקדישו כלו' שלא כיוון בעת כתיבתו שהוא קדוש בכתיבה זו יותר משאר תיבות לענין איסור מחיקתו לצורך תיקון שאר תיבות וכיוצא דלענין ס\"ת דכל כה\"ג נמי פסול כמ\"ש הרב אחר זה ד\"ה בענין אבל לענין מחיקת השם כל שכיוין לכתוב שמו יתברך דיי בזה לאסור ולקי עליה אבל אם לא כיוין לכתוב השם אלא לכתוב אותיות בעלמא אף איסור מחיקת ליכא ודלא כסתמיו' דברי הרפ\"ח דאפילו כה\"ג שם מיהא הוי ולקי ודברי הפר\"ח ז\"ל לפי מה שהבין הרב מ\"א הם שלא כדברי רבינו והסמ\"ק והגהות מיימון ז\"ל ותשב\"ץ ז\"ל דמדברי כולם משמע דכל שמכוין לאותיות בעלמא ולא לשם האל אין בו איסור מחיקת ה' ומדברי כולם מבואר דאף לענין ס\"ת כל שמכוין לאותיות בעלמא בהא הוא דמפסל הס\"ת אבל אם כיוין לשם האל יתברך זהו קדושתו כמו שדקדק מדברי רבי' יע\"ש.
וראיתי עוד להרב מח\"א שם ע\"ג הביא דברי רבינו דריש פרקין גבי ספר תורה שכתבו מין ישרף ודקדק מדבריו דה\"ט משום שלא נכתב לשמו ואין בו איסור מחיקה וכתב על זה וז\"ל אף על פי שכתב אחר כך אבל גוי שכתב את השם גונזין אותו אעפ\"י שסתם גוי אינו כותבו לשם קדושת ה' ואפ\"ה גונזין אותו יראה דאינו אלא דרבנן ומשום ביזיון דלא גרע משאר כתבי הקודש שכתב אח\"ך דגונזין אותו ומ\"ש בירו' בשם רבי חייא אם יתן לו ספר תהלים של ר\"מ מוחק אני כל הללויה שבו מפני שלא נתכוון כו' הא דשרי למוחקן היינו משום תקון אבל בלא\"ה אסור עכ\"ל הנה הרב הדר ביה השתא ממ\"ש לעיל ע\"ב דמדברי רבינו שכתב אבל גוי שכתב את השם גונזין אותו נראה שכל שהוא יודע שכותב את השם ומאמין בקדושה הרי זה נתקדש דהא ודאי כשכתב גוי את השם אינו מכוין ומחשב להקדישו עכ\"ל מבואר מדבריו הללו שהבין שמ\"ש רבינו אבל גוי שכתב בס\"ת כו' דכוונתו לומר דגוי שכתב את השם יש בו קדושה ככותבו ישראל לשם קדושת ה' דאף על פי שהגוי אינו יודע כשכותב לקדש ס\"ס יודע שהוא כותב שם האל ישראל שקורין לו כן מאמין הוא שיש קדושה לשמו של האל ואינו אפיקורוס שמכחיש בבורא ואינו מאמין בקדושתו ולכך כתב דגונזין אותו דכיון דכתבו לשם הבורא שקורין אותו ישראל בשם זה ממילא נתקדש ולפי זה אף יש בו איסור מחיקה דאלו למ\"ש הרב הכא אין כוונת רבינו לומר דכל שכתבו גוי יש בו קדושת ה' ויש בו איסור מחיקה אלא שיש בו קדושת כתבי הקודש דאסור למוחקו בידים חנם אבל לצורך דבר אחר מוחקין וה\"נ שם שכתב גוי אסור למוחקו אם לא לצורך דבר אחר ודוק.
וחזי הוית להרב מופת הדור בברכי יוסף חי\"ד סימן רע\"ו אות כ\"ד הביא דברי הרב פר\"ח שבהלכות יסודי התורה וכתב עליו וז\"ל והרשב\"ץ בח\"א סימן קע\"ז כתב כו' עד וא\"כ הוא הפך הרפ\"ח כדאמרן עכ\"ל.
הנה הרב נר\"ו משמע ליה דכוונת כותב לשם קדושת השם הוא דבר א' וכותב לשם האל הוא דבר אחר וכהצד האחד שנסתפק הרב מח\"א בדל\"ג ע\"ב ולדידי כוונת כתיבת השם לשם השם הוא ניהו כוונת קדושת השם וכל שהוא מכוין כשכותב אותיות אלו מאות א' עד אחרונה שהם שמו יתברך זו היא קדושתן שכותבם לשמו ולא לאותיות בעלמא אבל כשמכוין לאותיות בעלמא אז אין בהם קדושת השם אלא הרי הם כשאר תיבות דעלמא ואין בו איסור מחיקת השם וזה מבואר בדברי התשב\"ץ בריש סימן קע\"ז דפתח באומרו שאין השם מתקדש אא\"כ נתכוון הכותב להקדישו אבל אם כתבו שלא בכוונת קדושה אינו קדוש וסיים כדתניא בפ' המביא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יאודה כו' ואמרינן נמי בירושלמי כו' ואי כוונת קדושת השם הוא דבר אחד וכוונת כותב השם הוא דבר אחר אין דברי התשב\"ץ ז\"ל מכוונים דלאו רישיה סיפיה דהראיות שמביא מפ' המביא ומהירושלמי הוא בשאינו מכוין לכתוב שם האל כלל ומה ראיה מזה להיכא שמכוין לכתוב שם האל ואינו מכוין להקדישו אלא ודאי דא ודא חדא היא דכל שמכוין לכתוב שם האל זו היא קדושתו והן הן דברי הסמ\"ק והג\"מי שכתבו דכל שכ' השם שלא מדעתו או שלא בכוונת קדושת השם דאין בו משום איסור מחיקת השם דכוונתם לומר דכל שלא כיוין כשכותב אותיות השם שהוא כותב שם האל יתברך שזו היא קדושתו שכותב שמו יתברך ולא כיוין אלא לכתוב יאודה או שכיוין לאותיות בעלמא ולא לשם האל אז אין בו משום איסור מחיקת השם וזה הפך מ\"ש הרב פר\"ח דאפילו לא כיוין לשם קדושת שמו יתברך אסור למוחקו דס\"ס שם האל מיהא הוי ועיין בתשו' הרדב\"ז השניות סימן ע\"ז ובסימן קנ\"ד.
וע\"פ האמור ממילא יתיישב כל מה שכתב עוד הרב\"י נר\"ו על הראיות שהביא התשב\"ץ מההיא דפרק המביא ומהירושלמי דאינן ראיות כו' יע\"ש דזה לא כתב הרב נר\"ו אלא לפי המונח שהניח דכותב השם לשם קדושת השם הוא דבר אחד וכותב השם לשם השם הוא דבר אחר אמנם לא כן אנכי עמדי דהכל תלוי בכותב השם ומכוין שהוא כותב שם האל יתברך או אינו מיכוין אלא לאותיות בעלמא.
וכבר ראיתי להרב נר\"ו שחזר וכתב וז\"ל ואל תשיבני ריקם דכוונת הרשב\"ץ ז\"ל כו' עד והוא היפך דברי הפר\"ח ז\"ל עכ\"ל. ואני במקומי אני עומד דכוונת הרשב\"ץ ז\"ל במ\"ש אין השם מתקדש אא\"כ נתכוון לקדשו היינו דנתכוון לכתוב שם האל שבזה מתקדש השם לאפוקי כותב אותיות אלו סתם ככותב אותיות בעלמא ולא לשמו יתברך דהוה ליה ככותב יאודה וטעה והשמיט הדל\"ת וזה הוא כותב הזכרות שלא לשמן שאמרו בגמ' דהיינו שלא כיוין בשעת כתיבתן שכותב שמו יתברך אלא אותיות בעלמא כשאר אותיות שבס\"ת וכמ\"ש התוס' בפרק התכלת דמ\"ב ע\"א ד\"ה ואל ימול גוי לפי הפי' הא' יע\"ש והן הן דברי הסמ\"ק והגמ\"י ובכן לא נשאר מקום לכל דברי הרב נר\"ו בזה ודברי הרשב\"ץ בסי' קע\"ז ובסימן קכ\"ז הן שפה אחת ודברים אחדים ודוק.
עוד כתב הרב\"י נר\"ו וז\"ל ברם לפום ריהטא נראה דלשון הסמ\"ק שהביא הרשב\"ץ ז\"ל מתפרש שפיר בכותב שם ולאו אדעתיה אבל אם כתב שם בכוונה שהוא כותב שם אף שלא קידשו נהי דס\"ת מפסיל בהכי אבל לענין מחיקה אסור כו' וגם לשון רא\"ם כו' ופשיטא לי כו' עכ\"ל וכבר כתבתי לעיל דמדברי התוס' דפרק התכלת מבואר לחד תירוצ' דכל שכשכותב אותיות השם כתבן לשמו יתב' זהו קדושתן ואם כתבן בסתם אותיות בעלמא ולא כיון שהם שמו יתברך אין בהם קדושת השם וזהו כותב הזכרות שלא לשמן אף שלא כיון לכתוב יאודה וטעה ולא הטיל דל\"ת ולאידך תירוצא דוקא כשטעה ולא הטיל דל\"ת מקרי שלא לשמן אבל בכותב סתמא לשם אותיות בעלמא סתמא הוי ככותב השם לשם האל ונתקדש ממילא.
ובכן מאי דפשיטא ליה להרב\"י בדעת הפר\"ח ז\"ל לא נהירא לי דמפשט פשיטא לי דכל שכיוין לכתוב אותיות השם לשם האל זהו קדושתו לכ\"ע וכוונת קדושה שאומר הרב לא ידעתי מה טיבה אחר שהוא מכוין לכתוב שמו יתברך ממילא הוא קדו' ומה צורך עוד לכוונת הכותב ודעת הרפ\"ח ז\"ל הוא דאפילו לא כיוין הכותב לשם האל ככותב אותיות בעלמא ולא נתקדשו אותיות אלו לשם קדושת השם אפ\"ה איסור מחיקת השם איכא כיון דס\"ס שם מיהא הוי למי שרואה וקורא אותו בשם השם אע\"ג דלענין ס\"ת לא מהני כל שלא נכתב מתחילה לשם ה' וזה מבואר שלא כדברי התשב\"ץ והסמ\"ק והג\"מ ז\"ל שלא חילקו בין איסור מחיקת השם לקדושת ס\"ת ודוק.
עוד ראיתי להרב נר\"ו שכתב וז\"ל וחזיתיה להרב מח\"א ז\"ל בהגהותיו לטי\"ד דל\"ז ע\"ב: כו' ולע\"ד דכל שכתב את השם כו' עד דכיון שכתב בכוונה הרי זה מקודש עכ\"ל כו' אפשר דהרב מח\"א פליג אמ\"ש הרפ\"ח דלוקה ולדידיה אסור עכ\"ל הרב\"י נר\"ו.
ולדידי הדבר פשוט דהרב מח\"א בא להשיג על הרפ\"ח ז\"ל במ\"ש כלשון הזה דאפי' לא נתקדש השם אסור למוחקו ולקי ולא ביאר זה שלא נתקדש השם באיזה אופן הוא אם כוונתו לומר שלא כיוין לכתוב השם אלא אותיות בעלמא שבזה לא נתקדש השם וכמ\"ש רבינו גבי מין שכתב ס\"ת הואיל ודעתו כן לא נתקדש השם כו' הרי משמע מדבריו הללו דכל כה\"ג מותר למוחקו היפך דברי הפר\"ח ואי כוונתו של הפר\"ח במ\"ש אף שלא נתקדש השם לומר שיודע שכותב השם ולא כיוין לקדשו בפירוש על זה כתב דממ\"ש רבינו גבי גוי גונזין אותו נראה דאין צורך לקדשו בפירוש אלא כל שיודע שהוא כותב את השם למאמין בקדושה הרי נתקדש ממילא דהא ודאי כשכתבו גוי אינו מקדשו לא בפיו ולא במחשבה וכיון שכן מה נפשך אין מקום לחלק בין קדוש' ס\"ת לאיסור מחיקת השם לפי דברי רבינו בב' הדינין שכתב בגוי הכותב את השם ובמין הכותב את השם דאי יודע שהוא כותב את השם אע\"פ שלא הקדישו בפירוש ממילא הוא קדו' בין לענין איסור מחיקת השם בין לענין קדושת ס\"ת דהרי כתב ההזכרו' לשמן עיקרי ואם אינו יודע שהוא כותב את השם בשע' שכתבו אלא ככותב אותיות בעלמא אין כאן קדושת השם דהו\"ל ככתבו מין אפילו לענין מחיקת השם דשרי למוחקו וכ\"ש דלא מהני לקדו' ס\"ת ועל זה סיים וכתב ולע\"ד דכל שכתב את השם שלא בכוונת השם בהא ודאי מותר כלומר בהא פשיטא לי דמותר שלא כמשמעו' דברי הרפ\"ח ז\"ל דאפילו בכה\"ג איכא איסורא דמחיקת השם מדלא פיר' דבריו אבל בכותב השם ויודע שכותב השם אפילו תימא דלענין ס\"ת לא מהני כו' כלומר הפך מה שדקדקנו מדברי רבינו מדין גוי שכתב את השם ותאמר דמ\"ש רבי' שגונזין אותו לא מפני שהם קדושו' ממילא והוה ליה ככותב הזכרות לשמן דכל שלא אמר כן בפי' לא קדשי והטעם שגונזין אותו הוא משום דלא גרעי משאר כתבי הקודש שכתב רבינו דאסור מדרבנן לאבדן ביד משום בזיון ושגונזין אותן וכמ\"ש הר\"ב מח\"א גופיה שם בע\"ב וכנראה שהיא מהדורא בתרא כמ\"ש הרב ברכ\"י נר\"ו שם מ\"מ לענין מחיקה אסור דכיון שכתבו בכוונה הרי זה מקודש כלומר בכה\"ג דוקא מודינא להרפ\"ח דאסור למוחקו ולקי עליה אף אם נאמר דלא מהני קדושה זו לענין קדושת ס\"ת ככותב הזכרו' לשמן אבל כשלא כיוין לכתוב את השם אלא ככותב אותיות בעלמא דמסתמיו' דברי הפר\"ח משמע דאף בכה\"ג איכא איסורא ולקי עליה לא מודינא ליה כי נראה לע\"ד כוונת הר\"ב מח\"א ז\"ל ודוק.
וראיתי להר\"ב חוות יאיר סימן י\"ו דף כ\"ה ע\"ב שהכריח ממ\"ש רבינו גבי גוי שכתב את השם דגונזין אותו כו' דיש חילוק בין איסו' מחיקת השם לקדוש' ס\"ת דבעינן שיקדש את ההזכר' בפה כמשיע\"ש ולפי מ\"ש הרב מח\"א במהדור' בתרא ליכא ראיה מההיא דגוי כלל דהתם משו' ביזיון דכתבי הקוד' קאמר ומדרבנן אבל עיקר הראיה היא מההיא דהיה השם כתוב בכלי והתיך אותו דכתב רבינו דלקי אע\"ג דסתמא שם הכתוב בכלי לא נתכוון הכותב לקדשו וכמ\"ש הרפ\"ח ז\"ל.
עוד כתב הרב\"י נר\"ו וז\"ל ואתה תחזה להר\"ב מח\"א שם בדף זה עצמו ע\"ג דשקיל וטרי בהא ונראה שהוא מהדורא בתרא שכתב בענין זה ובדבריו בע\"ג יש כמה גמגומים ולא עת האסף רק את זה אגיד דמה שהוצרך לאוקומי הירו' דמגילה במחק כדי לתקן אינו מחוור ולא היה צריך לזה דהתם ר\"מ ור\"ח סברי דהללויה חול הוא ולא כיוין לשם כלל ומה שדחה לראית הפר\"ח מידות הכלים דכתיב' השם לשמו היינו שידע שכותב השם כו' כן נסתפ' לעיל בע\"ב וכבר כתבנו בעניותינו לעיל אות ה' דמשמע מדברי הפוסקים איפכא עכ\"ל.
ואני לא מצאתי גמגומים הרבה כי אם סתיר' דברים ממ\"ש ודקדק בע\"ב מלשון רבינו אבל גוי שכתב כו' למ\"ש בע\"ג דהטעם שגונזין אותו הוא מפני דלא גרע מכתבי הקוד' וכבר כתבתי בעניותי לעיל מזה דגם בע\"ב רמז לזה במ\"ש ואפי' תימא דלענין ס\"ת לא מהני עד שיכוין להקדישו כו' כמדובר. גם מ\"ש רק את זה אגיד כו' דהת' ר\"מ ור\"ח סברי דהללויה חול הוא כו' אחר המחיל' הראוי' בזה שיחתו איני מכיר דשפיר כתב הר\"ב מח\"א דההיא דירוש' במוחק על מנת לתקן הוא דאי לא היכי קאמר ר\"ח אם יתן לי אדם ספר תהלים של ר\"מ מוחק אני כל הללויה שבו דאף דלר\"מ תיבות הללויה לאו שם הוא אלא חול ס\"ס לא גרע משאר כתבי הקוד' דאסור למוחקן בידי' חנם משום בזיון ומדרבנן ולא משום איסור מחיק' השם אלא ודאי דלא קאמר אני מוחק אלא כדי לתקן וע' בתשב\"ץ ח\"א סי' ב' ודוק.
ומ\"ש עוד דמה שדחה לראית הרפ\"ח מידות הכלים דכתיב' השם לשמו היינו שיודע שכותב השם שכבר כתבנו לעיל אות ה' דמשמע מדברי הפוסקים איפכא. כו' הנה לעיל באות ה' כתב וז\"ל נסתפק הרב מח\"א אי כתיבת השם דבעי כתיבה לשמה היינו שיכוין הכותב שכותב שמו של הקב\"ה או צריך לכוין שהוא מקדשו כו' ועיין בל\"ח אות י\"ב ופשוט ואין צריך להאריך עכ\"ל. והנה לשון הרב בעל מח\"א כן הוא בענין הזכרות של ס\"ת שצריך שיכתוב אותם לשם קדושת השם איכא לספוקי ולומר דהא דצריך כתיבה לשמה היינו לומר שיכתוב אותו בכוונ' השי\"ת כו' עד וכן נמי דעת הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל.
הרי שהרב לא כתב דצריך שיכוין לקדש את השם אלא שיכתוב הזכרה לשם ה' אלהי ישראל ולא ככותב אותיות בעלמא וכיון שכתבן לשמו ממילא יש בהם קדושת השם לענין איסור מחיק' השם טפי משאר אותיות באופן דספק הרב מח\"א במקומו הוא עומד אם צריך הכותב לחשוב כשכותב שום הזכרה שהוא מקדשה במחשבתו בכתיבתו או דיי שיחשוב שהוא כותב שמו של אלהי ישראל וממילא הוא קודש. ולדידי אדרבה כיון דלשון הש\"ס הוא דהזכרו' של ס\"ת צריך שיהיו כתובו' לשמן ואם נכתבו שלא לשמן לא מהני לשון לשמן ושלא לשמן מבואר דלא בעי אלא שיכתוב הכותב אותם לשם משמותיו יתברך ולא לשם אותיות בעלמא וקדושת השם ממילא אתי כן נראה לע\"ד.
ודע דלענין הני דינרי זהב שכתוב עליהם שם הוי\"ה ב\"ה אם מותר להתיכן ראיתי להר\"ב מח\"א ז\"ל שם דל\"ז ע\"ג שכתב דאם נעשו על ידי גוים אעפ\"י שלא נעשו לשמו ית' אסור להתיכן משום איסור מחיקת כתבי הקדש דרך בזיון וכההיא דכתב הרמב\"ם דגוי שכתב את השם או כתבי הקדש שכתבן גוי יגנזו. מ\"מ שרי ליהנות מהם כיון שלא נעשו לשמו אבל אם נעשו ע\"י ישראל אסור יע\"ש. גם הר\"ב חוות יאיר בסימן י\"ו דכ\"ו ע\"א כתב דמטבעות שנטבעין במדינת שוויידין בשם של ד' אותיות נ\"ל דמותרי' הם כי נטבעו להוציאן והו\"ל ככתיבה בפירוש לשם חול יע\"ש ולא ידעתי למה לא התירו אותם מטעם דזהובים הללו טובעין אותם ע\"י רושמא דמיחרץ חריץ והאותיות בולטות כחק תוכות ואין כאן כתיבה ביד באותיות השם כלל והשם נעשה בולט ממילא והטס נשאר במקומו כמו שהיה מקודם ומהי תיתי לאסור השם הזה במחיקה כיון דלא נכתבו אותיות השם ביד ולא נתקדשו בשום מעשה ובפרק המביא תנין ד\"ך ע\"א אמרו אמר ליה רבינא לרב אשי האי רושמא מחרץ חריץ ופי' רש\"י רושמא חותם המטבע מחרץ חריץ התוכות והסביבות של צורתו שהיא שוקעת חורצין ודוחקין תוכות וסביבות של צורת הדינר עד שעומדת צורת הדינר בולטת כמו שהיתה ונפקא מינה שאם חקק את הגט בחותם וכתבו ע\"ג טס לא הוי כתב ותוכות הוו או כנופי מכניף צורת החותם שהיא שוקעת כשתוכותיה דוחקין את תוכו של טס ונכנס הזהב קצת בדוחק בתוך שקיעת הצורה ונמתח מתוך דוחקו ונכנס לתוך הצורה ולאו ממילא הן אלא ע\"י מכת הקורנס הצורה עצמה נמתכת לתוך הרושם והרי כתבה בידים עכ\"ל. וכיון דאסיקנא בגמרא דמחרץ חריץ הרי אין כאן כתיבה באותיות ה' כלל ומי קידשו לשם הזה ובמה נתקד' כיון דממיל' נעשה.
איברא דמדברי הרפ\"ח מהלכות יסודי תורה הל' ו' שכתבנו דברינו דעל מ\"ש דאפילו היה השם חק" + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "שורש מיתת נביא השקר לפיכך אם יעמוד איש כו' ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר כו'. הנה מ\"ש רבינו דמיתת נביא השקר שהוא בחנק מבואר דעתו שפסק כרב חסדא ואליבא דרבנן וכמו שהכריח הר\"ב לח\"מ ז\"ל ולדידי' נפקא להא מקרא דאך הנביא אשר יזיד לדבר דבר כו' דסתם מיתה האמורה בתורה היא חנק וז\"ש רבינו ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' כו' הרי דנקט קרא דאשר יזיד כאמור.
ומהתימה על מרן כ\"מ ז\"ל שכתב לפיכך אם יעמוד כו' זה פשוט ומאחר שקבלנו שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה הא ודאי משקר הוא ועליו נאמר ומת הנביא ההוא כו' וזה תימא דהך קרא מיירי במשקר בענין ע\"ז כמ\"ש בפרק הנחנקין דף צ' ורבנן דילפי ג\"ש דסרה סרה אי' להו דמיתתו בסקילה אך במשקר בשאר מצו' כ\"ע מודו דמיתתו בחנק וילפי' לה מקרא דאך הנביא אשר יזיד כו' והתם לא כתיב סרה וכמ\"ש רש\"י שם ד\"ה מחלוקת יע\"ש וצ\"ע.
וראיתי להרב לח\"מ שתמה על דברי ר' שכתב דכשבא לפרש במצוה פי' שלא שמענו שאז מיתתו בחנק כו' שזה היפך דברי ר\"ח דסבירא לי' במקיים מקצת ומבטל מקצת בשאר מצות שאז פטור מכלום והאריך בזה יע\"ש ולא ידעתי מי הגיד כן לה' ז\"ל דכשמפרש הנביא פי' שלא שמענו מקיים מקצת ומבטל מקצת דאפשר ואפשר שבפירו' זה שמפרש עוקר המצוה לגמרי כגון שהוא מפר' דמצות תפילין פירושו שנניח פ' בראשית או עשרת הדברות כתובים על הנייר וכיוצא בזה במצות לולב וציצית נמצא זה עוק' המצוה לגמרי ואין ספק אצלי שזה כוונת רבינו.
עוד ראיתי להר\"ב לח\"מ שכתב וז\"ל ואפי' היינו אומרים שרבינו ז\"ל מפרש קיום מקצת וביטול מקצת דהוי היום בטלו אותה ולמחר קיימו אותה מ\"מ ק' דבפ\"ה דע\"ז כת' וכן נביא השקר מיתתו בחנק ואע\"פ שהתנבא ולא הוסיף ולא גרע כו' משמע מהתם דאע\"ג דלא שינה כלל ממה שכתוב בתורה חייב ומהסוגייא שהבאתי משמע דאפילו שביטל מקצת פטור עכ\"ל.
ולא זכיתי להבין לא במה שעלה על דעתו ליישב ולא בהסכמת דחייתו בזה שרצה לומר שרבינו מפרש קיום מקצת וביטול מקצת דהוי היום בטלו אותה ולמחר קיימו אותה לא ידעתי איך בהכי ניחא ליה להרב ז\"ל דברי רבינו דאכתי תקשי ליה למה השמיט רבינו הך מילתא ולא השמיענו דבביטול מקצת כה\"ג פטור. מיהו בלא\"ה ל\"ק אמאי לא פירש די\"ל סתמו כפירו' אך לדברי הרב ז\"ל קשיא גם במה שדחה הרב לזה דאכתי קשה מ\"ש רבינו בפ\"ה מה' ע\"ז אינו ענין לזה דקושיא זו לא על רבינו לבד קשה שהרי דבריו שבפ\"ה מהלכות ע\"ז הן לקוחים מהסוגייא דלעיל דפ\"א ע\"א דקאמר ג' מיתתם בידי אדם וחד מינייהו המתנבא מה שלא שמע ופי' בגמר' כגון צדקיה בן כנענה יע\"ש הרי דאע\"פ שלא בא לעקור מצוה לגמרי דאפילו הכי אמרינן דמיתתו בידי אדם דנפקא לן מקרא דאשר יזיד וא\"כ איך קאמר הכא ר\"ח דכ\"ע מודו דבמבטל מקצת ומקיים מקצת בשאר מצות פטור אלא ודאי דהא ל\"ק כמבואר מדברי רש\"י שם בסוגייא ד\"ה דברי הכל פטור שכתב וז\"ל פטור אפילו מחנק דהתם דבר שלם כתיב ולאו דהעוקר ד\"ת האי כי יזיד קאי דהתם סקילה הוא אלא אדברים בעלמא כגון צדקיה בן כנענה עכ\"ל.
וראיתי להר\"ב ח\"ה שכתב על דברי רש\"י ז\"ל הללו וז\"ל יש לדקדק בפירו' מאי ראיה מייתי מדהתם דבר שלם כתיב דבמקצת עוב' על דברי תורה שהוא פטור דהא התם לא איירי כלל בעובר על דברי תורה אלא בדברים בעלמא. ועוד מה צריך ראיה לזה כיון דמן הדרך לא קאי אלא אע\"ז ולכתחי' משמע כמ\"ש רש\"י לעיל מהיכי תיתי לחייב במקצת בשאר עבירות. ויש לפרש דבריו דתרתי קאמר דברי הכל פטור ואפילו בחנק וכמ\"ש לעיל דללכת כולה משמע ושוב כתב דמילתא אחריתי באנפי נפשה והתם דבר שלם דכתיב אדברים בעלמא עכ\"ל.
ולפי דבריו צריך להגיה בלשון רש\"י ג' תיבות ובמקום מילת דהתם צ\"ל והתם ובמקום מילת כתיב צ\"ל דכתיב ובמקום ולאו צ\"ל לאו. ולדידי אין צורך לזה אל כוונת רש\"י לומר דהטעם דלא דרשינן קרא דכי יזיד לדבר דבר בעוקר ד\"ת במקצת ומקיים מקצת ויהיה חייב חנק וקרא דלהדיחך לפוטרו במקיים מקצת ומבטל מקצת אינו פוטרו אלא מסקילה אבל בחנק חייב מקרא דכי יזיד לזה כתב רש\"י דקרא דכי יזיד א\"א לפרשו בד\"ת ובעוקר מקצ' ומקיי' מקצת דהתם דבר שלם כתיב ובעוקר כל הגוף מד\"ת הוא בסקילה ולא בחנק כדילפינן מקרא דללכת בה לרב המנונא אמנם לפום קושטא דקרא דכי יזיד לאו בעוקר ד\"ת קמיירי אלא אדברים בעלמא כגון צדקיה בן כנענה תו ליכא למידרש דבר ולא חצי דבר דכיון דמתנבא מה שלא שמע כל נבואתו הוא דבר שלם ולא חצי דבר וזה ברור והשתא ממילא מתרצתא קו' הלח\"מ דאע\"ג דהמתנבא מה שלא שמע מיתתו בידי אדם מקרא דכי יזיד לדב' דבר בשמי היינו משום דכוליה מילתא דקאמר שקר הוא אבל במקיים מקצת ד\"ת ומבטל מקצת ד\"ת פטור כיון דמקצת הדבר שמדבר בשם ה' הוא אמת שכן שמע וקבל מסיני ודוק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e7346906dad9a9857c22dcf7ad4cf655279d4baa --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,60 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Foundations of the Torah", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Foundations_of_the_Torah", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור שלא כדרך הנאתו במד\"א \n כו' אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין רטיה או מלוגמה מחמץ כו'. דברי מרן כ\"מ בזה תמוהים כמ\"ש הר\"ב מ\"ל ז\"ל בדף ב' ע\"ד ד\"ה וראיתי כו' אמנם דברי רבינו מבוארים הם במ\"ש ה\"ה בפ\"ח מהלכות מ\"א הל' ט\"ז ע\"ש ומשמע ליה לה\"ה בדעת רבינו שהוא אינו מפרש כפי' רש\"י בההיא דרבינא דהוה שייף לברתיה בגוארקיה דערלה אעפ\"י שהיה חולי שאין בו סכנה ויהיב טעמא לאיכא דאמרי משום דלאו דרך הנאתו הוא דהיינו לפי שהיה בוסר אלא לדעת רבינו הוא משום דכיון דהיה דרך סיכה ולא היה דרך אכילה משו\"ה קאמר דלאו דרך הנאה הוא וכן העלה הר\"ב מש\"ל בד\"ג ע\"ב דאין בכל איסורי מאכל כי אם ב' חלוקות הא' היא דרך האוכל דרך אכילה שהוא מה שהוזהרנו עליו בלאו וכרת והב' הוא הנהנה ולא אכל דאין בו לאו אלא איסור תורה ואין חילוק בין אם הוא כדרך הנאתו או לא אלא ההנאות שוות דאין בהם לאו אך איסורו ד\"ת יע\"ש.
וראיתי למו\"ה בספר שער המלך ד\"א ע\"ב שתמה ע\"ז מהא דגרסינן בפסחים דכ\"ו אמר אביי מנא אמינא לה דתניא אמרו עליו על ריב\"ז שהיה יושב ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר וקמכוין ושרי ורבא אמר לך שאני היכל דלתוכו עשוי ופרש\"י ואין הנאת צלו נאסרת דאין זה דרך הנאתו והשתא אם כשלא דרך הנאתו איסור' דאורייתא איכא היכי הוה עביד הכי ריב\"ז דבשלמא אם אין איסורו אלא מדרבנן איכא למימר היכא דלא אפשר כגון הכא שהיה צריך לדרוש לרבים לא אטרחינהו וכדאמרי' התם בסמוך ותסברא כו' וכמ\"ש הרב בסמוך ד\"ד ע\"ב אלא ודאי מהך סוגייא מוכח בהדייא דשלא כדרך הנאתן אין איסורו אלא מדרבנן עכ\"ל.
ולע\"ד אפשר לומר דה\"ה ז\"ל מפרש שאני היכל דלתוכו עשוי דלא כפי' רש\"י שפירש משום דהוי שלא כדרך הנאתן אלא הכוונה כיון דלתוכו עשוי כי אקדישו הבנין מעיקרא הכי אקדישו שלא יחול קדושתו אלא מה שבתוכו לא על ההנאה הבאה מחוצה לו וה\"ט כדי שלא יכשלו בו רבים שעוברים דרך שם וכ\"כ מו\"ה גופיה לקמן ד\"א ע\"ג ד\"ה ומעתה ליישב דברי התוס' ר\"פ הנשרפין דע\"א ד\"ה בשיר דס\"ל דשלא כדרך הנאתו במוקדשי' איכא איסור תורה וזה היפך הך סוגייא דאמרינן שאני היכל דלתוכו עשוי יע\"ש.
עוד ראיתי למו\"ה שם ד\"ה ודע דהא דאמרינן התם שאני היכל דלתוכו עשוי כו' שהביא דברי התוס' ומה שהוק' להרב ח\"ה ז\"ל בתירוצם ומה שיישב וכתב עליו שדבריו דברי נביאות ושלכן נראה דלרבא ל\"ק ליה ברייתא דליפרוך מה לכלאי הכרם שלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן דאיכא למי' דאיסי ן' יהודה ס\"ל כר\"ש דאמר כל שהוא למכות וכי היכי דלקי בכל האיסורין אכל שהוא ה\"נ לקי אשלא כדרך הנאתו וכמו שנראה מדברי התוס' דפ\"ג דשבועות ד\"ה דמוקי וכמ\"ש מוהריב\"ל ורש\"ל שם יע\"ש. ועל זה מצאתי כתוב עוד למו\"ה ז\"ל וז\"ל וק\"ל שמדברי התוס' בפרק כל שעה דכ\"ד ע\"ב ד\"ה פרט לאוכל חלב חי נראה איפכא שהרי הקשו מההיא דאמרינן בפרק ג\"ה אכל צפור טהור חי בחיה בכל שהוא והוצרכו לדחוקי דשאני עוף דרכיך ואם איתא לדברי רש\"ל ומוהריב\"ל מאי קושיא הא כיון דלקי אכ\"ש ה\"נ דלקי אשלא כדרך הנאתו עכ\"מ ועיין במ\"ש עוד ע\"ד רש\"ל הללו בד\"ב סע\"ד וד\"ג ע\"א.
וראיתי להר\"ב מש\"ל בד\"ג ע\"ג שהביא ראיה לדעת רבינו דס\"ל דאינו חייב מלקות בנהנה ואפילו בבשר וחלב מההיא דפרק כל הבשר דקי\"ג דאמרינן המבשל חלב בחלב ר' אמי ור' אסי חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה והמתבאר שם מסוגייא דלכ\"ע אין איסור בב\"ח חל על איסור חלב ויש לתמוה דהא איסור בב\"ח איסור מוסיף הוא דהשתא נאסר בהנאה וא\"כ אמאי לא חייל איסור בב\"ח על איסור חלב ולסברת רבינו ניחא דע\"כ לא חשיב הנאה איסור מוסיף אלא היכא דלקי על ההנאה אבל בב\"ח דליכא מלקות בהנאה לא שייך ביה איסור מוסיף אף לסברת החולקים עליו וס\"ל דבכל איסורי הנאה לוקין על ההנאה וכ\"ש בב\"ח לא ידעתי טעם נכון למה לא ילקה האוכל חלב שבישל בחלב שתיים משום איסור מוסיף וצ\"ע עכ\"ל.
ודין גרמא ליה שלא ראה דברי הר\"ן בחי' לחולין דקי\"ו עלה דאמרינן קסבר רבי עקיבא אחע\"א וז\"ל כבר כתבתי למעלה דאחע\"א דבב\"ח איסור מוסיף הוא הילכך כיון דקי\"ל בעלמא אחע\"א באיסור מוסיף נקטינן כר\"ע ואע\"ג דשמואל שהוא אמורא משמע דלא דריש כר\"ע אלא כת\"ק כדאמרי' לעיל גדי לרבות את החלב כו' הך מימרא תרוצי מתרצינן לעיל ופירוקא בתרא דאמר הא דידיה הא דרביה אפשר דלדידי' ס\"ל אחע\"א וחלב ומתה לא צריך קרא ולעיל בדקי\"ב ע\"ב עלה דפריך תלמודא וסבר שמואל אחע\"א כו' כתב וז\"ל איכא למידק מאי קושיא הא אחע\"א דבב\"ח איסור מוסיף הוא שהרי בתחיל' לא נאסר אלא באכילה והשתא ניתוסף בו איסור הנאה ובמס' כריתות אמרינן דאיסור הנאה איסור מוסיף הוא כו' לפיכך נראה דשמעתין פליגא אדרבא דאמר במס' שבועות דאפילו למאן דלית ליה איסור כולל מוסיף אית ליה מבוארין דבריו דלדידן דקי\"ל אחע\"א באיסור מוסיף חלב ומיתה מחייב בבב\"ח מסברא משום דאי' מוסיף הוא ולפ\"ז עכ\"ל דר' אמי ורבי אסי לדעת ר\"ש דס\"ל אחע\"א אפי' באיסור מוסיף הוא דפליגי ואינהו בדידהו ס\"ל דאחע\"א באיסור מוסיף ולקי ב' וכבר הארכתי בזה בפי\"ז מה' א\"ב שורש אחע\"א יע\"ש.
עוד ראיתי להר\"ב מש\"ל בדף ה' ע\"א ד\"ה יש לחקור עלה ונסתפק בהא דקי\"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן אם נאמר ג\"כ במצות עשה דרחמנא אמר תאכל כגון מצה וק\"פ אם אכלן שלא כדרך הנאתן אם יצא י\"ח כו' וסיים וכעת לא ראיתי דין זה בפי' במ\"ע עכ\"ל ועיין למו\"ה בספר שער המלך שהוכיח בראיות ברורות דגם במ\"ע אין יוצאין בו י\"ח באוכל שלא כדרך הנאתן יע\"ש.
ואנכי לא ידעתי אמאי לא פשיט ליה למר כן ממ\"ש התוס' דנזיר דכ\"ג גבי מה שאמרו זה שאכלו אכילה גסה פושעים יכשלו בם כו' והביא דבריה' הר\"ב מ\"ל לעיל מזה ד\"ה נסתפקתי והוא ז\"ל סובר דאכילה גסה שלא כדרך הנאה חשיב וצ\"ע ועיין בספר מוצל מאש ח\"ב סי' יו\"ד יע\"ש ועיין בס' חיים שאל ח\"א סימן ד' ד\"ז ע\"ד.
והן עתה ראיתי להרב תורת חיים בפ' העור והרוטב דק\"ך ע\"א אההיא דאמרינן התם בשלמא אם מצה היא אינו יוצא בה י\"ח לחם עוני אמר רחמנא כתב וז\"ל נראה דלא מצי למימר אכילה כתיב ביה דהא דקאמר גבי חלב וחמץ ונבילה אכילה כתיב ביה כו' משום דכשהמחה את החלב גרועיה ואין דרך הנאתו בכך וקי\"ל בכל האיסורים דאין חייבין עליה' עד שיאכל אותם דרך הנאה כדאיתא בפרק כ\"ש כו' אבל גבי מצה דלאו בהנאה תלייא מילת' דמצוות לאו ליהנות ניתנו דאפי' בלע מצה קי\"ל דיצא אע\"ג דלא נהנה ממנו והיינו דבעינן בסמוך גבי כלאים מנ\"ל אע\"ג דלא כתיב ביה אכילה משום דלא אסרה תורה אלא בדרך הנאה עכ\"ל.
הנה פשיטא ליה להרב כביעתא בכותחא דבמ\"ע יוצא בו אפילו שלא כדרך הנאה היפך מאי דפשיטא ליה להרב מ\"ל מסברא וממה שהוכיח מו\"ה בראיות ברורות והוא פלא: ומ\"ש משום טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו אין ענין לזה כלל כמובן גם מה שהביא ראיה מבלע מצה יצא אע\"ג דלא נהנה ממנו לית' דס\"ס הרי גרונו ומעיו נהנין ממנו וחשיבא דרך הנאתו וזה מוכרח דלפי דבריו אם בלע כזית מאיסו' כגון נבילה כו' אין לוקין עליו דהוי שלא כדרך הנאתו והא ודאי ליתא דבהדייא אמרינן בפרק אלו נערות ד\"ל ע\"ב זר שאכל תרומה פטור לאביי ומוקמי' לה כגון שתחבו חבירו בבית הבליעה דמיתה ותשלומין באים כאחד יע\"ש ועיין בפרק ג\"ה דק\"ג ע\"ב וזה פשוט. גם מ\"ש והיינו דבעינן בסמוך גבי כלאים מנ\"ל כו' משום דלא אסרה תורה אלא כדרך הנאה כו' דבריו תמוהים דבהדייא אמרינן בפרק כ\"ש ה\"מ בכלאי הכרם דלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן וצ\"ע.
מיהו מהא דתנן פי\"א דמנחות משנה ז' חל יה\"כ להיות בע\"ש שעיר של יה\"כ נאכל לערב והבבליים אוכלין אותה כשהוא חי כו' נראה דקשה לזה שהרי האוכל חלב חי אמרינן דלא מחייב משום דהוי שלא כדרך הנאתו וההיא דאכל צפור חי תירצו בתוס' דשאני עוף דרכיך משמע דכל מין בהמה אפילו בהמה דקה כל שאוכלו חי מיקרי שלא כדרך אכילה וא\"כ קשה דמאי אהני להו לבבליים לאוכלו כשהוא חי כיון דאכתי לא מקיים מצות אכילת קדשי' כיון דהוי שלא כדרך הנאתו ואפשר ליישב דאע\"ג דלא מקיימי מצות אכילת קדשי' אהני להו אכילה כזו שלא להביאו לידי נותר שעובר עליו בכרת אלא דאכתי קשה מהא דגרסינן בפסחים פרק אלו דברים דע\"א ע\"א אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דשעירי רגלי' חי נאכלין צלי אינן נאכלין ושמחה בחי ליכא ופירש רש\"י חי נאכלין אם בא לאוכלו בשבת לא יאכלנו כי אם חי כו' והשת' ק' דהיכי מצי לאוכלו בשבת כשהוא חי הא קא מבטלי מ\"ע דאכילת קדשים כיון שיכול לאוכלו כשהוא מבושל למוצאי שבת גם מאי קאמר דשמחה בחי ליכא ת\"ל דאפילו שבשאר קדשים דלא אתו משום שמחה לא מקיים מ\"ע. ועיין בתוס' מנחות דמ\"ח ע\"א ד\"ה חטא בשבת שכתבו וז\"ל תימה למה אין אומרים חטא כדי שיזכו לאוכלן חיים דכה\"ג אמרינן בפרק התודה. וי\"ל דאין זה זכות כו' ודוק היטב בדבריהם. ועיין עוד במנחות ד\"ק ע\"א ד\"ה ששונאין כו' שכתבו וז\"ל אע\"ג דמצוה קא עבדי שלא להביאו לידי נותר אפי\"ה כל קרו להו בלשון גנאי לפי שהיה דרכם כמו כן לאוכלן בשאר ימות השנה וע\"ש וקשה דבשאר ימות השנה היכי מצו אכלי הכי וקא מבטלו מ\"ע. ואולי נאמר דהבבליים הללו כיון שדרכם לאכול כמו שהוא חי לגבי דידהו חשיבא אכילה כדרכה ולפי\"ז זכינו לדין דלגבי בבליים בשאר איסורים נמי דינא הכי דמחייבי אם אכלו חי אלא דלפי\"ז ק' דמאי ק\"ל להתוס' בפסחים מההיא דאכל צפור חי ומההיא דהקפה את החלב ואמאי לא תירצו דההי' מיירי במי שדרכו לאוכלו חי כמו בבליים ועדיין אני נבוך בזה והדבר צ\"ת. ועיין במ\"ש עוד בפ\"א מהלכות עיוה\"כ הל' א' יע\"ש.
עוד ראיתי להר\"ב מש\"ל בד\"ה ע\"ד ד\"ה עוד הביא דברי התוס' דפרק כ\"ש דכ\"ד שכתבו וז\"ל הא דלא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה משום דכתיב בהו אכילה דמוזבחת ואכלת נפקא לן ועוד דאיכא למ\"ד חשב\"ע לאו דאורייתא ומשמע מדבריהם דלמ\"ד דאורייתא לוקה תמה ע\"ז דאף למ\"ד דאורייתא ליכא מלקות ואפילו באוכל דרך אכילתו כיון דאזהרתיה מדכתיב וזבחת ואכלת כדאמרי' בפ\"ב דקידושין דז\"ן מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקרוב מקום וא\"כ הוי לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו כו' וא\"כ היכי הוה מצי למימר הכל מודים בחשב\"ע דלוקין עליו שלא כדרך הנאתן כיון דאפילו באוכל דרך הנאתן אינו לוקה וצ\"ע עכ\"ל.
ולעד\"ן דהתוספו' משמע להו דחשב\"ע למאן דנפ\"ל מקרא דוזבחת ואכלת שלא התיר הכתוב אכילה לידי זביחה אלא בזביחה שהיא ברחוק מקום כדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת כל ששחט בעזרה שהיא בקרוב מקום הוייא ליה שחיטה פסולה ואהדרי' קרא לאיסור נבילה ולקי על אכילתן משום נבילה מידי דהוי אשוחט שחיטה פסולה שכתב רבינו בפ\"ג מהל' שחיטה הל' ח\"י דכל מקום שאמרנו שחיטה פסולה הר\"ז נבילה ולקי עליו משום נבילה כמו ששנינו בחולין דל\"ב כלל אמר רבי ישבב משם ר\"י כל שנפסלה בשחיטתה נבילה יע\"ש שמעי' מינה דכל שאסר רחמנא בענין השחיטה אהדריה לאיסור נבילה ולי' למי' דהתם שאני שהשחיטה פסולה לא הותרה כלל בשום מקום להכי אמרינן דאהדריה לאיסור נבילה אבל הכא שהשחיטה הותרה בחוץ כי אסיר רחמנא בפנים לא הדרא לאיסור נבילה אלא ללאו הבא מכלל עשה וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דביצה די\"ב ד\"ה השוחט וכו' דכל דהותר בהדייא לא אמרינן כי אסרה אהדרה לאיסורא קמא יע\"ש דלא דמי דהתם התיר הכתוב בהדייא איסור מלאכה ביו\"ט באוכל נפש כדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ומינה נמי הותרו נדרים ונדבות מטעם מתוך כמ\"ש התוס' שם וכי הדר ואסר נדרים ונדבות ממילת לכם ולא לגבוה ודאי דלא אהדרי' לאיסור מלאכה אלא ללאו הבא מכלל עשה אבל הכא דקאמר קרא כי ירחק ממך המקום תזבח ואכלת דלא התיר הכתוב תחילה הזביחה ואח\"כ אסרה בעזרה אלא תכף כשבא לצוות על השחיטה ולאסור הנחירה ושאר מיתות הבהמה כדאיתא בפ\"ק דחולין די\"ז ר\"ע אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה וכמ\"ש רבינו בס\"פ ד' מהלכות שחיטה לא התיר לנו השחיטה אלא בריחוק מקום אם כן כי היכי דנחירה ושחיטה פסולה אהדריה רחמנא לאיסור נבילה בצוותו על הזביחה הכי נמי שחי' בעזרה שהיא פסולה אהדריה לאיסור נבילה ועיין להתוס' בחולין דצ\"ט ד\"ה רבא אמר כו' במה שחילקו התוס' בענין זה דאהדריה לאיסורא קמא וכמ\"ש הר\"ב מש\"ל בס' פרשת דרכים בדרך מצוותיך דס\"ט ע\"ב ועיין להר\"ב דברי אמת דנ\"ח ע\"ב יעו\"ש.
עוד ראיתי למוהר\"י כולי ז\"ל שכתב בהגהה וז\"ל ועיין להתוס' בפרק התודה ד\"פ נקטו דרשא זאת דמה שלי בשלך ולא ידעתי למה דהא איתות' ר\"י עכ\"ל. ולא ידענא מאי קא קשי' ליה דלא איתותב ר\"י אלא במאי דהוה בעי למילף איסו' חשב\"ע מהיקשא דמה שלי בשלך אסור כו' דאיכא למיפרך מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת אבל אכתי שפיר מצינן למילף דמה שלי בשלך אינו אסור אלא כעין עבודה אף שלך בשלי אינו אסור אלא כעין עבודה דלהא ליכ' למיפרך מידי וברור." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור מחיקת השם ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות כו'. הנה זה ימים נשאלתי על טס של כסף שכתוב בו דרך חקיקה מצד אחד הא לכם זרע ומצד אחר כתוב בו אות ה' שרי להתיכו ולמכור הכסף ולהשתמש בדמיה מי נימא כיון שחקוק תיבות של פסוק זה הרי נתקדש המקום ואסור להתיך אותיות הקדש והמקום. או דילמא דוקא במוחק את השם הוא דאסור אבל באותיות אחרות לא וכן אות ה' החקוק מצד האחר אם היא ה' מן השם איכ' איסורא למוחקה או דילמא ליכא איסורא.
תשובה ליכא איסור' ודאי כי לא מצינו איסור מחיקה אלא באותיות מהז' שמות שאינן נמחקים כדאיתא בשבועות דל\"א וכמ\"ש רבינו כאן והטור ומרן בי\"ד סימן רע\"ו ושם סי' ב' כתב מרן שאם הי\"ל לכתוב את השם וכתב יאודה עושה מהדל\"ת ה' ומוחק ה' אחרונה וכ\"כ עוד דש\"ד משדי וצ\"ב מצבאות נמחקים וזה פשוט: ומ\"מ נר' דדוקא כשמוחק אותיות לצורך תיקון התיבות הוא דליכא איסור' כלל אבל אם הוא מוחק ומאבד אותיות או תיבות שלא לצורך אלא דרך בזיון אסור וכמבואר בתשובת הרמב\"ם שהביא מרן ב\"י בי\"ד סי' רפ\"ג והיא בתשו' הנדפסות מחדש סימן ז' והביאה מוהרשד\"ם בחי\"ד סימן קפ\"ד וז\"ל על אדם שריקם בטליתו פרש' ציצית וכתב השם ג' יודי\"ן והוכיחו גדולי העיר ולא קבל ממנו.
תשובה מעשה זה האיש חטא הוא ואינו נכון כלל האיסור הוא מב' טעמים האחד שאין נכתב מן התורה פסוקים פסוקים אבל יכתב שלשה תיבות ולא יותר (הכי איתא בגיטין ד\"ס וביומא דל\"ז) ואולי קאמר בכותב על הספר ובדיו אבל לחרות בעצים ובזהב או לרקם בגדים מותר דע כי אין חילוק בין כתיבה לחריתה כדאית' בגיטין ד\"ך ועוד תנן אף היא עשתה טבלא זהב שפרשת סוטה כתובה ובחריתה היתה והיה כהן מעתיק ממנה וכותב על הספר ופרי' הש\"ס שם בגיטין וביומא ש\"מ כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ומשני שזאת הטבלא היתה חרו' בה אות א' מכל תיב' כו' הא למדת שחריתה אסורה ה\"ה רקימה וכאשר ראינו במצרים שהיו לוקחים טסי כסף וזהב וחורתין בהם שיר של פגעים ותולין אותו בצווארין של תינוקות ומחינו בידם עכ\"ל.
הרי שאסר הרב ז\"ל לרקום ולחרת שיר של פגעים בטסי כסף וזהב וכן לרקום בטלית פסוקי תורה מפני שאין זה כבוד התורה לכתוב פרשיות וכ\"ש פסוקים פסוקים וכ\"ש להתיכן ולאבדם דרך בזיון וכ\"כ מוהרשד\"ם בתשו' הנז\"ל דאותיו' הקדש אעפ\"י שאינן מהשמות שאינן נמחקים אסור לאבדם דרך בזיון וכ\"כ הרדב\"ז בח\"א סימן מ\"ה וז\"ל מה שנהגו במצרים לרקום על הטלית פסוקים של תורה בזהב כבר נזהר הרמב\"ם כו' ומה שנראה לי בדבריו ז\"ל דאפילו דברים של חול אסור לרקום אותם בכתב אשורית שהרי הכתב בעצמו יש בו קדושה רבה ותלויים בו ובצורות האותיות כמה סודות עמוקים להשתמש בו בדברי' של חול כ\"ש הכא שאם בלה הטלית מתיך את הזהב ונמצא מאבד את הכתב בידים ואם כתב פסוקי' מן התורה אפילו בכתב אחר אסור דלא גרע משאר ספרים ופירושם שאסור לאבדם ביד והמאבדם מכין אותו מכת מרדות כאשר כתב רבינו בפ\"ו מה' יסודי תורה הכלל העולה שאם הוא ענין שיש בו קדושה או שהכתב אשורי אסור כן נ\"ל עכ\"ל.
מבואר יוצא דלהתיך טס של כסף וזה' שכתו' או חרות או רקום אותיות מכתב אשורית אפילו מדברים של חול אסור דהרי מאבדן בידים ועושה ביזיון בכתב הקודש ואסור מד\"ס. איברא כי מדברי הרמב\"ם בתשובה הנז\"ל אין ראיה דאיכא איסור בדבר הזה שלא כתב אלא דמגונה הדב' ולא כתב איסו' אלא בכות' פסוקי תורה נביאים וכתובים דוקא אבל בכותב דברים של חול בכתב אשורית אינו אלא גנאי וז\"ל שם ומן הראוי שתדע כי הכתיבה הזאת הנקראת כתב אשורי' כיון שנכתבה בו התורה ובו נכתבו לוחות הברית כי הוא מגונה מאד להשתמש בו רק בכתבי הקודש ומימי קדם ישראל נזהרין בזו והיו כותבים כתביהם וחיבור חכמותיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי ולכן תמצא חרות על שקלי הקדש דברי' של חול בכתב עברי ולא נמצא מעולם אות אחת מכתב אשורי בדבר שנמצא משארית ישראל לא במטבע ולא באבן עכ\"ל.
הרי שלא כתב אלא לשון גנאי ולא איסור ושוב ראיתי להרב דברי יוסף סימן מ\"א שתמה על הרדב\"ז בזה והביא ההיא דפ\"ק דנידה די\"ז דפריך תלמודא למ\"ד אסור לשמש מטתו ביום מדתניא אף ע\"פ שאמרו המשמש מיטתו לאור הנר הרי זה מגונה ופרש\"י אלמא מגונה הוא דהוי אבל איסורא ליכא יע\"ש ועל מ\"ש הרדב\"ז וכ\"ש הכא שאם בלה הטלית מתיך את הזהב ונמצא מאבד את הכתב כתב הרב הנז' וז\"ל וקשה דמנ\"ל הא דאסור לאבד בידים כתבי חול שנכתבו בכתיבה אשורית דאי משום צורת האותיות דחל עליה קדושה רבה אין זה אלא בדברים של קדש כשנכתבו בכונת קדושתן דאז חל על האותיות קדושה עליונה כפי כוונת הכותב ועומק השכלתו וטהרת מחשבותיו אבל בהעדר הכוונה הראויה בהם כל רוח אין בקרב' ומטעם זה הוא דאמרי' בגיטין דנ\"ד כל ס\"ת שאין האזכרות שלו כתובות לשמן אינו שוה כלום ובספר בדק הבית ד\"ב כתב מרן בשם הרשב\"ץ בתשו' דשם שנכתב שלא בכוונת קדושה אינו קדו' וכ\"כ הסמ\"ק והגהות מיימון פ\"ו מיסודי התורה והרשד\"ם בסימן קפ\"ז ואין צריך לומר אם הם דברים של חול שאין איסור למוחקן עכ\"ל יע\"ש.
ואין מכל זה ראיה לסתור דברי הרדב\"ז ז\"ל דודאי לענין איסור מחיקת השם דלוקה עליו הוא דקאמרי הני רבוותא דליכא איסורא אבל הרדב\"ז ז\"ל לא כתב אלא דאיסור ד\"ס מיהא איכא לפי מ\"ש הרמב\"ם דכתב אשורית מצד עצמו וצורתו אית ביה צד קדושה וגנאי הדבר לכותב' בדבר שיבא לבסוף לידי איבוד בידים.
עוד תמה על הרדב\"ז דהא דאסר הרמב\"ם לאבד ולהשתמש בכתב אשורית היינו דרך השחתה ובזיון אבל כל שעושה לצורכו שלא להפסיד ממונו אין כאן איסור כלל שהרי כותב ס\"ת וטעה מוחק אפילו כמה שורות אפי' שחלה קדושת ס\"ת על אותן שורות שכתב דכיון שאינו מוחקן דרך ביזוי והשחתה אין כאן איסור וכ\"כ מרן ב\"י בא\"ח סימן ש\"ע בשם המרדכי דעוגות התינוקות שכותבין עליהם אותיות אסור למוחקן בי\"ט הא בחול אין בו איסור יע\"ש.
ולדידי אין ספק דאף הרדב\"ז סובר כן דאחר שכתב כתיבת אשורית בזהב בטלית דכשבלה הטלית שרי להתיך אותיות הזהב כיון דלצורכו הוא מוחק ואינו דרך השחתה ובזיון והוא לא אסר אלא לרקם מעיקרא כיון דסופו לבא לידי איבוד בידים כשיבלה הטלית אפילו שהוא לצרכו ולכתחילה ודאי דאסור ר\"ל מגונה לדעת הרמב\"ם אפילו בדברים של חול כל שהכתב אשורית וכמו שכן הסכים הוא ז\"ל בכוונת הרדב\"ז יע\"ש.
ונמצינו למדין לנדון דידן דכיון ששלשה תיבות אלו של הא לכם זרע הם קדש מפסו' התורה והכותב אותם ודאי דכוונתו היה לכתוב אלו התיבות של קדש שיועיל לנושא אותם להוליד ולהזריע זרע אנשים אין ספק שלפי דברי הר\"מ והרדב\"ז והרב דברי יוסף אסור להתיך הטס הזה דהו\"ל מאבד בידים תיבות הקדש שנכתבו בכתב אשורית.
ואולם ראיתי להתשב\"ץ ח\"א סימן ב' דף ז' ע\"ד ד\"ה ואחר כו' שכתב דאעפ\"י דאיכא איסורא דרבנן לאבד כתבי הקודש בידים ואפי' ברכות וקמעין והפטרות שאינן כתבי הקודש שלמים ואפילו בזמן שלא ניתנו ליכתב וכ\"ש השתא דניתנו ליכתב משום עת לעשות לה' לדעת הרי\"ף במגילה לתינוק וכיוצא וכן ספרי התלמוד לכ\"ע וכיון שניתנו ליכתב מצילין אותן מן הדליקה וכ\"ש שאסור לאבדן ביד אפילו הכי סיים וכתב ואפשר שאינו אסור לאבד ביד אלא כשיש בהם שמונים וה' אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון אבל בציר מהכי שרי ויש הוכחה לזה בפרק כל כתבי עכ\"ל.
ונראה שראייתו מפ' כל כתבי הוא ממ\"ש שם דף קט\"ו ע\"ב דס\"ת שבלה אם יש בו ללקט פ\"ה אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מצילין מן הדליקה ואם לאו אין מצילין משמע דכל דליכא פ\"ה אותיות אין כאן קדושה ואע\"ג דלא אתמ' הכי אלא לענין דאין מצילין מן הדליקה אבל לא לאבדן ביד דוקא לענין ס\"ת שבלה הוא דאסור לאבד ביד אפילו שאין בו ללקט פ\"ה אותיות אבל בקמעין וכיוצא אפי' איבוד בידים שרי כל דליכא פ\"ה אותיות מעיקרא בהם כיון דאין בהם קדושה ועיין להר' חוות יאיר סי' ט\"ז דכ\"ו ע\"א שחילק כעין זה ולפי דברי התשב\"ץ הללו בנ\"ד דליכא אלא ג' תיבות מפ' הא לכם זרע שרי להתיכן ולאבדן בידים גם לפי דברי רבי מיימון אביו של הרמב\"ם שהביא התשב\"ץ שם באותה תשובה דכל שאינו כותב בשיטה אחת יותר מב' תיבות אין כאן כתיבת קודש ושרי לאבדן בנ\"ד נמי דליכא אלא ג' תיבות שרי לאבדן אלא שהתשב\"ץ שם דף ח' ע\"ב ד\"ה דע כו' כתב שרש\"י חולק בזה והביא ראיה הרב לדבריו יע\"ש זולת היכא שהתיבות חסרות או יתרות או האותיות קטועות או שהכתב אינו אשורית יע\"ש ולפי דבריו הללו דכל שאינו כתב אשורית שרי למוחקן הכא נמי בנ\"ד דהוי חק תוכו שצורת האותיות נעשו ממילא בתוך החקיקה וכבר אמרו בפ\"ב דגיטין ד\"ך דח\"ת לא מיקרי כתיבה דכתיב וכתב ולא וחקק דהיינו חק תוכות וכיון דליכא כתיבה אין כאן איסור איבוד כתבי הקודש.
ולבר מן דין ומן דין עוד יש טעם אח' להתיר בנ\"ד על פי מה שכ' שם עוד התשב\"ץ ד\"ת ע\"ג וז\"ל ראיתי בתשו' הרמב\"ם שאסר לרקם בטלית של ציצית פסוקים של תורה והטעין גניזה אם רקמן ואינו נראה כן שלא כיוין לכותבו להגות בהם וגט חליצה יוכיח שכותבין כמה פסוקים ורבותינו ז\"ל היו כותבין פסוקים באיגרותיהם כדאיתא בפרק' קמא דגיטין ולא היו אוסרין אלא היכא דכתבי בלא שרטוט אלא דההיא דמגילת סוטה דנגנז' כשאמר' איני שותה לא משמע הכי ושמא משום דנכתב' להגות בה טעונה גניזה וכיון שנכתבה להגות בה ולא ניתנה לקרות בה דאין כותבין מגילה להתלמד בה מש\"ה טעונה גניזה אבל מה שלא נכתב כדי להגות בו אין טעון גניזה ושמא דמגילת סוטה דטעונה גניזה משום אזכרות דאית בה שאי אפשר למוחקן וכן מוכח לשון רש\"י שכתבתי לעיל וכן בפרק מצות חליצה גבי הא דאקשינן והא לא ניתן ליכתב ואפילו הכי אסיקנא דשרי כתב ז\"ל דלא דמי למגילה לתינוק להתלמד בה דהתם אדעתא דפרשתא כתב לה דהוי כמגילה קבועה אבל האי ספירת דברים בעלמא הוא ולאו בקדושתיה קאי עכ\"ל.
ומ\"ש דגט חליצה יוכיח דכל שלא להגות בו אין בו איסור דכותב את התורה פרשיות פרשיות ואינו טעון גניזה עיין בס\"פ מצות חליצה דף ק\"ו ע\"ב וברש\"י ד\"ה משרטט גט חליצה דמשמע דס\"ל דדוקא במקום מצוה הוא דהתירו לכתוב פ\"פ כל שאינו כותבן להגות אלא לסיפור דברי' וע' להרב ג\"ור חא\"ח סימן כ\"ו שכתב דאף הרמב\"ם ז\"ל לא אסר לכותבן ולגונזן אלא מטעם הזלזול ולא מטעם דאסור לכתוב פ\"פ כיון דלא נכתבו להגות בהם יע\"ש. וזה נראה הפך ממ\"ש הרמב\"ם בתשובה שכתבנו לעיל וא\"כ בנ\"ד אפילו היה הכת' כתב גמור כיון שלא נכתב להגות בו אלא לנושאו עליו כקמיע אין כאן איסור איבוד כתב הקודש ואין צריך גניזה וכל שמתיך את טס הכסף באש לצורכו שרי כן נראה לע\"ד.
ודע שראיתי להרפ\"ח ז\"ל בביאורו לה' יסודי התורה פ\"ו הל' ו' דעל מ\"ש רבינו דאפילו אם היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה משום מוחק את השם כתב וז\"ל אפי' היה השם חקוק כו' פי' לא מיבעיא בכתוב אלא אפילו בחקוק דלא מיקרי כתיבה כדאיתא בפ\"ב דגיטין ד\"ך לענין מחיקת השם מיחייב אף בחקיקה דהא הכא גבי מחיקת השם לא כתיב כתיבה למעוטי חקיקה עכ\"ל הרב. ויש לתמוה על דבריו דאדרבא מסוגייא דפ\"ב דגיטין ד\"ך מבואר דחקיקה כתיבה היא וכתיבת הלוחות יוכיח שהיו חקוקין בלוחות וקרי לה כתיבה כדכתיב ויכתוב על הלוחות וכמ\"ש התוס' שם בגיטין ד\"ה למימרא כו' ומ\"ש שם בגמרא וכתב ולא וחקק היינו בחק תוכות ולא חק יריכות דהיינו שהאות נעשה ממילא ע\"י שחק סביבו' האות אבל אם האות עצמה היא החקוקה הא ודאי כתיבה היא וכן כתב הרב פ\"ח גופיה בהלכות גיטין סי' קכ\"ה ס\"ק ז' דחקיקה כתיבה היא וכן מבואר מתשו' הרמב\"ם שכתבנו בתחילת דברינו שכתב דאין חילוק בין כתיבה לחריתה כדאיתא בגיטין וביומ' כו' וע' עוד בדברי הר\"ב ג\"פ בהל' גיטין סי' קכ\"ה ס\"ק ט\"ו שהביא שם תשובת הרמב\"ם שכתב דאין חילוק בין כתיבה לחריתה ולרקימה ותמה על סברת האומר שאין לכתוב בקולמוס של ברזל יע\"ש ועיין בדברי רבי' בפ\"ד מה' גירושין הל' ו' שחילק בין חק לתוכות לחק יריכות ובדברי רבינו רפ\"ט מה' כלי המקדש במעשה הציץ במ\"ש שם מרן כ\"מ ובמ\"ש עליו מוהר\"ם ן' חביב בה' גיטין סימן קכ\"ה ס\"ק ט\"ו ובהרב פר\"ח שם סק\"ו ובהר\"ב דת ודין סי' ב' ג' ד' יע\"ש סוף דבר דברי הרב פ\"ח בה' יסודי התורה צל\"ע ועיין עוד במה שאכתוב לקמן בזה.
ועל אות ה\"א החקוקה מצד האחר של הטס אפילו שהחוקק אותה כיון לאות הה\"א של ההוי\"ה נראה דאין בזה משום איסור מוחק את השם וכמ\"ש הר\"ב ת\"הד בכתביו סימן קע\"א והביא דבריו מרן החביב בי\"ד סימן רע\"ו הג\"הט אות יו\"ד וז\"ל ואשר שאלת אם מותר למחוק השמות הנכתבים בסידור ותפלות הנרשמין בשני יודי\"ן ווא\"ו על גביהן (עיין בספר חיים שאל בסימן רע\"ו אות ד' יע\"ש) נראה הטעם דנכתבים הכי היינו משום דעולה מניינם כ\"ו כמספר שם המיוחד ונסתפקתי שמא יש בו קדושה או שמא עושי' הווין למעלה ושכובה כדי שלא יהא בו קדושה נראה דמטעם גמטריא אין לאסור דא\"כ תיבת הודאי נמי לא יהיה נמחק שהוא בגימט' שם המיוחד ומטעם שהוא רמז לשם ונכתב כדי להורות לשם אין נר' לאסור בשביל כך שהרי אמרו בפרק שבועת העדות דכל שלמה דשיר השירים קודש ונכתב ג\"כ להורות לשם ואפ\"ה כתבו התוס' דנמחק הוא אך בהא מסתפק אנא כיון דזה השם יו\"ד בתחילה דהיינו התחלת השם המיוחד בכתיבתו דהוי כמו ראש התיבה והתו' בפרק שבועת העדות כתבו בשם ר\"ח ז\"ל דא\"ד מאדונות אינו נמחק דהוי השם בקריאתו ואע\"ג דש\"ד משד\"י נמחק הכא בא\"ד משום דמשם המיוחד הוא יש להחמיר יותר אע\"ג דא\"ד הם שתי אותיות מהשם וגם דלא כתב אחריהם מידי משא\"כ בנ\"ד דאין כאן אלא התחלת אות אחת כו' מ\"מ י\"ל דהואיל והוא מן השם המיוחד בכתיבתו יש להחמיר יותר ואם אין צורך גדול בדבר למה נתיר למוחקו עכ\"ל ועיין בספר פרי הארץ ח\"ב סי' ט\"ו מחי\"ד מה שנשא ונתן בדברי התה\"ד. ועיין בספר מזבח אדמה חי\"ד סימן רפ\"א ס\"א ובסי' רפ\"ג ס\"ד.
נמצינו למדין מדברי הרב תה\"ד דדוקא ביו\"ד שהוא התחלת שם המיוחד יש להחמיר ואם אין צורך גדול בדבר למה נתיר למוחקו אבל באות אחרת כה\"א ווא\"ו משמע דאין להחמיר למוחק' כיון דאין כאן התחלת השם המיוחד. אלא שעדיין אפשר לפקפק דכיון דכונת הרושם והחוקק לה\"א הזאת הוא לה\"א של שם המיוחד שמשם יושפע לו שפע וברכת הזרע הוה ליה ככותב היו\"ד של השם ויש להחמיר בו שלא למוחקו אם לא לצורך גדול דמה לי יו\"ד שהוא התחלת השם המיוחד מה לי ה\"א כל שידוע לכל שזו ה\"א רמז לה\"א של שם המיוחד ומ\"מ יש לדחות דלא דמי זה לזה כמבואר ועוד בה שכיון שאות ה\"א הלזו אינה חקוקה ירכות אלא חק תוכות וכבר כתבנו דכל שאין כאן כתיבה ולא חקיקה כחק יריכות אין כאן איסור מחיק' השם וכמ\"ש התשב\"ץ דכל שאינו כתב אשורית אין בו משום איסור מחיק' השם נראה לענ\"ד דשרי להתיכם לצורך הכסף ועיין להרב ברכי יוסף חי\"ד סימן רע\"א אות כ\"ד יע\"ש.
ודע דבריש פרק כל כתבי שנינו ת\"ר הברכות והקמיעין אף על פי שיש בהם אותיות של שם ומעניינות הרבה של תורה אין מצילין אותם מפני הדליקה ופירש רש\"י ז\"ל ומעניינות של תורה מפרשיות של תורה שהיו כותבין בקמיעין כגון כל המחלה כו' וכלשון הזה של הברייתא שכתבנו כתבה גם הרשב\"א בתשובה ח\"ב סימן רפ\"א ומרן ב\"י בא\"ח סימן של\"ד יע\"ש ולכאורה הוה מצינן למימר דלא אמרו שאין מצילין ברכות וקמעין אלא בליכא אזכרות כתובות בהם אלא פסוקי תורה שלא באזכרה דכיון דשרי למוחקן ביד לצורך תקון אות אחרת אין כאן איסור אלא להצילן אבל בדאיכא אזכרות שלימות דאית בהו איסור מחיקת ה' אפילו לצורך תקון אות אחרת כמ\"ש התשב\"ץ בח\"א סימן ב' מצילין אותן מפני הדליקה ודייק הכי לישנא דברייתא דקתני אע\"פ שיש בהם אותיות של שם ולא קאמר אף על גב דאיכא בהו אזכרות משום דאזכרות שלימות אסור להניחן לישרף אלא היכא דאיכא א\"ד מאדנות או יו\"ד של הוי\"ה או ש\"ד משדי הוא דקאמר דהיינו אותיות של שם ולא שם גמור. אמנם מדברי הרשב\"א באותה תשובה סימן רפ\"א שכתבנו נראה בהדייא דאפילו אית בקמיעין אזכרות שלימות אין מצילין אותן מן הדליקה כל דכתב האזכרות עם פסוקים משום דאין כותבין את התורה פסוקים ופרשיות זולת מגילה לתינוק משום עת לעשות אבל אם אין בהם פסוקים אלא אזכרות ושמות של מלאכים לא שרי יע\"ש.
גם התשב\"ץ בח\"א סימן ב' ד\"ז ע\"ד ד\"ה דאחר כתב וז\"ל ואמרינן נמי בפרק כ\"כ הברכות והקמיעות אף על פי שיש בהם הזכרות כו' אין מצילין אותן מן הדליקה אלא מניחין אותן ונשרפין במקומן הן והזכרותיהן כו' יע\"ש מבואר דכל שאין מצילין אותן מן הדליקה אפילו איכא בהו הזכרות שלימות הוא יע\"ש.
וראיתי בספר פרי הארץ ח\"ב סי' ט\"ו שכתב דשם ע\"ב וס\"ג ומ\"ב וב\"ן נמי אית בהו איסור מחיקת השם ובעו גניזה אם הם כתובין בקמעין אלא דבשבת אין מצילין אותן מן הדליקה כיון שלא ניתנו ליכתב יע\"ש ועיין להר\"ב חוות יאיר סימן ט\"ז דכ\"ו ובתשב\"ץ ח\"א סימן ב' ובספר באר היטב בא\"ח סימן של\"ד באשל אברהם סק\"ב הביא בשם הר\"ב פרי הארץ שהעלה דשמות אלו מ\"ב וע\"ב וס\"ג וב\"ן אסור למחוק אות א' מהן וטעוני' גניזה וסיים ולפי זה ודאי דמצילין עכ\"ל וכ\"כ הרב מופת הדור כמוהר\"י אזולאי נר\"ו בספר שיורי ברכה שם בסימן הנז' יע\"ש והוא פליא' היכן ראו בדברי הרב פ\"ה דכתב דלפי\"ז ודאי מצילין שהוא לא כתב אלא דבעו גניזה אבל לענין הצלה מן הדליקה לדעת הרמב\"ן והרשב\"א בתשו' אין מצילין אפילו בזמן הזה ולדעת הטור מצילין לפי דעת מרן ב\"י ולפי דעת השה\"ג דזה דעת המרדכי והרא\"ש והסמ\"ג יע\"ש.
ודע דעל מ\"ש הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות יסודי התורה הל' ו' כלי שהיה שם כתוב עליו קוצץ את מקום השם וגונזו ואפילו השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי ה\"ז לוקה אלא כו' כתב הרפ\"ח בביאורו וז\"ל דע שקצת נסתפקו לענין מחיקת השם דלקי מן התורה אם הוא דוקא בקידש את השם או דילמא ההיא בס\"ת איתמר אבל לענין מחיקה אף שלא נתקדש השם שם מיהא הוי ולקי עליה אי מחקה ולדידן הכי מסתברא לן ודאי דלקי מן התורה בכל גוונא דהא מסתמא שם שכתוב בכלי לא נתקדש ואעפ\"כ כתב הרב דהמתיך הכלי הר\"ז לוקה עכ\"ל.
והנה זה שכתב הרב ז\"ל דאף שלא נתקדש השם שם מיהא הוי לא ביא' לנו הקידוש הזה מהו אם הכוונה הוא שכשכתבו הכותב לא כיוין שכותב אותיות אלו לשם האל כלומר שהם שמו יתברך אלא ככותב אותיות בעלמא או דילמא שאע\"פ שכותבם לשם האל אינו מכוין שבכתיבתו שמו ית' יש בהם קדו' השם טפי משאר אותיות ושאסור למוחקן ולעמוד בפניהם ערום וכיוצא ומדברי התוס' בפרק התכלת דף מ\"ב ד\"ה ואל ימול גוי יוצא מדבריהם דכל שכותב ומכוין שהוא כותב שם האל זהו קדושתן לשמן וכן מבואר מדברי רבינו כאן בפ\"ו מהל' יסודי התורה כמ\"ש הר\"ב מח\"א ז\"ל בביאורו לטור י\"ד דל\"ז ע\"ב וע\"ג וכן הוא משמעות דברי הרא\"ם שהביא ההג\"מ ודברי הסמ\"ק והתשב\"ץ שהביא מרן ב\"י בבד\"ה י\"ד סי' רע\"ו ועיין בתשו' התשב\"ץ ח\"א סימן קע\"ז וסימן קכ\"ו דכל שמכוין לשמו ית' זהו קדושתו יע\"ש ואין ספק אצלי דכוונת הפ\"ח לומר דאף שלא כיון הכותב בשעת כתיבתו לשם האל אלא ככותב אותיות בעלמא ס\"ס שם מיהא הוי דאותיות הללו הרואה אותם יודע של שם ית' הם אף שהכות' לא כיון בכתיבתו לכתוב אלא אותיות בעלמא ולא לשם האל אין מי שקורא אות' אחר כתיבתו אלא שמו יתברך דקריאה אחרת אינו קורא אלא דלענין קדושת ס\"ת לא מהני דבעינן כתיבת השם לשמו ית' ולא כתיבת אותיות בעלמא וע' להתוס' בפ' התכלת דלחד תרוצא כותב אותיות השם סתמ' ולא כיון לשם האל היינו שלא לשמן וס\"ת נפסל בהכי ולאידך תירוצא כל שלא כיון לתיבה אחרת אלא סתמא הו\"ל ככותב השם לשמו ולא מפסיל ס\"ת בהכי. ולפי מה שהרפ\"ח מחלק במחיקת השם לכתיבת ס\"ת מבואר דלתרוץ הזה של התוס' דלענין ס\"ת אם כתבו לשם כתי' אחרת כגון שהיה רוצה לכתוב יאודה וטעה וכתב הוי\"ה אז הוא דנפסל ולענין מחיקה אפי' כה\"ג לקי משום מוחק את ה' וא\"כ הוה דברי הרפ\"ח ז\"ל הם היפך ממ\"ש התשב\"ץ בח\"א סימן קע\"ז וסי' קכ\"ז והביא דבריו מרן בית יוסף בבד\"ה י\"ד סימן רע\"ו בשם עמודי גולה דשם שנכתב שלא מדעת כההיא דפ' הניזקין ופ' המביא תניין הרי שהיה צריך לכתוב יאודה וכתב הוי\"ה או הללויה לדברי ר\"ע מותר למוחקו וכן כתב בהגמ\"י בפ\"ו מה' יסודי התורה יע\"ש ולפי דברי הרב פ\"ח לענין איסור מחיקת השם כל שכתב שם הוי\"ה אפי' שלא כתבו לשם הוי\"ה ס\"ס שם הוי\"ה הוא ואסור למחקו כמדובר.
ושוב ראיתי להרב מח\"א ז\"ל בהגהותיו לטי\"ד דל\"ז ע\"ב שהביא דברי הרב פר\"ח ז\"ל וכתב עליו וז\"ל אבל ראיתי בהג\"מ פ\"ו מהלכות יסודי התורה שהביא בשם רא\"ם דכל שלא נתקדש השם מות' למוחקו ומדברי הרמב\"ם שכתב בפרק זה מין שכתב ס\"ת שורפין אותו עם הזכרות שבו מפני שהוא אינו מאמין בקדושת ה' ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה הוא כשאר דברים הואיל דדעתו כן לא נתקדש ה' כו' משמע מדבריו אלו שכל שלא כתבו בכוונת קדושה אין בו איסור מחיקה מן התורה ומדברי הרב ז\"ל שכתב אבל גוי שכתב את ה' גונזין אותו נראה דכל שהוא יודע בשעה שכותב את השם והוא מאמין בקדושה הר\"ז נתקדש דהא ודאי כשכתבו אינו מחשב לשם קדושת ה' עכ\"ל כלומר דדברי הרא\"ם שהביא הגה\"מ שכתב וז\"ל שאם כתב אותיות של שם ולא נתכוון לקדש בכתיבתן אין בהם קדושה הם הפך דברי הרב פר\"ח שכתב דאפי' לא כיון לכתוב שם האל יתברך ולא נתקדש והרי השם הזה כאותיות בעלמא אפילו הכי יש בו משום איסור מחיקת ה' דס\"ס שם הוא והרואה אותיות אלו אינו קורא אותם אלא בשם ה' ומה שהביא הרב מח\"א ז\"ל דברי הרמב\"ם ז\"ל הוא לפרש דברי הג\"מי במ\"ש שאם כתב אותיות של שם ולא נתכוון לקדש בכתיבתן שהכוונה הוא שלא כיוין לכתוב את ה' אלא אותיות בעלמא שאם כתבם לשם ה' זו היא קדושתן.
עוד כתב הרב מח\"א ז\"ל וז\"ל ולע\"ד דכל שכתב את השם שלא בכוונת השם שלא היה מכוין לכתוב את השם בהא ודאי מותר למוחקו וכמ\"ש הסמ\"ק והרשב\"ץ אבל בכתב את השם בכוונה ויודע שהוא כותב את השם אפילו תימא דלענין זה לא מהני עד שיכוין להקדישו לענין מחיקת השם אסור דכיון שכתבו בכוונת השם הרי זה מקודש עכ\"ל. כלומר ודלא כדמשמע מדברי הרפ\"ח דאפילו לא כיון לכתוב לשם השם אלא אותיות בעלמא ס\"ס שם של הקב\"ה מיהא הוי וכל הרואה אותו קורא אותו בשם ה' אף שלא נתכוון לשם השם ולדידיה דהרב מח\"א ז\"ל דוקא אם כיוון הכותב לשם השם אסור אף שלא כיוון להקדישו כלו' שלא כיוון בעת כתיבתו שהוא קדוש בכתיבה זו יותר משאר תיבות לענין איסור מחיקתו לצורך תיקון שאר תיבות וכיוצא דלענין ס\"ת דכל כה\"ג נמי פסול כמ\"ש הרב אחר זה ד\"ה בענין אבל לענין מחיקת השם כל שכיוין לכתוב שמו יתברך דיי בזה לאסור ולקי עליה אבל אם לא כיוין לכתוב השם אלא לכתוב אותיות בעלמא אף איסור מחיקת ליכא ודלא כסתמיו' דברי הרפ\"ח דאפילו כה\"ג שם מיהא הוי ולקי ודברי הפר\"ח ז\"ל לפי מה שהבין הרב מ\"א הם שלא כדברי רבינו והסמ\"ק והגהות מיימון ז\"ל ותשב\"ץ ז\"ל דמדברי כולם משמע דכל שמכוין לאותיות בעלמא ולא לשם האל אין בו איסור מחיקת ה' ומדברי כולם מבואר דאף לענין ס\"ת כל שמכוין לאותיות בעלמא בהא הוא דמפסל הס\"ת אבל אם כיוין לשם האל יתברך זהו קדושתו כמו שדקדק מדברי רבי' יע\"ש.
וראיתי עוד להרב מח\"א שם ע\"ג הביא דברי רבינו דריש פרקין גבי ספר תורה שכתבו מין ישרף ודקדק מדבריו דה\"ט משום שלא נכתב לשמו ואין בו איסור מחיקה וכתב על זה וז\"ל אף על פי שכתב אחר כך אבל גוי שכתב את השם גונזין אותו אעפ\"י שסתם גוי אינו כותבו לשם קדושת ה' ואפ\"ה גונזין אותו יראה דאינו אלא דרבנן ומשום ביזיון דלא גרע משאר כתבי הקודש שכתב אח\"ך דגונזין אותו ומ\"ש בירו' בשם רבי חייא אם יתן לו ספר תהלים של ר\"מ מוחק אני כל הללויה שבו מפני שלא נתכוון כו' הא דשרי למוחקן היינו משום תקון אבל בלא\"ה אסור עכ\"ל הנה הרב הדר ביה השתא ממ\"ש לעיל ע\"ב דמדברי רבינו שכתב אבל גוי שכתב את השם גונזין אותו נראה שכל שהוא יודע שכותב את השם ומאמין בקדושה הרי זה נתקדש דהא ודאי כשכתב גוי את השם אינו מכוין ומחשב להקדישו עכ\"ל מבואר מדבריו הללו שהבין שמ\"ש רבינו אבל גוי שכתב בס\"ת כו' דכוונתו לומר דגוי שכתב את השם יש בו קדושה ככותבו ישראל לשם קדושת ה' דאף על פי שהגוי אינו יודע כשכותב לקדש ס\"ס יודע שהוא כותב שם האל ישראל שקורין לו כן מאמין הוא שיש קדושה לשמו של האל ואינו אפיקורוס שמכחיש בבורא ואינו מאמין בקדושתו ולכך כתב דגונזין אותו דכיון דכתבו לשם הבורא שקורין אותו ישראל בשם זה ממילא נתקדש ולפי זה אף יש בו איסור מחיקה דאלו למ\"ש הרב הכא אין כוונת רבינו לומר דכל שכתבו גוי יש בו קדושת ה' ויש בו איסור מחיקה אלא שיש בו קדושת כתבי הקודש דאסור למוחקו בידים חנם אבל לצורך דבר אחר מוחקין וה\"נ שם שכתב גוי אסור למוחקו אם לא לצורך דבר אחר ודוק.
וחזי הוית להרב מופת הדור בברכי יוסף חי\"ד סימן רע\"ו אות כ\"ד הביא דברי הרב פר\"ח שבהלכות יסודי התורה וכתב עליו וז\"ל והרשב\"ץ בח\"א סימן קע\"ז כתב כו' עד וא\"כ הוא הפך הרפ\"ח כדאמרן עכ\"ל.
הנה הרב נר\"ו משמע ליה דכוונת כותב לשם קדושת השם הוא דבר א' וכותב לשם האל הוא דבר אחר וכהצד האחד שנסתפק הרב מח\"א בדל\"ג ע\"ב ולדידי כוונת כתיבת השם לשם השם הוא ניהו כוונת קדושת השם וכל שהוא מכוין כשכותב אותיות אלו מאות א' עד אחרונה שהם שמו יתברך זו היא קדושתן שכותבם לשמו ולא לאותיות בעלמא אבל כשמכוין לאותיות בעלמא אז אין בהם קדושת השם אלא הרי הם כשאר תיבות דעלמא ואין בו איסור מחיקת השם וזה מבואר בדברי התשב\"ץ בריש סימן קע\"ז דפתח באומרו שאין השם מתקדש אא\"כ נתכוון הכותב להקדישו אבל אם כתבו שלא בכוונת קדושה אינו קדוש וסיים כדתניא בפ' המביא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יאודה כו' ואמרינן נמי בירושלמי כו' ואי כוונת קדושת השם הוא דבר אחד וכוונת כותב השם הוא דבר אחר אין דברי התשב\"ץ ז\"ל מכוונים דלאו רישיה סיפיה דהראיות שמביא מפ' המביא ומהירושלמי הוא בשאינו מכוין לכתוב שם האל כלל ומה ראיה מזה להיכא שמכוין לכתוב שם האל ואינו מכוין להקדישו אלא ודאי דא ודא חדא היא דכל שמכוין לכתוב שם האל זו היא קדושתו והן הן דברי הסמ\"ק והג\"מי שכתבו דכל שכ' השם שלא מדעתו או שלא בכוונת קדושת השם דאין בו משום איסור מחיקת השם דכוונתם לומר דכל שלא כיוין כשכותב אותיות השם שהוא כותב שם האל יתברך שזו היא קדושתו שכותב שמו יתברך ולא כיוין אלא לכתוב יאודה או שכיוין לאותיות בעלמא ולא לשם האל אז אין בו משום איסור מחיקת השם וזה הפך מ\"ש הרב פר\"ח דאפילו לא כיוין לשם קדושת שמו יתברך אסור למוחקו דס\"ס שם האל מיהא הוי ועיין בתשו' הרדב\"ז השניות סימן ע\"ז ובסימן קנ\"ד.
וע\"פ האמור ממילא יתיישב כל מה שכתב עוד הרב\"י נר\"ו על הראיות שהביא התשב\"ץ מההיא דפרק המביא ומהירושלמי דאינן ראיות כו' יע\"ש דזה לא כתב הרב נר\"ו אלא לפי המונח שהניח דכותב השם לשם קדושת השם הוא דבר אחד וכותב השם לשם השם הוא דבר אחר אמנם לא כן אנכי עמדי דהכל תלוי בכותב השם ומכוין שהוא כותב שם האל יתברך או אינו מיכוין אלא לאותיות בעלמא.
וכבר ראיתי להרב נר\"ו שחזר וכתב וז\"ל ואל תשיבני ריקם דכוונת הרשב\"ץ ז\"ל כו' עד והוא היפך דברי הפר\"ח ז\"ל עכ\"ל. ואני במקומי אני עומד דכוונת הרשב\"ץ ז\"ל במ\"ש אין השם מתקדש אא\"כ נתכוון לקדשו היינו דנתכוון לכתוב שם האל שבזה מתקדש השם לאפוקי כותב אותיות אלו סתם ככותב אותיות בעלמא ולא לשמו יתברך דהוה ליה ככותב יאודה וטעה והשמיט הדל\"ת וזה הוא כותב הזכרות שלא לשמן שאמרו בגמ' דהיינו שלא כיוין בשעת כתיבתן שכותב שמו יתברך אלא אותיות בעלמא כשאר אותיות שבס\"ת וכמ\"ש התוס' בפרק התכלת דמ\"ב ע\"א ד\"ה ואל ימול גוי לפי הפי' הא' יע\"ש והן הן דברי הסמ\"ק והגמ\"י ובכן לא נשאר מקום לכל דברי הרב נר\"ו בזה ודברי הרשב\"ץ בסי' קע\"ז ובסימן קכ\"ז הן שפה אחת ודברים אחדים ודוק.
עוד כתב הרב\"י נר\"ו וז\"ל ברם לפום ריהטא נראה דלשון הסמ\"ק שהביא הרשב\"ץ ז\"ל מתפרש שפיר בכותב שם ולאו אדעתיה אבל אם כתב שם בכוונה שהוא כותב שם אף שלא קידשו נהי דס\"ת מפסיל בהכי אבל לענין מחיקה אסור כו' וגם לשון רא\"ם כו' ופשיטא לי כו' עכ\"ל וכבר כתבתי לעיל דמדברי התוס' דפרק התכלת מבואר לחד תירוצ' דכל שכשכותב אותיות השם כתבן לשמו יתב' זהו קדושתן ואם כתבן בסתם אותיות בעלמא ולא כיון שהם שמו יתברך אין בהם קדושת השם וזהו כותב הזכרות שלא לשמן אף שלא כיון לכתוב יאודה וטעה ולא הטיל דל\"ת ולאידך תירוצא דוקא כשטעה ולא הטיל דל\"ת מקרי שלא לשמן אבל בכותב סתמא לשם אותיות בעלמא סתמא הוי ככותב השם לשם האל ונתקדש ממילא.
ובכן מאי דפשיטא ליה להרב\"י בדעת הפר\"ח ז\"ל לא נהירא לי דמפשט פשיטא לי דכל שכיוין לכתוב אותיות השם לשם האל זהו קדושתו לכ\"ע וכוונת קדושה שאומר הרב לא ידעתי מה טיבה אחר שהוא מכוין לכתוב שמו יתברך ממילא הוא קדו' ומה צורך עוד לכוונת הכותב ודעת הרפ\"ח ז\"ל הוא דאפילו לא כיוין הכותב לשם האל ככותב אותיות בעלמא ולא נתקדשו אותיות אלו לשם קדושת השם אפ\"ה איסור מחיקת השם איכא כיון דס\"ס שם מיהא הוי למי שרואה וקורא אותו בשם השם אע\"ג דלענין ס\"ת לא מהני כל שלא נכתב מתחילה לשם ה' וזה מבואר שלא כדברי התשב\"ץ והסמ\"ק והג\"מ ז\"ל שלא חילקו בין איסור מחיקת השם לקדושת ס\"ת ודוק.
עוד ראיתי להרב נר\"ו שכתב וז\"ל וחזיתיה להרב מח\"א ז\"ל בהגהותיו לטי\"ד דל\"ז ע\"ב: כו' ולע\"ד דכל שכתב את השם כו' עד דכיון שכתב בכוונה הרי זה מקודש עכ\"ל כו' אפשר דהרב מח\"א פליג אמ\"ש הרפ\"ח דלוקה ולדידיה אסור עכ\"ל הרב\"י נר\"ו.
ולדידי הדבר פשוט דהרב מח\"א בא להשיג על הרפ\"ח ז\"ל במ\"ש כלשון הזה דאפי' לא נתקדש השם אסור למוחקו ולקי ולא ביאר זה שלא נתקדש השם באיזה אופן הוא אם כוונתו לומר שלא כיוין לכתוב השם אלא אותיות בעלמא שבזה לא נתקדש השם וכמ\"ש רבינו גבי מין שכתב ס\"ת הואיל ודעתו כן לא נתקדש השם כו' הרי משמע מדבריו הללו דכל כה\"ג מותר למוחקו היפך דברי הפר\"ח ואי כוונתו של הפר\"ח במ\"ש אף שלא נתקדש השם לומר שיודע שכותב השם ולא כיוין לקדשו בפירוש על זה כתב דממ\"ש רבינו גבי גוי גונזין אותו נראה דאין צורך לקדשו בפירוש אלא כל שיודע שהוא כותב את השם למאמין בקדושה הרי נתקדש ממילא דהא ודאי כשכתבו גוי אינו מקדשו לא בפיו ולא במחשבה וכיון שכן מה נפשך אין מקום לחלק בין קדוש' ס\"ת לאיסור מחיקת השם לפי דברי רבינו בב' הדינין שכתב בגוי הכותב את השם ובמין הכותב את השם דאי יודע שהוא כותב את השם אע\"פ שלא הקדישו בפירוש ממילא הוא קדו' בין לענין איסור מחיקת השם בין לענין קדושת ס\"ת דהרי כתב ההזכרו' לשמן עיקרי ואם אינו יודע שהוא כותב את השם בשע' שכתבו אלא ככותב אותיות בעלמא אין כאן קדושת השם דהו\"ל ככתבו מין אפילו לענין מחיקת השם דשרי למוחקו וכ\"ש דלא מהני לקדו' ס\"ת ועל זה סיים וכתב ולע\"ד דכל שכתב את השם שלא בכוונת השם בהא ודאי מותר כלומר בהא פשיטא לי דמותר שלא כמשמעו' דברי הרפ\"ח ז\"ל דאפילו בכה\"ג איכא איסורא דמחיקת השם מדלא פיר' דבריו אבל בכותב השם ויודע שכותב השם אפילו תימא דלענין ס\"ת לא מהני כו' כלומר הפך מה שדקדקנו מדברי רבינו מדין גוי שכתב את השם ותאמר דמ\"ש רבי' שגונזין אותו לא מפני שהם קדושו' ממילא והוה ליה ככותב הזכרות לשמן דכל שלא אמר כן בפי' לא קדשי והטעם שגונזין אותו הוא משום דלא גרעי משאר כתבי הקודש שכתב רבינו דאסור מדרבנן לאבדן ביד משום בזיון ושגונזין אותן וכמ\"ש הר\"ב מח\"א גופיה שם בע\"ב וכנראה שהיא מהדורא בתרא כמ\"ש הרב ברכ\"י נר\"ו שם מ\"מ לענין מחיקה אסור דכיון שכתבו בכוונה הרי זה מקודש כלומר בכה\"ג דוקא מודינא להרפ\"ח דאסור למוחקו ולקי עליה אף אם נאמר דלא מהני קדושה זו לענין קדושת ס\"ת ככותב הזכרו' לשמן אבל כשלא כיוין לכתוב את השם אלא ככותב אותיות בעלמא דמסתמיו' דברי הפר\"ח משמע דאף בכה\"ג איכא איסורא ולקי עליה לא מודינא ליה כי נראה לע\"ד כוונת הר\"ב מח\"א ז\"ל ודוק.
וראיתי להר\"ב חוות יאיר סימן י\"ו דף כ\"ה ע\"ב שהכריח ממ\"ש רבינו גבי גוי שכתב את השם דגונזין אותו כו' דיש חילוק בין איסו' מחיקת השם לקדוש' ס\"ת דבעינן שיקדש את ההזכר' בפה כמשיע\"ש ולפי מ\"ש הרב מח\"א במהדור' בתרא ליכא ראיה מההיא דגוי כלל דהתם משו' ביזיון דכתבי הקוד' קאמר ומדרבנן אבל עיקר הראיה היא מההיא דהיה השם כתוב בכלי והתיך אותו דכתב רבינו דלקי אע\"ג דסתמא שם הכתוב בכלי לא נתכוון הכותב לקדשו וכמ\"ש הרפ\"ח ז\"ל.
עוד כתב הרב\"י נר\"ו וז\"ל ואתה תחזה להר\"ב מח\"א שם בדף זה עצמו ע\"ג דשקיל וטרי בהא ונראה שהוא מהדורא בתרא שכתב בענין זה ובדבריו בע\"ג יש כמה גמגומים ולא עת האסף רק את זה אגיד דמה שהוצרך לאוקומי הירו' דמגילה במחק כדי לתקן אינו מחוור ולא היה צריך לזה דהתם ר\"מ ור\"ח סברי דהללויה חול הוא ולא כיוין לשם כלל ומה שדחה לראית הפר\"ח מידות הכלים דכתיב' השם לשמו היינו שידע שכותב השם כו' כן נסתפ' לעיל בע\"ב וכבר כתבנו בעניותינו לעיל אות ה' דמשמע מדברי הפוסקים איפכא עכ\"ל.
ואני לא מצאתי גמגומים הרבה כי אם סתיר' דברים ממ\"ש ודקדק בע\"ב מלשון רבינו אבל גוי שכתב כו' למ\"ש בע\"ג דהטעם שגונזין אותו הוא מפני דלא גרע מכתבי הקוד' וכבר כתבתי בעניותי לעיל מזה דגם בע\"ב רמז לזה במ\"ש ואפי' תימא דלענין ס\"ת לא מהני עד שיכוין להקדישו כו' כמדובר. גם מ\"ש רק את זה אגיד כו' דהת' ר\"מ ור\"ח סברי דהללויה חול הוא כו' אחר המחיל' הראוי' בזה שיחתו איני מכיר דשפיר כתב הר\"ב מח\"א דההיא דירוש' במוחק על מנת לתקן הוא דאי לא היכי קאמר ר\"ח אם יתן לי אדם ספר תהלים של ר\"מ מוחק אני כל הללויה שבו דאף דלר\"מ תיבות הללויה לאו שם הוא אלא חול ס\"ס לא גרע משאר כתבי הקוד' דאסור למוחקן בידי' חנם משום בזיון ומדרבנן ולא משום איסור מחיק' השם אלא ודאי דלא קאמר אני מוחק אלא כדי לתקן וע' בתשב\"ץ ח\"א סי' ב' ודוק.
ומ\"ש עוד דמה שדחה לראית הרפ\"ח מידות הכלים דכתיב' השם לשמו היינו שיודע שכותב השם שכבר כתבנו לעיל אות ה' דמשמע מדברי הפוסקים איפכא. כו' הנה לעיל באות ה' כתב וז\"ל נסתפק הרב מח\"א אי כתיבת השם דבעי כתיבה לשמה היינו שיכוין הכותב שכותב שמו של הקב\"ה או צריך לכוין שהוא מקדשו כו' ועיין בל\"ח אות י\"ב ופשוט ואין צריך להאריך עכ\"ל. והנה לשון הרב בעל מח\"א כן הוא בענין הזכרות של ס\"ת שצריך שיכתוב אותם לשם קדושת השם איכא לספוקי ולומר דהא דצריך כתיבה לשמה היינו לומר שיכתוב אותו בכוונ' השי\"ת כו' עד וכן נמי דעת הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל.
הרי שהרב לא כתב דצריך שיכוין לקדש את השם אלא שיכתוב הזכרה לשם ה' אלהי ישראל ולא ככותב אותיות בעלמא וכיון שכתבן לשמו ממילא יש בהם קדושת השם לענין איסור מחיק' השם טפי משאר אותיות באופן דספק הרב מח\"א במקומו הוא עומד אם צריך הכותב לחשוב כשכותב שום הזכרה שהוא מקדשה במחשבתו בכתיבתו או דיי שיחשוב שהוא כותב שמו של אלהי ישראל וממילא הוא קודש. ולדידי אדרבה כיון דלשון הש\"ס הוא דהזכרו' של ס\"ת צריך שיהיו כתובו' לשמן ואם נכתבו שלא לשמן לא מהני לשון לשמן ושלא לשמן מבואר דלא בעי אלא שיכתוב הכותב אותם לשם משמותיו יתברך ולא לשם אותיות בעלמא וקדושת השם ממילא אתי כן נראה לע\"ד.
ודע דלענין הני דינרי זהב שכתוב עליהם שם הוי\"ה ב\"ה אם מותר להתיכן ראיתי להר\"ב מח\"א ז\"ל שם דל\"ז ע\"ג שכתב דאם נעשו על ידי גוים אעפ\"י שלא נעשו לשמו ית' אסור להתיכן משום איסור מחיקת כתבי הקדש דרך בזיון וכההיא דכתב הרמב\"ם דגוי שכתב את השם או כתבי הקדש שכתבן גוי יגנזו. מ\"מ שרי ליהנות מהם כיון שלא נעשו לשמו אבל אם נעשו ע\"י ישראל אסור יע\"ש. גם הר\"ב חוות יאיר בסימן י\"ו דכ\"ו ע\"א כתב דמטבעות שנטבעין במדינת שוויידין בשם של ד' אותיות נ\"ל דמותרי' הם כי נטבעו להוציאן והו\"ל ככתיבה בפירוש לשם חול יע\"ש ולא ידעתי למה לא התירו אותם מטעם דזהובים הללו טובעין אותם ע\"י רושמא דמיחרץ חריץ והאותיות בולטות כחק תוכות ואין כאן כתיבה ביד באותיות השם כלל והשם נעשה בולט ממילא והטס נשאר במקומו כמו שהיה מקודם ומהי תיתי לאסור השם הזה במחיקה כיון דלא נכתבו אותיות השם ביד ולא נתקדשו בשום מעשה ובפרק המביא תנין ד\"ך ע\"א אמרו אמר ליה רבינא לרב אשי האי רושמא מחרץ חריץ ופי' רש\"י רושמא חותם המטבע מחרץ חריץ התוכות והסביבות של צורתו שהיא שוקעת חורצין ודוחקין תוכות וסביבות של צורת הדינר עד שעומדת צורת הדינר בולטת כמו שהיתה ונפקא מינה שאם חקק את הגט בחותם וכתבו ע\"ג טס לא הוי כתב ותוכות הוו או כנופי מכניף צורת החותם שהיא שוקעת כשתוכותיה דוחקין את תוכו של טס ונכנס הזהב קצת בדוחק בתוך שקיעת הצורה ונמתח מתוך דוחקו ונכנס לתוך הצורה ולאו ממילא הן אלא ע\"י מכת הקורנס הצורה עצמה נמתכת לתוך הרושם והרי כתבה בידים עכ\"ל. וכיון דאסיקנא בגמרא דמחרץ חריץ הרי אין כאן כתיבה באותיות ה' כלל ומי קידשו לשם הזה ובמה נתקד' כיון דממיל' נעשה.
איברא דמדברי הרפ\"ח מהלכות יסודי תורה הל' ו' שכתבנו דברינו דעל מ\"ש דאפילו היה השם חק" + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "שורש מיתת נביא השקר לפיכך אם יעמוד איש כו' ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר כו'. הנה מ\"ש רבינו דמיתת נביא השקר שהוא בחנק מבואר דעתו שפסק כרב חסדא ואליבא דרבנן וכמו שהכריח הר\"ב לח\"מ ז\"ל ולדידי' נפקא להא מקרא דאך הנביא אשר יזיד לדבר דבר כו' דסתם מיתה האמורה בתורה היא חנק וז\"ש רבינו ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' כו' הרי דנקט קרא דאשר יזיד כאמור.
ומהתימה על מרן כ\"מ ז\"ל שכתב לפיכך אם יעמוד כו' זה פשוט ומאחר שקבלנו שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה הא ודאי משקר הוא ועליו נאמר ומת הנביא ההוא כו' וזה תימא דהך קרא מיירי במשקר בענין ע\"ז כמ\"ש בפרק הנחנקין דף צ' ורבנן דילפי ג\"ש דסרה סרה אי' להו דמיתתו בסקילה אך במשקר בשאר מצו' כ\"ע מודו דמיתתו בחנק וילפי' לה מקרא דאך הנביא אשר יזיד כו' והתם לא כתיב סרה וכמ\"ש רש\"י שם ד\"ה מחלוקת יע\"ש וצ\"ע.
וראיתי להרב לח\"מ שתמה על דברי ר' שכתב דכשבא לפרש במצוה פי' שלא שמענו שאז מיתתו בחנק כו' שזה היפך דברי ר\"ח דסבירא לי' במקיים מקצת ומבטל מקצת בשאר מצות שאז פטור מכלום והאריך בזה יע\"ש ולא ידעתי מי הגיד כן לה' ז\"ל דכשמפרש הנביא פי' שלא שמענו מקיים מקצת ומבטל מקצת דאפשר ואפשר שבפירו' זה שמפרש עוקר המצוה לגמרי כגון שהוא מפר' דמצות תפילין פירושו שנניח פ' בראשית או עשרת הדברות כתובים על הנייר וכיוצא בזה במצות לולב וציצית נמצא זה עוק' המצוה לגמרי ואין ספק אצלי שזה כוונת רבינו.
עוד ראיתי להר\"ב לח\"מ שכתב וז\"ל ואפי' היינו אומרים שרבינו ז\"ל מפרש קיום מקצת וביטול מקצת דהוי היום בטלו אותה ולמחר קיימו אותה מ\"מ ק' דבפ\"ה דע\"ז כת' וכן נביא השקר מיתתו בחנק ואע\"פ שהתנבא ולא הוסיף ולא גרע כו' משמע מהתם דאע\"ג דלא שינה כלל ממה שכתוב בתורה חייב ומהסוגייא שהבאתי משמע דאפילו שביטל מקצת פטור עכ\"ל.
ולא זכיתי להבין לא במה שעלה על דעתו ליישב ולא בהסכמת דחייתו בזה שרצה לומר שרבינו מפרש קיום מקצת וביטול מקצת דהוי היום בטלו אותה ולמחר קיימו אותה לא ידעתי איך בהכי ניחא ליה להרב ז\"ל דברי רבינו דאכתי תקשי ליה למה השמיט רבינו הך מילתא ולא השמיענו דבביטול מקצת כה\"ג פטור. מיהו בלא\"ה ל\"ק אמאי לא פירש די\"ל סתמו כפירו' אך לדברי הרב ז\"ל קשיא גם במה שדחה הרב לזה דאכתי קשה מ\"ש רבינו בפ\"ה מה' ע\"ז אינו ענין לזה דקושיא זו לא על רבינו לבד קשה שהרי דבריו שבפ\"ה מהלכות ע\"ז הן לקוחים מהסוגייא דלעיל דפ\"א ע\"א דקאמר ג' מיתתם בידי אדם וחד מינייהו המתנבא מה שלא שמע ופי' בגמר' כגון צדקיה בן כנענה יע\"ש הרי דאע\"פ שלא בא לעקור מצוה לגמרי דאפילו הכי אמרינן דמיתתו בידי אדם דנפקא לן מקרא דאשר יזיד וא\"כ איך קאמר הכא ר\"ח דכ\"ע מודו דבמבטל מקצת ומקיים מקצת בשאר מצות פטור אלא ודאי דהא ל\"ק כמבואר מדברי רש\"י שם בסוגייא ד\"ה דברי הכל פטור שכתב וז\"ל פטור אפילו מחנק דהתם דבר שלם כתיב ולאו דהעוקר ד\"ת האי כי יזיד קאי דהתם סקילה הוא אלא אדברים בעלמא כגון צדקיה בן כנענה עכ\"ל.
וראיתי להר\"ב ח\"ה שכתב על דברי רש\"י ז\"ל הללו וז\"ל יש לדקדק בפירו' מאי ראיה מייתי מדהתם דבר שלם כתיב דבמקצת עוב' על דברי תורה שהוא פטור דהא התם לא איירי כלל בעובר על דברי תורה אלא בדברים בעלמא. ועוד מה צריך ראיה לזה כיון דמן הדרך לא קאי אלא אע\"ז ולכתחי' משמע כמ\"ש רש\"י לעיל מהיכי תיתי לחייב במקצת בשאר עבירות. ויש לפרש דבריו דתרתי קאמר דברי הכל פטור ואפילו בחנק וכמ\"ש לעיל דללכת כולה משמע ושוב כתב דמילתא אחריתי באנפי נפשה והתם דבר שלם דכתיב אדברים בעלמא עכ\"ל.
ולפי דבריו צריך להגיה בלשון רש\"י ג' תיבות ובמקום מילת דהתם צ\"ל והתם ובמקום מילת כתיב צ\"ל דכתיב ובמקום ולאו צ\"ל לאו. ולדידי אין צורך לזה אל כוונת רש\"י לומר דהטעם דלא דרשינן קרא דכי יזיד לדבר דבר בעוקר ד\"ת במקצת ומקיים מקצת ויהיה חייב חנק וקרא דלהדיחך לפוטרו במקיים מקצת ומבטל מקצת אינו פוטרו אלא מסקילה אבל בחנק חייב מקרא דכי יזיד לזה כתב רש\"י דקרא דכי יזיד א\"א לפרשו בד\"ת ובעוקר מקצ' ומקיי' מקצת דהתם דבר שלם כתיב ובעוקר כל הגוף מד\"ת הוא בסקילה ולא בחנק כדילפינן מקרא דללכת בה לרב המנונא אמנם לפום קושטא דקרא דכי יזיד לאו בעוקר ד\"ת קמיירי אלא אדברים בעלמא כגון צדקיה בן כנענה תו ליכא למידרש דבר ולא חצי דבר דכיון דמתנבא מה שלא שמע כל נבואתו הוא דבר שלם ולא חצי דבר וזה ברור והשתא ממילא מתרצתא קו' הלח\"מ דאע\"ג דהמתנבא מה שלא שמע מיתתו בידי אדם מקרא דכי יזיד לדב' דבר בשמי היינו משום דכוליה מילתא דקאמר שקר הוא אבל במקיים מקצת ד\"ת ומבטל מקצת ד\"ת פטור כיון דמקצת הדבר שמדבר בשם ה' הוא אמת שכן שמע וקבל מסיני ודוק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות יסודי התורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..42c05d23ac6bb8f212598e9afa8c79599f302c8b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,46 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Human Dispositions", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות דעות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש תוכחה\n הרואה חבירו שחטא כו' צריך להוכיחו כו' ואם לאו יוכיחנו פעם שנית כו'. בפרק אלו מציאות דף ל\"א ע\"א א\"ל ההוא מרבנן לרבא אימא הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זימני א\"ל הוכח אפילו מאה פעמים משמע תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מניין ת\"ל הוכח תוכיח ע\"כ: והקשה הלח\"ם למה לא הביא רבינו דין זה דאפי' תלמיד לרב ועוד הקשה דבסוגיין קאמר הוכח אפילו מאה פעמים משמע ואלו בפ\"ג דערכין דס\"ז ע\"ב אמרו הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו ת\"ל תוכיח משמע דמתוכיח נפ\"ל אפי' מאה פעמים ולא ממילת הוכח יע\"ש.
והנה למה שהקשה למה השמיט רבינו הוכחת תלמיד לרבו ראיתי להר\"ב שער אפרים בסימן ס\"ה דל\"ב ע\"א וע\"ב שיישב דברי רבינו בב' אופנים או דס\"ל דהסוגייאות חלוקות וסמך רבינו על הסוגייא דפ\"ג דערכין דלא דריש תוכיח לרבו' תלמיד לרב או דס\"ל כמ\"ש בהג\"מ והסמ\"ג במ\"ע י\"א בשם הרא\"ם דהוכח' תלמיד לרב היינו בששכח רבו והוא מזכירו ומקבלו והוכח' כזו לרבו שמזכירו ומקבלו והוכחת חבירו בשאינו מקבלו שקולים הם ויבואו שניהם והוכחת תלמיד לרבו במזכירו הביא רבינו בפ\"ה מהלכות ת\"ת ד\"ט וז\"ל ראה רבו עובר על ד\"ת אומר לו למדתנו רבינו כך כו' וכ\"כ בפ\"ו מה' ממרים הל' י\"א ראה אביו עובר על ד\"ת אל יאמר לו אבא עברת על ד\"ת אלא יאמר לו אבא כתוב בתורה כו\"כ כאלו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו יע\"ש ושוב הוקשה לו דשם בפ\"ג דערכין למדו דמצות הוכחה היא עד נזיפה או עד קללה או עד הכאה מקרא דויחר אף שאול ביהונתן כו' משמע דאף הבן עם אביו ותלמיד עם רבו שוה לכל אדם שחייב להוכיחו עד נזיפה או עד קללה או עד הכאה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכתב דמן התורה ודאי לא למדנו הוכחת תלמיד לרב אבל מדברי קבלה למדנו מההיא דשאול עם יהונתן ולכן לא כתב הרמב\"ם כאן הא דתלמיד לרב וכתבו בה' ת\"ת ובהלכות ממרים להורות שדבר זה אינו מן התורה יע\"ש.
ולא נחה דעתי בזה דס\"ס היה לו לרבינו כאן דקאי במצות תוכחה לומר דמדברי קבלה מצוה על הבן ועל התלמיד להוכיח את אביו ואת רבו כשאר כל אדם ועוד דבפ\"ה מה' ת\"ת ופ\"ו מה' ממרים היה לו לבאר שאם לא שמע אביו או רבו כשאמר לו כתוב בתורה כך וכך או למדתנו רבינו כך יאמר לו פעם ב' וג' עד הכאה כו'.
ולכן נלע\"ד בדעת רבינו דס\"ל דכי דרשינן קרא דתוכיח לרבות תלמיד לרב היינו היכא שהדבר מסופק אצל התלמיד אם רבו קא עבר על דברי תורה משו' דאשתלי או שמא יש לו איזה טעם בדבר לעבור אבל אם הדבר ברור לו שרוצה לעבור עד\"ת בשאט בנפש בלתי ט' אז ודאי הרי הוא כשאר כל אדם וחייב להוכיחו דכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב ולזה אין צריך רבוי דתוכיח לרבו' תלמיד לרב ולפום אותה סוגייא דערכין דלא דריש מילת תוכיח לרבות תלמיד לרב אלא להוכיחו ולא קבל משמ' ליה לרבינו דס\"ל דלרבו' תלמיד לרב בדבר שאינו ברור לתלמיד שישאל אותו דרך שאלה למדתנו רבינו אין זה במשמע מילת תוכיח דכל כה\"ג ששואל ממנו דרך שאלה ואינו כמזהירו אין כאן הוכחה ובהא הוא דחלוקות הסוגייאות דבפרק אלו מציאות דריש רבא מילת תוכיח לרבות תלמיד דאפילו אינו יודע בבירור ברבו שרוצה לעבור על ד\"ת חייב התלמיד לשאול לרבו דרך שאלה ולא כמזהירו משום שמא שכח ויחזור בו ולפום סוגיין דערכין אין כאן חיוב מצוה דאין זה במשמע מילת תוכיח אלא הרשות בידו לשאול ממנו דרך כבוד ולא כמזהירו אבל מצות תוכיח ליכא. והשתא בההיא דיהונתן עם שאול דמפני הרוח רעה שהיה לו לשאול היה רוצה להמית את דוד חנם על לא חמס בכפיו וכמו דציוה מקודם ליהונתן ולכל עבדיו להמית את דוד ויהונתן דבר עליו טוב והצילו והביאו לפני שאול ואח\"כ חזר להתקנאו' בו והיה מבקש להמיתו כמו שגילה דוד ליהונתן ונשב' לו כי כפשע בינו ובין המות ונסתר בשדה כל כי הא ודאי היה חייב יהונתן למחות ביד אביו כשאר כל אדם כיון שהיה רוצה לעבור על ד\"ת בלתי טעם ולכן בפעם הזאת שחרה אפו ביהונתן ונזף בו וקללו והכהו על שדיבר טוב בדוד שלא בא אל שולחן המלך ולא שאל רשות ממנו שוב לא חשב יהונתן לעכב את דוד ולדבר טוב עליו אלא שלחו לעצמו דכיון שהכלימו אביו למר כדאית ליה בנזיפה או בקללה או בהכאה שוב אינו חייב למחות ביד אביו ולכן למדו ממנו לשאר כל אדם דאין עליו חיוב מצות תוכחה ולהבדילו מן החטא אלא עד נזיפה או עד קללה או עד הכאה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כיון דבן אצל אביו ושאר כל אדם בדבר הברור שרוצה לעבור על ד\"ת שוים ובזה אתו כל דברי רבינו על נכון דכאן במצו' תוכחה לא הוצרך לבאר דאיכא מצות תוכחה נמי אף בבן אצל האב ובתלמיד אצל רבו כדדריש באלו מציאות מריבוי תוכיח דאיהו סמך על סוגייא דערכין דלא דריש תוכיח לרבות תלמיד לרב דכיון דריבוי זה אינו אלא היכא שאינו ברור לו שרוצה לעבור על דברי תורה במזיד אין כאן תוכחה אלא שאלה בעלמא דאם ברור לו אז ודאי דרבו ושאר כל אדם שוים ומה צורך לרבוי לכן לא הוצרך לבאר זה ובפ\"ה מה' ת\"ת ופ\"ו מה' ממרים הביא דין זה ולא כתב שאם לא קבל שיחזור ויוכיחנו דשם לא איירי בענין תוכחה אלא לענין כבוד אביו ורבו שאפי' רואה אותו עובר על ד\"ת ובא לשאול ממנו למה עובר ישאל ממנו דרך כבוד דאפשר יש לו איזה טעם ודוק. זה נלע\"ד דעת רבינו דס\"ל דההוא סוגייא דערכין חולק' עם ההיא דאלו מציאות או דרשינן מיל' תוכיח לרבות תלמיד לרב או לא דרשינן מילת תוכיח אלא לרבות הוכיחו ולא קבל ותפס עיקר ההיא דערכין ולהכי לא הזכיר כאן במצות תוכחה אפילו תלמיד לרב.
ואולם ראיתי בשיטה המקובצת לבב\"מ דפ\"ז ע\"ג שכתב בשם הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל וגיליון תוס' וז\"ל הוכח אפילו מאה פעמים כו' ק\"ל הא דגרסי' במס' ערכין הוכיחו ולא קבל מניין שחוזר ויוכיחנו ת\"ל תוכיח אלמא הוכח לא משמע אלא פעם אחת. ואיכא למימר הוכח אפילו ק\"פ משמע בשני דברים כגון אם הוכיחו בעבירה א' ולא קבל לא יאמר לעולם לא אוכיחנו עוד בעבירה אחרת שהכל בכלל הוכח ועדיין אני או' אם הוכיחו בעבירה א' ולא קבל לא יחזור ויוכיחנו בה שהרי לא קבל עליו תוכחת ת\"ל תוכיח ואכתי ק\"ל דהכא מפקינן תוכיח לתלמיד לרב והתם מפקינן ליה להך דרשא ואפשר דתרתי ש\"מ דתוכיח לעולם משמע ולכל אדם משמע עכ\"ל וכ\"כ גם הרב הנמקי שם דתוכיח כולהו שמעית מיניה דתוכיח לכל אדם ובכל ענין יע\"ש. ובשם הריטב\"א כתוב שם בשיטה הנז' וז\"ל תוכיח אפילו תלמיד לרב והוא שמוכיחו בלשון למדתנו רבינו כדאיתא בפ\"ק דקידו' עכ\"ל.
ולעד\"נ דהא דאמר רבא הכא הוכח אפי' ק\"פ משמע היינו מכח מיל' תוכיח דכיון דאפיקתיה להוכח מחדא תוכחה תו אפילו ק\"פ במשמע ומדלא כתיב הוכח הוכח או תוכיח תוכיח דרשינן ממילת תוכיח אפילו תלמיד לרב וכעין זה אמרינן בפרק מרובה דס\"ד ע\"ב גבי קרא דאם המצא תמצא בידו הגניבה דדרשינן הכפל לגנב ולטוען טענת גנב וכן אם המצא בעדים תמצא בדיינים פרט למודה בקנס ופרכי' והאי המצא תמצא להכי הוא דאת' הא מ\"ל לכדתניא אין לי אלא ידו חצרו וקרפיפו מנין ת\"ל המצא תמצא מ\"מ ומשנינן א\"כ לימא קרא המצא המצא או תמצא תמצא וה\"נ אמרינן בפרק החובל דפ\"ה ע\"ב גבי קרא דורפא ירפא וה\"נ אמרינן במנחות ריש פ' הקומץ רבה די\"ז ע\"ב גבי קרא דאם האכל יאכל כו' יע\"ש וכ\"כ התו' בכתובות דל\"ט ע\"ב ד\"ה אין לי אלא אביה דדריש הש\"ס ב' דרשות במילת אם מאן ימאן אביה וכתבו דהיינו משינוי הכתוב דלא כתיב מאן מאן או ימאן ימאן יע\"ש ועיין להתוס' בפרק מרובה דף ס\"ה ע\"א ד\"ה לכתוב יע\"ש ובכן אותה סוגייא דערכין והך דאלו מציאות דא ודא חדא היא ודוק. עלה בידינו לענין דינא דבין לפי דרכינו בדעת הרמב\"ם ובין לפי דרכו של הר\"ב שער אפרים ז\"ל איכא מצות תוכחה אף בתלמיד אצל הרב ובן אצל אביו כל שברור הדבר שרוצים לעבור על ד\"ת בלתי טעם כההיא דיהונתן עם שאול אלא דלפי דברי הר\"ב ש\"א מצוה זו מדברי קבלה היא ולפי דרכינו הרי היא בכלל מצות הוכחת כל אדם ולא הוצרך ריבוי תוכיח לרבות תלמיד אצל רבו אלא היכא שאינו ברור הדבר אצל התלמיד שרוצה רבו לעבור על דברי תורה בשאט בנפש ולפי סוגייא דערכין כל כי הא שאינו ברור הדבר אצל התלמיד ואין כאן מצוה על התלמיד ממילת הוכיח אלא רשות בלשון למדתנו רבינו או כתוב בתורה כדתניא בפ\"ק דקידו' דל\"ב.
וראיתי להר\"ב תה\"ד בסי' מ\"ב והביא דבריו הר\"ב המפה בי\"ד סימן רמ\"ב סכ\"ב שנסתפק ברואה את רבו שרוצה לעבור על איסור דרבנן אם צריך למחות בידו או לאו והביא ההיא דפ' הדר במילתא דרבנן עבדינן עובדא ולבתר מותבינן תיובתא ופרש\"י אם שומע תלמיד לרבו שפוסק היתר על איסור דרבנן ויש להקשות עליו יניח לעשות המעשה ע\"פ רבו ואח\"כ יקשה לו יע\"ש ורצה הרב ללמוד מזה דכל היכא דאין ברור לתלמיד דאיסור דרבנן הוא לא יכנס במעשה רבו עד לאחר מעשה ושוב דחה לזה דשאני התם שבא להורות הלכה למעשה ומסתמא מתיישב הרב שפיר להורות כדין אבל אם רואה את רבו ששולח ידו לעשות דבר שנראה לתלמיד שיש לחוש בו לאיסור אין צריך לשתוק דאדרבא יחשוב דלאו אדעתא דרבו ואשתלי הוא והעלה הרב ז\"ל שאם הדבר ברור לתלמיד דאיכא איסור דרבנן לא ישתוק קודם מעשה ואם הוא מסופק אלא שיש לו להקשות עליו אין צריך למחות ולהקשות במעשה רבו אפי' שלא בא להורות הלכה למעשה לאחרים אלא לעצמו דלא חיישי' דילמא אשתלי יע\"ש. ולא ידעתי איך לא זכר שר אותה ששנינו בפ\"ב דברכות גבי ר\"ג שקרא ק\"ש בלילה הראשונה שנשא אשה וכן רחץ בלילה הראשונה שמתה אשתו. וכן כשמת עבדו קיבל עליו תנחומין ואמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו איפכא וכל הני איסורי דרבנן נינהו כמבואר ולא הקשו עליו עד לאחר מעשה אע\"פ שהיה ברור להם האיסור שכך למדם מקודם ודוחק לומר שבכל הני עובדי לא נמצאו התלמידים אצלו בשעת מעשה ואחרים ספרו להם דא\"כ הכי הו\"ל למתני וכששמעו תלמידיו אמרו לו כו' גם דוחק לומר שהם היו מסופקים שמא יש חילוק בין איש לאיש וכמו שהשיב להם ר\"ג דא\"כ היה להם לשאול כן מר\"ג שמא יש חילוק בין איש לאיש ודוק.
ומ\"מ לפי מה שהעלינו בדעת רבינו שכל שאינו ברור לתלמיד שרוצה רבו לעבור על ד\"ת במזיד אין עליו חיוב תוכחת אלא שואל ממנו למדתנו רבינו ולא כמזהירו אלא לדעת טעמו או שמא לאו אדעתיה נראה דאין חילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן מטעם תוכחת דודאי כל היכא שברור לתלמיד שרבו עובר במזיד בלתי טעם בין בדאורייתא בין בדרבנן הרי הוא כשאר כל אדם וחייב להוכיחו דכל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב. ואם הוא מסופק שמא יש איזה טעם לו לעבור אם הוא באיסור דאורייתא שואל ממנו קודם מעשה שמא לאו אדעתיה ונמצא נכשל רבו באיסור דאורייתא. ואם הוא איסור דרבנן עביד עובדא והדר מותיב התלמיד תיובתא." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3c593131f89eaebb25c09215cdb8ce4ed9ab5466 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,43 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Human Dispositions", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Human_Dispositions", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש תוכחה\n הרואה חבירו שחטא כו' צריך להוכיחו כו' ואם לאו יוכיחנו פעם שנית כו'. בפרק אלו מציאות דף ל\"א ע\"א א\"ל ההוא מרבנן לרבא אימא הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זימני א\"ל הוכח אפילו מאה פעמים משמע תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מניין ת\"ל הוכח תוכיח ע\"כ: והקשה הלח\"ם למה לא הביא רבינו דין זה דאפי' תלמיד לרב ועוד הקשה דבסוגיין קאמר הוכח אפילו מאה פעמים משמע ואלו בפ\"ג דערכין דס\"ז ע\"ב אמרו הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו ת\"ל תוכיח משמע דמתוכיח נפ\"ל אפי' מאה פעמים ולא ממילת הוכח יע\"ש.
והנה למה שהקשה למה השמיט רבינו הוכחת תלמיד לרבו ראיתי להר\"ב שער אפרים בסימן ס\"ה דל\"ב ע\"א וע\"ב שיישב דברי רבינו בב' אופנים או דס\"ל דהסוגייאות חלוקות וסמך רבינו על הסוגייא דפ\"ג דערכין דלא דריש תוכיח לרבו' תלמיד לרב או דס\"ל כמ\"ש בהג\"מ והסמ\"ג במ\"ע י\"א בשם הרא\"ם דהוכח' תלמיד לרב היינו בששכח רבו והוא מזכירו ומקבלו והוכח' כזו לרבו שמזכירו ומקבלו והוכחת חבירו בשאינו מקבלו שקולים הם ויבואו שניהם והוכחת תלמיד לרבו במזכירו הביא רבינו בפ\"ה מהלכות ת\"ת ד\"ט וז\"ל ראה רבו עובר על ד\"ת אומר לו למדתנו רבינו כך כו' וכ\"כ בפ\"ו מה' ממרים הל' י\"א ראה אביו עובר על ד\"ת אל יאמר לו אבא עברת על ד\"ת אלא יאמר לו אבא כתוב בתורה כו\"כ כאלו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו יע\"ש ושוב הוקשה לו דשם בפ\"ג דערכין למדו דמצות הוכחה היא עד נזיפה או עד קללה או עד הכאה מקרא דויחר אף שאול ביהונתן כו' משמע דאף הבן עם אביו ותלמיד עם רבו שוה לכל אדם שחייב להוכיחו עד נזיפה או עד קללה או עד הכאה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכתב דמן התורה ודאי לא למדנו הוכחת תלמיד לרב אבל מדברי קבלה למדנו מההיא דשאול עם יהונתן ולכן לא כתב הרמב\"ם כאן הא דתלמיד לרב וכתבו בה' ת\"ת ובהלכות ממרים להורות שדבר זה אינו מן התורה יע\"ש.
ולא נחה דעתי בזה דס\"ס היה לו לרבינו כאן דקאי במצות תוכחה לומר דמדברי קבלה מצוה על הבן ועל התלמיד להוכיח את אביו ואת רבו כשאר כל אדם ועוד דבפ\"ה מה' ת\"ת ופ\"ו מה' ממרים היה לו לבאר שאם לא שמע אביו או רבו כשאמר לו כתוב בתורה כך וכך או למדתנו רבינו כך יאמר לו פעם ב' וג' עד הכאה כו'.
ולכן נלע\"ד בדעת רבינו דס\"ל דכי דרשינן קרא דתוכיח לרבות תלמיד לרב היינו היכא שהדבר מסופק אצל התלמיד אם רבו קא עבר על דברי תורה משו' דאשתלי או שמא יש לו איזה טעם בדבר לעבור אבל אם הדבר ברור לו שרוצה לעבור עד\"ת בשאט בנפש בלתי ט' אז ודאי הרי הוא כשאר כל אדם וחייב להוכיחו דכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב ולזה אין צריך רבוי דתוכיח לרבו' תלמיד לרב ולפום אותה סוגייא דערכין דלא דריש מילת תוכיח לרבות תלמיד לרב אלא להוכיחו ולא קבל משמ' ליה לרבינו דס\"ל דלרבו' תלמיד לרב בדבר שאינו ברור לתלמיד שישאל אותו דרך שאלה למדתנו רבינו אין זה במשמע מילת תוכיח דכל כה\"ג ששואל ממנו דרך שאלה ואינו כמזהירו אין כאן הוכחה ובהא הוא דחלוקות הסוגייאות דבפרק אלו מציאות דריש רבא מילת תוכיח לרבות תלמיד דאפילו אינו יודע בבירור ברבו שרוצה לעבור על ד\"ת חייב התלמיד לשאול לרבו דרך שאלה ולא כמזהירו משום שמא שכח ויחזור בו ולפום סוגיין דערכין אין כאן חיוב מצוה דאין זה במשמע מילת תוכיח אלא הרשות בידו לשאול ממנו דרך כבוד ולא כמזהירו אבל מצות תוכיח ליכא. והשתא בההיא דיהונתן עם שאול דמפני הרוח רעה שהיה לו לשאול היה רוצה להמית את דוד חנם על לא חמס בכפיו וכמו דציוה מקודם ליהונתן ולכל עבדיו להמית את דוד ויהונתן דבר עליו טוב והצילו והביאו לפני שאול ואח\"כ חזר להתקנאו' בו והיה מבקש להמיתו כמו שגילה דוד ליהונתן ונשב' לו כי כפשע בינו ובין המות ונסתר בשדה כל כי הא ודאי היה חייב יהונתן למחות ביד אביו כשאר כל אדם כיון שהיה רוצה לעבור על ד\"ת בלתי טעם ולכן בפעם הזאת שחרה אפו ביהונתן ונזף בו וקללו והכהו על שדיבר טוב בדוד שלא בא אל שולחן המלך ולא שאל רשות ממנו שוב לא חשב יהונתן לעכב את דוד ולדבר טוב עליו אלא שלחו לעצמו דכיון שהכלימו אביו למר כדאית ליה בנזיפה או בקללה או בהכאה שוב אינו חייב למחות ביד אביו ולכן למדו ממנו לשאר כל אדם דאין עליו חיוב מצות תוכחה ולהבדילו מן החטא אלא עד נזיפה או עד קללה או עד הכאה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כיון דבן אצל אביו ושאר כל אדם בדבר הברור שרוצה לעבור על ד\"ת שוים ובזה אתו כל דברי רבינו על נכון דכאן במצו' תוכחה לא הוצרך לבאר דאיכא מצות תוכחה נמי אף בבן אצל האב ובתלמיד אצל רבו כדדריש באלו מציאות מריבוי תוכיח דאיהו סמך על סוגייא דערכין דלא דריש תוכיח לרבות תלמיד לרב דכיון דריבוי זה אינו אלא היכא שאינו ברור לו שרוצה לעבור על דברי תורה במזיד אין כאן תוכחה אלא שאלה בעלמא דאם ברור לו אז ודאי דרבו ושאר כל אדם שוים ומה צורך לרבוי לכן לא הוצרך לבאר זה ובפ\"ה מה' ת\"ת ופ\"ו מה' ממרים הביא דין זה ולא כתב שאם לא קבל שיחזור ויוכיחנו דשם לא איירי בענין תוכחה אלא לענין כבוד אביו ורבו שאפי' רואה אותו עובר על ד\"ת ובא לשאול ממנו למה עובר ישאל ממנו דרך כבוד דאפשר יש לו איזה טעם ודוק. זה נלע\"ד דעת רבינו דס\"ל דההוא סוגייא דערכין חולק' עם ההיא דאלו מציאות או דרשינן מיל' תוכיח לרבות תלמיד לרב או לא דרשינן מילת תוכיח אלא לרבות הוכיחו ולא קבל ותפס עיקר ההיא דערכין ולהכי לא הזכיר כאן במצות תוכחה אפילו תלמיד לרב.
ואולם ראיתי בשיטה המקובצת לבב\"מ דפ\"ז ע\"ג שכתב בשם הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל וגיליון תוס' וז\"ל הוכח אפילו מאה פעמים כו' ק\"ל הא דגרסי' במס' ערכין הוכיחו ולא קבל מניין שחוזר ויוכיחנו ת\"ל תוכיח אלמא הוכח לא משמע אלא פעם אחת. ואיכא למימר הוכח אפילו ק\"פ משמע בשני דברים כגון אם הוכיחו בעבירה א' ולא קבל לא יאמר לעולם לא אוכיחנו עוד בעבירה אחרת שהכל בכלל הוכח ועדיין אני או' אם הוכיחו בעבירה א' ולא קבל לא יחזור ויוכיחנו בה שהרי לא קבל עליו תוכחת ת\"ל תוכיח ואכתי ק\"ל דהכא מפקינן תוכיח לתלמיד לרב והתם מפקינן ליה להך דרשא ואפשר דתרתי ש\"מ דתוכיח לעולם משמע ולכל אדם משמע עכ\"ל וכ\"כ גם הרב הנמקי שם דתוכיח כולהו שמעית מיניה דתוכיח לכל אדם ובכל ענין יע\"ש. ובשם הריטב\"א כתוב שם בשיטה הנז' וז\"ל תוכיח אפילו תלמיד לרב והוא שמוכיחו בלשון למדתנו רבינו כדאיתא בפ\"ק דקידו' עכ\"ל.
ולעד\"נ דהא דאמר רבא הכא הוכח אפי' ק\"פ משמע היינו מכח מיל' תוכיח דכיון דאפיקתיה להוכח מחדא תוכחה תו אפילו ק\"פ במשמע ומדלא כתיב הוכח הוכח או תוכיח תוכיח דרשינן ממילת תוכיח אפילו תלמיד לרב וכעין זה אמרינן בפרק מרובה דס\"ד ע\"ב גבי קרא דאם המצא תמצא בידו הגניבה דדרשינן הכפל לגנב ולטוען טענת גנב וכן אם המצא בעדים תמצא בדיינים פרט למודה בקנס ופרכי' והאי המצא תמצא להכי הוא דאת' הא מ\"ל לכדתניא אין לי אלא ידו חצרו וקרפיפו מנין ת\"ל המצא תמצא מ\"מ ומשנינן א\"כ לימא קרא המצא המצא או תמצא תמצא וה\"נ אמרינן בפרק החובל דפ\"ה ע\"ב גבי קרא דורפא ירפא וה\"נ אמרינן במנחות ריש פ' הקומץ רבה די\"ז ע\"ב גבי קרא דאם האכל יאכל כו' יע\"ש וכ\"כ התו' בכתובות דל\"ט ע\"ב ד\"ה אין לי אלא אביה דדריש הש\"ס ב' דרשות במילת אם מאן ימאן אביה וכתבו דהיינו משינוי הכתוב דלא כתיב מאן מאן או ימאן ימאן יע\"ש ועיין להתוס' בפרק מרובה דף ס\"ה ע\"א ד\"ה לכתוב יע\"ש ובכן אותה סוגייא דערכין והך דאלו מציאות דא ודא חדא היא ודוק. עלה בידינו לענין דינא דבין לפי דרכינו בדעת הרמב\"ם ובין לפי דרכו של הר\"ב שער אפרים ז\"ל איכא מצות תוכחה אף בתלמיד אצל הרב ובן אצל אביו כל שברור הדבר שרוצים לעבור על ד\"ת בלתי טעם כההיא דיהונתן עם שאול אלא דלפי דברי הר\"ב ש\"א מצוה זו מדברי קבלה היא ולפי דרכינו הרי היא בכלל מצות הוכחת כל אדם ולא הוצרך ריבוי תוכיח לרבות תלמיד אצל רבו אלא היכא שאינו ברור הדבר אצל התלמיד שרוצה רבו לעבור על דברי תורה בשאט בנפש ולפי סוגייא דערכין כל כי הא שאינו ברור הדבר אצל התלמיד ואין כאן מצוה על התלמיד ממילת הוכיח אלא רשות בלשון למדתנו רבינו או כתוב בתורה כדתניא בפ\"ק דקידו' דל\"ב.
וראיתי להר\"ב תה\"ד בסי' מ\"ב והביא דבריו הר\"ב המפה בי\"ד סימן רמ\"ב סכ\"ב שנסתפק ברואה את רבו שרוצה לעבור על איסור דרבנן אם צריך למחות בידו או לאו והביא ההיא דפ' הדר במילתא דרבנן עבדינן עובדא ולבתר מותבינן תיובתא ופרש\"י אם שומע תלמיד לרבו שפוסק היתר על איסור דרבנן ויש להקשות עליו יניח לעשות המעשה ע\"פ רבו ואח\"כ יקשה לו יע\"ש ורצה הרב ללמוד מזה דכל היכא דאין ברור לתלמיד דאיסור דרבנן הוא לא יכנס במעשה רבו עד לאחר מעשה ושוב דחה לזה דשאני התם שבא להורות הלכה למעשה ומסתמא מתיישב הרב שפיר להורות כדין אבל אם רואה את רבו ששולח ידו לעשות דבר שנראה לתלמיד שיש לחוש בו לאיסור אין צריך לשתוק דאדרבא יחשוב דלאו אדעתא דרבו ואשתלי הוא והעלה הרב ז\"ל שאם הדבר ברור לתלמיד דאיכא איסור דרבנן לא ישתוק קודם מעשה ואם הוא מסופק אלא שיש לו להקשות עליו אין צריך למחות ולהקשות במעשה רבו אפי' שלא בא להורות הלכה למעשה לאחרים אלא לעצמו דלא חיישי' דילמא אשתלי יע\"ש. ולא ידעתי איך לא זכר שר אותה ששנינו בפ\"ב דברכות גבי ר\"ג שקרא ק\"ש בלילה הראשונה שנשא אשה וכן רחץ בלילה הראשונה שמתה אשתו. וכן כשמת עבדו קיבל עליו תנחומין ואמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו איפכא וכל הני איסורי דרבנן נינהו כמבואר ולא הקשו עליו עד לאחר מעשה אע\"פ שהיה ברור להם האיסור שכך למדם מקודם ודוחק לומר שבכל הני עובדי לא נמצאו התלמידים אצלו בשעת מעשה ואחרים ספרו להם דא\"כ הכי הו\"ל למתני וכששמעו תלמידיו אמרו לו כו' גם דוחק לומר שהם היו מסופקים שמא יש חילוק בין איש לאיש וכמו שהשיב להם ר\"ג דא\"כ היה להם לשאול כן מר\"ג שמא יש חילוק בין איש לאיש ודוק.
ומ\"מ לפי מה שהעלינו בדעת רבינו שכל שאינו ברור לתלמיד שרוצה רבו לעבור על ד\"ת במזיד אין עליו חיוב תוכחת אלא שואל ממנו למדתנו רבינו ולא כמזהירו אלא לדעת טעמו או שמא לאו אדעתיה נראה דאין חילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן מטעם תוכחת דודאי כל היכא שברור לתלמיד שרבו עובר במזיד בלתי טעם בין בדאורייתא בין בדרבנן הרי הוא כשאר כל אדם וחייב להוכיחו דכל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב. ואם הוא מסופק שמא יש איזה טעם לו לעבור אם הוא באיסור דאורייתא שואל ממנו קודם מעשה שמא לאו אדעתיה ונמצא נכשל רבו באיסור דאורייתא. ואם הוא איסור דרבנן עביד עובדא והדר מותיב התלמיד תיובתא." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות דעות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c112ab99ea5a69b4b81299abe009ad83a623ad7f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,45 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Repentance", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תשובה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [ + [ + "שורש מצות התשובה כל \n מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה כו' כשיעשה תשובה וישוב מהחטא חייב להתודות לפני האל ב\"ה שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם כו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים וידוי זה מ\"ע כו'. הנה מרן כ\"מ ז\"ל כתב שמצא כתוב שדברי הרמב\"ם איתא בסיפרא פ' אחרי מות וכן על מ\"ש עוד רבינו וכן בעלי חטאות ואשמות אין מתכפר עליהן בקרבנן עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה כתב זה פשוט שהרי מביא ראיה מן הכתוב כו'. וכן עמ\"ש רבינו וכן כל מחוייבי מיתות ב\"ד ומחוייבי מלקות אין מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתודו. כתב משנה פרק נגמר הדין כל המומתין מתודין כו' וכן עמ\"ש רבינו וכן החובל בחבירו כו' אינו מתכפר לו עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאת האדם. כתב שהיא משנה פרק החובל אעפ\"י שנותן לו אינו נמחל עד שיבקש ממנו מחילה ומ\"מ מאי דמפיק לה רבינו מכל חטאת האדם צ\"ע היכא מייתי לה עכ\"ל.
ואין ספק שנעלם מעיני מרן כ\"מ דברי רבינו בספר המצוות סימן ע\"ג שכתב כלשון הזה מצוה ע\"ג הוא שציונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמר אותם עם התשובה וזהו הוידוי וכוונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך כו' ודע שאפי' החטאים שחייבין עליהן אלו המינים מהקרבנות הנזכרים (כלומר בסימן ס\"ט וע' וע\"א וע\"ב דהיינו חטאת ואשם תלוי וקרבן עולה ויורד על טומאת מקדש וקדשיו) שאמר שיקריבם ויתכפר לו לא יספיק עם הקרבתם בלתי הוידוי והוא אומרו דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו. ולשון מכילתא לפי שנאמר והתודה אשר חטא עליה אין במשמע שיתודה היחיד אלא בביאת המקדש שזה הכתוב כלומר והתודה אשר חטא עליה אמנם בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו ומה שנזכר עמו ממה שביארנו ונר' שם במכילתא שאנחנו לא נלמוד מן הכתוב אלא חיוב הוידוי למטמא מקדש מנין אתה מרבה כל שאר המצוות ת\"ל דבר אל ב\"י והתודו. ומנין אף כריתות ומיתות ב\"ד אמר חטאתם לרבות מצוות לא תעשה יעשו לרבות מצות עשה ושם נאמר מכל חטאת האדם מצוה שבינו לבין חבירו על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע למעול מעל לרבו' הנשבע לשקר והמקלל ואשמה לרבות כל חייבי מיתות יכול הנהרגין ע\"פ זוממין לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא ר\"ל שלא יתחייב לו הוידוי כשידע שאין לו חטא אבל הועד עליו הנה נתבאר לך שכל מיני העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצוות עשה חייבין להתודות עליהן ובעבור שבא זה הציווי שהוא והתודו עם חיוב הקרבן היה עולה במחשבה שאין הוידוי לבדו מצוה בפני עצמה אבל הוא מדברים הנגררים אחר הקרבן הוצרכו שביארו זה במכילתא בזה הלשון יכול בזמן שהם מביאין הם מתודין ובזמן שאין מביאין אין מתודין ת\"ל דבר אל בני ישראל והתודו ועדיין אין במשמע וידוי אלא בארץ מנין אף בגלות ת\"ל והתודו את עונם ואת עון אבותם וכן דניאל אמר לך ה' הצדקה וכו' ועתה נתבאר לך מה שזכרנוהו כי הוידוי חובה בפני עצמה וחובה לחוטא על כל חטא שחטא בין בארץ בין בח\"ל בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן חייב להתודות כמו שאמר והתודו את חטאתם ולשון ספרי והתודה זה וידוי דברים וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת יומא עכ\"ל.
ולשון מכילתא זו שהביא הרב ז\"ל כאן בספר המצות הובא בילקוט פרשת נשא בשם ספרי זוטא בפסוק איש או אשה כו' והתודו את חטאתם אשר עשו וז\"ל והתודו אין במשמע שיתודה היחיד אלא על ביאת מקדש ומנין אף מיתו' וכריתות אמר חטאת חטאתם כל חטאתם לרבות מצוות לא תעשה כי יעשו לרבות מצוות עשה אין במשמע וידוי אלא יחיד מנין אף לצבור אמרת והתודו אין במשמע וידוי אלא בארץ מנין אף בגלות אמרת והתודו את עונם ואת עון אבותם וכן דניאל הוא אומר לך ה' הצדקה מפני מה כי חטאנו לך. דבר אל בני ישראל ישראל מתודים ואין מתודים לא על ידי נכרים ולא על ידי תושבים או בני ישראל פרט לגרים אמרת איש לרבות את הנכרים. איש או אשה כי יעשו שחשבו לעשות ולא עשו. מכל חטאת האדם ממה שבינו לבין חבירו על הגנבות ועל הגזילות ועל לשון הרע. למעול מעל על אשמות מתודין יכול בזמן שמביאין מתודין בזמן שאין מביאין אין מתודין ת\"ל למעול מעל לה' לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל ע\"כ. וביאור דברי הספרי הלז עיין להר\"ב משכנות יעקב ז\"ל בדר\"ז ע\"ב עד דר\"ט ע\"ד יע\"ש גם זה שכתב הרב ואשמה לרבות כל חייבי מיתות כו' יכול הנהרגין ע\"פ זוממין כו' הכי מסיים שם בספרי זוטא בילקוט ואשם ואשמה לרבות כל חייבי מיתות שיתודו יכול אף הנהרגין ע\"פ זוממין לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא ע\"כ ועיין שם להר\"ב משכנות יעקב ודוק.
והנה מדברי רבינו מבואר שמצות עשה של התשובה נפקא לן מהאי קרא דאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו דהיינו שישוב החוטא מחטאו ויתודה וכ\"כ בפתיחתו מצוה עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה כו' וכ\"כ בסמ\"ג במ\"ע סימן ט\"ז מצות עשה שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה וכל מצוות שבתורה בין עשה כו' כלשון רבינו ז\"ל יע\"ש וכ\"כ ג\"כ הר\"ב החינוך במצות שס\"ג וז\"ל שנצטוינו להתודות לפני השי\"ת על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהם כו' יע\"ש. וראיתי להרב מוהר\"ש יפה בספר יפה תואר בב\"ר פ' פ\"ד סימן י\"ט גבי וישב ראובן אל הבור שדרשו א\"ל הקב\"ה לראובן מעולם לא היה חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשו' תחילה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחי' ואי זה זה הושע שנאמר שובה ישראל עד ה' אלדי\"ך כו' כתב הרב הנז' תימה דכמה נביאים קדמו לו שהזהירו על התשובה ועוד הרי מרע\"ה אמר ושבת עד ה' אלדי\"ך דמינה ילפינן שהתשובה אחת ממ\"ע שבתורה כו' יע\"ש גם מוהר\"מ אלשיך בפר' נצבים ומוהרימ\"ט בדרשותיו שם דרכ\"ח ע\"ב כתבו דקרא דכי המצוה הזאת אשר אנכי מצויך היום היינו מצות התשובה דכתיב קודם לכן בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלדי\"ך כו' וכ\"כ ג\"כ הר\"ב דת ודין בפ' וישב די\"א ע\"ד דמקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך ילפינן דהתשובה היא אחת ממצות עשה יע\"ש. ותמהני דמהאי קרא דושבת עד ה' אלדי\"ך ליכא ראיה שהיא מ\"ע דהאי קרא הוא הבטחה שמבטיח התורה שעתידין ישראל לשוב בתשובה באחרית הימים וכמ\"ש רבינו לקמן בפ\"ז הל' ה' וז\"ל כל הנביאים כולם צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשו' וכבר הבטיחה התורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלדי\"ך ושב ה' אלדי\"ך כו' ע\"כ. הרי שכתב דקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך הוא הבטחה שמבטיח התורה שסוף ישראל לשוב לא שהיא מצוה לשוב ועיקר מצות התשובה לדעת רבינו הוא מהאי קרא דאיש או אשה כו' והתודו את חטאתם.
ואת זה ראיתי להר\"ב אהבת עולם בדנ\"ד סע\"ד שכתב ליישב תמיהת הראשונים בההיא דגדולה תשובה שדוחה ל\"ת שבתורה דמאי גדולתה מאחר דכך היא המידה בכל התורה דאתי עשה ודחי ל\"ת וכתב וז\"ל אמנם מה שיראה יותר נכון דכיון דקי\"ל דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן והטעם דדברי תורה לדורות ודברי קבלה לשעה ודורות משעה לא ילפינן דאיכא למימר הוראת שעה היתה וא\"כ בכל המצוות דאמרינן דאתי עשה ודחי ל\"ת היינו כשהעשה הדוחה והלאו הנדחה תרווייהו כתובים בתורה כלו' דהוו ד\"ת אז אמרינן יבא עשה וידחה ל\"ת אמנם כשהלא תעשה הנדחה הוא כתוב בתורה ועשה הדוחה כתוב בד\"ת אז לא אמרינן דידחה עשה הלא תעשה למילף מיניה שיהא הדין כך אלא אמרינן דלעולם הלא תעשה שכתוב בתורה לעולם עומד ואינו נדחה ומ\"ש בד\"ק לא ילפינן מיניה לעולם דהוראת שעה היתה לכך אמר גדולה תשובה שמ\"ש בד\"ק דוחה את ל\"ת שכתוב בתורה שבתור' כתוב לא ישוב אליו עוד וכפי\"ז הדין נותן שמי שכפר בעיקר דהיינו נמי שזנה מעל אלדי\"ו ונדבק בע\"ז שלא ישוב אל ה' עוד ולא יקובל בתשובה ובקבלה כתיב ואת זנית רעים רבים ושוב אלי אמנם כפי הלא תעשה שכתוב בתורה לא ישוב אליו עוד גבי גרושה היה שורת הדין נותן שלא ישוב עכ\"ל.
ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דנר' מדבריו דעשה של תשובה למי שזנה מאלוד\"יו ונדבק בע\"ז אינו כתוב בתורה כי אם הלא תעשה דלא יוכל בעלה כו' הוא שכתוב בתורה לבד ובד\"ק כתוב עשה של תשובה ולא בתורה והוא תימא שהרי מבואר הוא בדברי רבינו כאן בה' תשובה ובספר המצוות סימן נ\"ג ובדברי הסמ\"ג והחינוך בסי' שס\"ג מבואר דמצות התשובה לכל עון ולכל חטאת ואפילו כריתות ומיתות ב\"ד כע\"ז ומקלל את ה' הוא מבואר בתורה בקרא דוהתודו את חטאתם כו' וקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך כו' ושב ה' אלדי\"ך מוכח דמצות התשובה איתיה אף בעון ע\"ז. גם בספר תאוה לעינים עמ\"ש בפיוה\"ך דפ\"ו על מה שנחלקו ר\"ל ור\"י אי תשובה מגעת עד כסא הכבוד ועד בכלל או לאו עד בכלל כת' הרב הנז' דר\"ל ס\"ל דגדולה תשובה דמגעת עד כסא הכבוד ועד בכלל ר\"ל דהתשובה מכפרת אף שכפר בעיקר ועבד ע\"ז שזהו עד כסא הכבוד ור\"י ס\"ל דעל כל דבר תשובה מכפרת חוץ מעובד ע\"ז וכופר בעיקר וזהו ולא עד בכלל יע\"ש. והוא תימא דמקרא דילפינן מצות התשובה מינה ילפינן שהיא מכפרת על כל עון ועל כל חטאת ואפילו מגדף ומקלל את השם שהוא כעובד ע\"ז. ועיין להרב מוהר\"מ ן' חביב ז\"ל שם בפרק יוה\"כ שדחה דברי הר\"ב תאוה לעינים יע\"ש.
וראיתי להרב הנז' שם כתב בשם חתנו הרב מוהרמ\"ג ז\"ל ליישב תמיהת הראשונים בההיא דגדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה ע\"פ מ\"ש התוספות בעירובין ד\"ק על מה שנחלקו ר\"א ור\"י בנתערבו הדמים של מתנה אחת במתן ארבע דמר אמר ינתנו במתנה אחת שלא לעבור על בל תוסיף ומר אמר ינתנו במתן ד' שלא לעבור על בל תגרע וכתבו התוס' וא\"ת דליתיה עשה דזריקה ולדחי ל\"ת דבל תוסיף או דבל תגרע. ותרצו דלא דמי לכלאים בציצית דלא בא הדחיה ע\"י פשיעה שעירב הדמים יע\"ש. וה\"נ מן הראוי היה דעשה דתשובה לא ידחי לאו דלא יוכל בעלה הראשון כיון דע\"י פשיעה שזינתה הוא בא וזהו מעלתה של תשובה שדוחה ל\"ת אעפ\"י שעל ידי פשיעה הוא בא יע\"ש. וראיתי למרן מלכא בספר מקראי קדש דמ\"ז שכת' דק' על זה שהרי גבי אונס דפשע ג\"כ אמרו בפ' אלו נערות ד\"מ שאם מצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בקהל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ופריך עלה בגמרא וליתי עשה דולו תהיה לאשה ולידחי ל\"ת דממזרת ונתינה. ומשני היכא אמרינן ליתי עשה ולידחי ל\"ת כגון מילה בצרעת דאי אפשר לקיומיה לעשה אם לא בדחיית הלאו אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל הרי דאי לאו טעמא דאי אמרה לא בעינא ליתיה לעש' הו\"א דאתי עשה ודחי ל\"ת אע\"ג דהעשה בא ע\"י פשיעת האונס. ותירץ הוא ז\"ל וז\"ל וי\"ל שאני אונס דא\"א לבא העשה רק אחר הפשיעה משא\"כ תשובה דיכול להיות צדיק כל ימיו עכ\"ל. ושותיה דמר לא ידענא דגבי תשובה נמי אם היא אחת מתרי\"ג מצוות א\"א לבא עשה זה אם יהיה צדיק כל ימיו אם לא יחטא ולדידי חזי לי דלא דמי עשה דתשובה לעשה דאונס דעשה דתשובה אפשר לקיימו בלא דחיית הלאו דלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה כגון שלא חטא בע\"ז אלא באחת משאר מצוות שבתורה בשוגג או במזיד דדוקא בעון ע\"ז הוא דאמר הנביא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי אבל בשאר עבירות דהוי כמכעיס את בעלה ואינו עושה רצונו אין כאן לאו דלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה ואין בתשובת שאר עבירות דחיית לאו זה משא\"כ באונס דאי אפשר לבא העשה אם לא ע\"י עבירת האונס הילכך אתי עשה ודחי ל\"ת אפילו על ידי פשיעה משא\"כ בההיא דזריקת הדם ובההיא דתשובה וברור.
ואיך שיהיה נמצינו למדין דלדעת הרמב\"ם והסמ\"ג מצות עשה של התשובה נפל\"ן מקרא דאיש או אשה וכו' והתודו את חטאתם אשר עשו ולא מקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך דהתם הבטחה הוא שמבטיח התורה שעתידין ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד הם נגאלין ולא כמ\"ש מוהר\"ש יפה ומוהרמ\"א והרמב\"ח ומוהרימ\"ט ז\"ל דנפק' לן מקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך כמדובר. ושוב ראיתי להרמב\"ן בביאור התורה בפרשת נצבים על פ' כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא כו' שכתב כדברי מוהרימ\"ט וז\"ל והנכון דקרא דכל המצוה אשר אנכי מצוך היום על התורה כולה יאמר אבל קרא דכי המצוה הזאת על התשובה הנזכרת בקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך קאי שהיא מצוה שיצוה אותנו לעשות כן ונאמר' בלשון בנוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות עכ\"ל ותמהני על הרב מוהרימ\"ט ז\"ל איך לא זכר ש\"ר שדבריו הם דברי הרמב\"ן ז\"ל ושהרמב\"ם ז\"ל אינו סובר כן אלא דמ\"ע של התשובה נפל\"ן מקרא דוהתודו את חטאתם.
ודע שרש\"י ז\"ל בפי' התורה בפרשת נשא בפסוק זה דאיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם כתב דפרשה זו היא הפרשה עצמה האמורה בסוף פרשת ויקרא נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו בפקדון כו' ונשבע על שקר ושילם אותו בראשו וחמשיתו יוסף עליו כו' מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו וכל פרשה שנאמ' ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה האחד שכתוב והתודו את חטאתם לומר שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר. והשני על גזל הגר שהוא ניתן לכהנים עכ\"ל ובפי' רשב\"ם כתב וז\"ל מכל חטאת האדם הכתובים בפרשת אשם גזילות בסוף פ' ויקרא וכחש בעמיתו בפקדון כו' ובשביל הגר נשנית כאן שאין לו גואל זה הגר עכ\"ל ומלבד מה שקשה למה לא כתבו כמ\"ש בספרי דפרשה זו יצא לחדש שצריך לשוב בתשובה ולהתודות על כל עון וחטאת בין אותם שמביאין קרבן בין שאין מביאין קרבן כיון שמתחייב כרת ומיתת ב\"ד בין שעבר על עשה ול\"ת לבד ואפי' בעבירות שבין אדם לחבירו כחובל בחבירו ומזיק ממונו אפילו ששילם לו חייב לשוב בתשובה ולהתודות וכמ\"ש רבינו והסמ\"ג ז\"ל.
גם זה שכתב רש\"י ז\"ל דקרא דוהתודו בא לומר שאינו חייב חומש ואשם עד שיודה ולא ע\"י עדים נראה שכיוון ז\"ל לאותה ששנינו בשבועות דמ\"ט ומייתי לה בפרק הגוזל עצים דק\"ו ע\"א היכן שורי א\"ל אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן והודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם וכתב רש\"י ז\"ל ואם הודה מעצמו שלא באו עדים משלם קרן וחומש ואשם כדין שבועת הפקדון דאינ' באה עד שהוד' ושב מרשעו ובא להתכפר דכתיב בשבועת גזל הגר בפ' נשא והתודו את חטאתם אשר עשו עכ\"ל וכן כתב בפרק הגוזל ד\"ה משלם את הקרן וד\"ה דהא כתיב והתודו כו' יע\"ש.
והנה אין ספק דהך מתני' אזלא כוותיה דרבי יאודה דמייתי הש\"ס בכריתות פ' אמרו לו די\"ב ע\"א עלה דמה ששנינו ב' אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב אמר ר\"מ אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל וחכמים אומרים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ואמרינן עלה בגמ' איבעייא להו מ\"ט דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים או דילמ' משום דאמרינן מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי (ופרש\"י אדם נאמן על עצמו בדברים שיש בהם כפרה לא ממנע לאתויי קרבן להתכפר נגד קונו מיגו דאי בעי היה רוצה לשקר יכול לומר מזיד היה ומה שאמרתי לא אכלתי שוגג אלא מזיד) ומאי נפקא מינ' למיפשט מינה לטומאה דאי אמרת טעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו כו' לא שנא טומאה חדשה ל\"ש טומאה ישנה ואי אמרת טעמייהו דרבנן משום מיגו כי פטר ליה רבנן מטומאה ישנה דאיכא למימר מאי לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי אבל בטומאה חדשה כי אמר נמי טבלתי מיחייב דאמרי ליה עדים השתא נטמאת ועיין בפרש\"י וקאמר ת\"ש מודה בדברי' חייב אין מודה בדברים פטור א\"ל עד אחד נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור יכול אפילו שנים מכחישין אמר ר\"מ אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל ר\"י אומר נאמן אדם על עצמו יותר מק' איש ומודים חכמים לרבי יאודה בחלבין ובביאת מקדש אבל בטומאה לא מודו ליה במאי עסקי' אילימא בטומאה ישנה מאי שנא חלבין וביאת מקדש דמודו ליה לר\"י דאם רצה יאמר מזיד הייתי טומאה ישנה נמי תתרץ דאם ירצה יאמר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי אמר רבינא לעולם בטומאה ישנה וכגון דאמרי ליה עדים אכלת קדשים בטומאת הגוף והוא אמר להון לא נטמאתי דהכא לא מתרץ דבוריה דליכא למי' לא עמדתי בטומאה אבל טבלתי מאי אמר להון טבלתי ואכלתי כי אמר להון הוי אתכחש ליה דבורי' קמא מיהא בטומא' מגע ע\"כ ועיין בפרש\"י ובתוס' דמבואר יוצא מדבריהם דלר' יאודה אדם נאמן על עצמו לענין קרבן כפרה אפילו מכחיש את העדים בפי' ולית ליה מיגו לתרץ דבוריה שלא יכחיש את העדים ולר\"מ אפילו כי מצי לתרץ דבוריה ולומר לא אכלתי דקאמינא היינו לא אכלתי שוגג אלא מזיד לא מתרצינן דבוריה וחייב להביא קרבן כפרה על פיהם של עדים ולרבנן כי אית ליה מגו ומצי לתרץ דבוריה שלא יכחיש את העדים נאמן לפטור את עצמו מקרבן אבל כי לית ליה מגו ומכחישן את העדים בהדייא לא מהימן ומביא קרבן ע\"פ העדים.
והשתא לר\"מ דמחייב להביא קרבן כפרה אפילו מכחיש את העדים בהדייא ה\"נ ודאי דמחייב חומש ואשם גזילות על פי העדים ומתני' דשבועות ודאי לאו ר\"מ היא והכי אמרי' בפרק קמא דמציע' ד\"ג ע\"ב על דאמרי' מה לפיו שכן מחייבו אשם ודחינן אשם היינו קרבן. כלומר וכי היכי דלר\"מ עדים מחייבו ליה קרבן חטאת באומרם אכלת חלב הכא נמי מחייבו ליה באשם גזילות ועיין בתוס' שם ד\"ה אשם יע\"ש והכי נמי אמרי' התם מה לפיו שכן מחייבו חומש ודחינן דלרבי חייא ור\"מ כי היכי דמחייבי ליה קרבן מק\"ו מחייבי ליה חומש מק\"ו יע\"ש. מבואר יוצא דההיא מתני' דשבועות לאו ר\"מ היא גם לרבנן דמודו לר' יאודה בחלבין וביאת מקדש אדם נאמן על עצמו משום מיגו ומצי לתרץ דבוריה אבל במידי דלא מצי לתרץ דבוריה כגון בטומאה חדשה וכיוצא אינו נאמן נגד העדים אלא העדים מחייבי' אותו לדידהו נמי ההיא מתני' דשבועות דלא מחייב חומש ואשם אלא בהודאתו ולא על פי עדים אינה משנה דבאשם גזילות לא שייך לתרץ דבוריה לא אכלתי שוגג אלא מזיד דבין בשוגג בין במזיד חייב להביא אשם תלוי כנודע וכמ\"ש הר\"ם במז\"ל בפ\"א מהל' שבועות ה\"ט וכדאיתא בכריתות ד\"ט ע\"א אלא מביאי' על הזדון כשגגה ושבועת העדות ושבועת הפקדון יע\"ש וע\"כ לומר דההיא מתני' מתנייא אליבא דר' יאודה דאמר אדם נאמן על עצמו אפילו מכחש את העדים בהדייא ולא מצי לתרץ דבוריה ומשום דרב נחמן פסק הילכתא כר' יאודה כדאיתא התם בכריתות מש\"ה תפס רש\"י ז\"ל עיקר כההיא מתני' דשבועות.
אמנם רשב\"ם ז\"ל שלא כתב כדברי רש\"י נר' דמשמע ליה דרב יוסף דאמר עליה דרב נחמן דפסק הילכת' כר' יאודה לא אמרה אלא בינו לבין עצמו הכוונה לומר דלדידיה אמרה רב נחמן הילכתא כר' יאודה אבל רב יוסף לא משמע לי' הכי אלא הילכתא כחכמים דמודו ליה לר' יאודה בחלבי' וביאת מקדש דאית ליה מיגו דמצי לתרץ דבורי' אבל בטומאה חדשה דלא מצי לתרץ דבוריה לא מהימן אדם להכחיש את העדים ולפ\"ז ההיא מתני' דשבועות דקתני דדוקא בהודאת עצמו משלם חומ' ואשם אבל לא על פי עדים אתיא דלא כחכמי' ודלא כהילכת' וכ\"כ בהר\"ב מרכבת המשנה פי\"א מה' שגגות הלכה ח' ובס' חק נתן בכריתו' די\"ב ע\"א ברש\"י ד\"ה וקפריך הש\"ס כו' שזה הפי' מפרש הרמב\"ם במאי דקאמר רב יוסף לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ושלא כפי' רש\"י ובהכי מוצל אותו צדיק מהשגת הראב\"ד ז\"ל יע\"ש. ולזה השמיט רשב\"ם ז\"ל מ\"ש רש\"י ז\"ל דקרא דוהתודו בא לומר שאינו חייב חומש ואשם עד שיודה ולא על פי עדים ולא כתב אלא דאתא לגזל הגר.
איברא דלפי האמור קשה טוב' על הרמב\"ם ז\"ל דמאחר דאיהו ז\"ל בפי\"א מהלכות שגגות ה\"ח פסק כחכמים דדוקא היכא דאית לי' מיגו ומצי לתרץ דבוריה הוא דנאמן אדם על עצמו אבל היכא דלית ליה מיגו ולא מצי לתרץ דבוריה לא מצי להכחיש את העדים א\"כ היכי פסק כמתני' דשבועות בפרק ז' מהלכות גזילה ה\"ח דאינו חייב בחומ' ואשם עד שיודה מפי עצמו והא באשם גזילות דחייב בין בשוגג בין במזיד לית ליה מיגו דלא נשבעתי שוגג אלא מזיד וא\"כ אמאי לא יתחייב חומ' ואשם על פי עדים.
שוב ראיתי להתוס' בפרק קמא דמציעא דף ג' ע\"ב ד\"ה אשם שכתבו דלפום סוגיי' דפ' הגוזל קמא דף ק\"ו ע\"ב דמוקי למתני' דשבועות דקתני דעל ידי הודאת עצמו דוקא משלם חומ' ואשם ולא על ידי עדות עדים כר\"מ אע\"ג דלדידיה ס\"ל מק\"ו אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו קרבן הקל היינו משום דס\"ל לאותה סוגייא דאשם לאו היינו קרבן דגבי אשם כתיב והתודו דבעינן הודאת עצמו דוקא משא\"כ בקרבן חטאת וכוונת דבריהם מבוארת יותר בתוס' חיצוניות הביא דבריהם בשיטה מקובצת שם דט\"ז סע\"א וע\"ב וז\"ל וא\"ת בכריתות איכא לישנא דמפרש טעמייהו דרבנן דאמרי מה אם ירצה לומר מזיד הייתי משום דמתרצינן דבוריה וא\"כ להאי לישנ' קשיא מתני' דהגוזל אמאן תרמייה וי\"ל דלהאי לישנ' נראה לומר דאשם לאו היינו קרבן ואף לר\"מ לא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו והשתא ניחא דמתני' דהגוזל א\"ש כר\"מ וא\"ת מ\"ש דלר\"מ לא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו ובקרבן חטאת סבר דעדים מחייבי לי' קרבן מק\"ו וי\"ל דשנא ושנא דבאשם גזילות כתיב והתודו את חטאתם משמע דבהודאתו חייב דוקא אבל גבי קרבן חטאת לא כתיב והתודו אלא או הודע אליו חטאתו אע\"ג דאמרינן בכריתות דר\"מ פליג אף בטומא' מקדש וקדשיו אע\"ג דכתיב ביה והתודה היינו משום דכיון דאינו בא על המזיד כשוגג איכא לפרושי אותו כמו או הודע דהיינו או הודע עכשיו אבל בשעת עבירה לא נודע אליו שהיה שוגג שאם היה מזיד היה נפטר אבל והתודו דכתיב גבי אשם גזילות כיון דבא על המזיד כשוגג ליכא לפרושי כמו או הודע אליו דהיינו או הודע עכשיו אבל בענין שיהא שוגג בשעת עבירה דהא אשם גזילות הוא בא על המזיד ואם כן עכ\"ל דוהתודו דכתיב גבי אשם גזילות דאתא למעוטי עדים והא דקאמר הכא אשם היינו קרבן היינו ללישנ' דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש עכ\"ל.
ובכן ע\"פ דבריהם ממילא נתיישבו דברי הר\"ם במז\"ל בשתי ההלכות דאע\"ג דבפי\"א מה' שגגות פסק כחכמים וכלישנא דמתרצינן דבוריה לא אכלתי שוגג אלא מזיד וכל היכא דלית ליה מיגו ולא מצי לתרץ דבוריה לא מהימן להכחיש את העדים אפי' הכי פסק בפ\"ז מה' גזילה ה\"ח דאינו חייב באשם גזילות על פי עדים אלא בהודאת עצמו משום דאיהו ז\"ל תפס עיקר כאותה סוגייא דפרק הגוזל עצים דק\"ו דס\"ל דאשם לאו היינו קרבן וההיא מתני' דשבועות ודפרק הגוזל אתיא אפי' כר\"מ וכ\"ש כחכמים דפליגי אר\"מ ואמרו מה אם ירצה לומר שוגג הייתי ואפי' ללישנא דמשום מיגו הוא דנאמן דוקא ולא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים שאני אשם גזילות דכתיב והתודו דבעינן הודאת עצמו דוקא כמדובר.
ואולם אכתי קשה דכיון דלפי דברי הספרי זוטא קרא דוהתודו לאו על אשם גזילות דוקא אתמר אלא על כל עון וכל חטאת עשה ול\"ת הוא דאתא לומר שצריך לשוב בתשובה ולהתודו' ודוי דברים בפיו ובשפתיו וכמ\"ש רבינו שמכאן אנו לומדים דין מצות עשה של תשובה א\"כ תו מנא לן דאשם גזילות אינו בא אלא על פי הודאת עצמו דוקא ולא על פי הודאת עדים ויש ליישב בדוחק ודוק." + ], + [ + "שעיר \n המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות בין שעבר במזיד בין שעבר בשוגג בין שהודע לו בין שלא הודע לו כו'. הנה הר\"ב אש דת בפ' נצבים דע\"ז ע\"ב כתב וז\"ל ולא ידעתי למה העתיק לשון המשנה הודע ולא הודע סתם והרי הקשו בגמ' שם פרק קמא דשבועות דף י\"ב ע\"ב הודע היינו מזיד לא הודע היינו שוגג ופירש רש\"י וז\"ל קס\"ד הודע היינו שידע ועשה מזיד דהא ליכא למימר הודע שנודע לו שגגתו כדמפרשינן בכל דוכת' דא\"כ הוה ליה חטאות ואשמות ודאין ותנן בכריתות פ\"ו דחייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יה\"כ חייבין להביא לאחר יה\"כ כו' ומסיק אמר ר\"י ה\"ק על שאר עבירות כו' בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד אותם שעשאן בשוגג בין נודע לו ספיקן בין לא נודע לו ספיקן כו' ופרש\"י אמר ר\"י סיפא דמתניתין מפרש ליה לרישא וכולהו פי' דקלות וחמורות היא בין כשעשאן שוגג האי שוגג דהכא ליכא לפרושי אלא בדבר שאין שגגתו חטאת אלא אשם תלוי כגון אכל חתיכה מב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע איזו אכל בין שנודע לו ספיקו שנודע לו שבא לידי ספק חלב בין שלא נודע לו לפני יה\"כ שאכל ספק חלב דתנן התם חייבי אשמות תלוים שעבר עליהם יה\"כ פטורים ויליף לה מקראי כו' ואם כן היה ליה להרמב\"ם ז\"ל לפרש והניח דבריו בצ\"ע יע\"ש.
ולעד\"ן דהרמב\"ם ז\"ל משמע ליה דר' יאודה דמפרש נודע לו ספיקן לא נודע לו ספיקן אין הכוונה לומר דפי' הודע ולא הודע דמתני' מיירי דוקא בהודע ולא הודע ספיקן ולא בהודע לו ודאי ולא הודע לו כלל שחטא כמדפרשינן לה בכל דוכתא דכיון דברישא תני קלות והם עשה ול\"ת שאין בהם כרת שפיר מצי' לפרושי הודע ולא הודע כשאר דוכתי שהודע לו ששגג ועבר ודאי לא תעש' ולא הודע לו ששגג ועבר הל\"ת דכיון דהם קלו' שאין בהם כרת ואין בשגגתן חטאת כנודע אפי' הודע לו ודאי ששגג ועבר ודאי הל\"ת יה\"כ מכפר כיון דאין כאן חיוב חטאת אמנם ר' יאודה משום אידך חלוק' דחמורות דתני רישא שהם עשה ול\"ת שיש בהם כרת דכי הודע לו ששגג ועבר ודאי חייב להביא חטאת ואין יה\"כ מכפר הוצרך לומר דהודע ולא הודע דחמורות היינו שהודע לו ששגג ובא לידי ספק כרת וחייב באש' תלוי או לא הודע לו ששגג ובא לידי ספק כרת ומתני' תני הודע ולא הודע סתמא בין בקלות ובין בחמורות ובקלות פירוש הודע ולא הודע היינו כדמפרשי' בכל דוכתא שהודע לו שחטא ועבר ודאי הלא תעשה או לא הודע לו ששגג ועבר הלא תעשה יוה\"כ מכפר כיון דאין בשגגתו חיוב חטאת יוה\"כ מכפר אפילו כי לא הודע לו ששגג ועבר ודאי הלא תעשה. אמנם בחלוקה דחמורות קאמר רבי יאודה דהאי הודע ולא הודע היינו שהודע לו ספקן ולא הודע לו ספקן ולהכי יוה\"כ מכפר אפילו הודע לו ששגג בספק כרת דכיון דאינו חייב כי הודע לו ששגג בספק כרת אלא באשם תלוי יוה\"כ מכפר עליו ותנא דמתני' תני סתמ' הודע ולא הודע בשגגת קלות וחמורות וכל אחד מתפרש כפי דינו דבקלות היינו הודע לו ששגג ועבר ודאי הלא תעשה וכיון דליכא חיוב חטאת יוה\"כ מכפר. ובחמורות הודע ולא הודע היינו שהודע לו ששגג ובא לידי ספק כרת שחייב אשם תלוי שיוה\"כ מכפר עליו ופטור מאשם תלוי וסמך תנא דמתני' אמאי דתני בכריתות דחייבי חטאות ודאי חייבין להביא לאחר יוה\"כ וחייבי אשמות תלויים פטורים ובכן הרמב\"ם ז\"ל נמי מאחר שכבר פסק בפ\"ג מהלכות שגגות ה\"ט דחייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יוה\"כ חייבין להביא לאחר יוה\"כ וחייבי אשמות תלויין פטורין כיע\"ש. הביא לשון המשנה סתמא כי ממילא יתבאר לשון הודע ולא הודע בקלות כפי דינן ובחמורות כפי דינן כנלע\"ד.
עוד כתב רבינו והוא שעשה תשובה אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות עיין במה שהקשה מרן כ\"מ בדברי רבינו דלרבנן דרבי משמע בגמרא פ\"ק דשבועות די\"ב ע\"ב דאין חילוק בין חמורות לקלות דאפילו קל שבקלות דהיינו עשה אם לא עשה תשובה אין שעיר מכפר והניחה בצ\"ע. ועיין במ\"ש הלח\"מ ז\"ל ובמרן מלכא הר\"ב בתי כהונה חלק בית ועד סימן ח' במה שנדחק ליישב דברי רבינו יע\"ש. ולעד\"ן דמ\"ש רבינו שאם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר אלא על הקלות אין כוונתו לומר דעל הקלות מכפר בשעבר במזיד אלא כוונתו לומר דעל הקלות מכפר בשעבר בשגגה בין הודע לו בין לא הודע לו ועל סיום לשונו שסיים ואמר בין שעבר בשגגה בין הודע כו' על זה קאמר דבחמורות צריך תשובה עם שעיר המשתלח אבל על הקלות מכפר השעיר אפילו לא עשה תשובה כלומר שלא התודה על מה שעבר בשוגג שהוידוי הוא עיקר התשובה אבל כשעבר במזיד אפילו על הקלות צריך תשובה ושעיר ביוה\"כ וכברייתא דרבי מתייא בן חרש דמייתי רבינו לקמן הל' ד' שאם עבר על ל\"ת שאין בו כרת תשובה תולה ויוה\"כ מכפר והיינו כשעבר במזיד דבשוגג תשובה לבד מהני ואין צריך יוה\"כ וכמ\"ש רבינו בפי' המשנה ס\"פ בתרא דיומא יע\"ש. ונלע\"ד שלמד כן רבינו מלישנא דש\"ס דפ\"ק דשבועות די\"ב ע\"ב דקאמר האי עשה היכי דמי אי דלא עבד תשובה כו' ואי דעבד תשובה כל יומא נמי כו' אמר ר' זירא בעומד במרדו ורבי היא דתניא כו' וקשיא ליה דר' זירא הכי הול\"ל לעולם בשלא עשה תשובה ור' היא ולמה זה שינה הלשון ואמר בעומד במרדו ושבק לשון לא עשה תשובה דקאמר המקשן ור' בברייתא ומתוך כך משמע ליה לרבינו דר' זירא הא אתא לאשמועינן דע\"כ לא פליגי רבי ורבנן אלא בשעבר במזיד ולהכי בעו רבנן תשובה ויוה\"כ אף על הקלות עם יוה\"כ וכברייתא דרבי מתייא בן חרש והיינו דקאמר בעומד במרדו דהיינו מזיד ור' היא דבהא הוא דפליגי רבנן ובעו תשובה ויוה\"כ אבל בעבר בשוגג תשובה לחודה או יוה\"כ לבד מהני וכמ\"ש רבינו בפי' המשנה ומשום דמלשון המקשן דקאמר האי עשה ה\"ד אי דלא עבד תשובה כו' ואי דעבד תשובה כו' משמע דאפי' בעבר בשוגג כל דלא עבד תשובה והתודה אין יוה\"כ מכפר להכי לא קאמר לעולם בשלא עשה תשובה ור' היא דהוה משמע דלרבנן אפילו בשוגג אין יוה\"כ מכפר אלא עם התשו' להכי דקדק רבי זירא ושינה הלשון ואמר בעומד במרדו ורבי היא כלומר דוקא במזיד הוא דפליגי רבי ורבנן ודוק. באופן דלדעת רבינו אין חילוק בין זמן שהיה נוהג שעיר המשתלח ביוה\"כ לזמן הזה שאין לנו אלא יוה\"כ לבד דבין בזה ובין בזה אם עבר אדם על עשה ול\"ת דקלות בשוגג תשובה לבד או יוה\"כ לבד מהני לכפר עליו מיד. ואם עבר על עשה דקלות במזיד תשובה לחוד מהני וכמ\"ש רבינו בהל' ד' ובפי' המשנה ס\"פ בתרא דיומא ואפשר דאף יוה\"כ לחוד בלי וידוי נמי מהני כמו בזמן שעיר המשתלח שהיה מכפר בלי תשובה על שגגות דקלות כמדובר ה\"ה על מזיד דעשה דקלות. אמנם אם עבר על לאו דקלות במזיד תשובה ויוה\"כ בעי כמ\"ש רבינו בהל' ד' תשו' ויוה\"כ מכפר. ואם עבר על עשה או ל\"ת במזיד דחמורות תשובה ויוה\"כ תולין ויסורין ממרקין. ואם חילל את ה' אינו מתכפר עד שימות כמ\"ש בהל' ד' ודוק.
וראיתי למוהר\"מ ן' חביב בתוספת יוה\"כ דכ\"ג ע\"ג שכתב ליישב קושית מרן כ\"מ וז\"ל ולע\"ד יראה דמה שהכריח לרבינו הרמב\"ם לפרש דע\"כ לא פליגי רבנן ארבי אלא בחמורות הוא משום הא דאיתא בפ\"ק דשבועות די\"ג ע\"א דמייתי שם תלמודא ברייתא דת\"ך פר' אמור דתניא יכול יהא יוה\"כ מכפר לשאינן שבים ודין הוא כו' הואיל וחטאת ואשם כו' ת\"ל אך חלק ע\"כ. הרי בהדייא דרבנן סלקא דעתייהו דיוה\"כ יכפר על שאינן שבים אפי' בכריתות ומיתות ב\"ד ואמרו דזה א\"א למילף מחטאת ואשם דאינו מכפר אלא על השבים והך ראיה דהוה בעי למילף מחטאת הוי מחטאת ואשם דבאים לכפר על כריתות ומיתות ב\"ד כמ\"ש התוס' שם ד\"ה שאין מכפרין יע\"ש ואע\"ג דסתרו הראיה ונפל\"ן מדכתיב אך חלק ש\"מ דיוה\"כ אינו מכפר אלא לשבים היינו ודאי לכריתות ומיתות ב\"ד דתפסת מועט תפסת ומאי דבעו למילף מחטאת ואשם היא היא מאי דילפינן מדכתיב אך חלק דהיינו בענין כריתות ומיתות ב\"ד בעו תשובה עם יוה\"כ הא עשה ולא תעשה שאין בהם כרת לא בעי תשובה ומודו רבנן לרבי דשעיר מכפר על הקלות דהיינו עשה ול\"ת שאין בהם כרת ומה שאמר המקשן בתחילת הסוגייא האי עשה ה\"ד אי דלא עבד תשו' זבח רשעים תועבה היינו בעשה חמור דיש בו כרת אבל בעשה דלית ביה כרת גם רבנן מודו דשעיר מכפר על הקלות דהיינו עשה ול\"ת שאין בהם כרת ומ\"ש ואי דעבד תשובה כל יומא נמי כו' היינו בעשה שיש בו כרת דהא מפיק לה ר' ישמעאל בברייתא מדכתיב שובו בנים שובבים וקרא מיירי בע\"ז כדמוכחי קראי אלמא דתשובה גרידא מועלת לעשה שיש בו כרת כע\"ז יע\"ש.
מבואר יוצא מדבריו דתשו' גרידא מועלת נמי לעשה שיש בו כרת לדעת רבינו כיון דמפיק לה בהל' ד' מדכתיב שובו בנים שובבים כדדרי' לה רבי ישמעאל בברייתא והוא דבר תימא שבפי' כתב רבינו בדין הנז' עבר אדם על מצות עשה שאין בהם כרת ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו ובאלו נאמר שובו בנים שובבים ולפי דברי הרב הי\"ל להר\"מ במז\"ל לומר אפילו על עשה שיש בו כרת לא זז משם כו' וצ\"ע.
ודע שהתוס' ז\"ל בפ\"ק דשבועות די\"ג ע\"ב ד\"ה לא זז משם ובפ\"ק דחגיגה דף ה' ע\"א ד\"ה הא יראוני כו' הוקשה להם אותה שאמרו בברייתא דר' ישמעאל עבר אדם על עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו כו' אמתני' דפרק בתרא דיומא דף פ\"ה ע\"ב תשובה מכפרת על הקלות ועל עשה ועל ל\"ת כו' וכן הוקשה להם הך ברייתא עם אותה שאמרו בפ\"ק דחגיגה דף ה' ע\"א כל העושה דבר ומתחרט בו מוחלין לו על כל עונותיו ובשבועות כתבו דההיא מתני' דיומא וההיא דחגיגה אינה מחילה גמורה אלא שמקלין לו את הדין אבל במ\"ע מוחלין לו לגמרי ובחגיגה כתבו תחילה דברייתא דרבי ישמעאל פליגא אההיא דרשה דרבי חנינא בר פפא דחגיגה ור\"ח ב\"פ ס\"ל כאידך ברייתא דמייתי הש\"ס ביומא דקתני דתשובה מכפרת על עשה ועל ל\"ת גמור חוץ מלא תשא וכתבו וז\"ל ועוד יש לחלק בין ענייני תשובה יש שב ומוחלין לו מיד ויש שב דמוחלין לו אבל לא מחילה גמורה ועדיין יש עונש ואותו עונש תולין והא דאמרי' בשבועות העובר מ\"ע ונתחרט לא זז משם עד שמוחלין לו היינו מחילה גמורה ואם שב בכל לבו ע\"י יסורין יתכפרו לו עונותיו עכ\"ל.
וראיתי להר\"מ ן' חביב בס' תוס' יה\"כ דכ\"ג ד\"ה אמר הביא דברי התוס' דשבועות וכתב וז\"ל ויראה לכאורה דקשיא להו להתוס' במאי דפריך הש\"ס האי עשה היכי דמי כו' אי בשעשה תשובה אפי' כל יומא נמי דתניא עבר על עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו כו' דתקשי ליה ממתניתין דיומא דהויא הקו' כוללת ואף מלא תעשה ולזה הביאו עוד ראיה מההיא דפ\"ק דחגיגה דמיירי בלא תעשה דקאי אכובש שכר שכיר כמ\"ש התוס' ז\"ל בפ\"ק דחגיגה והק' בספר רצוף אהבה סי' ש\"י וז\"ל ויש לדקדק דמאי קשיא להו הא התם ביומא פריך אמתני' דהתם השתא על לא תעשה מכפר על עשה מבעייא ומשני רב יאודה על ל\"ת שניתק לעשה כו' וא\"כ היינו עשה והרב ז\"ל נדחק לו' דהתו' סביר' להו דרב יאודה חזר בו ממ\"ש ביומא דמתני' בל\"ת שניתק לעשה יע\"ש.
ולע\"ד נראה דהתוס' ס\"ל דפירוש מתני' דיומא תשובה מכפרת על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה ואשמועי' תנא דמתני' ל\"ת שניתק לעשה בתשובה לחוד סגי ליה דומייא דעשה וכוונת התוס' הוא להק' על הברייתא דמייתי תלמודא פ\"ק דשבועות עבר על עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו דמשמע מהך ברייתא דדוקא אעשה תשובה מכפרת אבל על ל\"ת אפי' שהוא ניתק לעשה אין תשובה מכפר וזה הפך מתני' דיומא דקתני דתשובה מכפר על עשה ועל ל\"ת שניתק גם הק' מההיא דחגיגה דקאמר הא יראוני כו' דמיירי בל\"ת שניתק לעשה דקאי אעושק שכר שכיר דהוי ניתק לעשה ותי' התוס' דמ\"ש דתשו' מכפרת על עשה ול\"ת אינו מחילה גמורה זה נ\"ל בכוונת התוס'.
גם אבאר מ\"ש התוס' בחגיגה וז\"ל הא יראוני מוחלין גבי עושק שכר שכיר דהוי לא תעשה הניתק לעשה ופליגא אדר' ישמעאל פ\"ב דיומא דאמר עבר על ל\"ת ועשה תשו' תשו' תולה ויה\"כ מכפר כלומר דס\"ל להתוס' דרבי ישמעאל ס\"ל דאפילו ל\"ת שניתק לעשה תשובה לחוד לא סגי ליה ואיכא ברייתא אחרת בפרק יה\"כ דאמר על עשה ועל ל\"ת תשובה מכפרת והיינו ברייתא אחרת דקתני על מה תשובה מכפרת על עשה ועל ל\"ת שניתק לעשה.
ועוד יש לחלק בין ענייני תשובה כו' באופן דהך חילוק שמשימין התוס' דאין מוחלין לגמרי ע\"י תשובה הוי גם בל\"ת שניתק לעשה דאל\"כ אלא תפסח דמ\"ש התוס' דאין מוחלין לגמרי על ידי תשובה הוי בל\"ת גמור אך בל\"ת שניתק לעשה מוחלין לגמרי דומייא דעשה מאי ק\"ל מההיא דחגיגה דעושק שכר שכיר דמוחלין מיד הלא התם הוי ל\"ת שניתק לעשה ומתוך דברי הרב רצוף אהבה יראה דהבין דמ\"ש התוס' דאין מוחלין לגמרי על ידי התשובה הוי בל\"ת גמור וההיא דעושק שכר שכיר הוי ל\"ת גמור והוא תימה בעיני דהא עושק שכר שכיר יראה לי דהוי ניתק לעשה ודוק עכ\"ל מוהרמב\"ח.
והנה מ\"ש הרב בכוונת דברי התוס' ז\"ל דחגיגה ודשבועות והניח במונח דס\"ל להתוס' דעושק ש\"ש הוי לאו הניתק לעשה ולא לאו גמור ודלא כמ\"ש הרב רצוף אהבה דהוי לאו גמור כן הבין ג\"כ הרפ\"ח ז\"ל בחידושיו שבס\"ס מים חיים דף מ\"ד ע\"ב בדעת התוס' דחגיגה וכן הבין הרב כמוהר\"י הכהן שהביא הפר\"ח ז\"ל שם בשאלתו להבין דברי התוס' ז\"ל דחגיגה דעושק שכר שכיר הוי לאו הניתק לעשה. ותמהני טובא על הרבנים הללו דנראה דאשתמי' מינייהו דברי התוס' במציע' דס\"א ע\"א ד\"ה לעבור עליו בשני לאוין וז\"ל וא\"ת ולוקמא בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין וי\"ל משו' דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן ליה אכובש ש\"ש באם אינו ענין לקי שפיר וכוונת דבריהם עיין בס' מוצל מאש דת סימן כ' ובחידושי הפר\"ח מים חיים השייך למציעא דס\"א באופן דמבואר מדבריהם דעושק שכר שכיר לא מקרי לאו הניתק לעשה משום דאית ביה נמי לאו דלא תגזול באם אינו ענין כיע\"ש.
איברא דאכתי ק\"ל בדברי התוספות הללו דמציעא דס\"א דאפי' כי מוקמינן לאו דלא תגזול אכובש ש\"ש היכי לקי והא קי\"ל דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה כדאיתא בפרק אלו הן הלוקי' די\"ו דנהי דמשום לאו הניתק לעשה ליכא כמ\"ש הרבני' הנז' אבל משום לאו שאין בו מעשה איכא והיכי לקי עליה. ולומר דמ\"ש התוס' דלקי מיירי היכא דעביד מעשה כגון אחר שנתן לו השכר חזר ולקחו ממנו הוא דוחק ועו' דכיון שנתנו לו וזכה בו כשחז' ולקחו אין זה כובש ש\"ש אלא גזלן ושוב ראיתי בחי' הרב בעל פני יאושע למציעא הוקשה לו כן ונדחק לתרץ יע\"ש.
ולעד\"ן דאע\"ג דכובש שכר שכיר הוי לאו שאין בו מעשה מ\"מ כיון דאפיקה קרא בלשון לאו שיש בו מעשה שהוא לא תגזול לקי שפיר וכעין זה כת' רש\"י במסכת ביצה פ\"ג דכ\"ז ע\"ב ד\"ה חלה שנטמאת דקדשים טמאים אינן מתבערין בי\"ט אפי' במידי דלאו מלאכה דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש תשרופו הילכך מלאכה היא עכ\"ל וכוונתו לומר דכיון דאפקיה רחמנא ביעור קדשים טמאים בלשון שריפה שהיא מלאכה אפי' כי מבערן במידי דלאו מלאכה כגון לתתה לפני כלבו או להסיקה תחת תבשילו חשיב כאלו עביד מלאכה יע\"ש ה\"נ כיון דאפקיה רחמנא כובש ש\"ש בלשון לא תגזול וגזילה מידי דמעשה היא הילכך אפי' כי לא עביד מעשה נמי מחייב כאלו עביד מעשה כנלע\"ד.
אך קשה דאכתי אמאי לקי כיון דניתן לאו זה לתשלומין ואין אדם לוקה ומשלם וכמבואר בפרק אלו הן הלוקי' דט\"ז ובדברי התוס' שם ושוב ראיתי להתוס' במציעא דקט\"ו ע\"א ד\"ה חייב משום ב' כלים שדעתם ז\"ל דלאו שניתן לתשלומין מאי דלא לקי היינו משום דהוי ניתק לעשה ומיהו הרב ז\"ל בשיט' המקובצת בחידושיו לדף ס\"א ע\"א כתב כמ\"ש ועיין להרדב\"ז בתשובה ח\"ב ד\"ל ע\"ד וצ\"ע.
הדרן לדמעיקרא דמבואר יוצא מדברי התוס' דמציעא דס\"א דס\"ל דכובש שכר שכיר חשיב לאו גמור ולקי עליה אף דהוי ניתק לעשה ויפה כתב הר\"ב רצוף אהבה בכוונת דברי התוספות דשבועות ודחגיגה דקושייתם היא דמברייתא דרבי ישמעאל שמעינן דעל לאו גמור תשובה לחודה לא מהנייא עד שיבא יה\"כ ויכפר והוא הפך מתני' דפ\"ב דיומא דקתני דתשובה לחודה מהניא והפך ההיא דחגיגה דכובש ש\"ש הוא לאו גמור ואפי\"ה קאמר ר\"ח ב\"פ דע\"י חרטה מוחלין לו מיד.
איברא דמה שהוצרך הר\"ב רצוף אהבה לומר לפי דרך זה דר' יאוד' הדר ביה ממ\"ש בפרק בתרא דיומא דההיא מתני' דיומא דקתני תשו' מכפרת על עשה ועל ל\"ת דלא תעשה הניתק לעשה קאמר בזה צדק הר\"מ בן חביב ז\"ל דלא הדר ביה דאם איתא דהדר ביה כל כי הא הו\"ל להש\"ס לפרש דר\"י הדר ביה ממ\"ש ביומא ומ\"מ אף אם נאמר דלא הדר ביה וההיא מתני' דיומא ל\"ת הניתק לעשה קאמר מ\"מ אין זה הכר' לו' מ\"ש הר\"מ ן' חביב דס\"ל להתו' דכובש שכיר לאו הניתק לעשה הוא מדהביאו ההיא דחגיגה על מה שהביאו תחילה מתני' דפ\"ב דיומא דמשמע דכוונתם לומר דשניה' אמרו דבר אחד דלאו הניתק לעשה תשובה לחודה מהנייא אלא כוונת' להק' דמבריית' דרבי ישמעאל דמייתי רישא דהך ברייתא שם בשבועות מבואר דעל עשה דוקא תשובה לחודה אבל לא על לאו הניתק לעשה ולא על ל\"ת עשה גמור ואלו ממתני' דפ\"ב דיומא דקתני תשובה מכפרת על עשה ועל לא תעשה משמע דתשובה מהנייא בלאו הניתק לעשה וכן מההיא דחגיגה משמע דתשובה לחוד' מהנייא אפי' בלאו גמור דהא כובש שכר שכיר לאו גמור הוא כמדובר ואפי' הכי קאמר דאם נתחרט מוחלין לו כל עוונותיו ועל זה כתבו דיש לחלק בין ענייני התשובה. באופן דלע\"ד כוונת התוס' בשבועות ובחגיגה להק' בין מלאו הניתק לעשה ובין מלאו גמור ודלא כהר\"ב רצוף אהבה שפירש כוונתם דקושייתם היא מלאו גמור דוקא ודלא כמהר\"מ בן חביב שפירש כוונתם דקושייתם היא מלאו הניתק לעשה דוקא דלדידיה כוונתם להק' משניהם כמדובר.
הן אמת דלכל הפירושים שכתבנו בכוונת קושיית התוס' צריך ביאור כוונת תירוצם בשבועות ובחגיגה דנראה דכוונת' לומר דמה ששנינו ביומ' דתשו' לחודה מכפרת על ל\"ת וכן מ\"ש ר\"ח ב\"פ בחגיגה דתשובה לחודה מכפר אכובש שכר שכיר לאו כפרה גמורה היא אלא שמכפרת קצת להקל מעליו עונשו אבל כשיבא יה\"כ מכפר עליו כפרה גמורה כדתני רבי ישמעאל בברייתא וקשה טובא דא\"כ היכי כייל תנא דמתני' דיומא ותני תשובה מכפרת על עשה ועל לא תעשה כיון דאין כפרתן שוה דעל עשה מכפרת כפרה גמורה ועל לא תעשה אינה מכפרת כפרה גמורה עד שיבא יה\"כ ועוד דבסיפא קתני ועל החמורות הוא תולה עד שיבא יה\"כ ויכפר ולפי תירוצ' הכי הוה ליה למתני ועל לא תעשה והחמורות הוא תולה עד שיבא יה\"כ ויכפר ותו ק\"ט דאם כדבריהם מאי פריך הש\"ס התם ביומא השתא על לא תעשה מכפר על עשה מבעייא והוצרך רב יאודה לשנויי על ל\"ת הניתק לעשה קאמר לימא דעל לא תעשה אינה מכפר כפרה גמורה ועל עשה מכפר כפרה גמורה.
ואפשר דכוונת התוס' לומר דכפרת עובר בלא תעשה דקלות אע\"פ שאינה כפר' גמורה אלא שמקלין עליו מעונשו מכל מקום במעט יסורין הבאים עליו אחר התשובה כי אין לך אדם בלא יסורין מתכפר הוא כפרה גמורה אף בלא יה\"כ משא\"כ בחמורות שאף שמקלין עליו מעוונותיו בתשו' כיון שעונש החמורות הוא גדול מאד צריך יסורים ימים רבים לכפר עד שיבא יה\"כ ויכפר כפרה גמורה להצילו מן היסורין ולפי דבריהם חמשה הדרגו' הם בתשובה כי על עשה מכפר כפרה גמורה מיד בלי יסורים ועל לא תעשה הניתק לעשה דקלות צריך קצת יסורים עם התשובה ועל ל\"ת גמור דקלות צריך תשובה ויסורים רבים עד שיבא יום הכפורים ויכפר כפרה גמורה ועל החמורות צריך תשובה ויה\"כ להקל העונש אבל צריך יסורים אף אחר יה\"כ למרק העון ולהיות לו כפרה גמורה ועל חילול ה' צריך תשובה ויסורים ויה\"כ ומיתה. ובכן כיון דעל ל\"ת הניתק לעשה אין צורך ליה\"כ אלא תשובה ומ\"ט יסורים קלים בזה מתכפר כפרה גמורה להכי כייל לי' תנא דמתני' דיומא בהדי עשה ותני תשובה מכפר על עשה ועל לא תעשה וברייתא דרבי ישמעאל לא כייל ליה בהדי עשה ולא בהדי ל\"ת כיון דבעי קצת יסורים בהדיה תשובה ולא בעי יה\"כ ומעיקרא דקס\"ד דש\"ס דל\"ת דקתני מתני' היינו ל\"ת גמור פריך שפיר השתא על ל\"ת מכפרת התשובה מיד על עשה מבעיא ומשני רב יאודה דלא תעשה הניתק לעשה קאמר ומשום דלא בעי יה\"כ דבקצת יסורים מתכפר כייל ליה תנא בהדי עשה כנ\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "וצריך \n לפרט את החטא שנא' אנא חטא העם הזה חטא' גדול' ויעשו להם אלהי זהב. וכתב מרן בכ\"מ דפסק רבינו כר\"י בן בבא ולא כר\"ע משום דרב קאי כוותיה דמשני לרומייא דקראי דמכסה פשעיו לא יצליח עם קרא דאשרי נשוי פשע כסוי חטאה כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם והא כריב\"ב אזלא דאלו לר\"ע אפי' מפורסם נמי לא דהא חטא העגל מפורסם הוא ואפי' הכי אמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ומ\"ש משה ויעשו להם אלהי זהב כדרבי ינאי כו' ומיהו אין נראה כן מדברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל. ויש להביא ראיה לדברי רבינו מדאיפליגו התם על עבירות שהתודה עליה' יה\"כ שעבר אם יכול להתודות עליהם ביה\"כ אחר אי לאו וע\"כ במפרש חטאיו מיירי אלמא דלדברי הכל כל שלא התודה עדיין עליה' צריך לפרטם עכ\"ל.
וראיתי להרב מהר\"ש אלגאזי ז\"ל בספר אהבת עולם דנ\"א ע\"ג שהק' על ראיית מרן ז\"ל הלזו דמאחר דהוא ז\"ל כתב קוד' לכן דמר זוטרא בשם רב נחמן דמשני לרומייא דקראי כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו דמצי אתי הך תירו' כר\"ע דאין לפרט מדכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה היינו בעבירות שבין אדם למקום אבל בעבירות שבין אדם לחבירו אזיל ומודה ר\"ע דצריך לפרט כריב\"ב אע\"ג דר\"ע אמר סתם אשרי נשוי פשע כסוי חטאה מ\"מ מפרשינן דר\"ע בעבירות שבין אדם למקום קאמר ולא בעבירות שבין אדם לחבירו א\"כ ההיא דאפליגו תנאי נמי על עבירות שהתודה עליהם יה\"כ זה אם חוזר ומתודה יה\"כ אחר שפיר איכא למימר דמיירי בעבירות שצריך לפרט אליבא דכ\"ע וכגון עבירות שבין אדם לחבירו וכי תימא דבשלמא כשאנו מפרשים דר\"ע מיירי בעבירות שבין אדם למקום אין כאן דוחק דבעגל קאי כדקאמר ריב\"ב אנא חטא העם הזה כו' שהיא עבירות שבין אדם למקום ועלה קאמ' ר\"ע דאין צריך לפרט אבל בהך ברייתא דקתני סתמ' עבירות שהתודה עליהם יה\"כ זה סתמא משמ' דמיירי בכל מין עבירות אם נאמר כן מכח הסתם אכתי אף לדע' רב יאודה אמר רב דמשני לרומייא דקראי כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם משמ' דאיכא חטא דאין לפרט וק' מהך ברייתא דקתני סתמא דבכל עבירות צריך לפרט וע\"כ לומר דהני תנאי לא פליגי אלא בעבירות שצריכים פירוט דהיינו בחטא מפורסם וא\"כ מאי ראיה מייתי הרב לדברי רבינו שכת' דבכל עבירות צריך לפרט בין מפורסם בין שאינו מפורסם בין בעבירות שבין אדם למקום בין בעבירות שבין אדם לחבירו והניח דברי מרן כ\"מ בצ\"ע.
ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דלדברי רבינו בהל' ה' מבואר דפרסום עונות לבני אדם לחוד ופירוט חטאיו לפני המקום לחוד שהרי כתב שם וז\"ל ושבח גדול לשב שיפרסם חטאיו כו' במד\"א בעבירות שבין אדם לחבירו אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו לפני אחרים לומ' כך וכך עשיתי דעזות פנים הוא לו אם גילם אלא שב לפני האל יתברך ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני הרבים סתם וטובה היא לו שלא נתגלה עונו ונתכפר עונו שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה עכ\"ל.
מבואר יוצא מדבריו דס\"ל דכי קאמר רב יאודה אמר רב כאן בחטא מפורסם כו' וקרא דאשרי נשוי פשע כסוי חטאה מיירי בחטא שאינו מפורסם היינו לגלותו לבני אדם ולומר חטאתי לפני האל יתברך בכך וכך אבל בינו לבין המקום פורט בוידויו לומר בין חטאות שבינו למקום ובין חטאות שבינו לחבירו וכיון שכן אין מקום להקשות מדברי הברייתא דקתני סתמא עונות שהתודה עליהם כו' אלמא בכל עונות צריך להתודות דאין הכי נמי דבכל העונות קאמר דמתודה עליהם לפני האל יתברך בין מפורסם בין שאינו מפורסם וכי קאמר רב יאודה אמר רב דבחטא שאינו מפורסם כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה היינו לכסותו מבני אדם וברור.
איברא כי לפי דברי רבינו דמחלק בין מפרט חטאיו לפני המקום למפרסם חטאיו לבני אדם ק' אמאי לא משני תלמודא רומייא דקראי בהכי דקרא דמכסה פשעיו לא יצליח היינו במכסה פשעיו לפני המקום ואינו פורטם וקרא דאשרי נשוי פשע כסוי חטאה היינו במכסה פשעיו שחטא לפני המקום אינו פורטם לבני אדם. ואפשר לומר דתלמודא משמע ליה טפי לאוקמיה שני הכסויים דמכסה פשעיו וכסוי חטאה שמכסה אותם מבני אדם דבדידהו שייך לומר לשון כסוי שאינן יודעים אם חטא או לאו אם לא כשמגל' אות' החוט' אבל לפני האל יתברך לא שייך לשון כסוי כי לפניו נגלו כל תעלומות ומה שצריך לפורטם החוטא לפני האל יתברך הוא כדי שיתבייש בפיו ממה שעשה ור\"ע דקאמר שאינו צריך לפרט מדכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אין כוונתו לומר דכסוי חטאה קאי להקב\"ה אלא כמ\"ש מרן בכ\"מ דר\"ע חייש שמא כשפורט חטאיו לפני המקום ישמע איזה אדם וכתיב כסוי חטאה שצריך לכסותו מבני אדם וכיון דלפני האל יתברך לא שייך לומר מכסה פשעיו להכי הוצרכו לאוקומיה הני תרי קראי במכסה פשעיו מבני אדם דכאן בחטא מפורסם וכאן שאינו מפורסם א\"נ כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו ודוק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d2fc231b8061e716ffe3d3a6e0b080064b1243ee --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,42 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Repentance", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Repentance", + "text": [ + [ + [ + "שורש מצות התשובה כל \n מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה כו' כשיעשה תשובה וישוב מהחטא חייב להתודות לפני האל ב\"ה שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם כו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים וידוי זה מ\"ע כו'. הנה מרן כ\"מ ז\"ל כתב שמצא כתוב שדברי הרמב\"ם איתא בסיפרא פ' אחרי מות וכן על מ\"ש עוד רבינו וכן בעלי חטאות ואשמות אין מתכפר עליהן בקרבנן עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה כתב זה פשוט שהרי מביא ראיה מן הכתוב כו'. וכן עמ\"ש רבינו וכן כל מחוייבי מיתות ב\"ד ומחוייבי מלקות אין מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתודו. כתב משנה פרק נגמר הדין כל המומתין מתודין כו' וכן עמ\"ש רבינו וכן החובל בחבירו כו' אינו מתכפר לו עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאת האדם. כתב שהיא משנה פרק החובל אעפ\"י שנותן לו אינו נמחל עד שיבקש ממנו מחילה ומ\"מ מאי דמפיק לה רבינו מכל חטאת האדם צ\"ע היכא מייתי לה עכ\"ל.
ואין ספק שנעלם מעיני מרן כ\"מ דברי רבינו בספר המצוות סימן ע\"ג שכתב כלשון הזה מצוה ע\"ג הוא שציונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמר אותם עם התשובה וזהו הוידוי וכוונתו שיאמר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך כו' ודע שאפי' החטאים שחייבין עליהן אלו המינים מהקרבנות הנזכרים (כלומר בסימן ס\"ט וע' וע\"א וע\"ב דהיינו חטאת ואשם תלוי וקרבן עולה ויורד על טומאת מקדש וקדשיו) שאמר שיקריבם ויתכפר לו לא יספיק עם הקרבתם בלתי הוידוי והוא אומרו דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו. ולשון מכילתא לפי שנאמר והתודה אשר חטא עליה אין במשמע שיתודה היחיד אלא בביאת המקדש שזה הכתוב כלומר והתודה אשר חטא עליה אמנם בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו ומה שנזכר עמו ממה שביארנו ונר' שם במכילתא שאנחנו לא נלמוד מן הכתוב אלא חיוב הוידוי למטמא מקדש מנין אתה מרבה כל שאר המצוות ת\"ל דבר אל ב\"י והתודו. ומנין אף כריתות ומיתות ב\"ד אמר חטאתם לרבות מצוות לא תעשה יעשו לרבות מצות עשה ושם נאמר מכל חטאת האדם מצוה שבינו לבין חבירו על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע למעול מעל לרבו' הנשבע לשקר והמקלל ואשמה לרבות כל חייבי מיתות יכול הנהרגין ע\"פ זוממין לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא ר\"ל שלא יתחייב לו הוידוי כשידע שאין לו חטא אבל הועד עליו הנה נתבאר לך שכל מיני העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצוות עשה חייבין להתודות עליהן ובעבור שבא זה הציווי שהוא והתודו עם חיוב הקרבן היה עולה במחשבה שאין הוידוי לבדו מצוה בפני עצמה אבל הוא מדברים הנגררים אחר הקרבן הוצרכו שביארו זה במכילתא בזה הלשון יכול בזמן שהם מביאין הם מתודין ובזמן שאין מביאין אין מתודין ת\"ל דבר אל בני ישראל והתודו ועדיין אין במשמע וידוי אלא בארץ מנין אף בגלות ת\"ל והתודו את עונם ואת עון אבותם וכן דניאל אמר לך ה' הצדקה וכו' ועתה נתבאר לך מה שזכרנוהו כי הוידוי חובה בפני עצמה וחובה לחוטא על כל חטא שחטא בין בארץ בין בח\"ל בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן חייב להתודות כמו שאמר והתודו את חטאתם ולשון ספרי והתודה זה וידוי דברים וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת יומא עכ\"ל.
ולשון מכילתא זו שהביא הרב ז\"ל כאן בספר המצות הובא בילקוט פרשת נשא בשם ספרי זוטא בפסוק איש או אשה כו' והתודו את חטאתם אשר עשו וז\"ל והתודו אין במשמע שיתודה היחיד אלא על ביאת מקדש ומנין אף מיתו' וכריתות אמר חטאת חטאתם כל חטאתם לרבות מצוות לא תעשה כי יעשו לרבות מצוות עשה אין במשמע וידוי אלא יחיד מנין אף לצבור אמרת והתודו אין במשמע וידוי אלא בארץ מנין אף בגלות אמרת והתודו את עונם ואת עון אבותם וכן דניאל הוא אומר לך ה' הצדקה מפני מה כי חטאנו לך. דבר אל בני ישראל ישראל מתודים ואין מתודים לא על ידי נכרים ולא על ידי תושבים או בני ישראל פרט לגרים אמרת איש לרבות את הנכרים. איש או אשה כי יעשו שחשבו לעשות ולא עשו. מכל חטאת האדם ממה שבינו לבין חבירו על הגנבות ועל הגזילות ועל לשון הרע. למעול מעל על אשמות מתודין יכול בזמן שמביאין מתודין בזמן שאין מביאין אין מתודין ת\"ל למעול מעל לה' לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל ע\"כ. וביאור דברי הספרי הלז עיין להר\"ב משכנות יעקב ז\"ל בדר\"ז ע\"ב עד דר\"ט ע\"ד יע\"ש גם זה שכתב הרב ואשמה לרבות כל חייבי מיתות כו' יכול הנהרגין ע\"פ זוממין כו' הכי מסיים שם בספרי זוטא בילקוט ואשם ואשמה לרבות כל חייבי מיתות שיתודו יכול אף הנהרגין ע\"פ זוממין לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא ע\"כ ועיין שם להר\"ב משכנות יעקב ודוק.
והנה מדברי רבינו מבואר שמצות עשה של התשובה נפקא לן מהאי קרא דאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו דהיינו שישוב החוטא מחטאו ויתודה וכ\"כ בפתיחתו מצוה עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה כו' וכ\"כ בסמ\"ג במ\"ע סימן ט\"ז מצות עשה שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה וכל מצוות שבתורה בין עשה כו' כלשון רבינו ז\"ל יע\"ש וכ\"כ ג\"כ הר\"ב החינוך במצות שס\"ג וז\"ל שנצטוינו להתודות לפני השי\"ת על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהם כו' יע\"ש. וראיתי להרב מוהר\"ש יפה בספר יפה תואר בב\"ר פ' פ\"ד סימן י\"ט גבי וישב ראובן אל הבור שדרשו א\"ל הקב\"ה לראובן מעולם לא היה חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשו' תחילה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחי' ואי זה זה הושע שנאמר שובה ישראל עד ה' אלדי\"ך כו' כתב הרב הנז' תימה דכמה נביאים קדמו לו שהזהירו על התשובה ועוד הרי מרע\"ה אמר ושבת עד ה' אלדי\"ך דמינה ילפינן שהתשובה אחת ממ\"ע שבתורה כו' יע\"ש גם מוהר\"מ אלשיך בפר' נצבים ומוהרימ\"ט בדרשותיו שם דרכ\"ח ע\"ב כתבו דקרא דכי המצוה הזאת אשר אנכי מצויך היום היינו מצות התשובה דכתיב קודם לכן בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלדי\"ך כו' וכ\"כ ג\"כ הר\"ב דת ודין בפ' וישב די\"א ע\"ד דמקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך ילפינן דהתשובה היא אחת ממצות עשה יע\"ש. ותמהני דמהאי קרא דושבת עד ה' אלדי\"ך ליכא ראיה שהיא מ\"ע דהאי קרא הוא הבטחה שמבטיח התורה שעתידין ישראל לשוב בתשובה באחרית הימים וכמ\"ש רבינו לקמן בפ\"ז הל' ה' וז\"ל כל הנביאים כולם צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשו' וכבר הבטיחה התורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלדי\"ך ושב ה' אלדי\"ך כו' ע\"כ. הרי שכתב דקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך הוא הבטחה שמבטיח התורה שסוף ישראל לשוב לא שהיא מצוה לשוב ועיקר מצות התשובה לדעת רבינו הוא מהאי קרא דאיש או אשה כו' והתודו את חטאתם.
ואת זה ראיתי להר\"ב אהבת עולם בדנ\"ד סע\"ד שכתב ליישב תמיהת הראשונים בההיא דגדולה תשובה שדוחה ל\"ת שבתורה דמאי גדולתה מאחר דכך היא המידה בכל התורה דאתי עשה ודחי ל\"ת וכתב וז\"ל אמנם מה שיראה יותר נכון דכיון דקי\"ל דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן והטעם דדברי תורה לדורות ודברי קבלה לשעה ודורות משעה לא ילפינן דאיכא למימר הוראת שעה היתה וא\"כ בכל המצוות דאמרינן דאתי עשה ודחי ל\"ת היינו כשהעשה הדוחה והלאו הנדחה תרווייהו כתובים בתורה כלו' דהוו ד\"ת אז אמרינן יבא עשה וידחה ל\"ת אמנם כשהלא תעשה הנדחה הוא כתוב בתורה ועשה הדוחה כתוב בד\"ת אז לא אמרינן דידחה עשה הלא תעשה למילף מיניה שיהא הדין כך אלא אמרינן דלעולם הלא תעשה שכתוב בתורה לעולם עומד ואינו נדחה ומ\"ש בד\"ק לא ילפינן מיניה לעולם דהוראת שעה היתה לכך אמר גדולה תשובה שמ\"ש בד\"ק דוחה את ל\"ת שכתוב בתורה שבתור' כתוב לא ישוב אליו עוד וכפי\"ז הדין נותן שמי שכפר בעיקר דהיינו נמי שזנה מעל אלדי\"ו ונדבק בע\"ז שלא ישוב אל ה' עוד ולא יקובל בתשובה ובקבלה כתיב ואת זנית רעים רבים ושוב אלי אמנם כפי הלא תעשה שכתוב בתורה לא ישוב אליו עוד גבי גרושה היה שורת הדין נותן שלא ישוב עכ\"ל.
ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דנר' מדבריו דעשה של תשובה למי שזנה מאלוד\"יו ונדבק בע\"ז אינו כתוב בתורה כי אם הלא תעשה דלא יוכל בעלה כו' הוא שכתוב בתורה לבד ובד\"ק כתוב עשה של תשובה ולא בתורה והוא תימא שהרי מבואר הוא בדברי רבינו כאן בה' תשובה ובספר המצוות סימן נ\"ג ובדברי הסמ\"ג והחינוך בסי' שס\"ג מבואר דמצות התשובה לכל עון ולכל חטאת ואפילו כריתות ומיתות ב\"ד כע\"ז ומקלל את ה' הוא מבואר בתורה בקרא דוהתודו את חטאתם כו' וקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך כו' ושב ה' אלדי\"ך מוכח דמצות התשובה איתיה אף בעון ע\"ז. גם בספר תאוה לעינים עמ\"ש בפיוה\"ך דפ\"ו על מה שנחלקו ר\"ל ור\"י אי תשובה מגעת עד כסא הכבוד ועד בכלל או לאו עד בכלל כת' הרב הנז' דר\"ל ס\"ל דגדולה תשובה דמגעת עד כסא הכבוד ועד בכלל ר\"ל דהתשובה מכפרת אף שכפר בעיקר ועבד ע\"ז שזהו עד כסא הכבוד ור\"י ס\"ל דעל כל דבר תשובה מכפרת חוץ מעובד ע\"ז וכופר בעיקר וזהו ולא עד בכלל יע\"ש. והוא תימא דמקרא דילפינן מצות התשובה מינה ילפינן שהיא מכפרת על כל עון ועל כל חטאת ואפילו מגדף ומקלל את השם שהוא כעובד ע\"ז. ועיין להרב מוהר\"מ ן' חביב ז\"ל שם בפרק יוה\"כ שדחה דברי הר\"ב תאוה לעינים יע\"ש.
וראיתי להרב הנז' שם כתב בשם חתנו הרב מוהרמ\"ג ז\"ל ליישב תמיהת הראשונים בההיא דגדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה ע\"פ מ\"ש התוספות בעירובין ד\"ק על מה שנחלקו ר\"א ור\"י בנתערבו הדמים של מתנה אחת במתן ארבע דמר אמר ינתנו במתנה אחת שלא לעבור על בל תוסיף ומר אמר ינתנו במתן ד' שלא לעבור על בל תגרע וכתבו התוס' וא\"ת דליתיה עשה דזריקה ולדחי ל\"ת דבל תוסיף או דבל תגרע. ותרצו דלא דמי לכלאים בציצית דלא בא הדחיה ע\"י פשיעה שעירב הדמים יע\"ש. וה\"נ מן הראוי היה דעשה דתשובה לא ידחי לאו דלא יוכל בעלה הראשון כיון דע\"י פשיעה שזינתה הוא בא וזהו מעלתה של תשובה שדוחה ל\"ת אעפ\"י שעל ידי פשיעה הוא בא יע\"ש. וראיתי למרן מלכא בספר מקראי קדש דמ\"ז שכת' דק' על זה שהרי גבי אונס דפשע ג\"כ אמרו בפ' אלו נערות ד\"מ שאם מצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בקהל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ופריך עלה בגמרא וליתי עשה דולו תהיה לאשה ולידחי ל\"ת דממזרת ונתינה. ומשני היכא אמרינן ליתי עשה ולידחי ל\"ת כגון מילה בצרעת דאי אפשר לקיומיה לעשה אם לא בדחיית הלאו אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל הרי דאי לאו טעמא דאי אמרה לא בעינא ליתיה לעש' הו\"א דאתי עשה ודחי ל\"ת אע\"ג דהעשה בא ע\"י פשיעת האונס. ותירץ הוא ז\"ל וז\"ל וי\"ל שאני אונס דא\"א לבא העשה רק אחר הפשיעה משא\"כ תשובה דיכול להיות צדיק כל ימיו עכ\"ל. ושותיה דמר לא ידענא דגבי תשובה נמי אם היא אחת מתרי\"ג מצוות א\"א לבא עשה זה אם יהיה צדיק כל ימיו אם לא יחטא ולדידי חזי לי דלא דמי עשה דתשובה לעשה דאונס דעשה דתשובה אפשר לקיימו בלא דחיית הלאו דלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה כגון שלא חטא בע\"ז אלא באחת משאר מצוות שבתורה בשוגג או במזיד דדוקא בעון ע\"ז הוא דאמר הנביא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי אבל בשאר עבירות דהוי כמכעיס את בעלה ואינו עושה רצונו אין כאן לאו דלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה ואין בתשובת שאר עבירות דחיית לאו זה משא\"כ באונס דאי אפשר לבא העשה אם לא ע\"י עבירת האונס הילכך אתי עשה ודחי ל\"ת אפילו על ידי פשיעה משא\"כ בההיא דזריקת הדם ובההיא דתשובה וברור.
ואיך שיהיה נמצינו למדין דלדעת הרמב\"ם והסמ\"ג מצות עשה של התשובה נפל\"ן מקרא דאיש או אשה וכו' והתודו את חטאתם אשר עשו ולא מקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך דהתם הבטחה הוא שמבטיח התורה שעתידין ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד הם נגאלין ולא כמ\"ש מוהר\"ש יפה ומוהרמ\"א והרמב\"ח ומוהרימ\"ט ז\"ל דנפק' לן מקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך כמדובר. ושוב ראיתי להרמב\"ן בביאור התורה בפרשת נצבים על פ' כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא כו' שכתב כדברי מוהרימ\"ט וז\"ל והנכון דקרא דכל המצוה אשר אנכי מצוך היום על התורה כולה יאמר אבל קרא דכי המצוה הזאת על התשובה הנזכרת בקרא דושבת עד ה' אלדי\"ך קאי שהיא מצוה שיצוה אותנו לעשות כן ונאמר' בלשון בנוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות עכ\"ל ותמהני על הרב מוהרימ\"ט ז\"ל איך לא זכר ש\"ר שדבריו הם דברי הרמב\"ן ז\"ל ושהרמב\"ם ז\"ל אינו סובר כן אלא דמ\"ע של התשובה נפל\"ן מקרא דוהתודו את חטאתם.
ודע שרש\"י ז\"ל בפי' התורה בפרשת נשא בפסוק זה דאיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם כתב דפרשה זו היא הפרשה עצמה האמורה בסוף פרשת ויקרא נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו בפקדון כו' ונשבע על שקר ושילם אותו בראשו וחמשיתו יוסף עליו כו' מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו וכל פרשה שנאמ' ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה האחד שכתוב והתודו את חטאתם לומר שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר. והשני על גזל הגר שהוא ניתן לכהנים עכ\"ל ובפי' רשב\"ם כתב וז\"ל מכל חטאת האדם הכתובים בפרשת אשם גזילות בסוף פ' ויקרא וכחש בעמיתו בפקדון כו' ובשביל הגר נשנית כאן שאין לו גואל זה הגר עכ\"ל ומלבד מה שקשה למה לא כתבו כמ\"ש בספרי דפרשה זו יצא לחדש שצריך לשוב בתשובה ולהתודות על כל עון וחטאת בין אותם שמביאין קרבן בין שאין מביאין קרבן כיון שמתחייב כרת ומיתת ב\"ד בין שעבר על עשה ול\"ת לבד ואפי' בעבירות שבין אדם לחבירו כחובל בחבירו ומזיק ממונו אפילו ששילם לו חייב לשוב בתשובה ולהתודות וכמ\"ש רבינו והסמ\"ג ז\"ל.
גם זה שכתב רש\"י ז\"ל דקרא דוהתודו בא לומר שאינו חייב חומש ואשם עד שיודה ולא ע\"י עדים נראה שכיוון ז\"ל לאותה ששנינו בשבועות דמ\"ט ומייתי לה בפרק הגוזל עצים דק\"ו ע\"א היכן שורי א\"ל אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן והודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם וכתב רש\"י ז\"ל ואם הודה מעצמו שלא באו עדים משלם קרן וחומש ואשם כדין שבועת הפקדון דאינ' באה עד שהוד' ושב מרשעו ובא להתכפר דכתיב בשבועת גזל הגר בפ' נשא והתודו את חטאתם אשר עשו עכ\"ל וכן כתב בפרק הגוזל ד\"ה משלם את הקרן וד\"ה דהא כתיב והתודו כו' יע\"ש.
והנה אין ספק דהך מתני' אזלא כוותיה דרבי יאודה דמייתי הש\"ס בכריתות פ' אמרו לו די\"ב ע\"א עלה דמה ששנינו ב' אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב אמר ר\"מ אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל וחכמים אומרים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ואמרינן עלה בגמ' איבעייא להו מ\"ט דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים או דילמ' משום דאמרינן מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי (ופרש\"י אדם נאמן על עצמו בדברים שיש בהם כפרה לא ממנע לאתויי קרבן להתכפר נגד קונו מיגו דאי בעי היה רוצה לשקר יכול לומר מזיד היה ומה שאמרתי לא אכלתי שוגג אלא מזיד) ומאי נפקא מינ' למיפשט מינה לטומאה דאי אמרת טעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו כו' לא שנא טומאה חדשה ל\"ש טומאה ישנה ואי אמרת טעמייהו דרבנן משום מיגו כי פטר ליה רבנן מטומאה ישנה דאיכא למימר מאי לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי אבל בטומאה חדשה כי אמר נמי טבלתי מיחייב דאמרי ליה עדים השתא נטמאת ועיין בפרש\"י וקאמר ת\"ש מודה בדברי' חייב אין מודה בדברים פטור א\"ל עד אחד נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור יכול אפילו שנים מכחישין אמר ר\"מ אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל ר\"י אומר נאמן אדם על עצמו יותר מק' איש ומודים חכמים לרבי יאודה בחלבין ובביאת מקדש אבל בטומאה לא מודו ליה במאי עסקי' אילימא בטומאה ישנה מאי שנא חלבין וביאת מקדש דמודו ליה לר\"י דאם רצה יאמר מזיד הייתי טומאה ישנה נמי תתרץ דאם ירצה יאמר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי אמר רבינא לעולם בטומאה ישנה וכגון דאמרי ליה עדים אכלת קדשים בטומאת הגוף והוא אמר להון לא נטמאתי דהכא לא מתרץ דבוריה דליכא למי' לא עמדתי בטומאה אבל טבלתי מאי אמר להון טבלתי ואכלתי כי אמר להון הוי אתכחש ליה דבורי' קמא מיהא בטומא' מגע ע\"כ ועיין בפרש\"י ובתוס' דמבואר יוצא מדבריהם דלר' יאודה אדם נאמן על עצמו לענין קרבן כפרה אפילו מכחיש את העדים בפי' ולית ליה מיגו לתרץ דבוריה שלא יכחיש את העדים ולר\"מ אפילו כי מצי לתרץ דבוריה ולומר לא אכלתי דקאמינא היינו לא אכלתי שוגג אלא מזיד לא מתרצינן דבוריה וחייב להביא קרבן כפרה על פיהם של עדים ולרבנן כי אית ליה מגו ומצי לתרץ דבוריה שלא יכחיש את העדים נאמן לפטור את עצמו מקרבן אבל כי לית ליה מגו ומכחישן את העדים בהדייא לא מהימן ומביא קרבן ע\"פ העדים.
והשתא לר\"מ דמחייב להביא קרבן כפרה אפילו מכחיש את העדים בהדייא ה\"נ ודאי דמחייב חומש ואשם גזילות על פי העדים ומתני' דשבועות ודאי לאו ר\"מ היא והכי אמרי' בפרק קמא דמציע' ד\"ג ע\"ב על דאמרי' מה לפיו שכן מחייבו אשם ודחינן אשם היינו קרבן. כלומר וכי היכי דלר\"מ עדים מחייבו ליה קרבן חטאת באומרם אכלת חלב הכא נמי מחייבו ליה באשם גזילות ועיין בתוס' שם ד\"ה אשם יע\"ש והכי נמי אמרי' התם מה לפיו שכן מחייבו חומש ודחינן דלרבי חייא ור\"מ כי היכי דמחייבי ליה קרבן מק\"ו מחייבי ליה חומש מק\"ו יע\"ש. מבואר יוצא דההיא מתני' דשבועות לאו ר\"מ היא גם לרבנן דמודו לר' יאודה בחלבין וביאת מקדש אדם נאמן על עצמו משום מיגו ומצי לתרץ דבוריה אבל במידי דלא מצי לתרץ דבוריה כגון בטומאה חדשה וכיוצא אינו נאמן נגד העדים אלא העדים מחייבי' אותו לדידהו נמי ההיא מתני' דשבועות דלא מחייב חומש ואשם אלא בהודאתו ולא על פי עדים אינה משנה דבאשם גזילות לא שייך לתרץ דבוריה לא אכלתי שוגג אלא מזיד דבין בשוגג בין במזיד חייב להביא אשם תלוי כנודע וכמ\"ש הר\"ם במז\"ל בפ\"א מהל' שבועות ה\"ט וכדאיתא בכריתות ד\"ט ע\"א אלא מביאי' על הזדון כשגגה ושבועת העדות ושבועת הפקדון יע\"ש וע\"כ לומר דההיא מתני' מתנייא אליבא דר' יאודה דאמר אדם נאמן על עצמו אפילו מכחש את העדים בהדייא ולא מצי לתרץ דבוריה ומשום דרב נחמן פסק הילכתא כר' יאודה כדאיתא התם בכריתות מש\"ה תפס רש\"י ז\"ל עיקר כההיא מתני' דשבועות.
אמנם רשב\"ם ז\"ל שלא כתב כדברי רש\"י נר' דמשמע ליה דרב יוסף דאמר עליה דרב נחמן דפסק הילכת' כר' יאודה לא אמרה אלא בינו לבין עצמו הכוונה לומר דלדידיה אמרה רב נחמן הילכתא כר' יאודה אבל רב יוסף לא משמע לי' הכי אלא הילכתא כחכמים דמודו ליה לר' יאודה בחלבי' וביאת מקדש דאית ליה מיגו דמצי לתרץ דבורי' אבל בטומאה חדשה דלא מצי לתרץ דבוריה לא מהימן אדם להכחיש את העדים ולפ\"ז ההיא מתני' דשבועות דקתני דדוקא בהודאת עצמו משלם חומ' ואשם אבל לא על פי עדים אתיא דלא כחכמי' ודלא כהילכת' וכ\"כ בהר\"ב מרכבת המשנה פי\"א מה' שגגות הלכה ח' ובס' חק נתן בכריתו' די\"ב ע\"א ברש\"י ד\"ה וקפריך הש\"ס כו' שזה הפי' מפרש הרמב\"ם במאי דקאמר רב יוסף לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ושלא כפי' רש\"י ובהכי מוצל אותו צדיק מהשגת הראב\"ד ז\"ל יע\"ש. ולזה השמיט רשב\"ם ז\"ל מ\"ש רש\"י ז\"ל דקרא דוהתודו בא לומר שאינו חייב חומש ואשם עד שיודה ולא על פי עדים ולא כתב אלא דאתא לגזל הגר.
איברא דלפי האמור קשה טוב' על הרמב\"ם ז\"ל דמאחר דאיהו ז\"ל בפי\"א מהלכות שגגות ה\"ח פסק כחכמים דדוקא היכא דאית לי' מיגו ומצי לתרץ דבוריה הוא דנאמן אדם על עצמו אבל היכא דלית ליה מיגו ולא מצי לתרץ דבוריה לא מצי להכחיש את העדים א\"כ היכי פסק כמתני' דשבועות בפרק ז' מהלכות גזילה ה\"ח דאינו חייב בחומ' ואשם עד שיודה מפי עצמו והא באשם גזילות דחייב בין בשוגג בין במזיד לית ליה מיגו דלא נשבעתי שוגג אלא מזיד וא\"כ אמאי לא יתחייב חומ' ואשם על פי עדים.
שוב ראיתי להתוס' בפרק קמא דמציעא דף ג' ע\"ב ד\"ה אשם שכתבו דלפום סוגיי' דפ' הגוזל קמא דף ק\"ו ע\"ב דמוקי למתני' דשבועות דקתני דעל ידי הודאת עצמו דוקא משלם חומ' ואשם ולא על ידי עדות עדים כר\"מ אע\"ג דלדידיה ס\"ל מק\"ו אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו קרבן הקל היינו משום דס\"ל לאותה סוגייא דאשם לאו היינו קרבן דגבי אשם כתיב והתודו דבעינן הודאת עצמו דוקא משא\"כ בקרבן חטאת וכוונת דבריהם מבוארת יותר בתוס' חיצוניות הביא דבריהם בשיטה מקובצת שם דט\"ז סע\"א וע\"ב וז\"ל וא\"ת בכריתות איכא לישנא דמפרש טעמייהו דרבנן דאמרי מה אם ירצה לומר מזיד הייתי משום דמתרצינן דבוריה וא\"כ להאי לישנ' קשיא מתני' דהגוזל אמאן תרמייה וי\"ל דלהאי לישנ' נראה לומר דאשם לאו היינו קרבן ואף לר\"מ לא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו והשתא ניחא דמתני' דהגוזל א\"ש כר\"מ וא\"ת מ\"ש דלר\"מ לא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו ובקרבן חטאת סבר דעדים מחייבי לי' קרבן מק\"ו וי\"ל דשנא ושנא דבאשם גזילות כתיב והתודו את חטאתם משמע דבהודאתו חייב דוקא אבל גבי קרבן חטאת לא כתיב והתודו אלא או הודע אליו חטאתו אע\"ג דאמרינן בכריתות דר\"מ פליג אף בטומא' מקדש וקדשיו אע\"ג דכתיב ביה והתודה היינו משום דכיון דאינו בא על המזיד כשוגג איכא לפרושי אותו כמו או הודע דהיינו או הודע עכשיו אבל בשעת עבירה לא נודע אליו שהיה שוגג שאם היה מזיד היה נפטר אבל והתודו דכתיב גבי אשם גזילות כיון דבא על המזיד כשוגג ליכא לפרושי כמו או הודע אליו דהיינו או הודע עכשיו אבל בענין שיהא שוגג בשעת עבירה דהא אשם גזילות הוא בא על המזיד ואם כן עכ\"ל דוהתודו דכתיב גבי אשם גזילות דאתא למעוטי עדים והא דקאמר הכא אשם היינו קרבן היינו ללישנ' דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש עכ\"ל.
ובכן ע\"פ דבריהם ממילא נתיישבו דברי הר\"ם במז\"ל בשתי ההלכות דאע\"ג דבפי\"א מה' שגגות פסק כחכמים וכלישנא דמתרצינן דבוריה לא אכלתי שוגג אלא מזיד וכל היכא דלית ליה מיגו ולא מצי לתרץ דבוריה לא מהימן להכחיש את העדים אפי' הכי פסק בפ\"ז מה' גזילה ה\"ח דאינו חייב באשם גזילות על פי עדים אלא בהודאת עצמו משום דאיהו ז\"ל תפס עיקר כאותה סוגייא דפרק הגוזל עצים דק\"ו דס\"ל דאשם לאו היינו קרבן וההיא מתני' דשבועות ודפרק הגוזל אתיא אפי' כר\"מ וכ\"ש כחכמים דפליגי אר\"מ ואמרו מה אם ירצה לומר שוגג הייתי ואפי' ללישנא דמשום מיגו הוא דנאמן דוקא ולא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים שאני אשם גזילות דכתיב והתודו דבעינן הודאת עצמו דוקא כמדובר.
ואולם אכתי קשה דכיון דלפי דברי הספרי זוטא קרא דוהתודו לאו על אשם גזילות דוקא אתמר אלא על כל עון וכל חטאת עשה ול\"ת הוא דאתא לומר שצריך לשוב בתשובה ולהתודו' ודוי דברים בפיו ובשפתיו וכמ\"ש רבינו שמכאן אנו לומדים דין מצות עשה של תשובה א\"כ תו מנא לן דאשם גזילות אינו בא אלא על פי הודאת עצמו דוקא ולא על פי הודאת עדים ויש ליישב בדוחק ודוק." + ], + [ + "שעיר \n המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות בין שעבר במזיד בין שעבר בשוגג בין שהודע לו בין שלא הודע לו כו'. הנה הר\"ב אש דת בפ' נצבים דע\"ז ע\"ב כתב וז\"ל ולא ידעתי למה העתיק לשון המשנה הודע ולא הודע סתם והרי הקשו בגמ' שם פרק קמא דשבועות דף י\"ב ע\"ב הודע היינו מזיד לא הודע היינו שוגג ופירש רש\"י וז\"ל קס\"ד הודע היינו שידע ועשה מזיד דהא ליכא למימר הודע שנודע לו שגגתו כדמפרשינן בכל דוכת' דא\"כ הוה ליה חטאות ואשמות ודאין ותנן בכריתות פ\"ו דחייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יה\"כ חייבין להביא לאחר יה\"כ כו' ומסיק אמר ר\"י ה\"ק על שאר עבירות כו' בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד אותם שעשאן בשוגג בין נודע לו ספיקן בין לא נודע לו ספיקן כו' ופרש\"י אמר ר\"י סיפא דמתניתין מפרש ליה לרישא וכולהו פי' דקלות וחמורות היא בין כשעשאן שוגג האי שוגג דהכא ליכא לפרושי אלא בדבר שאין שגגתו חטאת אלא אשם תלוי כגון אכל חתיכה מב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע איזו אכל בין שנודע לו ספיקו שנודע לו שבא לידי ספק חלב בין שלא נודע לו לפני יה\"כ שאכל ספק חלב דתנן התם חייבי אשמות תלוים שעבר עליהם יה\"כ פטורים ויליף לה מקראי כו' ואם כן היה ליה להרמב\"ם ז\"ל לפרש והניח דבריו בצ\"ע יע\"ש.
ולעד\"ן דהרמב\"ם ז\"ל משמע ליה דר' יאודה דמפרש נודע לו ספיקן לא נודע לו ספיקן אין הכוונה לומר דפי' הודע ולא הודע דמתני' מיירי דוקא בהודע ולא הודע ספיקן ולא בהודע לו ודאי ולא הודע לו כלל שחטא כמדפרשינן לה בכל דוכתא דכיון דברישא תני קלות והם עשה ול\"ת שאין בהם כרת שפיר מצי' לפרושי הודע ולא הודע כשאר דוכתי שהודע לו ששגג ועבר ודאי לא תעש' ולא הודע לו ששגג ועבר הל\"ת דכיון דהם קלו' שאין בהם כרת ואין בשגגתן חטאת כנודע אפי' הודע לו ודאי ששגג ועבר ודאי הל\"ת יה\"כ מכפר כיון דאין כאן חיוב חטאת אמנם ר' יאודה משום אידך חלוק' דחמורות דתני רישא שהם עשה ול\"ת שיש בהם כרת דכי הודע לו ששגג ועבר ודאי חייב להביא חטאת ואין יה\"כ מכפר הוצרך לומר דהודע ולא הודע דחמורות היינו שהודע לו ששגג ובא לידי ספק כרת וחייב באש' תלוי או לא הודע לו ששגג ובא לידי ספק כרת ומתני' תני הודע ולא הודע סתמא בין בקלות ובין בחמורות ובקלות פירוש הודע ולא הודע היינו כדמפרשי' בכל דוכתא שהודע לו שחטא ועבר ודאי הלא תעשה או לא הודע לו ששגג ועבר הלא תעשה יוה\"כ מכפר כיון דאין בשגגתו חיוב חטאת יוה\"כ מכפר אפילו כי לא הודע לו ששגג ועבר ודאי הלא תעשה. אמנם בחלוקה דחמורות קאמר רבי יאודה דהאי הודע ולא הודע היינו שהודע לו ספקן ולא הודע לו ספקן ולהכי יוה\"כ מכפר אפילו הודע לו ששגג בספק כרת דכיון דאינו חייב כי הודע לו ששגג בספק כרת אלא באשם תלוי יוה\"כ מכפר עליו ותנא דמתני' תני סתמ' הודע ולא הודע בשגגת קלות וחמורות וכל אחד מתפרש כפי דינו דבקלות היינו הודע לו ששגג ועבר ודאי הלא תעשה וכיון דליכא חיוב חטאת יוה\"כ מכפר. ובחמורות הודע ולא הודע היינו שהודע לו ששגג ובא לידי ספק כרת שחייב אשם תלוי שיוה\"כ מכפר עליו ופטור מאשם תלוי וסמך תנא דמתני' אמאי דתני בכריתות דחייבי חטאות ודאי חייבין להביא לאחר יוה\"כ וחייבי אשמות תלויים פטורים ובכן הרמב\"ם ז\"ל נמי מאחר שכבר פסק בפ\"ג מהלכות שגגות ה\"ט דחייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יוה\"כ חייבין להביא לאחר יוה\"כ וחייבי אשמות תלויין פטורין כיע\"ש. הביא לשון המשנה סתמא כי ממילא יתבאר לשון הודע ולא הודע בקלות כפי דינן ובחמורות כפי דינן כנלע\"ד.
עוד כתב רבינו והוא שעשה תשובה אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות עיין במה שהקשה מרן כ\"מ בדברי רבינו דלרבנן דרבי משמע בגמרא פ\"ק דשבועות די\"ב ע\"ב דאין חילוק בין חמורות לקלות דאפילו קל שבקלות דהיינו עשה אם לא עשה תשובה אין שעיר מכפר והניחה בצ\"ע. ועיין במ\"ש הלח\"מ ז\"ל ובמרן מלכא הר\"ב בתי כהונה חלק בית ועד סימן ח' במה שנדחק ליישב דברי רבינו יע\"ש. ולעד\"ן דמ\"ש רבינו שאם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר אלא על הקלות אין כוונתו לומר דעל הקלות מכפר בשעבר במזיד אלא כוונתו לומר דעל הקלות מכפר בשעבר בשגגה בין הודע לו בין לא הודע לו ועל סיום לשונו שסיים ואמר בין שעבר בשגגה בין הודע כו' על זה קאמר דבחמורות צריך תשובה עם שעיר המשתלח אבל על הקלות מכפר השעיר אפילו לא עשה תשובה כלומר שלא התודה על מה שעבר בשוגג שהוידוי הוא עיקר התשובה אבל כשעבר במזיד אפילו על הקלות צריך תשובה ושעיר ביוה\"כ וכברייתא דרבי מתייא בן חרש דמייתי רבינו לקמן הל' ד' שאם עבר על ל\"ת שאין בו כרת תשובה תולה ויוה\"כ מכפר והיינו כשעבר במזיד דבשוגג תשובה לבד מהני ואין צריך יוה\"כ וכמ\"ש רבינו בפי' המשנה ס\"פ בתרא דיומא יע\"ש. ונלע\"ד שלמד כן רבינו מלישנא דש\"ס דפ\"ק דשבועות די\"ב ע\"ב דקאמר האי עשה היכי דמי אי דלא עבד תשובה כו' ואי דעבד תשובה כל יומא נמי כו' אמר ר' זירא בעומד במרדו ורבי היא דתניא כו' וקשיא ליה דר' זירא הכי הול\"ל לעולם בשלא עשה תשובה ור' היא ולמה זה שינה הלשון ואמר בעומד במרדו ושבק לשון לא עשה תשובה דקאמר המקשן ור' בברייתא ומתוך כך משמע ליה לרבינו דר' זירא הא אתא לאשמועינן דע\"כ לא פליגי רבי ורבנן אלא בשעבר במזיד ולהכי בעו רבנן תשובה ויוה\"כ אף על הקלות עם יוה\"כ וכברייתא דרבי מתייא בן חרש והיינו דקאמר בעומד במרדו דהיינו מזיד ור' היא דבהא הוא דפליגי רבנן ובעו תשובה ויוה\"כ אבל בעבר בשוגג תשובה לחודה או יוה\"כ לבד מהני וכמ\"ש רבינו בפי' המשנה ומשום דמלשון המקשן דקאמר האי עשה ה\"ד אי דלא עבד תשובה כו' ואי דעבד תשובה כו' משמע דאפי' בעבר בשוגג כל דלא עבד תשובה והתודה אין יוה\"כ מכפר להכי לא קאמר לעולם בשלא עשה תשובה ור' היא דהוה משמע דלרבנן אפילו בשוגג אין יוה\"כ מכפר אלא עם התשו' להכי דקדק רבי זירא ושינה הלשון ואמר בעומד במרדו ורבי היא כלומר דוקא במזיד הוא דפליגי רבי ורבנן ודוק. באופן דלדעת רבינו אין חילוק בין זמן שהיה נוהג שעיר המשתלח ביוה\"כ לזמן הזה שאין לנו אלא יוה\"כ לבד דבין בזה ובין בזה אם עבר אדם על עשה ול\"ת דקלות בשוגג תשובה לבד או יוה\"כ לבד מהני לכפר עליו מיד. ואם עבר על עשה דקלות במזיד תשובה לחוד מהני וכמ\"ש רבינו בהל' ד' ובפי' המשנה ס\"פ בתרא דיומא ואפשר דאף יוה\"כ לחוד בלי וידוי נמי מהני כמו בזמן שעיר המשתלח שהיה מכפר בלי תשובה על שגגות דקלות כמדובר ה\"ה על מזיד דעשה דקלות. אמנם אם עבר על לאו דקלות במזיד תשובה ויוה\"כ בעי כמ\"ש רבינו בהל' ד' תשו' ויוה\"כ מכפר. ואם עבר על עשה או ל\"ת במזיד דחמורות תשובה ויוה\"כ תולין ויסורין ממרקין. ואם חילל את ה' אינו מתכפר עד שימות כמ\"ש בהל' ד' ודוק.
וראיתי למוהר\"מ ן' חביב בתוספת יוה\"כ דכ\"ג ע\"ג שכתב ליישב קושית מרן כ\"מ וז\"ל ולע\"ד יראה דמה שהכריח לרבינו הרמב\"ם לפרש דע\"כ לא פליגי רבנן ארבי אלא בחמורות הוא משום הא דאיתא בפ\"ק דשבועות די\"ג ע\"א דמייתי שם תלמודא ברייתא דת\"ך פר' אמור דתניא יכול יהא יוה\"כ מכפר לשאינן שבים ודין הוא כו' הואיל וחטאת ואשם כו' ת\"ל אך חלק ע\"כ. הרי בהדייא דרבנן סלקא דעתייהו דיוה\"כ יכפר על שאינן שבים אפי' בכריתות ומיתות ב\"ד ואמרו דזה א\"א למילף מחטאת ואשם דאינו מכפר אלא על השבים והך ראיה דהוה בעי למילף מחטאת הוי מחטאת ואשם דבאים לכפר על כריתות ומיתות ב\"ד כמ\"ש התוס' שם ד\"ה שאין מכפרין יע\"ש ואע\"ג דסתרו הראיה ונפל\"ן מדכתיב אך חלק ש\"מ דיוה\"כ אינו מכפר אלא לשבים היינו ודאי לכריתות ומיתות ב\"ד דתפסת מועט תפסת ומאי דבעו למילף מחטאת ואשם היא היא מאי דילפינן מדכתיב אך חלק דהיינו בענין כריתות ומיתות ב\"ד בעו תשובה עם יוה\"כ הא עשה ולא תעשה שאין בהם כרת לא בעי תשובה ומודו רבנן לרבי דשעיר מכפר על הקלות דהיינו עשה ול\"ת שאין בהם כרת ומה שאמר המקשן בתחילת הסוגייא האי עשה ה\"ד אי דלא עבד תשו' זבח רשעים תועבה היינו בעשה חמור דיש בו כרת אבל בעשה דלית ביה כרת גם רבנן מודו דשעיר מכפר על הקלות דהיינו עשה ול\"ת שאין בהם כרת ומ\"ש ואי דעבד תשובה כל יומא נמי כו' היינו בעשה שיש בו כרת דהא מפיק לה ר' ישמעאל בברייתא מדכתיב שובו בנים שובבים וקרא מיירי בע\"ז כדמוכחי קראי אלמא דתשובה גרידא מועלת לעשה שיש בו כרת כע\"ז יע\"ש.
מבואר יוצא מדבריו דתשו' גרידא מועלת נמי לעשה שיש בו כרת לדעת רבינו כיון דמפיק לה בהל' ד' מדכתיב שובו בנים שובבים כדדרי' לה רבי ישמעאל בברייתא והוא דבר תימא שבפי' כתב רבינו בדין הנז' עבר אדם על מצות עשה שאין בהם כרת ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו ובאלו נאמר שובו בנים שובבים ולפי דברי הרב הי\"ל להר\"מ במז\"ל לומר אפילו על עשה שיש בו כרת לא זז משם כו' וצ\"ע.
ודע שהתוס' ז\"ל בפ\"ק דשבועות די\"ג ע\"ב ד\"ה לא זז משם ובפ\"ק דחגיגה דף ה' ע\"א ד\"ה הא יראוני כו' הוקשה להם אותה שאמרו בברייתא דר' ישמעאל עבר אדם על עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו כו' אמתני' דפרק בתרא דיומא דף פ\"ה ע\"ב תשובה מכפרת על הקלות ועל עשה ועל ל\"ת כו' וכן הוקשה להם הך ברייתא עם אותה שאמרו בפ\"ק דחגיגה דף ה' ע\"א כל העושה דבר ומתחרט בו מוחלין לו על כל עונותיו ובשבועות כתבו דההיא מתני' דיומא וההיא דחגיגה אינה מחילה גמורה אלא שמקלין לו את הדין אבל במ\"ע מוחלין לו לגמרי ובחגיגה כתבו תחילה דברייתא דרבי ישמעאל פליגא אההיא דרשה דרבי חנינא בר פפא דחגיגה ור\"ח ב\"פ ס\"ל כאידך ברייתא דמייתי הש\"ס ביומא דקתני דתשובה מכפרת על עשה ועל ל\"ת גמור חוץ מלא תשא וכתבו וז\"ל ועוד יש לחלק בין ענייני תשובה יש שב ומוחלין לו מיד ויש שב דמוחלין לו אבל לא מחילה גמורה ועדיין יש עונש ואותו עונש תולין והא דאמרי' בשבועות העובר מ\"ע ונתחרט לא זז משם עד שמוחלין לו היינו מחילה גמורה ואם שב בכל לבו ע\"י יסורין יתכפרו לו עונותיו עכ\"ל.
וראיתי להר\"מ ן' חביב בס' תוס' יה\"כ דכ\"ג ד\"ה אמר הביא דברי התוס' דשבועות וכתב וז\"ל ויראה לכאורה דקשיא להו להתוס' במאי דפריך הש\"ס האי עשה היכי דמי כו' אי בשעשה תשובה אפי' כל יומא נמי דתניא עבר על עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו כו' דתקשי ליה ממתניתין דיומא דהויא הקו' כוללת ואף מלא תעשה ולזה הביאו עוד ראיה מההיא דפ\"ק דחגיגה דמיירי בלא תעשה דקאי אכובש שכר שכיר כמ\"ש התוס' ז\"ל בפ\"ק דחגיגה והק' בספר רצוף אהבה סי' ש\"י וז\"ל ויש לדקדק דמאי קשיא להו הא התם ביומא פריך אמתני' דהתם השתא על לא תעשה מכפר על עשה מבעייא ומשני רב יאודה על ל\"ת שניתק לעשה כו' וא\"כ היינו עשה והרב ז\"ל נדחק לו' דהתו' סביר' להו דרב יאודה חזר בו ממ\"ש ביומא דמתני' בל\"ת שניתק לעשה יע\"ש.
ולע\"ד נראה דהתוס' ס\"ל דפירוש מתני' דיומא תשובה מכפרת על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה ואשמועי' תנא דמתני' ל\"ת שניתק לעשה בתשובה לחוד סגי ליה דומייא דעשה וכוונת התוס' הוא להק' על הברייתא דמייתי תלמודא פ\"ק דשבועות עבר על עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו דמשמע מהך ברייתא דדוקא אעשה תשובה מכפרת אבל על ל\"ת אפי' שהוא ניתק לעשה אין תשובה מכפר וזה הפך מתני' דיומא דקתני דתשובה מכפר על עשה ועל ל\"ת שניתק גם הק' מההיא דחגיגה דקאמר הא יראוני כו' דמיירי בל\"ת שניתק לעשה דקאי אעושק שכר שכיר דהוי ניתק לעשה ותי' התוס' דמ\"ש דתשו' מכפרת על עשה ול\"ת אינו מחילה גמורה זה נ\"ל בכוונת התוס'.
גם אבאר מ\"ש התוס' בחגיגה וז\"ל הא יראוני מוחלין גבי עושק שכר שכיר דהוי לא תעשה הניתק לעשה ופליגא אדר' ישמעאל פ\"ב דיומא דאמר עבר על ל\"ת ועשה תשו' תשו' תולה ויה\"כ מכפר כלומר דס\"ל להתוס' דרבי ישמעאל ס\"ל דאפילו ל\"ת שניתק לעשה תשובה לחוד לא סגי ליה ואיכא ברייתא אחרת בפרק יה\"כ דאמר על עשה ועל ל\"ת תשובה מכפרת והיינו ברייתא אחרת דקתני על מה תשובה מכפרת על עשה ועל ל\"ת שניתק לעשה.
ועוד יש לחלק בין ענייני תשובה כו' באופן דהך חילוק שמשימין התוס' דאין מוחלין לגמרי ע\"י תשובה הוי גם בל\"ת שניתק לעשה דאל\"כ אלא תפסח דמ\"ש התוס' דאין מוחלין לגמרי על ידי תשובה הוי בל\"ת גמור אך בל\"ת שניתק לעשה מוחלין לגמרי דומייא דעשה מאי ק\"ל מההיא דחגיגה דעושק שכר שכיר דמוחלין מיד הלא התם הוי ל\"ת שניתק לעשה ומתוך דברי הרב רצוף אהבה יראה דהבין דמ\"ש התוס' דאין מוחלין לגמרי על ידי התשובה הוי בל\"ת גמור וההיא דעושק שכר שכיר הוי ל\"ת גמור והוא תימה בעיני דהא עושק שכר שכיר יראה לי דהוי ניתק לעשה ודוק עכ\"ל מוהרמב\"ח.
והנה מ\"ש הרב בכוונת דברי התוס' ז\"ל דחגיגה ודשבועות והניח במונח דס\"ל להתוס' דעושק ש\"ש הוי לאו הניתק לעשה ולא לאו גמור ודלא כמ\"ש הרב רצוף אהבה דהוי לאו גמור כן הבין ג\"כ הרפ\"ח ז\"ל בחידושיו שבס\"ס מים חיים דף מ\"ד ע\"ב בדעת התוס' דחגיגה וכן הבין הרב כמוהר\"י הכהן שהביא הפר\"ח ז\"ל שם בשאלתו להבין דברי התוס' ז\"ל דחגיגה דעושק שכר שכיר הוי לאו הניתק לעשה. ותמהני טובא על הרבנים הללו דנראה דאשתמי' מינייהו דברי התוס' במציע' דס\"א ע\"א ד\"ה לעבור עליו בשני לאוין וז\"ל וא\"ת ולוקמא בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין וי\"ל משו' דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן ליה אכובש ש\"ש באם אינו ענין לקי שפיר וכוונת דבריהם עיין בס' מוצל מאש דת סימן כ' ובחידושי הפר\"ח מים חיים השייך למציעא דס\"א באופן דמבואר מדבריהם דעושק שכר שכיר לא מקרי לאו הניתק לעשה משום דאית ביה נמי לאו דלא תגזול באם אינו ענין כיע\"ש.
איברא דאכתי ק\"ל בדברי התוספות הללו דמציעא דס\"א דאפי' כי מוקמינן לאו דלא תגזול אכובש ש\"ש היכי לקי והא קי\"ל דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה כדאיתא בפרק אלו הן הלוקי' די\"ו דנהי דמשום לאו הניתק לעשה ליכא כמ\"ש הרבני' הנז' אבל משום לאו שאין בו מעשה איכא והיכי לקי עליה. ולומר דמ\"ש התוס' דלקי מיירי היכא דעביד מעשה כגון אחר שנתן לו השכר חזר ולקחו ממנו הוא דוחק ועו' דכיון שנתנו לו וזכה בו כשחז' ולקחו אין זה כובש ש\"ש אלא גזלן ושוב ראיתי בחי' הרב בעל פני יאושע למציעא הוקשה לו כן ונדחק לתרץ יע\"ש.
ולעד\"ן דאע\"ג דכובש שכר שכיר הוי לאו שאין בו מעשה מ\"מ כיון דאפיקה קרא בלשון לאו שיש בו מעשה שהוא לא תגזול לקי שפיר וכעין זה כת' רש\"י במסכת ביצה פ\"ג דכ\"ז ע\"ב ד\"ה חלה שנטמאת דקדשים טמאים אינן מתבערין בי\"ט אפי' במידי דלאו מלאכה דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש תשרופו הילכך מלאכה היא עכ\"ל וכוונתו לומר דכיון דאפקיה רחמנא ביעור קדשים טמאים בלשון שריפה שהיא מלאכה אפי' כי מבערן במידי דלאו מלאכה כגון לתתה לפני כלבו או להסיקה תחת תבשילו חשיב כאלו עביד מלאכה יע\"ש ה\"נ כיון דאפקיה רחמנא כובש ש\"ש בלשון לא תגזול וגזילה מידי דמעשה היא הילכך אפי' כי לא עביד מעשה נמי מחייב כאלו עביד מעשה כנלע\"ד.
אך קשה דאכתי אמאי לקי כיון דניתן לאו זה לתשלומין ואין אדם לוקה ומשלם וכמבואר בפרק אלו הן הלוקי' דט\"ז ובדברי התוס' שם ושוב ראיתי להתוס' במציעא דקט\"ו ע\"א ד\"ה חייב משום ב' כלים שדעתם ז\"ל דלאו שניתן לתשלומין מאי דלא לקי היינו משום דהוי ניתק לעשה ומיהו הרב ז\"ל בשיט' המקובצת בחידושיו לדף ס\"א ע\"א כתב כמ\"ש ועיין להרדב\"ז בתשובה ח\"ב ד\"ל ע\"ד וצ\"ע.
הדרן לדמעיקרא דמבואר יוצא מדברי התוס' דמציעא דס\"א דס\"ל דכובש שכר שכיר חשיב לאו גמור ולקי עליה אף דהוי ניתק לעשה ויפה כתב הר\"ב רצוף אהבה בכוונת דברי התוספות דשבועות ודחגיגה דקושייתם היא דמברייתא דרבי ישמעאל שמעינן דעל לאו גמור תשובה לחודה לא מהנייא עד שיבא יה\"כ ויכפר והוא הפך מתני' דפ\"ב דיומא דקתני דתשובה לחודה מהניא והפך ההיא דחגיגה דכובש ש\"ש הוא לאו גמור ואפי\"ה קאמר ר\"ח ב\"פ דע\"י חרטה מוחלין לו מיד.
איברא דמה שהוצרך הר\"ב רצוף אהבה לומר לפי דרך זה דר' יאוד' הדר ביה ממ\"ש בפרק בתרא דיומא דההיא מתני' דיומא דקתני תשו' מכפרת על עשה ועל ל\"ת דלא תעשה הניתק לעשה קאמר בזה צדק הר\"מ בן חביב ז\"ל דלא הדר ביה דאם איתא דהדר ביה כל כי הא הו\"ל להש\"ס לפרש דר\"י הדר ביה ממ\"ש ביומא ומ\"מ אף אם נאמר דלא הדר ביה וההיא מתני' דיומא ל\"ת הניתק לעשה קאמר מ\"מ אין זה הכר' לו' מ\"ש הר\"מ ן' חביב דס\"ל להתו' דכובש שכיר לאו הניתק לעשה הוא מדהביאו ההיא דחגיגה על מה שהביאו תחילה מתני' דפ\"ב דיומא דמשמע דכוונתם לומר דשניה' אמרו דבר אחד דלאו הניתק לעשה תשובה לחודה מהנייא אלא כוונת' להק' דמבריית' דרבי ישמעאל דמייתי רישא דהך ברייתא שם בשבועות מבואר דעל עשה דוקא תשובה לחודה אבל לא על לאו הניתק לעשה ולא על ל\"ת עשה גמור ואלו ממתני' דפ\"ב דיומא דקתני תשובה מכפרת על עשה ועל לא תעשה משמע דתשובה מהנייא בלאו הניתק לעשה וכן מההיא דחגיגה משמע דתשובה לחוד' מהנייא אפי' בלאו גמור דהא כובש שכר שכיר לאו גמור הוא כמדובר ואפי' הכי קאמר דאם נתחרט מוחלין לו כל עוונותיו ועל זה כתבו דיש לחלק בין ענייני התשובה. באופן דלע\"ד כוונת התוס' בשבועות ובחגיגה להק' בין מלאו הניתק לעשה ובין מלאו גמור ודלא כהר\"ב רצוף אהבה שפירש כוונתם דקושייתם היא מלאו גמור דוקא ודלא כמהר\"מ בן חביב שפירש כוונתם דקושייתם היא מלאו הניתק לעשה דוקא דלדידיה כוונתם להק' משניהם כמדובר.
הן אמת דלכל הפירושים שכתבנו בכוונת קושיית התוס' צריך ביאור כוונת תירוצם בשבועות ובחגיגה דנראה דכוונת' לומר דמה ששנינו ביומ' דתשו' לחודה מכפרת על ל\"ת וכן מ\"ש ר\"ח ב\"פ בחגיגה דתשובה לחודה מכפר אכובש שכר שכיר לאו כפרה גמורה היא אלא שמכפרת קצת להקל מעליו עונשו אבל כשיבא יה\"כ מכפר עליו כפרה גמורה כדתני רבי ישמעאל בברייתא וקשה טובא דא\"כ היכי כייל תנא דמתני' דיומא ותני תשובה מכפרת על עשה ועל לא תעשה כיון דאין כפרתן שוה דעל עשה מכפרת כפרה גמורה ועל לא תעשה אינה מכפרת כפרה גמורה עד שיבא יה\"כ ועוד דבסיפא קתני ועל החמורות הוא תולה עד שיבא יה\"כ ויכפר ולפי תירוצ' הכי הוה ליה למתני ועל לא תעשה והחמורות הוא תולה עד שיבא יה\"כ ויכפר ותו ק\"ט דאם כדבריהם מאי פריך הש\"ס התם ביומא השתא על לא תעשה מכפר על עשה מבעייא והוצרך רב יאודה לשנויי על ל\"ת הניתק לעשה קאמר לימא דעל לא תעשה אינה מכפר כפרה גמורה ועל עשה מכפר כפרה גמורה.
ואפשר דכוונת התוס' לומר דכפרת עובר בלא תעשה דקלות אע\"פ שאינה כפר' גמורה אלא שמקלין עליו מעונשו מכל מקום במעט יסורין הבאים עליו אחר התשובה כי אין לך אדם בלא יסורין מתכפר הוא כפרה גמורה אף בלא יה\"כ משא\"כ בחמורות שאף שמקלין עליו מעוונותיו בתשו' כיון שעונש החמורות הוא גדול מאד צריך יסורים ימים רבים לכפר עד שיבא יה\"כ ויכפר כפרה גמורה להצילו מן היסורין ולפי דבריהם חמשה הדרגו' הם בתשובה כי על עשה מכפר כפרה גמורה מיד בלי יסורים ועל לא תעשה הניתק לעשה דקלות צריך קצת יסורים עם התשובה ועל ל\"ת גמור דקלות צריך תשובה ויסורים רבים עד שיבא יום הכפורים ויכפר כפרה גמורה ועל החמורות צריך תשובה ויה\"כ להקל העונש אבל צריך יסורים אף אחר יה\"כ למרק העון ולהיות לו כפרה גמורה ועל חילול ה' צריך תשובה ויסורים ויה\"כ ומיתה. ובכן כיון דעל ל\"ת הניתק לעשה אין צורך ליה\"כ אלא תשובה ומ\"ט יסורים קלים בזה מתכפר כפרה גמורה להכי כייל לי' תנא דמתני' דיומא בהדי עשה ותני תשובה מכפר על עשה ועל לא תעשה וברייתא דרבי ישמעאל לא כייל ליה בהדי עשה ולא בהדי ל\"ת כיון דבעי קצת יסורים בהדיה תשובה ולא בעי יה\"כ ומעיקרא דקס\"ד דש\"ס דל\"ת דקתני מתני' היינו ל\"ת גמור פריך שפיר השתא על ל\"ת מכפרת התשובה מיד על עשה מבעיא ומשני רב יאודה דלא תעשה הניתק לעשה קאמר ומשום דלא בעי יה\"כ דבקצת יסורים מתכפר כייל ליה תנא בהדי עשה כנ\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "וצריך \n לפרט את החטא שנא' אנא חטא העם הזה חטא' גדול' ויעשו להם אלהי זהב. וכתב מרן בכ\"מ דפסק רבינו כר\"י בן בבא ולא כר\"ע משום דרב קאי כוותיה דמשני לרומייא דקראי דמכסה פשעיו לא יצליח עם קרא דאשרי נשוי פשע כסוי חטאה כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם והא כריב\"ב אזלא דאלו לר\"ע אפי' מפורסם נמי לא דהא חטא העגל מפורסם הוא ואפי' הכי אמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ומ\"ש משה ויעשו להם אלהי זהב כדרבי ינאי כו' ומיהו אין נראה כן מדברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל. ויש להביא ראיה לדברי רבינו מדאיפליגו התם על עבירות שהתודה עליה' יה\"כ שעבר אם יכול להתודות עליהם ביה\"כ אחר אי לאו וע\"כ במפרש חטאיו מיירי אלמא דלדברי הכל כל שלא התודה עדיין עליה' צריך לפרטם עכ\"ל.
וראיתי להרב מהר\"ש אלגאזי ז\"ל בספר אהבת עולם דנ\"א ע\"ג שהק' על ראיית מרן ז\"ל הלזו דמאחר דהוא ז\"ל כתב קוד' לכן דמר זוטרא בשם רב נחמן דמשני לרומייא דקראי כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו דמצי אתי הך תירו' כר\"ע דאין לפרט מדכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה היינו בעבירות שבין אדם למקום אבל בעבירות שבין אדם לחבירו אזיל ומודה ר\"ע דצריך לפרט כריב\"ב אע\"ג דר\"ע אמר סתם אשרי נשוי פשע כסוי חטאה מ\"מ מפרשינן דר\"ע בעבירות שבין אדם למקום קאמר ולא בעבירות שבין אדם לחבירו א\"כ ההיא דאפליגו תנאי נמי על עבירות שהתודה עליהם יה\"כ זה אם חוזר ומתודה יה\"כ אחר שפיר איכא למימר דמיירי בעבירות שצריך לפרט אליבא דכ\"ע וכגון עבירות שבין אדם לחבירו וכי תימא דבשלמא כשאנו מפרשים דר\"ע מיירי בעבירות שבין אדם למקום אין כאן דוחק דבעגל קאי כדקאמר ריב\"ב אנא חטא העם הזה כו' שהיא עבירות שבין אדם למקום ועלה קאמ' ר\"ע דאין צריך לפרט אבל בהך ברייתא דקתני סתמ' עבירות שהתודה עליהם יה\"כ זה סתמא משמ' דמיירי בכל מין עבירות אם נאמר כן מכח הסתם אכתי אף לדע' רב יאודה אמר רב דמשני לרומייא דקראי כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם משמ' דאיכא חטא דאין לפרט וק' מהך ברייתא דקתני סתמא דבכל עבירות צריך לפרט וע\"כ לומר דהני תנאי לא פליגי אלא בעבירות שצריכים פירוט דהיינו בחטא מפורסם וא\"כ מאי ראיה מייתי הרב לדברי רבינו שכת' דבכל עבירות צריך לפרט בין מפורסם בין שאינו מפורסם בין בעבירות שבין אדם למקום בין בעבירות שבין אדם לחבירו והניח דברי מרן כ\"מ בצ\"ע.
ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דלדברי רבינו בהל' ה' מבואר דפרסום עונות לבני אדם לחוד ופירוט חטאיו לפני המקום לחוד שהרי כתב שם וז\"ל ושבח גדול לשב שיפרסם חטאיו כו' במד\"א בעבירות שבין אדם לחבירו אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו לפני אחרים לומ' כך וכך עשיתי דעזות פנים הוא לו אם גילם אלא שב לפני האל יתברך ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני הרבים סתם וטובה היא לו שלא נתגלה עונו ונתכפר עונו שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה עכ\"ל.
מבואר יוצא מדבריו דס\"ל דכי קאמר רב יאודה אמר רב כאן בחטא מפורסם כו' וקרא דאשרי נשוי פשע כסוי חטאה מיירי בחטא שאינו מפורסם היינו לגלותו לבני אדם ולומר חטאתי לפני האל יתברך בכך וכך אבל בינו לבין המקום פורט בוידויו לומר בין חטאות שבינו למקום ובין חטאות שבינו לחבירו וכיון שכן אין מקום להקשות מדברי הברייתא דקתני סתמא עונות שהתודה עליהם כו' אלמא בכל עונות צריך להתודות דאין הכי נמי דבכל העונות קאמר דמתודה עליהם לפני האל יתברך בין מפורסם בין שאינו מפורסם וכי קאמר רב יאודה אמר רב דבחטא שאינו מפורסם כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה היינו לכסותו מבני אדם וברור.
איברא כי לפי דברי רבינו דמחלק בין מפרט חטאיו לפני המקום למפרסם חטאיו לבני אדם ק' אמאי לא משני תלמודא רומייא דקראי בהכי דקרא דמכסה פשעיו לא יצליח היינו במכסה פשעיו לפני המקום ואינו פורטם וקרא דאשרי נשוי פשע כסוי חטאה היינו במכסה פשעיו שחטא לפני המקום אינו פורטם לבני אדם. ואפשר לומר דתלמודא משמע ליה טפי לאוקמיה שני הכסויים דמכסה פשעיו וכסוי חטאה שמכסה אותם מבני אדם דבדידהו שייך לומר לשון כסוי שאינן יודעים אם חטא או לאו אם לא כשמגל' אות' החוט' אבל לפני האל יתברך לא שייך לשון כסוי כי לפניו נגלו כל תעלומות ומה שצריך לפורטם החוטא לפני האל יתברך הוא כדי שיתבייש בפיו ממה שעשה ור\"ע דקאמר שאינו צריך לפרט מדכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אין כוונתו לומר דכסוי חטאה קאי להקב\"ה אלא כמ\"ש מרן בכ\"מ דר\"ע חייש שמא כשפורט חטאיו לפני המקום ישמע איזה אדם וכתיב כסוי חטאה שצריך לכסותו מבני אדם וכיון דלפני האל יתברך לא שייך לומר מכסה פשעיו להכי הוצרכו לאוקומיה הני תרי קראי במכסה פשעיו מבני אדם דכאן בחטא מפורסם וכאן שאינו מפורסם א\"נ כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו ודוק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תשובה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e00043ed836bf8c1cdafee13650b61d655dd6f2c --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,44 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Torah Study", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [ + "שורש תלמוד גדול בשלשה כתרים נכתרו ישראל כו' כתר כהונה זכה בה אהרן שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. כתר מלכות זכה בו דוד שנאמר זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי כתר תורה הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל ישראל שנאמר תורה צוה לנו משה כו' כל מי שירצה יבא ויטול שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו הא למדת שכתר תורה גדולה משניהם. הנה ענין הכתרים האלה הכונה הוא מ\"ש הרע\"ב בפי' המשנה פ\"ד דאבות משנה י\"ג שהוא מה שחייבים אנו לנהוג כבוד ומורא בתורה שהוא הת\"ח כדכתיב והדרת פני זקן זה שקנה חכמה ובכהונה כתי' וקדשתו קדוש יהיה לך ראשון לכל דבר שבקדושה ובמלכות כתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך וכתר שם טוב שהוא מי שיש בידו מעשים טובים ושמועה טובה מחמת מעשיו לא מצינו לו כתר בתורה שיהיו חייבים לנהוג בו כבוד והוא עולה ע\"ג כולן שכל הג' כתרים צריכין לו שאם ת\"ח הוא וסנו שומעניה שרי לבזויי. ואם כ\"ג הוא אמרינן ביומא דע\"ג ע\"ב ייתון בני עממיא לשלם דעבדין עובדא דאהרן ולא ייתון בני אהרן לשלם דעבדין עובדא דבני עממיא ואם מלך הוא כתיב ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך עכ\"ל ועיין למוהר\"ש יפה ז\"ל פרשת תרומה פל\"ד סימן ג' דקע\"ט ע\"ג ד\"ה שלשה כתרים יע\"ש.
ומ\"ש עוד רבינו שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו וכו' רש\"י ז\"ל ביומא פרק בא לו דע\"ח ע\"ב פי' וגדול הוא הממליך מן המלך והתורה אמרה מקרא זה עכ\"ל ומוהר\"ש יפה ז\"ל שם דק\"פ ע\"א ד\"ה מעולה יותר מכולן כת' וז\"ל ויש לדקדק מהי תיסק אדעתין לומר שהוא פחות שבהן ועוד היכי ממעט לה מבי מלכים ימלוכו כי מ\"ש רש\"י דוחק מבואר וי\"ל מפני שבב' הכתרים האחרים התועלת מהעושר והכבוד מפורסם וכתר תורה בהיפך כי כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל כו' לכן אמר שעכ\"ז כתר תורה גדול שהרי שאר הכתרים צריכים לו כי המלך לא תכון מלכותו אלא בלימוד התורה לעשות משפט אמת כאומרו לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וז\"א בי מלכים ימלוכו וכן הכהן אם הוא ע\"ה ולא ידע סדרי עבודה וז\"א ורוזנים יחוקקו צדק כמד\"א כהניך ילבשו צדק ולכ\"א במ\"ק בפסוק טוב שם כל מי שלא זכה לתורה כאלו לא זכה לאחת מהן א\"ן י\"ל שמפני שמלך וכהן מניחין כתרם לבניהם והתורה אינה כן כי אינו מצוי היות ת\"ח בני ת\"ח כדאיתא בנדרים דפ\"א שלזה יהיה כתר זה פחות המדריגה לכן אמר שגם בתורה אפשר להניח הכתר לבנים כמלכים והיינו כשהוא ת\"ח ובנו ת\"ח ובן בנו ת\"ח ששוב אין תורה פוסקת מזרעו כדאיתא במציעא עז\"א בי מלכים ימלוכו עכ\"ל והנה זה שכתב על מה שפי' רש\"י שהוא דוחק מבואר כנראה דאשתמיט מיניה דמר מ\"ש בספרי והובא בילקוט משלי על פסוק זה דבי מלכים ימלוכו כלשון הזה היה רשב\"א אומר מי גדול הממליך או המולך העושה שרים או העושה שררה הוי אומר העושה שרים כל עצמן של שני כתרים הללו כתר כהונה וכתר מלכות אין באים אלא מכחה של תורה שנאמר בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו הוי אומר כל מי שזוכה לתורה מעלה עליו הכתוב כאלו שלשתן מונחין וזוכה לכולם וכל מי שאינו זוכה לתורה מעלה עליו הכתוב כאלו שלשתן מונחין ולא זכה לא' מהם עכ\"ל ועיין ביאור המאמר הלז בספר חן טוב פרשת יתרו דקל\"ט ע\"ב ויערב לך באופן שדברי רש\"י הן הן דברי הספרי והן הן דברי הר\"ש יפה ז\"ל לפי מ\"ש הר\"ב חן טוב ז\"ל יע\"ש ועיין עוד בספר אהבת עולם ריש עמוד תורה שכת' דמאי דס\"ד שיהיה כתר תורה פחות משני הכתרים הוא מפני שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ורב שמחל על כבודו כבודו מחול. ועז\"א דאין זה פחיתות דשאני ת\"ח דתורה דיליה כמ\"ש התוס' בסנהדרין וז\"א בי מלכים ימלוכו כלומר בי שהיא התורה שאמרתי שום תשים עליך מלך ימלוכו המלכים ואין הכבוד בא מאליהם אלא מאחרים יע\"ש. והר\"ב בני חיי ז\"ל בלשונות הר\"ם די\"ג כתב דסד\"א דכתר תורה פחותה מהשני כתרים כיון שבכתר תורה זוכים בו מלך וכהן ג\"כ ואם היא חשובה כשני הכתרים אין אדם א' זוכה לב' כתרים כמ\"ש לו לינאי המלך דייך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן כדאיתא בפרק האומר דקדושין דס\"ו ע\"א ולז\"א דאדרבא כתר כהונה וכתר מלכות אינן חשובים כתר לגבי כתר תורה כי בי מלכים ימלוכו ובי שרים ישורו וגדול הממליך מן המלך ולכן זוכין בכתר תורה מפני שכתר כהונה וכתר מלכות אינן חשובין כתרים לגבה.
ולדידי אפשר לפרש ע\"פ מ\"ש מוהר\"י וייל ז\"ל בתשו' הובאה בתרומת הדשן בכתבים סימן קכ\"ו וקכ\"ח והביא דבריו מרן החבי\"ב ז\"ל בי\"ד סימן רמ\"ב הגה\"ט אות י\"ד ובח\"מ סימן קנ\"ו הגב\"י אות מ\"ט גבי דין יורד לתוך אומנותו של חבירו שאם רב אחד היה דר בעיר אחת ובא רב אחר לדור שם אין הרב הראשון יכול לעכב עליו לבלתי יתעסק בשום דבר של רבנות מפני שהוא מוחזק מקודם דלא אסרו חכמים שלא ירד איש לתוך אומנותו של חבירו להסיג גבולו אלא במידי דאית ביה פקוח פרנסתו ומיעוט רווחו וחוסר מחייתו אבל כה\"ג דחד עביד שררותא דמתא ואידך נמי בא למעבד שררותא דמתא ואין בזה חסרון כיס מאן לימא לן דאסור בכה\"ג ולא דמי למי שהחזיק כמה שנים דמשמע מלשון מוהר\"מ פרק חזקת הבתים דאית ליה ביה חזקה שלא יוכל אחר לדחותו בכלום ממנה דשאני התם דרגילין לקנו' חזקה כה\"ג מן הצבור וליהנות צדקות והקדשות על ככה אבל כתר תורה ושררתא דידה הרי היא מונחת ומופקרת לכל מי שירצה לזכות בה ואי משום דיש פקוח פרנסה בדבר מחמת פרס מגיטין וחליצות והשבעת שדים ושכר ברכת אירוסין ונישואין וכה\"ג הנה על קבול פרס זה אנו בושים ובטורח למצא היתר לרובן והיאך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג אחר בהם עכ\"ל ועיין בתשו' הראנ\"ח ח\"ב סי' ע' דף קי\"ח ע\"ג ד\"ה ועוד דשקיל וטרי בדברי הרב תה\"ד ז\"ל הללו ועיין למוהרש\"ך ח\"ג סי' מ\"ו שדבריו צריכים ישוב במ\"ש על דברי התה\"ד והם היפך מה שדקדק מוהראנ\"ח מדבריו יע\"ש.
ובכן לזה ס\"ד לו' דכתר תורה פחותה מכתר כהונה ומלכות כיון דבהם אין שנים משתמשים בכתר אחד ואלו בכתר תורה ב' משתמשים בכתר ש\"מ דלא חשיב כתר לז\"א ת\"ל בי מלכים ימלוכו שיש לדקדק בכתוב דהול\"ל בי ימלוכו מלכים דאחר שקראן מלכים לא שייך למימר ימלוכו אבל הכוונה לומר דאחר שהם מלכים ימלוכו מחדש והוא מ\"ש הר\"ב תה\"ד שם בסימן קכ\"ו בשם א\"ז והביא דבריו מרן ב\"י בח\"מ סימן קנ\"ו סי\"ב דמשו\"ה ת\"ח לא מצי מעכב על ת\"ח אחר שלא יסיג גבולו משום דקנאת סופרים תרבה חכמה ועוד שאם יפול האחד השני יקימנו ומתברר הדין לאמתו יע\"ש וא\"כ בי שהיא התורה מלכים רבים ימלוכו והטעם כי ורוזנים העוסקים ברזו של עולם כשהם רבים יחוקקו צדק ועוד אפשר לומר ע\"פ מ\"ש בהוריות די\"ג ע\"א ת\"ר היה הוא ורבו בשביה הוא קודם לרבו וכו' חכם קודם למלך חכם שמת אין לנו תמורתו כו' ואם המלך הוא ת\"ח ודאי שהמלך קודם לז\"א בי שהיא התורה המלכים שהיו קודם חוזרין למלכותם משא\"כ אם אין בהם תורת חכם קודם והם נשארין בשביה ודוק." + ], + [], + [ + "אין לך מצוה בכל המצוו' כלן שהיא שקולה כנגד ת\"ת אלא ת\"ת כנגד כל המצוות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה לפי' התלמוד קודם למעשה בכל מקום. הנה בספ\"ק דקי' ד\"מ ע\"ב אמרו וכבר היה ר\"ט והזקנים מסובין בעליית בית ניתזה בלוד נשאלה שאלה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול נענה ר\"ט ואמר מעשה גדול נענה ר\"ע ואמ' ת\"ג נענו כולם ואמרו ת\"ג שהתלמוד מביא לידי מעשה ופרש\"י שהתלמוד מל\"מ נמצאו שניהם בידו עכ\"ל והק' התוס' תימ' דאמרי' בפ\"ק דבב\"ק די\"ז קיים אמרינן למד לא אמרינן ופריך והאמר מר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה ופי' בקונטרס מי נתלה במי קטן נתלה בגדול וא\"כ כיון דאמר קיים כ\"ש למד שאינו חשוב כל כך אלמא מוכח התם מהכא דמעשה גדול. וי\"ל דהתם הכי פירושו והא אמר מר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה א\"כ היאך קיים אם לא למד וכיון שאנו אומרים לו קיים הרי אנו אומרים לו למד ואת אמרת קיים אמרינן למד לא אמרינן ומשני הא למגמר הא לאגמורי כלומר למג' לדידיה ודאי מעשה עדיף אבל לאגמורי אחריני ודאי עדיף טפי תלמוד ממעשה והילכך לימד אחריני לא אמרינן וי\"מ דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחי' או יעסוק במעשה אומרים למוד תחילה לפי שלא ע\"ה חסיד אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מן התלמוד עכ\"ל.
ובדבור זה נתחבטו המפרשים מוהריב\"ל בח\"ד והר\"ב ח\"ה והרב מוהר\"ש אלגאזי בספר אהבת עולם בעמוד תורה דרוש ג' דכ\"ב ע\"א שהנה מפשט דבריהם שכתבו דהתם הכי פירושו כו' נראה שרצו לומר שלעולם הכי הוא שתלמוד גדול ממעשה אלא הקושיא היא דבכלל קיים למד ואה\"נ שתלמוד גדול וא\"כ בשינוייא קמא מאי דוחקייהו למימר דס\"ל דמעשה עדיף נימא דהכי פירושו שמגמר לדידיה הוא בכלל קיים אבל אגמורי לא ולעולם שהתלמוד עדיף ומאן דכר שמיה דמעשה עדיף והלא כל כח הקושיא היא דבכלל קיים הוא למד דאיך קיים אם לא למד אבל אגמורי לא מצינן למימר אם לא לימד לאחרים היאך קיים וא\"כ די בזה ולעולם דמגמר ואגמורי תרווייהו עדיפי ממעשה מיהו להכי אמרינן קיים לפי שיש בכללו תלמוד ומשבחינן ליה בתרווייהו אבל לימד לאחריני לא. גם מה שהביאו מהי\"מ מה יושיענו זה יותר מיישובם. ונראה לענ\"ד ביאור דבריהם הכי הוא דהתם אמר ר\"י קיים אמרינן למד לא אמרינן משמע דס\"ל כמ\"ד תלמוד גדול ממעשה והשתא פריך ליה שפיר דהלא אמר מר דמה שתלמוד גדול הוא מטעם שמביא לידי מעשה שאם אין תלמוד לא יתכן מעשה כלל ומשו\"ה ת\"ג ממעשה א\"כ מאי קאמר ר\"י למד לא אמרי' משום שגדול הא מה שגדול ממעשה הוא מפני שאין מעשה בלא תלמוד וא\"כ תימא על עצמך היאך קיים אם לא למד בשלמא אי סברת דמעשה גדול משמע דסבירא לך שאפשר למעשה בלא תלמוד אבל את אמרת למד לא אמרינן דסבירא לך כמ\"ד ת\"ג ומ\"ד ת\"ג הוא מפני שאי אפשר למעשה בלעדו א\"כ היאך קיים זה והוו תרתי דסתרן בתכ\"ד והוא דלא כמאן דלר\"ט לעולם מעשה עדיף ולר\"ע ושאר הזקנים ת\"ג מפני שמביא לידי מעשה וא\"א למעשה בלא תלמוד והא דר\"י מפקא מדר\"ט ומדר\"ע שלא מצינו מי שיאמר שת\"ג אף בלא טעם שאי אפשר למעשה בלעדו זו היא כוונת המקשן והיא קו' גדולה ולפ\"ז משמע דס\"ל למקשן דגדולת התלמוד הוא מפני שעל ידו יודע המעשה ואם ידע המעשה ע\"י התלמוד אז המעשה עדיף אליבא דכ\"ע על זה משני ליה אה\"ן הא למגמר הא לאגמורי כלומר זה שאתה סובר שאין התלמוד גדול אלא כדי שיקיים הא למד מעשה עדיף ממה שילמוד הוא למגמר לדידי' אבל לאגמורי לאחריני עדיף מכולהו אליבא דכ\"ע אפילו אליב' דמ\"ד מעש' עדיף ופליג אמ\"ד ת\"ג דלימוד לאחרים לכ\"ע גדול מכל ולא מצי לתרוצי שמה שהוא בכלל קיים הוא למד ולא לימד דלא קשיא למקשן אלא ממה דהוה ס\"ד במ\"ש ר\"י למד לא אמרינן דס\"ל כמ\"ד דת\"ג לעולם אפילו אחר שלמד וידע המעשה ועל זה משני ליה קושטא דמי' דאחר שידע ולמד מעשה עדיף לדידיה מלמגמר אבל למגמר אחריני עדיף תלמוד ממעשה לכ\"ע. והיש מפרשים מיישבים פירכת הש\"ס באופן אחר דמאי דאמרינן דת\"ג הוא שאנו נותנין עצה לשואל שילמוד א\"כ הא דאמר ר\"י למד לא אמרינן משום דת\"ג מאי שיאטיה הכא שכבר נפטר הצדיק הלא העיקר הוא המעשה וזה שאמרו ת\"ג היא תשובה לשואל ומשני אה\"ן למגמר לדידיה הוא מ\"ש דת\"ג שנותנים לו עצה אבל המעשה עדיף אמנם לאגמורי אחרים עדיף מכולהו ומשמעות דורשין איכא בינייהו. א\"נ באים ליישב פי' רש\"י ז\"ל דה\"ן לאו ת\"ג מצד עצמו קאמר אלא שאנו אומרים לשואל והוא ע\"ה לגבי דידך ת\"ג אבל ודאי שמעשה גדול ומ\"ש דלגבי דידיה גדול כדי שיקיים ומי נתלה במי ומשו\"ה פריך שפיר התם כמשפרש\"י.
עוד יש לפרש בסיגנון אחר ועפ\"י האמור והוא דודאי קושייתם אלימתא היא במ\"ש הקונטריס שם ולכאורה פי' הקונטריס מוכרח הוא דאי כדמשמע הכא דתלמוד עדיף מאי פריך והא אמר מר כו' הא ודאי שפיר קאמר ר\"י למד לא אמרינן משום דעדיף וגדול ע\"כ כדפי' הקונטריס שם והוא תימא דמהכא משמע איפכא ותירצו ז\"ל דלעולם התם נמי הכי ס\"ל בהא דת\"ג ר\"ל עדיף ממעשה והיינו דנענו כולם ואמרו ת\"ג מיהו התם הכי פי' מדאמרת למד ל\"א משמ' דס\"ל כמ\"ד ת\"ג והלא מ\"ד ת\"ג הוא משום שיבא לידי מעשה וא\"כ היאך קיים אם לא למד דס\"ל שאין מעשה בלא תלמוד ומשו\"ה עדיף טפי א\"כ ע\"כ כד אמרינן קיים מינה שלמד ואי ס\"ל כמ\"ד ת\"ג קשה היאך אמרת קיים אמרינן למד לא אמרינן והיאך קיים אם לא למד דהא מאן דאמר זה הוא דס\"ל שגדול תלמוד שאי אפשר למעשה בלעדו ובודאי לפי\"ז כדאמרי' קיים הרי בכלל אמור שלמד ואת אמרת קיים אמרי' וכו' וקשה טובא דהוו תרתי דסתרן דמלמד לא אמרינן מוכח דס\"ל דת\"ג כההוא מ\"ד בקדושין והוא תימא דהא במה דאמרי' קיים הרי אמרינן למד וא\"כ דבריך אין להם שחר כלל. אלא עכ\"ל דלא ס\"ל סברא זו דאי אפשר למעשה בלא תלמוד אלא אפשר וכיון שאתה מכחיש סברא זו ע\"כ דמעשה עדיף כר\"ט דהא מאן דאמר ת\"ג הוא בשביל סברא זו דאי אפשר מעשה בלי תלמוד וזה ודאי אתה מכחישו כדאמרן וכיון שכן ודאי ס\"ל דמעשה עדיף וא\"כ קשה כיון דאמרת קיים כ\"ש למד שהוא קטן ומאי דעתך ומשני לעולם הכי ס\"ל דמעשה עדיף מיהו הא דס\"ל דמעשה עדיף הוא מגמר לדידיה אז טוב לו המעשה דמעשה עדיף והא דאמרית למד לא אמרינן דמשמע דס\"ל דגדול הוא התלמוד הוא לאגמורי אחריני דהתם גדול ועדיף הוא התלמוד זו היא כוונתם ז\"ל ולא רצו לפרש דהכי קאמר לעולם ת\"ג ס\"ל וכי תימא כיון דאמרת דקיים בכללו למד היינו למגמר לדידיה נכלל בקיים אבל לאחרים אינו בכללו למד דא\"כ לא הול\"ל כי האי לישנא הא למגמ' הא לאגמורי אלא הול\"ל הא מגמר הא אגמורי שר\"ל מה שנכלל בקיים הוא מגמר ומה שאמרתי הוא אגמורי או הכי הול\"ל הא דגמר הא דאגמר שכן הוא משפט הלשון לפי כוונת תירוצם אבל לשון למגמ' ולאגמורי מורה שבא על לשון תלמוד עדיף בעלמא או מעשה עדיף ר\"ל לאדם דעלמא למגמר מעשה עדיף ולא ליגמר והכי קאמר הא דאמרתי דזוטר תלמוד הוא למגמר לדידיה והא דגדול תלמוד הוא לאגמורי וא\"כ ע\"כ לפי לשון זה מוכח דמסקנא קאי דמעשה עדיף וכי תימא והש\"ס גופיה אמאי לא משני כדאמרן ולימא הא מגמר כו' תריץ משום דק\"ל הואיל ואמרו ת\"ג שמביא לידי מעשה שנמצא שלעולם הוא גדול א\"כ למה ליה למי' קיים שהוא הזכרת המעשה בפי' והתלמוד מכללא אתמר והוא אשר הביא המעשה וגדול ממנו והלא עדיף לומר למד שהוא הגדול לאומרו בפירוש ומסתמא הביאו למעשה שכיון שלמד מוכרח לשמור לעשות ולקיים את כל התורה משו\"ה משני דלר\"י מעשה עדיף כו'.
עוד י\"ל כוונת התוס' באופן אחר והוא שהנה בהא דאמרינן ת\"ג או מעשה יש לפרשו בשני פנים הפן האחד דה\"ק ת\"ג ר\"ל עדיף ממעשה דהיינו שישב וילמוד כל היום ואינו צריך לחזור כל ימיו לבקש לעשות מעשה לפי שתלמוד עדיף או מעשה גדול ויותר טוב לרדוף אחר המעשה מהלימוד שבזה ירגיל עצמו תמיד לעשות מעשה. נענו כולם ואמרו ת\"ג ר\"ל לרדוף אחריו תמיד ממה שירדוף אחר מעשה לחוד והטעם משום שאם ירדוף כל ימיו אחר מעשה יש בידו מעשה לחוד ולא לימוד אבל תלמוד יש בידו שתים לימוד ומעשה שהרי תלמוד מביא האדם לידי מעשה ולא חיישינן שיתרשל מלעשות מעשה הבא לידו מחמת שלא הורגל דליתא שתלמוד מביא לידי מעשה שידרשנו ומרגילו ואיהו גופיה נמי מעשה מיקרי לפיכך ירדוף אחר הלימוד ונמצא שתיהן בידו לימוד ומעשה משא\"כ במעשה שאם לא נפנה לתלמוד אלא יחזור תמיד אחר המעשה מעשה לחוד יש בידו ולא תלמוד וזה הפי' נראה מדברי רש\"י בשמעתין ובחי' הריטב\"א ז\"ל יע\"ש ובמסכת אבות פ' שנו חכמים שנינו הלומד תורה לשמה כו' ומכשרתו להיות צדיק וכו' וידוע ג\"כ דמתוך שלא לשמה בא לשמה. נמצא לפי\"ז דשכר כל חד וחד באפי נפשיה לא אתפרש ואפשר ששכרו שוה וכמו כן שכר התלמוד כשכר המעשה ואדם שאין בו אלא תורה כי חשקה נפשו בתורה ודוחה מלרדוף אחר המעשה ודוגמא לן' עזאי באופן שאין בו אלא תורה ולא מעשה ובודאי שמעשה זה שאמרו לאו היינו עשה ולא מעשה אלא שאר מעשים טובים וזה שחשקה נפשו בתורה ולא יפנה למעשה ואדם שאין בו תורה אלא מעשה לחוד שקולים הם אמנם מאי דאמרי' תלמוד גדול הוא שמביא לידי מעשה על הרוב ומרגילו ומסתמא כשיש בו תלמוד עושה מעשה ואז נמצאו שתיהן בידו והוא עדיפות גדול משא\"כ במעשה לחוד שמאין לו תלמוד משו\"ה ת\"ג שסתמו יהיו שתיהן בידו.
ונמצינו למדין מזה שיש מעשה בלא תלמוד אמנם הוא מעשה לחוד אבל תלמוד סתמו שיש בו מעשה ורוב ת\"ח יש בידו מעשה וטוב לו שירדוף אחר התלמוד כדי שיהיו שתיהן בידו והנה שכרו פי שנים. גם נמשך מזה שיש לו שכר לתלמוד ומעשה רב הוא מצד עצמו דאלת\"ה מאי איכפת לן שיהיו שתיהן בידו כמו שפרש\"י הלא אין מצוה בתלמוד אלא במעשה ע\"כ לומר דתלמוד בפ\"ע נמי מצוה רבה היא מיהו לא נתברר מי זה שכרו גדול מחבירו ואדרבא מוכח דשקולים הם מצד עצמן אמנם לרדוף אחר התלמוד עדיף שמסתמא יהיו שתיהן בידו משא\"כ במעשה ונמצא לפי פי' זה דבכלל למד קיים מסתמא אבל בכלל קיים מהי תיתי לומר שלמד.
הפן השני שיש לפרש דהכי קאמר ת\"ג ממעשה וירדוף אחר התלמוד או מעשה וירדוף אחר המעשה דוקא נענו כולם ואמרו ת\"ג לרדוף אחריו לא מפני שכר עצמו של לימוד ושיהיו שתיהן בידו כי לא המדרש עיקר ואין בו סרך מצוה אלא עיקר התלמוד שמביא לידי מעשה שק\"ל שאם אין תלמוד אין מעשה בעולם על כן ירדוף אחר התלמוד משום דאי אפשר למעשה בלעדו. ומשמע הא אלו היה אפשר למעשה בלא תלמוד מעשה עדיף לרדוף אחריו שכל כח התלמוד אינו לחשיבותו אלא לתכלית היוצא ממנו שבו ידע לעשות מעשה ולא שיש שום חביבות לתלמוד מצד עצמו אלא מפני שנצרך למעשה אבל אם היה אפשר למעשה בלא תלמוד לא היה ראוי להיטפל כלל אלא במעשה לחוד וליכא למידק הא אילו היה אפשר למעשה בלא תלמוד שקולים דמנא תימרא דהלא כל כח התלמוד הוא כדי לידע המעשה ולא מצד עצמו אלא לתכלית היוצא ממנו שכן אמרו שאם אין תלמוד אין מעשה משמע שצריכות התלמוד הוא למעשה ולעולם דמעשה עדיף מצד עצמו ותלמוד גרוע מצד עצמו מיהו ת\"ג לרדוף אחריו מפני שאי אפשר למעשה בלעדו ולאו דגדול מצד עצמו אלא מפני צורך ידיעת המעשה שאי אפשר בלעדו.
הנה אלו ב' הפירושים יש לפרש בסוגייא זו והשתא אם המקשן דמק' לר\"י קיים אמרי' למד לא אמרינן ס\"ל כפירוש הראשון אשר אין מקום לומר דמעשה עדיף כמדובר קשה מאי פריך והא אמר מר כו' מאי קושיא הכי הוא ודאי ושפיר אמר ר\"י למד לא אמרינן משום דקיים משמעותו מעשה לחוד ולא לימוד נמי אמנם אם אנו אומרים למד בכללו מסתמא קיים ששתיהן בידו וכדאמרן לעיל והוא שבח גדול ולא אמרינן וזהו טעמו של ר\"י משום שתלמוד מביא לידי מעשה ושתיהן בידו וכדפרישית אלא ודאי ע\"כ דהמקשה לא ס\"ד פירוש זה כלל אלא הפירוש הב' ולפי הפי' השני הרי הכרחנו וסלקא מילתא דמעשה עדיף שהתלמוד הוא מפני המעשה ולא מצד עצמו נמי וא\"כ כדאמרינן קיים הרי בכללו למד שאם לא למד היאך קיים ומשום הכי פריך ליה שפיר דהיכי קאמר קיים אמרינן למד ל\"א דמש' דאפ' לזה בל\"ז ותלמוד עדיף דליתא אלא דמע' עדיף ומ\"ש ת\"ג הוא לצורך המעשה וא\"כ כיון דאמרינן לו קיים לר\"י הרי אמרינן לו למד דאיך קיים אם לא למד. ומשני אה\"נ עיקר הפירוש בההיא דאמר מר הוא כדס\"ל ומעשה עדיף שהתלמוד הוא לבא לידי מעשה ובודאי שבכלל קיים למד מיהו הא דאמר ר\"י למד לא אמרינן הוא לאגמורי לאחריני כו' נמצא דמה שאמרו התוס' ז\"ל דמעשה עדיף היא היא סברת המקשן וכדפרישית דס\"ל הפירוש כדאמרן בפן השני המורם מאלו השני פירושים שהראשון הוא פי' רש\"י בשמעתין והשני הוא פירוש של התוס' לדעת המקשן דר\"י. נמצא דלפי הפי' הראשון בכלל למד מסתמא קיים אבל בכלל קיים אינו למד ולפי הפי' הב' בכלל קיים למד אבל בכלל למד אינו קיים וכדאמרן.
ועפי\"ז יתבאר ההיא דגרסי' בפ' במה מדליקין דל\"א רבי סימון ור\"א הוו יתבי חליף ואזיל רבי יעקב בר אחא אמר ליה חד לחבריה ניקום מקמיה דגבר דחיל חטאין הוא א\"ל אידך ניקום מקמיה דבר אוריין הוא א\"ל אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא ואמר' לי את דבר אוריין הוא תסתיים דר\"א הוא דאמר גבר דחיל חטאין הוא דאמר ר\"א אין לו להקב\"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים כו' יע\"ש ויש לדקדק מאי בינייהו ובמאי קמפלגי ומה היתה כוונת רבי סימון לפי מה שפרש\"י וז\"ל ואנא אמינא לך כלומר ואתה מיעטת בשבחו ואמנם במ\"ש יתבאר דהנה מרן ז\"ל בב\"י י\"ד סימן רמ\"ד על מ\"ש הטור מי שהוא חסיד ובעל מעשים הכל צריכין לעמו' מפניו אפילו הגדולים ממנו בחכמה והביא מרן ז\"ל הא דרבי סימון יע\"ש משמע דס\"ל דדחיל חטאין היינו בעל מעשים גם ידוע שיש ירא חטא שגדול מצדיק ועיין בפ\"ב דאבות ובשלהי סוטה בתי\"ט וכמה דוכתי ובפ\"ב דאבות משנה ז' פי' הרמב\"ם בפי' המשנה וז\"ל ירא חטא הוא זריזות והשתדלות בענייני עסקי הטוב ושמירתו כו'. נמצא שרבי יעקב בר אחא היה בעל מעשים והשתא ר\"א דאמר דחיל חטאין ס\"ל כפי' השני שכתבנו שהתלמוד מביא לידי מעשה כלומר דאי אפשר בלעדו ומ\"מ מעשה עדיף כדאמרן ולפ\"ז בכלל קיים למד ומש\"ה קאמר ניקום מקמיה דדחיל חטאין הוא וכיון דדחיל חטאין הרי מוכרח דהוא בר אוריין ולמדן גדול ועיקר הדרת פני זקן זה ת\"ח מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה (ועיין בהר\"ן בפי' ההלכות בפ\"ק דקדושין במתני' דאיסי) והזכיר דחיל חטאין שהוא העיקר דמעשה עדיף ובכללו למד והיינו הידור הת\"ח ורבי סימון ס\"ל כפי' הראשון דת\"ג ויש לו מעלה מצד עצמו וגם שעושה מעשה ונמצאו שתיהן בידו ובכלל למד קיים לא בכלל קיים למד והתורה לא הזהירה אלא על הדרת החכם ששתיהן בידו ות\"ג משום הכי אמר ניקום מקמי דבר אוריין הוא ובכלל קיים והזכיר החכמה שהיא העיקר דת\"ג ששתיהן בידו ור\"א לא הבין סברתו ומש\"ה אמר לו אנא אמינא דחיל חטאין ואת אמרת בר אוריין ר\"ל כיון דאמרתי דחיל חטאין שהוא קיים הרי בכללו שהוא בר אוריין ומה חידשת והיא דוגמת קושי' התוס' בההיא דקמא דכיון דאמרת קיים הרי אמרת למד ור' סימון לא חש להשיבו או השיבו והש\"ס לא הוצרך להביאו וקאמ' דרבי אלעזר הוא דאמ' דחיל חטאין דאמר ר\"א אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים דמשמע דמעשה עדיף לעולם והשתא ניחא לפי זה דר' סימון לא כיוין למעט בכבוד ר\"י בר אחא וכדפרישית.
א\"נ יש לפרש שלא על פי כל הנז\"ל אלא נאמר כפשטא דשמעתין דלר\"ט מעשה גדול ולרבי עקיבא והזקנים ת\"ג ועדיף ממעשה לעולם משום ששתיהן בידו נמי וההיא דקמא יתיישב כפי' התוס' ומאי דמשני הוא כמו שהקשינו להתוספות ור\"ל דמגמר הוא בכלל קיים ולעולם ת\"ג וכן נר' שהבינו התוס' בקמא כמ\"ש הר\"ב ח\"ה בקי' הפך מ\"ש הוא ז\"ל בדבריהם בקמא יע\"ש ודלא כמ\"ש בתירוץ הג' לפי הפי' השני אלא לעולם ת\"ג והא דר' סימון ור' אלעזר בפלוגתא דרבי טרפון ור\"ע והזקנים היא דלר' טרפון מעשה עדיף והזקנים נענו כולם תלמוד עדיף ור' אלעזר ס\"ל כר\"ט דמעשה עדיף ומשו' הכי קאמר ניקום מקמיה דדחיל חטאין הוא דעדיף מאוריין ומחוייבין להדרו מכ\"ש דבר אוריין שציותה התורה עליו ור' סימון ס\"ל כר\"ע והזקנים דת\"ג ולא ציותה תורה אלא בת\"ח דעדיף תלמוד ומש\"ה קאמר ניקום מקמיה דבר אוריין הוא שתלמוד עדיף ור\"א לא הבינו וא\"ל אמינא לך אנא כלומר דמכ\"ש אתייא.
ובזה יתיישב מה שלא הזכירו רוב הפוסקים חיוב הידור לבעל מעשים ומרן ז\"ל בי\"ד סי' רמ\"ד כתב כן בשם הרמב\"ן ז\"ל יע\"ש וקשה דמי הכריחם לסבור כן ומה גם דברי הרמב\"ן שהביאם ג\"כ הר\"ן ז\"ל דקאמר שלא מצינו בשום מקום חיוב הידור לבעל מעשים ואלו אמרינן דמעשה עדיף ופי' ת\"ג שמביא לידי מעשה הכוונה הוא מי נתלה במי וכמ\"ש התוס' קשה דמכל שכן אתייא כיון דהלכה רווחת בהידור הת\"ח מכ\"ש בעל מעשים שמעשה גדול ודוגמא למ\"ש הר\"ן שם בפירוש ההלכות. אמנם בזה ניחא דלפום סוגיין דקדושין ודאי ת\"ג ועדיף שהוא כלל גדול בתורה כלול בכל טוב תורה ומצוות ומעשה רב. ואנן הכי קי\"ל דסברא דר\"ט יחידאה היא והואיל וכן דת\"ג מעתה ודאי יש לנו לומר שכיון שהתורה הזהירה בהידור הת\"ח לסברת האומרי' אפי' יניק וחכים אמרינן דוקא בת\"ח שת\"ג אבל בעל מעשים לחוד מאין הרגלי' שיש בו מצות הידור וההיא דאיבעיא לן בפ\"ק דקדושין דל\"ג בנו והוא רבו מהו לעמו' מפני אביו ואמרינן דאמר ליה שמואל לרב יאודה שיננא קום מקמי אבוך כו' ודחינן שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה דהא שמואל קם מקמיה כו' ומכח הך סתמא דדיחוייא פסק הטור בסי' רמ\"ד חיוב הידור לבעל מעשים וכ\"כ הר\"ן בפי' ההלכות מ\"מ שאר הפוסקים לא חיישי להא משום דסוגיין דעלמא תלמוד עדיף וכדאמרן לעיל וכיון דרב יאודה גדול מאביו היה בתורה אין בו חיוב הדרת פני זקן ואדרב' היה במשמע לומר שהיה בזה לרב יאודה דין זקן ואינה לפי כבודו. דאביו לגביה ח\"ו כע\"ה דמי. מיהו מה דדחינן הוא דאפשר לומר דשמואל ס\"ל דמעשה עדיף וכההיא דר\"א דלעיל תדע שהרי מר שמואל הוה קם מקמיה והא ודאי רב יחזקאל לגבי מר שמואל ח\"ו כע\"ה דמי ואפילו הכי קם משום דהוה בעל מעשים ואלו ס\"ל דתלמוד עדיף הא איכא בזה משום זקן ואינו לפי כבודו אלא ודאי ס\"ל דמעשה עדיף ומשו\"ה הוה קם מקמיה והיינו דאמר ליה לר\"י קום כו' משום דלטעמיה אזיל מיהו אנן קי\"ל דתלמוד עדיף וכיון שכן ת\"ח מפני בעל מעשים אין בו חיוב הידור וקרוב הדבר לומר שיש בו משום זקן ואינו לפי כבודו לדעת שאר הפוסקים ודלא כהרמב\"ן ולא הזהירה תורה אלא בת\"ח שגדול ומש\"ה השמיטו הפוסקים דין זה דבעל מעשים.
והר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות כתב וז\"ל ולפיכך נ\"ל שכל שמוחזק בבעל מעשים עומדים מפניו שלא צותה תורה לחכם אלא מפני שהחכמה מביאה לידי מעשה אלא שלא פרטה התורה במעשה כמו שפי' בתורה לפי שאין הכשר המעשה גלוי כמו שיתרון הכשר החכמה נראה לכל וכו' עכ\"ל ונראין דבריו בפירוש דיש חיוב בהדרת פני בעל מעשים וזה הטעם שכתב נראה כפי' השני דלעיל שכתבנו לדעת התוס' דאלו לפי' הראשון לא דמי דהא ת\"ג ששתיהן בידו וכיון שכן בזה דוקא צותה תורה ומאין הרגלים במעשה לחוד עכ\"ל כפי' השני. עוד כתב הר\"ן שם לתרץ דעת ר\"ח והרמב\"ם ז\"ל שפסקו בבעיא דבנו והוא רבו מהו שיעמוד מפני אביו לחומרא שחייב לעמוד ובבעייא שניה דמהו שיעמוד מפניו לקולא. כתב ז\"ל דאפשר דס\"ל דאע\"ג דבש\"ס דילן לא איפשיטא ס\"ל דאיפשיט' בירושלמי דגרסינן התם אימא דר' טרפון ירדה לטייל לחצרה בשבת והניח רבי טרפון ידיו תותי פרסה יע\"ש ואם איתא דאין הבן חייב או האב חייב לא היתה רשאה אמו של ר\"ט לקבל כך אלא ודאי דחייב וכו' ולא משמע משום דבעלת מעשים הות מדאמרינן סתמא עדיין לא הגיע לכבוד שאמרה תורה עכ\"ל. ולדעתי לא מכרעא דודאי מצינן לדחויי דבעלת מעשים הוא ור\"ט לטעמיה דס\"ל מעשה עדיף מתלמוד ומחוייב לפי\"ז הת\"ח גדול לעמוד מפני בעל מעשים ואמיה דר\"ט נמי כר\"ט ס\"ל ומשו\"ה הייתה מקבלת זה והוא עשה ג\"כ כיון דהיתה בעלת מעשים ויש ג\"כ חיוב כבוד אם דמכרע' לזלזולי כולי האי ביה ומאי דאמרי' סתמא לא הגיע לחצי כבוד שאמרה תורה ודאי הכי הוא כיון שהיתה מסתמא בעלת מעשים והוא ס\"ל מעשה עדיף א\"כ הרי הוא כבן סתם דעלמא וחייב לפי דעתו. והיינו נמי מאי דלא מכרעא ליה להש\"ס דידן כל הני עובדי דהא בפרקין מייתינן בש\"ס דילן עובדא דר\"ט בדף ע\"א דכל אימת דהות בעיא למיסק לפורייא גחין וסליק אתא וקמשתבח כו' אמרו לו עדיין לא הגעת לחצי שיעור כו' ואפי\"ה מבעיא לן הכי בעיי ש\"מ דלא מכרע ליה להש\"ס דילן וה\"ט כדאמרן דר\"ט לטעמיה דבעל מעשים גדול דמעשה עדיף ולשיטתו אמרו לו עדיין לא הגעת כו' מיהו אנן קי\"ל דת\"ג ומשו\"ה לא מפשטא מהך עובדא ומבעיא לן כו' ומייתי מהא דשמואל דס\"ד דודאי שמואל מהי תיתי שיסבור כר\"ט ולא כהזקנים ודחינן דהכי הוא ודאי דהא איהו נמי קאים קמיה דרב יחזקאל ע\"כ דס\"ל כר\"ט מיהו לדידן דקי\"ל דתלמוד עדיף מבעיא. והן הן הדברים שכתב מרן בכ\"מ פ\"ה מהלכות ממרים דלא מכרעא הא דהביא הר\"ן והורה לן מר הא דמייתי הש\"ס דידן וכתב דודאי לא מכרעא ולא כתב מה טעם לא מכרע' ובמ\"ש ודאי הכי הוא.
ומ\"מ לדעת הרמב\"ם אפשר לומר כיון דבעייא שניה דמהו שיעמוד אביו מפניו בדרך את\"ל קמבעיא ליה והכי הוא בהכרח באת\"ל דבנו חייב וכמו שיראה המעיין וכמ\"ש הר\"ן בפי' ההלכות בדרך את\"ל משו\"ה פסק בבן שחייב ואע\"ג דכלל גדול זה להרמב\"ם לא הורו המורים אלא כשאת\"ל מפורש בש\"ס אבל כל שאינו מפורש אע\"פ שבעיא שניה תהיה באת\"ל מהראשונה ליכא מאן דפסק כאת\"ל כמ\"ש מרן ב\"י בא\"ה ס\"ס קכ\"ב ובכ\"מ ספ\"ב מהלכות מתנות עניים ועיין להרפ\"ח שם ובס' קול ן' לוי דכ\"א ע\"ד שעשו סמוכות לדברי מרן יע\"ש ובפרישה ח\"מ סימן רי\"ו ס\"ח ובמוהר\"ם ן' חביב בס' ג\"פ סי' קכ\"ב ס\"ק י\"ב ועיין להלח\"מ ספ\"ב מה' שאלה ופקדון ופ\"ד מה' אישות משנה למלך פ\"ג מה' ביאת מקדש הלכה כ\"א חוות יאיר דצ\"ג ע\"א מכתב מאליהו דף ק\"פ ע\"ג יע\"ש מ\"מ הר\"ב זרע אברהם חי\"ד סי' י\"ז כתב דאע\"ג דלא הוזכר האת\"ל בהדייא בש\"ס כיון דאין מקום לבעייא שניה אם לא בדרך את\"ל הו\"ל כאלו נאמר בהדיא בש\"ס וכ\"כ הדמשק אליעזר בחולין דת\"ל ע\"ב ועיין נתיבות משפט דר\"ח ע\"ב ובהר\"ב הלכה למשה ח\"א דנ\"ו ע\"א ובהר\"ב אור יקרות דמ\"ד ע\"ב יע\"ש. ולפי דברי הר\"ז ז\"א והדמש\"א הנה נכון מה שפסק הרמב\"ם כאן לחיוב בבעיא קמייתא ובבעיא דמהו שיעמוד אביו משום חומרא דכבוד אב פסק לקולא אע\"פ שיש בזה קולא דהדרת פני זקן מ\"מ שב ואל תעשה עדיף דאם יקום מפני בנו הרי יש בזה זלזול לכבודו מפני בנו ודוחה בידים אע\"ג דעיקר עשה אבן הוא מ\"מ בסיבתו בא לזלזול אמנם בשב ואל תעשה עדיף דמסתמא נמי הבן מוחל וחכם שמחל על כבודו כבודו מחול זה אנו יכולים לומר ליישב דעת הפוסקים שהשמיטו ענין זה דבעל מעשים.
ואפילו נימא כפי' הראשון שכתבנו בההיא דקידושין והוא פרש\"י דלדעת הזקנים תלמוד לחוד ומעשה לחוד שוין מ\"מ היינו כשודאי אין בו אלא תלמוד לחוד אבל אם הוא סתם ת\"ח סתמו ששתיהן בידו שהתלמוד מל\"מ ועל הסתם ת\"ח שתיהן בידו והתורה הזהירה בת\"ח היינו משום ששתיהן בידו שהתלמוד מביא לידי מעשה הא לא\"ה דהיינו מי שאין בידו תורה אלא מעשה לחוד או מי שאין בו מעשה אלא עסק התורה לחוד שחשקה נפשו בתורה כ\"כ שכל מעשה הטוב והישר שבא לידו דוחה אותו מרוב חשקו בתורה וכבר כתבנו שכל זה ודאי הוא במעשים טובים אחרים לא ח\"ו בעשה ולא תעשה כי אז תורתו נעשית לו סם המות שנא' ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חקי כו' ודאי פשיט' ופשי' שהוא בשאר מע\"ט כגון ג\"ח וכיוצא לזה טובא ובזה יש כח לתלמוד להרגילו שלא יתרשל ממעשה וגם זכות תורה מביא לידי המעשה ומכ\"ש שכשיש בו תורה בקי בכל איסור והיתר וגם המעשה הטוב וכאומרם ז\"ל ומכשרתו להיות צדיק ועניו כו' ומ\"ש התוס' נמי שאם אין תלמוד אין מעשה היינו ודאי מע\"ט אבל עשה ול\"ת אין אנו יכולים להכחיש המוחש והרי אמרו ולא ע\"ה חסיד אבל צדיק יהיה אלא שיתרון הכשר החכמה פועל הטובות מלב' שיוד' בטיב האיסור והיתר ומכשרתו להיות צדיק ולא רשע דאלו אין בו תורה אפשר להיותו רשע אמנם התורה מכשרתו להיות צדיק ולא רשע. ומלבד זה להיות בעל מעשים טובים מה שאין כן אם לא למד לדעת התוס' וכההיא דרע\"ק גבי מת מצוה שאמרו לו על כל פסיעה ופסיעה שפכת דמים כו' מחמת שלא ידע דמת מצוה קנה מקומו ומ\"מ כוונתו לעשות מצוה אף על גב שאין בו עשה ול\"ת מדאורייתא בפי' אבל אם היה בו תלמוד היה עושה מעשה כתיקנו וזה פשוט. ומכ\"ש אם אנו אומרים כפרש\"י דשתיהן בידו ואפשר למעשה בלא תלמוד על הרוב מיהו אפשר לו לטעות אבל כשיש בו תלמוד מסתמא שתיהן בידו כתקנן אמנם אם הוא חשקה נפשו בתורה דוקא ולא יפנה לרוב המעשה נמי ודוחה למעשה בידו זה כחו ככח בעל מעשה לחוד דוקא ואין מצות הידור בבעל מעשים אלא דוקא בסתם ת\"ח שנמצאו שתיהן בידו ובשביל זה הזהירה תורה בכבוד ת\"ח סתם ומ\"מ לא פלוג ובכל ת\"ח יש בו חיוב הידור אבל בבעל מעשים לחוד לא.
ואיך שיהיה מ\"מ אנו למדים לפי הפירוש הראשון שכתבנו בהא דת\"ג והוא פי' רש\"י ששבח התלמוד שסתמו מביא לידי מעשה ושתיהן בידו אבל כל חד באפי נפשיה שכרן יפה חלק כחלק יאכלו אבל סתם ת\"ח שיש בידו שתיהן מעלתו גדולה ודאי. גם כפי הנראה דלרבי עקיבא ס\"ד דת\"ג מבלי טעם שמביא לידי מעשה אלא עסק התורה ס\"ל שהוא גדול מכל מיני מעשים טובים ולאפוקי סברת ר' טרפון דאמר מעשה עדיף אמר ר' עקיבא תלמוד עדיף מעצמותו וכל הזקנים באו בדעת שלישי מכרעת לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא כל אחד באפיה נפשיה שוה כאחד מ\"מ עדיף תלמוד שסתמא יהיו שתיהן בידו.
וע\"פ האמור יובן מאמר רז\"ל במ\"ר פ' קדושים פ' כ\"ה ס\"א על פסוק כי בצל החכמה בצל הכסף וז\"ל רב הונא ורבי ירמיה אמרו בשם ר' חייא בר אבא עתיד הקב\"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בני תורה בג\"ע ואית לן תלת קריין חדא כי בצל החכמה בצל הכסף ב' אשרי אנוש יעשה זאת והדין עץ חיים היא למחזיקים בה שמעון אחי עזריה אמר משמו והלא שמעון היה גדול מעזריה אלא על ידי שהיה עזריה עוסק בפרקמטיא ונותן בפיו של שמעון לפיכך נקרא הלכה על שמו ודוכוותא ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך והלא יששכר גדול היה מזבולון אלא על ידי שהיה זבולון מפרש מישוב ועוסק בפרקמטיא ובא ונותן לתוך פיו של יששכר נותן לו שכר בעמלו לפיכך נקרא הפסוק על שמו ע\"כ.
ואיכא למידק חדא דלאו רישיה סיפיה דמדקאמר בעלי מצוות ולא קאמר למחזיקים ביד לומדי תורה משמע דבכל בעלי מצוות סתם איירי ובסיפא משמע דהוא במחזיקים כמו שנר' מראיות הפסוקים וההיא דשמעון ויששכר ותו אי בבעלי מצוות איירי מהיכא משמע דהא קרא כתיב הכסף סתם ובשלמא במחזיק שייך זה אבל בבעלי מצוות מה שייך זה. אלא שלזה י\"ל כיון דעניות לא הניח מדה טובה לישראל והכי אמרי' בפרק מי שהוציאוהו שדקדוקי עניות מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת המקום אבל בהיות עשיר מסתמא מלא מצוות כרמון וכדאמרינן בעירובין דף פ\"ו דר' ור\"ע היו מכבדים את העשירים ואומרים ישב עולם לפני אלהים כו' אימתי ישב עולם לפני אלהים בזמן שחסד ואמת מן ינצורוהו ופרש\"י אמתי ישב עולם בזמן שיש עשירים שגומלים ומזמנין מזונות לעניים והם ינצרוהו יע\"ש ועיין בעין יעקב שהביא פי' מהגאונים באופן שנמצא שהעשירים הם אנשי החסד והכל תלוי בכיס ולולי שהם בעלי חסד לא היה עשרם נצור. ועיין בב\"ר סדר מקץ פצ\"א סי' ה'. והשתא שפיר נקט הכסף שהוא סתמו מלא מצוות. מיהו קשה שמשוה בעלי מצוות לרבנן וכבר אמרו סוף פ\"ק דב\"ב והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים אלו בעלי צדקה. ורבנן מאי ואוהביו כצאת השמש בגבורתו אלא דרבנן מעלתם גדולה מכל בעלי מצוות ורחב\"א גופיה אמר משם רבי יוחנן בפרק אין עומדין ובפרק חלק דצ\"ט כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת\"ח ולעושה פרקמטיא לת\"ח ולמהנה מנכסיו לת\"ח אבל ת\"ח עצמו עין לא ראתה אלקים זולתך ומפרש ר\"ל זה עדן. ולא מסתבר למי' דמשמיה דר\"י אמרה וליה לא ס\"ל אלא משמע דאפי' המחזיק ביד לומדי התורה אין שכרו גדול כשכר הת\"ח עצמו וכאן משמע דשקולין הם ואומר ג\"כ ששניהם בג\"ע והתם אמרינן לר\"ל דעדן לחוד דעין לא ראתה וגן לחוד דהוה קאי התם אדם והכא אמר דהת\"ח יושבים בגן. גם י\"ל מאי האי דקאמר בני תורה ולא קאמר ת\"ח או רבנן ותו היכא רמיזא בהני תרי קראי בתראי צל וחופה ותו תלתא קראי ל\"ל וכדאקשינן בש\"ס מאי ואומר ועיין למוהר\"ש יפה ז\"ל יע\"ש.
אמנם יובן הכל ע\"פ האמור דהלא כבר העלינו לפי פי' רש\"י דתורה לחוד ומעשה לחוד שוין ודלא כר\"ט ודלא כרע\"ק אלא דת\"ג דמסתמא מבי' לידי מעש' ושתיהן בידו דמכשרתו להיות צדיק ובעל מעשים מסתמא וב' בידו והיא גופא קמ\"ל ר\"ח דלא כר\"ט ודלא כר\"ע אלא כסברת שאר הזקנים וזהו אומרו עתיד הקב\"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות ר\"ל בעל מעשים לחוד דאין בידם תורה אפי\"ה עושה להם צל אצל בני תורה ר\"ל שאין בידם אלא תורה לחוד והיינו דקאמר בני תורה ר\"ל שאינן בעלי מצוות אלא בני תורה שאין בידם אלא תורה דוקא ולא סתם רבנן דרבנן סתם יש שתיהן בידו והיינו דקאמר בגמ' ששקולין הם לישב בגן ולא תימא מעשה גדול כר\"ט ולא ת\"ג מצד עצמו כר\"ע אלא שוין הם לשבת בצל וחופות בגן ומביא ראיה מן הכתוב בצל החכמה בצל הכסף והכי קאמר קרא בצל ר\"ל בצלו של ה' צלא דמהימנותא וחופת חתנים מסתופף החכמה ר\"ל החכם שאין בו אלא תורה. ובצל ה' נמי הכסף שהוא העשיר שבידו מצוות ואין בידו תורה שוין לישב בצל ה'. הרי קרא מוכח דמעלה אחת יש להם לישב בצל זה בצלו וזה בצלו והיינו בבן תורה שאין בו אלא תורה ובמי שאין בו אלא מעשה ומה שסיים קרא ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה הכוונה במה שידוע שהרשעים אפילו בחייהם קרויים מתים אבל הצדיקים חיים בחייהם ובמותם כמו שדרשו רז\"ל בההיא דבן איש חי כו'.
והנה הכרחנו לעיל שאע\"ג שתלמוד ומעשה שוים היינו כל חד מצד עצמו אמנם ת\"ג סתמא שמביא לידי מעשה ומכשרתו להיות צדיק ועניו כמ\"ש למעלה באורך וכלפי זה בא הכתוב דהנה מתחיל' אמר דהחכמה שהוא תלמוד והכסף שהוא המעשה שוה וכי תימא והא סוגיין דעלמא מורגל בפי הכל וקבלה בידינו דת\"ג לזה אמר ויתרון דעת החכמה כלומר דיתרון והשבח שיש לדעת החכמה שהוא התלמוד הוא שתחיה בעליה שהתלמוד גדול שמביא לידי מעשה שמכשרתו להיות צדיק שבזה נקרא חי שמחיה אותו ונקרא בעל חי. א\"נ היא גופה קמ\"ל שיש יתרון דעת החכמה לרדוף אחר התלמוד מפני שתחיה בעליה שמכשרתו להיות צדיק ושתיהן בידו מיהו כל חד באפי נפשיה ומי שאין בו אלא תורה ומי שאין בו אלא מעשה שוין הם לישב בצל בג\"ע. וההיא דרבנן כצאת השמש ועין לא ראתה הוא בסתם ת\"ח בדולים דמסתמא יש בידם שתים התם בעדן יושבים דעין לא ראתה והכא בבן תורה לחוד הוא דכל לשון בן תורה אינו כת\"ח או רבנן. ומייתי עוד קרא דאשרי אנוש יעשה זאת כלומר וכ\"ת מאן לימא לן דשוים הם אימא לעולם ת\"ג כש' רע\"ק ומעשה גרוע תדע דהא הכסף בתר החכמה כתביה ופלגינהו וע\"כ הכי הוא דשניהם מיהא זוכים לצל מיהו צלו של זה גבוה משל חבירו ואה\"נ דמי שיש בידו שתים ודאי עדיף מכולהו מיהו הללו זה גבוה משל חבירו ומדור לפי כבודו שת\"ג ממעשה מצד עצמו נמי וקרא מוכח דכתב מעשה בתר חכמה ופלגינהו ומ\"ש ויתרון דעת החכמה כו' הוא כמ\"ש ז\"ל קארי אנפשיה והחכמה תחיה בעליה וכאומרו אני חכמה שכנתי ערמה שע\"י החכמה האדם ניצול מכל שופ\"ר ולא כדפרישית בענין ת\"ג לאפוקי זה מביא קרא דאשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה דהתם ודאי משתעי רישא דקרא בבעל מעשים דאין זאת אלא תורה וקאמר יעשה וסיפיה דקרא משתעי במחזיק ממש ביד לומדי התורה ופשוט הוא שמחזיק ביד לומדי התורה חלק כחלק יאכל מן התורה ואיהו גופיה חשיב בשכרו כצורבא מרבנן ותורה דיליה היא וכמ\"ש ז\"ל דהוי כמדליק נר מנר והתלמוד שלמד זה לו יחשב וכדמוכח בפסחים משא\"כ בבעל מעשים ואפי\"ה קחזינן שמזכיר למחזיק אחר המעשה ולדידך דת\"ג הי\"ל להזכירו קודם המעשה אלא ודאי ע\"כ דלא דייק קרא בסידרא מאחר ששקולים הם וכמ\"ש רז\"ל בפסוק הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן שפעם מקדים למשה ופעם מקדים לאהרן ללמדך ששקולים הם גם הכא הכי הוא הוא ודון מינה דשוים.
ומייתי עוד קרא דעץ חיים כו' ירצה ומאן לימא לן דמחזיק גופיה יש בידו תורה מקרי ליתא דאם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו מיהו שכר מעשה גדול יש לו וזהו מחמת חשיבות וגודל התלמוד שאעפ\"י שאין לו אלא שכר מצוה זו יש לו שכר קרוב לבעל מעשים ומש\"ה כתביה בתר אשרי אנוש יעשה זאת ומ\"מ שכרו קרוב לבעל מעשה מחמת גודל התלמוד שזה החזיקו ולא שתורה דיליה היא וכבן תורה דמי משו\"ה קאמר ראה והביט הדין קרא דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה והוא ודאי במחזיק ביד לומדי התורה והלא זה השבח שנותנת חיים לעושיה לא מצינו אלא בבן תורה גופיה וכדכתיב ויתרון דעת החכמה תחיה את בעליה לכל הפירושים שנמצא שיש יתרון זה לחכם מה שלא יש זה בבעל מעשים והשתא אי ס\"ד דמחזיק אין בידו אלא מעשה וגרע מיהא מבעל מעשים דהא כתביה בתר אשרי אנוש כו' היכי כתב דעץ חיים היא למחזיקים דהא ליתא דזה יתרון לחכם שהחכמה תחיה בעליה וכדכתי' בההוא קרא בהדייא אלא ודאי ע\"כ שהמחזיק בן תורה מיקרי ממש כיון דהוי כבן תורה וכחכם דמי יש לו שבח ומעלת התלמוד בסיעתא דשמיא להרחיק חטא מלפניו ולהיות צדיק כמעלת התלמוד אם ידרשנו למעשה מה שלא יש לשאר בעל מעשה דעלמא זה אפשר לו לזכות לזה וז\"ש עץ חיים היא למחזיקים כו' מיהו אם לא ידרוש למעשה ויתרשל יש בידו תורה אבל אם ישתדל יזכה ג\"כ לזה אלא שעל הרוב כיון דאינו בא מחמת עצמו מידיעתו התורה אלא מן השמים צרי' התעוררות תחתון יותר משאר ת\"ח עצמו אמנם הא יכול וקרוב לזכות לזה ועיקר חיים הללו בהשתדלות מעט מה שלא יזכה בעל המעשה אם לא בזריזות והתמדה בכל עת ובכל עונה אמנם זה יותר קל לבעל התלמוד ואם לא ישתדל שכרו מיהא כבן תורה שלא השתדל במעשה ומ\"מ שמעי' שעדיף מבעל מעשה וקרוב למעלת יתרון דעת החכמה וכיון שכן תקשי לך היכי כתביה ובן אדם יחזיק בתר אשרי אנוש שהוא בעל מעשים אלא ודאי ע\"כ לא קפיד בסידרא וכההיא דהוא משה ואהרן וכו'.
אמר עוד ההיא דשמעון אחי עזריה ירצה וכ\"ת ומאן לימא לן דקרא דעץ חיים במחזיק כמשמעו הוא אימא דברבנן עצמייהו מיירי ושבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה ברבנן אבל שאר מחזיק ממש אינו נקרא בן תורה ולאו תורה דיליה היא וחזר הדין כמ\"ש משו\"ה קאמר הא דשמעון אמר משמו והלא כו' אלא ע\"כ כו' לפיכך נקרא הלכה על שמו הרי דתורה דיליה היא ממש וכאלו הוא תני לה והוא מפרש לה דון מינה לקרא דעץ חיים ושבקיה כפשטיה דבמחזיק ביד לומדי התורה הוא ממש שאין לנו דוחק לפרשו כפשטי' כי היכי דנימא מחמת דוחק שבקיה לקרא דאינו דחוק והיינו דמסיים קרא ותומכיה מאושר כלפי מ\"ש באידך קרא אשרי אנוש יעש' שהוא בבעל מעשים ומאושר לזה קאמר דלמחזיק יש לו מעלה שגם היא לו עץ חיים קרוב ליתרון דעת החכמה מיהו תומכיה שהוא הבעלי מצוות שהוא אותו אושר שנאמר באשרי אנוש והוא הצל דכתי' באידך קרא אבל המחזיק קרוב הוא להיות לו ג\"כ מעלת יתרון דעת החכמה תחיה בעליה אלא דלא פסיקא היא וכדאמרן לעיל דאלו בסתם ת\"ח תלמוד מביא לד\"מ מבלי השתדלותו לולי שמפני שחשקה נפשו בתורה ידחה אותו מלפניו אבל מחזיק בן תורה מקרי סתמא אם לא שישתדל למעשה והקב\"ה עזרו אבל סתמו הוא כבן תורה ולפי\"ז יש לנו לומר דמחזיק ביד לומדי תורה כעזריה וגם ראינוהו משתדל הרבה לעשות מעשים אפשר שכרו בעדן סתם רבנן ששתיהן בידם וכן בדין. ומ\"ש בההיא דכל הנביאים כו' הוא בסתם מחזיק שאין בידו אלא תורה ובסתם ת\"ח שיש בידו שתיהם והיינו דדייק התם וקאמר תלמידי חכמים וכל הלשון מתחילה קאמר לעושה פרקמטיא לת\"ח וכו' וכאן אמר תלמידי חכמים שהן הן סתם רבנן שבידם שתיהן. ומ\"מ הכריח יפה רחב\"א דמחזיק בן תורה מקרי אי מהא דשמעון ואי מקרא דשמח זבולון וכו' ומינה שפיר מדריש עיקר דרשתו דעתיד הקב\"ה לעשות צל וחופות כו' כדאמרן והדברים שמחים ובאים ודוק." + ], + [ + "היה \n לפניו עשית מצוות ות\"ת אם אפשר למצוה להעשות ע\"י אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו. ע\"כ. ומרן בב\"י סימן רמ\"ו לא ציין מקום דין זה לא מש\"ס דידן ולא מירוש' אמנם כאן בכ\"מ כתב שהוא מהירוש' דפרק אלו עוברין וריש חגיגה שהביאו ההיא דתלמוד גדול שמל\"מ וסיימו רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה אבל אין שם מי שיעשה מעשה מעשה קודם יע\"ש.
וראיתי להר\"ב לשון לימודים בהל' פסח ס\"ס קפ\"ג שכתב דמה שלא הביא ראיה מרן ז\"ל מתלמוד ערוך דידן דאמרינן במ\"ק ד\"ט כתי' וכל חפציך לא ישוו בה וכתיב וכל חפציך לא ישוו בה כאן במצוה שאפשר לעשותה ע\"י אחרים כאן במצוה שא\"א לעשותה ע\"י אחרים יע\"ש הוא משום דמהתם מוכח דשוים הם ומשמע דהבחירה בידו מה שירצה לעשות יעשה דהא חפצי שמים ישוו בה קאמר הילכך הוצרך ללמוד דין זה מהירוש' דעשיית המצוות עדיף היכא דא\"א לעשותה ע\"י אחר אבל עדיין קש' על מרן כ\"מ דמנ\"ל להרמב\"ם שאם כבר התחיל ללמוד שיפסיק דאפשר דכוונת הירוש' הוא דוקא כשבאו לפניך ת\"ת ועשיית מצוה שאי אפשר לעשותה בבת אחת התם הוא דקודם למעשה אבל אה\"ן שאם כבר התחיל ללמוד לא יפסיק וכ\"כ הר\"ן שאם כבר התחיל במצוה לא יפסיק הביא דבריו מרן ב\"י בי\"ד סי' ר\"מ גבי אמר לו אביו השקני מים ומצוה לפניו לעשות אם אפשר למצו' שתעשה על ידי אחרים יניח לאחרים לעשות ויעסוק בכבוד אביו ואם לאו יעסוק במצוה ויניח כבוד אביו שהוא ואביו חייבים במצוה והיינו ההיא דאיסי בן יהודה דאפסיקא הילכתא כוותיה פ\"ק דקידושין ופי' רש\"י דמצוה אחרת שלפניו היא מצוה עוברת כגון לקבור את המת או לויה וכתב הר\"ן על הא דאיסי בן יהודה הנ\"מ כששתיהן לפניו אבל כשהתחיל במצוה אע\"פ שאפשר לעשותה על ידי אחרים אם נזדמנה לו מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים לא יניח את הראשונה דהא קי\"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מפלגינן בין מצוה למצוה והכי משמע מדברי רש\"י שכתב ויש מצוה אחרת לפניו עכ\"ל וצ\"ע זה תורף לשון הר\"ב לשון לימודים יע\"ש.
והנה מ\"ש הרב ליישב מה שלא הביא ראיה מרן כ\"מ מש\"ס דידן מההיא דמ\"ק גבי דרשת דכל חפצים לא ישוו בה משום דמהתם ליכא ראיה לומר דעשיית המצוה דאי אפשר על ידי אחרים עדיף אלא דשוים הם והבחירה בידו יפה השיג לדרשא דקרא דכל חפצים לא ישוו בה. אמנם אכתי קשה דהו\"ל למרן כ\"מ ז\"ל להביא ראיה מאידך דרשא דדריש התם מקמי הכי לרומיא דקראי דכתיב פלס מעגל רגליך כו' אורח חיים פן תפלס ופרש\"י פלס מעגל רגליך וכתיב אורח חיים פן תפלס כלומר שקול מצוות ועיין בהם איזו מצו' גדולה ועשה הגדולה וכתיב אורח חיים פן תפלס דמשמע כל מצוה שיבא לידך עשה אותה בין גדולה בין קטנה ואל תניח קטנה מפני הגדולה ומשנינן כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שא\"א לעשותה על ידי אחרים ופיר' רש\"י מצוה שאפשר על ידי אחרים פלס מעגל רגליך שתעש' אותה הגדול' וחבירך יעשו הקטנ' יע\"ש הרי מבואר מדרשא זו דכל שהמצוה היא גדולה כת\"ת ששקולה ככל המצות היא קודמת לכל מצוה שאפשר ליעשות ע\"י אחרים. גם מה שהוק' להרב על ראיית מרן כ\"מ מהירושלמי דאכתי מנ\"ל להרמב\"ם שאם כבר התחיל ללמוד שיפסיק והביא דברי הר\"ן בההיא דאיסי בן' יאודה וכו' לא ידעתי למה לא הוק' לו על דברי הרמב\"ם בפשיטות טפי שדבריו הם היפך תלמוד ערוך בידינו בסוכה פרק הישן דכ\"ה על מה ששנינו דשלוחי מצוה פטורי' מן הסוכה ואמרי' בגמרא מנין לעוסק במצוה שפטור מן המצוה דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ותניא מי היו עוסקים במת מצוה היו שחל ז' שלהם בע\"פ כו' וכתב שם רש\"י שמעינן מינה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי נטמאו במתיהן ז' ימים קודם הפסח ואע\"פ שטומאה זו תעכב פסחיהן אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבא יע\"ש והתם נמי יליף לחתן דטריד טירדה דמצוה דפטור מק\"ש מקרא דובלכתך בדרך ועביד צריכותא לתרי קראי יע\"ש. וא\"כ איך כתב הרמב\"ם דאפילו היה עוסק בתורה יפסיק ויעשה המצוה הא קי\"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה אפילו שעוסק במצוה קטנה כ\"ש כשהיה עוסק במצוה גדולה כת\"ת ואפשר לומר דמהני קראי נמי לא ילפינן אלא דהעוסק במצוה אחת פטור מאחרת מיהו הרשות בידו אם ירצה לעשות האחרת ולהניח את הראשונה וכן משמע מלשון רש\"י שכתב דשמעינן מקרא דויהי אנשים דהעוסק במצוה הבאה אפילו במצוה קטנה אינך צריך לדחותה וכו' דמשמע דצורך ליכא לדחותה אבל רשאי הוא וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו שם וז\"ל ועוד למדנו הכתוב דמצוה הבאה לידו תחילה אפילו שהיא קטנה רשאי לעסוק בה אפילו שהיא סיבה לבטל הגדולה עכ\"ל הרי שכתב לשון רשאי משמע דהבחירה בידו וה\"נ גבי חתן בלילה הראשונה דילפינן מקרא דובלכתך בדרך דפטור מק\"ש פסקו הפוס' דאם רצה לקרא ק\"ש דקורא וכת\"ק דרשב\"ג דפרק היה קורא ואפילו הרא\"ש שפסק כרשב\"ג אינו אלא מטעם דחייש ליוהרא ובמילתא דליכא יוהרא ודאי שהרשות בידו.
ובהכי ניחא לי מה ששמעתי מקשי' ומטו בה משם מרן מלכא הרב המופלא חיים אבואלעפייא זלה\"ה בההיא דגרסינן בפ' התכלת דמ\"ט ע\"א בעא מיניה ר\"ח בר אבין מרב חסדא צבור שאין להם תמידין ומוספין איזה מהם קודם היכי דמי דאית ליה תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא תמידין עדיפי שכן תדיר או מוספין עדיפי שכן מקודש ולא אפשיטא והרמב\"ם בספ\"ח מה' תמידין ומוספין פסק איזה מהם שירצו יקריבו וקשה דאמאי לא פשט תלמוד' הך בעיא מהך סוגייא דפרק הישן דדריש בברייתא מקר' דובלכתך בדרך ומקרא דויהי אנשים אשר היו טמאים כו' דהעוסק במצוה אפילו קטנה דלית בה כרת פטור מן המצוה אפילו גדולה כקרבן פסח דאית בה כרת וכמ\"ש רש\"י וא\"כ ה\"נ אע\"ג דנימא דתדיר עדיף אפי\"ה אינך צריך לדחות קרבן מוספין דבא לידך השתא מקמיה תמידין דלמחר אע\"ג דתדיר הם ועדיפי. אמנם עפ\"י האמור דמהני קראי לא שמעינן אלא דאין צורך לדחות הקטנה דהשתא מקמי הגדולה דלמחר אבל אפשר דהרשות בידו לדחותה להכי קמבעיא ליה להש\"ס איזה מהם ראוי לקדם מאחר שהרשות בידו לקדם ולהניח הקטנה דהשתא מפני הגדולה דלמחר ואיזו משתיהן עדיף וגדולה לדחות זו מפני זו אף כי מעיקר דינא הרשות בידו להקדים איזו שירצה. ובהיותי יוצק מים לפני מורי ורבי הרב המובהק מר יאודה אשכנזי ז\"ל הריני כ\"מ שמעתי מפה קדוש הוה מתרץ לזה דשנייא ההיא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מההיא דתדי' ומקודש דהעוסק במצוה הבאה לידו תחילה מפטר מדינא מן המצוה אחרת וליכא תו חיובא עליה למעבד המצוה אחרת כההיא דחתן בלילה הראשונה דכיון דטריד טירדא דמצוה פטור ממצוה אחרת דק\"ש וכן כשנטמא למת קודם הפסח כשיבא זמן הקרבת הפסח ולא תטרד פטור מלעשות ק\"פ משא\"כ גבי בעיא תדיר ומקודש דאי עבידי מוספין דהאידנא אכתי חיובא רמי עליה למעבד תמידין דלמחר ומאי דלא עביד למחר לאו משום דמפטר לגמרי אלא משום דלית ליה השתא קרבנות להקריב ומש\"ה קמס\"ל לר\"ח בר אבין כיון דחיובא איכא השתא וחיובא איכא למחר ולאו מיפטר לגמרי איזה מהם קודם. וע\"פ זה הוה מתרץ דברי הרדב\"ז שבתשו' הביאה הרב מש\"ל ה' מגילה פ\"א הל' י\"א שכתב על מי שנתן לו השר רשות לצאת מבית האסורים יום אחד בשנה דוקא כדי להתפלל שראוי הוא שלא להחמיץ המצוה ויתפלל מיד ולא ימתין עד ר\"ה ותמה עליו הרב צבי ז\"ל בתשו' סימן ק\"ו מהך דפרק התכלת דהוי בעיא ולא איפשיטא.
אמנם בהכי ניחא דברי הרדב\"ז וסוגייא דפרק הישן מסייעו דאמרינן דמטמא השתא למת אף ע\"פ שהיא מצוה קלה אעפ\"י שעובר לאחר זמן על עשה דקרבן פסח שיש בו כרת אלו דבריו ז\"ל. ואולם אכתי ק' ההיא דפרק התכלת דלא איפשיטא בעיא דתדיר ומקודש איזה מהם עדיף דמשמע מינה דהרשות בידו להניח המצוה קטנה הבאה לידו עכשיו משום מצוה גדולה הבאה אחר זמן אע\"פ שאי אפשר להתקיים ע\"י אחר וכ\"מ מדברי רש\"י והרשב\"א ז\"ל באותה סוגייא דפרק הישן בההיא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה כמדובר שזה נראה הפך ההיא דרשה דמ\"ק בקרא דאורח חיים פן תפלס דמשמע מינה בהדייא דכל שא\"א למצוה אחרת להתקיים על ידי אחרים אף על פי שהיא גדולה אין דוחין את הקטנה כדי לעשות את הגדולה. וראיתי להרב ש\"י ד\"ה ע\"ד שהביא ראיה לדברי הרדב\"ז ז\"ל הנז\"ל מהך סוגייא דמ\"ק מקרא דאורח חיים ילפינן דאין דוחין מצוה קטנה מקמי גדול' שאי אפשר להתקיי' ע\"י אחר ותמה על תשובת הרב צבי ז\"ל שדחה דברי הרדב\"ז מסוגייא דפרק התכלת וכנראה דלא סיימוה קמיה תשו' הרב צבי ז\"ל ששם בסוף התשובה הביא סיוע לדברי הרדב\"ז הללו מסו' זו דמ\"ק. ומ\"מ לפ\"ד ז\"ל הני סו' פליגי אהדדי ולדידי ק\"ל עוד מסוגייא אחרת והוא ממה דאתמר בגמרא פ\"ק דמגילה ד\"ו ע\"ב עלה דאיפליגו רבי אב\"י ורשב\"ג בנתעברה השנה אי עבדי' פורים באדר א' או באדר ב' ופרכי' בשלמא לראב\"י דא' באדר א' מסתבר טעמיה דאין מעבירין על המצות אלא לרשב\"ג דאמ' באדר ב' מ\"ט א\"ר טובי טעמא דרשב\"ג מסמך גאולה לגאולה עדיפא ולענין הלכה קי\"ל כרשב\"ג הרי דאע\"ג דקי\"ל אין מעבירין על המצוות כל דאיכא עדיפותא למצוה לא חיישינן להך מילתא דאין מע\"ה ומאחרינן לה וזה כההיא דפרק התכלת וההיא דפרק הישן והפך סו' דמ\"ק ותשובת הרדב\"ז.
האמנם לפי מ\"ש הרב מהר\"י חאגיז בס' לקט הקמח א\"ח די\"א ע\"א ואחריו החזיק מהרח\"א בס' דרך הקדש דף ד' ע\"א ליישב תשו' הרדב\"ז דל\"ת ליה סוגייא דפרק התכלת דשאני התם דהמצוה היא על כוללות ישראל ולהכי כל דאיכא עדיפות למצוה באיחורא דחינן לה ולא חיישינן לההיא דאמע\"ה דטעמא דאמע\"ה ודאי שמא הוא שמא יבא לאדם איזה מעשה או שמא ימות ולא יקיים המצוה ובצבור של כל ישראל אין לחוש למניעת המצוה או שמא ימותו כולם ח\"ו ולא יתקיים המצוה אבל באיש אחד חיישי' ולהכי אפילו איכא עדיפות למצוה למחר טפי מהאידנא אמרינן דא\"מ ע\"ה. ובהכי יתיישב אותה סוגייא דמגילה שכתבנו ובהכי יתיישב גם כן מה שהק' מ\"מ מוהרח\"א ז\"ל סו' דפרק התכלת עם סוגיה דפרק הישן דההיא דפרק הישן הוא באיש יחיד ולהכי אמרינן דמצוה קטנה הבאה לידו לא יניחנה אע\"פ שהיא סיב' לבטל מצוה אחרת גדול' הבאה אחר זמן דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואיכא למיחש למיתה וההיא דפרק התכלת שהיא מצות ציבור כל ישראל שפיר קמס\"ל להש\"ס תו\"מ איזה מהם עדיף כדי לדחות הקטנה של השתא מפני הגדולה שלמחר דבצבור לא חיישינן למניעה.
ועפ\"י זה ממילא יתיישב ג\"כ מה שהוק' להרב מש\"ל בפ\"א מה' מגילה מסוגיא זו דפרק התכלת ומדברי רבינו בסוף פ\"ח מהלכות תמידין ומוספין למ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דמגילה גבי עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יאושע ב\"נ דצריך לקרא בי\"ד משום דתכף שבא המצוה לידו צריך שיקיימנה וגבי ההיא דתו\"מ אמרי' דמה שירצה יעשה ועפ\"י חי' זה שכתבנו דשאני צבור של כל ישראל דליכא למיחש למניעה ניחא דשאני ההיא דעיירות המוקפות דהספק הוא על הנמצאים שם לא ע\"כ ישראל דרחוק הדבר שיהיו כל ישראל נמצאים בעיירות המוקפות הלכך כי מספ\"ל אם יקראו בי\"ד או בט\"ו דתכף שבא המצוה לידו צריך שיקיימנה דחיישי' למניעה כשאר מצות של יחיד משא\"כ בההיא דהתכלת שהמצוה היא נעשית בכללות כל ישראל ל\"ל למניעה ולמית' ולהכי פסק רבי' בספ\"ח מה' ת\"ו דמה שירצו יעשו ודוק. והרב מש\"ל ז\"ל תריץ יתיב דשאני ההיא דפרק התכלת דהמצוות דתמידין ומוספין חלוקים ומספקא לן איזה מהם עדיף וכיון דלא ידעי' הרשות בידו לעשות המצוה שירצה אבל במצוה אחת דלא ידעינן אם יקיימנה היום או למחר ובקיום יום אחד סגי פשיטא דאמרינן ליה שיקיימנה היום ולא יניחנה עד למחר עכ\"ל. והרב מהר\"י כולי שם בהגהותיו כתב שע\"פ חילוק זה שכתב הרב מש\"ל ז\"ל נתיישבו דברי הרדב\"ז בתשו' ממה שהק' עליו מהר\"ץ ז\"ל בתשו' סי' ק\"ו יע\"ש. וכנראה שהוא ז\"ל הבין שחילוק הרב מש\"ל הוא בין ב' מצות חלוקות במיניהון ויש עדיפות לזו מזו למצו' אחת חלוקה בזמן אע\"פ שיש שם צד עדיפות בזמן מזה לזה כנדון תשובת הרדב\"ז אם יתפלל בימים נוראים לאם יתפלל בשאר ימות השנה ולהכי כתב שנתיישבו בזה דברי הרדב\"ז מההיא דפרק התכלת.
ולדידי הא ודאי ליתא שהרי מבואר יוצא מאותה סוגייא דפרק קמא דמגילה שכתבנו לעיל דאפילו במצוה אחת כפורים אי קבעינן ליה באדר ראשון או באדר שני דמשום דאיכא עדיפות דמיסמך גאולה לגאולה קבעינן ליה באדר שני לא חיישינן לאין מעבירין על המצוות אלא ודאי דעיקר חילוק הרב מש\"ל הוא בין נדון הר\"ן ז\"ל גבי ההיא דעיירות המוקפות לההיא דהתכלת דבההיא דפרק התכלת כיון דהספק הוא איזה מהם עדיף להקדימו הילכך מה שירצה יעשה להקדים או לאחר אבל בנדון הר\"ן ז\"ל דליכא ספק עדיפות בזמן אם יהיה בי\"ד או בט\"ו והספק אם זמנה של מצוה של קריאת מגילה של זו העיר היא בי\"ד או בט\"ו ובקריאת יום אחד משניהם סגי וליכא עדיפות בזמן מזה לזה פשיטא דאמרינן שיקיימנה היום ולא למחר.
הדרן למ\"ש רבינו דאפילו היה עוסק בתורה פוסק לעשות מצוה שאי אפשר לעשות' על ידי אחרים וחוזר לתלמודו דזו מנין לו לרבינו מאחר דקי\"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ואף למ\"ש דהכוונה לומר שהרשות בידו קאמר לעשות איזה מצוה שירצה משתיהן מ\"מ קשה מנ\"ל לרבינו לומר שיפסיק מלמודו לעשות המצוה כיון דהרשות בידו לפי מ\"ש רש\"י והרשב\"א כמדובר. וראיתי להב\"ח בי\"ד סי' רמ\"ו סי\"ד שכתב וז\"ל נראה דהרמב\"ם ק\"ל בההיא דספ\"ק דקדושין דנשאלה השאלה אי ת\"ג או מ\"ג ואסיקו דת\"ג שמביא לידי מעשה דמאי נ\"מ משאלה זו לפיכך ס\"ל להרב דנ\"מ שאם היה לפניו עשיית מצוה ות\"ת דאם אפשר לעשות על ידי אחרים לא יפסוק תלמודו דת\"ג שמביא לידי מעשה ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו דבהא לא פליגי דפשיטא דהמעשה גדול שהרי התלמוד לא בא אלא להביאו לידי מעשה אלא דע\"כ שאין הת\"ג אלא להיכא דאפשר לעשות המצוה על ידי אחרים ותדע שהרי אע\"פ שמבטלין ת\"ת כדי לשמוע מקרא מגילה אפ\"ה מת מצוה שאין לו קוברין כדי צרכו הוא קודם למקרא מגילה היכא דאפשר לקורא' אחר כך אבל היכא דאין סבור לקרוא אחר כך מת מצוה נדחית מפניה אף על פי שמצוה דאורייתא היא מולאחותו כיון דאפשר לקיים קבורת מצוה אחר הקריאה ואי אפשר לקיים הקריאה אחר הקבורה כמו שנתבאר בא\"ח סי' תרפ\"ז כל שכן שת\"ת נדחית מפני כל מצוה עוברת שאי אפשר להתקיים על ידי אחר יקיים המצוה ויחזור לתורתו ואין התלמוד גדול להקדימו למעשה אלא היכא דאפשר המצוה לעשותה על ידי אחרים עכ\"ל. והרב לב שלם כתב על דבריו וז\"ל ונוראות נפלאתי על הרב ז\"ל שלא דיי שלא ראה סוגייא דמ\"ק דמחלק הש\"ס במצוה שאפשר להתקיים על ידי אחרים למצוה שאי אפשר להתקיים על ידי אחרים גם לא הביט בדברי מרן כ\"מ דמייתי דברי הירושלמי דמהתם למד רבינו דין זה וצ\"ע עכ\"ל. ואחרי המחילה לא דק דלא מההיא דמ\"ק ולא מההיא דהירושלמי יש ראיה למ\"ש רבינו דאם כבר התחיל ללמוד דיפסיק לעשות המצוה ולחזור לתלמודו ולכן הוצרך הב\"ח ז\"ל לומר דלמד כן מההיא דמגילה והדין עמו.
וראיתי למוהר\"ש יפה בספר יפה מראה פרק קמא דברכות סימן י\"ב עמ\"ש ר\"י בשם רשב\"י כגון אנו שעוסקים בת\"ת ואפילו לק\"ש אין אנו מפסיקין ומקשים עלה ולא מודה רשב\"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב ולית ליה לרשב\"י הלומד על מנת לעשות ולא הלומד על מנת שלא לעשות דנוח לו שלא נברא ושנהפכה שלייתו על פניו ומשני טעמיה דרשב\"י דזהו שינון וזהו שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון וכתב ע\"ז מהר\"ש יפה וז\"ל הלמד על מנת לעשות אין זה שייך למה שנחלקו בפ\"ק דקידושין דת\"ג או מ\"ג דהתם במי שמקיים שתיהן כשאפשר בידו ופליגי הי מנייהו עדיף לענין שכר וגם לדחות זה מפני זה דלמ\"ד ת\"ג אם בא המצוה לידו וצריך להתבטל מתל' תורה כדי לעשותה תדחי המצוה מפני ת\"ת וזו היא ששנינו ות\"ת כנגד כולם והיינו וכל חפצים לא ישוו בה כדאיתא בב\"ר פרשת ל\"א רק בקצת מצוות דקי\"ל שדוחין ת\"ת בעבורם כגון מת מצוה משום כבוד הבריות ומ\"מ משום פרסומי ניסא כדאיתא בפרק קמא דמגילה וכן אמרו לגבי תפלה דאי לאו משום דזמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד היו נמנעים מתפלה מפני ת\"ת ומ\"ד מעשה גדול דוחין ת\"ת מפני המצוה אבל הכא מיירי במי שאינו חפץ במעשה כלל ואפילו אפשר לו לקיימו בלא ביטול תורה ואע\"ג דמשמע הכא דאפילו במי שרוצה להתבטל מהמצוות כדי שלא להתבטל מת\"ת קאמר דנוח לו שלא נברא מדמקשה מינה לרשב\"י וע' י\"ל דהכא במי שכוונתו לעסוק בת\"ת תמיד ולא יקיים שום מצוה לעולם כו'.
ויתכן דלא אמרו לעולם דת\"ת דוחה המצוה אלא במצוה דאתי לידי באקראי כגון ג\"ח וציצית וקן צפור ודומיהן דבכי האי גוונא ת\"ת עדיף למ\"ד ת\"ג אבל מצוה שהיא חובת גוף ויש לה זמן קבוע לא דחביבא מצוה בשעתא והיינו דקאמר הכא ולא מודה רשב\"י שמפסיקין לעשות סוכה וכו' ולהכי קאמר הלמד שלא לעשות כיון שאפי' ממצוה קבועה עליו רוצה ליפטר מפני ת\"ת ויתכן שזו היא שאמרו בפ\"ק דמ\"ק כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים כלומר דהיכא דאינה מצוה קבועה כגון ג\"ח וכיוצא דאפשר לעשותה על ידי אחרים נדחית מפני ת\"ת אבל כשאי אפשר לעשותה על ידי אחרים כגון שהיא חובת הגוף אינה נדחית מפני ת\"ת ולפי זה לא נצטרך דאתייא כמ\"ד דמ\"ג כדכתיבנא בביאור בב\"ר ס\"פ ל\"ה עכ\"ל.
ולא ידעתי איך לא הכריח הרב ז\"ל דאתייא כמ\"ד ת\"ג כמ\"ש לבסוף ויתכן כו' דאי כמ\"ד מ\"ג נמצא דברי רבינו סותרין זה לזה בתוך כ\"ד שהרי בהל' ג' כתב דת\"ג שמביא לידי מעשה ולפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום ובהל' ד' כתב שת\"ת נדחית מפני מצוה שאי אפשר להתקיים על ידי אחרים. אלא ודאי דמשמע ליה לרבינו דההיא דמ\"ק נמי אתי כמ\"ד ת\"ג ולא איפליגו אלא במצוה דאינה חובת הגוף כג\"ח וכיוצא שזה נקרא מצוה שאפשר לעשותה ע\"י אחרים לא במצות חובת הגוף.
סוף דבר דזה שכתב רבינו דאפילו היה עוסק בת\"ת פוסק לעשות מצוה שא\"א לעשותה על ידי אחרים ולא אמרינן בהא העוסק במצוה פטור מן המצוה כן מבואר מדברי הירושלמי דפריך עליה דרשב\"י שלא היה פוסק אפילו לק\"ש ולא מודה רשב\"י שמפסיקין לעשות סוכה ולולב דמבואר יוצא שכל מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחר מפסיקין מת\"ת ועושי' המצוה וחוזרים לתלמודם כדברי ר' ודוק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..31ab14b6fd136b1b95d845f194b6d8418ac2fec7 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Madda/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,41 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Torah Study", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Torah_Study", + "text": [ + [], + [], + [ + [ + "שורש תלמוד גדול בשלשה כתרים נכתרו ישראל כו' כתר כהונה זכה בה אהרן שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. כתר מלכות זכה בו דוד שנאמר זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי כתר תורה הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל ישראל שנאמר תורה צוה לנו משה כו' כל מי שירצה יבא ויטול שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו הא למדת שכתר תורה גדולה משניהם. הנה ענין הכתרים האלה הכונה הוא מ\"ש הרע\"ב בפי' המשנה פ\"ד דאבות משנה י\"ג שהוא מה שחייבים אנו לנהוג כבוד ומורא בתורה שהוא הת\"ח כדכתיב והדרת פני זקן זה שקנה חכמה ובכהונה כתי' וקדשתו קדוש יהיה לך ראשון לכל דבר שבקדושה ובמלכות כתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך וכתר שם טוב שהוא מי שיש בידו מעשים טובים ושמועה טובה מחמת מעשיו לא מצינו לו כתר בתורה שיהיו חייבים לנהוג בו כבוד והוא עולה ע\"ג כולן שכל הג' כתרים צריכין לו שאם ת\"ח הוא וסנו שומעניה שרי לבזויי. ואם כ\"ג הוא אמרינן ביומא דע\"ג ע\"ב ייתון בני עממיא לשלם דעבדין עובדא דאהרן ולא ייתון בני אהרן לשלם דעבדין עובדא דבני עממיא ואם מלך הוא כתיב ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך עכ\"ל ועיין למוהר\"ש יפה ז\"ל פרשת תרומה פל\"ד סימן ג' דקע\"ט ע\"ג ד\"ה שלשה כתרים יע\"ש.
ומ\"ש עוד רבינו שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו וכו' רש\"י ז\"ל ביומא פרק בא לו דע\"ח ע\"ב פי' וגדול הוא הממליך מן המלך והתורה אמרה מקרא זה עכ\"ל ומוהר\"ש יפה ז\"ל שם דק\"פ ע\"א ד\"ה מעולה יותר מכולן כת' וז\"ל ויש לדקדק מהי תיסק אדעתין לומר שהוא פחות שבהן ועוד היכי ממעט לה מבי מלכים ימלוכו כי מ\"ש רש\"י דוחק מבואר וי\"ל מפני שבב' הכתרים האחרים התועלת מהעושר והכבוד מפורסם וכתר תורה בהיפך כי כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל כו' לכן אמר שעכ\"ז כתר תורה גדול שהרי שאר הכתרים צריכים לו כי המלך לא תכון מלכותו אלא בלימוד התורה לעשות משפט אמת כאומרו לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וז\"א בי מלכים ימלוכו וכן הכהן אם הוא ע\"ה ולא ידע סדרי עבודה וז\"א ורוזנים יחוקקו צדק כמד\"א כהניך ילבשו צדק ולכ\"א במ\"ק בפסוק טוב שם כל מי שלא זכה לתורה כאלו לא זכה לאחת מהן א\"ן י\"ל שמפני שמלך וכהן מניחין כתרם לבניהם והתורה אינה כן כי אינו מצוי היות ת\"ח בני ת\"ח כדאיתא בנדרים דפ\"א שלזה יהיה כתר זה פחות המדריגה לכן אמר שגם בתורה אפשר להניח הכתר לבנים כמלכים והיינו כשהוא ת\"ח ובנו ת\"ח ובן בנו ת\"ח ששוב אין תורה פוסקת מזרעו כדאיתא במציעא עז\"א בי מלכים ימלוכו עכ\"ל והנה זה שכתב על מה שפי' רש\"י שהוא דוחק מבואר כנראה דאשתמיט מיניה דמר מ\"ש בספרי והובא בילקוט משלי על פסוק זה דבי מלכים ימלוכו כלשון הזה היה רשב\"א אומר מי גדול הממליך או המולך העושה שרים או העושה שררה הוי אומר העושה שרים כל עצמן של שני כתרים הללו כתר כהונה וכתר מלכות אין באים אלא מכחה של תורה שנאמר בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו הוי אומר כל מי שזוכה לתורה מעלה עליו הכתוב כאלו שלשתן מונחין וזוכה לכולם וכל מי שאינו זוכה לתורה מעלה עליו הכתוב כאלו שלשתן מונחין ולא זכה לא' מהם עכ\"ל ועיין ביאור המאמר הלז בספר חן טוב פרשת יתרו דקל\"ט ע\"ב ויערב לך באופן שדברי רש\"י הן הן דברי הספרי והן הן דברי הר\"ש יפה ז\"ל לפי מ\"ש הר\"ב חן טוב ז\"ל יע\"ש ועיין עוד בספר אהבת עולם ריש עמוד תורה שכת' דמאי דס\"ד שיהיה כתר תורה פחות משני הכתרים הוא מפני שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ורב שמחל על כבודו כבודו מחול. ועז\"א דאין זה פחיתות דשאני ת\"ח דתורה דיליה כמ\"ש התוס' בסנהדרין וז\"א בי מלכים ימלוכו כלומר בי שהיא התורה שאמרתי שום תשים עליך מלך ימלוכו המלכים ואין הכבוד בא מאליהם אלא מאחרים יע\"ש. והר\"ב בני חיי ז\"ל בלשונות הר\"ם די\"ג כתב דסד\"א דכתר תורה פחותה מהשני כתרים כיון שבכתר תורה זוכים בו מלך וכהן ג\"כ ואם היא חשובה כשני הכתרים אין אדם א' זוכה לב' כתרים כמ\"ש לו לינאי המלך דייך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן כדאיתא בפרק האומר דקדושין דס\"ו ע\"א ולז\"א דאדרבא כתר כהונה וכתר מלכות אינן חשובים כתר לגבי כתר תורה כי בי מלכים ימלוכו ובי שרים ישורו וגדול הממליך מן המלך ולכן זוכין בכתר תורה מפני שכתר כהונה וכתר מלכות אינן חשובין כתרים לגבה.
ולדידי אפשר לפרש ע\"פ מ\"ש מוהר\"י וייל ז\"ל בתשו' הובאה בתרומת הדשן בכתבים סימן קכ\"ו וקכ\"ח והביא דבריו מרן החבי\"ב ז\"ל בי\"ד סימן רמ\"ב הגה\"ט אות י\"ד ובח\"מ סימן קנ\"ו הגב\"י אות מ\"ט גבי דין יורד לתוך אומנותו של חבירו שאם רב אחד היה דר בעיר אחת ובא רב אחר לדור שם אין הרב הראשון יכול לעכב עליו לבלתי יתעסק בשום דבר של רבנות מפני שהוא מוחזק מקודם דלא אסרו חכמים שלא ירד איש לתוך אומנותו של חבירו להסיג גבולו אלא במידי דאית ביה פקוח פרנסתו ומיעוט רווחו וחוסר מחייתו אבל כה\"ג דחד עביד שררותא דמתא ואידך נמי בא למעבד שררותא דמתא ואין בזה חסרון כיס מאן לימא לן דאסור בכה\"ג ולא דמי למי שהחזיק כמה שנים דמשמע מלשון מוהר\"מ פרק חזקת הבתים דאית ליה ביה חזקה שלא יוכל אחר לדחותו בכלום ממנה דשאני התם דרגילין לקנו' חזקה כה\"ג מן הצבור וליהנות צדקות והקדשות על ככה אבל כתר תורה ושררתא דידה הרי היא מונחת ומופקרת לכל מי שירצה לזכות בה ואי משום דיש פקוח פרנסה בדבר מחמת פרס מגיטין וחליצות והשבעת שדים ושכר ברכת אירוסין ונישואין וכה\"ג הנה על קבול פרס זה אנו בושים ובטורח למצא היתר לרובן והיאך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג אחר בהם עכ\"ל ועיין בתשו' הראנ\"ח ח\"ב סי' ע' דף קי\"ח ע\"ג ד\"ה ועוד דשקיל וטרי בדברי הרב תה\"ד ז\"ל הללו ועיין למוהרש\"ך ח\"ג סי' מ\"ו שדבריו צריכים ישוב במ\"ש על דברי התה\"ד והם היפך מה שדקדק מוהראנ\"ח מדבריו יע\"ש.
ובכן לזה ס\"ד לו' דכתר תורה פחותה מכתר כהונה ומלכות כיון דבהם אין שנים משתמשים בכתר אחד ואלו בכתר תורה ב' משתמשים בכתר ש\"מ דלא חשיב כתר לז\"א ת\"ל בי מלכים ימלוכו שיש לדקדק בכתוב דהול\"ל בי ימלוכו מלכים דאחר שקראן מלכים לא שייך למימר ימלוכו אבל הכוונה לומר דאחר שהם מלכים ימלוכו מחדש והוא מ\"ש הר\"ב תה\"ד שם בסימן קכ\"ו בשם א\"ז והביא דבריו מרן ב\"י בח\"מ סימן קנ\"ו סי\"ב דמשו\"ה ת\"ח לא מצי מעכב על ת\"ח אחר שלא יסיג גבולו משום דקנאת סופרים תרבה חכמה ועוד שאם יפול האחד השני יקימנו ומתברר הדין לאמתו יע\"ש וא\"כ בי שהיא התורה מלכים רבים ימלוכו והטעם כי ורוזנים העוסקים ברזו של עולם כשהם רבים יחוקקו צדק ועוד אפשר לומר ע\"פ מ\"ש בהוריות די\"ג ע\"א ת\"ר היה הוא ורבו בשביה הוא קודם לרבו וכו' חכם קודם למלך חכם שמת אין לנו תמורתו כו' ואם המלך הוא ת\"ח ודאי שהמלך קודם לז\"א בי שהיא התורה המלכים שהיו קודם חוזרין למלכותם משא\"כ אם אין בהם תורת חכם קודם והם נשארין בשביה ודוק." + ], + [], + [ + "אין לך מצוה בכל המצוו' כלן שהיא שקולה כנגד ת\"ת אלא ת\"ת כנגד כל המצוות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה לפי' התלמוד קודם למעשה בכל מקום. הנה בספ\"ק דקי' ד\"מ ע\"ב אמרו וכבר היה ר\"ט והזקנים מסובין בעליית בית ניתזה בלוד נשאלה שאלה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול נענה ר\"ט ואמר מעשה גדול נענה ר\"ע ואמ' ת\"ג נענו כולם ואמרו ת\"ג שהתלמוד מביא לידי מעשה ופרש\"י שהתלמוד מל\"מ נמצאו שניהם בידו עכ\"ל והק' התוס' תימ' דאמרי' בפ\"ק דבב\"ק די\"ז קיים אמרינן למד לא אמרינן ופריך והאמר מר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה ופי' בקונטרס מי נתלה במי קטן נתלה בגדול וא\"כ כיון דאמר קיים כ\"ש למד שאינו חשוב כל כך אלמא מוכח התם מהכא דמעשה גדול. וי\"ל דהתם הכי פירושו והא אמר מר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה א\"כ היאך קיים אם לא למד וכיון שאנו אומרים לו קיים הרי אנו אומרים לו למד ואת אמרת קיים אמרינן למד לא אמרינן ומשני הא למגמר הא לאגמורי כלומר למג' לדידיה ודאי מעשה עדיף אבל לאגמורי אחריני ודאי עדיף טפי תלמוד ממעשה והילכך לימד אחריני לא אמרינן וי\"מ דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחי' או יעסוק במעשה אומרים למוד תחילה לפי שלא ע\"ה חסיד אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מן התלמוד עכ\"ל.
ובדבור זה נתחבטו המפרשים מוהריב\"ל בח\"ד והר\"ב ח\"ה והרב מוהר\"ש אלגאזי בספר אהבת עולם בעמוד תורה דרוש ג' דכ\"ב ע\"א שהנה מפשט דבריהם שכתבו דהתם הכי פירושו כו' נראה שרצו לומר שלעולם הכי הוא שתלמוד גדול ממעשה אלא הקושיא היא דבכלל קיים למד ואה\"נ שתלמוד גדול וא\"כ בשינוייא קמא מאי דוחקייהו למימר דס\"ל דמעשה עדיף נימא דהכי פירושו שמגמר לדידיה הוא בכלל קיים אבל אגמורי לא ולעולם שהתלמוד עדיף ומאן דכר שמיה דמעשה עדיף והלא כל כח הקושיא היא דבכלל קיים הוא למד דאיך קיים אם לא למד אבל אגמורי לא מצינן למימר אם לא לימד לאחרים היאך קיים וא\"כ די בזה ולעולם דמגמר ואגמורי תרווייהו עדיפי ממעשה מיהו להכי אמרינן קיים לפי שיש בכללו תלמוד ומשבחינן ליה בתרווייהו אבל לימד לאחריני לא. גם מה שהביאו מהי\"מ מה יושיענו זה יותר מיישובם. ונראה לענ\"ד ביאור דבריהם הכי הוא דהתם אמר ר\"י קיים אמרינן למד לא אמרינן משמע דס\"ל כמ\"ד תלמוד גדול ממעשה והשתא פריך ליה שפיר דהלא אמר מר דמה שתלמוד גדול הוא מטעם שמביא לידי מעשה שאם אין תלמוד לא יתכן מעשה כלל ומשו\"ה ת\"ג ממעשה א\"כ מאי קאמר ר\"י למד לא אמרי' משום שגדול הא מה שגדול ממעשה הוא מפני שאין מעשה בלא תלמוד וא\"כ תימא על עצמך היאך קיים אם לא למד בשלמא אי סברת דמעשה גדול משמע דסבירא לך שאפשר למעשה בלא תלמוד אבל את אמרת למד לא אמרינן דסבירא לך כמ\"ד ת\"ג ומ\"ד ת\"ג הוא מפני שאי אפשר למעשה בלעדו א\"כ היאך קיים זה והוו תרתי דסתרן בתכ\"ד והוא דלא כמאן דלר\"ט לעולם מעשה עדיף ולר\"ע ושאר הזקנים ת\"ג מפני שמביא לידי מעשה וא\"א למעשה בלא תלמוד והא דר\"י מפקא מדר\"ט ומדר\"ע שלא מצינו מי שיאמר שת\"ג אף בלא טעם שאי אפשר למעשה בלעדו זו היא כוונת המקשן והיא קו' גדולה ולפ\"ז משמע דס\"ל למקשן דגדולת התלמוד הוא מפני שעל ידו יודע המעשה ואם ידע המעשה ע\"י התלמוד אז המעשה עדיף אליבא דכ\"ע על זה משני ליה אה\"ן הא למגמר הא לאגמורי כלומר זה שאתה סובר שאין התלמוד גדול אלא כדי שיקיים הא למד מעשה עדיף ממה שילמוד הוא למגמר לדידי' אבל לאגמורי לאחריני עדיף מכולהו אליבא דכ\"ע אפילו אליב' דמ\"ד מעש' עדיף ופליג אמ\"ד ת\"ג דלימוד לאחרים לכ\"ע גדול מכל ולא מצי לתרוצי שמה שהוא בכלל קיים הוא למד ולא לימד דלא קשיא למקשן אלא ממה דהוה ס\"ד במ\"ש ר\"י למד לא אמרינן דס\"ל כמ\"ד דת\"ג לעולם אפילו אחר שלמד וידע המעשה ועל זה משני ליה קושטא דמי' דאחר שידע ולמד מעשה עדיף לדידיה מלמגמר אבל למגמר אחריני עדיף תלמוד ממעשה לכ\"ע. והיש מפרשים מיישבים פירכת הש\"ס באופן אחר דמאי דאמרינן דת\"ג הוא שאנו נותנין עצה לשואל שילמוד א\"כ הא דאמר ר\"י למד לא אמרינן משום דת\"ג מאי שיאטיה הכא שכבר נפטר הצדיק הלא העיקר הוא המעשה וזה שאמרו ת\"ג היא תשובה לשואל ומשני אה\"ן למגמר לדידיה הוא מ\"ש דת\"ג שנותנים לו עצה אבל המעשה עדיף אמנם לאגמורי אחרים עדיף מכולהו ומשמעות דורשין איכא בינייהו. א\"נ באים ליישב פי' רש\"י ז\"ל דה\"ן לאו ת\"ג מצד עצמו קאמר אלא שאנו אומרים לשואל והוא ע\"ה לגבי דידך ת\"ג אבל ודאי שמעשה גדול ומ\"ש דלגבי דידיה גדול כדי שיקיים ומי נתלה במי ומשו\"ה פריך שפיר התם כמשפרש\"י.
עוד יש לפרש בסיגנון אחר ועפ\"י האמור והוא דודאי קושייתם אלימתא היא במ\"ש הקונטריס שם ולכאורה פי' הקונטריס מוכרח הוא דאי כדמשמע הכא דתלמוד עדיף מאי פריך והא אמר מר כו' הא ודאי שפיר קאמר ר\"י למד לא אמרינן משום דעדיף וגדול ע\"כ כדפי' הקונטריס שם והוא תימא דמהכא משמע איפכא ותירצו ז\"ל דלעולם התם נמי הכי ס\"ל בהא דת\"ג ר\"ל עדיף ממעשה והיינו דנענו כולם ואמרו ת\"ג מיהו התם הכי פי' מדאמרת למד ל\"א משמ' דס\"ל כמ\"ד ת\"ג והלא מ\"ד ת\"ג הוא משום שיבא לידי מעשה וא\"כ היאך קיים אם לא למד דס\"ל שאין מעשה בלא תלמוד ומשו\"ה עדיף טפי א\"כ ע\"כ כד אמרינן קיים מינה שלמד ואי ס\"ל כמ\"ד ת\"ג קשה היאך אמרת קיים אמרינן למד לא אמרינן והיאך קיים אם לא למד דהא מאן דאמר זה הוא דס\"ל שגדול תלמוד שאי אפשר למעשה בלעדו ובודאי לפי\"ז כדאמרי' קיים הרי בכלל אמור שלמד ואת אמרת קיים אמרי' וכו' וקשה טובא דהוו תרתי דסתרן דמלמד לא אמרינן מוכח דס\"ל דת\"ג כההוא מ\"ד בקדושין והוא תימא דהא במה דאמרי' קיים הרי אמרינן למד וא\"כ דבריך אין להם שחר כלל. אלא עכ\"ל דלא ס\"ל סברא זו דאי אפשר למעשה בלא תלמוד אלא אפשר וכיון שאתה מכחיש סברא זו ע\"כ דמעשה עדיף כר\"ט דהא מאן דאמר ת\"ג הוא בשביל סברא זו דאי אפשר מעשה בלי תלמוד וזה ודאי אתה מכחישו כדאמרן וכיון שכן ודאי ס\"ל דמעשה עדיף וא\"כ קשה כיון דאמרת קיים כ\"ש למד שהוא קטן ומאי דעתך ומשני לעולם הכי ס\"ל דמעשה עדיף מיהו הא דס\"ל דמעשה עדיף הוא מגמר לדידיה אז טוב לו המעשה דמעשה עדיף והא דאמרית למד לא אמרינן דמשמע דס\"ל דגדול הוא התלמוד הוא לאגמורי אחריני דהתם גדול ועדיף הוא התלמוד זו היא כוונתם ז\"ל ולא רצו לפרש דהכי קאמר לעולם ת\"ג ס\"ל וכי תימא כיון דאמרת דקיים בכללו למד היינו למגמר לדידיה נכלל בקיים אבל לאחרים אינו בכללו למד דא\"כ לא הול\"ל כי האי לישנא הא למגמ' הא לאגמורי אלא הול\"ל הא מגמר הא אגמורי שר\"ל מה שנכלל בקיים הוא מגמר ומה שאמרתי הוא אגמורי או הכי הול\"ל הא דגמר הא דאגמר שכן הוא משפט הלשון לפי כוונת תירוצם אבל לשון למגמ' ולאגמורי מורה שבא על לשון תלמוד עדיף בעלמא או מעשה עדיף ר\"ל לאדם דעלמא למגמר מעשה עדיף ולא ליגמר והכי קאמר הא דאמרתי דזוטר תלמוד הוא למגמר לדידיה והא דגדול תלמוד הוא לאגמורי וא\"כ ע\"כ לפי לשון זה מוכח דמסקנא קאי דמעשה עדיף וכי תימא והש\"ס גופיה אמאי לא משני כדאמרן ולימא הא מגמר כו' תריץ משום דק\"ל הואיל ואמרו ת\"ג שמביא לידי מעשה שנמצא שלעולם הוא גדול א\"כ למה ליה למי' קיים שהוא הזכרת המעשה בפי' והתלמוד מכללא אתמר והוא אשר הביא המעשה וגדול ממנו והלא עדיף לומר למד שהוא הגדול לאומרו בפירוש ומסתמא הביאו למעשה שכיון שלמד מוכרח לשמור לעשות ולקיים את כל התורה משו\"ה משני דלר\"י מעשה עדיף כו'.
עוד י\"ל כוונת התוס' באופן אחר והוא שהנה בהא דאמרינן ת\"ג או מעשה יש לפרשו בשני פנים הפן האחד דה\"ק ת\"ג ר\"ל עדיף ממעשה דהיינו שישב וילמוד כל היום ואינו צריך לחזור כל ימיו לבקש לעשות מעשה לפי שתלמוד עדיף או מעשה גדול ויותר טוב לרדוף אחר המעשה מהלימוד שבזה ירגיל עצמו תמיד לעשות מעשה. נענו כולם ואמרו ת\"ג ר\"ל לרדוף אחריו תמיד ממה שירדוף אחר מעשה לחוד והטעם משום שאם ירדוף כל ימיו אחר מעשה יש בידו מעשה לחוד ולא לימוד אבל תלמוד יש בידו שתים לימוד ומעשה שהרי תלמוד מביא האדם לידי מעשה ולא חיישינן שיתרשל מלעשות מעשה הבא לידו מחמת שלא הורגל דליתא שתלמוד מביא לידי מעשה שידרשנו ומרגילו ואיהו גופיה נמי מעשה מיקרי לפיכך ירדוף אחר הלימוד ונמצא שתיהן בידו לימוד ומעשה משא\"כ במעשה שאם לא נפנה לתלמוד אלא יחזור תמיד אחר המעשה מעשה לחוד יש בידו ולא תלמוד וזה הפי' נראה מדברי רש\"י בשמעתין ובחי' הריטב\"א ז\"ל יע\"ש ובמסכת אבות פ' שנו חכמים שנינו הלומד תורה לשמה כו' ומכשרתו להיות צדיק וכו' וידוע ג\"כ דמתוך שלא לשמה בא לשמה. נמצא לפי\"ז דשכר כל חד וחד באפי נפשיה לא אתפרש ואפשר ששכרו שוה וכמו כן שכר התלמוד כשכר המעשה ואדם שאין בו אלא תורה כי חשקה נפשו בתורה ודוחה מלרדוף אחר המעשה ודוגמא לן' עזאי באופן שאין בו אלא תורה ולא מעשה ובודאי שמעשה זה שאמרו לאו היינו עשה ולא מעשה אלא שאר מעשים טובים וזה שחשקה נפשו בתורה ולא יפנה למעשה ואדם שאין בו תורה אלא מעשה לחוד שקולים הם אמנם מאי דאמרי' תלמוד גדול הוא שמביא לידי מעשה על הרוב ומרגילו ומסתמא כשיש בו תלמוד עושה מעשה ואז נמצאו שתיהן בידו והוא עדיפות גדול משא\"כ במעשה לחוד שמאין לו תלמוד משו\"ה ת\"ג שסתמו יהיו שתיהן בידו.
ונמצינו למדין מזה שיש מעשה בלא תלמוד אמנם הוא מעשה לחוד אבל תלמוד סתמו שיש בו מעשה ורוב ת\"ח יש בידו מעשה וטוב לו שירדוף אחר התלמוד כדי שיהיו שתיהן בידו והנה שכרו פי שנים. גם נמשך מזה שיש לו שכר לתלמוד ומעשה רב הוא מצד עצמו דאלת\"ה מאי איכפת לן שיהיו שתיהן בידו כמו שפרש\"י הלא אין מצוה בתלמוד אלא במעשה ע\"כ לומר דתלמוד בפ\"ע נמי מצוה רבה היא מיהו לא נתברר מי זה שכרו גדול מחבירו ואדרבא מוכח דשקולים הם מצד עצמן אמנם לרדוף אחר התלמוד עדיף שמסתמא יהיו שתיהן בידו משא\"כ במעשה ונמצא לפי פי' זה דבכלל למד קיים מסתמא אבל בכלל קיים מהי תיתי לומר שלמד.
הפן השני שיש לפרש דהכי קאמר ת\"ג ממעשה וירדוף אחר התלמוד או מעשה וירדוף אחר המעשה דוקא נענו כולם ואמרו ת\"ג לרדוף אחריו לא מפני שכר עצמו של לימוד ושיהיו שתיהן בידו כי לא המדרש עיקר ואין בו סרך מצוה אלא עיקר התלמוד שמביא לידי מעשה שק\"ל שאם אין תלמוד אין מעשה בעולם על כן ירדוף אחר התלמוד משום דאי אפשר למעשה בלעדו. ומשמע הא אלו היה אפשר למעשה בלא תלמוד מעשה עדיף לרדוף אחריו שכל כח התלמוד אינו לחשיבותו אלא לתכלית היוצא ממנו שבו ידע לעשות מעשה ולא שיש שום חביבות לתלמוד מצד עצמו אלא מפני שנצרך למעשה אבל אם היה אפשר למעשה בלא תלמוד לא היה ראוי להיטפל כלל אלא במעשה לחוד וליכא למידק הא אילו היה אפשר למעשה בלא תלמוד שקולים דמנא תימרא דהלא כל כח התלמוד הוא כדי לידע המעשה ולא מצד עצמו אלא לתכלית היוצא ממנו שכן אמרו שאם אין תלמוד אין מעשה משמע שצריכות התלמוד הוא למעשה ולעולם דמעשה עדיף מצד עצמו ותלמוד גרוע מצד עצמו מיהו ת\"ג לרדוף אחריו מפני שאי אפשר למעשה בלעדו ולאו דגדול מצד עצמו אלא מפני צורך ידיעת המעשה שאי אפשר בלעדו.
הנה אלו ב' הפירושים יש לפרש בסוגייא זו והשתא אם המקשן דמק' לר\"י קיים אמרי' למד לא אמרינן ס\"ל כפירוש הראשון אשר אין מקום לומר דמעשה עדיף כמדובר קשה מאי פריך והא אמר מר כו' מאי קושיא הכי הוא ודאי ושפיר אמר ר\"י למד לא אמרינן משום דקיים משמעותו מעשה לחוד ולא לימוד נמי אמנם אם אנו אומרים למד בכללו מסתמא קיים ששתיהן בידו וכדאמרן לעיל והוא שבח גדול ולא אמרינן וזהו טעמו של ר\"י משום שתלמוד מביא לידי מעשה ושתיהן בידו וכדפרישית אלא ודאי ע\"כ דהמקשה לא ס\"ד פירוש זה כלל אלא הפירוש הב' ולפי הפי' השני הרי הכרחנו וסלקא מילתא דמעשה עדיף שהתלמוד הוא מפני המעשה ולא מצד עצמו נמי וא\"כ כדאמרינן קיים הרי בכללו למד שאם לא למד היאך קיים ומשום הכי פריך ליה שפיר דהיכי קאמר קיים אמרינן למד ל\"א דמש' דאפ' לזה בל\"ז ותלמוד עדיף דליתא אלא דמע' עדיף ומ\"ש ת\"ג הוא לצורך המעשה וא\"כ כיון דאמרינן לו קיים לר\"י הרי אמרינן לו למד דאיך קיים אם לא למד. ומשני אה\"נ עיקר הפירוש בההיא דאמר מר הוא כדס\"ל ומעשה עדיף שהתלמוד הוא לבא לידי מעשה ובודאי שבכלל קיים למד מיהו הא דאמר ר\"י למד לא אמרינן הוא לאגמורי לאחריני כו' נמצא דמה שאמרו התוס' ז\"ל דמעשה עדיף היא היא סברת המקשן וכדפרישית דס\"ל הפירוש כדאמרן בפן השני המורם מאלו השני פירושים שהראשון הוא פי' רש\"י בשמעתין והשני הוא פירוש של התוס' לדעת המקשן דר\"י. נמצא דלפי הפי' הראשון בכלל למד מסתמא קיים אבל בכלל קיים אינו למד ולפי הפי' הב' בכלל קיים למד אבל בכלל למד אינו קיים וכדאמרן.
ועפי\"ז יתבאר ההיא דגרסי' בפ' במה מדליקין דל\"א רבי סימון ור\"א הוו יתבי חליף ואזיל רבי יעקב בר אחא אמר ליה חד לחבריה ניקום מקמיה דגבר דחיל חטאין הוא א\"ל אידך ניקום מקמיה דבר אוריין הוא א\"ל אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא ואמר' לי את דבר אוריין הוא תסתיים דר\"א הוא דאמר גבר דחיל חטאין הוא דאמר ר\"א אין לו להקב\"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים כו' יע\"ש ויש לדקדק מאי בינייהו ובמאי קמפלגי ומה היתה כוונת רבי סימון לפי מה שפרש\"י וז\"ל ואנא אמינא לך כלומר ואתה מיעטת בשבחו ואמנם במ\"ש יתבאר דהנה מרן ז\"ל בב\"י י\"ד סימן רמ\"ד על מ\"ש הטור מי שהוא חסיד ובעל מעשים הכל צריכין לעמו' מפניו אפילו הגדולים ממנו בחכמה והביא מרן ז\"ל הא דרבי סימון יע\"ש משמע דס\"ל דדחיל חטאין היינו בעל מעשים גם ידוע שיש ירא חטא שגדול מצדיק ועיין בפ\"ב דאבות ובשלהי סוטה בתי\"ט וכמה דוכתי ובפ\"ב דאבות משנה ז' פי' הרמב\"ם בפי' המשנה וז\"ל ירא חטא הוא זריזות והשתדלות בענייני עסקי הטוב ושמירתו כו'. נמצא שרבי יעקב בר אחא היה בעל מעשים והשתא ר\"א דאמר דחיל חטאין ס\"ל כפי' השני שכתבנו שהתלמוד מביא לידי מעשה כלומר דאי אפשר בלעדו ומ\"מ מעשה עדיף כדאמרן ולפ\"ז בכלל קיים למד ומש\"ה קאמר ניקום מקמיה דדחיל חטאין הוא וכיון דדחיל חטאין הרי מוכרח דהוא בר אוריין ולמדן גדול ועיקר הדרת פני זקן זה ת\"ח מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה (ועיין בהר\"ן בפי' ההלכות בפ\"ק דקדושין במתני' דאיסי) והזכיר דחיל חטאין שהוא העיקר דמעשה עדיף ובכללו למד והיינו הידור הת\"ח ורבי סימון ס\"ל כפי' הראשון דת\"ג ויש לו מעלה מצד עצמו וגם שעושה מעשה ונמצאו שתיהן בידו ובכלל למד קיים לא בכלל קיים למד והתורה לא הזהירה אלא על הדרת החכם ששתיהן בידו ות\"ג משום הכי אמר ניקום מקמי דבר אוריין הוא ובכלל קיים והזכיר החכמה שהיא העיקר דת\"ג ששתיהן בידו ור\"א לא הבין סברתו ומש\"ה אמר לו אנא אמינא דחיל חטאין ואת אמרת בר אוריין ר\"ל כיון דאמרתי דחיל חטאין שהוא קיים הרי בכללו שהוא בר אוריין ומה חידשת והיא דוגמת קושי' התוס' בההיא דקמא דכיון דאמרת קיים הרי אמרת למד ור' סימון לא חש להשיבו או השיבו והש\"ס לא הוצרך להביאו וקאמ' דרבי אלעזר הוא דאמ' דחיל חטאין דאמר ר\"א אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים דמשמע דמעשה עדיף לעולם והשתא ניחא לפי זה דר' סימון לא כיוין למעט בכבוד ר\"י בר אחא וכדפרישית.
א\"נ יש לפרש שלא על פי כל הנז\"ל אלא נאמר כפשטא דשמעתין דלר\"ט מעשה גדול ולרבי עקיבא והזקנים ת\"ג ועדיף ממעשה לעולם משום ששתיהן בידו נמי וההיא דקמא יתיישב כפי' התוס' ומאי דמשני הוא כמו שהקשינו להתוספות ור\"ל דמגמר הוא בכלל קיים ולעולם ת\"ג וכן נר' שהבינו התוס' בקמא כמ\"ש הר\"ב ח\"ה בקי' הפך מ\"ש הוא ז\"ל בדבריהם בקמא יע\"ש ודלא כמ\"ש בתירוץ הג' לפי הפי' השני אלא לעולם ת\"ג והא דר' סימון ור' אלעזר בפלוגתא דרבי טרפון ור\"ע והזקנים היא דלר' טרפון מעשה עדיף והזקנים נענו כולם תלמוד עדיף ור' אלעזר ס\"ל כר\"ט דמעשה עדיף ומשו' הכי קאמר ניקום מקמיה דדחיל חטאין הוא דעדיף מאוריין ומחוייבין להדרו מכ\"ש דבר אוריין שציותה התורה עליו ור' סימון ס\"ל כר\"ע והזקנים דת\"ג ולא ציותה תורה אלא בת\"ח דעדיף תלמוד ומש\"ה קאמר ניקום מקמיה דבר אוריין הוא שתלמוד עדיף ור\"א לא הבינו וא\"ל אמינא לך אנא כלומר דמכ\"ש אתייא.
ובזה יתיישב מה שלא הזכירו רוב הפוסקים חיוב הידור לבעל מעשים ומרן ז\"ל בי\"ד סי' רמ\"ד כתב כן בשם הרמב\"ן ז\"ל יע\"ש וקשה דמי הכריחם לסבור כן ומה גם דברי הרמב\"ן שהביאם ג\"כ הר\"ן ז\"ל דקאמר שלא מצינו בשום מקום חיוב הידור לבעל מעשים ואלו אמרינן דמעשה עדיף ופי' ת\"ג שמביא לידי מעשה הכוונה הוא מי נתלה במי וכמ\"ש התוס' קשה דמכל שכן אתייא כיון דהלכה רווחת בהידור הת\"ח מכ\"ש בעל מעשים שמעשה גדול ודוגמא למ\"ש הר\"ן שם בפירוש ההלכות. אמנם בזה ניחא דלפום סוגיין דקדושין ודאי ת\"ג ועדיף שהוא כלל גדול בתורה כלול בכל טוב תורה ומצוות ומעשה רב. ואנן הכי קי\"ל דסברא דר\"ט יחידאה היא והואיל וכן דת\"ג מעתה ודאי יש לנו לומר שכיון שהתורה הזהירה בהידור הת\"ח לסברת האומרי' אפי' יניק וחכים אמרינן דוקא בת\"ח שת\"ג אבל בעל מעשים לחוד מאין הרגלי' שיש בו מצות הידור וההיא דאיבעיא לן בפ\"ק דקדושין דל\"ג בנו והוא רבו מהו לעמו' מפני אביו ואמרינן דאמר ליה שמואל לרב יאודה שיננא קום מקמי אבוך כו' ודחינן שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה דהא שמואל קם מקמיה כו' ומכח הך סתמא דדיחוייא פסק הטור בסי' רמ\"ד חיוב הידור לבעל מעשים וכ\"כ הר\"ן בפי' ההלכות מ\"מ שאר הפוסקים לא חיישי להא משום דסוגיין דעלמא תלמוד עדיף וכדאמרן לעיל וכיון דרב יאודה גדול מאביו היה בתורה אין בו חיוב הדרת פני זקן ואדרב' היה במשמע לומר שהיה בזה לרב יאודה דין זקן ואינה לפי כבודו. דאביו לגביה ח\"ו כע\"ה דמי. מיהו מה דדחינן הוא דאפשר לומר דשמואל ס\"ל דמעשה עדיף וכההיא דר\"א דלעיל תדע שהרי מר שמואל הוה קם מקמיה והא ודאי רב יחזקאל לגבי מר שמואל ח\"ו כע\"ה דמי ואפילו הכי קם משום דהוה בעל מעשים ואלו ס\"ל דתלמוד עדיף הא איכא בזה משום זקן ואינו לפי כבודו אלא ודאי ס\"ל דמעשה עדיף ומשו\"ה הוה קם מקמיה והיינו דאמר ליה לר\"י קום כו' משום דלטעמיה אזיל מיהו אנן קי\"ל דתלמוד עדיף וכיון שכן ת\"ח מפני בעל מעשים אין בו חיוב הידור וקרוב הדבר לומר שיש בו משום זקן ואינו לפי כבודו לדעת שאר הפוסקים ודלא כהרמב\"ן ולא הזהירה תורה אלא בת\"ח שגדול ומש\"ה השמיטו הפוסקים דין זה דבעל מעשים.
והר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות כתב וז\"ל ולפיכך נ\"ל שכל שמוחזק בבעל מעשים עומדים מפניו שלא צותה תורה לחכם אלא מפני שהחכמה מביאה לידי מעשה אלא שלא פרטה התורה במעשה כמו שפי' בתורה לפי שאין הכשר המעשה גלוי כמו שיתרון הכשר החכמה נראה לכל וכו' עכ\"ל ונראין דבריו בפירוש דיש חיוב בהדרת פני בעל מעשים וזה הטעם שכתב נראה כפי' השני דלעיל שכתבנו לדעת התוס' דאלו לפי' הראשון לא דמי דהא ת\"ג ששתיהן בידו וכיון שכן בזה דוקא צותה תורה ומאין הרגלים במעשה לחוד עכ\"ל כפי' השני. עוד כתב הר\"ן שם לתרץ דעת ר\"ח והרמב\"ם ז\"ל שפסקו בבעיא דבנו והוא רבו מהו שיעמוד מפני אביו לחומרא שחייב לעמוד ובבעייא שניה דמהו שיעמוד מפניו לקולא. כתב ז\"ל דאפשר דס\"ל דאע\"ג דבש\"ס דילן לא איפשיטא ס\"ל דאיפשיט' בירושלמי דגרסינן התם אימא דר' טרפון ירדה לטייל לחצרה בשבת והניח רבי טרפון ידיו תותי פרסה יע\"ש ואם איתא דאין הבן חייב או האב חייב לא היתה רשאה אמו של ר\"ט לקבל כך אלא ודאי דחייב וכו' ולא משמע משום דבעלת מעשים הות מדאמרינן סתמא עדיין לא הגיע לכבוד שאמרה תורה עכ\"ל. ולדעתי לא מכרעא דודאי מצינן לדחויי דבעלת מעשים הוא ור\"ט לטעמיה דס\"ל מעשה עדיף מתלמוד ומחוייב לפי\"ז הת\"ח גדול לעמוד מפני בעל מעשים ואמיה דר\"ט נמי כר\"ט ס\"ל ומשו\"ה הייתה מקבלת זה והוא עשה ג\"כ כיון דהיתה בעלת מעשים ויש ג\"כ חיוב כבוד אם דמכרע' לזלזולי כולי האי ביה ומאי דאמרי' סתמא לא הגיע לחצי כבוד שאמרה תורה ודאי הכי הוא כיון שהיתה מסתמא בעלת מעשים והוא ס\"ל מעשה עדיף א\"כ הרי הוא כבן סתם דעלמא וחייב לפי דעתו. והיינו נמי מאי דלא מכרעא ליה להש\"ס דידן כל הני עובדי דהא בפרקין מייתינן בש\"ס דילן עובדא דר\"ט בדף ע\"א דכל אימת דהות בעיא למיסק לפורייא גחין וסליק אתא וקמשתבח כו' אמרו לו עדיין לא הגעת לחצי שיעור כו' ואפי\"ה מבעיא לן הכי בעיי ש\"מ דלא מכרע ליה להש\"ס דילן וה\"ט כדאמרן דר\"ט לטעמיה דבעל מעשים גדול דמעשה עדיף ולשיטתו אמרו לו עדיין לא הגעת כו' מיהו אנן קי\"ל דת\"ג ומשו\"ה לא מפשטא מהך עובדא ומבעיא לן כו' ומייתי מהא דשמואל דס\"ד דודאי שמואל מהי תיתי שיסבור כר\"ט ולא כהזקנים ודחינן דהכי הוא ודאי דהא איהו נמי קאים קמיה דרב יחזקאל ע\"כ דס\"ל כר\"ט מיהו לדידן דקי\"ל דתלמוד עדיף מבעיא. והן הן הדברים שכתב מרן בכ\"מ פ\"ה מהלכות ממרים דלא מכרעא הא דהביא הר\"ן והורה לן מר הא דמייתי הש\"ס דידן וכתב דודאי לא מכרעא ולא כתב מה טעם לא מכרע' ובמ\"ש ודאי הכי הוא.
ומ\"מ לדעת הרמב\"ם אפשר לומר כיון דבעייא שניה דמהו שיעמוד אביו מפניו בדרך את\"ל קמבעיא ליה והכי הוא בהכרח באת\"ל דבנו חייב וכמו שיראה המעיין וכמ\"ש הר\"ן בפי' ההלכות בדרך את\"ל משו\"ה פסק בבן שחייב ואע\"ג דכלל גדול זה להרמב\"ם לא הורו המורים אלא כשאת\"ל מפורש בש\"ס אבל כל שאינו מפורש אע\"פ שבעיא שניה תהיה באת\"ל מהראשונה ליכא מאן דפסק כאת\"ל כמ\"ש מרן ב\"י בא\"ה ס\"ס קכ\"ב ובכ\"מ ספ\"ב מהלכות מתנות עניים ועיין להרפ\"ח שם ובס' קול ן' לוי דכ\"א ע\"ד שעשו סמוכות לדברי מרן יע\"ש ובפרישה ח\"מ סימן רי\"ו ס\"ח ובמוהר\"ם ן' חביב בס' ג\"פ סי' קכ\"ב ס\"ק י\"ב ועיין להלח\"מ ספ\"ב מה' שאלה ופקדון ופ\"ד מה' אישות משנה למלך פ\"ג מה' ביאת מקדש הלכה כ\"א חוות יאיר דצ\"ג ע\"א מכתב מאליהו דף ק\"פ ע\"ג יע\"ש מ\"מ הר\"ב זרע אברהם חי\"ד סי' י\"ז כתב דאע\"ג דלא הוזכר האת\"ל בהדייא בש\"ס כיון דאין מקום לבעייא שניה אם לא בדרך את\"ל הו\"ל כאלו נאמר בהדיא בש\"ס וכ\"כ הדמשק אליעזר בחולין דת\"ל ע\"ב ועיין נתיבות משפט דר\"ח ע\"ב ובהר\"ב הלכה למשה ח\"א דנ\"ו ע\"א ובהר\"ב אור יקרות דמ\"ד ע\"ב יע\"ש. ולפי דברי הר\"ז ז\"א והדמש\"א הנה נכון מה שפסק הרמב\"ם כאן לחיוב בבעיא קמייתא ובבעיא דמהו שיעמוד אביו משום חומרא דכבוד אב פסק לקולא אע\"פ שיש בזה קולא דהדרת פני זקן מ\"מ שב ואל תעשה עדיף דאם יקום מפני בנו הרי יש בזה זלזול לכבודו מפני בנו ודוחה בידים אע\"ג דעיקר עשה אבן הוא מ\"מ בסיבתו בא לזלזול אמנם בשב ואל תעשה עדיף דמסתמא נמי הבן מוחל וחכם שמחל על כבודו כבודו מחול זה אנו יכולים לומר ליישב דעת הפוסקים שהשמיטו ענין זה דבעל מעשים.
ואפילו נימא כפי' הראשון שכתבנו בההיא דקידושין והוא פרש\"י דלדעת הזקנים תלמוד לחוד ומעשה לחוד שוין מ\"מ היינו כשודאי אין בו אלא תלמוד לחוד אבל אם הוא סתם ת\"ח סתמו ששתיהן בידו שהתלמוד מל\"מ ועל הסתם ת\"ח שתיהן בידו והתורה הזהירה בת\"ח היינו משום ששתיהן בידו שהתלמוד מביא לידי מעשה הא לא\"ה דהיינו מי שאין בידו תורה אלא מעשה לחוד או מי שאין בו מעשה אלא עסק התורה לחוד שחשקה נפשו בתורה כ\"כ שכל מעשה הטוב והישר שבא לידו דוחה אותו מרוב חשקו בתורה וכבר כתבנו שכל זה ודאי הוא במעשים טובים אחרים לא ח\"ו בעשה ולא תעשה כי אז תורתו נעשית לו סם המות שנא' ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חקי כו' ודאי פשיט' ופשי' שהוא בשאר מע\"ט כגון ג\"ח וכיוצא לזה טובא ובזה יש כח לתלמוד להרגילו שלא יתרשל ממעשה וגם זכות תורה מביא לידי המעשה ומכ\"ש שכשיש בו תורה בקי בכל איסור והיתר וגם המעשה הטוב וכאומרם ז\"ל ומכשרתו להיות צדיק ועניו כו' ומ\"ש התוס' נמי שאם אין תלמוד אין מעשה היינו ודאי מע\"ט אבל עשה ול\"ת אין אנו יכולים להכחיש המוחש והרי אמרו ולא ע\"ה חסיד אבל צדיק יהיה אלא שיתרון הכשר החכמה פועל הטובות מלב' שיוד' בטיב האיסור והיתר ומכשרתו להיות צדיק ולא רשע דאלו אין בו תורה אפשר להיותו רשע אמנם התורה מכשרתו להיות צדיק ולא רשע. ומלבד זה להיות בעל מעשים טובים מה שאין כן אם לא למד לדעת התוס' וכההיא דרע\"ק גבי מת מצוה שאמרו לו על כל פסיעה ופסיעה שפכת דמים כו' מחמת שלא ידע דמת מצוה קנה מקומו ומ\"מ כוונתו לעשות מצוה אף על גב שאין בו עשה ול\"ת מדאורייתא בפי' אבל אם היה בו תלמוד היה עושה מעשה כתיקנו וזה פשוט. ומכ\"ש אם אנו אומרים כפרש\"י דשתיהן בידו ואפשר למעשה בלא תלמוד על הרוב מיהו אפשר לו לטעות אבל כשיש בו תלמוד מסתמא שתיהן בידו כתקנן אמנם אם הוא חשקה נפשו בתורה דוקא ולא יפנה לרוב המעשה נמי ודוחה למעשה בידו זה כחו ככח בעל מעשה לחוד דוקא ואין מצות הידור בבעל מעשים אלא דוקא בסתם ת\"ח שנמצאו שתיהן בידו ובשביל זה הזהירה תורה בכבוד ת\"ח סתם ומ\"מ לא פלוג ובכל ת\"ח יש בו חיוב הידור אבל בבעל מעשים לחוד לא.
ואיך שיהיה מ\"מ אנו למדים לפי הפירוש הראשון שכתבנו בהא דת\"ג והוא פי' רש\"י ששבח התלמוד שסתמו מביא לידי מעשה ושתיהן בידו אבל כל חד באפי נפשיה שכרן יפה חלק כחלק יאכלו אבל סתם ת\"ח שיש בידו שתיהן מעלתו גדולה ודאי. גם כפי הנראה דלרבי עקיבא ס\"ד דת\"ג מבלי טעם שמביא לידי מעשה אלא עסק התורה ס\"ל שהוא גדול מכל מיני מעשים טובים ולאפוקי סברת ר' טרפון דאמר מעשה עדיף אמר ר' עקיבא תלמוד עדיף מעצמותו וכל הזקנים באו בדעת שלישי מכרעת לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא כל אחד באפיה נפשיה שוה כאחד מ\"מ עדיף תלמוד שסתמא יהיו שתיהן בידו.
וע\"פ האמור יובן מאמר רז\"ל במ\"ר פ' קדושים פ' כ\"ה ס\"א על פסוק כי בצל החכמה בצל הכסף וז\"ל רב הונא ורבי ירמיה אמרו בשם ר' חייא בר אבא עתיד הקב\"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בני תורה בג\"ע ואית לן תלת קריין חדא כי בצל החכמה בצל הכסף ב' אשרי אנוש יעשה זאת והדין עץ חיים היא למחזיקים בה שמעון אחי עזריה אמר משמו והלא שמעון היה גדול מעזריה אלא על ידי שהיה עזריה עוסק בפרקמטיא ונותן בפיו של שמעון לפיכך נקרא הלכה על שמו ודוכוותא ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך והלא יששכר גדול היה מזבולון אלא על ידי שהיה זבולון מפרש מישוב ועוסק בפרקמטיא ובא ונותן לתוך פיו של יששכר נותן לו שכר בעמלו לפיכך נקרא הפסוק על שמו ע\"כ.
ואיכא למידק חדא דלאו רישיה סיפיה דמדקאמר בעלי מצוות ולא קאמר למחזיקים ביד לומדי תורה משמע דבכל בעלי מצוות סתם איירי ובסיפא משמע דהוא במחזיקים כמו שנר' מראיות הפסוקים וההיא דשמעון ויששכר ותו אי בבעלי מצוות איירי מהיכא משמע דהא קרא כתיב הכסף סתם ובשלמא במחזיק שייך זה אבל בבעלי מצוות מה שייך זה. אלא שלזה י\"ל כיון דעניות לא הניח מדה טובה לישראל והכי אמרי' בפרק מי שהוציאוהו שדקדוקי עניות מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת המקום אבל בהיות עשיר מסתמא מלא מצוות כרמון וכדאמרינן בעירובין דף פ\"ו דר' ור\"ע היו מכבדים את העשירים ואומרים ישב עולם לפני אלהים כו' אימתי ישב עולם לפני אלהים בזמן שחסד ואמת מן ינצורוהו ופרש\"י אמתי ישב עולם בזמן שיש עשירים שגומלים ומזמנין מזונות לעניים והם ינצרוהו יע\"ש ועיין בעין יעקב שהביא פי' מהגאונים באופן שנמצא שהעשירים הם אנשי החסד והכל תלוי בכיס ולולי שהם בעלי חסד לא היה עשרם נצור. ועיין בב\"ר סדר מקץ פצ\"א סי' ה'. והשתא שפיר נקט הכסף שהוא סתמו מלא מצוות. מיהו קשה שמשוה בעלי מצוות לרבנן וכבר אמרו סוף פ\"ק דב\"ב והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים אלו בעלי צדקה. ורבנן מאי ואוהביו כצאת השמש בגבורתו אלא דרבנן מעלתם גדולה מכל בעלי מצוות ורחב\"א גופיה אמר משם רבי יוחנן בפרק אין עומדין ובפרק חלק דצ\"ט כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת\"ח ולעושה פרקמטיא לת\"ח ולמהנה מנכסיו לת\"ח אבל ת\"ח עצמו עין לא ראתה אלקים זולתך ומפרש ר\"ל זה עדן. ולא מסתבר למי' דמשמיה דר\"י אמרה וליה לא ס\"ל אלא משמע דאפי' המחזיק ביד לומדי התורה אין שכרו גדול כשכר הת\"ח עצמו וכאן משמע דשקולין הם ואומר ג\"כ ששניהם בג\"ע והתם אמרינן לר\"ל דעדן לחוד דעין לא ראתה וגן לחוד דהוה קאי התם אדם והכא אמר דהת\"ח יושבים בגן. גם י\"ל מאי האי דקאמר בני תורה ולא קאמר ת\"ח או רבנן ותו היכא רמיזא בהני תרי קראי בתראי צל וחופה ותו תלתא קראי ל\"ל וכדאקשינן בש\"ס מאי ואומר ועיין למוהר\"ש יפה ז\"ל יע\"ש.
אמנם יובן הכל ע\"פ האמור דהלא כבר העלינו לפי פי' רש\"י דתורה לחוד ומעשה לחוד שוין ודלא כר\"ט ודלא כרע\"ק אלא דת\"ג דמסתמא מבי' לידי מעש' ושתיהן בידו דמכשרתו להיות צדיק ובעל מעשים מסתמא וב' בידו והיא גופא קמ\"ל ר\"ח דלא כר\"ט ודלא כר\"ע אלא כסברת שאר הזקנים וזהו אומרו עתיד הקב\"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות ר\"ל בעל מעשים לחוד דאין בידם תורה אפי\"ה עושה להם צל אצל בני תורה ר\"ל שאין בידם אלא תורה לחוד והיינו דקאמר בני תורה ר\"ל שאינן בעלי מצוות אלא בני תורה שאין בידם אלא תורה דוקא ולא סתם רבנן דרבנן סתם יש שתיהן בידו והיינו דקאמר בגמ' ששקולין הם לישב בגן ולא תימא מעשה גדול כר\"ט ולא ת\"ג מצד עצמו כר\"ע אלא שוין הם לשבת בצל וחופות בגן ומביא ראיה מן הכתוב בצל החכמה בצל הכסף והכי קאמר קרא בצל ר\"ל בצלו של ה' צלא דמהימנותא וחופת חתנים מסתופף החכמה ר\"ל החכם שאין בו אלא תורה. ובצל ה' נמי הכסף שהוא העשיר שבידו מצוות ואין בידו תורה שוין לישב בצל ה'. הרי קרא מוכח דמעלה אחת יש להם לישב בצל זה בצלו וזה בצלו והיינו בבן תורה שאין בו אלא תורה ובמי שאין בו אלא מעשה ומה שסיים קרא ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה הכוונה במה שידוע שהרשעים אפילו בחייהם קרויים מתים אבל הצדיקים חיים בחייהם ובמותם כמו שדרשו רז\"ל בההיא דבן איש חי כו'.
והנה הכרחנו לעיל שאע\"ג שתלמוד ומעשה שוים היינו כל חד מצד עצמו אמנם ת\"ג סתמא שמביא לידי מעשה ומכשרתו להיות צדיק ועניו כמ\"ש למעלה באורך וכלפי זה בא הכתוב דהנה מתחיל' אמר דהחכמה שהוא תלמוד והכסף שהוא המעשה שוה וכי תימא והא סוגיין דעלמא מורגל בפי הכל וקבלה בידינו דת\"ג לזה אמר ויתרון דעת החכמה כלומר דיתרון והשבח שיש לדעת החכמה שהוא התלמוד הוא שתחיה בעליה שהתלמוד גדול שמביא לידי מעשה שמכשרתו להיות צדיק שבזה נקרא חי שמחיה אותו ונקרא בעל חי. א\"נ היא גופה קמ\"ל שיש יתרון דעת החכמה לרדוף אחר התלמוד מפני שתחיה בעליה שמכשרתו להיות צדיק ושתיהן בידו מיהו כל חד באפי נפשיה ומי שאין בו אלא תורה ומי שאין בו אלא מעשה שוין הם לישב בצל בג\"ע. וההיא דרבנן כצאת השמש ועין לא ראתה הוא בסתם ת\"ח בדולים דמסתמא יש בידם שתים התם בעדן יושבים דעין לא ראתה והכא בבן תורה לחוד הוא דכל לשון בן תורה אינו כת\"ח או רבנן. ומייתי עוד קרא דאשרי אנוש יעשה זאת כלומר וכ\"ת מאן לימא לן דשוים הם אימא לעולם ת\"ג כש' רע\"ק ומעשה גרוע תדע דהא הכסף בתר החכמה כתביה ופלגינהו וע\"כ הכי הוא דשניהם מיהא זוכים לצל מיהו צלו של זה גבוה משל חבירו ואה\"נ דמי שיש בידו שתים ודאי עדיף מכולהו מיהו הללו זה גבוה משל חבירו ומדור לפי כבודו שת\"ג ממעשה מצד עצמו נמי וקרא מוכח דכתב מעשה בתר חכמה ופלגינהו ומ\"ש ויתרון דעת החכמה כו' הוא כמ\"ש ז\"ל קארי אנפשיה והחכמה תחיה בעליה וכאומרו אני חכמה שכנתי ערמה שע\"י החכמה האדם ניצול מכל שופ\"ר ולא כדפרישית בענין ת\"ג לאפוקי זה מביא קרא דאשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה דהתם ודאי משתעי רישא דקרא בבעל מעשים דאין זאת אלא תורה וקאמר יעשה וסיפיה דקרא משתעי במחזיק ממש ביד לומדי התורה ופשוט הוא שמחזיק ביד לומדי התורה חלק כחלק יאכל מן התורה ואיהו גופיה חשיב בשכרו כצורבא מרבנן ותורה דיליה היא וכמ\"ש ז\"ל דהוי כמדליק נר מנר והתלמוד שלמד זה לו יחשב וכדמוכח בפסחים משא\"כ בבעל מעשים ואפי\"ה קחזינן שמזכיר למחזיק אחר המעשה ולדידך דת\"ג הי\"ל להזכירו קודם המעשה אלא ודאי ע\"כ דלא דייק קרא בסידרא מאחר ששקולים הם וכמ\"ש רז\"ל בפסוק הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן שפעם מקדים למשה ופעם מקדים לאהרן ללמדך ששקולים הם גם הכא הכי הוא הוא ודון מינה דשוים.
ומייתי עוד קרא דעץ חיים כו' ירצה ומאן לימא לן דמחזיק גופיה יש בידו תורה מקרי ליתא דאם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו מיהו שכר מעשה גדול יש לו וזהו מחמת חשיבות וגודל התלמוד שאעפ\"י שאין לו אלא שכר מצוה זו יש לו שכר קרוב לבעל מעשים ומש\"ה כתביה בתר אשרי אנוש יעשה זאת ומ\"מ שכרו קרוב לבעל מעשה מחמת גודל התלמוד שזה החזיקו ולא שתורה דיליה היא וכבן תורה דמי משו\"ה קאמר ראה והביט הדין קרא דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה והוא ודאי במחזיק ביד לומדי התורה והלא זה השבח שנותנת חיים לעושיה לא מצינו אלא בבן תורה גופיה וכדכתיב ויתרון דעת החכמה תחיה את בעליה לכל הפירושים שנמצא שיש יתרון זה לחכם מה שלא יש זה בבעל מעשים והשתא אי ס\"ד דמחזיק אין בידו אלא מעשה וגרע מיהא מבעל מעשים דהא כתביה בתר אשרי אנוש כו' היכי כתב דעץ חיים היא למחזיקים דהא ליתא דזה יתרון לחכם שהחכמה תחיה בעליה וכדכתי' בההוא קרא בהדייא אלא ודאי ע\"כ שהמחזיק בן תורה מיקרי ממש כיון דהוי כבן תורה וכחכם דמי יש לו שבח ומעלת התלמוד בסיעתא דשמיא להרחיק חטא מלפניו ולהיות צדיק כמעלת התלמוד אם ידרשנו למעשה מה שלא יש לשאר בעל מעשה דעלמא זה אפשר לו לזכות לזה וז\"ש עץ חיים היא למחזיקים כו' מיהו אם לא ידרוש למעשה ויתרשל יש בידו תורה אבל אם ישתדל יזכה ג\"כ לזה אלא שעל הרוב כיון דאינו בא מחמת עצמו מידיעתו התורה אלא מן השמים צרי' התעוררות תחתון יותר משאר ת\"ח עצמו אמנם הא יכול וקרוב לזכות לזה ועיקר חיים הללו בהשתדלות מעט מה שלא יזכה בעל המעשה אם לא בזריזות והתמדה בכל עת ובכל עונה אמנם זה יותר קל לבעל התלמוד ואם לא ישתדל שכרו מיהא כבן תורה שלא השתדל במעשה ומ\"מ שמעי' שעדיף מבעל מעשה וקרוב למעלת יתרון דעת החכמה וכיון שכן תקשי לך היכי כתביה ובן אדם יחזיק בתר אשרי אנוש שהוא בעל מעשים אלא ודאי ע\"כ לא קפיד בסידרא וכההיא דהוא משה ואהרן וכו'.
אמר עוד ההיא דשמעון אחי עזריה ירצה וכ\"ת ומאן לימא לן דקרא דעץ חיים במחזיק כמשמעו הוא אימא דברבנן עצמייהו מיירי ושבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה ברבנן אבל שאר מחזיק ממש אינו נקרא בן תורה ולאו תורה דיליה היא וחזר הדין כמ\"ש משו\"ה קאמר הא דשמעון אמר משמו והלא כו' אלא ע\"כ כו' לפיכך נקרא הלכה על שמו הרי דתורה דיליה היא ממש וכאלו הוא תני לה והוא מפרש לה דון מינה לקרא דעץ חיים ושבקיה כפשטיה דבמחזיק ביד לומדי התורה הוא ממש שאין לנו דוחק לפרשו כפשטי' כי היכי דנימא מחמת דוחק שבקיה לקרא דאינו דחוק והיינו דמסיים קרא ותומכיה מאושר כלפי מ\"ש באידך קרא אשרי אנוש יעש' שהוא בבעל מעשים ומאושר לזה קאמר דלמחזיק יש לו מעלה שגם היא לו עץ חיים קרוב ליתרון דעת החכמה מיהו תומכיה שהוא הבעלי מצוות שהוא אותו אושר שנאמר באשרי אנוש והוא הצל דכתי' באידך קרא אבל המחזיק קרוב הוא להיות לו ג\"כ מעלת יתרון דעת החכמה תחיה בעליה אלא דלא פסיקא היא וכדאמרן לעיל דאלו בסתם ת\"ח תלמוד מביא לד\"מ מבלי השתדלותו לולי שמפני שחשקה נפשו בתורה ידחה אותו מלפניו אבל מחזיק בן תורה מקרי סתמא אם לא שישתדל למעשה והקב\"ה עזרו אבל סתמו הוא כבן תורה ולפי\"ז יש לנו לומר דמחזיק ביד לומדי תורה כעזריה וגם ראינוהו משתדל הרבה לעשות מעשים אפשר שכרו בעדן סתם רבנן ששתיהן בידם וכן בדין. ומ\"ש בההיא דכל הנביאים כו' הוא בסתם מחזיק שאין בידו אלא תורה ובסתם ת\"ח שיש בידו שתיהם והיינו דדייק התם וקאמר תלמידי חכמים וכל הלשון מתחילה קאמר לעושה פרקמטיא לת\"ח וכו' וכאן אמר תלמידי חכמים שהן הן סתם רבנן שבידם שתיהן. ומ\"מ הכריח יפה רחב\"א דמחזיק בן תורה מקרי אי מהא דשמעון ואי מקרא דשמח זבולון וכו' ומינה שפיר מדריש עיקר דרשתו דעתיד הקב\"ה לעשות צל וחופות כו' כדאמרן והדברים שמחים ובאים ודוק." + ], + [ + "היה \n לפניו עשית מצוות ות\"ת אם אפשר למצוה להעשות ע\"י אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו. ע\"כ. ומרן בב\"י סימן רמ\"ו לא ציין מקום דין זה לא מש\"ס דידן ולא מירוש' אמנם כאן בכ\"מ כתב שהוא מהירוש' דפרק אלו עוברין וריש חגיגה שהביאו ההיא דתלמוד גדול שמל\"מ וסיימו רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה אבל אין שם מי שיעשה מעשה מעשה קודם יע\"ש.
וראיתי להר\"ב לשון לימודים בהל' פסח ס\"ס קפ\"ג שכתב דמה שלא הביא ראיה מרן ז\"ל מתלמוד ערוך דידן דאמרינן במ\"ק ד\"ט כתי' וכל חפציך לא ישוו בה וכתיב וכל חפציך לא ישוו בה כאן במצוה שאפשר לעשותה ע\"י אחרים כאן במצוה שא\"א לעשותה ע\"י אחרים יע\"ש הוא משום דמהתם מוכח דשוים הם ומשמע דהבחירה בידו מה שירצה לעשות יעשה דהא חפצי שמים ישוו בה קאמר הילכך הוצרך ללמוד דין זה מהירוש' דעשיית המצוות עדיף היכא דא\"א לעשותה ע\"י אחר אבל עדיין קש' על מרן כ\"מ דמנ\"ל להרמב\"ם שאם כבר התחיל ללמוד שיפסיק דאפשר דכוונת הירוש' הוא דוקא כשבאו לפניך ת\"ת ועשיית מצוה שאי אפשר לעשותה בבת אחת התם הוא דקודם למעשה אבל אה\"ן שאם כבר התחיל ללמוד לא יפסיק וכ\"כ הר\"ן שאם כבר התחיל במצוה לא יפסיק הביא דבריו מרן ב\"י בי\"ד סי' ר\"מ גבי אמר לו אביו השקני מים ומצוה לפניו לעשות אם אפשר למצו' שתעשה על ידי אחרים יניח לאחרים לעשות ויעסוק בכבוד אביו ואם לאו יעסוק במצוה ויניח כבוד אביו שהוא ואביו חייבים במצוה והיינו ההיא דאיסי בן יהודה דאפסיקא הילכתא כוותיה פ\"ק דקידושין ופי' רש\"י דמצוה אחרת שלפניו היא מצוה עוברת כגון לקבור את המת או לויה וכתב הר\"ן על הא דאיסי בן יהודה הנ\"מ כששתיהן לפניו אבל כשהתחיל במצוה אע\"פ שאפשר לעשותה על ידי אחרים אם נזדמנה לו מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים לא יניח את הראשונה דהא קי\"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מפלגינן בין מצוה למצוה והכי משמע מדברי רש\"י שכתב ויש מצוה אחרת לפניו עכ\"ל וצ\"ע זה תורף לשון הר\"ב לשון לימודים יע\"ש.
והנה מ\"ש הרב ליישב מה שלא הביא ראיה מרן כ\"מ מש\"ס דידן מההיא דמ\"ק גבי דרשת דכל חפצים לא ישוו בה משום דמהתם ליכא ראיה לומר דעשיית המצוה דאי אפשר על ידי אחרים עדיף אלא דשוים הם והבחירה בידו יפה השיג לדרשא דקרא דכל חפצים לא ישוו בה. אמנם אכתי קשה דהו\"ל למרן כ\"מ ז\"ל להביא ראיה מאידך דרשא דדריש התם מקמי הכי לרומיא דקראי דכתיב פלס מעגל רגליך כו' אורח חיים פן תפלס ופרש\"י פלס מעגל רגליך וכתיב אורח חיים פן תפלס כלומר שקול מצוות ועיין בהם איזו מצו' גדולה ועשה הגדולה וכתיב אורח חיים פן תפלס דמשמע כל מצוה שיבא לידך עשה אותה בין גדולה בין קטנה ואל תניח קטנה מפני הגדולה ומשנינן כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שא\"א לעשותה על ידי אחרים ופיר' רש\"י מצוה שאפשר על ידי אחרים פלס מעגל רגליך שתעש' אותה הגדול' וחבירך יעשו הקטנ' יע\"ש הרי מבואר מדרשא זו דכל שהמצוה היא גדולה כת\"ת ששקולה ככל המצות היא קודמת לכל מצוה שאפשר ליעשות ע\"י אחרים. גם מה שהוק' להרב על ראיית מרן כ\"מ מהירושלמי דאכתי מנ\"ל להרמב\"ם שאם כבר התחיל ללמוד שיפסיק והביא דברי הר\"ן בההיא דאיסי בן' יאודה וכו' לא ידעתי למה לא הוק' לו על דברי הרמב\"ם בפשיטות טפי שדבריו הם היפך תלמוד ערוך בידינו בסוכה פרק הישן דכ\"ה על מה ששנינו דשלוחי מצוה פטורי' מן הסוכה ואמרי' בגמרא מנין לעוסק במצוה שפטור מן המצוה דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ותניא מי היו עוסקים במת מצוה היו שחל ז' שלהם בע\"פ כו' וכתב שם רש\"י שמעינן מינה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי נטמאו במתיהן ז' ימים קודם הפסח ואע\"פ שטומאה זו תעכב פסחיהן אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבא יע\"ש והתם נמי יליף לחתן דטריד טירדה דמצוה דפטור מק\"ש מקרא דובלכתך בדרך ועביד צריכותא לתרי קראי יע\"ש. וא\"כ איך כתב הרמב\"ם דאפילו היה עוסק בתורה יפסיק ויעשה המצוה הא קי\"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה אפילו שעוסק במצוה קטנה כ\"ש כשהיה עוסק במצוה גדולה כת\"ת ואפשר לומר דמהני קראי נמי לא ילפינן אלא דהעוסק במצוה אחת פטור מאחרת מיהו הרשות בידו אם ירצה לעשות האחרת ולהניח את הראשונה וכן משמע מלשון רש\"י שכתב דשמעינן מקרא דויהי אנשים דהעוסק במצוה הבאה אפילו במצוה קטנה אינך צריך לדחותה וכו' דמשמע דצורך ליכא לדחותה אבל רשאי הוא וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו שם וז\"ל ועוד למדנו הכתוב דמצוה הבאה לידו תחילה אפילו שהיא קטנה רשאי לעסוק בה אפילו שהיא סיבה לבטל הגדולה עכ\"ל הרי שכתב לשון רשאי משמע דהבחירה בידו וה\"נ גבי חתן בלילה הראשונה דילפינן מקרא דובלכתך בדרך דפטור מק\"ש פסקו הפוס' דאם רצה לקרא ק\"ש דקורא וכת\"ק דרשב\"ג דפרק היה קורא ואפילו הרא\"ש שפסק כרשב\"ג אינו אלא מטעם דחייש ליוהרא ובמילתא דליכא יוהרא ודאי שהרשות בידו.
ובהכי ניחא לי מה ששמעתי מקשי' ומטו בה משם מרן מלכא הרב המופלא חיים אבואלעפייא זלה\"ה בההיא דגרסינן בפ' התכלת דמ\"ט ע\"א בעא מיניה ר\"ח בר אבין מרב חסדא צבור שאין להם תמידין ומוספין איזה מהם קודם היכי דמי דאית ליה תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא תמידין עדיפי שכן תדיר או מוספין עדיפי שכן מקודש ולא אפשיטא והרמב\"ם בספ\"ח מה' תמידין ומוספין פסק איזה מהם שירצו יקריבו וקשה דאמאי לא פשט תלמוד' הך בעיא מהך סוגייא דפרק הישן דדריש בברייתא מקר' דובלכתך בדרך ומקרא דויהי אנשים אשר היו טמאים כו' דהעוסק במצוה אפילו קטנה דלית בה כרת פטור מן המצוה אפילו גדולה כקרבן פסח דאית בה כרת וכמ\"ש רש\"י וא\"כ ה\"נ אע\"ג דנימא דתדיר עדיף אפי\"ה אינך צריך לדחות קרבן מוספין דבא לידך השתא מקמיה תמידין דלמחר אע\"ג דתדיר הם ועדיפי. אמנם עפ\"י האמור דמהני קראי לא שמעינן אלא דאין צורך לדחות הקטנה דהשתא מקמי הגדולה דלמחר אבל אפשר דהרשות בידו לדחותה להכי קמבעיא ליה להש\"ס איזה מהם ראוי לקדם מאחר שהרשות בידו לקדם ולהניח הקטנה דהשתא מפני הגדולה דלמחר ואיזו משתיהן עדיף וגדולה לדחות זו מפני זו אף כי מעיקר דינא הרשות בידו להקדים איזו שירצה. ובהיותי יוצק מים לפני מורי ורבי הרב המובהק מר יאודה אשכנזי ז\"ל הריני כ\"מ שמעתי מפה קדוש הוה מתרץ לזה דשנייא ההיא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מההיא דתדי' ומקודש דהעוסק במצוה הבאה לידו תחילה מפטר מדינא מן המצוה אחרת וליכא תו חיובא עליה למעבד המצוה אחרת כההיא דחתן בלילה הראשונה דכיון דטריד טירדא דמצוה פטור ממצוה אחרת דק\"ש וכן כשנטמא למת קודם הפסח כשיבא זמן הקרבת הפסח ולא תטרד פטור מלעשות ק\"פ משא\"כ גבי בעיא תדיר ומקודש דאי עבידי מוספין דהאידנא אכתי חיובא רמי עליה למעבד תמידין דלמחר ומאי דלא עביד למחר לאו משום דמפטר לגמרי אלא משום דלית ליה השתא קרבנות להקריב ומש\"ה קמס\"ל לר\"ח בר אבין כיון דחיובא איכא השתא וחיובא איכא למחר ולאו מיפטר לגמרי איזה מהם קודם. וע\"פ זה הוה מתרץ דברי הרדב\"ז שבתשו' הביאה הרב מש\"ל ה' מגילה פ\"א הל' י\"א שכתב על מי שנתן לו השר רשות לצאת מבית האסורים יום אחד בשנה דוקא כדי להתפלל שראוי הוא שלא להחמיץ המצוה ויתפלל מיד ולא ימתין עד ר\"ה ותמה עליו הרב צבי ז\"ל בתשו' סימן ק\"ו מהך דפרק התכלת דהוי בעיא ולא איפשיטא.
אמנם בהכי ניחא דברי הרדב\"ז וסוגייא דפרק הישן מסייעו דאמרינן דמטמא השתא למת אף ע\"פ שהיא מצוה קלה אעפ\"י שעובר לאחר זמן על עשה דקרבן פסח שיש בו כרת אלו דבריו ז\"ל. ואולם אכתי ק' ההיא דפרק התכלת דלא איפשיטא בעיא דתדיר ומקודש איזה מהם עדיף דמשמע מינה דהרשות בידו להניח המצוה קטנה הבאה לידו עכשיו משום מצוה גדולה הבאה אחר זמן אע\"פ שאי אפשר להתקיים ע\"י אחר וכ\"מ מדברי רש\"י והרשב\"א ז\"ל באותה סוגייא דפרק הישן בההיא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה כמדובר שזה נראה הפך ההיא דרשה דמ\"ק בקרא דאורח חיים פן תפלס דמשמע מינה בהדייא דכל שא\"א למצוה אחרת להתקיים על ידי אחרים אף על פי שהיא גדולה אין דוחין את הקטנה כדי לעשות את הגדולה. וראיתי להרב ש\"י ד\"ה ע\"ד שהביא ראיה לדברי הרדב\"ז ז\"ל הנז\"ל מהך סוגייא דמ\"ק מקרא דאורח חיים ילפינן דאין דוחין מצוה קטנה מקמי גדול' שאי אפשר להתקיי' ע\"י אחר ותמה על תשובת הרב צבי ז\"ל שדחה דברי הרדב\"ז מסוגייא דפרק התכלת וכנראה דלא סיימוה קמיה תשו' הרב צבי ז\"ל ששם בסוף התשובה הביא סיוע לדברי הרדב\"ז הללו מסו' זו דמ\"ק. ומ\"מ לפ\"ד ז\"ל הני סו' פליגי אהדדי ולדידי ק\"ל עוד מסוגייא אחרת והוא ממה דאתמר בגמרא פ\"ק דמגילה ד\"ו ע\"ב עלה דאיפליגו רבי אב\"י ורשב\"ג בנתעברה השנה אי עבדי' פורים באדר א' או באדר ב' ופרכי' בשלמא לראב\"י דא' באדר א' מסתבר טעמיה דאין מעבירין על המצות אלא לרשב\"ג דאמ' באדר ב' מ\"ט א\"ר טובי טעמא דרשב\"ג מסמך גאולה לגאולה עדיפא ולענין הלכה קי\"ל כרשב\"ג הרי דאע\"ג דקי\"ל אין מעבירין על המצוות כל דאיכא עדיפותא למצוה לא חיישינן להך מילתא דאין מע\"ה ומאחרינן לה וזה כההיא דפרק התכלת וההיא דפרק הישן והפך סו' דמ\"ק ותשובת הרדב\"ז.
האמנם לפי מ\"ש הרב מהר\"י חאגיז בס' לקט הקמח א\"ח די\"א ע\"א ואחריו החזיק מהרח\"א בס' דרך הקדש דף ד' ע\"א ליישב תשו' הרדב\"ז דל\"ת ליה סוגייא דפרק התכלת דשאני התם דהמצוה היא על כוללות ישראל ולהכי כל דאיכא עדיפות למצוה באיחורא דחינן לה ולא חיישינן לההיא דאמע\"ה דטעמא דאמע\"ה ודאי שמא הוא שמא יבא לאדם איזה מעשה או שמא ימות ולא יקיים המצוה ובצבור של כל ישראל אין לחוש למניעת המצוה או שמא ימותו כולם ח\"ו ולא יתקיים המצוה אבל באיש אחד חיישי' ולהכי אפילו איכא עדיפות למצוה למחר טפי מהאידנא אמרינן דא\"מ ע\"ה. ובהכי יתיישב אותה סוגייא דמגילה שכתבנו ובהכי יתיישב גם כן מה שהק' מ\"מ מוהרח\"א ז\"ל סו' דפרק התכלת עם סוגיה דפרק הישן דההיא דפרק הישן הוא באיש יחיד ולהכי אמרינן דמצוה קטנה הבאה לידו לא יניחנה אע\"פ שהיא סיב' לבטל מצוה אחרת גדול' הבאה אחר זמן דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואיכא למיחש למיתה וההיא דפרק התכלת שהיא מצות ציבור כל ישראל שפיר קמס\"ל להש\"ס תו\"מ איזה מהם עדיף כדי לדחות הקטנה של השתא מפני הגדולה שלמחר דבצבור לא חיישינן למניעה.
ועפ\"י זה ממילא יתיישב ג\"כ מה שהוק' להרב מש\"ל בפ\"א מה' מגילה מסוגיא זו דפרק התכלת ומדברי רבינו בסוף פ\"ח מהלכות תמידין ומוספין למ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דמגילה גבי עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יאושע ב\"נ דצריך לקרא בי\"ד משום דתכף שבא המצוה לידו צריך שיקיימנה וגבי ההיא דתו\"מ אמרי' דמה שירצה יעשה ועפ\"י חי' זה שכתבנו דשאני צבור של כל ישראל דליכא למיחש למניעה ניחא דשאני ההיא דעיירות המוקפות דהספק הוא על הנמצאים שם לא ע\"כ ישראל דרחוק הדבר שיהיו כל ישראל נמצאים בעיירות המוקפות הלכך כי מספ\"ל אם יקראו בי\"ד או בט\"ו דתכף שבא המצוה לידו צריך שיקיימנה דחיישי' למניעה כשאר מצות של יחיד משא\"כ בההיא דהתכלת שהמצוה היא נעשית בכללות כל ישראל ל\"ל למניעה ולמית' ולהכי פסק רבי' בספ\"ח מה' ת\"ו דמה שירצו יעשו ודוק. והרב מש\"ל ז\"ל תריץ יתיב דשאני ההיא דפרק התכלת דהמצוות דתמידין ומוספין חלוקים ומספקא לן איזה מהם עדיף וכיון דלא ידעי' הרשות בידו לעשות המצוה שירצה אבל במצוה אחת דלא ידעינן אם יקיימנה היום או למחר ובקיום יום אחד סגי פשיטא דאמרינן ליה שיקיימנה היום ולא יניחנה עד למחר עכ\"ל. והרב מהר\"י כולי שם בהגהותיו כתב שע\"פ חילוק זה שכתב הרב מש\"ל ז\"ל נתיישבו דברי הרדב\"ז בתשו' ממה שהק' עליו מהר\"ץ ז\"ל בתשו' סי' ק\"ו יע\"ש. וכנראה שהוא ז\"ל הבין שחילוק הרב מש\"ל הוא בין ב' מצות חלוקות במיניהון ויש עדיפות לזו מזו למצו' אחת חלוקה בזמן אע\"פ שיש שם צד עדיפות בזמן מזה לזה כנדון תשובת הרדב\"ז אם יתפלל בימים נוראים לאם יתפלל בשאר ימות השנה ולהכי כתב שנתיישבו בזה דברי הרדב\"ז מההיא דפרק התכלת.
ולדידי הא ודאי ליתא שהרי מבואר יוצא מאותה סוגייא דפרק קמא דמגילה שכתבנו לעיל דאפילו במצוה אחת כפורים אי קבעינן ליה באדר ראשון או באדר שני דמשום דאיכא עדיפות דמיסמך גאולה לגאולה קבעינן ליה באדר שני לא חיישינן לאין מעבירין על המצוות אלא ודאי דעיקר חילוק הרב מש\"ל הוא בין נדון הר\"ן ז\"ל גבי ההיא דעיירות המוקפות לההיא דהתכלת דבההיא דפרק התכלת כיון דהספק הוא איזה מהם עדיף להקדימו הילכך מה שירצה יעשה להקדים או לאחר אבל בנדון הר\"ן ז\"ל דליכא ספק עדיפות בזמן אם יהיה בי\"ד או בט\"ו והספק אם זמנה של מצוה של קריאת מגילה של זו העיר היא בי\"ד או בט\"ו ובקריאת יום אחד משניהם סגי וליכא עדיפות בזמן מזה לזה פשיטא דאמרינן שיקיימנה היום ולא למחר.
הדרן למ\"ש רבינו דאפילו היה עוסק בתורה פוסק לעשות מצוה שאי אפשר לעשות' על ידי אחרים וחוזר לתלמודו דזו מנין לו לרבינו מאחר דקי\"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ואף למ\"ש דהכוונה לומר שהרשות בידו קאמר לעשות איזה מצוה שירצה משתיהן מ\"מ קשה מנ\"ל לרבינו לומר שיפסיק מלמודו לעשות המצוה כיון דהרשות בידו לפי מ\"ש רש\"י והרשב\"א כמדובר. וראיתי להב\"ח בי\"ד סי' רמ\"ו סי\"ד שכתב וז\"ל נראה דהרמב\"ם ק\"ל בההיא דספ\"ק דקדושין דנשאלה השאלה אי ת\"ג או מ\"ג ואסיקו דת\"ג שמביא לידי מעשה דמאי נ\"מ משאלה זו לפיכך ס\"ל להרב דנ\"מ שאם היה לפניו עשיית מצוה ות\"ת דאם אפשר לעשות על ידי אחרים לא יפסוק תלמודו דת\"ג שמביא לידי מעשה ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו דבהא לא פליגי דפשיטא דהמעשה גדול שהרי התלמוד לא בא אלא להביאו לידי מעשה אלא דע\"כ שאין הת\"ג אלא להיכא דאפשר לעשות המצוה על ידי אחרים ותדע שהרי אע\"פ שמבטלין ת\"ת כדי לשמוע מקרא מגילה אפ\"ה מת מצוה שאין לו קוברין כדי צרכו הוא קודם למקרא מגילה היכא דאפשר לקורא' אחר כך אבל היכא דאין סבור לקרוא אחר כך מת מצוה נדחית מפניה אף על פי שמצוה דאורייתא היא מולאחותו כיון דאפשר לקיים קבורת מצוה אחר הקריאה ואי אפשר לקיים הקריאה אחר הקבורה כמו שנתבאר בא\"ח סי' תרפ\"ז כל שכן שת\"ת נדחית מפני כל מצוה עוברת שאי אפשר להתקיים על ידי אחר יקיים המצוה ויחזור לתורתו ואין התלמוד גדול להקדימו למעשה אלא היכא דאפשר המצוה לעשותה על ידי אחרים עכ\"ל. והרב לב שלם כתב על דבריו וז\"ל ונוראות נפלאתי על הרב ז\"ל שלא דיי שלא ראה סוגייא דמ\"ק דמחלק הש\"ס במצוה שאפשר להתקיים על ידי אחרים למצוה שאי אפשר להתקיים על ידי אחרים גם לא הביט בדברי מרן כ\"מ דמייתי דברי הירושלמי דמהתם למד רבינו דין זה וצ\"ע עכ\"ל. ואחרי המחילה לא דק דלא מההיא דמ\"ק ולא מההיא דהירושלמי יש ראיה למ\"ש רבינו דאם כבר התחיל ללמוד דיפסיק לעשות המצוה ולחזור לתלמודו ולכן הוצרך הב\"ח ז\"ל לומר דלמד כן מההיא דמגילה והדין עמו.
וראיתי למוהר\"ש יפה בספר יפה מראה פרק קמא דברכות סימן י\"ב עמ\"ש ר\"י בשם רשב\"י כגון אנו שעוסקים בת\"ת ואפילו לק\"ש אין אנו מפסיקין ומקשים עלה ולא מודה רשב\"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב ולית ליה לרשב\"י הלומד על מנת לעשות ולא הלומד על מנת שלא לעשות דנוח לו שלא נברא ושנהפכה שלייתו על פניו ומשני טעמיה דרשב\"י דזהו שינון וזהו שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון וכתב ע\"ז מהר\"ש יפה וז\"ל הלמד על מנת לעשות אין זה שייך למה שנחלקו בפ\"ק דקידושין דת\"ג או מ\"ג דהתם במי שמקיים שתיהן כשאפשר בידו ופליגי הי מנייהו עדיף לענין שכר וגם לדחות זה מפני זה דלמ\"ד ת\"ג אם בא המצוה לידו וצריך להתבטל מתל' תורה כדי לעשותה תדחי המצוה מפני ת\"ת וזו היא ששנינו ות\"ת כנגד כולם והיינו וכל חפצים לא ישוו בה כדאיתא בב\"ר פרשת ל\"א רק בקצת מצוות דקי\"ל שדוחין ת\"ת בעבורם כגון מת מצוה משום כבוד הבריות ומ\"מ משום פרסומי ניסא כדאיתא בפרק קמא דמגילה וכן אמרו לגבי תפלה דאי לאו משום דזמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד היו נמנעים מתפלה מפני ת\"ת ומ\"ד מעשה גדול דוחין ת\"ת מפני המצוה אבל הכא מיירי במי שאינו חפץ במעשה כלל ואפילו אפשר לו לקיימו בלא ביטול תורה ואע\"ג דמשמע הכא דאפילו במי שרוצה להתבטל מהמצוות כדי שלא להתבטל מת\"ת קאמר דנוח לו שלא נברא מדמקשה מינה לרשב\"י וע' י\"ל דהכא במי שכוונתו לעסוק בת\"ת תמיד ולא יקיים שום מצוה לעולם כו'.
ויתכן דלא אמרו לעולם דת\"ת דוחה המצוה אלא במצוה דאתי לידי באקראי כגון ג\"ח וציצית וקן צפור ודומיהן דבכי האי גוונא ת\"ת עדיף למ\"ד ת\"ג אבל מצוה שהיא חובת גוף ויש לה זמן קבוע לא דחביבא מצוה בשעתא והיינו דקאמר הכא ולא מודה רשב\"י שמפסיקין לעשות סוכה וכו' ולהכי קאמר הלמד שלא לעשות כיון שאפי' ממצוה קבועה עליו רוצה ליפטר מפני ת\"ת ויתכן שזו היא שאמרו בפ\"ק דמ\"ק כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים כלומר דהיכא דאינה מצוה קבועה כגון ג\"ח וכיוצא דאפשר לעשותה על ידי אחרים נדחית מפני ת\"ת אבל כשאי אפשר לעשותה על ידי אחרים כגון שהיא חובת הגוף אינה נדחית מפני ת\"ת ולפי זה לא נצטרך דאתייא כמ\"ד דמ\"ג כדכתיבנא בביאור בב\"ר ס\"פ ל\"ה עכ\"ל.
ולא ידעתי איך לא הכריח הרב ז\"ל דאתייא כמ\"ד ת\"ג כמ\"ש לבסוף ויתכן כו' דאי כמ\"ד מ\"ג נמצא דברי רבינו סותרין זה לזה בתוך כ\"ד שהרי בהל' ג' כתב דת\"ג שמביא לידי מעשה ולפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום ובהל' ד' כתב שת\"ת נדחית מפני מצוה שאי אפשר להתקיים על ידי אחרים. אלא ודאי דמשמע ליה לרבינו דההיא דמ\"ק נמי אתי כמ\"ד ת\"ג ולא איפליגו אלא במצוה דאינה חובת הגוף כג\"ח וכיוצא שזה נקרא מצוה שאפשר לעשותה ע\"י אחרים לא במצות חובת הגוף.
סוף דבר דזה שכתב רבינו דאפילו היה עוסק בת\"ת פוסק לעשות מצוה שא\"א לעשותה על ידי אחרים ולא אמרינן בהא העוסק במצוה פטור מן המצוה כן מבואר מדברי הירושלמי דפריך עליה דרשב\"י שלא היה פוסק אפילו לק\"ש ולא מודה רשב\"י שמפסיקין לעשות סוכה ולולב דמבואר יוצא שכל מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחר מפסיקין מת\"ת ועושי' המצוה וחוזרים לתלמודם כדברי ר' ודוק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..4e74caeafaa8eacdf0876e7c50ec11c675bcbfa6 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,83 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Mishpatim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד מכאן \n אתה למד ששומר שמסר הפקדון לאשתו ובני ביתו והודיען שהוא פקדון ולא שמרו כדרך השומרים שהם חייבים לשלם לבעל הפקדון וב\"הב פטור שכל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד: וכתב ה\"ה ועוד כתבו הרמב\"ן והרשב\"א שאפי' אין להם לשלם שהשומר פטור וכן עיקר וגם זה בכלל דברי רבינו עכ\"ל. ור\"ת והרא\"ש פליגי עלייהו וס\"ל דכי אין להם לשלם הבעל חייב לשלם:
ולכאורה ק\"ל על שיטת רבינו מאותה ששנינו בפ' השואל דצ\"ח ע\"ב השואל את הפר' ושלחה לו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו כו' וכן בחזרה ופי' רש\"י וכן בשעה שמחזירה אם שלח השואל ביד בנו ועבדו או שלוחו או ביד עבדו ושלוחו של משאיל לא יצאה מרשותו של שואל עד שתבא ליד המשאיל ואם מתה בדרך חייב א\"ל המשאיל שלחה או שא\"ל השואל הריני משלחה כו' וא\"ל המשאיל שלח ושלחה ומתה פטור יע\"ש. והשתא לשיטת רבינו דס\"ל דכי מסרה ביד אנשי ביתו או ביד שומר שיש בו דעת ורגיל המפקיד להפקיד אצלו אפילו פשעו פטור השומר הא' א\"כ כי מסרה השואל ביד בנו או ביד עבדו שלו או של משאיל אפילו בלי רשות המשאיל אמאי חייב השואל לימא ליה אנא ביד מי שרגיל אתה להפקיד אצלם מסרתיה לשמור ואם פשעו או נתחייבו זיל אשתעי דינא בהדייהו. והנה מחלוקת דעבדו לא קשיא שהרי כתב רבינו בפ\"ד מה' שאלה ופקדון ה\"ח דאע\"פ דכל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד אם מסרם ביד עבדיו בין גדולים בין קטנים חייב וכתב ה\"ה ז\"ל דטעמו שאין אדם מוסר את שלו לעבדו יע\"ש ואע\"פ שהסמ\"ע בסימן רצ\"א סקל\"ג כתב דדוקא בעבדים כנעניים הוא דמיחייב רבינו אבל לא בעבד עברי וכ\"כ מרן החבי\"ב שם הג\"הט אות מ\"ז ואלו בגמ' התם קאמר שמואל דשלחה ביד עבדו של משאיל דקתני מתני' דחייב היינו בע\"ע אכתי אפשר לידחק דהאי עבדו דוקא הוא דקאמר שמואל דמיירי בע\"ע ומינה ליכא תברא כמובן אבל שאר עבדו דמתני' מיירי בעבדים כנענים ועיין ברפ\"ג מה' אלו אמנם מחלוקת בנו דקתני מתני' קשיא דדוחק לומר דבנו דקתני מתני' מיירי בבנו קטן דוקא דמסתמיות דברי הפוסקים לא משמע הכי יע\"ש עיין בסימן ש\"מ ס\"ט יע\"ש אלא דמעיקרא לק\"מ ע\"ד רבינו ממתני' דהשואל שהרי כתב הוא ז\"ל בהדיא בפ\"א מהל' שכירות ה\"ד דאם מיעט השומר הב' בשמירתו שמסרה לשומר הב' חייב השומר הראשון אפילו היה רגיל בע\"הב להפקיד אצלו כיצד כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל השני בחינם או שהיה שאול אצלו והפקידו אצל הב' בשכר הואיל ומיעט בשמירתו פושע הוא ומשלם עכ\"ל: והשתא מש\"ה מיחייב השואל כששלחה ביד בנו בלי רשות המשאיל משו' דבני ביתו של אדם דין ש\"ח יש להם כמו שנראה מדברי מוהרש\"ך ח\"ב סימן פ\"א הביא דבריו הרב מח\"א בה' שומרים סי' ל' יע\"ש. ומה שיש לעמוד עוד בתשו' הש\"ך עיין להרב בני אהרן דקמ\"ח ע\"ב הילכך אפילו נאנסה מידם מיחייב השואל שהרי מיעט בשמירתו כשמסרה ביד בנו ולפ\"ז עכ\"ל דההיא דכל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד דכתב רבינו כאן ליתיה אלא בש\"ח דוקא ולא בש\"ש ושואל וכמ\"ש מוהרש\"ך בתשו' הנז' ועיין במ\"ש על דבריו הרב מח\"א שם בסי' הנז' ועיין במה שאכתוב לקמן בס\"ד:", + "שורש כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד מכאן \n אתה למד ששומר שמסר הפקדון לאשתו ובני ביתו והודיען שהוא פקדון ולא שמרו כדרך השומרים שהם חייבים לשלם לבעל הפקדון וב\"הב פטור שכל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד. וכתב ה\"ה ועוד כתבו הרמב\"ן והרשב\"א שאפי' אין להם לשלם שהשומר פטור וכן עיקר וגם זה בכלל דברי רבינו עכ\"ל. ור\"ת והרא\"ש פליגי עלייהו וס\"ל דכי אין להם לשלם הבעל חייב לשלם:
ולכאורה ק\"ל על שיטת רבינו מאותה ששנינו בפ' השואל דצ\"ח ע\"ב השואל את הפר' ושלחה לו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו כו' וכן בחזרה ופי' רש\"י וכן בשעה שמחזירה אם שלח השואל ביד בנו ועבדו או שלוחו או ביד עבדו ושלוחו של משאיל לא יצאה מרשותו של שואל עד שתבא ליד המשאיל ואם מתה בדרך חייב א\"ל המשאיל שלחה או שא\"ל השואל הריני משלחה כו' וא\"ל המשאיל שלח ושלחה ומתה פטור יע\"ש. והשתא לשיטת רבינו דס\"ל דכי מסרה ביד אנשי ביתו או ביד שומר שיש בו דעת ורגיל המפקיד להפקיד אצלו אפילו פשעו פטור השומר הא' א\"כ כי מסרה השואל ביד בנו או ביד עבדו שלו או של משאיל אפילו בלי רשות המשאיל אמאי חייב השואל לימא ליה אנא ביד מי שרגיל אתה להפקיד אצלם מסרתיה לשמור ואם פשעו או נתחייבו זיל אשתעי דינא בהדייהו. והנה מחלוקת דעבדו לא קשיא שהרי כתב רבינו בפ\"ד מה' שאלה ופקדון ה\"ח דאע\"פ דכל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד אם מסרם ביד עבדיו בין גדולים בין קטנים חייב וכתב ה\"ה ז\"ל דטעמו שאין אדם מוסר את שלו לעבדו יע\"ש ואע\"פ שהסמ\"ע בסימן רצ\"א סקל\"ג כתב דדוקא בעבדים כנעניים הוא דמיחייב רבינו אבל לא בעבד עברי וכ\"כ מרן החבי\"ב שם הג\"הט אות מ\"ז ואלו בגמ' התם קאמר שמואל דשלחה ביד עבדו של משאיל דקתני מתני' דחייב היינו בע\"ע אכתי אפשר לידחק דהאי עבדו דוקא הוא דקאמר שמואל דמיירי בע\"ע ומינה ליכא תברא כמובן אבל שאר עבדו דמתני' מיירי בעבדים כנענים ועיין ברפ\"ג מה' אלו אמנם מחלוקת בנו דקתני מתני' קשיא דדוחק לומר דבנו דקתני מתני' מיירי בבנו קטן דוקא דמסתמיות דברי הפוסקים לא משמע הכי יע\"ש עיין בסימן ש\"מ ס\"ט יע\"ש אלא דמעיקרא לק\"מ ע\"ד רבינו ממתני' דהשואל שהרי כתב הוא ז\"ל בהדיא בפ\"א מהל' שכירות ה\"ד דאם מיעט השומר הב' בשמירתו שמסרה לשומר הב' חייב השומר הראשון אפילו היה רגיל בע\"הב להפקיד אצלו כיצד כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל השני בחינם או שהיה שאול אצלו והפקידו אצל הב' בשכר הואיל ומיעט בשמירתו פושע הוא ומשלם עכ\"ל: והשתא מש\"ה מיחייב השואל כששלחה ביד בנו בלי רשות המשאיל משו' דבני ביתו של אדם דין ש\"ח יש להם כמו שנראה מדברי מוהרש\"ך ח\"ב סימן פ\"א הביא דבריו הרב מח\"א בה' שומרים סי' ל' יע\"ש. ומה שיש לעמוד עוד בתשו' הש\"ך עיין להרב בני אהרן דקמ\"ח ע\"ב הילכך אפילו נאנסה מידם מיחייב השואל שהרי מיעט בשמירתו כשמסרה ביד בנו ולפ\"ז עכ\"ל דההיא דכל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד דכתב רבינו כאן ליתיה אלא בש\"ח דוקא ולא בש\"ש ושואל וכמ\"ש מוהרש\"ך בתשו' הנז' ועיין במ\"ש על דבריו הרב מח\"א שם בסי' הנז' ועיין במה שאכתוב לקמן בס\"ד:
ולענין הלכה מאחר דאיכא פלוגתא דרבוותא יכול המוחזק לומר קי\"ל לבד משואל שמסר הדבר מושאל לשומר בין לש\"ש בין לש\"ח דאפילו היה רגיל לשמור ב\"הב ביד השומר הב' דחייב השואל מטעם דמיעט בשמירתו ומחייב השואל לכ\"ע ועיין בתשו' מהרשד\"ם בח\"מ סי' ק\"מ יע\"ש:
ודע דבהך מילתא דכתבנו לעיל דכל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד. ראיתי להסמ\"ע בח\"מ סימן ע\"ב סקצ\"ח והש\"ך שם ס\"ק קל\"ו העלו לענין דינא דאין חילוק בין נפקד לשואל דכי היכי דלענין נפקד אמרינן כל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ה\"נ בשאלה כל זמן שהדבר מושאל ביד השואל ע\"ד אשתו ובניו של שואל הוא משאילו אמנם בחזרה אם החזירו ביד אשתו ובני ביתו של בע\"ה לא מפטר הנפקד או השואל עד שיחזירנו בידו של בע\"ה ובכי הא לא אמרינן ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד או משאיל ולא מפטר אא\"כ אשתו נושאת ונותנת בתוך הבית או אחד מבני ביתו ושכ\"כ מרן בבדק הבית ורש\"ל יע\"ש ועיין למרן החבי\"ב שם הג\"הט אות מ\"ט ובתשו' מהרשד\"ם סי' קל\"ג ובדברי הרב ראש יוסף אות פ\"ז דקפ\"א ע\"א שהעלה לענין הדין וז\"ל ונראה לי לענין הדין של נדון זה שאם ראובן מודה ששלח לבנו הקטן והאמין שמעון ונתן לו ונאבד פטור שמעון כיון שברשות ראובן שלח לו ואם ראובן כפר ואומ' שהוא לא שלח בעבור המשכון ושמעון שנתנו ביד בנו בין קטן בין גדול הוא חייב באחריותו בין שיהיה משכון בין שיהיה פקדון חייב שמעון באחריותו עד שיגיע ליד המפקיד ואפילו שיאמר זה שהוליכו שזה שלחו מ\"מ אינו נאמן להפסיד לראובן כל זמן שלא יאמר ראובן שהוא שלחו ואפילו שבועה אין עליו דאין שמעון טוען עליו בריא אלא שאם שליח זה שנאבד מידו הוא פטור על מה שנאבד מידו ואמר שראובן שלחו צריך לישבע להכחיש כנ\"ל ואם שמעון יאמר לראובן אתה אמרת לי שאשלחהו ע\"י בנך הקטן ועשיתי על פיך וראובן מכחישו ישבע שמעון שהוא כדבריו ופטור הרי שהסכים לענין דינא כמ\"ש הש\"ך ז\"ל:
ומשמע מדבריהם שאם בתוך ימי השאלה לקחו בני ביתו של שואל דבר המושאל ונאנס מידם או אבדוהו בפשיעה באנו למחלוקת רבינו ודעימיה עם ר\"ת ודעימיה אי מיחייב השואל או לא וכמ\"ש לעיל מזה כיון שלפי דבריהם אין חילוק בין נפקד לשואל דכי היכי דבנפקד אמרינן כל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ה\"נ בשואל אמרינן הכי דע\"ד אשתו ובניו הוא משאיל ולדעת רבינו אם אשתו ובניו של שואל אבדו או נאנס מידם דבר הנשאל דינו של משאיל עמהם ולא עם השואל ולדעת ר\"ת כל שאין להם לשלם מיחייב השואל לשלם מיהו לפי מ\"ש לעיל מזה בשם מהרש\"ך בתשו' אפילו לדעת רבינו לא מפטר שואל דהו\"ל כש\"ש שמסר לש\"ח דחייב הנפקד הראשון אפילו רגיל בע\"ה להפקיד ביד השומר הב' ואפשר דאף הש\"ך לא נחלק עם הסמ\"ע אלא דוקא לענין נפקד דהחזיר ליד אשתו וב\"ב של משאיל דלדעת הסמ\"ע הויא חזרה ופטור הנפקד משא\"כ בשואל דאם החזיר ביד אשתו וב\"ב של משאיל חייב ולא הויא חזרה וע\"ז נחלק הש\"ך דאין חילוק ביניהם לענין זה ובין בנפקד ובין בשואל לא הויא חזרה עד שיחזיר ביד הנפקד או ביד המשאיל עצמו אמנם לענין תוך ימי השאלה ודאי דיש חילוק בין שואל לנפקד דאע\"פ דבנפקד אמרינן כל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ולדעת רבינו אין למפקיד על הנפקד כלום אלא דינו של מפקיד אינו אלא עם אשתו וב\"ב לגבי שואל ודאי דינו עם השואל עצמו כמ\"ש בתשו' מהרש\"ך כמדובר כנלע\"ד ועיין להרב בני אהרן בביאורו לה' פקדון דקמ\"ה ע\"ב וג' שהעלה דבר זה במחלוקת דלדעת מהר\"ם ז\"ל בתשו' בין בנפקד ובין בשואל ולוה כל שהחזיר ליד אשתו וב\"ב של מפקיד ומשאיל ומלוה פטור ולדעת הרא\"ש ורבינו והרשב\"א בכל גוונא חייב עד שיחזיר ליד המפקיד או המשאיל או המלוה בעצמו ועיין במה שהקשה ע\"ד מוהר\"ם ממתני' דפרק השואל יע\"ש ועיין להרב מח\"א בה' שומרים סימן ל\"ד ויש לעמוד קצת בדבריו וכעת אין הפנאי מסכים:
ולענין הלכה אפילו למ\"ש הרב בני אהרן ז\"ל הנה מוהר\"ם ז\"ל יחיד הוא בדבר ואין המוחזק יכול לומר קי\"ל ובין נפקד ושואל ולוה שהחזירו ליד אשתו וב\"ב של בע\"ה כל שאינן נושאים ונותנים בבית בע\"ה לא מפטרי עד שיחזירו לידו של בע\"ה עצמו כמ\"ש הש\"ך ומרן בבד\"ה והרשד\"ם כנלע\"ד ועיין בהסמ\"ע סימן קכ\"א סקח\"י מ\"ש בשם מוהרי\"ל ז\"ל שנראה מדבריו דאף לוה שהחזיר לב\"ב של מלוה נפטר מחיובו יע\"ש :" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בעל \n הפקדון אומר כך וכך היו והשומר אומר אינו ידע ישלם בלא שבועה. כתב הרשב\"א בתשו' הביאה מרן ב\"י בסי' ע\"ב מח' כ\"ד השואל כלי מחברו ונאבד המשאיל אומר סלע היה שוה והשואל אומר איני יודע וע\"א מעידו שאינו שוה אלא שקל אלו לא היה כאן ע\"א היה המשאיל נוטל בלא שבועה משום דהו\"ל מחוייב שבועה ש\"י לישבע אבל עכשיו שיש ע\"א המכחיש את המשאיל אם רצה השואל משביעו שבועת המשנ' כענין ע\"א מעידה שהיא פרועה ואם רצה נותן לו סלע בפני עד זה ואח\"כ מביאו לידי שבועה דאורייתא וכההיא דפ' הכותב וזה לדברי הרי\"ף שכתב בפ' כל הנשבעי' ששבועת ע\"א באה אפי' במקום שאינו תובע בריא אלא ע\"פ העד שאומר לו כן וכמ\"ש בפ' כל הנשבעין אבל יש מהגדולים שחלקו עליו ומ\"מ אינו נוטל אלא בשבועת המשנה עכ\"ל: ומתשו' הרשב\"א הלזו למד הרב המפה בסי' ע\"ב סי\"ד בלוה שאמר למלוה על המשכון פרעתיך כך וכך והמלוה אומר אמת פרעתני אבל איני יודע כמה כו' ואם ע\"א מעיד שלא כדברי הלוה נשבע הלוה נגד העד ונוטל המשכון במה שאומר הואיל והמלוה אינו יודע יע\"ש. ומה שיש לדקדק על תשו' הרשב\"א הלזו במ\"ש אבל עכשיו שיש ע\"א אם רצה השואל משביעו שבועת המשנה כו' דלפי סברת הרי\"ף ודעימיה דס\"ל דעד המסייע לנתבע פוטרו אפי' משבועת דאורייתא וכמ\"ש הטור ומרן בסי' ע\"ה סכ\"ה א\"כ ה\"נ כיון דיש ע\"א המסייע לשואל שאינו שוה אלא שקל לא יהא השואל משאי\"ל ויטול המשאיל שקל כדברי העד וכמו שהק' הרב ראש יוסף שם בסוף אות ז' עיין להרב מ\"ל בפ\"ה מה' שאלה ופקדון ד\"מ ע\"ג ובמה שכתבתי אנן יד עניי בה' ט\"ון בשורש ע\"א המסייעו אי פוטרו משבועה ד\"ה ולענין משאי\"למ ויש ע\"א המסייעו ובמה שהעלינו שם הלכה למעשה יע\"ש:
גם במ\"ש עוד הרשב\"א בסוף לשונו ומ\"מ אינו נוטל אלא בשבועת המשנה כו' ק' דלמאן דאית ליה דבטענת ספק אינו משביעו ע\"פ ע\"א שבועה דאורייתא נראה דה\"ה שבוע' המשנה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וא\"כ יטול הלה בלא שבועה וכבר הוקשה לו כן להרב ראש יוסף שם. והרב מ\"ל שם ד\"ע ע\"ד כתב דהרשב\"א ספוקי מספ\"ל הלכתא כמאן ומש\"ה היכא דנתן לו הסלע ומביאו לידי שבועת דאורייתא דאז השואל מוציא מחברו יכול לומר המשאיל קי\"ל כמ\"ד דבטענת ספק א\"י להשביע ע\"פ העד אבל כשלא נתן לו הסלע דאז משביעו שבועת המשנה דא\"כ המשאיל מוציא מחבירו מצי למימר השואל קי\"ל כמ\"ד דאף בטענת איני יודע ע\"א מביאו לידי שבוע' ולא תטול אלא בשבועה וזהו שכתב אינו נוטל אלא בשבועת המשנה. הכונה שאם זה לא נתן הסלע לא יטול אלא בשבועת המשנה דמצי למימר השואל קי\"ל כהרי\"ף ודעימיה דלא יטול אלא בשבועה. והיותר נכון מ\"ש עוד הרב דס\"ל להרשב\"א דע\"כ ל\"פ רבוותא אי בטענת איני יודע יכול להשביע ע\"פ העד אלא דוקא בשבועת דאוריית' אבל בשבועת המשנה דמצינו דבא על הספק כגון שבוע' השותפים ה\"ה כשטען איני יודע דמשבעינן ליה שבועת המשנ' עכ\"ל ועיין במה שתמה עוד הרב עמ\"ש עוד מרן בכ\"מ בפכ\"ד מה' אישות הי\"ו דהא דתני ע\"א מעידה שהוא פרועה לא תפרע אלא בשבועה דוקא כשהבעל טוען בריא יע\"ש. שזה היפך דברי הרשב\"א בתשו' הלזו והיפך דברי רבינו דס\"ל כדעת הרי\"ף דמשביעינן שבועת התורה בטענת שמא ע\"פ ע\"א והניחה בצ\"ע יע\"ש וכבר קדמו בקושייא זו הרב ש\"ך בסי' פ\"ד סק\"ז כיע\"ש:
ודע דזה שכתב הרשב\"א בתשו' הלזו דשבועה ע\"א מעידה שהיא פרועה אינו אלא מדרבנן ולא מדאוריית' הכי איתא בהדיא פרק הכותב דפ\"ז ע\"ב ודלא כדסבר רמי בר חמא למימר שהיא שבועת דאוריית' חדא דכל הנשבעי' שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת. ועוד דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות והכי נמי אמרינן התם הפוגמת כתובתה לא תתפרע אלא בשבועה: ומהתימא על הרדב\"ז סי' ר' ד\"ע ע\"ד שכתב וז\"ל והוי יודע דלא אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא דוקא בבא ליפרע מנכסי יתומים כו' אבל שבועה פוגם שטרו או ע\"א מעידו שהוא פרוע אדם מורישו לבניו אלא דק\"ל בשלמא פוגם את שטרו הוי דרבנן אבל ע\"א מעידו שהוא פרוע הוי מחוייב שבועה דאוריית' ואין היורשי' יכולים לישבע שבועתו. ואמאי נוטלים אפי' מלוה וכ\"ש מיורשי לוה ויש לישב כו' יע\"ש והוא פליא דנר' דאשתמיט מיניה גמ' ערוכה דאמרו בהדייא דבין פוגמת כתובת' ובין ע\"א מעידה שהיא פרועה דאינו אלא מדרבנן וצ\"ע ועיין בתשו' מוהרי\"ט חח\"מ סי' פ\"ד דצ\"ו ע\"ד ד\"ה וכ\"ת כו' ודוק:" + ] + ], + [ + [ + "שורש דין שבועת השומר שאינה ברשותו שומר \n חנם שאמר הריני משלם ואיני נשבע כו' ואם היה דבר שמינו שוה כו' הר\"ז משלם ואינו נשבע. וכתב ה\"ה שחילוק זה לא נתבאר בגמ' מ\"מ נר' נכון דכל זמן שהדבר מצוי למה יחשד הלוה שעיניו נתן בה עכ\"ל יע\"ש ועיין לרבינו בפי' המשנה בפ' שבועת הדייני' עלה דקתני מי נשבע מי שהפקדון אצלו דלפי הטעם שכתב שם למה שלא ביאר הטעם תנא דמתני' למה נשבע המלוה שבועה שאינה ברשותו וביאר הטעם למה שנשבע תחילה מפני שזה הטעם כולל אפי' לדבר מצוי לקנות בשוק כו' יע\"ש איכא למימר דמשם נתבאר לו עיקר חילוק זה ושוב מצאתי כן להתי\"ט שם יע\"ש ועיין להב\"ח בסי' רצ\"ה ס\"ב ובמ\"ש בסי' ע' סק\"ג. ודברי רבינו הללו שבפירוש המשנה נר' דאשתמיט מיניה דהרב בני שמואל שכתב בדק\"א ע\"א וז\"ל ונ\"ל דהרמב\"ם יודה לסברת בע\"הת דכשהלוה צריך לישבע אפי' בדבר המצוי לקנות ישבע המלוה שאינו ברשותו עכ\"ל ולא זכר ש\"ד דברי רבינו הללו שכתב כן להדיא כמדובר:
גם דבריו הללו אשתמיט מיניה דהרב גד\"ת ז\"ל בדרע\"ד ע\"ג דעל מה שהוקש' לו על דברי רבנו הללו דפרקין במה שחילק בין דבר המצוי לשאינו מצוי מההיא דפרכינן בפ' המפקיד דל\"ד ע\"ב לר\"ה דאמר משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו ממתני' דפ' ש\"ה דקתני שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון ודחיק ר\"י למימר בשיש עדים שנשרפה או נגנבה ולאביי שמא יטעון אחר שבועה מצאתיה ולר' אשי שפי' מי נשבע תחילה כו' וכן כי הדר פריך לר\"ה מרישא דסיפא לא כי אלא סלע הלויתיך כו' וסלע היה שוה פטור דמוקי לה רב אשי במאמינו כו' ולפי דברי הרמב\"ם למה לן כולי האי נימא דמעיקרא קושיא ליתא דכי אמ\"ר הונא נשבע שאינו ברשותו היינו בדאיכ' למיחש שמא עיניו נתן בה וכולה מתני' דשבועות מיירי בדבר שמינו שוה ומצוי בשוק דליכא הך חששא. ותריץ הרב דאין מקום לאוקומי מתני' בהכי כיון דמחלוקת הלו' והמלוה הוא בשווי המשכון כמה היה שוה אבל במהות המשכון וכמותו ב' שוין ואם היו מדברים שמינם שוה ומצוי א\"כ לא היו מדייני' בשווייו וערכו אם היה שוה שקל או סלע או ב' סלעים וזה פשוט עכ\"ל. ואחד הרואה דברי רבינו שבפי' המשנה שכתבנו יראה ביטול דברי הרב דלפי דברי הרב א\"א לפרש מתני' אלא בדבר שאינו מצוי בשוק ואלו רבינו ז\"ל כתב בהיפך דמתני' בדבר המצוי מיירי נמי ולהכי הוצרך תנא למיהב טעמא שמא יוציא הלה את הפקדון דאיתיה להאי טעמא אפי' בדבר המצוי ועיין עוד במה שהוקשה לו מדברי הר\"ב התרומות ובמ\"ש עליו הש\"ך בסי' ע' סק\"ס יע\"ש:
והנה בעיקר קושית הרב מההיא דפריך הש\"ס בפ' המפקיד לר\"ה לכאורה היה אפשר לומר מהא דפריך לר\"ה מרישא דמתני' דאם איתא לדר\"ה כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו היכי מצי מפיק לה ודחיק ר\"י לאוקומא בשיש עדים שנשרפה כו' ל\"ק לרבינו ובע\"הת משום דלדידהו לא מצי תריץ דמתני' בדבר המצוי דהא לדידהו אפי' בדבר המצוי משביעין אותו מטעמא דשמא יוציא הלה את הפקדון ונמצא שבועת הלוה לבטלה ולהכי הוצרך לשנויי ר\"י בשנשרפה כו' וכן ראיתי להר\"ב שמואל בד\"ק סע\"ד שכתב דמהא לא תברא לדידהו ואדרבא כתב שהיא ראיה מוכרחת לדבריהם אמנם אי קשיא לדבריהם הוא ממאי דפריך התם ממתני' דסלע הלויתני וב' היה שוה והלה אומר סלע הלויתיך וסלע היה שוה פטור ואם איתא לדר\"ה מיגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו לישתבע נמי אגלגול ותריץ תהא במאמינו ואם איתא לדברי רבינו בע\"הת לוקמא בדבר המצוי לקנות דליכא שבועה שאינה ברשותו והניחה בצ\"ע יע\"ש :
ולע\"ד אף מההיא דפריך נמי מרישא קשיא לדידהו ז\"ל שהם ז\"ל לא כתבו דכי איכא שבועה גבי לוה משתבע מלוה אפי' בדבר מצוה אלא לבתר דמשני רב אשי דמתניתין הכי קאמר זה נשבע וזה נשבע ומי נשבע תחילה כו' ומשמע להו דלדידיה מתניתין אפילו בדבר המצוי קמיירי ואפ\"ה קתני שזה נשבע וזה נשבע אמנם למאי דקאמר שמואל דמתניתין אסיפא דרישא קאי והכי קאמר אע\"פ דשבועה גבי לוה היא אמור רבנן דלישתבע מלוה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון לפ\"ז מצינן למימר שפיר דלדידיה לא משביעינן ליה למלוה בדבר המצוי כי היכי דלשתבע לוה כמה שוה משום דלא ניחא להו לרבנן לתקוני שבועה שאינה צריכה למלוה משו' תקנת שבועת הלוה וטפי ניחא להו לאפוכי שבועת הלוה על המלוה מלתקוני למלוה שבועה שאינה צריכה וא\"כ מאי קפריך תלמו' דאם איתא לדר\"ה כיון דמשתבע מלוה שבועה שאינה ברשותו היכי מצי מפיק לה ומאי קו' הא לר\"ה לא משתבע הך שבועה אלא בדבר שאינו מצוי אבל בדבר המצוי לא משתבע ואי הקושיא היא דלתקנו רבנן דלשתבע מלוה אפילו בדבר המצוי מלבד דאין זה במשמע לישנא דתלמודא והעיקר חסר מעיקרא נמי הא לא קשיא כלל דלא ניחא להו לרבנן לתקוני שבועה שא\"צ אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דכי משתבע לרב הונא שבועה שאינ' ברשותו אף בדבר המצוי נמי משתבע ומש\"ה פריך בפשיטות כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו היכי מצי מפיק לה ושלא כדברי רבינו ובע\"הת ז\"ל ומצאתי בחי' מציעא המכונין להריטב\"א ז\"ל בדי\"ט ע\"ב שהביא שם דברי רבינו ובע\"הת וכת' וז\"ל וליכא לאוקומי לדידיה אמאי לא משני הא דמלוה על המשכון בדבר שמוצא לקנות כמותו בשוק דליכא שבועה שאינה ברשותו משום דסתמא בכל דבר מיירי ועוד כיון דאיכא ביניהן כמה שוה משמע דלאו דבר קצוב הוא עכ\"ל והתי' השני הוא תי' הגד\"ת ז\"ל וכבר דחינו תי' זה מתוך דברי רבינו בפירוש המשנה והנכון כתי' ראשון ודוק ועיין להרב ראש יוסף בדקע\"ג ע\"ג שתי' כן ולמרן החבי\"ב סימן רצ\"ה הגב\"י אות ב' יע\"ש:
וע\"פ מ\"ש הרב\"ח ז\"ל בסימן רצ\"ה ס\"ג דחילוק זה דדבר המצוי לקנות לשאינו מצוי לקנות נפ\"ל לרבינו והגאונים ז\"ל מההיא דפרק אלו מציאות דכ\"ט ע\"ב דאמר שמואל המוצא תפילין בשוק שם דמיהן ומניחן ואותיב עליה ר\"ה מדתנן מצא ס' קורא בהם אחת לל' יום ואם אינו יודע לקרות גוללן כו' גוללן אין שם דמיהן ומניחן לא ומשני אמר אביי תפילין בבר חבו משכח שכיחי יע\"ש. לפ\"ז אפשר לומר דתלמודא בסוגיין כי שקיל וטרי עליה דר\"ה ממתניתין דמלוה על המשכון לא הוה ידע ההיא דשמואל דהתם והוה ס\"ד דאפילו בדבר המצוי נמי מצי טעין בעל דבר שלי אני רוצה ולכך דחיק לאוקומי מתני' בשנגנבה ובמאמינו אמנם לפום קושטא דאותה סוגיא אין צורך לזה ובהכי ניחא מה שלא הביא רבינו והרע\"ב בפירוש המשנה אוקמתא דמאמינו דמשני רב אשי ודוק:
ומצאתי כתוב בענין זה וכנר' שהוא למרן מלכא הר\"ב בתי כהונה וז\"ל ובס' גד\"ת ריש שער מ\"ט הק' ע\"ז מההיא דהמפקיד דל\"ה כו' והרב הנז' תירץ קושיא זו דחוי הוא מפי כהן גדול הש\"ך סי' ע\"ב ומ\"מ קושית הרב צודקת ולעד\"ן דמאי דפריך אם איתא לדרב כו' היכי מצי מפיק לה בדרך כולל קפריך דאי אין מינו שוה כפשטן דמתני' הא משבעינן ליה ואי מינו שוה מ\"מ כיון דהא מיהא באין מינו שוה רמו רבנן על מלוה שבועה השתא נמי שמינו שוה לשתבע כי היכי שישבע הלוה ונוקי דינא דאורייתא ושבועת התורה במקומה ולא לצטרך לעוקרה וגם שיפסיד הלוה ויש מקום לשבועה זו אע\"פ שמינו שוה כדי שישבע הלוה שמא ישבע לוה ויוציא מלוה את הפקדון וכמו שהוא היום הדין שהביאו שם בע\"הת והיינו מאי דקפריך דאם איתא לדרב הונא כו' ירצה אא\"ב ליתא מעולם לא נחשד מלוה משום תומת ישרים תנחם ולא רמו רבנן שבועה עליה אין סברא לחדש דבר מעתה לישבע שבועה בפרט זה. מיהו אם איתא לדרב הונא הא כל מלוה רמיא עליה שבועה אלא שזה מינו שוה מ\"מ לישתבע משום שמא יוציא ונוקי לשבועה דאורייתא אדינא במקומה ולזה משני שפיר אכן נשאר לנו ליישב קושיא רישא דסיפא דהתם קאי בשיעור שאין שבוע' ללוה ודחיקו לאוקומה במאמינו. וי\"ל כמ\"ש התוס' דלאביי ורב אשי פריך והוא מוכרח והכונה דרב אשי מוקי לה בכל גוונא שכן פי' מי נשבע תחילה ואם איתא דדוקא במינו שוה מה שייך לומר מי נשבע לכתחילה והלא עיקר שבועה זו במלוה משום יוציא הא לא\"ה אין שבועה שהרי מינו שוה אלא ע\"כ אוקמה בכל גונא אפי' במקום שיש שבוע' כגון שאין מינו שוה ועלה קאמר מי נשבע וא\"כ כולה מתני' במציאות אחד ומש\"ה פריך שפיר דאם אית' לדר\"ה כו' ואוקמא במאמינו והוי הכל במציאות אחד במה שחושדו אלא שלענין שאינה ברשותו מאמינו ודוק ועיין בתוס' וש\"ך והר\"ן עכ\"ל ובתשו' הח' צבי סימן כ\"ט. ובמ\"ש עוד רבינו ואם אמרו בעלים יותר היה שוה כו' כולל בשבועתו כו' הנה הטור ז\"ל בסימן ע\"ב כתב דבזמן שהלוה נשבע כו' כדי ליטול כו' ועיין במ\"ש הסמ\"ע שם סקמ\"ה והש\"ך סקס\"א דלענין דינא דברי הסמ\"ע הם אמת וא\"כ מוכח מזה דמשאי\"ל שיש לו ע\"א מסייעו אפי\"ה אינו פוטרו משבועה וחייב לשלם וכן מוכח לכאורה בהרא\"ש פ\"ק דמציעא כו' ותרומת הדשן ס\"ס של\"ג דלא כדמשמ' בב\"י סי' כ\"ח ס\"ב עכ\"ל וע' מש\"ל ד\"ה ולענין משואי\"ל דמשלם ויש לו ע\"א המסייעו ובמה שהעלינו שם הלכה למעשה:
והנה הר\"ן ז\"ל כתב בהאי דינא דצריך לישבע שאינו ברשותו דאפילו כשהאמין הלוה למלוה צריך לישבע ועיין להש\"ך בס\"ק ס\"ב שכתב שהב\"ח חלק על זה מתוך דברי התוס' דפרק המפקיד ופרק שבועת הדיינים ולדעתו גם התוס' סוברים כן כיע\"ש ועיין להרב בני שמואל ז\"ל ד\"ק ע\"ג ד\"ה אמר כו' שכתב כדברי הרבב\"ח ז\"ל שהתוס' חולקים בזה על הר\"ן והרמב\"ן וכת' שמדברי הטור ליכא למידק כלל כמאן ס\"ל דאפשר דלא כתב כאן חילוק דמאמינו משום דלא ירצה הלוה להאמינו כמ\"ש התוס' או אפשר דס\"ל כדעת הר\"ן והרמב\"ן ז\"ל דאפילו במאמינו נמי צריך שישבע יע\"ש. ולא ידעתי מה מקום הי\"ל להרב להסתפק בזה בדעת הטור מאחר שהוא ז\"ל שם בד\"ה במד\"א כתב וז\"ל אבל נ\"ל דהרמב\"ם יודה לסברת בע\"הת דכשהמלוה צריך לישבע אפי' בדבר המצוי לקנות ישבע המלוה שאינה ברשותו וזהו דעת הרמב\"ן והר\"ן שסוברים שהיכא שהמלוה צריך לישבע אפילו מאמינו למלוה ישבע שאינו ברשותו ואם כן דבר דמצוי לקנות הוה ליה כמאמינו ואפשר דשאני מאמינו דכיון דמן הדין היה חייב שבועה שאינה ברשותו אלא דהלוה פטרו ומשום הכי הוא דאינו נשבע הילכך כשהלוה חייב שבועה ישבע המלוה אע\"פ שפטרו הלוה אמנם בדבר המצוי לקנות כיון דמן הדין אינו חייב לישבע משום חיוב שבועת הלוה לא אמרינן דישבע זה היה נראה לחלק אבל אפשר דכ\"ע מודו בין הר\"ן בין הרמב\"ן לדברי בע\"הת עכ\"ל והשתא כיון שהטור ז\"ל כתב דאפילו בדבר המצוי לקנות כל שהלוה צריך לישבע צריך ג\"כ המלוה לישבע שבועה שאינה ברשותו א\"כ כל שכן כשמאמינו הלוה נמי דצריך לישבע המלוה ומה מקום להסתפק בדברי הטור ז\"ל לפי דבריו ז\"ל וצ\"ע:
ולפי האמור ומדובר בדעת הטור אפשר שזה ג\"כ דעת רבינו ז\"ל דמאחר שגילה דעתו בפירוש המשנה דהיכא דיש ללוה לישבע אף המלוה נמי צריך לישבע ואפילו בדבר המצוי מינה נמי מוכח דס\"ל דאפילו במאמינו נמי כל שיש ללוה לישבע אף המלוה נמי צריך לישבע וכ\"ש הוא לפי דברי הרב שמואל ז\"ל:
ואם כנים הדברים מעתה אין מקום למ\"ש התיו\"ט בפרק ש\"ה וכתבנו דבריו לעיל דרבינו ז\"ל למד חילוק זה דדבר המצוי לקנות לכשאינו מצוי ממה שלא ביאר התנא במתני' הטעם למה שצריך המלוה לישבע שבועה שאינו ברשותו ועכ\"ל דהיינו משום דתנא לא נחית לבאר אלא הטעם הכולל דצריך לישבע שבועה זו אפילו היכא דלא שייכא טעמא דשבועה זו דהיינו בדבר המצוי וכמ\"ש רבינו בפירוש המשנה כיע\"ש. ולפי האמור דאף במאמינו נמי דינא הכי אכתי אין ממתניתין שום ראיה לומר דבדבר המצוי אין משביעין אותו דשפיר א\"ל דמשביעין אותו ומה שלא ביאר התנא הטע' לשבועה זו הוא משום דכיון דבמאמינו נמי צריך לישבע שבועה זו נקט תנא הטעם הכולל אפילו היכא דלא שייכא שבועה זו כיון שהאמינו ודוק ועיין בתשו' הח' צבי סימן כ\"ט:
ומ\"מ אע\"פ שלפי דברי הש\"ך ז\"ל אזלי ומודו אף התוס' ז\"ל לדברי הר\"ן והרמב\"ן ז\"ל דלמאי דקי\"ל כרב אשי דזה ישבע וזה ישבע אפילו במאמינו נמי משביעין למלוה שבועה שאינה ברשותו כל שהלוה צריך לישבע ואף רבינו והטור ז\"ל הכי ס\"ל כמדובר: מיהו מדברי הר\"ן והריטב\"א והרשב\"א שהביא הרב ז\"ל בשיטת המקובצת שם בפרק המפקיד דל\"ד מבואר דס\"ל דלפי פרש\"י ז\"ל שפי' דטעמא שמשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו הוא משו' תקנת הלוה שלא יפסלנו המלוה לעדות ולשבועה כל שהאמינו הלוה למלוה איהו הוא דאפסיד אנפשיה ואין משביעין את המלוה שבועה שאינה ברשותו ונשבע הלוה לבד כמה שוה מיהו לענין הלכה נראה דלית דחש לפרש\"י ז\"ל ולפ\"ז אף בהאמינו נמי משביעין את המלוה ולא מצי טעין קי\"ל כרש\"י ועיין בחי' הרשב\"א ז\"ל לשבועות וכמ\"ש לענין הלכה כן העלה בס' מנחה חדשה בתשו' סי' ל\"ו דכ\"ז ע\"א:
ודע שיש להסתפק כשאין הלוה צריך שבועה כגון ששניהם מודים שהמשכון שוה כ\"וכ או כשהלוה תובע מהמלוה ששוה יותר והמלוה אומר ששוה כנגד הלואתו שאז המלוה נשבע שבועה שאינה ברשותו ונפטר ואין על הלוה שום שבועה אם שבועה זו דשאינה ברשותו משביעין אותו ב\"ד למלוה אפילו בדלא טעין הלוה אשתבע לי או דילמא דוקא בדטעין איהו משביעין ליה אבל בדלא טעין לא משבעינן ליה. וראיתי בחי' מציעא המכונין להריטב\"א בדי\"ט ע\"ב ד\"ה שם א\"ר הונא כו' שנסתפק בזה וכתב ונראה מדקאמר ומשביעין אותו שבועה כו' דטענינן ליה ורבינו חזר בו דלא טעני' ליה וצ\"ע עכ\"ל ועיין עוד שם ד\"ך סע\"ג ד\"ה אמר רב הונא כו' שכתב לשון רבינו הראשון שהיה סובר דאפילו בדלא טעין טענינן ליה יע\"ש. ואת זה ראיתי בכללי הגמ' אשר למרן ב\"י ז\"ל בס' יבין שמועה דק\"ד ע\"א שכת' וז\"ל תהא במאמינו פי' הר\"ן לאו דוקא שא\"ל כן בפי' אלא סתמו כפירושו ורש\"י לא פי' כן עכ\"ל יע\"ש ואע\"פ שרש\"י והר\"ן ז\"ל לא מצינו דנחלקו בסוגיין דפרק המפקיד דל\"ד בהא דקאמר רב אשי תהא במאמינו ועיקר פלוגתייהו הוא בההיא דקאמר הש\"ס בפ\"ק דמציעא די\"ו ע\"א עלה דמתקיף רמי בר חמא עליה דרב דאמר מה מכר ראשון לב' כל זכות שתבא לידו כו' מכדי האי לוקח במאי קני להאי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא א\"ל רבא תהא במאמינו ועיין שם בפרש\"י ובדברי הר\"ן שהביא בספר אסיפת זקנים יע\"ש מדהביא מחלוקת זה מרן ז\"ל בכללי הגמ' משמע דס\"ל דה\"נ בסוגיין דאיתמר כי האי לישנא דתהא במאמינו פליגי נמי רש\"י והר\"ן דלרש\"י ז\"ל כל שלא האמינו בפי' אע\"ג דלא טעין אשתבע לי אנן משבעינן ליה אמנם לפי פי' הר\"ן ז\"ל סתמא נמי חשיב כמאמינו עד שיאמר אשתבע לי ואפשר דמה\"ט הדר ביה רבינו שכתב בסי' הנז' משום דס\"ל כפירו' הר\"ן ז\"ל בההיא דקאמר הש\"ס תהא במאמינו וזו היא שיטת רוב המפרשים כמ\"ש שם בספר אסיפת זקנים יע\"ש. ונמצא לפי זה דלדעת רוב המפרשים כל דלא טעין ליה איהו אנן לא טענינן ליה ודוק:" + ], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין שבועת השומרים בעל \n הפקדון שתבע פקדונו כו' או חדש היה ונשתמשת בו כו' הרי השומר נשבע שבועת היסת כו'. וכ\"כ הטור בסי' רצ\"ו ומרן ב\"י שם ס\"ד וז\"ל אם טוען המפקיד אין זה פקדוני אלא אחר הוא או שלם היה ושברתו או חדש היה ונשתמשת בו והנפקד אומר זהו שהפקדת בעצמך וזה שנתת אתה נוטל הרי השומר נשבע היסת כשאר כל הנשבעין שאין כל שומר נשבע שבועת השומרים האמורה בתורה אלא בזמן שמודה בעצמו של פקדון כמו שאמר המפקיד אלא שטוען שנגנב או נאבד או נשבה אבל אם אמר זהו שהשאלתני כו' והבעלים אומרים אינו זה אלא אחר או נשתנה מכמות שהיה הרי השומר נשבע או שבועת התורה אם הודה במקצת ומכאן ק\"ל לכאורה למ\"ש הש\"ך בסימן ע\"ב בסקט\"ו בשם הסמ\"ע והב\"ח דהטעם שאינו נשבע מלוה שבועה דאורייתא שלא פשע בו כיון דמלוה על המשכון דינו כשומר שכר או כשומר חנם דשבועת השומרים היא אפי' בשטוען התובע שמא הוא משום דלא חייבה תורה שבועת השומרים אלא כשטוען השומר שנגנבו או נאבדו או מיתה או שבירה דומיא דמיתה דכלה הפקדון לגמרי משא\"כ בשנפחת הפקדון שהוא עדיין בעין אלא שנפחת ועדיין שם הבעלים הראשונים עליו כל שאין הלוה טוען טענת בריא שפשע המלוה בו לא חייבתו התורה לישבע בכה\"ג למלוה על הספק א\"ד ז\"ל והש\"ך ז\"ל דחה תירוץ זה דמה טעם יש לחלק בין נאבד לנשבר לנפחת ולקמן סל\"ב גבי נפחת חשבינן ליה משום משואיל\"מ ואם לא חייב שבועה דאורייתא לא הוי משאי\"ל עכ\"ל ולפי מ\"ש הטור בסי' רצ\"ו הנז\"ל ק\"ט בין על הסמ\"ע בין על הש\"ך דמבואר יוצא מדבריו ומדברי מרן ב\"י שהביא בסי' הנז\"ל אחר שהביא דברי ה\"ה שדין זה הוא משנה וגמרא פרק ש\"ה ולשון המשנה פטור אבל ודאי שיש שם שבוע' היסת כדין כל הנשבעין יע\"ש כתב שם דמ\"ש ה\"ה דאיתא בפרק ש\"ה היינו דתנן אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כו' יע\"ש. הרי מבואר דאין משביעין שבועת השומרים בטוען נשתמשת בפקדון ונפחת מכמות שהיה ונפקד טוען מה שהפקדת אתה נוטל ואיך כתב הש\"ך ז\"ל דאין טעם לחלק בין נאבד לנפחת וגם על הסמ\"ע ז\"ל קשה דמשמ' מדבריו דבנפחת אם טוען המפקיד בריא שנפחת בפשיעתו של נפקד חייב הנפקד לישבע שבועת השומרים שלא פשע ואלו מההיא דסימן רצ\"ו מבואר דאפילו בטוען המפקיד בריא אין כאן חיוב שבועה דאורייתא כיון דאין כאן טענה בדבר שבמדה ומשקל ומנין ונראה דההיא דסימן רצ\"ו מיירי בטוען המפקיד סתם נשתמשת בפקדוני ואינו מזכיר בתביעתו כמה נפחת ואין כאן דבר שבמדה ומשקל ומנין וגם הנפקד משיב סתם מה שהנחת אתה נוטל ואין כאן הודאה שבמדה ומשקל ומנין הילכך אין כאן שבועת השומרים אבל בדין שלפנינו משמע להו להסמ\"ע והש\"ך דמיירי בשהלוה תובע מהמלוה שנפחת משכונו על ידי פשיעתו של מלוה כ\"וכ והמלוה ג\"כ מודה ללוה שנפחת משכונו כ\"וכ אלא שטוען שהיה באונס ע\"י אכיל' עכברים ורקבון אע\"פ ששמרו במקום הראוי ושניערו כראוי הילכך כיון דיש כאן תביעה בדבר שבמנין וכן בהודאה אלא שרוצה לפטור עצמו בטענת אונס שפיר איכא למימר דיש כאן שבועה דאורייתא כשבועת נגנב או נאבד וזהו דעת הש\"ך אמנם הסמ\"ע משמע ליה דכל כה\"ג בעינן טענת בריא של התובע כדי שיתחייב שבועה שלא פשע אבל לא בטענת שמא ויפה השיג עליו הש\"ך ז\"ל מההיא דלקמן ס\"ל ומה שהיה מקום לכאורה לדחוק לזה לההיא דס\"ל עיין בספר כהונת עולם בתשו' סימן פ\"ה דפ\"ז ע\"ב יע\"ש:
והנה לעיקר קושית הסמ\"ע תריץ יתיב הש\"ך באומרו דשבועת השומרים לא חייבה תורה אלא בשטוען המפקיד שמא אבל בשטוען בריא לי שפשעת והנפקד מכחישו ואומר שנאנס הו\"ל כשאר כל הנשבעים דלא חייבה תורה שבועה אלא במודה מקצת ולא בכופר בכל ודקדק כן מדברי הרא\"ש והר\"ן בר\"פ כל הנשבעי' שכתבו דבשבועת השומרים ליכא למימר מיגו לאפטורינהו משבו' משום דהוי מגו דהעזה דהשתא דטעין נאנסו אינו מעיז פניו וכי טעין להד\"מ מעיז פניו יע\"ש. ואם איתא דאפילו בדטעין המפקיד בריא לי שפשעת חייב הנפקד לישבע שבועת השומרי' איך כתבו דמשום דהוי מגו דהעזה הוא דל\"א מגו לאפטורינהו משבוע' הרי בטוען בריא דלא הוי מיגו דהעזה דבין הכי ובין הכי איכא העזה ול\"א מגו לאפטורי משבועה אלא ודאי דמשמע להו דבטעין בריא לא מיחייב בשבועת השומרים את\"ד ועיין עוד בדברי הש\"ך סי' כ\"ב ס\"ח ס\"ק י\"ב ובסי' שמ\"ד ס\"ד ס\"ק ד' יע\"ש ומלבד מה שיש לדחות לזה וכמו שדחה הש\"ך עוד זאת איכא למידחי דאפי' בטוען בריא המפקיד שלא נאנס אלא שפשע והנפקד מכחישו וטוען שנאנס אכתי אין בטענה זו העזה והכחשה כ\"כ כמו בטוען להד\"מ משום דכי טעין בריא המפקיד שפשע הנפקד אע\"ג דלגבי דידיה איכא העזה שמכיר בשקרו לגבי כ\"ע ליכא העזה דמילתא דלא שכיח הוא שידע המפקיד בבריא שפשע הנפקד שאין דרכו לישב אצל הנפקד לדעת פשיעתו הילכך כי טעין הנפקד נאנס ואתה משקר שלא נמצאת אצלי ולא ידעת בבריא כלום ליכא העזה וחוצפה בטענה זו דכ\"ע ידעי דלאו אורחיה דמפקיד בכך אבל בטענת להד\"מ דחזקה אין אדם תובע אא\"כ יש לו כי טעין להד\"מ או החזרתי איכא העזה וחוצפה טפי וכעין זה כתב מהרימ\"ט בתשו' בח\"א סי' קי\"ב דקל\"ח ע\"ג ובח\"המ דצ\"ה ע\"ד יע\"ש ועיין בחידו' לקמן בה' ט\"ון פ\"ו ה\"ג בשורת מיגו דהעזה ואין ספק שלזה כוונו בהג\"מ פ\"ב מה' שכירות אות ו' במ\"ש דבטענת אונס מחייב אפי' כי חבירו יודע בשקרו יע\"ש ונעתיק לשונו לקמן בע\"ה ועיין להר\"ן בפ' שבועת הדיינים עלה דמתני' דאין נשבעין על טענת חש\"ו שכתב וז\"ל וכתב הר\"י הלוי דכי ממעטינן קטן כו' אבל שבועת השומרים שישנה אפילו בטענת שמא כו' ומדכתב שישנה אפי' בטענת שמא מבואר דס\"ל דאיתיה בטענת בריא היפך מ\"ש הש\"ך בדעתו דליתיה בבריא:
איברא שבחידושי הרשב\"א לשבועות שם הביא דברי הר\"י הלוי הללו בסגנון זה אבל בשבו' השומרי' שאינה באה על טענת המפקיד אלא בשמא נשבעין לקטן כו' יע\"ש משמע מלשון זה שאין שבועת השומרים אלא בשמא ולא בבריא וכדברי הש\"ך: וחפשתי ומצאתי למהר\"י הלוי עצמו בשיטתו לשבועות שנדפס מחדש וז\"ל והאי דאמרינן אין נשבעין על טענת קטן מסתברא לן דוקא שבו' מודה במקצת הטענה וע\"א דאתיין מחמת טענה אבל שבוע' השומ' דליתא מחמת טענה דהא טענ' שמא היא אלא מחמת שמירה היא כיון דשמא לקטן נתחייב לו בשבועת השומרים דלא גרע מגדול ודייקא נמי דקתני אין נשבעין על טענת קטן שבועה דאתייא מחמת טענה הוא דאין נשבעין משום דעיקר ההיא שבועה מחמ' טענת התובע והודאת הנתבע במקצת א\"נ העדת ע\"א הוא דאיחייב בה כו' אבל שבועת שומרים ומאי דדמי ליה דחיובא לאו מחמת טענה הוא אלא מחמת שמירה ואפילו לקטן נשבעין עליה כו' יע\"ש וע\"פ דבריו הללו יש לפרש ג\"כ כונת דברי הרשב\"א דכונתו לומר דשבועת השומרים אפי' כי טעין המפקיד בריא לא מחייבינן שבועה לשומר משום טענתו דטעין בבריא אלא עיקר חיוב שבועתו הוא כאלו טעין עליו בשמא דמשום שמירתו הוא דנתחייב בשבוע' זו ולא מחמת טענתו של תובע שהרי אנו מחייבים אותו אפי' בכופר בכל ואלו היה חייב בשבועה זו משום טענת התובע והודאתו לא היה חייב אלא במודה מקצת דוקא ומדחייביה רחמנא שבועת השומרים בלא הודאה במקצת ואפי' בשמא ש\"מ דלאו משום טענתו של תובע הוא אלא מחמת שמירתו נתחייב בה וכי טעין התובע בריא נמי לא מחייב השומר בשבועה אלא כאלו טעין ליה בשמא ומש\"ה מחייב בלי הודאה במקצת זה נ\"ל כונת דברי הרשב\"א ז\"ל ובהכי אתו דברי הר\"ן והרשב\"א והר\"י ן' מיגאש כולם שוין ושפה אחת ודברים אחדים לומר דשבועת השומרים איתיה בין בבריא ובין בשמא ושלא כדברי הש\"ך ז\"ל:
עוד הביא הש\"ך ראיה לדבריו ממ\"ש התוס' פ' הגוזל עצים דק\"ז בשם הריב\"א גבי חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב\"ח שיודע שהוא משקר וה\"ה נמי בפני המפקיד לכפור הכל ובמלוה פירוש טענה דלא שייכא אלא במלוה דהיינו כפירה והודאה הוא דאינו מעיז לפי שכנגדו יודע שהוא משקר אבל בטענה דלא שייכא אלא בפקדון כגון נאנסו מעיז ומעיז הילכך אפי' כופר בכל חייב עכ\"ל וכ\"כ הר\"ן פ' ש\"ה ורי\"ו והסמ\"ג וה\"ה פ\"ב מה' שכירות יע\"ש ואין מכל זה ראיה לע\"ד דשפיר איכא למימ' דבטוען המפקיד בריא שפשעת והנפקד טוען נאנסו אע\"ג דהשתא איכא העזה שהרי שכנגדו יודע שהוא משקר אפי\"ה מחייב השומר בשבועת השומרים לדעת ריב\"א והני רבוותא ז\"ל וע\"כ לא כתבו הני רבוותא וריב\"א דבטענה ששכנגדו יודע שהוא משקר לא מחייב אלא במודה מקצת ולא בכופר בכל אלא בטענת כפירה והודאה שאינה בטענת נאנסו כגון לא הפקדתני או לא נעשתי שומר וכיוצא דכל כה\"ג לא מצינו שחייבה תורה שבועה לשומר בטענת שמא של המפקיד וכמ\"ש רבינו פ\"ו מה' שאלה ה\"ז אבל בטענ' נאנסו שחייבה תורה לשומר שבועה אפי' בשמא של המפקיד כי טעין נמי המפקיד בריא שלא נאנס לא יגרע כחו בזה לפוטרו לנפקד משבועת שומרים שהרי שבועה זו לא חייבה תורה לשומר מחמת טענה אלא מחמת שמירה וכמ\"ש בשם מהר\"י ן' מיגש וא\"כ כי טעין בריא נמי מחייב בשבועה זו דחשבינן ליה כשמא ומ\"ש ריב\"א אבל בטענה דלא שייכא אלא בפקדון כגון נאנסו מעיז ומעיז הילכך אפי' כופר בכל חייב דמשמ' דהיכא דלא מצי מעיז כגון בבריא שחבירו יודע כמותו אפי' בפקדון לא מיחייב בכופר בכל. אי מהא לא אירייא דכונת ריב\"א להכריח דבטענ' נאנסו לא בעינן הודאה במקצת וכי הוא זה לאו אטענת נאנסו דפקדון כתיב שהרי כשחייבה תורה שבועה בטענת נאנסו הוא אפי' בטענת שמא של המפקיד דבהא מצי שפיר נפקד להעיז פניו כנגד המפקיד וכיון שכן איך אפשר לומר דכי הוא זה קאי נמי אטענת נאנסו בפקדון כיון דעיקר טעמא דמודה מקצת חייב ולא מפטר במיגו דכופר בכל הוא משום טעמא דאין אדם מעיז פניו בפני בע\"ח לכפור בכל והו\"ל מגו דהעזה וכיון דבפקדון אפי' כופר הכל ליכ' העזה כגון היכא דלא ידע חבירו איך הפה יכולה לומר דבמודה מקצת דוקא חייביה רחמנא וכי הוא זה אפקדון נמי כתיב הא גבי פקדון בטענת נאנסו דלא ידע ביה חבריה איכא מיגו דכופר הכל ולית ביה העזה ואי כופר הכל פטור מודה מקצת נמי הי\"ל לפטור אלא ודאי דכי הוא זה לאו אפקדון קאי אלא אטענא דשייכא במלוה דוקא ומפני דהמיגו הוי דהעזה מש\"ה מחייב במ\"מ ופטור בכופר הכל ובכן כיון דעכ\"ל דבטענת נאנסו לא נאמר כי זה ואפילו בכופר הכל ובשמא חייביה רחמנא שבועה לשומר עכ\"ל השבועה זו לא משום טענה היא אלא משום שמיר' א\"כ כי טעין התובע בריא נמי מחייב בשבועה משום שמירה דדל מהכא טענת בריא של התובע הרי הוא חייב משום שמירה ואפי' בשמא: והעד ע\"ז שזאת היתה כונת ריב\"א מ\"ש בהגמ\"י פ\"ב מה' שכירות אות ו' וז\"ל פ' הגוזל עירוב פרשיות וכי כתיב כי הוא זה אמלוה כתיב ופר\"ת וריב\"א לדברי האומר וכי הוא זה אמלוה הוא דכתיב פי' גם המלוה הוא דכתיב כי מלוה ופקדון דין א' להם לפיכך אין להעמיד כי הוא זה אלא בדבר השייך לשניהם במלוה ופקדון כגון להד\"מ או החזרתי לך בזה לא יתחייב לא במלוה ולא בפקדון אא\"כ הודה במקצת דאינו מעיז פניו לומר לא הלויתני או לא הפקדת אצלי מאומה אבל בטענת אונס שאינה פוטרת במלוה היה מתחייב בפקדון בלא הודאה במקצת דאין שייך לומר כאן חזקה דאין אדם מעיז פניו כי בטענת אונס מעיז ואפי' כי חבירו יודע בשקרו כו' עכ\"ל הרי דכתב בשם ריב\"א דבטענת אונס מחייב אפי' כי חבירו יודע בשקרו כו' היפך מ\"ש הש\"ך ז\"ל:
איברא כי זה שכתב ההגהות דבטענת אונס מעיז אפי' כי חבירו יודע בשקרו ומעיז ומה\"ט מחייב בטענת אונס ואפי' בלא הודא' במקצת כו' דמשמע מדבריו דטעמא דכופר הכל פטור הוא משום חזקה זו דאין אדם מעיז פניו בפני בע\"ח והיכא דמצי מעיז מחייב בכופר בכל. הוא תמוה שהרי התוס' הכריחו שם בשם ריב\"א דטעמא דכופר הכל פטור הוא מגזרת הכתוב ומה\"ט אפי' לגבי בנו דמצי מעיז פטור בכופר בכל יע\"ש וצ\"ע. וכבר עמדנו בעניותי' לקמן בפ\"ו מה' טוען ה\"ג שורש מיגו דהעזה ע\"ד השלטי הגבורים שכת' בשם התו' כדברי ההגהות הללו יע\"ש. ואיך שיהיה הנה מדברי ריב\"א ושאר הני רבוותא שהביא הש\"ך אין ראיה לדבריו דס\"ל דבבריא לא מחייב השומר שבועת השומרים כמדובר. ועיין להרב בני דוד בפ\"ב מה' שכירות די\"א שכתב בשם מהר\"י רוזאניס שמה שדקדקו מדברי ה\"ה דאפי' בפשיעה אם מכחישו המפקיד בבריא נשבע היסת ליתא שהרי בפי' כתב רבינו דטעם בטוען נאנסו אינו פטור ונשבע השומר משום דבא ליפטר מהתשלומים עכ\"ל ומ\"ש בשם רבי' היינו ההיא דפ\"ו מה' שאלה הלכה ה' וכיון שכן עכ\"ל דמה שתלה הטעם ה\"ה משני שכל אלו טענות שהמפקיד יודע בהם כמו הנפקד הכונה לומר דוק' באומר לא הפקדתני או לא נעשתי שומר או החזרתי שטענות אלו לעולם יודע בהם המפקיד כמו הנפקד ומשום טענתו של מפקיד הוא דמתחייב הנפקד ולא משום שמירתו כמו בטענת נאנסו הילכך כיון דמשום טענתו של מפקיד הוא דבא להתחייב הנפקד אין כאן חיוב שבועה אלא במודה מקצת אבל בטענת נאנסו שעל הרוב אינו יודע בהם המפקיד ואפ\"ה חייבה התורה שבועה לנפקד אפילו בשמא א\"כ אפילו בכופר בכל נמי איתיה כמדובר ועיין להרב מחנה אפרים בהגהותיו פ\"ו מה' שאלה הל' ה' יע\"ש ואדרבא מדברי הר\"ן ז\"ל דפרק שבועת הדיינים שכתבנו ומדברי ההג\"מיי הנז' מבואר הפך דבריו ז\"ל כמדובר לעיל :
וראיתי להרב דברי אמת בקונטריס החמישי דל\"ג סע\"ד שתמה על הש\"כ ממ\"ש המרדכי בפ' אלו מציאות והביאו דבריו הרב המפה והסמ\"ע והש\"ך בריש סימן ע\"ב וז\"ל פסק ראב\"ן בראובן שמשכן ספר לשמעון וכשבא לפדותו טען ראובן נשתמשת בספרי וטשטשתו ושמעון טוען קריתי ושניתי בו אבל לא חסרתיו כלום אם יש עדים שקרא שמעון בו הו\"ל שולח יד בפקדון והו\"ל גזלן ופסול לשבועה וישבע ראובן כמה חסרו ויטול וראבי\"ה נחלק עליו מטעם דלא נפסל בשביל זה דאיהו סבר מצוה קא עביד כו' יע\"ש ומדברי כולם משמע בהדייא דשבועת השומרים איתא אפי' בטוען בריא את\"ד ז\"ל : ואין ספק דמה דמשמע ליה להרב הנזכר דשבועה זו שכתבו ראב\"ן וראבי\"ה שנפסל בה בעל המשכון או לא נפסל היינו שבועת השומ' שלא פשע בו וטשטשו ולא שבועת היסת ככל כופר בכל הוא משום מאי דסיים ראב\"ן וכתב דאי איכא עדים שקרא בו נפסל לשבועה וישבע ראובן כמה חסרו ויטול ואם איתא דשבועת היסת הוא דקאמר דמחייב בעל המשכון לישבע אם לא היו עדים שקרא בו ג\"כ השתא דאיכא עדים שקרא בו ונעשה גזלן ונפסל לשבועה היאך נשבע שכנגדו ונוטל הא שבוע' היסת לא עבדינן תקנתא זו דתקנתא לתקנה לא עבדינן אלא הרי החשוד נפטר בלי שבועה עד שיבי' עדים וראיה שכנגדו כמבואר לקמן סי' פ\"ז הי\"ג וסי' צ\"ב סי\"א אלא ודאי שבועת השומרים שלא פשע בו קאמ' ראב\"ן וראבי\"ה דהוי שבועה דאורייתא ומשו\"ה כי איכא עדים שקרא בו ונעשה גזלן קאמר ראב\"ן דנשבע שכנגדו ונוטל דומיא דמ\"ש הש\"ע סי' צ\"ב ס\"ח:
ובזה שפיר קמתמה הרב ד\"א ז\"ל על הש\"ך ז\"ל דאפילו בטוען בריא קאמרי ראב\"ן וראבי\"ה דמחיי' השומר לישבע שבועת השומרים כמדובר:
אלא דלענ\"ד אכתי שפיר איכ' למדחי ולמימר דבנדון ראב\"ן וראבי\"ה ליכא טענת בריא דע\"ג דטען ר' נשתמשת בספרי וטשטשתו לאו דאיהו ידע בבריא הכי אלא מפני שראה עכשיו ספרו מטוש' קטעין ואמ' דבודאי לא נטשטש אלא מפני שקרית' בו וע\"י הקריאה נטשטש שאילו ראהו שהיה קורא בו לא היה מניחו שיקרא בו ויטשטשו אלא ודאי אין כאן אלא טענת שמא ומשו\"ה קאמרי דחייב לישבע שבועת השומ' ואכתי אין מכאן סתירה לדברי הש\"ך ז\"ל ועוד היה אפשר לומר דשבועה זו דקאמרי ראב\"ן וראבי\"ה לאו היינו שבועת השומרים שלא פשע בה אלא שבועת מודה מקצת הוא דקאמרי דכיון שזה טוענו שנשתמש בו וטשטשו הרי הוא תובע ממנו שכר מה שנשתמש במשכונו וכמ\"ש הש\"ך ריש סימן ע\"ב דאסור להשתמש במשכון בלי שכר משום ריבית וגם תובע ממנו כ\"כ בשביל מה שנפחת ממנו בטשטושו והמלוה כיון שהודה שקרא בו ונשתמש בו הרי הודה בפרוטה וכפר בטשטוש שלא טשטשו הילכך היכא דליכא עדים שקרא בו שלא נעשה פסול לשבועה היה חייב לישבע שבו' מודה מקצת וכי איכא עדים נשבע שכנגדו כמה חסרו ונוטל אמנם נראה דהא ודאי ליתא מתרי טעמא חדא דכיון דהלוה הזה בעל הספר היה חייב כשהודה המלוה בפרוטה שקרא בו הרי פרוטה זו מנכה מחובו והוה ליה הילך ואכתי אין כאן שבועת מודה מקצת דאוריית' ועוד דאפילו לא יהיה כאן הילך אכתי אין כאן מודה מקצת דאורייתא כיון דחיוב פרוטה זו שנתחייב בשביל מה שקרא בספרו אינו אלא משום דמחזי כרבית ואפי' אבק רבית וכמו שביארנו בה' מלוה וכל כה\"ג שהחיוב אינו אלא מדרבנן בעלמא אין כאן שבועת מודה מקצת דאורייתא וכמתבאר מדברי רש\"ל ביש\"ש פרק הכונס סימן ל' הביא דבריו מרן החבי\"ב ז\"ל בסימן שפ\"ח הגהות ב\"י אות י\"ט יע\"ש:
ומ\"מ לפי דברי הרב דברי אמת ז\"ל דשבו' השומרים הוא דקאמר ראב\"ן ז\"ל צ\"ל דס\"ל לראב\"ן וראבי\"ה כשיטת הרא\"ש ודעימיה שכתב הטור סי' רצ\"ד ס\"ה דאפילו היכא שאין השומ' נשבע שבועה שאינה ברשותו כגון דאיכא עדים שנגנבה או נאנסה צריך לישבע שבועה שלא פשע בה דאילו לשיטת החולקים דשבועה שלא פשע בה אינו נשבע אלא ע\"י גלגול דשאינה ברשותו א\"כ הכא בנדון ראב\"ן וראבי\"ה שהמשכון לפנינו וליכא שבועה דשאינה ברשותו היאך כתבו דחייב המלוה שבועת השומרים וכשיש עדים שקרא בו נשבע שכנגדו הא לפי שיטה זו אין כאן חיוב שבו' השומרים כיון דהמשכון לפנינו ואפשר דכל כה\"ג שנטשטש הספר ונפחת משויו ויש לחוש שנפחת ע\"י שקרא בו עכשיו חשיב כטוען טענת נגנב ונאבד הפקדון ושאינו ברשותו דצריך לישבע שאינו ברשותו ושנגנב באונס ה\"נ צריך לישבע שזה הפחת של הפקדון הוא לא פחתו ושנפחת באונס דדוקא כשיש עדים שהפחת נעשה ע\"י אחרים שגנבוהו אז אינו צריך לישבע כיון שיש עדים שנפחת ע\"י אחרים אבל כשאין עדים שנפחת ע\"י אחרים אז צריך הוא לישבע שהוא לא פחתו וכנשבע שהוא לא גנב הפקדון דמי וסמנים מצאתי לחילוק זה ממ\"ש הש\"ך בס\"ל מסימן ע\"ב דאם נפחת המשכון ויש מחלוקת ביניהם כמה שיעור פחיתתו ומודה שמעון שנפחת ואינו יודע אם היה באונס או לא הו\"ל משואי\"למ יע\"ש: ולכאורה ק' כיון דלדעת מרן סי' רצ\"ד ס\"ב אין משביעין שבועה שלא פשע בה אלא ע\"י גלגול שבועה דשאינה ברשותו א\"כ במשכון שנפח' שהמשכון לפנינו ואין כאן שבועה שאינה ברשותו אף שבועה דשל' פשע נמי לא מחייב וא\"כ איך כת' דכשאינו יודע שהיה באונס או לא הוי משואי\"למ אלא ודאי דכל כה\"ג שנפחת המשכון ויש לחוש שנשתמש בו השומר וע\"י תשמישו נפחת צריך לישבע שלא נפחת ע\"י תשמישו וכאלו נשבע שבועה שאינה ברשותו דמי ומ\"ה כשאינו יודע אם נפחת באונס או לא הוי משואי\"למ ודוק:
אלא דאכתי לא נתקררה דעתי במ\"ש בדעת ראב\"ן וראבי\"ה ז\"ל דהחיוב שבועה שכתבו ז\"ל היינו שבועת השומרים שלא פשע בה דממ\"ש שראובן טוען קריתי ושניתי ולא טשטשתי ממנו כלום משמע דטענתו היא מה שהנחת אתה נוטל ולא שנטשטש באונ' דכל כה\"ג הו\"ל לפרש וכיון שכן אין כאן הודאה בדבר שבמדה ומשקל ומניין ואין כאן שבועה דאוריי' וכההיא דסי' רצ\"ו שכתבנו ואיך כתבו דיש כאן חיוב שבוע' וכשאינו יכול לישבע ישבע שכנגדו כיון דאין כאן חיוב שבועה דאוריי' אין כאן תקנה דכשכנגדו נשבע דתקנתא לתקנתא לא עבדינן:
וכבר ראיתי להרב דברי אמת שם דל\"ד הוק' לו ע\"ד ראב\"ן הללו מדברי הרמ\"ה שהביא הטור בסימן רצ\"ד ופסקו מרן שם בש\"ע דהמפקיד גלימא לחבירו ובחזרתו הנפקד אומר זהו מה שהפקדת אצלי והמפקיד אומר לא זה הוא דנשבע הנפקד שבועת היסת ומה בין זו לראב\"ן שנשבע שבועת התורה ועלה לחלק דשאני נדון הרמ\"ה דהמפקיד והנפקד מחולקים שזה אומ' אין זה מה שהפקדתי אצלך וזה אומ' זהו מה שהפקדת והו\"ל כאומר לא הפקדת בידי דבר אחר דאינו חייב אלא היסת וכמו שיראה הרואה בדברי התוס' פ' השואל דף צ\"ז ד\"ה השוכר משא\"כ בנדון ראב\"ן דשניהם מודים שבמשכון זה נעשה שומר אלא שזה טוען נשתמשת בו וזה טוען לא נשתמשתי בו את\"ד יע\"ש ואתמהא דנראה דאשתמי' מיניה דמר דברי רבינו בפרקין ודברי הטור ומרן בסי' רצ\"ו שכתבו בהדיא דבין בטוען זהו מה שהפקדת אצלי כנדון הרמ\"ה ובין בטוען לא נשתמשתי בו כנדון ראב\"ן ז\"ל בשניהם אין נשבעין אלא היסת ולא היה צריך הרב ז\"ל לפרש טעמו של הרמ\"ה ע\"פי דברי התוס' דפרק השואל כי טעמו מפורש בההיא דסימן רצ\"ו דהו\"ל כטוענו חטים והודה לו בשעורים ומה שהנחת אתה נוטל וכמ\"ש ה\"ה ומרן בב\"י ז\"ל וכמדובר לעיל וצ\"ע ואיך שיהיה אכתי דברי ראב\"ן וראבי\"ה ז\"ל מוקשין ועומדים אצלי מההיא דסי' רצ\"ו:
והנלע\"ד שהחיוב שבועה זו שכתבו ראב\"ן וראבי\"ה ז\"ל לאו היינו שבועת השומרים אלא שבועת נגזל היא דתיקנו רבנן שהנגזל ישבע ויטול כמו ששנינו בפרק כל הנשבעין ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל כו' ומפורש דינו לקמן סימן צ' דכל דאיכא עדים שראוהו שגזל אע\"פ שלא ידעו כמה גזל נשבע בע\"הב ונוטל בין כשהנגזל כופר בכל ובין במודה במקצת כיע\"ש א\"כ הכא נמי בנדון ראב\"ן וראבי\"ה שזה טוען נשתמשת בספרי וטשטשתו ונפחת כ\"וכ כל שיש עדים שקרא בו ונעשה גזלן בקריאתו שוב לא מהימן לומר שלא חסרו כלום אלא נשבע בעל הספר שכך וכך חסרו ונוטל ככל נגזל בעלמא דנשבע ונוטל כנלע\"ד ומ\"מ בין שנאמר ששבועה זו שכתבו ראב\"ן וראבי\"ה היא שבועת השומרים בין אם היא שבועת נגזל כמדובר אין מקום לתמיהת הרב דברי אמת מדבריהם על הש\"ך ז\"ל כאמור ועיין עוד בדברי הרב הנז' שם במה שהוק' לו ע\"ד הש\"ך ממ\"ש הרב התרומות בשער מ\"ט ח\"ב והם דברי מרן ז\"ל בסי' כ\"ט ומדברי התוס' דפרק השואל דצ\"ז ד\"ה השוכר כו' שכתבו אפילו המשאיל אומר בריא כו' והם טענות מספקות:
איברא כי לפי מ\"ש לעיל דטענת הלוה כשטוען מכרת את המשכון ולקח' דמיו היא טענה גרועה ומש\"ה אפילו כי טעין בריא לא מהימן אם לא היכא דלית ליה מיגו מהימן יע\"ש א\"כ מדברי הר\"ב התרומות הללו נמי לא קשיא על הש\"ך מה\"ט דאמרן דכיון דטענה גמורה היא הו\"ל כטענת שמא ולדידיה אפי' אית ליה מיגו נמי הוי טענה גרועה ולכן כתב דנשבע המלוה אלא דבנדון הש\"ך נמי נראה דטענת הלוה היא טענה גרועה ואפי\"ה כתב דכיון דטוען הלוה בריא לא מחייב מלוה שבועה וצ\"ע ועיין עוד בדברי הש\"ך בסי' צ\"ב ס\"ח סקי\"א ובמ\"ש שם הרב הנז' שם דל\"ג ע\"ב וע\"ג יעש\"ב:
וראיתי להרב צבי ז\"ל בהגה שלו בספר ט\"ז שעלה לישב עיקר תמיהת הסמ\"ע והש\"ך בדברי מרן וז\"ל ולע\"ד נראין דברי הסמ\"ע עיקר ולאו מטעמיה אלא דס\"ל לב\"הת כמ\"ש המחבר בסי' רצ\"ד דביש עדים אינו נשבע אפילו שבועה שלא פשעתי בה וכיון שאכלו עש או עכברים וכיוצא אנן סהדי שנעשה באונס אלא דלא ידעינן אי פשע או לא ומש\"ה אינו נשבע אלא היסת וצריך טענת בריא שנפחת ודברי הש\"ך כאן אין לשון בע\"הת סובלם כלל גם עיקר דינו צ\"ע עכ\"ל ואע\"פ שכתבנו לעיל דבנפחת המשכון איכא למימר דצריך לישבע השומר לכ\"ע שלא פשע בה ולא נפחת מפשיעתו אפי' שהמשכון לפנינו מפני שהפחת הוי כנגנב קצתו של פקדון וכנשבע שאינו ברשותו הפחת דמי וכדמשמע בסימן ע\"ב ס\"ל כיע\"ש אין מזה סתירה לדברינו דדוקא כשהפחת שנפחת מהמשכון או מהפקדון הוא מחמת שנשתמש בו ונתבלה ונפחת משויו ויש לחוש שהשומר נשתמש בו אז איכא למימר דחייב השומר לישבע שבועה שנפחת מאליו באונס ושהוא לא פחתו וכנשבע שאינו ברשותו דמי והיינו ההיא דסעיף ל' כנז' אמנם כשנפחת ע\"י אכילת עכברים או שאכלו עש כנדון שלפנינו כל כה\"ג דמי ממש להיכ' דאיכא עדים שנגנב הפקדון או נאנס ע\"י אחרים דאין צריך לישבע עוד שלא פשע בו וכדברי הרב הנז' ומ\"מ אכתי לא הועיל הרב הנז' בתי' זה זולת לדעת מרן בסימן רצ\"ד אמנם עדיין קושיית הסמ\"ע והש\"ך ז\"ל עומדת במקומה על הטור והר\"ב המפה דס\"ל בסי' רצ\"ד דאפילו איכא עדים שנגנבה או נאבדה או נאנסה צריך השומר לישבע שבועה שלא פשע מדאורייתא איך כתבו כאן דברי הר\"ב התרומות דישבע היסת דלשיטתם הוה ליה לישבע שבועה דאורייתא ואפשר ליישב גם כן דדעת הטור והרב המפה דהם אזלי לשיטתם דס\"ל בר\"ס רצ\"ו דטעמא דלא מהימן השומר בטענת נאנסו בלי שבועה במיגו דלא הד\"מ משום דהוי מגו דהעזה ולא משום דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן כמ\"ש מרן שם דאינהו ס\"ל דמגו לאפטורי משבועה אמרינן כיע\"ש וכיון שכן הכא דהלוה טוען בריא שמחמת פשיעתו של מלוה נרקב ונפחת המשכון והלוה מכחישו ואיכא העזה בטענתו שפיר איכא למימר דמהימן במיגו דלא היו דברים מעולם דהו\"ל מיגו ממעיז למעיז ולכך כתבו דנשבע היסת ונפטר ובהכי אין צורך למה שנדחק הסמ\"ע בס\"ק פ' למה לא כתב הרב התרומות שגובה המלוה חובו מאחר שנפחת המשכון באונס יע\"ש דלפי האמור ניחא דודאי לגבות חובו לא מהימן דלית ליה מיגו ולא כתב בע\"הת אלא דוקא היכא שטעה היא לפטר שלא יתבע ממנו הלוה היתרון של המשכון ודוק:
ועוד אפשר לישב עיקר קושית הסמ\"ע והש\"ך ז\"ל דהכא מיירי הרב התרומו' בשאינו תובע הלוה בפירוש כ\"וכ נפחת המשכון בפשיעתך אלא טוען סתמא המשכון נפחת בפשיעתך והמלוה משיב לו סתמא לא נפחת בפשיעתי אלא אם נפחת כדבריך היה באונס דכל כה\"ג דמי לההיא דסימן רצ\"ו דליכא תביעה בדבר שבמדה ומשקל ומנין דפטור משבועה דאורייתא וכההיא דמה שהנחת אתה נוטל ומ\"ש א\"כ אנוס הוא הכונה דאלו לא היה אנוס אע\"ג דליכא תביעה בדבר שבמדה ומשקל היה חייב לשלם לו משום מזיק ממון חבירו והיו שמים ב\"ד הפחת ונותנים ללוה היתרון אבל השתא דטעין ששמרו כראוי ואנוס הוא וחייב לישבע כיון דלא הוי דבר שבמדה ומשקל ומנין ליכא שבועה דאורייתא ונשבע היסת ונפטר וכעין זה תירץ הרב ט\"ז ז\"ל יעויין שם:
זאת תורת העולה מכל האמור ומדובר דשבועת נאנסו איתא בין בשטענת השומ' היא בבריא בין בשמא ודלא כהש\"ך שכתב דבבריא לא מחייב בטענה דנאנסו אלא במודה מקצת או בע\"א דליתא כמדובר.
ובטענת נאנס המשכון ונפחת חייב המלוה לישבע שלא פשע בו ולא נשתמש ודוקא כשנפחת הוא מחמת שנשתמש והיה חדש ונתיישן ושואל בפי' הלוה כ\"וכ נפחת והמלוה מודה שנפח' כ\"וכ אבל היה באונס כגון שגנבוהו ונשתמשו בו והחזרוהו וכיוצא אבל אם נפחת ניכר שהוא מחמת אכילת עכברי' או עש או ריקבון כל כה\"ג באנו למחלוקת הראשונים אם כשיש עדים שנגנב הפקדון אם צרי' לישבע השומר מדאורייתא שלא פשע ושלא שלח בו יד כדאיתא בסימן רצ\"ד הילכך אם המלוה בא להוציא מן הלוה דמי חובו בטענת נאנס המשכון ששמרתיו כראוי ובמקום הראוי ואעפ\"כ נרקב ואכלו עש או עכברים יכול הלוה לומר קי\"ל כמ\"ד דצריך המלוה לישבע שלא פשע ושלא שלח בו יד ואשלם דמי חובי ואם הלוה בא להוציא מיד המלוה יכול המלוה לומר קי\"ל כמ\"ד דכל היכא דאיכא עדים שנגנב אין צריך לישבע שבוע' שלא פשע מדאורייתא ונשבע היסת ונפטר ולכ\"ע אינו חייב לישבע מדאורייתא שלא פשע אלא כשטוען הלוה כ\"וכ נפחת והמלוה מודה כך נפחת אבל היה באונס אבל אם תובע סתם בפני ב\"ד נפחת המשכון וזה משיב לא נפחת בפשיעתי כיון דליכא תביעה בדבר שבמדה ושבמשקל ומנין אע\"פ שיכולי' לשומו ולעמוד על שיעור התביעה ליכא שבועה דאורייתא וכמתבאר מדברי הש\"ך בסק\"ן יע\"ש וכן אם נשתנה המשכון והלוה אומר אין זה משכוני שנתתי לך והמלוה אומר זהו משכונך שנתת ונשתנה באונס אין כאן שבועה דאורייתא על המלוה דהו\"ל מה שטענו לא הודה לו והיינו ההיא דסימן רצ\"ו ס\"ד והן הן דברי הרמ\"ה דסימן רצ\"ד ודברי התוס' דפרק השואל דצ\"ז ד\"ה השוכר יע\"ש וההיא דראב\"ן שהביא המרדכי בפרק אלו מציאות שחייב שבועה למלוה שלא פשע ושלא טשטש הספר בקריאתו מיירי בשבועת היסת שהרי לא טען התובע כך וכך נפחת ואין כאן דבר שבמנין ומ\"ש דכשיש עדים שלמד בו נשבע שכנגדו היינו משום דכיון דאיכא עדים שגזל ונעשה שולח יד בפקדון נשבע הנגזל ונוטל כן נראה לע\"ד:
ודע דהיכא דנחלקו על פחת הפקדון דזה אומר כך וכך נפחת וזה אומר כ\"וכ נפחת כתב מרן בש\"ע סימן ע\"ב וז\"ל ואם מתחילה היה שוה יותר מכדי החוב כגון שטוען הלוה שהיה שוה ל' והלואו ך' ועתה אינו שוה אלא ט\"ו ושואל ממנו עשרה והמלוה אומר שלא היה שוה אלא כ\"ה ואין לו ליתן אלא חמשה נשבע המלוה שלא נפחת אלא עשרה ומנכה לו ה' מתוכו והשאר גובה מן המשכון ע\"כ. ולע\"ד גירסא זו אין לה שחר דנכוי לא שייך בתוכו של משכון אלא בחוב גם והשאר גובה מתוכו הול\"ל וגם גירסת הסמ\"ע דגריס מחובו לא מתיישבת שפיר דחמשה שחייב לתת ללוה כשגובה השאר המלוה מהמשכון לא שייך לשון ניכוי גם גירסת הש\"ך דגריס ומגבה לו ה' מתוכו דחוק שלשון והשאר גובה מהמשכון דמאחר דמתוכו היינו מהמשכון הו\"ל למימר והשאר גובה מהנשאר ממנו ובספר תפארת שמואל כתב בשם רבו שקיבל מרבו דכצ\"ל ומנכה לו מחובו ולא גריס תיבת חמשה ולא מתוכו אלא מהמשכון והיא גירסא נכונה והכונה מבוארת שמנכה המלוה תחילה מהחוב עשרה שהזיקו ונמצא שאינו חייב לו הלוה אלא עשרה וגובה אותם מהמשכון אם הלוה אינו רוצה המשכון ואם הלוה רוצה המשכון נותן למלוה עשרה ולוקח המשכון מידו ואם המלוה רוצה להחזיר המשכון ושיחזיר לו במעות עשרה לכ\"ע אין כופין את הלוה בכך כיון דלפי טענתו אינו חייב להחזיר לו אלא חמשה ולזה כתבו הטור ומרן וגובה אותם מהמשכון כלומר ואינו יכו' לכופו שיחזיר לו במעות עשרה ויקח משכונו אם טוען המלוה שיחזיר לו חמשה לפי טענתו ויקח משכונו לפי דברי הש\"ך לעיל ס\"ק קי\"ז יכולים אנו לכופו שיפרע חמשה ממזומני' ושיקח משכונו ובס' תפארת שמואל כתב כן בדרך אפשר יע\"ש אמנם לפי מ\"ש אנן יד עניי במקום אחר דל\"ד הא דהכא דאין שמין למזיק ולשואל שהביא הש\"ך ראיה לדבריו נראה דה\"ה הכא אין אנו יכולים לכופו ללוה בכך כנלע\"ד:
עוד סיים וכתב מרן שם והשאר גובה מן המשכון שהוא נאמן עליו עד כדי דמיו וכ\"ש כו' שנשבע המלוה היסת ונפטר כו' ע\"כ הנה מדברי הסמ\"ע ס\"ק כ\"ז מבואר דס\"ל דבשתי החלוקות הללו שכתב מרן בין כשהמשכון נפחת מכדי שיעור ההלוא' שהיה שוה מעיקרא כ\"ה לפי דברי המלוה והשתא שוה ט\"ו שהוא פחות מך' שהוא שיעור ההלואה בין בחלוקת שלא נפחת משיעור ההלואה דהיינו שהיה שוה כ\"ה והשתא עשרים לפי דברי המלוה בשתי החלוקות הללו המלוה נשבע היסת ואינו נשבע כעין דאורייתא אפילו לדברי הגאונים דסי' ז' ושאני הכא שבעיקר ההלואה אינן מחולקים המלוה והלוה אלא בפחת יע\"ש:
אמנם בפרישה ודרישה שלו ס\"ך וכן הב\"ח משמע להו דבחלוקת שנפחת המשכון משיעו' ההלואה אע\"פ שחלוקים בפחת צריך לישבע המלוה כעין דאוריי' וכסברת הגאונים ז\"ל אמנם בחלוקת שניה שלא נפחת המשכון משיעור הלואה כיון שחלוקים בפחת אין צריך המלוה לישבע כעין דאורייתא ונתנו טעם לחילוק זה דכשנפחת המשכון משיעור הלואה נקרא שם תובע ומוציא על המלוה וכשהן חלוקין בפחת הו\"ל כאלו הן חלוקין בעיקר ההלואה כיון דלפי טענת הלוה צרי' המלוה להשתלם מהמשכון פחות יותר מטענת המלוה ומנכות מהמלוה טפי ממ\"ש המלוה וכיון דס\"ס אין כאן שיעור ההלואה מיחזי טפי מחלוקתם בפחת כאלו הן מחולקים בעיקר הלואה משא\"כ כשיש במשכון שיעור הלואה כשהן חלוקים בפחת מיחזי מחלוקותם בתביעת שבע\"פ לא לעיקר ההלואה יע\"ש ומלבד שאין בטעם חילוק זה כדי שביעה וכמ\"ש הש\"ך בס\"ק קכ\"א גם מדברי הטור ומרן בריש סעיף זה שכתבו דאם טוען המלוה ששמרו כראוי נשבע היסת ונפטר כו' ומבואר בפרישה שם שאין במשכון עכשיו אחר הפחת כדי שיעור החוב ומתחילה היה שוה יותר יע\"ש ואם איתא דכל כה\"ג צריך לישבע כעין דאוריי' למה כתבו הטור ומרן דישבע היסת נהי דשבו' השומרים דאורייתא לא בעי לאשתבועי כמ\"ש הפרישה שם אכתי הו\"ל למימר דישבע כעין דאורייתא כיון דבא ליפרע מהמשכון וכסברת הגאונים דסי\"ז. גם מ\"ש הסמ\"ע דבנפחת המשכון משיעור הלואה נמי נשבע היסת כיון דמחלוקותם הוא בפחת ולא בהלואה יפה השיגה עליו הרב ש\"ך בס\"ק קכ\"א דמה טעם לחלק ביניהם כיע\"ש:
והש\"ך העלה דבין בחלוקת דהמשכון נפחת מכדי ההלואה ובין בחלוקת שלא נפחת משיעור ההלואה אם המשכון הוא ביד המלוה ובא לגבות חובו ממנו בין שמחלוקותם של מלוה ולוה הוא בעיקר החוב ובין בשמחלוקותם הוא בשיעור הפחת שנפחת בכל גוונא כשנתבע המלוה ליפטר מתביעת הלוה צריך לישבע כעין דאורייתא וכתקנת הגאונים דסי\"ז אמנם אם כבר החזיר המשכון כמו שהוא ליד הלוה וחלוקים בפחת ותובע הלוה מהמלוה אם מודה במקצת ואותו מקצ' ביד הלוה שעיקר החוב דחייב הלוה לו ישבע היסת שהרי יש כאן הילך וכ\"ש בכופר בכל ובהכי יישב דברי הטור והש\"ע דבחלוקת ראשונה שנפחת המשכון משיעור דמיו ומסתמא מניחו הלוה ביד המלוה לגבות חובו כתבו סתמא והשאר גובה שהוא נאמן עליו עד כדי דמיו כלומר ונשבע כעין דאורייתא וכתקנת הגאונים אמנם בחלוקת ב' שכתבו וכ\"ש אם המשכון שוה שיעור דמיו דמסתמא מחזירו ללוה ולוקח שיעור חובו כשהן מחולקים אחר כך בפחת כתבו דנשבע המלוה היסת ולא כתקנת הגאונים כיון דאינו בא ליפרע מהמשכון יע\"ש ולפי דבריו ז\"ל גם מ\"ש הטור והש\"ע בתחילת סעיף זה שאם טוען המלוה ששמרו כראוי נשבע היסת ונפטר כו' מיירי נמי באופן שהמשכון שוה לאחר שנפחת כדי שיעור החוב והחזירו המלוה ללוה ואחר זה נחלקו בפחיתתו אם היה באונס או בפשיעה ומה\"ט כתבו דנשבע היסת ולא כתבו דנשבע כעין דאורייתא והן הן הדברים שכתבו כאן במחלוקת וכ\"ש אלא דשם מיירו בשנחלקו אם היה בפשיעה או באונס וכאן מיירו בשנחלקו בפחת אי נפחת או לאו או בשיעור הפחיתה ובהכי ניחא לי מה שלא כתבו שם דגם הלוה צריך לישבע שפשע המלוה כדי ליפטר מהחוב שלפי מ\"ש הש\"ך שם ס\"ק קט\"ו הלוה טוען נמי בריא שנפחת המשכון בפשיעת המלוה ולפי טענת המלוה דהיה באונס היה צריך הלוה לשלם החוב וכמ\"ש הסמ\"ע שם סק\"פ כיע\"ש אמנ' כיון דהטור ומרן איירו באופן שכבר החזי' המשכון תחילה ונפרע חובו ואח\"ך נחלקו בפחיתתו מש\"ה דגם הלוה צריך לישבע ודוק:
והנה הש\"ך מלבד שדחה דברי הסמ\"ע והב\"ח מצד הסברא דאין טעם לחלק כשבא ליפרע המלוה מהמשכון שצריך לישבע כעין דאורייתא בין כשעיקר מחלוקותם הוא בעיקר ההלואה ובין כשנחלקו בפח' המשכון ובין כשעדיין שוה כשיעור החוב ובין כשאינו שוה עדיין כשיעור החוב:
עוד הכריח דבריו מדברי הרב בע\"הת בשער מ\"ט ח\"ב סי' ג' כשנחלקו המלוה והלוה בפחת המשכון אם היה בפשיעה או באונס כתב שהמלוה נשבע היסת ששמר המשכון כראוי ושניערו כראוי וכשנחלקו בשיעור הפחיתה סיים וכת' ואם נפחת פחת שעדיין שוה כחובו נשבע המלוה שבוע' התורה וגובה חובו מן המשכון. ולכאורה קשה למה בטענת נפחת באונס כתב דנשבע היסת ובטענה לא נפחת אלא כך וכך כתב דנשבע שבועת התורה אלא עכ\"ל דמעיקרא כשלא בא לגבות חובו מהמשכון ולכך כתב דנשבע היסת אמנם בסוף דבריו מיירי כשבא לגבות חובו מהמשכון ולכך כתב דנשבע שבועת התורה דהיינו כעין של תורה וכדברי הגאונים דסי\"ז את\"ד ז\"ל ואף שיש לגמגם בזה למה לא השמיענו הרב בע\"הת חילוק זה הכל באופן אחד או בבא לישבע שלא פשע או בבא לישבע על הפחת שהיה כ\"וכ דכשהמשכון הוא תחת ידו נשבע כעין של תורה וכשאין המשכון תחת ידו נשבע היסת: גם למה בסוף דבריו נקט הדרך בשעדיין שוה המשכון כנגד חובו ובא לגבות ממנו דנשבע כעין של תורה: והלא לפי דברי הש\"ך אפי' אין המשכון שוה כנגד החוב נמי כל שהמשכון בידו ובא לגבות ממנו אפי' פחות מחובו נמי צריך לישבע כעין של תורה אשר אין ספק כי גמגומים הללו הביאן להב\"ח והסמ\"ע להבין כונת אחרת בדברי הר\"ב התרומות ככתוב בפרישה ודרישה וגם מדברי מרן ב\"י משמע שהבין כדבריהם בדברי הטור והבע\"הת דיש חילוק בין שוה המשכון כשיעור ההלואה לאינו שוה כשיעור ההלואה כיע\"ש :
מ\"מ לענין הדין נראין דברי הש\"ך נכונים בטעמן וגם אין בגמגומים הללו כדאי לדחות פירושו בדברי הבע\"הת ולפרש כמ\"ש בפ\"וד דדחיק ומפיק ואתי מרחיק טפי כיע\"ש: ואולם לפי מה שביאר בכונת הטור ומרן במ\"ש וכ\"ש אם אפי' אחר שנפחת עדיין שוה כשיעור החוב כו' דמיירו בשכב' החזיר המשכון ונפרע דמי החוב ואח\"כ הם חלוקים בפחת ומש\"ה כתבו דנשבע המלוה היסת קשה טובא דמדכתבו סתמא והם חלוקים בפחת משמע בכל גונא בין שחלוקי' אם נפחת או לא נפחת ובין שהם חלוקים בכמה נפחת שהלוה אומר כ\"וכ נפחת והמלוה אומר לא כי אלא כ\"וכ וא\"כ הוא ק' דא\"כ המלוה הו\"ל לישבע שבועת דאורייתא ככל מודה מקצת דעלמא ולמה כתבו דישבע היסת וכמו כן ק' בטוען איני יודע כמה נפחת למה כתבו דישבע היסת הא הו\"ל משואיל\"מ ואם הוה מפרשינן דברי הטור והש\"ע דמיירי בשעדיין המשכון ביד המלוה ודמי ההלואה ביד הלוה ניחא דאין כאן שבועה מ\"מ ולא משואיל\"מ כיון דבשמודה הלוה שנפחת מודה לו הלוה בחובו והו\"ל הילך:
אמנם לפי מ\"ש הש\"ך דמיירי לשכבר החזיר הפקדון ונפרע דמי החוב ק' וראיתי להש\"ך בס\"ק קכ\"א הוק' לו כן במ\"ש הש\"ע דבאומר איני יודע כמה נפחת דנשבע היסת ותירץ בשם מר אביו דקאי אאם אינו שוה כדי החוב כו' והוא ז\"ל תירץ דכאן הו\"ל הילך כו' כיע\"ש. ולא ידעתי אמאי לא הוק' לו כן במ\"ש הש\"ע תחילה והם מחולקים בפחת ושם לא יתכן תירוץ אביו גם מ\"ש הוא ז\"ל דכאן הוי הילך כנר' שחזר בו ממ\"ש בסעיף הקודם דמיירי הש\"ע בשהחזיר המשכון המלוה ופרע הלוה את חובו גם מ\"ש עוד שם וז\"ל ולפ\"ז צ\"ל דמיירי שהמלוה אינו חפץ במשכון רק מניחו בב\"ד ורוצה ליתנו ללוה שהלוה ישלם לו דאל\"כ הרי אינו הלוה חייב לו כלום ואין כאן הילך עכ\"ל מבוארים דבריו דכל עוד שהמשכון ביד המלוה אפי' דמי ההלואה עדיין ביד הלוה אין בהודאת המלוה צד הילך אע\"פ שמיד בהודאת זו מנכה לו הלוה מחובו וכאלו קבל דמי הודאתו מידו דמי. לא היא דכיון דעדיין המשכון בידו של מלוה אכתי למחר וליומא אוחרי יכול לכפור בו או לומר שטעה בהודאתו ונאמן בשבועה במיגו דנאנס המשכון או במיגו דהחזרתי זה נראה דעתו ז\"ל:
וראיתי להרב צבי בהגהתו אשר לו בס' ט\"ז שכתב ע\"ד הש\"ך הללו וז\"ל ואין נר' לע\"ד אלא אפי' בסתם אפי' הביא המשכון לב\"ד הוי הילך ופטור שהרי המשכון כ\"ז שלא הגבוהו ב\"ד למלוה הו\"ל פקדון בעלמא אלא שהוא עליו כשומר שכר דהלא חייב לו מעותיו תדע דהרי אם נאנס צרי' הלוה לשלם לו חובו ובפקדון מוכח בהדיא בפ\"ק דב\"מ ד\"ה ע\"א גבי הא דאמר רב\"ח ד' שומרי' צריכין כפירה כו' ואמרי' היכי דמי לאו דא\"ל הילך ופרש\"י קחנה בכל מקום שהיא ומוקי לה באמר מתה בפשיעה: ולפי דברי הש\"ך לוקמה באינה לפנינו אלא ודאי דאף דליתא קמן כל היכ' דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה וכן משכון דכוותא עכ\"ל:
ולע\"ד אין דמיונו עולה יפה מההיא דפקדון להא דמשכון דהתם שאני שמיד שהודה השומר דהפקדון בעין יכול לכו" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין שומרים אם יכולים לחזור תוך ימי שמירתם הפקדון \n ואבידה לא ניתנו ליתבע אלא במקומם כו'. וכתב שם ה\"ה בהגוזל ומאכיל אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומם ופירוש לא ניתנו ליתבע הא אם רצה להחזיר מחזיר בע\"כ של מפקיד שלא אמרו לא יחזיר אלא במדבר ופשו' הוא ונראה לי שאם הפקיד אצלו לזמן ידוע שאינו יכול להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן שיכול לומר לו קבלת עליך שמירת זה הזמן קצוב עכ\"ל: וכ\"כ הרשב\"א ע\"ש הראב\"ד דהמפקיד אצל חבירו לזמן אין השומר יכול לחזור בתוך הזמן והוא כתב דמספקא ליה לענין דינא. והריטב\"א בחי' נר' דס\"ל כשיט' הראב\"ד יע\"ש: גם הרב בעל התרומות בשער ן' ח\"א סי' י\"ד דרצ\"ב ע\"ב הביא לדברי הראב\"ד ז\"ל הללו וכתב עוד ואף אם נאמר שיכול לכופו לקבל' קודם הזמן הא אמרי' בשמעתין סברא אי שדינא מחייבינן בהו אפשר לפרש דה\"ק דלימא אתי זיקא או כלבא ושדי להו מקמי דמצי ידא למרייהו למשלט בהו ומחייבינא ופי' זה כתבו ג\"כ ע\"ש הראב\"ד כנראה דספוקי מספ\"ל בהאי דינא יע\"ש:
ועיין להרב מ\"ל שתמה על מוהרח\"ש בס' ת\"ח ח\"א סי' פ\"ב שכתב שלא מצא חבר לה\"ה בדין זה שהרי הראב\"ד שהביא דברי' הר\"ב התרומות חברו גדול יע\"ש. ולענד\"ן דאין מדברי הראב\"ד שהביא הרב התרומות תיובתא דכיון שחזר הרב וכתב דאף אם נאמר שיכול לכופו לקבלם בתוך הזמן כו' הרי סתר דבריו הראשונים ומשמע דאכתי לדידיה בספיקא תלייא מילתא ואולם מה שהביא דברי הריטב\"א בחי' לקי' דקאי בשיטת ה\"ה היא מוכרחת. והנה מרן ב\"י ח\"מ סי' רצ\"ג הביא דברי ה\"ה הללו והסכים עמי ופסקו בשולחנו הטהור יע\"ש:
וראיתי להרב מח\"א ה' שומרים סי' ח\"י עלה ונסתפק אי דין זה נאמר אף בש\"ש דאפשר שלא כ\"כ ה\"ה ז\"ל אלא גבי ש\"ח דוקא משום דש\"ח לא דמי לפועל שיכול לחזור דכל שהניח החפץ במקו' המשתמר תו לא רמי עליה מידי להטפל בפקדון אבל ש\"ש דצריך למיתב בהדא ולנטורי יממא ולילי כמ\"ש הטור סי' ש\"ג ה\"ז דומה לפועל דגרע מיניה דקי\"ל פועל יכול לחזור אפי' בחצי היום והביא ראיות קצת מדברי הר\"ן והמ' שהביא הנ\"י בפ' השואל דקכ\"א ואינן ראיות מכריעות כאשר יראה הרואה. ועוד הביא ראיה מדברי התוס' בפ' מרובה דע\"ט שכתבו גבי בעייא אי תקנו משיכה בשומרים או לאו דלא מבעייא ליה אלא לענין שוכר או שואל אי מצי המשאיל או המשכיר למיהדר ביה אפי' משך עד שיתחיל במלאכה או לאו. ופשי' ליה ממתני' דמחייב הגנב במשיכתן של אלו ש\"מ דמשי' גמורה היא שאין יכול לחזור בו שאם היה יכול לחזור לא היה מתחייב בשמירתן ע\"כ. ונראה מדבריהם דש\"ח וש\"ש יכולים לחזור תוך זמנן דאל\"כ אמאי לא פי' דמבעייא ליה בש\"ח ובש\"ש אי תקנו משיכה לענין שאינן יכולים לחזור בהם בשמירתן עכ\"ל וראיה זו אינה ראיה כלל דאפי אם נאמר דס\"ל להתוס' דש\"ח וש\"ש אינן יכולים לחזו' תוך זמנם אכתי לא מצו לפרש דמיבעייא ליה בש\"ח ובש\"ש אי תקנו משיכה בהם לענין שאינן יכולים לחזו' בהם משמירתן דא\"כ כי אתי למפשט הבעייא ממה ששנינו נתנו לש\"ח לש\"ש ולשואל ולשוכר והיה מושכו ומת ברשות בעלים פטור הוציאו מרשות בעלים חייב מאי לאו שומר וש\"מ תקנו משיכה בשומרים ע\"כ צריך לפר' דהראיה הוא מדמחייב גנב במשיכת השומרים ש\"מ דהשומרים כולם אינן יכולים לחזור תוך זמנם והא ודאי ליתא דבכלל השומרים תני שואל ואיך אפשר לומר דהשואל אינו יכול לחזור תוך זמנו מאחר שכל ההנאה שלו וכמבואר אלא ודאי דאין הדבר תלוי בדעת השומרים שאפילו אם השומרי' יכול' לחזור בהן כל שאין הבעלים יכולים לחזור מחייב הגנב מיד במשיכת השומרים. ומשו\"ה הוצרכו התוס' לומ' דעיקר הבעיא לענין משאיל ומשכיר שהן הבעלים אם יכולין הבעלים לחזור בהן מיד בשעת משיכה והשתא שפיר פשיט ליה ממתני' ולפום מאי דמשמע ליה להרב דהוו מצו התו' לפר' דעיקר הבעייא היא לענין ש\"ש וש\"ח אם יכולים לחזור בהן וע\"כ דכי אתו למפשט ממתני' דנתנו לש\"ח ולשואל ולשוכר ולש\"ש הראיה היא מדמחייב גנב במשיכת שומר ש\"מ דאין השומרים יכולין לחזור בהן ונמצא דהדבר תלוי בשומרים בדעתם אי מצו לחזור או לא מצו לחזור אם כן מה תקן הרב באומרו דהתוספות ס\"ל דש\"ח וש\"ש יכולין לחזור בהן ומשו\"ה לא פירשו הבעיא לענין ש\"ח וש\"ש אם יכולין לחזור בהן וע\"כ דכי אתי למפשט ממתני' דנתנו לש\"ח ולשואל לש\"ש ולשוכר הראיה מדמחייב גנב במשיכת שומר ש\"מ דאין השומרים יכולין לחזור בהן ונמצא דהדבר תלוי בדעת השומרים אי מצו לחזור או לא מצו לחזור א\"כ מה תיקן הרב ז\"ל באומרו דהתוס' ס\"ל דש\"ח וש\"ש יכולין לחזור בהן ומש\"ה לא פירשו הבעיא לענין אם יכולין ש\"ח וש\"ש לחזור תוך הזמן דהשתא תיקשי להו טפי לפום קושטא איך מחייב הגנב במשיכת השומרים הללו כיון דיכולים לחזור בהן השומרים אלא מאי אית לך למימר שאין הדבר תלוי בדעת השומרים דאפילו אם השומרים יכולין לחזור כל שאין הבעלים יכולין לחזור מיחייב גנב מיד וכיון שכן הדרן לקמייתא שאין ראיה כלל מדברי התוס' דאפ' לומר דס\"ל דש\"ח וש\"ש אינן יכולין לחזור בהן ומ\"מ הוצרכו לפ' הבעיא לענין משאיל ומשכיר מטעמא דאמרן ואולם לכאורה אפשר להביא ראיה מדברי התוס' בפ' המקבל דק\"ה ע\"א ד\"ה הני בי תרי שכתבו דהמקבל עיסק' מחבירו יכול לחזור תוך הזמן דפועל יכול לחזור אפילו בחצי היום יע\"ש אע\"ג דהאי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון היא ואיך יכול לחזור בו כיון שבפקדון אין לחזור תוך הזמן אלא ודאי דמשמע להו דכיון דהוי על פקדון זה ש\"ש דמיחייב עליה בגניבה ואבידה לא מצי לחזור בו. וליכא למימר דכיון דבפלגא מלוה יכול לחזור מפני שכל ההנאה שלו ממילא יכול לחזור אף בפקדון דכי חזר בו בפלגא דמלוה מיד הנשאר בידו מפלגא דפקדון נעשה פלגא מלוה ופלגא בפקדון וחוז' בו בפלגא דמלוה הנשאר בידו עד שלא תשאר בידו כי אם פרוטה קטנה דהא ליתא דאם הדין נותן שאינו יכול לחזור בפלגא דפקדון ממילא בפלגא דמלוה נמי לא יוכל לחזור בו כיון דמטי ליה פסידא לפלגא דפקדון דמה\"ט לא מצי למשתי ביה שכרא בפלגא דמלוה ולא נעשה מטלטלין אצל בניו משום דמטי ליה פסידא לפלגא דפקדון:
ברם אכתי אין מכאן ראיה כלל דשניא היא עיסקא דכיון דבעי לאעסוקי ביה בכל עת ורגע הו\"ל כפועל ממש משא\"כ בש\"ש דלית עליה אלא שמירה מעליא דאע\"ג דבעי לנטורי יממא ולילי כל דנטר ליה בגו ביתיה במקום המשתמר יפה הוא יכול לעשות מלאכתו דמילתא דלא שכיח היא שלא ימצא מקום הראוי לשמירה מעליא ולהתבטל ממלאכתו לנטורי יממא ולילי ולכן לא הוי כפועל שיכול לחזור בו בחצי היום משא\"כ בעיסקא זו דצריך להתבטל ממלאכתו לאעסוקי בעסקא זו דהו\"ל כפועל ממש ועיין למרן ב\"י בח\"מ סימן קע\"ו שהביא דברי התוס' הללו לפסק הלכה וע\"ע להרב מח\"א שם בה' הנז' סי' י\"ב מה שדקדק מתוך שמעתין דהמוכר חפץ לחבירו ונמצא מקח טעות שלא נעשה עליו אח\"כ כי אם ש\"ח יע\"ש ועיקר ראייתו היא מדמפשט פשיטא ליה גבי צפייתא דאסא דאי שרי להו לא מיחייבא ולמאי דמסקינן דאינה מקודשת משום דלאו כ\"ע דינא גמירי וסברא הוא דאי שדי להו מחייבא הילכך אינה מקודשת ש\"מ דמעיקר דינא כי שדי להו לא מיחייבא משום דהו\"ל כמקח טעות וברור:
עוד כתוב בחי' הרשב\"א ע\"ש הרמב\"ן דבפקדון שדי להו מיחייב עד דמוכר ליה מיד ליד דלהכי קבילתיה אבל אי א\"ל תא שקול דידך ולא בעי כי א\"ל הרי שלך לפניך ושדתינהו קמיה מפטרא והרשב\"א כתב דלדידיה ספוקי מספ\"ל בהאי דינא דכיון דשדי ליה תוך ד' אמותיו בע\"כ אמאי לא נפטר בכך ולדברי הרמב\"ן הסכים גם הריטב\"א ז\"ל בשמעתין ולעיל בד\"ח ע\"א עלה דת\"ר נטלתו וזרקתו לים גם הרב התרומות בשער ן' סס\"ד הביא דברי הרמב\"ן ז\"ל הללו יע\"ש ועיין בשיטה המקובצת לבבא מציעא דמ\"ט ודפ\"א והטור ז\"ל בח\"מ סימן ק\"ך לענין הלואה כתב דצריך שיאמר לו תחילה טול מעותיך ואם יסרב אז יוכל לזורקן לפניו ובסי' רצ\"ג לענין פקדון כתב סתם דהנפקד יכול ליתן פקדונו בע\"כ ולא ביאר אם צריך שיאמר לו תחילה טול פקדונך ואולי סמך אדין הלואה. והאחרונים לא דברו בזה ובסי' קצ\"ח הביא הטור מחלוקת הראשונים בענין הנותן דמים על המקח וחזר בו הלוקח דלדעת הרי\"ף והרמב\"ן כל שקבל מי שפרע וא\"ל טול מעותיך אינן יותר ברשות המוכר ואם נאנסו או נאבדו מפסיד הלוקח ולדעת הרמ\"ה אפילו קבל מי שפרע וא\"ל טול מעותיך חייב בכל האונסים עד שיעשה השבה שמועלת במלוה יע\"ש וגם בזה לא ביארו האחרונים אם זרקן תוך ד' אמותיו אחר שקבל מי שפרע ונאנסו אי מפסיד הלוקח או המוכר. ולדעת הרמ\"ה ז\"ל הדבר מבואר שדינו כמלוה אבל להרי\"ף ז\"ל בספקא תליא מילתא לדעת הרשב\"א ז\"ל דמספ\"ל גבי פקדון:
ודרך אגב ראיתי להב\"ח בסימן ק\"ך שהוקשה לו בדברי הטור דגבי מלוה כתב שאם א\"ל לוה למלוה הנה מעותיך צרורים ומונחי' בביתי בא וטול אותן והלוה מסרב ונגנבו ונאבדו הלוה פטור אפילו שלא זרקן לפניו ואלו בסימן קצ\"ח הסכים לדברי הרמ\"ה ז\"ל גבי נותן דמים על המקח וחזר הלוקח ממקחו שאם קבל מי שפרע וא\"ל שמעותיו מונחים בביתו לא מפטר הלוקח מאחריותן עד שישבם השבה מעלייא יע\"ש ותי' דהתם מיירי שהלוקח אינו מסרב מלקחת המעות אלא שא\"ל שיביאם אליו ולכך לא מפטר עד שישבם השבה מעלייא ליד הלוקח יע\"ש וי\"ל דאם איתא דהתם מיירי כשהלוקח אינו מסרב מלקחת המעות א\"כ מאי ק\"ל להרמב\"ן ז\"ל שהביא הרב התרומות בשער ן' ח\"א סס\"ד מההי' עובדא דשומשמי שכתב הרי\"ף בהלכות דאע\"ג דא\"ל תא שקול זוזך איתנהו ברשות מוכר ממ\"ש הוא ז\"ל דגבי לוה שא\"ל למלוה טול מעותיך והמלוה מסרב דמצי לזורקן בפניו או להניחם בחיקו כו' ועלה לתרץ דהתם מיירי בשלא קבל מי שפרע כו' ומאי קושיא דהתם שאני שהלוקח אינו מסרב מלקחת מעותיו אלא שאינו רוצה לילך אחריו לביתו ודינא קבעי אלא ודאי דמשמע ליה להרמב\"ן ז\"ל דעובדא דשומשמי מיירי כשהלוקח מסרב לקחת מעותיו ואמטו\"ל ק\"ל להרמב\"ן שפיר. ואפשר לומר דכיון דאף הרמב\"ן הכי משמע ליה דהתם בעובדא דשומשמי מיירי כשהלוקח אינו מסרב מיהו לדידיה משמע ליה דכיון דגבי לוה ומלוה דינא יהיב דכי מסרב המלוה מצי למיהב להו לוה בע\"כ של מלוה גבי לוקח ומוכר נמי אמאי לא מצי למפטר נפשיה מוכר באומרו בא וטול מעותיך אפי' כי לא מסרב לוקח אלא דבעי דתיהבינהו לדידיה דגבי לוה דוקא כי לא מסרב לא מפטר באומרו בא וטול מעותיך אבל גבי לוקח ומוכר אם איתא דנתינה בע\"כ שמה נתינה בעלמא ה\"נ יכול ליפטר באומרו טול מעותיך וברור :
ודע שהר\"ב התרומות בשער ן' ח\"א סי' ד' האריך בענין זה דנתינה בע\"כ אי שמה נתינה או לאו וכתב שם בתוך דבריו וז\"ל ואף אם נאמר דהלכה כר\"פ י\"ל דלא דמי לחובו' דבתי ערי חומה שאני דודאי מכורות היו ממכר גמור דאלת\"ה היאך לוקח אוכל פירות והא דמי לאומר כל זמן שתרצה הבא מעות וטול את שלך דאסור באכילת פירות אלא מכר גמור הוא ומדינא ארעא לא הדרא ורחמנא אמר דתיהדר והוי כחוזר ולוקח ממנו פעם אחרת ואינו יכול להתקיים אותו מקח אלא מדעתו ובפניו לולי תקנת הלל יע\"ש:
והדברים תמוהים בעיני דאיך הכריח דבתי ערי חומה מכורות ממכר גמור מה\"ט שכתב דדמי לאומר כ\"ז שתרצה הבא מעות וטול את שלך דאסור שהרי שנינו בפ' בתרא דערכין דל\"א ע\"א דהמוכר בית בבתי ערי חומה ה\"ז גואל מיד ה\"ז כמין רבית ואינו רבית ה\"ז כמין רבית שכשמחזיר מעותיו ואין זה מוכר לו כלום נמצא משתמש בביתו בשכר המתנ' מעותיו ואינה רבית גמור דהרבית לא הוי אלא ע\"י הלואה לא ע\"י מכר עכ\"ל ובגמ' אמרינן עלה דרבנן דר\"י פליגי בהכי דלר\"י ה\"ז רבית גמורה אלא דהתורה התירה דקסבר צד אחד ברבית אסור מן התורה ורבנן סברי דצד אחד ברבית מותר מן התורה ולהכי אמרי דה\"ז כמין רבית ואינו רבית ורבא אמר דכ\"ע צד אחד ברבית אסור היכא דמעיקרא בא לידו בתורת הלואה אלא היכא דבא לידו בתורת מכר פליגי דתנא מתני' סבר כיון שבא לידו בתורת מכר מתחי' אע\"פ שהתנה עמו כ\"ז שתרצה הבא מעות וטול את שלך אין זה רבית ותנא דברייתא סבר דאע\"פ שבא לידו בתורת מכר הואיל ואתי לידי רבית כרבית גמור' הוא אלא שהתורה התירה יע\"ש והשתא איך הכריח הרב ז\"ל דבתי ערי חומה מכורות הן מכר גמור דאי לא הוי כאומר הבא מעות וטול את שלך דאי לתנא דמתני' כיון דצד אחד ברבית הוא מש\"ה מותר ולרבא משום דלא באו לידו בתורת הלואה אלא בתורת מכר לא הוי רבית דאורייתא ולהכי שרא ליה רחמנא אע\"פ שהתנה בפירוש בשעת המכר דכ\"ז שיהיה לו מעות יטול את שלו ולתנא דברייתא הא קאמר דרבית גמור הוא אלא שהתורה התירו ונמצא דבין לתנא דמתני' ובין לתנא דברייתא אין צורך לומר דבתי ערי חומה מכורות הן ממכר גמור הפך דברי הרבע\"הת וכעת צל\"ע:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..569c35e7601facb5b816c1e229d149175e345531 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,80 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Borrowing_and_Deposit", + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד מכאן \n אתה למד ששומר שמסר הפקדון לאשתו ובני ביתו והודיען שהוא פקדון ולא שמרו כדרך השומרים שהם חייבים לשלם לבעל הפקדון וב\"הב פטור שכל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד: וכתב ה\"ה ועוד כתבו הרמב\"ן והרשב\"א שאפי' אין להם לשלם שהשומר פטור וכן עיקר וגם זה בכלל דברי רבינו עכ\"ל. ור\"ת והרא\"ש פליגי עלייהו וס\"ל דכי אין להם לשלם הבעל חייב לשלם:
ולכאורה ק\"ל על שיטת רבינו מאותה ששנינו בפ' השואל דצ\"ח ע\"ב השואל את הפר' ושלחה לו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו כו' וכן בחזרה ופי' רש\"י וכן בשעה שמחזירה אם שלח השואל ביד בנו ועבדו או שלוחו או ביד עבדו ושלוחו של משאיל לא יצאה מרשותו של שואל עד שתבא ליד המשאיל ואם מתה בדרך חייב א\"ל המשאיל שלחה או שא\"ל השואל הריני משלחה כו' וא\"ל המשאיל שלח ושלחה ומתה פטור יע\"ש. והשתא לשיטת רבינו דס\"ל דכי מסרה ביד אנשי ביתו או ביד שומר שיש בו דעת ורגיל המפקיד להפקיד אצלו אפילו פשעו פטור השומר הא' א\"כ כי מסרה השואל ביד בנו או ביד עבדו שלו או של משאיל אפילו בלי רשות המשאיל אמאי חייב השואל לימא ליה אנא ביד מי שרגיל אתה להפקיד אצלם מסרתיה לשמור ואם פשעו או נתחייבו זיל אשתעי דינא בהדייהו. והנה מחלוקת דעבדו לא קשיא שהרי כתב רבינו בפ\"ד מה' שאלה ופקדון ה\"ח דאע\"פ דכל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד אם מסרם ביד עבדיו בין גדולים בין קטנים חייב וכתב ה\"ה ז\"ל דטעמו שאין אדם מוסר את שלו לעבדו יע\"ש ואע\"פ שהסמ\"ע בסימן רצ\"א סקל\"ג כתב דדוקא בעבדים כנעניים הוא דמיחייב רבינו אבל לא בעבד עברי וכ\"כ מרן החבי\"ב שם הג\"הט אות מ\"ז ואלו בגמ' התם קאמר שמואל דשלחה ביד עבדו של משאיל דקתני מתני' דחייב היינו בע\"ע אכתי אפשר לידחק דהאי עבדו דוקא הוא דקאמר שמואל דמיירי בע\"ע ומינה ליכא תברא כמובן אבל שאר עבדו דמתני' מיירי בעבדים כנענים ועיין ברפ\"ג מה' אלו אמנם מחלוקת בנו דקתני מתני' קשיא דדוחק לומר דבנו דקתני מתני' מיירי בבנו קטן דוקא דמסתמיות דברי הפוסקים לא משמע הכי יע\"ש עיין בסימן ש\"מ ס\"ט יע\"ש אלא דמעיקרא לק\"מ ע\"ד רבינו ממתני' דהשואל שהרי כתב הוא ז\"ל בהדיא בפ\"א מהל' שכירות ה\"ד דאם מיעט השומר הב' בשמירתו שמסרה לשומר הב' חייב השומר הראשון אפילו היה רגיל בע\"הב להפקיד אצלו כיצד כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל השני בחינם או שהיה שאול אצלו והפקידו אצל הב' בשכר הואיל ומיעט בשמירתו פושע הוא ומשלם עכ\"ל: והשתא מש\"ה מיחייב השואל כששלחה ביד בנו בלי רשות המשאיל משו' דבני ביתו של אדם דין ש\"ח יש להם כמו שנראה מדברי מוהרש\"ך ח\"ב סימן פ\"א הביא דבריו הרב מח\"א בה' שומרים סי' ל' יע\"ש. ומה שיש לעמוד עוד בתשו' הש\"ך עיין להרב בני אהרן דקמ\"ח ע\"ב הילכך אפילו נאנסה מידם מיחייב השואל שהרי מיעט בשמירתו כשמסרה ביד בנו ולפ\"ז עכ\"ל דההיא דכל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד דכתב רבינו כאן ליתיה אלא בש\"ח דוקא ולא בש\"ש ושואל וכמ\"ש מוהרש\"ך בתשו' הנז' ועיין במ\"ש על דבריו הרב מח\"א שם בסי' הנז' ועיין במה שאכתוב לקמן בס\"ד:", + "שורש כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד מכאן \n אתה למד ששומר שמסר הפקדון לאשתו ובני ביתו והודיען שהוא פקדון ולא שמרו כדרך השומרים שהם חייבים לשלם לבעל הפקדון וב\"הב פטור שכל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד. וכתב ה\"ה ועוד כתבו הרמב\"ן והרשב\"א שאפי' אין להם לשלם שהשומר פטור וכן עיקר וגם זה בכלל דברי רבינו עכ\"ל. ור\"ת והרא\"ש פליגי עלייהו וס\"ל דכי אין להם לשלם הבעל חייב לשלם:
ולכאורה ק\"ל על שיטת רבינו מאותה ששנינו בפ' השואל דצ\"ח ע\"ב השואל את הפר' ושלחה לו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו כו' וכן בחזרה ופי' רש\"י וכן בשעה שמחזירה אם שלח השואל ביד בנו ועבדו או שלוחו או ביד עבדו ושלוחו של משאיל לא יצאה מרשותו של שואל עד שתבא ליד המשאיל ואם מתה בדרך חייב א\"ל המשאיל שלחה או שא\"ל השואל הריני משלחה כו' וא\"ל המשאיל שלח ושלחה ומתה פטור יע\"ש. והשתא לשיטת רבינו דס\"ל דכי מסרה ביד אנשי ביתו או ביד שומר שיש בו דעת ורגיל המפקיד להפקיד אצלו אפילו פשעו פטור השומר הא' א\"כ כי מסרה השואל ביד בנו או ביד עבדו שלו או של משאיל אפילו בלי רשות המשאיל אמאי חייב השואל לימא ליה אנא ביד מי שרגיל אתה להפקיד אצלם מסרתיה לשמור ואם פשעו או נתחייבו זיל אשתעי דינא בהדייהו. והנה מחלוקת דעבדו לא קשיא שהרי כתב רבינו בפ\"ד מה' שאלה ופקדון ה\"ח דאע\"פ דכל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד אם מסרם ביד עבדיו בין גדולים בין קטנים חייב וכתב ה\"ה ז\"ל דטעמו שאין אדם מוסר את שלו לעבדו יע\"ש ואע\"פ שהסמ\"ע בסימן רצ\"א סקל\"ג כתב דדוקא בעבדים כנעניים הוא דמיחייב רבינו אבל לא בעבד עברי וכ\"כ מרן החבי\"ב שם הג\"הט אות מ\"ז ואלו בגמ' התם קאמר שמואל דשלחה ביד עבדו של משאיל דקתני מתני' דחייב היינו בע\"ע אכתי אפשר לידחק דהאי עבדו דוקא הוא דקאמר שמואל דמיירי בע\"ע ומינה ליכא תברא כמובן אבל שאר עבדו דמתני' מיירי בעבדים כנענים ועיין ברפ\"ג מה' אלו אמנם מחלוקת בנו דקתני מתני' קשיא דדוחק לומר דבנו דקתני מתני' מיירי בבנו קטן דוקא דמסתמיות דברי הפוסקים לא משמע הכי יע\"ש עיין בסימן ש\"מ ס\"ט יע\"ש אלא דמעיקרא לק\"מ ע\"ד רבינו ממתני' דהשואל שהרי כתב הוא ז\"ל בהדיא בפ\"א מהל' שכירות ה\"ד דאם מיעט השומר הב' בשמירתו שמסרה לשומר הב' חייב השומר הראשון אפילו היה רגיל בע\"הב להפקיד אצלו כיצד כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל השני בחינם או שהיה שאול אצלו והפקידו אצל הב' בשכר הואיל ומיעט בשמירתו פושע הוא ומשלם עכ\"ל: והשתא מש\"ה מיחייב השואל כששלחה ביד בנו בלי רשות המשאיל משו' דבני ביתו של אדם דין ש\"ח יש להם כמו שנראה מדברי מוהרש\"ך ח\"ב סימן פ\"א הביא דבריו הרב מח\"א בה' שומרים סי' ל' יע\"ש. ומה שיש לעמוד עוד בתשו' הש\"ך עיין להרב בני אהרן דקמ\"ח ע\"ב הילכך אפילו נאנסה מידם מיחייב השואל שהרי מיעט בשמירתו כשמסרה ביד בנו ולפ\"ז עכ\"ל דההיא דכל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד דכתב רבינו כאן ליתיה אלא בש\"ח דוקא ולא בש\"ש ושואל וכמ\"ש מוהרש\"ך בתשו' הנז' ועיין במ\"ש על דבריו הרב מח\"א שם בסי' הנז' ועיין במה שאכתוב לקמן בס\"ד:
ולענין הלכה מאחר דאיכא פלוגתא דרבוותא יכול המוחזק לומר קי\"ל לבד משואל שמסר הדבר מושאל לשומר בין לש\"ש בין לש\"ח דאפילו היה רגיל לשמור ב\"הב ביד השומר הב' דחייב השואל מטעם דמיעט בשמירתו ומחייב השואל לכ\"ע ועיין בתשו' מהרשד\"ם בח\"מ סי' ק\"מ יע\"ש:
ודע דבהך מילתא דכתבנו לעיל דכל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד. ראיתי להסמ\"ע בח\"מ סימן ע\"ב סקצ\"ח והש\"ך שם ס\"ק קל\"ו העלו לענין דינא דאין חילוק בין נפקד לשואל דכי היכי דלענין נפקד אמרינן כל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ה\"נ בשאלה כל זמן שהדבר מושאל ביד השואל ע\"ד אשתו ובניו של שואל הוא משאילו אמנם בחזרה אם החזירו ביד אשתו ובני ביתו של בע\"ה לא מפטר הנפקד או השואל עד שיחזירנו בידו של בע\"ה ובכי הא לא אמרינן ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד או משאיל ולא מפטר אא\"כ אשתו נושאת ונותנת בתוך הבית או אחד מבני ביתו ושכ\"כ מרן בבדק הבית ורש\"ל יע\"ש ועיין למרן החבי\"ב שם הג\"הט אות מ\"ט ובתשו' מהרשד\"ם סי' קל\"ג ובדברי הרב ראש יוסף אות פ\"ז דקפ\"א ע\"א שהעלה לענין הדין וז\"ל ונראה לי לענין הדין של נדון זה שאם ראובן מודה ששלח לבנו הקטן והאמין שמעון ונתן לו ונאבד פטור שמעון כיון שברשות ראובן שלח לו ואם ראובן כפר ואומ' שהוא לא שלח בעבור המשכון ושמעון שנתנו ביד בנו בין קטן בין גדול הוא חייב באחריותו בין שיהיה משכון בין שיהיה פקדון חייב שמעון באחריותו עד שיגיע ליד המפקיד ואפילו שיאמר זה שהוליכו שזה שלחו מ\"מ אינו נאמן להפסיד לראובן כל זמן שלא יאמר ראובן שהוא שלחו ואפילו שבועה אין עליו דאין שמעון טוען עליו בריא אלא שאם שליח זה שנאבד מידו הוא פטור על מה שנאבד מידו ואמר שראובן שלחו צריך לישבע להכחיש כנ\"ל ואם שמעון יאמר לראובן אתה אמרת לי שאשלחהו ע\"י בנך הקטן ועשיתי על פיך וראובן מכחישו ישבע שמעון שהוא כדבריו ופטור הרי שהסכים לענין דינא כמ\"ש הש\"ך ז\"ל:
ומשמע מדבריהם שאם בתוך ימי השאלה לקחו בני ביתו של שואל דבר המושאל ונאנס מידם או אבדוהו בפשיעה באנו למחלוקת רבינו ודעימיה עם ר\"ת ודעימיה אי מיחייב השואל או לא וכמ\"ש לעיל מזה כיון שלפי דבריהם אין חילוק בין נפקד לשואל דכי היכי דבנפקד אמרינן כל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ה\"נ בשואל אמרינן הכי דע\"ד אשתו ובניו הוא משאיל ולדעת רבינו אם אשתו ובניו של שואל אבדו או נאנס מידם דבר הנשאל דינו של משאיל עמהם ולא עם השואל ולדעת ר\"ת כל שאין להם לשלם מיחייב השואל לשלם מיהו לפי מ\"ש לעיל מזה בשם מהרש\"ך בתשו' אפילו לדעת רבינו לא מפטר שואל דהו\"ל כש\"ש שמסר לש\"ח דחייב הנפקד הראשון אפילו רגיל בע\"ה להפקיד ביד השומר הב' ואפשר דאף הש\"ך לא נחלק עם הסמ\"ע אלא דוקא לענין נפקד דהחזיר ליד אשתו וב\"ב של משאיל דלדעת הסמ\"ע הויא חזרה ופטור הנפקד משא\"כ בשואל דאם החזיר ביד אשתו וב\"ב של משאיל חייב ולא הויא חזרה וע\"ז נחלק הש\"ך דאין חילוק ביניהם לענין זה ובין בנפקד ובין בשואל לא הויא חזרה עד שיחזיר ביד הנפקד או ביד המשאיל עצמו אמנם לענין תוך ימי השאלה ודאי דיש חילוק בין שואל לנפקד דאע\"פ דבנפקד אמרינן כל המפקיד ע\"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ולדעת רבינו אין למפקיד על הנפקד כלום אלא דינו של מפקיד אינו אלא עם אשתו וב\"ב לגבי שואל ודאי דינו עם השואל עצמו כמ\"ש בתשו' מהרש\"ך כמדובר כנלע\"ד ועיין להרב בני אהרן בביאורו לה' פקדון דקמ\"ה ע\"ב וג' שהעלה דבר זה במחלוקת דלדעת מהר\"ם ז\"ל בתשו' בין בנפקד ובין בשואל ולוה כל שהחזיר ליד אשתו וב\"ב של מפקיד ומשאיל ומלוה פטור ולדעת הרא\"ש ורבינו והרשב\"א בכל גוונא חייב עד שיחזיר ליד המפקיד או המשאיל או המלוה בעצמו ועיין במה שהקשה ע\"ד מוהר\"ם ממתני' דפרק השואל יע\"ש ועיין להרב מח\"א בה' שומרים סימן ל\"ד ויש לעמוד קצת בדבריו וכעת אין הפנאי מסכים:
ולענין הלכה אפילו למ\"ש הרב בני אהרן ז\"ל הנה מוהר\"ם ז\"ל יחיד הוא בדבר ואין המוחזק יכול לומר קי\"ל ובין נפקד ושואל ולוה שהחזירו ליד אשתו וב\"ב של בע\"ה כל שאינן נושאים ונותנים בבית בע\"ה לא מפטרי עד שיחזירו לידו של בע\"ה עצמו כמ\"ש הש\"ך ומרן בבד\"ה והרשד\"ם כנלע\"ד ועיין בהסמ\"ע סימן קכ\"א סקח\"י מ\"ש בשם מוהרי\"ל ז\"ל שנראה מדבריו דאף לוה שהחזיר לב\"ב של מלוה נפטר מחיובו יע\"ש :" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בעל \n הפקדון אומר כך וכך היו והשומר אומר אינו ידע ישלם בלא שבועה. כתב הרשב\"א בתשו' הביאה מרן ב\"י בסי' ע\"ב מח' כ\"ד השואל כלי מחברו ונאבד המשאיל אומר סלע היה שוה והשואל אומר איני יודע וע\"א מעידו שאינו שוה אלא שקל אלו לא היה כאן ע\"א היה המשאיל נוטל בלא שבועה משום דהו\"ל מחוייב שבועה ש\"י לישבע אבל עכשיו שיש ע\"א המכחיש את המשאיל אם רצה השואל משביעו שבועת המשנ' כענין ע\"א מעידה שהיא פרועה ואם רצה נותן לו סלע בפני עד זה ואח\"כ מביאו לידי שבועה דאורייתא וכההיא דפ' הכותב וזה לדברי הרי\"ף שכתב בפ' כל הנשבעי' ששבועת ע\"א באה אפי' במקום שאינו תובע בריא אלא ע\"פ העד שאומר לו כן וכמ\"ש בפ' כל הנשבעין אבל יש מהגדולים שחלקו עליו ומ\"מ אינו נוטל אלא בשבועת המשנה עכ\"ל: ומתשו' הרשב\"א הלזו למד הרב המפה בסי' ע\"ב סי\"ד בלוה שאמר למלוה על המשכון פרעתיך כך וכך והמלוה אומר אמת פרעתני אבל איני יודע כמה כו' ואם ע\"א מעיד שלא כדברי הלוה נשבע הלוה נגד העד ונוטל המשכון במה שאומר הואיל והמלוה אינו יודע יע\"ש. ומה שיש לדקדק על תשו' הרשב\"א הלזו במ\"ש אבל עכשיו שיש ע\"א אם רצה השואל משביעו שבועת המשנה כו' דלפי סברת הרי\"ף ודעימיה דס\"ל דעד המסייע לנתבע פוטרו אפי' משבועת דאורייתא וכמ\"ש הטור ומרן בסי' ע\"ה סכ\"ה א\"כ ה\"נ כיון דיש ע\"א המסייע לשואל שאינו שוה אלא שקל לא יהא השואל משאי\"ל ויטול המשאיל שקל כדברי העד וכמו שהק' הרב ראש יוסף שם בסוף אות ז' עיין להרב מ\"ל בפ\"ה מה' שאלה ופקדון ד\"מ ע\"ג ובמה שכתבתי אנן יד עניי בה' ט\"ון בשורש ע\"א המסייעו אי פוטרו משבועה ד\"ה ולענין משאי\"למ ויש ע\"א המסייעו ובמה שהעלינו שם הלכה למעשה יע\"ש:
גם במ\"ש עוד הרשב\"א בסוף לשונו ומ\"מ אינו נוטל אלא בשבועת המשנה כו' ק' דלמאן דאית ליה דבטענת ספק אינו משביעו ע\"פ ע\"א שבועה דאורייתא נראה דה\"ה שבוע' המשנה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וא\"כ יטול הלה בלא שבועה וכבר הוקשה לו כן להרב ראש יוסף שם. והרב מ\"ל שם ד\"ע ע\"ד כתב דהרשב\"א ספוקי מספ\"ל הלכתא כמאן ומש\"ה היכא דנתן לו הסלע ומביאו לידי שבועת דאורייתא דאז השואל מוציא מחברו יכול לומר המשאיל קי\"ל כמ\"ד דבטענת ספק א\"י להשביע ע\"פ העד אבל כשלא נתן לו הסלע דאז משביעו שבועת המשנה דא\"כ המשאיל מוציא מחבירו מצי למימר השואל קי\"ל כמ\"ד דאף בטענת איני יודע ע\"א מביאו לידי שבוע' ולא תטול אלא בשבועה וזהו שכתב אינו נוטל אלא בשבועת המשנה. הכונה שאם זה לא נתן הסלע לא יטול אלא בשבועת המשנה דמצי למימר השואל קי\"ל כהרי\"ף ודעימיה דלא יטול אלא בשבועה. והיותר נכון מ\"ש עוד הרב דס\"ל להרשב\"א דע\"כ ל\"פ רבוותא אי בטענת איני יודע יכול להשביע ע\"פ העד אלא דוקא בשבועת דאוריית' אבל בשבועת המשנה דמצינו דבא על הספק כגון שבוע' השותפים ה\"ה כשטען איני יודע דמשבעינן ליה שבועת המשנ' עכ\"ל ועיין במה שתמה עוד הרב עמ\"ש עוד מרן בכ\"מ בפכ\"ד מה' אישות הי\"ו דהא דתני ע\"א מעידה שהוא פרועה לא תפרע אלא בשבועה דוקא כשהבעל טוען בריא יע\"ש. שזה היפך דברי הרשב\"א בתשו' הלזו והיפך דברי רבינו דס\"ל כדעת הרי\"ף דמשביעינן שבועת התורה בטענת שמא ע\"פ ע\"א והניחה בצ\"ע יע\"ש וכבר קדמו בקושייא זו הרב ש\"ך בסי' פ\"ד סק\"ז כיע\"ש:
ודע דזה שכתב הרשב\"א בתשו' הלזו דשבועה ע\"א מעידה שהיא פרועה אינו אלא מדרבנן ולא מדאוריית' הכי איתא בהדיא פרק הכותב דפ\"ז ע\"ב ודלא כדסבר רמי בר חמא למימר שהיא שבועת דאוריית' חדא דכל הנשבעי' שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת. ועוד דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות והכי נמי אמרינן התם הפוגמת כתובתה לא תתפרע אלא בשבועה: ומהתימא על הרדב\"ז סי' ר' ד\"ע ע\"ד שכתב וז\"ל והוי יודע דלא אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא דוקא בבא ליפרע מנכסי יתומים כו' אבל שבועה פוגם שטרו או ע\"א מעידו שהוא פרוע אדם מורישו לבניו אלא דק\"ל בשלמא פוגם את שטרו הוי דרבנן אבל ע\"א מעידו שהוא פרוע הוי מחוייב שבועה דאוריית' ואין היורשי' יכולים לישבע שבועתו. ואמאי נוטלים אפי' מלוה וכ\"ש מיורשי לוה ויש לישב כו' יע\"ש והוא פליא דנר' דאשתמיט מיניה גמ' ערוכה דאמרו בהדייא דבין פוגמת כתובת' ובין ע\"א מעידה שהיא פרועה דאינו אלא מדרבנן וצ\"ע ועיין בתשו' מוהרי\"ט חח\"מ סי' פ\"ד דצ\"ו ע\"ד ד\"ה וכ\"ת כו' ודוק:" + ] + ], + [ + [ + "שורש דין שבועת השומר שאינה ברשותו שומר \n חנם שאמר הריני משלם ואיני נשבע כו' ואם היה דבר שמינו שוה כו' הר\"ז משלם ואינו נשבע. וכתב ה\"ה שחילוק זה לא נתבאר בגמ' מ\"מ נר' נכון דכל זמן שהדבר מצוי למה יחשד הלוה שעיניו נתן בה עכ\"ל יע\"ש ועיין לרבינו בפי' המשנה בפ' שבועת הדייני' עלה דקתני מי נשבע מי שהפקדון אצלו דלפי הטעם שכתב שם למה שלא ביאר הטעם תנא דמתני' למה נשבע המלוה שבועה שאינה ברשותו וביאר הטעם למה שנשבע תחילה מפני שזה הטעם כולל אפי' לדבר מצוי לקנות בשוק כו' יע\"ש איכא למימר דמשם נתבאר לו עיקר חילוק זה ושוב מצאתי כן להתי\"ט שם יע\"ש ועיין להב\"ח בסי' רצ\"ה ס\"ב ובמ\"ש בסי' ע' סק\"ג. ודברי רבינו הללו שבפירוש המשנה נר' דאשתמיט מיניה דהרב בני שמואל שכתב בדק\"א ע\"א וז\"ל ונ\"ל דהרמב\"ם יודה לסברת בע\"הת דכשהלוה צריך לישבע אפי' בדבר המצוי לקנות ישבע המלוה שאינו ברשותו עכ\"ל ולא זכר ש\"ד דברי רבינו הללו שכתב כן להדיא כמדובר:
גם דבריו הללו אשתמיט מיניה דהרב גד\"ת ז\"ל בדרע\"ד ע\"ג דעל מה שהוקש' לו על דברי רבנו הללו דפרקין במה שחילק בין דבר המצוי לשאינו מצוי מההיא דפרכינן בפ' המפקיד דל\"ד ע\"ב לר\"ה דאמר משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו ממתני' דפ' ש\"ה דקתני שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון ודחיק ר\"י למימר בשיש עדים שנשרפה או נגנבה ולאביי שמא יטעון אחר שבועה מצאתיה ולר' אשי שפי' מי נשבע תחילה כו' וכן כי הדר פריך לר\"ה מרישא דסיפא לא כי אלא סלע הלויתיך כו' וסלע היה שוה פטור דמוקי לה רב אשי במאמינו כו' ולפי דברי הרמב\"ם למה לן כולי האי נימא דמעיקרא קושיא ליתא דכי אמ\"ר הונא נשבע שאינו ברשותו היינו בדאיכ' למיחש שמא עיניו נתן בה וכולה מתני' דשבועות מיירי בדבר שמינו שוה ומצוי בשוק דליכא הך חששא. ותריץ הרב דאין מקום לאוקומי מתני' בהכי כיון דמחלוקת הלו' והמלוה הוא בשווי המשכון כמה היה שוה אבל במהות המשכון וכמותו ב' שוין ואם היו מדברים שמינם שוה ומצוי א\"כ לא היו מדייני' בשווייו וערכו אם היה שוה שקל או סלע או ב' סלעים וזה פשוט עכ\"ל. ואחד הרואה דברי רבינו שבפי' המשנה שכתבנו יראה ביטול דברי הרב דלפי דברי הרב א\"א לפרש מתני' אלא בדבר שאינו מצוי בשוק ואלו רבינו ז\"ל כתב בהיפך דמתני' בדבר המצוי מיירי נמי ולהכי הוצרך תנא למיהב טעמא שמא יוציא הלה את הפקדון דאיתיה להאי טעמא אפי' בדבר המצוי ועיין עוד במה שהוקשה לו מדברי הר\"ב התרומות ובמ\"ש עליו הש\"ך בסי' ע' סק\"ס יע\"ש:
והנה בעיקר קושית הרב מההיא דפריך הש\"ס בפ' המפקיד לר\"ה לכאורה היה אפשר לומר מהא דפריך לר\"ה מרישא דמתני' דאם איתא לדר\"ה כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו היכי מצי מפיק לה ודחיק ר\"י לאוקומא בשיש עדים שנשרפה כו' ל\"ק לרבינו ובע\"הת משום דלדידהו לא מצי תריץ דמתני' בדבר המצוי דהא לדידהו אפי' בדבר המצוי משביעין אותו מטעמא דשמא יוציא הלה את הפקדון ונמצא שבועת הלוה לבטלה ולהכי הוצרך לשנויי ר\"י בשנשרפה כו' וכן ראיתי להר\"ב שמואל בד\"ק סע\"ד שכתב דמהא לא תברא לדידהו ואדרבא כתב שהיא ראיה מוכרחת לדבריהם אמנם אי קשיא לדבריהם הוא ממאי דפריך התם ממתני' דסלע הלויתני וב' היה שוה והלה אומר סלע הלויתיך וסלע היה שוה פטור ואם איתא לדר\"ה מיגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו לישתבע נמי אגלגול ותריץ תהא במאמינו ואם איתא לדברי רבינו בע\"הת לוקמא בדבר המצוי לקנות דליכא שבועה שאינה ברשותו והניחה בצ\"ע יע\"ש :
ולע\"ד אף מההיא דפריך נמי מרישא קשיא לדידהו ז\"ל שהם ז\"ל לא כתבו דכי איכא שבועה גבי לוה משתבע מלוה אפי' בדבר מצוה אלא לבתר דמשני רב אשי דמתניתין הכי קאמר זה נשבע וזה נשבע ומי נשבע תחילה כו' ומשמע להו דלדידיה מתניתין אפילו בדבר המצוי קמיירי ואפ\"ה קתני שזה נשבע וזה נשבע אמנם למאי דקאמר שמואל דמתניתין אסיפא דרישא קאי והכי קאמר אע\"פ דשבועה גבי לוה היא אמור רבנן דלישתבע מלוה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון לפ\"ז מצינן למימר שפיר דלדידיה לא משביעינן ליה למלוה בדבר המצוי כי היכי דלשתבע לוה כמה שוה משום דלא ניחא להו לרבנן לתקוני שבועה שאינה צריכה למלוה משו' תקנת שבועת הלוה וטפי ניחא להו לאפוכי שבועת הלוה על המלוה מלתקוני למלוה שבועה שאינה צריכה וא\"כ מאי קפריך תלמו' דאם איתא לדר\"ה כיון דמשתבע מלוה שבועה שאינה ברשותו היכי מצי מפיק לה ומאי קו' הא לר\"ה לא משתבע הך שבועה אלא בדבר שאינו מצוי אבל בדבר המצוי לא משתבע ואי הקושיא היא דלתקנו רבנן דלשתבע מלוה אפילו בדבר המצוי מלבד דאין זה במשמע לישנא דתלמודא והעיקר חסר מעיקרא נמי הא לא קשיא כלל דלא ניחא להו לרבנן לתקוני שבועה שא\"צ אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דכי משתבע לרב הונא שבועה שאינ' ברשותו אף בדבר המצוי נמי משתבע ומש\"ה פריך בפשיטות כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו היכי מצי מפיק לה ושלא כדברי רבינו ובע\"הת ז\"ל ומצאתי בחי' מציעא המכונין להריטב\"א ז\"ל בדי\"ט ע\"ב שהביא שם דברי רבינו ובע\"הת וכת' וז\"ל וליכא לאוקומי לדידיה אמאי לא משני הא דמלוה על המשכון בדבר שמוצא לקנות כמותו בשוק דליכא שבועה שאינה ברשותו משום דסתמא בכל דבר מיירי ועוד כיון דאיכא ביניהן כמה שוה משמע דלאו דבר קצוב הוא עכ\"ל והתי' השני הוא תי' הגד\"ת ז\"ל וכבר דחינו תי' זה מתוך דברי רבינו בפירוש המשנה והנכון כתי' ראשון ודוק ועיין להרב ראש יוסף בדקע\"ג ע\"ג שתי' כן ולמרן החבי\"ב סימן רצ\"ה הגב\"י אות ב' יע\"ש:
וע\"פ מ\"ש הרב\"ח ז\"ל בסימן רצ\"ה ס\"ג דחילוק זה דדבר המצוי לקנות לשאינו מצוי לקנות נפ\"ל לרבינו והגאונים ז\"ל מההיא דפרק אלו מציאות דכ\"ט ע\"ב דאמר שמואל המוצא תפילין בשוק שם דמיהן ומניחן ואותיב עליה ר\"ה מדתנן מצא ס' קורא בהם אחת לל' יום ואם אינו יודע לקרות גוללן כו' גוללן אין שם דמיהן ומניחן לא ומשני אמר אביי תפילין בבר חבו משכח שכיחי יע\"ש. לפ\"ז אפשר לומר דתלמודא בסוגיין כי שקיל וטרי עליה דר\"ה ממתניתין דמלוה על המשכון לא הוה ידע ההיא דשמואל דהתם והוה ס\"ד דאפילו בדבר המצוי נמי מצי טעין בעל דבר שלי אני רוצה ולכך דחיק לאוקומי מתני' בשנגנבה ובמאמינו אמנם לפום קושטא דאותה סוגיא אין צורך לזה ובהכי ניחא מה שלא הביא רבינו והרע\"ב בפירוש המשנה אוקמתא דמאמינו דמשני רב אשי ודוק:
ומצאתי כתוב בענין זה וכנר' שהוא למרן מלכא הר\"ב בתי כהונה וז\"ל ובס' גד\"ת ריש שער מ\"ט הק' ע\"ז מההיא דהמפקיד דל\"ה כו' והרב הנז' תירץ קושיא זו דחוי הוא מפי כהן גדול הש\"ך סי' ע\"ב ומ\"מ קושית הרב צודקת ולעד\"ן דמאי דפריך אם איתא לדרב כו' היכי מצי מפיק לה בדרך כולל קפריך דאי אין מינו שוה כפשטן דמתני' הא משבעינן ליה ואי מינו שוה מ\"מ כיון דהא מיהא באין מינו שוה רמו רבנן על מלוה שבועה השתא נמי שמינו שוה לשתבע כי היכי שישבע הלוה ונוקי דינא דאורייתא ושבועת התורה במקומה ולא לצטרך לעוקרה וגם שיפסיד הלוה ויש מקום לשבועה זו אע\"פ שמינו שוה כדי שישבע הלוה שמא ישבע לוה ויוציא מלוה את הפקדון וכמו שהוא היום הדין שהביאו שם בע\"הת והיינו מאי דקפריך דאם איתא לדרב הונא כו' ירצה אא\"ב ליתא מעולם לא נחשד מלוה משום תומת ישרים תנחם ולא רמו רבנן שבועה עליה אין סברא לחדש דבר מעתה לישבע שבועה בפרט זה. מיהו אם איתא לדרב הונא הא כל מלוה רמיא עליה שבועה אלא שזה מינו שוה מ\"מ לישתבע משום שמא יוציא ונוקי לשבועה דאורייתא אדינא במקומה ולזה משני שפיר אכן נשאר לנו ליישב קושיא רישא דסיפא דהתם קאי בשיעור שאין שבוע' ללוה ודחיקו לאוקומה במאמינו. וי\"ל כמ\"ש התוס' דלאביי ורב אשי פריך והוא מוכרח והכונה דרב אשי מוקי לה בכל גוונא שכן פי' מי נשבע תחילה ואם איתא דדוקא במינו שוה מה שייך לומר מי נשבע לכתחילה והלא עיקר שבועה זו במלוה משום יוציא הא לא\"ה אין שבועה שהרי מינו שוה אלא ע\"כ אוקמה בכל גונא אפי' במקום שיש שבוע' כגון שאין מינו שוה ועלה קאמר מי נשבע וא\"כ כולה מתני' במציאות אחד ומש\"ה פריך שפיר דאם אית' לדר\"ה כו' ואוקמא במאמינו והוי הכל במציאות אחד במה שחושדו אלא שלענין שאינה ברשותו מאמינו ודוק ועיין בתוס' וש\"ך והר\"ן עכ\"ל ובתשו' הח' צבי סימן כ\"ט. ובמ\"ש עוד רבינו ואם אמרו בעלים יותר היה שוה כו' כולל בשבועתו כו' הנה הטור ז\"ל בסימן ע\"ב כתב דבזמן שהלוה נשבע כו' כדי ליטול כו' ועיין במ\"ש הסמ\"ע שם סקמ\"ה והש\"ך סקס\"א דלענין דינא דברי הסמ\"ע הם אמת וא\"כ מוכח מזה דמשאי\"ל שיש לו ע\"א מסייעו אפי\"ה אינו פוטרו משבועה וחייב לשלם וכן מוכח לכאורה בהרא\"ש פ\"ק דמציעא כו' ותרומת הדשן ס\"ס של\"ג דלא כדמשמ' בב\"י סי' כ\"ח ס\"ב עכ\"ל וע' מש\"ל ד\"ה ולענין משואי\"ל דמשלם ויש לו ע\"א המסייעו ובמה שהעלינו שם הלכה למעשה:
והנה הר\"ן ז\"ל כתב בהאי דינא דצריך לישבע שאינו ברשותו דאפילו כשהאמין הלוה למלוה צריך לישבע ועיין להש\"ך בס\"ק ס\"ב שכתב שהב\"ח חלק על זה מתוך דברי התוס' דפרק המפקיד ופרק שבועת הדיינים ולדעתו גם התוס' סוברים כן כיע\"ש ועיין להרב בני שמואל ז\"ל ד\"ק ע\"ג ד\"ה אמר כו' שכתב כדברי הרבב\"ח ז\"ל שהתוס' חולקים בזה על הר\"ן והרמב\"ן וכת' שמדברי הטור ליכא למידק כלל כמאן ס\"ל דאפשר דלא כתב כאן חילוק דמאמינו משום דלא ירצה הלוה להאמינו כמ\"ש התוס' או אפשר דס\"ל כדעת הר\"ן והרמב\"ן ז\"ל דאפילו במאמינו נמי צריך שישבע יע\"ש. ולא ידעתי מה מקום הי\"ל להרב להסתפק בזה בדעת הטור מאחר שהוא ז\"ל שם בד\"ה במד\"א כתב וז\"ל אבל נ\"ל דהרמב\"ם יודה לסברת בע\"הת דכשהמלוה צריך לישבע אפי' בדבר המצוי לקנות ישבע המלוה שאינה ברשותו וזהו דעת הרמב\"ן והר\"ן שסוברים שהיכא שהמלוה צריך לישבע אפילו מאמינו למלוה ישבע שאינו ברשותו ואם כן דבר דמצוי לקנות הוה ליה כמאמינו ואפשר דשאני מאמינו דכיון דמן הדין היה חייב שבועה שאינה ברשותו אלא דהלוה פטרו ומשום הכי הוא דאינו נשבע הילכך כשהלוה חייב שבועה ישבע המלוה אע\"פ שפטרו הלוה אמנם בדבר המצוי לקנות כיון דמן הדין אינו חייב לישבע משום חיוב שבועת הלוה לא אמרינן דישבע זה היה נראה לחלק אבל אפשר דכ\"ע מודו בין הר\"ן בין הרמב\"ן לדברי בע\"הת עכ\"ל והשתא כיון שהטור ז\"ל כתב דאפילו בדבר המצוי לקנות כל שהלוה צריך לישבע צריך ג\"כ המלוה לישבע שבועה שאינה ברשותו א\"כ כל שכן כשמאמינו הלוה נמי דצריך לישבע המלוה ומה מקום להסתפק בדברי הטור ז\"ל לפי דבריו ז\"ל וצ\"ע:
ולפי האמור ומדובר בדעת הטור אפשר שזה ג\"כ דעת רבינו ז\"ל דמאחר שגילה דעתו בפירוש המשנה דהיכא דיש ללוה לישבע אף המלוה נמי צריך לישבע ואפילו בדבר המצוי מינה נמי מוכח דס\"ל דאפילו במאמינו נמי כל שיש ללוה לישבע אף המלוה נמי צריך לישבע וכ\"ש הוא לפי דברי הרב שמואל ז\"ל:
ואם כנים הדברים מעתה אין מקום למ\"ש התיו\"ט בפרק ש\"ה וכתבנו דבריו לעיל דרבינו ז\"ל למד חילוק זה דדבר המצוי לקנות לכשאינו מצוי ממה שלא ביאר התנא במתני' הטעם למה שצריך המלוה לישבע שבועה שאינו ברשותו ועכ\"ל דהיינו משום דתנא לא נחית לבאר אלא הטעם הכולל דצריך לישבע שבועה זו אפילו היכא דלא שייכא טעמא דשבועה זו דהיינו בדבר המצוי וכמ\"ש רבינו בפירוש המשנה כיע\"ש. ולפי האמור דאף במאמינו נמי דינא הכי אכתי אין ממתניתין שום ראיה לומר דבדבר המצוי אין משביעין אותו דשפיר א\"ל דמשביעין אותו ומה שלא ביאר התנא הטע' לשבועה זו הוא משום דכיון דבמאמינו נמי צריך לישבע שבועה זו נקט תנא הטעם הכולל אפילו היכא דלא שייכא שבועה זו כיון שהאמינו ודוק ועיין בתשו' הח' צבי סימן כ\"ט:
ומ\"מ אע\"פ שלפי דברי הש\"ך ז\"ל אזלי ומודו אף התוס' ז\"ל לדברי הר\"ן והרמב\"ן ז\"ל דלמאי דקי\"ל כרב אשי דזה ישבע וזה ישבע אפילו במאמינו נמי משביעין למלוה שבועה שאינה ברשותו כל שהלוה צריך לישבע ואף רבינו והטור ז\"ל הכי ס\"ל כמדובר: מיהו מדברי הר\"ן והריטב\"א והרשב\"א שהביא הרב ז\"ל בשיטת המקובצת שם בפרק המפקיד דל\"ד מבואר דס\"ל דלפי פרש\"י ז\"ל שפי' דטעמא שמשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו הוא משו' תקנת הלוה שלא יפסלנו המלוה לעדות ולשבועה כל שהאמינו הלוה למלוה איהו הוא דאפסיד אנפשיה ואין משביעין את המלוה שבועה שאינה ברשותו ונשבע הלוה לבד כמה שוה מיהו לענין הלכה נראה דלית דחש לפרש\"י ז\"ל ולפ\"ז אף בהאמינו נמי משביעין את המלוה ולא מצי טעין קי\"ל כרש\"י ועיין בחי' הרשב\"א ז\"ל לשבועות וכמ\"ש לענין הלכה כן העלה בס' מנחה חדשה בתשו' סי' ל\"ו דכ\"ז ע\"א:
ודע שיש להסתפק כשאין הלוה צריך שבועה כגון ששניהם מודים שהמשכון שוה כ\"וכ או כשהלוה תובע מהמלוה ששוה יותר והמלוה אומר ששוה כנגד הלואתו שאז המלוה נשבע שבועה שאינה ברשותו ונפטר ואין על הלוה שום שבועה אם שבועה זו דשאינה ברשותו משביעין אותו ב\"ד למלוה אפילו בדלא טעין הלוה אשתבע לי או דילמא דוקא בדטעין איהו משביעין ליה אבל בדלא טעין לא משבעינן ליה. וראיתי בחי' מציעא המכונין להריטב\"א בדי\"ט ע\"ב ד\"ה שם א\"ר הונא כו' שנסתפק בזה וכתב ונראה מדקאמר ומשביעין אותו שבועה כו' דטענינן ליה ורבינו חזר בו דלא טעני' ליה וצ\"ע עכ\"ל ועיין עוד שם ד\"ך סע\"ג ד\"ה אמר רב הונא כו' שכתב לשון רבינו הראשון שהיה סובר דאפילו בדלא טעין טענינן ליה יע\"ש. ואת זה ראיתי בכללי הגמ' אשר למרן ב\"י ז\"ל בס' יבין שמועה דק\"ד ע\"א שכת' וז\"ל תהא במאמינו פי' הר\"ן לאו דוקא שא\"ל כן בפי' אלא סתמו כפירושו ורש\"י לא פי' כן עכ\"ל יע\"ש ואע\"פ שרש\"י והר\"ן ז\"ל לא מצינו דנחלקו בסוגיין דפרק המפקיד דל\"ד בהא דקאמר רב אשי תהא במאמינו ועיקר פלוגתייהו הוא בההיא דקאמר הש\"ס בפ\"ק דמציעא די\"ו ע\"א עלה דמתקיף רמי בר חמא עליה דרב דאמר מה מכר ראשון לב' כל זכות שתבא לידו כו' מכדי האי לוקח במאי קני להאי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא א\"ל רבא תהא במאמינו ועיין שם בפרש\"י ובדברי הר\"ן שהביא בספר אסיפת זקנים יע\"ש מדהביא מחלוקת זה מרן ז\"ל בכללי הגמ' משמע דס\"ל דה\"נ בסוגיין דאיתמר כי האי לישנא דתהא במאמינו פליגי נמי רש\"י והר\"ן דלרש\"י ז\"ל כל שלא האמינו בפי' אע\"ג דלא טעין אשתבע לי אנן משבעינן ליה אמנם לפי פי' הר\"ן ז\"ל סתמא נמי חשיב כמאמינו עד שיאמר אשתבע לי ואפשר דמה\"ט הדר ביה רבינו שכתב בסי' הנז' משום דס\"ל כפירו' הר\"ן ז\"ל בההיא דקאמר הש\"ס תהא במאמינו וזו היא שיטת רוב המפרשים כמ\"ש שם בספר אסיפת זקנים יע\"ש. ונמצא לפי זה דלדעת רוב המפרשים כל דלא טעין ליה איהו אנן לא טענינן ליה ודוק:" + ], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין שבועת השומרים בעל \n הפקדון שתבע פקדונו כו' או חדש היה ונשתמשת בו כו' הרי השומר נשבע שבועת היסת כו'. וכ\"כ הטור בסי' רצ\"ו ומרן ב\"י שם ס\"ד וז\"ל אם טוען המפקיד אין זה פקדוני אלא אחר הוא או שלם היה ושברתו או חדש היה ונשתמשת בו והנפקד אומר זהו שהפקדת בעצמך וזה שנתת אתה נוטל הרי השומר נשבע היסת כשאר כל הנשבעין שאין כל שומר נשבע שבועת השומרים האמורה בתורה אלא בזמן שמודה בעצמו של פקדון כמו שאמר המפקיד אלא שטוען שנגנב או נאבד או נשבה אבל אם אמר זהו שהשאלתני כו' והבעלים אומרים אינו זה אלא אחר או נשתנה מכמות שהיה הרי השומר נשבע או שבועת התורה אם הודה במקצת ומכאן ק\"ל לכאורה למ\"ש הש\"ך בסימן ע\"ב בסקט\"ו בשם הסמ\"ע והב\"ח דהטעם שאינו נשבע מלוה שבועה דאורייתא שלא פשע בו כיון דמלוה על המשכון דינו כשומר שכר או כשומר חנם דשבועת השומרים היא אפי' בשטוען התובע שמא הוא משום דלא חייבה תורה שבועת השומרים אלא כשטוען השומר שנגנבו או נאבדו או מיתה או שבירה דומיא דמיתה דכלה הפקדון לגמרי משא\"כ בשנפחת הפקדון שהוא עדיין בעין אלא שנפחת ועדיין שם הבעלים הראשונים עליו כל שאין הלוה טוען טענת בריא שפשע המלוה בו לא חייבתו התורה לישבע בכה\"ג למלוה על הספק א\"ד ז\"ל והש\"ך ז\"ל דחה תירוץ זה דמה טעם יש לחלק בין נאבד לנשבר לנפחת ולקמן סל\"ב גבי נפחת חשבינן ליה משום משואיל\"מ ואם לא חייב שבועה דאורייתא לא הוי משאי\"ל עכ\"ל ולפי מ\"ש הטור בסי' רצ\"ו הנז\"ל ק\"ט בין על הסמ\"ע בין על הש\"ך דמבואר יוצא מדבריו ומדברי מרן ב\"י שהביא בסי' הנז\"ל אחר שהביא דברי ה\"ה שדין זה הוא משנה וגמרא פרק ש\"ה ולשון המשנה פטור אבל ודאי שיש שם שבוע' היסת כדין כל הנשבעין יע\"ש כתב שם דמ\"ש ה\"ה דאיתא בפרק ש\"ה היינו דתנן אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כו' יע\"ש. הרי מבואר דאין משביעין שבועת השומרים בטוען נשתמשת בפקדון ונפחת מכמות שהיה ונפקד טוען מה שהפקדת אתה נוטל ואיך כתב הש\"ך ז\"ל דאין טעם לחלק בין נאבד לנפחת וגם על הסמ\"ע ז\"ל קשה דמשמ' מדבריו דבנפחת אם טוען המפקיד בריא שנפחת בפשיעתו של נפקד חייב הנפקד לישבע שבועת השומרים שלא פשע ואלו מההיא דסימן רצ\"ו מבואר דאפילו בטוען המפקיד בריא אין כאן חיוב שבועה דאורייתא כיון דאין כאן טענה בדבר שבמדה ומשקל ומנין ונראה דההיא דסימן רצ\"ו מיירי בטוען המפקיד סתם נשתמשת בפקדוני ואינו מזכיר בתביעתו כמה נפחת ואין כאן דבר שבמדה ומשקל ומנין וגם הנפקד משיב סתם מה שהנחת אתה נוטל ואין כאן הודאה שבמדה ומשקל ומנין הילכך אין כאן שבועת השומרים אבל בדין שלפנינו משמע להו להסמ\"ע והש\"ך דמיירי בשהלוה תובע מהמלוה שנפחת משכונו על ידי פשיעתו של מלוה כ\"וכ והמלוה ג\"כ מודה ללוה שנפחת משכונו כ\"וכ אלא שטוען שהיה באונס ע\"י אכיל' עכברים ורקבון אע\"פ ששמרו במקום הראוי ושניערו כראוי הילכך כיון דיש כאן תביעה בדבר שבמנין וכן בהודאה אלא שרוצה לפטור עצמו בטענת אונס שפיר איכא למימר דיש כאן שבועה דאורייתא כשבועת נגנב או נאבד וזהו דעת הש\"ך אמנם הסמ\"ע משמע ליה דכל כה\"ג בעינן טענת בריא של התובע כדי שיתחייב שבועה שלא פשע אבל לא בטענת שמא ויפה השיג עליו הש\"ך ז\"ל מההיא דלקמן ס\"ל ומה שהיה מקום לכאורה לדחוק לזה לההיא דס\"ל עיין בספר כהונת עולם בתשו' סימן פ\"ה דפ\"ז ע\"ב יע\"ש:
והנה לעיקר קושית הסמ\"ע תריץ יתיב הש\"ך באומרו דשבועת השומרים לא חייבה תורה אלא בשטוען המפקיד שמא אבל בשטוען בריא לי שפשעת והנפקד מכחישו ואומר שנאנס הו\"ל כשאר כל הנשבעים דלא חייבה תורה שבועה אלא במודה מקצת ולא בכופר בכל ודקדק כן מדברי הרא\"ש והר\"ן בר\"פ כל הנשבעי' שכתבו דבשבועת השומרים ליכא למימר מיגו לאפטורינהו משבו' משום דהוי מגו דהעזה דהשתא דטעין נאנסו אינו מעיז פניו וכי טעין להד\"מ מעיז פניו יע\"ש. ואם איתא דאפילו בדטעין המפקיד בריא לי שפשעת חייב הנפקד לישבע שבועת השומרי' איך כתבו דמשום דהוי מגו דהעזה הוא דל\"א מגו לאפטורינהו משבוע' הרי בטוען בריא דלא הוי מיגו דהעזה דבין הכי ובין הכי איכא העזה ול\"א מגו לאפטורי משבועה אלא ודאי דמשמע להו דבטעין בריא לא מיחייב בשבועת השומרים את\"ד ועיין עוד בדברי הש\"ך סי' כ\"ב ס\"ח ס\"ק י\"ב ובסי' שמ\"ד ס\"ד ס\"ק ד' יע\"ש ומלבד מה שיש לדחות לזה וכמו שדחה הש\"ך עוד זאת איכא למידחי דאפי' בטוען בריא המפקיד שלא נאנס אלא שפשע והנפקד מכחישו וטוען שנאנס אכתי אין בטענה זו העזה והכחשה כ\"כ כמו בטוען להד\"מ משום דכי טעין בריא המפקיד שפשע הנפקד אע\"ג דלגבי דידיה איכא העזה שמכיר בשקרו לגבי כ\"ע ליכא העזה דמילתא דלא שכיח הוא שידע המפקיד בבריא שפשע הנפקד שאין דרכו לישב אצל הנפקד לדעת פשיעתו הילכך כי טעין הנפקד נאנס ואתה משקר שלא נמצאת אצלי ולא ידעת בבריא כלום ליכא העזה וחוצפה בטענה זו דכ\"ע ידעי דלאו אורחיה דמפקיד בכך אבל בטענת להד\"מ דחזקה אין אדם תובע אא\"כ יש לו כי טעין להד\"מ או החזרתי איכא העזה וחוצפה טפי וכעין זה כתב מהרימ\"ט בתשו' בח\"א סי' קי\"ב דקל\"ח ע\"ג ובח\"המ דצ\"ה ע\"ד יע\"ש ועיין בחידו' לקמן בה' ט\"ון פ\"ו ה\"ג בשורת מיגו דהעזה ואין ספק שלזה כוונו בהג\"מ פ\"ב מה' שכירות אות ו' במ\"ש דבטענת אונס מחייב אפי' כי חבירו יודע בשקרו יע\"ש ונעתיק לשונו לקמן בע\"ה ועיין להר\"ן בפ' שבועת הדיינים עלה דמתני' דאין נשבעין על טענת חש\"ו שכתב וז\"ל וכתב הר\"י הלוי דכי ממעטינן קטן כו' אבל שבועת השומרים שישנה אפילו בטענת שמא כו' ומדכתב שישנה אפי' בטענת שמא מבואר דס\"ל דאיתיה בטענת בריא היפך מ\"ש הש\"ך בדעתו דליתיה בבריא:
איברא שבחידושי הרשב\"א לשבועות שם הביא דברי הר\"י הלוי הללו בסגנון זה אבל בשבו' השומרי' שאינה באה על טענת המפקיד אלא בשמא נשבעין לקטן כו' יע\"ש משמע מלשון זה שאין שבועת השומרים אלא בשמא ולא בבריא וכדברי הש\"ך: וחפשתי ומצאתי למהר\"י הלוי עצמו בשיטתו לשבועות שנדפס מחדש וז\"ל והאי דאמרינן אין נשבעין על טענת קטן מסתברא לן דוקא שבו' מודה במקצת הטענה וע\"א דאתיין מחמת טענה אבל שבוע' השומ' דליתא מחמת טענה דהא טענ' שמא היא אלא מחמת שמירה היא כיון דשמא לקטן נתחייב לו בשבועת השומרים דלא גרע מגדול ודייקא נמי דקתני אין נשבעין על טענת קטן שבועה דאתייא מחמת טענה הוא דאין נשבעין משום דעיקר ההיא שבועה מחמ' טענת התובע והודאת הנתבע במקצת א\"נ העדת ע\"א הוא דאיחייב בה כו' אבל שבועת שומרים ומאי דדמי ליה דחיובא לאו מחמת טענה הוא אלא מחמת שמירה ואפילו לקטן נשבעין עליה כו' יע\"ש וע\"פ דבריו הללו יש לפרש ג\"כ כונת דברי הרשב\"א דכונתו לומר דשבועת השומרים אפי' כי טעין המפקיד בריא לא מחייבינן שבועה לשומר משום טענתו דטעין בבריא אלא עיקר חיוב שבועתו הוא כאלו טעין עליו בשמא דמשום שמירתו הוא דנתחייב בשבוע' זו ולא מחמת טענתו של תובע שהרי אנו מחייבים אותו אפי' בכופר בכל ואלו היה חייב בשבועה זו משום טענת התובע והודאתו לא היה חייב אלא במודה מקצת דוקא ומדחייביה רחמנא שבועת השומרים בלא הודאה במקצת ואפי' בשמא ש\"מ דלאו משום טענתו של תובע הוא אלא מחמת שמירתו נתחייב בה וכי טעין התובע בריא נמי לא מחייב השומר בשבועה אלא כאלו טעין ליה בשמא ומש\"ה מחייב בלי הודאה במקצת זה נ\"ל כונת דברי הרשב\"א ז\"ל ובהכי אתו דברי הר\"ן והרשב\"א והר\"י ן' מיגאש כולם שוין ושפה אחת ודברים אחדים לומר דשבועת השומרים איתיה בין בבריא ובין בשמא ושלא כדברי הש\"ך ז\"ל:
עוד הביא הש\"ך ראיה לדבריו ממ\"ש התוס' פ' הגוזל עצים דק\"ז בשם הריב\"א גבי חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב\"ח שיודע שהוא משקר וה\"ה נמי בפני המפקיד לכפור הכל ובמלוה פירוש טענה דלא שייכא אלא במלוה דהיינו כפירה והודאה הוא דאינו מעיז לפי שכנגדו יודע שהוא משקר אבל בטענה דלא שייכא אלא בפקדון כגון נאנסו מעיז ומעיז הילכך אפי' כופר בכל חייב עכ\"ל וכ\"כ הר\"ן פ' ש\"ה ורי\"ו והסמ\"ג וה\"ה פ\"ב מה' שכירות יע\"ש ואין מכל זה ראיה לע\"ד דשפיר איכא למימ' דבטוען המפקיד בריא שפשעת והנפקד טוען נאנסו אע\"ג דהשתא איכא העזה שהרי שכנגדו יודע שהוא משקר אפי\"ה מחייב השומר בשבועת השומרים לדעת ריב\"א והני רבוותא ז\"ל וע\"כ לא כתבו הני רבוותא וריב\"א דבטענה ששכנגדו יודע שהוא משקר לא מחייב אלא במודה מקצת ולא בכופר בכל אלא בטענת כפירה והודאה שאינה בטענת נאנסו כגון לא הפקדתני או לא נעשתי שומר וכיוצא דכל כה\"ג לא מצינו שחייבה תורה שבועה לשומר בטענת שמא של המפקיד וכמ\"ש רבינו פ\"ו מה' שאלה ה\"ז אבל בטענ' נאנסו שחייבה תורה לשומר שבועה אפי' בשמא של המפקיד כי טעין נמי המפקיד בריא שלא נאנס לא יגרע כחו בזה לפוטרו לנפקד משבועת שומרים שהרי שבועה זו לא חייבה תורה לשומר מחמת טענה אלא מחמת שמירה וכמ\"ש בשם מהר\"י ן' מיגש וא\"כ כי טעין בריא נמי מחייב בשבועה זו דחשבינן ליה כשמא ומ\"ש ריב\"א אבל בטענה דלא שייכא אלא בפקדון כגון נאנסו מעיז ומעיז הילכך אפי' כופר בכל חייב דמשמ' דהיכא דלא מצי מעיז כגון בבריא שחבירו יודע כמותו אפי' בפקדון לא מיחייב בכופר בכל. אי מהא לא אירייא דכונת ריב\"א להכריח דבטענ' נאנסו לא בעינן הודאה במקצת וכי הוא זה לאו אטענת נאנסו דפקדון כתיב שהרי כשחייבה תורה שבועה בטענת נאנסו הוא אפי' בטענת שמא של המפקיד דבהא מצי שפיר נפקד להעיז פניו כנגד המפקיד וכיון שכן איך אפשר לומר דכי הוא זה קאי נמי אטענת נאנסו בפקדון כיון דעיקר טעמא דמודה מקצת חייב ולא מפטר במיגו דכופר בכל הוא משום טעמא דאין אדם מעיז פניו בפני בע\"ח לכפור בכל והו\"ל מגו דהעזה וכיון דבפקדון אפי' כופר הכל ליכ' העזה כגון היכא דלא ידע חבירו איך הפה יכולה לומר דבמודה מקצת דוקא חייביה רחמנא וכי הוא זה אפקדון נמי כתיב הא גבי פקדון בטענת נאנסו דלא ידע ביה חבריה איכא מיגו דכופר הכל ולית ביה העזה ואי כופר הכל פטור מודה מקצת נמי הי\"ל לפטור אלא ודאי דכי הוא זה לאו אפקדון קאי אלא אטענא דשייכא במלוה דוקא ומפני דהמיגו הוי דהעזה מש\"ה מחייב במ\"מ ופטור בכופר הכל ובכן כיון דעכ\"ל דבטענת נאנסו לא נאמר כי זה ואפילו בכופר הכל ובשמא חייביה רחמנא שבועה לשומר עכ\"ל השבועה זו לא משום טענה היא אלא משום שמיר' א\"כ כי טעין התובע בריא נמי מחייב בשבועה משום שמירה דדל מהכא טענת בריא של התובע הרי הוא חייב משום שמירה ואפי' בשמא: והעד ע\"ז שזאת היתה כונת ריב\"א מ\"ש בהגמ\"י פ\"ב מה' שכירות אות ו' וז\"ל פ' הגוזל עירוב פרשיות וכי כתיב כי הוא זה אמלוה כתיב ופר\"ת וריב\"א לדברי האומר וכי הוא זה אמלוה הוא דכתיב פי' גם המלוה הוא דכתיב כי מלוה ופקדון דין א' להם לפיכך אין להעמיד כי הוא זה אלא בדבר השייך לשניהם במלוה ופקדון כגון להד\"מ או החזרתי לך בזה לא יתחייב לא במלוה ולא בפקדון אא\"כ הודה במקצת דאינו מעיז פניו לומר לא הלויתני או לא הפקדת אצלי מאומה אבל בטענת אונס שאינה פוטרת במלוה היה מתחייב בפקדון בלא הודאה במקצת דאין שייך לומר כאן חזקה דאין אדם מעיז פניו כי בטענת אונס מעיז ואפי' כי חבירו יודע בשקרו כו' עכ\"ל הרי דכתב בשם ריב\"א דבטענת אונס מחייב אפי' כי חבירו יודע בשקרו כו' היפך מ\"ש הש\"ך ז\"ל:
איברא כי זה שכתב ההגהות דבטענת אונס מעיז אפי' כי חבירו יודע בשקרו ומעיז ומה\"ט מחייב בטענת אונס ואפי' בלא הודא' במקצת כו' דמשמע מדבריו דטעמא דכופר הכל פטור הוא משום חזקה זו דאין אדם מעיז פניו בפני בע\"ח והיכא דמצי מעיז מחייב בכופר בכל. הוא תמוה שהרי התוס' הכריחו שם בשם ריב\"א דטעמא דכופר הכל פטור הוא מגזרת הכתוב ומה\"ט אפי' לגבי בנו דמצי מעיז פטור בכופר בכל יע\"ש וצ\"ע. וכבר עמדנו בעניותי' לקמן בפ\"ו מה' טוען ה\"ג שורש מיגו דהעזה ע\"ד השלטי הגבורים שכת' בשם התו' כדברי ההגהות הללו יע\"ש. ואיך שיהיה הנה מדברי ריב\"א ושאר הני רבוותא שהביא הש\"ך אין ראיה לדבריו דס\"ל דבבריא לא מחייב השומר שבועת השומרים כמדובר. ועיין להרב בני דוד בפ\"ב מה' שכירות די\"א שכתב בשם מהר\"י רוזאניס שמה שדקדקו מדברי ה\"ה דאפי' בפשיעה אם מכחישו המפקיד בבריא נשבע היסת ליתא שהרי בפי' כתב רבינו דטעם בטוען נאנסו אינו פטור ונשבע השומר משום דבא ליפטר מהתשלומים עכ\"ל ומ\"ש בשם רבי' היינו ההיא דפ\"ו מה' שאלה הלכה ה' וכיון שכן עכ\"ל דמה שתלה הטעם ה\"ה משני שכל אלו טענות שהמפקיד יודע בהם כמו הנפקד הכונה לומר דוק' באומר לא הפקדתני או לא נעשתי שומר או החזרתי שטענות אלו לעולם יודע בהם המפקיד כמו הנפקד ומשום טענתו של מפקיד הוא דמתחייב הנפקד ולא משום שמירתו כמו בטענת נאנסו הילכך כיון דמשום טענתו של מפקיד הוא דבא להתחייב הנפקד אין כאן חיוב שבועה אלא במודה מקצת אבל בטענת נאנסו שעל הרוב אינו יודע בהם המפקיד ואפ\"ה חייבה התורה שבועה לנפקד אפילו בשמא א\"כ אפילו בכופר בכל נמי איתיה כמדובר ועיין להרב מחנה אפרים בהגהותיו פ\"ו מה' שאלה הל' ה' יע\"ש ואדרבא מדברי הר\"ן ז\"ל דפרק שבועת הדיינים שכתבנו ומדברי ההג\"מיי הנז' מבואר הפך דבריו ז\"ל כמדובר לעיל :
וראיתי להרב דברי אמת בקונטריס החמישי דל\"ג סע\"ד שתמה על הש\"כ ממ\"ש המרדכי בפ' אלו מציאות והביאו דבריו הרב המפה והסמ\"ע והש\"ך בריש סימן ע\"ב וז\"ל פסק ראב\"ן בראובן שמשכן ספר לשמעון וכשבא לפדותו טען ראובן נשתמשת בספרי וטשטשתו ושמעון טוען קריתי ושניתי בו אבל לא חסרתיו כלום אם יש עדים שקרא שמעון בו הו\"ל שולח יד בפקדון והו\"ל גזלן ופסול לשבועה וישבע ראובן כמה חסרו ויטול וראבי\"ה נחלק עליו מטעם דלא נפסל בשביל זה דאיהו סבר מצוה קא עביד כו' יע\"ש ומדברי כולם משמע בהדייא דשבועת השומרים איתא אפי' בטוען בריא את\"ד ז\"ל : ואין ספק דמה דמשמע ליה להרב הנזכר דשבועה זו שכתבו ראב\"ן וראבי\"ה שנפסל בה בעל המשכון או לא נפסל היינו שבועת השומ' שלא פשע בו וטשטשו ולא שבועת היסת ככל כופר בכל הוא משום מאי דסיים ראב\"ן וכתב דאי איכא עדים שקרא בו נפסל לשבועה וישבע ראובן כמה חסרו ויטול ואם איתא דשבועת היסת הוא דקאמר דמחייב בעל המשכון לישבע אם לא היו עדים שקרא בו ג\"כ השתא דאיכא עדים שקרא בו ונעשה גזלן ונפסל לשבועה היאך נשבע שכנגדו ונוטל הא שבוע' היסת לא עבדינן תקנתא זו דתקנתא לתקנה לא עבדינן אלא הרי החשוד נפטר בלי שבועה עד שיבי' עדים וראיה שכנגדו כמבואר לקמן סי' פ\"ז הי\"ג וסי' צ\"ב סי\"א אלא ודאי שבועת השומרים שלא פשע בו קאמ' ראב\"ן וראבי\"ה דהוי שבועה דאורייתא ומשו\"ה כי איכא עדים שקרא בו ונעשה גזלן קאמר ראב\"ן דנשבע שכנגדו ונוטל דומיא דמ\"ש הש\"ע סי' צ\"ב ס\"ח:
ובזה שפיר קמתמה הרב ד\"א ז\"ל על הש\"ך ז\"ל דאפילו בטוען בריא קאמרי ראב\"ן וראבי\"ה דמחיי' השומר לישבע שבועת השומרים כמדובר:
אלא דלענ\"ד אכתי שפיר איכ' למדחי ולמימר דבנדון ראב\"ן וראבי\"ה ליכא טענת בריא דע\"ג דטען ר' נשתמשת בספרי וטשטשתו לאו דאיהו ידע בבריא הכי אלא מפני שראה עכשיו ספרו מטוש' קטעין ואמ' דבודאי לא נטשטש אלא מפני שקרית' בו וע\"י הקריאה נטשטש שאילו ראהו שהיה קורא בו לא היה מניחו שיקרא בו ויטשטשו אלא ודאי אין כאן אלא טענת שמא ומשו\"ה קאמרי דחייב לישבע שבועת השומ' ואכתי אין מכאן סתירה לדברי הש\"ך ז\"ל ועוד היה אפשר לומר דשבועה זו דקאמרי ראב\"ן וראבי\"ה לאו היינו שבועת השומרים שלא פשע בה אלא שבועת מודה מקצת הוא דקאמרי דכיון שזה טוענו שנשתמש בו וטשטשו הרי הוא תובע ממנו שכר מה שנשתמש במשכונו וכמ\"ש הש\"ך ריש סימן ע\"ב דאסור להשתמש במשכון בלי שכר משום ריבית וגם תובע ממנו כ\"כ בשביל מה שנפחת ממנו בטשטושו והמלוה כיון שהודה שקרא בו ונשתמש בו הרי הודה בפרוטה וכפר בטשטוש שלא טשטשו הילכך היכא דליכא עדים שקרא בו שלא נעשה פסול לשבועה היה חייב לישבע שבו' מודה מקצת וכי איכא עדים נשבע שכנגדו כמה חסרו ונוטל אמנם נראה דהא ודאי ליתא מתרי טעמא חדא דכיון דהלוה הזה בעל הספר היה חייב כשהודה המלוה בפרוטה שקרא בו הרי פרוטה זו מנכה מחובו והוה ליה הילך ואכתי אין כאן שבועת מודה מקצת דאוריית' ועוד דאפילו לא יהיה כאן הילך אכתי אין כאן מודה מקצת דאורייתא כיון דחיוב פרוטה זו שנתחייב בשביל מה שקרא בספרו אינו אלא משום דמחזי כרבית ואפי' אבק רבית וכמו שביארנו בה' מלוה וכל כה\"ג שהחיוב אינו אלא מדרבנן בעלמא אין כאן שבועת מודה מקצת דאורייתא וכמתבאר מדברי רש\"ל ביש\"ש פרק הכונס סימן ל' הביא דבריו מרן החבי\"ב ז\"ל בסימן שפ\"ח הגהות ב\"י אות י\"ט יע\"ש:
ומ\"מ לפי דברי הרב דברי אמת ז\"ל דשבו' השומרים הוא דקאמר ראב\"ן ז\"ל צ\"ל דס\"ל לראב\"ן וראבי\"ה כשיטת הרא\"ש ודעימיה שכתב הטור סי' רצ\"ד ס\"ה דאפילו היכא שאין השומ' נשבע שבועה שאינה ברשותו כגון דאיכא עדים שנגנבה או נאנסה צריך לישבע שבועה שלא פשע בה דאילו לשיטת החולקים דשבועה שלא פשע בה אינו נשבע אלא ע\"י גלגול דשאינה ברשותו א\"כ הכא בנדון ראב\"ן וראבי\"ה שהמשכון לפנינו וליכא שבועה דשאינה ברשותו היאך כתבו דחייב המלוה שבועת השומרים וכשיש עדים שקרא בו נשבע שכנגדו הא לפי שיטה זו אין כאן חיוב שבו' השומרים כיון דהמשכון לפנינו ואפשר דכל כה\"ג שנטשטש הספר ונפחת משויו ויש לחוש שנפחת ע\"י שקרא בו עכשיו חשיב כטוען טענת נגנב ונאבד הפקדון ושאינו ברשותו דצריך לישבע שאינו ברשותו ושנגנב באונס ה\"נ צריך לישבע שזה הפחת של הפקדון הוא לא פחתו ושנפחת באונס דדוקא כשיש עדים שהפחת נעשה ע\"י אחרים שגנבוהו אז אינו צריך לישבע כיון שיש עדים שנפחת ע\"י אחרים אבל כשאין עדים שנפחת ע\"י אחרים אז צריך הוא לישבע שהוא לא פחתו וכנשבע שהוא לא גנב הפקדון דמי וסמנים מצאתי לחילוק זה ממ\"ש הש\"ך בס\"ל מסימן ע\"ב דאם נפחת המשכון ויש מחלוקת ביניהם כמה שיעור פחיתתו ומודה שמעון שנפחת ואינו יודע אם היה באונס או לא הו\"ל משואי\"למ יע\"ש: ולכאורה ק' כיון דלדעת מרן סי' רצ\"ד ס\"ב אין משביעין שבועה שלא פשע בה אלא ע\"י גלגול שבועה דשאינה ברשותו א\"כ במשכון שנפח' שהמשכון לפנינו ואין כאן שבועה שאינה ברשותו אף שבועה דשל' פשע נמי לא מחייב וא\"כ איך כת' דכשאינו יודע שהיה באונס או לא הוי משואי\"למ אלא ודאי דכל כה\"ג שנפחת המשכון ויש לחוש שנשתמש בו השומר וע\"י תשמישו נפחת צריך לישבע שלא נפחת ע\"י תשמישו וכאלו נשבע שבועה שאינה ברשותו דמי ומ\"ה כשאינו יודע אם נפחת באונס או לא הוי משואי\"למ ודוק:
אלא דאכתי לא נתקררה דעתי במ\"ש בדעת ראב\"ן וראבי\"ה ז\"ל דהחיוב שבועה שכתבו ז\"ל היינו שבועת השומרים שלא פשע בה דממ\"ש שראובן טוען קריתי ושניתי ולא טשטשתי ממנו כלום משמע דטענתו היא מה שהנחת אתה נוטל ולא שנטשטש באונ' דכל כה\"ג הו\"ל לפרש וכיון שכן אין כאן הודאה בדבר שבמדה ומשקל ומניין ואין כאן שבועה דאוריי' וכההיא דסי' רצ\"ו שכתבנו ואיך כתבו דיש כאן חיוב שבוע' וכשאינו יכול לישבע ישבע שכנגדו כיון דאין כאן חיוב שבועה דאוריי' אין כאן תקנה דכשכנגדו נשבע דתקנתא לתקנתא לא עבדינן:
וכבר ראיתי להרב דברי אמת שם דל\"ד הוק' לו ע\"ד ראב\"ן הללו מדברי הרמ\"ה שהביא הטור בסימן רצ\"ד ופסקו מרן שם בש\"ע דהמפקיד גלימא לחבירו ובחזרתו הנפקד אומר זהו מה שהפקדת אצלי והמפקיד אומר לא זה הוא דנשבע הנפקד שבועת היסת ומה בין זו לראב\"ן שנשבע שבועת התורה ועלה לחלק דשאני נדון הרמ\"ה דהמפקיד והנפקד מחולקים שזה אומ' אין זה מה שהפקדתי אצלך וזה אומ' זהו מה שהפקדת והו\"ל כאומר לא הפקדת בידי דבר אחר דאינו חייב אלא היסת וכמו שיראה הרואה בדברי התוס' פ' השואל דף צ\"ז ד\"ה השוכר משא\"כ בנדון ראב\"ן דשניהם מודים שבמשכון זה נעשה שומר אלא שזה טוען נשתמשת בו וזה טוען לא נשתמשתי בו את\"ד יע\"ש ואתמהא דנראה דאשתמי' מיניה דמר דברי רבינו בפרקין ודברי הטור ומרן בסי' רצ\"ו שכתבו בהדיא דבין בטוען זהו מה שהפקדת אצלי כנדון הרמ\"ה ובין בטוען לא נשתמשתי בו כנדון ראב\"ן ז\"ל בשניהם אין נשבעין אלא היסת ולא היה צריך הרב ז\"ל לפרש טעמו של הרמ\"ה ע\"פי דברי התוס' דפרק השואל כי טעמו מפורש בההיא דסימן רצ\"ו דהו\"ל כטוענו חטים והודה לו בשעורים ומה שהנחת אתה נוטל וכמ\"ש ה\"ה ומרן בב\"י ז\"ל וכמדובר לעיל וצ\"ע ואיך שיהיה אכתי דברי ראב\"ן וראבי\"ה ז\"ל מוקשין ועומדים אצלי מההיא דסי' רצ\"ו:
והנלע\"ד שהחיוב שבועה זו שכתבו ראב\"ן וראבי\"ה ז\"ל לאו היינו שבועת השומרים אלא שבועת נגזל היא דתיקנו רבנן שהנגזל ישבע ויטול כמו ששנינו בפרק כל הנשבעין ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל כו' ומפורש דינו לקמן סימן צ' דכל דאיכא עדים שראוהו שגזל אע\"פ שלא ידעו כמה גזל נשבע בע\"הב ונוטל בין כשהנגזל כופר בכל ובין במודה במקצת כיע\"ש א\"כ הכא נמי בנדון ראב\"ן וראבי\"ה שזה טוען נשתמשת בספרי וטשטשתו ונפחת כ\"וכ כל שיש עדים שקרא בו ונעשה גזלן בקריאתו שוב לא מהימן לומר שלא חסרו כלום אלא נשבע בעל הספר שכך וכך חסרו ונוטל ככל נגזל בעלמא דנשבע ונוטל כנלע\"ד ומ\"מ בין שנאמר ששבועה זו שכתבו ראב\"ן וראבי\"ה היא שבועת השומרים בין אם היא שבועת נגזל כמדובר אין מקום לתמיהת הרב דברי אמת מדבריהם על הש\"ך ז\"ל כאמור ועיין עוד בדברי הרב הנז' שם במה שהוק' לו ע\"ד הש\"ך ממ\"ש הרב התרומות בשער מ\"ט ח\"ב והם דברי מרן ז\"ל בסי' כ\"ט ומדברי התוס' דפרק השואל דצ\"ז ד\"ה השוכר כו' שכתבו אפילו המשאיל אומר בריא כו' והם טענות מספקות:
איברא כי לפי מ\"ש לעיל דטענת הלוה כשטוען מכרת את המשכון ולקח' דמיו היא טענה גרועה ומש\"ה אפילו כי טעין בריא לא מהימן אם לא היכא דלית ליה מיגו מהימן יע\"ש א\"כ מדברי הר\"ב התרומות הללו נמי לא קשיא על הש\"ך מה\"ט דאמרן דכיון דטענה גמורה היא הו\"ל כטענת שמא ולדידיה אפי' אית ליה מיגו נמי הוי טענה גרועה ולכן כתב דנשבע המלוה אלא דבנדון הש\"ך נמי נראה דטענת הלוה היא טענה גרועה ואפי\"ה כתב דכיון דטוען הלוה בריא לא מחייב מלוה שבועה וצ\"ע ועיין עוד בדברי הש\"ך בסי' צ\"ב ס\"ח סקי\"א ובמ\"ש שם הרב הנז' שם דל\"ג ע\"ב וע\"ג יעש\"ב:
וראיתי להרב צבי ז\"ל בהגה שלו בספר ט\"ז שעלה לישב עיקר תמיהת הסמ\"ע והש\"ך בדברי מרן וז\"ל ולע\"ד נראין דברי הסמ\"ע עיקר ולאו מטעמיה אלא דס\"ל לב\"הת כמ\"ש המחבר בסי' רצ\"ד דביש עדים אינו נשבע אפילו שבועה שלא פשעתי בה וכיון שאכלו עש או עכברים וכיוצא אנן סהדי שנעשה באונס אלא דלא ידעינן אי פשע או לא ומש\"ה אינו נשבע אלא היסת וצריך טענת בריא שנפחת ודברי הש\"ך כאן אין לשון בע\"הת סובלם כלל גם עיקר דינו צ\"ע עכ\"ל ואע\"פ שכתבנו לעיל דבנפחת המשכון איכא למימר דצריך לישבע השומר לכ\"ע שלא פשע בה ולא נפחת מפשיעתו אפי' שהמשכון לפנינו מפני שהפחת הוי כנגנב קצתו של פקדון וכנשבע שאינו ברשותו הפחת דמי וכדמשמע בסימן ע\"ב ס\"ל כיע\"ש אין מזה סתירה לדברינו דדוקא כשהפחת שנפחת מהמשכון או מהפקדון הוא מחמת שנשתמש בו ונתבלה ונפחת משויו ויש לחוש שהשומר נשתמש בו אז איכא למימר דחייב השומר לישבע שבועה שנפחת מאליו באונס ושהוא לא פחתו וכנשבע שאינו ברשותו דמי והיינו ההיא דסעיף ל' כנז' אמנם כשנפחת ע\"י אכילת עכברים או שאכלו עש כנדון שלפנינו כל כה\"ג דמי ממש להיכ' דאיכא עדים שנגנב הפקדון או נאנס ע\"י אחרים דאין צריך לישבע עוד שלא פשע בו וכדברי הרב הנז' ומ\"מ אכתי לא הועיל הרב הנז' בתי' זה זולת לדעת מרן בסימן רצ\"ד אמנם עדיין קושיית הסמ\"ע והש\"ך ז\"ל עומדת במקומה על הטור והר\"ב המפה דס\"ל בסי' רצ\"ד דאפילו איכא עדים שנגנבה או נאבדה או נאנסה צריך השומר לישבע שבועה שלא פשע מדאורייתא איך כתבו כאן דברי הר\"ב התרומות דישבע היסת דלשיטתם הוה ליה לישבע שבועה דאורייתא ואפשר ליישב גם כן דדעת הטור והרב המפה דהם אזלי לשיטתם דס\"ל בר\"ס רצ\"ו דטעמא דלא מהימן השומר בטענת נאנסו בלי שבועה במיגו דלא הד\"מ משום דהוי מגו דהעזה ולא משום דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן כמ\"ש מרן שם דאינהו ס\"ל דמגו לאפטורי משבועה אמרינן כיע\"ש וכיון שכן הכא דהלוה טוען בריא שמחמת פשיעתו של מלוה נרקב ונפחת המשכון והלוה מכחישו ואיכא העזה בטענתו שפיר איכא למימר דמהימן במיגו דלא היו דברים מעולם דהו\"ל מיגו ממעיז למעיז ולכך כתבו דנשבע היסת ונפטר ובהכי אין צורך למה שנדחק הסמ\"ע בס\"ק פ' למה לא כתב הרב התרומות שגובה המלוה חובו מאחר שנפחת המשכון באונס יע\"ש דלפי האמור ניחא דודאי לגבות חובו לא מהימן דלית ליה מיגו ולא כתב בע\"הת אלא דוקא היכא שטעה היא לפטר שלא יתבע ממנו הלוה היתרון של המשכון ודוק:
ועוד אפשר לישב עיקר קושית הסמ\"ע והש\"ך ז\"ל דהכא מיירי הרב התרומו' בשאינו תובע הלוה בפירוש כ\"וכ נפחת המשכון בפשיעתך אלא טוען סתמא המשכון נפחת בפשיעתך והמלוה משיב לו סתמא לא נפחת בפשיעתי אלא אם נפחת כדבריך היה באונס דכל כה\"ג דמי לההיא דסימן רצ\"ו דליכא תביעה בדבר שבמדה ומשקל ומנין דפטור משבועה דאורייתא וכההיא דמה שהנחת אתה נוטל ומ\"ש א\"כ אנוס הוא הכונה דאלו לא היה אנוס אע\"ג דליכא תביעה בדבר שבמדה ומשקל היה חייב לשלם לו משום מזיק ממון חבירו והיו שמים ב\"ד הפחת ונותנים ללוה היתרון אבל השתא דטעין ששמרו כראוי ואנוס הוא וחייב לישבע כיון דלא הוי דבר שבמדה ומשקל ומנין ליכא שבועה דאורייתא ונשבע היסת ונפטר וכעין זה תירץ הרב ט\"ז ז\"ל יעויין שם:
זאת תורת העולה מכל האמור ומדובר דשבועת נאנסו איתא בין בשטענת השומ' היא בבריא בין בשמא ודלא כהש\"ך שכתב דבבריא לא מחייב בטענה דנאנסו אלא במודה מקצת או בע\"א דליתא כמדובר.
ובטענת נאנס המשכון ונפחת חייב המלוה לישבע שלא פשע בו ולא נשתמש ודוקא כשנפחת הוא מחמת שנשתמש והיה חדש ונתיישן ושואל בפי' הלוה כ\"וכ נפחת והמלוה מודה שנפח' כ\"וכ אבל היה באונס כגון שגנבוהו ונשתמשו בו והחזרוהו וכיוצא אבל אם נפחת ניכר שהוא מחמת אכילת עכברי' או עש או ריקבון כל כה\"ג באנו למחלוקת הראשונים אם כשיש עדים שנגנב הפקדון אם צרי' לישבע השומר מדאורייתא שלא פשע ושלא שלח בו יד כדאיתא בסימן רצ\"ד הילכך אם המלוה בא להוציא מן הלוה דמי חובו בטענת נאנס המשכון ששמרתיו כראוי ובמקום הראוי ואעפ\"כ נרקב ואכלו עש או עכברים יכול הלוה לומר קי\"ל כמ\"ד דצריך המלוה לישבע שלא פשע ושלא שלח בו יד ואשלם דמי חובי ואם הלוה בא להוציא מיד המלוה יכול המלוה לומר קי\"ל כמ\"ד דכל היכא דאיכא עדים שנגנב אין צריך לישבע שבוע' שלא פשע מדאורייתא ונשבע היסת ונפטר ולכ\"ע אינו חייב לישבע מדאורייתא שלא פשע אלא כשטוען הלוה כ\"וכ נפחת והמלוה מודה כך נפחת אבל היה באונס אבל אם תובע סתם בפני ב\"ד נפחת המשכון וזה משיב לא נפחת בפשיעתי כיון דליכא תביעה בדבר שבמדה ושבמשקל ומנין אע\"פ שיכולי' לשומו ולעמוד על שיעור התביעה ליכא שבועה דאורייתא וכמתבאר מדברי הש\"ך בסק\"ן יע\"ש וכן אם נשתנה המשכון והלוה אומר אין זה משכוני שנתתי לך והמלוה אומר זהו משכונך שנתת ונשתנה באונס אין כאן שבועה דאורייתא על המלוה דהו\"ל מה שטענו לא הודה לו והיינו ההיא דסימן רצ\"ו ס\"ד והן הן דברי הרמ\"ה דסימן רצ\"ד ודברי התוס' דפרק השואל דצ\"ז ד\"ה השוכר יע\"ש וההיא דראב\"ן שהביא המרדכי בפרק אלו מציאות שחייב שבועה למלוה שלא פשע ושלא טשטש הספר בקריאתו מיירי בשבועת היסת שהרי לא טען התובע כך וכך נפחת ואין כאן דבר שבמנין ומ\"ש דכשיש עדים שלמד בו נשבע שכנגדו היינו משום דכיון דאיכא עדים שגזל ונעשה שולח יד בפקדון נשבע הנגזל ונוטל כן נראה לע\"ד:
ודע דהיכא דנחלקו על פחת הפקדון דזה אומר כך וכך נפחת וזה אומר כ\"וכ נפחת כתב מרן בש\"ע סימן ע\"ב וז\"ל ואם מתחילה היה שוה יותר מכדי החוב כגון שטוען הלוה שהיה שוה ל' והלואו ך' ועתה אינו שוה אלא ט\"ו ושואל ממנו עשרה והמלוה אומר שלא היה שוה אלא כ\"ה ואין לו ליתן אלא חמשה נשבע המלוה שלא נפחת אלא עשרה ומנכה לו ה' מתוכו והשאר גובה מן המשכון ע\"כ. ולע\"ד גירסא זו אין לה שחר דנכוי לא שייך בתוכו של משכון אלא בחוב גם והשאר גובה מתוכו הול\"ל וגם גירסת הסמ\"ע דגריס מחובו לא מתיישבת שפיר דחמשה שחייב לתת ללוה כשגובה השאר המלוה מהמשכון לא שייך לשון ניכוי גם גירסת הש\"ך דגריס ומגבה לו ה' מתוכו דחוק שלשון והשאר גובה מהמשכון דמאחר דמתוכו היינו מהמשכון הו\"ל למימר והשאר גובה מהנשאר ממנו ובספר תפארת שמואל כתב בשם רבו שקיבל מרבו דכצ\"ל ומנכה לו מחובו ולא גריס תיבת חמשה ולא מתוכו אלא מהמשכון והיא גירסא נכונה והכונה מבוארת שמנכה המלוה תחילה מהחוב עשרה שהזיקו ונמצא שאינו חייב לו הלוה אלא עשרה וגובה אותם מהמשכון אם הלוה אינו רוצה המשכון ואם הלוה רוצה המשכון נותן למלוה עשרה ולוקח המשכון מידו ואם המלוה רוצה להחזיר המשכון ושיחזיר לו במעות עשרה לכ\"ע אין כופין את הלוה בכך כיון דלפי טענתו אינו חייב להחזיר לו אלא חמשה ולזה כתבו הטור ומרן וגובה אותם מהמשכון כלומר ואינו יכו' לכופו שיחזיר לו במעות עשרה ויקח משכונו אם טוען המלוה שיחזיר לו חמשה לפי טענתו ויקח משכונו לפי דברי הש\"ך לעיל ס\"ק קי\"ז יכולים אנו לכופו שיפרע חמשה ממזומני' ושיקח משכונו ובס' תפארת שמואל כתב כן בדרך אפשר יע\"ש אמנם לפי מ\"ש אנן יד עניי במקום אחר דל\"ד הא דהכא דאין שמין למזיק ולשואל שהביא הש\"ך ראיה לדבריו נראה דה\"ה הכא אין אנו יכולים לכופו ללוה בכך כנלע\"ד:
עוד סיים וכתב מרן שם והשאר גובה מן המשכון שהוא נאמן עליו עד כדי דמיו וכ\"ש כו' שנשבע המלוה היסת ונפטר כו' ע\"כ הנה מדברי הסמ\"ע ס\"ק כ\"ז מבואר דס\"ל דבשתי החלוקות הללו שכתב מרן בין כשהמשכון נפחת מכדי שיעור ההלוא' שהיה שוה מעיקרא כ\"ה לפי דברי המלוה והשתא שוה ט\"ו שהוא פחות מך' שהוא שיעור ההלואה בין בחלוקת שלא נפחת משיעור ההלואה דהיינו שהיה שוה כ\"ה והשתא עשרים לפי דברי המלוה בשתי החלוקות הללו המלוה נשבע היסת ואינו נשבע כעין דאורייתא אפילו לדברי הגאונים דסי' ז' ושאני הכא שבעיקר ההלואה אינן מחולקים המלוה והלוה אלא בפחת יע\"ש:
אמנם בפרישה ודרישה שלו ס\"ך וכן הב\"ח משמע להו דבחלוקת שנפחת המשכון משיעו' ההלואה אע\"פ שחלוקים בפחת צריך לישבע המלוה כעין דאוריי' וכסברת הגאונים ז\"ל אמנם בחלוקת שניה שלא נפחת המשכון משיעור הלואה כיון שחלוקים בפחת אין צריך המלוה לישבע כעין דאורייתא ונתנו טעם לחילוק זה דכשנפחת המשכון משיעור הלואה נקרא שם תובע ומוציא על המלוה וכשהן חלוקין בפחת הו\"ל כאלו הן חלוקין בעיקר ההלואה כיון דלפי טענת הלוה צרי' המלוה להשתלם מהמשכון פחות יותר מטענת המלוה ומנכות מהמלוה טפי ממ\"ש המלוה וכיון דס\"ס אין כאן שיעור ההלואה מיחזי טפי מחלוקתם בפחת כאלו הן מחולקים בעיקר הלואה משא\"כ כשיש במשכון שיעור הלואה כשהן חלוקים בפחת מיחזי מחלוקותם בתביעת שבע\"פ לא לעיקר ההלואה יע\"ש ומלבד שאין בטעם חילוק זה כדי שביעה וכמ\"ש הש\"ך בס\"ק קכ\"א גם מדברי הטור ומרן בריש סעיף זה שכתבו דאם טוען המלוה ששמרו כראוי נשבע היסת ונפטר כו' ומבואר בפרישה שם שאין במשכון עכשיו אחר הפחת כדי שיעור החוב ומתחילה היה שוה יותר יע\"ש ואם איתא דכל כה\"ג צריך לישבע כעין דאוריי' למה כתבו הטור ומרן דישבע היסת נהי דשבו' השומרים דאורייתא לא בעי לאשתבועי כמ\"ש הפרישה שם אכתי הו\"ל למימר דישבע כעין דאורייתא כיון דבא ליפרע מהמשכון וכסברת הגאונים דסי\"ז. גם מ\"ש הסמ\"ע דבנפחת המשכון משיעור הלואה נמי נשבע היסת כיון דמחלוקותם הוא בפחת ולא בהלואה יפה השיגה עליו הרב ש\"ך בס\"ק קכ\"א דמה טעם לחלק ביניהם כיע\"ש:
והש\"ך העלה דבין בחלוקת דהמשכון נפחת מכדי ההלואה ובין בחלוקת שלא נפחת משיעור ההלואה אם המשכון הוא ביד המלוה ובא לגבות חובו ממנו בין שמחלוקותם של מלוה ולוה הוא בעיקר החוב ובין בשמחלוקותם הוא בשיעור הפחת שנפחת בכל גוונא כשנתבע המלוה ליפטר מתביעת הלוה צריך לישבע כעין דאורייתא וכתקנת הגאונים דסי\"ז אמנם אם כבר החזיר המשכון כמו שהוא ליד הלוה וחלוקים בפחת ותובע הלוה מהמלוה אם מודה במקצת ואותו מקצ' ביד הלוה שעיקר החוב דחייב הלוה לו ישבע היסת שהרי יש כאן הילך וכ\"ש בכופר בכל ובהכי יישב דברי הטור והש\"ע דבחלוקת ראשונה שנפחת המשכון משיעור דמיו ומסתמא מניחו הלוה ביד המלוה לגבות חובו כתבו סתמא והשאר גובה שהוא נאמן עליו עד כדי דמיו כלומר ונשבע כעין דאורייתא וכתקנת הגאונים אמנם בחלוקת ב' שכתבו וכ\"ש אם המשכון שוה שיעור דמיו דמסתמא מחזירו ללוה ולוקח שיעור חובו כשהן מחולקים אחר כך בפחת כתבו דנשבע המלוה היסת ולא כתקנת הגאונים כיון דאינו בא ליפרע מהמשכון יע\"ש ולפי דבריו ז\"ל גם מ\"ש הטור והש\"ע בתחילת סעיף זה שאם טוען המלוה ששמרו כראוי נשבע היסת ונפטר כו' מיירי נמי באופן שהמשכון שוה לאחר שנפחת כדי שיעור החוב והחזירו המלוה ללוה ואחר זה נחלקו בפחיתתו אם היה באונס או בפשיעה ומה\"ט כתבו דנשבע היסת ולא כתבו דנשבע כעין דאורייתא והן הן הדברים שכתבו כאן במחלוקת וכ\"ש אלא דשם מיירו בשנחלקו אם היה בפשיעה או באונס וכאן מיירו בשנחלקו בפחת אי נפחת או לאו או בשיעור הפחיתה ובהכי ניחא לי מה שלא כתבו שם דגם הלוה צריך לישבע שפשע המלוה כדי ליפטר מהחוב שלפי מ\"ש הש\"ך שם ס\"ק קט\"ו הלוה טוען נמי בריא שנפחת המשכון בפשיעת המלוה ולפי טענת המלוה דהיה באונס היה צריך הלוה לשלם החוב וכמ\"ש הסמ\"ע שם סק\"פ כיע\"ש אמנ' כיון דהטור ומרן איירו באופן שכבר החזי' המשכון תחילה ונפרע חובו ואח\"ך נחלקו בפחיתתו מש\"ה דגם הלוה צריך לישבע ודוק:
והנה הש\"ך מלבד שדחה דברי הסמ\"ע והב\"ח מצד הסברא דאין טעם לחלק כשבא ליפרע המלוה מהמשכון שצריך לישבע כעין דאורייתא בין כשעיקר מחלוקותם הוא בעיקר ההלואה ובין כשנחלקו בפח' המשכון ובין כשעדיין שוה כשיעור החוב ובין כשאינו שוה עדיין כשיעור החוב:
עוד הכריח דבריו מדברי הרב בע\"הת בשער מ\"ט ח\"ב סי' ג' כשנחלקו המלוה והלוה בפחת המשכון אם היה בפשיעה או באונס כתב שהמלוה נשבע היסת ששמר המשכון כראוי ושניערו כראוי וכשנחלקו בשיעור הפחיתה סיים וכת' ואם נפחת פחת שעדיין שוה כחובו נשבע המלוה שבוע' התורה וגובה חובו מן המשכון. ולכאורה קשה למה בטענת נפחת באונס כתב דנשבע היסת ובטענה לא נפחת אלא כך וכך כתב דנשבע שבועת התורה אלא עכ\"ל דמעיקרא כשלא בא לגבות חובו מהמשכון ולכך כתב דנשבע היסת אמנם בסוף דבריו מיירי כשבא לגבות חובו מהמשכון ולכך כתב דנשבע שבועת התורה דהיינו כעין של תורה וכדברי הגאונים דסי\"ז את\"ד ז\"ל ואף שיש לגמגם בזה למה לא השמיענו הרב בע\"הת חילוק זה הכל באופן אחד או בבא לישבע שלא פשע או בבא לישבע על הפחת שהיה כ\"וכ דכשהמשכון הוא תחת ידו נשבע כעין של תורה וכשאין המשכון תחת ידו נשבע היסת: גם למה בסוף דבריו נקט הדרך בשעדיין שוה המשכון כנגד חובו ובא לגבות ממנו דנשבע כעין של תורה: והלא לפי דברי הש\"ך אפי' אין המשכון שוה כנגד החוב נמי כל שהמשכון בידו ובא לגבות ממנו אפי' פחות מחובו נמי צריך לישבע כעין של תורה אשר אין ספק כי גמגומים הללו הביאן להב\"ח והסמ\"ע להבין כונת אחרת בדברי הר\"ב התרומות ככתוב בפרישה ודרישה וגם מדברי מרן ב\"י משמע שהבין כדבריהם בדברי הטור והבע\"הת דיש חילוק בין שוה המשכון כשיעור ההלואה לאינו שוה כשיעור ההלואה כיע\"ש :
מ\"מ לענין הדין נראין דברי הש\"ך נכונים בטעמן וגם אין בגמגומים הללו כדאי לדחות פירושו בדברי הבע\"הת ולפרש כמ\"ש בפ\"וד דדחיק ומפיק ואתי מרחיק טפי כיע\"ש: ואולם לפי מה שביאר בכונת הטור ומרן במ\"ש וכ\"ש אם אפי' אחר שנפחת עדיין שוה כשיעור החוב כו' דמיירו בשכב' החזיר המשכון ונפרע דמי החוב ואח\"כ הם חלוקים בפחת ומש\"ה כתבו דנשבע המלוה היסת קשה טובא דמדכתבו סתמא והם חלוקים בפחת משמע בכל גונא בין שחלוקי' אם נפחת או לא נפחת ובין שהם חלוקים בכמה נפחת שהלוה אומר כ\"וכ נפחת והמלוה אומר לא כי אלא כ\"וכ וא\"כ הוא ק' דא\"כ המלוה הו\"ל לישבע שבועת דאורייתא ככל מודה מקצת דעלמא ולמה כתבו דישבע היסת וכמו כן ק' בטוען איני יודע כמה נפחת למה כתבו דישבע היסת הא הו\"ל משואיל\"מ ואם הוה מפרשינן דברי הטור והש\"ע דמיירי בשעדיין המשכון ביד המלוה ודמי ההלואה ביד הלוה ניחא דאין כאן שבועה מ\"מ ולא משואיל\"מ כיון דבשמודה הלוה שנפחת מודה לו הלוה בחובו והו\"ל הילך:
אמנם לפי מ\"ש הש\"ך דמיירי לשכבר החזיר הפקדון ונפרע דמי החוב ק' וראיתי להש\"ך בס\"ק קכ\"א הוק' לו כן במ\"ש הש\"ע דבאומר איני יודע כמה נפחת דנשבע היסת ותירץ בשם מר אביו דקאי אאם אינו שוה כדי החוב כו' והוא ז\"ל תירץ דכאן הו\"ל הילך כו' כיע\"ש. ולא ידעתי אמאי לא הוק' לו כן במ\"ש הש\"ע תחילה והם מחולקים בפחת ושם לא יתכן תירוץ אביו גם מ\"ש הוא ז\"ל דכאן הוי הילך כנר' שחזר בו ממ\"ש בסעיף הקודם דמיירי הש\"ע בשהחזיר המשכון המלוה ופרע הלוה את חובו גם מ\"ש עוד שם וז\"ל ולפ\"ז צ\"ל דמיירי שהמלוה אינו חפץ במשכון רק מניחו בב\"ד ורוצה ליתנו ללוה שהלוה ישלם לו דאל\"כ הרי אינו הלוה חייב לו כלום ואין כאן הילך עכ\"ל מבוארים דבריו דכל עוד שהמשכון ביד המלוה אפי' דמי ההלואה עדיין ביד הלוה אין בהודאת המלוה צד הילך אע\"פ שמיד בהודאת זו מנכה לו הלוה מחובו וכאלו קבל דמי הודאתו מידו דמי. לא היא דכיון דעדיין המשכון בידו של מלוה אכתי למחר וליומא אוחרי יכול לכפור בו או לומר שטעה בהודאתו ונאמן בשבועה במיגו דנאנס המשכון או במיגו דהחזרתי זה נראה דעתו ז\"ל:
וראיתי להרב צבי בהגהתו אשר לו בס' ט\"ז שכתב ע\"ד הש\"ך הללו וז\"ל ואין נר' לע\"ד אלא אפי' בסתם אפי' הביא המשכון לב\"ד הוי הילך ופטור שהרי המשכון כ\"ז שלא הגבוהו ב\"ד למלוה הו\"ל פקדון בעלמא אלא שהוא עליו כשומר שכר דהלא חייב לו מעותיו תדע דהרי אם נאנס צרי' הלוה לשלם לו חובו ובפקדון מוכח בהדיא בפ\"ק דב\"מ ד\"ה ע\"א גבי הא דאמר רב\"ח ד' שומרי' צריכין כפירה כו' ואמרי' היכי דמי לאו דא\"ל הילך ופרש\"י קחנה בכל מקום שהיא ומוקי לה באמר מתה בפשיעה: ולפי דברי הש\"ך לוקמה באינה לפנינו אלא ודאי דאף דליתא קמן כל היכ' דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה וכן משכון דכוותא עכ\"ל:
ולע\"ד אין דמיונו עולה יפה מההיא דפקדון להא דמשכון דהתם שאני שמיד שהודה השומר דהפקדון בעין יכול לכו" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין שומרים אם יכולים לחזור תוך ימי שמירתם הפקדון \n ואבידה לא ניתנו ליתבע אלא במקומם כו'. וכתב שם ה\"ה בהגוזל ומאכיל אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומם ופירוש לא ניתנו ליתבע הא אם רצה להחזיר מחזיר בע\"כ של מפקיד שלא אמרו לא יחזיר אלא במדבר ופשו' הוא ונראה לי שאם הפקיד אצלו לזמן ידוע שאינו יכול להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן שיכול לומר לו קבלת עליך שמירת זה הזמן קצוב עכ\"ל: וכ\"כ הרשב\"א ע\"ש הראב\"ד דהמפקיד אצל חבירו לזמן אין השומר יכול לחזור בתוך הזמן והוא כתב דמספקא ליה לענין דינא. והריטב\"א בחי' נר' דס\"ל כשיט' הראב\"ד יע\"ש: גם הרב בעל התרומות בשער ן' ח\"א סי' י\"ד דרצ\"ב ע\"ב הביא לדברי הראב\"ד ז\"ל הללו וכתב עוד ואף אם נאמר שיכול לכופו לקבל' קודם הזמן הא אמרי' בשמעתין סברא אי שדינא מחייבינן בהו אפשר לפרש דה\"ק דלימא אתי זיקא או כלבא ושדי להו מקמי דמצי ידא למרייהו למשלט בהו ומחייבינא ופי' זה כתבו ג\"כ ע\"ש הראב\"ד כנראה דספוקי מספ\"ל בהאי דינא יע\"ש:
ועיין להרב מ\"ל שתמה על מוהרח\"ש בס' ת\"ח ח\"א סי' פ\"ב שכתב שלא מצא חבר לה\"ה בדין זה שהרי הראב\"ד שהביא דברי' הר\"ב התרומות חברו גדול יע\"ש. ולענד\"ן דאין מדברי הראב\"ד שהביא הרב התרומות תיובתא דכיון שחזר הרב וכתב דאף אם נאמר שיכול לכופו לקבלם בתוך הזמן כו' הרי סתר דבריו הראשונים ומשמע דאכתי לדידיה בספיקא תלייא מילתא ואולם מה שהביא דברי הריטב\"א בחי' לקי' דקאי בשיטת ה\"ה היא מוכרחת. והנה מרן ב\"י ח\"מ סי' רצ\"ג הביא דברי ה\"ה הללו והסכים עמי ופסקו בשולחנו הטהור יע\"ש:
וראיתי להרב מח\"א ה' שומרים סי' ח\"י עלה ונסתפק אי דין זה נאמר אף בש\"ש דאפשר שלא כ\"כ ה\"ה ז\"ל אלא גבי ש\"ח דוקא משום דש\"ח לא דמי לפועל שיכול לחזור דכל שהניח החפץ במקו' המשתמר תו לא רמי עליה מידי להטפל בפקדון אבל ש\"ש דצריך למיתב בהדא ולנטורי יממא ולילי כמ\"ש הטור סי' ש\"ג ה\"ז דומה לפועל דגרע מיניה דקי\"ל פועל יכול לחזור אפי' בחצי היום והביא ראיות קצת מדברי הר\"ן והמ' שהביא הנ\"י בפ' השואל דקכ\"א ואינן ראיות מכריעות כאשר יראה הרואה. ועוד הביא ראיה מדברי התוס' בפ' מרובה דע\"ט שכתבו גבי בעייא אי תקנו משיכה בשומרים או לאו דלא מבעייא ליה אלא לענין שוכר או שואל אי מצי המשאיל או המשכיר למיהדר ביה אפי' משך עד שיתחיל במלאכה או לאו. ופשי' ליה ממתני' דמחייב הגנב במשיכתן של אלו ש\"מ דמשי' גמורה היא שאין יכול לחזור בו שאם היה יכול לחזור לא היה מתחייב בשמירתן ע\"כ. ונראה מדבריהם דש\"ח וש\"ש יכולים לחזור תוך זמנן דאל\"כ אמאי לא פי' דמבעייא ליה בש\"ח ובש\"ש אי תקנו משיכה לענין שאינן יכולים לחזור בהם בשמירתן עכ\"ל וראיה זו אינה ראיה כלל דאפי אם נאמר דס\"ל להתוס' דש\"ח וש\"ש אינן יכולים לחזו' תוך זמנם אכתי לא מצו לפרש דמיבעייא ליה בש\"ח ובש\"ש אי תקנו משיכה בהם לענין שאינן יכולים לחזו' בהם משמירתן דא\"כ כי אתי למפשט הבעייא ממה ששנינו נתנו לש\"ח לש\"ש ולשואל ולשוכר והיה מושכו ומת ברשות בעלים פטור הוציאו מרשות בעלים חייב מאי לאו שומר וש\"מ תקנו משיכה בשומרים ע\"כ צריך לפר' דהראיה הוא מדמחייב גנב במשיכת השומרים ש\"מ דהשומרים כולם אינן יכולים לחזור תוך זמנם והא ודאי ליתא דבכלל השומרים תני שואל ואיך אפשר לומר דהשואל אינו יכול לחזור תוך זמנו מאחר שכל ההנאה שלו וכמבואר אלא ודאי דאין הדבר תלוי בדעת השומרים שאפילו אם השומרי' יכול' לחזור בהן כל שאין הבעלים יכולים לחזור מחייב הגנב מיד במשיכת השומרים. ומשו\"ה הוצרכו התוס' לומ' דעיקר הבעיא לענין משאיל ומשכיר שהן הבעלים אם יכולין הבעלים לחזור בהן מיד בשעת משיכה והשתא שפיר פשיט ליה ממתני' ולפום מאי דמשמע ליה להרב דהוו מצו התו' לפר' דעיקר הבעייא היא לענין ש\"ש וש\"ח אם יכולים לחזור בהן וע\"כ דכי אתו למפשט ממתני' דנתנו לש\"ח ולשואל ולשוכר ולש\"ש הראיה היא מדמחייב גנב במשיכת שומר ש\"מ דאין השומרים יכולין לחזור בהן ונמצא דהדבר תלוי בשומרים בדעתם אי מצו לחזור או לא מצו לחזור אם כן מה תקן הרב באומרו דהתוספות ס\"ל דש\"ח וש\"ש יכולין לחזור בהן ומשו\"ה לא פירשו הבעיא לענין ש\"ח וש\"ש אם יכולין לחזור בהן וע\"כ דכי אתי למפשט ממתני' דנתנו לש\"ח ולשואל לש\"ש ולשוכר הראיה מדמחייב גנב במשיכת שומר ש\"מ דאין השומרים יכולין לחזור בהן ונמצא דהדבר תלוי בדעת השומרים אי מצו לחזור או לא מצו לחזור א\"כ מה תיקן הרב ז\"ל באומרו דהתוס' ס\"ל דש\"ח וש\"ש יכולין לחזור בהן ומש\"ה לא פירשו הבעיא לענין אם יכולין ש\"ח וש\"ש לחזור תוך הזמן דהשתא תיקשי להו טפי לפום קושטא איך מחייב הגנב במשיכת השומרים הללו כיון דיכולים לחזור בהן השומרים אלא מאי אית לך למימר שאין הדבר תלוי בדעת השומרים דאפילו אם השומרים יכולין לחזור כל שאין הבעלים יכולין לחזור מיחייב גנב מיד וכיון שכן הדרן לקמייתא שאין ראיה כלל מדברי התוס' דאפ' לומר דס\"ל דש\"ח וש\"ש אינן יכולין לחזור בהן ומ\"מ הוצרכו לפ' הבעיא לענין משאיל ומשכיר מטעמא דאמרן ואולם לכאורה אפשר להביא ראיה מדברי התוס' בפ' המקבל דק\"ה ע\"א ד\"ה הני בי תרי שכתבו דהמקבל עיסק' מחבירו יכול לחזור תוך הזמן דפועל יכול לחזור אפילו בחצי היום יע\"ש אע\"ג דהאי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון היא ואיך יכול לחזור בו כיון שבפקדון אין לחזור תוך הזמן אלא ודאי דמשמע להו דכיון דהוי על פקדון זה ש\"ש דמיחייב עליה בגניבה ואבידה לא מצי לחזור בו. וליכא למימר דכיון דבפלגא מלוה יכול לחזור מפני שכל ההנאה שלו ממילא יכול לחזור אף בפקדון דכי חזר בו בפלגא דמלוה מיד הנשאר בידו מפלגא דפקדון נעשה פלגא מלוה ופלגא בפקדון וחוז' בו בפלגא דמלוה הנשאר בידו עד שלא תשאר בידו כי אם פרוטה קטנה דהא ליתא דאם הדין נותן שאינו יכול לחזור בפלגא דפקדון ממילא בפלגא דמלוה נמי לא יוכל לחזור בו כיון דמטי ליה פסידא לפלגא דפקדון דמה\"ט לא מצי למשתי ביה שכרא בפלגא דמלוה ולא נעשה מטלטלין אצל בניו משום דמטי ליה פסידא לפלגא דפקדון:
ברם אכתי אין מכאן ראיה כלל דשניא היא עיסקא דכיון דבעי לאעסוקי ביה בכל עת ורגע הו\"ל כפועל ממש משא\"כ בש\"ש דלית עליה אלא שמירה מעליא דאע\"ג דבעי לנטורי יממא ולילי כל דנטר ליה בגו ביתיה במקום המשתמר יפה הוא יכול לעשות מלאכתו דמילתא דלא שכיח היא שלא ימצא מקום הראוי לשמירה מעליא ולהתבטל ממלאכתו לנטורי יממא ולילי ולכן לא הוי כפועל שיכול לחזור בו בחצי היום משא\"כ בעיסקא זו דצריך להתבטל ממלאכתו לאעסוקי בעסקא זו דהו\"ל כפועל ממש ועיין למרן ב\"י בח\"מ סימן קע\"ו שהביא דברי התוס' הללו לפסק הלכה וע\"ע להרב מח\"א שם בה' הנז' סי' י\"ב מה שדקדק מתוך שמעתין דהמוכר חפץ לחבירו ונמצא מקח טעות שלא נעשה עליו אח\"כ כי אם ש\"ח יע\"ש ועיקר ראייתו היא מדמפשט פשיטא ליה גבי צפייתא דאסא דאי שרי להו לא מיחייבא ולמאי דמסקינן דאינה מקודשת משום דלאו כ\"ע דינא גמירי וסברא הוא דאי שדי להו מחייבא הילכך אינה מקודשת ש\"מ דמעיקר דינא כי שדי להו לא מיחייבא משום דהו\"ל כמקח טעות וברור:
עוד כתוב בחי' הרשב\"א ע\"ש הרמב\"ן דבפקדון שדי להו מיחייב עד דמוכר ליה מיד ליד דלהכי קבילתיה אבל אי א\"ל תא שקול דידך ולא בעי כי א\"ל הרי שלך לפניך ושדתינהו קמיה מפטרא והרשב\"א כתב דלדידיה ספוקי מספ\"ל בהאי דינא דכיון דשדי ליה תוך ד' אמותיו בע\"כ אמאי לא נפטר בכך ולדברי הרמב\"ן הסכים גם הריטב\"א ז\"ל בשמעתין ולעיל בד\"ח ע\"א עלה דת\"ר נטלתו וזרקתו לים גם הרב התרומות בשער ן' סס\"ד הביא דברי הרמב\"ן ז\"ל הללו יע\"ש ועיין בשיטה המקובצת לבבא מציעא דמ\"ט ודפ\"א והטור ז\"ל בח\"מ סימן ק\"ך לענין הלואה כתב דצריך שיאמר לו תחילה טול מעותיך ואם יסרב אז יוכל לזורקן לפניו ובסי' רצ\"ג לענין פקדון כתב סתם דהנפקד יכול ליתן פקדונו בע\"כ ולא ביאר אם צריך שיאמר לו תחילה טול פקדונך ואולי סמך אדין הלואה. והאחרונים לא דברו בזה ובסי' קצ\"ח הביא הטור מחלוקת הראשונים בענין הנותן דמים על המקח וחזר בו הלוקח דלדעת הרי\"ף והרמב\"ן כל שקבל מי שפרע וא\"ל טול מעותיך אינן יותר ברשות המוכר ואם נאנסו או נאבדו מפסיד הלוקח ולדעת הרמ\"ה אפילו קבל מי שפרע וא\"ל טול מעותיך חייב בכל האונסים עד שיעשה השבה שמועלת במלוה יע\"ש וגם בזה לא ביארו האחרונים אם זרקן תוך ד' אמותיו אחר שקבל מי שפרע ונאנסו אי מפסיד הלוקח או המוכר. ולדעת הרמ\"ה ז\"ל הדבר מבואר שדינו כמלוה אבל להרי\"ף ז\"ל בספקא תליא מילתא לדעת הרשב\"א ז\"ל דמספ\"ל גבי פקדון:
ודרך אגב ראיתי להב\"ח בסימן ק\"ך שהוקשה לו בדברי הטור דגבי מלוה כתב שאם א\"ל לוה למלוה הנה מעותיך צרורים ומונחי' בביתי בא וטול אותן והלוה מסרב ונגנבו ונאבדו הלוה פטור אפילו שלא זרקן לפניו ואלו בסימן קצ\"ח הסכים לדברי הרמ\"ה ז\"ל גבי נותן דמים על המקח וחזר הלוקח ממקחו שאם קבל מי שפרע וא\"ל שמעותיו מונחים בביתו לא מפטר הלוקח מאחריותן עד שישבם השבה מעלייא יע\"ש ותי' דהתם מיירי שהלוקח אינו מסרב מלקחת המעות אלא שא\"ל שיביאם אליו ולכך לא מפטר עד שישבם השבה מעלייא ליד הלוקח יע\"ש וי\"ל דאם איתא דהתם מיירי כשהלוקח אינו מסרב מלקחת המעות א\"כ מאי ק\"ל להרמב\"ן ז\"ל שהביא הרב התרומות בשער ן' ח\"א סס\"ד מההי' עובדא דשומשמי שכתב הרי\"ף בהלכות דאע\"ג דא\"ל תא שקול זוזך איתנהו ברשות מוכר ממ\"ש הוא ז\"ל דגבי לוה שא\"ל למלוה טול מעותיך והמלוה מסרב דמצי לזורקן בפניו או להניחם בחיקו כו' ועלה לתרץ דהתם מיירי בשלא קבל מי שפרע כו' ומאי קושיא דהתם שאני שהלוקח אינו מסרב מלקחת מעותיו אלא שאינו רוצה לילך אחריו לביתו ודינא קבעי אלא ודאי דמשמע ליה להרמב\"ן ז\"ל דעובדא דשומשמי מיירי כשהלוקח מסרב לקחת מעותיו ואמטו\"ל ק\"ל להרמב\"ן שפיר. ואפשר לומר דכיון דאף הרמב\"ן הכי משמע ליה דהתם בעובדא דשומשמי מיירי כשהלוקח אינו מסרב מיהו לדידיה משמע ליה דכיון דגבי לוה ומלוה דינא יהיב דכי מסרב המלוה מצי למיהב להו לוה בע\"כ של מלוה גבי לוקח ומוכר נמי אמאי לא מצי למפטר נפשיה מוכר באומרו בא וטול מעותיך אפי' כי לא מסרב לוקח אלא דבעי דתיהבינהו לדידיה דגבי לוה דוקא כי לא מסרב לא מפטר באומרו בא וטול מעותיך אבל גבי לוקח ומוכר אם איתא דנתינה בע\"כ שמה נתינה בעלמא ה\"נ יכול ליפטר באומרו טול מעותיך וברור :
ודע שהר\"ב התרומות בשער ן' ח\"א סי' ד' האריך בענין זה דנתינה בע\"כ אי שמה נתינה או לאו וכתב שם בתוך דבריו וז\"ל ואף אם נאמר דהלכה כר\"פ י\"ל דלא דמי לחובו' דבתי ערי חומה שאני דודאי מכורות היו ממכר גמור דאלת\"ה היאך לוקח אוכל פירות והא דמי לאומר כל זמן שתרצה הבא מעות וטול את שלך דאסור באכילת פירות אלא מכר גמור הוא ומדינא ארעא לא הדרא ורחמנא אמר דתיהדר והוי כחוזר ולוקח ממנו פעם אחרת ואינו יכול להתקיים אותו מקח אלא מדעתו ובפניו לולי תקנת הלל יע\"ש:
והדברים תמוהים בעיני דאיך הכריח דבתי ערי חומה מכורות ממכר גמור מה\"ט שכתב דדמי לאומר כ\"ז שתרצה הבא מעות וטול את שלך דאסור שהרי שנינו בפ' בתרא דערכין דל\"א ע\"א דהמוכר בית בבתי ערי חומה ה\"ז גואל מיד ה\"ז כמין רבית ואינו רבית ה\"ז כמין רבית שכשמחזיר מעותיו ואין זה מוכר לו כלום נמצא משתמש בביתו בשכר המתנ' מעותיו ואינה רבית גמור דהרבית לא הוי אלא ע\"י הלואה לא ע\"י מכר עכ\"ל ובגמ' אמרינן עלה דרבנן דר\"י פליגי בהכי דלר\"י ה\"ז רבית גמורה אלא דהתורה התירה דקסבר צד אחד ברבית אסור מן התורה ורבנן סברי דצד אחד ברבית מותר מן התורה ולהכי אמרי דה\"ז כמין רבית ואינו רבית ורבא אמר דכ\"ע צד אחד ברבית אסור היכא דמעיקרא בא לידו בתורת הלואה אלא היכא דבא לידו בתורת מכר פליגי דתנא מתני' סבר כיון שבא לידו בתורת מכר מתחי' אע\"פ שהתנה עמו כ\"ז שתרצה הבא מעות וטול את שלך אין זה רבית ותנא דברייתא סבר דאע\"פ שבא לידו בתורת מכר הואיל ואתי לידי רבית כרבית גמור' הוא אלא שהתורה התירה יע\"ש והשתא איך הכריח הרב ז\"ל דבתי ערי חומה מכורות הן מכר גמור דאי לא הוי כאומר הבא מעות וטול את שלך דאי לתנא דמתני' כיון דצד אחד ברבית הוא מש\"ה מותר ולרבא משום דלא באו לידו בתורת הלואה אלא בתורת מכר לא הוי רבית דאורייתא ולהכי שרא ליה רחמנא אע\"פ שהתנה בפירוש בשעת המכר דכ\"ז שיהיה לו מעות יטול את שלו ולתנא דברייתא הא קאמר דרבית גמור הוא אלא שהתורה התירו ונמצא דבין לתנא דמתני' ובין לתנא דברייתא אין צורך לומר דבתי ערי חומה מכורות הן ממכר גמור הפך דברי הרבע\"הת וכעת צל\"ע:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Mishpatim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b41e0a179ec580f8db0c7c584433d0cd999562c4 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,177 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Creditor and Debtor", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Mishpatim" + ], + "text": [ + [ + [ + "שורש מצות הלואה לעניי ישראל מ\"ע \n להלוות לעניי ישראל שנאמר אם כסף כו' יכול רשות כו' ת\"ל והעבט תעביטנו כו'. כתב הרב לח\"מ ז\"ל וז\"ל בהאי קרא לדידיה לא סגי דהו\"א דקרא התם מיירי בעני שהוצרך לשאול לו לכך הוצרך להביא אם כסף תלוה את עמי כו' יע\"ש:
ולעד\"ן דמשום דהאי קרא דאם כסף ילפינן דמצוה להקדים הלואת ישראל בחינם להלואת גוי ברבית כמ\"ש רבינו לקמן בפ\"ה הל' ז' לכך הביא קרא דאם כסף. מיהו בעיקר דברי המכילתא הלזו דיליף מההי' דהעבט תעביטנו לקרא דאם כסף דחובה הוא ולא רשות ק\"ל מההיא דפרק מציאת האשה דס\"ד ע\"ב דדרשינן קרא דהעבט תעביטנו בעני שאין לו ואינו רוצה להתפרנס שנותנין לו לשום הלואה וכ\"כ רבינו בפ\"ז מה' מתנות עניים ד\"ט וז\"ל עני שאינו רוצה ליקח מערימין עליו ונותנין לו לשם מתנה או לשם הלואה וכ\"כ בספר החינוך בפ' ראה וז\"ל ואמרו ז\"ל שעני שאינו רוצה ליקח מערימין ונותנין לו לשם הלואה ואח\"ך אין שואלין אותה ממנו יע\"ש וא\"כ אכתי איכא למימר דקרא דאם כסף רשות הוא להלוות כדי ליפרע וקרא דהעבט במלוה שלא ליפרע שפותחי' לו לשום הלואה כדי שיקח מתנה בעלמא ולא ליפרע ממנו ואפשר דפשטיה דקרא דהעב' תעביטנו מיירי בהלואה גמורה ע\"מ ליפרע ממנו אלא דרבנן הוא דאסמכו' אהאי קרא דעני שאינו רוצ' להתפרנס שמערימין עליו לתת לו לשום הלואה מיהו מההיא דפריך התם בפרק מציאת האשה ורבנן האי תעביטנו מאי עבדי ליה ומשני דברה תורה כלשון בני אדם משמע דדרשא גמורה היא ולא אסמכתא בעלמא כמבואר ולולי שרבינו ז\"ל הביא המכילתא הלזו והביא ההיא דפרק מציאת האשה היינו יכולין לומר דהמכילתא הלזו פליג אההיא דרשא דפרק האשה אבל לרבינו ז\"ל קשה. ואולי דמשמע ליה לרבינו ז\"ל דאע\"פ שהמכילתא פליג אההיא דפרק מציאת האשה וס\"ל דקרא דהעבט תעביטנו בהלואה גמורה על מנת ליפרע ממנו קמיירי מ\"מ סבירא ליה דמדרבנן מיהא איכא מצוה לפתוח לו לעני לשם הלואה כשאינו רוצה להתפרנס מן הצדקה ומשום הכי לא הביא רבינו ז\"ל בהלכות מתנות עניים קרא דהעבט תעביטנו ודוק. ועיין במ\"ש רש\"י בפי' התורה בסוף פרשת יתרו בפ' ואם מזבח אבנים ועיין עוד בפ' ויקרא בפסוק ואם תקריב מנחת בכורים וכמ\"ש הרא\"ם שם שדברי רש\"י הם דלא כר\"י ודלא כר\"ש שדרשו בתורת כהנים מילת ואם תקריב שהוא ככל אם שבתורה יע\"ש ואין זה מן הקושי דהא לפי דברי המכילתא הלזו לאו ככל אם שבתורה הוא אלא חובה הוא:
ודע שמדברי רבינו שכתב מ\"ע להלוות לעניי ישראל וכלשון הזה כתב גם בס' המצות ובמנין המצות שבפתיחתו מבואר דליכא מצוה אלא דוקא לעניים הצריכים למזונות אבל להלוות לחבירו עשיר לצורך דבר אחר כגון להתעסק בסחורה ויש לו די מחסורו כדי להתפרנס והוא רוצה להלוות כדי להשתכר יותר אין כאן מצוה וכ\"כ הרב החינוך בפרשת משפטים במצות אם כסף תלוה ובפ' ראה בפ' והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו הביא דרשת רז\"ל שדרשו די מחסורו אתה מצווה לתת לו ואי אתה מצווה להעשירו יע\"ש ואם הדבר כן קשה מאותה שדרשו בפרק איזהו נשך דע\"א ע\"א בפסוק אם כסף תלוה את עמי את העני עמך עני ועשיר עני קודם ואם איתא דבעשיר ליכא מצוה להלוותו פשיטא דעני קודם : הן אמת שרבינו השמיט הך דרשא ולא הביא לקמן בפ\"ה ד\"ז אלא אידך דרשא עמי וגוי עמי קודם יע\"ש ואפשר דמשמע ליה לרבינו דעני ועשיר עני קודם לאו דוקא לענין קדימ' אלא הא קמ\"ל קרא דבעני דוקא איכא מצות הלואה אבל לא בעשיר ואגב דבעמי וגוי ואידך דעניי עירך ועניי עיר אחרת דנקט לשון קדימה נקט נמי בעשיר ועני לשון קדימה אבל קושטא הוא דבעשיר ליכא מצות הלואה כלל אפילו בדליכא עני לפניו וכיון דכבר השמיענו בפרקי' דהמצוה של הלואה אינה אלא בעניי ישראל לא הוצרך להביא ההיא דעני ועשיר עני קודם כמובן:
ועוד אפשר לומר דעשיר דקאמר תלמודא לאו בעשיר שלוה להשתכר קאמר אלא בעשיר שיש לו נכסים ואם ימכור נכסיו כדי להתפרנס יהיה לו הפסד גדול ולכן הוצרך ללות לשעה כדי להתפרנס וכשיוכל למכור נכסיו בלתי הפסד גדול ימכור ויפרע דכל כי האי עני נמי מיקרי כדאיתא בפ\"ק דבב\"ק ד\"ז ובי\"ד סי' רנ\"ג ס\"ג ועל זה נאמר וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך כו' ובעשיר כזה אף רבינו מודה דאיכא מ\"ע להלוות לו כיון דעיקר הלואתו הוא כדי להתפרנס ולא להשתכר יותר ממה שיש לו ובעשיר זה שיש לו נכסים ועני שאין לו כלל הוא דאצטריך קרא לומר דעני קודם ועיין בס' מגילת אסתר בסוף שורש הששי מ\"ש על דברי הרב כתר תורה יע\"ש אלא דלפ\"ז לא ידעתי למה השמיט רבינו דבר זה ולא ביאר לנו דעשיר כזה ועני עני קודם וצ\"ע:
ואחר כתבי מצאתי להרא\"ש בתשו' כלל ץ' סי' י\"א שכתב בתוך התשו' וז\"ל ומה שכתבתה בשם הר\"מ דהמלוה לסחורה לא הוי ש\"ש הא ליתא דכל סחורה צורך פרנסה היא ואיכא מצוה בהלואה עכ\"ל כנר' שדעת השואל היא כמ\"ש לדעת רבינו דליכא מצוה להלוות כי אם לעני דוקא ומש\"ה קאמר השואל דלא הוי ש\"ש במלוה לעשיר על המשכון כיון דליכא השתא הנאת פרוטה דרב יוסף בשעת הלואה דהא ליכא מצוה לומר העוסק במצוה פטור מן המצוה:
ומ\"מ עדיין אני נבוך במה שדקדקנו מדברי רבינו והרב החינוך דליכא מ\"ע דהלואה אלא במלוה לחבירו לצורך פרנסתו אבל לא במלוה לו כדי להשתכר יותר מכדי פרנסתו דליכא מ\"ע דאם הדבר כן א\"כ לא נאמר מקרא זה דאם כסף תלוה את עמי אלא במי שלוה לצורך פרנסתו דוקא אבל לא בעשיר מופלג ולוה מעות כדי להשתכר יותר וא\"כ סיפיה דקרא נמי דכתיב לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך איכא למימר דדוקא הלוה לצורך מזונות הוא דקמזהר רחמנא לסופר ולעדים שלא יתעסקו בדבר זה אבל לא בעשיר האמור דלא דיבר הכתוב בו וזו לא שמענו לשום אחד מהפוסקים והדבר צא\"ת ועיין להסמ\"ע בר\"ס צ\"ז דכתב דמדכתיב עני סתם שמעינן דאיכא מ\"ע להלוות לעשיר הצריך לפי שעה ועיין למרן החביב בה' רבית סי' ק\"ס הגה\"ט אות ג' באורך ודוק:
ודע שרש\"י בפ' משפטים הביא דרשת רז\"ל דעמי וגוי עמי קודם והקשה הרא\"ם דלמה לי קרא להכי דתיפוק לי מנבלה שכתוב בה לגר אשר בשעריך תתננה כו' ודרשו בפ' כל שעה בדכ\"א ובפ' כל הבשר דקי\"ד דנתינ' לגר קודם למכירה דגוי וא\"כ כ\"ש ישראל וגוי דישראל קודם והצריכה עיון יע\"ש ועיין להרב מגילת אסתר בשורש הששי ואשתמיט מיניה דמורינו הרב בס' עץ החיים ועיין בס' אור יקרות בקונט' אחרון סי' נ\"ד יע\"ש ובמגילת ספר לאוין קצ\"ג דצ\"ו ע\"ד:
ולע\"ד עמי דגוי דנקט תלמודא ודאי דלאו בגוי גמור עובד ע\"ז הוא אלא אפי' בגר תושב שאינו עובד ע\"ז שאנו מצווין להחיותו כדנפ\"ל מקרא דגר ותושב וחי עמך קאמר דעמי קודם משום דגר תושב לא מיקרי עמי ואפי' שאנו מצווין להחיותו מ\"מ מותר להלוותו ברבית כדאיתא התם דע\"ב מי כתב אל תקח מאתם מאתו כתיב וכ\"כ רבינו לקמן רפ\"ה וכיון שכן לא מצינן למילף מההיא דנבלה להך דרבית דגבי רבית איצטריך קרא למימר דאפי' בגר תושב שאתה מצווה להחיותו אפ\"ה עמי קודם ואפי' דבגר תושב אתה מלוהו ברבית ולישראל בחנם אפ\"ה ישראל קודם וזה נכון וברור לע\"ד ועיין בתשו' מוהרמ\"א סי' יו\"ד ד\"ה היסוד הגדול ה\"ג ודוק בדבריו שלמד דאפי' גוי מוזיל גביה אפ\"ה עמי קודם ועיין בטור ח\"מ סי' קע\"ה סעיף ס' מ\"ש בשם הגאונים והרא\"ש ודברי הרא\"ש שם הם היפך דברי הר\"מ איסרלאס ודוק ובמ\"ש עוד רבינו והתור' הקפידה כו' שנאמר ורעה עינך כו' עיין להלח\"מ ובס' בני דוד יע\"ש:" + ], + [ + "כל \n הנוגש כו' ומ\"ע לנגוש את הגוי כו'. וכתב ה\"ה אבל האחרונים פירשו כו' ולאו הבא מכלל עשה הוא באחיך והראו פנים לזה ועיקר עכ\"ל: דע שהאחרונים אלו שכתב ה\"ה הם הרמב\"ן והרשב\"א הביא דבריהם ה\"ה לקמן בדכ\"ה גבי מ\"ש רבינו מ\"ע להשיך לנכרי כו' וז\"ל הרמב\"ן בפי' התורה בפ' ראה בפסוק לנכרי תגוש זו מ\"ע לשון רש\"י מספרי ופי' מ\"ע באחיך דלנכרי תגוש ולא אחיך ולאו הבא מכ\"ע עשה וכך אמרו בספרי לנכרי תשיך מ\"ע ולאחיך לא תשיך זו מל\"ת והוא כמו שפירשנו וכך פי' שם רש\"י לא שיהיה מצות להלוות לנכרי ברבית כלל וכן מוכח בגמ' פ' איזהו נשך והרב ר\"מ ז\"ל עשאן ב' מצוות עשה לנגוש לנכרי ולהלוותו בריבית טעה בלשון הזה השנוי בספרי עכ\"ל: גם בהשגותיו לספר המצות בשורש הששי דל\"ד ע\"א כתב וז\"ל עוד במצוות אחרות טעה בו הרב כגון להלוות לנכרי ברבית כו' וכגון לנגוש את הנכרי כו' שמנאן הרב מצות חלוטות ר\"ל שלא מנאן במניין הלאוין הבאים מכלל עשה אבל ראה בהן שאנו מצווין שנלוה לנכרי ברבית ושניגוש אותו לפרוע חובו אחר השמיטה וחשב זה מפני מאמרם בספרי כו' ואין הכונה אלא לנכרי תשיך ולא לאחיך והוא לאו הבא מכלל עשה שהוא נקרא עשה בהלואת האח עד שיהיה המלוה לישראל עובר בעשה ול\"ת וה\"ה למאמרם שם לנכרי תגוש הרי זו מ\"ע שר\"ל שהנגישה באח עובר בעשה ולא תעשה וכן פי' רש\"י ז\"ל בפי' החומש והסוגייא שבגמרא בב\"מ כך הוא אמרו לנכרי תשיך מאי לאו תשוך לא תשיך לא סגי בלא\"ה כלומר שאם נאמר דתישוך קאמר אפשר שבא הכתוב להתיר רבית מן הגוי כדרך שהתיר אבידה וגזילה אבל אם ללוות ממנו לא הוצרך להתיר ולעשותו מצוה א\"א ומתרץ לאפוקי אחיך דלא ולעבור בעשה ולא תעשה והנה עלה לנו בין שנאמר תשיך או תשוך שהוא עשה במניעה מן האח כמ\"ש בברייתא הזו שבספרי וכאלה רבות כו' עכ\"ל:
גם הרשב\"א ז\"ל הובאו דבריו בשיטה המקובצת בפ' א\"ן ד\"ע כתב בלשון הזה לעבור עליו בעשה ולא תעשה כלומר לנכרי תשיך ולא לאחיך ולאו הבא מכלל עשה עשה וזו היא שאמרו בספרי לנכרי תשיך זו מ\"ע כלומר מ\"ע שלא להשיך לישראל ולא כמו שפי' הרמב\"ם שהיא מ\"ע להלוות לנכרי ברבית ולמ\"ד נמי מאי לאו תשוך לאו למימרא שהזהיר הכתוב להלוות לנכרי ברבית אלא להתיר להלוות לו ברבית וכמו שפי' רש\"י ז\"ל עכ\"ל :
והנה הראב\"ד ז\"ל לקמן רפ\"ה השיגו ג\"כ לרבינו ז\"ל במצוות לנכרי תשיך ומדלא השיגו הכא במצות לנכרי תגוש משמע דהכא אזיל ומודה לו ונראה שטעמו ז\"ל דגבי לנכרי תשיך כיון דמשמעות תשיך הוא שתלוה מן הגוי ברבית ולא שתלוה לו וכמ\"ש מרן כ\"מ שם וכמו שדרשו גבי קרא דולאחיך לא תשיך שהוא אזהרה ללוה וכמ\"ש רבינו בפ\"ד ה\"ב בקרא דלא תשיך לאחיך וכן מבואר בגמ' בר\"פ איזהו נשך וכי קאמרו בגמ' מאי לאו תשוך כו' לאו דפשטיה דקרא הכי הוא אלא משום קושיית לא סגי בלא\"ה דפריך בתר הכי הוה בעי לאפוקי קרא ממשמעותיה ולומר דתשיך לאו דוקא אלא תשוך קאמר ואגב דבעי מימר ולאחיך לא תשיך נקט נמי לנכרי תשיך וכמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל לקמן לדעת רבינו לפום קושטא כיע\"ש:
ועל זה השיגו הראב\"ד ז\"ל שם כיון דלפום קושטא דמתרץ הש\"ס קושית לא סגי בלא\"ה דאתא קרא למימר דאיכא עשה במניעה מן האח שלא ישיך לישראל כלומר שלא יניח עצמו שישכינו ישראל ושבקינן משמעות תשיך כפשטיה תו ליכא למדרש לנכרי תשיך למצות עשה להשיך לנכרי ולומר דתשוך קאמר אמנם בקרא דלנכרי תגוש דאי דרשינן קרא כמ\"ש רבינו שהוא מצוה לנגוש את הגוי ואתו דברי הספרי כפשטיה ושבקינן קרא כפשטיה אין מקום להשיג על רבינו ז\"ל זה נ\"ל טעמו של הראב\"ד ז\"ל ועיין להרב כהונת עולם בביאורו להלכות רבית ר\"ס קנ\"ט יע\"ש:
ומתוך מ\"ש בדעת הראב\"ד ז\"ל יתבאר דמ\"ש בדברי הראב\"ד לקמן ברפ\"ה בהשגות דהוי לאו הבא מכלל עשה שלא ישיך לישר' הכוונה שלא ישיך עצמו לישראל לא שלא ישוך לישראל ויקח ממנו רבית דלדבריו פי' תשיך הוא כפשטיה שישיך עצמו לגוי וא\"כ הלאו הנמשך ממנו הוא שלא להשיך עצמו לישראל חבירו וזה נר' שהביא מרן כ\"מ ז\"ל ממה שתמה שם על רבינו ז\"ל ולא על הראב\"ד כיע\"ש :
ובזה בין תבין דברי הרא\"ם בפרשת תצא בד\"ה לנכרי תשיך שכתב וז\"ל בפ' א\"ן כו' אבל בספרי שנו כו' ונר' שהתלמוד שלנו חולק על זה כפי מ\"ש הסמ\"ג והגהות מיימון אבל הראב\"ד פי' שמ\"ש בספרי זו מ\"ע כו' ואין זה חולק על הש\"ס שלנו והסברא מסייע לזה דהא לא סגי בלא\"ה עכ\"ל:
והנה זה שכתב והסברא מסייע כו' אין לו מובן לכאורה וכמו שהקשה בס' נחלת יעקב ועיין להרב לשון ערומים לשונות הרא\"ם יע\"ש והנראה דהרא\"ם ז\"ל לפי דברי רש\"י ז\"ל שפי' הכתוב כפשטי' דתשיך הוא כמשמעותו דהיינו שתניח אותך לשוך הוא שכתב דלפי דברי הסמ\"ג והגהות צ\"ל דהספרי סובר דאיכא מ\"ע להיות נשוך מהגוי ולא אתא קרא ללאו הבא מכלל עשה כמ\"ש בש\"ע אמנם לפי דברי הראב\"ד אין הספרי חולק על הש\"ס ולכ\"ע הוי לאו הבא מכלל עשה ועל זה סיים וכתב דהסברה מוכחת כן דכיון דתשוך משמעותו הוא שתנשך ממנו כמבואר מדברי רש\"י א\"כ אם דברי הספרי הן כפשטן שהיא מ\"ע לינשך מהגוי אין סברא בזה דהא לא סגי בלא\"ה ודוק:
ועיין בס' מגילת ספר לאוין קצ\"ג דצ\"ז ע\"א שתמה ג\"כ על דברי הרא\"ם ובדצ\"ח ע\"ב עלה לישב דבריו ז\"ל מעין האמור יע\"ש. וראיתי להרב מגילת ספר בלאוין דצ\"ז ע\"ג שתמה על דברי הסמ\"ג שדחה דברי רבינו ז\"ל מהסוגייא שבפ' אז\"ן שאמרו לא סגי בלא\"ה אלא כו' ותמה עליו דמאחר שרבינו תפס במושלם דקרא תשוך הוא ומדבר במלוה ועפ\"ז יפה תפס פשט הספרי שמצא שהוא מ\"ע ליקח רבית מן הגוי ואין בזה סתירה מקו' הש\"ס לא סגי בלא\"ה דלא הקשו כן אלא כשאמרו דקרא הוא תשיך ומדבר בלוה אבל כשאנו אומרים שהוא תשוך ל\"קמ ולא הוה שייך ליה להקשות אלא הכי דבגמ' מסיק שהוא תשיך ומדבר בלוה ועוד היכי מסיים וכתב אלא כך פי' לנכרי תשיך אתה רשאי להלוות לו ברבית כו' נמצא שהוא מודה ג\"כ דקרא הוא תשוך ומדבר במלוה ואם כן איך הביא מעיקרא הסתירה ממ\"ש בגמ' לא סגי בלא\"ה והלא מבואר הוא דאי קרא הוא תשוך אין זו סתירה כלל ועיקר כמבואר למבין ועוד הסתיר' מבוארת בדבריו דבכאן הוא מבואר שהוא תופס דקרא הוא תשיך ומדבר בלוה ואלו בהקדמתו הוא תופס דקרא הוא תשוך ומדבר במלוה עכ\"ל:
ולעד\"ן דהסמ\"ג משמע ליה דאפי' כי מפרשי' דתשוך קאמר הא ודאי לא מפקינן קרא ממשמעותיה דתשיך לגמרי אלא ה\"ה לתשוך הוא דמפרשי' וכ\"כ הראב\"ד ז\"ל הובאו דבריו בש\"מ בפ' אז\"ן עלה דאמרינן מאי לאו תשוך כתב וז\"ל כלומר ה\"ה לתשוך כו' ואיידי דקאי בתשיך דישראל נקט ליה תשיך בגוי עכ\"ל וכוונתו ז\"ל לע\"ד דכי אמרי' דתשיך לאו דוקא אלא ה\"ה לתשוך ניחא דנקט קרא תשיך לומר שלגוי אין איסור לינשך לו כאחיך ואע\"פ שלזה לא הוה צריך קרא דמילתא דפשיטא הוא אצטריך קרא אם אינו ענין לתשיך תנהו לתשוך דשרי בגוי דומיא דגזל ואבידה כמ\"ש הרמב\"ן וכיון דאיכא חידושא לתשוך נקט קרא תשיך איידי דקאי בתשיך דישראל אבל אי תשיך דוקא א\"כ עכ\"ל דאיכא מצוה לינשך דאי רשות פשיטא וא\"כ ק' לא סגי בלא\"ה והשתא היינו דק\"ל להסמ\"ג ז\"ל דלדעת רבינו דקרא אתא לעשה א\"כ תו ליכא לפרושי תשיך כפשטיה דא\"כ כי היכי דמפרשינן תשוך לעשה ה\"ן צריך לפרש בתשיך דאיכא עשה וכיון שכן ק' לא סגי בלא\"ה כדאקשי הש\"ס וע\"ז דחה דברי רבינו וכתב דקרא לא אתא לעשה אלא לרשות בעלמא והשתא מתפרש שפיר מילת תשיך כפשטיה דהיינו תנשך ומתפרש למי תשוך כדאמרי' מעיקרא ובכן שפיר כתב הסמ\"ג ב' הפרושי' בתשיך ואין נסתר מחמתו כמו שהוקשה לו להרב הנז' ודוק:
וע\"פ האמור ממילא נוחי' ג\"כ דברי מרן כ\"מ לקמן ברפ\"ה במה שתמה על רבינו דלפי דבריו כך היה לו לכתוב לנכרי תשוך כו' ותמהו עליו הרב מ\"ב דצ\"ח סע\"א ובס' בית דוד ה' רבית רס\"י קנ\"ט דמה לו למרן עם רבינו מאחר שדבריו הן דברי הש\"ס דקאמר מאי לאו תשוך יע\"ש מיהו לפי מ\"ש הנה נכון דבגמ' איכא לפרושי דמאי דקאמר מאי לאו תשוך ה\"ה לתשוך קאמר וכמ\"ש הראב\"ד ז\"ל אבל לדעת רבינו שכתב דמ\"ע להלוות לגוי ליכא לפרושי תשיך כפשטיה כלל דתשיך הוא רשות ותשוך הוא מצוה וזה לא ניתן ליאמר ולזה נדחק מרן ז\"ל דגם לדעת רבינו דנקט קרא תשיך אע\"פ שאינו מתפרש כפשוטו כלל איידי דאחיך לא תשיך דשבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה:
ודרך אגב ראיתי להרב כהונת עולם בד\"ב ע\"א הביא דברי מרן כ\"מ ז\"ל דתירץ לדע' רבינו דנקט קרא תשיך איידי דולאחיך לא תשיך וכ\"ת ואיברא דמצינו להרא\"ה בש\"מ ר\"פ השואל דאמרינן אגב בכתוב אך לכאורה קשה דאמאי לא מנאו הרמב\"ם בפ\"ד קרא דולאחיך לא תשיך ולאו קושיא דכיון דכבר מנה קרא דלא תשיך לאחיך מש\"ה לא מנה ג\"כ הך דולאחיך לא תשיך משום שהן ב' לאוין בסגנון אחד ואין דרכו למנותן כנודע עכ\"ל:
והנה מה שהביא בשם הרא\"ה ז\"ל לא היה לו צורך לדבריו כי הראב\"ד ז\"ל כתב כדברי מרן כיע\"ש ועיין עוד להתוס' ביבמות דע\"ז ע\"א ד\"ה כתנאי שכתבו דאמרינן אגב בכתוב יע\"ש גם מ\"ש דלא מנה רבינו לאו זה משום שהן בסגנון אחד כו' לא נחה דעתי בזה שהרי מנה גבי מלוה ב' לאוין בסגנון אחד והן לאו דכספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך ונשך ומרבית אחד הוא כמ\"ש רבינו שם בראש הפרק ושוב ראיתי מ\"ש רבינו בפי\"א מה' שכירות הלכה ב' גבי הכובש שכר שכיר שעובר בד' אזהרות דכך היא גי' הרי\"ף ז\"ל ולא חשיב תרי לא תעשוק מפני שהן בלשון אחד יע\"ש ובהכי ניחא לי מה שהקשו התוס' שם דקי\"א ע\"א גבי מאי דקאמר רבה התם זהו עשק זהו גזל ולמה חילקן הכתוב לעבור כו' שנדחקו בתירוצם יע\"ש והשתא ניחא דלא מנה רבינו תרי לאוי דלא תשיך ואף שאביי מנאן בגמ' רבינו תפס עיקר ההיא דרבה גבי לא תעשוק ומהתימא על ה\"ה וצ\"ע ועיין להרדב\"ז בתשו' החדשות פ\"ב בלשונות הרמב\"ם סי' שי\"ג ועיין להרב מש\"ל לקמן רפ\"ה גבי מ\"ש רבינו גוי וגר תושב כו' שכתב דגרסינן בדברי רבינו ולאחיך לא תשיך דכיון דס\"ל דקרא דלנכרי תשיך הוא תשוך ה\"נ קרא דולאחיך לא תשיך הוא לא תשוך יע\"ש וזה שלא כדברי מרן כ\"מ ז\"ל ולא ידעתי למה לא זכר ש\"ר דבריו ודוק. ואיך שיהיה הנה לפי מ\"ש בדעת הראב\"ד ז\"ל מודה הוא לרבינו בחדא דהיינו במצות לנכרי תגוש דהיא מ\"ע חלוטה לנגוש את הגוי ואף רש\"י ז\"ל בפי' החומש נראה שכן דעתו ז\"ל שהרי בפרשת ראה בפ' לנכרי תגוש הביא דברי הספרי שאמרו זו מ\"ע ולא ביאר דבריו דלאו הבא מכלל עשה קאמר וכמו שביאר דבריו בפ' תצא בקרא דלנכרי תשיך ואף שהרמב\"ן ז\"ל שם בפ' ראה פי' דברי רש\"י דלאו הבא מכלל עשה קאמר אין הכרח לדבריו דאפשי ואפשי דרש\"י ז\"ל בשיטת הראב\"ד ז\"ל קאי וס\"ל דעשה גמור הוא ואף הרשב\"א לא מצינו שנחלק על רבינו אלא בקרא דלנכרי תשיך וכמ\"ש דבריו לעיל אבל בקרא דלנכרי תגוש לא דבר בו ובכן יש לתמוה על ה\"ה ז\"ל שכתב שהעיקר כדברי האחרונים שחולקים על רבינו ולא ידעתי מה סמך מצא לדברי האחרונים עד שעשה מהן עיקר והרי הראב\"ד לא השיגו בזה ופשט הספרי מורה כדברי רבינו ודוק:
גם במ\"ש ה\"ה ז\"ל לקמן בריש פ\"ה גבי לנכרי תשיך שהראב\"ד והרמב\"ן והרשב\"א נחלקו על רבינו ושהסוגיא שבפרק אז\"נ מוכחת כדבריהם יע\"ש: תמיהא לי טובא דמה הוכחה יש מהסוגיא הפך דעת רבינו דמ\"ש בגמ' דהוי לאו הבא מכלל עשה ולאפוקי אחיך דלא היינו כי מפרשינן קרא דתשיך קאמר ומשום ק\"ו דלא סגי בלאו הכי אבל כי מפרשינן קרא דתשוך קאמר משמע דאתא קרא למ\"ע ולא לאפוקי אחיך דלא וכן מבואר מדברי התוס' שם ד\"ה תשיך יע\"ש ואף שהרמב\"ן ז\"ל מפרש דאף מעיקרא דהוה בעינן לפרושי דתשוך קאמר לא בעינן מימר דאתא קרא לעשה גמור אלא להתיר רבית גוי דומיא דגזל ואבידה כמ\"ש לשונו לעיל אחר שאין הכרח לפירוש זה בסוגיא איך נאמר שהיא מוכחת הפך דברי רבינו ואין לומר דכיון דמסיק הש\"ס דתשיך קאמ' ולאפוקי אחיך דלא איך כתב רבינו הפך מסקנת הש\"ס וזו היא שכתב ה\"ה ז\"ל שהסוגיא מוכחת כדבריו הא ודאי ליתא שהרי אף הרמב\"ן סובר דלפום מאי דחדית תלמודא דאיסור רבית הגוי אינו אלא מדרבנן הדרינן לדמעיקרא דתשיך דקרא היינו תשוך וכמבואר מדבריו שבס' המצות שהוא ז\"ל לא דחה דברי רבינו משום דמפרש תשיך דקרא תשוך אלא משום דלא חשיב ליה מ\"ע אבל מודה הוא לו דתשיך היינו תשוך וכיון שלדעת רבינו כי מפרשינן תשוך אתא קרא לעשה אם כן למאי דחדית לן הש\"ס דאיסור רבית הגוי אינו אלא מדרבנן והשתא הדרינן לדמעיקרא דתשוך קאמר השתא נמי אית לן למימ' דאיכא עשה וא\"כ מה היתה הוכחתו של ה\"ה ז\"ל מהסוגיא הפך דעת רבינו ואיברא כי לא על ה\"ה ז\"ל תלונותינו שגם על הרמב\"ן שכתב בפי' התורה פ' ראה שהסוגיא שבפרק אז\"נ מוכחת כדבריו כו' ואין משם הוכחה לע\"ד. ואולי הוכחת הסוגיא לדעתם ז\"ל הוא דכיון דלמאי דדחי ליה ואמר דתשיך דוקא א\"א לפרש קרא למ\"ע משום ק\"ו לא סגי בלא\"ה ה\"נ למאי דס\"ד דתשוך קאמר אין לנו לומר דמ\"ע היא דאלת\"ה קשה דמנין התרי\"ג מצות לדע' המקשה והמתרץ אינן ידועים כיון דלדעת מ\"ד תשוך איכא מצוה זו ולמ\"ד תשיך ליתיה למצוה זו וצ\"ע ועיין להרמב\"ן ז\"ל במ\"ש בריש שורש ראשון ודוק:
ודע שאף לדעת רבינו ליכא מ\"ע לבקש להלוות לגוי ברבית ולא עיקר כשיבא להלוותו לגוי שלא ילוינו חנם אלא ברבית וכ\"כ בס' מגילת ספר לאוין קצ\"ג דצ\"ז ע\"ב וע\"ג ועפ\"ז ישב לדעת רבינו אותה שאמרו בסוף מכות כספו לא נתן בנשך ואפי' רבית דגוי גם ההיא דאמרי' בפרק זה בורר מלוה ברבית מאימתי חזרתן עד דאפי' לנכרי לא מוזפי ברביתא יע\"ש ועיין בספר לשון ערומים בלשונות הרא\"ם פ' כי תצא דכ\"ח ע\"א ד\"ה ועוד יע\"ש:
ודע דמדברי התוס' ז\"ל בפרק אז\"נ ד\"ע ע\"ב ד\"ה תשיך מבואר דס\"ל הכי מפרשינן קרא דתשוך קאמר איכא מ\"ע להלוות לגוי ברבית וכדעת רבינו ובהכי ניחא להו מאי דפריך לרב הונא דאמר רבית דגוי אסור מלנכרי תשיך ולא משני דאה\"נ דמדאורייתא שרי מיהו מדרבנן אסור משום דכיון דאמר רחמנא דמצוה לחסרן לא היה להם לחכמים לאסור יע\"ש. ועיין להרב טורי זהב ז\"ל בי\"ד ר\"סי קי\"ז ושם בספר פרי תואר שכתבו דכל דבר דמפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאוסרו וכ\"כ עוד הט\"ז בא\"ח סי' תקפ\"ז ובח\"מ סי' ב' ועיין להרב לשון לימודים בא\"ח סי' קס\"ב שהביא סמיכות לדבריו מדברי התוס' דפ' אז\"ן דס\"ד ע\"ב ד\"ה לא ישכור והוקשו לו דבריהם שכתבו כאן דמשום דמצוה לחסרן כו' דמשמע דמשום דאיכא צד מצוה הוא דאין כח ביד חכמים יע\"ש ועיין עוד בס' שם אהרן בחי' לקידושין דט\"ל יע\"ש ועיין עוד בס' שער המלך למורי נר\"ו בה' יסודי התורה ד\"ב ע\"ג וע\"ד יע\"ש ועיין בחי' למס' ביצה ר\"פ אין צדין ד\"ג ע\"ב בגליון ושם דל\"ב ע\"א יע\"ש: ועיין בנדרים ד\"ך ע\"ב שאמרו א\"ל התורה התירתך ואני מה אעשה יע\"ש ועיין עוד בפ\"ק דסוטה ד\"ז ע\"א במ\"ש מן התורה האיש מביא את אשתו כו' אבל אמרו חכמים כו':" + ], + [], + [ + "שורש דין גביית מלוה כשיתבע \n המלוה כו' גובין מכל מטלטלין כו'. וכתב ה\"ה והתחל' גבייה מהמטלטלין מפורש בהרבה מקומות ע\"כ : ותמה הלח\"ם ז\"ל שלא ידע מקומות אלו היכן הם זולת הרא\"ש ז\"ל שכתב כן בפסקיו בפ\"ק דב\"ק יע\"ש : והנה מדברי הרא\"ש ז\"ל שם מבואר יוצא דכי אית ליה ללוה מעות ומטלטלין בעי למיתב ליה מעות וכ\"כ הטור בח\"מ סי' ק\"א ועיין למרן ב\"י ז\"ל שם ועיין למוהרש\"ח ז\"ל בתשובה סי' ל\"ב ולמהר\"ש הלוי בחח\"מ סי' כ\"ג שדקדקו כן ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל בסוף אותו הלשון שהביא מרן ז\"ל וז\"ל דאל\"כ נעלת דלת בפני לווין שיתן לו הפחות שבביתו אם אין לו מעות יע\"ש: וכ\"כ עוד בבירור בתשובה כלל פ\"ח סי' ח' יע\"ש ויותר היה להם להביא מ\"ש הרא\"ש בר\"פ שור שנגח את הפרה וז\"ל ונראה להרי\"ף גירסא ראשונה עיקר וכן נראה לר\"ת דכיון שנתן מעות כדי שיתקיים מקח זה ונתבטל המקח הוו הנך מעות כהלואה וגבי הלואה אמרינן בפ' הכותב דאי אית ליה זוזי בעי למיתב ליה זוזי עכ\"ל. הרי שהסכים לדעת הרי\"ף ור\"ת דכל דאית ליה זוזי לא מצי מיהב ליה מטלטלין וכמ\"ש הרי\"ף בהדיא בר\"פ המוכר פירות כיע\"ש וזה נלע\"ד שהוא ג\"כ דעת רבינו דאע\"פ שסתם דבריו כאן וכתב שגובין לו מכל מטלטלין כו' ולא כתב שאם יש לו מעות גובין מהם תחילה היינו משום דכל שבא הדבר לידי גביית ב\"ד מסתמא אין לו מעות ומש\"ה לא הוצרך לפרש שגובין מהמעות תחילה כיון דמיירי באין לו וראיה לדבר שאלו היה דעתו ז\"ל שלא כדעת הרי\"ף והרא\"ש ור\"ת עכ\"ל שגירסתו ז\"ל כההיא דר\"פ המוכר פירות היה אי דליתנהו להנהו זוזי כו' כגירסא האחרת שכתב הרא\"ש ז\"ל ודלא כגירסת הרי\"ף ז\"ל ואלו ממ\"ש רבינו ז\"ל בפי\"ו מהלכות מכירה ה\"ה גבי המוכר שור ונמצא נגחן הר\"ז מקח טעות וחוזר יע\"ש נראה מבואר דס\"ל כגירסת הרי\"ף ז\"ל שהרי כתב דהוי דינו כדין מקח טעות ובמקח טעות הדבר מבואר שאינו יכול המוכר ליתן לו החפץ במקום הדמים ולהשלים פחת הדמים וכמ\"ש בהדיא שם בפט\"ו הל\"ד וז\"ל וא\"י לומר לו הילך איסר פחת המום שהלוקח אומר חפץ שלם אני רוצה כו' וכתב ה\"ה זה פשוט שהרי מום כמקח טעות הוא ומבואר פ' השוכר את האומנין ד\"פ שמום הוא כמקח טעות יע\"ש ואלו דעת רבינו שאף במקח טעות כל דלית ליה הנהו זוזי למוכר יכול ליתן לו מטלט' לא היה לו לסתום דבריו שם והי\"ל לפרש דאי ליתנהו להנהו זוזי יכול ליתן לו המקח הזה במקום דמים כיון שגירסתו שם אי דליתנהו להנהו זוזי לשקול תורא בזוזי כו' ומדלא פי' משמע ודאי דס\"ל דבין איתנהו להנהו זוזי בין ליתנהו להנהו זוזי חוזר המקח וצריך המוכר ליתן לו דמים:
איברא כי שערי דחיה לא ננעלו ויש לדחות ראיה זו דאפי' אם נאמר דגירסתו כגירסת הרי\"ף אכתי הי\"ל לרבינו לבאר שם דכי לית ליה למוכר זוזי כלל יכול ליתן לו המקח שנמצא בו מום או שהיה מקח טעות במקום דמים כדאמרי' אי דלית ליה זוזי לשקול תורא בזוזי כו' דכיון דאף אם נאמר דגירסתו כגירסת הרי\"ף אכתי צריכין אנו לומר שהשמיט רבינו מלהשמיענו דבר זה מפני שהדבר פשוט לו או מפני טעם אחר הנוגע לו אף אנו נאמר שגירסתו כגירסא האחרת דגרסי אי דליתנהו להנהו זוזי כו' והשמיטה רבינו מפני הטעם ההוא:
מיהו אין זו דחיה כ\"כ דבשלמא אי גירסתו כגירסת הרי\"ף איכא למימר שפיר דלא הוצרך רבינו לבאר דכי לית ליה זוזי כלל יכול לומר לו טול חפץ זה בדמים מפני שסמך על מ\"ש כאן בה' מלוה לגבי בעל חוב שיכול לסלקו במטלטלין וכל דלית ליה למוכר זוזי כלל הו\"ל כבעל חוב דעלמא: אמנם אי גירסתו כגירס' האחרת דגריס אי דליתנהו ליתנהו להנהו זוזי כו' כל כי הא הו\"ל לרבינו להשמיענו שם היפך דעת הרי\"ף דיש לו מעות אחרות כל דליתנהו להנהו זוזי יכול לסלקו במטלטלין דזה לא השמיענו גבי בעל חוב בפי' כדי שנאמר שסמך עמ\"ש כאן ואילו היה מפרש דבריו שם דאפי' כי ליתנהו להנהו זוזי ואית ליה זוזי אחריני אפ\"ה מצי לפורעו במטלטלין היינו מפרשים ג\"כ דבריו כאן גבי בעל חוב על הדרך הזה אמנם השתא שלא ביאר דבריו שם נר' דאזיל בשיט' הרי\"ף ועוד כיון שדרכו של רבינו לילך אחר עקבות הרי\"ף ז\"ל בהלכותיו ויש לנו לפרש דבריו עפ\"י גירסת הרי\"ף ודאי דהכי מפרשינן להו וכמ\"ש מרן החבי\"ב בח\"מ סי' רפ\"ט הגהת ב\"י אות ד' ועיין בס' יד מלאכי בכללי הרמב\"ם סי' ר\"ט וכ\"ש שרוב הפוסקים שהביא הטור בסי' ק\"א קיימי בשיטה זו ולא מצינו חולק בגי' הרי\"ף זולת ר\"ח הכהן שהביאו התוס' בר\"פ המוכר פירות כמ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל בר\"ס ק\"א יע\"ש:
ואם כנים אנחנו בזה אפשר לומר שזו היתה כונת ה\"ה שכתב שזה מפורש בהרבה מקומות והיינו ההיא דר\"פ המוכר פירות ופ' שור שנגח את הפרה ופ' הכותב דפ\"ו דלפי גירסת הרי\"ף ז\"ל בההי' דר\"פ המוכר ופ' שור שנגח נמי מבואר דכל דלית ליה זוזי למוכר הוא דדחינן ליה אצל מטלטלין אבל כי אית ליה זוזי בעי למיתב ליה זוזי וא\"כ מינה נמי נשמע דכי אית ליה מטלטלין וקרקע צריך להגבותו מטלטלין דמקרו שוה כסף טפי וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל כנלע\"ד:
ושוב ראיתי למהר\"ש הלוי ז\"ל בח\"מ סי' כ\"ג דכ\"א ע\"ב ד\"ה אמנם שכתב שדעת רבינו דלא כהרי\"ף מדלא פי' דבריו ואמר דתחילת הגבייה היא מהמעות ואם אין לו גובין מהמטלטלין וגם ה\"ה ז\"ל לא היה לו לסתום ולומר דתחילת הגביה הוא מהמטלטלין נר' דס\"ל דמעות ומטלטלין הם שוין וכתב עוד שכן נר' מדברי ה\"ה פי\"א מה' מלוה דעל מ\"ש רבינו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות כו' כתב ואל יקשה בעיניך היאך יכול להגבותו קרקע כל זמן שיש לו מעות או מטלטלין נראה דס\"ל דמעות ומטלטלין הן שוין וכתב עוד שכן נר' מדברי מרן כ\"מ ברפ\"ב מה' עבדים שכתב וז\"ל ובכל מקום שוה כסף ככסף דילפינן מנזיקין כו' וק' דהא לגבי ב\"ח לא הוי שוה כסף ככסף לדעת הרי\"ף ז\"ל ור\"ת ז\"ל וכמה פוסקים אחרים אלא ודאי דלדעת הרמב\"ם כתב כן עכ\"ל:
ותמוהים דבריו לע\"ד דמלבד מ\"ש לעיל דיש להסכים דעת רבינו לדעת רבו הרי\"ף ז\"ל ויש לנו סמוכות מדבריו בה' מכירה ואף מדברי ה\"ה כמדובר עוד זאת דאי לדעת רבינו מעות ומטלטלין שוים הן הנה סברת רבינו היא סברת שלשית כי לא מצינו לו חבר בסברתו דאי לדעת הרי\"ף ור\"ת וסיעתייהו כל דאית ליה זוזי לא מצי לסלוקי ליה אף במטלטלין וכ\"ש בארעא ואי לסברת הר\"ח הכהן ז\"ל שהביאו התוס' בר\"פ המוכר פירות אפי' אית ליה זוזי ומטלטלין מצי לסלוקי ליה בארעא וכמ\"ש התוס' ז\"ל שם ולסברת רבינו לא מצי לסלוקי ליה בארעא אבל מצי לסלוקי בזוזי או במטלטלין דשוים הם וכיון דאפושי בפלוגתא לא מפשינן יש לנו לפרש דבריו טפי ע\"פ שיטת הרי\"ף ז\"ל ולא שנאמר דרבינו לא קאי לא בשיטת הרי\"ף ולא בשיטת הר\"ח ז\"ל ומה שדקדק מדברי ה\"ה ז\"ל בפי\"א מה' מלוה לע\"ד אדרבא משם ראיה הפך דבריו דלפי שיטתו מה לו לה\"ה ז\"ל להזכיר מעות דאטו מעות לאו מטלטלין ולא היה לו לומר אלא דכל שיש לו מטלטלין היאך יכול להגבותו קרקע וכלשון רבינו שכתב כאן אמנם לפי שדעתו ז\"ל דכל שיש לו מעות קודמין למטלטלין לכך כתב מעות או מטלטלין:
גם מה שדקדק עוד מדברי מרן כ\"מ בה' עבדים אינו דקדוק כלל לע\"ד דאף לשיטת הרי\"ף ור\"ת וסיעתייהו ע\"כ דמטלטלין וארעא חשיבי נמי ככסף דשוה כסף כסף הוא דאי לא הו\"ל למימר דהלוה יטרח וימכור ולמיהב ליה כסף כי לית ליה כסף אלא מטלטלין או ארעא אלא ודאי דלהכי לא בעי מטרח משום דשוה כסף ככסף אלא דכי אית ליה זוזי הוא דאמרו דבעי למיתב ליה זוזי כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ולא משום דלא חשיב כסף ועיין בדברי הרבע\"הת בשער ד' ח\"ב והביא דבריו הר\"ש הלוי לקמיה שם שכתב וז\"ל ואע\"ג דמעות ומטלטלין נקראים כסף נקדי' הפרעון במעות משום דחריפי טפי ע\"ש וצ\"ע:
ואת זה ראיתי להרש\"ח בסי' ל\"ב תוך התשו' שכתב שדעת יש מי שאומר שכתב רשב\"ם בר\"פ המוכר פירות בשם רבינו חננאל ז\"ל הוא כדעת הר\"ח הכהן שהביאו התוס' ז\"ל וא\"כ בבעל חוב מצי למימר קים לי כיש מי שאומר והר\"ח הכהן דהוו תרי יע\"ש והביא דבריו מרן החבי\"ב בסי' ק\"א הב\"י אות ג':
ולא זכיתי להבין היאך השוה סברת יש מי שאומר לסברת הר\"ח הכהן מאחר שהיש מי שאומר לא דברו בב\"ח בהדייא אלא עיקר דבריהם הוא במי שנמצא מקחו מקח טעות כההיא דמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ומדברי רשב\"ם והתוס' שם מבואר דמקח טעות דמי לנזיקי' ומה\"ט כתבו התוס' דשפיר גרסינן אי דליתנהו להנהו זוזי כדברי יש מי שאומר ולא קשיא מבעל חוב דכל שיש לו זוזי אפי' ליתנהו להנהו זוזי צריך ליתן לו זוזי משום דשאני מקח טעות דדמי לנזיקי' כו' וכיון שכן איכא למימר דלדעת יש מי שאומר הללו בבעל חוב מיהא כל דאית ליה זוזי בעי למיתב ליה זוזי הפך דעת הר\"ח הכהן דס\"ל דאפי' גבי בעל חוב מצי יהיב ליה אפי' סובין אף כי אית ליה זוזי אלא ס\"ל להי\"א בבעל חוב כסברת הרי\"ף ור\"ת ושאר הפוסקים ובמקח טעות ס\"ל כר\"י דדמי לנזיקי' דאפי' אית ליה זוזי מצי למית' ליה אפי' סובין וכיון דסברת הר\"ח הכהן ז\"ל גבי בעל חוב היא סברא יחידאה ליכא למימר קים לי וצ\"ע ועיין למרן החבי\"ב סי' ק\"א ודוק:
ודע דמדברי התוס' והרא\"ש והטור בסי' ק\"א וכן מדברי הר\"ב התרומות בשער ד' וכן מדברי הרב הנמקי ז\"ל בפ' הבית והעליה מבואר דכל דלית ליה זוזי ללוה ואית ליה מטלטלין לא מצי מלוה לומר זיל טרח וזבין ואייתי ליה זוזי והרב הנמקי הכריח כן מההיא דר\"פ המוכר פירות דאמרו אי דלית ליה זוזי לימא ליה שקול תורא בזוזי כו' ועיין בשיטה המקובצת לכתובות בפ' הכותב דפ\"ח שכתב בשם הר' ישעיה ז\"ל הפך זה ועיין בס' שער המלך למו\"ר נר\"ו בפי\"א מה' אלו הלכה ו' ודוק:
ולענין נזיקין לפי מ\"ש רשב\"ם בר\"פ המוכר פירות נר' דס\"ל כרב נחמן בפ\"ק דבב\"ק ד\"ט דאמר או כסף או מיטב דכל דאית ליה זוזי למזיק לא מצי לדחויי ליה לניזק לשאר מטלטלין נכסים דבעי שומא וזו היא שיטת ר\"ת לפי מ\"ש התוס' בשמו שם בפ\"ק דב\"ק ד\"ט ע\"א ד\"ה רב הונא וגם הרא\"ש שם בפ\"ק דב\"ק כתב כן בשם ר\"ת בס' הישר. אמנם בר\"פ המוכר פירות דצ\"ב ע\"ב ד\"ה אי דליכא כתבו בשם ר\"ת דאפי' כי אית ליה זוזי למזיק מצי לסלוקי לניזק במאי דבעי דכל מילי מיטב הוא כרב פפא וכרב הונא בריה דרב יהושע יע\"ש וזה לכאורה מן התימה היאך כתבו בשם ר\"ת ז\"ל דברים הפכיים.
ושוב ראיתי להרב שלטי הגבורים הוקשה לו כן בדברי המרדכי בפ\"ק דב\"ק יע\"ש. ועיין למרן החבי\"ב בר\"ס תי\"ט שכתב וז\"ל ואולי ר\"י גרסינן במקום ר\"ת והוא ר\"י המוזכר בתשובה דשייכי לס' משפטים סי' י\"ג ובדברי ריא\"ז שהביא שה\"ג במקום הנז' יע\"ש ואשתמיט מיניה דמר דברי התוס' בר\"פ המוכר פירות כי שם הזכירו דברי ר\"י ודברי ר\"ת ובשניהן כתבו דבנזיקין בין אית ליה זוזי בין לית ליה זוזי מצי לסלקו במאי דבעי וא\"כ לא הועיל הרב ז\"ל בהגהתו בדברי המרדכי כי עדין ק' מדברי התוספות הללו לדברי המרדכי הראשונים שכתב בשם ר\"ת וגם לדברי התוספות דפ\"ק דב\"ק שכתבו בשם ר\"ת הפך ממ\"ש בר\"פ המוכר פירות ובדברי התוס' אין להגיה בשום אחד מדבריהם כלל ר\"י במקום ר\"ת כמובן כי ע\"כ נלע\"ד ליישב דמ\"ש התוס' בשם ר\"ת בריש פרק המוכר פירות וכן מ\"ש המרדכי בשם רבינו ברוך שכתב בשם ר\"ת לא נחתו הם ז\"ל לכתוב בשם ר\"ת אלא דג' דינים יש בענין ב\"ח ונזיקין ופועל ולאפוקי מדברי הר\"ח הכהן שכתבו התוס' שם בר\"פ המוכר פירות דס\"ל דב\"ח ונזיקין שוין הם ומפני שהתוס' ורבינו ברוך ס\"ל דבנזיקין קי\"ל כרב הונא ור\"פ דס\"ל דבין אית ליה זוזי בין לית ליה כתבו בדברי ר\"ת דבנזיקין אפילו אית ליה זוזי מצי למיתב ליה אפילו סובין אמנם לדעת ר\"ת דקי\"ל כרב נחמן מחלק הג' דינין כמ\"ש התוס' בפ\"ק דב\"ק ד\"ט באופן כי מה שהביאו התוס' דברי ר\"ת בר\"פ המוכר פירות וכן רבינו ברוך ז\"ל אינו אלא לומר דס\"ל דג' דינין יש בענין ובין אם נפסוק כרב נחמן ובין אם נפסוק כרב הונא בריה דרב יהושע וכר\"פ לענין נזיקין ס\"ס לשיטת ר\"ת שמחלק הדברים יש שלשה דינין בענין וזה מדוקדק בדברי רבינו ברוך שהביא המרדכי שכת' לשיטת ר\"ת יש ג' דינין כו' מלשון לשיטת שכתב מבואר כונתו כאשר כתבנו ודוק. והרא\"ש בפ\"ק דב\"ק הכריח דהלכתא כר\"פ וכרב הונא בריה דרב יהושע דס\"ל דאפילו כי אית ליה זוזי למזיק מצי לסלוקי לניזק אפי' בסובין ודלא כר\"ת דפסק כרב נחמן מדאמרינן לקמן ד\"י ע\"א א\"ל רב כהנא לרבא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה הא לא\"ה הו\"א נבילה דמזיק הוי השתא אי אית ליה לדידיה יהיב ליה דאמר מר ישיב ואפי' סובין נבילה דידיה מבעיא ואם איתא לדרב הונא לימא ליה דאצטריך קרא היכא דאית ליה כסף או מיטב אלמא רבא ורב כהנא תלמידיה דרבא דבתרא' הוא סבר כר\"פ וכר\"ה בריה דר\"י וע\"ש:
והנה אף שבנוסח הש\"ס שבידינו בההיא דלקמן לא גרסינן א\"ל רב כהנא לרבא כי אם רב במקום רבא אין ספק שבנוסחת הרא\"ש הוה גריס רבא במקום רב ומש\"ה כתב דרב כהנא תלמידיה דרבא דבתראה הוא סבר כר\"פ וכ\"כ בשיטה מקובצת לקמא בשם תוספי הרא\"ש דרבא גרסי' ורב כהנא זה היינו רב כהנא בתרא שהיה בימי רבא ומה שתמה עליו הש\"ך בסי' תי\"ט סק\"ג שנוסחת הרא\"ש היא תמוה שלא מצינו בשום מקום דרב כהנא היה תלמידו דרבא אלא בכמה דוכתי משמע שהיה תלמידו של רב כו' אחרי המחילה רבה אשתמיט מיניה מ\"ש התוס' במנחות פי\"ב דק\"ב ע\"א ד\"ה אמר רב אשי כו' וז\"ל רב כהנא גרסי' והוא רב כהנא אחרון שהיה בימי רב אשי כדאשכחן בכמה דוכתי כו' יע\"ש הרי שכתבו התוס' שהיה רב כהנא אחרון בימי רב אשי ואפשר שזה שהיה בימי רב אשי תלמידו של רבו היה וכן משמע מההיא דפ\"ק דמגילה ד\"ז ע\"ב גבי רב אשי הוה יתיב קמיה דרב כהנא כו' א\"ל ולא שמיע ליה למר הא דאמר רבא סעודת פורים שעשאה בלילה כו' א\"ל אמר רבא הכי א\"ל אין תנא מיניה מ' זימנין ודמי ליה כמאן דמנח בכיסתיה יע\"ש ועיין בספר יד מלאכי דקנ\"ט ע\"א שכתב שדרך התלמידים להיות מחבבים שמועות רבם ומש\"ה תנא מיניה מ' זימנין הלכה זו עי\"ש ועיין בכללי הש\"ס להרב שני לוחות הברית שכתב בהדיא דרב כהנא אחרון היה בימי רבא ורב אשי יע\"ש. ודע שהרא\"ם בפ' משפטים ד\"ה כסף ישיב לבעליו כו' כתב וז\"ל וא\"ת א\"ה קשו קראי אהדדי כתיב בבור ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין וכתיב בשן ורגל מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם כו' כבר תירצו זה בפ\"ק דב\"ק ל\"ק הא דאית ליה הא דלית ליה עכ\"ל וראיתי להרב אורים גדולים בלשונות הרא\"ם שכתב וז\"ל פשט דברי הרב נר' שהביא תי' רב הונא אשר בדף ט' ע\"א וכך משמע מדסיים הרב וכתב ולא אמרי' ליה זיל טרח כו' וק' לפ\"ז מאי הקשו שם ד\"י ע\"ב דבלאו קרא דוהמת יהיה לו ודאי שהבעלים מטפלים בנבילה כו' ותי' לפחת נבלה והביאו הרב לקמן בסמוך הלא לפי דברי הרב שהביא דברי רב הונא ל\"ק דאצטריך להיכא דאית ליה שדות וכרמים דחייביה הכתוב לתת לו ממיטב אפ\"ה המת יהיה ולא נאמר מיטב אלא להשלים אמנם כוונת הדברים כו' ודברי הרב צ\"ע עכ\"ל. ולא ידעתי למה לא זכר הרב דברי הרא\"ש שכתב כדבריו ומתוך סוגיא זו הכריח כשיטת הרי\"ף ודחה דברי ר\"ת והן הן הדברים שכתב הרב להשיג על הרא\"ם:
ומ\"מ לפי מ\"ש עוד הרא\"ש לדעת ר\"ת דס\"ל דר\"ה ור\"פ ל\"פ ודכולהו ס\"ל דכי אית ליה כסף בעי למיתב ליה או כסף או מיטב וכי לית ליה כסף או מיטב אז מצי יהיב ליה אפילו סובין יע\"ש ע\"כ לומר דההיא דפריך הש\"ס לקמן ל\"ל קרא דוהמת יהיה לו ולא משני דאצטריך קרא להיכא דאית ליה מיטב שדה או כסף הוא משו' דכיון דקרא סתמא כתיב ומשמע דאפי' לית ליה מיטב הוא להכי הוצרך לאוקומי דאצטריך קרא לפחת נבילה וכן מצאתי לשיטה המקובצת לבב\"ק ד\"ט ע\"ד ד\"ה ולענין הלכה וז\"ל וקצת חכמי הצרפתים חולקים לומר שבנזיקים אם אין שם קרקע ויש שם כסף או מטלטלין זקוק הוא ליתן כסף ומפרשים שמועת הנבילה והוא לשון הגמרא כו' בשאין לו כסף עכ\"ל וכיון שכן אף אנו נאמר כן לדעת הרא\"ם ואין כאן תמיה על דבריו מאחר שדבריו הם דברי התוס' והרא\"ש ז\"ל:
והנה כבר כתבנו לעיל שר\"ת ורשב\"ם בריש פרק המוכר פירות והתוס' בפ\"ק דבב\"ק ד\"ט כולהו בשיטה אחת קיימי דאף בנזיקין כל היכא דאית ליה כסף או מיטב בעי למיתב ליה ולא מצי לסלוקי ליה במטלטלין ואולם רבינו ז\"ל כתב בפ\"ח מהלכות נזקי ממון הלכה יו\"ד כתב וז\"ל כשב\"ד נזקקין לגבות הניזק מנכסי המזיק גובין מן המטלטלין תחילה ואם לא היה לו מטלטלין כלל או שלא היו לו מטלטלין כנגד כל הנזק גובין השאר מן הקרקע כו' וכל זמן שימצאו מטלטלין ואפי' סובין אין נזקקין לקרקע עכ\"ל:
וראיתי בסמ\"ע ר\"סי תי\"ט שפי' דעת רבינו דס\"ל דיד המזיק על העליונה דאף אם יש לו למזיק כסף או מטלטלין אם ירצה לשלם בקרקע צריך הניזק לקבל והיינו דמשני ר\"פ כי פרכינן והתניא ישיב לרבות ש\"ך ואפי' סובין דביש לו מטלטלין ובא לפרוע מהן אינהו מקרי מיטב דאי לא מזדבני הכא כו' ומ\"ש רבינו גובין מן המטלטלין תחילה היינו משום דמסתמא ניחא ליה למזיק לשלם במטלטלין יותר ממקרקעי שהוא בר קיימא ומשום הכי קאמר כשבית דין נזקקין משלמין מן המטלטלין ולמדונו דאף אם אין המזיק לפנינו לגלות דעתו אמרינן דמסתמא ניחא ליה למזיק לשלם מהמטלטלין אבל ודאי אם המזיק גילה דעתו דניחא ליה טפי במטלטלין יד המזיק על העליונה ולזה הסכים דעת הרא\"ש והטור ז\"ל יע\"ש:
ועפ\"י דבריו ז\"ל אין מקום למ\"ש הלח\"ם ז\"ל הכא וז\"ל מה שמחלק הרא\"ש בין נזיקין לב\"ח לא משמע דרבינו אית ליה הכי שהוא בפ\"ח מה' נ\"מ כשב\"ד נזקקין כו' משמע דאית ליה אפי' בנזיקין דנזקקין למטלטלין תחילה וא\"כ לא שייך טעמא דכתב הרא\"ש ז\"ל גבי בע\"ח וצ\"ע מנין לו לרבינו כן עכ\"ל ולפי דברי הסמ\"ע הנה רבינו והרא\"ש בשיט' אחת קיימי בין לענין בע\"ח בין לענין נזיקין כמדובר. ואולם ראיתי להרב ש\"ך ז\"ל דחה דברי הסמ\"ע וכתב דכונת רבינו לומר דכל דאית ליה מטלטלין למזיק כייפינן ליה לשלם מהמטלטלין ולא מצי לסלקו לניזק בקרקע והביא ג\"כ דברי הנ\"י ז\"ל בר\"פ המוכר פירות שכתב בהדייא כן והכריח עוד הש\"ך שכן הוא דעת רבינו בדברים שאין בהם הכרח כ\"כ כיע\"ש אין צורך להאריך :
ומ\"ש בשם הנ\"י שהבין כן בדעת רבינו אנכי מצאתי להרב המאירי הובאו דבריו בש\"מ בב\"ק די\"ט ע\"ד ד\"ה ולענין הלכה שלא הבין כן בדעת רבינו שכתב וז\"ל וקצת חכמי הצרפתים חולקים לומר כו' ואין דבריהם נראין דאע\"פי שיש מביאין ראיה לזה מדברי גדול המחברים שכתב כשב\"ד נזקקין לגבות כו' אינה ראיה שאין הכונה בדבריהם אלא שתהא הבחירה ביד המזיק עכ\"ל. הרי בהדייא שהבין כדעת רבינו כמו שהבין הסמ\"ע ודלא כדברי הרב הנ\"י והש\"ך ז\"ל:
עוד ראיתי להש\"ך שכתב וז\"ל ועוד נ\"ל שכן עיקר מהא דגרסי' פ\"ק דב\"ק די\"ד ע\"ב על פסקא דשוה כסף רמי ליה ריב\"ח לרב הונא בריה דר\"י תנא ש\"ך ככס' מלמד שאין ב\"ד נזקקין ולא לנכסים שיש להם אחריות והתניא ישיב לרבות ש\"ך ואפי' סובין ומשני הנ\"מ ביתמי ע\"כ אלמא דמעיקרא ס\"ד דב\"ד נזקקין לקרקע ומסיק דנזקקין לגבות ממטלטלין ואין לומר דמעיקרא ס\"ד דאין נזקקין למטלטלין כלל אפי' אין לו כו' דהא ליתא כו'. ודקדקתי היטב בסוגייא לפרשה בדרכים אחרי' והתבוננתי כי א\"א לפרשה כי אם כמ\"ש עכ\"ל:
ולא זכיתי להבין דבריו בזה דמאחר דבבריית' דקתני ישיב אפי' סובין לא הוזכר לישנא דאין ב\"ד נזקקין כלל אם כן שפיר איכא למימר דלפום שנוייא דש\"ס דמוקי לברייתא דאין נזקקין ביתמי ברייתא דישיב ואפי' סובין הכי קאמר הרשות ביד המזיק לשלם לניזק אפילו סובין ואף ב\"ד אינן יכולין לכופו כי אם במה שירצה המזיק ישיב ואם אין המזיק לפנינו יכולין הן להגבותו מה שירצו ואפי' סובין ואכתי מניין לנו שכופין את המזיק לשלם לו מטלטלין והוא פליא וצ\"ע:
עלה בידינו מכל האמור ומדובר דלענין גביית מלוה לדעת כל הפוסקים זולת ר\"ח הכהן שכתבו התוס' בר\"פ המוכר פירות כל דאית ליה זוזי או מטלטלין ללוה לא מצי לסלוקי למלוה בקרקע אלא בזוזי תחילה וכי לית ליה זוזי במטלטלי ולא מצי המלו' לכופו ללוה שימכור המטלטלין ויביא לו הדמים זולת לדעת הר' ישעיה שהביא הרב בשיטה המקובצת בפ' הכותב דפ\"ח והיא סברת יחיד כמ\"ש לעיל וגם דעת רבינו היא כדעת שאר המפרשים ודלא כמהר\"ש הלוי וזה ג\"כ דעת יש מי שאומר שהביא רשב\"ם בר\"פ המוכר פירות ודלא כמהרש\"ח ועיין להחביב בר\"ס ק\"א:
ולענין גביית הנזיקין דעת רשב\"ם ור\"ת ז\"ל שהביאו התוס' בפ\"ק דב\"ק ד\"ט והרא\"ש והמרדכי שם דכי אית ליה זוזי או מיטב בעי למיתב ליה ולא מצי לסלוקי ליה בשאר מטלטלין וזה ג\"כ דעת הרמ\"ה ז\"ל שהביא הנ\"י בריש קמא אמנם דעת הרי\"ף ורבינו לפי מ\"ש בשם המאירי והסמ\"ע אף כי אית ליה מטלטלין הרשות ביד המזיק לסלקו לניזק במאי דבעי וזה ג\"כ דעת הרא\"ש והטור לפי מ\"ש הב\"ח והסמ\"ע בסימן תי\"ט אך לדעת מרן הב\"י והע\"ש דעת הטור הוא דכי אית ליה מטלטלין למזיק כופין אותו לשלם מהן וזה דעת הש\"ך בדעת רבינו ג\"כ ואין דבריו נכונים בזה. ולענין מקח טעות אי דמי לנזיקין או לבע\"ח לפי דברי ר\"ח שהביא רשב\"ם בר\"פ המוכר פירות מבואר שדינו כבע\"ח וזה דעת הרי\"ף שם בהלכות אמנם לפי דברי יש מי שאומר שהביא רשב\"ם שם וכן לדעת ר\"י שכתבו התוס' שם וכן לדעת הרמ\"ה שהביא הנ\"י ברפ\"ק דב\"ק דינו כנזיקין ומבואר הוא מדברי ר\"י שהביאו התוס' שם דכיון שדינו כנזקין אפילו אית ליה זוזי למזיק כל דליתנהו להנהו זוזי מצי לסלוקי ליה במטלטלין משא\"כ לדעת רשב\"ם והרמ\"ה דס\"ל דאף בנזיקין כי אית ליה זוזי למזיק לא מצי לסלוקי אלא בזוזי ונמצא שר\"ח והרי\"ף ורשב\"ם והרמ\"ה כולהו ס\"ל דבמקח טעות כי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי ליה אלא בזוזי אמנם לדעת ר\"י והיש מי שאומר שהבי' רשב\"ם שם בשם ר\"ת ס\"ל דאפי' אית ליה זוזי מצי לסלוקי ליה במאי דבעי ועיין למרן ב\"י בח\"מ סי' רכ\"ז סוף ס\"ז שכתב בשם רי\"ו ז\"ל בנתיב ט' ח\"ב שמקח טעות גובה הלוקח מהמוכר מעות אם יש לו כדין בע\"ח כ\"כ ר\"ת ז\"ל בספר הישר ע\"כ וסיים מרן שכן נראה מגי' הרי\"ף בפ\"ק דב\"ק עכ\"ל וכונתו על גירסת הרי\"ף דגריס בר\"פ שור שנגח ובר\"פ המוכר פירות אי דאית ליה זוזי כו' כמבואר ועיין למרן החבי\"ב שם בהגב\"י אות ה' יע\"ש וכיון דאשכחן לר\"י וליש מי שאומר שהביא רשב\"ם דס\"ל דמקח טעות דינו כנזיקין דאפי' אית ליה זוזי מצי לסלוקי ללוקח במאי דבעי מצי הניזק לומר קים לי כהני רבוותא:
ולענין שכירות פועל כתבו התוס' ז\"ל בר\"פ המוכר פירות ובר\"פ שור שנגח ושם בפ\"ק ד\"ט ע\"א ובכתובות דפ\"ו ע\"א ד\"ה לבע\"ח בשם ר\"ת ז\"ל דלא מצי לסלק לפועל אלא בזוזי והכריח כן מאותה ששנינו בפרק הבית והעליה דקי\"ח השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש כו' אם אמר לו טול מה שעשית בשכריך אין שומעין לו כו' ועיין למרן ב\"י ח\"מ סי' של\"ו שהביא מ\"ש המרדכי בשם הרמ\"ה דדוקא בתבן וקש א\"י לומר לו טול מה שעשית בשכריך אבל אם שכרו לעשות עמו מידי דאכילה מצי למימר ליה הכי ובספר בדק הבית כתב דברים אלו בשם הגהות מיימון בפ\"ט מה' שכירות וכתב על זה ולא ידעתי זו מנין לו ולא עוד אלא שהתוספתא שהביא הטור בס\"ס של\"ה דתני שכרו להביא תפוחים לחולה והלך והביא ומצאו מת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכריך הוי תיובתיה עכ\"ל. ולע\"ד אפשר ליישב דהתם מיירי בששכרו של פועל שוה יות' מהתפוחים שהביא הילכך קתני בברייתא דלא מצי למימר ליה טול מה שעשית בשכריך אלא נותן לו שכרו משלם ואה\"נ שאם משלם שכרו של פועל משלם כפי מה שהתנו עמו דנותן התפוחים שהביא כפי שיוויין וכן נראה מדברי התוס' שהביא מרן ב\"י בס\"ס של\"ו וכן כתב הרב בשיט' המקובצת בשם תוס' שאנצ\"זי שם בריש הגוזל ומאכיל דקי\"ו ע\"ב וז\"ל נותן לו שכרו משלם כו' תימה כו' ונראה לר\"י דמה שהביא אינו שוה שכירותו שהעשבים אינו שוה חצי טורח הדרך אלא בשביל החולה ואפ\"ה קאמר נותן לו שכרו משלם ועיין להגהות מיימון במה שהקשה על דברי הרמ\"ה ובמה שתירץ ודבריו ז\"ל אשתמיט מיניה דהרב גד\"ת בשער ד' דכ\"ח ע\"א כיע\"ש:", + "וגובין \n מכל קרקע כו' ואם יבא הראשון ויטרוף יטרוף. ע\"כ. וכתב ה\"ה זה מתבאר בפרק מי שהיה נשוי שמגבין לבע\"ח מאוחר אע\"פ שיש מוקדם הימנו וכשיבוא הקודם יטרוף הימנו עכ\"ל עיין בס' אור יקרות בחידושיו על הרמב\"ם שכתב וז\"ל ולא ידעתי היכן מבואר שם שב\"ד מגבין לבע\"ח מאוחר דכל מאי דשקיל וטרי שם בגמ' אי אמרינן בע\"ח מאוחר שקדם וגבה אי מה שגבה גבה או לא והיינו גובה מעצמו לא ע\"י ב\"ד שוב ראיתי בירושלמי שהוכיחו זה ממתני' דכתבה האחת ללוקח כו' ועדיין לא נתברר לי עכ\"ל ועיין להרב בשיט' המקובצת שם בר\"פ מי שהיה נשוי במ\"ש בשם הריטב\"א דמבואר מדבריו דלשון גבייה משמע בב\"ד ע\"ש אלא דאכתי קשה לע\"ד דאפילו נימא דגביה זו הוא ע\"י ב\"ד אכתי מנ\"ל דלכתחילה נזקקין ב\"ד לגבות לו דאפשר דתלמו' לא קאמר אלא שאם הגבוהו ב\"ד מפני שלא ידעו שהיה לו בעל חוב מוקדם אבל לכתחילה כשידעי שיש לו בע\"ח מוקדם אין ב\"ד נזקקין לו וכעין זה כתב הטור בח\"מ סימן ק\"ד ס\"י גבי לוה ולוה ואח\"ך קנה יע\"ש. ואפשר דמ\"ש ה\"ה ז\"ל זה מתבאר בפרק מי שהיה נשוי היינו מדאמרינן התם בסופו עלה דאפליגו במתני' רבנן ובן ננס גבי מי שהיה נשוי ד' נשים אם הרביעית נפרעת שלא בשבועה ואמרינן בגמ' דקמפלגי בשנמצאת שדה א' מהן שאינו שלו ובבעל חוב מאוחר שקדם וגבה כו' דרבנן סברי מה שגבה לא גבה הילכך אין הרביעית צריכה שבועה כו' ופי' רש\"י למה תשב' אם יבא הנגזל ויטרוף מזו תחזור היא על הד' ותיטול ממנו מה שגבתה דהויא לה ד' בע\"ח מאוח' עכ\"ל ומדקא' שאין הד' צריכה לישבע ש\"מ דבבאה לגבות בב\"ד איירינן דלא משביעינן לה משום טעמא דבע\"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה והיינו דקתני והרביעית נפרעת שלא בשבועה ואם איתא דבע\"ח מאוחר לא מגבינן ליה בב\"ד עד שיפרע למוקדם הכא שנמצא שדה אחת מהן שאינה שלו הו\"ל כאילו לא נפרעת עדיין ואיך מגבין ב\"ד לרביעית קודם שיתברר הדבר של אותו שדה שנמצא שאינה שלו שגבתה הקודמת לזו אם הוא שלו או לא אלא ודאי מוכח דמגבין לבע\"ח מאוחר אעפ\"י שיש מוקדם וכשיבוא הקודם יטרוף הימנו הילכך הכא בנמצא שדה של אחת מהן שאינה שלו כיון דעדיין לא באו הבעלים לפנינו לערער הו\"ל כאילו לא בא הבע\"ח הקודם לגבות ולהכי מגבינן בב\"ד לרביעית וכמו כן יש להוכיח מאוקמתא דמוקי רב נחמן התם דלכ\"ע מה שגבה לא גבה והכא בחיישינן שמא תכסיף קמפלגי וכמובן וליכא למימר דאכתי מהכא ליכא ראיה דשאני הכא שהקודמת לרביעית אעפ\"י שנמצא שדה שאינה שלו מ\"מ כיון שהיא אינה מערערת מפני שכבר יש בידה שדה זו שהגבו לה ב\"ד אנן נמי מגבינן לרביעית ולא חיישינן כיון שהיא אינה חוששת אבל בבע\"ח מאוחר שיש בע\"ח מוקדם לפניו ולא בא לפנינו מפני שלא ידע שהגבו לה ב\"ד למאוחר או שהלך למ\"ה אכתי מניין לו לרבינו שמגבין לו ב\"ד ולא חיישינן לבע\"ח המוקדם הא ודאי לאו אירייא דכיון דסתמא קתני מתני' דמגבין לרביעית אפילו בשהקודמת לה צווחא כי כרוכייה דלא יגבו לרביעית שדה זו אפ\"ה לא משגחינן ביה משו' דכיון דעדיין לא באו הבעלי' של שדה זו להוציאה מתחת ידה אע\"ג דידעינן דלבסו' יבואו מ\"מ אנן השתא לא משגחינן בה ומגבינן לרביעית וא\"כ ה\"ן כל שבא המאוחר לגבות תחילה ולא בא המוקדם מגבינן למאוחר וכשיבוא המוקדם יטרוף הימנו ומ\"מ לפי מה שפירשו התוס' שם בפי' אותה סוגיא דנמצאת שדה שאינה שלו לאו דוקא אין ראיה מכאן לדברי רבינו וכמבואר:
ודע דמבואר יוצא מדברי רבינו ז\"ל דאפי' מלוה ע\"פ מאוחרת שהגיע זמנו לגבות קודם מלוה בשטר מוקדמת גובין ב\"ד למלוה ע\"פ המאוחרת וכשיגיע זמן של מלוה בשטר לגבות יבוא ויטרוף וזהו שכתב וגובין מכל קרקע שיש לו ואפי' הוא משועבד לבע\"ח כו' וכ\"כ ג\"כ הרשב\"א ז\"ל בתשובה סי' אלף קי\"א והביאה מרן ב\"י ז\"ל סי' ק\"ד מחודשי' ט' וז\"ל ב' בע\"ח שיצאו על אדם אחד ואחד מהם מוקדם והגיע זמנו של בע\"ח שני ואין נכסים ללוה שיספיקו אלא לבע\"ח א' ובע\"ח שני אומר כיון שהגיע זמן פרעון חובי אגבה חובי ולכי מטא זמן גוביינא דמוקדם יטרוף ממני ובע\"ח מוקדם אומר אי אתה יכול לטורפם בחובך שהרי אני מוקדם ושלי ראויין להיות אומר רבינו שהדין עם בע\"ח ב' עכ\"ל. ולא ידעתי איך לא זכר ש\"ר דברי רבינו הרמב\"ם שנר' מדבריו דאפי' המאוחר הוא מלוה ע\"פ והמוקדם בשטר דמגבין למאוחר עד שיגיע זמן גוביינא של המוקדם וכמדובר:
והטור ז\"ל בר\"ס ק\"ד כתב וז\"ל מי שיש עליו בעלי חובות הרבה כל מי שקדם זמן קנייתו קודם הוא לגבות ואפי' אם הגיע זמן הפרעון של המאוחר קודם כגון כו' אע\"פי שזמן פרעון של אחרון קודם לזמן פרעון של הראשון ראשון שקדם זמן קנייתו קודם לגבות בין מלוה עצמו בין מלקוחות עכ\"ל : ולכאורה משמע דפליג על דברי רבינו והרשב\"א בתשו' הנז' ממ\"ש דאפילו הגיע זמן פרעון של אחרון קודם מי שקדם זמן קנייתו קודם הוא לגבות מלוה עצמו אלא דאפשר לומר דלא פליגי דמ\"ש הטור דמי שקדם זמן קנייתו קודם הוא לגבות לאו קודם שהגיע זמן הגוביינא שלו קאמר דקודם לגבות אלא לכשיגיע זמן גוביינא שלו קאמר שהוא קודם לגבות ולהוציא מן המאוחר לו דאע\"ג דקודם שהגיע זמן גבייתו נותנין הקרקע ללוקח או לבע\"ח המאוחר שקדם זמן גבייתו כשהגיע זמנו של המוקדם נותנין לו מפני שזמן קנייתו קודם הוא ועיין להראנ\"ח בח\"א סי' ח\"י ובח\"ב סי' י\"ד והביא דבריו החבי\"ב שם הגהת הטור אות י\"ב שפי' כעין זה כונת הטור יע\"ש ובהכי ניחא מ\"ש מרן הב\"י על דברי הטור שכ\"כ הרשב\"א בתשו' יע\"ש ובדברי מרן החביב שם:
ואולם ראיתי למרן הב\"י שם מחודשין ט' שהביא עוד הרשב\"א באותה תשובה וז\"ל אך אם יש מקום ספק במטלטלין היכא שהמאוחר אינו מן העיר דאפשר דבכי האי מוקדם מעכב שאם נגבה לו המטלטלים האלו יוליכם עמו ונמצא זה המוקדם מפסיד כשגיע זמנו עכ\"ל וסיים מרן על זה וז\"ל ועיין עוד כי נראה מדבריו שהוא פושט שהדין עם המוקדם וכ\"נ מדברי הרא\"ש כו' ובס' בדק הבית סיים עוד וכ\"כ רבינו בתחילת סי' זה ועיין במ\"ש שם עכ\"ל. כנר' דס\"ל למרן דמ\"ש רבינו בראש הסי' דראשון שקדם זמן קנייתו קודם הוא לגבות אפי' בשלא הגיע זמן הגוביינא של ראשון קאמר דקודם הוא לגבות וכמ\"ש הרשב\"א בסוף התשו' הנז' ואם זו היתה כונתו יש לתמוה איך השוה מרן דעת הטור לדעת הרשב\"א באותה תשובה מאחר שמדברי הרשב\"א ז\"ל באותה תשובה מבואר דדוקא במטלטלין והיכא שהמאוחר אינו מן העיר הוא דמצי המוקדם לעכב על המאוח' ומשום טעמא דאית ליה פסידא למוקדם אבל בגביית קרק' דלית ליה פסידא למוקדם אם נגבה המאוחר קודם אזיל ומודה הרשב\"א דלא מצי המוקדם לעכב ואילו הטור בריש הסימן דמיירי אף בגביית קרקע כמבואר מדבריו שכתב בין מלוה בין מלקוחות קאמר דראשון שקדם זמן קנייתו קודם הוא לגבות ואם בשלא הגיע זמן הגוביינא של ראשון קאמר דאפ\"ה הוא קודם אין זה בדברי הרשב\"א אלא היפך דבריו כיון דבגביית קרקע לא קאמר הוא ז\"ל דמצי המוקדם לעכב : ואולי מ\"ש מרן בבדק הבית לא קאי אמ\"ש הרשב\"א בסוף התשובה אלא אמ\"ש בתחילתה וס\"ל דמ\"ש רבינו דהראשון קודם לגבות היינו כשיגיע זמן הגוביינא שלו ואין זה מספיק דכיון שדברי הטור סתומים בזה לא היה לו למרן לומר וכ\"כ רבינו כו' ועיין במ\"ש מרן החבי\"ב בהגהת ב\"י ר\"ס ק\"ד וצ\"ע:
ובעיקר דברי הרשב\"א בתשו' הלזו במה שנסתפק במטלטלין היכא שהמאוחר אינו מן העיר כו' מפני שהמוקדם מפסיד כו' איכא למידק דכיון דבמטלט' קי\"ל דאין בהם דין קדימה ולא מבעייא היכא דתפס המאוחר דלא מפקינן מידיה אלא אפי' הם ביד הבע\"ח ובאו שניהם כאחד אפ\"ה חולקים כמ\"ש הטור שם בסי' ק\"ד סי\"א א\"כ מה לו להרשב\"א למתלי טעמא מפני שהולך לעיר אחרת והמוקדם מפסיד ת\"ל שאם נגבה למאוחר שוב לא יוכל המוקדם להוציאם מתחת ידו דמה שגבה גבה וכבר ראיתי למור\"ם שם שכתב וז\"ל ועוד דאם יגבה המאוחר שוב לא יוכל המוקדם להוציא ממנו כו' וציין לתשו' הרשב\"א הלזו ולכאורה ק\"ט דהרשב\"א לא יהיב האי טעמא ואפשר לומר דמשמע ליה למור\"ם דהרשב\"א ז\"ל מיירי במטלטלין המשועבדים לבע\"ח אגב קרקע דאית בהו דין קדימה כמ\"ש מרן ב\"י שם ס\"ו בשם ה\"ה והרא\"ש והר\"ן והרשב\"א וכיון דאית בהו דין קדימה אי תפס מפקינן מיניה כקרקע ומש\"ה הוצרך הרשב\"א לטעמא דהמוקדם מפסיד ולולי דברי מור\"ם היה אפשר לומר דאע\"ג דבמטלטלין אין בהם דין קדימה ואי תפס המאוחר לא מפקינן מיניה כל כה\"ג דנדון הרשב\"א שהמאוחר לא תפסן אלא עד שיגיע זמן המוקדם לגבות ומעיקרא לא נחית להתפיסן בחובו לעולם ה\"נ דמוציאין מידו ומש\"ה הוצרך הרשב\"א לטעמא דהפסד המוקדם מפני שהולך המאוח' לעיר אחרת א\"נ משו' חשש דשמא תכסיף כיע\"ש ועיין להראנ\"ח בח\"א סי' ח\"י וח\"ב סי' י\"ד שהוקשה לו בדברי הרשב\"א ז\"ל דכיון דאין דין קדימה במטלטלין איך יוכל בע\"ח מוקדם לעכב על המאוחר שלא לגבות ותי' חדא דאע\"ג דאין בהם דין קדימה מ\"מ הדין הוא שיחלוקו וא\"כ יכול המוקדם לעכב על המאוחר בשביל חלקו ועוד דהרשב\"א אזי' לשיטתיה דס\"ל דיש דין קדימה במטלטלין כל שהן ביד הלוה יע\"ש ועדיין לא ביאר לנו הרב למה לא יהיב טעמא הרשב\"א דמצי מעכב המוקדם משום דאם יגבה המאוחר שוב לא יוכל המוקדם להוציאן מידו כיון דאי תפס לא מפקינן מיניה אם לא שיאמר כמ\"ש דכיון דמעיקרא לא תפסן המאוחר אלא עד זמן גביית המוקדם מוציאין מידו וזה שלא כדברי הרב המפה כמדובר:
ודע דזה שכתב רבינו ואם יבוא הראשון ויטרוף לא קאי אלא אמ\"ש וגובין מכל קרקע שיש לו כו' דבקרקע דוקא הוא דקי\"ל דמה שגבה לא גבה אבל אם הגבו לו מטלטלין למאוחר אין בע\"ח הקודם טורף ממנו משום דאין דין קדימה במטלטלין כמ\"ש רבינו ברפ\"ך ואפי' שעבד לו לקודם מטלטלין לא מהני כמ\"ש רבינו בפי\"ז הלכה ה' גבי עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע\"ח גובה הימנו וכן שאר המטלטלין מפני שאין להן קול יע\"ש וכי היכי דלא מהני שעבודו של בע\"ח היכא שמכרו ה\"נ אם תפסו בע\"ח מאוחר נמי הוי כמכרו וכ\"כ הטור בהדיא סי' קי\"ז ס\"ד. ואפי' שעבד לו מטלטלין אלו באפותיקי מפורש ובשטר אפ\"ה לא מהני שעבודו כמ\"ש הטור שם וה\"ה ז\"ל בפי\"ז גבי עשה שורו אפותיקי בשטר אפ\"ה לא וכבר כתב הטעם מרן ב\"י בסי' קי\"ז בשם בעל התרומות שער מ\"ג דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו ולית להו קלא יע\"ש:
ומה שיש לדקדק על דברי הטור בסי' ת\"ז שכת' גבי שור תם שהזיק דאם היה משועבד לבע\"ח באפותיקי מפורש דאין הניזק גובה ממנו כו' דמאחר דאין קדימה במטלטלין ואפי' באפותיקי מפורש אמאי לא יגבה ממנו עיין להב\"ח שם שפירש דברי הטור בשקדם בע\"ח ותפס יע\"ש והרב פרישה ודרישה פי' דאינו גובה כולו קאמר אלא מקצתו דכשהמטלטלין ביד הלוה אע\"ג דאין קדימה אם באו ב' כאחד חולקים יע\"ש: ולע\"ד אפשר לומר דהטור ז\"ל מיירי בששעבדו לו לבע\"ח אגב קרקע דאז יש בו דין קדימה ואפי\"ה כל שלא עשאו באפותיקי מפורש הניזק היה קודם כיון שהבע\"ח יכול לגבות ממקום אחר וכמובן אבל כשעשאו אפותיקי מפורש ואם הוא משועבד אגב קרקע אין הניזק גובה ואפילו תפס מפקינן מיניה מיהו דברי מרן ב\"י ז\"ל שם אין להם מובן כמ\"ש הרבנים הנז' ועיין בס' הלכה למשה בפ\"ח מהלכות נזקי ממון ואין דבריו נכונים יע\"ש. מיהו מדברי הרא\"ש בס\"פ מי שהיה נשוי דצ\"ד ע\"א עלה דמתני' דמי שהיה נשוי ד' נשים משמע דס\"ל דמטלטלין ששעבדו באפותיקי מפורש יש בהן דין קדימה שלא כדברי הטור ומרן בסימן קי\"ז שהרי כתב שם וז\"ל והא דאמרינן בשלהי המניח כו' ש\"מ בע\"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה אע\"ג דהתם במטלטלין איירי לא ק' מידי כו' ועוד דהתם דין הוא מה שגבה לא גבה דאין לניזק מקום לגבות אלא מגופו של שור דתם אינו משלם אלא מגופו אבל מטלטלין בעלמא מה שגבה גבה עכ\"ל ואי ס\"ל ז\"ל דגם באפותיקי מפורש בשטר אין דין קדימה במטלטלין מה הועיל הרב ז\"ל בטעם זה שכתב דהתם אין לניזק מקום לגבות אלא מגופו של שור כו' הרי במטלטלין שעשאן אפותיקי מפורש נמי אין לו מקום ליגבות אלא ממטלטלין הללו ואפ\"ה אין בהן דין קדימה ואם תפסן המאוחר אין מוציאין מידו אלא משמע ודאי דס\"ל דאף בשאר מטלטלין אם עשאן אפותיקי מפורש דינו כקרקע דיש בו דין קדימה וכן משמע נמי מלשון תלמידי הר\"פ והר' ישעיה שהביא הרב ז\"ל בשיטה המקובצת לבב\"ק שם בסוגיא דפ' המניח דס\"ז ע\"ב וע\"ד ד\"ה ולענין הלכתא יע\"ש ועיין עוד שם ע\"ב שהביא דברי הרא\"ה ז\"ל וכתב וז\"ל ומסתבר לי ה\"נ בהא דאמר רבא לעיל עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע\"ח גובה ממנו אע\"ג דאפותיקי מפורש הוא משו' דלית ליה קלא הי שור ניהו ולא דמי למקנה מטלטלי אגב מקרקעי כו' יע\"ש ודבריו הם כדברי בע\"הת והטור ומרן ז\"ל ושוב ראיתי להרב גד\"ת בשער מ\"ג עמד על דברי הרא\"ש הללו ותמה עליהם מדברי הרב התרומות יע\"ש:
ואי מהא לא איריא דאפשר לומר דהרא\"ש חלוק על סברת הרב התרומות וס\"ל דאפותיקי מפורש בשטר מהני במטלטלין לשעבדם ויש בהם דין קדימה וכסברת הר\"פ והר' ישעיה שהביא הרב בשיטה המקובצת וכמדובר מיהו על הטור ז\"ל קשיא שהסכים בסימן קי\"ז עם סברת הרב התרומות והיא הפך סברת אביו הרא\"ש ז\"ל ואולי מפני שלא אמרה הרא\"ש להאי סברא בפשיטות אלא ממשמעות דבריו משמע כן ולא אמרה אלא בלשון ועוד לכך לא הביא דברי אביו ז\"ל ומ\"מ לענין הלכה כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא בהא נראה דיכול המוחזק לומר קים לי מאחר דהר\"פ והר' ישעיה והרא\"ש חלוקים עם הרב התרומות והרא\"ה וס\"ל דאף במטלטלין מהני אפותיקי מפורש בשטר לשעבדם ואולם לפי מ\"ש הטור בסי' ס' דהשתא נהגו שלא לגבות מן המטלטלין אפי' שעבדם אגב קרקע משום תקנת השוק לא נפקא מינה מידי דאפותיקי מפורש נמי אינו מועיל טפי משעבוד אגב ומעתה איכא למימר דמשום הכי לא הביא הטור סברת אביו הרא\"ש ז\"ל שחלוק על הרבע\"הת ז\"ל משום דלא נ\"מ השתא לדידן דחיישינן לתקנת השוק ודוק:", + "טען \n הלוה מטלטלין אלו שבידי כו' עד שיביא ראיה כו'. וכתב ה\"ה ז\"ל דין זה אינו מבואר בגמ' בפשיטות כו' וממה שיבא ספ\"ב יראה כן עכ\"ל. אין ספק דמדין האומר שטר אמנה הוא זה שכתב רבינו לקמן בפ\"ב ה\"ו שאין משגיחין בהודאתו במקו' שחב לאחרים הוא שנראה לו לה\"ה ז\"ל כן דהתם נמי משו' טעמא דאין הטענות שוות או משום דהוי מיגו במקום חזקה הוא דלא מהימן וכמבואר בדברי ה\"ה ז\"ל שם וא\"כ יש לתמוה על דברי מרן כ\"מ שכתב וז\"ל ולי נראה להביא ראיה לדין זה מדאמרינן בפ\"ב דכתובות האומר שטר אמנה הוא זה כו' דמה הוסיף מרן בזה מאחר דאין ספק כי זו היתה ראיית ה\"ה ושוב ראיתי בס' פליטת בית יאודה סימן ח\"י ובס' בני דוד עמדו בזה. וסבור הייתי לומר דמרן כ\"מ הבין דכוונת ה\"ה ז\"ל להביא ראיה ממ\"ש רבינו בספ\"ב גבי מי שלוה מעבדו או שלוה מאשתו כו' וכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה והיא ברייתא בפ' חזקת דנ\"א כמ\"ש ה\"ה ז\"ל שם ולדעת רבינו אף במעות שאינן טעונין נמי דינא הכי אע\"ג דליכא טעמא דלגלויי זוזי הוא דבעי כמ\"ש ה\"ה ז\"ל שם ועכ\"ל דטעמא הוא משום דכיון דאיכא חזקה זו לא משגחינן במעשה ההלואה לומר דממון זה של האשה ושל העבד הוא וכאילו הודה בפי' דמי דההודאה לגבי החזקה לא מהנייא ולא מידי ה\"נ הודאתו לגבי חזקה לא מהנייא ואע\"ג דהתם שאני דאע\"ג דבמעשה ההלואה הודה שהממון הוא שלהם מ\"מ לבסוף הוא חוזר בו ואומר שאינו שלהן משא\"כ הכא שהוא עומד בהודאתו שאומר שהוא של אחרים מיהו אכתי יש ראיה מהתם משום דחזקתו שחוזר בו לא מהני אם לא מפני שההודאה שהודה מעיקרא לא משגחינן בה נגד החזקה דאי לא היכי מצי לחזור בו כיון שהודה מעיקרא שאין הממון שלו אלא ודאי עיקר טעמא דמצי לחזור ולומר שלי הם הוא משום דכיון דההודאה דמעיקרא היא נגד החזקה לא משגחינן בה: זה נר' לכאורה שהבין מרן כ\"מ בכוונת ה\"ה ז\"ל ומשו\"ה כתב ולי נר' להביא ראיה מההיא דשטר אמנה ואם זו היתה כוונתו של מרן ז\"ל בדעת ה\"ה ז\"ל אין לו שחר מכמה אנפי כאשר יראה הרואה אין צורך להאריך:
ובמ\"ש עוד ה\"ה שיש לתמוה למה לא יהיה נאמן במיגו שיכול לתתם במתנה או למוכרם ולתת הדמים ובע\"ח לא יגבה מהם כו' עיין להלח\"ם במ\"ק שכתב דמיגו זה שכתב ה\"ה הוא קודם שיצאו המטלטלין בב\"ד דאי לאחר שיצאו בב\"ד לא מהני מתנה דנר' דמכוין להבריחם וכמ\"ש הב\"י בח\"מ סי' צ\"ט בשם הרב התרומות אלא ודאי דהך מיגו הוא קודם שיבא לב\"ד דלא נראו המטלטלין בידו אלא שהוא מעצמו הוציאה בב\"ד יע\"ש אמנם במ\"ב כתב דהמיגו הוא אחר דאתחזק בבי דינא דאפי\"ה אם רוצה ליתנם עכשיו במתנה יכול ליתנם ולא אמרי' דהוי כמבריח מבע\"ח יע\"ש ובין למ\"ש במ\"ק ובין למ\"ש במ\"ב ק\"ל דכל שיצאו המטלטלין בב\"ד מה מקום לומר דתיהני מתנתו מעכשיו כיון דכל מה שיש לו לאדם משועבד לבע\"ח מן התורה למאי דקי\"ל שעבודא דאורייתא וכדמוכח בפ' גט פשוט דקע\"ה ובשלמא מטלטלין שמכר ונתן קודם שבאו לב\"ד ניחא דלא מפקינן להו מיד הלוקח אע\"ג דמדינא משועבדים לבע\"ח משום דמטלטלין לית להו קלא ומשום פסידא דלקוחות אמרי' דאין בע\"ח גובה מהם ועיין להש\"ך ברס\"י קי\"ג ובסי' ק\"ז סק\"ב אבל כשהמטלטלין הם בעין ביד הלוה ובע\"ח בא לפנינו לגבות חובו מהם היאך יוכל הלוה לתתם במתנה ולהניחו לבעל חובו ריקם ואפי' אי שעבודא לאו דאורייתא וכמ\"ש הש\"ך בס' ט\"ל הא איכא מצות פריעת בע\"ח וכופין ב\"ד ללוה עליה כדאיתא בפ' הכות' דפ\"ז ע\"א וכמ\"ש הטור בר\"ס ק\"ז וכשיבא ליתן המטלטלין למקבל המתנה יכופו אותו ב\"ד שיתן אותם לבעל חובו וכיון שכן עכ\"ל דהמיגו שכתב ה\"ה ז\"ל הוא מפני שקודם שיצאו המטלטלין בב\"ד היה בידו ליתנם או למוכרם ואח\"כ לבוא לב\"ד כנ\"ל ברור ואפשר דאף הלח\"ם לא היתה כוונתו ז\"ל על הוצאתו בב\"ד בשעת תביעת בעל חובו אלא ההוצאה שהוציא בב\"ד קודם תביעת בע\"ח שאז יכול שפיר למוכרן וליתנם למי שירצה אלא שאין זה במשמע דבריו ועוד דכל כה\"ג לא אמרינן מיגו כמ\"ש הרא\"ש ספ\"ק דבב\"מ וכמ\"ש הש\"ך בסי' מ\"ז סק\"ה ד\"ה ועוד יע\"ש:
והרב ש\"ך בסי' צ\"ט סק\"ה הבין בכוונת ה\"ה דהמיגו הוא עכשיו אחר שבאו לב\"ד ומשו\"ה תריץ שפיר ה\"ה דאין זה מיגו טוב דאינו רוצה להפסיד מעותיו כו' אבל אם המיגו הוא קודם ביאתו לב\"ד לא שייך תירוצו דהא כמו שהוא אומר שהם שלו שהפקידו אצלי כך היה יכול לומר שנתנם לו או שאינן בידו עכ\"ל יע\"ש והדברים תמוהים בעיני איך יתכן לפרש כן בכוונת ה\"ה וכבר הרש\"ך הכריח ג\"כ דאין זה מיגו טוב קודם לזה ופי' כונת הרב המפה במ\"ש ואע\"פ שיש לו מיגו כו' שהמיגו הוא שהיה יכול ליתנם לו מקודם כו' כיע\"ש וא\"כ למה זה לא הורגש בדברי ה\"ה וצ\"ע ועיין למרן החבי\"ב שם בהגהת אות ח':
ובמה שתי' ה\"ה דיש מי שתירץ בזה שאין אומרין מיגו במקום שאין הטענות שוות וכאן אם היה נותנן המקבל לא היה מחוייב להחזירן לו ואם הוא טוען של ראובן הם והפקידן בידי אם אינו אמת מחוייב הוא ראובן בבא לצאת ידי שמים להניחן או להחזירן ליד ולפיכך זאת הטענה תהיה טובה ללוה יותר הלוה מן האחרת עכ\"ל ק\"ל דלפי דברי ה\"ה ז\"ל מבואר יוצא דס\"ל דמי שהודה בפני עדים שיש לו מנכסי חבירו כך וכך וחבירו יודע שאין לו אע\"פי שבדיני אדם מצי חבירו להביאו לפני ב\"ד ולתובעו מה שהודה לו מיהו כיון שהוא יודע האמת שאינו חייב לו מדיני שמים אסור לו לכופו שיפרענו ואם פרע לו משום הודאתו חייב הוא להחזירן לו ולפ\"ז אם אחר שכפאו חבירו וגבה ממנו מה שהודה לו אומר בפני עדים שהאמת הוא שאינו חייב לו וחזר אותו שהודה תחילה ותפס ממנו מה שנתן לו באומרו כיון שהוא הודה ואמר שהודאתי אינה אמת הרי הוא חייב בדיני שמים להחזיר לי מה שלקח ממני וא\"כ מהני תפיסתי שפיר:
ובזה באנו למחלוקת הראשונים שהביא הרב מש\"ל בפי\"א מה' מלוה הל' ו' ופכ\"א בתשובתו דס\"ט ע\"ג ולרש\"י והראב\"ד והרב החינוך במצות שמ\"ד ס\"ל דמהני תפיסתו כיון שחייב הוא בדיני שמים ולפי שיטתם ק\"ל מההיא עובדא דאיסור גיורא דפ' מי שמת דקמ\"ט ע\"א דקאמר ולקנינהו באודיתא דלודי איסור דהילין זוזי דרב מארי נינהו כו' אדהכי נפק אודיתא מבי איסור איקפד רבא אמר קמגמרי טענתא לאינשי כו' יע\"ש והשתא כיון דהודאה זו דהודה איסור דאלין זוזי דרב מארי נינהו יודע רב מארי ורבא שאינו אמת שהרי אמר קמגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי א\"כ מאי קמפסדו ליה לרבא הא כיון דבדיני שמים מחוייב רב מארי להחזיר המעות לאיסור גיורא זכה רבא במה שבידו דההודאה זו אינה אמת והו\"ל מעות אלו דאיסור גיורא והו\"ל נכסי הגר דכל הקודם זכה בהם וכיון שהוא תפוס במה שבידו מי יוציאנו מידו וי\"ל ודוק:
ודע דבתי' זה שתירץ ה\"ה עדיין יש להקשות מה שהקשו התוס' והרא\"ש בפ' האשה די\"ט דאכתי ליהמני במיגו דאי בעי קלתיה וצריך לתרץ כמו שתירצו הם דמיירי הכא בדאתחזק בב\"ד א\"ן כשהשטר ביד שליח ועיין להש\"ך בפי' מ\"ז סק\"ה ובהכי ניחא ליה להלח\"מ ז\"ל מ\"ש ה\"ה ז\"ל לקמן בפ\"ב הלכה ו' דדעת רבינו כדעת הרמב\"ן דמיגו במקום חזקה כי האי לא אמרינן דלכאורה קשה מי הכריחו לכך ולא דס\"ל כי האי תירוצא קמא דהו\"ל מיגו במקום שאין הטענות שוות אם לא משו' דלהאי תירוצא אכתי צריך לומר דמיירי בדאתחזק שטרא בב\"ד או שהשטר ביד שליש וכל כי האי היה לו לרבינו לבאר הכא בדין שלפנינו ושם בפ\"ב בדין שטר אמנה אלא ודאי דלא הוצרך לכך משום דס\"ל כתי' הרמב\"ן ועיין למרן החבי\"ב בסימן צ\"ט הגב\"י אות ח' שכתב וז\"ל לכאורה נראה דהיש מי שתירץ שהביא ה\"ה ז\"ל חולק בזה וסובר דאפי' למה שנמצא בידו נאמן במיגו גם מי שסובר בנושה בחבירו דשעבודא דאורייתא ואינו יכול למחול על זה ויש לתמוה על ה\"ה ז\"ל שכתב שדעת הרמב\"ם כדעת הרמב\"ן דכל מה שבידו אינו נאמן במיגו מנ\"ל הא כיון דהרמב\"ם מכת הסוברי' דבנושה לחבירו אינו יכול למחול כמו שנראה מדבריו בפ\"ב מה' מכירה ואפי' תימא שדעת הרמב\"ם דיכול למחול אפילו בנושה לחבירו אפשר שהוא סובר כמי שתי' דאין הטענות שוות או שאר התירוצין שכתב בסה\"ת בשער נ\"א ח\"ב סי' א' הבאתי דבריו בטור זה סימן מ\"ז ולפי התירוצין האלו אין ללמוד דין זה של הרמב\"ן ועיין בס' גד\"ת די\"ב וצ\"ע ושוב אמרו לי שהלח\"מ מדבר בזה יע\"ש:
והנך רואה שהלח\"מ לא הוקשה לו בדברי ה\"ה ז\"ל כמו שהוקשה לו למרן החבי\"ב ז\"ל כי אם מהתי' הראשון שתי' ה\"ה דוקא הוא דק\"ל דאפשר ליחסו בדעת הרמב\"ם ועל זה תריץ יתיב שפיר כמדובר אמנם מרן ז\"ל הוקשה לו אף משאר התירוצים שנאמרו בזה למה לא ייחס אותן ה\"ה בדעת רבינו וכבר רמז אותן ה\"ה שם בפ\"ב שכתב והרבה תירוצין נאמרו בזה והנראה בדעת רבינו דס\"ל כדברי הרמב\"ן כו' ומנ\"ל הא:
ולע\"ד טעמו של ה\"ה שלא ייחס שום אחד משאר התי' בדעת רבינו כי אם תי' של הרמב\"ן ז\"ל מבואר הוא דהתי' שתי' הרז\"ה ז\"ל והביאו מרן החבי\"ב בסימן מ\"ז הגהת ב\"י אות ד' כבר דחאו הרמב\"ן בספר המלחמות בשתי ידים כיע\"ש. גם תירוצו של הראב\"ד שכתב שם ג\"כ מרן לא שייך לדברי רבינו שכתב בפ\"ב בין באומר שטר אמנה ובין באומ' שטר פרוע דאינו נאמן ובאומר שטר פרוע ליכא טעמא דאורועי סהדי שכתב הראב\"ד ז\"ל דמאי ריעותא איכא לסהדי בהאי והראב\"ד לא כתב טעמא דהו\"ל מיגו לאורועי סהדי אלא לאומר שטר אמנה דוקא לא לאומר שטר פרוע וזה ברור. גם התי' הראשון שתי' ה\"ה דהו\"ל מיגו במקום שאין הטענות שוות כבר תי' הרב לח\"מ שפיר שאילו היה כן דעת רבינו ז\"ל היה לו לבאר כן ולא למסתם סתומי גם התירוץ השני שתי' התוספות בפ\"ב דכתובות והוא תי' דיש מתרצין שהביא בע\"הת ז\"ל וריא\"ז והר\"ן והמרדכי ורבינו ירוחם כמ\"ש מרן החבי\"ב שם דלא מהני מחילה לבע\"ח דידיה כל שבא לחוב לאחרים שהוא חייב להם ומשועבד בדר' נתן איכא למימר שה\"ה ז\"ל לא ניחא ליה בהאי סברא וכמו שדחאה הרמב\"ן ז\"ל בתשו' והביא דבריו הרב התרומות בשער נ\"א וכמ\"ש הרב ש\"ך בסימן פ\"ו רס\"ק י\"א שזה ג\"כ דעת ה\"ה ז\"ל מדלא תי' כן לדעת רבינו יע\"ש ומ\"ש מרן החבי\"ב דרבינו הוא מכת הסוברים דבנושה לחבירו אינו יכול למחול לבע\"ח שלו כמו שנראה מדבריו בפ\"ב מהל' מכירה כו':
הנה חפשתי בפ\"ב מה' מכירה ולא מצאתי ראיה כלל אמנם נראה שכיון הרב ז\"ל למ\"ש רבינו בפ\"ו מה' מכירה הלכה י\"א גבי קנין שטרות וז\"ל קנין שטרות מד\"ס כו' לפיכך המוכר שט\"ח לחבירו עדיין יכול למחול כו' עכ\"ל דמבואר יוצא דאם היה הקנין מן התורה לא היה יכול למחול וא\"כ בנושה לחבירו וחבירו לחבירו דמוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן והוא מן התורה ודאי דלא מצי מחיל והן הן דברי התוס' בפ\"ב דכתובות די\"ט שכתבו ואי קנין שטרות דרבנן כו' והש\"ך ג\"כ בסי' פ\"ו סקי\"א הכריח מדברי רבינו ז\"ל הללו דס\"ל דלא מהני מחילה כיע\"ש וא\"כ הדרא קושיין על ה\"ה ז\"ל למה לא כתב שזה טעם רבינו ולא משום דס\"ל כהרמב\"ן דמיגו במקום חזקה כי האי לא אמרינן דזה טעם לפגם הוא דמשמע דאם מחיל מהני מחילתו שפיר והא ליתא כמדובר:
ואפשר דמשמע ליה לה\"ה ז\"ל דאע\"ג דשעבודא דר\"ן הוא מדאורייתא מיהו לא חייל עליה שעבוד זה אלא לאחר שהגיע זמן הפרעון ותבעוהו בב\"ד שיפרע למלוה הראשון אבל קודם שהגיע זמן פרעון שלו לא משתעבד ממילא למלוה הראשון משום חיובא דר' נתן ועיין להסמ\"ע בר\"ס מ\"ז ולהש\"ך בסימן פ\"ו סקי\"א ד\"ה ולענין שדקדק כן מדברי הר\"ן ז\"ל דכל שלא הגיע זמן הפרעון מצי מחיל יע\"ש והשתא אי דעתו של רבינו ז\"ל הוא משום דלא מצי מחיל היה לו לבאר גבי אומר שטר אמנה או פרוע דוקא כשהגיע זמנו של שטר ליפרע אינו נאמן הא לא\"ה נאמן במיגו דמצי מחיל כיון שלא הגיע זמן הפרעון ומדסתם וכתב משמע דאפילו בלא הגיע זמן הפרעון אינו נאמן ועל זה הוצרך ה\"ה לומר דטעמו כמ\"ש הרמב\"ן דהו\"ל מיגו במקום חזקה ועוד י\"ל כאן טעמו של רבינו משום דלא מצי מחיל אכתי קשה דנהימיניה במיגו דאי בעי מצנע ליה ואי מיירי בדאתחזק בב\"ד לא היה לו לסתום וכמ\"ש הלח\"מ לכך הוצרך ה\"ה לומר דס\"ל כרמב\"ן ודוק ועיין בספר אדרת אליהו סימן ט\"ו ד\"א ע\"ג יע\"ש :
ובעיקר תירוץ זה שתירץ ה\"ה בשם יש מי שתירץ שאין אומרים מיגו במקום שאין הטענות שוות והוא התירוץ הראשון שתירצו התוס' והרא\"ש ז\"ל בפ\"ב דכתובות די\"ט עיין למרן החבי\"ב בסימן מ\"ז הגב\"י סוף אות ד' שכתב וז\"ל ותירוץ זה אינו נהלם לי יפה דכיון דהכא מיירי בדחב לאחרים ואין לו נכסים לפרוע אלא מחוב זה הוא אינו מפסיד כלום ואולי משום דסוף סוף המפסיד הוא המלוה משום דחוב הבעל חוב אינו נפסד שאם ירויח אח\"ך ישלם עכ\"ל ולא ידענא מאי קושיא ומאי פירוקא ועיין בס' אור יקרות בחי' על הרמב\"ם יע\"ש:
וכתב הרב לחם משנה ז\"ל עוד דקשה קצת בדברי הטור דמלשונו בסימן צ\"ט משמע קצת דאית ליה כדברי הרמב\"ן שכתב וז\"ל וכן אם נראה לו ממון כו' מכל מה שנמצא ברשות האדם הוי בחזקת שלו וזה לכאורה כדברי הרמב\"ן וכ\"כ הב\"י ז\"ל ואם כן לא היה צריך בסימן מ\"ז כשכתב דין האומר שטר אמנה שצריך שיתחזק בב\"ד וצ\"ע עכ\"ל ועיין להרב בני אהרן ד\"ו ע\"ב מה שתירץ לזה יע\"ש והא ודאי יש ליישב בפשיטות דאע\"ג דלפי מ\"ש ה\"ה בשם הרמב\"ן ז\"ל מבואר דמטלטלין שביד האדם וכן שטר שלא נקרע כי הדדי נינהו לענין חזקה שהן שלו ואינו נאמן לומר של אחרים הם או אמנה ופרוע ואפילו במקום מיגו מיהו הטור ז\"ל איכא למימר דסבור כהרמב\"ן בחדא ופליג עליה בחדא דלענין המטלטלין שבידו סבור כהרמב\"ן דחזקה זו שהן שלו ולא של אחרים אלימא טובא ואפילו במקום מיגו לא מהימן אמנם השטרות שבידו שטוען אמנה או פרוע ס\"ל דחזקה דשאינו אמנה או פרוע אינה חזקה אלימתא כ\"כ והילכך כי אית מיגו דמצי לאצנועי מהימנן ולא מפקינן ממונא ומש\"ה בסימן מ\"ז כשכתב דין שטר אמנה הוצרך לומר כדי שלא יהיה נאמן שהוחזקו בב\"ד דליכא מיגו כי האי אבל כי לא הוחזקו בב\"ד דאית ליה מיגו מהימן אבל בסי' צ\"ט דמיירי בענין מטלטלין שבידו כתב דאינו נאמן לומר שאינן שלו אע\"ג דאית ליה מיגו דחזקה כי האי אלימא ליה טובא וכל כה\"ג ס\"ל דלא אמרינן מיגו במקום חזקה כי האי וכבר הרב ש\"ך בסי' מ\"ז סק\"ו נתן טעם לדברי הטור שמחלק בהכי יע\"ש:
ובכן אני תמיה למה שראיתי למרן החבי\"ב בסימן פ\"ט הגהת ב\"י אות ח' שכתב וז\"ל ואעיקרא דדינא מ\"ש משום דאיכא חזקה דאין אדם משהה שטר פרוע בתוך ביתו אינו נאמן יש להוכיח ג\"כ שהרמב\"ם סבור דאע\"ג דאית ליה מיגו אין אדם נאמן על מה שהוא שלו לומר שהוא של אחרים משום חזקה לא שמיע לי דדילמא חזקה דאין אדם משהה שטר פרוע עדיפא לן ומש\"ה אע\"ג דאית ליה מיגו אינו נאמן במקום חזקה אלימתא כזו אבל חזקה זו דכל מה שיש ביד האדם שהוא שלו אינה חזקה אלימתא ובאית ליה מיגו נאמן עכ\"ל. ומתוך מ\"ש ומבואר כן בדברי הטור ז\"ל כל בתר איפכא הוא ואם כן שפיר יליף ה\"ה מאותה חזקה דאין אדם משהה להא דהכא מק\"ו ודוק:
ובמ\"ש ה\"ה וז\"ל והרמב\"ן ז\"ל אמר דמסתפק שאחר שתבעוהו בחובו אינו נאמן לומר במה שבידו שהוא של אחרים כו' מדקדוק לשון זה שכתב הרב אחר שתבעוהו בחובו מבואר דדוקא אם אמר כן אחר שתבעוהו הוא דלא מהימן אבל אם אמר כן קודם שתבעוהו בחובו מהימן ויותר מבואר כן בדברי הרמב\"ן שהביא הר' בשיטה מקובצת פ\"ב דכתובות די\"ט שכתב וז\"ל והרמב\"ן תירץ דשאני הכא דריע טענתיה כו' ואפילו במקום מיגו דאם איתא דאמנה הוא אמאי לא החזיר שטרו עד עכשיו שתבעוהו מדר' נתן וכן אינו נאמן במיגו דפרוע ואי בעי קליה דמיגו במקום חזקה כזו לא אמרי' דעביד איניש דעביד קנוניא עכ\"ל: אמנם מדברי הרא\"ש ז\"ל שם בפ\"ב דכתובות והטור בסי' מ\"ז מבואר דאפי' לא תבעוהו לא מהימן שהרי כתבו וז\"ל ואפי' לא נודע בשעת הודאתו שהוא חייב לאחרים ונודע אח\"כ אינו נאמן כיון שהוא בא לחוב לאחרים עכ\"ל איברא דמצינן למימר דהרא\"ש והטור משום דס\"ל דאי מחיל נמי לא מהני מחילתו וכמ\"ש הרב ש\"כ ז\"ל שם בסי' מ\"ז סק\"ז א\"נ כמ\"ש שם בשם הרב פרח' שושן דלא אמרינן מיגו דאי בעי מחיל משום שאין הטענות שוות משו\"ה משמע להו דאפי' לא נודע בשעת הודאתו שהוא חייב לאחרים ונודע אח\"כ אינו נאמן כיון דליכא טעמא דמיגו אמנם לדעת הרמב\"ן דאי מחיל מהני מחילתו שפיר אלא דהשתא דטעין אמנה או פרוע ולא מחיל בעינן למימר דקושטא קטעין משום דאית ליה מיגו שפיר יש לחלק בין תבעוהו ללא תבעוהו דהיכא דתבעוהו חשיב שפיר מיגו במקום חזקה אלימתא דאם איתא דאמנה או פרוע הוא אמאי לא החזיר שטרו עד עכשיו שתבעוהו משא\"כ כשאמר אמנה או פרוע קודם שתבעוהו וכש\"כ כשלא נודע שהיו לו בע\"ח דליכא חזקה אלימתא כ\"כ נגד המיגו איכא למימר דקושטא קטעין:
האמנם מדברי הרשב\"א בתשובה שהביא מרן ב\"י בא\"ה סי' ק' וז\"ל ראובן שהוציא כת\"י של שמעון אחיו כו' ואין ספק בין נכסים לכתובה ולפקדון הדין עם האלמנה כו' דהודאת בע\"ד במקום שחב לאחרים אינו כלום עכ\"ל ולא חילק הרב בין אם כתב לו מטלטלי אגב מקרקעי דלית ליה מיגו דאי בעי יהיב להו במתנה ולא כתב לו דאז אית ליה מיגו וטעמו ודאי משום דמיגו במקום חזקה הוא דחזקה כל מה שתחת יד האדם הוא שלו וכמו שמבואר דעתו בתשו' שבסימן אלף מ\"ז וכמ\"ש הרב דברי אמת בסימן יו\"ד דל\"ו סוף ע\"א מבואר יוצא מדבריו דאפי' לא תבעוהו בחובו שהרי כתובה לא ניתנה לגבות מחיים ואפ\"ה ס\"ל להרשב\"א בתשו' זו דלא מהימן הבעל לומר שמעות אלו פקדון הן ואפילו במקום מיגו כיון שבא לחוב לאחרים בהודאתו וחשיב מיגו במקום חזקת אלימתא. ושוב ראיתי למרן החבי\"ב בסי' ר\"ן הגב\"י אות י\"ג דרמ\"ד ע\"ג שכתב כמ\"ש וז\"ל דאע\"פ שנראה שדעת הרמב\"ן דוקא אחר שתבעוהו בחובו מיהו הרשב\"א ס\"ל דכל שקדם החוב להודאה כתבעוהו בחובו דמי ושוב ראיתי מ\"ש הרשב\"א בתשו' הביאה רבינו המחבר בסימן צ\"ח מ\"א שכתב שכל שבשעת ההודאה לא היה חייב נאמן לומר על מה שבידו שהוא של אחרים כו' עכ\"ל כלומר דמשמע מדבריו דאם בשעת ההודאה היה חייב אע\"פ שלא תבעוהו בחובו אינו נאמן ושלא כדברי הרמב\"ן ז\"ל:
איברא כי לע\"ד לפי הלשון שכתוב בתשו' וז\"ל הכא שאני שבאותה שעה לא היה עדיין חב לזה כו' וכן היא גירסת הר\"י הלוי בתשו' סימן ע\"ז בדברי הרשב\"א והכריח דלשון חב לחוד ולשון חייב לחוד יע\"ש אכתי אין מכאן ראיה דאפשר דלא פליג אהרמב\"ן ז\"ל דכונתו לומר דשאני בין הגיע זמנו של החוב ללא הגיע וכעין מה שחילק הרמב\"ן בין תבעוהו בחובו ללא תבעוהו ומהתימא על מרן החבי\"ב שלא זכר דברי הר\"י הלוי ז\"ל בתשו' הלזו ועיין ג\"כ להש\"ך ז\"ל בסימן צ\"ט סק\"ו ד\"ה שוב ראיתי שכתב וז\"ל גם מ\"ש הראנ\"ח הנה בח\"מ סימן צ\"ח כתב ב\"י מתשו' הרשב\"א כו' ורוצה לפשוט דכל דאית ליה מיגו דמצי ליתן כו' דנאמן במה שאומר שאינו שלו אע\"ג דהוי במקום חזקה לא ידענא מאי קאמר דאדרבא בתשו' הרשב\"א שבב\"י ר\"סי צ\"ח משמע כמו בתשו' דפוס אלף מ\"ז ומ\"ש הרשב\"א הכא שאני שבאותה שעה לא היה עדיין חב לזה כו' ר\"ל באותה שעה שעשה שם השטרות לא היה חייב לשמעון כלל אבל אם היה חייב אז לשמעון אפילו לא נודע אז ונודע אח\"ך אינו נאמן ואם כן אפי' היה לו אז מיגו אינו נאמן אם אין לו לשלם ממקום אחר עכ\"ל. ומבואר הוא דאשתמיט מיניה תשו' הר\"י הלוי ז\"ל הלזו שהכריח דחב לחוד וחייב לחוד ועיין בפרק קמא דבב\"ק עלה דמתניתין וכשהזיק חב המזיק יע\"ש:
ודע שדברי ה\"ה הללו במ\"ש בשם הרמב\"ן אשתמיט מיניה דמהר\"י הלוי בתשו' הלזו וכבר תפס עליו בזה בס' דברי אמת בתשו' סימן יו\"ד דל\"ו ע\"א יע\"ש ועיין להחבי\"ב בה' נזיקין סימן שפ\"ב הג\"הט אות י\"א ד\"ה ודע ועיין עוד שם שעמד על סתירת דברי הרשב\"א בתשו' דסימן אלף מ\"ז ההיא דתשו' שהביא מרן הב\"י בר\"ס צ\"ח והובאה בתשו' הרשב\"א בח\"ב סימן רמ\"ה דבהנך ס\"ל כהרמב\"ן ז\"ל דאפילו במקום מיגו לא מהימן דהוי מיגו במקום חזקה אלימתא ואילו בתשו' שהביא מרן ב\"י בא\"ה סימן ק' ובח\"מ סס\"י מ\"ז והיא בח\"ב מתשו' הרשב\"א סימן קנ\"א ושם בסי' ר\"ן מבואר דס\"ל דדוקא היכא דלית מיגו כגון במקרקעי או ששעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי הוא דאינו יכול לטעון אינן שלי אבל היכא דאית ליה מיגו דמצי ליתן אז נאמן בטענתו לומר שאינן שלו ולא חשיב ליה מיגו במקום חזקה אלימתא וכבר עמדו בזה הראנ\"ח ח\"א סי' קכ\"ח ומוהר\"ש חיון בספר בני שמואל בביאורו לסימן מ\"ז והר\"י הלוי בסי' ע\"ז והרב גד\"ת בסוף שער ה' והש\"ך בסימן מ\"ז סק\"ו והרב פ\"מ בח\"א סימן ס\"ג ובח\"ב סימן ק' והרב מעיל שמואל סימן פ' ומכל התשו' שנאמרו ביישוב תשובות הרשב\"א ז\"ל הללו לא בחר בהם הרב דברי אמת שם דל\"ו ע\"ג אלא או כדברי הש\"ך דתשו' דנמואל מיירי שהמטלטלין לא היו ביד הבעל או כדברי הרב כ\"מ ומרן החבי\"ב בכנ\"הג סימן ר\"ן ותשו' דנמואל שהיא בח\"מ סימן מ\"ז ובא\"ה סימן ק' הוי טעמא משום דלא ידעינן אי קדם ההודאה בכתב ידו לחוב הכתובה או לא קדם לה ומפני כך כל דאיכא מיגו המסייע לכתב ידו והודאתו ל\"א בזה מיגו במקום חזקה אלימתא היא אבל כל דידעינן שההודאה היא אחר החוב אפי' לית ליה מיגו חשבינן ליה מיגו במקום חזקה אלימתא והן הן דברי הרשב\"א בסי' אלף מ\"ז ובב\"י ח\"מ סי' ר\"ן ותשו' השני' דא\"ה סימן ק':
ומ\"מ לא נחה דעתי בתי' זה של מרן החביב דמה כחו יפה של ספק זה דחב לאחרים בשע' ההודא' או לא חב לגרוע כח החזקה האלימתא דכל מה שתחת יד האדם הוא שלו דאי משום דכל שההודאה היה קודם החוב ואין כאן חוב לאחרים אין כאן חזקה והרי הוא נאמן לומר שהוא של אחרים והודאה זו חשיב כאילו נותנן לאחרים עתה במתנה א\"כ כשיש ספק אם ההודאה הוא אחר החוב חזרה החזקה למקומה משום ספקא ואין כאן מיגו כלל וצ\"ע: ועיין למרן החבי\"ב שם במ\"ש שלזה כיון הראנ\"ח בסי' קכ\"ב במ\"ש בדברים קצרים וז\"ל הנה בח\"מ סי' צ\"ח כו' דכוונתו לתרץ בהכי תשובות הרשב\"א דלא קשו אהדדי יע\"ש. וכ\"כ הרב פליטת בית יאודה סימן י\"ב שזו הייתה כונת הראנ\"ח ומהתימא על מרן החבי\"ב איך לא זכר דבריו כיע\"ש ועיין להש\"ך בסי' צ\"ז סק\"ו ד\"ה שוב ראיתי מ\"ש על דברי הראנ\"ח וכתבנו דבריו לעיל וכנראה שלא הבין כונת הראנ\"ח כמ\"ש מרן החבי\"ב והרב עב\"י ז\"ל ודוק ועיין בס' אדרת אליהו סי' ט\"ו שעמד ג\"כ על תשובות הרשב\"א הללו:
עוד ראיתי למרן החבי\"ב שם בסי' ר\"ן דרמ\"ה ע\"א שעמד עמ\"ש מור\"ם בסי' צ\"ט וכתב עליו וז\"ל גם מ\"ש שהרא\"ש חולק תמיה לי שהרא\"ש בתשו' הביאה רבינו הטור בסי' צ\"ט סי\"א כתב ואף אם שמעון מודה כי כל הנמצא כו' אנו מחזיקי' כו' הנה דעת הרא\"ש דאינו נאמן מטעם חזקה וכן דעת הרשב\"א שהביא המחבר בסי' ע\"ב מחודשין כ\"ז ואפשר דע\"כ לא קאמרי הני רבוותא שא\"צ להחזיר לראובן אלא כשהוא תפוס בחפץ או במעות אבל כשאינו תפוס בחפץ או במעות אין מוציאין מיד הנפקד בטענה זו ולפ\"ז אין הדבר יוצא מידי מחלוקת שלדעת הרמב\"ן והרמב\"ם וריב\"ה אפי' נכסים ביד הנפקד אינו נאמן לומר של אחרים ולדעת הרא\"ש נאמן וקשיא על ריב\"ה איך סתם שלא כדעת אביו הרא\"ש שכתב סברת הרמב\"ם בסתם ואולי רבינו בע\"הט מיירי בדלית ליה מיגו ודוחק עכ\"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דמה ענין תשו' הרא\"ש והרשב\"א לדברי הרמב\"ן והרמב\"ם דבנדון תשובות הרא\"ש והרשב\"א שהביא הרב כיון שהחפץ הוא ביד בע\"ח היאך נוציא אותו מידו בהודאתו של לווה שהוא של אחרים כיון דהשתא לית ליה מיגו וכל כה\"ג אפי' מאן דס\"ל דמיגו במקום חזקה אמרינן כל כה\"ג דלית ליה מיגו אזלי ומודו דלא מהימן בהודאתו מיהו ודאי אין מכאן ראיה לומר דהרשב\"א והרא\"ש חלוקים על הרמב\"ן והרמב\"ם וס\"ל דאם החפץ הוא ביד נפקד אחר שאינו בעל חובו דנאמן בהודאתו מטעם מיגו דשפיר איכא למי' דאה\"נ דאפי' אם החפץ ביד אחר נמי אינו נאמן מטעם מיגו דמיגו במקום חזקה הוא ולא מפני שנקטו הדבר כשהיה החפץ ביד בעל חובו אית לן למימר דס\"ל דכשהחפץ ביד אחר נאמן בהודאתו מטעם מיגו דאפשר למימר דמעשה שהיה כך היה ובנדון כי האי היתה שאלתם ואה\"נ אם היה החפץ ביד אחר לדידהו לא היה נאמן מטעם מיגו במקום חזקה כדעת הרמב\"ן והרמב\"ם וא\"כ מה מקום להקשות על דברי הטור שהסכים לסברת הרמב\"ם כיון דאפשר דהרא\"ש ל\"פ עליה ואי קושיית הרב בדברי ריב\"ה הוא לפי מ\"ש הרב המפה שהרא\"ש חלוק על זה בתשובה בפשיטות היה לו להקשות כן על דבריו דלפי דבריו איך חולק עליו בנו הטור ועוד שדברי מור\"ם לפי מ\"ש הרב החביב שם ד\"ה וכ\"נ כו' ט\"ס נפל בהם וכ\"כ ג\"כ הש\"ך ז\"ל שם בסי' צ\"ט סק\"ו ד\"ה גם מ\"ש כו' ותשו' הרא\"ש שציין שייך לסוף דבריו כיע\"ש ועיין במ\"ש עוד מרן החבי\"ב בסי' צ\"ט הגהת הטור אות ח':
ואיך שיהיה הנה עלה בידינו בעניין אי אמרינן מיגו במקום חזקה דכל מה שתחת יד האדם הוא שלו לדעת הרמב\"ן והרמב\"ם והרשב\"א בתשו' סי' אלף מ\"ז והטור בסי' צ\"ט כולהו ס\"ל דכל כי ה\"ג לא אמרינן מיגו וזו דעת הסמ\"ג כמ\"ש הש\"ך סי' מ\"ז סק\"ו יע\"ש מיהו בזה חלוק הטור על הרמב\"ן ודעמיה דלדעת הטור דוקא במטלטלין שבידו אינו נאמן לומר של אחרים במיגו מטעם חזקה אמנם בשטר שבידו נאמן לומר אמנה או פרוע מטעם מיגו דאי בעי מצנע ומש\"ה הצריך בסי' מ\"ז שיהיה השטר ביד שליש או דאתחזק בב\"ד כדי שלא יהיה נאמן. אבל לדעת הרמב\"ן והרמב\"ם לפי מ\"ש ה\"ה הכא בדין שלפנינו ולקמן בפ\"ב הלכה ו' ד\"ה לפיכך והרשב\"א בסי' אלף מ\"ז אף בשטר נמי אמרי' חזקה שלא נפרע ושלא אמנה ולא מהימן אפי' במיגו דאי בעי מצנע דמיגו במקום חזקה אלימתא הוא דומיא דמטלטלין שבידו דלא מהימן לומר של אחרים הוא במיגו דיהיב להו במתנה דמיגו במקו' חזקה הוא:
ואי קשיא לך ממ\"ש רבינו לקמן בפי\"ו הלכה ז' וז\"ל הודה לו שפרע ישלם לוי לראובן וכתב ה\"ה פ\"י דין זה הוא אפי' בשיש עדים לראובן על הקניה שהרי היה לוי יכול למחול את החוב כמו שנתבאר פ\"י מה' מכירה ומיגו דאי בעי מצי מחיל כי אמר שטר' פריעא הוא מהימן וכ\"כ קצת מפרשים ויש מי שכתב הכי אמר שטר פרוע הרי הוא כמוחלו עכשיו ואין לך מחילה גדולה מזו עכ\"ל: והשתא לפי מ\"ש ה\"ה הכ' דלדעת רבינו טעמא דהאומר שטר אמנה דלא מהימן במיגו דאי בעי מצנע או אי בעי מחיל הוא משום דחשיב מיגו במקום חזקה איך כתב שם דכי הודה לוי שפרע לו שמעון מהימן במיגו דאי בעי מחיל ליה א\"נ משום דטענה זו דפרוע הוא חשיב כמוחלו לו השתא והם דברים סותרין זא\"ז כמובן וכבר עמד בזה מהרימ\"ט בתשו' סי' צ\"א מח\"א יע\"ש והרב נ\"מ דע\"ו ע\"ג ומהר\"ש חיון בביאורו לח\"מ סי' ס\"ו ולפי מ\"ש הרש\"ך בסי' פ' ס\"ק י\"א דאע\"ג דהלוה אינו נאמן על שטרות שבידו לומר פרועים הם היכא דחייב לאחרים משום דאין בידו למחול מדר\"ן מיהו אם נתנן למלוה בתורת מכירה או גוביינא ב\"ד יכול לחזור ולמחול לבע\"ח דכיון שכבר מסרן למלוה בחובו פקע חיובא דר\"ן כו' יע\"ש:
מעתה אילו היה סובר כן ה\"ה לא הוה קשה אמנם מדברי ה\"ה מבואר דהיכא דהלוה מוחל עכשיו כל שטרות שבידו שפיר מצי מחיל אלא היכא דטוען אמנה או פרוע הוא לא מהימנינן ליה במיגו דמצי מחיל משום דמיגו במקום חזקה הוא וא\"כ קשה דהיכא דמכר נמי שטרותיו לאחרים לא יהא נאמן לומר פרוע מטע' חזקה זו והנר' ודאי דהיכא דהשטרות בידו החזקה שאינן פרועים הוא חזקה אלימתא שאילו היו פרועים לא היו השטרות קיימים וכמ\"ש הש\"ך בסי' מ\"ז סק\"ו דכיון שבידו לקורען והם קיימים זו חזקה שאינן פרועין אבל כשמכרן לאחרים וביד אחרים הם ליכא להאי טעמא דאיכא למימ' דמשום שאינו בידו לא קרען ולעולם דפרועים הם ועיין להרב כ\"מ מה שהק' ודע שבס' בני חיי סי' מ\"ז הגהת ב\"י אות אלף הוקשה לו לדעת הרמב\"ן שהוא ז\"ל מכת הסוברים דלא אמרינן מיגו במקום חזקה במטלטלין שבידו ממ\"ש הרמב\"ן גופיה בס\"פ גט פשוט דקע\"ד עלה דאמר רב הונא ש\"מ שהקדיש נכסיו כו' והיא קושיית הש\"ך בסי' רנ\"ה ועיין בספר בני חיי עוד שם בסי' רנ\"ה דלפי מה שחילק שם ל\"ק מהא יע\"ש ועיין בקונט' זה לקמן דמ\"ט רע\"א ועיין להרב נ\"מ דע\"ו ע\"ד מה שהקשה על זה:
ודע דעל מ\"ש הטור בסי' צ\"ט שאם נר' לו ממון אחר שנשבע או קודם כו' ואומר של אחרים הם אינו נאמן משום דחזקה כל מה שנמצא תחת יד האדם הוא שלו כו' כתב מרן החבי\"ב שם אות ח' וז\"ל וההיא דכתב ריב\"ה בסי' ק\"א ס\"ז דאם יש לו מעות ללוה ותולה אותם בגוי כו' נ\"ל דאינו סותר כו' דכאן מיירי כשהבע\"ח תפוס כו' אבל בסי' ק\"א מיירי כשהלוה תפוס בממונו ועל המלוה להביא ראיה כו' עד סוף הלשון יע\"ש ודברים אלו הם הפך מ\"ש הרב החבי\"ב גופיה בסי' ר\"ן דרמ\"ה ע\"א דהטור ס\"ל כדעת הרמב\"ם דאפי' נכסים ביד הנפקד אינו נאמן לומר של אחרים הם יע\"ש וגם פשט דברי הטור מבוארין כן ועיקר קושית מרן ל\"ק כלל וכמ\"ש הרב ש\"ך בסי' צ\"ט ס\"ק ד\"ה וראיתי בס' גד\"ת כו' שכתב וז\"ל ונ\"ל דלא דק דהתם מיראת הגוי שידו תקיפה אין בידינו לכפותו שיתן אותם המעות עכ\"ל:" + ], + [], + [], + [ + "מסדרין \n לבע\"ח כו'. עיין להלח\"מ שכתב וז\"ל ק' דבגמ' פ' המקבל אמרינן דמאן דאית ליה מסדרין דריש אם מך דאתא לומר שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו כו' ועיין להתוס' בפ\"ד דערכין דח\"י ד\"ה ואלא הוא למה לי כו' שכתבו וז\"ל וק' לר' מאי דרשי רבנן הכא הוא ואם מך הוא מערכך ושמא יש דרשא בשום מקום מהוא דהכא ודרשי' ליה עכ\"ל ותמה עליהם הרת\"יט בפ\"ד דערכין מ\"ב ד\"ה רי\"א וז\"ל ולא ידעתי מאי ק\"ל דהא דרשינן ליה בפ\"ו משנה ג' תעשה שישאר הוא שיהיה לו הוייה וחיות מערכך דהיינו מזונות וכסות הוא ולא אשתו ובניו וצ\"ע עכ\"ל. ולפי חומר הנושא אפשר ליישב לע\"ד דקושיית התוס' היא למאן דס\"ל דמזונות האשה אינן אלא מדרבנן וכמו שהקשה הלח\"מ לקמן ד\"ה מלוה שבא להפרע וז\"ל וא\"ת למאן דאית ליה מזונות האשה מדבריה' למאי איצטריך קרא הוא למעט אשתו ובניו ונדחק לתרץ יע\"ש והשתא אפשר דהיא היא קושית התוס' ודוק: וקושיית הרתי\"ט לדברי התוס' הקשה אותה בס' אור יקרות ולא ראה דברי התוס':" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מוציאין מזה ונותנין לזה ראובן \n שהיה חייב לשמעון מאה כו' מוציאין מלוי ונותנין לשמעון. ע\"כ. וכתב ה\"ה זה מחלוקת בברייתא דת\"ק ור' נתן בפ\"ק דקדושין ובהרבה מקומות ופסק כר\"ן וכן פסקו רוב הפוסקים עכ\"ל והנה זה שכתב הרב ז\"ל דזה מחלוקת בברייתא דת\"ק ור\"ן מבואר לע\"ד דכונתו ז\"ל לומר דכיון דבברייתא זו קאמר הך דרשא בשם ר' נתן משמע דת\"ק דר\"ן פליג עליה בהך דרשא ודריש קרא לענין אחר ולא לענין מוציאין מזה ונותנין לזה כדדריש ר' נתן וכן מבואר בספרי עיין בילקוט כיע\"ש ומש\"ה בפ\"ק דקדושין דט\"ו קאמר תלמודא דת\"ק דר\"א ור\"א פליגי בהך דרשא דר\"ן וכן בכל דוכתא דמייתי הא דר\"ן קאמר וכדר\"ן כאילו איכא מאן דפליג עליה ובפרק האשה שנפלה דפ\"ב ודילמא ר\"ן היא כו' ועיין להרב מש\"ל בה' עבדים פ\"ג הי\"ב במה שתמה שם על הלח\"מ והרש\"ט מדברי ה\"ה ז\"ל הללו ולפי האמור אין מקום לתמיהתי כיע\"ש:
ודע דבעיקר דרשת דר\"ן דדריש מקרא דונתן לאשר אשם לו דמוציאין מזה כו' כתב רש\"י בפ\"ב דכתובות די\"ט ע\"א ושם דפ\"ב דמדלא כתיב לאשר הלוהו או לאשר נושה בו אלא לאשר אשם לו דייקינן הא דר\"ן ואשם הוא הקרן כדאמרינן בהגוזל למי שהקרן שלו יע\"ש וראיתי לרש\"י בפי' החומש פ' נשא בהך קרא דלאשר אשם לו שכתב וז\"ל לאשר אשם לו למי שנתחייב לו עכ\"ל:
וכתב הרא\"ם פי' אם היה אותו ממון שגזל מראובן וראובן חייב לשמעון לא יתנהו לראובן אלא למי שנתחייב לו ראובן דהיינו לשמעון דהכי משמע מלישנ' דלמי שנתחייב לו דקאמ' דאי ס\"ד לראובן האי למי שנתחייב לו למי שגזלו ממנו מבעי ליה כו' יע\"ש וכנראה שלא ראה הרב לשון רש\"י דכתובות דפ\"ב שכתב דמדלא כתיב לאשר הלוהו או לאשר נושה בו כו' דייקינן הכי לר\"ן כיע\"ש דאם כדברי הרא\"ם ז\"ל אפילו אי הוה כתיב נמי לאשר נושה בו הוה שמעינן שפיר הא דר\"ן מדלא כתיב לאשר גזלה ממנו כדדייק הרא\"ם בלשון רש\"י ז\"ל ולכאורה הוה מצינן מימר דמדלא כתב רש\"י למי שהקרן שלו וכתב למי שנתחייב לו משמע ליה בהדיא דאתא לפרושי קרא דלא כר\"ן אלא כמאן דפליג עליה וס\"ל דאין מוציאין מזה כו' אלא שראיתי לרש\"י ז\"ל פ' ויקרא בד\"ה לאשר הוא לו יתננו שכתב למי שהממון שלו וזה מבואר דמפרש קרא כר\"ן ולא כמאן דפליג עליה ולפ\"ז צ\"ל דמ\"ש רש\"י ז\"ל למי שנתחייב לו כונתו ג\"כ למי שהקרן שלו ומשום שכבר גילה דעתו בס\"פ ויקרא דהחיוב הוא למי שהקרן שלו לא הוצרך לבאר ולא מהטעם שכתב הרא\"ם ז\"ל ודוק:
וראיתי עוד להרא\"ם בס\"פר ויקרא עמ\"ש רש\"י ז\"ל למי שהקרן שלו כתב וז\"ל לא למי שידוע לו למי שהוא קרובו ואוהבו שהוא שלו דומיא דואיש את קדשיו לו יהיו שדרז\"ל שבידו ליתנו לאיזה כהן שירצה ויהיה טובת הנאה לבעלים עכ\"ל וכונתו מבוארת שבא לפרש כונת רש\"י ז\"ל דלכך כתב למי שהממון שלו לשלול שלא נפרש כונת הכתוב לאשר הוא לו למי שידוע לו דומיא דאיש את קדשיו לו יהיו כו' ולא ידעתי מי הכריחו לזה הדוחק דטפי הו\"ל להרב ז\"ל לומר דהוצרך רש\"י לזה לשלול שלא נפרש הכתוב כמאן דפליג עליה דר\"ן וס\"ל דלאשר הוא לו הוא הנגזל עצמו שגזלו ממנו ולא למי שחייב לו הנגזל דאין מוציאין מזה ונותנין לזה. ומ\"מ הא ק\"ל בעיקר דרשא זו דדריש ר\"ן דמוציאין מזה ונותנין לזה מקרא דונתן לאשר אשם לו דכתיב בפ' נשא אמאי לא יליף הך דרשא מקרא דס\"פ ויקרא דכתיב לאשר הוא לו יתננו כו' ומדלא כתיב לאשר גזל לו יתננו ש\"מ דלאשר הקרן שלו קאמר כמ\"ש רש\"י בפי' שם ואפשר דמש\"ה לא מייתי ר\"ן מהך קרא דאיכא למדחי כמ\"ש הרא\"ם דלאשר הוא לו לאשר ידוע לו קאמ' דהיינו לכהן שהוא קרובו דומיא דאיש את קדשיו לו יהיו אמנם בתר דגלי לן קרא דונתן לאשר אשם לו כו' ע\"כ לפרש קרא דלאשר הוא לו דלאשר הקרן שלו קאמר ולהכי אייתי ר\"ן קרא דונתן לאשר אשם לו שהוא המלמד העיקר ובהכי יתיישב מה שדקדקנו על דברי הרא\"ם דהוצרך לומר דרש\"י ז\"ל בא לשלול פירוש הכתוב שלא נפרש אותו דומיא דאיש את קדשיו לו יהיו שאם בא לשלול שלא נפרש אותו כמאן דפליג אר\"ן א\"כ תקשי אר\"ן גופיה אמאי לא יליף לה מהאי קרא אלא עכ\"ל דר\"ן לא מצי יליף מהאי קרא משום דאפשר לפרש קרא דומיא דאיש את קדשיו לו יהיו וא\"כ היא גופא אית לן לפרושי בכונת רש\"י שבא לשלול פי' זה ודוק:
והנה ממ\"ש ה\"ה ז\"ל וכן פסקו רוב הפוסקים ולא הזכירו שזה דעת הרי\"ף בהלכות כדרכו בכל המקומות לומר וכן דעת ההלכות או ברייתא זו הובאה בהלכות וזה דעת רוב הפוסקים משמע דאין זה דעת הרי\"ף לפסוק כר\"ן ויש להביא ראיה לזה מדאשמיט הרי\"ף ההיא דאמר רמי ב\"ח ראובן שמכר שדה לשמעון וזקפן עליו במלוה כו' וההיא דאמר רב נחמן יתומי' שגבו קרקע בחובת אביהם בע\"ח חוזר וגובה אותם מהם דאזלא כר\"ן כדאיתא בפ' כל שעה דל\"א ופרק מי שהיה נשוי דצ\"א ע\"ב והר\"ן הביאה לזה בפרק מי שהיה נשוי דתקכ\"א ע\"ב יע\"ש וכ\"כ הרשב\"א בחי' למס' ב\"ק ד\"מ ע\"ב עלה דאמרינן התם משום דאמ' ליה כי היכי דמשתעבדנא לך משתעבדנא להאיך מדר\"ן וז\"ל ומכאן נ\"ל לפסוק כר\"ן שלא כדעת הרי\"ף שפסק דלא כר\"ן בפ\"ק דקדושין בשמעתתא דמוכר עצמו דתניא התם מוכר עצמו אין מעניקין לו ר\"א אומר זה וזה מעניקין לו ואוקימנא פלוגתייהו בקראי דטעמא דת\"ק דאמר אין מעניקין דמיעט רחמנא גבי מכרוהו ב\"ד הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו ור\"א סבר ההוא לו ולא לבע\"ח מר ס\"ל בעלמא כר\"ן אתא לו ואפקיה ואידך בעלמא נמי לא ס\"ל כר\"ן דקי\"ל בהענקה כת\"ק ולית ליה כר\"ן בעלמא אלמא לית הלכתא כר\"ן וכבר כתבתיה שם במקומו בס\"ד דהלכתא כר\"ן דלאו הא בהא תליא עכ\"ל:
אלא שזה מן התימא איך אפשר ליחס שיטה זו בדעת הרי\"ף מאחר שהוא ז\"ל בפ\"ב דכתובות דתע\"ד ע\"א עלה דאמר ר\"י אמ\"ר האומר שטר אמנה הוא זה נאמן הביא אוקמתא דאביי דאמר לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר\"ן דאמר ר\"ן מנין שהנושה בחבירו כו' ואי דעתו ז\"ל לפסוק דלא כר\"ן לא הי\"ל להביא אוקמתא זו דאביי קיימא כר\"ן גם בפ' השולח דתקע\"ג ע\"א הביא הרי\"ף ההיא דת\"ר אין לו קרקע ולא לערב ולדחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדר\"ן דתניא ר\"ן אומר כו' גם בפ' האשה שנפלו דתקי\"א ע\"א הביא הרי\"ף הא דתניא הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניחה שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירו' ואע\"ג דמטלטלי לא משעבדי לכתובה השת' דתקינו רבנן למגבי כתובה ממטלטלי עבדי' הכי וכתב הר\"ן ז\"ל דבגמ' מסקינן דזו אינה משנה משום דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה כלומר דס\"ל דמטלטלי משתעבדי לכתובה כר\"מ וס\"ל נמי דמוציאין מזה ונותנין לזה כר\"ן דהני חומרי תרוייהו צריכי קודם שנאמר דמוציאין מידו ויקח בהם קרקע כו' הילכך השתא דתקון רבנן בתראי למגבי כתובה ממטלטלי וקי\"ל כר\"ן עבדי' כי הא מתניתא זהו דעת הרי\"ף עכ\"ל מבוארין דבריו דאי לאו דקי\"ל כר\"ן לא הוה פסקי כי הך ברייתא אפילו בתר דתקון רבנן בתראי למגבי כתובה ממטלטלי:
ואי לאו דמסתפינא הו\"א דאין מכל זה ראיה להכריח שדעת הרי\"ף ז\"ל לפסוק כר\"ן דאפשר דמאי דהביא בפ\"ב דכתובות אוקמתא דאביי כגון שחב לאחרים וכדר\"ן כו' משמע ליה דאף לרבנן דר\"ן נמי מצי אתי הך אוקמתא דאביי דאטו לדידהו נמי אין המלוה גובה חובו מבע\"ח שיש ללוה שלו מהקרקעות וגם מהמטלטלין אם שעבדן לו באגב דמי עדיף חוב זה מנכסים משועבדים שהלוה טורף מהקרקעות ומהמטלט' אם שעבדן לו באגב וכמו שהקשה הריטב\"א בפ' האשה שנפלו דפ\"ב ע\"א עלה דאמרינן ודילמא ר\"ן היא כו' ותי' ז\"ל דאה\"נ דכל ששעבד לו ב\"ח מטלטלי אגב מקרקעי שקנה ושיקנה שגובה אותם מב\"ח מדין טורף ובשבועה שהרי נשתעבדו לו אותן מעות שחזר והלוה בו לזה אבל לר\"ן בלא\"ה נמי גובה ממנו בע\"כ דהא איהו גופיה אשתעבד ליה מדאורייתא וכאלו גובה מן הלוה שלו ולא עוד אלא שגובה ממנו שלא בשבועה אם היה מלוה בשטר או בעדים תוך זמן דליכא למיחש לפרעון דהא ליכ' פסידא ללוה הזה שהרי אינו גובה ממנו עכ\"ל. מבואר יוצא מדבריו דאף לרבנן דר\"ן כל ששעבד הלוה למלוה מטלטלי אגב מקרקעי דקנאי ודאקנה שפיר גובה המלוה חובו מבעלי חובות של הלוה כמו מן הלוה עצמו וא\"כ איכא למימר שפיר דלהכי הביא הרי\"ף אוקמתיה דאביי דאמר כגון שחב לאחרים וכדר\"ן ז\"ל כיון דאף לרבנן דר\"ן נמי משכחת לה שחב לאחרים בכה\"ג שכתב לו למלוה מטלטלי אג\"מ דקנאי ודאקנה שאז גובה חובו מבע\"ח של הלוה והשתא דקאמר שטר אמנה הוא זה חב לאחרים הוא ובהכי ניחא נמי ההיא דפ' השולח שהביא הרי\"ף דת\"ר אין לו קרקע ולא לערב ולבע\"ח יש לו כותבין עליו פרוזבול כדר\"ן משום דאף לרבנן נמי משכחת לה ההיא דפרוזבול בכה\"ג ששעבד לו הלוה והערב למלוה נכסיו דקנאי ודאקנה דהשתא גובין לו ב\"ד למלוה מבע\"ח אף לרבנן דר\"ן מדין טורף כמ\"ש הריטב\"א ז\"ל ותלמו' דקאמר כר\"ן ולא קאמר משכחת לה אף כרבנן דר\"ן כבר תי' הריטב\"א משום דלר\"ן ניחא טפי דבלא\"ה גובה ממנו בע\"כ מש\"ה קאמר הכי ואה\"ן דאף לרבנן דר\"ן אתי שפיר והשתא ניחא נמי ההיא דפ' האשה שנפלו גבי ההיא דהרי שהיה נושה באחיו מנה כו' דמשכחת לה בכה\"ג וכמובן:
ומ\"מ הרואה יראה שכל זה הוא דוחק גדול דכל כה\"ג לא הי\"ל להרי\"ף לסתום אלא לפרש ומדלא פירש דבריו והביא לישנא דש\"ס דקאמר כדר\"ן משמע בהדיא דס\"ל דקי\"ל כר\"ן וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בהדיא בההיא דפרק האשה שנפלו דקי\"א שזה דעת הרי\"ף ז\"ל דקי\"ל כר\"ן וא\"כ עכ\"ל דזה שכתוב בחי' הרשב\"א לבב\"ק שלא כדעת הרי\"ט דפסק דלא כר\"ן ט\"ס הוא וצ\"ל שלא כדעת ר\"ת ז\"ל וכן מבואר בדבריו בחי' לקדושין דט\"ו כיע\"ש. ומיהו אף שנאמר שדעת הרי\"ף ז\"ל כדעת רוב הפוסקים שכתב ה\"ה ז\"ל לפסוק כר\"ן אפשר דה\"ה ז\"ל לא הזכיר דעת ההלכות בזה מפני שאין דעתו מבואר בהדיא והשמיט אותה מימרא דרמי ב\"ח דפרק כל שעה ופרק מי שהיה נשוי ושאר המקומות שהביא ההיא דר\"ן אפשר למדחי כדאמרן ודוק:
ואת זה ראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בר\"סי פ\"ו הגב\"י שכתב על דברי מרן ב\"י במ\"ש והרמב\"ם פסק כר\"ן וז\"ל אמר המאסף לא מצאתי חולק לזה ומדברי הרשב\"א ז\"ל בתשו' הביאה רבינו המחבר סי' צ\"ח מחודשין א' שכתב למאן דפסק כר\"ן משמע שיש פוסקים דלא כר\"ן ועיין במרדכי כו' יע\"ש: ויש לתמוה למה לא דקדק מדברי ה\"ה שכתב בפרקין על דברי רבינו שפסק כר\"ן שזה דעת רוב הפוסקים כו' דנראה דאיכא פוסקים דפסקי דלא כר\"ן ובהגהת מיימון בפרקין כתב בהדיא דרבינו יהונתן פסק דאין הלכה כר\"ן מדאמרינן בפ' המניח המזיק שעבודו של חבירו פטור וכן פסק ר\"ת תחילה אך שוב חזר בו בס' הישר דקי\"ל כר\"ן עכ\"ל וחזרת ר\"ת ז\"ל הביאו התוס' בגטין דל\"ז ע\"א ד\"ה מדר\"ן יע\"ש. גם הריטב\"א בחי' לקדושין דט\"ו ע\"א גבי מאי דאמרינן התם לו ולא לבע\"ח מדס\"ל בעלמא כר\"ן כו' סיים בסוף דבריו ורבנן אחריני ז\"ל פסקו כרבנן בכלהו מתניתא ודחו דברי ר\"ן כו' יע\"ש ועיין עוד בתשו' הרשב\"א ח\"ב סימן רמ\"א ובח\"א סי' תתקס\"א גם מדברי התוס' שם בקידושין דט\"ו ע\"א ד\"ה ואידך שכתבו בתחילת דבריהם מכאן מדקדקים דאין הלכה כר\"ן משמע דהם רבים המדקדקים כן אלא שר\"ת ור\"י פסקו כר\"ן כמו שסיימו אחר כך וכיון שכן אין ספק דיכול המוחזק לומר קים לי כהני רבוותא דפסקו דלא כר\"ן:
ודע שזה שכתב ההגהות מיימון בשם רבינו יהונתן שפסק דלא כר\"ן וחיליה מההיא דפרק המניח דל\"ג צ\"ע דבשיטת הרב שם בפרק המניח וגם במרדכי פרק המניח הובא דברי רבינו יהונתן ז\"ל וז\"ל זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור דקדק הר' יהונתן ז\"ל מוירצבור\"ק מדלא מיחייב מדר\"ן שהרי החופר בקרקע חבירו בורות שיחין ומערות חייב לפרוע לבעל הקרקע הפסדו וכיון דחייב לו יתחייב לבע\"ח מדר\"ן דאמ' הנושה בחבירו כו' אלמא דלא מחייב מדר\"ן אלא כגון ראובן שלוה משמעון ושוב לוה שמעון מלוי דבעידנא שנשתעבד שמעון ללוי נשתעבד לו כמו כן ראובן שהיה משועבד לשמעון באותה שעה אבל אם לוה שמעון מלוי תחילה ושוב לוה ראובן משמעון לא משתעבד ראובן ללוי והיינו טעמ' דפטור הכא והר\"מ אמר דלאו דיוקא הוא דהכא מיירי בכה\"ג שאין המזיק חייב לבעלים כלום כגון ההיא דקיימינן עלה שחטו ונתנו במתנה שהבעלים בעצמן עשו ההיזק וכה\"ג המזיק שעבודו של חבירו כגון שראובן עשה שדהו אפותיקי לשמעון ואמר לא יהא לך פרעון אלא מזו דומיא דשור תם דאינו משלם אלא מגופו והלך ראובן בעצמו וחפר בו בורות שיחין ומערות וכן השורף שטרותיו של חבירו לא עשה היזק אלא למלוה הרא\"ש וכ\"כ במרדכי וכ\"כ הר\"ש ז\"ל וז\"ל ודיוקא דר' יהונתן ז\"ל ליתא דמצינן למי' דאפילו אי איירי הכא בשאחר שחטו דילמא האי תנא ס\"ל כרבנן דר\"ן ומה שייך הכא דר\"ן דמה שחייב הלוה למלוה אחרי שעשאו אפותיקי דומיא דשור דאינו גובה אלא מגופו הרי פושע הוא ע\"כ:
מבואר יוצא מזה דרבינו יהונתן ס\"ל דקי\"ל הלכ' כר\"ן אלא מתוך סוגיא זו דפרק המניח דאף ר\"ן לא אמרה אלא כשנתחייב הלוה הזה שאנו באים להוציא ממנו עכשיו למלוה שלו אחר שנתחייב מלוה שלו לראשון ולא להפך והוא הפך חילוק ההגהות אשירי בפרק ד' וה' בהגהה ראשונה כיע\"ש ואולי תרי רבינו יהונתן הם ושוב ראיתי בתשו' הרב מגן גבורים סימן ה' עמד בזה וצ\"ע:
ודע שבחילוקים אלו שחילקו בהג\"א והמרדכי בשם רבינו יהונתן מלבד שמוהר\"מ חלוק בזה כמ\"ש המרדכי בפרק המניח וגם הרא\"ש והר\"ש כמ\"ש בשיטה המקובצת שדחו דיוקו של רבינו יהונתן ז\"ל גם הר' התרומות ז\"ל בשער מ\"ג סימן ח\"י והטור ומרן בש\"ע סי' פ' חלקו על זה וכן מבואר מתשו' הרא\"ש כלל ס\"ט סימן ג' וכ\"כ רש\"ל פ\"ד דבב\"ק סימן י\"ט דלדידהו ס\"ל דאין חילוק ולעולם מוציאין מזה ונותנין לזה. ומהתימה על הר\"ש טייטסק ז\"ל הובאו דבריו בהרש\"ך ח\"א סי' י\"ב שכתב וז\"ל ולא מצאנו שכתבו כן בהדיא זולתם מהפוסקי' המפורסמים ז\"ל אדרבא מצינו בהגהת אשירי והמרדכי פרק המניח והר\"י דלא מחייב מדר' נתן כו' וא\"כ בנ\"ד דהוי בכה\"ג דמתחילה נשתעבד ונתחייב לוי לאשתו לכתובה ואחר כך נתחייבו לו ראובן ושמעון אין אשתו מוציאה מדר' נתן יע\"ש:
וק\"ט לכאורה למה לא הביא דברי הטור ודברי כל הפוסקים הנז' דקיימי בשיטתו דכולהו ס\"ל דאין חילוק ובכל גוונא מוציאין מזה ואפילו שלוה אח\"ך. ונראה דכיון דלענין הלכה ודאי דמצי המוחזק לומר קי\"ל כהא\"ז וסיעתיה דס\"ל דכל שלוה לוי משמעון אחר שלוה שמעון מראובן אין מוציאין מלוי לתת לראובן לכך לא הביא אלא דברי הג\"א והמרדכי ולומר דבנ\"ד נמי אין אשתו מוציאה מדר\"ן מטעם קי\"ל וזה ברור:
ודע שרש\"ל הקשה על דברי הא\"ז שדבריו סתרי אהדדי דהא אח\"כ כתב ראובן שהיה חייב מנה לשמעון ובא לוי וגזל את ראובן מפקי' ויהבינן לשמעון ע\"כ והיינו כפסק מהר\"מ שאין חילוק בין נתחייב קודם לנתחייב אח\"כ יע\"ש ואפשר לחלק דשאני גזילה דלא ניתנ' להוצאה כמלוה והיכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה הילכ' מוציאין ומחייב אף שנתחייב לו לגזלן אח\"כ א\"נ אפשר דבגזילה משום גזילה קנסא אית לן להוציא טפי:
עוד כתב ה\"ה עמ\"ש רבינו לפיכך אם אין לו נכסים כו' דאית ליה לרבינו דהא דר\"ן ליתא אלא בדלית ליה נכסי וכדאיתא בפ' שור שנגח ע\"כ וכ\"כ הר\"ן פ\"ב דכתובות וכן הוא דעת בעל התרומות ריש שער נ\"א וכן הוא דעת הרשב\"א בתשו' סי' אלף קכ\"ב ועיין במה שהוקשה לו להלח\"מ מסוגייא דפ' האש' שנפלו דפ\"ב ומסוגיא דפ' השולח דל\"ז ופסקן רבינו בה' אישות פכ\"ב ופ\"ט מה' שמיט' לענין פרוזבול ותירץ ז\"ל דכיון דהטעם דאין גובין משום דכיון דזה החוב משועבד למלוה ראשון הו\"ל כנכסים משועבדים במקום שיש בעל החוב וכמ\"ש הר\"ן א\"כ ס\"ס משועבד הוא מדר\"ן אע\"ג דאית ליה נכסי את\"ד יע\"ש:
והנה תירוץ זה מועיל לדעת רבינו ודעימיה דס\"ל דאפי' לא הגיע זמן הפרעון של לוה ב' משועבד הוא למלוה ראשון מדר\"ן אך לדעת הר\"ן דס\"ל דכל שלא הגיע הזמן של ב' אינו משועבד לראשון וכמ\"ש שם וז\"ל והא דר\"ן לא סגי אלא כשיגיע זמניה פקדיה רחמנ' ללוה דליתיב למאריה קמא אבל לא סגי דלהוי מהשתא שעבודא גבי הילכך בכתובה יכול למחול ואפ\"ה עלה הוא ז\"ל לחלק בין אית ליה נכסי ללית ליה א\"כ לדידיה הדרא קושית הלח\"מ ואין תירוצו מספיק. ויותר יש לנו לומר דההיא דפ' האשה ופ' השולח מיירי בשכבר הגיע הזמן של בע\"ח לפרוע ולא רצה עדיין המלוה ליפרע ממנו דכל כה\"ג אף שאינו גובה היכא דאית ליה נכסים מ\"מ משועבד הוא מדר\"ן כמ\"ש הרב לח\"מ ועיין להש\"ך בסי' פ\"ו סק\"ה שדחה דברי הלח\"מ מסוגייא דפ' כל שעה ויצא לידון בדבר חדש כמ\"ש הר\"ן וכל הפוסקים דהאי דינא דר\"ן ליתא אלא בדלית נכסי מיירי בדאית ליה פסידא ללוה שני א\"נ שאין הלוה ב' רוצה לשל' עדיין מפני שרוצ' להשתמש במעות אלו מדעת שמעון אבל אה\"נ היכא דלית ליה שום פסידא ללוה שני ודאי דמוציאין אפילו אית ליה נכסי ומש\"ה אמרינן בפ' האשה ופ' השולח ופ' כל שעה דמוציאין מדר\"ן אפי' אית ליה נכסי כיון דהתם א\"ן שום פסידא ללוה שני והרבה ראיות לזה ושוב הביא ראיה מדברי הרשב\"א בפ' ד' וה' שהביא הב\"י מחודש ג' שכתב ושמעינן מיהא דאלו רצה בע\"ח או נפקד דראובן לפרוע ממה שיש בידו למי שנשה בראובן אעפ\"י שלא תבעו בדין הרשות בידו ע\"כ ואם איתא הו\"ל לומר דה\"ד בדלית ליה נכסי לראובן ומדלא חילק נר' דס\"ל דשעבוד' אית ליה גביה אפי' אית ליה נכסי כל זמן דליכא שום פסידא גביה יע\"ש : ואין מכאן ראיה דאיכא למימר דהרשב\"א דומה לדינו דרבי נתן קא מיירי והוא כבר גילה דעתו במקום אחר דההיא דר' נתן בדלית ליה נכסי מיירי ומש\"ה לא הוצרך לפרש ולעולם דס\"ל דבאית ליה נכסי אף דליכא פסידא ללוי דאין מוציאין מדר' נתן: מיהו מדברי הרשב\"א בתשו' סי' אלף קכ\"ב שכתב דבפקדון מוציאין ממנו אפי' יש לו נכסים אחרים ובהלואה דוקא אין מוציאין מוכח בהדיא דס\"ל דהיכא דלית ליה שום פסידא ללוה ב' מוציאין ממנו מדר\"ן אפי' יש לו נכסי' אחרים:
ודע שאף הרמב\"ן כן דעתו דהא דר\"ן אינו אלא בדלית נכסי אחריני כמ\"ש בשמו הר\"ב התרומות שער נ\"א ח\"א ס\"ד וראייתו מההיא דפ' ד\"וה כיע\"ש ודבריו ז\"ל אישתמיט מיניה דהרב כרם שלמה ה' גביית מלוה סי' י\"ז שתמה על הטור בסי' פ\"ו שלא הזכיר להרמב\"ן שחולק על הטור יע\"ש ועיין בהג\"ה פ' שור שנגח ד\"וה שכתב בשם אביו דהא דר\"ן מיירי אפי' אית ליה נכסי וכ\"כ הרב שלטי הגבורים פרק ג\"פ דמ\"ה במסקנתו וכן כתב רש\"ל לפ\"ד דבב\"ק סי' י\"ט ונ\"ט דכיון דהא דר\"ן מקרא קאתי ושעבודא דאורייתא אית ליה גביה א\"כ אין חילוק וכתב עוד ומ\"מ אין ב\"ד מחוייבים ליזקק לו יע\"ש והש\"ך הרבה להקשות עליו ועוד תמה עליו דאישתמיט מיניה דברי הר\"ב התרומות והטור דלקמן סי' קכ\"ה ס\"ה שכתבו בהדיא דהיכא דלית ליה נכסי לא שייך הא דר\"ן אפי' תפס ע\"כ ואי מהא לא איריא דשאני התם דהמלוה אומר למשלח הפסדתני מעותי דכיון שמסרתם לו מהניא תפיסה ומ\"ה כופה המשלח לשליח אבל בעלמא אה\"נ דתפיסה מהנייא אפילו היכא דאית ליה נכסי ודוק:
והנה מרן ב\"י כתב על דברי הר\"ן ומשמע דבשלא הגיע זמן פרעון החוב מיירי דבהגיע זמנו אין לו דין משועבדי' ע\"כ : והן דברים תמוהין שזה היפך מ\"ש הר\"ן עצמו ועיין למרן החבי\"ב בהגב\"י אות ה' שכתב דכונת מרן לומר שלא הגיע זמן לראובן להפרע משמעון והגיע זמן שמעון להפרע מלוי את\"ד יע\"ש:
ושיחתו ז\"ל איני מכיר דא\"כ מאי האי דקאמר מרן דאם הגיע הזמן אין לו דין משועבדים דאיך תליא הא בהא דמשום שהגיע זמן ראובן להפרע משמעון אין לו דין משועבדים לגבי לוי דאי משום דכיון שהגיע זמנו של ראובן ליפרע משמעון ובאותה שעה לא הגיע של לוי ולא נשתעבד לוי שוב אין לו דין משועבדים ללוי א\"כ אפילו כשלא הגיע נמי זמנו של ראובן והגיע של לוי אין לו דין משועבדים ללוי כיון דס\"ס כבר הגיע זמנו של לוי לפרוע לשמעון ובאותה שעה לא נשתעבד לוי לראובן אלא לשמעון ומה טעם יש בהגעת הזמן של ראובן טפי מהגעת זמן של שמעון ללוי ובשלמא אי מאי דקאמר מרן בשלא הגיע זמנו קאי ללוי ניחא ומילתא בטעמא קאמר כמובן אך אי קאי ההגעת זמן של ראובן משמעון אין בזה טעם :
גם במ\"ש עוד החבי\"ב דאם הגיע זמן ב' החובות הא ודאי פשיטא דמוציאין מזה ונותנין לזה כו' ק\"ט דמאי פשיטותא איכא והרי הר\"ב התרומות הביא דבריו הטור סי' קכ\"ה ס\"ל דאף כשהגיע זמן שתי החובות כל שיש לו נכסים אין מוציאין מדר\"ן והיינו משום דהמלוה יוציא המעות שיש לו בעין לצורכו ויגבה לבע\"ח קרקע או יגבה לו זיבורית ויקנה במעות עידית וכמ\"ש הב\"ח שם סק\"ה:
ולענין שכירות אי שייך דינא דר\"ן הנה רבינו לא חילק בין שכירות למלוה ומשמע דס\"ל דלעולם אית לן דינא דר\"ן וכ\"נ דעת הטור אך הר\"ב התרומות בשער נ\"א ח\"א סי' ד' כתב בשם איכא מ\"ד דלא דיינינן דינא דר\"ן אלא בחוב שהלוה לו או שנתחייב לו מצד דבר שבא מידו לידו שבשעה שהגיע ממונו לידו זכה בו זה כבר יע\"ש: וזה דעת ה\"ר נתנאל שהביאו התוס' בפ\"ק דקדושין דט\"ו ד\"ה ואידך יע\"ש ועיין להר\"ב בש\"מ פ' ד\"וה מ\"ש בשם הרב המאירי יע\"ש: מיהו מדברי הר\"ב התרומות בטעם זה שכתב נר' דס\"ל דלאו דוקא חוב דשכירות דה\"ה בחוב אחר דנזקין וחבלות ודינא דגרמי נמי אין מוציאין מדר\"ן כיון שלא היה חוב זה דבר הבא מידו לידו אמנם מהטעם שכתבו התוס' בשכירות דכיון דאיכא טירחת הגוף אין מוציאין מדר\"ן נר' דדוקא בשכירות הוא דלא אמרי' דינא דר\"ן אבל בשאר חובות אמרינן ועיין להרב ש\"ך בריש סי' פ\"ו שכתב דשייך דינא דר\"ן בין בהלואה בין בנזיקין בין בדינא דגרמי והנה הא דנזיקין מבואר בב\"ק פ' המניח דל\"ג וא\"כ יש לתמוה על הר\"ב התרומות וצ\"ע:
ודע שהש\"ך בח\"א סי' י\"ב והרב גד\"ת ריש שער נ\"א דש\"א והלח\"מ פ\"ג מה' עבדים והמש\"ל שם תמהו על דברי רבינו דכאן בה' מלוה פסק כר\"ן ובפ\"ג מהלכות עבדים כת\"ק דר\"א דמייתי הש\"ס בפ\"ק דקדושין דט\"ו דמוכר עצמו אין מעניקין לו ולפום אוקמתיה דש\"ס הוא דלא כר\"ן ועיין בחי' הריטב\"א בפ\"ק דקדושין הביא דבריו הש\"ך בסי' פ\"ו שיישב קו' זו ותירוצו ז\"ל הוא תמוה דאיך אפשר לומר דרבינו ס\"ל דטעמא דת\"ק דאמר דמוכר עצמו אין מעניקין לו היינו משום דלא ס\"ל ג\"ש דש\"ש והרי רבינו פסק בפ\"ב מה' עבדים ה\"ח דע\"ע שמכרוהו ב\"ד יוצא בגרעון כסף כו' והיינו מג\"ש דש\"ש וכן פסק עוד שם לענין הכסף והשבח דאין מחשבין אלא מנה ובש\"ס ד\"ך נפ\"ל להכי מג\"ש דש\"ש וכבר עמד בזה בס' פני יהושע ותירץ בדרך דוחק דדוקא ג\"ש דנמכר לישראל מנמכר לגוי אית ליה משא\"כ מוכר עצמו ממכרוהו ב\"ד לית ליה ג\"ש יע\"ש: ואין זה מספיק דהא בגמ' אמרינן מאן האי תנא דלא יליף ש\"ש רבי היא דתניא אם לא יגאל באלה רבי אומר באלה הוא יגאל ואין נגאל בשש שיכול והלא דין הוא כו' ואי ס\"ד יליף ש\"ש אמאי קאמר ומר כו' נילף ש\"ש יע\"ש והשתא כפי דבריו ז\"ל נימא לעולם יליף ש\"ש אלא דנמכר לישראל מנמכר לגוי לא יליף וצ\"ע:
והש\"ך תירץ עוד דרבינו מפרש כתי' ה\"ר נתנאל דמ\"ש בגמ' ואידך בעלמא נמי לא ס\"ל כר\"ן היינו בצדקה כמעשר ב' וכיוצא דהענקה מדין צדקה הוא והילכך לא איצטריך להו למעט בע\"ח דעלמא דומיא דהענקה דבצדקה לית לן הא דר\"ן כדאיתא בתוספתא ופסקה רבינו בפ\"ו מה' מ\"ע וכ\"כ המרדכי פ\"ק דב\"ב את\"ד יע\"ש ומה שתמה עליו המש\"ל מדברי ה\"ה עיין בס' שער המלך שם בה' עבדים ומה שתמה ג\"כ הוא עליו דאיך אפשר דמ\"ש בעלמא נמי לא ס\"ל כר\"ן היינו לצדקה לענין צדקה דא\"כ מאי אירייא מטעם דר\"ן הרי בצדקה אפילו אחר שבא לידו אינו גובה ב\"ח ממנו דלא שייך בהא דר' נתן כלל יע\"ש: ומלבד דמצינן למימר דהיא היא מאי דקאמר תלמודא בעלמא נמי לית לן דר\"ן משום דעדיפא מינה אית לן דאפי' בא לידו אינו גובה ולא ידעתי איך לא ק\"ל הכי לתירוץ ה\"ר נתנאל נמי דשכירות דומיא דהענקה הוא ובענקה נמי צידד מוהרי\"ט דס\"ל לרבינו דאפי' אחר שבא ליד העבד אין מוציאין ואפ\"ה קאמר תלמודא בעלמא נמי לא ס\"ל כר\"ן. אלא שלא ידעתי למה כתב הש\"ך דרבינו ס\"ל כרבינו שמחה שהביא המרדכי שם דאף בצדקה דוקא כל זמן שלא בא הצדקה לידו אין משתלמין ממנו ועיין להרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"א סי' קנ\"ט שהביא בשם י\"מ שכתבו שאם לא הגיע ליד העני מלוה גובה ממנו והביא ראיה ממתני' דגיטין וכתב ולדידי אין משם ראיה חדא דהמלוה גופיה הוא תפוס בחובו ועוד כו' יע\"ש ועיין בדברי המרדכי דפ\"ק דבתר' ובמ\"ש בהגהות דק\"ל מההיא דחולין גבי תרומה ולא ידעתי אמאי לא ק\"ל ממתני' דגיטין דמיירי בפי' במעשר ב' ומעשר עני ועיין למוהרימ\"ט בח\"א ס\"סי ס' דמפשט פשיטא ליה דגבי מתנות כהונה לא מפטר מידי נתינה עד שיתננה בידו ואין בע\"ח נפרע ממנו עד שיבא לידו ואפי' הב\"ח הוא עצמו בע\"ה וגם לא חשיב נתינה ליד הכהן אם נתנו במעמד ג' וכן אם מחל לו הכהן המתנות לא יצא י\"ח:
ולענין אי מהני מחילה בחוב כשחייב לאחרים כיון דקי\"ל כר' נתן דמוציאין מזה ונותנין לזה הנה לפי דברי התוס' בפ' הכותב די\"ט נר' דאי קי\"ל דמכירת שטרות דאורייתא ואפ\"ה קי\"ל דאם חזר ומחלו מחול ה\"נ בהא דר\"ן אע\"ג דמשועבד מדאורייתא אם חזר ומחלו מחול וכבר הכריח הש\"ך בר\"ס ס\"ו דקי\"ל דמכירת שטרות דאורייתא היא ועיין עוד להש\"ך בסי' פ\"ו רס\"ק י\"א שהביא להכת הפוסקי' דס\"ל דמצי מחיל לבע\"ח אף למאי דקי\"ל כר' נתן וראיתי לו ז\"ל שהרבה ראיות לומר דלא מצי מחיל למאי דקי\"ל כר\"ן ואין ראיותיו מכריעות לע\"ד. דמה שהביא מההיא דהאשה שנפלו סוף דפ\"א כבר דחו התוס' שם ראיה זו אע\"פ שהביאו משם ראיה בפ' הכותב כיע\"ש גם מה שהביא מההיא דפ' כל שעה דל\"א אינ' ראיה לע\"ד דנהי דמשמע משם דשעבוד זה דר\"ן דאורייתא הוא מ\"מ שפיר איכא למימר דמהני מחילה דומיא דמכירת שטרות אבל כי לא מחיל משועבד מדאורייתא:
גם מ\"ש עוד דאמנה ופרוע היינו מחילה ליתא לע\"ד דמחילה גמורה לא מיחייב אף בדיני שמים משא\"כ טענת אמנה או פרוע מיחייב מיהא בד\"ש כמ\"ש התוס' והרא\"ש בפ' הכותב די\"ט וה\"ה ז\"ל פ\"א דמלוה ה\"ד גם מ\"ש עוד דכל הני טעמי שאמרו הפוסקים גבי מכירת שטרות דמש\"ה מצי מחיל לא שייכי הכא בדר\"ן דאלו מ\"ש ר\"ח משום דמצי טעין עיינתי בחשבוני והוא טעות ולא פש לי ולא מידי או אסתפק לי דפרוע הוא א\"כ הכא כיון דאינו נאמן לומר פרוע וכמ\"ש הרא\"ש גופיה פ\"ב דכתובות א\"כ אינו יכול למחול עכ\"ל. יש לי לדקדק בזה דטעמו של הרא\"ש הכא הוא מפני שאין הטענות שוות וא\"כ גבי מכירת שטרות נמי אית לן למימר כיון שאין הטענות שוות דכי אמר פרוע אינו נאמן לחוב לחבירו שמכר לו השטר חוב ה\"נ אינו יכול למחול וכבר ראיתי להש\"ך בסי' ע\"ו סקנ\"ב שהשיג הר\"ן כן על טעם זה וזו היא שק\"ט על הרא\"ש שכתב בפרק הכותב דלא אמרינן מיגו כל שאין הטענות שוות ואיך כתב גבי מוכר שט\"ח דמצי למימר פרוע במיגו דמצי מחיל כמ\"ש בפרק כל הנשבעין והביאו הש\"ך בסי' ס\"ו סקל\"ה ודברי הרא\"ש בפ' הכותב הביאן הש\"ך סי' ס\"ו סקנ\"ו יע\"ש ולר\"ח ז\"ל דס\"ל דגבי מוכר שט\"ח נאמן לומר פרוע ומה\"ט מצי מחיל איכא למימר דה\"נ בדר\"ן נאמן לומר פרוע ויכול למחול וכמ\"ש מרן ב\"י בסימן מ\"ז דדוקא אמנה אינו נאמן אבל פרוע נאמן ובזה מסתלקת קו' הר\"ן מעל דברי ר\"ח ז\"ל אבל להרא\"ש ק\"ט ועכ\"ל כמ\"ש הרא\"ש בפרק כל הנשבעין הוא העיקר דמצי מחיל ולא חייש לטענות שוות ומש\"ה הטור בסימן מ\"ז סי\"ב כתב דאם הודה לוי אחר שמכרו לראובן שפרעו שמעון מהני טענתו אלא שחייב לוי לראובן הלוקח לפורעו משום דינא דגרמי וכתב מרן שם שהטעם שנאמן לוי הוא משום דאית ליה מיגו דאי בעי מחיל יע\"ש וא\"כ מ\"ש הרא\"ש בפרק הכותב ליתא דליכא למימר דהתם לרווחא דמילתא כתב כן וכמ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל בפי' בסי' פ\"ו הגב\"י אות פ\"ב דזה תימה דמה יושיענו זה דאכתי אין הטענות שוות גבי מוכר שט\"ח ואומר שהוא פרוע ואפ\"ה כתב בפרק כל הנשבעין דנאמן במיגו דאי בעי מחיל אלא עכ\"ל דהדר ביה הרא\"ש ז\"ל ולפום קושטא ס\"ל דה\"ט דההיא דאמנה משום דהוי מיגו במקום חזקה ומשו\"ה הטור ז\"ל בסי' צ\"ט כתב שאם נראה לו מטלטלין בין קודם שנשבע כו' לא מצי למטען שאינן שלו משו' דהוי מיגו במקום חזקה ועוד אפשר דלא כתב הרא\"ש גבי מוכר שט\"ח דנאמן לומר פרע במיגו דמחילה אלא היכא שיש לפרוע ללוקח ממקום אחר ודוק:
עוד כתב הש\"ך ז\"ל וכן להרי\"ף ושאר פוסקים דס\"ל דטעמא דמכירת שטרות דרבנן לכך יכו' למחול א\"כ הכא דהוי דאורייתא פשיטא דאינו יכול למחול עכ\"ל והנה לפי דבריו ז\"ל ק\"ט על הטור וה\"ה ז\"ל שנ\"ט בהא דהאומר מטלטלין אלו שבידי אינן שלי דאינו נאמן מטעם מיגו במקום חזקה דמשמע דאילו מחיל בפי' מצי מחיל אע\"ג דהוי שעבוד בע\"ח דאורייתא וכ\"ש על הטור ז\"ל שפסק בסימן פ\"ו דאין בע\"ח מצי למחול איך כתב בסימן צ\"ט גבי טען על המטלטלין דהוי מיגו במקום חזקה מיהו לדעת הטור אפשר לומר דאיהו ז\"ל נ\"ט זה דהשת' דנהגו משום תקנת השוק לומר דאם מכר או נתן מטלטלין דלא מצי בע\"ח לטרוף כמ\"ש בסי' ס' לכך אמר דאין זה מיגו טוב דהוי מיגו במקום חזקה ועיין להש\"ך בסימן צ\"ט סק\"ה שמפרש מיגו זה כיע\"ש אך לה\"ה ז\"ל קשה ועכ\"ל דס\"ל לה\"ה דשעבוד הר\"ן אינו אלא אחר שתבעוהו בב\"ד ונתחייב כמ\"ש הרמב\"ן והביא דבריו בש\"מ לפ' הכותב וכמ\"ש הרב דברי אמת בתשו' סימן יו\"ד ודלא כהרב פ\"מ כיע\"ש וכיון שכן לפי חילוק זה אכתי איכא למימר דדעת כל הפוסקים כן הוא דבדאוריית' לא מצי מחיל אחר שתבעוהו בב\"ד דוקא אבל קודם לכן לכ\"ע מצי מחיל ודע דמדין המטלטלין לא קשיא על ה\"ה שהרי כתב רבינו בפי\"א דאע\"ג דשעבודא דאורייתא במטלטלין ליכא שעבודא דאורייתא אבל משטר אמנה קשיא ועכ\"ל כמ\"ש ודוק:
עוד כתב הש\"ך ועוד נ\"ל עיקר דאף למ\"ד מכירת שטרות דאורייתא כו' מ\"מ לפי מ\"ש בשם ר\"ת דב' קניינים יש כו' ומכח מ\"ש כו' ודלא כמ\"ש התוס' והמרדכי יע\"ש. ולא ידעתי למה סמך עצמו אתירוץ ר\"ת ועשה ממנו עיקר מאחר שהרא\"ש בפרק הכותב נסתפק בזה אי טעם ר\"ת עיקר או טעם הרי\"ף עיקר וגם התוס' במקומות רבים מסתפקים בטעמו של ר\"ת אי קי\"ל מכירת שטרות דאורייתא כיע\"ש:
עוד כתב ומוכח נמי דהמוכר שט\"ח לחבירו וחזר ואמר אמנה או פרוע נאמן דהיינו מחילה ע\"כ הנה לענין פרוע כבר מבואר מדברי הטור בסי' ס\"ו סי\"ג דנאמן ועיין בש\"ע שם סי\"א במ\"ש וכן אם הודה לוי שפרע כו' ובסט\"ו ועיין בש\"ך שם סקס\"ב שהביא סברת החולקים דס\"ל דהמוכר שט\"ח לא מצי לפרוע מיד הלוה המוכר אלא הלוקח ומ\"מ לדעת הסוברים דמהני טענת פריעה לאו משום דמחילה היינו פריעה אלא משום מיגו דאי בעי מחיל הוא:
עוד כתב הש\"ך ז\"ל ועוד מוכח מכח מ\"ש דאף שלא נודע בשעה שאמר אמנה או פרוע שהיה חייב ונודע אח\"ך כיון דנשתעבד אז מדר\"ן כו' כמ\"ש הטור בר\"ס מ\"ז יע\"ש הנה לפי מ\"ש לעיל הרי הרשב\"א ז\"ל והר\"ן והרמב\"ן שהביא הש\"ך לקמן ד\"ה ולענין מ\"ש כו' וגם ה\"ה ז\"ל ס\"ל דכל שלא תבעו בב\"ד או שלא הגיע זמן הפרעון יכול למחול וכ\"כ הסמ\"ע בר\"סי מ\"ז שזה דעת הרא\"ש והטור יע\"ש. ולפ\"ז כשלא נודע שהיה חייב ודאי שלא נשתעבד לדידהו כיון שלא תבעו בב\"ד אבל אם הגיע זמן הפרעון לדעת הרא\"ש והטור אפי' לא תבעו בב\"ד חייב אפי' לא נודע וכמו שהכריח הש\"ך בסימן מ\"ז סק\"ז ודלא כהב\"ח יע\"ש: עוד כתב ואדרבא כשהגבו לו ב\"ד השטר ונתפרע בזה גרע טפי ויכול למוחלה אח\"ך דהוי כמכר לו שט\"ח וכמ\"ש לקמן סי' ק\"א ס\"ה ע\"כ עיין שם בסק\"ג כי שם העלה הוא ז\"ל דגוביינא דב\"ד בשטרות חשיב כמכירת שטרות וכי היכי דהמוכר שט\"ח וחזר ומחלו מחול ה\"נ אם הגבו ב\"ד שטרות יכול לחזור ולמחול:
ע\"כ ולענין מ\"ש הרמב\"ן ז\"ל כו' ומשמע לכאורה דבהלואה שלא הגיע זמנה יכול למחול כו' ואף שמצאתי בתשו' הרשב\"א כו' אלא דהרשב\"א בתשו' זו קאי בשיטת הסוברים דבדר\"ן יכול למחול כו' עכ\"ל. הדברים הללו תמוהים לע\"ד דדברי הרשב\"א והר\"ן שפה אחת ודברים אחדים הם דמבוארים דבריהם דלאחר שהגיע זמן פרעון אינו יכול למחול זולת היכא שלא הגיע זמן פרעון החוב משום דכל שלא הגיע זמן פרעון אכתי לא הגיע זמן השעבוד וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בהדיא דהא דר\"ן לא סגי אלא כשיגיע זמנו פקדיה רחמנא ללוה דליתיב למלוה קמא ומש\"ה מוציאין מזה אבל לא סגי דלהוי מהשתא שעבודא גביה והן הן דברי הרשב\"א בהדיא ואיברא דסוגיא דפ' כ\"ש הויא תיובתיה דהרשב\"א והר\"ן ז\"ל בזה דהתם משום טעמא דמשתעבד מהשתא למלוה מדר\"ן הוא דמוציאין מיד היתומים אע\"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע\"ח ועיין בחי' הרשב\"א ז\"ל לקדושין בהשמטה שבסוף המסכתא שכתב דהא דאמרינן מטלטלי דיתמי לא משעבדי לבע\"ח אינה תורה דמדינא ודאי גבי אלא משום דלאו עיקר אסמכתיה דמלוה אמטלטלי משו\"ה לא גבי מינייהו כי מית לוה ומלוה שביד אחרים אי לאו דר' נתן לא הוה גבי מלוה אע\"ג דשעבודא דאורייתא ומשום דר\"ן לא גבי אלא היכא דהלוה קיים אבל היכא דמית לוה ונפלה מלוה לקמי יתמי לא גבי אף מדר\"ן והוק' לו סוגיא זו דפרק כ\"ש וסוגיא דפרק האשה גבי ההיא דלא יאמר היבם החזקתי כו' ועלה ליישב ההיא דפרק האשה דהיבמה כח שעבודי על נכסי בעלה הראשון הו\"ל כמו מוחזקת בנכסים הילכך מטעמא דרבי נתן מוציאין מזה ונתנין לזה אפילו לגבי יתומים יע\"ש וההיא דפ' כ\"ש הניחו בצ\"ע אם לא שנאמר דהגיע זמן הפרעון קודם מיתתו של מוכר ולהכי קאמר התם בפרק כ\"ש דמצי למימר כי היכי דמשתעבדנא לאבוכון משתעבדנא נמי לבע\"ח דאבוכון מדר\"ן ועדיין צ\"ע:
ועוד אפשר לומר דאפילו הגיע זמן הפרעון אחר מיתתו של מוכר כיון דהלוקח אלו הוה בעי למפרע קודם הוה משתעבד לבע\"ח דמוכר מדר\"ן השתא נמי מצי טעין ליתמי אנא מחיים דאבוכון בעינא למפרע ליה ומשתעבדנא מאז לבע\"ח דידיה מחיים דאבוכון ודוק עוד כתב ועוד נראה לפע\"ד דגם בכתובה כו' אבל מאי דס\"ל להרמב\"ן דהיכא דמשתעבד מדר\"ן יכול למחול אין נ\"ל וההכרח שהכריחו להרמב\"ן סוגיא דפ' החובל לא ק\"מ דאם תמכור השתא הכתובה נמצא שהכתובה יהיה שלו והיא לא תחייב לו שוב כלום וגם הבעל לא יהיה משועבד להאי מדר\"ן אלא שיהיה הבעל חייב לשלם ליה להאי הכתובה כשתתאלמן מצד מה שקנה זה הכתובה ממנה וזו יכולה למחול אחר כך הכתובה עכ\"ל:
לפי מ\"ש הרב בסי' ק\"א סק\"ג דאם הגבו ב\"ד לבע\"ח שטרי חובות שהיו ללוה על אחרים שיכו' למחול משום דלא אלים גביית ב\"ד ממכירתו דאם מכר שט\"ח יכול לחזור ולמחול ה\"נ היה יכול הרב לדחות בפשיטות דמה\"ט יכול האשה למחול משום דאפילו אם היו ב\"ד מגבין לניזק כתובתה כדי שיגבה הניזק חבלתו חשיב כמוכר שט\"ח דאם חזר ומחלו מחול ולא היה צריך לומר דמשום דמכר הכתובה בשביל דמי חבלתו משום הכי יכול לחזו' ולמחול דהו\"ל כמוכר שטר חוב אלא משום דכל שהגבו לה ב\"ד הכתובה הו\"ל כמכרה ויכול לחזור ולמחול דמדבריו עכשיו משמע דדוקא אם מכרה הוא דיכול לחזור ולמחול ולא היכא דהגבו לה ב\"ד:
עוד כתב גם ראיתי בס' חכמת שלמה כו' ואין דבריו נכונים כו' עיין בספר אור יקרות שם בחי' מ\"ש על דברי הרב ח\"ה ז\"ל ולע\"ד גם מה שהודה לו הש\"ך למהרש\"א אינו נכון דכונת רש\"ל ז\"ל לומר דכל שייחד לה שדה לכתובה יכול שפיר למוכרו דעדיפא מינה כתב המרדכי והביאו הרב המפה בסי' ס\"ו סכ\"ו שאם הקנה לו החוב עצמו אגב קרקע י\"א דאינו יכול למחול יע\"ש וכל שכן כשהקנה לו הקרקע שהוא החוב עצמו שעתיד ליפרע ממנו דלכ\"ע אפשר דמהני לשאינו יכול למחול לו:
עוד כתב העולה מזה דאין חילוק כו' אבל אם מכרה הכתובה כו' ולפי מ\"ש לא היה צריך לומר אם מכרה אלא אם הגבו לנחבל ב\"ד הכתובה ומסרוה בידו של נחבל וחזרה ומחלה לו מהני טפי מחילתה לפי מה שהעלה הש\"ך לקמן סי' ק\"א. עלה בידינו דלפי שיטת קצת מפרשי' אפילו בשעבוד דר\"ן יכול למחול ואם כן המוחזק יכול לומר קים לי ועיין להש\"ך בסימן ס\"ו ס\"ק ק\"י שהביא תשו' הרשב\"א ובסימן מ\"ז סק\"ד הביא גם כן תשו' זו וכתב כן וישיבה דלא פליג אכל הפוסקי' משום דמיירי שהיה חייב לו בלא\"ה יע\"ש וזה נראה הפך מה שהסכים הש\"ך דמי שחייב לחבירו ונתן לו שט\"ח ואפי' הגבו לו ב\"ד יכול למוחלו ואולי מיירי שלקח השט\"ח ועדיין לא פרע לו כל חובו ודוק. ולענין מוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו ואין לו ממה לפרוע ללוקח אי מהני מחילתו או נימא דלא מהני מחילתו כיון דס\"ס מיחייב מדר\"ן מדברי התוס' ז\"ל פ\"ג דכתובות די\"ט נראה דמהני מחילתו דאי לא ק' קושיית מהראנ\"ח ז\"ל בחי' שם והביא דבריו בספר אור יקרות שם ואע\"פ שמתוך קו' מהראנ\"ח מבואר דס\"ל דלא מהני מחילתו משום דר\"ן נר' דאשתמיט מיניה דברי הרב המפה בסי' מ\"ז סכ\"ו ודברי הש\"ך שם ס\"ק פ\"ט דס\"ל דאע\"ג דכשחזר ומחלו חייב לפרוע משום דינא דגרמי וחזר דינא דר\"ן דמוציאין מזה וא\"כ נראה דלא מהני מחילתו לפי מה שהעלה הש\"ך בסי' פ\"ו מ\"מ כל כה\"ג שהחיוב בא לו אחר המחילה ליכא דר\"ן כן צ\"ל לדעת הש\"ך ועיין עוד בדברי התוס' דפרק מי שמת שהביא הש\"ך שם סקפ\"ט ועיין עוד בסי' ס\"ו ס\"ק ק\"י בתשו' הרשב\"א שהביא שם דנראה דסובר כראב\"ן:" + ], + [ + "אסור \n להלוות בלא עדים ואפי' לת\"ח כו'. והנה הסמ\"ע כתב בסי' ע' סק\"ב וז\"ל ואף דמסתמא הת\"ח לא יכפור מדעתו ולית ביה משום לפני עור ואז ג\"כ לא יבא לידי שיגרום קללה לעצמו מ\"מ יש לחוש שמחמת טרדת למודו ישכחנו וישבע שאינו חייב ויגרום קללה לעצמו עכ\"ל. מבואר יוצא מדבריו דבת\"ח דליכא למיחש שיכפור מדעתו ליכא משום לפני עור דאיסור זה דלפני עור ליתא אלא בעושה איסור מדעתו כההיא דמושיט כוס יין לנזיר וכ\"כ עוד בפרישה ודרישה וכ\"כ הב\"ח וזה דעת הר\"ש יונה בדק\"ז ע\"ד יע\"ש. ולא כן אנכי עמדי מסיום לשון רבינו וכ\"כ מרן בש\"ע שם שכתבו וכל המלוה בלא עדים עובר משום לפני עור כו' וגורם קללה לעצמו הרי שכללו לת\"ח אף באיסור לפני עור והר\"ש יונה ז\"ל נדחק בזה כיע\"ש.
כי ע\"כ נלע\"ד דאף בת\"ח נמי אע\"ג דלא יכפור מדעתו אלא מחמת טרדת למודו מ\"מ כיון דבעי לאשתבועי ומשתבע לשקרא אע\"ג דליביה אנסיה ולפי דעתיה קושטא משתבע מ\"מ לא מיקרי אנוס אלא פושע כמ\"ש התוס' בפ\"ג דשבועות דכ\"ו ע\"א ד\"ה את לבך אנסך ובפרק השולח דל\"ה ע\"א ד\"ה לא היו ימים מועטים דלגבי ממון לא אמרינן לביה אנסיה דמעיקרא הו\"ל למידק שסופו לבא לידי ש\"ש אם יאבדנה יע\"ש וא\"כ בת\"ח נמי הו\"ל למידק וליזהר ולפרוע מיד כיון שסופו לבא לידי שבועה ואם לא פרע ליה מיד ובא לידי שבועה אע\"ג דליביה אנסיה פושע הוא באותה שבועה ואיכא עליה איסורא ואיכא משום לפני עור. ועיין להלח\"מ כאן בפרקין דמשמע ליה נמי הכי. אלא שמה שרצה להעמיס בדברי רש\"י שכתב גבי לפני עור שעולה על רוחו לכפור שכוונתו משום דמשתלי אין זה נכון דעולה על רוחו לכפור משמע ודאי דהיינו מדעתו וכמ\"ש הרב בדרישה יע\"ש ומה שהכריח עוד בדרישה דבת\"ח ליכא משום לפ\"ע דאמר ליה רבינא לרב אשי כ\"ש מר דטריד בגרסיה וגורם קללה לעצמו ולא קאמר דאיכא נמי משום לפני עיור. אפש' דמשו' כבודו של רב אשי לא קאמר הכי אלא תלה הדב' בעצמו ורב אשי דקאמר מעיקרא ואפילו אנא לא אסיק אדעתיה דע\"י טרדת תלמודו משתלי. וא\"נ אפש' דהוה ידע ורוצה לראות אם היה כן דעת רבינא בהאי מילתא ובהכי יתיישב קצת מה שהשמיטו הרי\"ף והרא\"ש הך עובדא דרבינא ור\"א דכיון שהביאו מימרא דרבינ' דרב דאיכא משום לפני עור דסתמא נמי משמע ואפילו בת\"ח אין צורך לעובדא דרב אשי ורבינא. ועיין למוהר\"ש יונה דק\"ז ע\"ד שנדחק בזה יע\"ש. ועיין להרב ראש יוסף שם הגהה ו' שכתב מעין מ\"ש אנן יד עניי יע\"ש.
ודע שהרב ראש יוסף שם בסימן ע' בהגהה ב' דעכשיו שנתקנה שבועת היסת יכול אדם להלוות בלא עדים ואין לחוש כלל שאם יכפור או יאמ' פרעתי חייב לישבע ובפרט לדברי הטור ומרן בסימן ע\"ה ס\"ד וסימן פ\"ז ס\"ח דאית להו דאפילו כופר בכל ואומר להד\"מ דליכא דררא דממונא צריך לישבע שבועת היסת וכיון דצריך לישבע לא יכפור וגם אין לומר שגורם קללה לעצמו דכיון דצריך לישבע רמי אנפשיה ומדכר דאל\"כ אין משביעין אותו דילמא שכח אלא ודאי כיון דאמרו דצריך לישבע רמי אנפשיה ויודה ודאי אם לא שהוא אמת שהוא לא קבל כלום מידו וא\"כ א\"צ עכשיו לדין זה שכתב הטור עכ\"ל. ותמהני שהרי רבינא ורב אשי בתר תקנת ר\"ן הוא ואפ\"ה קאמר כ\"ש דטריד מר בגירסיה ומשתלי וגורם קללה לעצמו. ועיין בפרק הא\"מ דמ\"ג ע\"ב דאמרינן והשתא דתקון רבנן שבועת היסת ובפרק כל הנשבעין דמ\"ה ע\"ב ד\"ה בעדים א\"ץ יע\"ש.
כתב מוהר\"ש יונה ז\"ל בדק\"ח ע\"ב והביא דבריו מרן החבי\"ב הג\"הט אות ב' שכתב דכשם שאסור להלוות בלא עדים כך אסור להפקיד בלא עדים עכ\"ל. וקיצר דבריו שמוהר\"ש לא כתב דאסור להפקיד בלא עדים אלא למי שאינו מוחזק בנאמנות אבל למי שהוא מוחזק בנאמנות ליכא איסורא דבפקדון ליכא למיחש שמא ישכח כמו הלואה דהתם אפי' לת\"ח אסור דהתם שאני שהוציאה מידו משא\"כ בפקדון דלא ניתנה להוצאה והרי הוא בידו ולא משתלי. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דבפקדון אפילו למי שאינו מוחזק בנאמנות כל שאינו מוחזק לרמאי ליכא איסורא ודאי כלל דדוקא בהלואה אמרו דאסור משום לפ\"ע ומשום גורם קללה לעצמו כיון דבידו הוא שלא להלוות כי אם בעדים או בשטר. אבל בפקדון אם הוא צריך להפקיד חפציו ביד אחר מפני שצריך לילך למ\"ה או מפני שאין לו מקום לשמור והנפקד אינו מקבל פקדונו בעדים בשטר משום דחשיד ליה משום מחוסר אמנה היאך יתחייב זה משום לפ\"ע ואיך יגרום קללה לעצמו כיון דאין בידו להפקיד בעדים או בשטר. ועיין באותה שאמרו ביבמות פ' ב\"ש דק\"ט ירחיק עדיו מן הפקדונות בבר מתא דניתיה כי ביתיה ובעובדא דההיא איתתא דפרק השולח דל\"ה שהפקידו דינר זהב אצלה יע\"ש.
ומ\"ש עוד רבינו דהמלוה בשטר הוא משובח יותר כו' עיין מ\"ש והן דברי מרן ב\"י שעל ידי השטר נזכרים סכום ההלואה. ולפ\"ז נראה דאף ע\"פ העדים וקנין דינו כשטר לענין דלא מצו לטעון פרעתי לדעת רוב הפוסקים וכמעט כולם כמ\"ש הש\"ך שם בסי' ע' סק\"ד אינו משובח דלפעמים אין העדים זוכרים סכום ובאים לידי מחלוקת. אמנם מדברי הטור ז\"ל לא משמע הכי שכתב והמלוה בשטר ה\"ז משובח אבל בעדים יכול להלוות וזהו שנקרא מלוה ע\"פ כיון שאין בו קנין ואם יש בו קנין חשיב כמלוה בשטר כדפי' לעיל והיינו מ\"ש בסימן ט\"ל כמ\"ש מרן ב\"י. משמע דבעדים וקנין כיון שדינו כשטר לענין טענת פרעתי ולטרוף ממשעבדי ה\"נ לענין זה אם הלוהו בכה\"ג ה\"ז משובח כאילו הלוהו בשטר דאלת\"ה למאי נ\"מ כתב הטור כאן דברים אלו. כי ע\"כ נראה דבעדים וקנין כיון דסתם קנין לכתיבה עומד ליכא למיחש שהעדים שוכחים סכום ההלואה כיון דעליה דידהו רמיא למכתב שטרא יהבי דעתייהו על סכום ההלואה עד שיכתבו לו את השטר. מיהו אם הלוה לו בעדים וקנין ומיחה הלוה בעדים שלא יכתבו לו שטר ונתרצ' המלוה אז ודאי הוי כמלוה ע\"פ בעדים בלא קנין כמ\"ש במ\"א. ואי ק\"ל למה לא כתב מרן דהטעם דמלוה בשטר ה\"ז משובח יותר היינו משום דע\"י העדים אכתי יכול לטעון פרעתי משא\"כ בשטר הא לק\"מ דמרן ז\"ל הוצרך לטעם זה לחלק בין משכון לשטר ואה\"נ דלגבי עדים אין צורך לטעם זה שכתב מרן דבלא\"ה ניחא כמ\"ש וברור. ולפ\"ז אף בכ\"תי נמי אינו משובח דהא איכא למ\"ד דכת\"י נאמן לומר פרעתי כמ\"ש הטור ומרן בסימן ס\"ט ומוהרשד\"ם בח\"מ סי' כ\"ג שכתב דמהאי טעמא קאמר ליה רבינא לר\"א ליתי מר סהדי וליכתוב כתבא ולא נתפייס בעדים ולא אפי' בכ\"י משום דאף בכת\"י איכא למיחש דילמא ישכח ויכפור יע\"ש.
ולפי דבריו תיקשי לשיטת הראשונים דסברי מימר דבכת\"י אינו נאמן לומר פרעתי אמאי לא נתפייס מרן בכת\"י וכבר עמד ע\"ז הריטב\"א הובאו דבריו בש\"מ שם בס\"פ אז\"ן הביא דבריו גם כן מהר\"ש יונה דק\"ח ע\"א וז\"ל ניתי מר סהדי וא\"ת ול\"ל שטרא לכתוב ליה בכתב יד ויש למדין מכאן שאם הוציא עליו כת\"י שהוא חייב לו נאמן לומר פרעתי כדברי הגאונים והרמב\"ם אף זה אסור דילמא משתלי ואמר פרעתי ואין זה ראיה דילמא לא הי\"ל פנאי עכשיו לכתוב אלא דסהדי חזו השתא וכתבי שטרא במוצאי שבת וליומא אחרינא עכ\"ל ועיין במה שגמגם ע\"ד הריטב\"א ז\"ל הללו מהר\"ש יונה יע\"ש.
סוף דבר לפי דברי הריטב\"א ז\"ל הללו אין ראיה מההיא דרבינא ור\"א ודלא כמהרשד\"ם ז\"ל ומ\"מ דינו של מוהרשד\"ם לדידן דקי\"ל דאף בכת\"י נאמן לומר פרעתי הוא אמת דאף בכת\"י אינו משובח מהאי טעמא דאכתי איכא למיחש לשמא יטעון פרעתי וברור." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין מי שיש בידו משכון של עני שמותר להשכירו מי \n שהיה בידו משכונו של עני אם היה שכרו יתר על פחתו כגון קרדום כו'. כתב הרב ראש יוסף בסי' ע\"ב אות ב' וז\"ל ואם נאבד המרא והפסל ביד השוכר פטור המלוה אפילו שהוא ש\"ש דכיון דהוא ברשות השכירו ודאי שאינו לא בדין שומ' שמסר לשומר ולא בדין אין השוכר רשאי להשכיר יע\"ש וכת' עוד וכן ברשות בעלים יכול להשכיר אפי' כלים שפחתן מרובה ואם הבעלים מוחין בפי' אפילו כלים שפחתן מועט אינו יכול להשכיר שם יע\"ש:
ואני מסתפק במיחה הלוה שלא ישתמש המלוה בכלים שפחתן מועט אפילו בנכייתא ועבר המלוה ונשתמש אי מחייב משום שולח יד בפקדון מי נימא כיון שמיחה בו בפי' הלוה אין כאן מקום לומר משיב אבידה הוא כיון דאין משיבין אבידה בע\"כ או דילמא מצי טעין המלוה אע\"פ שהלוה מיחה כי בטלה דעתו אצל כל אדם ואנא מיהא למצוה אכווני וכעת צריך אצלי תלמוד:", + "הרי \n זה מותר להשכירו. וכתב הטור בריש סימן ע\"ב דדוקא לאחרים יכול להשכירם אבל לא לעצמו וכתב ע\"ז מרן ב\"י דזה מיירי בשלא התנה עמו מתחילה אבל התנה עם הלוה מתחילה שרי והביאו מור\"ם במפה שם בסי' ע\"ב ס\"א וכתב הש\"ך בסק\"ד שכ\"כ הרב ב\"י והד\"מ והב\"ח ז\"ל לפי פי' רש\"י בפרק האומנים דפ\"ב רע\"ב גבי מ\"ש הכא במלוה צריך למשכון קמפלגי אבל ז\"א דרש\"י לא מיירי בשהתנה עמו דא\"כ הוי שוכר והוי ש\"ש לכ\"ע כו' אלא מיירי התם בשלא התנה עמו כו' ומ\"מ ל\"ק לדעת הטור דהתם לא מיירי משו' חשדא כו' ועי\"ל דהטור ס\"ל כפי' ר\"ח ז\"ל וכפ\"ז דינו של הרב צ\"ע עכ\"ל ואין ספק דאשתמיט מיניה דברי הרשב\"א ז\"ל בחי' שם בפרק האומנים הובאו בשיטה מקובצת דקע\"ז סע\"ב דהוקשה לו להרשב\"א על פי' רש\"י כקושית הש\"ך דא\"כ הו\"ל שוכר וחשיב ש\"ש לכ\"ע ותירץ בשם הרב אב ב\"ד והראב\"ד ז\"ל דמיירי בשכלו ימי השכירות ואמר גמרתיו דמשום שוכר ליכא לחיובי מהשתא כי אם משום פרוט' דר\"י יע\"ש וסיים עוד הרשב\"א שם וז\"ל ולדידי ק\"ל תו דהא מדמוקמינן פלוגתייהו במלוה צריך למשכון אלמ' לכלהו מותר להשתמש בו וכאבא שאול דאי לא גזלן הוי וחייב אפילו באונסין ואלו לת\"ק דמתני' אסור להשתמש בו ואתייא מתני' דלא כר\"ע ודלא כר\"א ואפשר דמוקמינן למתני' בדפריש והתנה עם הלוה שישתמש בו כדי שיהא פוחת והולך מן החוב עכ\"ל
הרי שהרשב\"א הכריח הפך דבריו של הש\"ך דמתני' וברייתא דקתני המלוה על המשכון ש\"ש מוקמינן להו בדפריש והתנה עם הלוה שישתמש בו ובשכלו ימי השכירות דאלת\"ה גזלן הוי לכ\"ע וחייב אפילו באונסין ודוק:
ודע דלפי מ\"ש הרב הנמקי בשם ס' הישר והביא מרן ז\"ל בי\"ד סימן קע\"ב בדכ\"ב דלא מהני נכיותא אלא במשכון מקרקעי דומיא דשדה אחוזה אבל במטלטלי לא דסגי פחתייהו וקא כליא קרנא יע\"ש ע\"כ ל\"פ הך סוגיא דפרק האומנין כמו שפירש אותה ר\"ח ז\"ל וכמו שכתבו התוס' אי נמי אפשר לפרש במטלטלי כסף וזהב העשויים להתנאות בהם ולהתקשט דלא כלי קרנא וכן במרא וחצינא דזוטר פחתייהו ודוק. ולענין אם היה המשכון ספרים כתב מור\"ם בספר המפה שם בסימן ע\"ב ס\"א בשם המרדכי וז\"ל ואם למד בספרים שהלוה עליהם מקרי שולח יד כו' וכתבו עליו הסמ\"ע והרב ש\"ך דנ\"מ דמשם ואילך אף אם נאנסו מידו חייב הוא באחריותן וגם אם אומר הממשכן שכך וכך נתקלקלו מחמת לימודו וזה שלמד מתוכו אומר שלא נתקלקלו אינו נאמן בשבועה לפטור נפשו אלא הממשכן נשבע על פחתותו ונוטל כו' יע\"ש:
הנה אם דברי המרדכי ז\"ל באו בדקדוק יפה הקשה החכם מצליח מורינו הי\"ו דכיון דאין כאן טענת מודה מקצת אלא כופר בכל שהרי זה אומר נתקלקלו וזה אומר לא נתקלקלו ואין כאן אלא שבוע' דרבנן איך כתב המרדכי דכשנגדו נשבע ונוטל הא כלל גדול בדין דלא אמרו שכנגדו נשבע ונוטל אלא בשבוע' דאורייתא אבל בשבועה דרבנן נפטר החשוד בלא שבועה כמ\"ש הטור ומרן בסי' פ\"ז סי\"ג ובסי' צ\"ב סי\"א וכעין זה תמה מרן החבי\"ב ז\"ל בה' מוסר סימן שפ\"ח הגב\"י אות י\"ט ד\"ה ורש\"ל כו' עמ\"ש רש\"ל ומוהרשד\"ם בתשו' גבי מוסר דלמ\"ד דינא דגרמי דאורייתא אם הוא חשוד אע\"פ שנתחייב שבועה דרבנן שכנגדו נשבע ונוטל יע\"ש ודברי המרדכי הללו מסייע להו וכעת צריך ישוב:
שוב ראיתי דמה שהקשה החכם הנז' לק\"מ דהכא אפי' אם הוא כופר בכל מ\"מ כיון דמלוה על המשכון יש לו דין שומר שכר או שומר חינם חייב הוא לישבע שבועת השומרין שאחת מהן היא שבועה שלא פשע בה הילכך הכא בנדון המרדכי שזה טוען לו למלוה שפשע בו וטשטש ספרו חייב לישבע מן התורה שלא פשע וכיון שהוא חשוד נשבע שכנגדו והרי זה דומה למ\"ש בש\"ע סי' צ\"ב ס\"ח כיע\"ש ומה שיש לתמוה מדברי המרדכי הללו למ\"ש הש\"ך לקמן בסי' זה ס\"ק קט\"ו וסי' צ\"ב ס\"ק י\"ב דשבועת שומרים ליכא מן התורה בטוען בעל הפקדון טענת בריא עיין להרב דברי אמת בקונט' דל\"ג ע\"ד סד\"ה והנה יע\"ש ואפשר דכיון שהודה המלוה שקרא בו הרי הודה שחייב לו במקצת כיון שנהנה במשכונו וכיון שכן חייב שבועה דאוריית' כדין מודה במקצת ומ\"ה מפכינן השבועה לשכנגדו ועיין בה' שאלה פ\"ו ה\"ד:
עוד כתב מור\"ם במפה שם בסיום דברי המרדכי וז\"ל ויש מחלקין משום דמצוה קעביד וכתב ע\"ז הש\"ך בסק\"ז לא דק הע\"ש במ\"ש דיש מתירין ללמוד בהם משום דמצוה קעביד דליכא מאן דמתיר ללמוד בהם לכתחי' וכדאיתא בש\"ס פ' אלו מציאות דפ\"ט וכן פסקו כל הפוסקים סי' רצ\"ב כו' יע\"ש ולכאורה איכא למידק בדבריו ממ\"ש הוא עצמו בסק\"ו דמהרי\"ל בתשו' סי' ל\"ז והאגודה בפ' אז\"ן ס\"ל דאפי' לכתחילה שרי ללמוד משום מצוה ואמאי לא הקשה עליהם מההיא דפרק אלו מציאות והא ודאי בורכא היא דמהרי\"ל והאגודה לא התירו ללמוד לכתחילה משום מצוה אלא ברשות הבעלים וס\"ל דליכא למיחש לאיסור רבית מיהו בלא רשות הבעלים אף לדידהו איכא איסורא משום איסור גזל דשואל שלא מדעת גזלן הוי והיינו ההיא דפ' אלו מציאות וברור:
כתב הסמ\"ע בס\"ק ו' וז\"ל עיין לקמן בס\"ס רצ\"ב דכתב מור\"ם בהגה במפקיד ספרים דבהפקיד ביד ת\"ח מותר לקרות ולהעתיק ממנו כו' ודוקא כשבא הספר לידו מדעת בעליו אבל לילך לבית חבירו ולקרות מתוך ספרו שלא מדעתו אסור אפי' לת\"ח כו' וכתב הש\"ך בסק\"ח דהכי מוכח בש\"ס פא\"מ שם וכן הוא במרדכי שם מיהו היינו דוקא ספר דיש לחוש שיתקרע אבל טלית ותפילין מותר עכ\"ל: וק\"ט דלפי מ\"ש הוא ז\"ל בסי' רצ\"ב ס\"ק ל\"ה בהבנת לשון המרדכי דפ' המפקיד מבואר דאפי' ספרי' שרי לת\"ח לקרות בו שלא ברשות בעל הספר ואפי' יודע שבעל הספר מקפיד בדבר מטעם אל יבוזו לגנב כי יגנוב וכתב שזה ג\"כ דעת מור\"ם שהתיר להעתיק מספר מושאל אע\"פ דודאי יקפיד בעל הספר שמתקלקל ספרו ומה\"ט כתב דיכולים ב\"ד לכוף לאחד להשאיל ספריו ותמה על הסמ\"ע בזה שדחה דברי הע\"ש יע\"ש:
ואולי דמ\"ש כאן דלילך לבית חברו ולקרות בו שלא מדעתו דאסור אפי' לת\"ח היינו בשאפשר לו להודיעו ולקרות בו ברשותו ע\"י שיפייסנו בדברים דאז ודאי לא שרינן ליה לילך לביתו ולקרות בו שלא ברצונו אבל אם הודיעו ולא הניחו לקרות כרצונו אז יכול לקרות בו בע\"כ מטעמא דאל יבוזו לגנב כי יגנוב ועיין להרב מ\"א בא\"ח סי' י\"ד שהביא דברי הש\"ך בסי' רצ\"ב וכתב דממ\"ש הב\"י שם בשם הפוסקים משמע דהוי שואל שלא מדעת יע\"ש ואין מדברי הפוסקים הנז' ראיה לאסור ללמוד בספר שלא מדעת בעלים אלא למי שאינו ת\"ח אבל הת\"ח אפשר דשרי כמ\"ש הש\"ך בהבנת המרדכי: ולענין הלכה למעשה אם למד בספרים שהלוה עליהם כיון דפלוגתא דרבוות' היא אם מיקרי שולח יד בפקדון אף באונסים או לא יכול המוחזק לומר קים לי ואם תפס המלוה מיד הלוה שיעור חובו אין מוציאין מידו ונשבע שנאנסו וגובה חובו ממה שתפס וכמ\"ש הש\"ך לקמן סק\"ט תוך ד\"ה עוד כתב הרמב\"ן כו' יע\"ש. ואם משכון הספרים שוה יותר מהחוב למ\"ד דמיקרי שולח יד דחייב באונסי' אם תפס הלוה מהמלוה כדי היתרון אין מוציאין מידו. והנכון לעשות פשרה ביניהם כיון דאיכא פלוגת' אי חייב באונסין משום שולח יד או לא ואם נתקלקלו הספרים ויש הפרש ביניהם שהלוה טוען שמחמת לימודו נתקלקלו והמלוה טוען שלא קלקלן כלל למ\"ד דמיקרי שולח יד בפקדון כל שיש עדים שלמד בהם ישבע הלוה שקלקלן ונוטל שיעור הקלקול ואם אין עדים שלמד נאמן המלוה בשבועה שלא קלקל כמ\"ש הסמ\"ע והש\"ך ס\"ק יו\"ד והחבי\"ב הגב\"י אות כ\"ג בשם המרדכי ולפי מ\"ש אנן יד עניי לעיל ד\"ה כתב הסמ\"ע כו' אף כי יש עדים שלמד נאמן המלוה בלא שבועה כיון דאין כאן טענת מודה מקצת לומר שכנגדו נשבע ונוטל ולמ\"ד דלא מיקרי שולח יד בפקדון אפי' איכ' עדים שלמד בהן נשבע המלוה שלא קלקל ופטור ואם גילה דעתו בפי' הלוה שלא ילמוד המלוה בספרים נראה דלכ\"ע אם עבר המלוה ולמד נקרא שולח יד בפקדון וחייב באונסים ואם התנו מתחילה שילמוד בהן המלוה בנכיתא שרי לכ\"ע וכמ\"ש מהרי\"ל והאגודה כמ\"ש הש\"ך ס\"ק יו\"ד ומור\"ם במפה בי\"ד סי' קע\"ב דאין כאן שולח יד בפקדון ומ\"מ אם התנה בפי' ללמוד בלא נכייתא נר' דאסור משום חשש איסור רבית כפי דברי הרשב\"א בתשו' שהביא מרן ב\"י בסי' ע\"ב מחודש י\"א וזה נר' דעת מהרשד\"ם בחלק ח\"מ סי' ע\"ט בפשיטות והרב ראש יוסף בסי' הנז' אות ע\"ב ועיין להש\"ך ס\"ק ק\"מ יע\"ש אעפ\"י שלפי מ\"ש הרב מ\"א בה' מלוה סימן כ\"א בשם תשו' מהר\"ם והש\"ך בשם מהרי\"ל והאגודה אין כאן איסור רבית פשוטה ולא אבק רבית מ\"מ לכתחילה יש לחוש לדברי הרשב\"א בתשו' והרשד\"ם והרב ראש יוסף :
וכ\"ת דכיון דבנכייתא שרי לכ\"ע היכי משכחת לה שיהא חייב משום שולח יד כיון דכשאנו באים לחייבו באונסים מה שטעין אנא בנכיתא למדתי בהם ואעפ\"י שלא התנתי עם הלוה כך היה דעתי הא ל\"ק כלל דכיון דספרים הויא מידי דסגי פחתיהו אין לו רשות להשתמש בהן אפי' בנכיתא אם לא מדעת הלוה דכל שנשתמש בהן שלא ברשות הלוה נקרא שולח יד וחייב באונסים ודוק. ולענין שואל חפץ מחברו ונאנס אם חייב השואל באונסים כשאר דברים השאולים אכתוב לקמן בע\"ה וכן בענין אם נפלה דליקה בעיר ונשרפו יע\"ש:" + ] + ], + [ + [ + "נשך \n ומרבית אחד הוא ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בב' לאוין. ע\"כ. הכי איתא בגמ' בפרק אז\"נ דס\"א ע\"א וכתבו שם התוס' ד\"ה לעבור עליו וא\"ת ולוקמה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין וי\"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן לכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר עכ\"ל עיין למהר\"ח אלפ'אנדארי בס' מוצל מאש ח\"א סימן ך' שתמה על דבריהם דאף בכובש שכר שכיר לא לקי משום דניתק לעשה וכמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ג מה' שכירות ועיין בספר שם אהרן שם וג' תירוצים לפניו הא' להרב הגדול מהר\"י בי רב והב' להחר\"ש אלפ'אנדארי ודרך א' לפניו דכי מוקמינן לקרא גבי שכיר אין כאן לאו הניתק לעשה ולהכי לקי יע\"ש ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים כעת דאכתי ק' דגבי שכר שכיר נמי לא לקי משום דהוי לאו הניתן לתשלומין אע\"ג דליכא לאו הניתק לעש' משו' לאו הניתן לתשלומין תפטר וכנראה מדבריהם דלאו הניתן לתשלומין דפטור ממלקות משום דהוי לא הניתק לעשה הוא וזה לא ידעתי מנין להם דבפ' אלו הן הלוקין די\"ו מבואר דטעם פטור לאו הניתן לתשלומין אינו אלא דכיון דמיחייב בתשלומין לא לקי ומשלם יע\"ש וכדברי התוספות שם באופן שדברי הרבנים הנז' לדידי צ\"ע רב ודוק:
ושוב ראיתי להתוס' במציעא דקט\"ו ע\"א ד\"ה חייב משום ב' כלים דמבואר מדבריהם דלאו שניתן לתשלומין מאי דלא לקי אינו אלא בשניתק לעשה מיהו הרב בש\"מ שם במציעא בדס\"א ע\"א כתב בהפך וכיע\"ש וצ\"ע ועיין להרדב\"ז בתשו' ח\"ב ד\"ל ע\"ד:" + ], + [ + "כדרך \n שאסור להלוות ברבית כך אסור ללות ברבית הא למדת שהמלוה ברבית עובר בששה לאוין. וראיתי להרב בית דוד ז\"ל בסימן קנ\"ט הוקשה לו ע\"ד רבינו ממתני' דס\"פ איז\"ן דלא מני התם כי אם חמשה לאוין דלאו זה דבמרבית לא תתן אכליך לא מני לה התם יע\"ש והנה דברי רבינו הלזו בפירושא איתמר הכי בריש אז\"נ דקאמר תלמודא וכי יש נשך בלא רבית ורבית בלא נשך אלא לעבור עליו בשני לאוין יע\"ש ולעיקר קושיית הרב יש ליישב בשני פנים דתנא מילתא דאתייא בהדיא קתני מילתא דאתייא מדרשא לא קתני כדמשני תלמודא בפרק השואל בפלוגתא דמקרא נדרש לפניו ולפ\"פ יע\"ש א\"נ תנא דמתני' כייל לן במאי דקתני ועובר משום לא תתן והכונה בלאוי לא תתן דתנא לאו מניינא נקט וזה ברור ונכון כנ\"ל ודע דמדברי רבינו אלו דמני לאו דלא תשיך לאחיך אזהרה על הלוה כלומר לא תנשך לאחיך ק\"ל טובא עמ\"ש מרן ז\"ל לקמן בפ\"ה במ\"ש רבינו דמ\"ע להשיך לגוי וז\"ל וק\"ל ע\"ד רבינו שתשיך משמעותו שתלוה מהגוי ברבית דה\"ק תנוח אותו שישוך אותך וזה ודאי אינו מצוה ולפי דברי רבינו כך היה לו לכתוב לנכרי תישוך דמשמע תלוה אותו ממנו כדי שתשתכר אתה בנטילתך ממנו רבית עכ\"ל. והכונת בדברי מרן הוא דבמילת תשיך אף דאיכא לפרש בו תשיך ממנו כמו תשוך מ\"מ משמעות הכתוב יותר הוא שהוא פועל יוצא שתהיה גורם שישיכו אחרים לך שתניח אותו שיהיה הוא נושך בך ומצינו כיוצא בו בפסוק אם אני המוליד כו' וכיון שכן איך יתכן שהכתוב בא להזהיר את ישראל שיהיה הוא נושך לנכרי במילת תשיך שמשמעותא הוא שיהיה הוא נושך בך אמנם אם נאמר שאינו מ\"ע להשיך אלא רשות נקט קרא תשיך דכיון שאינו אלא רשות לא קפיד דומיא דלאחיך לא תשיך זה נראה בכונת דבריו כי היכי דלא תקשי מסוגיית הגמ' דקאמר מאי לאו תישוך ועיין בש\"מ שם יע\"ש ודוק האמנם דבריו ז\"ל תמוהים דאדרבא פשטיה דקר' הוא שתשוך לגוי ברבי' מדהוצרך רבינו בפרקין לומר דלאו דלאחיך לא תשיך למדהו מפי השמועה דקאי על הלוה כלומר לא תנשך לו ואם כדברי מרן ז\"ל פשטיה דקרא ולמה הוצרך רבינו ללמוד דבר זה מפי השמועה וצ\"ע:" + ] + ], + [ + [ + "הגוי \n והגר כו' מלוין ולוין אותם בריבית כו'. הנה הרש\"ך בי\"ד סי' קנ\"ט סק\"ו הביא משם מהראנ\"ח סי' קי\"ג דקראים דינם כמומר ומות' להלוותם בריבית יע\"ש והרב בסי' מ\"ו בענין אנוסי פורטוגאל כתב דכיון שנולד בגיות אף שהיה לו לצאת ולא יצא הו\"ל כתינוק שנשבה לבין הגוים יע\"ש וא\"כ קשה דמאי שנא זה מזה. וי\"ל דשניא היא שהרי אף הרב ז\"ל בסי' מ\"ו הסכים לומר שאין לאותו אנוס צד ירושה יען הוא אדוק בע\"ז ולא עמד כמנהג אנוסים אבל הוסיף על חטאתו פשע והשוה דינו למשומד יע\"ש וא\"כ הקראים הללו שהם אדוקים באמונתם ואדרבא מקנתרין בדברי חז\"ל וכל יומא ויומא תשובתם בצידם ואינן חוזרים בם מה יתן ומה יוסיף טענה זו שנולד בגיות דכיון דפקרי טפי שוו למשומד וכמ\"ש הרב באותו אנוס אך במ\"ש הרב אף שהיה לו לצאת ולא יצא מ\"מ הו\"ל כתינוק שנשבה כו' ק' ממ\"ש מרן בסי' קנ\"ט דכל מי שיש בידו לברוח ואינו בורח מומר להכעיס קרינן ליה וכאילו הוא עצמו נעשה מומר יע\"ש וקו' זו נשאלתי מהרב חשק שלמה נר\"ו. וכה היתה תשובתי אליו נ\"ל דלא דמו אהדדי שאף הרב אזיל ומודה שאם בכל יום ויום מצי להציל ממות נפשו ואינו בורח ודאי דאין לך מומר גדול מזה אבל בההוא עובדא דאתא לקמיה דהרב הכי הוה עובדא שהיה יכול לברוח כשיצא אביו ולא יצא ומש\"ה צידד הרב ז\"ל לומר דעדיין הו\"ל כתינוק שנשבה כיון שנוהג עתה כמנהג האנוסים ואינו עובד אלא מיראה אבל מרן לא אמרה אלא במומר בין האומות דכל שעתא ושעתא יכול לברוח ולילך למקום שאין מכירין אותו ואינו בורח. אבל אה\"נ שאם פעם אחד היה יכול לצאת ולא יצא לא בשביל זה ישוה דינו למומר דאפשר דהדר ביה דאם ימצא עתה עת לברוח יברח ויצא ומצאתי כדמות ראיה לזה ממ\"ש מרן בח\"מ סי' תכ\"ה וז\"ל וי\"ל ברועה בהמה דקה הרי אוכלין נבילות לתיאבון שחמדת הממון גורם להם לרעות בהמותיהן בשדות אחרים: וי\"ל דשאני רועים שכל היום תמיד עוברים עבירה: משא\"כ באוכל נבילות לתיאבון שאינו אוכל אלא בשעת אחת עכ\"ל: דון מינה בנ\"ד דפשיטא כיון שחזר בו ממה דהוה עבר ואינו עובר אלא מיראה דאין לו דין משומד ואי מצד הסברא נראה ודאי הכי והכי דייקי דברי מרן שכתב כל מי שיש בידו לברוח ואינו בורח ולא כתב כל מי שהיה בידו לברוח וברור. ובשולחי הדברים אלו אליו השיב לי וז\"ל מ\"ש כת\"ר עוד דמהראנ\"ח מיירי בהיה יכול לצאת ומרן איירי דכל שעתא ושעתא כו' ולמד כן ממ\"ש מרן בח\"מ כו' לע\"ד לא דמי דדבר זה לא ניתן ליאמר לע\"ד בדברי מרן בי\"ד סי' קנ\"ט דשם ודאי אפי' בפעם אחת שבא לידו לברוח ולהמלט ולא יצא מומר להכעיס קרינן ליה דשם אין לו התנצלות שיצא מן הכלל ע\"י אונס ואף שהיה לו ליהרג ולא יעבור מ\"מ כיון שעבר באונס אין לו דין מומר להכעיס מעתה באות' שעה שבא לידו לברוח ולא ברח נעשה מומר להכעיס : ועיין בת\"הד סי' שנ\"ט במ\"ש דמדינא יש לקנוס כל המשומדים מיד כשעומדים ברשעתם אפילו שעה אחת ולא חזרו מיד בדת האמת הואיל ואינו דואג שימות יע\"ש: דון מינה ואוקי באתרין דכיון שבא לידו לברוח ולא ברח באותה שעה נעשה מומר להכעיס דהיה לו לידאג שמא ימות ואם איתא למ\"ש כת\"ר הי\"ל למוהראנ\"ח ז\"ל לומר דאעפ\"י שהיה אפשר לו לצאת מ\"מ כיון דהשתא מיהא א\"י לצאת כו' אלא מוכרח שאין לחלק בכך. ומהראנ\"ח מודה במומר ע\"י אונס דאם היה יכול לצאת ולא יצא דבאותה שעה נעשה מומר להכעיס וכדברי מרן והדרא קושיא לדוכתא א\"ד הרב הנז':
והנה מ\"ש דלא דמי דהתם אין לו התנצלות אלא שעבד באונס וכשבא לידו לברוח ולא ברח מומר להכעיס קרינן ליה והביא ראיה מדברי הת\"ה דסי' שמ\"ט כו' דברים אלו אין בהם ממש דמי זה לא יאמר שמה שלא ברח שחשב בדעתו אולי ישיגוהו בפרשת דרכים ונפשו לשאול יגיע דקחזינן שאינו הולך בדרכי הגוים בתועבותם כי אם בהצנע לכת בדת האמת אמאי נחזיק אותו לרשע ודיינינן ליה כמשומד להכעיס כיון שאם ימצא אותו עת לברוח יצא אלא שאם כל שעתא ושעתא יכול להציל ממות נפשו מחזיקינן אותו לרשע כיון שאינו בורח ועובר בכל שעה ורגע על ד\"ת אף שהוא אנוס בא מעיקרא : אמנם בעבור פעם אחת ודאי שאין לנו לדונו כמשומד להכעיס וכדאמרן ותו שאף לפי דבריו דבפעם אחת נעשה מומר להכעיס מ\"מ כיון דהדר ביה מרשעותו וחושב בדעתו מתי תבא לידי ואקיימנה אמאי נשוה דינו למשומד להכעיס הן עתה אלא ודאי כדאמרן כנ\"ל ברור ומדברי הרשב\"א נמי אין ראיה דהתם נמי מיירי ביכול לצאת כל שעה ושעה ואינו חוזר בו מיד וזה ברור :
ומ\"ש עוד דמהראנ\"ח לא כתב אלא דהו\"ל כתינוק שנשבה ואם כדברינו הי\"ל לומר כיון שנוהג עתה כמנהג האנוסים כו' לא מצאתי מקום לדברים אלו והיא היא כונת הרב דעדיין הו\"ל כתינוק שנשבה ולא יצא מדינו החוצה וכדאמרן ודין האנוסים כדין תינוק שנשבה לבין הגוים ובדין תינוק שנשבה אם הודיעוהו את חוקי האלהים ואת תורותיו ומצא פתח פתוח לצאת ולא יצא הו\"ל כמומר גמור ואם היה לו מקום לצאת בלי הודעת חוקי האלהים ודאי דאין דינו כמומר כיון שנשבה ואינו יודע מטוב ועד רע ועדיין הוי דינו כדין תינוק שנשבה וזהו שכתב הרב כיון שהוא אנוס ולא ידע מטוב ועד רע לא בשביל זה שמצא מקום לברוח יהיה כמומר דעדיין הוה דינו כדין תינוק שנשבה והרב הנז' כתב וז\"ל ונראה דמה שמסתפק שם הוא כיון שהיה מאנוסי פורטוגאל דהוא עצמו לא נעשה מומר אלא הוא בא מזרע אנוסים וא\"כ יש לדון בו דין תינוק שנשבה דמעולם לא הכיר רבונו ולא ידע בתורת משה לידע ולהבחין בין עובד לה' למי שעבודתו נכריה ומעתה אע\"פ שהיה יכול לצאת ולא יצא הוא מפני שאינו מכיר רבונו. אבל מי שנעשה מומר ע\"י אונס וכבר הכיר רבונו בפעם ראשונה שבא לידו לצאת ולא יצא הו\"ל מומר להכעיס וזהו שדקדק הרב וכתב הו\"ל כתינוק שנשבה ודוק ואף כי דבר זה בפירושא איתמר כאשר יראה הרואה בדברי הפוסקים ז\"ל הלא בספרתם מ\"מ מוהראנ\"ח ז\"ל מסתפק בדבר ועיין בכנ\"הג ח\"מ סימן רפ\"ג עכ\"ל הרב המשיב. והנה כל דבריו אלו שכתב דאנוסי פורטוגאל דינם כתינוק שנשבה זה פשוט בעיני כוותיה ומטעמיה אך מה שרצה לחלק בין אנוסי פורטוגאל למומר שכבר הכיר רבונו לא נהירא לע\"ד וכמ\"ש לעיל ודינו של מהראנ\"ח לאו דוקא באנוסי פורטוגאל איתמר וה\"ה והוא הטעם במומר אם אינו חוזר לסורו וכעת צריך אני להתלמד ממקום אחר ואיה\"ב אשוב אשנה פרק זה:
ונשאלתי עוד מהרב הנז' מ\"ש הרב כנ\"הג בסימן קל\"ט הג\"הט אות ג' בשם רש\"ל מ\"ש הדרישה דמומר אסור להלוותו ברבית ואלו הרב ז\"ל גופיה שם באות ט\"ו כתב משם הדרישה מ\"ש רש\"ל דצדוקי דינן כמומר ומותר להלוותם ברבית משמע דמומר מותר להלוותם א\"ד:
ואנכי הרואה עיינתי בדברי הדרישה ולא מצאתי שכתב כן משם רש\"ל דמומר אסור להלוותו זולת שעמ\"ש הטור מומר מותר להלוותו ברבית כתב ע\"ז משם רש\"ל ולפ\"ז ה\"ה לצדוקי לכופרים בתורת ה' הוי כפירת עיקר עכ\"ל. ואולי דקדק הרב מדבריו אלו שכתב משם רש\"ל ולפ\"ז ה\"ה לצדוקי כו' שאין דעת רש\"ל שוה לדינו של הטור דמומר מותר להלותו אלא שלפי דבריו נראה שה\"ה לצדוקי אמנם אין דעתו מסכי' במומר וכ\"ש בקראים ודוק בזה בדברי הרב כנ\"הג והבן ועיין עוד במ\"ש הרב כנ\"הג באות ז' שרצה להליץ בעד הדרישה במה שהק' עליו הט\"ז ועיין במ\"ש הרב מ\"ל בה' מו\"ל פ\"ד ה\"ב על הפ\"מ ודוק:
כתב הטור בריש ה' רבית דמותר להלוות לגוי ברבית דכתיב וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דנחיה ונכרי אין אנו מצווין לחיותו עכ\"ל. ותמה עליו הרב מ\"ל בפרקין דא\"כ אמאי לא פריך רבא לר\"ן דקאמר דאפילו רבית דגוי אסיר מהאי קרא דוחי אחיך וכמ\"ש הטור וניחא ליה להרב ז\"ל לומר דרבא אית ליה לדר\"י דאמר ר\"ק אינה יוצאה בדיינים ואצטריך קרא דוחי אחיך לשנים שהיו מהלכים בדרך וכדדריש ליה ר\"י התם וכ\"כ התוס' שם דרב אית ליה הא דר\"י יע\"ש. וק\"ל טובא בדבריהם מהא דאפליגו אביי ורבא בתמורה ד\"ו בכ\"מ דאמ\"ר ל\"ת אי מהני או לא וקאמר התם תלמודא דרבא דאמר ל\"מ אית ליה דר\"ק אינה יוצאה בדיינים יע\"ש וכן ראיתי בשיטת הרב באותה סוגיא שהכריח הפך דבריהם מהא דאמרינן לקמן האי מאי דמסיק ארבעה זוזי דרביתא כו' דכי מפקינן מיניה גלימא מפקינן מיניה כו' יע\"ש ולעיקר קו' הרב יש ליישב ע\"פ דבריו דרבא ספוקי מספ\"ל בדרב נחמן אי ס\"ל כרב או כר\"י ומשום הכי לא הוקשה לו מהאי קרא דאפשר דס\"ל כר\"י דאצטריך קרא לב' שהיו מהלכים בדרך:" + ] + ], + [ + [], + [ + "שורש דין מלוה על המשכון דאסור להשתמש בו המלוה \n את חבירו כו' ולא ידור בחצרו חינם כו'. הנה מרן בש\"ע ח\"מ סי' ע\"ב ס\"א כתב וז\"ל המלוה על המשכון צריך ליזהר שלא ישתמש בו מפני שהוא כמו רבית עיין במ\"ש הסמ\"ע שם דלפי מ\"ש הטור בי\"ד סי' קס\"ו בשם הרמב\"ן גבי חצר דלא קיימא לאגרא דאפי' לצאת ידי שמים א\"צ לתת לו כ\"ש הכא דאחריות הלואתו עליו דשרי טפי וכתב עוד דבחלוק זה דבאחריותו עליו לאין אחריותו עליו יתישבו דברי הרא\"ש אהדדי ממ\"ש הטור בשמו בי\"ד ס\"ס קס\"ו גבי חצר דלא קאי לאגרא דאם הלוהו ודר בחצרו מנכינן ליה שכרו מחוביה למ\"ש הטור בשמו בסי' קע\"ב איפכא גבי משכנתא ע\"כ ת\"ד ועיין במ\"ש הפרישה בי\"ד סי' קע\"ב אות ו' והש\"ך שם כתב וז\"ל ונראה דלדעת הרמב\"ם שהביא הטור שם בסי' קס\"ו ואפי' הוא חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר צריך לתת לו שכר לצאת י\"ש ה\"ה הכא ע\"כ ועיין להרב בעל מח\"א ה' מלוה סי' כ\"א דצ\"א ע\"ד מ\"ש על דברי הסמ\"ע יע\"ש:
והנה זה שכתב הש\"ך דלדעת רבינו צריך לתת לו שכר לצאת י\"ש כן מבואר בדברי מרן ב\"י בי\"ד סי' קס\"ו עמ\"ש הטור שם בשם רבינו הלוהו ודר בחצרו ואפי' בחצר דלא קיימא לאגרא הוי אבק רבית וכת' עליו מרן כלומר וצריך להחזיר בבא לצאת י\"ש ע\"כ ומבואר עוד בדברי מרן שם ד\"ה ומ\"מ אם אמר לו הלוני ודר בחצרי דכל דהוי אבק רבית אף לדעת הרמב\"ן והרשב\"א חייב להחזיר בבא לצאת י\"ש אלא דבהלוהו ודר בחצרו דוקא ס\"ל דאפי' בבא לצאת י\"ש פטור משום דס\"ל דלא הוי אבק רבית אלא מיחזי כרבית וכ\"כ עוד שם על מ\"ש הנמקי בשם הריטב\"א והרמב\"ן דהלוהו ודר שוה להלוני כו' יע\"ש גם בסי' קס\"א על מ\"ש הטור כלל דרביתא כו' כתב ג\"כ בשם הנ\"י דאבק ריבית בבא לצאת י\"ש חייב להחזי' וסיים הוא שכ\"נ מדברי הרא\"ש והרמב\"ם שהזכיר רבינו בסי' קס\"ו ושכ\"כ הר\"ן אלא שכתב בשם יש אומרים דאפי' בבא לצאת י\"ש אינו חייב להחזיר והרשב\"א כתב בתשו' דרבית מאוחרת אינו ניתן לחזרה ואפי' בבא לצאת י\"ש וכן משמע עוד מתשו' אחרת דרבית מאוחרת קיל מאבק רבית עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דדעת הני רבוותא רבינו והרמב\"ן והרא\"ש והרשב\"א והנ\"י והר\"ן כולהו ס\"ל דאבק רבית בבא לצאת י\"ש חייב להחזיר ועיין להרב בעל מ\"א ה' מלוה סי' ט\"ו שהעלה כן לענין הל' יע\"ש:
ואני אומר מילתא דפשיטא ליה למר לדידי מספקא טובא שהרי התוס' בפ' אז\"ן דס\"ב ע\"א ד\"ה תנאי ובפ' הגוזל קמא דצ\"ד ע\"ב ד\"ה אי עשה תשובה וד\"ה לצאת י\"ש הכריחו דאבק רבית אפי' בבא לצאת י\"ש פטור ודחו סברת ריב\"ם דס\"ל דחייב יע\"ש והר\"ן ז\"ל הובאו דבריו בש\"מ על בבא מציעא דק\"מ ע\"ג הביא שתי הסברות ולא הכריח ושם ע\"ד הביא עוד סיום דברי הר\"ן ומבואר מדבריו שנטה דעתו יותר לסברת התו' דס\"ל דאפי' בבא לצאת י\"ש אינו חייב להחזיר וזה הפך מ\"ש הנ\"י בשמו פ' אז\"ן עלה דמ\"ש הרי\"ף גבי רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין כו' וכבר עמד בזה הרב כהונת עולם בביאורו לה' רבית סימן קס\"א ד\"ז ע\"א שגם הרב הנמקי עצמו בפ' אז\"ן עלה דאכל זוזי לא מפקי' מיניה העיד בשם הר\"ן שהכריח מההיא דאבק רבית אפי' בבא לצאת י\"ש אינו חייב להחזיר וכ\"כ בש\"מ דקנ\"א רע\"ב יע\"ש וכבר עמדו מתמיה על הרב הנמק\"י במה שסותר עדותו בזה הרב דרכי משה בסי' קס\"א ומהר\"ם מטיקטין בחי' אנשי שם אשר סביב ההלכות והמש\"ל דמ\"ו ע\"ד והרמ\"א והרב כהונת עולם ואיך שיהיה הנה מבואר דדעת הר\"ן דאפי' בבא לצאת י\"ש אינו חייב להחזיר הפך מ\"ש הרב\"י בשמו גם הרמב\"ן לפי מה שדקדק הרב ב\"י מדבריו שכתב הטור בשמו בסי' קס\"ו משמע דס\"ל דחייב להחזיר בבא לצאת י\"ש הנה כבר כתב בסי' קס\"א שתלמידי הרשב\"א העידו על שמו להיפך דס\"ל דפטור וכן מבואר עוד ממ\"ש הנמ\"קי בשם הר\"ן גבי ההיא דאכל שעור זוזי דזה ג\"כ דעת הרמב\"ן לפי מה שדקדק הר\"ן מההיא וכי היכי דאי תפס לא מפקינן מיניה הכי נמי בבא לצאת י\"ש אינו חייב להחזיר וא\"כ הרמב\"ן דס\"ל דאי תפס לא מפקינן מיניה ע\"כ לומר דס\"ל דבבא לצאת י\"ש נמי אינו חייב להחזיר איברא דלפי מ\"ש הרא\"ש דאין זה תלוי בזה כמ\"ש הר\"ב מח\"א בשמו אין הכרח בזה בדעת הרמב\"ן ז\"ל מ\"מ לדעת הר\"ן דתלוי זה בזה עכ\"ל דס\"ל להרמב\"ן כן. ואין ספק שזה דעת תלמידי הרשב\"א שהעידו בשם הרמב\"ן דס\"ל דאפי' בבא לצאת י\"ש אינו חייב להחזיר :
ומה שדקדק מרן מדברי הרמב\"ן שהביא הטור בסי' קס\"ו גבי הלוהו ודר בחצרו שכתב דאפי' א\"ר אינו דס\"ל דאי הוי אבק רבית חייב להחזיר אין זה כ\"כ הכרח לע\"ד דמאחר שמחלוקת זה הוא קדום בין רבותינו בעלי התוס' דלדעת ריב\"ם בבא לצאת י\"ש חייב להחזיר אעפ\"י שהתוס' לא ס\"ל הכי וזה ג\"כ דעת הרמב\"ן כמו שהעידו בשמו תלמידי הרשב\"א אעפ\"י כן בההיא דהלוהו ודר בחצרו כתב דאפי' אבק רבית אינו לומר דאפי' לדעת ריב\"ם דס\"ל דבבא לצאת י\"ש חייב הכא שאינו אבק רבית אזיל ומודה דאפי' בבא לצאת י\"ש פטור וא\"נ כתב כן לומר דאפי' לדעת ר' אפרים שהביא הטור שם לקמיה דכל כה\"ג מנכינן ליה מחוביה ולא חשיב סלוקי בלא זוזי אלא במשכן שדהו דוקא דההוא שדה אוזפי אפ\"ה בחצר דלא קימ' לאגרא לא מנכינן ליה משום דלא הוי א\"ר גם הרשב\"א אעפ\"י דלפי מה שדקדק מרן מדבריו בתשו' משמע דס\"ל דגבי א\"ר בבא לצאת י\"ש חייב להחזיר וכן מ\"ש עוד מדבריו שהביא ה\"ה בדין שלפנינו והן הן דברי הטור שכתב בסימן קס\"ו בשם הרמב\"ן גבי ההיא דהלוהו ודר בחצרו מ\"מ מדברי הרשב\"א בחי' פ' מרובה שהביא מרן בסי' קס\"ו שכתב בהדיא דא\"ר אפי' בבא לצאת י\"ש אין אומרים לו שחייב להחזיר מבואר איפכא ומה שיש לתמוה על מרן שדקדק מדבריו הללו איפכא כבר עמד בזה מהר\"א ששון בתשובה סי' רכ\"ו והביא דברי המש\"ל דמ\"ו ע\"ד וכתב דיש כאן חיסור לשון בדברי מרן יע\"ש:
ולע\"ד הא גרמא ליה שלא ראה דברי הרשב\"א בחי' בפ' מרובה והן עתה שנדפס מחדש ש\"מ לבבא קמא ראיתי דברי הרשב\"א הובאו שם דק\"ל ע\"ג כ\"כ על מה שדקדק מאותה שמועה דמודה בקנס פטור ואפי' לצאת י\"ש אינו חייב וסיים דה\"ה נמי לא\"ר דאינה יוצאה בדיינין והכי נמי בבא לצאת י\"ש אין אומרים לו להחזיר והביא ראיה מההיא דר\"י בר חמא בפ' אז\"ן ככל מ\"ש מרן ב\"י וא\"כ אין מקום לתלות הדבר בחיסור לשון במ\"ש המש\"ל דליתא אם לא שנאמר דמרן משמע ליה דא\"ר שכתב הרשב\"א לאו דוקא אלא כונתו לומר מילתא דמחזי כרבית דהא הראיה שהביא מההיא דר\"י בר חמא הוי הכי דהיינו דר בחצר חברו דלפי מ\"ש ה\"ה בדין שלפנינו והנמקי דפ' איזהו נשך בשם הרמב\"ן והרשב\"א הלוהו ודר בחצרו אפי' א\"ר אינו אלא מחזי כרבית וא\"כ עכ\"ל דמ\"ש הרשב\"א א\"ר לאו דוקא וכעין זה כתב הרב בעל בני חיי בסי' קס\"ו יע\"ש:
ומ\"מ פשט דברי הרשב\"א משמע דבכל א\"ר קאמר דומיא דמודה בקנס וכן העיד על שמו הריב\"ש בסי' שצ\"ג כמ\"ש המש\"ל שם ואם כנים הדברים שדעת הרשב\"א שאפי' בבא לצאת י\"ש אינו חייב להחזיר וכדמשמע מפשט דבריו שבפ' מרובה וכמו שהעיד הריב\"ש על שמו מה שהכריח מרן ממ\"ש בתשו' דרבית מאוחרת לא ניתן לחזרה אפי' בבא לצאת י\"ש דמשמע דוקא רבית מאוחרת דקיל מא\"ר הוא דלא ניתן לחזרה אבל שאר א\"ר ניתן לחזרה בבא לצאת י\"ש אפשר לדחות דאדרבא לחי' נקט רבית מאוחרת דאינו חמור כ\"כ כשאר א\"ר והוה ס\"ד לומר דכל כה\"ג לא אמרי' איסורא דעבד עבד ולא נתקן בחזרה כדאמרי' גבי א\"ר ורבית קצוצה לדעת ר\"י דלמיתה ניתן ולא להשבון קמ\"ל דאפ\"ה לא ניתן לחזרה כנלע\"ד :
גם ממ\"ש גבי ההיא דהלוהו ודר בחצרו דאפי' א\"ר אינו כמ\"ש לדעת הרמב\"ן מצאתי בשי' מקובצת דק\"ס ע\"ג שכתב בשם הריטב\"א דא\"ר בדבר מסויים דוקא חייב להחזיר בבא לצאת י\"ש כי היכי דס\"ל לר\"י בר\"ק יע\"ש מבואר יוצא מדבריו דא\"ר שאינו בדבר מסויים אפי' בבא לצאת י\"ש אינו חייב להחזיר ומדלא כתב סברת הרמב\"ן והרשב\"א בזה כדרכו היכא דפליגי על סברתו משמע דזה מוסכם ופשוט הוא סוף דבר דמלבד שהתוס' והריטב\"א כתבו בהדיא דא\"ר אפי' בבא לצאת י\"ש אינו חייב להחזיר גם הרמב\"ן והרשב\"א מצינו שהעידו על שמם הכי וא\"כ לענין הלכה אני מסתפק טובא היכי לידיינו דייני בבא להימלך בב\"ד אם צריך להחזיר א\"ר שלקח מהמלוה ותלוייהו תשו' בהכי או לא ואפשר שאם נסמוך על סברת האומרים להחזיר בבא לצאת י\"ש ותלויה תשובתו בחזרה כיון דאיכא סברת האומרים דאינו חייב להחזיר אפי' בבא לצאת י\"ש דאיסורא דעבד עבד ואין תשו' תלויה בחזרה א\"כ המקבל הא\"ר נכנס בספק גזל וכעת צריך להתישב בזה:
ולענין אם תפס הלוה א\"ר משל מלוה אי מפקינן מיניה או לא העלה הרב מח\"א דלכ\"ע מפקינן מיניה כל שאין המלוה רוצה לצאת י\"ש וראיתי לו ז\"ל שהקשה בדברי הרא\"ש שדברים סותרים ממ\"ש גבי הלוהו ודר בחצרו דמינכינן ליה לחוביה דמ\"ש דא\"ר אי תפס לא מפקינן מיניה וזה היפך מ\"ש על דברי הראב\"ד דאפי' אי תפס מפקינן מיניה ותי' בשם הרב בעל גד\"ת דדעת הרא\"ש לחלק בין היכא שתפס הלוה אחר שכבר אכל המלוה הרבית או היכא שנתנו הלוה בעצמו ואין בידו כלום משל מלוה לומר שסמך הלוה על מה שיש בידו מהמלו' להיכא שיש בידו כלום משל מלוה דאז איכא למימר דסמך על מה שבידו יע\"ש וכתב עליו שאין דברים אלו מיושבים על זו דא\"כ מאי קאמר ליה רב אשי לרבא בפ' אז\"ן דס\"ז ע\"א השתא דאמרת אכל טפי לא מפקי' מניה אכל שעור זוזי נמי לא מפקינן מיניה כו' ולפי דברי הרב גד\"ת נימא ליה דשאני אכל טפי דכיון דלא נשאר לו משל מלוה כלום הא ודאי גמר ומחל ליה משא\"כ בשאכל שעור זוזי שסמך על מה שיש בידו מהחוב ולא גמר ומחל לו יע\"ש:
ואחרי המחילה הראויה לא ידענא מאי ק\"ק ליה מהתם דהיא גופה קאמ' ליה ר\"א לרבא דכיון דהמלוה מוחזק בשדה מדעת הלוה כי אכל שיעור זוזי נמי ליכא למימר דלא גמר ומחל וכיון דלא מצי לסלוקי ליה מהשדה בלא זוזי כל כמה דלא יהיב ליה א\"כ ע\"כ דגמר ומחל ליה דומיא דאכל טפי דמאי אהני ליה ללוה מה שהוא מוחזק בשיעור החוב כיון דהמלוה נמי מוחזק בשדה מדעת הלוה ולא מצי לסלוקי ליה בלא זוזי ודוק:
עוד ראיתי להרב הנז' שם שהוקשה לו מ\"ש הרא\"ש בפ' השוכר את הפו' דצ\"א ע\"ב גבי בעיא דעושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר דסלקא בש\"ס בתיק\"ו וכתב הרא\"ש והביא דבריו הטור בסי' של\"ז דלכתחילה אין הפועל אוכל בגפן אחר ואם עבר ואכל לא מפקינן מיניה ולא מנכינן ליה מחוביה כדאמרינן גבי משכנתא סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא יע\"ש. ולפי מ\"ש הרא\"ש גבי הלוהו ודר בחצירו מנכינן ליה מחוביה וכמ\"ש ר' אפרים ז\"ל ולא דמי למשכנתא דאההוא בית' אוזפיה א\"כ הכי נמי גבי פועל דדמי להלוהו ודר בחצירו דלאו אההוא ביתא אוזפיה למה לא מנכינן ליה מחוביה ולא זכינו לתי' בזה יע\"ש:
ולע\"ד אפשר לומר דגבי שכירות פועל כיון דלפום מאי דמספקא לן אי עושה בגפן זה אוכל בגפן אחר איכא איסור עשה על בעל הבית מלמנוע לשכיר מלאכול אע\"ג דשכיר גופיה משום ספקא דילמא אין כאן עשה לא מצי אכיל בגפן אחר משו' ספק גזל מ\"מ כי עבר השכיר ואכל אין בע\"ה יכול לעשות מעשה בשעת אכילתו ולמונעו דילמא קא עבר אאיסור עשה דכי תבא בכרם רעך כו' הילכך כיון דבשעת אכילת הפועל אין בע\"ה יכול למונעו דמי שכירות פועל למשכנתא דמשום טעמא דלא מצי הלוה לסלוקי למלוה מההוא ביתא תוך זמנו כי אכל שיעור זוזי לא מנכינן ליה מחוביה דסלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא הכי נמי גבי שכירות פועל כיון דכי עבר פועל ואכל מגפן אחר לא מצי בע\"ה למונעו מספק איסור עשה מהאי טעמא נמי לא מנכינן ליה מחוביה כן נלע\"ד. ומה שיש לדקדק בדברי הרא\"ש הללו דפרק הפועלים אמאי לא תלי טעמא דלא מנכינן ליה מחוביה ולא מפקינן מיניה משום דהוה ליה בע\"ה בריא בחיובא וספק בחזרה יתיישב שפיר על פי מ\"ש הרב מש\"ל בריש פ\"ד מה' שאלה ופקדון ועיין למהרימ\"ט בח\"א סי' ק\"ל:
ובכן לענין הלכה למעשה אע\"פ שהר' מ\"א ז\"ל העלה דא\"ר אי תפס לוה משל מלוה לא מפקינן מיניה ונראה דזה דעת הרב מש\"ל בהלכו' מלוה דמ\"ז ע\"ג דאע\"ג דלדעת הראב\"ד והרא\"ה בספר החינוך מהניא תפיסתו של לוה מ\"מ כיון דפליגי רבוותא עליה ותלוי פלוגתייהו בעיקר התפיסה אי מהני או לא כל כה\"ג לא מצי הלוה טעין ק\"ל דמהני תפיסתי אלא כל כה\"ג אזלינן בתר רובא דרבוותא וכמ\"ש מרן החבי\"ב בכללי הקים לי סימן כ\"ה ואולם ראיתי להרבנים אחרונים הרב בעל כהונת עולם בה' רבית סימן קס\"א ד\"ז ע\"ג העלה דאף בכה\"ג דפליגי בעיקר התפיסה יפה כח התופס במטלטלים לומר קי\"ל כמאן דאמר שתפיסתי תפיסה ולזה הסכים הרב דבר משה סוף ח\"ג דמ\"ז ע\"ד ועין בספר חשק שלמה בכללי הק\"ל אות ל\"ז ואות ע\"א יע\"ש הילכך בנדון דידן נמי מי שעבר ונשתמש במשכון דלא קאי לאגרא כיון דלדעת הרמב\"ם והסמ\"ג וא\"א חשיב אבק רבית אם תפס הלוה מהמלוה שיעור שכירותו מצי טעין הלוה קים לי כהרמב\"ם ודעמיה דחשיב זה א\"ר וקים לי כהראב\"ד והרא\"ה דא\"ר אי תפס הלוה לא מפקינן מיניה וכ\"ש אם נשתמש במשכון דקאי לאגרא דהוי א\"ר לכ\"ע ועיין להרב מ\"א ה' מלוה סי' כ\"א דצ\"א ע\"ד שכתב דבמשכון של מטלטלין שאחר שמשכנו נשתמש בו המלוה אין לחלק בו בין קאי לאגרא ללא קאי לאגרא דלעול' חשיב לא קאי לאגרא כיון שהוא ממושכן ביד המלוה יע\"ש:
ונלע\"ד דה\"ה נמי דמצי לנכות הלוה למלוה מחובו שיעור שכירות המשכון דמשכון של מטלטלין שאינו ממשכנו לאכול מפירותיו כמשכון קרקע לפירות ואינו ממשכנו אלא להיות בטוח מחובו כי נשתמש בו הו\"ל כהלוהו ודר בחצירו דלר' אפרים והרז\"ה והרא\"ש והטור מנכינן ליה מחוביה כנלע\"ד לכאורה אמנם לפי מ\"ש לעיל לישב דברי הגד\"ת למה שהקשה עליו הרב מח\"א ז\"ל נראה דה\"נ כיון דאין הלוה מצי לסלוקי למלוה בלא זוזי גמר ומחל לו השכירות ואם ידע שנשתמש במשכונו ולא מיחה בו בכל כה\"ג נמי אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. וכתב הרב ראש יוסף סימן ע\"ב אות ח\"י דאסור להשתמש במשכון אפילו שהוא מכוין להצילו מהרקבון ומפני זה כתבו הטור ומרן לשון שהוא כמו רבית ולא כתבו שהוא א\"ר לומר דאפילו משתמש כה\"ג אסור דהרואה אומר דלצורכו משתמש בו ואע\"פ שיש לדחות ראייתו מלשו' כמו רבית דנקטי הטור ומרן ז\"ל ואפשר שכיונו למ\"ש הטור י\"ד סימן קס\"ו בשם הרמב\"ן ז\"ל גבי הלוהו ודר בחצירו דאינו אפי' א\"ר אלא משום דמיחזי כמו רבית והכא נמי דמי להלוהו ודר בחצרו כיון שלא התנה עמו בפי' שנשתמש בו מ\"מ דבריו נכונים לענין הדין ושוב ראיתי דראיית הרב ג\"כ נכונה בטעמא דודאי דמשתמש ברשות קאמר דאי לא מאי אירייא איסור דאסור משום רבית תיפוק ליה משום דשואל שלא מדעת גזלן הוי אלא שהרב ז\"ל לא ראה דברי הרמב\"ן ז\"ל ודוק:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "שורש דיני כתב יד אי דינו כשטר בעדים הוציא \n עליו כתב יד שהוא חייב לו כו'.\n אמר הי\"ם ראה ראיתי ששורש דינים אלו דכתב יד אי דינו כשטר רבו בו הדעות והסברות והדינים והסעיפים המסתעפים ממנו והכל אסף וקבץ אותם מרן ב\"י בשו\"ע סי' ס\"ט כי ע\"כ אמרתי אני אל לבי לכתוב כאן מה שחדשתי וטפחתי בדינים אלו על סדר שכתבן מרן ז\"ל בסי' הנז' ועל סדר סעיפיו וזה החלי בס\"ד:
ש\"ע סימן ס\"ט ס\"א הוציא עליו כתב יד כו' נ\"ב כתב מרן החבי\"ב בהגב\"י אות ד' וז\"ל שמעון שהוציא על ראובן חשבון מכתב ידו ממה שקבל משמעון בעד שט\"ח שהיה חייב לו שמעון הוי כשובר מכתב ידו של מלוה ומרע לשטרא הר\"ש חיון סי' כ\"ו עכ\"ל. ולא ידעתי למה לא זכר שר שעדיפא מינה כתב הרא\"ש בתשו' הביאה הטור בסי' ע\"א ס\"ך ובש\"ע ס\"ט שאפילו יש נאמנות בשטר והמלוה טוען שחשבון הכת\"י הוא מעסק אחר שאין שומעין לו יע\"ש. וכעת אין ספר הרש\"ח בידי לחזו' בנועם דבריו וע\"ש:
בין שכתב אני פלוני כו' מודה אני שחייב כו'. נ\"ב ומדמהני לענין הודאה ה\"ה דמהני לענין שעבודין והקנאות מוהריק\"ו ושורש קי\"ח החבי\"ב הג\"הט אות ד' יע\"ש. ודע דבשלא כתב שמו וטוען שלא כתבו אלא לטופס בעלמא או למזכרת דעת הריטב\"א בשם רבותיו ובעל העיטור והביאן מרן ב\"י דמהימן בטענתו והרמב\"ן חולק על זה ועיין בספר נאות יעקב בקונטריס גט מקושר דע\"ח ע\"ג שעמד על דברי הרמב\"ן והריטב\"א הללו וכתב הש\"ך בסק\"ד דאף הרמב\"ן לא נחלק אלא בדלית ליה מגו דפרעתי או אמנה. והעלה הש\"ך לענין הלכה כדעת רבותיו של הריטב\"א ובעל העיטו' כיון דהאידנא לא נהגו העולם להוציא כתב יד בלא הזכרת שמם ועוד שראיות הרמב\"ן ז\"ל דחאן הריטב\"א והר\"ן ועוד דבע\"הת כתב דאיכא מ\"ד דכל כתב יד ששנינו היינו חתם ידו וגם רבינו ירוחם נ\"ו ח\"ג כתב בסתם בשם ריב\"ם כי הכתיבה לחודה לא מעלה ולא מוריד בין שלו בין של אחרים ולא הביא שום חולק עכת\"ד ז\"ל יע\"ש. ואין ספק כי זו היא סברת הר' משפטי שמואל בסי' ע\"ו שהצריך חתימ' המתחייב יע\"ש:
ומן התימה על מרן החבי\"ב שכתב בהגב\"י אות ה' שלא ראה בפוסקים מי שיסבור דבעינן כתב יד המתחייב וחתימתו יע\"ש. ואשתמיט מיניה דברי איכא מ\"ד שכתב בע\"הת וגם דברי רי\"ו ז\"ל. ועיין בתשו' הרשב\"א שהביא מרן ב\"י ז\"ל בסוף הסימן והביאה הש\"ך בסקט\"ז ולדברי הש\"ך תשובה זו אינה הלכה לדידן דקי\"ל דבכת\"י נאמן לטעון פרעתי וכ\"ש לדברי רבותיו של הריטב\"א וכ\"ש וק\"ו לדברי ר\"י ז\"ל והאיכא מ\"ד שכתב בעל התרומות דכל כת\"י ששנינו היינו חתימת ידו ודלא כדמשמע ממרן החבי\"ב בהגב\"י אות מ\"ו דתשו' זו דסמכה היא יע\"ש:
ודע דע\"כ לא אפליגו הני רבוותא ז\"ל אלא בכתב ידו שלא הזכיר שמו לא בתחילה ולא בסוף אבל כל דאיכא הזכרת שמו ואפי' בתחילה אפילו אית ליה מיגו דפרעתי וא\"נ מגו דחתמתי שמי בריש מגילתא כו' כל דטעין לטופס בעלמא כתבתיו לא מהימן דהו\"ל כמיגו במקום אנן סהדי דאין אדם עשוי לחתום שמו לטופס בעלמא ולמוסרו ביד חבירו וכמ\"ש המבי\"ט והרב משפטי שמואל בסי' הנז\"ל הביא דבריהם החבי\"ב הגב\"י אות ג' כי זה טעמו של הרמב\"ן ז\"ל אפי' בלא חתם שמו כלל וממילא דרבותיו של הריטב\"א ובע\"הע ס\"ל כן בחתם שמו מיהא אמנם לפי דברי הב\"ח והש\"ך ז\"ל בדע' הרמב\"ן דכל דאית ליה מיגו מהימן ועיקר פלוגתייהו בדלית ליה מיגו א\"כ בחתם שמו ואית ליה מיגו לדעת רבותיו של הריטב\"א מהימן לומר לטופס ולמזכרת בעלמא כתבתיו ולענין הלכה נראה דכל כה\"ג מצי המוחזק לומר קי\"ל. ודע דע\"כ לא אפליגו הני רבוותא אלא בשאינו ידוע בבירור שנתן אותו כתב יד להיות בידו לראיה לחש' הפרעונות אבל אם ידוע בבירור כן לכ\"ע דינו ככת\"י חתום הרש\"ח סימן כ\"ו החבי\"ב הגב\"י אות ו':
ודע שאם טוען על כת\"י שהוזכר שמו דלהשטות או להתעסק או שלא להשביח את עצמי נתכוונתי נראה דלא מהימן וכמ\"ש הסמ\"ע בסק\"ג והכריח כן ממ\"ש הטור והמחבר לקמן בסימן פ\"א סי\"ז יע\"ש ושם מבואר דאפילו במיגו לא מהימן וכמו כן כתב הב\"ח ז\"ל בסימן ן' הביא דבריו הש\"ך שם סק\"ד גבי כ\"י שלא הוזכר שם המלוה עליו דאע\"ג דאית ליה מיגו דלא לויתי ממך אלא מאחר לא מצי למטען למזכרת או לשחוק או שלא להשביע נתכוותי יע\"ש ואין ספק דחיליה ז\"ל מההיא דסי' פ\"א סי\"ז והש\"ך הניח דברי הב\"ח בצ\"ע ולא ידעתי למה:
ודע שאם הודה בחתימת ידו והשטר בכתב יד הגוים מהני דמסתמא ידע וקרא ואח\"כ חתם ועיין סימן מ\"ה ס\"ו הגהות הריק\"ש יע\"ש ודבריו הללו הם תשו' להרמב\"ן סי' ע\"ז והביאה מרן ב\"י בס\"ס זה מחו' ד' ועיין מוצל מאש דת סימן ט' ועיין בני אהרן דנ\"ג ע\"א ד\"ה ולענין יע\"ש. ודע שאם טוען על כתב יד שכתוב בו שהודה שחייב לפלוני שאינו חייב אלא שחובות הניח בידי שאגבם ולא באו לידי כל כך מעות משלו אין בטענתו ממש אע\"ג דאית ליה מגו משום דהוי מיגו במקום אנן סהדי כיון שכתוב בו שהוא חייב לו הוי כאומר שכבר באו לידו והוי כאומר לא לויתי ודברי הש\"ך ח\"ג סימן ס\"ז לא נתחוורו לי ועיין למהרשד\"ם חח\"מ סי' רס\"ב ועיין סימן כ\"ה ס\"א הגהות מהריק\"ש יע\"ש וכ\"כ המבי\"ט ח\"א סימן רצ\"ב שאם כתב בכתב ידו פ' יש לו בידי חפץ פ' אינו נאמן לומר אח\"ך לא קבלתי המעות החבי\"ב הג\"הט אות ג' יע\"ש ועיין לקמן ס\"ב :
לפיכך הפתקעות שהשותפין מוציאין זה על זה כו' נ\"ב בדין הפתקעות הללו של השותפין מבואר מדברי הריטב\"א שהביא מרן הב\"י ז\"ל דליכא מאן דפליג בהא ואף הרמב\"ן ז\"ל שחולק על רבותיו של הריטב\"א בשותפין אזיל ומודה כיון שנהגו בכך וכמ\"ש מרן החבי\"ב בהגב\"י אות ה' יע\"ש. ולפ\"ז אף לסברת החולקים בדין כתב יד וס\"ל דנאמן לומר פרעתי בשותפין שלא נהגו לטעון כן ומאמינים ז\"לז בכתב ידם אפי' לא הוזכר שמותם נראה שמנהגם מנהג ולא מצו למטען להתעסק כתבתי כן במגו דפרעתי ואם כנים הדברים אין מקום למה שתמה הש\"ך בסקט\"ז על דברי הסמ\"ע שהעתיק תשו' הרשב\"א יע\"ש ודוק ועיין במ\"ש לקמן רס\"ב בשם הרש\"ך שהביא החבי\"ב הגב\"י אות ל\"ז אשר מתוך דברי הריטב\"א והרמב\"ן ז\"ל הללו בדין הפתקעות משמע דדוקא טענת טופס ומזכרת לא מצי טעין השותף אבל טענת פרעתי מצי טעין ודברי הרש\"ך ז\"ל צ\"ע ועיין להחבי\"ב בסימן ע\"ט הגב\"י אות ט' ולקמן ס\"ב:
עלה בידינו ממ\"ש בסעיף זה דבכתב יד שלא הוזכר שמו כלל אלא שניכר שהכתב הוא שלו אם טען לטופס או למזכרת או לצחוק או להתעסק או שלא להשביע את עצמי או פרעתי או אמנה אם הוא מוחזק אין מוציאין מידו ואם שכנגדו תפוס מהניא תפיסתו ואין בטענתו ממש ואם הן שותפין אף מוציאין מידו ולא מהימן בטענת טופס ומזכרת כו' אבל טענת פרעתי נר' דמהימן למ\"ד דבכתב יד נאמן לומר פרעתי ואפשר דאף למ\"ד דבכת\"י לא מצי למטען הכי כל כה\"ג דליכ' הזכרת השם כלל מהימן לטעון פרעתי ואם ידוע בבירור שנתן לו זה הכתב יד להיות בידו לראיה לחשבון הפרעונות לכ\"ע לא מצי למטען להתעסק או לטופס כתבתיו אבל פרעתי מצי למטען לשיטת האומרים דבכת\"י מצי למטען פרעתי ובכ\"י שהוזכר שמו ואפי' בתחילה לא מצי למטען לטופס ולמזכרת או להתעסק או להשטות או שלא להשביע ואפי' אית ליה מיגו אבל פרעתי או אמנה מהימן למ\"ד כמ\"ש הסמ\"ע סק\"ג והב\"ח סי' ן' ודלא כהרש\"ך שהניח דבריו בצ\"ע ודין כתב יד לאו דוקא אלא ה\"ה באגרת וחשבון קבלת מעות בכתב יד המלוה מרע לשטריה וכתב יד מהני לענין שעבודין והקנאות חתימת ידו בכתיבת גוים מהני והודה בכתב ידו שקבל מפ' או שחייב לפ' אינו יכול לטעון כתבתי כן בשביל שהייתי סבור לקבל ולא קבלתי:
הגהה אפי' כו' דברי הגהה זו אין כאן מקומה אלא לסעיף שאח\"ז כמ\"ש הש\"ך ז\"ל ועיין לקמן:
ס\"ב ואפי' נתקיים בב\"ד כו' אין לו אלא דין מלוה ע\"פ כו' נ\"ב עיין להחבי\"ב הגב\"י אות ל\"ה ומה שהקשה שם עיין להרב ז\"ל במהדורא בתרא סימן פ\"ב הגב\"י אות ב' מה שתירץ ועיין למהרי\"ט ח\"א סי' ק\"ה דקכ\"ח ע\"ב שעמד על קושייתו ז\"ל ותמהני איך לא זכר ש'ר דברי רבו ז\"ל:
וכתב ההגה בס\"ס הקודם בשם מהרא\"י דאפילו כתב בכתב ידו חתימת ידי תעיד עלי כמאה עדים לא הוי רק כשאר כת\"י שדינה כמלוה ע\"פ וכ\"כ הרדב\"ז בתשו' השניות ח\"א סי' תפ\"ג ד\"ה ולענין כו' ולא זכר ש'ר שהן דברי מוהרא\"י ז\"ל יע\"ש ואם כתוב בו שיהא דינו כשטר כתב החבי\"ב בהגב\"י אות ל\"ו בשם הראנ\"ח שדינו כשטר אם הוא מקויים אבל הש\"ך בסקי\"ז נחלק עליו והדין עמו וכן מבואר בדברי הרדב\"ז בתשו' הנז' יע\"ש ודין זה דמוהרא\"י אינו אלא במלוה ולוה אבל בשותפין אינו נאמן לומר פרעתי ולא טענות אחרות דהוי כשטר גמור כ\"כ הרש\"ך ח\"ג סי' צ\"א והרב משפט צדק ח\"ב סי' כ\"ו החבי\"ב הגב\"י אות ל\"ז וכבר כתבתי לעיל ס\"א ד\"ה לפיכך הפתקעות כו' שדברי הרב ש\"ך ז\"ל הללו צ\"ע יע\"ש:
ואינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות ונ\"ב כתב הסמ\"ע פי' אפילו אם הלוה מודה שלא פרעו משום דלית ליה קלא וגם חיישינן לקנוניא וכמ\"ש הטור והמחבר לקמן בסי' ע\"א עכ\"ל וכונתו למ\"ש שם סכ\"א גבי מלוה שהאמין ללוה שיהא נאמן על השטר שהוא פרוע בלא שבועה שאין המלוה יכול לגבות בשטר זה מן היורשין ולא מן הלקוחות דחיישינן לקנונייא יע\"ש ועיין להש\"ך בסי' ק\"ו סק\"ו שהעלה בשטר שאינו מקויים או אפילו מקויים ואין כאן מכיר החתימות אע\"פ שהלוה מודה שכתבו אין הודאתו כלום במקום שחב לאחרים מטעם קנוניא וכתב שזה דעת הרב המאור והרמב\"ן והראב\"ד וב\"הת והריב\"ש והמחבר יע\"ש ובדין זה שלפנינו השיב על הסמ\"ע שכתב הטעם משום דחיישינן לקנוניא וכתב דליתא דלא חיישינן לקנוניא כל דליכא ריעותא דנפילה וכיוצא יע\"ש:
ולא ידעתי לכאורה דבההיא דסי' ק\"ו שכתב הוא ז\"ל מאי ריעותא איכא ואפי' הכי כתב הוא ז\"ל דחיישינן לקנוניא לדעת כל הני רבוותא ז\"ל אלא ודאי דכל דמצי טעין הלוה פרוע או מזוייף היינו רעותיה וחיישינן לקנוניא כשהודה דאינו פרוע ואינו מזוייף ואף דמשמע ליה דבההיא דסי' ק\"ו כיון שאינו מוצא עדים להכיר החתימות היינו רעותיה ועוד דהתם כי חיישינן לקנוניא קרעינן לשטרא דאפשר שימצא עדים לאחר זמן להכיר החתימות והשטר קיים אבל הכא כי חיישי' לקנוניא לא מגבינן ביה לעולם ולהכי בעי' רעותא דנפילה וכיוצא למיחש לקנוניא ודוק:
ס\"ג אבל אם טוען פרעתי נאמן כו' ונ\"ב זה דעת רב שרירא ורב האיי גאון והרי\"ף בס\"פ ג\"פ וה\"ה פי\"א מה' מלוה והראב\"ד כמבואר מדבריו רפ\"ז מה' מלוה וכדברי ה\"ה שם ובתשובתו שהביא מרן החבי\"ב בסי' זה מ\"ב הגהת הטור אות ז' ואשתמיטתיה להרא\"ם ולמרן החבי\"ב בהגב\"י אות ט' ובשיטה זו קאי ג\"כ הרמב\"ן בספר המלחמות בס\"פ ג\"פ והביא דבריו ה\"ה בפי\"א מה' מלוה והרא\"ש בפ\"ב דכתובות דכ\"א ובתשו' כלל ס\"ז והרב התרומות בשער י\"ג ח\"א ס\"ד והרא\"ה ז\"ל הביא דבריו הריב\"ש סימן תנ\"ד ור\"ח כהן צדק הביא דבריו מוהר\"ם מינץ סי' ע\"ט ועיין להרב ז\"ל בש\"מ ס\"פ א\"נ דע\"ה ע\"ב עלה דאמרינן התם ניתי מר סהדי ונכתוב כתבא שכתב בשם הריטב\"א וז\"ל וא\"ת ולמה לי סהדי ושטרא נכתוב ליה בכת\"י ויש למדין מכאן שאם הוציא עליו כת\"י שהוא חייב לו נאמן לומר פרעתי כדברי הגאונים והרמב\"ן ואם כן אף זה אסור דילמא אישתלי ואמר פרעתי ואין זו ראיה דדילמא לא היה לו פנאי לכתוב עכשיו אלא דסהדי חזו השתא וכתבי שטרא במוצאי השבת וליומא אוחרי עכ\"ל: כנראה דהריטב\"א ספוקי מספ\"ל אי מהימן לומר פרעתי ועיין למהר\"ש יונה בה' הלואות דק\"ח ע\"א מה שפקפק על דברי הריטב\"א הללו גם הרשב\"ץ בשיטה זו קאי כמ\"ש מרן ב\"י בס\"ז יע\"ש. אמנם ראיתי לו ז\"ל בח\"א ס\"ס ל\"ב שכתב ומיהו אם יראה לדיין לפתוח להם בזה בפשרה הרשות בידו כו' ובח\"ב סימן רמ\"ב כתב דבמקומות שנהגו לדון ע\"פ חבור רבינו ז\"ל אין בית דין נזקקין לו ובאמת טוב הוא שיעשו פשרה וכך הם דנין בכל המקומות עכ\"ל:
אמנם רשב\"ם בס\"פ ג\"פ דקע\"ו ע\"א ד\"ה ה\"ג ובפ' חזקת והביא דבריו המרדכי שם והתוס' בשם ר\"י בפרק שני דכתובות דכ\"א ע\"א ד\"ה הוציא עליו והמרדכי בס\"פ ג\"פ והרא\"ה בס' המאור שם והרשב\"א ז\"ל הביא דבריו הנ\"י בס\"פ המוכר את הבית ובתשו' ח\"א סימן אלף ל\"ז ואלף ץ' ובח\"ב סימן ס\"ד ובמיוחסות סימן ע\"ו ומה שיש לעמוד בדברי הרשב\"א ז\"ל שנראה נסתר מחמתו למ\"ש בתשו' הביאה מרן ב\"י בסי' ס\"א מחו' ך' עיין במה שהאריך בזה מרן החבי\"ב ז\"ל בהגב\"י אות ח' ומה שיש לעמוד על דברי מרן החבי\"ב במ\"ש בסוף דבריו בתשו' הרשב\"א סימן אלף צ' ובשם בנו הרב ישראל ז\"ל עיין בס\"ס מזבח אדמה שנדפס מחדש אחר תשלום הספר דנ\"ט ע\"ג בשם מרן מלכא כמוהרח\"א זלה\"ה יע\"ש:
ולע\"ד הדבר ברור כמ\"ש מרן החבי\"ב דמתשו' זו מוכח דאין אומרים מיגו משבועה דאורייתא לשבועה דרבנן כו' אין הכונה לומר דלא מהימן בטענתו אלא הכונה לומר דאין אומרים מיגו לפוטרו בשבועת היסת כדטעין השתא אלא חייש שבועת דאורייתא בטענת המיגו ובזה מוצל מרן החבי\"ב ז\"ל מכל מה שתמהו עליו מהרח\"א והחכם מוהרי\"ש נר\"ו יע\"ש דכונת מרן החבי\"ב ז\"ל לומר דמתשו' זו אין ראיה לומר דס\"ל להרשב\"א ז\"ל גבי נאנסו כהרי\"ף או כר\"ת ודוק והרמ\"ה הביא דבריו הטור וז\"ל דלא מהימן לומר פרעתי בכת\"י ועיין להרא\"ש בפ\"ב דכתובות דכ\"א שכתב בשם ר\"י דמהימן לומר פרעתי הפך מ\"ש התוס' בשם ר\"י ואולי הוא רבינו יונה ולא ר\"י בעל התוס' ז\"ל ועיין מה שהקשה הרב גדולי תרומה בדע\"ד ע\"ג על אותה תשובה שהביא מרן הב\"י בס\"ס ס\"א בשם הרשב\"א ז\"ל ועיין למרן החבי\"ב הגב\"י אות ח' יע\"ש:
והנה עיקר טעמייהו דשיטת האומרים דנאמן לומר פרעתי לפי דעת הרשב\"א והתשב\"ץ בסי' ל\"ב הוא משום דכיון דלא גבי ביה ממשעבדי אינו מקפיד מלהניחו ביד המלוה אף כי פרעיה ולכך הוק' לו להרשב\"א לפי שיטתם משטר כיס דלא גבי ביה ממשעבדי ולא מצי למטען פרעתי ובח\"ב סי' ס\"ג הוקשה לו עוד משטרא בלא אחריות דלא גבי ביה ממשעבדי ואפילו הכי לא מצי למטען פרעתי, ובמיוחסות סי' ע\"ו הוקשה לו עוד משטרא פרסאה כו' ודבריו הללו אשתמיט להרב גדולי תרומה בדע\"ד ע\"ג ולמהרמ\"ג בתשובתו שבס' דרכי נועם דרל\"ו יע\"ש ועיין להרב בני יעקב ד\"ל ודל\"א יעויין שם ועיין בתשובות הרב משאת משה חח\"מ דפ\"ה ע\"ב וע\"ג:
ומתוך דברי הרב התרומות בשער נ\"ו למדנו ישוב לדעת הרי\"ף וסיעתיה דלא תיקשי להו משטרות דלא גבי בהו ממשעבדי ואפילו הכי לא מצי למטען פרעתי כמו שהקשה הרשב\"א שכתב שם גבי שט\"ח המוקדמין וז\"ל דאע\"ג דלא גבי בהו ממשעבדי מ\"מ לא מצי למטען פרעתי ואע\"פ שהרי\"ף פסק בהוציא עליו כתב ידו דנאמן לומר פרעתי אלמא כל שטרא דלא גבי ביה ממשעבדי לא אמרינן ביה שטרך בידי מאי בעי הא ל\"ק דהתם הוא שטרא דלא חתימי עליה סהדי דלא חייש לוה למשקל אבל הכא כיון דחתימי עליה סהדי אית ליה קלא ודילמא לא מיגלייא מילתא דמוקדם הוא כו' וכי לא גבי לא הוי אלא כו' יעויין שם. והנראה לעניות דעתי דכונתו ז\"ל הוא דעיקר טעמא דכי גבי ממשעבדי מקפיד הלוה שלא להניחו ביד המלוה הוא משום דמטי ליה פסידא דאי בעי מזבין לנכסיה לא משכח לזבוני משום דהלוקח חייש דילמא טרפי ליה מניה ומה\"ט ודאי זיילי נכסי טפי ולכן בכתב יד דלא גבי ממשעבדי וכ\"ע ידעי דסתם כת\"י לא גבי ממשעבדי לכך לא חייש ומניחו ביד מלוה: אבל בשטרא דסתם שטר יש בו אחריות נכסים וגבי ביה ממשעבדי אפי' בהני שטרי דלא גבי בהו ממשעבדי חייש לוה שלא להניחו ביד מלוה דכיון דאיכא סהדי דילמא מפקי קלא דאית ליה שטרא סתם ולא מפקי קלא דלא גבי ביה ממשעבדי ואית ליה פסידא בהכי ולכך חייש ואינו מניחו ביד מלוה הילכך לא מצי למטען פרעתי כנלע\"ד כונת הרב התרומות ז\"ל:
ובכן ממילא נוחי' דבריו ממה שהקשה עליו הרב בני יעקב ד\"ל ע\"ג שהוא פוסח על שתי הסעיפים ושהן הפך דבריו שבריש שער מ\"ז יע\"ש ועיין להרב גד\"ת דע\"ד. ועפ\"י האמור הם שפה אחת ודברים אחדים כמבואר: וכבר כתב הרב הנז' שם דל\"א ע\"ב מעין זה בדעת ה\"ה פי\"ד מה' מלוה כיע\"ש. וזה נ\"ל כונת הרמב\"ן בס' המלחמות בס\"פ ג\"פ שכתב דהיינו טעמא דהגאונים והרי\"ף משום שכיון שאינו גובה מן המשועבדין אין מקפידין עליו אם מניחין אותו ביד מלוה אעפ\"י שהוא פרוע ואין נוהגין כן בכתב ידי עדים מפני שיש לו קול וזיילי נכסי דלוה שהרי גובה מן המשועבדין. ולכאורה קשה רישיה לסיפיה דפתח בטעמא דכ\"י משום שאינו גובה מהמשועבדין ולא תלי טעמא מפני שאין לו קול וסיים דשטר שכתב ע\"י עדים משום דאית ליה קלא ולא תלי טעמא במשועבדין והרב בני יעקב בד\"ל ע\"ג בדרך הלוכו נדחק בזה יע\"ש: אמנם לפי מ\"ש בכונת דברי הרב התרומות כונתו מבוארת דפתח וסיים בחד טעמ' כמבואר:
והנה הרב גד\"ת בדע\"ד ע\"ג והרב בני יעקב בדף הנז\"ל משמע להו בכונת הרמב\"ן והרב התרומות דעיקר טעמא דידהו תלי בקלא דבכתב יד דליכא קלא דמה\"ט לא גבי ממשעבדי מהימן לטעון פרעתי אבל בשטרא דליכא קלא לא מהימן לטעון פרעתי יע\"ש. ותמיהא לי מילתא שהרי כתב יד שהוחזק בב\"ד איכא קלא כמבואר בסוגיין דס\"פ ג\"פ גבי מאי דאבעייא לן הוחזק כתב ידו בב\"ד מהו וכמו שהכריח מהרמ\"ג בתשו' שבס' דרכי נועם סי' ל\"א ואפ\"ה כתבו הגאונים והרי\"ף ז\"ל דמצי למטען פרעתי משום דלא גבי ממשעבדי ומ\"ש הרמ\"ג בטעמו של הרי\"ף דכיון דלא גבי ממשעבדי לא מפקי קלא אין זה אלא דברי נביאות דמה שייכות יש זה עם זה ואדרבא מבואר באותה סוגיא דאי לאו דמשע' כתיבה לא שעביד נפשיה משום קלא דנפיק בב\"ד הו\"ל למגבי ממשעבדי יע\"ש משמע דמכי אתחזק בבי דינא מיהא אית ליה קלא: ושוב ראיתי להש\"ך לקמן סק\"ז שכתב דכי משני הש\"ס שאני התם דמשעת כתיבה שעבד נפשיה הוא גופא קאמר דמה\"ט מפקי קלא מה שאין כן הכא דלא מתקרי קלא ב\"ד יע\"ש וזה דוחק גדול בעיני והנכון מ\"ש בשם בע\"הת והרמב\"ן בטעמם של הגאונים והרי\"ף וניחא הכל דהכא אע\"ג דאיכא קלא ע\"י ב\"ד ליכא אלא קלא דאית ליה כתב יד ולא שטרא וכ\"ע ידעי דבכ\"י לא גבי ממשעבדי וכיון שכן לא קפיד ומניחו ביד מלוה הילכך מצי למטען פרעתי ודוק:
ובהכי ניחא לי מה שתמה המש\"ל פי\"א מה' מלוה הל' ג' בדברי הריב\"ש בתשו' ממ\"ש בסי' תע\"ח למ\"ש בסי' תנ\"ד יע\"ש ולפי האמור אפשר דמשטר כיס ק\"ל שפיר להרב דאפי' כי איכא קלא ליכא קלא דאית ליה שטרא סתם אלא הקול הוא דאית ליה שטר עסקא וכיון שכן ליכא למיחש לגביית ממשעבדי והו\"ל ככתב יד ומש\"ה לא חייש ומניחו ואמאי לא מצי למטען פרעתי וכעין זה כתב הרב בני יעקב ד\"ל ע\"ג ד\"ה ומעתה יע\"ש:
והראב\"ד הביא דבריו הרב התרומות שער י\"ג ח\"א סי' ד' נתן טעם אחר לשיטת הגאונים והרי\"ף דהיינו טעמא דכ\"י כיון דלית ליה קלא לא זכר אותה בשעת פרעון א\"נ שטר שיש עליו עדים יש להקפיד עליו שמא יתקיים בחותמיו ויוציאנו לאחר זמן ולעולם אם היה פרוע לא היה מניחו אצלו אבל שטר כתוב בכתב ידו של לוה סבור שאינו יכול לקיימו אלא מפיו ולפיכך אינו מקפיד על חזרתו וסיים על זה וז\"ל ולזה הטעם אם הוחזק כתב ידו בב\"ד א\"י לטעון פרעתי. וגם לטעם הראשון היה ראוי לומר כן שהרי כיון שהוחזק בב\"ד יש לו קול ולא היה ראוי לשכח אותו עכ\"ל. וכעין זה כתב הרא\"ש בפ\"ב דכתובות דכ\"א עלה דאמר אביי לחתום איניש חתימת ידיה אחספא כו' וז\"ל ואעפ\"י שפסק רב אלפס וכן הרמב\"ם וכן ר\"י שיכול לומר פרעתי מ\"מ איכא למיחש שמא יטעון האמת כו' ויש אומרים דלא מצי למטען פרעתי מידי דהוי אשטר שאין בו אחריות כו' ומיהו איכא למימר מתוך שאין עליו עדים לא חשש לתבוע כתב ידו וגם שטר שיש עליו עדים יש לו קול ולא מנשי ליה אבל כתב יד פעמים שאדם שוכח שמסר לו הכת\"י עכ\"ל: והנה הטעם הראשון שכתב הרא\"ש נראה שהוא הטעם השני שכתב הראב\"ד והטעם השני שכתב הרא\"ש מבואר שהוא הטעם הראשון שכתב הראב\"ד ז\"ל:
ומ\"ש הראב\"ד ולזה הטעם אם הוחזק כתב ידו בב\"ד נלע\"ד שכונתו אם הוחזק קודם הזמן שפרעו וכדאיכא נמי קול אחר שהוחזק וכעין הוחזק בב\"ד דקאמר תלמו' בס\"פ ג\"פ וכמבואר בדברי רשב\"ם שם ובמש\"ל וממילא נסתלקו מעליו הקושיות שהקשה הרב גד\"ת שם: ואף שהרמ\"ג בתשו' שבס' דרכי נועם דרל\"ו לא הונח לו זה בכונת הראב\"ד משום דהוחזק סתם משמע בכל ענין יע\"ש אין זה הכרח לע\"ד שהרי בההיא דס\"פ ג\"פ סתמא קאמר הוחזק וע\"כ לפרש דמיירי בדאיכא קלא ואדרב' מה שתי' הרמ\"ג שם הוא דוחק לע\"ד דצריך לפרש דהוחזק מפי עדים או מכתב אחר דוקא קאמר ולא שהוחזק מפי עצמו והנה הרמ\"ג לפי דרכו הוליד עוד לדעת הראב\"ד דבשטר שלא הוחזק בב\"ד אי טעין פרעתי לא קרעינן ליה לשטרא לא כן בכתב ידו יע\"ש אמנם לפי מ\"ש בכונת הראב\"ד נר' דכיון דהא דמהני קיום בכתב ידו להראב\"ד היינו קיום דקודם זמן שפרעו לא קרעינן ליה אלא כי ליכא קיום כלל אבל כי איכא קיום ולא ידעינן אם הקיום הוא מקודם הזמן שפרעו או אח\"כ לא קרעינן דאפשר שימצא עדים שידעו דקודם הזמן שאומר פרעתי נתקיים ולפי דרכו של הרמ\"ג אין טעם בדבר לחלק ואמאי בכתב יד לא נחוש שמא ימצא עדים לקיימו ודוק:
ודע דמה שהוקשה לו להרא\"ש שם בפ\"ב דכתובות לשיטת הרי\"ף ודעימיה מההיא דאמר אביי התם לחתום ידיה אחספא כו' דילמא כו' ותנן הוציא עליו כת\"י כו' ואם איתא לשיטת הרי\"ף מאי חששא איכא כיון דמצי לטעון פרעתי כו' עיין ג\"כ להרב התרומות בשער י\"ג ח\"ד סי' א' שכתב ג\"כ כעין זה יע\"ש: ועיין ג\"כ להמרדכי בס\"פ ג\"פ מה שתי' לזה: ואולם הא ק\"ל על דברי הרא\"ש והבע\"הת מאותה שאמרו בפ' שבועת העדות ד\"ל ע\"א מנין לנושה בחברו מנה וטענו מאתים שלא יאמר אכפרנו בב\"ד ואודה לו חוץ לב\"ד כדי שלא אתחייב לו שבועה ת\"ל מדבר שקר תרחק ע\"כ וא\"כ איך כתבו דמאי חששא איכא כיון דיכול לטעון פרעתי והא אי טעין פרעתי עובר על מדבר שקר תרחק וע\"כ לטעון האמת ומתחייב עצמו בממון וראיתי למהרמ\"ג בתשו' הנז' שכתב וז\"ל ואנכי לא ידעתי מה הוקשה להם ומה ראו על ככה ומה היא הראיה שהביאו כת החולקים משם שכונת אביי היא שהחששא היא שמא משכח לה איניש דלא מעלי ויכתוב מה שירצה ויקבע זמן לפרעון ויתבענו תוך זמנו שאז אינו נאמן לומר פרעתי דחזקה לא עביד איניש דפרע בגו זמניה יע\"ש וכמו כן הוקשה לו להרב בני יעקב בד\"ל ע\"ד ד\"ה ואיברא ונדחק לתרץ יע\"ש:
ויש לתמוה על תמיהתם דנר' דאשתמיט מינייהו ההיא דפ\"ק דב\"ב ד\"ה ע\"א דקאמר אביי בהדיא דעביד איניש דפרע בגו זמניה ופליג אר\"ל דאמר חזקה אין אדם פורע תוך זמנו כיע\"ש וא\"כ שפיר ק\"ל להרא\"ש ז\"ל לאביי גופיה כיון דלדידיה אפי' אם יכתוב זמן לפרעון ויתבענו תוך זמנו אכתי מצי למטען פרעתי: ושוב ראיתי שבדברי הרמ\"ג והרב בני יעקב כתוב ג\"כ בשיטת הרב בשם הרא\"ה וזה מן התימה איך אשתמיט מיניה דהרא\"ה ז\"ל ההיא דפ\"ק דב\"ב: ואולי נדחוק ונאמר דכיון דר\"ל פליג אסברת אביי ודבר זה תלוי בסברת הדיין וכדאמרי' התם רב הונא ור\"פ עבדי כאביי ורבא מר בר רב אשי עבד כר\"ל הילכך איכא למימר דאביי נמי חייש דילמא אזיל לב\"ד דס\"ל כסברת דר\"ל ומחייביה ולכך קאמר דלא לחתום אלא בריש מגילתא. ועוד יש לישב דברי הרא\"ה באופן אחר אמנם דברי הרמ\"ג והרב בני יעקב תמוהים ועיין בפ\"ק דמציעא די\"ז דאמרי' לא שכיחי אינשי דפרעי ביומיה ואפשר דאפי' אביי מודה בזה והשתא איכא למימר דלהא הוא דחייש אביי דילמא יכתוב זמנו באותו יום ותובעו בו ביום דאז לא מצי למטען פרעתי הילכך לא ליכתוב אלא אריש מגילתא ועיין להטור בסי' ס\"ה ס\"ח במ\"ש בשם הרמ\"ה ובמ\"ש בס\"ס ע\"ח ועיין להב\"ח בסי' ס\"ה ודוק:
ומ\"ש עוד הרא\"ש דבשטר שלא באחריות אע\"ג דלא גבי ביה ממשעבדי לא מהימן ליה לטעון פרעתי עיין להש\"ך ס\"ק י\"ד שכתב שכן מוכח להדיא בפ\"ק דמציעא די\"ג ע\"ב ועיין להרב בני יעקב דנ\"א ע\"א שביאר ראיה זו ולא זכר שר דברי הש\"ך יע\"ש:
ודע דאיכא עוד שטרות דאע\"ג דלא גבי בהו ממשעבדי לא מהימן לטעון פרעתי והן שטרי חוב המוקדמין כמ\"ש הטור ומרן סי' מ\"ג ס\"ז וכן שטר שהרחיקו העדים שני שטין וחתמו כמ\"ש הטור ומרן בסי' מ\"ה ס\"ז וכן שטר מי שמכר שדהו באונס ומסר מודעה על המכר שהמכר בטל והמעות שביד המוכר דין מלוה ע\"פ יש לו דלא טריף ממשעבדי ונאמן לומר פרעתי וכמ\"ש מרן בס\"ס ע' אלא דבזה איכא פלוגתא דלדעת הרב התרומות בשער מ\"ז והריב\"ש בסי' שפ\"ב הביא דבריהם הש\"ך שם לא מהימן לומר פרעתי ולפ\"ז יכול המוחזק לומר קים לי וכן שטרי חוב שחותמין גוים לדעת הראב\"ד ורבותיו של רבינו כמבואר ר\"פ כ\"ז מה' מלוה ובמרן ב\"י סי' ס\"ח וכן קטן שמכר קרקעותיו שאין המכר מכר המעות גובה מבני חרי כמ\"ש מרן בב\"י בסי' רל\"ה מחודשי' ג' בשם הרשב\"א והביא דבריו הרב המפה שם סקט\"ו ודימה אותו למעש' דפרדסא דלדעת הרשב\"א מצי למיטען פרעתי ולדעת בע\"הת והריב\"ש לא מצי למטען פרעתי וכן מה שאירש מאבא מכור לך שאין ממכרו ממכר דינא הכי כמ\"ש המש\"ל פכ\"ב מה' מכירה הלכה ה' יע\"ש: וכן מכר קרקע והתנה על הלוקח כשיהיה לי מעות תחזור לי הקרקע דמכירה זו בטלה מפני איסור רבית נאמן על המעות לומר פרעתי כמ\"ש הרשב\"א בתשו' הביא דבריו הב\"י בס\"ס ע' ובסי' ר\"ז מחו' ל\"ד והרב לחם רב סי' קמ\"ט והביא דבריו המש\"ל פי\"א מה' מכירה הלכה י\"א וכתב שזה מחלוקת הרשב\"א ובס\"הת. ועיין להרב בני יעקב בדל\"א ע\"ג ד\"ה הן אמת מה שחילק בענין זה לדעת מרן ב\"י יע\"ש ועיין למרן ב\"י בר\"ס ל\"ט מחודש ג' בדין שטר שכתבו וחתמו העדים במקום שלא היה להם לכתוב ולחתום שדינו כמלוה ע\"פ לכל דיניה ועיין למרן החבי\"ב שם בהגב\"י אות ב' ודוק ועיין עוד למרן ב\"י שם מחו' ט\"ז. ועוד שם הל' י\"ד גבי אודיתא דלא כתיב בה ואמר לנו כתבו וחתמו דאע\"ג דלא גבי ממשעבדי אינו נאמן לכפור יע\"ש ועיין עוד למרן החבי\"ב הג\"הט ר\"ס מ\"ח בדין שטר שנמחל שעבודו וחזר ולוה בו יע\"ש ולקמן בס\"ס מ' נעמוד קצת בענין מקצת שטרות אלו:
ולענין הלכה למעשה בהך פלוגתא דרבוותא אי בכתב יד מצי למטען פרעתי העלה מרן החביב בהגב\"י אות י' דהפסק המחוור דיכול המוחזק לומר קים לי. ומיהו אם הדיין ישיג בדעתו שלא פרע אע\"פ שאם טען פרעתי נאמן יש כח ביד הדיין לדון למ\"ד דאינו נאמן וכ\"כ הריב\"ש בסי' תכ\"ד והביא דבריו הרב המפה דאין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות יע\"ש ועיין למוהרמ\"ג בתשו' שבס' דרכי נועם סי' ל\"א שהעלה דבכתב יד שנעשה בפומבי על יד ב\"ד וכן נעשה ונתפרסם דבר זה בכל יחידי העיר כ\"ע יודו דלא מהימן לומ' פרעתי ואע\"ג דלא נתייחדו עדים בדבר זה עכ\"ז בפירסום גדול כ\"כ הרי הוא כעידי מסירה ועדיפי יע\"ש. והרב דרכי נועם נחלק עליו והביא דברי הריב\"ש וכתב דמאחר שמרן שהוא מן הפוסקים האחרונים אע\"פ שראה דברי הריב\"ש לא חש להביא סברתו בב\"י די לנו הכרעת מרן ז\"ל עכ\"ל ואנו אין לנו אלא דברי מרן החבי\"ב והרי הוא חייש להא דהריב\"ש:
ודע דע\"כ לא אפליגו הני רבוותא אלא בכתב יד שנתקיים חתימתו ע\"י עדים או ע\"י כתב אחר דהשתא לית ליה מיגו דמזוייף או פרעתי אבל כל שלא נתקיים ליכא מאן דפליג דמהימן דהרי אפי' בשטר גמור כל שאינו מקויים מצי למטען מזוייף או פרוע הוא וכמבואר בר\"ס מ\"ז כ\"ש בכתב יד ועיין בר\"ס ן' ובמה שתמה הש\"ך סק\"ג על הרב המפה ז\"ל. ולע\"ד אפשר לומר דהרב סמך על מ\"ש כאן בשם הריב\"ש ז\"ל ודוק.
ודע דכי היכי דבכתב ידו נאמן לומר פרעתי הכי נמי בהוציא עליו פסק דין וגזירה של דיין הדן בעירו משאת משה ח\"מ סימן ח\"י אלא דמה שפסק דפטור משבוע' היסת לא ידעתי מנ\"ל דסמי מכאן עדות הדיין אכתי משום טענת התובע ליחייב שבועת היסת. ודע שמי שמכר לחבירו כת\"י של חוב שיש לו על אחר וכשהלך לגבות חובו טען לו פרעתי אינו יכול לחזור אצל המוכר ליקח דמי חובו מן הדין כמ\"ש בספר כהונת עולם סימן פ\"ג וע\"ש:
ודע דלמ\"ד דבכתב יד נאמן לומר פרעתי ה\"ה אם טוען אמת הוא כי זה כתב ידי אבל יש לי כנגד החוב הכתו' בו כך וכך בידך דנאמן כמ\"ש מהרש\"ם חח\"מ סימן קצ\"ג ותנ\"ב הביאו החבי\"ב הגב\"י אות י\"א יע\"ש וכ\"כ הרב לחם רב סימן ר\"ג ור\"ל החבי\"ב מ\"ב אות ד' וכן הדין בכתב ששולח ראובן לשמעון שיפרע ללוי בעדו כ\"וכ נאמן לומר פרעתי תשו' הראנ\"ח ח\"א סימן ח\"י החבי\"ב הגב\"י אות י\"ב ועיין לקמן ד\"ה במקום כו' וראובן הוציא כו':
כתובה שחתום בה הבעל ואין חתומים עליה עדים אם היא גרושה נאמן לומר פרעתי ואם היא אלמנה אין היורשין יכולין לטעון שמא פרע אבינו דהו\"ל מלוה תוך זמנה הרש\"ך ח\"ג סימן מ\"א וכתב על זה מרן החבי\"ב בהגב\"י אות י\"ג דמתוך דבריו למדנו דאם בכת\"י יש זמן קבוע אינו נאמן לומ' פרעתי תוך זמני והוא פשוט וכ\"כ בעל הטורים בסימן זה סי\"ג גבי יורשין עכ\"ל ועיין עוד בתשו' הרשב\"א שהביא מרן ב\"י בסימן ק\"ז מחודש ז' גבי נמצא כתוב בפנקסו חיוב לזמן ושמא פנקס עדיף מכתב יד וכמו שכתב החבי\"ב הגב\"י אות מ\"ד ועיין עוד בדבריו בסי' ע\"ז הג\"הט אות כ\"ד יע\"ש ועיין עוד בתשו' שהביא מרן ב\"י בסימן ט\"ל מחו' י\"ד גבי מלוה ע\"פ בעדים שהיא תוך זמנה שכתב דאם לא היה בה קנין דלא מצי למימר פרעתי ופסקה מרן שם בש\"ע ס\"ה ומשם יתבאר לכאורה דגם בכת\"י אם הודה הלוה שנטלו ממנו קנין דהשתא ריע טענתיה של מלוה שלא נעשה שטר דמהימן לומר פרעתי אפילו תוך זמנו דומיא דמלוה על פה בעדים ובקנין מיהו יש לחלק דשאני מלוה על פה בעדים ובקנין דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד ואין צ\"ל כתובו מסתמא תלינן דהוה שטרא ומדלא הביאו ש\"מ פרעו אבל היכא דאיכא כתב יד אע\"ג שהודה שקנו ממנו תלינן דמיחו בעדים שלא יכתבו לו שטר ומיהו יש לדקדק מעיקר דין זה דמע\"פ בעדי ת\"ז וכן כת\"י ת\"ז שכתבנו דלא מהימן לומר פרעתי כמ\"ש הטור בסי' ע\"א סל\"ז גבי מלוה שהאמין ללוה לטעון פרעתי שכתב בשם בע\"הת דנאמן לוה לומר פרעתי אפילו תוך הזמן לפיכך אם מת לוה תוך הזמן אין גובין מהיורשין יע\"ש ואם כן קשה מאי שנא ממלוה על פה בעדים או מכת\"י דאע\"ג דנאמן לומר פרעתי אפי\"ה כל שהוא תוך זמנו לא מהימן לומר פרעתי כמבואר בסי' ע\"ז וכעת לא מצאתי טעם מספיק לחלק ביניהם וצריך לי תלמוד ולקמן ס\"ה ד\"ה ואם הוא תוך זמן נעמוד עוד בזה יעויין שם ובסימן ע\"א נעמוד עוד:
ולעיקר הדין כתובה בעד אחד או הבעל לבד חתום עיין בתשו' הרדב\"ז החדשות סימן תת\"א נראה כחולק על מהרש\"ך ז\"ל ועיין עוד בתשובות הישנות סימן ע' ועיין למרן החבי\"ב בהג\"הט סי' מ\"ו אות ד' יע\"ש. והנה שטר בלא קיום וכת\"י ומלוה ע\"פ כי הדדי נינהו לענין פרעתי וכי היכי דכתובה אינה צריכה קיום מן הטעמים שכתב הרדב\"ז ז\"ל נראה דה\"ה לכת\"י ולעד אחד לענין פרעתי וצ\"ע:
ראובן שהיה חייב לשמעון בשטר ושמעון היה חייב ללוי בכת\"י ובא לוי והקנה הכת\"י לראובן כתקנת חז\"ל אע\"פ שמת לוי יכול ראובן לטעון על שמעון קים לי כאותם הפוסקים שסוברים דבכ\"י אינו נאמן לומר פרעתי והרי אתה חייב לי מכח לוי הראנ\"ח ח\"א סימן צ\"ב החבי\"ב הגב\"י אות י\"ד יע\"ש. אם מתחילה אמר שאין זה כתב ידו ואחר כך נתקיים בב\"ד אינו נאמן אחר כך לומר פרעתי מוהר\"י אדרבי סי' ת\"ל הביא דבריו החבי\"ב הגב\"י אות ט\"ו יע\"ש: ולא ידעתי למה לא זכר ש\"ר שדין זה כתבו רבינו פ\"ו מהל' טוען ה\"ג והטור ומרן בסימן ע\"ט ס\"ו ובש\"ע ס\"א וס\"ז יע\"ש ועיין במ\"ש לקמן ד\"ה ואם כפר ואמר שאינו כתב ידו כו' דכל עוד שלא אמר לא לויתי לא הוחזק כפרן לדעת קצת מהראשונים ואולם הא קמ\"ל הרב הפך סברתם וכעת אין ספר זה מצוי אצלי יע\"ש. אם עשה מה שאינו ראוי לעשות הדין נותן דסמכינן אמ\"ד דאינו לומר פרעתי מהר\"י אדרב\"י סי' כ\"א מרן החבי\"ב הגב\"י אות ט\"ז:
כתב יד נכרי אינו נאמן לומר פרעתי מהר\"ר בצלאל סימן ל\"ו הר\"ש חיון בתשו' סימן י\"ב החבי\"ב הגב\"י אות י\"ז:
כתב יד שמודה שסחורה זו היא של פ' אינו נאמן לומר משל אחר הוא במיגו דפרעתי דהוי מיגו במקום עדים מהרשד\"ם חח\"מ סי' ל\"ו יע\"ש וכתב החבי\"ב בהגב\"י אות ח\"י וז\"ל נראה ברור מדברי הרב ז\"ל דאי לא הוי מיגו במקום עדים נאמן במיגו דפרעתי וכ\"כ בפי' בסי' צ\"ד מהריב\"ל סימן א' כלל י\"ד סימן צ\"א חולק וסובר דאינו נאמן ונראה מדברי מוהר\"א ששון סי' צ\"ה שמסכים לדברי מהרשד\"ם ז\"ל כו'. ואיך שיהיה בין הכי ובין הכי ק\"ל למהר\"א ששון איך האמינו במיגו דפרעתי דטענת פרעתי במחלוקת היא שנויה בין הפוסקים וכבר הסכים מוהר\"א ששון בסימן צ\"ו וק\"א דאין לומר מיגו במקום שהוא מחלוקת וצ\"ל קים לי ועיין במשפטי שמואל סימן ע\"ו עכ\"ל ועיין למרן החבי\"ב בכללי המיגו סי' פ\"ב הג\"הט אות קע\"ח ובסי' ק\"ח הג\"הט אות ס\"ה ועיין בספר בני אברהם הנדפס מחדש חח\"מ סימן כ\"ז שהעלה לענין הלכה למעשה דאמרינן מיגו אפילו במקום שהוא מחלוקת בפוסקים יע\"ש ועיין עוד להרב פ\"מ ח\"א ס\"ס ן' דקי\"ז ע\"ב ד\"ה איברא כו' דמבואר מדבריו ג\"כ דאמרינן מיגו במקום שהוא מחלוקת יע\"ש וכ\"כ עוד בהדיא בח\"ב סי' ע\"א דקל\"ג ע\"ג יע\"ש ועיין להרב בתי כהונה ח\"ב סימן ד\"מ דס\"ה ריש ע\"ב שתפס בפשיטות דלא אמרינן ועיין להרב בני אהרן בס\"ס י\"ג שכתב שלא מצא בדברי הפוסקים חדשים גם ישנים שכתבו בדברי מוהר\"א ששון ועוד אפרש בפי' דבריו בנ\"ד הטופס הזה אין צ\"ל קים לי דלפי האמת כיון דרוב הפוסקים ס\"ל דיכול לומר החזרתי הכי נקטינן במ\"ש מוהרי\"ק ז\"ל בספר בדק הבית ס\"צ אלא שכשאירע שכנגדו יהיה מוחזק ויטעון קים לי יועיל טענתו כפי הכלל שחידש מוהריק\"א כנודע דבממון אין הולכין אחר הרוב דאז ודאי אם יהיה בענין שצריך שיחזירנו המיגו נודע לדברי מהר\"ש דבמקום שהיא מחלוקת אין אומרים מיגו עכ\"ל יע\"ש:
כתב יד של פקדון למ\"ד נאמן לומר פרעתי נאמן לומר החזרתי בלא מיגו ולמ\"ד שאינו נאמן לומר פרעתי נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו וכתב המבי\"ט סימן רצ\"ב דהיכא דרחוק הדבר לומר החזרתי אינו נאמן החבי\"ב הגב\"י אות י\"ט ועיין להרב בני יעקב ד\"ל ע\"ד ועיין לקמן ד\"ה ואם כתוב בו נאמנות יע\"ש:
במקום שנוהגים שכתב ידו דינו כשטר גמור אינו נאמן לומר פרעתי וכתב הרב משפטי שמואל סי' ע\"ו שצריך שינהוג כן שכשטוענין פרעתי לא יהיה נאמן או שתקנו כך או שלא טענו פרעתי מעולם בכת\"י כ\"ע נהגו שלא יהיה נאמן לומר פרעתי אינו נאמן וכ\"כ הרמ\"ג וכתב הרש\"ך ז\"ל ח\"ג סימן מ\"א לא מבעיא באותו מקום שנהגו כן דאינו נאמן אלא אפילו נעשה הפסק במקום שנהגו כן ובמקום הפרעון אין נוהגין כן אינו נאמן לומר פרעתי דבתר מקום השעבוד אזלינן ע\"כ וכתב החבי\"ב בהגב\"י אות כ\"א דדבריו ז\"ל מוכיחין דאי הוי אפכא דבמקום השעבוד נוהגין לומר פרעתי ובמקום הפרעון לא כן דבתר מקום השעבוד אזלינן בין לקולא בין לחומרא יע\"ש ועיין עוד למרן החבי\"ב בסימן ד\"א הגב\"י אות ל\"ה ואות ט\"ל ואות מ\"ב ועיין בספר בתי כהונה ח\"ב סימן כ\"ה ובספר דברי אמת סימן ס\"ז יעויין שם ולענין טענת קי\"ל בס' בני חיי סימן ר\"צ הגה\"ט אות י\"ז נחפה בכסף חח\"מ סי' כ\"ד וסי' כ\"ז דקל\"ז ע\"ד משאת משה ח\"מ סי' ח' גינת ורדים כלל ה' ר\"סי ט\"ז ברכ\"י ח\"מ סימן ג' ד\"ח ע\"ג ד\"ה והנה כו' וסימן כ\"ה אות ל' יע\"ש ועיין להרשד\"ם ז\"ל חח\"מ סי' קצ\"ג ותנ\"ב שכתב דכל שנהגו כן הסוחרים אע\"פ שאין מנהג בעיר הולכין אחריו ועיין בהר\"י אדרב\"י סי' שס\"ב הביא דבריהם החבי\"ב הגב\"י אות כ\"ב יע\"ש:
במקום שנהגו שהכת\"י דינו כשטר גמור וטען הלוה שתנאי היו דבריו לפרוע לזמן פ' ובאופן הפך מ\"ש בכתב ידו עיין להרב בתי כהונה ח\"ב סי' כ\"ט באורך ועיין עוד שם שכתב וז\"ל ואחר האמור חקרתי והוברר לי שנתנו כח לכתב יד כדין שטר גמור לכל מילי כשני עדים כשרים ולגבות אפילו מיתמי יע\"ש והנלע\"ד דדוקא להני מילי דינו כשטר אבל לא לגבות ממשעבדי כיון דלית ליה קלא שהרי הרמ\"ה ז\"ל ודעימיה שסובר דבכת\"י לא מהימן לטעון פרעתי וגובה אפי' מיתמי ממשעבדי מיהא אזיל ומודה דלא גבי הואיל ולית ליה קלא כמבואר בטור בסימן זה. במקום שנוהגין שהכ\"י דינו כשטר ראובן הוציא על שמעון כ\"י שחייב לו סך מעות והשיב לו שמעון אמת היה שאני חייב לך אבל לוי שותפך חייב לי כנגד אותו הסך ממקום אחר או אתה חייב לי ממקום אחר עיין לחם רב סי' ר\"ל בני חיי הגב\"י אות א' החבי\"ב מ\"ב הגב\"י אות ד' ועיין לעיל ד\"ה ודע דלמ\"ד כו':
הנהיג המלך שתהא כתב ידו כב' עדים אינו נאמן לומר פרעתי תשו' להרמב\"ן סימן כ\"ב הרש\"ך סי' י\"ב החבי\"ב הגב\"י אות כ\"ד מאחר שמנהגו בין הסוחרי' לכתוב בכתב קבלתי אע\"פ שלא קבל נאמן לומר כתבתי ללוות ולא לויתי הרשד\"ם ז\"ל חח\"מ סימן ס\"ה הר\"י אדרבי סימן ת\"ד החבי\"ב הגב\"י אות כ\"ג אפילו למ\"ד שאינו נאמן לומר פרעתי היינו דוקא בכתב ידו כשמתחייב המחוייב בחוב גמור חיוב גמור ובלישנא דחוב אבל זכרון דברים בעלמא לא ודרך הודאה חיוב גמור כלל נאמן לומ' פרעתי הרב משפטי שמואל סי' ע\"ו החבי\"ב הגב\"י אות כ\"ה אפי' למ\"ד שאינו נאמן לומר פרעתי כתב יד שאינו מחייב מעתה רק אם יקנה או יחליף נאמן לומר פרעתי רשד\"ם חח\"מ סימן קמ\"ו החבי\"ב אות כ\"ו. במקום שנהגו שהכת\"י דינו כשטר גמור הדבר ברור דהיינו דוקא כשנתקיים בב\"ד אבל כל שלא נתקיים אלא ע\"פ בעל הכת\"י נאמן לטעון פרעתי כמ\"ש הטור ומרן בסי' מ\"ו בענין שטר יע\"ש ואם בא לגבות מיתומים קטנים במקום שדינו כשטר כיון דצריך לקיימו תחילה ואין מקיימין אותו עד שיגדלו הקטנים כמ\"ש הרא\"ש בתשו' כלל פ\"ה ס\"ז והטור בסימן ק\"י סי\"ב והסכים לזה החבי\"ב בסימן מ\"ו הג\"הט אות ב' ובסי' ק\"י הגב\"י א\"ך כתב דיכול המוחזק לומר קים לי כהרא\"ש לפי תי' ראש" + ], + [ + "שורש שעבודא אי הוי דאוריתא או דרבנן כל \n מלוה גובה אותה מן היורשים כו' שכל נכסי הלוה תחת שעבוד המלוה מן התורה. ע\"כ. הנה דעת רבינו הוא דשעבודא דאורייתא וכ\"כ ה\"ה והנה בפ\"ק דקידושין די\"ג הובא האי פלוגתה אי שעבודא הוי דאורייתא או לא דגרסי' שם האשה שהפריש' חטאתה מחיים כו' והא פליגי בה חדא זימנא כו' וצריכה דאי אשמועינן בהך הוא דאמר שמואל משום דלאו מלוה הכתובה בתורה היא כו' וכתבו שם התוס' ד\"ה מלוה הכתובה בתורה היא פי' כגון קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא היו יודעין ענייני נתינות הללו אם לא שחייבה תורה בפי' עכ\"ל: הנה מ\"ש דערכין הוי מלוה הכתובה בתורה. ונר' מדבריהם דלשמואל דאמר לאו ככתובה בשטר דמיא אינו גובה מן היורשים וכן מבואר הדבר בערכין פ' האומר ד\"ק ע\"א עלה דת\"ר חומר בנדרים מבערכין דפריך תלמודא אמר ערכי עלי ומת יתנו יורשים ש\"מ מלוה ע\"פ גובה מן היורשים. ומשני שאני הכא דמלוה הכתובה בתורה היא ש\"מ מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הכא במאי עסקינן בשעמד בדין יע\"ש ומתוך סוגיא זו אני תמיה על מ\"ש התוס' שם בפ\"ק ד\"ו ע\"ב ד\"ה כי פליגי כו' שכתבו וז\"ל ויש להקשות אמאי לא פליגי באם נדר או העריך וי\"ל דנקט נזק משום דקתני חייב בתשלומין דמשמע דהנזק לחודיה פליגי ובנודר ומעריך שמא יחול מיד. ולהכי גובה מן היורשים עכ\"ל מבואר יוצא מדבריהם דאף לת\"ק דר\"י דס\"ל מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא וס\"ל דגבי נזיקין לא מחייבי היורשי' גבי ערכין ס\"ל דככתובה בשטר מטעמא דמיד חל ההקדש וכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ולהכי מחייבי היורשים לכ\"ע והשתא ק' דא\"כ מאי קפריך תלמודא בסוגיא דפ' האומר גבי האומר ערכי עלי ש\"מ מלוה ע\"פ גובה מן היורשים כו' ומאי קושיא שאני ערכין דמיד חל ההקדש וכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה:
איברא כי לא על דברי התוס' תלונותינו שדבריהם שם בפ\"ק מוכרחים הם לפום מאי דקאמר התם דבנודר ומעריך ומקדיש כ\"ע לא פליגי יע\"ש. מיהו הני תרי סוגייאי סתרי אהדדי והתו' לא נרגשו מזה וכעת צ\"ע גם מ\"ש דהנזקין הוי מלוה הכתובה בתורה ואין ספק דלרב ושמואל דס\"ל דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ה\"נ אינו גובה לא מהיורשים ולא מהלקוחות אם לא כשעמדו בדין דאז ככתובה בשטר דמי וכן מבואר שם בפ\"ק דערכין ד\"ז ע\"א דפריך למ\"ד מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא מההיא דהחופר בור ברשות הרבים דיורשי בעל הבור חייבים לשלם ומשני כשעמד בדין והכי איתא בס\"פ גט פשוט דקע\"ה ע\"ב יע\"ש ועיין במ\"ש התוס' שם בס\"פ ג\"פ דגבי נזיקין נמי איכ' משום נעילת דלת כמלוה דאי לא אפי' עמד בדין נמי לא היה לו לגבות מהיורשים לרב ושמואל דס\"ל שעבודא לאו דאוריתא ומלוה בשטר לא גבי אלא משום נעילת דלת יע\"ש. ובפ\"ק דבב\"ק די\"ד ע\"ב ד\"ה ש\"מ כתבו דבנזיקין ליכ' טעמא דנעילת דלת יע\"ש: ולפי דבריהם קשה דא\"כ מאי קמשני תלמודא לההיא דחופר בור לרב ושמואל דס\"ל דשעבודא לאו דאורייתא בשעמד בדין דאפי' עמד בדין לא הו\"ל לגבות מהיורשים כיון דשעבודא ל\"ד וליכא טעמא דנעילת דלת לגבות מדרבנן ואפשר דהתם משמע להו דעמד בדין הו\"ל כמעשה ב\"ד דכגבוי דמי כמו שצדדו לומר בס\"פ ג\"פ ועיין עוד במ\"ש התוס' שם בפ\"ק דבב\"ק דף ח' ע\"א ד\"ה כולן שתרצו וז\"ל וי\"ל דכשעמד בדין כמלוה בשטר דמיא א\"נ מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא עכ\"ל: ומדקדוק לשונם שכתבו שכשעמד בדין ככתובה בשטר דמיא משמע דלא עדיף עמד בדין ממלוה בשטר לומר דהו\"ל כגבוי כמו שצדדו לומר בס\"פ ג\"פ והדרא קושיין לדוכתא דלפי שיטתם דליכא משום נעילת דלת גבי נזיקין אכתי תיקשי לרב ושמואל מההיא דהחופר בור בר\"ה וי\"ל וה\"ה בפי\"ט מה' אלו בדין זה דמכרן לג' בני אדם כתב וז\"ל ויש מי שהק' דנזקין היאך גובין מן הלקוחות והלא מלוה ע\"פ היא ואינו גובה מן הלקוחות ותי' דנזקין קול יש להם יותר ממלוה וטורפין אפי' ממשועבדין שהרי לא אמרו דמלוה ע\"פ אינו גובה מהן אלא מפני שאין להם קול עכ\"ל:
הנה מפשט פשיטא ליה להרב בדעת רבינו דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ולהכי קרי ליה לנזקין מלוה ע\"פ: ונראה דמשמע ליה כן ממ\"ש רבינו בפי\"א מה' בכורים ה\"ג גבי היה הוא לפדות ובנו לפדות יפדה עצמו תחילה ואח\"כ בנו ובקידושי' דכ\"ט ובבכורות ד\"מ ע\"ב אפליגו רבי יאודה ורבנן בהכי ואמרי' עלה בגמ' דלרבנן דקי\"ל כוותייהו ס\"ל דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא יע\"ש ועיין בדברי מוהר\"י קורקוס שם בה' בכורים ודוק ומה שתי' ה\"ה דהנזקין קול יש להם הן הן דברי התוס' בפ\"ק דב\"ק די\"ד ע\"ב ובס\"פ ג\"פ ולא הוצרך ה\"ה לומר דאיכא נמי גבי נזיקין משו' נעילת דלת כמ\"ש התוס' בס\"פ ג\"פ משום דלדידן דקי\"ל דשעבודא דאורייתא כמ\"ש כאן רבינו ובספ\"א מה' מחוסרי כפרה אע\"ג דליכא טעמא דנעילת דלת נמי גובה מן הלקוחות על דאית ליה קול: והתוס' לא הוצרכו לטעמא דנעילת דלת אלא לרב ושמואל וברור. ובהכי יתיישב מה שהוקשה לו להרב מ\"ל בתירוץ ה\"ה דנזיקין קול יש להם דא\"כ מאי פריך בס\"פ ג\"פ מההיא דהחופר בור כו' יע\"ש דהתם לרב ושמואל דס\"ל שעבודא לאו דאורייתא פרי' דאפי' כי אית ליה קול הו\"ל למגבי מהיורשים כיון דשעבודא לאו דאוריתא וליכא טעמא דנעילת דלת ושני ליה דעמד בדין כלומר וכגבוי דמי כמו שתירצו התוס' בפ' ג\"פ. ואת זה ראיתי בשיטה המקובצת לבב\"ק די\"ד ע\"ב כתב שם ע\"ש הרב המאירי וז\"ל ויש שואלים לעיקר הדין נזקין מן היתומים היאך גובין אף מן הקרקעות והלא מלוה ע\"פ אינה נגבית מן היורשים אלא משום נעילת דלת ונזקין אין להם מקום לנעילת דלת ואינה קושיא שהנזקין כמלוה בשטר הן ותשלומיהן כתובים בתורה וכיון שיש להם קול הרי הן נגבין אף מן הלקוחות: ואף לדעת האומר שאף למלוה בשטר אין השעבוד מן התורה מאחר שכתו' בהדיא ישלם הרי הוא כמפרש שעבוד נכסים בשטר ובמפרש מיהא לא נחלק שום אדם שהשעבוד מן התורה כו' וי\"א שאין הניזק נפרע מן היתומים אלא כשעמד בדין ואין הדברים נראי' עכ\"ל:
הנה הרב החליט הדבר לומר דהנזקין לכ\"ע גובה מן היתומים ואף למ\"ד דשעבודא ל\"ד בנ\"ט דנזקין הו\"ל כמפרש שעבוד נכסין בשטר ובמפרש לא נחלק שום אדם שהשעבוד מן התורה והוא תימא דא\"כ מאי קפריך תלמודא בס\"פ ג\"פ דקע\"א ובפ\"ק דערכין ד\"ז ע\"ב למ\"ד מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא מההיא דהחופר בור בר\"ה דחייבים היורשים לשלם והוצרך לאוקומי בשעמד בדין ומאי קושיא כיון דהנזקין לכ\"ע גובה מן היורשים ומן הלקוחות מטעמא דכמפרש שעבוד נכסים דמי וי\"ל דאף הרב המאירי אזיל ומודה דלרב ושמואל דס\"ל דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא אע\"ג דנזקין הוי כמפרש שעבוד נכסי' אכתי לא גבי מהיתומים דבמלוה ע\"פ לא מהני שעבוד בפי' וכדמוכח ממה שכתב הרשב\"א בחי' לקי' יע\"ש:
ודע שהתוס' בגיטין פ' הנזקין ד\"ן ע\"א ד\"ה כיון דדיניה מדאורייתא כו' כתבו דאביי דאמר דב\"ח גובה מהיתומי' בזבורית ס\"ל דשעבודא לאו דאורייתא יע\"ש. ומורי הרב מר יאודה הוק' לו בדבריהם מההיא דקאמר אביי גופיה בפרק השולח דמ\"ד ע\"ב. נקטינן טימא טהרותיו של חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו מ\"ט היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וקנסא דרבנן הוא לדידיה קנסו לבריה לא קנסו יע\"ש ומדיהיב טעמא משום דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק משמע דבהיזק הניכר אף היורשים חייבים כיון דמדינא גבי ולא משום קנסא ואי ס\"ל שעבודא לאו דאורייתא אף בהיזק הניכר לא גבי מהיורשים כיון דשעבודא לאו דאורייתא וליכא למימר דאע\"ג דשעבודא לאו דאורייתא כיון דמלוה בשטר תקון רבנן למטרף מהיורשין משום נעילת דלת אף נזקין נמי גובה מהם משום דכמלוה בשטר דמי שהרי כתבו התוס' בקי' בנזקין לרב ושמואל דס\"ל שעבודא לאו דאורייתא לאו ככתובה בשטר דמיא ואף אם נאמר דאביי פליג בהא אדרב ושמואל וס\"ל דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא אכתי כיון דס\"ל דשעבו' לאו דאורייתא לא גבי מהיורשין דמלוה בשטר ה\"ט דגבי מהיורשין ומהלקוחות לרב ושמואל משום טעמא דנעילת דלת וגבי נזקין ליכא נעילת דלת לפי מ\"ש התוס' בב\"ק די\"ד ע\"ב ואפשר דהתוס' בגיטין ס\"ל כמ\"ש בס\"פ ג\"פ דאף גבי נזקין איכא משום נעילת דלת כדי שלא תפתח דלת בפני הנזקין יע\"ש א\"נ אף אי ס\"ל כמ\"ש בב\"ק מיהו כשעמד בדין ס\"ל דעדיף טפי משטר דכל מעשה ב\"ד כגבוי דמי ובהכי מיירי אביי גבי טימא טהרותיו של חבירו ודוק. ועיין להתוס' ז\"ל שם בפרק השולח דל\"ז ע\"א ד\"ה שטר יע\"ש:
והנה העולה מכלל שמועתינו לדעת רש\"י הוא דרב ושמואל ס\"ל שעבודא לאו דאורייתא וס\"ל נמי דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ומלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אבל מלוה בשטר אי מפורש השעבוד בתוכו דכתב ליה כל נכסי אחראין לשטרא דנא אף לרב ושמואל דס\"ל דשעבודא דרבנן גובה מן היורשין ומן הלקוחות מדאורייתא וכמו שביאר דעתו הרשב\"א בחי' שם יעויין שם:
ולדעת התוס' בקידושין וכן למ\"ש בפרק ג\"פ בשם ר\"ת ור' אליה דדוקא במלוה בשטר וכן במלוה הכתובה בתורה קי\"ל דשעבודא דאורייתא אבל במלוה על פה אינו אלא מדרבנן וכ\"כ עוד בפ' יש בכור ויש דעת אחרת להראב\"ד הביא דבריו הרב התרומות ז\"ל בשער ס\"א ומרן ב\"י בסימן ק\"ד סט\"ו העתיק דבריו ס\"ל דשעבודא לאו דאורייתא לא בשטר ולא בע\"פ וזו ג\"כ שיטת ר\"י שהביא בשיטת לא נודע למי וז\"ל והגאון ר\"י פסק שעבודא לאו דאורייתא ואע\"ג דהלכתא כר\"ה בריה דר\"י דמפרש טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום צררי דאלמא במקום דליכא משום צררי נזקקין אע\"ג דקטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו לאו היינו טעמא משום דקסבר שעבודא דאורייתא אלא עיקר טעמא משום שלא תנעול דלת בפני לווין ואלמוה רבנן שעבודיה ואפילו לגבי יתומים קטנים היכא דליכא משום צררי ועיין בש\"ך ח\"מ סי' ט\"ל שכתב דלדעת התוס' והמרדכי שעבודא לאו דאורייתא וליתא דלא ס\"ל הכי אלא במלוה ע\"פ אבל במלוה בשטר ס\"ל ש\"ד. עוד כתב שדעת הראב\"ד כדעת התוס' יע\"ש וליתא דהראב\"ד לא מפליג בין מלוה בשטר למלוה ע\"פ והתוס' מפליגי. עוד כתב שדעת הרב העיטור ז\"ל כדעת הראב\"ד וליתא דדעת הב\"הע כדעת התוס' דמפלגי בין מלוה בשטר למלוה על פה ועיין עוד ממה שהכריח מההיא דר\"פ דלא כהתוס' יע\"ש ולפי מ\"ש דאף התוס' מודו במלוה בשטר דש\"ד ליכא ראיה כלל:
ודע דנפקא מינה לענין דינא אי שעבוד' דאורייתא או דרבנן מ\"ש בשיטה לא נודעה למי וז\"ל ונ\"מ לענין נזיקין היכא דלא עמד בדין אי גבי מיורשין א\"נ ליתמי דערב א\"נ לגבות ערב מיורשי לוה עכ\"ל וכונת דבריו דאף דקי\"ל כר\"פ דמלוה על פה גובה מן היורשין הא קאמר טעמא משום נ\"ד. ובנזקין דליכא נ\"ד מודה ר\"פ דאינו גובה מן היורשים אי שעבודא לאו דאורייתא והיינו כשיטת התוס' דקידושין שכתבו דבנזקין ליכא נ\"ד וברור ומ\"ש עוד א\"נ ליתמי דערב פי' דבהא ליכא טעמא דנ\"ד דכל כי הא לא אסיק אדעתיה דמלוה דדילמא לא ישלם לו הלוה וגם הערב ימות ולא ישתלם מן היורשים ומה גם דסתם מלוה לית בה ערבות ולא חשו חכמי' לנ\"ד ומ\"ש עוד א\"נ לגבות ערב מיורשי לוה פי' דבה\"ג ליכא נ\"ד דישלם הערב דילמ' ישלם לוה ואת\"ל ישלם הערב דילמא לא מת לוה וגבי מיניה ולא חייש שמא ימות הלוה נמי ומשום הכי אין כאן משום נ\"ד ודוק:
ועוד נראה דנ\"מ אי שעבודא דאורייתא או דרבנן לענין נדר או נשבע לתת לפ' כ\"וכ ומת ולא נתן למ\"ד שעבודא דאורייתא חייבים היורשים לשלם ולמ\"ד ל\"ד אינן חייבים דהא מלוה ע\"פ אינו גובה מהיורשים אלא משו' נ\"ד והכא דליכא משום נ\"ד אינו גובה מהיורשים וליכא למימר דכיון דנדרים ושבועו' מצי לאתשולי עלייהו אין כאן שעבוד כלל ואם כן אף למ\"ד ש\"ד הכא היורשים פטורים הא ודאי ליתא דהא ערכין וחרמין מצי לאתשולי עלייהו דהא קי\"ל יש שאלה בהקדש ואפ\"ה אמרינן בפ\"ק דערכין דלמ\"ד ש\"ד חייבים היורשים ליתן יע\"ש. ואולם מרן ב\"י בס\"סי רנ\"ב כתב בשם הריטב\"א ז\"ל דמי שנשבע לתת כו' היורשים פטורים לגמרי ואין כאן משום מצוה לקיים דברי המת וזו תימא היאך סתם מרן ז\"ל בדבריו דדבר זה נראה דתלוי בפלוגתא דרבוותא וגם על הריטב\"א ז\"ל יש לתמוה שהוא מכת הסוברים דהלכ' כמ\"ד ש\"ד ואם כן איך פשיטא ליה דפטורים ודוחק לומר דהוא מיירי בדלית ליה מקרקעי אלא מטלטלי דכה\"ג לא אשתעבוד נכסי ואף למאי דתקון רבנן דמטלטלי משתעבדי לבע\"ח אפשר דכה\"ג לא תקון וכמ\"ש הרב תי\"ט בפ\"ד מהלכות ערכין דכל כה\"ג לא היה לו לסתום אלא לפרש:
ורבינו ז\"ל בפכ\"ב מה' מכירה כתב וז\"ל בין ההקדש ובין העניים זכו בהם העניים ומרן ב\"י בסימן רי\"ב ס\"ט תמה עליו דמי זה מחוייב לתתו לעניים דהרי הש\"מ ליתיה בעולם לא נדרו ולא חל עליהן נדר מורישן וזו היא השגת הראב\"ד יע\"ש. ותמוהים דבריו שהרי רבינו והראב\"ד ס\"ל דש\"ד כמבואר בפרקין ובפ\"ו מהלכות ערכין וספ\"א מה' מחוסרי כפרה וא\"כ כיון דנדר הרי היא מלוה דומיא דערכין וקרבן יולדת ואינך ואם כן ודאי דמחייבי יורשים לשלם ועיין למרן החבי\"ב בכנ\"הג מ\"ש ע\"ז בשם תשו' כ\"י למוהרע\"י ז\"ל והוא תימא איך לא שת לבו למ\"ש דדבר זה תלוי בפלוגתא אי שעבודא דאורייתא כ\"ז העתקתי מכ\"י מורי הרב מר יאודה אשכנזי ז\"ל:
ולענין הלכה כתב מורי הרב ז\"ל והא ודאי כיון דפלוגתא דרבוותא אי ש\"ד או דרבנן ודאי דמצי המוחזק לומר קים לי כמאן דאמר דרבנן ואף באחריות מפורש בשטר דכתבו רש\"י והרשב\"א דלכ\"ע ש\"ד הרי התוס' בשלהי ג\"פ פליגי וסברי דאע\"ג דכתב לו אחריות בהדיא לאו דאוריי' הוי האי קנין דמדאורייתא לא יוכל לשעבד נכסיו אע\"פ שיכול למוכרו ומה שהקשה בס' פני יאושע בחי' לקי' ע\"ז מדקי\"ל בע\"ח קונה משכון ואפי' בשעת הלואתו לענין השעבוד שלא יעשה מטלטלין אצל בניו דאלמא דמהני משיכת המשכון לענין שעבוד כמו לענין קניית גוף החפץ ואם כן אמאי לא יקנה שעבוד הקרקע ע\"י שטר לא ק\"מ דאדרבא משם ראיה להפך שהרי הא דבע\"ח קונה משכון היינו דוקא מטלטלין אבל משכנתא דקרקע אין בע\"ח קונה אותה כדמוכח בש\"ס בכמה דוכתי וכמ\"ש הש\"ך בסי' רע\"ז סק\"ז יע\"ש:
ומיהו לענין מלוה בשטר לא נ\"מ מידי דאף דנימא שעבודא דרבנן מ\"מ הא אשתעבידו נכסי מדר' שהרי מוקי תלמוד' ההיא דערכי עליו מת דיתנו היורשים וכן ההיא דהחופר בור בר\"הר בשעמד בדין דמעשה ב\"ד אלים כמו שטר אלמא משמ' דאף מאן דאית ליה שעבודא דר' כל שעמד בדין גובה אף היכא דליכא טעמא דנ\"ד ואם כן ה\"ה נמי לענין גביית מיתמי דערב א\"נ לגבות ערב מיורשי לוה אף דנימא דלית בהו משום נ\"ד היכא דעמד בדין מיהא מחייב לשלומי וכ\"ש במלוה בשטר אמנם לענין מלוה ע\"פ בנזקין או לגבות מיתמי דערב או ערב מיורשי לוה כיון דלא שייך בו טעמא דנ\"ד הא ודאי מצי מימר קי\"ל כמ\"ד שעבודא דרבנן וכה\"ג לא תקון רבנן ואף דכתבו התוס' בג\"פ דבנזקין איכא טעמא דשלא תפתח דלת בפני הגזלנים מ\"מ בסוגיא דפ\"ק דקי' כתבו הפך מזה וכ\"כ בשיטה לא נודע למי וכמו שכתבתי לעיל עכ\"ל:" + ] + ], + [], + [ + [ + "שורש דין נפרעין מהלוה שלא בפניו מלוה \n שבא להפרע בשטר שבידו שלא בפני לוה אם יכולים ב\"ד לשלוח לו כו'. הנה בענין זה דיכול המלוה לגבות מעותיו שלא בפני לוה כתב מרן ז\"ל בש\"ע דאם כתוב בשטר נאמנות לא מהני אלא לנפרע בפניו ממנו אבל שלא בפניו לא אלא ב\"ד משביעין אותו ואם פירש ולא לבאים מכחו אין ב\"ד משביעין כו' נ\"ב כן הוא לשון הר' התרומות בשער כ\"א ח\"ה סס\"ג בשם הרמב\"ן בספר הזכות והביא דבריו הטור בר\"סי ק\"ו ובשער ט\"ו ח\"א ס\"ג כתב וז\"ל ומסתברא דאי איכא נאמנות בשטרא אע\"ג דאיכא למיחש לתברא גובה בלא שבועה דאם כן ביתומים נמי ניחוש לתברא ולא תיהני עלייהו נאמנות והנה הרב בהלכותיו כתב דמהני דאף לדברי האומ' דלא מהני גבי יתמי כאבא שאול דלאו כל כמיניה למעקר תקנתא דתקון רבנן ליתמי אבל מיניה כולהו מודו דגבי בלא שבועה דהא אי אפשי בתקנת חכמים קאמר דאלת\"ה לפלוג אבא שאול בנפרעת שלא בפניו ויתומים נמי בכללן אלא שנראה מדבריו שהצריכו נאמנות שיכתוב עליו ועל הבאים מכחו כמו שהצריכו ליתומים וזה שנפרע על יד ב\"ד נכלל הוא בכלל נאמנות זה אבל אם כתב סתם עליו אין ב\"ד בכלל וצריך לישבע וכמו שנפרש בשער כ\"א עכ\"ל:
וראיתי להרב גד\"ת ז\"ל שם דצ\"ב ע\"ב שתמה על דברי הרב התרומות ז\"ל הללו שדבריו סותרין זה לזה דמעיקרא כתב דלדברי האומר דלא מהני עלייהו נאמנות מפורש כו' וא\"כ היכי מסיק עלייהו וכ\"ת אלא שנראה שהצריכו נאמנות מפורש כמו שהצריכו ליתומים והלא ביתומים לא מהני לסברת זה האומר ואין שום צד לדחוק ולומר דהאי אלא שנראה כו' חוזר לראש דבריו לס' הרי\"ף דודאי אין זה במשמע כלל ועוד דלפי זה כי לאו שוים הנפרע שלא בפניו והנפרע מן היתומים ואם כן הדרא קושית הרב דקאמר מעיקרא לדוכתא דלפלוג אבא שאול בנפרעת שלא בפניו ויתומים נמי בכללן את\"ד ז\"ל יע\"ש. ולע\"ד לא קשיא מידי דאף לדברי האומרים הללו לא מהני נאמנו' מפורש לגבי יתומים מ\"מ הא איכא גוונא דמהני בהו נאמנות מפורש דהיינו היכא דקנו מיניה על הנאמנות וכמבואר מדברי הרא\"ש ז\"ל בפרק הכותב והטור בא\"ה סימן צ\"ח והביא דבריהם הרב גד\"ת עצמו בשער כ\"ז דקכ\"ב ע\"ג וד' זולת לדעת הרז\"ה דנסתפק בדבר זה וכמבואר כל זה לעיל סח\"י כיע\"ש והשתא מ\"ש הרב התרומות ז\"ל אלא שנראה מדבריו שהצריכו נאמנות מפורש כמו שהצריכו גבי יתומים היינו בגוונא דמהני בהו נאמנות מפור' דהוא בשקנו מיניה על הנאמנות מיהו לענין זה שוים הם נפרע שלא בפניו ונפרע מהיתומים שצריך נאמנות מפורש וההפרש שביניהם הוא בקנין דביתומים צריך ג\"כ קנין ובנפרע שלא בפניו לא בעי קנין אלא כל דאיכא נאמנות מפורש מהני דהו\"ל כאומר אי אפשי בתקנת חכמים והשתא ניחא נמי דלא פליג אבא שאול אלא בנפרע מן היתומים ולא בנפרעת שלא בפניו משום דבדידהו לא מהני נאמנות לבד אפי' מפורש עד דאיכא קנין בהדיא וז\"ב:
ודע דבעיקר דין זה דהבא ליפרע מנכסי הלוה שלא בפניו אי נחתינן לנכסיה או לא אפליגו רבוותא כמ\"ש הטור בסימן ק\"ו ודעת ר\"ח ז\"ל לפי מ\"ש התוס' בפרק הכותב דפ\"ח ע\"א ד\"ה ורבא כו' והרא\"ש שם והרב העיטור בדס\"ב ע\"ג והרב התרומות בריש שער כ\"א הוא דלא נחתינן לנכסיה שלא בפניו וכתבו עוד דאע\"ג דמתלמודא דידן לא משמע הכי מ\"מ העולם סמכו למה דדחינן בירוש' דמתמה וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו אמר רבי ירמיה כשרבית אוכלת בהן כו' וכתבו עוד ואיכא נמי בירוש' דמודו בין אמוראי דבבל בין אמוראי דארץ ישראל דמשלחין בתריה דלוה תלת אגרי אי אתא טב ואי לא מחלטינן לנכסיה עכ\"ל:
והנה קודם שאבאר ראית ר\"ח ז\"ל הלזו מדברי הירוש' נבאר תחילת דברי הירושלמי דלפי גירסת הירושלמי שבידינו אין לו מובן לע\"ד ודברי מפרשי הירוש' בזה לא נתחוורו לע\"ד והוא דהם ז\"ל גרסי הכי והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה כו' כיני מתני' והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ונפרעין מאדם שלא בפניו א\"ר ירמיה תפתר בשט' שרבית אוכלת בו כו' יע\"ש והרב שדה יהושע והרב פ\"מ ז\"ל פרשו וז\"ל כיני מתני' בתמיה וכי כן הוא משמעות המשנה דנפרעין שלא בפני האדם וכי נפרעין שלא בפני האדם ולא מקשי אכתובה דהא בכתובה איכא טעמא דחינה כמ\"ש בבלי דפרקין אמר רב אחא שר הבירה כו' ורב נחמן אמר ואפילו בעל חוב נמי שלא תנעול דלת וכו' א\"כ ה\"נ אדרב אחא דקאמר דכתובת אשה דוקא נפרעת שלא בפניו לא מקשי ירוש' אלא אדרב נחמן דקאמר דאפילו בע\"א נפרעין שלא בפניו קמקשי ומשני הב\"ע בשרבית אוכלת בו ולא עדיפי מיתמי דנזקקין להם בהכי עכ\"ל הרב שדה יהושע והרב פ\"מ ז\"ל יע\"ש וקרוב לזה פי' הרב קרבן העדה גם כן יע\"ש ואין זה פי' מחוור לע\"ד כלל חדא דמילתיה דרב נחמן לא אידכר בירושלמי כלל ואיך מקשי בפשיטות על דברי מי שלא הוזכר שמו שם ואדרבא שם בירוש' קודם לזה אמרו דכשם שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא כשרבית אוכלת בהם ה\"נ בכתובת אשה גובין מהם משום מזונות ודחו טעם זה ואמרו דכתובת אשה משום חינה מפני שיהיו קופצין עליה לישאנה יע\"ש וכיון דידע הירוש' טעם זה דחינה דמש\"ה גובה כתובת מהיתומים מאי קא ק\"ל הכא לענין נפרעת שלא בפניו כיון דמצי למימר דדוקא בכתובה משום טעמא דחינה אמרו שנפרעת שלא בפניו ואי אדרב נחמן קפריך כדברי הרבנים הנז' מאי קושייא הרי רב נחמן יהיב טעמא למילתיה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ועוד היכי משני תפתר בשטר שרבית אוכלת בו דלשון זה דתפתר לא שייך אלא בבא לפרש איזו מימרא סתומה והכא דברי רב נחמן מפורשין הן דבעל חוב נמי גובה שלא בפני הלוה משום נעילת דלת ואמתני' דמיירי בהדייא בכתובה לא שייך למימר תפתר בשרבית אוכלת בו דמאי שיאטיה דרבית בכתובה ולעיל מזה אמרו שם בירוש' אין נפרעין מנכסי יתומים אלא א\"כ כשרבית אוכלת בהם וכתובה נמי גובין מהם משו' פסידא דמזונות או משום חינה יע\"ש ומהתימה על הרב עדות ביהוסף בח\"ב סי' י\"ג דל\"ו ע\"ד דמשמע ליה דמ\"ש בירוש' תפתר בשרבית אוכלת בהם קאי אמתני' דנפרעת כתובתה שלא בפניו וחוץ מכבוד גדולה חכמתו דבר זה אין לו שחר:
אשר על כן נלע\"ד ברור דנוסחאות הירוש' בשמועה זו שבידינו משובשות הם וכבר הובא' סוגיא זו בירוש' בפ' כל הנשבעין עלה דמתני' דהפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כו' ותמיהא זו דמתמה וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו ומאי דמשנינן עלה תפתר בשרבית אוכלת בו כו' מייתי לה התם אסוף סוגיא דמייתי הכא בירוש' לעיל מזה קודם פסקא זו דהנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה עלה קאמר ר\"י בר בון כאן ביתום גדול כאן ביתום קטן ומסיימינן התם וז\"ל הכא את אמר אין נשבעין על טענת חש\"ו והכא את אמר אבל נשבעין לקטן ולהקדש בנפרעין מנכסי קטן ונפרעין מאדם שלא בפניו א\"ר ירמיה תפתר בשרבית אוכלת בו וב\"ד גובין רבית תפתר בערב לו מן הגוי אלדסא א\"ל לר' מנא כו' וכולה סוגיא כדהכא יע\"ש וכתב הרב פ\"מ שם בביאורו וז\"ל הכא את אמר כו' כלומר דמייתי סיעתא למילתיה דלפעמים נפרעין מנכסי קטן מהא דתנן לעיל בפ' שבועת הדיינין אין נשבעין על טענת חש\"ו והדר קתני בסיפא אבל נשבעין לקטן ולהקדש אלא ע\"כ ה\"ק אבל נשבעין לקטן בנפרעין מנכסי קטן ורישא על טענת קטן קאמר דאין נשבעי' עכ\"ל והשתא איכא למימר שפיר דתמיהת הירוש' דמתמה על זה וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו אהך מתני' דפ' שבועת הדיינים דקתני דנשבעי' לקטן הוא דקמתמה דאוקימנא לה בבא ליפרע מנכסי קטן שהרי קטן כשלא בפניו דמי כנודע ואהא משני תפתר בשרבית אוכלת בהן ובשערב לו מן הגוי דבכה\"ג דוקא נפרעי' מן הקטן לרב אסי ור' יוחנן כדאמרי' בהדייא מקמי הכי בירוש' ובש\"ס דילן ר\"פ שום היתומים דכ\"ב יע\"ש ועיין בבבלי פ' שבועת הדייני' עלה דהך מתני' דנשבעי' לקטן ולהקדש דמשני למתני' בגוונא אחרינא יע\"ש:
ובכן נלע\"ד לתקן סוגיית הירושלמי דפ' הכותב דאזלא ורהטא כולה כאותה דפ' כל הנשבעין ופסקא זו דוהנפרעת שלא בפניו עם מאי דאתמר עלה כיני מתני' והנפרעת שלא בפניו שייך בסוף הסוגייא בתר דמייתי ההיא דאלכסא ורב מתניה וצריך להוסיף בסוגייא זו הא דמייתי התם מתני' דפ' שבועת הדייני' לסיועי לר\"י בר בון דלפעמים נפרעין מן הקטן ועלה הוא דמתמהינן וכי נפרעין מן האד' שלא בפניו ואמתני' דפרק ש\"ה הוא דמתמה היכי קתני דנשבעי' לקטן וכדאמרן ומשני שפיר בשרבית אוכלת בו ובשערב לו מן הגוי ואין ספק לע\"ד שכך היתה גירסת התוס' בסוגייא הירוש' הלזו דפרק הכותב וכן מבואר יוצא מדברי התוס' בגיטין פ' הנזקין דף ן' ע\"ב ד\"ה יתומים כיע\"ש:
ובכן נשאר לנו לבאר ראיית ר\"ח דמייתי מדברי הירושלמי הלז דלית הלכתא כר\"ן דלפי האמור משמע לכאורה דאין מכאן ראיה לומר דהירוש' פליג אר\"ן דשפיר איכא למימר דאף הירוש' אזיל ומודה לדר\"ן דמשום טעמא דנעילת דלת נפרעין מן הלוה שלא בפניו ולגבי קטן דוקא הוא דהוצרכו בירושלמי לומר דאין נפרעין ממנו אא\"כ רבית אוכלת בו דלגבי יתומים ליכא למיחש לטעמא דנעילת דלת וכמ\"ש בש\"ס דילן פ' הנזקין ד\"ן ע\"א עלה דמתני' דאין נפרעי' מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמיית לוה ונפלי נכסי קמי יתמי יע\"ש אבל בשאר כל אדם דאיכא טעמא דנעילת דלת אפשר דמודה הירושלמי לדר\"ן דנפרעין שלא בפניו אבל הדבר מבואר דעיקר ראית ר\"ח הוא מדפריך בירוש' בהאי לישנא דוכי נפרעין מן האדם שלא בפניו דמשמע דבסתם אדם אין נפרעין ממנו שלא בפניו ומינה פריך אמתני' דפ' שבועת הדייני' דקתני דנשבעי' לקטן דקטן כשלא בפניו דמי ואי הוה ס\"ל להירוש' דבשאר כל אדם נפרעי' שלא בפניו משום טעמא דנעילת דלת לא הו\"ל לאתמוהי כי האי לישנא אלא הכי הו\"ל לאתמוהי וכי נפרעין מן הקטן ומדמתמה כי האי לישנא ודחי בשרבית אוכלת בו וכשערב לו מן הגוי מבואר יוצא דס\"ל לירוש' דבין בקטן בין בנפרעי' שלא בפניו לא משכחת לה אלא בכה\"ג ומוכח נמי הכי מדמייתי עלה בירוש' ההיא דאלדסא ור' מנא ור' מתנייא דאמרו דמשלחי' בתריה דיונמטרין ותלת אגרי והוא שעמד בדין וברח כו' דכל זה שייך בבאים ליפרע מכל אדם שלא בפניו ודוק:
ועפ\"י האמור ומדובר בהבנת הירוש' ובכונת ר\"ח בין תבין דברי הרב המבי\"ט בתשו' ח\"א סי' רכ\"ט והביא דבריו מרן החבי\"ב בר\"ס ק\"ו בהגב\"י שכתב וז\"ל ונ\"ל דלא פליג הירושלמי אדר\"ן דהא דמשמע בירוש' דאי לאו רבית לא היו נפרעין שלא בפניו איירי במלוה גוי דלא עשו בו תקנה והא דר\"ן איירי בישראל דעשו לו תקנה שלא יטלו מעותיו וילך לו ובר מן דין כיון שבדינהן אין נפרעי' מן האדם שלא בפניו ישראל הבא מכחו הרי הוא כמותו עכ\"ל:
ולכאורה דבריו באו משוללי ההבנה מאחר דראיית ר\"ח הוא מדמתמה בירוש' בפשיטות וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו ולא אשכח פתרי אלא כשרבית אוכלת בו ובמלוה גוי וערב ישראל ואי הוה ס\"ל להירוש' כר\"ן דמשום טעמא דנעילת דלת נפרעין מן האדם שלא בפניו לא הוה צריך הירוש' לכל זה ומ\"ש הרב דהירושלמי מיירי במלוה גוי היא היא עיקר הכרעת ר\"ח דהירוש' לא ס\"ל כר\"ן מדהוצרך לאוקומי במלוה גוי ולא תרי' בפשיטות דנפרעין מן האדם שלא בפניו משום טעמא דנעילת דלת וא\"כ מה מקום לדברי הרב בזה והיותר תימא על מרן החבי\"ב והרב פ\"מ בח\"א סי' מ\"א שהביאו דברי הרב המבי\"ט הללו ולא נרגשו מזה אמנם לפי מ\"ש דעיקר תמיהת הירוש' דמתמה וכי נפרעי' מן האדם שלא בפניו אינו אלא אמתני' דפ' שבועת הדייני' דמשמע מינה דנפרעי' מנכסי קטן וקטן כשלא בפניו דמי ועל זה הוצרך הירוש' לאוקומה למתני' בשרבית אוכלת בו ובשערב לו מן הגוי וכמ\"ש בפרק הנזקין ד\"ן ע\"ש ועיקר ראיית ר\"ח לאו מדהוצרך לאוקומי למתני' במלוה גוי ולא מוקי לה במלוה ישראל ומשו' טעמא דנ\"נ הוה דהא בקטן ליכא להאי טעמא וכדאמרן אלא עיקר ראייתו היא מלישנא דירוש' דמתמה וכי נפרעי' מן האדם שלא בפניו דמשמע מינה דאפי' בסתם אדם אין נפרעין ממנו שלא בפניו אלא בשרבית אוכלת בו וכמדובר:
מעתה מבוארת היא כונת הרב דקדחי שפיר דאכתי אין מכאן ראיה דפליג הירוש' אדר\"ן דאיכא למימר דאף הירוש' ס\"ל כר\"ן דהיכא דאיכא טעמא דנעילת דלת נפרעי' מן האדם שלא בפניו והא דמתמה בירוש' וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו מיירי בגוונא דליכא משום נ\"ן כגון במלוה גוי דהשתא הו\"ל דומיא דקטן דליכ' ביה טעמא דנ\"ן ולא הוצרך הירוש' לפרש למילתיה כיון דעיקר מאי דמתמה וכי נפרעין כו' קאי אמתני' דנשבעי' לקטן דלגבי קטן הדבר ידוע דלית ביה משום נעילת דלת וכדאמרן ולהכי פריך סתמא והכונה לומר היכא דליכא טעמא דנ\"ן בין בקטן בין במלוה גוי וכי נפרעי' שלא בפניו וקאמר דאה\"ן דכל דליכא לטעמא דנ\"ן אין נפרעין מן האדם שלא בפניו ומתני' דנשבעין לקטן תפתר בשרבית אוכלת בו ובשערב לו מן הגוי וה\"ה נמי לנפרע שלא בפניו דכל כי האי גונא נפרעין ודוק היטב:
ובמ\"ש עוד התוס' על דברי ר\"ח דאיכא נמי בירוש' דמודו בין אמוראי דבבל ובין אמוראי דארץ ישראל דמשלחי' בתריה תלת אגרות אי אתא טב ואי לא מחלטינן נכסיה ע\"כ דמבואר יוצא מדבריהם דאף לר\"ח דלא חייש לדר\"ן ופסק דאין נזקקין לנפרע שלא בפניו ולא חיישי' לטעמא דנ\"ן מיהו כל דאפשר להודיעו על ידי אגרות שיבא לב\"ד ולא בא מזדקקינן ליה ונפרעין ממנו שלא בפניו וכ\"כ הרב\"ח בר\"ס ק\"ו והביא דבריו מרן החבי\"ב בהגב\"י דע\"כ ל\"פ הרי\"ף עם ר\"ח אלא בדלא אפש' לשדורי ולהודיעו דלהרי\"ף נפרעין שלא בפניו כיון דלא אפשר לשדורי ולר\"ח אם אי אפשר לשדורי אין נפרעין ממנו כל עיקר אבל היכא דאפשר לשדורי משדרינן ומודעינן ליה לכ\"ע ונראה מדברי התוס' דגם ר\"ח פסק כך יע\"ש גם הרב פ\"מ ז\"ל בח\"א ס\"סי מ\"א כתב כן בפשיטות וז\"ל ומה שהרגיש מר בדברי מרן זקני שמדבריו משמע דלר\"ח ז\"ל אף בהודעה אין נזקקין לו לא ידעתי אנה ראה מר בדברי מרן זקני שסובר כן בדעת ר\"ח ז\"ל אם הוא ממה שהזכיר הודעה בדברי הרי\"ף אי מהא לא איריא דאיהו לא נחית אלא למימר דלהרי\"ף אף אם אי אפשר בהודעה דנחתינן לנכסיה לאפוקי מר\"ח דהיכא דא\"א בהודעה דלא נחתינן ובהא מילתא הוא דמחלק בין ר\"ח להרי\"ף אבל בהודעה מיהא ליכא מאן דפליג דלכ\"ע נזקקין אף שלא בפניו עכ\"ל:
וק\"ל טובא בדבריהם דמדברי הירושלמי שהביאו התוס' ראיה לדבריהם מבואר דדוקא כשעמד בדין וברח הוא דמזדקקינן ליה לשדורי ולהודועי וכי לא אתא מחלטי' נכסיה אבל כשלא עמד בדין כלל אלא ברח מעיקרא קודם עמדו לדין לא מזדקקינן ליה כלל דהכי איתא התם אלדסא א\"ל לר' מנא אנן עבדין טבאות סגי מנכון אנן כתבין די אתנמין אי אתא טבאות ואי לא אנן מחלטין נכסיה א\"ל אוף אנן עבדין כן משגרין בתריה תלת אגרין אי אתא טב ואי לא מכרזינן נכסיה תלתין יומין אי אתא טב ואי לא אנן מחלטינן נכסוי א\"ל הגע עצמך דהוה באתר רחיק א\"ל אנן משלחין תלת אגרות חדא גו תלתין יומין וחדא גו תלתין יומין אי אתא טבאות ואי לא מחלטינן נכסוי אמר רב מתנייה והוא שעמד בדין וברח אבל אם לא עמד בדין וברח לא מחלטינן ולא מכרזינן עכ\"ל לפי גירסת הרב שדה יהושע והרב קרבן העדה ז\"ל:
וכתב הרב שדה יאושע ז\"ל וז\"ל אלדסא שם חכם גוי א\"ל לר' מנא אנו עושים טוב ויפה מכם בדיננו לפי שאנו כותבין דיאנמין כלומר כתב ב\"ד ללוה שיבא אם בא הרי טוב ואם לא בא (אנו מכרזין הנכסים ל' יום כדאיתא בפ' הגוזל ומאכיל ואח\"כ) אנו מחלטין נכסיו ונותנין אותם למלוה השיב ר' מנא לאלדסא אף אנו עושין כן שולחין ג' אגרות ואם בא טוב ואם לאו אנו מכרזין ל' יום כדאיתא בפרק הגוזל ומאכיל ואחר כך אנו מחלטין אותם ונותנין אותם למלוה א\"ל אלדסא לר' מנא הגע עצמך שהלוה במקום רחוק אטו השלחו אחריו ג' פעמים א\"כ ישהא הדבר מאד א\"ל ר' מנא לגוי לכן אנו עושין כן שולחין אגרת אחת תוך ל' יום ואין אנו מצפין שתבא התשובה אלא בתוך ל' ימים הראשונים אנו כותבין השנית ואין אנו מצפין התשובה ואנו כותבין אגרת א' תוך ל' יום אם יבא טוב ואם לאו מחליטין אנו נכסיו ונותנין אותם למלוה והוא שעמד בדין וברח כו' כל כי הא דאמרי' מחליטין נכסיה דוקא בלוה שעמד בדין וברח אבל בלוה שלא עמד בדין אלא ברח קודם עמדו בדין לא מחליטינן ולא מכרזינן ולא מזדקקינן לנכסיו כלל משום דחיישינן לשובר ומשמע מהכא דאין נפרעין מאדם שלא בפניו כלל כשלא ברח אחר עמידתו לדין והגאונים ורבינו האיי ור\"ח כתבו בתשו' הביאה בעה\"ת וז\"ל ואנו מעשים בכל יום לפנינו וחתכנו הדין שלא הורדנו בע\"ח כו' והיינו טעמא שהם מפרשים דמילתיה דרבא בשם ר\"ן דתלמודא דידן בשעמד בדין וברח כי היכי דלא נימא היכי שבקי גמ' דידן ופסקו כירוש' כדכתב רבינו האיי שם בתשו' שהביא ב\"הת וז\"ל ובתשו' לרבינו האיי מילתיה דר\"ן ורבא מתקיים דבריהם בשעמד בדין וברח והרבה באים לפנינו ותובעים כך ואנו אומרים לא ראינו מקדמונינו ולא שמענו מי שעשה מעשה ופרע נכסי' מאדם רחוק ע\"כ ומש\"ה פסקו דלעולם אין נפרעין מאדם שלא בפניו אבל הרי\"ף כתב כו' עכ\"ל:
הרי מבואר דכל שלא עמד בדין כלל לא מזדקקינן להודיעו ללוה וליפרע שלא בפניו ואלו מדברי התוס' והרב\"ח והפ\"מ מבואר דאפי' בלא עמד בדין כלל כל שאפשר להודיעו מודעינן ליה ואי לא אתא נפרעי' ממנו שלא בפניו והיותר תימא אצלי על הרב שדה יהושע במ\"ש דרבינו האיי ור\"ח מפרשים מילתיה דרבא ור\"ן דתלמודא דידן בשעמד בדין וברח דאע\"פ שהרב התרומות בריש שער ט\"ו כתב כן בהדיא בשם רבינו האיי מ\"מ מדברי ר\"ח שהביא שם מבואר דאפי' לא עמד בדין כלל כל שאפשר להודיעו מודיעין אותו ואפי' עומד במדינת הים וכמו שסיים וכתב וחתכנו הדין שלא הורדנו בע\"ח בנכסי הלוה כשהוא במ\"ה וצריכין אנו להודיעו שמא יש לו ראיה עכ\"ל וכ\"כ ג\"כ הרב העיטור בדס\"ג ע\"ג בשם ר\"ח יע\"ש וגם מדברי התוס' מבואר כן דלר\"ח אפי' לא עמד בדין כל שאפשר להודיעו מודיעין אותו ואם לא בא נפרעי' ממנו של\"ב ואיך לא נרגש הרב ז\"ל מזה ותו ק\"ל טובא על הרב הנז' במ\"ש בפירושו דאלדסא הוא שם חכם גוי שנה ושילש בזה וכ\"כ ג\"כ הרב קרבן העדה ז\"ל בפי' יע\"ש ואני אומר דשרי להו מרייהו שלא השגיחו בדברי התוס' שכתבו דבירוש' מודו בין אמוראי דבבל בין אמוראי דארץ ישראל דמבואר בדבריהם ז\"ל דאלדסא הוא אמורא מבבל ור' מנא הוא מא\"י ואנא ואתון דקאמר היינו בבל וא\"י ולא דייני גוים ודייני ישראל כדקאמר הרב שדה יהושע והרב קרבן העדה ועיין בפירוש הירושלמי לס' פ\"מ ז\"ל שפי' דאלדסא הוא שם אמורא מבבל והוזכר שמו בבבלי ר\"פ אע\"פ יע\"ש והדין עמו כמ\"ש בשם התוס' ז\"ל אע\"פ שמקום ראייתו מגמ' דידן כעת לא מצאתי בבבלי אבל הוא בירושלמי ר\"פ אע\"פ ועיין בחגיגה דח\"י ע\"א מעשה ומת אלדסא והספידו רבי טרפון יע\"ש ותו ק\"ל על דברי ר\"ח שהביאו הרב התרומות והרב העיטור ז\"ל שנראה מדבריו דאפי' אם הלוה רחוק מב\"ד אפילו כמה ימים עד שנה ויותר ואפי' עומד באספמיא כל שאפשר להודיעו מודיעין אותו שהרי כתב דאפי' עומד במ\"ה אין נפרעין ממנו עד שמודיעין אותו ואלו מדברי הירושלמי שכתבנו נראה דטפי מריחוק ט\"ו יום ממקומו למקום ב\"ד שהוא שיעור דרך רחוקה מב\"ד של ירושלם לסוף גבול א\"י כמו ששנינו בפ\"ק דתעניות עד שיגיע אחרון שבא\"י לנהר פרת והוא ט\"ו יום כמ\"ש רש\"י שם יע\"ש לא מזדקקינן ליה לשלוח לו אגרות דעלה דשאל אלדסא לר' מנא הרי שהיה באתר רחיק קא\"ל ר' מנא דמשלחי' ליה תלת אגרין חדא גו תלתין וחדא גו תלתין ולפי מ\"ש הרב שדה יהושע בפי' הכונה לומר דכל ט\"ו יום שהוא שיעור הליכת האגרות עד שיגיע ליד הלוה מיד כותבין לו אחרת ונמצא שאין ממתינין לו ב\"ד כי אם ס' יום ט\"ו מהאגרות הראשונים וט\"ו יום מהשניה ול' מהאגרת הג' שמא כשהגיע לידו שם לדרך פעמיו ומשמ' להדיא דטפי משיעור זה אין נותנין וממתינין לו וזה שלא כדברי ר\"ח ז\"ל שכתב דאפי' עומד במ\"ה מודיעין אותו ומיהו לזה י\"ל דהודעה זו שכתבו הרב התרומות והרב העיטור בשם ר\"ח ז\"ל אינה ענין להודעה זו שאמרו בירושלמי דמשלחין בתריה תלת אגרין דהתם ההודעה היא להזמינו לבא לדון עם המלוה בפני ב\"ד וכההיא דפרק הגוזל ומאכיל דקי\"ב ע\"ב וכל שהזמינוהו ג' פעמים ולא בא נחתינן לנכסיה ומשום הכי קאמר רב מתניא דהיינו דוקא בשעמד בדין וברח הוא דנחתינן לנכסיה כשלא בא אמנם כשלא עמד בדין וברח אלא שהלך שם מעיקרא ואפש' שיש לו איזה עסק אין כופין אותו להביאו ממקומו וממתינין לו עד שיבא ועיין במ\"ש הסמ\"ע בסי' י\"א סק\"ג יע\"ש:
אמנם הודעה זו שכתב ר\"ח ז\"ל היינו להודיעו ללוה לפרוע למלוה שלא בפניו מנכסיו שיש לו כאן ואם יאמר שיש לו ראיה לבטל השטר וכשיבא למקומו יטעון בפני ב\"ד ויביא ראיותיו תו לא מזדקינן ליה וממתינין לו עד שיבא ממקומו ויביא ראיותיו לב\"ד הילכך כיון שאין הודעה זו לכופו לבא לפני' מודיעין אותו אפילו לא עמד בדין וברח ואפי' עומד באספמיא וזה ברור לע\"ד ובהכי ניחא שדברי ר\"ח ודברי רבינו האיי ז\"ל הם שפה אחת ודברים אחדים כי לכאורה היה נראה דפליגי אהדדי:
וע\"פ האמור הנה נכון מיהו אכתי דברי התוס' ז\"ל דפ' הכותב לא נתיישבו בזה דמשמ' מדבריהם דאף במי שברח קודם עומדו לדין כלל משלחין בתריה תלת אגרין להזמינו לדין ואם לא בא נפרעין ממנו שלא בפניו ומדברי הירושלמי מבואר דלא איתמר האי מילתא אלא בשעמד בדין וברח אבל בשלא עמד בדין כלל אין כופין אותו בכך הן אמת שדברי התוס' ז\"ל מקום יש בראש ליישבן דמ\"ש ואיכא נמי בירושלמי דמשלחי' כו' דכונתם ז\"ל ג\"כ לומר דוקא בשעמד בדין וברח כמבואר בדברי הירושלמי ולא הוצרכו להאריך ולפרש הדבר שסמכו למ\"ש בירושלמי בהדיא והוא שעמד בדין וברח וז\"ש ואיכא נמי בירוש' כו' כלומר דאיכא גוונא דמשלחי' בתריה תלת אגרין והיינו בשעמד בדין וברח כמדובר ואף כי דבר זה לא ימלט מצד הדוחק מ\"מ שבקיה למילתיה דדחיק ומוקי אנפשיה אמנ' דברי הרב\"ח והרב פ\"מ ז\"ל שסתמו דבריהם בזה דמבואר דס\"ל דאפי' בברח קודם עומדו לדין כלל אף לדעת ר\"ח ז\"ל על ידי הודעה מיהא כל שלא בא נזקקין ללוה ליפרע שלא בפניו צ\"ע לע\"ד שזה הפך דברי הירושלמי:
איברא שראיתי להרשב\"א ז\"ל בתשו' שהביא מרן ב\"י ז\"ל בסי' ק\"ו ובס' תולדות אדם סימן שנ\"ט וכן להרב העיטור ז\"ל בדס\"ג ע\"ג דגרסי בדברי רב מתניא דמייתי בירושלמי הכי והוא שעמד בדין וברח אבל לא עמד בדין וברח לית אנן מחלטין אלא מכריזין יע\"ש וכן היא גירסת המפרש בס' פ\"מ ז\"ל יע\"ש: ולפי גירסא זו אפשר לישב דברי הרב ב\"ח ז\"ל דכונת רב מתניה לומר דהא דמחלטין נכסיו למלוה אחר שילוח ג' אגרות דוקא בשעמד בדין וברח כלומר דכשהזמינוהו ב\"ד לבא לדון לא אמ' לא אתינא אלא תשובתו היתה אתינא ומיהו ברח ולא אתא לב\"ד אבל אם לא עמד בדין וברח כלומ' שלא רצה לעמוד בדין ואמר לא אתינא לית אנן מחלטין אלא מכריזין כלומר אין ממתינין לו אלא מיד מכריזין והכי אמרינן נמי בפ' הגוזל ומאכיל כיע\"ש וכבר ראיתי להרב ב\"ח עצמו שם בסי' ק\"ו ס\"ד דמשמע ליה כן בפי' דברי רב מתניה שכתב שם על דברי הרמ\"ה וז\"ל וסובר הרמ\"ה דדוקא בדאמ' אתינא אבל במסרב כותבין אדרכתא מיד וכדלעיל בסימן צ\"ח ומשמע כך מלשון הירושלמי עכ\"ל ובהכי ניחא מה שהקשה הרב גד\"ת ז\"ל בדצ\"ב סע\"א על תשו' הרשב\"א ז\"ל שהביא מרן ב\"י שם בסי' ק\"ו דדבריו ז\"ל סתרי אהדדי מרישא לסיפא דבתחילה מייתי פסק הרי\"ף וכתב עליו דלזה דעתו נוטה ושכך הדין ואחר כך הוא עצמו מייתי מסקנת הירושלמי דקאמר ר' מתניה והוא שעמד בדין וברח כו' ומדמייתי ליה הרשב\"א משמע דלהלכה הוא למימר דכל מאי דאמר השתא מהאגרות ומההחלטה הוא דוקא בשעמד בדין וברח אבל בשלא עמד בדין אין כאן מחליטין וזהו סברת רבינו האיי ז\"ל ולא כדעת הרי\"ף דלדידיה בכל מלוה דעלמא אפי' בלא עמד בדין מחליטין ודוחק גדול הוא לומר דסבר הרשב\"א דרב מתניא פליג אמאי דאיתמר עד השתא ושפסק ז\"ל דלא כוותיה דא\"כ למאי מייתי הרשב\"א כלל דברי רב מתניא ללא הועיל עכ\"ל וכעין זה קשה ג\"כ בתשו' הרשב\"א שבס' תולדות אדם סימן שנ\"ט כיע\"ש:
אמנם ע\"פי האמור בכונת דברי רב מתניא לא קשיא מידי וכמובן ומ\"מ האמת יורה דרכו דהגירסה הנכונה בדברי הירושלמי היא כגירסת הר' שדה יהושע והרב קרבן העדה וזה נראה שהיתה גיר' הרא\"ש שכתב בתשו' כלל ע\"ג ס\"ג דלפי דברי הירוש' אין נזקקין לירד לנכסיו של אדם שלא בפניו אא\"כ עמד בדין וברח כו' יע\"ש הן הן דברי רבינו האיי ז\"ל בתשו' שכתבו הרב התרומות בריש שער ט\"ו והרב העיטור בדס\"ג ע\"ג שכתב דמלתיה דרבא ור\"ן שאמרו דנפרעין מאדם שלא בפניו מתקיים דבריהם בעמד בדין וברח יע\"ש ולפ\"ז כל שלא עמד בדין כלל אין ב\"ד יכולין לכופו ע\"י אגרות לבא לב\"ד אלא כשיבא למקומו ידון עמו וכמו שכן נראה ממ\"ש הסמ\"ע בסי' י\"א סק\"ג וכמו שכתבתי לעיל כן נראה לע\"ד:
וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בסימן ק\"ו הגב\"י אות ד' שתמה עמ\"ש בהג\"מיי פי\"ג מה' מלוה בשם סמ\"ג שדעת רבינו האיי ז\"ל בספר השערים שלו כדעת הרי\"ף דהלכתא כר\"ן דנפרעין מן הלוה שלא בפניו משום טעמא דנעילת דלת וזה הפך מ\"ש בתשו' שהביא הר\"ב התרומות בריש שער ט\"ו וגם בתשו' אחרת שהביא מרן ב\"י ז\"ל בסי' פ\"ו מחודשים ג' יע\"ש וראיתי דברי רבינו האיי ז\"ל בס' השערים י\"ד די\"ז ע\"א שכתב דהנפרע שלא בפני בע\"ח כגון ראובן שלוה משמעון והלך וישב לו במ\"ה והאריך הזמן ולא בא אם נתקיים השט\"ח בפני ב\"ד נשבע בעל השטר ויורד בנכסי בע\"ח כדתנן בכתובות והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ואמרו בגמ' בזולתה מן החוב אמר רב אחא שר הבירה כו' ור\"ן אמר אפי' בע\"ח שלא יהא כל אחד כו' ואתה נועל דלת בפני לווין עכ\"ל ולולי דברי הסמ\"ג וההג\"מ אפשר היה לידחק ולומר שדברי רבינו האיי ז\"ל בספר השערים לענין הלכה הן כדמוכח מתלמודא דידן וכמו שהוכיחו התוס' ז\"ל בפ' הכותב אבל לענין מעשה העולם סמכו בזה על דברי הירושלמי ונדחקו לקיים דברי רבא ור\"ן בשעמד בדין וברח כמ\"ש בתשו' ועל כיוצא בזה אמרו מנהג מבטל הלכה אמנם הסמ\"ג וההג\"מ לא היה להם לייחס סברת רבינו האיי ז\"ל עם סברת הרי\"ף ז\"ל כיון דלענין מעשה חולקים ועיין להרב עדות ביהוסף בח\"ב סי' י\"ג דל\"ו ע\"ב שנדחק לומר דאולי ס' השערים לאו מרבינו האיי בר נטרונאי ז\"ל הוא כי אם מרבינו האיי בר דוד ז\"ל יע\"ש ועיין במרדכי פרק הכונס סי' ס\"ה גבי בעיא אם עשו תקנת נגזל במסור וסלקא בתיק\"ו שכתב בשם רבינו האיי גאון ז\"ל בס' השערים דכל תיק\"ו שבש\"ס חולקים ושבתשובתו כתב דהמע\"ה יע\"ש ועיין להרב בני אהרן בסי' כ\"ד ד\"ל ע\"ג שכתב דלכך לא נסתייע הרש\"ך בתשו' סימן ק\"פ מסברת רבינו האיי בתשו' לומר קים לי מפני שהסמ\"ג וההג\"מיי כתבו בשם רבינו האיי ז\"ל דקאי בשיטת הרי\"ף יע\"ש:
והנה ראיתי להרב ב\"ח והביא דבריו מרן החבי\"ב ז\"ל בר\"סי ק\"ו שכתב דאף לסברת ר\"ח ורבינו האיי בתשו' אם יש נאמנות בשטר שביד המלוה ואי אפש' להודיע ללוה מפני שהוא רחוק ממקום המלוה הרבה אז נפרעין ממנו שלא בפניו דע\"כ לא כתבו הם ז\"ל דאפי' איכא נאמנות בשטר אין נפרעין ממנו שלא בפניו דחיישי' לשובר כמ\"ש הרב התרומות בריש שער ט\"ו אלא היכא דאפשר להודיעו ללוה אבל היכא דאי אפשר להודיעו כי איכא נאמנות ודאי נפרעין ממנו שלא בפניו ולא חיישינן לשובר עכ\"ל ואין דבריו מוכרחין וכמו שתמה עליו הרב עדות ביהוסף בסימן הנז' דל\"ז ע\"א וע\"ב וגם מדברי מהראנ\"ח זלה\"ה בחלק ראשון סימן קט\"ו והרב בני אהרן סימן כ\"ד והרב פני משה זלה\"ה ח\"א סימן מ\"א לא משמע הכי ועיין בתשו' להרב זרע אברהם חח\"מ דע\"ד ע\"א ושם דפ\"ב ע\"א יע\"ש: ומהרש\"ך בח\"א סימן ק\"פ כתב שמדברי ה\"ה ז\"ל בפ\"ד מה' שכנים ד\"נ גבי אמר בעל העליה לבע\"הב לבנות כו' נראה דהרמב\"ן בשיטת ר\"ח ורבינו האיי קאי ומתוך כך כתב דיכול המוחזק לומר קים לי יע\"ש ומלבד מה שתמה עליו בזה הרב בני אהרן ז\"ל בסימן כ\"ד דאין מדברי ה\"ה ראיה לזה דהתם ליכ' טעמא דנעילת דלת ומשום הכי אפשר דקאמר הרמב\"ן ז\"ל דאין נפרעין ממנו שלא בפניו וכ\"כ הרב תיו\"ט בר\"פ הבית והעליה בטעמו של הרמב\"ן וכ\"כ מרן החבי\"ב בסי' קס\"ד הגב\"י אות ג' יע\"ש והרב בית דוד חח\"מ סי' נ\"ד דנ\"ד ע\"ד ד\"ה והנה לא ראה דברי מרן החבי\"ב והרב בני אהרן לע\"ד יש להוכיח כן ממ\"ש הרמב\"ן בחי' פרק גט פשוט דקע\"ד עלה דמתני' דאין נפרעין מן הערב תחילה דכל שאין הלוה כאן ואי אפשר להודיעו דנפרעין מן הערב וכ\"כ הרב הנ\"י שם יע\"ש ואי איתא דס\"ל להרמב\"ן כשיטת ר\"ח דכל שאין הלוה לפנינו ואי אפשר להודיעו אין נפרעין מנכסיו שלא בפניו א\"כ גם מן הערב נמי לא הו\"ל למפרע שהרי דין הנכסים של אדם ודין הערב שוים הם כמ\"ש שם הרמב\"ן דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה וכ\"כ בהדיא הרב העיטור בדס\"א ע\"א דלדעת הרי\"ף שפסק כר\"ן דנפרעין מן הלוה שלא בפניו ה\"ה נמי כי ליתיה ללוה נפרע מן הערב תחילה ובשבועה ובדס\"ג ע\"ג אחר שהביא דברי ר\"ח ז\"ל ורבינו האיי ז\"ל שפסקו כדברי הירוש' כתב והילכך להאי סברא אין נפרעין מן הערב שלא בפני הלוה יע\"ש. הרי מבואר יוצא מדבריו דדין הערב ודין נכסיו של אדם שלא בפניו שוים הם ועיין בס' עדות ביהוסף שם בסי' הנז' דנראה דאשתמיט מיניה דברי הרב העיטור אשר בדס\"א ע\"א ולא ראה כי אם דבריו שבדס\"ג ע\"ג ודא גרמא ליה שלא עמד היטב על כונת דבריו ז\"ל ושם טענת בדבריו במ\"ש והילכך להאי סברא אין נפרעין מן הערב וכתב שצ\"ל מן האדם יע\"ש וגם מה שנתקשה בהבנת דבריו מרישא לסיפא אין מקום לקושייתו כלל שדבריו ברורים דאחר שכתב והילכתא כר\"ן סיים ואמר ומסתברא הני מילי דמודעי' ומשדרינן קמיה הא לא\"ה אין נפרעין וה\"ג בירוש' כו' וכן השיב ר\"ח כו' והילכך להאי סברא כו' וכל דבריו הללו בשיט' ר\"ח אמנם דלדידיה ז\"ל ע\"כ לא קאמר ר\"ן דנפרעין מן האדם שלא בפניו משום טעמא דנעילת דלת אלא לומ' דנזקקין ב\"ד למלוה לכתוב לו אגרת ללוה למקום שהוא עומד ואפילו למ\"ה ולומר לו שיפרע ללוה ואע\"פ שאין ביד ב\"ד לכופו לבא לדון אלא בריחוק ט\"ו יום כמ\"ש בירוש' ובשעמד בדין וברח מ\"מ משום טעמא דנעילת דלת יכתבו למלוה אגרת ללוה שישלח לו פרעון החוב או יתן רשות למכור מנכסיו ומסתמא אם לא יש ללוה ראיה שפרעו ישמע לב\"ד ויפרענו או יתן רשו' למכור בנכסיו ואם ישיב לב\"ד שיש לו ראיה שפרעו וכשיבא לב\"ד ידון עמו חוששין לדבריו עד שיבא דאין נפרעין מן האדם שלא מדעתו משא\"כ לדעת הרי\"ף שאין ממתינין לכתוב לו וליפרע מדעתו כי לדידיה כל שהלך טפי מריחוק ל' יום לדעת הרא\"ש או ג' ימים לדעת הרשב\"א בקצת מתשובותיו מיד נפרעין מנכסיו לדעתו ז\"ל ובזה דברי הרב העיטור נכונים וברורים ואיך שיהיה הנה מדברי הרב העיטור ז\"ל מבואר דדין הערב ודין הנכסים של האדם שלא בפניו שוים הן והן הן דברי הרמב\"ן בפרק גט פשוט כמדובר וא\"כ עכ\"ל דהרמב\"ן פליג אר\"ח ז\"ל וס\"ל דהלכתא כר\"ן וכדעת הרי\"ף ומדברי ה\"ה בה' שכנים אין הכרח לומר דפליג אהרי\"ף וכמ\"ש הרב ב\"א ומרן החבי\"ב ז\"ל:
וראיתי להרב גד\"ת בדצ\"א ע\"ד שדחה עוד ראיית הרב ש\"ך מדברי ה\"ה ז\"ל דהתם שאני דליכא שטר ביד המלוה ואיכא למיחש לפרעון משא\"כ בהא דר\"ן בבא ליפרע מנכסי הלוה בשטר שבידו יע\"ש והרב ב\"א ז\"ל ומרן החבי\"ב דחו דבריו ז\"ל בזה כיע\"ש ומהתימה על הרב פ\"מ ז\"ל דבח\"א סימן ז' די\"ז ע\"ג כתב וז\"ל ומ\"ש כת\"ר דההיא דר\"ן בדאיכא שטר מקויים אבל הכא דליכא שטר לזה אשיבך מלין כו' יע\"ש ולא ידעתי מה צורך לו להרב להשיבו מילי דבלא\"ה אין לחלק בהכי דא\"כ אמאי מניחין אותו לבנות ביתו של חבירו ולדור שם וכמו שהכריחו הרב\"א ומרן החבי\"ב דמהאי טעמא לא ניתן ליאמר חילוק זה ועיין עוד להרב עדות ביהוסף שם יע\"ש. עוד ראיתי להרב פ\"מ ז\"ל שם שכתב וז\"ל ומ\"ש כת\"ר והקשה דברי הרשב\"א שכתב דתלמודא דידן פליג על הירוש' כו' הנה שפתי לא אכלה כו' דע\"כ לא קאמר ר\"ן אלא בבע\"ח דאיכא טעמא דנעילת דלת כו' אמינא לך יישר במה שהקשית על הרשב\"א דבהא לא שייכא טעמא דנעילת דלת ובודאי דהא קשיא כו' עכ\"ל ואתמהא למה זה הודה לבעל ריבו בזה דיפה הקשה ושבח דבריו והלא הוא בסי' מ\"א כתב בפשיטות דאין לחלק בין היכא דאיכא טעמא דנעילת דלת להיכא דליכא טעמא דנ\"ן דחכמים לא נתנו דבריהם לשיעורים והביא ראיה מדברי הרשב\"א הללו יע\"ש וצ\"ע:
עוד ראיתי להרב הנז' בסי' מ\"א שכתב דהרמב\"ן ובעל העיטור קיימי בשיטת ר\"ח וכתב עוד וז\"ל ולע\"ד אף מוהר\"מ שהביא המרדכי בס\"פ הכותב הוא מסברתם שכתב על אותו המלמד כו' ואין לומר דשאני התם דלא שייך טעמא דנ\"ן כו' דאכתי לא הו\"ל לפלוגי בין חוב לחוב וכמו שהשוה הרמב\"ן הביא דבריו ה\"ה כו' אלא ודאי נר' מכאן דמוהר\"ם בשיטת ר\"ח קאי וה\"ן משמע מסוף דברי המרדכי שהביא דברי הרי\"ף דהיכא דאי אפש' להודועי ללוה דנפרעי' שלא בפניו ומשמע משם למי שיעמוד בכונת דבריו על בוריין דפליג אמאי דהביא בשם מוהר\"מ עכ\"ל ואחר שאלת המחילה הראויה לגדולת חכמתו לא הרמב\"ן ולא בעל העיטור ולא מוהר\"מ קיימי בשיטת ר\"ח כי הנה הרמב\"ן כבר הוכחנו מדבריו שבפ' ג\"פ דקאי בשיטת הרי\"ף גם הרב העיטור אעפ\"י שמדבריו בדס\"ג ע\"ג משמע לכאורה דקאי בשיטת ר\"ח כיע\"ש הרי בדס\"א ע\"א כתב להיפך בהדייא דכל שאי אפשר להודיעו נפרעי' מן הלוה שלא בפניו דקי\"ל כר\"ן והא דירוש' דאתמר וכי נפרעי' מן האדם שלא בפניו דחאה הרי\"ף עכ\"ל יע\"ש דמבואר בהדיא מדבריו שם דקאי בשיטת הרי\"ף אלא שבדס\"ג ע\"ג הביא דברי ר\"ח והירוש' וכתב מ\"ש לפי סברתם וכמ\"ש בהדייא הילכך לפי שיטה זו אין נפרעי' כו' אבל לדידיה ודאי לא ס\"ל הכי כמו שגילה דעתו בדס\"א ע\"א כיע\"ש גם מ\"ש דאף מוהר\"מ ס\"ל הכי כו' אשתמיטיתיה מיניה דמר מ\"ש ההג\"מ פי\"ג מה' מלוה בשם מהר\"ם שדחה דברי הירוש' ופסק כהרי\"ף וכדאיתא בפ\"א מה' ת\"ת עכ\"ל וברפ\"א מה' ת\"ת כתב בשם מוהר\"מ דכיון דכפינן לאב ללמד את בניו תורה וחובה עליו להשכיר להם מלמד הו\"ל כשאר בע\"ח דעלמא ועבדינן בהאי מילתא כמ\"ש הרי\"ף בפ' הכותב דכי לא אפשר לשדורי ולהודעי עבדינן כר\"ן עכ\"ל וא\"כ עכ\"ל דאותה תשובה דפ' הכותב שנייא היא דליכא טעמא דנ\"ן ומש\"ה כתב שם דאין נזקקין לו ומה שהכריח הרב כ\"מ ז\"ל דליכא לפלוגי בין חוב לחוב מדברי הרמב\"ן שהביא ה\"ה בה' שכנים ומדברי הנ\"י כבר כתבנו דמהתם ליכא למשמע מידי וכמ\"ש הרב\"א ומרן החבי\"ב והרשב\"א לבד הוא דאוקי הירוש' דאזיל בשיטה רב אחא שר הבירה אבל הרמב\"ם והרמב\"ן אין הכרח מדברי' שסוברים כן וא\"כ איכא למימר דאפי' מהר\"ם בשיטת הרמב\"ם והרמב\"ן קאי דמשמע להו דאיכא לפלוגי בין חוב לחוב וברור ועיין עוד להמרדכי בס\"פ ג\"פ שהביא תשו' מהר\"ם דס\"פ הכותב ודוק:
ומה שיש לעמוד עוד על דברי תשו' הרב פ\"מ הלזו עיין בתשו' ס' דבר משה ח\"ב סי' י\"ד ד\"ך ע\"ד ד\"ה הגם הלום יע\"ש ובתשו' בעי חיי חח\"מ ח\"א סי' ס' שנדפס מחדש יע\"ש הכלל העולה דשיטת הסוברים דאין נפרעין מן האדם שלא בפניו הם ר\"ח והתוס' בפ' הכותב ורבינו האיי בתשו' אמנם לבד מהני רבוותא לית מאן דסבר הכי:
ואת זה ראיתי להרב נתיבות משפט בדרס\"ו ע\"ד ד\"ה והרא\"ש עמד מתמיה על מ\"ש הרא\"ש בפ\"ק דגיטין דהמביא גט מארץ ישראל אע\"פ שלא נתקיים בחותמיו כיון שנשאת היא בו גם גובה כתובתה מב\"ח ונחתינן לנכסיה דקרינן ביה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל להוציא ממון מן היתומים ומלקוחו' חיישי' לזיופא והיינו דאמרי' בירוש' אף הלקוחות עוררין שלא תטרוף עכ\"ל ותמה על זה הרב הנז' ותימא הוא דכיון דלגבי יתומים ולקוחות חיישי' למזוייף אמאי לא ניחוש ג\"כ לנפרעת שלא בפניו וכ\"ש הוא דאדרבא הנפרעת שלא בפניו חמור מנפרע מיתומים ומלקוחות דמן הדין אין גובין מנכסיו אלא בפניו אלא דמתקנת חז\"ל הוא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך למד\"ה ולדברי רב אחא שר הבירה אינו גובה כלל ואלו מיתומי' ומלקוחות לכ\"ע שורת הדין שתגבה מהם וכמ\"ש הרשב\"א בתשובת טענות אלו לענין אחר וע\"ק דכיון דמנכסי עצמו גובה משום דקרינן ביה לכשתנשאי לאחר כו' א\"כ גם מיתומים ולקוחות אע\"ג דבעלמא נטעון להו מזוייף מ\"מ הכא תגבה כתובתה מהם משום דקרינן ביה לכשתנשאי כו' ואפילו לכשת\"ל דלא קרי' ביה לכשתנשאי כו' אלא לגבות מב\"ח אבל לא לגבי משעבדי מ\"מ כל זה אינינו שוה לישב דמיתומים מיהא תגבה אע\"ג דבעלמא טענינן להו מזוייף דלגבי יתומים ודאי קרי' ביה לכשתנשאי כו' שהרי אמרו בגמרא ביבמות שהאשה שאמרה מת בעלי כיון שנאמנת לינשא גובה כתובתה מן היורשי' דקרינן בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי באופן שדברי הרא\"ש אלו כעת לע\"ד צ\"ע עכ\"ל:
ולע\"ד גברא רבא חזינא ותיובתא לא חזינא דמה שהוקשה לו תחילה אמאי לא ניחוש לזיופא בנפרעת שלא בפניו דאדרבא חמיר טפי מנפרעת מיתומים ומלקוחות כו' אע\"פ שהרשב\"א בתשו' ח\"א סי' אלף קע\"א ורמזה הרב ד\"מ בא\"ה סי' ק' אות י\"ד הכריח כדבריו וכתב דהירושלמי שאמרו מאי ערער ערער דלקוחות לאו דוקא קאמר דה\"ה דב\"ד מערערי' לנגבה שלא בפניו שלא תגבה כתובתה מנכסי בעלה כיע\"ש. אפשר דהרא\"ש דחיקא ליה למימר הכי בפי' דברי הירוש' דלקוחות דנקט לאו דוקא ומשמע ליה דאע\"ג דבשאר בע\"ח דעלמא חיישי' למזוייף לנפרע של\"ב אם לא מטעמא דנעילת דלת הכא גבי כתובה ס\"ל דלא חיישי' ב\"ד להכי משום דאדרבא זכות הוא לבעל שלא יתחייב בשאר וכסות עד שיתברר הדבר וכההיא דאמר בר\"פ שום היתומים דנפרעין מן היתומים כתובת אשה משום פסידא דמזונות כיע\"ש משא\"כ גבי לקוחו' דלדידהו ליכ' שום פסידא בערעור דידהו כי חיישי' למזוייף ולהכי נקטו בירוש' ערעור דלקוחות דוקא ודוק:
גם מה שהוקשה לו עוד להרב איך כתב הרא\"ש דלגבי יתומים חיישי' למזוייף כיון דלגבי דידהו קרינן בה לכשתנשאי לאחר כו' כדאיתא ביבמות כו' לא מצאתי מקום לדברי הרב בזה דפשיטא מילתא טובא דלא כתב הרא\"ש דלגבי יתומים חיישי' למזוייף אלא לגבי בע\"ח דעלמ' אבל לא לגבי גביית כתובה במביא גט ולא נתקיים בחותמיו דקאי ביה הרא\"ש דהכא יתומים מאן דכר שמייהו דהא במביא גט קאמר ובעלה חי וכמו שהכריח הרשב\"א בתשו' הנ\"ל ואי בעלה מת מה נפשך היא גובה כתובתה דאי הגט מזוייף הרי היא אלמנה וגובה כתובתה מהיתומים ואם אינו מזוייף גובה כתובתה משום גרושה ואין כאן דין יתומים באופן שדברי הרב נ\"מ בזה לע\"ד צ\"ע:
זאת תורת העולה דלדעת כל הראשונים הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ן בפ' ג\"פ ורבינו כאן בפרקין ובעל העיטור בדס\"א ע\"א והרב התרומות בריש שער ט\"ו שכתבו ההג\"מ בפי\"ג מה' אלו ופ\"א מה' ת\"ת והסמ\"ג ורבינו האיי בס' השערים והרשב\"א בתשו' הביאה מרן ב\"י בסימן קס\"ו ותולדות אדם סי' שנ\"ט ועוד בתשו' אחרת הביאה מרן בס\"ס של\"ה וה" + ], + [], + [ + "שורש דין אי אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ומפני \n מה אינו נשבע היסת לפי שאינו נשבע היסת על עצמו של משכון אבל אם יש שם עדים כו' שאין אומרים מגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מממון כו'. ע\"כ. עיין לה\"ה מ\"ש שם ז\"ל ולפי דבריו מ\"ש רבינו מפני מה אינו נשבע היסת כו' אין כונתו בזה לתת טעם למה שאינו נאמן בהיסת במגו דלקוח שאם זו היתה כונתו הול\"ל בקיצור מ\"ש אח\"ך שאין אומרים מגו לאפטורי משבועה אלא כונתו בזה הוא לתת טעם למה לא יפטר בהיסת כדין כל הנשבעין ונפטרין מאח' שמשכונו תחת ידו לזה כתב דכיון שאין טענתו על גופו של משכון אלא על הממון שלוקח הו\"ל כנשבע ונוטל ומפני שעדיין הוקשה לו דאפי' שיהיה מן הנוטלין כיון דאית ליה מגו דלקוח למה לא יפטר בהיסת אפי' שבא ליטול לזה סיים וכתב דאין אומרים מגו לאפטורי משבועה ועיין בדברי הרא\"ש בר\"פ כל הנשבעין שכתב וז\"ל ומקצת הגאונים כתבו שהמלוה על המשכון שנאמן לטעון עד כדי דמיו במגו דלקוח דלא שקיל בלא שבועה חמורה ומנו לה בהדי הנשבעין ונוטלין וזה נוטה קצת לדברי הר\"י הלוי דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ועוד אמרו הגאוני' טעם אחר כיון דלאו אגופיה דמשכון קטעין אלא בעי לאפוקי ממונא מרשותא דחבריה לית ליה בלא שבועה חמורה והביאו ראיה מההיא דהמכיר כליו כו' עכ\"ל כנראה דס\"ל דטעם מיגו לאפטורי וטעם דלאו אגופיה דמשכון קטעין הם ב' טעמים מחולקים ומשום הכי כתב ועוד אמרו הגאונים טעם אחר כו' והם דברים תמוהים דב' הטעמים הללו הכל אחד והא בלא הא לא סגי כמדובר ולא הו\"ל להרא\"ש למימר אלא דאין מדברי הגאונים הללו ראיה לדברי הר\"י ן' מיגאש דאיכא למימר דדוקא בבא לישבע וליטול הוא דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה דההיא דהמלוה על המשכון בא ליטול הוא כיון דלאו אגופיה דמשכון קטעין דאי בא ליפטר הוא לא הו\"ל לישבע בנק\"ח אלא היסת כדין כל הנשבעין ונפטרין. ואולי אפשר דאף הרא\"ש אזיל ומודה דאין שני הטעמים הללו מחולקים ומ\"ש ועוד כתבו הגאונים טעם אחר כו' כונתו ז\"ל דמשמע ליה דמקצת הגאונים שהביא תחלה שכתבו סתמא דמלוה על המשכון שנאמן במיגו דלקוח דלא שקיל בלא שבועה ולא נחתו עצמן להביא ראיה לדבריהם מההיא דהמכיר כליו היינו משום דמשמע להו דאף בבא ליפטר נמי כההיא דשבועת אפטרופין שכתב הר\"י הלוי נמי אין אומרים מיגו לאפטורי משבועה וכמו שהוכיח הר\"י הלוי מההיא דשבועת השומרים ולכן לא הוצרכו להביא ראיה לדבריהם ז\"ל וכתבו סתמא דכיון דנאמן במגו דלקוח לא שקיל בלא ש\"ח אמנם מקצת הגאונים האחרים משמע להו טעם אחר גבי מלוה על המשכון דוקא ולא בשאר נשבעין ונפטרין דמשום דבא ליטול דוקא הוא דלא מפטר במיגו משבועה אבל בבא ליפטר שפיר אמרינן מיגו ולכך הוצרכו להביא ראיה לחילוק זה ממתני' דהמכיר כליו כו' כנלע\"ד ועיין להרב גד\"ת בשער מ\"ט רח\"ב שכתב ע\"ד הרא\"ש הללו וז\"ל משמע דהבין ז\"ל דהם טעמי' מחולקים והטעם דלאו אגופיה דמשכון מספיק לעצמו ואתמהא דהא היא גופה קשיא דכיון דאי טעין אגופיה דמשכון היה נפטר בהיסת כי בא לאפוקי ממונא נמי נפטריה מש\"ח אלא ודאי עיקר ויסוד הטעם הוא דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה עכ\"ל:
ואחר המחילה לא דק דעיקר ויסוד הטעם שאינו נשבע היסת הוא מפני שבא ליטול וכי אקשי' עלה דאכתי הו\"ל ליפטר בהיסת במגו צרכי' לטעמא דאין אומרין מגו לאפטורי משבועה ולא היה לו להקשות ע\"ד הרא\"ש אלא דב' הטעמים הא בלא הא לא סגי ואיך חילקן ודוק ועיין במ\"ש הב\"ח ז\"ל בסי\"א דאף הרא\"ש ז\"ל דס\"ל בעלמא דמגו לאפטורי משבועה אמרינן כמו שכתב הטור לקמן סי' צ\"ג גבי שבועת אפטרופין אזיל ומודה הכא גבי משכון לדברי הר\"י הלוי ז\"ל דדוקא כדי לפוטרו לגמרי משבועה אמרינן אבל היכא דעכ\"פ חייב לישבע היסת לא יע\"ש והביא דבריו מרן החבי\"ב בכללי המיגו בסי' פ\"ב אות קס\"ז יע\"ש. וכבר תמה הרש\"ך בסקס\"ט בעיקר דברי הב\"ח הללו דנראה דאשתמיט מיניה דברי הרא\"ש הללו שכתבנו דמבואר מדבריו דטעמא דמלוה על המשכון הוא משום דהוי נשבע ונוטל כיון דלאו אגופיה דמשכון קטעין יע\"ש ומדברי הטור בסי\"א שכתב דהראב\"ד כתב שגם עתה שנשבע שהלוהו עליו כדי דמיו אינו נשבע אלא היסת משמע דס\"ל כדעת הראב\"ד וכן נראה מדברי הסמ\"ע בסוף סי' שפ\"ד יע\"ש וזה הפך דברי אביו הרא\"ש ז\"ל ועוד קשה דאף הראב\"ד לענין הלכה אינו חולק ע\"ד הרמב\"ם והגאונים כמבואר בדברי הרב התרומות רח\"ב ומדבריו בהשגות בפי\"ד מה' טוען כמ\"ש הש\"ך בסק\"ע וכיון שכן לאיזה צורך הביא דברי הראב\"ד וצ\"ע כיון דלענין הלכה אינו חולק ע\"ד הגאונים וגם הרא\"ש אביו נמי אע\"פ דס\"ל כהראב\"ד דמיגו לאפטורי משבועה אמרינן אזיל ומודה לדברי הגאונים בזה כמ\"ש מרן ב\"י בסי' פ\"ט מחו' ט' יע\"ש ועיין בבאר הגולה שהגיה בדברי הטור במקום הראב\"ד רבינו אפרים יע\"ש וצ\"ע:
ואולם הרז\"ה בס' המאור פרק כל הנשבעין ורבינו אפרים שהביא הרב התרומות חלק ב' שער מ\"ט חולקים וכן ראיתי להרמ\"ה ז\"ל הובאו דבריו בשיטה המקובצת לבב\"ק דקי\"ד ע\"ב עלה דמתני' דהמכיר כליו וספריו ביד אחר שכתב בהדיא דבמלוה על המשכון נשבע שבועת היסת יע\"ש:
וכתב הש\"ך בס\"ק ס\"ז בשם רי\"ו ז\"ל והביאו הב\"י בסעיף כ\"ג דכל היכא דיכול לטעון עד כדי דמיו צריך שבועה אפי' הנתבע טוען שמא ושכן משמע לקמן סי' קל\"ה ס\"א וההיא דסימן קמ\"ט סכ\"ב שאני דבקרקעות לא שייך שבועת הגאונים וכיון דליכא אלא היסת לא תקנוה בשמא עכת\"ד. ולא ידעתי מאי ראיה מייתי הרב מההיא דסימן קל\"ה דהתם שאני דטענת שמא לאו טענה גרועה היא משום דלא הו\"ל למידע כמבואר אבל כי טעין שמא במידי דהו\"ל למידע כי הכא במלוה על המשכון דהלוה הו\"ל למידע מנ\"ל שמשביעי' למלוה ואם הש\"ך ז\"ל ס\"ל דרי\"ו לא קאמר דמשבעינן למלוה אלא במידי דלא הו\"ל ללוה למידע אם כן קשה דעדיפא מינה הול\"ל דאפילו הראב\"ד ז\"ל דפליג אסברת הגאונים גבי משכון היכא דהנתבע טוען שמא משום דאי אפשר לו לידע אזיל ומודה לסברת הגאונים דאין התובע נוטל אלא בשבועה מטעמא דכל דהאי ידע והאי לא ידע אינו נוטל אלא בשבועה ומה\"ט אזיל ומודה הראב\"ד ז\"ל לעובדא דהנהו עזי דאכלי חושלי בנהרדעא דאינו נוטל אלא בשבועה וכמ\"ש בהשגות ספ\"ב מהלכות שכירות וכמ\"ש בשמו הרב התרומות בשער מ\"ט רח\"ב וז\"ל וכן כל מידי דהאי ידע והאי לא ידע לא גבו מיניה אלא בשבועה כדין כל מוציא הוצאות על נכסי אשתו וכדין המכיר כליו וספריו ביד אחר שנשבע כמה הוציא ויטול עכ\"ל וצ\"ע ודברי הראב\"ד הללו לכאור' אשתמיטתיה להסמ\"ע ז\"ל לקמן בסי' קל\"ה סק\"ב שכתב דהראב\"ד ז\"ל דפליג על הגאונים בדין מלוה על המשכון וס\"ל דנשבע היסת אזיל ומודה בעובדא דהנהו עזי דנשבע בנק\"ח משום דהמיגו הוי מיגו דהעזה יע\"ש דהראב\"ד לא קא יהיב האי טעמא אלא עיקר טעמו הוא משום דהנתבע לא ידע ואפשר דהיא היא דמשום דהאי ידע והאי לא ידע הו\"ל השתא מגו דהעזה ומשום הכי לא יועיל המגו עוד ק\"ק דלפי מ\"ש לעיל בסי\"ג סק\"ב הא לא חשיב מגו דהעזה כיון דהשתא נמי דטעין דכ\"וכ הזיקו ובא להוציא מיד חבירו הא נמי חשיב העזה כיע\"ש ואף לזה י\"ל דהאי טעמא אהני לאוקומי ממנא בידיה ולומר דזכה בתפיסתו דלא חשיב מיגו דהעזה מה\"ט אמנם לענין לפוטרו משבועה חשיב שפיר מיגו דהעזה לומר דלא חשיב האי מיגו שפיר לפוטרו משבועה ועיין ג\"כ להרב לח\"מ בפ\"ב מהלכות שכירות די\"ב ובפ\"ח מה' טוען שכתב ג\"כ דהחולקים על הרמב\"ם והגאונים וס\"ל דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה יתרצו לההיא דהנהו עזי ולההיא דהמכיר כליו דמשום דהוי מיגו דהעזה לא מפטר בהאי מיגו יע\"ש ולא זכר ש\"ר טעמו של הראב\"ד ז\"ל שכתבנו גם מ\"ש דהמכיר כליו משום דהוי מיגו דהעזה לא מפטר בהאי מיגו עיין למורי הרב בס' שער המלך בפ\"ד מה' גזילה הל' י\"א שכתב דהאי טעמא ליתיה לרמב\"ח דס\"ל דמגו דהעזה אמרינן מש\"ה קאמר בפ' כל הנשבעין דשבועת השומרים דחייב רחמנא לא משכחת לה אלא בהפקר בשטר דליכא מגו דהחזרתי או לא הד\"מ ולדידיה ליכא למימ' דטעמא דההיא מתני' משום מיגו דהעזה ומשום הכי הוצרכו הרא\"ש והר\"ן ז\"ל בפ' כל הנשבעין לתרץ ההיא דהמכיר כליו בטעמים אחרים דהרא\"ש הודה לדברי הגאוני' דהיכא דבא ליטול דלא אמרינן מיגו לפוטרו משבועה והר\"ן ז\"ל הוצרך לומר דהתם שאני משום דכיון שיצא לו שם גניבה בעיר ובאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד והפגין בלילה ואמר נגנבו כליו של פ' כדאיתא התם הו\"ל כאלו איכא עדים וראה דלא מהימן לומר אתה מכרתן לי יע\"ש. ולא כתבו דהתם שאני דהוי מיגו דהעזה כמו שדחו הם עצמן לההיא דשבועת השומרים לדידן דקי\"ל דאפי' אפקיד גביה בלא שטר דאית ליה מיגו מיחייב בשבועה דהוי מיגו דהעזה וכן לההיא דהנהו עזי דחה הר\"ן דמיגו דהעזה לאפטורי משבועה לא אמרינן יע\"ש אלא משום דאכתי ק\"ל לרמב\"ח דס\"ל דמגו דהעזה אמרינן מה יענ' לההיא מתני' משום הכי הוצרכו לבקש טעמים אחרים יע\"ש:
ולע\"ד י\"ל דרמב\"ח מפרש ההיא מתני' כדמפרש לה ר' אבא בר ממל בירוש' כמ\"ש הר\"ן ז\"ל שם ולדידיה לא קשיא למה הוא נשבע דהא איכא טעמא כדי שלא יטפלו בע\"הב עם הגנבים מיהו לפום גמרא דידן קאמר הלח\"מ ז\"ל דאין צורך לתירוץ הר\"ן דהא איכא למימר טעמא דהוי מיגו דההעזה וראיתי להרב גד\"ת בדרע\"ח ע\"ד שדחה ראיה זו שהביאו הגאונים מההיא דהמכיר כליו דהתם שאני דמשורת הדין אף אם מכרוהו לו אחרים יש לו להחזירו בלא דמים אלא דמשום תקנת השוק חייבוהו חכמים להגנב שיחזיר לו הדמים שהוציא וא\"כ הואיל ואפילו בשבועה לא היה לו ליטול דין הוא דהשתא מיהא דהנוטל לא יהא אלא בשבועה אע\"ג דאיכא מיגו אבל בטענת משכון שטוען אתה חייב לי בכ\"וכ שכפי טענתו הלא חייב מן הדין באותם דמים למה לא יועיל לו המיגו ליטול עכ\"ל:
ואחרי המחילה הראויה שיחתו בזה איני מכיר דאיך תלוי מה שמצד הדין היה לו להחזירו בלא דמים לחייבו בשבועה השתא אפי' כי אית ליה מיגו דכיון דהשתא מיהא משום תקנת השוק מיחייב הוא להחזיר הדמים למה לא יועיל המיגו לפוטרו משבועה דהמיגו הוא כעדים דקושטא קאמר ועיין במ\"ש עוד הר\"ן בפ' כל הנשבעין וז\"ל ואע\"פ שאמרו בירושלמי אמר רבי אבא בר ממל בדין הוא שלא ישבע כו' ולמה אמרו ישבע שלא בעלי בתים מטפלין עם הגנבים כו' אלא דאין זה דרך גמרתינו כו' עד ולפיכך איני רואה מכאן ראיה עכ\"ל. ודבריו צריכין ביאור דמשמע לכאורה מדבריו שלו היה דרך גמרתינו כדרך הירושלמי היה מקום לדברי הגאוני' להביא ראיה מההיא דהמכיר כליו כו' והא ודאי ליתא דאדרבא לפי דברי הירושלמי אין מכאן ראיה כלל דאיכא למימר דלכך לא פטרוהו משבועה במיגו כדי שלא יהיו מטפלים עם הגנבים וכן תירץ הרשב\"א בחי שם בפ' כל הנשבעין וי\"ל ודוק:
והנה בעיקר סברת הגאונים והרמב\"ם ז\"ל הלזו דס\"ל דבמלוה על המשכון דנאמן לטעון עד דמיה דצריך המלוה לישבע בנק\"ח כדין הנשבעין ונוטלין הקשו הרז\"ה והרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן ז\"ל מבריית' דמייתי הש\"ס בפרק כל הנשבעין דמ\"ו דקתני הנותן טליתו לאומן אומן אומר ב' קצצתי לי והלה אומר לא קצצתי אלא א' כל זמן שטלית ביד האומן על בע\"ה להביא ראיה נתנו לו בזמנו נשבע ונוטל כו' אלמא דברישא שהטלית בידו נוטל בלא שבועה והר\"ן ז\"ל תירץ דלא אמרו הגאונים כן אלא בבא לגבות חובו מן המשכון שכיון שבא ליטול כו' הא אלו רצה לשתוק ולהחזיק במה שבידו אינו נשבע וברייתא דאומן בהכי איירי וכתב עוד ואפשר דאפילו בא אומן לגבות אינו צריך לישבע דהא לעיל בסמוך אמרינן וליתיב ליה בלא שבועה ומפרקינן כדי להפיס דעתו של בע\"ה כו' ולא עוד אלא אפילו תאמר שמלוה על המשכון בא לשתוק ולהחזיק במשכונו צריך לישבע לדעת הגאונים אע\"פ כן פועל שאני דכיון דחזינן בש\"ס דיהבא ליה אגרא בלא שבועה אי לאו משום בע\"ה כשתופס משכון אין בע\"ה צריך פיוס דכיון דלא מהימן ביה שהרי הן חולקין בקציצה כבר הוא מפוייס כשהאומן מחזיר לו טליתו שמתיירא שמא יאמר החזרתי עכ\"ל:
וראיתי להש\"ך בסימן פ\"ט סק\"י ד\"ה ואין דבריו נראין שכתב וז\"ל ומ\"ש דפועל שאני כיון דהיה ראוי לתת לו בלא שבועה אלא משום פיוס בע\"הב תקנו לו שבועה כו' הוא תמוה בעיני דע\"כ לא בעי בש\"ס למימר דליתב ליה בלא שבועה אלא גבי פועל כשאומר פרעתיך ומטעמם דב\"הב טרוד בפועליו ואהא פריך התם וליתב ליה בלא שבועה אבל בקציצה הא אמרי' התם להדיא דמדכר דכירי לה ואף בשבועה לא שקיל וגם סוף דברי הר\"ן שכתב אין בע\"הב צריך פיוס דכיון דלא מהימן ליה כו' שמתיירא כו' אינן מובנין לי עכ\"ל ואי מהא לא קשיא כלל דהא דאמרינן התם דקציצה מדכר דכירי אינשי היינו לרבנן דר\"י אמנם ר\"י פליג בזה וס\"ל דאף בקציצה לא דכירי אינשי כדאיתא התם ואם כן הר\"ן ז\"ל דקאי אהך ברייתא דלפום קושטא אוקימנא לה כר\"י דס\"ל דקציצה נמי לא דכירי אינשי וכמו שכתבו התוס' בפרק חזקת דמ\"ה ע\"ב ד\"ה נתנה לו כו' משו\"ה כתב דכיון דיהבינן ליה אגרא בלא שבועה אי לאו משום פיוס בעל הבית כשתופס משכון אין בעל הבית צריך פיוס כו' כלומר דלא תקנו חכמים שבועה לשכיר אלא משום שבא ליטול מבע\"ה מבלי שום חזרת משכון אצל בע\"ה ומש\"ה תקנו שישבע לפייסו לבע\"ה אבל גבי אומן שתפוס במשכונו כשמחזיר לו משכונו לבע\"הב מיד הוא מתפייס בו שעד עתה היה מתירא שמא יטעון החזרתי והיה מפסיד יותר משכרו של אומן הרבה ומש\"ה לא הצריכו שישבע כיון דכבר הוא מפוייס ועומד במה שמחזיר לו משכונו: ובמלוה על המשכון אע\"ג דאיכא חזרת משכון אפ\"ה צריך שבועה לדעת הגאונים משום דכיון דנוטל כל דמיו אין בחזרתו פיוס לבעל המשכון דשיעור מה שנותן הוא לוקח משא\"כ באומן שנותן שכר פעולה שהוא שיעור מעט ולוקח המשכון שהוא הכל דשוה הרבה זה נלע\"ד כונת הר\"ן:
ואולם ראיתי למורי הרב בס' שער המלך בפ\"ד מה' גזילה די\"א שתמה ע\"ד הר\"ן הללו במ\"ש וז\"ל דכיון דחזינן בגמ' דיהבינן ליה בלא שבועה אי לאו משום פיוס בע\"הב כו' שהרי הוא כתב לעיל במאי דפריך בגמ' וליתיב ליה בלא שבועה וז\"ל ליכא לפרושי כו' אלא ודאי ה\"ק נהי דמדינא ודאי אפי' בשבועה לא שקיל הו\"ל לתקוני דליתיב ליה בלא שבועה שהרי נושא נפשו על שכרו ושכרו מועט ואיכא למיחש לכדי חייו כו' יע\"ש וכיון שכן הך טעמא לא אהני אלא בשטוען שכרתיך ונתתי לך שכרך דאיכא משום כדי חייו אמנם באומן אומר ב' קצצת לי ובע\"הב אומר לא קצצתי אלא אחת דמיירי במוכר מקצת שהרי מוקמינן לברייתא כר\"י ליכא בהו משום כדי חייו כדי שנאמר דנשקול בלא שבועה וכמ\"ש הר\"ן שם בסמוך אמאי דפריך בגמ' א\"ה אפי' בקציצה נמי דה\"ק דאא\"ב דמשום כדי חייו שדיתיה אשכיר מ\"ה בקציצה לא תקינו שישבע ויטול מפני שמחלוקותם של בע\"הב ושכיר בקציצה אינו אלא דבר מועט ליכא למיחש משום כ\"ח יע\"ש וכ\"כ עוד שם לדעת הרי\"ף דבכופר בכל כגון שפרע אותו סלע שהוא מודה לו או שא\"ל הילך לא ישבע בע\"הב לפי שלא תקנו חכמים בקציצה כלום כיון דליכא משום כדי חייו יע\"ש עכ\"ל:
ולע\"ד י\"ל דכונת הר\"ן לומר דאע\"ג דגבי אומן ליכא טעמא דכדי חייו כדי לפוטרו מהשבועה מ\"מ איכא טעמא אחרינא לפוטרו מפני שהוא מוחזק במשכון ובע\"הב חשיב כבא להוציא ממנו אלא משו' דמשמע להו להגאונים דהשתא דתקינו רבנן שבועה גבי שכיר מפני שבא ליטול ולהוציא מבע\"הב כדי לפייסו אף במלוה על המשכון נמי אעפ\"י שהוא מוחזק במשכונו כיון שאין טענתו על המשכון צריך לישבע משום דדמי קצת לשבועת שכיר שבא ליטול ואית לן למימר דלא פלוג רבנן לזה קאמר הר\"ן דאפי' לדעת הגאונים יש לחלק בין אומן למלוה על המשכון דגבי מלוה על המשכון כיון דלוקח כל דמי המשכון מבע\"הב אין בחזרתו שום פיוס לבע\"הב הילכך צריך לישבע דומיא דשבועת שכיר כיון דדמי קצת לשכיר משא\"כ גבי אומן דאעפ\"י שאין טענתו על המשכון אכתי אין מקום להשביעו דומיא דשבועת שכיר כיון דבחזרת המשכון איכא פיוס לבע\"הב שלוקח מעט שכר פעולתו ומחזיר לו הרבה ואין לך פיוס גדול מזה הילכך אין מקום לדמותו לשבועת שכיר כלל כנלע\"ד ברור בכונת דברי הר\"ן
והש\"ך שם תריץ יתיב לעיקר הקו' מההיא דאומן דשאני התם דאפי' בלא תפיסת המשכון האומן נאמן להוציא מבע\"הב בשבועה כדקתני בהדיא בברייתא נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל הילכך כי אית ליה לאומן משכון בידו סליק דרגא ליטול אף בלא שבועה משא\"כ בדין מלוה על המשכון שכתבו הגאונים דכי לית ליה למלוה משכון בידיה אינו נאמן להוציא אפי' בשבו' הילכך כי אית ליה משכון מהני תפיסתו להיות נאמן בשבועה את\"ד ז\"ל ע\"ש. וכדבריו תירץ הרשב\"א בחי' לפ' כל הנשבעין דמ\"ו יע\"ש ויש לי לגמגם על תירוץ זה ממ\"ש הש\"ך גופי' בסי' זה ס\"ק ס\"ח וס\"ק ק\"ט בדעת רבינו והגאונים דס\"ל דבמלוה על המשכון אע\"ג דאיכא עדים וראה דלית ליה למלוה מגו כלל לא מגו דלקוחים ולא מגו דהחזרת אפ\"ה מהני תפיסתו במשכון לטעון עד כדי דמיו בשבועה דכיון דניתן לו מתחלה בתורת משכון הוא מוחזק בו להיות נאמן עליו עד כדי דמיו יע\"ש וכיון שכן קשה דבמלוה על המשכון וליכא עדים וגם לא ראה אמאי לא סלקינן דרגא השתא דאית ליה מגו בהדי תפיסה להיות נאמן עליו אפי' בלא שבועה: מיהו התירוץ לזה ברור דהמגו בהדי תפיסה לא יועיל לסלק דרגא ולפוטרו מהשבועה אלא היכא דמועיל טענתו ליטול בלא תפיסה כי ההיא דאומן דעיקר טענתו בלי שום מגו ותפיסה מהני שפיר הילכך כי תפיס במשכון ואית ליה מגו תוסיף תת כחו משא\"כ במלוה על המשכון דבלא תפיסה לא מהני טענתו ליטול הילכך אפי' תפיס ואית ליה מגו אין כח במגו כזה לפוטרו משבועה. אמנם עיקר דברי הש\"ך במ\"ש בדעת רבינו והגאונים דכי איכא עדים וראה אע\"ג דלית ליה מגו דלקוחים או החזרתי דאפ\"ה מהני תפיסתו במשכון לטעון עד כדי דמיו בשבועה לכאורה הם דברים תמוהים דא\"כ כי ליכא עדים נמי שהמשכון בא לידו ואיכא הודאת בעל דבר שנתנו במשכון אפי' כי לית ליה למלוה מגו דלקוחים או החזרתי נמי אמאי לא מהימן מלוה לטעון עד כדי דמיו מה\"ט גופיה דכיון דניתן לו מתחילה בתורת משכון הרי הוא מוחזק בו להיות נאמן עליו עד כדי דמיו ואלו מדברי רבינו ז\"ל בפי\"ג מה' מלוה ריש הל' ג' ומרן בש\"ע בסעיף זה ולקמן סח\"י מבואר דכל דלית ליה למלוה מגו דלקוחים או החזרתי לא מהימן לטעון עד כדי דמיו אפי' איכ' הודאת בעל דבר שנתנו לו מתחילה בתורת משכון ועיין בראש יוסף אות ן' ואות ס\"א שדבריו צ\"ע:
ולפי דברי הש\"ך ק' מ\"ש עדים מהודאת בעל דבר כיון דהודאת בע\"ד כמאה עדים דמי. ואיכא למימר דאי ליכא עדים שבתורת משכון נתנו לו כיון דמצי לוה למטען דלאו בתורת משכון נתנו בידו אפי' כי הודה לו שבתורת משכון נתנו לו תו לא מהני תפיסתו לטעון עד כדי דמיו דאין כאן תפיסה אלא ע\"פ הודאת בע\"הב ואיהו הא קאמר דלא התפיסו בידו אלא על כ\"וך והפה שאסר הוא שהתיר משא\"כ כי איכא עדים שהמשכון בא לידו דלא עפ\"י הודאת בעל דבר סמכינן הילכך מהני תפיסתו אפי' בלי מגו זה נ\"ל ברור בדעת הש\"ך ועיין במ\"ש לקמן סעיף ח\"י סק\"ז על מ\"ש הש\"ך על הרב המפה ע\"ש ודוק. ומה שיש לעמוד בזה ע\"ד הסמ\"ע והמש\"ל ז\"ל אכתוב לקמן בע\"ה:
עוד כתב הש\"ך דכל הנשבעי' ונוטלין אם הם מוחזקים ויש להם מגו נוטלין בלא שבו' בנק\"ח ואין נשבעין רק היסת ושכ\"כ רי\"ו בשם רבי' בנ\"ג ח\"ג אמנם בשם הגאונים כתב דאפילו תפסו צריכין שבועה וכתב הרב דמ\"ש בשם הגאונים ליתא דלפי מ\"ש לתרץ ההיא דאומן לדעת הגאונים נמצא דאף הגאונים לא פליגי אהר\"י בזה יע\"ש: וזה גרם לו שלא ראה מ\"ש הראשונים בשם הגאונים כי עתה מקרוב נדפס שיטה מקובצת לבבא בתרא ומצאתי כתוב שם דמ\"ה ע\"ב עלה דהך ברייתא דאומן בשם עליות ה\"ר יונה וז\"ל נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל כו' אמרו הגאונים דכל הנוטלין שהם נשבעים כגון מלוה על המשכון כו' ויש להקשות על דבריהם כו' ויש להשיב משום דלא דמיא שבועה דסיפא לדרישא כו' עוד יש להשיב כשהטלית בידו אפי' לא משתבע לא מפקינן מיניה שכ\"כ הרב הגאון בכל הנשבעי' ונוטלין שהנטילה מן הדין ושבועה מתקנת חכמים כיון כגון הבא ליפרע מנכסי יתומים והפוגמת כתובתה וע\"א מעידה שהיא פרועה בכל אלו אם נטלו בלא שבועה לא נחתינן לנכסייהו אלא משמתינן להו עד דמשתבעי הילכ' כשהכלים ביד האומן כיון שהוא תפוס ועומד ואין מוציאין מידו אפי' אם אינו נשבע להכי תנא על בע\"הב להביא ראיה ללמדנו שהוא מחזיק בה מן הדין עד שלא נשבע ואין מוציאין מידו אבל אחר שנתנה לו שאם נשבע נוטל ואם לא נשבע אינו נוטל להכי תנא בה נשבע ונוטל עכ\"ל וכ\"כ עוד שם בשם הרשב\"א שכתב בשם רבו והוא הר' יונה כנודע יע\"ש דל\"ב ע\"א ד\"ה אמרו הגאונים כו' וע\"ב ד\"ה והילכך כו' בסוף העמוד יע\"ש הרי שכתבו בהדיא בשם גאון דכל הנשבעין ונוטלין אפי' תפסו נמי צריכין שבועה אלא דלא מפקינן מינייהו אבל משמתינן להו עד דמשתבעי:
ועפ\"י דברי הר' יונה הללו ממילא יתיישב מה שהקשה עוד הש\"ך שם בדברי הטור שם ורבינו פי\"א מה' שכירות הל' ח' שפסקו דכל זמן שהטלית ביד האומן האומן נשבע בנק\"ח שהרי מברייתא מוכח בהדיא דברישא נוטל בלא שבועה ובין לתי' הרמב\"ן דשאני אומן דקונה בשבח כלי ובין לתי' הר\"ן לדברי כולם משמע מפשטא דברייתא דאומן א\"ץ לישבע בנק\"ח ועיין בנ\"י פ' חזקת הבתים והרב תריץ יתיב לפום דרכו דלפום קושט' דאוקימנא לברייתא כר\"י אבל לרבנן אין האומן נשבע ונוטל לכך פסקו רבינו והטור גם ברישא דצריך לישבע דומיא דמלוה על המשכון יע\"ש. ועיין למורי הרב בס' שער המלך בה' גזילה די\"ז ע\"א יע\"ש ועפ\"י האמור בשם הר\"י הנה נכון כמובן ועיין עוד למו\"ה שם ע\"ב דתריץ יתיב עוד קושיא זו עפ\"י מ\"ש הרמב\"ן והרשב\"א בשם הר\"י ן' מיגאש דרישא דברייתא לצדדים קתני ובמה שתמה על תי' זה מההיא דפ' חזקת דמ\"ה ע\"ב מתיב רב' לסיועי לרב' כו' ומ\"ש שם בשם מהריב\"ל כן כתב ג\"כ בשיטה הנז' שם בשם הרשב\"א דל\"ב ע\"א ד\"ה היכי דמי יע\"ש ומה שתמה שם ע\"ד הנ\"י במה שפי' ברייתא דאומן דאתייא אפי' כרבנן דר\"י וזה הפך סוגיא דפ' כל הנשבעין דאוקמוה לברייתא כר\"י ולא כרבנן יעויין שם אפשר ליישב בדוחק דס\"ל להנ\"י דזו אחת מן הסוגייאות המתחלפות בש\"ס והוצרך לזה מפני הדיוק שדייק הרשב\"א דלמה ליה להש\"ס לאורוכי כולי האי ולכך הוצרך לומר דהך סוגייא דס\"ל דאפי' לרב ושמואל אתייא ברייתא כרבנן דר\"י וכי קתני סיפא נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל דלא מיירי בקציצה אלא שמתעצמין על הפרעון ודוק:
עוד הקשו הרמב\"ן והרשב\"א והראב\"ד הביא דבריו הרב התרומות בשער מ\"ט ח\"ב לשיט' הגאונים ורבינו ז\"ל מההיא עובדא דרבה בר שרשם דפ' חזקת דל\"ב דקאמר אי מהדרנא ליה ארעא כו' אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלא אכבשוה לשטר משכנתא אוכלה שיעור אזוזאי דמגו דאי בעינא אמינא לקוחה היא בידי מהימנא כו' והשתא לדעתם איך ניצול רב\"ש מהשבועה הא הו\"ל כהא דטוען על המשכון דלא מפטר במגו והש\"ך בסי' קמ\"ט ס\"ק כ\"ד תירץ קושיא זו עפ\"י דרכו שכתב דלדעת הגאונים כל הנשבעים ונוטלין אם הם מוחזקים ויש להם מגו אין משביעין אותם ורב\"ש שטר היה לו על אותם המעות שהיה רוצה לגבות וכדמשמע התם וכמ\"ש רשב\"ם ושאר פוסקים בהדיא א\"כ אפי' לא היה מוחזק היה נשבע ונוטל מן היתומים א\"כ השתא שהוא מוחזק מודים הגאונים דפטור בלא שבועה בנק\"ח יע\"ש. וכבר כתבנו דהר' יונה והרשב\"א כתבו בשם הגאונים דאפי' בנשבעין ונוטלין כשהן מוחזקים נמי צריכין שבועה כמדובר לעיל ועיין עוד בשיטה המקובצת לבב\"ב דכ\"ב ע\"ג ד\"ה אוכלה שיעור זוזי שכתו' שם בשם הרשב\"א לתר' ההיא דרבה ב\"ש לדעת הגאונים עפ\"י מ\"ש הראב\"ד דהתם שאני שכבר אכל יע\"ש ולא תירץ כתי' הש\"ך אעפ\"י שהוא בחי' לשבועות תריץ יתיב ברייתא דאומן עפ\"י תירוץ הש\"ך כמ\"ש לעיל והיינו משום דהך תירוצא לא ניחא ליה לממריה בדעת הגאונים מאחר דאשכחן להגאונים דס\"ל איפכא כמדובר:
והרב גד\"ת בדפ\"א ע\"ד עלה לחלק ולומר דע\"כ לא כתבו הגאונים אלא דוקא כשאין המגו מעלה ומוריד לענין הממון עצמו דבלא כח המגו יש לו להוציא או להחזיק אלא שאם לא היה לו כח המגו היה מחוייב שבועה ואתה בא לפוטרו מהשבועה מכח המגו כגון בההיא דמשכון פי\"ג דמלוה שאם היו שם עדים שחפץ זה הוא משכון בידו ולא ידעו כמה אעפ\"י שאין לו בזה שום מגו הוא נוטל הממון שטוען עליו אבל לא יטול אלא בשבועה וכשאין שם עדים דיש לו מגו דשלו הוא לא נימא יועיל המיגו מיהא לפוטרו משבועה וכן בההיא דשותפין פ\"ט מה' שלוחים הל' ד' גבי שבועת השותפין והאריסין בין בעדים בין שלא בעדים הוא פטור מן הממון אלא שבעדים הוא מחוייב לישבע ובדליכא עדים רוצה להפטר מהשבועה מכח המגו משא\"כ בההיא דרב\"ש שטוען משכונא הן בידי ויש לי עליו חוב כ\"וך שאם היה קול שהיה של יתומים אינו נאמן עכשיו כשאכלה שני חזקה בחיי אביהם מועיל המגו על עיקר הממון דכיון שכל עצמו של המגו הוא בא על תמצית הטענה עצמה אגבה יועיל ג\"כ שלא ישבע דלא שייך לומר אין אומרים מגו לאפטורי משבועה כיון שאין אנו משתמשים ממנה בעצם ראשונה על פיטור השבועה את\"ד והביא כלל זה מרן החבי\"ב בכללי המגו שלו אות קס\"ט יע\"ש:
והנה אין ספק דהרב גד\"ת משמע ליה בכוונ' דברי רבינו במ\"ש שם בפי\"ג מה' מלוה דאם היו שם עדים שחפץ זה משכון בידו ולא ידעו עד כמה דאינו יכול ליטול אלא בשבועה כו' כמו שהבין הש\"ך בס\"ק ס\"ח וס\"ק ק\"ט דאפי' איכא עדים וראה נמי דהשתא לית ליה למלוה מגו כלל לא מגו דלקוחים ולא מגו דהחזרתי דאפ\"ה כיון שהוא מוחזק במשכון מהני תפיסתו להיות נאמן עליו עד כדי דמיו בשבועה ומש\"ה כתב דכיון דביש לו עדים זוכה בטענתו בלי שום מגו כשאין לו עדים דיש לו מגו והמגו בא לפוטרו מהשבועה דוקא כל כה\"ג לא אמרינן מגו לאפטורי כיון דעיקר המגו לא בא אלא לפוטרו מהשבועה דוקא ומלבד שיש לדחות דאפשר דכונת רבינו הוא כמו שהבין הסמ\"ע בס\"ק מ\"ח והרב מש\"ל דבדליכא עדי ראיה דאיכא מגו דהחזרתי דוקא הוא דקאמר רבינו דנאמן מלוה עד כדי דמיו מטעם מגו אבל כי איכא עדים וראה דלית ליה מגו כלל לא מהימן מלוה: ואעפ\"י שהש\"ך דחה דברי הסמ\"ע בזה דא\"כ למה פשיטא ליה לרבינו טפי בדאיכא עדים על המשכון דלא מהימן אלא בשבועה כיון דהתם נמי לא מהימן אלא במגו דילמא מהימן נמי בלא שבועה בנק\"ח אלא בהיסת במגו דהחזרתי ומאי אולמיה דיש עדים מאין עדים כמ\"ש הסמ\"ע דאין זה מגו טוב דניחא ליה לשקר בעיקר ההלואה טפי מלטעון החזרתי אין בזה טעם דילמא ניחא ליה טפי בזה מבזה כיע\"ש:
כבר ביאר טעמו הרב מש\"ל דרבינו אזיל לשיטתיה דס\"ל דבטענת החזרתי צריך השומר לישבע בנק\"ח כמ\"ש בספ\"ו מה' שאלה ופקדון וביאר טעמו מרן כ\"מ בפ\"ב מה' שכירות דכל טענה שטוען השומר כדי ליפטר צריך שבועה כיון שהודה שנעשה שומר ואף דה\"ה פליג אהא וס\"ל דבטענת החזרתי ישבע היסת לאו אליבא דרבינו קא\"ל כו' אלא אליבא דידיה קא\"ל דאיהו פליג על רבינו וס\"ל כהראב\"ד דהשיג עליו כיע\"ש:
וראיתי למורי הרב בס' שער המלך בה' גזילה די\"ז סע\"ד שדחה דברי המ\"ל שהרי מדברי ה\"ה בספ\"ו מה' שאלה ופקדון מוכח בהדיא שאף אליבא דרבינו אמרו שכ\"כ שם ואולי מפני שנתן כאן סימנים אמר כאן רבינו שישבע בנק\"ח וכן מפורש בהדיא בדברי רבינו שבפ\"ב מה' שכירות ואדרבא דברי מרן הכ\"מ שם צ\"ע כמו שתמהו עליו הלח\"מ והמש\"ל גופיה שם ומהתימא עליו שנמצא סותר את עצמו ומתוך כך כתב הוא דטעמו של רבינו הוא כמ\"ש הסמ\"ע דמגו דהחזרתי לא הוי מגו טוב ומשום דהוי מגו דהעזה את\"ד יע\"ש:
והנה מ\"ש דמגו דהחזרתי חשיב מגו דהעזה לא זכיתי להבין דבריו בזה דכיון דהשתא נמי דטעין דהלוהו כ\"וך טפי ממ\"ש הלוה הרי מעיז פניו בפני הלוה וא\"כ הו\"ל המגו ממעיז למעיז ואין כאן מגו דהעזה וסבור הייתי לומר דלהכי לא חשיב מגו דהחזרתי מגו טוב משום שמתיירא הוא לטעון כן שמא למחר יראו המשכון בידו וימצא שקרן למפרע אמנם הא ליתא כמבואר בדברי הסמ\"ע סי' ס\"ד סק\"ד וסי' קל\"ג סק\"ה וכדברי הש\"ך בסי' ס\"ד סק\"ד יע\"ש: כי ע\"כ נלע\"ד דהעיקר כמ\"ש המש\"ל דרבינו אזיל לשיטתיה ומה שהקשה מורי הרב דאדרבא דברי רבינו בפ\"ב מה' שכירות מבוארים הפך מ\"ש מרן כ\"מ אפשר ליישב דברי מרן כ\"מ בהדק לשונו של רבינו שם בדי\"ב שכתב וז\"ל או שאמר כן היה אבל החזרתי לך ונסתלק השמירה ולא נשארה בינינו תביעה הרי הנתבע נשבע שבועת היסת כו' דמה זה אריכות לשון שכתב הרב ונסתלקה השמירה ולא נשארה בינינו תביעה ולמה לא כתב בקיצור או שטען כן היה אבל החזרתי לך כו' אמנם כונת רבינו לומר שטענת השומר היא דמעיקרא כך היה תנאו עמו שבחזרת הפקדון יסתלק השמירה ולא ישאר לו דין שומר להשביעו אח\"ך כשיתבע ממנו לא החזרתי לי ואדעתא דהכי קבל עליו שמירת הפקדון שלא לדון עמו כדין שומר אבל כשטוען סתמא החזרתי לך הפקדון אז הוה ליה ככל שומר דעלמא דחייב לישבע מן התורה וכמ\"ש בסוף פרק ו' מהלכות שאלה ופקדון ושוב ראיתי להרב בני יעקב בתשובה סימן י\"ב דר\"ך ע\"ב יישב כעין זה דברי מרן כ\"מ ז\"ל ועיין עוד שם ודוק. ומה שהוקשה לו למו\"ה במ\"ש המ\"ל דאף ה\"ה לא אמרה אליבא דרבינו כו' דמדבריו בספ\"ו מה' שאלה מבואר דאף אליבא דרבינו אמרה כו' אפשר לומר דכיון דבלשון אולי אמרה למילתיה ה\"ה ז\"ל ש\"מ דספוקי מספק\"ל בדעת רבינו והמש\"ל לא כתב דלאו אליבא דרבינו אמרה אלא עמ\"ש ה\"ה ז\"ל בפשיטות בפ\"ב מהלכות שכירות דבטענת החזרתי אין בו שבועת השומרים ע\"ז כתב דלא כתב כן בפשיטות ה\"ה ז\"ל אלא אליבא דידיה ולא לדעת רבינו שהרי בספ\"ו מהלכות שאלה כתב להפך וה\"ה ז\"ל שם לא החליט שאמרו שם לומר דשאני התם שנתן סימנים אלא בדרך אולי אמרה למילתיה ש\"מ דמ\"ש כאן בפשיטו' אליבא דידיה קאמר הכי ומ\"ש עוד מ\"וה ז\"ל שהרב מ\"ל סותר את עצמו כו' ראה זה מצאתי בגליון ספר מ\"ל לא' מרבני קושט' הוא מהר\"ן יאודה ן' יקר ז\"ל כתב שם וז\"ל עיין לעיל פ\"ב מה' שכירות והדברים ההם הם מיסוד הרב כמוהר\"א רוזאני\"ש ז\"ל ודברים אלו שבכאן הם מיסוד הרב המחבר ומכאן מודעא רבה לרוב הדברים שבאו בתוך דברי הרב המחבר שהם ממוהר\"א הנז' אם המצא תמצא סתירה ממקום אחר שלא יקשה סתירת המאמרים עכ\"ל ועיין בס' שם הגדולים אות היו\"ד סי' צ\"ד ובכן ע\"פ דברי המש\"ל בכונת דברי רבינו וכן למ\"ש הסמ\"ע ממילא נדחה קראו לה לכלל זה שהוציא הרב גדולי תרומה ז\"ל מדבריו כמובן:
ולבר מן דין אף למה שהבין הגד\"ת בהבנת דבריו ז\"ל דכשיש עדים שבמשכון בא לידו אפילו איכא עדי ראיה דליכא מיגו כלל קאמר דנאמן מלוה עד כדי דמיו וכמו שהבין הש\"ך אכתי כי ליכא עדים שבמשכון בא לידו ודאי דאין המלוה נאמן עד כדי דמיו אלא מטעם מיגו וכמבואר מריש דברי רבינו שם בפי\"ג מה' מלוה ריש ד\"ג ובדברי מרן בש\"ע כאן בדין שלפנינו ולקמן סח\"י דכל דלית ליה למלוה מיגו דהחזרתי או לקוח לא מהני תפיסתו במשכון כלום אפילו הודה הלוה שבתורת משכון בא לידו וכמ\"ש אנן יד עניי לעיל ד\"ה והש\"ך כו' וכיון שכן איך כתב הרב ז\"ל דהכא דאין המגו מועיל לעיקר הממון כו' משו\"ה אית לן למימר דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן כו' והלא עיקרו של מיגו זה בעצם ובראשונה אינו בא אלא על הממון וכיון שכן אגבו הול\"ל שיועיל ג\"כ לשבועה ואע\"פ דכשיש עדים שבמשכון בא לידו אע\"פ דליכא מיגו מועיל טענתו לעיקר הממון ליטול מה יושיענו זה להיכא שאין עדים דאי לאו מיגו לא שקיל הא ודאי אתמהא וצ\"ע:
ואת זה ראיתי לה\"ה ז\"ל בפ\"ב מה' שכירות שכתב דהרמ\"ה ז\"ל הוא מכת הסוברים דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן בשום מקום ודלא כיש מפרשים שסוברים דדוקא בשבועת השומרים נאמר כלל זה יע\"ש ובב\"י ר\"ס רצ\"ו:
ולכאורה ק\"ל דחזינא ליה להרמ\"ה בפרטיו הובאו דבריו בש\"מ לבב\"ק דקי\"ד עלה דמתני' דהכיר כליו וספריו שחולק בדין מלוה על המשכון כסברת הגאונים ורבינו וס\"ל דנאמן לטעון עד כדי דמיו בשבועת היסת במגו דלקוח או החזרתי יע\"ש ועכ\"ל דמשמ' ליה להרמ\"ה דגבי מלוה על המשכון דהמגו עקרו בא להחזיקו בממון אגבו נמי נפטר משבועה ודלא כהרב גד\"ת שכתב דהכא לא בא המגו מעיקרא לממון ועיין למורי הרב שם בה' גזילה די\"ז ע\"ג שדחה כללו של הרב גד\"ת ז\"ל מדברי רבינו בפ\"ט מה' טוען ד\"ב ופ\"ד מהלכות גזילה די\"א דמבואר מדבריו שם דאפילו היכא דהמיגו מועיל לעיקר הממון ליטול ואי לאו המיגו דזה חייב לשלם אפילו הכי לא מהני ליה לפוטרו משבועה יע\"ש:
וראיתי עוד למו\"ה שם שרצה לומר בדעת רבינו דכל שהמיגו מועיל לפוטרו שלא לשלם אבל לא ליטול מהני ליה נמי לפוטרו משבועה בנק\"ח ואינו נשבע אלא היסת ורצה לדקדק כן מדברי רבינו וה\"ה בספ\"ב מה\"ש ובהכי ניחא ליה מה שהוקשה לו להגד\"ת בדברי הראב\"ד בהשגות פי\"ד מהלכות טוען. ושוב דחה זה ממ\"ש הר\"ן פרק כל הנשבעין בשם הר\"י ן' מיגאש עלה דקאמר רבא לרמב\"ח שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה יע\"ש באורך וסיים ומינה תברא למ\"ש הג\"דת ז\"ל במכ\"ש את\"ד יע\"ש. ואני אומר דמהא ליכא תברא לדברי הגד\"ת דאע\"פ שלפי מה שפי' הרב ז\"ל בהא דפריך רבא א\"כ שבועת השומרים דחייב רחמנא הכי משכחת לה מבואר דס\"ל לרבא דאין חילוק בין היכ' שהמיגו בא לפוטרו משבועה גרידא להיכא שמועיל לפוטרו אף מממון ומש\"ה הוצרך לאוקומה שבועת השומרי' בדאפקיד גביה בשטר מ\"מ לפום קושטא דמילתא דאנן קיימא לן דשבועת השומרים איתיה נמי אפילו בדלא אפקיד גביה בשטר וקי\"ל נמי כדקאמר רב ושמואל דכי אית ליה מיגו לבע\"ה דלא שכרתיך מעולם דפטור בע\"ה משבועה ואינו נשבע אלא היסת וכמ\"ש רבינו בפי\"א מה' שכירות ומהר\"י ן' מיגאש בשיטתו בשבועות דמ\"ז ע\"ג ד\"ה נקטינן השתא כו' יע\"ש איכא למימר שפיר דמש\"ה מהני גבי שכיר מגו לפוטרו משבועה אע\"ג דבעלמא לא מהני משו' דהכא שאני דכיון דהמגו מהני לפוטרו מממון מהני נמי לפוט' אף משבועה והכא נמי אפשר דהכי ס\"ל מיהו ס\"ל דאין לומר כן אלא בדרך פשרה כי היכי דלא תקשי לרב ושמואל משבועת השומרים אמנם רמב\"ח דאפליג לשבוחי מילתא דרב ושמואל ואמר כמה מעליא האי שמעתתא דמשמע דהדין מוכרח בעצמו להכי אקשי ליה מאי מעליותא כו' וכמו שכ\"כ הר\"ן ז\"ל לפי דרכו בפי' השמועה בשם רב שרירא גאון יע\"ש ומיהו אפשר לומר דטעמא דגבי שכיר מהני מיגו לפוטרו לאו משום דמהני לפוטרו מממון הוא אלא משום דכיון דשבועה זו מדרבנן בעלמא היא ורוב פעמים יכול לברר שעשה עמו מלאכה בעדים לא ראו לתקן בזה כלום כמ\"ש הר\"ן ז\"ל ועיין עוד במ\"ש רבינו בפי\"א מה' שכירות הל' ז' דהיכא דהבע\"ה והשכי' חלוקים בקציצה אם הבע\"ה כופר בכל כגון שאומר כ\"וכ קצצתי לך וכבר נתתיו לך שהשכיר מודה במה שנתן או שאומר לו הילך אם אין עדי' כששכרו או שתבעו אחר זמנו דהשתא אית ליה לבע\"ה מיגו דלא שכרתיך אינו נשבע בע\"הב אלא היסת כיע\"ש:
ולכאורה קשה דכל כה\"ג הו\"ל מיגו לאפטורי משבועה כיון דבדאיכא עדים ששכרו ולא ידעו כמה פסק נשבע בע\"הב שבועה חמורה כמ\"ש רבינו ז\"ל שם וא\"כ כי ליכא עדים ששכרו למה יפטר כיון דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ושוב ראיתי בחי' מהר\"י ן' מיגאש לשבועות שנתן טעם לזה שלא יהא דין הקציצה חמור מדין נתתי והשכיר אומר לא נטלתי דהיכא דאית ליה מיגו לבע\"ה נשבע בע\"הב היסת ונפטר לענין קציצה נמי דינא הכי יע\"ש. ומדהוצרך לומר טעם זה גבי קציצה משמע דגבי בע\"הב אומר נתתי ושכיר אומר לא נטלתי דמפטר בע\"הב בשבועה חמורה במיגו לאו היינו מטעמא שכתב הר\"ן ז\"ל משום דכיון דרוב פעמים יכול לברר בעדים לא ראו חכמים לתקן בזה כלום דא\"כ האי טעמא גופיה שייך נמי בקציצה אלא משמע דס\"ל כדאמרן מעיקרא דגבי בע\"הב אומר נתתי ושכיר אומר לא נטלתי שאני דכיון דאהני המגו לפוטרו מממון מהני נמי לפוטרו משבועה משא\"כ בקציצה דאפי' בלא מגו לא היה חייב אלא שבועה ונמצא שהמגו לא בא אלא לפוטרו משבו' לבד ולהכי אית לן למימר שלא יהא המגו פוטרו משבועה לכך הוצרך למתלי טעמא שלא יהא דין הקציצה חמור מדין נתתי ולא נטלתי ועיין בדברי הר\"ן ז\"ל שם בפרק כל הנשבעין שהביא דברי רבינו והר\"י ן' מיגאש הללו בקיצור ודוק:
ודע דבענין שבועת האריסין והשותפין כתב רבינו בפ\"ט מה' שלוחין הל' ד' והביא דבריו הטור בסי' צ\"ג ס\"ו וז\"ל אע\"פ שאין שם עדים שזה אריסו או שותפו אלא הוא מודה מפי עצמו כו' אבל לא גזלתי כלום הרי זה נשבע בנק\"ח שאין אומרים מיגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מממון עכ\"ל וכתב מרן ז\"ל בכ\"מ ובב\"י שכ\"כ הרא\"ש בריש שבועת הדיינים בשם מהר\"י ן' מיגאש ז\"ל ורבינו נמשך אחר דעת רבו עכ\"ל וז\"ל מהר\"י ן' מיגאש שהביא הרא\"ש ז\"ל ועוד כתב דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה כו' הילכך האי מאן דתבע ליה לחבריה לקמן לדינא וא\"ל דשותפא דידי הוית ופליגנא בהדך תנאי עלך מקמי דנפלוג בהדך דתשתבע לי על שמא וקמודה ליה חבריה דשותפא דידיה הוה מיהו קאמר דלא אהני ליה בש\"פ מעולם אע\"ג דליכא סהדי בההיא שותפותא ואיכא למימר מיגו לא אפטר מההיא שבועה אלא משבעינן ליה עכ\"ל:
וק\"ל טובא בדבריו למה זה נקט מילתיה בשחלקו ובשהתנה עמו שישבע לו אחר חלוקה והרי אפילו לא חלקו נמי מצי לאשמועי' דדינא הכי דכיון דליכא עדים בעיקר השותפות הא אית ליה מיגו דלא נשתתפתי דמצי למפטר נפשיה וכמ\"ש רבינו ז\"ל. תו ק\"ל דהשתא דנקט מילתיה בשחלקו ובשטוען שהתנה עמו שישבע לו אחר חלוקה אפי' איכא עדים בעיקר השותפות נמי הוה מצי לאשמועינן דאע\"ג דאית ליה מיגו דלא התנית עמי דכי טעין הכי מפטר משבועה כמ\"ש רבינו בפ\"י מהלכות שלוחין ה\"ב והטור בסי' צ\"ג דט\"ו והן דברי הרי\"ף בס\"פ כל הנשבעין אפ\"ה מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן ולמה זה ארכביה אתרי ריכשי שטוען שהתנה עמו שישבע אחר חלוקה ובדליכא סהדי שותפותא הא ודאי תימא לכאורה. וחששתי ומצאתי בחי' מהר\"י ן' מיגאש עצמו שנדפסו מקרוב כתוב שם בתוך לשון זה שהביא הרא\"ש וכנראה שהיא הגהה ע\"ד הרב והכניסוהו בתוך לשון הרב וז\"ל וקמודה ליה חבריה דשותפא דידיה הוה מספקא לי אמאי לא אמר כגון שלא חלקו וליכא עדים דהוי שותפיה ומשבע ליה על טענת שמא אע\"ג דאיכא למימר מיגו ואמאי נקט מילתיה בחלקו מיהו קאמר דלא אהני ליה ככתוב בדברי הרא\"ש יע\"ש:
ונלע\"ד דממילת מספקא לי עד מילת חלקו הוא לשון הגה שהכניסו אותה בתוך לשון הרב וכונתו להקשות ע\"ד הרב מה שהקשינו בתחילת דברינו וברור. והנלע\"ד דלהכי נקט מילתיה הרב ז\"ל בכה\"ג לאשמועינן דאפי' כי אית ליה תרי מיגו לאפטורי משבועה דהיינו מיגו דלא התנית עמי ומיגו דלא הייתי שותף עמך אפ" + ], + [ + "שורש מלוה על המשכון ונאבד המלוה \n על המשכון כו' שהרי המלוה חייב בדמי המשכון כו'. נ\"ב עיין במ\"ש הסמ\"ע סקכ\"ט ובמה שהשיג על הע\"ש והדין עמו ועיין להרב ראש יוסף אות ל\"א ובמה שיש לגמגם על דבריו שם יע\"ש:
ומ\"ש עוד רבינו אמר \n המלוה סלע הלויתיך עליו כו' ישבע הלוה שהרי הודה במקצת כו'. עיין להר\"ן בס\"פ שבועת הדיינים שכתב בשם הרמב\"ן דטעמא דחשיב מודה מקצת הוא מפני שהוא מודה לו בעיקר החיוב שאפילו ישנו לפקדון בידו מ\"מ הוא חייב לו באותו העודף שעל כדי דמיו ואם אבד נמי הוא חייב לו בהם אע\"פ שאם לא אבד אינו גובה ממנו עד שיחזיר לו כיון שהוא נאמן בכך בשבועה מודה מקצת הוא דתרתי מילי נינהו והודאה דיליה הודאה גמורה היא ומיהו דוקא בכה\"ג הוא חייב מפני שהודה במקצת אבל בממון שחבירו נאמן עליו בשבועה ונתבע כופר בכל אין מחייבין אותו שבועה לומר כיון שהנתבע נאמן עליו בשבועה הרי הוא כאלו הודה עליו במקצת כו' דאינו דומה למשנתינו לפי שאין אנו מחייבין הלוה מפני שהמלוה נאמן בשבועה שאבד המשכון אלא מפני שהלוה עצמו הודה במקצת ההלואה ומיהו בין לית לך ובין לויתי ואיני יודע אם פרעתי מודה מקצת הוא שאע\"פ שלא הודה כלום בפטור מ\"מ מתוך תשובתו נתחייב הוא במקצת עכ\"ל הרמב\"ן ז\"ל והביא דבריו הרשב\"א בחי' יע\"ש:
ואיכא למידק דמאי שנא מלוה על המשכון והלוה הודה במקצת דלא חשיב לוה מודה מקצת אלא עד דמשתבע מלוה שאבד המשכון מההיא דהאומר בין לית לך ובין איני יודע אם פרעתי שכתב הרמב\"ן ז\"ל דחשיב מודה מקצת מטעמא דכיון דהלוה טוען שמא הו\"ל בריא בחיובא וספק בחזרה ואין המלוה צריך לישבע כלל כמבואר בש\"ע סימן ע\"ה ס\"ט וא\"כ ה\"נ כיון דהלוה טוען שמא המשכיר ביד המלוה וחיוב ההלואה ברורה הו\"ל ברי בחיובא וספק בחזרה ויהיה המלוה נאמן בלי שבועה והלוה יתחייב שבועה מודה מקצת מיד ואף שהר\"ן כתב שם על דברי הרמב\"ן הללו דהא דמלוה על המשכון ואומר ששלש דינרים הוה שוה דמי לאומר איני יודע אם הלויתני דפטור הלוה למאי דקי\"ל כר\"י ור\"ן הדבר קשה דכיון דעיקר ההלואה ברורה שהלוה לו סלע א\"כ כשיש ספק אם המשכון ביד מלוה או לא הו\"ל כס' אם פרעו או לא וכאומ' הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך ולמה דימה אותו הר\"ן לאומר איני יודע אם הלויתני:
ונראה לישב דדוקא גבי אומר איני יודע אם פרעתיך חשיב לוה בריא בחיובא וס' בחזרה וגובה המלוה בלי שבועה משום דטענת שמא של הלוה היא טענה גרועה שאלו פרעו הו\"ל למידע אם פרעו או לאו הילכך נאמן מלוה בלי שבועה אבל הכא במלוה על המשכון אע\"ג דהלוה בריא בחיובא וס' החזרה הוא מ\"מ אין טענת השמא שלו גרועה כיון דהמשכון ביד המלוה אין הלוה יכול לידע אם נאבד המשכון או אם עדיין הוא קיים בידו של מלוה הילכ' כל כה\"ג לא מהימן מלוה בלי שבועה ובהא אפליגו הרמב\"ן והר\"ן דלדעת הרמב\"ן לא מהני האי טעמא דאין השמא גרוע להחשיב טענת הלוה כאומר איני יודע אם הלויתני דפטור לגמרי כיון דס\"ס הכא עיקר חיוב ההלואה ברור והס' הוא אם פרעו משא\"כ באומר איני יודע אם הלויתני דהס' הוא בעיקר החיוב וגם לא דמי לאומר איני יודע אם פרעתיך דהתם השמא הוא גרוע והכא אינו גרוע הילכך משמע ליה להרמב\"ן לומר דהכא מיהא אהני האי טעמא לחייב שבועה למלוה אמנם דעת הר\"ן הוא דהכא כיון דטענת השמא אינו גרוע הו\"ל ממש כההיא דהאומר איני יודע אם הלויתני דפטור הלוה לגמרי אם היה הדין נותן דחיוב הודאתו תלוי בחזרת המשכון אלא שלדעתו אינו תלוי זה בזה כמ\"ש שם וז\"ל ודברי הרמב\"ן ז\"ל אינם ברורים אצלי דאם איתא דבמשכון דלא שוה לוה לא מחייב למלוה מידי עד דמהדר ליה משכוניה כשהלוה מודה ואומר ששלשה דינרים היה שוה למה מחייב והרי אין כאן הודאת ממון אלא גורם לממון ולא עוד אלא אפי' נשבע אחרי כן שאינה ברשותו לוה פטור כיון שבעת ההודאה פטור כו' ועו' שלפי דבריו שהוא אומר שאינו חייב כלום למלוה עד דמהדר ליה משכונה כי מקשי התם בפרק המפקיד עליה דרב הונא דאמ' משביעין אותו שבועה שאינ' ברשותו ולא הוה ס\"ד דמתני' במאמינו תיקשי ליה לוה אמאי חייב שהרי אין למלוה לישבע שאינה ברשותו אי ליתיה לדר\"ה ונמצא לוה אומר איני יודע אי חייב אני לך כלום וא\"נ איתא לדר\"ה אמאי מיחייב לוה הא שבועה זאת לא ליפות כחו של מלוה היא אלא מפני חשש שמא עיניו נתן בה ונמצא לוה לפי הודאתו פטור מן הדין כל כמה דלא מהדר משכוניה ולמה נאמן המלוה בשבועה כדי לחייב הלוה שהוא פטור מן הדין אם איתא דהכי הוא ואע\"ג דבאבידת המשכון מלוה בריא ולוה שמא הו\"ל כאומר מנה לי בידך והלוה אומר איני יודע אם הלויתני דקי\"ל כר\"ן ור\"י דפטרי בפ\"ק דכתובות דף י\"ד לפיכך אני אומר דבמשכון דלא שוה אפילו ידעינן בודאי דאיתיה בידיה דמלוה אע\"פ כן חייב לוה לפרוע למלוה העודף שאע\"פ שהמלוה עובר בלא תחמוד אפי\"ה ממוניה אית ליה גביה דלוה דהיינו אותו העודף ואע\"פ שאפשר שאין ב\"ד נזקקין לכוף את הלוה כל זמן שהמלוה עובר בלא תחמוד היינו כדי לכוף את המלוה שלא יעבור על לאו זה אבל אין הלוה נפטר מחיובו וחייב בבא לצאת ידי שמים לפורעו את העודף דכיון דלא קי\"ל כשמואל דאומר בגמ' אבד קתא דמגלה אבד אלפא זוזי אין חיוב ההלואה תלויה במשכון כלל אלא בשכנגדו ושויו עכ\"ל:
הנה העתקתי רוב לשונו מפני שיש לע\"ד לעמוד בדבריו בכל מה שתמה בזה על דברי הרמב\"ן והן קדם אומר דק\"ל טובא בדבריו הללו דלפי דעתו שסובר שכל שחיוב ההלואה תלויה בחזרת המשכון אין המלוה נאמן בשבועתו לחייב את הלוה דכל כה\"ג הו\"ל כאומר איני יודע אם הלויתני דאע\"פ שהמלוה טוען בריא והלוה טוען שמא פטור הלוה למאי דקי\"ל כר\"י ור\"ן דפ\"ק דכתובות אם כן היכי קאמר התם בפ' שבועת הדיינים ופרק האומנין בברייתא ר\"א דהמלוה את חבירו על המשכון ונאבד המשכון דישבע המלוה שנאבד ויטול מעותיו אלמא דמלוה נאמן בשבוע' להוציא מיד הלוה וההיא מיירי אפילו בדשוי משכון שיעור זוזי כדאמרינן התם בגמ' ולפי דעת הר\"ן כל כה\"ג שהמשכון שוה שיעור החוב חיוב ההלואה תלויה בחזרת המשכון ולמה לא יפטר הלוה כההיא דאומר איני יודע אם הלויתני וליכא למימר דהא מילתא ר\"א קאמר לה ואנן לא קי\"ל כר\"א דהא ודאי בורכא היא דמאי דלא קי\"ל כר\"א הוא במאי דמשוי למלוה כש\"ח ולא כש\"ש אבל מ\"מ מדר\"א נשמע לדידן דהיכא דנאנס המשכון ישבע המלוה ויטול מעותיו וכמו שהכריח הר\"ן ז\"ל בתשו' סימן ך':
ואין ספק לע\"ד כי זה הכריחו להרמב\"ן ז\"ל לומר דישבע המלוה ואח\"ך יתחייב הלוה באותו דינר ולא דימה אותו לההיא דאומר איני יודע אם הלויתני וכמ\"ש הר\"ן משום דקשיתיה הא דר\"א דברייתא ומתוך כך משמע ליה דכל כה\"ג שעיקר החיוב של ההלואה ברור והספק הוא בפרעון המשכון כיון דאין השמא של הלוה גרוע אהני למחייביה למלוה שבועה וליטול ולא מפטר לגמרי באומר איני יודע אם הלויתני כיון דס\"ס עיקר החיוב ברור והפרעון ס' כן נראה לע\"ד ודברי הר\"ן ז\"ל צל\"ע:
גם מה שהוקשה לו להר\"ן בדברי הרמב\"ן בתחילת דבריו דהכא אין כאן הודאה בממון אלא בדבר הגורם לממון ודימה זה לההיא דמשביע ע\"א לע\"ד אחרי שאלת המחילה הראויה לגדולת חכמתו אין דמיונו עולה יפה דהתם שאני דעדותו של ע\"א אינו מחייבו ממון אלא שבועה והשבועה אינה ממון אלא גורם לממון אבל הכא הודאתו של הנתבע שהודה בחיוב הדינר הודאת ממון גמור הוא אלא שחיוב זה יש לו מקום פטור בחזרת המשכון וכל שלא החזיר לו המשכון חשבינן ליה כאלו פרעו אותו דינר למלוה ע\"י עכוב המשכון וכשמחזירו לו הרי הוא חייב לו בדינר מפני הודאתו הילכך כיון דמקום פטור זה שיש ללוה תלוי ביד מלוה והוא נאמן בשבועה שלא פרעו קאמר הרמב\"ן שפיר דחשיב הודאת הלוה בדינר הודאה גמורה בממון וכבר ראיתי למוהר\"ם ז\"ל בחי' אשר סביב להרי\"ף שדחה ראית הר\"ן הלזו שהביא מההיא דמשביע ע\"א וכדאמרן יע\"ש:
גם מה שהוקשה לו עוד דלפי דברי הרמב\"ן ז\"ל כי מקשה התם בפרק המפקיד עליה דר\"ה ולא הוה ס\"ד דמתני' במאמינו תקשי לן לוה אמאי חייב כו' וא\"נ איתיה לדר\"ה לוה אמאי חייב כו' הדבר ברור לע\"ד דדעת הרמב\"ן הוא דבלאו מילתיה דר\"ה הוה ידע תלמודא שפיר דכל שמלוה בא להוציא ממון מיד הלוה ודאי דאין מוציאין מידו עד שישבע המלוה שבועה שאינה ברשותו וכדקתני ר\"א בברייתא בהדיא ישבע מלוה ויטול ולהכי לא היקשה לו מידי ממתני' אמנם ר\"ה דחדית לן דאפי' כשאין המלוה בא להוציא מיד הלוה כי ההיא דשילם ולא רצה לישבע דאפ\"ה משביעין אותו מטעמא דשמא נתן עיניו בה להכי ק\"ל ממתניתין שפיר:
גם במ\"ש הר\"ן דאפילו נשבע המלוה אח\"ך אכתי אין זה מודה מקצת כיון שבעת הודאתו היה פטור ודימה זה לההיא דמה שהנחת אתה נוטל כו' קשה שהרי בסוף דבריו כתב הוא ז\"ל דבענין תובע מחבירו ן' הלואה ון' מחמת חבלה כל שעדיין לא נשבע הנחבל על חבלתו לא חשיב נתבע מודה מקצת לפי שעדיין אין לתובע אצלו ממון אלא גורם לממון דמי יימר דמשתבע מיהו לאחר שנשבע על חבלתו ועדיין התובע עומד על תביעתו ן' הלואה ונתבע כופר בכל מסתברא דחייב דהיינו דר' חייא קמייתא כו' ואע\"פ שבעת תביעתו לא היו כאן עדים וחזינן לעיל שכל שיצתה הודאה מפי הנתבע בפטור אע\"פ שאחר כך בא לו צד חיוב אינו מתחייב עליה נ\"ל שאין למדין ממנה לנדון זה דשאני התם דעל הודאתו אתה מחייבו אבל בדר' חייא קמייתא על הודאת עדים אתה מיחייב ומה יעשה זה שבתחילת לא היו לו עדים ואחר כך באו עדים ונחבל נמי כשנשבע הרי אנו עדיו עכ\"ל:
ולפי דבריו הללו אף במלוה על המשכון נמי שפיר איכא למימ' דכשנשבע מלוה על המשכון שאינו ברשותו מתחייב לוה השתא בהודאתו על הדינר מטעמא דרבי חייא קמייתא ומאי ק\"ל ז\"ל לדברי הרמב\"ן ודימה זה לההיא דמה שהנחת אתה נוטל ויש לישב ודוק ועיין להר\"ב שמואל בביאורו לסי' זה ד\"ק ע\"ב שעמד על תשוב' הר\"ן במה שעלה על דעתו שם לומר דמלוה על המשכון וטוען ללוה שנאנס דפטור הלוה מחיובו כההיא דהאומר איני יודע אם הלויתני ושוב דחה זה הר\"ן מבריית' דקתני ר\"א ישבע ויטול מעותיו כו' והוקשה לו להרב הנז' דהיכי ס\"ד דהר\"ן לומר דהכא הוה ליה כאומר איני יודע אם הלויתני כיון דהלואת הלוה היא ברורה והס' הוא במשכון אי איתיה גבי דלוה והו\"ל כאומ' איני יודע אם פרעתיך ותירץ הוא ז\"ל דה\"נ כיון דודאי נתן לו משכון ואי הוה ידעינן דאיתיה גבי לא הוה כייפינן ליה לפורעו השתא דלא ידעינן נמי אמרינן אין ס' אי איתיה גביה או לא מוציא מידי ודאי שנתן לו ולכן אמר הר\"ן ז\"ל דחשיב כאומר לא ידענא אם הלויתני כו' עכ\"ל. ולא ביאר לנו הרב ז\"ל לפום קושטא דמילתא שהכריח הר\"ן מברייתא דר\"א דנשבע ונוטל למה לא נאמר כן דהו\"ל כאומר איני יודע אם הלויתני ומאי שנא דהתם פטור והכא חייב ואי משום דברייתא קמ\"ל דזה לא חשיב איני יודע אם הלויתני אלא כאומר איני יודע אם פרעתיך אם כן תקשי לן אמאי חייב המלוה שבועה שנאנס אפי' שבועה נמי לא תבעי מלוה כיון דהו\"ל לוה בריא בחיובא וספק בחזרה מיהו לפי האמור ומדובר לעיל בדעת הרמב\"ן ז\"ל דהכא כיון דהשמא אינו גרוע להכי מחייב המלוה שבועה הנה נכון ודוק ועיין עוד מ\"ש הרב הנז' שם ע\"ד דהר\"ן ז\"ל בתשו' הנז' ובחי' סובר כדעת הרמב\"ן ז\"ל דלא חשיב הלוה מודה מקצת בטוען ג' דינרים היה שוה עד דמשתבע מלוה שנאבד המשכון ואינו ברשותו הפך מ\"ש בפי' ההלכות וכ\"כ גם כן מהרש\"ך בתשו' ח\"א סי' קמ\"ז יע\"ש:
ולענין הלכה לא נ\"מ מידי מהאי פלוגת' דהרמב\"ן והר\"ן לפום קושטא דמילתא דקי\"ל כר\"ה דצרי' המלוה לישבע שבועה שאינה ברשותו ושצריך שישבע אותה תחילה קודם שישבע הלוה שג' דינרים היה שוה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. מיהו שמעינן מדברי הר\"ן ז\"ל דאם המלוה לא רצה לישבע שבו' שאינה ברשותו אע\"פ שאין כופין ללוה לפרוע הדינר היתר על המשכון מיהו בבא לצאת י\"ש חייב הוא לפורעו וה\"ה אפי' ידעינן בודאי שהמשכון ברשותו ואפשר שאף הרמב\"ן מודה בזה להר\"ן אלא דאיהו ס\"ל דמשום דחייב בבא לצאת י\"ש לא חשיב מודה מקצת עד שיודה בדבר שחייב בב\"ד כן נראה לע\"ד ועיין במה שאכתוב לקמן בע\"ה:
ומ\"ש עוד רבינו סלע הלויתיך עליו כו' ואחר כך ישבע מלוה ויכלול בשבועתו כמה היה שוה נ\"ב עיין להר\"ב ראש יוסף באות ל\"א שכתב דנראה ג\"כ שאם אמר המלוה איני יודע כמה היה שוה וכן הלוה דישבע המלוה שאינה ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע כמה היה שוה ויטול כל מאי דחזי ליה דאינו שוה יותר לפחות ממה שיראה לו והשאר שיש יותר בהלואה יטול עכ\"ל וכונתו ז\"ל שיכלול בשבועתו שאינו יודע בבירור ששוה יותר משיעור זה דחזי ליה לפחות וכתב עוד ואם אי אפשר לו לעמוד על זה אז לא יטול כלום ולא יתן כלום ומ\"מ צריך המלוה לישבע שאינה ברשותו עכ\"ל וכ\"כ מרן החבי\"ב בסי' ע\"ב הג\"הט אות י\"ו וז\"ל והיכא דתרויהו לא ידעי כלל מה היה שוה זה הפסי' הלואתו וזה הפסיד משכונו ואם האחד טוען על חבירו אתה ידעת ששוה כך ישבע היסת שאינו יודע ונפטר הרדב\"ז ח\"א סי' רכ\"ח עכ\"ל ועיין להרב בעל התרומות שער ל\"ח ח\"ג ס\"א וס\"ב:
ועיין למרן בש\"ע שכתב עוד שם וז\"ל ואם יש למלוה עדים שנאבד נוטל שקלו בלא שבועה ועיין מ\"ש ה\"ה ז\"ל בפרקין שדין זה לא נתבאר בגמ' אבל פשוט הוא פ' הגוזל בתרא הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך חייב כשתובעו מלוה וכשאין עדי' שנאבד בדין הוא שיטול מלוה בלא שבועה אלא שכיון שצריך לישבע שאינ' ברשותו מדין גלגול יש לו לישבע כמה היה שוה יע\"ש וא\"כ כשיש עדים שנאבד שאינו צריך לישבע שאינה ברשותו פשוט הוא שנוטל בלא שבועה כלל כמ\"ש ה\"ה ז\"ל וכ\"כ הסמ\"ע בסקל\"ד ועיין להרב ראש יוסף באות ל\"ג מה שגמגם על דברי מרן ב\"י יע\"ש:
ותמהני על הרדב\"ז שכתב בתשו' ח\"א סי' רכ\"ח שאם המלוה טוען סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלוה טוען שיודע שהוא פחות מסלע אבל אינו יודע כמה הו\"ל לוה מחוייב שבועה ואי\"ל ומשלם ואם נתחייב המלוה שבועה שאינה ברשותו וכגון שאינו מאמינו מגלגל עליו נמי שלא היה שוה אלא שקל ואם מאמינו נוטל בלא שבועה דאין נשבעין על טענת שמא ואם טוען הלוה איני יודע אם שוה יותר או פחות אין כאן הודאה במקצת ואין על הלוה חיוב שבועה לכשנאמר מתוך שיל\"מ אלא נשבע המלוה שיודע כמה שוה ויטול כיון שזה יודע וזה אינו יודע וא\"ת אמאי לא מנינן ליה בכלל הנשבעין ונוטלים וי\"ל דלא מנינן התם אלא הנך דנשבעין ונוטלים מן התקנה אבל הכא אינו נשבע ונוטל מן התקנה אלא מדינא כיון שזה יודע וזה אינו יודע עכ\"ל:
והנה מ\"ש דכשהמלוה טוען סלע הלויתיך ושקל היה שוה והלוה טוען שיודע שהוא פחות מסלע אבל אינו יודע כמה דהו\"ל לוה מחוייב שואי\"ל אזיל בשיטת רבינו ודעימיה בזה וכמבואר לקמן ובש\"ך ס\"ק מ\"ט ון' ועיין בס' אור יקרות בחי' על רבינו פ\"ג מה' מלוה הל' ד' במ\"ש הרב המגיה על דברי הרדב\"ז הללו ולקמן בע\"ה נעמוד על דבריו יע\"ש. אמנם מ\"ש עוד דאם טוען הלוה איני יודע אם שוה יותר או פחו' דנשבע המלוה שיודע כמה היה שוה ונוטל ומבואר מדבריו דשבועה זו היא אפי' במאמינו ושלא ע\"י גלגול מדינ' חייב לישבע המלוה הוא תימא רבתי בעיני דמאח' שהלוה הוא בריא בחיובא וס' בחזרה למה יתחייב המלוה שבועה כלל והלא מבואר מדברי ה\"ה שכתבנו דכל כה\"ג המלוה נוטל בלא שבועה כלל כיון דהלוה הוא בריא בחיובא וספק בחזרה ואין התובע צריך לישבע אפי' היסת וכמבואר ג\"כ לקמן בש\"ע סימן ע\"ה ס\"ט ואין להתעקש ולומר דאף הרדב\"ז לא כתב דישבע המלוה אלא ע\"י גלגול דוקא דאם כן מאי קא ק\"ל אמאי לא מני לה בכלל הנשבעין והנוטלין והוצרך לידחק בתירוצו לימא דמתני' לא איירי בשבועה שבאה דוקא ע\"י גלגול ולבר מן דין ממ\"ש תחי' ואם מאמינו נוטל בלא שבועה ואחר כך כתב ואם טוען הלוה איני יודע כו' נשבע המלוה מבואר דאפי' במאמינו קאמר והוא תימא אף למ\"ש אנן יד עניי לעיל בסמוך דדעת הרמב\"ן לחלק בין ההיא דלויתי ואיני יודע אם פרעתי דהוי בריא בחיובא וס' בחזרה וגובה המלוה בלי שבועה משו' דהשמא של הלוה גרוע דהו\"ל למידע אם פרע או לא פרע משא\"כ בהא דהמלוה על המשכון ואינו יודע אם נאבד או לא אין השמא גרוע דלא הו\"ל ללוה למידע אם נאבד או לא והילכך לדעתו ז\"ל אין המלוה גובה מן הלוה בלא שבועה אכתי בנדון זה של הרב ז\"ל דטענת השמא של הלוה הוא שאינו יודע כמה שוה המשכון אם הוא כדי שיעור ההלואה או פחות נראה דאף הרמב\"ן אזיל ומודה דשמא זה גרוע הוא דהו\"ל למידע כמה שוה שאם יאבד המשכון יפטר מחיובו וכ\"כ הרדב\"ז ז\"ל שם באותה תשובה דכל שיודע שאם יאבד חייב לישבע כמה שוה כשטוען שלא ידע כמה שוה הוי כעין פשיעה וכיון שכן דמי נדון ממש לההיא דלויתי ואיני יודע אם פרעתי דלכ\"ע הו\"ל בריא בחיובא וס' בחזרה וגובה מלוה בלא שבועה כלל. והחכם מצליח מורינו הכריח עוד דכל כה\"ג דהס' הוא שאינו יודע שווי המשכון שמא גרוע הוא דהו\"ל למידע ממ\"ש הרדב\"ז גופיה דכשהלוה טוען שיודע שהוא פחות מסלע אבל אינו יודע כמה דהו\"ל מחוייב שואי\"ל ומשלם ואם מאמינו שאינו ברשותו נוטל בלי שבועה דאין נשבעין על טענת שמא ואם איתא דשמא זה אינו גרוע משום דלא הו\"ל למידע למה כתב הרב ז\"ל דנוטל בלא שבועה משום דאין נשבעין על טענת שמא והלא דעת הרב ז\"ל בסי' ס\"ט ובסי' קל\"ו דכל טענת שמא דלא הו\"ל למידע נשבעין עליה וכ\"כ מרן החבי\"ב בשמו במהדורא בתרא סי' ע\"ה הג\"הט אות ח' ובסי' רל\"ב הג\"הט אות כ\"א דר\"ה ע\"ב יע\"ש אלא ודאי דמשמע ליה להרב דהיכא דטעין לוה דאינו יודע כמה היה שוה טענה גרועה היא משום דהו\"ל למידע וכיון שכן לכ\"ע הו\"ל כההיא דאיני יודע אם פרעתיך דהו\"ל ברי בחיובא וס' בחזרה וגובה מלוה בלא שבועה לכ\"ע וא\"כ איך כתב הרדב\"ז דבטוען הלוה איני יודע כמה היה שוה צריך המלוה לישבע וצ\"ע:
ודע דאף לדעת הר\"ן שכתבנו לעיל דס\"ל דכל שחיוב ההלואה תלויה במשכון כגון בששוה המשכון כנגד ההלואה אז אפי' המלוה טוען ברי באבידת המשכון והלוה טוען שמא הו\"ל כאומר איני יודע אם הלויתני ופטור הלוה למאי דקי\"ל כר\"ן ור\"י דפ\"ק דכתובות אפ\"ה בדין זה שלפנינו מודה הוא ז\"ל דהו\"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך דדוקא כשטענת השמא של הלוה היא באבידת המשכון דשמא לא נאבד ואיתיה בידיה דמלוה שמא זה אינו גרוע דלא הו\"ל למידע בהא הוא דכתב הרב דדמי לאומר איני יודע אם הלויתני אבל הכא שטענת השמא של הלוה הוא שאינו יודע כמה שוי והיא טענה גרוע' דה\"ל למידע כל כי האי גוונא דמי ממש לאיני יודע אם פרעתיך דהו\"ל ברי בחיובא וס' בחזרה ודוק:
עוד כתב מרן בח\"מ סי' ע\"ב סי\"ב ואם המלוה מודה מקצת כו' וישבע כו' ויכלול בשבועתו שאינה ברשותו כו' עיין להש\"ך בס\"ק מ\"ו ולהרב ראש יוסף אות ל\"ה ול\"ו ול\"ז ובדברי רבינו בפי' המשנה שהביא הנז' ומ\"מ הנכון לענין הלכה למעשה שישבע תחילה שאינו ברשותו ואח\"כ כמה היה שוה ועיין במה שאכתוב לקמן בס\"ד:
ומ\"ש עוד רבינו אמר הלוה כו' והמלוה אומר איני יודע כו' ישב' המלוה כו' וכולל בשבועתו שאינו יודע כו' ויפטר נ\"ב עיין להרב ראש יוסף אות ל\"ח ועיין במ\"ש הש\"ך בס\"ך מ\"ז על מה שהשיג הסמ\"ע על ע\"ש ובמה שפי' כונתו וכונת דברי ה\"ה יע\"ש. וע\"פ דבריו ממילא נסתלק מה שתמה הגד\"ת בדקס\"ו ע\"ד ד\"ה גם על דברי ה\"ה ז\"ל יע\"ש ומ\"ש עוד הש\"ך דקושית הע\"ש היא קושיא אלימתא ע\"ד הטור ומה שתי' דהכא שאני דשבועה שאינה ברשותו היא דרבנן והילכך מגלגלין עליה כו' כן תי' ג\"כ הסמ\"ע בס' הדרישה שלו אות ו' וכנראה שלא ראה הש\"ך דבריו שם ובהכי ניחא נמי אידך שכתב הטור בסי' צ\"ג סכ\"א דנשבע ע\"י גלגול שבועה איני יודע דהתם מיירי בשעיקר השבועה היא דרבנן וכמ\"ש הש\"ך בס\"ס צ\"ד ס\"ק י\"ג יע\"ש. ומיהו אכתי ק\"ט מ\"ש הטור בס\"ס רכ\"ג גבי תובעו ב' עבדי' בכסותם ומודה באחד ועל הב' אמר איני יודע דמתוך שאיל\"מ יע\"ש דמוכח מדבריו שם דמגלגלין טענת איני יודע אף על שבועת מודה מקצת דאורייתא. דמההיא דהתם הוכיחו החולקים על סברת הרא\"ש דמגלגלין אף טענת איני יודע של הנתבע על עיקר השבועה כמ\"ש הנמק\"י בר\"פ השואל וכבר עמדו בזה התי\"ט בפ' השואל משנה ד' והגד\"ת בדקס\"ז ע\"א וכנר' שהרבנים הנז' לא ראו דברי הטור בסי' צ\"ד ס\"ו שכתב בהדיא דאין מגלגלין טענת איני יודע של הנתבע והוצרכו לדקדק מדברי הטור רס\"י ע\"ה דנראה דס\"ל כדברי הרא\"ש אביו יע\"ש:
וראיתי להסמ\"ע בדרישה שלו ס\"ס רכ\"ג שעלה לישב דברי הטור שם בג' דרכים וחד מנייהו דשאני התם דהוי מחויב שואי\"ל בין על העיקר בין על הגלגול הילכך מגלגלין כיון דטענה המגולגלת דאיני יודע דומה לעיקר הטענה הבאה עליה הגלגול משא\"כ בסי' ע\"ה וצ\"ד דטענת הגלגול לא דמי לעיקר יע\"ש וכעין זה ראיתי להרב מח\"א בחי' על רבינו פ\"ג מה' שאלה ופקדון הל' ד' שכתב על דברי הנמקי שהביא ראיה מההיא דעבדי' דמגלגלין טענת שמא של הנתבע וז\"ל לא הבנתי זה דהתם שאני דבעיקר התביעה אינו יכול לישבע ודוק עכ\"ל:
והן הן דברי הדרישה בישוב דעת הטור כמובן ואתמהא דנר' דאשתמיט מאלו הרבני' דברי הטור בס\"ס צ\"ד בשם תשובת אביו הרא\"ש דכל מי שהוא מחויב שואי\"ל בעיקר התביעה אם רצה התובע לגלגל עליה אינו יכול ודבר פשוט הוא דאין כאן גלגול שהרי לא נתחייב לו שבועה מעולם אלא חייב לשלם לו מן התורה ואין כאן גלגול עכ\"ל הרי דהיכא דבעיקר התביעה אין כאן שבועה אין כאן גלגול כלל וא\"כ ראית הנמק\"י מההי' דעבדי' במכל דכן היא שאם כשעיקר התביעה אין כאן שבועה אלא מחויב שואי\"ל ואפ\"ה אמרי' דיכול לגלגל עליו טענה אחריתי ולעשותו מחויב שואי\"ל כעיקר התביעה כ\"ש כשבעיקר התביע' הרי הוא מחוייב שבועה דודאי יכול לגלגל עליו טענה אחרת ובשאינו יכול לישבע ודאי הוי מחוייב שואי\"ל כיון דמחוייב שבועה הוא כעיקר התביעה הבאה עליו גלגול וצ\"ע ועיין בסמ\"ע סי' צ\"ד ס\"ק י\"ג ובש\"ך ס\"ק נ\"ב ומרן החבי\"ב סי' ע\"ה הג\"הט אות ס\"ד ובסי' צ\"ד הגב\"י אות ח' והנכון בזה לע\"ד מה שתי' עוד בדרישה דשנייא היא ההיא דסי' ע\"ה וסי' צ\"ד שהגלגול הוא תביעה בפני עצמה שאינה באה בפעם אחת דעיקר התביעה הוא שישבע שמתה כדרכה והגלגול הוא שישבע לו ששכורה מתה משא\"כ בההיא דעבדי' בכסותם והנתבע מודה לו באחד עם כסותו ועל הב' אומר איני יודע וכן אם תבעו גדול בכסותו והוא מודה לו בקטן בכסותו דעיקר התביעה והגלגול בא בפעם אחת ובתביעה א' והו\"ל דטוענו מנה והוא מודה לו בן' ובחמשים אומר איני יודע. וא\"נ דשאני ההיא דעבדים דכיון דמדינא זוקקין נכסים שאין להם אחריות עם נכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן שבועה דאורייתא הו\"ל עבדי' ככסות לגמרי וכאילו העבדים והקרקעות הן מטלטלין והרי תובע אותו בכולם והו\"ל מחויב שואי\"ל בכסו' ובעבדי' את\"ד יע\"ש וע\"פ דברי הרב הדרישה יתיישבו ג\"כ דברי רי\"ו שתמה עליהם הש\"ך בסי' ע\"ה ס\"ק נ\"א דכונת רי\"ו לומר שאין ראיית הראשונים מההיא דעבדים ראיה לזה וכחילוק הדרישה:
ומ\"מ אכתי לא הועלנו בזה למה שהקשה עוד הש\"ך סי' ע\"ב ובס\"ס שמ\"ד שדברי מרן בשולחנו סותרים זא\"ז דבסי' צ\"ד ס\"ב וס\"ט הסכים עם סבר' הרא\"ש דאין מגלגלין טענת איני יודע של הנתבע ואלו בס\"ס שמ\"ד כתב להפך דמגלגלין טענת איני יודע של הנתבע. ולפי חומר הנושא נלע\"ד דמ\"ש מרן בס\"ס שמ\"ד דע\"י גלגול ישבע השומר שאינו יודע אם שכורה מתה אין הכונה שישבע שבועה חמורה דאורייתא כמו שנשבע בעיקר התביעה בנקיטת חפץ אלא כונתו לומר שישבע על שתי התביעות בשבועה אחת ולא יצטרך להוציא שם שמים ב' פעמים אלא כולל ב' בבת אחת אלא שעל עיקר התביעה הוא נשבע בנקיטת חפץ בידו ועל הגלגול מניח החפץ מידו ואומר שבכלל שבועתו הוא נשבע שאינו יודע ששכורה מתה וכיוצא:
ועוד יש לישב והוא הנכון לע\"ד דמ\"ש הטור ומרן בסי' צ\"ד ס\"ב וס\"ט דאין מגלגלין טענת איני יודע היינו לענין שלא יהיה ע\"י הגלגול מחוייב שואי\"ל וכן שאם לא היה חייב שבועה בלא\"ה כגון שבועת השותפים לאחר שחלקו וכן לענין שלא יוכל להפכה על שכנגדו לכל ענייני' אלו לא מגלגלין אמנם כשגלגל עליו שום תביעה וטען איני יודע ונתחייב שבועת היסת ורצה הנתבע לישבע ס\"ל להטור ולמרן דמגלגלין אותה לישבע בכלל השבוע' החמורה שעליה בא הגלגול ולא שישבע ב' פעמים זו בנקיטת חפץ וזו שלא בנקיטת חפץ דס\"ס מזכיר שם שמים ב' פעמים ואדרבא דטבא ליה שיכלול אותה בשבועה אחת אע\"פ שהיא בנקיטת חפץ ולא שישבע ב' פעמים ויזכיר שם שמים ב' פעמים שזה חמור יותר לנתבע מנקיטת חפץ וה ברור אצלי ובזה יש לישב ג\"כ דברי הטור ומרן שבסי' צ\"ב סי\"ג שכתבו שכולל בשבועתו שבועת איני יודע וכן מ\"ש כאן בדין שלפנינו ואין צורך למ\"ש בשם הש\"ך והדרישה דס\"ל למרן והטור דבשבועת דרבנן מגלגלין טענת איני יודע כנלע\"ד אמת ויציב ומ\"ש הרא\"ש בפ' השואל דאין מגלגלין טענת איני יודע דמשמע דאין מגלגלין כלל ואפי' להשביעה בשבועה חמורה הרא\"ש קאי אמתני' וקודם תקנת ר\"ן דתקון שבועת היסת אטענת איני יודע וקאמר דמתניתין אשמועי' דאין מגלגלין טענת איני יודע כלל לישבע עליה בתורת גלגול אמנם לדידן דס\"ס צריך לישבע ודאי דמגלגלין אותה ודוק:
אמנם אי קשיא לזה הא קשיא דבסי' רצ\"ח ס\"ב כתבו הטור ומרן בשם רבינו דהיכא דהמפקיד והנפקד שאינן טוענין שמא דנשבע הנפקד שבועת שאינה ברשותו וכולל בשבועתו שאינו יודע מה היה שוה הפקדון יע\"ש הרי דאפי' בטוען איני יודע ובלא גלגול לא היה הנפקד חייב שהרי אין נשבעין על טענת שמא של התובע אפ\"ה ע\"י גלגול מיהא נשבעין וכבר תמה ע\"ז הש\"ך שם סק\"ו והניחה בצ\"ע יע\"ש. איברא דלפי מ\"ש הש\"ך בסי' ע\"ב ובסי צ\"ג דבשבועה דרבנן מגלגלין אף טענת איני יודע ניחא ולא ידעתי אמאי הניחה בצ\"ע וי\"ל ודוק אמנם לפי מ\"ש אנן יד עניי קשיא ומיהו יתיישב שפיר כל המקומות שהוקשה להש\"ך ע\"פ מה שכתבנו ולפי חילוק הש\"ך אנו למדין דהכא גבי משכון אף אם המלוה והלוה טוענין שניהן שמא בשווי המשכון כשנשבע המלוה שאינו ברשותו יכלול ג\"כ בשבועתו שאינו יודע כמה היה שוה וכמ\"ש הטור ומרן בסי' רצ\"ח ס\"ב כמדובר ומן התימא על הרדב\"ז בסי' רכ\"ח והביא דבריו מרן החבי\"ב בהג\"הט אות י\"א שכתב דהיכא דתרוייהו לא ידעי כמה היה שוה המשכון אין כאן שבועה אלא זה הפסיד הלואתו וזה הפסיד משכונו יע\"ש ולפי דברי רבינו והטור בסימן רצ\"ח מבואר דנשבע המלוה איני יודע על ידי גלגול וצריך עיון:
ודע שמדברי ה\"ה ז\"ל מבואר דקאי בשיטת הרמ\"ה שהביא הטור בסי' ע\"ה סט\"ו דס\"ל דמגלגלין טענת איני יודע של הנתבע על עיקר התביע' אלא שה\"ה הוסיף לנו ביאור דאם על הטענה הראשונה התובע טוען שמא אינו נעשה הנתבע בטענת הגלגול מחוייב שואי\"ל אבל מ\"מ מהני הגלגול להשבי' שבועה חמור' כמו בעיקר התביעה אע\"פ שהיא באה על טענת שמא של התובע כשבועת השומרי' דהוא נשבע שבועה שאינה ברשותו אע\"פ שהיא באה על טענת שמא של התובע ואין ספק שהרמ\"ה ג\"כ אזיל ומודה לדברי ה\"ה בזה שהרי ה\"ה בספ\"ג מה' שאלה ופקדון ובפ\"א מה' טוען די\"ג כתב שלזה הסכימו הרמב\"ן והרשב\"א בפרק השואל וראיתי שהרמב\"ן הובאו דבריו בשיטה מקובצת להר\"ב ז\"ל דקצ\"ד ע\"ד הכריח דבר זה ממה ששנינו במתני' זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ולרב הונא ורב יהודה דמוקי עולא אליבייהו דמתני' ע\"י גלגול הני תרי בבי דסיפא דמתני' מיירי בחד טעמא בשאינו מאמינו לשואל שמתה כדרכה ולהכי צריך הוא לישבע שמתה כדרכה וע\"י גלגול ששכורה מתה ואפ\"ה בסיפא דסיפא דקתני זה אומ' איני יודע וזה אומר איני יודע קתני יחלוקו ולא תני שישבע ע\"י גלגול שאינו יודע שמתה כדרכה ומתוך שאיל\"מ. ש\"מ דכיון דהגלגול בא בטענת שמא של התובע לא אמרי' ביה מתוך שיל\"מ ומה דלא תני שישבע שאינו יודע ע\"י גלגול ולא שיהא מחוייב שואי\"ל הוא משום דכיון דאומרים לו לתובע שאם יגלגל עליו שבועה זו ישבע ויפטר ולא הוי מחוייב שואי\"ל ודאי שהתובע לא יגלגל עליו להפסיד כדי חלוקה לסומכוס דמתני' אתיא כוותיה את\"ד הרמב\"ן שם וכ\"כ עוד שם לעיל מזה דקצ\"ב ע\"ד ד\"ה זה אומר כו' כיע\"ש. גם הר\"ן והרשב\"א ז\"ל בשיטת הרמב\"ן ז\"ל קיימי כמו שכתב הר\"ב שם דקצ\"ד ע\"ג וריש ע\"ד יע\"ש:
איברא שראיתי להריטב\"א הביא דבריו הר\"ב שם דקצ\"ב ע\"ד כתב ע\"ד הרמב\"ן וז\"ל ואין זה נכון בעיני רבינו דכיון דהכלל הוא בידינו דכל מחוייב שבועה דאורייתא ואינו יכול לישבע משלם וחיוב גלגול שבועה אפי' בשמא דאורייתא היא למה אין אומרין בו משואי\"ל משלם בטענ' שמא כמו בטענת בריא ויותר היל\"ל כפי השיטה הראשונה דאפילו גלגול הבא בטענת בריא אין דין תורה אלא שישבע בטענתו כפי מה שטען אותה ואם טען איני יודע שישבע שאינו יודע ותו לא והנכון דהך סיפא מיירי בדאיכא עדים א\"נ במאמינו וכל שהנתבע בא בטענת שמא ולא מצא בו התובע הכחשה ושיקרא מוקי לה תנא במאמינו כי היכי דליתני כולהו דיני וכדאמרן עכ\"ל:
ולפ\"ז אפשר דאף הרמ\"ה קאי בשיטת הריטב\"א ורבו דאף בטענת שמא של התובע מגלגלין אף לעשותו מחוייב שואי\"ל ומסיפא דמתני' לא קשיא דאפשר דמפרש לה כהריטב\"א דאף לרב הונא ור\"י דמוקי עולא למתני' אליבייהו בשאינו מאמינו היינו דוקא חלוקה דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה אמנם סיפא דסיפא דזה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו מוקי לה במאמינו וכמ\"ש הריטב\"א ואזלה לה ראיית הרמב\"ן ומ\"מ מבואר הוא שדעת ה\"ה אינו כדעת הרא\"ש והטור ז\"ל דס\"ל דאין מגלגלין טענת איני יודע של הנתבע כלל אלא דעתו בזה כדע' הרמ\"ה דמגלגלין וזה ברור ותמהני ממרן החבי\"ב ז\"ל שכתב בסימן ע\"ה הגהת הטור אות ס\"ה שדעת ה\"ה ז\"ל כדעת הרא\"ש והטור ז\"ל יעויין שם וצ\"ע:
ואת זה ראיתי להרב לח\"מ בפ\"ג מה' שאלה ופקדון שכתב על דברי ה\"ה ז\"ל שם וז\"ל ה\"ה תירץ לקושיא שהקשה דלא אמרינן מתוך שיל\"מ היכא שעיקר השבועה באה על הספק אע\"פ שהגלגול בא בריא וכתב שכן תירצו ז\"ל משמע דהני מפרשי' מוקמי מתני' דהשואל באינו מאמינו שמתה כדרכה ומש\"ה הוקשה להם ברישא דאמאי הוצרך לאוקומי לר\"ן ביש עסק שבועה ביניהן הלא היכא שהשואל אומר איני יודע נימא דישבע ע\"י גלגול ומתוך שיל\"מ והוצרכו לתרץ דלא אמרינן הכי כו' וא\"כ ק' להו מציעתא כו' אמאי פטור ישבע ע\"י גלגול כו' ויותר קשה קו' זו בדברי הנמק\"י ז\"ל דמוקי מתניתין במאמינו ואח\"ך כתב דמסיפא דמתני' דקתני זה אומר איני יודע וזה אומר א\"י יחלוקו משמע דכשהגלגול הוא טענת שמא לא אמרינן מתוך שאיל\"מ דאל\"כ אמאי יחלוקו כו' ומאי קו' והא איהו מוקי מתני' במאמינו וצ\"ע עכ\"ל ודא גרמא ליה להרב ז\"ל שלא ראה דברי הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן בחידושיהם שביארו הדבר והכרעתם מסי' דמתני' דאליבא דר\"ה ור\"י תרי בבי דסיפא מיירי בשאינו מאמינו ואפ\"ה קתני סיפא דיחלוקו ולא תני דהוי מחוייב שואי\"ל ע\"י גלגול שבועה שמתה כדרכה ואה\"נ דלרב נחמן ורב\"י כולה מתני' מיירי במאמינו וכמו שכתב הנמק\"י וכבר העתקנו לשון הרמב\"ן ועיין עוד בשיטה הנז' ובזה אין מקום לתמיהת הלח\"ם לא על דברי ה\"ה ולא על דברי הנמק\"י וברור ועיין בספר אור יקרות בחי' על רבינו דנ\"ג ע\"ב ועיין בתשו' מהרש\"ך ז\"ל ח\"ג סימן י\"ז:
וראיתי להרב גד\"ת בדקס\"ו ע\"ג שהוקשה לו במ\"ש הטור בסי' ע\"ה סט\"ו דהרא\"ש קאי בשיטת הי\"א דלא אמרינן בשבועה הבאה ע\"י גלגול מחוייב שואי\"ל כו' ותמה עליו דהיכן מצא כן להרא\"ש ז\"ל שהרי הרא\"ש בר\"פ השואל לא כתב כן אלא בדרך מצינו למדחי אמנם לפום קושטא דמילתא נראה דלא ס\"ל הכי ועוד דאם היה סובר כן הי\"ל לפרש דההיא דב' עבדים דלקמן דוקא אכסות חייב ולא אעבדים כדפי' רבינו עכ\"ל:
ולא ידענא מאי קא ק\"ל דמאחר דהרא\"ש עדיפא מינה הסכים לומר דאין מגלגלין כלל טענת איני יודע של הנתבע שפיר קאמר הטור בשמו דס\"ל כסברת הי\"א דלא אמרינן בשבועה הבאה ע\"י גלגול מחויב שואיל\"מ כיון דלדידיה לא משכחת לה גלגול בטענת שמא איך יתכן שיהיה מחוייב שואי\"ל ואם כונתו לומר דמשכחת לה כה\"ג כגון שיהיה בעיקר התביע' משואי\"ל כגון שתבעו מעיקרא מנה ואמר בין ידענא ובין לא ידענא ואחר כך גלגל עליו תביעה אחרת של מנה והודה בן' וכפר בחמשים דהשתא כיון דבטענת הגלגול טעין בריא מגלגלין אף לדעת הרא\"ש וכיון דבעיקר התביעה הוי מחוייב שואי\"ל אף בטענת הגלגול נמי אע\"ג דכפר בבריא חשיב משואי\"ל ואפשר דבזה מודה הרא\"ש ז\"ל לסברת הרמ\"ה ז\"ל דאף בטענת הגלגול אמרינן משואיל\"מ הפך סברת י\"א שהביא הטור הנה אם זו היתה כונת קושייתו לא קשיא כלל שכבר הכריחו הסמ\"ע בסי' ע\"ה סק\"מ ובסי' צ\"ד סקי\"ג והש\"ך בסי' ע\"ה סקנ\"ב ומרן החבי\"ב שם הג\"הט אות ס\"ד ובסימן צ\"ד הגב\"י אות ח\"י דכל כה\"ג שבעיקר התביע' הוי מחוייב שואי\"ל אף לדעת הרמ\"ה לא אמרינן בגלגול שכפר בבריא שיהיה משואי\"ל אלא אמרינן בטענה שכפר בבריא נשבע ונפטר לכ\"ע וכ\"כ הטור בהדיא בשם תשו' הרא\"ש דכל כה\"ג שבעיקר הוי מחוייב שואי\"ל אין כאן גלגול וע\"כ לא פליגי הרמ\"ה עם סברת י\"א אלא היכא שבעיקר התביעה טעין הנתבע בריא ובטענת הגלגול טעין שמא וכיון שכן תו לא משכחת לדעת הרא\"ש ז\"ל כה\"ג שיהיה מחוייב שואי\"ל בטענת הגלגול כיון דכל כה\"ג אין מגלגלין לדעתו ז\"ל כלל וזה ברור לע\"ד. ובמ\"ש עוד דאם היה סובר הרא\"ש כו' הי\"ל לפרש דב' עבדים דקאי אכסות כו' אני תמיה דאטו לדידי' מי ניחא דכיון דהרא\"ש סובר דאין מגלגלין טענת שמא של הנתבע תיקשי ליה היכי מגלגלין התם טענת העבד שהיא בשמא על טענת הכסות ואמרינן דהו\"ל משואיל\"מ על טענת העבד גם כן כיון דאין מגלגלין טענת שמא כלל וכ\"ש התם דאעיקרא נמי טעין שמא וכמדובר לעיל ולמה תלה קושיא זו בדברי הטור וכבר העלינו קושיא זו מן היישוב בשם הדרישה ומ\"מ דברי הגד\"ת צ\"ע:
ומן האמור ומדובר אתה תחזה בענין זה דגלגו' שבועה ג' סברות בדבר. הסברא האחת היא סברת התוס' בר\"פ השואל והרא\"ש שם והטור ומרן בסי' ע\"ה וסימן צ\"ד דכל שבתביעת הגלגול טוען הנתבע איני יודע אין מגלגלין אותה ולפי מ\"ש אנן יד עניי כוונתם לומר שאין בגלגול זה כח לעשותו מחוייב שואי\"ל וגם אין כח בגלגול זה לשלא יוכל הנתבע להפכה לשבועתו על התובע אלא מצי שפיר להפכה וכן אם תביעת הגלגול היא כעין שבועת הפקדון השותפין לאחר שחלקו דאם לא היה הגלגול היה פטור משבוע' אין כח בגלגול זה לחייבו שבו' וכמ\"ש מרן בס\"ס צ\"ד ס\"ט והש\"ך שם אמנם אם תביעת הגלגול יש בה שבו' היסת על הנתבע ולא רצה להפכה אז כשנשבע כולל אותה עם השבו' הראשונ' אע\"פ שהראשונה חמורה כדי שלא יצטרך לישב' ולהזכיר פעמיים שם שמים והן הן דברי הטור ומרן בדין זה שלפנינו שכתבו שישבע שבו' שאינה ברשותו ויכלול לה שאינו יודע כמה היה שוה וכ\"כ ג\"כ בסימן צ\"ג סי\"ג ובס\"ס שמ\"ד ואין צורך למה שנדחקו לזה הסמ\"ע והש\"ך ז\"ל לחלק בין שבועה דרבנן לדאוריית' והניחו דברי מרן דס\"ס שמ\"ד בצ\"ע ולפי האמור הנה נכון:
ומ\"מ צריכין אנו לחילוק הסמ\"ע והש\"ך ליישב ההיא דסי' רצ\"ח ס\"ב וכמדובר הסברא השנית היא סברת הרמ\"ה והרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן והנמק\"י ז\"ל שכתבו בר\"פ השואל דאף בשטענת הגלגול טעין הנתבע איני יודע מגלגלין אותה ונעשה מחוייב שואי\"ל וגם אינו יכול להפכה ומיהו דוקא כשעיקר תביעת התובע היא בבריא אבל אם היא באה על שמא כשבועת השומרים ושבו' שאינה ברשותו ושבו' שמתה כדרכה אז אם בתביעת הגלגול טעין שמא אין בגלגול זה הבא על עיקר תביעת שמא כח לעשותו מחוייב שואי\"ל אלא מהני הגלגול להשביעו אם היה פטור משבו' בלא\"ה וכן להשביעו שבו' חמורה בעיקר התביעה הסברא הג' היא סברת הריטב\"א ורבו ז\"ל שהביא הר\"ב בש\"מ בפרק השואל דקצ\"ב ע\"ד דאף כשטענת הנתבע בגלגול היא איני יודע וגם עיקר תביעת התובע באה בטענת שמא אפ\"ה מגלגלין ונעשה משואי\"ל וגם מהני גלגול זה להשביעו אם היה פטור בלא\"ה כגון שבועת השותפין לאחר שחלקו וכיוצא:
ולענין הלכה אם התובע מוחזק יכול להשביעו בכל ענין דמצי למימר קי\"ל כהריטב\"א ורבו ז\"ל ואם הנתבע מוחזק מצי למפטר נפשיה ולומר קים לי כסברת הרא\"ש ודעימיה ולפ\"ז בדין שלפנינו נשבע שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע כמה שוה אם הנתבע שהוא המלוה מוחזק ואפי' שניהן טוענין שמא בשווי המשכון וכמו שהוכחנו מדברי הטור ומרן בסי' רצ\"ח ס\"ב ודלא כדמשמע מדברי הרדב\"ז בסי' רכ\"ח הביא דברי מרן החבי\"ב הג\"הט אות י\"ו אמנם אם הלוה מוחזק כגון שתפס מן המלוה ברשות וטעין בריא שהיה שוה המשכון סלע והמלוה טוען איני יודע יכול הלוה לומר קים לי כהריטב\"א ורבו דמגלגלין טענת איני יודע ונעשה מחו' שואי\"ל ומשלם:
ומ\"ש עוד רבינו ויכלול \n בשבועתו שאינו יודע ששוה יותר כו'. נ\"ב עיין ש\"ך סי' ע\"ב סקמ\"ח דאף ע\"ג דעשו תקנת נגזל בפקדון כדלקמן סי' צ' ור\"ס רצ\"ח במפקיד עשו תקנה זו כדי שתהא הנגזל נזהר בשמירתו אבל הכא כיון שהלוה עליו בלא\"ה יהא נזהר בשמירתו בשביל הלואתו ולפי זה יהיה המשכון בשק דינא הכי עכ\"ל. וע\"פ דבריו יתיישב ג\"כ מה שהיה ק' לכאורה לשיטת הגאונים שכתב הטור בסי' צ' דס\"ל דעשו תקנת נגזל בפקדון אפילו כשטוען הנפקד בריא שכך וכך היה שוה מה יענו למתני' דפרק שבועת הדייני' דקתני דהיכא דהמלוה והלוה ב' טוענים בריא נשבע המלוה כיע\"ש ולפי שיטתם ז\"ל היה לו ללוה לישבע וליטול כדין תקנת נגזל אמנם ע\"פ מ\"ש הש\"ך הנה נכון וברור:
ומ\"ש עוד רבינו ואם \n השיב אני יודע כו' ואיני יודע כמה כו'. נ\"ב עיין במ\"ש הש\"ך בס\"ק מ\"ט ובסי' ע\"ה סקע\"ג יע\"ש. ומ\"ש עוד רבינו שהוא מחוייב שבועה ואי\"ל כו' נ\"ב עיין ש\"ך סימן ע\"ב סק\"ן שכתב דהראב\"ד פ\"ה מה' שאלה השיג על זה דהא בעינן שיודה בדבר שב" + ] + ], + [], + [ + [ + "שורש האומר לחבירו אל תפרעני אלא בעדים המלוה \n את חבירו בעדים ואמר לו אל תפרעני אלא בעדים בין שאמר לו בשעת הלואה בין שאמר לו אחר שהלוהו. הנה ה\"ה שם והרשב\"א בחי' לשבועות והר\"ן בהלכות כתבו כן בשם מהר\"י ן' מיגאש ז\"ל ודקדקו כן מלישנא דמתני' דתני מנה לי בידך א\"ל הן אל תתנהו לי אלא בעדים למחר אמר ליה תנהו לי נתתיו לך חייב הרי דאע\"פ דכשאמר לו אל תתנהו אלא בעדים לא היה בשעת ההלואה אפי\"ה קתני מתני' דחייב וכ\"כ הרב התרומות בשער כ\"ה ריש ח\"ב אלא שלא הביא הראיה ממתני' ועיין להגד\"ת ז\"ל שם:
וראיתי עוד להרב התרומות שכתב וז\"ל וההיא דאמרי' בפ' ש\"ה עלה דההיא דפריך רב אחא ממאי דבשעת ההלואה קאי דילמא בשעת תביעה קאי כו' לא תדוק מיניה דלמעוטי התרה בו שלא בשעת הלואה הוא דאתא שאינה עת התראה דהא טעין כבר פרעיה מקמי הכי ובהכי קאתי השתא לבי דינא אבל התרה בו קודם התביעה שהוא קודם שטען זה שכבר פרעו ואע\"פ שהוא שלא בשעת הלואה התראה גמורה היא ולא מצי בתר הכי למטען פרעתיך ביני לביניך עכ\"ל ותמה עליו הרב גד\"ת דמשמע מדבריו דלא מייתי לההיא דפריך רב אחא אלא כי היכי דלא תיקשי עליה מינה ובעי לתרוצה והרי כי דייקת בה איכא לאוכוחי מינה דאפי' בתר הלוואה מהני דאם איתא דדוקא בשעת הלוואה א\"כ כיון דקאמר ממאי דבשעת הלוואה כו' אמאי קאמר תו דילמא בשעת תביעה לימא בסתם ודרך כלל דילמא שלא בשעת הלוואה אלא ודאי נראה דליכא גוונא דלא מהני התראה אלא בשעת תביעה וליכא למימר דלעולם כל שלא בשעת הלוואה לא מהנייא והא דלא קאמר הכי משום דא\"כ מ\"ט דת\"ק דמיחייב דא\"כ הא למאי דקאמר נמי דילמא בשעת תביעה קשה יותר היאך מיחייב ת\"ק אפי' בשלא התנה והא סתמא שנינו ברישא דמתני' מנה לי בידך א\"ל הן למחר א\"ל תנהו לי נתתיו לך כו' ואפי\"ה מוקי לה באומר בין בשעת תביעה וא\"כ כ\"ש שיכול לומר דילמא שלא בשעת הלוואה עכ\"ל:
ולע\"ד זה שכתב הרב וליכא למימר כו' והא דלא קאמר הכי דא\"כ מ\"ט דת\"ק דמיחייב כו' קושטא הכי הוא ומה שהוקשה לו ע\"ז דהא למאי דקאמר נמי דילמא בשעת תביעה קאי יקשה יותר כו' אי מהא לא אירייא דע\"כ לא מספ\"ל אי מהני האי תנאי לאחר הלואה או לא אלא למאי דקי\"ל כלישנא בתרא דרב אסי דאמר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואפי\"ה קאמר דאם א\"ל בפי' אל תפרעני אלא בעדים דצריך לפורעו בעדים ולא מהימן לומר פרעתיך ביני לבינך כיון שהתרה בו בפי' ע\"ז דוקא מספ\"ל מלתא דדלמא לא מהני תנאו שהתנה בפי' אלא כשהתנה כן בשעת הלוואה דאגב זוזי משתעבד לוה בהאי תנאה אבל שלא בשעת הלואה הו\"ל כאלו לא התנה כיון דלאו שעת שעבוד הוא ואין כאן אלא עדים דשעת הלואה וכבר קי\"ל דהמלוה את חבירו בעדים א\"ץ לפורעו בעדים וע\"ז הוה בעי הר\"ב התרומות לדיוקי מלישנא דרב אחא דאמר ממאי דבשעת הלואה קאי ולא קאמר ממאי דשלא בשעת תביעה קאי דדוקא בשעת הלואה משתעבד בהאי תנאה בין לת\"ק ובין לריב\"ב ובהכי קמפלגי דלת\"ק כיון דנשתעבד בשעת הלואה צריך לקיים תנאו ע\"כ ולא מהימן במגו ולריב\"ב כיון דאית ליה מגו מהימן ולפי מה שפי' התוס' והרי\"ף והרא\"ש דפלוגתייהו בצריך לברר לת\"ק אהני תנאו לחייב ללוה שלא יהא נאמן עד שיביא עדים לב\"ד שפרעו ולריב\"ב עד שיטעון פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם אבל שלא בשעת הלואה לכ\"ע לא משתעבד אי ס\"ל כל\"ב דרב אסי דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים וכי קאמ' רב אחא דילמא בשעת תביעה קאי הכי קאמר ממאי דת\"ק וריב\"ב בשעת הלואה קמפלגי וכולהו ס\"ל כל\"ב דרב אסי דילמא בשעת תביעה קאי וקמפלגי בפלוגתא דלישנא קמא ול\"ב דרב אסי דלת\"ק ס\"ל דהמלוה את חבירו בעדי' צריך לפורעו בעדים ומשו\"ה ס\"ל דאע\"ג דהכא ליכא תנאי כיון דההלואה היה בעדים צריך לפורעו בעדים וריב\"ב ס\"ל כל\"ב דרב אסי דא\"ץ לפורעו בעדים ומעתה ל\"ק היאך מיחייב ת\"ק דכיון דס\"ל דהמלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים שפיר מיחייב וגם מתני' נמי ל\"ק דמצינן לאוקומה אף כת\"ק דריב\"ב ומתרצינן לה כדתריץ לה ל\"ק דרב אסי דשאני הכא דמעיקרא המניה דלא אוזפיה בעדים ומ\"מ שמעינן מהא דרב אחא דאי ת\"ק וריב\"ב כולהו ס\"ל כל\"ב דרב אסי דהמלוה את חבירו בעדים א\"ץ לפורעו בעדים ליכא לאוקומי פלוגתייהו אלא כשהתנה עמו בשעת הלואה הו\"ל כאלו לא התנה כלל ומהימן ומשו\"ה נקט האי לישנא ממאי דבשעת הלואה קאי כו' ולא קאמר סתמא ממאי דשלא בשעת תביעה קאי ולזה דחה הר\"ב התרו' דשעת הלואה דנקט רב אחא ל\"ד דכל שלא בשעת תביעה שעת הלואה קרי לה וכ\"כ ג\"כ הרשב\"א בחי' לשבועות בשם מהר\"י ן' מיגאש ז\"ל יע\"ש ודוק:
ובהכי ניחא לי ג\"כ דברי הלח\"מ ברפט\"ו מה' מלוה דעמ\"ש ה\"ה ז\"ל בשם הרמב\"ן דאפי' התרה בו המלוה אל תפרעני אלא בעדים אם מיחה בו הלוה בפי' לא אפרע בעדים דמחאתו מחאה כל שהיה ההתראה לאחר ההלואה וכתב ע\"ז וז\"ל וק\"ק א\"כ כשאמרו בגמרא על ברייתא דבעדים הלויתיך בעדים פרע לי דילמא בשעת תביעה קאמר למה הוצרכו לדחות כן בגמ' לימא אע\"ג דהיה תנאי לאחר ההלואה מיהו לא קבל הלוה ההתראה ומשו\"ה אמר ריב\"ב דיכול לומר פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם למ\"ה וי\"ל דא\"כ היה משמ' דטעמ' של ת\"ק היה מפני התנאי שהתנה מש\"ה חייב דהתנאי קיים וזה אין סבר' דיהני תנאי זה כיון דהיה אחר ההלואה ולא קבל הלוה עכ\"ל ולכאורה לפי מ\"ש הרב גד\"ת אין מקום לתירוץ זה דהא למאי דקאמר השתא דילמא בשעת תביעה קאי יקשה יותר היאך מחייבי ת\"ק אפי' בשלא התנה ומיהו לפי האמור ומדובר מהא ל\"ק כלל דהא דקאמר דילמא בשעת תביעה קאי מילתא אחריתי הוא דקאמר רב אחא דילמא ס\"ל לת\"ק דהמלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים וכל\"ק דרב אסי. מיהו לדידן דס\"ל כל\"ב דרב אסי דא\"ץ לפורעו בעדים ואין מקום לחובו אלא כשהתנה עמו בפירוש אל תפרעני אלא בעדים א\"כ אם התנאי היה אחר ההלוא' ומיחה הו\"ל כאלו לא התנה ואין כאן מקום לחייבו כיון דא\"ץ לפורעו בעדים והרב קמ\"ר דחה תירוצו של הלח\"מ ז\"ל וז\"ל ותירוץ זה לא ניתן ליאמר שהרי מצינו כמה מרבוותא דס\"ל דאפי' היה תנאי אחר ההלואה ומיחה אין מחאתו מחאה יע\"ש. ושיחתו ז\"ל איני מכיר דאטו גברא אגברא קרמית דלדעת הרמב\"ן שפיר תריץ יתיב הלח\"מ דמשמ\"ל דסברת הני רבוותא לאו דסמכה היא ולא מצי הש\"ס למימר דפליגי בהכי ת\"ק וריב\"ב דפשיטא ליה להש\"ס דבהא ליכא מאן דמחייב כיון שמיחה ולא קבל התראתו ומשו\"ה הוצרך לומר דבשעת תביעה פליגי. ועיין עוד במה שיישב בס' הנז' לעיקר קו' הלח\"מ וז\"ל ולק\"מ דאם איתא דריב\"ב מיירי כשמיחה הלוה א\"כ איך קאמר יכול לומר לו פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו למ\"ה והלא לא קיבל התנאי ולא היה צריך לומר פרעתיך בפני עדים מעיקרא עכ\"ל באופן כי לעיקר קו' הרב גד\"ת על דברי הרב התרו' עלו ובאו ג' תירוצים בדבר מה שתירץ איהו גופיה לקמיה ומה שתירץ הלח\"מ ע\"ד הרמב\"ן ומה שתי' הרב קמ\"ר ז\"ל:
ודע דבעיקר האי מילתא דהתרה בו לאחר ההלואה שלשה מחלוקות בדבר דלדעת מהר\"י ן' מיגאש והרמב\"ם ז\"ל כתבו ה\"ה והר\"ן דאפי' מיחה הלוה ולא קיבל התראתו מחייב הלוה לקיים תנאו ולא מהימן לטעון סמכתי על מחאתי ופרעתיך ביני לבינך אי משום טעמא דעבד לוה לאיש מלוה כמ\"ש ה\"ה ז\"ל ואי מטעם הר\"ן ז\"ל דכיון שהתרה בו אל תפרעני אלא בעדים אנן סהדי דלא פרע ליה אלא בעדים וכשמודה ולא קיבל התראתו זו ראיה דרוצה לשקר אח\"כ כיון דלא עביד איניש דפרע ליה כל שהתרו בו כן ודלא כהש\"כ בסק\"ט שכתב דלפי טעמו של הר\"ן כל שמיחה הלוה יכול לומר סמכתי על מחאתי כיע\"ש ולית' לע\"ד דהרי הר\"ן ז\"ל אחר שכתב דלהר\"י ן' מיגאש והרמב\"ם ז\"ל אפי' מיחה הלוה לא מהני מחאתו כתב הטעם הזה דאנן סהדי כמבואר בהדיא דמהני ה\"ט לחייבו אפי' בשמיחה ולא קיבל התראתו וכבר עמדתי בזה בה' טוען ונטען פ\"ו ה\"ה לעיל בד\"ה והנה יע\"ש:
וראיתי להרב מש\"ל שכתב על טעמו של הר\"ן וז\"ל ויש להשיב ע\"ז דאי טעמא הוי הכי כי א\"ל אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ ואמר פרעתיך בפני ב' אחרים והלכו או מתו יהא נאמן כיון דלא שייך אנן סהדי ואי מטעם שעבוד ניחא עכ\"ל ובקצורי לא זכיתי להבין למה זה לא שייך הכא נמי טעמא דאנן סהדי דכיון שהמלוה מקפיד שיפרענו בפני אלו העדים שייחד דוקא אנן סהדי דאינו עשוי לפורעו בפני אחרים דחושש הוא שמא ילכו להם אותם אחרים ולמחר יחזיקנו המלוה כלוה ואינו משלם משא\"כ אם היה פורע לו בפני העדים שייחד דאפי' ילכו להם אין מקום למלוה להחזיקו כלוה ואינו משלם דמה היה לו לעשות יותר אם הלכו להם ועיין בס' קמ\"ר מה שתירץ עוד לזה יע\"ש: ומיהו כבר הוכחנו לעיל בד\"ה והנה דטעם זה דאנן סהדי שכתב הר\"ן אין שאר הפוסקים מודים בו אלא לדידהו ז\"ל עיקר טעמא דתנאי זה משום תנאי נאמנות נגעו בו ומה שהוקשה לו להר\"ן דאי לא משום טעמ' דאנן סהדי במה נשתעבד לאחר ההלוא' כבר כתבנו דתנאי נאמנות הוי כמחילת ממון דלא בעי קנין להשתעבד כמ\"ש המרדכי בשם ראבי\"ה והביא דבריו הש\"ך בסי' ע\"א סק\"ז וזה דעת הרא\"ש והטור בסי' ר\"ב יע\"ש איברא דלפ\"ז יש לתמוה לכאורה על ה\"ה דמאחר דהוא ז\"ל שם בפט\"ו מה' מלוה ה\"ג דקדק מדברי רבינו וס\"ל דאפי' בסתם נאמנות לאחר ההלואה בעי קנין וכמ\"ש הש\"ך ז\"ל שם היאך ייחס בדעתו ברפט\"ו דס\"ל כדעת רבו דמהני תנאי זה דאל תפרעני אלא בעדים אפילו לאחר ההלואה ואפי' מיחה הלוה בו ולא קבלו ומיחייב לקיימו והרי לפי האמור ומדובר תנאי זה כיון דמשום נאמנות נגעו בו לדידיה ז\"ל לא מיחייב לקיימו אם לא ע\"י קנין ואיך הפה יכולה לדבר דאפי' מיחה ולא קיבל דמיחייב הלוה בקיומו זה דבר מתמה לכאורה:
והנלע\"ד דמשמע ליה לה\"ה ז\"ל דשנייא היא נאמנות בפי' מתנאי זה דאל תפרעני אלא בעדים דבנאמנות בפי' אף שיטעון פרעתיך בפני עדים והלכו או מתו לא מהימן עד שיביא עדים בפנינו שפרעו וכמבואר מדברי הרמב\"ם שם בפט\"ו ה\"ג ומדברי הטור בר\"ס ע\"א וכ\"כ הגד\"ת ז\"ל דקי\"ח ע\"ד והרב ראש יוסף בר\"ס ע\"א אות ב' הלכך בנאמנות כזה ס\"ל להרב ז\"ל בדעת הרמב\"ם דבעי קנין להשתעבד בו הלוה כשהוא לאחר ההלוואה אמנם בתנאי דאל תפרעני אלא בעדים דהנאמנו' הוא לענין אם יטעון פרעתיך ביני לבינך דוקא אבל אם יטעון פרעתיך בפני עדים והלכו או מתו מהימן הלוה כל כה\"ג אפי' בלי קנין ואף אם מיחה הלוה מיחייב לקיימו מטעמא דעבד לוה לאיש מלוה ולפ\"ז נלע\"ד דלדעת ה\"ה ז\"ל לא מהני לאחר הלואה אלא דוקא תנאי דאל תפרעני אלא בעדים סתם דאז מצי' למיטען פרעתיך בפני אחרים והלכו או מתו כמדובר אבל אם התרה בו לאחר ההלואה אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ דכל כה\"ג אי טעין הלוה פרעתיך בפני אחרים ומתו לא מהימן כמבואר בדברי הרמב\"ם שם לא מיחייב ליה בתנאי זה בלא קנין וכ\"ש אם מיחה בו ולא קבלו דכל כה\"ג הו\"ל כנאמנו' בפי' דלא מהני לאחר ההלואה לדעת ה\"ה אם לא ע\"י קנין כנלע\"ד:
ודעת הרמב\"ן דלאחר ההלואה אם מיחה הלוה ולא קיבל התראתו לא מיחייב בקיום התנאי ומצי למיטען סמכתי על מחאתי ופרעתיך ביני לביניך אבל אם שתק ולא מיחה בפי' מיחייב בקיום התנאי כאלו קבלו בפי' ולא מצי למיטען פרעתיך ביני לביניך וכבר עמדנו לעיל ובהכי ניחא כו' במה שדקדק הלח\"מ ז\"ל ע\"ד הרמב\"ן ז\"ל הללו יע\"ש. ודעת הרא\"ש ז\"ל דכל לאחר ההלואה אפי' שתק הו\"ל כמיחה בפי' עד שיקבל עליו בפי' לקיים תנאו של מלוה ואם מיחה אפי' בשעת הלואה מהני מחאתו אבל אם שתק בשעת הלואה חשיב כמקבל תנאו בפירוש:
וראיתי להרב גד\"ת בדקט\"ו רע\"ב שכתב וז\"ל ואיכא למידק דבשלמא להרמב\"ן דכל שלא מיחה הלוה בפי' הוייא קבלה ומהנייא ההתראה ניחא דדחי רב אחא ההיא דריב\"ב דילמא בשעת תביעה קאי כו' ולא מוקי לה סתם בהתרה אחר ההלואה משום דכי נמי הוייא שלא בשעת הלוואה הא קתני סתם בעדים הלויתיך בעדים פרע לי כו' ולא קאמר דהשיב הלוה אפרע שלא בעדים וכל שלא מיחה הוי כמקבלו אבל להרא\"ש דכל שלא בשעת הלוואה שתיקתו לאו היינו הודאתו דצריך לקבל בפי' אמאי לא אוקי רב אחא בהכי ולא היה צ\"ל בשעת תביעה כו' יע\"ש:
ולע\"ד הא לא קשיא ולא מידי לפום מאי דמשמע מדברי הרא\"ש שם לקמיה גבי מה שהקשה וז\"ל ותימה לעיל דפריך לשמואל ממתני' כו' שהוא ז\"ל מפרש לפלוגתייהו דרב אשי ושמואל דפליגי בצריך לברר או אין צריך לברר דלרב אשי לא מהימן עד שיביא עדים שפרעו ולשמואל כל שטוען פרעתיך בפני עדים והלכו להם נאמן א\"כ ריב\"ב דאמר יכול לומר פרעתיך בפני פ\"ופ אפי' אי מיירי לאחר הלואה ושתק משמע דס\"ל דשתיקה דלאחר ההלואה הוייא כקבלה בפי' ולהכי צריך שיטעון פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם כשמואל דאי לא חשיב כקבלה אפי' לא יאמר אלא פרעתיך ביני לביניך נמי מהימן וכיון שכן איך יאמר דבשעת הלואה כ\"ע מודו דצריך שיביא עדים דמה חילוק יש בין בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה הא כיון דשלא בשעת הלוואה ושתק ס\"ל לריב\"ב דחשיב כקבלת תנאו בפי' ואפי\"ה ס\"ל דיכול לטעון פרעתיך בעדים והלכו ואין צריך לברר הכי נמי בשעת הלואה דחשיב כקבלה מהני טענתו שפיר ואי\"ץ לברר ומשו\"ה הוצרך לומר דילמא בשעת תביעה קאי ודוק:
ולענין הלכה כבר בירר הדברים כל הצורך הרב מש\"ל ז\"ל כאן והעלה דהיכא דהתנה עמו בשעת הלואה אל תפרעני אלא בעדים ושתק הלוה בזה לכ\"ע תנאו קיים ואינו נאמן לטעון פרעתיך ביני לביניך ואין בזה חולק ואם מיחה ולא קבל התראתו אע\"ג דלדע' מהר\"י ן' מיגאש והרמב\"ם והרמב\"ן והרשב\"א והרמ\"ה וה\"ה לא מהני מחאתו בשעת הלואה מ\"מ לדעת הרא\"ש ובנו הטור והתוס' שהביא רי\"ו נ\"ג ח\"ב ס\"ל דמהני מחאתו וא\"כ יכול המוחזק לומר קי\"ל כוותייהו ומצי למטען פרעתיך ביני לבינך: וכ\"ש אם היה התנאי אחר ההלואה ומיחה הלוה ולא קבל התראתו דאף לדעת הרמב\"ן מהני מחאתו ויכול לומר קי\"ל כהרמב\"ן והרא\"ש והטור והתוס' שהביא רי\"ו ואף הרמב\"ם ומהר\"י ן' מיגאש ס\"ל הכי לדעת רי\"ו ז\"ל ומצי למטען ביני לבינך ודלא כמהרש\"ך בח\"ב סי\"א:
ואם התנה לאחר ההלואה ושתק הלוה אע\"ג דלדעת רוב המפרשים תנאו קיים מ\"מ לדעת הרא\"ש והתוס' שהביא רי\"ו ז\"ל והטור שתיק' דלאחר הלואה לא הויא קבלה ויכול המוחזק לומר קי\"ל כוותיהו ומצי למטען פרעתיך ביני לבינך:
ואם נתחייב לחבירו בב\"ד והתרה בו אל תפרעני אלא בעדים והלוה מיחה כתב הרא\"ש דלא מהני מחאתו וסברא זו היא מוסכמת מהכל כמ\"ש המ\"ל ז\"ל יע\"ש:
כתב מרן ז\"ל בש\"ע חו\"מ סי' ע' ואם אמר שפרעו שלא בעדים אינו נאמן כו' הש\"ך ז\"ל בס\"ק י\"א כתב ג' טעמים למה לא יהא נאמן במגו דפרעתיך בעדים והלכו להם למ\"ה האחד הוא תירוץ הרא\"ש שכתב דאין זה מגו טוב דיותר נח לו לטעון פרעתיך ביני לביניך ושכחתי ההתראה ממה שיאמר פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו כי יאמרו העולם הרוצה לשקר מרחיק עדיו. התירוץ הב' מה שכתב ה\"ה שאין כאן דין מגו שהרי הוא מודה שלא קיים התנאי ולפיכך צריך לקיימו דהא איהו מיחייב נפשיה בקיום התנאי דאמר דלא קיימיה וכיון דלא נתברר שפרע אמרי' ליה מיחייב את לקיומי תנאך עכ\"ל: ותירוץ זה כתב הש\"ך דצ\"ע: ואנן יד עניי כבר ביארנו לעיל ד\"ה ואין ספק כו' כונת דברי ה\"ה ז\"ל כיע\"ש התירוץ השלישי מה שכתב מר\"ן הב\"י ז\"ל וזה לשונו ולי נראה עוד דכיון דא\"ל אל תפרעני אלא בעדים אנן סהדי דלא פרעיה אלא בעדים והיכא דאיכא אנן סהדי ליכא מגו יעו\"ש: ותמהני על מרן למה זה תלה הדבר בסברת הכרס ולא זכר שר שכ\"כ בהדיא הר\"ן בפי' ההלכות כאשר יראה הרואה וצ\"ע:
ודע שהרב מש\"ל כתב דאם המלוה מודה שפרעו הלוה מקצת החוב בינו לבינו והלוה טוען שפרעו כולו אז נאמן הלוה שכבר נתבטל הטעם דאין הלוה עשוי לפורעו שלא בעדים שהרי הודה המלוה שפרע מקצת החוב שלא בעדים וכה\"ג כתבו רבוותא ז\"ל בקובע זמן לחבירו ונתברר שפרע מקצתו בגו זימניה אע\"פ שתבע המלוה השאר בגו זימניה נאמן הלוה לומר פרעתי שכבר אבטיל החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו שהרי פרע מקצתו בגו זימניה עכ\"ל:
ונראה לע\"ד דלדעת כל המפרשים ז\"ל שכתבנו לעיל ד\"ה והנה כו' דמשמ\"ל דעיקרו של חיוב תנאי זה לאו מטעם אנן סהדי הוא אלא מטעם נאמנות דהימניה לוה למלוה הוא א\"כ לדידהו ז\"ל אין חילוק דאפי' הודה המלוה שפרע מקצת החוב בינו לבינו אכתי הנאמנו' על שארית החוב במקומו הוא עומד ולא מהימן לוה לומר שפרעו כולו וכמ\"ש הטור בסי' פ\"ד בדין פוגם שטרו דאינו נפרע אלא בשבועה וז\"ל בד\"א כשאין בו נאמנו' אבל יש בו נאמנות אע\"פ שלא פי' בין בכולו בין במקצתו אלא האמינו סתם נאמן ונוטל בלא שבועה עכ\"ל הרי שכתב דאפילו בפוגם שטרו הנאמנות במקומו עומד וכדבריו כתבו הר\"ב התרו' והרא\"ש בתשו' כמ\"ש מרן בב\"י שם יע\"ש וזו היא ג\"כ סברת הרמב\"ם כמ\"ש ה\"ה בפט\"ו מה' מלוה ה\"ו ד\"ה ואם התנה כו' וז\"ל ומדברי רבי' יש ללמוד דנאמנו' סתם מועיל בין בכולו בין במקצתו וכ\"כ ז\"ל בין בנאמנות לוה בין בנאמנות מלוה עכ\"ל ועיין להרב גד\"ת ז\"ל דק\"ח ע\"ד יע\"ש ואף שהר\"ב התרומות שם כתב דאיכא מ\"ד דנאמנות סתם לא מהני למקצתו נראה דסברת יחיד היא ולא מצי המוחזק לומר קים לי ועיין להרב החבי\"ב בכללי הקים לי אות נ\"ב שכתב דסברת יש אומרים סברת יחיד היא יע\"ש וכ\"ש סברת איכא מ\"ד וברור:
והנה זה שכתב הרב מש\"ל ז\"ל וכה\"ג כתבו רבוותא ז\"ל בקובע זמן לחבירו כו' סברת הני רבוותא שכתב ז\"ל הם ה\"ה ברפי\"ד מה' מלוה שכתב וז\"ל אבל אני חוכך בדין פוגם שטרו דהא איבטיליה לה חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו לגבי האי שהרי פרע והלה מודה לו במקצת עכ\"ל היא ג\"כ סברת רבינו האיי שכתב הטור בסי' פ\"ד וז\"ל ורבינו האיי ז\"ל כתב שאפי' בזמנו לא יפרע אלא בשבועה יע\"ש אמנם הרמב\"ם והרב התרומות בשער כ\"א ח\"ה ס\"ו ס\"ל דאף בפוגם שטרו לא איבטילה חזקה זו דאין אדם פורע תוך זמנו כיע\"ש והשתא משמע ליה להרב ז\"ל דכי היכי דאפליגו הני רבוותא לענין פוגם שטרו אי אבטילה הך חזקה דאין אדם פורע ת\"ז לענין אי צריך שבועה בעל השטר ה\"ן איפליגו לענין מלוה ע\"פ וטען הלוה שפרע הכל בגו זימניה והמלוה מודה לו במקצת דלדע' רבינו האיי וה\"ה אבטיל' החזקה ונשבע הלוה היסת ונפט' כדינו ולדע' הר\"ב התרומות לא אבטיל' החזק' ולא מהימן לוה לומר שפרע הכל בגו זימניה ובכן יליף מינה הרב מש\"ל ז\"ל שפיר להך מילתא דאל תפרעני אלא בעדים לדעת רבינו האיי וה\"ה ז\"ל דאם מודה המלוה שפרעו מקצת החוב שלא בעדים דאבטיל טעמא דאנן סהדי ונאמן לומר שפרעו הכל בינו לבינו ונשבע היסת ונפטר:
ואולם ראיתי להרב מש\"ל ברפי\"ד שכתב וז\"ל מ\"ש ה\"ה ז\"ל אבל אני חוכך בדין פוגם שטרו כו' אם פסקו של ה\"ה לחייב שבועה למלוה ניח' ואם לפוטרו כמלוה ע\"פ ללוה בשבועתו ק\"ל פוגם שטרו אמאי נשבע ונוטל הא איבטיל חזקה דשטרך בידי מאי בעי דהא כי היכי דאבטיל חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ה\"נ אבטיל שטרך בידי מאי בעי דהא פרע ולא כתב ואפשר לדחות כו' יע\"ש הרי דהרב שם טפי ניחא ליה למימר דבמלוה ע\"פ אזיל ומודה ה\"ה ז\"ל דלא איבטילה החזקה לענין דמהימן לוה בשבועת היסת אלא לענין פוגם שטרו דוקא אמרה למילתיה דבעי מלוה לאשתבועי כדינו ולפ\"ז אין מקום למ\"ש הרב כאן דאם מודה המלוה שפרע מקצת החוב בינו לבינו דאיבטי' טעמ' דאנן סהדי ונאמ' הלוה לומ' שפרע הכל בינו לבינו כו' דלעני' זה שיהא הלוה נאמן בשבועתו לא אמרו הני רבוותא ז\"ל ועכ\"ל דהשתא משמע ליה להרב באפשר לדחות שכתב שם ברפי\"ד ואף לענין לפוטרו ללוה במלוה ע\"פ בשבועתו אמרה למילתיה ה\"ה ז\"ל:
ומ\"מ לפי הצד הזה שצידד הרב ז\"ל דדוקא לענין שחייב המלוה שבועה אמרה ה\"ה ז\"ל למילתיה עכ\"ל דבמלוה על פה שמודה המלוה שפרע מקצת בגו זימניה שבועה מיהא בעי המלוה דאי בלא שבו' נמצא דמלו' ע\"פ עדיף טפי משט' דאלו בפוג' שטרו לא גבי מלוה בלא שבו' וגבי מלו' ע\"פ גוב' בלא שבוע' ודב' זה לא יתכ' לאומרו ואין השכ' מחייבו א\"ו כדאמרן ואם הדב' כן ק\"ל אמאי לא מני תנא דמתני' בכלל הני דנשבעין ונוטלין עוד אחרת והיא זאת מלוה ע\"פ שהודה המלוה שפרע מקצתו בגו זימניה והלוה אומר שפרע הכל בגו זימניה דנשבע המלוה וגובה השאר ואף למ\"ש התוס' והר\"ן בר\"פ כל הנשבעין והביא דבריהם שם הרב תי\"ט ז\"ל דלא מני תנא דמתני' אלא הני דנשבעין ונוטלין מה שאינו ברשותו של נשבע כו' הך דהכא נמי הול\"ל דאפי' דקאי ברשותו של לוה שקיל מלוה בשבו' וכעין זה ק\"ל למ\"ש רבינו בפ\"ג מה' שכנים ה\"ב דהתובע לחבירו ליתן חלקו בגובה הכותל שהוסיף על ד\"א וחבירו אומר נתתי אינו נאמן אלא חבירו נשבע בנקיטת חפץ שלא נתן לו ונוטל ממנו כדין כל הנשבעין ונוטלין עכ\"ל ומשמע מדבריו דאפי' לא אמר אשתבע לי ב\"ד משבעין אותו כיע\"ש וא\"כ אמאי לא מני לה תנא בהני נשבעין ונוטלין ואף שהרמב\"ן והרמ\"ה נחלקו בזה על הרמב\"ם כמ\"ש הטור בסי' קנ\"ז לא נחלקו עליו מה\"ט דלא מצינו דמני לה תנא בהדי דנשבעין ונוטלין וכעת צריך ישוב לע\"ד ועיין להרדב\"ז ש\"ל בח\"א סי' רכ\"ח:
ואת זה ראיתי להרב לח\"מ ברפי\"ד מה' מלוה שכתב על דברי ה\"ה ז\"ל וז\"ל וקשה דא\"כ לימא בגמרא חילוק זה דאיכא בין פוגם שטרו לשאינו פוגם שטרו דפוגם אפילו תוך זמנו לא יפרע אלא בשבועה משא\"כ בשאינו פוגם עכ\"ל ולע\"ד לא קשיא כלל דחזקה זו דאין אדם פורע תוך זמנו פלוגתא היא בגמר' בפ\"ק דב\"ב ד\"ה ע\"ב דאביי ורבא ס\"ל דאין זו חזקה דעביד איניש דפרע בגו זימניה ואמרינן עלה דר\"פ ורב הונא עבדי עובדא כאביי ורבא יע\"ש וכיון שכן לא ידעתי מאי קא ק\"ל להרב ז\"ל דההיא דבעי תלמודא בפ' שבו' הדיינין דמ\"א ומה בין זה לפוגם את שטרו לר\"פ הוא דבעי דקאמר התם האי מאן דמפיק שטרא אחבריה כו' אם אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך משבעין ליה ועליה דידיה קבעי תלמודא ומה בין זה לפוגם את שטרו והשתא לדידיה דר\"פ דלית ליה הך חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו היכי מצי לחלק בין פוגם לשאינו פוגם לענין תוך זמנו כיון דאף בשאינו פוגם והוא תוך זמנו נמי לדידיה דרב פפא ודאי כי אמר אישתבע לי משביעינן ליה כיון דלית ליה חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וצ\"ע:
ולענין הלכה בעיקר דין זה שכתב הרב מש\"ל נלע\"ד דלפי מ\"ש אנן יד עניי דלדעת כל הפוס' דמשמע להו דעיקרו של חייוב תנאי זה לאו מטעם אנן סהדי הוא דמחייב הלוה אלא מטעם נאמנות המלוה דהמניה לוה לגבי דידיה הוא דמחייב ולדידהו אין חילוק דאפי' שהודה המלוה שפרע מקצת החוב בינו לבינו אכתי הנאמנות על שארית החוב במקומו הוא עומד כמדובר אע\"פ שהודה להרב מ\"ל דלטעמא דאנן סהדי שכתב הר\"ן ז\"ל כל שהודה המלוה שקבל מקצת החוב אבטיל האי טעמא דאנן סהדי ומהימן לוה לומר שפרע אף שארית החוב אכתי כיון דלא מצינו לו חבר להר\"ן ז\"ל בסברא זו ובטעמו נר' דאין הלוה מהימן לטעון פרעתי כל החוב ביני לבינו אלא המלוה נאמן לטעון שלא פרעו אלא מקצת החוב בלבד דנאמנותו במקומו עומד על השאר וכמ\"ש הטור בסי' פ\"ד בדין פוגם שטרו וכמדובר לעיל ולבר מן דין נלע\"ד דאפי' לטעם אנן סהדי שכתב הר\"ן ז\"ל אכתי כיון דטעם זה דאבטיל טעמא דאנן סהדי בפריעת החוב מקצת החוב שכתב הרב מ\"ל ז\"ל לא למדו אלא ממ\"ש ה\"ה ז\"ל ורבינו האיי ז\"ל גבי חזקה אין אדם פורע תוך זמנו גבי פוגם שטרו ומלבד שמדברי ה\"ה ז\"ל אין ראיה כ\"כ לפי מה שצידד הרב גופיה ברפי\"ד וכמדובר עוד זאת דאפי' להצד האחר שצידד הרב בכונת דברי ה\"ה ז\"ל ס\"ס לאו במלתא פסיקתא אמרה ה\"ה ז\"ל אלא כמסתפק אמרה למילתיה ובלשון אני חוכך והניח הדבר בצ\"ע ועיקר קו' הרב המגיד מתיישב שפיר ע\"פי מ\"ש מהרימ\"ט ז\"ל הביא דבריו מרן החבי\"ב בסי' פ\"ד הגב\"י ז\"ל אות ו' ובסי' ע\"ח מהדורא בתרא הג\"הט אות ב' דלא מפני שראינו שפרע מקצת החוב בגו זימניה לפנים משורת הדין נאמר שפרע הכל דאדרבא איכא למימר דהוא הקדים לו המקצת הזה שנזדמן לו כדי שלא יכופנו על השאר בזמנו יע\"ש ועיין להרב מחנה אפרים ה' גביית חוב סי' ז' דכ\"א ע\"ד שהביא ראיה לדברי הרמב\"ם באופן דר' האיי ז\"ל יחיד הוא נגד הרמב\"ם ז\"ל והר\"ב התרומות ואין לומר קים לי כסברת יחיד כמ\"ש מרן החבי\"ב בכללי הקי\"ל אות ט\"ו:
ולבר מן דין ומן דין עיקר סברת רבי' האיי ז\"ל הלזו שהבי' הטור בסי' פ\"ד תמה הש\"ך שם בסק\"ב אנה מצא כן הטור בדברי רבינו האיי ואדרבא המעיין בב\"הת שער כ\"א וה\"ה רפי\"ד מה' מלוה יראה דרבינו האיי לא פליג רק בלקוחות אבל בפוגם שטרו ועד א' מודה להרמב\"ם עכ\"ל ועיין למרן החבי\"ב שם הגב\"י אות ז' שנדחק בכונת הר\"ב התרומות כמ\"ש וכן מצוי בתשו' לרבי' האיי דמלקוחות לא גבי אלא בשבועה דמשמע דמלוה גופיה גובה שלא בשבועה כונתו שדבר זה דמלקוחות מצוי בתשו' אבל מסברא דנפשיה אפי' מלוה גופיה אינו נפרע אלא בשבו' יע\"ש ומלבד הדוחק הזה אכתי לא העלה ארוכה לדברי ה\"ה שאם רבינו האיי היה סובר כן אף בלוה גופי' כשכתב אני חוכך בדבר היל\"ל שכ\"כ רבינו האיי ז\"ל ואם לאו דמסתפינא הייתי אומר שסברת רבינו האיי שכתב הטור בסי' פ\"ד אינה ענין למ\"ש ה\"ה אני חוכך כו' ולא מטעמא דאבטילה חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו כתב הטור בשם רבינו האיי ז\"ל דאפילו תוך זמנו לא יפרע אלא בשבו' אלא טעמו של רבי' האיי הוא דמשמע ליה דחזקה זו דאין אדם פורע תוך זמנו לא מהני לפוטרו למלוה אף משבועה דשבועה מיהא ס\"ל דבעי וכמו שכן הוא דעת הרא\"ש בפ\"ק דב\"ב והביא דבריו הטור בסי' ע\"ח שכתב וז\"ל וכתב הר\"י ן' מיגאש שגם מהמלוה נפרע בלא שבו' וכ\"כ הרי\"ף בתשו' וא\"א הרא\"ש כתב שצריך שבועה שבא ליפרע מהלוה עצמו אע\"פ שאם בא ליפר' מהיתומים אין צריך שבועה שאני התם שאין אדם מכחישו אבל הכא שהלוה טוען שפרע צריך לישבע עכ\"ל:
ובכן אפשר שהן הן הדברים שכתב הטור בסי' פ\"ד בדין פוגם את שטרו והוא מעיד שהוא פרוע בשם רבינו האיי ז\"ל דאפי' טוען שפרעו בתוך זמנו דלא יפרע אלא בשבועה דסתמא מיירי כשטענתו היא עם הלוה בעצמו שטוען שפרעו וכיון דלא מהני חזקה זו דאין אדם פורע תוך זמנו לפוטרו למלוה משבועה אפי' במלוה ע\"פ ואפי' בשאינו מודה על מקצת החוב שפרעו בזמנו כ\"ש בפוגם שטרו דצריך שבו' כדינו:
איברא שראיתי להש\"ך בסי' ע\"ח סקט\"ו והרב גד\"ת בדצ\"ד ע\"ב דמשמע להו ז\"ל כמ\"ש הרא\"ש והטור שצריך שבועה כשבא ליפרע מהלוה עצמו היינו שבו' דלאחר פרעון שטוען הלוה פרעתיך ב\"פ אחד בתוך הזמן וא' אחר הזמן דבעלמא משבעינן ליה כה\"ג כההיא דפ' הכותב דאמרי אי פקח אידך כו' ואי קודם פרעון קאמר מהי תיתי לאשבועי היסת דלא נתקנה שבועת היסת אלא דוקא ליפרע ולא להוציא ופירוש זה פירש גם כן בדברי הרב התרומות שכתב בשי\"ו ח\"ב סימן ה' וז\"ל זה שפסקנו שגובה בלא שבו' אם הוא בתוך הזמן דוקא כי לא אמר לוה למלוה אישתב' לי אבל אי אמר ליה אשתב' לי משתבע היסת דלא עדיף חזקה דגו זימניה לאפטורי היסת ואע\"ג דאיתיה תוך זמן די לנו אם פוטרין אותו משבו' המשנה כדין מפיק שטרא או משבו' הבא ליפרע מנכסי יתומים אבל מהיסת לא ינצל ובזה נסתפק הה\"ר יאודה וכתב דאיכא מ\"ד משתב' היסת ומפטר ואיכא מ\"ד חרם סתם ור\"ח ז\"ל אמר דדחיקא מילתא לדחויי משבו' דרבנן כמאן דמפיק נו' ובודאי ליכא לספוקי בהאי מילתא כי בודאי אין על המלוה שום שבו' כלל וכן דעת הרי\"ף בתשו' וזה טופסה מה ששאלתם אם גרש אשתו כו' יש לו להשביעה או לא כך ראינו שזו אינה טענה לפי שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וקי\"ל הטוען פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן אלא נותן לה כתובתה ויחרים סתם אבל אם טען פרעתיך אחר הגירושין טענתו יפה שאפי' שפרעה ותטול ותשבע כדין כל מי שיש בידו שטר וטעין שפרעו עכ\"ל ומשמע להו להרבנים בפשיטות דמ\"ש הר\"ב התרומות ובשם ההר\"י דמשתב' היסת היינו שבו' דלאחר הפרעון ולדעת בע\"הת אף שבו' זו לא בעי ושזה דעת הרי\"ף בתשו' וכתב עוד הרב גד\"ת דאע\"ג דמתשו' דמייתי מהרי\"ף משמע דמהשבועה דקודם פרעון איירי מ\"מ יראה שהענין בעצמו אמיתי והרי\"ף על השבו' המורגלת קאמר שהיא שבו' המשנה דאלו שבו' היסת פשיטא דאין לה מקום קודם פרעון וכתב עוד ולפ\"ז אתי שפיר מ\"ש ההר\"י ז\"ל משתבע היסת ומפטר ואי להשביע קודם הפרעון איירי מאן דכר שמיה דמפטר וצריך להגיה ולכתוב במקומה ונפרע או ונוטל וכיוצא אבל במה שכתבתי אין צורך להגיה דבשבועה דלאחר הפרעון עסקינן שהיא להפטר כו' ושוב מצאתי שכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ז מה' שכירות עכ\"ל:
ועפ\"י יסוד זה אשר בנו הרבנים הנז' בכונת הרב התרומות והרא\"ש והטור דבשבועה דלאחר הפרעון קמיירי דקודם הפרעון ליכא היסת הוקשו להם לשון המרדכי והג\"א שכתבו דכי טעין פרעתיך תוך זמני אין צריך שבו' אא\"כ אמר לו אשתבע לי שלא פרעתיך בזמני אז צריך שבועת היסת עכ\"ל וכתבו ז\"ל דמילת היסת היא משובשת דהיכא דטעין אשתבע לי דפרעתיך בזמני צריך לישבע שבועת המשנה והיינו דינא דר\"פ דפ' ש\"ה דמ\"א והש\"ך כתב דהמרדכי קרי לשבועת המשנה היסת ועוד הוקשה לו מ\"ש הב\"ח שהטור ז\"ל לא כיון יפה בדעת הרא\"ש דהרא\"ש בשבועה דלאחר הפרעון קמיירי וכתב דהשיג על הטור שלא כדת דגם הטור ז\"ל זו היתה כונתו וגם ע\"פ יסוד זה תמה על הרב המפה דבסימן זה הסכים לסברת האומרים דא\"צ שבועה והיינו ודאי שבו' דלאחר הפרעון דאל\"כ ע\"כ לסברא ראשונה דצריך שבועה היינו קודם פרעון וסברא זו לא נמצא בשום פוסק ובהרא\"ש איתא שצריך לישבע היסת והיינו ע\"כ לאחר הפרעון דלעולם לא תמצא היסת קודם פרעון אלא ע\"כ לאחר הפרעון קאמר וכיון שכן קשה דבסימן שי\"ז סתם כהמחבר דצריך ליישבה אחר הפרעון והצריכה עיון יע\"ש
ולע\"ד אחרי שאלת המחילה מעוצם רבנותם ז\"ל לא כן אנכי עמדי כי יסוד זה שעשו ממנו עיקר דכיון דלא מצינו היסת אלא דוקא להפטר ולא להוציא אין מקום לפרש דבריהם אלא לאחר הפרעון ולא קודם. לא ידעתי מנין להם זה העיקר ומי גילה להם סוד זה דלא נתקן היסת בכ\"מ ואפי' להוציא וכנדון זה של הרב התרו' והרא\"ש שכתבו בהדייא דנשבע היסת ולא מפני שלא מצינו היסת להוציא במקום אחר מוכיח שלא נתקן להוציא דאיכא למימר שהוא מפני שאין צורך בו שכבר נשבע שבועת המשנה בנשבעין ונוטלין אבל בכל כיוצא בזה דאין כאן שבועת המשנה ואיכ' חזקה דמסייע למלוה נשבע היסת כמו שנשבע הלוה בעלמ' להפטר ולא ידעתי מה יענו הרבני' למ\"ש הר\"ב התרו' בשכ\"ה ח\"ב ס\"ב גבי אל תפרעני אלא בעדים שכתב וז\"ל גם פסק הרב ן' מיגאש דכיון דאפסיקא הלכתא דצריך לפורעו בעדים הואיל והתרה בו לא שנא דטעין פרעתיך ביני לביניך לא שנא דטעין פרעתיך בפני עדים ומתו או הלכו בכולהו שקיל מלוה ממוניה מיניה דלוה בלא שום שבועה ואפילו היסת דאיהו דאפסיד אנפשיה כו' דכיון דאתרי ביה צריך להביאם ויעידו לו בכך ע\"כ: וכתב עוד גם כתב הרב ן' מיגאש ז\"ל אם רצה לחזור ולתבוע המלוה אחר שיתבענו בפנינו שלקח ממנו מעות כ\"וכ שלא כדין יכול לתובעו ומחייבין המלוה לישבע היסת על טענתו כדין מנה לי בידך אין לך בידי ונפטר משבועתו עכ\"ל : הרי מבואר מדברי מהר\"י ן' מיגאש הללו דשייך שבו' היסת אף קודם הפרעון ממ\"ש דשקיל ממוניה מיניה דלוה בלא שום שבועה ואפילו היסת כו' ושבועה זו ודאי דקודם הפרעון היא המבוא' ממ\"ש אח\"כ דלאחר הפרעון יכול הלוה להשביעו ואם איתא לדברי הרבנים הנז' דלא שייך שבועת היסת קודם פרעון מה צריך לו להר\"י ן' מיגאש לומר דאינו נשבע אפי' היסת אלא ודאי דאף קודם פרעון שייך שבו' היסת ולזה כתב דכאן אינו צריך שבו' כלל ואפילו היסת מפני שכך התרה בו ואיהו אפסיד אנפשיה כמ\"ש ז\"ל :
גם מדברי הרי\"ף והרא\"ש בפ' ש\"ה דמ\"ט והביא דבריה' מר\"ן בב\"י ז\"ל בסי' פ\"ב ס\"ג שכתבו עלה דאמר ר\"פ בגמ' ואי אמר ליה אשתבע לי משתבע ליה וז\"ל אע\"ג דאיכא מ\"ד דשבועה זו שבועת היסת היא אנן מסתברא לן כמ\"ד שהיא כעין דאורייתא דומיא דפוגם שטרו כו' מבואר דס\"ל דשבועת היסת נמי שייך נמי בבא ליטול שלא כדברי הרבנים הנז' דאי לא הו\"ל לדחות סברת איכא מ\"ד מה\"ט דשבועת היסת לא נתקנה אלא להיפטר אלא ודאי דאי מהא לא אירייא דכי היכי דנתקנה להפטר נתקנה נמי היכא דאיכא שטר או חזקה דמסייע לתובע ועיין למרן החבי\"ב שם בסי' פ\"ב הג\"הט אות י\"ג ודוק:
גם מדברי ר\"ח שהביא הר\"ב התרומות שם שכתב ור\"ח אמר דדחיקא מילתא לדחות משבועה דרבנן כמאן דמפיק שטרא אחבריה כו' מבואר בהדייא דבשבוע' דקודם הפרעון קמיירי דלדעת הר\"ר יאודה ז\"ל נשבע היסת ולדעת ר\"ח ז\"ל דדחיקא ליה מילתא לדחויי משבועה דרבנן דהיינו שבועת המשנה כמאן דמפי' שטרא אחבריה דאמר ר\"פ בפש\"ה דכי א\"ל אישתבע לי קודם פרעון משבעינן ליה כעין של תורה ואי לאחר הפרעון קמיירי הרר\"י ז\"ל מי איכא למ\"ד דמשבעינן ליה היסת ומאי שיאטיה דההיא דמפיק שטרא הכא אלא ודאי כדאמרן גם ממ\"ש הר\"ב התרו' שכ\"ט ח\"ב ס\"ג בשם הר\"י ן' מיגש ורבינו אפרים והביא הטור דבריהם סי' צ\"א ס\"ד וז\"ל והפועלים נשבעין היסת לבע\"הב ונוטלין ומבואר טעמם שם בב\"י ז\"ל יע\"ש: מבואר בהדייא הפך דברי הש\"ך והגד\"ת ז\"ל ואף שהרי\"ף והרמ\"ה נחלקו שם וס\"ל דנשבעין כעין דאורייתא היינו משום דס\"ל דזה בכלל שכיר נשבע ונוטל דמתני' היא אבל בעלמא אה\"ן דס\"ל דנשבע היסת ונוטל וכנדון זה של הרא\"ש ז\"ל: ועיין להרב גד\"ת שם דקל\"ב ע\"א ה\"ה אך ק' שתמה על הר\"י ן' מיגאש דלא מצינן היסת אלא להפטר כו' יע\"ש ולדרכו ז\"ל הוא מהלך וכבר כתבנו שאין הכרח לעיקר זה שבנה עליו דייק גם מדברי הר\"י הלוי הללו שכתב הר\"ב התרו' מבוארין ג\"כ דברי ר' אפרים שהביא אחריו הר\"הת שם דהולך הוא בשיטתו של ר\"י ן' מיגאש וכמובן למעין שם והתימא על הש\"ך שבסי' קכ\"א ס\"ק מ\"ז שהציע דעתו של רבינו אפרים לענין אחר ונדחק בישוב לשונו כיע\"ש וכל זה גרם לו יסוד זה אשר בנה דאין שבו' היסת אלא ליפטר ולא זכיתי לרדת לעומק דעתו מה יענו שפתי דעת לדברי הר\"י ן' מיגאש שהביא שם הר\"ב התרומות כמבוארין דבריו ז\"ל דשבו' היסת זו היא קודם פרעון כמבואר שם וצ\"ע:
איברא שמדברי הרמב\"ם ורבינו פ\"א מה' טוען הלכה ו' שהביא הש\"ך שם בסי' קכ\"א משמע לכאורה דס\"ל דלא משכחת שבועת היסת לעולם אלא ליפטר ולא להוציא שהרי כתב וז\"ל ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל בלבד זה שנהפכה עליו שבועה ע\"כ. ואם הדברים כפשטן ק\"ט על מ\"ש ה\"ה על זה וז\"ל וזה כדברי הר\"י ן' מיגאש ודברים ברורים הם עכ\"ל: שהרי מצינו להר\"י ן' מיגאש במקומות הנז\"ל שכתב דאיכא שבועת היסת בנשבע ונוטל גם ק' ממ\"ש רבינו פ\"א מהל' שלוחין ה' ז' וכמו שהקשה מרן כ\"מ שם יע\"ש ועיין להרב גד\"ת דקל\"ב ע\"ב יע\"ש אם לא שנאמר כמ\"ש הרב ז\"ל ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל מחבירו כו' דדוקא כגון זה קאמר דאפי' לית ליה שטר או חזקה דמסייעו אפי\"ה נוטל בלא שבו' המשנה משום שנהפכה עליו השבו' וצ\"ע ועיין להש\"ך בסי' פ\"ז סקל\"א ועיין לרבינו והרע\"ב בפי' המשנה פ\"ק דכתובות משנה ה' גבי היא אומרת משארסתני נאנסתי כו' ר\"ג ור\"א אומרים נאמנת שכתבו דנאמנת בשבועת היסת יע\"ש אלמא אע\"פ שהיא הנוטלת נשבעת היסת הפך דברי הרבנים הנז' איברא שרבינו בחבורו שם לא כתב אלא שיש לו להחרים חרם סתם וכ\"כ כל הפוסקים שם וכמ\"ש הרב תוי\"ט ז\"ל שם כיע\"ש ועיין להרב התרו' בשער כ\"ו ח\"א ס\"ד דמבואר מדבריו דס\"ל כהר\"ם בפי' המשנה ועיין להש\"ך בסי' פ\"ז ס\"ק ל\"א:
ומ\"מ אפי' אם נודה להרבנים הנז' שזה דעת רבי' מיהו אין זה דעת הר\"י ן' מיגאש ורבינו אפרים ושאר רבוותא שכתבנו אלא לדידהו ס\"ל דנתקנה שבועת היסת אף להוציא וכמדובר ובכן הדבר ברור אצלי דמ\"ש הרב התרומות בשי\"ו גבי חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו בשם הרר\"י ז\"ל דכי אמר לוה למלוה אשתבע לי דמשתבע ליה היסת בשבועה דקודם הפרעון קמיירי וע\"ז דוקא נחלק עליו הר\"ב התרומות והביא ג\"כ דברי הרי\"ף בתשו' דס\"ל דקודם הפרעון אין על המלוה שום שבועה כלל וכמבואר מדברי הרי\"ף באותה תשובה דעל שבועה דקודם הפרעון קמיירי וכמ\"ש הר\"ב גד\"ת והש\"ך ומדכתב הרי\"ף דאין עליה אלא חרם סתם דקדק הר\"ב התרו' דס\"ל דאף שבועת היסת אין משביעין אותה קודם פרעון ודלא כהרר\"י ז\"ל דמשביעין אותה היסת קודם פרעון ומה שהוכיחו עוד הרב גד\"ת והש\"ך ז\"ל ממ\"ש הרר\"י ז\"ל מישתבע היסת ומפטר דמיירי בשבועה דלאחר הפרעון דאי קודם פרעון מיירי מאן דכר שמיה דמפטר כו' אינה ראיה כלל דמפני שאין אנו מצריכין אותו לישבע שבועת המשנה כדין מאן דאפיק שטרא לחבריה וא\"ל אשתבע לי דלא פרעתיך דמשביעין אותו שבועת המשנה וכאן לדעת הרר\"י ז\"ל אע\"ג דא\"ל אישתבע לי לא משביעין ליה אלא שבועת היסת ושלא כדעת ר\"ח שכתב בתר הכי דמשבעינן ליה שבועת המשנה לזה כתב דמשתבע המלוה היסת ומפטר כלומר ומיפטר בכך משבועת המשנ' וכלשון הזה כתב הר\"ב התרו' ג\"כ סמוך ונר' וז\"ל ואע\"ג דאיתיה תוך זמן די לנו אם פוטרין אותו משבו' המשנה כו' אבל מהיסת לא ינצל ע\"כ והן הן הדברים שכתב בשם ההר\"י ז\"ל ומיפטר וכמדובר מיהו אף לדעת הר\"ב התרומות והרי\"ף דלא משבעינן ליה כלל אין ספק אצלי דאף לאחר שפרעו בפנינו רצה לחזור ולתבוע לו שלקח ממנו מעות שלא כדין יכול לתובעו ומחייבינן למלוה לישבע היסת על טענתו כדין מנה לי בידך וכמ\"ש הר\"ב התרו' בשער כ\"ה בשם הר\"י ן' מיגאש ז\"ל בדין אל תפרעני אלא בעדים ולא כתב שום חולק עליו בזה יע\"ש. ודעת הרא\"ש והטור ז\"ל הוא דאף כי לא טעין לוה אשתבע לי דלא פרעתי' נשבע המלוה היסת קודם פרעון דאהנייא החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו לענין שלא יהא הלוה נאמן בשבו' להיפטר אלא מלוה יהא נאמן אבל שבועת היסת מיהא בעי וע\"ז כתב הטור שדעת הר\"י ן' מיגאש והרי\"ף ז\"ל בתשו' הוא שאינו צריך שבו' כלל אלא חרם סתם מחרימין אבל לדעת הרא\"ש צריך שבוע' והיינו ודאי שבוע' היסת כמ\"ש בהדיא הרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דב\"ב ד\"ה וז\"ל ואי טעין פרעתיך בגו זימניה אע\"ג דאינו נאמן יראה שצריך לישבע שבועת היסת כיון שטוען טענת בריא אבל ביתמי לא משבעינן ליה מספק עכ\"ל וכ\"כ רבינו ירוחם ז\"ל בהדיא בנתיב ג' ח\"ב וז\"ל קובע זמן לחבירו בעדים ובא לתובעו תוך זמנו ואמר פרעתי תוך זמני אינו נאמן ונשבע היסת שלא פרע ויטול כ\"כ הרא\"ש ז\"ל מיהו אף לדעת הר\"י ן' מיגש והרי\"ף לאחר הפרעון ודאי דמצי ליה לאשתבועי למלוה ובזה לא דבר הטור מפני שלדעתו ולדעת אביו הרא\"ש ז\"ל נשבע המלוה קודם פרעון אבל אין ספק שלדעת הר\"י ן' מיגאש והרי\"ף לאחר הפרעון אם רצה הלוה להשביע למלוה משביעו כדין מנה לי בידך וכמ\"ש הרב", + "טען \n ואמר כן עשיתי ופרעתיך בפני פ\"ופ והלכו למ\"ה או מתו הרי זה נאמן ונשבע שבועת היסת ונפטר. ע\"כ: נ\"ב זו היא סברת רבינו וה\"ה שלא חלק עליו וסברת הרא\"ש והטור והר\"ן ורי\"ו נתיב ג' ח\"ב וזה נראה דעת ב\"הת ז\"ל וזו היא גם כן דעת ריא\"ז בש\"הג כיע\"ש ועיין למהריב\"ל בח\"א דקל\"ד ע\"א שכתב בשם הר\"ן ז\"ל הפך שיטה זו ואולי הוא הרב הנמקי יע\"ש ואולם הרי\"ף חלוק ע\"ז וס\"ל דאינו נאמן עד שיביא עדים בפנינו שפרעו וזו היא שיטת מהר\"י בן מיגאש כמ\"ש הרב בע\"הת בשער כ\"ה יע\"ש וזו היא ג\"כ סברת הר' יונה כמ\"ש מרן ב\"י בסי' קל\"ג ס\"ו וזו ג\"כ שיט' הראב\"ד בהשגות ושי' הרמב\"ן והרז\"ה בס' המלחמות ושיטת הרשב\"א בחי' לשבועות יע\"ש וכתב עוד שם שזו היא ג\"כ שיטת ר\"ח ז\"ל דגריס בגמ' כגי' הרי\"ף דאינו נאמן יע\"ש:
ולכאורה קשה דהרא\"ש ז\"ל בסוגיין גבי ההיא דאל תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון דקדק מפירושו של ר\"ח דגריס לעיל בההיא דאל תפרעני אלא בעדים שאם אמר פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו למ\"ה דנאמן כגי' הרמב\"ם ולפי עדותו של הרשב\"א דגריס אינו נאמן קשה מה יענה למה שדקדק הרא\"ש ז\"ל מפירושו בההיא דאל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון דממה שפי' במ\"ש שם להכי קא\"ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחייה דהכונה כי היכי דלא לידחיה לומר פרעתיך בפני עדים והלכו למ\"ה משמע דדוקא כי אמר ראובן ושמעון לא מצי לדחויי ליה בהכי אבל כי אמר אל תפרעני אלא בפני עדים סתם מצי לדחויי ליה ולמימר פרעתיך בפני עדים והלכו למ\"ה ונאמן ואיכא למימר דאע\"ג דגריס ר\"ח ז\"ל אינו נאמן מיהו ס\"ל כמ\"ש הר\"ן ז\"ל דהכי קאמר אינו נאמן לגמרי אלא יהבינן ליה זימנא ונטרינן ליה עד דאתו וכ\"כ הטור בשם הר' ישעיה ז\"ל דאי טעין הלכו למ\"ה אין אומרים לו דלפרעיה מיד ולכי אתו עדים ואמרו דפרעיה מהדר ליה אלא ממתינין לו עד שיבואו כו' יע\"ש והשתא היינו דאיכא בין אומר אל תפרעני אלא בעדים סתם לאומר אל תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון דאלו בעדים סתם ממתינין לו עד שיתברר שמתו העדים ואינן יכולין לבא ועוד או עד הזמן שנתנו לו ב\"ד להבאת העדים ולא באו אז מחייבינן ליה אבל באומר אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ לא נטרינן ליה אלא תכף ומיד מחייבינן ליה דלהכי קא\"ל פ\"ופ כי היכי דלא לידחייה עד שיתברר הדבר ודוק ונמצא דר\"ח והרב ישעיה בשיטה אחת קיימי דכי טעין פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו למ\"ה נטרינן ליהו עד שיתברר הדבר שלא יבואו להעיד ומחייבינן ליה ללוה אז וזו היא ג\"כ סברת הראב\"ד בס' תמים דעים סי' רל\"ז יע\"ש:
ודעת רשב\"ם והתוס' בפ' חזקת דמ\"ה דאי טעין פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו להם למ\"ה נאמן לגמרי אפי' נתברר שמתו אח\"כ אבל אי טעין מעיקרא פרעתיך בפני פ\"ופ ומתו אינו נאמן יע\"ש: וזה נראה דעת המרדכי שם סי' תקס\"ג וכן יש לדקדק מלשון הסמ\"ג עשין צ\"ד דלא נקט אלא הלכו למ\"ה: ועיין למרן מלכא בס' בתי כהונה ח\"א ד\"ה ע\"ג במ\"ש על דברי רבינו דנקט ב' החלוקו' הלכו למ\"ה ומתו יע\"ש. ויותר נראה לומר דבכל חלוקה יש חידוש וכמ\"ש הרב גופיה שם דאין לומר זו אף זו בדברי הפוסקים וכמ\"ש מרן החבי\"ב בכללי הפוסקים אות פ\"ח ועיין להרב שער יוסף דף ה' ע\"א עד ע\"ג יע\"ש. וזו היא ג\"כ דעת הרמ\"ה וכמ\"ש הרב גד\"ת דקט\"ו ודקי\"ו יע\"ש. ועיין להרב ראש יוסף בסי' זה דקמ\"ח ע\"א וע\"ב אות ל\"ו ואות ל\"ז ושם אות מ\"א שדבריו תמוהים וצ\"ע. ויותר יגדל התימה על הרב פרישה שכתב ע\"ש רבינו ישעיה דסברא זו הביאה ה\"ה ז\"ל בשם הרשב\"א וטעמו של הר' ישעיה הוא דאל\"כ למה לא יהא נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך במגו דפרעתיך בפני פ\"ופ עכ\"ל ולא כן אנכי עמדי דלפי טעמו אם ימותו אח\"כ העדים ולא יתברר שפרע לא יתחייב לשלם וזה אינו לע\"ד אלא דגירסת הר' ישעיה בגמ' היא כגירסת הרי\"ף דאינו נאמן ואין זו סברת הרשב\"א שהביא ה\"ה והחילוק ביניהם רב כמ\"ש גד\"ת ז\"ל בדקי\"ו יע\"ש:
ולענין הלכה אם הלוה מוחזק יכול לומר קי\"ל כסברת כשיטת רבינו ודעמיה דאפי' טעין פרעתיך בפני עדים ומתו או הלכו למ\"ה דמהימן ועיין להר\"ם מינץ בסי' ס\"ט דקכ\"א ע\"א שכתב וז\"ל והא קי\"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואי א\"ל אל תפרעני אלא בעדים יכול לומר לו פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו למ\"ה ונאמן כך גרסי' ברוב הספרים בגמ' וגם האלפס דגורס אינו נאמן חזר בו בס' השערים שער י\"ג כו' יע\"ש. ונראה דאשתמיט מיניה דמר דהרי\"ף בעל השערים הוא בן בנו של רב אלפס כמ\"ש בתשו' למהר\"ם סי' קצ\"ה וסי' ר\"ט ובהג\"מיי בתשו' דשייכי לס' משפטים סי' מ\"ה וסי' נ\"ה ועיין למרן החבי\"ב בסי' פ\"ז הג\"הט אות ס\"ו דספוקי מספק\"ל מילת' אם בעל השערים הוא הרי\"ף ומדברי מהר\"ש הלוי שהביא שם נראה דמפשט פשיטא ליה שהוא הוא ועיין עוד למרן החבי\"ב בסי' קע\"ו הגב\"י אות ג\"ן ובס' יד מלאכי בכללי הרי\"ף אות ך' יע\"ש:
ומ\"ש עוד רבינו וכן \n אם אמר אל תפרעני אלא בפני ת\"ח כו' ואמר בפניהם פרעתיך כו' ה\"ז נאמן. ע\"כ. הנה הרב גד\"ת בדקי\"ו ע\"ג וע\"ד דקדק מדבריו ז\"ל מדנקט בחלוקה זו דאם אמר פרעתיך בפניהם דנאמן ובחלוקה השנית באומר אל תפרעני אלא בפני פו\"פ דאם אמר פרעתיך בפני אחרים אינו נאמן ולא עריב ותני שתי חלוקות יחד בפני ת\"ח או בפני פ\"ופ אם אמר פרעתיך בפניהם נאמן ואם בפני אחרים אינו נאמן שמעינן דס\"ל דבחלוקה דבפני ת\"ח אפי' הביא עדים אחרים בפנינו אינו נאמן וכ\"ש כשאינן לפנינו משא\"כ באומר בפני פ\"ופ דכשהביא עדים אחרים לפנינו נאמן וטעמא דכשאומר בפני ת\"ח כוונתו מבוארת לפסול שאר עדים שאינן ת\"ח וכ\"כ שה\"ג בשם ריה\"ז וכתב דלפ\"ז היה יכול הרמב\"ן לדחות ראית הרי\"ף שהביא מההיא דאומר אל תפרעני אלא באפי בי תרי דתנו הלכתא דהתם שאני דאפי' אייתי סהדי לקמן לא מהימני ונדחק בתירוצו יע\"ש:
ולע\"ד אין זה נכון אלא שדעת רבינו דאף בחלוקת דת\"ח אם הביא עדים אחרים אפי' אינן ת\"ח מהימני ומאי דלא כייל שתי החלוקות יחד איכא למימר דבכל חדא חידושא אשמעינן דבאומר אל תפרעני אלא בפני ת\"ח הוה ס\"ד לומר דאפי' אמר פרעתיך בפניהם והלכו למ\"ה לא מהימן דמחזי כשקרא כיון שעיקר התנאי שהתנה המלוה בהכי הוא כדי שיפרע בפני עדים המצויין בעיר לא עביד דפרע הלוה בפני ת\"ח שהלכו וריע טענתיה ולהכי אשמועי' דמהימן כיון דס\"ס אומר שפרעו בפני ת\"ח ובחלוקה דאל תפרעני אלא בפני פ\"ופ אשמועינן חידוש' דאי אמ' פרעתיך בפני אחרים והלכו דאינו נאמן ולא אמרינן כיון דאותם פ\"ופ שאמר המלוה עבידי נמי ללכת למ\"ה ולא אמר פ\"ופ אלא מפני שידועים אצלו וה\"ה אחרים נמי קמ\"ל דאפי\"ה לא מהימן. ומה שדקדק עוד ממ\"ש רבינו כך יראה מדין הגמ' כו' נראה דכוונת רבינו ז\"ל לומר מה שהוקשה להם להרשב\"א והר\"ן לדעת הרי\"ף מהא דקאמר הש\"ס כי היכי דלא לידחייה דלגי' הרי\"ף הול\"ל כי היכי דלפסול שאר עדים. ועיין להש\"ך לקמן ס\"ק ח\"י שגם הוא ז\"ל דחה דברי הרב גד\"ת הללו והעלה דלדעת הרמב\"ם אף בחלוקה דת\"ח אם הביא עדים אחרים שפרעו נאמן. ולענין הלכה ודאי דכל שהביא עדים אחרים בפנינו שפרעו בפניהם לא מפקינן מיניה מטעם קי\"ל כהרמב\"ם ודעימיה דלא מפסלי שאר עדים ואם המלוה מוחזק לא מפקינן מיניה מטעם קי\"ל כהרי\"ף ודעימיה :
איברא דמאחר דלדעת רבינו ודעמיה לא נפסלו שאר עדים לעדות זו משמע לכאור' דבאנו למחלוקת אחר דאיפליגו בו אבות העולם בפ\"ב דכתובות דכ\"א ע\"ב גבי ג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על חד מהם כו' דלדעת רש\"י והרי\"ף גבי ההיא דפרכינן עלה אי ערער דגזלנות' תרי ותרי נינהו ופרש\"י והרי\"ף דלא מתכשר גברא כיון דהוו תרי ותרי ולדעת ר\"ח והרא\"ה ז\"ל העד כשר דאזלינן בתר חזקה דגופא ואוקמינן להו אחזקתיהו ומוציאין ממון ע\"פ עדותן ולא מהני חזקת ממון יע\"ש:
ובכן אם המלוה מוחזק לסברת הרי\"ף ורש\"י ודעמיה מצי למימר קי\"ל כהרי\"ף ודעימיה דנפסלו שאר עדים לעדות זו אמנם לסברת ר\"ח והרא\"ה ז\"ל לא מצי המלוה למימר קי\"ל כהרי\"ף ודעימיה דפסלינהו לשאר עדים משום דחזקת כשרות עדיף מחזקת ממון ולא פסלינן להו לעדים ומפקינן להו מחזקתייהו ודין תרי ותרי שוה למחלוקת הפוס' וכמבואר בתשו' למהרש\"ח סי' כ\"ד יע\"ש ומיהו נר' דאכתי יפה כח המוחזק דמצי למימר קי\"ל כהרי\"ף ודעימיה דשאר עדים פסולים וקי\"ל כרש\"י והרי\"ף דסברי בעלמא דחזקת ממון אלימא ולא מהני חזקת כשרות ואף דהשתא הו\"ל ס\"ס וכתב מהריב\"ל בכמה מקומות דבס\"ס מפקינן מיד המוחזק מ\"מ הרואה יראה שכל גדולי האחרונים נו\"ן חלקו עליו בזה ואף מהריב\"ל לא עמד בשמועתו וכ\"ש דהיכא דהתרי ספיקי הוו בפלוג' דרבוותא דבכגון דא אף מהריב\"ל ספוקי מספק\"ל טובא והדברים עתיקים אמנם הרב פ\"מ בח\"ב סי' ק\"ו כתב דע\"כ ל\"ק רש\"י והרי\"ף דחזקת ממון עדיף מחזקת כשרות אלא דוקא גבי תרי ותרי לפי דאם נאמר דחזקת כשרות עדיף לפסול את העדים המעידים שהוא גזלן ונוצי' אותם מחזקתם אבל במחלוקת הפוסקים אליבא דכ\"ע חזקת כשרות עדי' ולפ\"ז בנ\"ד נראה דלכ\"ע יכול המלוה אם הוא מוחזק לומר קי\"ל כמאן דפסל שאר עדים ואף שדברי מהרש\"ך שם נראה שחלוק בזה על הרב פ\"מ וכמ\"ש הרב מש\"ל בפ\"ד מה' מלוה הל' ו' דמ\"ו ע\"ג יע\"ש מ\"מ מ\"כ בכתבי הקדש למרן מלכא הרב המופלא כמהרח\"א זלה\"ה שכתב וז\"ל מצאתי לראשונים דס\"ל כמ\"ש הפ\"מ וז\"ל הרב המעיל בפי' על ההלכות הובאו דבריו בש\"מ לה\"ה מהר\"ב פ\"ב דכתובות דכ\"ח ע\"ג ד\"ה כתוב בהשלמה שכתב הרי\"ף דחזקת ממון עדי' מחזקת הגוף דוקא בבריא ובריא אבל בברי ושמא קי\"ל דהיא מהימנא משום חזקה דגופא וטעם הדבר דבברי ובריא לא אזלינן בתר חזקה דגופא שאם נכשיר הב' נפסל הב' אחרים כו' יע\"ש הרי הדבר מבואר כמ\"ש הרב פ\"מ ודבר ה' בפיהו אמת שכיון לדעת הראשונים ותיתי לי שאם ה\"ה מהרש\"ח היה רואה דברי הראשונים אלו שכתבנו גם הוא ז\"ל היה מחלק כן ואף שהרב מש\"ל כתב דמדברי הרשב\"א שהביא הב\"י ח\"מ סי' ל\"ד מחו' ב' יש להוכיח הפך האמור מ\"מ הרואה יראה שאפש' שאין משם הוכחה ואף הרב ז\"ל לא ברירא לה מילתא טובא ולא קאמר אלא שיש קצת הוכחה יע\"ש עכת\"ד הרב זלה\"ה. באופן דבנ\"ד לפי האמור ומדובר תורה יוצאה דאף אם המלוה מוחזק יכול לומר קי\"ל כמאן דפסל לשאר עדים בעדות זו ולא מפקינן מיניה והרואה יראה דבנ\"ד שאין פיסול שאר עדים משום פיסול עבירה וכיוצא ק\"ו הדברים דמצי למימר קי\"ל כמאן דפסל לעדות זה דלא מפקינן להו מחזקתייהו לגמרי ואפשר דאפי' מאן דפליג בההיא דתרי ותרי דס\"ל דאזלינן בתר חזקת הגוף לגבי חזקת ממון בהא מודה דלא אזלי' בתר חזקתייהו כיון דלא מפסלי לגמרי אלא לעדות זו דוקא וזה נראה דעת הש\"ך בס\"ק י\"ו שכתב דאם תפס התובע אפי' בפני עדי' מצי למימר קי\"ל כהרי\"ף ודעימיה ולא זכר ש\"ר פלוגתא דרבוותא בההיא דתרי ותרי אי חזקת ממון עדיפא או חזקת הגוף עדיפא ודוק:
ודע דלדעת הרי\"ף דאיפסילי להו שאר עדים לעדות זה כתב הש\"כ בס\"ק ט\"ו דאם תנאי זה היה אחר ההלואה צריך שיהיה קנין בדבר דומיא דנאמנות כבי תרי כמ\"ש לקמן בס\"ד יע\"ש ולא ידעתי אמאי לא כתב הרב כן אף לדעת רבינו אע\"ג דלא איפסילו שאר עדים כל דטעין שפרעו בפני אחרים והלכו למ\"ה דלא מהימן אם התנאי היה אחר ההלואה צריך קנין שהרי כתב ה\"ה בפט\"ו מה' מלוה הל' ג' דלדעת רבי' אפי' בסתם נאמנות דלא מפסלו שאר עדים אם תנאי הנאמנות היה לאחר ההלואה בעי קנין ועיין במ\"ש לעיל בד\"ה וראיתי להרב מש\"ל כו' יע\"ש:
ודע שמהריב\"ל בח\"א סי' ק\"א כתב דהמיחד עדים שיעידו עליו הרי הוא כמבטל ופוסל שאר עדים ועיין במה שתמה עליו מרן החביב בהגב\"י אות ח\"י ועיין בס' ב\"ד די\"א ע\"א ד\"ה שוב ראיתי:
ומ\"ש עוד רבינו ז\"ל א\"ל \n אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ כו'. כ\"כ מרן ה' הלואות סי' ע' ס\"ג א\"ל אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ וא\"ל פרעתיך בפני אחרים אם באו אותם עדים כו' פטור ע\"כ והרבים עומדים בשיטתם עיין בש\"ך בסקי\"ו והרי\"ף ודעימיה חולקים ע\"ז וס\"ל דפסילי כלהו סהדי דעלמא והכריח הרי\"ף כן מעובדא דההוא דא\"ל לחבריה כי פרעתן אל תפרעני אלא באפי בי תרי דתנו הלכתא אזל פרעיה באפי סהדי אחריני כו' וא\"ל ר\"ן כיון דקמודית דקבילתנהו פרעון מעליא הוי ע\"כ ומדהוצרך ר\"ן להודאתו של מלוה דקבילתנהו ש\"מ דסהדי אחריני לא מהימני אפי' כי אתו קמן לאסהודי יע\"ש והרמב\"ם שם והרשב\"א בחידושיו והר\"ן ז\"ל דחו הכרח זה ע\"פי גירסת ר\"ח ז\"ל דגריס בההוא עובדא אזל פרעיה בין דיליה לדיליה ולכך הוצרך ר\"ן לומר כיון דמודית דקבילתנהו כיון שלא היו עדים בדבר יע\"ש:
וראיתי להלח\"ם ז\"ל שם ולהרב גד\"ת בדקי\"ו ע\"א שהקשו דאפי' לגי' הרי\"ף ז\"ל נמי אפש' לפרש דהש\"ס הוא דקאמר דאזל פרעיה באפי סהדי אבל כשבא לפני ר\"ן לא הביא העדים לפניו מפני שלא היו שם וכמו שכן פי' ר\"ח גופיה לעיל בעובדא דאל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון דקאמר אזל פרעיה באפי סהדי אחריני שאין העדים לפנינו אלא הלוה הוא דקאמר הכי וא\"כ מה הכרח מצא הרי\"ף בהאי עובדא טפי מעובדא דלעיל והצריכו עיון יע\"ש. והרואה יראה שהיא תמיהא רבתי על הרי\"ף בעיקר ראייתו ועל הדוחים ראייתו של הרי\"ף ע\"פ גירסת ר\"ח אמאי לא דחו דאף לגירסת הרי\"ף אינה ראיה כלל. ולפי חומר הנושא אפשר לע\"ד לומר דבעובדא דלעיל כיון דמסיים רבא עלה דההוא עובדא וקאמר להכי א\"ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחייה ולפי' ר\"ח ז\"ל היינו לומר דלא לדחייה בטענת שקר שפרעו בעדים והלכו למ\"ה הילכך לא הוצרך הש\"ס לפרש דאין העדים לפנינו דממיל' ממילתיה דרבא דקאמר עלה משתמע דהכי הוה עובדא. אמנם בהאי עובדא דליכא גילוי דאין העדים לפנינו ופשטא דלישנא משמע שיש כאן עדים אחרים ואפ\"ה הוצרך לומר ר\"ן כיון דקמודית דקבילתנהו משמ' דהעדים פסולים הם לעדות זה כנלע\"ד:
ואולם הא ק\"ל דאפילו לפי' הרי\"ף דגריס אזיל פרעיה באפי סהדי ומפרש דאיתנהו לסהדי קמן אכתי יש לדחות ראית הרי\"ף מההוא עובדא דאיכא למימר דלהכי הוצרך ר\"ן להודאתו של מלוה דהודה דקבילתנהו משום דאפשר דהעדים לא ראו אלא פריעת ההדמים שקבל המלוה מן הלוה סתמא ומלוה קטעין דקבלם סתמא אבל בלבו היה לקבלם לשם פקדון שאם המלוה היה טוען שפי' ללוה בפי' שאינו מקבלם אלא בתורת פקדון ושהעדים לא ידעו זה אלא ראו מסירת המעות סתמא אז היה המלוה נאמן כמ\"ש רש\"י בד\"ה כיון דקמודית כו' דמשום דדברים שבלב אינן דברים הוא דחייביה ר\"ן אבל אם פי' לו בפי' דקבילתנהו לשם פקדון משמע דמפטר והיינו דקא\"ל ר\"ן כיון דקמודי' דקבילתנהו כלומר סתמא ולא פירשת לו בפי' ללוה דלשם פקדון קבילתנהו פרעון מעליא הוי ובכן אזלא ליה ראית הרי\"ף אפי' לפי' גירסתו ואפשר דהרי\"ף ז\"ל משמע ליה דכל דאיכא סהדי דמסהדי קמן שפרעו סתמא לא מצי מלוה טעין שפי' לו ללוה דלשם פקדון קבלה דא\"כ הו\"ל לפרש כן בפני העדים ורש\"י ז\"ל אפשר דלא גריס אלא כגירסת ר\"ח ז\"ל אזל פרעיה בין דיליה לדיליה ומש\"ה פי' דדברים שבלב אינן דברים הא אלו היה אומר שפי' לו כן נאמן כיון דליכא סהדי אבל כי איכא סהדי לא מהימן עד שיעידו כן העדים. ובכן מ\"ש הסמ\"ע והש\"ך לקמן ס\"ה דאם אמר בשעת שקיבל המעות בהדיא שלשם פקדון מקבלם ונאנסו דלא הוי פרעון יע\"ש אינו אלא לפי מ\"ש מרן בש\"ע שאין עדים בפנינו אבל כי איכא עדים לא מהימן מלוה ונשבע הלוה היסת ונפטר ועיין במש\"ל בס\"ה בעה\"י:
והנה הרשב\"א בחי' לשבועות כתב דלישנא דאזל פרעיה באפי סהדי דייק כפי' הרי\"ף ז\"ל דמשמע דאיתנהו לסהדי קמן כו' ואביי נמי בהכי דלעיל הו\"ל לאפלוגי עם רבא לגי' הספרים דגרסי אינו נאמן והיא גי' ר\"ח ז\"ל דהשתא במייחד לו עדים אמר אביי דנאמן באומר לו סהדי סתם לא כ\"ש וא\"ת א\"כ מאי קאמר רבא כי היכי דלא לדחייה י\"ל דלא לדחייה אצל עדים אחרים דלא מהימני ליה קאמר א\"נ משום שהוא אינו פוסל כל שאר עדים בפי' אלא כדי שלא ידחנו אצל אחרים שדרכן לצאת וללכת למ\"ה אמר כן וממילא איפסילו שאר עדים לפרעון זה עכ\"ל. ותירוץ זה הב' אינו נוח לי דלפי גירסת ר\"ח והיא גי' הרי\"ף דגרסי בההיא דלעיל דכי אמר אל תפרעני אלא בפני עדים וא\"ל פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו למ\"ה אינו נאמן א\"כ מה צורך לו למלוה להתנות אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ דבהכי מפסלי שאר עדים אי משום שלא ידחנו אצל אחרים שדרכן לצאת וללכת למ\"ה הרי יכול להתנות לו סתמא אל תפרעני אלא בפני עדים ואם ידחנו לומר שפרעו בפני עדים שהלכו למדינת הים אינו נאמן לפי' גירסתו ועיין להר\"ן ז\"ל שתירץ כתירוץ ראשון של הרשב\"א ז\"ל:
ודע שעל מ\"ש הרמב\"ם ז\"ל בפט\"ו מה' מלוה דכל שהביא עדים לפנינו שפרעו אפילו אמר אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ פטור כתב הראב\"ד ז\"ל שנראין דברי הרי\"ף דאמר פסלינהו לכ\"ע לגבי האי פרעון וכי אתו אחריני ואמרי קמן פרעיה מצי אמר סטראי נינהו יע\"ש וכתב הש\"ך סקי\"ו דכונת הרב ז\"ל לומר דדוקא כי טעין סטראי נינהו אז מהני מה שפסלו כל שאר העדים חוץ מפ\"ופ אבל כי מכחיש ואמר להד\"מ לא מהני מה שפסל שאר עדים כו' ומשם למד הרב ז\"ל דאף בנאמנות בפי' כבי תרי לא מהני נאמנותו אלא כשיאמר לעדים סטראי נינהו אבל אם יכחישם ויאמר להד\"מ לא מפטר בהכי יע\"ש:
גם לקמן סי' ע\"א סקי\"ב כתב כן גם שם סק\"ג כ\"כ וכתב עוד שם כמ\"ש הסמ\"ע סקנ\"ח וסק\"י דאפילו בלא טענת סטראי נאמן להכחיש העדים כו' ליתא ועוד דאפשר דגם הסמ\"ע ל\"ק אלא במכחיש העדים בלא טענת סטראי דעלמא שאינו מכחיש העדים כלומ' שאפי' אמרו העדים בפי' שעל חוב זה פרע לו המעות הללו נאמן להכחיש אותם ולומר סטראי נינהו ועל חוב אחר קבלתים וכ\"ש כשלא אמרו העדים בפי' על חוב זה פרע לך אלא אמרו סתמא ראינו שפרע לך דאז יכול לומר סטראי כיון דאינו מכחיש אותם אבל באומר להד\"מ אף הסמ\"ע אזיל ומודה דלא מהני נאמנותו ועיין עוד להש\"ך בסי' נ\"ח סקי\"א ד\"ה ומ\"ש הסמ\"ע שחזר וכת' כן בפשיטות יע\"ש:
ולע\"ד אף שדבריו נכונים בישוב דברי הראב\"ד למה שתמה עליו ה\"ה ז\"ל מיהו מדברי הר\"י בן מיגאש שהביא הר\"ב התרומות בשער כ\"ה ח\"ג ס\"א גם הרשב\"א בחי' לשבועות דמ\"א מבואר דס\"ל דכל שאמרו העדים שעל חוב זה פרע לו ומלוה מכחישן ואומר להד\"מ אפי' אחר שפרע בשניהם אינו חוזר ונפרע ממנו ע\"פ עדותן דאחר שהביא דברי הרי\"ף דכל שאומר א\"ת אלא בפני פ\"ופ פסלינהו לשאר סהדי כתב וז\"ל ויש מי שהורה שאחר שפרעו פעם אחד יכול לתובעו אותו ממון וגובה אותו ע\"פ אותן עדים שאע\"פ שאינן נאמנין על הפרעון כיון שכבר פרעו נאמנין הן להעיד עליו אחר שפרעו שהרי לא נפסלו אלא לאותו עדות של אותו פרעון וההר\"י הלוי כתב בפי' דאי אתו הני סהדי ומסהדי השתא דפרעי' קמן דאית ליה ללוה גבי מלוה הנהו זוזי דיהי' לוה קמייהו לא תימא כיון דפרעי השתא דאיסתלק שעבודא דהנהו מיניה סהדותא דהני אחריני השתא סהדותא אחרינ' הוא אלא אפי' אסהידו ביה השתא נמי כיון דמסהדי דבתורת פרעון דההוא הלואה יהבינהו ניהליה סהדותייהו לאו סהדותא הוא לגבי פרעון דההוא הלואה כפסולים דמו הילכך מישתבע ליה השתא מלוה לבתר דפרעיה דליכא גביה מהנהו זוזי דקא טעין דיהביה ניהליה מעיקרא מידי ומפטר עכ\"ל והרשב\"א בחי' כתב וז\"ל ויש מי שאומר שאף ע\"פ שאינן נאמנין שלא לפורעו אחר שפרעו חוזר וגובה ממנו ע\"פ אותם עדים שהרי לא נפסלו אלא לאותו פרעון ונראה שהרב אב ב\"ד ז\"ל סבור כן שהוא ז\"ל כתב שמה שנהגו לכתוב בנאמנות ותהא נאמן עלי כשני עדים לעולם מטעם זה אין כותבין דאל\"כ מאי לעולם אבל זה מן התימא שא\"כ מה הועיל נאמנותו ופסלות העדי' יגבה וחוזר ומשלם אפוכי מטרתא למה לן והר\"י הלוי ז\"ל כתב כיון דמסהדי דבתורת פרעון דהאיך יהבינהו ניהליה סהדותייהו לאו סהדותא הוא דלפרעון דההיא כפסולי' דמו הילכך משתבע השתא המלוה שבועת היסת דליכא מהנהו דקא טעין מעיקרא ולא מידי ומפטר עכ\"ל : וכלשון הזה כתב הר\"ן בפרק ש\"ה הביא דבריו מרן ב\"י לקמן סי' ע\"א ס\"ו גם הטור ז\"ל כתב כלשון הזה בשם הר\"י ן' מיגאש ז\"ל יע\"ש:
והנה לפי דברי הש\"ך צ\"ל דאף הר\"י ן' מיגאש לא כתב דאף לאחר הפרעון לא מהימני סהדי אלא דוקא בדטעין מלוה מעיקרא סטראי נינהו אבל כי טעין להד\"מ אף הר\"י ן' מיגאש ז\"ל אזיל ומודה דלאח' הפרעון מהימני סהדי לומר דנפרע מלוה מעיקרא חוב זה ופלגינן דבורייהו כאלו אמרו יש למלוה אצלך מעות ולפ\"ז הרב אב ב\"ד שהביא הרשב\"א וסברת י\"א החולקים על הר\"י בן מיגאש ס\"ל דאף בטענת סטראי נמי מהימני סהדי לאחר הפרעון לומר כבר פרעך מעיקרא חוב זה ולא מצי טעין איהו השתא סטראי וכבר זה קשה לשמוע לע\"ד דכל כי הא הו\"ל להרב התרומות ולהרשב\"א והר\"ן והטור לפרש דלא כתב כן הר\"י ן' מיגאש אלא בדטעין המלוה טענת סטראי אבל אי טעין להד\"מ אזיל ומודה לדברי החולקים ומדכתבו סתמא משמע דאף בטענת להד\"מ לא מהני העדאת העדים כל שעיקר עדותן הוא שפרעו וזה מכחישן שלא היו דברים מעולם ושלא פרעו ועוד שמדברי הר\"י ן' מיגאש מבואר דדוקא כי אמרי העדים דבתורת פרעון דההוא הלואה יהבינהו ניהליה לא מהימני תו העדים לעולם אפילו לאחר הפרעון לומר פרעתיך שני פעמים אבל כי אמרי העדים ראינו שנתן לך מעו' סתמא כיון דלא אמרי שהיה בפרעון הלואה זו לא מצי מלוה להכחישן וכל שפורע לו השתא יכול לתובעו אותם מעות שנתן לו בפני עדים ואפשר דאף קודם הפרעון מצי למפטר נפשיה ולטעון פרע לי תחילה המעות שנתתי לך בפני עדים שהן מלוה אצלך ולא מצי המלוה למטען הנך סטראי נינהו שהיה חייב לי וזה הפך דברי הש\"ך שכתב דכיון דפסל לשאר עדים אפילו כי פלגינן דבורייהו מצי למטען סטראי נינהו ומדברי הר\"י הלוי לא משמע הכי אלא כל שהעדים מעידים שחייב לו מעות נפטר מפרעון זה:
ואפשר ליישב לדעת הש\"ך דכונת הר\"י הלוי לומר דדוקא כי מסהדי סהדי דבתורת פרעון סתם יהבינהו ניהליה לא מהימני לעולם בין בטענת סטראי בין בלהד\"מ דהו\"ל כאלו אמרו בפירוש דעל פרעון זה יהבינהו ניהליה וכמ\"ש הטור בסימן נ\"ח אבל כי מסהדי בפירוש דבתורת הלואה יהבינהו ניהליה או שאמרו ראינו שנתן לך מעות סתם שיעור חובך אף הר\"י בן מיגאש אזיל ומודה דלא מהימן אלא דוקא לומר סטראי במיגו דמצי אמר במתנה יהבינהו ניהלי וכ\"כ הטור בסי' נ\"ח ע\"ש הר\"י הלוי יע\"ש ודוחק:
ומ\"מ מסתמיות דברי הפוסקים שהביאו דברי הר\"י הלוי ולא פירשו דהיינו דוקא בדטעין סטראי מבואר לע\"ד דאף בדטעין להד\"מ נמי מצי מכחיש את העדים ע\"פ נאמנותו ומ\"ש הש\"ך דפלגינן דבורייהו לא משמע כן מדברי הר\"י הלוי אלא כל שעיקר עדותן הוא דפרעו מצי להכחישן אפילו בטענת להד\"מ דלהכי אהני נאמנותו לפסול שאר עדים על הפרעון ונראה שדעתו ז\"ל דהכא לא שייך למימר פלגינן דבוריה משום דצריך לגרוע ולהוסיף בדברי העדות שהן אומרים שפרעו חוב זה ואנו אומרים שלא פרעו אלא שנתן לו מעות בהלואה והר\"ז דומה למ\"ש הרב ד\"מ בסימן ל\"ד אות י\"א בשם תשו' הרשב\"א והריב\"ש סי' של\"ד דבאומר אני זניתי עם אשתך לא שייך למימר פלגינן דבוריה יע\"ש וכ\"כ הסמ\"ע שם סקס\"ד יע\"ש:
וא\"כ ה\"נ דוכוותא ועיין להטור בא\"ה סי' צ\"ו סי\"ג שכתב דבאומר ע\"א שהיא פרועה צרי' כשיפרע פעם אחרת לומר בפני העדים שהמעות הראשונים יהיו הלואה דאי לא כשאומרת האשה שהיו המעות ההם מכתובה אחרת נאמנת ולא אמרינן פלגינן דבוריה ודוק ואף במ\"ש הש\"ך לדעת הראב\"ד איכא למשדי ביה נרגא לומר דמ\"ש וכי אתו עדים ואמרי קמן מצי אמר סטראי נינהו לחידושא נקטיה דאע\"ג דטענת סטראי לכאורה טענת גרועה היא דלא מהימן אלא במיגו דלהד\"מ דאיכא למימר דמיגו כי האי מיגו דהעזה הוא וכמ\"ש הסמ\"ע בסימן נ\"ח סק\"י אפ\"ה כל דאית ליה נאמנות כבי תרי מהימן וכמ\"ש הסמ\"ע שם יע\"ש. גם הרב גד\"ת בדק\"ז ע\"ב כתב דאפשר דכוונת הראב\"ד לומר דינא אחרינא דכי אתו עדים ואמרי קמן פרעיה סתם ואינן מעידין על פרעון חוב זה בהדיא דהשתא לא מצי למימר דלא מהימני ליה דדוקא לההוא פרעון פסלינהו אז מצי אמר סטראי יע\"ש ואע\"פ שזה דוחק דכיון שהעדים מעידין דבתורת פרעון נתנם לו ובעלמא כי לית ליה נאמנות לא מצי אמר סטראי דחשיב כאלו מעידים שבתורת פרעון על חוב זה קבלם השתא דאית ליה נאמנות אם איתא דמצי להכחישן ולומר להד\"מ מה צורך לו להראב\"ד לומר דמצי אמר סטראי נינהו לימא דמצי אמר להד\"מ כאלו מעידין על עיקר החוב אלא ודאי דכונת הראב\"ד הוא כמ\"ש ודוק. ומ\"מ מבואר יוצא מדברי הגד\"ת ז\"ל שכל שהעדים מעידים שעל חוב זה קבלם מצי לוה למימר להד\"מ שלא כדברי הש\"ך. גם מהרשד\"ם בח\"מ סימן קי\"ב וס\"סי נ\"א כתב בהדיא דכל שיש לו נאמנות כבי תרי אע\"ג שעדים מעידים שפרעו יכול לטעון סטראי נינהו במיגו דלהד\"מ יע\"ש:
ולענין הלכה מאחר שהרשד\"ם והסמ\"ע והגד\"ת חולקים על דברי הש\"ך ולפ\"ז לדעת הרי\"ף וסיעתיה דכל שאמר א\"ת אלא בפני פ\"ופ אפסיל שאר עדים כמו בנאמנות : תורה יוצאה דאפילו הביא העדים ואמרו בפירוש שפרעו חוב זה מצד מלוה להכחישן ולומר להד\"מ א\"נ סטראי נינהו ולא פלגינן דבורייהו לומר שיש לו למלוה מעות של לוה אצלו ואע\"פ שלדעת הרב אב ב\"ד ויש מי שאומר שהביא הרשב\"א בתר דפר' ליה לוה למלוה השתא קמן הדר מחייבינן ליה לחזור ולפורעו ללוה ע\"פי העדים הללו המעידים שכבר פרעו: מיהו אנן בדידן דאית לן כללא דקים לי אם המלוה תפוס משל לוה לא מצינן לחיובי למלוה כלל דמצי טעין קי\"ל כהרי\"ף ודעמיה דכל שהתנה א\"ת אלא בפני פ\"ופ אפסילו שאר עדי' וקים לי כסברת הר\"י הלוי ודעמיה דאפילו בתר דפרעיה לא מהימני סהדי למימר שכבר נפרע פעם אחרת ומצי טעין להד\"מ או סטראי וכסברת הרשד\"ם והסמ\"ע והגד\"ת ז\"ל שכתבנו ועיין במ\"ש לעיל אי שייך בזה ההיא דאפליגו רבוותא בעלמא אי אזלינן בתר חזקת הגוף לגבי חזקת ממון או לא יע\"ש. מיהו היינו דוקא כשהעידו העדים שפרעו סתמא א\"נ שפרעו בפירוש חוב זה אז הוא דמצי להכחישן ולומר להד\"מ א\"נ סטראי נינהו אבל אם העדים מעידים ראינו שנתן מעות שעור חובך בהלואה אז לכ\"ע לא מצי להכחישן לעדים בטענת לא הד\"מ או סטראי ואם אמרו ראינו שנתן לך מעות שיעור חובך סתמא לדעת הר\"י הלוי ורבינו שכתב הטור בסימן נ\"ח יכול לומר סטראי נינהו במגו דבמתנה יהבינהו ניהלי אבל לא מצי למטען להד\"מ ומכאן אתה למד לענין נאמנות ככל האמור ומדובר ועיין עוד במ\"ש הש\"ך בדין זה סקח\"י בשם הש\"הג דבאומר אל תפרעני אלא בפני ת\"ח אפילו הביא עדים אחרים בפנינו שפרעו בפניהם לא מהימני ואין כן דעת הרמב\"ם והש\"ע וכמ\"ש לעיל יעויין שם:
וראיתי למור\"ם בהגהה שכתב מיהו המלוה יכול לומר שעל חוב אחר קבלם אע\"פ שפרעו בעדים כו' מדבריו מבואר דאף לדעת הרמב\"ם ודעימיה כתב המרדכי דמהימן לומר סטראי נינהו אבל הש\"ך בס\"ק י\"ט ומרן החבי\"ב בהגב\"י אות י\"ז העלו דדוקא לשיט' הרי\"ף ודעמיה הוא דכתב המרדכי דנאמן לומר סטראי נינהו אבל לשיטת הרמב\"ם ודעימיה לא מהימן לומר סטראי נינהו והכי מסתבר ועיין במ\"ש לעיל:
ודע דלשיטת הרי\"ף ודעמיה דס\"ל דבאומר א\"ת אלא בפני פ\"ופ איפסילו שאר עדים נחלקו הרז\"ה והרמב\"ן ז\"ל והביא פלוגתייהו הרב בעל התרומות בשער כ\"ו והר\"ן ז\"ל דלהרז\"ה ז\"ל אף בהודאה נמי שעדים מעידים שבפניה' הודה מלוה שפרעו לא מהימני כי היכי דלא מהימני כשמעידי' שבפניהם פרעו ומבואר מדברי הרז\"ה בס' המאור והר\"ן ז\"ל שם דה\"ה בנאמנות כבי תרי נמי דינא הכי אמנ' הרמב\"ם הוד' לו להרז\"ה בענין נאמנות כבי תרי דוקא אבל באומר אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ כתב דמהמני שאר עדים לענין הודאה ועיקר פלוגתייהו תלוי בפי' ההוא עובדא דפ' ש\"ה דמ\"א ע\"ב דקאמר ר\"ן כיון דקא מודית דקבלתינהו כו' מאי אמרת לקיומי תנאך זיל אייתינהו כיע\"ש בספר המאור והמלחמות ודברי הרי\"ף בתשובת שהביא הר\"ב התרומות שם הויין תיובתייהו שכתב בענין נאמנות כבי תרי דאע\"ג דלא מהימני סהדי לענין פרעון בפניהם מהימני בענין הודאה ולדברי שניהם בנאמנות מיהא לא מהימני בענין הודאה ועיין להרב גד\"ת בדקכ\"א ע\"ב שהכריח עוד כן בדעת הרי\"ף בענין אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ דנאמנין בענין הודאה כמ\"ש הרמב\"ן ממ\"ש בהל' וז\"ל טעמא דקא מודה ליה הא לא קא מודה ליה אע\"ג דאיכא סהדי דפרע לא מהימן ע\"כ ומהני מילי מוכח דס\"ל בהא דאל תפרעני אלא בפני פ\"ופ דבענין הודאה מהימני כהרמב\"ן ולא כהרז\"ה דאם איתא דע\"כ בעינן דאיתנהו דאייתנהו כי היכי דליהוי סהדי פרעון דתנו הלכתא היכי קאמר טעמא דאודי כו' הו\"ל לאתויי עיקרא דמילתא דא\"ל זיל אייתינהו דהא אנא ורב ששת כו' דמשמע הא אם לא פרע בפניהם דתנו הלכתא לא מהימן אלא ודאי נר' בהדיא מדקאמר טעמא דאודי דעיקר הדבר הוא משום דאודי וסגי בהכי אפי' שלא בפני ת\"ח אע\"ג דבפרעון בעינן ת\"ח לפי סברתו ז\"ל וממילא דמאי דקאמר זיל אייתינהו מילתא בעלמא הוא ועפ\"ז כתב הרב דיש לגמגם על מרן ב\"י בס\"ס ע' שהעתיק בקיצור דברי הר\"ן בזה הלשון וכתב הר\"ן שי\"א דלדעת הרי\"ף ה\"ה אם באו עדים והעידו שהודה בפניהם אינם נאמנים וי\"א דכה\"ג מודה הרי\"ף דנאמנים ע\"כ ומדקאמר וי\"א דבהא מודה הרי\"ף נראה בהדיא דהבין הרב דלפי הי\"א הראשונים סובר הרי\"ף דאינם נאמנים וזה תימא הואיל וקאמר טעמא דאודי כו' ולא קאמר טעמא דאמר זיל אייתינהו כו' כדאמרן עכ\"ל:
ואני אומר דאיברא ודאי שאם כוונת הר\"ן במ\"ש י\"א שאם באו עדים כו' אינם נאמנין הן דברי הרז\"ה לבד שפיר קמתמה הרב דאי אפשר לומר דהרז\"ה ז\"ל ס\"ל הכי כדעת הרי\"ף מאחר דלדידיה ס\"ל דההיא דקאמר ר\"ן זיל אייתינהו לאו מילתא בעלמא הוא דקא\"ל אלא לקייומי תנאיה דוקא הוא דקא\"ל הכי מאי דלא משמע כן מדברי הרי\"ף כמ\"ש הרב ז\"ל ועכ\"ל דהני י\"א שכתב הר\"ן לאו לדידיה דהרי\"ף כתבו כן אלא סברת עצמן הוא דס\"ל הכי ודלא כדמשמע ליה למרן דלדעת הרי\"ף כתבו כן אמנם אפשר דסברת הני י\"א שהביא הר\"ן ז\"ל לאו סברת הרז\"ה היא אלא סברת הראב\"ד היא שהביאה שם הר\"ב התרומות וז\"ל והראב\"ד תפס על הראיה הזאת שכתב ואמר דהא מילתא לאו כלום הוא דלאו חליצה הוא דבעי פרסומי מילתא אלא הכי קאמר ליה מאי אמרת לקייומיה תנאיה זיל אייתינהו כו' כלומר ואי לא מצית לאייתינהו ולא מפייס' עד דמקיים תנאה דידך לדידך הוא דאפסיד ולא מצית למתבעי מידי:
ולענין שאלת לא דמיא ההיא מילתא לההוא מעש' דר\"ן דהאי כיון דא\"ל לא תפרען אלא באפי דתנו הלכתא אי לאו דאודי כ\"ע הוו פסלי גביה לגופיה דפרעון ואי הדר האי גברא וכפר ביה בדר\"ן ובחד מעלמא דהוו גביה מצי כפר אבל במאן דא\"ל לחבריה מהימנת עלי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא הכי א\"ל אי אמרי תרי פרעת ואת מכחשת ותימר לא נפרעתי תהא אתה נאמן ובפרעון דמצי מכחיש להו אבל בהודאה דנפשיה לא דאיהו מהימן יותר מק' עדים ועל הודאה דנפשיה לא המניה טפי מסהדי עכ\"ל מבואר יוצא מדברי הראב\"ד הללו דההוא דקא\"ל ר\"ן זיל אייתינהו לאו דוקא הוא אלא מילתא בעלמא הוא וכדברי הרמב\"ן אמנם לא מפני שאין צורך כלל לקיים תנאו מפני שכבר הודה באפי ר\"ן הוא דקא\"ל דאין צריך לקיים תנאו אלא מפני שעדיין הוא עומד בהודאתו שכבר קבלם הוא דקאמר שאין צורך לקיים תנאו אבל אם הוא כפר בהודאתו ודאי הוה מהימן טפי מסהדי ודוקא בענין אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ הוא דלא מהימני סהדי אבל בנאמנות כבי תרי אזיל ומודה הראב\"ד לדברי הרי\"ף דמהימני סהדי דלא האמינו למלוה טפי מסהדי אלא דוקא לענין הכחשת פרעון ולא לענין הודאה משא\"כ באומר אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ דכל עוד דלא מייתי הני פ\"ופ לא מהימני כ\"ע בשום נאמנות לא בפרעון ולא בהודאה והשתא כפי סברת הראב\"ד הלזו איכא למימר דהרי\"ף נמי בשיטה זו קאי ומ\"ש בתשובת דמהימן לענין הודאה הוא דוקא בנאמנות ולא בענין אומר אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ וניחא נמי מה שלא הכריח הרי\"ף בהלכות מדקאמר זיל אייתינהו כו' דלדעת הראב\"ד ז\"ל נמי ההיא מלתא בעלמא קא\"ל דלא כפר בהודאתו שהודה קמיה דר\"ן והיינו דקאמר כיון דקבלתינהו אבל אי הוה כפר בהודאתו אפשר דמהימן לדעת הרי\"ף ובזה נוחים דברי הר\"ן ונוחים ג\"כ דברי מרן ב\"י ז\"ל ואין צורך למה שנדחק הגד\"ת ז\"ל:
עלה בידינו דשלש מחלוקות בדבר זה דלדעת הרז\"ה באומר אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ אף בהודאה לא מהימני שאר סהדי וכן בנאמנות דינא הכי. ולדעת הראב\"ד בנאמנות ולדעת הרמב\"ן ז\"ל בנאמנות לא מהימני אבל באומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני מהימניה מהימני אבל באומר אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' מהימני ודעת הרי\"ף ז\"ל אינו מבואר בזה כמאן ס\"ל דאע\"ג דמתוך דבריו בתשו' נראה דס\"ל דבנאמנו' מהימני סהדי כענין הודאה מיהו בענין אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ אפשר דס\"ל דלא מהימני דומייא דפרעון וכשיטת הראב\"ד ואפשר לומר דלדידיה ס\"ל דכי היכי דמהימני סהדי בהודאה בענין נאמנות הכי נמי מהימני בענין אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ וכמו שדקדק מדבריו בהלכות הגד\"ת וכמ\"ש לעיל. ובכן לענין הלכה אם המלוה תפס מן הלוה והביא הלוה עדים שהודה בפניהם המלוה שכבר נפרע קודם תפיסתו יכול המלוה מדין לומר קי\"ל כמ\"ד דאף בהודאה איפסילו סהדי כענין אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ. מיהו בנאמנות היה נראה לכאורה לומר דלא מצי טעין קי\"ל מאחר דלדעת הרי\"ף בתשוב' והראב\"ד מהימני סהדי בענין הודאה ואף דלדעת הרז\"ה והרמב\"ן אף בנאמנות לא מהמני סהדי בהודאה אפשר לומר דאינהו אי הוה שמיע להו דהרי\"ף בתשובה כתב דמהימני הוו הדרי בהו אלא דיש לומר דאפי' שמיע להו פליג עליה וא\"כ בכל גוונא יכול המלוה לומר קי\"ל והכי מסתבר כן נלע\"ד וכ\"כ מרן החבי\"ב בסי' ע\"א הג\"הט אות יו'ד בשם מהרשד\"ם והרי\"א והרדב\"ז ועיין להש\"ך שם סק\"ח:" + ], + [ + "אזל \n פרעיה ביניה לבין דיליה כו'. כ\"כ מרן ז\"ל אמר לו אל תפרעני אלא בפני פו\"פ כו' פרעו בינו לבינו ונאנסו המעות כו' ודברים שאומר זה אינן דברים ע\"כ : עיין במ\"ש הסמ\"ע ס\"ק ח\"י והש\"ך ס\"ק כ\"ב דאם אמר בשעה שקבל המעות בפי' שלשם פקדון מקבלם ונאנסו לא הוי פרעון יע\"ש. והרב ט\"ז נחלק עליהם וכתב דאף לרש\"י דוקא כששתק הלוה אבל אם הלוה א\"ל שלשה פקדון נותנן לו בפי' בתר לוה אזלינן דהא קי\"ל בסי' ק\"ך דפרעון בע\"כ שמה פרעון ומ\"ש הסמ\"ע דכאן כיון שהתנה תחלה אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ וקיבל תנאו כל שאין אותם עדים לפנינו הוי כמלוה תוך זמנה דלא הוי פרעון ליתה דכיון שתנאי זה לא התנה רק להיות בטוח שלא יוכל לומר פרעתי והלכו למ\"ה א\"כ כל שפרעו אפי' בינו לבינו הרי הוא בטוח ואין לו הפסד והביא ראיה לזה מפ' מי שאחזו דע\"ד דאמרינן התם בראשונה היה נטמן יום י\"ב חדש כדי שיהא הבית חלוט לו התקין הלל שיהא שובר הדלת וזורק לו מעותיו כו' ואם איתא דכי אתני אל תפרעני אלא בפני פו\"פ יכול הוא לומר איני מקבל המעות אלא בפניהם מה הועיל הלל בתקנתו הלא המלוה יכול להתנות עמו שלא יפרע לו אלא בפני אלו דוקא כו' יע\"ש ומלבד מה שדחה על הראיה הלזו המגיה לס' הנז' בהגהתו כיע\"ש אנכי לא ידעתי מאי ראיה דאטו לדידיה מי ניחא והלא לדעת רש\"י והרי\"ף ודעמייהו דס\"ל דבאומר א\"ת אלא בפני פ\"ופ אפסילו להו שאר סהדי אכתי מה הועיל הלל בתקנתו שהרי יכול המלוה להתנות שלא יפרע לו אלא בפני פ\"ופ ואם יפרענו בע\"כ בפני אחרים לא מהימני לגבי דידיה וא\"כ ביום י\"ב חדש יכול להטמין עמו אותם פ\"ופ וליכא תקנתה בפרעון בע\"כ ועכ\"ל דהתם שאני דליכא הלואה אלא מכירה ודוקא בהלוואה מהני תנאי זה דאל תפרעני אלא בפני פ\"ופ דכי טעין פרעתיך בפני אחרים ריע טענתיה ולא מהימן ומשו\"ה כתבו הסמ\"ע והש\"ך דלא מצי לפורעו בינו לבינו בע\"כ דמצי טעין מלוה דילמ' למחר אשכח מפרעון זה ואטעון עליך שלא פרעתני אפי' בע\"כ ואגבה ממך שלא כדין הילכך כל דליתנהו הני סהדי יהיו המעות פקדון ואז לא אחוש שאשכח כיון דהם במקום מיוחד ולא הוציאם לצרכי. משא\"כ בההיא דמוכר בית בבתי ערי חומה דכי אתני מוכר אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ אין מקום לתנאי זה כיון שמיד שפרעו מחזיר לו ביתו לא יוכל לטעון שיקיים תנאי שמא ישכח דמעשיו מוכיחין שפרעו וא\"כ מ\"הט יכול לפורעו בע\"כ דליכא טעמא למוכר לסרב שלא יפרע לו אלא באפי הני סהדי. ועיין עוד בדברי הרב המגיה לס' הנז' שאף על פי שדחה ראייתו הודה לדבריו בעיקר הדין יע\"ש. ולא כן אנכי עמדי אלא נראה לע\"ד דדינו של הסמ\"ע אמת ויציב מהטעם שכתבנו מיהו בהלוואה שהיא תוך זמנו נראה דהדין עם הרב ט\"ז ז\"ל דיכול לפורעו בע\"כ דלא מצי טעין אל תפרעני אלא בזמן שהתנתי שמא אשכ' ואתבע לך תוך זמני ותטעון שפרעתי ולא תהיה נאמן ואקח ממך שלא כדין דמלבד דלא עביד דתבע גו זימניה וכי תבע ליה מי זה אמר שיטעון הלוה שפרעו ולא יטעון אכתי לא יגיע זמנך וכשיגיע הזמן יטעון פרעתיך ומהימן ודוק. ועיין בזה בתשו' הרדב\"ז ח\"א סימן קס\"א וכמ\"ש בכוונת רש\"י ז\"ל ודבריו צ\"ע:
שורש האומר לחבירו אל תפרעני אלא בפני עדים או בפני פלוני ופלוני\n יש \n נוסחאות מן הגמ' שכתוב בהן שהאומר לחבירו אל תפרעני אלא בעדים כו'. הנה מרן בש\"ע ח\"מ סי' ע' ס\"ג כתב וז\"ל אל תפרעני אלא בעדים כו' וכתב שם הסמ\"ע סקי\"א מכאן עד סוף הסימן מיירי דאמר כן בפני עדים דאל\"כ הוא נאמן במיגו דלא התנה עמו כן ועפ\"ר ובפרישה כתב בלשון הזה כל מ\"ש רבינו מכאן ע\"ס הסימן מיירי שאמר ליה כן בפני עדים וכן כתב ה\"ה פט\"ו מה' מלוה דאל\"כ לעולם יהא נאמן במגו דאי בעי אמר לא התנית עמי שום תנאי וכמ\"ש רבינו גבי נאמנות בשם בע\"הת ד\"ס ע\"א ע\"ש עכ\"ל גם הרב ש\"ך בסק\"ח הודה לדברי הסמ\"ע בזה כיע\"ש ולפי דבריהם מבואר יוצא דכי א\"ל אל תפרעני אלא בעדים וליכא עדים על תנאי זה מצי הלוה לומר פרעתיך ביני לבינך ומהימן במגו דלא התנית עמי כלל:
ולע\"ד אינו נראה לי כן כי מדברי המ\"מ שדייקו הם ז\"ל להאי דינא מינייהו הוי תיובתא ואין ספק שהרבנים הנז' דייקו כן ממ\"ש ה\"ה עמ\"ש הראב\"ד בגירס' שהוא קיים שפיר הגרסאות בגמ' שהגירסא שגריס נאמן מיירי בדליכא עדים בשעת התנאי שאז נאמן במגו והגיר' שגריס אינו נאמן מיירי בדאיכא עדים על תנאי שאז ליכא מיגו וע\"ז כתב ה\"ה וז\"ל וחוץ מכבודו אין השכל רוצה בקיומו באלו השמועות דע\"כ פלוגתא דתנאי ואמוראי התם בשיש עדים על התנאי הוא דאי בשאין עדים מי איכא מאן דלית ליה מיגו והא מיגו דאורייתא הוא וא\"כ ע\"כ רבא דאמר הילכתא שנאמן לומר הלכו להם לפי הנוסחא הישנה בשיש עדים על התנאי הוא דאי כשאין עדים הלכה מכלל דפליגי והא ודאי כ\"ע מודו עכ\"ל ונר' דמשמע להו להסמ\"ע והש\"ך דה\"ה מפר' הסוג' לפי הנוסחא זו ישנה שגריס נאמן לדעת הראב\"ד ז\"ל כמו שפירשה הר\"ן לדעת רבינו דרב אסי ושמואל ל\"פ באי טעין פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם דבהא לכ\"ע ואפי' רב אסי מודה דמהימן אלא עיקר פלוגתיהו הוא בדטעין סתמא פרעתיך ביני לבינך דלרב אסי לא מהימן במיגו דפרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם ולשמואל מהימן בהאי מיגו וע\"ז כתב ה\"ה דודאי בשיש עדים על התנאי הוא דפליגי כו' דאי בשאין עדים לא הוה פליג ר\"א כיון דאית ליה מיגו דלא התנית עמי ודאי דנאמן במיגו שלא התנית עמי דמיגו דאורייתא הוא וכיון שכן מאי קאמר רבא הלכתא דאי אמר פרעתיך נאמן ומפרש לה הראב\"ד בדליכא עדים דמי איכא מאן דפליג בדליכא עדים דלא מהימן במיגו דלא התנית עמי והלא אף רב אסי אזיל ומודה בהא זו היא כוונת דברי ה\"ה לפי דעת הסמ\"ע והש\"ך ומשום הכי הוכיחו מדבריו דכל שהודה הלוה שהתרה בו המלוה שלא יפרעהו אלא בעדים ולא קיים תנאו אלא פרעו בינו לבינו דמהימן במיגו דלא התנה עמו כלל כיון שלא היו עדים בשעת התנאי ומפיו של לוה אנו חיים שכן מבואר יוצא מדברי ה\"ה לפי האמור דאפי' שהוא מפ' דר\"א לא מיירי אלא באומר פרעתיך ביני לבינך קאמר דמשום דאיכא עדים בשעת התנאי הוא דקאמר ר\"א דלא מהימן משום דלית ליה מיגו דלא התנית עמי אבל כי ליכא עדים בשעת התנאי אף רב אסי מודה דמהימן לומר פרעתיך ביני לבינך במיגו דלא התנית עמי כלל כנלע\"ד כונת הסמ\"ע והש\"ך בדעת ה\"ה:
ואם כנים הדברים יש לדון בדבריהם דא\"כ ק\"ט על ה\"ה דאיך הפה יכולה לדבר דרב אסי אזיל ומודה כי ליכא עדים על התנאי דנאמן במגו דלא התנית עמי דא\"כ השתא דאיכא עדי' על התנאי יהא נאמן לרב אסי לומר פרעתיך ביני לבינך במיגו שפרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם למ\"ה וכסברת שמואל אלא מאי אית לך למימר דהא לא חשיב מיגו שהרי הוא מודה שלא קיים התנאי ולפיכך צריך לקיימו דהא איהו מיחייב נפשיה במ\"ש שלא קיים התנאי וכיון שלא נתברר שפרע אמרי' ליה מיחייב את לקייומיה תנאך וכמ\"ש ה\"ה אח\"ז בסוף הלשון לדעת רבי' וכיון שכן מה\"ט נמי כי ליכא עדים בשעת התנאי אע\"ג דאית ליה מיגו דלא התנית עמי כלל איכא למימר דס\"ל לרב אסי דלא מהימן לומר פרעתיך ביני לבינך במיגו דלא התנית עמי משום דאמרינן ליה מחוייב את לקייומי תנאך כיון דאיהו מחוייב בקייום התנאי וא\"כ מאי קא ק\"ל לה\"ה לגירסת הראב\"ד ופירושו מדקאמר רבא הילכתא מכלל דפליגי דהא איכא למימר דמשום דרב אסי פליג משו\"ה קאמר הילכתא:
ולכאורה היה אפשר לו' דאי מהא לא אירייא דע\"כ לא קאמר ה\"ה דכל שהוא מודה שלא קיים התנאי שלא משגחינן אמיגו אלא דוקא היכא דאיכא עדים על התנאי שאין המיגו בעיקר התנאי בעצמו אלא בענין אחר דמצי אמר פרעתי בפני עדים והלכו להם שאין טענה זו סותר התנאי מעיקרו אלא היה רוצה בקייומו ואומר שקיימו כל כה\"ג דוקא קאמר ה\"ה שלא משגחינן אמיגו ואמרי' ליה מיחייב את לקייומו תנאך כל שהוא מודה שלא קיימו ואמר שפרעו בינו לבינו אבל הכא שהמיגו הוא בעיקר התנאי בעצמו דאי בעי אמר לא התנית עמי כלל כל כה\"ג סמכינן שפיר אמיגו ולא אמרי' ליה מיחייב את לקיומי תנאך וטעם גדול יש בדבר דכל שהמיגו הוא בעיקר התנאי הרי עיקר חיוב תנאי זה לא נתחייב אלא ע\"פ עצמו שהודה שכך התנה עמו ואיהו גופיה הא קאמר שפרעו והפה שאסר הוא הפה שהתיר ואיך נתחייב אותו אחר שאמר שפרעו מאחר דאיהו דמיחייב נפשיה קפטר נפשיה משא\"כ כשיש עדים על עיקר התנאי דעיקר חייובו בא לו ע\"פ עדים ואיהו מיחייב נפשיה מעיקר' אלא עדים הוא דמחייבו ליה הילכך אפי' מצי פטר נפשי' בטענה אחריתי כיון דהשתא מיהא קמודה דלא קיים התנאי אמרי' ליה מיחייב את לקייומי תנאך וכבר עלו לחלק חי' זה הסמ\"ע והש\"ך בסי' ע\"א סק\"ד וסק\"ה לדעת הרב המפה בענין אי אמרינן מיגו על נאמנות יע\"ש. וכדבריהם מצאתי ראיתי בתשו' המיוחסות סי' צ\"ז והובאה תשו' זו בס' תולדות אדם סי' רמ\"ט ד\"ן ודנ\"א וכמ\"ש לקמן בע\"ה יע\"ש ומבואר יוצא מתוך תשו' הנז' דאף תנאי דאל תפרעני אלא בעדים דמיחייב הלוה בקיומו מטעם נאמנות נגעו בו דעיקרו של תנאי הוא שקיבל הלוה שיהא המלוה נאמן עליו לומר שלא נפרע כל כמה דליכא עדים המעידים שפרעו והעלה הרשב\"א בתשו' הנז' דיש לחלק בין היכא דהיו עדים בשעת התנאי שהמיגו הוא בטענה אחרת ולא בעיקר התנאי דאז לא סמכינן אמיגו להיכא דליכא עדים בעיקר התנאי דאז סמכינן אמיגו כיון שהמיגו הוא בעיקרו של תנאי ואיכא טעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר יע\"ש:
ואין ספק אצלי כי זו היתה כונת ה\"ה ז\"ל במ\"ש דמש\"ה לא מהימן הלוה לומר פרעתיך ביני לבינך במיגו דפרעתיך בפני עדים והלכו להם שהרי הוא מודה שלא קיים התנאי כו' ואמרינן ליה זיל קיים תנאך כו' יע\"ש. ולכאורה דבריו באו משוללי ההבנה וכמו שתמה עליו הרב גד\"ת בדקט\"ו ע\"ג והש\"ך בסקי\"א יע\"ש אבל כונתו ז\"ל לע\"ד הוא דמשמע ליה לה\"ה דעיקרו של תנאי זה מטעם נאמנות הוא שהאמין הלוה למלוה עליו שלא פרעו כל עוד שלא פרעו בעדים ומה\"ט כל שהלוה מודה שלא פרעו בעדים אפילו אית ליה מיגו דפרעתיך בפני עדים והלכו להם לא משגחינן אמיגו דמשו' דטענתו סות' הודאתו שהוא מודה שהאמינו עליו כל עוד שיפרענו שלא בעדים משא\"כ כשהתנה עמו אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ אע\"פ שנפ' כונתו שהאמינו עליו כל עוד שלא יפרעהו בפני פ\"ופ כל שהביא עדים אחרים שפרעו בפניהם נאמן מפני שזה לא האמינו בתנאי זה אלא עליו כלומר שאם אומר לך פרעתיך בפני אחרים תהיה אתה נאמן עלי שלא פרעתיך בפניהם כל עוד שאין העדים בפנינו אבל כשהעדים בפנינו ומעידים שפרעו בפניהם לזה לא האמינו כיון שלא פי' נאמנות כבי תרי בפי' ובכן אפשר לו' שאף ה\"ה לא קאמר שכל שהוא מודה שלא קיים התנאי אפי' אית ליה מיגו דפרעתיך בפני אחרים דמצי אמרי ליה קיים תנאך אלא דוקא היכא דאיכא עדים על התנאי שאין המיגו בעיקר הנאמנות משא\"כ כי ליכא עדים על התנאי דאז אית ליה מיגו על עיקר הנאמנות מהימן מטעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכמ\"ש הרשב\"א בתשו' הנז' והסמ\"ע והש\"כ:
האמנם דבר זה לא ניתן ליאמר כלל לע\"ד בכונת ה\"ה ז\"ל כמבואר למעיין בתשו' הנז' להרשב\"א שכתב לדעת הר\"ב העיטור אפי' כי ליכא עדים בשעת התנאי שהמיגו הוא בעיקר הנאמנות אפי\"ה לא מהימן מטעמא דטענתו סותר הודאתו שהרי אפי' בכתב יד בנאמנות ואין כתב ידו מקויים אלא על פיו דאית ליה מיגו בעיקר הנאמנות לומר אין זה כתב ידי ס\"ל להרב העיטור דאינו נאמן לומר פרעתי מה\"ט דטענתו סותר הודאת כ\"י וכבר הביא סברת הר\"ב העיטור הלזו הטור ז\"ל בסי' ס\"ט סי\"ב וכתב שבע\"הת נחלק בזה יע\"ש ואנו מצאנו ראינו לה\"ה ז\"ל בפי\"א מה' מלוה ולוה ה\"ג שהסכים הוא ז\"ל לסברת הרב העיטור שכתב וז\"ל ואם יש בכת\"י נאמנות למלוה העלה בעל העיטור שאפילו לא הוחזק כת\"י בב\"ד אינו נאמן לומר פרעתי עכ\"ל. מבואר שדעתו כדעת הרב העיטור וכ\"כ הרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"א סימן תקל\"ד שזה דעתו של ה\"ה בדעת רבינו ג\"כ מדלא כתב שמדברי רבינו אינו נראה כן יע\"ש ועיין בח\"א ס\"סי קמ\"ו.
גם ליכא למימר דאף לדעת הרב העיטור דוקא בכת\"י או בשטר דאיכא טעמא דשטרך בידי מאי בעי הוא דכתב דכי איכא נאמנות אפי' אינו מקויים לא מצי טעין פרעתי אבל במלוה ע\"פ אזיל ומודה דאפי' איכא נאמנות נאמן במיגו דלא התנית עמי כלל וכמ\"ש הסמ\"ע בסי' ע\"א סק\"ב יע\"ש דהא ליתא לע\"ד דמלבד דהטעם שכתב הרב העיטור דאינו נאמן משום דטענתו סותר הודאתו וכ\"כ הרשב\"א בתשו' הנז' מבואר דה\"ה והוא הטעם במלוה ע\"פ ועיין בדברי הרב התרומות בשער י\"ג ח\"ב ס\"ג ובריש שער כ\"ה ס\"ב ובשער י\"ז ח\"א ס\"ב ובבעל העיטור דס\"ה ע\"ד. ושוב מצאתי להראב\"ד בספר תמים דעים בהשגותיו על הרי\"ף סימן רל\"ז שכתב דאף במלוה על פה ואתני בהדיה אל תפרעני אלא בעדים אי אמר פרעתיך בפני עדים והלכו להם נאמן במיגו דלא התנית עמי אבל אי אמר פרעתיך ביני לבינך לא מהימן משום דהו\"ל תנאי ממון והם אתני בהדיא שאל יפרעהו אלא בעדים עכ\"ל יע\"ש. ואין ספק דהראב\"ד בשיטת הרב העיטור קאי וס\"ל דכל כה\"ג דטעין פרעתיך ביני לבינך לא מהימן במיגו משום דטענתו סותר הודאתו שהרי האמינו עליו עד שיפרעהו בעדים וכשאומ' שפרעו בעדים והלכו להם דמהימן אין כאן סתירה למה שהאמינו שהרי הוא האמינו עליו ולא לגבי עדים וכיון דאית ליה מיגו שקיים תנאו הו\"ל כאלו באו עדים לפנינו שפרעו וברור וע\"ע בתשו' להראב\"ד הביאה מרן החבי\"ב במ\"ב סימן ס\"ט הגהת הטור אות ז' גבי כתב יד שאינו מקויים שכתוב בו שלא באונס והודה הלוה שהוא כתב ידו אלא שכתבו באונס שכתב הראב\"ד שאינו נאמן אע\"ג דאית ליה מיגו דאין זה כתב ידי משום דטענתו סותר הודאתו יע\"ש.
הרי מבואר דלסברת הרב העיטור ז\"ל לא שנא בין כתב יד למלוה ע\"פ כל שטענתו סות' הודאתו לא מהימן במיגו אפילו שהמיגו הוא בעיקר התנאי או הנאמנות. ומן האמור ומדובר אתה תחזה דמאן דאית ליה סברת הרב העיטור לא שנא בין נאמנות סתם לא שנא בנאמנות כבי תרי כל שטענתו סותר הודאתו לא סמכינן אמיגו שהרי תנאי זה דאל תפרעני אלא בעדים לדידהו ז\"ל מטעם נאמנות נגעו בו כמבואר מתשובות הרשב\"א והראב\"ד הנז' וה\"ה שכתבנו ונאמנות זה אינו אלא נאמנות סתם דאי אתו תרי סהדי ואמרי דפרעו לא מהימן המלוה ואפ\"ה ס\"ל להראשונים ז\"ל הללו דלא סמכינן אמיגו אפילו בנאמנות בזה כיון דסותר הודאתו ומכאן תשובה להסמ\"ע והש\"ך ז\"ל בסי' ע\"א סק\"ד וסק\"ה ולמהרימ\"ט בח\"א סימן ס' דע\"א ע\"ד שכתבו דאף הרב העיטור לא אמר דלא סמכינן אמיגו נגד נאמנות אלא בנאמנות דבי תרי ולא בנאמנות סתם יע\"ש ואשתמיט מינייהו תשו' הרשב\"א הנז' שכתבנו ודברי הראב\"ד והרב המגיד ז\"ל וכמדובר ולקמן נאריך עוד בזה בס\"ד.
ומאחר עלות דלדעת הרב העיטור וסיעתיה אף במלוה על פה כי איכא נאמנות על פי הלוה עצמו אפי\"ה לא מצי טעין פרעתי ביני לבינך וזו היא שיטת הראב\"ד וה\"ה ז\"ל הדרא קושיא לדוכתא על ה\"ה שאם הוא מפרש הסוגיא לדעת הראב\"ד על הדרך שפירשה הר\"ן ז\"ל לדעת רבינו וכדמשמע ליה להסמ\"ע והש\"ך אין מקום לתמיהתו איך קאמר הלכתא מכלל דפליגי מאחר דמיגו דאורייתא הוא כו' דהרי הוכחנו דכל כה\"ג לא סמכינן אמיגו וכמדובר. ותו ק\"ל טובא דאם ה\"ה ז\"ל מפרש הסוגיא לדעת הראב\"ד ומשמע ליה דכי ליכא עדים בשעת התנאי אפילו רב אסי מודה דמהימן לומר פרעתיך ביני לבינך במיגו דלא התנית עמי כלל א\"כ אדקשיא ליה להרב ז\"ל לגירסת הראב\"ד מלישנא דרבא דאמר הלכתא מכלל דפליגי כו' עדיפא מינה הו\"ל לה\"ה למדחי ולמימר דאין מקום לגירסא זו דא\"כ למה ליה לרבא למימ' דאי אמר ליה פרעתיך בפני פו\"פ והלכו להם דמהימן דמשמע דוקא דכי טעין הכי מהימן אבל אי טעין פרעתיך ביני לבינך לא מהימן ואמאי לא מהימן אפילו כי טעין פרעתיך ביני לבינך במיגו דלא התנית עמי והלא מיגו דאורייתא הוא וה\"נ הוה ליה להקשות מלישנא דרבא דאמר דאם א\"ל א\"ת אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ולא מהימן במיגו.
כי על כן נלע\"ד דאף ה\"ה אזיל ומודה דכל כה\"ג לא חשיב מיגו להאמינו ומהטעם שכתב לקמיה דכיון שהוא מודה שלא קיים תנאו אמרינן ליה זיל קיים תנאך וכמו שפירשנו כונתו ז\"ל. ומ\"ש הכא ע\"ד הראב\"ד דע\"כ פלוגתא כתנאי ואמוראי כשיש עדים על התנאי דאי בשאין עדים מי איכא דלית ליה מיגו והא מיגו דאורייתא הוא כו' ואין ספק שהרב ז\"ל משמע ליה דרב אסי ושמואל עיקר פלוגתייהו בצריך לברר טענתו בב\"ד הוא דלרב אסי אפילו שטוען פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם לא מהימן עד שיביא עדים לב\"ד שפרעו והיינו דקאמ' צריך לפורעו בעדים כלומ' צריך לברר שפרעו בעדים ולשמואל כי טעין הכי מהימן ועל זה כתב ה\"ה דודאי פלוגת' דאמוראי בשיש עדים על התנאי הוא ומש\"ה קאמר רב אסי דאפילו טעין פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם לא מהימן דכיון דלית מיגו ריע טענתיה אבל כי ליכא עדים בשעת התנאי אף רב אסי אזיל ומוד' דנאמן לומר פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם במיגו דלא התנית עמי וכיון שכן מאי הלכתא דקאמר רבא כו' דמי איכא מאן דפליג בהא דודאי לכ\"ע נאמן במיגו זה נלע\"ד כונת ה\"ה ז\"ל.
ולפ\"ז אין מקום למה שדייקו הסמ\"ע והרב ש\"ך מדבריו ז\"ל דס\"ל דאפי' כי טעין פרעתיך ביני לבינך דנאמן במיגו דלא התנית עמי כלל דליתא דע\"כ לא קאמר הראב\"ד וה\"ה דנאמן במיגו אלא דוקא כי טעין פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו במיגו דלא התנית עמי דאין טענתו סותר הודאתו שהרי הוא מודה שקיים תנאו ופרעו בעדים וכמ\"ש הראב\"ד בספר תמים דעים וכמ\"ש לעיל אבל כשאומר פרעתיך ביני לבינך לא מהימן במיגו משום דטענתו סותר הודאתו ונמצא הרב העיטור והראב\"ד וה\"ה בשיטה אחת קיימי הפך מ\"ש הסמ\"ע והש\"ך ז\"ל.
ואי קשיא לך אם איתא דה\"ה אזיל ומודה דכל דטעין פרעתיך ביני לבינך אפילו דליכא עדים בשעת התנאי לא מהימן במיגו דלא התנית עמי ועיקר קושייתו על הראב\"ד ז\"ל אינו אלא מפני שהוא מפרש עיקר פלוגתייהו דרב אסי ושמואל בדטעין פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם וכמדובר א\"כ תיקשי מי הגיד לו לה\"ה שפי' סוגיא זו לדעת הראב\"ד כן הוא אדתקשי עליה מה שהוקשה לו הלכתא מכלל דפליגי כו' כיון דשפיר מצי למימר דהראב\"ד לפי גירסתו ופירושו דמפר' לה בדליכא עדים בשעת התנאי מפרש נמי עיקר פלוגתייהו דרב אסי ושמואל ע\"ד שפירשה הר\"ן ז\"ל לדעת רבינו דאף רב אסי אזיל ומודה לשמואל דאי טעין פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם דמהימן אלא כי טעין פרעתיך ביני לבינך לרב אסי לא נאמן במיגו דפרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם ולשמואל מהימן בהאי מיגו וע\"ז פסק רבא הלכתא כרב אסי דדוקא כי טעין בהדיא פרעתיך בפני פו\"פ והלכו מהימן אבל כי לא טעין אלא פרעתיך ביני לבינך לא מהימן במיגו דפרעתיך בפני פו\"פ כדס\"ל לשמואל דהשתא ליכא למימר כמ\"ש ה\"ה דודאי בדאיכא עדים הוא דפליגי דאי לא יהא נאמן במיגו כו' דכל כה\"ג דטעין פרעתיך ביני לבינך כבר כתבנו דאפילו אית ליה מיגו דלא התנית עמי אף ה\"ה אזיל ומוד' דלא חשיב מיגו כיון שהוא מודה שלא קיים תנאו וטענתו סותר הודאתו ואם כן שפיר מצינן לפרושי כולה סוגיא בדליכא עדים על התנאי וכמ\"ש הראב\"ד כיון דעיקר פלוגתייהו דאמוראי דהיינו רב אסי ושמואל בדטעין פרעתיך ביני לביניך הוא דאפילו אית ליה מיגו לא משגחינן ביה וכאמור וכבר ראיתי בספר נדפס מחדש זה שמו זרע יצחק בחי' למסכת שבועות העלה מן הישוב דברי הראב\"ד ז\"ל ע\"פי שיטה זו יעויין שם.
ולע\"ד נראה דה\"ה ז\"ל מיאן בזה דאע\"פ שפירוש זה נכון ומקובל לדעתו ז\"ל בדעת רבינו וכמ\"ש הר\"ן היינו משום דלדעת רבינו מפרשינן כולה סוגיא בדאיכא עדים בשעת התנאי דהשתא ליכא מיגו דלא התנית עמי כלל אלא מיגו דפרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם ואיכא לפרושי דהיינו דקאמר שמואל יכול לומר לו פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם כלומר ומהימן לטעון פרעתיך ביני לבינך במיגו דפרעתיך בפני פ\"ופ והלכו למ\"ה ורב אסי פליג אשמואל וס\"ל דלא מהימן בהאי מיגו ופסק ר\"פ כרב אסי: אמנם לדעת הראב\"ד דמפרש לה בדליכא עדים בשעת התנאי ס\"ל להרב המגיד ז\"ל דאין מקום לפרש פלוגתייהו בהכי כיון דליכא עדים בשעת התנאי ואיכא מיגו דלא התנית עמי כלל אם איתא דרב אסי ושמואל בדטעין פרעתיך ביני לבנך קמפלגי דלרב אסי לא מהימן במיגו דלא התנית עמי ואף לא במיגו דפרעתיך בפני עדים והלכו להם ולשמואל מהימן בהאי מיגו א\"כ למה נקט שמואל טעמא דיכול לומר פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו ולא נקט טעמא דיכול לומ' לא התנית עמי כלל דעדיף טפי האי מיגו דהו\"ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ועוד דמיגו דפרעתי' בפ\"ע והלכו להם לא חשיב כל כך כמ\"ש הרא\"ש דיאמרו העולם הרוצ' לשקר מרחיק עדיו ומשו\"ה הכריח הר' דלגי' הראב\"ד ופי' דמפרש לה בדליכא עדים ע\"כ שהוא מפ' פלוגתא דר\"א ושמואל בדטעין פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו דלר\"א לא מהימן במיגו דלא התנית ולשמואל מהימן בהאי מיגו וע\"ז הוקש' לו שפיר כיון דבהכי הוא דפליגי דוקא עכ\"ל דבאיכא עדים בשעת התנאי הוא דאי לא מ\"ט דר' אסי אטו לית ליה מיגו שהוא דאורית' וכיון שכן מאי הלכתא דקאמר ר\"פ מכלל דפליגי ודוק.
ומ\"מ אע\"פ שה\"ה נראה שמיאן לפרש הסוגייא לדעת הראב\"ד על הדרך הזה מה\"ט דהו\"ל לשמואל למתלי טעמא במיגו דלא התנית עמי כלל מיהו אנן בדידן מצינן לתרוצי לדעת הראב\"ד דשפיר מפרש לה על הדרך הזה ולא קשייא מדשמואל דלא תלי טעמא במיגו דלא התנית עמי דאיהו אפשר דמפרש דלשמואל אפי' כי איכא עדים בשעת התנאי ס\"ל דאפי' דלית ליה מיגו דלא התנית עמי כלל כיון דאית ליה מיגו דפרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם דמהימן ומשו\"ה נקט האי טעמא דפרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם ופליג ארב אסי דלא מיבעייא היכא דליכא עדים בשעת התנאי דאית ליה מיגו דלא התנית עמי אלא אפי' כי איכא עדים בשעת התנאי יכול לומר לו פרעתיך בפני פ\"ופ ומהימן בהאי מיגו ואנן לא קי\"ל כשמואל אלא כרב אסי דדוקא כי טעין פרעתיך בפני פ\"ופ וליכא עדים בשעת התנאי מהימן וכדפסק ר\"פ הילכתא לפי' גירסת הראב\"ד ופירושו ובהכי ניחא מה שהוק' לו להלח\"ם ג\"כ לדעת הראב\"ד דאם כדבריו אמאי איתותב שמואל ממתני' דאל תקנהו לי אלא בעדים חייב כו' לימא דמתני' מיירי בדהתנה בעדים ושמואל איירי בהתנה בינו לבינו ואע\"ג דמתני' סתמא מיתנייא ובכל גוונא משמע מ\"מ טפי עדיף לאוקומי מתני' באוקמתא כי היכי דלא להוי שמואל בתיובתא ממאי דתריץ תנאי היא דאין זה תירוץ כדפריך רב אחא והצריכה עיון יע\"ש אמנם ע\"פ האמור דשמואל אף בדאיכא עדים בשע' התנאי מיירי אף לדעת הראב\"ד ז\"ל מדתלי טעמא בהאי מיגו ולא במיגו דלא התנית עמי כלל וכמדובר שפיר פריך ליה ממתני' ואסיק בתיובת'. ועיין להרב בד\"ת בדף קי\"ו ע\"ב שהוק' לו ג\"כ כקושיית הלח\"ם והחזיק עוד קושייא זו באומרו דמתני' ודאי בדאיכא עדים קמיירי כיע\"ש. ומ\"מ קושיית הלח\"ם היא שעמדה על ה\"ה אמאי לא הכריח דרב אסי ושמואל ודאי בעדים קמפלגי דאי בלא עדים אמאי איתותב שמואל ממתני' ואין ספק כי זו היתה כונת קו' הלח\"ם.
ועפ\"ז אין מקום למ\"ש הרב קרית מלך רב על קו' הלח\"מ דאם איתא דשמו' איירי בהתנה בינו לבינו נמצא דרב אסי דאמר צריך לפורעו בעדים בהכי מיירי והא ליתא דא\"כ ליהוי נאמן במיגו אלא ודאי דרב אסי ושמואל בהתנה עמו בפני עדים הוא עכ\"ל ואי קושיית הלח\"מ הוא ע\"ד ה\"ה אין מקום לדבריו וכמובן ועיין עוד בס' הנז' מה שהוקשה לו על גירסת הראב\"ד ודבריו הם כדברי הסמ\"ע והרב ש\"ך ז\"ל וכבר כתבנו מה שנלע\"ד.
העולה ממ\"ש דלדעת ה\"ה דוקא בדטעין פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם נאמן במיגו דלא התנית עמי כיון דאין טענתו סותר הודאתו שהוד' שהתנה עמו אל תפרעני אלא בעדים וקיבל תנאו והמניה עליו אבל כי טעין פרעתיך שלא בעדים אפילו אית ליה מיגו דלא התנית עמי לא מהימן משום טענתו סותר הודאתו וכסברת הרב העיטור והראב\"ד ז\"ל ושלא כדברי הסמ\"ע והש\"ך שדייקו מדברי ה\"ה דאפי' כי טעין פרעתיך שלא בעדים מהימן במיגו דלא התנית ומרן החבי\"ב בהג\"הט אות י\"ב ג\"כ נחלק על הסמ\"ע וכתב דאם איתא לדבריו לא הוו הפוסקים שתקי מינה ולכן אני אומר דאפילו לא התנה כן בפני עדים לא מהימן דאנן סהדי דמאחר דהתרה בו אל תפרעני אלא בעדים לא היה פורע לו שלא בעדים דמה\"ט גופיה המלוה גובה בלא שבועה כדכתבו הר\"ן ומרן ב\"י ז\"ל עכ\"ל. ולפי האמור ומדובר עדיפא מינה היה לו להרב ז\"ל לתמוה על דברי הסמ\"ע דמדברי ה\"ה מבוא' יוצא הפך מה שדקדק הסמ\"ע מדבריו וכמדובר.
ומ\"מ לענין הלכה נלע\"ד דדין זה במחלוקת הוא שנוי ויכול המוחזק לומר קים לי. והן קדם אומר דמה שכתב מרן החבי\"ב ז\"ל בפשיטות דלא מהימן מטעם אנן סהדי שכתבו הר\"ן ז\"ל ומרן ב\"י לע\"ד אי מהא לא אירייא דאפשר דע\"כ לא כתבו הם דכל שהתרה בו אל תפרעני אלא בעדים איכא טעמא דאנן סהדי ואף במיגו לא מהימן ואף שבועה לא בעי אלא דוקא היכא דאיכא עדים על התראתו דכיון דיכול המלוה לברר התראתו ע\"פ עדים לא עביד איניש דפרע בלא עדים מטעמא דירא שלא יחזיקנו בפני אחרים כלוה ואינו משלם כיון שיש לו עדים על התראתו אבל כל דלית ליה עדים אין כאן חזקה זו דמי יחזיק אותו בכך אי משום הודאתו הכל יודעים ואומרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר והכי דייק לשון הר\"ן שכתב וז\"ל ויש שתמהו ולאחר הלואה במה נשתעבד כו' ואין זו קושיא שאין הענין מטעם שעבוד אלא כל שהלואו בעדים למ\"ד צריך לפורעו בעדים א\"נ שא\"ל אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפרוע בלא עדים ואי טעין ואמר פרעתיך בפני עדים שקורי קמשקר שכיון שהמלוה יכול לברר הלואתו ע\"פ עדים א\"נ התרה בו אין הלוה עשוי לפורעו אלא בעדים כדי שלא יחזיקנו המלוה כלוה ואינו משלם עכ\"ל ומלשון זה שכתב שכיון שהמלוה יכול לברר כו' א\"נ שהתרה בו כו' משמע דכל שאינו יכול לברר הלואתו או התראתו ע\"פ עדים למר כדאית ליה אין כאן חזקה זו דלוה ואינו משלם ודוחק לומר דדוקא לחלוקה דהלואתו הוא דכתב הרב ז\"ל דצריך לברר בעדים אבל לחלוקה דהתראתו מיירי אפילו בדלית ליה עדים והא כדאיתיה והא כדאיתיה דשיעור הלשון לא משמע הכי ועוד דזיל בתר טעמא כדאמרן ועיין בר\"סי ע\"ח גבי חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו שכתבו הטור ומרן בש\"ע שאם אין עדים על ההלואה או על קביעות הזמן דמהימן הלוה לומר שפרע בגו זימניה נגד החזקה במיגו דלא הד\"מ או לא קבעת לי זמן יע\"ש אלא דמהתם ליכא ראיה כל כך שהרי אם טען ג\"כ לאחר זמנו שפרעו תוך זמנו נאמן במיגו דפרעו לאחר זמנו דאמרי' מיגו נגד חזקה שלא להוציא מיד המוחזק כדאיתא התם ואלו הכא אפי' אית ליה מיגו דפרעתיך בפני עדים והלכו לא סמכינן אמיגו מהטעם שכתב הר\"ן דמיגו במקום אנן סהדי לא אמרי' ולקמן נעמוד בזה בס\"ד וא\"כ אפשר דלטעמא דאנן סהדי אפי' כי ליכא עדים על התראתו נמי איתיה להאי טעמא דאלים טפי מחזקה מיהו אפי' אם נודה למרן החבי\"ב דלטעם אנן סהדי שכתב הר\"ן ז\"ל אפי' בדליכא עדים על התראתו אכתי איתיה להאי טעמא נלע\"ד דאין לדחות דברי הסמ\"ע ע\"פ שיטה הר\"ן הלזו כי לע\"ד אף למ\"ש לעיל דהראב\"ד ובעל העיטור וה\"ה ס\"ל הפך דברי הסמ\"ע אכתי מידי פלוגתא לא נפקא כמו שאבאר.
והנה עיקר טעם זה דאנן סהדי שהמציא לנו הר\"ן מדברי כל הפוסקים מבואר דלית להו האי טעמא כלל אלא לדידהו עיקר טעמא דמיחייב הלוה לקיים תנאי זה לפורעו בעדים הוא משום דהו\"ל כאלו האמין עליו את המלוה עד שיפרעהו בעדים וכמבואר בתשובת הרשב\"א בס' תולדות אדם סי' רמ\"ט ר\"ן רנ\"א והיא במיוחסות סי' צ\"ז וכן מבואר בהשגות הראב\"ד על הרי\"ף בס' ת\"ד סי' רל\"ז ובדברי ה\"ה פט\"ו מה' מלוה וכמדובר לעיל וה\"נ מוכח מדברי הרא\"ש בפ' כל הנשבעין שכתב שם וז\"ל ואם אמר פרעתיך שלא בעדים אפי' שבו' לא בעי' דהא המניה בדבוריה עכ\"ל וכ\"כ בהדייא מהרימ\"ט בתשו' ח\"א סי' ס\"ב דע\"ד ע\"ג שזה טעמו של הרא\"ש ממ\"ש דהא הימניה בדבוריה יע\"ש ועיין להרב ראש יוסף באות כ\"ט ואות ל' יע\"ש וכ\"נ ג\"כ ממ\"ש הרא\"ש בפ' ז\"ב והביא דבריו הטור בסי' כ\"ב שכת' דמהמנה עלי כבי תרי לא בעי קנין דכל תנאי שבממון תנאו קיים דומיא דהאומר לחבירו אל תפרעני אלא בעדים דאין צריך קנין אלא קבלה עכ\"ל ואי ס\"ל דבאו' אל תפרעי אלא בעדי' לא מחייב אלא מטעמא דאנן סהדי אין דמיונו של הרא\"ש עולה יפה אלא ודאי דס\"ל דהתם נמי מטעם נאמנות הוא ומשו\"ה דימה זה לזה ואף מדברי הרב ב\"ח שם ס\"ד מבואר דעיקר טעם הרא\"ש גבי אל תפרעני אלא בעדים מטעם אנן סהדי הוא ולא מטעם נאמנות דאלו כן הוה בעי קנין לאחר ההלואה יע\"ש כבר דחה דבריו הש\"ך בר\"ס ע\"א סק\"ז והעלה דלדעת הרא\"ש אף בנאמנות לא בעי קנין דכל כה\"ג חשיב כמחיל' ממון כמ\"ש המרדכי בפ' ז\"ב בשם ראבי\"ה ז\"ל יע\"ש והדין עמו שהרי הוכחנו מדברי הרא\"ש דלא ס\"ל ה\"ט דאנן סהדי שכתב הר\"ן ועוד דאי ס\"ל הכי כשהוק' לו להרא\"ש שם בפ' כל הנשבעין אמאי לא יהא נאמן ליטעון פרעתיך ביני לבינך במגו דפרעתיך בפני פ\"ופ ומתו והוצרך לתרץ דאין זה מיגו טוב כו' אמאי לא תירץ כתירוץ הר\"ן דמיגו במקום אנן סהדי לא אמרינן אלא ודאי דלא ס\"ל ה\"ט דאנן סהדי כלל וכן מבואר מדברי הרשב\"א בחי' לשבו' יע\"ש וזה נלע\"ד ג\"כ דעת הרמב\"ן שכתבו הר\"ן וה\"ה דס\"ל דכל שמיחה הלוה ולא קבל התראתו של מלוה מחאתו מחאה יע\"ש ואי הוה ס\"ל כטעמו של הר\"ן כי מיחה נמי הול\"ל דמיחייב לקיים תנאו של מלוה דאי לא שקורי קא משקר ולהכי לא מקבל התראתו של מלוה כדי לשקר בטענתו דאי מהימן הוא אינו עשוי לפורעו בלא עדים ואמאי מיחה ולא קיבל התראתו אלא שראיתי להש\"ך בסק\"ט שכתב דלפי טעמו של הר\"ן כל שמיחה הלוה יכול לומר סמכתי על מחאתי ופרעתי לו שלא בעדים וליכא למימר בהא אנן סהדי עכ\"ל ואין נלע\"ד כן דאדרבא כשמיחה מעיקרא מחזי טפי שרוצה לשקר ולהכי אית לן למימר דלא מהני מחאתו כנלע\"ד ועיין במ\"ש לעיל עוד בזה יע\"ש וזה נר' ג\"כ דעת התוס' שכתבו בפ' חזקת דמ\"ה ד\"ה המפקיד כו' שכתבו דטעמא דמ\"ד דצרי' להחזיר בעדים דהו\"ל כאלו אמר ליה בהדיא אל תחזיר לי אלא בעדים הילכך לא מהימן במיגו דאיהו אפסיד אנפשיה עכ\"ל ואי ס\"ל דכשאמר לו בהדייא אל תחזיר לי אלא בעדים עיקר טעמא דמחייב אינו אלא משום אנן סהדי מה זה שכתבו דאיהו אפסיד אנפשיה דלפום טעמא דאנן סהדו מאי דלא מהימן הוא משום דאמרי' שקורי משקר הוא אלא ודאי דס\"ל דטעמא דצריך לפורעו בעדים הוא דאיהו קביל עליו נאמנות המלוה וס\"ל דאפי' במיגו לא מהימן משו' דהכי קביל עלי' וא\"כ טענתו סות' הודאתו וזהו שכתבו דאיהו אפסי' אנפשיה שהאמינו עליו כמובן ועיין ג\"כ להב\"הת בשער כ\"ה ח\"ב שכתב ג\"כ כלשון התוס' וז\"ל גם פסק הרב ן' מיגאש דכיון דאפסיקא הלכת' שצריך לפורעו בעדים כו' בכלהו שקיל ממונה מיניה דלוה בלי שבועה ואפי' היסת דאיהו אפסיד אנפשיה דכיון דאתרי ביה צריך להביאם ויעידו לו בכך עכ\"ל.
ובכן מאחר עלות דלדעת כל הפוסקים לבד הר\"ן משמע להו דעיקר תנאי זה דאל תפרעני אלא בעדים לא מחייב ביה לוה אלא משום דאיהו קביל עליה נאמנות המלוה עד שיפרעהו וכאילו המניה בפי' דמי. מעתה באנו למחלוקת הרב העיטור וסיעתיה עם הרב התרומות וסיעתיה אי סמכינן אמיגו נגד נאמנות דלדעת בעל העיטור שהביא בסי' ס\"ט גבי כתב יד ובסי' מ\"ו גבי שטר נאמנות ולא נתקיים אע\"פ שהמיגו הוא בעיקר הנאמנות דאי בעי אמר אין זה כתב ידי או שטר זה מזוייף הוא ולא לויתי ממך לעולם ולא האמנתי' אפ\"ה כל שהודה שזה כתב ידו ושהשט' אינו מזוייף והאמינו עליו תו לא סמכינן אמיגו משום דטענתו סותר הודאתו דכיון דהמניה למלוה שלא פרעו היאך נאמין ללוה שפרעו הפך תנאו. ובשיטה זו קיימי הראב\"ד בס' ת\"ד סימן רל\"ז וה\"ה כאן וכמדובר לעיל. אמנם הרב התרומות בשער י\"ג ח\"ב סי' ג' ובריש שער כ\"ה ס\"ב והביא דבריו הטור בסי' מ\"ו ובסי' ס\"ט נחלק על זה וס\"ל דכל כה\"ג סמכינן אמיגו מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דלא ידענו דהמניה למלוה אלא ע\"פ של לוה ואיהו גופיה דמיחייב נפשיה בעיקר הנאמנות הא קאמר דפרעיה ואין כאן משום טענתו סות' הודאתו דאפש' שהאמינו ואפשר שפרעו ולא מפני שהודה שהאמינו הודה שלא פרעו כדי שנאמר טענתו שפרעו סות' מה שהאמינו ובשיטה זו קיימי הרשב\"א בתשו' שבס' תולדות אדם סי' מט\"ר ר\"ן רנ\"א והיא במיוחסות סי' צ\"ז. והרא\"ש בפ' חזקת דמ\"ה ובפ' כל הנשבעין כמו שהכריח מדבריו מהרימ\"ט בח\"א סי' ס\"ב דע\"ד ע\"ג וזה נראה דעת התוס' בכתובות פ' האשה ד' ח\"י ע\"א ד\"ה אין צריך לפורעו בעדים יע\"ש.
זאת תורת העולה שדין זה שכתב הסמ\"ע דכל שהודה הלוה ע\"פ עצמו דכן התנה המלוה עמו אל תפרעני אלא בעדים דמהימן לומר פרעתיך ביני לבינך במיגו דלא התנית עמי דבר זה במחלוקת הוא שנוי דלדעת הרב העיטור ודעימיה לא מהימן ולדעת בע\"הת ודעימיה מהימן וא\"כ יכול המוחזק לומר קים לי.
ודע שאף הר\"ב התרומות לא אמר דסמכינן אמיגו אלא כשהמיגו הוא בעיקר הנאמנות אמנם אם בעיקר הנאמנות היו עדים והמיגו הוא שלא בעיקר הנאמנות כגון פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם אף הרב התרומות ז\"ל נראה דאזיל ומודה דלא מהימן וכמ\"ש הסמ\"ע והש\"ך ז\"ל בסימן ע\"א ס\"ק ד' וס\"ק ה' בדעת הרב המפה דלא תיקשי דידיה אדידיה יע\"ש וכ\"כ בהדיא הרשב\"א בתשו' הנז\"ל דאחר שדחה דברי הר\"ב העיטור והסכים לסברת הרב התרומות הוק' לו מההיא דאל תפרעני אלא בעדים דלא מהימנינן ללוה לטעון פרעתיך שלא בעדים במיגו דפרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם לפי הגירסאות דגרסי כי טעין הכי מהימן ותריץ יתיב דשאני התם שהיו עדים בשעת התנאי שאין המגו בעיקר התנאי והנאמנות יע\"ש מבואר יוצא מדברי הרשב\"א הללו דאף בנאמנות סתם שאינו כבי תרי כי הא דאל תפרעני אלא בעדים דכי אתו סהדי שפרעו מהימן הלוה אפי' הכי אם המגו הוא שלא בעיקר הנאמנות לא מהימן אף לדעת הר\"ב התרומות ועיין להרב התרומות בשער י\"ג ח\"ב סי' ב' ובדברי הגד\"ת שם יע\"ש ואם המיגו הוא בעיקר הנאמנות בהא הוא דאיפליגו הרב העיטור והבע\"הת ותמהני מהסמ\"ע ומהרימ\"ט בח\"א סי' ס' דע\"א סע\"ג שדעתם דלכ\"ע כשהנאמנות אינו כבי תרי סמכינן אמיגו אפי' אינו בעיקר הנאמנות וכ\"כ מרן החבי\"ב בסי' ע\"א הגב\"י אות ו' ואשתמיט מינייהו דברי הרשב\"א הללו גם מאי דמשמע ליה להסמ\"ע דנאמנות כבי תרי אפי' המיגו הוא בעיקר הנאמנות לא סמכינן אמיגו לדעת בע\"הת נמי והכריח כן מתוך דברי תשו' הרשב\"א שהביא מרן ב\"י יע\"ש הנה מתוך התשו' אשר בס' תולדות אדם שכתבנו יראה הרואה דליתא גם מהרימ\"ט פשיטא ליה הכי דכל שהמיגו הוא בעיקר הנאמנות אפי' בנאמנות כבי תרי סמכינן אמיגו לדעת בע\"הת יע\"ש ועכ\"ל דאותה תשו' שהביא מרן ב\"י בשם הרשב\"א בסי' ע\"א דמינה דייקו הסמ\"ע ומהרימ\"ט לחלק בין נאמנות סתם לנאמנות כבי תרי לאו דוקא נקט לשון זה דכיון שהאמינו כב' עדים אלא קושטא דמילתא נקט וכמ\"ש הש\"ך ז\"ל בסימן ע\"א סק\"ד וזו היא שיטת מהר\"מ הלוי בתשו' סי' ע\"א שהביא מהרימ\"ט שהעלה דלדעת הרב התרומות אף בנאמנות סתם לא סמכינן אמיגו אם לא כשהוא בעיקר הנאמנות ואע\"פ שראיותיו אינן מכריחות וכמו שדחה מהרימ\"ט שם מ\"מ עיקר דבריו נכונים כמו שהוכחנו מתוך תשו' הרשב\"א שבספר תולדות אדם גם מהראנ\"ח בח\"א סי' קי\"ו נר' דהכי משמע ליה יע\"ש.
והרא\"ש נראה שחולק על סברת הרב העיטור והבע\"הת ואיהו בדידיה ס\"ל דסמכינן אמיגו במקום נאמנות אף אם המיגו אינו בעיקר הנאמנות שהרי בפרק חזקת דמ\"ה ובפ' כל הנשבעין והביא דבריו מהרימ\"ט בסי' ס\"ב דמ\"ד ע\"ג כתב וז\"ל והשתא דקי\"ל המפקיד אצל חבירו בעדים א\"ץ להחזיר לו בעדים אם אמר אל תחזיר לי אלא בעדים ואמר החזרתי לך שלא בעדים ה\"ז נשבע ונאמן במיגו דאי בעי אמר נאנסו ע\"כ והרי כאן דכי אמר לו אל תחזיר לי אלא בעדים המניה למפקיד לגביה דידיה כנאמנות סתם וכמו שהוכיח מהרימ\"ט שם ממ\"ש הרא\"ש בפ' כל הנשבעין מכי אמר לו פרעתיך שלא בעדים אף שבו' לא בעי דהא הימניה בדבוריה כ\"ז שלא יביא עדים ואפי\"ה כתב הרא\"ש דמהימן לומר החזרתי לך במיגו דנאנסו אע\"ג דמיגו דנאנסו אינו בעיקר הנאמנות דמדלא כתב דמהימן במיגו דלא התנית עמי ודאי דמיירי בשיש עדים על התנאי וא\"כ מבואר בהדיא מדברי' דאפי' איכא עדים על התנאי נאמן במיגו דנאנסו ובפ' כל הנשבעין נמי כתב וז\"ל וא\"ת ויהא נאמן לומר פרעתיך שלא בעדים במיגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם וי\"ל דאין זה מיגו טוב ויותר נח לו לומר פרעתיך ביני לבינך ושכחתי התראתך ממה שיאמר פרעתיך בפני פ\"ופ דיאמרו העולם דהרוצה לשקר מרחיק עידיו עכ\"ל אלמא משמע דאם הוא מיגו טוב היה נאמן במיגו אע\"ג דאין מיגו זה בעיקר הנאמנות.
ולפ\"ז יש לתמוה טובא על הרב המפה ז\"ל שבסימן ע\"א ס\"א וס\"ב הסכים לשיטת הבע\"הת ז\"ל דכל שאין המיגו בעיקר הנאמנות לא סמכינן אמיגו וכמ\"ש הסמ\"ע והש\"ך ז\"ל ואלו בסי' קע\"ג כשהביא מרן בש\"ע דברי הרא\"ש גבי פקדון דאף כשהתנה עמו המפקיד אל תחזירהו לי אלא בעדים דמהימן לומר החזרתי לך במיגו דנאנסו לא הגיה עליו והודה לדבריו ולפי שיטת הבע\"הת שהסכים הוא ז\"ל בסימן ע\"א הול\"ל שהוא חולק על דין זה ואפשר היה לחלק בין נאמנו' מפורש לנאמנות כי הא דא\"ת אלא בעדים ואינו מפורש בהדיא הנאמנות אמנם מהרימ\"ט ז\"ל שהביא ראיה מדברי הרא\"ש דס\"ל דאמרינן מיגו אפי' בנאמנו' משמ' דס\"ל דאין לחלק בהכי.
וראיתי להש\"ך בסי' קע\"ג סק\"ג שכתב ע\"ד מרן ז\"ל דלפי הטעם שכתב מרן ב\"י ז\"ל גבי הלואה דכל שהתנה אל תחזירהו לי אלא בעדים לא מהימן לטעון החזרתי לך שלא בעדים במיגו דהחזרתי לך בפני פ\"ופ משום דאנן סהדי דלא פרע כיון שהתרה בו ובמקום אנן סהדי לא אמרינן מיגו א\"כ הכא אינו נאמן במיגו דנאנסו וכן משמע מתוס' בפ' ח\"הב דמ\"ה ע\"א ד\"ה המפקיד כמ\"ש בשם ר\"ח דטעמא דמ\"ד דהמפקי' אצל חברו בעדים דצריך להחזיר לו בעדים דמי כאלו אמר בהדייא אל תחזיר לי אלא בעדים הילכך לא מהימן דאיהו אפסיד אנפשיה כו' ואע\"ג דכתבו אח\"כ אבל אין נר' דאפי' מאן דאית ליה צריך להחזיר בעדים אי איכא מיגו נאמן היינו במפקיד סתם אבל באומר בפי' אל תחזיר לי אלא בעדים נראה דגם למסקנת התוס' אינו נאמן במיגו וא\"כ דברי המחבר צ\"ע עד שוב מצאתי במרדכי ובהגהת אשירי וז\"ל כתב ראבי\"ה אם התרה [בדשויה] ראה ואמר אל תחזיר לי אלא בפני פ\"ופ שאל\"כ איכא למימר מיגו דהחזרתי לך וכן עיקר.
ולע\"ד איכא למימר דאף הר\"ן לא כתב לה\"ט דאנן סהדי אלא דוקא גבי הלואה ומשום ה\"ט שכתב הר\"ן דכל שהתרה בו כו' אינו עשוי לפורעו שלא בעדים כדי שלא יחזיקנו כלוה ואינו משלם. ודוקא לוה קפיד על כך דלמחר וליומא אחרינא יצטרך להלוות ולא ימצא מי שילונו מאחר שהוחזק כלוה ואינו משלם. וא\"נ בלוה איכא טעמא דעבד לוה לאיש מלוה וא" + ], + [ + "שורש נאמנות שהאמין לוה למלוה התנה \n המלוה עם הלוה שיהא נאמן כו' הר\"ז נוטל בלא שבועה. ענין תנאי נאמנות אם הוא מטעם מחילה ומתנה או מטעם קי\"ל בגויה דלא משקר עיין להרב נ\"מ דקע\"ד ע\"א ד\"ה איברא שהעלה שמטעם מחילה ומתנה מועטת היא ועיין להש\"ך סימן ע\"ב סקי\"ג ולהרב ראש יוסף באות י\"ב יע\"ש ועיין להש\"ך סי' ע\"ב ס\"א שכתב דאפילו בנאמנות סתם מיירי כמ\"ש הסמ\"ע והב\"א וכן מבואר בבעל התרומו' שער כ\"ו ח\"א ס\"ד והסכים עמו הרמב\"ן והביאו הב\"י שם סי\"ג וכ\"כ ה\"ה בפרקין הל' ג'.
וראיתי להר\"הת שכתב וז\"ל ואע\"פ שמצינו בגמ' לשון נאמן בנשבעין ונוטלין כגון נאמנות דר\"ג ור\"א בפ\"ק דכתובות וכיוצא בהן התם דינא קתני דהיא נאמנת ולא הוא ושבוע' דרמיא עליה מדין הנוטלין איתא אבל כל שמאמין חבירו עליו בלא שבועה האמינו דכיון דהימניה פסליה לטענה דידיה לטעון פרעתי ונאמן עליו בדבריו בלבד כו' יע\"ש. והנה זה שהביא הרב ז\"ל מנאמנות דר\"ג ור\"א בפ\"ק דכתובות אין ספק שהיא מאותה ששנינו היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת כו' וכן היא אומ' מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ששנינו במתני' דר\"ג ור\"א אומרים נאמנת ור\"י אומר לא מפיה אנו חיים כו' ומשמע ליה להרב דלר\"ג ור\"א אינה נאמנת אלא בשבועה ולהכי הוצרך לומ' דהתם דינא קתני דהיא נאמנת ולא הוא מיהו שבועה דרמיא עליה מדין נשבעין ונוטלין איתא ומשמע נמי דשבועה זאת היא שבועת המשנה ולא שבועת היסת כמבואר.
ותמהני שלא מצאתי סברא זו לשום א' מהפוסקים שהרי רבינו בפי\"א מה' אישות הלכה יו\"ד וי\"א פסק כר\"ג ור\"א וכתב ויש לו להחרים סתם שאין הדבר ודאי לו כו' וכתב ה\"ה וז\"ל ומ\"ש ויש לו להחרים בו ר\"ל שאין כאן חיוב שבועה לה כיון שהוא אינו טוען טענת בריא אבל יש כאן חרם סתם מתקנת הגאונים עכ\"ל וכ\"כ הטור בא\"ה סימן ס\"ח וש\"ע שם יע\"ש. איברא שרבינו ז\"ל בפי' המשנה וכן הרע\"ב כתבו דיש לו להשביעה שבוע' היסת וכבר ראיתי להתיו\"ט שם שתמה עליהם דכיון שאינו טוען עליה בבריא אין כאן מקום לשבועה ואפילו היסת שלא מצינו אלא בברי כמ\"ש הר\"ם במז\"ל בסוף מס' נדרים ואפילו בסברא הנז' בש\"ע סימן ע\"ה סי\"ז דמשביעין בשמא היכא דיש רגלים לדבר הכא מאי רגלים לדבר איכא אדרבא אוקי איתתא בחזק' בתולה כל זמן שתוכל עכ\"ל. ואשתמיט מיניה דברי הרב בעל התרומות הללו דמבוארים דבריו דאף משביעין אותה שבועת המשנה ככל הנשבעין ונוטלין ועיין להרב התרו' בשער ל\"ו ח\"ג ס\"ג שכתב דאפילו היכא דאיכא רגלים לדבר אין משביעין על טענת שמא וכ\"כ הש\"ך משמו בסימן ע\"ה סקס\"ג יע\"ש וא\"כ לא יכולתי להלום דבריו שכתב כאן וצל\"ע.
עוד כתב הש\"ך דהטעם שנאמן המלוה בלא שבועה בנאמנות סתם ואפילו במלוה ע\"פ ולא אמרינן דלא האמינו אלא בשבועה דמדינא היה הלוה נשבע ונפטר ואהני נאמנותו לשישבע המלוה ויטול וכמ\"ש הש\"ע בסכ\"א במלוה שהאמין ללוה כו' הסמ\"ע נדחק בטעם הדבר והטעם מבואר בבעל התרומות שם בשם הרמב\"ן ז\"ל דמשמעות הלשון הוא בלא שבועה דכיון דהמניה פסליה לטענתיה דידיה ונאמן הלה בדבריו לבד וכ\"כ הב\"ח וה\"ה דסתם נאמנות בלא שבועה משמע כו' אבל במלוה שהאמין ללוה מסתמא לא האמינו אלא לבטולי שטרא עכ\"ל ועיין להלח\"ם בפרקין ד\"ג שהוקש' לו כדברי הסמ\"ע והרב מש\"ל שם כתב שהתירוץ קל להבין וציין להב\"הת יע\"ש.
והרואה יראה שאין בדברי בע\"הת טעם מספיק לקושית הסמ\"ע ואפשר שטעמו ז\"ל הוא דכי המניה לוה למלוה כיון דמעיקר דינ' אין המלוה נאמן ואפילו בשבועה כיון דהמניה סתמא ולא פירש שנאמנותו הוא דוקא בשבועה אין סברא לומ' שלא האמינו אלא לחצאין דאם כן הי\"ל לפרש משא\"כ בנאמנות מלוה ללוה כיון דמעיקר דינא כל שהלוה נאמן ליפטר הוא על ידי שבועה כשהאמינו אם כן המלוה סמך על עיקר הדין שהוא על ידי שבועה ולהכי לא הוצרך לפרש ודוק ועיין להרב נ\"מ דל\"א ע\"ב ד\"ה עוד כו'.
וראיתי עוד להרב מש\"ל ז\"ל שם שכתב וז\"ל עיין בתשו' הרא\"ש כלל ע\"א ס\"ה במ\"ש אבל אם טוען שמעון על יאודה נתתי לך ן' זהובים כו' שדברים מגומגמים הם גם מ\"ש למעלה בענין סטראי וגם מ\"ש לעיל אפילו הודה יאודה אינם מובנים בעיני עכ\"ל. ולע\"ד דברי הרא\"ש בכל אותה תשובה מבוארים הם כי מפני שהשואל נסתפק כשהאמין הלוה למלוה ולב\"ך אם מהני נאמנות באי כחו לשלא יוכל להשביע לשליח המלוה שבא בהרשאתו או לא לזה השיב הרא\"ש שאם טענת הלוה לשליח המלוה הוא נתתי לך ן' זהובים שתוליך לראובן שאני חייב לו כו' כלומר שעיקר טענת הלוה הוא שהוא עשאו שליח מעיקרא שיוליך לראובן חמשים זהובים כיון שאין טענתו שפרעו בשביל ראובן המלוה אלא שהוא מעצמו עשאו שליח והוא לא קיים שליחותו אין כאן טענת נגד הנאמנות דהנאמנות הוא שלא יוכל לטעון פרעתי חוב זה למלוה או לב\"ך הבאים מדעת המלוה אבל כשטוען נתתי לך כ\"וכ שתוליך ולא קיימת השליחות הו\"ל כאומר מנה לי בידך בפקדון ויכול להשביע המלוה הבא בהרשאתו בטענה זו וכתב עוד ואם טען שמעון פרעתי לך חמשים זהובים בשביל ראובן אפילו הודה יאודה וגם ראובן פטור יאודה וראובן יגבה ממנו כי מצי למימר סטראי נינהו ע\"כ כלומר דבטוען פרעתי לשליח המלוה הבא בהרשאתו מלבד שאינו יכו' להשביעו כשמכחישו שהרי האמין למלוה ולב\"ך שלא יוכל לטעון פרעתי אף גם זו אפילו יודה השליח והמלוה שקבל ממנו ן' זהובים יכול המלוה והשליח לומר סטראי נינהו וחוזר וגובה ממנו משא\"כ בטוען נתתי לך כ\"וכ שתוליך כו' מלבד דאינו נאמן להכחישו אף גם זו אינו נאמן לומ' סטראי נינהו כיון דאין כאן נאמנות כל שטוען נתתי לך שתוליך כמדובר וכתב עוד בסו' התשו' וז\"ל שוב שאלתני שנית כי נסתפקנו בשבועה כו' כלומר שהשואל עדיין מסופק אם יכול להשביע לשליח המלוה הבא בהרשאתו אפילו בטענת אני עשיתי אותך שליח מעיקרא להוליך הן' זהובים למלוה ולא קיימת השליחות והשיב לו הרא\"ש ז\"ל וז\"ל ואיני מבין כאן שום שאלה שיהיה ראוי להסתפק בה ראובן וכל הבאי' בהרשאתו גובין משמעון בלא שבועה כל זמן שטוען פרעתי לראובן או לשלוחו שבא בהרשאתו אבל אם טוען שמעון על יאודה נתתי לך ן' זהובים להוליכם לראובן בחוב שאני חייב לו אבל אתה באת אלי בשליחות ראובן שאתן לך ן' זהובים מחוב שהייתי חייב לו ונתתים לך עכ\"פ צריך יאודה לישב' כו' עכ\"ל ומ\"ש אבל אתה באת אלי כו' כונתו אבל האמת אתה באת אלי בשליחות ראובן אלא שאני לא נתתים לך בשביל שליחות ראובן אלא בשביל שליחותי וכיון שלא קיימת שליחותי תן לי או תשבע זה נ\"ל ברור בכונת דברי הרא\"ש ודוק.
ונמצינו למדים מתשו' זו לפי האמור ומדובר דהמאמין את המלוה ולב\"כ כל הבא בהרשאת המלוה לתבוע אינו יכול הלוה לטעון לו פרעתיך בשביל המלוה אבל יכול לטעון לו אני עשיתי אותך שליח שתוליך מעו' למלוה ולא קיימת שליחותי או תשלם או תשב' שלא עשיתיך שליח או שקיימת שליחותי ולעולם המלוה חוזר וגובה ממנו ומבואר הוא דאם אינן באים לתבוע בהרשאת המלוה יכול הלוה להשביע לכל מי שיטעון באת אלי בשליחות המלוה ופרעתיך בשבילו ופשוט הוא ועיין בש\"ך סימן ע\"א סקכ\"ט וצ\"ע וסע\"ה לקמן נעמו' עוד בזה.
ודע דבנאמנות סתם אם יטעון הלוה פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו למ\"ה לא מהימן וכמ\"ש הרב גד\"ת בדקי\"ח ע\"ד והרב ראש יוסף בסימן ע\"א ס\"ב יע\"ש והכי דייקי לשון רבינו והטור ומרן שכתבו בדין זה אבל אם הביא עדים שפרעו נאמן משמע דוקא כשהביא עדים אבל כי טעין הכי לא מהימן דאי לא עדיפא מינה הוה ליה לאשמועינן דאפילו טעין הכי מהימן ואע\"פ דבתנאי דאל תפרעני אלא בעדים אי טעין הכי מהימן לדעת רבינו והטור ומרן בסימן נ\"ג אע\"ג דהתם נמי עיקר החיוב תנאי זה אינו אלא מטעם נאמנות שהאמין הלוה את המלוה עליו וכמו שהוכחנו לעיל מ\"מ החילוק ברור דהת' עיקרו של תנאו הוא על הלוה שיפרעהו אותו בפ\"ע וכל שלא יפרעהו בפ\"ע שיהיה המלוה נאמן הילכ' כשטוען הלוה קיימתי התנאי שוב אין כאן נאמנות אבל כשהתנאי הוא שיהיה המלו' נאמן כל עת שיאמ' שלא פרעו משמעו' התנאי הוא שיהיה המלוה נאמן נגד הלוה לעולם עד שיברר הדבר בעדים ועיין להרב ראש יוסף שם ובהכי ניחא מה שהקשה הרב גד\"ת ז\"ל בדקי\"ח ע\"א על הרב התרומות.
כתב מרן ז\"ל בב\"י סימן ע\"א מחו' ט\"ז וז\"ל וכתב הרא\"ם בפרק הכותב דפ\"ז ע\"ב סי' ח\"י בשם הראב\"ד דפיטור סתם לא מהני לעד אחד מעידו שהוא פרוע דנהי דהמניה יות' מנפשיה טפי מע\"א לא המניה והרא\"ש חול' עליו שם וכתב רבינו ירוחם בנ\"ו ח\"ט שדעת ר\"ח ז\"ל כדעת הרא\"ש ונ\"י כתב בשם הריטב\"א שדעת הרמב\"ן כדעת הראב\"ד ז\"ל עכ\"ל. ולא ידעתי למה זה הוצרך להביא דברי רבינו ירוחם שכתב דר\"ח קאי בשיטת הרא\"ש מאחר שהרא\"ש גופיה שם בפרק הכותב כ\"כ בשמו שכתב וז\"ל וכן פי' ר\"ח לעיל גבי מרענא לשטרא אפומיה דנאמנות בסתם מועיל נגד ע\"א עכ\"ל. ועיין להרא\"ש לעיל דפ\"ה ע\"א סימן ה' גבי ההיא דאחייביה שבועה בב\"ד דרבא שכתב וז\"ל ור\"ח פי' דנפקא מינה היכא שהיה בשטר נאמנות סתם כו' ומועיל נאמנות זה בסתם שע\"א אינו יכול להשביעו עכ\"ל. ועיין לשיטה המקובצת להרב ז\"ל דצ\"ט ע\"ד ושם דק\"ו ע\"ד שכתב בשם הרשב\"א ז\"ל דקאי בשיטת הראב\"ד ז\"ל יעויין שם.
ומיהו הא ק\"ל לשיטת הראב\"ד ז\"ל בנאמנות סתם במלוה ע\"פ אמאי גובה המלוה אפילו בשבועה וכ\"ש בלתי שבועה נימא דכי המניה לגבי נפשיה כע\"א המניה דמשביעו שבועה דאורייתא דאלו לא האמינו היה נשבע שבועת היסת ונפטר והשתא האמינו כע\"א מעידו שלא פרעו דנשבע שבועה דאורייתא וי\"ל דסברא הוא דכיון דהאמינו לגבי נפשיה להשביעו אף האמינו לפורעו בלתי שבועה וכגון מ\"ש מהרימ\"ט בח\"א סימן ס\"ב דמ\"ג ע\"ג על דברי מהר\"מ הלוי לענין נאמנות סתם והביא עדים דלא חשיב כתרי ותרי יע\"ש ומ\"מ אם האמינו כע\"א בפי' נלע\"ד דגרע מנאמנות סתם ואם היא מלוה ע\"פ לא מהני נאמנותו אלא להשביעו ללוה שבוע' דאורייתא ואפילו איכא ע\"א דמסייע ללוה נמי דינא הכי ואם הוא מלוה בשטר נוטל המלוה בלא שבועה כמ\"ש הש\"ך שם בסס\"ק ב' יע\"ש ודוק.
ולענין הלכה מאחר דרבים הם הסוברים כשיטת הראב\"ד דלא מהני נאמנות סתם לפוטרה משבועה ע\"א יכול הלוה לומר קי\"ל ואיני משלם עד שתשבע ואם הוא מלוה ע\"פ מפטר ליה בלתי שבועה כע\"א המסייעו ואע\"פ שמדברי מרן החבי\"ב בכללי הקי\"ל אות ס\"ט ובסימן ע\"ה הג\"הט אות פ' נראה דאין לומר קי\"ל בכה\"ג כבר עמדנו על זה לעיל בפ' הנז' ה\"א יע\"ש ועיין למרן החבי\"ב בסי' ע\"א הגב\"י אות ג' שכתב כן בשם הרדב\"ז יע\"ש ועיין להש\"ך שם סק\"ב. וכתב מרן החבי\"ב עוד שם אות ד' דאפילו לדעת הרא\"ש ז\"ל דנאמנות סתם מהני לפוטרו משבועת ע\"א לוה שהאמין למלוה במלוה ע\"פ והביא הלוה עד אחד שפרעו לא מהני הנאמנות כלל אלא הלוה פטור אפילו משבועת היסת לדעת הפוסקים דע\"א המסייע לנתבע פוטרו משבועת היסת בני שמואל עכ\"ל ועיין בספר נתיבות משפט ד\"ל ע\"ג שביאר דבריו יע\"ש ובמה שתמה הש\"ך שם והסמ\"ע סק\"ג על תשו' הרא\"ש כלל ס\"ח סימן י\"ט עיין למרן החבי\"ב שם ולהרב נתיבות משפט ד\"ל ע\"ג ובמה שדחה עוד הש\"ך על דברי הסמ\"ע במה שהכריח דנאמנו' סתם מהני נגד עד אחד מדחזינן דמהני נאמנות כבי תרי נגד ב' עדים ע\"פ מ\"ש הרב התרומות בשער כ\"ז אין דבריו מבוארים כל הצורך ועיין בתשו' מהרימ\"ט ח\"א סימן ס' שכתב מוהר\"ם הלוי וז\"ל כדברי הסמ\"ע ומהרימ\"ט שם סימן ס\"א דע\"ג ע\"ד דחה דבריו וכתב דעיקר טעמ' דנאמנות כבי תרי מהני נגד עדים לכ\"ע הוא משום דאין סברא שיהיה נאמנותו לחצאין משא\"כ בנאמנות סתם דכי אמרינן דהמניה לגבי דידיה לבד ולא לגבי ע\"א אין כאן נאמנות לחצאין דלמי שהאמינו אצלו האמינו לגמרי ודוק ועיין למרן החבי\"ב הגב\"י אות ב'. ונאמנות סתם אי מהני לענין פוגם שטרו עיין בסי' פ\"ד וכן אי מהני לנפרע שלא בפניו עיין בסימן ק\"ו וכן אי מהני לבא ליפרע מנכסי יתומים קטני' עיין בסימן ע\"א סי\"ב ובטור ופ\"ע סימן ק\"י ואם הם גדולים עיין בטור סימן ע\"א סכ\"ט ול' ובש\"ע סי\"ז ובסימן ק\"ח בטור ס\"ה וס\"ו ובש\"ע שם ס\"ג וכן אי מהני נאמנות סתם לגבות מהלקוחות עיין סימן ע\"א סכ\"ט ול' בטור וסי\"ט בש\"ע ועיין להרב ראש יוסף בסימן ו' ובדברי הראב\"ד שהביא הר' בשיטה מקובצת בפרק הכותב דק\"ו ע\"ד שכתב וז\"ל ומיהו כתב דדוקא על אפיטרופיא ופוגמת קא מינה מן הסתם וה\"ה לענין הבא ליפרע מנכסי יתומים כו' יע\"ש ומה שהקשה הרב ראש יוסף דבמשנה הקודמת שנינו שצריך שיאמין אותה בפי' אף על יורשיו יע\"ש לא קשיא דאפשר דהראב\"ד מפרש לה בשבא להאמינה אף על אפוטרופיא שנעשית לאחר מיתת בעלה וכפי' הב' שהביא הרב ז\"ל שם דק\"ה ע\"ד עלה דמתני' אבל יורשיו משביעין אותה יע\"ש ומ\"ש הרב ראש יוסף שם דנ\"ל דדוקא לענין שבועת פרעון האמינו אבל לא לענין פוגם ולא לע\"א ושארא דדיי לנו שיהיה נאמן בזה אבל על שאר חייבי שבועות שבמשנה מנין לנו כו' יע\"ש לא זכיתי להבין כונתו דכיון דכל אלו השבועות שבמשנה אינו אלא משום חשש כיון שהאמינו על אחת למה לא נאמר שהאמינו על כולם ועיין להריב\"ש בסימן ק\"ח הביא דבריו מרן ב\"י בא\"ה סימן צ\"ח עמ\"ש הטור ומ\"ש בירושלמי כו' שכתב וז\"ל בנדון זה אין כאן פיטור לא ממנו ולא מיורשיו דמתני' תנן כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך כו' ולשון זה כולל אפוטרופו' ומה שנשאה ונתנה בתוך הבית ופגימת כתובה אבל בלשון שרגילין עתה הסופרים שכותבים בכתובות איני רואה שיהא נכלל בלשון ההוא מה שנעשית אפוטרופא בחיי בעל שהם כותבין וכל זמן ששטר כתובה יוצא כו' תהא נאמנת לומר לא נתפרעתי בלא שום שבוע' כו' ולשון זה אינו כולל שום נאמנות על מה שנשא' ונתנה בחייו שלא יוכל להשביע' כו' עכ\"ל יע\"ש.
ואפשר דכונת הרב ראש יוסף ג\"כ היתה על הנאמנות שכתוב כלשון הזה אין לכלול בו ג\"כ פוגם וע\"א ושארא דדוקא בלשון נקי נדר ושבועה דמתני' נכלל הכל ודוק ונאמנות אי מהני לטעון תמורת המנהג עיין למרן החבי\"ב ז\"ל סימן ע\"א הג\"הט אות כ\"ח יע\"ש ועיין בתשו' הרדב\"ז שציין מרן החבי\"ב שם אות כ\"ט ול' ל\"א יע\"ש.
וראיתי למור\"ם במפה שם שכתב וז\"ל ודוקא בדאיכא עדים כו' אבל כו' נאמן במגו כתב הסמ\"ע שם סק\"ב דאפי' בעל העיטור דפליג כמ\"ש הטור סימן ס\"ט ובר\"ס מ\"ו מודה הכא בהאמינו כי דוקא ביש עליו שטר או כתב יד שיש בו נאמנות ואינו מקויים כתב בעל העיטור דאינו נאמן לומ' פרוע דא\"כ לא הי\"ל שטר כזה בידו כו' משא\"כ בע\"פ עכ\"ל וליתא לע\"ד אלא לדעת בעל העיטור אפילו בע\"פ נמי דינא הכי וכמו שכתבתי לעיל בפרקין ה\"נ בד\"ה גם כו' יע\"ש.
ומ\"מ נראה דאף לדעת הר\"ב העיטור ז\"ל אי טעין פרעתיך בפני עדים והלכו למ\"ה או מתו דמהימן דכיון דאית ליה מיגו בעיקר הנאמנו' א\"כ אנן סהדי דקושטא קטעין דפרעו בפני עדים וכיון שכן לא מהני הנאמנות דאיהו לא אמניה לגבי סהדי שהרי הראב\"ד דקאי בשיטת הר\"ב העיטור ז\"ל וכמ\"ש לעיל כתב בהדייא דכי טעין פרעתיך בפני עדים והלכו אי אית ליה מיגו בעיקר הנאמנו' נאמן כי טעין שקיים תנאו כמ\"ש בהשגתו לפרקי' ובס' תמים דעים סי' רל\"ז וכתבנו לשונו לעיל שם בפרקין ד\"ה גם וד\"ה ודע דאף כו' אלא שאני מסתפק בזה דאפשר דע\"כ לא כתב הראב\"ד אלא גבי תנאי דאל תפרעני אלא בעדים דכל דטעין לוה פרעתיך בעדי' ואית ליה מיגו בעיקר התנאי אין זה טענתו סותר הודאתו שעיקר הודאתו הוא שהתנה עמו לפורעו בעדים והרי הוא אומר שקיים תנאו אבל בתנאי דנאמנות שעיקרו של תנאי הוא דכל שלא יברר בעדים שפרעו המלוה נאמן אצלו שלא פרעו ויתחייב לפורעו א\"כ אפי' אית ליה מיגו בעיקרו של תנאי אכתי הו\"ל טענתו סותר הודאתו עד שיביא עדים שפרעו וכל עוד שלא יביא עדים שפרעו צריך לקיים תנאו לפורעו ודעתי נוטה יותר לזה שאם נאמר דהיכא דאית ליה מיגו בעיקר תנאו מהימן ע\"כ לומר דטעמא דלא מיקרי טענתו סותר הודאתו והוא משום דעיקר תנאי נאמנותו היה עד שיביא עדים או עד שיכריח שפרעו בעדים וכשיש לו מיגו הו\"ל כמכריח שפרעו בעדים ומה\"ט לא מיקרי טענתו סותר הודאתו כיון שכך היה תנאו להכריח שפרעו בעדים והרי הכריח.
ולפ\"ז אף אם יביא עדים ששמעו מפי עדים אחרים שפרעו בפניהם מהני נמי לבטל נאמנותו שאין לך הכרח גדול מזה שפרעו בפני עדים ומדברי כל הפוסקי' שכתבו דאינו נאמן לבטל נאמנותו עד שיביא עדים שפרעו משמע בהדייא דבעינן עדים גמורים ולא עד מפי עד והכי נמי משמע מסוגיין דפ' שבועת הדיינים דף מ\"ב שהרי לאביי ורבא אפי' כי אייתי סהדי דפרעיה קמייהו לא מהני לבטל נאמנותו ואע\"ג דר\"פ אותיב עלייהו דלגבי סהדי לא המניה וקי\"ל כותיה אין סבר' דלר\"פ מהני אף בעד מפי עד ופליגי מן הקצה אל הקצה הילכך עכ\"ל דסתם נאמנות משמעותו הוא שיהא נאמן עד שיביא עדים קמן דפרעיה קמייהו וכיון שכן כל שלא הביא עדים לא קיים תנאו ואפי' אית ליה מיגו בעיקר התנאי הו\"ל טענתו סותר הודאתו כנ\"ל.
ולענין הלכה כיון דלדעת בעה\"ת ז\"ל ודעימיה מהני מיגו זה לא מפקי' מיד הלוה ואפילו נשבע על הדבר כמ\"ש מרן החבי\"ב שם בהגה\"ט אות ז' ומיהו לדעת הרב העיטור ז\"ל אם המלוה מוחזק והודה הלוה שהאמינו לעולם משבועה קלה וחמורה אינו יכול להשביעו אף שבועה דלאחר פרעון מה\"ט דטענתו סותר הודאתו משא\"כ להרב בע\"הת ז\"ל דנראה דאם המלוה מוחזק אע\"ג דלא מהני מיגו להוציא מידו מ\"מ מהני להשביעו למלוה אע\"ג דהודה דאין ליה נאמנות לעולם וכיון שכן יכול המלוה לומר קי\"ל כבעל העיטור ודעימיה ופטור משבועה דלאחר פרעון כיון דהודה הלוה שהאמינו לעולם וטענתו השתא סותר הודאתו.
ומ\"ש עוד רבינו אבל אם הביא עדים שפרעו אינו נוטל כלום נ\"ב נלע\"ד דוקא שפרעו בפניהם אבל אם הביא עדים ששמעו מפי עדים אחרים שפרעו בפניהם ודלא מהני דהו\"ל עד מפי עד ואכתי נאמנותו במקומו עומד וכמ\"ש בסמוך יע\"ש ודע דהיכא שהביא עדים שפרעו אם אח\"כ תפס המלוה מוציאין מידו כמ\"ש מוהרימ\"ט בח\"א סי' ס\"ב דע\"ג ע\"ג ודלא כמוהר\"מ הלוי ז\"ל שם דס\"ל דנאמנות סתם מהני כשני עדים והו\"ל כתרי ותרי דאי תפס מלוה אין מוציאין מידו יע\"ש." + ], + [ + "התנה \n כו' כשני עדים אע\"פ שהביא עדים שפרעו גובה בלא שבועה. וכ\"כ מרן בש\"ע סי' ע\"ב ועיין במ\"ש הש\"ך בסימן ע\"א סק\"ג דדוקא כי טעין המלוה סטראי נינהו אבל אי טעין להד\"מ לא מהימן כיון דיוכל לתובעו אח\"כ נתתי לך כו\"ך מעות ולא יוכל להכחיש שהרי יש כאן ב' עדים ונהי דהעדים לא יהיו נאמנים על הפרעון מ\"מ יהיו נאמנים שקיבל ממנו כ\"וך מעות דפלגי' דבורייהו כו' עכ\"ל ולא כן אנכי עמדי וכמ\"ש לעיל בפרקי' הלכה א' ד\"ה ודע דלדעת הר\"י בן מיגש ז\"ל ודעימיה אפי' כי טעין להד\"מ אינו יכול לתובעו אח\"כ ע\"פ עדים הללו כל שהן מעידים שנתנם לו בתורת פרעון חוב זה וכן הוא משמעות לשון כל הפוסקים ז\"ל ומ\"ש דפלגי' דבורייהו מלבד מ\"ש שם דלא פלגי' בכי ה\"ג עוד זאת דכל עוד שאין מעידים שנתן לו בתורת הלואה אלא ראינו שנתן לו סתם כ\"וך מעות אין כאן עדות לחייבו דדילמא יהבינהו ניהליה במתנה וכ\"כ הרא\"ש בתשו' סימן ע\"א ס\"ה וכן מבואר בפ' הכותב דפ\"ט ע\"א דקאמר ומוקים להו להנך קמאי במלוה ועיין בטור א\"ה סי' צ\"ו יע\"ש ומ\"ש עוד הש\"ך וז\"ל ואף שהסמ\"ע סי' נ\"ח סק\"י כת' כו' ואפשר גם הסמ\"ע לא קאמ' אלא דאפילו מכחיש העדים בלא טענת סטראי דעלמא שאינו מכחיש העדים נאמן להכחיש העדים שמעידים בפי' על פרעון כגון שיכחישם ויאמר סטראי אבל מטענת להד\"מ לא מיירי עכ\"ל פי' דבריו דסטראי דעלמא הוא כשהעדים מעידים סתם שראו שנתן לו מעות ולא העידו בפי' שנתנן על חוב זה שאז כשטוען המלוה סטראי נינהו אינו מכחיש בפי' את העדים וסטראי דקאמר הסמ\"ע מיירי אפילו במכחיש את העדים בפי' כגון שהעדים אומרים בפי' על חוב זה קבלם וברור ולענין הלכה כבר גלינו דעתינו לעיל.
וראיתי למור\"ם בסי' ע\"א שכתב וז\"ל ואפילו היה ללוה מיגו כו' לא מהמנינן ליה במיגו כו' נ\"ב עיין במ\"ש הסמ\"ע סק\"ה והש\"ך בסק\"ד ומה שהעלה הש\"ך ז\"ל דכל דאית ליה מיגו בעיקר הנאמנות כגון שלא היו עדים על הנאמנות דאפי' הודה הלוה דהאמינו כבי תרי ופרעו דנאמן במיגו לדעת בעה\"ת ז\"ל ודלא כהסמ\"ע והב\"ח ז\"ל הדין עמו וכמו שהוכחנו לעיל סי' ע' ס\"ג דח\"י ע\"א ד\"ה ודע יע\"ש מיהו מ\"ש עוד דכשיש עדים על הנאמנות סתם כגון שהאמינו סתם שכשילוינו יהיה נאמן עליו אע\"פ שיש לו מיגו דלא הלויתני לא מהני האי מיגו כיון שיש עדים על הנאמנות סתם והוא מודה שלוה אלא שאומר שפרעו ואין זה מיגו בעיקר הנאמנות יע\"ש בהא לא כן אנכי עמדי וכמ\"ש לעיל בפרקי' ה\"ב ד\"ה ודע שהש\"ך סי' ע\"א כו' ומה שתפס עיקר חילוק הסמ\"ע ז\"ל ליישב דברי הר\"ב המפה שלא יהא נסתר מחמתו בין כשהמיגו הוא בעיקר הנאמנות לכשאינו בעיקר הנאמנות הוא אמת ויציב וכמו שהוכחתי לעיל ה\"ב ד\"ה והרא\"ש ז\"ל נראה כו'.
ולענין הלכה כבר כתבתי בסמוך דיכול המוחזק לומר קי\"ל כבעה\"ת ז\"ל ודעימיה ולא מפקי' מיד הלוה כל שאין עדים בעיקר הנאמנות ואם יש עדים אע\"ג דאית ליה מיגו דפרעתי מפקינן מיניה אף לדעת בע\"הת ז\"ל ומיהו כבר כתבתי לעיל ה\"ב ד\"ה והרא\"ש דלדעת הרא\"ש והתוס' בפ' חזקת דמ\"ה ובפרק כל הנשבעי' דאמרי' מיגו אף כשאינו בעיקר הנאמנות ותמהתי על מ\"ש הר\"ב המפ\"ה ז\"ל והעלתי שם ד\"ה העולה דיכול הלוה לומר קי\"ל אף בשיש עדים על עיקר הנאמנות יע\"ש ועיין למרן החבי\"ב בהגה\"ט אות ו' שהביא דברי מוהרימ\"ט והסמ\"ע ז\"ל יע\"ש.
ומ\"ש עוד רבינו אבל \n אם אמר לו הרי אתה נאמן עלי כג' כו' אם פרעו בפני ד' ה\"ז פרוע. בפ' שבועת הדיינין דמ\"ב ע\"ב ההוא דא\"ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי כו' אזל פרעיה באפי תלתא אמ\"ר פפא כבי תרי המניה כבי ג' לא המניה א\"ל רב הונה בריה דרב יהושע לר\"פ אימור דאמרי רבנן דאזלי' בתר רוב דעות ה\"מ לענין אומדנא דכמה דנפישי בקיאי טפי אבל לענין עדות מאה כתרי ותרי כמאה פרש\"י אימור דאמרי כו' ה\"מ לענין אומדנא דשומא כדאמרי' במס' ע\"ז פ' השוכר א\"ל בדשיימי בי תלתא אפי' תרי מיגו תלתא כדאמרי בי תלתא עד דאמרי בי תלתא כדשיימי בי ד' וכ\"ש כדאמרי בי ד' ע\"כ ואמרי' תו לישנא אחרינא מתקיף לה ר\"ה בריה דר\"י תרי כמאה ומאה כתרי ואי א\"ל כבי תלתא ואזל פרעיה באפי ד' כיון דנחית לדעות נחית לדעות ע\"כ.
ואיכא למידק ללישנא קמא מאי קאמר כי אזלי' בתר רוב דעות לעניין אומדנא כו' הא באומדנ' נמי לא אזלינן בתר רוב דעות אלא משום דנחית לדעות אבל כי לא נחית לדעות לא אזלי' בתר רוב דעות דמה\"ט מחלקי' בין היכא דאמר כדשיימי בי תלתא להיכא דאמר כדאמרי בתלתא וכיון שכן הכי הו\"ל לרב הונא לאקשויי אימור דאמרי רבנן דאזלי' בתר רוב דעות היכא דנחית לדעות אבל היכא דלא נחית לדעות לא אזלינן בתר רוב דעות בין באומדנא ובין בעדות ואפשר לומר דללישנא קמא משמע ליה דאין לחלק בין נחית לדעות ללא נחית אלא דוקא בענין אומדנא דהיכא דאמר כדשיימי בי תלתא אמרי' דלא נחית אלא לב\"ד דהכי משמע לישנא דכדשיימי טפי אבל בענין עדות אפי' אמר מהימן עלי כתלתא או כארבעה כיון דעיקר תנאו הוא שיהא נאמן עליו כהעדאת עדים ובעדות קי\"ל דתרי כמאה ומאה כתרי לא דייקינן לישניה דקאמר כג' או כד' לומר דנחית לדעות אלא מפרשי' לישניה כאלו אמר תהא נאמן עלי כעדים גמורים וכ\"ש היכא דקאמר תהא נאמן עלי כבי תרי דודאי לא נחית לדעות ולפ\"ז כי קאמר ר\"ה אימור דאזלי' בתר רוב דעות לענין אומדנא היינו היכא דקאמר כדאמרי בתלתא ולא היכא דאמר כדשיימי דהתם הו\"ל כאלו פי' כדשיימי ב\"ד ובתרי מיגו תלת דיי ולא בעי' עד דאמרי תלתא ודוק ואם כנים הדברים כמ\"ש ק\"ל להרי\"ף והרא\"ש והר\"ב התרומות בשער כ\"ו ח\"א ס\"ב שפסקו כלישנא אחרינא דאף בענין עדות יש חילוק בין היכא דנחית לעדות בין היכא דנחית לדעות ואפ\"ה כתבו מאי דאתמר בל\"ק כי אמרי רבנן דאזלינן בתר רוב דעות ה\"מ לענין אומדנא אבל לא לענין עדות יע\"ש והן דברים סותרים זא\"ז.
והנכון יותר לע\"ד דל\"ק דר\"ה הכי קפריך דהא דאזלינן בת\"ר דעות ולא משגחי' במיעוט היכא דמכחישי' אהדדי הוא לענין אומדנא דשומא דבין היכא דאמר כדשיימי בי תלתא בין היכא דאמר כדאמרינן בתלתא או ד' אע\"ג דשמוהו שיעור אנשים שהתנה המוכר אם באו טפי מהני והכחישו לקמאי בשומא אזלי' בת\"ר דבתראי דאמרי' כיון דנפישי בקיאי טפי אבל לענין נאמנות דעדות דתרי ומאה כי הדדי נינהו כיון דהמניה בתרי כאלו המניה במאה דמי וכי אתו מאה ומכחשי ליה לא משגחי' בהו ולישנא אחרי' דר\"ה ל\"פ אלישנא קמא לענין זה אלא דאיהו קאמר דהכי אקשי ליה לר\"מ ומשום דלל\"ק לא פריש ר\"ה לענין עדות בין נחית לדעות ללא נחית אתא לישנא בתרא למימר דר\"ה חילק בהכי בהדיא ועיין בטור וש\"ע סימן ר\"ו וכעת לא מצאתי הדבר מפורש בפוסקים לענין אומדנא היכא דאתו בתראי והכחישו לקמאי בשומא אם נפישי טפי מקמאי אי אזלינן בתר בתראי כיון דנפישי טפי או לא מיהו הך סוגיין דאמרן הכי מוכחא דבתראי עיקר כדאמרן ועיין בחי' הריטב\"א למסכת ע\"ז פרק השוכר דע\"ב ע\"א ודוק.
כתב הש\"ך סימן ע\"א סק\"ה דהיכא דפרעו בפני ד' הוי כד' מעידים שהוא פרוע ואין מי שיכחישם וא\"כ אפילו במלוה בשטר השטר בטל ודקדק כן מסתמיות דברי הפוסקים שכתבו שאם פרעו בפני ד' הר\"ז פרוע ולא חילקו בין מלוה בשטר למלוה ע\"פ אמנם בס' משפטי שבועות לר' האיי גאון ז\"ל כתב דנאמן זה שבידו שטר הנאמנות כנגד חשבון העדים שכפר וחשבם עליו ואם פרעו בפני יותר מן הכתובים אם הם יותר ע\"א מחייבו שבועה ואם הם ב' מחייבין אותו ממון והעלה שצריך להחמיץ הדין בזה וצ\"ע עכ\"ל. ולע\"ד נראה דיש לסייע שיטת ר' האיי מאותה הסברא שכתבו התוס' בסוף חולין דקמ\"ו ע\"א ד\"ה לא צריכא כו' על שם ריב\"א בהא דקי\"ל דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה דמ\"מ אם עבר על לאו לא לקי כיון דיש כח בעשה לדחות הל\"ת ולא אמרינן השתא דאיכא עשה בהדי ל\"ת אלים כחו של הלאו שאם בטלו אפילו כדי לקיים עשה אחר לקי יע\"ש וכתב הרב מש\"ל בהל' שופר שסברא זו מוסכמת ואף שנראה שרשב\"ם ור\"ת באותה סוגייא דפסחים דמ\"ז הם חולקים הוא ז\"ל עשה שלום ביניהם יע\"ש וכתב בספר דברי אמת לנ\"ח ע\"ג שמהריק\"ו בשורש קל\"ט כתבה לסברא זו בשם גדולי המפרשים יע\"ש והר\"ז דומה ממש להא דר' האיי דכיון דהמניה המלוה לגבי תלתא ולא לגבי ד' כי אתו ד' לא אלים העד הד' כוחיהו דתלתא קמאי לדחות נאמנותו של המלוה בסהדותייהו אלא נאמנותו לגבי תלתא במקומו עומד ככחו אז כחו עתה דומיא דעשה דוחה לא תעשה דבמקומו עומד כח העשה לדחות הל\"ת אפילו כשנתחדש אצל הל\"ת עשה אחר שמפניו נדחה כח העשה הקודם מיהו רבינו ז\"ל בפי\"ג מה' שחיטה הל' י\"ט נראה דפליג אסברת ריב\"א ז\"ל הלזו שכתב גבי שילוח הקן דאפילו לטהר את המצורע לקי יע\"ש וכ\"ב בספר בני דוד שם ובס' דינא דחיי דק\"ע ע\"ג ובספר מגילת ספר יע\"ש ועיין עוד להרב דברי אמת ז\"ל שם שכתב דהתוס' בפרק קמא דקידושין דל\"ד חולקים על סברת ריב\"א הלזו ובשיטת רבינו קיימי יע\"ש ולא כן אנכי עמדי כמ\"ש בח\"א ס' י\"ט פ\"ג ה\"ח.
ולענין הלכה נראה דנכון לפשר בענין זה עוד כתב הש\"ך שם סק\"ו דאם א\"ל תהא נאמן עלי כב\"ד של ג' או ב\"ד סתם פשיטא דעדיף מא\"ל תהא נאמן עלי כבי תרי ואפי' הודאה או פרעון בב\"ד לא מהני כל שתבעו בפני ב\"ד אחר ואפילו לדעת הר' ישעיה והרשב\"א ז\"ל לקמן ס\"ח עכ\"ל וכן כתב מרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת הטור אות ט\"ו יע\"ש ומיהו שובר מהני גם בזה.
כתב מרן בש\"ע שם ס\"ב הא דמהני נאמנות בלא קנין דוקא בשעת הלואה אבל כו' ולא קנו מיניה לא משתעבד נ\"ב דין זה כתבו הטור בשם הרמ\"ה ז\"ל וכתב הב\"ח שם וז\"ל כלומר בנאמנות כבי תרי קאמר דמהני בלא קנין דוקא בשעת הלואה אבל לאחר הלואה ולא קנו מיניה לא משתעבד בנאמנות כבי תרי אבל בסתם נאמנות אין צריך קנין אפי' שלא בשעת הלואה כדלעיל בסימן כ\"ב ס\"ד וסימן ס\"ט סי\"א כו' עכ\"ל ובסי' ס\"ט סי\"א עמ\"ש הטור בשם כה\"ג גבי כתב יד בנאמנות דא\"ץ קנין כתב ג\"כ וז\"ל ונראה דס\"ל דאפי' האמינו שלא בשעת הלואה נמי א\"ץ קנין דאלו בשעת הלואה ליכא למ\"ד דצריך קנין כיון דע\"מ כך נשתעבד מיהו דוקא בס' נאמנות אבל בהאמינו כבי תרי צריך קנין שלא בשעת הלואה כיון שקיבל עליו פסול כבי תרי דאדם קרוב אצל עצמו וכמ\"ש הרמ\"ה הביאו רבינו לעיל סי' כ\"ב ולקמן בסי' ע\"א עכ\"ל וכ\"כ ג\"כ מרן החבי\"ב ז\"ל בהג\"הט אות ה' למה שהוק' לו בדברי הטור ממ\"ש כאן בשם הרמ\"ה ז\"ל למ\"ש לקמן בס' כ\"ו בשם בעה\"ת סתם דלענין נאמנות א\"ץ קנין וז\"ל ונר' דהרמ\"ה מיירי בנאמנות כב' עדים ולכן כל שאינו בשעת הלואה וקנו מידו לא משתעבד אבל בעה\"ת מיירי בנאמנות דנפשיה דההוא אפי' לאחר הלואה א\"ץ קנין ולמדתי זה מדברי רי\"ו ז\"ל כו' ושוב מצאתי להב\"ח בסי' זה ס' כ\"ו שכתב כן עכ\"ל וז\"ל הב\"ח ז\"ל כתב מהרמ\"א בהגהותיו סט\"ו דהא דמועיל נאמנו' בלא קנין דוקא שאמר כן בשעת הלואה כמו שנתבאר בס\"ב כו' ושרי ליה מאריה דבס\"ב הם דברי הרמ\"ה שהביא רבינו ואינן אלא בנאמנות כבי תרי כו' אבל בנאמנות סתם דמיירי הכא אפי' שלא בשעת הלואה משתעבד בלא קנין כמבואר לשם בסי' כ\"ב ובתחי' סי' זה ופשוט הוא עכ\"ל.
ואין ספק אצלי דהב\"ח ז\"ל מפשט פשיטא ליה דדברי הרמ\"ה בנאמנות כבי תרי דוקא קמיירי מלשונו שכתב הטור בסי' כ\"ב ס\"ד וההוא דא\"ל לחבריה מהימנת עלי כו' דוקא דא\"ל הכי בשעת הלואה או לאחר הלואה וקנו מיניה אבל לא קנו מיניה לא כיון שקיבל עליו פסול כבי תרי דאדם קרוב אצל עצמו עכ\"ל ומדסיים וכתב כיון שקיבל עליו פסול כבי תרי משמע ליה בפשיטות דבנאמנות כבי תרי מיירי. ואני בעוניי אחר שאלת המחילה הראויה לכבודו לא כן אנכי עמדי שהרי בתחי' לשונו משמע דבנאמנות סתם קמיירי דקאמר וההוא דא\"ל לחבריה מהימנת עלי כל אימת דאמרת לא פרענא כו' וזה נאמנות ס' הוא ומה שסיים וכתב כיון שקיבל עליו פסול כבי תרי כונתו מבואר דנאמנו' ס' נמי לפורעו בלא עדי נאמנות כבי תרי הוא שהרי ע\"א אינו מחייב אלא שבוע' דאורייתא וזה שהאמי' עליו לפורעו כאלו אתו ב' עדים ואמרו לא זזה ידינו מתוך ידו וראינו שלא פרעו הוא וכ\"כ בהדיא מוהר\"מ הלוי הובאו דבריו במוהרימ\"ט ח\"א סי' ס\"א דנאמנות ס' מהני לגבי עצמו כב' עדים כל שאינו מכחיש לאחרים יע\"ש וכן מבואר ג\"כ מדברי ה\"ה ז\"ל בפירקין הל' ג' דהרמ\"ה אמרה למילתיה אפי' בנאמנות ס' וכמ\"ש הש\"ך בסק\"ז יע\"ש ובכן הדבר ברור לע\"ד דהטור ומרן שהביאו דברי הרמ\"ה סתם ולא פירש בנאמנות כבי תרי אף בס' נאמנות נמי ס\"ל שכל שלא בשעת ההלואה בעי קנין ומ\"ש לעיל בסי' ס\"ט גבי כתב יד דא\"צ קנין וכן לקמן סכ\"ו סתם ולא חילקו בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה כי זה הכריח ג\"כ למרן החביב ולהב\"ח ז\"ל לפרש דבריהם כאן בנאמנות כבי תרי דוקא. הא ל\"ק כלל דהתם בנאמנות הכתוב בשטר או בכתב יד קמיירו הטור ומרן דאיכא למ\"ד שהביא בע\"הת בשער י\"ג ח\"ב ס\"ב אפשר דס\"ל דכל שאינו מפור' בהדיא שהיה הנאמנות בקנין לא מהני ויכול לומר שלא קנו ממנו והיה לאחר ההלואה אמנם בע\"הת והטור ומרן ז\"ל שהביאו דבריו ס\"ל דאפי' אינו מפורש בהדייא מהני משום דמסתמא תלינן שאמר כן בשעת הלואה כמ\"ש הסמ\"ע שם סקכ\"ט והש\"ך סקל\"ה ואה\"נ שאם ידוע בבירור שאמר כן לאחר הלואה ולא קנו מיניה אז אין מועיל הנאמנות כמ\"ש הרבנים הנז' א\"נ אפשר לומר דאפי' ידוע בבירור נמי ס\"ל דמהני דכיון דכתב ליה ס' ולא פי' שהיה לאחר ההלואה גמר ומשתעבד נפשיה דאי לאו דשעבד נפשיה לא היה כותבו בשטר או בכ\"י על סמך שימצא עדים לברר שהיה לאחר ההלואה ובלא קנין וזה נר' דעת הר\"ב ראש יוסף בהגהותיו אות ה' יע\"ש איברא דמדברי הרב התרו' בשער י\"ג מבואר שטעמו ז\"ל דל\"ב קנין הוא משום דס\"ל דנאמנות ל\"ב קנין כלל כמ\"ש בש' כ\"ו ולדידיה משמע דל\"ש בין מלוה בשטר למלוה ע\"פ או בין נאמנות דשעת ההלואה לאחר הלואה או נאמנות סתם לכבי תרי כמ\"ש הש\"ך בסק\"ז וכדעת הרא\"ש שהביא הטור סימ' כ\"ב דבכל גוונא לא בעי קנין.
ושו\"ר בתשו' הר\"ב סי' כ\"ה ד\"פ ע\"ג שכתב וז\"ל ונר' דבסי' ע\"א מיירי הטור בעיקר קבלת הנאמנות דשלא בשעת הלואתו צריך קנין דאל\"ה במה נשתעבד אבל בסי' ס\"ט מיירי בכתב יד כו' דכל דחתם ידו על הנאמנות הו\"ל כמודה שקיבל הנאמנות כראוי. מיהו בס' התרומות כתב וז\"ל כו' נר' דס\"ל לבע\"הת דחתימת ידו מחייבתו ולא צריך קנין כלל וכיוצא בזה כתב הרשב\"א בתשו' על הודאה בחתם ידו והשטר בגוף של עכ\"ום דאפי' לא ידע לקרות ויש עדים שחתם עד שלא קראו מ\"מ מתחייב הוא עתה בכל מ\"ש בו כיון שלא חשש לקרותו והרי הוא חיוב בכל אותו חיוב אעפ\"י שלא לוה מדר\"י דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב כלו אעפ\"י שלא היה חייב לו וקי\"ל כר\"י עכ\"ל הר\"ב יע\"ש מיהו אע\"פ דדעת הרב הוא דבע\"הת עיקר טעמו הוא דס\"ל דכל דאיכא חתי' ידו בשטר או בכת\"י אע\"פ שידענו שלא היה קנין בדבר מתחייב ומשמע ג\"כ מדבריו שזה ג\"כ דעת הטור שהביא דבריו בסי' ס\"ט ומשמע מדבריו דבין לדעת בע\"הת ובין לדעת הטור במלוה ע\"פ לא משתעבד בלא קנין לע\"ד אינו כן אלא עיקר טעמו של הרב בע\"הת הוא משום דס\"ל דאף במלוה ע\"פ נאמנות לא בעי קנין וכמ\"ש הש\"ך בסק\"ז ומ\"מ הטור ומרן שהביאו דברי הרמ\"ה כאן ודברי בע\"הת בסי' ס\"ט ובסי' ע' סכ\"ו אפשר לומר דס\"ל דיש חילוק בין כתב הנאמנות בכתב בין כשהוא בע\"פ על הדרך שכתבנו בשם הסמ\"ע והש\"ך או בשם הרב בצלאל והרב ראש יוסף מיהו דברי הר' ראש יוסף והר' בצלאל בדעת הטור ומרן לא נראה להרב המפה והסמ\"ע והש\"ך ז\"ל וה\"נ מוכ' מדהביאו הטור ומרן דברי הרמ\"ה ז\"ל סתם ולא פירשו דמיירי בשהיה הנאמנות בע\"פ דוקא דאז יש לחלק בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה ומדהביאו דבריו סתם משמע דאף בשטר או בכת\"י יש חילוק בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה ודוק.
והנה הש\"ך בסי' ע' סק\"ז וסקל\"ו הודה להרב ב\"ח בחדא ופליג עליה בחדא דמאי דמשמע ליה להרב שדעת הרמ\"ה והטור דוקא בנאמנות כבי תרי הוא דמחלקים בין שעת הלואה לשלא בשעת הלוא' הודה לו במודים דרבנן. מיהו מאי דמשמע ליה שאף דעת מרן בש\"ע כן לא הודה לו דמדהביא בב\"י דברי ה\"ה ז\"ל על דברי הטור מבואר בהדיא דס\"ל דאף בנאמנו' סתם אמרה הרמ\"ה למילתיה כמבואר מדברי ה\"ה ועפ\"ז יצא לישע הרב המפה בהגה שם סט\"ו שדבריו הם על דברי מרן ז\"ל יע\"ש.
ולע\"ד הדבר ברור שאף דברי הרמ\"ה והטור הם בנאמנות סתם כמו שהוכחנו מלשון הטור בסי' כ\"ב. ומהתימא על ג' הרועים הללו הרב\"ח ומרן החביב והש\"ך שלא דקדקו יפה בדברי הטור בסי' כ\"ב שאלו עמדו על כונת דבריו ז\"ל שם לא היו כותבי' כן וראיה לדברינו דברי ה\"ה וצ\"ע ועיין למהר\"ח עשאל בתשו' אשר לו בס' זרע אברהם חח\"מ סי' ה' דע\"ה ע\"ג יע\"ש. ודע שה\"ה בפרקין הל' ג' אחר שהביא דברי הרמ\"ה ז\"ל כתב ולשון רבינו מורה כן שאמר התנא כו' ולא אמר אחר הלואה כמו שאמר למעלה עכ\"ל כלומר דבתחילת הפרק גבי תנאי דאל תפרעני אלא בעדים פי' דבריו בין שא\"ל בשעת הלואה בין שא\"ל אחר שהלוהו ומדלא פי' הכא גבי נאמנות זה משמע דבשעת הלואה דוקא קאמר כדעת הרמ\"ה וברור ואיכא למידק לכאורה דכיון דתנאי דאל תפרעני אלא בעדים נמי לא מחייב בקיום התנאי הלוה אלא מטעם נאמנות דכל שלא קיים התנאי המלוה נאמן עליו וכמו שהוכחנו לעיל ה\"ב ד\"ה והנה שזה דעת כל הפוסקים לבד הר\"ן ז\"ל דמשמע ליה דמטעם אנן סהדי הוא דלא מהימן כמדובר מ\"ש תנאי נאמנות דלא מחייב הלוה לאחר הלואה אלא בשקנו מידו ומ\"ש תנאי דאל תפרעני אלא בעדים דאפי' התנה עמו לאחר הלואה ואפי' מיחה בו הלוה מחייב לקיומי תנאיה ואי לאו מהימן המלוה כמ\"ש ה\"ה שם בריש הפרק יע\"ש ונר' דשאני נאמנות בפי' דאלו פרעו בפני עדים והלכו להם למ\"ה לא מהני טענתו לומר פרעתיך בפני עדים והלכו להם עד שיביא העדים שפרעו בפניהם וזה שעבוד גדול הוא הילכך לאחר הלואה בעי קנין כדי שישתעבד בשעבוד זה משא\"כ בתנאי דאל תפרעני אלא בעדים שאלו פרעו בפני עדים והלכו להם למ\"ה מצי טעין שפיר פרעתי בפני עדים והלכו להם ומהימן לשיטת רבינו ז\"ל ודעימיה הילכך כיון דאין כאן שעבוד אלא לפורעו בפני עדים מתחייב שפיר בלא קנין ומשום טעמא כל דהו דעבד לוה לאיש מלוה ועיין במש\"ל בד\"ה ודע כו' וכמ\"ש לעיל ה\"א ד\"ה וראיתי ועיין להר' ראש יוסף באות ה' שדעתו דאין חילוק לדעת רבינו בין תנאי דנאמנו' לתנאי דאל תפרעני אלא בעדים יע\"ש וכנראה דאשתמיט מיניה דברי ה\"ה כמדובר.
ולענין הלכה כתב מרן החבי\"ב בהג\"הט אות ה' דבנאמנות כב' עדים סתם מרן כהרמ\"ה ושכן נראה לו עיקר ואפי' המוחזק א\"י לומר קי\"ל כהרא\"ש שכתב הטור בס' כ\"ב מפני שהוא יחיד בדבר הזה כו' ועיין במרדכי פ' שבועת הדיינים כו' עכ\"ל ולא זכר שר שגם הבעה\"ת קאי בשי' הרא\"ש וכמ\"ש הש\"ך בסק\"ז וגם ראבי\"ה שהביא המרדכי פרק ש\"ה הביא דברי הב\"ח בסעי' ב' קאי ג\"כ בשיטתו של הרא\"ש וכיון שכן שפיר מצי המוחזק לומר קי\"ל וכן כתב ג\"כ מרן החבי\"ב עצמו בהגב\"י אות ה' בשם הרדב\"ז הילכך בין בנאמנות סתם בין בנאמנות כבי תרי אם יש עדים מעידים שהאמינו לאחר ההלואה בלא קנין אם הלוה מוחזק מצי טעין פרעתי ואם הוא כת\"י מישתבע היסת ומיפטר ואם הוא בשטר מצי טעין אשתבע לי כאלו לא היה שם נאמנות. אמנם אם אין הדבר ברור שהיה הנאמנות לאחר הלוא' מסתמא תלינן שהיה בשעת הלואה כל שכתוב בשטר או בכת\"י וכמ\"ש הסמ\"ע והש\"ך ס\"ק כ\"ט וכ\"כ הרדב\"ז בתשובות החדשות ח\"א סימן תקל\"ד ומהריב\"ל ז\"ל חלק ראשון סימן ק\"ג וכן כתב הרב בצלאל בסימן כ\"ה דע\"ג ואם הוא בע\"פ ויש עדים בדבר שהאמינו בסתם או כבי תרי אם היה בשעת הלואה אפי' בלא קנין נראה דמשתעבד לכ\"ע אבל מרן החביב בסי' ס\"ט הג\"הט אות כ\"ז ובמהדור' בתרא שם אות ג' כתב דאפ\"ה יכול המוחזק לומר קי\"ל וכבר כתבתי דבריו לעיל פי\"א ה\"ג ד\"ה כתב הש\"ך כו' ואם היה לאחר הלואה ובלא קנין אם הלוה מוחזק מצי טעין קי\"ל כרבינו והרמ\"ה ודעמיהו ולא מהני נאמנות בלא קנין ומשתבע היסת ומפטר ועיין להרב נתיבות משפט ד\"ג ע\"ג מיהו אי תפס מלוה אח\"כ מצי טעין קי\"ל כהרא\"ש וראבי\"ה ובע\"הת דנאמנות כזה מהני ומיפטר בלא שבועת היסת וכן אם באו עדים שפרעו כבר והנאמנות כבי תרי אפי' שהיה לאח' הלואה בלא קנין אם תפס מלוה מצי לומר קי\"ל כדעת הראשונים הנ\"ל דאיפסול הנהו סהדי ודע דאם הנאמנו' הוא לבטל טענת שמא כ\"ע מודו דלא בעי קנין מוהר\"ת עשאל בתשו' אשר לו בס' זרע אברהם חח\"מ דע\"ה ע\"ג.
ודע דלמ\"ד דנאמנות לאחר הלואה בעי קנין ואפי' בנאמנות סתם היה נר' לכאו' דבדבר דלא מהני קנין כגון דבר שלא בא לעולם או דבר שאינו קצוב לא מהני נמי נאמנות בזה וכ\"ש נאמנות כבי תרי דהוי כמתנה כמ\"ש הש\"ך סקי\"ג בשם הב\"ח וכ\"כ הרב ראש יוסף באות י\"ב יע\"ש אמנם ראיתי למוהרימ\"ט בח\"א סי' ס' שכתב דנאמנו' אפי' בדבר שאינו קצוב מהני ויהיב טעמא למילתיה יע\"ש ונר' שדעתו ז\"ל דנאמנות סתם לאחר הלואה וכן נאמנות כבי תרי אע\"ג דצריך קנין משו' דחשיב כמתחייב לתת לחבירו דבר מ\"מ כיון שאינו מתחייב לתת לו מתנה גמורה אלא מפני עדותו שמעיד שחייב לו מן הדין הוא שמתחייב לא חשיבא מתנה לומר לא סמכה דעתיה ולכך מהני אף בדבר שאינו קצוב ומ\"מ צריך קנין על מה שמתחייב לתת בעדותו של זה שאינו מועיל כפי הדין אם לא מפני הודאתו וקבלתו עליו ודוק.
ולענין הלכה ודאי דמהני נאמנות בדבר שאינו קצוב כמו שכתב הרב ז\"ל וכן נראה מתשו' הרא\"ש שהביא הטור סי' ע' סכ\"ב והביאו הרב המפה שם לענין נאמנות כמה הוציא מהוצאות ושוחדים יע\"ש וכ\"כ מוהרי\"א סוף סימן ר\"ך יע\"ש.
עוד כתב מרן בש\"ע סימן ע\"א ס\"ג וז\"ל הא דמהני נאמנות נגד עדים כו' אבל אם העידו בפנינו הודה שפרעו כו' וכתב הש\"ך שם סק\"ח וז\"ל ומ\"ש שדעת הרמב\"ם והרא\"ש כר\"י ן' מיגש נראה דקאי אדלעיל שכתב הטור ודוקא כו' אבל הודאה כו' וכ\"ז הוא לשון הר\"י ן' מיגש וכ\"כ רי\"ו נ\"ג ח\"ג להדייא בשם הר\"י ן' מיגש וכן פי' הב\"ח רק שמסיים וכן פי' מהרמ\"א ולא עמדתי על סוף דעתו בזה שהרי מהרמ\"א פי' להפך וז\"ל בד\"מ וא\"א הרא\"ש כתב כדברי הר\"י בן מיגש צ\"ע דמה שייך דברי הר\"י לכאן דאפשר דאף ר\"י ן' מיגש מודה דלענין הודאה נאמנים וכדברי החולקים בהא ולכן נראה דדעת הטור מדלא חילק הרא\"ש וכתב סתם כדברי ר\"י ן' מיגש משמע ליה דאין לחלק בין הודאה להלואה עכ\"ל ומ\"מ דברי מהרמ\"א לא נהירין כלל מכמה טעמי למעיין בטור וגם אשתמיטי' דברי רי\"ו הנז\"ל וגם אשתמיטיה קצור פסקי הרא\"ש בפ' שבועת הדיינים סימן ך' כו' יע\"ש.
ואין ספק דס' ד\"מ מוטעה נזדמן לפניו ומפני כך עמד מתמיה על הרב\"ח ז\"ל ועל דברי הרמ\"א שבס' ד\"מ אשר לפנינו מבוארים דבריו כדברי הב\"ח ז\"ל וכדברי כל הראשונים הנ\"ל דעל מ\"ש הטור וא\"א הרא\"ש כת' כדברי הר\"י כו' כת' וז\"ל וצ\"ע דמה שייך דברי הרר\"י בן מיגש לכאן ואפשר דמאי דקאמר ודוקא שהעדים מעדים כו' גם מדברי הרר\"י ן' מיגש הוא דאף ר\"י בן מיגש קאמר דלענין הודאה נאמנים וכדברי המחלקים בהא.
אך ק' א\"כ מנ\"ל להב\"י דהרא\"ש ס\"ל כדעת הר\"י ן' מיגש לענין דבריו הראשונים כמ\"ש לעיל בדבריו דלמא מ\"ש הטור וא\"א הרא\"ש כתב כדברי הר\"י בן מיגש לא קאי רק אם יש חילוק בין הודאה להלואה ולכן נראה שדעת הב\"י דמדלא חילק הרא\"ש וכתב סתם כדברי הר\"י ן' מיגש משמע ליה דאכל דבריו קאי עכ\"ל.
הנה דבריו הללו מבוארין המה כדברי הב\"ח ז\"ל וגם הוא ז\"ל ראה בדברי הרא\"ש אשר לפניו דברי הר\"י ן' מיגש כמו שנראה מדברי רי\"ו ומקיצור פסקי הרא\"ש וזהו שכתב ולכן נראה שדעת הב\"י דמדלא חילק הרא\"ש וכתב כדברי הר\"י ן' מיגש כו' ובכן אין מקום לכל מ\"ש הש\"ך בדברי הד\"מ ודוק. ואחרי מופלג חדשים מקרוב נדפס ס' ברכי יוסף וחזה הוית בסי' ג' ד\"ד ע\"א ד\"ה ואולם השיג ג\"כ על הש\"ך בזה יע\"ש.
ורבינו בפרקין הל' ד' כתב וז\"ל זה שהאמין המלוה בב' עדים מה תקנתו כשיפרע יקרע השטר או יעיד זה המלוה על עצמו שביטל כל שטר שיש לו ע\"פ או יעיד על עצמו שלא בפני הלוה שקבל כל חוב שיש לו אצל פ' עכ\"ל וראיתי להרב מש\"ל שם שכת' וז\"ל לא ידעתי מה זה שכתב רבינו שלא בפני הלוה דמאי אירייא שלא בפני הלוה או בפני הלוה דכל עצמו לא בא אלא לומר דהודאה מילתא אחריתי היא ולא נכנס בתנאי הנאמנות וזה לישב בדוחק שהכונה אפילו שלא בפני הלוה ולא אמרינן שלא להשביע את עצמו הודה שלא נאמר אלא גבי נתבע אבל לא גבי תובע עכ\"ל וביאור דברי' אלו עיין למרן ב\"י בסימן ל\"ב ס\"ג במ\"ש שם בשם המרדכי והגהות עי\"ש ואני בעוניי אי לאו דמסתפינא הו\"א דשלא בפני הלוה דוקא קאמר דאפשר דרבינו ז\"ל בשיטת הראב\"ד קאי שכתב בע\"הת שער נ\"א והביא דבריו מרן החבי\"ב סי' ל\"ב הגב\"י אות ג' דס\"ל שגם בתובע שייך לומר שלא להשביע את עצמי עכ\"ל יע\"ש ומיהו ס\"ל לרבינו כמ\"ש הר\"ב פ\"מ ח\"א סימן ח' דע\"כ לא מהני טענה זו דשלא להשביע אלא כשהמודה מודה לשום אדם שיודע האמת כגון אותו קב רשו דפ' ז\"ב דכ\"ט שהודה ואמר מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא שכפי דבריו אותו פו\"פ היו יודעי' שלא היה חייב להם ומ\"ה כי טעין שלא להשבי' א\"ע הודתי נאמן אבל ודאי שאין אדם מודה שלא להשבי' באיזה צד שיחשו' אותו האיש שמודה לו בכל דעתו שחייבים לו כיצד כגון שהודה ליורשי' אני חייב למורישכם מנה שאותם היורשים אינם יודעי' אלא שומעין הודאתו יחשבו בכל לבם שהוא אמת נכון הדבר לא מחית איניש נפשיה בכה\"ג שלא להשביע את עצמו ואם הודה בכה\"ג ודאי דהודאתו הודאה גמורה הוי וטענתו שלא להשביע מגן שוייא ונסתייע לזה ממ\"ש הרא\"ש בתשו' כלל צ\"ד יע\"ש והשתא איכא למימר דלזה דקדק רבינו וכתב או יעיד על עצמו שלא בפני הלוה לומר דדוקא כשתהיה הודאתו בפני אחרים שחושבים בכל לבם שהוא אמת מהני הודאתו דלא מצי טעין להשביע דלא מחית איניש נפשיה כה\"ג משו' שלא להשביע אמנם אם הוד' בפני הלוה לא מהני הודאתו דמצי טעין שלא להשביע את עצמי נתכונתי כיון שהוא יודע האמת שלא קבלתי ממנו ואע\"פ שמדברי רבינו רפ\"ז מה' טוען והביא דבריו הטור בסי' פ\"א סי\"ח מבוא' דאדרב' כל שהודה בפני הלוה עצמו אין מקום לטענת שלא להשביע כו' איכא למימר דשאני הכא דהודאה של פרעון במקום נאמנות כבי תרי היא וכל כה\"ג איפכא מסתברא כמובן ואולם לא נחה דעתי בזה משום דעיקר סברא זו של הרב פ\"מ לאו דסמכא היא וכמ\"ש בס' בתי כהונה ח\"ב דנ\"ב ע\"א וכמ\"ש עליו רבו מוהרימ\"ט ז\"ל יע\"ש ועיין להרב מש\"ל רפ\"ז מה' טוען עוד ומה שעלה על דעתי ליישב בזה כן בקדש חזתיו בביאו' הסמ\"ג למהרא\"ש ז\"ל דש\"ז ע\"ד הנר' דאשתמי' מיניה מהרב מש\"ל ז\"ל מדלא העלהו בזכירו.
והנה מדברי רבינו הללו דקדקו ה\"ה והטו' והבע\"ת בשער כ\"ו ח\"ד סי' א' דקאי בשיטת המפרשים דהודאה מילתא אחריתי היא וכ\"כ מוהרא\"ש בביאורו על הסמ\"ג שם שזה ג\"כ דעת הסמ\"ג שכתב כלשון רבינו יע\"ש וראיתי להש\"ך שדחה דבריהם וכתב דיעיד על עצמו בפני ב\"ד קאמר והכי דייק ל' ויעיד על עצמו יע\"ש כלומר דמדנקט לשון עדות ולא נקט ל' הודאה משמע טפי דבפני ב\"ד קאמר ואין זה נכון לע\"ד דא\"כ הו\"ל לאשמועינן הכי בפרעון גופיה ומה שנדחק הש\"ך וכתב דבא לומר אפי' היכא שפרע לו כו' אינו נוח לי דכל עצמו של רבינו לא נחית אלא לבקש תקנת בבא לפורעו עכשיו ול' יעיד שדקדק הוא ז\"ל לא ידעתי מה יענה למ\"ש עוד רבינו או יעיד זה המלוה על עצמו שביטל כל שטר שיש לו על פ' דההיא ודאי אפי' בפני עדים קאמר דביטול הוי כמחי' דלכ\"ע מילתא אחריתי היא ודוק.
ודע דבהודאה בפני ב\"ד כתב הרשב\"א בתשו' סימן תתקכ\"ב והביא דבריו מרן החבי\"ב הג\"הט אות י\"ד שיש מגדולי המורים וכן דעת הר\"ם הלוי ז\"ל דיכול לחזור ולומר להד\"מ ומסתייעין מההיא דגרסינן פ' ש\"ה גבי לא תפרעון אלא באפי דתנו הלכת' אתא לקמיה דר\"ן כו' והוא ז\"ל דח' דבריהם וכתב דכל שהודה בפני ב\"ד אין לאחר הודאה שבפני ב\"ד כלום וההיא דר\"ן מילתא בעלמא הוא דקא\"ל אם אתה חפץ שיתנם לך זיל אייתינהו יע\"ש גם בחי' לפ' ש\"ה כתב כן בשם יש מביאים ראיה ובשם הרב המאור דאף בהודה בפב\"ד יכול לחזור ולכפור והוא ז\"ל דחה דבריהם יע\"ש. וראיתי להרב גד\"ת בדקכ\"א ע\"ג שכתב שדבר זר הוא לומר שיוכל לכפור על פרעון שקבל בפני ב\"ד והיאך מצי טעין בתר הכי בב\"ד גופיה לא נתפרעתי הא ודאי לא אפשר עכ\"ל ולדידי אי מהא לא ארייא דודאי באותו ב\"ד עצמו שהודה כשיכפור לא מצי מחייבי ליה ללוה כיון דאינהו ידעי בהודאתו של מלוה מיהו נ\"מ אי תבעיה בפני ב\"ד אחר אותו ב\"ד אחר מחייבי ללוה לפרעו ע\"פ נאמנו' ולא מהני עדות ב\"ד זה שמעידים שפרעו או שהודה בפניהם דלשיטת הראשו' הנז' הו\"ל כאילו אמר לו בפי' תהא נאמן עלי כב\"ד דלכ\"ע כל שתבעו בפני ב\"ד אחר לא מהני עדות ב\"ד דהודאה או פרעון וכמ\"ש הש\"ך בסק\"ו ודוק.
ועיין בס' ברכי יוסף שנדפס מחדש בסי\"ג ד\"ג ע\"ד במה שגמגם עוד עמ\"ש הגד\"ת דקכ\"ב ע\"א שהרשב\"א בתשו' והר\"מ ס\"ל כהר' ישעיא יע\"ש. ודע דגדולי המורים אלו שכתב הרשב\"א בתשו' הוא ניהו הראב\"ד שכתב הרב בע\"הת שער כ\"ו ח\"ד סי' א' דס\"ל גבי אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ דכל שלא פרעו בפני אותו פ\"ופ אפילו הודה בב\"ד לא מהני וכתב דלהכי א\"ל ר\"ן לההוא גברא זיל אייתינהו משום דאי הדר האי גברא וכפר ביה בדר\"ן ובחד מעלמא דהוה גבי מצי כפר יע\"ש ומיהו בהא חלוק הראב\"ד עם הרז\"ה דלדעת הרז\"ה בין באומר מהימנת עלי כבי תרי סתמא בין באומר כל אימת דאמרת לא פרענא ס\"ל דלא מהני הודאתו בב\"ד אמנם לדעת הראב\"ד אם אמר לשון זה דכל דאימת לא פרענא אז מהני הודאתו אפי' הודה בפני עדים וכ\"ש בפני ב\"ד דלשון זה משמע דדוקא כשעיקר טענת העדים היא שפרעו אז תהא נאמן לומר לא פרענ' אבל הודאה מילתא אחריתי היא ובזה לא האמינו ואין לך אלא מה שהתנה בלשון תנאו משא\"כ במאמינו סתמא או שאמר אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ אז פסל לכ\"ע לגופיה דפרעון לגביה ואפי' בטענת הודאה בב\"ד וכ\"ז מבואר בדברי הראב\"ד שהביא הרב בע\"הת ז\"ל שם.
ולענין הלכה נלע\"ד דאם כתב תהא נאמן עלי כבי תרי סתמא ולא אמר כל אימת דאמרת לא פרענ' כיון דלדעת הראב\"ד והרז\"ה כל כה\"ג לא מהני הודאתו ואפי' בב\"ד אי תפס המלוה מצי למי' קי\"ל כהני רבוות' דסברי דהודאה אפי' בב\"ד ל\"מ אמנם אם פי' בתנאו כל אימת דאמרת לא פרענא והודה בב\"ד מפקי' מינה ולא מצי למימר קי\"ל כהרז\"ה דיחיד הוא בדבר וכן מבואר מדברי הרדב\"ז בח\"א סימן קס\"ט שכתב דהמלוה את חברו והתנה עליו שיהיה נאמן עליו בעדים כל זמן שיאמר שלא תקנתו שיעשה ג' ב\"ד ויפרע לו בפניהם וזה פשוט עכ\"ל. מיהו אם הודה בפני עדים בין כתב סתמא מהימנת עלי כבי תרי בין כתב כל אימת דאמרת לא פרענא אי תפס המלוה מצי טעין קי\"ל כה\"ר ישעיא והרז\"ה והרמב\"ן והרשב\"א דהודאה בעדי' ל\"מ לגבי נאמנו' כבי תרי כי היכי דל\"מ עדות בפנינו פרעו וכ\"כ מרן החביב בהג\"הט אות י' והש\"ך בסק\"ח וכך העלינו אנן יד עניי לעיל ה\"א בסוף ה\"א.
ודע דכת\"י ופנקס שנתקיימו כעדים מעידים שהודה דמי ובאנו למחלו' הראשוני' אי הודאה בפני עדים מהני או לא כמ\"ש מוהרא\"ש ז\"ל סימן פ\"ב ומרן החביב הגה\"ט אות ח' יע\"ש ועיין ברכי יוסף ד\"ד ע\"א ד\"ה וזוהי שקשים כו' וכל זה בשלא גילה דעתו בנאמנותו שהאמינו אף לגבי עדי הודאה או לגבי ב\"ד שאם גילה דעתו שהאמינו לכל ודאי מהימן כמ\"ש הסמ\"ע בסק\"ז והש\"ך סק\"ט והחבי\"ב אות ט' וט\"ו יע\"ש ואם כתוב בשטר הנאמנות והאמינו בכל מה שיאמר המלוה הר\"ן גילה דעתו שפסל אפי' עדי הודאה ומחי' כמ\"ש הרשד\"ם בתשו' סימן נ\"ג והרדב\"ז ח\"א סימן קס\"ט החבי\"ב הגה\"ט אות י\"ב יע\"ש ונלע\"ד דלמ\"ד דבנאמנות כבי תרי סתמא ל\"מ לגבי הודאה בב\"ד דהודאה בב\"ד אלימא טובא ה\"ה נמי דס\"ל הכי במאמינו בכל מה שיאמר וכבר כתבנו דלדעת הרז\"ה והראב\"ד אף לגבי ב\"ד מהני נאמנות כזה ומצי המוחזק לומר קי\"ל ודע דבנאמנות כבי תרי ל\"מ להכחיש עדים או שטר אחר שמעידי' שפרעון זה יהיה באופן כ\"וך כמ\"ש הר\"י אדרבי בתשו' סימן קט\"ו והביא דבריו החבי\"ב בהגה\"ט אות י\"א יע\"ש ודע דהיכא דאיכא עדים שהודה שפרעו ומת המלוה לא טענינן ליתמי להד\"מ כמ\"ש מרן החבי\"ב בהג\"הט אות י\"ו ע\"ש הרב משפט צדק ועיין במ\"ש בשורש כתב יד סעיף ה' ד\"ה ואם הוא תוך זמן כו' וכן אם העידו שמחל לו נאמנים.
והנה טענות מחילה נחלקו לג' חלוקות החלוקה הראשו' היא כשעדים מעידים בפנינו שמחל לו החוב בפניהם דבזה כתב הרב בע\"הת בסו' שער כ\"ו והביאו דבריו הטור ומרן סי' ע' דנאמנים ובהא כ\"ע מודים וכמ\"ש הרב ש\"ך שם סק\"י יעויין שם ובכן אני תמיה על מהר\"י אדרבי בתשובה סימן רי\"א דף קכ\"ח ע\"א שכתב וזה לשונו ואף על גב דאיכא מ\"ד דאין צריך נאמנות לענין מחילה מפני שהוא כמו טענת אמנה ורבית התם ה\"ט משום דשטרא לאו למחילה קאי וכמ\"ש הרמב\"ן הביאו הב\"י בסי' פ\"ב כו' אבל בנ\"ד מודה דלטענ' מחילה צריך נאמנות כו' משום דכבר קיבל ראובן מעות חזקת בתו ולא שדי זוזי בכדי כו' יע\"ש ולא ידעתי מה צורך לו לחילוק זה דבלא\"ה כיון דנאמנות דנדון שאלתו מיירי שהאמינו כבי תרי שפיר אצטריך אף למחי' דאפי' אייתי סהדי דמחל לו אפ\"ה הוא נאמן לגבי עדי' והשתא דאיכא סהדי שמחל לו ליכא למ\"ד דדמי לאמנה ורבית דע\"כ לא כתבו כן הני רבוותא אלא בדליכא סהדי דמחל והלוה הוא שטוען אבל בדאיכא סהדי ליכא למ\"ד דדמי לאמנה ורבית וי\"ל ודוק. החלוקה השנית בטוען טענת מחילה נגד שטר בין בנאמנות ובין בלתי נאמנו' וליכא עדים בדבר שמחל לו אי משבעינן למלוה כטוען על השטר מקויים השבע לי שלא פרעתיך ובזה אפליגו רבוותא הר\"ב העטור והרמב\"ן כמ\"ש הבע\"ת שער כ\"א ח\"ב ס\"ב והביא דבריו הטור סי' פ\"ב סע\"ז ומרן בש\"ע סי\"א ודעת הר\"ב העיטור הוא דאין משביעין אותו ואפי' ליכא נאמנות דטענת אמנה או רבית ודע' הרמב\"ן הוא דמשביעין אותו ולזה נר' דנוטה דעת הבע\"הת והטור ומרן והר\"ב המפה וזה נר' דעת הרלנ\"ח בתשו' סי' ק\"ט והרמ\"ג בתשו' סי' צ\"א שכתב מרן החבי\"ב שם בסי' פ\"ב הג\"הט אות מ' ולפ\"ז יכול המוחזק שהוא הלוה לומר קי\"ל כהרמב\"ן ולעכב הפרעון עד שישבע המלוה ודלא כמהר\"ש הלוי שכתב מרן החבי\"ב שם דס\"ל דאין משביעין אותו מפני שהרמב\"ן יחיד בדבר יע\"ש. החלוקה השלישית בטוען טענת מחילה על מלוה ע\"פ אי מהימן בשבועת היסת ליפטר מהממון היכא דלית ליה מגו דפרעתי כגון במלוה שהיא תוך זמנה או היכא דהאמינו למלוה.
הנה בזה אפליגו הר\"מ הלוי ומהרימ\"ט בתשו' ח\"א סי' ס\"א וס\"ב דלדעת מהר\"מ הלוי מהני טענה זו אף ליפטר כטענת פרעון בזמנו ולדעת מהרימ\"ט לא מהני טענה זו ליפטר אם לא היכא דמצי טעין פרעתי יע\"ש. והנה הראיה שהביא מהרימ\"ט בסי' ס\"ב מפ\"ק דבתרא גבי ההיא דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו כבר דחאה מרן החבי\"ב בסי' ע' הג\"הט אות כ\"ב יע\"ש. ועוד אחרת ראיתי לו בחח\"מ סי' מ' דמ\"ה ע\"ב ד\"ה ומנא תימרא כו' שהביא ממ\"ש הרא\"ש בפרק שבו' הדי' בשם הרמב\"ן דיותר גרוע טענת מתנה מטענ' סטראי יע\"ש והא לא מכרעא למ\"ד דע\"כ לא כתב הרמב\"ן דטענת מתנה טענה גרועה היא אלא בשכבר הוא חייב לו דאינו עשוי לתת לו מתנה ולא לשלם לו החוב שחייב לו ועוד דמחזי כרבית אמנם במה שחייב לחברו וטוען מחלת לי בזה לא כתב הרמב\"ן דטענה גרועה היא וזה ברור לע\"ד ומדוקדק בל' הרא\"ש שם ודוק ומדברי הש\"ך בסימן קכ\"ו ס\"ק מ\"ה משמע דקאי בשיטת מוהרימ\"ט אמנם הראנ\"ח ח\"א סימן כ\"א קאי בשיטת הר\"מ הלוי כמ\"ש מרן החביב סימן ע' הג\"הט אות כ\"ב וסימן פ\"ב הגה\"ט אות מ\"א ולזה הסכים דעת מרן החביב שם.
ולענין הלכה אין ספק דיכול הלוה לומר קים לי ליפטר מאחר דהר\"מ הלוי ז\"ל ומוהראנ\"ח ומרן החבי\"ב הכי ס\"ל כן נראה לע\"ד.
ודע דמור\"ם בסי' ע\"א נתן טעם מפני מה בטענת מחילה נאמנים העדים מפני דאין הנאמנות אלא למה שהאמינו עליו ולא יותר כגון כו' וכן כתב הטור בי\"ד בשם תשו' הרא\"ש ריש כלל ע\"א וביארו דברי התשו' עיין להרב ראש יוסף באות כ\"א ועיין עוד בתשו' הרא\"ש כלל ן' סימן ז' ובתשו' הריב\"ש סימן ק\"ח שכתבו כן יעויין שם.
וראיתי עוד להרא\"ש בתשו' הנז' דכלל ן' שכתב וז\"ל ואפי' אין כאן עדות שראו השטרות אחרי מות אביהן מאחר שהיא מודה שקרען אחרי מות אביהן חייבת לפרוע ככתוב למעלה דאין כאן מיגו לפוטרה כיון שהיא מודה שהזיקה להם חייבת לשלם עכ\"ל וקשה דמאחר שהיא טוענת שקרעתן בצווי הבעל שציוה אותה לקורען כמ\"ש בשאלה שם למה לא תהיה פטורה במגו דאי בעי קלתיה דאף על גב דהרא\"ש כתב שם מקמיה הכי דכל שלא הופקדו בידה אינה נאמנת לומר פרועים הם במגו דאי בעי קלתיה איכא למימר דדוקא כשהם קיימים בידה לא מהני מגו זה לקורען לכתחיל' דכיון דלא הופקדו בידה אין המיגו מועיל להיות דינה כשליש לשתהיה נאמנת אלא דינה כדין ע\"א המעיד על שטר מקויים פרוע הוא דלא מהימנינן ליה לקרוע השטר על פיו אמנם כשקרען וטוענת כך ציוה לי בעלי ואית לה מיגו דאי בעי קלתיה איך נחייב אותה ע\"פ הודאתה מאחר שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכעין זה כתב הש\"ך בסימן ע\"ה ס\"ק מ\"ג גבי חוטף דבר מחברו דנאמן לומר שלי הוא אם לא ראוהו עדים עתה בידו במגו דהחזרתיה לך יע\"ש ויש לחלק דשאני בנדון תשובת הרא\"ש דכיון שאם היו השטרות קיימים בידה היה צריך ליתנם ליורשי' ולא נאמנת לקורען אע\"ג דאית לה מיגו דאי בעי קלתיה השתא נמי שקרען חייבת משום הודאתה אע\"ג דאית לה מגו משא\"כ בנדון הש\"ך דעיקר טענתו היא שהחפץ שלו הוא ודידיה חטף אלא שעיקר דברי הרא\"ש במ\"ש שהיא נאמנת לקורען אע\"ג דאית לה מגו נראה שהטור ר\"סי נ\"ה וס' מ\"ה סע\"י חולק עליו ורבינו ירוחם נ\"ו ח\"ה הביא דבריו מרן ב\"י ברס' נ\"ה ג\"כ חולק עליו בזה וכמ\"ש הב\"ח שם ועיין להש\"ך שם סי' כ\"ו סק\"ה ד\"ה והנה הרא\"ש כו' ולמרן החבי\"ב בסי' מ\"א הגה\"ט אות כ\"ד יע\"ש ועיין עוד להרא\"ש בתשו' כלל ס\"ח סכ\"ב ועיין להטור ומרן ברס' מ\"ז ודוק ועיין במ\"ש עוד בזה לקמן ה\"ו יע\"ש ובמ\"ש לעיל בפי\"א ה\"א.
כתב הש\"ך בסקי\"א בשם תשו' הרשב\"א סי' אלף וב' שאם כתוב בשטר ובנאמנות על עיקר המעות לא האמינו אלא שלא יטעון אמנה או רבית אבל פרעתי נאמן ובסימן תתקצ\"א כתב שאם כתוב שתהא נאמן בכל" + ], + [ + "הרי \n שפרעו כו' ואם כפר ישבע שבועת היסת כו'. וכן הם דברי הר\"י ן' מיגש שהביא הטור סימן ע\"א ס\"ו וכן הוא דעת הרב בע\"הת שער כ\"ו ח\"א סימן ג' ושם ח\"ג סימן ב' וכ\"כ הרב גד\"ת דקי\"ח ע\"ב והביא דבריו מרן החבי\"ב הגב\"י אות ז' ודלא כמרן בב\"י שכתב שבע\"הת לא הכריע.
אמנם דעת ר' האיי ז\"ל הוא דאם פרעו בפני עדים וצרי' לפרעו שנית שמביא העדים שפרעו בפניהם ומוציא ממנו והרשב\"א ז\"ל בחי' לשבועות דמ\"א ע\"ב גבי ההיא דאל תפרעני אלא באפי פו\"פ כתב שהרב אב\"ד סבור כר' האיי והוא ז\"ל תמה עליהם דא\"כ מה הועיל נאמנותו ופסלות העדים יגבה וחוזר ומשלם אפוכי מטרתא ל\"ל וכ\"כ הר\"ן ז\"ל שם הביא דבריו הב\"י בס\"ו וכ\"כ הרב המגיד ז\"ל שם ועיין להרב ראש יוסף אות י\"ב ובפרישה סעי' ו' והש\"ך ס\"ק י\"ג כתב וז\"ל כתב הב\"ח וקשיא לי על סברא זו מהא דתנן בפ' הכותב ע\"א מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה ובש\"ס מסיק רבא דשבועה זו מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעל ואמר ר\"פ אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא ומסיק דיהיב לה כתובתה באפי סהדא קמא וסהדא בתרא ומוקים לה להני קמאי במלוה אלמא דאע\"פ דנתן לה מתחי' לשם פרעון מ\"מ יתבענה פרעו' הראשו' ויאמר לה מלוה הן אצלך שהרי נפרעת שנית וה\"נ דוכוותא דאחר שפר' שנית מוקים לה להני קמאי במלוה ואם תכפור הרי יש עדים ויאמר מלוה הן אצלך שהרי נפרעת חובך שנית ואע\"פ שנתן לו מתחילה לשם פרעון מ\"מ למפרע נעשית מלוה אצלי כדאמרי' בכתובה וזה ראיה ברורה לדברי ר' האיי כו' ומה שתירץ לזה הב\"ח לדעת הר\"י ן' מיגש דחאו הש\"ך ז\"ל שם גם מה שתי' הוא ז\"ל ע\"פ מ\"ש לעיל סק\"ג וס\"ק י\"ב דלא מהני נאמנותו נגד עדים אלא בדטעי' טענת סטראי כו' לפי מ\"ש אנן יד עניי לעיל ד\"ה ואם התנה כו' דלא משמע הכי מדברי הפוסקים ז\"ל אלא אפי' טעין להד\"מ נמי מהני נאמנותו כיע\"ש לפ\"ז הדרא קו' הב\"ח לדוכתא.
כי ע\"כ נראה לע\"ד דהר\"י ן' מיגש משמע ליה דההיא דאמרי' בפרק הכותב ואי פקח אידך כו' מוקים להו להני קמאי במלוה דוקא כשמעידים העדים דהנהו קמאי מלוה הם לגביה והיינו דקאמר מוקים להו להני קמאי במלוה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם ועיין בפי' שם בש\"מ ובטור אה\"ע סימן צ\"ח אבל אם הם מעדים שפרעו ב' פעמים אז לא מהימני כיון שהן מעידים שבתורת פרעון נתנם לו וכבר פסלם לזה ואנן לא פלגי' דבוריהו כאלו מעידים שהפרעון הראשו' מלוה הם לגבי כל עוד שאינם מעדים בפי' כן ובהא הוא דאפליגו ר' האיי ור\"י ן' מיגש אי פלגינן דבוריהו או לא.
וכבר כתבנו לעיל ה\"א גבי א\"ת אלא בפני פ\"ופ ד\"ה ומ\"מ טעמא דלא פלגינן דבוריהו לדעת הר\"י בן מיגש יע\"ש ולפ\"ז נראה דלדעת הר\"י ן' מיגש אם כבר העידו העדים תחי' בב\"ד לשם פרעון נתנם לו אם חוזר ופורע שנית בפניהם אינם יכולים להעיד עוד דלשם מלוה נתנם לו דההיא דאמרינן בפרק הכותב מוקים להו להני קמאי במלוה ע\"כ כשלא העידו בב\"ד תחי' דלשם פרעון נתנם לה ומיהו אפילו אם כבר העידו תחילה דלשם פרעון נתנם לו כשחוזר ופורע בפניהם יכולים להעיד על פרעון שני דגזל הוא בידו וכ\"כ הרדב\"ז בתשו' ח\"א סימן קס\"ט וז\"ל ולענין אם יכול לחזור ולתבוע מה שיש אצלו יותר ממה שחייב העלו המפרשים דאם פקח הוא פורע פעם שניה בפני העדי' עצמן שידעו בפרעון הראשון דודאי האי מנה בתרא ודאי גזל הוא בידו והשתא מהימני דלאו בתורת פרעון שטרא אתו עליה אלא על מנה בתרא מסהדי שהוא גזל אצלו וזה הדין שוה בין ההא דהכא בין ההיא דאל תפרעני אלא בפני פ\"ופ ותקנה טוב' היא שלא יבא לידי גזלה עכ\"ל.
ונראה לע\"ד שדבריו ז\"ל הללו הן אפילו לדברי הר\"י ן' מיגש ז\"ל וכשמעידים העדים על מנה בתרא בפי' דגזל הוא בידו ולא שמעידים העדים סתמא שפרעו בפניהם ב' פעמים דכל כה\"ג לא מהימני לדעת הר\"י ן' מיגאש אלא לדעת ר' האי.
ומהתימה על מרן החבי\"ב הגב\"י אות ח' שכתב דהרדב\"ז ז\"ל סתם דבריו בתשו' זו כדברי רבי' האיי יע\"ש והוא תימה איך שבק כל הני רבוותא ותפס עיקר סברת ר' האיי ולפום מאי דאמרן הנה נכון שדבריו הם אף לדעת ר\"י בן מיגש ודעימיה וכנ\"ל לענין הלכ' למעשה.
וכתב מרן החביב שם הגה\"ט אות ל\"ג דדוקא בכה\"ג הוא שצריך לישבע אחר פרעון השני אבל מי שבא בחשבון עם חברו והודה שחייב לו סך כך מעות ועשה שטר על עצמו ואח\"כ אמר טעיתי במה שהודיתי דמכח הדין אינו נאמן כמו שיתבאר בסי' ע\"ט וקכ\"ו א\"ץ המלוה לישבע אחר שפרעו כיון שמחמת הודאה מחייבינן ללוה ליפרע ונראה ג\"כ דה\"ה נמי מי שאמר לא לויתי ואח\"כ אמר לויתי ופרעתי בגוונא שאינו נאמן שאין המלוה צריך לישבע אח\"כ כשיטעון שנפרע ממנו ב' פעמים אלא שמטילין חרם סתם קודם הפרעון בין כשאומר לא לויתי כו' בין כשאומר טעיתי בחשבוני עכ\"ל והנה מ\"ש דהה\"נ מי שאמר לא לויתי כו' כ\"כ הטור בהדייא בר\"ס ע\"ט וכתב מרן ב\"י שכ\"כ בע\"הת בריש שער י\"א ושלא כדברי הר\"ב העיטור שכתב דבתר דפרע ליה משבע ליה אזוזי קמאי כההיא דפ' הכותב אי פקח אידך כו' יע\"ש ובדברי בע\"הת מפורש הטעם שכתב מרן החבי\"ב דכיון דמחמת הודאתו מחייבי' ליה ליפרע אין מקום להשביעו אחר שפרעו דהא בי דינא סהדי דאודי קמייהו דלא פרע ליה זמנא אחרינא מהלואה זו יע\"ש.
וראיתי להגד\"ת ז\"ל שם דס\"ח ע\"ב שהוק' לו דלמה להו להבע\"הת ולהטור לפוטרו משבועת זו מטעם הודאת בע\"ד דבלא\"ה כיון דאיכא סהדי דמסהדי שפרעו קודם לכן איך אפשר להשביעו להכחיש העדים ובשלמא בההיא דהכותב ניחא דמייתי לה לידי שבו' דאורייתא להכחיש ע\"א בלבד כדינא דאורייתא אבל להכחיש ב' עדים הא ודאי לא אפשר וכדכתב ה\"ה בפ\"ו מה' טוען ד\"ג דמה\"ט כשהוחזק כפרן באומר לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע דאין משביע את התובע שלא נפרע נגד העדים וגובה שלא בשבועה לכ\"ע.
ויותר תימה עמ\"ש הבע\"הת בשם בעל העיטור דמשביעי' אותו דכיון שהוא להכחיש את העדים איך יתכן להשביעו יע\"ש ובשער כ\"ו ח\"א ס\"ג דקי\"ח ע\"ג כתב שטעמו של הר\"ב העיטור הוא משום דדמי להיכא דפסלינהו לוה עצמו במה שהאמין את המלוה כבי תרי בענין נאמנות ואמרי' דאחר פרעון השנית יכול להשביעו למלוה שלא נפרע ב' פעמים אע\"פ שהוא נשבע להכחיש את העדים ה\"נ באומר לא לויתי ועדים מעידים שלוה ופרע דבהודאתו של לוה שלא פרע הו\"ל כאלו פסל את העדים האומרי' שפרע ומה\"ט יכול להשביע למלוה שלא נפרע ובזה דחה ראיית ה\"ה יע\"ש וזה מבואר כמ\"ש מרן החבי\"ב ולא ידעתי אמאי לא זכר שר דברי הר\"ב התרומות והגד\"ת ז\"ל.
ולעיקר ק' הגד\"ת על ה\"ה ז\"ל ראיתי להרב מש\"ל שם בפ\"ו מה' טוען שכתב דדברי ה\"ה הם בשבועה כדי ליטול וא\"א להשבע נגד העדים אבל התם שהלוה תובעו מנה לי בידך לא פטרי' ליה משו' דשבועתו נגד העדים עכ\"ל ולא זכיתי להבין כונתו דאם בתובעו מנה לי בידך שהנתבע מוחזק ועומד בשלו לא פטרינן ליה משבועה ואם לא רצה לישבע מחייבינן ליה לשלם אע\"פ ששבועתו נגד העדים כ\"ש כשאנו באים לחייבו ממון ולהוציא ממון מידו שהיה לנו לחייב שבועה לתובע ואם רצה לישבע לא נחייב לנתבע להוציא בלי שבועה אע\"פ שהיא נגד העדים.
כי ע\"כ נלע\"ד דודאי אף לדברי הרב המגיד יש חילוק בין ההיא דנאמנו' כבי תרי לההיא דאומר לא לויתי כמ\"ש הגד\"ת דבנאמנות כבי תרי כיון דליכא הודאת בע\"ד מעיקרא דלא פרע ליה משו\"ה לא מחייבינן ליה שבועה אחר שפרעו משא\"כ בהא דהאומר לא לויתי דאיכא הודאת בע\"ד דמעיקרא דלא פרע ליה משו\"ה לא מחייבי' ליה שבועה לתובע דלא פרע ליה לא בתחילת הפרעון ולא בסוף ומאי דתלי טעמא ה\"ה ז\"ל בההיא דהאומר לא לויתי משום דהוי להכחיש את העדים אין כונתו לומר דמה\"ט דוקא הוא דלא משבעינן ליה בצירוף טעמא דהודאת בע\"ד נמי קאמר וכל עיקרו ז\"ל לא בא אלא להכריח מדין זה דבכל הוחזק כפרן אפילו שלא הוחזק ע\"פ עדים לא משבעינן ליה לתובע וכגון שכפר בהלואה מעיקרא ואח\"כ הוציאו לו כת\"י ולזה כתב ה\"ה דיש ראיה דלא משבעינן ליה אפילו בכה\"ג דומיא דהוחזק כפרן בעדים דלכ\"ע אין סברא בזה דישבע המלוה כיון דאיכא הודאת בע\"ד וגם שבועתו נגד עדים וכיון דבהא עיקר טעמא דמחייבינן ליה לתובע הוא משום הוחזק כפרן ע\"פ הודאתו דמעיקרא ועכ\"ל דלא מחייב שבועה התובע לכ\"ע בשאר הוחזק כפרן דעלמא נמי אפי' לא יהיה ע\"פ סברא הוא דלא מחייבי' לישבע כיון דס\"ס עיקר חיוביה דמחייב לוה משום דהוחזק כפרן הוא.
ומ\"ש עוד מרן החביב דבאומר לא לויתי מטילין לו חרם סתם קודם הפרעון וכן באומר טעיתי בחשבוני כו' עיין להרב ז\"ל גופיה סימן ע\"ט הגה\"ט אות י\"ב שכתב בשם הב\"ח איפכא דכי היכי דלא משבעינן ליה ה\"נ אין מחרימין חרם סתם וסיים ע\"ז ועיין מ\"ש סימן ע\"ה בהגה\"ט עכ\"ל וע\"ש הגה\"ט אות י\"ט שכתב שם דח\"ס אין לו פיטור לעולם דומיא דנאמנו' אפילו דאפילו התנה ליפטר משבועה אינו פוטרו מח\"ס עכ\"ל.
וכנר' דיש ט\"ס וצ\"ל דאפילו התנה ליפטר מח\"ס אינו פטור ומה שיש לעמוד שם על דבריו ממ\"ש הוא בעצמו בסימן כ\"ט הגב\"י אות ע\"ז עמ\"ש בשורש עד המסייע כו' יע\"ש.
וכתב מרן ב\"י בשולחנו הטהור סימן ע\"א וז\"ל ולפיכך אם כתב לו בנאמנות שיהא נאמן בלי שום שבועה קלה וחמורה וגלגול לעולם לא משתבע כו' וכ\"כ הבע\"הת שער כ\"ו ח\"א ס\"ג ומ\"ש בלי שום שבועה קלה וחמורה נראה דקלה היינו שבועה דחוץ לב\"ד דקילא טפי כמ\"ש רש\"י בפ' השולח דל\"ה דשבועה בב\"ד חמירא דהיא באנקוטי חפצה והיא בשם או בכנוי וחוץ לב\"ד הוא בקללת ארור ולא נקיט חפצא ואין עונשה כ\"כ יע\"ש וכ\"כ הטור ומרן בש\"ע א\"הע ס\"ס צ\"ו גבי שבועת אלמנה חוץ לבית דין יע\"ש.
וראיתי להרב נתיבות משפט דקע\"ג ע\"ג שכתב דלפי דברי הרמב\"ן שסובר דלוה שפטרו למלוה משבועה לא פטרו מנדר נראה דגם יכול לומר שלא פטרו אלא משבועה בב\"ד ולא משבועה שהיא חוץ לב\"ד והביא ראיה לזה ממ\"ש הטור סי' ע\"א דנוהגי' לכתוב בתופסי שטרות בלי שום שבועה קלה וחמורה דודאי מ\"ש קלה הוא לפוטרו אפילו משבו' דחוץ לב\"ד וכתב ולפ\"ז נלמוד דהב\"הת והטור סוברים כס' הרמב\"ן דבשאר ב\"ח נמי אם פטרו משבועה לא פטרו מנדר דאלו לדברי הריטב\"א והנ\"י שסוברים דבשאר כל אדם אם פטרו מן השבועה לבד אינו יכול להדירו בנדר הקל ה\"ה שאינו יכול להשביעו חוץ לב\"ד שבועה הקלה ונדחק לתרץ למה לא נהגו לכתוב ג\"כ בתופסי שטרו' גם בלי שום נדר יע\"ש.
ולפי דבריו הללו ק' על הר\"ב המפה שם סעי' ו' הביא דברי הריטב\"א והנ\"י ז\"ל דאם פטרו מן השבועה נדר בכלל ובסעי' ה' כשכתב מרן ולפיכך אם כתב לו כו' בלי שום שבועה קלה וחמו' כו' לא הגיה עליו לומר דלדברי הריטב\"א והנ\"י א\"ץ לכתוב שפטרו משבועה קלה דבלא\"ה פטור דבכלל שבועה סתמא איתיה מיהו לפי מה שצידד הרב הנז' עוד שם וכתב דאף הריטב\"א והנ\"י מודה דשבוע' חוץ לב\"ד יכול להשביעו ניחא יע\"ש אלא דלע\"ד אין צורך לזה דאפילו אם נאמר דלדעת הריטב\"א והנ\"י כשפטרו משבועת סתם אינו יכול להשביעו חוץ לב\"ד מ\"מ נהגו לכתוב בטופסי השטרות בפי' בלי שום שבועה קלה וחמורה משום שופרא דשטרא וכעין זה כתב הרשב\"א בתשו' אלף וב' דהיכא דכתב נאמנות בעיקר המעות אינו אלא שלא יטעון אמנה ורבית ואפילו לדברי האומר דאף בלתי נאמנות אין בטענות אלו כלום מ\"מ לשופרא דשטרא כ\"כ יע\"ש וכעין זה כתב הש\"ך סימן ע\"א ס\"ק ט\"ו למה שנהגו לכתוב תיבת לעולם דאי לא הוה כתיב לעולם מיתורא דלישנא דבלי שום שבועה לא הוה דרשי' לפוטרו לאחר הפרעון אלא הו\"א דלשופרא דשטרא כתב כן ולעולם דלא פטרא אלא משבועה דקודם פרעון ועיין להגד\"ת דקי\"ח ע\"ג יע\"ש.
ובהכי ניחא לי מה שהק' הש\"ך ס\"ק י\"ד במ\"ש מרן וגלגול נמי דלפי מ\"ש הוא ז\"ל בא\"ה סימן צ\"ח ס\"ד דכל שכתב נאמנות אינו יכול להשביעו על ידי גלגול מה צורך לכתוב בטופסי השטרות גלגול בפי' יע\"ש מיהו לפי האמור ניחא דאה\"ן דאף אם לא נכתב בפי' פטור הוא אפילו מגלגול שבועה מיהו נהגו לכותבו בפי' משום שופרא דשטרא וברור ועיין להרב נתיבות משפט דקע\"ח ע\"ג ודוק.
וכתב מוהרא\"ש בסימן נ\"א הביא דבריו החביב שם הגה\"ט אות ל\"ב דאפילו לא כתב בהדייא כלשון הזה אלא ובנאמנות כו' מהני לפוטרו משבועה דלאחר הפרעון כאלו כתוב בהדייא ועיין במ\"ש לעיל ד\"ה ואם כתוב ובנאמנות כו' יע\"ש והיכא שלא פירש בהדייא הגלגול וכתב נאמנות סתם ודאי דיכול המוחזק לומר קי\"ל להשביע לתובע ע\"י גלגול כסברת הנ\"י שהביא בשם הרמב\"ן והגאון כמ\"ש מרן ב\"י בר\"ס ע\"א יע\"ש.
ודע שכתב מור\"ם במפה וז\"ל שטר שכתוב בו נאמנות כ\"ז שכתוב שלא נכתב עליו תברא לא עליו כו' אלא על החוב קאמר ואפילו נכתב במקום אחר כו' אא\"כ פי' בהדייא כו' ואם הביא עדים שפרעו מהני דהוי כאלו אמר אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ ופרעו בפני עדים אחרים ע\"כ וכתב הש\"ך שם ס\"ק י\"ו דדברי הרב צ\"ע דמשמע דיכול לטעון סטראי ג\"כ מלשון הרשב\"א שהביא הב\"י לא משמע כן כו' ונראה החילוק בין ב' דינים כו' וא\"כ גם בדין זה אינו יכול לטעון גם סטראי כו' וצ\"ל דגם הרב ה\"ק מהני ופטור הלה דהוי כאלו אמר כו' וגרע מיניה עכ\"ל.
והנה מה שרצה לחלק הרב ז\"ל בין ב' הדינים הוא לפי לשון התשב\"ץ שהביא מרן ב\"י בסימן ע' מחו' ג' ד' ומלבד דאין מקום לע\"ד לחילוק זה דכיון דכל עיקר טעמא דמדמינן ליה לתנאי דאל תפרעני אלא בפני פ\"ופ אינו אלא מפני לשון זה דכ\"ז שאינו כתוב פרעון ע\"ג השטר כו' דלשון זה הוא המכריח אותנו לומר שעדות אחר לא מהני אלא פרעון הכתוב ע\"ג השטר עצמו וא\"כ בין שיאמר שלא יהא נאמן הלוה לטעון פרעתי בין שיאמר שיהא נאמן המלוה לומר שלא נפרע כל שכתב כלשון הזה דכל זמן שאינו כתו' הפרעון ע\"ג השטר נראה דהכל אחד ושוב חפשתי למצוא תשו' זו בס' התשב\"ץ ולא מצאתיה אמנם מצאתיה בתשו' בנו הרשב\"ץ הלא היא בסי' ע\"ח וכל דבריו בתשו' הלזו הם באומר שיהא נאמן המלוה לומר שלא נפרע כל זמן שאינו כתוב ע\"ג הפרעון ומעיקרא הוה בעי מימר הרב ז\"ל דדבר זה תלוי בפלוגתא דרבוותא בההיא דהאומר אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ דלדעת ר\"ח והרי\"ף ודעימיהו ולפי גירסתם אם הביא עדים אחרים שפרעו נאמן ולדעת רש\"י והר\"י ן' מיגש ודעימיהו לא מהימן ה\"נ דוכוותא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והן הן דברי מרן בית יוסף במ\"ש בשמו של התשב\"ץ מחו' ג' מיהו בתשו' הנז' חזר וכתב דבנדון זה אף לפי סברת החולקים על הרי\"ף ודעמיה הכא אזלי ומודו דאם הביא עדים אחרים דנאמן דהגע עצמך שאבד שטרו והלה תבעו אמר לו תן לי חובי והלוה משיבו תן לי השטר ואפרע לך ואם לא תתן לי השטר חושש אני שמא אחר שאפרעך ותכתוב לי שובר תמצאנו ותגבה ממני בשטרך והשובר אינו כלום לפי שאני התנתי שאם לא יהא כתוב ע\"ג שטרך שהוא פרוע תהא נאמן ויאכל הלה וחדי ולא יתן לו כלום וכמדומה לזה הקשו בגמ' פ' ג\"פ על ר\"י שאמר שם שאין כותבין שובר כו' יע\"ש ואין ספק שדבריו הללו האחרונים הן הן דברי מרן ב\"י שכתב במחו' ד' וכונתו לומר דבהא לכ\"ע אפי' להחולקים על הרי\"ף ודעימיה בההיא דאל תפרעני אלא בפני פ\"ופ וס\"ל שאם הביא עדים אחרים שפרעו בפניהם לא מהימני הכא מהימני מהטעם שכתבנו ולא מפני הטעם שכתב הש\"ך כמבואר מתשו' הרשב\"ש שכתבנו ואין ספק שאלו הש\"ך היה רואה ת' הרשב\"ש שכתבנו לא היה תולה הטעם בשינוי הדינים וחילוק הלשונות דבין לוה למלוה ובזה דברי הר\"ב המפה נכונים אין בהם נפתל ועקש. אברא דבעיקר טעם זה שכתב הרשב\"ש ק\"ל דאי משום ה\"ט דאי לא מהימני סהדי לא יוכל לגבות חובו לעולם אית לן למימר דהכא כ\"ע מודו דמהימני סהדי ולא פסל אלא שובר אחר מידו שאינו כתוב ע\"ג השטר אכתי מה יתקן הרב ז\"ל כשיהיה האופן דנתן נאמנות כבי תרי וגם כתב כל זמן שאינו כתוב ע\"ג של שטר דאז ודאי תו לא מהימני סהדי שמעדים שפרעו וגם לא מהני שובר אחר מיהו כיון דפסל שתיהם וא\"כ כשנאבד השטר היאך יוכל לגבות חובו לעולם ואם הרב אזיל ומודה דהתם ליכא תקנתא ויאכל הלה וחדי אף אנו נאמר כן לדעת החולקים על הרי\"ף בנדון זה שכתב הרב ז\"ל ויש לישב ודוק.
ודע דבסוף תשו' הרשב\"ש הלזו כתב דאפי' אם כתב לו כל זמן שאינו כתוב הפרעון ע\"ג אם הוציא ע\"ז מחילה או הביא עדים כשרים שמחל לו המחילה כשירה שהוא לא האמינו אלא אם יטעון עליו טענת פרעון אבל לא טענת מחילה ודבריו הללו הביאם החבי\"ב בסי' ע\"א הג\"הט אות ח\"י יע\"ש ועיין במ\"ש עוד הש\"ך שלעיל סי' ע' ס\"ד תמה ע\"ד הר\"ב המפה במ\"ש דאפילו אם הביא עדים אחרים שפרעו בפניהם יכול לטעון טענת סטראי יע\"ש וגם אנן יד עניי עמדנו ע\"ז יע\"ש ולענין אי כתוב נאמנות נגד שובר ונגד שום טענה עיין במה שאכתוב לקמן בשם הראנ\"ח יע\"ש.
כתב מרן סי' ע\"א ס\"ו וז\"ל אין נאמנות מועיל שלא להחרים ח\"ס כו' וכתב הש\"ך שם ס\"ק י\"ז וז\"ל כיון דאינו מחרים לנוכח לא מצי מעכב ונר' דה\"ד בפטרו בפי' מקבלת חרם אבל אם פטרו משבועה יכול לכופו לקבל חרם בב\"ד דלא פטרו אלא מן החמור ולא מן הקל ולא דמי לפוטרו מן השבועה דהנדר בכלל אע\"ג דנדר קל משבועה משום דנדר בכלל שבועה א\"נ אין דרך להדיר בב\"ד משא\"כ בקבלת חרם עכ\"ל וע\"פ דבריו ז\"ל יש לישב מה שהק' הגד\"ת דקי\"ט ע\"א עמ\"ש מרן בב\"י בדין זה דגם הרשב\"א בתשו' כתב דאפי' בשטר שיש בו נאמנות אם רצה להחרים סתם על כל מי שנוטל ממנו ממון שלא כדין הרשות בידו עכ\"ל וכתב ע\"ז הרב הנז' וז\"ל ואני בעוניי איני רואה הכרח בדברי הרשב\"א שיוכל להחרים ח\"ס אלא בנאמנו' סתם אבל היכא דפי' בהדיא דפוטרו גם מן החרם מאן לימא לן דלא יסבור הרשב\"א שיוכל לומר הוציאני מן הכלל כפי התנאי ואדרבא נימא אם איתא דאף במפרש סבר דיוכל להחרים אמאי קאמר בסתם אפי' בשטר שיש בו נאמנו' לישמועי' ריבותא ולימא אפילו בשטר נאמנו' שפטרו אף מחרם סתם כלשון רבינו והטור ומ\"מ לא מצינו שום חולק בפי' על סברא זו עכ\"ל מיהו לפי דברי הש\"ך הללו איכא למימר מרן ז\"ל משמע ליה בפשיטות דהרשב\"א ג\"כ מיירי בנאמנו' שפטרו בהדיא אף מח\"ס דאי כדמשמע מפשט דבריו דלא כתב לו בשטר אלא נאמנות סתם עדיפא מינה הו\"ל להרשב\"א לאשמועי' דאם רצה להטיל עליו חרם יכול להחרים שלא פטרו בנאמנות אלא משבועה החמורה ולא מחרם ולמה זה נקט דאם רצה להחרים ח\"ס הרשות בידו אלא ודאי דהוא ז\"ל מיירי בנאמנות מפורש אף על ח\"ס כדרך אלו שכותבים כן כמ\"ש הר\"ב התרו' שם ולזה השמיענו דאפ\"ה לא נפטר מח\"ס ודוק ועיין בתשו' הרשב\"א שבש\"ס אלף קי\"ו.
כתב מור\"ם במפה וז\"ל פטרו מן השבועה נדר בכלל דאין חילוק בין נדר לשבועה רק בבעל הכותב לאשתו דברים אלו הביאם מרן ב\"י בס\"סי זה בשם הנ\"י בפ' הכותב וכתב שכ\"כ הריטב\"א ומרן החבי\"ב בהגה\"ט אות ל\"ח הביאם משם מורם ולא זכר שר למרן ב\"י ולא ידעתי למה ומה שיש לעמוד בעיקר דברי הנ\"י והריטב\"א ז\"ל הללו עיין להרב נתיבות משפט מדקע\"ב ע\"א עד דקע\"ג ע\"ד ומכללות דבריו יש ללמוד דשלש מחלוקות בדין זה דלדעת הריטב\"א והנ\"י בגרושה אם פטרה הבעל מהשבועה לבד יכול לומר נדור לי נדר הקל אבל אם פטרה מנדרה הקל כ\"ש שא\"י להשביעה שבועה החמורה ובאלמנה אף אם פטרה מנדר הקל לבד יכול הוא להשביעה שבועת אלמנת דחוץ לב\"ד ונשאר בע\"ח דעלמא אם פטרו מהשבועה פטרו מהנדר ואם פטרו מהנדר כ\"ש מהשבועה ולדעת הרב דון וידאל קרישקאש ז\"ל אין חילוק בין גרושה לאלמנה דכל שפטרה הבעל מהשבועה א\"י להדירה וכ\"ש שאם פטרה מהנדר הקל שא\"י להשביעה וק\"ו לשאר בע\"ח דעלמא ולדעת הרמב\"ן ז\"ל אין חילוק בין גרושה לשאר ב\"ח דעלמא דאם פטרו מהשבועה יכול להדיר נדר הקל אמנם אם פטרו מנדר הקל כ\"ש שא\"י להשביעו שבועה חמורה מיהו באלמנה אזיל ומודה לדברי הריטב\"א והנ\"י דכי היכי דאם פטר' משבועה לא פטרה מנדר ה\"נ אם פטרה מנדר אף שהוא קל לא פטרה משבועה דחוץ לב\"ד יע\"ש ועיין בשיטה מקובצת להרב שם בפ' הכותב דק\"ה ע\"ב ד\"ה נדר ושבועה כו' במ\"ש שם משם הרא\"ה ז\"ל ונראה מדבריו דקאי בשיטת דון וידאל קרישקאש ז\"ל יע\"ש.
ולענין הלכה גרושה שבאה לגבות כתובת' ופטרה הבעל משבועה לבד יכול הבעל המוחזק לומר קי\"ל כהריטב\"א והנ\"י והרמב\"ן דס\"ל דלא פטרה מנדר ואינו פורע לה עד שתדור לפני ב\"ד וכן באלמנה אפי' אם פטרוה מנדר הקל יכולים היורשים לומר קי\"ל כהריטב\"א והנ\"י והרמב\"ן דלא פטרוה אלא מנדר ולא משבועה דחוץ לב\"ד ובבע\"ח דכ\"ע כל שפטרו משבועה אינו יכול להדירו נדר הקל ולא מצי למימר קי\"ל כהרמב\"ן דלא פטרו מנדר הקל מפני שהוא יחיד בדבר זה ואם פטרו מנדר הקל אפילו הרמב\"ן יודה דכ\"ש שפטרו משבועה ודוק.
ש\"מ שהאמין לשותפו בכל אשר יאמר כי הוא זה ממון היורשים יכולים להחרים ח\"ס מוהר\"י אדרבי ז\"ל סימן קס\"א ושם כתב דאף אם שותפו עשה שלא כהוגן ואיחר חשבונו ימים או עשור לא הפסיד נאמנותו לאפוקי ממאן דפסק דהפסיד נאמנותו ומדברי הרשד\"ם סימן שמ\"ט נראה דס\"ל דהפסיד נאמנותו וכתב הראד\"ב דאם ראו ב\"ד לחייבו שבועה מחייבין אותו עכ\"ל מרן החבי\"ב ז\"ל סימן ע\"א הגה\"ט אות ל\"ט יע\"ש.
עוד כתב מרן שם סימן ע\"א ס\"ח אין כותבין פתקא דלטותא כו' ועיין במ\"ש הסמ\"ע ס\"ק ח\"י ומרן החביב הגב\"י אות י\"ג דגיר' אחרת הי\"ל לר' ב\"י בדברי הטור ולפי אותה גירסא יכול להביא לב\"ד רבים הנחשדים ולהטיל עליהם חרם אמנם לפי אותה גירסא ספרינו בדברי הטור אינו יכול להחרים ב\"ד על כך יע\"ש ואין ספק דגירסת ספרינו עיקר וכמבואר בדברי הגהות מרדכי סימן תשפ\"ב שכתב וז\"ל תשובה לר' האיי גאון ז\"ל הבא להטיל חרם על הקהל בשביל גניבה אין אחד יכול לומ' הוציאני מן הכלל שאתה יודע שלא גנבתי שאם לא גנב אין החרם חל עליו כו' ולא לכל הבא ואומר הבו לי פתקא דלטותא יש ליתן לו ולהחרים בצבור אלא י\"ל אם אתה חושד אדם הרי הדין ביניכם ואם לאו קלל בתוך ביתך אבל יתומים כו' כותבין להם פתקא דלטותא עכ\"ל וכלשון הזה כתוב ג\"כ בס' התרו' שער כ\"ו דח\"ב כיע\"ש ולפי גירסת מרן ז\"ל משמע דדוקא כשיודע מי הם הרבים נחשדים אז הוא דאומרי' לו שיביאם לב\"ד ויקללם ולא יקלל בצבור אמנם אם אינו יודע כלל למי יחשוד אז יכול הוא לקלל בצבור דהו\"ל כיתומים שאינן יודעים כלל למי יש מאביהם אצלו ממון אמנם לפי גירסת ספרינו וגירסת הגהות מרדכי ובע\"הת משמע דאף בכה\"ג אומרי' לו קלל בגו ביתך.
ואפשר לומר דאף לפי גי' ספרנו כל שאינו יודע למי יחשוד יכול לקלל בצבור דומייא דיתומים אלא דכשיודע מי הם הנחשדים אצלו אז אינו יכול להביאם לב\"ד מפני שהם רבים ולא לקלל בצבור כיון שיודע מי הם הנחשדים אצלו אבל כשאינו יודע כלל יכול לקלל בצבור ובהכי יתיישב ל' המרדכי דלכאורה לאו רישיה סיפיה דבתחילה קאמר הבא להטיל חרם על הקהל בשביל גניבה כו' משמע דכל אדם יכול להחרים בצבור על גניבה ובסוף דבריו קאמר ולא לכל הבא ואומר הבו לי פתקא דליטותא יש ליתן לו כו' וזה הפך הקודם אמנם ע\"פ האמור הנה נכון וכ\"כ הב\"ח שם בסי\"ז והביאו דבריו הש\"ך בס\"ק כ\"ג והחביב הגב\"י אות י\"ג דהיכא דאינו יודע את מי יהא חושד בגניבה זו ואצל מי בצבור היא הגניבה מקללין אף בצבור וכן עושים מעשים בכל יום אע\"פ שאינן יתומים עכ\"ל.
עוד כתב מור\"ם בס' המפה שם וז\"ל ועי\"ל סימן ט\"ז די\"א דנותנין חרם אחר העדות כו' עיין במ\"ש הסמ\"ע סק\"ך דדוקא כשטוען ואומר יש לי עדים בודאי ואיני יודע מי הם וכאן מיירי בדלא טעין בודאי כו' עכ\"ל וכדבריו כתב מרן החביב סימן י\"ו הגה\"ט אות ז' הוסיף עוד דאפי' יש הוכחה קצת שיש עדים יכולים להחרים יע\"ש והש\"ך ס\"ק כ\"ג כתב דשאני עדות המוטל על הב\"ד לחקור כדי להוציא הדין אמת לאמיתו משא\"כ הכא ליתן חרם על מי שחייב לו אינו מוטל על ב\"ד. אלא במקום שיש יתומים יע\"ש ולדברי כולם מבואר דלהחרים בצבור על מי שחייב לפ' שיבא לב\"ד להודות ולשלם לו אין להחרים ואף למ\"ש הב\"ח דנותני' חרם על הגניבה בצבור נראה דמייתי ביצא לו שם גניבה בעיר דיש רגלים לדבר אבל להחרים על מי שחייב לו נראה דאין להחרים אין הוכחה קצת ורגלים לדבר שהלוה או מכר לאחרים ואינו יודע מי הם ועיין למוהריט\"ץ בתשו' סימן ר\"ס שכתב שמי שהיה חייב לאחרי' ומת יכולים ב\"ד להחרי' בצבור על כל מי שיש בידו מעות של חוב למת או פקדון שיבא ויגיד לב\"ד או מי שיודע עדות שיבא ויגיד והביא ראיה מתשו' הרשב\"א והרא\"ש שהביא מרן ב\"י סימן כ\"ח מחו' ך' יע\"ש ולפי דברי הרבנים הנז' אין משם ראיה להחרים על מי שחייב לחברו דשאני עדות דמוטל על ב\"ד כמ\"ש הש\"ך או משום דיש רגלים לדבר כמ\"ש הסמ\"ע והחביב ז\"ל.
מיהו היה יכול להביא ראיה הרב ז\"ל מדין היתומי' דהכא דמ\"ל יתומי' או יורשים אחרי' או בעלי חובות של המת דודאי הסברא נותנת דהכל אחד כיון שלא היו יכולים לידע וברור.
עוד כתב מרן בסימן ע\"א ס\"ט וז\"ל שטר שיש בו נאמנות והלוה מוציא כת\"י המלוה כו' והמלוה טוען שהוא מעסק אחר הדין עם הלוה ע\"כ כבר כתבתי לעיל מה שנחלקו רבני' האחרוני' ז\"ל בדין זה אם הוא אפילו בנאמנות כבי תרי דלדעת הסמ\"ע והרב ראש יוסף ומרן החביב ז\"ל כל דהאמינו למלוה כבי תרי אפילו הוציא עליו שובר מכת\"י מצי טעין סטראי נינהו אמנם לדעת הב\"ח והר\"ב גד\"ת והש\"ך ומוהרח\"ש ח\"ב סימן ל\"ה והרב פמ\"א ח\"ב סימן ב' כל שהוציא עליו שובר מכת\"י לא מצי טעין סטראי נינהו ולפ\"ז לענין הלכה יכול המוחזק לומר קי\"ל דלא מצי טעין סטראי נינהו ואיתרע שטרא ולא מפקי' מיניה מיהו כיון דאיכא מרבוותא ז\"ל דס\"ל דמצי טעין סטראי אפילו בשובר מכת\"י נראה דשטרא מיהו לא קרעי' ליה ואי תפיס מלוה לא מפקינן מיניה ודלא כהש\"ך ז\"ל ס\"ק כ\"ה שנסתפק בזה וגם מדברי תשו' מוהרח\"ש ח\"ב סימן ל\"ה נראה ג\"כ דכל כה\"ג לא קרעי' לשטרא אלא היכא דמבואר בשובר שנפרע חוב שט\"ז בהדייא כיע\"ש.
עוד כתב מרן שם שטר שיש בו נאמנות ויוצא מתחת יד אחר יש מי שאומר שאין מועיל הנאמנות ע\"כ לפי מ\"ש הש\"ך בס\"ק כ\"ז ליתיה להאי דינא אלא לסברת הרא\"ש ז\"ל שכתב מרן בסימן ס\"ה ובש\"ע ס\"ג דשטר היוצא מיד אחר ואינו יודע מי מסרו בידו המלוה או הלוה דאם שניהם מודים שהוא של אחד מהם יעשה כמאמרם ולא חיישינן לקנונייא ואם האחד תובע מהאחר שישבע לו צריך שישבע אמנם לפי' שיטת הרשב\"א בתשובה והיא סברת הי\"א שהביא מרן שם דאפילו שניהם רוצים לא יוציאנו מתחת ידו אלא קרוע דחיישינן לקנונייא לא נ\"מ מידי מדין זה וכתב ולפ\"ז קצת תימא על המחבר דלעיל סימן ס\"ג כתב ג\"כ סברת הי\"מ וכאן כתב רק דברי הרא\"ש כו' עכ\"ל ועיין בתשו' הרדב\"ז הנדפסות מחדש ח\"ב סימן תש\"ץ שהכריע לענין הלכה כדברי הרשב\"א דחיישינן לקנונייא וכתב דהכי מסתברא וכבר הביא דבריו מרן החביב סימן ס\"ה הגב\"י אות ב' ויש ט\"ס בדבריו ובמקום והרדב\"ז כתב ע\"ד הרא\"ש ומתני' הכי דייקא והכי מסתברא צריך לומר כתב על דברי הרשב\"א וכ\"כ בספר חשק שלמה הנ\"מ שם בהגה\"ט אות ה' ובהגב\"י אות א' יע\"ש.
מיהו לע\"ד נראה דאף לדעת הרשב\"א ז\"ל נ\"מ שפיר מדין זה שכתב מרן הכא והוא בטוען המלוה שלא יוציא השליש זה השטר מידו עד שיפרענו הלוה מבני חרי דאית ליה דהשתא תו ליכא למיחש לקנונייא והלוה טוען דישתבע ליה המלוה כל כה\"ג כתב מרן דאף לדעת הרשב\"א אפילו איכא נאמנות בשטר צריך המלוה לישבע כדי לגבות מב\"ח הלוה ואח\"כ יקרע השטר השליש ולא מהני הנאמנות שכתוב בשטר שלא להשביע למלוה לגבות מב\"ח כן נראה לע\"ד נכון וברור ודוק.
עוד כתב מרן שם סי\"א כתב פרעון בעדים נגד שט\"ח ומת המלוה כו' יתברר הדבר בדרישות כו' ועיין למוהריק\"ו בשורש ס\"ז שכתב זו וז\"ל הרי לך בהדייא דאפילו במקום עדים החתומי' על השטר בעינן דרישה וחקירה היכא שיש אמתלאות שהדין מרומה כו' ואע\"ג דבפ\"ב דכתובות גבי מתני' דהעדים שאמרו כת\"י זה אבל אנוסים היינו מוכח דלא בעינן דרישה וחקירה ואפילו במקום שיש לחוש לרמאות ואפי' שהעדים עצמן מכחי' כו' פשיטא דהרא\"ש ידע להדייא סוגייא פי\"ט מינן עכ\"ל ולא ידעתי מאי ק\"ל מאותה סוגייא דהתם ליכא אמתלאה אחרת אלא חזרת העדים שאומרי' אנוסי' היינו מחמת ממון וכיון דמשימים עצמן רשעים תו לא מהימני וכן באומר אנוסים היינו מחמת נפשות כי לית להו מגו לא מהימנינן להו משום טעמא דאינו חוזר ומגיד ומה אמתלאה איכא לומר שיהיו נאמנים כל דלית להו מגו ודוק ועיין עוד בסימן ע\"ז ס\"ו יע\"ש ובמ\"ש הסמ\"ע סימן ע\"ח ס\"ו.
עוד כתב מרן שם סי\"ב וז\"ל אף על פי שיש בשטר נאמנות אינו גובה מהיתו' קטנים כו' וכתב הרב שפתי כהן ס\"ק כ\"ט דאע\"פ שהנאמנות הוא כבי תרי וכן משמע להדייא מדברי הרמב\"ם והמחבר ר\"ס ק\"י עכ\"ל ומשמע דאם כתב ג\"כ נאמנות גם על השובר שכתב כל זמן שאינו כתוב ע\"ג של שטר זה יהא המלוה נאמן כבי תרי דאז לא מהני לא שובר אחר ולא עדים של פרעון כמ\"ש לעיל אז יכול לגבות אפי' מיתומים קטנים דאף כשיגדלו וימצאו שובר או עדי פרעון לא מהני אלא דאפי' הכי נראה דלא מהני לגבות מיתומים קטנים משום דאכתי איכא למיחש שמא כשיגדלו ימצאו עדי מחילה שמחל לאביהם שט\"ח זה או שכתב לו שובר של מחילה דכל כה\"ג מהני לכ\"ע דמחילה מילתא אחריתי היא וכמבואר לעיל ואף אם האמינו בפי' אף נגד עדי מחילה ושובר של מחי' אכתי איכא למיחש שמא ימצאו ראיה שמחל ללוה עיקר תנאי נאמנות זה ופסל עדות שבשטר הנאמנות וכמ\"ש הרב המגיד ברפי\"ב מה' אלו דאפילו יש בו כל תנאי שבעולם הוא אפשרי הבטול וחוששים לו בעודן קטנים יע\"ש מיהו הראנ\"ח ח\"א סי' צ\"ד כתב דאם יש נאמנות מפורש נגד שובר ונגד צררי ונגד טענת שום תנאי נזקקין יע\"ש.
וכבר תמה על דבריו מרן החביב בר\"ס ק\"י הגה\"ט אות ח' שזה נגד דעת רבינו והראב\"ד וה\"ה ומהראיה שהביא הראב\"ד ברפי\"ב מה' אלו מוכח דאין שום נאמנות מועיל נגד יתומים קטנים והצ\"ע יע\"ש ועיין בס' עדות ביהוסף ח\"ב סימן י\"ג שדחה גם כן דברי הראנ\"ח יע\"ש בדל\"ז ע\"ב.
הנה אמת אמת מאחר דאיכא למיחש שמא ימצאו ראיה לפיסול עדי שטר הנאמנות שפסלם המלוה בפניהם ודאי דאין מקום לדברי הראנ\"ח ודוק.
עוד כתב הרב שפתי כהן ז\"ל שם וזה לשונו כתב בד\"מ וזה לשונו כתב הרא\"ש ז\"ל בתשו' כלל ע\"א סי' ה' כו' ור\"ל דאין נאמנות ראובן מועיל לגבי יאודה כו' ולפ\"ז מ\"ש בד\"מ ונר' דה\"ה אם לא טען שפרע ליאודה קודם לכן רק לראובן או ששלחם לו ע\"י אחר אינו נאמן אינו מדוקדק ונר' דה\"ה אם טוען שפרע ליאודה אחר שבא בכוחו של ראובן גובה ראובן בלא שבועה ויאודה צריך לישבע וכמ\"ש הסמ\"ע ס\"ק ל\"ב גבי כשהאמין את המלוה ויורשיו ודוק עכ\"ל. ומכאן תשובה לכל מ\"ש לעיל ד\"ה וראיתי כו' בכונת וביאור דברי תשו' הרא\"ש דליתא לדברי הש\"ך אלא העיקר בביאור דבריו ז\"ל כמ\"ש הש\"ך כאן דאפי' שליח הבא בהרשאת המלוה ומכחו לא מהימן כל שהלוה טוען פרעתיך ולא מהני נאמנות לב\"כ של מלוה אלא לענין שלא יוכל לטעון הלוה פרעתי כבר למלוה או לשלוחו של מלוה אבל כשטוען לב\"כ של מלוה פרעתי לך אז לא מהני הנאמנות שכתב אלא צריך לישבע ללוה שלא פרעו. ובזה מבוארת היא תשו' הרא\"ש ממה שגמגם עליה המש\"ל כמ\"ש דבריו לעיל בריש השורש יע\"ש. ומיהו הרדב\"ז בתשו' הנדפס מחדש ח\"א סי' ש\"ך והביאה הרב עדות ביהוסף ח\"ב סי\"ג חולק על סברת הסמ\"ע והש\"ך הלזו יע\"ש ולפי דבריו עכ\"ל תשו' הרא\"ש על הדרך שפרשנו אותה לעיל ולקמן בע\"ה נעמוד עוד על זה על דברי הסמ\"ע ז\"ל שם.
ובמ\"ש הש\"ך וז\"ל ולפ\"ז מ\"ש הד\"מ ונר' דה\"ה אם לא טעין אין הלשון מדוקדק כו' לע\"ד לפי מ\"ש הוא ז\"ל בשם הסמ\"ע מדוקדק הוא לשון הד\"מ דמעיקרא קאמר הרב דאין נאמנות ראובן מועיל לגבי יאודה הבא מכחו אפי' האמין בפי' אף לב\"כ של ראובן כל דטעין הלוה דפרעו לבאי כח ראובן עצמו הללו דאתו השתא. ושוב סיים וכתב אבל אי לא טעין הכי לבאי כח ראובן עצמן אלא טעין להו שכבר פרע למלוה עצמו מקודם או שפרע מקודם לב\"כ אחרים אז אינו נאמן הלוה בטענה זו דלהכי אהני נאמנות ב\"כ כי היכי דלא לדחיינהו בטענה זו שכבר פרע למלוה עצמו או לב\"כ שבאו כבר והם דברים נכונים וראויים ודוק. ובעיקר הדין שכתב מרן בשטר נאמנות הבא ליפרע מיתומים קטנים עיין להרב פ\"מ ח\"א סי' ס' יע\"ש ובתשו' הר\"ש פרימו אשר בס' כרם שלמה חא\"ה סי' ל\"ג ד\"ץ ע\"ד ד\"ה אתאן כו' עד דצ\"א ע\"ה סוף ד\"ה ותו שמצא מקום לגבות מיתומים קטני' והסכים לזה הרב מוצל מאש ח\"א סי' נ\"ז.
עוד כתב מרן שם סי' ע\"א סי' ג' וז\"ל שטר שיש בו נאמנות ונמצא המלוה כפרן בדבר אחד בעדים בטל הנאמנות ע\"כ ונראה דכ\"ש אם נמצא פיסול לעדות מהפסולים שנתבארו בסימן ל\"ד אלא דהוחזק כפרן נקט לחי' דאע\"ג דלממון אחר נאמן ולא הוחזק כפרן אלא לאותו ממון אפ\"ה בטל לנאמנותו ועיין להרב נ\"מ דקע\"ד ע\"א ד\"ה איברא יע\"ש.
וכתב הש\"ך שם ס\"ק ל\"א בשם הגד\"ת וכ\"כ מרן החביב הגה\"ט אות מ\"ה דאם נעשה כפרן קודם הנאמנות כל מילי דב\"ד קלא אית ליה וסבר וקביל עכ\"ל אמנם הרב ראש יוסף באות ל' כתב דאם אמר הלוה שלא היה יודע שהוחזק כפרן קודם הנאמנו' ומשום הכי האמינו אם המלוה טוען ברי ללוה שכבר ידע ואפילו הכי האמינו והלוה מכחי' בזה נרא' דהשטר בנאמנות ובחזקתו אבל אם אין המלוה מכחישו בבריא אלא אומר דילמא ידעת או מסתמא ידעת אז הלוה נאמן ולא יטול המלוה אלא בשבועה ודבריו צ\"ח.
וכתב עוד הרב ראש יוסף דאם היה מלוה ע\"פ והאמינו הלוה למלוה כב' עדים ואח\"כ נמצא כפרן דבטל הנאמנות ואם יאמר הלוה שפרע אפילו בינו לבין עצמו שהלוה נאמן לומר פרעתי בשבועתו כמו שהיה הדין אם לא האמינו עכ\"ל וכן מתבאר מדברי הגד\"ת דקי\"ט ע\"ב יע\"ש ועיין בדין זה בתשו' הפ\"מ ח\"ב סי\"ב ובתשו' למוהרע\"מ שנדפס מחדש בס' מזבח אדמה דכ\"ה ע\"ב יע\"ש ועיין במה שכתבתי לעיל ד\"ה שכיב מרע שהאמין כו'.
עוד כתב מרן שם בסימן ע\"א סי\"ד וז\"ל שטר שיש בו נאמנות ומנהג המקום שהרבה כותבים נאמנות בלא המלכת הבעלים לשופרא דשטרא והלוה טוען כו' אם העדים כאן כו' אין סומכין על הנאמנו' אע\"ג דכתוב וקנינא מיניה כו' כיון שאין המנהג פשוט בכל המדינה ע\"כ.
הנה מדברי מרן לפום פשטן משמע דאם מנהג המקום הוא לכתוב הכל נאמנות בלא המלכת הבעלים ופשוט בכל המדינה אע\"פ שאין כותבין אותו אלא לשופרא דשטרא אין הלוה יכול לטעון שכתבוהו בלא רשותו ואפילו העדים כאן לא מהני סהדותייהו שכתבוהו בלא רשותו לשופרא דשטרא וכבר זה אין השכל מחייבו דכיון דכל הכותבי' אותו בלא המלכת בעלים אינו אלא משום שופרא דשטרא מה מקום לחייבו ואדרבא אפילו אין העדים כאן הי\"ל להאמינו שנכתב בלא רשותו כיון דמנהג הכל הוא לכתוב כן משום שופרא דשטרא אבל הנראה נכון דכונת מרן ז\"ל לומר דהמבחן לדעת אם כותבי' אותו לשופרא דשטרא או על דעת שיהיה קיים תלוי בידיע' המנהג שאם המנהג הוא שהרבה כותבי' בלא המלכת בעלים ויש מהם שאין כותבים בלא המלכת בעלים אז איכא למימר דאותם שכותבי' בלא המלכת בעלים אינו אלא לשופרא דשטרא דיש להם על מה לסמוך שמה שכתבוהו בלא המלכה הוא מפני שראו שטר אחר שכתוב בו נאמנות והעתיקוהו ממנו וחשבו שהוא שופרא דשטרא אבל כשהכל כותבי' בלא המלכת בעלים ודאי דיש לנו לתלות טפי שמה שכותבי' אותו הוא ע\"ד שיהא קיים ולא לשופרא דשטרא דאין סברא לכתוב תנאי חדש דחיוב נאמנו' בלא המלכת בעלי' משו' שופרא דשטרא אם לא שכיון שהוא דבר פשוט שכל כותב שטר על עצמו מתחייב בחיוב זה לכך כותבים אותו בלא המלכת בעלים הילכך כשמנהג המקום הוא שהכל כותבי' נאמנות בלא המלכת בעלים אז תלינן סתמא דלא לשופרא דשטרא נכתב כי אם ע\"ד שיהא קיים משא\"כ כשאין המנהג פשוט לכתוב הכל נאמנות בלא המלכה אז אם העדים כאן ואומרין שכתבוהו לשופרא דשטרא מפני שראו שטר אחר נאמנים ודוק.
והנה דברי מרן ז\"ל הללו הם ע\"פ התי' שתי' בב\"י סכ\"א ליישב דברי הטור דלא תקשי מ\"ש כאן בשם בע\"הת עמ\"ש הוא עצמו ר\"סי ס\"א ס\"ה בשם תשו' הרא\"ש דהרא\"ש מיירי במקום שהוא מנהג פשוט לכתוב כן בכל השטרות והבע\"הת מיירי שאינו מנהג פשוט בכל השטרות יע\"ש ועיין במה שהק' עליו הגד\"ת בדקי\"ט ע\"ד והש\"ך ס\"ק ל\"ג דבבעה\"ת ובטור כתוב בהדייא שרגילין הסופרים לכתוב בכל השטרות שלא כדברי מרן ז\"ל וליתא דבבעה\"ת אינו כתוב בכל השטרות כי אם בדברי הטור לבד וכבר כתב מוהר\"ש חייון ז\"ל בתשו' סי' ל\"א דס\"ט ע\"ג דכיון דבבעה\"ת אינו כתוב בכל השטרו' אפשר דאף בדברי הטור היה כתוב כן בספרי מרן ז\"ל ומוהרח\"ש בח\"ב סי' ט\"ז דע\"ט ע\"א כתב דמ\"ש הטור כמו שרגילין הסופרים לכתוב בכל השטרות לפי תירוץ זה שתי' מרן ז\"ל אין הכונה שהוא מנהג פשוט בכל הסופרים אלא שקצת סופרים או רובם כותבי' כן בכל השטרות שלהן וקצת הסופרי' אינן כותבי' כן וכעין זה כתב מוהריט\"ץ ז\"ל בתשו' סי' קל\"ד דק\"א ע\"א ועיין עוד שם סי' ל\"ד דל\"ד ע\"ג יע\"ש ועיין עוד בתשו' הרב סי' כ\"ה דע\"א ובתשו' מוהר\"ש גאון בס' משפטי' ישרים סי\"ז דל\"א ע\"ב ובתשו' מוהרח\"ש ח\"ג סי' ס\"ג דצ\"ו ע\"ג ובתשו' מוהרימ\"ט חח\"מ סי' נ\"ד דס\"ח ע\"ב ובס' דרכי נועם ח\"מ ס\"ס י\"ב ובתשו' הרב זרע אברהם חח\"מ ס\"ה דע\"ו ע\"א גם מוהר\"י הלוי בתשו' סי' ס\"ו דקל\"ח ע\"ד כתב ליישב תי' זה שתי' מרן ז\"ל ומה שיש לתמוה עליו מדברי מרן כאן בסי' ע\"א ובתש" + ], + [ + "שורש דין נאמנות שהאמין מלוה ללוה התנה \n הלוה שיהא נאמן בכל עת שיאמר פרעתי כו'. הנה הטור בח\"מ סימן ע\"א כתב שם וז\"ל אבל מלוה שהאמין ללוה שיהא נאמן כו' ומיהו הלוה צריך לישבע שהוא פרוע אפילו בחיי מלוה כיון דלא כתב ליה מהימנת לי בלא שבועה דילמא ה\"ק ליה מהימנת לי לבטולי שטרא וליהוי כמלוה ע\"פ והוי כמאן דטעניה מלוה ע\"פ וא\"ל אידך נתתיו לך דמשתבע אידך שבועת היסת דיד בעל השטר על התחתונה ולכך נאמר שלא יועיל הנאמנות אלא לבטל את השטר אבל לא ליפטר משבו' אם לא שפי' עכ\"ל והם דברי הרי\"ף בפ' הכותב יע\"ש.
והנה מדתלו טעמא משום דבעל השטר ע\"הת להשביע ללוה משמע דס\"ל דאף במוחזק בממון אם אינו זוכה בדין אלא ע\"פ השטר כל שאינו מבורר לשון השטר לזכותו מוציאין מידו דאין ס' לשון השטר הבא לזכותו מוציא מידי ודאי חיובו בדין אע\"פ שהוא מוחזק בממון ועיין בתשו' הרב בני יעקב סימן י\"ב דר\"ך ע\"ד ולכאורה משמע דלא דמי למ\"ש הטור בסי' מ\"ב סי\"ב וע\"כ לא אמרו יד בע\"הש ע\"הת אלא כשהמלוה אינו תפוס משל לוה אבל אם תפס משל לוה ידו על העליונה וכתב מרן הב\"י שם שטעם הדבר פירשו ההגהות בסוף ה' מלוה משום דהא דאמרינן יד בע\"הש ע\"הת היינו משום דהמע\"ה השתא דבע\"הש תפוס הוי אידך המע\"ה עכ\"ל וכ\"כ בש\"ע בהדיא שם ס\"ח יע\"ש הרי דכל שהוא מוחזק בממון דיינינן לשון השטר לסיוע המוחזק ולא אמרינן דידו ע\"הת דאין לומר דחיוב שבועה כי הא דהכא לא חשיב כמוציא ממון וכמ\"ש החבי\"ב שם אות ך' כיע\"ש. דהרי שבועה במקום ממון קאי לענין קי\"ל בפליג' דרבוותא כנודע: וכ\"כ הטור בשם הרא\"ש סימן צ\"ג לענין מיגו לאפטורי משבועה וה\"נ לענין ע\"א מסייעו אמרינן דפטור משבועה כמו ששנים פוטרין אותו מממון ועיין בס' חשק שלמה שם בסימן מ\"ב הגב\"י אות י\"ז יע\"ש.
ומיהו נראה לכאורה דלא קשיא מההיא כלל דהתם שאני שהספק בשטר הוא בעיקר החיוב שביד המלוה דהמחייבו ללוה והפוטרו הוא השט' וכשלשון השטר הוא מסופק ממילא מי שהוא תפוס ידו על העליונה דסמי מכאן זכות לשון השטר המסופק ולא תסייעיה לא למלוה ולא ללוה ממילא מי שהוא תפוס וטוען על שכנגדו שאינו חייב לו מהני חזקתו שפיר שלא להוציא מידו כדין מלוה ע\"פ דעלמא דהמע\"ה ואע\"פ שתפס בעדים והו\"ל חיובו ברור מ\"מ כשטוען בבריא שחבירו חייב לו מהני תפיסתו שפיר אף אם נאמר שלשון השטר אינו מסייעו ועיין למהר\"ש ן' חסון בתשו' אשר לו בס' משפטי' ישרים סימן ח\"ן דס\"א ע\"ב ד\"ה אבל יע\"ש משא\"כ בדין שלפנינו שהספק הוא בעיקר הפיטור לא בחיוב דכי סמינן לשון הנאמנות שבשטר שלא לסייע לשום אחד מהם וכאלו לא נכתב נאמנות ולא שטר ממילא מתחייב הלוה שבוע' היסת למלוה מצד הדין כמלוה ע\"פ דעלמא ואין מקום ללוה ליפטר משבועה אם לא עד שיאמר דהמלוה פטרו בנאמנות זה שבשטר הילכך ידו ע\"הת דכיון דאיכ' למימר דהנאמנות לא נכתב אלא לבטל כח השטר וזה ברור.
וכן ראיתי להלח\"מ ז\"ל בפרקין שכתב ע\"ד הטור והרי\"ף הללו וז\"ל וק' דאדרבא בע\"הש שהוא המלוה והוא המוציא ראוי להיות ע\"הת דהלוה מוציאין ממנו ואפשר לומר בזה מ\"ש מהריק\"ו בשרש ז' דאע\"ג דראובן מוחזק אין חזקתו מועלת מאחר שמכח השטר בא להוציא ולהפקיע ולהסיע דין תורה כו' יע\"ש מבוארים דבריו בזה כאשר כתבנו דמפני שהלוה מוחזק בממון אין מקום לפוטרו ולומר ידו על העליונה כההיא דסימן מ\"ב כיון דהכא חיוב השבועה המוטלת עליו הוא מצד הדין אפילו אם נאמר דלשון השטר אינו מסייע לאחד מהם ודמי ממש לההיא דמוהריק\"ו ז\"ל.
ובכן אני תמיה לכאורה על מה שראיתי למרן הב\"י בסימן מ\"ב סי\"ב דאחר שהביא דברי הראשונים ז\"ל שכתבנו דכל שתפס המלוה מן הלוה ידו על העליונה ולא מפקינן מיניה סיים וכתב במחודשי' ב' וז\"ל ומהריק\"ו כתב בשורש ז' כשהלשון תלוי כו' ואפי' כשהוא מוחזק אם בא להפקיע בשטר מה שהוא מחוייב בדין אומרים יד בע\"הש ע\"הת עכ\"ל כנראה מלשונו ז\"ל דמהריק\"ו חולק בזה ע\"ד הראשונים שכתבו דכל שתפס המלוה מן הלוה ידו על העליונה דלדידיה אפי' במוחזק ידו ע\"הת ובספר בדק הבית תמה ג\"כ על מהריק\"ו ז\"ל אם ראה דברי הני רבוותא איך חילק עליהם והביא לשונו מרן החבי\"ב שם בהגב\"י אות ך' ועיין בס' בני יעקב דל\"ה רע\"א במה שתמה על הפ\"מ בח\"ב סימן ע\"ב יע\"ש.
ולפי האמור ומדובר לא זכיתי להבין דברי מרן דמי זה אמר דמהריק\"ו חולק ע\"ד הראשונים בההיא דאם תפס המלוה לא מפקינן מיניה דשפי' איכא למימר דאף הוא ז\"ל אזיל ומודה לדבריהם ז\"ל. מיהו שניא היא נדון דידיה דכי סמינן מכאן לשון התנאי המסופק שלא לסייע לאחד מב' ממילא יתחייב המוחזק מצד הדין משא\"כ בנדון הראשונים ז\"ל בשטר החיו' המסופק דכי סמינן מכאן לשון השטר ממילא [לא] יתחייב המוחזק במה שבידו וטענתו שאינו חייב לשכנגדו והמע\"ה וכמו כן ק\"ל לכאורה על הרב הגדול מהרימ\"ט ז\"ל בחח\"מ סימן ק\"ח דקי\"ח ע\"ב שהוקשה לו ע\"ד מוהריק\"ו מדברי הראשונים ז\"ל הללו שהביאו הטור ומרן בסימן מ\"ב וכתב וז\"ל וכבר עמדתי על דבריו במ\"א וכתבתי דטעמא דמהריק\"ו ז\"ל דשאני הכא דכשותפין נינהו כל בני העיר במסיים אע\"פ שצריך להוציא הממון עכשיו לא מקרי ראובן מוחזק טפי משאר בני העיר וכיון דכל ענייני מסים לפי ממון נגבית הרי ממון כולם בחזקת שעבוד בשוה הוא ולא כל המיגו דשמעון לפטור ממונו ולחייב ממון אחרים והבא להוציא החזקה זו מכח לשון השטר והלשון מסופק אין שומעין לו כו' ועוד איכא טעמא אחריתי דכיון שהספק בלשון השטר ואין לתופס טענת בריא כגון ההיא דמספקא לן אי אותו הפדיון בכלל ענייני צדקה או בענייני שאר מסים לא מצי ראובן מחזיק מספק דהו\"ל תפיסת ספק לאחר שנולד הספק כמ\"ש מהריק\"ו בשורש צ\"ד ובמ\"א כו' ויש להביא ראיה מדברי הרי\"ף בפרק הכותב כו' עכ\"ל. ולפי מה שכתבתי לא היה לו צורך לזה דבלא\"ה אינו דומה נדון מוהריק\"ו לנדון הראשונים ז\"ל דהתם הספק הוא בעיקר החיוב והפיטור ולכך יד המוחזק על העליונה משא\"כ בנדון מהריק\"ו שאין הספק בעיקר החיוב אלא בפיטור לבד הילכך הבא ליפטר מתוך לשון השטר ידו על התחתונה דהו\"ל כבריא בחיובא וספק בחזרה דמוציאין מידו וכמדובר.
ותו ק\"ל במ\"ש ז\"ל ועוד איכא טעמא אחריתי כו' דלמה זה יחשב ראובן הלז כתופס לאחר שנולד הספק כיון דהוא תפוס ועומד בשלו מאז ומקדם עד שלא בא החיוב הזה של פדיון שבויים והרי מהריק\"ו בשורש צ\"ד בנדון שלו שאמר השכיב מרע לשון אני מניח לפ' כך וכך ואפליגו רבוותא אי מהני לשון זה כלשון מתנת ש\"מ כתב דאם אותו פ' קדמה תפיסתו למיתת המצוה הו\"ל תפיסה מקודם שנולד הספק ומהני תפיסתו להוציא מחזקת היורשין כיע\"ש וא\"כ ה\"נ דכוותא בנדון הרב ז\"ל וכעת דבריו צל\"ע.
וכבר ראיתי להסמ\"ע בסימן מ\"ב ס\"ח סקכ\"ג שתמה ע\"ד מור\"ם בס' המפה שכתב דלפי דברי הראשונים ז\"ל שכתבו דכשלשון השטר מסופק בחיובו אם תפס מלוה לא מפקינן מיניה כ\"ש בשובר שביד הלוה דהלשון מסופק דלא מפקינן מיניה כיון שהוא מוחזק דעומד בשלו מאז ומקדם ותמה עליו הסמ\"ע דלא דמי שובר לההיא דדברי הראשונים ז\"ל דהתם עיקר החיוב בספק ולהכי מהני תפיסה משא\"כ בשובר דמסופק שעיקר החיוב ברור והספק הוא בפיטור דכל כה\"ג איכא למימר אין ספק מוציא מידי ודאי והביא ראיה מדברי הטור והרי\"ף ז\"ל שבסי' זה יע\"ש. והן הן הדברים האמורים ככל אשר כתבנו. שוב התבוננתי בדבר וראה ראיתי דההיא דסי' מ\"ב נמי דמי ממש לההיא דמהריק\"ו ז\"ל דשפיר מדמי להו אהדדי מרן בבד\"ה ומהרימ\"ט שהרי לפי דברי הראשונים שכתבו דאפי' תפס מטלטלין בעדים לא מפקינן מיניה עכ\"ל דהיינו משום דמסייעינן לתופס בלשון השטר דאי לא היכי מהניא ליה תפיסתו דלדידהו ז\"ל האי תפיסה היינו אפי' תפס שלא ברשות כמ\"ש הרב בני שמואל בסי' ל\"ז ואי לא דמסייעינן ליה בלשון השטר לא הוה מהניא ליה תפיסה בטענתו לבד כמ\"ש הרב הנז' בפשיטות שם וכיון שכן ק\"ל למרן בבד\"ה ולמהרימ\"ט ז\"ל שפיר לדברי מהריק\"ו מאי אהניא ליה תפיסתו זו שלא ברשות שהוא מחוייב בבירור במה שתפס בהדיא ופיטורו בלשון השטר הוא בספק ודוק. איברא דאכתי דברי הרי\"ף ומהריק\"ו הללו נראין כסותרין למ\"ש הטור סי' ל\"ד ס\"ו דשובר שנכתב סתם פ' פרע לפ' מבטל כל שטר שיש לו עליו ומרן ב\"י שם ובסי' מ\"ג הביא תשו' הרבה מהרא\"ש והרשב\"א דסוברי' דיד בע\"הש על העליונה אע\"פ שעיקר החיוב מבורר והביאן בשולחנו סי' מ\"ג סכ\"ג וסכ\"ו וסכ\"ז והביא עוד תשו' להריב\"ש בסי' ת\"ד כיוצא לאלו דיד בעל השובר על העליונה ובתשו' הנז' דחה הריב\"ש בתוך דבריו ראיית מהריק\"ו שהביא מההיא דפ' הכותב כיע\"ש. וכבר עמד בזה הלח\"מ בפרקין והצריכו עיון יע\"ש. ומה שתירץ לזה הרב בני שמואל שלא יהיו דברי מהריק\"ו סותרי' ודברי הראשונים הנזכרים דבנדון השבויים מוחזקים ובא זה להוציאן מחזקתן הם דברים תמוהים כמ\"ש הרב נ\"מ בדל\"א ע\"א ד\"ה וכל זה יע\"ש.
וכן מה שתירץ ה\"ה מוהרימ\"ט בחח\"מ סימן ק\"ח דקי\"ח ע\"א דשאני נדון מוהריק\"ו ז\"ל דשני השותפים חשובים מוחזקים אכתי דברי הרי\"ף שהביא הטור בדין שלפנינו אינן מתיישבים בזה כמבואר ותירוצו הב' שכתב דנדון מהריק\"ו והרי\"ף חשיב תפיסת ספק לאחר שנולד הספק זה לא יכולתי להולמו וכמ\"ש לעיל דכיון שזה תפוס ועומד בשלו מאז ומקדם עד שלא בא לכלל ספק חיוב למה לא יחשב תפוס מקודם שנולד הספק.
ושוב ראיתי להש\"ך בסי' מ\"ב סקי\"ח שתירץ גם כן כדברי מהרימ\"ט הללו וכתב שהאריך בזה בספר תקפו כהן וכעת אין ספר זה מצוי בידי גם מה שתירץ לזה הרב נתיבות משפט בד\"ל ע\"ד וז\"ל דבההיא דשובר תרוייהו מכח שטרא קאתו שהנושא בא מכח שטר הלואתו והלוה בא מכח שוברו ואינו צריך לשובר אלא לבטל כח השטר ההלואה שאם היה המלוה תובעו ע\"פ היה נשבע היסת ונפטר נמצא שהמלוה הוא בעל השטר האחד ומחמתו הוא שהוצרך הלוה לסייע עצמו משוברו וכיון שכן ראוי הוא שתהיה יד המלוה ע\"הת. אבל הכא בענין מלוה שהאמין ללוה שהמלוה תובעו שבועה מכח הדין אף בלא שום שטר וכשאר מלוה ע\"פ והלוה רוצה לפטור עצמו מכח שטר הנאמנות אין ספק שהוא נקרא בע\"הש וידו על התחתונה אע\"פ שהוא מוחזק בנכסים ומטעם זה עצמו נתן מהריק\"ו בנדון שלו דין בע\"הש לזה המוחזק שפוטר עצמו מכח שטר כיון שהאח' תובעו מכח הדין והוא רוצה לפוטרו בלא כלום מכח הפיטור שכתב לו ולכך ידה ע\"הת אע\"פ שהיא מוחזקת בנכסים עכ\"ל. ואין בזה כדי שבועה לע\"ד דלמה זה יגרע כח התובע בשטר חיוב ברור שבידו והנתבע רוצה ליפטר עצמו בשובר מסופק שבידו אע\"פ שנכתב לבטל כח השטר טפי מתובע את חבירו מכח הדין לבד והנתבע בא ליפטר עצמו בכח שטר הפיטור המסופק שבידו שנכתב לבטל כח הדין כי לע\"ד דא ודא חדא היא ואין ביניהם כמלא נימא וכי היכי דבשובר המסופק שנכתב לבטל כח השטר אמרינן יד בעל השובר על העליונה ה\"נ אית לן למי' בשוב' שנכתב לבטל כח הדין.
עוד כתב הרב נ\"מ דז\"ל ועוד י\"ל דכל היכא דכתב לה פיטור לפנים משורת הדין בנאמנות דהכא ובנדון מהרי\"ק וכההיא דר\"פ הכותב ראוי להקרא לבא מכחו בעל השטר ולתפוס הפחות שאפשר לתפוס ממנו שחזקה אין אדם מוותר כל כך משלו. אבל בשובר שלא כתב שום דבר לפנים משורת הדין אלא שכתב לו שובר ממה שפרע לו כל שיש ספק בדבר כמה פרע לו או מאיזה זמן הוא וכיוצ' חזר הדין לקרוא למלוה בע\"הש שהוא המוציא ועליו הראיה. ושוב כתב וז\"ל וכ\"ז איננו שוה לדברי הריב\"ש בתשו' סימן ת\"ד שאחר שכתב כל הני דוכתי שנראה מהם שיד בע\"הש ע\"הע כתב ואע\"ג דבפרק הכותב קרי לאשה יד בע\"הש ע\"הת התם הוא מפני שהבעל נקרא מוחזק בתקנת חכמים והוא שבא להפקיע מזכותו בשטר זה ידו על התחתונה אבל בע\"ח אינו מוחזק דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ע\"כ נראה מדבריו בפי' דבהני דוכתי בר מההיא דהכותב יד המוצי' מחבירו ע\"הת כו' אך מה שיש לתמוה על הריב\"ש הוא שכפי דבריו אין מקום לדברי הרי\"ף כלל עכ\"ל יע\"ש.
ואין ספק דזה שכתב הרב דכל זה איננו שוה לדברי הריב\"ש כו' הוא מפני שאם הריב\"ש היה סבור כחילוק זה דכל היכא דכתב לחבירו פיטור לפנים משורת הדין ראוי לתפוס הפחות שאפשר לתפוס ממנו אפילו שחבירו יהיה מוחזק א\"כ כשהוק' לו מההיא דפרק הכותב למה לו להרב ז\"ל לומר דשאני הת' שהבעל נקרא מוחזק בתקנת חכמים כו' ולא הול\"ל אלא דשאני התם דכיון דהבעל כתב לה פיטור לאשה לפנים משורת הדין ראוי לתפוס הפחות שאפשר לתפוס ממנו ואפילו יקרא האשה מוחזקת משא\"כ בנדון הרב דאותה מחילה כיון שנכתבה לפשר דבר על דין ודברים שהי\"ל לנמחל עם המוחל לאו לפנים משורת הדין הוא ולהכי יד הנמחל על העליונה ומדהוצרך הרב ז\"ל לומר דההיא דפ' הכותב הוא משום דהבעל נקרא מוחזק מבואר דס\"ל דאפילו בפוטר את חבירו לפנים משורת הדין כל שהוא מוחזק הנמחל על העליונה ושלא כדברי הרי\"ף ומוהרי\"ק ז\"ל והוזקקתי לזה מפני שראיתי להרב בני יעקב בדל\"ו ע\"ב וג' תריץ יתיב כתירוץ הרב נ\"מ וכתב ובהכי דברי הריב\"ש סלקי' כהוגן שהוקשה לו ההיא דפרק הכותב ויישב דהתם הוי לפי שהוא זוכה בתקנת חכמים והיינו היא גופה מ\"ש דכיון דבלא תנאי הוא זוכה נמצא דהוי היא המוציאה ממנו משא\"כ בנדון דידיה דהדבר הוא שקול ואין לזה חזקה יותר מזה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כמ\"ש שם וה\"ה לכל מילי דדמייא לההיא דפרק הכותב ואזיל ומודה בהא הריב\"ש כההיא דמוהרי\"ק והרי\"ף כו' והרב נ\"מ כתב דכל זה איננו שוה לדברי הריב\"ש כו' ולע\"ד רב המקום ביניהם דיש מקום לדברי הרי\"ף ז\"ל אף כפי דברי הריב\"ש עכ\"ל.
ולפי האמור אין מקום לדבריו ואם כדבריו מה לו להריב\"ש לומר דהתם שאני דהבעל נקרא מוחזק וכמדובר והוא ז\"ל הבליע בנעימה דברים אלו לפי דרכו מדברי הריב\"ש ומדברי הנ\"מ אמנם דברי הריב\"ש אלו דחקן להרב נ\"מ לפי דרך זה וכמובן. ולע\"ד מלבד דתירוץ זה לא ניתן ליאמר לפי דברי הריב\"ש ז\"ל וכמ\"ש הרב נ\"מ עוד זאת תירוץ זה דחוי מעיקרו הוא בישוב דברי מוהריק\"ו שהרי בנדון דידיה נמי מבואר מדבריו בריש התשובה דאותה מחילה שמחלו שמעון ולוי לראובן שיפרע בענייני צדקה שוה בשוה עמהם ולא לפי ממונו אלא בתורת חסד ולפנים משורת הדין כתבו לו כן אלא משום דין ודברים שהיה לו עליהם על חלק השותפות כתבו לו כן וכמ\"ש בהדיא שם וז\"ל אנחנו ח\"מ באנו בפשרה עם ראובן כו' וכן מבואר בדברי הרב נ\"מ אף כי לדברי מוהרימ\"ט בח\"מ סימן ק\"ח לא משמע הכי כיע\"ש. ואם הדבר כן אין מקום לתירוץ זה גם מהראיה שהביא מוהריק\"ו מההיא דר\"פ הכותב לפי דברי הראב\"ד בפכ\"ג מה' אישות והר\"ן שם מבואר דסילוק הבעל לא מצד עצמו עשאו הבעל לפנים משורת הדין כי אם ע\"פ תנאי זה נשאת האשה לו וכ\"כ מהרימ\"ט בח\"א סימ' מ\"ה אלא שהתוס' בפרק חזקת ופרק הכותב כתבו שהבעל עשאו מעצמו ועיין להרב בני יעקב דע\"ה ע\"ד.
ובכן מ\"ש עוד שם הרב בני יעקב בדל\"ז ע\"א ד\"ה ועדיין דהרשב\"א והרד\"ך ז\"ל באותה תשובה שהביא מרן ב\"י בס\"סי ס\"ה דהאומר לחבירו שטרי מחול לך הקטן מחול לך ולא הגדול דיד הנמחל ע\"הת משא\"כ באומר שטר לך בידי פרוע דהגדול פרוע כו' דהם ז\"ל אזלי בשיטת מוהריק\"ו והריב\"ש יע\"ש לפי האמור דאף מוהריק\"ו אמרה למילתיה אף במחילת העשויה דרך פרעון ולא בתורת חסד לפנים משורת הדין אין מקום לדבריו ז\"ל בזה ועיין בתשו' הרב תורת חסד בס\"סי צ\"ח שגם הוא ז\"ל ייחס ג\"כ דעת הרשב\"א בתשו' הנז' עם דברי מוהריק\"ו וכמ\"ש הרב בני יעקב ולא כן אדמה לע\"ד וכמדובר.
וראיתי עוד להרב ז\"ל שכתב על מה שהקש' הלח\"מ לדברי הרי\"ף דפרק הכותב שנראין דבריו כסותרין למ\"ש הפוסקים בסימן נ\"ד דיד בעל השטר על העליונה כתב הוא ז\"ל דל\"ק לדעתו לפי שהרי\"ף אזיל בשיטת הרשב\"א בתשו' הנז' כדמוכח מדבריו בפי\"ן דקל\"ב גבי ההיא דאיבעיא לן בבריא היאך ולא איפשיטא ופסק דלא מבטלינן שטרא מספק עכת\"ד ז\"ל יע\"ש ואין זה מחוור לע\"ד שהרי מבואר מדברי הנ\"י שם דגריס בדברי הנ\"י שם דגריס בדברי הרי\"ף איפכא דמבטלינן שטרא ולא מפקינן מיתמי דאוקי ממונא אחזקתיה וכן כתב מהרימ\"ט בח\"א סימן קי\"ט והרב גופיה לקמן סי' קצ\"א יע\"ש וצ\"ע.
עוד ראיתי שכתב ז\"ל וגם מה שהקשה הלח\"מ לדברי הטור בסי' ע\"א שכתב בדברי הרי\"ף דפרק הכות' נראה לתרץ דשאני התם בענין נאמנות דאיכא ריעותא במילתא מדלא פי' נאמנות לגמרי בלא שבועה משמע דלא האמינו אלא לבטל כח השטר אבל קריא' ע\"פ ודאי לא האמינו ואע\"פ שהלשון קצת מגומגם זהו עיקר הכונה והכל מתוקן עכ\"ל. ואין לזה כדי שביעה דגם בכותב בשובר שביד הלוה שפרע לו דינרים סתם ולא פי' שפר' לו כל חובו אית ביה ריעותא ואפ\"ה כתבו הפוסקים דיד בעל השובר על העליונה. גם אם כדבריו ז\"ל היאך כתב דהרי\"ף כתב כן לפי שיטתו בההיא דפרק י\"נ כי לפי דבריו הללו אפילו החולקים על הרי\"ף בההיא דפרק י\"ן ופסקו דמבטלינן שטרא דאוקי ממונא אחזקתיה הכא מודו לדברי הרי\"ף משום דאיכא ריעותא בשטרא ומפקינן מיד המוחזק וכמ\"ש הוא ז\"ל לדעת הטור ואיך כתב הוא ז\"ל דבריו סותרין זה לזה בתוך כ\"ד וי\"ל ודוק ומה שיש לעמוד ע\"ד הרב הנז' במ\"ש עוד שם עמ\"ש בסימן קצ\"א אכתוב לקמן בע\"ה. ואיך שיהיה אכתי לא מצינו מנוח אשר יטב למה שהקשה הלח\"מ שדברי מוהריק\"ו והרי\"ף נראין כסותרין לדברי הפוסקים שכתב הטור ומרן בסימן מ\"ג ונ\"ד דיד בעל השטר על העליונה.
וראיתי להש\"ך בסימן מ\"א סקמ\"ה דמדברי הרי\"ף לק\"מ דהכא כיון שהנאמנות כתוב בשטר של לוה והמלוה הוא שמוציא השטר מסתמא לא המניה אלא לבטולי שטרא ולא לענין תביעה בע\"פ עכ\"ל ובסימן מ\"ב סקי\"ז כתב וז\"ל ולק\"מ דלעולם אמרינן יד בעל השובר על העליונה לבטל שטר שכן דרך לכתו' שובר לבטל שטר אבל אחר שנתבטל השטר א\"כ הו\"ל בעל השובר לענין תביעה בע\"פ בעל השטר ושפיר אמרינן גביה יד בעל השטר ע\"הת לענין דצריך לישבע יע\"ש וכונת הרב ז\"ל בשני המקומות לחלק בין נדון הרי\"ף למ\"ש הפוסקים בסימן נ\"ד דיד בעל השובר על העליונה בשני חילוקים חדא דשניא היא נדון הרי\"ף דכיון דזכותו של בעל השובר שהוא הלוה אינו יוצא מתחת ידו ככל שובר דעלמא אלא הוא יוצא מתחת יד המלוה בשטר חיובו של הלוה שבידו מש\"ה תפסינן לשון הנאמנות בפחות שבלשונות ושלא האמינו אלא לבטולי שטרא דוקא ולא לפוטרו משבועה אף מתביעה בע\"פ דמסתמא אם היה לו יפוי כח כזה היה כותב ומוסר זכותו בידו של לוה בשטר בפני עצמו ולא היה בידו של מלוה כיון דבידו לכבוש השטר ולתובעו בע\"פ אלא משום דקושטא הוא שלא האמינו אלא לבטולי שטרא לבד מש\"ה הניחו בידו וברשותו של מלוה משא\"כ בההיא דשובר שביד הלוה דכיון דהלה מוציא זכותו בידו כל דאיכא למתלי בזכות בעל השובר תלינן דהבא להוציא ממנו ידו ע\"הת זו היא כונת הרב במ\"ש בסימן זה אמנם בסימן מ\"ב עלה לחלק באופן אחר דשאני נדון הרי\"ף ז\"ל דנאמנות לבטל כח השטר לבד עם הנאמנות שלא להשביעו אפילו בטענת דבע\"פ הם שני עניינים נפרדים ולאו אורח ארעא למכתב שובר אלא על תביעה שבשטר לא על תביעה דבע\"פ שאינו יכול לחייבו בתביעתו בממון אלא שבועת היסת בעלמא הילכך כל שלא פי' בהדיא שפוטרו אף משבועה ידו ע\"הת דהו\"ל כטוען תמורת המנהג שאין כותבין שובר לזה זה נראה ברור בכונת הרב ז\"ל.
והדברים נכונים וראוים למי שאמרן אף כי לשונו של הרי\"ף והטור מגומגם קצת לפ\"ז דכל כי הא הו\"ל לפרש דמה\"ט דיינינן ללוה דין בע\"הש ע\"הת אע\"פ שהוא מוחזק מ\"מ אין זה מן הקושי כמובן ומ\"מ אכתי דברי מוהריק\"ו לא נתיישבו בזה דנדון שלו הוא בשובר שביד המוחזק ובא לבטל כח הדין כדרך כל שובר דעלמא ואפ\"ה כתב דאין ס' לשון השובר פוטרו למוחזק מחיוב שהיה לו מכח הדין וזה נראה הפך דברי הפוסקים בסימן נ\"ד.
והש\"ך בסימן מ\"ב סקי\"ח כתב דלא פליג מהריק\"ו עם דברי הפוסקים הנז\"ל דמהריק\"ו מיירי בשאינו טוען השותף בריא שפטרו אף מפדיון שבויים כמו שפטרו מצדקה ופוסקי' הנז' מיירו בשטוען הלוה בריא דהשובר קאי לכל מילי כו' יע\"ש וכ\"כ הרב פ\"מ בח\"ב סימן ע\"ב דקל\"ו ע\"ב וכתב דבזה יתורץ גם כן מה שהקשה הסמ\"ע דדברי הרי\"ף והטור בסימן ע\"א פליגי בההיא דסימן מ\"ב לפי דברי מור\"ם בספר המפה ולפי האמור לק\"מ דבסימן ע\"א מיירי הרי\"ף והטור בדטעין המלוה בריא דלא פטרו משבועה יעויין שם.
וראיתי להרב בני יעקב בדל\"ו ע\"א ד\"ה והנה כו' שתמה ע\"ז דחילוק זה לא שייך אלא אי הוה אתינן לאקשויי אמוהרי\"ק הוא דבכל דוכתא אמרינן דהיכא דיד בעל השטר על התחתונה אם תפס לא מפקינן מיניה ואלו מדברי מוהרי\"ק משמע דאפילו ידו ע\"הת אי תפס מפקינן מיניה וכפי קושיא זו שייך שפיר חילוק זה בין טוען בריא לטוען שמא אבל אין כן הקושיא דאדרבא אעיקרא דדינא קשיא עליה דלמה זה כתב דזה הוא בע\"הש וידו ע\"הת הרי אדרבא יד האחרים כו' והם בעלי השטר כדמשמע מדברי הנך רבוותא ז\"ל. גם מ\"ש דלפי זה מתורץ מה שהקשה הסמ\"ע אחרי המחילה נמי הא ליתא ואף כפי חילוקו אכתי קשה קושיית הסמ\"ע והרי כפי דברי כל הנך רבוותא אדרבה יד בעל השטר הוא המלוה הבא להוציא מידו וכן בנדון הרי\"ף ז\"ל נמי כיון דאיכא ספקא הול\"ל דאפילו משבועה פטרו ואם כן כפי קושיא זו מה שייך תירוצו והרי אפילו אם המלוה טוען בריא אכתי ספקא הוי וכיון שהלוה מוחזק אמאי אמרינן שיתחייב שבועה כו' שהרי גם בטוען בריא כגון ההיא דספל וקפל אמרינן דאין מוציאין מיד הלוה כיון דספקא הוי אלא דמ\"מ כיון דתפס לא מפקינן מיניה כו' וכיון שכן למה זה הרי\"ף דן את הדין לומר שהוא חייב שבועה והרי נמצא שאנו מוציאין עתה לכתחילה מלוה כיון שהלשון מסופק ולקו' זו לא יעלה ארוכה במ\"ש הרב הנז' עכ\"ל.
ולע\"ד דברי הרב פ\"מ מבוארין בטעמן ואין מקום למה שתמה עליו בזה דשפיר תריץ יתיב עיקר קו' זו דברי מהרי\"ק ז\"ל ע\"פ חילוקו שחילק בין טוען בריא לטוען שמא דודאי כל שלשון השטר של החיוב ברור וכן אם נתחייב מכח הדין דהדין המחייבו ברור אף ע\"פ שלשון השובר והפיטור מסופק דיינינן לשון השובר והפיטור לתועלת המוחזק וחשבינן למוציא ממנו בעל השטר לומר שידו ע\"הת מיהו היינו דוקא כשהמוחזק טוען בריא דידע בנפשיה שפטרו לגמרי ופי' לשון השובר והפיטור הוא כדבריו כל כה\"ג דוקא דיינינן למוציא ממנו בע\"הש וידו ע\"הת שלא להוציא מיד המוחזק דבריא ליה בחייובא ובריא ליה בפיטורא אע\"ג דלדידן מספ\"ל בפי' לשון הפיטור כיון דלדידיה דמוחזק בריא ליה שהפירוש בדבריו אין כח מידינו להוציא מידו אמנם כשהמוחזק הוא לא מצי טעין בריא בפי' לשון הפיטור כנדון מהרי\"ק והרי\"ף ואדרבא המוציא ממנו טוען בריא שלא פטרו מעיקר חייובו הברור אלא מהמובן מלשון הפיטור בפחות שבלשונו כל כה\"ג ודאי דיינינן לשון השטר לתועלת המוציא וחשבינן למוחזק בעל השטר וידו ע\"הת כיון דלא מצי טעין בריא בפיטור חייובו דהו\"ל בריא בחייובא וספק בחזרה וכיון שעיקר סמיכתו לפטור את עצמו מחייובו הברור הוא באומרו שלשון השטר פוטרו הרי לשון השטר מסופק לכל וברור אצל המוציא להפך שפי' לחייוב ולא לפיטור הילכך ידו ע\"הת ומוציאין מן המוחזק זה נ\"ל ברור בכונת דברי הפ\"מ והן הן דברי הש\"ך ז\"ל.
ומ\"מ נלע\"ד ברור דתירוץ הש\"ך והפ\"מ הלז אזיל בשיטת הרא\"ש דס\"ל בעלמא בכל ספק דין או מציאות אם תפס שלא ברשות דהיינו שלא בא לידו של תופס בתורת פרעון אלא דרך שאלה ופקדון לא מהני תפיסתו עד שיטעון בריא וכמו שביאר זו הרש\"ך בתשו' סי' ל\"ו אמנם לדעת רבינו והראב\"ד והרי\"ף והטור ור\"ש בר ברוך שהביא בע\"הת דס\"ל דתפיסה אף שלא ברשות ואפי' לאחר שנולד הס' מהני כ\"ש בנדון מהרי\"קו דמהני אפי' טוען שמא כיון שבעל השובר תפוס מאז ומקדם קודם שנולד הספק ואפילו אי חשיב תפוס לאחר שנולד הספק כמ\"ש מהרימ\"ט הא מהני לדידהו ז\"ל.
עוד ראיתי להרב בני יעקב שם דל\"ו ע\"ד ד\"ה גם כו' עמד מתמיה עמ\"ש עוד הרב פני משה במ\"ש עוד שם שדברי התוס' דפ' הכותב שכתבו דר\"א פליג אאביי ולדידיה לא אמרי' יד בע\"הש על התחתונה בההיא דדין ודברים אין לי בנכסיך להפסיד לאשה שדבריהם סותרים למ\"ש בפ' גט פשוט דקס\"ו ד\"ה רישא כו' דר\"א נמי אית ליה יד בע\"הש ע\"הת ומפני זה כתב שמפרש פי' אחר בדברי התוס' דר\"פ ככותב כו' וכתב עליו דאי משום הא לא אירייא דאפי' אם נפרש דס\"ל דפליג אאביי ודאי לא פליג בכל דוכתא כו' אבל הא ודאי קשיא דא\"כ התוס' חולקים על הרא\"ש והטור ורוב הפוס' יע\"ש ואני אומר ותמיהתו זאת אדמתמה על הר' פ\"מ יתמה על מהרי\"קו בשורש ז' שכתב כדברי הפ\"מ והכריח דר\"א לא פליג אאביי כדמוכח מההיא דגט פשוט ודוקא הכא קאמר ר\"א הכי משום דבמאי דמשני אביי ק' עדיין מה שהק' בש\"ס עליה יע\"ש ולפי מ\"ש הרב בני יעקב אין שום הכרח מההיא דגט פשוט לומר דר\"א לא פליג הכא אאביי וכמדובר וכבר תמה על מהרי\"קו בזה מהר\"ש ן' חסון בתשו' הובאה תשו' בס' משפטים ישרים סי' ח\"ן והכריח דר\"א ודאי לא פליגי אאביי מההיא דאיבעייא לן אי עד עולם דוקא וכמ\"ש הר' בני יעקב יע\"ש וע\"ע להרב עדות ביעקב סימן ע' דקפ\"ג ע\"ד ד\"ה אם כו' שגם הוא ז\"ל דחה ראית מהרי\"קו מההיא דגט פשוט וכמדובר יע\"ש וכ\"כ ג\"כ הר' תורת חסד סי' צ\"א דס\"ו סע\"ד יע\"ש ועיין עוד במ\"ש הר' בני יעקב בשם הראנ\"ח בכונת דברי התוס' דפ' הכותב יע\"ש וכדבריו כתב ג\"כ הר' ח\"ה יע\"ש ועיין למהר\"ש ן' חסון בתשו' הנז' ולהר' תורת חסד בסימן צ\"א.
וראיתי להש\"ך שם שכתב עוד וז\"ל וכן הריטב\"א שהביא הנ\"י מודה דאמרינן בשובר ידו על העליונה כיון שהוא מוחזק ולא פליגי התם אלא בכתוב בו דינרים דלא דיינינן דינרים טובא משום דלשון דינרי' משמע רק ב' כמ\"ש ה\"ה והמחבר ז\"ל בסי\"ב תדע דאל\"כ למה הביא הנ\"י שם פלוגתייהו בברייתא דדינרים הו\"ל לכתוב כן לעיל מיניה במתני' דזוזי ק' דאינון ל' סלעים אלא ודאי כמ\"ש ע\"ש עכ\"ל ואשתמיטיתיה להר' עיקר דברי הריטב\"א בחי' לכתובות והובאו דבריו בש\"מ בפרק הכותב והביאן ג\"כ הרב נ\"מ דל\"א ע\"א והר' עדות ביעקב בדקפ\"ד ע\"א שכתב וז\"ל אבל כשיש שובר לשון סתום שסובל ב' משמעיות והרי הוא מסופק אם נמחל החוב בלשון ההוא דכ\"ע יד בעל השובר ע\"הת ויד בעל החוב על העליונה כיון שחייובו ברור וכדאמר אביי הכא ור\"א נמי מודה ליה בהכי עכ\"ל הרי שכתב סתמא דכל שיש בשובר לשון שסובל ב' משמעיות כו' ולא נקט דינרים דוקא וכמ\"ש הש\"ך דדוקא בדינרים אמרה הריטב\"א למילתיה דליתא ולפ\"ז בשובר שכתוב שקיבל בע\"ח זוזי ק' דאינון ל' סלעים דיינינן נמי דל' סלעים גרועים קאמ' דשוה ק' זוזי ולא שחזר בו דקאמר ק' זוזי דאינון כ\"ה סלעים דיד בעל השובר על התחתונה כיון שחייובו ברור ואע\"ג דטעין בריא בעל השובר שנתן לו ל' סלעים כדמשמע מפשט דברי הריטב\"א ודלא כהש\"ך.
ומ\"מ אף לדעת הריטב\"א מבואר יוצא מדבריו דדוקא בכה\"ג שלשון השובר מסופק הוא דאמרינן דיד בעל השובר ע\"הת אבל כשלשון השובר הוא ברור והספק הוא בענין אחר כאותה שכתבו הפוסקי' והביאן מרן בש\"ע סי' מ\"ג סכ\"ד וסכ\"ה וסכ\"ו וסכ\"ז אף לדעת הריטב\"א יד בעל השובר ע\"הע וכמ\"ש הרב בני יעקב בדל\"ז ע\"ג ד\"ה איך שיהיה כו' ונמצא לפ\"ז דהריטב\"א לא נחלק על שאר הפוס' בזה אלא בשובר שכתוב בו דינרים סתם דלדעת הריטב\"א דיינינן דתרתי דינרים קאמר ולדעת שאר הפוסקים טובא משמע ונמחל כל הדינרים שבחוב וכן אם היה כתוב בשו' למעלה קפל ולמטה ספל חיישינן דזבוב מחק רגל הקוף וספל דקאמ' היינו קפל ודלא כמרן ב\"י שכתב בסי' מ\"ב שכתב דכל כה\"ג בשובר ידו ע\"הע דזהו לשיטת החולקי' על הריטב\"א אבל לדעת הריטב\"א יד בעל השובר ע\"הת כיון דהספק הוא בלשון השטר דכתוב ספל וקפל וכן אם היה כתוב ק' זוזי שהם סלעים ל' לדעת הריטב\"א דיינינן דה\"ק סלעים ל' גרועים שהם זוזי ק' אמנם לדעת החולקי' על הריטב\"א וגם הרא\"ה והנ\"י בההיא דדינרי' כמ\"ש מרן ב\"י בסי' מ\"ב דיינינן לשון השטר בחזרה דמעיקרא קאמר זוזי ק' וחזר בו ופי' שאינו כן אלא דאינון סלעים ל' דיד בעל השובר על העליונה כיון שהוא תפוס בממון ומבואר הוא דלדעת הריטב\"א אפי' בדטעין בריא בעל השובר לא צייתינן ליה כיון שחייובו ברור ולשון השובר שבידו הוא גרוע ונסתר מחמתו אמנם דלדעת החולקים על הריטב\"א דוקא בדטעין בריא בעל השובר הוא דצייתינן ליה אפילו כשלשון השטר גרוע וסתום אבל אי לא טעין בריא ודאי דידו ע\"הת דאז הו\"ל בריא בחייובא וס' בחזרה וכמ\"ש הש\"ך ליישב דברי מהרי\"קו שלא יחלוק עם שאר הפוסקים וכן כל הדינים שכתב מרן בסי' מ\"ג אע\"פ שהספק אינו בלשון שבשטר ושבשובר דוקא בדטעין בריא הוא דלא מפקינן מיניה דאי לא הו\"ל בריא בחייובא וספק בחזרה כנלע\"ד ברור.
ודרך אגב ראיתי לעמוד עמ\"ש הריטב\"א עוד בתחילת דבריו שם בר\"פ הכותב הביאן הרב בשיטה המקובצת דצ\"ד ע\"ג ד\"ה רב אשי כו' וז\"ל רב אשי אמר בנכסייך ולא בפירותיך כו' פי' רש\"י אין לך אלא דקדוק הלשון כו' וק\"ל אביי היכי לא תריץ כדרב אסי דהא מתני' היא בנדרים קונם ביתך שאני נכנס מת או מכר אותה מותר כיון דמית לאו ביתו הוא וי\"ל דהתם הוא בנדרים ומשום דאמר רחמנא ככל היוצא מפיו יעשה אבל לגבי מקח וממכר ושעבוד ומשא ומתן של בני אדם אורחא דאינשי הוא לומר נכסייך אפי' מן הפירות וכאומר נכסי לפ' דמשמע בין מן הגוף בין מן הפירות וכן כשאומר בנכסייך לאו למעוטי כשתמות אלא כאומר בנכסיך דהשתא ומיהו כיון דלא אמר דין ודברים כו' והוא לשון סתום וגרוע אין לו אלא פחות שבמשמעות הלשון ורב אשי סבר כי מגוף הלשון יש לנו לדייק דמגופה בלחוד מחיל דכיון שזה הלשון הוא לשון סילוק ומחילה הא אין לך אלא לדקדק בלשון כל מה שתוכל להוריע כחה ומשום דיד בעל השטר ע\"הת אלא דמר אתי עלה מחד טעמא ומר מטעמא אחרינא עכ\"ל הנה מבואר יוצא מתוך דבריו ז\"ל דמפשט פשיטא ליה דהאומר נכסי לפ' בין מן הגוף בין מן הפירות משמע וכן לאו דוקא זכה המקבל בנכסים בעוד הנותן בחיים אלא זכה בהם לגמרי אף לאחר מיתת הנותן וכ\"כ ג\"כ הריב\"ש בסי' ר\"ז ומהרי\"קו שורש ז' יע\"ש.
וראיתי להרב עדות ביעקב סי' ע' דקפ\"ג ע\"ב ד\"ה ובאמת כו' עמד מתמיה על דבריהם שהרי שטרות ונדרים כי הדדי נינהו לענין שהולכים בהם אחר לשון בני אדם וכדאמרינן בס\"פ קונם יין הנודר מיין עד אדר אם אדר ראשון קאמר או אדר ב' דומיא דשטרות וה\"נ אמרינן בפרק מי שמת לענין האומר נכסי לבני דקרו אינשי לבר ברא ברא דומייא דהנודר מהבנים וה\"נ אמרינן בר\"פ הנודר מהמבושל דבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם ולא אחר לשון תורה וכ\"כ הרב לח\"ר בתשו' סי' קי\"ג דהולכים בשטרות אחר האומדנא כמו בנדרים ואע\"פ שמצינו בש\"ס פרק י\"נ נכסי לך ואחריך ליורשי וכן בפרק הכותב הכותב נכסיו לאשתו כו' והתם היינו גוף ופירות וכן בכמה מקומות בתלמוד הא לא מכרעא דאיכא למימר דמיירי שאמר הלשון כדינו דהיינו נכסים אלו א\"נ הן ופירותיהן וכן כל ההנאות הנלוות אליהן ותלמודא לא הוצרך להאריך ולפרש תדע שהרי שנינו בנן נוקבן דיהוי ליכי מנאי תהוון יתבן בביתי ומתזנן מנכסי בחיי ובתר חיי עד דתלקחן לגוברין וכן את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך כו' ואם איתא דלא ילפינן מנדרים לממונות לימא סתמא ולמה ליה לתנא למימר בחיי ובתר חיי וכן כל ימי מגר אלמנותי הרי סתמא נמי שעבודו וחיובו עליהם לעולם והאריך בזה ושם בדקפ\"ד ע\"א ד\"ה אשר כו' העלה לענין דינא דבריא האומר בזה הלשון נכסי או ממוני נתונים לך דאחר שימות יכולים היורשים להוציא אותם מידו דהא נכסיו קאמר בעודן נכסיו ולא לאחר מיתה שבוטל שמו מעליהן והניח דברי הריטב\"א והריב\"ש ומהרי\"קו בצ\"ע יע\"ש.
ואחרי המחילה הראויה לעוצם קדושתו וחכמתו דבר זה לא ניתן ליאמר לע\"ד דאיך הפה יכולה לדבר דהאומר נכסי נתונים לך בעודן נכסיו קאמר ולא לאחר מיתתו שהרי מיד שאמר נתונים לך ויצאו מכלל רשותו תו לא מקרו נכסיו ואיך אפשר לדייק לישנא דנכסי בעודן נכסיו מאחר שאמר נתונים וע\"כ כדי שלא יהיו דבריו סותרים ז\"לז תוך כדי דבור עכ\"ל דה\"ק נכסי דקרוים עד השתא נתונים לך מכאן ואילך ויקרא בהם שמך וכיון שכן היאך יכולים היורשים להוציאו מתחת ידו אחר שזכה בהם לעול' ונק' שמו עליהן ולא שם בעלים דפק' מיניהו בזכייתו בהם ואלו היה הרב אומר שלא זכה המקבל אלא בגוף הנכסים ולא בפירות אפשר שהיינו מודים לו דהכי משמע לישנא דנכסי דומיא דמאי דקאמ' רב אשי בנכסיך ולא בפירותיך אבל שלא יזכה בהם לעולם זו אינה תורה בלשון זה דנכסי נתונים לך כדאמרן ודוקא בלשון סילוק ומחילה כההיא דאומר דין ודברים אין לי בנכסיך שייך למימר ולמידק לשנא דבנכסייך ולא לאחר מיתה ולא לאחר מכירה אבל בלשון זה דנכסי נתונים לך אין סברא למידק הכי כמובן. ומ\"מ אף לענין הפירות נמי נראה שזכה המקבל כמ\"ש הרבנים הנז' ומה שהוק' לו להרב דנדרים ושטרות כי הדדי נינהו יש לישב לע\"ד דודאי אף הרבנים הנז' אזלי ומודו בהכי אלא דס\"ל דה\"ן בלשון בני אדם נמי (בשאר מילי חוץ ממקח וממכר ושעבוד של משא ומתן) לשון זה דנכסי ונכסייך כד דייקינן לישנא ודאי דלא לאחר מיתה ומכירה ולא לענין פירות קאמר דכך הוא משמעות הלשון בלשון ב\"א ומה\"ט אמרו גבי נדרים דהאומר קונם לביתך שאני נכנס דאם מת או מכרו לאח' מותר דהשתא לא מקרי ביתו דביתך בלשון בני אדם היינו בעוד הבית ברשותו קאמר דוקא דאז קרו ליה ביתך ולא לאחר מיתה ומכירה מיהו בענין משא ומתן ומקח וממכר ושעבוד ומתנה לא דייקי בלישנא ואע\"ג דקאמר ביתי או שדי מכור או נתון לך או משועבד לך מכור לו לעולם בין מן הגוף בין מן הפירות ולא ילפינן מינה לענין נדרים בענין זה משום דהכא איכא טעמא לחלק בין משא ומתן לנדרים דבענין משא ומתן איכא אומדנא דמוכח דהמוכר או הנותן או המשעבד ביתו דעת המוכר והנותן והמקבל על הכל בין עיקר הגוף שיהיה קנוי למקבל לעולם ובין על הפירות דאי לא יהיב ליה אלא גוף הבית לבד ולא לעולם ולא לפירות מאי קא יהיב ליה הא לא יהיב ליה מידי דגוף הבית לבד בלי פירות אין כאן מתנ' של כלום דכיון שדעתם ליהנות ממכר או מתנה זו אין כאן הנאת המקבל אם לא שיהא שלו הגוף והפירות וכ\"ש היכ' דיהיב מעות הלוקח או מלוה לו מעות על שדהו דודאי דעתו על הגוף ועל הפירות הילכך משו' אומדנא זו לא דייקי' לישנא דנכסי לך במשא ומתן אע\"פ שמשמעות הלשון הוא להפך וכ\"כ הרשב\"א בחי' הביאו הרב בש\"מ דף הנז' יע\"ש הילכך בענין זה כתבו הרבנים הנז' דשאני נדרים משטרות משא\"כ בעלמא כההיא דאדר ראשון וב' וכההיא דקרו אינשי לבר ברא ברא וכן בכל מילי דילפינן נדרים משטרות כיון דלישנא דאינשי בחד מינייהו בגוונא חדא ולא משום אומדנא מהפכינן הלשון ילפינן חד מחבריה שפיר כיון דבנדרים הולכים אחר לשון ב\"א וכך הוא לשון ב\"א בשטרות ולא משום אומדנא כדהכא כנלע\"ד ועיין ג\"כ להרשב\"א שם שגם הוא ז\"ל כתב כדברי הרבנים הנזכרים בפשיטות ושלא כדברי הרב עדות ביעקב שם יע\"ש ומיהו מבואר יוצא מתוך דברי הריטב\"א דבענין סילוק ומחילה לרב אשי דתלי טעמא דבנכסייך ולא בפירותיך דייקינן האי לישנא דביתך ולא לאחר מיתה כדדייקינן גבי נדרים משום דיד בעל השטר על התחתונה ולפי דבריו משמע לכאורה דמי שהיה ביתו ושדהו משועבד לחבירו מפני חוב שהיה לו עליו וכתב לו בעל החוב ידי מסולקות מביתך ושדך א\"נ שעבודי מסולק או מחול מביתך ושדך וקנו מידו כשמת בע\"הב חזר השעבו' למקומו דהא לא סילק ומחל שעבודו אלא בעוד הבית ברשותו ולא כשמת ונכנס לרשות היורשים מיהו אם מכרו לאחר אין יכול להוציא מיד הלקוחות דאע\"ג דכשמכרו לאחר אינו נקרא ביתו כדתנן בנדרים קונם לביתך כו' מת או מכרו לאחר מותר מ\"מ הכא ליכא למימר הכי דא\"כ למה כתב לו שמחל שעבודו מביתו אם לא לענין זה שיוכל למוכרו לאחר וכההיא דתנן בר\"פ הכותב א\"כ למה כת' לו דין ודברים אין לי בנכסייך שאם מכרה ונתנ' קיים יע\"ש.
ואפשר לומר דבמחל שעבודו בלשון זה דמביתך ושדך אדרבא איכא למימר איפכא דלא סילק שעבודו אלא לענין שאם מת דוקא לא יוציא אותה מרשות היורשים אבל אם מכרו לאחר לא מחל שעבודו משום דמכירה שכיחא טפי ממיתה וממילת' דלא שכיחא מסלק איניש נפשיה כדאמרינן התם בר\"פ הכותב אלא דהתם דוקא אמרינן דמיתה שכיח טפי ממכירה כמ\"ש התוס' שם דפעמים הרבה מסתכנת בלידה אבל בשאר אינשי אדרבא עניות שכיח טפי ממיתה וליכא למימ' דגבי מוחל שעבודו בלשון זה דמביתך ושדך אית לן למימ' דלא סילק שעבודו אלא בעוד הבית ברשותו דוקא אבל מת או מכרו לאחר לא מחל שעבודו כלל דגבי ההיא דדין ודברים אין לי בנכסייך דוקא אמרו דבמכירה סליק נפשיה משום דליכא למתלי במילתא אחריתי כדאמרינן התם. אבל הכא הא איכא למימר דסילק נפשיה ושעבודו ממנו בעוד הלוה בחיים שאם יבא זמן גביית חובו לא יגבה מהלוה מביתו ושדהו בעודו ברשותו אבל לא כשמכרו ומת הא ודאי ליכא למימר וכמ\"ש מהרימ\"ט בח\"א סי' מ\"ה דמ\"ז ע\"ג ד\"ה וגדולה מזו דהמסלק שעבודו מקרקע חבירו אם לא מכרו ועדיין הוא ברשות הלוה והגיע זמנו של זה גובה אותה בחובו שאין גבייה מטעם שעבוד דאפי' למ\"ד שעבודא לאו דאורייתא גביית חוב מקרא מלא הוא והאיש אשר אתה נושא בו יוציא אליך את העבוט החוצה ואפילו אם התנה בפי' שלא יגבנו כלום יש בדבריו ממש דלא אמרו שאדם יכול להסתלק אלא משעבוד או מזכות שראוי לזכות כגון בכותב לה בעודה ארוסה שאינו זוכה מעיקרא בנכסים עכ\"ל וכיון דלא מהני מחילת שעבוד מקרקע הלוה לענין שלא יוכל לגבו' חובו ממנו כשיגיע זמנו עכ\"ל דלא כתב לו מחילת שעבוד אלא לענין מכרו לאחר או מת כמדובר.
ושוב ראיתי שגם הרב מוהרימ\"ט ז\"ל לא אמר כן אלא כשמסלק עצמו משעבוד חובו מקרקע חבירו בלשון סילוק בעלמא בלא קנין דלאו מגופא של שדה קנו מידו אבל בקנו מידו דבגופא של שדה קנו מידו אף גביית חובו אינו גובה ממנו וכמ\"ש בפרק מי שהיה נשוי דצ\"ה ע\"א עלה דמתני' דמי שהיה נשוי שתי נשים דכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך כו' ואמרי' בגמ' וכי כתבה לה מאי הוי ואוקימנן בשקנו מידה ועיין להרב מש\"ל בריש פכ\"ג מה' אישות ד\"ל ע\"ד ד\"ה והנה בדין מלוה כו' ובמאי דשקיל וטרי שם דל\"ב ע\"ב ד\"ה ודע בתשו' מהרימ\"ט הלזו כו' וע\"ע להרב בני יעקב בדע\"ה ע\"ג וע\"ד יע\"ש וא\"כ שפיר איכא למימר לפי דברי הריטב\"א דהמוחל שעבוד חובו מקרקע חבירו בלשון זה דביתך ושדך וכיוצא" + ], + [ + "ומ\"ש עוד רבינו אבל \n אם בא לגבות מיורשיו ואח\"כ יגבה כו'. כ\"פ מרן בש\"ע סימן ע\"א סי\"ו ועיין במ\"ש הסמ\"ע ס\"ק ל\"א ובמ\"ש על דבריו לקמן ועיין עוד במ\"ש הסמ\"ע ס\"ק ל\"ב ובמה שהשיגו עליו הרב שפתי כהן בס\"ק ל\"ט והרב טורי זהב ז\"ל וכדבריהם כתב ג\"כ הרב נתיבות משפט בדקע\"ה ע\"ג ד\"ה ומ\"מ יע\"ש. ועיין עוד להסמ\"ע בסי' ק\"ח סק\"ך ולהרב נ\"מ ז\"ל שם ד\"ה שבתי וראה יע\"ש ומצאתי ראיתי מי שסובר כדברי הסמ\"ע ז\"ל ולהראשונים ז\"ל הובאה סברתו בש\"מ להר\"ב ז\"ל בכתובות פ' הכותב דק\"ה ע\"ד וז\"ל שם כתב הרשב\"א וז\"ל אבל יורשיו משביעי' אותה כו' איכא דמפרש שכל פטורים אלו שבמשנתינו אינן אלא על דברים שנשתמשה בחיי בעלה אבל דברים שנשתמשה אחר מיתת בעלה לא לפי שכבר נתרוקן זכות הנכסי' ליורשי' או אצל הלקוחות ואין תנאי שלו מועיל לנכסי' שאינן שלו וכ\"ן מלשון רש\"י ז\"ל ולפי דבריהם כו' נמצא עכשיו דכל הפוטר את חבירו מידי שבועה וכתב לו נדר ושבועה אין לי עליך לא האמינו אלא עליו לבד אבל יורשיו משביעין אותו שלא נפרע משל אביהם בחייו ואם האמינו עליו ועל יורשיו אינן יכולים להשביעו על ספק מה שנעשה בחיי אביהם אבל על טענת עצמם כגון שטענו עליו שהם פרעוהו משביעי' אותו שאין תנאי מועיל במה שנעשה לאחר שנתרוקן רשות הנכסי' אצל היורשים שאין נכסים אלו שלו אלא של אחרים וה\"ה ללקוחות עכ\"ל. הרי שכתב ז\"ל דכל שנתרוקנו הנכסים אצל היורשים לא מהני נאמנות לגבייהו אפי' פי' עלי ועל יורשי אלא לענין שבועה שנפרע מאביהם ולא לענין שבועה שפרעוהו הם עצמם וכדברי הסמ\"ע ז\"ל.
ולענין הלכה למעשה אין לסמוך על סברת הסמ\"ע ז\"ל בזה דאף שמצינו לו סמוכות מדברי הרשב\"א שכתבנו כיון דהרא\"ש והטור ובעל העיטור ובעה\"ת חולקים ע\"ז ואף הרשב\"א כתב שם פי' אחר בההיא מתני' דלאותו הפי' מועיל הנאמנות אף אם נתרוקנו הנכסים אצל אחר כיע\"ש ודאי דהכי נקטי' וכ\"כ הרב עדות ביהוסף ח\"ב סי' י\"ג דל\"ז ע\"ב דליתנהו לדברי הסמ\"ע כמ\"ש הרדב\"ז בתשו' כ\"י יע\"ש. הלכך אי כתוב בשטר שהאמין הלוה למלוה ואת יורשיו עליו ועל יורשיו ולא כתב שפטרו מכל מין שבועה כל כה\"ג בין לדעת בעל העיטור בין לדעת בעה\"ת ז\"ל הלוה ויורשיו יכולים לטעון שלא נפטרו יורשי המלוה אלא משבועת עצמן אם יטענו עליהם שנפרעו הם עצמן מהלוה או מיורשיו אבל לא נפטרו משבועת היורשין דהיינו שבועה שלא פקדנו אבא ואע\"פ שלדעת הרא\"ש והטור ז\"ל נר' דאף בנאמנות סתם שלא פי' כל מין שבועה מועיל הנאמנות לכל מין שבועה מ\"מ כל שהלוה או יורשיו מוחזקים בממון יכולים לומר קי\"ל בבעל העיטור ובעה\"ת ז\"ל שלא נפטרו יורשי המלוה משבועה דשלא פקדנו אבא ונראה דאף כשיורשי הלוה אינן טוענין בבריא שאביהם פרע למלוה אלא טוענין בשמא ורוצים שישבעו להם היורשים של המלוה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע כו' דמשבועה זו לא פטרם אביהם לפי סברת הר\"ב העיטור ובעה\"ת ז\"ל הלזו נראה ודאי דיכולים להשביעם אבל ב\"ד אין טועני' בשבילם כמבואר בבעה\"ת שער י\"ד ח\"ט ס\"א ואף שמדברי הגד\"ת ז\"ל דפ\"ז ע\"ב ד\"ה ואני כו' לא משמע הכי הרואה יראה שאין הכרח לדבריו ז\"ל במה שדקדק מלשון הבעה\"ת ועיין בבעל העיטור מאמר ה' ודוק ועיין להפמ\"א ח\"א סי' ל\"ט דפ\"ו ע\"ד מ\"ש על דברי הגד\"ת ז\"ל ולמ\"ש לא נ\"מ מידי ומ\"מ נראה שלא ראה הרב דברי הבעל העיטור במאמר הנז' ועיין עוד להבעה\"ת שער י\"ד ח\"ט ס\"א ואם כתוב בשטר שהאמין את המלוה ואת יורשיו ופטרם מכל מין שבועה ממנו ומיורשיו אע\"פ שלא כתב בפירוש שפטרם אף משבועה דשלא פקדנו אבא שהיא שבועת היורשים אע\"פ שלדעת בעל העיטור ז\"ל אינו מועיל לפוטרם משבועה זו כיון דלדעת בעה\"ת ז\"ל וכ\"ש לדעת הרא\"ש והטור ז\"ל כל כה\"ג מועיל הנאמנות שלא להשביעם ליורשי המלוה אות' שבועה דשלא פקדנו אבא ודאי דאין כח ביד הלוה לתבוע בב\"ד להשביע' אפילו הם מוחזקי' בטענת קי\"ל כבעל העיטור כיון דסברא יחידאה היא.
וראיתי להנ\"מ שם דקע\"ה ע\"ב ד\"ה ומ\"ש אחר שהביא דברי הר\"ב העיטור ובעה\"ת כתב ונר' לכאור' שהם מפרשי' מתניתין דפ' הכותב דקתני כתב לה נדר ושבועה כו' הוא אינו יכול להשביע כו' אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה כו' דבשבועת עצמן קאמר כגון דטעין פרענא ליתמי ובהא דוקא הוא דקאמר שהוא אינו יכול להשביע אבל שבועת היורשי' דהיינו שבועה דשלא פקדנו אבא אף הוא משביע את יורשיה וא\"כ הוא הדבר קש' לשמוע דמאותה סוגייא דסו' שבועות דפריך התם לרב ושמואל דאמרי דבמית לוה בחיי מלוה א\"א מוריש שבועה לבניו מסיפא דהך מתני' דקתני אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה והוצרכו להעמיד חלוקת יורשיה בגרושה שלא נתחייבה לישבע מוכח דס\"ל לתלמו' דבשבועת היורשי' קאמר במתניתין דיורשיו משביעין ליורשיה אבל הוא עצמו אינו יכול להשביע' שבועה זו וזה הפך דברי העיטור ובע\"הת ז\"ל שכתבו דאף הוא יכול להשביעם שבועה זו.
ולישב קו' זו לדעת בעל העיטור ובע\"הת כתב דבגוונא דמתני' שכתב לה כלשון הזה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאי' ברשותיך אף הר\"ב העיטור ובע\"הת אזלי ומודו דאפילו שלא כתב לה בלי שום שבועה נמי פטר להו אף משבועה דשלא פקדנו אבא כאלו פי' להו בהדייא שאם כונתו היה לפטו' ליורשיה משבועת עצמן דוקא ל\"ל למכתב ועל יורשיך כיון דכתב לה ועל הבאי' ברשותיך ואין לך בא מכחה גדול מיורשי' וכמ\"ש הרי\"ף בתשו' והביאה הטור בסימן זה אלא עכ\"ל שכונתו לפטור ליורשיה אף משבועה דשלא פקדנו וה\"ק נדר ושבועה אין לי על יורשיך לפוטר' משבועת היורשי' ועל הבאים ברשותי' יורשי' ושאר כל אדם משבועת עצמן אבל כל שכתב לה נדר ושבועה א\"ל עליך ועל יורשיך לבד יכול להשביע ליורשיו שבועת היורשי' כיון שלא פטרם בפי' גם מזו לס' הר\"ב העיטור או שלא כתב לה בלי שום שבועה לבע\"הת ז\"ל יע\"ש.
ולמדנו מדבריו לענין נאמנות נמי שאם כתב לו הלוה למלוה שהאמינו עליו ועל יורשיו ועל הבאים ברשותו הו\"ל כאלו פירש בהדייא שפטרו אף משבועת שלא פקדנו לכ\"ע.
ואני אומר אף ע\"פ שהחילוק שכתב נכון בטעמו והדין דין אמת לשיטת הראשונים מיהו בלאה יש מקום לישב שי' הראשוני' הללו אף לדעת הרמ\"ה שחולק על הרי\"ף וס\"ל דאין בכלל לשון הבאי' ברשותו אלא לקוחות ומקבלי מתנה לבד ולא יורשי' והוא דאע\"פ דלפי שי' הראשו' הנז' ע\"כ לפרש מתני' דפרק הכותב דקתני הוא אינו יכול להשביע כו' אבל יורשיו משביעי' כו' דבשבועת עצמן קמיירי ולא בשבועת היורשי' מ\"מ שפיר פריך הש\"ס בסו' שבועות לרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש ש\"ל מסיפא דהך מתני' דקתני אבל יורשיו משביעין אותה מת יורשיה כו' ואע\"ג דמתני' בשבועת עצמך דוקא קמיירי היינו משום דבשבועת היורשי' לא מפטרי לעול' ובין הוא ובין יורשיו משביעי' אותם ומתניתין לא קתני אלא שבועת עצמן דוקא דהוא אינו יכול להשביע' אבל יורשיו יכולי' להשביעם מיהו מדקתני סיפא דיורשיו משביעין ליורשיה שמעי' דבשבו' זו מיהא גבו שפיר והשתא פריך תלמו' שפיר דאם איתא לדרב ושמואל דאין אדם מוריש ש\"ל אכתי היכי גבו בשבועה זו הא אכתי בעו לאשתבועי שבועה שלא פקדנו ולא מצו לאשתבועי מטעמא דאין אמש\"ל וכיון דס\"ס משום שבועה דשלא פקדנו לא מצו לגבות כתובתה למאי הלכתא קתני מתני' דיורשיו יכולי' להשביע את יורשיה כיון דלא נ\"מ מידי משבועה זו כיון דאכתי לא מצו היורשי' שלה לגבות משום דלא מצו לאשתבועי שבועת היורשי' אלא ודאי ליתא לדרב ושמואל וע\"ז תריץ יתיב תלמו' דחלוקה זו דיורשיה בגרושה קמיירי דמצו שפיר היורשי' לאשתבועי ודוק.
ועפ\"ז יתיישב ג\"כ מה שהק' עוד הרב הנז' שם דקע\"ה ע\"א ד\"ה אך קשה כו' על דברי הרא\"ש והמרדכי יע\"ש הדרן לדמעיקרא שדברי הסמ\"ע בדין זה לאו דסמכא נינהו כאשר הוכיחו הש\"ך והט\"ז והנ\"מ ותמהני ממרן החביב דבהג\"הט אות נ\"ח ונ\"ט העתיק דברי הסמ\"ע ומלבד דלא השיגו מדברי הראשו' הנז' עוד זאת דעמ\"ש הסמ\"ע דיורשי הלוה יכולים להשביע ליורשי המלוה שבוע' עצמן שלא נפרעו מהם כתב שהוא פשוט יע\"ש והוא פליג שזה הפך דברי הרא\"ש והראשו' דמשמע להו דאדרבא משבועה זו א\"ל שפטרם ולא משבועה דשלא פקדנו אלא שלהרא\"ש אף משבועה דשלא פקדנו פטרם וכבר כתבנו לענין הלכה למעשה שאין לסמוך ע\"ד הסמ\"ע ז\"ל בזה.
ודע דמדברי תשו' הרא\"ש כלל ע\"א ס\"ז דקדק הרב נ\"מ שם דקע\"ה ע\"ד ד\"ה שבתי וראה כו' דס\"ל דכל שלא הזכיר בלשון הנאמנות פיטור שבועה בפי' אלא כתב סתמא מהימנת עלי אתה ויורשיך לא פטר את היורשי' אלא משבועת היורשי' שהיא שבועה דשלא פקדנו לבד אבל משבועת עצמן לא פטרם יע\"ש וזה סיוע קצת לדברי הסמ\"ע מיהו לפי מ\"ש הב\"ח סימן ק\"ח ס\"ח בהבנת דברי הרא\"ש הנז' מבואר דס\"ל שלא כדברי הרב נ\"מ וכ\"ן דעת הש\"ך שדחה דברי הסמ\"ע והביא דברי הב\"ח סיוע לדבריו וכן עיקר ועיין להרב פ\"מ ח\"א סי\"ג שמבואר יוצא מדבריו דליכא למיח' לס' הר\"ב העיטור שהיא ס' איכא מ\"ד שהביא הבע\"הת מאחר שבע\"הת דחאה וכדבריו סוברים הרא\"ש והטור וכ\"ן ג\"כ מדברי הר\"א קופינו שהביא הרב החביב בסימן ק\"ח הגה\"ט אות נ\"ח שסברא זו דחויה היא ומהתימא על מהרמ\"א בס' כרם שלמה ח\"מ סי\"א דקכ\"ג ע\"א שעשה עיקר מסברא זו הדחויה ולא עוד אלא שנסתיע מדברי הר\"א קופינו ז\"ל ולא דק בזה ומה שיש לעמוד ע\"ד מהר\"א קופינו ז\"ל ומרן החבי\"ב דסימן ק\"ח אכתוב לקמן בע\"ה.
ומי שמינה אפוטרופוס על נכסיו או איזה עוסק או שותף והאמין אותו ואת יורשיו וב\"כ עליו ומת האפוטרופוס ונמשכו יורשיו אחריו עוסקי' באותם הנכסי' בלתי רשות בעל המעות וכן אם האפוטרו' בחייו נתן לאחרים לעסוק בלתי רשות בע\"ה אם יכול בע\"ה להשביע לאותם העוסקי' האחרי' שבועת האפוטרופין והשותפי' או לא.
הנה בפ' הכותב עלה דמתני' דנדר ושבועה א\"ל עליך כו' אמרינן בגמ' שבועה מאי עבידתא אמרי' אמר רב על אפוטרו' שנעשית בחיי בעלה ור\"נ אמר רבא על הפוגמת כתובתה ופרש\"י דמ\"ד על הפוגמ' כ\"ש דפטר אף משבועת אפוטרו' יע\"ש ולפ\"ז בין למר ובין למר כולה מתני' מיירי אף בשבועת אפוטרו' ומדקתני א\"ל עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך משמע דיכול הוא להשביע את יורשיה ואת הבאים ברשותה אם נעשו אפוטרופי' במקומה בין ברשות הבעל ובין שלא ברשותו ולכך הוצרך לפטור אותם בפי' משבועה זו וכן יש לדקדק מחלוקה דרישא דקתני א\"ל עליך לבד אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה כלו' אם נעשו אפוטרו' במקומה אפילו שלא ברשות הבעל יכול הוא להשביעם שבועת אפוטרו' כל שלא פטר אלא לאשה לבדה.
גם הטור א\"ה סימן צ\"ח כתב וז\"ל פטרה הבעל משבועה כו' ומשביעין ג\"כ יורשיה והבאים ברשותה אם פגמו כתובת' או אם נעשו אפוטרופין ואפי' אם נתן לה רשות למנות אפוטרו' ליורשים או לאחרים אינו מועיל להם לפטור בפיטור שפטרה ע\"כ. מבואר יוצא מדבריו דיכול הוא להשביע לאפוט' שמינתה היא בין ברשות בעלה ובין שלא ברשות בעלה.
ואולם הרב נ\"מ בדקע\"ג ע\"א ד\"ה העולה מן המקובץ כתב על דברי הטור וז\"ל וזה תימא דדברי הירוש' ברור מללו דמתני' לא איירי אלא דוקא כשנתנו לו רשות וכל גדולי המפרשים הביאו דברי הירוש' ככתבם וכלשונם ה\"ה התוס' והרמב\"ן בס' המלחמות ואביו הרא\"ש ואף לפי דברי הרמב\"ן ז\"ל שכתבתי למעלה שחלוקים הם על דברי הירוש' לא אמרו אלא דמתניתין מיירי אף בשלא נתנו לו רשות דהוי רבותא טפי עכ\"ל ועיין בחי' הרשב\"א הובאו דבריו בשיטת הר\"ב דק\"ג ע\"א ובחי' הריטב\"א הובאו דבריו שם בשי' הנז' דק\"ו ע\"ד שכתבו ג\"כ כדברי גדולי המפרשי' הנז' יע\"ש ולפי דבריהם משמע דכל שלא נתן לה רשות לימנות אפוטרו' תחתיה אינו יכול להשביעם דמצו למימר לאו בעל דברים ד\"א כיון דלא נמנו אפוטרו' בשליחותיה דבעל ושלא כדברי הטור ותלמידי הרמב\"ן שהביא הר\"ב נ\"מ אמנם נר' לע\"ד דלענין דינא לא פליגי וכלהו אזלי ומודו לדברי הטור ותלמידי הרמב\"ן דאם רצה הבעל להשביע לאפוטרו' אף על פי שלא נמנו בשליחותיה דידיה הרשות בידו ולא מצו למימר לאו בעל דברים דידן את וכמו שהכריחו תלמידי הרמב\"ן מההיא דפ' המפקיד וכמ\"ש שם הר\"ב נ\"מ.
והירושלמי וכל גדולי המפרשים לא הוצרכו לאוקומי מתני' דאיירי דוקא בשנתן לה רשות לימנות אפוטרו' אלא משום דק\"ל לישנא דמתני' דקתני הוא אינו יכול להשביעה אבל משביע הוא את יורשיה כו' דמשמע מהאי לישנא דהרשות ביד האשה לימנות אפטרו' תחתיה אפי' שלא ברשות הבעל ולא מצי לומר לה הבעל את מהימנת לי אפי' שלא בשבועה הנהו לא מהימני לי אפי' בשבועה ואלו אנן איפכא קי\"ל דשומר שמסר לשומר חייב ומשום ה\"ט דמצי למימר ליה המפקיד את מהימנת לי כו' ומש\"ה הוצרכו לאוקומה בשנתן לה רשות. מיהו ודאי דאם רצה הבעל להשביעם אפי' בשלא נתן לה רשות למנותה כלהו אזלי ומודו דהרשות בידו להשביעם ולא מצו למימר לאו בע\"ד דידן את והן הן דברי הטור בא\"ה ותלמידי הרמב\"ן דאיהו ז\"ל בשרצה הבעל להשביעם קאמרי דהרשות בידו ומשום דהיכא דפטרה לאשה משבועה בין שנתן לה רשות לימנות אפוטרו' ובין שלא נתן לה רשות הבעל למנותה איכא חידושא לומר דיכול להשביעם ולא מצו למיפטר נפשיהו הוצרכו הטור ותלמידי הרמב\"ן לאשמועי' דהרשות בידו להשביעם ומר אמר חדא ומא\"ח ולא פליגי אלא דמאי דפשי' ליה למר חדית לן מר דהיכא דנתן לה רשות דהוה ס\"ד לומר דאף הבאים מכחה נפטרו משבועה כי היכי דפטרה לדידה חדית לן הטור ז\"ל דלא נפטרו הבאים מכחה ומצו הבעל וב\"כ להשביעם כשירצה והך מלתא פשי' להו לתלמי' הרמב\"ן ז\"ל לא הוצרכו לאשמועי' והיכא דלא נתן לה רשות למנותם איכא חידושא לומר דיכול להשביעם ולא נימא דכיון שלא נמנו בשליחות של בעל לאו בע\"ד דידן את לזה חדית לן תלמי' הרמב\"ן דלא נפטרו הבאים מכחה כיון דהדבר ידוע שהממון של בעל הוא ומלתא כדנא פשי' ליה להטור ז\"ל ולא נחית לאשמועי'.
ונלע\"ד דאף לרבנן דר' יוסי דאמרי ישבע השוכר שמתה כדרכה כו' נמי אם פטר המשכיר את השוכר משבועה ורצה להשביע לשואל שמתה כדרכה דינא הוא דמצי להשביעו ולא מצי למימר לאו בע\"ד ד\"א ואפי' לא נתן רשות המשכיר לשוכר להשאילה וכמו שהכריחו תלמידי הרמב\"ן לדעת ר\"י דאמר תחזור פרה לבעלים הראשו' דלא אשכחן דפליגי רבנן ור\"י בהכי אלא עיקר פלוגתיהו הוא אם יכול השוכר כשישבע לעשות סחורה בפרתו של זה או לא אבל בהך מלתא לא אשכחן דפליגי ולכ\"ע ודאי דאף השואל מחייב לישבע לבע\"ה כשפטר את השוכר והן הן דברי תלמידי הרמב\"ן במ\"ש שהרי קי\"ל כר\"י כו' ואע\"פ שלא נתנו הבעלים רשות כו' כלומר ומינה נשמע לרבנן דר\"י נמי כיון דלא פליגי בהכי ומ\"ש תלמי' הרמב\"ן אבל מ\"ש בירוש' והוא שנתן לה רשות להיות בניה אפוטרו' אין צורך לכך כו' כונתם ז\"ל דבירוש' לא הוצרכו לכך אלא משום דק\"ל לישנא דמתני' דמשמע דהאשה יכולה לימנות אחרים במקומה שלא ברשות הבעל ולא מצי הבעל למימר לה את מהמנת לי כו' ומש\"ה הוצרכו לאוקומה בשנתן לה רשות אמנם אם עברה ומינתה שלא ברשות דיכול הבעל להשביעם בהא לא קעסיק וז\"ש אין צורך לכך ובהכי יתיישב מה שהוק' לו להר\"ב נ\"מ על דברי תלמי' הרמב\"ן מדברי הירוש' שהרואה דברי הירוש' יראה לכאורה שאין טעם הדבר כמו שחשבו הם ז\"ל אלא שאל\"כ אין השואל רשאי להשאיל כו' יע\"ש ולפי האמור בכונת דבריהם הנה נכון.
ולענין הלכה למעשה נראה לע\"ד דמאחר דמדברי הטור ותלמי' הרמב\"ן מבואר יוצא דבין בנתן לה רשות למנות אפוטרו' תחתיה ובין בלא נתן רשות והיא מעצמה מינתה דיכול להשביעם הבעל ודברי הירוש' וכל גדולי המפרשי' אפשר לישבם כדאמרן ודאי דהכי נקיטינן כנלע\"ד ויורשיה אם יכולים להשביע את האפוטרו' או את העוסק שמינה אביהם על נכסיו רבו בזה הדעות דלדעת ר' האיי ז\"ל שהביא הרא\"ש בפ' הכותב סי' ח\"י והרי\"ף שהביא הנ\"י שם בשם הר\"ב העיטור והרמב\"ן שכתב בתשו' אפי' לא האמין אותו אביהם בפי' לא עליו ולא על יורשיו כל שמת אביהם ולא השביעו בחייו וגם לא ציוה להשביעו אין היורשין יכולים להשביעו על עסק שבחיי אביהם ומה שקשה לשיטתם ממתני' דפ' הכותב דקתני נדר ושבועה א\"ל עליך כו' אבל יורשיו משביעין אותה כו' כבר [עמד] בזה מוהריב\"ל בחי' לפ' הכותב הביא דבריו הרב נ\"מ דקע\"ז ע\"ג ד\"ה אבל כו' וראיתי להרב הנז' ז\"ל שכתב וז\"ל ואיני רואה כאן מקום קושייא דרישא דמתני' מתוקמה שפיר בעסק שלאחר מיתה וכדאוקמוה בירוש' בפי' אליבא דר' יוסף דמוקי לה ארישא ורב יאודה דקאמר על אפוטרו' שנעשית בחיי בעלה לא קאמר אלא דפטורה משבועה שבחיי בעלה אבל לאחר מיתתו לא והיינו דקאמר אבל יורשיו משביעי' אותה כו' אם לא שפטרה גם מהם עכ\"ל.
ולא נחה דעתי בזה דא\"כ סיפא דקתני הלכה מקבר בעלה כו' ואם נעשית אפוטרו' משביעי' אותה לע\"ל ואין משביעי' אותה לשעבר למאי אצטריך הא תני לה רישא וליכא למימר דאתא לאשמועי' דאין משביעי' אותה לשעבר אפי' ע\"י גלגול וכמ\"ש הרא\"ש בשם ר\"י מנרבונה דודאי לסברת הרי\"ף ז\"ל הלזו אין לומר כן וכמ\"ש הר\"ב נ\"מ ז\"ל גופיה לקמיה דקע\"ח ע\"ב ד\"ה ויש להסתפק בפשיטות דלדעת הרי\"ף ז\"ל דיכולים להשביעה ע\"י גלגול יע\"ש. איברא שהב\"ח בא\"ה סי' צ\"ח ס\"ה והרב חלקת מחוקק ז\"ל שם ס\"ק י\"ד נסתפקו בזה לדעת הרי\"ף ז\"ל והרב בית שמואל שם ס\"ק י\"ב פשי' ליה דאף לדעת הרי\"ף ז\"ל אינן יכולים להשביעה אפי' עי\"ג והכריח כן מסיפא דמתני' כמדובר אמנם לדעת הר\"ב נ\"מ דפשי' ליה אפכא הדרא קושין לדוכתא ואולי יאמר הרב ז\"ל דלדעת הרי\"ף ז\"ל אצטריך הך סיפא לאשמועי' הא דאמר רב מתנה בגמ' דאפי' בין מיתה לקבורה אין משביעי' והיינו דקתני אין משביעי' אותה לשעבר דהיינו בין מיתה לקבורה ועיין בשי' הר\"ב ז\"ל שם דק\"ו ע\"ג.
עוד כתב הרב הנז' וז\"ל ועוד נלע\"ד דאף בעסק שבחייו מתוקמא שפיר רישא דמתני' דגריע טובא היכא שפטרה ממנו בלבד מהיכא שלא פטרה כלל שהרי טעמא שאין משביעי' אותה כשלא פטרה כלל היינו משום דכיון שלא השביע אותה בחייו מחל לה ובפטרה ממנו לבד לא שייך ה\"ט שהוא לא היה יכול להשביעה אבל יורשיו שיכולים להשביעה אין לנו שום אות ומופת שאין רצונו שישביעוה ואף לפי דברי הרמב\"ן שכתב בשם הרי\"ף שטעם הדבר דכיון שלא השביעה ולא ציוה להשביעה פטורה כו' אפשר לומר דדוקא בדאיכא תרתי לטיבותא שלא השביעה בחייו וגם לא ציוה להשביעה הוא שפטורה אבל כשלא היה יכול להשביעה בחייו אע\"פ שלא ציוה להשביעה אחר מותו אין זו לבדה ראיה שמחל לה ותרוויהו בעינן עכ\"ל. ועיין בחי' הר\"ב אנג'יל לפ' הכותב שכתב ג\"כ כתי' זה וביאר הדברים יותר יע\"ש.
וגם בזה לא נחה דעתי דאדרבא הסברה מחייבת טפי דכל שהאמינה מעיקרא ובעת מותו לא ציוה להשביעה שדעתו למחול לה ושרצונו שלא ישביעוה שאלו היה דעתו שישביעוה היה מצוה להם בפי' שישביעוה אחר שהוא האמינה עליו ואם בשלא האמינה בפי' אמרינן דמדלא השביעה ולא ציוה להשביעה דעתו למחול לה כ\"ש בשהאמינה עליו מעיקרא ולא ציוה להשביעה. כי ע\"כ הנכון לע\"ד מ\"ש מוהריב\"ל ז\"ל דלדעת ר' האיי והרי\"ף ז\"ל רישא דמתני' דקתני שצריך לפטור אותה אף מיורשיו היינו משבועת פוגמת ושאר שבועות ולא מיירי בשבועת אפוטרו' וכ\"כ הרב חלקת מחוקק בס\"ק י\"ד יע\"ש והטור ז\"ל בא\"ה סי' צ\"ח הביא דברי הרי\"ף הללו שכתב בתשו' וכתב שהרא\"ש ז\"ל חולק ע\"ז ואין ס' שהן הן דברי הרא\"ש שבפ' הכותב שנחלק על ר' האיי ז\"ל שכתב כדברי הרי\"ף בתשו' ודברי מרן ב\"י ז\"ל שם תמוהים כמ\"ש הר\"ב נ\"מ שם דקע\"ז ע\"ד והב\"ח ז\"ל בס\"ה והר\"ב שמואל ס\"ק י\"ג וי\"ב ואולם מ\"ש עוד הר\"ב נ\"מ שדברי הרי\"ף הם גמ' ערוכה ושהרא\"ש עצמו שחולק על הרי\"ף הביא מימרא זו [אסיפא דהלכה דארישא לא הזכירם] [חסר].
[ומה שכתב שם בנתיבות משפט בדף קע\"ט עמוד ד' ד\"ה כי דלר\"ח אפי' בקנו בידו לא מהני אין נראים דבריו מדברי הב\"י (ח\"מ סימן ע\"א אות י\"ח ד\"ה לפיכך אפילו) שכתב דהר\"ח חולק על הטור ואי איתא] דהטור ז\"ל בשקנו מידו מיירי בהא אפילו ר\"ח ז\"ל מודה דמהני ונוטלין יורשי המלוה. וכבר ראיתי למוהרח\"א ז\"ל בס' מוצל מאש ח\"א דכ\"ח סע\"ד שכתב דדברי הב\"י ז\"ל הללו הויין תיובתיה דהרב נ\"מ ז\"ל למה שרצה לישב לדעת הטור ז\"ל יע\"ש וע\"ש להרב הגדול מוהר\"ש פרימו בתשו' אשר לו בס' כרם שלמה חא\"ה סי' ל\"ג שרצה ליישב דברי הרא\"ש והטור דס\"ל כשי' הרי\"ף ודעימיה דנאמנות בפי' גבי יתומים מהני כיע\"ש ודבריו תמוהים כמ\"ש מוהרח\"א בס' מוצל מאש דל\"א ע\"ב ד\"ה גם יע\"ש.
ולע\"ד מקום יש בראש ליישב כל מה שהוק' להרבנים הנז' הן בדברי הרא\"ש והטור שדבריהם סתרי אהדדי והן בדברי הראשונים הרשב\"א והריטב\"א והרמב\"ן עם דברי בעל המאור והנ\"י בפ' הכותב והר\"ן בפ' כל הנשבעי' במ\"ש ע\"ש ר\"ח ז\"ל שאין בהם דבר סת\"ר ועדותן נאמנו מאד בשם ר\"ח ז\"ל דמי שהעיד בשם ר\"ח ז\"ל דס\"ל דנאמנות מועיל לגבי יתומים ואפי' בלא קנין וכדעת הרי\"ף ז\"ל יפה העיד. ומי שהעיד ע\"ב דס\"ל דנאמנות מועיל דוקא בשקנו מידו יפה העיד ומי שהעיד ע\"ש דנאמנות בפי' לגבות החוב דוקא הוא דמהני והן הן הרמב\"ן והריטב\"א ובעל העיטור האמת כן הוא וליישב זה צריך אני להביא לשון הר\"ב העיטור במאמר ה' ולהעתיק כל לשונו כאשר הוא ולבאר דבריו ז\"ל ומ\"ש עליו הריטב\"א בתשו' שהביא מרן ב\"י ז\"ל בא\"ה סי' צ\"ח ס\"ז.
ועוד לשון הר\"ב העיטור ז\"ל שם די\"א ע\"ג אמר ר\"ן אמר שמואל משם אבא שאול בן אמא מרים בין דלא שבועה בין נקי נדר בין מנכסי בין מנכסיא אילין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנ\"י ל\"י אלא בשבועה אמ\"ר נחמן אמר שמואל הלכה כאבא שאול כו' וכתב הרי\"ף הנ\"מ דכתב לה דלא נדר דלא שבועה א\"ל נקי נדר נקי שבועה בלחוד ולא כתב לה בין ממנו בין מיורשי דסתם מתני' דקתני נדר ושבועה א\"ל ולא ליורשי כו' ואמרי בגמ' שבועה מאי עבידתא אמר\"ן אמר אבא בר אבוה אפוגמת כתובתה ומסתברא דכי קאמר בין מנכסי ובין מנכסי אילין כמאן דאמר ממני ומיורשי דמי דאפי' בן זכאי דאמר מנכסי הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשיו משביעין אותה היכא דאמר מנכסיא אילין כמ\"ד ממני ומיורשי דמי ובין הוא ובין יורשיו אין משביעי' אותה ואתא אבא שאול למימר דנקי נדר נקי שבועה כמ\"ד מנכסיא אילין דמי ובין הוא ובין יורשיו אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הב\"ל מנכס\"י ל\"י אלא בשבוע' ש\"מ דאפי' מנכסייא אילין דהיינו מיורשי לא יפרע אלא בשבועה לא מן היורשי' ולא מן הלקוחות אלמא נאמנים לא מהני לדעת אבא שאול ומתני' דקאמר נדר ושבועה א\"ל ולא ליורשי ולא לבאים מכחי רבנן היא דפליגי אאבא שאול כדמוכח בגמ' דכל זמן שתובעה כתובתה כו' ולית הלכתה בהך סתמא אלא כא\"ש ומיהו דוקא שלא פטרה משבועה הבא ליפרע מנ\"י וכשנפרעת כתובתה מן היורשי' נשבעת על הפוגמת ועל אפוטרו' ע\"י גלגול והיינו דקאמר אבל מה אעשה כלומר אע\"פ שפטרה מן השבועה הרי יש עליה שבועה על פריעת כתוב' ונשבעת על הכל בגלגול אבל פטרה משבועת הבא ליפרע בפי' כגון דכתב לה מהימנת לי כל אימת דאמרת לי לא פרענא א\"נ תגבה כתובתה בלא שבועה בין נקי נדר בין נקי שבועה בין מנכס' בין מנכסייא אילין גובה שלא בשבועה וקרובים דבריו לדברי ר\"ח ז\"ל וכן כתב הא דשלח ר' זכאי למר עוקבא והא דאמר\"ן אמר שמואל דלית הלכתא כותיה אלא כי הא מתניתא דאבא שאול דאמר בין נקי נדר כו' בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה בכל הני דמפרשי במתני' כגון שנעשית אפוטרו' וכיוצא בה מיהו למגבה כתובתה לא מהני הני מילי עד דמפרש למהימנא למיגבה כתובה ועלה קתני אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים כו' אמר\"ן אמר שמואל הלכה כאבא שאול קבלתי מרבותינו דהא דאמר אבא שאול בשלא קנו מידו שהאמינה ופטרה משבועה אלא בכתיבה שהיא כאמירה כמשנתנו דאוקימנא מאי כותב אומר אבל קנו מידו מפיטור שבועה גובה בלא שבועה אפילו מן היתומים ומפורש בירוש' בהא דאמר ר' עקיבא ינתנו ליורשיו שכולם צריכין שבועה ואין היורשי' צריכין שבועה הגע עצמך שפטרם מן השבועה זו תורה וזו אינה תורה ש\"מ שאם פטר הלוה למלוה לגבות שלא בשבועה גובה מן היתומים שלא בשבועה וכתב נמי מנכסי' משועבדים ומנכסי יתומים לא תיפרע אלא בשבועה כו' יש מי שאומר שאם פטרה מן השבועה לגבות בפי' גובה מן היתומים ומן המשועבדים וכ\"ש אם קנו מידו דתנן כתב לה נדר ושבועה כו' ויש אומרים דאינו יכול להפקיע שבועת הלקוחות ומעשים בכל יום שאין נפרעין מן המשועבדים אע\"פ שיש בהם נאמנו' אלא בשבועה ומן היתומים שלא בשבועה אלו דברי ר\"ח ז\"ל ומסתבר דלגבי יתומים מהני נאמנו' ולגבי לקוחות לא דטעמא דנכסים המשועבדי' משום דחיישי' לקנונייא הוא כדגרסי' בפ' שבועת הדיינים כו' ומדאמר ר\"ח ז\"ל מעשים שכ\"י כו' כוותיה עבדינן עכ\"ל הר\"ב העיטור ז\"ל.
ואיכא למידק בדברי הר\"ב העיטור ז\"ל הללו טובא ראשון לציון בתחילת דבריו דאחר שדחה דברי הרי\"ף ז\"ל וכתב ומסתברא כו' ש\"מ דאפי' מנכסייא אילין דהיינו מיורשי כו' לא מהני לדעת אב\"ש ולית הלכתא כהך סתמא אלא כאבא שאול ע\"כ ומבואר מדבריו אלה דהוא ז\"ל מפרש דהא דקאמר אב\"ש אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע כו' דהכי קאמר דכיון דתקנת חכמים היא שלא יפרע אלא בשבועה אין כח ביד האב להתנות לעקור תק\"ס ולפ\"ז משמע דאפי' פיר' בהדייא שתגבה כתובתה מן היורשי' בלא שבועת הבא ליפרע לא מהני תנאו כלל וכיון שכן איך חזר וכתב תוך כדי דיבור ומיהו דוקא שלא פטרה משבועה הבא ליפרע כו' ונראין דבריו סותרין זא\"ז והתי' לזה נראה מבואר דכונת דבריו במה שדחה דברי הרי\"ף ז\"ל וכתב ומסתברא כו' לאו למימרא דלאבא שאול לא מהני פיטור בפי' אף בשפי' בהדייא שפטרה משבועת הבא ליפרע אלא כונתו ז\"ל דמעיקרא קאמר דסברת הרי\"ף ז\"ל שרצה לומר דלא פליג אב\"ש אתנא דמתני' הא ודאי ליתא וכמו שהכריח ז\"ל דפליגי אהדדי אי משום דמלישנא דמנכסייא אילין כמפרש ממני ומיורשי דמי ואי משו' דבגמ' גבי ההיא דכ\"ז שתובע' כתובתה מוכח נמי דפליגי והיא היא הראיה שהביא הר\"ב המאור בס\"פ כל הנשבעין והרא\"ש בפ' הכותב סי' ך' ובתשו' כלל ע\"ה סי' ג' כיע\"ש.
ועיין להרמב\"ן ז\"ל שם בס' המלחמות מה שיישב לזה לדעת הרי\"ף וכנראה דאשתמיט מיניה דמוהראנ\"ח ח\"ב סי' ק\"א דקנ\"ז ע\"א וע\"ב ועיין להרב כ\"מ ז\"ל בדקע\"ט ע\"ב וחזר וכתב ומיהו דוקא שלא פטרה כו' לומר דאף דלאבא שאול לא מהני פיטור בפי' דממני ומיורשי וקי\"ל כותיה ודלא כסתמא דמתני' מיהו הא דקאמר אבא שאול אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים כו' אין הכונה לומר דאין כח ביד האב לעקור תק\"ח כלל אלא ה\"ק אבל מה אעשה כו' וכיון דתק\"ח היא כל דאיכא למתלי ולמימר שלא כיון האב לעקור תק\"ח ודאי תלינן הילכך בהני לישני דמתני' וברייתא דאבא שאול שלא פי' בהדייא שבועת גביית כתובה ואיכא למתלי שלא פטרה אלא משבועת אפוטרו' ופוגמת דוקא תלינן בהכי שלא לעקור תק\"ח אמנם כשפי' בהדייא דאף משבועה זו פטרה מהני שפיר ולפי האמור בכונת דבריו ז\"ל הרואה יראה שדברי ר\"ח ז\"ל שהביא הרב ז\"ל הן הן דבריו ז\"ל ואין ביניהן כמלא נימא.
תו איכא למידק שמה שסיים ע\"ז וכתב וקרובים דבריו לדברי ר\"ח ז\"ל וכ\"כ כו' שאם לשון הרב מתוקן וקרובים דבריו של הרי\"ף שהביא תחילת דבריו קאמר שהם קרובים למ\"ש ר\"ח ז\"ל בפירוש השמועה והכונה לומר דכי היכי דלהרי\"ף ז\"ל מהני נאמנו' לגבי היורשי' בפי' ה\"נ מהני לדעת ר\"ח אלא דיש ביניהן דלר\"ח צריך שיפרש יותר שפוטרה משבועת גביית כתובה ולהרי\"ף ז\"ל אין צורך לזה הרואה יראה שהלשון מגומגם ובא שלא במקומו ועוד דלפי מ\"ש בכונת דבריו שאף הר\"ב העיטור דבריו הן כדברי ר\"ח הכי הול\"ל וקרובים דברי הרי\"ף לדברינו ודברי ר\"ח ז\"ל ואם נפל טעות בלשון וקרובים דברי לדברי ר\"ח קאמר וקאי אדברי עצמו לא ידעתי מה הלשון אומרת וקרובים כאלו יש ביניהן שום הפרש הלא דבריו ודברי ר\"ח הם שפה אחת ודברים אחדים ואין ביניהן כמלא נימא ואף לזה נלע\"ד דקרובים דברי לדברי ר\"ח קאמר מיהו יש ביניהן דלדברי הר\"ב העיטור ז\"ל הא דקאמר אבא שאול אבל מה אעשה כו' הכונה לומר דהשתא שלא פטרה משבועת הבא ליפרע בהדיא כי משתבע אגבית כתובה משתבע נמי אף אאפוטרו' ופוגמת בפי' ע\"י גלגול וכמ\"ש הר\"ב העיטור ז\"ל.
אמנם לדברי ר\"ח ז\"ל שהביא הר\"ב ז\"ל אע\"ג דמשתבע אגבית כתובה לא משתבע אאפוטרופא ופוגמת בפי' ע\"י גלגול וכמו שכן היא שיטת הרי\"ף והרא\"ש בפ' הכותב דכל שפטרה הבעל משבועה אפי' נתחייבה שבועה ממקום אחר אינ' נשבעת אף ע\"י גלגול והשתא איכא למימר דזו היא ג\"כ שיטת ר\"ח ז\"ל ומשו\"ה כשבא לפרש הך דקאמר אבא שאול אבל מה אעשה כו' לא כתב כדברי הר\"ב העיטור דהכונה לומר דהשתא דמשתבע כו' אלא סתם הדברים ולדידיה הכי פירושא דכיון שצריכה היא לישבע אגבית כתובה שלא גבתה משל בעל כלום מה תועיל אצלה פיטור שבועה דפוגמת ואפוטרו' הרי כשנשבעת על גבית כתובתה ממילא היא נשבעת ג\"כ אפוטרו' ופוגמת שאם יש בידה משל בעלה כלום היאך נשבעת שלא גבתה כתובתה מאחר שהרי יש בידה משל בעלה ונמצא דאע\"ג דאינה נשבעת בפי' אאפוטרו' ופוגמת בתורת גלגול מ\"מ כשנשבע' שלא גבתה משל בעלה כלום ממילא היא נשבעת ג\"כ אאפוטרו' ופוגמת וכן ראיתי בחי' הרמב\"ן ז\"ל אשר הובאו דבריו בש\"מ להר\"ב ז\"ל בפ' הכותב דק\"ו ע\"ב ובחי' תלמי' ר' יונה ז\"ל שם דק\"ז ע\"ד שפרשו כן יע\"ש.
והשתא משום דאיכא בין דבריו של הר\"ב העיטור לדברי ר\"ח ז\"ל דלדידיה משתבע אאפוטרו' ופוגמת ע\"י גלגול בפי' משא\"כ לדעת ר\"ח דלא משתבע אהני בפי' לכך כתב וקרובים דברי לדברי ר\"ח ז\"ל וכמובן תו א\"ל בדברי הר\"ב העיטור במ\"ש בשם ר\"ח תרתי דסתרן אהדדי דמעיקר' קאמר בשם ר\"ח הא דשלח ר' זכאי כו' והא דקאמר רב נחמן דלית הלכתא כותיה אלא כאבא שאול כו' דוקא בכל הני דמפרשי במתני' כגון משבועת אפוט' ופוגמת הוא דקאמרי ר' זכאי ואב\"ש דפטרה ואין נשבעין עליהן מצד הדין אם לא שנשבעת על גבית כתובתה אבל על גבית כתובה היא נשבעת מצד הדין עד דמפרש להימנה למגבה כתובתה כו' דמבואר מדבריו ז\"ל הללו דכל שפי' בהדייא שהאמינה אף על גבית כתובתה מועיל שפיר נאמנותו אפי' לגבי יתומים ויש כח בידו לעקור תק\"ח ואפ' בלתי קנין ותוך כדי דיבור חזר וכתב בשם ר\"ח ז\"ל שכת' קבלתי מרבותינו דהא דאמר אב' שאול בדלא קנו מיניה אבל קנו מיניה מפטור שבועה גובה בלא שבועה אפי' מן היתומים כו' דמשמע דהכל תלוי בקנין ואין הדבר בפי' ללא פי' וליכא למימר דל\"פ אהדדי ומר אמר חדא ומא\"ח דר\"ח אשמועי' מעיקרא דהיכא דפי' בהדייא דהימנה למגבה כתובתה אע\"ג דלא קנו מיניה מהני וגובה מן היתומים שלא בשבועה ורבותיו ז\"ל השמיעונו דכל דקנו מיניה אפי' לא פי' בהדייא אלא שכתב לה הני לישני דמתני' ובריתא נמי מהני דהא ודאי ליכא למימר כלל חדא דהיכא שלא פי' בהדייא ואיכא למתלי ולמימר שלא פטרה אלא משבועת אפוטרו' ופוגמת ולא משבועת הבא ליפרע דקעקר תקנתא דרבנן מה יועיל הקנין לזה לפרש דבריו במה שלא כיון בעל דבר ואף כי בזה יש מקום לדחות כאשר יראה הרואה אכתי הא ליכא למימר דא\"כ מה זו ראיה שהביאו רבותיו של ר\"ח ז\"ל מההיא דאמרי' בירוש' הגע עצמך שפטרום מן השבועה כו' דש\"מ דפטור מהני לגבי יתומים כו' דמי גילה להם דההיא מיירי בשפטרום בלשון שאינו מפורש בהדייא וע\"י קנין כיון דשפיר איכא למימר דההיא מיירי בשפטרום בלשון מפורש ואפי' לא קנו מיניה אלא עכ\"ל דעיקר ראייתם היא דדוקא ע\"י קנין מהני וכשהלשון מפורש ומשום דמשמע להו דלשון מפורש שלא ע\"י קנין לא מהני דאיכא למימר דלא גמר והקנה לעקור תק\"ח אם לא ע\"י קנין ואפשר דלרבותיו של ר\"ת ז\"ל אין חילוק בין הני לישני דמתני' ובריתא ללישנא דהימנא למגבה כתובתה דכולהו לישני כמפורש למגבה כתובה נינהו ואפ\"ה לא מהני לאבא שאול עד דאיכא קנין למימר דגמר והקנה ועקר תק\"ח וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא איך כתב ר\"ח ז\"ל תרתי דסתרן אהדדי ואלו היה כותב אבל קבלתי מרבותי כו' לא הוה קשה מידי דאיהו מסברא דידיה משמע ליה דכל שפי' בהדייא מהני ואפי' לא קנו מיניה אבל משם רבותיו לא קיבל כן אמנם מלשון זה שהביא הר\"ב העיטור ז\"ל בשם ר\"ח ז\"ל משמע דלא פליג ר\"ח ארבותיו ז\"ל ואף לזה נר' לע\"ד דודאי האמת כן הוא דרבותיו של ר\"ח לא ס\"ל מ\"ש ר\"ח דיש חילוק בין פי' בהדייא דהימנה למגבה כתובתה ללא פי' ולדידהו בהני לישני דמתניתין ובריתא נמי כפי' בהדיא דמי ואפ\"ה משמע להו דכי קאמר אבא שאול אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים וכו' הכונה לומר דכיון דבא לעקור תקנת חכמים אפילו פי' בהדייא נמי תלינן דלא גמר והקנה עד דאיכא קנין מיהו ר\"ח ז\"ל לא משמע ליה הך סברא אלא לדידיה משמע ליה דכי קאמר אבא שאול אבל מה אעשה וכו' הכונה לומ' דכיון דאיכא תק\"ח ובא לעקור תקנתם כל דאיכא למתלי בליש' דיליה דלא כיון לעקור ת\"ח כי הני לישני דמתני' ובריתא תלינן עד שיפרש בהדיא להימנה למגבה כתובתה ומשום דאין הכרח וראיה לא לסברת עצמו ולא לסברת רבותיו דאיכא לפרושי מילתיה דאבא שאול כמו שפירש הוא ז\"ל ואיכא נמי לפרושי כס' רבותיו גם הראיה שהביאו רבותיו מהירוש' למימר דע\"י קנין מהני נאמנות אף לגבי יתומי' לא מכרעה למימר דדוקא ע\"י קנין הוא דמהני ולא בפי' להדיא דהא איכא למימר נמי דההיא מיירי בשפי' בהדיא וכס' ר\"ח עצמו וכמ\"ש לעיל הלכך כשהביא סבר' רבותיו לא הביא אותה בלשון מחלוקת ולא כתב אבל קבלתי מרבותי כאלו מבטל דעתו מפני דעתם דלענין דינא חייש הוא לסברתו דכל שפיר' בהדיא מהני נאמנותו ואפילו בלתי קנין וכל דאיכא קנין מהני נאמנות אפילו בהני לישני דמתני' ובריתא כסברת רבותיו וזהו שהביא אח\"כ גבי מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה וכו' בשם י\"א שאם פטרה מן השבועה לגבו' בפי' גובה וכ\"ש אי קנו מיניה וכו' והיא היא סברתו וסברת רבותיו והוא ז\"ל לא נחלק על סברת י\"א אלא לענין משועבדים דלא גבי מלוה מנייהו כלל בין בשפי' בהדייא ובין ע\"י קנין אבל גבי יתומים אזיל ומודה דגובה מהם בלא שבועה בין בפי' בהדייא ולא קנו מיניה ובין בקנו מיניה ולא פי' כסברתו וסבר' רבותיו ז\"ל ואף אם תרצה לומר דר\"ח ז\"ל עצמו לית ליה סברת רבותיו כלל ולדידיה לא מהני קנין בהני לישני דמתניתין ובריתא כלל עד שיפרש בהדייא למגבה כתובה ומ\"ש בשם יש מי שאומר שאם פטרה מן השבוע' לגבו' בפי' גובה וכ\"ש ע\"י קנין בדאיכא תרתי קאמר שפי' בפי' ואיכא נמי קנין דהשתא מהני לכ\"ע הנה מדבריו הללו מוכח דאין בידו להכריח בזה ודיינא דדאין כסברתו או דדאין כס' רבותיו ז\"ל שפיר דמי ולזה כתב וכ\"ש אי קנו מידו שחושש לס' רבותיו ז\"ל כן נר' לע\"ד כונת דברי הר\"ב העיטור ור\"ח ז\"ל.
איברא דבעיקר ראיה זו שהביאו רבותיו של ר\"ח ז\"ל מדברי הירוש' דע\"י קנין מהני לע\"ד מלבד מ\"ש דלפי סברת ר\"ח ז\"ל דכל שפי' בהדייא מועיל הנאמנו' אין ראיה זו מכרעת דאיכא למימר דמיירי בפי' עוד בה דכיון דלתנא דמתני' דפליג אאבא שאול ס\"ל דכל שפי' בנאמנו' עלי ועל יורשי מהני הנאמנו' אף לגבי היורשי ומתני' סתמא מתנייא וקי\"ל דכולהו סתמי אליבא דר\"ע נינהו א\"כ התם בירוש' דקאי עלה דאמר ר\"ע ינתנו ליורשי' שפיר קמבעיא ליה אליביה הגע עצמך שפטרום מן השבועה לבע\"ח ולכתובה למה ינתנו ליורשי' ולא לבע\"ח ולא לכתובה כיון דהשתא כולהו פטירי משבועה לתנא דמתני' אליבא דר\"ע ולזה תריץ יתיב שפיר בירוש' זו תורה וזו אינו תורה כמובן וכיון שכן אכתי איכא למימר דלאבא שאול דקי\"ל כותיה לא מהני נאמנו' לגבי היורשי' ואפי' בקנין ואין משם ראיה וי\"ל בדוחק כמובן ואפשר דמה\"ט כתב הר\"ב המאור בס\"פ כל הנשבעין שדברי הירוש' הללו שהביא ר\"ח ז\"ל אינם בדוקים אצלו יע\"ש והרב מוהרח\"א בס' מוצל מאש ח\"א דל\"ב ע\"ב כתב ע\"ד הר\"ב המאור שלא בדק עד מקום שידו מגעת יע\"ש ובמחילה מכבוד רבנותו הוא לא ראה דברי המרדכי בפ' הכותב שהביא ראיה זו מהירוש' בשם ר\"ח ז\"ל וחשב הרב ז\"ל שראיה זו היא מהר\"ב העיטור ולא ראה אותה הרז\"ה ולכך כתב שאינן בדוקים אצלו ולבבי לא כן יחשוב אלא אף הרז\"ה ז\"ל ראה דברי הירוש' שהביא אותו ר\"ח עצמו ודברי הר\"ב העיטור ג\"כ בשם ר\"ח ז\"ל עצמו הם אלא שהרב המאור לא נחה דעתו בראיה זו ולכך כתב שאינן בדוקים אצלו וכונתו לומר דאיכא למדחינהו וכדאמרן ודברי מוהרח\"א צ\"ע.
ובכן אם כנים הדברים בכל אשר כתבנו בהבנת דברי הר\"ב העיטור ודברי ר\"ח ז\"ל יש לתמוה טובא בדברי הריטב\"א בתשו' שהביא מרן ב\"י א\"ה סי' צ\"ח ס\"ז דאחר שהביא שיטת הרי\"ף ז\"ל כתב ולא נתחוור פירושו אצל רבותינו המפרשים ז\"ל משום דלשון הגמ' מוכיח דאבא שאול ורבנן פליגי ודעת הראב\"ד והרמב\"ן ובעל העיטור כן כו' ואבא שאול פליג ואמר מה אעשה כו' שאין תנאי זה מועיל שהרי אמרו חכמים כו' והוא אינו יכול להתנות ולעקור תק\"ח דקסבר אבא שאול דפטורא לא מהני לגבי יתומים כלל וקרוב לדרך זה דברי ר\"ח ז\"ל והוא מפרש מימרא דאבא שאול כו' וע\"ז קאמר מה אעשה כלומר מה יועיל לה אחר שלא פטרה בפי' משבועת אלמנה שהרי סופה לגבות כתובתה ותשבע כדין הבא ליפרע כו' ומגלגלין עליה פוגמת ואפוטרו' דמגלגול לא פטרה. והרב העיטור גלגל בתוך פירושו סברא זו דר\"ח ואח\"כ כתב הא דאמר אבא שאול הנ\"מ בשלא קנו כו' ויש לך להזהר דהאי מימרא דמרן ז\"ל לאו אסבר' דסמי ליה קאי דהא לא שרי ביה כלל שהרי ר\"ח אמר כו' ולשבועת אלמנה שלא פירש הא לא מהני בה קנין עד שיפרש ואם פי' לדבריו ד\"וח א\"צ קנין כו' אלא האי מימרא אפירוש' ואסברא דיליה שכתב ברישא קאי דכתב דאבא שאול סבר דפיטורא לא מהני לגבי יורשי הנ\"מ בדלא קנו מיניה כו' אבל קנו מיניה כבר גמר והקנה ומהני פיטורא דידיה הדין הוא פירושא דיליה בביאור וכבר טעו רבים בפירושא עכ\"ל.
והנה מ\"ש דלדעת בעל העיטור פירוש' דמימרא דאבא שאול דאמר אבל מה אעשה כו' הכונה לומר שאין תנאי זה מועיל שהוא א\"י להתנו' ולעקור תק\"ח וכסבר אבא שאול דפיטורא לא מהני לגבי יתומים כלל כו' לפי מה שביארנו לעיל בהבנת דברי הר\"ב העיטור לא ידעתי היכן ראה להר\"ב העיטור שפי' כן במימרא דאבא שאול ואדרבא הוא גלגל בתוך פירושו סברת ר\"ח וכתב ומיהו דוקא שלא פטר' משבועת הבא ליפרע כו' ואיך יתכן שיגלגל בתוך פי' פי' ר\"ח ז\"ל שסותר פירושו דלדידיה לא מהני תנאי נאמנות אפילו פירש בהדיא דא" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש כשטוען ונטען נשבעים ויש שבועת שוא ביניהם חנוני \n כו' וא\"ל בה\"ב תן לפועלים סלע או לבע\"ח מנה כו' ואני אתן לך והרי החנוני אומר נתתי והפועל אומר לא לקחתי הרי הפועל נשבע ונוטל מב\"הב וכן החנוני נשבע ונוטל מבה\"ב. ע\"כ. צ\"ב מחלוקת בשבועות דמ\"ה דבן ננס עם ת\"ק דן' ננס ס\"ל דכיצד באין לידי ש\"ש אלא נוטלין בלא שבועה ורבינו ז\"ל פסק כת\"ק דזה וזה נשבע ונוטל והנה ראיתי להרב התרומות בשער מ\"ט ח\"ב סי' ד' מלוה אומר סלע הלויתיך וג' דינר היה שוה ויש לי אצלך דינר ולוה אומר מכרתיו לך בה' דינר זה נשבע שבמשכון בא לידו וזה נשבע שבתורת מכירה מכר המשכון אע\"פ שא' מהם בא לידי ש\"ש הלכתא כת\"ק דן' ננס ב' נשבעים ונוטלים מבה\"ב כו' ולשון זה הוא מבעל העיטור דס\"ח ע\"ג כמ\"ש הבה\"ת יע\"ש והטור ומרן ב\"י בש\"ע בסי' ע\"ב סכ\"ח כתבו וז\"ל מלוה אומר סלע הלויתיך וג' דינרים היה שוה והלוה אומר מכרתיהו לך בג' דינרים ולא נתת לי המעות כו' זה נשבע שמשכון הוא וזה נשבע שמכרו לו.
ולא ידעתי למה שינו רבינו הטור ומרן את לשונו של בעל העיטור ונקטו הענין בשהלוה כופר בעיקר ולפי לשונו של בע\"הע אין הלוה כופר בעיקר ההלואה וראיתי להג\"ת שם דרע\"ב ע\"ג שהוק' לו בדברי בה\"ת דכיון דאין הלשון על הסך ששוה המשכון אכתי כל אחד יאמר לו יהי כדבריך עדיין אתה חייב לי דינר ואם נאמר דהמלוה ישבע שמשכון הוא ויכלול שלא היה שוה יותר מסלע והלוה ישבע שמכרה לו ולא היתה המכירה פחות מסלע א\"כ יקשה מה לנו להביאם לידי ש\"ש בשזה ישבע מכירה וזה ישבע משכון לא נרמי שבועה עלייהו אלא על הסך המלוה ישבע שלא היה בידו דבר המתחייב בו יותר מסלע והלוה ישבע שלא היה לו ביד המלוה דבר שמתחייב בו פחות מסלע ויהיו בזה ב' פטורים בין היתה מכירה בין היתה משכון וכתב ואולי מפני הרגש זה נתכוון הטור להחליף טענת הלוה דכיון שהוא תובע למלוה כל הדינרים וכופר בהלואה א\"כ ע\"כ צריך שישבע המלוה על עיקר הלואה וכיון דהמלוה נשבע על הלואה נשבע גם הלוה על המכירה ולא זכיתי להבין איך הונח לו קושייתו ע\"פ דברי הטור דאכתי אפי' לפי דברי הטור מה צורך שזה ישבע מכירה וזה משכון שבזה באים לידי ש\"ש לא נרמי עלייהו שבועה אלא על החיוב שהמלוה ישבע שאין ראוי הלוה ליטול ממנו כלום בשביל מה שהלוה תפוס ממנו והלוה ישבע שאין המלוה ראוי ליטלו ממנו כלום בשביל מה שהמלוה תפוס ממנו וכעין זה כתב הטור בסי' ע\"ב סי\"ט ובפרישה שם ומרן בש\"ע סכ\"ב בשם בעל העיטור והרב התרומות שם סי' ב' והן דברי העיטור שם בדס\"ח ע\"ג סמוך לדין זה כיע\"ש ואדרבא עיקר קושייתו נראה דל\"ק אלא על הטור ז\"ל ומרן דלפי דבריהם הלוה והמלוה מודים בשווי המשכון שהיה שוה ג' דינרים ואינן מחולקים אלא בעיקר הלואה עליו שזה טוען אתה חייב לי דינר וזה טוען אדרבא אתה חייב לי ג' דינרים וא\"כ סמי בידן להשביעם על פיטור החיוב כדאמרן.
אמנם לפי דברי העיטור שהביא בעל התרומות ששניהם מודים בעיקר הלואה אלא שהן מחולקים בדמי המשכון שקיבל המלוה מן הלוה שזה טוען ג' היה שוה וזה אומר בה' מכרתיהו לך שפיר איכא למימר דבשווי המשכון שניהם מודים שאינו שוה אלא ג' אלא שהלוה טוען שאע\"פ שאינו שוה אלא ג' אני מכרתיהו לך מפני שהיית צריך לו או מפני שרצית ליהנות אותי וכיוצא וזה נראה מוכרח דאי פליגי בשווי המשכון ג\"כ אפי' מאמינו הלוה למלוה שנאבד ממנו היה לו למלוה לישבע תחילה כמ\"ש בסי' ע\"ב סט\"ו ואלו מדברי בעה\"ת משמע שאין המלוה נשבע תחילה דאם הוא נשבע תחילה לא משכחת מחלוקת ביניהם בהיפוך כמו שאכתוב לקמן בס\"ד ומשו\"ה ע\"כ צריך הלוה לישבע שמכרו לו בדמי חובו ואינו יכול לישבע סתם יש לי בידך דבר שאין אתה מתחייב בו פחות מסלע שזה שקר הוא אפי' לדברי הלוה שהרי הוא מודה שאינו שוה אלא ג' דינרים וכיון דהלוה צריך לישבע שמכרו לו בעד חובו והלוה צריך לישבע שמשכון הוא בידו בעד חובו.
כי על כן נלע\"ד דמש\"ה השמיט הטור ולא הביא הטעם שכתב בעל העיטור דאע\"פ שא' מהם בא לידי ש\"ש הלכה כת\"ק דן' ננס וכו' משום דכפי הלשון דכתב הוא בשמו אין צורך לטעם זה משום דבנדון זה ששניה' מודים שהמשכון שוה ג' דינרים ואינו טוען הלוה שמכרו למלוה בה' אלא שמכרו בג' כפי שוויו לדעת שניהם אלא שהם מחולקים בעיקר ההלואה והמכירה א\"כ כשזה נשבע סתם שמשכון היה בידו וזה נשבע סתם שמכרו לו בזה שניהם פטורים מתביעתם של זה על זה ואין כאן סתירה ושבועת שוא דיש לנו לפרש שאחד שהיה משכון בידו של מלוה חזר ומכרו לו בעד חובו וזה דלא כמו שנר' מדברי הסמ\"ע והב\"ח דאף לדברי הטור צריכין אנו להטע' שכתב העיטור דקי\"ל כת\"ק דן' ננס וליתא לע\"ד דאם כן תיקשי מה צורך להשביעם כה\"ג ולא שישבעו באופן שלא יהיה ביניהם ש\"ש וכההיא דסי\"ט וכמ\"ש הפרישה שם אלא הנכון כמ\"ש כנלע\"ד נכון וכתב הרב ראש יוסף באות ע\"ז שאם יטעון הלוה בג' דינרים מכרתיו לך וכבר נתת לי הדמים ישבע הלוה ע\"ז וא\"ץ המלוה לישבע שום שבועה קלה וחמורה וישאר המשכון בידו יע\"ש וזה פשוט.
עוד כתב הרב התרומות דאם רצו להפך שבועתם ואם לא רצו ב' נשבעים ע\"כ וכ\"כ מרן בש\"ע שם ועיין במ\"ש הסמ\"ע ס\"ק פ\"ט ובמ\"ש עליו הש\"ך בס\"ק קכ\"ד ואין ספק דהסמ\"ע הוצרך לזה מפני מה שהוק' לו בפרישה דכל ששניהם רוצים להפך השבועה היכי משכחת לה ששניהם נשבעים הרי כשבאים לישבע מיד כשנשבע הא' יכול הב' ליפטר מהשבועה כשישלם לו דדוחק לומ' ששניהם נשבעים כא' קאמר וכן הוק' לו להרב ראש יוסף באות ע\"ז ובפרישה תי' ג' תירוצים לזה ואחד מהם מ\"ש בסמ\"ע שיש שינוי בנוסח השבועות בין כשנשבעים שניהם לכשנשבע אחד מהם משום היפוך והש\"ך שלא הונח לו בזה ע\"כ צריך לומר כא' משאר התירוצים או שנשבעים שניהם כא' ובבת אחד או שכשנשב' האחד אפילו אם ירצה האחד לשלם לו יכול זה שנשבע ראשון לכופו שישבע ויפטר ושהוא לא יקבל תשלומין בשבועתו שלא יחשדוהו העולם וזה תימה שלא ביאר הש\"ך דעתו ז\"ל בזה ויותר נראה שישבעו שניה' כא' ובבת אחת לפי דברי הש\"ך ולא שישבע הא' ויכוף אח\"כ לאחר אפילו שירצה לשלם ולא לישבע ועיין עוד בפרישה ויותר נראין לע\"ד דברי הסמ\"ע לפי מה שביארנו לעיל בכונת דברי הטור ומרן וכ\"כ גם הרב ר\"י באות ע\"ז כדברי הסמ\"ע ז\"ל יע\"ש.
ולענין הלכה למעשה כשהם מחולקים בנדון הרב התרומות והעיטור שהמלוה טוען סלע הלויתיך עליו ושלשה דינרים היה שוה ואתה חייב לי דינר והלוה טוען אע\"פ שהיה שוה ג' אני מכרתיהו לך בה' ברצונך ומשום דלדידך היה שוה ה' ואתה חייב לי דינר עד ישבע המלוה שמשכון היה בידו על חובו כשאבד ובזה נפטר מתביעת הלוה והלוה ישבע שמכרו לו בה' ובזה נפטר מתביעת המלוה ואע\"פ שיש כאן ש\"ש אי אפשר בלא\"ה דהא קי\"ל הלכה כת\"ק דן' ננס וכמ\"ש בע\"הת בשם בע\"הע וכמדובר.
אמנם אם הן חלוקין בטענותיהם כנדון הטור ומרן בש\"ע שהם חלוקים בעיקר הלואה ושוי' בשווי המשכון שזה טוען סלע הלויתיך עליו וג' דינרים היה שוה וזה טוען לא הלויתני מעולם אלא אני מכרתיו לך בג' דינרים ואתה חייב לי הדמים אז אין צורך לישבע המלוה בפי' הפך דברי הלוה ולא המלוה הפך דברי הלוה ולהיות ביניהם ש\"ש אלא המלוה ישבע סתם שבמשכון בא לידו והלוה ישבע סתם אני מכרתיהו ובזה הם נפטרים מתביעתם מזה על זה שאנו מפרשים כונת שבו' המלוה שבמשכון לקחו בעד חובו שהיה סלע וכיון דקבלו בעד חובו שהיה סלע אבד המשכון אבד הסלע וכשהמלוה ישבע שמכרו בעד חובו אנו מפרשים כונתו שאחר שמשכנו לו בשעת הלואתו חזר ומכרו לו וכשהם רוצים להפך השבועה כשישבע בפי' כל אחד הפך דברי חבירו בפירוש ושחבירו חייב לו דינר אנו אומרים לאחד מהם שיתרצה את דברי חבירו וישבע בפי' שעדיין חבירו חייב לו דינר ואם לא רצו לישבע שום אחד מהם בפי' אז ישבעו שניהם סתם זה ישבע שמשכון היה בידו על חובו וזה ישבע שמכרו לו בעד חובו ובזה נפטרים זה מזה ואין ביניהם ש\"ש כמדובר." + ], + [], + [ + "שורש הבא ליפרע בשט\"ח שקנה מאחר ראובן \n שהוציא שטר חוב כו' טען שמעון שפרע ללוי ואמר ישבע לי ישבע לוי לשמעון ואח\"ך יגבה ראובן. וכתב שם ה\"ה ד\"ה טען שמעון זה נראה פשוט כו' ואם יש ראיה שמכר ולא רצה לישבע אע\"פ שלא הודה שנפרע חייב לשלם ללוקח וכ\"כ בעיטור עוד כתוב שם שאם מת מוכר יורשיו נשבעין שבועת היורשים ונוטל לוקח ואם לא רצו לישבע משלמי' לו ללוקח כו' עכ\"ל.
ודע שכתב הטור בסי' ס\"ו בשם הרמב\"ן והביאו הרא\"ש בפסקיו בסוף מס' שבועות דהקונה מהמלוה שטר חוב שיש לו על הלוה ומת הלוה אם אחר שלקחו מת נשבע הלוקח שלא אמ' לו המוכר כלום ושאינו יודע ששטר זה פרוע וגובה ודוקא שמת המוכר כו' ונ\"ל דדוקא כשלא האמין את המלוה וב\"ך עליו ועל ב\"ך או יורשיו אז הוא דצריך הלוקח שבועה כשבא לגבות מיורשי הלוה אבל אם האמין את המלוה וב\"כ עליו ועל ב\"כ גובה הלוקח בלא שבועה כמבואר סי' ע\"א סח\"י וכ\"כ הב\"ח בסימן ס\"ו סי\"ד יע\"ש ועיין בביאורינו סימן ע\"א סי\"ח במה שהעלינו לענין הלכה דאיזה לשון נאמנות מהני לגבי יורשים ומ\"ש הטור נשבע הלוקח שלא אמר לו המוכר כלום כתב הש\"ך בפקמ\"ח וז\"ל משמ' שאם אמר המוכר שהוא פרוע היה נאמן אפי' דלאחר המכיר' אמר שנפרע קודם המכירה וכן העליתי לקמן סנ\"ו עכ\"ל עיין במה שתמה שם על הרא\"ש דתבריה לגזזיה ממ\"ש בפרק הכותב למ\"ש בס\"פ אז\"ן וכן הקשה על הטור ומרן בא\"ה סי' ק\"ה יע\"ש וכן הק' הרב נ\"מ בדע\"ז ע\"ג והניחה בצ\"ע ועיין בהרב ב\"ש בא\"ה סי' ק\"ה שתי' דהתם בפרק אז\"ן מיירי בשיש שובר לפנינו ואין לחוש כ\"כ שמא השובר מזוייף והיא ג\"כ סברה שאם תמחול השתא חייבת לשלם כל דמי השטר וכאן חיישי' לזה משום דאין ראיה לדבריה יע\"ש.
וראיתי עוד למהרש\"ח בסוף סס\"ו שהוקש' לו בדברי הרא\"ש הללו בפרק הכותב שכתב שאם היא אומרת שנפרע אחר שמכר נאמנת במיגו שיכולה למחול ולא דמי למלוה שאמר שטר אמנה הוא שאינו נאמן היכא שהוא חייב לאחרים ולא מהימן במיגו דאי בעי מחיל מפני שאינו רוצה למחול ולהפסיד חובו אבל במ\"ש שטר אמנה הוא אינו מפסיד חובו שמכיר בלוה שהוא ירא שמים ולא יעכב מעותיו עכ\"ל וכתב ע\"ז הרב וז\"ל וק' דבאמנה נמי אמאי נאמנת במגו והא אינו מיגו טוב לפי שאינה רוצה למחול ולהפסיד חובה דבמה שאומרת שטר אמנה אינה מפסדת כי מכרת בלוה שהוא ירא שמים והניחה בצ\"ע.
וראיתי בלקוטי מהר\"ח עשאל ז\"ל דכ\"ז ע\"ג שכתב וז\"ל ולא ק\"מ דבשלמא כשאומר שטר זה פרוע או אמנה אז אינו מפסיד כלום כי מכיר בלוה שנודע אצלו שאינו פרוע ואינו אמנה ומשלם לו אבל התם באשה שאמרה שנפרע קודם המכר תפסיד דכיון דכל מה שיש לאיש הוא ביד אשתו יאמר לה כבר קבלת כתובתיך כמו שאמרת ואני לא ידעתי דהודאת ב\"ד כק' עדים דמי עכ\"ל ואשתמיטתיה מיניה דברי הרב נ\"מ בדמ\"ו ע\"ג שדחה תי' זה ממ\"ש הרא\"ש בסוף פרק כל הנשבעין בשם הרמב\"ן ואפילו בשאר מוכר ש\"ח בעלמא לא מהימן לומר שנפרע קודם המכר משום דלית ליה מיגו מה\"ט שכתב בפרק הכותב יע\"ש.
והנכון לע\"ד דדוקא גבי מוכר ש\"ח הוא דקאמר הרא\"ש הכי דלא מהימן במגו משום דכי טעין מוכר פרוע הוא אע\"פ שהלוה הוא ירא שמים לא יפרע לו למוכר עד שיביא לו השטר שביד הלוקח דחושש הוא שאם יפרע לו למוכר השתא למחר וליומא אחרינא אזיל ומפיס ללוקח או מתפשר עמו ולוקח השטר מיד הלוקח וחוזר עליו ואפי' אם יכתוב לו השתא שובר חושש שמא יאבד ממנו ויחזור ויתבענו בשטר שבידו הילכך כי טעין השתא המוכר פרוע הוא ליכא למיחש מידי ואיכא שפיר מגו דמחיל משא\"כ בטוען אמנה או פרוע בשטר שביד המלוה עצמו ובא לחוב באחרים שחייב להם חוב אחר התם ליכא לאמוניה במגו דאי בעי מחיל דאיכא למיחש שפיר למ\"ש הרא\"ש כי מכיר בלוה כו' והתם פורע לו הלוה שפיר כשנותן לו השטר.
איברא שראיתי להרב נ\"מ שם שלא נחה דעתו בתי' זה משום דבמוכר ש\"ח נמי אכתי איכא למיחש דלהכי טעין פרוע ולא מחיל ליה משום דחושב בדעתו דלמחר ויומא אוחרי יפייס את הלוקח ויקח השטר מידו ויגבה מהלוה משא\"כ כי מחיל ליה יע\"ש. ברם לעד\"ן דיש לישב לזה דס\"ל להרא\"ש דאין אדם טוען פרו' לפני ב\"ח על סמך דלמחר וליומ' אוחרא יפייס אותו וגם יצטרך לחזור על הלוה לומר שלא טען פרו' מעיקרא אלא להפסיד ללוקח ולהפסד עמו דאין אדם מ\"ע רמאי בעיני הבריו' דכל כי האי לא עביד איניש להפסי' ללקוחות שלו בפרסום שמכירים בו שהוא רמאי כן נלע\"ד נכון ועיין במה שישב עוד הרב נ\"מ לעיקר קו' הרב ש\"ח בדוחק יע\"ש.
ודע שה\"ה ז\"ל בפרקין דקדק מדברי רבינו דאפילו טוען שפרעו קודם המכר מפטר הלוה אלא שהמוכר חייב לשלם כל דמי השטר ללוקח כאלו טוען שפרעו אחר המכר יע\"ש והביא דבריו הר\"ב ש\"ך סס\"ו סקל\"ו וראיתי להרב בנ\"מ בדמ\"ז ע\"ג שתמה על ה\"ה ז\"ל דהיכי מהימנינן ליה באומר שפרעו קודם המכר לפטור את הלוה במגו דמצי מחיל והלא כלל גדול בידינו דמשפטי המגו שכל שאין הטענות שוות לא מהימנינן ליה אף לחצי טענה דוגמא דההיא דפ' חזקת דהיכא דאייתי סהדי דאכלה תרתי שני וטעין מינך זבינתא הדרא ארעא והדרי פירי ולא מהימן על הפירות מיהא במגו דאי טעין בפירות ירדתי והוא נאמן משום דאין כאן חזקת מאן דמשקר כלל וטפי ניחא ליה לטעון הכי שרוצה לזכות אף בקרקע כמ\"ש התוס' והרמב\"ן שם יע\"ש וא\"כ ה\"נ אין כאן מה ליה לשקר דטפי ניחא ליה לטעון פרעתי קודם המכר שאינו משלם אלא מה שנטל כדין כל מקח טעות ועוד תמה עליו דלפי\"ז נקטינן שאע\"פי שאין ראיה ביד הלוקח על המכירה כל שהמוכר מודה לו אלא שטוען פרוע קודם ישלם לו כל שוויו מהטעם ההוא וזה תימה דנהי דמגו דמחיל לא מהני לפטור עצמו מן התשלומים אבל מ\"מ נאמני' במגו דאי בעי אמר לא מכרתי לענין פטור עצמו והניחם בצ\"ע יעש\"ב.
והנה לקו' ראשונה י\"ל דלדעת ה\"ה ז\"ל משמע ליה דלא דמי מגו זה לההיא דפ' חזקת דהכא לא הוי מגו לחצי הטענה לגבי הלוה הבא לפטר בטענת המלוה שטוען פרוע דבין שיטעון פרוע הוא או ימחול לו מפטר הוא מלשלם ולגבי דידיה מגו גמור הוא הילכך אפי' שאין זה מגו לגבי הלוקח מפטר הלוה מיהא בטענה זו במגו דמצי מחיל ולא מחייבינן ליה משום דלא חשיב מגו לגבי לוקח משא\"כ בההיא דפ' חזקת שאנו באים לפטור ליורד בתוך שדה של חבירו ואכל הפירות בטענתו שטוען שלו אכל שהשדה שלו דאע\"ג דלענין הפירות יש לנו לומר שנאמן בטעתנו שהם שלו במגו דלפירות ירדתי כיון דלענין השדה עצמו לית ליה מגו זה ולא מהימן בטענה זו אף בפירות נמי לא מהימן בטענה זו דמגו דחשיב טענה לגבי דידיה הוא שרוצה לזכות בטענה זו בפירות ובשדה כפי טענתו ואין מאמין אותו לחצאין וברור ולקושיא שניה שהק' הרב ז\"ל אין ספק דחיליה דמר שכתב דנקטינן מדברי ה\"ה ז\"ל דאעפ\"י שאין ראיה ביד הלוקח על המכירה כל שטוען המוכר שנפרע קודם המכר דישלם לו כל שוויו כו' הוא מפני מ\"ש ה\"ה ז\"ל קודם לכן במ\"ש רבינו הודה המוכר שפרע ישלם לוי לראובן דדין זה הוא אפי' שיש עדים לראובן מהקניה כו' ומשמע דכ\"ש כשאין עדים ולפי דעתו ז\"ל מ\"ש רבי' אחר דין זה טען לוי שלא מכר ולא נתן כו' החלוקה זו בהודה שפרע קאי וכמ\"ש הלח\"מ והמ\"ל ז\"ל שם וכשהכריח ה\"ה ז\"ל לדברי רבי' שכתב ולא נתן דאם הודה שנתן ישלם כל שוויו משמע דאכולה מילתא דלעיל קאי בין כשיש עדים על הקניה ובין שאין עדים ומ\"ה הוק' לו להרב ז\"ל שפיר וכשאין עדים על הקניה למה ישלם כשאומר שנתן נאמניה במגו דאי בעי אמר לא מכרתי ולא נתתי זה נראה כונתו ז\"ל בקו' זו ואין זה הכרח לענ\"ד דאפשר לומר דמה שהכריח ה\"ה ז\"ל דאם הודה שנתן ישלם כל שוויו דוקא כשיש עדים קאמר דליכא מגו דלא נתתי אבל בדליכא עדים על הקניה דאיכא מגו דלא נתתי אף ה\"ה ז\"ל אזיל ומודה דמהימן ולא מחייב לשלם כל שוויו ולהכי הוא דנקט רבי' שטען שלא נתן לומר דאי טען שנתן ופרע קודם איכא גוונא דמחייב כגון שיש עדים על עיקר הקניה וכ\"כ הש\"ך בס\"ק ל\"ו בכונת דברי ה\"ה ז\"ל יעו\"ש.
עוד כתב הר\"ב נ\"מ ז\"ל שם שהר\"ב שלטי הגבורים קאי בשיטת ה\"ה ז\"ל דאפי' טוען שפרע קודם המכר נאמן לפטור את הלוה ומשלם הלוקח כל שווי דמי השטר יע\"ש וכ\"כ בס\"ק ל\"ו ולפי\"ז יכול הלוה לומר קים לי וברור ומה שיש להקשות בד\"ז שכתב מרן בש\"ע כאן סי' ס\"ו סט\"ו למ\"ש בא\"ה סי' ק\"ה עיין בהר'ב נ\"מ דשט\"ו ע\"ג ובתשו' מהרח\"ש ח\"ג סי' ס\"ג דצ\"ג ע\"א ובחלקת מחוקק ובב\"ש שם בא\"ה סימן ק\"ה.
עוד כתב מרן ז\"ל שם אבל אם המוכר חי גם הוא צריך לישבע כו' נ\"ב עיין במ\"ש הסמ\"ע ס\"ק ל\"ט והש\"ך ס\"ק מ\"ט כתב וז\"ל ולענ\"ד לפרש כפשוטו דקאי אשבועה דלעיל שהלוקח צריך לישבע שאינו יודע הוא שפרע למוכר דשמא יודע הוא שפרע למוכר וגם המוכר צריך לישבע שלא נפרע ואין שבועת המוכר פוטרו ללוקח דשמא המוכר נשבע לשקר והלוקח יודע שהוא פרוע וכיון שבא לגבות מהיתומים צריך לישבע ג\"כ מיהו נראה שצריך לכלול שלא נפרע הוא בעצמו מן הלוה ולפי\"ז אפי' היתומים מודים שלא נפרע הלוקח כו' צריך לישבע כמ\"ש עכ\"ל.
ואין זה דעת הר\"ב נ\"מ ז\"ל בדע\"ח ע\"ב ד\"ה ומשמע כו' אלא כל שהמוכר נשבע שלא נפרע גם הלוקח צריך לישבע שגם הוא לא נפרע כגון שאין היתומים יודעים אם נפרע מאביהם אז מגלגלים עליו ג\"כ שלא ידע שנפרע המוכר אבל כשהיתומים מודים שלא נפרע הלוקח מהמלוה אז אין צריך הלוקח לישבע שלא ידע שנפרע המוכר יע\"ש וכיון שכן נלענ\"ד דיכולים היתומים לומר קים לי כס' הש\"ך ז\"ל דלא יגבה הלוקח עד שישבע שלא ידע שנפרע אפי' כשלא נשבע שלא נפרע מהלוה עצמו ודוק.
וכתב הש\"ך ז\"ל אבל אם הלוה חי אין הלוקח צריך לישבע דהא אינו טוען שהוא יודע שפרע למוכר עכ\"ל ומשמע מדבריו הללו דכשטוען הלוה שידע הלוקח שפרע למוכר צריך לישבע הלוקח שלא ידע אעפ\"י שגם המוכר נשבע ועיין להר\"ב נ\"מ ז\"ל בדע\"ז ע\"ד ד\"ה ולענין כו' שכתב בשם הר'ב פו\"ד בא\"ה סי' ק\"ה שכתב דאפי' לא טען הלוה שישבע המוכר ג\"כ אנן טענינן ליה שישבע המוכר משום שאם ישבע הלוקח למוכ' יודה המוכר שנפרע ונמצא שבועת הלוקח שבועת שוא וחינם והר'ב נ\"מ ז\"ל דחה דבריו והכריח דא\"ץ להשביע למוכר עד שיתבענו הלוה לישבע ואפי' לא ירצה התובע להשבי' למוכר אנן משביענן ליה שפיר ללוקח ואין כאן משום שבועת שוא וחינם עיין שם מילתא בטעמא וכתב עוד ומשמע ודאי דכל שהמוכר קיים והוא נשבע שלא נפרע א\"ץ עוד לשבועת הלקוחות יע\"ש: ומשמע מדבריו ז\"ל דאפי' בשטוען הלוה שידע הלוקח שנפרע המוכר כל שנשבע המוכר שלא נשבע א\"ץ עוד לשבועת הלוקח ודלא כמו שדקדקנו מדברי הש\"ך ז\"ל ואפשר דגם הר'ב נ\"מ לא כתב דא\"ץ להשביע ללוקח אלא כשאינו טוען הלוה שישבע גם הלוקח אבל אם טוען שישבע גם הלוקח משבעי' ליה אם יטעון בריא לי שיודע שנפרע המוכר וזה נכון לענ\"ד לענין הלכה ובמ\"ש הש\"ע גם הוא צריך לישבע עיין במ\"ש הסמ\"ע ס\"ק מ' והש\"ך סק\"ז כתב עליו שאין לשונו מדוקדק דאפי' היה הלוה צווח שפרעו קודם שמכרו דינא הכי דלא אמרי' אין אדם מש\"ל אלא גבי שבועה דבא ליפרע מן היתומים ולא נגד הלוה והבו דלא לוסיף עלה כדלקמן סי' ק\"ח סי\"ד והכא ה\"ט כמ\"ש הרא\"ש והר\"ן דכיון שמכרו אין עליו עיקר חיוב אלא שמשביעין אותו מפני שהוא נאמן לומר פרוע הוא במגו שיכול למחול עכ\"ל.
וביאור דבריו ז\"ל כי מלשון הסמ\"ע נראה שבא לתת טעם היאך יגבה הלוקח אחר שמת המלוה שהוא המוכר אפי' מת בחיי הלוה דיש בזה משום אין אדם מוריש שבוע' לבניו ולזה נ\"ט דכיון דבשעת המכירה לא נתחייב המוכר לישבע עכ\"פ דדילמא לא יטעון הלוה הילכך אין כאן משום אין אדם מש\"ל ולזה הוק' לו להש\"ך דכל שמת המלוה שהוא המוכר בחיי הלוה אין אנו צריכים לזה דאפי' צווח הלוה שישבע לו אכתי אין בזה משום מש\"ל כיון דס\"ס מת מלוה בחיי לוה מיהו אי צריך טעם הוא במת לוה בחיי מלוה ואפי' מכרו השטר בחיי הלוה כיון דמת הלוה תחילה הרי נתחייב המלוה לבני לוה שבועה וכשמת המלוה אח\"כ היה לנו לומר שלא יגבה הלוקח מבני הלוה בשבועה דשלא פקדנו משום טעמא דאין אדם מש\"ל ולזה כתב דה\"ט כמ\"ש הרא\"ש והר\"ן דכיון דמכרו אין עליו עיקר חיוב כו' כלומר דכיון שהמוכר לא בא לגבות לעצמו והרי נסתלק מחוב זה אינו חייב לישבע ליורשי הלוה מדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ומה שמשביעין אותו כשבא לגבות הלוקח אינו אלא משום דנאמן לומר פרעתי הילכך כיון דאין שבועה זו מדין הבא ליפרע מנכסי יתומים אין בזה משום א\"א מש\"ל דהבו דלא לוסיף עלה הוא כן נרא' לי כונת הש\"ך וברור.
ובכן אני תמיה על מרן החבי\"ב בהגב\"י אות ל\"ה שנטה דעתו לומר דאף כשמכר הש\"ח בחיי הלוה אם אח\"כ מת לוה בחיי מלוה אין הלוקח גובה מיורשי הלוה מטעם אין אדם מש\"ל והגיה בדברי הטור ובס\"ד כתב שמהראנ\"ח ז\"ל בח\"א סי' ץ' נסתפק בזה אם יש במוכר ש\"ח דין מת לוה בחיי מלוה יע\"ש ואני בעוניי כעני המחזר חזרתי בתשו' הראנ\"ח ז\"ל ולא מצאתי שנסתפק בזה זולת בסי' צ\"ב דקל\"ז ע\"א נסתפק אם כופין את הלוקח שיביא את המוכר לישבע אפי' כשהלוקח מוחזק יעש\"ב ומאחר שנתבאר שמדברי הרא\"ש והר\"ן ז\"ל מבואר יוצא דאפי' במת לוה בחיי מלוה גובה הלוקח מיורשי הלוה כל שמכר לו המלוה הש\"ח בחיי הלוה לא ידעתי איך עלה על דעתו ז\"ל הפך זה ועיין בתשו' הר\"ן סי' ל\"ה והביאה מרן ב\"י לקמן סי' ק\"ח דמבואר בהדייא מדבריו כן וכמו שכתב בס' חשק שלמה בהגב\"י אות ל\"ה וצ\"ע.
עוד כתב מרן בש\"ע שם סי' ס\"ו וכן אם הלוה קיים וטוען שהוא פרוע ואין בו נאמנות אם המוכר קיים ישבע ועיין בש\"ך שם ס\"ק נ\"ב שכתב וז\"ל אבל אם יש בו נאמנות א\"ץ לישבע עכ\"ל וזה נראה ג\"כ דעת הטור שכתב כלשון מרן ז\"ל ולכאורה צ\"ע דבא\"ה סי' צ\"ח כתבו דאפי' כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אפי\"ה משביע הוא את הבאים ברשותה כגון אם מכרה לאחרים כתובתה ונתגרשה ומתה אבל אם היא עדיין קיימת לא יתנו ללקוחות כלום אא\"כ תשבע היא בעצמה כו' וכ\"כ הרא\"ש והנ\"י ז\"ל בפ' הכותב עלה דמתני' דכתב לה נדר ושבועה אין לי עליך הרי דאפי' בכתב נאמנות למלוה שהיא האשה כשבא הלוקח לגבות מן הלוה משביעין אותו הפך מ\"ש כאן ז\"ל ושוב ראיתי להר'ב נ\"מ בדקע\"ד ע\"א שעמד בזה ועלה לחלק דע\"כ לא כתבו הטור ומרן בא\"ה דמשביעי' את המוכר אלא בנאמנות דל' זה נדר ושבועה אין לי עליך מורה שלא פטרו אלא למלוה עצמו כשבא לגבות לעצמו ולא לב\"כ שהם הלקוחות אבל כשכותב לו ובנאמנות סתם לשון זה כולל בין כשהממון לעצמו ובין כשהוא ללקוחות ועיין בדברי הרב הנז' שם דע\"ז ע\"ב שכתב וז\"ל בדברי הטור יש לתמוה דבא\"ה סי' ק\"ה הביא דברי הרא\"ש אביו לפסק הלכה דבמוכר ש\"ח לחבירו מהימן לומר אחר המכר שנפרע במגו ואילו בח\"המ סי' ס\"ו לא כתב אלא דכשאין בו נאמנות צריך לישבע המוכר ולמה לא כתב גדולה מזו דלא מבעיא ד\"ז דאיתיה גבי האומר אמנה אע\"ג דליכא התם מגו טוב אלא אפי' כשיש בו נאמנות שאין כאן עסק שבועה נאמן לומר פרוע במגו ושלא כדברי בה\"ת שכתב דהכא נמי כשיש לו נאמנות לא מהימן וצ\"ע עכ\"ל.
ולפי מ\"ש הרב עצמו בדקע\"ד לא ידעתי מאי קא ק\"ל דאפי' שסובר הטור שלא כדברי בע\"הת דנאמן לומר פרוע אחר המכר אכתי הוצרך הטור לומר דוקא כשאין בו נאמנות הוא דמשביעי' למוכר אבל כשיש בו נאמנות אעפ\"י שנאמן לומר פרוע מ\"מ אין משביעי' דנאמנות סתם מועיל בין כשבא לגבות לעצמו ובין כשבא לגבות ללקוחות ולא ידעתי איך לא זכר ש\"ר דבריו הללו וצ\"ע ועיין להר'ב חלקת מחוקק סי' צ\"ח ס\"ה ולהרב\"ש שם סק\"ד וכתב עוד הר\"ב נ\"מ ז\"ל שם בדקע\"ד סע\"ב שאעפ\"י שלדעת הרא\"ש והטור ומרן ז\"ל מבואר דכל שכתב נאמנות סתם למלוה כשבאים לקוחות לגבות אין משביעי' את המלוה מיהו הר\"ב העיטור ז\"ל חולק ע\"ז וסובר דלא מהני נאמנות במלוה אלא כשבא לגבות לעצמו אבל כשמכר שט\"ח ובא לוקח לגבות יכול הלוה להשביע למלוה ולא מהני נאמנות בזה יע\"ש.
וכתב ע\"ש ע\"ג ד\"ה ובחפשי כו' דאף בכתב למלוה לשון דנדר ושבועה אין לי עליך דבזה מבואר מדברי הרא\"ש והנ\"י והטור ומרן בא\"ה סי' צ\"ח ולא מהני לשון זה לפוטרו למלוה כשבא הלוקח לגבו' לעצמו ומשבעינן למלוה מיהו מדברי הריטב\"א בשיטת כ\"י בפ' הכותב בשם רבו הרא\"ה חולק ע\"ז שכתב אמ\"ש רש\"י דמתגרשה ומתה דנקט ומתה משום דבחייה אינן גובים הלקוחות בשבועת היורשין עד שתשבע היא בעצמ' שלא פטרה אלא כשבאה לגבות היא בעצמה וכתב ע\"ז ופי' זה אינו מחוור לרבינו ז\"ל דודאי כל שבחייה מאח' שפטרה משבועה יכולים הם לגבות בשבועת היורשין אבל היכא שלא פטרה משבועה נראין הדברים ודאי שאין באי כחה גובין עד שתשבע היא בעצמה ע\"כ הרי שכתב בפירו' רבו הרא\"ה ז\"ל דמהני פיטורה לפוטרה משבועה אף לאחר שמכרה ובאין הלקוחות לגבות עכ\"ל.
ודרך אגב ראיתי להרב הנז' דשקיל וטרי בדברי הריטב\"א ובסוף דבריו כתב וז\"ל וכתבתי כל זה מפני שראיתי לאחד מעיר עיר וקדיש שבראותו דברי הריטב\"א אלו הגיה לשונו יכולים הם לגבות בלא שבועת היורשים כו' וסיבה אחת דמה שיאטיה' דשבועת היורשין הכא וזאת שנית דאם איתא שכונתו לומר דלקוחות נשבעין וגובין מאי כל שבחייה דמשמע דלאחר מיתה לא ואדרבא כ\"ש דלאחר מיתה אפי' לא פטרה נמי הם נשבעין וגובין ואיני יודע מהיכא פשיטא ליה הא' שהרי הרב בעל התרומות שער נ\"א כתב דאיכא מ\"ד יורש נשבע ולא לוקח וכמ\"ש הטור בסי' ס\"ו וכיון שכן אפשר דס\"ל להרא\"ה דכשמת מוכר יורש נשבע ולא לוקח ומתני' דקתני אבל משביע הוא כו' מיתוקמא לדידיה כשהי' קיימת ופטרה לדידה נשבעין לקוחות וגובין ודייקא נמי שפיר לישנא דכל שבחייה כו' יעויין שם באורך.
ולא מצאתי מקום לא לדברי העיר וקדיש שכתב הרב ז\"ל ולא לדבריו ז\"ל לפי לשון הריטב\"א שהביא בפ\"מ להרב ז\"ל דק\"ה סע\"ב וז\"ל וכ\"ת אמאי כתב רש\"י ונתגרשה ומתה כו' וי\"א דנקט ומתה משו' דבחייה אינם נפטרים בשבועתן כו' ככתוב בדברי הנ\"מ ז\"ל וסיים עוד אבל אין לומר שכתב כן משום דבחייה אף לקוחות שלה כמוה לגבות בלא שבועה כיון שנפטר' שאין סברה לומר כן ומיהו אין פי' מחוור לרבינו כו' ככתוב בדברי הנ\"מ וסיים עוד שהרי אי מודית שהיא פרועה נאמנת היא מתוך שיכולה למחול וה\"ה לב\"ח שמכר שטרו שאם לא כן נמצא שיכול לגבות או כתובת אשה בלא שבועה שמוכרין אותה לאחרים וגובין בשבוע' היורשין אלא ודאי אין גובין עד שישבע המוכר אבל אם מת קודם לכן גובין בשבועת היורשין כדאמרינן הכא עכ\"ל. הרי דלשון זה מבואר שלא כדברי הרבנים הנז' דבהדיא כתב דבחיי המוכר נשבעין הלקוחות שבוע' היורשין כשהאמינה ואין סברה לומר דאף הלקוחות נאמנין דזה הפך דברי העיר וקדיש גם כשמת גם כן המוכר כתב בהדיא שגובין בשבועת היורשין שלא כדברי הרב נ\"מ ז\"ל וצ\"ע.
ודע שהטור בסי' מ\"ז כתב דכל שבא לחו' לאחרים בהודאתו אם השטר שבידו יש בו נאמנות אינו נאמן המלוה השטר שבידו לומר פרוע או אמנה אבל אם אין בו נאמנות יכול המלוה לומר השטר שבידו פרוע הוא או אמנה וכתב מרן החבי\"ב בהג\"הט אות ט' שם בשם מוהר\"א ששון בכ\"י דכשיש בו נאמנות דאינו נאמן לומר פרוע הוא ומוסכם בדעת כל הפוסקים אפילו למ\"ד דאין המלוה יכול למחול שט\"ח ללוה במקום שחב לאחרים כמבואר מחלוקותם בב\"י בסימן פ\"ו יעויין שם.
ונראה שדעתו ז\"ל דאע\"ג דלהאי מ\"ד ליכא למימר דנאמן לומר פרוע במגו דאי בעי מחיל מ\"מ כיון דיש בו נאמנות אין למלוה עסק עם הלוה כלל ולאו בעל דברים דידיה הוא והרי הלוקח נכנס במקום הלוה אמנם מהראנ\"ח בסי' פ\"א ציין דבריו הרב ז\"ל שם אות ח' ומהרימ\"ט בסי' צ\"א ציין דבריו הרב ז\"ל שם אות י\"א ובמ\"ב אות א' כתבו דכל שאין לו מגו דאי בעי מחיל לא מהימן לומר פרוע הוא כו' יע\"ש ועיין בחשק שלמה סי' מ\"ז הג\"הט אות יו\"ד.
ולענין הלכה למעשה בשטר שיש בו נאמנות ומכרו לאחר ובא לגבות וטוען הלוה אמנה היו דברינו והודה לו המלוה לדעת הטור ומרן בסי' מ\"ז אינו נאמן משום דלית ליה מגו דאי בעי מחיל כמ\"ש הש\"ך שם סק\"ז בשם התוס' והרא\"ש לחד שינויא ועוד דטענת אמנה משים עצמו רשע ולא מהימן עיין חשק שלמה ריש סי' מ\"ז.
ואם טוען פרעתי יכול הלוה לומר קי\"ל כמ\"ד שכתב בעל התרומו' בשער נ\"א והביאו מרן הב\"י בריש סי' מ\"ז דדוקא אמנה אינו יכול לטעון אבל פרוע מצי שפיר למטען אפי' שיש בו נאמנו' וכ\"כ בח\"ש ז\"ל שם וכשאין בו נאמנו' והוא חב לאחרים וטוען פרוע לדעת מהראנ\"ח ומוהרימ\"ט והש\"ך ז\"ל למ\"ד דמצי מחיל מהימן ולמ\"ד דלא מצי מחיל לא מהימן וא\"כ יכול הלוה המוחזק לומר קי\"ל כמ\"ד דמצי מחיל דאף לדברי הש\"ך נרא' דלא מצי מחיל אין הכרח לדידן כללא דקי\"ל להחזיק ביד המוחזק וכמ\"ש הרב חשק שלמה אות י\"ד.
עוד כתב מרן ואם אינו רוצה לישבע לא יפרע הלוה כו' לשון הטור הוא דאם אינו רוצה לישבע יפסיד וכתב ע\"ז מרן בב\"י ז\"ל ומ\"מ ק\"ל דאמאי יפסיד הלוקח מעותיו יכופו ב\"ד למוכר שישבע או שיחזיר לו מעותיו וי\"ל דאה\"נ ומאי יפסיד דקאמר מלגבות מהלוה דאם אין למוכר נכסים נמצא שהוא מפסיד עכ\"ל ועיין להרב נתיבות משפט בדע\"ט ע\"א שהביא דברי הריטב\"א מכ\"י שכתב דיש מפקפקין לומר דאין לכוף את המוכר בזה אם אינו רוצה לישבע דלאו אחריות דשבועה קביל עליה ושם בע\"ג כתב עוד שגם הרב בעל העיטור הבין כן בדעת הרב ברצלוני שאין לכוף את המוכר לישבע שכתב כלשון הטור והשיג עליו בעל העיטור באות מחילה דצ\"ג ע\"א וז\"ל ומ\"ש אם המוכר לא רצה לישבע מפסיד הלוקח כי לא רצו היורשים ג\"כ מפסיד הלוקח הילכך לא בריר לן. ולענין הלכה למעשה יכול המוכר המוחזק לומר קי\"ל כהרב ברצלוני והטור שכתב כדבריו והיש מפקפקין שכתב הריטב\"א ז\"ל לפי מה שהבין בעל העיטור בכונת דברי הר\"י ברצלוני ז\"ל שאין לכוף את המוכר ושלא כדברי מרן הב\"י שכתב בכונת דברי הטור כנ\"ל." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש המוכר שדה באונס דאינו גובה בשטר המכר מי \n שמכר שדהו באונס הרי המעות של האנס אצל המוכר כמלוה ע\"פ ואינו טורף בשטר מכר שבידו כלום. ע\"כ. וממ\"ש ואינו טורף כלום מבואר דס\"ל דאף מבני חרי לא גבי בשטר זה דמצי טעין פרעתי וזה דעת התוס' בפ' א\"נ דע\"ב ע\"א ד\"ה אמר אביי וזה דעת הרשב\"א שהביא מרן ב\"י בס\"סי זה ובסי' ר\"ז מחו' ל\"ד ובסי' רל\"ה מ\"ג יע\"ש ודע שמדברי התו' שם ד\"ה שטר שיש בו רבית מבואר דס\"ל דגם בשטרי חוב דמוקדמין נמי דינא הכי דומייא דמוכר שדהו באונס אבל רבינו שם בר\"פ ומרן בש\"ע לעיל סי' מ\"ג ס\"ז כתבו דש\"ח המוקדמין מבני חרי מיהא גבי ולא מצי טעין פרעתי וזה דעת הרשב\"א כמ\"ש ה\"ה ז\"ל שם ומה שי\"ל על דברי הרמב\"ם ז\"ל הללו ממ\"ש איהו גופי' בפי\"המ דפ\"י דמס' שביעית גבי ההיא דש\"ח המוקדמין עיין להרב ש\"ך בס\"סי פ\"ג ומרן החבי\"ב שם הגב\"י אות כ\"ב ולהרב בני יעקב בדכ\"ט ע\"ב וע\"ג יע\"ש וטעמו של הרמב\"ם ז\"ל ודעימיה במחלוקת בשטר מוקדם למוכר שהוא באונס מבואר במ\"ש הרב בני יעקב בדל\"א ע\"ד.
וראיתי להרב הנז' שם שהקשה לו במ\"ש הטור בסי' ס\"ו סל\"ג בשם בעה\"ת ומרן בש\"ע שם סי' ל\"ד דבמוכר ש\"ח אמרינן אחריות ט\"ס הוא ואם בא ב\"ח של מוכר וטרף גובה מידו וכן אם טען שאותו שטר נכתב על שמו או שבא אחר והביא ראיה שלקחו מן המלוה תחילה חוזר וגובה מדין אחריות וכ\"ש אם הוציא המלוה שובר שפרעו או שמחל לו המלוה קודם ע\"כ וכתב הסמ\"ע דגובה אף מהלקוחות מדין אחריות יע\"ש.
והשתא קשה דהיכא דנקנו לאחר תחילה או ששטר זה אינו מהמוכר ונכתב על שמו היכי גבי מהלקוחות והא האי שטרא לא נתן לכתוב ולא חל המכר כלל דומייא דפרדסא וכתב על זה וז\"ל והנר' לע\"ד לומר דבההיא עובדא דפרדסא אקשינן מדתנייא לשבח קרקעות יצא כו' הרי היכא דמכר שדה שאינו שלו אמרינן דמטעמא דניחא ליה דליקום בהמנותיה גבי ממשעבדי וא\"כ איכא למימר דאף במוכר ש\"ח כו' איתיה לטעמיה דניחא ליה כו' אך עדיין ק' ביש ללוה שובר היכי גבי והא לא שייך ה\"ט שהרי אין הלוה חייב כלום ע\"כ הנה נראה לומר דלאו לגבות ממשעבדי קאמר כו' ולמ\"ש אחריות ט\"ס הוא אשגרת לישן הוא אבל דברי הסמ\"ע קשין וצ\"ע עכ\"ל.
ולא ידעתי מאי קא קשייא ליה לדברי הסמ\"ע דשפיר איכא למימר דהסמ\"ע ז\"ל לא קאמר דגבי מהלקוחות מדין אחריות אלא דוקא בחלוקות דאיכא בהו טעמא דטרח ומוקי קמיה דעל חלוקות אלו הוא שכתב מרן והטור דגובה מדין אחריות ומלשון או מנכסיו שכתב הטור דקדק הב\"ח ג\"כ כדברי הסמ\"ע וס\"ל דגובה נמי מהלקוחות מדין אחריות ומטעמא דטרח ומוקי קמיה כמ\"ש הרב ז\"ל אבל בחלוקה דהוציא הלוה שובר ששטר זה פרוע או שמחל לו המלוה ללוה קודם לכן שכתבו טעמא הטור ומרן ז\"ל משום דהו\"ל מקח טעות והמעות לבד שנתן הלוקח חוזרין ואין כאן מכירה ולא אחריות כלל פשיטא דאף הסמ\"ע והב\"ח ז\"ל אזלי ומודו דאף המעות שנתן אינו גובה מהלקוחות וגם מצי טעין פרעתי כיון דלא שייך טעמא דטרח ומוקי קמיה והשטר לא ניתן ליכתב ואיברא שהרב התרו' לא כתב כלשון הטור ומרן ז\"ל אלא כתב וכ\"ש אם הוציא הלוה שובר שפרעו או שמחל כו' דההיא ודאי חייב לשלם דלא הוה זביני כלל ומעות חוזרין ע\"כ מיהו מהא ודאי לא אירייא דהרב התרו' ז\"ל לא נחית אלא לאשמועי' דלא מפטר מוכר מלשלם מיה' כדי דמיו אבל אפשר דנאמן המוכר לומר פרעתי כיון דהאי שטרא לא ניתן ליכתב כלל וליכא טעמ' דטרח ומוקי קמיה דומיא דההיא דפרדסא.
אלא שראיתי להרב פ\"מ ז\"ל ח\"ב סימן ל\"ג בהגהותיו לתשו' מהרש\"ג שם שכתב דכל שביטול שטר המכר הוא מעיקרו וגם יש בו פשיע' ללוקח אין לו לאותו שטר דין שטר כלל והו\"ל המעות דמלוה ע\"פ והיינו ההיא מעשה דפרדסא אבל אם ביטול שטר המכר הוא מעיקרו ואין בו פשיעה ללוקח יש בו דין שטר לגבות בו מיהא עיקר המעות שנתן ממשעבדי.
ועפ\"ז עלה ליישב דברי התוס' דפ\"ק דמציע' די\"ד ע\"א ד\"ה שעבוד ממ\"ש התוס' עצמן בדע\"ב ע\"א ד\"ה ולאו היינו דרב אשי וגם דברי הרשב\"א ז\"ל בתשו' שהביא מרן ב\"י בס\"ס ע' ובסי' ר\"ז מחו' ל\"ד ובסי' רל\"ה מחו' ל\"ג דלא פליגי אמ\"ש התוס' בפ\"ק דמציעא די\"ד ע\"א דבכל נדון התשו' הנז' איכא פשיעה ללוקח משא\"כ בנדון התוס' וע\"ש ולפ\"ז בההיא דמוכר שט\"ח לחבירו שכבר פרעו או שמחלו נמי אע\"ג דהמקח בטל מעיקרו מיהו כיון דאין בו פשיעה ללוקח גובה בו עיקר הדמים בהאי שטרא ממשעבדי דומיא דמוכר שדה גזולה.
ותמהני על הרב פ\"מ דהוצרך ליישב דברי התוס' דדי\"ד עם מ\"ש בדע\"ב ע\"פי חילוק זה והרואה יראה שדברי התוס' דדי\"ד היא היא הבריית' גופא דפריך מינה הש\"ס אעובדא דפרדס' דקתני לשבח קרקעות כיצד הרי שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר גובה את הקרן מנכסים משועבדים כו' ואמאי גובה לימא לא ניתן ליכתב ומשנינן הכי השתא התם אי למ\"ד ניחא ליה דלא ניקרייה גזלנא אי למ\"ד ניחא ליה דליקום בהימנותיה מפיס ליה למריה ומוקי ליה לשטריה הבא לאברוחי מיניה קא מכוין שטרא מקים ליה יע\"ש ומדמחלק הש\"ס בהכי ולא מחלק דשאני שדה גזולה דלא פשע הלוקח משא\"כ בעובדא דפרדסא דפשע הלוקח מבואר דאפי' כי ליכא פשיעה בלוקח כיון שאין דעת המוכר לקיים שטר מכירתו הו\"ל שטר שלא ניתן ליכתב דלא גבי ביה ממשעבדי ושלא כדברי הרב פ\"מ ז\"ל כי ע\"כ נראה דאף במוכר שט\"ח פרוע נמי אף דלא פשע הלוקח לא מהני האי שטרא כלל לגבות בו ממשעבדי שהרי אין דעתו של מוכר לקיים תנאו כלל כיון שיודע שהשטר שמכר הוא פרוע או מחול והו\"ל כההיא דפרדסא. ואיך שיהיה הנה דעת הרמב\"ם והרשב\"א ומרן ז\"ל דשט\"ח המוקדמין לא דמו לשטרות שלא ניתנו ליכתב אלא גבי בהו מב\"ח.
וראיתי להרב בני יעקב דל\"א ע\"ד שתמה על דברי הריב\"ש בתשו' ד\"ס שפ\"ב שכתב בפשיטות דאף בשט\"ח שלא ניתנו ליכתב גבי בהו מב\"ח ואינו נאמן לומר פרעתי דנהי דב\"הת הכי ס\"ל וכן דעת הריטב\"א בחי' למציעא וכן נראה מדברי הרב המאור והר\"ן בפ\"ב דכתובות גבי עדים שאמרו אמנה היו דברינו כו' ומ\"מ מאחר שהתוס' והרשב\"א וגם מדברי הרמב\"ם ז\"ל נראה דמצי למימר פרעתי היכי פסיקא ליה מילתא להריב\"ש וצ\"ע עכ\"ל. ולא ידעתי מאי קא ק\"ל מאחר שהריב\"ש שם לקמיה באותה תשו' עצמה לא הסכים לס' הרב התרומות ודעמיה אלא אדרבא הביא ראיה לדברי התוס' דאפי' שט\"ח המוקדמין מיפסל שטר' לגמרי וכ\"ש בשט\"ח שלא ניתנו ליכתב מההיא דפ\"ק דב\"מ די\"ז גבי שט\"ח שלוה בו ופרעו יע\"ש ומעיקרא עדיפא מינה קאמר דאפי' לשיטת הסוברים דלא מפסיל שטרא לגמרי אפי' בשטר שלא ניתנו ליכתב מ\"מ אכתי מפסל מחמת העדים שהן פסולין וכיון דלענין דינא אינו מסכי' לשיטה זו כמ\"ש בסוף התשו' לא חש להביא שיטת הראשונים דמחלקין בין שטר מוקדם לשטר שלא ניתנו ליכתב כיון דלא נ\"מ מידי לענין דינא כמבואר. ואולם הא קשיא דבתשו' זו דסי' שפ\"ב הסכים לדעת הראשונים ודעמייהו דאפי' בשט\"ח המוקדמין לא גבי אפי' מב\"ח וכ\"ש בשט\"ח שלא ניתנו ליכתב ואלו בסי' רס\"ד תפס עיקר שיטת הראשונים דפיסול שט\"ח המוקדמין אינו אלא שלא לגבות בו ממשעבדי אבל השטר כשר לגבות בו מב\"ח וכבר עמד בזה הרב גד\"ת ז\"ל ד\"ק ע\"ב והניחה בצ\"ע ועיין למרן החבי\"ב בסימן מ\"ג הגב\"י אות כ\"ה ומה שעלה על דעתי ליישב בזה כן בקדש חזיתיו להרב מש\"ל רפכ\"ג מה' מלוה יע\"ש.
ובעיקר הראיה שהביא הריב\"ש לדעת ר\"י בעל התו' ז\"ל מההיא דפ\"ק דמציעא די\"ז עיין להרב גד\"ת בד\"ק ע\"א שעמד ליישב אותה סוגיא לדע' הרמב\"ם ודעמיה דס\"ל דבמוקדם לא מפסיל לגמרי אלא לגבות ממשעבדי אבל מב\"ח מיהא גבי ובשטר שנמחל שעבודו מפסיל לגמרי אפי' לגבות מב\"ח וא\"כ קשה מאי קו' ותיפוק ליה משום מוקדם כו' מאחר דבהאי טעמא דנמח' שעבודו דיהיב רבי יוחנן מפסיל שטרא לגמרי משא\"כ בטעמא דמוקדם יעויין שם מה שיישב. ולע\"ד יש ליישב דע\"כ לא אמרו הראשונים ז\"ל דבשט\"ח המוקדמין גובה בו מב\"ח אלא כשלא הקדימו זמנו בכונה אבל אם הקדימו בכונה אפי' מב\"ח לא גבי שהרי העדים פסולים הם שחתמו שקר כמ\"ש מרן בש\"ע לעיל סי' מ\"ג ס\"ז ועיין בש\"ך שם ובכן לפום מאי דס\"ד דתלמודא התם דשטר שלוה בו ופרעו וחזר ולוה בו מיירי בשחזר ולוה בו ביומא אחרינא א\"כ כל כה\"ג הו\"ל שהקדימו הזמן בכונה והו\"ל מוקדם גמור ואינו גובה אפי' מב\"ח ולהכי פריך שפיר ות\"ל משום מוקדם ודוק.
והנה דעת הרי\"ף ורש\"י והרמב\"ן והר\"ן בתשו' אחרונה והרב העיטור דשט\"ח המוקדמין שלא הקדימו הזמן בכונה דמב\"ח מיהא גבי וזה דעת רבינו בר\"פ אבל התוספות ז\"ל והרא\"ש והטור ז\"ל בסימן מ\"ג ס\"ל דפסולין לגמרי וזה נראה דעת רבינו בפירוש המשנה דפ\"י דמס' שביעית כמ\"ש הרב בני יעקב בדכ\"ט ע\"ב ודלא כהש\"ך בס\"סי ע\"ג ומרן החבי\"ב בסי' פ\"ב הגב\"י אות כ\"ב יע\"ש.
ולדידי הנכון מ\"ש הש\"ך ומרן החבי\"ב דהרמב\"ם בפי' המשנה לא מיירי אלא בשטר מוקדם שנמחל שעבודו ואין כאן מקום להאריך בזה. וטעם הראשונים דגבי ביה מב\"ח ולא מצי טעין פרעתי הוא משום דכיון דאיכא למיחש שמא יבוא לגבות בהאי שטרא ממשעבדי אלו פרעו המלוה לא הוה שביק ליה בידיה כמ\"ש הר' בני יעקב בד\"ל והכריח כן מדברי ה\"ה בפי\"ד ובפכ\"ו מהל' מלוה.
ודע דלשיטת הראשונים דס\"ל דמצי טעין פרעתי לדעת הסמ\"ע ומרן החבי\"ב לא מצי טעין להד\"מ כלום ושטר אמנה הוא זה וכיוצא אמנם לדעת הש\"ך והרב ת\"הד סי' י\"ג ומהרא\"ש בסי' קמ\"ה אף להד\"מ מצי למטען. ולשיטת כל הראשונים כל שהחייב מודה שכתב שטר זה ושלא פרעו מחייבינן ליה לשלם ולא קנסי' ליה למלוה שלא יגבה ממונו מפני שכתב שטר מוקדם דומיא דשטר שיש בו רבית ואף שמדברי התוס' בפרק מי שמת דקנ\"ז ד\"ה שט\"ח כו' משמע דקנסי' ליה כבר עמד על דבריהם הש\"ך סי' נ\"ב סק\"ד וביאר כונתם וכדבריו כתב הרב בני יעקב בד\"ל ע\"א ד\"ה וכתב מרן זקני יע\"ש.
וראיתי להרב בני יעקב בדל\"ג ע\"ד שנסתפק בדעת הטור בשטר שכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי דאע\"ג דס\"ל דלא גבי מתשרי ואילך ממשעבדי משו' גזירה שמא יגבה מזמן ראשון כמו שהשיג על הרמ\"ה שם בסי' מ\"ג אי מב\"ח מיהא גבי או לא יע\"ש. והנה ספק זה לא חל אלא לשיטת החולקים על הטור בסימן ט\"ל דס\"ל דשטר שכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי דפסול ללות בו ממשעבדי ולא קי\"ל כאביי דאמר עדיו בחותמיו זכין לו אי ס\"ל הכא כדעת הטור דפליג על הרמ\"ה וס\"ל דגזרינן שלא יגב' מזמן שני אטו זמן ראשון אם לענין לגבות מב\"ח אמרינן הכי או לא. אמנם לדעת הטור ודעמיה בסי' ט\"ל ס\"ל לא נ\"מ מידי כיון דבשטר זה גובה ממשעבדי אפילו מזמן ראשון.
ולענין הלכה בדין שלפנינו כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא וכמ\"ש הש\"ך ס\"ק כ\"ו יכול המוחזק לומר קי\"ל ולענין שט\"ח המוקדמין שהודה המלוה או שיש עדים שהקדימוהו שלא בכונה או שהודו הם בעצמן שטעו בעיבורא דירחא אם המלוה מוחזק לא מצי הלוה למטען פרעתי יע\"ש וכ\"ש להד\"מ ואם הלוה מוחזק מצי טעין קי\"ל כהרא\"ש והטור ודעמייהו וקי\"ל כהש\"ך והרב ת\"ה דאף להד\"מ מצי טעין ואם הקדימו הזמן בכונה לכ\"ע עדים פסולים הם ומצי טעין הלוה לה\"דמ ואפי' לא נודע שהקדימו העדים בכונה אלא מפי המלוה ואית ליה מגו דאי בעי שתיק אפ\"ה מהימן לוה למטען פרעתי או לה\"דמ ולא מהני מגו דמלוה דהו\"ל מגו להוציא כיון דהשטר מזוייף וכמ\"ש הרב בני יעקב בדכ\"ח ע\"ג וה\"ה במודה המלוה שהשטר נמחל שעבודו. ובהכי יתיישב מה שהוקשה להתו' בפ' א\"ן דע\"ב ולשאר הראשונים דהיכי משכחת לה שט\"ח המוקדמין דפסולין שאם העדים מודים שהקדימוהו אינם נאמנים דא\"א מע\"ר יע\"ש.
ועפ\"י האמור משכחת לה דהמלוה מודה בהכי ואשמועינן מתני' דפסול בהודאתו ונאמן הלוה לומר פרעתי או לה\"דמ ואין המלוה נאמן מכח מגו דמגו להוציא הוא ועיין להש\"ך בסי' מ\"ג סקי\"ט וסק\"ך ובשטר שיש בו רבית עיין להתוס' בפ' א\"נ דע\"ב ע\"א ד\"ה שטר שכתבו בתחלת דבריהם בשם ריב\"ם ז\"ל דאע\"ג דלר\"מ קונסין אותו ואינו גובה בו לא את הקרן ולא את הרבית מב\"ח מיהא גבי את הקרן באותו שטר דלאו רשע דחמס הם כיון דאינם מרויחים כלום יע\"ש. ולכאורה ק' דמאחר דקי\"ל כאביי דאמר בפ' זה בורר דנ\"ז דלא בעי' רשע דחמס אכתי העדים פסולים כיון שעוברים על לא תשימון וכמ\"ש התוס' לקמן בדבור זה ונר' שדעת ריב\"ם הוא כדעת י\"מ שכתב רבי' ירוחם בנתיב ב' רח\"ד דכל עבירה שאינה של חמס ולית בה מלקות לא מפסלי העדים ועיין להריב\"ש בסי' שי\"א וסי' רס\"ו ובס' קול ן' לוי דס\"ח ולמרן הב\"י בסי' ל\"ד עוד כתבו התו' שם ומיהו רבנן נראה דודאי לא קנסי כלל כו' עד דשמא לא תשימון לאינשי במלוה משמע להו ועיין למוהריט\"ץ בשיטתו ד\"ו ע\"א שתמה על דבריהם ואשתמיט מיניה מ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בחי' הביא דבריו מוהר\"ב בשיטה המקובצת דק\"ס ע\"א וז\"ל וחכמים אומרים גובה את הקרן י\"מ דגבי אפי' ממשעבדי ואי ק' אמאי גבי והא לא ניתן ליכתב וכ\"ת נהי דלא ניתן ליכתב משום רבית אבל קרן ניתן ליכתב ליקשי ליה בגמ' וליפרוק כדאקשי אלא הא דאמר ר\"י כו' ולאו קו' היא דהכא כיון דכתיב ביה בפי' פ' לוה מפ' מנה אע\"פ שחזר וכתב מרבית כ\"וכ זה עומד בעצמו וזה בעצמו ואע\"פ שזה לא ניתן ליכתב זה ניתן ליכתב אבל גבי שט\"ח המוקדמין זמן הכתוב בשטר לא ניתן ליכתב כלל א\"נ דר\"י מפרשי ליה טפי עכ\"ל ומה שיש לדקדק בדברי הרמב\"ן הללו שנראין דבריו סותרין למ\"ש מוהר\"ב ז\"ל שם בשמו סמוך לזה דע\"כ ל\"ק רבנן גובה את הקרן אלא בשאינו מפורש הרבית בשטר עיין בס' אדמת קדש ח\"ב חח\"מ סי' כ\"ט דק\"ד ע\"א ע\"ש.
ודע שאם אינו מפורש הרבית בשטר אלא כלל הקרן עם הרבית אפליגו האחרונים ז\"ל בדעת התו' אי קנסי' ליה למלוה שלא יגבה הקרן אפי' מב\"ח ואפילו בשחייב מודה או יש עדים כשרים על עיקר ההלואה ודעת הרב המפה והסמ\"ע והאחרונים שהביא הש\"ך בסי' נ\"ב ס\"ק ד' הוא דקנסינן ליה אמנם הש\"ך ז\"ל שם כתב דלא כתבו התו' כן אלא אליבא דר\"מ דקניס קרן אטו רבית אבל לרבנן לא קנסי' ליה על עיקר השטר שהוא פסול ומצי הלוה לטעון פרעתי אבל כשמודה הלוה שלא פרעו לא קנסי' ליה למלוה שלא יגבה הקרן וזה דעת הרב בני יעקב ד\"ל ע\"א ד\"ה וכתב מרן זקני ומ\"מ מבואר מדברי התו' שם בפ' א\"נ ובפ' המניח ד\"ל ובפ' המוכר פירות דצ\"ד שאינו גובה הקרן ממשעבדי משום גזרה דרבית וזה דעת הטור בסי' נ\"ב ובי\"ד סי' קס\"א אבל הרמב\"ן ז\"ל הביא דברי הרב הנמקי בפ' א\"נ והר\"ן בתשו' סי' ל\"ג ס\"ל דליכא למגזר קרן אטו רבית וגובה הקרן אף ממשעבדי.
וראיתי להרב בני יעקב בדכ\"ט ע\"ד שנסתפק בדעת הרמב\"ן ז\"ל אי ס\"ל הכי בשט\"ח המוקדמין כגון שלוה בשטר אחד בשני מנים ומנה אחר בזמנו אבל מנה אחר הוא מוקדם אי גבי ממשעבדי המנה האחר ולא קנסי' איהו מנה האחר א\"ד בשט\"ח המוקדמין כיון דאיכא הקדמה בשטר ומכח השטר לא מצי גבי אפי' מזמן ב' איהו זמן ראשון קנסי' נמי אף על ההלוא' הראשונה דשטרא לאו מעליא הוא ואין שטר לחצאין: וכת' דמדברי הרא\"ש בנדרים דכ\"ט ע\"ב גבי הא דתנן פרע מקצת חובו והשליש את שטרו שכתב דאף המקצת שלא פרע לא גבי מב\"ח אטו מקצת שפרע כמו שט\"ח המוקדמין כו' ליכא ראיה משום דהר\"ש ז\"ל לשיטתיה אזיל גבי ההיא דשטר שיש בו ריבית כלול דגזרי' קרן אטו רבית אבל להרמב\"ן והר\"ן לא ברירא מילתא יע\"ש.
ולע\"ד יש להביא קצת ראיה מדברי הרמב\"ן ז\"ל בחי' לבתרא פ' ג\"פ קס\"ח גבי הך מתני' דמי שפרע מקצת חובו שכתב וז\"ל רי\"א יחזור לו שטרו פירשו כל המפרשים ויגבנו כולו וכן משמע בגמ' בפ' הבית והעליה ותמהני לר' יוסי במה גובה כיון שנמחל שעבודו באותו חצי שפרעו ונ\"ל כו' עכ\"ל. הנה מדקדוק לשון זה שכתב לר\"י במה גובה כיון שנמחל שעבודו באותו חצי שפרעו משמע דעל החצי שלא נפרע ניחא ליה לכ\"ע שלא נמחל שעבודו וגובה אותו וכ\"כ הש\"ך בפשיטות בסימן נ\"ה סק\"ה לדעת הרמב\"ן ז\"ל יע\"ש ועיין עוד במ\"ש הש\"ך ז\"ל שם דאפי' לדעת החולקים על הרמב\"ן בההיא דכלל הקרן עם הרבית וס\"ל דקנסי' קרן אטו רבית דוקא בכה\"ג קנסי' שהשטר נכתב מתחילה בפיסול ודמי למוקדמין א\"נ שהרבית נמשך מהקרן והוי כגוף אחד משא\"כ בפרע מקצתו ועוד חילק חילוקים יע\"ש. ועיין להרדב\"ז בתשו' החדשות סימן שנ\"ו והביא דבריו המש\"ל בפי\"ד מה' מלוה ד\"ח דפשיט' ליה גבי פרע מקצת חובו וחזר ולוה בו אותו מקצת דהמקצת שפרע גובה מב\"ח ומקצתו שלא נפרע גובה ממשעבדי יע\"ש. וכנר' דאשתמיט מיניה דברי הרא\"ש ז\"ל בנדרים דכ\"ז ע\"נ ושו\"ר תפס עליו בזה בס' חשק שלמה שנדפס מחדש בסי' מ\"ח הגב\"י אות ב' יע\"ש.
עוד ראיתי להרב בני יעקב בד\"ל ע\"א שתמה על דברי הרא\"ש ז\"ל דנדרים שדבריו סותרים למ\"ש הטור בשמו בסי' מ\"ג דשט\"ח המוקדמין אפי' מב\"ח לא גבי וכאן כתב דמקצתו שפרע וחזר ולוה בו גובה בו מיהא מב\"ח יע\"ש. ולע\"ד ל\"ק דע\"כ לא כתב הטור בשם הרא\"ש דאפילו מב\"ח לא גבי אלא בשט\"ח המוקדמין דכל החוב הוא מוקדם וכיון שלא ניתן ליכתב מזמן ראשון הו\"ל השטר כולו פסול אבל בשט\"ח שפרע מקצת חובו במקצתו מיהא לא נפרע ואפי' ממשעבדי נמי היה מן הדין שיגבה אלא דמשום גזרה שמא יגבה כל החוב ממשעבדי גזרינן שלא יגבה כולו ממשעבדי הילכך סברא הוא דלא קנסי' ליה אלא שלא יגבה דוקא ממשעבדי אבל מבני חרי גבי שפיר כיון שניתן ליכתב כל השטר מזמן ראשון וזה ברור ועיין במ\"ש הש\"ך ז\"ל בסימן מ\"ח סק\"ב דשטר שנמחל שעבודו אינו גובה בו אפי' מב\"ח והכריח כן מדברי הרא\"ש דנדרים יע\"ש. ומשמע מדבריו דאפילו בנמחל מקצתו ס\"ל דאינו גובה השאר אפי' מב\"ח ולא כן אנכי עמדי דודאי כל כה\"ג שלא נמחל כל השטר גובה מקצתו שפיר מב\"ח כיון שניתן ליכתב מזמן ראשון ודוק.
ודרך אגב ראיתי להש\"ך בס\"ס נ\"ה שכתב דמ\"ש הרא\"ש בנדרי' דאותיות אין נקנין אלא בכתיבה ומסירה אין כונתו דאי איכא כתיבה ומסיר' מהני אף לשט' שנמחל שעבודו דודאי לא מהני מסירה לזה שנמחל שעבודו כו' יע\"ש. ותמהני דזה הפך דבריו בסי' מ\"ג ס\"ק ט\"ו שכתב בשם המרדכי דשטר שנמחל שעבודו אם חזר ומסרו לו בפני עדים מהני ואין כאן משום נמחל שעבודו וכ\"כ בסי' מ\"ח סק\"ב ועפ\"ז יישב דברי הרמב\"ם בפירוש המשנה בפ\"י דשביעית יע\"ש וצ\"ע ועיין עוד להרב בני יעקב בדכ\"ט ע\"ב מה שתמה על דברי הש\"ך דסימן מ\"ג עמ\"ש הוא עצמו בס\"ס פ\"ב יע\"ש.
עוד ראיתי להרב בני יעקב בד\"ל ע\"א עלה ונסתפק בשני מלוין שהלוו לאחד בשטר אחד זה מנה וזה מנה וכתבו זמן אחד לב' ההלואות ואחד מהם לא לוה באותו זמן הכתוב אלא היה זמנו מוקדם אי קנסי' בזה גם לשני שלא יגבה ממשעבדי אטו האחר שהוא מוקדם. והוא ז\"ל רצה להביא ראיה דלא קנסי לשני מההיא דפרק המגרש גבי כתב טופס לכל אחד ואחד את שהעדים נקנין עמו כשר והוה בעי ר\"י לומר דאעפ\"י שזמנן חלוקים נמי כשר ואקשינן עליה מאי אירייא משום טופס ת\"ל דהו\"ל נכתב ביום ונחתם בלילה ומשני דכתב כולהו בחד בשבת יע\"ש. ומבואר מק\"ו הש\"ס דאפילו כשזמנ' חלוקים דאיכא משום מוקדם לא מפסלו אלא קמאי אבל בתר' כשר שאינו מוקדם ולא גזרינן בתרא משום קמאי ומינה יש ללמוד גבי שטר דלא קנסינן ראובן אטו שמעון. ושוב דחה ראיה זו משום דיש לחלק דשטר שאני כיון דיכול האחד לגבות כל הממון איכא למגזר טפי עכ\"ל.
ולע\"ד יש לדחות עוד דהתם שאני דליכא למטעי שמא יבואו להכשיר גטי קמאי דהזמן הכתוב לכל אחד מודיע לכל דעדים לא חתמו בזמן כתיבתם ולא יכשירו אלא הגט האחרון לבד שנכתב ונחתם בזמן אחד אבל הכא דזמן ב' המלוין שוה ואיכא למיחש שיבוא לגבות האחר מזמן הכתוב בשטר מה\"ט אפשר דכיון דנפסל השטר לאחד נפסל גם לב' דקנסי' לזה אטו האחר ובהכי יתיישב ג\"כ מה שתמה הרב הנז' מאותה סוגייא לשיטת ר\"י והרא\"ש דס\"ל דשט\"ח המוקדמין לא גבי אפילו מב\"ח דאם כן לדידהו הו\"ל שטר זה חספא בעלמא ואם כן איך מהני לדידהו כתב טופס לכל אחד שיהא כשר האחרון מיהא כיון דשטר זה חספא בעלמא הוא יע\"ש. אמנם ע\"פ חילוק האמור ניחא דע\"כ לא פסלו הראשונים הנז' שט\"ח המוקדמין אפילו לגבו' מב\"ח אלא דוקא היכ' דאיכא למטעי ולמגזר שמא יבוא לגבות בו ממשעבדי אבל כל כה\"ג דליכא למטעי לא מפסיל ודוק. ומ\"מ נראה לע\"ד דדבר זה הוא תלוי במה שנחלקו בו אבות העולם גבי שטר שכתוב לב' והעדים החתומים בו קרובים לאחד ורחוקים לאחר דכתב הטור בסי' נ\"א ס\"ו דלרבינו האיי אע\"פ שהשטר פסול לאותו שהעדים קרובים לו כשר הוא לאותו שהעדים רחוקים לו ולהרי\"ף והרא\"ש והר\"מ במז\"ל השטר פסול לשניהם יע\"ש.
והנה עיקר טעמא דמאן דפסל השטר לב' הוא משום דהו\"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולא פלגינן דבורייהו דסהדי להכשיר עדותן לרחוק ולא לקרוב משום דכיון דבשטר אחד הם ועדות אחד על ממון אחד הוא אתי לאחלופי בשאר שטרות דעלמא שיאמרו קרוב כשר לעדות וכמ\"ש מרן ב\"י ז\"ל שם בשם המרדכי וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ק דמכות כמ\"ש הש\"ך שם סק\"ז ומה\"ט כשכתוב בשטר אחד נתתי לפ' כ\"וכ ולפ' כך וכך והעדים מעידים על ב' דהשתא הו\"ל כב' עדויות כיון דבירר ממון לכל אחד מהני עדותן לרחוק מיהא דהשתא הו\"ל כב' שטרות כמ\"ש רבינו הביא דבריו הטור שם ועיין בחי' הריטב\"א למכות ד\"ז ע\"א עלה דעובדא דאלתא וטוביה דמבואר מדבריו דלדעת הרמב\"ם תלוי הדבר בין ב' ממונות לחד ממונא דבחדא ממונא אפי' לב' בני אדם חשוב עדות אחת ובתרי ממונא חשוב ב' עדויות וכ\"נ מדברי הטור ומרן כ\"מ ודלא כהרב מחנה אפרים בה' עדות סי' ג' והרב פמ\"א חלק שני סי' נ\"ט אמנם דעת הריטב\"א הוא דהדבר תלוי בין כשהנותן או המתחייב הוא אחד לכשהן ב' יע\"ש. ובכן בנדון זה שכתב הרב בני יעקב באנו למחלוקת רבינו האיי והרי\"ף דלרבינו האיי כי היכי דגבי עדות שבשטר אע\"ג דלא מהני לגבי האחד ולגבי דידיה חשיב שטר חיוב זה חספא בעלמא אפ\"ה מהני האי שטר' לגבי אידך ה\"נ גבי שט\"ח המוקדמין אע\"ג דלא מהני לגבי אחד מהני לגבי אידך וכל דכן הוא בשט\"ח המוקדמין דהא לא פסיל לגמרי לגבי שניהן דהא מהני לב' לגבות בו מב\"ח לשיטת מקצת הראשונים ז\"ל משא\"כ בשטר דחתימי עליה קרובים דלגבי הקרוב לא מהני כלום וחספא בעלמ' הוא אמנם לשיטת הרי\"ף ודעמיה דהדבר תלוי אם ממון אחד הוא או תרי ה\"נ אם כתוב בשטר מוקדם זה שהלוו מנה בין שניהם בזמן פ' דהשתא הו\"ל ממון אחד כי היכי דפסיל שטרא לזה פסול לזה דמוקדם הוא אבל אי תרי ממונא נינהו שכתו' בפי' שנתחייב לזה מנה ולזה מנה אע\"ג דפסול השטר לאחד כשר לגבי אידך. ולפי מ\"ש הריטב\"א נמי אע\"פ שהממון באחד שכתבו שהלוה בין שניהם מנה לזה תרי שכתוב שהלוו לזה זה כך וכך וזה כך וכך כיון שהמתחייב הוא אחד השטר פסול לב' המלוים כיון שהמתחייב הוא אחד אבל אם הלווים הם שנים אפילו המלוה אחד וממון אחד השטר כשר לגבות מן האחד שאינו מוקדם לגבי דידיה ולא מאידך שהוא מוקדם לגבי דידיה ועיין בס' אדמת קדש ח\"ב סי' כ\"ט מח\"מ יעויין שם ואף דעדיין יש מקום לדחות דלא דמי שטר מוקדם לשטר בעדות קרובים דהתם להכי מכשרינן השטר לאחד בתרי ממוני או בתרי גופי למר כדאית ליה משום דליכא למגזר שמא יבוא לגבות בו האחר בעדות קרובי' דכ\"ע ידעי שהעדים קרובים לזה משא\"כ בשטר מוקדם דכיון שאינו מוכיח מתוך השטר שהזמן מוקדם לאחד טפי מהאחר אפשר דאיכא למגזר ולפסול השטר אפי' לשאינו מוקדם משו' אידך שמא יגבה בו מ\"מ לענין דינא נר' דכל כה\"ג הוה ליה כמו גזירה לגזירה כיון דהשטר מצד עצמו כשר למי שאינו מוקדם אצלו כן נראה לע\"ד.
ולענין הלכה בשטר שיש בו רבית מפורש אי כלול עיין למרן החבי\"ב והש\"ך ז\"ל בר\"סי נ\"ב ובס' חשק שלמה שם יעויין שם. ושטר של מכר של קטן שהמכר בטל אם גובה בו הלוקח מן הקטן לכשיגדיל ממשעבדי או דוקא מב\"ח או אפי' מב\"ח נמי לא גבי משום דהוה ליה שטר שלא ניתן ליכתב ונאמן לטעון פרעתי עיין להרב התרומות בריש שער מ\"ז שכתב דאפי' ממשעבדי גבי ונתן טעם מ\"ש משטר שלא ניתן ליכתב יע\"ש.
ולפי דברי הרשב\"א והריב\"ש בר\"סי שפ\"ב שכתב מרן בדין שלפנינו ובעובדא דפרדס' דשטר שלא ניתן ליכתב מצי טעין פרעתי נר' דאף בדין שטר מכירה קטן נמי מצי טעין פרעתי וכ\"כ בתשו' הרשב\"א שהביא מרן ב\"י בסי' רל\"א מחודשים ג' ועיין להרב לחם רב סי' קמ\"ט ולהרב משנה למלך בה' מכירה פי\"א הי\"א ובפכ\"ב הלכה ה' יעויין שם ועיין להרב פ\"מ חלק שני סי' ק\"ה דנראה דאשתמיט מיניה תשו' הרשב\"א הלזו שהביא מרן בסי' רל\"ה וכן ממהר\"א ששון ועיין במה שהקשה הרב בני יעקב בדל\"ג סע\"א על דברי התוס' בס\"פ הכותב ד\"ה לא שנו כו' דלמה הוצרכו לומר דטעמא דלא גבייא בהאי שטרא משום דהוה ליה מוקדם ואמאי לא כתבו עדיפא מינה דלא ניתן ליכתב שהרי אין מעשה קטן כלום יעויין שם.
וע\"פ מ\"ש הרב התרומות דזה לא מקרי שטר שלא ניתן ליכתב וגבי אפי' ממשעבדי מתיישב שפיר דברי התוס' ודוק ועיין עוד שם דל\"ב סע\"ד שכתב על דברי התוס' הנז' וז\"ל איברא דבלא דברי התוספות ז\"ל צריכין התבוננות במ\"ש וליכא למימר כו' יעויין שם. ואשתמיט מיניה דברי הרא\"ש ז\"ל בתוספותיו הביאן הרב ז\"ל שם בס\"פ הכותב שע\"פ דברו מבוארים דברי התוס' ז\"ל יע\"ש.
וכמה שתמה עוד שם ע\"ג עמ\"ש הטור בא\"ה ס\"סי ס\"ז בדין קטן שהשיאו אביו אשה שאין לה כתובה כו' שכתב ואם הגדול יש לה עיקר כתובה כו' ואפי' העיקר אינה גובה מכח שטר כתובה אלא מתנאי ב\"ד ולפיכך אינה גובה אלא מב\"ח ולא ממשעבדי שנמכרו בקטנותו כו' ע\"כ ודקדק מדבריו דממה שנמכרו בגדולתו גבייא ותמה על זה דאפי' מהני אמאי גבייא והא איכא למיחש שמא תטרוף אף ממה שנמכרו בקטנות דומייא דשטר מוקדם כו' והאריך בזה יע\"ש.
לע\"ד אפשר לומר דהטור ז\"ל לחידושא נקט משעבדי שנמכרו בקטנותו דאע\"ג דהני דמו לבני חרי שהרי מכירת קטן אינה מכירה אפי\"ה לא גבי מינייהו שהרי יכול הלוקח לתופסן עד שישלם לו כמ\"ש הש\"ך בסי' רל\"ח ועוד דכיון שהגדיל ולא מיחה מכירתו מכירה וכסברת הרמב\"ם שכתב הטור בסי' רל\"ה סי\"ו יע\"ש אלא שזה דוחק דא\"כ הי\"ל להטור לבאר ולומר ולא ממשעבדי' שמכר הקטן בקטנותו דשנמכרו בקטנותו משמע ע\"י אפטרופוס ובהני ליכא חידושא והנכון לע\"ד דמשמע ליה להטור ז\"ל דהכא ליכא למיחש שמא תטרוף ממה שנמכרו בקטנותו דומייא דשטר מוקדם דהכא כיון שבקטנותו לא נמכרו אלא ע\"י אפוטרופוס הדבר ידוע לכל וליכא למיחש שמא תטרוף מהם משא\"כ בשטר מוקדם דכיון דליכא הוכחא בזמן השטר איכא למיחש ודאי אלא דמדברי תוספי הרא\"ש ז\"ל משמע דאף בנמכרו ע\"י אפוטרופוס איכא למיחש שמא תטרוף מהם ולכך כתב דלא גבייא ממשעבדי כלל משום דהו\"ל שטר מוקדם יע\"ש וצ\"ע.
ועיין עוד שם דל\"ג ע\"ד במה שהוקשה לו ע\"ד הטור ומרן בח\"מ סי' ס\"ה סט\"ו דהמוצא שטר מכר או מתנה שיש בהם קנין שיחזירם לו וליכא למיחש למידי דאמאי לא חיישינן דאחר שמכרו חזר ולקחו כו' יע\"ש. ונלע\"ד דלהא לא חיישינן דא\"כ הו\"ל קלא ע\"י עדי המכירה דברור ושטר מכר שיש בו אסמכתא שלא קנה לענין המעות של המכר אי טרוף בשטר זה ממשעבדי עיין בבע\"הת ריש שער מ\"ז ולדעת הרשב\"א בתשו' שהביא מרן בסי' רל\"ה בדין קטן שמכר נראה דלא גבי ממשעבדי ונאמן לטעון פרעתי ועיין להרב מש\"ל ז\"ל בפי\"א מה' מכירה הלכה ב' יע\"ש ושטר מכר דדבר שלב\"ל כגון מה שאירש מאבא מכור לך עיין מש\"ל פכ\"ב מה' מכירה הלכה ה' יע\"ש ועיין עוד שם בדין מכר קרקע ע\"מ שכשיהיו לו מעות יחזירנו פי\"א הי\"א יע\"ש ובכל הני שטרי הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים אי מהני שטרא שלא יוכל לטעון פרעתי והילכך יכול המוחזק לומר קים לי ועיין במ\"ש לעיל בפי\"א ה\"ג בשורש דיני כת\"י אי דינו כשטר ד\"ה ודע." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6638391cd459684cde8cfe438563f40f1522d512 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,174 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Creditor and Debtor", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Creditor_and_Debtor", + "text": [ + [ + [ + "שורש מצות הלואה לעניי ישראל מ\"ע \n להלוות לעניי ישראל שנאמר אם כסף כו' יכול רשות כו' ת\"ל והעבט תעביטנו כו'. כתב הרב לח\"מ ז\"ל וז\"ל בהאי קרא לדידיה לא סגי דהו\"א דקרא התם מיירי בעני שהוצרך לשאול לו לכך הוצרך להביא אם כסף תלוה את עמי כו' יע\"ש:
ולעד\"ן דמשום דהאי קרא דאם כסף ילפינן דמצוה להקדים הלואת ישראל בחינם להלואת גוי ברבית כמ\"ש רבינו לקמן בפ\"ה הל' ז' לכך הביא קרא דאם כסף. מיהו בעיקר דברי המכילתא הלזו דיליף מההי' דהעבט תעביטנו לקרא דאם כסף דחובה הוא ולא רשות ק\"ל מההיא דפרק מציאת האשה דס\"ד ע\"ב דדרשינן קרא דהעבט תעביטנו בעני שאין לו ואינו רוצה להתפרנס שנותנין לו לשום הלואה וכ\"כ רבינו בפ\"ז מה' מתנות עניים ד\"ט וז\"ל עני שאינו רוצה ליקח מערימין עליו ונותנין לו לשם מתנה או לשם הלואה וכ\"כ בספר החינוך בפ' ראה וז\"ל ואמרו ז\"ל שעני שאינו רוצה ליקח מערימין ונותנין לו לשם הלואה ואח\"ך אין שואלין אותה ממנו יע\"ש וא\"כ אכתי איכא למימר דקרא דאם כסף רשות הוא להלוות כדי ליפרע וקרא דהעבט במלוה שלא ליפרע שפותחי' לו לשום הלואה כדי שיקח מתנה בעלמא ולא ליפרע ממנו ואפשר דפשטיה דקרא דהעב' תעביטנו מיירי בהלואה גמורה ע\"מ ליפרע ממנו אלא דרבנן הוא דאסמכו' אהאי קרא דעני שאינו רוצ' להתפרנס שמערימין עליו לתת לו לשום הלואה מיהו מההיא דפריך התם בפרק מציאת האשה ורבנן האי תעביטנו מאי עבדי ליה ומשני דברה תורה כלשון בני אדם משמע דדרשא גמורה היא ולא אסמכתא בעלמא כמבואר ולולי שרבינו ז\"ל הביא המכילתא הלזו והביא ההיא דפרק מציאת האשה היינו יכולין לומר דהמכילתא הלזו פליג אההיא דרשא דפרק האשה אבל לרבינו ז\"ל קשה. ואולי דמשמע ליה לרבינו ז\"ל דאע\"פ שהמכילתא פליג אההיא דפרק מציאת האשה וס\"ל דקרא דהעבט תעביטנו בהלואה גמורה על מנת ליפרע ממנו קמיירי מ\"מ סבירא ליה דמדרבנן מיהא איכא מצוה לפתוח לו לעני לשם הלואה כשאינו רוצה להתפרנס מן הצדקה ומשום הכי לא הביא רבינו ז\"ל בהלכות מתנות עניים קרא דהעבט תעביטנו ודוק. ועיין במ\"ש רש\"י בפי' התורה בסוף פרשת יתרו בפ' ואם מזבח אבנים ועיין עוד בפ' ויקרא בפסוק ואם תקריב מנחת בכורים וכמ\"ש הרא\"ם שם שדברי רש\"י הם דלא כר\"י ודלא כר\"ש שדרשו בתורת כהנים מילת ואם תקריב שהוא ככל אם שבתורה יע\"ש ואין זה מן הקושי דהא לפי דברי המכילתא הלזו לאו ככל אם שבתורה הוא אלא חובה הוא:
ודע שמדברי רבינו שכתב מ\"ע להלוות לעניי ישראל וכלשון הזה כתב גם בס' המצות ובמנין המצות שבפתיחתו מבואר דליכא מצוה אלא דוקא לעניים הצריכים למזונות אבל להלוות לחבירו עשיר לצורך דבר אחר כגון להתעסק בסחורה ויש לו די מחסורו כדי להתפרנס והוא רוצה להלוות כדי להשתכר יותר אין כאן מצוה וכ\"כ הרב החינוך בפרשת משפטים במצות אם כסף תלוה ובפ' ראה בפ' והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו הביא דרשת רז\"ל שדרשו די מחסורו אתה מצווה לתת לו ואי אתה מצווה להעשירו יע\"ש ואם הדבר כן קשה מאותה שדרשו בפרק איזהו נשך דע\"א ע\"א בפסוק אם כסף תלוה את עמי את העני עמך עני ועשיר עני קודם ואם איתא דבעשיר ליכא מצוה להלוותו פשיטא דעני קודם : הן אמת שרבינו השמיט הך דרשא ולא הביא לקמן בפ\"ה ד\"ז אלא אידך דרשא עמי וגוי עמי קודם יע\"ש ואפשר דמשמע ליה לרבינו דעני ועשיר עני קודם לאו דוקא לענין קדימ' אלא הא קמ\"ל קרא דבעני דוקא איכא מצות הלואה אבל לא בעשיר ואגב דבעמי וגוי ואידך דעניי עירך ועניי עיר אחרת דנקט לשון קדימה נקט נמי בעשיר ועני לשון קדימה אבל קושטא הוא דבעשיר ליכא מצות הלואה כלל אפילו בדליכא עני לפניו וכיון דכבר השמיענו בפרקי' דהמצוה של הלואה אינה אלא בעניי ישראל לא הוצרך להביא ההיא דעני ועשיר עני קודם כמובן:
ועוד אפשר לומר דעשיר דקאמר תלמודא לאו בעשיר שלוה להשתכר קאמר אלא בעשיר שיש לו נכסים ואם ימכור נכסיו כדי להתפרנס יהיה לו הפסד גדול ולכן הוצרך ללות לשעה כדי להתפרנס וכשיוכל למכור נכסיו בלתי הפסד גדול ימכור ויפרע דכל כי האי עני נמי מיקרי כדאיתא בפ\"ק דבב\"ק ד\"ז ובי\"ד סי' רנ\"ג ס\"ג ועל זה נאמר וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך כו' ובעשיר כזה אף רבינו מודה דאיכא מ\"ע להלוות לו כיון דעיקר הלואתו הוא כדי להתפרנס ולא להשתכר יותר ממה שיש לו ובעשיר זה שיש לו נכסים ועני שאין לו כלל הוא דאצטריך קרא לומר דעני קודם ועיין בס' מגילת אסתר בסוף שורש הששי מ\"ש על דברי הרב כתר תורה יע\"ש אלא דלפ\"ז לא ידעתי למה השמיט רבינו דבר זה ולא ביאר לנו דעשיר כזה ועני עני קודם וצ\"ע:
ואחר כתבי מצאתי להרא\"ש בתשו' כלל ץ' סי' י\"א שכתב בתוך התשו' וז\"ל ומה שכתבתה בשם הר\"מ דהמלוה לסחורה לא הוי ש\"ש הא ליתא דכל סחורה צורך פרנסה היא ואיכא מצוה בהלואה עכ\"ל כנר' שדעת השואל היא כמ\"ש לדעת רבינו דליכא מצוה להלוות כי אם לעני דוקא ומש\"ה קאמר השואל דלא הוי ש\"ש במלוה לעשיר על המשכון כיון דליכא השתא הנאת פרוטה דרב יוסף בשעת הלואה דהא ליכא מצוה לומר העוסק במצוה פטור מן המצוה:
ומ\"מ עדיין אני נבוך במה שדקדקנו מדברי רבינו והרב החינוך דליכא מ\"ע דהלואה אלא במלוה לחבירו לצורך פרנסתו אבל לא במלוה לו כדי להשתכר יותר מכדי פרנסתו דליכא מ\"ע דאם הדבר כן א\"כ לא נאמר מקרא זה דאם כסף תלוה את עמי אלא במי שלוה לצורך פרנסתו דוקא אבל לא בעשיר מופלג ולוה מעות כדי להשתכר יותר וא\"כ סיפיה דקרא נמי דכתיב לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך איכא למימר דדוקא הלוה לצורך מזונות הוא דקמזהר רחמנא לסופר ולעדים שלא יתעסקו בדבר זה אבל לא בעשיר האמור דלא דיבר הכתוב בו וזו לא שמענו לשום אחד מהפוסקים והדבר צא\"ת ועיין להסמ\"ע בר\"ס צ\"ז דכתב דמדכתיב עני סתם שמעינן דאיכא מ\"ע להלוות לעשיר הצריך לפי שעה ועיין למרן החביב בה' רבית סי' ק\"ס הגה\"ט אות ג' באורך ודוק:
ודע שרש\"י בפ' משפטים הביא דרשת רז\"ל דעמי וגוי עמי קודם והקשה הרא\"ם דלמה לי קרא להכי דתיפוק לי מנבלה שכתוב בה לגר אשר בשעריך תתננה כו' ודרשו בפ' כל שעה בדכ\"א ובפ' כל הבשר דקי\"ד דנתינ' לגר קודם למכירה דגוי וא\"כ כ\"ש ישראל וגוי דישראל קודם והצריכה עיון יע\"ש ועיין להרב מגילת אסתר בשורש הששי ואשתמיט מיניה דמורינו הרב בס' עץ החיים ועיין בס' אור יקרות בקונט' אחרון סי' נ\"ד יע\"ש ובמגילת ספר לאוין קצ\"ג דצ\"ו ע\"ד:
ולע\"ד עמי דגוי דנקט תלמודא ודאי דלאו בגוי גמור עובד ע\"ז הוא אלא אפי' בגר תושב שאינו עובד ע\"ז שאנו מצווין להחיותו כדנפ\"ל מקרא דגר ותושב וחי עמך קאמר דעמי קודם משום דגר תושב לא מיקרי עמי ואפי' שאנו מצווין להחיותו מ\"מ מותר להלוותו ברבית כדאיתא התם דע\"ב מי כתב אל תקח מאתם מאתו כתיב וכ\"כ רבינו לקמן רפ\"ה וכיון שכן לא מצינן למילף מההיא דנבלה להך דרבית דגבי רבית איצטריך קרא למימר דאפי' בגר תושב שאתה מצווה להחיותו אפ\"ה עמי קודם ואפי' דבגר תושב אתה מלוהו ברבית ולישראל בחנם אפ\"ה ישראל קודם וזה נכון וברור לע\"ד ועיין בתשו' מוהרמ\"א סי' יו\"ד ד\"ה היסוד הגדול ה\"ג ודוק בדבריו שלמד דאפי' גוי מוזיל גביה אפ\"ה עמי קודם ועיין בטור ח\"מ סי' קע\"ה סעיף ס' מ\"ש בשם הגאונים והרא\"ש ודברי הרא\"ש שם הם היפך דברי הר\"מ איסרלאס ודוק ובמ\"ש עוד רבינו והתור' הקפידה כו' שנאמר ורעה עינך כו' עיין להלח\"מ ובס' בני דוד יע\"ש:" + ], + [ + "כל \n הנוגש כו' ומ\"ע לנגוש את הגוי כו'. וכתב ה\"ה אבל האחרונים פירשו כו' ולאו הבא מכלל עשה הוא באחיך והראו פנים לזה ועיקר עכ\"ל: דע שהאחרונים אלו שכתב ה\"ה הם הרמב\"ן והרשב\"א הביא דבריהם ה\"ה לקמן בדכ\"ה גבי מ\"ש רבינו מ\"ע להשיך לנכרי כו' וז\"ל הרמב\"ן בפי' התורה בפ' ראה בפסוק לנכרי תגוש זו מ\"ע לשון רש\"י מספרי ופי' מ\"ע באחיך דלנכרי תגוש ולא אחיך ולאו הבא מכ\"ע עשה וכך אמרו בספרי לנכרי תשיך מ\"ע ולאחיך לא תשיך זו מל\"ת והוא כמו שפירשנו וכך פי' שם רש\"י לא שיהיה מצות להלוות לנכרי ברבית כלל וכן מוכח בגמ' פ' איזהו נשך והרב ר\"מ ז\"ל עשאן ב' מצוות עשה לנגוש לנכרי ולהלוותו בריבית טעה בלשון הזה השנוי בספרי עכ\"ל: גם בהשגותיו לספר המצות בשורש הששי דל\"ד ע\"א כתב וז\"ל עוד במצוות אחרות טעה בו הרב כגון להלוות לנכרי ברבית כו' וכגון לנגוש את הנכרי כו' שמנאן הרב מצות חלוטות ר\"ל שלא מנאן במניין הלאוין הבאים מכלל עשה אבל ראה בהן שאנו מצווין שנלוה לנכרי ברבית ושניגוש אותו לפרוע חובו אחר השמיטה וחשב זה מפני מאמרם בספרי כו' ואין הכונה אלא לנכרי תשיך ולא לאחיך והוא לאו הבא מכלל עשה שהוא נקרא עשה בהלואת האח עד שיהיה המלוה לישראל עובר בעשה ול\"ת וה\"ה למאמרם שם לנכרי תגוש הרי זו מ\"ע שר\"ל שהנגישה באח עובר בעשה ולא תעשה וכן פי' רש\"י ז\"ל בפי' החומש והסוגייא שבגמרא בב\"מ כך הוא אמרו לנכרי תשיך מאי לאו תשוך לא תשיך לא סגי בלא\"ה כלומר שאם נאמר דתישוך קאמר אפשר שבא הכתוב להתיר רבית מן הגוי כדרך שהתיר אבידה וגזילה אבל אם ללוות ממנו לא הוצרך להתיר ולעשותו מצוה א\"א ומתרץ לאפוקי אחיך דלא ולעבור בעשה ולא תעשה והנה עלה לנו בין שנאמר תשיך או תשוך שהוא עשה במניעה מן האח כמ\"ש בברייתא הזו שבספרי וכאלה רבות כו' עכ\"ל:
גם הרשב\"א ז\"ל הובאו דבריו בשיטה המקובצת בפ' א\"ן ד\"ע כתב בלשון הזה לעבור עליו בעשה ולא תעשה כלומר לנכרי תשיך ולא לאחיך ולאו הבא מכלל עשה עשה וזו היא שאמרו בספרי לנכרי תשיך זו מ\"ע כלומר מ\"ע שלא להשיך לישראל ולא כמו שפי' הרמב\"ם שהיא מ\"ע להלוות לנכרי ברבית ולמ\"ד נמי מאי לאו תשוך לאו למימרא שהזהיר הכתוב להלוות לנכרי ברבית אלא להתיר להלוות לו ברבית וכמו שפי' רש\"י ז\"ל עכ\"ל :
והנה הראב\"ד ז\"ל לקמן רפ\"ה השיגו ג\"כ לרבינו ז\"ל במצוות לנכרי תשיך ומדלא השיגו הכא במצות לנכרי תגוש משמע דהכא אזיל ומודה לו ונראה שטעמו ז\"ל דגבי לנכרי תשיך כיון דמשמעות תשיך הוא שתלוה מן הגוי ברבית ולא שתלוה לו וכמ\"ש מרן כ\"מ שם וכמו שדרשו גבי קרא דולאחיך לא תשיך שהוא אזהרה ללוה וכמ\"ש רבינו בפ\"ד ה\"ב בקרא דלא תשיך לאחיך וכן מבואר בגמ' בר\"פ איזהו נשך וכי קאמרו בגמ' מאי לאו תשוך כו' לאו דפשטיה דקרא הכי הוא אלא משום קושיית לא סגי בלא\"ה דפריך בתר הכי הוה בעי לאפוקי קרא ממשמעותיה ולומר דתשיך לאו דוקא אלא תשוך קאמר ואגב דבעי מימר ולאחיך לא תשיך נקט נמי לנכרי תשיך וכמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל לקמן לדעת רבינו לפום קושטא כיע\"ש:
ועל זה השיגו הראב\"ד ז\"ל שם כיון דלפום קושטא דמתרץ הש\"ס קושית לא סגי בלא\"ה דאתא קרא למימר דאיכא עשה במניעה מן האח שלא ישיך לישראל כלומר שלא יניח עצמו שישכינו ישראל ושבקינן משמעות תשיך כפשטיה תו ליכא למדרש לנכרי תשיך למצות עשה להשיך לנכרי ולומר דתשוך קאמר אמנם בקרא דלנכרי תגוש דאי דרשינן קרא כמ\"ש רבינו שהוא מצוה לנגוש את הגוי ואתו דברי הספרי כפשטיה ושבקינן קרא כפשטיה אין מקום להשיג על רבינו ז\"ל זה נ\"ל טעמו של הראב\"ד ז\"ל ועיין להרב כהונת עולם בביאורו להלכות רבית ר\"ס קנ\"ט יע\"ש:
ומתוך מ\"ש בדעת הראב\"ד ז\"ל יתבאר דמ\"ש בדברי הראב\"ד לקמן ברפ\"ה בהשגות דהוי לאו הבא מכלל עשה שלא ישיך לישר' הכוונה שלא ישיך עצמו לישראל לא שלא ישוך לישראל ויקח ממנו רבית דלדבריו פי' תשיך הוא כפשטיה שישיך עצמו לגוי וא\"כ הלאו הנמשך ממנו הוא שלא להשיך עצמו לישראל חבירו וזה נר' שהביא מרן כ\"מ ז\"ל ממה שתמה שם על רבינו ז\"ל ולא על הראב\"ד כיע\"ש :
ובזה בין תבין דברי הרא\"ם בפרשת תצא בד\"ה לנכרי תשיך שכתב וז\"ל בפ' א\"ן כו' אבל בספרי שנו כו' ונר' שהתלמוד שלנו חולק על זה כפי מ\"ש הסמ\"ג והגהות מיימון אבל הראב\"ד פי' שמ\"ש בספרי זו מ\"ע כו' ואין זה חולק על הש\"ס שלנו והסברא מסייע לזה דהא לא סגי בלא\"ה עכ\"ל:
והנה זה שכתב והסברא מסייע כו' אין לו מובן לכאורה וכמו שהקשה בס' נחלת יעקב ועיין להרב לשון ערומים לשונות הרא\"ם יע\"ש והנראה דהרא\"ם ז\"ל לפי דברי רש\"י ז\"ל שפי' הכתוב כפשטי' דתשיך הוא כמשמעותו דהיינו שתניח אותך לשוך הוא שכתב דלפי דברי הסמ\"ג והגהות צ\"ל דהספרי סובר דאיכא מ\"ע להיות נשוך מהגוי ולא אתא קרא ללאו הבא מכלל עשה כמ\"ש בש\"ע אמנם לפי דברי הראב\"ד אין הספרי חולק על הש\"ס ולכ\"ע הוי לאו הבא מכלל עשה ועל זה סיים וכתב דהסברה מוכחת כן דכיון דתשוך משמעותו הוא שתנשך ממנו כמבואר מדברי רש\"י א\"כ אם דברי הספרי הן כפשטן שהיא מ\"ע לינשך מהגוי אין סברא בזה דהא לא סגי בלא\"ה ודוק:
ועיין בס' מגילת ספר לאוין קצ\"ג דצ\"ז ע\"א שתמה ג\"כ על דברי הרא\"ם ובדצ\"ח ע\"ב עלה לישב דבריו ז\"ל מעין האמור יע\"ש. וראיתי להרב מגילת ספר בלאוין דצ\"ז ע\"ג שתמה על דברי הסמ\"ג שדחה דברי רבינו ז\"ל מהסוגייא שבפ' אז\"ן שאמרו לא סגי בלא\"ה אלא כו' ותמה עליו דמאחר שרבינו תפס במושלם דקרא תשוך הוא ומדבר במלוה ועפ\"ז יפה תפס פשט הספרי שמצא שהוא מ\"ע ליקח רבית מן הגוי ואין בזה סתירה מקו' הש\"ס לא סגי בלא\"ה דלא הקשו כן אלא כשאמרו דקרא הוא תשיך ומדבר בלוה אבל כשאנו אומרים שהוא תשוך ל\"קמ ולא הוה שייך ליה להקשות אלא הכי דבגמ' מסיק שהוא תשיך ומדבר בלוה ועוד היכי מסיים וכתב אלא כך פי' לנכרי תשיך אתה רשאי להלוות לו ברבית כו' נמצא שהוא מודה ג\"כ דקרא הוא תשוך ומדבר במלוה ואם כן איך הביא מעיקרא הסתירה ממ\"ש בגמ' לא סגי בלא\"ה והלא מבואר הוא דאי קרא הוא תשוך אין זו סתירה כלל ועיקר כמבואר למבין ועוד הסתיר' מבוארת בדבריו דבכאן הוא מבואר שהוא תופס דקרא הוא תשיך ומדבר בלוה ואלו בהקדמתו הוא תופס דקרא הוא תשוך ומדבר במלוה עכ\"ל:
ולעד\"ן דהסמ\"ג משמע ליה דאפי' כי מפרשי' דתשוך קאמר הא ודאי לא מפקינן קרא ממשמעותיה דתשיך לגמרי אלא ה\"ה לתשוך הוא דמפרשי' וכ\"כ הראב\"ד ז\"ל הובאו דבריו בש\"מ בפ' אז\"ן עלה דאמרינן מאי לאו תשוך כתב וז\"ל כלומר ה\"ה לתשוך כו' ואיידי דקאי בתשיך דישראל נקט ליה תשיך בגוי עכ\"ל וכוונתו ז\"ל לע\"ד דכי אמרי' דתשיך לאו דוקא אלא ה\"ה לתשוך ניחא דנקט קרא תשיך לומר שלגוי אין איסור לינשך לו כאחיך ואע\"פ שלזה לא הוה צריך קרא דמילתא דפשיטא הוא אצטריך קרא אם אינו ענין לתשיך תנהו לתשוך דשרי בגוי דומיא דגזל ואבידה כמ\"ש הרמב\"ן וכיון דאיכא חידושא לתשוך נקט קרא תשיך איידי דקאי בתשיך דישראל אבל אי תשיך דוקא א\"כ עכ\"ל דאיכא מצוה לינשך דאי רשות פשיטא וא\"כ ק' לא סגי בלא\"ה והשתא היינו דק\"ל להסמ\"ג ז\"ל דלדעת רבינו דקרא אתא לעשה א\"כ תו ליכא לפרושי תשיך כפשטיה דא\"כ כי היכי דמפרשינן תשוך לעשה ה\"ן צריך לפרש בתשיך דאיכא עשה וכיון שכן ק' לא סגי בלא\"ה כדאקשי הש\"ס וע\"ז דחה דברי רבינו וכתב דקרא לא אתא לעשה אלא לרשות בעלמא והשתא מתפרש שפיר מילת תשיך כפשטיה דהיינו תנשך ומתפרש למי תשוך כדאמרי' מעיקרא ובכן שפיר כתב הסמ\"ג ב' הפרושי' בתשיך ואין נסתר מחמתו כמו שהוקשה לו להרב הנז' ודוק:
וע\"פ האמור ממילא נוחי' ג\"כ דברי מרן כ\"מ לקמן ברפ\"ה במה שתמה על רבינו דלפי דבריו כך היה לו לכתוב לנכרי תשוך כו' ותמהו עליו הרב מ\"ב דצ\"ח סע\"א ובס' בית דוד ה' רבית רס\"י קנ\"ט דמה לו למרן עם רבינו מאחר שדבריו הן דברי הש\"ס דקאמר מאי לאו תשוך יע\"ש מיהו לפי מ\"ש הנה נכון דבגמ' איכא לפרושי דמאי דקאמר מאי לאו תשוך ה\"ה לתשוך קאמר וכמ\"ש הראב\"ד ז\"ל אבל לדעת רבינו שכתב דמ\"ע להלוות לגוי ליכא לפרושי תשיך כפשטיה כלל דתשיך הוא רשות ותשוך הוא מצוה וזה לא ניתן ליאמר ולזה נדחק מרן ז\"ל דגם לדעת רבינו דנקט קרא תשיך אע\"פ שאינו מתפרש כפשוטו כלל איידי דאחיך לא תשיך דשבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה:
ודרך אגב ראיתי להרב כהונת עולם בד\"ב ע\"א הביא דברי מרן כ\"מ ז\"ל דתירץ לדע' רבינו דנקט קרא תשיך איידי דולאחיך לא תשיך וכ\"ת ואיברא דמצינו להרא\"ה בש\"מ ר\"פ השואל דאמרינן אגב בכתוב אך לכאורה קשה דאמאי לא מנאו הרמב\"ם בפ\"ד קרא דולאחיך לא תשיך ולאו קושיא דכיון דכבר מנה קרא דלא תשיך לאחיך מש\"ה לא מנה ג\"כ הך דולאחיך לא תשיך משום שהן ב' לאוין בסגנון אחד ואין דרכו למנותן כנודע עכ\"ל:
והנה מה שהביא בשם הרא\"ה ז\"ל לא היה לו צורך לדבריו כי הראב\"ד ז\"ל כתב כדברי מרן כיע\"ש ועיין עוד להתוס' ביבמות דע\"ז ע\"א ד\"ה כתנאי שכתבו דאמרינן אגב בכתוב יע\"ש גם מ\"ש דלא מנה רבינו לאו זה משום שהן בסגנון אחד כו' לא נחה דעתי בזה שהרי מנה גבי מלוה ב' לאוין בסגנון אחד והן לאו דכספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך ונשך ומרבית אחד הוא כמ\"ש רבינו שם בראש הפרק ושוב ראיתי מ\"ש רבינו בפי\"א מה' שכירות הלכה ב' גבי הכובש שכר שכיר שעובר בד' אזהרות דכך היא גי' הרי\"ף ז\"ל ולא חשיב תרי לא תעשוק מפני שהן בלשון אחד יע\"ש ובהכי ניחא לי מה שהקשו התוס' שם דקי\"א ע\"א גבי מאי דקאמר רבה התם זהו עשק זהו גזל ולמה חילקן הכתוב לעבור כו' שנדחקו בתירוצם יע\"ש והשתא ניחא דלא מנה רבינו תרי לאוי דלא תשיך ואף שאביי מנאן בגמ' רבינו תפס עיקר ההיא דרבה גבי לא תעשוק ומהתימא על ה\"ה וצ\"ע ועיין להרדב\"ז בתשו' החדשות פ\"ב בלשונות הרמב\"ם סי' שי\"ג ועיין להרב מש\"ל לקמן רפ\"ה גבי מ\"ש רבינו גוי וגר תושב כו' שכתב דגרסינן בדברי רבינו ולאחיך לא תשיך דכיון דס\"ל דקרא דלנכרי תשיך הוא תשוך ה\"נ קרא דולאחיך לא תשיך הוא לא תשוך יע\"ש וזה שלא כדברי מרן כ\"מ ז\"ל ולא ידעתי למה לא זכר ש\"ר דבריו ודוק. ואיך שיהיה הנה לפי מ\"ש בדעת הראב\"ד ז\"ל מודה הוא לרבינו בחדא דהיינו במצות לנכרי תגוש דהיא מ\"ע חלוטה לנגוש את הגוי ואף רש\"י ז\"ל בפי' החומש נראה שכן דעתו ז\"ל שהרי בפרשת ראה בפ' לנכרי תגוש הביא דברי הספרי שאמרו זו מ\"ע ולא ביאר דבריו דלאו הבא מכלל עשה קאמר וכמו שביאר דבריו בפ' תצא בקרא דלנכרי תשיך ואף שהרמב\"ן ז\"ל שם בפ' ראה פי' דברי רש\"י דלאו הבא מכלל עשה קאמר אין הכרח לדבריו דאפשי ואפשי דרש\"י ז\"ל בשיטת הראב\"ד ז\"ל קאי וס\"ל דעשה גמור הוא ואף הרשב\"א לא מצינו שנחלק על רבינו אלא בקרא דלנכרי תשיך וכמ\"ש דבריו לעיל אבל בקרא דלנכרי תגוש לא דבר בו ובכן יש לתמוה על ה\"ה ז\"ל שכתב שהעיקר כדברי האחרונים שחולקים על רבינו ולא ידעתי מה סמך מצא לדברי האחרונים עד שעשה מהן עיקר והרי הראב\"ד לא השיגו בזה ופשט הספרי מורה כדברי רבינו ודוק:
גם במ\"ש ה\"ה ז\"ל לקמן בריש פ\"ה גבי לנכרי תשיך שהראב\"ד והרמב\"ן והרשב\"א נחלקו על רבינו ושהסוגיא שבפרק אז\"נ מוכחת כדבריהם יע\"ש: תמיהא לי טובא דמה הוכחה יש מהסוגיא הפך דעת רבינו דמ\"ש בגמ' דהוי לאו הבא מכלל עשה ולאפוקי אחיך דלא היינו כי מפרשינן קרא דתשיך קאמר ומשום ק\"ו דלא סגי בלאו הכי אבל כי מפרשינן קרא דתשוך קאמר משמע דאתא קרא למ\"ע ולא לאפוקי אחיך דלא וכן מבואר מדברי התוס' שם ד\"ה תשיך יע\"ש ואף שהרמב\"ן ז\"ל מפרש דאף מעיקרא דהוה בעינן לפרושי דתשוך קאמר לא בעינן מימר דאתא קרא לעשה גמור אלא להתיר רבית גוי דומיא דגזל ואבידה כמ\"ש לשונו לעיל אחר שאין הכרח לפירוש זה בסוגיא איך נאמר שהיא מוכחת הפך דברי רבינו ואין לומר דכיון דמסיק הש\"ס דתשיך קאמ' ולאפוקי אחיך דלא איך כתב רבינו הפך מסקנת הש\"ס וזו היא שכתב ה\"ה ז\"ל שהסוגיא מוכחת כדבריו הא ודאי ליתא שהרי אף הרמב\"ן סובר דלפום מאי דחדית תלמודא דאיסור רבית הגוי אינו אלא מדרבנן הדרינן לדמעיקרא דתשיך דקרא היינו תשוך וכמבואר מדבריו שבס' המצות שהוא ז\"ל לא דחה דברי רבינו משום דמפרש תשיך דקרא תשוך אלא משום דלא חשיב ליה מ\"ע אבל מודה הוא לו דתשיך היינו תשוך וכיון שלדעת רבינו כי מפרשינן תשוך אתא קרא לעשה אם כן למאי דחדית לן הש\"ס דאיסור רבית הגוי אינו אלא מדרבנן והשתא הדרינן לדמעיקרא דתשוך קאמר השתא נמי אית לן למימ' דאיכא עשה וא\"כ מה היתה הוכחתו של ה\"ה ז\"ל מהסוגיא הפך דעת רבינו ואיברא כי לא על ה\"ה ז\"ל תלונותינו שגם על הרמב\"ן שכתב בפי' התורה פ' ראה שהסוגיא שבפרק אז\"נ מוכחת כדבריו כו' ואין משם הוכחה לע\"ד. ואולי הוכחת הסוגיא לדעתם ז\"ל הוא דכיון דלמאי דדחי ליה ואמר דתשיך דוקא א\"א לפרש קרא למ\"ע משום ק\"ו לא סגי בלא\"ה ה\"נ למאי דס\"ד דתשוך קאמר אין לנו לומר דמ\"ע היא דאלת\"ה קשה דמנין התרי\"ג מצות לדע' המקשה והמתרץ אינן ידועים כיון דלדעת מ\"ד תשוך איכא מצוה זו ולמ\"ד תשיך ליתיה למצוה זו וצ\"ע ועיין להרמב\"ן ז\"ל במ\"ש בריש שורש ראשון ודוק:
ודע שאף לדעת רבינו ליכא מ\"ע לבקש להלוות לגוי ברבית ולא עיקר כשיבא להלוותו לגוי שלא ילוינו חנם אלא ברבית וכ\"כ בס' מגילת ספר לאוין קצ\"ג דצ\"ז ע\"ב וע\"ג ועפ\"ז ישב לדעת רבינו אותה שאמרו בסוף מכות כספו לא נתן בנשך ואפי' רבית דגוי גם ההיא דאמרי' בפרק זה בורר מלוה ברבית מאימתי חזרתן עד דאפי' לנכרי לא מוזפי ברביתא יע\"ש ועיין בספר לשון ערומים בלשונות הרא\"ם פ' כי תצא דכ\"ח ע\"א ד\"ה ועוד יע\"ש:
ודע דמדברי התוס' ז\"ל בפרק אז\"נ ד\"ע ע\"ב ד\"ה תשיך מבואר דס\"ל הכי מפרשינן קרא דתשוך קאמר איכא מ\"ע להלוות לגוי ברבית וכדעת רבינו ובהכי ניחא להו מאי דפריך לרב הונא דאמר רבית דגוי אסור מלנכרי תשיך ולא משני דאה\"נ דמדאורייתא שרי מיהו מדרבנן אסור משום דכיון דאמר רחמנא דמצוה לחסרן לא היה להם לחכמים לאסור יע\"ש. ועיין להרב טורי זהב ז\"ל בי\"ד ר\"סי קי\"ז ושם בספר פרי תואר שכתבו דכל דבר דמפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאוסרו וכ\"כ עוד הט\"ז בא\"ח סי' תקפ\"ז ובח\"מ סי' ב' ועיין להרב לשון לימודים בא\"ח סי' קס\"ב שהביא סמיכות לדבריו מדברי התוס' דפ' אז\"ן דס\"ד ע\"ב ד\"ה לא ישכור והוקשו לו דבריהם שכתבו כאן דמשום דמצוה לחסרן כו' דמשמע דמשום דאיכא צד מצוה הוא דאין כח ביד חכמים יע\"ש ועיין עוד בס' שם אהרן בחי' לקידושין דט\"ל יע\"ש ועיין עוד בס' שער המלך למורי נר\"ו בה' יסודי התורה ד\"ב ע\"ג וע\"ד יע\"ש ועיין בחי' למס' ביצה ר\"פ אין צדין ד\"ג ע\"ב בגליון ושם דל\"ב ע\"א יע\"ש: ועיין בנדרים ד\"ך ע\"ב שאמרו א\"ל התורה התירתך ואני מה אעשה יע\"ש ועיין עוד בפ\"ק דסוטה ד\"ז ע\"א במ\"ש מן התורה האיש מביא את אשתו כו' אבל אמרו חכמים כו':" + ], + [], + [ + "שורש דין גביית מלוה כשיתבע \n המלוה כו' גובין מכל מטלטלין כו'. וכתב ה\"ה והתחל' גבייה מהמטלטלין מפורש בהרבה מקומות ע\"כ : ותמה הלח\"ם ז\"ל שלא ידע מקומות אלו היכן הם זולת הרא\"ש ז\"ל שכתב כן בפסקיו בפ\"ק דב\"ק יע\"ש : והנה מדברי הרא\"ש ז\"ל שם מבואר יוצא דכי אית ליה ללוה מעות ומטלטלין בעי למיתב ליה מעות וכ\"כ הטור בח\"מ סי' ק\"א ועיין למרן ב\"י ז\"ל שם ועיין למוהרש\"ח ז\"ל בתשובה סי' ל\"ב ולמהר\"ש הלוי בחח\"מ סי' כ\"ג שדקדקו כן ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל בסוף אותו הלשון שהביא מרן ז\"ל וז\"ל דאל\"כ נעלת דלת בפני לווין שיתן לו הפחות שבביתו אם אין לו מעות יע\"ש: וכ\"כ עוד בבירור בתשובה כלל פ\"ח סי' ח' יע\"ש ויותר היה להם להביא מ\"ש הרא\"ש בר\"פ שור שנגח את הפרה וז\"ל ונראה להרי\"ף גירסא ראשונה עיקר וכן נראה לר\"ת דכיון שנתן מעות כדי שיתקיים מקח זה ונתבטל המקח הוו הנך מעות כהלואה וגבי הלואה אמרינן בפ' הכותב דאי אית ליה זוזי בעי למיתב ליה זוזי עכ\"ל. הרי שהסכים לדעת הרי\"ף ור\"ת דכל דאית ליה זוזי לא מצי מיהב ליה מטלטלין וכמ\"ש הרי\"ף בהדיא בר\"פ המוכר פירות כיע\"ש וזה נלע\"ד שהוא ג\"כ דעת רבינו דאע\"פ שסתם דבריו כאן וכתב שגובין לו מכל מטלטלין כו' ולא כתב שאם יש לו מעות גובין מהם תחילה היינו משום דכל שבא הדבר לידי גביית ב\"ד מסתמא אין לו מעות ומש\"ה לא הוצרך לפרש שגובין מהמעות תחילה כיון דמיירי באין לו וראיה לדבר שאלו היה דעתו ז\"ל שלא כדעת הרי\"ף והרא\"ש ור\"ת עכ\"ל שגירסתו ז\"ל כההיא דר\"פ המוכר פירות היה אי דליתנהו להנהו זוזי כו' כגירסא האחרת שכתב הרא\"ש ז\"ל ודלא כגירסת הרי\"ף ז\"ל ואלו ממ\"ש רבינו ז\"ל בפי\"ו מהלכות מכירה ה\"ה גבי המוכר שור ונמצא נגחן הר\"ז מקח טעות וחוזר יע\"ש נראה מבואר דס\"ל כגירסת הרי\"ף ז\"ל שהרי כתב דהוי דינו כדין מקח טעות ובמקח טעות הדבר מבואר שאינו יכול המוכר ליתן לו החפץ במקום הדמים ולהשלים פחת הדמים וכמ\"ש בהדיא שם בפט\"ו הל\"ד וז\"ל וא\"י לומר לו הילך איסר פחת המום שהלוקח אומר חפץ שלם אני רוצה כו' וכתב ה\"ה זה פשוט שהרי מום כמקח טעות הוא ומבואר פ' השוכר את האומנין ד\"פ שמום הוא כמקח טעות יע\"ש ואלו דעת רבינו שאף במקח טעות כל דלית ליה הנהו זוזי למוכר יכול ליתן לו מטלט' לא היה לו לסתום דבריו שם והי\"ל לפרש דאי ליתנהו להנהו זוזי יכול ליתן לו המקח הזה במקום דמים כיון שגירסתו שם אי דליתנהו להנהו זוזי לשקול תורא בזוזי כו' ומדלא פי' משמע ודאי דס\"ל דבין איתנהו להנהו זוזי בין ליתנהו להנהו זוזי חוזר המקח וצריך המוכר ליתן לו דמים:
איברא כי שערי דחיה לא ננעלו ויש לדחות ראיה זו דאפי' אם נאמר דגירסתו כגירסת הרי\"ף אכתי הי\"ל לרבינו לבאר שם דכי לית ליה למוכר זוזי כלל יכול ליתן לו המקח שנמצא בו מום או שהיה מקח טעות במקום דמים כדאמרי' אי דלית ליה זוזי לשקול תורא בזוזי כו' דכיון דאף אם נאמר דגירסתו כגירסת הרי\"ף אכתי צריכין אנו לומר שהשמיט רבינו מלהשמיענו דבר זה מפני שהדבר פשוט לו או מפני טעם אחר הנוגע לו אף אנו נאמר שגירסתו כגירסא האחרת דגרסי אי דליתנהו להנהו זוזי כו' והשמיטה רבינו מפני הטעם ההוא:
מיהו אין זו דחיה כ\"כ דבשלמא אי גירסתו כגירסת הרי\"ף איכא למימר שפיר דלא הוצרך רבינו לבאר דכי לית ליה זוזי כלל יכול לומר לו טול חפץ זה בדמים מפני שסמך על מ\"ש כאן בה' מלוה לגבי בעל חוב שיכול לסלקו במטלטלין וכל דלית ליה למוכר זוזי כלל הו\"ל כבעל חוב דעלמא: אמנם אי גירסתו כגירס' האחרת דגריס אי דליתנהו ליתנהו להנהו זוזי כו' כל כי הא הו\"ל לרבינו להשמיענו שם היפך דעת הרי\"ף דיש לו מעות אחרות כל דליתנהו להנהו זוזי יכול לסלקו במטלטלין דזה לא השמיענו גבי בעל חוב בפי' כדי שנאמר שסמך עמ\"ש כאן ואילו היה מפרש דבריו שם דאפי' כי ליתנהו להנהו זוזי ואית ליה זוזי אחריני אפ\"ה מצי לפורעו במטלטלין היינו מפרשים ג\"כ דבריו כאן גבי בעל חוב על הדרך הזה אמנם השתא שלא ביאר דבריו שם נר' דאזיל בשיט' הרי\"ף ועוד כיון שדרכו של רבינו לילך אחר עקבות הרי\"ף ז\"ל בהלכותיו ויש לנו לפרש דבריו עפ\"י גירסת הרי\"ף ודאי דהכי מפרשינן להו וכמ\"ש מרן החבי\"ב בח\"מ סי' רפ\"ט הגהת ב\"י אות ד' ועיין בס' יד מלאכי בכללי הרמב\"ם סי' ר\"ט וכ\"ש שרוב הפוסקים שהביא הטור בסי' ק\"א קיימי בשיטה זו ולא מצינו חולק בגי' הרי\"ף זולת ר\"ח הכהן שהביאו התוס' בר\"פ המוכר פירות כמ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל בר\"ס ק\"א יע\"ש:
ואם כנים אנחנו בזה אפשר לומר שזו היתה כונת ה\"ה שכתב שזה מפורש בהרבה מקומות והיינו ההיא דר\"פ המוכר פירות ופ' שור שנגח את הפרה ופ' הכותב דפ\"ו דלפי גירסת הרי\"ף ז\"ל בההי' דר\"פ המוכר ופ' שור שנגח נמי מבואר דכל דלית ליה זוזי למוכר הוא דדחינן ליה אצל מטלטלין אבל כי אית ליה זוזי בעי למיתב ליה זוזי וא\"כ מינה נמי נשמע דכי אית ליה מטלטלין וקרקע צריך להגבותו מטלטלין דמקרו שוה כסף טפי וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל כנלע\"ד:
ושוב ראיתי למהר\"ש הלוי ז\"ל בח\"מ סי' כ\"ג דכ\"א ע\"ב ד\"ה אמנם שכתב שדעת רבינו דלא כהרי\"ף מדלא פי' דבריו ואמר דתחילת הגבייה היא מהמעות ואם אין לו גובין מהמטלטלין וגם ה\"ה ז\"ל לא היה לו לסתום ולומר דתחילת הגביה הוא מהמטלטלין נר' דס\"ל דמעות ומטלטלין הם שוין וכתב עוד שכן נר' מדברי ה\"ה פי\"א מה' מלוה דעל מ\"ש רבינו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות כו' כתב ואל יקשה בעיניך היאך יכול להגבותו קרקע כל זמן שיש לו מעות או מטלטלין נראה דס\"ל דמעות ומטלטלין הן שוין וכתב עוד שכן נר' מדברי מרן כ\"מ ברפ\"ב מה' עבדים שכתב וז\"ל ובכל מקום שוה כסף ככסף דילפינן מנזיקין כו' וק' דהא לגבי ב\"ח לא הוי שוה כסף ככסף לדעת הרי\"ף ז\"ל ור\"ת ז\"ל וכמה פוסקים אחרים אלא ודאי דלדעת הרמב\"ם כתב כן עכ\"ל:
ותמוהים דבריו לע\"ד דמלבד מ\"ש לעיל דיש להסכים דעת רבינו לדעת רבו הרי\"ף ז\"ל ויש לנו סמוכות מדבריו בה' מכירה ואף מדברי ה\"ה כמדובר עוד זאת דאי לדעת רבינו מעות ומטלטלין שוים הן הנה סברת רבינו היא סברת שלשית כי לא מצינו לו חבר בסברתו דאי לדעת הרי\"ף ור\"ת וסיעתייהו כל דאית ליה זוזי לא מצי לסלוקי ליה אף במטלטלין וכ\"ש בארעא ואי לסברת הר\"ח הכהן ז\"ל שהביאו התוס' בר\"פ המוכר פירות אפי' אית ליה זוזי ומטלטלין מצי לסלוקי ליה בארעא וכמ\"ש התוס' ז\"ל שם ולסברת רבינו לא מצי לסלוקי ליה בארעא אבל מצי לסלוקי בזוזי או במטלטלין דשוים הם וכיון דאפושי בפלוגתא לא מפשינן יש לנו לפרש דבריו טפי ע\"פ שיטת הרי\"ף ז\"ל ולא שנאמר דרבינו לא קאי לא בשיטת הרי\"ף ולא בשיטת הר\"ח ז\"ל ומה שדקדק מדברי ה\"ה ז\"ל בפי\"א מה' מלוה לע\"ד אדרבא משם ראיה הפך דבריו דלפי שיטתו מה לו לה\"ה ז\"ל להזכיר מעות דאטו מעות לאו מטלטלין ולא היה לו לומר אלא דכל שיש לו מטלטלין היאך יכול להגבותו קרקע וכלשון רבינו שכתב כאן אמנם לפי שדעתו ז\"ל דכל שיש לו מעות קודמין למטלטלין לכך כתב מעות או מטלטלין:
גם מה שדקדק עוד מדברי מרן כ\"מ בה' עבדים אינו דקדוק כלל לע\"ד דאף לשיטת הרי\"ף ור\"ת וסיעתייהו ע\"כ דמטלטלין וארעא חשיבי נמי ככסף דשוה כסף כסף הוא דאי לא הו\"ל למימר דהלוה יטרח וימכור ולמיהב ליה כסף כי לית ליה כסף אלא מטלטלין או ארעא אלא ודאי דלהכי לא בעי מטרח משום דשוה כסף ככסף אלא דכי אית ליה זוזי הוא דאמרו דבעי למיתב ליה זוזי כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ולא משום דלא חשיב כסף ועיין בדברי הרבע\"הת בשער ד' ח\"ב והביא דבריו הר\"ש הלוי לקמיה שם שכתב וז\"ל ואע\"ג דמעות ומטלטלין נקראים כסף נקדי' הפרעון במעות משום דחריפי טפי ע\"ש וצ\"ע:
ואת זה ראיתי להרש\"ח בסי' ל\"ב תוך התשו' שכתב שדעת יש מי שאומר שכתב רשב\"ם בר\"פ המוכר פירות בשם רבינו חננאל ז\"ל הוא כדעת הר\"ח הכהן שהביאו התוס' ז\"ל וא\"כ בבעל חוב מצי למימר קים לי כיש מי שאומר והר\"ח הכהן דהוו תרי יע\"ש והביא דבריו מרן החבי\"ב בסי' ק\"א הב\"י אות ג':
ולא זכיתי להבין היאך השוה סברת יש מי שאומר לסברת הר\"ח הכהן מאחר שהיש מי שאומר לא דברו בב\"ח בהדייא אלא עיקר דבריהם הוא במי שנמצא מקחו מקח טעות כההיא דמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ומדברי רשב\"ם והתוס' שם מבואר דמקח טעות דמי לנזיקי' ומה\"ט כתבו התוס' דשפיר גרסינן אי דליתנהו להנהו זוזי כדברי יש מי שאומר ולא קשיא מבעל חוב דכל שיש לו זוזי אפי' ליתנהו להנהו זוזי צריך ליתן לו זוזי משום דשאני מקח טעות דדמי לנזיקי' כו' וכיון שכן איכא למימר דלדעת יש מי שאומר הללו בבעל חוב מיהא כל דאית ליה זוזי בעי למיתב ליה זוזי הפך דעת הר\"ח הכהן דס\"ל דאפי' גבי בעל חוב מצי יהיב ליה אפי' סובין אף כי אית ליה זוזי אלא ס\"ל להי\"א בבעל חוב כסברת הרי\"ף ור\"ת ושאר הפוסקים ובמקח טעות ס\"ל כר\"י דדמי לנזיקי' דאפי' אית ליה זוזי מצי למית' ליה אפי' סובין וכיון דסברת הר\"ח הכהן ז\"ל גבי בעל חוב היא סברא יחידאה ליכא למימר קים לי וצ\"ע ועיין למרן החבי\"ב סי' ק\"א ודוק:
ודע דמדברי התוס' והרא\"ש והטור בסי' ק\"א וכן מדברי הר\"ב התרומות בשער ד' וכן מדברי הרב הנמקי ז\"ל בפ' הבית והעליה מבואר דכל דלית ליה זוזי ללוה ואית ליה מטלטלין לא מצי מלוה לומר זיל טרח וזבין ואייתי ליה זוזי והרב הנמקי הכריח כן מההיא דר\"פ המוכר פירות דאמרו אי דלית ליה זוזי לימא ליה שקול תורא בזוזי כו' ועיין בשיטה המקובצת לכתובות בפ' הכותב דפ\"ח שכתב בשם הר' ישעיה ז\"ל הפך זה ועיין בס' שער המלך למו\"ר נר\"ו בפי\"א מה' אלו הלכה ו' ודוק:
ולענין נזיקין לפי מ\"ש רשב\"ם בר\"פ המוכר פירות נר' דס\"ל כרב נחמן בפ\"ק דבב\"ק ד\"ט דאמר או כסף או מיטב דכל דאית ליה זוזי למזיק לא מצי לדחויי ליה לניזק לשאר מטלטלין נכסים דבעי שומא וזו היא שיטת ר\"ת לפי מ\"ש התוס' בשמו שם בפ\"ק דב\"ק ד\"ט ע\"א ד\"ה רב הונא וגם הרא\"ש שם בפ\"ק דב\"ק כתב כן בשם ר\"ת בס' הישר. אמנם בר\"פ המוכר פירות דצ\"ב ע\"ב ד\"ה אי דליכא כתבו בשם ר\"ת דאפי' כי אית ליה זוזי למזיק מצי לסלוקי לניזק במאי דבעי דכל מילי מיטב הוא כרב פפא וכרב הונא בריה דרב יהושע יע\"ש וזה לכאורה מן התימה היאך כתבו בשם ר\"ת ז\"ל דברים הפכיים.
ושוב ראיתי להרב שלטי הגבורים הוקשה לו כן בדברי המרדכי בפ\"ק דב\"ק יע\"ש. ועיין למרן החבי\"ב בר\"ס תי\"ט שכתב וז\"ל ואולי ר\"י גרסינן במקום ר\"ת והוא ר\"י המוזכר בתשובה דשייכי לס' משפטים סי' י\"ג ובדברי ריא\"ז שהביא שה\"ג במקום הנז' יע\"ש ואשתמיט מיניה דמר דברי התוס' בר\"פ המוכר פירות כי שם הזכירו דברי ר\"י ודברי ר\"ת ובשניהן כתבו דבנזיקין בין אית ליה זוזי בין לית ליה זוזי מצי לסלקו במאי דבעי וא\"כ לא הועיל הרב ז\"ל בהגהתו בדברי המרדכי כי עדין ק' מדברי התוספות הללו לדברי המרדכי הראשונים שכתב בשם ר\"ת וגם לדברי התוספות דפ\"ק דב\"ק שכתבו בשם ר\"ת הפך ממ\"ש בר\"פ המוכר פירות ובדברי התוס' אין להגיה בשום אחד מדבריהם כלל ר\"י במקום ר\"ת כמובן כי ע\"כ נלע\"ד ליישב דמ\"ש התוס' בשם ר\"ת בריש פרק המוכר פירות וכן מ\"ש המרדכי בשם רבינו ברוך שכתב בשם ר\"ת לא נחתו הם ז\"ל לכתוב בשם ר\"ת אלא דג' דינים יש בענין ב\"ח ונזיקין ופועל ולאפוקי מדברי הר\"ח הכהן שכתבו התוס' שם בר\"פ המוכר פירות דס\"ל דב\"ח ונזיקין שוין הם ומפני שהתוס' ורבינו ברוך ס\"ל דבנזיקין קי\"ל כרב הונא ור\"פ דס\"ל דבין אית ליה זוזי בין לית ליה כתבו בדברי ר\"ת דבנזיקין אפילו אית ליה זוזי מצי למיתב ליה אפילו סובין אמנם לדעת ר\"ת דקי\"ל כרב נחמן מחלק הג' דינין כמ\"ש התוס' בפ\"ק דב\"ק ד\"ט באופן כי מה שהביאו התוס' דברי ר\"ת בר\"פ המוכר פירות וכן רבינו ברוך ז\"ל אינו אלא לומר דס\"ל דג' דינין יש בענין ובין אם נפסוק כרב נחמן ובין אם נפסוק כרב הונא בריה דרב יהושע וכר\"פ לענין נזיקין ס\"ס לשיטת ר\"ת שמחלק הדברים יש שלשה דינין בענין וזה מדוקדק בדברי רבינו ברוך שהביא המרדכי שכת' לשיטת ר\"ת יש ג' דינין כו' מלשון לשיטת שכתב מבואר כונתו כאשר כתבנו ודוק. והרא\"ש בפ\"ק דב\"ק הכריח דהלכתא כר\"פ וכרב הונא בריה דרב יהושע דס\"ל דאפילו כי אית ליה זוזי למזיק מצי לסלוקי לניזק אפי' בסובין ודלא כר\"ת דפסק כרב נחמן מדאמרינן לקמן ד\"י ע\"א א\"ל רב כהנא לרבא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה הא לא\"ה הו\"א נבילה דמזיק הוי השתא אי אית ליה לדידיה יהיב ליה דאמר מר ישיב ואפי' סובין נבילה דידיה מבעיא ואם איתא לדרב הונא לימא ליה דאצטריך קרא היכא דאית ליה כסף או מיטב אלמא רבא ורב כהנא תלמידיה דרבא דבתרא' הוא סבר כר\"פ וכר\"ה בריה דר\"י וע\"ש:
והנה אף שבנוסח הש\"ס שבידינו בההיא דלקמן לא גרסינן א\"ל רב כהנא לרבא כי אם רב במקום רבא אין ספק שבנוסחת הרא\"ש הוה גריס רבא במקום רב ומש\"ה כתב דרב כהנא תלמידיה דרבא דבתראה הוא סבר כר\"פ וכ\"כ בשיטה מקובצת לקמא בשם תוספי הרא\"ש דרבא גרסי' ורב כהנא זה היינו רב כהנא בתרא שהיה בימי רבא ומה שתמה עליו הש\"ך בסי' תי\"ט סק\"ג שנוסחת הרא\"ש היא תמוה שלא מצינו בשום מקום דרב כהנא היה תלמידו דרבא אלא בכמה דוכתי משמע שהיה תלמידו של רב כו' אחרי המחילה רבה אשתמיט מיניה מ\"ש התוס' במנחות פי\"ב דק\"ב ע\"א ד\"ה אמר רב אשי כו' וז\"ל רב כהנא גרסי' והוא רב כהנא אחרון שהיה בימי רב אשי כדאשכחן בכמה דוכתי כו' יע\"ש הרי שכתבו התוס' שהיה רב כהנא אחרון בימי רב אשי ואפשר שזה שהיה בימי רב אשי תלמידו של רבו היה וכן משמע מההיא דפ\"ק דמגילה ד\"ז ע\"ב גבי רב אשי הוה יתיב קמיה דרב כהנא כו' א\"ל ולא שמיע ליה למר הא דאמר רבא סעודת פורים שעשאה בלילה כו' א\"ל אמר רבא הכי א\"ל אין תנא מיניה מ' זימנין ודמי ליה כמאן דמנח בכיסתיה יע\"ש ועיין בספר יד מלאכי דקנ\"ט ע\"א שכתב שדרך התלמידים להיות מחבבים שמועות רבם ומש\"ה תנא מיניה מ' זימנין הלכה זו עי\"ש ועיין בכללי הש\"ס להרב שני לוחות הברית שכתב בהדיא דרב כהנא אחרון היה בימי רבא ורב אשי יע\"ש. ודע שהרא\"ם בפ' משפטים ד\"ה כסף ישיב לבעליו כו' כתב וז\"ל וא\"ת א\"ה קשו קראי אהדדי כתיב בבור ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין וכתיב בשן ורגל מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם כו' כבר תירצו זה בפ\"ק דב\"ק ל\"ק הא דאית ליה הא דלית ליה עכ\"ל וראיתי להרב אורים גדולים בלשונות הרא\"ם שכתב וז\"ל פשט דברי הרב נר' שהביא תי' רב הונא אשר בדף ט' ע\"א וכך משמע מדסיים הרב וכתב ולא אמרי' ליה זיל טרח כו' וק' לפ\"ז מאי הקשו שם ד\"י ע\"ב דבלאו קרא דוהמת יהיה לו ודאי שהבעלים מטפלים בנבילה כו' ותי' לפחת נבלה והביאו הרב לקמן בסמוך הלא לפי דברי הרב שהביא דברי רב הונא ל\"ק דאצטריך להיכא דאית ליה שדות וכרמים דחייביה הכתוב לתת לו ממיטב אפ\"ה המת יהיה ולא נאמר מיטב אלא להשלים אמנם כוונת הדברים כו' ודברי הרב צ\"ע עכ\"ל. ולא ידעתי למה לא זכר הרב דברי הרא\"ש שכתב כדבריו ומתוך סוגיא זו הכריח כשיטת הרי\"ף ודחה דברי ר\"ת והן הן הדברים שכתב הרב להשיג על הרא\"ם:
ומ\"מ לפי מ\"ש עוד הרא\"ש לדעת ר\"ת דס\"ל דר\"ה ור\"פ ל\"פ ודכולהו ס\"ל דכי אית ליה כסף בעי למיתב ליה או כסף או מיטב וכי לית ליה כסף או מיטב אז מצי יהיב ליה אפילו סובין יע\"ש ע\"כ לומר דההיא דפריך הש\"ס לקמן ל\"ל קרא דוהמת יהיה לו ולא משני דאצטריך קרא להיכא דאית ליה מיטב שדה או כסף הוא משו' דכיון דקרא סתמא כתיב ומשמע דאפי' לית ליה מיטב הוא להכי הוצרך לאוקומי דאצטריך קרא לפחת נבילה וכן מצאתי לשיטה המקובצת לבב\"ק ד\"ט ע\"ד ד\"ה ולענין הלכה וז\"ל וקצת חכמי הצרפתים חולקים לומר שבנזיקים אם אין שם קרקע ויש שם כסף או מטלטלין זקוק הוא ליתן כסף ומפרשים שמועת הנבילה והוא לשון הגמרא כו' בשאין לו כסף עכ\"ל וכיון שכן אף אנו נאמר כן לדעת הרא\"ם ואין כאן תמיה על דבריו מאחר שדבריו הם דברי התוס' והרא\"ש ז\"ל:
והנה כבר כתבנו לעיל שר\"ת ורשב\"ם בריש פרק המוכר פירות והתוס' בפ\"ק דבב\"ק ד\"ט כולהו בשיטה אחת קיימי דאף בנזיקין כל היכא דאית ליה כסף או מיטב בעי למיתב ליה ולא מצי לסלוקי ליה במטלטלין ואולם רבינו ז\"ל כתב בפ\"ח מהלכות נזקי ממון הלכה יו\"ד כתב וז\"ל כשב\"ד נזקקין לגבות הניזק מנכסי המזיק גובין מן המטלטלין תחילה ואם לא היה לו מטלטלין כלל או שלא היו לו מטלטלין כנגד כל הנזק גובין השאר מן הקרקע כו' וכל זמן שימצאו מטלטלין ואפי' סובין אין נזקקין לקרקע עכ\"ל:
וראיתי בסמ\"ע ר\"סי תי\"ט שפי' דעת רבינו דס\"ל דיד המזיק על העליונה דאף אם יש לו למזיק כסף או מטלטלין אם ירצה לשלם בקרקע צריך הניזק לקבל והיינו דמשני ר\"פ כי פרכינן והתניא ישיב לרבות ש\"ך ואפי' סובין דביש לו מטלטלין ובא לפרוע מהן אינהו מקרי מיטב דאי לא מזדבני הכא כו' ומ\"ש רבינו גובין מן המטלטלין תחילה היינו משום דמסתמא ניחא ליה למזיק לשלם במטלטלין יותר ממקרקעי שהוא בר קיימא ומשום הכי קאמר כשבית דין נזקקין משלמין מן המטלטלין ולמדונו דאף אם אין המזיק לפנינו לגלות דעתו אמרינן דמסתמא ניחא ליה למזיק לשלם מהמטלטלין אבל ודאי אם המזיק גילה דעתו דניחא ליה טפי במטלטלין יד המזיק על העליונה ולזה הסכים דעת הרא\"ש והטור ז\"ל יע\"ש:
ועפ\"י דבריו ז\"ל אין מקום למ\"ש הלח\"ם ז\"ל הכא וז\"ל מה שמחלק הרא\"ש בין נזיקין לב\"ח לא משמע דרבינו אית ליה הכי שהוא בפ\"ח מה' נ\"מ כשב\"ד נזקקין כו' משמע דאית ליה אפי' בנזיקין דנזקקין למטלטלין תחילה וא\"כ לא שייך טעמא דכתב הרא\"ש ז\"ל גבי בע\"ח וצ\"ע מנין לו לרבינו כן עכ\"ל ולפי דברי הסמ\"ע הנה רבינו והרא\"ש בשיט' אחת קיימי בין לענין בע\"ח בין לענין נזיקין כמדובר. ואולם ראיתי להרב ש\"ך ז\"ל דחה דברי הסמ\"ע וכתב דכונת רבינו לומר דכל דאית ליה מטלטלין למזיק כייפינן ליה לשלם מהמטלטלין ולא מצי לסלקו לניזק בקרקע והביא ג\"כ דברי הנ\"י ז\"ל בר\"פ המוכר פירות שכתב בהדייא כן והכריח עוד הש\"ך שכן הוא דעת רבינו בדברים שאין בהם הכרח כ\"כ כיע\"ש אין צורך להאריך :
ומ\"ש בשם הנ\"י שהבין כן בדעת רבינו אנכי מצאתי להרב המאירי הובאו דבריו בש\"מ בב\"ק די\"ט ע\"ד ד\"ה ולענין הלכה שלא הבין כן בדעת רבינו שכתב וז\"ל וקצת חכמי הצרפתים חולקים לומר כו' ואין דבריהם נראין דאע\"פי שיש מביאין ראיה לזה מדברי גדול המחברים שכתב כשב\"ד נזקקין לגבות כו' אינה ראיה שאין הכונה בדבריהם אלא שתהא הבחירה ביד המזיק עכ\"ל. הרי בהדייא שהבין כדעת רבינו כמו שהבין הסמ\"ע ודלא כדברי הרב הנ\"י והש\"ך ז\"ל:
עוד ראיתי להש\"ך שכתב וז\"ל ועוד נ\"ל שכן עיקר מהא דגרסי' פ\"ק דב\"ק די\"ד ע\"ב על פסקא דשוה כסף רמי ליה ריב\"ח לרב הונא בריה דר\"י תנא ש\"ך ככס' מלמד שאין ב\"ד נזקקין ולא לנכסים שיש להם אחריות והתניא ישיב לרבות ש\"ך ואפי' סובין ומשני הנ\"מ ביתמי ע\"כ אלמא דמעיקרא ס\"ד דב\"ד נזקקין לקרקע ומסיק דנזקקין לגבות ממטלטלין ואין לומר דמעיקרא ס\"ד דאין נזקקין למטלטלין כלל אפי' אין לו כו' דהא ליתא כו'. ודקדקתי היטב בסוגייא לפרשה בדרכים אחרי' והתבוננתי כי א\"א לפרשה כי אם כמ\"ש עכ\"ל:
ולא זכיתי להבין דבריו בזה דמאחר דבבריית' דקתני ישיב אפי' סובין לא הוזכר לישנא דאין ב\"ד נזקקין כלל אם כן שפיר איכא למימר דלפום שנוייא דש\"ס דמוקי לברייתא דאין נזקקין ביתמי ברייתא דישיב ואפי' סובין הכי קאמר הרשות ביד המזיק לשלם לניזק אפילו סובין ואף ב\"ד אינן יכולין לכופו כי אם במה שירצה המזיק ישיב ואם אין המזיק לפנינו יכולין הן להגבותו מה שירצו ואפי' סובין ואכתי מניין לנו שכופין את המזיק לשלם לו מטלטלין והוא פליא וצ\"ע:
עלה בידינו מכל האמור ומדובר דלענין גביית מלוה לדעת כל הפוסקים זולת ר\"ח הכהן שכתבו התוס' בר\"פ המוכר פירות כל דאית ליה זוזי או מטלטלין ללוה לא מצי לסלוקי למלוה בקרקע אלא בזוזי תחילה וכי לית ליה זוזי במטלטלי ולא מצי המלו' לכופו ללוה שימכור המטלטלין ויביא לו הדמים זולת לדעת הר' ישעיה שהביא הרב בשיטה המקובצת בפ' הכותב דפ\"ח והיא סברת יחיד כמ\"ש לעיל וגם דעת רבינו היא כדעת שאר המפרשים ודלא כמהר\"ש הלוי וזה ג\"כ דעת יש מי שאומר שהביא רשב\"ם בר\"פ המוכר פירות ודלא כמהרש\"ח ועיין להחביב בר\"ס ק\"א:
ולענין גביית הנזיקין דעת רשב\"ם ור\"ת ז\"ל שהביאו התוס' בפ\"ק דב\"ק ד\"ט והרא\"ש והמרדכי שם דכי אית ליה זוזי או מיטב בעי למיתב ליה ולא מצי לסלוקי ליה בשאר מטלטלין וזה ג\"כ דעת הרמ\"ה ז\"ל שהביא הנ\"י בריש קמא אמנם דעת הרי\"ף ורבינו לפי מ\"ש בשם המאירי והסמ\"ע אף כי אית ליה מטלטלין הרשות ביד המזיק לסלקו לניזק במאי דבעי וזה ג\"כ דעת הרא\"ש והטור לפי מ\"ש הב\"ח והסמ\"ע בסימן תי\"ט אך לדעת מרן הב\"י והע\"ש דעת הטור הוא דכי אית ליה מטלטלין למזיק כופין אותו לשלם מהן וזה דעת הש\"ך בדעת רבינו ג\"כ ואין דבריו נכונים בזה. ולענין מקח טעות אי דמי לנזיקין או לבע\"ח לפי דברי ר\"ח שהביא רשב\"ם בר\"פ המוכר פירות מבואר שדינו כבע\"ח וזה דעת הרי\"ף שם בהלכות אמנם לפי דברי יש מי שאומר שהביא רשב\"ם שם וכן לדעת ר\"י שכתבו התוס' שם וכן לדעת הרמ\"ה שהביא הנ\"י ברפ\"ק דב\"ק דינו כנזיקין ומבואר הוא מדברי ר\"י שהביאו התוס' שם דכיון שדינו כנזקין אפילו אית ליה זוזי למזיק כל דליתנהו להנהו זוזי מצי לסלוקי ליה במטלטלין משא\"כ לדעת רשב\"ם והרמ\"ה דס\"ל דאף בנזיקין כי אית ליה זוזי למזיק לא מצי לסלוקי אלא בזוזי ונמצא שר\"ח והרי\"ף ורשב\"ם והרמ\"ה כולהו ס\"ל דבמקח טעות כי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי ליה אלא בזוזי אמנם לדעת ר\"י והיש מי שאומר שהבי' רשב\"ם שם בשם ר\"ת ס\"ל דאפי' אית ליה זוזי מצי לסלוקי ליה במאי דבעי ועיין למרן ב\"י בח\"מ סי' רכ\"ז סוף ס\"ז שכתב בשם רי\"ו ז\"ל בנתיב ט' ח\"ב שמקח טעות גובה הלוקח מהמוכר מעות אם יש לו כדין בע\"ח כ\"כ ר\"ת ז\"ל בספר הישר ע\"כ וסיים מרן שכן נראה מגי' הרי\"ף בפ\"ק דב\"ק עכ\"ל וכונתו על גירסת הרי\"ף דגריס בר\"פ שור שנגח ובר\"פ המוכר פירות אי דאית ליה זוזי כו' כמבואר ועיין למרן החבי\"ב שם בהגב\"י אות ה' יע\"ש וכיון דאשכחן לר\"י וליש מי שאומר שהביא רשב\"ם דס\"ל דמקח טעות דינו כנזיקין דאפי' אית ליה זוזי מצי לסלוקי ללוקח במאי דבעי מצי הניזק לומר קים לי כהני רבוותא:
ולענין שכירות פועל כתבו התוס' ז\"ל בר\"פ המוכר פירות ובר\"פ שור שנגח ושם בפ\"ק ד\"ט ע\"א ובכתובות דפ\"ו ע\"א ד\"ה לבע\"ח בשם ר\"ת ז\"ל דלא מצי לסלק לפועל אלא בזוזי והכריח כן מאותה ששנינו בפרק הבית והעליה דקי\"ח השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש כו' אם אמר לו טול מה שעשית בשכריך אין שומעין לו כו' ועיין למרן ב\"י ח\"מ סי' של\"ו שהביא מ\"ש המרדכי בשם הרמ\"ה דדוקא בתבן וקש א\"י לומר לו טול מה שעשית בשכריך אבל אם שכרו לעשות עמו מידי דאכילה מצי למימר ליה הכי ובספר בדק הבית כתב דברים אלו בשם הגהות מיימון בפ\"ט מה' שכירות וכתב על זה ולא ידעתי זו מנין לו ולא עוד אלא שהתוספתא שהביא הטור בס\"ס של\"ה דתני שכרו להביא תפוחים לחולה והלך והביא ומצאו מת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכריך הוי תיובתיה עכ\"ל. ולע\"ד אפשר ליישב דהתם מיירי בששכרו של פועל שוה יות' מהתפוחים שהביא הילכך קתני בברייתא דלא מצי למימר ליה טול מה שעשית בשכריך אלא נותן לו שכרו משלם ואה\"נ שאם משלם שכרו של פועל משלם כפי מה שהתנו עמו דנותן התפוחים שהביא כפי שיוויין וכן נראה מדברי התוס' שהביא מרן ב\"י בס\"ס של\"ו וכן כתב הרב בשיט' המקובצת בשם תוס' שאנצ\"זי שם בריש הגוזל ומאכיל דקי\"ו ע\"ב וז\"ל נותן לו שכרו משלם כו' תימה כו' ונראה לר\"י דמה שהביא אינו שוה שכירותו שהעשבים אינו שוה חצי טורח הדרך אלא בשביל החולה ואפ\"ה קאמר נותן לו שכרו משלם ועיין להגהות מיימון במה שהקשה על דברי הרמ\"ה ובמה שתירץ ודבריו ז\"ל אשתמיט מיניה דהרב גד\"ת בשער ד' דכ\"ח ע\"א כיע\"ש:", + "וגובין \n מכל קרקע כו' ואם יבא הראשון ויטרוף יטרוף. ע\"כ. וכתב ה\"ה זה מתבאר בפרק מי שהיה נשוי שמגבין לבע\"ח מאוחר אע\"פ שיש מוקדם הימנו וכשיבוא הקודם יטרוף הימנו עכ\"ל עיין בס' אור יקרות בחידושיו על הרמב\"ם שכתב וז\"ל ולא ידעתי היכן מבואר שם שב\"ד מגבין לבע\"ח מאוחר דכל מאי דשקיל וטרי שם בגמ' אי אמרינן בע\"ח מאוחר שקדם וגבה אי מה שגבה גבה או לא והיינו גובה מעצמו לא ע\"י ב\"ד שוב ראיתי בירושלמי שהוכיחו זה ממתני' דכתבה האחת ללוקח כו' ועדיין לא נתברר לי עכ\"ל ועיין להרב בשיט' המקובצת שם בר\"פ מי שהיה נשוי במ\"ש בשם הריטב\"א דמבואר מדבריו דלשון גבייה משמע בב\"ד ע\"ש אלא דאכתי קשה לע\"ד דאפילו נימא דגביה זו הוא ע\"י ב\"ד אכתי מנ\"ל דלכתחילה נזקקין ב\"ד לגבות לו דאפשר דתלמו' לא קאמר אלא שאם הגבוהו ב\"ד מפני שלא ידעו שהיה לו בעל חוב מוקדם אבל לכתחילה כשידעי שיש לו בע\"ח מוקדם אין ב\"ד נזקקין לו וכעין זה כתב הטור בח\"מ סימן ק\"ד ס\"י גבי לוה ולוה ואח\"ך קנה יע\"ש. ואפשר דמ\"ש ה\"ה ז\"ל זה מתבאר בפרק מי שהיה נשוי היינו מדאמרינן התם בסופו עלה דאפליגו במתני' רבנן ובן ננס גבי מי שהיה נשוי ד' נשים אם הרביעית נפרעת שלא בשבועה ואמרינן בגמ' דקמפלגי בשנמצאת שדה א' מהן שאינו שלו ובבעל חוב מאוחר שקדם וגבה כו' דרבנן סברי מה שגבה לא גבה הילכך אין הרביעית צריכה שבועה כו' ופי' רש\"י למה תשב' אם יבא הנגזל ויטרוף מזו תחזור היא על הד' ותיטול ממנו מה שגבתה דהויא לה ד' בע\"ח מאוח' עכ\"ל ומדקא' שאין הד' צריכה לישבע ש\"מ דבבאה לגבות בב\"ד איירינן דלא משביעינן לה משום טעמא דבע\"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה והיינו דקתני והרביעית נפרעת שלא בשבועה ואם איתא דבע\"ח מאוחר לא מגבינן ליה בב\"ד עד שיפרע למוקדם הכא שנמצא שדה אחת מהן שאינה שלו הו\"ל כאילו לא נפרעת עדיין ואיך מגבין ב\"ד לרביעית קודם שיתברר הדבר של אותו שדה שנמצא שאינה שלו שגבתה הקודמת לזו אם הוא שלו או לא אלא ודאי מוכח דמגבין לבע\"ח מאוחר אעפ\"י שיש מוקדם וכשיבוא הקודם יטרוף הימנו הילכך הכא בנמצא שדה של אחת מהן שאינה שלו כיון דעדיין לא באו הבעלים לפנינו לערער הו\"ל כאילו לא בא הבע\"ח הקודם לגבות ולהכי מגבינן בב\"ד לרביעית וכמו כן יש להוכיח מאוקמתא דמוקי רב נחמן התם דלכ\"ע מה שגבה לא גבה והכא בחיישינן שמא תכסיף קמפלגי וכמובן וליכא למימר דאכתי מהכא ליכא ראיה דשאני הכא שהקודמת לרביעית אעפ\"י שנמצא שדה שאינה שלו מ\"מ כיון שהיא אינה מערערת מפני שכבר יש בידה שדה זו שהגבו לה ב\"ד אנן נמי מגבינן לרביעית ולא חיישינן כיון שהיא אינה חוששת אבל בבע\"ח מאוחר שיש בע\"ח מוקדם לפניו ולא בא לפנינו מפני שלא ידע שהגבו לה ב\"ד למאוחר או שהלך למ\"ה אכתי מניין לו לרבינו שמגבין לו ב\"ד ולא חיישינן לבע\"ח המוקדם הא ודאי לאו אירייא דכיון דסתמא קתני מתני' דמגבין לרביעית אפילו בשהקודמת לה צווחא כי כרוכייה דלא יגבו לרביעית שדה זו אפ\"ה לא משגחינן ביה משו' דכיון דעדיין לא באו הבעלי' של שדה זו להוציאה מתחת ידה אע\"ג דידעינן דלבסו' יבואו מ\"מ אנן השתא לא משגחינן בה ומגבינן לרביעית וא\"כ ה\"ן כל שבא המאוחר לגבות תחילה ולא בא המוקדם מגבינן למאוחר וכשיבוא המוקדם יטרוף הימנו ומ\"מ לפי מה שפירשו התוס' שם בפי' אותה סוגיא דנמצאת שדה שאינה שלו לאו דוקא אין ראיה מכאן לדברי רבינו וכמבואר:
ודע דמבואר יוצא מדברי רבינו ז\"ל דאפי' מלוה ע\"פ מאוחרת שהגיע זמנו לגבות קודם מלוה בשטר מוקדמת גובין ב\"ד למלוה ע\"פ המאוחרת וכשיגיע זמן של מלוה בשטר לגבות יבוא ויטרוף וזהו שכתב וגובין מכל קרקע שיש לו ואפי' הוא משועבד לבע\"ח כו' וכ\"כ ג\"כ הרשב\"א ז\"ל בתשובה סי' אלף קי\"א והביאה מרן ב\"י ז\"ל סי' ק\"ד מחודשי' ט' וז\"ל ב' בע\"ח שיצאו על אדם אחד ואחד מהם מוקדם והגיע זמנו של בע\"ח שני ואין נכסים ללוה שיספיקו אלא לבע\"ח א' ובע\"ח שני אומר כיון שהגיע זמן פרעון חובי אגבה חובי ולכי מטא זמן גוביינא דמוקדם יטרוף ממני ובע\"ח מוקדם אומר אי אתה יכול לטורפם בחובך שהרי אני מוקדם ושלי ראויין להיות אומר רבינו שהדין עם בע\"ח ב' עכ\"ל. ולא ידעתי איך לא זכר ש\"ר דברי רבינו הרמב\"ם שנר' מדבריו דאפי' המאוחר הוא מלוה ע\"פ והמוקדם בשטר דמגבין למאוחר עד שיגיע זמן גוביינא של המוקדם וכמדובר:
והטור ז\"ל בר\"ס ק\"ד כתב וז\"ל מי שיש עליו בעלי חובות הרבה כל מי שקדם זמן קנייתו קודם הוא לגבות ואפי' אם הגיע זמן הפרעון של המאוחר קודם כגון כו' אע\"פי שזמן פרעון של אחרון קודם לזמן פרעון של הראשון ראשון שקדם זמן קנייתו קודם לגבות בין מלוה עצמו בין מלקוחות עכ\"ל : ולכאורה משמע דפליג על דברי רבינו והרשב\"א בתשו' הנז' ממ\"ש דאפילו הגיע זמן פרעון של אחרון קודם מי שקדם זמן קנייתו קודם הוא לגבות מלוה עצמו אלא דאפשר לומר דלא פליגי דמ\"ש הטור דמי שקדם זמן קנייתו קודם הוא לגבות לאו קודם שהגיע זמן הגוביינא שלו קאמר דקודם לגבות אלא לכשיגיע זמן גוביינא שלו קאמר שהוא קודם לגבות ולהוציא מן המאוחר לו דאע\"ג דקודם שהגיע זמן גבייתו נותנין הקרקע ללוקח או לבע\"ח המאוחר שקדם זמן גבייתו כשהגיע זמנו של המוקדם נותנין לו מפני שזמן קנייתו קודם הוא ועיין להראנ\"ח בח\"א סי' ח\"י ובח\"ב סי' י\"ד והביא דבריו החבי\"ב שם הגהת הטור אות י\"ב שפי' כעין זה כונת הטור יע\"ש ובהכי ניחא מ\"ש מרן הב\"י על דברי הטור שכ\"כ הרשב\"א בתשו' יע\"ש ובדברי מרן החביב שם:
ואולם ראיתי למרן הב\"י שם מחודשין ט' שהביא עוד הרשב\"א באותה תשובה וז\"ל אך אם יש מקום ספק במטלטלין היכא שהמאוחר אינו מן העיר דאפשר דבכי האי מוקדם מעכב שאם נגבה לו המטלטלים האלו יוליכם עמו ונמצא זה המוקדם מפסיד כשגיע זמנו עכ\"ל וסיים מרן על זה וז\"ל ועיין עוד כי נראה מדבריו שהוא פושט שהדין עם המוקדם וכ\"נ מדברי הרא\"ש כו' ובס' בדק הבית סיים עוד וכ\"כ רבינו בתחילת סי' זה ועיין במ\"ש שם עכ\"ל. כנר' דס\"ל למרן דמ\"ש רבינו בראש הסי' דראשון שקדם זמן קנייתו קודם הוא לגבות אפי' בשלא הגיע זמן הגוביינא של ראשון קאמר דקודם הוא לגבות וכמ\"ש הרשב\"א בסוף התשו' הנז' ואם זו היתה כונתו יש לתמוה איך השוה מרן דעת הטור לדעת הרשב\"א באותה תשובה מאחר שמדברי הרשב\"א ז\"ל באותה תשובה מבואר דדוקא במטלטלין והיכא שהמאוחר אינו מן העיר הוא דמצי המוקדם לעכב על המאוח' ומשום טעמא דאית ליה פסידא למוקדם אבל בגביית קרק' דלית ליה פסידא למוקדם אם נגבה המאוחר קודם אזיל ומודה הרשב\"א דלא מצי המוקדם לעכב ואילו הטור בריש הסימן דמיירי אף בגביית קרקע כמבואר מדבריו שכתב בין מלוה בין מלקוחות קאמר דראשון שקדם זמן קנייתו קודם הוא לגבות ואם בשלא הגיע זמן הגוביינא של ראשון קאמר דאפ\"ה הוא קודם אין זה בדברי הרשב\"א אלא היפך דבריו כיון דבגביית קרקע לא קאמר הוא ז\"ל דמצי המוקדם לעכב : ואולי מ\"ש מרן בבדק הבית לא קאי אמ\"ש הרשב\"א בסוף התשובה אלא אמ\"ש בתחילתה וס\"ל דמ\"ש רבינו דהראשון קודם לגבות היינו כשיגיע זמן הגוביינא שלו ואין זה מספיק דכיון שדברי הטור סתומים בזה לא היה לו למרן לומר וכ\"כ רבינו כו' ועיין במ\"ש מרן החבי\"ב בהגהת ב\"י ר\"ס ק\"ד וצ\"ע:
ובעיקר דברי הרשב\"א בתשו' הלזו במה שנסתפק במטלטלין היכא שהמאוחר אינו מן העיר כו' מפני שהמוקדם מפסיד כו' איכא למידק דכיון דבמטלט' קי\"ל דאין בהם דין קדימה ולא מבעייא היכא דתפס המאוחר דלא מפקינן מידיה אלא אפי' הם ביד הבע\"ח ובאו שניהם כאחד אפ\"ה חולקים כמ\"ש הטור שם בסי' ק\"ד סי\"א א\"כ מה לו להרשב\"א למתלי טעמא מפני שהולך לעיר אחרת והמוקדם מפסיד ת\"ל שאם נגבה למאוחר שוב לא יוכל המוקדם להוציאם מתחת ידו דמה שגבה גבה וכבר ראיתי למור\"ם שם שכתב וז\"ל ועוד דאם יגבה המאוחר שוב לא יוכל המוקדם להוציא ממנו כו' וציין לתשו' הרשב\"א הלזו ולכאורה ק\"ט דהרשב\"א לא יהיב האי טעמא ואפשר לומר דמשמע ליה למור\"ם דהרשב\"א ז\"ל מיירי במטלטלין המשועבדים לבע\"ח אגב קרקע דאית בהו דין קדימה כמ\"ש מרן ב\"י שם ס\"ו בשם ה\"ה והרא\"ש והר\"ן והרשב\"א וכיון דאית בהו דין קדימה אי תפס מפקינן מיניה כקרקע ומש\"ה הוצרך הרשב\"א לטעמא דהמוקדם מפסיד ולולי דברי מור\"ם היה אפשר לומר דאע\"ג דבמטלטלין אין בהם דין קדימה ואי תפס המאוחר לא מפקינן מיניה כל כה\"ג דנדון הרשב\"א שהמאוחר לא תפסן אלא עד שיגיע זמן המוקדם לגבות ומעיקרא לא נחית להתפיסן בחובו לעולם ה\"נ דמוציאין מידו ומש\"ה הוצרך הרשב\"א לטעמא דהפסד המוקדם מפני שהולך המאוח' לעיר אחרת א\"נ משו' חשש דשמא תכסיף כיע\"ש ועיין להראנ\"ח בח\"א סי' ח\"י וח\"ב סי' י\"ד שהוקשה לו בדברי הרשב\"א ז\"ל דכיון דאין דין קדימה במטלטלין איך יוכל בע\"ח מוקדם לעכב על המאוחר שלא לגבות ותי' חדא דאע\"ג דאין בהם דין קדימה מ\"מ הדין הוא שיחלוקו וא\"כ יכול המוקדם לעכב על המאוחר בשביל חלקו ועוד דהרשב\"א אזי' לשיטתיה דס\"ל דיש דין קדימה במטלטלין כל שהן ביד הלוה יע\"ש ועדיין לא ביאר לנו הרב למה לא יהיב טעמא הרשב\"א דמצי מעכב המוקדם משום דאם יגבה המאוחר שוב לא יוכל המוקדם להוציאן מידו כיון דאי תפס לא מפקינן מיניה אם לא שיאמר כמ\"ש דכיון דמעיקרא לא תפסן המאוחר אלא עד זמן גביית המוקדם מוציאין מידו וזה שלא כדברי הרב המפה כמדובר:
ודע דזה שכתב רבינו ואם יבוא הראשון ויטרוף לא קאי אלא אמ\"ש וגובין מכל קרקע שיש לו כו' דבקרקע דוקא הוא דקי\"ל דמה שגבה לא גבה אבל אם הגבו לו מטלטלין למאוחר אין בע\"ח הקודם טורף ממנו משום דאין דין קדימה במטלטלין כמ\"ש רבינו ברפ\"ך ואפי' שעבד לו לקודם מטלטלין לא מהני כמ\"ש רבינו בפי\"ז הלכה ה' גבי עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע\"ח גובה הימנו וכן שאר המטלטלין מפני שאין להן קול יע\"ש וכי היכי דלא מהני שעבודו של בע\"ח היכא שמכרו ה\"נ אם תפסו בע\"ח מאוחר נמי הוי כמכרו וכ\"כ הטור בהדיא סי' קי\"ז ס\"ד. ואפי' שעבד לו מטלטלין אלו באפותיקי מפורש ובשטר אפ\"ה לא מהני שעבודו כמ\"ש הטור שם וה\"ה ז\"ל בפי\"ז גבי עשה שורו אפותיקי בשטר אפ\"ה לא וכבר כתב הטעם מרן ב\"י בסי' קי\"ז בשם בעל התרומות שער מ\"ג דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו ולית להו קלא יע\"ש:
ומה שיש לדקדק על דברי הטור בסי' ת\"ז שכת' גבי שור תם שהזיק דאם היה משועבד לבע\"ח באפותיקי מפורש דאין הניזק גובה ממנו כו' דמאחר דאין קדימה במטלטלין ואפי' באפותיקי מפורש אמאי לא יגבה ממנו עיין להב\"ח שם שפירש דברי הטור בשקדם בע\"ח ותפס יע\"ש והרב פרישה ודרישה פי' דאינו גובה כולו קאמר אלא מקצתו דכשהמטלטלין ביד הלוה אע\"ג דאין קדימה אם באו ב' כאחד חולקים יע\"ש: ולע\"ד אפשר לומר דהטור ז\"ל מיירי בששעבדו לו לבע\"ח אגב קרקע דאז יש בו דין קדימה ואפי\"ה כל שלא עשאו באפותיקי מפורש הניזק היה קודם כיון שהבע\"ח יכול לגבות ממקום אחר וכמובן אבל כשעשאו אפותיקי מפורש ואם הוא משועבד אגב קרקע אין הניזק גובה ואפילו תפס מפקינן מיניה מיהו דברי מרן ב\"י ז\"ל שם אין להם מובן כמ\"ש הרבנים הנז' ועיין בס' הלכה למשה בפ\"ח מהלכות נזקי ממון ואין דבריו נכונים יע\"ש. מיהו מדברי הרא\"ש בס\"פ מי שהיה נשוי דצ\"ד ע\"א עלה דמתני' דמי שהיה נשוי ד' נשים משמע דס\"ל דמטלטלין ששעבדו באפותיקי מפורש יש בהן דין קדימה שלא כדברי הטור ומרן בסימן קי\"ז שהרי כתב שם וז\"ל והא דאמרינן בשלהי המניח כו' ש\"מ בע\"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה אע\"ג דהתם במטלטלין איירי לא ק' מידי כו' ועוד דהתם דין הוא מה שגבה לא גבה דאין לניזק מקום לגבות אלא מגופו של שור דתם אינו משלם אלא מגופו אבל מטלטלין בעלמא מה שגבה גבה עכ\"ל ואי ס\"ל ז\"ל דגם באפותיקי מפורש בשטר אין דין קדימה במטלטלין מה הועיל הרב ז\"ל בטעם זה שכתב דהתם אין לניזק מקום לגבות אלא מגופו של שור כו' הרי במטלטלין שעשאן אפותיקי מפורש נמי אין לו מקום ליגבות אלא ממטלטלין הללו ואפ\"ה אין בהן דין קדימה ואם תפסן המאוחר אין מוציאין מידו אלא משמע ודאי דס\"ל דאף בשאר מטלטלין אם עשאן אפותיקי מפורש דינו כקרקע דיש בו דין קדימה וכן משמע נמי מלשון תלמידי הר\"פ והר' ישעיה שהביא הרב ז\"ל בשיטה המקובצת לבב\"ק שם בסוגיא דפ' המניח דס\"ז ע\"ב וע\"ד ד\"ה ולענין הלכתא יע\"ש ועיין עוד שם ע\"ב שהביא דברי הרא\"ה ז\"ל וכתב וז\"ל ומסתבר לי ה\"נ בהא דאמר רבא לעיל עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע\"ח גובה ממנו אע\"ג דאפותיקי מפורש הוא משו' דלית ליה קלא הי שור ניהו ולא דמי למקנה מטלטלי אגב מקרקעי כו' יע\"ש ודבריו הם כדברי בע\"הת והטור ומרן ז\"ל ושוב ראיתי להרב גד\"ת בשער מ\"ג עמד על דברי הרא\"ש הללו ותמה עליהם מדברי הרב התרומות יע\"ש:
ואי מהא לא איריא דאפשר לומר דהרא\"ש חלוק על סברת הרב התרומות וס\"ל דאפותיקי מפורש בשטר מהני במטלטלין לשעבדם ויש בהם דין קדימה וכסברת הר\"פ והר' ישעיה שהביא הרב בשיטה המקובצת וכמדובר מיהו על הטור ז\"ל קשיא שהסכים בסימן קי\"ז עם סברת הרב התרומות והיא הפך סברת אביו הרא\"ש ז\"ל ואולי מפני שלא אמרה הרא\"ש להאי סברא בפשיטות אלא ממשמעות דבריו משמע כן ולא אמרה אלא בלשון ועוד לכך לא הביא דברי אביו ז\"ל ומ\"מ לענין הלכה כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא בהא נראה דיכול המוחזק לומר קים לי מאחר דהר\"פ והר' ישעיה והרא\"ש חלוקים עם הרב התרומות והרא\"ה וס\"ל דאף במטלטלין מהני אפותיקי מפורש בשטר לשעבדם ואולם לפי מ\"ש הטור בסי' ס' דהשתא נהגו שלא לגבות מן המטלטלין אפי' שעבדם אגב קרקע משום תקנת השוק לא נפקא מינה מידי דאפותיקי מפורש נמי אינו מועיל טפי משעבוד אגב ומעתה איכא למימר דמשום הכי לא הביא הטור סברת אביו הרא\"ש ז\"ל שחלוק על הרבע\"הת ז\"ל משום דלא נ\"מ השתא לדידן דחיישינן לתקנת השוק ודוק:", + "טען \n הלוה מטלטלין אלו שבידי כו' עד שיביא ראיה כו'. וכתב ה\"ה ז\"ל דין זה אינו מבואר בגמ' בפשיטות כו' וממה שיבא ספ\"ב יראה כן עכ\"ל. אין ספק דמדין האומר שטר אמנה הוא זה שכתב רבינו לקמן בפ\"ב ה\"ו שאין משגיחין בהודאתו במקו' שחב לאחרים הוא שנראה לו לה\"ה ז\"ל כן דהתם נמי משו' טעמא דאין הטענות שוות או משום דהוי מיגו במקום חזקה הוא דלא מהימן וכמבואר בדברי ה\"ה ז\"ל שם וא\"כ יש לתמוה על דברי מרן כ\"מ שכתב וז\"ל ולי נראה להביא ראיה לדין זה מדאמרינן בפ\"ב דכתובות האומר שטר אמנה הוא זה כו' דמה הוסיף מרן בזה מאחר דאין ספק כי זו היתה ראיית ה\"ה ושוב ראיתי בס' פליטת בית יאודה סימן ח\"י ובס' בני דוד עמדו בזה. וסבור הייתי לומר דמרן כ\"מ הבין דכוונת ה\"ה ז\"ל להביא ראיה ממ\"ש רבינו בספ\"ב גבי מי שלוה מעבדו או שלוה מאשתו כו' וכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה והיא ברייתא בפ' חזקת דנ\"א כמ\"ש ה\"ה ז\"ל שם ולדעת רבינו אף במעות שאינן טעונין נמי דינא הכי אע\"ג דליכא טעמא דלגלויי זוזי הוא דבעי כמ\"ש ה\"ה ז\"ל שם ועכ\"ל דטעמא הוא משום דכיון דאיכא חזקה זו לא משגחינן במעשה ההלואה לומר דממון זה של האשה ושל העבד הוא וכאילו הודה בפי' דמי דההודאה לגבי החזקה לא מהנייא ולא מידי ה\"נ הודאתו לגבי חזקה לא מהנייא ואע\"ג דהתם שאני דאע\"ג דבמעשה ההלואה הודה שהממון הוא שלהם מ\"מ לבסוף הוא חוזר בו ואומר שאינו שלהן משא\"כ הכא שהוא עומד בהודאתו שאומר שהוא של אחרים מיהו אכתי יש ראיה מהתם משום דחזקתו שחוזר בו לא מהני אם לא מפני שההודאה שהודה מעיקרא לא משגחינן בה נגד החזקה דאי לא היכי מצי לחזור בו כיון שהודה מעיקרא שאין הממון שלו אלא ודאי עיקר טעמא דמצי לחזור ולומר שלי הם הוא משום דכיון דההודאה דמעיקרא היא נגד החזקה לא משגחינן בה: זה נר' לכאורה שהבין מרן כ\"מ בכוונת ה\"ה ז\"ל ומשו\"ה כתב ולי נר' להביא ראיה מההיא דשטר אמנה ואם זו היתה כוונתו של מרן ז\"ל בדעת ה\"ה ז\"ל אין לו שחר מכמה אנפי כאשר יראה הרואה אין צורך להאריך:
ובמ\"ש עוד ה\"ה שיש לתמוה למה לא יהיה נאמן במיגו שיכול לתתם במתנה או למוכרם ולתת הדמים ובע\"ח לא יגבה מהם כו' עיין להלח\"ם במ\"ק שכתב דמיגו זה שכתב ה\"ה הוא קודם שיצאו המטלטלין בב\"ד דאי לאחר שיצאו בב\"ד לא מהני מתנה דנר' דמכוין להבריחם וכמ\"ש הב\"י בח\"מ סי' צ\"ט בשם הרב התרומות אלא ודאי דהך מיגו הוא קודם שיבא לב\"ד דלא נראו המטלטלין בידו אלא שהוא מעצמו הוציאה בב\"ד יע\"ש אמנם במ\"ב כתב דהמיגו הוא אחר דאתחזק בבי דינא דאפי\"ה אם רוצה ליתנם עכשיו במתנה יכול ליתנם ולא אמרי' דהוי כמבריח מבע\"ח יע\"ש ובין למ\"ש במ\"ק ובין למ\"ש במ\"ב ק\"ל דכל שיצאו המטלטלין בב\"ד מה מקום לומר דתיהני מתנתו מעכשיו כיון דכל מה שיש לו לאדם משועבד לבע\"ח מן התורה למאי דקי\"ל שעבודא דאורייתא וכדמוכח בפ' גט פשוט דקע\"ה ובשלמא מטלטלין שמכר ונתן קודם שבאו לב\"ד ניחא דלא מפקינן להו מיד הלוקח אע\"ג דמדינא משועבדים לבע\"ח משום דמטלטלין לית להו קלא ומשום פסידא דלקוחות אמרי' דאין בע\"ח גובה מהם ועיין להש\"ך ברס\"י קי\"ג ובסי' ק\"ז סק\"ב אבל כשהמטלטלין הם בעין ביד הלוה ובע\"ח בא לפנינו לגבות חובו מהם היאך יוכל הלוה לתתם במתנה ולהניחו לבעל חובו ריקם ואפי' אי שעבודא לאו דאורייתא וכמ\"ש הש\"ך בס' ט\"ל הא איכא מצות פריעת בע\"ח וכופין ב\"ד ללוה עליה כדאיתא בפ' הכות' דפ\"ז ע\"א וכמ\"ש הטור בר\"ס ק\"ז וכשיבא ליתן המטלטלין למקבל המתנה יכופו אותו ב\"ד שיתן אותם לבעל חובו וכיון שכן עכ\"ל דהמיגו שכתב ה\"ה ז\"ל הוא מפני שקודם שיצאו המטלטלין בב\"ד היה בידו ליתנם או למוכרם ואח\"כ לבוא לב\"ד כנ\"ל ברור ואפשר דאף הלח\"ם לא היתה כוונתו ז\"ל על הוצאתו בב\"ד בשעת תביעת בעל חובו אלא ההוצאה שהוציא בב\"ד קודם תביעת בע\"ח שאז יכול שפיר למוכרן וליתנם למי שירצה אלא שאין זה במשמע דבריו ועוד דכל כה\"ג לא אמרינן מיגו כמ\"ש הרא\"ש ספ\"ק דבב\"מ וכמ\"ש הש\"ך בסי' מ\"ז סק\"ה ד\"ה ועוד יע\"ש:
והרב ש\"ך בסי' צ\"ט סק\"ה הבין בכוונת ה\"ה דהמיגו הוא עכשיו אחר שבאו לב\"ד ומשו\"ה תריץ שפיר ה\"ה דאין זה מיגו טוב דאינו רוצה להפסיד מעותיו כו' אבל אם המיגו הוא קודם ביאתו לב\"ד לא שייך תירוצו דהא כמו שהוא אומר שהם שלו שהפקידו אצלי כך היה יכול לומר שנתנם לו או שאינן בידו עכ\"ל יע\"ש והדברים תמוהים בעיני איך יתכן לפרש כן בכוונת ה\"ה וכבר הרש\"ך הכריח ג\"כ דאין זה מיגו טוב קודם לזה ופי' כונת הרב המפה במ\"ש ואע\"פ שיש לו מיגו כו' שהמיגו הוא שהיה יכול ליתנם לו מקודם כו' כיע\"ש וא\"כ למה זה לא הורגש בדברי ה\"ה וצ\"ע ועיין למרן החבי\"ב שם בהגהת אות ח':
ובמה שתי' ה\"ה דיש מי שתירץ בזה שאין אומרין מיגו במקום שאין הטענות שוות וכאן אם היה נותנן המקבל לא היה מחוייב להחזירן לו ואם הוא טוען של ראובן הם והפקידן בידי אם אינו אמת מחוייב הוא ראובן בבא לצאת ידי שמים להניחן או להחזירן ליד ולפיכך זאת הטענה תהיה טובה ללוה יותר הלוה מן האחרת עכ\"ל ק\"ל דלפי דברי ה\"ה ז\"ל מבואר יוצא דס\"ל דמי שהודה בפני עדים שיש לו מנכסי חבירו כך וכך וחבירו יודע שאין לו אע\"פי שבדיני אדם מצי חבירו להביאו לפני ב\"ד ולתובעו מה שהודה לו מיהו כיון שהוא יודע האמת שאינו חייב לו מדיני שמים אסור לו לכופו שיפרענו ואם פרע לו משום הודאתו חייב הוא להחזירן לו ולפ\"ז אם אחר שכפאו חבירו וגבה ממנו מה שהודה לו אומר בפני עדים שהאמת הוא שאינו חייב לו וחזר אותו שהודה תחילה ותפס ממנו מה שנתן לו באומרו כיון שהוא הודה ואמר שהודאתי אינה אמת הרי הוא חייב בדיני שמים להחזיר לי מה שלקח ממני וא\"כ מהני תפיסתי שפיר:
ובזה באנו למחלוקת הראשונים שהביא הרב מש\"ל בפי\"א מה' מלוה הל' ו' ופכ\"א בתשובתו דס\"ט ע\"ג ולרש\"י והראב\"ד והרב החינוך במצות שמ\"ד ס\"ל דמהני תפיסתו כיון שחייב הוא בדיני שמים ולפי שיטתם ק\"ל מההיא עובדא דאיסור גיורא דפ' מי שמת דקמ\"ט ע\"א דקאמר ולקנינהו באודיתא דלודי איסור דהילין זוזי דרב מארי נינהו כו' אדהכי נפק אודיתא מבי איסור איקפד רבא אמר קמגמרי טענתא לאינשי כו' יע\"ש והשתא כיון דהודאה זו דהודה איסור דאלין זוזי דרב מארי נינהו יודע רב מארי ורבא שאינו אמת שהרי אמר קמגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי א\"כ מאי קמפסדו ליה לרבא הא כיון דבדיני שמים מחוייב רב מארי להחזיר המעות לאיסור גיורא זכה רבא במה שבידו דההודאה זו אינה אמת והו\"ל מעות אלו דאיסור גיורא והו\"ל נכסי הגר דכל הקודם זכה בהם וכיון שהוא תפוס במה שבידו מי יוציאנו מידו וי\"ל ודוק:
ודע דבתי' זה שתירץ ה\"ה עדיין יש להקשות מה שהקשו התוס' והרא\"ש בפ' האשה די\"ט דאכתי ליהמני במיגו דאי בעי קלתיה וצריך לתרץ כמו שתירצו הם דמיירי הכא בדאתחזק בב\"ד א\"ן כשהשטר ביד שליח ועיין להש\"ך בפי' מ\"ז סק\"ה ובהכי ניחא ליה להלח\"מ ז\"ל מ\"ש ה\"ה ז\"ל לקמן בפ\"ב הלכה ו' דדעת רבינו כדעת הרמב\"ן דמיגו במקום חזקה כי האי לא אמרינן דלכאורה קשה מי הכריחו לכך ולא דס\"ל כי האי תירוצא קמא דהו\"ל מיגו במקום שאין הטענות שוות אם לא משו' דלהאי תירוצא אכתי צריך לומר דמיירי בדאתחזק שטרא בב\"ד או שהשטר ביד שליש וכל כי האי היה לו לרבינו לבאר הכא בדין שלפנינו ושם בפ\"ב בדין שטר אמנה אלא ודאי דלא הוצרך לכך משום דס\"ל כתי' הרמב\"ן ועיין למרן החבי\"ב בסימן צ\"ט הגב\"י אות ח' שכתב וז\"ל לכאורה נראה דהיש מי שתירץ שהביא ה\"ה ז\"ל חולק בזה וסובר דאפי' למה שנמצא בידו נאמן במיגו גם מי שסובר בנושה בחבירו דשעבודא דאורייתא ואינו יכול למחול על זה ויש לתמוה על ה\"ה ז\"ל שכתב שדעת הרמב\"ם כדעת הרמב\"ן דכל מה שבידו אינו נאמן במיגו מנ\"ל הא כיון דהרמב\"ם מכת הסוברי' דבנושה לחבירו אינו יכול למחול כמו שנראה מדבריו בפ\"ב מה' מכירה ואפי' תימא שדעת הרמב\"ם דיכול למחול אפילו בנושה לחבירו אפשר שהוא סובר כמי שתי' דאין הטענות שוות או שאר התירוצין שכתב בסה\"ת בשער נ\"א ח\"ב סי' א' הבאתי דבריו בטור זה סימן מ\"ז ולפי התירוצין האלו אין ללמוד דין זה של הרמב\"ן ועיין בס' גד\"ת די\"ב וצ\"ע ושוב אמרו לי שהלח\"מ מדבר בזה יע\"ש:
והנך רואה שהלח\"מ לא הוקשה לו בדברי ה\"ה ז\"ל כמו שהוקשה לו למרן החבי\"ב ז\"ל כי אם מהתי' הראשון שתי' ה\"ה דוקא הוא דק\"ל דאפשר ליחסו בדעת הרמב\"ם ועל זה תריץ יתיב שפיר כמדובר אמנם מרן ז\"ל הוקשה לו אף משאר התירוצים שנאמרו בזה למה לא ייחס אותן ה\"ה בדעת רבינו וכבר רמז אותן ה\"ה שם בפ\"ב שכתב והרבה תירוצין נאמרו בזה והנראה בדעת רבינו דס\"ל כדברי הרמב\"ן כו' ומנ\"ל הא:
ולע\"ד טעמו של ה\"ה שלא ייחס שום אחד משאר התי' בדעת רבינו כי אם תי' של הרמב\"ן ז\"ל מבואר הוא דהתי' שתי' הרז\"ה ז\"ל והביאו מרן החבי\"ב בסימן מ\"ז הגהת ב\"י אות ד' כבר דחאו הרמב\"ן בספר המלחמות בשתי ידים כיע\"ש. גם תירוצו של הראב\"ד שכתב שם ג\"כ מרן לא שייך לדברי רבינו שכתב בפ\"ב בין באומר שטר אמנה ובין באומ' שטר פרוע דאינו נאמן ובאומר שטר פרוע ליכא טעמא דאורועי סהדי שכתב הראב\"ד ז\"ל דמאי ריעותא איכא לסהדי בהאי והראב\"ד לא כתב טעמא דהו\"ל מיגו לאורועי סהדי אלא לאומר שטר אמנה דוקא לא לאומר שטר פרוע וזה ברור. גם התי' הראשון שתי' ה\"ה דהו\"ל מיגו במקום שאין הטענות שוות כבר תי' הרב לח\"מ שפיר שאילו היה כן דעת רבינו ז\"ל היה לו לבאר כן ולא למסתם סתומי גם התירוץ השני שתי' התוספות בפ\"ב דכתובות והוא תי' דיש מתרצין שהביא בע\"הת ז\"ל וריא\"ז והר\"ן והמרדכי ורבינו ירוחם כמ\"ש מרן החבי\"ב שם דלא מהני מחילה לבע\"ח דידיה כל שבא לחוב לאחרים שהוא חייב להם ומשועבד בדר' נתן איכא למימר שה\"ה ז\"ל לא ניחא ליה בהאי סברא וכמו שדחאה הרמב\"ן ז\"ל בתשו' והביא דבריו הרב התרומות בשער נ\"א וכמ\"ש הרב ש\"ך בסימן פ\"ו רס\"ק י\"א שזה ג\"כ דעת ה\"ה ז\"ל מדלא תי' כן לדעת רבינו יע\"ש ומ\"ש מרן החבי\"ב דרבינו הוא מכת הסוברים דבנושה לחבירו אינו יכול למחול לבע\"ח שלו כמו שנראה מדבריו בפ\"ב מהל' מכירה כו':
הנה חפשתי בפ\"ב מה' מכירה ולא מצאתי ראיה כלל אמנם נראה שכיון הרב ז\"ל למ\"ש רבינו בפ\"ו מה' מכירה הלכה י\"א גבי קנין שטרות וז\"ל קנין שטרות מד\"ס כו' לפיכך המוכר שט\"ח לחבירו עדיין יכול למחול כו' עכ\"ל דמבואר יוצא דאם היה הקנין מן התורה לא היה יכול למחול וא\"כ בנושה לחבירו וחבירו לחבירו דמוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן והוא מן התורה ודאי דלא מצי מחיל והן הן דברי התוס' בפ\"ב דכתובות די\"ט שכתבו ואי קנין שטרות דרבנן כו' והש\"ך ג\"כ בסי' פ\"ו סקי\"א הכריח מדברי רבינו ז\"ל הללו דס\"ל דלא מהני מחילה כיע\"ש וא\"כ הדרא קושיין על ה\"ה ז\"ל למה לא כתב שזה טעם רבינו ולא משום דס\"ל כהרמב\"ן דמיגו במקום חזקה כי האי לא אמרינן דזה טעם לפגם הוא דמשמע דאם מחיל מהני מחילתו שפיר והא ליתא כמדובר:
ואפשר דמשמע ליה לה\"ה ז\"ל דאע\"ג דשעבודא דר\"ן הוא מדאורייתא מיהו לא חייל עליה שעבוד זה אלא לאחר שהגיע זמן הפרעון ותבעוהו בב\"ד שיפרע למלוה הראשון אבל קודם שהגיע זמן פרעון שלו לא משתעבד ממילא למלוה הראשון משום חיובא דר' נתן ועיין להסמ\"ע בר\"ס מ\"ז ולהש\"ך בסימן פ\"ו סקי\"א ד\"ה ולענין שדקדק כן מדברי הר\"ן ז\"ל דכל שלא הגיע זמן הפרעון מצי מחיל יע\"ש והשתא אי דעתו של רבינו ז\"ל הוא משום דלא מצי מחיל היה לו לבאר גבי אומר שטר אמנה או פרוע דוקא כשהגיע זמנו של שטר ליפרע אינו נאמן הא לא\"ה נאמן במיגו דמצי מחיל כיון שלא הגיע זמן הפרעון ומדסתם וכתב משמע דאפילו בלא הגיע זמן הפרעון אינו נאמן ועל זה הוצרך ה\"ה לומר דטעמו כמ\"ש הרמב\"ן דהו\"ל מיגו במקום חזקה ועוד י\"ל כאן טעמו של רבינו משום דלא מצי מחיל אכתי קשה דנהימיניה במיגו דאי בעי מצנע ליה ואי מיירי בדאתחזק בב\"ד לא היה לו לסתום וכמ\"ש הלח\"מ לכך הוצרך ה\"ה לומר דס\"ל כרמב\"ן ודוק ועיין בספר אדרת אליהו סימן ט\"ו ד\"א ע\"ג יע\"ש :
ובעיקר תירוץ זה שתירץ ה\"ה בשם יש מי שתירץ שאין אומרים מיגו במקום שאין הטענות שוות והוא התירוץ הראשון שתירצו התוס' והרא\"ש ז\"ל בפ\"ב דכתובות די\"ט עיין למרן החבי\"ב בסימן מ\"ז הגב\"י סוף אות ד' שכתב וז\"ל ותירוץ זה אינו נהלם לי יפה דכיון דהכא מיירי בדחב לאחרים ואין לו נכסים לפרוע אלא מחוב זה הוא אינו מפסיד כלום ואולי משום דסוף סוף המפסיד הוא המלוה משום דחוב הבעל חוב אינו נפסד שאם ירויח אח\"ך ישלם עכ\"ל ולא ידענא מאי קושיא ומאי פירוקא ועיין בס' אור יקרות בחי' על הרמב\"ם יע\"ש:
וכתב הרב לחם משנה ז\"ל עוד דקשה קצת בדברי הטור דמלשונו בסימן צ\"ט משמע קצת דאית ליה כדברי הרמב\"ן שכתב וז\"ל וכן אם נראה לו ממון כו' מכל מה שנמצא ברשות האדם הוי בחזקת שלו וזה לכאורה כדברי הרמב\"ן וכ\"כ הב\"י ז\"ל ואם כן לא היה צריך בסימן מ\"ז כשכתב דין האומר שטר אמנה שצריך שיתחזק בב\"ד וצ\"ע עכ\"ל ועיין להרב בני אהרן ד\"ו ע\"ב מה שתירץ לזה יע\"ש והא ודאי יש ליישב בפשיטות דאע\"ג דלפי מ\"ש ה\"ה בשם הרמב\"ן ז\"ל מבואר דמטלטלין שביד האדם וכן שטר שלא נקרע כי הדדי נינהו לענין חזקה שהן שלו ואינו נאמן לומר של אחרים הם או אמנה ופרוע ואפילו במקום מיגו מיהו הטור ז\"ל איכא למימר דסבור כהרמב\"ן בחדא ופליג עליה בחדא דלענין המטלטלין שבידו סבור כהרמב\"ן דחזקה זו שהן שלו ולא של אחרים אלימא טובא ואפילו במקום מיגו לא מהימן אמנם השטרות שבידו שטוען אמנה או פרוע ס\"ל דחזקה דשאינו אמנה או פרוע אינה חזקה אלימתא כ\"כ והילכך כי אית מיגו דמצי לאצנועי מהימנן ולא מפקינן ממונא ומש\"ה בסימן מ\"ז כשכתב דין שטר אמנה הוצרך לומר כדי שלא יהיה נאמן שהוחזקו בב\"ד דליכא מיגו כי האי אבל כי לא הוחזקו בב\"ד דאית ליה מיגו מהימן אבל בסי' צ\"ט דמיירי בענין מטלטלין שבידו כתב דאינו נאמן לומר שאינן שלו אע\"ג דאית ליה מיגו דחזקה כי האי אלימא ליה טובא וכל כה\"ג ס\"ל דלא אמרינן מיגו במקום חזקה כי האי וכבר הרב ש\"ך בסי' מ\"ז סק\"ו נתן טעם לדברי הטור שמחלק בהכי יע\"ש:
ובכן אני תמיה למה שראיתי למרן החבי\"ב בסימן פ\"ט הגהת ב\"י אות ח' שכתב וז\"ל ואעיקרא דדינא מ\"ש משום דאיכא חזקה דאין אדם משהה שטר פרוע בתוך ביתו אינו נאמן יש להוכיח ג\"כ שהרמב\"ם סבור דאע\"ג דאית ליה מיגו אין אדם נאמן על מה שהוא שלו לומר שהוא של אחרים משום חזקה לא שמיע לי דדילמא חזקה דאין אדם משהה שטר פרוע עדיפא לן ומש\"ה אע\"ג דאית ליה מיגו אינו נאמן במקום חזקה אלימתא כזו אבל חזקה זו דכל מה שיש ביד האדם שהוא שלו אינה חזקה אלימתא ובאית ליה מיגו נאמן עכ\"ל. ומתוך מ\"ש ומבואר כן בדברי הטור ז\"ל כל בתר איפכא הוא ואם כן שפיר יליף ה\"ה מאותה חזקה דאין אדם משהה להא דהכא מק\"ו ודוק:
ובמ\"ש ה\"ה וז\"ל והרמב\"ן ז\"ל אמר דמסתפק שאחר שתבעוהו בחובו אינו נאמן לומר במה שבידו שהוא של אחרים כו' מדקדוק לשון זה שכתב הרב אחר שתבעוהו בחובו מבואר דדוקא אם אמר כן אחר שתבעוהו הוא דלא מהימן אבל אם אמר כן קודם שתבעוהו בחובו מהימן ויותר מבואר כן בדברי הרמב\"ן שהביא הר' בשיטה מקובצת פ\"ב דכתובות די\"ט שכתב וז\"ל והרמב\"ן תירץ דשאני הכא דריע טענתיה כו' ואפילו במקום מיגו דאם איתא דאמנה הוא אמאי לא החזיר שטרו עד עכשיו שתבעוהו מדר' נתן וכן אינו נאמן במיגו דפרוע ואי בעי קליה דמיגו במקום חזקה כזו לא אמרי' דעביד איניש דעביד קנוניא עכ\"ל: אמנם מדברי הרא\"ש ז\"ל שם בפ\"ב דכתובות והטור בסי' מ\"ז מבואר דאפי' לא תבעוהו לא מהימן שהרי כתבו וז\"ל ואפי' לא נודע בשעת הודאתו שהוא חייב לאחרים ונודע אח\"כ אינו נאמן כיון שהוא בא לחוב לאחרים עכ\"ל איברא דמצינן למימר דהרא\"ש והטור משום דס\"ל דאי מחיל נמי לא מהני מחילתו וכמ\"ש הרב ש\"כ ז\"ל שם בסי' מ\"ז סק\"ז א\"נ כמ\"ש שם בשם הרב פרח' שושן דלא אמרינן מיגו דאי בעי מחיל משום שאין הטענות שוות משו\"ה משמע להו דאפי' לא נודע בשעת הודאתו שהוא חייב לאחרים ונודע אח\"כ אינו נאמן כיון דליכא טעמא דמיגו אמנם לדעת הרמב\"ן דאי מחיל מהני מחילתו שפיר אלא דהשתא דטעין אמנה או פרוע ולא מחיל בעינן למימר דקושטא קטעין משום דאית ליה מיגו שפיר יש לחלק בין תבעוהו ללא תבעוהו דהיכא דתבעוהו חשיב שפיר מיגו במקום חזקה אלימתא דאם איתא דאמנה או פרוע הוא אמאי לא החזיר שטרו עד עכשיו שתבעוהו משא\"כ כשאמר אמנה או פרוע קודם שתבעוהו וכש\"כ כשלא נודע שהיו לו בע\"ח דליכא חזקה אלימתא כ\"כ נגד המיגו איכא למימר דקושטא קטעין:
האמנם מדברי הרשב\"א בתשובה שהביא מרן ב\"י בא\"ה סי' ק' וז\"ל ראובן שהוציא כת\"י של שמעון אחיו כו' ואין ספק בין נכסים לכתובה ולפקדון הדין עם האלמנה כו' דהודאת בע\"ד במקום שחב לאחרים אינו כלום עכ\"ל ולא חילק הרב בין אם כתב לו מטלטלי אגב מקרקעי דלית ליה מיגו דאי בעי יהיב להו במתנה ולא כתב לו דאז אית ליה מיגו וטעמו ודאי משום דמיגו במקום חזקה הוא דחזקה כל מה שתחת יד האדם הוא שלו וכמו שמבואר דעתו בתשו' שבסימן אלף מ\"ז וכמ\"ש הרב דברי אמת בסימן יו\"ד דל\"ו סוף ע\"א מבואר יוצא מדבריו דאפי' לא תבעוהו בחובו שהרי כתובה לא ניתנה לגבות מחיים ואפ\"ה ס\"ל להרשב\"א בתשו' זו דלא מהימן הבעל לומר שמעות אלו פקדון הן ואפילו במקום מיגו כיון שבא לחוב לאחרים בהודאתו וחשיב מיגו במקום חזקת אלימתא. ושוב ראיתי למרן החבי\"ב בסי' ר\"ן הגב\"י אות י\"ג דרמ\"ד ע\"ג שכתב כמ\"ש וז\"ל דאע\"פ שנראה שדעת הרמב\"ן דוקא אחר שתבעוהו בחובו מיהו הרשב\"א ס\"ל דכל שקדם החוב להודאה כתבעוהו בחובו דמי ושוב ראיתי מ\"ש הרשב\"א בתשו' הביאה רבינו המחבר בסימן צ\"ח מ\"א שכתב שכל שבשעת ההודאה לא היה חייב נאמן לומר על מה שבידו שהוא של אחרים כו' עכ\"ל כלומר דמשמע מדבריו דאם בשעת ההודאה היה חייב אע\"פ שלא תבעוהו בחובו אינו נאמן ושלא כדברי הרמב\"ן ז\"ל:
איברא כי לע\"ד לפי הלשון שכתוב בתשו' וז\"ל הכא שאני שבאותה שעה לא היה עדיין חב לזה כו' וכן היא גירסת הר\"י הלוי בתשו' סימן ע\"ז בדברי הרשב\"א והכריח דלשון חב לחוד ולשון חייב לחוד יע\"ש אכתי אין מכאן ראיה דאפשר דלא פליג אהרמב\"ן ז\"ל דכונתו לומר דשאני בין הגיע זמנו של החוב ללא הגיע וכעין מה שחילק הרמב\"ן בין תבעוהו בחובו ללא תבעוהו ומהתימא על מרן החבי\"ב שלא זכר דברי הר\"י הלוי ז\"ל בתשו' הלזו ועיין ג\"כ להש\"ך ז\"ל בסימן צ\"ט סק\"ו ד\"ה שוב ראיתי שכתב וז\"ל גם מ\"ש הראנ\"ח הנה בח\"מ סימן צ\"ח כתב ב\"י מתשו' הרשב\"א כו' ורוצה לפשוט דכל דאית ליה מיגו דמצי ליתן כו' דנאמן במה שאומר שאינו שלו אע\"ג דהוי במקום חזקה לא ידענא מאי קאמר דאדרבא בתשו' הרשב\"א שבב\"י ר\"סי צ\"ח משמע כמו בתשו' דפוס אלף מ\"ז ומ\"ש הרשב\"א הכא שאני שבאותה שעה לא היה עדיין חב לזה כו' ר\"ל באותה שעה שעשה שם השטרות לא היה חייב לשמעון כלל אבל אם היה חייב אז לשמעון אפילו לא נודע אז ונודע אח\"ך אינו נאמן ואם כן אפי' היה לו אז מיגו אינו נאמן אם אין לו לשלם ממקום אחר עכ\"ל. ומבואר הוא דאשתמיט מיניה תשו' הר\"י הלוי ז\"ל הלזו שהכריח דחב לחוד וחייב לחוד ועיין בפרק קמא דבב\"ק עלה דמתניתין וכשהזיק חב המזיק יע\"ש:
ודע שדברי ה\"ה הללו במ\"ש בשם הרמב\"ן אשתמיט מיניה דמהר\"י הלוי בתשו' הלזו וכבר תפס עליו בזה בס' דברי אמת בתשו' סימן יו\"ד דל\"ו ע\"א יע\"ש ועיין להחבי\"ב בה' נזיקין סימן שפ\"ב הג\"הט אות י\"א ד\"ה ודע ועיין עוד שם שעמד על סתירת דברי הרשב\"א בתשו' דסימן אלף מ\"ז ההיא דתשו' שהביא מרן הב\"י בר\"ס צ\"ח והובאה בתשו' הרשב\"א בח\"ב סימן רמ\"ה דבהנך ס\"ל כהרמב\"ן ז\"ל דאפילו במקום מיגו לא מהימן דהוי מיגו במקום חזקה אלימתא ואילו בתשו' שהביא מרן ב\"י בא\"ה סימן ק' ובח\"מ סס\"י מ\"ז והיא בח\"ב מתשו' הרשב\"א סימן קנ\"א ושם בסי' ר\"ן מבואר דס\"ל דדוקא היכא דלית מיגו כגון במקרקעי או ששעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי הוא דאינו יכול לטעון אינן שלי אבל היכא דאית ליה מיגו דמצי ליתן אז נאמן בטענתו לומר שאינן שלו ולא חשיב ליה מיגו במקום חזקה אלימתא וכבר עמדו בזה הראנ\"ח ח\"א סי' קכ\"ח ומוהר\"ש חיון בספר בני שמואל בביאורו לסימן מ\"ז והר\"י הלוי בסי' ע\"ז והרב גד\"ת בסוף שער ה' והש\"ך בסימן מ\"ז סק\"ו והרב פ\"מ בח\"א סימן ס\"ג ובח\"ב סימן ק' והרב מעיל שמואל סימן פ' ומכל התשו' שנאמרו ביישוב תשובות הרשב\"א ז\"ל הללו לא בחר בהם הרב דברי אמת שם דל\"ו ע\"ג אלא או כדברי הש\"ך דתשו' דנמואל מיירי שהמטלטלין לא היו ביד הבעל או כדברי הרב כ\"מ ומרן החבי\"ב בכנ\"הג סימן ר\"ן ותשו' דנמואל שהיא בח\"מ סימן מ\"ז ובא\"ה סימן ק' הוי טעמא משום דלא ידעינן אי קדם ההודאה בכתב ידו לחוב הכתובה או לא קדם לה ומפני כך כל דאיכא מיגו המסייע לכתב ידו והודאתו ל\"א בזה מיגו במקום חזקה אלימתא היא אבל כל דידעינן שההודאה היא אחר החוב אפי' לית ליה מיגו חשבינן ליה מיגו במקום חזקה אלימתא והן הן דברי הרשב\"א בסי' אלף מ\"ז ובב\"י ח\"מ סי' ר\"ן ותשו' השני' דא\"ה סימן ק':
ומ\"מ לא נחה דעתי בתי' זה של מרן החביב דמה כחו יפה של ספק זה דחב לאחרים בשע' ההודא' או לא חב לגרוע כח החזקה האלימתא דכל מה שתחת יד האדם הוא שלו דאי משום דכל שההודאה היה קודם החוב ואין כאן חוב לאחרים אין כאן חזקה והרי הוא נאמן לומר שהוא של אחרים והודאה זו חשיב כאילו נותנן לאחרים עתה במתנה א\"כ כשיש ספק אם ההודאה הוא אחר החוב חזרה החזקה למקומה משום ספקא ואין כאן מיגו כלל וצ\"ע: ועיין למרן החבי\"ב שם במ\"ש שלזה כיון הראנ\"ח בסי' קכ\"ב במ\"ש בדברים קצרים וז\"ל הנה בח\"מ סי' צ\"ח כו' דכוונתו לתרץ בהכי תשובות הרשב\"א דלא קשו אהדדי יע\"ש. וכ\"כ הרב פליטת בית יאודה סימן י\"ב שזו הייתה כונת הראנ\"ח ומהתימא על מרן החבי\"ב איך לא זכר דבריו כיע\"ש ועיין להש\"ך בסי' צ\"ז סק\"ו ד\"ה שוב ראיתי מ\"ש על דברי הראנ\"ח וכתבנו דבריו לעיל וכנראה שלא הבין כונת הראנ\"ח כמ\"ש מרן החבי\"ב והרב עב\"י ז\"ל ודוק ועיין בס' אדרת אליהו סי' ט\"ו שעמד ג\"כ על תשובות הרשב\"א הללו:
עוד ראיתי למרן החבי\"ב שם בסי' ר\"ן דרמ\"ה ע\"א שעמד עמ\"ש מור\"ם בסי' צ\"ט וכתב עליו וז\"ל גם מ\"ש שהרא\"ש חולק תמיה לי שהרא\"ש בתשו' הביאה רבינו הטור בסי' צ\"ט סי\"א כתב ואף אם שמעון מודה כי כל הנמצא כו' אנו מחזיקי' כו' הנה דעת הרא\"ש דאינו נאמן מטעם חזקה וכן דעת הרשב\"א שהביא המחבר בסי' ע\"ב מחודשין כ\"ז ואפשר דע\"כ לא קאמרי הני רבוותא שא\"צ להחזיר לראובן אלא כשהוא תפוס בחפץ או במעות אבל כשאינו תפוס בחפץ או במעות אין מוציאין מיד הנפקד בטענה זו ולפ\"ז אין הדבר יוצא מידי מחלוקת שלדעת הרמב\"ן והרמב\"ם וריב\"ה אפי' נכסים ביד הנפקד אינו נאמן לומר של אחרים ולדעת הרא\"ש נאמן וקשיא על ריב\"ה איך סתם שלא כדעת אביו הרא\"ש שכתב סברת הרמב\"ם בסתם ואולי רבינו בע\"הט מיירי בדלית ליה מיגו ודוחק עכ\"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דמה ענין תשו' הרא\"ש והרשב\"א לדברי הרמב\"ן והרמב\"ם דבנדון תשובות הרא\"ש והרשב\"א שהביא הרב כיון שהחפץ הוא ביד בע\"ח היאך נוציא אותו מידו בהודאתו של לווה שהוא של אחרים כיון דהשתא לית ליה מיגו וכל כה\"ג אפי' מאן דס\"ל דמיגו במקום חזקה אמרינן כל כה\"ג דלית ליה מיגו אזלי ומודו דלא מהימן בהודאתו מיהו ודאי אין מכאן ראיה לומר דהרשב\"א והרא\"ש חלוקים על הרמב\"ן והרמב\"ם וס\"ל דאם החפץ הוא ביד נפקד אחר שאינו בעל חובו דנאמן בהודאתו מטעם מיגו דשפיר איכא למי' דאה\"נ דאפי' אם החפץ ביד אחר נמי אינו נאמן מטעם מיגו דמיגו במקום חזקה הוא ולא מפני שנקטו הדבר כשהיה החפץ ביד בעל חובו אית לן למימר דס\"ל דכשהחפץ ביד אחר נאמן בהודאתו מטעם מיגו דאפשר למימר דמעשה שהיה כך היה ובנדון כי האי היתה שאלתם ואה\"נ אם היה החפץ ביד אחר לדידהו לא היה נאמן מטעם מיגו במקום חזקה כדעת הרמב\"ן והרמב\"ם וא\"כ מה מקום להקשות על דברי הטור שהסכים לסברת הרמב\"ם כיון דאפשר דהרא\"ש ל\"פ עליה ואי קושיית הרב בדברי ריב\"ה הוא לפי מ\"ש הרב המפה שהרא\"ש חלוק על זה בתשובה בפשיטות היה לו להקשות כן על דבריו דלפי דבריו איך חולק עליו בנו הטור ועוד שדברי מור\"ם לפי מ\"ש הרב החביב שם ד\"ה וכ\"נ כו' ט\"ס נפל בהם וכ\"כ ג\"כ הש\"ך ז\"ל שם בסי' צ\"ט סק\"ו ד\"ה גם מ\"ש כו' ותשו' הרא\"ש שציין שייך לסוף דבריו כיע\"ש ועיין במ\"ש עוד מרן החבי\"ב בסי' צ\"ט הגהת הטור אות ח':
ואיך שיהיה הנה עלה בידינו בעניין אי אמרינן מיגו במקום חזקה דכל מה שתחת יד האדם הוא שלו לדעת הרמב\"ן והרמב\"ם והרשב\"א בתשו' סי' אלף מ\"ז והטור בסי' צ\"ט כולהו ס\"ל דכל כי ה\"ג לא אמרינן מיגו וזו דעת הסמ\"ג כמ\"ש הש\"ך סי' מ\"ז סק\"ו יע\"ש מיהו בזה חלוק הטור על הרמב\"ן ודעמיה דלדעת הטור דוקא במטלטלין שבידו אינו נאמן לומר של אחרים במיגו מטעם חזקה אמנם בשטר שבידו נאמן לומר אמנה או פרוע מטעם מיגו דאי בעי מצנע ומש\"ה הצריך בסי' מ\"ז שיהיה השטר ביד שליש או דאתחזק בב\"ד כדי שלא יהיה נאמן. אבל לדעת הרמב\"ן והרמב\"ם לפי מ\"ש ה\"ה הכא בדין שלפנינו ולקמן בפ\"ב הלכה ו' ד\"ה לפיכך והרשב\"א בסי' אלף מ\"ז אף בשטר נמי אמרי' חזקה שלא נפרע ושלא אמנה ולא מהימן אפי' במיגו דאי בעי מצנע דמיגו במקום חזקה אלימתא הוא דומיא דמטלטלין שבידו דלא מהימן לומר של אחרים הוא במיגו דיהיב להו במתנה דמיגו במקו' חזקה הוא:
ואי קשיא לך ממ\"ש רבינו לקמן בפי\"ו הלכה ז' וז\"ל הודה לו שפרע ישלם לוי לראובן וכתב ה\"ה פ\"י דין זה הוא אפי' בשיש עדים לראובן על הקניה שהרי היה לוי יכול למחול את החוב כמו שנתבאר פ\"י מה' מכירה ומיגו דאי בעי מצי מחיל כי אמר שטר' פריעא הוא מהימן וכ\"כ קצת מפרשים ויש מי שכתב הכי אמר שטר פרוע הרי הוא כמוחלו עכשיו ואין לך מחילה גדולה מזו עכ\"ל: והשתא לפי מ\"ש ה\"ה הכ' דלדעת רבינו טעמא דהאומר שטר אמנה דלא מהימן במיגו דאי בעי מצנע או אי בעי מחיל הוא משום דחשיב מיגו במקום חזקה איך כתב שם דכי הודה לוי שפרע לו שמעון מהימן במיגו דאי בעי מחיל ליה א\"נ משום דטענה זו דפרוע הוא חשיב כמוחלו לו השתא והם דברים סותרין זא\"ז כמובן וכבר עמד בזה מהרימ\"ט בתשו' סי' צ\"א מח\"א יע\"ש והרב נ\"מ דע\"ו ע\"ג ומהר\"ש חיון בביאורו לח\"מ סי' ס\"ו ולפי מ\"ש הרש\"ך בסי' פ' ס\"ק י\"א דאע\"ג דהלוה אינו נאמן על שטרות שבידו לומר פרועים הם היכא דחייב לאחרים משום דאין בידו למחול מדר\"ן מיהו אם נתנן למלוה בתורת מכירה או גוביינא ב\"ד יכול לחזור ולמחול לבע\"ח דכיון שכבר מסרן למלוה בחובו פקע חיובא דר\"ן כו' יע\"ש:
מעתה אילו היה סובר כן ה\"ה לא הוה קשה אמנם מדברי ה\"ה מבואר דהיכא דהלוה מוחל עכשיו כל שטרות שבידו שפיר מצי מחיל אלא היכא דטוען אמנה או פרוע הוא לא מהימנינן ליה במיגו דמצי מחיל משום דמיגו במקום חזקה הוא וא\"כ קשה דהיכא דמכר נמי שטרותיו לאחרים לא יהא נאמן לומר פרוע מטע' חזקה זו והנר' ודאי דהיכא דהשטרות בידו החזקה שאינן פרועים הוא חזקה אלימתא שאילו היו פרועים לא היו השטרות קיימים וכמ\"ש הש\"ך בסי' מ\"ז סק\"ו דכיון שבידו לקורען והם קיימים זו חזקה שאינן פרועין אבל כשמכרן לאחרים וביד אחרים הם ליכא להאי טעמא דאיכא למימ' דמשום שאינו בידו לא קרען ולעולם דפרועים הם ועיין להרב כ\"מ מה שהק' ודע שבס' בני חיי סי' מ\"ז הגהת ב\"י אות אלף הוקשה לו לדעת הרמב\"ן שהוא ז\"ל מכת הסוברים דלא אמרינן מיגו במקום חזקה במטלטלין שבידו ממ\"ש הרמב\"ן גופיה בס\"פ גט פשוט דקע\"ד עלה דאמר רב הונא ש\"מ שהקדיש נכסיו כו' והיא קושיית הש\"ך בסי' רנ\"ה ועיין בספר בני חיי עוד שם בסי' רנ\"ה דלפי מה שחילק שם ל\"ק מהא יע\"ש ועיין בקונט' זה לקמן דמ\"ט רע\"א ועיין להרב נ\"מ דע\"ו ע\"ד מה שהקשה על זה:
ודע דעל מ\"ש הטור בסי' צ\"ט שאם נר' לו ממון אחר שנשבע או קודם כו' ואומר של אחרים הם אינו נאמן משום דחזקה כל מה שנמצא תחת יד האדם הוא שלו כו' כתב מרן החבי\"ב שם אות ח' וז\"ל וההיא דכתב ריב\"ה בסי' ק\"א ס\"ז דאם יש לו מעות ללוה ותולה אותם בגוי כו' נ\"ל דאינו סותר כו' דכאן מיירי כשהבע\"ח תפוס כו' אבל בסי' ק\"א מיירי כשהלוה תפוס בממונו ועל המלוה להביא ראיה כו' עד סוף הלשון יע\"ש ודברים אלו הם הפך מ\"ש הרב החבי\"ב גופיה בסי' ר\"ן דרמ\"ה ע\"א דהטור ס\"ל כדעת הרמב\"ם דאפי' נכסים ביד הנפקד אינו נאמן לומר של אחרים הם יע\"ש וגם פשט דברי הטור מבוארין כן ועיקר קושית מרן ל\"ק כלל וכמ\"ש הרב ש\"ך בסי' צ\"ט ס\"ק ד\"ה וראיתי בס' גד\"ת כו' שכתב וז\"ל ונ\"ל דלא דק דהתם מיראת הגוי שידו תקיפה אין בידינו לכפותו שיתן אותם המעות עכ\"ל:" + ], + [], + [], + [ + "מסדרין \n לבע\"ח כו'. עיין להלח\"מ שכתב וז\"ל ק' דבגמ' פ' המקבל אמרינן דמאן דאית ליה מסדרין דריש אם מך דאתא לומר שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו כו' ועיין להתוס' בפ\"ד דערכין דח\"י ד\"ה ואלא הוא למה לי כו' שכתבו וז\"ל וק' לר' מאי דרשי רבנן הכא הוא ואם מך הוא מערכך ושמא יש דרשא בשום מקום מהוא דהכא ודרשי' ליה עכ\"ל ותמה עליהם הרת\"יט בפ\"ד דערכין מ\"ב ד\"ה רי\"א וז\"ל ולא ידעתי מאי ק\"ל דהא דרשינן ליה בפ\"ו משנה ג' תעשה שישאר הוא שיהיה לו הוייה וחיות מערכך דהיינו מזונות וכסות הוא ולא אשתו ובניו וצ\"ע עכ\"ל. ולפי חומר הנושא אפשר ליישב לע\"ד דקושיית התוס' היא למאן דס\"ל דמזונות האשה אינן אלא מדרבנן וכמו שהקשה הלח\"מ לקמן ד\"ה מלוה שבא להפרע וז\"ל וא\"ת למאן דאית ליה מזונות האשה מדבריה' למאי איצטריך קרא הוא למעט אשתו ובניו ונדחק לתרץ יע\"ש והשתא אפשר דהיא היא קושית התוס' ודוק: וקושיית הרתי\"ט לדברי התוס' הקשה אותה בס' אור יקרות ולא ראה דברי התוס':" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מוציאין מזה ונותנין לזה ראובן \n שהיה חייב לשמעון מאה כו' מוציאין מלוי ונותנין לשמעון. ע\"כ. וכתב ה\"ה זה מחלוקת בברייתא דת\"ק ור' נתן בפ\"ק דקדושין ובהרבה מקומות ופסק כר\"ן וכן פסקו רוב הפוסקים עכ\"ל והנה זה שכתב הרב ז\"ל דזה מחלוקת בברייתא דת\"ק ור\"ן מבואר לע\"ד דכונתו ז\"ל לומר דכיון דבברייתא זו קאמר הך דרשא בשם ר' נתן משמע דת\"ק דר\"ן פליג עליה בהך דרשא ודריש קרא לענין אחר ולא לענין מוציאין מזה ונותנין לזה כדדריש ר' נתן וכן מבואר בספרי עיין בילקוט כיע\"ש ומש\"ה בפ\"ק דקדושין דט\"ו קאמר תלמודא דת\"ק דר\"א ור\"א פליגי בהך דרשא דר\"ן וכן בכל דוכתא דמייתי הא דר\"ן קאמר וכדר\"ן כאילו איכא מאן דפליג עליה ובפרק האשה שנפלה דפ\"ב ודילמא ר\"ן היא כו' ועיין להרב מש\"ל בה' עבדים פ\"ג הי\"ב במה שתמה שם על הלח\"מ והרש\"ט מדברי ה\"ה ז\"ל הללו ולפי האמור אין מקום לתמיהתי כיע\"ש:
ודע דבעיקר דרשת דר\"ן דדריש מקרא דונתן לאשר אשם לו דמוציאין מזה כו' כתב רש\"י בפ\"ב דכתובות די\"ט ע\"א ושם דפ\"ב דמדלא כתיב לאשר הלוהו או לאשר נושה בו אלא לאשר אשם לו דייקינן הא דר\"ן ואשם הוא הקרן כדאמרינן בהגוזל למי שהקרן שלו יע\"ש וראיתי לרש\"י בפי' החומש פ' נשא בהך קרא דלאשר אשם לו שכתב וז\"ל לאשר אשם לו למי שנתחייב לו עכ\"ל:
וכתב הרא\"ם פי' אם היה אותו ממון שגזל מראובן וראובן חייב לשמעון לא יתנהו לראובן אלא למי שנתחייב לו ראובן דהיינו לשמעון דהכי משמע מלישנ' דלמי שנתחייב לו דקאמ' דאי ס\"ד לראובן האי למי שנתחייב לו למי שגזלו ממנו מבעי ליה כו' יע\"ש וכנראה שלא ראה הרב לשון רש\"י דכתובות דפ\"ב שכתב דמדלא כתיב לאשר הלוהו או לאשר נושה בו כו' דייקינן הכי לר\"ן כיע\"ש דאם כדברי הרא\"ם ז\"ל אפילו אי הוה כתיב נמי לאשר נושה בו הוה שמעינן שפיר הא דר\"ן מדלא כתיב לאשר גזלה ממנו כדדייק הרא\"ם בלשון רש\"י ז\"ל ולכאורה הוה מצינן מימר דמדלא כתב רש\"י למי שהקרן שלו וכתב למי שנתחייב לו משמע ליה בהדיא דאתא לפרושי קרא דלא כר\"ן אלא כמאן דפליג עליה וס\"ל דאין מוציאין מזה כו' אלא שראיתי לרש\"י ז\"ל פ' ויקרא בד\"ה לאשר הוא לו יתננו שכתב למי שהממון שלו וזה מבואר דמפרש קרא כר\"ן ולא כמאן דפליג עליה ולפ\"ז צ\"ל דמ\"ש רש\"י ז\"ל למי שנתחייב לו כונתו ג\"כ למי שהקרן שלו ומשום שכבר גילה דעתו בס\"פ ויקרא דהחיוב הוא למי שהקרן שלו לא הוצרך לבאר ולא מהטעם שכתב הרא\"ם ז\"ל ודוק:
וראיתי עוד להרא\"ם בס\"פר ויקרא עמ\"ש רש\"י ז\"ל למי שהקרן שלו כתב וז\"ל לא למי שידוע לו למי שהוא קרובו ואוהבו שהוא שלו דומיא דואיש את קדשיו לו יהיו שדרז\"ל שבידו ליתנו לאיזה כהן שירצה ויהיה טובת הנאה לבעלים עכ\"ל וכונתו מבוארת שבא לפרש כונת רש\"י ז\"ל דלכך כתב למי שהממון שלו לשלול שלא נפרש כונת הכתוב לאשר הוא לו למי שידוע לו דומיא דאיש את קדשיו לו יהיו כו' ולא ידעתי מי הכריחו לזה הדוחק דטפי הו\"ל להרב ז\"ל לומר דהוצרך רש\"י לזה לשלול שלא נפרש הכתוב כמאן דפליג עליה דר\"ן וס\"ל דלאשר הוא לו הוא הנגזל עצמו שגזלו ממנו ולא למי שחייב לו הנגזל דאין מוציאין מזה ונותנין לזה. ומ\"מ הא ק\"ל בעיקר דרשא זו דדריש ר\"ן דמוציאין מזה ונותנין לזה מקרא דונתן לאשר אשם לו דכתיב בפ' נשא אמאי לא יליף הך דרשא מקרא דס\"פ ויקרא דכתיב לאשר הוא לו יתננו כו' ומדלא כתיב לאשר גזל לו יתננו ש\"מ דלאשר הקרן שלו קאמר כמ\"ש רש\"י בפי' שם ואפשר דמש\"ה לא מייתי ר\"ן מהך קרא דאיכא למדחי כמ\"ש הרא\"ם דלאשר הוא לו לאשר ידוע לו קאמ' דהיינו לכהן שהוא קרובו דומיא דאיש את קדשיו לו יהיו אמנם בתר דגלי לן קרא דונתן לאשר אשם לו כו' ע\"כ לפרש קרא דלאשר הוא לו דלאשר הקרן שלו קאמר ולהכי אייתי ר\"ן קרא דונתן לאשר אשם לו שהוא המלמד העיקר ובהכי יתיישב מה שדקדקנו על דברי הרא\"ם דהוצרך לומר דרש\"י ז\"ל בא לשלול פירוש הכתוב שלא נפרש אותו דומיא דאיש את קדשיו לו יהיו שאם בא לשלול שלא נפרש אותו כמאן דפליג אר\"ן א\"כ תקשי אר\"ן גופיה אמאי לא יליף לה מהאי קרא אלא עכ\"ל דר\"ן לא מצי יליף מהאי קרא משום דאפשר לפרש קרא דומיא דאיש את קדשיו לו יהיו וא\"כ היא גופא אית לן לפרושי בכונת רש\"י שבא לשלול פי' זה ודוק:
והנה ממ\"ש ה\"ה ז\"ל וכן פסקו רוב הפוסקים ולא הזכירו שזה דעת הרי\"ף בהלכות כדרכו בכל המקומות לומר וכן דעת ההלכות או ברייתא זו הובאה בהלכות וזה דעת רוב הפוסקים משמע דאין זה דעת הרי\"ף לפסוק כר\"ן ויש להביא ראיה לזה מדאשמיט הרי\"ף ההיא דאמר רמי ב\"ח ראובן שמכר שדה לשמעון וזקפן עליו במלוה כו' וההיא דאמר רב נחמן יתומי' שגבו קרקע בחובת אביהם בע\"ח חוזר וגובה אותם מהם דאזלא כר\"ן כדאיתא בפ' כל שעה דל\"א ופרק מי שהיה נשוי דצ\"א ע\"ב והר\"ן הביאה לזה בפרק מי שהיה נשוי דתקכ\"א ע\"ב יע\"ש וכ\"כ הרשב\"א בחי' למס' ב\"ק ד\"מ ע\"ב עלה דאמרינן התם משום דאמ' ליה כי היכי דמשתעבדנא לך משתעבדנא להאיך מדר\"ן וז\"ל ומכאן נ\"ל לפסוק כר\"ן שלא כדעת הרי\"ף שפסק דלא כר\"ן בפ\"ק דקדושין בשמעתתא דמוכר עצמו דתניא התם מוכר עצמו אין מעניקין לו ר\"א אומר זה וזה מעניקין לו ואוקימנא פלוגתייהו בקראי דטעמא דת\"ק דאמר אין מעניקין דמיעט רחמנא גבי מכרוהו ב\"ד הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו ור\"א סבר ההוא לו ולא לבע\"ח מר ס\"ל בעלמא כר\"ן אתא לו ואפקיה ואידך בעלמא נמי לא ס\"ל כר\"ן דקי\"ל בהענקה כת\"ק ולית ליה כר\"ן בעלמא אלמא לית הלכתא כר\"ן וכבר כתבתיה שם במקומו בס\"ד דהלכתא כר\"ן דלאו הא בהא תליא עכ\"ל:
אלא שזה מן התימא איך אפשר ליחס שיטה זו בדעת הרי\"ף מאחר שהוא ז\"ל בפ\"ב דכתובות דתע\"ד ע\"א עלה דאמר ר\"י אמ\"ר האומר שטר אמנה הוא זה נאמן הביא אוקמתא דאביי דאמר לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר\"ן דאמר ר\"ן מנין שהנושה בחבירו כו' ואי דעתו ז\"ל לפסוק דלא כר\"ן לא הי\"ל להביא אוקמתא זו דאביי קיימא כר\"ן גם בפ' השולח דתקע\"ג ע\"א הביא הרי\"ף ההיא דת\"ר אין לו קרקע ולא לערב ולדחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדר\"ן דתניא ר\"ן אומר כו' גם בפ' האשה שנפלו דתקי\"א ע\"א הביא הרי\"ף הא דתניא הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניחה שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירו' ואע\"ג דמטלטלי לא משעבדי לכתובה השת' דתקינו רבנן למגבי כתובה ממטלטלי עבדי' הכי וכתב הר\"ן ז\"ל דבגמ' מסקינן דזו אינה משנה משום דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה כלומר דס\"ל דמטלטלי משתעבדי לכתובה כר\"מ וס\"ל נמי דמוציאין מזה ונותנין לזה כר\"ן דהני חומרי תרוייהו צריכי קודם שנאמר דמוציאין מידו ויקח בהם קרקע כו' הילכך השתא דתקון רבנן בתראי למגבי כתובה ממטלטלי וקי\"ל כר\"ן עבדי' כי הא מתניתא זהו דעת הרי\"ף עכ\"ל מבוארין דבריו דאי לאו דקי\"ל כר\"ן לא הוה פסקי כי הך ברייתא אפילו בתר דתקון רבנן בתראי למגבי כתובה ממטלטלי:
ואי לאו דמסתפינא הו\"א דאין מכל זה ראיה להכריח שדעת הרי\"ף ז\"ל לפסוק כר\"ן דאפשר דמאי דהביא בפ\"ב דכתובות אוקמתא דאביי כגון שחב לאחרים וכדר\"ן כו' משמע ליה דאף לרבנן דר\"ן נמי מצי אתי הך אוקמתא דאביי דאטו לדידהו נמי אין המלוה גובה חובו מבע\"ח שיש ללוה שלו מהקרקעות וגם מהמטלטלין אם שעבדן לו באגב דמי עדיף חוב זה מנכסים משועבדים שהלוה טורף מהקרקעות ומהמטלט' אם שעבדן לו באגב וכמו שהקשה הריטב\"א בפ' האשה שנפלו דפ\"ב ע\"א עלה דאמרינן ודילמא ר\"ן היא כו' ותי' ז\"ל דאה\"נ דכל ששעבד לו ב\"ח מטלטלי אגב מקרקעי שקנה ושיקנה שגובה אותם מב\"ח מדין טורף ובשבועה שהרי נשתעבדו לו אותן מעות שחזר והלוה בו לזה אבל לר\"ן בלא\"ה נמי גובה ממנו בע\"כ דהא איהו גופיה אשתעבד ליה מדאורייתא וכאלו גובה מן הלוה שלו ולא עוד אלא שגובה ממנו שלא בשבועה אם היה מלוה בשטר או בעדים תוך זמן דליכא למיחש לפרעון דהא ליכ' פסידא ללוה הזה שהרי אינו גובה ממנו עכ\"ל. מבואר יוצא מדבריו דאף לרבנן דר\"ן כל ששעבד הלוה למלוה מטלטלי אגב מקרקעי דקנאי ודאקנה שפיר גובה המלוה חובו מבעלי חובות של הלוה כמו מן הלוה עצמו וא\"כ איכא למימר שפיר דלהכי הביא הרי\"ף אוקמתיה דאביי דאמר כגון שחב לאחרים וכדר\"ן ז\"ל כיון דאף לרבנן דר\"ן נמי משכחת לה שחב לאחרים בכה\"ג שכתב לו למלוה מטלטלי אג\"מ דקנאי ודאקנה שאז גובה חובו מבע\"ח של הלוה והשתא דקאמר שטר אמנה הוא זה חב לאחרים הוא ובהכי ניחא נמי ההיא דפ' השולח שהביא הרי\"ף דת\"ר אין לו קרקע ולא לערב ולבע\"ח יש לו כותבין עליו פרוזבול כדר\"ן משום דאף לרבנן נמי משכחת לה ההיא דפרוזבול בכה\"ג ששעבד לו הלוה והערב למלוה נכסיו דקנאי ודאקנה דהשתא גובין לו ב\"ד למלוה מבע\"ח אף לרבנן דר\"ן מדין טורף כמ\"ש הריטב\"א ז\"ל ותלמו' דקאמר כר\"ן ולא קאמר משכחת לה אף כרבנן דר\"ן כבר תי' הריטב\"א משום דלר\"ן ניחא טפי דבלא\"ה גובה ממנו בע\"כ מש\"ה קאמר הכי ואה\"ן דאף לרבנן דר\"ן אתי שפיר והשתא ניחא נמי ההיא דפ' האשה שנפלו גבי ההיא דהרי שהיה נושה באחיו מנה כו' דמשכחת לה בכה\"ג וכמובן:
ומ\"מ הרואה יראה שכל זה הוא דוחק גדול דכל כה\"ג לא הי\"ל להרי\"ף לסתום אלא לפרש ומדלא פירש דבריו והביא לישנא דש\"ס דקאמר כדר\"ן משמע בהדיא דס\"ל דקי\"ל כר\"ן וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בהדיא בההיא דפרק האשה שנפלו דקי\"א שזה דעת הרי\"ף ז\"ל דקי\"ל כר\"ן וא\"כ עכ\"ל דזה שכתוב בחי' הרשב\"א לבב\"ק שלא כדעת הרי\"ט דפסק דלא כר\"ן ט\"ס הוא וצ\"ל שלא כדעת ר\"ת ז\"ל וכן מבואר בדבריו בחי' לקדושין דט\"ו כיע\"ש. ומיהו אף שנאמר שדעת הרי\"ף ז\"ל כדעת רוב הפוסקים שכתב ה\"ה ז\"ל לפסוק כר\"ן אפשר דה\"ה ז\"ל לא הזכיר דעת ההלכות בזה מפני שאין דעתו מבואר בהדיא והשמיט אותה מימרא דרמי ב\"ח דפרק כל שעה ופרק מי שהיה נשוי ושאר המקומות שהביא ההיא דר\"ן אפשר למדחי כדאמרן ודוק:
ואת זה ראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בר\"סי פ\"ו הגב\"י שכתב על דברי מרן ב\"י במ\"ש והרמב\"ם פסק כר\"ן וז\"ל אמר המאסף לא מצאתי חולק לזה ומדברי הרשב\"א ז\"ל בתשו' הביאה רבינו המחבר סי' צ\"ח מחודשין א' שכתב למאן דפסק כר\"ן משמע שיש פוסקים דלא כר\"ן ועיין במרדכי כו' יע\"ש: ויש לתמוה למה לא דקדק מדברי ה\"ה שכתב בפרקין על דברי רבינו שפסק כר\"ן שזה דעת רוב הפוסקים כו' דנראה דאיכא פוסקים דפסקי דלא כר\"ן ובהגהת מיימון בפרקין כתב בהדיא דרבינו יהונתן פסק דאין הלכה כר\"ן מדאמרינן בפ' המניח המזיק שעבודו של חבירו פטור וכן פסק ר\"ת תחילה אך שוב חזר בו בס' הישר דקי\"ל כר\"ן עכ\"ל וחזרת ר\"ת ז\"ל הביאו התוס' בגטין דל\"ז ע\"א ד\"ה מדר\"ן יע\"ש. גם הריטב\"א בחי' לקדושין דט\"ו ע\"א גבי מאי דאמרינן התם לו ולא לבע\"ח מדס\"ל בעלמא כר\"ן כו' סיים בסוף דבריו ורבנן אחריני ז\"ל פסקו כרבנן בכלהו מתניתא ודחו דברי ר\"ן כו' יע\"ש ועיין עוד בתשו' הרשב\"א ח\"ב סימן רמ\"א ובח\"א סי' תתקס\"א גם מדברי התוס' שם בקידושין דט\"ו ע\"א ד\"ה ואידך שכתבו בתחילת דבריהם מכאן מדקדקים דאין הלכה כר\"ן משמע דהם רבים המדקדקים כן אלא שר\"ת ור\"י פסקו כר\"ן כמו שסיימו אחר כך וכיון שכן אין ספק דיכול המוחזק לומר קים לי כהני רבוותא דפסקו דלא כר\"ן:
ודע שזה שכתב ההגהות מיימון בשם רבינו יהונתן שפסק דלא כר\"ן וחיליה מההיא דפרק המניח דל\"ג צ\"ע דבשיטת הרב שם בפרק המניח וגם במרדכי פרק המניח הובא דברי רבינו יהונתן ז\"ל וז\"ל זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור דקדק הר' יהונתן ז\"ל מוירצבור\"ק מדלא מיחייב מדר\"ן שהרי החופר בקרקע חבירו בורות שיחין ומערות חייב לפרוע לבעל הקרקע הפסדו וכיון דחייב לו יתחייב לבע\"ח מדר\"ן דאמ' הנושה בחבירו כו' אלמא דלא מחייב מדר\"ן אלא כגון ראובן שלוה משמעון ושוב לוה שמעון מלוי דבעידנא שנשתעבד שמעון ללוי נשתעבד לו כמו כן ראובן שהיה משועבד לשמעון באותה שעה אבל אם לוה שמעון מלוי תחילה ושוב לוה ראובן משמעון לא משתעבד ראובן ללוי והיינו טעמ' דפטור הכא והר\"מ אמר דלאו דיוקא הוא דהכא מיירי בכה\"ג שאין המזיק חייב לבעלים כלום כגון ההיא דקיימינן עלה שחטו ונתנו במתנה שהבעלים בעצמן עשו ההיזק וכה\"ג המזיק שעבודו של חבירו כגון שראובן עשה שדהו אפותיקי לשמעון ואמר לא יהא לך פרעון אלא מזו דומיא דשור תם דאינו משלם אלא מגופו והלך ראובן בעצמו וחפר בו בורות שיחין ומערות וכן השורף שטרותיו של חבירו לא עשה היזק אלא למלוה הרא\"ש וכ\"כ במרדכי וכ\"כ הר\"ש ז\"ל וז\"ל ודיוקא דר' יהונתן ז\"ל ליתא דמצינן למי' דאפילו אי איירי הכא בשאחר שחטו דילמא האי תנא ס\"ל כרבנן דר\"ן ומה שייך הכא דר\"ן דמה שחייב הלוה למלוה אחרי שעשאו אפותיקי דומיא דשור דאינו גובה אלא מגופו הרי פושע הוא ע\"כ:
מבואר יוצא מזה דרבינו יהונתן ס\"ל דקי\"ל הלכ' כר\"ן אלא מתוך סוגיא זו דפרק המניח דאף ר\"ן לא אמרה אלא כשנתחייב הלוה הזה שאנו באים להוציא ממנו עכשיו למלוה שלו אחר שנתחייב מלוה שלו לראשון ולא להפך והוא הפך חילוק ההגהות אשירי בפרק ד' וה' בהגהה ראשונה כיע\"ש ואולי תרי רבינו יהונתן הם ושוב ראיתי בתשו' הרב מגן גבורים סימן ה' עמד בזה וצ\"ע:
ודע שבחילוקים אלו שחילקו בהג\"א והמרדכי בשם רבינו יהונתן מלבד שמוהר\"מ חלוק בזה כמ\"ש המרדכי בפרק המניח וגם הרא\"ש והר\"ש כמ\"ש בשיטה המקובצת שדחו דיוקו של רבינו יהונתן ז\"ל גם הר' התרומות ז\"ל בשער מ\"ג סימן ח\"י והטור ומרן בש\"ע סי' פ' חלקו על זה וכן מבואר מתשו' הרא\"ש כלל ס\"ט סימן ג' וכ\"כ רש\"ל פ\"ד דבב\"ק סימן י\"ט דלדידהו ס\"ל דאין חילוק ולעולם מוציאין מזה ונותנין לזה. ומהתימה על הר\"ש טייטסק ז\"ל הובאו דבריו בהרש\"ך ח\"א סי' י\"ב שכתב וז\"ל ולא מצאנו שכתבו כן בהדיא זולתם מהפוסקי' המפורסמים ז\"ל אדרבא מצינו בהגהת אשירי והמרדכי פרק המניח והר\"י דלא מחייב מדר' נתן כו' וא\"כ בנ\"ד דהוי בכה\"ג דמתחילה נשתעבד ונתחייב לוי לאשתו לכתובה ואחר כך נתחייבו לו ראובן ושמעון אין אשתו מוציאה מדר' נתן יע\"ש:
וק\"ט לכאורה למה לא הביא דברי הטור ודברי כל הפוסקים הנז' דקיימי בשיטתו דכולהו ס\"ל דאין חילוק ובכל גוונא מוציאין מזה ואפילו שלוה אח\"ך. ונראה דכיון דלענין הלכה ודאי דמצי המוחזק לומר קי\"ל כהא\"ז וסיעתיה דס\"ל דכל שלוה לוי משמעון אחר שלוה שמעון מראובן אין מוציאין מלוי לתת לראובן לכך לא הביא אלא דברי הג\"א והמרדכי ולומר דבנ\"ד נמי אין אשתו מוציאה מדר\"ן מטעם קי\"ל וזה ברור:
ודע שרש\"ל הקשה על דברי הא\"ז שדבריו סתרי אהדדי דהא אח\"כ כתב ראובן שהיה חייב מנה לשמעון ובא לוי וגזל את ראובן מפקי' ויהבינן לשמעון ע\"כ והיינו כפסק מהר\"מ שאין חילוק בין נתחייב קודם לנתחייב אח\"כ יע\"ש ואפשר לחלק דשאני גזילה דלא ניתנ' להוצאה כמלוה והיכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה הילכ' מוציאין ומחייב אף שנתחייב לו לגזלן אח\"כ א\"נ אפשר דבגזילה משום גזילה קנסא אית לן להוציא טפי:
עוד כתב ה\"ה עמ\"ש רבינו לפיכך אם אין לו נכסים כו' דאית ליה לרבינו דהא דר\"ן ליתא אלא בדלית ליה נכסי וכדאיתא בפ' שור שנגח ע\"כ וכ\"כ הר\"ן פ\"ב דכתובות וכן הוא דעת בעל התרומות ריש שער נ\"א וכן הוא דעת הרשב\"א בתשו' סי' אלף קכ\"ב ועיין במה שהוקשה לו להלח\"מ מסוגייא דפ' האש' שנפלו דפ\"ב ומסוגיא דפ' השולח דל\"ז ופסקן רבינו בה' אישות פכ\"ב ופ\"ט מה' שמיט' לענין פרוזבול ותירץ ז\"ל דכיון דהטעם דאין גובין משום דכיון דזה החוב משועבד למלוה ראשון הו\"ל כנכסים משועבדים במקום שיש בעל החוב וכמ\"ש הר\"ן א\"כ ס\"ס משועבד הוא מדר\"ן אע\"ג דאית ליה נכסי את\"ד יע\"ש:
והנה תירוץ זה מועיל לדעת רבינו ודעימיה דס\"ל דאפי' לא הגיע זמן הפרעון של לוה ב' משועבד הוא למלוה ראשון מדר\"ן אך לדעת הר\"ן דס\"ל דכל שלא הגיע הזמן של ב' אינו משועבד לראשון וכמ\"ש שם וז\"ל והא דר\"ן לא סגי אלא כשיגיע זמניה פקדיה רחמנ' ללוה דליתיב למאריה קמא אבל לא סגי דלהוי מהשתא שעבודא גבי הילכך בכתובה יכול למחול ואפ\"ה עלה הוא ז\"ל לחלק בין אית ליה נכסי ללית ליה א\"כ לדידיה הדרא קושית הלח\"מ ואין תירוצו מספיק. ויותר יש לנו לומר דההיא דפ' האשה ופ' השולח מיירי בשכבר הגיע הזמן של בע\"ח לפרוע ולא רצה עדיין המלוה ליפרע ממנו דכל כה\"ג אף שאינו גובה היכא דאית ליה נכסים מ\"מ משועבד הוא מדר\"ן כמ\"ש הרב לח\"מ ועיין להש\"ך בסי' פ\"ו סק\"ה שדחה דברי הלח\"מ מסוגייא דפ' כל שעה ויצא לידון בדבר חדש כמ\"ש הר\"ן וכל הפוסקים דהאי דינא דר\"ן ליתא אלא בדלית נכסי מיירי בדאית ליה פסידא ללוה שני א\"נ שאין הלוה ב' רוצה לשל' עדיין מפני שרוצ' להשתמש במעות אלו מדעת שמעון אבל אה\"נ היכא דלית ליה שום פסידא ללוה שני ודאי דמוציאין אפילו אית ליה נכסי ומש\"ה אמרינן בפ' האשה ופ' השולח ופ' כל שעה דמוציאין מדר\"ן אפי' אית ליה נכסי כיון דהתם א\"ן שום פסידא ללוה שני והרבה ראיות לזה ושוב הביא ראיה מדברי הרשב\"א בפ' ד' וה' שהביא הב\"י מחודש ג' שכתב ושמעינן מיהא דאלו רצה בע\"ח או נפקד דראובן לפרוע ממה שיש בידו למי שנשה בראובן אעפ\"י שלא תבעו בדין הרשות בידו ע\"כ ואם איתא הו\"ל לומר דה\"ד בדלית ליה נכסי לראובן ומדלא חילק נר' דס\"ל דשעבוד' אית ליה גביה אפי' אית ליה נכסי כל זמן דליכא שום פסידא גביה יע\"ש : ואין מכאן ראיה דאיכא למימר דהרשב\"א דומה לדינו דרבי נתן קא מיירי והוא כבר גילה דעתו במקום אחר דההיא דר' נתן בדלית ליה נכסי מיירי ומש\"ה לא הוצרך לפרש ולעולם דס\"ל דבאית ליה נכסי אף דליכא פסידא ללוי דאין מוציאין מדר' נתן: מיהו מדברי הרשב\"א בתשו' סי' אלף קכ\"ב שכתב דבפקדון מוציאין ממנו אפי' יש לו נכסים אחרים ובהלואה דוקא אין מוציאין מוכח בהדיא דס\"ל דהיכא דלית ליה שום פסידא ללוה ב' מוציאין ממנו מדר\"ן אפי' יש לו נכסי' אחרים:
ודע שאף הרמב\"ן כן דעתו דהא דר\"ן אינו אלא בדלית נכסי אחריני כמ\"ש בשמו הר\"ב התרומות שער נ\"א ח\"א ס\"ד וראייתו מההיא דפ' ד\"וה כיע\"ש ודבריו ז\"ל אישתמיט מיניה דהרב כרם שלמה ה' גביית מלוה סי' י\"ז שתמה על הטור בסי' פ\"ו שלא הזכיר להרמב\"ן שחולק על הטור יע\"ש ועיין בהג\"ה פ' שור שנגח ד\"וה שכתב בשם אביו דהא דר\"ן מיירי אפי' אית ליה נכסי וכ\"כ הרב שלטי הגבורים פרק ג\"פ דמ\"ה במסקנתו וכן כתב רש\"ל לפ\"ד דבב\"ק סי' י\"ט ונ\"ט דכיון דהא דר\"ן מקרא קאתי ושעבודא דאורייתא אית ליה גביה א\"כ אין חילוק וכתב עוד ומ\"מ אין ב\"ד מחוייבים ליזקק לו יע\"ש והש\"ך הרבה להקשות עליו ועוד תמה עליו דאישתמיט מיניה דברי הר\"ב התרומות והטור דלקמן סי' קכ\"ה ס\"ה שכתבו בהדיא דהיכא דלית ליה נכסי לא שייך הא דר\"ן אפי' תפס ע\"כ ואי מהא לא איריא דשאני התם דהמלוה אומר למשלח הפסדתני מעותי דכיון שמסרתם לו מהניא תפיסה ומ\"ה כופה המשלח לשליח אבל בעלמא אה\"נ דתפיסה מהנייא אפילו היכא דאית ליה נכסי ודוק:
והנה מרן ב\"י כתב על דברי הר\"ן ומשמע דבשלא הגיע זמן פרעון החוב מיירי דבהגיע זמנו אין לו דין משועבדי' ע\"כ : והן דברים תמוהין שזה היפך מ\"ש הר\"ן עצמו ועיין למרן החבי\"ב בהגב\"י אות ה' שכתב דכונת מרן לומר שלא הגיע זמן לראובן להפרע משמעון והגיע זמן שמעון להפרע מלוי את\"ד יע\"ש:
ושיחתו ז\"ל איני מכיר דא\"כ מאי האי דקאמר מרן דאם הגיע הזמן אין לו דין משועבדים דאיך תליא הא בהא דמשום שהגיע זמן ראובן להפרע משמעון אין לו דין משועבדים לגבי לוי דאי משום דכיון שהגיע זמנו של ראובן ליפרע משמעון ובאותה שעה לא הגיע של לוי ולא נשתעבד לוי שוב אין לו דין משועבדים ללוי א\"כ אפילו כשלא הגיע נמי זמנו של ראובן והגיע של לוי אין לו דין משועבדים ללוי כיון דס\"ס כבר הגיע זמנו של לוי לפרוע לשמעון ובאותה שעה לא נשתעבד לוי לראובן אלא לשמעון ומה טעם יש בהגעת הזמן של ראובן טפי מהגעת זמן של שמעון ללוי ובשלמא אי מאי דקאמר מרן בשלא הגיע זמנו קאי ללוי ניחא ומילתא בטעמא קאמר כמובן אך אי קאי ההגעת זמן של ראובן משמעון אין בזה טעם :
גם במ\"ש עוד החבי\"ב דאם הגיע זמן ב' החובות הא ודאי פשיטא דמוציאין מזה ונותנין לזה כו' ק\"ט דמאי פשיטותא איכא והרי הר\"ב התרומות הביא דבריו הטור סי' קכ\"ה ס\"ל דאף כשהגיע זמן שתי החובות כל שיש לו נכסים אין מוציאין מדר\"ן והיינו משום דהמלוה יוציא המעות שיש לו בעין לצורכו ויגבה לבע\"ח קרקע או יגבה לו זיבורית ויקנה במעות עידית וכמ\"ש הב\"ח שם סק\"ה:
ולענין שכירות אי שייך דינא דר\"ן הנה רבינו לא חילק בין שכירות למלוה ומשמע דס\"ל דלעולם אית לן דינא דר\"ן וכ\"נ דעת הטור אך הר\"ב התרומות בשער נ\"א ח\"א סי' ד' כתב בשם איכא מ\"ד דלא דיינינן דינא דר\"ן אלא בחוב שהלוה לו או שנתחייב לו מצד דבר שבא מידו לידו שבשעה שהגיע ממונו לידו זכה בו זה כבר יע\"ש: וזה דעת ה\"ר נתנאל שהביאו התוס' בפ\"ק דקדושין דט\"ו ד\"ה ואידך יע\"ש ועיין להר\"ב בש\"מ פ' ד\"וה מ\"ש בשם הרב המאירי יע\"ש: מיהו מדברי הר\"ב התרומות בטעם זה שכתב נר' דס\"ל דלאו דוקא חוב דשכירות דה\"ה בחוב אחר דנזקין וחבלות ודינא דגרמי נמי אין מוציאין מדר\"ן כיון שלא היה חוב זה דבר הבא מידו לידו אמנם מהטעם שכתבו התוס' בשכירות דכיון דאיכא טירחת הגוף אין מוציאין מדר\"ן נר' דדוקא בשכירות הוא דלא אמרי' דינא דר\"ן אבל בשאר חובות אמרינן ועיין להרב ש\"ך בריש סי' פ\"ו שכתב דשייך דינא דר\"ן בין בהלואה בין בנזיקין בין בדינא דגרמי והנה הא דנזיקין מבואר בב\"ק פ' המניח דל\"ג וא\"כ יש לתמוה על הר\"ב התרומות וצ\"ע:
ודע שהש\"ך בח\"א סי' י\"ב והרב גד\"ת ריש שער נ\"א דש\"א והלח\"מ פ\"ג מה' עבדים והמש\"ל שם תמהו על דברי רבינו דכאן בה' מלוה פסק כר\"ן ובפ\"ג מהלכות עבדים כת\"ק דר\"א דמייתי הש\"ס בפ\"ק דקדושין דט\"ו דמוכר עצמו אין מעניקין לו ולפום אוקמתיה דש\"ס הוא דלא כר\"ן ועיין בחי' הריטב\"א בפ\"ק דקדושין הביא דבריו הש\"ך בסי' פ\"ו שיישב קו' זו ותירוצו ז\"ל הוא תמוה דאיך אפשר לומר דרבינו ס\"ל דטעמא דת\"ק דאמר דמוכר עצמו אין מעניקין לו היינו משום דלא ס\"ל ג\"ש דש\"ש והרי רבינו פסק בפ\"ב מה' עבדים ה\"ח דע\"ע שמכרוהו ב\"ד יוצא בגרעון כסף כו' והיינו מג\"ש דש\"ש וכן פסק עוד שם לענין הכסף והשבח דאין מחשבין אלא מנה ובש\"ס ד\"ך נפ\"ל להכי מג\"ש דש\"ש וכבר עמד בזה בס' פני יהושע ותירץ בדרך דוחק דדוקא ג\"ש דנמכר לישראל מנמכר לגוי אית ליה משא\"כ מוכר עצמו ממכרוהו ב\"ד לית ליה ג\"ש יע\"ש: ואין זה מספיק דהא בגמ' אמרינן מאן האי תנא דלא יליף ש\"ש רבי היא דתניא אם לא יגאל באלה רבי אומר באלה הוא יגאל ואין נגאל בשש שיכול והלא דין הוא כו' ואי ס\"ד יליף ש\"ש אמאי קאמר ומר כו' נילף ש\"ש יע\"ש והשתא כפי דבריו ז\"ל נימא לעולם יליף ש\"ש אלא דנמכר לישראל מנמכר לגוי לא יליף וצ\"ע:
והש\"ך תירץ עוד דרבינו מפרש כתי' ה\"ר נתנאל דמ\"ש בגמ' ואידך בעלמא נמי לא ס\"ל כר\"ן היינו בצדקה כמעשר ב' וכיוצא דהענקה מדין צדקה הוא והילכך לא איצטריך להו למעט בע\"ח דעלמא דומיא דהענקה דבצדקה לית לן הא דר\"ן כדאיתא בתוספתא ופסקה רבינו בפ\"ו מה' מ\"ע וכ\"כ המרדכי פ\"ק דב\"ב את\"ד יע\"ש ומה שתמה עליו המש\"ל מדברי ה\"ה עיין בס' שער המלך שם בה' עבדים ומה שתמה ג\"כ הוא עליו דאיך אפשר דמ\"ש בעלמא נמי לא ס\"ל כר\"ן היינו לצדקה לענין צדקה דא\"כ מאי אירייא מטעם דר\"ן הרי בצדקה אפילו אחר שבא לידו אינו גובה ב\"ח ממנו דלא שייך בהא דר' נתן כלל יע\"ש: ומלבד דמצינן למימר דהיא היא מאי דקאמר תלמודא בעלמא נמי לית לן דר\"ן משום דעדיפא מינה אית לן דאפי' בא לידו אינו גובה ולא ידעתי איך לא ק\"ל הכי לתירוץ ה\"ר נתנאל נמי דשכירות דומיא דהענקה הוא ובענקה נמי צידד מוהרי\"ט דס\"ל לרבינו דאפי' אחר שבא ליד העבד אין מוציאין ואפ\"ה קאמר תלמודא בעלמא נמי לא ס\"ל כר\"ן. אלא שלא ידעתי למה כתב הש\"ך דרבינו ס\"ל כרבינו שמחה שהביא המרדכי שם דאף בצדקה דוקא כל זמן שלא בא הצדקה לידו אין משתלמין ממנו ועיין להרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"א סי' קנ\"ט שהביא בשם י\"מ שכתבו שאם לא הגיע ליד העני מלוה גובה ממנו והביא ראיה ממתני' דגיטין וכתב ולדידי אין משם ראיה חדא דהמלוה גופיה הוא תפוס בחובו ועוד כו' יע\"ש ועיין בדברי המרדכי דפ\"ק דבתר' ובמ\"ש בהגהות דק\"ל מההיא דחולין גבי תרומה ולא ידעתי אמאי לא ק\"ל ממתני' דגיטין דמיירי בפי' במעשר ב' ומעשר עני ועיין למוהרימ\"ט בח\"א ס\"סי ס' דמפשט פשיטא ליה דגבי מתנות כהונה לא מפטר מידי נתינה עד שיתננה בידו ואין בע\"ח נפרע ממנו עד שיבא לידו ואפי' הב\"ח הוא עצמו בע\"ה וגם לא חשיב נתינה ליד הכהן אם נתנו במעמד ג' וכן אם מחל לו הכהן המתנות לא יצא י\"ח:
ולענין אי מהני מחילה בחוב כשחייב לאחרים כיון דקי\"ל כר' נתן דמוציאין מזה ונותנין לזה הנה לפי דברי התוס' בפ' הכותב די\"ט נר' דאי קי\"ל דמכירת שטרות דאורייתא ואפ\"ה קי\"ל דאם חזר ומחלו מחול ה\"נ בהא דר\"ן אע\"ג דמשועבד מדאורייתא אם חזר ומחלו מחול וכבר הכריח הש\"ך בר\"ס ס\"ו דקי\"ל דמכירת שטרות דאורייתא היא ועיין עוד להש\"ך בסי' פ\"ו רס\"ק י\"א שהביא להכת הפוסקי' דס\"ל דמצי מחיל לבע\"ח אף למאי דקי\"ל כר' נתן וראיתי לו ז\"ל שהרבה ראיות לומר דלא מצי מחיל למאי דקי\"ל כר\"ן ואין ראיותיו מכריעות לע\"ד. דמה שהביא מההיא דהאשה שנפלו סוף דפ\"א כבר דחו התוס' שם ראיה זו אע\"פ שהביאו משם ראיה בפ' הכותב כיע\"ש גם מה שהביא מההיא דפ' כל שעה דל\"א אינ' ראיה לע\"ד דנהי דמשמע משם דשעבוד זה דר\"ן דאורייתא הוא מ\"מ שפיר איכא למימר דמהני מחילה דומיא דמכירת שטרות אבל כי לא מחיל משועבד מדאורייתא:
גם מ\"ש עוד דאמנה ופרוע היינו מחילה ליתא לע\"ד דמחילה גמורה לא מיחייב אף בדיני שמים משא\"כ טענת אמנה או פרוע מיחייב מיהא בד\"ש כמ\"ש התוס' והרא\"ש בפ' הכותב די\"ט וה\"ה ז\"ל פ\"א דמלוה ה\"ד גם מ\"ש עוד דכל הני טעמי שאמרו הפוסקים גבי מכירת שטרות דמש\"ה מצי מחיל לא שייכי הכא בדר\"ן דאלו מ\"ש ר\"ח משום דמצי טעין עיינתי בחשבוני והוא טעות ולא פש לי ולא מידי או אסתפק לי דפרוע הוא א\"כ הכא כיון דאינו נאמן לומר פרוע וכמ\"ש הרא\"ש גופיה פ\"ב דכתובות א\"כ אינו יכול למחול עכ\"ל. יש לי לדקדק בזה דטעמו של הרא\"ש הכא הוא מפני שאין הטענות שוות וא\"כ גבי מכירת שטרות נמי אית לן למימר כיון שאין הטענות שוות דכי אמר פרוע אינו נאמן לחוב לחבירו שמכר לו השטר חוב ה\"נ אינו יכול למחול וכבר ראיתי להש\"ך בסי' ע\"ו סקנ\"ב שהשיג הר\"ן כן על טעם זה וזו היא שק\"ט על הרא\"ש שכתב בפרק הכותב דלא אמרינן מיגו כל שאין הטענות שוות ואיך כתב גבי מוכר שט\"ח דמצי למימר פרוע במיגו דמצי מחיל כמ\"ש בפרק כל הנשבעין והביאו הש\"ך בסי' ס\"ו סקל\"ה ודברי הרא\"ש בפ' הכותב הביאן הש\"ך סי' ס\"ו סקנ\"ו יע\"ש ולר\"ח ז\"ל דס\"ל דגבי מוכר שט\"ח נאמן לומר פרוע ומה\"ט מצי מחיל איכא למימר דה\"נ בדר\"ן נאמן לומר פרוע ויכול למחול וכמ\"ש מרן ב\"י בסימן מ\"ז דדוקא אמנה אינו נאמן אבל פרוע נאמן ובזה מסתלקת קו' הר\"ן מעל דברי ר\"ח ז\"ל אבל להרא\"ש ק\"ט ועכ\"ל כמ\"ש הרא\"ש בפרק כל הנשבעין הוא העיקר דמצי מחיל ולא חייש לטענות שוות ומש\"ה הטור בסימן מ\"ז סי\"ב כתב דאם הודה לוי אחר שמכרו לראובן שפרעו שמעון מהני טענתו אלא שחייב לוי לראובן הלוקח לפורעו משום דינא דגרמי וכתב מרן שם שהטעם שנאמן לוי הוא משום דאית ליה מיגו דאי בעי מחיל יע\"ש וא\"כ מ\"ש הרא\"ש בפרק הכותב ליתא דליכא למימר דהתם לרווחא דמילתא כתב כן וכמ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל בפי' בסי' פ\"ו הגב\"י אות פ\"ב דזה תימה דמה יושיענו זה דאכתי אין הטענות שוות גבי מוכר שט\"ח ואומר שהוא פרוע ואפ\"ה כתב בפרק כל הנשבעין דנאמן במיגו דאי בעי מחיל אלא עכ\"ל דהדר ביה הרא\"ש ז\"ל ולפום קושטא ס\"ל דה\"ט דההיא דאמנה משום דהוי מיגו במקום חזקה ומשו\"ה הטור ז\"ל בסי' צ\"ט כתב שאם נראה לו מטלטלין בין קודם שנשבע כו' לא מצי למטען שאינן שלו משו' דהוי מיגו במקום חזקה ועוד אפשר דלא כתב הרא\"ש גבי מוכר שט\"ח דנאמן לומר פרע במיגו דמחילה אלא היכא שיש לפרוע ללוקח ממקום אחר ודוק:
עוד כתב הש\"ך ז\"ל וכן להרי\"ף ושאר פוסקים דס\"ל דטעמא דמכירת שטרות דרבנן לכך יכו' למחול א\"כ הכא דהוי דאורייתא פשיטא דאינו יכול למחול עכ\"ל והנה לפי דבריו ז\"ל ק\"ט על הטור וה\"ה ז\"ל שנ\"ט בהא דהאומר מטלטלין אלו שבידי אינן שלי דאינו נאמן מטעם מיגו במקום חזקה דמשמע דאילו מחיל בפי' מצי מחיל אע\"ג דהוי שעבוד בע\"ח דאורייתא וכ\"ש על הטור ז\"ל שפסק בסימן פ\"ו דאין בע\"ח מצי למחול איך כתב בסימן צ\"ט גבי טען על המטלטלין דהוי מיגו במקום חזקה מיהו לדעת הטור אפשר לומר דאיהו ז\"ל נ\"ט זה דהשת' דנהגו משום תקנת השוק לומר דאם מכר או נתן מטלטלין דלא מצי בע\"ח לטרוף כמ\"ש בסי' ס' לכך אמר דאין זה מיגו טוב דהוי מיגו במקום חזקה ועיין להש\"ך בסימן צ\"ט סק\"ה שמפרש מיגו זה כיע\"ש אך לה\"ה ז\"ל קשה ועכ\"ל דס\"ל לה\"ה דשעבוד הר\"ן אינו אלא אחר שתבעוהו בב\"ד ונתחייב כמ\"ש הרמב\"ן והביא דבריו בש\"מ לפ' הכותב וכמ\"ש הרב דברי אמת בתשו' סימן יו\"ד ודלא כהרב פ\"מ כיע\"ש וכיון שכן לפי חילוק זה אכתי איכא למימר דדעת כל הפוסקים כן הוא דבדאוריית' לא מצי מחיל אחר שתבעוהו בב\"ד דוקא אבל קודם לכן לכ\"ע מצי מחיל ודע דמדין המטלטלין לא קשיא על ה\"ה שהרי כתב רבינו בפי\"א דאע\"ג דשעבודא דאורייתא במטלטלין ליכא שעבודא דאורייתא אבל משטר אמנה קשיא ועכ\"ל כמ\"ש ודוק:
עוד כתב הש\"ך ועוד נ\"ל עיקר דאף למ\"ד מכירת שטרות דאורייתא כו' מ\"מ לפי מ\"ש בשם ר\"ת דב' קניינים יש כו' ומכח מ\"ש כו' ודלא כמ\"ש התוס' והמרדכי יע\"ש. ולא ידעתי למה סמך עצמו אתירוץ ר\"ת ועשה ממנו עיקר מאחר שהרא\"ש בפרק הכותב נסתפק בזה אי טעם ר\"ת עיקר או טעם הרי\"ף עיקר וגם התוס' במקומות רבים מסתפקים בטעמו של ר\"ת אי קי\"ל מכירת שטרות דאורייתא כיע\"ש:
עוד כתב ומוכח נמי דהמוכר שט\"ח לחבירו וחזר ואמר אמנה או פרוע נאמן דהיינו מחילה ע\"כ הנה לענין פרוע כבר מבואר מדברי הטור בסי' ס\"ו סי\"ג דנאמן ועיין בש\"ע שם סי\"א במ\"ש וכן אם הודה לוי שפרע כו' ובסט\"ו ועיין בש\"ך שם סקס\"ב שהביא סברת החולקים דס\"ל דהמוכר שט\"ח לא מצי לפרוע מיד הלוה המוכר אלא הלוקח ומ\"מ לדעת הסוברים דמהני טענת פריעה לאו משום דמחילה היינו פריעה אלא משום מיגו דאי בעי מחיל הוא:
עוד כתב הש\"ך ז\"ל ועוד מוכח מכח מ\"ש דאף שלא נודע בשעה שאמר אמנה או פרוע שהיה חייב ונודע אח\"ך כיון דנשתעבד אז מדר\"ן כו' כמ\"ש הטור בר\"ס מ\"ז יע\"ש הנה לפי מ\"ש לעיל הרי הרשב\"א ז\"ל והר\"ן והרמב\"ן שהביא הש\"ך לקמן ד\"ה ולענין מ\"ש כו' וגם ה\"ה ז\"ל ס\"ל דכל שלא תבעו בב\"ד או שלא הגיע זמן הפרעון יכול למחול וכ\"כ הסמ\"ע בר\"סי מ\"ז שזה דעת הרא\"ש והטור יע\"ש. ולפ\"ז כשלא נודע שהיה חייב ודאי שלא נשתעבד לדידהו כיון שלא תבעו בב\"ד אבל אם הגיע זמן הפרעון לדעת הרא\"ש והטור אפי' לא תבעו בב\"ד חייב אפי' לא נודע וכמו שהכריח הש\"ך בסימן מ\"ז סק\"ז ודלא כהב\"ח יע\"ש: עוד כתב ואדרבא כשהגבו לו ב\"ד השטר ונתפרע בזה גרע טפי ויכול למוחלה אח\"ך דהוי כמכר לו שט\"ח וכמ\"ש לקמן סי' ק\"א ס\"ה ע\"כ עיין שם בסק\"ג כי שם העלה הוא ז\"ל דגוביינא דב\"ד בשטרות חשיב כמכירת שטרות וכי היכי דהמוכר שט\"ח וחזר ומחלו מחול ה\"נ אם הגבו ב\"ד שטרות יכול לחזור ולמחול:
ע\"כ ולענין מ\"ש הרמב\"ן ז\"ל כו' ומשמע לכאורה דבהלואה שלא הגיע זמנה יכול למחול כו' ואף שמצאתי בתשו' הרשב\"א כו' אלא דהרשב\"א בתשו' זו קאי בשיטת הסוברים דבדר\"ן יכול למחול כו' עכ\"ל. הדברים הללו תמוהים לע\"ד דדברי הרשב\"א והר\"ן שפה אחת ודברים אחדים הם דמבוארים דבריהם דלאחר שהגיע זמן פרעון אינו יכול למחול זולת היכא שלא הגיע זמן פרעון החוב משום דכל שלא הגיע זמן פרעון אכתי לא הגיע זמן השעבוד וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בהדיא דהא דר\"ן לא סגי אלא כשיגיע זמנו פקדיה רחמנא ללוה דליתיב למלוה קמא ומש\"ה מוציאין מזה אבל לא סגי דלהוי מהשתא שעבודא גביה והן הן דברי הרשב\"א בהדיא ואיברא דסוגיא דפ' כ\"ש הויא תיובתיה דהרשב\"א והר\"ן ז\"ל בזה דהתם משום טעמא דמשתעבד מהשתא למלוה מדר\"ן הוא דמוציאין מיד היתומים אע\"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע\"ח ועיין בחי' הרשב\"א ז\"ל לקדושין בהשמטה שבסוף המסכתא שכתב דהא דאמרינן מטלטלי דיתמי לא משעבדי לבע\"ח אינה תורה דמדינא ודאי גבי אלא משום דלאו עיקר אסמכתיה דמלוה אמטלטלי משו\"ה לא גבי מינייהו כי מית לוה ומלוה שביד אחרים אי לאו דר' נתן לא הוה גבי מלוה אע\"ג דשעבודא דאורייתא ומשום דר\"ן לא גבי אלא היכא דהלוה קיים אבל היכא דמית לוה ונפלה מלוה לקמי יתמי לא גבי אף מדר\"ן והוק' לו סוגיא זו דפרק כ\"ש וסוגיא דפרק האשה גבי ההיא דלא יאמר היבם החזקתי כו' ועלה ליישב ההיא דפרק האשה דהיבמה כח שעבודי על נכסי בעלה הראשון הו\"ל כמו מוחזקת בנכסים הילכך מטעמא דרבי נתן מוציאין מזה ונתנין לזה אפילו לגבי יתומים יע\"ש וההיא דפ' כ\"ש הניחו בצ\"ע אם לא שנאמר דהגיע זמן הפרעון קודם מיתתו של מוכר ולהכי קאמר התם בפרק כ\"ש דמצי למימר כי היכי דמשתעבדנא לאבוכון משתעבדנא נמי לבע\"ח דאבוכון מדר\"ן ועדיין צ\"ע:
ועוד אפשר לומר דאפילו הגיע זמן הפרעון אחר מיתתו של מוכר כיון דהלוקח אלו הוה בעי למפרע קודם הוה משתעבד לבע\"ח דמוכר מדר\"ן השתא נמי מצי טעין ליתמי אנא מחיים דאבוכון בעינא למפרע ליה ומשתעבדנא מאז לבע\"ח דידיה מחיים דאבוכון ודוק עוד כתב ועוד נראה לפע\"ד דגם בכתובה כו' אבל מאי דס\"ל להרמב\"ן דהיכא דמשתעבד מדר\"ן יכול למחול אין נ\"ל וההכרח שהכריחו להרמב\"ן סוגיא דפ' החובל לא ק\"מ דאם תמכור השתא הכתובה נמצא שהכתובה יהיה שלו והיא לא תחייב לו שוב כלום וגם הבעל לא יהיה משועבד להאי מדר\"ן אלא שיהיה הבעל חייב לשלם ליה להאי הכתובה כשתתאלמן מצד מה שקנה זה הכתובה ממנה וזו יכולה למחול אחר כך הכתובה עכ\"ל:
לפי מ\"ש הרב בסי' ק\"א סק\"ג דאם הגבו ב\"ד לבע\"ח שטרי חובות שהיו ללוה על אחרים שיכו' למחול משום דלא אלים גביית ב\"ד ממכירתו דאם מכר שט\"ח יכול לחזור ולמחול ה\"נ היה יכול הרב לדחות בפשיטות דמה\"ט יכול האשה למחול משום דאפילו אם היו ב\"ד מגבין לניזק כתובתה כדי שיגבה הניזק חבלתו חשיב כמוכר שט\"ח דאם חזר ומחלו מחול ולא היה צריך לומר דמשום דמכר הכתובה בשביל דמי חבלתו משום הכי יכול לחזו' ולמחול דהו\"ל כמוכר שטר חוב אלא משום דכל שהגבו לה ב\"ד הכתובה הו\"ל כמכרה ויכול לחזור ולמחול דמדבריו עכשיו משמע דדוקא אם מכרה הוא דיכול לחזור ולמחול ולא היכא דהגבו לה ב\"ד:
עוד כתב גם ראיתי בס' חכמת שלמה כו' ואין דבריו נכונים כו' עיין בספר אור יקרות שם בחי' מ\"ש על דברי הרב ח\"ה ז\"ל ולע\"ד גם מה שהודה לו הש\"ך למהרש\"א אינו נכון דכונת רש\"ל ז\"ל לומר דכל שייחד לה שדה לכתובה יכול שפיר למוכרו דעדיפא מינה כתב המרדכי והביאו הרב המפה בסי' ס\"ו סכ\"ו שאם הקנה לו החוב עצמו אגב קרקע י\"א דאינו יכול למחול יע\"ש וכל שכן כשהקנה לו הקרקע שהוא החוב עצמו שעתיד ליפרע ממנו דלכ\"ע אפשר דמהני לשאינו יכול למחול לו:
עוד כתב העולה מזה דאין חילוק כו' אבל אם מכרה הכתובה כו' ולפי מ\"ש לא היה צריך לומר אם מכרה אלא אם הגבו לנחבל ב\"ד הכתובה ומסרוה בידו של נחבל וחזרה ומחלה לו מהני טפי מחילתה לפי מה שהעלה הש\"ך לקמן סי' ק\"א. עלה בידינו דלפי שיטת קצת מפרשי' אפילו בשעבוד דר\"ן יכול למחול ואם כן המוחזק יכול לומר קים לי ועיין להש\"ך בסימן ס\"ו ס\"ק ק\"י שהביא תשו' הרשב\"א ובסימן מ\"ז סק\"ד הביא גם כן תשו' זו וכתב כן וישיבה דלא פליג אכל הפוסקי' משום דמיירי שהיה חייב לו בלא\"ה יע\"ש וזה נראה הפך מה שהסכים הש\"ך דמי שחייב לחבירו ונתן לו שט\"ח ואפי' הגבו לו ב\"ד יכול למוחלו ואולי מיירי שלקח השט\"ח ועדיין לא פרע לו כל חובו ודוק. ולענין מוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו ואין לו ממה לפרוע ללוקח אי מהני מחילתו או נימא דלא מהני מחילתו כיון דס\"ס מיחייב מדר\"ן מדברי התוס' ז\"ל פ\"ג דכתובות די\"ט נראה דמהני מחילתו דאי לא ק' קושיית מהראנ\"ח ז\"ל בחי' שם והביא דבריו בספר אור יקרות שם ואע\"פ שמתוך קו' מהראנ\"ח מבואר דס\"ל דלא מהני מחילתו משום דר\"ן נר' דאשתמיט מיניה דברי הרב המפה בסי' מ\"ז סכ\"ו ודברי הש\"ך שם ס\"ק פ\"ט דס\"ל דאע\"ג דכשחזר ומחלו חייב לפרוע משום דינא דגרמי וחזר דינא דר\"ן דמוציאין מזה וא\"כ נראה דלא מהני מחילתו לפי מה שהעלה הש\"ך בסי' פ\"ו מ\"מ כל כה\"ג שהחיוב בא לו אחר המחילה ליכא דר\"ן כן צ\"ל לדעת הש\"ך ועיין עוד בדברי התוס' דפרק מי שמת שהביא הש\"ך שם סקפ\"ט ועיין עוד בסי' ס\"ו ס\"ק ק\"י בתשו' הרשב\"א שהביא שם דנראה דסובר כראב\"ן:" + ], + [ + "אסור \n להלוות בלא עדים ואפי' לת\"ח כו'. והנה הסמ\"ע כתב בסי' ע' סק\"ב וז\"ל ואף דמסתמא הת\"ח לא יכפור מדעתו ולית ביה משום לפני עור ואז ג\"כ לא יבא לידי שיגרום קללה לעצמו מ\"מ יש לחוש שמחמת טרדת למודו ישכחנו וישבע שאינו חייב ויגרום קללה לעצמו עכ\"ל. מבואר יוצא מדבריו דבת\"ח דליכא למיחש שיכפור מדעתו ליכא משום לפני עור דאיסור זה דלפני עור ליתא אלא בעושה איסור מדעתו כההיא דמושיט כוס יין לנזיר וכ\"כ עוד בפרישה ודרישה וכ\"כ הב\"ח וזה דעת הר\"ש יונה בדק\"ז ע\"ד יע\"ש. ולא כן אנכי עמדי מסיום לשון רבינו וכ\"כ מרן בש\"ע שם שכתבו וכל המלוה בלא עדים עובר משום לפני עור כו' וגורם קללה לעצמו הרי שכללו לת\"ח אף באיסור לפני עור והר\"ש יונה ז\"ל נדחק בזה כיע\"ש.
כי ע\"כ נלע\"ד דאף בת\"ח נמי אע\"ג דלא יכפור מדעתו אלא מחמת טרדת למודו מ\"מ כיון דבעי לאשתבועי ומשתבע לשקרא אע\"ג דליביה אנסיה ולפי דעתיה קושטא משתבע מ\"מ לא מיקרי אנוס אלא פושע כמ\"ש התוס' בפ\"ג דשבועות דכ\"ו ע\"א ד\"ה את לבך אנסך ובפרק השולח דל\"ה ע\"א ד\"ה לא היו ימים מועטים דלגבי ממון לא אמרינן לביה אנסיה דמעיקרא הו\"ל למידק שסופו לבא לידי ש\"ש אם יאבדנה יע\"ש וא\"כ בת\"ח נמי הו\"ל למידק וליזהר ולפרוע מיד כיון שסופו לבא לידי שבועה ואם לא פרע ליה מיד ובא לידי שבועה אע\"ג דליביה אנסיה פושע הוא באותה שבועה ואיכא עליה איסורא ואיכא משום לפני עור. ועיין להלח\"מ כאן בפרקין דמשמע ליה נמי הכי. אלא שמה שרצה להעמיס בדברי רש\"י שכתב גבי לפני עור שעולה על רוחו לכפור שכוונתו משום דמשתלי אין זה נכון דעולה על רוחו לכפור משמע ודאי דהיינו מדעתו וכמ\"ש הרב בדרישה יע\"ש ומה שהכריח עוד בדרישה דבת\"ח ליכא משום לפ\"ע דאמר ליה רבינא לרב אשי כ\"ש מר דטריד בגרסיה וגורם קללה לעצמו ולא קאמר דאיכא נמי משום לפני עיור. אפש' דמשו' כבודו של רב אשי לא קאמר הכי אלא תלה הדב' בעצמו ורב אשי דקאמר מעיקרא ואפילו אנא לא אסיק אדעתיה דע\"י טרדת תלמודו משתלי. וא\"נ אפש' דהוה ידע ורוצה לראות אם היה כן דעת רבינא בהאי מילתא ובהכי יתיישב קצת מה שהשמיטו הרי\"ף והרא\"ש הך עובדא דרבינא ור\"א דכיון שהביאו מימרא דרבינ' דרב דאיכא משום לפני עור דסתמא נמי משמע ואפילו בת\"ח אין צורך לעובדא דרב אשי ורבינא. ועיין למוהר\"ש יונה דק\"ז ע\"ד שנדחק בזה יע\"ש. ועיין להרב ראש יוסף שם הגהה ו' שכתב מעין מ\"ש אנן יד עניי יע\"ש.
ודע שהרב ראש יוסף שם בסימן ע' בהגהה ב' דעכשיו שנתקנה שבועת היסת יכול אדם להלוות בלא עדים ואין לחוש כלל שאם יכפור או יאמ' פרעתי חייב לישבע ובפרט לדברי הטור ומרן בסימן ע\"ה ס\"ד וסימן פ\"ז ס\"ח דאית להו דאפילו כופר בכל ואומר להד\"מ דליכא דררא דממונא צריך לישבע שבועת היסת וכיון דצריך לישבע לא יכפור וגם אין לומר שגורם קללה לעצמו דכיון דצריך לישבע רמי אנפשיה ומדכר דאל\"כ אין משביעין אותו דילמא שכח אלא ודאי כיון דאמרו דצריך לישבע רמי אנפשיה ויודה ודאי אם לא שהוא אמת שהוא לא קבל כלום מידו וא\"כ א\"צ עכשיו לדין זה שכתב הטור עכ\"ל. ותמהני שהרי רבינא ורב אשי בתר תקנת ר\"ן הוא ואפ\"ה קאמר כ\"ש דטריד מר בגירסיה ומשתלי וגורם קללה לעצמו. ועיין בפרק הא\"מ דמ\"ג ע\"ב דאמרינן והשתא דתקון רבנן שבועת היסת ובפרק כל הנשבעין דמ\"ה ע\"ב ד\"ה בעדים א\"ץ יע\"ש.
כתב מוהר\"ש יונה ז\"ל בדק\"ח ע\"ב והביא דבריו מרן החבי\"ב הג\"הט אות ב' שכתב דכשם שאסור להלוות בלא עדים כך אסור להפקיד בלא עדים עכ\"ל. וקיצר דבריו שמוהר\"ש לא כתב דאסור להפקיד בלא עדים אלא למי שאינו מוחזק בנאמנות אבל למי שהוא מוחזק בנאמנות ליכא איסורא דבפקדון ליכא למיחש שמא ישכח כמו הלואה דהתם אפי' לת\"ח אסור דהתם שאני שהוציאה מידו משא\"כ בפקדון דלא ניתנה להוצאה והרי הוא בידו ולא משתלי. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דבפקדון אפילו למי שאינו מוחזק בנאמנות כל שאינו מוחזק לרמאי ליכא איסורא ודאי כלל דדוקא בהלואה אמרו דאסור משום לפ\"ע ומשום גורם קללה לעצמו כיון דבידו הוא שלא להלוות כי אם בעדים או בשטר. אבל בפקדון אם הוא צריך להפקיד חפציו ביד אחר מפני שצריך לילך למ\"ה או מפני שאין לו מקום לשמור והנפקד אינו מקבל פקדונו בעדים בשטר משום דחשיד ליה משום מחוסר אמנה היאך יתחייב זה משום לפ\"ע ואיך יגרום קללה לעצמו כיון דאין בידו להפקיד בעדים או בשטר. ועיין באותה שאמרו ביבמות פ' ב\"ש דק\"ט ירחיק עדיו מן הפקדונות בבר מתא דניתיה כי ביתיה ובעובדא דההיא איתתא דפרק השולח דל\"ה שהפקידו דינר זהב אצלה יע\"ש.
ומ\"ש עוד רבינו דהמלוה בשטר הוא משובח יותר כו' עיין מ\"ש והן דברי מרן ב\"י שעל ידי השטר נזכרים סכום ההלואה. ולפ\"ז נראה דאף ע\"פ העדים וקנין דינו כשטר לענין דלא מצו לטעון פרעתי לדעת רוב הפוסקים וכמעט כולם כמ\"ש הש\"ך שם בסי' ע' סק\"ד אינו משובח דלפעמים אין העדים זוכרים סכום ובאים לידי מחלוקת. אמנם מדברי הטור ז\"ל לא משמע הכי שכתב והמלוה בשטר ה\"ז משובח אבל בעדים יכול להלוות וזהו שנקרא מלוה ע\"פ כיון שאין בו קנין ואם יש בו קנין חשיב כמלוה בשטר כדפי' לעיל והיינו מ\"ש בסימן ט\"ל כמ\"ש מרן ב\"י. משמע דבעדים וקנין כיון שדינו כשטר לענין טענת פרעתי ולטרוף ממשעבדי ה\"נ לענין זה אם הלוהו בכה\"ג ה\"ז משובח כאילו הלוהו בשטר דאלת\"ה למאי נ\"מ כתב הטור כאן דברים אלו. כי ע\"כ נראה דבעדים וקנין כיון דסתם קנין לכתיבה עומד ליכא למיחש שהעדים שוכחים סכום ההלואה כיון דעליה דידהו רמיא למכתב שטרא יהבי דעתייהו על סכום ההלואה עד שיכתבו לו את השטר. מיהו אם הלוה לו בעדים וקנין ומיחה הלוה בעדים שלא יכתבו לו שטר ונתרצ' המלוה אז ודאי הוי כמלוה ע\"פ בעדים בלא קנין כמ\"ש במ\"א. ואי ק\"ל למה לא כתב מרן דהטעם דמלוה בשטר ה\"ז משובח יותר היינו משום דע\"י העדים אכתי יכול לטעון פרעתי משא\"כ בשטר הא לק\"מ דמרן ז\"ל הוצרך לטעם זה לחלק בין משכון לשטר ואה\"נ דלגבי עדים אין צורך לטעם זה שכתב מרן דבלא\"ה ניחא כמ\"ש וברור. ולפ\"ז אף בכ\"תי נמי אינו משובח דהא איכא למ\"ד דכת\"י נאמן לומר פרעתי כמ\"ש הטור ומרן בסימן ס\"ט ומוהרשד\"ם בח\"מ סי' כ\"ג שכתב דמהאי טעמא קאמר ליה רבינא לר\"א ליתי מר סהדי וליכתוב כתבא ולא נתפייס בעדים ולא אפי' בכ\"י משום דאף בכת\"י איכא למיחש דילמא ישכח ויכפור יע\"ש.
ולפי דבריו תיקשי לשיטת הראשונים דסברי מימר דבכת\"י אינו נאמן לומר פרעתי אמאי לא נתפייס מרן בכת\"י וכבר עמד ע\"ז הריטב\"א הובאו דבריו בש\"מ שם בס\"פ אז\"ן הביא דבריו גם כן מהר\"ש יונה דק\"ח ע\"א וז\"ל ניתי מר סהדי וא\"ת ול\"ל שטרא לכתוב ליה בכתב יד ויש למדין מכאן שאם הוציא עליו כת\"י שהוא חייב לו נאמן לומר פרעתי כדברי הגאונים והרמב\"ם אף זה אסור דילמא משתלי ואמר פרעתי ואין זה ראיה דילמא לא הי\"ל פנאי עכשיו לכתוב אלא דסהדי חזו השתא וכתבי שטרא במוצאי שבת וליומא אחרינא עכ\"ל ועיין במה שגמגם ע\"ד הריטב\"א ז\"ל הללו מהר\"ש יונה יע\"ש.
סוף דבר לפי דברי הריטב\"א ז\"ל הללו אין ראיה מההיא דרבינא ור\"א ודלא כמהרשד\"ם ז\"ל ומ\"מ דינו של מוהרשד\"ם לדידן דקי\"ל דאף בכת\"י נאמן לומר פרעתי הוא אמת דאף בכת\"י אינו משובח מהאי טעמא דאכתי איכא למיחש לשמא יטעון פרעתי וברור." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין מי שיש בידו משכון של עני שמותר להשכירו מי \n שהיה בידו משכונו של עני אם היה שכרו יתר על פחתו כגון קרדום כו'. כתב הרב ראש יוסף בסי' ע\"ב אות ב' וז\"ל ואם נאבד המרא והפסל ביד השוכר פטור המלוה אפילו שהוא ש\"ש דכיון דהוא ברשות השכירו ודאי שאינו לא בדין שומ' שמסר לשומר ולא בדין אין השוכר רשאי להשכיר יע\"ש וכת' עוד וכן ברשות בעלים יכול להשכיר אפי' כלים שפחתן מרובה ואם הבעלים מוחין בפי' אפילו כלים שפחתן מועט אינו יכול להשכיר שם יע\"ש:
ואני מסתפק במיחה הלוה שלא ישתמש המלוה בכלים שפחתן מועט אפילו בנכייתא ועבר המלוה ונשתמש אי מחייב משום שולח יד בפקדון מי נימא כיון שמיחה בו בפי' הלוה אין כאן מקום לומר משיב אבידה הוא כיון דאין משיבין אבידה בע\"כ או דילמא מצי טעין המלוה אע\"פ שהלוה מיחה כי בטלה דעתו אצל כל אדם ואנא מיהא למצוה אכווני וכעת צריך אצלי תלמוד:", + "הרי \n זה מותר להשכירו. וכתב הטור בריש סימן ע\"ב דדוקא לאחרים יכול להשכירם אבל לא לעצמו וכתב ע\"ז מרן ב\"י דזה מיירי בשלא התנה עמו מתחילה אבל התנה עם הלוה מתחילה שרי והביאו מור\"ם במפה שם בסי' ע\"ב ס\"א וכתב הש\"ך בסק\"ד שכ\"כ הרב ב\"י והד\"מ והב\"ח ז\"ל לפי פי' רש\"י בפרק האומנים דפ\"ב רע\"ב גבי מ\"ש הכא במלוה צריך למשכון קמפלגי אבל ז\"א דרש\"י לא מיירי בשהתנה עמו דא\"כ הוי שוכר והוי ש\"ש לכ\"ע כו' אלא מיירי התם בשלא התנה עמו כו' ומ\"מ ל\"ק לדעת הטור דהתם לא מיירי משו' חשדא כו' ועי\"ל דהטור ס\"ל כפי' ר\"ח ז\"ל וכפ\"ז דינו של הרב צ\"ע עכ\"ל ואין ספק דאשתמיט מיניה דברי הרשב\"א ז\"ל בחי' שם בפרק האומנים הובאו בשיטה מקובצת דקע\"ז סע\"ב דהוקשה לו להרשב\"א על פי' רש\"י כקושית הש\"ך דא\"כ הו\"ל שוכר וחשיב ש\"ש לכ\"ע ותירץ בשם הרב אב ב\"ד והראב\"ד ז\"ל דמיירי בשכלו ימי השכירות ואמר גמרתיו דמשום שוכר ליכא לחיובי מהשתא כי אם משום פרוט' דר\"י יע\"ש וסיים עוד הרשב\"א שם וז\"ל ולדידי ק\"ל תו דהא מדמוקמינן פלוגתייהו במלוה צריך למשכון אלמ' לכלהו מותר להשתמש בו וכאבא שאול דאי לא גזלן הוי וחייב אפילו באונסין ואלו לת\"ק דמתני' אסור להשתמש בו ואתייא מתני' דלא כר\"ע ודלא כר\"א ואפשר דמוקמינן למתני' בדפריש והתנה עם הלוה שישתמש בו כדי שיהא פוחת והולך מן החוב עכ\"ל
הרי שהרשב\"א הכריח הפך דבריו של הש\"ך דמתני' וברייתא דקתני המלוה על המשכון ש\"ש מוקמינן להו בדפריש והתנה עם הלוה שישתמש בו ובשכלו ימי השכירות דאלת\"ה גזלן הוי לכ\"ע וחייב אפילו באונסין ודוק:
ודע דלפי מ\"ש הרב הנמקי בשם ס' הישר והביא מרן ז\"ל בי\"ד סימן קע\"ב בדכ\"ב דלא מהני נכיותא אלא במשכון מקרקעי דומיא דשדה אחוזה אבל במטלטלי לא דסגי פחתייהו וקא כליא קרנא יע\"ש ע\"כ ל\"פ הך סוגיא דפרק האומנין כמו שפירש אותה ר\"ח ז\"ל וכמו שכתבו התוס' אי נמי אפשר לפרש במטלטלי כסף וזהב העשויים להתנאות בהם ולהתקשט דלא כלי קרנא וכן במרא וחצינא דזוטר פחתייהו ודוק. ולענין אם היה המשכון ספרים כתב מור\"ם בספר המפה שם בסימן ע\"ב ס\"א בשם המרדכי וז\"ל ואם למד בספרים שהלוה עליהם מקרי שולח יד כו' וכתבו עליו הסמ\"ע והרב ש\"ך דנ\"מ דמשם ואילך אף אם נאנסו מידו חייב הוא באחריותן וגם אם אומר הממשכן שכך וכך נתקלקלו מחמת לימודו וזה שלמד מתוכו אומר שלא נתקלקלו אינו נאמן בשבועה לפטור נפשו אלא הממשכן נשבע על פחתותו ונוטל כו' יע\"ש:
הנה אם דברי המרדכי ז\"ל באו בדקדוק יפה הקשה החכם מצליח מורינו הי\"ו דכיון דאין כאן טענת מודה מקצת אלא כופר בכל שהרי זה אומר נתקלקלו וזה אומר לא נתקלקלו ואין כאן אלא שבוע' דרבנן איך כתב המרדכי דכשנגדו נשבע ונוטל הא כלל גדול בדין דלא אמרו שכנגדו נשבע ונוטל אלא בשבוע' דאורייתא אבל בשבועה דרבנן נפטר החשוד בלא שבועה כמ\"ש הטור ומרן בסי' פ\"ז סי\"ג ובסי' צ\"ב סי\"א וכעין זה תמה מרן החבי\"ב ז\"ל בה' מוסר סימן שפ\"ח הגב\"י אות י\"ט ד\"ה ורש\"ל כו' עמ\"ש רש\"ל ומוהרשד\"ם בתשו' גבי מוסר דלמ\"ד דינא דגרמי דאורייתא אם הוא חשוד אע\"פ שנתחייב שבועה דרבנן שכנגדו נשבע ונוטל יע\"ש ודברי המרדכי הללו מסייע להו וכעת צריך ישוב:
שוב ראיתי דמה שהקשה החכם הנז' לק\"מ דהכא אפי' אם הוא כופר בכל מ\"מ כיון דמלוה על המשכון יש לו דין שומר שכר או שומר חינם חייב הוא לישבע שבועת השומרין שאחת מהן היא שבועה שלא פשע בה הילכך הכא בנדון המרדכי שזה טוען לו למלוה שפשע בו וטשטש ספרו חייב לישבע מן התורה שלא פשע וכיון שהוא חשוד נשבע שכנגדו והרי זה דומה למ\"ש בש\"ע סי' צ\"ב ס\"ח כיע\"ש ומה שיש לתמוה מדברי המרדכי הללו למ\"ש הש\"ך לקמן בסי' זה ס\"ק קט\"ו וסי' צ\"ב ס\"ק י\"ב דשבועת שומרים ליכא מן התורה בטוען בעל הפקדון טענת בריא עיין להרב דברי אמת בקונט' דל\"ג ע\"ד סד\"ה והנה יע\"ש ואפשר דכיון שהודה המלוה שקרא בו הרי הודה שחייב לו במקצת כיון שנהנה במשכונו וכיון שכן חייב שבועה דאוריית' כדין מודה במקצת ומ\"ה מפכינן השבועה לשכנגדו ועיין בה' שאלה פ\"ו ה\"ד:
עוד כתב מור\"ם במפה שם בסיום דברי המרדכי וז\"ל ויש מחלקין משום דמצוה קעביד וכתב ע\"ז הש\"ך בסק\"ז לא דק הע\"ש במ\"ש דיש מתירין ללמוד בהם משום דמצוה קעביד דליכא מאן דמתיר ללמוד בהם לכתחי' וכדאיתא בש\"ס פ' אלו מציאות דפ\"ט וכן פסקו כל הפוסקים סי' רצ\"ב כו' יע\"ש ולכאורה איכא למידק בדבריו ממ\"ש הוא עצמו בסק\"ו דמהרי\"ל בתשו' סי' ל\"ז והאגודה בפ' אז\"ן ס\"ל דאפי' לכתחילה שרי ללמוד משום מצוה ואמאי לא הקשה עליהם מההיא דפרק אלו מציאות והא ודאי בורכא היא דמהרי\"ל והאגודה לא התירו ללמוד לכתחילה משום מצוה אלא ברשות הבעלים וס\"ל דליכא למיחש לאיסור רבית מיהו בלא רשות הבעלים אף לדידהו איכא איסורא משום איסור גזל דשואל שלא מדעת גזלן הוי והיינו ההיא דפ' אלו מציאות וברור:
כתב הסמ\"ע בס\"ק ו' וז\"ל עיין לקמן בס\"ס רצ\"ב דכתב מור\"ם בהגה במפקיד ספרים דבהפקיד ביד ת\"ח מותר לקרות ולהעתיק ממנו כו' ודוקא כשבא הספר לידו מדעת בעליו אבל לילך לבית חבירו ולקרות מתוך ספרו שלא מדעתו אסור אפי' לת\"ח כו' וכתב הש\"ך בסק\"ח דהכי מוכח בש\"ס פא\"מ שם וכן הוא במרדכי שם מיהו היינו דוקא ספר דיש לחוש שיתקרע אבל טלית ותפילין מותר עכ\"ל: וק\"ט דלפי מ\"ש הוא ז\"ל בסי' רצ\"ב ס\"ק ל\"ה בהבנת לשון המרדכי דפ' המפקיד מבואר דאפי' ספרי' שרי לת\"ח לקרות בו שלא ברשות בעל הספר ואפי' יודע שבעל הספר מקפיד בדבר מטעם אל יבוזו לגנב כי יגנוב וכתב שזה ג\"כ דעת מור\"ם שהתיר להעתיק מספר מושאל אע\"פ דודאי יקפיד בעל הספר שמתקלקל ספרו ומה\"ט כתב דיכולים ב\"ד לכוף לאחד להשאיל ספריו ותמה על הסמ\"ע בזה שדחה דברי הע\"ש יע\"ש:
ואולי דמ\"ש כאן דלילך לבית חברו ולקרות בו שלא מדעתו דאסור אפי' לת\"ח היינו בשאפשר לו להודיעו ולקרות בו ברשותו ע\"י שיפייסנו בדברים דאז ודאי לא שרינן ליה לילך לביתו ולקרות בו שלא ברצונו אבל אם הודיעו ולא הניחו לקרות כרצונו אז יכול לקרות בו בע\"כ מטעמא דאל יבוזו לגנב כי יגנוב ועיין להרב מ\"א בא\"ח סי' י\"ד שהביא דברי הש\"ך בסי' רצ\"ב וכתב דממ\"ש הב\"י שם בשם הפוסקים משמע דהוי שואל שלא מדעת יע\"ש ואין מדברי הפוסקים הנז' ראיה לאסור ללמוד בספר שלא מדעת בעלים אלא למי שאינו ת\"ח אבל הת\"ח אפשר דשרי כמ\"ש הש\"ך בהבנת המרדכי: ולענין הלכה למעשה אם למד בספרים שהלוה עליהם כיון דפלוגתא דרבוות' היא אם מיקרי שולח יד בפקדון אף באונסים או לא יכול המוחזק לומר קים לי ואם תפס המלוה מיד הלוה שיעור חובו אין מוציאין מידו ונשבע שנאנסו וגובה חובו ממה שתפס וכמ\"ש הש\"ך לקמן סק\"ט תוך ד\"ה עוד כתב הרמב\"ן כו' יע\"ש. ואם משכון הספרים שוה יותר מהחוב למ\"ד דמיקרי שולח יד דחייב באונסי' אם תפס הלוה מהמלוה כדי היתרון אין מוציאין מידו. והנכון לעשות פשרה ביניהם כיון דאיכא פלוגת' אי חייב באונסין משום שולח יד או לא ואם נתקלקלו הספרים ויש הפרש ביניהם שהלוה טוען שמחמת לימודו נתקלקלו והמלוה טוען שלא קלקלן כלל למ\"ד דמיקרי שולח יד בפקדון כל שיש עדים שלמד בהם ישבע הלוה שקלקלן ונוטל שיעור הקלקול ואם אין עדים שלמד נאמן המלוה בשבועה שלא קלקל כמ\"ש הסמ\"ע והש\"ך ס\"ק יו\"ד והחבי\"ב הגב\"י אות כ\"ג בשם המרדכי ולפי מ\"ש אנן יד עניי לעיל ד\"ה כתב הסמ\"ע כו' אף כי יש עדים שלמד נאמן המלוה בלא שבועה כיון דאין כאן טענת מודה מקצת לומר שכנגדו נשבע ונוטל ולמ\"ד דלא מיקרי שולח יד בפקדון אפי' איכ' עדים שלמד בהן נשבע המלוה שלא קלקל ופטור ואם גילה דעתו בפי' הלוה שלא ילמוד המלוה בספרים נראה דלכ\"ע אם עבר המלוה ולמד נקרא שולח יד בפקדון וחייב באונסים ואם התנו מתחילה שילמוד בהן המלוה בנכיתא שרי לכ\"ע וכמ\"ש מהרי\"ל והאגודה כמ\"ש הש\"ך ס\"ק יו\"ד ומור\"ם במפה בי\"ד סי' קע\"ב דאין כאן שולח יד בפקדון ומ\"מ אם התנה בפי' ללמוד בלא נכייתא נר' דאסור משום חשש איסור רבית כפי דברי הרשב\"א בתשו' שהביא מרן ב\"י בסי' ע\"ב מחודש י\"א וזה נר' דעת מהרשד\"ם בחלק ח\"מ סי' ע\"ט בפשיטות והרב ראש יוסף בסי' הנז' אות ע\"ב ועיין להש\"ך ס\"ק ק\"מ יע\"ש אעפ\"י שלפי מ\"ש הרב מ\"א בה' מלוה סימן כ\"א בשם תשו' מהר\"ם והש\"ך בשם מהרי\"ל והאגודה אין כאן איסור רבית פשוטה ולא אבק רבית מ\"מ לכתחילה יש לחוש לדברי הרשב\"א בתשו' והרשד\"ם והרב ראש יוסף :
וכ\"ת דכיון דבנכייתא שרי לכ\"ע היכי משכחת לה שיהא חייב משום שולח יד כיון דכשאנו באים לחייבו באונסים מה שטעין אנא בנכיתא למדתי בהם ואעפ\"י שלא התנתי עם הלוה כך היה דעתי הא ל\"ק כלל דכיון דספרים הויא מידי דסגי פחתיהו אין לו רשות להשתמש בהן אפי' בנכיתא אם לא מדעת הלוה דכל שנשתמש בהן שלא ברשות הלוה נקרא שולח יד וחייב באונסים ודוק. ולענין שואל חפץ מחברו ונאנס אם חייב השואל באונסים כשאר דברים השאולים אכתוב לקמן בע\"ה וכן בענין אם נפלה דליקה בעיר ונשרפו יע\"ש:" + ] + ], + [ + [ + "נשך \n ומרבית אחד הוא ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בב' לאוין. ע\"כ. הכי איתא בגמ' בפרק אז\"נ דס\"א ע\"א וכתבו שם התוס' ד\"ה לעבור עליו וא\"ת ולוקמה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין וי\"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן לכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר עכ\"ל עיין למהר\"ח אלפ'אנדארי בס' מוצל מאש ח\"א סימן ך' שתמה על דבריהם דאף בכובש שכר שכיר לא לקי משום דניתק לעשה וכמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ג מה' שכירות ועיין בספר שם אהרן שם וג' תירוצים לפניו הא' להרב הגדול מהר\"י בי רב והב' להחר\"ש אלפ'אנדארי ודרך א' לפניו דכי מוקמינן לקרא גבי שכיר אין כאן לאו הניתק לעשה ולהכי לקי יע\"ש ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים כעת דאכתי ק' דגבי שכר שכיר נמי לא לקי משום דהוי לאו הניתן לתשלומין אע\"ג דליכא לאו הניתק לעש' משו' לאו הניתן לתשלומין תפטר וכנראה מדבריהם דלאו הניתן לתשלומין דפטור ממלקות משום דהוי לא הניתק לעשה הוא וזה לא ידעתי מנין להם דבפ' אלו הן הלוקין די\"ו מבואר דטעם פטור לאו הניתן לתשלומין אינו אלא דכיון דמיחייב בתשלומין לא לקי ומשלם יע\"ש וכדברי התוספות שם באופן שדברי הרבנים הנז' לדידי צ\"ע רב ודוק:
ושוב ראיתי להתוס' במציעא דקט\"ו ע\"א ד\"ה חייב משום ב' כלים דמבואר מדבריהם דלאו שניתן לתשלומין מאי דלא לקי אינו אלא בשניתק לעשה מיהו הרב בש\"מ שם במציעא בדס\"א ע\"א כתב בהפך וכיע\"ש וצ\"ע ועיין להרדב\"ז בתשו' ח\"ב ד\"ל ע\"ד:" + ], + [ + "כדרך \n שאסור להלוות ברבית כך אסור ללות ברבית הא למדת שהמלוה ברבית עובר בששה לאוין. וראיתי להרב בית דוד ז\"ל בסימן קנ\"ט הוקשה לו ע\"ד רבינו ממתני' דס\"פ איז\"ן דלא מני התם כי אם חמשה לאוין דלאו זה דבמרבית לא תתן אכליך לא מני לה התם יע\"ש והנה דברי רבינו הלזו בפירושא איתמר הכי בריש אז\"נ דקאמר תלמודא וכי יש נשך בלא רבית ורבית בלא נשך אלא לעבור עליו בשני לאוין יע\"ש ולעיקר קושיית הרב יש ליישב בשני פנים דתנא מילתא דאתייא בהדיא קתני מילתא דאתייא מדרשא לא קתני כדמשני תלמודא בפרק השואל בפלוגתא דמקרא נדרש לפניו ולפ\"פ יע\"ש א\"נ תנא דמתני' כייל לן במאי דקתני ועובר משום לא תתן והכונה בלאוי לא תתן דתנא לאו מניינא נקט וזה ברור ונכון כנ\"ל ודע דמדברי רבינו אלו דמני לאו דלא תשיך לאחיך אזהרה על הלוה כלומר לא תנשך לאחיך ק\"ל טובא עמ\"ש מרן ז\"ל לקמן בפ\"ה במ\"ש רבינו דמ\"ע להשיך לגוי וז\"ל וק\"ל ע\"ד רבינו שתשיך משמעותו שתלוה מהגוי ברבית דה\"ק תנוח אותו שישוך אותך וזה ודאי אינו מצוה ולפי דברי רבינו כך היה לו לכתוב לנכרי תישוך דמשמע תלוה אותו ממנו כדי שתשתכר אתה בנטילתך ממנו רבית עכ\"ל. והכונת בדברי מרן הוא דבמילת תשיך אף דאיכא לפרש בו תשיך ממנו כמו תשוך מ\"מ משמעות הכתוב יותר הוא שהוא פועל יוצא שתהיה גורם שישיכו אחרים לך שתניח אותו שיהיה הוא נושך בך ומצינו כיוצא בו בפסוק אם אני המוליד כו' וכיון שכן איך יתכן שהכתוב בא להזהיר את ישראל שיהיה הוא נושך לנכרי במילת תשיך שמשמעותא הוא שיהיה הוא נושך בך אמנם אם נאמר שאינו מ\"ע להשיך אלא רשות נקט קרא תשיך דכיון שאינו אלא רשות לא קפיד דומיא דלאחיך לא תשיך זה נראה בכונת דבריו כי היכי דלא תקשי מסוגיית הגמ' דקאמר מאי לאו תישוך ועיין בש\"מ שם יע\"ש ודוק האמנם דבריו ז\"ל תמוהים דאדרבא פשטיה דקר' הוא שתשוך לגוי ברבי' מדהוצרך רבינו בפרקין לומר דלאו דלאחיך לא תשיך למדהו מפי השמועה דקאי על הלוה כלומר לא תנשך לו ואם כדברי מרן ז\"ל פשטיה דקרא ולמה הוצרך רבינו ללמוד דבר זה מפי השמועה וצ\"ע:" + ] + ], + [ + [ + "הגוי \n והגר כו' מלוין ולוין אותם בריבית כו'. הנה הרש\"ך בי\"ד סי' קנ\"ט סק\"ו הביא משם מהראנ\"ח סי' קי\"ג דקראים דינם כמומר ומות' להלוותם בריבית יע\"ש והרב בסי' מ\"ו בענין אנוסי פורטוגאל כתב דכיון שנולד בגיות אף שהיה לו לצאת ולא יצא הו\"ל כתינוק שנשבה לבין הגוים יע\"ש וא\"כ קשה דמאי שנא זה מזה. וי\"ל דשניא היא שהרי אף הרב ז\"ל בסי' מ\"ו הסכים לומר שאין לאותו אנוס צד ירושה יען הוא אדוק בע\"ז ולא עמד כמנהג אנוסים אבל הוסיף על חטאתו פשע והשוה דינו למשומד יע\"ש וא\"כ הקראים הללו שהם אדוקים באמונתם ואדרבא מקנתרין בדברי חז\"ל וכל יומא ויומא תשובתם בצידם ואינן חוזרים בם מה יתן ומה יוסיף טענה זו שנולד בגיות דכיון דפקרי טפי שוו למשומד וכמ\"ש הרב באותו אנוס אך במ\"ש הרב אף שהיה לו לצאת ולא יצא מ\"מ הו\"ל כתינוק שנשבה כו' ק' ממ\"ש מרן בסי' קנ\"ט דכל מי שיש בידו לברוח ואינו בורח מומר להכעיס קרינן ליה וכאילו הוא עצמו נעשה מומר יע\"ש וקו' זו נשאלתי מהרב חשק שלמה נר\"ו. וכה היתה תשובתי אליו נ\"ל דלא דמו אהדדי שאף הרב אזיל ומודה שאם בכל יום ויום מצי להציל ממות נפשו ואינו בורח ודאי דאין לך מומר גדול מזה אבל בההוא עובדא דאתא לקמיה דהרב הכי הוה עובדא שהיה יכול לברוח כשיצא אביו ולא יצא ומש\"ה צידד הרב ז\"ל לומר דעדיין הו\"ל כתינוק שנשבה כיון שנוהג עתה כמנהג האנוסים ואינו עובד אלא מיראה אבל מרן לא אמרה אלא במומר בין האומות דכל שעתא ושעתא יכול לברוח ולילך למקום שאין מכירין אותו ואינו בורח. אבל אה\"נ שאם פעם אחד היה יכול לצאת ולא יצא לא בשביל זה ישוה דינו למומר דאפשר דהדר ביה דאם ימצא עתה עת לברוח יברח ויצא ומצאתי כדמות ראיה לזה ממ\"ש מרן בח\"מ סי' תכ\"ה וז\"ל וי\"ל ברועה בהמה דקה הרי אוכלין נבילות לתיאבון שחמדת הממון גורם להם לרעות בהמותיהן בשדות אחרים: וי\"ל דשאני רועים שכל היום תמיד עוברים עבירה: משא\"כ באוכל נבילות לתיאבון שאינו אוכל אלא בשעת אחת עכ\"ל: דון מינה בנ\"ד דפשיטא כיון שחזר בו ממה דהוה עבר ואינו עובר אלא מיראה דאין לו דין משומד ואי מצד הסברא נראה ודאי הכי והכי דייקי דברי מרן שכתב כל מי שיש בידו לברוח ואינו בורח ולא כתב כל מי שהיה בידו לברוח וברור. ובשולחי הדברים אלו אליו השיב לי וז\"ל מ\"ש כת\"ר עוד דמהראנ\"ח מיירי בהיה יכול לצאת ומרן איירי דכל שעתא ושעתא כו' ולמד כן ממ\"ש מרן בח\"מ כו' לע\"ד לא דמי דדבר זה לא ניתן ליאמר לע\"ד בדברי מרן בי\"ד סי' קנ\"ט דשם ודאי אפי' בפעם אחת שבא לידו לברוח ולהמלט ולא יצא מומר להכעיס קרינן ליה דשם אין לו התנצלות שיצא מן הכלל ע\"י אונס ואף שהיה לו ליהרג ולא יעבור מ\"מ כיון שעבר באונס אין לו דין מומר להכעיס מעתה באות' שעה שבא לידו לברוח ולא ברח נעשה מומר להכעיס : ועיין בת\"הד סי' שנ\"ט במ\"ש דמדינא יש לקנוס כל המשומדים מיד כשעומדים ברשעתם אפילו שעה אחת ולא חזרו מיד בדת האמת הואיל ואינו דואג שימות יע\"ש: דון מינה ואוקי באתרין דכיון שבא לידו לברוח ולא ברח באותה שעה נעשה מומר להכעיס דהיה לו לידאג שמא ימות ואם איתא למ\"ש כת\"ר הי\"ל למוהראנ\"ח ז\"ל לומר דאעפ\"י שהיה אפשר לו לצאת מ\"מ כיון דהשתא מיהא א\"י לצאת כו' אלא מוכרח שאין לחלק בכך. ומהראנ\"ח מודה במומר ע\"י אונס דאם היה יכול לצאת ולא יצא דבאותה שעה נעשה מומר להכעיס וכדברי מרן והדרא קושיא לדוכתא א\"ד הרב הנז':
והנה מ\"ש דלא דמי דהתם אין לו התנצלות אלא שעבד באונס וכשבא לידו לברוח ולא ברח מומר להכעיס קרינן ליה והביא ראיה מדברי הת\"ה דסי' שמ\"ט כו' דברים אלו אין בהם ממש דמי זה לא יאמר שמה שלא ברח שחשב בדעתו אולי ישיגוהו בפרשת דרכים ונפשו לשאול יגיע דקחזינן שאינו הולך בדרכי הגוים בתועבותם כי אם בהצנע לכת בדת האמת אמאי נחזיק אותו לרשע ודיינינן ליה כמשומד להכעיס כיון שאם ימצא אותו עת לברוח יצא אלא שאם כל שעתא ושעתא יכול להציל ממות נפשו מחזיקינן אותו לרשע כיון שאינו בורח ועובר בכל שעה ורגע על ד\"ת אף שהוא אנוס בא מעיקרא : אמנם בעבור פעם אחת ודאי שאין לנו לדונו כמשומד להכעיס וכדאמרן ותו שאף לפי דבריו דבפעם אחת נעשה מומר להכעיס מ\"מ כיון דהדר ביה מרשעותו וחושב בדעתו מתי תבא לידי ואקיימנה אמאי נשוה דינו למשומד להכעיס הן עתה אלא ודאי כדאמרן כנ\"ל ברור ומדברי הרשב\"א נמי אין ראיה דהתם נמי מיירי ביכול לצאת כל שעה ושעה ואינו חוזר בו מיד וזה ברור :
ומ\"ש עוד דמהראנ\"ח לא כתב אלא דהו\"ל כתינוק שנשבה ואם כדברינו הי\"ל לומר כיון שנוהג עתה כמנהג האנוסים כו' לא מצאתי מקום לדברים אלו והיא היא כונת הרב דעדיין הו\"ל כתינוק שנשבה ולא יצא מדינו החוצה וכדאמרן ודין האנוסים כדין תינוק שנשבה לבין הגוים ובדין תינוק שנשבה אם הודיעוהו את חוקי האלהים ואת תורותיו ומצא פתח פתוח לצאת ולא יצא הו\"ל כמומר גמור ואם היה לו מקום לצאת בלי הודעת חוקי האלהים ודאי דאין דינו כמומר כיון שנשבה ואינו יודע מטוב ועד רע ועדיין הוי דינו כדין תינוק שנשבה וזהו שכתב הרב כיון שהוא אנוס ולא ידע מטוב ועד רע לא בשביל זה שמצא מקום לברוח יהיה כמומר דעדיין הוה דינו כדין תינוק שנשבה והרב הנז' כתב וז\"ל ונראה דמה שמסתפק שם הוא כיון שהיה מאנוסי פורטוגאל דהוא עצמו לא נעשה מומר אלא הוא בא מזרע אנוסים וא\"כ יש לדון בו דין תינוק שנשבה דמעולם לא הכיר רבונו ולא ידע בתורת משה לידע ולהבחין בין עובד לה' למי שעבודתו נכריה ומעתה אע\"פ שהיה יכול לצאת ולא יצא הוא מפני שאינו מכיר רבונו. אבל מי שנעשה מומר ע\"י אונס וכבר הכיר רבונו בפעם ראשונה שבא לידו לצאת ולא יצא הו\"ל מומר להכעיס וזהו שדקדק הרב וכתב הו\"ל כתינוק שנשבה ודוק ואף כי דבר זה בפירושא איתמר כאשר יראה הרואה בדברי הפוסקים ז\"ל הלא בספרתם מ\"מ מוהראנ\"ח ז\"ל מסתפק בדבר ועיין בכנ\"הג ח\"מ סימן רפ\"ג עכ\"ל הרב המשיב. והנה כל דבריו אלו שכתב דאנוסי פורטוגאל דינם כתינוק שנשבה זה פשוט בעיני כוותיה ומטעמיה אך מה שרצה לחלק בין אנוסי פורטוגאל למומר שכבר הכיר רבונו לא נהירא לע\"ד וכמ\"ש לעיל ודינו של מהראנ\"ח לאו דוקא באנוסי פורטוגאל איתמר וה\"ה והוא הטעם במומר אם אינו חוזר לסורו וכעת צריך אני להתלמד ממקום אחר ואיה\"ב אשוב אשנה פרק זה:
ונשאלתי עוד מהרב הנז' מ\"ש הרב כנ\"הג בסימן קל\"ט הג\"הט אות ג' בשם רש\"ל מ\"ש הדרישה דמומר אסור להלוותו ברבית ואלו הרב ז\"ל גופיה שם באות ט\"ו כתב משם הדרישה מ\"ש רש\"ל דצדוקי דינן כמומר ומותר להלוותם ברבית משמע דמומר מותר להלוותם א\"ד:
ואנכי הרואה עיינתי בדברי הדרישה ולא מצאתי שכתב כן משם רש\"ל דמומר אסור להלוותו זולת שעמ\"ש הטור מומר מותר להלוותו ברבית כתב ע\"ז משם רש\"ל ולפ\"ז ה\"ה לצדוקי לכופרים בתורת ה' הוי כפירת עיקר עכ\"ל. ואולי דקדק הרב מדבריו אלו שכתב משם רש\"ל ולפ\"ז ה\"ה לצדוקי כו' שאין דעת רש\"ל שוה לדינו של הטור דמומר מותר להלותו אלא שלפי דבריו נראה שה\"ה לצדוקי אמנם אין דעתו מסכי' במומר וכ\"ש בקראים ודוק בזה בדברי הרב כנ\"הג והבן ועיין עוד במ\"ש הרב כנ\"הג באות ז' שרצה להליץ בעד הדרישה במה שהק' עליו הט\"ז ועיין במ\"ש הרב מ\"ל בה' מו\"ל פ\"ד ה\"ב על הפ\"מ ודוק:
כתב הטור בריש ה' רבית דמותר להלוות לגוי ברבית דכתיב וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דנחיה ונכרי אין אנו מצווין לחיותו עכ\"ל. ותמה עליו הרב מ\"ל בפרקין דא\"כ אמאי לא פריך רבא לר\"ן דקאמר דאפילו רבית דגוי אסיר מהאי קרא דוחי אחיך וכמ\"ש הטור וניחא ליה להרב ז\"ל לומר דרבא אית ליה לדר\"י דאמר ר\"ק אינה יוצאה בדיינים ואצטריך קרא דוחי אחיך לשנים שהיו מהלכים בדרך וכדדריש ליה ר\"י התם וכ\"כ התוס' שם דרב אית ליה הא דר\"י יע\"ש. וק\"ל טובא בדבריהם מהא דאפליגו אביי ורבא בתמורה ד\"ו בכ\"מ דאמ\"ר ל\"ת אי מהני או לא וקאמר התם תלמודא דרבא דאמר ל\"מ אית ליה דר\"ק אינה יוצאה בדיינים יע\"ש וכן ראיתי בשיטת הרב באותה סוגיא שהכריח הפך דבריהם מהא דאמרינן לקמן האי מאי דמסיק ארבעה זוזי דרביתא כו' דכי מפקינן מיניה גלימא מפקינן מיניה כו' יע\"ש ולעיקר קו' הרב יש ליישב ע\"פ דבריו דרבא ספוקי מספ\"ל בדרב נחמן אי ס\"ל כרב או כר\"י ומשום הכי לא הוקשה לו מהאי קרא דאפשר דס\"ל כר\"י דאצטריך קרא לב' שהיו מהלכים בדרך:" + ] + ], + [ + [], + [ + "שורש דין מלוה על המשכון דאסור להשתמש בו המלוה \n את חבירו כו' ולא ידור בחצרו חינם כו'. הנה מרן בש\"ע ח\"מ סי' ע\"ב ס\"א כתב וז\"ל המלוה על המשכון צריך ליזהר שלא ישתמש בו מפני שהוא כמו רבית עיין במ\"ש הסמ\"ע שם דלפי מ\"ש הטור בי\"ד סי' קס\"ו בשם הרמב\"ן גבי חצר דלא קיימא לאגרא דאפי' לצאת ידי שמים א\"צ לתת לו כ\"ש הכא דאחריות הלואתו עליו דשרי טפי וכתב עוד דבחלוק זה דבאחריותו עליו לאין אחריותו עליו יתישבו דברי הרא\"ש אהדדי ממ\"ש הטור בשמו בי\"ד ס\"ס קס\"ו גבי חצר דלא קאי לאגרא דאם הלוהו ודר בחצרו מנכינן ליה שכרו מחוביה למ\"ש הטור בשמו בסי' קע\"ב איפכא גבי משכנתא ע\"כ ת\"ד ועיין במ\"ש הפרישה בי\"ד סי' קע\"ב אות ו' והש\"ך שם כתב וז\"ל ונראה דלדעת הרמב\"ם שהביא הטור שם בסי' קס\"ו ואפי' הוא חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר צריך לתת לו שכר לצאת י\"ש ה\"ה הכא ע\"כ ועיין להרב בעל מח\"א ה' מלוה סי' כ\"א דצ\"א ע\"ד מ\"ש על דברי הסמ\"ע יע\"ש:
והנה זה שכתב הש\"ך דלדעת רבינו צריך לתת לו שכר לצאת י\"ש כן מבואר בדברי מרן ב\"י בי\"ד סי' קס\"ו עמ\"ש הטור שם בשם רבינו הלוהו ודר בחצרו ואפי' בחצר דלא קיימא לאגרא הוי אבק רבית וכת' עליו מרן כלומר וצריך להחזיר בבא לצאת י\"ש ע\"כ ומבואר עוד בדברי מרן שם ד\"ה ומ\"מ אם אמר לו הלוני ודר בחצרי דכל דהוי אבק רבית אף לדעת הרמב\"ן והרשב\"א חייב להחזיר בבא לצאת י\"ש אלא דבהלוהו ודר בחצרו דוקא ס\"ל דאפי' בבא לצאת י\"ש פטור משום דס\"ל דלא הוי אבק רבית אלא מיחזי כרבית וכ\"כ עוד שם על מ\"ש הנמקי בשם הריטב\"א והרמב\"ן דהלוהו ודר שוה להלוני כו' יע\"ש גם בסי' קס\"א על מ\"ש הטור כלל דרביתא כו' כתב ג\"כ בשם הנ\"י דאבק ריבית בבא לצאת י\"ש חייב להחזי' וסיים הוא שכ\"נ מדברי הרא\"ש והרמב\"ם שהזכיר רבינו בסי' קס\"ו ושכ\"כ הר\"ן אלא שכתב בשם יש אומרים דאפי' בבא לצאת י\"ש אינו חייב להחזיר והרשב\"א כתב בתשו' דרבית מאוחרת אינו ניתן לחזרה ואפי' בבא לצאת י\"ש וכן משמע עוד מתשו' אחרת דרבית מאוחרת קיל מאבק רבית עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דדעת הני רבוותא רבינו והרמב\"ן והרא\"ש והרשב\"א והנ\"י והר\"ן כולהו ס\"ל דאבק רבית בבא לצאת י\"ש חייב להחזיר ועיין להרב בעל מ\"א ה' מלוה סי' ט\"ו שהעלה כן לענין הל' יע\"ש:
ואני אומר מילתא דפשיטא ליה למר לדידי מספקא טובא שהרי התוס' בפ' אז\"ן דס\"ב ע\"א ד\"ה תנאי ובפ' הגוזל קמא דצ\"ד ע\"ב ד\"ה אי עשה תשובה וד\"ה לצאת י\"ש הכריחו דאבק רבית אפי' בבא לצאת י\"ש פטור ודחו סברת ריב\"ם דס\"ל דחייב יע\"ש והר\"ן ז\"ל הובאו דבריו בש\"מ על בבא מציעא דק\"מ ע\"ג הביא שתי הסברות ולא הכריח ושם ע\"ד הביא עוד סיום דברי הר\"ן ומבואר מדבריו שנטה דעתו יותר לסברת התו' דס\"ל דאפי' בבא לצאת י\"ש אינו חייב להחזיר וזה הפך מ\"ש הנ\"י בשמו פ' אז\"ן עלה דמ\"ש הרי\"ף גבי רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין כו' וכבר עמד בזה הרב כהונת עולם בביאורו לה' רבית סימן קס\"א ד\"ז ע\"א שגם הרב הנמקי עצמו בפ' אז\"ן עלה דאכל זוזי לא מפקי' מיניה העיד בשם הר\"ן שהכריח מההיא דאבק רבית אפי' בבא לצאת י\"ש אינו חייב להחזיר וכ\"כ בש\"מ דקנ\"א רע\"ב יע\"ש וכבר עמדו מתמיה על הרב הנמק\"י במה שסותר עדותו בזה הרב דרכי משה בסי' קס\"א ומהר\"ם מטיקטין בחי' אנשי שם אשר סביב ההלכות והמש\"ל דמ\"ו ע\"ד והרמ\"א והרב כהונת עולם ואיך שיהיה הנה מבואר דדעת הר\"ן דאפי' בבא לצאת י\"ש אינו חייב להחזיר הפך מ\"ש הרב\"י בשמו גם הרמב\"ן לפי מה שדקדק הרב ב\"י מדבריו שכתב הטור בשמו בסי' קס\"ו משמע דס\"ל דחייב להחזיר בבא לצאת י\"ש הנה כבר כתב בסי' קס\"א שתלמידי הרשב\"א העידו על שמו להיפך דס\"ל דפטור וכן מבואר עוד ממ\"ש הנמ\"קי בשם הר\"ן גבי ההיא דאכל שעור זוזי דזה ג\"כ דעת הרמב\"ן לפי מה שדקדק הר\"ן מההיא וכי היכי דאי תפס לא מפקינן מיניה הכי נמי בבא לצאת י\"ש אינו חייב להחזיר וא\"כ הרמב\"ן דס\"ל דאי תפס לא מפקינן מיניה ע\"כ לומר דס\"ל דבבא לצאת י\"ש נמי אינו חייב להחזיר איברא דלפי מ\"ש הרא\"ש דאין זה תלוי בזה כמ\"ש הר\"ב מח\"א בשמו אין הכרח בזה בדעת הרמב\"ן ז\"ל מ\"מ לדעת הר\"ן דתלוי זה בזה עכ\"ל דס\"ל להרמב\"ן כן. ואין ספק שזה דעת תלמידי הרשב\"א שהעידו בשם הרמב\"ן דס\"ל דאפי' בבא לצאת י\"ש אינו חייב להחזיר :
ומה שדקדק מרן מדברי הרמב\"ן שהביא הטור בסי' קס\"ו גבי הלוהו ודר בחצרו שכתב דאפי' א\"ר אינו דס\"ל דאי הוי אבק רבית חייב להחזיר אין זה כ\"כ הכרח לע\"ד דמאחר שמחלוקת זה הוא קדום בין רבותינו בעלי התוס' דלדעת ריב\"ם בבא לצאת י\"ש חייב להחזיר אעפ\"י שהתוס' לא ס\"ל הכי וזה ג\"כ דעת הרמב\"ן כמו שהעידו בשמו תלמידי הרשב\"א אעפ\"י כן בההיא דהלוהו ודר בחצרו כתב דאפי' אבק רבית אינו לומר דאפי' לדעת ריב\"ם דס\"ל דבבא לצאת י\"ש חייב הכא שאינו אבק רבית אזיל ומודה דאפי' בבא לצאת י\"ש פטור וא\"נ כתב כן לומר דאפי' לדעת ר' אפרים שהביא הטור שם לקמיה דכל כה\"ג מנכינן ליה מחוביה ולא חשיב סלוקי בלא זוזי אלא במשכן שדהו דוקא דההוא שדה אוזפי אפ\"ה בחצר דלא קימ' לאגרא לא מנכינן ליה משום דלא הוי א\"ר גם הרשב\"א אעפ\"י דלפי מה שדקדק מרן מדבריו בתשו' משמע דס\"ל דגבי א\"ר בבא לצאת י\"ש חייב להחזיר וכן מ\"ש עוד מדבריו שהביא ה\"ה בדין שלפנינו והן הן דברי הטור שכתב בסימן קס\"ו בשם הרמב\"ן גבי ההיא דהלוהו ודר בחצרו מ\"מ מדברי הרשב\"א בחי' פ' מרובה שהביא מרן בסי' קס\"ו שכתב בהדיא דא\"ר אפי' בבא לצאת י\"ש אין אומרים לו שחייב להחזיר מבואר איפכא ומה שיש לתמוה על מרן שדקדק מדבריו הללו איפכא כבר עמד בזה מהר\"א ששון בתשובה סי' רכ\"ו והביא דברי המש\"ל דמ\"ו ע\"ד וכתב דיש כאן חיסור לשון בדברי מרן יע\"ש:
ולע\"ד הא גרמא ליה שלא ראה דברי הרשב\"א בחי' בפ' מרובה והן עתה שנדפס מחדש ש\"מ לבבא קמא ראיתי דברי הרשב\"א הובאו שם דק\"ל ע\"ג כ\"כ על מה שדקדק מאותה שמועה דמודה בקנס פטור ואפי' לצאת י\"ש אינו חייב וסיים דה\"ה נמי לא\"ר דאינה יוצאה בדיינין והכי נמי בבא לצאת י\"ש אין אומרים לו להחזיר והביא ראיה מההיא דר\"י בר חמא בפ' אז\"ן ככל מ\"ש מרן ב\"י וא\"כ אין מקום לתלות הדבר בחיסור לשון במ\"ש המש\"ל דליתא אם לא שנאמר דמרן משמע ליה דא\"ר שכתב הרשב\"א לאו דוקא אלא כונתו לומר מילתא דמחזי כרבית דהא הראיה שהביא מההיא דר\"י בר חמא הוי הכי דהיינו דר בחצר חברו דלפי מ\"ש ה\"ה בדין שלפנינו והנמקי דפ' איזהו נשך בשם הרמב\"ן והרשב\"א הלוהו ודר בחצרו אפי' א\"ר אינו אלא מחזי כרבית וא\"כ עכ\"ל דמ\"ש הרשב\"א א\"ר לאו דוקא וכעין זה כתב הרב בעל בני חיי בסי' קס\"ו יע\"ש:
ומ\"מ פשט דברי הרשב\"א משמע דבכל א\"ר קאמר דומיא דמודה בקנס וכן העיד על שמו הריב\"ש בסי' שצ\"ג כמ\"ש המש\"ל שם ואם כנים הדברים שדעת הרשב\"א שאפי' בבא לצאת י\"ש אינו חייב להחזיר וכדמשמע מפשט דבריו שבפ' מרובה וכמו שהעיד הריב\"ש על שמו מה שהכריח מרן ממ\"ש בתשו' דרבית מאוחרת לא ניתן לחזרה אפי' בבא לצאת י\"ש דמשמע דוקא רבית מאוחרת דקיל מא\"ר הוא דלא ניתן לחזרה אבל שאר א\"ר ניתן לחזרה בבא לצאת י\"ש אפשר לדחות דאדרבא לחי' נקט רבית מאוחרת דאינו חמור כ\"כ כשאר א\"ר והוה ס\"ד לומר דכל כה\"ג לא אמרי' איסורא דעבד עבד ולא נתקן בחזרה כדאמרי' גבי א\"ר ורבית קצוצה לדעת ר\"י דלמיתה ניתן ולא להשבון קמ\"ל דאפ\"ה לא ניתן לחזרה כנלע\"ד :
גם ממ\"ש גבי ההיא דהלוהו ודר בחצרו דאפי' א\"ר אינו כמ\"ש לדעת הרמב\"ן מצאתי בשי' מקובצת דק\"ס ע\"ג שכתב בשם הריטב\"א דא\"ר בדבר מסויים דוקא חייב להחזיר בבא לצאת י\"ש כי היכי דס\"ל לר\"י בר\"ק יע\"ש מבואר יוצא מדבריו דא\"ר שאינו בדבר מסויים אפי' בבא לצאת י\"ש אינו חייב להחזיר ומדלא כתב סברת הרמב\"ן והרשב\"א בזה כדרכו היכא דפליגי על סברתו משמע דזה מוסכם ופשוט הוא סוף דבר דמלבד שהתוס' והריטב\"א כתבו בהדיא דא\"ר אפי' בבא לצאת י\"ש אינו חייב להחזיר גם הרמב\"ן והרשב\"א מצינו שהעידו על שמם הכי וא\"כ לענין הלכה אני מסתפק טובא היכי לידיינו דייני בבא להימלך בב\"ד אם צריך להחזיר א\"ר שלקח מהמלוה ותלוייהו תשו' בהכי או לא ואפשר שאם נסמוך על סברת האומרים להחזיר בבא לצאת י\"ש ותלויה תשובתו בחזרה כיון דאיכא סברת האומרים דאינו חייב להחזיר אפי' בבא לצאת י\"ש דאיסורא דעבד עבד ואין תשו' תלויה בחזרה א\"כ המקבל הא\"ר נכנס בספק גזל וכעת צריך להתישב בזה:
ולענין אם תפס הלוה א\"ר משל מלוה אי מפקינן מיניה או לא העלה הרב מח\"א דלכ\"ע מפקינן מיניה כל שאין המלוה רוצה לצאת י\"ש וראיתי לו ז\"ל שהקשה בדברי הרא\"ש שדברים סותרים ממ\"ש גבי הלוהו ודר בחצרו דמינכינן ליה לחוביה דמ\"ש דא\"ר אי תפס לא מפקינן מיניה וזה היפך מ\"ש על דברי הראב\"ד דאפי' אי תפס מפקינן מיניה ותי' בשם הרב בעל גד\"ת דדעת הרא\"ש לחלק בין היכא שתפס הלוה אחר שכבר אכל המלוה הרבית או היכא שנתנו הלוה בעצמו ואין בידו כלום משל מלוה לומר שסמך הלוה על מה שיש בידו מהמלו' להיכא שיש בידו כלום משל מלוה דאז איכא למימר דסמך על מה שבידו יע\"ש וכתב עליו שאין דברים אלו מיושבים על זו דא\"כ מאי קאמר ליה רב אשי לרבא בפ' אז\"ן דס\"ז ע\"א השתא דאמרת אכל טפי לא מפקי' מניה אכל שעור זוזי נמי לא מפקינן מיניה כו' ולפי דברי הרב גד\"ת נימא ליה דשאני אכל טפי דכיון דלא נשאר לו משל מלוה כלום הא ודאי גמר ומחל ליה משא\"כ בשאכל שעור זוזי שסמך על מה שיש בידו מהחוב ולא גמר ומחל לו יע\"ש:
ואחרי המחילה הראויה לא ידענא מאי ק\"ק ליה מהתם דהיא גופה קאמ' ליה ר\"א לרבא דכיון דהמלוה מוחזק בשדה מדעת הלוה כי אכל שיעור זוזי נמי ליכא למימר דלא גמר ומחל וכיון דלא מצי לסלוקי ליה מהשדה בלא זוזי כל כמה דלא יהיב ליה א\"כ ע\"כ דגמר ומחל ליה דומיא דאכל טפי דמאי אהני ליה ללוה מה שהוא מוחזק בשיעור החוב כיון דהמלוה נמי מוחזק בשדה מדעת הלוה ולא מצי לסלוקי ליה בלא זוזי ודוק:
עוד ראיתי להרב הנז' שם שהוקשה לו מ\"ש הרא\"ש בפ' השוכר את הפו' דצ\"א ע\"ב גבי בעיא דעושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר דסלקא בש\"ס בתיק\"ו וכתב הרא\"ש והביא דבריו הטור בסי' של\"ז דלכתחילה אין הפועל אוכל בגפן אחר ואם עבר ואכל לא מפקינן מיניה ולא מנכינן ליה מחוביה כדאמרינן גבי משכנתא סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא יע\"ש. ולפי מ\"ש הרא\"ש גבי הלוהו ודר בחצירו מנכינן ליה מחוביה וכמ\"ש ר' אפרים ז\"ל ולא דמי למשכנתא דאההוא בית' אוזפיה א\"כ הכי נמי גבי פועל דדמי להלוהו ודר בחצירו דלאו אההוא ביתא אוזפיה למה לא מנכינן ליה מחוביה ולא זכינו לתי' בזה יע\"ש:
ולע\"ד אפשר לומר דגבי שכירות פועל כיון דלפום מאי דמספקא לן אי עושה בגפן זה אוכל בגפן אחר איכא איסור עשה על בעל הבית מלמנוע לשכיר מלאכול אע\"ג דשכיר גופיה משום ספקא דילמא אין כאן עשה לא מצי אכיל בגפן אחר משו' ספק גזל מ\"מ כי עבר השכיר ואכל אין בע\"ה יכול לעשות מעשה בשעת אכילתו ולמונעו דילמא קא עבר אאיסור עשה דכי תבא בכרם רעך כו' הילכך כיון דבשעת אכילת הפועל אין בע\"ה יכול למונעו דמי שכירות פועל למשכנתא דמשום טעמא דלא מצי הלוה לסלוקי למלוה מההוא ביתא תוך זמנו כי אכל שיעור זוזי לא מנכינן ליה מחוביה דסלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא הכי נמי גבי שכירות פועל כיון דכי עבר פועל ואכל מגפן אחר לא מצי בע\"ה למונעו מספק איסור עשה מהאי טעמא נמי לא מנכינן ליה מחוביה כן נלע\"ד. ומה שיש לדקדק בדברי הרא\"ש הללו דפרק הפועלים אמאי לא תלי טעמא דלא מנכינן ליה מחוביה ולא מפקינן מיניה משום דהוה ליה בע\"ה בריא בחיובא וספק בחזרה יתיישב שפיר על פי מ\"ש הרב מש\"ל בריש פ\"ד מה' שאלה ופקדון ועיין למהרימ\"ט בח\"א סי' ק\"ל:
ובכן לענין הלכה למעשה אע\"פ שהר' מ\"א ז\"ל העלה דא\"ר אי תפס לוה משל מלוה לא מפקינן מיניה ונראה דזה דעת הרב מש\"ל בהלכו' מלוה דמ\"ז ע\"ג דאע\"ג דלדעת הראב\"ד והרא\"ה בספר החינוך מהניא תפיסתו של לוה מ\"מ כיון דפליגי רבוותא עליה ותלוי פלוגתייהו בעיקר התפיסה אי מהני או לא כל כה\"ג לא מצי הלוה טעין ק\"ל דמהני תפיסתי אלא כל כה\"ג אזלינן בתר רובא דרבוותא וכמ\"ש מרן החבי\"ב בכללי הקים לי סימן כ\"ה ואולם ראיתי להרבנים אחרונים הרב בעל כהונת עולם בה' רבית סימן קס\"א ד\"ז ע\"ג העלה דאף בכה\"ג דפליגי בעיקר התפיסה יפה כח התופס במטלטלים לומר קי\"ל כמאן דאמר שתפיסתי תפיסה ולזה הסכים הרב דבר משה סוף ח\"ג דמ\"ז ע\"ד ועין בספר חשק שלמה בכללי הק\"ל אות ל\"ז ואות ע\"א יע\"ש הילכך בנדון דידן נמי מי שעבר ונשתמש במשכון דלא קאי לאגרא כיון דלדעת הרמב\"ם והסמ\"ג וא\"א חשיב אבק רבית אם תפס הלוה מהמלוה שיעור שכירותו מצי טעין הלוה קים לי כהרמב\"ם ודעמיה דחשיב זה א\"ר וקים לי כהראב\"ד והרא\"ה דא\"ר אי תפס הלוה לא מפקינן מיניה וכ\"ש אם נשתמש במשכון דקאי לאגרא דהוי א\"ר לכ\"ע ועיין להרב מ\"א ה' מלוה סי' כ\"א דצ\"א ע\"ד שכתב דבמשכון של מטלטלין שאחר שמשכנו נשתמש בו המלוה אין לחלק בו בין קאי לאגרא ללא קאי לאגרא דלעול' חשיב לא קאי לאגרא כיון שהוא ממושכן ביד המלוה יע\"ש:
ונלע\"ד דה\"ה נמי דמצי לנכות הלוה למלוה מחובו שיעור שכירות המשכון דמשכון של מטלטלין שאינו ממשכנו לאכול מפירותיו כמשכון קרקע לפירות ואינו ממשכנו אלא להיות בטוח מחובו כי נשתמש בו הו\"ל כהלוהו ודר בחצירו דלר' אפרים והרז\"ה והרא\"ש והטור מנכינן ליה מחוביה כנלע\"ד לכאורה אמנם לפי מ\"ש לעיל לישב דברי הגד\"ת למה שהקשה עליו הרב מח\"א ז\"ל נראה דה\"נ כיון דאין הלוה מצי לסלוקי למלוה בלא זוזי גמר ומחל לו השכירות ואם ידע שנשתמש במשכונו ולא מיחה בו בכל כה\"ג נמי אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. וכתב הרב ראש יוסף סימן ע\"ב אות ח\"י דאסור להשתמש במשכון אפילו שהוא מכוין להצילו מהרקבון ומפני זה כתבו הטור ומרן לשון שהוא כמו רבית ולא כתבו שהוא א\"ר לומר דאפילו משתמש כה\"ג אסור דהרואה אומר דלצורכו משתמש בו ואע\"פ שיש לדחות ראייתו מלשו' כמו רבית דנקטי הטור ומרן ז\"ל ואפשר שכיונו למ\"ש הטור י\"ד סימן קס\"ו בשם הרמב\"ן ז\"ל גבי הלוהו ודר בחצירו דאינו אפי' א\"ר אלא משום דמיחזי כמו רבית והכא נמי דמי להלוהו ודר בחצרו כיון שלא התנה עמו בפי' שנשתמש בו מ\"מ דבריו נכונים לענין הדין ושוב ראיתי דראיית הרב ג\"כ נכונה בטעמא דודאי דמשתמש ברשות קאמר דאי לא מאי אירייא איסור דאסור משום רבית תיפוק ליה משום דשואל שלא מדעת גזלן הוי אלא שהרב ז\"ל לא ראה דברי הרמב\"ן ז\"ל ודוק:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "שורש דיני כתב יד אי דינו כשטר בעדים הוציא \n עליו כתב יד שהוא חייב לו כו'.\n אמר הי\"ם ראה ראיתי ששורש דינים אלו דכתב יד אי דינו כשטר רבו בו הדעות והסברות והדינים והסעיפים המסתעפים ממנו והכל אסף וקבץ אותם מרן ב\"י בשו\"ע סי' ס\"ט כי ע\"כ אמרתי אני אל לבי לכתוב כאן מה שחדשתי וטפחתי בדינים אלו על סדר שכתבן מרן ז\"ל בסי' הנז' ועל סדר סעיפיו וזה החלי בס\"ד:
ש\"ע סימן ס\"ט ס\"א הוציא עליו כתב יד כו' נ\"ב כתב מרן החבי\"ב בהגב\"י אות ד' וז\"ל שמעון שהוציא על ראובן חשבון מכתב ידו ממה שקבל משמעון בעד שט\"ח שהיה חייב לו שמעון הוי כשובר מכתב ידו של מלוה ומרע לשטרא הר\"ש חיון סי' כ\"ו עכ\"ל. ולא ידעתי למה לא זכר שר שעדיפא מינה כתב הרא\"ש בתשו' הביאה הטור בסי' ע\"א ס\"ך ובש\"ע ס\"ט שאפילו יש נאמנות בשטר והמלוה טוען שחשבון הכת\"י הוא מעסק אחר שאין שומעין לו יע\"ש. וכעת אין ספר הרש\"ח בידי לחזו' בנועם דבריו וע\"ש:
בין שכתב אני פלוני כו' מודה אני שחייב כו'. נ\"ב ומדמהני לענין הודאה ה\"ה דמהני לענין שעבודין והקנאות מוהריק\"ו ושורש קי\"ח החבי\"ב הג\"הט אות ד' יע\"ש. ודע דבשלא כתב שמו וטוען שלא כתבו אלא לטופס בעלמא או למזכרת דעת הריטב\"א בשם רבותיו ובעל העיטור והביאן מרן ב\"י דמהימן בטענתו והרמב\"ן חולק על זה ועיין בספר נאות יעקב בקונטריס גט מקושר דע\"ח ע\"ג שעמד על דברי הרמב\"ן והריטב\"א הללו וכתב הש\"ך בסק\"ד דאף הרמב\"ן לא נחלק אלא בדלית ליה מגו דפרעתי או אמנה. והעלה הש\"ך לענין הלכה כדעת רבותיו של הריטב\"א ובעל העיטו' כיון דהאידנא לא נהגו העולם להוציא כתב יד בלא הזכרת שמם ועוד שראיות הרמב\"ן ז\"ל דחאן הריטב\"א והר\"ן ועוד דבע\"הת כתב דאיכא מ\"ד דכל כתב יד ששנינו היינו חתם ידו וגם רבינו ירוחם נ\"ו ח\"ג כתב בסתם בשם ריב\"ם כי הכתיבה לחודה לא מעלה ולא מוריד בין שלו בין של אחרים ולא הביא שום חולק עכת\"ד ז\"ל יע\"ש. ואין ספק כי זו היא סברת הר' משפטי שמואל בסי' ע\"ו שהצריך חתימ' המתחייב יע\"ש:
ומן התימה על מרן החבי\"ב שכתב בהגב\"י אות ה' שלא ראה בפוסקים מי שיסבור דבעינן כתב יד המתחייב וחתימתו יע\"ש. ואשתמיט מיניה דברי איכא מ\"ד שכתב בע\"הת וגם דברי רי\"ו ז\"ל. ועיין בתשו' הרשב\"א שהביא מרן ב\"י ז\"ל בסוף הסימן והביאה הש\"ך בסקט\"ז ולדברי הש\"ך תשובה זו אינה הלכה לדידן דקי\"ל דבכת\"י נאמן לטעון פרעתי וכ\"ש לדברי רבותיו של הריטב\"א וכ\"ש וק\"ו לדברי ר\"י ז\"ל והאיכא מ\"ד שכתב בעל התרומות דכל כת\"י ששנינו היינו חתימת ידו ודלא כדמשמע ממרן החבי\"ב בהגב\"י אות מ\"ו דתשו' זו דסמכה היא יע\"ש:
ודע דע\"כ לא אפליגו הני רבוותא ז\"ל אלא בכתב ידו שלא הזכיר שמו לא בתחילה ולא בסוף אבל כל דאיכא הזכרת שמו ואפי' בתחילה אפילו אית ליה מיגו דפרעתי וא\"נ מגו דחתמתי שמי בריש מגילתא כו' כל דטעין לטופס בעלמא כתבתיו לא מהימן דהו\"ל כמיגו במקום אנן סהדי דאין אדם עשוי לחתום שמו לטופס בעלמא ולמוסרו ביד חבירו וכמ\"ש המבי\"ט והרב משפטי שמואל בסי' הנז\"ל הביא דבריהם החבי\"ב הגב\"י אות ג' כי זה טעמו של הרמב\"ן ז\"ל אפי' בלא חתם שמו כלל וממילא דרבותיו של הריטב\"א ובע\"הע ס\"ל כן בחתם שמו מיהא אמנם לפי דברי הב\"ח והש\"ך ז\"ל בדע' הרמב\"ן דכל דאית ליה מיגו מהימן ועיקר פלוגתייהו בדלית ליה מיגו א\"כ בחתם שמו ואית ליה מיגו לדעת רבותיו של הריטב\"א מהימן לומר לטופס ולמזכרת בעלמא כתבתיו ולענין הלכה נראה דכל כה\"ג מצי המוחזק לומר קי\"ל. ודע דע\"כ לא אפליגו הני רבוותא אלא בשאינו ידוע בבירור שנתן אותו כתב יד להיות בידו לראיה לחש' הפרעונות אבל אם ידוע בבירור כן לכ\"ע דינו ככת\"י חתום הרש\"ח סימן כ\"ו החבי\"ב הגב\"י אות ו':
ודע שאם טוען על כת\"י שהוזכר שמו דלהשטות או להתעסק או שלא להשביח את עצמי נתכוונתי נראה דלא מהימן וכמ\"ש הסמ\"ע בסק\"ג והכריח כן ממ\"ש הטור והמחבר לקמן בסימן פ\"א סי\"ז יע\"ש ושם מבואר דאפילו במיגו לא מהימן וכמו כן כתב הב\"ח ז\"ל בסימן ן' הביא דבריו הש\"ך שם סק\"ד גבי כ\"י שלא הוזכר שם המלוה עליו דאע\"ג דאית ליה מיגו דלא לויתי ממך אלא מאחר לא מצי למטען למזכרת או לשחוק או שלא להשביע נתכוותי יע\"ש ואין ספק דחיליה ז\"ל מההיא דסי' פ\"א סי\"ז והש\"ך הניח דברי הב\"ח בצ\"ע ולא ידעתי למה:
ודע שאם הודה בחתימת ידו והשטר בכתב יד הגוים מהני דמסתמא ידע וקרא ואח\"כ חתם ועיין סימן מ\"ה ס\"ו הגהות הריק\"ש יע\"ש ודבריו הללו הם תשו' להרמב\"ן סי' ע\"ז והביאה מרן ב\"י בס\"ס זה מחו' ד' ועיין מוצל מאש דת סימן ט' ועיין בני אהרן דנ\"ג ע\"א ד\"ה ולענין יע\"ש. ודע שאם טוען על כתב יד שכתוב בו שהודה שחייב לפלוני שאינו חייב אלא שחובות הניח בידי שאגבם ולא באו לידי כל כך מעות משלו אין בטענתו ממש אע\"ג דאית ליה מגו משום דהוי מיגו במקום אנן סהדי כיון שכתוב בו שהוא חייב לו הוי כאומר שכבר באו לידו והוי כאומר לא לויתי ודברי הש\"ך ח\"ג סימן ס\"ז לא נתחוורו לי ועיין למהרשד\"ם חח\"מ סי' רס\"ב ועיין סימן כ\"ה ס\"א הגהות מהריק\"ש יע\"ש וכ\"כ המבי\"ט ח\"א סימן רצ\"ב שאם כתב בכתב ידו פ' יש לו בידי חפץ פ' אינו נאמן לומר אח\"ך לא קבלתי המעות החבי\"ב הג\"הט אות ג' יע\"ש ועיין לקמן ס\"ב :
לפיכך הפתקעות שהשותפין מוציאין זה על זה כו' נ\"ב בדין הפתקעות הללו של השותפין מבואר מדברי הריטב\"א שהביא מרן הב\"י ז\"ל דליכא מאן דפליג בהא ואף הרמב\"ן ז\"ל שחולק על רבותיו של הריטב\"א בשותפין אזיל ומודה כיון שנהגו בכך וכמ\"ש מרן החבי\"ב בהגב\"י אות ה' יע\"ש. ולפ\"ז אף לסברת החולקים בדין כתב יד וס\"ל דנאמן לומר פרעתי בשותפין שלא נהגו לטעון כן ומאמינים ז\"לז בכתב ידם אפי' לא הוזכר שמותם נראה שמנהגם מנהג ולא מצו למטען להתעסק כתבתי כן במגו דפרעתי ואם כנים הדברים אין מקום למה שתמה הש\"ך בסקט\"ז על דברי הסמ\"ע שהעתיק תשו' הרשב\"א יע\"ש ודוק ועיין במ\"ש לקמן רס\"ב בשם הרש\"ך שהביא החבי\"ב הגב\"י אות ל\"ז אשר מתוך דברי הריטב\"א והרמב\"ן ז\"ל הללו בדין הפתקעות משמע דדוקא טענת טופס ומזכרת לא מצי טעין השותף אבל טענת פרעתי מצי טעין ודברי הרש\"ך ז\"ל צ\"ע ועיין להחבי\"ב בסימן ע\"ט הגב\"י אות ט' ולקמן ס\"ב:
עלה בידינו ממ\"ש בסעיף זה דבכתב יד שלא הוזכר שמו כלל אלא שניכר שהכתב הוא שלו אם טען לטופס או למזכרת או לצחוק או להתעסק או שלא להשביע את עצמי או פרעתי או אמנה אם הוא מוחזק אין מוציאין מידו ואם שכנגדו תפוס מהניא תפיסתו ואין בטענתו ממש ואם הן שותפין אף מוציאין מידו ולא מהימן בטענת טופס ומזכרת כו' אבל טענת פרעתי נר' דמהימן למ\"ד דבכתב יד נאמן לומר פרעתי ואפשר דאף למ\"ד דבכת\"י לא מצי למטען הכי כל כה\"ג דליכ' הזכרת השם כלל מהימן לטעון פרעתי ואם ידוע בבירור שנתן לו זה הכתב יד להיות בידו לראיה לחשבון הפרעונות לכ\"ע לא מצי למטען להתעסק או לטופס כתבתיו אבל פרעתי מצי למטען לשיטת האומרים דבכת\"י מצי למטען פרעתי ובכ\"י שהוזכר שמו ואפי' בתחילה לא מצי למטען לטופס ולמזכרת או להתעסק או להשטות או שלא להשביע ואפי' אית ליה מיגו אבל פרעתי או אמנה מהימן למ\"ד כמ\"ש הסמ\"ע סק\"ג והב\"ח סי' ן' ודלא כהרש\"ך שהניח דבריו בצ\"ע ודין כתב יד לאו דוקא אלא ה\"ה באגרת וחשבון קבלת מעות בכתב יד המלוה מרע לשטריה וכתב יד מהני לענין שעבודין והקנאות חתימת ידו בכתיבת גוים מהני והודה בכתב ידו שקבל מפ' או שחייב לפ' אינו יכול לטעון כתבתי כן בשביל שהייתי סבור לקבל ולא קבלתי:
הגהה אפי' כו' דברי הגהה זו אין כאן מקומה אלא לסעיף שאח\"ז כמ\"ש הש\"ך ז\"ל ועיין לקמן:
ס\"ב ואפי' נתקיים בב\"ד כו' אין לו אלא דין מלוה ע\"פ כו' נ\"ב עיין להחבי\"ב הגב\"י אות ל\"ה ומה שהקשה שם עיין להרב ז\"ל במהדורא בתרא סימן פ\"ב הגב\"י אות ב' מה שתירץ ועיין למהרי\"ט ח\"א סי' ק\"ה דקכ\"ח ע\"ב שעמד על קושייתו ז\"ל ותמהני איך לא זכר ש'ר דברי רבו ז\"ל:
וכתב ההגה בס\"ס הקודם בשם מהרא\"י דאפילו כתב בכתב ידו חתימת ידי תעיד עלי כמאה עדים לא הוי רק כשאר כת\"י שדינה כמלוה ע\"פ וכ\"כ הרדב\"ז בתשו' השניות ח\"א סי' תפ\"ג ד\"ה ולענין כו' ולא זכר ש'ר שהן דברי מוהרא\"י ז\"ל יע\"ש ואם כתוב בו שיהא דינו כשטר כתב החבי\"ב בהגב\"י אות ל\"ו בשם הראנ\"ח שדינו כשטר אם הוא מקויים אבל הש\"ך בסקי\"ז נחלק עליו והדין עמו וכן מבואר בדברי הרדב\"ז בתשו' הנז' יע\"ש ודין זה דמוהרא\"י אינו אלא במלוה ולוה אבל בשותפין אינו נאמן לומר פרעתי ולא טענות אחרות דהוי כשטר גמור כ\"כ הרש\"ך ח\"ג סי' צ\"א והרב משפט צדק ח\"ב סי' כ\"ו החבי\"ב הגב\"י אות ל\"ז וכבר כתבתי לעיל ס\"א ד\"ה לפיכך הפתקעות כו' שדברי הרב ש\"ך ז\"ל הללו צ\"ע יע\"ש:
ואינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות ונ\"ב כתב הסמ\"ע פי' אפילו אם הלוה מודה שלא פרעו משום דלית ליה קלא וגם חיישינן לקנוניא וכמ\"ש הטור והמחבר לקמן בסי' ע\"א עכ\"ל וכונתו למ\"ש שם סכ\"א גבי מלוה שהאמין ללוה שיהא נאמן על השטר שהוא פרוע בלא שבועה שאין המלוה יכול לגבות בשטר זה מן היורשין ולא מן הלקוחות דחיישינן לקנונייא יע\"ש ועיין להש\"ך בסי' ק\"ו סק\"ו שהעלה בשטר שאינו מקויים או אפילו מקויים ואין כאן מכיר החתימות אע\"פ שהלוה מודה שכתבו אין הודאתו כלום במקום שחב לאחרים מטעם קנוניא וכתב שזה דעת הרב המאור והרמב\"ן והראב\"ד וב\"הת והריב\"ש והמחבר יע\"ש ובדין זה שלפנינו השיב על הסמ\"ע שכתב הטעם משום דחיישינן לקנוניא וכתב דליתא דלא חיישינן לקנוניא כל דליכא ריעותא דנפילה וכיוצא יע\"ש:
ולא ידעתי לכאורה דבההיא דסי' ק\"ו שכתב הוא ז\"ל מאי ריעותא איכא ואפי' הכי כתב הוא ז\"ל דחיישינן לקנוניא לדעת כל הני רבוותא ז\"ל אלא ודאי דכל דמצי טעין הלוה פרוע או מזוייף היינו רעותיה וחיישינן לקנוניא כשהודה דאינו פרוע ואינו מזוייף ואף דמשמע ליה דבההיא דסי' ק\"ו כיון שאינו מוצא עדים להכיר החתימות היינו רעותיה ועוד דהתם כי חיישינן לקנוניא קרעינן לשטרא דאפשר שימצא עדים לאחר זמן להכיר החתימות והשטר קיים אבל הכא כי חיישי' לקנוניא לא מגבינן ביה לעולם ולהכי בעי' רעותא דנפילה וכיוצא למיחש לקנוניא ודוק:
ס\"ג אבל אם טוען פרעתי נאמן כו' ונ\"ב זה דעת רב שרירא ורב האיי גאון והרי\"ף בס\"פ ג\"פ וה\"ה פי\"א מה' מלוה והראב\"ד כמבואר מדבריו רפ\"ז מה' מלוה וכדברי ה\"ה שם ובתשובתו שהביא מרן החבי\"ב בסי' זה מ\"ב הגהת הטור אות ז' ואשתמיטתיה להרא\"ם ולמרן החבי\"ב בהגב\"י אות ט' ובשיטה זו קאי ג\"כ הרמב\"ן בספר המלחמות בס\"פ ג\"פ והביא דבריו ה\"ה בפי\"א מה' מלוה והרא\"ש בפ\"ב דכתובות דכ\"א ובתשו' כלל ס\"ז והרב התרומות בשער י\"ג ח\"א ס\"ד והרא\"ה ז\"ל הביא דבריו הריב\"ש סימן תנ\"ד ור\"ח כהן צדק הביא דבריו מוהר\"ם מינץ סי' ע\"ט ועיין להרב ז\"ל בש\"מ ס\"פ א\"נ דע\"ה ע\"ב עלה דאמרינן התם ניתי מר סהדי ונכתוב כתבא שכתב בשם הריטב\"א וז\"ל וא\"ת ולמה לי סהדי ושטרא נכתוב ליה בכת\"י ויש למדין מכאן שאם הוציא עליו כת\"י שהוא חייב לו נאמן לומר פרעתי כדברי הגאונים והרמב\"ן ואם כן אף זה אסור דילמא אישתלי ואמר פרעתי ואין זו ראיה דדילמא לא היה לו פנאי לכתוב עכשיו אלא דסהדי חזו השתא וכתבי שטרא במוצאי השבת וליומא אוחרי עכ\"ל: כנראה דהריטב\"א ספוקי מספ\"ל אי מהימן לומר פרעתי ועיין למהר\"ש יונה בה' הלואות דק\"ח ע\"א מה שפקפק על דברי הריטב\"א הללו גם הרשב\"ץ בשיטה זו קאי כמ\"ש מרן ב\"י בס\"ז יע\"ש. אמנם ראיתי לו ז\"ל בח\"א ס\"ס ל\"ב שכתב ומיהו אם יראה לדיין לפתוח להם בזה בפשרה הרשות בידו כו' ובח\"ב סימן רמ\"ב כתב דבמקומות שנהגו לדון ע\"פ חבור רבינו ז\"ל אין בית דין נזקקין לו ובאמת טוב הוא שיעשו פשרה וכך הם דנין בכל המקומות עכ\"ל:
אמנם רשב\"ם בס\"פ ג\"פ דקע\"ו ע\"א ד\"ה ה\"ג ובפ' חזקת והביא דבריו המרדכי שם והתוס' בשם ר\"י בפרק שני דכתובות דכ\"א ע\"א ד\"ה הוציא עליו והמרדכי בס\"פ ג\"פ והרא\"ה בס' המאור שם והרשב\"א ז\"ל הביא דבריו הנ\"י בס\"פ המוכר את הבית ובתשו' ח\"א סימן אלף ל\"ז ואלף ץ' ובח\"ב סימן ס\"ד ובמיוחסות סימן ע\"ו ומה שיש לעמוד בדברי הרשב\"א ז\"ל שנראה נסתר מחמתו למ\"ש בתשו' הביאה מרן ב\"י בסי' ס\"א מחו' ך' עיין במה שהאריך בזה מרן החבי\"ב ז\"ל בהגב\"י אות ח' ומה שיש לעמוד על דברי מרן החבי\"ב במ\"ש בסוף דבריו בתשו' הרשב\"א סימן אלף צ' ובשם בנו הרב ישראל ז\"ל עיין בס\"ס מזבח אדמה שנדפס מחדש אחר תשלום הספר דנ\"ט ע\"ג בשם מרן מלכא כמוהרח\"א זלה\"ה יע\"ש:
ולע\"ד הדבר ברור כמ\"ש מרן החבי\"ב דמתשו' זו מוכח דאין אומרים מיגו משבועה דאורייתא לשבועה דרבנן כו' אין הכונה לומר דלא מהימן בטענתו אלא הכונה לומר דאין אומרים מיגו לפוטרו בשבועת היסת כדטעין השתא אלא חייש שבועת דאורייתא בטענת המיגו ובזה מוצל מרן החבי\"ב ז\"ל מכל מה שתמהו עליו מהרח\"א והחכם מוהרי\"ש נר\"ו יע\"ש דכונת מרן החבי\"ב ז\"ל לומר דמתשו' זו אין ראיה לומר דס\"ל להרשב\"א ז\"ל גבי נאנסו כהרי\"ף או כר\"ת ודוק והרמ\"ה הביא דבריו הטור וז\"ל דלא מהימן לומר פרעתי בכת\"י ועיין להרא\"ש בפ\"ב דכתובות דכ\"א שכתב בשם ר\"י דמהימן לומר פרעתי הפך מ\"ש התוס' בשם ר\"י ואולי הוא רבינו יונה ולא ר\"י בעל התוס' ז\"ל ועיין מה שהקשה הרב גדולי תרומה בדע\"ד ע\"ג על אותה תשובה שהביא מרן הב\"י בס\"ס ס\"א בשם הרשב\"א ז\"ל ועיין למרן החבי\"ב הגב\"י אות ח' יע\"ש:
והנה עיקר טעמייהו דשיטת האומרים דנאמן לומר פרעתי לפי דעת הרשב\"א והתשב\"ץ בסי' ל\"ב הוא משום דכיון דלא גבי ביה ממשעבדי אינו מקפיד מלהניחו ביד המלוה אף כי פרעיה ולכך הוק' לו להרשב\"א לפי שיטתם משטר כיס דלא גבי ביה ממשעבדי ולא מצי למטען פרעתי ובח\"ב סי' ס\"ג הוקשה לו עוד משטרא בלא אחריות דלא גבי ביה ממשעבדי ואפילו הכי לא מצי למטען פרעתי, ובמיוחסות סי' ע\"ו הוקשה לו עוד משטרא פרסאה כו' ודבריו הללו אשתמיט להרב גדולי תרומה בדע\"ד ע\"ג ולמהרמ\"ג בתשובתו שבס' דרכי נועם דרל\"ו יע\"ש ועיין להרב בני יעקב ד\"ל ודל\"א יעויין שם ועיין בתשובות הרב משאת משה חח\"מ דפ\"ה ע\"ב וע\"ג:
ומתוך דברי הרב התרומות בשער נ\"ו למדנו ישוב לדעת הרי\"ף וסיעתיה דלא תיקשי להו משטרות דלא גבי בהו ממשעבדי ואפילו הכי לא מצי למטען פרעתי כמו שהקשה הרשב\"א שכתב שם גבי שט\"ח המוקדמין וז\"ל דאע\"ג דלא גבי בהו ממשעבדי מ\"מ לא מצי למטען פרעתי ואע\"פ שהרי\"ף פסק בהוציא עליו כתב ידו דנאמן לומר פרעתי אלמא כל שטרא דלא גבי ביה ממשעבדי לא אמרינן ביה שטרך בידי מאי בעי הא ל\"ק דהתם הוא שטרא דלא חתימי עליה סהדי דלא חייש לוה למשקל אבל הכא כיון דחתימי עליה סהדי אית ליה קלא ודילמא לא מיגלייא מילתא דמוקדם הוא כו' וכי לא גבי לא הוי אלא כו' יעויין שם. והנראה לעניות דעתי דכונתו ז\"ל הוא דעיקר טעמא דכי גבי ממשעבדי מקפיד הלוה שלא להניחו ביד המלוה הוא משום דמטי ליה פסידא דאי בעי מזבין לנכסיה לא משכח לזבוני משום דהלוקח חייש דילמא טרפי ליה מניה ומה\"ט ודאי זיילי נכסי טפי ולכן בכתב יד דלא גבי ממשעבדי וכ\"ע ידעי דסתם כת\"י לא גבי ממשעבדי לכך לא חייש ומניחו ביד מלוה: אבל בשטרא דסתם שטר יש בו אחריות נכסים וגבי ביה ממשעבדי אפי' בהני שטרי דלא גבי בהו ממשעבדי חייש לוה שלא להניחו ביד מלוה דכיון דאיכא סהדי דילמא מפקי קלא דאית ליה שטרא סתם ולא מפקי קלא דלא גבי ביה ממשעבדי ואית ליה פסידא בהכי ולכך חייש ואינו מניחו ביד מלוה הילכך לא מצי למטען פרעתי כנלע\"ד כונת הרב התרומות ז\"ל:
ובכן ממילא נוחי' דבריו ממה שהקשה עליו הרב בני יעקב ד\"ל ע\"ג שהוא פוסח על שתי הסעיפים ושהן הפך דבריו שבריש שער מ\"ז יע\"ש ועיין להרב גד\"ת דע\"ד. ועפ\"י האמור הם שפה אחת ודברים אחדים כמבואר: וכבר כתב הרב הנז' שם דל\"א ע\"ב מעין זה בדעת ה\"ה פי\"ד מה' מלוה כיע\"ש. וזה נ\"ל כונת הרמב\"ן בס' המלחמות בס\"פ ג\"פ שכתב דהיינו טעמא דהגאונים והרי\"ף משום שכיון שאינו גובה מן המשועבדין אין מקפידין עליו אם מניחין אותו ביד מלוה אעפ\"י שהוא פרוע ואין נוהגין כן בכתב ידי עדים מפני שיש לו קול וזיילי נכסי דלוה שהרי גובה מן המשועבדין. ולכאורה קשה רישיה לסיפיה דפתח בטעמא דכ\"י משום שאינו גובה מהמשועבדין ולא תלי טעמא מפני שאין לו קול וסיים דשטר שכתב ע\"י עדים משום דאית ליה קלא ולא תלי טעמא במשועבדין והרב בני יעקב בד\"ל ע\"ג בדרך הלוכו נדחק בזה יע\"ש: אמנם לפי מ\"ש בכונת דברי הרב התרומות כונתו מבוארת דפתח וסיים בחד טעמ' כמבואר:
והנה הרב גד\"ת בדע\"ד ע\"ג והרב בני יעקב בדף הנז\"ל משמע להו בכונת הרמב\"ן והרב התרומות דעיקר טעמא דידהו תלי בקלא דבכתב יד דליכא קלא דמה\"ט לא גבי ממשעבדי מהימן לטעון פרעתי אבל בשטרא דליכא קלא לא מהימן לטעון פרעתי יע\"ש. ותמיהא לי מילתא שהרי כתב יד שהוחזק בב\"ד איכא קלא כמבואר בסוגיין דס\"פ ג\"פ גבי מאי דאבעייא לן הוחזק כתב ידו בב\"ד מהו וכמו שהכריח מהרמ\"ג בתשו' שבס' דרכי נועם סי' ל\"א ואפ\"ה כתבו הגאונים והרי\"ף ז\"ל דמצי למטען פרעתי משום דלא גבי ממשעבדי ומ\"ש הרמ\"ג בטעמו של הרי\"ף דכיון דלא גבי ממשעבדי לא מפקי קלא אין זה אלא דברי נביאות דמה שייכות יש זה עם זה ואדרבא מבואר באותה סוגיא דאי לאו דמשע' כתיבה לא שעביד נפשיה משום קלא דנפיק בב\"ד הו\"ל למגבי ממשעבדי יע\"ש משמע דמכי אתחזק בבי דינא מיהא אית ליה קלא: ושוב ראיתי להש\"ך לקמן סק\"ז שכתב דכי משני הש\"ס שאני התם דמשעת כתיבה שעבד נפשיה הוא גופא קאמר דמה\"ט מפקי קלא מה שאין כן הכא דלא מתקרי קלא ב\"ד יע\"ש וזה דוחק גדול בעיני והנכון מ\"ש בשם בע\"הת והרמב\"ן בטעמם של הגאונים והרי\"ף וניחא הכל דהכא אע\"ג דאיכא קלא ע\"י ב\"ד ליכא אלא קלא דאית ליה כתב יד ולא שטרא וכ\"ע ידעי דבכ\"י לא גבי ממשעבדי וכיון שכן לא קפיד ומניחו ביד מלוה הילכך מצי למטען פרעתי ודוק:
ובהכי ניחא לי מה שתמה המש\"ל פי\"א מה' מלוה הל' ג' בדברי הריב\"ש בתשו' ממ\"ש בסי' תע\"ח למ\"ש בסי' תנ\"ד יע\"ש ולפי האמור אפשר דמשטר כיס ק\"ל שפיר להרב דאפי' כי איכא קלא ליכא קלא דאית ליה שטרא סתם אלא הקול הוא דאית ליה שטר עסקא וכיון שכן ליכא למיחש לגביית ממשעבדי והו\"ל ככתב יד ומש\"ה לא חייש ומניחו ואמאי לא מצי למטען פרעתי וכעין זה כתב הרב בני יעקב ד\"ל ע\"ג ד\"ה ומעתה יע\"ש:
והראב\"ד הביא דבריו הרב התרומות שער י\"ג ח\"א סי' ד' נתן טעם אחר לשיטת הגאונים והרי\"ף דהיינו טעמא דכ\"י כיון דלית ליה קלא לא זכר אותה בשעת פרעון א\"נ שטר שיש עליו עדים יש להקפיד עליו שמא יתקיים בחותמיו ויוציאנו לאחר זמן ולעולם אם היה פרוע לא היה מניחו אצלו אבל שטר כתוב בכתב ידו של לוה סבור שאינו יכול לקיימו אלא מפיו ולפיכך אינו מקפיד על חזרתו וסיים על זה וז\"ל ולזה הטעם אם הוחזק כתב ידו בב\"ד א\"י לטעון פרעתי. וגם לטעם הראשון היה ראוי לומר כן שהרי כיון שהוחזק בב\"ד יש לו קול ולא היה ראוי לשכח אותו עכ\"ל. וכעין זה כתב הרא\"ש בפ\"ב דכתובות דכ\"א עלה דאמר אביי לחתום איניש חתימת ידיה אחספא כו' וז\"ל ואעפ\"י שפסק רב אלפס וכן הרמב\"ם וכן ר\"י שיכול לומר פרעתי מ\"מ איכא למיחש שמא יטעון האמת כו' ויש אומרים דלא מצי למטען פרעתי מידי דהוי אשטר שאין בו אחריות כו' ומיהו איכא למימר מתוך שאין עליו עדים לא חשש לתבוע כתב ידו וגם שטר שיש עליו עדים יש לו קול ולא מנשי ליה אבל כתב יד פעמים שאדם שוכח שמסר לו הכת\"י עכ\"ל: והנה הטעם הראשון שכתב הרא\"ש נראה שהוא הטעם השני שכתב הראב\"ד והטעם השני שכתב הרא\"ש מבואר שהוא הטעם הראשון שכתב הראב\"ד ז\"ל:
ומ\"ש הראב\"ד ולזה הטעם אם הוחזק כתב ידו בב\"ד נלע\"ד שכונתו אם הוחזק קודם הזמן שפרעו וכדאיכא נמי קול אחר שהוחזק וכעין הוחזק בב\"ד דקאמר תלמו' בס\"פ ג\"פ וכמבואר בדברי רשב\"ם שם ובמש\"ל וממילא נסתלקו מעליו הקושיות שהקשה הרב גד\"ת שם: ואף שהרמ\"ג בתשו' שבס' דרכי נועם דרל\"ו לא הונח לו זה בכונת הראב\"ד משום דהוחזק סתם משמע בכל ענין יע\"ש אין זה הכרח לע\"ד שהרי בההיא דס\"פ ג\"פ סתמא קאמר הוחזק וע\"כ לפרש דמיירי בדאיכא קלא ואדרב' מה שתי' הרמ\"ג שם הוא דוחק לע\"ד דצריך לפרש דהוחזק מפי עדים או מכתב אחר דוקא קאמר ולא שהוחזק מפי עצמו והנה הרמ\"ג לפי דרכו הוליד עוד לדעת הראב\"ד דבשטר שלא הוחזק בב\"ד אי טעין פרעתי לא קרעינן ליה לשטרא לא כן בכתב ידו יע\"ש אמנם לפי מ\"ש בכונת הראב\"ד נר' דכיון דהא דמהני קיום בכתב ידו להראב\"ד היינו קיום דקודם זמן שפרעו לא קרעינן ליה אלא כי ליכא קיום כלל אבל כי איכא קיום ולא ידעינן אם הקיום הוא מקודם הזמן שפרעו או אח\"כ לא קרעינן דאפשר שימצא עדים שידעו דקודם הזמן שאומר פרעתי נתקיים ולפי דרכו של הרמ\"ג אין טעם בדבר לחלק ואמאי בכתב יד לא נחוש שמא ימצא עדים לקיימו ודוק:
ודע דמה שהוקשה לו להרא\"ש שם בפ\"ב דכתובות לשיטת הרי\"ף ודעימיה מההיא דאמר אביי התם לחתום ידיה אחספא כו' דילמא כו' ותנן הוציא עליו כת\"י כו' ואם איתא לשיטת הרי\"ף מאי חששא איכא כיון דמצי לטעון פרעתי כו' עיין ג\"כ להרב התרומות בשער י\"ג ח\"ד סי' א' שכתב ג\"כ כעין זה יע\"ש: ועיין ג\"כ להמרדכי בס\"פ ג\"פ מה שתי' לזה: ואולם הא ק\"ל על דברי הרא\"ש והבע\"הת מאותה שאמרו בפ' שבועת העדות ד\"ל ע\"א מנין לנושה בחברו מנה וטענו מאתים שלא יאמר אכפרנו בב\"ד ואודה לו חוץ לב\"ד כדי שלא אתחייב לו שבועה ת\"ל מדבר שקר תרחק ע\"כ וא\"כ איך כתבו דמאי חששא איכא כיון דיכול לטעון פרעתי והא אי טעין פרעתי עובר על מדבר שקר תרחק וע\"כ לטעון האמת ומתחייב עצמו בממון וראיתי למהרמ\"ג בתשו' הנז' שכתב וז\"ל ואנכי לא ידעתי מה הוקשה להם ומה ראו על ככה ומה היא הראיה שהביאו כת החולקים משם שכונת אביי היא שהחששא היא שמא משכח לה איניש דלא מעלי ויכתוב מה שירצה ויקבע זמן לפרעון ויתבענו תוך זמנו שאז אינו נאמן לומר פרעתי דחזקה לא עביד איניש דפרע בגו זמניה יע\"ש וכמו כן הוקשה לו להרב בני יעקב בד\"ל ע\"ד ד\"ה ואיברא ונדחק לתרץ יע\"ש:
ויש לתמוה על תמיהתם דנר' דאשתמיט מינייהו ההיא דפ\"ק דב\"ב ד\"ה ע\"א דקאמר אביי בהדיא דעביד איניש דפרע בגו זמניה ופליג אר\"ל דאמר חזקה אין אדם פורע תוך זמנו כיע\"ש וא\"כ שפיר ק\"ל להרא\"ש ז\"ל לאביי גופיה כיון דלדידיה אפי' אם יכתוב זמן לפרעון ויתבענו תוך זמנו אכתי מצי למטען פרעתי: ושוב ראיתי שבדברי הרמ\"ג והרב בני יעקב כתוב ג\"כ בשיטת הרב בשם הרא\"ה וזה מן התימה איך אשתמיט מיניה דהרא\"ה ז\"ל ההיא דפ\"ק דב\"ב: ואולי נדחוק ונאמר דכיון דר\"ל פליג אסברת אביי ודבר זה תלוי בסברת הדיין וכדאמרי' התם רב הונא ור\"פ עבדי כאביי ורבא מר בר רב אשי עבד כר\"ל הילכך איכא למימר דאביי נמי חייש דילמא אזיל לב\"ד דס\"ל כסברת דר\"ל ומחייביה ולכך קאמר דלא לחתום אלא בריש מגילתא. ועוד יש לישב דברי הרא\"ה באופן אחר אמנם דברי הרמ\"ג והרב בני יעקב תמוהים ועיין בפ\"ק דמציעא די\"ז דאמרי' לא שכיחי אינשי דפרעי ביומיה ואפשר דאפי' אביי מודה בזה והשתא איכא למימר דלהא הוא דחייש אביי דילמא יכתוב זמנו באותו יום ותובעו בו ביום דאז לא מצי למטען פרעתי הילכך לא ליכתוב אלא אריש מגילתא ועיין להטור בסי' ס\"ה ס\"ח במ\"ש בשם הרמ\"ה ובמ\"ש בס\"ס ע\"ח ועיין להב\"ח בסי' ס\"ה ודוק:
ומ\"ש עוד הרא\"ש דבשטר שלא באחריות אע\"ג דלא גבי ביה ממשעבדי לא מהימן ליה לטעון פרעתי עיין להש\"ך ס\"ק י\"ד שכתב שכן מוכח להדיא בפ\"ק דמציעא די\"ג ע\"ב ועיין להרב בני יעקב דנ\"א ע\"א שביאר ראיה זו ולא זכר שר דברי הש\"ך יע\"ש:
ודע דאיכא עוד שטרות דאע\"ג דלא גבי בהו ממשעבדי לא מהימן לטעון פרעתי והן שטרי חוב המוקדמין כמ\"ש הטור ומרן סי' מ\"ג ס\"ז וכן שטר שהרחיקו העדים שני שטין וחתמו כמ\"ש הטור ומרן בסי' מ\"ה ס\"ז וכן שטר מי שמכר שדהו באונס ומסר מודעה על המכר שהמכר בטל והמעות שביד המוכר דין מלוה ע\"פ יש לו דלא טריף ממשעבדי ונאמן לומר פרעתי וכמ\"ש מרן בס\"ס ע' אלא דבזה איכא פלוגתא דלדעת הרב התרומות בשער מ\"ז והריב\"ש בסי' שפ\"ב הביא דבריהם הש\"ך שם לא מהימן לומר פרעתי ולפ\"ז יכול המוחזק לומר קים לי וכן שטרי חוב שחותמין גוים לדעת הראב\"ד ורבותיו של רבינו כמבואר ר\"פ כ\"ז מה' מלוה ובמרן ב\"י סי' ס\"ח וכן קטן שמכר קרקעותיו שאין המכר מכר המעות גובה מבני חרי כמ\"ש מרן בב\"י בסי' רל\"ה מחודשי' ג' בשם הרשב\"א והביא דבריו הרב המפה שם סקט\"ו ודימה אותו למעש' דפרדסא דלדעת הרשב\"א מצי למיטען פרעתי ולדעת בע\"הת והריב\"ש לא מצי למטען פרעתי וכן מה שאירש מאבא מכור לך שאין ממכרו ממכר דינא הכי כמ\"ש המש\"ל פכ\"ב מה' מכירה הלכה ה' יע\"ש: וכן מכר קרקע והתנה על הלוקח כשיהיה לי מעות תחזור לי הקרקע דמכירה זו בטלה מפני איסור רבית נאמן על המעות לומר פרעתי כמ\"ש הרשב\"א בתשו' הביא דבריו הב\"י בס\"ס ע' ובסי' ר\"ז מחו' ל\"ד והרב לחם רב סי' קמ\"ט והביא דבריו המש\"ל פי\"א מה' מכירה הלכה י\"א וכתב שזה מחלוקת הרשב\"א ובס\"הת. ועיין להרב בני יעקב בדל\"א ע\"ג ד\"ה הן אמת מה שחילק בענין זה לדעת מרן ב\"י יע\"ש ועיין למרן ב\"י בר\"ס ל\"ט מחודש ג' בדין שטר שכתבו וחתמו העדים במקום שלא היה להם לכתוב ולחתום שדינו כמלוה ע\"פ לכל דיניה ועיין למרן החבי\"ב שם בהגב\"י אות ב' ודוק ועיין עוד למרן ב\"י שם מחו' ט\"ז. ועוד שם הל' י\"ד גבי אודיתא דלא כתיב בה ואמר לנו כתבו וחתמו דאע\"ג דלא גבי ממשעבדי אינו נאמן לכפור יע\"ש ועיין עוד למרן החבי\"ב הג\"הט ר\"ס מ\"ח בדין שטר שנמחל שעבודו וחזר ולוה בו יע\"ש ולקמן בס\"ס מ' נעמוד קצת בענין מקצת שטרות אלו:
ולענין הלכה למעשה בהך פלוגתא דרבוותא אי בכתב יד מצי למטען פרעתי העלה מרן החביב בהגב\"י אות י' דהפסק המחוור דיכול המוחזק לומר קים לי. ומיהו אם הדיין ישיג בדעתו שלא פרע אע\"פ שאם טען פרעתי נאמן יש כח ביד הדיין לדון למ\"ד דאינו נאמן וכ\"כ הריב\"ש בסי' תכ\"ד והביא דבריו הרב המפה דאין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות יע\"ש ועיין למוהרמ\"ג בתשו' שבס' דרכי נועם סי' ל\"א שהעלה דבכתב יד שנעשה בפומבי על יד ב\"ד וכן נעשה ונתפרסם דבר זה בכל יחידי העיר כ\"ע יודו דלא מהימן לומ' פרעתי ואע\"ג דלא נתייחדו עדים בדבר זה עכ\"ז בפירסום גדול כ\"כ הרי הוא כעידי מסירה ועדיפי יע\"ש. והרב דרכי נועם נחלק עליו והביא דברי הריב\"ש וכתב דמאחר שמרן שהוא מן הפוסקים האחרונים אע\"פ שראה דברי הריב\"ש לא חש להביא סברתו בב\"י די לנו הכרעת מרן ז\"ל עכ\"ל ואנו אין לנו אלא דברי מרן החבי\"ב והרי הוא חייש להא דהריב\"ש:
ודע דע\"כ לא אפליגו הני רבוותא אלא בכתב יד שנתקיים חתימתו ע\"י עדים או ע\"י כתב אחר דהשתא לית ליה מיגו דמזוייף או פרעתי אבל כל שלא נתקיים ליכא מאן דפליג דמהימן דהרי אפי' בשטר גמור כל שאינו מקויים מצי למטען מזוייף או פרוע הוא וכמבואר בר\"ס מ\"ז כ\"ש בכתב יד ועיין בר\"ס ן' ובמה שתמה הש\"ך סק\"ג על הרב המפה ז\"ל. ולע\"ד אפשר לומר דהרב סמך על מ\"ש כאן בשם הריב\"ש ז\"ל ודוק.
ודע דכי היכי דבכתב ידו נאמן לומר פרעתי הכי נמי בהוציא עליו פסק דין וגזירה של דיין הדן בעירו משאת משה ח\"מ סימן ח\"י אלא דמה שפסק דפטור משבוע' היסת לא ידעתי מנ\"ל דסמי מכאן עדות הדיין אכתי משום טענת התובע ליחייב שבועת היסת. ודע שמי שמכר לחבירו כת\"י של חוב שיש לו על אחר וכשהלך לגבות חובו טען לו פרעתי אינו יכול לחזור אצל המוכר ליקח דמי חובו מן הדין כמ\"ש בספר כהונת עולם סימן פ\"ג וע\"ש:
ודע דלמ\"ד דבכתב יד נאמן לומר פרעתי ה\"ה אם טוען אמת הוא כי זה כתב ידי אבל יש לי כנגד החוב הכתו' בו כך וכך בידך דנאמן כמ\"ש מהרש\"ם חח\"מ סימן קצ\"ג ותנ\"ב הביאו החבי\"ב הגב\"י אות י\"א יע\"ש וכ\"כ הרב לחם רב סימן ר\"ג ור\"ל החבי\"ב מ\"ב אות ד' וכן הדין בכתב ששולח ראובן לשמעון שיפרע ללוי בעדו כ\"וכ נאמן לומר פרעתי תשו' הראנ\"ח ח\"א סימן ח\"י החבי\"ב הגב\"י אות י\"ב ועיין לקמן ד\"ה במקום כו' וראובן הוציא כו':
כתובה שחתום בה הבעל ואין חתומים עליה עדים אם היא גרושה נאמן לומר פרעתי ואם היא אלמנה אין היורשין יכולין לטעון שמא פרע אבינו דהו\"ל מלוה תוך זמנה הרש\"ך ח\"ג סימן מ\"א וכתב על זה מרן החבי\"ב בהגב\"י אות י\"ג דמתוך דבריו למדנו דאם בכת\"י יש זמן קבוע אינו נאמן לומ' פרעתי תוך זמני והוא פשוט וכ\"כ בעל הטורים בסימן זה סי\"ג גבי יורשין עכ\"ל ועיין עוד בתשו' הרשב\"א שהביא מרן ב\"י בסימן ק\"ז מחודש ז' גבי נמצא כתוב בפנקסו חיוב לזמן ושמא פנקס עדיף מכתב יד וכמו שכתב החבי\"ב הגב\"י אות מ\"ד ועיין עוד בדבריו בסי' ע\"ז הג\"הט אות כ\"ד יע\"ש ועיין עוד בתשו' שהביא מרן ב\"י בסימן ט\"ל מחו' י\"ד גבי מלוה ע\"פ בעדים שהיא תוך זמנה שכתב דאם לא היה בה קנין דלא מצי למימר פרעתי ופסקה מרן שם בש\"ע ס\"ה ומשם יתבאר לכאורה דגם בכת\"י אם הודה הלוה שנטלו ממנו קנין דהשתא ריע טענתיה של מלוה שלא נעשה שטר דמהימן לומר פרעתי אפילו תוך זמנו דומיא דמלוה על פה בעדים ובקנין מיהו יש לחלק דשאני מלוה על פה בעדים ובקנין דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד ואין צ\"ל כתובו מסתמא תלינן דהוה שטרא ומדלא הביאו ש\"מ פרעו אבל היכא דאיכא כתב יד אע\"ג שהודה שקנו ממנו תלינן דמיחו בעדים שלא יכתבו לו שטר ומיהו יש לדקדק מעיקר דין זה דמע\"פ בעדי ת\"ז וכן כת\"י ת\"ז שכתבנו דלא מהימן לומר פרעתי כמ\"ש הטור בסי' ע\"א סל\"ז גבי מלוה שהאמין ללוה לטעון פרעתי שכתב בשם בע\"הת דנאמן לוה לומר פרעתי אפילו תוך הזמן לפיכך אם מת לוה תוך הזמן אין גובין מהיורשין יע\"ש ואם כן קשה מאי שנא ממלוה על פה בעדים או מכת\"י דאע\"ג דנאמן לומר פרעתי אפי\"ה כל שהוא תוך זמנו לא מהימן לומר פרעתי כמבואר בסי' ע\"ז וכעת לא מצאתי טעם מספיק לחלק ביניהם וצריך לי תלמוד ולקמן ס\"ה ד\"ה ואם הוא תוך זמן נעמוד עוד בזה יעויין שם ובסימן ע\"א נעמוד עוד:
ולעיקר הדין כתובה בעד אחד או הבעל לבד חתום עיין בתשו' הרדב\"ז החדשות סימן תת\"א נראה כחולק על מהרש\"ך ז\"ל ועיין עוד בתשובות הישנות סימן ע' ועיין למרן החבי\"ב בהג\"הט סי' מ\"ו אות ד' יע\"ש. והנה שטר בלא קיום וכת\"י ומלוה ע\"פ כי הדדי נינהו לענין פרעתי וכי היכי דכתובה אינה צריכה קיום מן הטעמים שכתב הרדב\"ז ז\"ל נראה דה\"ה לכת\"י ולעד אחד לענין פרעתי וצ\"ע:
ראובן שהיה חייב לשמעון בשטר ושמעון היה חייב ללוי בכת\"י ובא לוי והקנה הכת\"י לראובן כתקנת חז\"ל אע\"פ שמת לוי יכול ראובן לטעון על שמעון קים לי כאותם הפוסקים שסוברים דבכ\"י אינו נאמן לומר פרעתי והרי אתה חייב לי מכח לוי הראנ\"ח ח\"א סימן צ\"ב החבי\"ב הגב\"י אות י\"ד יע\"ש. אם מתחילה אמר שאין זה כתב ידו ואחר כך נתקיים בב\"ד אינו נאמן אחר כך לומר פרעתי מוהר\"י אדרבי סי' ת\"ל הביא דבריו החבי\"ב הגב\"י אות ט\"ו יע\"ש: ולא ידעתי למה לא זכר ש\"ר שדין זה כתבו רבינו פ\"ו מהל' טוען ה\"ג והטור ומרן בסימן ע\"ט ס\"ו ובש\"ע ס\"א וס\"ז יע\"ש ועיין במ\"ש לקמן ד\"ה ואם כפר ואמר שאינו כתב ידו כו' דכל עוד שלא אמר לא לויתי לא הוחזק כפרן לדעת קצת מהראשונים ואולם הא קמ\"ל הרב הפך סברתם וכעת אין ספר זה מצוי אצלי יע\"ש. אם עשה מה שאינו ראוי לעשות הדין נותן דסמכינן אמ\"ד דאינו לומר פרעתי מהר\"י אדרב\"י סי' כ\"א מרן החבי\"ב הגב\"י אות ט\"ז:
כתב יד נכרי אינו נאמן לומר פרעתי מהר\"ר בצלאל סימן ל\"ו הר\"ש חיון בתשו' סימן י\"ב החבי\"ב הגב\"י אות י\"ז:
כתב יד שמודה שסחורה זו היא של פ' אינו נאמן לומר משל אחר הוא במיגו דפרעתי דהוי מיגו במקום עדים מהרשד\"ם חח\"מ סי' ל\"ו יע\"ש וכתב החבי\"ב בהגב\"י אות ח\"י וז\"ל נראה ברור מדברי הרב ז\"ל דאי לא הוי מיגו במקום עדים נאמן במיגו דפרעתי וכ\"כ בפי' בסי' צ\"ד מהריב\"ל סימן א' כלל י\"ד סימן צ\"א חולק וסובר דאינו נאמן ונראה מדברי מוהר\"א ששון סי' צ\"ה שמסכים לדברי מהרשד\"ם ז\"ל כו'. ואיך שיהיה בין הכי ובין הכי ק\"ל למהר\"א ששון איך האמינו במיגו דפרעתי דטענת פרעתי במחלוקת היא שנויה בין הפוסקים וכבר הסכים מוהר\"א ששון בסימן צ\"ו וק\"א דאין לומר מיגו במקום שהוא מחלוקת וצ\"ל קים לי ועיין במשפטי שמואל סימן ע\"ו עכ\"ל ועיין למרן החבי\"ב בכללי המיגו סי' פ\"ב הג\"הט אות קע\"ח ובסי' ק\"ח הג\"הט אות ס\"ה ועיין בספר בני אברהם הנדפס מחדש חח\"מ סימן כ\"ז שהעלה לענין הלכה למעשה דאמרינן מיגו אפילו במקום שהוא מחלוקת בפוסקים יע\"ש ועיין עוד להרב פ\"מ ח\"א ס\"ס ן' דקי\"ז ע\"ב ד\"ה איברא כו' דמבואר מדבריו ג\"כ דאמרינן מיגו במקום שהוא מחלוקת יע\"ש וכ\"כ עוד בהדיא בח\"ב סי' ע\"א דקל\"ג ע\"ג יע\"ש ועיין להרב בתי כהונה ח\"ב סימן ד\"מ דס\"ה ריש ע\"ב שתפס בפשיטות דלא אמרינן ועיין להרב בני אהרן בס\"ס י\"ג שכתב שלא מצא בדברי הפוסקים חדשים גם ישנים שכתבו בדברי מוהר\"א ששון ועוד אפרש בפי' דבריו בנ\"ד הטופס הזה אין צ\"ל קים לי דלפי האמת כיון דרוב הפוסקים ס\"ל דיכול לומר החזרתי הכי נקטינן במ\"ש מוהרי\"ק ז\"ל בספר בדק הבית ס\"צ אלא שכשאירע שכנגדו יהיה מוחזק ויטעון קים לי יועיל טענתו כפי הכלל שחידש מוהריק\"א כנודע דבממון אין הולכין אחר הרוב דאז ודאי אם יהיה בענין שצריך שיחזירנו המיגו נודע לדברי מהר\"ש דבמקום שהיא מחלוקת אין אומרים מיגו עכ\"ל יע\"ש:
כתב יד של פקדון למ\"ד נאמן לומר פרעתי נאמן לומר החזרתי בלא מיגו ולמ\"ד שאינו נאמן לומר פרעתי נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו וכתב המבי\"ט סימן רצ\"ב דהיכא דרחוק הדבר לומר החזרתי אינו נאמן החבי\"ב הגב\"י אות י\"ט ועיין להרב בני יעקב ד\"ל ע\"ד ועיין לקמן ד\"ה ואם כתוב בו נאמנות יע\"ש:
במקום שנוהגים שכתב ידו דינו כשטר גמור אינו נאמן לומר פרעתי וכתב הרב משפטי שמואל סי' ע\"ו שצריך שינהוג כן שכשטוענין פרעתי לא יהיה נאמן או שתקנו כך או שלא טענו פרעתי מעולם בכת\"י כ\"ע נהגו שלא יהיה נאמן לומר פרעתי אינו נאמן וכ\"כ הרמ\"ג וכתב הרש\"ך ז\"ל ח\"ג סימן מ\"א לא מבעיא באותו מקום שנהגו כן דאינו נאמן אלא אפילו נעשה הפסק במקום שנהגו כן ובמקום הפרעון אין נוהגין כן אינו נאמן לומר פרעתי דבתר מקום השעבוד אזלינן ע\"כ וכתב החבי\"ב בהגב\"י אות כ\"א דדבריו ז\"ל מוכיחין דאי הוי אפכא דבמקום השעבוד נוהגין לומר פרעתי ובמקום הפרעון לא כן דבתר מקום השעבוד אזלינן בין לקולא בין לחומרא יע\"ש ועיין עוד למרן החבי\"ב בסימן ד\"א הגב\"י אות ל\"ה ואות ט\"ל ואות מ\"ב ועיין בספר בתי כהונה ח\"ב סימן כ\"ה ובספר דברי אמת סימן ס\"ז יעויין שם ולענין טענת קי\"ל בס' בני חיי סימן ר\"צ הגה\"ט אות י\"ז נחפה בכסף חח\"מ סי' כ\"ד וסי' כ\"ז דקל\"ז ע\"ד משאת משה ח\"מ סי' ח' גינת ורדים כלל ה' ר\"סי ט\"ז ברכ\"י ח\"מ סימן ג' ד\"ח ע\"ג ד\"ה והנה כו' וסימן כ\"ה אות ל' יע\"ש ועיין להרשד\"ם ז\"ל חח\"מ סי' קצ\"ג ותנ\"ב שכתב דכל שנהגו כן הסוחרים אע\"פ שאין מנהג בעיר הולכין אחריו ועיין בהר\"י אדרב\"י סי' שס\"ב הביא דבריהם החבי\"ב הגב\"י אות כ\"ב יע\"ש:
במקום שנהגו שהכת\"י דינו כשטר גמור וטען הלוה שתנאי היו דבריו לפרוע לזמן פ' ובאופן הפך מ\"ש בכתב ידו עיין להרב בתי כהונה ח\"ב סי' כ\"ט באורך ועיין עוד שם שכתב וז\"ל ואחר האמור חקרתי והוברר לי שנתנו כח לכתב יד כדין שטר גמור לכל מילי כשני עדים כשרים ולגבות אפילו מיתמי יע\"ש והנלע\"ד דדוקא להני מילי דינו כשטר אבל לא לגבות ממשעבדי כיון דלית ליה קלא שהרי הרמ\"ה ז\"ל ודעימיה שסובר דבכת\"י לא מהימן לטעון פרעתי וגובה אפי' מיתמי ממשעבדי מיהא אזיל ומודה דלא גבי הואיל ולית ליה קלא כמבואר בטור בסימן זה. במקום שנוהגין שהכ\"י דינו כשטר ראובן הוציא על שמעון כ\"י שחייב לו סך מעות והשיב לו שמעון אמת היה שאני חייב לך אבל לוי שותפך חייב לי כנגד אותו הסך ממקום אחר או אתה חייב לי ממקום אחר עיין לחם רב סי' ר\"ל בני חיי הגב\"י אות א' החבי\"ב מ\"ב הגב\"י אות ד' ועיין לעיל ד\"ה ודע דלמ\"ד כו':
הנהיג המלך שתהא כתב ידו כב' עדים אינו נאמן לומר פרעתי תשו' להרמב\"ן סימן כ\"ב הרש\"ך סי' י\"ב החבי\"ב הגב\"י אות כ\"ד מאחר שמנהגו בין הסוחרי' לכתוב בכתב קבלתי אע\"פ שלא קבל נאמן לומר כתבתי ללוות ולא לויתי הרשד\"ם ז\"ל חח\"מ סימן ס\"ה הר\"י אדרבי סימן ת\"ד החבי\"ב הגב\"י אות כ\"ג אפילו למ\"ד שאינו נאמן לומר פרעתי היינו דוקא בכתב ידו כשמתחייב המחוייב בחוב גמור חיוב גמור ובלישנא דחוב אבל זכרון דברים בעלמא לא ודרך הודאה חיוב גמור כלל נאמן לומ' פרעתי הרב משפטי שמואל סי' ע\"ו החבי\"ב הגב\"י אות כ\"ה אפי' למ\"ד שאינו נאמן לומר פרעתי כתב יד שאינו מחייב מעתה רק אם יקנה או יחליף נאמן לומר פרעתי רשד\"ם חח\"מ סימן קמ\"ו החבי\"ב אות כ\"ו. במקום שנהגו שהכת\"י דינו כשטר גמור הדבר ברור דהיינו דוקא כשנתקיים בב\"ד אבל כל שלא נתקיים אלא ע\"פ בעל הכת\"י נאמן לטעון פרעתי כמ\"ש הטור ומרן בסי' מ\"ו בענין שטר יע\"ש ואם בא לגבות מיתומים קטנים במקום שדינו כשטר כיון דצריך לקיימו תחילה ואין מקיימין אותו עד שיגדלו הקטנים כמ\"ש הרא\"ש בתשו' כלל פ\"ה ס\"ז והטור בסימן ק\"י סי\"ב והסכים לזה החבי\"ב בסימן מ\"ו הג\"הט אות ב' ובסי' ק\"י הגב\"י א\"ך כתב דיכול המוחזק לומר קים לי כהרא\"ש לפי תי' ראש" + ], + [ + "שורש שעבודא אי הוי דאוריתא או דרבנן כל \n מלוה גובה אותה מן היורשים כו' שכל נכסי הלוה תחת שעבוד המלוה מן התורה. ע\"כ. הנה דעת רבינו הוא דשעבודא דאורייתא וכ\"כ ה\"ה והנה בפ\"ק דקידושין די\"ג הובא האי פלוגתה אי שעבודא הוי דאורייתא או לא דגרסי' שם האשה שהפריש' חטאתה מחיים כו' והא פליגי בה חדא זימנא כו' וצריכה דאי אשמועינן בהך הוא דאמר שמואל משום דלאו מלוה הכתובה בתורה היא כו' וכתבו שם התוס' ד\"ה מלוה הכתובה בתורה היא פי' כגון קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא היו יודעין ענייני נתינות הללו אם לא שחייבה תורה בפי' עכ\"ל: הנה מ\"ש דערכין הוי מלוה הכתובה בתורה. ונר' מדבריהם דלשמואל דאמר לאו ככתובה בשטר דמיא אינו גובה מן היורשים וכן מבואר הדבר בערכין פ' האומר ד\"ק ע\"א עלה דת\"ר חומר בנדרים מבערכין דפריך תלמודא אמר ערכי עלי ומת יתנו יורשים ש\"מ מלוה ע\"פ גובה מן היורשים. ומשני שאני הכא דמלוה הכתובה בתורה היא ש\"מ מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הכא במאי עסקינן בשעמד בדין יע\"ש ומתוך סוגיא זו אני תמיה על מ\"ש התוס' שם בפ\"ק ד\"ו ע\"ב ד\"ה כי פליגי כו' שכתבו וז\"ל ויש להקשות אמאי לא פליגי באם נדר או העריך וי\"ל דנקט נזק משום דקתני חייב בתשלומין דמשמע דהנזק לחודיה פליגי ובנודר ומעריך שמא יחול מיד. ולהכי גובה מן היורשים עכ\"ל מבואר יוצא מדבריהם דאף לת\"ק דר\"י דס\"ל מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא וס\"ל דגבי נזיקין לא מחייבי היורשי' גבי ערכין ס\"ל דככתובה בשטר מטעמא דמיד חל ההקדש וכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ולהכי מחייבי היורשים לכ\"ע והשתא ק' דא\"כ מאי קפריך תלמודא בסוגיא דפ' האומר גבי האומר ערכי עלי ש\"מ מלוה ע\"פ גובה מן היורשים כו' ומאי קושיא שאני ערכין דמיד חל ההקדש וכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה:
איברא כי לא על דברי התוס' תלונותינו שדבריהם שם בפ\"ק מוכרחים הם לפום מאי דקאמר התם דבנודר ומעריך ומקדיש כ\"ע לא פליגי יע\"ש. מיהו הני תרי סוגייאי סתרי אהדדי והתו' לא נרגשו מזה וכעת צ\"ע גם מ\"ש דהנזקין הוי מלוה הכתובה בתורה ואין ספק דלרב ושמואל דס\"ל דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ה\"נ אינו גובה לא מהיורשים ולא מהלקוחות אם לא כשעמדו בדין דאז ככתובה בשטר דמי וכן מבואר שם בפ\"ק דערכין ד\"ז ע\"א דפריך למ\"ד מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא מההיא דהחופר בור ברשות הרבים דיורשי בעל הבור חייבים לשלם ומשני כשעמד בדין והכי איתא בס\"פ גט פשוט דקע\"ה ע\"ב יע\"ש ועיין במ\"ש התוס' שם בס\"פ ג\"פ דגבי נזיקין נמי איכ' משום נעילת דלת כמלוה דאי לא אפי' עמד בדין נמי לא היה לו לגבות מהיורשים לרב ושמואל דס\"ל שעבודא לאו דאוריתא ומלוה בשטר לא גבי אלא משום נעילת דלת יע\"ש. ובפ\"ק דבב\"ק די\"ד ע\"ב ד\"ה ש\"מ כתבו דבנזיקין ליכ' טעמא דנעילת דלת יע\"ש: ולפי דבריהם קשה דא\"כ מאי קמשני תלמודא לההיא דחופר בור לרב ושמואל דס\"ל דשעבודא לאו דאורייתא בשעמד בדין דאפי' עמד בדין לא הו\"ל לגבות מהיורשים כיון דשעבודא ל\"ד וליכא טעמא דנעילת דלת לגבות מדרבנן ואפשר דהתם משמע להו דעמד בדין הו\"ל כמעשה ב\"ד דכגבוי דמי כמו שצדדו לומר בס\"פ ג\"פ ועיין עוד במ\"ש התוס' שם בפ\"ק דבב\"ק דף ח' ע\"א ד\"ה כולן שתרצו וז\"ל וי\"ל דכשעמד בדין כמלוה בשטר דמיא א\"נ מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא עכ\"ל: ומדקדוק לשונם שכתבו שכשעמד בדין ככתובה בשטר דמיא משמע דלא עדיף עמד בדין ממלוה בשטר לומר דהו\"ל כגבוי כמו שצדדו לומר בס\"פ ג\"פ והדרא קושיין לדוכתא דלפי שיטתם דליכא משום נעילת דלת גבי נזיקין אכתי תיקשי לרב ושמואל מההיא דהחופר בור בר\"ה וי\"ל וה\"ה בפי\"ט מה' אלו בדין זה דמכרן לג' בני אדם כתב וז\"ל ויש מי שהק' דנזקין היאך גובין מן הלקוחות והלא מלוה ע\"פ היא ואינו גובה מן הלקוחות ותי' דנזקין קול יש להם יותר ממלוה וטורפין אפי' ממשועבדין שהרי לא אמרו דמלוה ע\"פ אינו גובה מהן אלא מפני שאין להם קול עכ\"ל:
הנה מפשט פשיטא ליה להרב בדעת רבינו דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ולהכי קרי ליה לנזקין מלוה ע\"פ: ונראה דמשמע ליה כן ממ\"ש רבינו בפי\"א מה' בכורים ה\"ג גבי היה הוא לפדות ובנו לפדות יפדה עצמו תחילה ואח\"כ בנו ובקידושי' דכ\"ט ובבכורות ד\"מ ע\"ב אפליגו רבי יאודה ורבנן בהכי ואמרי' עלה בגמ' דלרבנן דקי\"ל כוותייהו ס\"ל דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא יע\"ש ועיין בדברי מוהר\"י קורקוס שם בה' בכורים ודוק ומה שתי' ה\"ה דהנזקין קול יש להם הן הן דברי התוס' בפ\"ק דב\"ק די\"ד ע\"ב ובס\"פ ג\"פ ולא הוצרך ה\"ה לומר דאיכא נמי גבי נזיקין משו' נעילת דלת כמ\"ש התוס' בס\"פ ג\"פ משום דלדידן דקי\"ל דשעבודא דאורייתא כמ\"ש כאן רבינו ובספ\"א מה' מחוסרי כפרה אע\"ג דליכא טעמא דנעילת דלת נמי גובה מן הלקוחות על דאית ליה קול: והתוס' לא הוצרכו לטעמא דנעילת דלת אלא לרב ושמואל וברור. ובהכי יתיישב מה שהוקשה לו להרב מ\"ל בתירוץ ה\"ה דנזיקין קול יש להם דא\"כ מאי פריך בס\"פ ג\"פ מההיא דהחופר בור כו' יע\"ש דהתם לרב ושמואל דס\"ל שעבודא לאו דאורייתא פרי' דאפי' כי אית ליה קול הו\"ל למגבי מהיורשים כיון דשעבודא לאו דאוריתא וליכא טעמא דנעילת דלת ושני ליה דעמד בדין כלומר וכגבוי דמי כמו שתירצו התוס' בפ' ג\"פ. ואת זה ראיתי בשיטה המקובצת לבב\"ק די\"ד ע\"ב כתב שם ע\"ש הרב המאירי וז\"ל ויש שואלים לעיקר הדין נזקין מן היתומים היאך גובין אף מן הקרקעות והלא מלוה ע\"פ אינה נגבית מן היורשים אלא משום נעילת דלת ונזקין אין להם מקום לנעילת דלת ואינה קושיא שהנזקין כמלוה בשטר הן ותשלומיהן כתובים בתורה וכיון שיש להם קול הרי הן נגבין אף מן הלקוחות: ואף לדעת האומר שאף למלוה בשטר אין השעבוד מן התורה מאחר שכתו' בהדיא ישלם הרי הוא כמפרש שעבוד נכסים בשטר ובמפרש מיהא לא נחלק שום אדם שהשעבוד מן התורה כו' וי\"א שאין הניזק נפרע מן היתומים אלא כשעמד בדין ואין הדברים נראי' עכ\"ל:
הנה הרב החליט הדבר לומר דהנזקין לכ\"ע גובה מן היתומים ואף למ\"ד דשעבודא ל\"ד בנ\"ט דנזקין הו\"ל כמפרש שעבוד נכסין בשטר ובמפרש לא נחלק שום אדם שהשעבוד מן התורה והוא תימא דא\"כ מאי קפריך תלמודא בס\"פ ג\"פ דקע\"א ובפ\"ק דערכין ד\"ז ע\"ב למ\"ד מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא מההיא דהחופר בור בר\"ה דחייבים היורשים לשלם והוצרך לאוקומי בשעמד בדין ומאי קושיא כיון דהנזקין לכ\"ע גובה מן היורשים ומן הלקוחות מטעמא דכמפרש שעבוד נכסים דמי וי\"ל דאף הרב המאירי אזיל ומודה דלרב ושמואל דס\"ל דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא אע\"ג דנזקין הוי כמפרש שעבוד נכסי' אכתי לא גבי מהיתומים דבמלוה ע\"פ לא מהני שעבוד בפי' וכדמוכח ממה שכתב הרשב\"א בחי' לקי' יע\"ש:
ודע שהתוס' בגיטין פ' הנזקין ד\"ן ע\"א ד\"ה כיון דדיניה מדאורייתא כו' כתבו דאביי דאמר דב\"ח גובה מהיתומי' בזבורית ס\"ל דשעבודא לאו דאורייתא יע\"ש. ומורי הרב מר יאודה הוק' לו בדבריהם מההיא דקאמר אביי גופיה בפרק השולח דמ\"ד ע\"ב. נקטינן טימא טהרותיו של חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו מ\"ט היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וקנסא דרבנן הוא לדידיה קנסו לבריה לא קנסו יע\"ש ומדיהיב טעמא משום דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק משמע דבהיזק הניכר אף היורשים חייבים כיון דמדינא גבי ולא משום קנסא ואי ס\"ל שעבודא לאו דאורייתא אף בהיזק הניכר לא גבי מהיורשים כיון דשעבודא לאו דאורייתא וליכא למימר דאע\"ג דשעבודא לאו דאורייתא כיון דמלוה בשטר תקון רבנן למטרף מהיורשין משום נעילת דלת אף נזקין נמי גובה מהם משום דכמלוה בשטר דמי שהרי כתבו התוס' בקי' בנזקין לרב ושמואל דס\"ל שעבודא לאו דאורייתא לאו ככתובה בשטר דמיא ואף אם נאמר דאביי פליג בהא אדרב ושמואל וס\"ל דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא אכתי כיון דס\"ל דשעבו' לאו דאורייתא לא גבי מהיורשין דמלוה בשטר ה\"ט דגבי מהיורשין ומהלקוחות לרב ושמואל משום טעמא דנעילת דלת וגבי נזקין ליכא נעילת דלת לפי מ\"ש התוס' בב\"ק די\"ד ע\"ב ואפשר דהתוס' בגיטין ס\"ל כמ\"ש בס\"פ ג\"פ דאף גבי נזקין איכא משום נעילת דלת כדי שלא תפתח דלת בפני הנזקין יע\"ש א\"נ אף אי ס\"ל כמ\"ש בב\"ק מיהו כשעמד בדין ס\"ל דעדיף טפי משטר דכל מעשה ב\"ד כגבוי דמי ובהכי מיירי אביי גבי טימא טהרותיו של חבירו ודוק. ועיין להתוס' ז\"ל שם בפרק השולח דל\"ז ע\"א ד\"ה שטר יע\"ש:
והנה העולה מכלל שמועתינו לדעת רש\"י הוא דרב ושמואל ס\"ל שעבודא לאו דאורייתא וס\"ל נמי דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ומלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אבל מלוה בשטר אי מפורש השעבוד בתוכו דכתב ליה כל נכסי אחראין לשטרא דנא אף לרב ושמואל דס\"ל דשעבודא דרבנן גובה מן היורשין ומן הלקוחות מדאורייתא וכמו שביאר דעתו הרשב\"א בחי' שם יעויין שם:
ולדעת התוס' בקידושין וכן למ\"ש בפרק ג\"פ בשם ר\"ת ור' אליה דדוקא במלוה בשטר וכן במלוה הכתובה בתורה קי\"ל דשעבודא דאורייתא אבל במלוה על פה אינו אלא מדרבנן וכ\"כ עוד בפ' יש בכור ויש דעת אחרת להראב\"ד הביא דבריו הרב התרומות ז\"ל בשער ס\"א ומרן ב\"י בסימן ק\"ד סט\"ו העתיק דבריו ס\"ל דשעבודא לאו דאורייתא לא בשטר ולא בע\"פ וזו ג\"כ שיטת ר\"י שהביא בשיטת לא נודע למי וז\"ל והגאון ר\"י פסק שעבודא לאו דאורייתא ואע\"ג דהלכתא כר\"ה בריה דר\"י דמפרש טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום צררי דאלמא במקום דליכא משום צררי נזקקין אע\"ג דקטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו לאו היינו טעמא משום דקסבר שעבודא דאורייתא אלא עיקר טעמא משום שלא תנעול דלת בפני לווין ואלמוה רבנן שעבודיה ואפילו לגבי יתומים קטנים היכא דליכא משום צררי ועיין בש\"ך ח\"מ סי' ט\"ל שכתב דלדעת התוס' והמרדכי שעבודא לאו דאורייתא וליתא דלא ס\"ל הכי אלא במלוה ע\"פ אבל במלוה בשטר ס\"ל ש\"ד. עוד כתב שדעת הראב\"ד כדעת התוס' יע\"ש וליתא דהראב\"ד לא מפליג בין מלוה בשטר למלוה ע\"פ והתוס' מפליגי. עוד כתב שדעת הרב העיטור ז\"ל כדעת הראב\"ד וליתא דדעת הב\"הע כדעת התוס' דמפלגי בין מלוה בשטר למלוה על פה ועיין עוד ממה שהכריח מההיא דר\"פ דלא כהתוס' יע\"ש ולפי מ\"ש דאף התוס' מודו במלוה בשטר דש\"ד ליכא ראיה כלל:
ודע דנפקא מינה לענין דינא אי שעבוד' דאורייתא או דרבנן מ\"ש בשיטה לא נודעה למי וז\"ל ונ\"מ לענין נזיקין היכא דלא עמד בדין אי גבי מיורשין א\"נ ליתמי דערב א\"נ לגבות ערב מיורשי לוה עכ\"ל וכונת דבריו דאף דקי\"ל כר\"פ דמלוה על פה גובה מן היורשין הא קאמר טעמא משום נ\"ד. ובנזקין דליכא נ\"ד מודה ר\"פ דאינו גובה מן היורשים אי שעבודא לאו דאורייתא והיינו כשיטת התוס' דקידושין שכתבו דבנזקין ליכא נ\"ד וברור ומ\"ש עוד א\"נ ליתמי דערב פי' דבהא ליכא טעמא דנ\"ד דכל כי הא לא אסיק אדעתיה דמלוה דדילמא לא ישלם לו הלוה וגם הערב ימות ולא ישתלם מן היורשים ומה גם דסתם מלוה לית בה ערבות ולא חשו חכמי' לנ\"ד ומ\"ש עוד א\"נ לגבות ערב מיורשי לוה פי' דבה\"ג ליכא נ\"ד דישלם הערב דילמ' ישלם לוה ואת\"ל ישלם הערב דילמא לא מת לוה וגבי מיניה ולא חייש שמא ימות הלוה נמי ומשום הכי אין כאן משום נ\"ד ודוק:
ועוד נראה דנ\"מ אי שעבודא דאורייתא או דרבנן לענין נדר או נשבע לתת לפ' כ\"וכ ומת ולא נתן למ\"ד שעבודא דאורייתא חייבים היורשים לשלם ולמ\"ד ל\"ד אינן חייבים דהא מלוה ע\"פ אינו גובה מהיורשים אלא משו' נ\"ד והכא דליכא משום נ\"ד אינו גובה מהיורשים וליכא למימר דכיון דנדרים ושבועו' מצי לאתשולי עלייהו אין כאן שעבוד כלל ואם כן אף למ\"ד ש\"ד הכא היורשים פטורים הא ודאי ליתא דהא ערכין וחרמין מצי לאתשולי עלייהו דהא קי\"ל יש שאלה בהקדש ואפ\"ה אמרינן בפ\"ק דערכין דלמ\"ד ש\"ד חייבים היורשים ליתן יע\"ש. ואולם מרן ב\"י בס\"סי רנ\"ב כתב בשם הריטב\"א ז\"ל דמי שנשבע לתת כו' היורשים פטורים לגמרי ואין כאן משום מצוה לקיים דברי המת וזו תימא היאך סתם מרן ז\"ל בדבריו דדבר זה נראה דתלוי בפלוגתא דרבוותא וגם על הריטב\"א ז\"ל יש לתמוה שהוא מכת הסוברים דהלכ' כמ\"ד ש\"ד ואם כן איך פשיטא ליה דפטורים ודוחק לומר דהוא מיירי בדלית ליה מקרקעי אלא מטלטלי דכה\"ג לא אשתעבוד נכסי ואף למאי דתקון רבנן דמטלטלי משתעבדי לבע\"ח אפשר דכה\"ג לא תקון וכמ\"ש הרב תי\"ט בפ\"ד מהלכות ערכין דכל כה\"ג לא היה לו לסתום אלא לפרש:
ורבינו ז\"ל בפכ\"ב מה' מכירה כתב וז\"ל בין ההקדש ובין העניים זכו בהם העניים ומרן ב\"י בסימן רי\"ב ס\"ט תמה עליו דמי זה מחוייב לתתו לעניים דהרי הש\"מ ליתיה בעולם לא נדרו ולא חל עליהן נדר מורישן וזו היא השגת הראב\"ד יע\"ש. ותמוהים דבריו שהרי רבינו והראב\"ד ס\"ל דש\"ד כמבואר בפרקין ובפ\"ו מהלכות ערכין וספ\"א מה' מחוסרי כפרה וא\"כ כיון דנדר הרי היא מלוה דומיא דערכין וקרבן יולדת ואינך ואם כן ודאי דמחייבי יורשים לשלם ועיין למרן החבי\"ב בכנ\"הג מ\"ש ע\"ז בשם תשו' כ\"י למוהרע\"י ז\"ל והוא תימא איך לא שת לבו למ\"ש דדבר זה תלוי בפלוגתא אי שעבודא דאורייתא כ\"ז העתקתי מכ\"י מורי הרב מר יאודה אשכנזי ז\"ל:
ולענין הלכה כתב מורי הרב ז\"ל והא ודאי כיון דפלוגתא דרבוותא אי ש\"ד או דרבנן ודאי דמצי המוחזק לומר קים לי כמאן דאמר דרבנן ואף באחריות מפורש בשטר דכתבו רש\"י והרשב\"א דלכ\"ע ש\"ד הרי התוס' בשלהי ג\"פ פליגי וסברי דאע\"ג דכתב לו אחריות בהדיא לאו דאוריי' הוי האי קנין דמדאורייתא לא יוכל לשעבד נכסיו אע\"פ שיכול למוכרו ומה שהקשה בס' פני יאושע בחי' לקי' ע\"ז מדקי\"ל בע\"ח קונה משכון ואפי' בשעת הלואתו לענין השעבוד שלא יעשה מטלטלין אצל בניו דאלמא דמהני משיכת המשכון לענין שעבוד כמו לענין קניית גוף החפץ ואם כן אמאי לא יקנה שעבוד הקרקע ע\"י שטר לא ק\"מ דאדרבא משם ראיה להפך שהרי הא דבע\"ח קונה משכון היינו דוקא מטלטלין אבל משכנתא דקרקע אין בע\"ח קונה אותה כדמוכח בש\"ס בכמה דוכתי וכמ\"ש הש\"ך בסי' רע\"ז סק\"ז יע\"ש:
ומיהו לענין מלוה בשטר לא נ\"מ מידי דאף דנימא שעבודא דרבנן מ\"מ הא אשתעבידו נכסי מדר' שהרי מוקי תלמוד' ההיא דערכי עליו מת דיתנו היורשים וכן ההיא דהחופר בור בר\"הר בשעמד בדין דמעשה ב\"ד אלים כמו שטר אלמא משמ' דאף מאן דאית ליה שעבודא דר' כל שעמד בדין גובה אף היכא דליכא טעמא דנ\"ד ואם כן ה\"ה נמי לענין גביית מיתמי דערב א\"נ לגבות ערב מיורשי לוה אף דנימא דלית בהו משום נ\"ד היכא דעמד בדין מיהא מחייב לשלומי וכ\"ש במלוה בשטר אמנם לענין מלוה ע\"פ בנזקין או לגבות מיתמי דערב או ערב מיורשי לוה כיון דלא שייך בו טעמא דנ\"ד הא ודאי מצי מימר קי\"ל כמ\"ד שעבודא דרבנן וכה\"ג לא תקון רבנן ואף דכתבו התוס' בג\"פ דבנזקין איכא טעמא דשלא תפתח דלת בפני הגזלנים מ\"מ בסוגיא דפ\"ק דקי' כתבו הפך מזה וכ\"כ בשיטה לא נודע למי וכמו שכתבתי לעיל עכ\"ל:" + ] + ], + [], + [ + [ + "שורש דין נפרעין מהלוה שלא בפניו מלוה \n שבא להפרע בשטר שבידו שלא בפני לוה אם יכולים ב\"ד לשלוח לו כו'. הנה בענין זה דיכול המלוה לגבות מעותיו שלא בפני לוה כתב מרן ז\"ל בש\"ע דאם כתוב בשטר נאמנות לא מהני אלא לנפרע בפניו ממנו אבל שלא בפניו לא אלא ב\"ד משביעין אותו ואם פירש ולא לבאים מכחו אין ב\"ד משביעין כו' נ\"ב כן הוא לשון הר' התרומות בשער כ\"א ח\"ה סס\"ג בשם הרמב\"ן בספר הזכות והביא דבריו הטור בר\"סי ק\"ו ובשער ט\"ו ח\"א ס\"ג כתב וז\"ל ומסתברא דאי איכא נאמנות בשטרא אע\"ג דאיכא למיחש לתברא גובה בלא שבועה דאם כן ביתומים נמי ניחוש לתברא ולא תיהני עלייהו נאמנות והנה הרב בהלכותיו כתב דמהני דאף לדברי האומ' דלא מהני גבי יתמי כאבא שאול דלאו כל כמיניה למעקר תקנתא דתקון רבנן ליתמי אבל מיניה כולהו מודו דגבי בלא שבועה דהא אי אפשי בתקנת חכמים קאמר דאלת\"ה לפלוג אבא שאול בנפרעת שלא בפניו ויתומים נמי בכללן אלא שנראה מדבריו שהצריכו נאמנות שיכתוב עליו ועל הבאים מכחו כמו שהצריכו ליתומים וזה שנפרע על יד ב\"ד נכלל הוא בכלל נאמנות זה אבל אם כתב סתם עליו אין ב\"ד בכלל וצריך לישבע וכמו שנפרש בשער כ\"א עכ\"ל:
וראיתי להרב גד\"ת ז\"ל שם דצ\"ב ע\"ב שתמה על דברי הרב התרומות ז\"ל הללו שדבריו סותרין זה לזה דמעיקרא כתב דלדברי האומר דלא מהני עלייהו נאמנות מפורש כו' וא\"כ היכי מסיק עלייהו וכ\"ת אלא שנראה שהצריכו נאמנות מפורש כמו שהצריכו ליתומים והלא ביתומים לא מהני לסברת זה האומר ואין שום צד לדחוק ולומר דהאי אלא שנראה כו' חוזר לראש דבריו לס' הרי\"ף דודאי אין זה במשמע כלל ועוד דלפי זה כי לאו שוים הנפרע שלא בפניו והנפרע מן היתומים ואם כן הדרא קושית הרב דקאמר מעיקרא לדוכתא דלפלוג אבא שאול בנפרעת שלא בפניו ויתומים נמי בכללן את\"ד ז\"ל יע\"ש. ולע\"ד לא קשיא מידי דאף לדברי האומרים הללו לא מהני נאמנו' מפורש לגבי יתומים מ\"מ הא איכא גוונא דמהני בהו נאמנות מפורש דהיינו היכא דקנו מיניה על הנאמנות וכמבואר מדברי הרא\"ש ז\"ל בפרק הכותב והטור בא\"ה סימן צ\"ח והביא דבריהם הרב גד\"ת עצמו בשער כ\"ז דקכ\"ב ע\"ג וד' זולת לדעת הרז\"ה דנסתפק בדבר זה וכמבואר כל זה לעיל סח\"י כיע\"ש והשתא מ\"ש הרב התרומות ז\"ל אלא שנראה מדבריו שהצריכו נאמנות מפורש כמו שהצריכו גבי יתומים היינו בגוונא דמהני בהו נאמנות מפור' דהוא בשקנו מיניה על הנאמנות מיהו לענין זה שוים הם נפרע שלא בפניו ונפרע מהיתומים שצריך נאמנות מפורש וההפרש שביניהם הוא בקנין דביתומים צריך ג\"כ קנין ובנפרע שלא בפניו לא בעי קנין אלא כל דאיכא נאמנות מפורש מהני דהו\"ל כאומר אי אפשי בתקנת חכמים והשתא ניחא נמי דלא פליג אבא שאול אלא בנפרע מן היתומים ולא בנפרעת שלא בפניו משום דבדידהו לא מהני נאמנות לבד אפי' מפורש עד דאיכא קנין בהדיא וז\"ב:
ודע דבעיקר דין זה דהבא ליפרע מנכסי הלוה שלא בפניו אי נחתינן לנכסיה או לא אפליגו רבוותא כמ\"ש הטור בסימן ק\"ו ודעת ר\"ח ז\"ל לפי מ\"ש התוס' בפרק הכותב דפ\"ח ע\"א ד\"ה ורבא כו' והרא\"ש שם והרב העיטור בדס\"ב ע\"ג והרב התרומות בריש שער כ\"א הוא דלא נחתינן לנכסיה שלא בפניו וכתבו עוד דאע\"ג דמתלמודא דידן לא משמע הכי מ\"מ העולם סמכו למה דדחינן בירוש' דמתמה וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו אמר רבי ירמיה כשרבית אוכלת בהן כו' וכתבו עוד ואיכא נמי בירוש' דמודו בין אמוראי דבבל בין אמוראי דארץ ישראל דמשלחין בתריה דלוה תלת אגרי אי אתא טב ואי לא מחלטינן לנכסיה עכ\"ל:
והנה קודם שאבאר ראית ר\"ח ז\"ל הלזו מדברי הירוש' נבאר תחילת דברי הירושלמי דלפי גירסת הירושלמי שבידינו אין לו מובן לע\"ד ודברי מפרשי הירוש' בזה לא נתחוורו לע\"ד והוא דהם ז\"ל גרסי הכי והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה כו' כיני מתני' והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ונפרעין מאדם שלא בפניו א\"ר ירמיה תפתר בשט' שרבית אוכלת בו כו' יע\"ש והרב שדה יהושע והרב פ\"מ ז\"ל פרשו וז\"ל כיני מתני' בתמיה וכי כן הוא משמעות המשנה דנפרעין שלא בפני האדם וכי נפרעין שלא בפני האדם ולא מקשי אכתובה דהא בכתובה איכא טעמא דחינה כמ\"ש בבלי דפרקין אמר רב אחא שר הבירה כו' ורב נחמן אמר ואפילו בעל חוב נמי שלא תנעול דלת וכו' א\"כ ה\"נ אדרב אחא דקאמר דכתובת אשה דוקא נפרעת שלא בפניו לא מקשי ירוש' אלא אדרב נחמן דקאמר דאפילו בע\"א נפרעין שלא בפניו קמקשי ומשני הב\"ע בשרבית אוכלת בו ולא עדיפי מיתמי דנזקקין להם בהכי עכ\"ל הרב שדה יהושע והרב פ\"מ ז\"ל יע\"ש וקרוב לזה פי' הרב קרבן העדה גם כן יע\"ש ואין זה פי' מחוור לע\"ד כלל חדא דמילתיה דרב נחמן לא אידכר בירושלמי כלל ואיך מקשי בפשיטות על דברי מי שלא הוזכר שמו שם ואדרבא שם בירוש' קודם לזה אמרו דכשם שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא כשרבית אוכלת בהם ה\"נ בכתובת אשה גובין מהם משום מזונות ודחו טעם זה ואמרו דכתובת אשה משום חינה מפני שיהיו קופצין עליה לישאנה יע\"ש וכיון דידע הירוש' טעם זה דחינה דמש\"ה גובה כתובת מהיתומים מאי קא ק\"ל הכא לענין נפרעת שלא בפניו כיון דמצי למימר דדוקא בכתובה משום טעמא דחינה אמרו שנפרעת שלא בפניו ואי אדרב נחמן קפריך כדברי הרבנים הנז' מאי קושייא הרי רב נחמן יהיב טעמא למילתיה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ועוד היכי משני תפתר בשטר שרבית אוכלת בו דלשון זה דתפתר לא שייך אלא בבא לפרש איזו מימרא סתומה והכא דברי רב נחמן מפורשין הן דבעל חוב נמי גובה שלא בפני הלוה משום נעילת דלת ואמתני' דמיירי בהדייא בכתובה לא שייך למימר תפתר בשרבית אוכלת בו דמאי שיאטיה דרבית בכתובה ולעיל מזה אמרו שם בירוש' אין נפרעין מנכסי יתומים אלא א\"כ כשרבית אוכלת בהם וכתובה נמי גובין מהם משו' פסידא דמזונות או משום חינה יע\"ש ומהתימה על הרב עדות ביהוסף בח\"ב סי' י\"ג דל\"ו ע\"ד דמשמע ליה דמ\"ש בירוש' תפתר בשרבית אוכלת בהם קאי אמתני' דנפרעת כתובתה שלא בפניו וחוץ מכבוד גדולה חכמתו דבר זה אין לו שחר:
אשר על כן נלע\"ד ברור דנוסחאות הירוש' בשמועה זו שבידינו משובשות הם וכבר הובא' סוגיא זו בירוש' בפ' כל הנשבעין עלה דמתני' דהפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כו' ותמיהא זו דמתמה וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו ומאי דמשנינן עלה תפתר בשרבית אוכלת בו כו' מייתי לה התם אסוף סוגיא דמייתי הכא בירוש' לעיל מזה קודם פסקא זו דהנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה עלה קאמר ר\"י בר בון כאן ביתום גדול כאן ביתום קטן ומסיימינן התם וז\"ל הכא את אמר אין נשבעין על טענת חש\"ו והכא את אמר אבל נשבעין לקטן ולהקדש בנפרעין מנכסי קטן ונפרעין מאדם שלא בפניו א\"ר ירמיה תפתר בשרבית אוכלת בו וב\"ד גובין רבית תפתר בערב לו מן הגוי אלדסא א\"ל לר' מנא כו' וכולה סוגיא כדהכא יע\"ש וכתב הרב פ\"מ שם בביאורו וז\"ל הכא את אמר כו' כלומר דמייתי סיעתא למילתיה דלפעמים נפרעין מנכסי קטן מהא דתנן לעיל בפ' שבועת הדיינין אין נשבעין על טענת חש\"ו והדר קתני בסיפא אבל נשבעין לקטן ולהקדש אלא ע\"כ ה\"ק אבל נשבעין לקטן בנפרעין מנכסי קטן ורישא על טענת קטן קאמר דאין נשבעי' עכ\"ל והשתא איכא למימר שפיר דתמיהת הירוש' דמתמה על זה וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו אהך מתני' דפ' שבועת הדיינים דקתני דנשבעי' לקטן הוא דקמתמה דאוקימנא לה בבא ליפרע מנכסי קטן שהרי קטן כשלא בפניו דמי כנודע ואהא משני תפתר בשרבית אוכלת בהן ובשערב לו מן הגוי דבכה\"ג דוקא נפרעי' מן הקטן לרב אסי ור' יוחנן כדאמרי' בהדייא מקמי הכי בירוש' ובש\"ס דילן ר\"פ שום היתומים דכ\"ב יע\"ש ועיין בבבלי פ' שבועת הדייני' עלה דהך מתני' דנשבעי' לקטן ולהקדש דמשני למתני' בגוונא אחרינא יע\"ש:
ובכן נלע\"ד לתקן סוגיית הירושלמי דפ' הכותב דאזלא ורהטא כולה כאותה דפ' כל הנשבעין ופסקא זו דוהנפרעת שלא בפניו עם מאי דאתמר עלה כיני מתני' והנפרעת שלא בפניו שייך בסוף הסוגייא בתר דמייתי ההיא דאלכסא ורב מתניה וצריך להוסיף בסוגייא זו הא דמייתי התם מתני' דפ' שבועת הדייני' לסיועי לר\"י בר בון דלפעמים נפרעין מן הקטן ועלה הוא דמתמהינן וכי נפרעין מן האד' שלא בפניו ואמתני' דפרק ש\"ה הוא דמתמה היכי קתני דנשבעי' לקטן וכדאמרן ומשני שפיר בשרבית אוכלת בו ובשערב לו מן הגוי ואין ספק לע\"ד שכך היתה גירסת התוס' בסוגייא הירוש' הלזו דפרק הכותב וכן מבואר יוצא מדברי התוס' בגיטין פ' הנזקין דף ן' ע\"ב ד\"ה יתומים כיע\"ש:
ובכן נשאר לנו לבאר ראיית ר\"ח דמייתי מדברי הירושלמי הלז דלית הלכתא כר\"ן דלפי האמור משמע לכאורה דאין מכאן ראיה לומר דהירוש' פליג אר\"ן דשפיר איכא למימר דאף הירוש' אזיל ומודה לדר\"ן דמשום טעמא דנעילת דלת נפרעין מן הלוה שלא בפניו ולגבי קטן דוקא הוא דהוצרכו בירושלמי לומר דאין נפרעין ממנו אא\"כ רבית אוכלת בו דלגבי יתומים ליכא למיחש לטעמא דנעילת דלת וכמ\"ש בש\"ס דילן פ' הנזקין ד\"ן ע\"א עלה דמתני' דאין נפרעי' מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמיית לוה ונפלי נכסי קמי יתמי יע\"ש אבל בשאר כל אדם דאיכא טעמא דנעילת דלת אפשר דמודה הירושלמי לדר\"ן דנפרעין שלא בפניו אבל הדבר מבואר דעיקר ראית ר\"ח הוא מדפריך בירוש' בהאי לישנא דוכי נפרעין מן האדם שלא בפניו דמשמע דבסתם אדם אין נפרעין ממנו שלא בפניו ומינה פריך אמתני' דפ' שבועת הדייני' דקתני דנשבעי' לקטן דקטן כשלא בפניו דמי ואי הוה ס\"ל להירוש' דבשאר כל אדם נפרעי' שלא בפניו משום טעמא דנעילת דלת לא הו\"ל לאתמוהי כי האי לישנא אלא הכי הו\"ל לאתמוהי וכי נפרעין מן הקטן ומדמתמה כי האי לישנא ודחי בשרבית אוכלת בו וכשערב לו מן הגוי מבואר יוצא דס\"ל לירוש' דבין בקטן בין בנפרעי' שלא בפניו לא משכחת לה אלא בכה\"ג ומוכח נמי הכי מדמייתי עלה בירוש' ההיא דאלדסא ור' מנא ור' מתנייא דאמרו דמשלחי' בתריה דיונמטרין ותלת אגרי והוא שעמד בדין וברח כו' דכל זה שייך בבאים ליפרע מכל אדם שלא בפניו ודוק:
ועפ\"י האמור ומדובר בהבנת הירוש' ובכונת ר\"ח בין תבין דברי הרב המבי\"ט בתשו' ח\"א סי' רכ\"ט והביא דבריו מרן החבי\"ב בר\"ס ק\"ו בהגב\"י שכתב וז\"ל ונ\"ל דלא פליג הירושלמי אדר\"ן דהא דמשמע בירוש' דאי לאו רבית לא היו נפרעין שלא בפניו איירי במלוה גוי דלא עשו בו תקנה והא דר\"ן איירי בישראל דעשו לו תקנה שלא יטלו מעותיו וילך לו ובר מן דין כיון שבדינהן אין נפרעי' מן האדם שלא בפניו ישראל הבא מכחו הרי הוא כמותו עכ\"ל:
ולכאורה דבריו באו משוללי ההבנה מאחר דראיית ר\"ח הוא מדמתמה בירוש' בפשיטות וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו ולא אשכח פתרי אלא כשרבית אוכלת בו ובמלוה גוי וערב ישראל ואי הוה ס\"ל להירוש' כר\"ן דמשום טעמא דנעילת דלת נפרעין מן האדם שלא בפניו לא הוה צריך הירוש' לכל זה ומ\"ש הרב דהירושלמי מיירי במלוה גוי היא היא עיקר הכרעת ר\"ח דהירוש' לא ס\"ל כר\"ן מדהוצרך לאוקומי במלוה גוי ולא תרי' בפשיטות דנפרעין מן האדם שלא בפניו משום טעמא דנעילת דלת וא\"כ מה מקום לדברי הרב בזה והיותר תימא על מרן החבי\"ב והרב פ\"מ בח\"א סי' מ\"א שהביאו דברי הרב המבי\"ט הללו ולא נרגשו מזה אמנם לפי מ\"ש דעיקר תמיהת הירוש' דמתמה וכי נפרעי' מן האדם שלא בפניו אינו אלא אמתני' דפ' שבועת הדייני' דמשמע מינה דנפרעי' מנכסי קטן וקטן כשלא בפניו דמי ועל זה הוצרך הירוש' לאוקומה למתני' בשרבית אוכלת בו ובשערב לו מן הגוי וכמ\"ש בפרק הנזקין ד\"ן ע\"ש ועיקר ראיית ר\"ח לאו מדהוצרך לאוקומי למתני' במלוה גוי ולא מוקי לה במלוה ישראל ומשו' טעמא דנ\"נ הוה דהא בקטן ליכא להאי טעמא וכדאמרן אלא עיקר ראייתו היא מלישנא דירוש' דמתמה וכי נפרעי' מן האדם שלא בפניו דמשמע מינה דאפי' בסתם אדם אין נפרעין ממנו שלא בפניו אלא בשרבית אוכלת בו וכמדובר:
מעתה מבוארת היא כונת הרב דקדחי שפיר דאכתי אין מכאן ראיה דפליג הירוש' אדר\"ן דאיכא למימר דאף הירוש' ס\"ל כר\"ן דהיכא דאיכא טעמא דנעילת דלת נפרעי' מן האדם שלא בפניו והא דמתמה בירוש' וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו מיירי בגוונא דליכא משום נ\"ן כגון במלוה גוי דהשתא הו\"ל דומיא דקטן דליכ' ביה טעמא דנ\"ן ולא הוצרך הירוש' לפרש למילתיה כיון דעיקר מאי דמתמה וכי נפרעין כו' קאי אמתני' דנשבעי' לקטן דלגבי קטן הדבר ידוע דלית ביה משום נעילת דלת וכדאמרן ולהכי פריך סתמא והכונה לומר היכא דליכא טעמא דנ\"ן בין בקטן בין במלוה גוי וכי נפרעי' שלא בפניו וקאמר דאה\"ן דכל דליכא לטעמא דנ\"ן אין נפרעין מן האדם שלא בפניו ומתני' דנשבעין לקטן תפתר בשרבית אוכלת בו ובשערב לו מן הגוי וה\"ה נמי לנפרע שלא בפניו דכל כי האי גונא נפרעין ודוק היטב:
ובמ\"ש עוד התוס' על דברי ר\"ח דאיכא נמי בירוש' דמודו בין אמוראי דבבל ובין אמוראי דארץ ישראל דמשלחי' בתריה תלת אגרות אי אתא טב ואי לא מחלטינן נכסיה ע\"כ דמבואר יוצא מדבריהם דאף לר\"ח דלא חייש לדר\"ן ופסק דאין נזקקין לנפרע שלא בפניו ולא חיישי' לטעמא דנ\"ן מיהו כל דאפשר להודיעו על ידי אגרות שיבא לב\"ד ולא בא מזדקקינן ליה ונפרעין ממנו שלא בפניו וכ\"כ הרב\"ח בר\"ס ק\"ו והביא דבריו מרן החבי\"ב בהגב\"י דע\"כ ל\"פ הרי\"ף עם ר\"ח אלא בדלא אפש' לשדורי ולהודיעו דלהרי\"ף נפרעין שלא בפניו כיון דלא אפשר לשדורי ולר\"ח אם אי אפשר לשדורי אין נפרעין ממנו כל עיקר אבל היכא דאפשר לשדורי משדרינן ומודעינן ליה לכ\"ע ונראה מדברי התוס' דגם ר\"ח פסק כך יע\"ש גם הרב פ\"מ ז\"ל בח\"א ס\"סי מ\"א כתב כן בפשיטות וז\"ל ומה שהרגיש מר בדברי מרן זקני שמדבריו משמע דלר\"ח ז\"ל אף בהודעה אין נזקקין לו לא ידעתי אנה ראה מר בדברי מרן זקני שסובר כן בדעת ר\"ח ז\"ל אם הוא ממה שהזכיר הודעה בדברי הרי\"ף אי מהא לא איריא דאיהו לא נחית אלא למימר דלהרי\"ף אף אם אי אפשר בהודעה דנחתינן לנכסיה לאפוקי מר\"ח דהיכא דא\"א בהודעה דלא נחתינן ובהא מילתא הוא דמחלק בין ר\"ח להרי\"ף אבל בהודעה מיהא ליכא מאן דפליג דלכ\"ע נזקקין אף שלא בפניו עכ\"ל:
וק\"ל טובא בדבריהם דמדברי הירושלמי שהביאו התוס' ראיה לדבריהם מבואר דדוקא כשעמד בדין וברח הוא דמזדקקינן ליה לשדורי ולהודועי וכי לא אתא מחלטי' נכסיה אבל כשלא עמד בדין כלל אלא ברח מעיקרא קודם עמדו לדין לא מזדקקינן ליה כלל דהכי איתא התם אלדסא א\"ל לר' מנא אנן עבדין טבאות סגי מנכון אנן כתבין די אתנמין אי אתא טבאות ואי לא אנן מחלטין נכסיה א\"ל אוף אנן עבדין כן משגרין בתריה תלת אגרין אי אתא טב ואי לא מכרזינן נכסיה תלתין יומין אי אתא טב ואי לא אנן מחלטינן נכסוי א\"ל הגע עצמך דהוה באתר רחיק א\"ל אנן משלחין תלת אגרות חדא גו תלתין יומין וחדא גו תלתין יומין אי אתא טבאות ואי לא מחלטינן נכסוי אמר רב מתנייה והוא שעמד בדין וברח אבל אם לא עמד בדין וברח לא מחלטינן ולא מכרזינן עכ\"ל לפי גירסת הרב שדה יהושע והרב קרבן העדה ז\"ל:
וכתב הרב שדה יאושע ז\"ל וז\"ל אלדסא שם חכם גוי א\"ל לר' מנא אנו עושים טוב ויפה מכם בדיננו לפי שאנו כותבין דיאנמין כלומר כתב ב\"ד ללוה שיבא אם בא הרי טוב ואם לא בא (אנו מכרזין הנכסים ל' יום כדאיתא בפ' הגוזל ומאכיל ואח\"כ) אנו מחלטין נכסיו ונותנין אותם למלוה השיב ר' מנא לאלדסא אף אנו עושין כן שולחין ג' אגרות ואם בא טוב ואם לאו אנו מכרזין ל' יום כדאיתא בפרק הגוזל ומאכיל ואחר כך אנו מחלטין אותם ונותנין אותם למלוה א\"ל אלדסא לר' מנא הגע עצמך שהלוה במקום רחוק אטו השלחו אחריו ג' פעמים א\"כ ישהא הדבר מאד א\"ל ר' מנא לגוי לכן אנו עושין כן שולחין אגרת אחת תוך ל' יום ואין אנו מצפין שתבא התשובה אלא בתוך ל' ימים הראשונים אנו כותבין השנית ואין אנו מצפין התשובה ואנו כותבין אגרת א' תוך ל' יום אם יבא טוב ואם לאו מחליטין אנו נכסיו ונותנין אותם למלוה והוא שעמד בדין וברח כו' כל כי הא דאמרי' מחליטין נכסיה דוקא בלוה שעמד בדין וברח אבל בלוה שלא עמד בדין אלא ברח קודם עמדו בדין לא מחליטינן ולא מכרזינן ולא מזדקקינן לנכסיו כלל משום דחיישינן לשובר ומשמע מהכא דאין נפרעין מאדם שלא בפניו כלל כשלא ברח אחר עמידתו לדין והגאונים ורבינו האיי ור\"ח כתבו בתשו' הביאה בעה\"ת וז\"ל ואנו מעשים בכל יום לפנינו וחתכנו הדין שלא הורדנו בע\"ח כו' והיינו טעמא שהם מפרשים דמילתיה דרבא בשם ר\"ן דתלמודא דידן בשעמד בדין וברח כי היכי דלא נימא היכי שבקי גמ' דידן ופסקו כירוש' כדכתב רבינו האיי שם בתשו' שהביא ב\"הת וז\"ל ובתשו' לרבינו האיי מילתיה דר\"ן ורבא מתקיים דבריהם בשעמד בדין וברח והרבה באים לפנינו ותובעים כך ואנו אומרים לא ראינו מקדמונינו ולא שמענו מי שעשה מעשה ופרע נכסי' מאדם רחוק ע\"כ ומש\"ה פסקו דלעולם אין נפרעין מאדם שלא בפניו אבל הרי\"ף כתב כו' עכ\"ל:
הרי מבואר דכל שלא עמד בדין כלל לא מזדקקינן להודיעו ללוה וליפרע שלא בפניו ואלו מדברי התוס' והרב\"ח והפ\"מ מבואר דאפי' בלא עמד בדין כלל כל שאפשר להודיעו מודעינן ליה ואי לא אתא נפרעי' ממנו שלא בפניו והיותר תימא אצלי על הרב שדה יהושע במ\"ש דרבינו האיי ור\"ח מפרשים מילתיה דרבא ור\"ן דתלמודא דידן בשעמד בדין וברח דאע\"פ שהרב התרומות בריש שער ט\"ו כתב כן בהדיא בשם רבינו האיי מ\"מ מדברי ר\"ח שהביא שם מבואר דאפי' לא עמד בדין כלל כל שאפשר להודיעו מודיעין אותו ואפי' עומד במדינת הים וכמו שסיים וכתב וחתכנו הדין שלא הורדנו בע\"ח בנכסי הלוה כשהוא במ\"ה וצריכין אנו להודיעו שמא יש לו ראיה עכ\"ל וכ\"כ ג\"כ הרב העיטור בדס\"ג ע\"ג בשם ר\"ח יע\"ש וגם מדברי התוס' מבואר כן דלר\"ח אפי' לא עמד בדין כל שאפשר להודיעו מודיעין אותו ואם לא בא נפרעי' ממנו של\"ב ואיך לא נרגש הרב ז\"ל מזה ותו ק\"ל טובא על הרב הנז' במ\"ש בפירושו דאלדסא הוא שם חכם גוי שנה ושילש בזה וכ\"כ ג\"כ הרב קרבן העדה ז\"ל בפי' יע\"ש ואני אומר דשרי להו מרייהו שלא השגיחו בדברי התוס' שכתבו דבירוש' מודו בין אמוראי דבבל בין אמוראי דארץ ישראל דמבואר בדבריהם ז\"ל דאלדסא הוא אמורא מבבל ור' מנא הוא מא\"י ואנא ואתון דקאמר היינו בבל וא\"י ולא דייני גוים ודייני ישראל כדקאמר הרב שדה יהושע והרב קרבן העדה ועיין בפירוש הירושלמי לס' פ\"מ ז\"ל שפי' דאלדסא הוא שם אמורא מבבל והוזכר שמו בבבלי ר\"פ אע\"פ יע\"ש והדין עמו כמ\"ש בשם התוס' ז\"ל אע\"פ שמקום ראייתו מגמ' דידן כעת לא מצאתי בבבלי אבל הוא בירושלמי ר\"פ אע\"פ ועיין בחגיגה דח\"י ע\"א מעשה ומת אלדסא והספידו רבי טרפון יע\"ש ותו ק\"ל על דברי ר\"ח שהביאו הרב התרומות והרב העיטור ז\"ל שנראה מדבריו דאפי' אם הלוה רחוק מב\"ד אפילו כמה ימים עד שנה ויותר ואפי' עומד באספמיא כל שאפשר להודיעו מודיעין אותו שהרי כתב דאפי' עומד במ\"ה אין נפרעין ממנו עד שמודיעין אותו ואלו מדברי הירושלמי שכתבנו נראה דטפי מריחוק ט\"ו יום ממקומו למקום ב\"ד שהוא שיעור דרך רחוקה מב\"ד של ירושלם לסוף גבול א\"י כמו ששנינו בפ\"ק דתעניות עד שיגיע אחרון שבא\"י לנהר פרת והוא ט\"ו יום כמ\"ש רש\"י שם יע\"ש לא מזדקקינן ליה לשלוח לו אגרות דעלה דשאל אלדסא לר' מנא הרי שהיה באתר רחיק קא\"ל ר' מנא דמשלחי' ליה תלת אגרין חדא גו תלתין וחדא גו תלתין ולפי מ\"ש הרב שדה יהושע בפי' הכונה לומר דכל ט\"ו יום שהוא שיעור הליכת האגרות עד שיגיע ליד הלוה מיד כותבין לו אחרת ונמצא שאין ממתינין לו ב\"ד כי אם ס' יום ט\"ו מהאגרות הראשונים וט\"ו יום מהשניה ול' מהאגרת הג' שמא כשהגיע לידו שם לדרך פעמיו ומשמ' להדיא דטפי משיעור זה אין נותנין וממתינין לו וזה שלא כדברי ר\"ח ז\"ל שכתב דאפי' עומד במ\"ה מודיעין אותו ומיהו לזה י\"ל דהודעה זו שכתבו הרב התרומות והרב העיטור בשם ר\"ח ז\"ל אינה ענין להודעה זו שאמרו בירושלמי דמשלחין בתריה תלת אגרין דהתם ההודעה היא להזמינו לבא לדון עם המלוה בפני ב\"ד וכההיא דפרק הגוזל ומאכיל דקי\"ב ע\"ב וכל שהזמינוהו ג' פעמים ולא בא נחתינן לנכסיה ומשום הכי קאמר רב מתניא דהיינו דוקא בשעמד בדין וברח הוא דנחתינן לנכסיה כשלא בא אמנם כשלא עמד בדין וברח אלא שהלך שם מעיקרא ואפש' שיש לו איזה עסק אין כופין אותו להביאו ממקומו וממתינין לו עד שיבא ועיין במ\"ש הסמ\"ע בסי' י\"א סק\"ג יע\"ש:
אמנם הודעה זו שכתב ר\"ח ז\"ל היינו להודיעו ללוה לפרוע למלוה שלא בפניו מנכסיו שיש לו כאן ואם יאמר שיש לו ראיה לבטל השטר וכשיבא למקומו יטעון בפני ב\"ד ויביא ראיותיו תו לא מזדקינן ליה וממתינין לו עד שיבא ממקומו ויביא ראיותיו לב\"ד הילכך כיון שאין הודעה זו לכופו לבא לפני' מודיעין אותו אפילו לא עמד בדין וברח ואפי' עומד באספמיא וזה ברור לע\"ד ובהכי ניחא שדברי ר\"ח ודברי רבינו האיי ז\"ל הם שפה אחת ודברים אחדים כי לכאורה היה נראה דפליגי אהדדי:
וע\"פ האמור הנה נכון מיהו אכתי דברי התוס' ז\"ל דפ' הכותב לא נתיישבו בזה דמשמ' מדבריהם דאף במי שברח קודם עומדו לדין כלל משלחין בתריה תלת אגרין להזמינו לדין ואם לא בא נפרעין ממנו שלא בפניו ומדברי הירושלמי מבואר דלא איתמר האי מילתא אלא בשעמד בדין וברח אבל בשלא עמד בדין כלל אין כופין אותו בכך הן אמת שדברי התוס' ז\"ל מקום יש בראש ליישבן דמ\"ש ואיכא נמי בירושלמי דמשלחי' כו' דכונתם ז\"ל ג\"כ לומר דוקא בשעמד בדין וברח כמבואר בדברי הירושלמי ולא הוצרכו להאריך ולפרש הדבר שסמכו למ\"ש בירושלמי בהדיא והוא שעמד בדין וברח וז\"ש ואיכא נמי בירוש' כו' כלומר דאיכא גוונא דמשלחי' בתריה תלת אגרין והיינו בשעמד בדין וברח כמדובר ואף כי דבר זה לא ימלט מצד הדוחק מ\"מ שבקיה למילתיה דדחיק ומוקי אנפשיה אמנ' דברי הרב\"ח והרב פ\"מ ז\"ל שסתמו דבריהם בזה דמבואר דס\"ל דאפי' בברח קודם עומדו לדין כלל אף לדעת ר\"ח ז\"ל על ידי הודעה מיהא כל שלא בא נזקקין ללוה ליפרע שלא בפניו צ\"ע לע\"ד שזה הפך דברי הירושלמי:
איברא שראיתי להרשב\"א ז\"ל בתשו' שהביא מרן ב\"י ז\"ל בסי' ק\"ו ובס' תולדות אדם סימן שנ\"ט וכן להרב העיטור ז\"ל בדס\"ג ע\"ג דגרסי בדברי רב מתניא דמייתי בירושלמי הכי והוא שעמד בדין וברח אבל לא עמד בדין וברח לית אנן מחלטין אלא מכריזין יע\"ש וכן היא גירסת המפרש בס' פ\"מ ז\"ל יע\"ש: ולפי גירסא זו אפשר לישב דברי הרב ב\"ח ז\"ל דכונת רב מתניה לומר דהא דמחלטין נכסיו למלוה אחר שילוח ג' אגרות דוקא בשעמד בדין וברח כלומר דכשהזמינוהו ב\"ד לבא לדון לא אמ' לא אתינא אלא תשובתו היתה אתינא ומיהו ברח ולא אתא לב\"ד אבל אם לא עמד בדין וברח כלומ' שלא רצה לעמוד בדין ואמר לא אתינא לית אנן מחלטין אלא מכריזין כלומר אין ממתינין לו אלא מיד מכריזין והכי אמרינן נמי בפ' הגוזל ומאכיל כיע\"ש וכבר ראיתי להרב ב\"ח עצמו שם בסי' ק\"ו ס\"ד דמשמע ליה כן בפי' דברי רב מתניה שכתב שם על דברי הרמ\"ה וז\"ל וסובר הרמ\"ה דדוקא בדאמ' אתינא אבל במסרב כותבין אדרכתא מיד וכדלעיל בסימן צ\"ח ומשמע כך מלשון הירושלמי עכ\"ל ובהכי ניחא מה שהקשה הרב גד\"ת ז\"ל בדצ\"ב סע\"א על תשו' הרשב\"א ז\"ל שהביא מרן ב\"י שם בסי' ק\"ו דדבריו ז\"ל סתרי אהדדי מרישא לסיפא דבתחילה מייתי פסק הרי\"ף וכתב עליו דלזה דעתו נוטה ושכך הדין ואחר כך הוא עצמו מייתי מסקנת הירושלמי דקאמר ר' מתניה והוא שעמד בדין וברח כו' ומדמייתי ליה הרשב\"א משמע דלהלכה הוא למימר דכל מאי דאמר השתא מהאגרות ומההחלטה הוא דוקא בשעמד בדין וברח אבל בשלא עמד בדין אין כאן מחליטין וזהו סברת רבינו האיי ז\"ל ולא כדעת הרי\"ף דלדידיה בכל מלוה דעלמא אפי' בלא עמד בדין מחליטין ודוחק גדול הוא לומר דסבר הרשב\"א דרב מתניא פליג אמאי דאיתמר עד השתא ושפסק ז\"ל דלא כוותיה דא\"כ למאי מייתי הרשב\"א כלל דברי רב מתניא ללא הועיל עכ\"ל וכעין זה קשה ג\"כ בתשו' הרשב\"א שבס' תולדות אדם סימן שנ\"ט כיע\"ש:
אמנם ע\"פי האמור בכונת דברי רב מתניא לא קשיא מידי וכמובן ומ\"מ האמת יורה דרכו דהגירסה הנכונה בדברי הירושלמי היא כגירסת הר' שדה יהושע והרב קרבן העדה וזה נראה שהיתה גיר' הרא\"ש שכתב בתשו' כלל ע\"ג ס\"ג דלפי דברי הירוש' אין נזקקין לירד לנכסיו של אדם שלא בפניו אא\"כ עמד בדין וברח כו' יע\"ש הן הן דברי רבינו האיי ז\"ל בתשו' שכתבו הרב התרומות בריש שער ט\"ו והרב העיטור בדס\"ג ע\"ג שכתב דמלתיה דרבא ור\"ן שאמרו דנפרעין מאדם שלא בפניו מתקיים דבריהם בעמד בדין וברח יע\"ש ולפ\"ז כל שלא עמד בדין כלל אין ב\"ד יכולין לכופו ע\"י אגרות לבא לב\"ד אלא כשיבא למקומו ידון עמו וכמו שכן נראה ממ\"ש הסמ\"ע בסי' י\"א סק\"ג וכמו שכתבתי לעיל כן נראה לע\"ד:
וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בסימן ק\"ו הגב\"י אות ד' שתמה עמ\"ש בהג\"מיי פי\"ג מה' מלוה בשם סמ\"ג שדעת רבינו האיי ז\"ל בספר השערים שלו כדעת הרי\"ף דהלכתא כר\"ן דנפרעין מן הלוה שלא בפניו משום טעמא דנעילת דלת וזה הפך מ\"ש בתשו' שהביא הר\"ב התרומות בריש שער ט\"ו וגם בתשו' אחרת שהביא מרן ב\"י ז\"ל בסי' פ\"ו מחודשים ג' יע\"ש וראיתי דברי רבינו האיי ז\"ל בס' השערים י\"ד די\"ז ע\"א שכתב דהנפרע שלא בפני בע\"ח כגון ראובן שלוה משמעון והלך וישב לו במ\"ה והאריך הזמן ולא בא אם נתקיים השט\"ח בפני ב\"ד נשבע בעל השטר ויורד בנכסי בע\"ח כדתנן בכתובות והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ואמרו בגמ' בזולתה מן החוב אמר רב אחא שר הבירה כו' ור\"ן אמר אפי' בע\"ח שלא יהא כל אחד כו' ואתה נועל דלת בפני לווין עכ\"ל ולולי דברי הסמ\"ג וההג\"מ אפשר היה לידחק ולומר שדברי רבינו האיי ז\"ל בספר השערים לענין הלכה הן כדמוכח מתלמודא דידן וכמו שהוכיחו התוס' ז\"ל בפ' הכותב אבל לענין מעשה העולם סמכו בזה על דברי הירושלמי ונדחקו לקיים דברי רבא ור\"ן בשעמד בדין וברח כמ\"ש בתשו' ועל כיוצא בזה אמרו מנהג מבטל הלכה אמנם הסמ\"ג וההג\"מ לא היה להם לייחס סברת רבינו האיי ז\"ל עם סברת הרי\"ף ז\"ל כיון דלענין מעשה חולקים ועיין להרב עדות ביהוסף בח\"ב סי' י\"ג דל\"ו ע\"ב שנדחק לומר דאולי ס' השערים לאו מרבינו האיי בר נטרונאי ז\"ל הוא כי אם מרבינו האיי בר דוד ז\"ל יע\"ש ועיין במרדכי פרק הכונס סי' ס\"ה גבי בעיא אם עשו תקנת נגזל במסור וסלקא בתיק\"ו שכתב בשם רבינו האיי גאון ז\"ל בס' השערים דכל תיק\"ו שבש\"ס חולקים ושבתשובתו כתב דהמע\"ה יע\"ש ועיין להרב בני אהרן בסי' כ\"ד ד\"ל ע\"ג שכתב דלכך לא נסתייע הרש\"ך בתשו' סימן ק\"פ מסברת רבינו האיי בתשו' לומר קים לי מפני שהסמ\"ג וההג\"מיי כתבו בשם רבינו האיי ז\"ל דקאי בשיטת הרי\"ף יע\"ש:
והנה ראיתי להרב ב\"ח והביא דבריו מרן החבי\"ב ז\"ל בר\"סי ק\"ו שכתב דאף לסברת ר\"ח ורבינו האיי בתשו' אם יש נאמנות בשטר שביד המלוה ואי אפש' להודיע ללוה מפני שהוא רחוק ממקום המלוה הרבה אז נפרעין ממנו שלא בפניו דע\"כ לא כתבו הם ז\"ל דאפי' איכא נאמנות בשטר אין נפרעין ממנו שלא בפניו דחיישי' לשובר כמ\"ש הרב התרומות בריש שער ט\"ו אלא היכא דאפשר להודיעו ללוה אבל היכא דאי אפשר להודיעו כי איכא נאמנות ודאי נפרעין ממנו שלא בפניו ולא חיישינן לשובר עכ\"ל ואין דבריו מוכרחין וכמו שתמה עליו הרב עדות ביהוסף בסימן הנז' דל\"ז ע\"א וע\"ב וגם מדברי מהראנ\"ח זלה\"ה בחלק ראשון סימן קט\"ו והרב בני אהרן סימן כ\"ד והרב פני משה זלה\"ה ח\"א סימן מ\"א לא משמע הכי ועיין בתשו' להרב זרע אברהם חח\"מ דע\"ד ע\"א ושם דפ\"ב ע\"א יע\"ש: ומהרש\"ך בח\"א סימן ק\"פ כתב שמדברי ה\"ה ז\"ל בפ\"ד מה' שכנים ד\"נ גבי אמר בעל העליה לבע\"הב לבנות כו' נראה דהרמב\"ן בשיטת ר\"ח ורבינו האיי קאי ומתוך כך כתב דיכול המוחזק לומר קים לי יע\"ש ומלבד מה שתמה עליו בזה הרב בני אהרן ז\"ל בסימן כ\"ד דאין מדברי ה\"ה ראיה לזה דהתם ליכ' טעמא דנעילת דלת ומשום הכי אפשר דקאמר הרמב\"ן ז\"ל דאין נפרעין ממנו שלא בפניו וכ\"כ הרב תיו\"ט בר\"פ הבית והעליה בטעמו של הרמב\"ן וכ\"כ מרן החבי\"ב בסי' קס\"ד הגב\"י אות ג' יע\"ש והרב בית דוד חח\"מ סי' נ\"ד דנ\"ד ע\"ד ד\"ה והנה לא ראה דברי מרן החבי\"ב והרב בני אהרן לע\"ד יש להוכיח כן ממ\"ש הרמב\"ן בחי' פרק גט פשוט דקע\"ד עלה דמתני' דאין נפרעין מן הערב תחילה דכל שאין הלוה כאן ואי אפשר להודיעו דנפרעין מן הערב וכ\"כ הרב הנ\"י שם יע\"ש ואי איתא דס\"ל להרמב\"ן כשיטת ר\"ח דכל שאין הלוה לפנינו ואי אפשר להודיעו אין נפרעין מנכסיו שלא בפניו א\"כ גם מן הערב נמי לא הו\"ל למפרע שהרי דין הנכסים של אדם ודין הערב שוים הם כמ\"ש שם הרמב\"ן דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה וכ\"כ בהדיא הרב העיטור בדס\"א ע\"א דלדעת הרי\"ף שפסק כר\"ן דנפרעין מן הלוה שלא בפניו ה\"ה נמי כי ליתיה ללוה נפרע מן הערב תחילה ובשבועה ובדס\"ג ע\"ג אחר שהביא דברי ר\"ח ז\"ל ורבינו האיי ז\"ל שפסקו כדברי הירוש' כתב והילכך להאי סברא אין נפרעין מן הערב שלא בפני הלוה יע\"ש. הרי מבואר יוצא מדבריו דדין הערב ודין נכסיו של אדם שלא בפניו שוים הם ועיין בס' עדות ביהוסף שם בסי' הנז' דנראה דאשתמיט מיניה דברי הרב העיטור אשר בדס\"א ע\"א ולא ראה כי אם דבריו שבדס\"ג ע\"ג ודא גרמא ליה שלא עמד היטב על כונת דבריו ז\"ל ושם טענת בדבריו במ\"ש והילכך להאי סברא אין נפרעין מן הערב וכתב שצ\"ל מן האדם יע\"ש וגם מה שנתקשה בהבנת דבריו מרישא לסיפא אין מקום לקושייתו כלל שדבריו ברורים דאחר שכתב והילכתא כר\"ן סיים ואמר ומסתברא הני מילי דמודעי' ומשדרינן קמיה הא לא\"ה אין נפרעין וה\"ג בירוש' כו' וכן השיב ר\"ח כו' והילכך להאי סברא כו' וכל דבריו הללו בשיט' ר\"ח אמנם דלדידיה ז\"ל ע\"כ לא קאמר ר\"ן דנפרעין מן האדם שלא בפניו משום טעמא דנעילת דלת אלא לומ' דנזקקין ב\"ד למלוה לכתוב לו אגרת ללוה למקום שהוא עומד ואפילו למ\"ה ולומר לו שיפרע ללוה ואע\"פ שאין ביד ב\"ד לכופו לבא לדון אלא בריחוק ט\"ו יום כמ\"ש בירוש' ובשעמד בדין וברח מ\"מ משום טעמא דנעילת דלת יכתבו למלוה אגרת ללוה שישלח לו פרעון החוב או יתן רשות למכור מנכסיו ומסתמא אם לא יש ללוה ראיה שפרעו ישמע לב\"ד ויפרענו או יתן רשו' למכור בנכסיו ואם ישיב לב\"ד שיש לו ראיה שפרעו וכשיבא לב\"ד ידון עמו חוששין לדבריו עד שיבא דאין נפרעין מן האדם שלא מדעתו משא\"כ לדעת הרי\"ף שאין ממתינין לכתוב לו וליפרע מדעתו כי לדידיה כל שהלך טפי מריחוק ל' יום לדעת הרא\"ש או ג' ימים לדעת הרשב\"א בקצת מתשובותיו מיד נפרעין מנכסיו לדעתו ז\"ל ובזה דברי הרב העיטור נכונים וברורים ואיך שיהיה הנה מדברי הרב העיטור ז\"ל מבואר דדין הערב ודין הנכסים של האדם שלא בפניו שוים הן והן הן דברי הרמב\"ן בפרק גט פשוט כמדובר וא\"כ עכ\"ל דהרמב\"ן פליג אר\"ח ז\"ל וס\"ל דהלכתא כר\"ן וכדעת הרי\"ף ומדברי ה\"ה בה' שכנים אין הכרח לומר דפליג אהרי\"ף וכמ\"ש הרב ב\"א ומרן החבי\"ב ז\"ל:
וראיתי להרב גד\"ת בדצ\"א ע\"ד שדחה עוד ראיית הרב ש\"ך מדברי ה\"ה ז\"ל דהתם שאני דליכא שטר ביד המלוה ואיכא למיחש לפרעון משא\"כ בהא דר\"ן בבא ליפרע מנכסי הלוה בשטר שבידו יע\"ש והרב ב\"א ז\"ל ומרן החבי\"ב דחו דבריו ז\"ל בזה כיע\"ש ומהתימה על הרב פ\"מ ז\"ל דבח\"א סימן ז' די\"ז ע\"ג כתב וז\"ל ומ\"ש כת\"ר דההיא דר\"ן בדאיכא שטר מקויים אבל הכא דליכא שטר לזה אשיבך מלין כו' יע\"ש ולא ידעתי מה צורך לו להרב להשיבו מילי דבלא\"ה אין לחלק בהכי דא\"כ אמאי מניחין אותו לבנות ביתו של חבירו ולדור שם וכמו שהכריחו הרב\"א ומרן החבי\"ב דמהאי טעמא לא ניתן ליאמר חילוק זה ועיין עוד להרב עדות ביהוסף שם יע\"ש. עוד ראיתי להרב פ\"מ ז\"ל שם שכתב וז\"ל ומ\"ש כת\"ר והקשה דברי הרשב\"א שכתב דתלמודא דידן פליג על הירוש' כו' הנה שפתי לא אכלה כו' דע\"כ לא קאמר ר\"ן אלא בבע\"ח דאיכא טעמא דנעילת דלת כו' אמינא לך יישר במה שהקשית על הרשב\"א דבהא לא שייכא טעמא דנעילת דלת ובודאי דהא קשיא כו' עכ\"ל ואתמהא למה זה הודה לבעל ריבו בזה דיפה הקשה ושבח דבריו והלא הוא בסי' מ\"א כתב בפשיטות דאין לחלק בין היכא דאיכא טעמא דנעילת דלת להיכא דליכא טעמא דנ\"ן דחכמים לא נתנו דבריהם לשיעורים והביא ראיה מדברי הרשב\"א הללו יע\"ש וצ\"ע:
עוד ראיתי להרב הנז' בסי' מ\"א שכתב דהרמב\"ן ובעל העיטור קיימי בשיטת ר\"ח וכתב עוד וז\"ל ולע\"ד אף מוהר\"מ שהביא המרדכי בס\"פ הכותב הוא מסברתם שכתב על אותו המלמד כו' ואין לומר דשאני התם דלא שייך טעמא דנ\"ן כו' דאכתי לא הו\"ל לפלוגי בין חוב לחוב וכמו שהשוה הרמב\"ן הביא דבריו ה\"ה כו' אלא ודאי נר' מכאן דמוהר\"ם בשיטת ר\"ח קאי וה\"ן משמע מסוף דברי המרדכי שהביא דברי הרי\"ף דהיכא דאי אפש' להודועי ללוה דנפרעי' שלא בפניו ומשמע משם למי שיעמוד בכונת דבריו על בוריין דפליג אמאי דהביא בשם מוהר\"מ עכ\"ל ואחר שאלת המחילה הראויה לגדולת חכמתו לא הרמב\"ן ולא בעל העיטור ולא מוהר\"מ קיימי בשיטת ר\"ח כי הנה הרמב\"ן כבר הוכחנו מדבריו שבפ' ג\"פ דקאי בשיטת הרי\"ף גם הרב העיטור אעפ\"י שמדבריו בדס\"ג ע\"ג משמע לכאורה דקאי בשיטת ר\"ח כיע\"ש הרי בדס\"א ע\"א כתב להיפך בהדייא דכל שאי אפשר להודיעו נפרעי' מן הלוה שלא בפניו דקי\"ל כר\"ן והא דירוש' דאתמר וכי נפרעי' מן האדם שלא בפניו דחאה הרי\"ף עכ\"ל יע\"ש דמבואר בהדיא מדבריו שם דקאי בשיטת הרי\"ף אלא שבדס\"ג ע\"ג הביא דברי ר\"ח והירוש' וכתב מ\"ש לפי סברתם וכמ\"ש בהדייא הילכך לפי שיטה זו אין נפרעי' כו' אבל לדידיה ודאי לא ס\"ל הכי כמו שגילה דעתו בדס\"א ע\"א כיע\"ש גם מ\"ש דאף מוהר\"מ ס\"ל הכי כו' אשתמיטיתיה מיניה דמר מ\"ש ההג\"מ פי\"ג מה' מלוה בשם מהר\"ם שדחה דברי הירוש' ופסק כהרי\"ף וכדאיתא בפ\"א מה' ת\"ת עכ\"ל וברפ\"א מה' ת\"ת כתב בשם מוהר\"מ דכיון דכפינן לאב ללמד את בניו תורה וחובה עליו להשכיר להם מלמד הו\"ל כשאר בע\"ח דעלמא ועבדינן בהאי מילתא כמ\"ש הרי\"ף בפ' הכותב דכי לא אפשר לשדורי ולהודעי עבדינן כר\"ן עכ\"ל וא\"כ עכ\"ל דאותה תשובה דפ' הכותב שנייא היא דליכא טעמא דנ\"ן ומש\"ה כתב שם דאין נזקקין לו ומה שהכריח הרב כ\"מ ז\"ל דליכא לפלוגי בין חוב לחוב מדברי הרמב\"ן שהביא ה\"ה בה' שכנים ומדברי הנ\"י כבר כתבנו דמהתם ליכא למשמע מידי וכמ\"ש הרב\"א ומרן החבי\"ב והרשב\"א לבד הוא דאוקי הירוש' דאזיל בשיטה רב אחא שר הבירה אבל הרמב\"ם והרמב\"ן אין הכרח מדברי' שסוברים כן וא\"כ איכא למימר דאפי' מהר\"ם בשיטת הרמב\"ם והרמב\"ן קאי דמשמע להו דאיכא לפלוגי בין חוב לחוב וברור ועיין עוד להמרדכי בס\"פ ג\"פ שהביא תשו' מהר\"ם דס\"פ הכותב ודוק:
ומה שיש לעמוד עוד על דברי תשו' הרב פ\"מ הלזו עיין בתשו' ס' דבר משה ח\"ב סי' י\"ד ד\"ך ע\"ד ד\"ה הגם הלום יע\"ש ובתשו' בעי חיי חח\"מ ח\"א סי' ס' שנדפס מחדש יע\"ש הכלל העולה דשיטת הסוברים דאין נפרעין מן האדם שלא בפניו הם ר\"ח והתוס' בפ' הכותב ורבינו האיי בתשו' אמנם לבד מהני רבוותא לית מאן דסבר הכי:
ואת זה ראיתי להרב נתיבות משפט בדרס\"ו ע\"ד ד\"ה והרא\"ש עמד מתמיה על מ\"ש הרא\"ש בפ\"ק דגיטין דהמביא גט מארץ ישראל אע\"פ שלא נתקיים בחותמיו כיון שנשאת היא בו גם גובה כתובתה מב\"ח ונחתינן לנכסיה דקרינן ביה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל להוציא ממון מן היתומים ומלקוחו' חיישי' לזיופא והיינו דאמרי' בירוש' אף הלקוחות עוררין שלא תטרוף עכ\"ל ותמה על זה הרב הנז' ותימא הוא דכיון דלגבי יתומים ולקוחות חיישי' למזוייף אמאי לא ניחוש ג\"כ לנפרעת שלא בפניו וכ\"ש הוא דאדרבא הנפרעת שלא בפניו חמור מנפרע מיתומים ומלקוחות דמן הדין אין גובין מנכסיו אלא בפניו אלא דמתקנת חז\"ל הוא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך למד\"ה ולדברי רב אחא שר הבירה אינו גובה כלל ואלו מיתומי' ומלקוחות לכ\"ע שורת הדין שתגבה מהם וכמ\"ש הרשב\"א בתשובת טענות אלו לענין אחר וע\"ק דכיון דמנכסי עצמו גובה משום דקרינן ביה לכשתנשאי לאחר כו' א\"כ גם מיתומים ולקוחות אע\"ג דבעלמא נטעון להו מזוייף מ\"מ הכא תגבה כתובתה מהם משום דקרינן ביה לכשתנשאי כו' ואפילו לכשת\"ל דלא קרי' ביה לכשתנשאי כו' אלא לגבות מב\"ח אבל לא לגבי משעבדי מ\"מ כל זה אינינו שוה לישב דמיתומים מיהא תגבה אע\"ג דבעלמא טענינן להו מזוייף דלגבי יתומים ודאי קרי' ביה לכשתנשאי כו' שהרי אמרו בגמרא ביבמות שהאשה שאמרה מת בעלי כיון שנאמנת לינשא גובה כתובתה מן היורשי' דקרינן בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי באופן שדברי הרא\"ש אלו כעת לע\"ד צ\"ע עכ\"ל:
ולע\"ד גברא רבא חזינא ותיובתא לא חזינא דמה שהוקשה לו תחילה אמאי לא ניחוש לזיופא בנפרעת שלא בפניו דאדרבא חמיר טפי מנפרעת מיתומים ומלקוחות כו' אע\"פ שהרשב\"א בתשו' ח\"א סי' אלף קע\"א ורמזה הרב ד\"מ בא\"ה סי' ק' אות י\"ד הכריח כדבריו וכתב דהירושלמי שאמרו מאי ערער ערער דלקוחות לאו דוקא קאמר דה\"ה דב\"ד מערערי' לנגבה שלא בפניו שלא תגבה כתובתה מנכסי בעלה כיע\"ש. אפשר דהרא\"ש דחיקא ליה למימר הכי בפי' דברי הירוש' דלקוחות דנקט לאו דוקא ומשמע ליה דאע\"ג דבשאר בע\"ח דעלמא חיישי' למזוייף לנפרע של\"ב אם לא מטעמא דנעילת דלת הכא גבי כתובה ס\"ל דלא חיישי' ב\"ד להכי משום דאדרבא זכות הוא לבעל שלא יתחייב בשאר וכסות עד שיתברר הדבר וכההיא דאמר בר\"פ שום היתומים דנפרעין מן היתומים כתובת אשה משום פסידא דמזונות כיע\"ש משא\"כ גבי לקוחו' דלדידהו ליכ' שום פסידא בערעור דידהו כי חיישי' למזוייף ולהכי נקטו בירוש' ערעור דלקוחות דוקא ודוק:
גם מה שהוקשה לו עוד להרב איך כתב הרא\"ש דלגבי יתומים חיישי' למזוייף כיון דלגבי דידהו קרינן בה לכשתנשאי לאחר כו' כדאיתא ביבמות כו' לא מצאתי מקום לדברי הרב בזה דפשיטא מילתא טובא דלא כתב הרא\"ש דלגבי יתומים חיישי' למזוייף אלא לגבי בע\"ח דעלמ' אבל לא לגבי גביית כתובה במביא גט ולא נתקיים בחותמיו דקאי ביה הרא\"ש דהכא יתומים מאן דכר שמייהו דהא במביא גט קאמר ובעלה חי וכמו שהכריח הרשב\"א בתשו' הנ\"ל ואי בעלה מת מה נפשך היא גובה כתובתה דאי הגט מזוייף הרי היא אלמנה וגובה כתובתה מהיתומים ואם אינו מזוייף גובה כתובתה משום גרושה ואין כאן דין יתומים באופן שדברי הרב נ\"מ בזה לע\"ד צ\"ע:
זאת תורת העולה דלדעת כל הראשונים הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ן בפ' ג\"פ ורבינו כאן בפרקין ובעל העיטור בדס\"א ע\"א והרב התרומות בריש שער ט\"ו שכתבו ההג\"מ בפי\"ג מה' אלו ופ\"א מה' ת\"ת והסמ\"ג ורבינו האיי בס' השערים והרשב\"א בתשו' הביאה מרן ב\"י בסימן קס\"ו ותולדות אדם סי' שנ\"ט ועוד בתשו' אחרת הביאה מרן בס\"ס של\"ה וה" + ], + [], + [ + "שורש דין אי אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ומפני \n מה אינו נשבע היסת לפי שאינו נשבע היסת על עצמו של משכון אבל אם יש שם עדים כו' שאין אומרים מגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מממון כו'. ע\"כ. עיין לה\"ה מ\"ש שם ז\"ל ולפי דבריו מ\"ש רבינו מפני מה אינו נשבע היסת כו' אין כונתו בזה לתת טעם למה שאינו נאמן בהיסת במגו דלקוח שאם זו היתה כונתו הול\"ל בקיצור מ\"ש אח\"ך שאין אומרים מגו לאפטורי משבועה אלא כונתו בזה הוא לתת טעם למה לא יפטר בהיסת כדין כל הנשבעין ונפטרין מאח' שמשכונו תחת ידו לזה כתב דכיון שאין טענתו על גופו של משכון אלא על הממון שלוקח הו\"ל כנשבע ונוטל ומפני שעדיין הוקשה לו דאפי' שיהיה מן הנוטלין כיון דאית ליה מגו דלקוח למה לא יפטר בהיסת אפי' שבא ליטול לזה סיים וכתב דאין אומרים מגו לאפטורי משבועה ועיין בדברי הרא\"ש בר\"פ כל הנשבעין שכתב וז\"ל ומקצת הגאונים כתבו שהמלוה על המשכון שנאמן לטעון עד כדי דמיו במגו דלקוח דלא שקיל בלא שבועה חמורה ומנו לה בהדי הנשבעין ונוטלין וזה נוטה קצת לדברי הר\"י הלוי דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ועוד אמרו הגאוני' טעם אחר כיון דלאו אגופיה דמשכון קטעין אלא בעי לאפוקי ממונא מרשותא דחבריה לית ליה בלא שבועה חמורה והביאו ראיה מההיא דהמכיר כליו כו' עכ\"ל כנראה דס\"ל דטעם מיגו לאפטורי וטעם דלאו אגופיה דמשכון קטעין הם ב' טעמים מחולקים ומשום הכי כתב ועוד אמרו הגאונים טעם אחר כו' והם דברים תמוהים דב' הטעמים הללו הכל אחד והא בלא הא לא סגי כמדובר ולא הו\"ל להרא\"ש למימר אלא דאין מדברי הגאונים הללו ראיה לדברי הר\"י ן' מיגאש דאיכא למימר דדוקא בבא לישבע וליטול הוא דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה דההיא דהמלוה על המשכון בא ליטול הוא כיון דלאו אגופיה דמשכון קטעין דאי בא ליפטר הוא לא הו\"ל לישבע בנק\"ח אלא היסת כדין כל הנשבעין ונפטרין. ואולי אפשר דאף הרא\"ש אזיל ומודה דאין שני הטעמים הללו מחולקים ומ\"ש ועוד כתבו הגאונים טעם אחר כו' כונתו ז\"ל דמשמע ליה דמקצת הגאונים שהביא תחלה שכתבו סתמא דמלוה על המשכון שנאמן במיגו דלקוח דלא שקיל בלא שבועה ולא נחתו עצמן להביא ראיה לדבריהם מההיא דהמכיר כליו היינו משום דמשמע להו דאף בבא ליפטר נמי כההיא דשבועת אפטרופין שכתב הר\"י הלוי נמי אין אומרים מיגו לאפטורי משבועה וכמו שהוכיח הר\"י הלוי מההיא דשבועת השומרים ולכן לא הוצרכו להביא ראיה לדבריהם ז\"ל וכתבו סתמא דכיון דנאמן במגו דלקוח לא שקיל בלא ש\"ח אמנם מקצת הגאונים האחרים משמע להו טעם אחר גבי מלוה על המשכון דוקא ולא בשאר נשבעין ונפטרין דמשום דבא ליטול דוקא הוא דלא מפטר במיגו משבועה אבל בבא ליפטר שפיר אמרינן מיגו ולכך הוצרכו להביא ראיה לחילוק זה ממתני' דהמכיר כליו כו' כנלע\"ד ועיין להרב גד\"ת בשער מ\"ט רח\"ב שכתב ע\"ד הרא\"ש הללו וז\"ל משמע דהבין ז\"ל דהם טעמי' מחולקים והטעם דלאו אגופיה דמשכון מספיק לעצמו ואתמהא דהא היא גופה קשיא דכיון דאי טעין אגופיה דמשכון היה נפטר בהיסת כי בא לאפוקי ממונא נמי נפטריה מש\"ח אלא ודאי עיקר ויסוד הטעם הוא דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה עכ\"ל:
ואחר המחילה לא דק דעיקר ויסוד הטעם שאינו נשבע היסת הוא מפני שבא ליטול וכי אקשי' עלה דאכתי הו\"ל ליפטר בהיסת במגו צרכי' לטעמא דאין אומרין מגו לאפטורי משבועה ולא היה לו להקשות ע\"ד הרא\"ש אלא דב' הטעמים הא בלא הא לא סגי ואיך חילקן ודוק ועיין במ\"ש הב\"ח ז\"ל בסי\"א דאף הרא\"ש ז\"ל דס\"ל בעלמא דמגו לאפטורי משבועה אמרינן כמו שכתב הטור לקמן סי' צ\"ג גבי שבועת אפטרופין אזיל ומודה הכא גבי משכון לדברי הר\"י הלוי ז\"ל דדוקא כדי לפוטרו לגמרי משבועה אמרינן אבל היכא דעכ\"פ חייב לישבע היסת לא יע\"ש והביא דבריו מרן החבי\"ב בכללי המיגו בסי' פ\"ב אות קס\"ז יע\"ש. וכבר תמה הרש\"ך בסקס\"ט בעיקר דברי הב\"ח הללו דנראה דאשתמיט מיניה דברי הרא\"ש הללו שכתבנו דמבואר מדבריו דטעמא דמלוה על המשכון הוא משום דהוי נשבע ונוטל כיון דלאו אגופיה דמשכון קטעין יע\"ש ומדברי הטור בסי\"א שכתב דהראב\"ד כתב שגם עתה שנשבע שהלוהו עליו כדי דמיו אינו נשבע אלא היסת משמע דס\"ל כדעת הראב\"ד וכן נראה מדברי הסמ\"ע בסוף סי' שפ\"ד יע\"ש וזה הפך דברי אביו הרא\"ש ז\"ל ועוד קשה דאף הראב\"ד לענין הלכה אינו חולק ע\"ד הרמב\"ם והגאונים כמבואר בדברי הרב התרומות רח\"ב ומדבריו בהשגות בפי\"ד מה' טוען כמ\"ש הש\"ך בסק\"ע וכיון שכן לאיזה צורך הביא דברי הראב\"ד וצ\"ע כיון דלענין הלכה אינו חולק ע\"ד הגאונים וגם הרא\"ש אביו נמי אע\"פ דס\"ל כהראב\"ד דמיגו לאפטורי משבועה אמרינן אזיל ומודה לדברי הגאונים בזה כמ\"ש מרן ב\"י בסי' פ\"ט מחו' ט' יע\"ש ועיין בבאר הגולה שהגיה בדברי הטור במקום הראב\"ד רבינו אפרים יע\"ש וצ\"ע:
ואולם הרז\"ה בס' המאור פרק כל הנשבעין ורבינו אפרים שהביא הרב התרומות חלק ב' שער מ\"ט חולקים וכן ראיתי להרמ\"ה ז\"ל הובאו דבריו בשיטה המקובצת לבב\"ק דקי\"ד ע\"ב עלה דמתני' דהמכיר כליו וספריו ביד אחר שכתב בהדיא דבמלוה על המשכון נשבע שבועת היסת יע\"ש:
וכתב הש\"ך בס\"ק ס\"ז בשם רי\"ו ז\"ל והביאו הב\"י בסעיף כ\"ג דכל היכא דיכול לטעון עד כדי דמיו צריך שבועה אפי' הנתבע טוען שמא ושכן משמע לקמן סי' קל\"ה ס\"א וההיא דסימן קמ\"ט סכ\"ב שאני דבקרקעות לא שייך שבועת הגאונים וכיון דליכא אלא היסת לא תקנוה בשמא עכת\"ד. ולא ידעתי מאי ראיה מייתי הרב מההיא דסימן קל\"ה דהתם שאני דטענת שמא לאו טענה גרועה היא משום דלא הו\"ל למידע כמבואר אבל כי טעין שמא במידי דהו\"ל למידע כי הכא במלוה על המשכון דהלוה הו\"ל למידע מנ\"ל שמשביעי' למלוה ואם הש\"ך ז\"ל ס\"ל דרי\"ו לא קאמר דמשבעינן למלוה אלא במידי דלא הו\"ל ללוה למידע אם כן קשה דעדיפא מינה הול\"ל דאפילו הראב\"ד ז\"ל דפליג אסברת הגאונים גבי משכון היכא דהנתבע טוען שמא משום דאי אפשר לו לידע אזיל ומודה לסברת הגאונים דאין התובע נוטל אלא בשבועה מטעמא דכל דהאי ידע והאי לא ידע אינו נוטל אלא בשבועה ומה\"ט אזיל ומודה הראב\"ד ז\"ל לעובדא דהנהו עזי דאכלי חושלי בנהרדעא דאינו נוטל אלא בשבועה וכמ\"ש בהשגות ספ\"ב מהלכות שכירות וכמ\"ש בשמו הרב התרומות בשער מ\"ט רח\"ב וז\"ל וכן כל מידי דהאי ידע והאי לא ידע לא גבו מיניה אלא בשבועה כדין כל מוציא הוצאות על נכסי אשתו וכדין המכיר כליו וספריו ביד אחר שנשבע כמה הוציא ויטול עכ\"ל וצ\"ע ודברי הראב\"ד הללו לכאור' אשתמיטתיה להסמ\"ע ז\"ל לקמן בסי' קל\"ה סק\"ב שכתב דהראב\"ד ז\"ל דפליג על הגאונים בדין מלוה על המשכון וס\"ל דנשבע היסת אזיל ומודה בעובדא דהנהו עזי דנשבע בנק\"ח משום דהמיגו הוי מיגו דהעזה יע\"ש דהראב\"ד לא קא יהיב האי טעמא אלא עיקר טעמו הוא משום דהנתבע לא ידע ואפשר דהיא היא דמשום דהאי ידע והאי לא ידע הו\"ל השתא מגו דהעזה ומשום הכי לא יועיל המגו עוד ק\"ק דלפי מ\"ש לעיל בסי\"ג סק\"ב הא לא חשיב מגו דהעזה כיון דהשתא נמי דטעין דכ\"וכ הזיקו ובא להוציא מיד חבירו הא נמי חשיב העזה כיע\"ש ואף לזה י\"ל דהאי טעמא אהני לאוקומי ממנא בידיה ולומר דזכה בתפיסתו דלא חשיב מיגו דהעזה מה\"ט אמנם לענין לפוטרו משבועה חשיב שפיר מיגו דהעזה לומר דלא חשיב האי מיגו שפיר לפוטרו משבועה ועיין ג\"כ להרב לח\"מ בפ\"ב מהלכות שכירות די\"ב ובפ\"ח מה' טוען שכתב ג\"כ דהחולקים על הרמב\"ם והגאונים וס\"ל דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה יתרצו לההיא דהנהו עזי ולההיא דהמכיר כליו דמשום דהוי מיגו דהעזה לא מפטר בהאי מיגו יע\"ש ולא זכר ש\"ר טעמו של הראב\"ד ז\"ל שכתבנו גם מ\"ש דהמכיר כליו משום דהוי מיגו דהעזה לא מפטר בהאי מיגו עיין למורי הרב בס' שער המלך בפ\"ד מה' גזילה הל' י\"א שכתב דהאי טעמא ליתיה לרמב\"ח דס\"ל דמגו דהעזה אמרינן מש\"ה קאמר בפ' כל הנשבעין דשבועת השומרים דחייב רחמנא לא משכחת לה אלא בהפקר בשטר דליכא מגו דהחזרתי או לא הד\"מ ולדידיה ליכא למימ' דטעמא דההיא מתני' משום מיגו דהעזה ומשום הכי הוצרכו הרא\"ש והר\"ן ז\"ל בפ' כל הנשבעין לתרץ ההיא דהמכיר כליו בטעמים אחרים דהרא\"ש הודה לדברי הגאוני' דהיכא דבא ליטול דלא אמרינן מיגו לפוטרו משבועה והר\"ן ז\"ל הוצרך לומר דהתם שאני משום דכיון שיצא לו שם גניבה בעיר ובאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד והפגין בלילה ואמר נגנבו כליו של פ' כדאיתא התם הו\"ל כאלו איכא עדים וראה דלא מהימן לומר אתה מכרתן לי יע\"ש. ולא כתבו דהתם שאני דהוי מיגו דהעזה כמו שדחו הם עצמן לההיא דשבועת השומרים לדידן דקי\"ל דאפי' אפקיד גביה בלא שטר דאית ליה מיגו מיחייב בשבועה דהוי מיגו דהעזה וכן לההיא דהנהו עזי דחה הר\"ן דמיגו דהעזה לאפטורי משבועה לא אמרינן יע\"ש אלא משום דאכתי ק\"ל לרמב\"ח דס\"ל דמגו דהעזה אמרינן מה יענ' לההיא מתני' משום הכי הוצרכו לבקש טעמים אחרים יע\"ש:
ולע\"ד י\"ל דרמב\"ח מפרש ההיא מתני' כדמפרש לה ר' אבא בר ממל בירוש' כמ\"ש הר\"ן ז\"ל שם ולדידיה לא קשיא למה הוא נשבע דהא איכא טעמא כדי שלא יטפלו בע\"הב עם הגנבים מיהו לפום גמרא דידן קאמר הלח\"מ ז\"ל דאין צורך לתירוץ הר\"ן דהא איכא למימר טעמא דהוי מיגו דההעזה וראיתי להרב גד\"ת בדרע\"ח ע\"ד שדחה ראיה זו שהביאו הגאונים מההיא דהמכיר כליו דהתם שאני דמשורת הדין אף אם מכרוהו לו אחרים יש לו להחזירו בלא דמים אלא דמשום תקנת השוק חייבוהו חכמים להגנב שיחזיר לו הדמים שהוציא וא\"כ הואיל ואפילו בשבועה לא היה לו ליטול דין הוא דהשתא מיהא דהנוטל לא יהא אלא בשבועה אע\"ג דאיכא מיגו אבל בטענת משכון שטוען אתה חייב לי בכ\"וכ שכפי טענתו הלא חייב מן הדין באותם דמים למה לא יועיל לו המיגו ליטול עכ\"ל:
ואחרי המחילה הראויה שיחתו בזה איני מכיר דאיך תלוי מה שמצד הדין היה לו להחזירו בלא דמים לחייבו בשבועה השתא אפי' כי אית ליה מיגו דכיון דהשתא מיהא משום תקנת השוק מיחייב הוא להחזיר הדמים למה לא יועיל המיגו לפוטרו משבועה דהמיגו הוא כעדים דקושטא קאמר ועיין במ\"ש עוד הר\"ן בפ' כל הנשבעין וז\"ל ואע\"פ שאמרו בירושלמי אמר רבי אבא בר ממל בדין הוא שלא ישבע כו' ולמה אמרו ישבע שלא בעלי בתים מטפלין עם הגנבים כו' אלא דאין זה דרך גמרתינו כו' עד ולפיכך איני רואה מכאן ראיה עכ\"ל. ודבריו צריכין ביאור דמשמע לכאורה מדבריו שלו היה דרך גמרתינו כדרך הירושלמי היה מקום לדברי הגאוני' להביא ראיה מההיא דהמכיר כליו כו' והא ודאי ליתא דאדרבא לפי דברי הירושלמי אין מכאן ראיה כלל דאיכא למימר דלכך לא פטרוהו משבועה במיגו כדי שלא יהיו מטפלים עם הגנבים וכן תירץ הרשב\"א בחי שם בפ' כל הנשבעין וי\"ל ודוק:
והנה בעיקר סברת הגאונים והרמב\"ם ז\"ל הלזו דס\"ל דבמלוה על המשכון דנאמן לטעון עד דמיה דצריך המלוה לישבע בנק\"ח כדין הנשבעין ונוטלין הקשו הרז\"ה והרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן ז\"ל מבריית' דמייתי הש\"ס בפרק כל הנשבעין דמ\"ו דקתני הנותן טליתו לאומן אומן אומר ב' קצצתי לי והלה אומר לא קצצתי אלא א' כל זמן שטלית ביד האומן על בע\"ה להביא ראיה נתנו לו בזמנו נשבע ונוטל כו' אלמא דברישא שהטלית בידו נוטל בלא שבועה והר\"ן ז\"ל תירץ דלא אמרו הגאונים כן אלא בבא לגבות חובו מן המשכון שכיון שבא ליטול כו' הא אלו רצה לשתוק ולהחזיק במה שבידו אינו נשבע וברייתא דאומן בהכי איירי וכתב עוד ואפשר דאפילו בא אומן לגבות אינו צריך לישבע דהא לעיל בסמוך אמרינן וליתיב ליה בלא שבועה ומפרקינן כדי להפיס דעתו של בע\"ה כו' ולא עוד אלא אפילו תאמר שמלוה על המשכון בא לשתוק ולהחזיק במשכונו צריך לישבע לדעת הגאונים אע\"פ כן פועל שאני דכיון דחזינן בש\"ס דיהבא ליה אגרא בלא שבועה אי לאו משום בע\"ה כשתופס משכון אין בע\"ה צריך פיוס דכיון דלא מהימן ביה שהרי הן חולקין בקציצה כבר הוא מפוייס כשהאומן מחזיר לו טליתו שמתיירא שמא יאמר החזרתי עכ\"ל:
וראיתי להש\"ך בסימן פ\"ט סק\"י ד\"ה ואין דבריו נראין שכתב וז\"ל ומ\"ש דפועל שאני כיון דהיה ראוי לתת לו בלא שבועה אלא משום פיוס בע\"הב תקנו לו שבועה כו' הוא תמוה בעיני דע\"כ לא בעי בש\"ס למימר דליתב ליה בלא שבועה אלא גבי פועל כשאומר פרעתיך ומטעמם דב\"הב טרוד בפועליו ואהא פריך התם וליתב ליה בלא שבועה אבל בקציצה הא אמרי' התם להדיא דמדכר דכירי לה ואף בשבועה לא שקיל וגם סוף דברי הר\"ן שכתב אין בע\"הב צריך פיוס דכיון דלא מהימן ליה כו' שמתיירא כו' אינן מובנין לי עכ\"ל ואי מהא לא קשיא כלל דהא דאמרינן התם דקציצה מדכר דכירי אינשי היינו לרבנן דר\"י אמנם ר\"י פליג בזה וס\"ל דאף בקציצה לא דכירי אינשי כדאיתא התם ואם כן הר\"ן ז\"ל דקאי אהך ברייתא דלפום קושטא אוקימנא לה כר\"י דס\"ל דקציצה נמי לא דכירי אינשי וכמו שכתבו התוס' בפרק חזקת דמ\"ה ע\"ב ד\"ה נתנה לו כו' משו\"ה כתב דכיון דיהבינן ליה אגרא בלא שבועה אי לאו משום פיוס בעל הבית כשתופס משכון אין בעל הבית צריך פיוס כו' כלומר דלא תקנו חכמים שבועה לשכיר אלא משום שבא ליטול מבע\"ה מבלי שום חזרת משכון אצל בע\"ה ומש\"ה תקנו שישבע לפייסו לבע\"ה אבל גבי אומן שתפוס במשכונו כשמחזיר לו משכונו לבע\"הב מיד הוא מתפייס בו שעד עתה היה מתירא שמא יטעון החזרתי והיה מפסיד יותר משכרו של אומן הרבה ומש\"ה לא הצריכו שישבע כיון דכבר הוא מפוייס ועומד במה שמחזיר לו משכונו: ובמלוה על המשכון אע\"ג דאיכא חזרת משכון אפ\"ה צריך שבועה לדעת הגאונים משום דכיון דנוטל כל דמיו אין בחזרתו פיוס לבעל המשכון דשיעור מה שנותן הוא לוקח משא\"כ באומן שנותן שכר פעולה שהוא שיעור מעט ולוקח המשכון שהוא הכל דשוה הרבה זה נלע\"ד כונת הר\"ן:
ואולם ראיתי למורי הרב בס' שער המלך בפ\"ד מה' גזילה די\"א שתמה ע\"ד הר\"ן הללו במ\"ש וז\"ל דכיון דחזינן בגמ' דיהבינן ליה בלא שבועה אי לאו משום פיוס בע\"הב כו' שהרי הוא כתב לעיל במאי דפריך בגמ' וליתיב ליה בלא שבועה וז\"ל ליכא לפרושי כו' אלא ודאי ה\"ק נהי דמדינא ודאי אפי' בשבועה לא שקיל הו\"ל לתקוני דליתיב ליה בלא שבועה שהרי נושא נפשו על שכרו ושכרו מועט ואיכא למיחש לכדי חייו כו' יע\"ש וכיון שכן הך טעמא לא אהני אלא בשטוען שכרתיך ונתתי לך שכרך דאיכא משום כדי חייו אמנם באומן אומר ב' קצצת לי ובע\"הב אומר לא קצצתי אלא אחת דמיירי במוכר מקצת שהרי מוקמינן לברייתא כר\"י ליכא בהו משום כדי חייו כדי שנאמר דנשקול בלא שבועה וכמ\"ש הר\"ן שם בסמוך אמאי דפריך בגמ' א\"ה אפי' בקציצה נמי דה\"ק דאא\"ב דמשום כדי חייו שדיתיה אשכיר מ\"ה בקציצה לא תקינו שישבע ויטול מפני שמחלוקותם של בע\"הב ושכיר בקציצה אינו אלא דבר מועט ליכא למיחש משום כ\"ח יע\"ש וכ\"כ עוד שם לדעת הרי\"ף דבכופר בכל כגון שפרע אותו סלע שהוא מודה לו או שא\"ל הילך לא ישבע בע\"הב לפי שלא תקנו חכמים בקציצה כלום כיון דליכא משום כדי חייו יע\"ש עכ\"ל:
ולע\"ד י\"ל דכונת הר\"ן לומר דאע\"ג דגבי אומן ליכא טעמא דכדי חייו כדי לפוטרו מהשבועה מ\"מ איכא טעמא אחרינא לפוטרו מפני שהוא מוחזק במשכון ובע\"הב חשיב כבא להוציא ממנו אלא משו' דמשמע להו להגאונים דהשתא דתקינו רבנן שבועה גבי שכיר מפני שבא ליטול ולהוציא מבע\"הב כדי לפייסו אף במלוה על המשכון נמי אעפ\"י שהוא מוחזק במשכונו כיון שאין טענתו על המשכון צריך לישבע משום דדמי קצת לשבועת שכיר שבא ליטול ואית לן למימר דלא פלוג רבנן לזה קאמר הר\"ן דאפי' לדעת הגאונים יש לחלק בין אומן למלוה על המשכון דגבי מלוה על המשכון כיון דלוקח כל דמי המשכון מבע\"הב אין בחזרתו שום פיוס לבע\"הב הילכך צריך לישבע דומיא דשבועת שכיר כיון דדמי קצת לשכיר משא\"כ גבי אומן דאעפ\"י שאין טענתו על המשכון אכתי אין מקום להשביעו דומיא דשבועת שכיר כיון דבחזרת המשכון איכא פיוס לבע\"הב שלוקח מעט שכר פעולתו ומחזיר לו הרבה ואין לך פיוס גדול מזה הילכך אין מקום לדמותו לשבועת שכיר כלל כנלע\"ד ברור בכונת דברי הר\"ן
והש\"ך שם תריץ יתיב לעיקר הקו' מההיא דאומן דשאני התם דאפי' בלא תפיסת המשכון האומן נאמן להוציא מבע\"הב בשבועה כדקתני בהדיא בברייתא נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל הילכך כי אית ליה לאומן משכון בידו סליק דרגא ליטול אף בלא שבועה משא\"כ בדין מלוה על המשכון שכתבו הגאונים דכי לית ליה למלוה משכון בידיה אינו נאמן להוציא אפי' בשבו' הילכך כי אית ליה משכון מהני תפיסתו להיות נאמן בשבועה את\"ד ז\"ל ע\"ש. וכדבריו תירץ הרשב\"א בחי' לפ' כל הנשבעין דמ\"ו יע\"ש ויש לי לגמגם על תירוץ זה ממ\"ש הש\"ך גופי' בסי' זה ס\"ק ס\"ח וס\"ק ק\"ט בדעת רבינו והגאונים דס\"ל דבמלוה על המשכון אע\"ג דאיכא עדים וראה דלית ליה למלוה מגו כלל לא מגו דלקוחים ולא מגו דהחזרת אפ\"ה מהני תפיסתו במשכון לטעון עד כדי דמיו בשבועה דכיון דניתן לו מתחלה בתורת משכון הוא מוחזק בו להיות נאמן עליו עד כדי דמיו יע\"ש וכיון שכן קשה דבמלוה על המשכון וליכא עדים וגם לא ראה אמאי לא סלקינן דרגא השתא דאית ליה מגו בהדי תפיסה להיות נאמן עליו אפי' בלא שבועה: מיהו התירוץ לזה ברור דהמגו בהדי תפיסה לא יועיל לסלק דרגא ולפוטרו מהשבועה אלא היכא דמועיל טענתו ליטול בלא תפיסה כי ההיא דאומן דעיקר טענתו בלי שום מגו ותפיסה מהני שפיר הילכך כי תפיס במשכון ואית ליה מגו תוסיף תת כחו משא\"כ במלוה על המשכון דבלא תפיסה לא מהני טענתו ליטול הילכך אפי' תפיס ואית ליה מגו אין כח במגו כזה לפוטרו משבועה. אמנם עיקר דברי הש\"ך במ\"ש בדעת רבינו והגאונים דכי איכא עדים וראה אע\"ג דלית ליה מגו דלקוחים או החזרתי דאפ\"ה מהני תפיסתו במשכון לטעון עד כדי דמיו בשבועה לכאורה הם דברים תמוהים דא\"כ כי ליכא עדים נמי שהמשכון בא לידו ואיכא הודאת בעל דבר שנתנו במשכון אפי' כי לית ליה למלוה מגו דלקוחים או החזרתי נמי אמאי לא מהימן מלוה לטעון עד כדי דמיו מה\"ט גופיה דכיון דניתן לו מתחילה בתורת משכון הרי הוא מוחזק בו להיות נאמן עליו עד כדי דמיו ואלו מדברי רבינו ז\"ל בפי\"ג מה' מלוה ריש הל' ג' ומרן בש\"ע בסעיף זה ולקמן סח\"י מבואר דכל דלית ליה למלוה מגו דלקוחים או החזרתי לא מהימן לטעון עד כדי דמיו אפי' איכ' הודאת בעל דבר שנתנו לו מתחילה בתורת משכון ועיין בראש יוסף אות ן' ואות ס\"א שדבריו צ\"ע:
ולפי דברי הש\"ך ק' מ\"ש עדים מהודאת בעל דבר כיון דהודאת בע\"ד כמאה עדים דמי. ואיכא למימר דאי ליכא עדים שבתורת משכון נתנו לו כיון דמצי לוה למטען דלאו בתורת משכון נתנו בידו אפי' כי הודה לו שבתורת משכון נתנו לו תו לא מהני תפיסתו לטעון עד כדי דמיו דאין כאן תפיסה אלא ע\"פ הודאת בע\"הב ואיהו הא קאמר דלא התפיסו בידו אלא על כ\"וך והפה שאסר הוא שהתיר משא\"כ כי איכא עדים שהמשכון בא לידו דלא עפ\"י הודאת בעל דבר סמכינן הילכך מהני תפיסתו אפי' בלי מגו זה נ\"ל ברור בדעת הש\"ך ועיין במ\"ש לקמן סעיף ח\"י סק\"ז על מ\"ש הש\"ך על הרב המפה ע\"ש ודוק. ומה שיש לעמוד בזה ע\"ד הסמ\"ע והמש\"ל ז\"ל אכתוב לקמן בע\"ה:
עוד כתב הש\"ך דכל הנשבעי' ונוטלין אם הם מוחזקים ויש להם מגו נוטלין בלא שבו' בנק\"ח ואין נשבעין רק היסת ושכ\"כ רי\"ו בשם רבי' בנ\"ג ח\"ג אמנם בשם הגאונים כתב דאפילו תפסו צריכין שבועה וכתב הרב דמ\"ש בשם הגאונים ליתא דלפי מ\"ש לתרץ ההיא דאומן לדעת הגאונים נמצא דאף הגאונים לא פליגי אהר\"י בזה יע\"ש: וזה גרם לו שלא ראה מ\"ש הראשונים בשם הגאונים כי עתה מקרוב נדפס שיטה מקובצת לבבא בתרא ומצאתי כתוב שם דמ\"ה ע\"ב עלה דהך ברייתא דאומן בשם עליות ה\"ר יונה וז\"ל נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל כו' אמרו הגאונים דכל הנוטלין שהם נשבעים כגון מלוה על המשכון כו' ויש להקשות על דבריהם כו' ויש להשיב משום דלא דמיא שבועה דסיפא לדרישא כו' עוד יש להשיב כשהטלית בידו אפי' לא משתבע לא מפקינן מיניה שכ\"כ הרב הגאון בכל הנשבעי' ונוטלין שהנטילה מן הדין ושבועה מתקנת חכמים כיון כגון הבא ליפרע מנכסי יתומים והפוגמת כתובתה וע\"א מעידה שהיא פרועה בכל אלו אם נטלו בלא שבועה לא נחתינן לנכסייהו אלא משמתינן להו עד דמשתבעי הילכ' כשהכלים ביד האומן כיון שהוא תפוס ועומד ואין מוציאין מידו אפי' אם אינו נשבע להכי תנא על בע\"הב להביא ראיה ללמדנו שהוא מחזיק בה מן הדין עד שלא נשבע ואין מוציאין מידו אבל אחר שנתנה לו שאם נשבע נוטל ואם לא נשבע אינו נוטל להכי תנא בה נשבע ונוטל עכ\"ל וכ\"כ עוד שם בשם הרשב\"א שכתב בשם רבו והוא הר' יונה כנודע יע\"ש דל\"ב ע\"א ד\"ה אמרו הגאונים כו' וע\"ב ד\"ה והילכך כו' בסוף העמוד יע\"ש הרי שכתבו בהדיא בשם גאון דכל הנשבעין ונוטלין אפי' תפסו נמי צריכין שבועה אלא דלא מפקינן מינייהו אבל משמתינן להו עד דמשתבעי:
ועפ\"י דברי הר' יונה הללו ממילא יתיישב מה שהקשה עוד הש\"ך שם בדברי הטור שם ורבינו פי\"א מה' שכירות הל' ח' שפסקו דכל זמן שהטלית ביד האומן האומן נשבע בנק\"ח שהרי מברייתא מוכח בהדיא דברישא נוטל בלא שבועה ובין לתי' הרמב\"ן דשאני אומן דקונה בשבח כלי ובין לתי' הר\"ן לדברי כולם משמע מפשטא דברייתא דאומן א\"ץ לישבע בנק\"ח ועיין בנ\"י פ' חזקת הבתים והרב תריץ יתיב לפום דרכו דלפום קושט' דאוקימנא לברייתא כר\"י אבל לרבנן אין האומן נשבע ונוטל לכך פסקו רבינו והטור גם ברישא דצריך לישבע דומיא דמלוה על המשכון יע\"ש. ועיין למורי הרב בס' שער המלך בה' גזילה די\"ז ע\"א יע\"ש ועפ\"י האמור בשם הר\"י הנה נכון כמובן ועיין עוד למו\"ה שם ע\"ב דתריץ יתיב עוד קושיא זו עפ\"י מ\"ש הרמב\"ן והרשב\"א בשם הר\"י ן' מיגאש דרישא דברייתא לצדדים קתני ובמה שתמה על תי' זה מההיא דפ' חזקת דמ\"ה ע\"ב מתיב רב' לסיועי לרב' כו' ומ\"ש שם בשם מהריב\"ל כן כתב ג\"כ בשיטה הנז' שם בשם הרשב\"א דל\"ב ע\"א ד\"ה היכי דמי יע\"ש ומה שתמה שם ע\"ד הנ\"י במה שפי' ברייתא דאומן דאתייא אפי' כרבנן דר\"י וזה הפך סוגיא דפ' כל הנשבעין דאוקמוה לברייתא כר\"י ולא כרבנן יעויין שם אפשר ליישב בדוחק דס\"ל להנ\"י דזו אחת מן הסוגייאות המתחלפות בש\"ס והוצרך לזה מפני הדיוק שדייק הרשב\"א דלמה ליה להש\"ס לאורוכי כולי האי ולכך הוצרך לומר דהך סוגייא דס\"ל דאפי' לרב ושמואל אתייא ברייתא כרבנן דר\"י וכי קתני סיפא נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל דלא מיירי בקציצה אלא שמתעצמין על הפרעון ודוק:
עוד הקשו הרמב\"ן והרשב\"א והראב\"ד הביא דבריו הרב התרומות בשער מ\"ט ח\"ב לשיט' הגאונים ורבינו ז\"ל מההיא עובדא דרבה בר שרשם דפ' חזקת דל\"ב דקאמר אי מהדרנא ליה ארעא כו' אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלא אכבשוה לשטר משכנתא אוכלה שיעור אזוזאי דמגו דאי בעינא אמינא לקוחה היא בידי מהימנא כו' והשתא לדעתם איך ניצול רב\"ש מהשבועה הא הו\"ל כהא דטוען על המשכון דלא מפטר במגו והש\"ך בסי' קמ\"ט ס\"ק כ\"ד תירץ קושיא זו עפ\"י דרכו שכתב דלדעת הגאונים כל הנשבעים ונוטלין אם הם מוחזקים ויש להם מגו אין משביעין אותם ורב\"ש שטר היה לו על אותם המעות שהיה רוצה לגבות וכדמשמע התם וכמ\"ש רשב\"ם ושאר פוסקים בהדיא א\"כ אפי' לא היה מוחזק היה נשבע ונוטל מן היתומים א\"כ השתא שהוא מוחזק מודים הגאונים דפטור בלא שבועה בנק\"ח יע\"ש. וכבר כתבנו דהר' יונה והרשב\"א כתבו בשם הגאונים דאפי' בנשבעין ונוטלין כשהן מוחזקים נמי צריכין שבועה כמדובר לעיל ועיין עוד בשיטה המקובצת לבב\"ב דכ\"ב ע\"ג ד\"ה אוכלה שיעור זוזי שכתו' שם בשם הרשב\"א לתר' ההיא דרבה ב\"ש לדעת הגאונים עפ\"י מ\"ש הראב\"ד דהתם שאני שכבר אכל יע\"ש ולא תירץ כתי' הש\"ך אעפ\"י שהוא בחי' לשבועות תריץ יתיב ברייתא דאומן עפ\"י תירוץ הש\"ך כמ\"ש לעיל והיינו משום דהך תירוצא לא ניחא ליה לממריה בדעת הגאונים מאחר דאשכחן להגאונים דס\"ל איפכא כמדובר:
והרב גד\"ת בדפ\"א ע\"ד עלה לחלק ולומר דע\"כ לא כתבו הגאונים אלא דוקא כשאין המגו מעלה ומוריד לענין הממון עצמו דבלא כח המגו יש לו להוציא או להחזיק אלא שאם לא היה לו כח המגו היה מחוייב שבועה ואתה בא לפוטרו מהשבועה מכח המגו כגון בההיא דמשכון פי\"ג דמלוה שאם היו שם עדים שחפץ זה הוא משכון בידו ולא ידעו כמה אעפ\"י שאין לו בזה שום מגו הוא נוטל הממון שטוען עליו אבל לא יטול אלא בשבועה וכשאין שם עדים דיש לו מגו דשלו הוא לא נימא יועיל המיגו מיהא לפוטרו משבועה וכן בההיא דשותפין פ\"ט מה' שלוחים הל' ד' גבי שבועת השותפין והאריסין בין בעדים בין שלא בעדים הוא פטור מן הממון אלא שבעדים הוא מחוייב לישבע ובדליכא עדים רוצה להפטר מהשבועה מכח המגו משא\"כ בההיא דרב\"ש שטוען משכונא הן בידי ויש לי עליו חוב כ\"וך שאם היה קול שהיה של יתומים אינו נאמן עכשיו כשאכלה שני חזקה בחיי אביהם מועיל המגו על עיקר הממון דכיון שכל עצמו של המגו הוא בא על תמצית הטענה עצמה אגבה יועיל ג\"כ שלא ישבע דלא שייך לומר אין אומרים מגו לאפטורי משבועה כיון שאין אנו משתמשים ממנה בעצם ראשונה על פיטור השבועה את\"ד והביא כלל זה מרן החבי\"ב בכללי המגו שלו אות קס\"ט יע\"ש:
והנה אין ספק דהרב גד\"ת משמע ליה בכוונ' דברי רבינו במ\"ש שם בפי\"ג מה' מלוה דאם היו שם עדים שחפץ זה משכון בידו ולא ידעו עד כמה דאינו יכול ליטול אלא בשבועה כו' כמו שהבין הש\"ך בס\"ק ס\"ח וס\"ק ק\"ט דאפי' איכא עדים וראה נמי דהשתא לית ליה למלוה מגו כלל לא מגו דלקוחים ולא מגו דהחזרתי דאפ\"ה כיון שהוא מוחזק במשכון מהני תפיסתו להיות נאמן עליו עד כדי דמיו בשבועה ומש\"ה כתב דכיון דביש לו עדים זוכה בטענתו בלי שום מגו כשאין לו עדים דיש לו מגו והמגו בא לפוטרו מהשבועה דוקא כל כה\"ג לא אמרינן מגו לאפטורי כיון דעיקר המגו לא בא אלא לפוטרו מהשבועה דוקא ומלבד שיש לדחות דאפשר דכונת רבינו הוא כמו שהבין הסמ\"ע בס\"ק מ\"ח והרב מש\"ל דבדליכא עדי ראיה דאיכא מגו דהחזרתי דוקא הוא דקאמר רבינו דנאמן מלוה עד כדי דמיו מטעם מגו אבל כי איכא עדים וראה דלית ליה מגו כלל לא מהימן מלוה: ואעפ\"י שהש\"ך דחה דברי הסמ\"ע בזה דא\"כ למה פשיטא ליה לרבינו טפי בדאיכא עדים על המשכון דלא מהימן אלא בשבועה כיון דהתם נמי לא מהימן אלא במגו דילמא מהימן נמי בלא שבועה בנק\"ח אלא בהיסת במגו דהחזרתי ומאי אולמיה דיש עדים מאין עדים כמ\"ש הסמ\"ע דאין זה מגו טוב דניחא ליה לשקר בעיקר ההלואה טפי מלטעון החזרתי אין בזה טעם דילמא ניחא ליה טפי בזה מבזה כיע\"ש:
כבר ביאר טעמו הרב מש\"ל דרבינו אזיל לשיטתיה דס\"ל דבטענת החזרתי צריך השומר לישבע בנק\"ח כמ\"ש בספ\"ו מה' שאלה ופקדון וביאר טעמו מרן כ\"מ בפ\"ב מה' שכירות דכל טענה שטוען השומר כדי ליפטר צריך שבועה כיון שהודה שנעשה שומר ואף דה\"ה פליג אהא וס\"ל דבטענת החזרתי ישבע היסת לאו אליבא דרבינו קא\"ל כו' אלא אליבא דידיה קא\"ל דאיהו פליג על רבינו וס\"ל כהראב\"ד דהשיג עליו כיע\"ש:
וראיתי למורי הרב בס' שער המלך בה' גזילה די\"ז סע\"ד שדחה דברי המ\"ל שהרי מדברי ה\"ה בספ\"ו מה' שאלה ופקדון מוכח בהדיא שאף אליבא דרבינו אמרו שכ\"כ שם ואולי מפני שנתן כאן סימנים אמר כאן רבינו שישבע בנק\"ח וכן מפורש בהדיא בדברי רבינו שבפ\"ב מה' שכירות ואדרבא דברי מרן הכ\"מ שם צ\"ע כמו שתמהו עליו הלח\"מ והמש\"ל גופיה שם ומהתימא עליו שנמצא סותר את עצמו ומתוך כך כתב הוא דטעמו של רבינו הוא כמ\"ש הסמ\"ע דמגו דהחזרתי לא הוי מגו טוב ומשום דהוי מגו דהעזה את\"ד יע\"ש:
והנה מ\"ש דמגו דהחזרתי חשיב מגו דהעזה לא זכיתי להבין דבריו בזה דכיון דהשתא נמי דטעין דהלוהו כ\"וך טפי ממ\"ש הלוה הרי מעיז פניו בפני הלוה וא\"כ הו\"ל המגו ממעיז למעיז ואין כאן מגו דהעזה וסבור הייתי לומר דלהכי לא חשיב מגו דהחזרתי מגו טוב משום שמתיירא הוא לטעון כן שמא למחר יראו המשכון בידו וימצא שקרן למפרע אמנם הא ליתא כמבואר בדברי הסמ\"ע סי' ס\"ד סק\"ד וסי' קל\"ג סק\"ה וכדברי הש\"ך בסי' ס\"ד סק\"ד יע\"ש: כי ע\"כ נלע\"ד דהעיקר כמ\"ש המש\"ל דרבינו אזיל לשיטתיה ומה שהקשה מורי הרב דאדרבא דברי רבינו בפ\"ב מה' שכירות מבוארים הפך מ\"ש מרן כ\"מ אפשר ליישב דברי מרן כ\"מ בהדק לשונו של רבינו שם בדי\"ב שכתב וז\"ל או שאמר כן היה אבל החזרתי לך ונסתלק השמירה ולא נשארה בינינו תביעה הרי הנתבע נשבע שבועת היסת כו' דמה זה אריכות לשון שכתב הרב ונסתלקה השמירה ולא נשארה בינינו תביעה ולמה לא כתב בקיצור או שטען כן היה אבל החזרתי לך כו' אמנם כונת רבינו לומר שטענת השומר היא דמעיקרא כך היה תנאו עמו שבחזרת הפקדון יסתלק השמירה ולא ישאר לו דין שומר להשביעו אח\"ך כשיתבע ממנו לא החזרתי לי ואדעתא דהכי קבל עליו שמירת הפקדון שלא לדון עמו כדין שומר אבל כשטוען סתמא החזרתי לך הפקדון אז הוה ליה ככל שומר דעלמא דחייב לישבע מן התורה וכמ\"ש בסוף פרק ו' מהלכות שאלה ופקדון ושוב ראיתי להרב בני יעקב בתשובה סימן י\"ב דר\"ך ע\"ב יישב כעין זה דברי מרן כ\"מ ז\"ל ועיין עוד שם ודוק. ומה שהוקשה לו למו\"ה במ\"ש המ\"ל דאף ה\"ה לא אמרה אליבא דרבינו כו' דמדבריו בספ\"ו מה' שאלה מבואר דאף אליבא דרבינו אמרה כו' אפשר לומר דכיון דבלשון אולי אמרה למילתיה ה\"ה ז\"ל ש\"מ דספוקי מספק\"ל בדעת רבינו והמש\"ל לא כתב דלאו אליבא דרבינו אמרה אלא עמ\"ש ה\"ה ז\"ל בפשיטות בפ\"ב מהלכות שכירות דבטענת החזרתי אין בו שבועת השומרים ע\"ז כתב דלא כתב כן בפשיטות ה\"ה ז\"ל אלא אליבא דידיה ולא לדעת רבינו שהרי בספ\"ו מהלכות שאלה כתב להפך וה\"ה ז\"ל שם לא החליט שאמרו שם לומר דשאני התם שנתן סימנים אלא בדרך אולי אמרה למילתיה ש\"מ דמ\"ש כאן בפשיטו' אליבא דידיה קאמר הכי ומ\"ש עוד מ\"וה ז\"ל שהרב מ\"ל סותר את עצמו כו' ראה זה מצאתי בגליון ספר מ\"ל לא' מרבני קושט' הוא מהר\"ן יאודה ן' יקר ז\"ל כתב שם וז\"ל עיין לעיל פ\"ב מה' שכירות והדברים ההם הם מיסוד הרב כמוהר\"א רוזאני\"ש ז\"ל ודברים אלו שבכאן הם מיסוד הרב המחבר ומכאן מודעא רבה לרוב הדברים שבאו בתוך דברי הרב המחבר שהם ממוהר\"א הנז' אם המצא תמצא סתירה ממקום אחר שלא יקשה סתירת המאמרים עכ\"ל ועיין בס' שם הגדולים אות היו\"ד סי' צ\"ד ובכן ע\"פ דברי המש\"ל בכונת דברי רבינו וכן למ\"ש הסמ\"ע ממילא נדחה קראו לה לכלל זה שהוציא הרב גדולי תרומה ז\"ל מדבריו כמובן:
ולבר מן דין אף למה שהבין הגד\"ת בהבנת דבריו ז\"ל דכשיש עדים שבמשכון בא לידו אפילו איכא עדי ראיה דליכא מיגו כלל קאמר דנאמן מלוה עד כדי דמיו וכמו שהבין הש\"ך אכתי כי ליכא עדים שבמשכון בא לידו ודאי דאין המלוה נאמן עד כדי דמיו אלא מטעם מיגו וכמבואר מריש דברי רבינו שם בפי\"ג מה' מלוה ריש ד\"ג ובדברי מרן בש\"ע כאן בדין שלפנינו ולקמן סח\"י דכל דלית ליה למלוה מיגו דהחזרתי או לקוח לא מהני תפיסתו במשכון כלום אפילו הודה הלוה שבתורת משכון בא לידו וכמ\"ש אנן יד עניי לעיל ד\"ה והש\"ך כו' וכיון שכן איך כתב הרב ז\"ל דהכא דאין המגו מועיל לעיקר הממון כו' משו\"ה אית לן למימר דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן כו' והלא עיקרו של מיגו זה בעצם ובראשונה אינו בא אלא על הממון וכיון שכן אגבו הול\"ל שיועיל ג\"כ לשבועה ואע\"פ דכשיש עדים שבמשכון בא לידו אע\"פ דליכא מיגו מועיל טענתו לעיקר הממון ליטול מה יושיענו זה להיכא שאין עדים דאי לאו מיגו לא שקיל הא ודאי אתמהא וצ\"ע:
ואת זה ראיתי לה\"ה ז\"ל בפ\"ב מה' שכירות שכתב דהרמ\"ה ז\"ל הוא מכת הסוברים דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן בשום מקום ודלא כיש מפרשים שסוברים דדוקא בשבועת השומרים נאמר כלל זה יע\"ש ובב\"י ר\"ס רצ\"ו:
ולכאורה ק\"ל דחזינא ליה להרמ\"ה בפרטיו הובאו דבריו בש\"מ לבב\"ק דקי\"ד עלה דמתני' דהכיר כליו וספריו שחולק בדין מלוה על המשכון כסברת הגאונים ורבינו וס\"ל דנאמן לטעון עד כדי דמיו בשבועת היסת במגו דלקוח או החזרתי יע\"ש ועכ\"ל דמשמ' ליה להרמ\"ה דגבי מלוה על המשכון דהמגו עקרו בא להחזיקו בממון אגבו נמי נפטר משבועה ודלא כהרב גד\"ת שכתב דהכא לא בא המגו מעיקרא לממון ועיין למורי הרב שם בה' גזילה די\"ז ע\"ג שדחה כללו של הרב גד\"ת ז\"ל מדברי רבינו בפ\"ט מה' טוען ד\"ב ופ\"ד מהלכות גזילה די\"א דמבואר מדבריו שם דאפילו היכא דהמיגו מועיל לעיקר הממון ליטול ואי לאו המיגו דזה חייב לשלם אפילו הכי לא מהני ליה לפוטרו משבועה יע\"ש:
וראיתי עוד למו\"ה שם שרצה לומר בדעת רבינו דכל שהמיגו מועיל לפוטרו שלא לשלם אבל לא ליטול מהני ליה נמי לפוטרו משבועה בנק\"ח ואינו נשבע אלא היסת ורצה לדקדק כן מדברי רבינו וה\"ה בספ\"ב מה\"ש ובהכי ניחא ליה מה שהוקשה לו להגד\"ת בדברי הראב\"ד בהשגות פי\"ד מהלכות טוען. ושוב דחה זה ממ\"ש הר\"ן פרק כל הנשבעין בשם הר\"י ן' מיגאש עלה דקאמר רבא לרמב\"ח שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה יע\"ש באורך וסיים ומינה תברא למ\"ש הג\"דת ז\"ל במכ\"ש את\"ד יע\"ש. ואני אומר דמהא ליכא תברא לדברי הגד\"ת דאע\"פ שלפי מה שפי' הרב ז\"ל בהא דפריך רבא א\"כ שבועת השומרים דחייב רחמנא הכי משכחת לה מבואר דס\"ל לרבא דאין חילוק בין היכ' שהמיגו בא לפוטרו משבועה גרידא להיכא שמועיל לפוטרו אף מממון ומש\"ה הוצרך לאוקומה שבועת השומרי' בדאפקיד גביה בשטר מ\"מ לפום קושטא דמילתא דאנן קיימא לן דשבועת השומרים איתיה נמי אפילו בדלא אפקיד גביה בשטר וקי\"ל נמי כדקאמר רב ושמואל דכי אית ליה מיגו לבע\"ה דלא שכרתיך מעולם דפטור בע\"ה משבועה ואינו נשבע אלא היסת וכמ\"ש רבינו בפי\"א מה' שכירות ומהר\"י ן' מיגאש בשיטתו בשבועות דמ\"ז ע\"ג ד\"ה נקטינן השתא כו' יע\"ש איכא למימר שפיר דמש\"ה מהני גבי שכיר מגו לפוטרו משבועה אע\"ג דבעלמא לא מהני משו' דהכא שאני דכיון דהמגו מהני לפוטרו מממון מהני נמי לפוט' אף משבועה והכא נמי אפשר דהכי ס\"ל מיהו ס\"ל דאין לומר כן אלא בדרך פשרה כי היכי דלא תקשי לרב ושמואל משבועת השומרים אמנם רמב\"ח דאפליג לשבוחי מילתא דרב ושמואל ואמר כמה מעליא האי שמעתתא דמשמע דהדין מוכרח בעצמו להכי אקשי ליה מאי מעליותא כו' וכמו שכ\"כ הר\"ן ז\"ל לפי דרכו בפי' השמועה בשם רב שרירא גאון יע\"ש ומיהו אפשר לומר דטעמא דגבי שכיר מהני מיגו לפוטרו לאו משום דמהני לפוטרו מממון הוא אלא משום דכיון דשבועה זו מדרבנן בעלמא היא ורוב פעמים יכול לברר שעשה עמו מלאכה בעדים לא ראו לתקן בזה כלום כמ\"ש הר\"ן ז\"ל ועיין עוד במ\"ש רבינו בפי\"א מה' שכירות הל' ז' דהיכא דהבע\"ה והשכי' חלוקים בקציצה אם הבע\"ה כופר בכל כגון שאומר כ\"וכ קצצתי לך וכבר נתתיו לך שהשכיר מודה במה שנתן או שאומר לו הילך אם אין עדי' כששכרו או שתבעו אחר זמנו דהשתא אית ליה לבע\"ה מיגו דלא שכרתיך אינו נשבע בע\"הב אלא היסת כיע\"ש:
ולכאורה קשה דכל כה\"ג הו\"ל מיגו לאפטורי משבועה כיון דבדאיכא עדים ששכרו ולא ידעו כמה פסק נשבע בע\"הב שבועה חמורה כמ\"ש רבינו ז\"ל שם וא\"כ כי ליכא עדים ששכרו למה יפטר כיון דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ושוב ראיתי בחי' מהר\"י ן' מיגאש לשבועות שנתן טעם לזה שלא יהא דין הקציצה חמור מדין נתתי והשכיר אומר לא נטלתי דהיכא דאית ליה מיגו לבע\"ה נשבע בע\"הב היסת ונפטר לענין קציצה נמי דינא הכי יע\"ש. ומדהוצרך לומר טעם זה גבי קציצה משמע דגבי בע\"הב אומר נתתי ושכיר אומר לא נטלתי דמפטר בע\"הב בשבועה חמורה במיגו לאו היינו מטעמא שכתב הר\"ן ז\"ל משום דכיון דרוב פעמים יכול לברר בעדים לא ראו חכמים לתקן בזה כלום דא\"כ האי טעמא גופיה שייך נמי בקציצה אלא משמע דס\"ל כדאמרן מעיקרא דגבי בע\"הב אומר נתתי ושכיר אומר לא נטלתי שאני דכיון דאהני המגו לפוטרו מממון מהני נמי לפוטרו משבועה משא\"כ בקציצה דאפי' בלא מגו לא היה חייב אלא שבועה ונמצא שהמגו לא בא אלא לפוטרו משבו' לבד ולהכי אית לן למימר שלא יהא המגו פוטרו משבועה לכך הוצרך למתלי טעמא שלא יהא דין הקציצה חמור מדין נתתי ולא נטלתי ועיין בדברי הר\"ן ז\"ל שם בפרק כל הנשבעין שהביא דברי רבינו והר\"י ן' מיגאש הללו בקיצור ודוק:
ודע דבענין שבועת האריסין והשותפין כתב רבינו בפ\"ט מה' שלוחין הל' ד' והביא דבריו הטור בסי' צ\"ג ס\"ו וז\"ל אע\"פ שאין שם עדים שזה אריסו או שותפו אלא הוא מודה מפי עצמו כו' אבל לא גזלתי כלום הרי זה נשבע בנק\"ח שאין אומרים מיגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מממון עכ\"ל וכתב מרן ז\"ל בכ\"מ ובב\"י שכ\"כ הרא\"ש בריש שבועת הדיינים בשם מהר\"י ן' מיגאש ז\"ל ורבינו נמשך אחר דעת רבו עכ\"ל וז\"ל מהר\"י ן' מיגאש שהביא הרא\"ש ז\"ל ועוד כתב דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה כו' הילכך האי מאן דתבע ליה לחבריה לקמן לדינא וא\"ל דשותפא דידי הוית ופליגנא בהדך תנאי עלך מקמי דנפלוג בהדך דתשתבע לי על שמא וקמודה ליה חבריה דשותפא דידיה הוה מיהו קאמר דלא אהני ליה בש\"פ מעולם אע\"ג דליכא סהדי בההיא שותפותא ואיכא למימר מיגו לא אפטר מההיא שבועה אלא משבעינן ליה עכ\"ל:
וק\"ל טובא בדבריו למה זה נקט מילתיה בשחלקו ובשהתנה עמו שישבע לו אחר חלוקה והרי אפילו לא חלקו נמי מצי לאשמועי' דדינא הכי דכיון דליכא עדים בעיקר השותפות הא אית ליה מיגו דלא נשתתפתי דמצי למפטר נפשיה וכמ\"ש רבינו ז\"ל. תו ק\"ל דהשתא דנקט מילתיה בשחלקו ובשטוען שהתנה עמו שישבע לו אחר חלוקה אפי' איכא עדים בעיקר השותפות נמי הוה מצי לאשמועינן דאע\"ג דאית ליה מיגו דלא התנית עמי דכי טעין הכי מפטר משבועה כמ\"ש רבינו בפ\"י מהלכות שלוחין ה\"ב והטור בסי' צ\"ג דט\"ו והן דברי הרי\"ף בס\"פ כל הנשבעין אפ\"ה מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן ולמה זה ארכביה אתרי ריכשי שטוען שהתנה עמו שישבע אחר חלוקה ובדליכא סהדי שותפותא הא ודאי תימא לכאורה. וחששתי ומצאתי בחי' מהר\"י ן' מיגאש עצמו שנדפסו מקרוב כתוב שם בתוך לשון זה שהביא הרא\"ש וכנראה שהיא הגהה ע\"ד הרב והכניסוהו בתוך לשון הרב וז\"ל וקמודה ליה חבריה דשותפא דידיה הוה מספקא לי אמאי לא אמר כגון שלא חלקו וליכא עדים דהוי שותפיה ומשבע ליה על טענת שמא אע\"ג דאיכא למימר מיגו ואמאי נקט מילתיה בחלקו מיהו קאמר דלא אהני ליה ככתוב בדברי הרא\"ש יע\"ש:
ונלע\"ד דממילת מספקא לי עד מילת חלקו הוא לשון הגה שהכניסו אותה בתוך לשון הרב וכונתו להקשות ע\"ד הרב מה שהקשינו בתחילת דברינו וברור. והנלע\"ד דלהכי נקט מילתיה הרב ז\"ל בכה\"ג לאשמועינן דאפי' כי אית ליה תרי מיגו לאפטורי משבועה דהיינו מיגו דלא התנית עמי ומיגו דלא הייתי שותף עמך אפ" + ], + [ + "שורש מלוה על המשכון ונאבד המלוה \n על המשכון כו' שהרי המלוה חייב בדמי המשכון כו'. נ\"ב עיין במ\"ש הסמ\"ע סקכ\"ט ובמה שהשיג על הע\"ש והדין עמו ועיין להרב ראש יוסף אות ל\"א ובמה שיש לגמגם על דבריו שם יע\"ש:
ומ\"ש עוד רבינו אמר \n המלוה סלע הלויתיך עליו כו' ישבע הלוה שהרי הודה במקצת כו'. עיין להר\"ן בס\"פ שבועת הדיינים שכתב בשם הרמב\"ן דטעמא דחשיב מודה מקצת הוא מפני שהוא מודה לו בעיקר החיוב שאפילו ישנו לפקדון בידו מ\"מ הוא חייב לו באותו העודף שעל כדי דמיו ואם אבד נמי הוא חייב לו בהם אע\"פ שאם לא אבד אינו גובה ממנו עד שיחזיר לו כיון שהוא נאמן בכך בשבועה מודה מקצת הוא דתרתי מילי נינהו והודאה דיליה הודאה גמורה היא ומיהו דוקא בכה\"ג הוא חייב מפני שהודה במקצת אבל בממון שחבירו נאמן עליו בשבועה ונתבע כופר בכל אין מחייבין אותו שבועה לומר כיון שהנתבע נאמן עליו בשבועה הרי הוא כאלו הודה עליו במקצת כו' דאינו דומה למשנתינו לפי שאין אנו מחייבין הלוה מפני שהמלוה נאמן בשבועה שאבד המשכון אלא מפני שהלוה עצמו הודה במקצת ההלואה ומיהו בין לית לך ובין לויתי ואיני יודע אם פרעתי מודה מקצת הוא שאע\"פ שלא הודה כלום בפטור מ\"מ מתוך תשובתו נתחייב הוא במקצת עכ\"ל הרמב\"ן ז\"ל והביא דבריו הרשב\"א בחי' יע\"ש:
ואיכא למידק דמאי שנא מלוה על המשכון והלוה הודה במקצת דלא חשיב לוה מודה מקצת אלא עד דמשתבע מלוה שאבד המשכון מההיא דהאומר בין לית לך ובין איני יודע אם פרעתי שכתב הרמב\"ן ז\"ל דחשיב מודה מקצת מטעמא דכיון דהלוה טוען שמא הו\"ל בריא בחיובא וספק בחזרה ואין המלוה צריך לישבע כלל כמבואר בש\"ע סימן ע\"ה ס\"ט וא\"כ ה\"נ כיון דהלוה טוען שמא המשכיר ביד המלוה וחיוב ההלואה ברורה הו\"ל ברי בחיובא וספק בחזרה ויהיה המלוה נאמן בלי שבועה והלוה יתחייב שבועה מודה מקצת מיד ואף שהר\"ן כתב שם על דברי הרמב\"ן הללו דהא דמלוה על המשכון ואומר ששלש דינרים הוה שוה דמי לאומר איני יודע אם הלויתני דפטור הלוה למאי דקי\"ל כר\"י ור\"ן הדבר קשה דכיון דעיקר ההלואה ברורה שהלוה לו סלע א\"כ כשיש ספק אם המשכון ביד מלוה או לא הו\"ל כס' אם פרעו או לא וכאומ' הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך ולמה דימה אותו הר\"ן לאומר איני יודע אם הלויתני:
ונראה לישב דדוקא גבי אומר איני יודע אם פרעתיך חשיב לוה בריא בחיובא וס' בחזרה וגובה המלוה בלי שבועה משום דטענת שמא של הלוה היא טענה גרועה שאלו פרעו הו\"ל למידע אם פרעו או לאו הילכך נאמן מלוה בלי שבועה אבל הכא במלוה על המשכון אע\"ג דהלוה בריא בחיובא וס' החזרה הוא מ\"מ אין טענת השמא שלו גרועה כיון דהמשכון ביד המלוה אין הלוה יכול לידע אם נאבד המשכון או אם עדיין הוא קיים בידו של מלוה הילכ' כל כה\"ג לא מהימן מלוה בלי שבועה ובהא אפליגו הרמב\"ן והר\"ן דלדעת הרמב\"ן לא מהני האי טעמא דאין השמא גרוע להחשיב טענת הלוה כאומר איני יודע אם הלויתני דפטור לגמרי כיון דס\"ס הכא עיקר חיוב ההלואה ברור והס' הוא אם פרעו משא\"כ באומר איני יודע אם הלויתני דהס' הוא בעיקר החיוב וגם לא דמי לאומר איני יודע אם פרעתיך דהתם השמא הוא גרוע והכא אינו גרוע הילכך משמע ליה להרמב\"ן לומר דהכא מיהא אהני האי טעמא לחייב שבועה למלוה אמנם דעת הר\"ן הוא דהכא כיון דטענת השמא אינו גרוע הו\"ל ממש כההיא דהאומר איני יודע אם הלויתני דפטור הלוה לגמרי אם היה הדין נותן דחיוב הודאתו תלוי בחזרת המשכון אלא שלדעתו אינו תלוי זה בזה כמ\"ש שם וז\"ל ודברי הרמב\"ן ז\"ל אינם ברורים אצלי דאם איתא דבמשכון דלא שוה לוה לא מחייב למלוה מידי עד דמהדר ליה משכוניה כשהלוה מודה ואומר ששלשה דינרים היה שוה למה מחייב והרי אין כאן הודאת ממון אלא גורם לממון ולא עוד אלא אפי' נשבע אחרי כן שאינה ברשותו לוה פטור כיון שבעת ההודאה פטור כו' ועו' שלפי דבריו שהוא אומר שאינו חייב כלום למלוה עד דמהדר ליה משכונה כי מקשי התם בפרק המפקיד עליה דרב הונא דאמ' משביעין אותו שבועה שאינ' ברשותו ולא הוה ס\"ד דמתני' במאמינו תיקשי ליה לוה אמאי חייב שהרי אין למלוה לישבע שאינה ברשותו אי ליתיה לדר\"ה ונמצא לוה אומר איני יודע אי חייב אני לך כלום וא\"נ איתא לדר\"ה אמאי מיחייב לוה הא שבועה זאת לא ליפות כחו של מלוה היא אלא מפני חשש שמא עיניו נתן בה ונמצא לוה לפי הודאתו פטור מן הדין כל כמה דלא מהדר משכוניה ולמה נאמן המלוה בשבועה כדי לחייב הלוה שהוא פטור מן הדין אם איתא דהכי הוא ואע\"ג דבאבידת המשכון מלוה בריא ולוה שמא הו\"ל כאומר מנה לי בידך והלוה אומר איני יודע אם הלויתני דקי\"ל כר\"ן ור\"י דפטרי בפ\"ק דכתובות דף י\"ד לפיכך אני אומר דבמשכון דלא שוה אפילו ידעינן בודאי דאיתיה בידיה דמלוה אע\"פ כן חייב לוה לפרוע למלוה העודף שאע\"פ שהמלוה עובר בלא תחמוד אפי\"ה ממוניה אית ליה גביה דלוה דהיינו אותו העודף ואע\"פ שאפשר שאין ב\"ד נזקקין לכוף את הלוה כל זמן שהמלוה עובר בלא תחמוד היינו כדי לכוף את המלוה שלא יעבור על לאו זה אבל אין הלוה נפטר מחיובו וחייב בבא לצאת ידי שמים לפורעו את העודף דכיון דלא קי\"ל כשמואל דאומר בגמ' אבד קתא דמגלה אבד אלפא זוזי אין חיוב ההלואה תלויה במשכון כלל אלא בשכנגדו ושויו עכ\"ל:
הנה העתקתי רוב לשונו מפני שיש לע\"ד לעמוד בדבריו בכל מה שתמה בזה על דברי הרמב\"ן והן קדם אומר דק\"ל טובא בדבריו הללו דלפי דעתו שסובר שכל שחיוב ההלואה תלויה בחזרת המשכון אין המלוה נאמן בשבועתו לחייב את הלוה דכל כה\"ג הו\"ל כאומר איני יודע אם הלויתני דאע\"פ שהמלוה טוען בריא והלוה טוען שמא פטור הלוה למאי דקי\"ל כר\"י ור\"ן דפ\"ק דכתובות אם כן היכי קאמר התם בפ' שבועת הדיינים ופרק האומנין בברייתא ר\"א דהמלוה את חבירו על המשכון ונאבד המשכון דישבע המלוה שנאבד ויטול מעותיו אלמא דמלוה נאמן בשבוע' להוציא מיד הלוה וההיא מיירי אפילו בדשוי משכון שיעור זוזי כדאמרינן התם בגמ' ולפי דעת הר\"ן כל כה\"ג שהמשכון שוה שיעור החוב חיוב ההלואה תלויה בחזרת המשכון ולמה לא יפטר הלוה כההיא דאומר איני יודע אם הלויתני וליכא למימר דהא מילתא ר\"א קאמר לה ואנן לא קי\"ל כר\"א דהא ודאי בורכא היא דמאי דלא קי\"ל כר\"א הוא במאי דמשוי למלוה כש\"ח ולא כש\"ש אבל מ\"מ מדר\"א נשמע לדידן דהיכא דנאנס המשכון ישבע המלוה ויטול מעותיו וכמו שהכריח הר\"ן ז\"ל בתשו' סימן ך':
ואין ספק לע\"ד כי זה הכריחו להרמב\"ן ז\"ל לומר דישבע המלוה ואח\"ך יתחייב הלוה באותו דינר ולא דימה אותו לההיא דאומר איני יודע אם הלויתני וכמ\"ש הר\"ן משום דקשיתיה הא דר\"א דברייתא ומתוך כך משמע ליה דכל כה\"ג שעיקר החיוב של ההלואה ברור והספק הוא בפרעון המשכון כיון דאין השמא של הלוה גרוע אהני למחייביה למלוה שבועה וליטול ולא מפטר לגמרי באומר איני יודע אם הלויתני כיון דס\"ס עיקר החיוב ברור והפרעון ס' כן נראה לע\"ד ודברי הר\"ן ז\"ל צל\"ע:
גם מה שהוקשה לו להר\"ן בדברי הרמב\"ן בתחילת דבריו דהכא אין כאן הודאה בממון אלא בדבר הגורם לממון ודימה זה לההיא דמשביע ע\"א לע\"ד אחרי שאלת המחילה הראויה לגדולת חכמתו אין דמיונו עולה יפה דהתם שאני דעדותו של ע\"א אינו מחייבו ממון אלא שבועה והשבועה אינה ממון אלא גורם לממון אבל הכא הודאתו של הנתבע שהודה בחיוב הדינר הודאת ממון גמור הוא אלא שחיוב זה יש לו מקום פטור בחזרת המשכון וכל שלא החזיר לו המשכון חשבינן ליה כאלו פרעו אותו דינר למלוה ע\"י עכוב המשכון וכשמחזירו לו הרי הוא חייב לו בדינר מפני הודאתו הילכך כיון דמקום פטור זה שיש ללוה תלוי ביד מלוה והוא נאמן בשבועה שלא פרעו קאמר הרמב\"ן שפיר דחשיב הודאת הלוה בדינר הודאה גמורה בממון וכבר ראיתי למוהר\"ם ז\"ל בחי' אשר סביב להרי\"ף שדחה ראית הר\"ן הלזו שהביא מההיא דמשביע ע\"א וכדאמרן יע\"ש:
גם מה שהוקשה לו עוד דלפי דברי הרמב\"ן ז\"ל כי מקשה התם בפרק המפקיד עליה דר\"ה ולא הוה ס\"ד דמתני' במאמינו תקשי לן לוה אמאי חייב כו' וא\"נ איתיה לדר\"ה לוה אמאי חייב כו' הדבר ברור לע\"ד דדעת הרמב\"ן הוא דבלאו מילתיה דר\"ה הוה ידע תלמודא שפיר דכל שמלוה בא להוציא ממון מיד הלוה ודאי דאין מוציאין מידו עד שישבע המלוה שבועה שאינה ברשותו וכדקתני ר\"א בברייתא בהדיא ישבע מלוה ויטול ולהכי לא היקשה לו מידי ממתני' אמנם ר\"ה דחדית לן דאפי' כשאין המלוה בא להוציא מיד הלוה כי ההיא דשילם ולא רצה לישבע דאפ\"ה משביעין אותו מטעמא דשמא נתן עיניו בה להכי ק\"ל ממתניתין שפיר:
גם במ\"ש הר\"ן דאפילו נשבע המלוה אח\"ך אכתי אין זה מודה מקצת כיון שבעת הודאתו היה פטור ודימה זה לההיא דמה שהנחת אתה נוטל כו' קשה שהרי בסוף דבריו כתב הוא ז\"ל דבענין תובע מחבירו ן' הלואה ון' מחמת חבלה כל שעדיין לא נשבע הנחבל על חבלתו לא חשיב נתבע מודה מקצת לפי שעדיין אין לתובע אצלו ממון אלא גורם לממון דמי יימר דמשתבע מיהו לאחר שנשבע על חבלתו ועדיין התובע עומד על תביעתו ן' הלואה ונתבע כופר בכל מסתברא דחייב דהיינו דר' חייא קמייתא כו' ואע\"פ שבעת תביעתו לא היו כאן עדים וחזינן לעיל שכל שיצתה הודאה מפי הנתבע בפטור אע\"פ שאחר כך בא לו צד חיוב אינו מתחייב עליה נ\"ל שאין למדין ממנה לנדון זה דשאני התם דעל הודאתו אתה מחייבו אבל בדר' חייא קמייתא על הודאת עדים אתה מיחייב ומה יעשה זה שבתחילת לא היו לו עדים ואחר כך באו עדים ונחבל נמי כשנשבע הרי אנו עדיו עכ\"ל:
ולפי דבריו הללו אף במלוה על המשכון נמי שפיר איכא למימ' דכשנשבע מלוה על המשכון שאינו ברשותו מתחייב לוה השתא בהודאתו על הדינר מטעמא דרבי חייא קמייתא ומאי ק\"ל ז\"ל לדברי הרמב\"ן ודימה זה לההיא דמה שהנחת אתה נוטל ויש לישב ודוק ועיין להר\"ב שמואל בביאורו לסי' זה ד\"ק ע\"ב שעמד על תשוב' הר\"ן במה שעלה על דעתו שם לומר דמלוה על המשכון וטוען ללוה שנאנס דפטור הלוה מחיובו כההיא דהאומר איני יודע אם הלויתני ושוב דחה זה הר\"ן מבריית' דקתני ר\"א ישבע ויטול מעותיו כו' והוקשה לו להרב הנז' דהיכי ס\"ד דהר\"ן לומר דהכא הוה ליה כאומר איני יודע אם הלויתני כיון דהלואת הלוה היא ברורה והס' הוא במשכון אי איתיה גבי דלוה והו\"ל כאומ' איני יודע אם פרעתיך ותירץ הוא ז\"ל דה\"נ כיון דודאי נתן לו משכון ואי הוה ידעינן דאיתיה גבי לא הוה כייפינן ליה לפורעו השתא דלא ידעינן נמי אמרינן אין ס' אי איתיה גביה או לא מוציא מידי ודאי שנתן לו ולכן אמר הר\"ן ז\"ל דחשיב כאומר לא ידענא אם הלויתני כו' עכ\"ל. ולא ביאר לנו הרב ז\"ל לפום קושטא דמילתא שהכריח הר\"ן מברייתא דר\"א דנשבע ונוטל למה לא נאמר כן דהו\"ל כאומר איני יודע אם הלויתני ומאי שנא דהתם פטור והכא חייב ואי משום דברייתא קמ\"ל דזה לא חשיב איני יודע אם הלויתני אלא כאומר איני יודע אם פרעתיך אם כן תקשי לן אמאי חייב המלוה שבועה שנאנס אפי' שבועה נמי לא תבעי מלוה כיון דהו\"ל לוה בריא בחיובא וספק בחזרה מיהו לפי האמור ומדובר לעיל בדעת הרמב\"ן ז\"ל דהכא כיון דהשמא אינו גרוע להכי מחייב המלוה שבועה הנה נכון ודוק ועיין עוד מ\"ש הרב הנז' שם ע\"ד דהר\"ן ז\"ל בתשו' הנז' ובחי' סובר כדעת הרמב\"ן ז\"ל דלא חשיב הלוה מודה מקצת בטוען ג' דינרים היה שוה עד דמשתבע מלוה שנאבד המשכון ואינו ברשותו הפך מ\"ש בפי' ההלכות וכ\"כ גם כן מהרש\"ך בתשו' ח\"א סי' קמ\"ז יע\"ש:
ולענין הלכה לא נ\"מ מידי מהאי פלוגת' דהרמב\"ן והר\"ן לפום קושטא דמילתא דקי\"ל כר\"ה דצרי' המלוה לישבע שבועה שאינה ברשותו ושצריך שישבע אותה תחילה קודם שישבע הלוה שג' דינרים היה שוה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. מיהו שמעינן מדברי הר\"ן ז\"ל דאם המלוה לא רצה לישבע שבו' שאינה ברשותו אע\"פ שאין כופין ללוה לפרוע הדינר היתר על המשכון מיהו בבא לצאת י\"ש חייב הוא לפורעו וה\"ה אפי' ידעינן בודאי שהמשכון ברשותו ואפשר שאף הרמב\"ן מודה בזה להר\"ן אלא דאיהו ס\"ל דמשום דחייב בבא לצאת י\"ש לא חשיב מודה מקצת עד שיודה בדבר שחייב בב\"ד כן נראה לע\"ד ועיין במה שאכתוב לקמן בע\"ה:
ומ\"ש עוד רבינו סלע הלויתיך עליו כו' ואחר כך ישבע מלוה ויכלול בשבועתו כמה היה שוה נ\"ב עיין להר\"ב ראש יוסף באות ל\"א שכתב דנראה ג\"כ שאם אמר המלוה איני יודע כמה היה שוה וכן הלוה דישבע המלוה שאינה ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע כמה היה שוה ויטול כל מאי דחזי ליה דאינו שוה יותר לפחות ממה שיראה לו והשאר שיש יותר בהלואה יטול עכ\"ל וכונתו ז\"ל שיכלול בשבועתו שאינו יודע בבירור ששוה יותר משיעור זה דחזי ליה לפחות וכתב עוד ואם אי אפשר לו לעמוד על זה אז לא יטול כלום ולא יתן כלום ומ\"מ צריך המלוה לישבע שאינה ברשותו עכ\"ל וכ\"כ מרן החבי\"ב בסי' ע\"ב הג\"הט אות י\"ו וז\"ל והיכא דתרויהו לא ידעי כלל מה היה שוה זה הפסי' הלואתו וזה הפסיד משכונו ואם האחד טוען על חבירו אתה ידעת ששוה כך ישבע היסת שאינו יודע ונפטר הרדב\"ז ח\"א סי' רכ\"ח עכ\"ל ועיין להרב בעל התרומות שער ל\"ח ח\"ג ס\"א וס\"ב:
ועיין למרן בש\"ע שכתב עוד שם וז\"ל ואם יש למלוה עדים שנאבד נוטל שקלו בלא שבועה ועיין מ\"ש ה\"ה ז\"ל בפרקין שדין זה לא נתבאר בגמ' אבל פשוט הוא פ' הגוזל בתרא הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך חייב כשתובעו מלוה וכשאין עדי' שנאבד בדין הוא שיטול מלוה בלא שבועה אלא שכיון שצריך לישבע שאינ' ברשותו מדין גלגול יש לו לישבע כמה היה שוה יע\"ש וא\"כ כשיש עדים שנאבד שאינו צריך לישבע שאינה ברשותו פשוט הוא שנוטל בלא שבועה כלל כמ\"ש ה\"ה ז\"ל וכ\"כ הסמ\"ע בסקל\"ד ועיין להרב ראש יוסף באות ל\"ג מה שגמגם על דברי מרן ב\"י יע\"ש:
ותמהני על הרדב\"ז שכתב בתשו' ח\"א סי' רכ\"ח שאם המלוה טוען סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלוה טוען שיודע שהוא פחות מסלע אבל אינו יודע כמה הו\"ל לוה מחוייב שבועה ואי\"ל ומשלם ואם נתחייב המלוה שבועה שאינה ברשותו וכגון שאינו מאמינו מגלגל עליו נמי שלא היה שוה אלא שקל ואם מאמינו נוטל בלא שבועה דאין נשבעין על טענת שמא ואם טוען הלוה איני יודע אם שוה יותר או פחות אין כאן הודאה במקצת ואין על הלוה חיוב שבועה לכשנאמר מתוך שיל\"מ אלא נשבע המלוה שיודע כמה שוה ויטול כיון שזה יודע וזה אינו יודע וא\"ת אמאי לא מנינן ליה בכלל הנשבעין ונוטלים וי\"ל דלא מנינן התם אלא הנך דנשבעין ונוטלים מן התקנה אבל הכא אינו נשבע ונוטל מן התקנה אלא מדינא כיון שזה יודע וזה אינו יודע עכ\"ל:
והנה מ\"ש דכשהמלוה טוען סלע הלויתיך ושקל היה שוה והלוה טוען שיודע שהוא פחות מסלע אבל אינו יודע כמה דהו\"ל לוה מחוייב שואי\"ל אזיל בשיטת רבינו ודעימיה בזה וכמבואר לקמן ובש\"ך ס\"ק מ\"ט ון' ועיין בס' אור יקרות בחי' על רבינו פ\"ג מה' מלוה הל' ד' במ\"ש הרב המגיה על דברי הרדב\"ז הללו ולקמן בע\"ה נעמוד על דבריו יע\"ש. אמנם מ\"ש עוד דאם טוען הלוה איני יודע אם שוה יותר או פחו' דנשבע המלוה שיודע כמה היה שוה ונוטל ומבואר מדבריו דשבועה זו היא אפי' במאמינו ושלא ע\"י גלגול מדינ' חייב לישבע המלוה הוא תימא רבתי בעיני דמאח' שהלוה הוא בריא בחיובא וס' בחזרה למה יתחייב המלוה שבועה כלל והלא מבואר מדברי ה\"ה שכתבנו דכל כה\"ג המלוה נוטל בלא שבועה כלל כיון דהלוה הוא בריא בחיובא וספק בחזרה ואין התובע צריך לישבע אפי' היסת וכמבואר ג\"כ לקמן בש\"ע סימן ע\"ה ס\"ט ואין להתעקש ולומר דאף הרדב\"ז לא כתב דישבע המלוה אלא ע\"י גלגול דוקא דאם כן מאי קא ק\"ל אמאי לא מני לה בכלל הנשבעין והנוטלין והוצרך לידחק בתירוצו לימא דמתני' לא איירי בשבועה שבאה דוקא ע\"י גלגול ולבר מן דין ממ\"ש תחי' ואם מאמינו נוטל בלא שבועה ואחר כך כתב ואם טוען הלוה איני יודע כו' נשבע המלוה מבואר דאפי' במאמינו קאמר והוא תימא אף למ\"ש אנן יד עניי לעיל בסמוך דדעת הרמב\"ן לחלק בין ההיא דלויתי ואיני יודע אם פרעתי דהוי בריא בחיובא וס' בחזרה וגובה המלוה בלי שבועה משו' דהשמא של הלוה גרוע דהו\"ל למידע אם פרע או לא פרע משא\"כ בהא דהמלוה על המשכון ואינו יודע אם נאבד או לא אין השמא גרוע דלא הו\"ל ללוה למידע אם נאבד או לא והילכך לדעתו ז\"ל אין המלוה גובה מן הלוה בלא שבועה אכתי בנדון זה של הרב ז\"ל דטענת השמא של הלוה הוא שאינו יודע כמה שוה המשכון אם הוא כדי שיעור ההלואה או פחות נראה דאף הרמב\"ן אזיל ומודה דשמא זה גרוע הוא דהו\"ל למידע כמה שוה שאם יאבד המשכון יפטר מחיובו וכ\"כ הרדב\"ז ז\"ל שם באותה תשובה דכל שיודע שאם יאבד חייב לישבע כמה שוה כשטוען שלא ידע כמה שוה הוי כעין פשיעה וכיון שכן דמי נדון ממש לההיא דלויתי ואיני יודע אם פרעתי דלכ\"ע הו\"ל בריא בחיובא וס' בחזרה וגובה מלוה בלא שבועה כלל. והחכם מצליח מורינו הכריח עוד דכל כה\"ג דהס' הוא שאינו יודע שווי המשכון שמא גרוע הוא דהו\"ל למידע ממ\"ש הרדב\"ז גופיה דכשהלוה טוען שיודע שהוא פחות מסלע אבל אינו יודע כמה דהו\"ל מחוייב שואי\"ל ומשלם ואם מאמינו שאינו ברשותו נוטל בלי שבועה דאין נשבעין על טענת שמא ואם איתא דשמא זה אינו גרוע משום דלא הו\"ל למידע למה כתב הרב ז\"ל דנוטל בלא שבועה משום דאין נשבעין על טענת שמא והלא דעת הרב ז\"ל בסי' ס\"ט ובסי' קל\"ו דכל טענת שמא דלא הו\"ל למידע נשבעין עליה וכ\"כ מרן החבי\"ב בשמו במהדורא בתרא סי' ע\"ה הג\"הט אות ח' ובסי' רל\"ב הג\"הט אות כ\"א דר\"ה ע\"ב יע\"ש אלא ודאי דמשמע ליה להרב דהיכא דטעין לוה דאינו יודע כמה היה שוה טענה גרועה היא משום דהו\"ל למידע וכיון שכן לכ\"ע הו\"ל כההיא דאיני יודע אם פרעתיך דהו\"ל ברי בחיובא וס' בחזרה וגובה מלוה בלא שבועה לכ\"ע וא\"כ איך כתב הרדב\"ז דבטוען הלוה איני יודע כמה היה שוה צריך המלוה לישבע וצ\"ע:
ודע דאף לדעת הר\"ן שכתבנו לעיל דס\"ל דכל שחיוב ההלואה תלויה במשכון כגון בששוה המשכון כנגד ההלואה אז אפי' המלוה טוען ברי באבידת המשכון והלוה טוען שמא הו\"ל כאומר איני יודע אם הלויתני ופטור הלוה למאי דקי\"ל כר\"ן ור\"י דפ\"ק דכתובות אפ\"ה בדין זה שלפנינו מודה הוא ז\"ל דהו\"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך דדוקא כשטענת השמא של הלוה היא באבידת המשכון דשמא לא נאבד ואיתיה בידיה דמלוה שמא זה אינו גרוע דלא הו\"ל למידע בהא הוא דכתב הרב דדמי לאומר איני יודע אם הלויתני אבל הכא שטענת השמא של הלוה הוא שאינו יודע כמה שוי והיא טענה גרוע' דה\"ל למידע כל כי האי גוונא דמי ממש לאיני יודע אם פרעתיך דהו\"ל ברי בחיובא וס' בחזרה ודוק:
עוד כתב מרן בח\"מ סי' ע\"ב סי\"ב ואם המלוה מודה מקצת כו' וישבע כו' ויכלול בשבועתו שאינה ברשותו כו' עיין להש\"ך בס\"ק מ\"ו ולהרב ראש יוסף אות ל\"ה ול\"ו ול\"ז ובדברי רבינו בפי' המשנה שהביא הנז' ומ\"מ הנכון לענין הלכה למעשה שישבע תחילה שאינו ברשותו ואח\"כ כמה היה שוה ועיין במה שאכתוב לקמן בס\"ד:
ומ\"ש עוד רבינו אמר הלוה כו' והמלוה אומר איני יודע כו' ישב' המלוה כו' וכולל בשבועתו שאינו יודע כו' ויפטר נ\"ב עיין להרב ראש יוסף אות ל\"ח ועיין במ\"ש הש\"ך בס\"ך מ\"ז על מה שהשיג הסמ\"ע על ע\"ש ובמה שפי' כונתו וכונת דברי ה\"ה יע\"ש. וע\"פ דבריו ממילא נסתלק מה שתמה הגד\"ת בדקס\"ו ע\"ד ד\"ה גם על דברי ה\"ה ז\"ל יע\"ש ומ\"ש עוד הש\"ך דקושית הע\"ש היא קושיא אלימתא ע\"ד הטור ומה שתי' דהכא שאני דשבועה שאינה ברשותו היא דרבנן והילכך מגלגלין עליה כו' כן תי' ג\"כ הסמ\"ע בס' הדרישה שלו אות ו' וכנראה שלא ראה הש\"ך דבריו שם ובהכי ניחא נמי אידך שכתב הטור בסי' צ\"ג סכ\"א דנשבע ע\"י גלגול שבועה איני יודע דהתם מיירי בשעיקר השבועה היא דרבנן וכמ\"ש הש\"ך בס\"ס צ\"ד ס\"ק י\"ג יע\"ש. ומיהו אכתי ק\"ט מ\"ש הטור בס\"ס רכ\"ג גבי תובעו ב' עבדי' בכסותם ומודה באחד ועל הב' אמר איני יודע דמתוך שאיל\"מ יע\"ש דמוכח מדבריו שם דמגלגלין טענת איני יודע אף על שבועת מודה מקצת דאורייתא. דמההיא דהתם הוכיחו החולקים על סברת הרא\"ש דמגלגלין אף טענת איני יודע של הנתבע על עיקר השבועה כמ\"ש הנמק\"י בר\"פ השואל וכבר עמדו בזה התי\"ט בפ' השואל משנה ד' והגד\"ת בדקס\"ז ע\"א וכנר' שהרבנים הנז' לא ראו דברי הטור בסי' צ\"ד ס\"ו שכתב בהדיא דאין מגלגלין טענת איני יודע של הנתבע והוצרכו לדקדק מדברי הטור רס\"י ע\"ה דנראה דס\"ל כדברי הרא\"ש אביו יע\"ש:
וראיתי להסמ\"ע בדרישה שלו ס\"ס רכ\"ג שעלה לישב דברי הטור שם בג' דרכים וחד מנייהו דשאני התם דהוי מחויב שואי\"ל בין על העיקר בין על הגלגול הילכך מגלגלין כיון דטענה המגולגלת דאיני יודע דומה לעיקר הטענה הבאה עליה הגלגול משא\"כ בסי' ע\"ה וצ\"ד דטענת הגלגול לא דמי לעיקר יע\"ש וכעין זה ראיתי להרב מח\"א בחי' על רבינו פ\"ג מה' שאלה ופקדון הל' ד' שכתב על דברי הנמקי שהביא ראיה מההיא דעבדי' דמגלגלין טענת שמא של הנתבע וז\"ל לא הבנתי זה דהתם שאני דבעיקר התביעה אינו יכול לישבע ודוק עכ\"ל:
והן הן דברי הדרישה בישוב דעת הטור כמובן ואתמהא דנר' דאשתמיט מאלו הרבני' דברי הטור בס\"ס צ\"ד בשם תשובת אביו הרא\"ש דכל מי שהוא מחויב שואי\"ל בעיקר התביעה אם רצה התובע לגלגל עליה אינו יכול ודבר פשוט הוא דאין כאן גלגול שהרי לא נתחייב לו שבועה מעולם אלא חייב לשלם לו מן התורה ואין כאן גלגול עכ\"ל הרי דהיכא דבעיקר התביעה אין כאן שבועה אין כאן גלגול כלל וא\"כ ראית הנמק\"י מההי' דעבדי' במכל דכן היא שאם כשעיקר התביעה אין כאן שבועה אלא מחויב שואי\"ל ואפ\"ה אמרי' דיכול לגלגל עליו טענה אחריתי ולעשותו מחויב שואי\"ל כעיקר התביעה כ\"ש כשבעיקר התביע' הרי הוא מחוייב שבועה דודאי יכול לגלגל עליו טענה אחרת ובשאינו יכול לישבע ודאי הוי מחוייב שואי\"ל כיון דמחוייב שבועה הוא כעיקר התביעה הבאה עליו גלגול וצ\"ע ועיין בסמ\"ע סי' צ\"ד ס\"ק י\"ג ובש\"ך ס\"ק נ\"ב ומרן החבי\"ב סי' ע\"ה הג\"הט אות ס\"ד ובסי' צ\"ד הגב\"י אות ח' והנכון בזה לע\"ד מה שתי' עוד בדרישה דשנייא היא ההיא דסי' ע\"ה וסי' צ\"ד שהגלגול הוא תביעה בפני עצמה שאינה באה בפעם אחת דעיקר התביעה הוא שישבע שמתה כדרכה והגלגול הוא שישבע לו ששכורה מתה משא\"כ בההיא דעבדי' בכסותם והנתבע מודה לו באחד עם כסותו ועל הב' אומר איני יודע וכן אם תבעו גדול בכסותו והוא מודה לו בקטן בכסותו דעיקר התביעה והגלגול בא בפעם אחת ובתביעה א' והו\"ל דטוענו מנה והוא מודה לו בן' ובחמשים אומר איני יודע. וא\"נ דשאני ההיא דעבדים דכיון דמדינא זוקקין נכסים שאין להם אחריות עם נכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן שבועה דאורייתא הו\"ל עבדי' ככסות לגמרי וכאילו העבדים והקרקעות הן מטלטלין והרי תובע אותו בכולם והו\"ל מחויב שואי\"ל בכסו' ובעבדי' את\"ד יע\"ש וע\"פ דברי הרב הדרישה יתיישבו ג\"כ דברי רי\"ו שתמה עליהם הש\"ך בסי' ע\"ה ס\"ק נ\"א דכונת רי\"ו לומר שאין ראיית הראשונים מההיא דעבדים ראיה לזה וכחילוק הדרישה:
ומ\"מ אכתי לא הועלנו בזה למה שהקשה עוד הש\"ך סי' ע\"ב ובס\"ס שמ\"ד שדברי מרן בשולחנו סותרים זא\"ז דבסי' צ\"ד ס\"ב וס\"ט הסכים עם סבר' הרא\"ש דאין מגלגלין טענת איני יודע של הנתבע ואלו בס\"ס שמ\"ד כתב להפך דמגלגלין טענת איני יודע של הנתבע. ולפי חומר הנושא נלע\"ד דמ\"ש מרן בס\"ס שמ\"ד דע\"י גלגול ישבע השומר שאינו יודע אם שכורה מתה אין הכונה שישבע שבועה חמורה דאורייתא כמו שנשבע בעיקר התביעה בנקיטת חפץ אלא כונתו לומר שישבע על שתי התביעות בשבועה אחת ולא יצטרך להוציא שם שמים ב' פעמים אלא כולל ב' בבת אחת אלא שעל עיקר התביעה הוא נשבע בנקיטת חפץ בידו ועל הגלגול מניח החפץ מידו ואומר שבכלל שבועתו הוא נשבע שאינו יודע ששכורה מתה וכיוצא:
ועוד יש לישב והוא הנכון לע\"ד דמ\"ש הטור ומרן בסי' צ\"ד ס\"ב וס\"ט דאין מגלגלין טענת איני יודע היינו לענין שלא יהיה ע\"י הגלגול מחוייב שואי\"ל וכן שאם לא היה חייב שבועה בלא\"ה כגון שבועת השותפים לאחר שחלקו וכן לענין שלא יוכל להפכה על שכנגדו לכל ענייני' אלו לא מגלגלין אמנם כשגלגל עליו שום תביעה וטען איני יודע ונתחייב שבועת היסת ורצה הנתבע לישבע ס\"ל להטור ולמרן דמגלגלין אותה לישבע בכלל השבוע' החמורה שעליה בא הגלגול ולא שישבע ב' פעמים זו בנקיטת חפץ וזו שלא בנקיטת חפץ דס\"ס מזכיר שם שמים ב' פעמים ואדרבא דטבא ליה שיכלול אותה בשבועה אחת אע\"פ שהיא בנקיטת חפץ ולא שישבע ב' פעמים ויזכיר שם שמים ב' פעמים שזה חמור יותר לנתבע מנקיטת חפץ וה ברור אצלי ובזה יש לישב ג\"כ דברי הטור ומרן שבסי' צ\"ב סי\"ג שכתבו שכולל בשבועתו שבועת איני יודע וכן מ\"ש כאן בדין שלפנינו ואין צורך למ\"ש בשם הש\"ך והדרישה דס\"ל למרן והטור דבשבועת דרבנן מגלגלין טענת איני יודע כנלע\"ד אמת ויציב ומ\"ש הרא\"ש בפ' השואל דאין מגלגלין טענת איני יודע דמשמע דאין מגלגלין כלל ואפי' להשביעה בשבועה חמורה הרא\"ש קאי אמתני' וקודם תקנת ר\"ן דתקון שבועת היסת אטענת איני יודע וקאמר דמתניתין אשמועי' דאין מגלגלין טענת איני יודע כלל לישבע עליה בתורת גלגול אמנם לדידן דס\"ס צריך לישבע ודאי דמגלגלין אותה ודוק:
אמנם אי קשיא לזה הא קשיא דבסי' רצ\"ח ס\"ב כתבו הטור ומרן בשם רבינו דהיכא דהמפקיד והנפקד שאינן טוענין שמא דנשבע הנפקד שבועת שאינה ברשותו וכולל בשבועתו שאינו יודע מה היה שוה הפקדון יע\"ש הרי דאפי' בטוען איני יודע ובלא גלגול לא היה הנפקד חייב שהרי אין נשבעין על טענת שמא של התובע אפ\"ה ע\"י גלגול מיהא נשבעין וכבר תמה ע\"ז הש\"ך שם סק\"ו והניחה בצ\"ע יע\"ש. איברא דלפי מ\"ש הש\"ך בסי' ע\"ב ובסי צ\"ג דבשבועה דרבנן מגלגלין אף טענת איני יודע ניחא ולא ידעתי אמאי הניחה בצ\"ע וי\"ל ודוק אמנם לפי מ\"ש אנן יד עניי קשיא ומיהו יתיישב שפיר כל המקומות שהוקשה להש\"ך ע\"פ מה שכתבנו ולפי חילוק הש\"ך אנו למדין דהכא גבי משכון אף אם המלוה והלוה טוענין שניהן שמא בשווי המשכון כשנשבע המלוה שאינו ברשותו יכלול ג\"כ בשבועתו שאינו יודע כמה היה שוה וכמ\"ש הטור ומרן בסי' רצ\"ח ס\"ב כמדובר ומן התימא על הרדב\"ז בסי' רכ\"ח והביא דבריו מרן החבי\"ב בהג\"הט אות י\"א שכתב דהיכא דתרוייהו לא ידעי כמה היה שוה המשכון אין כאן שבועה אלא זה הפסיד הלואתו וזה הפסיד משכונו יע\"ש ולפי דברי רבינו והטור בסימן רצ\"ח מבואר דנשבע המלוה איני יודע על ידי גלגול וצריך עיון:
ודע שמדברי ה\"ה ז\"ל מבואר דקאי בשיטת הרמ\"ה שהביא הטור בסי' ע\"ה סט\"ו דס\"ל דמגלגלין טענת איני יודע של הנתבע על עיקר התביע' אלא שה\"ה הוסיף לנו ביאור דאם על הטענה הראשונה התובע טוען שמא אינו נעשה הנתבע בטענת הגלגול מחוייב שואי\"ל אבל מ\"מ מהני הגלגול להשבי' שבועה חמור' כמו בעיקר התביעה אע\"פ שהיא באה על טענת שמא של התובע כשבועת השומרי' דהוא נשבע שבועה שאינה ברשותו אע\"פ שהיא באה על טענת שמא של התובע ואין ספק שהרמ\"ה ג\"כ אזיל ומודה לדברי ה\"ה בזה שהרי ה\"ה בספ\"ג מה' שאלה ופקדון ובפ\"א מה' טוען די\"ג כתב שלזה הסכימו הרמב\"ן והרשב\"א בפרק השואל וראיתי שהרמב\"ן הובאו דבריו בשיטה מקובצת להר\"ב ז\"ל דקצ\"ד ע\"ד הכריח דבר זה ממה ששנינו במתני' זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ולרב הונא ורב יהודה דמוקי עולא אליבייהו דמתני' ע\"י גלגול הני תרי בבי דסיפא דמתני' מיירי בחד טעמא בשאינו מאמינו לשואל שמתה כדרכה ולהכי צריך הוא לישבע שמתה כדרכה וע\"י גלגול ששכורה מתה ואפ\"ה בסיפא דסיפא דקתני זה אומ' איני יודע וזה אומר איני יודע קתני יחלוקו ולא תני שישבע ע\"י גלגול שאינו יודע שמתה כדרכה ומתוך שאיל\"מ. ש\"מ דכיון דהגלגול בא בטענת שמא של התובע לא אמרי' ביה מתוך שיל\"מ ומה דלא תני שישבע שאינו יודע ע\"י גלגול ולא שיהא מחוייב שואי\"ל הוא משום דכיון דאומרים לו לתובע שאם יגלגל עליו שבועה זו ישבע ויפטר ולא הוי מחוייב שואי\"ל ודאי שהתובע לא יגלגל עליו להפסיד כדי חלוקה לסומכוס דמתני' אתיא כוותיה את\"ד הרמב\"ן שם וכ\"כ עוד שם לעיל מזה דקצ\"ב ע\"ד ד\"ה זה אומר כו' כיע\"ש. גם הר\"ן והרשב\"א ז\"ל בשיטת הרמב\"ן ז\"ל קיימי כמו שכתב הר\"ב שם דקצ\"ד ע\"ג וריש ע\"ד יע\"ש:
איברא שראיתי להריטב\"א הביא דבריו הר\"ב שם דקצ\"ב ע\"ד כתב ע\"ד הרמב\"ן וז\"ל ואין זה נכון בעיני רבינו דכיון דהכלל הוא בידינו דכל מחוייב שבועה דאורייתא ואינו יכול לישבע משלם וחיוב גלגול שבועה אפי' בשמא דאורייתא היא למה אין אומרין בו משואי\"ל משלם בטענ' שמא כמו בטענת בריא ויותר היל\"ל כפי השיטה הראשונה דאפילו גלגול הבא בטענת בריא אין דין תורה אלא שישבע בטענתו כפי מה שטען אותה ואם טען איני יודע שישבע שאינו יודע ותו לא והנכון דהך סיפא מיירי בדאיכא עדים א\"נ במאמינו וכל שהנתבע בא בטענת שמא ולא מצא בו התובע הכחשה ושיקרא מוקי לה תנא במאמינו כי היכי דליתני כולהו דיני וכדאמרן עכ\"ל:
ולפ\"ז אפשר דאף הרמ\"ה קאי בשיטת הריטב\"א ורבו דאף בטענת שמא של התובע מגלגלין אף לעשותו מחוייב שואי\"ל ומסיפא דמתני' לא קשיא דאפשר דמפרש לה כהריטב\"א דאף לרב הונא ור\"י דמוקי עולא למתני' אליבייהו בשאינו מאמינו היינו דוקא חלוקה דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה אמנם סיפא דסיפא דזה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו מוקי לה במאמינו וכמ\"ש הריטב\"א ואזלה לה ראיית הרמב\"ן ומ\"מ מבואר הוא שדעת ה\"ה אינו כדעת הרא\"ש והטור ז\"ל דס\"ל דאין מגלגלין טענת איני יודע של הנתבע כלל אלא דעתו בזה כדע' הרמ\"ה דמגלגלין וזה ברור ותמהני ממרן החבי\"ב ז\"ל שכתב בסימן ע\"ה הגהת הטור אות ס\"ה שדעת ה\"ה ז\"ל כדעת הרא\"ש והטור ז\"ל יעויין שם וצ\"ע:
ואת זה ראיתי להרב לח\"מ בפ\"ג מה' שאלה ופקדון שכתב על דברי ה\"ה ז\"ל שם וז\"ל ה\"ה תירץ לקושיא שהקשה דלא אמרינן מתוך שיל\"מ היכא שעיקר השבועה באה על הספק אע\"פ שהגלגול בא בריא וכתב שכן תירצו ז\"ל משמע דהני מפרשי' מוקמי מתני' דהשואל באינו מאמינו שמתה כדרכה ומש\"ה הוקשה להם ברישא דאמאי הוצרך לאוקומי לר\"ן ביש עסק שבועה ביניהן הלא היכא שהשואל אומר איני יודע נימא דישבע ע\"י גלגול ומתוך שיל\"מ והוצרכו לתרץ דלא אמרינן הכי כו' וא\"כ ק' להו מציעתא כו' אמאי פטור ישבע ע\"י גלגול כו' ויותר קשה קו' זו בדברי הנמק\"י ז\"ל דמוקי מתניתין במאמינו ואח\"ך כתב דמסיפא דמתני' דקתני זה אומר איני יודע וזה אומר א\"י יחלוקו משמע דכשהגלגול הוא טענת שמא לא אמרינן מתוך שאיל\"מ דאל\"כ אמאי יחלוקו כו' ומאי קו' והא איהו מוקי מתני' במאמינו וצ\"ע עכ\"ל ודא גרמא ליה להרב ז\"ל שלא ראה דברי הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן בחידושיהם שביארו הדבר והכרעתם מסי' דמתני' דאליבא דר\"ה ור\"י תרי בבי דסיפא מיירי בשאינו מאמינו ואפ\"ה קתני סיפא דיחלוקו ולא תני דהוי מחוייב שואי\"ל ע\"י גלגול שבועה שמתה כדרכה ואה\"נ דלרב נחמן ורב\"י כולה מתני' מיירי במאמינו וכמו שכתב הנמק\"י וכבר העתקנו לשון הרמב\"ן ועיין עוד בשיטה הנז' ובזה אין מקום לתמיהת הלח\"ם לא על דברי ה\"ה ולא על דברי הנמק\"י וברור ועיין בספר אור יקרות בחי' על רבינו דנ\"ג ע\"ב ועיין בתשו' מהרש\"ך ז\"ל ח\"ג סימן י\"ז:
וראיתי להרב גד\"ת בדקס\"ו ע\"ג שהוקשה לו במ\"ש הטור בסי' ע\"ה סט\"ו דהרא\"ש קאי בשיטת הי\"א דלא אמרינן בשבועה הבאה ע\"י גלגול מחוייב שואי\"ל כו' ותמה עליו דהיכן מצא כן להרא\"ש ז\"ל שהרי הרא\"ש בר\"פ השואל לא כתב כן אלא בדרך מצינו למדחי אמנם לפום קושטא דמילתא נראה דלא ס\"ל הכי ועוד דאם היה סובר כן הי\"ל לפרש דההיא דב' עבדים דלקמן דוקא אכסות חייב ולא אעבדים כדפי' רבינו עכ\"ל:
ולא ידענא מאי קא ק\"ל דמאחר דהרא\"ש עדיפא מינה הסכים לומר דאין מגלגלין כלל טענת איני יודע של הנתבע שפיר קאמר הטור בשמו דס\"ל כסברת הי\"א דלא אמרינן בשבועה הבאה ע\"י גלגול מחויב שואיל\"מ כיון דלדידיה לא משכחת לה גלגול בטענת שמא איך יתכן שיהיה מחוייב שואי\"ל ואם כונתו לומר דמשכחת לה כה\"ג כגון שיהיה בעיקר התביע' משואי\"ל כגון שתבעו מעיקרא מנה ואמר בין ידענא ובין לא ידענא ואחר כך גלגל עליו תביעה אחרת של מנה והודה בן' וכפר בחמשים דהשתא כיון דבטענת הגלגול טעין בריא מגלגלין אף לדעת הרא\"ש וכיון דבעיקר התביעה הוי מחוייב שואי\"ל אף בטענת הגלגול נמי אע\"ג דכפר בבריא חשיב משואי\"ל ואפשר דבזה מודה הרא\"ש ז\"ל לסברת הרמ\"ה ז\"ל דאף בטענת הגלגול אמרינן משואיל\"מ הפך סברת י\"א שהביא הטור הנה אם זו היתה כונת קושייתו לא קשיא כלל שכבר הכריחו הסמ\"ע בסי' ע\"ה סק\"מ ובסי' צ\"ד סקי\"ג והש\"ך בסי' ע\"ה סקנ\"ב ומרן החבי\"ב שם הג\"הט אות ס\"ד ובסימן צ\"ד הגב\"י אות ח\"י דכל כה\"ג שבעיקר התביע' הוי מחוייב שואי\"ל אף לדעת הרמ\"ה לא אמרינן בגלגול שכפר בבריא שיהיה משואי\"ל אלא אמרינן בטענה שכפר בבריא נשבע ונפטר לכ\"ע וכ\"כ הטור בהדיא בשם תשו' הרא\"ש דכל כה\"ג שבעיקר הוי מחוייב שואי\"ל אין כאן גלגול וע\"כ לא פליגי הרמ\"ה עם סברת י\"א אלא היכא שבעיקר התביעה טעין הנתבע בריא ובטענת הגלגול טעין שמא וכיון שכן תו לא משכחת לדעת הרא\"ש ז\"ל כה\"ג שיהיה מחוייב שואי\"ל בטענת הגלגול כיון דכל כה\"ג אין מגלגלין לדעתו ז\"ל כלל וזה ברור לע\"ד. ובמ\"ש עוד דאם היה סובר הרא\"ש כו' הי\"ל לפרש דב' עבדים דקאי אכסות כו' אני תמיה דאטו לדידי' מי ניחא דכיון דהרא\"ש סובר דאין מגלגלין טענת שמא של הנתבע תיקשי ליה היכי מגלגלין התם טענת העבד שהיא בשמא על טענת הכסות ואמרינן דהו\"ל משואיל\"מ על טענת העבד גם כן כיון דאין מגלגלין טענת שמא כלל וכ\"ש התם דאעיקרא נמי טעין שמא וכמדובר לעיל ולמה תלה קושיא זו בדברי הטור וכבר העלינו קושיא זו מן היישוב בשם הדרישה ומ\"מ דברי הגד\"ת צ\"ע:
ומן האמור ומדובר אתה תחזה בענין זה דגלגו' שבועה ג' סברות בדבר. הסברא האחת היא סברת התוס' בר\"פ השואל והרא\"ש שם והטור ומרן בסי' ע\"ה וסימן צ\"ד דכל שבתביעת הגלגול טוען הנתבע איני יודע אין מגלגלין אותה ולפי מ\"ש אנן יד עניי כוונתם לומר שאין בגלגול זה כח לעשותו מחוייב שואי\"ל וגם אין כח בגלגול זה לשלא יוכל הנתבע להפכה לשבועתו על התובע אלא מצי שפיר להפכה וכן אם תביעת הגלגול היא כעין שבועת הפקדון השותפין לאחר שחלקו דאם לא היה הגלגול היה פטור משבוע' אין כח בגלגול זה לחייבו שבו' וכמ\"ש מרן בס\"ס צ\"ד ס\"ט והש\"ך שם אמנם אם תביעת הגלגול יש בה שבו' היסת על הנתבע ולא רצה להפכה אז כשנשבע כולל אותה עם השבו' הראשונ' אע\"פ שהראשונה חמורה כדי שלא יצטרך לישב' ולהזכיר פעמיים שם שמים והן הן דברי הטור ומרן בדין זה שלפנינו שכתבו שישבע שבו' שאינה ברשותו ויכלול לה שאינו יודע כמה היה שוה וכ\"כ ג\"כ בסימן צ\"ג סי\"ג ובס\"ס שמ\"ד ואין צורך למה שנדחקו לזה הסמ\"ע והש\"ך ז\"ל לחלק בין שבועה דרבנן לדאוריית' והניחו דברי מרן דס\"ס שמ\"ד בצ\"ע ולפי האמור הנה נכון:
ומ\"מ צריכין אנו לחילוק הסמ\"ע והש\"ך ליישב ההיא דסי' רצ\"ח ס\"ב וכמדובר הסברא השנית היא סברת הרמ\"ה והרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן והנמק\"י ז\"ל שכתבו בר\"פ השואל דאף בשטענת הגלגול טעין הנתבע איני יודע מגלגלין אותה ונעשה מחוייב שואי\"ל וגם אינו יכול להפכה ומיהו דוקא כשעיקר תביעת התובע היא בבריא אבל אם היא באה על שמא כשבועת השומרים ושבו' שאינה ברשותו ושבו' שמתה כדרכה אז אם בתביעת הגלגול טעין שמא אין בגלגול זה הבא על עיקר תביעת שמא כח לעשותו מחוייב שואי\"ל אלא מהני הגלגול להשביעו אם היה פטור משבו' בלא\"ה וכן להשביעו שבו' חמורה בעיקר התביעה הסברא הג' היא סברת הריטב\"א ורבו ז\"ל שהביא הר\"ב בש\"מ בפרק השואל דקצ\"ב ע\"ד דאף כשטענת הנתבע בגלגול היא איני יודע וגם עיקר תביעת התובע באה בטענת שמא אפ\"ה מגלגלין ונעשה משואי\"ל וגם מהני גלגול זה להשביעו אם היה פטור בלא\"ה כגון שבועת השותפין לאחר שחלקו וכיוצא:
ולענין הלכה אם התובע מוחזק יכול להשביעו בכל ענין דמצי למימר קי\"ל כהריטב\"א ורבו ז\"ל ואם הנתבע מוחזק מצי למפטר נפשיה ולומר קים לי כסברת הרא\"ש ודעימיה ולפ\"ז בדין שלפנינו נשבע שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע כמה שוה אם הנתבע שהוא המלוה מוחזק ואפי' שניהן טוענין שמא בשווי המשכון וכמו שהוכחנו מדברי הטור ומרן בסי' רצ\"ח ס\"ב ודלא כדמשמע מדברי הרדב\"ז בסי' רכ\"ח הביא דברי מרן החבי\"ב הג\"הט אות י\"ו אמנם אם הלוה מוחזק כגון שתפס מן המלוה ברשות וטעין בריא שהיה שוה המשכון סלע והמלוה טוען איני יודע יכול הלוה לומר קים לי כהריטב\"א ורבו דמגלגלין טענת איני יודע ונעשה מחו' שואי\"ל ומשלם:
ומ\"ש עוד רבינו ויכלול \n בשבועתו שאינו יודע ששוה יותר כו'. נ\"ב עיין ש\"ך סי' ע\"ב סקמ\"ח דאף ע\"ג דעשו תקנת נגזל בפקדון כדלקמן סי' צ' ור\"ס רצ\"ח במפקיד עשו תקנה זו כדי שתהא הנגזל נזהר בשמירתו אבל הכא כיון שהלוה עליו בלא\"ה יהא נזהר בשמירתו בשביל הלואתו ולפי זה יהיה המשכון בשק דינא הכי עכ\"ל. וע\"פ דבריו יתיישב ג\"כ מה שהיה ק' לכאורה לשיטת הגאונים שכתב הטור בסי' צ' דס\"ל דעשו תקנת נגזל בפקדון אפילו כשטוען הנפקד בריא שכך וכך היה שוה מה יענו למתני' דפרק שבועת הדייני' דקתני דהיכא דהמלוה והלוה ב' טוענים בריא נשבע המלוה כיע\"ש ולפי שיטתם ז\"ל היה לו ללוה לישבע וליטול כדין תקנת נגזל אמנם ע\"פ מ\"ש הש\"ך הנה נכון וברור:
ומ\"ש עוד רבינו ואם \n השיב אני יודע כו' ואיני יודע כמה כו'. נ\"ב עיין במ\"ש הש\"ך בס\"ק מ\"ט ובסי' ע\"ה סקע\"ג יע\"ש. ומ\"ש עוד רבינו שהוא מחוייב שבועה ואי\"ל כו' נ\"ב עיין ש\"ך סימן ע\"ב סק\"ן שכתב דהראב\"ד פ\"ה מה' שאלה השיג על זה דהא בעינן שיודה בדבר שב" + ] + ], + [], + [ + [ + "שורש האומר לחבירו אל תפרעני אלא בעדים המלוה \n את חבירו בעדים ואמר לו אל תפרעני אלא בעדים בין שאמר לו בשעת הלואה בין שאמר לו אחר שהלוהו. הנה ה\"ה שם והרשב\"א בחי' לשבועות והר\"ן בהלכות כתבו כן בשם מהר\"י ן' מיגאש ז\"ל ודקדקו כן מלישנא דמתני' דתני מנה לי בידך א\"ל הן אל תתנהו לי אלא בעדים למחר אמר ליה תנהו לי נתתיו לך חייב הרי דאע\"פ דכשאמר לו אל תתנהו אלא בעדים לא היה בשעת ההלואה אפי\"ה קתני מתני' דחייב וכ\"כ הרב התרומות בשער כ\"ה ריש ח\"ב אלא שלא הביא הראיה ממתני' ועיין להגד\"ת ז\"ל שם:
וראיתי עוד להרב התרומות שכתב וז\"ל וההיא דאמרי' בפ' ש\"ה עלה דההיא דפריך רב אחא ממאי דבשעת ההלואה קאי דילמא בשעת תביעה קאי כו' לא תדוק מיניה דלמעוטי התרה בו שלא בשעת הלואה הוא דאתא שאינה עת התראה דהא טעין כבר פרעיה מקמי הכי ובהכי קאתי השתא לבי דינא אבל התרה בו קודם התביעה שהוא קודם שטען זה שכבר פרעו ואע\"פ שהוא שלא בשעת הלואה התראה גמורה היא ולא מצי בתר הכי למטען פרעתיך ביני לביניך עכ\"ל ותמה עליו הרב גד\"ת דמשמע מדבריו דלא מייתי לההיא דפריך רב אחא אלא כי היכי דלא תיקשי עליה מינה ובעי לתרוצה והרי כי דייקת בה איכא לאוכוחי מינה דאפי' בתר הלוואה מהני דאם איתא דדוקא בשעת הלוואה א\"כ כיון דקאמר ממאי דבשעת הלוואה כו' אמאי קאמר תו דילמא בשעת תביעה לימא בסתם ודרך כלל דילמא שלא בשעת הלוואה אלא ודאי נראה דליכא גוונא דלא מהני התראה אלא בשעת תביעה וליכא למימר דלעולם כל שלא בשעת הלוואה לא מהנייא והא דלא קאמר הכי משום דא\"כ מ\"ט דת\"ק דמיחייב דא\"כ הא למאי דקאמר נמי דילמא בשעת תביעה קשה יותר היאך מיחייב ת\"ק אפי' בשלא התנה והא סתמא שנינו ברישא דמתני' מנה לי בידך א\"ל הן למחר א\"ל תנהו לי נתתיו לך כו' ואפי\"ה מוקי לה באומר בין בשעת תביעה וא\"כ כ\"ש שיכול לומר דילמא שלא בשעת הלוואה עכ\"ל:
ולע\"ד זה שכתב הרב וליכא למימר כו' והא דלא קאמר הכי דא\"כ מ\"ט דת\"ק דמיחייב כו' קושטא הכי הוא ומה שהוקשה לו ע\"ז דהא למאי דקאמר נמי דילמא בשעת תביעה קאי יקשה יותר כו' אי מהא לא אירייא דע\"כ לא מספ\"ל אי מהני האי תנאי לאחר הלואה או לא אלא למאי דקי\"ל כלישנא בתרא דרב אסי דאמר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואפי\"ה קאמר דאם א\"ל בפי' אל תפרעני אלא בעדים דצריך לפורעו בעדים ולא מהימן לומר פרעתיך ביני לבינך כיון שהתרה בו בפי' ע\"ז דוקא מספ\"ל מלתא דדלמא לא מהני תנאו שהתנה בפי' אלא כשהתנה כן בשעת הלוואה דאגב זוזי משתעבד לוה בהאי תנאה אבל שלא בשעת הלואה הו\"ל כאלו לא התנה כיון דלאו שעת שעבוד הוא ואין כאן אלא עדים דשעת הלואה וכבר קי\"ל דהמלוה את חבירו בעדים א\"ץ לפורעו בעדים וע\"ז הוה בעי הר\"ב התרומות לדיוקי מלישנא דרב אחא דאמר ממאי דבשעת הלואה קאי ולא קאמר ממאי דשלא בשעת תביעה קאי דדוקא בשעת הלואה משתעבד בהאי תנאה בין לת\"ק ובין לריב\"ב ובהכי קמפלגי דלת\"ק כיון דנשתעבד בשעת הלואה צריך לקיים תנאו ע\"כ ולא מהימן במגו ולריב\"ב כיון דאית ליה מגו מהימן ולפי מה שפי' התוס' והרי\"ף והרא\"ש דפלוגתייהו בצריך לברר לת\"ק אהני תנאו לחייב ללוה שלא יהא נאמן עד שיביא עדים לב\"ד שפרעו ולריב\"ב עד שיטעון פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם אבל שלא בשעת הלואה לכ\"ע לא משתעבד אי ס\"ל כל\"ב דרב אסי דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים וכי קאמ' רב אחא דילמא בשעת תביעה קאי הכי קאמר ממאי דת\"ק וריב\"ב בשעת הלואה קמפלגי וכולהו ס\"ל כל\"ב דרב אסי דילמא בשעת תביעה קאי וקמפלגי בפלוגתא דלישנא קמא ול\"ב דרב אסי דלת\"ק ס\"ל דהמלוה את חבירו בעדי' צריך לפורעו בעדים ומשו\"ה ס\"ל דאע\"ג דהכא ליכא תנאי כיון דההלואה היה בעדים צריך לפורעו בעדים וריב\"ב ס\"ל כל\"ב דרב אסי דא\"ץ לפורעו בעדים ומעתה ל\"ק היאך מיחייב ת\"ק דכיון דס\"ל דהמלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים שפיר מיחייב וגם מתני' נמי ל\"ק דמצינן לאוקומה אף כת\"ק דריב\"ב ומתרצינן לה כדתריץ לה ל\"ק דרב אסי דשאני הכא דמעיקרא המניה דלא אוזפיה בעדים ומ\"מ שמעינן מהא דרב אחא דאי ת\"ק וריב\"ב כולהו ס\"ל כל\"ב דרב אסי דהמלוה את חבירו בעדים א\"ץ לפורעו בעדים ליכא לאוקומי פלוגתייהו אלא כשהתנה עמו בשעת הלואה הו\"ל כאלו לא התנה כלל ומהימן ומשו\"ה נקט האי לישנא ממאי דבשעת הלואה קאי כו' ולא קאמר סתמא ממאי דשלא בשעת תביעה קאי ולזה דחה הר\"ב התרו' דשעת הלואה דנקט רב אחא ל\"ד דכל שלא בשעת תביעה שעת הלואה קרי לה וכ\"כ ג\"כ הרשב\"א בחי' לשבועות בשם מהר\"י ן' מיגאש ז\"ל יע\"ש ודוק:
ובהכי ניחא לי ג\"כ דברי הלח\"מ ברפט\"ו מה' מלוה דעמ\"ש ה\"ה ז\"ל בשם הרמב\"ן דאפי' התרה בו המלוה אל תפרעני אלא בעדים אם מיחה בו הלוה בפי' לא אפרע בעדים דמחאתו מחאה כל שהיה ההתראה לאחר ההלואה וכתב ע\"ז וז\"ל וק\"ק א\"כ כשאמרו בגמרא על ברייתא דבעדים הלויתיך בעדים פרע לי דילמא בשעת תביעה קאמר למה הוצרכו לדחות כן בגמ' לימא אע\"ג דהיה תנאי לאחר ההלואה מיהו לא קבל הלוה ההתראה ומשו\"ה אמר ריב\"ב דיכול לומר פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם למ\"ה וי\"ל דא\"כ היה משמ' דטעמ' של ת\"ק היה מפני התנאי שהתנה מש\"ה חייב דהתנאי קיים וזה אין סבר' דיהני תנאי זה כיון דהיה אחר ההלואה ולא קבל הלוה עכ\"ל ולכאורה לפי מ\"ש הרב גד\"ת אין מקום לתירוץ זה דהא למאי דקאמר השתא דילמא בשעת תביעה קאי יקשה יותר היאך מחייבי ת\"ק אפי' בשלא התנה ומיהו לפי האמור ומדובר מהא ל\"ק כלל דהא דקאמר דילמא בשעת תביעה קאי מילתא אחריתי הוא דקאמר רב אחא דילמא ס\"ל לת\"ק דהמלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים וכל\"ק דרב אסי. מיהו לדידן דס\"ל כל\"ב דרב אסי דא\"ץ לפורעו בעדים ואין מקום לחובו אלא כשהתנה עמו בפירוש אל תפרעני אלא בעדים א\"כ אם התנאי היה אחר ההלוא' ומיחה הו\"ל כאלו לא התנה ואין כאן מקום לחייבו כיון דא\"ץ לפורעו בעדים והרב קמ\"ר דחה תירוצו של הלח\"מ ז\"ל וז\"ל ותירוץ זה לא ניתן ליאמר שהרי מצינו כמה מרבוותא דס\"ל דאפי' היה תנאי אחר ההלואה ומיחה אין מחאתו מחאה יע\"ש. ושיחתו ז\"ל איני מכיר דאטו גברא אגברא קרמית דלדעת הרמב\"ן שפיר תריץ יתיב הלח\"מ דמשמ\"ל דסברת הני רבוותא לאו דסמכה היא ולא מצי הש\"ס למימר דפליגי בהכי ת\"ק וריב\"ב דפשיטא ליה להש\"ס דבהא ליכא מאן דמחייב כיון שמיחה ולא קבל התראתו ומשו\"ה הוצרך לומר דבשעת תביעה פליגי. ועיין עוד במה שיישב בס' הנז' לעיקר קו' הלח\"מ וז\"ל ולק\"מ דאם איתא דריב\"ב מיירי כשמיחה הלוה א\"כ איך קאמר יכול לומר לו פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו למ\"ה והלא לא קיבל התנאי ולא היה צריך לומר פרעתיך בפני עדים מעיקרא עכ\"ל באופן כי לעיקר קו' הרב גד\"ת על דברי הרב התרו' עלו ובאו ג' תירוצים בדבר מה שתירץ איהו גופיה לקמיה ומה שתירץ הלח\"מ ע\"ד הרמב\"ן ומה שתי' הרב קמ\"ר ז\"ל:
ודע דבעיקר האי מילתא דהתרה בו לאחר ההלואה שלשה מחלוקות בדבר דלדעת מהר\"י ן' מיגאש והרמב\"ם ז\"ל כתבו ה\"ה והר\"ן דאפי' מיחה הלוה ולא קיבל התראתו מחייב הלוה לקיים תנאו ולא מהימן לטעון סמכתי על מחאתי ופרעתיך ביני לבינך אי משום טעמא דעבד לוה לאיש מלוה כמ\"ש ה\"ה ז\"ל ואי מטעם הר\"ן ז\"ל דכיון שהתרה בו אל תפרעני אלא בעדים אנן סהדי דלא פרע ליה אלא בעדים וכשמודה ולא קיבל התראתו זו ראיה דרוצה לשקר אח\"כ כיון דלא עביד איניש דפרע ליה כל שהתרו בו כן ודלא כהש\"כ בסק\"ט שכתב דלפי טעמו של הר\"ן כל שמיחה הלוה יכול לומר סמכתי על מחאתי כיע\"ש ולית' לע\"ד דהרי הר\"ן ז\"ל אחר שכתב דלהר\"י ן' מיגאש והרמב\"ם ז\"ל אפי' מיחה הלוה לא מהני מחאתו כתב הטעם הזה דאנן סהדי כמבואר בהדיא דמהני ה\"ט לחייבו אפי' בשמיחה ולא קיבל התראתו וכבר עמדתי בזה בה' טוען ונטען פ\"ו ה\"ה לעיל בד\"ה והנה יע\"ש:
וראיתי להרב מש\"ל שכתב על טעמו של הר\"ן וז\"ל ויש להשיב ע\"ז דאי טעמא הוי הכי כי א\"ל אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ ואמר פרעתיך בפני ב' אחרים והלכו או מתו יהא נאמן כיון דלא שייך אנן סהדי ואי מטעם שעבוד ניחא עכ\"ל ובקצורי לא זכיתי להבין למה זה לא שייך הכא נמי טעמא דאנן סהדי דכיון שהמלוה מקפיד שיפרענו בפני אלו העדים שייחד דוקא אנן סהדי דאינו עשוי לפורעו בפני אחרים דחושש הוא שמא ילכו להם אותם אחרים ולמחר יחזיקנו המלוה כלוה ואינו משלם משא\"כ אם היה פורע לו בפני העדים שייחד דאפי' ילכו להם אין מקום למלוה להחזיקו כלוה ואינו משלם דמה היה לו לעשות יותר אם הלכו להם ועיין בס' קמ\"ר מה שתירץ עוד לזה יע\"ש: ומיהו כבר הוכחנו לעיל בד\"ה והנה דטעם זה דאנן סהדי שכתב הר\"ן אין שאר הפוסקים מודים בו אלא לדידהו ז\"ל עיקר טעמא דתנאי זה משום תנאי נאמנות נגעו בו ומה שהוקשה לו להר\"ן דאי לא משום טעמ' דאנן סהדי במה נשתעבד לאחר ההלוא' כבר כתבנו דתנאי נאמנות הוי כמחילת ממון דלא בעי קנין להשתעבד כמ\"ש המרדכי בשם ראבי\"ה והביא דבריו הש\"ך בסי' ע\"א סק\"ז וזה דעת הרא\"ש והטור בסי' ר\"ב יע\"ש איברא דלפ\"ז יש לתמוה לכאורה על ה\"ה דמאחר דהוא ז\"ל שם בפט\"ו מה' מלוה ה\"ג דקדק מדברי רבינו וס\"ל דאפי' בסתם נאמנות לאחר ההלואה בעי קנין וכמ\"ש הש\"ך ז\"ל שם היאך ייחס בדעתו ברפט\"ו דס\"ל כדעת רבו דמהני תנאי זה דאל תפרעני אלא בעדים אפילו לאחר ההלואה ואפי' מיחה הלוה בו ולא קבלו ומיחייב לקיימו והרי לפי האמור ומדובר תנאי זה כיון דמשום נאמנות נגעו בו לדידיה ז\"ל לא מיחייב לקיימו אם לא ע\"י קנין ואיך הפה יכולה לדבר דאפי' מיחה ולא קיבל דמיחייב הלוה בקיומו זה דבר מתמה לכאורה:
והנלע\"ד דמשמע ליה לה\"ה ז\"ל דשנייא היא נאמנות בפי' מתנאי זה דאל תפרעני אלא בעדים דבנאמנות בפי' אף שיטעון פרעתיך בפני עדים והלכו או מתו לא מהימן עד שיביא עדים בפנינו שפרעו וכמבואר מדברי הרמב\"ם שם בפט\"ו ה\"ג ומדברי הטור בר\"ס ע\"א וכ\"כ הגד\"ת ז\"ל דקי\"ח ע\"ד והרב ראש יוסף בר\"ס ע\"א אות ב' הלכך בנאמנות כזה ס\"ל להרב ז\"ל בדעת הרמב\"ם דבעי קנין להשתעבד בו הלוה כשהוא לאחר ההלוואה אמנם בתנאי דאל תפרעני אלא בעדים דהנאמנו' הוא לענין אם יטעון פרעתיך ביני לבינך דוקא אבל אם יטעון פרעתיך בפני עדים והלכו או מתו מהימן הלוה כל כה\"ג אפי' בלי קנין ואף אם מיחה הלוה מיחייב לקיימו מטעמא דעבד לוה לאיש מלוה ולפ\"ז נלע\"ד דלדעת ה\"ה ז\"ל לא מהני לאחר הלואה אלא דוקא תנאי דאל תפרעני אלא בעדים סתם דאז מצי' למיטען פרעתיך בפני אחרים והלכו או מתו כמדובר אבל אם התרה בו לאחר ההלואה אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ דכל כה\"ג אי טעין הלוה פרעתיך בפני אחרים ומתו לא מהימן כמבואר בדברי הרמב\"ם שם לא מיחייב ליה בתנאי זה בלא קנין וכ\"ש אם מיחה בו ולא קבלו דכל כה\"ג הו\"ל כנאמנו' בפי' דלא מהני לאחר ההלואה לדעת ה\"ה אם לא ע\"י קנין כנלע\"ד:
ודעת הרמב\"ן דלאחר ההלואה אם מיחה הלוה ולא קיבל התראתו לא מיחייב בקיום התנאי ומצי למיטען סמכתי על מחאתי ופרעתיך ביני לביניך אבל אם שתק ולא מיחה בפי' מיחייב בקיום התנאי כאלו קבלו בפי' ולא מצי למיטען פרעתיך ביני לביניך וכבר עמדנו לעיל ובהכי ניחא כו' במה שדקדק הלח\"מ ז\"ל ע\"ד הרמב\"ן ז\"ל הללו יע\"ש. ודעת הרא\"ש ז\"ל דכל לאחר ההלואה אפי' שתק הו\"ל כמיחה בפי' עד שיקבל עליו בפי' לקיים תנאו של מלוה ואם מיחה אפי' בשעת הלואה מהני מחאתו אבל אם שתק בשעת הלואה חשיב כמקבל תנאו בפירוש:
וראיתי להרב גד\"ת בדקט\"ו רע\"ב שכתב וז\"ל ואיכא למידק דבשלמא להרמב\"ן דכל שלא מיחה הלוה בפי' הוייא קבלה ומהנייא ההתראה ניחא דדחי רב אחא ההיא דריב\"ב דילמא בשעת תביעה קאי כו' ולא מוקי לה סתם בהתרה אחר ההלואה משום דכי נמי הוייא שלא בשעת הלוואה הא קתני סתם בעדים הלויתיך בעדים פרע לי כו' ולא קאמר דהשיב הלוה אפרע שלא בעדים וכל שלא מיחה הוי כמקבלו אבל להרא\"ש דכל שלא בשעת הלוואה שתיקתו לאו היינו הודאתו דצריך לקבל בפי' אמאי לא אוקי רב אחא בהכי ולא היה צ\"ל בשעת תביעה כו' יע\"ש:
ולע\"ד הא לא קשיא ולא מידי לפום מאי דמשמע מדברי הרא\"ש שם לקמיה גבי מה שהקשה וז\"ל ותימה לעיל דפריך לשמואל ממתני' כו' שהוא ז\"ל מפרש לפלוגתייהו דרב אשי ושמואל דפליגי בצריך לברר או אין צריך לברר דלרב אשי לא מהימן עד שיביא עדים שפרעו ולשמואל כל שטוען פרעתיך בפני עדים והלכו להם נאמן א\"כ ריב\"ב דאמר יכול לומר פרעתיך בפני פ\"ופ אפי' אי מיירי לאחר הלואה ושתק משמע דס\"ל דשתיקה דלאחר ההלואה הוייא כקבלה בפי' ולהכי צריך שיטעון פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם כשמואל דאי לא חשיב כקבלה אפי' לא יאמר אלא פרעתיך ביני לביניך נמי מהימן וכיון שכן איך יאמר דבשעת הלואה כ\"ע מודו דצריך שיביא עדים דמה חילוק יש בין בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה הא כיון דשלא בשעת הלוואה ושתק ס\"ל לריב\"ב דחשיב כקבלת תנאו בפי' ואפי\"ה ס\"ל דיכול לטעון פרעתיך בעדים והלכו ואין צריך לברר הכי נמי בשעת הלואה דחשיב כקבלה מהני טענתו שפיר ואי\"ץ לברר ומשו\"ה הוצרך לומר דילמא בשעת תביעה קאי ודוק:
ולענין הלכה כבר בירר הדברים כל הצורך הרב מש\"ל ז\"ל כאן והעלה דהיכא דהתנה עמו בשעת הלואה אל תפרעני אלא בעדים ושתק הלוה בזה לכ\"ע תנאו קיים ואינו נאמן לטעון פרעתיך ביני לביניך ואין בזה חולק ואם מיחה ולא קבל התראתו אע\"ג דלדע' מהר\"י ן' מיגאש והרמב\"ם והרמב\"ן והרשב\"א והרמ\"ה וה\"ה לא מהני מחאתו בשעת הלואה מ\"מ לדעת הרא\"ש ובנו הטור והתוס' שהביא רי\"ו נ\"ג ח\"ב ס\"ל דמהני מחאתו וא\"כ יכול המוחזק לומר קי\"ל כוותייהו ומצי למטען פרעתיך ביני לבינך: וכ\"ש אם היה התנאי אחר ההלואה ומיחה הלוה ולא קבל התראתו דאף לדעת הרמב\"ן מהני מחאתו ויכול לומר קי\"ל כהרמב\"ן והרא\"ש והטור והתוס' שהביא רי\"ו ואף הרמב\"ם ומהר\"י ן' מיגאש ס\"ל הכי לדעת רי\"ו ז\"ל ומצי למטען ביני לבינך ודלא כמהרש\"ך בח\"ב סי\"א:
ואם התנה לאחר ההלואה ושתק הלוה אע\"ג דלדעת רוב המפרשים תנאו קיים מ\"מ לדעת הרא\"ש והתוס' שהביא רי\"ו ז\"ל והטור שתיק' דלאחר הלואה לא הויא קבלה ויכול המוחזק לומר קי\"ל כוותיהו ומצי למטען פרעתיך ביני לבינך:
ואם נתחייב לחבירו בב\"ד והתרה בו אל תפרעני אלא בעדים והלוה מיחה כתב הרא\"ש דלא מהני מחאתו וסברא זו היא מוסכמת מהכל כמ\"ש המ\"ל ז\"ל יע\"ש:
כתב מרן ז\"ל בש\"ע חו\"מ סי' ע' ואם אמר שפרעו שלא בעדים אינו נאמן כו' הש\"ך ז\"ל בס\"ק י\"א כתב ג' טעמים למה לא יהא נאמן במגו דפרעתיך בעדים והלכו להם למ\"ה האחד הוא תירוץ הרא\"ש שכתב דאין זה מגו טוב דיותר נח לו לטעון פרעתיך ביני לביניך ושכחתי ההתראה ממה שיאמר פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו כי יאמרו העולם הרוצה לשקר מרחיק עדיו. התירוץ הב' מה שכתב ה\"ה שאין כאן דין מגו שהרי הוא מודה שלא קיים התנאי ולפיכך צריך לקיימו דהא איהו מיחייב נפשיה בקיום התנאי דאמר דלא קיימיה וכיון דלא נתברר שפרע אמרי' ליה מיחייב את לקיומי תנאך עכ\"ל: ותירוץ זה כתב הש\"ך דצ\"ע: ואנן יד עניי כבר ביארנו לעיל ד\"ה ואין ספק כו' כונת דברי ה\"ה ז\"ל כיע\"ש התירוץ השלישי מה שכתב מר\"ן הב\"י ז\"ל וזה לשונו ולי נראה עוד דכיון דא\"ל אל תפרעני אלא בעדים אנן סהדי דלא פרעיה אלא בעדים והיכא דאיכא אנן סהדי ליכא מגו יעו\"ש: ותמהני על מרן למה זה תלה הדבר בסברת הכרס ולא זכר שר שכ\"כ בהדיא הר\"ן בפי' ההלכות כאשר יראה הרואה וצ\"ע:
ודע שהרב מש\"ל כתב דאם המלוה מודה שפרעו הלוה מקצת החוב בינו לבינו והלוה טוען שפרעו כולו אז נאמן הלוה שכבר נתבטל הטעם דאין הלוה עשוי לפורעו שלא בעדים שהרי הודה המלוה שפרע מקצת החוב שלא בעדים וכה\"ג כתבו רבוותא ז\"ל בקובע זמן לחבירו ונתברר שפרע מקצתו בגו זימניה אע\"פ שתבע המלוה השאר בגו זימניה נאמן הלוה לומר פרעתי שכבר אבטיל החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו שהרי פרע מקצתו בגו זימניה עכ\"ל:
ונראה לע\"ד דלדעת כל המפרשים ז\"ל שכתבנו לעיל ד\"ה והנה כו' דמשמ\"ל דעיקרו של חיוב תנאי זה לאו מטעם אנן סהדי הוא אלא מטעם נאמנות דהימניה לוה למלוה הוא א\"כ לדידהו ז\"ל אין חילוק דאפי' הודה המלוה שפרע מקצת החוב בינו לבינו אכתי הנאמנו' על שארית החוב במקומו הוא עומד ולא מהימן לוה לומר שפרעו כולו וכמ\"ש הטור בסי' פ\"ד בדין פוגם שטרו דאינו נפרע אלא בשבועה וז\"ל בד\"א כשאין בו נאמנו' אבל יש בו נאמנות אע\"פ שלא פי' בין בכולו בין במקצתו אלא האמינו סתם נאמן ונוטל בלא שבועה עכ\"ל הרי שכתב דאפילו בפוגם שטרו הנאמנות במקומו עומד וכדבריו כתבו הר\"ב התרו' והרא\"ש בתשו' כמ\"ש מרן בב\"י שם יע\"ש וזו היא ג\"כ סברת הרמב\"ם כמ\"ש ה\"ה בפט\"ו מה' מלוה ה\"ו ד\"ה ואם התנה כו' וז\"ל ומדברי רבי' יש ללמוד דנאמנו' סתם מועיל בין בכולו בין במקצתו וכ\"כ ז\"ל בין בנאמנות לוה בין בנאמנות מלוה עכ\"ל ועיין להרב גד\"ת ז\"ל דק\"ח ע\"ד יע\"ש ואף שהר\"ב התרומות שם כתב דאיכא מ\"ד דנאמנות סתם לא מהני למקצתו נראה דסברת יחיד היא ולא מצי המוחזק לומר קים לי ועיין להרב החבי\"ב בכללי הקים לי אות נ\"ב שכתב דסברת יש אומרים סברת יחיד היא יע\"ש וכ\"ש סברת איכא מ\"ד וברור:
והנה זה שכתב הרב מש\"ל ז\"ל וכה\"ג כתבו רבוותא ז\"ל בקובע זמן לחבירו כו' סברת הני רבוותא שכתב ז\"ל הם ה\"ה ברפי\"ד מה' מלוה שכתב וז\"ל אבל אני חוכך בדין פוגם שטרו דהא איבטיליה לה חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו לגבי האי שהרי פרע והלה מודה לו במקצת עכ\"ל היא ג\"כ סברת רבינו האיי שכתב הטור בסי' פ\"ד וז\"ל ורבינו האיי ז\"ל כתב שאפי' בזמנו לא יפרע אלא בשבועה יע\"ש אמנם הרמב\"ם והרב התרומות בשער כ\"א ח\"ה ס\"ו ס\"ל דאף בפוגם שטרו לא איבטילה חזקה זו דאין אדם פורע תוך זמנו כיע\"ש והשתא משמע ליה להרב ז\"ל דכי היכי דאפליגו הני רבוותא לענין פוגם שטרו אי אבטילה הך חזקה דאין אדם פורע ת\"ז לענין אי צריך שבועה בעל השטר ה\"ן איפליגו לענין מלוה ע\"פ וטען הלוה שפרע הכל בגו זימניה והמלוה מודה לו במקצת דלדע' רבינו האיי וה\"ה אבטיל' החזקה ונשבע הלוה היסת ונפט' כדינו ולדע' הר\"ב התרומות לא אבטיל' החזק' ולא מהימן לוה לומר שפרע הכל בגו זימניה ובכן יליף מינה הרב מש\"ל ז\"ל שפיר להך מילתא דאל תפרעני אלא בעדים לדעת רבינו האיי וה\"ה ז\"ל דאם מודה המלוה שפרעו מקצת החוב שלא בעדים דאבטיל טעמא דאנן סהדי ונאמן לומר שפרעו הכל בינו לבינו ונשבע היסת ונפטר:
ואולם ראיתי להרב מש\"ל ברפי\"ד שכתב וז\"ל מ\"ש ה\"ה ז\"ל אבל אני חוכך בדין פוגם שטרו כו' אם פסקו של ה\"ה לחייב שבועה למלוה ניח' ואם לפוטרו כמלוה ע\"פ ללוה בשבועתו ק\"ל פוגם שטרו אמאי נשבע ונוטל הא איבטיל חזקה דשטרך בידי מאי בעי דהא כי היכי דאבטיל חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ה\"נ אבטיל שטרך בידי מאי בעי דהא פרע ולא כתב ואפשר לדחות כו' יע\"ש הרי דהרב שם טפי ניחא ליה למימר דבמלוה ע\"פ אזיל ומודה ה\"ה ז\"ל דלא איבטילה החזקה לענין דמהימן לוה בשבועת היסת אלא לענין פוגם שטרו דוקא אמרה למילתיה דבעי מלוה לאשתבועי כדינו ולפ\"ז אין מקום למ\"ש הרב כאן דאם מודה המלוה שפרע מקצת החוב בינו לבינו דאיבטי' טעמ' דאנן סהדי ונאמ' הלוה לומ' שפרע הכל בינו לבינו כו' דלעני' זה שיהא הלוה נאמן בשבועתו לא אמרו הני רבוותא ז\"ל ועכ\"ל דהשתא משמע ליה להרב באפשר לדחות שכתב שם ברפי\"ד ואף לענין לפוטרו ללוה במלוה ע\"פ בשבועתו אמרה למילתיה ה\"ה ז\"ל:
ומ\"מ לפי הצד הזה שצידד הרב ז\"ל דדוקא לענין שחייב המלוה שבועה אמרה ה\"ה ז\"ל למילתיה עכ\"ל דבמלוה על פה שמודה המלוה שפרע מקצת בגו זימניה שבועה מיהא בעי המלוה דאי בלא שבו' נמצא דמלו' ע\"פ עדיף טפי משט' דאלו בפוג' שטרו לא גבי מלוה בלא שבו' וגבי מלו' ע\"פ גוב' בלא שבוע' ודב' זה לא יתכ' לאומרו ואין השכ' מחייבו א\"ו כדאמרן ואם הדב' כן ק\"ל אמאי לא מני תנא דמתני' בכלל הני דנשבעין ונוטלין עוד אחרת והיא זאת מלוה ע\"פ שהודה המלוה שפרע מקצתו בגו זימניה והלוה אומר שפרע הכל בגו זימניה דנשבע המלוה וגובה השאר ואף למ\"ש התוס' והר\"ן בר\"פ כל הנשבעין והביא דבריהם שם הרב תי\"ט ז\"ל דלא מני תנא דמתני' אלא הני דנשבעין ונוטלין מה שאינו ברשותו של נשבע כו' הך דהכא נמי הול\"ל דאפי' דקאי ברשותו של לוה שקיל מלוה בשבו' וכעין זה ק\"ל למ\"ש רבינו בפ\"ג מה' שכנים ה\"ב דהתובע לחבירו ליתן חלקו בגובה הכותל שהוסיף על ד\"א וחבירו אומר נתתי אינו נאמן אלא חבירו נשבע בנקיטת חפץ שלא נתן לו ונוטל ממנו כדין כל הנשבעין ונוטלין עכ\"ל ומשמע מדבריו דאפי' לא אמר אשתבע לי ב\"ד משבעין אותו כיע\"ש וא\"כ אמאי לא מני לה תנא בהני נשבעין ונוטלין ואף שהרמב\"ן והרמ\"ה נחלקו בזה על הרמב\"ם כמ\"ש הטור בסי' קנ\"ז לא נחלקו עליו מה\"ט דלא מצינו דמני לה תנא בהדי דנשבעין ונוטלין וכעת צריך ישוב לע\"ד ועיין להרדב\"ז ש\"ל בח\"א סי' רכ\"ח:
ואת זה ראיתי להרב לח\"מ ברפי\"ד מה' מלוה שכתב על דברי ה\"ה ז\"ל וז\"ל וקשה דא\"כ לימא בגמרא חילוק זה דאיכא בין פוגם שטרו לשאינו פוגם שטרו דפוגם אפילו תוך זמנו לא יפרע אלא בשבועה משא\"כ בשאינו פוגם עכ\"ל ולע\"ד לא קשיא כלל דחזקה זו דאין אדם פורע תוך זמנו פלוגתא היא בגמר' בפ\"ק דב\"ב ד\"ה ע\"ב דאביי ורבא ס\"ל דאין זו חזקה דעביד איניש דפרע בגו זימניה ואמרינן עלה דר\"פ ורב הונא עבדי עובדא כאביי ורבא יע\"ש וכיון שכן לא ידעתי מאי קא ק\"ל להרב ז\"ל דההיא דבעי תלמודא בפ' שבו' הדיינין דמ\"א ומה בין זה לפוגם את שטרו לר\"פ הוא דבעי דקאמר התם האי מאן דמפיק שטרא אחבריה כו' אם אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך משבעין ליה ועליה דידיה קבעי תלמודא ומה בין זה לפוגם את שטרו והשתא לדידיה דר\"פ דלית ליה הך חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו היכי מצי לחלק בין פוגם לשאינו פוגם לענין תוך זמנו כיון דאף בשאינו פוגם והוא תוך זמנו נמי לדידיה דרב פפא ודאי כי אמר אישתבע לי משביעינן ליה כיון דלית ליה חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וצ\"ע:
ולענין הלכה בעיקר דין זה שכתב הרב מש\"ל נלע\"ד דלפי מ\"ש אנן יד עניי דלדעת כל הפוס' דמשמע להו דעיקרו של חייוב תנאי זה לאו מטעם אנן סהדי הוא דמחייב הלוה אלא מטעם נאמנות המלוה דהמניה לוה לגבי דידיה הוא דמחייב ולדידהו אין חילוק דאפי' שהודה המלוה שפרע מקצת החוב בינו לבינו אכתי הנאמנות על שארית החוב במקומו הוא עומד כמדובר אע\"פ שהודה להרב מ\"ל דלטעמא דאנן סהדי שכתב הר\"ן ז\"ל כל שהודה המלוה שקבל מקצת החוב אבטיל האי טעמא דאנן סהדי ומהימן לוה לומר שפרע אף שארית החוב אכתי כיון דלא מצינו לו חבר להר\"ן ז\"ל בסברא זו ובטעמו נר' דאין הלוה מהימן לטעון פרעתי כל החוב ביני לבינו אלא המלוה נאמן לטעון שלא פרעו אלא מקצת החוב בלבד דנאמנותו במקומו עומד על השאר וכמ\"ש הטור בסי' פ\"ד בדין פוגם שטרו וכמדובר לעיל ולבר מן דין נלע\"ד דאפי' לטעם אנן סהדי שכתב הר\"ן ז\"ל אכתי כיון דטעם זה דאבטיל טעמא דאנן סהדי בפריעת החוב מקצת החוב שכתב הרב מ\"ל ז\"ל לא למדו אלא ממ\"ש ה\"ה ז\"ל ורבינו האיי ז\"ל גבי חזקה אין אדם פורע תוך זמנו גבי פוגם שטרו ומלבד שמדברי ה\"ה ז\"ל אין ראיה כ\"כ לפי מה שצידד הרב גופיה ברפי\"ד וכמדובר עוד זאת דאפי' להצד האחר שצידד הרב בכונת דברי ה\"ה ז\"ל ס\"ס לאו במלתא פסיקתא אמרה ה\"ה ז\"ל אלא כמסתפק אמרה למילתיה ובלשון אני חוכך והניח הדבר בצ\"ע ועיקר קו' הרב המגיד מתיישב שפיר ע\"פי מ\"ש מהרימ\"ט ז\"ל הביא דבריו מרן החבי\"ב בסי' פ\"ד הגב\"י ז\"ל אות ו' ובסי' ע\"ח מהדורא בתרא הג\"הט אות ב' דלא מפני שראינו שפרע מקצת החוב בגו זימניה לפנים משורת הדין נאמר שפרע הכל דאדרבא איכא למימר דהוא הקדים לו המקצת הזה שנזדמן לו כדי שלא יכופנו על השאר בזמנו יע\"ש ועיין להרב מחנה אפרים ה' גביית חוב סי' ז' דכ\"א ע\"ד שהביא ראיה לדברי הרמב\"ם באופן דר' האיי ז\"ל יחיד הוא נגד הרמב\"ם ז\"ל והר\"ב התרומות ואין לומר קים לי כסברת יחיד כמ\"ש מרן החבי\"ב בכללי הקי\"ל אות ט\"ו:
ולבר מן דין ומן דין עיקר סברת רבי' האיי ז\"ל הלזו שהבי' הטור בסי' פ\"ד תמה הש\"ך שם בסק\"ב אנה מצא כן הטור בדברי רבינו האיי ואדרבא המעיין בב\"הת שער כ\"א וה\"ה רפי\"ד מה' מלוה יראה דרבינו האיי לא פליג רק בלקוחות אבל בפוגם שטרו ועד א' מודה להרמב\"ם עכ\"ל ועיין למרן החבי\"ב שם הגב\"י אות ז' שנדחק בכונת הר\"ב התרומות כמ\"ש וכן מצוי בתשו' לרבי' האיי דמלקוחות לא גבי אלא בשבועה דמשמע דמלוה גופיה גובה שלא בשבועה כונתו שדבר זה דמלקוחות מצוי בתשו' אבל מסברא דנפשיה אפי' מלוה גופיה אינו נפרע אלא בשבו' יע\"ש ומלבד הדוחק הזה אכתי לא העלה ארוכה לדברי ה\"ה שאם רבינו האיי היה סובר כן אף בלוה גופי' כשכתב אני חוכך בדבר היל\"ל שכ\"כ רבינו האיי ז\"ל ואם לאו דמסתפינא הייתי אומר שסברת רבינו האיי שכתב הטור בסי' פ\"ד אינה ענין למ\"ש ה\"ה אני חוכך כו' ולא מטעמא דאבטילה חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו כתב הטור בשם רבינו האיי ז\"ל דאפילו תוך זמנו לא יפרע אלא בשבו' אלא טעמו של רבי' האיי הוא דמשמע ליה דחזקה זו דאין אדם פורע תוך זמנו לא מהני לפוטרו למלוה אף משבועה דשבועה מיהא ס\"ל דבעי וכמו שכן הוא דעת הרא\"ש בפ\"ק דב\"ב והביא דבריו הטור בסי' ע\"ח שכתב וז\"ל וכתב הר\"י ן' מיגאש שגם מהמלוה נפרע בלא שבו' וכ\"כ הרי\"ף בתשו' וא\"א הרא\"ש כתב שצריך שבועה שבא ליפרע מהלוה עצמו אע\"פ שאם בא ליפר' מהיתומים אין צריך שבועה שאני התם שאין אדם מכחישו אבל הכא שהלוה טוען שפרע צריך לישבע עכ\"ל:
ובכן אפשר שהן הן הדברים שכתב הטור בסי' פ\"ד בדין פוגם את שטרו והוא מעיד שהוא פרוע בשם רבינו האיי ז\"ל דאפי' טוען שפרעו בתוך זמנו דלא יפרע אלא בשבועה דסתמא מיירי כשטענתו היא עם הלוה בעצמו שטוען שפרעו וכיון דלא מהני חזקה זו דאין אדם פורע תוך זמנו לפוטרו למלוה משבועה אפי' במלוה ע\"פ ואפי' בשאינו מודה על מקצת החוב שפרעו בזמנו כ\"ש בפוגם שטרו דצריך שבו' כדינו:
איברא שראיתי להש\"ך בסי' ע\"ח סקט\"ו והרב גד\"ת בדצ\"ד ע\"ב דמשמע להו ז\"ל כמ\"ש הרא\"ש והטור שצריך שבועה כשבא ליפרע מהלוה עצמו היינו שבו' דלאחר פרעון שטוען הלוה פרעתיך ב\"פ אחד בתוך הזמן וא' אחר הזמן דבעלמא משבעינן ליה כה\"ג כההיא דפ' הכותב דאמרי אי פקח אידך כו' ואי קודם פרעון קאמר מהי תיתי לאשבועי היסת דלא נתקנה שבועת היסת אלא דוקא ליפרע ולא להוציא ופירוש זה פירש גם כן בדברי הרב התרומות שכתב בשי\"ו ח\"ב סימן ה' וז\"ל זה שפסקנו שגובה בלא שבו' אם הוא בתוך הזמן דוקא כי לא אמר לוה למלוה אישתב' לי אבל אי אמר ליה אשתב' לי משתבע היסת דלא עדיף חזקה דגו זימניה לאפטורי היסת ואע\"ג דאיתיה תוך זמן די לנו אם פוטרין אותו משבו' המשנה כדין מפיק שטרא או משבו' הבא ליפרע מנכסי יתומים אבל מהיסת לא ינצל ובזה נסתפק הה\"ר יאודה וכתב דאיכא מ\"ד משתב' היסת ומפטר ואיכא מ\"ד חרם סתם ור\"ח ז\"ל אמר דדחיקא מילתא לדחויי משבו' דרבנן כמאן דמפיק נו' ובודאי ליכא לספוקי בהאי מילתא כי בודאי אין על המלוה שום שבו' כלל וכן דעת הרי\"ף בתשו' וזה טופסה מה ששאלתם אם גרש אשתו כו' יש לו להשביעה או לא כך ראינו שזו אינה טענה לפי שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וקי\"ל הטוען פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן אלא נותן לה כתובתה ויחרים סתם אבל אם טען פרעתיך אחר הגירושין טענתו יפה שאפי' שפרעה ותטול ותשבע כדין כל מי שיש בידו שטר וטעין שפרעו עכ\"ל ומשמע להו להרבנים בפשיטות דמ\"ש הר\"ב התרומות ובשם ההר\"י דמשתב' היסת היינו שבו' דלאחר הפרעון ולדעת בע\"הת אף שבו' זו לא בעי ושזה דעת הרי\"ף בתשו' וכתב עוד הרב גד\"ת דאע\"ג דמתשו' דמייתי מהרי\"ף משמע דמהשבועה דקודם פרעון איירי מ\"מ יראה שהענין בעצמו אמיתי והרי\"ף על השבו' המורגלת קאמר שהיא שבו' המשנה דאלו שבו' היסת פשיטא דאין לה מקום קודם פרעון וכתב עוד ולפ\"ז אתי שפיר מ\"ש ההר\"י ז\"ל משתבע היסת ומפטר ואי להשביע קודם הפרעון איירי מאן דכר שמיה דמפטר וצריך להגיה ולכתוב במקומה ונפרע או ונוטל וכיוצא אבל במה שכתבתי אין צורך להגיה דבשבועה דלאחר הפרעון עסקינן שהיא להפטר כו' ושוב מצאתי שכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ז מה' שכירות עכ\"ל:
ועפ\"י יסוד זה אשר בנו הרבנים הנז' בכונת הרב התרומות והרא\"ש והטור דבשבועה דלאחר הפרעון קמיירי דקודם הפרעון ליכא היסת הוקשו להם לשון המרדכי והג\"א שכתבו דכי טעין פרעתיך תוך זמני אין צריך שבו' אא\"כ אמר לו אשתבע לי שלא פרעתיך בזמני אז צריך שבועת היסת עכ\"ל וכתבו ז\"ל דמילת היסת היא משובשת דהיכא דטעין אשתבע לי דפרעתיך בזמני צריך לישבע שבועת המשנה והיינו דינא דר\"פ דפ' ש\"ה דמ\"א והש\"ך כתב דהמרדכי קרי לשבועת המשנה היסת ועוד הוקשה לו מ\"ש הב\"ח שהטור ז\"ל לא כיון יפה בדעת הרא\"ש דהרא\"ש בשבועה דלאחר הפרעון קמיירי וכתב דהשיג על הטור שלא כדת דגם הטור ז\"ל זו היתה כונתו וגם ע\"פ יסוד זה תמה על הרב המפה דבסימן זה הסכים לסברת האומרים דא\"צ שבועה והיינו ודאי שבו' דלאחר הפרעון דאל\"כ ע\"כ לסברא ראשונה דצריך שבועה היינו קודם פרעון וסברא זו לא נמצא בשום פוסק ובהרא\"ש איתא שצריך לישבע היסת והיינו ע\"כ לאחר הפרעון דלעולם לא תמצא היסת קודם פרעון אלא ע\"כ לאחר הפרעון קאמר וכיון שכן קשה דבסימן שי\"ז סתם כהמחבר דצריך ליישבה אחר הפרעון והצריכה עיון יע\"ש
ולע\"ד אחרי שאלת המחילה מעוצם רבנותם ז\"ל לא כן אנכי עמדי כי יסוד זה שעשו ממנו עיקר דכיון דלא מצינו היסת אלא דוקא להפטר ולא להוציא אין מקום לפרש דבריהם אלא לאחר הפרעון ולא קודם. לא ידעתי מנין להם זה העיקר ומי גילה להם סוד זה דלא נתקן היסת בכ\"מ ואפי' להוציא וכנדון זה של הרב התרו' והרא\"ש שכתבו בהדייא דנשבע היסת ולא מפני שלא מצינו היסת להוציא במקום אחר מוכיח שלא נתקן להוציא דאיכא למימר שהוא מפני שאין צורך בו שכבר נשבע שבועת המשנה בנשבעין ונוטלין אבל בכל כיוצא בזה דאין כאן שבועת המשנה ואיכ' חזקה דמסייע למלוה נשבע היסת כמו שנשבע הלוה בעלמ' להפטר ולא ידעתי מה יענו הרבני' למ\"ש הר\"ב התרו' בשכ\"ה ח\"ב ס\"ב גבי אל תפרעני אלא בעדים שכתב וז\"ל גם פסק הרב ן' מיגאש דכיון דאפסיקא הלכתא דצריך לפורעו בעדים הואיל והתרה בו לא שנא דטעין פרעתיך ביני לביניך לא שנא דטעין פרעתיך בפני עדים ומתו או הלכו בכולהו שקיל מלוה ממוניה מיניה דלוה בלא שום שבועה ואפילו היסת דאיהו דאפסיד אנפשיה כו' דכיון דאתרי ביה צריך להביאם ויעידו לו בכך ע\"כ: וכתב עוד גם כתב הרב ן' מיגאש ז\"ל אם רצה לחזור ולתבוע המלוה אחר שיתבענו בפנינו שלקח ממנו מעות כ\"וכ שלא כדין יכול לתובעו ומחייבין המלוה לישבע היסת על טענתו כדין מנה לי בידך אין לך בידי ונפטר משבועתו עכ\"ל : הרי מבואר מדברי מהר\"י ן' מיגאש הללו דשייך שבו' היסת אף קודם הפרעון ממ\"ש דשקיל ממוניה מיניה דלוה בלא שום שבועה ואפילו היסת כו' ושבועה זו ודאי דקודם הפרעון היא המבוא' ממ\"ש אח\"כ דלאחר הפרעון יכול הלוה להשביעו ואם איתא לדברי הרבנים הנז' דלא שייך שבועת היסת קודם פרעון מה צריך לו להר\"י ן' מיגאש לומר דאינו נשבע אפי' היסת אלא ודאי דאף קודם פרעון שייך שבו' היסת ולזה כתב דכאן אינו צריך שבו' כלל ואפילו היסת מפני שכך התרה בו ואיהו אפסיד אנפשיה כמ\"ש ז\"ל :
גם מדברי הרי\"ף והרא\"ש בפ' ש\"ה דמ\"ט והביא דבריה' מר\"ן בב\"י ז\"ל בסי' פ\"ב ס\"ג שכתבו עלה דאמר ר\"פ בגמ' ואי אמר ליה אשתבע לי משתבע ליה וז\"ל אע\"ג דאיכא מ\"ד דשבועה זו שבועת היסת היא אנן מסתברא לן כמ\"ד שהיא כעין דאורייתא דומיא דפוגם שטרו כו' מבואר דס\"ל דשבועת היסת נמי שייך נמי בבא ליטול שלא כדברי הרבנים הנז' דאי לא הו\"ל לדחות סברת איכא מ\"ד מה\"ט דשבועת היסת לא נתקנה אלא להיפטר אלא ודאי דאי מהא לא אירייא דכי היכי דנתקנה להפטר נתקנה נמי היכא דאיכא שטר או חזקה דמסייע לתובע ועיין למרן החבי\"ב שם בסי' פ\"ב הג\"הט אות י\"ג ודוק:
גם מדברי ר\"ח שהביא הר\"ב התרומות שם שכתב ור\"ח אמר דדחיקא מילתא לדחות משבועה דרבנן כמאן דמפיק שטרא אחבריה כו' מבואר בהדייא דבשבוע' דקודם הפרעון קמיירי דלדעת הר\"ר יאודה ז\"ל נשבע היסת ולדעת ר\"ח ז\"ל דדחיקא ליה מילתא לדחויי משבועה דרבנן דהיינו שבועת המשנה כמאן דמפי' שטרא אחבריה דאמר ר\"פ בפש\"ה דכי א\"ל אישתבע לי קודם פרעון משבעינן ליה כעין של תורה ואי לאחר הפרעון קמיירי הרר\"י ז\"ל מי איכא למ\"ד דמשבעינן ליה היסת ומאי שיאטיה דההיא דמפיק שטרא הכא אלא ודאי כדאמרן גם ממ\"ש הר\"ב התרו' שכ\"ט ח\"ב ס\"ג בשם הר\"י ן' מיגש ורבינו אפרים והביא הטור דבריהם סי' צ\"א ס\"ד וז\"ל והפועלים נשבעין היסת לבע\"הב ונוטלין ומבואר טעמם שם בב\"י ז\"ל יע\"ש: מבואר בהדייא הפך דברי הש\"ך והגד\"ת ז\"ל ואף שהרי\"ף והרמ\"ה נחלקו שם וס\"ל דנשבעין כעין דאורייתא היינו משום דס\"ל דזה בכלל שכיר נשבע ונוטל דמתני' היא אבל בעלמא אה\"ן דס\"ל דנשבע היסת ונוטל וכנדון זה של הרא\"ש ז\"ל: ועיין להרב גד\"ת שם דקל\"ב ע\"א ה\"ה אך ק' שתמה על הר\"י ן' מיגאש דלא מצינן היסת אלא להפטר כו' יע\"ש ולדרכו ז\"ל הוא מהלך וכבר כתבנו שאין הכרח לעיקר זה שבנה עליו דייק גם מדברי הר\"י הלוי הללו שכתב הר\"ב התרו' מבוארין ג\"כ דברי ר' אפרים שהביא אחריו הר\"הת שם דהולך הוא בשיטתו של ר\"י ן' מיגאש וכמובן למעין שם והתימא על הש\"ך שבסי' קכ\"א ס\"ק מ\"ז שהציע דעתו של רבינו אפרים לענין אחר ונדחק בישוב לשונו כיע\"ש וכל זה גרם לו יסוד זה אשר בנה דאין שבו' היסת אלא ליפטר ולא זכיתי לרדת לעומק דעתו מה יענו שפתי דעת לדברי הר\"י ן' מיגאש שהביא שם הר\"ב התרומות כמבוארין דבריו ז\"ל דשבו' היסת זו היא קודם פרעון כמבואר שם וצ\"ע:
איברא שמדברי הרמב\"ם ורבינו פ\"א מה' טוען הלכה ו' שהביא הש\"ך שם בסי' קכ\"א משמע לכאורה דס\"ל דלא משכחת שבועת היסת לעולם אלא ליפטר ולא להוציא שהרי כתב וז\"ל ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל בלבד זה שנהפכה עליו שבועה ע\"כ. ואם הדברים כפשטן ק\"ט על מ\"ש ה\"ה על זה וז\"ל וזה כדברי הר\"י ן' מיגאש ודברים ברורים הם עכ\"ל: שהרי מצינו להר\"י ן' מיגאש במקומות הנז\"ל שכתב דאיכא שבועת היסת בנשבע ונוטל גם ק' ממ\"ש רבינו פ\"א מהל' שלוחין ה' ז' וכמו שהקשה מרן כ\"מ שם יע\"ש ועיין להרב גד\"ת דקל\"ב ע\"ב יע\"ש אם לא שנאמר כמ\"ש הרב ז\"ל ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל מחבירו כו' דדוקא כגון זה קאמר דאפי' לית ליה שטר או חזקה דמסייעו אפי\"ה נוטל בלא שבו' המשנה משום שנהפכה עליו השבו' וצ\"ע ועיין להש\"ך בסי' פ\"ז סקל\"א ועיין לרבינו והרע\"ב בפי' המשנה פ\"ק דכתובות משנה ה' גבי היא אומרת משארסתני נאנסתי כו' ר\"ג ור\"א אומרים נאמנת שכתבו דנאמנת בשבועת היסת יע\"ש אלמא אע\"פ שהיא הנוטלת נשבעת היסת הפך דברי הרבנים הנז' איברא שרבינו בחבורו שם לא כתב אלא שיש לו להחרים חרם סתם וכ\"כ כל הפוסקים שם וכמ\"ש הרב תוי\"ט ז\"ל שם כיע\"ש ועיין להרב התרו' בשער כ\"ו ח\"א ס\"ד דמבואר מדבריו דס\"ל כהר\"ם בפי' המשנה ועיין להש\"ך בסי' פ\"ז ס\"ק ל\"א:
ומ\"מ אפי' אם נודה להרבנים הנז' שזה דעת רבי' מיהו אין זה דעת הר\"י ן' מיגאש ורבינו אפרים ושאר רבוותא שכתבנו אלא לדידהו ס\"ל דנתקנה שבועת היסת אף להוציא וכמדובר ובכן הדבר ברור אצלי דמ\"ש הרב התרומות בשי\"ו גבי חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו בשם הרר\"י ז\"ל דכי אמר לוה למלוה אשתבע לי דמשתבע ליה היסת בשבועה דקודם הפרעון קמיירי וע\"ז דוקא נחלק עליו הר\"ב התרומות והביא ג\"כ דברי הרי\"ף בתשו' דס\"ל דקודם הפרעון אין על המלוה שום שבועה כלל וכמבואר מדברי הרי\"ף באותה תשובה דעל שבועה דקודם הפרעון קמיירי וכמ\"ש הר\"ב גד\"ת והש\"ך ומדכתב הרי\"ף דאין עליה אלא חרם סתם דקדק הר\"ב התרו' דס\"ל דאף שבועת היסת אין משביעין אותה קודם פרעון ודלא כהרר\"י ז\"ל דמשביעין אותה היסת קודם פרעון ומה שהוכיחו עוד הרב גד\"ת והש\"ך ז\"ל ממ\"ש הרר\"י ז\"ל מישתבע היסת ומפטר דמיירי בשבועה דלאחר הפרעון דאי קודם פרעון מיירי מאן דכר שמיה דמפטר כו' אינה ראיה כלל דמפני שאין אנו מצריכין אותו לישבע שבועת המשנה כדין מאן דאפיק שטרא לחבריה וא\"ל אשתבע לי דלא פרעתיך דמשביעין אותו שבועת המשנה וכאן לדעת הרר\"י ז\"ל אע\"ג דא\"ל אישתבע לי לא משביעין ליה אלא שבועת היסת ושלא כדעת ר\"ח שכתב בתר הכי דמשבעינן ליה שבועת המשנה לזה כתב דמשתבע המלוה היסת ומפטר כלומר ומיפטר בכך משבועת המשנ' וכלשון הזה כתב הר\"ב התרו' ג\"כ סמוך ונר' וז\"ל ואע\"ג דאיתיה תוך זמן די לנו אם פוטרין אותו משבו' המשנה כו' אבל מהיסת לא ינצל ע\"כ והן הן הדברים שכתב בשם ההר\"י ז\"ל ומיפטר וכמדובר מיהו אף לדעת הר\"ב התרומות והרי\"ף דלא משבעינן ליה כלל אין ספק אצלי דאף לאחר שפרעו בפנינו רצה לחזור ולתבוע לו שלקח ממנו מעות שלא כדין יכול לתובעו ומחייבינן למלוה לישבע היסת על טענתו כדין מנה לי בידך וכמ\"ש הר\"ב התרו' בשער כ\"ה בשם הר\"י ן' מיגאש ז\"ל בדין אל תפרעני אלא בעדים ולא כתב שום חולק עליו בזה יע\"ש. ודעת הרא\"ש והטור ז\"ל הוא דאף כי לא טעין לוה אשתבע לי דלא פרעתי' נשבע המלוה היסת קודם פרעון דאהנייא החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו לענין שלא יהא הלוה נאמן בשבו' להיפטר אלא מלוה יהא נאמן אבל שבועת היסת מיהא בעי וע\"ז כתב הטור שדעת הר\"י ן' מיגאש והרי\"ף ז\"ל בתשו' הוא שאינו צריך שבו' כלל אלא חרם סתם מחרימין אבל לדעת הרא\"ש צריך שבוע' והיינו ודאי שבוע' היסת כמ\"ש בהדיא הרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דב\"ב ד\"ה וז\"ל ואי טעין פרעתיך בגו זימניה אע\"ג דאינו נאמן יראה שצריך לישבע שבועת היסת כיון שטוען טענת בריא אבל ביתמי לא משבעינן ליה מספק עכ\"ל וכ\"כ רבינו ירוחם ז\"ל בהדיא בנתיב ג' ח\"ב וז\"ל קובע זמן לחבירו בעדים ובא לתובעו תוך זמנו ואמר פרעתי תוך זמני אינו נאמן ונשבע היסת שלא פרע ויטול כ\"כ הרא\"ש ז\"ל מיהו אף לדעת הר\"י ן' מיגש והרי\"ף לאחר הפרעון ודאי דמצי ליה לאשתבועי למלוה ובזה לא דבר הטור מפני שלדעתו ולדעת אביו הרא\"ש ז\"ל נשבע המלוה קודם פרעון אבל אין ספק שלדעת הר\"י ן' מיגאש והרי\"ף לאחר הפרעון אם רצה הלוה להשביע למלוה משביעו כדין מנה לי בידך וכמ\"ש הרב", + "טען \n ואמר כן עשיתי ופרעתיך בפני פ\"ופ והלכו למ\"ה או מתו הרי זה נאמן ונשבע שבועת היסת ונפטר. ע\"כ: נ\"ב זו היא סברת רבינו וה\"ה שלא חלק עליו וסברת הרא\"ש והטור והר\"ן ורי\"ו נתיב ג' ח\"ב וזה נראה דעת ב\"הת ז\"ל וזו היא גם כן דעת ריא\"ז בש\"הג כיע\"ש ועיין למהריב\"ל בח\"א דקל\"ד ע\"א שכתב בשם הר\"ן ז\"ל הפך שיטה זו ואולי הוא הרב הנמקי יע\"ש ואולם הרי\"ף חלוק ע\"ז וס\"ל דאינו נאמן עד שיביא עדים בפנינו שפרעו וזו היא שיטת מהר\"י בן מיגאש כמ\"ש הרב בע\"הת בשער כ\"ה יע\"ש וזו היא ג\"כ סברת הר' יונה כמ\"ש מרן ב\"י בסי' קל\"ג ס\"ו וזו ג\"כ שיט' הראב\"ד בהשגות ושי' הרמב\"ן והרז\"ה בס' המלחמות ושיטת הרשב\"א בחי' לשבועות יע\"ש וכתב עוד שם שזו היא ג\"כ שיטת ר\"ח ז\"ל דגריס בגמ' כגי' הרי\"ף דאינו נאמן יע\"ש:
ולכאורה קשה דהרא\"ש ז\"ל בסוגיין גבי ההיא דאל תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון דקדק מפירושו של ר\"ח דגריס לעיל בההיא דאל תפרעני אלא בעדים שאם אמר פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו למ\"ה דנאמן כגי' הרמב\"ם ולפי עדותו של הרשב\"א דגריס אינו נאמן קשה מה יענה למה שדקדק הרא\"ש ז\"ל מפירושו בההיא דאל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון דממה שפי' במ\"ש שם להכי קא\"ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחייה דהכונה כי היכי דלא לידחיה לומר פרעתיך בפני עדים והלכו למ\"ה משמע דדוקא כי אמר ראובן ושמעון לא מצי לדחויי ליה בהכי אבל כי אמר אל תפרעני אלא בפני עדים סתם מצי לדחויי ליה ולמימר פרעתיך בפני עדים והלכו למ\"ה ונאמן ואיכא למימר דאע\"ג דגריס ר\"ח ז\"ל אינו נאמן מיהו ס\"ל כמ\"ש הר\"ן ז\"ל דהכי קאמר אינו נאמן לגמרי אלא יהבינן ליה זימנא ונטרינן ליה עד דאתו וכ\"כ הטור בשם הר' ישעיה ז\"ל דאי טעין הלכו למ\"ה אין אומרים לו דלפרעיה מיד ולכי אתו עדים ואמרו דפרעיה מהדר ליה אלא ממתינין לו עד שיבואו כו' יע\"ש והשתא היינו דאיכא בין אומר אל תפרעני אלא בעדים סתם לאומר אל תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון דאלו בעדים סתם ממתינין לו עד שיתברר שמתו העדים ואינן יכולין לבא ועוד או עד הזמן שנתנו לו ב\"ד להבאת העדים ולא באו אז מחייבינן ליה אבל באומר אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ לא נטרינן ליה אלא תכף ומיד מחייבינן ליה דלהכי קא\"ל פ\"ופ כי היכי דלא לידחייה עד שיתברר הדבר ודוק ונמצא דר\"ח והרב ישעיה בשיטה אחת קיימי דכי טעין פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו למ\"ה נטרינן ליהו עד שיתברר הדבר שלא יבואו להעיד ומחייבינן ליה ללוה אז וזו היא ג\"כ סברת הראב\"ד בס' תמים דעים סי' רל\"ז יע\"ש:
ודעת רשב\"ם והתוס' בפ' חזקת דמ\"ה דאי טעין פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו להם למ\"ה נאמן לגמרי אפי' נתברר שמתו אח\"כ אבל אי טעין מעיקרא פרעתיך בפני פ\"ופ ומתו אינו נאמן יע\"ש: וזה נראה דעת המרדכי שם סי' תקס\"ג וכן יש לדקדק מלשון הסמ\"ג עשין צ\"ד דלא נקט אלא הלכו למ\"ה: ועיין למרן מלכא בס' בתי כהונה ח\"א ד\"ה ע\"ג במ\"ש על דברי רבינו דנקט ב' החלוקו' הלכו למ\"ה ומתו יע\"ש. ויותר נראה לומר דבכל חלוקה יש חידוש וכמ\"ש הרב גופיה שם דאין לומר זו אף זו בדברי הפוסקים וכמ\"ש מרן החבי\"ב בכללי הפוסקים אות פ\"ח ועיין להרב שער יוסף דף ה' ע\"א עד ע\"ג יע\"ש. וזו היא ג\"כ דעת הרמ\"ה וכמ\"ש הרב גד\"ת דקט\"ו ודקי\"ו יע\"ש. ועיין להרב ראש יוסף בסי' זה דקמ\"ח ע\"א וע\"ב אות ל\"ו ואות ל\"ז ושם אות מ\"א שדבריו תמוהים וצ\"ע. ויותר יגדל התימה על הרב פרישה שכתב ע\"ש רבינו ישעיה דסברא זו הביאה ה\"ה ז\"ל בשם הרשב\"א וטעמו של הר' ישעיה הוא דאל\"כ למה לא יהא נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך במגו דפרעתיך בפני פ\"ופ עכ\"ל ולא כן אנכי עמדי דלפי טעמו אם ימותו אח\"כ העדים ולא יתברר שפרע לא יתחייב לשלם וזה אינו לע\"ד אלא דגירסת הר' ישעיה בגמ' היא כגירסת הרי\"ף דאינו נאמן ואין זו סברת הרשב\"א שהביא ה\"ה והחילוק ביניהם רב כמ\"ש גד\"ת ז\"ל בדקי\"ו יע\"ש:
ולענין הלכה אם הלוה מוחזק יכול לומר קי\"ל כסברת כשיטת רבינו ודעמיה דאפי' טעין פרעתיך בפני עדים ומתו או הלכו למ\"ה דמהימן ועיין להר\"ם מינץ בסי' ס\"ט דקכ\"א ע\"א שכתב וז\"ל והא קי\"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואי א\"ל אל תפרעני אלא בעדים יכול לומר לו פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו למ\"ה ונאמן כך גרסי' ברוב הספרים בגמ' וגם האלפס דגורס אינו נאמן חזר בו בס' השערים שער י\"ג כו' יע\"ש. ונראה דאשתמיט מיניה דמר דהרי\"ף בעל השערים הוא בן בנו של רב אלפס כמ\"ש בתשו' למהר\"ם סי' קצ\"ה וסי' ר\"ט ובהג\"מיי בתשו' דשייכי לס' משפטים סי' מ\"ה וסי' נ\"ה ועיין למרן החבי\"ב בסי' פ\"ז הג\"הט אות ס\"ו דספוקי מספק\"ל מילת' אם בעל השערים הוא הרי\"ף ומדברי מהר\"ש הלוי שהביא שם נראה דמפשט פשיטא ליה שהוא הוא ועיין עוד למרן החבי\"ב בסי' קע\"ו הגב\"י אות ג\"ן ובס' יד מלאכי בכללי הרי\"ף אות ך' יע\"ש:
ומ\"ש עוד רבינו וכן \n אם אמר אל תפרעני אלא בפני ת\"ח כו' ואמר בפניהם פרעתיך כו' ה\"ז נאמן. ע\"כ. הנה הרב גד\"ת בדקי\"ו ע\"ג וע\"ד דקדק מדבריו ז\"ל מדנקט בחלוקה זו דאם אמר פרעתיך בפניהם דנאמן ובחלוקה השנית באומר אל תפרעני אלא בפני פו\"פ דאם אמר פרעתיך בפני אחרים אינו נאמן ולא עריב ותני שתי חלוקות יחד בפני ת\"ח או בפני פ\"ופ אם אמר פרעתיך בפניהם נאמן ואם בפני אחרים אינו נאמן שמעינן דס\"ל דבחלוקה דבפני ת\"ח אפי' הביא עדים אחרים בפנינו אינו נאמן וכ\"ש כשאינן לפנינו משא\"כ באומר בפני פ\"ופ דכשהביא עדים אחרים לפנינו נאמן וטעמא דכשאומר בפני ת\"ח כוונתו מבוארת לפסול שאר עדים שאינן ת\"ח וכ\"כ שה\"ג בשם ריה\"ז וכתב דלפ\"ז היה יכול הרמב\"ן לדחות ראית הרי\"ף שהביא מההיא דאומר אל תפרעני אלא באפי בי תרי דתנו הלכתא דהתם שאני דאפי' אייתי סהדי לקמן לא מהימני ונדחק בתירוצו יע\"ש:
ולע\"ד אין זה נכון אלא שדעת רבינו דאף בחלוקת דת\"ח אם הביא עדים אחרים אפי' אינן ת\"ח מהימני ומאי דלא כייל שתי החלוקות יחד איכא למימר דבכל חדא חידושא אשמעינן דבאומר אל תפרעני אלא בפני ת\"ח הוה ס\"ד לומר דאפי' אמר פרעתיך בפניהם והלכו למ\"ה לא מהימן דמחזי כשקרא כיון שעיקר התנאי שהתנה המלוה בהכי הוא כדי שיפרע בפני עדים המצויין בעיר לא עביד דפרע הלוה בפני ת\"ח שהלכו וריע טענתיה ולהכי אשמועי' דמהימן כיון דס\"ס אומר שפרעו בפני ת\"ח ובחלוקה דאל תפרעני אלא בפני פ\"ופ אשמועינן חידוש' דאי אמ' פרעתיך בפני אחרים והלכו דאינו נאמן ולא אמרינן כיון דאותם פ\"ופ שאמר המלוה עבידי נמי ללכת למ\"ה ולא אמר פ\"ופ אלא מפני שידועים אצלו וה\"ה אחרים נמי קמ\"ל דאפי\"ה לא מהימן. ומה שדקדק עוד ממ\"ש רבינו כך יראה מדין הגמ' כו' נראה דכוונת רבינו ז\"ל לומר מה שהוקשה להם להרשב\"א והר\"ן לדעת הרי\"ף מהא דקאמר הש\"ס כי היכי דלא לידחייה דלגי' הרי\"ף הול\"ל כי היכי דלפסול שאר עדים. ועיין להש\"ך לקמן ס\"ק ח\"י שגם הוא ז\"ל דחה דברי הרב גד\"ת הללו והעלה דלדעת הרמב\"ם אף בחלוקה דת\"ח אם הביא עדים אחרים שפרעו נאמן. ולענין הלכה ודאי דכל שהביא עדים אחרים בפנינו שפרעו בפניהם לא מפקינן מיניה מטעם קי\"ל כהרמב\"ם ודעימיה דלא מפסלי שאר עדים ואם המלוה מוחזק לא מפקינן מיניה מטעם קי\"ל כהרי\"ף ודעימיה :
איברא דמאחר דלדעת רבינו ודעמיה לא נפסלו שאר עדים לעדות זו משמע לכאור' דבאנו למחלוקת אחר דאיפליגו בו אבות העולם בפ\"ב דכתובות דכ\"א ע\"ב גבי ג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על חד מהם כו' דלדעת רש\"י והרי\"ף גבי ההיא דפרכינן עלה אי ערער דגזלנות' תרי ותרי נינהו ופרש\"י והרי\"ף דלא מתכשר גברא כיון דהוו תרי ותרי ולדעת ר\"ח והרא\"ה ז\"ל העד כשר דאזלינן בתר חזקה דגופא ואוקמינן להו אחזקתיהו ומוציאין ממון ע\"פ עדותן ולא מהני חזקת ממון יע\"ש:
ובכן אם המלוה מוחזק לסברת הרי\"ף ורש\"י ודעמיה מצי למימר קי\"ל כהרי\"ף ודעימיה דנפסלו שאר עדים לעדות זו אמנם לסברת ר\"ח והרא\"ה ז\"ל לא מצי המלוה למימר קי\"ל כהרי\"ף ודעימיה דפסלינהו לשאר עדים משום דחזקת כשרות עדיף מחזקת ממון ולא פסלינן להו לעדים ומפקינן להו מחזקתייהו ודין תרי ותרי שוה למחלוקת הפוס' וכמבואר בתשו' למהרש\"ח סי' כ\"ד יע\"ש ומיהו נר' דאכתי יפה כח המוחזק דמצי למימר קי\"ל כהרי\"ף ודעימיה דשאר עדים פסולים וקי\"ל כרש\"י והרי\"ף דסברי בעלמא דחזקת ממון אלימא ולא מהני חזקת כשרות ואף דהשתא הו\"ל ס\"ס וכתב מהריב\"ל בכמה מקומות דבס\"ס מפקינן מיד המוחזק מ\"מ הרואה יראה שכל גדולי האחרונים נו\"ן חלקו עליו בזה ואף מהריב\"ל לא עמד בשמועתו וכ\"ש דהיכא דהתרי ספיקי הוו בפלוג' דרבוותא דבכגון דא אף מהריב\"ל ספוקי מספק\"ל טובא והדברים עתיקים אמנם הרב פ\"מ בח\"ב סי' ק\"ו כתב דע\"כ ל\"ק רש\"י והרי\"ף דחזקת ממון עדיף מחזקת כשרות אלא דוקא גבי תרי ותרי לפי דאם נאמר דחזקת כשרות עדיף לפסול את העדים המעידים שהוא גזלן ונוצי' אותם מחזקתם אבל במחלוקת הפוסקים אליבא דכ\"ע חזקת כשרות עדי' ולפ\"ז בנ\"ד נראה דלכ\"ע יכול המלוה אם הוא מוחזק לומר קי\"ל כמאן דפסל שאר עדים ואף שדברי מהרש\"ך שם נראה שחלוק בזה על הרב פ\"מ וכמ\"ש הרב מש\"ל בפ\"ד מה' מלוה הל' ו' דמ\"ו ע\"ג יע\"ש מ\"מ מ\"כ בכתבי הקדש למרן מלכא הרב המופלא כמהרח\"א זלה\"ה שכתב וז\"ל מצאתי לראשונים דס\"ל כמ\"ש הפ\"מ וז\"ל הרב המעיל בפי' על ההלכות הובאו דבריו בש\"מ לה\"ה מהר\"ב פ\"ב דכתובות דכ\"ח ע\"ג ד\"ה כתוב בהשלמה שכתב הרי\"ף דחזקת ממון עדי' מחזקת הגוף דוקא בבריא ובריא אבל בברי ושמא קי\"ל דהיא מהימנא משום חזקה דגופא וטעם הדבר דבברי ובריא לא אזלינן בתר חזקה דגופא שאם נכשיר הב' נפסל הב' אחרים כו' יע\"ש הרי הדבר מבואר כמ\"ש הרב פ\"מ ודבר ה' בפיהו אמת שכיון לדעת הראשונים ותיתי לי שאם ה\"ה מהרש\"ח היה רואה דברי הראשונים אלו שכתבנו גם הוא ז\"ל היה מחלק כן ואף שהרב מש\"ל כתב דמדברי הרשב\"א שהביא הב\"י ח\"מ סי' ל\"ד מחו' ב' יש להוכיח הפך האמור מ\"מ הרואה יראה שאפש' שאין משם הוכחה ואף הרב ז\"ל לא ברירא לה מילתא טובא ולא קאמר אלא שיש קצת הוכחה יע\"ש עכת\"ד הרב זלה\"ה. באופן דבנ\"ד לפי האמור ומדובר תורה יוצאה דאף אם המלוה מוחזק יכול לומר קי\"ל כמאן דפסל לשאר עדים בעדות זו ולא מפקינן מיניה והרואה יראה דבנ\"ד שאין פיסול שאר עדים משום פיסול עבירה וכיוצא ק\"ו הדברים דמצי למימר קי\"ל כמאן דפסל לעדות זה דלא מפקינן להו מחזקתייהו לגמרי ואפשר דאפי' מאן דפליג בההיא דתרי ותרי דס\"ל דאזלינן בתר חזקת הגוף לגבי חזקת ממון בהא מודה דלא אזלי' בתר חזקתייהו כיון דלא מפסלי לגמרי אלא לעדות זו דוקא וזה נראה דעת הש\"ך בס\"ק י\"ו שכתב דאם תפס התובע אפי' בפני עדי' מצי למימר קי\"ל כהרי\"ף ודעימיה ולא זכר ש\"ר פלוגתא דרבוותא בההיא דתרי ותרי אי חזקת ממון עדיפא או חזקת הגוף עדיפא ודוק:
ודע דלדעת הרי\"ף דאיפסילי להו שאר עדים לעדות זה כתב הש\"כ בס\"ק ט\"ו דאם תנאי זה היה אחר ההלואה צריך שיהיה קנין בדבר דומיא דנאמנות כבי תרי כמ\"ש לקמן בס\"ד יע\"ש ולא ידעתי אמאי לא כתב הרב כן אף לדעת רבינו אע\"ג דלא איפסילו שאר עדים כל דטעין שפרעו בפני אחרים והלכו למ\"ה דלא מהימן אם התנאי היה אחר ההלואה צריך קנין שהרי כתב ה\"ה בפט\"ו מה' מלוה הל' ג' דלדעת רבי' אפי' בסתם נאמנות דלא מפסלו שאר עדים אם תנאי הנאמנות היה לאחר ההלואה בעי קנין ועיין במ\"ש לעיל בד\"ה וראיתי להרב מש\"ל כו' יע\"ש:
ודע שמהריב\"ל בח\"א סי' ק\"א כתב דהמיחד עדים שיעידו עליו הרי הוא כמבטל ופוסל שאר עדים ועיין במה שתמה עליו מרן החביב בהגב\"י אות ח\"י ועיין בס' ב\"ד די\"א ע\"א ד\"ה שוב ראיתי:
ומ\"ש עוד רבינו ז\"ל א\"ל \n אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ כו'. כ\"כ מרן ה' הלואות סי' ע' ס\"ג א\"ל אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ וא\"ל פרעתיך בפני אחרים אם באו אותם עדים כו' פטור ע\"כ והרבים עומדים בשיטתם עיין בש\"ך בסקי\"ו והרי\"ף ודעימיה חולקים ע\"ז וס\"ל דפסילי כלהו סהדי דעלמא והכריח הרי\"ף כן מעובדא דההוא דא\"ל לחבריה כי פרעתן אל תפרעני אלא באפי בי תרי דתנו הלכתא אזל פרעיה באפי סהדי אחריני כו' וא\"ל ר\"ן כיון דקמודית דקבילתנהו פרעון מעליא הוי ע\"כ ומדהוצרך ר\"ן להודאתו של מלוה דקבילתנהו ש\"מ דסהדי אחריני לא מהימני אפי' כי אתו קמן לאסהודי יע\"ש והרמב\"ם שם והרשב\"א בחידושיו והר\"ן ז\"ל דחו הכרח זה ע\"פי גירסת ר\"ח ז\"ל דגריס בההוא עובדא אזל פרעיה בין דיליה לדיליה ולכך הוצרך ר\"ן לומר כיון דמודית דקבילתנהו כיון שלא היו עדים בדבר יע\"ש:
וראיתי להלח\"ם ז\"ל שם ולהרב גד\"ת בדקי\"ו ע\"א שהקשו דאפי' לגי' הרי\"ף ז\"ל נמי אפש' לפרש דהש\"ס הוא דקאמר דאזל פרעיה באפי סהדי אבל כשבא לפני ר\"ן לא הביא העדים לפניו מפני שלא היו שם וכמו שכן פי' ר\"ח גופיה לעיל בעובדא דאל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון דקאמר אזל פרעיה באפי סהדי אחריני שאין העדים לפנינו אלא הלוה הוא דקאמר הכי וא\"כ מה הכרח מצא הרי\"ף בהאי עובדא טפי מעובדא דלעיל והצריכו עיון יע\"ש. והרואה יראה שהיא תמיהא רבתי על הרי\"ף בעיקר ראייתו ועל הדוחים ראייתו של הרי\"ף ע\"פ גירסת ר\"ח אמאי לא דחו דאף לגירסת הרי\"ף אינה ראיה כלל. ולפי חומר הנושא אפשר לע\"ד לומר דבעובדא דלעיל כיון דמסיים רבא עלה דההוא עובדא וקאמר להכי א\"ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחייה ולפי' ר\"ח ז\"ל היינו לומר דלא לדחייה בטענת שקר שפרעו בעדים והלכו למ\"ה הילכך לא הוצרך הש\"ס לפרש דאין העדים לפנינו דממיל' ממילתיה דרבא דקאמר עלה משתמע דהכי הוה עובדא. אמנם בהאי עובדא דליכא גילוי דאין העדים לפנינו ופשטא דלישנא משמע שיש כאן עדים אחרים ואפ\"ה הוצרך לומר ר\"ן כיון דקמודית דקבילתנהו משמ' דהעדים פסולים הם לעדות זה כנלע\"ד:
ואולם הא ק\"ל דאפילו לפי' הרי\"ף דגריס אזיל פרעיה באפי סהדי ומפרש דאיתנהו לסהדי קמן אכתי יש לדחות ראית הרי\"ף מההוא עובדא דאיכא למימר דלהכי הוצרך ר\"ן להודאתו של מלוה דהודה דקבילתנהו משום דאפשר דהעדים לא ראו אלא פריעת ההדמים שקבל המלוה מן הלוה סתמא ומלוה קטעין דקבלם סתמא אבל בלבו היה לקבלם לשם פקדון שאם המלוה היה טוען שפי' ללוה בפי' שאינו מקבלם אלא בתורת פקדון ושהעדים לא ידעו זה אלא ראו מסירת המעות סתמא אז היה המלוה נאמן כמ\"ש רש\"י בד\"ה כיון דקמודית כו' דמשום דדברים שבלב אינן דברים הוא דחייביה ר\"ן אבל אם פי' לו בפי' דקבילתנהו לשם פקדון משמע דמפטר והיינו דקא\"ל ר\"ן כיון דקמודי' דקבילתנהו כלומר סתמא ולא פירשת לו בפי' ללוה דלשם פקדון קבילתנהו פרעון מעליא הוי ובכן אזלא ליה ראית הרי\"ף אפי' לפי' גירסתו ואפשר דהרי\"ף ז\"ל משמע ליה דכל דאיכא סהדי דמסהדי קמן שפרעו סתמא לא מצי מלוה טעין שפי' לו ללוה דלשם פקדון קבלה דא\"כ הו\"ל לפרש כן בפני העדים ורש\"י ז\"ל אפשר דלא גריס אלא כגירסת ר\"ח ז\"ל אזל פרעיה בין דיליה לדיליה ומש\"ה פי' דדברים שבלב אינן דברים הא אלו היה אומר שפי' לו כן נאמן כיון דליכא סהדי אבל כי איכא סהדי לא מהימן עד שיעידו כן העדים. ובכן מ\"ש הסמ\"ע והש\"ך לקמן ס\"ה דאם אמר בשעת שקיבל המעות בהדיא שלשם פקדון מקבלם ונאנסו דלא הוי פרעון יע\"ש אינו אלא לפי מ\"ש מרן בש\"ע שאין עדים בפנינו אבל כי איכא עדים לא מהימן מלוה ונשבע הלוה היסת ונפטר ועיין במש\"ל בס\"ה בעה\"י:
והנה הרשב\"א בחי' לשבועות כתב דלישנא דאזל פרעיה באפי סהדי דייק כפי' הרי\"ף ז\"ל דמשמע דאיתנהו לסהדי קמן כו' ואביי נמי בהכי דלעיל הו\"ל לאפלוגי עם רבא לגי' הספרים דגרסי אינו נאמן והיא גי' ר\"ח ז\"ל דהשתא במייחד לו עדים אמר אביי דנאמן באומר לו סהדי סתם לא כ\"ש וא\"ת א\"כ מאי קאמר רבא כי היכי דלא לדחייה י\"ל דלא לדחייה אצל עדים אחרים דלא מהימני ליה קאמר א\"נ משום שהוא אינו פוסל כל שאר עדים בפי' אלא כדי שלא ידחנו אצל אחרים שדרכן לצאת וללכת למ\"ה אמר כן וממילא איפסילו שאר עדים לפרעון זה עכ\"ל. ותירוץ זה הב' אינו נוח לי דלפי גירסת ר\"ח והיא גי' הרי\"ף דגרסי בההיא דלעיל דכי אמר אל תפרעני אלא בפני עדים וא\"ל פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו למ\"ה אינו נאמן א\"כ מה צורך לו למלוה להתנות אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ דבהכי מפסלי שאר עדים אי משום שלא ידחנו אצל אחרים שדרכן לצאת וללכת למ\"ה הרי יכול להתנות לו סתמא אל תפרעני אלא בפני עדים ואם ידחנו לומר שפרעו בפני עדים שהלכו למדינת הים אינו נאמן לפי' גירסתו ועיין להר\"ן ז\"ל שתירץ כתירוץ ראשון של הרשב\"א ז\"ל:
ודע שעל מ\"ש הרמב\"ם ז\"ל בפט\"ו מה' מלוה דכל שהביא עדים לפנינו שפרעו אפילו אמר אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ פטור כתב הראב\"ד ז\"ל שנראין דברי הרי\"ף דאמר פסלינהו לכ\"ע לגבי האי פרעון וכי אתו אחריני ואמרי קמן פרעיה מצי אמר סטראי נינהו יע\"ש וכתב הש\"ך סקי\"ו דכונת הרב ז\"ל לומר דדוקא כי טעין סטראי נינהו אז מהני מה שפסלו כל שאר העדים חוץ מפ\"ופ אבל כי מכחיש ואמר להד\"מ לא מהני מה שפסל שאר עדים כו' ומשם למד הרב ז\"ל דאף בנאמנות בפי' כבי תרי לא מהני נאמנותו אלא כשיאמר לעדים סטראי נינהו אבל אם יכחישם ויאמר להד\"מ לא מפטר בהכי יע\"ש:
גם לקמן סי' ע\"א סקי\"ב כתב כן גם שם סק\"ג כ\"כ וכתב עוד שם כמ\"ש הסמ\"ע סקנ\"ח וסק\"י דאפילו בלא טענת סטראי נאמן להכחיש העדים כו' ליתא ועוד דאפשר דגם הסמ\"ע ל\"ק אלא במכחיש העדים בלא טענת סטראי דעלמא שאינו מכחיש העדים כלומ' שאפי' אמרו העדים בפי' שעל חוב זה פרע לו המעות הללו נאמן להכחיש אותם ולומר סטראי נינהו ועל חוב אחר קבלתים וכ\"ש כשלא אמרו העדים בפי' על חוב זה פרע לך אלא אמרו סתמא ראינו שפרע לך דאז יכול לומר סטראי כיון דאינו מכחיש אותם אבל באומר להד\"מ אף הסמ\"ע אזיל ומודה דלא מהני נאמנותו ועיין עוד להש\"ך בסי' נ\"ח סקי\"א ד\"ה ומ\"ש הסמ\"ע שחזר וכת' כן בפשיטות יע\"ש:
ולע\"ד אף שדבריו נכונים בישוב דברי הראב\"ד למה שתמה עליו ה\"ה ז\"ל מיהו מדברי הר\"י בן מיגאש שהביא הר\"ב התרומות בשער כ\"ה ח\"ג ס\"א גם הרשב\"א בחי' לשבועות דמ\"א מבואר דס\"ל דכל שאמרו העדים שעל חוב זה פרע לו ומלוה מכחישן ואומר להד\"מ אפי' אחר שפרע בשניהם אינו חוזר ונפרע ממנו ע\"פ עדותן דאחר שהביא דברי הרי\"ף דכל שאומר א\"ת אלא בפני פ\"ופ פסלינהו לשאר סהדי כתב וז\"ל ויש מי שהורה שאחר שפרעו פעם אחד יכול לתובעו אותו ממון וגובה אותו ע\"פ אותן עדים שאע\"פ שאינן נאמנין על הפרעון כיון שכבר פרעו נאמנין הן להעיד עליו אחר שפרעו שהרי לא נפסלו אלא לאותו עדות של אותו פרעון וההר\"י הלוי כתב בפי' דאי אתו הני סהדי ומסהדי השתא דפרעי' קמן דאית ליה ללוה גבי מלוה הנהו זוזי דיהי' לוה קמייהו לא תימא כיון דפרעי השתא דאיסתלק שעבודא דהנהו מיניה סהדותא דהני אחריני השתא סהדותא אחרינ' הוא אלא אפי' אסהידו ביה השתא נמי כיון דמסהדי דבתורת פרעון דההוא הלואה יהבינהו ניהליה סהדותייהו לאו סהדותא הוא לגבי פרעון דההוא הלואה כפסולים דמו הילכך מישתבע ליה השתא מלוה לבתר דפרעיה דליכא גביה מהנהו זוזי דקא טעין דיהביה ניהליה מעיקרא מידי ומפטר עכ\"ל והרשב\"א בחי' כתב וז\"ל ויש מי שאומר שאף ע\"פ שאינן נאמנין שלא לפורעו אחר שפרעו חוזר וגובה ממנו ע\"פ אותם עדים שהרי לא נפסלו אלא לאותו פרעון ונראה שהרב אב ב\"ד ז\"ל סבור כן שהוא ז\"ל כתב שמה שנהגו לכתוב בנאמנות ותהא נאמן עלי כשני עדים לעולם מטעם זה אין כותבין דאל\"כ מאי לעולם אבל זה מן התימא שא\"כ מה הועיל נאמנותו ופסלות העדי' יגבה וחוזר ומשלם אפוכי מטרתא למה לן והר\"י הלוי ז\"ל כתב כיון דמסהדי דבתורת פרעון דהאיך יהבינהו ניהליה סהדותייהו לאו סהדותא הוא דלפרעון דההיא כפסולי' דמו הילכך משתבע השתא המלוה שבועת היסת דליכא מהנהו דקא טעין מעיקרא ולא מידי ומפטר עכ\"ל : וכלשון הזה כתב הר\"ן בפרק ש\"ה הביא דבריו מרן ב\"י לקמן סי' ע\"א ס\"ו גם הטור ז\"ל כתב כלשון הזה בשם הר\"י ן' מיגאש ז\"ל יע\"ש:
והנה לפי דברי הש\"ך צ\"ל דאף הר\"י ן' מיגאש לא כתב דאף לאחר הפרעון לא מהימני סהדי אלא דוקא בדטעין מלוה מעיקרא סטראי נינהו אבל כי טעין להד\"מ אף הר\"י ן' מיגאש ז\"ל אזיל ומודה דלאח' הפרעון מהימני סהדי לומר דנפרע מלוה מעיקרא חוב זה ופלגינן דבורייהו כאלו אמרו יש למלוה אצלך מעות ולפ\"ז הרב אב ב\"ד שהביא הרשב\"א וסברת י\"א החולקים על הר\"י בן מיגאש ס\"ל דאף בטענת סטראי נמי מהימני סהדי לאחר הפרעון לומר כבר פרעך מעיקרא חוב זה ולא מצי טעין איהו השתא סטראי וכבר זה קשה לשמוע לע\"ד דכל כי הא הו\"ל להרב התרומות ולהרשב\"א והר\"ן והטור לפרש דלא כתב כן הר\"י ן' מיגאש אלא בדטעין המלוה טענת סטראי אבל אי טעין להד\"מ אזיל ומודה לדברי החולקים ומדכתבו סתמא משמע דאף בטענת להד\"מ לא מהני העדאת העדים כל שעיקר עדותן הוא שפרעו וזה מכחישן שלא היו דברים מעולם ושלא פרעו ועוד שמדברי הר\"י ן' מיגאש מבואר דדוקא כי אמרי העדים דבתורת פרעון דההוא הלואה יהבינהו ניהליה לא מהימני תו העדים לעולם אפילו לאחר הפרעון לומר פרעתיך שני פעמים אבל כי אמרי העדים ראינו שנתן לך מעו' סתמא כיון דלא אמרי שהיה בפרעון הלואה זו לא מצי מלוה להכחישן וכל שפורע לו השתא יכול לתובעו אותם מעות שנתן לו בפני עדים ואפשר דאף קודם הפרעון מצי למפטר נפשיה ולטעון פרע לי תחילה המעות שנתתי לך בפני עדים שהן מלוה אצלך ולא מצי המלוה למטען הנך סטראי נינהו שהיה חייב לי וזה הפך דברי הש\"ך שכתב דכיון דפסל לשאר עדים אפילו כי פלגינן דבורייהו מצי למטען סטראי נינהו ומדברי הר\"י הלוי לא משמע הכי אלא כל שהעדים מעידים שחייב לו מעות נפטר מפרעון זה:
ואפשר ליישב לדעת הש\"ך דכונת הר\"י הלוי לומר דדוקא כי מסהדי סהדי דבתורת פרעון סתם יהבינהו ניהליה לא מהימני לעולם בין בטענת סטראי בין בלהד\"מ דהו\"ל כאלו אמרו בפירוש דעל פרעון זה יהבינהו ניהליה וכמ\"ש הטור בסימן נ\"ח אבל כי מסהדי בפירוש דבתורת הלואה יהבינהו ניהליה או שאמרו ראינו שנתן לך מעות סתם שיעור חובך אף הר\"י בן מיגאש אזיל ומודה דלא מהימן אלא דוקא לומר סטראי במיגו דמצי אמר במתנה יהבינהו ניהלי וכ\"כ הטור בסי' נ\"ח ע\"ש הר\"י הלוי יע\"ש ודוחק:
ומ\"מ מסתמיות דברי הפוסקים שהביאו דברי הר\"י הלוי ולא פירשו דהיינו דוקא בדטעין סטראי מבואר לע\"ד דאף בדטעין להד\"מ נמי מצי מכחיש את העדים ע\"פ נאמנותו ומ\"ש הש\"ך דפלגינן דבורייהו לא משמע כן מדברי הר\"י הלוי אלא כל שעיקר עדותן הוא דפרעו מצי להכחישן אפילו בטענת להד\"מ דלהכי אהני נאמנותו לפסול שאר עדים על הפרעון ונראה שדעתו ז\"ל דהכא לא שייך למימר פלגינן דבוריה משום דצריך לגרוע ולהוסיף בדברי העדות שהן אומרים שפרעו חוב זה ואנו אומרים שלא פרעו אלא שנתן לו מעות בהלואה והר\"ז דומה למ\"ש הרב ד\"מ בסימן ל\"ד אות י\"א בשם תשו' הרשב\"א והריב\"ש סי' של\"ד דבאומר אני זניתי עם אשתך לא שייך למימר פלגינן דבוריה יע\"ש וכ\"כ הסמ\"ע שם סקס\"ד יע\"ש:
וא\"כ ה\"נ דוכוותא ועיין להטור בא\"ה סי' צ\"ו סי\"ג שכתב דבאומר ע\"א שהיא פרועה צרי' כשיפרע פעם אחרת לומר בפני העדים שהמעות הראשונים יהיו הלואה דאי לא כשאומרת האשה שהיו המעות ההם מכתובה אחרת נאמנת ולא אמרינן פלגינן דבוריה ודוק ואף במ\"ש הש\"ך לדעת הראב\"ד איכא למשדי ביה נרגא לומר דמ\"ש וכי אתו עדים ואמרי קמן מצי אמר סטראי נינהו לחידושא נקטיה דאע\"ג דטענת סטראי לכאורה טענת גרועה היא דלא מהימן אלא במיגו דלהד\"מ דאיכא למימר דמיגו כי האי מיגו דהעזה הוא וכמ\"ש הסמ\"ע בסימן נ\"ח סק\"י אפ\"ה כל דאית ליה נאמנות כבי תרי מהימן וכמ\"ש הסמ\"ע שם יע\"ש. גם הרב גד\"ת בדק\"ז ע\"ב כתב דאפשר דכוונת הראב\"ד לומר דינא אחרינא דכי אתו עדים ואמרי קמן פרעיה סתם ואינן מעידין על פרעון חוב זה בהדיא דהשתא לא מצי למימר דלא מהימני ליה דדוקא לההוא פרעון פסלינהו אז מצי אמר סטראי יע\"ש ואע\"פ שזה דוחק דכיון שהעדים מעידין דבתורת פרעון נתנם לו ובעלמא כי לית ליה נאמנות לא מצי אמר סטראי דחשיב כאלו מעידים שבתורת פרעון על חוב זה קבלם השתא דאית ליה נאמנות אם איתא דמצי להכחישן ולומר להד\"מ מה צורך לו להראב\"ד לומר דמצי אמר סטראי נינהו לימא דמצי אמר להד\"מ כאלו מעידין על עיקר החוב אלא ודאי דכונת הראב\"ד הוא כמ\"ש ודוק. ומ\"מ מבואר יוצא מדברי הגד\"ת ז\"ל שכל שהעדים מעידים שעל חוב זה קבלם מצי לוה למימר להד\"מ שלא כדברי הש\"ך. גם מהרשד\"ם בח\"מ סימן קי\"ב וס\"סי נ\"א כתב בהדיא דכל שיש לו נאמנות כבי תרי אע\"ג שעדים מעידים שפרעו יכול לטעון סטראי נינהו במיגו דלהד\"מ יע\"ש:
ולענין הלכה מאחר שהרשד\"ם והסמ\"ע והגד\"ת חולקים על דברי הש\"ך ולפ\"ז לדעת הרי\"ף וסיעתיה דכל שאמר א\"ת אלא בפני פ\"ופ אפסיל שאר עדים כמו בנאמנות : תורה יוצאה דאפילו הביא העדים ואמרו בפירוש שפרעו חוב זה מצד מלוה להכחישן ולומר להד\"מ א\"נ סטראי נינהו ולא פלגינן דבורייהו לומר שיש לו למלוה מעות של לוה אצלו ואע\"פ שלדעת הרב אב ב\"ד ויש מי שאומר שהביא הרשב\"א בתר דפר' ליה לוה למלוה השתא קמן הדר מחייבינן ליה לחזור ולפורעו ללוה ע\"פי העדים הללו המעידים שכבר פרעו: מיהו אנן בדידן דאית לן כללא דקים לי אם המלוה תפוס משל לוה לא מצינן לחיובי למלוה כלל דמצי טעין קי\"ל כהרי\"ף ודעמיה דכל שהתנה א\"ת אלא בפני פ\"ופ אפסילו שאר עדי' וקים לי כסברת הר\"י הלוי ודעמיה דאפילו בתר דפרעיה לא מהימני סהדי למימר שכבר נפרע פעם אחרת ומצי טעין להד\"מ או סטראי וכסברת הרשד\"ם והסמ\"ע והגד\"ת ז\"ל שכתבנו ועיין במ\"ש לעיל אי שייך בזה ההיא דאפליגו רבוותא בעלמא אי אזלינן בתר חזקת הגוף לגבי חזקת ממון או לא יע\"ש. מיהו היינו דוקא כשהעידו העדים שפרעו סתמא א\"נ שפרעו בפירוש חוב זה אז הוא דמצי להכחישן ולומר להד\"מ א\"נ סטראי נינהו אבל אם העדים מעידים ראינו שנתן מעות שעור חובך בהלואה אז לכ\"ע לא מצי להכחישן לעדים בטענת לא הד\"מ או סטראי ואם אמרו ראינו שנתן לך מעות שיעור חובך סתמא לדעת הר\"י הלוי ורבינו שכתב הטור בסימן נ\"ח יכול לומר סטראי נינהו במגו דבמתנה יהבינהו ניהלי אבל לא מצי למטען להד\"מ ומכאן אתה למד לענין נאמנות ככל האמור ומדובר ועיין עוד במ\"ש הש\"ך בדין זה סקח\"י בשם הש\"הג דבאומר אל תפרעני אלא בפני ת\"ח אפילו הביא עדים אחרים בפנינו שפרעו בפניהם לא מהימני ואין כן דעת הרמב\"ם והש\"ע וכמ\"ש לעיל יעויין שם:
וראיתי למור\"ם בהגהה שכתב מיהו המלוה יכול לומר שעל חוב אחר קבלם אע\"פ שפרעו בעדים כו' מדבריו מבואר דאף לדעת הרמב\"ם ודעימיה כתב המרדכי דמהימן לומר סטראי נינהו אבל הש\"ך בס\"ק י\"ט ומרן החבי\"ב בהגב\"י אות י\"ז העלו דדוקא לשיט' הרי\"ף ודעמיה הוא דכתב המרדכי דנאמן לומר סטראי נינהו אבל לשיטת הרמב\"ם ודעימיה לא מהימן לומר סטראי נינהו והכי מסתבר ועיין במ\"ש לעיל:
ודע דלשיטת הרי\"ף ודעמיה דס\"ל דבאומר א\"ת אלא בפני פ\"ופ איפסילו שאר עדים נחלקו הרז\"ה והרמב\"ן ז\"ל והביא פלוגתייהו הרב בעל התרומות בשער כ\"ו והר\"ן ז\"ל דלהרז\"ה ז\"ל אף בהודאה נמי שעדים מעידים שבפניה' הודה מלוה שפרעו לא מהימני כי היכי דלא מהימני כשמעידי' שבפניהם פרעו ומבואר מדברי הרז\"ה בס' המאור והר\"ן ז\"ל שם דה\"ה בנאמנות כבי תרי נמי דינא הכי אמנ' הרמב\"ם הוד' לו להרז\"ה בענין נאמנות כבי תרי דוקא אבל באומר אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ כתב דמהמני שאר עדים לענין הודאה ועיקר פלוגתייהו תלוי בפי' ההוא עובדא דפ' ש\"ה דמ\"א ע\"ב דקאמר ר\"ן כיון דקא מודית דקבלתינהו כו' מאי אמרת לקיומי תנאך זיל אייתינהו כיע\"ש בספר המאור והמלחמות ודברי הרי\"ף בתשובת שהביא הר\"ב התרומות שם הויין תיובתייהו שכתב בענין נאמנות כבי תרי דאע\"ג דלא מהימני סהדי לענין פרעון בפניהם מהימני בענין הודאה ולדברי שניהם בנאמנות מיהא לא מהימני בענין הודאה ועיין להרב גד\"ת בדקכ\"א ע\"ב שהכריח עוד כן בדעת הרי\"ף בענין אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ דנאמנין בענין הודאה כמ\"ש הרמב\"ן ממ\"ש בהל' וז\"ל טעמא דקא מודה ליה הא לא קא מודה ליה אע\"ג דאיכא סהדי דפרע לא מהימן ע\"כ ומהני מילי מוכח דס\"ל בהא דאל תפרעני אלא בפני פ\"ופ דבענין הודאה מהימני כהרמב\"ן ולא כהרז\"ה דאם איתא דע\"כ בעינן דאיתנהו דאייתנהו כי היכי דליהוי סהדי פרעון דתנו הלכתא היכי קאמר טעמא דאודי כו' הו\"ל לאתויי עיקרא דמילתא דא\"ל זיל אייתינהו דהא אנא ורב ששת כו' דמשמע הא אם לא פרע בפניהם דתנו הלכתא לא מהימן אלא ודאי נר' בהדיא מדקאמר טעמא דאודי דעיקר הדבר הוא משום דאודי וסגי בהכי אפי' שלא בפני ת\"ח אע\"ג דבפרעון בעינן ת\"ח לפי סברתו ז\"ל וממילא דמאי דקאמר זיל אייתינהו מילתא בעלמא הוא ועפ\"ז כתב הרב דיש לגמגם על מרן ב\"י בס\"ס ע' שהעתיק בקיצור דברי הר\"ן בזה הלשון וכתב הר\"ן שי\"א דלדעת הרי\"ף ה\"ה אם באו עדים והעידו שהודה בפניהם אינם נאמנים וי\"א דכה\"ג מודה הרי\"ף דנאמנים ע\"כ ומדקאמר וי\"א דבהא מודה הרי\"ף נראה בהדיא דהבין הרב דלפי הי\"א הראשונים סובר הרי\"ף דאינם נאמנים וזה תימא הואיל וקאמר טעמא דאודי כו' ולא קאמר טעמא דאמר זיל אייתינהו כו' כדאמרן עכ\"ל:
ואני אומר דאיברא ודאי שאם כוונת הר\"ן במ\"ש י\"א שאם באו עדים כו' אינם נאמנין הן דברי הרז\"ה לבד שפיר קמתמה הרב דאי אפשר לומר דהרז\"ה ז\"ל ס\"ל הכי כדעת הרי\"ף מאחר דלדידיה ס\"ל דההיא דקאמר ר\"ן זיל אייתינהו לאו מילתא בעלמא הוא דקא\"ל אלא לקייומי תנאיה דוקא הוא דקא\"ל הכי מאי דלא משמע כן מדברי הרי\"ף כמ\"ש הרב ז\"ל ועכ\"ל דהני י\"א שכתב הר\"ן לאו לדידיה דהרי\"ף כתבו כן אלא סברת עצמן הוא דס\"ל הכי ודלא כדמשמע ליה למרן דלדעת הרי\"ף כתבו כן אמנם אפשר דסברת הני י\"א שהביא הר\"ן ז\"ל לאו סברת הרז\"ה היא אלא סברת הראב\"ד היא שהביאה שם הר\"ב התרומות וז\"ל והראב\"ד תפס על הראיה הזאת שכתב ואמר דהא מילתא לאו כלום הוא דלאו חליצה הוא דבעי פרסומי מילתא אלא הכי קאמר ליה מאי אמרת לקייומיה תנאיה זיל אייתינהו כו' כלומר ואי לא מצית לאייתינהו ולא מפייס' עד דמקיים תנאה דידך לדידך הוא דאפסיד ולא מצית למתבעי מידי:
ולענין שאלת לא דמיא ההיא מילתא לההוא מעש' דר\"ן דהאי כיון דא\"ל לא תפרען אלא באפי דתנו הלכתא אי לאו דאודי כ\"ע הוו פסלי גביה לגופיה דפרעון ואי הדר האי גברא וכפר ביה בדר\"ן ובחד מעלמא דהוו גביה מצי כפר אבל במאן דא\"ל לחבריה מהימנת עלי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא הכי א\"ל אי אמרי תרי פרעת ואת מכחשת ותימר לא נפרעתי תהא אתה נאמן ובפרעון דמצי מכחיש להו אבל בהודאה דנפשיה לא דאיהו מהימן יותר מק' עדים ועל הודאה דנפשיה לא המניה טפי מסהדי עכ\"ל מבואר יוצא מדברי הראב\"ד הללו דההוא דקא\"ל ר\"ן זיל אייתינהו לאו דוקא הוא אלא מילתא בעלמא הוא וכדברי הרמב\"ן אמנם לא מפני שאין צורך כלל לקיים תנאו מפני שכבר הודה באפי ר\"ן הוא דקא\"ל דאין צריך לקיים תנאו אלא מפני שעדיין הוא עומד בהודאתו שכבר קבלם הוא דקאמר שאין צורך לקיים תנאו אבל אם הוא כפר בהודאתו ודאי הוה מהימן טפי מסהדי ודוקא בענין אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ הוא דלא מהימני סהדי אבל בנאמנות כבי תרי אזיל ומודה הראב\"ד לדברי הרי\"ף דמהימני סהדי דלא האמינו למלוה טפי מסהדי אלא דוקא לענין הכחשת פרעון ולא לענין הודאה משא\"כ באומר אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ דכל עוד דלא מייתי הני פ\"ופ לא מהימני כ\"ע בשום נאמנות לא בפרעון ולא בהודאה והשתא כפי סברת הראב\"ד הלזו איכא למימר דהרי\"ף נמי בשיטה זו קאי ומ\"ש בתשובת דמהימן לענין הודאה הוא דוקא בנאמנות ולא בענין אומר אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ וניחא נמי מה שלא הכריח הרי\"ף בהלכות מדקאמר זיל אייתינהו כו' דלדעת הראב\"ד ז\"ל נמי ההיא מלתא בעלמא קא\"ל דלא כפר בהודאתו שהודה קמיה דר\"ן והיינו דקאמר כיון דקבלתינהו אבל אי הוה כפר בהודאתו אפשר דמהימן לדעת הרי\"ף ובזה נוחים דברי הר\"ן ונוחים ג\"כ דברי מרן ב\"י ז\"ל ואין צורך למה שנדחק הגד\"ת ז\"ל:
עלה בידינו דשלש מחלוקות בדבר זה דלדעת הרז\"ה באומר אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ אף בהודאה לא מהימני שאר סהדי וכן בנאמנות דינא הכי. ולדעת הראב\"ד בנאמנות ולדעת הרמב\"ן ז\"ל בנאמנות לא מהימני אבל באומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני מהימניה מהימני אבל באומר אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' מהימני ודעת הרי\"ף ז\"ל אינו מבואר בזה כמאן ס\"ל דאע\"ג דמתוך דבריו בתשו' נראה דס\"ל דבנאמנו' מהימני סהדי כענין הודאה מיהו בענין אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ אפשר דס\"ל דלא מהימני דומייא דפרעון וכשיטת הראב\"ד ואפשר לומר דלדידיה ס\"ל דכי היכי דמהימני סהדי בהודאה בענין נאמנות הכי נמי מהימני בענין אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ וכמו שדקדק מדבריו בהלכות הגד\"ת וכמ\"ש לעיל. ובכן לענין הלכה אם המלוה תפס מן הלוה והביא הלוה עדים שהודה בפניהם המלוה שכבר נפרע קודם תפיסתו יכול המלוה מדין לומר קי\"ל כמ\"ד דאף בהודאה איפסילו סהדי כענין אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ. מיהו בנאמנות היה נראה לכאורה לומר דלא מצי טעין קי\"ל מאחר דלדעת הרי\"ף בתשוב' והראב\"ד מהימני סהדי בענין הודאה ואף דלדעת הרז\"ה והרמב\"ן אף בנאמנות לא מהמני סהדי בהודאה אפשר לומר דאינהו אי הוה שמיע להו דהרי\"ף בתשובה כתב דמהימני הוו הדרי בהו אלא דיש לומר דאפי' שמיע להו פליג עליה וא\"כ בכל גוונא יכול המלוה לומר קי\"ל והכי מסתבר כן נלע\"ד וכ\"כ מרן החבי\"ב בסי' ע\"א הג\"הט אות יו'ד בשם מהרשד\"ם והרי\"א והרדב\"ז ועיין להש\"ך שם סק\"ח:" + ], + [ + "אזל \n פרעיה ביניה לבין דיליה כו'. כ\"כ מרן ז\"ל אמר לו אל תפרעני אלא בפני פו\"פ כו' פרעו בינו לבינו ונאנסו המעות כו' ודברים שאומר זה אינן דברים ע\"כ : עיין במ\"ש הסמ\"ע ס\"ק ח\"י והש\"ך ס\"ק כ\"ב דאם אמר בשעה שקבל המעות בפי' שלשם פקדון מקבלם ונאנסו לא הוי פרעון יע\"ש. והרב ט\"ז נחלק עליהם וכתב דאף לרש\"י דוקא כששתק הלוה אבל אם הלוה א\"ל שלשה פקדון נותנן לו בפי' בתר לוה אזלינן דהא קי\"ל בסי' ק\"ך דפרעון בע\"כ שמה פרעון ומ\"ש הסמ\"ע דכאן כיון שהתנה תחלה אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ וקיבל תנאו כל שאין אותם עדים לפנינו הוי כמלוה תוך זמנה דלא הוי פרעון ליתה דכיון שתנאי זה לא התנה רק להיות בטוח שלא יוכל לומר פרעתי והלכו למ\"ה א\"כ כל שפרעו אפי' בינו לבינו הרי הוא בטוח ואין לו הפסד והביא ראיה לזה מפ' מי שאחזו דע\"ד דאמרינן התם בראשונה היה נטמן יום י\"ב חדש כדי שיהא הבית חלוט לו התקין הלל שיהא שובר הדלת וזורק לו מעותיו כו' ואם איתא דכי אתני אל תפרעני אלא בפני פו\"פ יכול הוא לומר איני מקבל המעות אלא בפניהם מה הועיל הלל בתקנתו הלא המלוה יכול להתנות עמו שלא יפרע לו אלא בפני אלו דוקא כו' יע\"ש ומלבד מה שדחה על הראיה הלזו המגיה לס' הנז' בהגהתו כיע\"ש אנכי לא ידעתי מאי ראיה דאטו לדידיה מי ניחא והלא לדעת רש\"י והרי\"ף ודעמייהו דס\"ל דבאומר א\"ת אלא בפני פ\"ופ אפסילו להו שאר סהדי אכתי מה הועיל הלל בתקנתו שהרי יכול המלוה להתנות שלא יפרע לו אלא בפני פ\"ופ ואם יפרענו בע\"כ בפני אחרים לא מהימני לגבי דידיה וא\"כ ביום י\"ב חדש יכול להטמין עמו אותם פ\"ופ וליכא תקנתה בפרעון בע\"כ ועכ\"ל דהתם שאני דליכא הלואה אלא מכירה ודוקא בהלוואה מהני תנאי זה דאל תפרעני אלא בפני פ\"ופ דכי טעין פרעתיך בפני אחרים ריע טענתיה ולא מהימן ומשו\"ה כתבו הסמ\"ע והש\"ך דלא מצי לפורעו בינו לבינו בע\"כ דמצי טעין מלוה דילמ' למחר אשכח מפרעון זה ואטעון עליך שלא פרעתני אפי' בע\"כ ואגבה ממך שלא כדין הילכך כל דליתנהו הני סהדי יהיו המעות פקדון ואז לא אחוש שאשכח כיון דהם במקום מיוחד ולא הוציאם לצרכי. משא\"כ בההיא דמוכר בית בבתי ערי חומה דכי אתני מוכר אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ אין מקום לתנאי זה כיון שמיד שפרעו מחזיר לו ביתו לא יוכל לטעון שיקיים תנאי שמא ישכח דמעשיו מוכיחין שפרעו וא\"כ מ\"הט יכול לפורעו בע\"כ דליכא טעמא למוכר לסרב שלא יפרע לו אלא באפי הני סהדי. ועיין עוד בדברי הרב המגיה לס' הנז' שאף על פי שדחה ראייתו הודה לדבריו בעיקר הדין יע\"ש. ולא כן אנכי עמדי אלא נראה לע\"ד דדינו של הסמ\"ע אמת ויציב מהטעם שכתבנו מיהו בהלוואה שהיא תוך זמנו נראה דהדין עם הרב ט\"ז ז\"ל דיכול לפורעו בע\"כ דלא מצי טעין אל תפרעני אלא בזמן שהתנתי שמא אשכ' ואתבע לך תוך זמני ותטעון שפרעתי ולא תהיה נאמן ואקח ממך שלא כדין דמלבד דלא עביד דתבע גו זימניה וכי תבע ליה מי זה אמר שיטעון הלוה שפרעו ולא יטעון אכתי לא יגיע זמנך וכשיגיע הזמן יטעון פרעתיך ומהימן ודוק. ועיין בזה בתשו' הרדב\"ז ח\"א סימן קס\"א וכמ\"ש בכוונת רש\"י ז\"ל ודבריו צ\"ע:
שורש האומר לחבירו אל תפרעני אלא בפני עדים או בפני פלוני ופלוני\n יש \n נוסחאות מן הגמ' שכתוב בהן שהאומר לחבירו אל תפרעני אלא בעדים כו'. הנה מרן בש\"ע ח\"מ סי' ע' ס\"ג כתב וז\"ל אל תפרעני אלא בעדים כו' וכתב שם הסמ\"ע סקי\"א מכאן עד סוף הסימן מיירי דאמר כן בפני עדים דאל\"כ הוא נאמן במיגו דלא התנה עמו כן ועפ\"ר ובפרישה כתב בלשון הזה כל מ\"ש רבינו מכאן ע\"ס הסימן מיירי שאמר ליה כן בפני עדים וכן כתב ה\"ה פט\"ו מה' מלוה דאל\"כ לעולם יהא נאמן במגו דאי בעי אמר לא התנית עמי שום תנאי וכמ\"ש רבינו גבי נאמנות בשם בע\"הת ד\"ס ע\"א ע\"ש עכ\"ל גם הרב ש\"ך בסק\"ח הודה לדברי הסמ\"ע בזה כיע\"ש ולפי דבריהם מבואר יוצא דכי א\"ל אל תפרעני אלא בעדים וליכא עדים על תנאי זה מצי הלוה לומר פרעתיך ביני לבינך ומהימן במגו דלא התנית עמי כלל:
ולע\"ד אינו נראה לי כן כי מדברי המ\"מ שדייקו הם ז\"ל להאי דינא מינייהו הוי תיובתא ואין ספק שהרבנים הנז' דייקו כן ממ\"ש ה\"ה עמ\"ש הראב\"ד בגירס' שהוא קיים שפיר הגרסאות בגמ' שהגירסא שגריס נאמן מיירי בדליכא עדים בשעת התנאי שאז נאמן במגו והגיר' שגריס אינו נאמן מיירי בדאיכא עדים על תנאי שאז ליכא מיגו וע\"ז כתב ה\"ה וז\"ל וחוץ מכבודו אין השכל רוצה בקיומו באלו השמועות דע\"כ פלוגתא דתנאי ואמוראי התם בשיש עדים על התנאי הוא דאי בשאין עדים מי איכא מאן דלית ליה מיגו והא מיגו דאורייתא הוא וא\"כ ע\"כ רבא דאמר הילכתא שנאמן לומר הלכו להם לפי הנוסחא הישנה בשיש עדים על התנאי הוא דאי כשאין עדים הלכה מכלל דפליגי והא ודאי כ\"ע מודו עכ\"ל ונר' דמשמע להו להסמ\"ע והש\"ך דה\"ה מפר' הסוג' לפי הנוסחא זו ישנה שגריס נאמן לדעת הראב\"ד ז\"ל כמו שפירשה הר\"ן לדעת רבינו דרב אסי ושמואל ל\"פ באי טעין פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם דבהא לכ\"ע ואפי' רב אסי מודה דמהימן אלא עיקר פלוגתיהו הוא בדטעין סתמא פרעתיך ביני לבינך דלרב אסי לא מהימן במיגו דפרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם ולשמואל מהימן בהאי מיגו וע\"ז כתב ה\"ה דודאי בשיש עדים על התנאי הוא דפליגי כו' דאי בשאין עדים לא הוה פליג ר\"א כיון דאית ליה מיגו דלא התנית עמי ודאי דנאמן במיגו שלא התנית עמי דמיגו דאורייתא הוא וכיון שכן מאי קאמר רבא הלכתא דאי אמר פרעתיך נאמן ומפרש לה הראב\"ד בדליכא עדים דמי איכא מאן דפליג בדליכא עדים דלא מהימן במיגו דלא התנית עמי והלא אף רב אסי אזיל ומודה בהא זו היא כוונת דברי ה\"ה לפי דעת הסמ\"ע והש\"ך ומשום הכי הוכיחו מדבריו דכל שהודה הלוה שהתרה בו המלוה שלא יפרעהו אלא בעדים ולא קיים תנאו אלא פרעו בינו לבינו דמהימן במיגו דלא התנה עמו כלל כיון שלא היו עדים בשעת התנאי ומפיו של לוה אנו חיים שכן מבואר יוצא מדברי ה\"ה לפי האמור דאפי' שהוא מפ' דר\"א לא מיירי אלא באומר פרעתיך ביני לבינך קאמר דמשום דאיכא עדים בשעת התנאי הוא דקאמר ר\"א דלא מהימן משום דלית ליה מיגו דלא התנית עמי אבל כי ליכא עדים בשעת התנאי אף רב אסי מודה דמהימן לומר פרעתיך ביני לבינך במיגו דלא התנית עמי כלל כנלע\"ד כונת הסמ\"ע והש\"ך בדעת ה\"ה:
ואם כנים הדברים יש לדון בדבריהם דא\"כ ק\"ט על ה\"ה דאיך הפה יכולה לדבר דרב אסי אזיל ומודה כי ליכא עדים על התנאי דנאמן במגו דלא התנית עמי דא\"כ השתא דאיכא עדי' על התנאי יהא נאמן לרב אסי לומר פרעתיך ביני לבינך במיגו שפרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם למ\"ה וכסברת שמואל אלא מאי אית לך למימר דהא לא חשיב מיגו שהרי הוא מודה שלא קיים התנאי ולפיכך צריך לקיימו דהא איהו מיחייב נפשיה במ\"ש שלא קיים התנאי וכיון שלא נתברר שפרע אמרי' ליה מיחייב את לקייומיה תנאך וכמ\"ש ה\"ה אח\"ז בסוף הלשון לדעת רבי' וכיון שכן מה\"ט נמי כי ליכא עדים בשעת התנאי אע\"ג דאית ליה מיגו דלא התנית עמי כלל איכא למימר דס\"ל לרב אסי דלא מהימן לומר פרעתיך ביני לבינך במיגו דלא התנית עמי משום דאמרינן ליה מחוייב את לקייומי תנאך כיון דאיהו מחוייב בקייום התנאי וא\"כ מאי קא ק\"ל לה\"ה לגירסת הראב\"ד ופירושו מדקאמר רבא הילכתא מכלל דפליגי דהא איכא למימר דמשום דרב אסי פליג משו\"ה קאמר הילכתא:
ולכאורה היה אפשר לו' דאי מהא לא אירייא דע\"כ לא קאמר ה\"ה דכל שהוא מודה שלא קיים התנאי שלא משגחינן אמיגו אלא דוקא היכא דאיכא עדים על התנאי שאין המיגו בעיקר התנאי בעצמו אלא בענין אחר דמצי אמר פרעתי בפני עדים והלכו להם שאין טענה זו סותר התנאי מעיקרו אלא היה רוצה בקייומו ואומר שקיימו כל כה\"ג דוקא קאמר ה\"ה שלא משגחינן אמיגו ואמרי' ליה מיחייב את לקייומו תנאך כל שהוא מודה שלא קיימו ואמר שפרעו בינו לבינו אבל הכא שהמיגו הוא בעיקר התנאי בעצמו דאי בעי אמר לא התנית עמי כלל כל כה\"ג סמכינן שפיר אמיגו ולא אמרי' ליה מיחייב את לקיומי תנאך וטעם גדול יש בדבר דכל שהמיגו הוא בעיקר התנאי הרי עיקר חיוב תנאי זה לא נתחייב אלא ע\"פ עצמו שהודה שכך התנה עמו ואיהו גופיה הא קאמר שפרעו והפה שאסר הוא הפה שהתיר ואיך נתחייב אותו אחר שאמר שפרעו מאחר דאיהו דמיחייב נפשיה קפטר נפשיה משא\"כ כשיש עדים על עיקר התנאי דעיקר חייובו בא לו ע\"פ עדים ואיהו מיחייב נפשיה מעיקר' אלא עדים הוא דמחייבו ליה הילכך אפי' מצי פטר נפשי' בטענה אחריתי כיון דהשתא מיהא קמודה דלא קיים התנאי אמרי' ליה מיחייב את לקייומי תנאך וכבר עלו לחלק חי' זה הסמ\"ע והש\"ך בסי' ע\"א סק\"ד וסק\"ה לדעת הרב המפה בענין אי אמרינן מיגו על נאמנות יע\"ש. וכדבריהם מצאתי ראיתי בתשו' המיוחסות סי' צ\"ז והובאה תשו' זו בס' תולדות אדם סי' רמ\"ט ד\"ן ודנ\"א וכמ\"ש לקמן בע\"ה יע\"ש ומבואר יוצא מתוך תשו' הנז' דאף תנאי דאל תפרעני אלא בעדים דמיחייב הלוה בקיומו מטעם נאמנות נגעו בו דעיקרו של תנאי הוא שקיבל הלוה שיהא המלוה נאמן עליו לומר שלא נפרע כל כמה דליכא עדים המעידים שפרעו והעלה הרשב\"א בתשו' הנז' דיש לחלק בין היכא דהיו עדים בשעת התנאי שהמיגו הוא בטענה אחרת ולא בעיקר התנאי דאז לא סמכינן אמיגו להיכא דליכא עדים בעיקר התנאי דאז סמכינן אמיגו כיון שהמיגו הוא בעיקרו של תנאי ואיכא טעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר יע\"ש:
ואין ספק אצלי כי זו היתה כונת ה\"ה ז\"ל במ\"ש דמש\"ה לא מהימן הלוה לומר פרעתיך ביני לבינך במיגו דפרעתיך בפני עדים והלכו להם שהרי הוא מודה שלא קיים התנאי כו' ואמרינן ליה זיל קיים תנאך כו' יע\"ש. ולכאורה דבריו באו משוללי ההבנה וכמו שתמה עליו הרב גד\"ת בדקט\"ו ע\"ג והש\"ך בסקי\"א יע\"ש אבל כונתו ז\"ל לע\"ד הוא דמשמע ליה לה\"ה דעיקרו של תנאי זה מטעם נאמנות הוא שהאמין הלוה למלוה עליו שלא פרעו כל עוד שלא פרעו בעדים ומה\"ט כל שהלוה מודה שלא פרעו בעדים אפילו אית ליה מיגו דפרעתיך בפני עדים והלכו להם לא משגחינן אמיגו דמשו' דטענתו סות' הודאתו שהוא מודה שהאמינו עליו כל עוד שיפרענו שלא בעדים משא\"כ כשהתנה עמו אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ אע\"פ שנפ' כונתו שהאמינו עליו כל עוד שלא יפרעהו בפני פ\"ופ כל שהביא עדים אחרים שפרעו בפניהם נאמן מפני שזה לא האמינו בתנאי זה אלא עליו כלומר שאם אומר לך פרעתיך בפני אחרים תהיה אתה נאמן עלי שלא פרעתיך בפניהם כל עוד שאין העדים בפנינו אבל כשהעדים בפנינו ומעידים שפרעו בפניהם לזה לא האמינו כיון שלא פי' נאמנות כבי תרי בפי' ובכן אפשר לו' שאף ה\"ה לא קאמר שכל שהוא מודה שלא קיים התנאי אפי' אית ליה מיגו דפרעתיך בפני אחרים דמצי אמרי ליה קיים תנאך אלא דוקא היכא דאיכא עדים על התנאי שאין המיגו בעיקר הנאמנות משא\"כ כי ליכא עדים על התנאי דאז אית ליה מיגו על עיקר הנאמנות מהימן מטעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכמ\"ש הרשב\"א בתשו' הנז' והסמ\"ע והש\"כ:
האמנם דבר זה לא ניתן ליאמר כלל לע\"ד בכונת ה\"ה ז\"ל כמבואר למעיין בתשו' הנז' להרשב\"א שכתב לדעת הר\"ב העיטור אפי' כי ליכא עדים בשעת התנאי שהמיגו הוא בעיקר הנאמנות אפי\"ה לא מהימן מטעמא דטענתו סותר הודאתו שהרי אפי' בכתב יד בנאמנות ואין כתב ידו מקויים אלא על פיו דאית ליה מיגו בעיקר הנאמנות לומר אין זה כתב ידי ס\"ל להרב העיטור דאינו נאמן לומר פרעתי מה\"ט דטענתו סותר הודאת כ\"י וכבר הביא סברת הר\"ב העיטור הלזו הטור ז\"ל בסי' ס\"ט סי\"ב וכתב שבע\"הת נחלק בזה יע\"ש ואנו מצאנו ראינו לה\"ה ז\"ל בפי\"א מה' מלוה ולוה ה\"ג שהסכים הוא ז\"ל לסברת הרב העיטור שכתב וז\"ל ואם יש בכת\"י נאמנות למלוה העלה בעל העיטור שאפילו לא הוחזק כת\"י בב\"ד אינו נאמן לומר פרעתי עכ\"ל. מבואר שדעתו כדעת הרב העיטור וכ\"כ הרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"א סימן תקל\"ד שזה דעתו של ה\"ה בדעת רבינו ג\"כ מדלא כתב שמדברי רבינו אינו נראה כן יע\"ש ועיין בח\"א ס\"סי קמ\"ו.
גם ליכא למימר דאף לדעת הרב העיטור דוקא בכת\"י או בשטר דאיכא טעמא דשטרך בידי מאי בעי הוא דכתב דכי איכא נאמנות אפי' אינו מקויים לא מצי טעין פרעתי אבל במלוה ע\"פ אזיל ומודה דאפי' איכא נאמנות נאמן במיגו דלא התנית עמי כלל וכמ\"ש הסמ\"ע בסי' ע\"א סק\"ב יע\"ש דהא ליתא לע\"ד דמלבד דהטעם שכתב הרב העיטור דאינו נאמן משום דטענתו סותר הודאתו וכ\"כ הרשב\"א בתשו' הנז' מבואר דה\"ה והוא הטעם במלוה ע\"פ ועיין בדברי הרב התרומות בשער י\"ג ח\"ב ס\"ג ובריש שער כ\"ה ס\"ב ובשער י\"ז ח\"א ס\"ב ובבעל העיטור דס\"ה ע\"ד. ושוב מצאתי להראב\"ד בספר תמים דעים בהשגותיו על הרי\"ף סימן רל\"ז שכתב דאף במלוה על פה ואתני בהדיה אל תפרעני אלא בעדים אי אמר פרעתיך בפני עדים והלכו להם נאמן במיגו דלא התנית עמי אבל אי אמר פרעתיך ביני לבינך לא מהימן משום דהו\"ל תנאי ממון והם אתני בהדיא שאל יפרעהו אלא בעדים עכ\"ל יע\"ש. ואין ספק דהראב\"ד בשיטת הרב העיטור קאי וס\"ל דכל כה\"ג דטעין פרעתיך ביני לבינך לא מהימן במיגו משום דטענתו סותר הודאתו שהרי האמינו עליו עד שיפרעהו בעדים וכשאומ' שפרעו בעדים והלכו להם דמהימן אין כאן סתירה למה שהאמינו שהרי הוא האמינו עליו ולא לגבי עדים וכיון דאית ליה מיגו שקיים תנאו הו\"ל כאלו באו עדים לפנינו שפרעו וברור וע\"ע בתשו' להראב\"ד הביאה מרן החבי\"ב במ\"ב סימן ס\"ט הגהת הטור אות ז' גבי כתב יד שאינו מקויים שכתוב בו שלא באונס והודה הלוה שהוא כתב ידו אלא שכתבו באונס שכתב הראב\"ד שאינו נאמן אע\"ג דאית ליה מיגו דאין זה כתב ידי משום דטענתו סותר הודאתו יע\"ש.
הרי מבואר דלסברת הרב העיטור ז\"ל לא שנא בין כתב יד למלוה ע\"פ כל שטענתו סות' הודאתו לא מהימן במיגו אפילו שהמיגו הוא בעיקר התנאי או הנאמנות. ומן האמור ומדובר אתה תחזה דמאן דאית ליה סברת הרב העיטור לא שנא בין נאמנות סתם לא שנא בנאמנות כבי תרי כל שטענתו סותר הודאתו לא סמכינן אמיגו שהרי תנאי זה דאל תפרעני אלא בעדים לדידהו ז\"ל מטעם נאמנות נגעו בו כמבואר מתשובות הרשב\"א והראב\"ד הנז' וה\"ה שכתבנו ונאמנות זה אינו אלא נאמנות סתם דאי אתו תרי סהדי ואמרי דפרעו לא מהימן המלוה ואפ\"ה ס\"ל להראשונים ז\"ל הללו דלא סמכינן אמיגו אפילו בנאמנות בזה כיון דסותר הודאתו ומכאן תשובה להסמ\"ע והש\"ך ז\"ל בסי' ע\"א סק\"ד וסק\"ה ולמהרימ\"ט בח\"א סימן ס' דע\"א ע\"ד שכתבו דאף הרב העיטור לא אמר דלא סמכינן אמיגו נגד נאמנות אלא בנאמנות דבי תרי ולא בנאמנות סתם יע\"ש ואשתמיט מינייהו תשו' הרשב\"א הנז' שכתבנו ודברי הראב\"ד והרב המגיד ז\"ל וכמדובר ולקמן נאריך עוד בזה בס\"ד.
ומאחר עלות דלדעת הרב העיטור וסיעתיה אף במלוה על פה כי איכא נאמנות על פי הלוה עצמו אפי\"ה לא מצי טעין פרעתי ביני לבינך וזו היא שיטת הראב\"ד וה\"ה ז\"ל הדרא קושיא לדוכתא על ה\"ה שאם הוא מפרש הסוגיא לדעת הראב\"ד על הדרך שפירשה הר\"ן ז\"ל לדעת רבינו וכדמשמע ליה להסמ\"ע והש\"ך אין מקום לתמיהתו איך קאמר הלכתא מכלל דפליגי מאחר דמיגו דאורייתא הוא כו' דהרי הוכחנו דכל כה\"ג לא סמכינן אמיגו וכמדובר. ותו ק\"ל טובא דאם ה\"ה ז\"ל מפרש הסוגיא לדעת הראב\"ד ומשמע ליה דכי ליכא עדים בשעת התנאי אפילו רב אסי מודה דמהימן לומר פרעתיך ביני לבינך במיגו דלא התנית עמי כלל א\"כ אדקשיא ליה להרב ז\"ל לגירסת הראב\"ד מלישנא דרבא דאמר הלכתא מכלל דפליגי כו' עדיפא מינה הו\"ל לה\"ה למדחי ולמימר דאין מקום לגירסא זו דא\"כ למה ליה לרבא למימ' דאי אמר ליה פרעתיך בפני פו\"פ והלכו להם דמהימן דמשמע דוקא דכי טעין הכי מהימן אבל אי טעין פרעתיך ביני לבינך לא מהימן ואמאי לא מהימן אפילו כי טעין פרעתיך ביני לבינך במיגו דלא התנית עמי והלא מיגו דאורייתא הוא וה\"נ הוה ליה להקשות מלישנא דרבא דאמר דאם א\"ל א\"ת אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ולא מהימן במיגו.
כי על כן נלע\"ד דאף ה\"ה אזיל ומודה דכל כה\"ג לא חשיב מיגו להאמינו ומהטעם שכתב לקמיה דכיון שהוא מודה שלא קיים תנאו אמרינן ליה זיל קיים תנאך וכמו שפירשנו כונתו ז\"ל. ומ\"ש הכא ע\"ד הראב\"ד דע\"כ פלוגתא כתנאי ואמוראי כשיש עדים על התנאי דאי בשאין עדים מי איכא דלית ליה מיגו והא מיגו דאורייתא הוא כו' ואין ספק שהרב ז\"ל משמע ליה דרב אסי ושמואל עיקר פלוגתייהו בצריך לברר טענתו בב\"ד הוא דלרב אסי אפילו שטוען פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם לא מהימן עד שיביא עדים לב\"ד שפרעו והיינו דקאמ' צריך לפורעו בעדים כלומ' צריך לברר שפרעו בעדים ולשמואל כי טעין הכי מהימן ועל זה כתב ה\"ה דודאי פלוגת' דאמוראי בשיש עדים על התנאי הוא ומש\"ה קאמר רב אסי דאפילו טעין פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם לא מהימן דכיון דלית מיגו ריע טענתיה אבל כי ליכא עדים בשעת התנאי אף רב אסי אזיל ומוד' דנאמן לומר פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם במיגו דלא התנית עמי וכיון שכן מאי הלכתא דקאמר רבא כו' דמי איכא מאן דפליג בהא דודאי לכ\"ע נאמן במיגו זה נלע\"ד כונת ה\"ה ז\"ל.
ולפ\"ז אין מקום למה שדייקו הסמ\"ע והרב ש\"ך מדבריו ז\"ל דס\"ל דאפי' כי טעין פרעתיך ביני לבינך דנאמן במיגו דלא התנית עמי כלל דליתא דע\"כ לא קאמר הראב\"ד וה\"ה דנאמן במיגו אלא דוקא כי טעין פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו במיגו דלא התנית עמי דאין טענתו סותר הודאתו שהרי הוא מודה שקיים תנאו ופרעו בעדים וכמ\"ש הראב\"ד בספר תמים דעים וכמ\"ש לעיל אבל כשאומר פרעתיך ביני לבינך לא מהימן במיגו משום דטענתו סותר הודאתו ונמצא הרב העיטור והראב\"ד וה\"ה בשיטה אחת קיימי הפך מ\"ש הסמ\"ע והש\"ך ז\"ל.
ואי קשיא לך אם איתא דה\"ה אזיל ומודה דכל דטעין פרעתיך ביני לבינך אפילו דליכא עדים בשעת התנאי לא מהימן במיגו דלא התנית עמי ועיקר קושייתו על הראב\"ד ז\"ל אינו אלא מפני שהוא מפרש עיקר פלוגתייהו דרב אסי ושמואל בדטעין פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם וכמדובר א\"כ תיקשי מי הגיד לו לה\"ה שפי' סוגיא זו לדעת הראב\"ד כן הוא אדתקשי עליה מה שהוקשה לו הלכתא מכלל דפליגי כו' כיון דשפיר מצי למימר דהראב\"ד לפי גירסתו ופירושו דמפר' לה בדליכא עדים בשעת התנאי מפרש נמי עיקר פלוגתייהו דרב אסי ושמואל ע\"ד שפירשה הר\"ן ז\"ל לדעת רבינו דאף רב אסי אזיל ומודה לשמואל דאי טעין פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם דמהימן אלא כי טעין פרעתיך ביני לבינך לרב אסי לא נאמן במיגו דפרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם ולשמואל מהימן בהאי מיגו וע\"ז פסק רבא הלכתא כרב אסי דדוקא כי טעין בהדיא פרעתיך בפני פו\"פ והלכו מהימן אבל כי לא טעין אלא פרעתיך ביני לבינך לא מהימן במיגו דפרעתיך בפני פו\"פ כדס\"ל לשמואל דהשתא ליכא למימר כמ\"ש ה\"ה דודאי בדאיכא עדים הוא דפליגי דאי לא יהא נאמן במיגו כו' דכל כה\"ג דטעין פרעתיך ביני לבינך כבר כתבנו דאפילו אית ליה מיגו דלא התנית עמי אף ה\"ה אזיל ומוד' דלא חשיב מיגו כיון שהוא מודה שלא קיים תנאו וטענתו סותר הודאתו ואם כן שפיר מצינן לפרושי כולה סוגיא בדליכא עדים על התנאי וכמ\"ש הראב\"ד כיון דעיקר פלוגתייהו דאמוראי דהיינו רב אסי ושמואל בדטעין פרעתיך ביני לביניך הוא דאפילו אית ליה מיגו לא משגחינן ביה וכאמור וכבר ראיתי בספר נדפס מחדש זה שמו זרע יצחק בחי' למסכת שבועות העלה מן הישוב דברי הראב\"ד ז\"ל ע\"פי שיטה זו יעויין שם.
ולע\"ד נראה דה\"ה ז\"ל מיאן בזה דאע\"פ שפירוש זה נכון ומקובל לדעתו ז\"ל בדעת רבינו וכמ\"ש הר\"ן היינו משום דלדעת רבינו מפרשינן כולה סוגיא בדאיכא עדים בשעת התנאי דהשתא ליכא מיגו דלא התנית עמי כלל אלא מיגו דפרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם ואיכא לפרושי דהיינו דקאמר שמואל יכול לומר לו פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם כלומר ומהימן לטעון פרעתיך ביני לבינך במיגו דפרעתיך בפני פ\"ופ והלכו למ\"ה ורב אסי פליג אשמואל וס\"ל דלא מהימן בהאי מיגו ופסק ר\"פ כרב אסי: אמנם לדעת הראב\"ד דמפרש לה בדליכא עדים בשעת התנאי ס\"ל להרב המגיד ז\"ל דאין מקום לפרש פלוגתייהו בהכי כיון דליכא עדים בשעת התנאי ואיכא מיגו דלא התנית עמי כלל אם איתא דרב אסי ושמואל בדטעין פרעתיך ביני לבנך קמפלגי דלרב אסי לא מהימן במיגו דלא התנית עמי ואף לא במיגו דפרעתיך בפני עדים והלכו להם ולשמואל מהימן בהאי מיגו א\"כ למה נקט שמואל טעמא דיכול לומר פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו ולא נקט טעמא דיכול לומ' לא התנית עמי כלל דעדיף טפי האי מיגו דהו\"ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ועוד דמיגו דפרעתי' בפ\"ע והלכו להם לא חשיב כל כך כמ\"ש הרא\"ש דיאמרו העולם הרוצ' לשקר מרחיק עדיו ומשו\"ה הכריח הר' דלגי' הראב\"ד ופי' דמפרש לה בדליכא עדים ע\"כ שהוא מפ' פלוגתא דר\"א ושמואל בדטעין פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו דלר\"א לא מהימן במיגו דלא התנית ולשמואל מהימן בהאי מיגו וע\"ז הוקש' לו שפיר כיון דבהכי הוא דפליגי דוקא עכ\"ל דבאיכא עדים בשעת התנאי הוא דאי לא מ\"ט דר' אסי אטו לית ליה מיגו שהוא דאורית' וכיון שכן מאי הלכתא דקאמר ר\"פ מכלל דפליגי ודוק.
ומ\"מ אע\"פ שה\"ה נראה שמיאן לפרש הסוגייא לדעת הראב\"ד על הדרך הזה מה\"ט דהו\"ל לשמואל למתלי טעמא במיגו דלא התנית עמי כלל מיהו אנן בדידן מצינן לתרוצי לדעת הראב\"ד דשפיר מפרש לה על הדרך הזה ולא קשייא מדשמואל דלא תלי טעמא במיגו דלא התנית עמי דאיהו אפשר דמפרש דלשמואל אפי' כי איכא עדים בשעת התנאי ס\"ל דאפי' דלית ליה מיגו דלא התנית עמי כלל כיון דאית ליה מיגו דפרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם דמהימן ומשו\"ה נקט האי טעמא דפרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם ופליג ארב אסי דלא מיבעייא היכא דליכא עדים בשעת התנאי דאית ליה מיגו דלא התנית עמי אלא אפי' כי איכא עדים בשעת התנאי יכול לומר לו פרעתיך בפני פ\"ופ ומהימן בהאי מיגו ואנן לא קי\"ל כשמואל אלא כרב אסי דדוקא כי טעין פרעתיך בפני פ\"ופ וליכא עדים בשעת התנאי מהימן וכדפסק ר\"פ הילכתא לפי' גירסת הראב\"ד ופירושו ובהכי ניחא מה שהוק' לו להלח\"ם ג\"כ לדעת הראב\"ד דאם כדבריו אמאי איתותב שמואל ממתני' דאל תקנהו לי אלא בעדים חייב כו' לימא דמתני' מיירי בדהתנה בעדים ושמואל איירי בהתנה בינו לבינו ואע\"ג דמתני' סתמא מיתנייא ובכל גוונא משמע מ\"מ טפי עדיף לאוקומי מתני' באוקמתא כי היכי דלא להוי שמואל בתיובתא ממאי דתריץ תנאי היא דאין זה תירוץ כדפריך רב אחא והצריכה עיון יע\"ש אמנם ע\"פ האמור דשמואל אף בדאיכא עדים בשע' התנאי מיירי אף לדעת הראב\"ד ז\"ל מדתלי טעמא בהאי מיגו ולא במיגו דלא התנית עמי כלל וכמדובר שפיר פריך ליה ממתני' ואסיק בתיובת'. ועיין להרב בד\"ת בדף קי\"ו ע\"ב שהוק' לו ג\"כ כקושיית הלח\"ם והחזיק עוד קושייא זו באומרו דמתני' ודאי בדאיכא עדים קמיירי כיע\"ש. ומ\"מ קושיית הלח\"ם היא שעמדה על ה\"ה אמאי לא הכריח דרב אסי ושמואל ודאי בעדים קמפלגי דאי בלא עדים אמאי איתותב שמואל ממתני' ואין ספק כי זו היתה כונת קו' הלח\"ם.
ועפ\"ז אין מקום למ\"ש הרב קרית מלך רב על קו' הלח\"מ דאם איתא דשמו' איירי בהתנה בינו לבינו נמצא דרב אסי דאמר צריך לפורעו בעדים בהכי מיירי והא ליתא דא\"כ ליהוי נאמן במיגו אלא ודאי דרב אסי ושמואל בהתנה עמו בפני עדים הוא עכ\"ל ואי קושיית הלח\"מ הוא ע\"ד ה\"ה אין מקום לדבריו וכמובן ועיין עוד בס' הנז' מה שהוקשה לו על גירסת הראב\"ד ודבריו הם כדברי הסמ\"ע והרב ש\"ך ז\"ל וכבר כתבנו מה שנלע\"ד.
העולה ממ\"ש דלדעת ה\"ה דוקא בדטעין פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם נאמן במיגו דלא התנית עמי כיון דאין טענתו סותר הודאתו שהוד' שהתנה עמו אל תפרעני אלא בעדים וקיבל תנאו והמניה עליו אבל כי טעין פרעתיך שלא בעדים אפילו אית ליה מיגו דלא התנית עמי לא מהימן משום טענתו סותר הודאתו וכסברת הרב העיטור והראב\"ד ז\"ל ושלא כדברי הסמ\"ע והש\"ך שדייקו מדברי ה\"ה דאפי' כי טעין פרעתיך שלא בעדים מהימן במיגו דלא התנית ומרן החבי\"ב בהג\"הט אות י\"ב ג\"כ נחלק על הסמ\"ע וכתב דאם איתא לדבריו לא הוו הפוסקים שתקי מינה ולכן אני אומר דאפילו לא התנה כן בפני עדים לא מהימן דאנן סהדי דמאחר דהתרה בו אל תפרעני אלא בעדים לא היה פורע לו שלא בעדים דמה\"ט גופיה המלוה גובה בלא שבועה כדכתבו הר\"ן ומרן ב\"י ז\"ל עכ\"ל. ולפי האמור ומדובר עדיפא מינה היה לו להרב ז\"ל לתמוה על דברי הסמ\"ע דמדברי ה\"ה מבוא' יוצא הפך מה שדקדק הסמ\"ע מדבריו וכמדובר.
ומ\"מ לענין הלכה נלע\"ד דדין זה במחלוקת הוא שנוי ויכול המוחזק לומר קים לי. והן קדם אומר דמה שכתב מרן החבי\"ב ז\"ל בפשיטות דלא מהימן מטעם אנן סהדי שכתבו הר\"ן ז\"ל ומרן ב\"י לע\"ד אי מהא לא אירייא דאפשר דע\"כ לא כתבו הם דכל שהתרה בו אל תפרעני אלא בעדים איכא טעמא דאנן סהדי ואף במיגו לא מהימן ואף שבועה לא בעי אלא דוקא היכא דאיכא עדים על התראתו דכיון דיכול המלוה לברר התראתו ע\"פ עדים לא עביד איניש דפרע בלא עדים מטעמא דירא שלא יחזיקנו בפני אחרים כלוה ואינו משלם כיון שיש לו עדים על התראתו אבל כל דלית ליה עדים אין כאן חזקה זו דמי יחזיק אותו בכך אי משום הודאתו הכל יודעים ואומרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר והכי דייק לשון הר\"ן שכתב וז\"ל ויש שתמהו ולאחר הלואה במה נשתעבד כו' ואין זו קושיא שאין הענין מטעם שעבוד אלא כל שהלואו בעדים למ\"ד צריך לפורעו בעדים א\"נ שא\"ל אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפרוע בלא עדים ואי טעין ואמר פרעתיך בפני עדים שקורי קמשקר שכיון שהמלוה יכול לברר הלואתו ע\"פ עדים א\"נ התרה בו אין הלוה עשוי לפורעו אלא בעדים כדי שלא יחזיקנו המלוה כלוה ואינו משלם עכ\"ל ומלשון זה שכתב שכיון שהמלוה יכול לברר כו' א\"נ שהתרה בו כו' משמע דכל שאינו יכול לברר הלואתו או התראתו ע\"פ עדים למר כדאית ליה אין כאן חזקה זו דלוה ואינו משלם ודוחק לומר דדוקא לחלוקה דהלואתו הוא דכתב הרב ז\"ל דצריך לברר בעדים אבל לחלוקה דהתראתו מיירי אפילו בדלית ליה עדים והא כדאיתיה והא כדאיתיה דשיעור הלשון לא משמע הכי ועוד דזיל בתר טעמא כדאמרן ועיין בר\"סי ע\"ח גבי חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו שכתבו הטור ומרן בש\"ע שאם אין עדים על ההלואה או על קביעות הזמן דמהימן הלוה לומר שפרע בגו זימניה נגד החזקה במיגו דלא הד\"מ או לא קבעת לי זמן יע\"ש אלא דמהתם ליכא ראיה כל כך שהרי אם טען ג\"כ לאחר זמנו שפרעו תוך זמנו נאמן במיגו דפרעו לאחר זמנו דאמרי' מיגו נגד חזקה שלא להוציא מיד המוחזק כדאיתא התם ואלו הכא אפי' אית ליה מיגו דפרעתיך בפני עדים והלכו לא סמכינן אמיגו מהטעם שכתב הר\"ן דמיגו במקום אנן סהדי לא אמרי' ולקמן נעמוד בזה בס\"ד וא\"כ אפשר דלטעמא דאנן סהדי אפי' כי ליכא עדים על התראתו נמי איתיה להאי טעמא דאלים טפי מחזקה מיהו אפי' אם נודה למרן החבי\"ב דלטעם אנן סהדי שכתב הר\"ן ז\"ל אפי' בדליכא עדים על התראתו אכתי איתיה להאי טעמא נלע\"ד דאין לדחות דברי הסמ\"ע ע\"פ שיטה הר\"ן הלזו כי לע\"ד אף למ\"ש לעיל דהראב\"ד ובעל העיטור וה\"ה ס\"ל הפך דברי הסמ\"ע אכתי מידי פלוגתא לא נפקא כמו שאבאר.
והנה עיקר טעם זה דאנן סהדי שהמציא לנו הר\"ן מדברי כל הפוסקים מבואר דלית להו האי טעמא כלל אלא לדידהו עיקר טעמא דמיחייב הלוה לקיים תנאי זה לפורעו בעדים הוא משום דהו\"ל כאלו האמין עליו את המלוה עד שיפרעהו בעדים וכמבואר בתשובת הרשב\"א בס' תולדות אדם סי' רמ\"ט ר\"ן רנ\"א והיא במיוחסות סי' צ\"ז וכן מבואר בהשגות הראב\"ד על הרי\"ף בס' ת\"ד סי' רל\"ז ובדברי ה\"ה פט\"ו מה' מלוה וכמדובר לעיל וה\"נ מוכח מדברי הרא\"ש בפ' כל הנשבעין שכתב שם וז\"ל ואם אמר פרעתיך שלא בעדים אפי' שבו' לא בעי' דהא המניה בדבוריה עכ\"ל וכ\"כ בהדייא מהרימ\"ט בתשו' ח\"א סי' ס\"ב דע\"ד ע\"ג שזה טעמו של הרא\"ש ממ\"ש דהא הימניה בדבוריה יע\"ש ועיין להרב ראש יוסף באות כ\"ט ואות ל' יע\"ש וכ\"נ ג\"כ ממ\"ש הרא\"ש בפ' ז\"ב והביא דבריו הטור בסי' כ\"ב שכת' דמהמנה עלי כבי תרי לא בעי קנין דכל תנאי שבממון תנאו קיים דומיא דהאומר לחבירו אל תפרעני אלא בעדים דאין צריך קנין אלא קבלה עכ\"ל ואי ס\"ל דבאו' אל תפרעי אלא בעדי' לא מחייב אלא מטעמא דאנן סהדי אין דמיונו של הרא\"ש עולה יפה אלא ודאי דס\"ל דהתם נמי מטעם נאמנות הוא ומשו\"ה דימה זה לזה ואף מדברי הרב ב\"ח שם ס\"ד מבואר דעיקר טעם הרא\"ש גבי אל תפרעני אלא בעדים מטעם אנן סהדי הוא ולא מטעם נאמנות דאלו כן הוה בעי קנין לאחר ההלואה יע\"ש כבר דחה דבריו הש\"ך בר\"ס ע\"א סק\"ז והעלה דלדעת הרא\"ש אף בנאמנות לא בעי קנין דכל כה\"ג חשיב כמחיל' ממון כמ\"ש המרדכי בפ' ז\"ב בשם ראבי\"ה ז\"ל יע\"ש והדין עמו שהרי הוכחנו מדברי הרא\"ש דלא ס\"ל ה\"ט דאנן סהדי שכתב הר\"ן ועוד דאי ס\"ל הכי כשהוק' לו להרא\"ש שם בפ' כל הנשבעין אמאי לא יהא נאמן ליטעון פרעתיך ביני לבינך במגו דפרעתיך בפני פ\"ופ ומתו והוצרך לתרץ דאין זה מיגו טוב כו' אמאי לא תירץ כתירוץ הר\"ן דמיגו במקום אנן סהדי לא אמרינן אלא ודאי דלא ס\"ל ה\"ט דאנן סהדי כלל וכן מבואר מדברי הרשב\"א בחי' לשבו' יע\"ש וזה נלע\"ד ג\"כ דעת הרמב\"ן שכתבו הר\"ן וה\"ה דס\"ל דכל שמיחה הלוה ולא קבל התראתו של מלוה מחאתו מחאה יע\"ש ואי הוה ס\"ל כטעמו של הר\"ן כי מיחה נמי הול\"ל דמיחייב לקיים תנאו של מלוה דאי לא שקורי קא משקר ולהכי לא מקבל התראתו של מלוה כדי לשקר בטענתו דאי מהימן הוא אינו עשוי לפורעו בלא עדים ואמאי מיחה ולא קיבל התראתו אלא שראיתי להש\"ך בסק\"ט שכתב דלפי טעמו של הר\"ן כל שמיחה הלוה יכול לומר סמכתי על מחאתי ופרעתי לו שלא בעדים וליכא למימר בהא אנן סהדי עכ\"ל ואין נלע\"ד כן דאדרבא כשמיחה מעיקרא מחזי טפי שרוצה לשקר ולהכי אית לן למימר דלא מהני מחאתו כנלע\"ד ועיין במ\"ש לעיל עוד בזה יע\"ש וזה נר' ג\"כ דעת התוס' שכתבו בפ' חזקת דמ\"ה ד\"ה המפקיד כו' שכתבו דטעמא דמ\"ד דצרי' להחזיר בעדים דהו\"ל כאלו אמר ליה בהדיא אל תחזיר לי אלא בעדים הילכך לא מהימן במיגו דאיהו אפסיד אנפשיה עכ\"ל ואי ס\"ל דכשאמר לו בהדייא אל תחזיר לי אלא בעדים עיקר טעמא דמחייב אינו אלא משום אנן סהדי מה זה שכתבו דאיהו אפסיד אנפשיה דלפום טעמא דאנן סהדו מאי דלא מהימן הוא משום דאמרי' שקורי משקר הוא אלא ודאי דס\"ל דטעמא דצריך לפורעו בעדים הוא דאיהו קביל עליו נאמנות המלוה וס\"ל דאפי' במיגו לא מהימן משו' דהכי קביל עלי' וא\"כ טענתו סות' הודאתו וזהו שכתבו דאיהו אפסי' אנפשיה שהאמינו עליו כמובן ועיין ג\"כ להב\"הת בשער כ\"ה ח\"ב שכתב ג\"כ כלשון התוס' וז\"ל גם פסק הרב ן' מיגאש דכיון דאפסיקא הלכת' שצריך לפורעו בעדים כו' בכלהו שקיל ממונה מיניה דלוה בלי שבועה ואפי' היסת דאיהו אפסיד אנפשיה דכיון דאתרי ביה צריך להביאם ויעידו לו בכך עכ\"ל.
ובכן מאחר עלות דלדעת כל הפוסקים לבד הר\"ן משמע להו דעיקר תנאי זה דאל תפרעני אלא בעדים לא מחייב ביה לוה אלא משום דאיהו קביל עליה נאמנות המלוה עד שיפרעהו וכאילו המניה בפי' דמי. מעתה באנו למחלוקת הרב העיטור וסיעתיה עם הרב התרומות וסיעתיה אי סמכינן אמיגו נגד נאמנות דלדעת בעל העיטור שהביא בסי' ס\"ט גבי כתב יד ובסי' מ\"ו גבי שטר נאמנות ולא נתקיים אע\"פ שהמיגו הוא בעיקר הנאמנות דאי בעי אמר אין זה כתב ידי או שטר זה מזוייף הוא ולא לויתי ממך לעולם ולא האמנתי' אפ\"ה כל שהודה שזה כתב ידו ושהשט' אינו מזוייף והאמינו עליו תו לא סמכינן אמיגו משום דטענתו סותר הודאתו דכיון דהמניה למלוה שלא פרעו היאך נאמין ללוה שפרעו הפך תנאו. ובשיטה זו קיימי הראב\"ד בס' ת\"ד סימן רל\"ז וה\"ה כאן וכמדובר לעיל. אמנם הרב התרומות בשער י\"ג ח\"ב סי' ג' ובריש שער כ\"ה ס\"ב והביא דבריו הטור בסי' מ\"ו ובסי' ס\"ט נחלק על זה וס\"ל דכל כה\"ג סמכינן אמיגו מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דלא ידענו דהמניה למלוה אלא ע\"פ של לוה ואיהו גופיה דמיחייב נפשיה בעיקר הנאמנות הא קאמר דפרעיה ואין כאן משום טענתו סות' הודאתו דאפש' שהאמינו ואפשר שפרעו ולא מפני שהודה שהאמינו הודה שלא פרעו כדי שנאמר טענתו שפרעו סות' מה שהאמינו ובשיטה זו קיימי הרשב\"א בתשו' שבס' תולדות אדם סי' מט\"ר ר\"ן רנ\"א והיא במיוחסות סי' צ\"ז. והרא\"ש בפ' חזקת דמ\"ה ובפ' כל הנשבעין כמו שהכריח מדבריו מהרימ\"ט בח\"א סי' ס\"ב דע\"ד ע\"ג וזה נראה דעת התוס' בכתובות פ' האשה ד' ח\"י ע\"א ד\"ה אין צריך לפורעו בעדים יע\"ש.
זאת תורת העולה שדין זה שכתב הסמ\"ע דכל שהודה הלוה ע\"פ עצמו דכן התנה המלוה עמו אל תפרעני אלא בעדים דמהימן לומר פרעתיך ביני לבינך במיגו דלא התנית עמי דבר זה במחלוקת הוא שנוי דלדעת הרב העיטור ודעימיה לא מהימן ולדעת בע\"הת ודעימיה מהימן וא\"כ יכול המוחזק לומר קים לי.
ודע שאף הר\"ב התרומות לא אמר דסמכינן אמיגו אלא כשהמיגו הוא בעיקר הנאמנות אמנם אם בעיקר הנאמנות היו עדים והמיגו הוא שלא בעיקר הנאמנות כגון פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם אף הרב התרומות ז\"ל נראה דאזיל ומודה דלא מהימן וכמ\"ש הסמ\"ע והש\"ך ז\"ל בסימן ע\"א ס\"ק ד' וס\"ק ה' בדעת הרב המפה דלא תיקשי דידיה אדידיה יע\"ש וכ\"כ בהדיא הרשב\"א בתשו' הנז\"ל דאחר שדחה דברי הר\"ב העיטור והסכים לסברת הרב התרומות הוק' לו מההיא דאל תפרעני אלא בעדים דלא מהימנינן ללוה לטעון פרעתיך שלא בעדים במיגו דפרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם לפי הגירסאות דגרסי כי טעין הכי מהימן ותריץ יתיב דשאני התם שהיו עדים בשעת התנאי שאין המגו בעיקר התנאי והנאמנות יע\"ש מבואר יוצא מדברי הרשב\"א הללו דאף בנאמנות סתם שאינו כבי תרי כי הא דאל תפרעני אלא בעדים דכי אתו סהדי שפרעו מהימן הלוה אפי' הכי אם המגו הוא שלא בעיקר הנאמנות לא מהימן אף לדעת הר\"ב התרומות ועיין להרב התרומות בשער י\"ג ח\"ב סי' ב' ובדברי הגד\"ת שם יע\"ש ואם המיגו הוא בעיקר הנאמנות בהא הוא דאיפליגו הרב העיטור והבע\"הת ותמהני מהסמ\"ע ומהרימ\"ט בח\"א סי' ס' דע\"א סע\"ג שדעתם דלכ\"ע כשהנאמנות אינו כבי תרי סמכינן אמיגו אפי' אינו בעיקר הנאמנות וכ\"כ מרן החבי\"ב בסי' ע\"א הגב\"י אות ו' ואשתמיט מינייהו דברי הרשב\"א הללו גם מאי דמשמע ליה להסמ\"ע דנאמנות כבי תרי אפי' המיגו הוא בעיקר הנאמנות לא סמכינן אמיגו לדעת בע\"הת נמי והכריח כן מתוך דברי תשו' הרשב\"א שהביא מרן ב\"י יע\"ש הנה מתוך התשו' אשר בס' תולדות אדם שכתבנו יראה הרואה דליתא גם מהרימ\"ט פשיטא ליה הכי דכל שהמיגו הוא בעיקר הנאמנות אפי' בנאמנות כבי תרי סמכינן אמיגו לדעת בע\"הת יע\"ש ועכ\"ל דאותה תשו' שהביא מרן ב\"י בשם הרשב\"א בסי' ע\"א דמינה דייקו הסמ\"ע ומהרימ\"ט לחלק בין נאמנות סתם לנאמנות כבי תרי לאו דוקא נקט לשון זה דכיון שהאמינו כב' עדים אלא קושטא דמילתא נקט וכמ\"ש הש\"ך ז\"ל בסימן ע\"א סק\"ד וזו היא שיטת מהר\"מ הלוי בתשו' סי' ע\"א שהביא מהרימ\"ט שהעלה דלדעת הרב התרומות אף בנאמנות סתם לא סמכינן אמיגו אם לא כשהוא בעיקר הנאמנות ואע\"פ שראיותיו אינן מכריחות וכמו שדחה מהרימ\"ט שם מ\"מ עיקר דבריו נכונים כמו שהוכחנו מתוך תשו' הרשב\"א שבספר תולדות אדם גם מהראנ\"ח בח\"א סי' קי\"ו נר' דהכי משמע ליה יע\"ש.
והרא\"ש נראה שחולק על סברת הרב העיטור והבע\"הת ואיהו בדידיה ס\"ל דסמכינן אמיגו במקום נאמנות אף אם המיגו אינו בעיקר הנאמנות שהרי בפרק חזקת דמ\"ה ובפ' כל הנשבעין והביא דבריו מהרימ\"ט בסי' ס\"ב דמ\"ד ע\"ג כתב וז\"ל והשתא דקי\"ל המפקיד אצל חבירו בעדים א\"ץ להחזיר לו בעדים אם אמר אל תחזיר לי אלא בעדים ואמר החזרתי לך שלא בעדים ה\"ז נשבע ונאמן במיגו דאי בעי אמר נאנסו ע\"כ והרי כאן דכי אמר לו אל תחזיר לי אלא בעדים המניה למפקיד לגביה דידיה כנאמנות סתם וכמו שהוכיח מהרימ\"ט שם ממ\"ש הרא\"ש בפ' כל הנשבעין מכי אמר לו פרעתיך שלא בעדים אף שבו' לא בעי דהא הימניה בדבוריה כ\"ז שלא יביא עדים ואפי\"ה כתב הרא\"ש דמהימן לומר החזרתי לך במיגו דנאנסו אע\"ג דמיגו דנאנסו אינו בעיקר הנאמנות דמדלא כתב דמהימן במיגו דלא התנית עמי ודאי דמיירי בשיש עדים על התנאי וא\"כ מבואר בהדיא מדברי' דאפי' איכא עדים על התנאי נאמן במיגו דנאנסו ובפ' כל הנשבעין נמי כתב וז\"ל וא\"ת ויהא נאמן לומר פרעתיך שלא בעדים במיגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו להם וי\"ל דאין זה מיגו טוב ויותר נח לו לומר פרעתיך ביני לבינך ושכחתי התראתך ממה שיאמר פרעתיך בפני פ\"ופ דיאמרו העולם דהרוצה לשקר מרחיק עידיו עכ\"ל אלמא משמע דאם הוא מיגו טוב היה נאמן במיגו אע\"ג דאין מיגו זה בעיקר הנאמנות.
ולפ\"ז יש לתמוה טובא על הרב המפה ז\"ל שבסימן ע\"א ס\"א וס\"ב הסכים לשיטת הבע\"הת ז\"ל דכל שאין המיגו בעיקר הנאמנות לא סמכינן אמיגו וכמ\"ש הסמ\"ע והש\"ך ז\"ל ואלו בסי' קע\"ג כשהביא מרן בש\"ע דברי הרא\"ש גבי פקדון דאף כשהתנה עמו המפקיד אל תחזירהו לי אלא בעדים דמהימן לומר החזרתי לך במיגו דנאנסו לא הגיה עליו והודה לדבריו ולפי שיטת הבע\"הת שהסכים הוא ז\"ל בסימן ע\"א הול\"ל שהוא חולק על דין זה ואפשר היה לחלק בין נאמנו' מפורש לנאמנות כי הא דא\"ת אלא בעדים ואינו מפורש בהדיא הנאמנות אמנם מהרימ\"ט ז\"ל שהביא ראיה מדברי הרא\"ש דס\"ל דאמרינן מיגו אפי' בנאמנו' משמ' דס\"ל דאין לחלק בהכי.
וראיתי להש\"ך בסי' קע\"ג סק\"ג שכתב ע\"ד מרן ז\"ל דלפי הטעם שכתב מרן ב\"י ז\"ל גבי הלואה דכל שהתנה אל תחזירהו לי אלא בעדים לא מהימן לטעון החזרתי לך שלא בעדים במיגו דהחזרתי לך בפני פ\"ופ משום דאנן סהדי דלא פרע כיון שהתרה בו ובמקום אנן סהדי לא אמרינן מיגו א\"כ הכא אינו נאמן במיגו דנאנסו וכן משמע מתוס' בפ' ח\"הב דמ\"ה ע\"א ד\"ה המפקיד כמ\"ש בשם ר\"ח דטעמא דמ\"ד דהמפקי' אצל חברו בעדים דצריך להחזיר לו בעדים דמי כאלו אמר בהדייא אל תחזיר לי אלא בעדים הילכך לא מהימן דאיהו אפסיד אנפשיה כו' ואע\"ג דכתבו אח\"כ אבל אין נר' דאפי' מאן דאית ליה צריך להחזיר בעדים אי איכא מיגו נאמן היינו במפקיד סתם אבל באומר בפי' אל תחזיר לי אלא בעדים נראה דגם למסקנת התוס' אינו נאמן במיגו וא\"כ דברי המחבר צ\"ע עד שוב מצאתי במרדכי ובהגהת אשירי וז\"ל כתב ראבי\"ה אם התרה [בדשויה] ראה ואמר אל תחזיר לי אלא בפני פ\"ופ שאל\"כ איכא למימר מיגו דהחזרתי לך וכן עיקר.
ולע\"ד איכא למימר דאף הר\"ן לא כתב לה\"ט דאנן סהדי אלא דוקא גבי הלואה ומשום ה\"ט שכתב הר\"ן דכל שהתרה בו כו' אינו עשוי לפורעו שלא בעדים כדי שלא יחזיקנו כלוה ואינו משלם. ודוקא לוה קפיד על כך דלמחר וליומא אחרינא יצטרך להלוות ולא ימצא מי שילונו מאחר שהוחזק כלוה ואינו משלם. וא\"נ בלוה איכא טעמא דעבד לוה לאיש מלוה וא" + ], + [ + "שורש נאמנות שהאמין לוה למלוה התנה \n המלוה עם הלוה שיהא נאמן כו' הר\"ז נוטל בלא שבועה. ענין תנאי נאמנות אם הוא מטעם מחילה ומתנה או מטעם קי\"ל בגויה דלא משקר עיין להרב נ\"מ דקע\"ד ע\"א ד\"ה איברא שהעלה שמטעם מחילה ומתנה מועטת היא ועיין להש\"ך סימן ע\"ב סקי\"ג ולהרב ראש יוסף באות י\"ב יע\"ש ועיין להש\"ך סי' ע\"ב ס\"א שכתב דאפילו בנאמנות סתם מיירי כמ\"ש הסמ\"ע והב\"א וכן מבואר בבעל התרומו' שער כ\"ו ח\"א ס\"ד והסכים עמו הרמב\"ן והביאו הב\"י שם סי\"ג וכ\"כ ה\"ה בפרקין הל' ג'.
וראיתי להר\"הת שכתב וז\"ל ואע\"פ שמצינו בגמ' לשון נאמן בנשבעין ונוטלין כגון נאמנות דר\"ג ור\"א בפ\"ק דכתובות וכיוצא בהן התם דינא קתני דהיא נאמנת ולא הוא ושבוע' דרמיא עליה מדין הנוטלין איתא אבל כל שמאמין חבירו עליו בלא שבועה האמינו דכיון דהימניה פסליה לטענה דידיה לטעון פרעתי ונאמן עליו בדבריו בלבד כו' יע\"ש. והנה זה שהביא הרב ז\"ל מנאמנות דר\"ג ור\"א בפ\"ק דכתובות אין ספק שהיא מאותה ששנינו היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת כו' וכן היא אומ' מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ששנינו במתני' דר\"ג ור\"א אומרים נאמנת ור\"י אומר לא מפיה אנו חיים כו' ומשמע ליה להרב דלר\"ג ור\"א אינה נאמנת אלא בשבועה ולהכי הוצרך לומ' דהתם דינא קתני דהיא נאמנת ולא הוא מיהו שבועה דרמיא עליה מדין נשבעין ונוטלין איתא ומשמע נמי דשבועה זאת היא שבועת המשנה ולא שבועת היסת כמבואר.
ותמהני שלא מצאתי סברא זו לשום א' מהפוסקים שהרי רבינו בפי\"א מה' אישות הלכה יו\"ד וי\"א פסק כר\"ג ור\"א וכתב ויש לו להחרים סתם שאין הדבר ודאי לו כו' וכתב ה\"ה וז\"ל ומ\"ש ויש לו להחרים בו ר\"ל שאין כאן חיוב שבועה לה כיון שהוא אינו טוען טענת בריא אבל יש כאן חרם סתם מתקנת הגאונים עכ\"ל וכ\"כ הטור בא\"ה סימן ס\"ח וש\"ע שם יע\"ש. איברא שרבינו ז\"ל בפי' המשנה וכן הרע\"ב כתבו דיש לו להשביעה שבוע' היסת וכבר ראיתי להתיו\"ט שם שתמה עליהם דכיון שאינו טוען עליה בבריא אין כאן מקום לשבועה ואפילו היסת שלא מצינו אלא בברי כמ\"ש הר\"ם במז\"ל בסוף מס' נדרים ואפילו בסברא הנז' בש\"ע סימן ע\"ה סי\"ז דמשביעין בשמא היכא דיש רגלים לדבר הכא מאי רגלים לדבר איכא אדרבא אוקי איתתא בחזק' בתולה כל זמן שתוכל עכ\"ל. ואשתמיט מיניה דברי הרב בעל התרומות הללו דמבוארים דבריו דאף משביעין אותה שבועת המשנה ככל הנשבעין ונוטלין ועיין להרב התרו' בשער ל\"ו ח\"ג ס\"ג שכתב דאפילו היכא דאיכא רגלים לדבר אין משביעין על טענת שמא וכ\"כ הש\"ך משמו בסימן ע\"ה סקס\"ג יע\"ש וא\"כ לא יכולתי להלום דבריו שכתב כאן וצל\"ע.
עוד כתב הש\"ך דהטעם שנאמן המלוה בלא שבועה בנאמנות סתם ואפילו במלוה ע\"פ ולא אמרינן דלא האמינו אלא בשבועה דמדינא היה הלוה נשבע ונפטר ואהני נאמנותו לשישבע המלוה ויטול וכמ\"ש הש\"ע בסכ\"א במלוה שהאמין ללוה כו' הסמ\"ע נדחק בטעם הדבר והטעם מבואר בבעל התרומות שם בשם הרמב\"ן ז\"ל דמשמעות הלשון הוא בלא שבועה דכיון דהמניה פסליה לטענתיה דידיה ונאמן הלה בדבריו לבד וכ\"כ הב\"ח וה\"ה דסתם נאמנות בלא שבועה משמע כו' אבל במלוה שהאמין ללוה מסתמא לא האמינו אלא לבטולי שטרא עכ\"ל ועיין להלח\"ם בפרקין ד\"ג שהוקש' לו כדברי הסמ\"ע והרב מש\"ל שם כתב שהתירוץ קל להבין וציין להב\"הת יע\"ש.
והרואה יראה שאין בדברי בע\"הת טעם מספיק לקושית הסמ\"ע ואפשר שטעמו ז\"ל הוא דכי המניה לוה למלוה כיון דמעיקר דינ' אין המלוה נאמן ואפילו בשבועה כיון דהמניה סתמא ולא פירש שנאמנותו הוא דוקא בשבועה אין סברא לומ' שלא האמינו אלא לחצאין דאם כן הי\"ל לפרש משא\"כ בנאמנות מלוה ללוה כיון דמעיקר דינא כל שהלוה נאמן ליפטר הוא על ידי שבועה כשהאמינו אם כן המלוה סמך על עיקר הדין שהוא על ידי שבועה ולהכי לא הוצרך לפרש ודוק ועיין להרב נ\"מ דל\"א ע\"ב ד\"ה עוד כו'.
וראיתי עוד להרב מש\"ל ז\"ל שם שכתב וז\"ל עיין בתשו' הרא\"ש כלל ע\"א ס\"ה במ\"ש אבל אם טוען שמעון על יאודה נתתי לך ן' זהובים כו' שדברים מגומגמים הם גם מ\"ש למעלה בענין סטראי וגם מ\"ש לעיל אפילו הודה יאודה אינם מובנים בעיני עכ\"ל. ולע\"ד דברי הרא\"ש בכל אותה תשובה מבוארים הם כי מפני שהשואל נסתפק כשהאמין הלוה למלוה ולב\"ך אם מהני נאמנות באי כחו לשלא יוכל להשביע לשליח המלוה שבא בהרשאתו או לא לזה השיב הרא\"ש שאם טענת הלוה לשליח המלוה הוא נתתי לך ן' זהובים שתוליך לראובן שאני חייב לו כו' כלומר שעיקר טענת הלוה הוא שהוא עשאו שליח מעיקרא שיוליך לראובן חמשים זהובים כיון שאין טענתו שפרעו בשביל ראובן המלוה אלא שהוא מעצמו עשאו שליח והוא לא קיים שליחותו אין כאן טענת נגד הנאמנות דהנאמנות הוא שלא יוכל לטעון פרעתי חוב זה למלוה או לב\"ך הבאים מדעת המלוה אבל כשטוען נתתי לך כ\"וכ שתוליך ולא קיימת השליחות הו\"ל כאומר מנה לי בידך בפקדון ויכול להשביע המלוה הבא בהרשאתו בטענה זו וכתב עוד ואם טען שמעון פרעתי לך חמשים זהובים בשביל ראובן אפילו הודה יאודה וגם ראובן פטור יאודה וראובן יגבה ממנו כי מצי למימר סטראי נינהו ע\"כ כלומר דבטוען פרעתי לשליח המלוה הבא בהרשאתו מלבד שאינו יכו' להשביעו כשמכחישו שהרי האמין למלוה ולב\"ך שלא יוכל לטעון פרעתי אף גם זו אפילו יודה השליח והמלוה שקבל ממנו ן' זהובים יכול המלוה והשליח לומר סטראי נינהו וחוזר וגובה ממנו משא\"כ בטוען נתתי לך כ\"וכ שתוליך כו' מלבד דאינו נאמן להכחישו אף גם זו אינו נאמן לומ' סטראי נינהו כיון דאין כאן נאמנות כל שטוען נתתי לך שתוליך כמדובר וכתב עוד בסו' התשו' וז\"ל שוב שאלתני שנית כי נסתפקנו בשבועה כו' כלומר שהשואל עדיין מסופק אם יכול להשביע לשליח המלוה הבא בהרשאתו אפילו בטענת אני עשיתי אותך שליח מעיקרא להוליך הן' זהובים למלוה ולא קיימת השליחות והשיב לו הרא\"ש ז\"ל וז\"ל ואיני מבין כאן שום שאלה שיהיה ראוי להסתפק בה ראובן וכל הבאי' בהרשאתו גובין משמעון בלא שבועה כל זמן שטוען פרעתי לראובן או לשלוחו שבא בהרשאתו אבל אם טוען שמעון על יאודה נתתי לך ן' זהובים להוליכם לראובן בחוב שאני חייב לו אבל אתה באת אלי בשליחות ראובן שאתן לך ן' זהובים מחוב שהייתי חייב לו ונתתים לך עכ\"פ צריך יאודה לישב' כו' עכ\"ל ומ\"ש אבל אתה באת אלי כו' כונתו אבל האמת אתה באת אלי בשליחות ראובן אלא שאני לא נתתים לך בשביל שליחות ראובן אלא בשביל שליחותי וכיון שלא קיימת שליחותי תן לי או תשבע זה נ\"ל ברור בכונת דברי הרא\"ש ודוק.
ונמצינו למדים מתשו' זו לפי האמור ומדובר דהמאמין את המלוה ולב\"כ כל הבא בהרשאת המלוה לתבוע אינו יכול הלוה לטעון לו פרעתיך בשביל המלוה אבל יכול לטעון לו אני עשיתי אותך שליח שתוליך מעו' למלוה ולא קיימת שליחותי או תשלם או תשב' שלא עשיתיך שליח או שקיימת שליחותי ולעולם המלוה חוזר וגובה ממנו ומבואר הוא דאם אינן באים לתבוע בהרשאת המלוה יכול הלוה להשביע לכל מי שיטעון באת אלי בשליחות המלוה ופרעתיך בשבילו ופשוט הוא ועיין בש\"ך סימן ע\"א סקכ\"ט וצ\"ע וסע\"ה לקמן נעמו' עוד בזה.
ודע דבנאמנות סתם אם יטעון הלוה פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו למ\"ה לא מהימן וכמ\"ש הרב גד\"ת בדקי\"ח ע\"ד והרב ראש יוסף בסימן ע\"א ס\"ב יע\"ש והכי דייקי לשון רבינו והטור ומרן שכתבו בדין זה אבל אם הביא עדים שפרעו נאמן משמע דוקא כשהביא עדים אבל כי טעין הכי לא מהימן דאי לא עדיפא מינה הוה ליה לאשמועינן דאפילו טעין הכי מהימן ואע\"פ דבתנאי דאל תפרעני אלא בעדים אי טעין הכי מהימן לדעת רבינו והטור ומרן בסימן נ\"ג אע\"ג דהתם נמי עיקר החיוב תנאי זה אינו אלא מטעם נאמנות שהאמין הלוה את המלוה עליו וכמו שהוכחנו לעיל מ\"מ החילוק ברור דהת' עיקרו של תנאו הוא על הלוה שיפרעהו אותו בפ\"ע וכל שלא יפרעהו בפ\"ע שיהיה המלוה נאמן הילכ' כשטוען הלוה קיימתי התנאי שוב אין כאן נאמנות אבל כשהתנאי הוא שיהיה המלו' נאמן כל עת שיאמ' שלא פרעו משמעו' התנאי הוא שיהיה המלוה נאמן נגד הלוה לעולם עד שיברר הדבר בעדים ועיין להרב ראש יוסף שם ובהכי ניחא מה שהקשה הרב גד\"ת ז\"ל בדקי\"ח ע\"א על הרב התרומות.
כתב מרן ז\"ל בב\"י סימן ע\"א מחו' ט\"ז וז\"ל וכתב הרא\"ם בפרק הכותב דפ\"ז ע\"ב סי' ח\"י בשם הראב\"ד דפיטור סתם לא מהני לעד אחד מעידו שהוא פרוע דנהי דהמניה יות' מנפשיה טפי מע\"א לא המניה והרא\"ש חול' עליו שם וכתב רבינו ירוחם בנ\"ו ח\"ט שדעת ר\"ח ז\"ל כדעת הרא\"ש ונ\"י כתב בשם הריטב\"א שדעת הרמב\"ן כדעת הראב\"ד ז\"ל עכ\"ל. ולא ידעתי למה זה הוצרך להביא דברי רבינו ירוחם שכתב דר\"ח קאי בשיטת הרא\"ש מאחר שהרא\"ש גופיה שם בפרק הכותב כ\"כ בשמו שכתב וז\"ל וכן פי' ר\"ח לעיל גבי מרענא לשטרא אפומיה דנאמנות בסתם מועיל נגד ע\"א עכ\"ל. ועיין להרא\"ש לעיל דפ\"ה ע\"א סימן ה' גבי ההיא דאחייביה שבועה בב\"ד דרבא שכתב וז\"ל ור\"ח פי' דנפקא מינה היכא שהיה בשטר נאמנות סתם כו' ומועיל נאמנות זה בסתם שע\"א אינו יכול להשביעו עכ\"ל. ועיין לשיטה המקובצת להרב ז\"ל דצ\"ט ע\"ד ושם דק\"ו ע\"ד שכתב בשם הרשב\"א ז\"ל דקאי בשיטת הראב\"ד ז\"ל יעויין שם.
ומיהו הא ק\"ל לשיטת הראב\"ד ז\"ל בנאמנות סתם במלוה ע\"פ אמאי גובה המלוה אפילו בשבועה וכ\"ש בלתי שבועה נימא דכי המניה לגבי נפשיה כע\"א המניה דמשביעו שבועה דאורייתא דאלו לא האמינו היה נשבע שבועת היסת ונפטר והשתא האמינו כע\"א מעידו שלא פרעו דנשבע שבועה דאורייתא וי\"ל דסברא הוא דכיון דהאמינו לגבי נפשיה להשביעו אף האמינו לפורעו בלתי שבועה וכגון מ\"ש מהרימ\"ט בח\"א סימן ס\"ב דמ\"ג ע\"ג על דברי מהר\"מ הלוי לענין נאמנות סתם והביא עדים דלא חשיב כתרי ותרי יע\"ש ומ\"מ אם האמינו כע\"א בפי' נלע\"ד דגרע מנאמנות סתם ואם היא מלוה ע\"פ לא מהני נאמנותו אלא להשביעו ללוה שבוע' דאורייתא ואפילו איכא ע\"א דמסייע ללוה נמי דינא הכי ואם הוא מלוה בשטר נוטל המלוה בלא שבועה כמ\"ש הש\"ך שם בסס\"ק ב' יע\"ש ודוק.
ולענין הלכה מאחר דרבים הם הסוברים כשיטת הראב\"ד דלא מהני נאמנות סתם לפוטרה משבועה ע\"א יכול הלוה לומר קי\"ל ואיני משלם עד שתשבע ואם הוא מלוה ע\"פ מפטר ליה בלתי שבועה כע\"א המסייעו ואע\"פ שמדברי מרן החבי\"ב בכללי הקי\"ל אות ס\"ט ובסימן ע\"ה הג\"הט אות פ' נראה דאין לומר קי\"ל בכה\"ג כבר עמדנו על זה לעיל בפ' הנז' ה\"א יע\"ש ועיין למרן החבי\"ב בסי' ע\"א הגב\"י אות ג' שכתב כן בשם הרדב\"ז יע\"ש ועיין להש\"ך שם סק\"ב. וכתב מרן החבי\"ב עוד שם אות ד' דאפילו לדעת הרא\"ש ז\"ל דנאמנות סתם מהני לפוטרו משבועת ע\"א לוה שהאמין למלוה במלוה ע\"פ והביא הלוה עד אחד שפרעו לא מהני הנאמנות כלל אלא הלוה פטור אפילו משבועת היסת לדעת הפוסקים דע\"א המסייע לנתבע פוטרו משבועת היסת בני שמואל עכ\"ל ועיין בספר נתיבות משפט ד\"ל ע\"ג שביאר דבריו יע\"ש ובמה שתמה הש\"ך שם והסמ\"ע סק\"ג על תשו' הרא\"ש כלל ס\"ח סימן י\"ט עיין למרן החבי\"ב שם ולהרב נתיבות משפט ד\"ל ע\"ג ובמה שדחה עוד הש\"ך על דברי הסמ\"ע במה שהכריח דנאמנו' סתם מהני נגד עד אחד מדחזינן דמהני נאמנות כבי תרי נגד ב' עדים ע\"פ מ\"ש הרב התרומות בשער כ\"ז אין דבריו מבוארים כל הצורך ועיין בתשו' מהרימ\"ט ח\"א סימן ס' שכתב מוהר\"ם הלוי וז\"ל כדברי הסמ\"ע ומהרימ\"ט שם סימן ס\"א דע\"ג ע\"ד דחה דבריו וכתב דעיקר טעמ' דנאמנות כבי תרי מהני נגד עדים לכ\"ע הוא משום דאין סברא שיהיה נאמנותו לחצאין משא\"כ בנאמנות סתם דכי אמרינן דהמניה לגבי דידיה לבד ולא לגבי ע\"א אין כאן נאמנות לחצאין דלמי שהאמינו אצלו האמינו לגמרי ודוק ועיין למרן החבי\"ב הגב\"י אות ב'. ונאמנות סתם אי מהני לענין פוגם שטרו עיין בסי' פ\"ד וכן אי מהני לנפרע שלא בפניו עיין בסימן ק\"ו וכן אי מהני לבא ליפרע מנכסי יתומים קטני' עיין בסימן ע\"א סי\"ב ובטור ופ\"ע סימן ק\"י ואם הם גדולים עיין בטור סימן ע\"א סכ\"ט ול' ובש\"ע סי\"ז ובסימן ק\"ח בטור ס\"ה וס\"ו ובש\"ע שם ס\"ג וכן אי מהני נאמנות סתם לגבות מהלקוחות עיין סימן ע\"א סכ\"ט ול' בטור וסי\"ט בש\"ע ועיין להרב ראש יוסף בסימן ו' ובדברי הראב\"ד שהביא הר' בשיטה מקובצת בפרק הכותב דק\"ו ע\"ד שכתב וז\"ל ומיהו כתב דדוקא על אפיטרופיא ופוגמת קא מינה מן הסתם וה\"ה לענין הבא ליפרע מנכסי יתומים כו' יע\"ש ומה שהקשה הרב ראש יוסף דבמשנה הקודמת שנינו שצריך שיאמין אותה בפי' אף על יורשיו יע\"ש לא קשיא דאפשר דהראב\"ד מפרש לה בשבא להאמינה אף על אפוטרופיא שנעשית לאחר מיתת בעלה וכפי' הב' שהביא הרב ז\"ל שם דק\"ה ע\"ד עלה דמתני' אבל יורשיו משביעין אותה יע\"ש ומ\"ש הרב ראש יוסף שם דנ\"ל דדוקא לענין שבועת פרעון האמינו אבל לא לענין פוגם ולא לע\"א ושארא דדיי לנו שיהיה נאמן בזה אבל על שאר חייבי שבועות שבמשנה מנין לנו כו' יע\"ש לא זכיתי להבין כונתו דכיון דכל אלו השבועות שבמשנה אינו אלא משום חשש כיון שהאמינו על אחת למה לא נאמר שהאמינו על כולם ועיין להריב\"ש בסימן ק\"ח הביא דבריו מרן ב\"י בא\"ה סימן צ\"ח עמ\"ש הטור ומ\"ש בירושלמי כו' שכתב וז\"ל בנדון זה אין כאן פיטור לא ממנו ולא מיורשיו דמתני' תנן כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך כו' ולשון זה כולל אפוטרופו' ומה שנשאה ונתנה בתוך הבית ופגימת כתובה אבל בלשון שרגילין עתה הסופרים שכותבים בכתובות איני רואה שיהא נכלל בלשון ההוא מה שנעשית אפוטרופא בחיי בעל שהם כותבין וכל זמן ששטר כתובה יוצא כו' תהא נאמנת לומר לא נתפרעתי בלא שום שבוע' כו' ולשון זה אינו כולל שום נאמנות על מה שנשא' ונתנה בחייו שלא יוכל להשביע' כו' עכ\"ל יע\"ש.
ואפשר דכונת הרב ראש יוסף ג\"כ היתה על הנאמנות שכתוב כלשון הזה אין לכלול בו ג\"כ פוגם וע\"א ושארא דדוקא בלשון נקי נדר ושבועה דמתני' נכלל הכל ודוק ונאמנות אי מהני לטעון תמורת המנהג עיין למרן החבי\"ב ז\"ל סימן ע\"א הג\"הט אות כ\"ח יע\"ש ועיין בתשו' הרדב\"ז שציין מרן החבי\"ב שם אות כ\"ט ול' ל\"א יע\"ש.
וראיתי למור\"ם במפה שם שכתב וז\"ל ודוקא בדאיכא עדים כו' אבל כו' נאמן במגו כתב הסמ\"ע שם סק\"ב דאפי' בעל העיטור דפליג כמ\"ש הטור סימן ס\"ט ובר\"ס מ\"ו מודה הכא בהאמינו כי דוקא ביש עליו שטר או כתב יד שיש בו נאמנות ואינו מקויים כתב בעל העיטור דאינו נאמן לומ' פרוע דא\"כ לא הי\"ל שטר כזה בידו כו' משא\"כ בע\"פ עכ\"ל וליתא לע\"ד אלא לדעת בעל העיטור אפילו בע\"פ נמי דינא הכי וכמו שכתבתי לעיל בפרקין ה\"נ בד\"ה גם כו' יע\"ש.
ומ\"מ נראה דאף לדעת הר\"ב העיטור ז\"ל אי טעין פרעתיך בפני עדים והלכו למ\"ה או מתו דמהימן דכיון דאית ליה מיגו בעיקר הנאמנו' א\"כ אנן סהדי דקושטא קטעין דפרעו בפני עדים וכיון שכן לא מהני הנאמנות דאיהו לא אמניה לגבי סהדי שהרי הראב\"ד דקאי בשיטת הר\"ב העיטור ז\"ל וכמ\"ש לעיל כתב בהדייא דכי טעין פרעתיך בפני עדים והלכו אי אית ליה מיגו בעיקר הנאמנו' נאמן כי טעין שקיים תנאו כמ\"ש בהשגתו לפרקי' ובס' תמים דעים סי' רל\"ז וכתבנו לשונו לעיל שם בפרקין ד\"ה גם וד\"ה ודע דאף כו' אלא שאני מסתפק בזה דאפשר דע\"כ לא כתב הראב\"ד אלא גבי תנאי דאל תפרעני אלא בעדים דכל דטעין לוה פרעתיך בעדי' ואית ליה מיגו בעיקר התנאי אין זה טענתו סותר הודאתו שעיקר הודאתו הוא שהתנה עמו לפורעו בעדים והרי הוא אומר שקיים תנאו אבל בתנאי דנאמנות שעיקרו של תנאי הוא דכל שלא יברר בעדים שפרעו המלוה נאמן אצלו שלא פרעו ויתחייב לפורעו א\"כ אפי' אית ליה מיגו בעיקרו של תנאי אכתי הו\"ל טענתו סותר הודאתו עד שיביא עדים שפרעו וכל עוד שלא יביא עדים שפרעו צריך לקיים תנאו לפורעו ודעתי נוטה יותר לזה שאם נאמר דהיכא דאית ליה מיגו בעיקר תנאו מהימן ע\"כ לומר דטעמא דלא מיקרי טענתו סותר הודאתו והוא משום דעיקר תנאי נאמנותו היה עד שיביא עדים או עד שיכריח שפרעו בעדים וכשיש לו מיגו הו\"ל כמכריח שפרעו בעדים ומה\"ט לא מיקרי טענתו סותר הודאתו כיון שכך היה תנאו להכריח שפרעו בעדים והרי הכריח.
ולפ\"ז אף אם יביא עדים ששמעו מפי עדים אחרים שפרעו בפניהם מהני נמי לבטל נאמנותו שאין לך הכרח גדול מזה שפרעו בפני עדים ומדברי כל הפוסקי' שכתבו דאינו נאמן לבטל נאמנותו עד שיביא עדים שפרעו משמע בהדייא דבעינן עדים גמורים ולא עד מפי עד והכי נמי משמע מסוגיין דפ' שבועת הדיינים דף מ\"ב שהרי לאביי ורבא אפי' כי אייתי סהדי דפרעיה קמייהו לא מהני לבטל נאמנותו ואע\"ג דר\"פ אותיב עלייהו דלגבי סהדי לא המניה וקי\"ל כותיה אין סבר' דלר\"פ מהני אף בעד מפי עד ופליגי מן הקצה אל הקצה הילכך עכ\"ל דסתם נאמנות משמעותו הוא שיהא נאמן עד שיביא עדים קמן דפרעיה קמייהו וכיון שכן כל שלא הביא עדים לא קיים תנאו ואפי' אית ליה מיגו בעיקר התנאי הו\"ל טענתו סותר הודאתו כנ\"ל.
ולענין הלכה כיון דלדעת בעה\"ת ז\"ל ודעימיה מהני מיגו זה לא מפקי' מיד הלוה ואפילו נשבע על הדבר כמ\"ש מרן החבי\"ב שם בהגה\"ט אות ז' ומיהו לדעת הרב העיטור ז\"ל אם המלוה מוחזק והודה הלוה שהאמינו לעולם משבועה קלה וחמורה אינו יכול להשביעו אף שבועה דלאחר פרעון מה\"ט דטענתו סותר הודאתו משא\"כ להרב בע\"הת ז\"ל דנראה דאם המלוה מוחזק אע\"ג דלא מהני מיגו להוציא מידו מ\"מ מהני להשביעו למלוה אע\"ג דהודה דאין ליה נאמנות לעולם וכיון שכן יכול המלוה לומר קי\"ל כבעל העיטור ודעימיה ופטור משבועה דלאחר פרעון כיון דהודה הלוה שהאמינו לעולם וטענתו השתא סותר הודאתו.
ומ\"ש עוד רבינו אבל אם הביא עדים שפרעו אינו נוטל כלום נ\"ב נלע\"ד דוקא שפרעו בפניהם אבל אם הביא עדים ששמעו מפי עדים אחרים שפרעו בפניהם ודלא מהני דהו\"ל עד מפי עד ואכתי נאמנותו במקומו עומד וכמ\"ש בסמוך יע\"ש ודע דהיכא שהביא עדים שפרעו אם אח\"כ תפס המלוה מוציאין מידו כמ\"ש מוהרימ\"ט בח\"א סי' ס\"ב דע\"ג ע\"ג ודלא כמוהר\"מ הלוי ז\"ל שם דס\"ל דנאמנות סתם מהני כשני עדים והו\"ל כתרי ותרי דאי תפס מלוה אין מוציאין מידו יע\"ש." + ], + [ + "התנה \n כו' כשני עדים אע\"פ שהביא עדים שפרעו גובה בלא שבועה. וכ\"כ מרן בש\"ע סי' ע\"ב ועיין במ\"ש הש\"ך בסימן ע\"א סק\"ג דדוקא כי טעין המלוה סטראי נינהו אבל אי טעין להד\"מ לא מהימן כיון דיוכל לתובעו אח\"כ נתתי לך כו\"ך מעות ולא יוכל להכחיש שהרי יש כאן ב' עדים ונהי דהעדים לא יהיו נאמנים על הפרעון מ\"מ יהיו נאמנים שקיבל ממנו כ\"וך מעות דפלגי' דבורייהו כו' עכ\"ל ולא כן אנכי עמדי וכמ\"ש לעיל בפרקי' הלכה א' ד\"ה ודע דלדעת הר\"י בן מיגש ז\"ל ודעימיה אפי' כי טעין להד\"מ אינו יכול לתובעו אח\"כ ע\"פ עדים הללו כל שהן מעידים שנתנם לו בתורת פרעון חוב זה וכן הוא משמעות לשון כל הפוסקים ז\"ל ומ\"ש דפלגי' דבורייהו מלבד מ\"ש שם דלא פלגי' בכי ה\"ג עוד זאת דכל עוד שאין מעידים שנתן לו בתורת הלואה אלא ראינו שנתן לו סתם כ\"וך מעות אין כאן עדות לחייבו דדילמא יהבינהו ניהליה במתנה וכ\"כ הרא\"ש בתשו' סימן ע\"א ס\"ה וכן מבואר בפ' הכותב דפ\"ט ע\"א דקאמר ומוקים להו להנך קמאי במלוה ועיין בטור א\"ה סי' צ\"ו יע\"ש ומ\"ש עוד הש\"ך וז\"ל ואף שהסמ\"ע סי' נ\"ח סק\"י כת' כו' ואפשר גם הסמ\"ע לא קאמ' אלא דאפילו מכחיש העדים בלא טענת סטראי דעלמא שאינו מכחיש העדים נאמן להכחיש העדים שמעידים בפי' על פרעון כגון שיכחישם ויאמר סטראי אבל מטענת להד\"מ לא מיירי עכ\"ל פי' דבריו דסטראי דעלמא הוא כשהעדים מעידים סתם שראו שנתן לו מעות ולא העידו בפי' שנתנן על חוב זה שאז כשטוען המלוה סטראי נינהו אינו מכחיש בפי' את העדים וסטראי דקאמר הסמ\"ע מיירי אפילו במכחיש את העדים בפי' כגון שהעדים אומרים בפי' על חוב זה קבלם וברור ולענין הלכה כבר גלינו דעתינו לעיל.
וראיתי למור\"ם בסי' ע\"א שכתב וז\"ל ואפילו היה ללוה מיגו כו' לא מהמנינן ליה במיגו כו' נ\"ב עיין במ\"ש הסמ\"ע סק\"ה והש\"ך בסק\"ד ומה שהעלה הש\"ך ז\"ל דכל דאית ליה מיגו בעיקר הנאמנות כגון שלא היו עדים על הנאמנות דאפי' הודה הלוה דהאמינו כבי תרי ופרעו דנאמן במיגו לדעת בעה\"ת ז\"ל ודלא כהסמ\"ע והב\"ח ז\"ל הדין עמו וכמו שהוכחנו לעיל סי' ע' ס\"ג דח\"י ע\"א ד\"ה ודע יע\"ש מיהו מ\"ש עוד דכשיש עדים על הנאמנות סתם כגון שהאמינו סתם שכשילוינו יהיה נאמן עליו אע\"פ שיש לו מיגו דלא הלויתני לא מהני האי מיגו כיון שיש עדים על הנאמנות סתם והוא מודה שלוה אלא שאומר שפרעו ואין זה מיגו בעיקר הנאמנות יע\"ש בהא לא כן אנכי עמדי וכמ\"ש לעיל בפרקי' ה\"ב ד\"ה ודע שהש\"ך סי' ע\"א כו' ומה שתפס עיקר חילוק הסמ\"ע ז\"ל ליישב דברי הר\"ב המפה שלא יהא נסתר מחמתו בין כשהמיגו הוא בעיקר הנאמנות לכשאינו בעיקר הנאמנות הוא אמת ויציב וכמו שהוכחתי לעיל ה\"ב ד\"ה והרא\"ש ז\"ל נראה כו'.
ולענין הלכה כבר כתבתי בסמוך דיכול המוחזק לומר קי\"ל כבעה\"ת ז\"ל ודעימיה ולא מפקי' מיד הלוה כל שאין עדים בעיקר הנאמנות ואם יש עדים אע\"ג דאית ליה מיגו דפרעתי מפקינן מיניה אף לדעת בע\"הת ז\"ל ומיהו כבר כתבתי לעיל ה\"ב ד\"ה והרא\"ש דלדעת הרא\"ש והתוס' בפ' חזקת דמ\"ה ובפרק כל הנשבעי' דאמרי' מיגו אף כשאינו בעיקר הנאמנות ותמהתי על מ\"ש הר\"ב המפ\"ה ז\"ל והעלתי שם ד\"ה העולה דיכול הלוה לומר קי\"ל אף בשיש עדים על עיקר הנאמנות יע\"ש ועיין למרן החבי\"ב בהגה\"ט אות ו' שהביא דברי מוהרימ\"ט והסמ\"ע ז\"ל יע\"ש.
ומ\"ש עוד רבינו אבל \n אם אמר לו הרי אתה נאמן עלי כג' כו' אם פרעו בפני ד' ה\"ז פרוע. בפ' שבועת הדיינין דמ\"ב ע\"ב ההוא דא\"ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי כו' אזל פרעיה באפי תלתא אמ\"ר פפא כבי תרי המניה כבי ג' לא המניה א\"ל רב הונה בריה דרב יהושע לר\"פ אימור דאמרי רבנן דאזלי' בתר רוב דעות ה\"מ לענין אומדנא דכמה דנפישי בקיאי טפי אבל לענין עדות מאה כתרי ותרי כמאה פרש\"י אימור דאמרי כו' ה\"מ לענין אומדנא דשומא כדאמרי' במס' ע\"ז פ' השוכר א\"ל בדשיימי בי תלתא אפי' תרי מיגו תלתא כדאמרי בי תלתא עד דאמרי בי תלתא כדשיימי בי ד' וכ\"ש כדאמרי בי ד' ע\"כ ואמרי' תו לישנא אחרינא מתקיף לה ר\"ה בריה דר\"י תרי כמאה ומאה כתרי ואי א\"ל כבי תלתא ואזל פרעיה באפי ד' כיון דנחית לדעות נחית לדעות ע\"כ.
ואיכא למידק ללישנא קמא מאי קאמר כי אזלי' בתר רוב דעות לעניין אומדנא כו' הא באומדנ' נמי לא אזלינן בתר רוב דעות אלא משום דנחית לדעות אבל כי לא נחית לדעות לא אזלי' בתר רוב דעות דמה\"ט מחלקי' בין היכא דאמר כדשיימי בי תלתא להיכא דאמר כדאמרי בתלתא וכיון שכן הכי הו\"ל לרב הונא לאקשויי אימור דאמרי רבנן דאזלי' בתר רוב דעות היכא דנחית לדעות אבל היכא דלא נחית לדעות לא אזלינן בתר רוב דעות בין באומדנא ובין בעדות ואפשר לומר דללישנא קמא משמע ליה דאין לחלק בין נחית לדעות ללא נחית אלא דוקא בענין אומדנא דהיכא דאמר כדשיימי בי תלתא אמרי' דלא נחית אלא לב\"ד דהכי משמע לישנא דכדשיימי טפי אבל בענין עדות אפי' אמר מהימן עלי כתלתא או כארבעה כיון דעיקר תנאו הוא שיהא נאמן עליו כהעדאת עדים ובעדות קי\"ל דתרי כמאה ומאה כתרי לא דייקינן לישניה דקאמר כג' או כד' לומר דנחית לדעות אלא מפרשי' לישניה כאלו אמר תהא נאמן עלי כעדים גמורים וכ\"ש היכא דקאמר תהא נאמן עלי כבי תרי דודאי לא נחית לדעות ולפ\"ז כי קאמר ר\"ה אימור דאזלי' בתר רוב דעות לענין אומדנא היינו היכא דקאמר כדאמרי בתלתא ולא היכא דאמר כדשיימי דהתם הו\"ל כאלו פי' כדשיימי ב\"ד ובתרי מיגו תלת דיי ולא בעי' עד דאמרי תלתא ודוק ואם כנים הדברים כמ\"ש ק\"ל להרי\"ף והרא\"ש והר\"ב התרומות בשער כ\"ו ח\"א ס\"ב שפסקו כלישנא אחרינא דאף בענין עדות יש חילוק בין היכא דנחית לעדות בין היכא דנחית לדעות ואפ\"ה כתבו מאי דאתמר בל\"ק כי אמרי רבנן דאזלינן בתר רוב דעות ה\"מ לענין אומדנא אבל לא לענין עדות יע\"ש והן דברים סותרים זא\"ז.
והנכון יותר לע\"ד דל\"ק דר\"ה הכי קפריך דהא דאזלינן בת\"ר דעות ולא משגחי' במיעוט היכא דמכחישי' אהדדי הוא לענין אומדנא דשומא דבין היכא דאמר כדשיימי בי תלתא בין היכא דאמר כדאמרינן בתלתא או ד' אע\"ג דשמוהו שיעור אנשים שהתנה המוכר אם באו טפי מהני והכחישו לקמאי בשומא אזלי' בת\"ר דבתראי דאמרי' כיון דנפישי בקיאי טפי אבל לענין נאמנות דעדות דתרי ומאה כי הדדי נינהו כיון דהמניה בתרי כאלו המניה במאה דמי וכי אתו מאה ומכחשי ליה לא משגחי' בהו ולישנא אחרי' דר\"ה ל\"פ אלישנא קמא לענין זה אלא דאיהו קאמר דהכי אקשי ליה לר\"מ ומשום דלל\"ק לא פריש ר\"ה לענין עדות בין נחית לדעות ללא נחית אתא לישנא בתרא למימר דר\"ה חילק בהכי בהדיא ועיין בטור וש\"ע סימן ר\"ו וכעת לא מצאתי הדבר מפורש בפוסקים לענין אומדנא היכא דאתו בתראי והכחישו לקמאי בשומא אם נפישי טפי מקמאי אי אזלינן בתר בתראי כיון דנפישי טפי או לא מיהו הך סוגיין דאמרן הכי מוכחא דבתראי עיקר כדאמרן ועיין בחי' הריטב\"א למסכת ע\"ז פרק השוכר דע\"ב ע\"א ודוק.
כתב הש\"ך סימן ע\"א סק\"ה דהיכא דפרעו בפני ד' הוי כד' מעידים שהוא פרוע ואין מי שיכחישם וא\"כ אפילו במלוה בשטר השטר בטל ודקדק כן מסתמיות דברי הפוסקים שכתבו שאם פרעו בפני ד' הר\"ז פרוע ולא חילקו בין מלוה בשטר למלוה ע\"פ אמנם בס' משפטי שבועות לר' האיי גאון ז\"ל כתב דנאמן זה שבידו שטר הנאמנות כנגד חשבון העדים שכפר וחשבם עליו ואם פרעו בפני יותר מן הכתובים אם הם יותר ע\"א מחייבו שבועה ואם הם ב' מחייבין אותו ממון והעלה שצריך להחמיץ הדין בזה וצ\"ע עכ\"ל. ולע\"ד נראה דיש לסייע שיטת ר' האיי מאותה הסברא שכתבו התוס' בסוף חולין דקמ\"ו ע\"א ד\"ה לא צריכא כו' על שם ריב\"א בהא דקי\"ל דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה דמ\"מ אם עבר על לאו לא לקי כיון דיש כח בעשה לדחות הל\"ת ולא אמרינן השתא דאיכא עשה בהדי ל\"ת אלים כחו של הלאו שאם בטלו אפילו כדי לקיים עשה אחר לקי יע\"ש וכתב הרב מש\"ל בהל' שופר שסברא זו מוסכמת ואף שנראה שרשב\"ם ור\"ת באותה סוגייא דפסחים דמ\"ז הם חולקים הוא ז\"ל עשה שלום ביניהם יע\"ש וכתב בספר דברי אמת לנ\"ח ע\"ג שמהריק\"ו בשורש קל\"ט כתבה לסברא זו בשם גדולי המפרשים יע\"ש והר\"ז דומה ממש להא דר' האיי דכיון דהמניה המלוה לגבי תלתא ולא לגבי ד' כי אתו ד' לא אלים העד הד' כוחיהו דתלתא קמאי לדחות נאמנותו של המלוה בסהדותייהו אלא נאמנותו לגבי תלתא במקומו עומד ככחו אז כחו עתה דומיא דעשה דוחה לא תעשה דבמקומו עומד כח העשה לדחות הל\"ת אפילו כשנתחדש אצל הל\"ת עשה אחר שמפניו נדחה כח העשה הקודם מיהו רבינו ז\"ל בפי\"ג מה' שחיטה הל' י\"ט נראה דפליג אסברת ריב\"א ז\"ל הלזו שכתב גבי שילוח הקן דאפילו לטהר את המצורע לקי יע\"ש וכ\"ב בספר בני דוד שם ובס' דינא דחיי דק\"ע ע\"ג ובספר מגילת ספר יע\"ש ועיין עוד להרב דברי אמת ז\"ל שם שכתב דהתוס' בפרק קמא דקידושין דל\"ד חולקים על סברת ריב\"א הלזו ובשיטת רבינו קיימי יע\"ש ולא כן אנכי עמדי כמ\"ש בח\"א ס' י\"ט פ\"ג ה\"ח.
ולענין הלכה נראה דנכון לפשר בענין זה עוד כתב הש\"ך שם סק\"ו דאם א\"ל תהא נאמן עלי כב\"ד של ג' או ב\"ד סתם פשיטא דעדיף מא\"ל תהא נאמן עלי כבי תרי ואפי' הודאה או פרעון בב\"ד לא מהני כל שתבעו בפני ב\"ד אחר ואפילו לדעת הר' ישעיה והרשב\"א ז\"ל לקמן ס\"ח עכ\"ל וכן כתב מרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת הטור אות ט\"ו יע\"ש ומיהו שובר מהני גם בזה.
כתב מרן בש\"ע שם ס\"ב הא דמהני נאמנות בלא קנין דוקא בשעת הלואה אבל כו' ולא קנו מיניה לא משתעבד נ\"ב דין זה כתבו הטור בשם הרמ\"ה ז\"ל וכתב הב\"ח שם וז\"ל כלומר בנאמנות כבי תרי קאמר דמהני בלא קנין דוקא בשעת הלואה אבל לאחר הלואה ולא קנו מיניה לא משתעבד בנאמנות כבי תרי אבל בסתם נאמנות אין צריך קנין אפי' שלא בשעת הלואה כדלעיל בסימן כ\"ב ס\"ד וסימן ס\"ט סי\"א כו' עכ\"ל ובסי' ס\"ט סי\"א עמ\"ש הטור בשם כה\"ג גבי כתב יד בנאמנות דא\"ץ קנין כתב ג\"כ וז\"ל ונראה דס\"ל דאפי' האמינו שלא בשעת הלואה נמי א\"ץ קנין דאלו בשעת הלואה ליכא למ\"ד דצריך קנין כיון דע\"מ כך נשתעבד מיהו דוקא בס' נאמנות אבל בהאמינו כבי תרי צריך קנין שלא בשעת הלואה כיון שקיבל עליו פסול כבי תרי דאדם קרוב אצל עצמו וכמ\"ש הרמ\"ה הביאו רבינו לעיל סי' כ\"ב ולקמן בסי' ע\"א עכ\"ל וכ\"כ ג\"כ מרן החבי\"ב ז\"ל בהג\"הט אות ה' למה שהוק' לו בדברי הטור ממ\"ש כאן בשם הרמ\"ה ז\"ל למ\"ש לקמן בס' כ\"ו בשם בעה\"ת סתם דלענין נאמנות א\"ץ קנין וז\"ל ונר' דהרמ\"ה מיירי בנאמנות כב' עדים ולכן כל שאינו בשעת הלואה וקנו מידו לא משתעבד אבל בעה\"ת מיירי בנאמנות דנפשיה דההוא אפי' לאחר הלואה א\"ץ קנין ולמדתי זה מדברי רי\"ו ז\"ל כו' ושוב מצאתי להב\"ח בסי' זה ס' כ\"ו שכתב כן עכ\"ל וז\"ל הב\"ח ז\"ל כתב מהרמ\"א בהגהותיו סט\"ו דהא דמועיל נאמנו' בלא קנין דוקא שאמר כן בשעת הלואה כמו שנתבאר בס\"ב כו' ושרי ליה מאריה דבס\"ב הם דברי הרמ\"ה שהביא רבינו ואינן אלא בנאמנות כבי תרי כו' אבל בנאמנות סתם דמיירי הכא אפי' שלא בשעת הלואה משתעבד בלא קנין כמבואר לשם בסי' כ\"ב ובתחי' סי' זה ופשוט הוא עכ\"ל.
ואין ספק אצלי דהב\"ח ז\"ל מפשט פשיטא ליה דדברי הרמ\"ה בנאמנות כבי תרי דוקא קמיירי מלשונו שכתב הטור בסי' כ\"ב ס\"ד וההוא דא\"ל לחבריה מהימנת עלי כו' דוקא דא\"ל הכי בשעת הלואה או לאחר הלואה וקנו מיניה אבל לא קנו מיניה לא כיון שקיבל עליו פסול כבי תרי דאדם קרוב אצל עצמו עכ\"ל ומדסיים וכתב כיון שקיבל עליו פסול כבי תרי משמע ליה בפשיטות דבנאמנות כבי תרי מיירי. ואני בעוניי אחר שאלת המחילה הראויה לכבודו לא כן אנכי עמדי שהרי בתחי' לשונו משמע דבנאמנות סתם קמיירי דקאמר וההוא דא\"ל לחבריה מהימנת עלי כל אימת דאמרת לא פרענא כו' וזה נאמנות ס' הוא ומה שסיים וכתב כיון שקיבל עליו פסול כבי תרי כונתו מבואר דנאמנו' ס' נמי לפורעו בלא עדי נאמנות כבי תרי הוא שהרי ע\"א אינו מחייב אלא שבוע' דאורייתא וזה שהאמי' עליו לפורעו כאלו אתו ב' עדים ואמרו לא זזה ידינו מתוך ידו וראינו שלא פרעו הוא וכ\"כ בהדיא מוהר\"מ הלוי הובאו דבריו במוהרימ\"ט ח\"א סי' ס\"א דנאמנות ס' מהני לגבי עצמו כב' עדים כל שאינו מכחיש לאחרים יע\"ש וכן מבואר ג\"כ מדברי ה\"ה ז\"ל בפירקין הל' ג' דהרמ\"ה אמרה למילתיה אפי' בנאמנות ס' וכמ\"ש הש\"ך בסק\"ז יע\"ש ובכן הדבר ברור לע\"ד דהטור ומרן שהביאו דברי הרמ\"ה סתם ולא פירש בנאמנות כבי תרי אף בס' נאמנות נמי ס\"ל שכל שלא בשעת ההלואה בעי קנין ומ\"ש לעיל בסי' ס\"ט גבי כתב יד דא\"צ קנין וכן לקמן סכ\"ו סתם ולא חילקו בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה כי זה הכריח ג\"כ למרן החביב ולהב\"ח ז\"ל לפרש דבריהם כאן בנאמנות כבי תרי דוקא. הא ל\"ק כלל דהתם בנאמנות הכתוב בשטר או בכתב יד קמיירו הטור ומרן דאיכא למ\"ד שהביא בע\"הת בשער י\"ג ח\"ב ס\"ב אפשר דס\"ל דכל שאינו מפור' בהדיא שהיה הנאמנות בקנין לא מהני ויכול לומר שלא קנו ממנו והיה לאחר ההלואה אמנם בע\"הת והטור ומרן ז\"ל שהביאו דבריו ס\"ל דאפי' אינו מפורש בהדייא מהני משום דמסתמא תלינן שאמר כן בשעת הלואה כמ\"ש הסמ\"ע שם סקכ\"ט והש\"ך סקל\"ה ואה\"נ שאם ידוע בבירור שאמר כן לאחר הלואה ולא קנו מיניה אז אין מועיל הנאמנות כמ\"ש הרבנים הנז' א\"נ אפשר לומר דאפי' ידוע בבירור נמי ס\"ל דמהני דכיון דכתב ליה ס' ולא פי' שהיה לאחר ההלואה גמר ומשתעבד נפשיה דאי לאו דשעבד נפשיה לא היה כותבו בשטר או בכ\"י על סמך שימצא עדים לברר שהיה לאחר ההלואה ובלא קנין וזה נר' דעת הר\"ב ראש יוסף בהגהותיו אות ה' יע\"ש איברא דמדברי הרב התרו' בשער י\"ג מבואר שטעמו ז\"ל דל\"ב קנין הוא משום דס\"ל דנאמנות ל\"ב קנין כלל כמ\"ש בש' כ\"ו ולדידיה משמע דל\"ש בין מלוה בשטר למלוה ע\"פ או בין נאמנות דשעת ההלואה לאחר הלואה או נאמנות סתם לכבי תרי כמ\"ש הש\"ך בסק\"ז וכדעת הרא\"ש שהביא הטור סימ' כ\"ב דבכל גוונא לא בעי קנין.
ושו\"ר בתשו' הר\"ב סי' כ\"ה ד\"פ ע\"ג שכתב וז\"ל ונר' דבסי' ע\"א מיירי הטור בעיקר קבלת הנאמנות דשלא בשעת הלואתו צריך קנין דאל\"ה במה נשתעבד אבל בסי' ס\"ט מיירי בכתב יד כו' דכל דחתם ידו על הנאמנות הו\"ל כמודה שקיבל הנאמנות כראוי. מיהו בס' התרומות כתב וז\"ל כו' נר' דס\"ל לבע\"הת דחתימת ידו מחייבתו ולא צריך קנין כלל וכיוצא בזה כתב הרשב\"א בתשו' על הודאה בחתם ידו והשטר בגוף של עכ\"ום דאפי' לא ידע לקרות ויש עדים שחתם עד שלא קראו מ\"מ מתחייב הוא עתה בכל מ\"ש בו כיון שלא חשש לקרותו והרי הוא חיוב בכל אותו חיוב אעפ\"י שלא לוה מדר\"י דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב כלו אעפ\"י שלא היה חייב לו וקי\"ל כר\"י עכ\"ל הר\"ב יע\"ש מיהו אע\"פ דדעת הרב הוא דבע\"הת עיקר טעמו הוא דס\"ל דכל דאיכא חתי' ידו בשטר או בכת\"י אע\"פ שידענו שלא היה קנין בדבר מתחייב ומשמע ג\"כ מדבריו שזה ג\"כ דעת הטור שהביא דבריו בסי' ס\"ט ומשמע מדבריו דבין לדעת בע\"הת ובין לדעת הטור במלוה ע\"פ לא משתעבד בלא קנין לע\"ד אינו כן אלא עיקר טעמו של הרב בע\"הת הוא משום דס\"ל דאף במלוה ע\"פ נאמנות לא בעי קנין וכמ\"ש הש\"ך בסק\"ז ומ\"מ הטור ומרן שהביאו דברי הרמ\"ה כאן ודברי בע\"הת בסי' ס\"ט ובסי' ע' סכ\"ו אפשר לומר דס\"ל דיש חילוק בין כתב הנאמנות בכתב בין כשהוא בע\"פ על הדרך שכתבנו בשם הסמ\"ע והש\"ך או בשם הרב בצלאל והרב ראש יוסף מיהו דברי הר' ראש יוסף והר' בצלאל בדעת הטור ומרן לא נראה להרב המפה והסמ\"ע והש\"ך ז\"ל וה\"נ מוכ' מדהביאו הטור ומרן דברי הרמ\"ה ז\"ל סתם ולא פירשו דמיירי בשהיה הנאמנות בע\"פ דוקא דאז יש לחלק בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה ומדהביאו דבריו סתם משמע דאף בשטר או בכת\"י יש חילוק בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה ודוק.
והנה הש\"ך בסי' ע' סק\"ז וסקל\"ו הודה להרב ב\"ח בחדא ופליג עליה בחדא דמאי דמשמע ליה להרב שדעת הרמ\"ה והטור דוקא בנאמנות כבי תרי הוא דמחלקים בין שעת הלואה לשלא בשעת הלוא' הודה לו במודים דרבנן. מיהו מאי דמשמע ליה שאף דעת מרן בש\"ע כן לא הודה לו דמדהביא בב\"י דברי ה\"ה ז\"ל על דברי הטור מבואר בהדיא דס\"ל דאף בנאמנו' סתם אמרה הרמ\"ה למילתיה כמבואר מדברי ה\"ה ועפ\"ז יצא לישע הרב המפה בהגה שם סט\"ו שדבריו הם על דברי מרן ז\"ל יע\"ש.
ולע\"ד הדבר ברור שאף דברי הרמ\"ה והטור הם בנאמנות סתם כמו שהוכחנו מלשון הטור בסי' כ\"ב. ומהתימא על ג' הרועים הללו הרב\"ח ומרן החביב והש\"ך שלא דקדקו יפה בדברי הטור בסי' כ\"ב שאלו עמדו על כונת דבריו ז\"ל שם לא היו כותבי' כן וראיה לדברינו דברי ה\"ה וצ\"ע ועיין למהר\"ח עשאל בתשו' אשר לו בס' זרע אברהם חח\"מ סי' ה' דע\"ה ע\"ג יע\"ש. ודע שה\"ה בפרקין הל' ג' אחר שהביא דברי הרמ\"ה ז\"ל כתב ולשון רבינו מורה כן שאמר התנא כו' ולא אמר אחר הלואה כמו שאמר למעלה עכ\"ל כלומר דבתחילת הפרק גבי תנאי דאל תפרעני אלא בעדים פי' דבריו בין שא\"ל בשעת הלואה בין שא\"ל אחר שהלוהו ומדלא פי' הכא גבי נאמנות זה משמע דבשעת הלואה דוקא קאמר כדעת הרמ\"ה וברור ואיכא למידק לכאורה דכיון דתנאי דאל תפרעני אלא בעדים נמי לא מחייב בקיום התנאי הלוה אלא מטעם נאמנות דכל שלא קיים התנאי המלוה נאמן עליו וכמו שהוכחנו לעיל ה\"ב ד\"ה והנה שזה דעת כל הפוסקים לבד הר\"ן ז\"ל דמשמע ליה דמטעם אנן סהדי הוא דלא מהימן כמדובר מ\"ש תנאי נאמנות דלא מחייב הלוה לאחר הלואה אלא בשקנו מידו ומ\"ש תנאי דאל תפרעני אלא בעדים דאפי' התנה עמו לאחר הלואה ואפי' מיחה בו הלוה מחייב לקיומי תנאיה ואי לאו מהימן המלוה כמ\"ש ה\"ה שם בריש הפרק יע\"ש ונר' דשאני נאמנות בפי' דאלו פרעו בפני עדים והלכו להם למ\"ה לא מהני טענתו לומר פרעתיך בפני עדים והלכו להם עד שיביא העדים שפרעו בפניהם וזה שעבוד גדול הוא הילכך לאחר הלואה בעי קנין כדי שישתעבד בשעבוד זה משא\"כ בתנאי דאל תפרעני אלא בעדים שאלו פרעו בפני עדים והלכו להם למ\"ה מצי טעין שפיר פרעתי בפני עדים והלכו להם ומהימן לשיטת רבינו ז\"ל ודעימיה הילכך כיון דאין כאן שעבוד אלא לפורעו בפני עדים מתחייב שפיר בלא קנין ומשום טעמא כל דהו דעבד לוה לאיש מלוה ועיין במש\"ל בד\"ה ודע כו' וכמ\"ש לעיל ה\"א ד\"ה וראיתי ועיין להר' ראש יוסף באות ה' שדעתו דאין חילוק לדעת רבינו בין תנאי דנאמנו' לתנאי דאל תפרעני אלא בעדים יע\"ש וכנראה דאשתמיט מיניה דברי ה\"ה כמדובר.
ולענין הלכה כתב מרן החבי\"ב בהג\"הט אות ה' דבנאמנות כב' עדים סתם מרן כהרמ\"ה ושכן נראה לו עיקר ואפי' המוחזק א\"י לומר קי\"ל כהרא\"ש שכתב הטור בס' כ\"ב מפני שהוא יחיד בדבר הזה כו' ועיין במרדכי פ' שבועת הדיינים כו' עכ\"ל ולא זכר שר שגם הבעה\"ת קאי בשי' הרא\"ש וכמ\"ש הש\"ך בסק\"ז וגם ראבי\"ה שהביא המרדכי פרק ש\"ה הביא דברי הב\"ח בסעי' ב' קאי ג\"כ בשיטתו של הרא\"ש וכיון שכן שפיר מצי המוחזק לומר קי\"ל וכן כתב ג\"כ מרן החבי\"ב עצמו בהגב\"י אות ה' בשם הרדב\"ז הילכך בין בנאמנות סתם בין בנאמנות כבי תרי אם יש עדים מעידים שהאמינו לאחר ההלואה בלא קנין אם הלוה מוחזק מצי טעין פרעתי ואם הוא כת\"י מישתבע היסת ומיפטר ואם הוא בשטר מצי טעין אשתבע לי כאלו לא היה שם נאמנות. אמנם אם אין הדבר ברור שהיה הנאמנות לאחר הלוא' מסתמא תלינן שהיה בשעת הלואה כל שכתוב בשטר או בכת\"י וכמ\"ש הסמ\"ע והש\"ך ס\"ק כ\"ט וכ\"כ הרדב\"ז בתשובות החדשות ח\"א סימן תקל\"ד ומהריב\"ל ז\"ל חלק ראשון סימן ק\"ג וכן כתב הרב בצלאל בסימן כ\"ה דע\"ג ואם הוא בע\"פ ויש עדים בדבר שהאמינו בסתם או כבי תרי אם היה בשעת הלואה אפי' בלא קנין נראה דמשתעבד לכ\"ע אבל מרן החביב בסי' ס\"ט הג\"הט אות כ\"ז ובמהדור' בתרא שם אות ג' כתב דאפ\"ה יכול המוחזק לומר קי\"ל וכבר כתבתי דבריו לעיל פי\"א ה\"ג ד\"ה כתב הש\"ך כו' ואם היה לאחר הלואה ובלא קנין אם הלוה מוחזק מצי טעין קי\"ל כרבינו והרמ\"ה ודעמיהו ולא מהני נאמנות בלא קנין ומשתבע היסת ומפטר ועיין להרב נתיבות משפט ד\"ג ע\"ג מיהו אי תפס מלוה אח\"כ מצי טעין קי\"ל כהרא\"ש וראבי\"ה ובע\"הת דנאמנות כזה מהני ומיפטר בלא שבועת היסת וכן אם באו עדים שפרעו כבר והנאמנות כבי תרי אפי' שהיה לאח' הלואה בלא קנין אם תפס מלוה מצי לומר קי\"ל כדעת הראשונים הנ\"ל דאיפסול הנהו סהדי ודע דאם הנאמנו' הוא לבטל טענת שמא כ\"ע מודו דלא בעי קנין מוהר\"ת עשאל בתשו' אשר לו בס' זרע אברהם חח\"מ דע\"ה ע\"ג.
ודע דלמ\"ד דנאמנות לאחר הלואה בעי קנין ואפי' בנאמנות סתם היה נר' לכאו' דבדבר דלא מהני קנין כגון דבר שלא בא לעולם או דבר שאינו קצוב לא מהני נמי נאמנות בזה וכ\"ש נאמנות כבי תרי דהוי כמתנה כמ\"ש הש\"ך סקי\"ג בשם הב\"ח וכ\"כ הרב ראש יוסף באות י\"ב יע\"ש אמנם ראיתי למוהרימ\"ט בח\"א סי' ס' שכתב דנאמנו' אפי' בדבר שאינו קצוב מהני ויהיב טעמא למילתיה יע\"ש ונר' שדעתו ז\"ל דנאמנות סתם לאחר הלואה וכן נאמנות כבי תרי אע\"ג דצריך קנין משו' דחשיב כמתחייב לתת לחבירו דבר מ\"מ כיון שאינו מתחייב לתת לו מתנה גמורה אלא מפני עדותו שמעיד שחייב לו מן הדין הוא שמתחייב לא חשיבא מתנה לומר לא סמכה דעתיה ולכך מהני אף בדבר שאינו קצוב ומ\"מ צריך קנין על מה שמתחייב לתת בעדותו של זה שאינו מועיל כפי הדין אם לא מפני הודאתו וקבלתו עליו ודוק.
ולענין הלכה ודאי דמהני נאמנות בדבר שאינו קצוב כמו שכתב הרב ז\"ל וכן נראה מתשו' הרא\"ש שהביא הטור סי' ע' סכ\"ב והביאו הרב המפה שם לענין נאמנות כמה הוציא מהוצאות ושוחדים יע\"ש וכ\"כ מוהרי\"א סוף סימן ר\"ך יע\"ש.
עוד כתב מרן בש\"ע סימן ע\"א ס\"ג וז\"ל הא דמהני נאמנות נגד עדים כו' אבל אם העידו בפנינו הודה שפרעו כו' וכתב הש\"ך שם סק\"ח וז\"ל ומ\"ש שדעת הרמב\"ם והרא\"ש כר\"י ן' מיגש נראה דקאי אדלעיל שכתב הטור ודוקא כו' אבל הודאה כו' וכ\"ז הוא לשון הר\"י ן' מיגש וכ\"כ רי\"ו נ\"ג ח\"ג להדייא בשם הר\"י ן' מיגש וכן פי' הב\"ח רק שמסיים וכן פי' מהרמ\"א ולא עמדתי על סוף דעתו בזה שהרי מהרמ\"א פי' להפך וז\"ל בד\"מ וא\"א הרא\"ש כתב כדברי הר\"י בן מיגש צ\"ע דמה שייך דברי הר\"י לכאן דאפשר דאף ר\"י ן' מיגש מודה דלענין הודאה נאמנים וכדברי החולקים בהא ולכן נראה דדעת הטור מדלא חילק הרא\"ש וכתב סתם כדברי ר\"י ן' מיגש משמע ליה דאין לחלק בין הודאה להלואה עכ\"ל ומ\"מ דברי מהרמ\"א לא נהירין כלל מכמה טעמי למעיין בטור וגם אשתמיטי' דברי רי\"ו הנז\"ל וגם אשתמיטיה קצור פסקי הרא\"ש בפ' שבועת הדיינים סימן ך' כו' יע\"ש.
ואין ספק דס' ד\"מ מוטעה נזדמן לפניו ומפני כך עמד מתמיה על הרב\"ח ז\"ל ועל דברי הרמ\"א שבס' ד\"מ אשר לפנינו מבוארים דבריו כדברי הב\"ח ז\"ל וכדברי כל הראשונים הנ\"ל דעל מ\"ש הטור וא\"א הרא\"ש כת' כדברי הר\"י כו' כת' וז\"ל וצ\"ע דמה שייך דברי הרר\"י בן מיגש לכאן ואפשר דמאי דקאמר ודוקא שהעדים מעדים כו' גם מדברי הרר\"י ן' מיגש הוא דאף ר\"י בן מיגש קאמר דלענין הודאה נאמנים וכדברי המחלקים בהא.
אך ק' א\"כ מנ\"ל להב\"י דהרא\"ש ס\"ל כדעת הר\"י ן' מיגש לענין דבריו הראשונים כמ\"ש לעיל בדבריו דלמא מ\"ש הטור וא\"א הרא\"ש כתב כדברי הר\"י בן מיגש לא קאי רק אם יש חילוק בין הודאה להלואה ולכן נראה שדעת הב\"י דמדלא חילק הרא\"ש וכתב סתם כדברי הר\"י ן' מיגש משמע ליה דאכל דבריו קאי עכ\"ל.
הנה דבריו הללו מבוארין המה כדברי הב\"ח ז\"ל וגם הוא ז\"ל ראה בדברי הרא\"ש אשר לפניו דברי הר\"י ן' מיגש כמו שנראה מדברי רי\"ו ומקיצור פסקי הרא\"ש וזהו שכתב ולכן נראה שדעת הב\"י דמדלא חילק הרא\"ש וכתב כדברי הר\"י ן' מיגש כו' ובכן אין מקום לכל מ\"ש הש\"ך בדברי הד\"מ ודוק. ואחרי מופלג חדשים מקרוב נדפס ס' ברכי יוסף וחזה הוית בסי' ג' ד\"ד ע\"א ד\"ה ואולם השיג ג\"כ על הש\"ך בזה יע\"ש.
ורבינו בפרקין הל' ד' כתב וז\"ל זה שהאמין המלוה בב' עדים מה תקנתו כשיפרע יקרע השטר או יעיד זה המלוה על עצמו שביטל כל שטר שיש לו ע\"פ או יעיד על עצמו שלא בפני הלוה שקבל כל חוב שיש לו אצל פ' עכ\"ל וראיתי להרב מש\"ל שם שכת' וז\"ל לא ידעתי מה זה שכתב רבינו שלא בפני הלוה דמאי אירייא שלא בפני הלוה או בפני הלוה דכל עצמו לא בא אלא לומר דהודאה מילתא אחריתי היא ולא נכנס בתנאי הנאמנות וזה לישב בדוחק שהכונה אפילו שלא בפני הלוה ולא אמרינן שלא להשביע את עצמו הודה שלא נאמר אלא גבי נתבע אבל לא גבי תובע עכ\"ל וביאור דברי' אלו עיין למרן ב\"י בסימן ל\"ב ס\"ג במ\"ש שם בשם המרדכי והגהות עי\"ש ואני בעוניי אי לאו דמסתפינא הו\"א דשלא בפני הלוה דוקא קאמר דאפשר דרבינו ז\"ל בשיטת הראב\"ד קאי שכתב בע\"הת שער נ\"א והביא דבריו מרן החבי\"ב סי' ל\"ב הגב\"י אות ג' דס\"ל שגם בתובע שייך לומר שלא להשביע את עצמי עכ\"ל יע\"ש ומיהו ס\"ל לרבינו כמ\"ש הר\"ב פ\"מ ח\"א סימן ח' דע\"כ לא מהני טענה זו דשלא להשביע אלא כשהמודה מודה לשום אדם שיודע האמת כגון אותו קב רשו דפ' ז\"ב דכ\"ט שהודה ואמר מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא שכפי דבריו אותו פו\"פ היו יודעי' שלא היה חייב להם ומ\"ה כי טעין שלא להשבי' א\"ע הודתי נאמן אבל ודאי שאין אדם מודה שלא להשבי' באיזה צד שיחשו' אותו האיש שמודה לו בכל דעתו שחייבים לו כיצד כגון שהודה ליורשי' אני חייב למורישכם מנה שאותם היורשים אינם יודעי' אלא שומעין הודאתו יחשבו בכל לבם שהוא אמת נכון הדבר לא מחית איניש נפשיה בכה\"ג שלא להשביע את עצמו ואם הודה בכה\"ג ודאי דהודאתו הודאה גמורה הוי וטענתו שלא להשביע מגן שוייא ונסתייע לזה ממ\"ש הרא\"ש בתשו' כלל צ\"ד יע\"ש והשתא איכא למימר דלזה דקדק רבינו וכתב או יעיד על עצמו שלא בפני הלוה לומר דדוקא כשתהיה הודאתו בפני אחרים שחושבים בכל לבם שהוא אמת מהני הודאתו דלא מצי טעין להשביע דלא מחית איניש נפשיה כה\"ג משו' שלא להשביע אמנם אם הוד' בפני הלוה לא מהני הודאתו דמצי טעין שלא להשביע את עצמי נתכונתי כיון שהוא יודע האמת שלא קבלתי ממנו ואע\"פ שמדברי רבינו רפ\"ז מה' טוען והביא דבריו הטור בסי' פ\"א סי\"ח מבוא' דאדרב' כל שהודה בפני הלוה עצמו אין מקום לטענת שלא להשביע כו' איכא למימר דשאני הכא דהודאה של פרעון במקום נאמנות כבי תרי היא וכל כה\"ג איפכא מסתברא כמובן ואולם לא נחה דעתי בזה משום דעיקר סברא זו של הרב פ\"מ לאו דסמכא היא וכמ\"ש בס' בתי כהונה ח\"ב דנ\"ב ע\"א וכמ\"ש עליו רבו מוהרימ\"ט ז\"ל יע\"ש ועיין להרב מש\"ל רפ\"ז מה' טוען עוד ומה שעלה על דעתי ליישב בזה כן בקדש חזתיו בביאו' הסמ\"ג למהרא\"ש ז\"ל דש\"ז ע\"ד הנר' דאשתמי' מיניה מהרב מש\"ל ז\"ל מדלא העלהו בזכירו.
והנה מדברי רבינו הללו דקדקו ה\"ה והטו' והבע\"ת בשער כ\"ו ח\"ד סי' א' דקאי בשיטת המפרשים דהודאה מילתא אחריתי היא וכ\"כ מוהרא\"ש בביאורו על הסמ\"ג שם שזה ג\"כ דעת הסמ\"ג שכתב כלשון רבינו יע\"ש וראיתי להש\"ך שדחה דבריהם וכתב דיעיד על עצמו בפני ב\"ד קאמר והכי דייק ל' ויעיד על עצמו יע\"ש כלומר דמדנקט לשון עדות ולא נקט ל' הודאה משמע טפי דבפני ב\"ד קאמר ואין זה נכון לע\"ד דא\"כ הו\"ל לאשמועינן הכי בפרעון גופיה ומה שנדחק הש\"ך וכתב דבא לומר אפי' היכא שפרע לו כו' אינו נוח לי דכל עצמו של רבינו לא נחית אלא לבקש תקנת בבא לפורעו עכשיו ול' יעיד שדקדק הוא ז\"ל לא ידעתי מה יענה למ\"ש עוד רבינו או יעיד זה המלוה על עצמו שביטל כל שטר שיש לו על פ' דההיא ודאי אפי' בפני עדים קאמר דביטול הוי כמחי' דלכ\"ע מילתא אחריתי היא ודוק.
ודע דבהודאה בפני ב\"ד כתב הרשב\"א בתשו' סימן תתקכ\"ב והביא דבריו מרן החבי\"ב הג\"הט אות י\"ד שיש מגדולי המורים וכן דעת הר\"ם הלוי ז\"ל דיכול לחזור ולומר להד\"מ ומסתייעין מההיא דגרסינן פ' ש\"ה גבי לא תפרעון אלא באפי דתנו הלכת' אתא לקמיה דר\"ן כו' והוא ז\"ל דח' דבריהם וכתב דכל שהודה בפני ב\"ד אין לאחר הודאה שבפני ב\"ד כלום וההיא דר\"ן מילתא בעלמא הוא דקא\"ל אם אתה חפץ שיתנם לך זיל אייתינהו יע\"ש גם בחי' לפ' ש\"ה כתב כן בשם יש מביאים ראיה ובשם הרב המאור דאף בהודה בפב\"ד יכול לחזור ולכפור והוא ז\"ל דחה דבריהם יע\"ש. וראיתי להרב גד\"ת בדקכ\"א ע\"ג שכתב שדבר זר הוא לומר שיוכל לכפור על פרעון שקבל בפני ב\"ד והיאך מצי טעין בתר הכי בב\"ד גופיה לא נתפרעתי הא ודאי לא אפשר עכ\"ל ולדידי אי מהא לא ארייא דודאי באותו ב\"ד עצמו שהודה כשיכפור לא מצי מחייבי ליה ללוה כיון דאינהו ידעי בהודאתו של מלוה מיהו נ\"מ אי תבעיה בפני ב\"ד אחר אותו ב\"ד אחר מחייבי ללוה לפרעו ע\"פ נאמנו' ולא מהני עדות ב\"ד זה שמעידים שפרעו או שהודה בפניהם דלשיטת הראשו' הנז' הו\"ל כאילו אמר לו בפי' תהא נאמן עלי כב\"ד דלכ\"ע כל שתבעו בפני ב\"ד אחר לא מהני עדות ב\"ד דהודאה או פרעון וכמ\"ש הש\"ך בסק\"ו ודוק.
ועיין בס' ברכי יוסף שנדפס מחדש בסי\"ג ד\"ג ע\"ד במה שגמגם עוד עמ\"ש הגד\"ת דקכ\"ב ע\"א שהרשב\"א בתשו' והר\"מ ס\"ל כהר' ישעיא יע\"ש. ודע דגדולי המורים אלו שכתב הרשב\"א בתשו' הוא ניהו הראב\"ד שכתב הרב בע\"הת שער כ\"ו ח\"ד סי' א' דס\"ל גבי אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ דכל שלא פרעו בפני אותו פ\"ופ אפילו הודה בב\"ד לא מהני וכתב דלהכי א\"ל ר\"ן לההוא גברא זיל אייתינהו משום דאי הדר האי גברא וכפר ביה בדר\"ן ובחד מעלמא דהוה גבי מצי כפר יע\"ש ומיהו בהא חלוק הראב\"ד עם הרז\"ה דלדעת הרז\"ה בין באומר מהימנת עלי כבי תרי סתמא בין באומר כל אימת דאמרת לא פרענא ס\"ל דלא מהני הודאתו בב\"ד אמנם לדעת הראב\"ד אם אמר לשון זה דכל דאימת לא פרענא אז מהני הודאתו אפי' הודה בפני עדים וכ\"ש בפני ב\"ד דלשון זה משמע דדוקא כשעיקר טענת העדים היא שפרעו אז תהא נאמן לומר לא פרענ' אבל הודאה מילתא אחריתי היא ובזה לא האמינו ואין לך אלא מה שהתנה בלשון תנאו משא\"כ במאמינו סתמא או שאמר אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ אז פסל לכ\"ע לגופיה דפרעון לגביה ואפי' בטענת הודאה בב\"ד וכ\"ז מבואר בדברי הראב\"ד שהביא הרב בע\"הת ז\"ל שם.
ולענין הלכה נלע\"ד דאם כתב תהא נאמן עלי כבי תרי סתמא ולא אמר כל אימת דאמרת לא פרענ' כיון דלדעת הראב\"ד והרז\"ה כל כה\"ג לא מהני הודאתו ואפי' בב\"ד אי תפס המלוה מצי למי' קי\"ל כהני רבוות' דסברי דהודאה אפי' בב\"ד ל\"מ אמנם אם פי' בתנאו כל אימת דאמרת לא פרענא והודה בב\"ד מפקי' מינה ולא מצי למימר קי\"ל כהרז\"ה דיחיד הוא בדבר וכן מבואר מדברי הרדב\"ז בח\"א סימן קס\"ט שכתב דהמלוה את חברו והתנה עליו שיהיה נאמן עליו בעדים כל זמן שיאמר שלא תקנתו שיעשה ג' ב\"ד ויפרע לו בפניהם וזה פשוט עכ\"ל. מיהו אם הודה בפני עדים בין כתב סתמא מהימנת עלי כבי תרי בין כתב כל אימת דאמרת לא פרענא אי תפס המלוה מצי טעין קי\"ל כה\"ר ישעיא והרז\"ה והרמב\"ן והרשב\"א דהודאה בעדי' ל\"מ לגבי נאמנו' כבי תרי כי היכי דל\"מ עדות בפנינו פרעו וכ\"כ מרן החביב בהג\"הט אות י' והש\"ך בסק\"ח וכך העלינו אנן יד עניי לעיל ה\"א בסוף ה\"א.
ודע דכת\"י ופנקס שנתקיימו כעדים מעידים שהודה דמי ובאנו למחלו' הראשוני' אי הודאה בפני עדים מהני או לא כמ\"ש מוהרא\"ש ז\"ל סימן פ\"ב ומרן החביב הגה\"ט אות ח' יע\"ש ועיין ברכי יוסף ד\"ד ע\"א ד\"ה וזוהי שקשים כו' וכל זה בשלא גילה דעתו בנאמנותו שהאמינו אף לגבי עדי הודאה או לגבי ב\"ד שאם גילה דעתו שהאמינו לכל ודאי מהימן כמ\"ש הסמ\"ע בסק\"ז והש\"ך סק\"ט והחבי\"ב אות ט' וט\"ו יע\"ש ואם כתוב בשטר הנאמנות והאמינו בכל מה שיאמר המלוה הר\"ן גילה דעתו שפסל אפי' עדי הודאה ומחי' כמ\"ש הרשד\"ם בתשו' סימן נ\"ג והרדב\"ז ח\"א סימן קס\"ט החבי\"ב הגה\"ט אות י\"ב יע\"ש ונלע\"ד דלמ\"ד דבנאמנות כבי תרי סתמא ל\"מ לגבי הודאה בב\"ד דהודאה בב\"ד אלימא טובא ה\"ה נמי דס\"ל הכי במאמינו בכל מה שיאמר וכבר כתבנו דלדעת הרז\"ה והראב\"ד אף לגבי ב\"ד מהני נאמנות כזה ומצי המוחזק לומר קי\"ל ודע דבנאמנות כבי תרי ל\"מ להכחיש עדים או שטר אחר שמעידי' שפרעון זה יהיה באופן כ\"וך כמ\"ש הר\"י אדרבי בתשו' סימן קט\"ו והביא דבריו החבי\"ב בהגה\"ט אות י\"א יע\"ש ודע דהיכא דאיכא עדים שהודה שפרעו ומת המלוה לא טענינן ליתמי להד\"מ כמ\"ש מרן החבי\"ב בהג\"הט אות י\"ו ע\"ש הרב משפט צדק ועיין במ\"ש בשורש כתב יד סעיף ה' ד\"ה ואם הוא תוך זמן כו' וכן אם העידו שמחל לו נאמנים.
והנה טענות מחילה נחלקו לג' חלוקות החלוקה הראשו' היא כשעדים מעידים בפנינו שמחל לו החוב בפניהם דבזה כתב הרב בע\"הת בסו' שער כ\"ו והביאו דבריו הטור ומרן סי' ע' דנאמנים ובהא כ\"ע מודים וכמ\"ש הרב ש\"ך שם סק\"י יעויין שם ובכן אני תמיה על מהר\"י אדרבי בתשובה סימן רי\"א דף קכ\"ח ע\"א שכתב וזה לשונו ואף על גב דאיכא מ\"ד דאין צריך נאמנות לענין מחילה מפני שהוא כמו טענת אמנה ורבית התם ה\"ט משום דשטרא לאו למחילה קאי וכמ\"ש הרמב\"ן הביאו הב\"י בסי' פ\"ב כו' אבל בנ\"ד מודה דלטענ' מחילה צריך נאמנות כו' משום דכבר קיבל ראובן מעות חזקת בתו ולא שדי זוזי בכדי כו' יע\"ש ולא ידעתי מה צורך לו לחילוק זה דבלא\"ה כיון דנאמנות דנדון שאלתו מיירי שהאמינו כבי תרי שפיר אצטריך אף למחי' דאפי' אייתי סהדי דמחל לו אפ\"ה הוא נאמן לגבי עדי' והשתא דאיכא סהדי שמחל לו ליכא למ\"ד דדמי לאמנה ורבית דע\"כ לא כתבו כן הני רבוותא אלא בדליכא סהדי דמחל והלוה הוא שטוען אבל בדאיכא סהדי ליכא למ\"ד דדמי לאמנה ורבית וי\"ל ודוק. החלוקה השנית בטוען טענת מחילה נגד שטר בין בנאמנות ובין בלתי נאמנו' וליכא עדים בדבר שמחל לו אי משבעינן למלוה כטוען על השטר מקויים השבע לי שלא פרעתיך ובזה אפליגו רבוותא הר\"ב העטור והרמב\"ן כמ\"ש הבע\"ת שער כ\"א ח\"ב ס\"ב והביא דבריו הטור סי' פ\"ב סע\"ז ומרן בש\"ע סי\"א ודעת הר\"ב העיטור הוא דאין משביעין אותו ואפי' ליכא נאמנות דטענת אמנה או רבית ודע' הרמב\"ן הוא דמשביעין אותו ולזה נר' דנוטה דעת הבע\"הת והטור ומרן והר\"ב המפה וזה נר' דעת הרלנ\"ח בתשו' סי' ק\"ט והרמ\"ג בתשו' סי' צ\"א שכתב מרן החבי\"ב שם בסי' פ\"ב הג\"הט אות מ' ולפ\"ז יכול המוחזק שהוא הלוה לומר קי\"ל כהרמב\"ן ולעכב הפרעון עד שישבע המלוה ודלא כמהר\"ש הלוי שכתב מרן החבי\"ב שם דס\"ל דאין משביעין אותו מפני שהרמב\"ן יחיד בדבר יע\"ש. החלוקה השלישית בטוען טענת מחילה על מלוה ע\"פ אי מהימן בשבועת היסת ליפטר מהממון היכא דלית ליה מגו דפרעתי כגון במלוה שהיא תוך זמנה או היכא דהאמינו למלוה.
הנה בזה אפליגו הר\"מ הלוי ומהרימ\"ט בתשו' ח\"א סי' ס\"א וס\"ב דלדעת מהר\"מ הלוי מהני טענה זו אף ליפטר כטענת פרעון בזמנו ולדעת מהרימ\"ט לא מהני טענה זו ליפטר אם לא היכא דמצי טעין פרעתי יע\"ש. והנה הראיה שהביא מהרימ\"ט בסי' ס\"ב מפ\"ק דבתרא גבי ההיא דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו כבר דחאה מרן החבי\"ב בסי' ע' הג\"הט אות כ\"ב יע\"ש. ועוד אחרת ראיתי לו בחח\"מ סי' מ' דמ\"ה ע\"ב ד\"ה ומנא תימרא כו' שהביא ממ\"ש הרא\"ש בפרק שבו' הדי' בשם הרמב\"ן דיותר גרוע טענת מתנה מטענ' סטראי יע\"ש והא לא מכרעא למ\"ד דע\"כ לא כתב הרמב\"ן דטענת מתנה טענה גרועה היא אלא בשכבר הוא חייב לו דאינו עשוי לתת לו מתנה ולא לשלם לו החוב שחייב לו ועוד דמחזי כרבית אמנם במה שחייב לחברו וטוען מחלת לי בזה לא כתב הרמב\"ן דטענה גרועה היא וזה ברור לע\"ד ומדוקדק בל' הרא\"ש שם ודוק ומדברי הש\"ך בסימן קכ\"ו ס\"ק מ\"ה משמע דקאי בשיטת מוהרימ\"ט אמנם הראנ\"ח ח\"א סימן כ\"א קאי בשיטת הר\"מ הלוי כמ\"ש מרן החביב סימן ע' הג\"הט אות כ\"ב וסימן פ\"ב הגה\"ט אות מ\"א ולזה הסכים דעת מרן החביב שם.
ולענין הלכה אין ספק דיכול הלוה לומר קים לי ליפטר מאחר דהר\"מ הלוי ז\"ל ומוהראנ\"ח ומרן החבי\"ב הכי ס\"ל כן נראה לע\"ד.
ודע דמור\"ם בסי' ע\"א נתן טעם מפני מה בטענת מחילה נאמנים העדים מפני דאין הנאמנות אלא למה שהאמינו עליו ולא יותר כגון כו' וכן כתב הטור בי\"ד בשם תשו' הרא\"ש ריש כלל ע\"א וביארו דברי התשו' עיין להרב ראש יוסף באות כ\"א ועיין עוד בתשו' הרא\"ש כלל ן' סימן ז' ובתשו' הריב\"ש סימן ק\"ח שכתבו כן יעויין שם.
וראיתי עוד להרא\"ש בתשו' הנז' דכלל ן' שכתב וז\"ל ואפי' אין כאן עדות שראו השטרות אחרי מות אביהן מאחר שהיא מודה שקרען אחרי מות אביהן חייבת לפרוע ככתוב למעלה דאין כאן מיגו לפוטרה כיון שהיא מודה שהזיקה להם חייבת לשלם עכ\"ל וקשה דמאחר שהיא טוענת שקרעתן בצווי הבעל שציוה אותה לקורען כמ\"ש בשאלה שם למה לא תהיה פטורה במגו דאי בעי קלתיה דאף על גב דהרא\"ש כתב שם מקמיה הכי דכל שלא הופקדו בידה אינה נאמנת לומר פרועים הם במגו דאי בעי קלתיה איכא למימר דדוקא כשהם קיימים בידה לא מהני מגו זה לקורען לכתחיל' דכיון דלא הופקדו בידה אין המיגו מועיל להיות דינה כשליש לשתהיה נאמנת אלא דינה כדין ע\"א המעיד על שטר מקויים פרוע הוא דלא מהימנינן ליה לקרוע השטר על פיו אמנם כשקרען וטוענת כך ציוה לי בעלי ואית לה מיגו דאי בעי קלתיה איך נחייב אותה ע\"פ הודאתה מאחר שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכעין זה כתב הש\"ך בסימן ע\"ה ס\"ק מ\"ג גבי חוטף דבר מחברו דנאמן לומר שלי הוא אם לא ראוהו עדים עתה בידו במגו דהחזרתיה לך יע\"ש ויש לחלק דשאני בנדון תשובת הרא\"ש דכיון שאם היו השטרות קיימים בידה היה צריך ליתנם ליורשי' ולא נאמנת לקורען אע\"ג דאית לה מיגו דאי בעי קלתיה השתא נמי שקרען חייבת משום הודאתה אע\"ג דאית לה מגו משא\"כ בנדון הש\"ך דעיקר טענתו היא שהחפץ שלו הוא ודידיה חטף אלא שעיקר דברי הרא\"ש במ\"ש שהיא נאמנת לקורען אע\"ג דאית לה מגו נראה שהטור ר\"סי נ\"ה וס' מ\"ה סע\"י חולק עליו ורבינו ירוחם נ\"ו ח\"ה הביא דבריו מרן ב\"י ברס' נ\"ה ג\"כ חולק עליו בזה וכמ\"ש הב\"ח שם ועיין להש\"ך שם סי' כ\"ו סק\"ה ד\"ה והנה הרא\"ש כו' ולמרן החבי\"ב בסי' מ\"א הגה\"ט אות כ\"ד יע\"ש ועיין עוד להרא\"ש בתשו' כלל ס\"ח סכ\"ב ועיין להטור ומרן ברס' מ\"ז ודוק ועיין במ\"ש עוד בזה לקמן ה\"ו יע\"ש ובמ\"ש לעיל בפי\"א ה\"א.
כתב הש\"ך בסקי\"א בשם תשו' הרשב\"א סי' אלף וב' שאם כתוב בשטר ובנאמנות על עיקר המעות לא האמינו אלא שלא יטעון אמנה או רבית אבל פרעתי נאמן ובסימן תתקצ\"א כתב שאם כתוב שתהא נאמן בכל" + ], + [ + "הרי \n שפרעו כו' ואם כפר ישבע שבועת היסת כו'. וכן הם דברי הר\"י ן' מיגש שהביא הטור סימן ע\"א ס\"ו וכן הוא דעת הרב בע\"הת שער כ\"ו ח\"א סימן ג' ושם ח\"ג סימן ב' וכ\"כ הרב גד\"ת דקי\"ח ע\"ב והביא דבריו מרן החבי\"ב הגב\"י אות ז' ודלא כמרן בב\"י שכתב שבע\"הת לא הכריע.
אמנם דעת ר' האיי ז\"ל הוא דאם פרעו בפני עדים וצרי' לפרעו שנית שמביא העדים שפרעו בפניהם ומוציא ממנו והרשב\"א ז\"ל בחי' לשבועות דמ\"א ע\"ב גבי ההיא דאל תפרעני אלא באפי פו\"פ כתב שהרב אב\"ד סבור כר' האיי והוא ז\"ל תמה עליהם דא\"כ מה הועיל נאמנותו ופסלות העדים יגבה וחוזר ומשלם אפוכי מטרתא ל\"ל וכ\"כ הר\"ן ז\"ל שם הביא דבריו הב\"י בס\"ו וכ\"כ הרב המגיד ז\"ל שם ועיין להרב ראש יוסף אות י\"ב ובפרישה סעי' ו' והש\"ך ס\"ק י\"ג כתב וז\"ל כתב הב\"ח וקשיא לי על סברא זו מהא דתנן בפ' הכותב ע\"א מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה ובש\"ס מסיק רבא דשבועה זו מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעל ואמר ר\"פ אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא ומסיק דיהיב לה כתובתה באפי סהדא קמא וסהדא בתרא ומוקים לה להני קמאי במלוה אלמא דאע\"פ דנתן לה מתחי' לשם פרעון מ\"מ יתבענה פרעו' הראשו' ויאמר לה מלוה הן אצלך שהרי נפרעת שנית וה\"נ דוכוותא דאחר שפר' שנית מוקים לה להני קמאי במלוה ואם תכפור הרי יש עדים ויאמר מלוה הן אצלך שהרי נפרעת חובך שנית ואע\"פ שנתן לו מתחילה לשם פרעון מ\"מ למפרע נעשית מלוה אצלי כדאמרי' בכתובה וזה ראיה ברורה לדברי ר' האיי כו' ומה שתירץ לזה הב\"ח לדעת הר\"י ן' מיגש דחאו הש\"ך ז\"ל שם גם מה שתי' הוא ז\"ל ע\"פ מ\"ש לעיל סק\"ג וס\"ק י\"ב דלא מהני נאמנותו נגד עדים אלא בדטעי' טענת סטראי כו' לפי מ\"ש אנן יד עניי לעיל ד\"ה ואם התנה כו' דלא משמע הכי מדברי הפוסקים ז\"ל אלא אפי' טעין להד\"מ נמי מהני נאמנותו כיע\"ש לפ\"ז הדרא קו' הב\"ח לדוכתא.
כי ע\"כ נראה לע\"ד דהר\"י ן' מיגש משמע ליה דההיא דאמרי' בפרק הכותב ואי פקח אידך כו' מוקים להו להני קמאי במלוה דוקא כשמעידים העדים דהנהו קמאי מלוה הם לגביה והיינו דקאמר מוקים להו להני קמאי במלוה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם ועיין בפי' שם בש\"מ ובטור אה\"ע סימן צ\"ח אבל אם הם מעדים שפרעו ב' פעמים אז לא מהימני כיון שהן מעידים שבתורת פרעון נתנם לו וכבר פסלם לזה ואנן לא פלגי' דבוריהו כאלו מעידים שהפרעון הראשו' מלוה הם לגבי כל עוד שאינם מעדים בפי' כן ובהא הוא דאפליגו ר' האיי ור\"י ן' מיגש אי פלגינן דבוריהו או לא.
וכבר כתבנו לעיל ה\"א גבי א\"ת אלא בפני פ\"ופ ד\"ה ומ\"מ טעמא דלא פלגינן דבוריהו לדעת הר\"י בן מיגש יע\"ש ולפ\"ז נראה דלדעת הר\"י ן' מיגש אם כבר העידו העדים תחי' בב\"ד לשם פרעון נתנם לו אם חוזר ופורע שנית בפניהם אינם יכולים להעיד עוד דלשם מלוה נתנם לו דההיא דאמרינן בפרק הכותב מוקים להו להני קמאי במלוה ע\"כ כשלא העידו בב\"ד תחי' דלשם פרעון נתנם לה ומיהו אפילו אם כבר העידו תחילה דלשם פרעון נתנם לו כשחוזר ופורע בפניהם יכולים להעיד על פרעון שני דגזל הוא בידו וכ\"כ הרדב\"ז בתשו' ח\"א סימן קס\"ט וז\"ל ולענין אם יכול לחזור ולתבוע מה שיש אצלו יותר ממה שחייב העלו המפרשים דאם פקח הוא פורע פעם שניה בפני העדי' עצמן שידעו בפרעון הראשון דודאי האי מנה בתרא ודאי גזל הוא בידו והשתא מהימני דלאו בתורת פרעון שטרא אתו עליה אלא על מנה בתרא מסהדי שהוא גזל אצלו וזה הדין שוה בין ההא דהכא בין ההיא דאל תפרעני אלא בפני פ\"ופ ותקנה טוב' היא שלא יבא לידי גזלה עכ\"ל.
ונראה לע\"ד שדבריו ז\"ל הללו הן אפילו לדברי הר\"י ן' מיגש ז\"ל וכשמעידים העדים על מנה בתרא בפי' דגזל הוא בידו ולא שמעידים העדים סתמא שפרעו בפניהם ב' פעמים דכל כה\"ג לא מהימני לדעת הר\"י ן' מיגאש אלא לדעת ר' האי.
ומהתימה על מרן החבי\"ב הגב\"י אות ח' שכתב דהרדב\"ז ז\"ל סתם דבריו בתשו' זו כדברי רבי' האיי יע\"ש והוא תימה איך שבק כל הני רבוותא ותפס עיקר סברת ר' האיי ולפום מאי דאמרן הנה נכון שדבריו הם אף לדעת ר\"י בן מיגש ודעימיה וכנ\"ל לענין הלכ' למעשה.
וכתב מרן החביב שם הגה\"ט אות ל\"ג דדוקא בכה\"ג הוא שצריך לישבע אחר פרעון השני אבל מי שבא בחשבון עם חברו והודה שחייב לו סך כך מעות ועשה שטר על עצמו ואח\"כ אמר טעיתי במה שהודיתי דמכח הדין אינו נאמן כמו שיתבאר בסי' ע\"ט וקכ\"ו א\"ץ המלוה לישבע אחר שפרעו כיון שמחמת הודאה מחייבינן ללוה ליפרע ונראה ג\"כ דה\"ה נמי מי שאמר לא לויתי ואח\"כ אמר לויתי ופרעתי בגוונא שאינו נאמן שאין המלוה צריך לישבע אח\"כ כשיטעון שנפרע ממנו ב' פעמים אלא שמטילין חרם סתם קודם הפרעון בין כשאומר לא לויתי כו' בין כשאומר טעיתי בחשבוני עכ\"ל והנה מ\"ש דהה\"נ מי שאמר לא לויתי כו' כ\"כ הטור בהדייא בר\"ס ע\"ט וכתב מרן ב\"י שכ\"כ בע\"הת בריש שער י\"א ושלא כדברי הר\"ב העיטור שכתב דבתר דפרע ליה משבע ליה אזוזי קמאי כההיא דפ' הכותב אי פקח אידך כו' יע\"ש ובדברי בע\"הת מפורש הטעם שכתב מרן החבי\"ב דכיון דמחמת הודאתו מחייבי' ליה ליפרע אין מקום להשביעו אחר שפרעו דהא בי דינא סהדי דאודי קמייהו דלא פרע ליה זמנא אחרינא מהלואה זו יע\"ש.
וראיתי להגד\"ת ז\"ל שם דס\"ח ע\"ב שהוק' לו דלמה להו להבע\"הת ולהטור לפוטרו משבועת זו מטעם הודאת בע\"ד דבלא\"ה כיון דאיכא סהדי דמסהדי שפרעו קודם לכן איך אפשר להשביעו להכחיש העדים ובשלמא בההיא דהכותב ניחא דמייתי לה לידי שבו' דאורייתא להכחיש ע\"א בלבד כדינא דאורייתא אבל להכחיש ב' עדים הא ודאי לא אפשר וכדכתב ה\"ה בפ\"ו מה' טוען ד\"ג דמה\"ט כשהוחזק כפרן באומר לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע דאין משביע את התובע שלא נפרע נגד העדים וגובה שלא בשבועה לכ\"ע.
ויותר תימה עמ\"ש הבע\"הת בשם בעל העיטור דמשביעי' אותו דכיון שהוא להכחיש את העדים איך יתכן להשביעו יע\"ש ובשער כ\"ו ח\"א ס\"ג דקי\"ח ע\"ג כתב שטעמו של הר\"ב העיטור הוא משום דדמי להיכא דפסלינהו לוה עצמו במה שהאמין את המלוה כבי תרי בענין נאמנות ואמרי' דאחר פרעון השנית יכול להשביעו למלוה שלא נפרע ב' פעמים אע\"פ שהוא נשבע להכחיש את העדים ה\"נ באומר לא לויתי ועדים מעידים שלוה ופרע דבהודאתו של לוה שלא פרע הו\"ל כאלו פסל את העדים האומרי' שפרע ומה\"ט יכול להשביע למלוה שלא נפרע ובזה דחה ראיית ה\"ה יע\"ש וזה מבואר כמ\"ש מרן החבי\"ב ולא ידעתי אמאי לא זכר שר דברי הר\"ב התרומות והגד\"ת ז\"ל.
ולעיקר ק' הגד\"ת על ה\"ה ז\"ל ראיתי להרב מש\"ל שם בפ\"ו מה' טוען שכתב דדברי ה\"ה הם בשבועה כדי ליטול וא\"א להשבע נגד העדים אבל התם שהלוה תובעו מנה לי בידך לא פטרי' ליה משו' דשבועתו נגד העדים עכ\"ל ולא זכיתי להבין כונתו דאם בתובעו מנה לי בידך שהנתבע מוחזק ועומד בשלו לא פטרינן ליה משבועה ואם לא רצה לישבע מחייבינן ליה לשלם אע\"פ ששבועתו נגד העדים כ\"ש כשאנו באים לחייבו ממון ולהוציא ממון מידו שהיה לנו לחייב שבועה לתובע ואם רצה לישבע לא נחייב לנתבע להוציא בלי שבועה אע\"פ שהיא נגד העדים.
כי ע\"כ נלע\"ד דודאי אף לדברי הרב המגיד יש חילוק בין ההיא דנאמנו' כבי תרי לההיא דאומר לא לויתי כמ\"ש הגד\"ת דבנאמנות כבי תרי כיון דליכא הודאת בע\"ד מעיקרא דלא פרע ליה משו\"ה לא מחייבינן ליה שבועה אחר שפרעו משא\"כ בהא דהאומר לא לויתי דאיכא הודאת בע\"ד דמעיקרא דלא פרע ליה משו\"ה לא מחייבי' ליה שבועה לתובע דלא פרע ליה לא בתחילת הפרעון ולא בסוף ומאי דתלי טעמא ה\"ה ז\"ל בההיא דהאומר לא לויתי משום דהוי להכחיש את העדים אין כונתו לומר דמה\"ט דוקא הוא דלא משבעינן ליה בצירוף טעמא דהודאת בע\"ד נמי קאמר וכל עיקרו ז\"ל לא בא אלא להכריח מדין זה דבכל הוחזק כפרן אפילו שלא הוחזק ע\"פ עדים לא משבעינן ליה לתובע וכגון שכפר בהלואה מעיקרא ואח\"כ הוציאו לו כת\"י ולזה כתב ה\"ה דיש ראיה דלא משבעינן ליה אפילו בכה\"ג דומיא דהוחזק כפרן בעדים דלכ\"ע אין סברא בזה דישבע המלוה כיון דאיכא הודאת בע\"ד וגם שבועתו נגד עדים וכיון דבהא עיקר טעמא דמחייבינן ליה לתובע הוא משום הוחזק כפרן ע\"פ הודאתו דמעיקרא ועכ\"ל דלא מחייב שבועה התובע לכ\"ע בשאר הוחזק כפרן דעלמא נמי אפי' לא יהיה ע\"פ סברא הוא דלא מחייבי' לישבע כיון דס\"ס עיקר חיוביה דמחייב לוה משום דהוחזק כפרן הוא.
ומ\"ש עוד מרן החביב דבאומר לא לויתי מטילין לו חרם סתם קודם הפרעון וכן באומר טעיתי בחשבוני כו' עיין להרב ז\"ל גופיה סימן ע\"ט הגה\"ט אות י\"ב שכתב בשם הב\"ח איפכא דכי היכי דלא משבעינן ליה ה\"נ אין מחרימין חרם סתם וסיים ע\"ז ועיין מ\"ש סימן ע\"ה בהגה\"ט עכ\"ל וע\"ש הגה\"ט אות י\"ט שכתב שם דח\"ס אין לו פיטור לעולם דומיא דנאמנו' אפילו דאפילו התנה ליפטר משבועה אינו פוטרו מח\"ס עכ\"ל.
וכנר' דיש ט\"ס וצ\"ל דאפילו התנה ליפטר מח\"ס אינו פטור ומה שיש לעמוד שם על דבריו ממ\"ש הוא בעצמו בסימן כ\"ט הגב\"י אות ע\"ז עמ\"ש בשורש עד המסייע כו' יע\"ש.
וכתב מרן ב\"י בשולחנו הטהור סימן ע\"א וז\"ל ולפיכך אם כתב לו בנאמנות שיהא נאמן בלי שום שבועה קלה וחמורה וגלגול לעולם לא משתבע כו' וכ\"כ הבע\"הת שער כ\"ו ח\"א ס\"ג ומ\"ש בלי שום שבועה קלה וחמורה נראה דקלה היינו שבועה דחוץ לב\"ד דקילא טפי כמ\"ש רש\"י בפ' השולח דל\"ה דשבועה בב\"ד חמירא דהיא באנקוטי חפצה והיא בשם או בכנוי וחוץ לב\"ד הוא בקללת ארור ולא נקיט חפצא ואין עונשה כ\"כ יע\"ש וכ\"כ הטור ומרן בש\"ע א\"הע ס\"ס צ\"ו גבי שבועת אלמנה חוץ לבית דין יע\"ש.
וראיתי להרב נתיבות משפט דקע\"ג ע\"ג שכתב דלפי דברי הרמב\"ן שסובר דלוה שפטרו למלוה משבועה לא פטרו מנדר נראה דגם יכול לומר שלא פטרו אלא משבועה בב\"ד ולא משבועה שהיא חוץ לב\"ד והביא ראיה לזה ממ\"ש הטור סי' ע\"א דנוהגי' לכתוב בתופסי שטרות בלי שום שבועה קלה וחמורה דודאי מ\"ש קלה הוא לפוטרו אפילו משבו' דחוץ לב\"ד וכתב ולפ\"ז נלמוד דהב\"הת והטור סוברים כס' הרמב\"ן דבשאר ב\"ח נמי אם פטרו משבועה לא פטרו מנדר דאלו לדברי הריטב\"א והנ\"י שסוברים דבשאר כל אדם אם פטרו מן השבועה לבד אינו יכול להדירו בנדר הקל ה\"ה שאינו יכול להשביעו חוץ לב\"ד שבועה הקלה ונדחק לתרץ למה לא נהגו לכתוב ג\"כ בתופסי שטרו' גם בלי שום נדר יע\"ש.
ולפי דבריו הללו ק' על הר\"ב המפה שם סעי' ו' הביא דברי הריטב\"א והנ\"י ז\"ל דאם פטרו מן השבועה נדר בכלל ובסעי' ה' כשכתב מרן ולפיכך אם כתב לו כו' בלי שום שבועה קלה וחמו' כו' לא הגיה עליו לומר דלדברי הריטב\"א והנ\"י א\"ץ לכתוב שפטרו משבועה קלה דבלא\"ה פטור דבכלל שבועה סתמא איתיה מיהו לפי מה שצידד הרב הנז' עוד שם וכתב דאף הריטב\"א והנ\"י מודה דשבוע' חוץ לב\"ד יכול להשביעו ניחא יע\"ש אלא דלע\"ד אין צורך לזה דאפילו אם נאמר דלדעת הריטב\"א והנ\"י כשפטרו משבועת סתם אינו יכול להשביעו חוץ לב\"ד מ\"מ נהגו לכתוב בטופסי השטרות בפי' בלי שום שבועה קלה וחמורה משום שופרא דשטרא וכעין זה כתב הרשב\"א בתשו' אלף וב' דהיכא דכתב נאמנות בעיקר המעות אינו אלא שלא יטעון אמנה ורבית ואפילו לדברי האומר דאף בלתי נאמנות אין בטענות אלו כלום מ\"מ לשופרא דשטרא כ\"כ יע\"ש וכעין זה כתב הש\"ך סימן ע\"א ס\"ק ט\"ו למה שנהגו לכתוב תיבת לעולם דאי לא הוה כתיב לעולם מיתורא דלישנא דבלי שום שבועה לא הוה דרשי' לפוטרו לאחר הפרעון אלא הו\"א דלשופרא דשטרא כתב כן ולעולם דלא פטרא אלא משבועה דקודם פרעון ועיין להגד\"ת דקי\"ח ע\"ג יע\"ש.
ובהכי ניחא לי מה שהק' הש\"ך ס\"ק י\"ד במ\"ש מרן וגלגול נמי דלפי מ\"ש הוא ז\"ל בא\"ה סימן צ\"ח ס\"ד דכל שכתב נאמנות אינו יכול להשביעו על ידי גלגול מה צורך לכתוב בטופסי השטרות גלגול בפי' יע\"ש מיהו לפי האמור ניחא דאה\"ן דאף אם לא נכתב בפי' פטור הוא אפילו מגלגול שבועה מיהו נהגו לכותבו בפי' משום שופרא דשטרא וברור ועיין להרב נתיבות משפט דקע\"ח ע\"ג ודוק.
וכתב מוהרא\"ש בסימן נ\"א הביא דבריו החביב שם הגה\"ט אות ל\"ב דאפילו לא כתב בהדייא כלשון הזה אלא ובנאמנות כו' מהני לפוטרו משבועה דלאחר הפרעון כאלו כתוב בהדייא ועיין במ\"ש לעיל ד\"ה ואם כתוב ובנאמנות כו' יע\"ש והיכא שלא פירש בהדייא הגלגול וכתב נאמנות סתם ודאי דיכול המוחזק לומר קי\"ל להשביע לתובע ע\"י גלגול כסברת הנ\"י שהביא בשם הרמב\"ן והגאון כמ\"ש מרן ב\"י בר\"ס ע\"א יע\"ש.
ודע שכתב מור\"ם במפה וז\"ל שטר שכתוב בו נאמנות כ\"ז שכתוב שלא נכתב עליו תברא לא עליו כו' אלא על החוב קאמר ואפילו נכתב במקום אחר כו' אא\"כ פי' בהדייא כו' ואם הביא עדים שפרעו מהני דהוי כאלו אמר אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ ופרעו בפני עדים אחרים ע\"כ וכתב הש\"ך שם ס\"ק י\"ו דדברי הרב צ\"ע דמשמע דיכול לטעון סטראי ג\"כ מלשון הרשב\"א שהביא הב\"י לא משמע כן כו' ונראה החילוק בין ב' דינים כו' וא\"כ גם בדין זה אינו יכול לטעון גם סטראי כו' וצ\"ל דגם הרב ה\"ק מהני ופטור הלה דהוי כאלו אמר כו' וגרע מיניה עכ\"ל.
והנה מה שרצה לחלק הרב ז\"ל בין ב' הדינים הוא לפי לשון התשב\"ץ שהביא מרן ב\"י בסימן ע' מחו' ג' ד' ומלבד דאין מקום לע\"ד לחילוק זה דכיון דכל עיקר טעמא דמדמינן ליה לתנאי דאל תפרעני אלא בפני פ\"ופ אינו אלא מפני לשון זה דכ\"ז שאינו כתוב פרעון ע\"ג השטר כו' דלשון זה הוא המכריח אותנו לומר שעדות אחר לא מהני אלא פרעון הכתוב ע\"ג השטר עצמו וא\"כ בין שיאמר שלא יהא נאמן הלוה לטעון פרעתי בין שיאמר שיהא נאמן המלוה לומר שלא נפרע כל שכתב כלשון הזה דכל זמן שאינו כתו' הפרעון ע\"ג השטר נראה דהכל אחד ושוב חפשתי למצוא תשו' זו בס' התשב\"ץ ולא מצאתיה אמנם מצאתיה בתשו' בנו הרשב\"ץ הלא היא בסי' ע\"ח וכל דבריו בתשו' הלזו הם באומר שיהא נאמן המלוה לומר שלא נפרע כל זמן שאינו כתוב ע\"ג הפרעון ומעיקרא הוה בעי מימר הרב ז\"ל דדבר זה תלוי בפלוגתא דרבוותא בההיא דהאומר אל תפרעני אלא בפני פ\"ופ דלדעת ר\"ח והרי\"ף ודעימיהו ולפי גירסתם אם הביא עדים אחרים שפרעו נאמן ולדעת רש\"י והר\"י ן' מיגש ודעימיהו לא מהימן ה\"נ דוכוותא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והן הן דברי מרן בית יוסף במ\"ש בשמו של התשב\"ץ מחו' ג' מיהו בתשו' הנז' חזר וכתב דבנדון זה אף לפי סברת החולקים על הרי\"ף ודעמיה הכא אזלי ומודו דאם הביא עדים אחרים דנאמן דהגע עצמך שאבד שטרו והלה תבעו אמר לו תן לי חובי והלוה משיבו תן לי השטר ואפרע לך ואם לא תתן לי השטר חושש אני שמא אחר שאפרעך ותכתוב לי שובר תמצאנו ותגבה ממני בשטרך והשובר אינו כלום לפי שאני התנתי שאם לא יהא כתוב ע\"ג שטרך שהוא פרוע תהא נאמן ויאכל הלה וחדי ולא יתן לו כלום וכמדומה לזה הקשו בגמ' פ' ג\"פ על ר\"י שאמר שם שאין כותבין שובר כו' יע\"ש ואין ספק שדבריו הללו האחרונים הן הן דברי מרן ב\"י שכתב במחו' ד' וכונתו לומר דבהא לכ\"ע אפי' להחולקים על הרי\"ף ודעימיה בההיא דאל תפרעני אלא בפני פ\"ופ וס\"ל שאם הביא עדים אחרים שפרעו בפניהם לא מהימני הכא מהימני מהטעם שכתבנו ולא מפני הטעם שכתב הש\"ך כמבואר מתשו' הרשב\"ש שכתבנו ואין ספק שאלו הש\"ך היה רואה ת' הרשב\"ש שכתבנו לא היה תולה הטעם בשינוי הדינים וחילוק הלשונות דבין לוה למלוה ובזה דברי הר\"ב המפה נכונים אין בהם נפתל ועקש. אברא דבעיקר טעם זה שכתב הרשב\"ש ק\"ל דאי משום ה\"ט דאי לא מהימני סהדי לא יוכל לגבות חובו לעולם אית לן למימר דהכא כ\"ע מודו דמהימני סהדי ולא פסל אלא שובר אחר מידו שאינו כתוב ע\"ג השטר אכתי מה יתקן הרב ז\"ל כשיהיה האופן דנתן נאמנות כבי תרי וגם כתב כל זמן שאינו כתוב ע\"ג של שטר דאז ודאי תו לא מהימני סהדי שמעדים שפרעו וגם לא מהני שובר אחר מיהו כיון דפסל שתיהם וא\"כ כשנאבד השטר היאך יוכל לגבות חובו לעולם ואם הרב אזיל ומודה דהתם ליכא תקנתא ויאכל הלה וחדי אף אנו נאמר כן לדעת החולקים על הרי\"ף בנדון זה שכתב הרב ז\"ל ויש לישב ודוק.
ודע דבסוף תשו' הרשב\"ש הלזו כתב דאפי' אם כתב לו כל זמן שאינו כתוב הפרעון ע\"ג אם הוציא ע\"ז מחילה או הביא עדים כשרים שמחל לו המחילה כשירה שהוא לא האמינו אלא אם יטעון עליו טענת פרעון אבל לא טענת מחילה ודבריו הללו הביאם החבי\"ב בסי' ע\"א הג\"הט אות ח\"י יע\"ש ועיין במ\"ש עוד הש\"ך שלעיל סי' ע' ס\"ד תמה ע\"ד הר\"ב המפה במ\"ש דאפילו אם הביא עדים אחרים שפרעו בפניהם יכול לטעון טענת סטראי יע\"ש וגם אנן יד עניי עמדנו ע\"ז יע\"ש ולענין אי כתוב נאמנות נגד שובר ונגד שום טענה עיין במה שאכתוב לקמן בשם הראנ\"ח יע\"ש.
כתב מרן סי' ע\"א ס\"ו וז\"ל אין נאמנות מועיל שלא להחרים ח\"ס כו' וכתב הש\"ך שם ס\"ק י\"ז וז\"ל כיון דאינו מחרים לנוכח לא מצי מעכב ונר' דה\"ד בפטרו בפי' מקבלת חרם אבל אם פטרו משבועה יכול לכופו לקבל חרם בב\"ד דלא פטרו אלא מן החמור ולא מן הקל ולא דמי לפוטרו מן השבועה דהנדר בכלל אע\"ג דנדר קל משבועה משום דנדר בכלל שבועה א\"נ אין דרך להדיר בב\"ד משא\"כ בקבלת חרם עכ\"ל וע\"פ דבריו ז\"ל יש לישב מה שהק' הגד\"ת דקי\"ט ע\"א עמ\"ש מרן בב\"י בדין זה דגם הרשב\"א בתשו' כתב דאפי' בשטר שיש בו נאמנות אם רצה להחרים סתם על כל מי שנוטל ממנו ממון שלא כדין הרשות בידו עכ\"ל וכתב ע\"ז הרב הנז' וז\"ל ואני בעוניי איני רואה הכרח בדברי הרשב\"א שיוכל להחרים ח\"ס אלא בנאמנו' סתם אבל היכא דפי' בהדיא דפוטרו גם מן החרם מאן לימא לן דלא יסבור הרשב\"א שיוכל לומר הוציאני מן הכלל כפי התנאי ואדרבא נימא אם איתא דאף במפרש סבר דיוכל להחרים אמאי קאמר בסתם אפי' בשטר שיש בו נאמנו' לישמועי' ריבותא ולימא אפילו בשטר נאמנו' שפטרו אף מחרם סתם כלשון רבינו והטור ומ\"מ לא מצינו שום חולק בפי' על סברא זו עכ\"ל מיהו לפי דברי הש\"ך הללו איכא למימר מרן ז\"ל משמע ליה בפשיטות דהרשב\"א ג\"כ מיירי בנאמנו' שפטרו בהדיא אף מח\"ס דאי כדמשמע מפשט דבריו דלא כתב לו בשטר אלא נאמנות סתם עדיפא מינה הו\"ל להרשב\"א לאשמועי' דאם רצה להטיל עליו חרם יכול להחרים שלא פטרו בנאמנות אלא משבועה החמורה ולא מחרם ולמה זה נקט דאם רצה להחרים ח\"ס הרשות בידו אלא ודאי דהוא ז\"ל מיירי בנאמנות מפורש אף על ח\"ס כדרך אלו שכותבים כן כמ\"ש הר\"ב התרו' שם ולזה השמיענו דאפ\"ה לא נפטר מח\"ס ודוק ועיין בתשו' הרשב\"א שבש\"ס אלף קי\"ו.
כתב מור\"ם במפה וז\"ל פטרו מן השבועה נדר בכלל דאין חילוק בין נדר לשבועה רק בבעל הכותב לאשתו דברים אלו הביאם מרן ב\"י בס\"סי זה בשם הנ\"י בפ' הכותב וכתב שכ\"כ הריטב\"א ומרן החבי\"ב בהגה\"ט אות ל\"ח הביאם משם מורם ולא זכר שר למרן ב\"י ולא ידעתי למה ומה שיש לעמוד בעיקר דברי הנ\"י והריטב\"א ז\"ל הללו עיין להרב נתיבות משפט מדקע\"ב ע\"א עד דקע\"ג ע\"ד ומכללות דבריו יש ללמוד דשלש מחלוקות בדין זה דלדעת הריטב\"א והנ\"י בגרושה אם פטרה הבעל מהשבועה לבד יכול לומר נדור לי נדר הקל אבל אם פטרה מנדרה הקל כ\"ש שא\"י להשביעה שבועה החמורה ובאלמנה אף אם פטרה מנדר הקל לבד יכול הוא להשביעה שבועת אלמנת דחוץ לב\"ד ונשאר בע\"ח דעלמא אם פטרו מהשבועה פטרו מהנדר ואם פטרו מהנדר כ\"ש מהשבועה ולדעת הרב דון וידאל קרישקאש ז\"ל אין חילוק בין גרושה לאלמנה דכל שפטרה הבעל מהשבועה א\"י להדירה וכ\"ש שאם פטרה מהנדר הקל שא\"י להשביעה וק\"ו לשאר בע\"ח דעלמא ולדעת הרמב\"ן ז\"ל אין חילוק בין גרושה לשאר ב\"ח דעלמא דאם פטרו מהשבועה יכול להדיר נדר הקל אמנם אם פטרו מנדר הקל כ\"ש שא\"י להשביעו שבועה חמורה מיהו באלמנה אזיל ומודה לדברי הריטב\"א והנ\"י דכי היכי דאם פטר' משבועה לא פטרה מנדר ה\"נ אם פטרה מנדר אף שהוא קל לא פטרה משבועה דחוץ לב\"ד יע\"ש ועיין בשיטה מקובצת להרב שם בפ' הכותב דק\"ה ע\"ב ד\"ה נדר ושבועה כו' במ\"ש שם משם הרא\"ה ז\"ל ונראה מדבריו דקאי בשיטת דון וידאל קרישקאש ז\"ל יע\"ש.
ולענין הלכה גרושה שבאה לגבות כתובת' ופטרה הבעל משבועה לבד יכול הבעל המוחזק לומר קי\"ל כהריטב\"א והנ\"י והרמב\"ן דס\"ל דלא פטרה מנדר ואינו פורע לה עד שתדור לפני ב\"ד וכן באלמנה אפי' אם פטרוה מנדר הקל יכולים היורשים לומר קי\"ל כהריטב\"א והנ\"י והרמב\"ן דלא פטרוה אלא מנדר ולא משבועה דחוץ לב\"ד ובבע\"ח דכ\"ע כל שפטרו משבועה אינו יכול להדירו נדר הקל ולא מצי למימר קי\"ל כהרמב\"ן דלא פטרו מנדר הקל מפני שהוא יחיד בדבר זה ואם פטרו מנדר הקל אפילו הרמב\"ן יודה דכ\"ש שפטרו משבועה ודוק.
ש\"מ שהאמין לשותפו בכל אשר יאמר כי הוא זה ממון היורשים יכולים להחרים ח\"ס מוהר\"י אדרבי ז\"ל סימן קס\"א ושם כתב דאף אם שותפו עשה שלא כהוגן ואיחר חשבונו ימים או עשור לא הפסיד נאמנותו לאפוקי ממאן דפסק דהפסיד נאמנותו ומדברי הרשד\"ם סימן שמ\"ט נראה דס\"ל דהפסיד נאמנותו וכתב הראד\"ב דאם ראו ב\"ד לחייבו שבועה מחייבין אותו עכ\"ל מרן החבי\"ב ז\"ל סימן ע\"א הגה\"ט אות ל\"ט יע\"ש.
עוד כתב מרן שם סימן ע\"א ס\"ח אין כותבין פתקא דלטותא כו' ועיין במ\"ש הסמ\"ע ס\"ק ח\"י ומרן החביב הגב\"י אות י\"ג דגיר' אחרת הי\"ל לר' ב\"י בדברי הטור ולפי אותה גירסא יכול להביא לב\"ד רבים הנחשדים ולהטיל עליהם חרם אמנם לפי אותה גירסא ספרינו בדברי הטור אינו יכול להחרים ב\"ד על כך יע\"ש ואין ספק דגירסת ספרינו עיקר וכמבואר בדברי הגהות מרדכי סימן תשפ\"ב שכתב וז\"ל תשובה לר' האיי גאון ז\"ל הבא להטיל חרם על הקהל בשביל גניבה אין אחד יכול לומ' הוציאני מן הכלל שאתה יודע שלא גנבתי שאם לא גנב אין החרם חל עליו כו' ולא לכל הבא ואומר הבו לי פתקא דלטותא יש ליתן לו ולהחרים בצבור אלא י\"ל אם אתה חושד אדם הרי הדין ביניכם ואם לאו קלל בתוך ביתך אבל יתומים כו' כותבין להם פתקא דלטותא עכ\"ל וכלשון הזה כתוב ג\"כ בס' התרו' שער כ\"ו דח\"ב כיע\"ש ולפי גירסת מרן ז\"ל משמע דדוקא כשיודע מי הם הרבים נחשדים אז הוא דאומרי' לו שיביאם לב\"ד ויקללם ולא יקלל בצבור אמנם אם אינו יודע כלל למי יחשוד אז יכול הוא לקלל בצבור דהו\"ל כיתומים שאינן יודעים כלל למי יש מאביהם אצלו ממון אמנם לפי גירסת ספרינו וגירסת הגהות מרדכי ובע\"הת משמע דאף בכה\"ג אומרי' לו קלל בגו ביתך.
ואפשר לומר דאף לפי גי' ספרנו כל שאינו יודע למי יחשוד יכול לקלל בצבור דומייא דיתומים אלא דכשיודע מי הם הנחשדים אצלו אז אינו יכול להביאם לב\"ד מפני שהם רבים ולא לקלל בצבור כיון שיודע מי הם הנחשדים אצלו אבל כשאינו יודע כלל יכול לקלל בצבור ובהכי יתיישב ל' המרדכי דלכאורה לאו רישיה סיפיה דבתחילה קאמר הבא להטיל חרם על הקהל בשביל גניבה כו' משמע דכל אדם יכול להחרים בצבור על גניבה ובסוף דבריו קאמר ולא לכל הבא ואומר הבו לי פתקא דליטותא יש ליתן לו כו' וזה הפך הקודם אמנם ע\"פ האמור הנה נכון וכ\"כ הב\"ח שם בסי\"ז והביאו דבריו הש\"ך בס\"ק כ\"ג והחביב הגב\"י אות י\"ג דהיכא דאינו יודע את מי יהא חושד בגניבה זו ואצל מי בצבור היא הגניבה מקללין אף בצבור וכן עושים מעשים בכל יום אע\"פ שאינן יתומים עכ\"ל.
עוד כתב מור\"ם בס' המפה שם וז\"ל ועי\"ל סימן ט\"ז די\"א דנותנין חרם אחר העדות כו' עיין במ\"ש הסמ\"ע סק\"ך דדוקא כשטוען ואומר יש לי עדים בודאי ואיני יודע מי הם וכאן מיירי בדלא טעין בודאי כו' עכ\"ל וכדבריו כתב מרן החביב סימן י\"ו הגה\"ט אות ז' הוסיף עוד דאפי' יש הוכחה קצת שיש עדים יכולים להחרים יע\"ש והש\"ך ס\"ק כ\"ג כתב דשאני עדות המוטל על הב\"ד לחקור כדי להוציא הדין אמת לאמיתו משא\"כ הכא ליתן חרם על מי שחייב לו אינו מוטל על ב\"ד. אלא במקום שיש יתומים יע\"ש ולדברי כולם מבואר דלהחרים בצבור על מי שחייב לפ' שיבא לב\"ד להודות ולשלם לו אין להחרים ואף למ\"ש הב\"ח דנותני' חרם על הגניבה בצבור נראה דמייתי ביצא לו שם גניבה בעיר דיש רגלים לדבר אבל להחרים על מי שחייב לו נראה דאין להחרים אין הוכחה קצת ורגלים לדבר שהלוה או מכר לאחרים ואינו יודע מי הם ועיין למוהריט\"ץ בתשו' סימן ר\"ס שכתב שמי שהיה חייב לאחרי' ומת יכולים ב\"ד להחרי' בצבור על כל מי שיש בידו מעות של חוב למת או פקדון שיבא ויגיד לב\"ד או מי שיודע עדות שיבא ויגיד והביא ראיה מתשו' הרשב\"א והרא\"ש שהביא מרן ב\"י סימן כ\"ח מחו' ך' יע\"ש ולפי דברי הרבנים הנז' אין משם ראיה להחרים על מי שחייב לחברו דשאני עדות דמוטל על ב\"ד כמ\"ש הש\"ך או משום דיש רגלים לדבר כמ\"ש הסמ\"ע והחביב ז\"ל.
מיהו היה יכול להביא ראיה הרב ז\"ל מדין היתומי' דהכא דמ\"ל יתומי' או יורשים אחרי' או בעלי חובות של המת דודאי הסברא נותנת דהכל אחד כיון שלא היו יכולים לידע וברור.
עוד כתב מרן בסימן ע\"א ס\"ט וז\"ל שטר שיש בו נאמנות והלוה מוציא כת\"י המלוה כו' והמלוה טוען שהוא מעסק אחר הדין עם הלוה ע\"כ כבר כתבתי לעיל מה שנחלקו רבני' האחרוני' ז\"ל בדין זה אם הוא אפילו בנאמנות כבי תרי דלדעת הסמ\"ע והרב ראש יוסף ומרן החביב ז\"ל כל דהאמינו למלוה כבי תרי אפילו הוציא עליו שובר מכת\"י מצי טעין סטראי נינהו אמנם לדעת הב\"ח והר\"ב גד\"ת והש\"ך ומוהרח\"ש ח\"ב סימן ל\"ה והרב פמ\"א ח\"ב סימן ב' כל שהוציא עליו שובר מכת\"י לא מצי טעין סטראי נינהו ולפ\"ז לענין הלכה יכול המוחזק לומר קי\"ל דלא מצי טעין סטראי נינהו ואיתרע שטרא ולא מפקי' מיניה מיהו כיון דאיכא מרבוותא ז\"ל דס\"ל דמצי טעין סטראי אפילו בשובר מכת\"י נראה דשטרא מיהו לא קרעי' ליה ואי תפיס מלוה לא מפקינן מיניה ודלא כהש\"ך ז\"ל ס\"ק כ\"ה שנסתפק בזה וגם מדברי תשו' מוהרח\"ש ח\"ב סימן ל\"ה נראה ג\"כ דכל כה\"ג לא קרעי' לשטרא אלא היכא דמבואר בשובר שנפרע חוב שט\"ז בהדייא כיע\"ש.
עוד כתב מרן שם שטר שיש בו נאמנות ויוצא מתחת יד אחר יש מי שאומר שאין מועיל הנאמנות ע\"כ לפי מ\"ש הש\"ך בס\"ק כ\"ז ליתיה להאי דינא אלא לסברת הרא\"ש ז\"ל שכתב מרן בסימן ס\"ה ובש\"ע ס\"ג דשטר היוצא מיד אחר ואינו יודע מי מסרו בידו המלוה או הלוה דאם שניהם מודים שהוא של אחד מהם יעשה כמאמרם ולא חיישינן לקנונייא ואם האחד תובע מהאחר שישבע לו צריך שישבע אמנם לפי' שיטת הרשב\"א בתשובה והיא סברת הי\"א שהביא מרן שם דאפילו שניהם רוצים לא יוציאנו מתחת ידו אלא קרוע דחיישינן לקנונייא לא נ\"מ מידי מדין זה וכתב ולפ\"ז קצת תימא על המחבר דלעיל סימן ס\"ג כתב ג\"כ סברת הי\"מ וכאן כתב רק דברי הרא\"ש כו' עכ\"ל ועיין בתשו' הרדב\"ז הנדפסות מחדש ח\"ב סימן תש\"ץ שהכריע לענין הלכה כדברי הרשב\"א דחיישינן לקנונייא וכתב דהכי מסתברא וכבר הביא דבריו מרן החביב סימן ס\"ה הגב\"י אות ב' ויש ט\"ס בדבריו ובמקום והרדב\"ז כתב ע\"ד הרא\"ש ומתני' הכי דייקא והכי מסתברא צריך לומר כתב על דברי הרשב\"א וכ\"כ בספר חשק שלמה הנ\"מ שם בהגה\"ט אות ה' ובהגב\"י אות א' יע\"ש.
מיהו לע\"ד נראה דאף לדעת הרשב\"א ז\"ל נ\"מ שפיר מדין זה שכתב מרן הכא והוא בטוען המלוה שלא יוציא השליש זה השטר מידו עד שיפרענו הלוה מבני חרי דאית ליה דהשתא תו ליכא למיחש לקנונייא והלוה טוען דישתבע ליה המלוה כל כה\"ג כתב מרן דאף לדעת הרשב\"א אפילו איכא נאמנות בשטר צריך המלוה לישבע כדי לגבות מב\"ח הלוה ואח\"כ יקרע השטר השליש ולא מהני הנאמנות שכתוב בשטר שלא להשביע למלוה לגבות מב\"ח כן נראה לע\"ד נכון וברור ודוק.
עוד כתב מרן שם סי\"א כתב פרעון בעדים נגד שט\"ח ומת המלוה כו' יתברר הדבר בדרישות כו' ועיין למוהריק\"ו בשורש ס\"ז שכתב זו וז\"ל הרי לך בהדייא דאפילו במקום עדים החתומי' על השטר בעינן דרישה וחקירה היכא שיש אמתלאות שהדין מרומה כו' ואע\"ג דבפ\"ב דכתובות גבי מתני' דהעדים שאמרו כת\"י זה אבל אנוסים היינו מוכח דלא בעינן דרישה וחקירה ואפילו במקום שיש לחוש לרמאות ואפי' שהעדים עצמן מכחי' כו' פשיטא דהרא\"ש ידע להדייא סוגייא פי\"ט מינן עכ\"ל ולא ידעתי מאי ק\"ל מאותה סוגייא דהתם ליכא אמתלאה אחרת אלא חזרת העדים שאומרי' אנוסי' היינו מחמת ממון וכיון דמשימים עצמן רשעים תו לא מהימני וכן באומר אנוסים היינו מחמת נפשות כי לית להו מגו לא מהימנינן להו משום טעמא דאינו חוזר ומגיד ומה אמתלאה איכא לומר שיהיו נאמנים כל דלית להו מגו ודוק ועיין עוד בסימן ע\"ז ס\"ו יע\"ש ובמ\"ש הסמ\"ע סימן ע\"ח ס\"ו.
עוד כתב מרן שם סי\"ב וז\"ל אף על פי שיש בשטר נאמנות אינו גובה מהיתו' קטנים כו' וכתב הרב שפתי כהן ס\"ק כ\"ט דאע\"פ שהנאמנות הוא כבי תרי וכן משמע להדייא מדברי הרמב\"ם והמחבר ר\"ס ק\"י עכ\"ל ומשמע דאם כתב ג\"כ נאמנות גם על השובר שכתב כל זמן שאינו כתוב ע\"ג של שטר זה יהא המלוה נאמן כבי תרי דאז לא מהני לא שובר אחר ולא עדים של פרעון כמ\"ש לעיל אז יכול לגבות אפי' מיתומים קטנים דאף כשיגדלו וימצאו שובר או עדי פרעון לא מהני אלא דאפי' הכי נראה דלא מהני לגבות מיתומים קטנים משום דאכתי איכא למיחש שמא כשיגדלו ימצאו עדי מחילה שמחל לאביהם שט\"ח זה או שכתב לו שובר של מחילה דכל כה\"ג מהני לכ\"ע דמחילה מילתא אחריתי היא וכמבואר לעיל ואף אם האמינו בפי' אף נגד עדי מחילה ושובר של מחי' אכתי איכא למיחש שמא ימצאו ראיה שמחל ללוה עיקר תנאי נאמנות זה ופסל עדות שבשטר הנאמנות וכמ\"ש הרב המגיד ברפי\"ב מה' אלו דאפילו יש בו כל תנאי שבעולם הוא אפשרי הבטול וחוששים לו בעודן קטנים יע\"ש מיהו הראנ\"ח ח\"א סי' צ\"ד כתב דאם יש נאמנות מפורש נגד שובר ונגד צררי ונגד טענת שום תנאי נזקקין יע\"ש.
וכבר תמה על דבריו מרן החביב בר\"ס ק\"י הגה\"ט אות ח' שזה נגד דעת רבינו והראב\"ד וה\"ה ומהראיה שהביא הראב\"ד ברפי\"ב מה' אלו מוכח דאין שום נאמנות מועיל נגד יתומים קטנים והצ\"ע יע\"ש ועיין בס' עדות ביהוסף ח\"ב סימן י\"ג שדחה גם כן דברי הראנ\"ח יע\"ש בדל\"ז ע\"ב.
הנה אמת אמת מאחר דאיכא למיחש שמא ימצאו ראיה לפיסול עדי שטר הנאמנות שפסלם המלוה בפניהם ודאי דאין מקום לדברי הראנ\"ח ודוק.
עוד כתב הרב שפתי כהן ז\"ל שם וזה לשונו כתב בד\"מ וזה לשונו כתב הרא\"ש ז\"ל בתשו' כלל ע\"א סי' ה' כו' ור\"ל דאין נאמנות ראובן מועיל לגבי יאודה כו' ולפ\"ז מ\"ש בד\"מ ונר' דה\"ה אם לא טען שפרע ליאודה קודם לכן רק לראובן או ששלחם לו ע\"י אחר אינו נאמן אינו מדוקדק ונר' דה\"ה אם טוען שפרע ליאודה אחר שבא בכוחו של ראובן גובה ראובן בלא שבועה ויאודה צריך לישבע וכמ\"ש הסמ\"ע ס\"ק ל\"ב גבי כשהאמין את המלוה ויורשיו ודוק עכ\"ל. ומכאן תשובה לכל מ\"ש לעיל ד\"ה וראיתי כו' בכונת וביאור דברי תשו' הרא\"ש דליתא לדברי הש\"ך אלא העיקר בביאור דבריו ז\"ל כמ\"ש הש\"ך כאן דאפי' שליח הבא בהרשאת המלוה ומכחו לא מהימן כל שהלוה טוען פרעתיך ולא מהני נאמנות לב\"כ של מלוה אלא לענין שלא יוכל לטעון הלוה פרעתי כבר למלוה או לשלוחו של מלוה אבל כשטוען לב\"כ של מלוה פרעתי לך אז לא מהני הנאמנות שכתב אלא צריך לישבע ללוה שלא פרעו. ובזה מבוארת היא תשו' הרא\"ש ממה שגמגם עליה המש\"ל כמ\"ש דבריו לעיל בריש השורש יע\"ש. ומיהו הרדב\"ז בתשו' הנדפס מחדש ח\"א סי' ש\"ך והביאה הרב עדות ביהוסף ח\"ב סי\"ג חולק על סברת הסמ\"ע והש\"ך הלזו יע\"ש ולפי דבריו עכ\"ל תשו' הרא\"ש על הדרך שפרשנו אותה לעיל ולקמן בע\"ה נעמוד עוד על זה על דברי הסמ\"ע ז\"ל שם.
ובמ\"ש הש\"ך וז\"ל ולפ\"ז מ\"ש הד\"מ ונר' דה\"ה אם לא טעין אין הלשון מדוקדק כו' לע\"ד לפי מ\"ש הוא ז\"ל בשם הסמ\"ע מדוקדק הוא לשון הד\"מ דמעיקרא קאמר הרב דאין נאמנות ראובן מועיל לגבי יאודה הבא מכחו אפי' האמין בפי' אף לב\"כ של ראובן כל דטעין הלוה דפרעו לבאי כח ראובן עצמו הללו דאתו השתא. ושוב סיים וכתב אבל אי לא טעין הכי לבאי כח ראובן עצמן אלא טעין להו שכבר פרע למלוה עצמו מקודם או שפרע מקודם לב\"כ אחרים אז אינו נאמן הלוה בטענה זו דלהכי אהני נאמנות ב\"כ כי היכי דלא לדחיינהו בטענה זו שכבר פרע למלוה עצמו או לב\"כ שבאו כבר והם דברים נכונים וראויים ודוק. ובעיקר הדין שכתב מרן בשטר נאמנות הבא ליפרע מיתומים קטנים עיין להרב פ\"מ ח\"א סי' ס' יע\"ש ובתשו' הר\"ש פרימו אשר בס' כרם שלמה חא\"ה סי' ל\"ג ד\"ץ ע\"ד ד\"ה אתאן כו' עד דצ\"א ע\"ה סוף ד\"ה ותו שמצא מקום לגבות מיתומים קטני' והסכים לזה הרב מוצל מאש ח\"א סי' נ\"ז.
עוד כתב מרן שם סי' ע\"א סי' ג' וז\"ל שטר שיש בו נאמנות ונמצא המלוה כפרן בדבר אחד בעדים בטל הנאמנות ע\"כ ונראה דכ\"ש אם נמצא פיסול לעדות מהפסולים שנתבארו בסימן ל\"ד אלא דהוחזק כפרן נקט לחי' דאע\"ג דלממון אחר נאמן ולא הוחזק כפרן אלא לאותו ממון אפ\"ה בטל לנאמנותו ועיין להרב נ\"מ דקע\"ד ע\"א ד\"ה איברא יע\"ש.
וכתב הש\"ך שם ס\"ק ל\"א בשם הגד\"ת וכ\"כ מרן החביב הגה\"ט אות מ\"ה דאם נעשה כפרן קודם הנאמנות כל מילי דב\"ד קלא אית ליה וסבר וקביל עכ\"ל אמנם הרב ראש יוסף באות ל' כתב דאם אמר הלוה שלא היה יודע שהוחזק כפרן קודם הנאמנו' ומשום הכי האמינו אם המלוה טוען ברי ללוה שכבר ידע ואפילו הכי האמינו והלוה מכחי' בזה נרא' דהשטר בנאמנות ובחזקתו אבל אם אין המלוה מכחישו בבריא אלא אומר דילמא ידעת או מסתמא ידעת אז הלוה נאמן ולא יטול המלוה אלא בשבועה ודבריו צ\"ח.
וכתב עוד הרב ראש יוסף דאם היה מלוה ע\"פ והאמינו הלוה למלוה כב' עדים ואח\"כ נמצא כפרן דבטל הנאמנות ואם יאמר הלוה שפרע אפילו בינו לבין עצמו שהלוה נאמן לומר פרעתי בשבועתו כמו שהיה הדין אם לא האמינו עכ\"ל וכן מתבאר מדברי הגד\"ת דקי\"ט ע\"ב יע\"ש ועיין בדין זה בתשו' הפ\"מ ח\"ב סי\"ב ובתשו' למוהרע\"מ שנדפס מחדש בס' מזבח אדמה דכ\"ה ע\"ב יע\"ש ועיין במה שכתבתי לעיל ד\"ה שכיב מרע שהאמין כו'.
עוד כתב מרן שם בסימן ע\"א סי\"ד וז\"ל שטר שיש בו נאמנות ומנהג המקום שהרבה כותבים נאמנות בלא המלכת הבעלים לשופרא דשטרא והלוה טוען כו' אם העדים כאן כו' אין סומכין על הנאמנו' אע\"ג דכתוב וקנינא מיניה כו' כיון שאין המנהג פשוט בכל המדינה ע\"כ.
הנה מדברי מרן לפום פשטן משמע דאם מנהג המקום הוא לכתוב הכל נאמנות בלא המלכת הבעלים ופשוט בכל המדינה אע\"פ שאין כותבין אותו אלא לשופרא דשטרא אין הלוה יכול לטעון שכתבוהו בלא רשותו ואפילו העדים כאן לא מהני סהדותייהו שכתבוהו בלא רשותו לשופרא דשטרא וכבר זה אין השכל מחייבו דכיון דכל הכותבי' אותו בלא המלכת בעלים אינו אלא משום שופרא דשטרא מה מקום לחייבו ואדרבא אפילו אין העדים כאן הי\"ל להאמינו שנכתב בלא רשותו כיון דמנהג הכל הוא לכתוב כן משום שופרא דשטרא אבל הנראה נכון דכונת מרן ז\"ל לומר דהמבחן לדעת אם כותבי' אותו לשופרא דשטרא או על דעת שיהיה קיים תלוי בידיע' המנהג שאם המנהג הוא שהרבה כותבי' בלא המלכת בעלים ויש מהם שאין כותבים בלא המלכת בעלים אז איכא למימר דאותם שכותבי' בלא המלכת בעלים אינו אלא לשופרא דשטרא דיש להם על מה לסמוך שמה שכתבוהו בלא המלכה הוא מפני שראו שטר אחר שכתוב בו נאמנות והעתיקוהו ממנו וחשבו שהוא שופרא דשטרא אבל כשהכל כותבי' בלא המלכת בעלים ודאי דיש לנו לתלות טפי שמה שכותבי' אותו הוא ע\"ד שיהא קיים ולא לשופרא דשטרא דאין סברא לכתוב תנאי חדש דחיוב נאמנו' בלא המלכת בעלי' משו' שופרא דשטרא אם לא שכיון שהוא דבר פשוט שכל כותב שטר על עצמו מתחייב בחיוב זה לכך כותבים אותו בלא המלכת בעלים הילכך כשמנהג המקום הוא שהכל כותבי' נאמנות בלא המלכת בעלים אז תלינן סתמא דלא לשופרא דשטרא נכתב כי אם ע\"ד שיהא קיים משא\"כ כשאין המנהג פשוט לכתוב הכל נאמנות בלא המלכה אז אם העדים כאן ואומרין שכתבוהו לשופרא דשטרא מפני שראו שטר אחר נאמנים ודוק.
והנה דברי מרן ז\"ל הללו הם ע\"פ התי' שתי' בב\"י סכ\"א ליישב דברי הטור דלא תקשי מ\"ש כאן בשם בע\"הת עמ\"ש הוא עצמו ר\"סי ס\"א ס\"ה בשם תשו' הרא\"ש דהרא\"ש מיירי במקום שהוא מנהג פשוט לכתוב כן בכל השטרות והבע\"הת מיירי שאינו מנהג פשוט בכל השטרות יע\"ש ועיין במה שהק' עליו הגד\"ת בדקי\"ט ע\"ד והש\"ך ס\"ק ל\"ג דבבעה\"ת ובטור כתוב בהדייא שרגילין הסופרים לכתוב בכל השטרות שלא כדברי מרן ז\"ל וליתא דבבעה\"ת אינו כתוב בכל השטרות כי אם בדברי הטור לבד וכבר כתב מוהר\"ש חייון ז\"ל בתשו' סי' ל\"א דס\"ט ע\"ג דכיון דבבעה\"ת אינו כתוב בכל השטרו' אפשר דאף בדברי הטור היה כתוב כן בספרי מרן ז\"ל ומוהרח\"ש בח\"ב סי' ט\"ז דע\"ט ע\"א כתב דמ\"ש הטור כמו שרגילין הסופרים לכתוב בכל השטרות לפי תירוץ זה שתי' מרן ז\"ל אין הכונה שהוא מנהג פשוט בכל הסופרים אלא שקצת סופרים או רובם כותבי' כן בכל השטרות שלהן וקצת הסופרי' אינן כותבי' כן וכעין זה כתב מוהריט\"ץ ז\"ל בתשו' סי' קל\"ד דק\"א ע\"א ועיין עוד שם סי' ל\"ד דל\"ד ע\"ג יע\"ש ועיין עוד בתשו' הרב סי' כ\"ה דע\"א ובתשו' מוהר\"ש גאון בס' משפטי' ישרים סי\"ז דל\"א ע\"ב ובתשו' מוהרח\"ש ח\"ג סי' ס\"ג דצ\"ו ע\"ג ובתשו' מוהרימ\"ט חח\"מ סי' נ\"ד דס\"ח ע\"ב ובס' דרכי נועם ח\"מ ס\"ס י\"ב ובתשו' הרב זרע אברהם חח\"מ ס\"ה דע\"ו ע\"א גם מוהר\"י הלוי בתשו' סי' ס\"ו דקל\"ח ע\"ד כתב ליישב תי' זה שתי' מרן ז\"ל ומה שיש לתמוה עליו מדברי מרן כאן בסי' ע\"א ובתש" + ], + [ + "שורש דין נאמנות שהאמין מלוה ללוה התנה \n הלוה שיהא נאמן בכל עת שיאמר פרעתי כו'. הנה הטור בח\"מ סימן ע\"א כתב שם וז\"ל אבל מלוה שהאמין ללוה שיהא נאמן כו' ומיהו הלוה צריך לישבע שהוא פרוע אפילו בחיי מלוה כיון דלא כתב ליה מהימנת לי בלא שבועה דילמא ה\"ק ליה מהימנת לי לבטולי שטרא וליהוי כמלוה ע\"פ והוי כמאן דטעניה מלוה ע\"פ וא\"ל אידך נתתיו לך דמשתבע אידך שבועת היסת דיד בעל השטר על התחתונה ולכך נאמר שלא יועיל הנאמנות אלא לבטל את השטר אבל לא ליפטר משבו' אם לא שפי' עכ\"ל והם דברי הרי\"ף בפ' הכותב יע\"ש.
והנה מדתלו טעמא משום דבעל השטר ע\"הת להשביע ללוה משמע דס\"ל דאף במוחזק בממון אם אינו זוכה בדין אלא ע\"פ השטר כל שאינו מבורר לשון השטר לזכותו מוציאין מידו דאין ס' לשון השטר הבא לזכותו מוציא מידי ודאי חיובו בדין אע\"פ שהוא מוחזק בממון ועיין בתשו' הרב בני יעקב סימן י\"ב דר\"ך ע\"ד ולכאורה משמע דלא דמי למ\"ש הטור בסי' מ\"ב סי\"ב וע\"כ לא אמרו יד בע\"הש ע\"הת אלא כשהמלוה אינו תפוס משל לוה אבל אם תפס משל לוה ידו על העליונה וכתב מרן הב\"י שם שטעם הדבר פירשו ההגהות בסוף ה' מלוה משום דהא דאמרינן יד בע\"הש ע\"הת היינו משום דהמע\"ה השתא דבע\"הש תפוס הוי אידך המע\"ה עכ\"ל וכ\"כ בש\"ע בהדיא שם ס\"ח יע\"ש הרי דכל שהוא מוחזק בממון דיינינן לשון השטר לסיוע המוחזק ולא אמרינן דידו ע\"הת דאין לומר דחיוב שבועה כי הא דהכא לא חשיב כמוציא ממון וכמ\"ש החבי\"ב שם אות ך' כיע\"ש. דהרי שבועה במקום ממון קאי לענין קי\"ל בפליג' דרבוותא כנודע: וכ\"כ הטור בשם הרא\"ש סימן צ\"ג לענין מיגו לאפטורי משבועה וה\"נ לענין ע\"א מסייעו אמרינן דפטור משבועה כמו ששנים פוטרין אותו מממון ועיין בס' חשק שלמה שם בסימן מ\"ב הגב\"י אות י\"ז יע\"ש.
ומיהו נראה לכאורה דלא קשיא מההיא כלל דהתם שאני שהספק בשטר הוא בעיקר החיוב שביד המלוה דהמחייבו ללוה והפוטרו הוא השט' וכשלשון השטר הוא מסופק ממילא מי שהוא תפוס ידו על העליונה דסמי מכאן זכות לשון השטר המסופק ולא תסייעיה לא למלוה ולא ללוה ממילא מי שהוא תפוס וטוען על שכנגדו שאינו חייב לו מהני חזקתו שפיר שלא להוציא מידו כדין מלוה ע\"פ דעלמא דהמע\"ה ואע\"פ שתפס בעדים והו\"ל חיובו ברור מ\"מ כשטוען בבריא שחבירו חייב לו מהני תפיסתו שפיר אף אם נאמר שלשון השטר אינו מסייעו ועיין למהר\"ש ן' חסון בתשו' אשר לו בס' משפטי' ישרים סימן ח\"ן דס\"א ע\"ב ד\"ה אבל יע\"ש משא\"כ בדין שלפנינו שהספק הוא בעיקר הפיטור לא בחיוב דכי סמינן לשון הנאמנות שבשטר שלא לסייע לשום אחד מהם וכאלו לא נכתב נאמנות ולא שטר ממילא מתחייב הלוה שבוע' היסת למלוה מצד הדין כמלוה ע\"פ דעלמא ואין מקום ללוה ליפטר משבועה אם לא עד שיאמר דהמלוה פטרו בנאמנות זה שבשטר הילכך ידו ע\"הת דכיון דאיכ' למימר דהנאמנות לא נכתב אלא לבטל כח השטר וזה ברור.
וכן ראיתי להלח\"מ ז\"ל בפרקין שכתב ע\"ד הטור והרי\"ף הללו וז\"ל וק' דאדרבא בע\"הש שהוא המלוה והוא המוציא ראוי להיות ע\"הת דהלוה מוציאין ממנו ואפשר לומר בזה מ\"ש מהריק\"ו בשרש ז' דאע\"ג דראובן מוחזק אין חזקתו מועלת מאחר שמכח השטר בא להוציא ולהפקיע ולהסיע דין תורה כו' יע\"ש מבוארים דבריו בזה כאשר כתבנו דמפני שהלוה מוחזק בממון אין מקום לפוטרו ולומר ידו על העליונה כההיא דסימן מ\"ב כיון דהכא חיוב השבועה המוטלת עליו הוא מצד הדין אפילו אם נאמר דלשון השטר אינו מסייע לאחד מהם ודמי ממש לההיא דמוהריק\"ו ז\"ל.
ובכן אני תמיה לכאורה על מה שראיתי למרן הב\"י בסימן מ\"ב סי\"ב דאחר שהביא דברי הראשונים ז\"ל שכתבנו דכל שתפס המלוה מן הלוה ידו על העליונה ולא מפקינן מיניה סיים וכתב במחודשי' ב' וז\"ל ומהריק\"ו כתב בשורש ז' כשהלשון תלוי כו' ואפי' כשהוא מוחזק אם בא להפקיע בשטר מה שהוא מחוייב בדין אומרים יד בע\"הש ע\"הת עכ\"ל כנראה מלשונו ז\"ל דמהריק\"ו חולק בזה ע\"ד הראשונים שכתבו דכל שתפס המלוה מן הלוה ידו על העליונה דלדידיה אפי' במוחזק ידו ע\"הת ובספר בדק הבית תמה ג\"כ על מהריק\"ו ז\"ל אם ראה דברי הני רבוותא איך חילק עליהם והביא לשונו מרן החבי\"ב שם בהגב\"י אות ך' ועיין בס' בני יעקב דל\"ה רע\"א במה שתמה על הפ\"מ בח\"ב סימן ע\"ב יע\"ש.
ולפי האמור ומדובר לא זכיתי להבין דברי מרן דמי זה אמר דמהריק\"ו חולק ע\"ד הראשונים בההיא דאם תפס המלוה לא מפקינן מיניה דשפי' איכא למימר דאף הוא ז\"ל אזיל ומודה לדבריהם ז\"ל. מיהו שניא היא נדון דידיה דכי סמינן מכאן לשון התנאי המסופק שלא לסייע לאחד מב' ממילא יתחייב המוחזק מצד הדין משא\"כ בנדון הראשונים ז\"ל בשטר החיו' המסופק דכי סמינן מכאן לשון השטר ממילא [לא] יתחייב המוחזק במה שבידו וטענתו שאינו חייב לשכנגדו והמע\"ה וכמו כן ק\"ל לכאורה על הרב הגדול מהרימ\"ט ז\"ל בחח\"מ סימן ק\"ח דקי\"ח ע\"ב שהוקשה לו ע\"ד מוהריק\"ו מדברי הראשונים ז\"ל הללו שהביאו הטור ומרן בסימן מ\"ב וכתב וז\"ל וכבר עמדתי על דבריו במ\"א וכתבתי דטעמא דמהריק\"ו ז\"ל דשאני הכא דכשותפין נינהו כל בני העיר במסיים אע\"פ שצריך להוציא הממון עכשיו לא מקרי ראובן מוחזק טפי משאר בני העיר וכיון דכל ענייני מסים לפי ממון נגבית הרי ממון כולם בחזקת שעבוד בשוה הוא ולא כל המיגו דשמעון לפטור ממונו ולחייב ממון אחרים והבא להוציא החזקה זו מכח לשון השטר והלשון מסופק אין שומעין לו כו' ועוד איכא טעמא אחריתי דכיון שהספק בלשון השטר ואין לתופס טענת בריא כגון ההיא דמספקא לן אי אותו הפדיון בכלל ענייני צדקה או בענייני שאר מסים לא מצי ראובן מחזיק מספק דהו\"ל תפיסת ספק לאחר שנולד הספק כמ\"ש מהריק\"ו בשורש צ\"ד ובמ\"א כו' ויש להביא ראיה מדברי הרי\"ף בפרק הכותב כו' עכ\"ל. ולפי מה שכתבתי לא היה לו צורך לזה דבלא\"ה אינו דומה נדון מוהריק\"ו לנדון הראשונים ז\"ל דהתם הספק הוא בעיקר החיוב והפיטור ולכך יד המוחזק על העליונה משא\"כ בנדון מהריק\"ו שאין הספק בעיקר החיוב אלא בפיטור לבד הילכך הבא ליפטר מתוך לשון השטר ידו על התחתונה דהו\"ל כבריא בחיובא וספק בחזרה דמוציאין מידו וכמדובר.
ותו ק\"ל במ\"ש ז\"ל ועוד איכא טעמא אחריתי כו' דלמה זה יחשב ראובן הלז כתופס לאחר שנולד הספק כיון דהוא תפוס ועומד בשלו מאז ומקדם עד שלא בא החיוב הזה של פדיון שבויים והרי מהריק\"ו בשורש צ\"ד בנדון שלו שאמר השכיב מרע לשון אני מניח לפ' כך וכך ואפליגו רבוותא אי מהני לשון זה כלשון מתנת ש\"מ כתב דאם אותו פ' קדמה תפיסתו למיתת המצוה הו\"ל תפיסה מקודם שנולד הספק ומהני תפיסתו להוציא מחזקת היורשין כיע\"ש וא\"כ ה\"נ דכוותא בנדון הרב ז\"ל וכעת דבריו צל\"ע.
וכבר ראיתי להסמ\"ע בסימן מ\"ב ס\"ח סקכ\"ג שתמה ע\"ד מור\"ם בס' המפה שכתב דלפי דברי הראשונים ז\"ל שכתבו דכשלשון השטר מסופק בחיובו אם תפס מלוה לא מפקינן מיניה כ\"ש בשובר שביד הלוה דהלשון מסופק דלא מפקינן מיניה כיון שהוא מוחזק דעומד בשלו מאז ומקדם ותמה עליו הסמ\"ע דלא דמי שובר לההיא דדברי הראשונים ז\"ל דהתם עיקר החיוב בספק ולהכי מהני תפיסה משא\"כ בשובר דמסופק שעיקר החיוב ברור והספק הוא בפיטור דכל כה\"ג איכא למימר אין ספק מוציא מידי ודאי והביא ראיה מדברי הטור והרי\"ף ז\"ל שבסי' זה יע\"ש. והן הן הדברים האמורים ככל אשר כתבנו. שוב התבוננתי בדבר וראה ראיתי דההיא דסי' מ\"ב נמי דמי ממש לההיא דמהריק\"ו ז\"ל דשפיר מדמי להו אהדדי מרן בבד\"ה ומהרימ\"ט שהרי לפי דברי הראשונים שכתבו דאפי' תפס מטלטלין בעדים לא מפקינן מיניה עכ\"ל דהיינו משום דמסייעינן לתופס בלשון השטר דאי לא היכי מהניא ליה תפיסתו דלדידהו ז\"ל האי תפיסה היינו אפי' תפס שלא ברשות כמ\"ש הרב בני שמואל בסי' ל\"ז ואי לא דמסייעינן ליה בלשון השטר לא הוה מהניא ליה תפיסה בטענתו לבד כמ\"ש הרב הנז' בפשיטות שם וכיון שכן ק\"ל למרן בבד\"ה ולמהרימ\"ט ז\"ל שפיר לדברי מהריק\"ו מאי אהניא ליה תפיסתו זו שלא ברשות שהוא מחוייב בבירור במה שתפס בהדיא ופיטורו בלשון השטר הוא בספק ודוק. איברא דאכתי דברי הרי\"ף ומהריק\"ו הללו נראין כסותרין למ\"ש הטור סי' ל\"ד ס\"ו דשובר שנכתב סתם פ' פרע לפ' מבטל כל שטר שיש לו עליו ומרן ב\"י שם ובסי' מ\"ג הביא תשו' הרבה מהרא\"ש והרשב\"א דסוברי' דיד בע\"הש על העליונה אע\"פ שעיקר החיוב מבורר והביאן בשולחנו סי' מ\"ג סכ\"ג וסכ\"ו וסכ\"ז והביא עוד תשו' להריב\"ש בסי' ת\"ד כיוצא לאלו דיד בעל השובר על העליונה ובתשו' הנז' דחה הריב\"ש בתוך דבריו ראיית מהריק\"ו שהביא מההיא דפ' הכותב כיע\"ש. וכבר עמד בזה הלח\"מ בפרקין והצריכו עיון יע\"ש. ומה שתירץ לזה הרב בני שמואל שלא יהיו דברי מהריק\"ו סותרי' ודברי הראשונים הנזכרים דבנדון השבויים מוחזקים ובא זה להוציאן מחזקתן הם דברים תמוהים כמ\"ש הרב נ\"מ בדל\"א ע\"א ד\"ה וכל זה יע\"ש.
וכן מה שתירץ ה\"ה מוהרימ\"ט בחח\"מ סימן ק\"ח דקי\"ח ע\"א דשאני נדון מוהריק\"ו ז\"ל דשני השותפים חשובים מוחזקים אכתי דברי הרי\"ף שהביא הטור בדין שלפנינו אינן מתיישבים בזה כמבואר ותירוצו הב' שכתב דנדון מהריק\"ו והרי\"ף חשיב תפיסת ספק לאחר שנולד הספק זה לא יכולתי להולמו וכמ\"ש לעיל דכיון שזה תפוס ועומד בשלו מאז ומקדם עד שלא בא לכלל ספק חיוב למה לא יחשב תפוס מקודם שנולד הספק.
ושוב ראיתי להש\"ך בסי' מ\"ב סקי\"ח שתירץ גם כן כדברי מהרימ\"ט הללו וכתב שהאריך בזה בספר תקפו כהן וכעת אין ספר זה מצוי בידי גם מה שתירץ לזה הרב נתיבות משפט בד\"ל ע\"ד וז\"ל דבההיא דשובר תרוייהו מכח שטרא קאתו שהנושא בא מכח שטר הלואתו והלוה בא מכח שוברו ואינו צריך לשובר אלא לבטל כח השטר ההלואה שאם היה המלוה תובעו ע\"פ היה נשבע היסת ונפטר נמצא שהמלוה הוא בעל השטר האחד ומחמתו הוא שהוצרך הלוה לסייע עצמו משוברו וכיון שכן ראוי הוא שתהיה יד המלוה ע\"הת. אבל הכא בענין מלוה שהאמין ללוה שהמלוה תובעו שבועה מכח הדין אף בלא שום שטר וכשאר מלוה ע\"פ והלוה רוצה לפטור עצמו מכח שטר הנאמנות אין ספק שהוא נקרא בע\"הש וידו על התחתונה אע\"פ שהוא מוחזק בנכסים ומטעם זה עצמו נתן מהריק\"ו בנדון שלו דין בע\"הש לזה המוחזק שפוטר עצמו מכח שטר כיון שהאח' תובעו מכח הדין והוא רוצה לפוטרו בלא כלום מכח הפיטור שכתב לו ולכך ידה ע\"הת אע\"פ שהיא מוחזקת בנכסים עכ\"ל. ואין בזה כדי שבועה לע\"ד דלמה זה יגרע כח התובע בשטר חיוב ברור שבידו והנתבע רוצה ליפטר עצמו בשובר מסופק שבידו אע\"פ שנכתב לבטל כח השטר טפי מתובע את חבירו מכח הדין לבד והנתבע בא ליפטר עצמו בכח שטר הפיטור המסופק שבידו שנכתב לבטל כח הדין כי לע\"ד דא ודא חדא היא ואין ביניהם כמלא נימא וכי היכי דבשובר המסופק שנכתב לבטל כח השטר אמרינן יד בעל השובר על העליונה ה\"נ אית לן למי' בשוב' שנכתב לבטל כח הדין.
עוד כתב הרב נ\"מ דז\"ל ועוד י\"ל דכל היכא דכתב לה פיטור לפנים משורת הדין בנאמנות דהכא ובנדון מהרי\"ק וכההיא דר\"פ הכותב ראוי להקרא לבא מכחו בעל השטר ולתפוס הפחות שאפשר לתפוס ממנו שחזקה אין אדם מוותר כל כך משלו. אבל בשובר שלא כתב שום דבר לפנים משורת הדין אלא שכתב לו שובר ממה שפרע לו כל שיש ספק בדבר כמה פרע לו או מאיזה זמן הוא וכיוצ' חזר הדין לקרוא למלוה בע\"הש שהוא המוציא ועליו הראיה. ושוב כתב וז\"ל וכ\"ז איננו שוה לדברי הריב\"ש בתשו' סימן ת\"ד שאחר שכתב כל הני דוכתי שנראה מהם שיד בע\"הש ע\"הע כתב ואע\"ג דבפרק הכותב קרי לאשה יד בע\"הש ע\"הת התם הוא מפני שהבעל נקרא מוחזק בתקנת חכמים והוא שבא להפקיע מזכותו בשטר זה ידו על התחתונה אבל בע\"ח אינו מוחזק דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ע\"כ נראה מדבריו בפי' דבהני דוכתי בר מההיא דהכותב יד המוצי' מחבירו ע\"הת כו' אך מה שיש לתמוה על הריב\"ש הוא שכפי דבריו אין מקום לדברי הרי\"ף כלל עכ\"ל יע\"ש.
ואין ספק דזה שכתב הרב דכל זה איננו שוה לדברי הריב\"ש כו' הוא מפני שאם הריב\"ש היה סבור כחילוק זה דכל היכא דכתב לחבירו פיטור לפנים משורת הדין ראוי לתפוס הפחות שאפשר לתפוס ממנו אפילו שחבירו יהיה מוחזק א\"כ כשהוק' לו מההיא דפרק הכותב למה לו להרב ז\"ל לומר דשאני הת' שהבעל נקרא מוחזק בתקנת חכמים כו' ולא הול\"ל אלא דשאני התם דכיון דהבעל כתב לה פיטור לאשה לפנים משורת הדין ראוי לתפוס הפחות שאפשר לתפוס ממנו ואפילו יקרא האשה מוחזקת משא\"כ בנדון הרב דאותה מחילה כיון שנכתבה לפשר דבר על דין ודברים שהי\"ל לנמחל עם המוחל לאו לפנים משורת הדין הוא ולהכי יד הנמחל על העליונה ומדהוצרך הרב ז\"ל לומר דההיא דפ' הכותב הוא משום דהבעל נקרא מוחזק מבואר דס\"ל דאפילו בפוטר את חבירו לפנים משורת הדין כל שהוא מוחזק הנמחל על העליונה ושלא כדברי הרי\"ף ומוהרי\"ק ז\"ל והוזקקתי לזה מפני שראיתי להרב בני יעקב בדל\"ו ע\"ב וג' תריץ יתיב כתירוץ הרב נ\"מ וכתב ובהכי דברי הריב\"ש סלקי' כהוגן שהוקשה לו ההיא דפרק הכותב ויישב דהתם הוי לפי שהוא זוכה בתקנת חכמים והיינו היא גופה מ\"ש דכיון דבלא תנאי הוא זוכה נמצא דהוי היא המוציאה ממנו משא\"כ בנדון דידיה דהדבר הוא שקול ואין לזה חזקה יותר מזה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כמ\"ש שם וה\"ה לכל מילי דדמייא לההיא דפרק הכותב ואזיל ומודה בהא הריב\"ש כההיא דמוהרי\"ק והרי\"ף כו' והרב נ\"מ כתב דכל זה איננו שוה לדברי הריב\"ש כו' ולע\"ד רב המקום ביניהם דיש מקום לדברי הרי\"ף ז\"ל אף כפי דברי הריב\"ש עכ\"ל.
ולפי האמור אין מקום לדבריו ואם כדבריו מה לו להריב\"ש לומר דהתם שאני דהבעל נקרא מוחזק וכמדובר והוא ז\"ל הבליע בנעימה דברים אלו לפי דרכו מדברי הריב\"ש ומדברי הנ\"מ אמנם דברי הריב\"ש אלו דחקן להרב נ\"מ לפי דרך זה וכמובן. ולע\"ד מלבד דתירוץ זה לא ניתן ליאמר לפי דברי הריב\"ש ז\"ל וכמ\"ש הרב נ\"מ עוד זאת תירוץ זה דחוי מעיקרו הוא בישוב דברי מוהריק\"ו שהרי בנדון דידיה נמי מבואר מדבריו בריש התשובה דאותה מחילה שמחלו שמעון ולוי לראובן שיפרע בענייני צדקה שוה בשוה עמהם ולא לפי ממונו אלא בתורת חסד ולפנים משורת הדין כתבו לו כן אלא משום דין ודברים שהיה לו עליהם על חלק השותפות כתבו לו כן וכמ\"ש בהדיא שם וז\"ל אנחנו ח\"מ באנו בפשרה עם ראובן כו' וכן מבואר בדברי הרב נ\"מ אף כי לדברי מוהרימ\"ט בח\"מ סימן ק\"ח לא משמע הכי כיע\"ש. ואם הדבר כן אין מקום לתירוץ זה גם מהראיה שהביא מוהריק\"ו מההיא דר\"פ הכותב לפי דברי הראב\"ד בפכ\"ג מה' אישות והר\"ן שם מבואר דסילוק הבעל לא מצד עצמו עשאו הבעל לפנים משורת הדין כי אם ע\"פ תנאי זה נשאת האשה לו וכ\"כ מהרימ\"ט בח\"א סימ' מ\"ה אלא שהתוס' בפרק חזקת ופרק הכותב כתבו שהבעל עשאו מעצמו ועיין להרב בני יעקב דע\"ה ע\"ד.
ובכן מ\"ש עוד שם הרב בני יעקב בדל\"ז ע\"א ד\"ה ועדיין דהרשב\"א והרד\"ך ז\"ל באותה תשובה שהביא מרן ב\"י בס\"סי ס\"ה דהאומר לחבירו שטרי מחול לך הקטן מחול לך ולא הגדול דיד הנמחל ע\"הת משא\"כ באומר שטר לך בידי פרוע דהגדול פרוע כו' דהם ז\"ל אזלי בשיטת מוהריק\"ו והריב\"ש יע\"ש לפי האמור דאף מוהריק\"ו אמרה למילתיה אף במחילת העשויה דרך פרעון ולא בתורת חסד לפנים משורת הדין אין מקום לדבריו ז\"ל בזה ועיין בתשו' הרב תורת חסד בס\"סי צ\"ח שגם הוא ז\"ל ייחס ג\"כ דעת הרשב\"א בתשו' הנז' עם דברי מוהריק\"ו וכמ\"ש הרב בני יעקב ולא כן אדמה לע\"ד וכמדובר.
וראיתי עוד להרב ז\"ל שכתב על מה שהקש' הלח\"מ לדברי הרי\"ף דפרק הכותב שנראין דבריו כסותרין למ\"ש הפוסקים בסימן נ\"ד דיד בעל השטר על העליונה כתב הוא ז\"ל דל\"ק לדעתו לפי שהרי\"ף אזיל בשיטת הרשב\"א בתשו' הנז' כדמוכח מדבריו בפי\"ן דקל\"ב גבי ההיא דאיבעיא לן בבריא היאך ולא איפשיטא ופסק דלא מבטלינן שטרא מספק עכת\"ד ז\"ל יע\"ש ואין זה מחוור לע\"ד שהרי מבואר מדברי הנ\"י שם דגריס בדברי הנ\"י שם דגריס בדברי הרי\"ף איפכא דמבטלינן שטרא ולא מפקינן מיתמי דאוקי ממונא אחזקתיה וכן כתב מהרימ\"ט בח\"א סימן קי\"ט והרב גופיה לקמן סי' קצ\"א יע\"ש וצ\"ע.
עוד ראיתי שכתב ז\"ל וגם מה שהקשה הלח\"מ לדברי הטור בסי' ע\"א שכתב בדברי הרי\"ף דפרק הכות' נראה לתרץ דשאני התם בענין נאמנות דאיכא ריעותא במילתא מדלא פי' נאמנות לגמרי בלא שבועה משמע דלא האמינו אלא לבטל כח השטר אבל קריא' ע\"פ ודאי לא האמינו ואע\"פ שהלשון קצת מגומגם זהו עיקר הכונה והכל מתוקן עכ\"ל. ואין לזה כדי שביעה דגם בכותב בשובר שביד הלוה שפרע לו דינרים סתם ולא פי' שפר' לו כל חובו אית ביה ריעותא ואפ\"ה כתבו הפוסקים דיד בעל השובר על העליונה. גם אם כדבריו ז\"ל היאך כתב דהרי\"ף כתב כן לפי שיטתו בההיא דפרק י\"נ כי לפי דבריו הללו אפילו החולקים על הרי\"ף בההיא דפרק י\"ן ופסקו דמבטלינן שטרא דאוקי ממונא אחזקתיה הכא מודו לדברי הרי\"ף משום דאיכא ריעותא בשטרא ומפקינן מיד המוחזק וכמ\"ש הוא ז\"ל לדעת הטור ואיך כתב הוא ז\"ל דבריו סותרין זה לזה בתוך כ\"ד וי\"ל ודוק ומה שיש לעמוד ע\"ד הרב הנז' במ\"ש עוד שם עמ\"ש בסימן קצ\"א אכתוב לקמן בע\"ה. ואיך שיהיה אכתי לא מצינו מנוח אשר יטב למה שהקשה הלח\"מ שדברי מוהריק\"ו והרי\"ף נראין כסותרין לדברי הפוסקים שכתב הטור ומרן בסימן מ\"ג ונ\"ד דיד בעל השטר על העליונה.
וראיתי להש\"ך בסימן מ\"א סקמ\"ה דמדברי הרי\"ף לק\"מ דהכא כיון שהנאמנות כתוב בשטר של לוה והמלוה הוא שמוציא השטר מסתמא לא המניה אלא לבטולי שטרא ולא לענין תביעה בע\"פ עכ\"ל ובסימן מ\"ב סקי\"ז כתב וז\"ל ולק\"מ דלעולם אמרינן יד בעל השובר על העליונה לבטל שטר שכן דרך לכתו' שובר לבטל שטר אבל אחר שנתבטל השטר א\"כ הו\"ל בעל השובר לענין תביעה בע\"פ בעל השטר ושפיר אמרינן גביה יד בעל השטר ע\"הת לענין דצריך לישבע יע\"ש וכונת הרב ז\"ל בשני המקומות לחלק בין נדון הרי\"ף למ\"ש הפוסקים בסימן נ\"ד דיד בעל השובר על העליונה בשני חילוקים חדא דשניא היא נדון הרי\"ף דכיון דזכותו של בעל השובר שהוא הלוה אינו יוצא מתחת ידו ככל שובר דעלמא אלא הוא יוצא מתחת יד המלוה בשטר חיובו של הלוה שבידו מש\"ה תפסינן לשון הנאמנות בפחות שבלשונות ושלא האמינו אלא לבטולי שטרא דוקא ולא לפוטרו משבועה אף מתביעה בע\"פ דמסתמא אם היה לו יפוי כח כזה היה כותב ומוסר זכותו בידו של לוה בשטר בפני עצמו ולא היה בידו של מלוה כיון דבידו לכבוש השטר ולתובעו בע\"פ אלא משום דקושטא הוא שלא האמינו אלא לבטולי שטרא לבד מש\"ה הניחו בידו וברשותו של מלוה משא\"כ בההיא דשובר שביד הלוה דכיון דהלה מוציא זכותו בידו כל דאיכא למתלי בזכות בעל השובר תלינן דהבא להוציא ממנו ידו ע\"הת זו היא כונת הרב במ\"ש בסימן זה אמנם בסימן מ\"ב עלה לחלק באופן אחר דשאני נדון הרי\"ף ז\"ל דנאמנות לבטל כח השטר לבד עם הנאמנות שלא להשביעו אפילו בטענת דבע\"פ הם שני עניינים נפרדים ולאו אורח ארעא למכתב שובר אלא על תביעה שבשטר לא על תביעה דבע\"פ שאינו יכול לחייבו בתביעתו בממון אלא שבועת היסת בעלמא הילכך כל שלא פי' בהדיא שפוטרו אף משבועה ידו ע\"הת דהו\"ל כטוען תמורת המנהג שאין כותבין שובר לזה זה נראה ברור בכונת הרב ז\"ל.
והדברים נכונים וראוים למי שאמרן אף כי לשונו של הרי\"ף והטור מגומגם קצת לפ\"ז דכל כי הא הו\"ל לפרש דמה\"ט דיינינן ללוה דין בע\"הש ע\"הת אע\"פ שהוא מוחזק מ\"מ אין זה מן הקושי כמובן ומ\"מ אכתי דברי מוהריק\"ו לא נתיישבו בזה דנדון שלו הוא בשובר שביד המוחזק ובא לבטל כח הדין כדרך כל שובר דעלמא ואפ\"ה כתב דאין ס' לשון השובר פוטרו למוחזק מחיוב שהיה לו מכח הדין וזה נראה הפך דברי הפוסקים בסימן נ\"ד.
והש\"ך בסימן מ\"ב סקי\"ח כתב דלא פליג מהריק\"ו עם דברי הפוסקים הנז\"ל דמהריק\"ו מיירי בשאינו טוען השותף בריא שפטרו אף מפדיון שבויים כמו שפטרו מצדקה ופוסקי' הנז' מיירו בשטוען הלוה בריא דהשובר קאי לכל מילי כו' יע\"ש וכ\"כ הרב פ\"מ בח\"ב סימן ע\"ב דקל\"ו ע\"ב וכתב דבזה יתורץ גם כן מה שהקשה הסמ\"ע דדברי הרי\"ף והטור בסימן ע\"א פליגי בההיא דסימן מ\"ב לפי דברי מור\"ם בספר המפה ולפי האמור לק\"מ דבסימן ע\"א מיירי הרי\"ף והטור בדטעין המלוה בריא דלא פטרו משבועה יעויין שם.
וראיתי להרב בני יעקב בדל\"ו ע\"א ד\"ה והנה כו' שתמה ע\"ז דחילוק זה לא שייך אלא אי הוה אתינן לאקשויי אמוהרי\"ק הוא דבכל דוכתא אמרינן דהיכא דיד בעל השטר על התחתונה אם תפס לא מפקינן מיניה ואלו מדברי מוהרי\"ק משמע דאפילו ידו ע\"הת אי תפס מפקינן מיניה וכפי קושיא זו שייך שפיר חילוק זה בין טוען בריא לטוען שמא אבל אין כן הקושיא דאדרבא אעיקרא דדינא קשיא עליה דלמה זה כתב דזה הוא בע\"הש וידו ע\"הת הרי אדרבא יד האחרים כו' והם בעלי השטר כדמשמע מדברי הנך רבוותא ז\"ל. גם מ\"ש דלפי זה מתורץ מה שהקשה הסמ\"ע אחרי המחילה נמי הא ליתא ואף כפי חילוקו אכתי קשה קושיית הסמ\"ע והרי כפי דברי כל הנך רבוותא אדרבה יד בעל השטר הוא המלוה הבא להוציא מידו וכן בנדון הרי\"ף ז\"ל נמי כיון דאיכא ספקא הול\"ל דאפילו משבועה פטרו ואם כן כפי קושיא זו מה שייך תירוצו והרי אפילו אם המלוה טוען בריא אכתי ספקא הוי וכיון שהלוה מוחזק אמאי אמרינן שיתחייב שבועה כו' שהרי גם בטוען בריא כגון ההיא דספל וקפל אמרינן דאין מוציאין מיד הלוה כיון דספקא הוי אלא דמ\"מ כיון דתפס לא מפקינן מיניה כו' וכיון שכן למה זה הרי\"ף דן את הדין לומר שהוא חייב שבועה והרי נמצא שאנו מוציאין עתה לכתחילה מלוה כיון שהלשון מסופק ולקו' זו לא יעלה ארוכה במ\"ש הרב הנז' עכ\"ל.
ולע\"ד דברי הרב פ\"מ מבוארין בטעמן ואין מקום למה שתמה עליו בזה דשפיר תריץ יתיב עיקר קו' זו דברי מהרי\"ק ז\"ל ע\"פ חילוקו שחילק בין טוען בריא לטוען שמא דודאי כל שלשון השטר של החיוב ברור וכן אם נתחייב מכח הדין דהדין המחייבו ברור אף ע\"פ שלשון השובר והפיטור מסופק דיינינן לשון השובר והפיטור לתועלת המוחזק וחשבינן למוציא ממנו בעל השטר לומר שידו ע\"הת מיהו היינו דוקא כשהמוחזק טוען בריא דידע בנפשיה שפטרו לגמרי ופי' לשון השובר והפיטור הוא כדבריו כל כה\"ג דוקא דיינינן למוציא ממנו בע\"הש וידו ע\"הת שלא להוציא מיד המוחזק דבריא ליה בחייובא ובריא ליה בפיטורא אע\"ג דלדידן מספ\"ל בפי' לשון הפיטור כיון דלדידיה דמוחזק בריא ליה שהפירוש בדבריו אין כח מידינו להוציא מידו אמנם כשהמוחזק הוא לא מצי טעין בריא בפי' לשון הפיטור כנדון מהרי\"ק והרי\"ף ואדרבא המוציא ממנו טוען בריא שלא פטרו מעיקר חייובו הברור אלא מהמובן מלשון הפיטור בפחות שבלשונו כל כה\"ג ודאי דיינינן לשון השטר לתועלת המוציא וחשבינן למוחזק בעל השטר וידו ע\"הת כיון דלא מצי טעין בריא בפיטור חייובו דהו\"ל בריא בחייובא וספק בחזרה וכיון שעיקר סמיכתו לפטור את עצמו מחייובו הברור הוא באומרו שלשון השטר פוטרו הרי לשון השטר מסופק לכל וברור אצל המוציא להפך שפי' לחייוב ולא לפיטור הילכך ידו ע\"הת ומוציאין מן המוחזק זה נ\"ל ברור בכונת דברי הפ\"מ והן הן דברי הש\"ך ז\"ל.
ומ\"מ נלע\"ד ברור דתירוץ הש\"ך והפ\"מ הלז אזיל בשיטת הרא\"ש דס\"ל בעלמא בכל ספק דין או מציאות אם תפס שלא ברשות דהיינו שלא בא לידו של תופס בתורת פרעון אלא דרך שאלה ופקדון לא מהני תפיסתו עד שיטעון בריא וכמו שביאר זו הרש\"ך בתשו' סי' ל\"ו אמנם לדעת רבינו והראב\"ד והרי\"ף והטור ור\"ש בר ברוך שהביא בע\"הת דס\"ל דתפיסה אף שלא ברשות ואפי' לאחר שנולד הס' מהני כ\"ש בנדון מהרי\"קו דמהני אפי' טוען שמא כיון שבעל השובר תפוס מאז ומקדם קודם שנולד הספק ואפילו אי חשיב תפוס לאחר שנולד הספק כמ\"ש מהרימ\"ט הא מהני לדידהו ז\"ל.
עוד ראיתי להרב בני יעקב שם דל\"ו ע\"ד ד\"ה גם כו' עמד מתמיה עמ\"ש עוד הרב פני משה במ\"ש עוד שם שדברי התוס' דפ' הכותב שכתבו דר\"א פליג אאביי ולדידיה לא אמרי' יד בע\"הש על התחתונה בההיא דדין ודברים אין לי בנכסיך להפסיד לאשה שדבריהם סותרים למ\"ש בפ' גט פשוט דקס\"ו ד\"ה רישא כו' דר\"א נמי אית ליה יד בע\"הש ע\"הת ומפני זה כתב שמפרש פי' אחר בדברי התוס' דר\"פ ככותב כו' וכתב עליו דאי משום הא לא אירייא דאפי' אם נפרש דס\"ל דפליג אאביי ודאי לא פליג בכל דוכתא כו' אבל הא ודאי קשיא דא\"כ התוס' חולקים על הרא\"ש והטור ורוב הפוס' יע\"ש ואני אומר ותמיהתו זאת אדמתמה על הר' פ\"מ יתמה על מהרי\"קו בשורש ז' שכתב כדברי הפ\"מ והכריח דר\"א לא פליג אאביי כדמוכח מההיא דגט פשוט ודוקא הכא קאמר ר\"א הכי משום דבמאי דמשני אביי ק' עדיין מה שהק' בש\"ס עליה יע\"ש ולפי מ\"ש הרב בני יעקב אין שום הכרח מההיא דגט פשוט לומר דר\"א לא פליג הכא אאביי וכמדובר וכבר תמה על מהרי\"קו בזה מהר\"ש ן' חסון בתשו' הובאה תשו' בס' משפטים ישרים סי' ח\"ן והכריח דר\"א ודאי לא פליגי אאביי מההיא דאיבעייא לן אי עד עולם דוקא וכמ\"ש הר' בני יעקב יע\"ש וע\"ע להרב עדות ביעקב סימן ע' דקפ\"ג ע\"ד ד\"ה אם כו' שגם הוא ז\"ל דחה ראית מהרי\"קו מההיא דגט פשוט וכמדובר יע\"ש וכ\"כ ג\"כ הר' תורת חסד סי' צ\"א דס\"ו סע\"ד יע\"ש ועיין עוד במ\"ש הר' בני יעקב בשם הראנ\"ח בכונת דברי התוס' דפ' הכותב יע\"ש וכדבריו כתב ג\"כ הר' ח\"ה יע\"ש ועיין למהר\"ש ן' חסון בתשו' הנז' ולהר' תורת חסד בסימן צ\"א.
וראיתי להש\"ך שם שכתב עוד וז\"ל וכן הריטב\"א שהביא הנ\"י מודה דאמרינן בשובר ידו על העליונה כיון שהוא מוחזק ולא פליגי התם אלא בכתוב בו דינרים דלא דיינינן דינרים טובא משום דלשון דינרי' משמע רק ב' כמ\"ש ה\"ה והמחבר ז\"ל בסי\"ב תדע דאל\"כ למה הביא הנ\"י שם פלוגתייהו בברייתא דדינרים הו\"ל לכתוב כן לעיל מיניה במתני' דזוזי ק' דאינון ל' סלעים אלא ודאי כמ\"ש ע\"ש עכ\"ל ואשתמיטיתיה להר' עיקר דברי הריטב\"א בחי' לכתובות והובאו דבריו בש\"מ בפרק הכותב והביאן ג\"כ הרב נ\"מ דל\"א ע\"א והר' עדות ביעקב בדקפ\"ד ע\"א שכתב וז\"ל אבל כשיש שובר לשון סתום שסובל ב' משמעיות והרי הוא מסופק אם נמחל החוב בלשון ההוא דכ\"ע יד בעל השובר ע\"הת ויד בעל החוב על העליונה כיון שחייובו ברור וכדאמר אביי הכא ור\"א נמי מודה ליה בהכי עכ\"ל הרי שכתב סתמא דכל שיש בשובר לשון שסובל ב' משמעיות כו' ולא נקט דינרים דוקא וכמ\"ש הש\"ך דדוקא בדינרים אמרה הריטב\"א למילתיה דליתא ולפ\"ז בשובר שכתוב שקיבל בע\"ח זוזי ק' דאינון ל' סלעים דיינינן נמי דל' סלעים גרועים קאמ' דשוה ק' זוזי ולא שחזר בו דקאמר ק' זוזי דאינון כ\"ה סלעים דיד בעל השובר על התחתונה כיון שחייובו ברור ואע\"ג דטעין בריא בעל השובר שנתן לו ל' סלעים כדמשמע מפשט דברי הריטב\"א ודלא כהש\"ך.
ומ\"מ אף לדעת הריטב\"א מבואר יוצא מדבריו דדוקא בכה\"ג שלשון השובר מסופק הוא דאמרינן דיד בעל השובר ע\"הת אבל כשלשון השובר הוא ברור והספק הוא בענין אחר כאותה שכתבו הפוסקי' והביאן מרן בש\"ע סי' מ\"ג סכ\"ד וסכ\"ה וסכ\"ו וסכ\"ז אף לדעת הריטב\"א יד בעל השובר ע\"הע וכמ\"ש הרב בני יעקב בדל\"ז ע\"ג ד\"ה איך שיהיה כו' ונמצא לפ\"ז דהריטב\"א לא נחלק על שאר הפוס' בזה אלא בשובר שכתוב בו דינרים סתם דלדעת הריטב\"א דיינינן דתרתי דינרים קאמר ולדעת שאר הפוסקים טובא משמע ונמחל כל הדינרים שבחוב וכן אם היה כתוב בשו' למעלה קפל ולמטה ספל חיישינן דזבוב מחק רגל הקוף וספל דקאמ' היינו קפל ודלא כמרן ב\"י שכתב בסי' מ\"ב שכתב דכל כה\"ג בשובר ידו ע\"הע דזהו לשיטת החולקי' על הריטב\"א אבל לדעת הריטב\"א יד בעל השובר ע\"הת כיון דהספק הוא בלשון השטר דכתוב ספל וקפל וכן אם היה כתוב ק' זוזי שהם סלעים ל' לדעת הריטב\"א דיינינן דה\"ק סלעים ל' גרועים שהם זוזי ק' אמנם לדעת החולקי' על הריטב\"א וגם הרא\"ה והנ\"י בההיא דדינרי' כמ\"ש מרן ב\"י בסי' מ\"ב דיינינן לשון השטר בחזרה דמעיקרא קאמר זוזי ק' וחזר בו ופי' שאינו כן אלא דאינון סלעים ל' דיד בעל השובר על העליונה כיון שהוא תפוס בממון ומבואר הוא דלדעת הריטב\"א אפי' בדטעין בריא בעל השובר לא צייתינן ליה כיון שחייובו ברור ולשון השובר שבידו הוא גרוע ונסתר מחמתו אמנם דלדעת החולקים על הריטב\"א דוקא בדטעין בריא בעל השובר הוא דצייתינן ליה אפילו כשלשון השטר גרוע וסתום אבל אי לא טעין בריא ודאי דידו ע\"הת דאז הו\"ל בריא בחייובא וס' בחזרה וכמ\"ש הש\"ך ליישב דברי מהרי\"קו שלא יחלוק עם שאר הפוסקים וכן כל הדינים שכתב מרן בסי' מ\"ג אע\"פ שהספק אינו בלשון שבשטר ושבשובר דוקא בדטעין בריא הוא דלא מפקינן מיניה דאי לא הו\"ל בריא בחייובא וספק בחזרה כנלע\"ד ברור.
ודרך אגב ראיתי לעמוד עמ\"ש הריטב\"א עוד בתחילת דבריו שם בר\"פ הכותב הביאן הרב בשיטה המקובצת דצ\"ד ע\"ג ד\"ה רב אשי כו' וז\"ל רב אשי אמר בנכסייך ולא בפירותיך כו' פי' רש\"י אין לך אלא דקדוק הלשון כו' וק\"ל אביי היכי לא תריץ כדרב אסי דהא מתני' היא בנדרים קונם ביתך שאני נכנס מת או מכר אותה מותר כיון דמית לאו ביתו הוא וי\"ל דהתם הוא בנדרים ומשום דאמר רחמנא ככל היוצא מפיו יעשה אבל לגבי מקח וממכר ושעבוד ומשא ומתן של בני אדם אורחא דאינשי הוא לומר נכסייך אפי' מן הפירות וכאומר נכסי לפ' דמשמע בין מן הגוף בין מן הפירות וכן כשאומר בנכסייך לאו למעוטי כשתמות אלא כאומר בנכסיך דהשתא ומיהו כיון דלא אמר דין ודברים כו' והוא לשון סתום וגרוע אין לו אלא פחות שבמשמעות הלשון ורב אשי סבר כי מגוף הלשון יש לנו לדייק דמגופה בלחוד מחיל דכיון שזה הלשון הוא לשון סילוק ומחילה הא אין לך אלא לדקדק בלשון כל מה שתוכל להוריע כחה ומשום דיד בעל השטר ע\"הת אלא דמר אתי עלה מחד טעמא ומר מטעמא אחרינא עכ\"ל הנה מבואר יוצא מתוך דבריו ז\"ל דמפשט פשיטא ליה דהאומר נכסי לפ' בין מן הגוף בין מן הפירות משמע וכן לאו דוקא זכה המקבל בנכסים בעוד הנותן בחיים אלא זכה בהם לגמרי אף לאחר מיתת הנותן וכ\"כ ג\"כ הריב\"ש בסי' ר\"ז ומהרי\"קו שורש ז' יע\"ש.
וראיתי להרב עדות ביעקב סי' ע' דקפ\"ג ע\"ב ד\"ה ובאמת כו' עמד מתמיה על דבריהם שהרי שטרות ונדרים כי הדדי נינהו לענין שהולכים בהם אחר לשון בני אדם וכדאמרינן בס\"פ קונם יין הנודר מיין עד אדר אם אדר ראשון קאמר או אדר ב' דומיא דשטרות וה\"נ אמרינן בפרק מי שמת לענין האומר נכסי לבני דקרו אינשי לבר ברא ברא דומייא דהנודר מהבנים וה\"נ אמרינן בר\"פ הנודר מהמבושל דבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם ולא אחר לשון תורה וכ\"כ הרב לח\"ר בתשו' סי' קי\"ג דהולכים בשטרות אחר האומדנא כמו בנדרים ואע\"פ שמצינו בש\"ס פרק י\"נ נכסי לך ואחריך ליורשי וכן בפרק הכותב הכותב נכסיו לאשתו כו' והתם היינו גוף ופירות וכן בכמה מקומות בתלמוד הא לא מכרעא דאיכא למימר דמיירי שאמר הלשון כדינו דהיינו נכסים אלו א\"נ הן ופירותיהן וכן כל ההנאות הנלוות אליהן ותלמודא לא הוצרך להאריך ולפרש תדע שהרי שנינו בנן נוקבן דיהוי ליכי מנאי תהוון יתבן בביתי ומתזנן מנכסי בחיי ובתר חיי עד דתלקחן לגוברין וכן את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך כו' ואם איתא דלא ילפינן מנדרים לממונות לימא סתמא ולמה ליה לתנא למימר בחיי ובתר חיי וכן כל ימי מגר אלמנותי הרי סתמא נמי שעבודו וחיובו עליהם לעולם והאריך בזה ושם בדקפ\"ד ע\"א ד\"ה אשר כו' העלה לענין דינא דבריא האומר בזה הלשון נכסי או ממוני נתונים לך דאחר שימות יכולים היורשים להוציא אותם מידו דהא נכסיו קאמר בעודן נכסיו ולא לאחר מיתה שבוטל שמו מעליהן והניח דברי הריטב\"א והריב\"ש ומהרי\"קו בצ\"ע יע\"ש.
ואחרי המחילה הראויה לעוצם קדושתו וחכמתו דבר זה לא ניתן ליאמר לע\"ד דאיך הפה יכולה לדבר דהאומר נכסי נתונים לך בעודן נכסיו קאמר ולא לאחר מיתתו שהרי מיד שאמר נתונים לך ויצאו מכלל רשותו תו לא מקרו נכסיו ואיך אפשר לדייק לישנא דנכסי בעודן נכסיו מאחר שאמר נתונים וע\"כ כדי שלא יהיו דבריו סותרים ז\"לז תוך כדי דבור עכ\"ל דה\"ק נכסי דקרוים עד השתא נתונים לך מכאן ואילך ויקרא בהם שמך וכיון שכן היאך יכולים היורשים להוציאו מתחת ידו אחר שזכה בהם לעול' ונק' שמו עליהן ולא שם בעלים דפק' מיניהו בזכייתו בהם ואלו היה הרב אומר שלא זכה המקבל אלא בגוף הנכסים ולא בפירות אפשר שהיינו מודים לו דהכי משמע לישנא דנכסי דומיא דמאי דקאמ' רב אשי בנכסיך ולא בפירותיך אבל שלא יזכה בהם לעולם זו אינה תורה בלשון זה דנכסי נתונים לך כדאמרן ודוקא בלשון סילוק ומחילה כההיא דאומר דין ודברים אין לי בנכסיך שייך למימר ולמידק לשנא דבנכסייך ולא לאחר מיתה ולא לאחר מכירה אבל בלשון זה דנכסי נתונים לך אין סברא למידק הכי כמובן. ומ\"מ אף לענין הפירות נמי נראה שזכה המקבל כמ\"ש הרבנים הנז' ומה שהוק' לו להרב דנדרים ושטרות כי הדדי נינהו יש לישב לע\"ד דודאי אף הרבנים הנז' אזלי ומודו בהכי אלא דס\"ל דה\"ן בלשון בני אדם נמי (בשאר מילי חוץ ממקח וממכר ושעבוד של משא ומתן) לשון זה דנכסי ונכסייך כד דייקינן לישנא ודאי דלא לאחר מיתה ומכירה ולא לענין פירות קאמר דכך הוא משמעות הלשון בלשון ב\"א ומה\"ט אמרו גבי נדרים דהאומר קונם לביתך שאני נכנס דאם מת או מכרו לאח' מותר דהשתא לא מקרי ביתו דביתך בלשון בני אדם היינו בעוד הבית ברשותו קאמר דוקא דאז קרו ליה ביתך ולא לאחר מיתה ומכירה מיהו בענין משא ומתן ומקח וממכר ושעבוד ומתנה לא דייקי בלישנא ואע\"ג דקאמר ביתי או שדי מכור או נתון לך או משועבד לך מכור לו לעולם בין מן הגוף בין מן הפירות ולא ילפינן מינה לענין נדרים בענין זה משום דהכא איכא טעמא לחלק בין משא ומתן לנדרים דבענין משא ומתן איכא אומדנא דמוכח דהמוכר או הנותן או המשעבד ביתו דעת המוכר והנותן והמקבל על הכל בין עיקר הגוף שיהיה קנוי למקבל לעולם ובין על הפירות דאי לא יהיב ליה אלא גוף הבית לבד ולא לעולם ולא לפירות מאי קא יהיב ליה הא לא יהיב ליה מידי דגוף הבית לבד בלי פירות אין כאן מתנ' של כלום דכיון שדעתם ליהנות ממכר או מתנה זו אין כאן הנאת המקבל אם לא שיהא שלו הגוף והפירות וכ\"ש היכ' דיהיב מעות הלוקח או מלוה לו מעות על שדהו דודאי דעתו על הגוף ועל הפירות הילכך משו' אומדנא זו לא דייקי' לישנא דנכסי לך במשא ומתן אע\"פ שמשמעות הלשון הוא להפך וכ\"כ הרשב\"א בחי' הביאו הרב בש\"מ דף הנז' יע\"ש הילכך בענין זה כתבו הרבנים הנז' דשאני נדרים משטרות משא\"כ בעלמא כההיא דאדר ראשון וב' וכההיא דקרו אינשי לבר ברא ברא וכן בכל מילי דילפינן נדרים משטרות כיון דלישנא דאינשי בחד מינייהו בגוונא חדא ולא משום אומדנא מהפכינן הלשון ילפינן חד מחבריה שפיר כיון דבנדרים הולכים אחר לשון ב\"א וכך הוא לשון ב\"א בשטרות ולא משום אומדנא כדהכא כנלע\"ד ועיין ג\"כ להרשב\"א שם שגם הוא ז\"ל כתב כדברי הרבנים הנזכרים בפשיטות ושלא כדברי הרב עדות ביעקב שם יע\"ש ומיהו מבואר יוצא מתוך דברי הריטב\"א דבענין סילוק ומחילה לרב אשי דתלי טעמא דבנכסייך ולא בפירותיך דייקינן האי לישנא דביתך ולא לאחר מיתה כדדייקינן גבי נדרים משום דיד בעל השטר על התחתונה ולפי דבריו משמע לכאורה דמי שהיה ביתו ושדהו משועבד לחבירו מפני חוב שהיה לו עליו וכתב לו בעל החוב ידי מסולקות מביתך ושדך א\"נ שעבודי מסולק או מחול מביתך ושדך וקנו מידו כשמת בע\"הב חזר השעבו' למקומו דהא לא סילק ומחל שעבודו אלא בעוד הבית ברשותו ולא כשמת ונכנס לרשות היורשים מיהו אם מכרו לאחר אין יכול להוציא מיד הלקוחות דאע\"ג דכשמכרו לאחר אינו נקרא ביתו כדתנן בנדרים קונם לביתך כו' מת או מכרו לאחר מותר מ\"מ הכא ליכא למימר הכי דא\"כ למה כתב לו שמחל שעבודו מביתו אם לא לענין זה שיוכל למוכרו לאחר וכההיא דתנן בר\"פ הכותב א\"כ למה כת' לו דין ודברים אין לי בנכסייך שאם מכרה ונתנ' קיים יע\"ש.
ואפשר לומר דבמחל שעבודו בלשון זה דמביתך ושדך אדרבא איכא למימר איפכא דלא סילק שעבודו אלא לענין שאם מת דוקא לא יוציא אותה מרשות היורשים אבל אם מכרו לאחר לא מחל שעבודו משום דמכירה שכיחא טפי ממיתה וממילת' דלא שכיחא מסלק איניש נפשיה כדאמרינן התם בר\"פ הכותב אלא דהתם דוקא אמרינן דמיתה שכיח טפי ממכירה כמ\"ש התוס' שם דפעמים הרבה מסתכנת בלידה אבל בשאר אינשי אדרבא עניות שכיח טפי ממיתה וליכא למימ' דגבי מוחל שעבודו בלשון זה דמביתך ושדך אית לן למימ' דלא סילק שעבודו אלא בעוד הבית ברשותו דוקא אבל מת או מכרו לאחר לא מחל שעבודו כלל דגבי ההיא דדין ודברים אין לי בנכסייך דוקא אמרו דבמכירה סליק נפשיה משום דליכא למתלי במילתא אחריתי כדאמרינן התם. אבל הכא הא איכא למימר דסילק נפשיה ושעבודו ממנו בעוד הלוה בחיים שאם יבא זמן גביית חובו לא יגבה מהלוה מביתו ושדהו בעודו ברשותו אבל לא כשמכרו ומת הא ודאי ליכא למימר וכמ\"ש מהרימ\"ט בח\"א סי' מ\"ה דמ\"ז ע\"ג ד\"ה וגדולה מזו דהמסלק שעבודו מקרקע חבירו אם לא מכרו ועדיין הוא ברשות הלוה והגיע זמנו של זה גובה אותה בחובו שאין גבייה מטעם שעבוד דאפי' למ\"ד שעבודא לאו דאורייתא גביית חוב מקרא מלא הוא והאיש אשר אתה נושא בו יוציא אליך את העבוט החוצה ואפילו אם התנה בפי' שלא יגבנו כלום יש בדבריו ממש דלא אמרו שאדם יכול להסתלק אלא משעבוד או מזכות שראוי לזכות כגון בכותב לה בעודה ארוסה שאינו זוכה מעיקרא בנכסים עכ\"ל וכיון דלא מהני מחילת שעבוד מקרקע הלוה לענין שלא יוכל לגבו' חובו ממנו כשיגיע זמנו עכ\"ל דלא כתב לו מחילת שעבוד אלא לענין מכרו לאחר או מת כמדובר.
ושוב ראיתי שגם הרב מוהרימ\"ט ז\"ל לא אמר כן אלא כשמסלק עצמו משעבוד חובו מקרקע חבירו בלשון סילוק בעלמא בלא קנין דלאו מגופא של שדה קנו מידו אבל בקנו מידו דבגופא של שדה קנו מידו אף גביית חובו אינו גובה ממנו וכמ\"ש בפרק מי שהיה נשוי דצ\"ה ע\"א עלה דמתני' דמי שהיה נשוי שתי נשים דכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך כו' ואמרי' בגמ' וכי כתבה לה מאי הוי ואוקימנן בשקנו מידה ועיין להרב מש\"ל בריש פכ\"ג מה' אישות ד\"ל ע\"ד ד\"ה והנה בדין מלוה כו' ובמאי דשקיל וטרי שם דל\"ב ע\"ב ד\"ה ודע בתשו' מהרימ\"ט הלזו כו' וע\"ע להרב בני יעקב בדע\"ה ע\"ג וע\"ד יע\"ש וא\"כ שפיר איכא למימר לפי דברי הריטב\"א דהמוחל שעבוד חובו מקרקע חבירו בלשון זה דביתך ושדך וכיוצא" + ], + [ + "ומ\"ש עוד רבינו אבל \n אם בא לגבות מיורשיו ואח\"כ יגבה כו'. כ\"פ מרן בש\"ע סימן ע\"א סי\"ו ועיין במ\"ש הסמ\"ע ס\"ק ל\"א ובמ\"ש על דבריו לקמן ועיין עוד במ\"ש הסמ\"ע ס\"ק ל\"ב ובמה שהשיגו עליו הרב שפתי כהן בס\"ק ל\"ט והרב טורי זהב ז\"ל וכדבריהם כתב ג\"כ הרב נתיבות משפט בדקע\"ה ע\"ג ד\"ה ומ\"מ יע\"ש. ועיין עוד להסמ\"ע בסי' ק\"ח סק\"ך ולהרב נ\"מ ז\"ל שם ד\"ה שבתי וראה יע\"ש ומצאתי ראיתי מי שסובר כדברי הסמ\"ע ז\"ל ולהראשונים ז\"ל הובאה סברתו בש\"מ להר\"ב ז\"ל בכתובות פ' הכותב דק\"ה ע\"ד וז\"ל שם כתב הרשב\"א וז\"ל אבל יורשיו משביעי' אותה כו' איכא דמפרש שכל פטורים אלו שבמשנתינו אינן אלא על דברים שנשתמשה בחיי בעלה אבל דברים שנשתמשה אחר מיתת בעלה לא לפי שכבר נתרוקן זכות הנכסי' ליורשי' או אצל הלקוחות ואין תנאי שלו מועיל לנכסי' שאינן שלו וכ\"ן מלשון רש\"י ז\"ל ולפי דבריהם כו' נמצא עכשיו דכל הפוטר את חבירו מידי שבועה וכתב לו נדר ושבועה אין לי עליך לא האמינו אלא עליו לבד אבל יורשיו משביעין אותו שלא נפרע משל אביהם בחייו ואם האמינו עליו ועל יורשיו אינן יכולים להשביעו על ספק מה שנעשה בחיי אביהם אבל על טענת עצמם כגון שטענו עליו שהם פרעוהו משביעי' אותו שאין תנאי מועיל במה שנעשה לאחר שנתרוקן רשות הנכסי' אצל היורשים שאין נכסים אלו שלו אלא של אחרים וה\"ה ללקוחות עכ\"ל. הרי שכתב ז\"ל דכל שנתרוקנו הנכסים אצל היורשים לא מהני נאמנות לגבייהו אפי' פי' עלי ועל יורשי אלא לענין שבועה שנפרע מאביהם ולא לענין שבועה שפרעוהו הם עצמם וכדברי הסמ\"ע ז\"ל.
ולענין הלכה למעשה אין לסמוך על סברת הסמ\"ע ז\"ל בזה דאף שמצינו לו סמוכות מדברי הרשב\"א שכתבנו כיון דהרא\"ש והטור ובעל העיטור ובעה\"ת חולקים ע\"ז ואף הרשב\"א כתב שם פי' אחר בההיא מתני' דלאותו הפי' מועיל הנאמנות אף אם נתרוקנו הנכסים אצל אחר כיע\"ש ודאי דהכי נקטי' וכ\"כ הרב עדות ביהוסף ח\"ב סי' י\"ג דל\"ז ע\"ב דליתנהו לדברי הסמ\"ע כמ\"ש הרדב\"ז בתשו' כ\"י יע\"ש. הלכך אי כתוב בשטר שהאמין הלוה למלוה ואת יורשיו עליו ועל יורשיו ולא כתב שפטרו מכל מין שבועה כל כה\"ג בין לדעת בעל העיטור בין לדעת בעה\"ת ז\"ל הלוה ויורשיו יכולים לטעון שלא נפטרו יורשי המלוה אלא משבועת עצמן אם יטענו עליהם שנפרעו הם עצמן מהלוה או מיורשיו אבל לא נפטרו משבועת היורשין דהיינו שבועה שלא פקדנו אבא ואע\"פ שלדעת הרא\"ש והטור ז\"ל נר' דאף בנאמנות סתם שלא פי' כל מין שבועה מועיל הנאמנות לכל מין שבועה מ\"מ כל שהלוה או יורשיו מוחזקים בממון יכולים לומר קי\"ל בבעל העיטור ובעה\"ת ז\"ל שלא נפטרו יורשי המלוה משבועה דשלא פקדנו אבא ונראה דאף כשיורשי הלוה אינן טוענין בבריא שאביהם פרע למלוה אלא טוענין בשמא ורוצים שישבעו להם היורשים של המלוה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע כו' דמשבועה זו לא פטרם אביהם לפי סברת הר\"ב העיטור ובעה\"ת ז\"ל הלזו נראה ודאי דיכולים להשביעם אבל ב\"ד אין טועני' בשבילם כמבואר בבעה\"ת שער י\"ד ח\"ט ס\"א ואף שמדברי הגד\"ת ז\"ל דפ\"ז ע\"ב ד\"ה ואני כו' לא משמע הכי הרואה יראה שאין הכרח לדבריו ז\"ל במה שדקדק מלשון הבעה\"ת ועיין בבעל העיטור מאמר ה' ודוק ועיין להפמ\"א ח\"א סי' ל\"ט דפ\"ו ע\"ד מ\"ש על דברי הגד\"ת ז\"ל ולמ\"ש לא נ\"מ מידי ומ\"מ נראה שלא ראה הרב דברי הבעל העיטור במאמר הנז' ועיין עוד להבעה\"ת שער י\"ד ח\"ט ס\"א ואם כתוב בשטר שהאמין את המלוה ואת יורשיו ופטרם מכל מין שבועה ממנו ומיורשיו אע\"פ שלא כתב בפירוש שפטרם אף משבועה דשלא פקדנו אבא שהיא שבועת היורשים אע\"פ שלדעת בעל העיטור ז\"ל אינו מועיל לפוטרם משבועה זו כיון דלדעת בעה\"ת ז\"ל וכ\"ש לדעת הרא\"ש והטור ז\"ל כל כה\"ג מועיל הנאמנות שלא להשביעם ליורשי המלוה אות' שבועה דשלא פקדנו אבא ודאי דאין כח ביד הלוה לתבוע בב\"ד להשביע' אפילו הם מוחזקי' בטענת קי\"ל כבעל העיטור כיון דסברא יחידאה היא.
וראיתי להנ\"מ שם דקע\"ה ע\"ב ד\"ה ומ\"ש אחר שהביא דברי הר\"ב העיטור ובעה\"ת כתב ונר' לכאור' שהם מפרשי' מתניתין דפ' הכותב דקתני כתב לה נדר ושבועה כו' הוא אינו יכול להשביע כו' אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה כו' דבשבועת עצמן קאמר כגון דטעין פרענא ליתמי ובהא דוקא הוא דקאמר שהוא אינו יכול להשביע אבל שבועת היורשי' דהיינו שבועה דשלא פקדנו אבא אף הוא משביע את יורשיה וא\"כ הוא הדבר קש' לשמוע דמאותה סוגייא דסו' שבועות דפריך התם לרב ושמואל דאמרי דבמית לוה בחיי מלוה א\"א מוריש שבועה לבניו מסיפא דהך מתני' דקתני אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה והוצרכו להעמיד חלוקת יורשיה בגרושה שלא נתחייבה לישבע מוכח דס\"ל לתלמו' דבשבועת היורשי' קאמר במתניתין דיורשיו משביעין ליורשיה אבל הוא עצמו אינו יכול להשביע' שבועה זו וזה הפך דברי העיטור ובע\"הת ז\"ל שכתבו דאף הוא יכול להשביעם שבועה זו.
ולישב קו' זו לדעת בעל העיטור ובע\"הת כתב דבגוונא דמתני' שכתב לה כלשון הזה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאי' ברשותיך אף הר\"ב העיטור ובע\"הת אזלי ומודו דאפילו שלא כתב לה בלי שום שבועה נמי פטר להו אף משבועה דשלא פקדנו אבא כאלו פי' להו בהדייא שאם כונתו היה לפטו' ליורשיה משבועת עצמן דוקא ל\"ל למכתב ועל יורשיך כיון דכתב לה ועל הבאי' ברשותיך ואין לך בא מכחה גדול מיורשי' וכמ\"ש הרי\"ף בתשו' והביאה הטור בסימן זה אלא עכ\"ל שכונתו לפטור ליורשיה אף משבועה דשלא פקדנו וה\"ק נדר ושבועה אין לי על יורשיך לפוטר' משבועת היורשי' ועל הבאים ברשותי' יורשי' ושאר כל אדם משבועת עצמן אבל כל שכתב לה נדר ושבועה א\"ל עליך ועל יורשיך לבד יכול להשביע ליורשיו שבועת היורשי' כיון שלא פטרם בפי' גם מזו לס' הר\"ב העיטור או שלא כתב לה בלי שום שבועה לבע\"הת ז\"ל יע\"ש.
ולמדנו מדבריו לענין נאמנות נמי שאם כתב לו הלוה למלוה שהאמינו עליו ועל יורשיו ועל הבאים ברשותו הו\"ל כאלו פירש בהדייא שפטרו אף משבועת שלא פקדנו לכ\"ע.
ואני אומר אף ע\"פ שהחילוק שכתב נכון בטעמו והדין דין אמת לשיטת הראשונים מיהו בלאה יש מקום לישב שי' הראשוני' הללו אף לדעת הרמ\"ה שחולק על הרי\"ף וס\"ל דאין בכלל לשון הבאי' ברשותו אלא לקוחות ומקבלי מתנה לבד ולא יורשי' והוא דאע\"פ דלפי שי' הראשו' הנז' ע\"כ לפרש מתני' דפרק הכותב דקתני הוא אינו יכול להשביע כו' אבל יורשיו משביעי' כו' דבשבועת עצמן קמיירי ולא בשבועת היורשי' מ\"מ שפיר פריך הש\"ס בסו' שבועות לרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש ש\"ל מסיפא דהך מתני' דקתני אבל יורשיו משביעין אותה מת יורשיה כו' ואע\"ג דמתני' בשבועת עצמך דוקא קמיירי היינו משום דבשבועת היורשי' לא מפטרי לעול' ובין הוא ובין יורשיו משביעי' אותם ומתניתין לא קתני אלא שבועת עצמן דוקא דהוא אינו יכול להשביע' אבל יורשיו יכולי' להשביעם מיהו מדקתני סיפא דיורשיו משביעין ליורשיה שמעי' דבשבו' זו מיהא גבו שפיר והשתא פריך תלמו' שפיר דאם איתא לדרב ושמואל דאין אדם מוריש ש\"ל אכתי היכי גבו בשבועה זו הא אכתי בעו לאשתבועי שבועה שלא פקדנו ולא מצו לאשתבועי מטעמא דאין אמש\"ל וכיון דס\"ס משום שבועה דשלא פקדנו לא מצו לגבות כתובתה למאי הלכתא קתני מתני' דיורשיו יכולי' להשביע את יורשיה כיון דלא נ\"מ מידי משבועה זו כיון דאכתי לא מצו היורשי' שלה לגבות משום דלא מצו לאשתבועי שבועת היורשי' אלא ודאי ליתא לדרב ושמואל וע\"ז תריץ יתיב תלמו' דחלוקה זו דיורשיה בגרושה קמיירי דמצו שפיר היורשי' לאשתבועי ודוק.
ועפ\"ז יתיישב ג\"כ מה שהק' עוד הרב הנז' שם דקע\"ה ע\"א ד\"ה אך קשה כו' על דברי הרא\"ש והמרדכי יע\"ש הדרן לדמעיקרא שדברי הסמ\"ע בדין זה לאו דסמכא נינהו כאשר הוכיחו הש\"ך והט\"ז והנ\"מ ותמהני ממרן החביב דבהג\"הט אות נ\"ח ונ\"ט העתיק דברי הסמ\"ע ומלבד דלא השיגו מדברי הראשו' הנז' עוד זאת דעמ\"ש הסמ\"ע דיורשי הלוה יכולים להשביע ליורשי המלוה שבוע' עצמן שלא נפרעו מהם כתב שהוא פשוט יע\"ש והוא פליג שזה הפך דברי הרא\"ש והראשו' דמשמע להו דאדרבא משבועה זו א\"ל שפטרם ולא משבועה דשלא פקדנו אלא שלהרא\"ש אף משבועה דשלא פקדנו פטרם וכבר כתבנו לענין הלכה למעשה שאין לסמוך ע\"ד הסמ\"ע ז\"ל בזה.
ודע דמדברי תשו' הרא\"ש כלל ע\"א ס\"ז דקדק הרב נ\"מ שם דקע\"ה ע\"ד ד\"ה שבתי וראה כו' דס\"ל דכל שלא הזכיר בלשון הנאמנות פיטור שבועה בפי' אלא כתב סתמא מהימנת עלי אתה ויורשיך לא פטר את היורשי' אלא משבועת היורשי' שהיא שבועה דשלא פקדנו לבד אבל משבועת עצמן לא פטרם יע\"ש וזה סיוע קצת לדברי הסמ\"ע מיהו לפי מ\"ש הב\"ח סימן ק\"ח ס\"ח בהבנת דברי הרא\"ש הנז' מבואר דס\"ל שלא כדברי הרב נ\"מ וכ\"ן דעת הש\"ך שדחה דברי הסמ\"ע והביא דברי הב\"ח סיוע לדבריו וכן עיקר ועיין להרב פ\"מ ח\"א סי\"ג שמבואר יוצא מדבריו דליכא למיח' לס' הר\"ב העיטור שהיא ס' איכא מ\"ד שהביא הבע\"הת מאחר שבע\"הת דחאה וכדבריו סוברים הרא\"ש והטור וכ\"ן ג\"כ מדברי הר\"א קופינו שהביא הרב החביב בסימן ק\"ח הגה\"ט אות נ\"ח שסברא זו דחויה היא ומהתימא על מהרמ\"א בס' כרם שלמה ח\"מ סי\"א דקכ\"ג ע\"א שעשה עיקר מסברא זו הדחויה ולא עוד אלא שנסתיע מדברי הר\"א קופינו ז\"ל ולא דק בזה ומה שיש לעמוד ע\"ד מהר\"א קופינו ז\"ל ומרן החבי\"ב דסימן ק\"ח אכתוב לקמן בע\"ה.
ומי שמינה אפוטרופוס על נכסיו או איזה עוסק או שותף והאמין אותו ואת יורשיו וב\"כ עליו ומת האפוטרופוס ונמשכו יורשיו אחריו עוסקי' באותם הנכסי' בלתי רשות בעל המעות וכן אם האפוטרו' בחייו נתן לאחרים לעסוק בלתי רשות בע\"ה אם יכול בע\"ה להשביע לאותם העוסקי' האחרי' שבועת האפוטרופין והשותפי' או לא.
הנה בפ' הכותב עלה דמתני' דנדר ושבועה א\"ל עליך כו' אמרינן בגמ' שבועה מאי עבידתא אמרי' אמר רב על אפוטרו' שנעשית בחיי בעלה ור\"נ אמר רבא על הפוגמת כתובתה ופרש\"י דמ\"ד על הפוגמ' כ\"ש דפטר אף משבועת אפוטרו' יע\"ש ולפ\"ז בין למר ובין למר כולה מתני' מיירי אף בשבועת אפוטרו' ומדקתני א\"ל עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך משמע דיכול הוא להשביע את יורשיה ואת הבאים ברשותה אם נעשו אפוטרופי' במקומה בין ברשות הבעל ובין שלא ברשותו ולכך הוצרך לפטור אותם בפי' משבועה זו וכן יש לדקדק מחלוקה דרישא דקתני א\"ל עליך לבד אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה כלו' אם נעשו אפוטרו' במקומה אפילו שלא ברשות הבעל יכול הוא להשביעם שבועת אפוטרו' כל שלא פטר אלא לאשה לבדה.
גם הטור א\"ה סימן צ\"ח כתב וז\"ל פטרה הבעל משבועה כו' ומשביעין ג\"כ יורשיה והבאים ברשותה אם פגמו כתובת' או אם נעשו אפוטרופין ואפי' אם נתן לה רשות למנות אפוטרו' ליורשים או לאחרים אינו מועיל להם לפטור בפיטור שפטרה ע\"כ. מבואר יוצא מדבריו דיכול הוא להשביע לאפוט' שמינתה היא בין ברשות בעלה ובין שלא ברשות בעלה.
ואולם הרב נ\"מ בדקע\"ג ע\"א ד\"ה העולה מן המקובץ כתב על דברי הטור וז\"ל וזה תימא דדברי הירוש' ברור מללו דמתני' לא איירי אלא דוקא כשנתנו לו רשות וכל גדולי המפרשים הביאו דברי הירוש' ככתבם וכלשונם ה\"ה התוס' והרמב\"ן בס' המלחמות ואביו הרא\"ש ואף לפי דברי הרמב\"ן ז\"ל שכתבתי למעלה שחלוקים הם על דברי הירוש' לא אמרו אלא דמתניתין מיירי אף בשלא נתנו לו רשות דהוי רבותא טפי עכ\"ל ועיין בחי' הרשב\"א הובאו דבריו בשיטת הר\"ב דק\"ג ע\"א ובחי' הריטב\"א הובאו דבריו שם בשי' הנז' דק\"ו ע\"ד שכתבו ג\"כ כדברי גדולי המפרשי' הנז' יע\"ש ולפי דבריהם משמע דכל שלא נתן לה רשות לימנות אפוטרו' תחתיה אינו יכול להשביעם דמצו למימר לאו בעל דברים ד\"א כיון דלא נמנו אפוטרו' בשליחותיה דבעל ושלא כדברי הטור ותלמידי הרמב\"ן שהביא הר\"ב נ\"מ אמנם נר' לע\"ד דלענין דינא לא פליגי וכלהו אזלי ומודו לדברי הטור ותלמידי הרמב\"ן דאם רצה הבעל להשביע לאפוטרו' אף על פי שלא נמנו בשליחותיה דידיה הרשות בידו ולא מצו למימר לאו בעל דברים דידן את וכמו שהכריחו תלמידי הרמב\"ן מההיא דפ' המפקיד וכמ\"ש שם הר\"ב נ\"מ.
והירושלמי וכל גדולי המפרשים לא הוצרכו לאוקומי מתני' דאיירי דוקא בשנתן לה רשות לימנות אפוטרו' אלא משום דק\"ל לישנא דמתני' דקתני הוא אינו יכול להשביעה אבל משביע הוא את יורשיה כו' דמשמע מהאי לישנא דהרשות ביד האשה לימנות אפטרו' תחתיה אפי' שלא ברשות הבעל ולא מצי לומר לה הבעל את מהימנת לי אפי' שלא בשבועה הנהו לא מהימני לי אפי' בשבועה ואלו אנן איפכא קי\"ל דשומר שמסר לשומר חייב ומשום ה\"ט דמצי למימר ליה המפקיד את מהימנת לי כו' ומש\"ה הוצרכו לאוקומה בשנתן לה רשות. מיהו ודאי דאם רצה הבעל להשביעם אפי' בשלא נתן לה רשות למנותה כלהו אזלי ומודו דהרשות בידו להשביעם ולא מצו למימר לאו בע\"ד דידן את והן הן דברי הטור בא\"ה ותלמידי הרמב\"ן דאיהו ז\"ל בשרצה הבעל להשביעם קאמרי דהרשות בידו ומשום דהיכא דפטרה לאשה משבועה בין שנתן לה רשות לימנות אפוטרו' ובין שלא נתן לה רשות הבעל למנותה איכא חידושא לומר דיכול להשביעם ולא מצו למיפטר נפשיהו הוצרכו הטור ותלמידי הרמב\"ן לאשמועי' דהרשות בידו להשביעם ומר אמר חדא ומא\"ח ולא פליגי אלא דמאי דפשי' ליה למר חדית לן מר דהיכא דנתן לה רשות דהוה ס\"ד לומר דאף הבאים מכחה נפטרו משבועה כי היכי דפטרה לדידה חדית לן הטור ז\"ל דלא נפטרו הבאים מכחה ומצו הבעל וב\"כ להשביעם כשירצה והך מלתא פשי' להו לתלמי' הרמב\"ן ז\"ל לא הוצרכו לאשמועי' והיכא דלא נתן לה רשות למנותם איכא חידושא לומר דיכול להשביעם ולא נימא דכיון שלא נמנו בשליחות של בעל לאו בע\"ד דידן את לזה חדית לן תלמי' הרמב\"ן דלא נפטרו הבאים מכחה כיון דהדבר ידוע שהממון של בעל הוא ומלתא כדנא פשי' ליה להטור ז\"ל ולא נחית לאשמועי'.
ונלע\"ד דאף לרבנן דר' יוסי דאמרי ישבע השוכר שמתה כדרכה כו' נמי אם פטר המשכיר את השוכר משבועה ורצה להשביע לשואל שמתה כדרכה דינא הוא דמצי להשביעו ולא מצי למימר לאו בע\"ד ד\"א ואפי' לא נתן רשות המשכיר לשוכר להשאילה וכמו שהכריחו תלמידי הרמב\"ן לדעת ר\"י דאמר תחזור פרה לבעלים הראשו' דלא אשכחן דפליגי רבנן ור\"י בהכי אלא עיקר פלוגתיהו הוא אם יכול השוכר כשישבע לעשות סחורה בפרתו של זה או לא אבל בהך מלתא לא אשכחן דפליגי ולכ\"ע ודאי דאף השואל מחייב לישבע לבע\"ה כשפטר את השוכר והן הן דברי תלמידי הרמב\"ן במ\"ש שהרי קי\"ל כר\"י כו' ואע\"פ שלא נתנו הבעלים רשות כו' כלומר ומינה נשמע לרבנן דר\"י נמי כיון דלא פליגי בהכי ומ\"ש תלמי' הרמב\"ן אבל מ\"ש בירוש' והוא שנתן לה רשות להיות בניה אפוטרו' אין צורך לכך כו' כונתם ז\"ל דבירוש' לא הוצרכו לכך אלא משום דק\"ל לישנא דמתני' דמשמע דהאשה יכולה לימנות אחרים במקומה שלא ברשות הבעל ולא מצי הבעל למימר לה את מהמנת לי כו' ומש\"ה הוצרכו לאוקומה בשנתן לה רשות אמנם אם עברה ומינתה שלא ברשות דיכול הבעל להשביעם בהא לא קעסיק וז\"ש אין צורך לכך ובהכי יתיישב מה שהוק' לו להר\"ב נ\"מ על דברי תלמי' הרמב\"ן מדברי הירוש' שהרואה דברי הירוש' יראה לכאורה שאין טעם הדבר כמו שחשבו הם ז\"ל אלא שאל\"כ אין השואל רשאי להשאיל כו' יע\"ש ולפי האמור בכונת דבריהם הנה נכון.
ולענין הלכה למעשה נראה לע\"ד דמאחר דמדברי הטור ותלמי' הרמב\"ן מבואר יוצא דבין בנתן לה רשות למנות אפוטרו' תחתיה ובין בלא נתן רשות והיא מעצמה מינתה דיכול להשביעם הבעל ודברי הירוש' וכל גדולי המפרשי' אפשר לישבם כדאמרן ודאי דהכי נקיטינן כנלע\"ד ויורשיה אם יכולים להשביע את האפוטרו' או את העוסק שמינה אביהם על נכסיו רבו בזה הדעות דלדעת ר' האיי ז\"ל שהביא הרא\"ש בפ' הכותב סי' ח\"י והרי\"ף שהביא הנ\"י שם בשם הר\"ב העיטור והרמב\"ן שכתב בתשו' אפי' לא האמין אותו אביהם בפי' לא עליו ולא על יורשיו כל שמת אביהם ולא השביעו בחייו וגם לא ציוה להשביעו אין היורשין יכולים להשביעו על עסק שבחיי אביהם ומה שקשה לשיטתם ממתני' דפ' הכותב דקתני נדר ושבועה א\"ל עליך כו' אבל יורשיו משביעין אותה כו' כבר [עמד] בזה מוהריב\"ל בחי' לפ' הכותב הביא דבריו הרב נ\"מ דקע\"ז ע\"ג ד\"ה אבל כו' וראיתי להרב הנז' ז\"ל שכתב וז\"ל ואיני רואה כאן מקום קושייא דרישא דמתני' מתוקמה שפיר בעסק שלאחר מיתה וכדאוקמוה בירוש' בפי' אליבא דר' יוסף דמוקי לה ארישא ורב יאודה דקאמר על אפוטרו' שנעשית בחיי בעלה לא קאמר אלא דפטורה משבועה שבחיי בעלה אבל לאחר מיתתו לא והיינו דקאמר אבל יורשיו משביעי' אותה כו' אם לא שפטרה גם מהם עכ\"ל.
ולא נחה דעתי בזה דא\"כ סיפא דקתני הלכה מקבר בעלה כו' ואם נעשית אפוטרו' משביעי' אותה לע\"ל ואין משביעי' אותה לשעבר למאי אצטריך הא תני לה רישא וליכא למימר דאתא לאשמועי' דאין משביעי' אותה לשעבר אפי' ע\"י גלגול וכמ\"ש הרא\"ש בשם ר\"י מנרבונה דודאי לסברת הרי\"ף ז\"ל הלזו אין לומר כן וכמ\"ש הר\"ב נ\"מ ז\"ל גופיה לקמיה דקע\"ח ע\"ב ד\"ה ויש להסתפק בפשיטות דלדעת הרי\"ף ז\"ל דיכולים להשביעה ע\"י גלגול יע\"ש. איברא שהב\"ח בא\"ה סי' צ\"ח ס\"ה והרב חלקת מחוקק ז\"ל שם ס\"ק י\"ד נסתפקו בזה לדעת הרי\"ף ז\"ל והרב בית שמואל שם ס\"ק י\"ב פשי' ליה דאף לדעת הרי\"ף ז\"ל אינן יכולים להשביעה אפי' עי\"ג והכריח כן מסיפא דמתני' כמדובר אמנם לדעת הר\"ב נ\"מ דפשי' ליה אפכא הדרא קושין לדוכתא ואולי יאמר הרב ז\"ל דלדעת הרי\"ף ז\"ל אצטריך הך סיפא לאשמועי' הא דאמר רב מתנה בגמ' דאפי' בין מיתה לקבורה אין משביעי' והיינו דקתני אין משביעי' אותה לשעבר דהיינו בין מיתה לקבורה ועיין בשי' הר\"ב ז\"ל שם דק\"ו ע\"ג.
עוד כתב הרב הנז' וז\"ל ועוד נלע\"ד דאף בעסק שבחייו מתוקמא שפיר רישא דמתני' דגריע טובא היכא שפטרה ממנו בלבד מהיכא שלא פטרה כלל שהרי טעמא שאין משביעי' אותה כשלא פטרה כלל היינו משום דכיון שלא השביע אותה בחייו מחל לה ובפטרה ממנו לבד לא שייך ה\"ט שהוא לא היה יכול להשביעה אבל יורשיו שיכולים להשביעה אין לנו שום אות ומופת שאין רצונו שישביעוה ואף לפי דברי הרמב\"ן שכתב בשם הרי\"ף שטעם הדבר דכיון שלא השביעה ולא ציוה להשביעה פטורה כו' אפשר לומר דדוקא בדאיכא תרתי לטיבותא שלא השביעה בחייו וגם לא ציוה להשביעה הוא שפטורה אבל כשלא היה יכול להשביעה בחייו אע\"פ שלא ציוה להשביעה אחר מותו אין זו לבדה ראיה שמחל לה ותרוויהו בעינן עכ\"ל. ועיין בחי' הר\"ב אנג'יל לפ' הכותב שכתב ג\"כ כתי' זה וביאר הדברים יותר יע\"ש.
וגם בזה לא נחה דעתי דאדרבא הסברה מחייבת טפי דכל שהאמינה מעיקרא ובעת מותו לא ציוה להשביעה שדעתו למחול לה ושרצונו שלא ישביעוה שאלו היה דעתו שישביעוה היה מצוה להם בפי' שישביעוה אחר שהוא האמינה עליו ואם בשלא האמינה בפי' אמרינן דמדלא השביעה ולא ציוה להשביעה דעתו למחול לה כ\"ש בשהאמינה עליו מעיקרא ולא ציוה להשביעה. כי ע\"כ הנכון לע\"ד מ\"ש מוהריב\"ל ז\"ל דלדעת ר' האיי והרי\"ף ז\"ל רישא דמתני' דקתני שצריך לפטור אותה אף מיורשיו היינו משבועת פוגמת ושאר שבועות ולא מיירי בשבועת אפוטרו' וכ\"כ הרב חלקת מחוקק בס\"ק י\"ד יע\"ש והטור ז\"ל בא\"ה סי' צ\"ח הביא דברי הרי\"ף הללו שכתב בתשו' וכתב שהרא\"ש ז\"ל חולק ע\"ז ואין ס' שהן הן דברי הרא\"ש שבפ' הכותב שנחלק על ר' האיי ז\"ל שכתב כדברי הרי\"ף בתשו' ודברי מרן ב\"י ז\"ל שם תמוהים כמ\"ש הר\"ב נ\"מ שם דקע\"ז ע\"ד והב\"ח ז\"ל בס\"ה והר\"ב שמואל ס\"ק י\"ג וי\"ב ואולם מ\"ש עוד הר\"ב נ\"מ שדברי הרי\"ף הם גמ' ערוכה ושהרא\"ש עצמו שחולק על הרי\"ף הביא מימרא זו [אסיפא דהלכה דארישא לא הזכירם] [חסר].
[ומה שכתב שם בנתיבות משפט בדף קע\"ט עמוד ד' ד\"ה כי דלר\"ח אפי' בקנו בידו לא מהני אין נראים דבריו מדברי הב\"י (ח\"מ סימן ע\"א אות י\"ח ד\"ה לפיכך אפילו) שכתב דהר\"ח חולק על הטור ואי איתא] דהטור ז\"ל בשקנו מידו מיירי בהא אפילו ר\"ח ז\"ל מודה דמהני ונוטלין יורשי המלוה. וכבר ראיתי למוהרח\"א ז\"ל בס' מוצל מאש ח\"א דכ\"ח סע\"ד שכתב דדברי הב\"י ז\"ל הללו הויין תיובתיה דהרב נ\"מ ז\"ל למה שרצה לישב לדעת הטור ז\"ל יע\"ש וע\"ש להרב הגדול מוהר\"ש פרימו בתשו' אשר לו בס' כרם שלמה חא\"ה סי' ל\"ג שרצה ליישב דברי הרא\"ש והטור דס\"ל כשי' הרי\"ף ודעימיה דנאמנות בפי' גבי יתומים מהני כיע\"ש ודבריו תמוהים כמ\"ש מוהרח\"א בס' מוצל מאש דל\"א ע\"ב ד\"ה גם יע\"ש.
ולע\"ד מקום יש בראש ליישב כל מה שהוק' להרבנים הנז' הן בדברי הרא\"ש והטור שדבריהם סתרי אהדדי והן בדברי הראשונים הרשב\"א והריטב\"א והרמב\"ן עם דברי בעל המאור והנ\"י בפ' הכותב והר\"ן בפ' כל הנשבעי' במ\"ש ע\"ש ר\"ח ז\"ל שאין בהם דבר סת\"ר ועדותן נאמנו מאד בשם ר\"ח ז\"ל דמי שהעיד בשם ר\"ח ז\"ל דס\"ל דנאמנות מועיל לגבי יתומים ואפי' בלא קנין וכדעת הרי\"ף ז\"ל יפה העיד. ומי שהעיד ע\"ב דס\"ל דנאמנות מועיל דוקא בשקנו מידו יפה העיד ומי שהעיד ע\"ש דנאמנות בפי' לגבות החוב דוקא הוא דמהני והן הן הרמב\"ן והריטב\"א ובעל העיטור האמת כן הוא וליישב זה צריך אני להביא לשון הר\"ב העיטור במאמר ה' ולהעתיק כל לשונו כאשר הוא ולבאר דבריו ז\"ל ומ\"ש עליו הריטב\"א בתשו' שהביא מרן ב\"י ז\"ל בא\"ה סי' צ\"ח ס\"ז.
ועוד לשון הר\"ב העיטור ז\"ל שם די\"א ע\"ג אמר ר\"ן אמר שמואל משם אבא שאול בן אמא מרים בין דלא שבועה בין נקי נדר בין מנכסי בין מנכסיא אילין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנ\"י ל\"י אלא בשבועה אמ\"ר נחמן אמר שמואל הלכה כאבא שאול כו' וכתב הרי\"ף הנ\"מ דכתב לה דלא נדר דלא שבועה א\"ל נקי נדר נקי שבועה בלחוד ולא כתב לה בין ממנו בין מיורשי דסתם מתני' דקתני נדר ושבועה א\"ל ולא ליורשי כו' ואמרי בגמ' שבועה מאי עבידתא אמר\"ן אמר אבא בר אבוה אפוגמת כתובתה ומסתברא דכי קאמר בין מנכסי ובין מנכסי אילין כמאן דאמר ממני ומיורשי דמי דאפי' בן זכאי דאמר מנכסי הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשיו משביעין אותה היכא דאמר מנכסיא אילין כמ\"ד ממני ומיורשי דמי ובין הוא ובין יורשיו אין משביעי' אותה ואתא אבא שאול למימר דנקי נדר נקי שבועה כמ\"ד מנכסיא אילין דמי ובין הוא ובין יורשיו אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הב\"ל מנכס\"י ל\"י אלא בשבוע' ש\"מ דאפי' מנכסייא אילין דהיינו מיורשי לא יפרע אלא בשבועה לא מן היורשי' ולא מן הלקוחות אלמא נאמנים לא מהני לדעת אבא שאול ומתני' דקאמר נדר ושבועה א\"ל ולא ליורשי ולא לבאים מכחי רבנן היא דפליגי אאבא שאול כדמוכח בגמ' דכל זמן שתובעה כתובתה כו' ולית הלכתה בהך סתמא אלא כא\"ש ומיהו דוקא שלא פטרה משבועה הבא ליפרע מנ\"י וכשנפרעת כתובתה מן היורשי' נשבעת על הפוגמת ועל אפוטרו' ע\"י גלגול והיינו דקאמר אבל מה אעשה כלומר אע\"פ שפטרה מן השבועה הרי יש עליה שבועה על פריעת כתוב' ונשבעת על הכל בגלגול אבל פטרה משבועת הבא ליפרע בפי' כגון דכתב לה מהימנת לי כל אימת דאמרת לי לא פרענא א\"נ תגבה כתובתה בלא שבועה בין נקי נדר בין נקי שבועה בין מנכס' בין מנכסייא אילין גובה שלא בשבועה וקרובים דבריו לדברי ר\"ח ז\"ל וכן כתב הא דשלח ר' זכאי למר עוקבא והא דאמר\"ן אמר שמואל דלית הלכתא כותיה אלא כי הא מתניתא דאבא שאול דאמר בין נקי נדר כו' בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה בכל הני דמפרשי במתני' כגון שנעשית אפוטרו' וכיוצא בה מיהו למגבה כתובתה לא מהני הני מילי עד דמפרש למהימנא למיגבה כתובה ועלה קתני אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים כו' אמר\"ן אמר שמואל הלכה כאבא שאול קבלתי מרבותינו דהא דאמר אבא שאול בשלא קנו מידו שהאמינה ופטרה משבועה אלא בכתיבה שהיא כאמירה כמשנתנו דאוקימנא מאי כותב אומר אבל קנו מידו מפיטור שבועה גובה בלא שבועה אפילו מן היתומים ומפורש בירוש' בהא דאמר ר' עקיבא ינתנו ליורשיו שכולם צריכין שבועה ואין היורשי' צריכין שבועה הגע עצמך שפטרם מן השבועה זו תורה וזו אינה תורה ש\"מ שאם פטר הלוה למלוה לגבות שלא בשבועה גובה מן היתומים שלא בשבועה וכתב נמי מנכסי' משועבדים ומנכסי יתומים לא תיפרע אלא בשבועה כו' יש מי שאומר שאם פטרה מן השבועה לגבות בפי' גובה מן היתומים ומן המשועבדים וכ\"ש אם קנו מידו דתנן כתב לה נדר ושבועה כו' ויש אומרים דאינו יכול להפקיע שבועת הלקוחות ומעשים בכל יום שאין נפרעין מן המשועבדים אע\"פ שיש בהם נאמנו' אלא בשבועה ומן היתומים שלא בשבועה אלו דברי ר\"ח ז\"ל ומסתבר דלגבי יתומים מהני נאמנו' ולגבי לקוחות לא דטעמא דנכסים המשועבדי' משום דחיישי' לקנונייא הוא כדגרסי' בפ' שבועת הדיינים כו' ומדאמר ר\"ח ז\"ל מעשים שכ\"י כו' כוותיה עבדינן עכ\"ל הר\"ב העיטור ז\"ל.
ואיכא למידק בדברי הר\"ב העיטור ז\"ל הללו טובא ראשון לציון בתחילת דבריו דאחר שדחה דברי הרי\"ף ז\"ל וכתב ומסתברא כו' ש\"מ דאפי' מנכסייא אילין דהיינו מיורשי כו' לא מהני לדעת אב\"ש ולית הלכתא כהך סתמא אלא כאבא שאול ע\"כ ומבואר מדבריו אלה דהוא ז\"ל מפרש דהא דקאמר אב\"ש אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע כו' דהכי קאמר דכיון דתקנת חכמים היא שלא יפרע אלא בשבועה אין כח ביד האב להתנות לעקור תק\"ס ולפ\"ז משמע דאפי' פיר' בהדייא שתגבה כתובתה מן היורשי' בלא שבועת הבא ליפרע לא מהני תנאו כלל וכיון שכן איך חזר וכתב תוך כדי דיבור ומיהו דוקא שלא פטרה משבועה הבא ליפרע כו' ונראין דבריו סותרין זא\"ז והתי' לזה נראה מבואר דכונת דבריו במה שדחה דברי הרי\"ף ז\"ל וכתב ומסתברא כו' לאו למימרא דלאבא שאול לא מהני פיטור בפי' אף בשפי' בהדייא שפטרה משבועת הבא ליפרע אלא כונתו ז\"ל דמעיקרא קאמר דסברת הרי\"ף ז\"ל שרצה לומר דלא פליג אב\"ש אתנא דמתני' הא ודאי ליתא וכמו שהכריח ז\"ל דפליגי אהדדי אי משום דמלישנא דמנכסייא אילין כמפרש ממני ומיורשי דמי ואי משו' דבגמ' גבי ההיא דכ\"ז שתובע' כתובתה מוכח נמי דפליגי והיא היא הראיה שהביא הר\"ב המאור בס\"פ כל הנשבעין והרא\"ש בפ' הכותב סי' ך' ובתשו' כלל ע\"ה סי' ג' כיע\"ש.
ועיין להרמב\"ן ז\"ל שם בס' המלחמות מה שיישב לזה לדעת הרי\"ף וכנראה דאשתמיט מיניה דמוהראנ\"ח ח\"ב סי' ק\"א דקנ\"ז ע\"א וע\"ב ועיין להרב כ\"מ ז\"ל בדקע\"ט ע\"ב וחזר וכתב ומיהו דוקא שלא פטרה כו' לומר דאף דלאבא שאול לא מהני פיטור בפי' דממני ומיורשי וקי\"ל כותיה ודלא כסתמא דמתני' מיהו הא דקאמר אבא שאול אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים כו' אין הכונה לומר דאין כח ביד האב לעקור תק\"ח כלל אלא ה\"ק אבל מה אעשה כו' וכיון דתק\"ח היא כל דאיכא למתלי ולמימר שלא כיון האב לעקור תק\"ח ודאי תלינן הילכך בהני לישני דמתני' וברייתא דאבא שאול שלא פי' בהדייא שבועת גביית כתובה ואיכא למתלי שלא פטרה אלא משבועת אפוטרו' ופוגמת דוקא תלינן בהכי שלא לעקור תק\"ח אמנם כשפי' בהדייא דאף משבועה זו פטרה מהני שפיר ולפי האמור בכונת דבריו ז\"ל הרואה יראה שדברי ר\"ח ז\"ל שהביא הרב ז\"ל הן הן דבריו ז\"ל ואין ביניהן כמלא נימא.
תו איכא למידק שמה שסיים ע\"ז וכתב וקרובים דבריו לדברי ר\"ח ז\"ל וכ\"כ כו' שאם לשון הרב מתוקן וקרובים דבריו של הרי\"ף שהביא תחילת דבריו קאמר שהם קרובים למ\"ש ר\"ח ז\"ל בפירוש השמועה והכונה לומר דכי היכי דלהרי\"ף ז\"ל מהני נאמנו' לגבי היורשי' בפי' ה\"נ מהני לדעת ר\"ח אלא דיש ביניהן דלר\"ח צריך שיפרש יותר שפוטרה משבועת גביית כתובה ולהרי\"ף ז\"ל אין צורך לזה הרואה יראה שהלשון מגומגם ובא שלא במקומו ועוד דלפי מ\"ש בכונת דבריו שאף הר\"ב העיטור דבריו הן כדברי ר\"ח הכי הול\"ל וקרובים דברי הרי\"ף לדברינו ודברי ר\"ח ז\"ל ואם נפל טעות בלשון וקרובים דברי לדברי ר\"ח קאמר וקאי אדברי עצמו לא ידעתי מה הלשון אומרת וקרובים כאלו יש ביניהן שום הפרש הלא דבריו ודברי ר\"ח הם שפה אחת ודברים אחדים ואין ביניהן כמלא נימא ואף לזה נלע\"ד דקרובים דברי לדברי ר\"ח קאמר מיהו יש ביניהן דלדברי הר\"ב העיטור ז\"ל הא דקאמר אבא שאול אבל מה אעשה כו' הכונה לומר דהשתא שלא פטרה משבועת הבא ליפרע בהדיא כי משתבע אגבית כתובה משתבע נמי אף אאפוטרו' ופוגמת בפי' ע\"י גלגול וכמ\"ש הר\"ב העיטור ז\"ל.
אמנם לדברי ר\"ח ז\"ל שהביא הר\"ב ז\"ל אע\"ג דמשתבע אגבית כתובה לא משתבע אאפוטרופא ופוגמת בפי' ע\"י גלגול וכמו שכן היא שיטת הרי\"ף והרא\"ש בפ' הכותב דכל שפטרה הבעל משבועה אפי' נתחייבה שבועה ממקום אחר אינ' נשבעת אף ע\"י גלגול והשתא איכא למימר דזו היא ג\"כ שיטת ר\"ח ז\"ל ומשו\"ה כשבא לפרש הך דקאמר אבא שאול אבל מה אעשה כו' לא כתב כדברי הר\"ב העיטור דהכונה לומר דהשתא דמשתבע כו' אלא סתם הדברים ולדידיה הכי פירושא דכיון שצריכה היא לישבע אגבית כתובה שלא גבתה משל בעל כלום מה תועיל אצלה פיטור שבועה דפוגמת ואפוטרו' הרי כשנשבעת על גבית כתובתה ממילא היא נשבעת ג\"כ אפוטרו' ופוגמת שאם יש בידה משל בעלה כלום היאך נשבעת שלא גבתה כתובתה מאחר שהרי יש בידה משל בעלה ונמצא דאע\"ג דאינה נשבעת בפי' אאפוטרו' ופוגמת בתורת גלגול מ\"מ כשנשבע' שלא גבתה משל בעלה כלום ממילא היא נשבעת ג\"כ אאפוטרו' ופוגמת וכן ראיתי בחי' הרמב\"ן ז\"ל אשר הובאו דבריו בש\"מ להר\"ב ז\"ל בפ' הכותב דק\"ו ע\"ב ובחי' תלמי' ר' יונה ז\"ל שם דק\"ז ע\"ד שפרשו כן יע\"ש.
והשתא משום דאיכא בין דבריו של הר\"ב העיטור לדברי ר\"ח ז\"ל דלדידיה משתבע אאפוטרו' ופוגמת ע\"י גלגול בפי' משא\"כ לדעת ר\"ח דלא משתבע אהני בפי' לכך כתב וקרובים דברי לדברי ר\"ח ז\"ל וכמובן תו א\"ל בדברי הר\"ב העיטור במ\"ש בשם ר\"ח תרתי דסתרן אהדדי דמעיקר' קאמר בשם ר\"ח הא דשלח ר' זכאי כו' והא דקאמר רב נחמן דלית הלכתא כותיה אלא כאבא שאול כו' דוקא בכל הני דמפרשי במתני' כגון משבועת אפוט' ופוגמת הוא דקאמרי ר' זכאי ואב\"ש דפטרה ואין נשבעין עליהן מצד הדין אם לא שנשבעת על גבית כתובתה אבל על גבית כתובה היא נשבעת מצד הדין עד דמפרש להימנה למגבה כתובתה כו' דמבואר מדבריו ז\"ל הללו דכל שפי' בהדייא שהאמינה אף על גבית כתובתה מועיל שפיר נאמנותו אפי' לגבי יתומים ויש כח בידו לעקור תק\"ח ואפ' בלתי קנין ותוך כדי דיבור חזר וכתב בשם ר\"ח ז\"ל שכת' קבלתי מרבותינו דהא דאמר אב' שאול בדלא קנו מיניה אבל קנו מיניה מפטור שבועה גובה בלא שבועה אפי' מן היתומים כו' דמשמע דהכל תלוי בקנין ואין הדבר בפי' ללא פי' וליכא למימר דל\"פ אהדדי ומר אמר חדא ומא\"ח דר\"ח אשמועי' מעיקרא דהיכא דפי' בהדייא דהימנה למגבה כתובתה אע\"ג דלא קנו מיניה מהני וגובה מן היתומים שלא בשבועה ורבותיו ז\"ל השמיעונו דכל דקנו מיניה אפי' לא פי' בהדייא אלא שכתב לה הני לישני דמתני' ובריתא נמי מהני דהא ודאי ליכא למימר כלל חדא דהיכא שלא פי' בהדייא ואיכא למתלי ולמימר שלא פטרה אלא משבועת אפוטרו' ופוגמת ולא משבועת הבא ליפרע דקעקר תקנתא דרבנן מה יועיל הקנין לזה לפרש דבריו במה שלא כיון בעל דבר ואף כי בזה יש מקום לדחות כאשר יראה הרואה אכתי הא ליכא למימר דא\"כ מה זו ראיה שהביאו רבותיו של ר\"ח ז\"ל מההיא דאמרי' בירוש' הגע עצמך שפטרום מן השבועה כו' דש\"מ דפטור מהני לגבי יתומים כו' דמי גילה להם דההיא מיירי בשפטרום בלשון שאינו מפורש בהדייא וע\"י קנין כיון דשפיר איכא למימר דההיא מיירי בשפטרום בלשון מפורש ואפי' לא קנו מיניה אלא עכ\"ל דעיקר ראייתם היא דדוקא ע\"י קנין מהני וכשהלשון מפורש ומשום דמשמע להו דלשון מפורש שלא ע\"י קנין לא מהני דאיכא למימר דלא גמר והקנה לעקור תק\"ח אם לא ע\"י קנין ואפשר דלרבותיו של ר\"ת ז\"ל אין חילוק בין הני לישני דמתני' ובריתא ללישנא דהימנא למגבה כתובתה דכולהו לישני כמפורש למגבה כתובה נינהו ואפ\"ה לא מהני לאבא שאול עד דאיכא קנין למימר דגמר והקנה ועקר תק\"ח וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא איך כתב ר\"ח ז\"ל תרתי דסתרן אהדדי ואלו היה כותב אבל קבלתי מרבותי כו' לא הוה קשה מידי דאיהו מסברא דידיה משמע ליה דכל שפי' בהדייא מהני ואפי' לא קנו מיניה אבל משם רבותיו לא קיבל כן אמנם מלשון זה שהביא הר\"ב העיטור ז\"ל בשם ר\"ח ז\"ל משמע דלא פליג ר\"ח ארבותיו ז\"ל ואף לזה נר' לע\"ד דודאי האמת כן הוא דרבותיו של ר\"ח לא ס\"ל מ\"ש ר\"ח דיש חילוק בין פי' בהדייא דהימנה למגבה כתובתה ללא פי' ולדידהו בהני לישני דמתניתין ובריתא נמי כפי' בהדיא דמי ואפ\"ה משמע להו דכי קאמר אבא שאול אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים וכו' הכונה לומר דכיון דבא לעקור תקנת חכמים אפילו פי' בהדייא נמי תלינן דלא גמר והקנה עד דאיכא קנין מיהו ר\"ח ז\"ל לא משמע ליה הך סברא אלא לדידיה משמע ליה דכי קאמר אבא שאול אבל מה אעשה וכו' הכונה לומ' דכיון דאיכא תק\"ח ובא לעקור תקנתם כל דאיכא למתלי בליש' דיליה דלא כיון לעקור ת\"ח כי הני לישני דמתני' ובריתא תלינן עד שיפרש בהדיא להימנה למגבה כתובתה ומשום דאין הכרח וראיה לא לסברת עצמו ולא לסברת רבותיו דאיכא לפרושי מילתיה דאבא שאול כמו שפירש הוא ז\"ל ואיכא נמי לפרושי כס' רבותיו גם הראיה שהביאו רבותיו מהירוש' למימר דע\"י קנין מהני נאמנות אף לגבי יתומי' לא מכרעה למימר דדוקא ע\"י קנין הוא דמהני ולא בפי' להדיא דהא איכא למימר נמי דההיא מיירי בשפי' בהדיא וכס' ר\"ח עצמו וכמ\"ש לעיל הלכך כשהביא סבר' רבותיו לא הביא אותה בלשון מחלוקת ולא כתב אבל קבלתי מרבותי כאלו מבטל דעתו מפני דעתם דלענין דינא חייש הוא לסברתו דכל שפיר' בהדיא מהני נאמנותו ואפילו בלתי קנין וכל דאיכא קנין מהני נאמנות אפילו בהני לישני דמתני' ובריתא כסברת רבותיו וזהו שהביא אח\"כ גבי מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה וכו' בשם י\"א שאם פטרה מן השבועה לגבו' בפי' גובה וכ\"ש אי קנו מיניה וכו' והיא היא סברתו וסברת רבותיו והוא ז\"ל לא נחלק על סברת י\"א אלא לענין משועבדים דלא גבי מלוה מנייהו כלל בין בשפי' בהדייא ובין ע\"י קנין אבל גבי יתומים אזיל ומודה דגובה מהם בלא שבועה בין בפי' בהדייא ולא קנו מיניה ובין בקנו מיניה ולא פי' כסברתו וסבר' רבותיו ז\"ל ואף אם תרצה לומר דר\"ח ז\"ל עצמו לית ליה סברת רבותיו כלל ולדידיה לא מהני קנין בהני לישני דמתניתין ובריתא כלל עד שיפרש בהדייא למגבה כתובה ומ\"ש בשם יש מי שאומר שאם פטרה מן השבוע' לגבו' בפי' גובה וכ\"ש ע\"י קנין בדאיכא תרתי קאמר שפי' בפי' ואיכא נמי קנין דהשתא מהני לכ\"ע הנה מדבריו הללו מוכח דאין בידו להכריח בזה ודיינא דדאין כסברתו או דדאין כס' רבותיו ז\"ל שפיר דמי ולזה כתב וכ\"ש אי קנו מידו שחושש לס' רבותיו ז\"ל כן נר' לע\"ד כונת דברי הר\"ב העיטור ור\"ח ז\"ל.
איברא דבעיקר ראיה זו שהביאו רבותיו של ר\"ח ז\"ל מדברי הירוש' דע\"י קנין מהני לע\"ד מלבד מ\"ש דלפי סברת ר\"ח ז\"ל דכל שפי' בהדייא מועיל הנאמנו' אין ראיה זו מכרעת דאיכא למימר דמיירי בפי' עוד בה דכיון דלתנא דמתני' דפליג אאבא שאול ס\"ל דכל שפי' בנאמנו' עלי ועל יורשי מהני הנאמנו' אף לגבי היורשי ומתני' סתמא מתנייא וקי\"ל דכולהו סתמי אליבא דר\"ע נינהו א\"כ התם בירוש' דקאי עלה דאמר ר\"ע ינתנו ליורשי' שפיר קמבעיא ליה אליביה הגע עצמך שפטרום מן השבועה לבע\"ח ולכתובה למה ינתנו ליורשי' ולא לבע\"ח ולא לכתובה כיון דהשתא כולהו פטירי משבועה לתנא דמתני' אליבא דר\"ע ולזה תריץ יתיב שפיר בירוש' זו תורה וזו אינו תורה כמובן וכיון שכן אכתי איכא למימר דלאבא שאול דקי\"ל כותיה לא מהני נאמנו' לגבי היורשי' ואפי' בקנין ואין משם ראיה וי\"ל בדוחק כמובן ואפשר דמה\"ט כתב הר\"ב המאור בס\"פ כל הנשבעין שדברי הירוש' הללו שהביא ר\"ח ז\"ל אינם בדוקים אצלו יע\"ש והרב מוהרח\"א בס' מוצל מאש ח\"א דל\"ב ע\"ב כתב ע\"ד הר\"ב המאור שלא בדק עד מקום שידו מגעת יע\"ש ובמחילה מכבוד רבנותו הוא לא ראה דברי המרדכי בפ' הכותב שהביא ראיה זו מהירוש' בשם ר\"ח ז\"ל וחשב הרב ז\"ל שראיה זו היא מהר\"ב העיטור ולא ראה אותה הרז\"ה ולכך כתב שאינן בדוקים אצלו ולבבי לא כן יחשוב אלא אף הרז\"ה ז\"ל ראה דברי הירוש' שהביא אותו ר\"ח עצמו ודברי הר\"ב העיטור ג\"כ בשם ר\"ח ז\"ל עצמו הם אלא שהרב המאור לא נחה דעתו בראיה זו ולכך כתב שאינן בדוקים אצלו וכונתו לומר דאיכא למדחינהו וכדאמרן ודברי מוהרח\"א צ\"ע.
ובכן אם כנים הדברים בכל אשר כתבנו בהבנת דברי הר\"ב העיטור ודברי ר\"ח ז\"ל יש לתמוה טובא בדברי הריטב\"א בתשו' שהביא מרן ב\"י א\"ה סי' צ\"ח ס\"ז דאחר שהביא שיטת הרי\"ף ז\"ל כתב ולא נתחוור פירושו אצל רבותינו המפרשים ז\"ל משום דלשון הגמ' מוכיח דאבא שאול ורבנן פליגי ודעת הראב\"ד והרמב\"ן ובעל העיטור כן כו' ואבא שאול פליג ואמר מה אעשה כו' שאין תנאי זה מועיל שהרי אמרו חכמים כו' והוא אינו יכול להתנות ולעקור תק\"ח דקסבר אבא שאול דפטורא לא מהני לגבי יתומים כלל וקרוב לדרך זה דברי ר\"ח ז\"ל והוא מפרש מימרא דאבא שאול כו' וע\"ז קאמר מה אעשה כלומר מה יועיל לה אחר שלא פטרה בפי' משבועת אלמנה שהרי סופה לגבות כתובתה ותשבע כדין הבא ליפרע כו' ומגלגלין עליה פוגמת ואפוטרו' דמגלגול לא פטרה. והרב העיטור גלגל בתוך פירושו סברא זו דר\"ח ואח\"כ כתב הא דאמר אבא שאול הנ\"מ בשלא קנו כו' ויש לך להזהר דהאי מימרא דמרן ז\"ל לאו אסבר' דסמי ליה קאי דהא לא שרי ביה כלל שהרי ר\"ח אמר כו' ולשבועת אלמנה שלא פירש הא לא מהני בה קנין עד שיפרש ואם פי' לדבריו ד\"וח א\"צ קנין כו' אלא האי מימרא אפירוש' ואסברא דיליה שכתב ברישא קאי דכתב דאבא שאול סבר דפיטורא לא מהני לגבי יורשי הנ\"מ בדלא קנו מיניה כו' אבל קנו מיניה כבר גמר והקנה ומהני פיטורא דידיה הדין הוא פירושא דיליה בביאור וכבר טעו רבים בפירושא עכ\"ל.
והנה מ\"ש דלדעת בעל העיטור פירוש' דמימרא דאבא שאול דאמר אבל מה אעשה כו' הכונה לומר שאין תנאי זה מועיל שהוא א\"י להתנו' ולעקור תק\"ח וכסבר אבא שאול דפיטורא לא מהני לגבי יתומים כלל כו' לפי מה שביארנו לעיל בהבנת דברי הר\"ב העיטור לא ידעתי היכן ראה להר\"ב העיטור שפי' כן במימרא דאבא שאול ואדרבא הוא גלגל בתוך פירושו סברת ר\"ח וכתב ומיהו דוקא שלא פטר' משבועת הבא ליפרע כו' ואיך יתכן שיגלגל בתוך פי' פי' ר\"ח ז\"ל שסותר פירושו דלדידיה לא מהני תנאי נאמנות אפילו פירש בהדיא דא" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש כשטוען ונטען נשבעים ויש שבועת שוא ביניהם חנוני \n כו' וא\"ל בה\"ב תן לפועלים סלע או לבע\"ח מנה כו' ואני אתן לך והרי החנוני אומר נתתי והפועל אומר לא לקחתי הרי הפועל נשבע ונוטל מב\"הב וכן החנוני נשבע ונוטל מבה\"ב. ע\"כ. צ\"ב מחלוקת בשבועות דמ\"ה דבן ננס עם ת\"ק דן' ננס ס\"ל דכיצד באין לידי ש\"ש אלא נוטלין בלא שבועה ורבינו ז\"ל פסק כת\"ק דזה וזה נשבע ונוטל והנה ראיתי להרב התרומות בשער מ\"ט ח\"ב סי' ד' מלוה אומר סלע הלויתיך וג' דינר היה שוה ויש לי אצלך דינר ולוה אומר מכרתיו לך בה' דינר זה נשבע שבמשכון בא לידו וזה נשבע שבתורת מכירה מכר המשכון אע\"פ שא' מהם בא לידי ש\"ש הלכתא כת\"ק דן' ננס ב' נשבעים ונוטלים מבה\"ב כו' ולשון זה הוא מבעל העיטור דס\"ח ע\"ג כמ\"ש הבה\"ת יע\"ש והטור ומרן ב\"י בש\"ע בסי' ע\"ב סכ\"ח כתבו וז\"ל מלוה אומר סלע הלויתיך וג' דינרים היה שוה והלוה אומר מכרתיהו לך בג' דינרים ולא נתת לי המעות כו' זה נשבע שמשכון הוא וזה נשבע שמכרו לו.
ולא ידעתי למה שינו רבינו הטור ומרן את לשונו של בעל העיטור ונקטו הענין בשהלוה כופר בעיקר ולפי לשונו של בע\"הע אין הלוה כופר בעיקר ההלואה וראיתי להג\"ת שם דרע\"ב ע\"ג שהוק' לו בדברי בה\"ת דכיון דאין הלשון על הסך ששוה המשכון אכתי כל אחד יאמר לו יהי כדבריך עדיין אתה חייב לי דינר ואם נאמר דהמלוה ישבע שמשכון הוא ויכלול שלא היה שוה יותר מסלע והלוה ישבע שמכרה לו ולא היתה המכירה פחות מסלע א\"כ יקשה מה לנו להביאם לידי ש\"ש בשזה ישבע מכירה וזה ישבע משכון לא נרמי שבועה עלייהו אלא על הסך המלוה ישבע שלא היה בידו דבר המתחייב בו יותר מסלע והלוה ישבע שלא היה לו ביד המלוה דבר שמתחייב בו פחות מסלע ויהיו בזה ב' פטורים בין היתה מכירה בין היתה משכון וכתב ואולי מפני הרגש זה נתכוון הטור להחליף טענת הלוה דכיון שהוא תובע למלוה כל הדינרים וכופר בהלואה א\"כ ע\"כ צריך שישבע המלוה על עיקר הלואה וכיון דהמלוה נשבע על הלואה נשבע גם הלוה על המכירה ולא זכיתי להבין איך הונח לו קושייתו ע\"פ דברי הטור דאכתי אפי' לפי דברי הטור מה צורך שזה ישבע מכירה וזה משכון שבזה באים לידי ש\"ש לא נרמי עלייהו שבועה אלא על החיוב שהמלוה ישבע שאין ראוי הלוה ליטול ממנו כלום בשביל מה שהלוה תפוס ממנו והלוה ישבע שאין המלוה ראוי ליטלו ממנו כלום בשביל מה שהמלוה תפוס ממנו וכעין זה כתב הטור בסי' ע\"ב סי\"ט ובפרישה שם ומרן בש\"ע סכ\"ב בשם בעל העיטור והרב התרומות שם סי' ב' והן דברי העיטור שם בדס\"ח ע\"ג סמוך לדין זה כיע\"ש ואדרבא עיקר קושייתו נראה דל\"ק אלא על הטור ז\"ל ומרן דלפי דבריהם הלוה והמלוה מודים בשווי המשכון שהיה שוה ג' דינרים ואינן מחולקים אלא בעיקר הלואה עליו שזה טוען אתה חייב לי דינר וזה טוען אדרבא אתה חייב לי ג' דינרים וא\"כ סמי בידן להשביעם על פיטור החיוב כדאמרן.
אמנם לפי דברי העיטור שהביא בעל התרומות ששניהם מודים בעיקר הלואה אלא שהן מחולקים בדמי המשכון שקיבל המלוה מן הלוה שזה טוען ג' היה שוה וזה אומר בה' מכרתיהו לך שפיר איכא למימר דבשווי המשכון שניהם מודים שאינו שוה אלא ג' אלא שהלוה טוען שאע\"פ שאינו שוה אלא ג' אני מכרתיהו לך מפני שהיית צריך לו או מפני שרצית ליהנות אותי וכיוצא וזה נראה מוכרח דאי פליגי בשווי המשכון ג\"כ אפי' מאמינו הלוה למלוה שנאבד ממנו היה לו למלוה לישבע תחילה כמ\"ש בסי' ע\"ב סט\"ו ואלו מדברי בעה\"ת משמע שאין המלוה נשבע תחילה דאם הוא נשבע תחילה לא משכחת מחלוקת ביניהם בהיפוך כמו שאכתוב לקמן בס\"ד ומשו\"ה ע\"כ צריך הלוה לישבע שמכרו לו בדמי חובו ואינו יכול לישבע סתם יש לי בידך דבר שאין אתה מתחייב בו פחות מסלע שזה שקר הוא אפי' לדברי הלוה שהרי הוא מודה שאינו שוה אלא ג' דינרים וכיון דהלוה צריך לישבע שמכרו לו בעד חובו והלוה צריך לישבע שמשכון הוא בידו בעד חובו.
כי על כן נלע\"ד דמש\"ה השמיט הטור ולא הביא הטעם שכתב בעל העיטור דאע\"פ שא' מהם בא לידי ש\"ש הלכה כת\"ק דן' ננס וכו' משום דכפי הלשון דכתב הוא בשמו אין צורך לטעם זה משום דבנדון זה ששניה' מודים שהמשכון שוה ג' דינרים ואינו טוען הלוה שמכרו למלוה בה' אלא שמכרו בג' כפי שוויו לדעת שניהם אלא שהם מחולקים בעיקר ההלואה והמכירה א\"כ כשזה נשבע סתם שמשכון היה בידו וזה נשבע סתם שמכרו לו בזה שניהם פטורים מתביעתם של זה על זה ואין כאן סתירה ושבועת שוא דיש לנו לפרש שאחד שהיה משכון בידו של מלוה חזר ומכרו לו בעד חובו וזה דלא כמו שנר' מדברי הסמ\"ע והב\"ח דאף לדברי הטור צריכין אנו להטע' שכתב העיטור דקי\"ל כת\"ק דן' ננס וליתא לע\"ד דאם כן תיקשי מה צורך להשביעם כה\"ג ולא שישבעו באופן שלא יהיה ביניהם ש\"ש וכההיא דסי\"ט וכמ\"ש הפרישה שם אלא הנכון כמ\"ש כנלע\"ד נכון וכתב הרב ראש יוסף באות ע\"ז שאם יטעון הלוה בג' דינרים מכרתיו לך וכבר נתת לי הדמים ישבע הלוה ע\"ז וא\"ץ המלוה לישבע שום שבועה קלה וחמורה וישאר המשכון בידו יע\"ש וזה פשוט.
עוד כתב הרב התרומות דאם רצו להפך שבועתם ואם לא רצו ב' נשבעים ע\"כ וכ\"כ מרן בש\"ע שם ועיין במ\"ש הסמ\"ע ס\"ק פ\"ט ובמ\"ש עליו הש\"ך בס\"ק קכ\"ד ואין ספק דהסמ\"ע הוצרך לזה מפני מה שהוק' לו בפרישה דכל ששניהם רוצים להפך השבועה היכי משכחת לה ששניהם נשבעים הרי כשבאים לישבע מיד כשנשבע הא' יכול הב' ליפטר מהשבועה כשישלם לו דדוחק לומ' ששניהם נשבעים כא' קאמר וכן הוק' לו להרב ראש יוסף באות ע\"ז ובפרישה תי' ג' תירוצים לזה ואחד מהם מ\"ש בסמ\"ע שיש שינוי בנוסח השבועות בין כשנשבעים שניהם לכשנשבע אחד מהם משום היפוך והש\"ך שלא הונח לו בזה ע\"כ צריך לומר כא' משאר התירוצים או שנשבעים שניהם כא' ובבת אחד או שכשנשב' האחד אפילו אם ירצה האחד לשלם לו יכול זה שנשבע ראשון לכופו שישבע ויפטר ושהוא לא יקבל תשלומין בשבועתו שלא יחשדוהו העולם וזה תימה שלא ביאר הש\"ך דעתו ז\"ל בזה ויותר נראה שישבעו שניה' כא' ובבת אחת לפי דברי הש\"ך ולא שישבע הא' ויכוף אח\"כ לאחר אפילו שירצה לשלם ולא לישבע ועיין עוד בפרישה ויותר נראין לע\"ד דברי הסמ\"ע לפי מה שביארנו לעיל בכונת דברי הטור ומרן וכ\"כ גם הרב ר\"י באות ע\"ז כדברי הסמ\"ע ז\"ל יע\"ש.
ולענין הלכה למעשה כשהם מחולקים בנדון הרב התרומות והעיטור שהמלוה טוען סלע הלויתיך עליו ושלשה דינרים היה שוה ואתה חייב לי דינר והלוה טוען אע\"פ שהיה שוה ג' אני מכרתיהו לך בה' ברצונך ומשום דלדידך היה שוה ה' ואתה חייב לי דינר עד ישבע המלוה שמשכון היה בידו על חובו כשאבד ובזה נפטר מתביעת הלוה והלוה ישבע שמכרו לו בה' ובזה נפטר מתביעת המלוה ואע\"פ שיש כאן ש\"ש אי אפשר בלא\"ה דהא קי\"ל הלכה כת\"ק דן' ננס וכמ\"ש בע\"הת בשם בע\"הע וכמדובר.
אמנם אם הן חלוקין בטענותיהם כנדון הטור ומרן בש\"ע שהם חלוקים בעיקר הלואה ושוי' בשווי המשכון שזה טוען סלע הלויתיך עליו וג' דינרים היה שוה וזה טוען לא הלויתני מעולם אלא אני מכרתיו לך בג' דינרים ואתה חייב לי הדמים אז אין צורך לישבע המלוה בפי' הפך דברי הלוה ולא המלוה הפך דברי הלוה ולהיות ביניהם ש\"ש אלא המלוה ישבע סתם שבמשכון בא לידו והלוה ישבע סתם אני מכרתיהו ובזה הם נפטרים מתביעתם מזה על זה שאנו מפרשים כונת שבו' המלוה שבמשכון לקחו בעד חובו שהיה סלע וכיון דקבלו בעד חובו שהיה סלע אבד המשכון אבד הסלע וכשהמלוה ישבע שמכרו בעד חובו אנו מפרשים כונתו שאחר שמשכנו לו בשעת הלואתו חזר ומכרו לו וכשהם רוצים להפך השבועה כשישבע בפי' כל אחד הפך דברי חבירו בפירוש ושחבירו חייב לו דינר אנו אומרים לאחד מהם שיתרצה את דברי חבירו וישבע בפי' שעדיין חבירו חייב לו דינר ואם לא רצו לישבע שום אחד מהם בפי' אז ישבעו שניהם סתם זה ישבע שמשכון היה בידו על חובו וזה ישבע שמכרו לו בעד חובו ובזה נפטרים זה מזה ואין ביניהם ש\"ש כמדובר." + ], + [], + [ + "שורש הבא ליפרע בשט\"ח שקנה מאחר ראובן \n שהוציא שטר חוב כו' טען שמעון שפרע ללוי ואמר ישבע לי ישבע לוי לשמעון ואח\"ך יגבה ראובן. וכתב שם ה\"ה ד\"ה טען שמעון זה נראה פשוט כו' ואם יש ראיה שמכר ולא רצה לישבע אע\"פ שלא הודה שנפרע חייב לשלם ללוקח וכ\"כ בעיטור עוד כתוב שם שאם מת מוכר יורשיו נשבעין שבועת היורשים ונוטל לוקח ואם לא רצו לישבע משלמי' לו ללוקח כו' עכ\"ל.
ודע שכתב הטור בסי' ס\"ו בשם הרמב\"ן והביאו הרא\"ש בפסקיו בסוף מס' שבועות דהקונה מהמלוה שטר חוב שיש לו על הלוה ומת הלוה אם אחר שלקחו מת נשבע הלוקח שלא אמ' לו המוכר כלום ושאינו יודע ששטר זה פרוע וגובה ודוקא שמת המוכר כו' ונ\"ל דדוקא כשלא האמין את המלוה וב\"ך עליו ועל ב\"ך או יורשיו אז הוא דצריך הלוקח שבועה כשבא לגבות מיורשי הלוה אבל אם האמין את המלוה וב\"כ עליו ועל ב\"כ גובה הלוקח בלא שבועה כמבואר סי' ע\"א סח\"י וכ\"כ הב\"ח בסימן ס\"ו סי\"ד יע\"ש ועיין בביאורינו סימן ע\"א סי\"ח במה שהעלינו לענין הלכה דאיזה לשון נאמנות מהני לגבי יורשים ומ\"ש הטור נשבע הלוקח שלא אמר לו המוכר כלום כתב הש\"ך בפקמ\"ח וז\"ל משמ' שאם אמר המוכר שהוא פרוע היה נאמן אפי' דלאחר המכיר' אמר שנפרע קודם המכירה וכן העליתי לקמן סנ\"ו עכ\"ל עיין במה שתמה שם על הרא\"ש דתבריה לגזזיה ממ\"ש בפרק הכותב למ\"ש בס\"פ אז\"ן וכן הקשה על הטור ומרן בא\"ה סי' ק\"ה יע\"ש וכן הק' הרב נ\"מ בדע\"ז ע\"ג והניחה בצ\"ע ועיין בהרב ב\"ש בא\"ה סי' ק\"ה שתי' דהתם בפרק אז\"ן מיירי בשיש שובר לפנינו ואין לחוש כ\"כ שמא השובר מזוייף והיא ג\"כ סברה שאם תמחול השתא חייבת לשלם כל דמי השטר וכאן חיישי' לזה משום דאין ראיה לדבריה יע\"ש.
וראיתי עוד למהרש\"ח בסוף סס\"ו שהוקש' לו בדברי הרא\"ש הללו בפרק הכותב שכתב שאם היא אומרת שנפרע אחר שמכר נאמנת במיגו שיכולה למחול ולא דמי למלוה שאמר שטר אמנה הוא שאינו נאמן היכא שהוא חייב לאחרים ולא מהימן במיגו דאי בעי מחיל מפני שאינו רוצה למחול ולהפסיד חובו אבל במ\"ש שטר אמנה הוא אינו מפסיד חובו שמכיר בלוה שהוא ירא שמים ולא יעכב מעותיו עכ\"ל וכתב ע\"ז הרב וז\"ל וק' דבאמנה נמי אמאי נאמנת במגו והא אינו מיגו טוב לפי שאינה רוצה למחול ולהפסיד חובה דבמה שאומרת שטר אמנה אינה מפסדת כי מכרת בלוה שהוא ירא שמים והניחה בצ\"ע.
וראיתי בלקוטי מהר\"ח עשאל ז\"ל דכ\"ז ע\"ג שכתב וז\"ל ולא ק\"מ דבשלמא כשאומר שטר זה פרוע או אמנה אז אינו מפסיד כלום כי מכיר בלוה שנודע אצלו שאינו פרוע ואינו אמנה ומשלם לו אבל התם באשה שאמרה שנפרע קודם המכר תפסיד דכיון דכל מה שיש לאיש הוא ביד אשתו יאמר לה כבר קבלת כתובתיך כמו שאמרת ואני לא ידעתי דהודאת ב\"ד כק' עדים דמי עכ\"ל ואשתמיטתיה מיניה דברי הרב נ\"מ בדמ\"ו ע\"ג שדחה תי' זה ממ\"ש הרא\"ש בסוף פרק כל הנשבעין בשם הרמב\"ן ואפילו בשאר מוכר ש\"ח בעלמא לא מהימן לומר שנפרע קודם המכר משום דלית ליה מיגו מה\"ט שכתב בפרק הכותב יע\"ש.
והנכון לע\"ד דדוקא גבי מוכר ש\"ח הוא דקאמר הרא\"ש הכי דלא מהימן במגו משום דכי טעין מוכר פרוע הוא אע\"פ שהלוה הוא ירא שמים לא יפרע לו למוכר עד שיביא לו השטר שביד הלוקח דחושש הוא שאם יפרע לו למוכר השתא למחר וליומא אחרינא אזיל ומפיס ללוקח או מתפשר עמו ולוקח השטר מיד הלוקח וחוזר עליו ואפי' אם יכתוב לו השתא שובר חושש שמא יאבד ממנו ויחזור ויתבענו בשטר שבידו הילכך כי טעין השתא המוכר פרוע הוא ליכא למיחש מידי ואיכא שפיר מגו דמחיל משא\"כ בטוען אמנה או פרוע בשטר שביד המלוה עצמו ובא לחוב באחרים שחייב להם חוב אחר התם ליכא לאמוניה במגו דאי בעי מחיל דאיכא למיחש שפיר למ\"ש הרא\"ש כי מכיר בלוה כו' והתם פורע לו הלוה שפיר כשנותן לו השטר.
איברא שראיתי להרב נ\"מ שם שלא נחה דעתו בתי' זה משום דבמוכר ש\"ח נמי אכתי איכא למיחש דלהכי טעין פרוע ולא מחיל ליה משום דחושב בדעתו דלמחר ויומא אוחרי יפייס את הלוקח ויקח השטר מידו ויגבה מהלוה משא\"כ כי מחיל ליה יע\"ש. ברם לעד\"ן דיש לישב לזה דס\"ל להרא\"ש דאין אדם טוען פרו' לפני ב\"ח על סמך דלמחר וליומ' אוחרא יפייס אותו וגם יצטרך לחזור על הלוה לומר שלא טען פרו' מעיקרא אלא להפסיד ללוקח ולהפסד עמו דאין אדם מ\"ע רמאי בעיני הבריו' דכל כי האי לא עביד איניש להפסי' ללקוחות שלו בפרסום שמכירים בו שהוא רמאי כן נלע\"ד נכון ועיין במה שישב עוד הרב נ\"מ לעיקר קו' הרב ש\"ח בדוחק יע\"ש.
ודע שה\"ה ז\"ל בפרקין דקדק מדברי רבינו דאפילו טוען שפרעו קודם המכר מפטר הלוה אלא שהמוכר חייב לשלם כל דמי השטר ללוקח כאלו טוען שפרעו אחר המכר יע\"ש והביא דבריו הר\"ב ש\"ך סס\"ו סקל\"ו וראיתי להרב בנ\"מ בדמ\"ז ע\"ג שתמה על ה\"ה ז\"ל דהיכי מהימנינן ליה באומר שפרעו קודם המכר לפטור את הלוה במגו דמצי מחיל והלא כלל גדול בידינו דמשפטי המגו שכל שאין הטענות שוות לא מהימנינן ליה אף לחצי טענה דוגמא דההיא דפ' חזקת דהיכא דאייתי סהדי דאכלה תרתי שני וטעין מינך זבינתא הדרא ארעא והדרי פירי ולא מהימן על הפירות מיהא במגו דאי טעין בפירות ירדתי והוא נאמן משום דאין כאן חזקת מאן דמשקר כלל וטפי ניחא ליה לטעון הכי שרוצה לזכות אף בקרקע כמ\"ש התוס' והרמב\"ן שם יע\"ש וא\"כ ה\"נ אין כאן מה ליה לשקר דטפי ניחא ליה לטעון פרעתי קודם המכר שאינו משלם אלא מה שנטל כדין כל מקח טעות ועוד תמה עליו דלפי\"ז נקטינן שאע\"פי שאין ראיה ביד הלוקח על המכירה כל שהמוכר מודה לו אלא שטוען פרוע קודם ישלם לו כל שוויו מהטעם ההוא וזה תימה דנהי דמגו דמחיל לא מהני לפטור עצמו מן התשלומים אבל מ\"מ נאמני' במגו דאי בעי אמר לא מכרתי לענין פטור עצמו והניחם בצ\"ע יעש\"ב.
והנה לקו' ראשונה י\"ל דלדעת ה\"ה ז\"ל משמע ליה דלא דמי מגו זה לההיא דפ' חזקת דהכא לא הוי מגו לחצי הטענה לגבי הלוה הבא לפטר בטענת המלוה שטוען פרוע דבין שיטעון פרוע הוא או ימחול לו מפטר הוא מלשלם ולגבי דידיה מגו גמור הוא הילכך אפי' שאין זה מגו לגבי הלוקח מפטר הלוה מיהא בטענה זו במגו דמצי מחיל ולא מחייבינן ליה משום דלא חשיב מגו לגבי לוקח משא\"כ בההיא דפ' חזקת שאנו באים לפטור ליורד בתוך שדה של חבירו ואכל הפירות בטענתו שטוען שלו אכל שהשדה שלו דאע\"ג דלענין הפירות יש לנו לומר שנאמן בטעתנו שהם שלו במגו דלפירות ירדתי כיון דלענין השדה עצמו לית ליה מגו זה ולא מהימן בטענה זו אף בפירות נמי לא מהימן בטענה זו דמגו דחשיב טענה לגבי דידיה הוא שרוצה לזכות בטענה זו בפירות ובשדה כפי טענתו ואין מאמין אותו לחצאין וברור ולקושיא שניה שהק' הרב ז\"ל אין ספק דחיליה דמר שכתב דנקטינן מדברי ה\"ה ז\"ל דאעפ\"י שאין ראיה ביד הלוקח על המכירה כל שטוען המוכר שנפרע קודם המכר דישלם לו כל שוויו כו' הוא מפני מ\"ש ה\"ה ז\"ל קודם לכן במ\"ש רבינו הודה המוכר שפרע ישלם לוי לראובן דדין זה הוא אפי' שיש עדים לראובן מהקניה כו' ומשמע דכ\"ש כשאין עדים ולפי דעתו ז\"ל מ\"ש רבי' אחר דין זה טען לוי שלא מכר ולא נתן כו' החלוקה זו בהודה שפרע קאי וכמ\"ש הלח\"מ והמ\"ל ז\"ל שם וכשהכריח ה\"ה ז\"ל לדברי רבי' שכתב ולא נתן דאם הודה שנתן ישלם כל שוויו משמע דאכולה מילתא דלעיל קאי בין כשיש עדים על הקניה ובין שאין עדים ומ\"ה הוק' לו להרב ז\"ל שפיר וכשאין עדים על הקניה למה ישלם כשאומר שנתן נאמניה במגו דאי בעי אמר לא מכרתי ולא נתתי זה נראה כונתו ז\"ל בקו' זו ואין זה הכרח לענ\"ד דאפשר לומר דמה שהכריח ה\"ה ז\"ל דאם הודה שנתן ישלם כל שוויו דוקא כשיש עדים קאמר דליכא מגו דלא נתתי אבל בדליכא עדים על הקניה דאיכא מגו דלא נתתי אף ה\"ה ז\"ל אזיל ומודה דמהימן ולא מחייב לשלם כל שוויו ולהכי הוא דנקט רבי' שטען שלא נתן לומר דאי טען שנתן ופרע קודם איכא גוונא דמחייב כגון שיש עדים על עיקר הקניה וכ\"כ הש\"ך בס\"ק ל\"ו בכונת דברי ה\"ה ז\"ל יעו\"ש.
עוד כתב הר\"ב נ\"מ ז\"ל שם שהר\"ב שלטי הגבורים קאי בשיטת ה\"ה ז\"ל דאפי' טוען שפרע קודם המכר נאמן לפטור את הלוה ומשלם הלוקח כל שווי דמי השטר יע\"ש וכ\"כ בס\"ק ל\"ו ולפי\"ז יכול הלוה לומר קים לי וברור ומה שיש להקשות בד\"ז שכתב מרן בש\"ע כאן סי' ס\"ו סט\"ו למ\"ש בא\"ה סי' ק\"ה עיין בהר'ב נ\"מ דשט\"ו ע\"ג ובתשו' מהרח\"ש ח\"ג סי' ס\"ג דצ\"ג ע\"א ובחלקת מחוקק ובב\"ש שם בא\"ה סימן ק\"ה.
עוד כתב מרן ז\"ל שם אבל אם המוכר חי גם הוא צריך לישבע כו' נ\"ב עיין במ\"ש הסמ\"ע ס\"ק ל\"ט והש\"ך ס\"ק מ\"ט כתב וז\"ל ולענ\"ד לפרש כפשוטו דקאי אשבועה דלעיל שהלוקח צריך לישבע שאינו יודע הוא שפרע למוכר דשמא יודע הוא שפרע למוכר וגם המוכר צריך לישבע שלא נפרע ואין שבועת המוכר פוטרו ללוקח דשמא המוכר נשבע לשקר והלוקח יודע שהוא פרוע וכיון שבא לגבות מהיתומים צריך לישבע ג\"כ מיהו נראה שצריך לכלול שלא נפרע הוא בעצמו מן הלוה ולפי\"ז אפי' היתומים מודים שלא נפרע הלוקח כו' צריך לישבע כמ\"ש עכ\"ל.
ואין זה דעת הר\"ב נ\"מ ז\"ל בדע\"ח ע\"ב ד\"ה ומשמע כו' אלא כל שהמוכר נשבע שלא נפרע גם הלוקח צריך לישבע שגם הוא לא נפרע כגון שאין היתומים יודעים אם נפרע מאביהם אז מגלגלים עליו ג\"כ שלא ידע שנפרע המוכר אבל כשהיתומים מודים שלא נפרע הלוקח מהמלוה אז אין צריך הלוקח לישבע שלא ידע שנפרע המוכר יע\"ש וכיון שכן נלענ\"ד דיכולים היתומים לומר קים לי כס' הש\"ך ז\"ל דלא יגבה הלוקח עד שישבע שלא ידע שנפרע אפי' כשלא נשבע שלא נפרע מהלוה עצמו ודוק.
וכתב הש\"ך ז\"ל אבל אם הלוה חי אין הלוקח צריך לישבע דהא אינו טוען שהוא יודע שפרע למוכר עכ\"ל ומשמע מדבריו הללו דכשטוען הלוה שידע הלוקח שפרע למוכר צריך לישבע הלוקח שלא ידע אעפ\"י שגם המוכר נשבע ועיין להר\"ב נ\"מ ז\"ל בדע\"ז ע\"ד ד\"ה ולענין כו' שכתב בשם הר'ב פו\"ד בא\"ה סי' ק\"ה שכתב דאפי' לא טען הלוה שישבע המוכר ג\"כ אנן טענינן ליה שישבע המוכר משום שאם ישבע הלוקח למוכ' יודה המוכר שנפרע ונמצא שבועת הלוקח שבועת שוא וחינם והר'ב נ\"מ ז\"ל דחה דבריו והכריח דא\"ץ להשביע למוכר עד שיתבענו הלוה לישבע ואפי' לא ירצה התובע להשבי' למוכר אנן משביענן ליה שפיר ללוקח ואין כאן משום שבועת שוא וחינם עיין שם מילתא בטעמא וכתב עוד ומשמע ודאי דכל שהמוכר קיים והוא נשבע שלא נפרע א\"ץ עוד לשבועת הלקוחות יע\"ש: ומשמע מדבריו ז\"ל דאפי' בשטוען הלוה שידע הלוקח שנפרע המוכר כל שנשבע המוכר שלא נשבע א\"ץ עוד לשבועת הלוקח ודלא כמו שדקדקנו מדברי הש\"ך ז\"ל ואפשר דגם הר'ב נ\"מ לא כתב דא\"ץ להשביע ללוקח אלא כשאינו טוען הלוה שישבע גם הלוקח אבל אם טוען שישבע גם הלוקח משבעי' ליה אם יטעון בריא לי שיודע שנפרע המוכר וזה נכון לענ\"ד לענין הלכה ובמ\"ש הש\"ע גם הוא צריך לישבע עיין במ\"ש הסמ\"ע ס\"ק מ' והש\"ך סק\"ז כתב עליו שאין לשונו מדוקדק דאפי' היה הלוה צווח שפרעו קודם שמכרו דינא הכי דלא אמרי' אין אדם מש\"ל אלא גבי שבועה דבא ליפרע מן היתומים ולא נגד הלוה והבו דלא לוסיף עלה כדלקמן סי' ק\"ח סי\"ד והכא ה\"ט כמ\"ש הרא\"ש והר\"ן דכיון שמכרו אין עליו עיקר חיוב אלא שמשביעין אותו מפני שהוא נאמן לומר פרוע הוא במגו שיכול למחול עכ\"ל.
וביאור דבריו ז\"ל כי מלשון הסמ\"ע נראה שבא לתת טעם היאך יגבה הלוקח אחר שמת המלוה שהוא המוכר אפי' מת בחיי הלוה דיש בזה משום אין אדם מוריש שבוע' לבניו ולזה נ\"ט דכיון דבשעת המכירה לא נתחייב המוכר לישבע עכ\"פ דדילמא לא יטעון הלוה הילכך אין כאן משום אין אדם מש\"ל ולזה הוק' לו להש\"ך דכל שמת המלוה שהוא המוכר בחיי הלוה אין אנו צריכים לזה דאפי' צווח הלוה שישבע לו אכתי אין בזה משום מש\"ל כיון דס\"ס מת מלוה בחיי לוה מיהו אי צריך טעם הוא במת לוה בחיי מלוה ואפי' מכרו השטר בחיי הלוה כיון דמת הלוה תחילה הרי נתחייב המלוה לבני לוה שבועה וכשמת המלוה אח\"כ היה לנו לומר שלא יגבה הלוקח מבני הלוה בשבועה דשלא פקדנו משום טעמא דאין אדם מש\"ל ולזה כתב דה\"ט כמ\"ש הרא\"ש והר\"ן דכיון דמכרו אין עליו עיקר חיוב כו' כלומר דכיון שהמוכר לא בא לגבות לעצמו והרי נסתלק מחוב זה אינו חייב לישבע ליורשי הלוה מדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ומה שמשביעין אותו כשבא לגבות הלוקח אינו אלא משום דנאמן לומר פרעתי הילכך כיון דאין שבועה זו מדין הבא ליפרע מנכסי יתומים אין בזה משום א\"א מש\"ל דהבו דלא לוסיף עלה הוא כן נרא' לי כונת הש\"ך וברור.
ובכן אני תמיה על מרן החבי\"ב בהגב\"י אות ל\"ה שנטה דעתו לומר דאף כשמכר הש\"ח בחיי הלוה אם אח\"כ מת לוה בחיי מלוה אין הלוקח גובה מיורשי הלוה מטעם אין אדם מש\"ל והגיה בדברי הטור ובס\"ד כתב שמהראנ\"ח ז\"ל בח\"א סי' ץ' נסתפק בזה אם יש במוכר ש\"ח דין מת לוה בחיי מלוה יע\"ש ואני בעוניי כעני המחזר חזרתי בתשו' הראנ\"ח ז\"ל ולא מצאתי שנסתפק בזה זולת בסי' צ\"ב דקל\"ז ע\"א נסתפק אם כופין את הלוקח שיביא את המוכר לישבע אפי' כשהלוקח מוחזק יעש\"ב ומאחר שנתבאר שמדברי הרא\"ש והר\"ן ז\"ל מבואר יוצא דאפי' במת לוה בחיי מלוה גובה הלוקח מיורשי הלוה כל שמכר לו המלוה הש\"ח בחיי הלוה לא ידעתי איך עלה על דעתו ז\"ל הפך זה ועיין בתשו' הר\"ן סי' ל\"ה והביאה מרן ב\"י לקמן סי' ק\"ח דמבואר בהדייא מדבריו כן וכמו שכתב בס' חשק שלמה בהגב\"י אות ל\"ה וצ\"ע.
עוד כתב מרן בש\"ע שם סי' ס\"ו וכן אם הלוה קיים וטוען שהוא פרוע ואין בו נאמנות אם המוכר קיים ישבע ועיין בש\"ך שם ס\"ק נ\"ב שכתב וז\"ל אבל אם יש בו נאמנות א\"ץ לישבע עכ\"ל וזה נראה ג\"כ דעת הטור שכתב כלשון מרן ז\"ל ולכאורה צ\"ע דבא\"ה סי' צ\"ח כתבו דאפי' כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אפי\"ה משביע הוא את הבאים ברשותה כגון אם מכרה לאחרים כתובתה ונתגרשה ומתה אבל אם היא עדיין קיימת לא יתנו ללקוחות כלום אא\"כ תשבע היא בעצמה כו' וכ\"כ הרא\"ש והנ\"י ז\"ל בפ' הכותב עלה דמתני' דכתב לה נדר ושבועה אין לי עליך הרי דאפי' בכתב נאמנות למלוה שהיא האשה כשבא הלוקח לגבות מן הלוה משביעין אותו הפך מ\"ש כאן ז\"ל ושוב ראיתי להר'ב נ\"מ בדקע\"ד ע\"א שעמד בזה ועלה לחלק דע\"כ לא כתבו הטור ומרן בא\"ה דמשביעי' את המוכר אלא בנאמנות דל' זה נדר ושבועה אין לי עליך מורה שלא פטרו אלא למלוה עצמו כשבא לגבות לעצמו ולא לב\"כ שהם הלקוחות אבל כשכותב לו ובנאמנות סתם לשון זה כולל בין כשהממון לעצמו ובין כשהוא ללקוחות ועיין בדברי הרב הנז' שם דע\"ז ע\"ב שכתב וז\"ל בדברי הטור יש לתמוה דבא\"ה סי' ק\"ה הביא דברי הרא\"ש אביו לפסק הלכה דבמוכר ש\"ח לחבירו מהימן לומר אחר המכר שנפרע במגו ואילו בח\"המ סי' ס\"ו לא כתב אלא דכשאין בו נאמנות צריך לישבע המוכר ולמה לא כתב גדולה מזו דלא מבעיא ד\"ז דאיתיה גבי האומר אמנה אע\"ג דליכא התם מגו טוב אלא אפי' כשיש בו נאמנות שאין כאן עסק שבועה נאמן לומר פרוע במגו ושלא כדברי בה\"ת שכתב דהכא נמי כשיש לו נאמנות לא מהימן וצ\"ע עכ\"ל.
ולפי מ\"ש הרב עצמו בדקע\"ד לא ידעתי מאי קא ק\"ל דאפי' שסובר הטור שלא כדברי בע\"הת דנאמן לומר פרוע אחר המכר אכתי הוצרך הטור לומר דוקא כשאין בו נאמנות הוא דמשביעי' למוכר אבל כשיש בו נאמנות אעפ\"י שנאמן לומר פרוע מ\"מ אין משביעי' דנאמנות סתם מועיל בין כשבא לגבות לעצמו ובין כשבא לגבות ללקוחות ולא ידעתי איך לא זכר ש\"ר דבריו הללו וצ\"ע ועיין להר'ב חלקת מחוקק סי' צ\"ח ס\"ה ולהרב\"ש שם סק\"ד וכתב עוד הר\"ב נ\"מ ז\"ל שם בדקע\"ד סע\"ב שאעפ\"י שלדעת הרא\"ש והטור ומרן ז\"ל מבואר דכל שכתב נאמנות סתם למלוה כשבאים לקוחות לגבות אין משביעי' את המלוה מיהו הר\"ב העיטור ז\"ל חולק ע\"ז וסובר דלא מהני נאמנות במלוה אלא כשבא לגבות לעצמו אבל כשמכר שט\"ח ובא לוקח לגבות יכול הלוה להשביע למלוה ולא מהני נאמנות בזה יע\"ש.
וכתב ע\"ש ע\"ג ד\"ה ובחפשי כו' דאף בכתב למלוה לשון דנדר ושבועה אין לי עליך דבזה מבואר מדברי הרא\"ש והנ\"י והטור ומרן בא\"ה סי' צ\"ח ולא מהני לשון זה לפוטרו למלוה כשבא הלוקח לגבו' לעצמו ומשבעינן למלוה מיהו מדברי הריטב\"א בשיטת כ\"י בפ' הכותב בשם רבו הרא\"ה חולק ע\"ז שכתב אמ\"ש רש\"י דמתגרשה ומתה דנקט ומתה משום דבחייה אינן גובים הלקוחות בשבועת היורשין עד שתשבע היא בעצמ' שלא פטרה אלא כשבאה לגבות היא בעצמה וכתב ע\"ז ופי' זה אינו מחוור לרבינו ז\"ל דודאי כל שבחייה מאח' שפטרה משבועה יכולים הם לגבות בשבועת היורשין אבל היכא שלא פטרה משבועה נראין הדברים ודאי שאין באי כחה גובין עד שתשבע היא בעצמה ע\"כ הרי שכתב בפירו' רבו הרא\"ה ז\"ל דמהני פיטורה לפוטרה משבועה אף לאחר שמכרה ובאין הלקוחות לגבות עכ\"ל.
ודרך אגב ראיתי להרב הנז' דשקיל וטרי בדברי הריטב\"א ובסוף דבריו כתב וז\"ל וכתבתי כל זה מפני שראיתי לאחד מעיר עיר וקדיש שבראותו דברי הריטב\"א אלו הגיה לשונו יכולים הם לגבות בלא שבועת היורשים כו' וסיבה אחת דמה שיאטיה' דשבועת היורשין הכא וזאת שנית דאם איתא שכונתו לומר דלקוחות נשבעין וגובין מאי כל שבחייה דמשמע דלאחר מיתה לא ואדרבא כ\"ש דלאחר מיתה אפי' לא פטרה נמי הם נשבעין וגובין ואיני יודע מהיכא פשיטא ליה הא' שהרי הרב בעל התרומות שער נ\"א כתב דאיכא מ\"ד יורש נשבע ולא לוקח וכמ\"ש הטור בסי' ס\"ו וכיון שכן אפשר דס\"ל להרא\"ה דכשמת מוכר יורש נשבע ולא לוקח ומתני' דקתני אבל משביע הוא כו' מיתוקמא לדידיה כשהי' קיימת ופטרה לדידה נשבעין לקוחות וגובין ודייקא נמי שפיר לישנא דכל שבחייה כו' יעויין שם באורך.
ולא מצאתי מקום לא לדברי העיר וקדיש שכתב הרב ז\"ל ולא לדבריו ז\"ל לפי לשון הריטב\"א שהביא בפ\"מ להרב ז\"ל דק\"ה סע\"ב וז\"ל וכ\"ת אמאי כתב רש\"י ונתגרשה ומתה כו' וי\"א דנקט ומתה משו' דבחייה אינם נפטרים בשבועתן כו' ככתוב בדברי הנ\"מ ז\"ל וסיים עוד אבל אין לומר שכתב כן משום דבחייה אף לקוחות שלה כמוה לגבות בלא שבועה כיון שנפטר' שאין סברה לומר כן ומיהו אין פי' מחוור לרבינו כו' ככתוב בדברי הנ\"מ וסיים עוד שהרי אי מודית שהיא פרועה נאמנת היא מתוך שיכולה למחול וה\"ה לב\"ח שמכר שטרו שאם לא כן נמצא שיכול לגבות או כתובת אשה בלא שבועה שמוכרין אותה לאחרים וגובין בשבוע' היורשין אלא ודאי אין גובין עד שישבע המוכר אבל אם מת קודם לכן גובין בשבועת היורשין כדאמרינן הכא עכ\"ל. הרי דלשון זה מבואר שלא כדברי הרבנים הנז' דבהדיא כתב דבחיי המוכר נשבעין הלקוחות שבוע' היורשין כשהאמינה ואין סברה לומר דאף הלקוחות נאמנין דזה הפך דברי העיר וקדיש גם כשמת גם כן המוכר כתב בהדיא שגובין בשבועת היורשין שלא כדברי הרב נ\"מ ז\"ל וצ\"ע.
ודע שהטור בסי' מ\"ז כתב דכל שבא לחו' לאחרים בהודאתו אם השטר שבידו יש בו נאמנות אינו נאמן המלוה השטר שבידו לומר פרוע או אמנה אבל אם אין בו נאמנות יכול המלוה לומר השטר שבידו פרוע הוא או אמנה וכתב מרן החבי\"ב בהג\"הט אות ט' שם בשם מוהר\"א ששון בכ\"י דכשיש בו נאמנות דאינו נאמן לומר פרוע הוא ומוסכם בדעת כל הפוסקים אפילו למ\"ד דאין המלוה יכול למחול שט\"ח ללוה במקום שחב לאחרים כמבואר מחלוקותם בב\"י בסימן פ\"ו יעויין שם.
ונראה שדעתו ז\"ל דאע\"ג דלהאי מ\"ד ליכא למימר דנאמן לומר פרוע במגו דאי בעי מחיל מ\"מ כיון דיש בו נאמנות אין למלוה עסק עם הלוה כלל ולאו בעל דברים דידיה הוא והרי הלוקח נכנס במקום הלוה אמנם מהראנ\"ח בסי' פ\"א ציין דבריו הרב ז\"ל שם אות ח' ומהרימ\"ט בסי' צ\"א ציין דבריו הרב ז\"ל שם אות י\"א ובמ\"ב אות א' כתבו דכל שאין לו מגו דאי בעי מחיל לא מהימן לומר פרוע הוא כו' יע\"ש ועיין בחשק שלמה סי' מ\"ז הג\"הט אות יו\"ד.
ולענין הלכה למעשה בשטר שיש בו נאמנות ומכרו לאחר ובא לגבות וטוען הלוה אמנה היו דברינו והודה לו המלוה לדעת הטור ומרן בסי' מ\"ז אינו נאמן משום דלית ליה מגו דאי בעי מחיל כמ\"ש הש\"ך שם סק\"ז בשם התוס' והרא\"ש לחד שינויא ועוד דטענת אמנה משים עצמו רשע ולא מהימן עיין חשק שלמה ריש סי' מ\"ז.
ואם טוען פרעתי יכול הלוה לומר קי\"ל כמ\"ד שכתב בעל התרומו' בשער נ\"א והביאו מרן הב\"י בריש סי' מ\"ז דדוקא אמנה אינו יכול לטעון אבל פרוע מצי שפיר למטען אפי' שיש בו נאמנו' וכ\"כ בח\"ש ז\"ל שם וכשאין בו נאמנו' והוא חב לאחרים וטוען פרוע לדעת מהראנ\"ח ומוהרימ\"ט והש\"ך ז\"ל למ\"ד דמצי מחיל מהימן ולמ\"ד דלא מצי מחיל לא מהימן וא\"כ יכול הלוה המוחזק לומר קי\"ל כמ\"ד דמצי מחיל דאף לדברי הש\"ך נרא' דלא מצי מחיל אין הכרח לדידן כללא דקי\"ל להחזיק ביד המוחזק וכמ\"ש הרב חשק שלמה אות י\"ד.
עוד כתב מרן ואם אינו רוצה לישבע לא יפרע הלוה כו' לשון הטור הוא דאם אינו רוצה לישבע יפסיד וכתב ע\"ז מרן בב\"י ז\"ל ומ\"מ ק\"ל דאמאי יפסיד הלוקח מעותיו יכופו ב\"ד למוכר שישבע או שיחזיר לו מעותיו וי\"ל דאה\"נ ומאי יפסיד דקאמר מלגבות מהלוה דאם אין למוכר נכסים נמצא שהוא מפסיד עכ\"ל ועיין להרב נתיבות משפט בדע\"ט ע\"א שהביא דברי הריטב\"א מכ\"י שכתב דיש מפקפקין לומר דאין לכוף את המוכר בזה אם אינו רוצה לישבע דלאו אחריות דשבועה קביל עליה ושם בע\"ג כתב עוד שגם הרב בעל העיטור הבין כן בדעת הרב ברצלוני שאין לכוף את המוכר לישבע שכתב כלשון הטור והשיג עליו בעל העיטור באות מחילה דצ\"ג ע\"א וז\"ל ומ\"ש אם המוכר לא רצה לישבע מפסיד הלוקח כי לא רצו היורשים ג\"כ מפסיד הלוקח הילכך לא בריר לן. ולענין הלכה למעשה יכול המוכר המוחזק לומר קי\"ל כהרב ברצלוני והטור שכתב כדבריו והיש מפקפקין שכתב הריטב\"א ז\"ל לפי מה שהבין בעל העיטור בכונת דברי הר\"י ברצלוני ז\"ל שאין לכוף את המוכר ושלא כדברי מרן הב\"י שכתב בכונת דברי הטור כנ\"ל." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש המוכר שדה באונס דאינו גובה בשטר המכר מי \n שמכר שדהו באונס הרי המעות של האנס אצל המוכר כמלוה ע\"פ ואינו טורף בשטר מכר שבידו כלום. ע\"כ. וממ\"ש ואינו טורף כלום מבואר דס\"ל דאף מבני חרי לא גבי בשטר זה דמצי טעין פרעתי וזה דעת התוס' בפ' א\"נ דע\"ב ע\"א ד\"ה אמר אביי וזה דעת הרשב\"א שהביא מרן ב\"י בס\"סי זה ובסי' ר\"ז מחו' ל\"ד ובסי' רל\"ה מ\"ג יע\"ש ודע שמדברי התו' שם ד\"ה שטר שיש בו רבית מבואר דס\"ל דגם בשטרי חוב דמוקדמין נמי דינא הכי דומייא דמוכר שדהו באונס אבל רבינו שם בר\"פ ומרן בש\"ע לעיל סי' מ\"ג ס\"ז כתבו דש\"ח המוקדמין מבני חרי מיהא גבי ולא מצי טעין פרעתי וזה דעת הרשב\"א כמ\"ש ה\"ה ז\"ל שם ומה שי\"ל על דברי הרמב\"ם ז\"ל הללו ממ\"ש איהו גופי' בפי\"המ דפ\"י דמס' שביעית גבי ההיא דש\"ח המוקדמין עיין להרב ש\"ך בס\"סי פ\"ג ומרן החבי\"ב שם הגב\"י אות כ\"ב ולהרב בני יעקב בדכ\"ט ע\"ב וע\"ג יע\"ש וטעמו של הרמב\"ם ז\"ל ודעימיה במחלוקת בשטר מוקדם למוכר שהוא באונס מבואר במ\"ש הרב בני יעקב בדל\"א ע\"ד.
וראיתי להרב הנז' שם שהקשה לו במ\"ש הטור בסי' ס\"ו סל\"ג בשם בעה\"ת ומרן בש\"ע שם סי' ל\"ד דבמוכר ש\"ח אמרינן אחריות ט\"ס הוא ואם בא ב\"ח של מוכר וטרף גובה מידו וכן אם טען שאותו שטר נכתב על שמו או שבא אחר והביא ראיה שלקחו מן המלוה תחילה חוזר וגובה מדין אחריות וכ\"ש אם הוציא המלוה שובר שפרעו או שמחל לו המלוה קודם ע\"כ וכתב הסמ\"ע דגובה אף מהלקוחות מדין אחריות יע\"ש.
והשתא קשה דהיכא דנקנו לאחר תחילה או ששטר זה אינו מהמוכר ונכתב על שמו היכי גבי מהלקוחות והא האי שטרא לא נתן לכתוב ולא חל המכר כלל דומייא דפרדסא וכתב על זה וז\"ל והנר' לע\"ד לומר דבההיא עובדא דפרדסא אקשינן מדתנייא לשבח קרקעות יצא כו' הרי היכא דמכר שדה שאינו שלו אמרינן דמטעמא דניחא ליה דליקום בהמנותיה גבי ממשעבדי וא\"כ איכא למימר דאף במוכר ש\"ח כו' איתיה לטעמיה דניחא ליה כו' אך עדיין ק' ביש ללוה שובר היכי גבי והא לא שייך ה\"ט שהרי אין הלוה חייב כלום ע\"כ הנה נראה לומר דלאו לגבות ממשעבדי קאמר כו' ולמ\"ש אחריות ט\"ס הוא אשגרת לישן הוא אבל דברי הסמ\"ע קשין וצ\"ע עכ\"ל.
ולא ידעתי מאי קא קשייא ליה לדברי הסמ\"ע דשפיר איכא למימר דהסמ\"ע ז\"ל לא קאמר דגבי מהלקוחות מדין אחריות אלא דוקא בחלוקות דאיכא בהו טעמא דטרח ומוקי קמיה דעל חלוקות אלו הוא שכתב מרן והטור דגובה מדין אחריות ומלשון או מנכסיו שכתב הטור דקדק הב\"ח ג\"כ כדברי הסמ\"ע וס\"ל דגובה נמי מהלקוחות מדין אחריות ומטעמא דטרח ומוקי קמיה כמ\"ש הרב ז\"ל אבל בחלוקה דהוציא הלוה שובר ששטר זה פרוע או שמחל לו המלוה ללוה קודם לכן שכתבו טעמא הטור ומרן ז\"ל משום דהו\"ל מקח טעות והמעות לבד שנתן הלוקח חוזרין ואין כאן מכירה ולא אחריות כלל פשיטא דאף הסמ\"ע והב\"ח ז\"ל אזלי ומודו דאף המעות שנתן אינו גובה מהלקוחות וגם מצי טעין פרעתי כיון דלא שייך טעמא דטרח ומוקי קמיה והשטר לא ניתן ליכתב ואיברא שהרב התרו' לא כתב כלשון הטור ומרן ז\"ל אלא כתב וכ\"ש אם הוציא הלוה שובר שפרעו או שמחל כו' דההיא ודאי חייב לשלם דלא הוה זביני כלל ומעות חוזרין ע\"כ מיהו מהא ודאי לא אירייא דהרב התרו' ז\"ל לא נחית אלא לאשמועי' דלא מפטר מוכר מלשלם מיה' כדי דמיו אבל אפשר דנאמן המוכר לומר פרעתי כיון דהאי שטרא לא ניתן ליכתב כלל וליכא טעמ' דטרח ומוקי קמיה דומיא דההיא דפרדסא.
אלא שראיתי להרב פ\"מ ז\"ל ח\"ב סימן ל\"ג בהגהותיו לתשו' מהרש\"ג שם שכתב דכל שביטול שטר המכר הוא מעיקרו וגם יש בו פשיע' ללוקח אין לו לאותו שטר דין שטר כלל והו\"ל המעות דמלוה ע\"פ והיינו ההיא מעשה דפרדסא אבל אם ביטול שטר המכר הוא מעיקרו ואין בו פשיעה ללוקח יש בו דין שטר לגבות בו מיהא עיקר המעות שנתן ממשעבדי.
ועפ\"ז עלה ליישב דברי התוס' דפ\"ק דמציע' די\"ד ע\"א ד\"ה שעבוד ממ\"ש התוס' עצמן בדע\"ב ע\"א ד\"ה ולאו היינו דרב אשי וגם דברי הרשב\"א ז\"ל בתשו' שהביא מרן ב\"י בס\"ס ע' ובסי' ר\"ז מחו' ל\"ד ובסי' רל\"ה מחו' ל\"ג דלא פליגי אמ\"ש התוס' בפ\"ק דמציעא די\"ד ע\"א דבכל נדון התשו' הנז' איכא פשיעה ללוקח משא\"כ בנדון התוס' וע\"ש ולפ\"ז בההיא דמוכר שט\"ח לחבירו שכבר פרעו או שמחלו נמי אע\"ג דהמקח בטל מעיקרו מיהו כיון דאין בו פשיעה ללוקח גובה בו עיקר הדמים בהאי שטרא ממשעבדי דומיא דמוכר שדה גזולה.
ותמהני על הרב פ\"מ דהוצרך ליישב דברי התוס' דדי\"ד עם מ\"ש בדע\"ב ע\"פי חילוק זה והרואה יראה שדברי התוס' דדי\"ד היא היא הבריית' גופא דפריך מינה הש\"ס אעובדא דפרדס' דקתני לשבח קרקעות כיצד הרי שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר גובה את הקרן מנכסים משועבדים כו' ואמאי גובה לימא לא ניתן ליכתב ומשנינן הכי השתא התם אי למ\"ד ניחא ליה דלא ניקרייה גזלנא אי למ\"ד ניחא ליה דליקום בהימנותיה מפיס ליה למריה ומוקי ליה לשטריה הבא לאברוחי מיניה קא מכוין שטרא מקים ליה יע\"ש ומדמחלק הש\"ס בהכי ולא מחלק דשאני שדה גזולה דלא פשע הלוקח משא\"כ בעובדא דפרדסא דפשע הלוקח מבואר דאפי' כי ליכא פשיעה בלוקח כיון שאין דעת המוכר לקיים שטר מכירתו הו\"ל שטר שלא ניתן ליכתב דלא גבי ביה ממשעבדי ושלא כדברי הרב פ\"מ ז\"ל כי ע\"כ נראה דאף במוכר שט\"ח פרוע נמי אף דלא פשע הלוקח לא מהני האי שטרא כלל לגבות בו ממשעבדי שהרי אין דעתו של מוכר לקיים תנאו כלל כיון שיודע שהשטר שמכר הוא פרוע או מחול והו\"ל כההיא דפרדסא. ואיך שיהיה הנה דעת הרמב\"ם והרשב\"א ומרן ז\"ל דשט\"ח המוקדמין לא דמו לשטרות שלא ניתנו ליכתב אלא גבי בהו מב\"ח.
וראיתי להרב בני יעקב דל\"א ע\"ד שתמה על דברי הריב\"ש בתשו' ד\"ס שפ\"ב שכתב בפשיטות דאף בשט\"ח שלא ניתנו ליכתב גבי בהו מב\"ח ואינו נאמן לומר פרעתי דנהי דב\"הת הכי ס\"ל וכן דעת הריטב\"א בחי' למציעא וכן נראה מדברי הרב המאור והר\"ן בפ\"ב דכתובות גבי עדים שאמרו אמנה היו דברינו כו' ומ\"מ מאחר שהתוס' והרשב\"א וגם מדברי הרמב\"ם ז\"ל נראה דמצי למימר פרעתי היכי פסיקא ליה מילתא להריב\"ש וצ\"ע עכ\"ל. ולא ידעתי מאי קא ק\"ל מאחר שהריב\"ש שם לקמיה באותה תשו' עצמה לא הסכים לס' הרב התרומות ודעמיה אלא אדרבא הביא ראיה לדברי התוס' דאפי' שט\"ח המוקדמין מיפסל שטר' לגמרי וכ\"ש בשט\"ח שלא ניתנו ליכתב מההיא דפ\"ק דב\"מ די\"ז גבי שט\"ח שלוה בו ופרעו יע\"ש ומעיקרא עדיפא מינה קאמר דאפי' לשיטת הסוברים דלא מפסיל שטרא לגמרי אפי' בשטר שלא ניתנו ליכתב מ\"מ אכתי מפסל מחמת העדים שהן פסולין וכיון דלענין דינא אינו מסכי' לשיטה זו כמ\"ש בסוף התשו' לא חש להביא שיטת הראשונים דמחלקין בין שטר מוקדם לשטר שלא ניתנו ליכתב כיון דלא נ\"מ מידי לענין דינא כמבואר. ואולם הא קשיא דבתשו' זו דסי' שפ\"ב הסכים לדעת הראשונים ודעמייהו דאפי' בשט\"ח המוקדמין לא גבי אפי' מב\"ח וכ\"ש בשט\"ח שלא ניתנו ליכתב ואלו בסי' רס\"ד תפס עיקר שיטת הראשונים דפיסול שט\"ח המוקדמין אינו אלא שלא לגבות בו ממשעבדי אבל השטר כשר לגבות בו מב\"ח וכבר עמד בזה הרב גד\"ת ז\"ל ד\"ק ע\"ב והניחה בצ\"ע ועיין למרן החבי\"ב בסימן מ\"ג הגב\"י אות כ\"ה ומה שעלה על דעתי ליישב בזה כן בקדש חזיתיו להרב מש\"ל רפכ\"ג מה' מלוה יע\"ש.
ובעיקר הראיה שהביא הריב\"ש לדעת ר\"י בעל התו' ז\"ל מההיא דפ\"ק דמציעא די\"ז עיין להרב גד\"ת בד\"ק ע\"א שעמד ליישב אותה סוגיא לדע' הרמב\"ם ודעמיה דס\"ל דבמוקדם לא מפסיל לגמרי אלא לגבות ממשעבדי אבל מב\"ח מיהא גבי ובשטר שנמחל שעבודו מפסיל לגמרי אפי' לגבות מב\"ח וא\"כ קשה מאי קו' ותיפוק ליה משום מוקדם כו' מאחר דבהאי טעמא דנמח' שעבודו דיהיב רבי יוחנן מפסיל שטרא לגמרי משא\"כ בטעמא דמוקדם יעויין שם מה שיישב. ולע\"ד יש ליישב דע\"כ לא אמרו הראשונים ז\"ל דבשט\"ח המוקדמין גובה בו מב\"ח אלא כשלא הקדימו זמנו בכונה אבל אם הקדימו בכונה אפי' מב\"ח לא גבי שהרי העדים פסולים הם שחתמו שקר כמ\"ש מרן בש\"ע לעיל סי' מ\"ג ס\"ז ועיין בש\"ך שם ובכן לפום מאי דס\"ד דתלמודא התם דשטר שלוה בו ופרעו וחזר ולוה בו מיירי בשחזר ולוה בו ביומא אחרינא א\"כ כל כה\"ג הו\"ל שהקדימו הזמן בכונה והו\"ל מוקדם גמור ואינו גובה אפי' מב\"ח ולהכי פריך שפיר ות\"ל משום מוקדם ודוק.
והנה דעת הרי\"ף ורש\"י והרמב\"ן והר\"ן בתשו' אחרונה והרב העיטור דשט\"ח המוקדמין שלא הקדימו הזמן בכונה דמב\"ח מיהא גבי וזה דעת רבינו בר\"פ אבל התוספות ז\"ל והרא\"ש והטור ז\"ל בסימן מ\"ג ס\"ל דפסולין לגמרי וזה נראה דעת רבינו בפירוש המשנה דפ\"י דמס' שביעית כמ\"ש הרב בני יעקב בדכ\"ט ע\"ב ודלא כהש\"ך בס\"סי ע\"ג ומרן החבי\"ב בסי' פ\"ב הגב\"י אות כ\"ב יע\"ש.
ולדידי הנכון מ\"ש הש\"ך ומרן החבי\"ב דהרמב\"ם בפי' המשנה לא מיירי אלא בשטר מוקדם שנמחל שעבודו ואין כאן מקום להאריך בזה. וטעם הראשונים דגבי ביה מב\"ח ולא מצי טעין פרעתי הוא משום דכיון דאיכא למיחש שמא יבוא לגבות בהאי שטרא ממשעבדי אלו פרעו המלוה לא הוה שביק ליה בידיה כמ\"ש הר' בני יעקב בד\"ל והכריח כן מדברי ה\"ה בפי\"ד ובפכ\"ו מהל' מלוה.
ודע דלשיטת הראשונים דס\"ל דמצי טעין פרעתי לדעת הסמ\"ע ומרן החבי\"ב לא מצי טעין להד\"מ כלום ושטר אמנה הוא זה וכיוצא אמנם לדעת הש\"ך והרב ת\"הד סי' י\"ג ומהרא\"ש בסי' קמ\"ה אף להד\"מ מצי למטען. ולשיטת כל הראשונים כל שהחייב מודה שכתב שטר זה ושלא פרעו מחייבינן ליה לשלם ולא קנסי' ליה למלוה שלא יגבה ממונו מפני שכתב שטר מוקדם דומיא דשטר שיש בו רבית ואף שמדברי התוס' בפרק מי שמת דקנ\"ז ד\"ה שט\"ח כו' משמע דקנסי' ליה כבר עמד על דבריהם הש\"ך סי' נ\"ב סק\"ד וביאר כונתם וכדבריו כתב הרב בני יעקב בד\"ל ע\"א ד\"ה וכתב מרן זקני יע\"ש.
וראיתי להרב בני יעקב בדל\"ג ע\"ד שנסתפק בדעת הטור בשטר שכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי דאע\"ג דס\"ל דלא גבי מתשרי ואילך ממשעבדי משו' גזירה שמא יגבה מזמן ראשון כמו שהשיג על הרמ\"ה שם בסי' מ\"ג אי מב\"ח מיהא גבי או לא יע\"ש. והנה ספק זה לא חל אלא לשיטת החולקים על הטור בסימן ט\"ל דס\"ל דשטר שכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי דפסול ללות בו ממשעבדי ולא קי\"ל כאביי דאמר עדיו בחותמיו זכין לו אי ס\"ל הכא כדעת הטור דפליג על הרמ\"ה וס\"ל דגזרינן שלא יגב' מזמן שני אטו זמן ראשון אם לענין לגבות מב\"ח אמרינן הכי או לא. אמנם לדעת הטור ודעמיה בסי' ט\"ל ס\"ל לא נ\"מ מידי כיון דבשטר זה גובה ממשעבדי אפילו מזמן ראשון.
ולענין הלכה בדין שלפנינו כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא וכמ\"ש הש\"ך ס\"ק כ\"ו יכול המוחזק לומר קי\"ל ולענין שט\"ח המוקדמין שהודה המלוה או שיש עדים שהקדימוהו שלא בכונה או שהודו הם בעצמן שטעו בעיבורא דירחא אם המלוה מוחזק לא מצי הלוה למטען פרעתי יע\"ש וכ\"ש להד\"מ ואם הלוה מוחזק מצי טעין קי\"ל כהרא\"ש והטור ודעמייהו וקי\"ל כהש\"ך והרב ת\"ה דאף להד\"מ מצי טעין ואם הקדימו הזמן בכונה לכ\"ע עדים פסולים הם ומצי טעין הלוה לה\"דמ ואפי' לא נודע שהקדימו העדים בכונה אלא מפי המלוה ואית ליה מגו דאי בעי שתיק אפ\"ה מהימן לוה למטען פרעתי או לה\"דמ ולא מהני מגו דמלוה דהו\"ל מגו להוציא כיון דהשטר מזוייף וכמ\"ש הרב בני יעקב בדכ\"ח ע\"ג וה\"ה במודה המלוה שהשטר נמחל שעבודו. ובהכי יתיישב מה שהוקשה להתו' בפ' א\"ן דע\"ב ולשאר הראשונים דהיכי משכחת לה שט\"ח המוקדמין דפסולין שאם העדים מודים שהקדימוהו אינם נאמנים דא\"א מע\"ר יע\"ש.
ועפ\"י האמור משכחת לה דהמלוה מודה בהכי ואשמועינן מתני' דפסול בהודאתו ונאמן הלוה לומר פרעתי או לה\"דמ ואין המלוה נאמן מכח מגו דמגו להוציא הוא ועיין להש\"ך בסי' מ\"ג סקי\"ט וסק\"ך ובשטר שיש בו רבית עיין להתוס' בפ' א\"נ דע\"ב ע\"א ד\"ה שטר שכתבו בתחלת דבריהם בשם ריב\"ם ז\"ל דאע\"ג דלר\"מ קונסין אותו ואינו גובה בו לא את הקרן ולא את הרבית מב\"ח מיהא גבי את הקרן באותו שטר דלאו רשע דחמס הם כיון דאינם מרויחים כלום יע\"ש. ולכאורה ק' דמאחר דקי\"ל כאביי דאמר בפ' זה בורר דנ\"ז דלא בעי' רשע דחמס אכתי העדים פסולים כיון שעוברים על לא תשימון וכמ\"ש התוס' לקמן בדבור זה ונר' שדעת ריב\"ם הוא כדעת י\"מ שכתב רבי' ירוחם בנתיב ב' רח\"ד דכל עבירה שאינה של חמס ולית בה מלקות לא מפסלי העדים ועיין להריב\"ש בסי' שי\"א וסי' רס\"ו ובס' קול ן' לוי דס\"ח ולמרן הב\"י בסי' ל\"ד עוד כתבו התו' שם ומיהו רבנן נראה דודאי לא קנסי כלל כו' עד דשמא לא תשימון לאינשי במלוה משמע להו ועיין למוהריט\"ץ בשיטתו ד\"ו ע\"א שתמה על דבריהם ואשתמיט מיניה מ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בחי' הביא דבריו מוהר\"ב בשיטה המקובצת דק\"ס ע\"א וז\"ל וחכמים אומרים גובה את הקרן י\"מ דגבי אפי' ממשעבדי ואי ק' אמאי גבי והא לא ניתן ליכתב וכ\"ת נהי דלא ניתן ליכתב משום רבית אבל קרן ניתן ליכתב ליקשי ליה בגמ' וליפרוק כדאקשי אלא הא דאמר ר\"י כו' ולאו קו' היא דהכא כיון דכתיב ביה בפי' פ' לוה מפ' מנה אע\"פ שחזר וכתב מרבית כ\"וכ זה עומד בעצמו וזה בעצמו ואע\"פ שזה לא ניתן ליכתב זה ניתן ליכתב אבל גבי שט\"ח המוקדמין זמן הכתוב בשטר לא ניתן ליכתב כלל א\"נ דר\"י מפרשי ליה טפי עכ\"ל ומה שיש לדקדק בדברי הרמב\"ן הללו שנראין דבריו סותרין למ\"ש מוהר\"ב ז\"ל שם בשמו סמוך לזה דע\"כ ל\"ק רבנן גובה את הקרן אלא בשאינו מפורש הרבית בשטר עיין בס' אדמת קדש ח\"ב חח\"מ סי' כ\"ט דק\"ד ע\"א ע\"ש.
ודע שאם אינו מפורש הרבית בשטר אלא כלל הקרן עם הרבית אפליגו האחרונים ז\"ל בדעת התו' אי קנסי' ליה למלוה שלא יגבה הקרן אפי' מב\"ח ואפילו בשחייב מודה או יש עדים כשרים על עיקר ההלואה ודעת הרב המפה והסמ\"ע והאחרונים שהביא הש\"ך בסי' נ\"ב ס\"ק ד' הוא דקנסינן ליה אמנם הש\"ך ז\"ל שם כתב דלא כתבו התו' כן אלא אליבא דר\"מ דקניס קרן אטו רבית אבל לרבנן לא קנסי' ליה על עיקר השטר שהוא פסול ומצי הלוה לטעון פרעתי אבל כשמודה הלוה שלא פרעו לא קנסי' ליה למלוה שלא יגבה הקרן וזה דעת הרב בני יעקב ד\"ל ע\"א ד\"ה וכתב מרן זקני ומ\"מ מבואר מדברי התו' שם בפ' א\"נ ובפ' המניח ד\"ל ובפ' המוכר פירות דצ\"ד שאינו גובה הקרן ממשעבדי משום גזרה דרבית וזה דעת הטור בסי' נ\"ב ובי\"ד סי' קס\"א אבל הרמב\"ן ז\"ל הביא דברי הרב הנמקי בפ' א\"נ והר\"ן בתשו' סי' ל\"ג ס\"ל דליכא למגזר קרן אטו רבית וגובה הקרן אף ממשעבדי.
וראיתי להרב בני יעקב בדכ\"ט ע\"ד שנסתפק בדעת הרמב\"ן ז\"ל אי ס\"ל הכי בשט\"ח המוקדמין כגון שלוה בשטר אחד בשני מנים ומנה אחר בזמנו אבל מנה אחר הוא מוקדם אי גבי ממשעבדי המנה האחר ולא קנסי' איהו מנה האחר א\"ד בשט\"ח המוקדמין כיון דאיכא הקדמה בשטר ומכח השטר לא מצי גבי אפי' מזמן ב' איהו זמן ראשון קנסי' נמי אף על ההלוא' הראשונה דשטרא לאו מעליא הוא ואין שטר לחצאין: וכת' דמדברי הרא\"ש בנדרים דכ\"ט ע\"ב גבי הא דתנן פרע מקצת חובו והשליש את שטרו שכתב דאף המקצת שלא פרע לא גבי מב\"ח אטו מקצת שפרע כמו שט\"ח המוקדמין כו' ליכא ראיה משום דהר\"ש ז\"ל לשיטתיה אזיל גבי ההיא דשטר שיש בו ריבית כלול דגזרי' קרן אטו רבית אבל להרמב\"ן והר\"ן לא ברירא מילתא יע\"ש.
ולע\"ד יש להביא קצת ראיה מדברי הרמב\"ן ז\"ל בחי' לבתרא פ' ג\"פ קס\"ח גבי הך מתני' דמי שפרע מקצת חובו שכתב וז\"ל רי\"א יחזור לו שטרו פירשו כל המפרשים ויגבנו כולו וכן משמע בגמ' בפ' הבית והעליה ותמהני לר' יוסי במה גובה כיון שנמחל שעבודו באותו חצי שפרעו ונ\"ל כו' עכ\"ל. הנה מדקדוק לשון זה שכתב לר\"י במה גובה כיון שנמחל שעבודו באותו חצי שפרעו משמע דעל החצי שלא נפרע ניחא ליה לכ\"ע שלא נמחל שעבודו וגובה אותו וכ\"כ הש\"ך בפשיטות בסימן נ\"ה סק\"ה לדעת הרמב\"ן ז\"ל יע\"ש ועיין עוד במ\"ש הש\"ך ז\"ל שם דאפי' לדעת החולקים על הרמב\"ן בההיא דכלל הקרן עם הרבית וס\"ל דקנסי' קרן אטו רבית דוקא בכה\"ג קנסי' שהשטר נכתב מתחילה בפיסול ודמי למוקדמין א\"נ שהרבית נמשך מהקרן והוי כגוף אחד משא\"כ בפרע מקצתו ועוד חילק חילוקים יע\"ש. ועיין להרדב\"ז בתשו' החדשות סימן שנ\"ו והביא דבריו המש\"ל בפי\"ד מה' מלוה ד\"ח דפשיט' ליה גבי פרע מקצת חובו וחזר ולוה בו אותו מקצת דהמקצת שפרע גובה מב\"ח ומקצתו שלא נפרע גובה ממשעבדי יע\"ש. וכנר' דאשתמיט מיניה דברי הרא\"ש ז\"ל בנדרים דכ\"ז ע\"נ ושו\"ר תפס עליו בזה בס' חשק שלמה שנדפס מחדש בסי' מ\"ח הגב\"י אות ב' יע\"ש.
עוד ראיתי להרב בני יעקב בד\"ל ע\"א שתמה על דברי הרא\"ש ז\"ל דנדרים שדבריו סותרים למ\"ש הטור בשמו בסי' מ\"ג דשט\"ח המוקדמין אפי' מב\"ח לא גבי וכאן כתב דמקצתו שפרע וחזר ולוה בו גובה בו מיהא מב\"ח יע\"ש. ולע\"ד ל\"ק דע\"כ לא כתב הטור בשם הרא\"ש דאפילו מב\"ח לא גבי אלא בשט\"ח המוקדמין דכל החוב הוא מוקדם וכיון שלא ניתן ליכתב מזמן ראשון הו\"ל השטר כולו פסול אבל בשט\"ח שפרע מקצת חובו במקצתו מיהא לא נפרע ואפי' ממשעבדי נמי היה מן הדין שיגבה אלא דמשום גזרה שמא יגבה כל החוב ממשעבדי גזרינן שלא יגבה כולו ממשעבדי הילכך סברא הוא דלא קנסי' ליה אלא שלא יגבה דוקא ממשעבדי אבל מבני חרי גבי שפיר כיון שניתן ליכתב כל השטר מזמן ראשון וזה ברור ועיין במ\"ש הש\"ך ז\"ל בסימן מ\"ח סק\"ב דשטר שנמחל שעבודו אינו גובה בו אפי' מב\"ח והכריח כן מדברי הרא\"ש דנדרים יע\"ש. ומשמע מדבריו דאפילו בנמחל מקצתו ס\"ל דאינו גובה השאר אפי' מב\"ח ולא כן אנכי עמדי דודאי כל כה\"ג שלא נמחל כל השטר גובה מקצתו שפיר מב\"ח כיון שניתן ליכתב מזמן ראשון ודוק.
ודרך אגב ראיתי להש\"ך בס\"ס נ\"ה שכתב דמ\"ש הרא\"ש בנדרי' דאותיות אין נקנין אלא בכתיבה ומסירה אין כונתו דאי איכא כתיבה ומסיר' מהני אף לשט' שנמחל שעבודו דודאי לא מהני מסירה לזה שנמחל שעבודו כו' יע\"ש. ותמהני דזה הפך דבריו בסי' מ\"ג ס\"ק ט\"ו שכתב בשם המרדכי דשטר שנמחל שעבודו אם חזר ומסרו לו בפני עדים מהני ואין כאן משום נמחל שעבודו וכ\"כ בסי' מ\"ח סק\"ב ועפ\"ז יישב דברי הרמב\"ם בפירוש המשנה בפ\"י דשביעית יע\"ש וצ\"ע ועיין עוד להרב בני יעקב בדכ\"ט ע\"ב מה שתמה על דברי הש\"ך דסימן מ\"ג עמ\"ש הוא עצמו בס\"ס פ\"ב יע\"ש.
עוד ראיתי להרב בני יעקב בד\"ל ע\"א עלה ונסתפק בשני מלוין שהלוו לאחד בשטר אחד זה מנה וזה מנה וכתבו זמן אחד לב' ההלואות ואחד מהם לא לוה באותו זמן הכתוב אלא היה זמנו מוקדם אי קנסי' בזה גם לשני שלא יגבה ממשעבדי אטו האחר שהוא מוקדם. והוא ז\"ל רצה להביא ראיה דלא קנסי לשני מההיא דפרק המגרש גבי כתב טופס לכל אחד ואחד את שהעדים נקנין עמו כשר והוה בעי ר\"י לומר דאעפ\"י שזמנן חלוקים נמי כשר ואקשינן עליה מאי אירייא משום טופס ת\"ל דהו\"ל נכתב ביום ונחתם בלילה ומשני דכתב כולהו בחד בשבת יע\"ש. ומבואר מק\"ו הש\"ס דאפילו כשזמנ' חלוקים דאיכא משום מוקדם לא מפסלו אלא קמאי אבל בתר' כשר שאינו מוקדם ולא גזרינן בתרא משום קמאי ומינה יש ללמוד גבי שטר דלא קנסינן ראובן אטו שמעון. ושוב דחה ראיה זו משום דיש לחלק דשטר שאני כיון דיכול האחד לגבות כל הממון איכא למגזר טפי עכ\"ל.
ולע\"ד יש לדחות עוד דהתם שאני דליכא למטעי שמא יבואו להכשיר גטי קמאי דהזמן הכתוב לכל אחד מודיע לכל דעדים לא חתמו בזמן כתיבתם ולא יכשירו אלא הגט האחרון לבד שנכתב ונחתם בזמן אחד אבל הכא דזמן ב' המלוין שוה ואיכא למיחש שיבוא לגבות האחר מזמן הכתוב בשטר מה\"ט אפשר דכיון דנפסל השטר לאחד נפסל גם לב' דקנסי' לזה אטו האחר ובהכי יתיישב ג\"כ מה שתמה הרב הנז' מאותה סוגייא לשיטת ר\"י והרא\"ש דס\"ל דשט\"ח המוקדמין לא גבי אפילו מב\"ח דאם כן לדידהו הו\"ל שטר זה חספא בעלמא ואם כן איך מהני לדידהו כתב טופס לכל אחד שיהא כשר האחרון מיהא כיון דשטר זה חספא בעלמא הוא יע\"ש. אמנם ע\"פ חילוק האמור ניחא דע\"כ לא פסלו הראשונים הנז' שט\"ח המוקדמין אפילו לגבו' מב\"ח אלא דוקא היכ' דאיכא למטעי ולמגזר שמא יבוא לגבות בו ממשעבדי אבל כל כה\"ג דליכא למטעי לא מפסיל ודוק. ומ\"מ נראה לע\"ד דדבר זה הוא תלוי במה שנחלקו בו אבות העולם גבי שטר שכתוב לב' והעדים החתומים בו קרובים לאחד ורחוקים לאחר דכתב הטור בסי' נ\"א ס\"ו דלרבינו האיי אע\"פ שהשטר פסול לאותו שהעדים קרובים לו כשר הוא לאותו שהעדים רחוקים לו ולהרי\"ף והרא\"ש והר\"מ במז\"ל השטר פסול לשניהם יע\"ש.
והנה עיקר טעמא דמאן דפסל השטר לב' הוא משום דהו\"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולא פלגינן דבורייהו דסהדי להכשיר עדותן לרחוק ולא לקרוב משום דכיון דבשטר אחד הם ועדות אחד על ממון אחד הוא אתי לאחלופי בשאר שטרות דעלמא שיאמרו קרוב כשר לעדות וכמ\"ש מרן ב\"י ז\"ל שם בשם המרדכי וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ק דמכות כמ\"ש הש\"ך שם סק\"ז ומה\"ט כשכתוב בשטר אחד נתתי לפ' כ\"וכ ולפ' כך וכך והעדים מעידים על ב' דהשתא הו\"ל כב' עדויות כיון דבירר ממון לכל אחד מהני עדותן לרחוק מיהא דהשתא הו\"ל כב' שטרות כמ\"ש רבינו הביא דבריו הטור שם ועיין בחי' הריטב\"א למכות ד\"ז ע\"א עלה דעובדא דאלתא וטוביה דמבואר מדבריו דלדעת הרמב\"ם תלוי הדבר בין ב' ממונות לחד ממונא דבחדא ממונא אפי' לב' בני אדם חשוב עדות אחת ובתרי ממונא חשוב ב' עדויות וכ\"נ מדברי הטור ומרן כ\"מ ודלא כהרב מחנה אפרים בה' עדות סי' ג' והרב פמ\"א חלק שני סי' נ\"ט אמנם דעת הריטב\"א הוא דהדבר תלוי בין כשהנותן או המתחייב הוא אחד לכשהן ב' יע\"ש. ובכן בנדון זה שכתב הרב בני יעקב באנו למחלוקת רבינו האיי והרי\"ף דלרבינו האיי כי היכי דגבי עדות שבשטר אע\"ג דלא מהני לגבי האחד ולגבי דידיה חשיב שטר חיוב זה חספא בעלמא אפ\"ה מהני האי שטר' לגבי אידך ה\"נ גבי שט\"ח המוקדמין אע\"ג דלא מהני לגבי אחד מהני לגבי אידך וכל דכן הוא בשט\"ח המוקדמין דהא לא פסיל לגמרי לגבי שניהן דהא מהני לב' לגבות בו מב\"ח לשיטת מקצת הראשונים ז\"ל משא\"כ בשטר דחתימי עליה קרובים דלגבי הקרוב לא מהני כלום וחספא בעלמ' הוא אמנם לשיטת הרי\"ף ודעמיה דהדבר תלוי אם ממון אחד הוא או תרי ה\"נ אם כתוב בשטר מוקדם זה שהלוו מנה בין שניהם בזמן פ' דהשתא הו\"ל ממון אחד כי היכי דפסיל שטרא לזה פסול לזה דמוקדם הוא אבל אי תרי ממונא נינהו שכתו' בפי' שנתחייב לזה מנה ולזה מנה אע\"ג דפסול השטר לאחד כשר לגבי אידך. ולפי מ\"ש הריטב\"א נמי אע\"פ שהממון באחד שכתבו שהלוה בין שניהם מנה לזה תרי שכתוב שהלוו לזה זה כך וכך וזה כך וכך כיון שהמתחייב הוא אחד השטר פסול לב' המלוים כיון שהמתחייב הוא אחד אבל אם הלווים הם שנים אפילו המלוה אחד וממון אחד השטר כשר לגבות מן האחד שאינו מוקדם לגבי דידיה ולא מאידך שהוא מוקדם לגבי דידיה ועיין בס' אדמת קדש ח\"ב סי' כ\"ט מח\"מ יעויין שם ואף דעדיין יש מקום לדחות דלא דמי שטר מוקדם לשטר בעדות קרובים דהתם להכי מכשרינן השטר לאחד בתרי ממוני או בתרי גופי למר כדאית ליה משום דליכא למגזר שמא יבוא לגבות בו האחר בעדות קרובי' דכ\"ע ידעי שהעדים קרובים לזה משא\"כ בשטר מוקדם דכיון שאינו מוכיח מתוך השטר שהזמן מוקדם לאחד טפי מהאחר אפשר דאיכא למגזר ולפסול השטר אפי' לשאינו מוקדם משו' אידך שמא יגבה בו מ\"מ לענין דינא נר' דכל כה\"ג הוה ליה כמו גזירה לגזירה כיון דהשטר מצד עצמו כשר למי שאינו מוקדם אצלו כן נראה לע\"ד.
ולענין הלכה בשטר שיש בו רבית מפורש אי כלול עיין למרן החבי\"ב והש\"ך ז\"ל בר\"סי נ\"ב ובס' חשק שלמה שם יעויין שם. ושטר של מכר של קטן שהמכר בטל אם גובה בו הלוקח מן הקטן לכשיגדיל ממשעבדי או דוקא מב\"ח או אפי' מב\"ח נמי לא גבי משום דהוה ליה שטר שלא ניתן ליכתב ונאמן לטעון פרעתי עיין להרב התרומות בריש שער מ\"ז שכתב דאפי' ממשעבדי גבי ונתן טעם מ\"ש משטר שלא ניתן ליכתב יע\"ש.
ולפי דברי הרשב\"א והריב\"ש בר\"סי שפ\"ב שכתב מרן בדין שלפנינו ובעובדא דפרדס' דשטר שלא ניתן ליכתב מצי טעין פרעתי נר' דאף בדין שטר מכירה קטן נמי מצי טעין פרעתי וכ\"כ בתשו' הרשב\"א שהביא מרן ב\"י בסי' רל\"א מחודשים ג' ועיין להרב לחם רב סי' קמ\"ט ולהרב משנה למלך בה' מכירה פי\"א הי\"א ובפכ\"ב הלכה ה' יעויין שם ועיין להרב פ\"מ חלק שני סי' ק\"ה דנראה דאשתמיט מיניה תשו' הרשב\"א הלזו שהביא מרן בסי' רל\"ה וכן ממהר\"א ששון ועיין במה שהקשה הרב בני יעקב בדל\"ג סע\"א על דברי התוס' בס\"פ הכותב ד\"ה לא שנו כו' דלמה הוצרכו לומר דטעמא דלא גבייא בהאי שטרא משום דהוה ליה מוקדם ואמאי לא כתבו עדיפא מינה דלא ניתן ליכתב שהרי אין מעשה קטן כלום יעויין שם.
וע\"פ מ\"ש הרב התרומות דזה לא מקרי שטר שלא ניתן ליכתב וגבי אפי' ממשעבדי מתיישב שפיר דברי התוס' ודוק ועיין עוד שם דל\"ב סע\"ד שכתב על דברי התוס' הנז' וז\"ל איברא דבלא דברי התוספות ז\"ל צריכין התבוננות במ\"ש וליכא למימר כו' יעויין שם. ואשתמיט מיניה דברי הרא\"ש ז\"ל בתוספותיו הביאן הרב ז\"ל שם בס\"פ הכותב שע\"פ דברו מבוארים דברי התוס' ז\"ל יע\"ש.
וכמה שתמה עוד שם ע\"ג עמ\"ש הטור בא\"ה ס\"סי ס\"ז בדין קטן שהשיאו אביו אשה שאין לה כתובה כו' שכתב ואם הגדול יש לה עיקר כתובה כו' ואפי' העיקר אינה גובה מכח שטר כתובה אלא מתנאי ב\"ד ולפיכך אינה גובה אלא מב\"ח ולא ממשעבדי שנמכרו בקטנותו כו' ע\"כ ודקדק מדבריו דממה שנמכרו בגדולתו גבייא ותמה על זה דאפי' מהני אמאי גבייא והא איכא למיחש שמא תטרוף אף ממה שנמכרו בקטנות דומייא דשטר מוקדם כו' והאריך בזה יע\"ש.
לע\"ד אפשר לומר דהטור ז\"ל לחידושא נקט משעבדי שנמכרו בקטנותו דאע\"ג דהני דמו לבני חרי שהרי מכירת קטן אינה מכירה אפי\"ה לא גבי מינייהו שהרי יכול הלוקח לתופסן עד שישלם לו כמ\"ש הש\"ך בסי' רל\"ח ועוד דכיון שהגדיל ולא מיחה מכירתו מכירה וכסברת הרמב\"ם שכתב הטור בסי' רל\"ה סי\"ו יע\"ש אלא שזה דוחק דא\"כ הי\"ל להטור לבאר ולומר ולא ממשעבדי' שמכר הקטן בקטנותו דשנמכרו בקטנותו משמע ע\"י אפטרופוס ובהני ליכא חידושא והנכון לע\"ד דמשמע ליה להטור ז\"ל דהכא ליכא למיחש שמא תטרוף ממה שנמכרו בקטנותו דומייא דשטר מוקדם דהכא כיון שבקטנותו לא נמכרו אלא ע\"י אפוטרופוס הדבר ידוע לכל וליכא למיחש שמא תטרוף מהם משא\"כ בשטר מוקדם דכיון דליכא הוכחא בזמן השטר איכא למיחש ודאי אלא דמדברי תוספי הרא\"ש ז\"ל משמע דאף בנמכרו ע\"י אפוטרופוס איכא למיחש שמא תטרוף מהם ולכך כתב דלא גבייא ממשעבדי כלל משום דהו\"ל שטר מוקדם יע\"ש וצ\"ע.
ועיין עוד שם דל\"ג ע\"ד במה שהוקשה לו ע\"ד הטור ומרן בח\"מ סי' ס\"ה סט\"ו דהמוצא שטר מכר או מתנה שיש בהם קנין שיחזירם לו וליכא למיחש למידי דאמאי לא חיישינן דאחר שמכרו חזר ולקחו כו' יע\"ש. ונלע\"ד דלהא לא חיישינן דא\"כ הו\"ל קלא ע\"י עדי המכירה דברור ושטר מכר שיש בו אסמכתא שלא קנה לענין המעות של המכר אי טרוף בשטר זה ממשעבדי עיין בבע\"הת ריש שער מ\"ז ולדעת הרשב\"א בתשו' שהביא מרן בסי' רל\"ה בדין קטן שמכר נראה דלא גבי ממשעבדי ונאמן לטעון פרעתי ועיין להרב מש\"ל ז\"ל בפי\"א מה' מכירה הלכה ב' יע\"ש ושטר מכר דדבר שלב\"ל כגון מה שאירש מאבא מכור לך עיין מש\"ל פכ\"ב מה' מכירה הלכה ה' יע\"ש ועיין עוד שם בדין מכר קרקע ע\"מ שכשיהיו לו מעות יחזירנו פי\"א הי\"א יע\"ש ובכל הני שטרי הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים אי מהני שטרא שלא יוכל לטעון פרעתי והילכך יכול המוחזק לומר קים לי ועיין במ\"ש לעיל בפי\"א ה\"ג בשורש דיני כת\"י אי דינו כשטר ד\"ה ודע." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Mishpatim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d453895fc3676326c687572a12a61c34055fb1c8 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,86 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Hiring", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שכירות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Mishpatim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "שורש דין שומר שמסר לשומר שני עבר \n השומר ומסר לשומר הב' אם יש עדים ששמרה השומר הב' כדרך השומרים ונאנס פטור ואם לא יש עדים חייב השומר הא' לשלם. הנה הטור ז\"ל סי' ע\"ב ס\"ל כתב בראובן שמשכן משכון ביד שמעון ושמעון נתנו ללוי ונאבד מיד לוי כו' ואם יש עדים ששמרו לוי כראוי ונאנס ממנו נפטר שמעון וכ\"פ מרן בשולחנו הטהור שם יע\"ש מבואר יוצא מלשון זה דאי ליכא עדים ששמרו לוי כראוי אע\"ג שמעידים שנאנס המשכון או הפקדון ממנו לא נפטר שמעון בעדות זה משום דאכתי מצי הלוה למטען שמא השומר הב' פשע בשמירתו ומתוך כך נאנס וכיון דאכתי צריך השומר השני לישבע שלא פשע מצי הלוה למטען את מהימנת לי בשבוע' האיך לא מהימן לי ואכתי חשיב השומר הא' משואיל\"מ. וק\"ט דמאחר דלדעת מרן בסי' רצ\"ד ס\"ב אין השומר חייב לישבע שלא פשע אלא ע\"י גלגול שבועה דשאינה ברשותו שנאנסה וכל היכא דאיכא עדים שנאנסה דלא משתבעי עיקר שבועה דשאינה ברשותו אף שבועה שלא פשע לא מיחייב כיע\"ש א\"כ כל שיש עדים שנאנסה ביד השומר הב' אפילו אינן יודעים אם פשע בה או לא מפטר שמעון כיון דתו ליכא עסק שבועה על לוי וכעין זה הוקשה לו להש\"ך סי' רצ\"א סקמ\"ח על דברי הסמ\"ע וז\"ל כתב הסמ\"ע ויכול הוא לישבע פי' שיכול הוא לישבע שלא פשע הב' ושלא שלח יד עכ\"ל : ולא פי' יפה דברי הרמב\"ם והמחבר דס\"ל לקמן סי' רצ\"ד ס\"ב דעיקר שבועת השומרים היא שנגנבה ושבועה שלא פשע ושלא שלח בה יד היא רק מצד הגלגול ואם יש לו עדים שנגנבה פטור א\"כ ה\"ה הכא אם יש לו עדים שנגנבה פטור או שיכול רק לישבע שנגנב אצל השומר הב' פטור וכן הוא בהרא\"ש פרק המפקיד להדיא הדין זה תלוי בהך דינא דלקמן סימן רצ\"ד וכן הוא ברי\"ו ז\"ל וגם הטור שכתב כו' ר\"ל כן ולא כב\"ח שפי' דבריו שצריך עדים על כל ג' שבועות עכ\"ל יע\"ש:
איברא שמה שתמה הרב על הסמ\"ע לכאורה משמע דלק\"מ דהיכא דהשומר הראשון בא לישבע עיקר שבועת השומרים שנאנס הפקדון ביד השומר הב' חל עליו חיוב שבועה דשלא פשע ושלא שלח בה יד דומיא היכא דנאנס הפקדון בידו ממש דצרי' לישבע גם שלא פשע ושלא שלח בו יד ודוקא היכא דיש עדים שנאנס הפקדון הוא דכתבו הרא\"ש ורי\"ו ז\"ל דתו אין כאן שבועה דשלא פשע ושלא שלח בו יד כיון דאין כאן עיקר שבועה דנאנסה אבל כשאין עדים בדבר אלא השומר הא' בא ליפטר עצמו בשבועה צריך לישבע על הכל דומיא דהיכא דנאנסו בידו ושפיר כתב הסמ\"ע דיכול הוא לישבע שלא פשע ושלא שלח בה יד קאמר אמנם נראה דכונת הש\"ך להשיג על הסמ\"ע דמשמע מדבריו דאם השומר הא' אינו יכול לישבע שלא פשע ושלא שלח יד השומר השני מפני שלא ידע בבריא כן מיחייב השומר הראשון לשלם מטעמא דמצי המפקיד למטען את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה והו\"ל משואי\"ל משלם וע\"ז השיג עליו הרב ש\"ך דכיון דשבועות הללו אינן מעיקר השבועה אלא באות ע\"י גלגול הא קי\"ל היכא דטעין על הגלגול אינ\"י לא חשיב משואיל\"מ כמ\"ש הטור ומרן בסי' צ\"ד ס\"ב וס\"ט דאין מגלגלין טענת איני יודע של הנתבע וכ\"כ הטור בשם הרא\"ש בסי' ע\"ה סט\"ו ועיין במה שכתבנו אנן יד עניי בה' מו\"ל פי\"ג ה\"ד יע\"ש וכיון שכן כי טעין השומר הראשון שלא ידע אם פשע השומר הב' או אם שלח בו יד הו\"ל כטוען על הגלגולים אינ\"י דלא חשיב משואי\"למ ונשבע עיקר שבועתו שנאנס ועל הגלגולים נשבע שאינו יודע ומפטר זה נלע\"ד כונת הש\"ך ז\"ל ואם כנים אנחנו בזה נראה דאף השומר עצמו שטען שנאנס הפקדון מידו והרי הוא נשבע שנאנס ולא רצה לישבע שלא פשע ושלא שלח בו יד דטען איני יודע אם פשעתי קודם ולא שמרתיו כראוי או אם שלחתי בו יד מקודם לא מחייבינן ליה לשלם אלא נשבע שאינו יודע ומפטר ודבר זה חידוש הוא ועיין במ\"ש בפי\"ג מה' מ\"ול ה\"ד ד\"ה וראיתי להסמ\"ע בשם הדרישה בס\"ס רכ\"ג וכע' צ\"ת:
וזו ק\"ל על הש\"ך דאדק\"ל ע\"ד הסמ\"ע תיקשי ליה הכי על דברי מרן עצמו שכתב שם כמ\"ש כאן דצריך שיהיו העדים מעידים ששמרו השומר הב' כראוי ושנאנס הפקדון ובזה יפטר השומר הא' ולפי שיטתו מה צורך לעדים שיעידו ששמר כדרך השומרים בשיעידו שנאנס לבד דיי לפוטרו לשומר הא' וכמו כן ק' בדברי רבינו כאן שכתב כדברי מרן ז\"ל וליכא למימר דשם בסי' רצ\"א לא הצריך מרן שיעידו העדים כן אלא מפני שכתב שם שמסרו לשומר הב' ומיעט בשמירתו שהיה ש\"ש ומסרו לש\"ח דהו\"ל פושע הילכך לא מיפטר הא' עד שיעידו עדים שלא פשע הב' בשמירתו ושנאנס אבל בעדות שנאנס לבד לא מיפטר דהו\"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב דהא ודאי בורכא היא דמלבד דמדברי רבינו כאן מבואר דאפילו בש\"ש שמסר לש\"ש שלא מיעט בשמירתו לא מפט' השומר הא' עד שיעידו העדים ששמרה השומר הב' כראוי ונאנסה אף גם זאת אי מה\"ט דצריך מרן שיעידו העדים כן מה הועיל בזה ס\"ס השתא נמי שמעידים שלא פשע השומר השני ונאנס תחילתו בפשיעה וסופו באונס מקרי וכמו שהוק' לו להלח\"ם שם ולרש\"ל ומהר\"ש בביאורי הסמ\"ג מ\"ש הש\"ך שם סקמ\"ו וע\"כ ליישב כמ\"ש ז\"ל שם וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא וכעת צ\"ע:
ולענין הלכה למעשה מאחר דלדעת הרא\"ש והטור ודעימייהו לא מפטר השומר הא' אלא עד שיעידו העדים שלא פשע ושנאנסה מידו וכן כי משתבע השומר הא' לא מפטר עד שישבע שלא פשע השומר הב' ושנאנסה מידו וגם מדברי רבינו ומרן בש\"ע מבואר כן אע\"ג דלדידהו שבועה שלא פשע אינה מעיקר שבועה אלא היא באה ע\"י גלגול מ\"מ בשומר שמסר לשומר לדידהו לא מפטר השומר הראשון עד שידע שלא פשע השומר השני ודאי דהכי נקטינן ועיין בס' דברי אמת בקו' הה' דל\"ג ע\"ג ד\"ה וראיתי להרא\"ש כו' יע\"ש וכתב הש\"ך בס\"ק קל\"ג דהיכא דאיכא עדים שלא פשע השומר הב' הנאנס הפקדון מידו מלבד שנפטר השומר הראשון שהוא המלוה מדמי המשכון במה ששוה יותר מדמי הלואתו אף דמי הלואתו נמי גובה מן הלוה ושלא כדברי הב\"ח ז\"ל שכתב דאין הלוה חייב לשלם דמי החוב ע\"פ העדאת עדים כיון שהמלוה אינו טוען בריא הו\"ל כהלויתיך ואיני יודע אם פרעתני י\"ש וכדברי הש\"ך כתב ג\"כ הרב ראש יוסף בסוף אות ע\"ט יע\"ש וכן דעתי נוטה להלכה ולמעשה אמנ' היכא דהמלוה נשבע שלא פשע השומר השני ושנאנס מידו אז אף הב\"ח ז\"ל אזיל ומודה דגובה נמי חובו וברור והיכא דנשבע השומר הב' בזה כתב הש\"ך דצ\"ע אם גובה המלוה חובו יע\"ש:
ולא זכיתי להבין מאי קמספ\"ל דודאי אי מאמינו הלוה בשבועתו למה לא ישלם לו דמי חובו ג\"כ ואם אינו מאמינו אף דמי המשכון יתרים על דמי החוב מיחייב המלוה לשלם ללוה דמצי למימר את מהימן לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה ומיהו אפ' דאפילו במאמינו בשבועתו מספ\"ל דאכתי לענין דמי החוב שביד הלוה הו\"ל כהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך כיון דהמלוה גופיה איהו לא קטעין בריא כמ\"ש הב\"ח ז\"ל וכיון דהשומר השני אינו נאמן אלא בשבועה אין כאן עדות כלל להחשיב עדות זה כטענת בריא למלוה ודוק:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "רועה \n שהניח עדרו ובא לעיר כו' ובאו זאבים וטרפו ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם כו'. נ\"ב בגמ' דמציעא דק\"ו ע\"א ופריך שם בגמ' אם הוית התם הוה מקיים בי גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך כו' ולימא ליה דלניסא רבה לא הוה חזינא לניסא זוטא חזינא והק' שם התוס' ד\"ה לניס' תימא מאי קשיא הא אמרן לעיל דכי אמר ליה זרעא חטין וזרעא שעורין ואשתדוף דמצי אמר ליה אי זרעת חיטין הוה מקיים בי ותגזר אומר ויקם לך וכ\"ש כשלא זרעא כלל דליכא הוכחה שהיה ראוי להשתדף וי\"ל דשמואל מיירי כגון שאמר ליה זרע כל מה שתרצה דהשתא לא מצי למימר הוה מקיים בי ותגזר כו' דבסתמא לא היה מקבל קב\"ה תפילתו של זה שיצליח כל מה שיזריע אם לא שיעשה לו נס ולא קאמר לעיל הוה מקיים בי ותגזר כו' אלא למי שמתפלל על מין אחד של חטין כו' ובכונת דברי התוס' הללו מצאתי בכת\"י לא' מקדושים לא ידעתי למי שפי' דברי וז\"ל פי' דבריהם ותורף קושייתם ותירוצם בקיצור דהוקשה להם מאי מק' הש\"ס מההיא דרועה וסלקא בקשיא הא לעיל אמרי' גבי זרעה שערי דמצי א\"ל מחכיר אי הוית זרעה לה חיטי הוה מקיים בי ותגזר אומר כו' ושם הוה שייכא נמי הך תיובתא דברייתא דרועה דאי הכי הוא דטענינן הוה מקיים בי כו' נטעון נמי לרועה הוה מקיים בי כו' ולא אקשי שם מידי משמע דהיינו משום דלא ראי זה כראי זה דמאי דטוען מחכיר הוה מקיים בי דהיינו משום תפילה שהתפלל בתחילת השנה שתצליח תבואתו ומה שהיה ניצול שדהו משידפון היינו משום ליתא דתפלה כי לא בזה ולא שקץ ענות עני ושומע תפלה כל פה אבל גבי רועה טענת גם את הארי גם את הדוב היא טענת נס וכל כי הא לא טענינן ליה ומש\"ה לא הוה קשיא מהך ברייתא אף דהתם איכא הוכחה שנגזרה גזירה על השדה הלזו וא\"כ כ\"ש הכא דלא מוכח דמצי שפיר לטעון הוה מקיים בי בימי רעבון ישבעו והיינו מטעם תפלה שהתפלל שתצליח תבואתו ולאו משו' ניסא נקט האי קרא והא דלעיל לא נקט האי קרא היינו כדכתב הנמק\"י דהתם קמשתעי דאשתדוף רובא דבאגא דשערי דלא מצי למימר עת רעה וימי רעבון א\"כ לא היה צריך לטעון מזה הפסוק. אבל שמואל קא משתעי בזרעא חיטי וכולהו דאשתדפו חיטי דהא איכא רעבון ואפ\"ה ישבעו משום דלא תשדף שדהו משום התפלה והיינו הך נמי מילתא דותגזר אומר ומאי דלא נקט הכא ותגזר אומר משו' דהתם שייך שפיר כיון דרובא דבאגא דאשתדפו הוו שערי והוא אמר חיטי מוכח בספק קרוב לודאי ששדהו לא היתה נשדפת אי הוה זרעה חיטי דשערי אשתדפו ולא חיטי אבל הכא דאף חיטי אשתדפו הוא מדרגה יותר עליונה קצת מש\"ה נקט הך קרא שאף שהחטים אשתדפו הוה מתקיים בי בימי וא\"כ קשה מאי קאמר קשיא מה ענין תפילה אצל נס דנס לא טענינן אבל תפלה טענינן זו תורף קושייתם ולזה תירצו וי\"ל דשמואל קמיירי בשאמר לו זרע כל מה שתרצה דהשתא אפי' ותגזר אומר לא מצי למימר משום דהוי ניסא וקרא לא קאמר אלא משום תפלה ולא נס ומאי דנקט שמואל הך קרא דבימי כו' ודאי הוא משום נס ולא מילתא דתפלה והשתא מק' שפיר מנס לנס אבל לעיל שהיה תפלה לא שייכא הקו' ושפיר טעין הוה מקיים בי ותגזר זו היא כונת התוס' ז\"ל לע\"ד ודוק הגם שהוא דוחק ע\"כ מצאתי:" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [ + "שורש שכירות ליומיה ממכר הוא שכירות \n מכירה לזמן קצוב הוא כו'. ע\"כ. והנה הטור ז\"ל בסי' קע\"ה סצ\"ב כתב משם תשו' הרא\"ש דאף בשכירות יש משום דין בין המצר משום דשכירות ליומיה ממכר ומטעם זה יש בו הונאה וה\"ה לענין מצרנות דשייך בו הטוב והישר כמו גבי מכר יע\"ש. וכתב הרב החבי\"ב ז\"ל בכנה\"ג בסי' הנז' אות קכ\"א דאף לדעת רבינו דס\"ל דשכירות אין בו מצרנות אע\"ג דשכירות ממכר ליומיה אינה מכירה גמורה כמכר ולהכי אין בו דב\"מ ועל דברי הטור והרא\"ש ק' מה שהק' הרב בני חיי שם אות מ\"ה בשם הפ\"מ ח\"א סי' ל\"ג דהתוס' בהזהב דנ\"ו ד\"ה והאי ביומיה ובע\"ז דט\"ו כתבו דדוקא גבי אונאה דאיכא ממכר מיותר אמרי' שכירות ליומיה ממכר אבל למילי אחרינא לא. והוא ז\"ל תירץ דכונת הרא\"ש דכיון דטעמא דתקנה זו דהמצרן קודם הוא משום ועשית הישר ושייך ג\"כ בשכירות אע\"פ שאין למדים ד\"ס מד\"ס כיון דאשכחן דאקרי שכירות מכר גבי אונאה יש לנו לומר דבכלל תקנתם במכר נכלל ג\"כ שכירות כיון דאיתיה לטעם ועשית הישר וכל כה\"ג למדי' ד\"ס מד\"ס:
וראיתי למוהר\"י קולון שורש כ' וע\"ע בשרש קי\"ח שכתב דמכי' קוטמ'ו אע\"פ שהוא לזמן ואינו אלא כעין שכירות מ\"מ הרי הוא בכלל מכירה סתמא כדמשמע בהזהב גבי אונאה כו' הרי דבלשון ממכר סתמא גם שכירות במשמע וזהו שהשוו חכמים דין שכירות לדין מכירה לענין אונאה ולענין שהוא נקנה בכסף בשטר ובחזקה בפ' השואל יע\"ש. וזה תימא היאך הביא ראיה מאונאה דלפי דברי התוס' הנז' אדרבא מהתם משמע איפכא דדוקא התם דאיכא ממכר יתירה הוא דאמרי' דשכירות ליומיה ממכר אבל למילי אחרינא איברא כי לפי מ\"ש הריטב\"א ז\"ל שם בחי' בפ' הזהב וז\"ל הא דאמרי' בפ\"ב דע\"ז כי שכירות לא קנייא התם לא קאמר אלא לענין שהבית אינו נקרא ביתו של שוכר אלא ביתו של משכיר או הפרה אינה קרויה כספו של כהן אבל מ\"מ קנייה להשתמש בהם בזמן השכירות א\"ן הכא מקרא יתירה דריש דכתיב ממכר לרבות מכר כל שהוא דלענין אונאה קרוי מכר תוס' עכ\"ל הנה לפי תירוץ הראשון אין קושי' למוהריק\"ו אמנם לא ידעתי אמאי לא נרגש מדברי התוס' וכדבריו לא יתכן תירוץ הרב בני חיי שתי' לדברי הראשונים שכתבנו לעיל וצ\"ע:
עוד ראיתי למוהריק\"ו ז\"ל שם שכתב דמכירה קטומה מכירה גמורה היא אלא שהיא לזמן שהרי כל ימי משך קטומו רשאי המקבל לעשות במשכונות החנות כטוב בעיניו הן למוכרן הן ליתנם במתנה ואפי' לזורקם לאיבוד אם ירצה רק שיפרע למוכר החנות הסך שנתחייב לו בעבור הקוטמו ההוא ואין למוכ' על המשכונות ההם כי אם אחריותו עליהם או על תמורתם אבל גוף הממון בחזקת הלוקח ופשיטא שאע\"ג שהקוטמו עתיד לצאת ממנו בכלות הזמן לא יגרע מלהיות מכר גמור כל אותו הזמן דאלת\"ה המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג לא תקרא מכירה שהרי עתיד השדה להחזיר לבעליו בזמן היובל וא\"כ בטלה כל מכירות שבתורה בזמן שהיובל נוהג עכ\"ל ולא ידעתי מה דמיון מביא מההיא דבזמן שהיובל נוהג דהתם זביניה מעליא הוי ויובל אפקעתא דמלכא הוא כדאמרינן בפרק המקבל מציעא דק\"ט ע\"א משא\"כ במכירת חנות קוטמו דכיון דאינו אלא לזמן הו\"ל מכירה לפירות ולא מקרי מכירה סתמא ושוב ראיתי שכדברי מוהריק\"ו הללו כתבו המרדכי בפרק האומנים סי' שנ\"ז והגהות מיימוניות בפ\"ה מה' שכירות לענין שכירות דחשיב כמכר ומצי השוכר להשכיר לאחר והביאו ראיה בשם מוהר\"ם ממוכר בזמן שהיובל נוהג יע\"ש והרב בני אהרן בתשו' ח\"א ד\"ב ע\"א ד\"ה ולענין תמה עליהם מההיא דפרק המקבל כמדובר ועוד תמה עליהם דמההיא דמוכר בזמן שהיובל נוהג אין ראיה לשוכר דיכול להשכיר דהתם מוכר גוף ופירות לזמן משא\"כ בשוכר שאינו מוכר לו לגוף אלא לפירות יע\"ש והאמת אתו כדאמרינן בפרק השולח גבי פלוגתא דר\"י ור\"ל גבי מוכר שדהו לפירות אי מביא וקורא אי קנין הפירות כקנין הגוף דמי ואמרי' דאזדו לטעמייהו דאפליגו ג\"כ בלוקח שדה דמביא בכורים בזמן שהיובל נוהג דמביא וקורא ואמרי' דאצריכו תרוייהו דאי פליגי דוקא בזמן שהיובל נוהג הו\"א דבהא דוקא קאמר ר\"י דמביא וקורא משו' דכי קנחית אדעתא דגופיה קנחית ואפי' שהוא לזמן משא\"כ במוכר לפירות דכי קנחית אדעתא דפירי דוקא נחית יע\"ש:
ושוב ראיתי בחי' הרב בשיטה המקובצת לכתובות פרק אע\"פ דכ\"ב ע\"א שכתב בשם הרמב\"ן עלה דקתני בתוספתא במציעא השוכר שדה מחבירו ועמד השוכר והשכירה לאחר רשאי בע\"ה שיאמר לו כו' עמד בע\"ה ומכרה מחשבן עם בע\"ה וכדרך שהאריס השני נהנה כך משלם לראשון וכתב ע\"ז הרמב\"ן והא דקתני בתוספתא במכירה כדרך שהאריס כו' דאלמא מכורה היא מעכשיו לגמרי ולוקח מוריד בה אריס דכיון דמשלם בע\"ה לאריס מה הוא מפסיד ושמעינן מינה להאי פירושא דשכירות ושאלה וה\"ה משכנתא באתרא דלא מסלקי לגופא קני ליה למילתיה ויכול הוא למכור זכותו וקונין ממנו בכס' ובשטר ובחזקה דהא קרינן ביה ביתו שלו לענין הקדש וכ\"כ קצת הראשונים וכן במטלטלין שאולין או שכורין שואל מקדיש לפי טובת הנאה שבו ונותן ומתנה חלקו לאחרי' במשיכה והוא שיהא רשאי להשכיר וכדתנן השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה והשואל ישלם לשוכר דאלמא משאיל הוא זכותו ואפי' רבי יוסי לא פליג אלא משום דכיון דגופא דמשאיל הוא היאך הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אבל זכותו דשוכר קנין הגוף הוא וסמך לדבר שדה מקנה בשעה שהיובל נוהג דאפי' למ\"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף הוא מקדישו ומוכרו עד שתחזור לרשותו ובעל שדה נמי מקדיש ומוכר כו' יע\"ש הנה הרב ז\"ל לא הביא ראיה גמורה ממוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג משו' דאיכא למימר ולמדחי כההיא דפ' המקבל דיובל אפקעת' דמלכא הוא ולא הביא מהתם אלא סמך בעלמא ודוק:
והנה מבואר יוצא מתוך דברי הרמב\"ן הללו דאע\"ג דהשוכר והשואל יש לו כח וזכות בגוף הקרקע או המטלטלין לענין השכורין לו דאם בא להשכירו מצי להשכיר זכותו שלו בדרכי הקניה מיהו אינו יכול להשכיר או להשאיל לאחרים אלא ברשות בע\"ה ומבואר מדבריו דאע\"פ דיש לו לשוכר להקנות זכותו לאחר ברשות בע\"ה מ\"מ אינו יכול לעשות סחורה ולהרויח באותו זכות שיש לו כיון דגוף הדבר הוא של בע\"ה דמה\"ט כתב הוא ז\"ל דההיא דאמר ר\"י גבי השוכר את הפרה ושאלו לאח' ומתה דתחזור הפרה לבעלי' הוא משום דכיון דגופה של פרה הוא של בע\"ה אע\"פ שהשוכר השאיל' ברשו' בע\"ה כדאמרינן התם בפרק המפקיד אפ\"ה כי מתה תחזור הפרה לבע\"ה ולא לשואל לדעת ר\"י דקי\"ל כוותיה משום דלא נתן לו רשות אלא להשאילה ולא להרויח בה זה נראה כונת דבריו ז\"ל ולפ\"ז נראה דאין השוכר יכול להשכיר לאחר ביותר שכר ששכר לעצמו אפילו אם נתן לו רשות ואם עשה כן היתר הוא של בע\"ה עד שימחול לו בפי' אף היתר ועיין להר\"ן שם בכתובות פ' אע\"פ שדקדק ג\"כ מדברי התוספתא כדברי הרמב\"ן דאף השוכר יכול להשכיר זכותו אלא שלא ביאר אם צריך רשות בע\"ה או לא יע\"ש ועיין עוד להר\"ן ז\"ל בפי' למ' נדרים ר\"פ השותפין דמ\"ו ע\"ב ד\"ה אביי אמר אפי' בבציר כו' ושם ד\"ה ואם אין לו בהם תפיסת יד כו' יע\"ש:
והרב ז\"ל בפרק כיצד הרגל גבי ההיא סוגיא דדר בחצר חבירו כתב וז\"ל ועוד אני אומר היכא שהמשכיר שכרה מבעליה בזול והוא שכרה לאחר ביוקר נחזי אנן אם לא היה רשאי לשוכרה לאחר כיון שהיו בני ביתו יותר מרובים של זה האחר שורת הדין נותנת שיתר מותר הדמים שהרויח לבע\"ה דאיך יעשה זה סחורה בחנותו של חבירו כדאמרינן בפרק המפקיד דקי\"ל כר\"י דאמר גבי המשכיר פרתו של חבירו כו' תחזור לבעלים הראשונים כלומר שהבעלים הראשונים מקבלים הדמים ולא השוכר דכיצד יעשה השוכר סחורה בפרתו של חבירו ומיהו אם היה רשאי לשוכרה כגון שהתנה עמו הוא או שלא היו בני ביתו של זה האחר אשר שכרה לו מרובים ממנו נראה שהרויח למשכיר זה שהרי בשעה ששכרה לו בע\"ה בסך זה ולא התנה עמו כלום הרי הדין מחיל ליה וכיון שהדין נותן שיכול להשכירה לאחר כדאמרן מה נשאר שיערער אי משום שקשה עליו מה שמרויח זה וכי מי לא עסקי' שאפילו היה מרויח השוכר עצמו שלא היה מוצא כ\"כ בזול מאחר אפילו הכי שכרה לו בכך ומה לי ריוח זה ומה לי ריוח אחר ועוד דזה נהנה וזה אינו חסר ולא דמי לפרה דר\"י שאין השוכר רשאי להשכיר וכ\"ש להשאיל כנ\"ל:
וראיתי להרב בני אהרן ד\"ב ע\"ב שכתב וז\"ל הן אמת שדברי הנ\"י הם מגומגמים דמ\"ש נדון זה מההיא דפרה דר\"י דאי מפני שיכול להשכיר' לאחרים גם שם מיירי שיכול להשכיר הפרה לאחר וקנויה לו כל ימי השכירות וראיתי להתוס' שם בפרק המפקיד עלה ל\"ה שכתבו דטעמו דר\"י משום דסבר דשוכר לא קני לה אלא בשבועה ומשכיר יאמר לו דל אנת ודל שבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל ולפ\"ז כתבו דאם המשאיל עצמו היה שם בשעה שמתה ביד שואל מודה ר\"י דשוכר קני לה דהשתא אין השוכר צריך לעשות כלום וא\"כ גם בנ\"ד דאין השוכר צריך לעשות כלום במה יקנה המשכיר הראשונים אין לו כלום אבל הרא\"ש כתב שם שטעמו משום דחשיב שוכר כאלו השאילה לאחר בשליחו' המשכיר הילכך דין המשכיר עם השואל עכ\"ל. ולטעם זה הסכים ה\"ה בפ\"א מה' שכירות וגם הנ\"י נראה שמסכים לטעם זה שכתב שם וז\"ל תחזור הפרה לבעלי' הראשונים דס\"ל לר\"י דשואל שומר דבעלים חשבינן ליה ונכנס תחתיו דשוכר ולא מצי אמר ליה לאו בע\"ד דידי את ולא שייך הכא שבועה כלל דהכא מיירי שאנו יודעים שמתה והשואל נמי מודה שמתה כדרכה דאי לא ידעינן שמתה אלא מפי השואל יש לו לישבע שאינה ברשותו עכ\"ל : נראה מדבריו שמסכים לטעמו של הרא\"ש ז\"ל וכיון שכן קשה מ\"ש נ\"ד מההיא דפרה ומה שנ\"ל בזה דדעת הרב דשם בגמ' הקשו בהא דאיך השכיר שוכר זה פרה זו והא קי\"ל שומר שמסר לשומר חייב ותירצו בשנתנו לו הבעלי' רשות וא\"כ אפוא יש חילוק גדול ביניהם דבשלמא התם אינו יכול להשכירה לאחר אם לא נתנו הבעלים רשות וכיון שכן נמצא שאינו שלו אמנם בנ\"ד שיכול להשכירה בלא רשות המשכיר הוי שלו וק\"ל עכ\"ל הרב בני אהרן ז\"ל יע\"ש:
ולא זכיתי להבין תירוצו שתירץ לדברי הנ\"י ז\"ל דהתירוץ שהיה רוצה לתרץ ע\"פי דברי התוס' ק' דהעיקר חסר מדברי הנ\"י ולתירוץ הב' קשה שהרי בנדון הנ\"י נמי כל שאין לו רשות להשכיר כגון שבני ביתו של השוכר מרובים הם אם נתן לו רשות המשכיר להשכירו לאחרים אפי' שהם מרובים כששכרה להם ביוקר לפי דבריו ז\"ל הדין נותן שיהיה השכר למשכיר הא' דומיא דפרה דר\"י ואלו מדברי הנ\"י ז\"ל מבואר דכל דהתנה עם המשכיר להשכירה לאחרים מרובים השכר הוא של השוכר שזה הפך ההיא דר\"י ושוב ראיתי להרב מח\"א ז\"ל ה' שכירות סי' י\"ט ד\"כ ע\"א תמה על הרב\"א ז\"ל בזה יע\"ש:
ומ\"מ לעיקר קושיית הרב בדברי הנ\"י נלע\"ד דלא קשיא דדעת הרב ז\"ל הוא דלמאי דקי\"ל כרבא דטעמא דשומר שמסר לשומר דחייב אינו אלא משום טעמא דמצי א\"ל את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה ולא משום טעמא דאביי דאמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר משום דכיון דמסרו לבן דעת אין כאן קפידה וליכא שום פשיעה ולפו' האי טעמא דרבא מבואר דכל היכא דהשומר הראשון יכול לישבע כדקתני מתני' א\"נ כל היכא דלא בעי שבועה תו ליכא למחייביה לשומר מעתה אין צורך לאוקומי מתני' בשנתן בע\"ה רשות דאפילו לא נתן לו רשות נמי שפיר קתני במתני' דלת\"ק נשבע שוכר ונפטר כיון דלא פשע אלא איסורא הוא דעבד שהשאילו שלא מדעת בעלים והשואל ישלם לשוכר ולר\"י אע\"ג דלא מיחייב שוכר משום פשיעה שמסרו לשואל שהרי מסרו לבן דעת מיהו כיון דהשאילו של\"מ השוכר הריוח הוא לבעל הפרה כיון דגופה דידיה ואיך יעשה הלה סחורה בפרתו של חבירו ואע\"ג דמדאביי נשמע דאפילו נתן לו רשות בע\"ה מיחייב לר\"י מטעמא דאיך יעשה סחורה בפרתו ש\"ח מ\"מ כיון דלרבא אין הכרח לאוקומי מתני' בשנתן לו רשות בע\"ה א\"כ ליכא נמי הכרח לומר דלר\"י אפי' נתן לו רשות בע\"ה הריוח לבע\"ה אלא כל שנתן לו רשות ודאי הריוח לשוכר והן הן דבי הנ\"י ז\"ל ועיין בש\"מ להרב שם בפרק המפקיד דל\"ו ע\"ב ד\"ה והשואל ישלם לשוכר שכתב כן בהדיא דלרבא דהלכתא כוותיה מתניתין אתייא כפשטא ואין צורך לאוקומי בשנתן לו רשות בע\"ה להשאילו יע\"ש ועיין להרב נ\"מ דקע\"ו ע\"א וע\"ב:
ולענין הלכה כתב הרב\"א שם דאף על גב דלדעת הרמב\"ם בפ\"ה מה' שכירות והר\"מ שהביא המרדכי והגהות מיימוניות להרשב\"א בת' סי' אלף נ\"ב ואלף קמ\"ה ס\"ל דהשוכר יכול להשאיל ולהשכיר ביתו לאחרים כיע\"ש מ\"מ הרב בעל העיטור באות שכירות עלה ל\"א ע\"ג כתב הפך דבריהם גבי ההיא דר\"ג וזקנים שהיו באים בספינה ואמר ר\"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכתב הרב וז\"ל ור\"י ששכרה לראב\"ע כשנתן לו רשות דהא קי\"ל אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר אא\"כ נתנו הבעלים רשות עכ\"ל. הרי דסובר ז\"ל דאף בקרקע אמרו אין השוכר רשאי להשכיר וזו היא סברת הראב\"ד בפ\"ה מה' שכירות אלא דהראב\"ד לא אמרה רק במקום שיש לחוש לקלקול שכ\"כ שיש בני אדם מחריבים הבית בדירתם אמנם באותו מעשה דר\"ג וזקנים מודעת זאת דלא היה שם שום קלקול ואפ\"ה כתב הר\"ב העיטור דלא השכירה ר\"י לראב\"ע אלא מפני שנתן ר\"ג רשות ואפשר לומר דס\"ל ז\"ל דל\"פ רבנן ועיין עכ\"ל הרב\"א בד\"ב ע\"א. ובדף ו' ע\"ד חזר וכתב דדעת הריטב\"א ורבו כדע' הראב\"ד שכתב בפ' השוכר דע\"ט ע\"ב הובאו דבריו בש\"מ דקע\"ג ע\"ב כתב וז\"ל ומכאן הביא ראיה הרמב\"ם שהשוכר בית מחברו יכול להשכירה לאחר שאנשי ביתו כמנין אנשי ביתו דליכא משום אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דהשוכר הא' השכיר ספינה זו לאחרים ומפני שהפועלים שם ואין בו משום אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר היה רשות בידו ה\"נ ל\"ש ואין מכאן ראיה של כלום כי בכאן בעל הספינה חזר והשכירה לשני ודינו של רבינו אמור כשהאנשים שוים שאין כל דירות בני אדם בבתים שוים עכ\"ל:
ומעתה יש לנו הרא\"ם והר\"ב העיטור ורבו של הריטב\"א והריטב\"א מסכימים לדעת אחד שהשוכר בית מחבירו אינו רשאי להשכירה לאחר ובכן כתב שם בד\"ב ע\"ד דיכול לומר קי\"ל כראב\"ד ודעימיה והעמד קרקע בחזקתו ואע\"פ שמהרשד\"ם ח\"מ סי' תט\"ו וסי' רצ\"ו והרב מהרש\"ק בח\"א סי' פ\"ד דקי\"ב פסקו כרבינו ודעימיה וכדברי הנמקי בפ' כיצד הרגל גבי ההיא סוגייא דדר בחצר חבירו שלא מדעתו אפשר שאם היו רואים סברת הר\"ב העיטור ודעימיה לא היו פוסקים כן וכתב עוד שהרב מהרש\"ך כתב לחלק בין שכירות בית לחנות דבחנות גם הראב\"ד ודעימיה יודו ולע\"ד אינו מוכרח ומה גם ממקום שהבאתי להר\"ב העיטור לא שייך וברור הוא וכתב עוד ששמע מפה קדוש להר\"ב מוטאל שהרב מוהר\"ש הלוי השכיר חנות להרב דון תם בן יחייא באלף לבנים. והרב הנז' השכירה לאחר באלף ות\"ק. והרב מוהרר\"ש תבע ממנו יתר השכירות והסכימו עמו הרב מהר\"ד ן' שושן והרב מהר\"ד נחמיאש אבל הרב מוהרש\"ך נחלק עליהם וכפי הנר' סברת אלו האחרונים היתה בטענת קי\"ל וכיון שכן היה ראוי לומר מאחר שנחלקו אלו האחרונים יחלוקו אבל מי ישמע לי הדבר הזה אחר שדברי הרב מהרשד\"ם והרב מהרש\"ך עוטרי' עלינו רבנן דפקיע שמייהו והמה בכתובים ועכ\"ז נ\"ל דאם תפס המשכיר הראשון יתר השכירות אין מוציאין מידו זה מה שנ\"ל בזה ואפשר דאף גם זאת לא יועיל במקום זה שהרי קרקע בחזקת בעליה עומדת וחשוב כתפס ועכ\"ז אמרו דהמותר הוי לשוכר ודוק עכ\"ל:
הנה מדבריו ז\"ל נר' דאפי' השכירה השוכר לאחר בשיעור דמי השכירות ששכרה הוא עצמו מבע\"ה אפ\"ה [יכול] השוכר הראשון להוציאו מהבית בטענת קי\"ל כהראב\"ד ודעימיה ודמי השכירות של זה הב' כשלא יצא מהבית הם של השוכר הראשון שאע\"פ שכתב בד\"ב סע\"א וז\"ל אחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת כיון שיש מחלוקת אם יכול להשכירה לאחר או לא יש לנו לומר דיי שנפסוק כסברת הרמב\"ם כשמשכירה באותו ערך ששכרה ממנו אמנם בנ\"ד שהשכירה ביותר יכול לומר ראובן קי\"ל כהראב\"ד ודעימיה לפחות לדבר הזה שלא יעשה סחורה בחנותו של חבירו כו' יע\"ש ומשמע לכאורה מדברים אלו דבשלא השכירה ביותר מדמי השכירות א\"י לומר קי\"ל כהראב\"ד ודעימיה יע\"ש. מ\"מ כבר חזר וכתב הוא עצמו בד\"ז ע\"א על מה שהשיג עליו בזה הר\"מ קלעי שם ד\"ד ע\"ד ד\"ה ועמ\"ש די לנו כו' יש לדון בזה בשני עניינים חדא מנ\"ל לפסוק כהרמב\"ם וסיעתו כיון שהראב\"ד ודעימיה סוברים שא\"י להשכירה שבכל ספק אוקמינן ארעא בחזקת מריה קמא ובהדיא כתב הרמב\"ם בפ\"ז בקצת ספק' שבין משכי' לשוכר שהדין עם המשכיר שקרקע בחזקת בעליה עומדת וכיון שכן למה לא יאמר המשכיר קי\"ל כהראב\"ד וסיעתו דא\"י להשכירה לאחר כו'. ועוד אם נאמר שהשוכר נקרא מוחזק בנ\"ד א\"כ אפי' כשמשכירה ביותר דלהרמב\"ם אין חילוק אם משכירה ביותר או בשוה לפי מ\"ש כת\"ר בתחילה אלא שאח\"כ כתבת דאפי' להרמב\"ם כשהשכירה ביותר א\"י כו' עכ\"ל. ולזה חזר הרב\"א בד\"ז ע\"א וכתב לזה אני אומר אפריון נמטייה ומי לא ידע בכל אלה וגם אני העירותיהו בצדק אמנם בלפנים משורת הדין ולרווחא דמילתא כתבתי הגם שנרצה להורות ולעשו' מעשה נגד הראב\"ד בזה יש לפסוק כדעתו ז\"ל עכ\"ל הרי שהודה שלפי שורת הדין אפילו להשכירה בשוה יכול המשכיר לומר קי\"ל כהראב\"ד ודעימיה וברור:
ומיהו לענין הלכה כבר כתב שם בד\"ה רע\"ב מהר\"ם קלעי ז\"ל שהדין עם מוהרשד\"ם ומוהרש\"ך שפסקו כהרמב\"ם ודעימיה וטעם שלהם דהא אמרי' שמפני היותו המשכיר בעל הקרקע הוא נקרא מוחזק לא ברירא כולי האי כיון דקי\"ל שכירות ליומיה ממכר והספק שהוא מחלוקת הרמב\"ם והראב\"ד אינו בגוף השכירות מיניה דנימא למשכיר אוקי בחזקת דמשכיר אלא הספק הוא אם יש כח לשוכר להשכיר או לא מש\"ה שפיר מצינן לפסוק כהרמב\"ם וסיעתו שהם רבים ויכול להשכיר עכ\"ל. והרב\"א שם ד\"ז ע\"א ד\"ה עוד כתב ומ\"ש בשם הרבנים וכתב שחילוק הטעם הזה שכתב הרמ\"ק ז\"ל היא תורה חדשה שכאן נקרא השוכר מוחזק אבל בתשו' מוהרשד\"ם סי' ט' מצאתי סיוע לדבריו ועיין מוהר\"ם מפדואה סי' ט\"ל עכ\"ל:
ואני חפשתי בתשו' מוהרשד\"ם ולא מצאתי שכתב שם כדברי הרב\"א דכל כה\"ג שהס' הוא אם יכול להשכיר או לא דמוקמינן ארעא בחזקת השוכר דשם באותה תשובה לא מיירי הרב בזה הענין אלא מיירי אם השוכר מוחזק שלא לבטל השכירות מחמת ספק אונס שאירע למשכיר וכתב דודאי השוכר מוחזק כדברי תשובת הרשב\"א יע\"ש. ואולי ט\"ס נפל בדברי הרב\"א וציין תשו' אחרת למוהרשד\"ם לא ידענו איה מקומה. ועיין בדברי הרב פמ\"א בח\"א סי' א' ושם סי' ג' שדעתו דלא כמוהרשד\"ם בתשו' זו וכמ\"ש הוא עצמו שם סס\"ג דלדידיה מש' ליה דכל שיש ס' אונס למשכיר אם יוכל לבטל השכירות או לא אוקמינן ארעא בחזקת המשכיר יע\"ש:
ודע דמלבד סברת הר\"ב העיטור שכתב הרב\"א בתשו' הנז\"ל דס\"ל דאפי' בקרקע אין השוכר רשאי להשכיר בלי רשות בעל הקרקע עוד מצאתי כן בשיטה לא נודע למי במ' קידושין דכ\"ז עלה דההיא מתני' דמ\"ב דר\"ג ור\"י דמייתי הש\"ס התם שכתב וז\"ל סיפא דמתני' עשור אחר שאני עתיד למוד נתון לראב\"ע ומקומו מושכר לו ואע\"ג דאין השוכר רשאי להשכיר הכא בפני ר\"ג הוה והוה ניחא ליה ואיכא דפשיט מהכא מי ששכר קרקע ומשכירו לאחר כגון שנתן לו רשות המשכיר להשכיר מצי לאקנויי ליה מטלטלין אגב שכירות הקרקע אע\"ג דלדידי' נמי לית ליה בהאי קרקע אלא שכירות בעלמא. וי\"ל לא עדיפי מטלטלין מקרקע גופיה ואי קרקע גופיה לא קני היכי קני להו למטלטלין לגמרי ושאני הכא שלא הוצרך להקנו' ר\"י לראב\"ע אלא טובת הנאה יע\"ש ועיין בתשו' הרשב\"א סי' תתקל\"ד ובהר\"ב המפה סי' ר\"ב ס\"א דנראה דאיכא דפשי' שכתב הוא הרשב\"א יע\"ש : והרב מח\"א בה' שכירות ד\"פ ע\"א העלה לענין הלכה דכשהשכיר הבית לאחרים שהם כשיעור אנשי ביתו ובשיוויה ונכנס השכירות ביד השוכר לא מפקינן מיניה דהו\"ל זה נהנה וזה אינו חסר אמנם אם השכירה ביותר משוייו או בשויו ולאנשים מרובים מפקינן מידיה המותר ונותנים למשכיר הראשון מטעמא דאין אדם עושה סחורה בפרתו ש\"ח :
ודע דמוהרשד\"ם בסי' רצ\"ג ורצ\"ד נחלק עם מוהר\"י אדרבי בסי' שכ\"ו ושכ\"ח במי שהשכיר ביתו לזמן מוגבל והתנה עם הלוקח דכשירצה המשכיר לתת לשוכר כך וכך מעות ינכה משכירותו כ\"וכ זמן מזמן המוגבל ואם לא יתן לא ינכה והאמין המשכיר לשוכר ואח\"כ מת השוכר ובא המשכיר להוציא הבית מרשות היתומי' באומרו שכבר קיים תנאו והחזיר לאביהם המעות שהתנה לתת לו ובזה זמן השכירות מנוכה מזמן המוגבל שכבר נשלם שדעת מהרשד\"ם ז\"ל לומר שכיון שיש כאן תנאי על זמן המוגבל לנכות מגבולו אתרע כח השכירות של השוכר וכשיש ספק אם קיים התנאי המשכיר או לא קיים התנאי אוקמינן ארעא בחזקת המשכי' ועל היתומים להביא ראיה שלא קיים התנאי. אמנם מהר\"י אדרבי ז\"ל בסי' הנז' סבור דהתנאי לא מעלה ומוריד להריע כחו של שוכר שהשכירו בפי' לזמן מוגבל עד שיברר המשכיר שקיים התנאי וכל שלא בירר שקיים התנאי קרקע בחזקת השוכר קיימא כמו שכתוב בשטר שהשכירו לזמן המוגבל ופלוגתייהו תלוי בתשו' הרשב\"א ח\"א סי' תתקע\"ב שכתב דכשיש שטר מכירה סתם ועדים מעידים ע\"פ שהיו תנאי במכירה אמרי' אוקי תרי בהדי תרי ואוקי קרקע בחזקת הלוקח כיון דלדברי שתי הכיתות שמכרו ללוקח והשתא הרשד\"ם סובר דדוקא בכה\"ג דליכא תנאי לדברי הכל אלא בהא פליגי אם היו תנאי או לא משו\"ה הוא דכתב הרשב\"א דאוקי ארעא בחזקת הלוקח אבל אם היה כאן תנאי דאפליגו העדים בקיום התנאי אף הרשב\"א מודה דמוקמינן ארעא בחזקת המוכר ובהכי ניחא ג\"כ דלא תיקשי אתשובת הרשב\"א ההיא דס\"פ השואל דק\"ג ע\"א נבי ההוא עובדא ההוא דאגר ביתא לחבריה לי' שנים וכתוב בסתם סתמא וא\"ל ללוקח נקיטת ה' שנים דאמרינן אוקי ארעא בחזקת בעלים דהתם עיקר פלוגתייהו הוא בעיקר השכירות אי שכרו לזמן זה שאומ' הלוקח או לא והו\"ל כמו נדון הרשב\"א ביש תנאי במכר או בשכירות והורע כחו של לוקח או של שוכר בזה וכשיש ספק אח\"ך בקיו' התנאי על הלוקח להביא ראיה:
אמנם מוהר\"י אדרבי ז\"ל ס\"ל דאפי' היה שם תנאי לא בשביל זה הורע כחו של לוקח כל שהמכר ברור ויש ספק בקיום התנאי שבא לבטל המכר וההיא דפ' השואל שאני שהספק הוא בעיקר השכירות אם שכרו לזמן שאומר הלוקח או לא ואין כאן מכר ברור:
וראיתי להרב בני שמואל בביאור לטח\"מ סי' מ\"ו דע\"ו ע\"ג הביא ראיה לדברי מהרשד\"ם ממ\"ש ה\"ה ז\"ל פ\"ח מה' גירושין גבי נתינה בע\"כ שהביא תרי לישני דמייתי הש\"ס שהביא דעת מי שפסק שהדבר ס' כמאן הלכתא וגיטין וקדושין הוי ס' מקודשת ומגורשת ובממונ' אי ארעא היא קיימא בחזקת מריה קמא ולא חולק עליה' ה\"ה אלא משו' דסובר כרבינו האיי שפסק כלישנ' בתרא ואם היה הדבר ספק היה מודה לדבריהם יע\"ש וכ\"כ הר\"ן בגיטין פרק מי שאחזו בדברי ה\"ה ז\"ל יע\"ש: הרי שנראה מדבריהם כדברי מהרשד\"ם ז\"ל דאי לא נמצא הרשב\"א חולק על ה\"ה והר\"ן ז\"ל הללו יע\"ש והרב פמ\"א בח\"א ס\"ב בתשו' להרב חסדאי ד\"ד סע\"ד הביא דברי מהר\"ש חיון והוסיף הוא ז\"ל להביא ראיה לדברי הרשד\"ם מאותה שאמרו בפרק מי שמת דקנ\"ב ע\"ב גבי שטר מתנה דהוה כתיב בה כד קציר ורמי בערסיה ולא כתיב בה ומגו מרעיה אפטר לבית עולמיה ואמר דנכסי' בחזקת היורשים דאיהו מריה קמא ובשלמא לדעת מהרשד\"ם ניחא דהתם נמי דינן דהיא מתנת ש\"מ הו\"ל כמתנה ע\"מ שימות מאותו חולי ואתרע כח המקבל אבל לדעת מהרי\"א ז\"ל כיון דהמתנה ברורה וספק אי אתקיים הול\"ל דנכסים בחזקת המקבל ועוד הוסיף להביא לדעת מהרי\"א ראיה מדברי תשו' הרשב\"א בסי' תקנ\"ו לדחות דברי מהרי\"א יע\"ש:
ולעד\"ן ליישב בין עיקר ראיות הרש\"ח ובין ראיות הר\"ח דודאי אף מוהרי\"א אזיל ומודה דכל דאיכא תנאי בעיקר המתנה הורע כח המקבל כדעת מוהרשד\"ם מיהו ס\"ל ז\"ל דדוקא כשמעשה התנאי וקיומו הוא בא לקיים עיקר המתנה אז ודאי כל דליכא ראיה שנתקיים מעשה התנאי אין כאן מתנה שהרי תלה עיקר המתנה בקיום אותו מעשה וכנדון ה\"ה והר\"ן ז\"ל שתלה המתנה במעשה נתינת מאתים זוז ואם יתן יהיה המתנה קיימת ואם לא יתן הרי היא בטלה מעכשיו הילכך כל דליכא ראיה שנתן המאתים זוז כדינו אין כאן מתנה וכן בנדון הגמ' דפרק מי שמת שכדי שיהיה מתנת הש\"מ קיימת מעיקרא צריך שיהיה ידוע שנפטר מדי מרעיה ואי לא אין כאן מתנה ובטלה היא ממילא. אמנם בנדון דאפליגו הרשד\"ם ומוהרי\"א הוא להפך דמעשה התנאי וקיומו לא בא לקיים המתנה אלא לבטל המתנה שאם לא יתקיים מעשה התנאי דהיינו נתינת הד' זהובים אז תהיה המתנה בטלה הילכך צריך המוכר להביא ראיה שקיים התנאי וביטל המתנה דאי לא הרי המתנה קיימת ממילא ואין כח בידו לבטלה באומרו שקיים המעשה וביטל התנאי ודוק וכעין זה כתב הר\"ן בפרק מי שאחזו בהדיא עלה דהאי מתני' שתתני מאתים זוז ואמרו בגמ' והיא תתן כו' כתב וז\"ל והמחוור שבדברים אלו דבתנאי שבידה והוא בשב ואל תעשה לא חיישינן שמא תעבור עליו אבל אם הוא בק\"ע חוששין שמא לא תקיימנו דכל תנאי שהוא תלוי ביד אחרים בין שהוא בק\"ע בין שהוא בשב ואל תעשה חוששין שמא לא יתקיים ולפ\"ז משמע דהאומר לחבירו הרי אני נותן לך כ\"וכ ע\"מ שתעשה דבר פ' על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו אבל אמר ע\"מ שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו וכבר רמז הרב בני שמואל ז\"ל שם לדברי הר\"ן בסוף לשונו שכתב וז\"ל ועכ\"ז עדיין צריך אני לעמוד בדברי הר\"ן בפ' מי שאחזו גבי האי מתני' דה\"ז גיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז שכת' הר\"ן ז\"ל בסוף הלשון והמחוור שבדברים אלו עכ\"ל הר\"ב שמואל ז\"ל:
ודע שחילוק זה שחילקנו נראה נכון בטעמו אמנם ראיתי להרב לחם רב סי' קמ\"ט ד\"מ ע\"ב דנראה שחולק ע\"ז שכתב וז\"ל הצד הג' לבטל מכירה זו משום דאפי' דנימא דהמכירה קיימת ע\"ת שלא יפרע לו ראובן תוך שמונה שנים דילמא פרע לו ראובן ונתבטלה המכירה אע\"ג דהר\"ן כתב בפ' מי שאחזו וז\"ל ולפ\"ז משמ' דהאומר לחבירו אני נותן לך כ\"וכ ע\"מ שתעשה דבר פ' על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו אבל אמר ע\"מ שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו ע\"כ. ואם כן משמע לכאורה בנדון דידן דלבטל המכירה צריך קיום מעשה שיפרע המעות אם כן עליו להביא ראיה שקיים המעשה שכל זמן שלא הביא ראיה המכירה לא היא דהר\"ן ז\"ל כתב שם דהיינו דוקא כשהתנאי תלוי ביד המקבל : אבל כשהתנאי תלוי ביד אחרים או ביד הנותן לא שהרי באם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש חיישי' שמא יבא דלא שרייא לאינסובי ואפי' לאחר י\"ב חדש אלא צריך שיאמנינה שלא בא ואפי' להרמב\"ם דסובר בפ\"ט מה' גרושין דלאחר י\"ב חדש שרייא הא יהיב טעמא שאין דרך בני אדם לבא בצינעה : אבל בנ\"ד אמרי' ודאי שדרך ב\"א לתבוע מעות ע\"י שליח ולפרוע מה שהן חייבים וא\"כ חיישינן שמא פרע כי היכי דחיישינן התם גבי גט שמא בא דהא הר\"ן ז\"ל מדמי להו אהדדי וכי תימא הא אית לן חזקה אין אדם פורע ת\"ז וכיון שמת זמן הרבה קודם השלמת הח' שנים לא אמרי' שמא פרע כיון דעדיין יש לו זמן הא לאו מילתא דאין זה פירעון חוב אלא שרוצה לבדוק חזקתו מיד הקונה אותה וכדי שתחזור חזקתו אליו ממהר לפרוע כל מה שיוכל א\"כ מן הצד הזה יש לנו לבטלה הא נמי לא ברירא לי דכתו' שם מינכר כו' בנאמנות כו' א\"כ הרי המכירה מסודרת בכל חזוקי סופר וגם נאמנות שנותן לקונה וכיון שנתן לו נאמנות נאמר דיועיל לזה דכל זמן שיאמר שלא נפרע שיהא נאמן על כך דאל\"כ למאי האמינו ואפי' שיהא צד אחר שתוכל לומר שהאמינו לצד ההוא כיון שכתוב נאמנות כו' ר\"ל נאמנות כסתם המורגל בכל השטרות נאמר דמועיל לכל הטענות וראיתי להרב מו\"ר ז\"ל שכתב בתשו' דכשכתוב בשטר בנאמנות כו' נותנים כל הנאמנות גמורה כו' לו ולב\"כ עליו ועל ב\"כ כשני עדים כשרים כדרך הנאמנות הנהוג לכתוב בשטרות היותר מקויים והיותר חזק דהכי כתבו סתם וכתב כו' לעשות נאמנו' כו' מאושר ומקויים ועוד דבנ\"ד כתוב מסודר כו' דהיינו מסודר בכל חזוקי סופר נאמר שהוא נאמנות סתמי' כולל לכל הדברים וא\"כ אין לבטל המכירה מן הצד הזה עכ\"ל הרי שכתב דכל שקיום מעשה התנאי תלוי ביד הנותן או אחר אין חילוק בין שהוא בק\"ע לשב ואל\"ת ולעולם תלינן שקיים התנאי הנותן לבטל מעשה המכר או המתנה הפך מה שכתבנו ליישב דעת מוהרי\"א ואולם אע\"פ שהרב הנז' כתב כן אפשר דהוא ז\"ל הולך בשיטת רבו מוהרשד\"ם ז\"ל אמנם לדעת מוהרי\"א ז\"ל יש לחלק כדכתיבנ' דאפי' בנותן עצמו או אחרים כל שצריך לעשות מעשה לבטל המכירה צריך להביא ראיה שקיים מעשה התנאי כדי שיבטל המכר או המתנה דלא אתי ס' קיום התנאי ומבטל ודאי המכירה והראיה שהביא הרב לח\"ר מדברי הר\"ן מההיא דאם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש דחיישינן שמא בא לא מכרעא דאפשר דבגיטין דוקא שהוא מידי דאיסורא חיישינן שמא בא אבל לענין ממונא איכא למימר דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי ומ\"ש דהר\"ן ז\"ל מדמי להו אהדדי הנה הר\"ן ז\"ל לא דימה להו אהדדי אלא לענין מ\"ש דלהמקבל להביא ראיה דלאו משום חשש ספק אתינן עלה אלא דדינא הכי הוא הילכך אין מקום לחלק בין גיטין וקדושי' לממונות אבל בההיא דאם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש דחיישינן שמא בא ומספק הגט פסול ולא בטלו דאורייתא ודאי דיש לחלק בין גט לממון וכאותה שכתבו ה\"ה והר\"ן ז\"ל וכתבנו דברי' לעיל בההיא דנתינה בע\"כ אי שמה נתינה בשם יש מי שפוסק דיש חילוק בין ממון לגט וקידושין ותמהני על הלח\"ר שלא עלה לחלק בהכי וכעת צ\"ע :
והרב מ\"ל בפט\"ו מה' טוען הי\"א בתשו' אשר לו שם על דברי תשו' הרב פמ\"א בח\"ב סי' פ\"ג כתב שם דס\"ז ע\"ב ד\"ה ונחזור לעניינינו כתב וז\"ל ועדיין יש להסתפק בענין זה דאפשר דהרשב\"א לא כתב כן אלא בנ\"ד ששנים אומרים היה כאן תנאי וב' אומרים לא היה ודכוותא גבי ספקא דדינא אם זה חשוב תנאי או לא חשוב תנאי אבל אם נפל הספק בקיום התנאי כגון שהתנאי מוסכם בין הכיתות אלא דבקיומו נחלקו דב' אומרי' נתקיים וב' אומרים לא נתקיים וכה\"ג שכולם מודים בעיקר התנאי אלא שבקיומו נחלקו אפשר דאף לדעת הרשב\"א יד המקבל על התחתונה כיון שע\"כ יש כאן תנאי ומינה בספיקא דדינא ויש ללמוד דבר זה מההיא דכתב הר\"ן בפ' מי שאחזו כו' על המקבל לברר שקיים תנאו כו' אע\"ג דמידי ספיקא לא נפקא ואפשר שקיים תנאו והו\"לל לפי סברת הרשב\"א כיון דיש כאן נתינה ודאי והספק בתנאי אין ודאי נתינה מוציא מידי ספק תנאי אלא טעמ' דמילתא דכמו שיש ודאי נתינה יש כאן ודאי תנאי דהספק הוא אם נתקיים התנאי משא\"כ בנדון הרשב\"א שהספק הוא בעיקר התנאי אם יש כאן תנאי או לא ואפשר לדחות דשאני התם שהיה בידו לברר ולקיים התנאי בפני עדים וכיון שלא בירר אתרע מילתא ולא חשיב ספק אבל מדברי הראנ\"ח בתשו' הנז' נראה דיש הוכחה בין ספק אם היה שם תנאי מעיקרא לספק הבא על קיום התנאי אם נתקיים או לא עכ\"ל :
ואין ס' דאשתמיט מיניה מחלוקת מהרשד\"ם ומוהרי\"א ז\"ל דאפליגו בהך סברא שנסתפק הרב ז\"ל דלדעת מוהרשד\"ם ז\"ל לא אמרה הרב ז\"ל אלא כשנחלקו בעיקר התנאי לא בקיומו ואפילו שקיום התנאי בא לבטל המכירה וכ\"ש כשתלוי קיומו של המתנה בקיום התנאי וחיישינן שלא קיים ואוקי ארעא אחזקתיה ולדעת מוהרי\"א אף בכה\"ג אמרה הרב למילתיה ולפי מ\"ש אנן יד עניי אף מוהרי\"א לא אמרה אלא כשקיום התנאי הוא בא לבטל מעשה המכירה והמתנה כנדון מוהרי\"א אז דוקא הוא דאמר הרב לסברה זו דאפי' נחלקו בקיומו של תנאי קרקע בחזקת הלוקח קאי אבל כשקיום המתנה תלוי בקיום מעשה התנאי כההיא דנדון הר\"ן ז\"ל ע\"מ שתתני מאתים זוז אף מוהרי\"א אזיל ומודה דכשנחלקו בקיום התנאי הו\"ל כנחלקו בעיקר המתנה וקרקע בחזקת בעליה עומדת והי\"ל להרב מ\"ל לומר דבהא נחלקו מוהרשד\"ם ומוהרי\"א דכשהתנאי בקיומו לבטל המכירה אז למוהרי\"א אין חילוק בין נחלקו בעיקר התנאי לקיום התנאי דלעולם קרקע בחזקת הלוקח קאי דאין ספק התנאי או ספ' קיומו מבטלים המכר או המתנה עד שיברר בראיה ברורה ולדעת מהרשד\"ם יש חילוק בין ספק בעיקר התנאי כנדון הרשב\"א דאז לא אתי ס' אם יש כאן תנאי ומבטל מעשה המכר לכשיש ספק בקיום התנאי דאז תלינן שנתקיים התנאי ונתבטל המכר כיון דיש כאן ודאי תנאי : מיהו לדעת שניהם נראה דאם קיום התנאי בא לקיים מעשה המכירה או המתנה אז ודאי דכל דאיכא ס' בין בעיקר התנאי או בקיומו דיד הלוקח על התחתונה וכדברי הר\"ן בפרק מי שאחזו גבי תנאי שהוא בק\"ע וזה ברור ועיין בספר חשק שלמה סימן כ\"ט הגב\"י אות ל\"ה שהביא דברי המ\"ל ז\"ל הללו וכתב דבהא אפליגו רשד\"ם ומהרי\"א ז\"ל יע\"ש : ולא כתב כל הצורך דע\"כ לא אפליגו מהרשד\"ם ומהרי\"א אלא כשהתנאי בקיומו הוא בא לבטל המכר והמתנה אבל כשבא לקיים המכר או המתנה לכ\"ע יש חילוק בין ס' בעיקר התנאי לס' בקיומו כדברי הרב מש\"ל וכמדובר :
ודע דהרב פמ\"א בסי\"א וס\"ג כתב דכשיש ספק אם דעת המוכר או הנותן היה למכור אף על דעת שיארע אונס או לא מכר או נתן אלא כשלא יהיה אונס דזה חשיב כמו כשיש ספק בעיקר המכירה אם מכר או נתן או לא דמוקמינן ארעא בחזקת מריה קמא וכתב בסי' ג' דהרשד\"ם בסי' ש' חולק בזה וגם מדברי הרב חסדאי הכהן שם סימן ג' מבואר דס\"ל דזה הוי כספק בעיקר התנאי דאז לכ\"ע בחזקת הלוקח קאי יע\"ש:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אכלה \n השוכר או הממשכן ג' שנים וכבש השטר ואמר לה' שנים יש לי פירות ובעל הקרקע אומר ג' כו' השוכר נאמן שאלו רצה אמר לקוח הוא בידי כו'. הכי איתא בפרק המקבל מלוה אומר ה' לוה אומר ג' א\"ל אייתי שטרך א\"ל שטרא אירכס מלוה נאמן מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי כו' והנה מדברי ר\"י הללו למד ממנו הר\"ב התרומות והביא דבריו מרן בש\"ע סימן ע\"ב סמ\"ב דהמחזיק בקרקע וטוען כי במשכונה ירד והיה לו שטר ממאה דינרים והשטר אבד והלה טוען שלא היה כ\"א מחמשים כו' אם החזיק בה שלשה שנים נאמן מלוה בשבועת היסת ושקיל מאה כו' ועיין להרב בה\"ת בשער מ\"ט ח\"ו ס\"ג כתב וז\"ל אבל אם החזיק בו ג\"ש איכא מ\"ד דמהימן בלא שבועה ולדידן נאמן ובשבועה כיון דאי טעין לקוח הוא בידי משתבע היסת ה\"נ משתבע היסת דלא אמרינן מגו לאפטורי משבו' ולפיכך נשבע המלוה היסת דלא דמי לשאר משכון כדאיתא בעובדא דרבה ב\"ש שכתבו בשער י\"ד כו' והקשה הרב גד\"ת ז\"ל דמה ענין לזה בדין מיגו לאפטורי משבועה כו' דהכא כי אי נמי טעין לקוח לא מפטר בלא שבועת היסת פשיטא דהשתא נמי דטעון שהוא ממושכן במנה לא סגי בלא אותה שבועה ואפילו למ\"ד בעלמא דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה מודה הכא דמשתבע היסת ואולי יש כאן איזה טעות עכ\"ל:
ולקע\"ד חסר מלת ועוד מדברי ב\"הת וכצ\"ל ועוד דלא אמרינן מגו לאפטורי משבוע' וכונתו מבוארת דבא להשיג על סברת המ\"ד דמהימן בלא שבועה דלדידיה ודאי משמע ליה דכי הוה טעין לקוחה היא בידי אף שבועת היסת לא משבעינן ליה כיון שטענתו על הקרקע ואין משביעין על הקרקע ומשמע ליה נמי דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה וע\"ז כתב הרב\"הת דהני תרתי מילי דס\"ל להאי מ\"ד ליתא דהא דאין משביעים על הקרקעות היינו דוקא שבועה דאורייתא אבל שבועת היסת דרבנן משביעין והן הן דברי התוס' והרא\"ש בפרק חזקת דל\"ג בעובדא דרבה ב\"ש יע\"ש ועוד אפילו לפי שיטתו דהאי מ\"ד דס\"ל דאין משביעין היסת על הקרקעות אכתי כי טעין השתא מנה אית לי עליה הול\"ל דישבע היסת דלא תהני ליה המגו לפוטרו מן השבועה וברור : וכתב הסמ\"ע ס\"ק קכ\"א דהטעם דנשבע היסת אע\"פי שהטוען על המשכון עד כדי דמיו צריך לישבע בנקיטת חפץ אע\"פ שיש לו ג\"כ מגו דלקוח וכמ\"ש מרן בש\"ע סי\"ז שאני הכא שהחזיק בקרק' ג\"ש ואין נשבעין על הקרקעות ש\"ת כ\"א היסת וכמ\"ש לקמן סימן צ\"ה ואין ספק שכונת קושית הסמ\"ע ותי' היא היא השגת הראב\"ד בפי\"ד דה' טוען ד\"ט ע\"ד רבינו שם שפטרו למלוה בלא שבוע' מטעם מגו דלקוח והשיגו הראב\"ד שלא יועיל מגו דלקוח לפוטרו בלא שבועה כמ\"ש הגאונים גבי נשבע על המשכון כו' וה\"ה ז\"ל תי' דיש חילוק בין משכון דמטלטלים לקרקע וכבר ביאר הש\"ך ז\"ל בסי' קמ\"ט סקכ\"ד כונת ה\"ה ז\"ל בתירוץ הלז יע\"ש ועיין להרב גד\"ת בדפ\"ו ע\"ג שחושב שהשגת הראב\"ד על רבינו הוא משום דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה ושעל זה בא לישב ה\"ה ז\"ל יע\"ש ויפה השיג עליו הש\"ך שם סקכ\"ד ואין זה במשמעות השגת הראב\"ד אלא עיקר השגתו היא למה יפטר משבועה כיון דבא ליטול וכל הנוטלים צריכים שבועה ולזה השיב ה\"ה ז\"ל דדוקא ליטול מהמטלטלים אמרו כן ולא בבא ליטול מהקרקע שהחזיק כבר בידו יע\"ש ולפ\"ד ה\"ה ז\"ל זה שכתב רבינו שם וגובהו שלא בשבועה מתוך שיכול לומר שלי הם כו' דמשמע מדבריו שהטעם שגובהו שלא בשבועה הוא מטעם המגו ולא מהטעם שכתב ה\"ה י\"ל שאין כונתו לומר שמטעם המגו הוא דפטור משבועה אלא הכונה דמטעם המגו הוא שזוכה בטענתו וגובהו ופטור משבועה ופיטור השבועה הוא מפני שבא לגבות מהקרקע שבידו וברור : ועיין עוד במ\"ש ה\"ה ז\"ל שם דהטעם שפטרו רבינו למלוה אף משבועת היסת הוא מפני שאין נשבעין היסת על טענת שמא יע\"ש והש\"ך שם בסימן קמ\"ט סקכ\"ד הוקשה לו בדבריו ז\"ל ואמאי לא יהיב האי טעמא נמי למה שפטרו משבועת הגאונים ובקש טעם אחר ותי' דשבועת הגאונים איתיה אף בדטעין התובע כמ\"ש כאן בסימן זה סי\"ז ס\"ק ס\"ז יע\"ש ועיין במ\"ש לעיל בד\"ה וכתב הרב ש\"ך ז\"ל ועיין להרב לחם משנה שם בפרק י\"ד דהלכות טוען שכתב שיש נוסחאות בדברי רבינו שם דגרסי בדינ' קמא דהחזיק בנכסי קטן וה\"ז גובה בשבועה והיא גי' הג'מיי ולפי גיר' זו קשה דאמאי בחלוקא בתרא דאכל' בחיי אביהם כתב רבינו שגובה בלא שבועה ופי' ה\"ה הטעם כו' וי\"ל דלפי גיר' זו אין הטעם דאכלתה שני חזקה בימי אביהם דגובה שלא בשבועה משום דאין כאן טענת בריא כמ\"ש ה\"ה אלא משום דאכלה שני חזקה היא טענה אלימתא ועדיף טפי וה\"ה ז\"ל גריס ה\"ז גובה משבחה יע\"ש :
והנה זה לי ימים שנשאתי ונתתי בענין זה עם חד צורבא מרבנן מעיר סאלוניקי ושאלתי ממנו איך תלה הרב ז\"ל תי' של ה\"ה בחילוף הגירסאות כאילו היתה סברת ה\"ה ז\"ל מסברת עצמו והלא זה הטעם שכתב ה\"המ מבואר בדברי רבי' ר\"פ ה' ד\"ה טוען שכתב וז\"ל ועל כלם נשבע שבועת היסת אם היתה שם טענת ודאי וא\"כ נראה שתי' של ה\"ה ז\"ל בהכרח ליאמר לדעת רבי' ואולי יאמר הרב דבבא לזכות וליטול בטעם מגו אפי' בשמא משביענן ליה היסת וכעין מ\"ש הש\"ך ס\"ק ס\"ז לענין שבוע' הגאונים יע\"ש והח\"הש הנז' הקשה בדברי הלח\"ם בתי' שהרי לדברי רבי' בפי\"א מה' טוען דב' מבואר דאפי' היכא דהחזקה הוא אלימתא אינו נוטל אלא בשבועה דא\"כ ע\"כ צריכים אנו לתי' ה\"ה ז\"ל כמ\"ש הרב בע\"הת שער י\"ד ח\"א דפ\"ב ע\"א והשבתי לו דאפשר דכונ' הלח\"ם ז\"ל לומר דלפי גיר' הג\"מיי אין הטעם לבד מפני שאין כאן טענת בריא כמ\"ש ה\"ה ז\"ל אלא משום דהכא איתא נמי טעמו דהויה לה חזקה אלימתא לא כן בההיא דפי\"א מה' טוען ואע\"ג דהחזקה היא אלימת' לא מפטר משבועת היסת כיון שטענת התובע היא בריא ועיין מה שתי' לעיקר קושית הלח\"ם ז\"ל לגי' הנז' הש\"ך ז\"ל בסי' קמ\"ט ס\"ק כ\"א והוא הנכון:
ודע שהש\"ך בסי' ק\"ן ס\"ק ג' ובכללי המגו שלו ספ\"ב די\"ג כתב בשם המרדכי ברפ\"ק דמציעא דמגו בממון אחר לא אמרי' ומשמע דאין אדם יכול לעכב חפץ של חבירו נגד מה שחבירו חייב לו ושם בסי' ק\"ן כתב דבשיטה זו קאי הר\"זה בס' המאור שם רפ\"ק דמציעא ברבי' יונה שהביא הטור שם בסי' ק\"ן יע\"ש וביאור דבריהם ז\"ל דמי שיש בידו חפץ מחבירו שבא לידו בתורת שאלה או פקדון והוא טוען אמת שהחפץ שלך אבל אתה חייב לי ממקום אחר כ\"וכ אינו נאמן אף שיש לו מגו דאי בעי טעין על החפץ שבידו לא היו דברים מעולם דמ\"מ כיון דאין לו טענה על גוף החפץ שמכרו לו או שמשכנו על חובו הוי מגו דממון לממון דכיון שהודה שזה החפץ הוא בפקדון או שהיה שאול אצלו כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה והו\"ל ממון אחר שאין לו עסק בו וכה\"ג נמי הוי ההיא דב' אוחזים דמיד שהודה דחציה של חבירו הרי ידו אוחזת בה ושוב לא מהימן במגו דכולה שלי והוי מגו בממון לממון אחר ואינו נאמן: ועיין בדברי המאור בב\"מ בד\"ה חיישינן שמא מלוה ישנה יש עליו שהכריח מההיא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה ומההיא דאומן אומר שנים קצצת לי דהיכא דהחפץ שבידו יכול לתופסו מדעת הבעלים בעד חובו כגון שמשכנו מתחילה על חובו או שנתנו לאומן דיכול לתופסו בשכרו לא מקרי מגו מממון לממון ועדיפא מינה כתב הנ\"י בפ' מ\"ש והביא דבריו מרן החבי\"ב בכללי המגו אות קצ\"ח דהיכא דהטענה היא בדמים והמגו במכירה כגון האומר השטר המכירה אמנה היא ולא קיבל עדיין דמי המכירה נאמן במגו דמזויף שטר המכירה אף דהוי כמגו מדמי המכירה לגוף השדה אין זה מגו מממון לממון הואיל ודמי המכירה מסתעפי' מגוף השדה הוי מגו מאותו ממון יע\"ש. ומן האמור מבואר יוצא דהני רבוותא לא פליגי בדין זה שלפנינו ולא בדין דלעיל סי' ז' דכל כה\"ג שמהם שהקרקע או המטלטלים באו ליד המלוה בתורת משכון נאמן המלוה לטעון עליו עד כדי דמיו במגו דלקוח דלא חשיב מגו מממון לממון אחר וברור:
וראיתי בספר אורים ותומים הנדפס מחדש בסימן פ\"ג בכללי המגו אות קל\"ו שהביא כלל זה וכ' וז\"ל אלא שלא הבנתי מאי דק\"ל להר\"ב בס' כריתות והמרדכי ז\"ל על כלל זה מהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ופי' הקונטרס ולהימני במגו דכופר בכל כו' וי\"ל דהיינו ליפטור משבועה דבמגו כל דהוא פטרינן ליה משבועה יע\"ש ומה קו' התם ודאי אין זה מגו מממון לממון כיון דהטענה והמגו הוא בדמים שחייב לו וככה\"ג ממעות למעות לא חשיב מממון לממון אחר כמבואר ממ\"ש שם המרדכי בפ\"ק דמציעא בפי' ההיא דבמ\"ן כסות ממנה פירות שהביא הוא ז\"ל וכמ\"ש מוהרי\"ו והביא דבריו הר\"ב כנה\"ג ז\"ל והעלה הדבר בצ\"ע:
ולענ\"ד הדבר מבואר דהרא\"ש והמרדכי משמע להו בפי' מאי דקאמר רבה מ\"מ אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע דהכונה כמו שפי' התוס' בפ' הגוזל דק\"ז ע\"א ד\"ה עירוב פרשיות כו' בשם ריב\"א דבין במודה מקצת בהלואה ובין במודה מקצת בפקדון קא בעי למה לא יהא נאמן במה שכופר במגו דאי בעי כפר בכוליה כיע\"ש. ולפי פי\"ז שפיר קא קשיא ליה דגבי פקדון הוי מגו מממון לממון אחר שהרי התובע קא תבע שני כלים שמסר בידו בפקדון וזה מודה לו במקצת וכופר לו במקצת וא\"כ איך בעי דלהוי נאמן בכלי שכופר לו במגו דאי בעי כפר לו בכלי שהודה לו הא כה\"ג הוי שפיר מממון לממון אחר ולא אמרי' מגו וע\"ז תריץ יתיב שפיר המרדכי דלפוטרו משבועה קא בעי רבה וככה\"ג אמרי' מגו מממון לממון זה נראה לדעתי ברור בכונת המרדכי:
ומ\"מ זה שכתב הש\"ך בסי' ק\"ן דה\"ר יונה ז\"ל קאי בשיטת המרדכי והר\"זה ז\"ל הלזו דס\"ל דאין אומרי' מגו מממון לממון בין בקרקע בין במטלטלים ליתא לענ\"ד דדוקא בקרק' אמרה רבינו יונה ז\"ל למילתיה אבל לא במטלטלים וכמבואר בדברי רבי' יונה ז\"ל בעליותיו ר\"פ חזקת הבתים דל\"ג גבי עובדא דרבה ב\"ש כיע\"ש ולדידיה ז\"ל מי שיש בידו חפץ מחבירו בתורת שאלה ופקדון נמי יכול לטעון עליו עד כדי דמיו במגו ושלא כדברי הרז\"ה והמרדכי ובקרקע דוקא ס\"ל כוותייהו וטעמו מבואר שם ומפני שכבר נדפסו דבריו בש\"מ שנדפס מחדש לא העתקתי דבריו. ולענין הלכה למעשה מאחר דלר\"ת דהרז\"ה והנהו רבוותא שהביא המרדכי בפ\"ק דמציעא ובפ' חזקת הבתים אין אומרים מגו מממון לממון אי תפס לוה משל מלוה נראה דיכול לטעון קים לי וכ\"ש אי תפס מלוה קרקע ששמו ימי המשכונה דאפי' רבי' יונה מודה דלא מהני תפיסתו כמדובר ומ\"מ אין זה אלא בתופס דבר שאינו בידו בתור' משכון אבל דבר שבא לידו בתורת משכון לכ\"ע יכול התופס לטעון עליו עד כדי דמיו וזהו הדין שלפנינו והדין דסעיף י\"ז ובזה כ\"ע מודים כנ\"ל ברור:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "השוכר \n את הפועל לעשות עמו כו' ואם משקבל עליו אמר לו הילך שכרך אין שומעין לו. וכ\"כ הטור בסימן של\"ו ס\"ב השוכר לעשות בשל חבירו אינו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך כו'. וכתב הרמ\"ה דוקא דעבד משיכה או הגבהה כו'. והנה מדברי הטור ז\"ל הללו ראיתי להש\"ך בסימן ע\"ב ס\"ק קי\"ד שהק' שם מרן מי שיש בידו משכון כו' ואמר לו הלה יהא שלך לא קני כתב וז\"ל וק' ממ\"ש הטור ומרן בסימן של\"ו ס\"ב גבי פועל דאם אמר לו יהא שלך והוא ברשותו של פועל קנאו מיד ולא אמרינן דדחויי קמדחי ליה והא משכון ופועל כי הדדי נינהו כמו שדימה אותו הרב הנמקי בסוף מציעא והניחה בצ\"ע יע\"ש. ולע\"ד הדבר ברור דמדלא הביא מרן ב\"י שם בסימן של\"ו דברי הנ\"י הללו ושדברי הרמ\"ה שם הם כדברי החולקי' על הרשב\"א מבואר דמשמע ליה למרן שדברי הרמ\"ה שם אינו ענין לדברי הנמק\"י דהרמ\"ה ז\"ל מיירי באופן דליכא למימר דלדחויי קמכוין כגון שאמר לו לפועל בפי' בפני עדים יהא שלך ואין כונתי לדחותך מעלי כי אם בכל לבי ובכל נפשי אני אומר לך יהא שלך ואפ\"ה כתב הרמ\"ה ז\"ל שאם אין הדבר עומד ברשותו של פועל וגם לא עשה הפועל משיכה או הגבהה אפ\"ה ל\"ק הפועל אותו דבר דאף שלא יוכל לומר לדחותו נתכוונתי אכתי יכול לומר דחזר בו אפילו מי שפרע לית ליה כיון שלא נתן הפועל מעות בעין ול\"ק כלל דהדמים שחייב לפועל בשביל פעולתו הרי הם כמלוה אצלו ואין מטלטלי' נקנים במלוה כמ\"ש הש\"ע לקמן סי' קצ\"ט ס\"ב ומ\"מ כיון דכל שהמטלטלים ברשות הלוקח כל שקבל עליו המוכר למכור קנה הלוקח כמ\"ש הש\"ע לקמן ר\"סי ר' וא\"כ ה\"נ כל שהדבר עומד ברשות הפועל כיון שקבל עליו ב\"הב למוכרו לו בדמי פעולתו קנה הפועל מיד בדמי חובו דלא גרע דמי חובו מפיסוק דמים וקבלתו למכור אע\"פ שלא נתן דמים דקנה מיד:
באופן דההיא דסימן של\"ו שכתב בש\"ע שהם דברי הרמ\"ה שהביא הטור שם מילתא אחריתי דאתא לאשמועינן ומיירי בגוונא דלא מצי טעין בע\"ה לדחויי נתכוונתי כמדובר והכא אשמועינן דכל שאמר לו התם יהא שלך מצי טעין שפיר דלדחותו נתכוון עד שיאמר לו בפי' בפני עדים שיהא שלו לגמרי ושאינו מכוין בזה לדחותו דאז קנה מיד בדמי חובו כיון שעומד המשכון ברשותו של מלוה ומינה דה\"ה נמי לגבי פועל ובכן אין מדברי מרן דבר סת\"ר ואין נסתר מחמתו דההיא דסימן של\"ו ודהכא שייכי אהדדי כמדובר ועיין למרן החבי\"ב ולסמ\"ע והש\"ך ז\"ל בסימן של\"ו ולהרב תי\"ט בפרק בתרא דמציעא מ\"ח דמשם משמע להו שדברי הרמ\"ה מיירי אפילו בשלא גילה דעתו דלא לדחותו קמכוין מש\"ה הוצרכו לידחק ולישב ההיא דסימן קס\"ו גבי ההיא דנפל כותלו בתוך גינת חבירו והצריכו הטור והש\"ע שצריך שיפנה האבנים משם כדי שלא יוכל לחזור בו משא\"כ הכא יע\"ש ולפי האמור דהרמ\"ה מיירי בשגילה דעתו שאין כונתו לדחותו ממילא יתיישב ההיא דסימן קס\"ו כן נראה לע\"ד וברור:
ולענין הלכה למעשה מאחר שהרב הנמקי ז\"ל דימה ההיא דפועל והא דמשכון אהדדי וגבי פועל העלה שם דבעינן שיפנה הקש והתבן הפועל בפני בע\"ה לרשותו של פועל כדי שלא יוכל לטעון עליו דלדחותו נתכוון וכן העלה הרמ\"ך ז\"ל בש\"מ לבב\"מ דר\"ך ע\"א וזה נראה דעת הטור ומרן ז\"ל בדין משכון דסימן ע\"ב א\"כ כל שאמר לו לשון זה שיהא שלך סתמא בין במשכון ובין בפועל יכול לומר לו דלדחותו נתכוון עד שיעשה מעשה המלוה בפני הלוה למכור משכונו בפניו וכן בפועל עד שיפנה התבן והקש בפני בע\"ה לרשותו או אם היה כבר ברשותו עד שימכור אותו לאחר בפני בע\"ה וכיוצא שאז לא יוכל לטעון דלדחותו נתכוון וכן אם בשעה שאמר לו יהא שלך פי' דעתו שאינו מכוין לדחותו דינא הכי לע\"ד ולא דמי למ\"ש הפוסקים בסימן ר\"ז גבי אסמכתא דאפילו אמר דלא כאסמכתא לא מהני להוציאו מדין אסמכתא שהחילוק מבואר כנלע\"ד להלכה ולמעשה:" + ] + ], + [ + [ + "שורש מלוה על המשכון אם הוא כשומר חנם או כשומר שכר המלוה \n את חבירו על המשכון בין שהלוהו מעות כו' בין שמשכנו כו'. ע\"כ. וכ\"כ מרן בש\"ע ח\"מ סי' ע\"ב. וכתב שם הש\"ך בסק\"ט וז\"ל אזיל לטעמיה שכתב בב\"י כו' אבל לפע\"ד עיקר בש\"ס כרש\"י דמשכנו שלא בשעת הלואתו חייב נמי באונסים כו' חדא דלישנא דאמרינן בכמה דוכתי בש\"ס וכדר' יצחק דאמר ר\"י בע\"ח קונה משכון משמע שקונה משכון ויש לו בו קנין גמור ואי לא הוי אלא ש\"ש לא שייך ביה לומר שקנה משכון עכ\"ל:
ולע\"ד אי מהא לא אירייא דאף לדעת החולקים על רש\"י וס\"ל דלא מחייב באונסים אלא בש\"ש דוקא מ\"מ ס\"ל לר\"י בעל חוב קונה משכון קנין גמור בגופו ואית ליה זכיה בגויה ומה\"ט יכול לקדש בו את האשה ונחשב כשלו לענין שמיטה דאין שביעית משמטתו וכן לענין דאינו נעשה מטלטלין אצל בניו וכן לענין חמץ דעובר עליו בבל יראה אלא דלדידהו משמ' להו דאפי' דאית לבע\"ח קנין גמור בגופו של משכון לכל הני מילי מיהו לענין אונסי' לא מיחייב בע\"ח כיון דס\"ס אין לבע\"ח קנין גמור להיות כשלו לגמרי כיון דאי בעי לוה לסלוקי ליה בזוזי מצי מסלק ליה ואין בע\"ח מצי מעכב המשכון לפרעון חובו ומה\"ט כתבו הרמב\"ן והרשב\"א בחי' לקידושין ד\"ח דאי אקדיש מלוה או זבין המשכון משעה שהרהינו אצלו ואח\"כ פרע ליה בזוזי ולא החליט המשכון בידו אינו קדוש ואינו מכור דכיון דפרעו אח\"ך בזוזי איגלאי מילתא למפרע דלאו כלום עבד ואדרבא אי זבין ליה או אקדיש ליה הרי הוא מוקדש ומכור יע\"ש. וכיון שכן כל שהמשכון ביד המלוה אעפ\"י שהוא קנוי לו לקדש בו את האשה כמ\"ש הרמב\"ן והרשב\"א שם ואפי' פרע ליה לוה אח\"כ בזוזי וכן לענין חמץ ושביעית ושאינו נעשה מטלטלין אצל בניו כיון דאינו קנוי לו לגמרי לענין אי אקדיש ליה או זבין ליה הו\"ל משכון זה קנוי לשניהם וכאלו המלוה והלוה שותפין בו הילכך לענין אונסים לא מיחייב המלוה כיון שאין כל ההנאה שלו וכמו שסיים הרמב\"ן בסוף לשונו והביאו הש\"ך לקמן ושפיר קאמר הש\"ס נמי בכל דוכתא בע\"ח קונה משכון כיון דס\"ס קנין אית ליה בגויה דמשכון לענין קדושי' ושביעית וחמץ וכיוצא:
וראיתי להר\"ב העיטור בדס\"ח ע\"ד שכתב וז\"ל ומסתברא כיון דקי\"ל כר\"י דשלא בשעת הלואה קונה משכון אפי' אבד באונס חייב דאי לא קני ליה לכל מילי לא מקדשה ביה עכ\"ל יע\"ש וכבר תיקן זה הרמב\"ן בס' המלחמות במה שהביא ראיה מההיא דאומן קונ' בשבח כלי ומקדש בו את האשה אעפ\"י שאינו חייב באונסים כמו ששנינו כל האומנין ש\"ש הן יע\"ש ומה שדחה לראיה זו הש\"ך ז\"ל לקמן אין בו כדי שביעה כמו שאכתוב לקמן בע\"ה:
עוד כתב הש\"ך וז\"ל ועוד ק\"ל דהא ר\"י יליף דבע\"ח קונה משכון מדאמר רחמנא ולך תהיה צדקה כו' ואם איתא דר\"י לא קאמר אלא לענין דהוי ש\"ש א\"כ עדיין יש ללוה זכיה בגופו של משכון א\"כ הדרא קו' לדוכתא צדקה מנין שהרי הוא של לוה ואין המלוה אלא שומר שיחזיר הפקדון לבעליו צדקה יהיה לו מה צדקה שייך בזה עכ\"ל :
ולע\"ד הא נמי לא מכרעא כלל דהרי ביארנו שאף לדעת החולקים על רש\"י ז\"ל מ\"מ ס\"ל דאית ליה למלוה זכיה בגוף המשכון ומה\"ט יכול לקדש בו את האשה ומיחייב בבל יראה וכיוצא ואין דינו כשומר בלבד וכי היכי דלדעת הסוברים דמיחייב באונסים ניחא ליה מאי דיליף ר\"י מקרא דולך תהיה צדקה אע\"ג דלדידהו נמי אכתי אית ליה ללוה זכיה בגוף המשכון שהרי יכול לסלק למלוה בזוזי ואפ\"ה כיון דאית ליה זכיה למלוה ג\"כ השתא לקדש בו את האשה וכיוצא קאמר שפיר רחמנא ולך תהיה צדקה ה\"ן לדעת החולקים נמי מה\"ט חשיב ליה צדקה כיון דס\"ס אית ליה זכיה בגוף המשכון ומה שאינו חייב באונסים היינו מפני שאין כל ההנאה שלו כמדובר וז\"ל הרמב\"ן בחידושיו לבב\"מ הובאו דבריו בשיטה מקובצת דקע\"ו ע\"ד וא\"ת והלא קונה משכון לגמרי משמע וכדאמרינן שאין שביעית משמטתו ואינו נעשה מטלטלין אצל בניו ומקדשין בו את האשה אלמא לגמרי קנה אותו ואמאי לא יתחייב באונסין ואיכא למימ' נהי נמי דקני ליה לגוביינא כיון שהוא חייב להחזיר ואינו נוטלו אלא כדי שלא יעשה מטלטלין אצל בניו אינו חייב באונסין שהרי אין כל ההנאה שלו שאינו יכול להשתמש בו כו' ומיהו כיון שהוא קונה אותו שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמטתו כדר\"י דאמר בע\"ח קונה משכון לגוביינא נהנה הוא והוי עליה ש\"ש יע\"ש. ושם לעיל מזה דקע\"ה ע\"ד עלה דאמרי' אבד המשכון אבדו מעותיו כתוב בשם תוס' שאנץ וז\"ל וטעמא משום דבע\"ח קונה משכון ומ\"מ אם נאנסו אינו יכול לומר אבד המשכון אבדו מעותיו דלא קני בע\"ח למשכון כולי האי שיהא חייב באונסין מ\"ר עכ\"ל:
עוד כתב הש\"ך ז\"ל וז\"ל ועוד קשה מה שהקשו התוס' בפ' האומנין כו' ומה שתירצו שם דקני ליה להיות ממונו לקדש בו את האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות היא גופא קשייא כיון דאין לו בו קנין גמור היאך יכול לקדש בו את האשה או לקנות בו עבדים וקרקעות אלא ודאי קונה אותו קנין גמור והוי כשלו עכ\"ל:
ולע\"ד לפי האמור ומדובר הא נמי לא מכרעה דכיון דחשיב מלוה כשותף במשכון זה דרחמנא זיכה לו למלוה להחשיבו כשלו שפיר מצי מקדש בחלקו דאית ליה זכיה בגויה אעפ\"י שאינו שלו לגמרי ועדיפא מינה כתבו הרמב\"ן והרשב\"א בפ\"ק דקידושין ד\"ח דלענין לקדש בו את האשה אפי' לית ליה לבעל אלא שעבוד בעלמ' כגון שטר מלוה כל דהאשה סמכה דעתה ולא חיישא דילמא מחיל ליה ללוה עיקר החוב מקדשה ביה ומה\"ט מקדשה במשכון של אחרים אפי' כי פרעו אח\"כ הלוה בזוזי ואפיק משכון מיניה כיון דמעיקרא סמכא דעת' דלא מצי מחיל עיקר החוב ללוה כיון שמסר המשכון לידה יע\"ש:
עוד כתב הש\"ך ז\"ל וז\"ל ואין להקשו' על פי רש\"י כו' ואדרבא לפרש\"י ניחא טפי דאלו לפי' התוספות וסיעתם קשה היכי נימא כיון דשלא בשעת הלואתו קני ליה קנין גמור א\"כ גם בשעת הלואתו קני ליה לענין דלא משמט ולענין דקרינן ביה שלך אי אתה רואה הא אף שלא בשעת הלוואתו לא קני ליה לגמרי כו' עכ\"ל:
ולע\"ד אף לדעת התוס' דשלא בשעת הלוואתו לא קני ליה לענין אונסין מ\"מ כיון דקני ליה מיהא לענין לקדש בו את האשה וכן לקנות בו עבדים וקרקעות וכן לענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו משא\"כ במשכנו בשע' הלואתו דלא קני ליה לכל הני מילי וא'כ שפיר קאמרי כיון דשלא בשעת הלואתו קני ליה קנין גמור משא\"כ בשעת הלואתו וזה ברור. עוד כתב הש\"ך וז\"ל וגם ק' אף בשעת הלואתו אמאי נימ' דלענין לקדש בו את האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות לא הוי כשלו וכמ\"ש התוס' והרא\"ש גופיה שם ולענין שמיטה וחמץ הוי כשלו מאי אולמיה דהאי מהאי כו' אבל לפרש\"י ניחא כו' עכ\"ל:
ולע\"ד כי היכי דניחא ליה לפרש\"י מה שמתחייב באונסין כשמשכנו לאח' הלוואתו טפי ממשכנו בשעת הלואתו דאינו מתחייב אלא בגניבה ואבידה וע\"כ דה\"ט משום דלאחר הלואתו כיון דמוכחא מילתא דלקיחת המשכון הוא לפרעון החוב מה\"ט קני ליה לגמרי אף לאונסין ולעשות בו קנין משא\"כ בשעת הלואתו דאיכא למימר דלקיחת המשכון לזכרון דברים בעלמא נקטיה ולא לגוביינא ומה\"ט אינו מתחייב באונסין ולא קני ליה לגמרי לעשות בו קנין ה\"נ איכא למימר לדעת התוס' דשלא בשעת הלוואתו קני ליה לגמרי אף לעשות בו קנין כיון דמוכחא מילתא דלפרעון נקטיה ומ\"מ אינו מתחייב באונסין נמי כיון דלא קני ליה לגמרי דאכתי יכול הלוה לסלקו בזוזי וגם אין כל ההנאה שלו משא\"כ במשכנו בשעת הלוואתו כיון דלא מוכחא מילתא דלפרעון נקטיה לא קני ליה לא לאונסין ואף לא לעשות בו קנין זולת ליחשב כשלו לענין חמץ ולענין שמיטה שאין בהם עשיית קנין מחדש וברור:
עוד כתב הש\"ך אמת שהמרדכי רפ\"ק דקדושין כתב בשם התוס' דאף לענין קדושי אשה קונה בשעת הלוואתו אבל אינו כן בתוס' שלפנינו וגם ק' לפ\"ז מאי איכא בשעת הלוואתו לשלא בשעת הלוואתו והמרדכי עצמו שם הביא בשם התוס' דר\"י אמר דוקא שלא בשעת הלוואתו וצ\"ע עכ\"ל. הנה מ\"ש שבתוס' שלפנינו אינו כן אמת שבפ' האומנין דפ\"ב ובפ' השולח דל\"ז אינו כן אמנם בפ\"ק דקדושין ד\"ח ע\"ב ד\"ה משכון דאחרים כתבו בהדיא כדברי המרדכי וכבר תפס עליו בזה מורי הרב ז\"ל בספר שער המלך ה' אישות דכ\"ה ע\"ד יע\"ש ואע\"פ שמדברי התוס' ז\"ל שם די\"ט ע\"א ד\"ה במלוה שיש עליה משכון משמע דס\"ל דמקדש במשכון שמשכנו בשעת הלוואתו לא מהני לר\"י וזה הפך מ\"ש בד\"ח ע\"א כבר עמד בזה הרב עצמות יוסף ז\"ל וישב דבריהם שלא יהיה בהם דבר סת'ר יע\"ש ואי לאו דמסתפינא הו\"א דמ\"ש התוס' ז\"ל בד\"ח דמצינו למימר דכיון דבע\"ח קונה משכון שלא בשעת הלוואה קנין גמור בשעת הלוואה נמי אלים שעבודיה לחשב ממון לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים כו' לא כתבו דמצינן למימר הכי אלא אם נפרש כפי' רש\"י ז\"ל דמשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה לגמרי אפי' להתחייב באונסים אמנם לפי מ\"ש אחר זה בדבור הסמוך שדחו פרש\"י ז\"ל ומשמע להו דאף במשכנו שלא בשעת הלוואתו לא מיחייב באונסין אלא בגניבה ואבידה לבד מעתה חזרו ממ\"ש תחלה דבמשכנו בשעת הלואתו מצי לקדש בו את האשה וס\"ל דדוקא במשכנו שלא בשעת הלוואתו דוקא הוא דמצי מקדש בו את האשה ולא במשכנו בשעת הלוואתו דאלת\"ה ק\"ט מה שהקשה הש\"ך דא\"כ מה בין שעת הלוואתו לשלא בשעת הלוואתו הא בכולהו קני למשכון לכל מילי ואיך כתבו דשלא בשעת הלואתו קני ליה ק\"ג כו' דמה קנין גמור איכא טפי שלא בשעת הלואה מבשעת הלוואה ודוחק לומר דס\"ל דשל' בשעת הלוואה קני ליה טפי להתחייב כש\"ש משא\"כ בשעת הלואה אינו מתחייב אלא כש\"ח וכמו שכ\"כ המרדכי בהדיא שם בשם התוס'. וכנראה דהמרדכי למד כן מדברי התוס' הללו ומשום דק\"ל כקושיית הש\"ך וליישב זה כתב דהא איכא בינייהו דאכתי קש' כיון דשלא בשעת הלוואה מה שמתחייב בע\"ח בשמירת המשכון כש\"ש אינו אלא מטעמא דבההיא הנאה דמצי לקדש בו את האשה מתחייב הוא בשמירתו וכמ\"ש התוס' בפ' האומנין ובפ' השולח וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל שם בפ\"ק דקידו' א\"כ בשעת הלוואתו נמי לפי דבריהם ז\"ל דאלים שעבודיה ומצי לקדש בו את האשה יתחייב נמי בשמירתו כש\"ש וכמו שהכריח הרא\"ש ז\"ל ואולי משמע ליה להמרדכי בדעת התוס' דפ\"ק דקידו' דמה שמתחייב בע\"ח במשכנו שלא בשעת הלוואתו כש\"ש לאו מטעמא דבההיא הנאה דמצי מקד' בו את האשה אלא מטעם דכיון דתפיס ליה אחוביה ולגוביינא נחית קני ליה כשלו ומתחייב בשמירתו ואפי' באונסין היה לו להתחייב אלא כיון דאין כל הנאה שלו כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל וגם הלוה מצי לסלוקי בזוזי אהני קנין זה לחייבו כש\"ש אמנם במשכנו בשעת הלוואתו דלא נחית לגוביינא ואין למלוה במשכון קנין בגופו אלא שעבוד בעלמא נמי דאלים שעבודיה להחשיבו כשלו לענין קידושין וז' לענין חמץ וכן לענין שלא יעש' מטלטלין אצל בניו אמנם לא מהני שעבוד זה לחייבו כש\"ש כל דלית ליה הנאה גמורה או קנין בגופו של דבר וכעין זה כתב הרב ח\"ה ז\"ל בפ' האומנין דפ\"ב ע\"ב בתוס' ד\"ה אימור דאמר ר\"י כו' יע\"ש:
אמנם היותר נכון לע\"ד שדברי התוס' בפ\"ק דק' ד\"ח שכתבו דבמשכנו בשעת הלוואתו נמי מצי לקדש בו את האשה אינו אלא לפי מ\"ש רש\"י ז\"ל דשלא בשעת הלוואתו קני ליה לגמרי ואפי' להתחייב באונסין אמנם לפי מ\"ש הם אח\"ז דאינו חייב אלא בגנ\"וא לא מצי מקד' בו את האשה אלא שלא בשעת הלוואה דוקא וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל שם והתוספות עצמן בפרק האומנין ופרק השולח וסמנים מצאתי לזה דבפסקי תוס' שם בפ\"ק דקדושין לא הביא דברי התוס' הללו שכתבו דמצי לקדש בו האשה אפי' במשכנו בשעת הלואתו משמע דס\"ל דלא כתבו כן לפום קושטא אלא לפי פרש\"י שדחו אח\"ז וכבר הביא שם דברי תוס' דס\"ל דאינו מתחייב אלא בגניבה ואבידה ומש\"ה לא הביא תחלת דבריהם והשתא ניחא נמי דבריהם בדי\"ט ע\"א ואין אנו צריכין למ\"ש הרב עצמו' יוסף ועיין למרן ב\"י בא\"ה סי' כ\"ח ובס' מקרא סופרים דרס\"ג יע\"ש : ועיין להרב עין יוסף בחי' לבב\"מ דקי\"ד ע\"ד ולהרב כרם שלמה חא\"ה סי' י\"ט דס\"ז:
עוד כתב הש\"ך וז\"ל ובזה נדחה מ\"ש הרמב\"ן כו' ואחריו נמשך הרשב\"א כו' ולפי מ\"ש לק\"מ וכמ\"ש התוס' והרא\"ש כו' יע\"ש. ולע\"ד אין בזה מקום לדחות הכרעת הרמב\"ן והרשב\"א דאינהו ז\"ל לא ניחא להו בהאי תירוצא שתירצו התוס' והרא\"ש וכמ\"ש הוא ז\"ל גופיה לקמן ד\"ה ועוד נלע\"ד בשם הר\"ש והרשב\"א בפ' השולח והרמב\"ן שם בס' המלחמות ע\"ד הרז\"ה יע\"ש ועיין בחדושי הריטב\"א לבב\"מ דמ\"ו ע\"ב שיישב ג\"כ ההיא דהשולח דלא תקשי לשיטת רש\"י עפ\"י תירוץ זה שתירץ הש\"ך יע\"ש:
עוד כתב הש\"ך וז\"ל ומ\"ש הרמב\"ן והרשב\"א דלישנא דקדשה במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר\"י משמע בשעת הלואתו לא ירדתי לסוף דעתם דהתם הכי איתמר איתיביה רבא לר\"ן כו' התם במשכון דאחרים כו' א\"כ שפיר נוכל לפרש הך לישנא דקידשה במשכון היינו משכון דאחרים שלא בשעת הלואתו עכ\"ל כנר' דאשתמיטתיה ז\"ל דברי הרשב\"א בחי' לקידושין שכתב שם וז\"ל ומדקתני סתם קדשה במשכון משמע דאפי' משכנו בשעת הלואתו מקדש בו וכבר כתבתיה בארוכה בגיטין פ' השולח עכ\"ל הרי דלאו מלישנא דקדשה במלוה שיש עליה משכו' דייקי ז\"ל אלא מלישנא דקידשה במשכון סתם ולשון מושאל נקטו בפ' השולח וזה ברור:
עוד כתב הש\"ך גם הראיה שהביאו מהא דאמרינן פ\"ק דקדושין המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדריב\"ח אינה ראיה כלל לפי מה שפרשו התוס' ושאר מפרשים כו' ואדרבא להרמב\"ן והרשב\"א קשי' דאמאי קאמר מקודשת מדריב\"ח הול\"ל מקודשת מדר\"י וכמ\"ש התוס' והרא\"ש עכ\"ל. הנה מ\"ש ואדרבא קשיא כו' כבר תיקן זה הרמב\"ן עצמו ז\"ל שכתב וז\"ל ומיהו לא מוכחא מדידיה ומש\"ה פשטיה מדריב\"ח עכ\"ל. וכוונתו מבוארת דמשום דמימרא דר\"י ליכא הוכחה גמורה דמיירי אף במשכנו בשעת הלוואתו מש\"ה פשטוה מדריב\"ח וברור:
עוד כתב הש\"ך וז\"ל ועוד נראה בעיני דמעיקרא לק\"מ דודאי כי היכי דמפרשי התוס' והרא\"ש כו' ה\"נ י\"ל לדעת רש\"י כיון דשלא בשעת הלואה קני ליה קנין גמור אפי' לאונסי' כו' בשעת הלוואתו קני ליה לענין להיות עליו כש\"ש כך הוה ס\"ד דש\"ס וה\"נ פריך אימור דאמר ר\"י כו' אבל בשעת הלוואתו שיקנהו במקצת מי אמר דאין סברא כלל שיקנהו לחצאין עכ\"ל. ואע\"ג דהשתא משמע דבשעת הלוואתו לא קני ליה אפי' להיות כש\"ש וא\"כ הדרא קושיית הרמב\"ן והרשב\"א לדוכתא מההיא דפ' כ\"ש ופרק השולח דמהתם מוכח דבשעת הלוואתו מיהא קני ליה להיות כשומר שכר מיהא כוונת הש\"ך לומר דהכא דחייה בעלמא היא דקדחי הש\"ס וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל לפי דרכו ולפום קושטא בשעת הלוואתו מיהא מיחייב כש\"ש כדמוכחי הני סוגיי כן צריך לפרש דבריו ז\"ל:
עוד כתב הש\"ך גם מה שהקשה הרמב\"ן וז\"ל ואמרי' נמי התם בפ' האומנים כאן שמשכנו כו' והיכי הוי ש\"ש הא קני ליה כדר\"י אפי' לאונסים כו' לא ירדתי לסוף דעתו דהא מעיקרא לא אסיק אדעתיה הא דר\"י ובתר הכי מסיק דפליגי כדר\"י ומעיקרא טעמא אחרינא איכא משום דבההיא הנאה דתפיס ליה אזוזי כו' עכ\"ל. לע\"ד הדבר ברור דאע\"ג דהשתא לא אסיק אדעתיה הש\"ס למימר דפליגי בההיא דר\"י ולאוקומי פלוגתא בהכי מ\"מ כיון דידע תלמודא מימרא דר\"י הו\"ל לדחויי האי תירוצא בההיא דר\"י והול\"ל דאי במשכנו שלא בשעת הלוואתו מיירי מתני' היכי קתני דהוי ש\"ש הא אר\"י מנין לבע\"ח שקונה משכון כו' וא\"כ באונסים נמי מיחייב ומדלא דחי האי אוקמתא עפ\"י מימריה דר\"י ש\"מ דאף לר\"י לא מיחייב אלא בגניבה ואבידה וזה ברור אצלי בכוונת הרמב\"ן ז\"ל.
ומיהו כבר יישב קושיא זו הריטב\"א בשיטתו פ' האומנים דמ\"ו ע\"ב בשם הרא\"ם דמשום דתלמודא בעי לאוקומי השתא מתני' כר\"א דאמר בשעת הלוואתו ש\"ח שלא בשעת הלוואתו לא מסיק אלא חדא דרגא מש\"ח לש\"ש אבל השתא דלמסקנא מתני' כר\"ע דאמר בשעת הלוואתו ש\"ש כי הוי שלא בשעת הלוואתו מסקינן ליה חדא דרגא מש\"ש לשואל וחייב אפילו באונסים יע\"ש:
עוד כתב הש\"ך וז\"ל ועוד נלע\"ד דרך אחר' לדעת רש\"י דלא קשיא מההיא דפ' כ\"ש דלישנ' דהלוהו על המשכון ודאי משמע בשעת הלוואתו אבל בפסחים לא קאמר אלא ישראל שהלוהו לגוי על חמצו כלומר על חמצו שהיה לגוי בביתו ולא שהרהינו אצלו מתחלה מדלא קתני שהלוה לגוי על משכון של חמץ וראיה לזה דהא מעיקרא קאמר לימא כתנאי כו' ומשני ותסברא אלא הכא במאי עסקינן כגון שהרהינו אצלו וקמפלגי בדר\"י אלמ' דמעקרא הוה ס\"ד שלא השכינו אצלו בביתו וא\"כ נהי דמשני כשהרהינו אצלו מ\"מ שפיר נוכל לפרש דמיירי שהרהינו אצלו לאחר הלואה וזה נלע\"ד ברור ותמהני על בעלי התוס' ושאר גדולים שהרעישו העולם בזה הלא הדברים ברורי' ופשוטים כמ\"ש עכ\"ל. ואין ספק שבעלי התוס' ושאר גדולים לא משמע להו דכי משני תלמודא הב\"ע כגון שהרהינו אצלו דמיירי שהרהינו לאחר הלוואה דא\"כ מתני' דקתני על חמצו אם על חמצו שבבית הגוי קאמר ולא הרהינו מתחילה אצלו למאי נ\"מ תני על חמצו כיון דשעבוד חמצו לא מועיל לחייבו והעיקר המחייבו שהוא מה שהרהינו אצלו לא קתני ואדרבא השתא דקתני על חמצו מלבד שהוא שלא לצורך מביא אותנו לטעות בדבריו דהרהינו אצלו בשעת הלוואה קתני ונמצא דאפי' משכנו בשעת הלוואתו נמי מחייבו ואי קושטא לאו הכי הוא היכי תני תנא האי לישנא דמצינן למיטעי ביה אלא ודאי דהשת' דמשני תלמודא הב\"ע כשהרהינו אצלו קושטא הכי הוא דאפילו הרהינו אצלו בשעת הלוואתו נמי מיחייב ומש\"ה נקט תנא האי לישנא דהלוהו על חמצו לומר דמעיקרא הרהינו אצלו ואפ\"ה מיחייב והשתא ניחא לישנא דתלמודא נמי דקאמר אלא הב\"ע כשהרהינו אצלו כו' דלישנא דאלא הוא דהדר ביה ממאי דס\"ד מעיקרא בפי' דמתני' דקתני על חמצו דלאו היינו שהרהינו אצלו אלא ששעבדו בלבד והשתא קאמר דהכי פירושו על חמצו שהרהינו אצלו ולפי דברי הש\"ך לישנא דאלא לא דייקא. סוף דבר יפה הרעישו הראשונים בקושיא זו לפום מאי דמשמע להו והוא האמת בפי' השמועה ועיין למורי הרב בס' שער המלך ה' אישות דכ\"ה ע\"ד שתמה גם כן על הש\"ך כזה יע\"ש.
ועיין להרב תי\"ט בפ\"ח דעדויות משנה ב' ד\"ה שהורהנה שכתב וז\"ל ומצאתי הפרש בין משכון להרהון בדברי רבינו בפ\"ב מה' מעשר ב' הלכה ח\"י מן הירושלמי דמשכון אמרו שם על המשכון בחובו שכבר חייב לו והרהן אמרו שם על שלוה עכשיו עליו עכ\"ל וכיון שכן הכא בגמ' דנקטו האי לישנא דהרהינו אצלו מוכח דמיירי במשכנו בשעת הלואתו שלא כמ\"ש הש\"ך:
עוד כתב הש\"ך ז\"ל וז\"ל וגם הך דפרק השולח נלע\"ד דרך אחרת לדעת רש\"י דכיון דאינו יכול לגבות חובו משאר נכסים מחמת השמיטה א\"כ ודאי גלוי לכל ב\"ד שזה לא ישלם לו והו\"ל כאלו נתברר בב\"ד שאין לו לשלם ומשכון זה קנוי לו ולא מיבעיא לדעת הרא\"ש כו' ואף לדעת הב\"י כו' כיון דבסוף שנת ז' לא יוכל לגבות חובו א\"כ כך הוא גזירת הכתוב כ\"ז שזה לא יוכל לגבות חובו יהא המשכון שבידו כאלו מכרו לו עתה וקבל מעותיו כבר עכ\"ל:
ולע\"ד מילתא כדנא צריכה רבה דלפי דבריו ז\"ל אפילו היה הפקדון ביד המלוה נמי איכא להאי טעמא דכשהגיע זמן השמיטה לא תהא ז' משמטתו כיון שזה לא יוכל לגבות חובו נימא דהוי כאלו גילה דעתו דאתפסיה אזוזי ויגבה מהפקדון שבידו ומלבד דדבר זה לא מצינו מי שאמרו דמשכון אמרו ולא פקדון עוד זאת מצינו להטור ז\"ל בא\"ה סימן כ\"ח גבי מקדש לאשה במלוה שיש עליה משכון שכתב בשם הרמ\"ה ז\"ל דדוקא כשהחזיר לה המשכון ודוקא בדמטא לידה דמקדש בתורת משכון אבל אי מטא לידה בתורת פקדון אע\"ג דמדינא מצי למתפסיה אזוזי כל כמה דלא גלי דעתיה דנקטיה ליה בתורת משכון אינה מקודשת יע\"ש:
הרי בהדיא דכל דלא גילה דעתו בהדיא דאתפסיה אזוזי לא דיינינן לה אנן הכי אע\"ג דמעשיו מוכיחין דאתפסיה אזוזי מדהחזיר לו הפקדון בשעת קדושין וא\"כ ה\"נ כל שלא גלה דעתו המלוה בהדיא שרוצה להשתלם חובו ממשכון זה וממשכנו ע\"פ ב\"ד לגוביינא אפילו משכנו בשע' הלואתו אינו אלא כפקדון בעלמא אע\"ג דאיכא אומדנא דמוכח שרוצה להשתלם חובו ממנו ס\"ס הרי לא משכנו לגוביינא ולא קנאו להיות כשלו וא\"כ ז' משמטתו שפיר כנלע\"ד ברור וצ\"ע:
עוד כתב הש\"ך ז\"ל וז\"ל ובזה נדחה נמי מה שהביא הרמב\"ן בס' המלחמות בפרק שבועת הדינים ראיה דר\"י לא קאמר דקני ליה לאונסים ממ\"ש בפ' דו\"ה כגון שתפסו ניזק כו' ולע\"ד אין זו ראיה דכיון דמיירי בשור תם א\"כ לא נתחייב לו זה עד שעת העמדת בדין דקי\"ל פלגא נזקא קנס וקנס אין אדם זוכה בו עד שעת העמדת בדין וא\"כ לא נתברר עדיין לב\"ד שיהא חייב לו והיאך נאמר שיהא כאלו הגבוהו ב\"ד המשכון לזה וכאלו מכרו לו בחובו שהרי אינו חייב לו ממון רק קנס יתחייב לו וגם זה דוקא אם יפסקו לו הב\"ד הקנס ואפילו למ\"ד פלגא נזקא ממונא נמי ניחא דכיון דעדיין לא נתברר ע\"פ ב\"ד מה שנתחייב לו לא קני ליה אלא דמ\"מ ש\"ש הוי בההיא הנאה דתפיס ליה שור אנזקיה ולא אעריקו ליה בעלים לאגמא עכ\"ל:
ותמהני על הרב ז\"ל בזה דמשמע מדבריו דאף לר\"ע דקי\"ל כוותיה דס\"ל דמזיק וניזק שותפין נינהו והוחלט השור דינא הכי וזה תימא שהרי התוס' בפרק המניח דל\"ג ע\"א ד\"ה איכא בינייהו כתבו בהדיא דלר\"ע קיימא ליה שור ברשותיה דניזק משעת הנזק קודם העמדה בדין וחשבינן כאלו בא חצי הנזק לידו מאותה שעה ואע\"ג דקי\"ל פלגא נזקא קנסא וה\"ט דזוכה משעת נגיחה משום דגלי לן קרא דומכרו דאמזיק וניזק קאי לר\"ע כיע\"ש וכ\"כ ג\"כ הרשב\"א בחי' שם יע\"ש ואף אם כונת הש\"ך לדעת רבי ישמעאל דס\"ל יושם השור וקרא דומכרו אב\"ד קאי לא מיחייב עד שעת העמדת בדין והתם מוקי לה לההיא ברייתא כרבי ישמעאל מלבד דמלשון הרב שכתב בתר הכי ועוד דהתם מוקי לה כרבי ישמעאל כו' משמע דעד השתא אפילו לדעת ר\"ע נמי קאמר דלא מיחייב עד שעת העמדה בדין עוד זאת דאפילו לרבי ישמעאל נמי ל\"ק כלל לפי מ\"ש הרשב\"א בחידושיו שם דמתני' מיירי כשעמד בדין הניזק ונתחייב המזיק לשלם וז\"ל הרשב\"א שם אי כרבי עקיבא כו' הקשו בתוס' אמאי לר\"ע ראשון ראשון נשכר כו' ודחקו בתירוצא ומסתברא לי דמתני' בשעמדו בדין היא דכיון דנגח ד\"וה סתמא דמילתא הניזקין עמדו בדין והילכך לר\"ע כבר הוחלט השור ועל הניזק לשומרו אבל לרבי ישמעאל כיון דיכול לסלקן בזוזי דב\"ח נינהו סתמא לא רצו הבעלים להחליט גופו של שור לניזקין דניחא ליה בתוריה משום כושרא דבהמה וכדאמרינן בפ' השוכר את הפועלים הילכך לכ\"ע ודאי אחרון אחרון נשכר עכ\"ל והשתא כיון דמתני' מיירי בשעמד בדין תו ל\"ק מה שהקשה הש\"ך ז\"ל ושפיר מייתי ראיה הרמב\"ן מההיא דכיון דמיירי בשעמד בדין ונתחייב המזיק ואח\"ך תפס השור הניזק הו\"ל כמשכנו שלא בשעת הלואתו ממש ואפ\"ה קאמר הש\"ס דהו\"ל כש\"ש דמיחייב בגניבה ואבידה ולא באונסים ודוק:
עוד כתב הש\"ך וז\"ל ועוד דהתם מוקי לה כרבי ישמעאל דאמר ב\"ח נינהו וכגון שתפסו ניזק וא\"כ יכול המזיק לסלקו בזוזי וכדאית' להדיא בס\"פ המניח דל\"ג דלר\"י יכול לסלקו בזוזי ואם הקדישו ניזק אינו קדוש ואם מכרו אינו מכור וא\"כ לא קני ליה וא\"כ מוכרח לומר דנעשה ש\"ש משא\"כ במשכנו שלא בשעת הלואתו דקני ליה קנין גמור ויכול לקדש בו את האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות וכמו שנתבאר וא\"כ פשיטא דחייב באונסים וזה ברור עכ\"ל:
והנה מ\"ש דלר\"י לא קני ליה משום דיכול לסלקו בזוזי קשה דאף במשכון שמשכנו שלא בשעת הלואתו נמי יכול לסלקו בזוזי כל זמן שלא הגיע הזמן שקבעו לו ב\"ד לפדותו ומה\"ט אם הקדישו מלוה או מכרו אינו מוקדש ואינו מכור כשפדאו לוה אח\"ך המשכון כמ\"ש הרמב\"ן והרשב\"א בחי' לקידושין ד\"ח יע\"ש. ומ\"ש עוד דמשכנו שלא בשעת הלואתו יכול לקדש בו את האשה ומבואר מדבריו ז\"ל דגבי ההיא דתפסו ניזק לא מצי לקדש בו את האשה וכ\"כ עוד בהדיא לקמן סקי\"ז דכל דלא מצי מקדיש ליה לא מצי לקדש בו את האשה יע\"ש. ותמהני טובא דנראה דאשתמיט מיניה דברי הרמב\"ן והרשב\"א בחי' לקדושין שכתבו בהדיא גבי משכון דאע\"ג דאי אקדיש מלוה או זבין ואח\"ך פדאו לוה למשכון לאו כלום עבד אפי\"ה לקנין קדושין אשה מתקדשת במשכון זה אפי' פדאו לוה אח\"כ כיון דסמכה דעתה וקני לה לשעבוד המלוה כיע\"ש וא\"כ גבי תפסו ניזק לשור אחר שעמד בדין ונתחייב מזיק שפיר מצי לקדש בו את האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות אע\"ג דאי אקדשיה או זבניה אינו קדוש ואינו מכור דומיא דמשכנו שלא בשעת הלואתו כן נלע\"ד ברור בדעת הרמב\"ן ז\"ל ועיין בטור א\"ה סימן כ\"ח שכתב בשם הרמ\"ה דתפיסה מהני ועיין ג\"כ למורי הרב בה' אישות דכ\"ו ע\"א שדחה דברי הש\"ך ז\"ל בזה שכתב דכל דלא מצי להקדיש לא מצי לקדש בו את האשה שהרי השואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקד' בו את האשה שהיא מקודשת אע\"ג דלענין הקדש אם הקדישו אינו מקודש כדקי\"ל גבי מתנה ע\"מ להחזיר באומר ע\"מ שתחזירהו לי יע\"ש ולא ידעתי למה זה לא דחה דבריו ז\"ל ע\"פי דברי הרמב\"ן והרשב\"א דפ\"ק דקדושין ד\"ח שכתבו בהדיא הפך דברי הש\"ך ז\"ל והראיה שהביא הש\"ך לדבריו בסקי\"א מההיא דפ' האיש מקדש לאו ראיה היא כמ\"ש מורי הרב ז\"ל שם יע\"ש וצ\"ע:
ואולם איכא למדחי ראיית הרמב\"ן הלזו עפ\"י מ\"ש הרשב\"א בחי' לבב\"ק דצ\"ז ובחי' לקידושין ד\"ח דע\"כ לא אמרו בע\"ח קונה משכון מדר\"י אלא במשכנו מלוה ע\"פ ב\"ד או ברשות הלוה עצמו אבל אם המלוה תפס דבר משל לוה לא קני ליה מדר\"י יע\"ש ובכן ההיא דפ' ד\"וה דקאמר הש\"ס כגון שתפסו ניזק כו' קאמר הש\"ס שפיר דאינו אלא ש\"ש דכל כה\"ג לא קני ליה מדר\"י כנלע\"ד עוד כתב הש\"ך וז\"ל עוד כתב הרמב\"ן שם בתחילת דבריו וז\"ל ואע\"ג דקני ליה כדר\"י אין כל הנאה שלו כו' ולפע\"ד אין מכל זה ראיה חדא דמאן לימא לן שאין המלוה יכול להשתמש כו' וא\"נ אפי תימא דאינו רשאי להשתמש בו מ\"מ חייב באונסין כיון דבע\"ח קונה משכון והרי הוא שלו לגמרי והא דאינו רשאי להשתמש בו היינו משום דכיון דרחמנא חייביה לעשות צדקה ולהחזירו לו בשעת תשמישו א\"כ כשזה ישתמש בו יפחות מהצדקה המוטלת עליו כו' עכ\"ל:
והנה מ\"ש תחילה דמאן לימא לן שאין המלוה יכול להשתמש בו כו' אין ספק שדעת הרמב\"ן ז\"ל דודאי אסור להשתמש בו משום איסור רבית כיון שלא קנה המשכון לגמרי ומצי לוה לסלוקי ליה בזוזי וכאותה ששנינו המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם אפילו בחצר דלא עביד למיגר משום דמחזי כרבית והוא הדין במשתמש במשכון בלא רביתא וכמ\"ש הטור בי\"ד סי' קס\"ו יע\"ש וכ\"כ הרשב\"א לקמן בב\"י מחו' י\"א דאם התנ' המלוה להשתמש במשכון בלא נכייתא הוי רבית קצוצה יע\"ש. ובפרק השוכר את האומנים שנינו אבא שאול אומר רשאי אדם להשכיר משכונו של עני להיות פוחת והולך עליו מפני שהוא כמשיב אבידה ומבואר בהדיא דבלא נכייתא אסור משום איסור רבית ומשכנו שלא בשעת הלואתו נמי במשמע דודאי עד זמן שקבעו לו ב\"ד לפדותו לא יוכל להשתמש בו כיון דאכתי שם הלואה עליה וזה ברור לע\"ד ומ\"ש עוד הש\"ך וא\"נ אפילו תימא דאינו רשאי היינו משום כו' הא ודאי ליתא לע\"ד אם קושטא הכי הוא דאין הלוה רשאי להשתמש בו ודאי משום איסור רבית הוא ולא מטעם צדקה שהרי אף בכלים שאין צורך לעני בו אמרו כן ולא במשכון שצריך לו דוקא דאיכא טעמ' דצדקה אלא ע\"כ דמטעם איסור רבית הוא וא\"כ שפיר הכריח הרמב\"ן ז\"ל דאינו חייב באונסים וברור:
עוד כתב הש\"ך וז\"ל ומ\"ש והם אמרו אומן קונה בשבח כלי כו' לע\"ד לאו ראיה הוא כו' ומ\"ש כל האומנים ש\"ש הם מיירי בדליכא שבחא כגון דאגירא לביטשא בייטשא כדמוקי בכה\"ג בפרק הגוזל קמא דצ\"ט ובפרק המקבל דקי\"ב ואדרבא מכאן ראיה דאינו יכול לקדש בו את האשה אלא כשקנה ליה לגמרי דאל\"כ במאי פליגי אי אומן קונה בשבח כלי הא מ\"מ ש\"ש הוי וכל שהוא ש\"ש יוכל לקדש בו את האשה אלא נהי דהוי ש\"ש מ\"מ כיון דאין לו קנין בגופו של כלי אינו יכול לקדש בו את האשה עכ\"ל:
ולא זכיתי להבין דבריו ז\"ל בזה דודאי אף לדעת הרמב\"ן טעמא דמצי מקדש בו את האשה וכיוצא אינו אלא משום דבע\"ח לית ליה זכייה בגויה דמשכון וקני ליה כדר\"י ואין הדבר תלוי במה שמתחייב בשמירתו כש\"ש דא\"כ כל שומר שכר דעלמא יוכל לקדש אשה בפקדונו וזה לא אמרו אדם מעולם אלא דהרמב\"ן משמע ליה דאע\"ג דבע\"ח אית ליה זכיה בגויה דמשכון לא מפני זה נפק מרשות הלוה לגמרי אלא אף הלוה אית ליה נמי שעבוד וזכייה בגויה דהא מצי לסלוקי ליה בזוזי וה\"ל מלוה ולוה כשותפין במשכון זה ומה\"ט כתב ז\"ל בפרק קמא דקדושין ד\"ח דאי אקדיש וזבין ליה ואחר כך פדאו מיד המלוה שפיר אקדיש ושפיר זבין וכן איפכא אי זבין ואקדיש מלוה ואחר כך החליטו הלוה בידו ולא פדאו בזוזי שפיר אקדיש מלוה ושפיר זבין דאיגלאי מילתא למפרע דדידיה הוא יעויין שם. ועיין בחי' הרשב\"א ז\"ל שם וכיון דהוו כשותפין במשכון זה ואין כל ההנאה של מלוה לא מיחייב באונסי' אלא כש\"ש כיון דתפיס ליה אחוביה ומצי לקדושי ביה וע\"ז הבי' ראיה מההיא דהאומנים ש\"ש דאע\"פי דלמ\"ד אומן קונה בשבח כלי אית ליה ללוה זכיה בגוף הכלי לענין שיעור פעולתו ואומן ובעל הכלי חשיבי כשותפין בכלי ומה\"ט מצי לקדש בו את האשה בחלקו שיש לו בכלי לא מיחייב אומן באונסי' אלא כש\"ש וה\"ן דכותא ומה שדחה הש\"ך ז\"ל למתני' דכל האומנים ש\"ש דאפשר דמיירי בדליכא שבחה כו' מלבד דלישנא דכל האומנים משמע סתמא דמיירי אפי' באומן שמקבל פעולתו דרך קבלנות ומשגיח הכלי בפעולתו ובגמ' לא דחו דאגרי לבטישא ביטשא אלא לההיא דקתני בברייתא הנותן טליתו לאומן דאפשר לאוקמא באומן שאינו משביח הכלי באומנותו אבל מתני' דקתני כל האומנים ליכא למדחי בהכי כמובן. עוד זאת שאם כדבריו אדאקשי תלמודא מההיא ברייתא דקתני אומן תקשי ליה ממתני' דכל האומנים ש\"ש דעדיפא מיניה א\"ו דממתני' לא פריך תלמודא דאע\"ג דהוי ש\"ש אכתי אפשר דקני ליה נמי בשבח כלי אלא דמשום דלא קני ליה לגמרי להיות כשלו אלא אית ליה זכייה בגויה כשותף בעלמא להכי לא מיחייב באונסים אלא כש\"ש בעלמא בההיא הנאה דתפיס ליה וזה ברור לע\"ד.
ועפ\"י דברי הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל שכתבנו נלע\"ד דיש לפתור מה שנסתפק מורי הרב ז\"ל בס' שער המלך בה' אישות דכ\"ו ע\"ג במי שהלוה לחבירו ומשכנו לולב או אתרוג אם יוצא המלוה בו י\"ח בחג מי אמרינן כיון דבע\"ח קונה משכון חשיב כשלו ויוצא בו י\"ח דקרינן ביה לכם כי היכי דעובר עליו בבל יראה או לא וכתב ויש צדדין לכאן ולכאן וצ\"ע עכ\"ל. ולפי האמור נראה מבואר דאינו יוצא י\"ח דדוקא לענין בל יראה ולקדש בו את האשה חשיב כשלו מפני מקצת הקנין שיש לו למלוה בגוף המשכון אעפ\"י שאינו שלו לגמרי. אבל לענין מצוה זו דבעינן שיהא שלו לגמרי שהרי אתרוג של שותפין אינו יוצא בו י\"ח ה\"נ כיון דביד הלוה לפדות משכונו בזוזי ואי אקדשיה ליה או זביניה ואח\"כ פדאו שפיר אקדי' ושפיר זבין כמ\"ש הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל בפ\"ק דקידושין ד\"ח א\"כ הו\"ל כשותפין במשכון זה המלוה והלוה ולא קרינן ביה לכם ואין ספק שאם משכון זה שוה יותר מהחוב דודאי אינו יוצא בו י\"ח שהרי אין בע\"ח קונה משכון אלא למה ששוה כנגד חובו ולא יותר ממה ששוה וכמ\"ש הש\"ך ז\"ל לקמן בד\"ה ועוד כו' וכיון דלהיתרון אין לו חלק בו הו\"ל של שותפין ואינו יוצא בו לכ\"ע וזה פשוט איברא דלפי דברי הרמב\"ן ז\"ל שכתבנו משמע דישראל שהלוה לישראל חבירו על חמצו ועבר הפסח ולא ביערו בין הלוה ובין המלוה ב' עובר על בל יראה כיון דלשניהם אית להו קנין בגויה דמשכון ואם הדבר כן קשה דמסוגיא דפ' כ\"ש דל\"א מוכח דלר\"י דב\"ח קונה משכון המלוה דוקא הוא שעובר ולא הלוה מדקאמר התם דגוי שהלוה את ישראל על חמצו דברי הכל עובר הישראל ומפרשינן טעמא משום דגוי מישראל לא קני משכון כו' משמע דאי גוי מישראל קני משכון לא עבר הישראל כיע\"ש ולדעת הרמב\"ן ז\"ל אפילו אי גוי מישראל קונה משכון אף הישראל נמי עובר כיון דס\"ס שניהם שותפין בו. ואפשר ליישב דכיון דהלוה לית ליה זכיה בגויה אלא משום דבידו לפדותו א\"כ כשהגיע הפסח ולא פדאו משום איסורא דחמץ ודאי תו לא פריק ליה וליכא הואיל ומה\"ט לא קעבר עליה וכגון זה כתבו התוס' בפרק אלו עוברים דמ\"ו ע\"ב ד\"ה הואיל ובעי מתשיל ועיין להרב מ\"א ז\"ל בא\"ח ס\"ס תמ\"א ובסי' תמ\"ג ס\"ב סק\"ה נסתפק אם הגיע פסח ולא ביער המלוה החמץ אם חייב הלוה לפרוע למלוה חובו יע\"ש והרב ט\"ז פשיטא ליה דחייב הלוה לפרוע החוב למלוה יע\"ש ולא כן אנכי עמדי דכיון דמבואר מסוגיין דפרק כל שעה דהיכא דמלוה קונה משכון דוקא המלוה מיחייב בבל יראה ולא הלוה כמדובר וע\"כ דה\"ט דאפילו דהלוה אית ליה זכיה בגוף המשכון וכדידיה נמי חשיב מ\"מ ה\"ט משום דבידו לפדותו וכשהגיע זמן איסור החמץ ולא פריק ליה תו לא אמרינן הואיל ובידו דמשום איסורא ודאי תו לא פריק ליה וכמ\"ש בשם התוס' דפ' א\"ע וגם הר\"ן ז\"ל הביא דבריו הב\"ח בסימן תמ\"א ס\"ב וס\"ג כתב דהיכ' דמחסרא ממונא לא אמרינן הואיל יע\"ש וכיון שכן פשיטא ודאי דאין הלוה חייב בדמי החוב דמצי למטען כיון דלא באתי לפדותו ת\"ז איסורו הרי הוא שלך דתו לא אפדנו והיה לך למוכרו בזמן שלא היה לך נזק לדמי חובך כיון שהוא קנוי לך לדמי חובך כן היה נלע\"ד ושוב נתיישבתי בדבר וראיתי דאין זה נכון לפום דינא שכתב הש\"ע לקמן סימן ע\"ד ס\"ה דאין הלוה יכול לומר למלוה שיטול המשכון בחובו וע\"ש בש\"ך סקי\"ט ובס\"ס זה יע\"ש ואם כן כשהגיע זמן איסורו אין ביד הלוה לומר כיון שהגיע זמן איסורו ולא פריקנא ליה תו לא פריקנא ליה כיון שאין זה תלוי בדעתו וברצונו דהיה לו לחוש דהמלוה נמי אין רצונו במשכון אלא במעו' וא\"כ הדרא קו' לדוכתא מההיא דפ' כ\"ש דכיון דאפילו דבע\"ח קונה משכון אכתי ברשות לוה נמי קאי אמאי לא קעבר עליה נמי לוה והנכון מ\"ש הרב ט\"ז בסימן תמ\"ג סק\"ד דאע\"פ שהלוה יש לו קנין בגוף המשכון מ\"מ אינו מוטל עליו לבערו כיון שאינו ברשותו והמלוה לא יתננו לו בלא מעות וכיון שהגוף שלו ודאי דהפחת שנפחת המשכון בבוא זמן איסורו עליה דידיה רמי יע\"ש:
ומיהו נלע\"ד דלס' רש\"י והראב\"ד ודעמייהו דס\"ל דבע\"ח קונה משכון אף לאונסין כי אתא זמן ביעורו ומכרו המלוה בזול או אם עבר הפסח ולא ביערו ונאסר בהנאה וצריך המלוה לבערו דלדידהו אין הלוה חייב בדמי החוב דהו\"ל זה כמו שנאנס המשכון בידו ופטור הלוה ולפ\"ז לענין הלכה למעשה יכול הלוה לומר קי\"ל ופטור ועיין עוד שם בדף הנז' ע\"ב במה שנסתפק במי שהתנה שלא יתחייב בשמירת המשכון אפילו בפשיעה אי אמרינן בכה\"ג בע\"ח קונה משכון לעבור עליו בב\"י ולקדש בו את האשה ולענין שמטה וכיוצא ופשיט לה מדברי ה\"ה בפ\"ג מה' ח\"ומ ומדברי התוס' דפ' ש\"ה דלא קני ליה למשכון להני מילי כל שאין אחריות שמירתו עליו ושכ\"כ בס' לח\"מ בביאור המשניות אמס' פסחים יע\"ש והדבר פשוט לע\"ד דכיון דעיקר טעמא דבע\"ח קונה משכון ומה\"ט נעשה כשלו לכל הני מילי אינו אלא משום דכיון דלגוביינא נקטיה ולא לזכרון דברים הו\"ל כאלו קנאו למשכון זה בדמי חובו ואפילו משכנו בשעת הלואתו אלים שעבודו של בע\"ח במשכון זה כאלו גבאו בחובו ממש ומה\"ט נמי אמרינן דמיחייב בע\"ח בשמירתו כש\"ש כיון דאית ליה הנאה זו דחשיב כשלו וכאלו קנאו וכיון שכן כל שהתנה בע\"ח שלא להתחייב בשמירתו כלל הו\"ל כאלו פירש שלא משכנו לגוביינא אלא לזכרון דברים בעלמא שאם משכנו לגוביינא איך יתכן שיתנה עמו שלא יתחייב בשמירתו דכיון דגבאו בחובו הרי הוא שלו ואין אדם מתנה עם חבירו שיתחייב לשלם מה שיגנב או שיאבד מביתו ומרשותו בשכר המתנת פריעת חובו ודוק איברא דמדברי הרא\"ש והביא דבריו מרן בב\"י ס\"סי תמ\"א והמ\"א ז\"ל שם סק\"ו משמע דאפילו לא קבל אחריות המשכון עליו בע\"ח קונה משכון לעבור עליו בב\"י שהרי עלה דמתניתין דפרק כ\"ש דל\"א כתב וז\"ל וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה מיירי כשהרהינו אצלו וא\"ל מעכשיו דאי לא\"ה לא קני ליה ישראל דקי\"ל כת\"ק דר\"מ דישראל מנכרי לא קני משכון הילכך אפי' הרהינו אי לא א\"ל מעכשיו שרי ומיירי שאין אחריות המשכון עליו דאי אחריות עליו אפילו לא היה המשכון שלו עובר עכ\"ל והשתא כיון דמיירי בשאין אחריות המשכון עליו מה צורך לו להרא\"ש ז\"ל לומר דאי לא א\"ל מעכשיו לא קני ליה ישראל דקי\"ל כת\"ק דר\"מ דגוי מישראל לא קני משכון כו' הא אפילו אי קי\"ל כר\"מ דקני משכון כיון דמיירי שלא קבל הישראל אחריות המשכון עליו לא מהני מידי קנית המשכון ואכתי לא קעבר הישראל משום ב\"י כיון דאין אחריות המשכון עליו אלא ודאי משמע דס\"ל להרא\"ש ז\"ל דאפילו לא קבל אחריות המשכון עליו אי הוה קי\"ל כר\"מ דישראל מגוי קונה משכון היה הישראל עובר עליו ולהכי הוצרך לומר דאנן קי\"ל כת\"ק דר\"מ דישראל מגוי לא קני משכון:
עוד כתב הש\"ך ז\"ל דמאחר דרבו הפוסקים הסוברים כרש\"י ז\"ל דמשכנו שלא בשעת הלואתו מתחייב אפילו באונסין אם עדיין לא שלם הלוה מצי למימר קים לי כרש\"י וכן אם חזר ותפס אחר ששילם אפי' בעדים דבפלוגתא דרבוותא מהני תפיסה בעדי' וכתב עוד דבהגהת מיימון פ\"י מה' שכירות כתב דר\"ת ז\"ל ס\"ל דאינו חייב באונסין כמ\"ש בתשו' מיימוניות סי' כ\"ג ותמה ע\"ז דר\"ת ז\"ל שם באותה תשובה איירי בשעת הלואתו ולהכי כתב דהוי כש\"ש יע\"ש ואפשר דעיקר ראיית ההגהות ז\"ל הוא מדסתם ר\"ת ז\"ל ולא פירש דדוקא במשכנו בשעת הלואתו קאמר אבל שלא בשעת הלואתו חייב באונסים משמע דס\"ל דאין חילוק ומבואר עוד כן ממ\"ש עוד שם וז\"ל ועוד ראיה לדבר דאם נאנס המשכון ישבע ויטול כל חובו דאמרינן בני העיר ששלחו את שקליהם כו' ורואה אני הדברים ק\"ו ומה פועל כו' מלוה על המשכון לא כ\"ש בן בנו של ק\"ו דמלוה אית ביה גמילות חסד לא מחייבינן ליה ועוד מלוה קתני ל\"ש במשכנו בע\"כ ל\"ש בגמילו' חסד יע\"ש ומדברים אלו משמע דס\"ל דאפילו שלא בשעת הלואתו דינא הכי דלא מיחייב באונסין ודוק:
עוד כתב הש\"ך ז\"ל וז\"ל ועוד נלפע\"ד דאף שגדולי הפוסקים הבינו בדעת הרי\"ף דאינו קונה אותו אלא לענין דהוי ש\"ש מ\"מ אין זה מוכרח בדעתו וכיון שכבר בררתי דהעיקר בש\"ס דקונה אותו לאונסים אם כן יותר נראה דגם דעת הרי\"ף ז\"ל כן וראיה לזה דאי לא ס\"ל הכי לאיזה צורך הביא בס\"פ שבועת ה" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3774ee001eee27251304bfb1fc1750e46aff8e07 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,83 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Hiring", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Hiring", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "שורש דין שומר שמסר לשומר שני עבר \n השומר ומסר לשומר הב' אם יש עדים ששמרה השומר הב' כדרך השומרים ונאנס פטור ואם לא יש עדים חייב השומר הא' לשלם. הנה הטור ז\"ל סי' ע\"ב ס\"ל כתב בראובן שמשכן משכון ביד שמעון ושמעון נתנו ללוי ונאבד מיד לוי כו' ואם יש עדים ששמרו לוי כראוי ונאנס ממנו נפטר שמעון וכ\"פ מרן בשולחנו הטהור שם יע\"ש מבואר יוצא מלשון זה דאי ליכא עדים ששמרו לוי כראוי אע\"ג שמעידים שנאנס המשכון או הפקדון ממנו לא נפטר שמעון בעדות זה משום דאכתי מצי הלוה למטען שמא השומר הב' פשע בשמירתו ומתוך כך נאנס וכיון דאכתי צריך השומר השני לישבע שלא פשע מצי הלוה למטען את מהימנת לי בשבוע' האיך לא מהימן לי ואכתי חשיב השומר הא' משואיל\"מ. וק\"ט דמאחר דלדעת מרן בסי' רצ\"ד ס\"ב אין השומר חייב לישבע שלא פשע אלא ע\"י גלגול שבועה דשאינה ברשותו שנאנסה וכל היכא דאיכא עדים שנאנסה דלא משתבעי עיקר שבועה דשאינה ברשותו אף שבועה שלא פשע לא מיחייב כיע\"ש א\"כ כל שיש עדים שנאנסה ביד השומר הב' אפילו אינן יודעים אם פשע בה או לא מפטר שמעון כיון דתו ליכא עסק שבועה על לוי וכעין זה הוקשה לו להש\"ך סי' רצ\"א סקמ\"ח על דברי הסמ\"ע וז\"ל כתב הסמ\"ע ויכול הוא לישבע פי' שיכול הוא לישבע שלא פשע הב' ושלא שלח יד עכ\"ל : ולא פי' יפה דברי הרמב\"ם והמחבר דס\"ל לקמן סי' רצ\"ד ס\"ב דעיקר שבועת השומרים היא שנגנבה ושבועה שלא פשע ושלא שלח בה יד היא רק מצד הגלגול ואם יש לו עדים שנגנבה פטור א\"כ ה\"ה הכא אם יש לו עדים שנגנבה פטור או שיכול רק לישבע שנגנב אצל השומר הב' פטור וכן הוא בהרא\"ש פרק המפקיד להדיא הדין זה תלוי בהך דינא דלקמן סימן רצ\"ד וכן הוא ברי\"ו ז\"ל וגם הטור שכתב כו' ר\"ל כן ולא כב\"ח שפי' דבריו שצריך עדים על כל ג' שבועות עכ\"ל יע\"ש:
איברא שמה שתמה הרב על הסמ\"ע לכאורה משמע דלק\"מ דהיכא דהשומר הראשון בא לישבע עיקר שבועת השומרים שנאנס הפקדון ביד השומר הב' חל עליו חיוב שבועה דשלא פשע ושלא שלח בה יד דומיא היכא דנאנס הפקדון בידו ממש דצרי' לישבע גם שלא פשע ושלא שלח בו יד ודוקא היכא דיש עדים שנאנס הפקדון הוא דכתבו הרא\"ש ורי\"ו ז\"ל דתו אין כאן שבועה דשלא פשע ושלא שלח בו יד כיון דאין כאן עיקר שבועה דנאנסה אבל כשאין עדים בדבר אלא השומר הא' בא ליפטר עצמו בשבועה צריך לישבע על הכל דומיא דהיכא דנאנסו בידו ושפיר כתב הסמ\"ע דיכול הוא לישבע שלא פשע ושלא שלח בה יד קאמר אמנם נראה דכונת הש\"ך להשיג על הסמ\"ע דמשמע מדבריו דאם השומר הא' אינו יכול לישבע שלא פשע ושלא שלח יד השומר השני מפני שלא ידע בבריא כן מיחייב השומר הראשון לשלם מטעמא דמצי המפקיד למטען את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה והו\"ל משואי\"ל משלם וע\"ז השיג עליו הרב ש\"ך דכיון דשבועות הללו אינן מעיקר השבועה אלא באות ע\"י גלגול הא קי\"ל היכא דטעין על הגלגול אינ\"י לא חשיב משואיל\"מ כמ\"ש הטור ומרן בסי' צ\"ד ס\"ב וס\"ט דאין מגלגלין טענת איני יודע של הנתבע וכ\"כ הטור בשם הרא\"ש בסי' ע\"ה סט\"ו ועיין במה שכתבנו אנן יד עניי בה' מו\"ל פי\"ג ה\"ד יע\"ש וכיון שכן כי טעין השומר הראשון שלא ידע אם פשע השומר הב' או אם שלח בו יד הו\"ל כטוען על הגלגולים אינ\"י דלא חשיב משואי\"למ ונשבע עיקר שבועתו שנאנס ועל הגלגולים נשבע שאינו יודע ומפטר זה נלע\"ד כונת הש\"ך ז\"ל ואם כנים אנחנו בזה נראה דאף השומר עצמו שטען שנאנס הפקדון מידו והרי הוא נשבע שנאנס ולא רצה לישבע שלא פשע ושלא שלח בו יד דטען איני יודע אם פשעתי קודם ולא שמרתיו כראוי או אם שלחתי בו יד מקודם לא מחייבינן ליה לשלם אלא נשבע שאינו יודע ומפטר ודבר זה חידוש הוא ועיין במ\"ש בפי\"ג מה' מ\"ול ה\"ד ד\"ה וראיתי להסמ\"ע בשם הדרישה בס\"ס רכ\"ג וכע' צ\"ת:
וזו ק\"ל על הש\"ך דאדק\"ל ע\"ד הסמ\"ע תיקשי ליה הכי על דברי מרן עצמו שכתב שם כמ\"ש כאן דצריך שיהיו העדים מעידים ששמרו השומר הב' כראוי ושנאנס הפקדון ובזה יפטר השומר הא' ולפי שיטתו מה צורך לעדים שיעידו ששמר כדרך השומרים בשיעידו שנאנס לבד דיי לפוטרו לשומר הא' וכמו כן ק' בדברי רבינו כאן שכתב כדברי מרן ז\"ל וליכא למימר דשם בסי' רצ\"א לא הצריך מרן שיעידו העדים כן אלא מפני שכתב שם שמסרו לשומר הב' ומיעט בשמירתו שהיה ש\"ש ומסרו לש\"ח דהו\"ל פושע הילכך לא מיפטר הא' עד שיעידו עדים שלא פשע הב' בשמירתו ושנאנס אבל בעדות שנאנס לבד לא מיפטר דהו\"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב דהא ודאי בורכא היא דמלבד דמדברי רבינו כאן מבואר דאפילו בש\"ש שמסר לש\"ש שלא מיעט בשמירתו לא מפט' השומר הא' עד שיעידו העדים ששמרה השומר הב' כראוי ונאנסה אף גם זאת אי מה\"ט דצריך מרן שיעידו העדים כן מה הועיל בזה ס\"ס השתא נמי שמעידים שלא פשע השומר השני ונאנס תחילתו בפשיעה וסופו באונס מקרי וכמו שהוק' לו להלח\"ם שם ולרש\"ל ומהר\"ש בביאורי הסמ\"ג מ\"ש הש\"ך שם סקמ\"ו וע\"כ ליישב כמ\"ש ז\"ל שם וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא וכעת צ\"ע:
ולענין הלכה למעשה מאחר דלדעת הרא\"ש והטור ודעימייהו לא מפטר השומר הא' אלא עד שיעידו העדים שלא פשע ושנאנסה מידו וכן כי משתבע השומר הא' לא מפטר עד שישבע שלא פשע השומר הב' ושנאנסה מידו וגם מדברי רבינו ומרן בש\"ע מבואר כן אע\"ג דלדידהו שבועה שלא פשע אינה מעיקר שבועה אלא היא באה ע\"י גלגול מ\"מ בשומר שמסר לשומר לדידהו לא מפטר השומר הראשון עד שידע שלא פשע השומר השני ודאי דהכי נקטינן ועיין בס' דברי אמת בקו' הה' דל\"ג ע\"ג ד\"ה וראיתי להרא\"ש כו' יע\"ש וכתב הש\"ך בס\"ק קל\"ג דהיכא דאיכא עדים שלא פשע השומר הב' הנאנס הפקדון מידו מלבד שנפטר השומר הראשון שהוא המלוה מדמי המשכון במה ששוה יותר מדמי הלואתו אף דמי הלואתו נמי גובה מן הלוה ושלא כדברי הב\"ח ז\"ל שכתב דאין הלוה חייב לשלם דמי החוב ע\"פ העדאת עדים כיון שהמלוה אינו טוען בריא הו\"ל כהלויתיך ואיני יודע אם פרעתני י\"ש וכדברי הש\"ך כתב ג\"כ הרב ראש יוסף בסוף אות ע\"ט יע\"ש וכן דעתי נוטה להלכה ולמעשה אמנ' היכא דהמלוה נשבע שלא פשע השומר השני ושנאנס מידו אז אף הב\"ח ז\"ל אזיל ומודה דגובה נמי חובו וברור והיכא דנשבע השומר הב' בזה כתב הש\"ך דצ\"ע אם גובה המלוה חובו יע\"ש:
ולא זכיתי להבין מאי קמספ\"ל דודאי אי מאמינו הלוה בשבועתו למה לא ישלם לו דמי חובו ג\"כ ואם אינו מאמינו אף דמי המשכון יתרים על דמי החוב מיחייב המלוה לשלם ללוה דמצי למימר את מהימן לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה ומיהו אפ' דאפילו במאמינו בשבועתו מספ\"ל דאכתי לענין דמי החוב שביד הלוה הו\"ל כהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך כיון דהמלוה גופיה איהו לא קטעין בריא כמ\"ש הב\"ח ז\"ל וכיון דהשומר השני אינו נאמן אלא בשבועה אין כאן עדות כלל להחשיב עדות זה כטענת בריא למלוה ודוק:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "רועה \n שהניח עדרו ובא לעיר כו' ובאו זאבים וטרפו ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם כו'. נ\"ב בגמ' דמציעא דק\"ו ע\"א ופריך שם בגמ' אם הוית התם הוה מקיים בי גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך כו' ולימא ליה דלניסא רבה לא הוה חזינא לניסא זוטא חזינא והק' שם התוס' ד\"ה לניס' תימא מאי קשיא הא אמרן לעיל דכי אמר ליה זרעא חטין וזרעא שעורין ואשתדוף דמצי אמר ליה אי זרעת חיטין הוה מקיים בי ותגזר אומר ויקם לך וכ\"ש כשלא זרעא כלל דליכא הוכחה שהיה ראוי להשתדף וי\"ל דשמואל מיירי כגון שאמר ליה זרע כל מה שתרצה דהשתא לא מצי למימר הוה מקיים בי ותגזר כו' דבסתמא לא היה מקבל קב\"ה תפילתו של זה שיצליח כל מה שיזריע אם לא שיעשה לו נס ולא קאמר לעיל הוה מקיים בי ותגזר כו' אלא למי שמתפלל על מין אחד של חטין כו' ובכונת דברי התוס' הללו מצאתי בכת\"י לא' מקדושים לא ידעתי למי שפי' דברי וז\"ל פי' דבריהם ותורף קושייתם ותירוצם בקיצור דהוקשה להם מאי מק' הש\"ס מההיא דרועה וסלקא בקשיא הא לעיל אמרי' גבי זרעה שערי דמצי א\"ל מחכיר אי הוית זרעה לה חיטי הוה מקיים בי ותגזר אומר כו' ושם הוה שייכא נמי הך תיובתא דברייתא דרועה דאי הכי הוא דטענינן הוה מקיים בי כו' נטעון נמי לרועה הוה מקיים בי כו' ולא אקשי שם מידי משמע דהיינו משום דלא ראי זה כראי זה דמאי דטוען מחכיר הוה מקיים בי דהיינו משום תפילה שהתפלל בתחילת השנה שתצליח תבואתו ומה שהיה ניצול שדהו משידפון היינו משום ליתא דתפלה כי לא בזה ולא שקץ ענות עני ושומע תפלה כל פה אבל גבי רועה טענת גם את הארי גם את הדוב היא טענת נס וכל כי הא לא טענינן ליה ומש\"ה לא הוה קשיא מהך ברייתא אף דהתם איכא הוכחה שנגזרה גזירה על השדה הלזו וא\"כ כ\"ש הכא דלא מוכח דמצי שפיר לטעון הוה מקיים בי בימי רעבון ישבעו והיינו מטעם תפלה שהתפלל שתצליח תבואתו ולאו משו' ניסא נקט האי קרא והא דלעיל לא נקט האי קרא היינו כדכתב הנמק\"י דהתם קמשתעי דאשתדוף רובא דבאגא דשערי דלא מצי למימר עת רעה וימי רעבון א\"כ לא היה צריך לטעון מזה הפסוק. אבל שמואל קא משתעי בזרעא חיטי וכולהו דאשתדפו חיטי דהא איכא רעבון ואפ\"ה ישבעו משום דלא תשדף שדהו משום התפלה והיינו הך נמי מילתא דותגזר אומר ומאי דלא נקט הכא ותגזר אומר משו' דהתם שייך שפיר כיון דרובא דבאגא דאשתדפו הוו שערי והוא אמר חיטי מוכח בספק קרוב לודאי ששדהו לא היתה נשדפת אי הוה זרעה חיטי דשערי אשתדפו ולא חיטי אבל הכא דאף חיטי אשתדפו הוא מדרגה יותר עליונה קצת מש\"ה נקט הך קרא שאף שהחטים אשתדפו הוה מתקיים בי בימי וא\"כ קשה מאי קאמר קשיא מה ענין תפילה אצל נס דנס לא טענינן אבל תפלה טענינן זו תורף קושייתם ולזה תירצו וי\"ל דשמואל קמיירי בשאמר לו זרע כל מה שתרצה דהשתא אפי' ותגזר אומר לא מצי למימר משום דהוי ניסא וקרא לא קאמר אלא משום תפלה ולא נס ומאי דנקט שמואל הך קרא דבימי כו' ודאי הוא משום נס ולא מילתא דתפלה והשתא מק' שפיר מנס לנס אבל לעיל שהיה תפלה לא שייכא הקו' ושפיר טעין הוה מקיים בי ותגזר זו היא כונת התוס' ז\"ל לע\"ד ודוק הגם שהוא דוחק ע\"כ מצאתי:" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [ + "שורש שכירות ליומיה ממכר הוא שכירות \n מכירה לזמן קצוב הוא כו'. ע\"כ. והנה הטור ז\"ל בסי' קע\"ה סצ\"ב כתב משם תשו' הרא\"ש דאף בשכירות יש משום דין בין המצר משום דשכירות ליומיה ממכר ומטעם זה יש בו הונאה וה\"ה לענין מצרנות דשייך בו הטוב והישר כמו גבי מכר יע\"ש. וכתב הרב החבי\"ב ז\"ל בכנה\"ג בסי' הנז' אות קכ\"א דאף לדעת רבינו דס\"ל דשכירות אין בו מצרנות אע\"ג דשכירות ממכר ליומיה אינה מכירה גמורה כמכר ולהכי אין בו דב\"מ ועל דברי הטור והרא\"ש ק' מה שהק' הרב בני חיי שם אות מ\"ה בשם הפ\"מ ח\"א סי' ל\"ג דהתוס' בהזהב דנ\"ו ד\"ה והאי ביומיה ובע\"ז דט\"ו כתבו דדוקא גבי אונאה דאיכא ממכר מיותר אמרי' שכירות ליומיה ממכר אבל למילי אחרינא לא. והוא ז\"ל תירץ דכונת הרא\"ש דכיון דטעמא דתקנה זו דהמצרן קודם הוא משום ועשית הישר ושייך ג\"כ בשכירות אע\"פ שאין למדים ד\"ס מד\"ס כיון דאשכחן דאקרי שכירות מכר גבי אונאה יש לנו לומר דבכלל תקנתם במכר נכלל ג\"כ שכירות כיון דאיתיה לטעם ועשית הישר וכל כה\"ג למדי' ד\"ס מד\"ס:
וראיתי למוהר\"י קולון שורש כ' וע\"ע בשרש קי\"ח שכתב דמכי' קוטמ'ו אע\"פ שהוא לזמן ואינו אלא כעין שכירות מ\"מ הרי הוא בכלל מכירה סתמא כדמשמע בהזהב גבי אונאה כו' הרי דבלשון ממכר סתמא גם שכירות במשמע וזהו שהשוו חכמים דין שכירות לדין מכירה לענין אונאה ולענין שהוא נקנה בכסף בשטר ובחזקה בפ' השואל יע\"ש. וזה תימא היאך הביא ראיה מאונאה דלפי דברי התוס' הנז' אדרבא מהתם משמע איפכא דדוקא התם דאיכא ממכר יתירה הוא דאמרי' דשכירות ליומיה ממכר אבל למילי אחרינא איברא כי לפי מ\"ש הריטב\"א ז\"ל שם בחי' בפ' הזהב וז\"ל הא דאמרי' בפ\"ב דע\"ז כי שכירות לא קנייא התם לא קאמר אלא לענין שהבית אינו נקרא ביתו של שוכר אלא ביתו של משכיר או הפרה אינה קרויה כספו של כהן אבל מ\"מ קנייה להשתמש בהם בזמן השכירות א\"ן הכא מקרא יתירה דריש דכתיב ממכר לרבות מכר כל שהוא דלענין אונאה קרוי מכר תוס' עכ\"ל הנה לפי תירוץ הראשון אין קושי' למוהריק\"ו אמנם לא ידעתי אמאי לא נרגש מדברי התוס' וכדבריו לא יתכן תירוץ הרב בני חיי שתי' לדברי הראשונים שכתבנו לעיל וצ\"ע:
עוד ראיתי למוהריק\"ו ז\"ל שם שכתב דמכירה קטומה מכירה גמורה היא אלא שהיא לזמן שהרי כל ימי משך קטומו רשאי המקבל לעשות במשכונות החנות כטוב בעיניו הן למוכרן הן ליתנם במתנה ואפי' לזורקם לאיבוד אם ירצה רק שיפרע למוכר החנות הסך שנתחייב לו בעבור הקוטמו ההוא ואין למוכ' על המשכונות ההם כי אם אחריותו עליהם או על תמורתם אבל גוף הממון בחזקת הלוקח ופשיטא שאע\"ג שהקוטמו עתיד לצאת ממנו בכלות הזמן לא יגרע מלהיות מכר גמור כל אותו הזמן דאלת\"ה המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג לא תקרא מכירה שהרי עתיד השדה להחזיר לבעליו בזמן היובל וא\"כ בטלה כל מכירות שבתורה בזמן שהיובל נוהג עכ\"ל ולא ידעתי מה דמיון מביא מההיא דבזמן שהיובל נוהג דהתם זביניה מעליא הוי ויובל אפקעתא דמלכא הוא כדאמרינן בפרק המקבל מציעא דק\"ט ע\"א משא\"כ במכירת חנות קוטמו דכיון דאינו אלא לזמן הו\"ל מכירה לפירות ולא מקרי מכירה סתמא ושוב ראיתי שכדברי מוהריק\"ו הללו כתבו המרדכי בפרק האומנים סי' שנ\"ז והגהות מיימוניות בפ\"ה מה' שכירות לענין שכירות דחשיב כמכר ומצי השוכר להשכיר לאחר והביאו ראיה בשם מוהר\"ם ממוכר בזמן שהיובל נוהג יע\"ש והרב בני אהרן בתשו' ח\"א ד\"ב ע\"א ד\"ה ולענין תמה עליהם מההיא דפרק המקבל כמדובר ועוד תמה עליהם דמההיא דמוכר בזמן שהיובל נוהג אין ראיה לשוכר דיכול להשכיר דהתם מוכר גוף ופירות לזמן משא\"כ בשוכר שאינו מוכר לו לגוף אלא לפירות יע\"ש והאמת אתו כדאמרינן בפרק השולח גבי פלוגתא דר\"י ור\"ל גבי מוכר שדהו לפירות אי מביא וקורא אי קנין הפירות כקנין הגוף דמי ואמרי' דאזדו לטעמייהו דאפליגו ג\"כ בלוקח שדה דמביא בכורים בזמן שהיובל נוהג דמביא וקורא ואמרי' דאצריכו תרוייהו דאי פליגי דוקא בזמן שהיובל נוהג הו\"א דבהא דוקא קאמר ר\"י דמביא וקורא משו' דכי קנחית אדעתא דגופיה קנחית ואפי' שהוא לזמן משא\"כ במוכר לפירות דכי קנחית אדעתא דפירי דוקא נחית יע\"ש:
ושוב ראיתי בחי' הרב בשיטה המקובצת לכתובות פרק אע\"פ דכ\"ב ע\"א שכתב בשם הרמב\"ן עלה דקתני בתוספתא במציעא השוכר שדה מחבירו ועמד השוכר והשכירה לאחר רשאי בע\"ה שיאמר לו כו' עמד בע\"ה ומכרה מחשבן עם בע\"ה וכדרך שהאריס השני נהנה כך משלם לראשון וכתב ע\"ז הרמב\"ן והא דקתני בתוספתא במכירה כדרך שהאריס כו' דאלמא מכורה היא מעכשיו לגמרי ולוקח מוריד בה אריס דכיון דמשלם בע\"ה לאריס מה הוא מפסיד ושמעינן מינה להאי פירושא דשכירות ושאלה וה\"ה משכנתא באתרא דלא מסלקי לגופא קני ליה למילתיה ויכול הוא למכור זכותו וקונין ממנו בכס' ובשטר ובחזקה דהא קרינן ביה ביתו שלו לענין הקדש וכ\"כ קצת הראשונים וכן במטלטלין שאולין או שכורין שואל מקדיש לפי טובת הנאה שבו ונותן ומתנה חלקו לאחרי' במשיכה והוא שיהא רשאי להשכיר וכדתנן השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה והשואל ישלם לשוכר דאלמא משאיל הוא זכותו ואפי' רבי יוסי לא פליג אלא משום דכיון דגופא דמשאיל הוא היאך הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אבל זכותו דשוכר קנין הגוף הוא וסמך לדבר שדה מקנה בשעה שהיובל נוהג דאפי' למ\"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף הוא מקדישו ומוכרו עד שתחזור לרשותו ובעל שדה נמי מקדיש ומוכר כו' יע\"ש הנה הרב ז\"ל לא הביא ראיה גמורה ממוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג משו' דאיכא למימר ולמדחי כההיא דפ' המקבל דיובל אפקעת' דמלכא הוא ולא הביא מהתם אלא סמך בעלמא ודוק:
והנה מבואר יוצא מתוך דברי הרמב\"ן הללו דאע\"ג דהשוכר והשואל יש לו כח וזכות בגוף הקרקע או המטלטלין לענין השכורין לו דאם בא להשכירו מצי להשכיר זכותו שלו בדרכי הקניה מיהו אינו יכול להשכיר או להשאיל לאחרים אלא ברשות בע\"ה ומבואר מדבריו דאע\"פ דיש לו לשוכר להקנות זכותו לאחר ברשות בע\"ה מ\"מ אינו יכול לעשות סחורה ולהרויח באותו זכות שיש לו כיון דגוף הדבר הוא של בע\"ה דמה\"ט כתב הוא ז\"ל דההיא דאמר ר\"י גבי השוכר את הפרה ושאלו לאח' ומתה דתחזור הפרה לבעלי' הוא משום דכיון דגופה של פרה הוא של בע\"ה אע\"פ שהשוכר השאיל' ברשו' בע\"ה כדאמרינן התם בפרק המפקיד אפ\"ה כי מתה תחזור הפרה לבע\"ה ולא לשואל לדעת ר\"י דקי\"ל כוותיה משום דלא נתן לו רשות אלא להשאילה ולא להרויח בה זה נראה כונת דבריו ז\"ל ולפ\"ז נראה דאין השוכר יכול להשכיר לאחר ביותר שכר ששכר לעצמו אפילו אם נתן לו רשות ואם עשה כן היתר הוא של בע\"ה עד שימחול לו בפי' אף היתר ועיין להר\"ן שם בכתובות פ' אע\"פ שדקדק ג\"כ מדברי התוספתא כדברי הרמב\"ן דאף השוכר יכול להשכיר זכותו אלא שלא ביאר אם צריך רשות בע\"ה או לא יע\"ש ועיין עוד להר\"ן ז\"ל בפי' למ' נדרים ר\"פ השותפין דמ\"ו ע\"ב ד\"ה אביי אמר אפי' בבציר כו' ושם ד\"ה ואם אין לו בהם תפיסת יד כו' יע\"ש:
והרב ז\"ל בפרק כיצד הרגל גבי ההיא סוגיא דדר בחצר חבירו כתב וז\"ל ועוד אני אומר היכא שהמשכיר שכרה מבעליה בזול והוא שכרה לאחר ביוקר נחזי אנן אם לא היה רשאי לשוכרה לאחר כיון שהיו בני ביתו יותר מרובים של זה האחר שורת הדין נותנת שיתר מותר הדמים שהרויח לבע\"ה דאיך יעשה זה סחורה בחנותו של חבירו כדאמרינן בפרק המפקיד דקי\"ל כר\"י דאמר גבי המשכיר פרתו של חבירו כו' תחזור לבעלים הראשונים כלומר שהבעלים הראשונים מקבלים הדמים ולא השוכר דכיצד יעשה השוכר סחורה בפרתו של חבירו ומיהו אם היה רשאי לשוכרה כגון שהתנה עמו הוא או שלא היו בני ביתו של זה האחר אשר שכרה לו מרובים ממנו נראה שהרויח למשכיר זה שהרי בשעה ששכרה לו בע\"ה בסך זה ולא התנה עמו כלום הרי הדין מחיל ליה וכיון שהדין נותן שיכול להשכירה לאחר כדאמרן מה נשאר שיערער אי משום שקשה עליו מה שמרויח זה וכי מי לא עסקי' שאפילו היה מרויח השוכר עצמו שלא היה מוצא כ\"כ בזול מאחר אפילו הכי שכרה לו בכך ומה לי ריוח זה ומה לי ריוח אחר ועוד דזה נהנה וזה אינו חסר ולא דמי לפרה דר\"י שאין השוכר רשאי להשכיר וכ\"ש להשאיל כנ\"ל:
וראיתי להרב בני אהרן ד\"ב ע\"ב שכתב וז\"ל הן אמת שדברי הנ\"י הם מגומגמים דמ\"ש נדון זה מההיא דפרה דר\"י דאי מפני שיכול להשכיר' לאחרים גם שם מיירי שיכול להשכיר הפרה לאחר וקנויה לו כל ימי השכירות וראיתי להתוס' שם בפרק המפקיד עלה ל\"ה שכתבו דטעמו דר\"י משום דסבר דשוכר לא קני לה אלא בשבועה ומשכיר יאמר לו דל אנת ודל שבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל ולפ\"ז כתבו דאם המשאיל עצמו היה שם בשעה שמתה ביד שואל מודה ר\"י דשוכר קני לה דהשתא אין השוכר צריך לעשות כלום וא\"כ גם בנ\"ד דאין השוכר צריך לעשות כלום במה יקנה המשכיר הראשונים אין לו כלום אבל הרא\"ש כתב שם שטעמו משום דחשיב שוכר כאלו השאילה לאחר בשליחו' המשכיר הילכך דין המשכיר עם השואל עכ\"ל. ולטעם זה הסכים ה\"ה בפ\"א מה' שכירות וגם הנ\"י נראה שמסכים לטעם זה שכתב שם וז\"ל תחזור הפרה לבעלי' הראשונים דס\"ל לר\"י דשואל שומר דבעלים חשבינן ליה ונכנס תחתיו דשוכר ולא מצי אמר ליה לאו בע\"ד דידי את ולא שייך הכא שבועה כלל דהכא מיירי שאנו יודעים שמתה והשואל נמי מודה שמתה כדרכה דאי לא ידעינן שמתה אלא מפי השואל יש לו לישבע שאינה ברשותו עכ\"ל : נראה מדבריו שמסכים לטעמו של הרא\"ש ז\"ל וכיון שכן קשה מ\"ש נ\"ד מההיא דפרה ומה שנ\"ל בזה דדעת הרב דשם בגמ' הקשו בהא דאיך השכיר שוכר זה פרה זו והא קי\"ל שומר שמסר לשומר חייב ותירצו בשנתנו לו הבעלי' רשות וא\"כ אפוא יש חילוק גדול ביניהם דבשלמא התם אינו יכול להשכירה לאחר אם לא נתנו הבעלים רשות וכיון שכן נמצא שאינו שלו אמנם בנ\"ד שיכול להשכירה בלא רשות המשכיר הוי שלו וק\"ל עכ\"ל הרב בני אהרן ז\"ל יע\"ש:
ולא זכיתי להבין תירוצו שתירץ לדברי הנ\"י ז\"ל דהתירוץ שהיה רוצה לתרץ ע\"פי דברי התוס' ק' דהעיקר חסר מדברי הנ\"י ולתירוץ הב' קשה שהרי בנדון הנ\"י נמי כל שאין לו רשות להשכיר כגון שבני ביתו של השוכר מרובים הם אם נתן לו רשות המשכיר להשכירו לאחרים אפי' שהם מרובים כששכרה להם ביוקר לפי דבריו ז\"ל הדין נותן שיהיה השכר למשכיר הא' דומיא דפרה דר\"י ואלו מדברי הנ\"י ז\"ל מבואר דכל דהתנה עם המשכיר להשכירה לאחרים מרובים השכר הוא של השוכר שזה הפך ההיא דר\"י ושוב ראיתי להרב מח\"א ז\"ל ה' שכירות סי' י\"ט ד\"כ ע\"א תמה על הרב\"א ז\"ל בזה יע\"ש:
ומ\"מ לעיקר קושיית הרב בדברי הנ\"י נלע\"ד דלא קשיא דדעת הרב ז\"ל הוא דלמאי דקי\"ל כרבא דטעמא דשומר שמסר לשומר דחייב אינו אלא משום טעמא דמצי א\"ל את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה ולא משום טעמא דאביי דאמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר משום דכיון דמסרו לבן דעת אין כאן קפידה וליכא שום פשיעה ולפו' האי טעמא דרבא מבואר דכל היכא דהשומר הראשון יכול לישבע כדקתני מתני' א\"נ כל היכא דלא בעי שבועה תו ליכא למחייביה לשומר מעתה אין צורך לאוקומי מתני' בשנתן בע\"ה רשות דאפילו לא נתן לו רשות נמי שפיר קתני במתני' דלת\"ק נשבע שוכר ונפטר כיון דלא פשע אלא איסורא הוא דעבד שהשאילו שלא מדעת בעלים והשואל ישלם לשוכר ולר\"י אע\"ג דלא מיחייב שוכר משום פשיעה שמסרו לשואל שהרי מסרו לבן דעת מיהו כיון דהשאילו של\"מ השוכר הריוח הוא לבעל הפרה כיון דגופה דידיה ואיך יעשה הלה סחורה בפרתו של חבירו ואע\"ג דמדאביי נשמע דאפילו נתן לו רשות בע\"ה מיחייב לר\"י מטעמא דאיך יעשה סחורה בפרתו ש\"ח מ\"מ כיון דלרבא אין הכרח לאוקומי מתני' בשנתן לו רשות בע\"ה א\"כ ליכא נמי הכרח לומר דלר\"י אפי' נתן לו רשות בע\"ה הריוח לבע\"ה אלא כל שנתן לו רשות ודאי הריוח לשוכר והן הן דבי הנ\"י ז\"ל ועיין בש\"מ להרב שם בפרק המפקיד דל\"ו ע\"ב ד\"ה והשואל ישלם לשוכר שכתב כן בהדיא דלרבא דהלכתא כוותיה מתניתין אתייא כפשטא ואין צורך לאוקומי בשנתן לו רשות בע\"ה להשאילו יע\"ש ועיין להרב נ\"מ דקע\"ו ע\"א וע\"ב:
ולענין הלכה כתב הרב\"א שם דאף על גב דלדעת הרמב\"ם בפ\"ה מה' שכירות והר\"מ שהביא המרדכי והגהות מיימוניות להרשב\"א בת' סי' אלף נ\"ב ואלף קמ\"ה ס\"ל דהשוכר יכול להשאיל ולהשכיר ביתו לאחרים כיע\"ש מ\"מ הרב בעל העיטור באות שכירות עלה ל\"א ע\"ג כתב הפך דבריהם גבי ההיא דר\"ג וזקנים שהיו באים בספינה ואמר ר\"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכתב הרב וז\"ל ור\"י ששכרה לראב\"ע כשנתן לו רשות דהא קי\"ל אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר אא\"כ נתנו הבעלים רשות עכ\"ל. הרי דסובר ז\"ל דאף בקרקע אמרו אין השוכר רשאי להשכיר וזו היא סברת הראב\"ד בפ\"ה מה' שכירות אלא דהראב\"ד לא אמרה רק במקום שיש לחוש לקלקול שכ\"כ שיש בני אדם מחריבים הבית בדירתם אמנם באותו מעשה דר\"ג וזקנים מודעת זאת דלא היה שם שום קלקול ואפ\"ה כתב הר\"ב העיטור דלא השכירה ר\"י לראב\"ע אלא מפני שנתן ר\"ג רשות ואפשר לומר דס\"ל ז\"ל דל\"פ רבנן ועיין עכ\"ל הרב\"א בד\"ב ע\"א. ובדף ו' ע\"ד חזר וכתב דדעת הריטב\"א ורבו כדע' הראב\"ד שכתב בפ' השוכר דע\"ט ע\"ב הובאו דבריו בש\"מ דקע\"ג ע\"ב כתב וז\"ל ומכאן הביא ראיה הרמב\"ם שהשוכר בית מחברו יכול להשכירה לאחר שאנשי ביתו כמנין אנשי ביתו דליכא משום אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דהשוכר הא' השכיר ספינה זו לאחרים ומפני שהפועלים שם ואין בו משום אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר היה רשות בידו ה\"נ ל\"ש ואין מכאן ראיה של כלום כי בכאן בעל הספינה חזר והשכירה לשני ודינו של רבינו אמור כשהאנשים שוים שאין כל דירות בני אדם בבתים שוים עכ\"ל:
ומעתה יש לנו הרא\"ם והר\"ב העיטור ורבו של הריטב\"א והריטב\"א מסכימים לדעת אחד שהשוכר בית מחבירו אינו רשאי להשכירה לאחר ובכן כתב שם בד\"ב ע\"ד דיכול לומר קי\"ל כראב\"ד ודעימיה והעמד קרקע בחזקתו ואע\"פ שמהרשד\"ם ח\"מ סי' תט\"ו וסי' רצ\"ו והרב מהרש\"ק בח\"א סי' פ\"ד דקי\"ב פסקו כרבינו ודעימיה וכדברי הנמקי בפ' כיצד הרגל גבי ההיא סוגייא דדר בחצר חבירו שלא מדעתו אפשר שאם היו רואים סברת הר\"ב העיטור ודעימיה לא היו פוסקים כן וכתב עוד שהרב מהרש\"ך כתב לחלק בין שכירות בית לחנות דבחנות גם הראב\"ד ודעימיה יודו ולע\"ד אינו מוכרח ומה גם ממקום שהבאתי להר\"ב העיטור לא שייך וברור הוא וכתב עוד ששמע מפה קדוש להר\"ב מוטאל שהרב מוהר\"ש הלוי השכיר חנות להרב דון תם בן יחייא באלף לבנים. והרב הנז' השכירה לאחר באלף ות\"ק. והרב מוהרר\"ש תבע ממנו יתר השכירות והסכימו עמו הרב מהר\"ד ן' שושן והרב מהר\"ד נחמיאש אבל הרב מוהרש\"ך נחלק עליהם וכפי הנר' סברת אלו האחרונים היתה בטענת קי\"ל וכיון שכן היה ראוי לומר מאחר שנחלקו אלו האחרונים יחלוקו אבל מי ישמע לי הדבר הזה אחר שדברי הרב מהרשד\"ם והרב מהרש\"ך עוטרי' עלינו רבנן דפקיע שמייהו והמה בכתובים ועכ\"ז נ\"ל דאם תפס המשכיר הראשון יתר השכירות אין מוציאין מידו זה מה שנ\"ל בזה ואפשר דאף גם זאת לא יועיל במקום זה שהרי קרקע בחזקת בעליה עומדת וחשוב כתפס ועכ\"ז אמרו דהמותר הוי לשוכר ודוק עכ\"ל:
הנה מדבריו ז\"ל נר' דאפי' השכירה השוכר לאחר בשיעור דמי השכירות ששכרה הוא עצמו מבע\"ה אפ\"ה [יכול] השוכר הראשון להוציאו מהבית בטענת קי\"ל כהראב\"ד ודעימיה ודמי השכירות של זה הב' כשלא יצא מהבית הם של השוכר הראשון שאע\"פ שכתב בד\"ב סע\"א וז\"ל אחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת כיון שיש מחלוקת אם יכול להשכירה לאחר או לא יש לנו לומר דיי שנפסוק כסברת הרמב\"ם כשמשכירה באותו ערך ששכרה ממנו אמנם בנ\"ד שהשכירה ביותר יכול לומר ראובן קי\"ל כהראב\"ד ודעימיה לפחות לדבר הזה שלא יעשה סחורה בחנותו של חבירו כו' יע\"ש ומשמע לכאורה מדברים אלו דבשלא השכירה ביותר מדמי השכירות א\"י לומר קי\"ל כהראב\"ד ודעימיה יע\"ש. מ\"מ כבר חזר וכתב הוא עצמו בד\"ז ע\"א על מה שהשיג עליו בזה הר\"מ קלעי שם ד\"ד ע\"ד ד\"ה ועמ\"ש די לנו כו' יש לדון בזה בשני עניינים חדא מנ\"ל לפסוק כהרמב\"ם וסיעתו כיון שהראב\"ד ודעימיה סוברים שא\"י להשכירה שבכל ספק אוקמינן ארעא בחזקת מריה קמא ובהדיא כתב הרמב\"ם בפ\"ז בקצת ספק' שבין משכי' לשוכר שהדין עם המשכיר שקרקע בחזקת בעליה עומדת וכיון שכן למה לא יאמר המשכיר קי\"ל כהראב\"ד וסיעתו דא\"י להשכירה לאחר כו'. ועוד אם נאמר שהשוכר נקרא מוחזק בנ\"ד א\"כ אפי' כשמשכירה ביותר דלהרמב\"ם אין חילוק אם משכירה ביותר או בשוה לפי מ\"ש כת\"ר בתחילה אלא שאח\"כ כתבת דאפי' להרמב\"ם כשהשכירה ביותר א\"י כו' עכ\"ל. ולזה חזר הרב\"א בד\"ז ע\"א וכתב לזה אני אומר אפריון נמטייה ומי לא ידע בכל אלה וגם אני העירותיהו בצדק אמנם בלפנים משורת הדין ולרווחא דמילתא כתבתי הגם שנרצה להורות ולעשו' מעשה נגד הראב\"ד בזה יש לפסוק כדעתו ז\"ל עכ\"ל הרי שהודה שלפי שורת הדין אפילו להשכירה בשוה יכול המשכיר לומר קי\"ל כהראב\"ד ודעימיה וברור:
ומיהו לענין הלכה כבר כתב שם בד\"ה רע\"ב מהר\"ם קלעי ז\"ל שהדין עם מוהרשד\"ם ומוהרש\"ך שפסקו כהרמב\"ם ודעימיה וטעם שלהם דהא אמרי' שמפני היותו המשכיר בעל הקרקע הוא נקרא מוחזק לא ברירא כולי האי כיון דקי\"ל שכירות ליומיה ממכר והספק שהוא מחלוקת הרמב\"ם והראב\"ד אינו בגוף השכירות מיניה דנימא למשכיר אוקי בחזקת דמשכיר אלא הספק הוא אם יש כח לשוכר להשכיר או לא מש\"ה שפיר מצינן לפסוק כהרמב\"ם וסיעתו שהם רבים ויכול להשכיר עכ\"ל. והרב\"א שם ד\"ז ע\"א ד\"ה עוד כתב ומ\"ש בשם הרבנים וכתב שחילוק הטעם הזה שכתב הרמ\"ק ז\"ל היא תורה חדשה שכאן נקרא השוכר מוחזק אבל בתשו' מוהרשד\"ם סי' ט' מצאתי סיוע לדבריו ועיין מוהר\"ם מפדואה סי' ט\"ל עכ\"ל:
ואני חפשתי בתשו' מוהרשד\"ם ולא מצאתי שכתב שם כדברי הרב\"א דכל כה\"ג שהס' הוא אם יכול להשכיר או לא דמוקמינן ארעא בחזקת השוכר דשם באותה תשובה לא מיירי הרב בזה הענין אלא מיירי אם השוכר מוחזק שלא לבטל השכירות מחמת ספק אונס שאירע למשכיר וכתב דודאי השוכר מוחזק כדברי תשובת הרשב\"א יע\"ש. ואולי ט\"ס נפל בדברי הרב\"א וציין תשו' אחרת למוהרשד\"ם לא ידענו איה מקומה. ועיין בדברי הרב פמ\"א בח\"א סי' א' ושם סי' ג' שדעתו דלא כמוהרשד\"ם בתשו' זו וכמ\"ש הוא עצמו שם סס\"ג דלדידיה מש' ליה דכל שיש ס' אונס למשכיר אם יוכל לבטל השכירות או לא אוקמינן ארעא בחזקת המשכיר יע\"ש:
ודע דמלבד סברת הר\"ב העיטור שכתב הרב\"א בתשו' הנז\"ל דס\"ל דאפי' בקרקע אין השוכר רשאי להשכיר בלי רשות בעל הקרקע עוד מצאתי כן בשיטה לא נודע למי במ' קידושין דכ\"ז עלה דההיא מתני' דמ\"ב דר\"ג ור\"י דמייתי הש\"ס התם שכתב וז\"ל סיפא דמתני' עשור אחר שאני עתיד למוד נתון לראב\"ע ומקומו מושכר לו ואע\"ג דאין השוכר רשאי להשכיר הכא בפני ר\"ג הוה והוה ניחא ליה ואיכא דפשיט מהכא מי ששכר קרקע ומשכירו לאחר כגון שנתן לו רשות המשכיר להשכיר מצי לאקנויי ליה מטלטלין אגב שכירות הקרקע אע\"ג דלדידי' נמי לית ליה בהאי קרקע אלא שכירות בעלמא. וי\"ל לא עדיפי מטלטלין מקרקע גופיה ואי קרקע גופיה לא קני היכי קני להו למטלטלין לגמרי ושאני הכא שלא הוצרך להקנו' ר\"י לראב\"ע אלא טובת הנאה יע\"ש ועיין בתשו' הרשב\"א סי' תתקל\"ד ובהר\"ב המפה סי' ר\"ב ס\"א דנראה דאיכא דפשי' שכתב הוא הרשב\"א יע\"ש : והרב מח\"א בה' שכירות ד\"פ ע\"א העלה לענין הלכה דכשהשכיר הבית לאחרים שהם כשיעור אנשי ביתו ובשיוויה ונכנס השכירות ביד השוכר לא מפקינן מיניה דהו\"ל זה נהנה וזה אינו חסר אמנם אם השכירה ביותר משוייו או בשויו ולאנשים מרובים מפקינן מידיה המותר ונותנים למשכיר הראשון מטעמא דאין אדם עושה סחורה בפרתו ש\"ח :
ודע דמוהרשד\"ם בסי' רצ\"ג ורצ\"ד נחלק עם מוהר\"י אדרבי בסי' שכ\"ו ושכ\"ח במי שהשכיר ביתו לזמן מוגבל והתנה עם הלוקח דכשירצה המשכיר לתת לשוכר כך וכך מעות ינכה משכירותו כ\"וכ זמן מזמן המוגבל ואם לא יתן לא ינכה והאמין המשכיר לשוכר ואח\"כ מת השוכר ובא המשכיר להוציא הבית מרשות היתומי' באומרו שכבר קיים תנאו והחזיר לאביהם המעות שהתנה לתת לו ובזה זמן השכירות מנוכה מזמן המוגבל שכבר נשלם שדעת מהרשד\"ם ז\"ל לומר שכיון שיש כאן תנאי על זמן המוגבל לנכות מגבולו אתרע כח השכירות של השוכר וכשיש ספק אם קיים התנאי המשכיר או לא קיים התנאי אוקמינן ארעא בחזקת המשכי' ועל היתומים להביא ראיה שלא קיים התנאי. אמנם מהר\"י אדרבי ז\"ל בסי' הנז' סבור דהתנאי לא מעלה ומוריד להריע כחו של שוכר שהשכירו בפי' לזמן מוגבל עד שיברר המשכיר שקיים התנאי וכל שלא בירר שקיים התנאי קרקע בחזקת השוכר קיימא כמו שכתוב בשטר שהשכירו לזמן המוגבל ופלוגתייהו תלוי בתשו' הרשב\"א ח\"א סי' תתקע\"ב שכתב דכשיש שטר מכירה סתם ועדים מעידים ע\"פ שהיו תנאי במכירה אמרי' אוקי תרי בהדי תרי ואוקי קרקע בחזקת הלוקח כיון דלדברי שתי הכיתות שמכרו ללוקח והשתא הרשד\"ם סובר דדוקא בכה\"ג דליכא תנאי לדברי הכל אלא בהא פליגי אם היו תנאי או לא משו\"ה הוא דכתב הרשב\"א דאוקי ארעא בחזקת הלוקח אבל אם היה כאן תנאי דאפליגו העדים בקיום התנאי אף הרשב\"א מודה דמוקמינן ארעא בחזקת המוכר ובהכי ניחא ג\"כ דלא תיקשי אתשובת הרשב\"א ההיא דס\"פ השואל דק\"ג ע\"א נבי ההוא עובדא ההוא דאגר ביתא לחבריה לי' שנים וכתוב בסתם סתמא וא\"ל ללוקח נקיטת ה' שנים דאמרינן אוקי ארעא בחזקת בעלים דהתם עיקר פלוגתייהו הוא בעיקר השכירות אי שכרו לזמן זה שאומ' הלוקח או לא והו\"ל כמו נדון הרשב\"א ביש תנאי במכר או בשכירות והורע כחו של לוקח או של שוכר בזה וכשיש ספק אח\"ך בקיו' התנאי על הלוקח להביא ראיה:
אמנם מוהר\"י אדרבי ז\"ל ס\"ל דאפי' היה שם תנאי לא בשביל זה הורע כחו של לוקח כל שהמכר ברור ויש ספק בקיום התנאי שבא לבטל המכר וההיא דפ' השואל שאני שהספק הוא בעיקר השכירות אם שכרו לזמן שאומר הלוקח או לא ואין כאן מכר ברור:
וראיתי להרב בני שמואל בביאור לטח\"מ סי' מ\"ו דע\"ו ע\"ג הביא ראיה לדברי מהרשד\"ם ממ\"ש ה\"ה ז\"ל פ\"ח מה' גירושין גבי נתינה בע\"כ שהביא תרי לישני דמייתי הש\"ס שהביא דעת מי שפסק שהדבר ס' כמאן הלכתא וגיטין וקדושין הוי ס' מקודשת ומגורשת ובממונ' אי ארעא היא קיימא בחזקת מריה קמא ולא חולק עליה' ה\"ה אלא משו' דסובר כרבינו האיי שפסק כלישנ' בתרא ואם היה הדבר ספק היה מודה לדבריהם יע\"ש וכ\"כ הר\"ן בגיטין פרק מי שאחזו בדברי ה\"ה ז\"ל יע\"ש: הרי שנראה מדבריהם כדברי מהרשד\"ם ז\"ל דאי לא נמצא הרשב\"א חולק על ה\"ה והר\"ן ז\"ל הללו יע\"ש והרב פמ\"א בח\"א ס\"ב בתשו' להרב חסדאי ד\"ד סע\"ד הביא דברי מהר\"ש חיון והוסיף הוא ז\"ל להביא ראיה לדברי הרשד\"ם מאותה שאמרו בפרק מי שמת דקנ\"ב ע\"ב גבי שטר מתנה דהוה כתיב בה כד קציר ורמי בערסיה ולא כתיב בה ומגו מרעיה אפטר לבית עולמיה ואמר דנכסי' בחזקת היורשים דאיהו מריה קמא ובשלמא לדעת מהרשד\"ם ניחא דהתם נמי דינן דהיא מתנת ש\"מ הו\"ל כמתנה ע\"מ שימות מאותו חולי ואתרע כח המקבל אבל לדעת מהרי\"א ז\"ל כיון דהמתנה ברורה וספק אי אתקיים הול\"ל דנכסים בחזקת המקבל ועוד הוסיף להביא לדעת מהרי\"א ראיה מדברי תשו' הרשב\"א בסי' תקנ\"ו לדחות דברי מהרי\"א יע\"ש:
ולעד\"ן ליישב בין עיקר ראיות הרש\"ח ובין ראיות הר\"ח דודאי אף מוהרי\"א אזיל ומודה דכל דאיכא תנאי בעיקר המתנה הורע כח המקבל כדעת מוהרשד\"ם מיהו ס\"ל ז\"ל דדוקא כשמעשה התנאי וקיומו הוא בא לקיים עיקר המתנה אז ודאי כל דליכא ראיה שנתקיים מעשה התנאי אין כאן מתנה שהרי תלה עיקר המתנה בקיום אותו מעשה וכנדון ה\"ה והר\"ן ז\"ל שתלה המתנה במעשה נתינת מאתים זוז ואם יתן יהיה המתנה קיימת ואם לא יתן הרי היא בטלה מעכשיו הילכך כל דליכא ראיה שנתן המאתים זוז כדינו אין כאן מתנה וכן בנדון הגמ' דפרק מי שמת שכדי שיהיה מתנת הש\"מ קיימת מעיקרא צריך שיהיה ידוע שנפטר מדי מרעיה ואי לא אין כאן מתנה ובטלה היא ממילא. אמנם בנדון דאפליגו הרשד\"ם ומוהרי\"א הוא להפך דמעשה התנאי וקיומו לא בא לקיים המתנה אלא לבטל המתנה שאם לא יתקיים מעשה התנאי דהיינו נתינת הד' זהובים אז תהיה המתנה בטלה הילכך צריך המוכר להביא ראיה שקיים התנאי וביטל המתנה דאי לא הרי המתנה קיימת ממילא ואין כח בידו לבטלה באומרו שקיים המעשה וביטל התנאי ודוק וכעין זה כתב הר\"ן בפרק מי שאחזו בהדיא עלה דהאי מתני' שתתני מאתים זוז ואמרו בגמ' והיא תתן כו' כתב וז\"ל והמחוור שבדברים אלו דבתנאי שבידה והוא בשב ואל תעשה לא חיישינן שמא תעבור עליו אבל אם הוא בק\"ע חוששין שמא לא תקיימנו דכל תנאי שהוא תלוי ביד אחרים בין שהוא בק\"ע בין שהוא בשב ואל תעשה חוששין שמא לא יתקיים ולפ\"ז משמע דהאומר לחבירו הרי אני נותן לך כ\"וכ ע\"מ שתעשה דבר פ' על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו אבל אמר ע\"מ שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו וכבר רמז הרב בני שמואל ז\"ל שם לדברי הר\"ן בסוף לשונו שכתב וז\"ל ועכ\"ז עדיין צריך אני לעמוד בדברי הר\"ן בפ' מי שאחזו גבי האי מתני' דה\"ז גיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז שכת' הר\"ן ז\"ל בסוף הלשון והמחוור שבדברים אלו עכ\"ל הר\"ב שמואל ז\"ל:
ודע שחילוק זה שחילקנו נראה נכון בטעמו אמנם ראיתי להרב לחם רב סי' קמ\"ט ד\"מ ע\"ב דנראה שחולק ע\"ז שכתב וז\"ל הצד הג' לבטל מכירה זו משום דאפי' דנימא דהמכירה קיימת ע\"ת שלא יפרע לו ראובן תוך שמונה שנים דילמא פרע לו ראובן ונתבטלה המכירה אע\"ג דהר\"ן כתב בפ' מי שאחזו וז\"ל ולפ\"ז משמ' דהאומר לחבירו אני נותן לך כ\"וכ ע\"מ שתעשה דבר פ' על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו אבל אמר ע\"מ שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו ע\"כ. ואם כן משמע לכאורה בנדון דידן דלבטל המכירה צריך קיום מעשה שיפרע המעות אם כן עליו להביא ראיה שקיים המעשה שכל זמן שלא הביא ראיה המכירה לא היא דהר\"ן ז\"ל כתב שם דהיינו דוקא כשהתנאי תלוי ביד המקבל : אבל כשהתנאי תלוי ביד אחרים או ביד הנותן לא שהרי באם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש חיישי' שמא יבא דלא שרייא לאינסובי ואפי' לאחר י\"ב חדש אלא צריך שיאמנינה שלא בא ואפי' להרמב\"ם דסובר בפ\"ט מה' גרושין דלאחר י\"ב חדש שרייא הא יהיב טעמא שאין דרך בני אדם לבא בצינעה : אבל בנ\"ד אמרי' ודאי שדרך ב\"א לתבוע מעות ע\"י שליח ולפרוע מה שהן חייבים וא\"כ חיישינן שמא פרע כי היכי דחיישינן התם גבי גט שמא בא דהא הר\"ן ז\"ל מדמי להו אהדדי וכי תימא הא אית לן חזקה אין אדם פורע ת\"ז וכיון שמת זמן הרבה קודם השלמת הח' שנים לא אמרי' שמא פרע כיון דעדיין יש לו זמן הא לאו מילתא דאין זה פירעון חוב אלא שרוצה לבדוק חזקתו מיד הקונה אותה וכדי שתחזור חזקתו אליו ממהר לפרוע כל מה שיוכל א\"כ מן הצד הזה יש לנו לבטלה הא נמי לא ברירא לי דכתו' שם מינכר כו' בנאמנות כו' א\"כ הרי המכירה מסודרת בכל חזוקי סופר וגם נאמנות שנותן לקונה וכיון שנתן לו נאמנות נאמר דיועיל לזה דכל זמן שיאמר שלא נפרע שיהא נאמן על כך דאל\"כ למאי האמינו ואפי' שיהא צד אחר שתוכל לומר שהאמינו לצד ההוא כיון שכתוב נאמנות כו' ר\"ל נאמנות כסתם המורגל בכל השטרות נאמר דמועיל לכל הטענות וראיתי להרב מו\"ר ז\"ל שכתב בתשו' דכשכתוב בשטר בנאמנות כו' נותנים כל הנאמנות גמורה כו' לו ולב\"כ עליו ועל ב\"כ כשני עדים כשרים כדרך הנאמנות הנהוג לכתוב בשטרות היותר מקויים והיותר חזק דהכי כתבו סתם וכתב כו' לעשות נאמנו' כו' מאושר ומקויים ועוד דבנ\"ד כתוב מסודר כו' דהיינו מסודר בכל חזוקי סופר נאמר שהוא נאמנות סתמי' כולל לכל הדברים וא\"כ אין לבטל המכירה מן הצד הזה עכ\"ל הרי שכתב דכל שקיום מעשה התנאי תלוי ביד הנותן או אחר אין חילוק בין שהוא בק\"ע לשב ואל\"ת ולעולם תלינן שקיים התנאי הנותן לבטל מעשה המכר או המתנה הפך מה שכתבנו ליישב דעת מוהרי\"א ואולם אע\"פ שהרב הנז' כתב כן אפשר דהוא ז\"ל הולך בשיטת רבו מוהרשד\"ם ז\"ל אמנם לדעת מוהרי\"א ז\"ל יש לחלק כדכתיבנ' דאפי' בנותן עצמו או אחרים כל שצריך לעשות מעשה לבטל המכירה צריך להביא ראיה שקיים מעשה התנאי כדי שיבטל המכר או המתנה דלא אתי ס' קיום התנאי ומבטל ודאי המכירה והראיה שהביא הרב לח\"ר מדברי הר\"ן מההיא דאם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש דחיישינן שמא בא לא מכרעא דאפשר דבגיטין דוקא שהוא מידי דאיסורא חיישינן שמא בא אבל לענין ממונא איכא למימר דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי ומ\"ש דהר\"ן ז\"ל מדמי להו אהדדי הנה הר\"ן ז\"ל לא דימה להו אהדדי אלא לענין מ\"ש דלהמקבל להביא ראיה דלאו משום חשש ספק אתינן עלה אלא דדינא הכי הוא הילכך אין מקום לחלק בין גיטין וקדושי' לממונות אבל בההיא דאם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש דחיישינן שמא בא ומספק הגט פסול ולא בטלו דאורייתא ודאי דיש לחלק בין גט לממון וכאותה שכתבו ה\"ה והר\"ן ז\"ל וכתבנו דברי' לעיל בההיא דנתינה בע\"כ אי שמה נתינה בשם יש מי שפוסק דיש חילוק בין ממון לגט וקידושין ותמהני על הלח\"ר שלא עלה לחלק בהכי וכעת צ\"ע :
והרב מ\"ל בפט\"ו מה' טוען הי\"א בתשו' אשר לו שם על דברי תשו' הרב פמ\"א בח\"ב סי' פ\"ג כתב שם דס\"ז ע\"ב ד\"ה ונחזור לעניינינו כתב וז\"ל ועדיין יש להסתפק בענין זה דאפשר דהרשב\"א לא כתב כן אלא בנ\"ד ששנים אומרים היה כאן תנאי וב' אומרים לא היה ודכוותא גבי ספקא דדינא אם זה חשוב תנאי או לא חשוב תנאי אבל אם נפל הספק בקיום התנאי כגון שהתנאי מוסכם בין הכיתות אלא דבקיומו נחלקו דב' אומרי' נתקיים וב' אומרים לא נתקיים וכה\"ג שכולם מודים בעיקר התנאי אלא שבקיומו נחלקו אפשר דאף לדעת הרשב\"א יד המקבל על התחתונה כיון שע\"כ יש כאן תנאי ומינה בספיקא דדינא ויש ללמוד דבר זה מההיא דכתב הר\"ן בפ' מי שאחזו כו' על המקבל לברר שקיים תנאו כו' אע\"ג דמידי ספיקא לא נפקא ואפשר שקיים תנאו והו\"לל לפי סברת הרשב\"א כיון דיש כאן נתינה ודאי והספק בתנאי אין ודאי נתינה מוציא מידי ספק תנאי אלא טעמ' דמילתא דכמו שיש ודאי נתינה יש כאן ודאי תנאי דהספק הוא אם נתקיים התנאי משא\"כ בנדון הרשב\"א שהספק הוא בעיקר התנאי אם יש כאן תנאי או לא ואפשר לדחות דשאני התם שהיה בידו לברר ולקיים התנאי בפני עדים וכיון שלא בירר אתרע מילתא ולא חשיב ספק אבל מדברי הראנ\"ח בתשו' הנז' נראה דיש הוכחה בין ספק אם היה שם תנאי מעיקרא לספק הבא על קיום התנאי אם נתקיים או לא עכ\"ל :
ואין ס' דאשתמיט מיניה מחלוקת מהרשד\"ם ומוהרי\"א ז\"ל דאפליגו בהך סברא שנסתפק הרב ז\"ל דלדעת מוהרשד\"ם ז\"ל לא אמרה הרב ז\"ל אלא כשנחלקו בעיקר התנאי לא בקיומו ואפילו שקיום התנאי בא לבטל המכירה וכ\"ש כשתלוי קיומו של המתנה בקיום התנאי וחיישינן שלא קיים ואוקי ארעא אחזקתיה ולדעת מוהרי\"א אף בכה\"ג אמרה הרב למילתיה ולפי מ\"ש אנן יד עניי אף מוהרי\"א לא אמרה אלא כשקיום התנאי הוא בא לבטל מעשה המכירה והמתנה כנדון מוהרי\"א אז דוקא הוא דאמר הרב לסברה זו דאפי' נחלקו בקיומו של תנאי קרקע בחזקת הלוקח קאי אבל כשקיום המתנה תלוי בקיום מעשה התנאי כההיא דנדון הר\"ן ז\"ל ע\"מ שתתני מאתים זוז אף מוהרי\"א אזיל ומודה דכשנחלקו בקיום התנאי הו\"ל כנחלקו בעיקר המתנה וקרקע בחזקת בעליה עומדת והי\"ל להרב מ\"ל לומר דבהא נחלקו מוהרשד\"ם ומוהרי\"א דכשהתנאי בקיומו לבטל המכירה אז למוהרי\"א אין חילוק בין נחלקו בעיקר התנאי לקיום התנאי דלעולם קרקע בחזקת הלוקח קאי דאין ספק התנאי או ספ' קיומו מבטלים המכר או המתנה עד שיברר בראיה ברורה ולדעת מהרשד\"ם יש חילוק בין ספק בעיקר התנאי כנדון הרשב\"א דאז לא אתי ס' אם יש כאן תנאי ומבטל מעשה המכר לכשיש ספק בקיום התנאי דאז תלינן שנתקיים התנאי ונתבטל המכר כיון דיש כאן ודאי תנאי : מיהו לדעת שניהם נראה דאם קיום התנאי בא לקיים מעשה המכירה או המתנה אז ודאי דכל דאיכא ס' בין בעיקר התנאי או בקיומו דיד הלוקח על התחתונה וכדברי הר\"ן בפרק מי שאחזו גבי תנאי שהוא בק\"ע וזה ברור ועיין בספר חשק שלמה סימן כ\"ט הגב\"י אות ל\"ה שהביא דברי המ\"ל ז\"ל הללו וכתב דבהא אפליגו רשד\"ם ומהרי\"א ז\"ל יע\"ש : ולא כתב כל הצורך דע\"כ לא אפליגו מהרשד\"ם ומהרי\"א אלא כשהתנאי בקיומו הוא בא לבטל המכר והמתנה אבל כשבא לקיים המכר או המתנה לכ\"ע יש חילוק בין ס' בעיקר התנאי לס' בקיומו כדברי הרב מש\"ל וכמדובר :
ודע דהרב פמ\"א בסי\"א וס\"ג כתב דכשיש ספק אם דעת המוכר או הנותן היה למכור אף על דעת שיארע אונס או לא מכר או נתן אלא כשלא יהיה אונס דזה חשיב כמו כשיש ספק בעיקר המכירה אם מכר או נתן או לא דמוקמינן ארעא בחזקת מריה קמא וכתב בסי' ג' דהרשד\"ם בסי' ש' חולק בזה וגם מדברי הרב חסדאי הכהן שם סימן ג' מבואר דס\"ל דזה הוי כספק בעיקר התנאי דאז לכ\"ע בחזקת הלוקח קאי יע\"ש:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אכלה \n השוכר או הממשכן ג' שנים וכבש השטר ואמר לה' שנים יש לי פירות ובעל הקרקע אומר ג' כו' השוכר נאמן שאלו רצה אמר לקוח הוא בידי כו'. הכי איתא בפרק המקבל מלוה אומר ה' לוה אומר ג' א\"ל אייתי שטרך א\"ל שטרא אירכס מלוה נאמן מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי כו' והנה מדברי ר\"י הללו למד ממנו הר\"ב התרומות והביא דבריו מרן בש\"ע סימן ע\"ב סמ\"ב דהמחזיק בקרקע וטוען כי במשכונה ירד והיה לו שטר ממאה דינרים והשטר אבד והלה טוען שלא היה כ\"א מחמשים כו' אם החזיק בה שלשה שנים נאמן מלוה בשבועת היסת ושקיל מאה כו' ועיין להרב בה\"ת בשער מ\"ט ח\"ו ס\"ג כתב וז\"ל אבל אם החזיק בו ג\"ש איכא מ\"ד דמהימן בלא שבועה ולדידן נאמן ובשבועה כיון דאי טעין לקוח הוא בידי משתבע היסת ה\"נ משתבע היסת דלא אמרינן מגו לאפטורי משבו' ולפיכך נשבע המלוה היסת דלא דמי לשאר משכון כדאיתא בעובדא דרבה ב\"ש שכתבו בשער י\"ד כו' והקשה הרב גד\"ת ז\"ל דמה ענין לזה בדין מיגו לאפטורי משבועה כו' דהכא כי אי נמי טעין לקוח לא מפטר בלא שבועת היסת פשיטא דהשתא נמי דטעון שהוא ממושכן במנה לא סגי בלא אותה שבועה ואפילו למ\"ד בעלמא דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה מודה הכא דמשתבע היסת ואולי יש כאן איזה טעות עכ\"ל:
ולקע\"ד חסר מלת ועוד מדברי ב\"הת וכצ\"ל ועוד דלא אמרינן מגו לאפטורי משבוע' וכונתו מבוארת דבא להשיג על סברת המ\"ד דמהימן בלא שבועה דלדידיה ודאי משמע ליה דכי הוה טעין לקוחה היא בידי אף שבועת היסת לא משבעינן ליה כיון שטענתו על הקרקע ואין משביעין על הקרקע ומשמע ליה נמי דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה וע\"ז כתב הרב\"הת דהני תרתי מילי דס\"ל להאי מ\"ד ליתא דהא דאין משביעים על הקרקעות היינו דוקא שבועה דאורייתא אבל שבועת היסת דרבנן משביעין והן הן דברי התוס' והרא\"ש בפרק חזקת דל\"ג בעובדא דרבה ב\"ש יע\"ש ועוד אפילו לפי שיטתו דהאי מ\"ד דס\"ל דאין משביעין היסת על הקרקעות אכתי כי טעין השתא מנה אית לי עליה הול\"ל דישבע היסת דלא תהני ליה המגו לפוטרו מן השבועה וברור : וכתב הסמ\"ע ס\"ק קכ\"א דהטעם דנשבע היסת אע\"פי שהטוען על המשכון עד כדי דמיו צריך לישבע בנקיטת חפץ אע\"פ שיש לו ג\"כ מגו דלקוח וכמ\"ש מרן בש\"ע סי\"ז שאני הכא שהחזיק בקרק' ג\"ש ואין נשבעין על הקרקעות ש\"ת כ\"א היסת וכמ\"ש לקמן סימן צ\"ה ואין ספק שכונת קושית הסמ\"ע ותי' היא היא השגת הראב\"ד בפי\"ד דה' טוען ד\"ט ע\"ד רבינו שם שפטרו למלוה בלא שבוע' מטעם מגו דלקוח והשיגו הראב\"ד שלא יועיל מגו דלקוח לפוטרו בלא שבועה כמ\"ש הגאונים גבי נשבע על המשכון כו' וה\"ה ז\"ל תי' דיש חילוק בין משכון דמטלטלים לקרקע וכבר ביאר הש\"ך ז\"ל בסי' קמ\"ט סקכ\"ד כונת ה\"ה ז\"ל בתירוץ הלז יע\"ש ועיין להרב גד\"ת בדפ\"ו ע\"ג שחושב שהשגת הראב\"ד על רבינו הוא משום דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה ושעל זה בא לישב ה\"ה ז\"ל יע\"ש ויפה השיג עליו הש\"ך שם סקכ\"ד ואין זה במשמעות השגת הראב\"ד אלא עיקר השגתו היא למה יפטר משבועה כיון דבא ליטול וכל הנוטלים צריכים שבועה ולזה השיב ה\"ה ז\"ל דדוקא ליטול מהמטלטלים אמרו כן ולא בבא ליטול מהקרקע שהחזיק כבר בידו יע\"ש ולפ\"ד ה\"ה ז\"ל זה שכתב רבינו שם וגובהו שלא בשבועה מתוך שיכול לומר שלי הם כו' דמשמע מדבריו שהטעם שגובהו שלא בשבועה הוא מטעם המגו ולא מהטעם שכתב ה\"ה י\"ל שאין כונתו לומר שמטעם המגו הוא דפטור משבועה אלא הכונה דמטעם המגו הוא שזוכה בטענתו וגובהו ופטור משבועה ופיטור השבועה הוא מפני שבא לגבות מהקרקע שבידו וברור : ועיין עוד במ\"ש ה\"ה ז\"ל שם דהטעם שפטרו רבינו למלוה אף משבועת היסת הוא מפני שאין נשבעין היסת על טענת שמא יע\"ש והש\"ך שם בסימן קמ\"ט סקכ\"ד הוקשה לו בדבריו ז\"ל ואמאי לא יהיב האי טעמא נמי למה שפטרו משבועת הגאונים ובקש טעם אחר ותי' דשבועת הגאונים איתיה אף בדטעין התובע כמ\"ש כאן בסימן זה סי\"ז ס\"ק ס\"ז יע\"ש ועיין במ\"ש לעיל בד\"ה וכתב הרב ש\"ך ז\"ל ועיין להרב לחם משנה שם בפרק י\"ד דהלכות טוען שכתב שיש נוסחאות בדברי רבינו שם דגרסי בדינ' קמא דהחזיק בנכסי קטן וה\"ז גובה בשבועה והיא גי' הג'מיי ולפי גיר' זו קשה דאמאי בחלוקא בתרא דאכל' בחיי אביהם כתב רבינו שגובה בלא שבועה ופי' ה\"ה הטעם כו' וי\"ל דלפי גיר' זו אין הטעם דאכלתה שני חזקה בימי אביהם דגובה שלא בשבועה משום דאין כאן טענת בריא כמ\"ש ה\"ה אלא משום דאכלה שני חזקה היא טענה אלימתא ועדיף טפי וה\"ה ז\"ל גריס ה\"ז גובה משבחה יע\"ש :
והנה זה לי ימים שנשאתי ונתתי בענין זה עם חד צורבא מרבנן מעיר סאלוניקי ושאלתי ממנו איך תלה הרב ז\"ל תי' של ה\"ה בחילוף הגירסאות כאילו היתה סברת ה\"ה ז\"ל מסברת עצמו והלא זה הטעם שכתב ה\"המ מבואר בדברי רבי' ר\"פ ה' ד\"ה טוען שכתב וז\"ל ועל כלם נשבע שבועת היסת אם היתה שם טענת ודאי וא\"כ נראה שתי' של ה\"ה ז\"ל בהכרח ליאמר לדעת רבי' ואולי יאמר הרב דבבא לזכות וליטול בטעם מגו אפי' בשמא משביענן ליה היסת וכעין מ\"ש הש\"ך ס\"ק ס\"ז לענין שבוע' הגאונים יע\"ש והח\"הש הנז' הקשה בדברי הלח\"ם בתי' שהרי לדברי רבי' בפי\"א מה' טוען דב' מבואר דאפי' היכא דהחזקה הוא אלימתא אינו נוטל אלא בשבועה דא\"כ ע\"כ צריכים אנו לתי' ה\"ה ז\"ל כמ\"ש הרב בע\"הת שער י\"ד ח\"א דפ\"ב ע\"א והשבתי לו דאפשר דכונ' הלח\"ם ז\"ל לומר דלפי גיר' הג\"מיי אין הטעם לבד מפני שאין כאן טענת בריא כמ\"ש ה\"ה ז\"ל אלא משום דהכא איתא נמי טעמו דהויה לה חזקה אלימתא לא כן בההיא דפי\"א מה' טוען ואע\"ג דהחזקה היא אלימת' לא מפטר משבועת היסת כיון שטענת התובע היא בריא ועיין מה שתי' לעיקר קושית הלח\"ם ז\"ל לגי' הנז' הש\"ך ז\"ל בסי' קמ\"ט ס\"ק כ\"א והוא הנכון:
ודע שהש\"ך בסי' ק\"ן ס\"ק ג' ובכללי המגו שלו ספ\"ב די\"ג כתב בשם המרדכי ברפ\"ק דמציעא דמגו בממון אחר לא אמרי' ומשמע דאין אדם יכול לעכב חפץ של חבירו נגד מה שחבירו חייב לו ושם בסי' ק\"ן כתב דבשיטה זו קאי הר\"זה בס' המאור שם רפ\"ק דמציעא ברבי' יונה שהביא הטור שם בסי' ק\"ן יע\"ש וביאור דבריהם ז\"ל דמי שיש בידו חפץ מחבירו שבא לידו בתורת שאלה או פקדון והוא טוען אמת שהחפץ שלך אבל אתה חייב לי ממקום אחר כ\"וכ אינו נאמן אף שיש לו מגו דאי בעי טעין על החפץ שבידו לא היו דברים מעולם דמ\"מ כיון דאין לו טענה על גוף החפץ שמכרו לו או שמשכנו על חובו הוי מגו דממון לממון דכיון שהודה שזה החפץ הוא בפקדון או שהיה שאול אצלו כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה והו\"ל ממון אחר שאין לו עסק בו וכה\"ג נמי הוי ההיא דב' אוחזים דמיד שהודה דחציה של חבירו הרי ידו אוחזת בה ושוב לא מהימן במגו דכולה שלי והוי מגו בממון לממון אחר ואינו נאמן: ועיין בדברי המאור בב\"מ בד\"ה חיישינן שמא מלוה ישנה יש עליו שהכריח מההיא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה ומההיא דאומן אומר שנים קצצת לי דהיכא דהחפץ שבידו יכול לתופסו מדעת הבעלים בעד חובו כגון שמשכנו מתחילה על חובו או שנתנו לאומן דיכול לתופסו בשכרו לא מקרי מגו מממון לממון ועדיפא מינה כתב הנ\"י בפ' מ\"ש והביא דבריו מרן החבי\"ב בכללי המגו אות קצ\"ח דהיכא דהטענה היא בדמים והמגו במכירה כגון האומר השטר המכירה אמנה היא ולא קיבל עדיין דמי המכירה נאמן במגו דמזויף שטר המכירה אף דהוי כמגו מדמי המכירה לגוף השדה אין זה מגו מממון לממון הואיל ודמי המכירה מסתעפי' מגוף השדה הוי מגו מאותו ממון יע\"ש. ומן האמור מבואר יוצא דהני רבוותא לא פליגי בדין זה שלפנינו ולא בדין דלעיל סי' ז' דכל כה\"ג שמהם שהקרקע או המטלטלים באו ליד המלוה בתורת משכון נאמן המלוה לטעון עליו עד כדי דמיו במגו דלקוח דלא חשיב מגו מממון לממון אחר וברור:
וראיתי בספר אורים ותומים הנדפס מחדש בסימן פ\"ג בכללי המגו אות קל\"ו שהביא כלל זה וכ' וז\"ל אלא שלא הבנתי מאי דק\"ל להר\"ב בס' כריתות והמרדכי ז\"ל על כלל זה מהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ופי' הקונטרס ולהימני במגו דכופר בכל כו' וי\"ל דהיינו ליפטור משבועה דבמגו כל דהוא פטרינן ליה משבועה יע\"ש ומה קו' התם ודאי אין זה מגו מממון לממון כיון דהטענה והמגו הוא בדמים שחייב לו וככה\"ג ממעות למעות לא חשיב מממון לממון אחר כמבואר ממ\"ש שם המרדכי בפ\"ק דמציעא בפי' ההיא דבמ\"ן כסות ממנה פירות שהביא הוא ז\"ל וכמ\"ש מוהרי\"ו והביא דבריו הר\"ב כנה\"ג ז\"ל והעלה הדבר בצ\"ע:
ולענ\"ד הדבר מבואר דהרא\"ש והמרדכי משמע להו בפי' מאי דקאמר רבה מ\"מ אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע דהכונה כמו שפי' התוס' בפ' הגוזל דק\"ז ע\"א ד\"ה עירוב פרשיות כו' בשם ריב\"א דבין במודה מקצת בהלואה ובין במודה מקצת בפקדון קא בעי למה לא יהא נאמן במה שכופר במגו דאי בעי כפר בכוליה כיע\"ש. ולפי פי\"ז שפיר קא קשיא ליה דגבי פקדון הוי מגו מממון לממון אחר שהרי התובע קא תבע שני כלים שמסר בידו בפקדון וזה מודה לו במקצת וכופר לו במקצת וא\"כ איך בעי דלהוי נאמן בכלי שכופר לו במגו דאי בעי כפר לו בכלי שהודה לו הא כה\"ג הוי שפיר מממון לממון אחר ולא אמרי' מגו וע\"ז תריץ יתיב שפיר המרדכי דלפוטרו משבועה קא בעי רבה וככה\"ג אמרי' מגו מממון לממון זה נראה לדעתי ברור בכונת המרדכי:
ומ\"מ זה שכתב הש\"ך בסי' ק\"ן דה\"ר יונה ז\"ל קאי בשיטת המרדכי והר\"זה ז\"ל הלזו דס\"ל דאין אומרי' מגו מממון לממון בין בקרקע בין במטלטלים ליתא לענ\"ד דדוקא בקרק' אמרה רבינו יונה ז\"ל למילתיה אבל לא במטלטלים וכמבואר בדברי רבי' יונה ז\"ל בעליותיו ר\"פ חזקת הבתים דל\"ג גבי עובדא דרבה ב\"ש כיע\"ש ולדידיה ז\"ל מי שיש בידו חפץ מחבירו בתורת שאלה ופקדון נמי יכול לטעון עליו עד כדי דמיו במגו ושלא כדברי הרז\"ה והמרדכי ובקרקע דוקא ס\"ל כוותייהו וטעמו מבואר שם ומפני שכבר נדפסו דבריו בש\"מ שנדפס מחדש לא העתקתי דבריו. ולענין הלכה למעשה מאחר דלר\"ת דהרז\"ה והנהו רבוותא שהביא המרדכי בפ\"ק דמציעא ובפ' חזקת הבתים אין אומרים מגו מממון לממון אי תפס לוה משל מלוה נראה דיכול לטעון קים לי וכ\"ש אי תפס מלוה קרקע ששמו ימי המשכונה דאפי' רבי' יונה מודה דלא מהני תפיסתו כמדובר ומ\"מ אין זה אלא בתופס דבר שאינו בידו בתור' משכון אבל דבר שבא לידו בתורת משכון לכ\"ע יכול התופס לטעון עליו עד כדי דמיו וזהו הדין שלפנינו והדין דסעיף י\"ז ובזה כ\"ע מודים כנ\"ל ברור:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "השוכר \n את הפועל לעשות עמו כו' ואם משקבל עליו אמר לו הילך שכרך אין שומעין לו. וכ\"כ הטור בסימן של\"ו ס\"ב השוכר לעשות בשל חבירו אינו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך כו'. וכתב הרמ\"ה דוקא דעבד משיכה או הגבהה כו'. והנה מדברי הטור ז\"ל הללו ראיתי להש\"ך בסימן ע\"ב ס\"ק קי\"ד שהק' שם מרן מי שיש בידו משכון כו' ואמר לו הלה יהא שלך לא קני כתב וז\"ל וק' ממ\"ש הטור ומרן בסימן של\"ו ס\"ב גבי פועל דאם אמר לו יהא שלך והוא ברשותו של פועל קנאו מיד ולא אמרינן דדחויי קמדחי ליה והא משכון ופועל כי הדדי נינהו כמו שדימה אותו הרב הנמקי בסוף מציעא והניחה בצ\"ע יע\"ש. ולע\"ד הדבר ברור דמדלא הביא מרן ב\"י שם בסימן של\"ו דברי הנ\"י הללו ושדברי הרמ\"ה שם הם כדברי החולקי' על הרשב\"א מבואר דמשמע ליה למרן שדברי הרמ\"ה שם אינו ענין לדברי הנמק\"י דהרמ\"ה ז\"ל מיירי באופן דליכא למימר דלדחויי קמכוין כגון שאמר לו לפועל בפי' בפני עדים יהא שלך ואין כונתי לדחותך מעלי כי אם בכל לבי ובכל נפשי אני אומר לך יהא שלך ואפ\"ה כתב הרמ\"ה ז\"ל שאם אין הדבר עומד ברשותו של פועל וגם לא עשה הפועל משיכה או הגבהה אפ\"ה ל\"ק הפועל אותו דבר דאף שלא יוכל לומר לדחותו נתכוונתי אכתי יכול לומר דחזר בו אפילו מי שפרע לית ליה כיון שלא נתן הפועל מעות בעין ול\"ק כלל דהדמים שחייב לפועל בשביל פעולתו הרי הם כמלוה אצלו ואין מטלטלי' נקנים במלוה כמ\"ש הש\"ע לקמן סי' קצ\"ט ס\"ב ומ\"מ כיון דכל שהמטלטלים ברשות הלוקח כל שקבל עליו המוכר למכור קנה הלוקח כמ\"ש הש\"ע לקמן ר\"סי ר' וא\"כ ה\"נ כל שהדבר עומד ברשות הפועל כיון שקבל עליו ב\"הב למוכרו לו בדמי פעולתו קנה הפועל מיד בדמי חובו דלא גרע דמי חובו מפיסוק דמים וקבלתו למכור אע\"פ שלא נתן דמים דקנה מיד:
באופן דההיא דסימן של\"ו שכתב בש\"ע שהם דברי הרמ\"ה שהביא הטור שם מילתא אחריתי דאתא לאשמועינן ומיירי בגוונא דלא מצי טעין בע\"ה לדחויי נתכוונתי כמדובר והכא אשמועינן דכל שאמר לו התם יהא שלך מצי טעין שפיר דלדחותו נתכוון עד שיאמר לו בפי' בפני עדים שיהא שלו לגמרי ושאינו מכוין בזה לדחותו דאז קנה מיד בדמי חובו כיון שעומד המשכון ברשותו של מלוה ומינה דה\"ה נמי לגבי פועל ובכן אין מדברי מרן דבר סת\"ר ואין נסתר מחמתו דההיא דסימן של\"ו ודהכא שייכי אהדדי כמדובר ועיין למרן החבי\"ב ולסמ\"ע והש\"ך ז\"ל בסימן של\"ו ולהרב תי\"ט בפרק בתרא דמציעא מ\"ח דמשם משמע להו שדברי הרמ\"ה מיירי אפילו בשלא גילה דעתו דלא לדחותו קמכוין מש\"ה הוצרכו לידחק ולישב ההיא דסימן קס\"ו גבי ההיא דנפל כותלו בתוך גינת חבירו והצריכו הטור והש\"ע שצריך שיפנה האבנים משם כדי שלא יוכל לחזור בו משא\"כ הכא יע\"ש ולפי האמור דהרמ\"ה מיירי בשגילה דעתו שאין כונתו לדחותו ממילא יתיישב ההיא דסימן קס\"ו כן נראה לע\"ד וברור:
ולענין הלכה למעשה מאחר שהרב הנמקי ז\"ל דימה ההיא דפועל והא דמשכון אהדדי וגבי פועל העלה שם דבעינן שיפנה הקש והתבן הפועל בפני בע\"ה לרשותו של פועל כדי שלא יוכל לטעון עליו דלדחותו נתכוון וכן העלה הרמ\"ך ז\"ל בש\"מ לבב\"מ דר\"ך ע\"א וזה נראה דעת הטור ומרן ז\"ל בדין משכון דסימן ע\"ב א\"כ כל שאמר לו לשון זה שיהא שלך סתמא בין במשכון ובין בפועל יכול לומר לו דלדחותו נתכוון עד שיעשה מעשה המלוה בפני הלוה למכור משכונו בפניו וכן בפועל עד שיפנה התבן והקש בפני בע\"ה לרשותו או אם היה כבר ברשותו עד שימכור אותו לאחר בפני בע\"ה וכיוצא שאז לא יוכל לטעון דלדחותו נתכוון וכן אם בשעה שאמר לו יהא שלך פי' דעתו שאינו מכוין לדחותו דינא הכי לע\"ד ולא דמי למ\"ש הפוסקים בסימן ר\"ז גבי אסמכתא דאפילו אמר דלא כאסמכתא לא מהני להוציאו מדין אסמכתא שהחילוק מבואר כנלע\"ד להלכה ולמעשה:" + ] + ], + [ + [ + "שורש מלוה על המשכון אם הוא כשומר חנם או כשומר שכר המלוה \n את חבירו על המשכון בין שהלוהו מעות כו' בין שמשכנו כו'. ע\"כ. וכ\"כ מרן בש\"ע ח\"מ סי' ע\"ב. וכתב שם הש\"ך בסק\"ט וז\"ל אזיל לטעמיה שכתב בב\"י כו' אבל לפע\"ד עיקר בש\"ס כרש\"י דמשכנו שלא בשעת הלואתו חייב נמי באונסים כו' חדא דלישנא דאמרינן בכמה דוכתי בש\"ס וכדר' יצחק דאמר ר\"י בע\"ח קונה משכון משמע שקונה משכון ויש לו בו קנין גמור ואי לא הוי אלא ש\"ש לא שייך ביה לומר שקנה משכון עכ\"ל:
ולע\"ד אי מהא לא אירייא דאף לדעת החולקים על רש\"י וס\"ל דלא מחייב באונסים אלא בש\"ש דוקא מ\"מ ס\"ל לר\"י בעל חוב קונה משכון קנין גמור בגופו ואית ליה זכיה בגויה ומה\"ט יכול לקדש בו את האשה ונחשב כשלו לענין שמיטה דאין שביעית משמטתו וכן לענין דאינו נעשה מטלטלין אצל בניו וכן לענין חמץ דעובר עליו בבל יראה אלא דלדידהו משמ' להו דאפי' דאית לבע\"ח קנין גמור בגופו של משכון לכל הני מילי מיהו לענין אונסי' לא מיחייב בע\"ח כיון דס\"ס אין לבע\"ח קנין גמור להיות כשלו לגמרי כיון דאי בעי לוה לסלוקי ליה בזוזי מצי מסלק ליה ואין בע\"ח מצי מעכב המשכון לפרעון חובו ומה\"ט כתבו הרמב\"ן והרשב\"א בחי' לקידושין ד\"ח דאי אקדיש מלוה או זבין המשכון משעה שהרהינו אצלו ואח\"כ פרע ליה בזוזי ולא החליט המשכון בידו אינו קדוש ואינו מכור דכיון דפרעו אח\"ך בזוזי איגלאי מילתא למפרע דלאו כלום עבד ואדרבא אי זבין ליה או אקדיש ליה הרי הוא מוקדש ומכור יע\"ש. וכיון שכן כל שהמשכון ביד המלוה אעפ\"י שהוא קנוי לו לקדש בו את האשה כמ\"ש הרמב\"ן והרשב\"א שם ואפי' פרע ליה לוה אח\"כ בזוזי וכן לענין חמץ ושביעית ושאינו נעשה מטלטלין אצל בניו כיון דאינו קנוי לו לגמרי לענין אי אקדיש ליה או זבין ליה הו\"ל משכון זה קנוי לשניהם וכאלו המלוה והלוה שותפין בו הילכך לענין אונסים לא מיחייב המלוה כיון שאין כל ההנאה שלו וכמו שסיים הרמב\"ן בסוף לשונו והביאו הש\"ך לקמן ושפיר קאמר הש\"ס נמי בכל דוכתא בע\"ח קונה משכון כיון דס\"ס קנין אית ליה בגויה דמשכון לענין קדושי' ושביעית וחמץ וכיוצא:
וראיתי להר\"ב העיטור בדס\"ח ע\"ד שכתב וז\"ל ומסתברא כיון דקי\"ל כר\"י דשלא בשעת הלואה קונה משכון אפי' אבד באונס חייב דאי לא קני ליה לכל מילי לא מקדשה ביה עכ\"ל יע\"ש וכבר תיקן זה הרמב\"ן בס' המלחמות במה שהביא ראיה מההיא דאומן קונ' בשבח כלי ומקדש בו את האשה אעפ\"י שאינו חייב באונסים כמו ששנינו כל האומנין ש\"ש הן יע\"ש ומה שדחה לראיה זו הש\"ך ז\"ל לקמן אין בו כדי שביעה כמו שאכתוב לקמן בע\"ה:
עוד כתב הש\"ך וז\"ל ועוד ק\"ל דהא ר\"י יליף דבע\"ח קונה משכון מדאמר רחמנא ולך תהיה צדקה כו' ואם איתא דר\"י לא קאמר אלא לענין דהוי ש\"ש א\"כ עדיין יש ללוה זכיה בגופו של משכון א\"כ הדרא קו' לדוכתא צדקה מנין שהרי הוא של לוה ואין המלוה אלא שומר שיחזיר הפקדון לבעליו צדקה יהיה לו מה צדקה שייך בזה עכ\"ל :
ולע\"ד הא נמי לא מכרעא כלל דהרי ביארנו שאף לדעת החולקים על רש\"י ז\"ל מ\"מ ס\"ל דאית ליה למלוה זכיה בגוף המשכון ומה\"ט יכול לקדש בו את האשה ומיחייב בבל יראה וכיוצא ואין דינו כשומר בלבד וכי היכי דלדעת הסוברים דמיחייב באונסים ניחא ליה מאי דיליף ר\"י מקרא דולך תהיה צדקה אע\"ג דלדידהו נמי אכתי אית ליה ללוה זכיה בגוף המשכון שהרי יכול לסלק למלוה בזוזי ואפ\"ה כיון דאית ליה זכיה למלוה ג\"כ השתא לקדש בו את האשה וכיוצא קאמר שפיר רחמנא ולך תהיה צדקה ה\"ן לדעת החולקים נמי מה\"ט חשיב ליה צדקה כיון דס\"ס אית ליה זכיה בגוף המשכון ומה שאינו חייב באונסים היינו מפני שאין כל ההנאה שלו כמדובר וז\"ל הרמב\"ן בחידושיו לבב\"מ הובאו דבריו בשיטה מקובצת דקע\"ו ע\"ד וא\"ת והלא קונה משכון לגמרי משמע וכדאמרינן שאין שביעית משמטתו ואינו נעשה מטלטלין אצל בניו ומקדשין בו את האשה אלמא לגמרי קנה אותו ואמאי לא יתחייב באונסין ואיכא למימ' נהי נמי דקני ליה לגוביינא כיון שהוא חייב להחזיר ואינו נוטלו אלא כדי שלא יעשה מטלטלין אצל בניו אינו חייב באונסין שהרי אין כל ההנאה שלו שאינו יכול להשתמש בו כו' ומיהו כיון שהוא קונה אותו שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמטתו כדר\"י דאמר בע\"ח קונה משכון לגוביינא נהנה הוא והוי עליה ש\"ש יע\"ש. ושם לעיל מזה דקע\"ה ע\"ד עלה דאמרי' אבד המשכון אבדו מעותיו כתוב בשם תוס' שאנץ וז\"ל וטעמא משום דבע\"ח קונה משכון ומ\"מ אם נאנסו אינו יכול לומר אבד המשכון אבדו מעותיו דלא קני בע\"ח למשכון כולי האי שיהא חייב באונסין מ\"ר עכ\"ל:
עוד כתב הש\"ך ז\"ל וז\"ל ועוד קשה מה שהקשו התוס' בפ' האומנין כו' ומה שתירצו שם דקני ליה להיות ממונו לקדש בו את האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות היא גופא קשייא כיון דאין לו בו קנין גמור היאך יכול לקדש בו את האשה או לקנות בו עבדים וקרקעות אלא ודאי קונה אותו קנין גמור והוי כשלו עכ\"ל:
ולע\"ד לפי האמור ומדובר הא נמי לא מכרעה דכיון דחשיב מלוה כשותף במשכון זה דרחמנא זיכה לו למלוה להחשיבו כשלו שפיר מצי מקדש בחלקו דאית ליה זכיה בגויה אעפ\"י שאינו שלו לגמרי ועדיפא מינה כתבו הרמב\"ן והרשב\"א בפ\"ק דקידושין ד\"ח דלענין לקדש בו את האשה אפי' לית ליה לבעל אלא שעבוד בעלמ' כגון שטר מלוה כל דהאשה סמכה דעתה ולא חיישא דילמא מחיל ליה ללוה עיקר החוב מקדשה ביה ומה\"ט מקדשה במשכון של אחרים אפי' כי פרעו אח\"כ הלוה בזוזי ואפיק משכון מיניה כיון דמעיקרא סמכא דעת' דלא מצי מחיל עיקר החוב ללוה כיון שמסר המשכון לידה יע\"ש:
עוד כתב הש\"ך ז\"ל וז\"ל ואין להקשו' על פי רש\"י כו' ואדרבא לפרש\"י ניחא טפי דאלו לפי' התוספות וסיעתם קשה היכי נימא כיון דשלא בשעת הלואתו קני ליה קנין גמור א\"כ גם בשעת הלואתו קני ליה לענין דלא משמט ולענין דקרינן ביה שלך אי אתה רואה הא אף שלא בשעת הלוואתו לא קני ליה לגמרי כו' עכ\"ל:
ולע\"ד אף לדעת התוס' דשלא בשעת הלוואתו לא קני ליה לענין אונסין מ\"מ כיון דקני ליה מיהא לענין לקדש בו את האשה וכן לקנות בו עבדים וקרקעות וכן לענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו משא\"כ במשכנו בשע' הלואתו דלא קני ליה לכל הני מילי וא'כ שפיר קאמרי כיון דשלא בשעת הלואתו קני ליה קנין גמור משא\"כ בשעת הלואתו וזה ברור. עוד כתב הש\"ך וז\"ל וגם ק' אף בשעת הלואתו אמאי נימ' דלענין לקדש בו את האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות לא הוי כשלו וכמ\"ש התוס' והרא\"ש גופיה שם ולענין שמיטה וחמץ הוי כשלו מאי אולמיה דהאי מהאי כו' אבל לפרש\"י ניחא כו' עכ\"ל:
ולע\"ד כי היכי דניחא ליה לפרש\"י מה שמתחייב באונסין כשמשכנו לאח' הלוואתו טפי ממשכנו בשעת הלואתו דאינו מתחייב אלא בגניבה ואבידה וע\"כ דה\"ט משום דלאחר הלואתו כיון דמוכחא מילתא דלקיחת המשכון הוא לפרעון החוב מה\"ט קני ליה לגמרי אף לאונסין ולעשות בו קנין משא\"כ בשעת הלואתו דאיכא למימר דלקיחת המשכון לזכרון דברים בעלמא נקטיה ולא לגוביינא ומה\"ט אינו מתחייב באונסין ולא קני ליה לגמרי לעשות בו קנין ה\"נ איכא למימר לדעת התוס' דשלא בשעת הלוואתו קני ליה לגמרי אף לעשות בו קנין כיון דמוכחא מילתא דלפרעון נקטיה ומ\"מ אינו מתחייב באונסין נמי כיון דלא קני ליה לגמרי דאכתי יכול הלוה לסלקו בזוזי וגם אין כל ההנאה שלו משא\"כ במשכנו בשעת הלוואתו כיון דלא מוכחא מילתא דלפרעון נקטיה לא קני ליה לא לאונסין ואף לא לעשות בו קנין זולת ליחשב כשלו לענין חמץ ולענין שמיטה שאין בהם עשיית קנין מחדש וברור:
עוד כתב הש\"ך אמת שהמרדכי רפ\"ק דקדושין כתב בשם התוס' דאף לענין קדושי אשה קונה בשעת הלוואתו אבל אינו כן בתוס' שלפנינו וגם ק' לפ\"ז מאי איכא בשעת הלוואתו לשלא בשעת הלוואתו והמרדכי עצמו שם הביא בשם התוס' דר\"י אמר דוקא שלא בשעת הלוואתו וצ\"ע עכ\"ל. הנה מ\"ש שבתוס' שלפנינו אינו כן אמת שבפ' האומנין דפ\"ב ובפ' השולח דל\"ז אינו כן אמנם בפ\"ק דקדושין ד\"ח ע\"ב ד\"ה משכון דאחרים כתבו בהדיא כדברי המרדכי וכבר תפס עליו בזה מורי הרב ז\"ל בספר שער המלך ה' אישות דכ\"ה ע\"ד יע\"ש ואע\"פ שמדברי התוס' ז\"ל שם די\"ט ע\"א ד\"ה במלוה שיש עליה משכון משמע דס\"ל דמקדש במשכון שמשכנו בשעת הלוואתו לא מהני לר\"י וזה הפך מ\"ש בד\"ח ע\"א כבר עמד בזה הרב עצמות יוסף ז\"ל וישב דבריהם שלא יהיה בהם דבר סת'ר יע\"ש ואי לאו דמסתפינא הו\"א דמ\"ש התוס' ז\"ל בד\"ח דמצינו למימר דכיון דבע\"ח קונה משכון שלא בשעת הלוואה קנין גמור בשעת הלוואה נמי אלים שעבודיה לחשב ממון לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים כו' לא כתבו דמצינן למימר הכי אלא אם נפרש כפי' רש\"י ז\"ל דמשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה לגמרי אפי' להתחייב באונסים אמנם לפי מ\"ש אחר זה בדבור הסמוך שדחו פרש\"י ז\"ל ומשמע להו דאף במשכנו שלא בשעת הלוואתו לא מיחייב באונסין אלא בגניבה ואבידה לבד מעתה חזרו ממ\"ש תחלה דבמשכנו בשעת הלואתו מצי לקדש בו את האשה וס\"ל דדוקא במשכנו שלא בשעת הלוואתו דוקא הוא דמצי מקדש בו את האשה ולא במשכנו בשעת הלוואתו דאלת\"ה ק\"ט מה שהקשה הש\"ך דא\"כ מה בין שעת הלוואתו לשלא בשעת הלוואתו הא בכולהו קני למשכון לכל מילי ואיך כתבו דשלא בשעת הלואתו קני ליה ק\"ג כו' דמה קנין גמור איכא טפי שלא בשעת הלואה מבשעת הלוואה ודוחק לומר דס\"ל דשל' בשעת הלוואה קני ליה טפי להתחייב כש\"ש משא\"כ בשעת הלואה אינו מתחייב אלא כש\"ח וכמו שכ\"כ המרדכי בהדיא שם בשם התוס'. וכנראה דהמרדכי למד כן מדברי התוס' הללו ומשום דק\"ל כקושיית הש\"ך וליישב זה כתב דהא איכא בינייהו דאכתי קש' כיון דשלא בשעת הלוואה מה שמתחייב בע\"ח בשמירת המשכון כש\"ש אינו אלא מטעמא דבההיא הנאה דמצי לקדש בו את האשה מתחייב הוא בשמירתו וכמ\"ש התוס' בפ' האומנין ובפ' השולח וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל שם בפ\"ק דקידו' א\"כ בשעת הלוואתו נמי לפי דבריהם ז\"ל דאלים שעבודיה ומצי לקדש בו את האשה יתחייב נמי בשמירתו כש\"ש וכמו שהכריח הרא\"ש ז\"ל ואולי משמע ליה להמרדכי בדעת התוס' דפ\"ק דקידו' דמה שמתחייב בע\"ח במשכנו שלא בשעת הלוואתו כש\"ש לאו מטעמא דבההיא הנאה דמצי מקד' בו את האשה אלא מטעם דכיון דתפיס ליה אחוביה ולגוביינא נחית קני ליה כשלו ומתחייב בשמירתו ואפי' באונסין היה לו להתחייב אלא כיון דאין כל הנאה שלו כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל וגם הלוה מצי לסלוקי בזוזי אהני קנין זה לחייבו כש\"ש אמנם במשכנו בשעת הלוואתו דלא נחית לגוביינא ואין למלוה במשכון קנין בגופו אלא שעבוד בעלמא נמי דאלים שעבודיה להחשיבו כשלו לענין קידושין וז' לענין חמץ וכן לענין שלא יעש' מטלטלין אצל בניו אמנם לא מהני שעבוד זה לחייבו כש\"ש כל דלית ליה הנאה גמורה או קנין בגופו של דבר וכעין זה כתב הרב ח\"ה ז\"ל בפ' האומנין דפ\"ב ע\"ב בתוס' ד\"ה אימור דאמר ר\"י כו' יע\"ש:
אמנם היותר נכון לע\"ד שדברי התוס' בפ\"ק דק' ד\"ח שכתבו דבמשכנו בשעת הלוואתו נמי מצי לקדש בו את האשה אינו אלא לפי מ\"ש רש\"י ז\"ל דשלא בשעת הלוואתו קני ליה לגמרי ואפי' להתחייב באונסין אמנם לפי מ\"ש הם אח\"ז דאינו חייב אלא בגנ\"וא לא מצי מקד' בו את האשה אלא שלא בשעת הלוואה דוקא וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל שם והתוספות עצמן בפרק האומנין ופרק השולח וסמנים מצאתי לזה דבפסקי תוס' שם בפ\"ק דקדושין לא הביא דברי התוס' הללו שכתבו דמצי לקדש בו האשה אפי' במשכנו בשעת הלואתו משמע דס\"ל דלא כתבו כן לפום קושטא אלא לפי פרש\"י שדחו אח\"ז וכבר הביא שם דברי תוס' דס\"ל דאינו מתחייב אלא בגניבה ואבידה ומש\"ה לא הביא תחלת דבריהם והשתא ניחא נמי דבריהם בדי\"ט ע\"א ואין אנו צריכין למ\"ש הרב עצמו' יוסף ועיין למרן ב\"י בא\"ה סי' כ\"ח ובס' מקרא סופרים דרס\"ג יע\"ש : ועיין להרב עין יוסף בחי' לבב\"מ דקי\"ד ע\"ד ולהרב כרם שלמה חא\"ה סי' י\"ט דס\"ז:
עוד כתב הש\"ך וז\"ל ובזה נדחה מ\"ש הרמב\"ן כו' ואחריו נמשך הרשב\"א כו' ולפי מ\"ש לק\"מ וכמ\"ש התוס' והרא\"ש כו' יע\"ש. ולע\"ד אין בזה מקום לדחות הכרעת הרמב\"ן והרשב\"א דאינהו ז\"ל לא ניחא להו בהאי תירוצא שתירצו התוס' והרא\"ש וכמ\"ש הוא ז\"ל גופיה לקמן ד\"ה ועוד נלע\"ד בשם הר\"ש והרשב\"א בפ' השולח והרמב\"ן שם בס' המלחמות ע\"ד הרז\"ה יע\"ש ועיין בחדושי הריטב\"א לבב\"מ דמ\"ו ע\"ב שיישב ג\"כ ההיא דהשולח דלא תקשי לשיטת רש\"י עפ\"י תירוץ זה שתירץ הש\"ך יע\"ש:
עוד כתב הש\"ך וז\"ל ומ\"ש הרמב\"ן והרשב\"א דלישנא דקדשה במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר\"י משמע בשעת הלואתו לא ירדתי לסוף דעתם דהתם הכי איתמר איתיביה רבא לר\"ן כו' התם במשכון דאחרים כו' א\"כ שפיר נוכל לפרש הך לישנא דקידשה במשכון היינו משכון דאחרים שלא בשעת הלואתו עכ\"ל כנר' דאשתמיטתיה ז\"ל דברי הרשב\"א בחי' לקידושין שכתב שם וז\"ל ומדקתני סתם קדשה במשכון משמע דאפי' משכנו בשעת הלואתו מקדש בו וכבר כתבתיה בארוכה בגיטין פ' השולח עכ\"ל הרי דלאו מלישנא דקדשה במלוה שיש עליה משכו' דייקי ז\"ל אלא מלישנא דקידשה במשכון סתם ולשון מושאל נקטו בפ' השולח וזה ברור:
עוד כתב הש\"ך גם הראיה שהביאו מהא דאמרינן פ\"ק דקדושין המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדריב\"ח אינה ראיה כלל לפי מה שפרשו התוס' ושאר מפרשים כו' ואדרבא להרמב\"ן והרשב\"א קשי' דאמאי קאמר מקודשת מדריב\"ח הול\"ל מקודשת מדר\"י וכמ\"ש התוס' והרא\"ש עכ\"ל. הנה מ\"ש ואדרבא קשיא כו' כבר תיקן זה הרמב\"ן עצמו ז\"ל שכתב וז\"ל ומיהו לא מוכחא מדידיה ומש\"ה פשטיה מדריב\"ח עכ\"ל. וכוונתו מבוארת דמשום דמימרא דר\"י ליכא הוכחה גמורה דמיירי אף במשכנו בשעת הלוואתו מש\"ה פשטוה מדריב\"ח וברור:
עוד כתב הש\"ך וז\"ל ועוד נראה בעיני דמעיקרא לק\"מ דודאי כי היכי דמפרשי התוס' והרא\"ש כו' ה\"נ י\"ל לדעת רש\"י כיון דשלא בשעת הלואה קני ליה קנין גמור אפי' לאונסי' כו' בשעת הלוואתו קני ליה לענין להיות עליו כש\"ש כך הוה ס\"ד דש\"ס וה\"נ פריך אימור דאמר ר\"י כו' אבל בשעת הלוואתו שיקנהו במקצת מי אמר דאין סברא כלל שיקנהו לחצאין עכ\"ל. ואע\"ג דהשתא משמע דבשעת הלוואתו לא קני ליה אפי' להיות כש\"ש וא\"כ הדרא קושיית הרמב\"ן והרשב\"א לדוכתא מההיא דפ' כ\"ש ופרק השולח דמהתם מוכח דבשעת הלוואתו מיהא קני ליה להיות כשומר שכר מיהא כוונת הש\"ך לומר דהכא דחייה בעלמא היא דקדחי הש\"ס וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל לפי דרכו ולפום קושטא בשעת הלוואתו מיהא מיחייב כש\"ש כדמוכחי הני סוגיי כן צריך לפרש דבריו ז\"ל:
עוד כתב הש\"ך גם מה שהקשה הרמב\"ן וז\"ל ואמרי' נמי התם בפ' האומנים כאן שמשכנו כו' והיכי הוי ש\"ש הא קני ליה כדר\"י אפי' לאונסים כו' לא ירדתי לסוף דעתו דהא מעיקרא לא אסיק אדעתיה הא דר\"י ובתר הכי מסיק דפליגי כדר\"י ומעיקרא טעמא אחרינא איכא משום דבההיא הנאה דתפיס ליה אזוזי כו' עכ\"ל. לע\"ד הדבר ברור דאע\"ג דהשתא לא אסיק אדעתיה הש\"ס למימר דפליגי בההיא דר\"י ולאוקומי פלוגתא בהכי מ\"מ כיון דידע תלמודא מימרא דר\"י הו\"ל לדחויי האי תירוצא בההיא דר\"י והול\"ל דאי במשכנו שלא בשעת הלוואתו מיירי מתני' היכי קתני דהוי ש\"ש הא אר\"י מנין לבע\"ח שקונה משכון כו' וא\"כ באונסים נמי מיחייב ומדלא דחי האי אוקמתא עפ\"י מימריה דר\"י ש\"מ דאף לר\"י לא מיחייב אלא בגניבה ואבידה וזה ברור אצלי בכוונת הרמב\"ן ז\"ל.
ומיהו כבר יישב קושיא זו הריטב\"א בשיטתו פ' האומנים דמ\"ו ע\"ב בשם הרא\"ם דמשום דתלמודא בעי לאוקומי השתא מתני' כר\"א דאמר בשעת הלוואתו ש\"ח שלא בשעת הלוואתו לא מסיק אלא חדא דרגא מש\"ח לש\"ש אבל השתא דלמסקנא מתני' כר\"ע דאמר בשעת הלוואתו ש\"ש כי הוי שלא בשעת הלוואתו מסקינן ליה חדא דרגא מש\"ש לשואל וחייב אפילו באונסים יע\"ש:
עוד כתב הש\"ך וז\"ל ועוד נלע\"ד דרך אחר' לדעת רש\"י דלא קשיא מההיא דפ' כ\"ש דלישנ' דהלוהו על המשכון ודאי משמע בשעת הלוואתו אבל בפסחים לא קאמר אלא ישראל שהלוהו לגוי על חמצו כלומר על חמצו שהיה לגוי בביתו ולא שהרהינו אצלו מתחלה מדלא קתני שהלוה לגוי על משכון של חמץ וראיה לזה דהא מעיקרא קאמר לימא כתנאי כו' ומשני ותסברא אלא הכא במאי עסקינן כגון שהרהינו אצלו וקמפלגי בדר\"י אלמ' דמעקרא הוה ס\"ד שלא השכינו אצלו בביתו וא\"כ נהי דמשני כשהרהינו אצלו מ\"מ שפיר נוכל לפרש דמיירי שהרהינו אצלו לאחר הלואה וזה נלע\"ד ברור ותמהני על בעלי התוס' ושאר גדולים שהרעישו העולם בזה הלא הדברים ברורי' ופשוטים כמ\"ש עכ\"ל. ואין ספק שבעלי התוס' ושאר גדולים לא משמע להו דכי משני תלמודא הב\"ע כגון שהרהינו אצלו דמיירי שהרהינו לאחר הלוואה דא\"כ מתני' דקתני על חמצו אם על חמצו שבבית הגוי קאמר ולא הרהינו מתחילה אצלו למאי נ\"מ תני על חמצו כיון דשעבוד חמצו לא מועיל לחייבו והעיקר המחייבו שהוא מה שהרהינו אצלו לא קתני ואדרבא השתא דקתני על חמצו מלבד שהוא שלא לצורך מביא אותנו לטעות בדבריו דהרהינו אצלו בשעת הלוואה קתני ונמצא דאפי' משכנו בשעת הלוואתו נמי מחייבו ואי קושטא לאו הכי הוא היכי תני תנא האי לישנא דמצינן למיטעי ביה אלא ודאי דהשת' דמשני תלמודא הב\"ע כשהרהינו אצלו קושטא הכי הוא דאפילו הרהינו אצלו בשעת הלוואתו נמי מיחייב ומש\"ה נקט תנא האי לישנא דהלוהו על חמצו לומר דמעיקרא הרהינו אצלו ואפ\"ה מיחייב והשתא ניחא לישנא דתלמודא נמי דקאמר אלא הב\"ע כשהרהינו אצלו כו' דלישנא דאלא הוא דהדר ביה ממאי דס\"ד מעיקרא בפי' דמתני' דקתני על חמצו דלאו היינו שהרהינו אצלו אלא ששעבדו בלבד והשתא קאמר דהכי פירושו על חמצו שהרהינו אצלו ולפי דברי הש\"ך לישנא דאלא לא דייקא. סוף דבר יפה הרעישו הראשונים בקושיא זו לפום מאי דמשמע להו והוא האמת בפי' השמועה ועיין למורי הרב בס' שער המלך ה' אישות דכ\"ה ע\"ד שתמה גם כן על הש\"ך כזה יע\"ש.
ועיין להרב תי\"ט בפ\"ח דעדויות משנה ב' ד\"ה שהורהנה שכתב וז\"ל ומצאתי הפרש בין משכון להרהון בדברי רבינו בפ\"ב מה' מעשר ב' הלכה ח\"י מן הירושלמי דמשכון אמרו שם על המשכון בחובו שכבר חייב לו והרהן אמרו שם על שלוה עכשיו עליו עכ\"ל וכיון שכן הכא בגמ' דנקטו האי לישנא דהרהינו אצלו מוכח דמיירי במשכנו בשעת הלואתו שלא כמ\"ש הש\"ך:
עוד כתב הש\"ך ז\"ל וז\"ל וגם הך דפרק השולח נלע\"ד דרך אחרת לדעת רש\"י דכיון דאינו יכול לגבות חובו משאר נכסים מחמת השמיטה א\"כ ודאי גלוי לכל ב\"ד שזה לא ישלם לו והו\"ל כאלו נתברר בב\"ד שאין לו לשלם ומשכון זה קנוי לו ולא מיבעיא לדעת הרא\"ש כו' ואף לדעת הב\"י כו' כיון דבסוף שנת ז' לא יוכל לגבות חובו א\"כ כך הוא גזירת הכתוב כ\"ז שזה לא יוכל לגבות חובו יהא המשכון שבידו כאלו מכרו לו עתה וקבל מעותיו כבר עכ\"ל:
ולע\"ד מילתא כדנא צריכה רבה דלפי דבריו ז\"ל אפילו היה הפקדון ביד המלוה נמי איכא להאי טעמא דכשהגיע זמן השמיטה לא תהא ז' משמטתו כיון שזה לא יוכל לגבות חובו נימא דהוי כאלו גילה דעתו דאתפסיה אזוזי ויגבה מהפקדון שבידו ומלבד דדבר זה לא מצינו מי שאמרו דמשכון אמרו ולא פקדון עוד זאת מצינו להטור ז\"ל בא\"ה סימן כ\"ח גבי מקדש לאשה במלוה שיש עליה משכון שכתב בשם הרמ\"ה ז\"ל דדוקא כשהחזיר לה המשכון ודוקא בדמטא לידה דמקדש בתורת משכון אבל אי מטא לידה בתורת פקדון אע\"ג דמדינא מצי למתפסיה אזוזי כל כמה דלא גלי דעתיה דנקטיה ליה בתורת משכון אינה מקודשת יע\"ש:
הרי בהדיא דכל דלא גילה דעתו בהדיא דאתפסיה אזוזי לא דיינינן לה אנן הכי אע\"ג דמעשיו מוכיחין דאתפסיה אזוזי מדהחזיר לו הפקדון בשעת קדושין וא\"כ ה\"נ כל שלא גלה דעתו המלוה בהדיא שרוצה להשתלם חובו ממשכון זה וממשכנו ע\"פ ב\"ד לגוביינא אפילו משכנו בשע' הלואתו אינו אלא כפקדון בעלמא אע\"ג דאיכא אומדנא דמוכח שרוצה להשתלם חובו ממנו ס\"ס הרי לא משכנו לגוביינא ולא קנאו להיות כשלו וא\"כ ז' משמטתו שפיר כנלע\"ד ברור וצ\"ע:
עוד כתב הש\"ך ז\"ל וז\"ל ובזה נדחה נמי מה שהביא הרמב\"ן בס' המלחמות בפרק שבועת הדינים ראיה דר\"י לא קאמר דקני ליה לאונסים ממ\"ש בפ' דו\"ה כגון שתפסו ניזק כו' ולע\"ד אין זו ראיה דכיון דמיירי בשור תם א\"כ לא נתחייב לו זה עד שעת העמדת בדין דקי\"ל פלגא נזקא קנס וקנס אין אדם זוכה בו עד שעת העמדת בדין וא\"כ לא נתברר עדיין לב\"ד שיהא חייב לו והיאך נאמר שיהא כאלו הגבוהו ב\"ד המשכון לזה וכאלו מכרו לו בחובו שהרי אינו חייב לו ממון רק קנס יתחייב לו וגם זה דוקא אם יפסקו לו הב\"ד הקנס ואפילו למ\"ד פלגא נזקא ממונא נמי ניחא דכיון דעדיין לא נתברר ע\"פ ב\"ד מה שנתחייב לו לא קני ליה אלא דמ\"מ ש\"ש הוי בההיא הנאה דתפיס ליה שור אנזקיה ולא אעריקו ליה בעלים לאגמא עכ\"ל:
ותמהני על הרב ז\"ל בזה דמשמע מדבריו דאף לר\"ע דקי\"ל כוותיה דס\"ל דמזיק וניזק שותפין נינהו והוחלט השור דינא הכי וזה תימא שהרי התוס' בפרק המניח דל\"ג ע\"א ד\"ה איכא בינייהו כתבו בהדיא דלר\"ע קיימא ליה שור ברשותיה דניזק משעת הנזק קודם העמדה בדין וחשבינן כאלו בא חצי הנזק לידו מאותה שעה ואע\"ג דקי\"ל פלגא נזקא קנסא וה\"ט דזוכה משעת נגיחה משום דגלי לן קרא דומכרו דאמזיק וניזק קאי לר\"ע כיע\"ש וכ\"כ ג\"כ הרשב\"א בחי' שם יע\"ש ואף אם כונת הש\"ך לדעת רבי ישמעאל דס\"ל יושם השור וקרא דומכרו אב\"ד קאי לא מיחייב עד שעת העמדת בדין והתם מוקי לה לההיא ברייתא כרבי ישמעאל מלבד דמלשון הרב שכתב בתר הכי ועוד דהתם מוקי לה כרבי ישמעאל כו' משמע דעד השתא אפילו לדעת ר\"ע נמי קאמר דלא מיחייב עד שעת העמדה בדין עוד זאת דאפילו לרבי ישמעאל נמי ל\"ק כלל לפי מ\"ש הרשב\"א בחידושיו שם דמתני' מיירי כשעמד בדין הניזק ונתחייב המזיק לשלם וז\"ל הרשב\"א שם אי כרבי עקיבא כו' הקשו בתוס' אמאי לר\"ע ראשון ראשון נשכר כו' ודחקו בתירוצא ומסתברא לי דמתני' בשעמדו בדין היא דכיון דנגח ד\"וה סתמא דמילתא הניזקין עמדו בדין והילכך לר\"ע כבר הוחלט השור ועל הניזק לשומרו אבל לרבי ישמעאל כיון דיכול לסלקן בזוזי דב\"ח נינהו סתמא לא רצו הבעלים להחליט גופו של שור לניזקין דניחא ליה בתוריה משום כושרא דבהמה וכדאמרינן בפ' השוכר את הפועלים הילכך לכ\"ע ודאי אחרון אחרון נשכר עכ\"ל והשתא כיון דמתני' מיירי בשעמד בדין תו ל\"ק מה שהקשה הש\"ך ז\"ל ושפיר מייתי ראיה הרמב\"ן מההיא דכיון דמיירי בשעמד בדין ונתחייב המזיק ואח\"ך תפס השור הניזק הו\"ל כמשכנו שלא בשעת הלואתו ממש ואפ\"ה קאמר הש\"ס דהו\"ל כש\"ש דמיחייב בגניבה ואבידה ולא באונסים ודוק:
עוד כתב הש\"ך וז\"ל ועוד דהתם מוקי לה כרבי ישמעאל דאמר ב\"ח נינהו וכגון שתפסו ניזק וא\"כ יכול המזיק לסלקו בזוזי וכדאית' להדיא בס\"פ המניח דל\"ג דלר\"י יכול לסלקו בזוזי ואם הקדישו ניזק אינו קדוש ואם מכרו אינו מכור וא\"כ לא קני ליה וא\"כ מוכרח לומר דנעשה ש\"ש משא\"כ במשכנו שלא בשעת הלואתו דקני ליה קנין גמור ויכול לקדש בו את האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות וכמו שנתבאר וא\"כ פשיטא דחייב באונסים וזה ברור עכ\"ל:
והנה מ\"ש דלר\"י לא קני ליה משום דיכול לסלקו בזוזי קשה דאף במשכון שמשכנו שלא בשעת הלואתו נמי יכול לסלקו בזוזי כל זמן שלא הגיע הזמן שקבעו לו ב\"ד לפדותו ומה\"ט אם הקדישו מלוה או מכרו אינו מוקדש ואינו מכור כשפדאו לוה אח\"ך המשכון כמ\"ש הרמב\"ן והרשב\"א בחי' לקידושין ד\"ח יע\"ש. ומ\"ש עוד דמשכנו שלא בשעת הלואתו יכול לקדש בו את האשה ומבואר מדבריו ז\"ל דגבי ההיא דתפסו ניזק לא מצי לקדש בו את האשה וכ\"כ עוד בהדיא לקמן סקי\"ז דכל דלא מצי מקדיש ליה לא מצי לקדש בו את האשה יע\"ש. ותמהני טובא דנראה דאשתמיט מיניה דברי הרמב\"ן והרשב\"א בחי' לקדושין שכתבו בהדיא גבי משכון דאע\"ג דאי אקדיש מלוה או זבין ואח\"ך פדאו לוה למשכון לאו כלום עבד אפי\"ה לקנין קדושין אשה מתקדשת במשכון זה אפי' פדאו לוה אח\"כ כיון דסמכה דעתה וקני לה לשעבוד המלוה כיע\"ש וא\"כ גבי תפסו ניזק לשור אחר שעמד בדין ונתחייב מזיק שפיר מצי לקדש בו את האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות אע\"ג דאי אקדשיה או זבניה אינו קדוש ואינו מכור דומיא דמשכנו שלא בשעת הלואתו כן נלע\"ד ברור בדעת הרמב\"ן ז\"ל ועיין בטור א\"ה סימן כ\"ח שכתב בשם הרמ\"ה דתפיסה מהני ועיין ג\"כ למורי הרב בה' אישות דכ\"ו ע\"א שדחה דברי הש\"ך ז\"ל בזה שכתב דכל דלא מצי להקדיש לא מצי לקדש בו את האשה שהרי השואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקד' בו את האשה שהיא מקודשת אע\"ג דלענין הקדש אם הקדישו אינו מקודש כדקי\"ל גבי מתנה ע\"מ להחזיר באומר ע\"מ שתחזירהו לי יע\"ש ולא ידעתי למה זה לא דחה דבריו ז\"ל ע\"פי דברי הרמב\"ן והרשב\"א דפ\"ק דקדושין ד\"ח שכתבו בהדיא הפך דברי הש\"ך ז\"ל והראיה שהביא הש\"ך לדבריו בסקי\"א מההיא דפ' האיש מקדש לאו ראיה היא כמ\"ש מורי הרב ז\"ל שם יע\"ש וצ\"ע:
ואולם איכא למדחי ראיית הרמב\"ן הלזו עפ\"י מ\"ש הרשב\"א בחי' לבב\"ק דצ\"ז ובחי' לקידושין ד\"ח דע\"כ לא אמרו בע\"ח קונה משכון מדר\"י אלא במשכנו מלוה ע\"פ ב\"ד או ברשות הלוה עצמו אבל אם המלוה תפס דבר משל לוה לא קני ליה מדר\"י יע\"ש ובכן ההיא דפ' ד\"וה דקאמר הש\"ס כגון שתפסו ניזק כו' קאמר הש\"ס שפיר דאינו אלא ש\"ש דכל כה\"ג לא קני ליה מדר\"י כנלע\"ד עוד כתב הש\"ך וז\"ל עוד כתב הרמב\"ן שם בתחילת דבריו וז\"ל ואע\"ג דקני ליה כדר\"י אין כל הנאה שלו כו' ולפע\"ד אין מכל זה ראיה חדא דמאן לימא לן שאין המלוה יכול להשתמש כו' וא\"נ אפי תימא דאינו רשאי להשתמש בו מ\"מ חייב באונסין כיון דבע\"ח קונה משכון והרי הוא שלו לגמרי והא דאינו רשאי להשתמש בו היינו משום דכיון דרחמנא חייביה לעשות צדקה ולהחזירו לו בשעת תשמישו א\"כ כשזה ישתמש בו יפחות מהצדקה המוטלת עליו כו' עכ\"ל:
והנה מ\"ש תחילה דמאן לימא לן שאין המלוה יכול להשתמש בו כו' אין ספק שדעת הרמב\"ן ז\"ל דודאי אסור להשתמש בו משום איסור רבית כיון שלא קנה המשכון לגמרי ומצי לוה לסלוקי ליה בזוזי וכאותה ששנינו המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם אפילו בחצר דלא עביד למיגר משום דמחזי כרבית והוא הדין במשתמש במשכון בלא רביתא וכמ\"ש הטור בי\"ד סי' קס\"ו יע\"ש וכ\"כ הרשב\"א לקמן בב\"י מחו' י\"א דאם התנ' המלוה להשתמש במשכון בלא נכייתא הוי רבית קצוצה יע\"ש. ובפרק השוכר את האומנים שנינו אבא שאול אומר רשאי אדם להשכיר משכונו של עני להיות פוחת והולך עליו מפני שהוא כמשיב אבידה ומבואר בהדיא דבלא נכייתא אסור משום איסור רבית ומשכנו שלא בשעת הלואתו נמי במשמע דודאי עד זמן שקבעו לו ב\"ד לפדותו לא יוכל להשתמש בו כיון דאכתי שם הלואה עליה וזה ברור לע\"ד ומ\"ש עוד הש\"ך וא\"נ אפילו תימא דאינו רשאי היינו משום כו' הא ודאי ליתא לע\"ד אם קושטא הכי הוא דאין הלוה רשאי להשתמש בו ודאי משום איסור רבית הוא ולא מטעם צדקה שהרי אף בכלים שאין צורך לעני בו אמרו כן ולא במשכון שצריך לו דוקא דאיכא טעמ' דצדקה אלא ע\"כ דמטעם איסור רבית הוא וא\"כ שפיר הכריח הרמב\"ן ז\"ל דאינו חייב באונסים וברור:
עוד כתב הש\"ך וז\"ל ומ\"ש והם אמרו אומן קונה בשבח כלי כו' לע\"ד לאו ראיה הוא כו' ומ\"ש כל האומנים ש\"ש הם מיירי בדליכא שבחא כגון דאגירא לביטשא בייטשא כדמוקי בכה\"ג בפרק הגוזל קמא דצ\"ט ובפרק המקבל דקי\"ב ואדרבא מכאן ראיה דאינו יכול לקדש בו את האשה אלא כשקנה ליה לגמרי דאל\"כ במאי פליגי אי אומן קונה בשבח כלי הא מ\"מ ש\"ש הוי וכל שהוא ש\"ש יוכל לקדש בו את האשה אלא נהי דהוי ש\"ש מ\"מ כיון דאין לו קנין בגופו של כלי אינו יכול לקדש בו את האשה עכ\"ל:
ולא זכיתי להבין דבריו ז\"ל בזה דודאי אף לדעת הרמב\"ן טעמא דמצי מקדש בו את האשה וכיוצא אינו אלא משום דבע\"ח לית ליה זכייה בגויה דמשכון וקני ליה כדר\"י ואין הדבר תלוי במה שמתחייב בשמירתו כש\"ש דא\"כ כל שומר שכר דעלמא יוכל לקדש אשה בפקדונו וזה לא אמרו אדם מעולם אלא דהרמב\"ן משמע ליה דאע\"ג דבע\"ח אית ליה זכיה בגויה דמשכון לא מפני זה נפק מרשות הלוה לגמרי אלא אף הלוה אית ליה נמי שעבוד וזכייה בגויה דהא מצי לסלוקי ליה בזוזי וה\"ל מלוה ולוה כשותפין במשכון זה ומה\"ט כתב ז\"ל בפרק קמא דקדושין ד\"ח דאי אקדיש וזבין ליה ואחר כך פדאו מיד המלוה שפיר אקדיש ושפיר זבין וכן איפכא אי זבין ואקדיש מלוה ואחר כך החליטו הלוה בידו ולא פדאו בזוזי שפיר אקדיש מלוה ושפיר זבין דאיגלאי מילתא למפרע דדידיה הוא יעויין שם. ועיין בחי' הרשב\"א ז\"ל שם וכיון דהוו כשותפין במשכון זה ואין כל ההנאה של מלוה לא מיחייב באונסי' אלא כש\"ש כיון דתפיס ליה אחוביה ומצי לקדושי ביה וע\"ז הבי' ראיה מההיא דהאומנים ש\"ש דאע\"פי דלמ\"ד אומן קונה בשבח כלי אית ליה ללוה זכיה בגוף הכלי לענין שיעור פעולתו ואומן ובעל הכלי חשיבי כשותפין בכלי ומה\"ט מצי לקדש בו את האשה בחלקו שיש לו בכלי לא מיחייב אומן באונסי' אלא כש\"ש וה\"ן דכותא ומה שדחה הש\"ך ז\"ל למתני' דכל האומנים ש\"ש דאפשר דמיירי בדליכא שבחה כו' מלבד דלישנא דכל האומנים משמע סתמא דמיירי אפי' באומן שמקבל פעולתו דרך קבלנות ומשגיח הכלי בפעולתו ובגמ' לא דחו דאגרי לבטישא ביטשא אלא לההיא דקתני בברייתא הנותן טליתו לאומן דאפשר לאוקמא באומן שאינו משביח הכלי באומנותו אבל מתני' דקתני כל האומנים ליכא למדחי בהכי כמובן. עוד זאת שאם כדבריו אדאקשי תלמודא מההיא ברייתא דקתני אומן תקשי ליה ממתני' דכל האומנים ש\"ש דעדיפא מיניה א\"ו דממתני' לא פריך תלמודא דאע\"ג דהוי ש\"ש אכתי אפשר דקני ליה נמי בשבח כלי אלא דמשום דלא קני ליה לגמרי להיות כשלו אלא אית ליה זכייה בגויה כשותף בעלמא להכי לא מיחייב באונסים אלא כש\"ש בעלמא בההיא הנאה דתפיס ליה וזה ברור לע\"ד.
ועפ\"י דברי הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל שכתבנו נלע\"ד דיש לפתור מה שנסתפק מורי הרב ז\"ל בס' שער המלך בה' אישות דכ\"ו ע\"ג במי שהלוה לחבירו ומשכנו לולב או אתרוג אם יוצא המלוה בו י\"ח בחג מי אמרינן כיון דבע\"ח קונה משכון חשיב כשלו ויוצא בו י\"ח דקרינן ביה לכם כי היכי דעובר עליו בבל יראה או לא וכתב ויש צדדין לכאן ולכאן וצ\"ע עכ\"ל. ולפי האמור נראה מבואר דאינו יוצא י\"ח דדוקא לענין בל יראה ולקדש בו את האשה חשיב כשלו מפני מקצת הקנין שיש לו למלוה בגוף המשכון אעפ\"י שאינו שלו לגמרי. אבל לענין מצוה זו דבעינן שיהא שלו לגמרי שהרי אתרוג של שותפין אינו יוצא בו י\"ח ה\"נ כיון דביד הלוה לפדות משכונו בזוזי ואי אקדשיה ליה או זביניה ואח\"כ פדאו שפיר אקדי' ושפיר זבין כמ\"ש הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל בפ\"ק דקידושין ד\"ח א\"כ הו\"ל כשותפין במשכון זה המלוה והלוה ולא קרינן ביה לכם ואין ספק שאם משכון זה שוה יותר מהחוב דודאי אינו יוצא בו י\"ח שהרי אין בע\"ח קונה משכון אלא למה ששוה כנגד חובו ולא יותר ממה ששוה וכמ\"ש הש\"ך ז\"ל לקמן בד\"ה ועוד כו' וכיון דלהיתרון אין לו חלק בו הו\"ל של שותפין ואינו יוצא בו לכ\"ע וזה פשוט איברא דלפי דברי הרמב\"ן ז\"ל שכתבנו משמע דישראל שהלוה לישראל חבירו על חמצו ועבר הפסח ולא ביערו בין הלוה ובין המלוה ב' עובר על בל יראה כיון דלשניהם אית להו קנין בגויה דמשכון ואם הדבר כן קשה דמסוגיא דפ' כ\"ש דל\"א מוכח דלר\"י דב\"ח קונה משכון המלוה דוקא הוא שעובר ולא הלוה מדקאמר התם דגוי שהלוה את ישראל על חמצו דברי הכל עובר הישראל ומפרשינן טעמא משום דגוי מישראל לא קני משכון כו' משמע דאי גוי מישראל קני משכון לא עבר הישראל כיע\"ש ולדעת הרמב\"ן ז\"ל אפילו אי גוי מישראל קונה משכון אף הישראל נמי עובר כיון דס\"ס שניהם שותפין בו. ואפשר ליישב דכיון דהלוה לית ליה זכיה בגויה אלא משום דבידו לפדותו א\"כ כשהגיע הפסח ולא פדאו משום איסורא דחמץ ודאי תו לא פריק ליה וליכא הואיל ומה\"ט לא קעבר עליה וכגון זה כתבו התוס' בפרק אלו עוברים דמ\"ו ע\"ב ד\"ה הואיל ובעי מתשיל ועיין להרב מ\"א ז\"ל בא\"ח ס\"ס תמ\"א ובסי' תמ\"ג ס\"ב סק\"ה נסתפק אם הגיע פסח ולא ביער המלוה החמץ אם חייב הלוה לפרוע למלוה חובו יע\"ש והרב ט\"ז פשיטא ליה דחייב הלוה לפרוע החוב למלוה יע\"ש ולא כן אנכי עמדי דכיון דמבואר מסוגיין דפרק כל שעה דהיכא דמלוה קונה משכון דוקא המלוה מיחייב בבל יראה ולא הלוה כמדובר וע\"כ דה\"ט דאפילו דהלוה אית ליה זכיה בגוף המשכון וכדידיה נמי חשיב מ\"מ ה\"ט משום דבידו לפדותו וכשהגיע זמן איסור החמץ ולא פריק ליה תו לא אמרינן הואיל ובידו דמשום איסורא ודאי תו לא פריק ליה וכמ\"ש בשם התוס' דפ' א\"ע וגם הר\"ן ז\"ל הביא דבריו הב\"ח בסימן תמ\"א ס\"ב וס\"ג כתב דהיכ' דמחסרא ממונא לא אמרינן הואיל יע\"ש וכיון שכן פשיטא ודאי דאין הלוה חייב בדמי החוב דמצי למטען כיון דלא באתי לפדותו ת\"ז איסורו הרי הוא שלך דתו לא אפדנו והיה לך למוכרו בזמן שלא היה לך נזק לדמי חובך כיון שהוא קנוי לך לדמי חובך כן היה נלע\"ד ושוב נתיישבתי בדבר וראיתי דאין זה נכון לפום דינא שכתב הש\"ע לקמן סימן ע\"ד ס\"ה דאין הלוה יכול לומר למלוה שיטול המשכון בחובו וע\"ש בש\"ך סקי\"ט ובס\"ס זה יע\"ש ואם כן כשהגיע זמן איסורו אין ביד הלוה לומר כיון שהגיע זמן איסורו ולא פריקנא ליה תו לא פריקנא ליה כיון שאין זה תלוי בדעתו וברצונו דהיה לו לחוש דהמלוה נמי אין רצונו במשכון אלא במעו' וא\"כ הדרא קו' לדוכתא מההיא דפ' כ\"ש דכיון דאפילו דבע\"ח קונה משכון אכתי ברשות לוה נמי קאי אמאי לא קעבר עליה נמי לוה והנכון מ\"ש הרב ט\"ז בסימן תמ\"ג סק\"ד דאע\"פ שהלוה יש לו קנין בגוף המשכון מ\"מ אינו מוטל עליו לבערו כיון שאינו ברשותו והמלוה לא יתננו לו בלא מעות וכיון שהגוף שלו ודאי דהפחת שנפחת המשכון בבוא זמן איסורו עליה דידיה רמי יע\"ש:
ומיהו נלע\"ד דלס' רש\"י והראב\"ד ודעמייהו דס\"ל דבע\"ח קונה משכון אף לאונסין כי אתא זמן ביעורו ומכרו המלוה בזול או אם עבר הפסח ולא ביערו ונאסר בהנאה וצריך המלוה לבערו דלדידהו אין הלוה חייב בדמי החוב דהו\"ל זה כמו שנאנס המשכון בידו ופטור הלוה ולפ\"ז לענין הלכה למעשה יכול הלוה לומר קי\"ל ופטור ועיין עוד שם בדף הנז' ע\"ב במה שנסתפק במי שהתנה שלא יתחייב בשמירת המשכון אפילו בפשיעה אי אמרינן בכה\"ג בע\"ח קונה משכון לעבור עליו בב\"י ולקדש בו את האשה ולענין שמטה וכיוצא ופשיט לה מדברי ה\"ה בפ\"ג מה' ח\"ומ ומדברי התוס' דפ' ש\"ה דלא קני ליה למשכון להני מילי כל שאין אחריות שמירתו עליו ושכ\"כ בס' לח\"מ בביאור המשניות אמס' פסחים יע\"ש והדבר פשוט לע\"ד דכיון דעיקר טעמא דבע\"ח קונה משכון ומה\"ט נעשה כשלו לכל הני מילי אינו אלא משום דכיון דלגוביינא נקטיה ולא לזכרון דברים הו\"ל כאלו קנאו למשכון זה בדמי חובו ואפילו משכנו בשעת הלואתו אלים שעבודו של בע\"ח במשכון זה כאלו גבאו בחובו ממש ומה\"ט נמי אמרינן דמיחייב בע\"ח בשמירתו כש\"ש כיון דאית ליה הנאה זו דחשיב כשלו וכאלו קנאו וכיון שכן כל שהתנה בע\"ח שלא להתחייב בשמירתו כלל הו\"ל כאלו פירש שלא משכנו לגוביינא אלא לזכרון דברים בעלמא שאם משכנו לגוביינא איך יתכן שיתנה עמו שלא יתחייב בשמירתו דכיון דגבאו בחובו הרי הוא שלו ואין אדם מתנה עם חבירו שיתחייב לשלם מה שיגנב או שיאבד מביתו ומרשותו בשכר המתנת פריעת חובו ודוק איברא דמדברי הרא\"ש והביא דבריו מרן בב\"י ס\"סי תמ\"א והמ\"א ז\"ל שם סק\"ו משמע דאפילו לא קבל אחריות המשכון עליו בע\"ח קונה משכון לעבור עליו בב\"י שהרי עלה דמתניתין דפרק כ\"ש דל\"א כתב וז\"ל וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה מיירי כשהרהינו אצלו וא\"ל מעכשיו דאי לא\"ה לא קני ליה ישראל דקי\"ל כת\"ק דר\"מ דישראל מנכרי לא קני משכון הילכך אפי' הרהינו אי לא א\"ל מעכשיו שרי ומיירי שאין אחריות המשכון עליו דאי אחריות עליו אפילו לא היה המשכון שלו עובר עכ\"ל והשתא כיון דמיירי בשאין אחריות המשכון עליו מה צורך לו להרא\"ש ז\"ל לומר דאי לא א\"ל מעכשיו לא קני ליה ישראל דקי\"ל כת\"ק דר\"מ דגוי מישראל לא קני משכון כו' הא אפילו אי קי\"ל כר\"מ דקני משכון כיון דמיירי שלא קבל הישראל אחריות המשכון עליו לא מהני מידי קנית המשכון ואכתי לא קעבר הישראל משום ב\"י כיון דאין אחריות המשכון עליו אלא ודאי משמע דס\"ל להרא\"ש ז\"ל דאפילו לא קבל אחריות המשכון עליו אי הוה קי\"ל כר\"מ דישראל מגוי קונה משכון היה הישראל עובר עליו ולהכי הוצרך לומר דאנן קי\"ל כת\"ק דר\"מ דישראל מגוי לא קני משכון:
עוד כתב הש\"ך ז\"ל דמאחר דרבו הפוסקים הסוברים כרש\"י ז\"ל דמשכנו שלא בשעת הלואתו מתחייב אפילו באונסין אם עדיין לא שלם הלוה מצי למימר קים לי כרש\"י וכן אם חזר ותפס אחר ששילם אפי' בעדים דבפלוגתא דרבוותא מהני תפיסה בעדי' וכתב עוד דבהגהת מיימון פ\"י מה' שכירות כתב דר\"ת ז\"ל ס\"ל דאינו חייב באונסין כמ\"ש בתשו' מיימוניות סי' כ\"ג ותמה ע\"ז דר\"ת ז\"ל שם באותה תשובה איירי בשעת הלואתו ולהכי כתב דהוי כש\"ש יע\"ש ואפשר דעיקר ראיית ההגהות ז\"ל הוא מדסתם ר\"ת ז\"ל ולא פירש דדוקא במשכנו בשעת הלואתו קאמר אבל שלא בשעת הלואתו חייב באונסים משמע דס\"ל דאין חילוק ומבואר עוד כן ממ\"ש עוד שם וז\"ל ועוד ראיה לדבר דאם נאנס המשכון ישבע ויטול כל חובו דאמרינן בני העיר ששלחו את שקליהם כו' ורואה אני הדברים ק\"ו ומה פועל כו' מלוה על המשכון לא כ\"ש בן בנו של ק\"ו דמלוה אית ביה גמילות חסד לא מחייבינן ליה ועוד מלוה קתני ל\"ש במשכנו בע\"כ ל\"ש בגמילו' חסד יע\"ש ומדברים אלו משמע דס\"ל דאפילו שלא בשעת הלואתו דינא הכי דלא מיחייב באונסין ודוק:
עוד כתב הש\"ך ז\"ל וז\"ל ועוד נלפע\"ד דאף שגדולי הפוסקים הבינו בדעת הרי\"ף דאינו קונה אותו אלא לענין דהוי ש\"ש מ\"מ אין זה מוכרח בדעתו וכיון שכבר בררתי דהעיקר בש\"ס דקונה אותו לאונסים אם כן יותר נראה דגם דעת הרי\"ף ז\"ל כן וראיה לזה דאי לא ס\"ל הכי לאיזה צורך הביא בס\"פ שבועת ה" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שכירות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Mishpatim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..7ddf8a42a19aceefabbe66e6f019eb285be7a421 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,49 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Inheritances", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נחלות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Mishpatim" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נאמנות האב על בנו ג' \n נאמנים כו' אביו לעולם כו'. פ' י\"נ דף קכ\"ז ע\"פ יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר\"י נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה ובן חלוצה. וכתב רשב\"ם נאמן לומר זה בני בכור כך ואעפ\"י שהיינו מוחזקים באחר בבכור האב מוציאו מחזקתו וכשם שנאמן לענין בכורה מקרא דיכיר כך נאמן לפוסלו דמה לי בכור מה לי לד\"א. וחכ\"א אינו נאמן לא בבכור ולא בחלל להוציאו מחזקתו ופרכי' בשלמא לר\"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך היכרא וכתב רשב\"ם כגון שבאו מחדש בכאן ואין מוחזקים בהם מי הבכור ומי הפשוט התם ודאי אב מהימן. ופרכי' למאי הלכתא למיתב ליה פי שנים לא יהא אלא אחר אלו בעי למיהב ליה במתנה מי לא יהיב ליה וא\"כ קרא למה לי. ומשני לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן הא דאצטריך קרא הוא לנכסים שנפלו לאחר מכאן שאין לו מיגו דאפ\"ה מהימנינן לאב. ולר\"מ דאמר אדם מקנה דשלב\"ל איצטריך קרא לנכסים שנפלו כשהוא גוסס שאין לו כח ליתן באות' שעה ואפ\"ה מהימן. ושם בדקל\"ד ע\"מ ששנינו האומר זה בני נאמן זה אחי אינו נאמן אמרי' בגמ' למאי הלכתא ליורשו ולפטור אשתו מן היבום. ופרכינן ליורשו פשיטא ותריץ לפטור אשתו מן היבום אצטריכא ליה. ופריך הא נמי תנינן מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן. ומשנינן התם דלא מוחזק לן באח הכא אע\"ג דמוחזק לן באח. וכתב רשב\"ם פשיטא דמיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה כי אמר נמי בני הוא וירשני נאמן ואי משום נכסים הבאים לאחר מכאן אתא לאשמו' דאע\"ג דאין יכול להקנותו נאמן הא לאו מילתא דודאי אינו נאמן דהא ליכא למימ' מיגו ואע\"ג דדרשי' לעי' יכיר בשצריך היכרא ואוקימנא דאב נאמן אפי' לנכסים הבאים לאחר מכאן א\"נ כשנפלו כשהוא גוסס הנ\"מ גבי חלק בכורה דידעינן שהוא בנו נאמן לומר בכורי הוא אבל היכא דלא ידעינן אי בנו הוא או לא לא מהימנינן ליה אלא לנכסים שיש לו עכשיו משום דאיכא למימר מיגו.
וראיתי למרן ב\"י בה' נחלות ר\"סי רע\"ט שכתב בשם הר\"ן שהרשב\"א הק' על פי' רשב\"ם מדאמרי' לעיל בברייתא דאם אמר בני וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן אלמא נאמן האב לומר בני הוא ומדקתני סתמא משמע דאפי' בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן נאמן דאי לא הו\"ל לפרושי. אלא ודאי נאמן האב לומר בני הוא ואפי' לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ומש\"ה מקשינן פשיטא כיון דלרבנן נאמן לומר זה בני בכור בשצריך היכרא וכ\"ש לר\"י ונפ\"ל מדכתיב יכיר ה\"נ לכ\"ע נאמן לומר זה בני עכ\"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דמה עדיפות מצא הרב ז\"ל לומר בההוא לישנא דהאומר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן טפי מלישנא דמתני' דקתני סתמא דהאומר זה בני נאמן ואפ\"ה קמפרש רשב\"ם דלא מהימנינן ליורשו אלא לנכסים דאית ליה השתא דאית ליה מיגו ולא לנכסים שיפלו לו לאחר מכאן. וא\"כ התם נמי כי קאמר דאינו נאמן כי חזר ואמר עבדי היינו לענין שלא ירשנו אפי' בנכסים דאית ליה השתא. גם מ\"ש דמאי דמקשינן פשיטא הוא משום דכיון דלרבנן נאמן לומר זה בני בכור בשצריך היכרא וכ\"ש לר\"י ונפ\"ל מדכתיב דיכיר ה\"נ לכ\"ע נאמן לומר זה בני כו' הדבר ק' דמאחר דהאי מילתא לא שמעינן לה אלא מקרא דיכיר פשיטא אטו לא סגי דאשמועינן מתני' מילתא דאתייא מדרשא דיכיר וזהו שכתב רשב\"ם ואי משום נכסי' הבאים לאחר מכאן אתא לאשמועינן כו' כלומר ואין כאן מילתא דפשיטותא דהיא גופא אתא לאשמועי' מתני' מדרשא דיכיר והיותר ק' דמה לו להרשב\"א להוכיח מההיא דהאומר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא דאינו נאמן מדקתני סתמא דמשמ' אפי' לנכסי' שיפלו לאח' מכאן שזה אינו הכרח כמדובר דטפי הי\"ל להכריח דאם אית' דכי אמר זה בני אינו נאמן ליורשו אלא נכסי' דאית ליה השת' ומשום מיגו א\"כ כי חזר ואמר עבדי הוא אמאי לא מהימן השתא נמי משום דאי בעי יהיב להו לכולהו נכסי במתנה שאר היורשים דבשלמא דכי אמר זה בני לא מטעם מיגו הוא דנאמן אלא משום דרחמנ' הימניה בקרא דיכיר ולאו דוקא בבכור הימניה אלא אף בשאר בנים ניחא וכמ\"ש רשב\"ם שם דמשו\"ה לא מהימן כי חזר ואמר עבדי משום דהודאתו ראשונה האמינו התורה בקרא דיכיר וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל לפי מ\"ש רשב\"ם שם דבאומר זה בני אינו נאמן אלא בנכסים דהשתא ומשום מיגו וקרא דיכיר לא נאמ' אלא גבי הכרת בכור ולא לגבי הכרת שאר בנים תו ליכא הכא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כמדובר וזו היא שקשה טובא ע\"ד רשב\"ם שדבריו סותרים זה לזה כי שם בדקכ\"ז כתב דבאומר זה בני נאמן מקרא דיכיר וכאן בדקל\"ד כתב דקרא דיכיר לא נאמר אלא גבי הכרת בכור דידענו שהוא בנו.
ונראה לע\"ד דט\"ס נפל בדברי הר\"ן שהביא מרן ב\"י דמ\"ש שהרשב\"א הקשה על פי' רשב\"ם מדאמרינן לעיל בברייתא דאם אמר בני הוא כו' ומדקתני סתמא ובמקום דאמרינן לעיל בבריית' צ\"ל מדאמרינן לעיל דאם אמר בני הוא כו' דהא לאו ברייתא הוא אלא מימרת דר\"י היא כדאיתא התם וכוונתו להקשות מימרת ר\"י הלזו מה שהקשינו דמינה מוכח דלא כפי' רשב\"ם מדלא מהימן כשחזר ואמ' עבדי הוא וכמדובר ובתר הכי מדקתני סתמא משמע דאפי' בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן מהימן דאי לא הוה ליה לפרש כו' וכוונתו בזה להכריח מלישנא דמתני' דקתני סתמא האומר זה בני נאמן דמדקתני סתמא מהימן משמע דנאמן לגמרי דאלו לנכסים דהשתא דוקא הוא דמהימן כל כי הא הו\"ל לפרושי למתני' ולא למסתם סתומי דמהימן אפילו לנכסים דאחר מכאן וכעין מה שתמה הרא\"ש בשם מוהר\"ם כנ\"ל ברור בכוונת דברי הרשב\"א ז\"ל.
ואי לאו דמסתפינא היה נלע\"ד ליישב דברי רשב\"ם ז\"ל דאיהו ז\"ל ק\"ל מאי דק\"ל לש\"ס פשיטא דמאי פשיטותא איכא הכא דאי משום מאי דכתב הרא\"ש דפריך פשיטא מכח מתני' דפ' האומר דקידושין מדתנן יש לי בנים נאמן דלכל הפחות מתוקמא בליורשו כו' כיע\"ש כבר הקשה ע\"ז הר\"ב מקור ברוך ר\"סי מ\"ח דאדרבא פי' רשב\"ם נראה יותר מדלא הקשה תלמוד' בחדא מחתא אילימא ליורשו ולפטור אשתו מן היבום תנינן כו' דודאי תרתי משמע ממתני' דפרק האומר דאחר דההכרח הוא דמיירי באיסורא מכח סיפא כ\"ש דנאמן ברישא ליורשו אלא ודאי מדלא הדרינהו משמע דקושייא קמייתא מכח סברא ושניה מכח תנינן כו' יע\"ש ואי משום מאי דכתב הר\"ן בשם הרשב\"א ומשו\"ה פריך פשיטא כיון דלרבנן נאמן לומר זה בני בכור בצריך היכרא וכ\"ש לד\"י כו' כבר כתבנו דלרשב\"ם ז\"ל משמע ליה דאין כאן פשיטות' דהיא היא אשמועינן מתני' וכמדובר ומשו\"ה הוצרך רשב\"ם ז\"ל דתלמודא משמע ליה דודאי לר\"י דדריש קרא דיכיר יכירנו לאחרים דאפי' נגד חזקה נאמן האב על בנו בכורו ומיניה יליף דהאב נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה לדידיה ודאי אין לחלק בין בנו הבכור לשאר הבנים דבכלהו נאמן האב מקרא דיכיר וכדאמר בהדיא ר\"י כך נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה הרי דלר\"י נאמן אפילו לענין שאינו בכורה אמנם לרבנן דר\"י דלא דרשי היכרא דיכיר אלא בשצריך היכרא ולא מהימן האב נגד חזקה לדידהו משמע ליה לרשב\"ם ז\"ל דכל היכא דאית לן למעט בהימנותיה דאב ממעטינן ודוקא גבי בכור האמינתה תורה כיון דידעינן דבנו הוא אבל כי לא ידעינן דבנו הוא ואמר זה בני אפי' בדלא מוחזק לן שהוא בכור וצריך היכרא לא מהימן משום דקי\"ל סתם משנה ר\"מ והוא רבנן דר\"י וסתמא דמתני' קתני האומר זה בני נאמן להכי כי פריך הש\"ס עלה ליורשו פשיטא דהיינו משום מיגו כדפירש רשב\"ם ז\"ל ובנכסים דאית ליה השתא דאלו בנכסים שיפלו לו לאחר מכאן לא מהימן לרבנן דר\"י אלא גבי בכור דוקא דכתי' ביה יכיר ולא באומר זה בני. אמנם במימרת דר\"י דלעיל דקכ\"ז גבי אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא דמייתי לה הש\"ס עלה דברייתא דיכיר יכירנו כו' דעכ\"ל דאזלא כותיה דר\"י דלדידיה אפילו באומר זה בני נאמן מקרא דיכיר להכי הוצרך רשב\"ם לפרש דלהכי לא מהימן משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ותו לק\"מ ע\"ד רשב\"ם מהכא לדהתם כנלע\"ד ליישב דברי רשב\"ם ז\"ל ועיין בתשו' מוהרימ\"ט ז\"ל הובאה בספר בני אהרן סי' נ\"ו דס\"ו ע\"ד ד\"ה אלא מה שנדחק ביישו' דברי רשב\"ם ז\"ל ולפי האמור ומדובר ביישו' דברי רשב\"ם ז\"ל שפיר איכא למימר דלענין הלכה למאי דאפסיקא הילכתא לעיל דקכ\"ז כר\"י אף רשב\"ם ז\"ל אזיל ומודה דהאומר זה בני נאמן אף בנכסים שנפלו לאחר מכאן כיון דלדידיה קרא דיכיר אתמר אף לאומר זה בני אפילו נגד חזקה.
ואולם מדברי הרשב\"א והר\"ן ז\"ל שכתבנו גם מדברי הרא\"ש והטור סימן רע\"ט ורבינו ירוחם בח\"א נתיב כ\"ד שהביאו דברי רשב\"ם הללו ונחלקו עליו מבואר דס\"ל דרשב\"ם לפום קושטא דמילתא הכי ס\"ל גם מוהרשד\"ם חח\"מ סי' ש\"ו והר\"ב מ\"ץ בח\"א סימן מ\"ה והרב מקור ברוך סי' מ\"ח כתבו דיכולים הודאים לומר קי\"ל כרשב\"א והתוס' ורי\"ו דאינו נאמן האב לומר זה בני אלא לנכסים דאית ליה השתא ומשום מיגו ולא לנכסים שיפלו לו לאחר מכאן וכ\"כ מוהר\"א ששון בתשו' סימן צ\"ב שכתב שעוד נתחדש לו עוד בדברי רשב\"ם במעשה שהיה בראובן שהיה שכ\"מ ולא היה לו בן רק בן קטן ומוטל בערש ושאלו את פיו אחר אותו קטן מי ירש נכסיו ואמר ששמעון היה יורש ופסקנו מתוך דברי רשב\"ם הללו שאין בדברי ראובן כלום שהרי מאי דקאמר הרב ז\"ל הוא מטעם מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה וכיון שכן הרי ראובן זה בחיי בנו הקטן לא היה רוצה ליתן נכסיו לשמעון ולאחר מיתת בנו ליכא מיגו ודמייא למאי דקאמר הרב דנכסים דבאים לאחר מכאן דליכא למימר מיגו את\"ד ז\"ל.
וראיתי למוה\"ר בספר שער המלך דפרקין עמד מתמיה ע\"ד מוהר\"ש ז\"ל הללו דאכתי אית ליה מיגו דאי בעי אמר נכסי לבני ואחריו לשמעון ואף ע\"ג דקי\"ל דמי שאמר כן על מי שראוי ליורשו לא מהני משום דירושה אין לה הפסק כבר כתב רשב\"ם דהיינו דוקא באומר נכסי סתם אבל באומר בפי' שנותנה לו במתנה לכ\"ע מהני ולדעת הרמב\"ם כל דאמר בפי' במתנה ולא בירושה מהני וא\"כ ה\"נ יכול ראובן ליתנן לאותו קטן בלשון מתנה בפי' ולא בירושה ואחריו לשמעון והניח דבריו בצ\"ע.
ולק\"ד אי מהא לא אירייא מאחר דקי\"ל דהאומר נכסי לך ואחריך לפ' שאין לשני אלא מה ששייר ראשון מ\"מ לכתחילה אסור לו לראשון למכור הגוף שלא לשנות מדעת הנותן ולהכי הנותן לו עצה למכור בנכסי' אלו נקרא רשע ערום וכמו שפסק הטור בסי' רמ\"ח ס\"ז שכיון שכן לא חשיב מיגו משום דראובן זה רוצה שירשנו בנו לגמרי ויעשה בנכסיו כרצונו ואינו רוצה לאוסרו ולא למכור נכסיו וכעין זה כתב מוהרימ\"ט ז\"ל בחח\"מ סי' פ\"א דפ\"ה ד\"ה והא דק\"ל למו' כו' יע\"ש. אלא אכתי ק' דיכול לומר לבני במתנה ולא בירושה ומה שישייר בני אחריו לשמעון מעכשיו וצ\"ע. ודרך אגב ראיתי להמבי\"ט בח\"א סי' פ\"ז דמ\"ג ע\"ב ד\"ה ומה שחילק הריב\"ה שדקדק מתוך דברי רשב\"ם הפך מה שדקדק מהרא\"ש ודבריו סתומים לא יכולתי להולמם ואולי כונתו מה שהק' מוה\"ר וכעת צ\"ע.
ודע שכתב הנ\"י בפ' י\"ן עלה דאמר ר\"י אמר זה עבדי וחזר ואמר זה בני כו' דלא אמרי' מיגו לסתור דבריו הראשונים וכ\"כ הריב\"ש סי' קצ\"ג ומרן הח'ביב בסי' פ\"ב בכללי הקי\"ל הביא דברי מהריב\"ל בח\"ג סי' ע\"ט דס\"ל דאמרינן מיגו להכחיש דבריו הראשונים מדאמרינן דיכול לחזור ולטעון מפיטור לפיטור בשם מוהר\"י ן' מיגאש יע\"ש ואי מהא לא מכרעא כאשר יראה המעיין. ואולם הא קשיא על הריב\"ש דהרי הרמב\"ן בפ' חזקת דג\"ל גבי ההיא דלפירות הורדתיו כתב דאמרי' מיגו להכחיש דבריו ראשונים וגבי זה אומר בני ואח\"כ אומר עבדי אינו נאמן כתב דה\"ט דהוי מיגו גרוע דרוצה לפסול אותו בקהל. ולדברי הרמב\"ן צ\"ל דה\"ט נמי דאם אמר עבדי ואח\"כ אמר בני אינו נאמן בעבדי מצד מגו משום דהוי מיגו גרוע דרוצה להכשירו בקהל ואע\"ג דיכול להכשירו למפרע ולהכי חשיב מיגו גרוע ואפי' גבי בעל שאמר גרשתי את אשתי ואמרי' בפ' י\"ן דקל\"ד דלמ\"ד אינו נאמן אפי' להבא ואפי' למ\"ד דלהבא נאמן היינו משו' דפלגינן דבוריה אפי' בחד גופא אבל היכא דלא שייך לומ' פלגינן דבורי' מיגו גרוע הוא כיון דרוצה להכשירו למפרע. ומהתימא על הריב\"ש איך הביא ראיה לדבריו מהא דאמר עבדי ואח\"כ בני דלפי האמור אין ראיה כלל.
ואולם הא קשיא לס' הרמב\"ן מהא דאמרינן יכיר למה לי כו' דהא שפיר אצטריך יכיר לומר שאינו יכול לחזור בו ולומר שאינו בכור במיגו דהיה יכול ליתן נכסיו לאחר מהיום אם לא יחזור בו עד לאחר מיתה. ולסברת הריב\"ש ניחא דבלאו קרא לא היה יכול לחזור בו דאינו נאמן לסתור דבריו הראשונים. אמנם לסברת הרמב\"ן קשיא.
וראיתי להרב מהריט\"א נר\"ו בס' שמחת י\"ט סי' כ\"ב דפ\"ה הביא דברי המבי\"ט בח\"א סי' פ\"ז שכתב וז\"ל ולתירוץ זה אני אומר דמ\"ש רשב\"ם לנכסים הבאים לאחר מכאן דאינו נאמן דליכא מיגו היינו שבאו אחר מיתת אביו וכיון שלא היה יכול לתקן לזה שאומר עליו שהוא בנו שלא היה בידו קודם שמת לא ירש עמהם אבל אם אחר שאמר על זה שהוא בנו באו לו נכסים שהרויח או שנפלו לו בירושה פשיטא שבן זה שאומר עליו שהוא בנו יורש חלקו עם אחיו בכל אשר ימצא לו שהרי הוא עומד בדיבורו שאמר מתחילה שהוא בנו והיה יכול בשעת מיתה ליתן לו במתנה כל מה שהוא מוריש עתה בכלל אחיו עכ\"ל המבי\"ט. והרב החבי'ב בסי' רע\"ט תמה עליו מסוגיא זו דהאומר זה בני בכור דאמרי' דלרבנן יכיר אצטריך לנכסי' שנפלו לו לאחר מכאן למ\"ד א\"א מקנה דשלב\"ל. ואם איתא לס' המבי\"ט למה לי קרא ת\"ל דכיון דעמד בדיבורו שאמר זה בני בכור עד שעת מיתה מהימן במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה קודם מותו. והרב מוהריט\"א נר\"ו כתב ע\"ז וז\"ל ולע\"ד י\"ל דהתם אצטריך קרא דיכיר לכשלא עמד בדיבורו עד שעת מיתה וחזר ואמר שאינו בנו בכורו אמרי' דלאו כל כמיניה כו' וכיון דאמר זה בני בכור לא מצי למיהדר ובכה\"ג בנכסים שנפלו לאחר מכאן ליכא מיגו להאמינו כיון שאינו יכול לה להקנותן בשעה שאמ' זה בני בכור ואי אפשר להאמינו במיגו זה עד שיעמוד בדבורו לאחר שנפלו לו הנכסים דנאמן במיגו דאי בעי הוה ליה קודם מותו. וא\"ת א\"כ מאי פריך לר\"מ דאמר אדם מקנה דשלב\"ל מאי א\"ל כו' הא קי\"ל דאפי' למ\"ד אדם מקנה דשב\"ל מ\"מ עד שלא בא לעולם יכול לחזור בו וא\"כ אפי' לר\"מ אצטריך קרא דיכיר לאשמועינן דלאו כל כמיניה למיהדר ביה משא\"כ אי יהיב במתנה דיכול לחזור בו וי\"ל דמאי דפריך לר\"מ היינו שיכול לתת לו במתנה הנכסים שיפלו לו מעכשיו לכשיפלו לו דבכה\"ג אהני לן מעכשיו שלא יוכל לחזור בו עד מ\"ש באופן ואפשר דמאי דפריך תלמודא לר\"מ היינו באומר מעכשיו דלכ\"ע א\"י לחזור בו כו' יע\"ש.
ואם קושיתו שהקשה קושיא דא\"כ מאי פריך ולר\"מ וכמו שהאריך בקושייתו תירוצו אינו תירוץ שהרי כתב מהרימ\"ט הביא דבריו הרב עצמו דפ\"ה ע\"ג דהא דפריך הש\"ס דאי בעי יהיב ליה במתנה היינו דייתיקי דאומר דהיום אי לא אחזור בי עד שעת מיתה דאי לאו הכי אין כאן מיגו כלל וכמבואר. ומעתה אף למרן דס\"ל דקנין אגב מדרבנן וס\"ל דמעכשיו מהני אפי' אם אין השטר קיים באותה שעה או אם הקנה בקנין סודר וסוגיין במעכשיו מיירי ע\"כ צ\"ל דמיירי במעכשיו ואם לא אחזור בי ומעתה הדרא קושית הרב נר\"ו דאצטריך קרא דיכיר לומר שאינו יכול לחזור בו דאי משום מיגו יכול לחזור בו ועוד אעיקרא דמילתא אי כל עיקר תירוץ הש\"ץ דלא צריכא לנכסים שנפלו לו אח\"כ הוא במוכח כדי שלא יוכל לחזור בו קודם שיפלו דאי משום מיגו ליכא כיון שאפש' להקנותן בשעה שאומר זה בני א\"כ גם לנכסים שיש לו עכשיו אצטריך קרא לאשמועינן דלאו כל כמיניה למיהדר ביה דאי משום מיגו היה יכול לחזור בו דהמיגו אינו אלא דאי בעי יהיב במתנה במעכשיו אם לא אחזור בי ולדעת הריב\"ש דלא אמרי' מיגו לסתור דבריו הראשונים ניחא דבלאו קרא דיכיר כיון שאמר זה בני ויש לנו להאמינו במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה דייתיקי שוב א\"י לחזור בו ולומר זה איני בני אף דאית ליה מיגו דיהיב נכסיה לאחריני וכדאמרינן גבי אמר זה בני וחזר ואמר זה עבדי אינו נאמן ולא אמרי' מיגו לסתור דבריו ראשונים ולפי דברי הריב\"ש הללו לנכסים שיש לו עכשיו לא אצטריך קרא דיכיר לומר דלאו כל כמיניה למיהדר ביה דבלא\"ה ידעינן ליה וה\"נ לר\"מ דיכול להקנו' נכסים שיפלו לאח\"כ לכשיבואו למ\"ד או מעכשיו אם לא אחזו' בלאו קרא דיכיר כיון דמהימנינן ליה במיגו שוב לא מצי למיהדר ביה. אמנם לרבנן דאין אמדשלב\"ל אצטריך קרא דיכיר לנכסים שיפלו לו אח\"כ שפיר אצטריך קרא דיכיר דכל עיקר טעמו של המבי\"ט שכתב דבנכסים שנפלו לו אח\"כ בעודו חי דיורש הבן הבן הזה שאמר עליו שהוא בנו עם אחיו הוא משום דכיון שעמד בדיבורו שאמר מקודם שהוא בנו משום דהיה יכול ליתנם לו במתנה בשעה שנפלו לו ומאחר שכן שפיר אצטריך קרא דיכיר דאי לא\"ה אי חזר ואמר שאינו בכור לא הוה ירית חלקו בנכסים שנפלו לו אח\"כ דאעיקרא כשאמר זה בני בכור אין בידינו להאמינו אלא בנכסים שיש לו עכשיו ולנכסים שיפלו אם יעמוד בדיבורו והו\"ל כאומר זה בני לאחר שנפלו וכיון שכן אם חזר בו אינו נוטל בנכסים שנפלו לאחר שאמר שאינו בכור להכי אצטריך קרא דיכיר וזהו עיקר תירוצו של מהרי\"ט בס' בני אהרן סי' נ\"ו שכתב ליישב דברי אביו המבי\"ט ז\"ל.
ואמנם לסברת הרמב\"ן בלא\"ה זו היא שקשה לדבריו דמאי פריך אעיקרא לרבנן יכיר למה לי לימא דאצטריך קרא לומר שאינו יכול לחזור בו ולומר שאינו בנו בכורו דאי משום מיגו היה יכול לחזור בו דאמרי' מיגו לסתור דבריו הראשונים. ולסברתו צ\"ל דאה\"ן ועדיפא מינה קמשני לאצטריך קרא אפי' היכא דלא הדר ביה וה\"נ לר\"מ אצטריך קרא אפי' היכא דלא הדר ביה וכמובן. ועוד י\"ל והוא האמת לע\"ד דרבנן משמע להו דאי קרא אתי למימר דא\"י לחזור בו ודאי דאלומי כח הבכור הוא שלא יוכל אביו לאבד כח ירושתו הוא דאתו וכיון שביד אביו לאבד כחו ע\"י לשון מתנה שמשוה הבכור עם שאר בניו בלשון מתנה למאי נ\"מ אתא קרא דיכיר לאשמועינן שאם הכירו לבכור שא\"י לחזור בו ולומר שאינו בכור אי שלא להפסידו חלק בכורתו אכתי בידו להפסידו חלק בכורתו.
והנה בדברי רשב\"ם שכתבנו לעיל דהיכא דלא ידעינן אי בנו הוא או לאו לא מהימנינן ליה אלא לנכסים שיש לו עכשיו משום דאיכא למי' מיגו ע\"כ מפשטן של דברים נראה שאם יש לו נכסים עכשיו ויש לו לבא מאחד ממורישיו לא מהימן אלא לנכסים שיש לו עכשיו אבל לא לנכסים שיבואו לו אח\"כ וכ\"כ הטור בשם רשב\"ם בח\"מ סימן רע\"ט וז\"ל ורשב\"ם פי' שאינו נאמן אלא להורישו נכסים שיש לו עתה בידו אבל לא שיבואו לו אח\"ך עכ\"ל. וק\"ל שהרי רשב\"ם ז\"ל באותו פרק דקל\"ה ע\"א גבי ההוא דהוה קשכיב ואמר חזיא לכהנא רבה. כתב שם שהרי גרוש' אסורה לכהן וזו אינה נפטרת בטענת יש לי בנים דהא מוחזק לן כו' עכ\"ל נראה ברור מדבריו שאם היה טוען טענת יש לי בנים מותרת נמי לכהן במיגו דהיה מגרשה ואף ע\"ג דלגבי כהן ליכא מיגו אפי\"ה מהימן בטענת יש לי בנים כיון דאיכא מיגו לגבי ישראל וא\"כ ה\"נ נימא דאע\"ג דליכא מיגו לגבי שאר נכסים שיפלו לו אח\"כ כיון דאיכא מיגו לגבי הנכסים שיש לו השתא יהיה נאמן אף לנכסים שיפלו לו אח\"ך. ותי' מורי הרב נר\"ו דיש לחלק דבשלמא גבי היתר להשיאה לכהן דאף דליכא מיגו גביה מ\"מ הרי היא מותרת לו בטענת יש לי בנים וכמ\"ש הרמב\"ן דאיהו לא אתא אלא לפוטרה מן היבום ואין כוונתו להשיא אותה לכהן וכיון שטענת יש לי בנים טענת אמיתי היא משום מיגו מותרת נמי להשיאה לכהן בטענה זו אף דליכא מיגו גביה אבל גבי יורש עביד איניש אדעתיה להוריש לו נכסים שיפלו לו אח\"ך וכיון דלגבי הנהו נכסי' ליכא מיגו לא מהימן.
אלא שלפ\"ז קשה טובא דא\"כ אף לגבי נכסים שיש לו עכשיו לא יהא מהימן דהא כיון שאין הטענות שוות ליכא מיגו דמשו\"ה קאמר זה בני דלא יהיב ליה במתנה כדי להורישו אף לנכסים שיפלו לו אח\"כ דלא מצי יהיב להו במתנה לדידן דקי\"ל אין אדם מקנה דשלב\"ל.
וראיתי להרב בני אהרן סימן ס\"א שכתב שם משם הרב י\"ט ן' יעי\"ש ב' תשובות בדבר חדא ע\"פ מ\"ש התוס' דאע\"ג דלגבי כהן ליכא מיגו לגבי יבם חשיב מיגו יע\"ש וא\"כ ה\"נ אע\"ג דלנכסים שיפלו לו אח\"כ ליכא מיגו מ\"מ חשיב מיגו לגבי נכסי' של עכשיו וה\"ט דלא אסיק אדעתיה אלא לנכסים שיש לו עתה בידו ולא מה שיבא לו אח\"ך עוד תירץ דמשו\"ה חשיב מיגו דאע\"ג דבטענת יש לי בנים מותר לו אף נכסים שיפלו לו אח\"כ מ\"מ כיון שאם ימצא שקרן בדבריו מפסיד אף נכסים שיש לו עכשיו משום יתור זה אינו טוען טענה זו שבזה אפשר שיפסיד הכל ואדרבא היה נותנן לו במתנה כדי שלא יפסיד גם את הכל. וא\"כ כשטוען טענת יש לי בנים טענת אמת היא משום מיגו כאמור ולפי הדברים הניתנין למעלה אין מקום יישוב לדברי רשב\"ם דא\"כ אף בנכסים שיפלו אח\"ך נמי זוכה בהם דכיון דלא אסיק אדעתיה אלא אנכסי' שיש לו עכשיו א\"כ גם לנכסים שיפלו אח\"ך נמי מהימן וכמ\"ש רשב\"ם לקמן גבי ההוא דהוה קשכיב.
ודע שהרא\"ש שם בפ' י\"נ דחה דברי רשב\"ם הללו וכתב ע\"ש הרמ\"ה ופליאה גדולה היא לומר שאם בא אדם ממ\"ה הוא ובנו ואמר זה בני שלא יהא נאמן בנכסים שיפלו אח\"כ כו' ופי' הוא ליורשו פשיטא דמכח מתני' דפרק האומר דמייתי לקמן פריך פשיטא דתנן יש לו בנים נאמן דלכל הפחות מתוקמה בליורשו דאפילו את\"ל דלענין התירה לא מהימן לפוטר' מן היבום לכל הפחות מוקמינן להא מתני לענין ממון אלא לפטור אשתו מן היבום אצטריכא ליה דלא שמעי' ליה ממתני' הא נמי תנינן וע\"כ לפטור אשתו מן היבום קאמר דאי ליורשו מ\"ש דאי אמר יש לי בנים מאם אמר יש לי אחים עכ\"ל ודבריו הללו נתקשו אצלנו טובא שאם כוונת הרמ\"ה להקשות ע\"ד רשב\"ם מכח הסברא דאמאי לא יהא נאמן כשבא הוא ובנו ממ\"ה אף דליכ' טענ' מגו ומשו\"ה הפלא על דבריו זה הפלא הגדול. לכאורה יש להפליא הפלאתו הפלא ופלא שהרי רבנן דר\"י דרשי ליה לקרא דיכיר בצריך היכרא ולנכסים שיפלו לו לאחר מכאן וא\"כ תמיהתו היא שעמדה לדבריהם דרבנן ואמאי אצטריך קרא דיכיר לזה הא מכח הסברא הוה ידעינן ליה וכמו שתמה ע\"ד רשב\"ם ז\"ל ותו קשה שאם זו היא כוונתו אמאי הוצרך הרב ז\"ל לומר דמאי דפריך בגמרא פשיטא היינו מכח מתני' דהאומר כו' דכיון דהס' נותנת לזה נימא דהיא היא מאי דבעי תלמודא פשיטא. אבל הנראה לומר בכוונתו דאיהו לא ניחא ליה במה שחילק רשב\"ם ולההיא דלעיל דאמרינן דהאב נאמן על בנו בכורו לומר זהו בכורי דהיינו דוקא בבכור דידעינן שהוא בנו אבל בזה בני לא מהימן כל היכא דליכא מיגו כו' דזו פליאה גדולה היא דאמאי לא יהא נאמן דכיון דגלי לן קרא בבכור ה\"ה ודאי לבנו למר אפילו נגד חזקה ולמר שלא כנגד חזקה ואין טעם לחלק ביניהם כיון דלא אשכחן לתלמודא שחילק בזה דכל כי האי ודאי הו\"ל לאשמועי' דפליאה גדולה היא ובהכי ניחא מה שהוצרך לומ' דמההיא מתני' דפרק האומר הוא דפריך פשיטא דאלת\"ה קשה דבין לר\"י ובין לרבנן אשמועינן מתני' שפיר כיון דאצטריך קרא דיכיר לאשמועינן היא גופיה אלא ודאי דמאי דבעי תלמודא פשיטא היינו מכח אידך מתני' דפרק האומר דכבר אשמועינן לה התם א\"נ אפשר לומר דאף הרמ\"ה אזיל ומודה למה דחילק רשב\"ם בין ההיא דבכור להך דהכא והיינו דוקא לרבנן דאצטריך להו קרא דיכיר אף היכא דליכא חזקה היפך דבריו מהימן אף בלא קרא דאי לא אמאי אוקי ליה לקרא דיכיר בדאיכא חזקה היפך דבריו ולא אוקי ליה כדמוקי ליה רבנן אלא ודאי דלדידיה פשיטא האי מכח הסברא וא\"כ לדידן דקי\"ל כר\"י בדליכא חזקה היפך דבריו ודאי מהימן אף באומר זה בני ואלו מדברי רשב\"ם משמע דאף ר\"י לא קאמר אלא גבי בכור אבל גבי זה בני אף דאיכ' חזקה היפך דבריו מהימן דאי ס\"ל הכי א\"כ מאי בעי פשיטא כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דר\"י ואצטריך להו קרא דיכיר בצריך היכרא והא קמ\"ל מתני' דבאומר זה בני נאמן בנכסים שנפלו כר\"י ומשו\"ה הוצרך הרמ\"ה לומר דמאידך מתני' דפ' האומר שמעינן דאי לנכסים של עכשיו אתא לאשמועי' ההיא מתני' הא ודאי פשיטא מכח הסברא דמיגו אלא ודאי דלנכסים שיפלו לו קאי וא\"כ הך מתני' פשיט' היא זה אפשר לומר בכוונת הרמה ז\"ל בדוחק אלא שאף לפי\"ז אכתי קשה דמאי בעי תלמודא מההיא דפ' האומר וכתב הרמ\"ה דהכי פריך דלכל הפחות מתוקמא בליורשו וכ\"ש אי מיירי ההיא מתני' בענין יבום כו' דאכתי נימא דהא קמ\"ל מתני' כר\"י דאפילו בנכסי' שיפלו לו מהימן אף דליכא מיגו וכדאמרן וההיא מתני' אי מיירי לענין יבום לא שמעינן מינה לענין ירושה להיכא דליכא מיגו דשאני התם דאיכא מיגו דאי בעי פטר לה בגיטה ומשו\"ה נאמן לומר זה בני אבל לענין גרושה דליכא מיגו לא מהימן ומשו\"ה איצטריך הך מתני' דהכא ולזה י\"ל שהרמ\"ה ז\"ל סבור כמ\"ש התוס' ז\"ל שם בפ' האומר דמאי דנקט ההי' מתני' האומ' בשע' מיתתו יש לי בני' כו' דמיירי אפי' בדליכא מיגו דאי בעי פטר לה בגיט' דבשעת מיתה אין לו כח ליתן גט יע\"ש בסוף דבריהם. וא\"כ פריך השתא תלמודא שפיר דמההיא מתני' שמעינן נמי אפי' בנכסים שיפלו לו לאחר מכאן דליכא מיגו דומיא דיבום שכתבנו ואכתי צריכין אנו למודע\"י מ\"ש עוד הרא\"ש שם הא נמי תנינן דע\"כ לפטור מן היבום קאמר כו' דאי ליורשו מ\"ש בנים מאחים עכ\"ל ולכאורה קשה דשאני בנים דמהימן אפי' נגד חזקה כדכתיב יכיר לר\"י או לרבנן שלא כנגד חזקה גלי לן קרא דהאב מהימן אבל גבי אחים דלית לן קרא דיכיר מש\"ה אינו נאמן. וי\"ל דכיון דמתני' סתמא מתנייא ומשמע אפי' לנכסים שיש לו עכשיו בידו דאיכא בהו מיגו לא מהימן לומר זה אחי מש\"ה הוקשה לו שפיר דבזה מ\"ש בנים מאחים וברור וע\"ע שם בדברי הגהות אשירי שדבריו צ\"ע לישבם במ\"ש לבד מקרובי אחוה הקודם אחר האם נתן ינתן לו וצ\"ע ועיין להרב לח\"מ בפרקי' במה שהק' ע\"ד מרן ב\"י שם מדברי רבינו שם והוא כעין קושייתנו יע\"ש.
ובמ\"ש רבינו ואפי' \n אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל בני הוא ובכורי הוא נאמן. כתב ה\"ה דלר\"י אעפ\"י שלא הוחזק בבנו נאמן האב כדמוכח התם ובדוכתא אחרינא עכ\"ל ואיכא למידק דאמאי לא כתב שרשב\"ם חלוק ע\"ז כדרכו הטוב והרי רשב\"ם ז\"ל שם בפי\"ן דקל\"ד ע\"ב כתב דבאומר זה בני אינו נאמן אלא לנכסים שיש לו עתה בידו דאית לאב מיגו ולא לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן דאע\"ג דדרשינן יכיר יכירנו בצריך היכרא דהאב נאמן אפי' בנכסים דלאחר מכאן ה\"מ גבי חלק בכורה דידעינן שהוא בנו דנאמן לומר שהוא בכורי אבל היכא דלא ידעינן שהוא בנו לא מהימנינן ליה אלא בנכסים שיש לו עתה לא בנכסים דלאחר מכאן עכ\"ל ועיין במ\"ש לעיל. הרי שכתב דגבי בני בכור לא מהימנינן ליה אלא כשידוע שהוא בנו דוקא. ומדעתי כי קשה נ\"ל שאף רשב\"ם אזיל ומודה דלר\"י דנאמן האב אפי' נגד חזקה דמוחזק לן באחיו הגדול שהוא הבכור ואמר על הקטן שהוא הבכור ואחיו הגדול הוא ממזר דמהימן כה\"ג נאמן לומ' שהוא בנו להורישו נכסים שיפלו לו לאחר מכאן ואפי' דלית ליה מיגו וכסברת הי\"א שהביא הנ\"י ז\"ל שם יע\"ש. ורשב\"ם לא כתב דבנכסים שלאחר מכאן לא מהימן אלא לרבנן דר\"י דלא מהימן גבי בכור נגד חזקה וזהו שדקדק בדבריו וכתב ואע\"ג דדרשינן קרא דיכיר יכירנו בצריך היכרא כו' והיינו לרבנן דר\"י כדאיתא התם אבל לר\"י דדרשינן יכיר לנגד חזקה יע\"ש. ואי ק\"ל דא\"כ תיקשי ליה אמאי לא משני תלמודא דמתני' דזה בני נאמן אתיא כר\"י ואשמועינן דאפילו נכסים דלאחר מכאן דלית ליה מיגו דנאמן איכ' למימר דאי כר\"י עדיפא מינה שמעינן ליה דאפי' זה בני ממזר נאמן כדאיתא בפ' עשרה יוחסין ואי לפוסלו נאמן כ\"ש כשמעיד לטובתו דודאי נאמן ועוד דבאומר זה בני ממזר איהו לא קים ליה שמאחר נתעברה כדאיתא התם בפ' עשרה יוחסין ורוב בעילות נמי אחר הבעל כ\"ש דנאמן באומר זה בני והדחיה שדחה הנ\"י לא שמיע להו לרוב הפוסקים.
והרא\"ש ג\"כ בתשובה כלל ב' סי' י\"א הביאה החבי\"ב סי' רע\"ט הגב\"י אות א' כתב באומר על א' שבא ממ\"ה ואמר זה בני דלרבנן מהימן בנכסים שיש לו עתה במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה ולר\"י אפילו בנכסים הבאים לאחר מכאן וכתב החבי\"ב דה\"ט דלרבנן לא מהימן בנכסים דלאחר מכאן משום דלדידהו לא מהימן האב נגד חזקה יע\"ש וכ\"כ בס' בני אהרן ולק\"ד יש מקום עוד לומר דטעמם כיון דחזינן דר\"י יליף מענין הבכורה לדברים אחרים דקאמר כשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה ובן חלוצה דלא ס\"ל לחלק בין בכורה לענין אחר אלא דכשם שהאמינו לאב לומר שהוא הבכור ה\"נ נאמן לומר זה ממזר א\"כ לדידיה ה\"נ דנאמן לומר זה בני בלי טעם מיגו משא\"כ לרבנן דלא מהימן האב לפסול את הבן דדוקא גבי חלק בכורה דגלי גלי ה\"נ לדידהו לא מהימן לענין ירושה לומר שהוא בנו אם לא בטענת מיגו וכמ\"ש רשב\"ם ז\"ל ומ\"מ ממ\"ש הרא\"ש בפסקיו שם בפרק י\"ן ע\"ד רשב\"ם וז\"ל וכתב הרמ\"ה ופליאה היא לומ' שאם בא הוא ובנו ממ\"ה שלא יהא נאמן בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן כו' משמע דס\"ל דדברי רשב\"ם הם אפילו לר\"י דדריש ליכיר בדמוחזק לן שאינו בכור דאי הוה ס\"ל כמ\"ש דאף רשב\"ם לא אמרה אלא לרבנן דר\"י מה מקום יש להרא\"ש להביא דברי רשב\"ם ולחלוק עליהם כיון דלא נ\"מ מידי לענין דינא ועוד שאם בא לחלוק ע\"ד אליבא דרבנן הוו דברי שבתשובה היפך מ\"ש בפסקיו שהרי כתבנו משמו דלרבנן לא מהימן אלא בנכסי' שיש לו עתה בידו אלא ודאי כדאמרן והרשב\"א ג\"כ הבין כן בדעת רשב\"ם וכמ\"ש מב\"י בר\"סי רע\"ט גם הרב הנמקי באותה סוגיא דהאומר זה בני הבין כן וכמ\"ש יע\"ש אבל לדעתי הקצר לא כן עלה בדעת רשב\"ם וכמו שדייקנו מתוך דבריו גם ממה שלא כתב ה\"ה שרשב\"ם ז\"ל חולק בדבר משמע דה\"ה לא משמע ליה בדעת רשב\"ם כסב' הראשוני' אבל הוא סבור כסברתינו דאיכא למדחי דחיה גמורה ומסתברא כוותה טובא דאף רשב\"ם ז\"ל לא אמרה אלא לרבנן דר\"י וכמ\"ש כנלע\"ד.
והנה בדברי המבי\"ט ח\"א סימן פ\"ז שכתבתי דבריו לעיל והא דכתב רשב\"ם דבנכסים שיפלו לאחר מכאן אינו נאמן היינו נכסי' שנפלו לאחר מיתת אביו אבל אם אחר שאמר בני באו לו נכסים ואח\"ך מת פשיטא שבן זה שאמר עליו שהוא בנו יורש עמהם שהרי הוא עומד בדבורו והיה יכול לתתם לו במתנה כל מה שמוריש עתה עם אחיו כו' וכתב ע\"ז מרן החבי\"ב בסימן רע\"ט הג\"הט אות ו' אמת שהמעיין בנ\"י שם בפר' י\"ן ימצא בפי' קצת גילוי לזה אבל הדברים תמוהים ממה שנראה מסוגייא הגמרא ומדברי הפוסקי' ע\"ע ובהכרח צ\"ל דט\"ס נפל בדברי הרב הנמקי עכ\"ל ואם הרב דיבר בסוד הרב מוהרי\"ט ן' יעי'ש הובא בספר בני אהרן סימן ס\"א דע\"ב ע\"ב הולך רכיל ומגלה סוד ותמה עליו דאם כדבריו איך חילק רשב\"ם בין בכור לאומר זה בני דבבכור נאמן אפי' בנכסים שנפלו לאחר מכאן משום דידוע לנו שזה בנו משא\"כ באומר זה בני ואם נכסים שנפלו לאחר מיתה הרי הבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק ועוד דא\"כ מאי פריך בגמ' בנכסי' שנפלו לאחר מכאן ולר\"מ דאמר מקנה אדם דשלב\"ע מאי איכא למימר ומאי קושייא וכי ר\"ם אמר אדם מקנה דברים שנפלו לאחר מיתה ולדעת הרב הוא מוכרח דכשאמרו בגמרא בנכסים שנפלו לאחר מכאן דאיירי בנכסי' שנפלו לאחר מיתה דליכא מיגו ולהכי איצטריך קרא דיכיר דלנכסים שנפלו אח\"כ קודם מיתה לא צריך קרא דהרי נאמן דאי בעי יהיב להו במתנה קודם מיתה וע\"ש במה שנדחק בתירוצו.
ולע\"ד דברי המבי\"ט נכונים בטעמם ונימוקם עמם ואחר שאלת המחילה מהרבנים הנז' אשתמיט מינייהו מ\"ש רש\"י בפרק עשרה יוחסין וז\"ל לנכסי' שנפלו לאחר מכאן לאחר שאמר בפנינו בכור הוא נפלו לו נכסי' והוא רוצה לילך בדרך רחוקה ומעיד עליו שאם יפלו נכסים של אב או של אחד ממורישיו לפניו בחיי יטול זה בהם חלק בכורה כו' יע\"ש הרי רש\"י תיקן קו' הרבנים במ\"ש שהוא רוצה לילך בדרך רחוקה וכוונתו לומר דכיון שהוא בדרך רחוקה והוא לא ידע מנפילת הנכסים הנז' לא יוכל להקנותם אז במתנה לבן הזה שהרי הוא לא ידע אז שיש לו נכסים ואף אזיל ומודה דבכה\"ג שאם נפלו לו נכסים והוא לא ידע אע\"פ שנפלו לו בחייו דכנפלו לו לאחר מיתה דמי שהרי עיקר טעמו דכיון שנפלו לו בחייו והוא עומד בדבורו הו\"ל כאומר בפירוש זה בני באותה שעה וכשלא ידע מנפילתם ודאי דליכא האי טעמ' ומה שלא כתב המבי\"ט דמ\"ש רשב\"ם לאחר מכאן היינו בכה\"ג ולמה ליה למימר שנפלו לאחר מיתה הא לא ק' ול\"מ דגבי זה בני למה לן למדחק ולפרש בכה\"ג ועדיפא מינה פי' ורש\"י ז\"ל לא פי' כן אלא משום דאיירי בבכור שאינו נוטל בראוי כבמוחזק ואי אפשר לפרש כן בלאחר מכאן אבל בזה בני למה לן למדחק ולפרש דלאחר מכאן היינו שהלך בדרך רחוקה כיון דמצינן לפרש אפי' בלאחר מיתה ובהכי ניחא נמי מה שהק' עוד עמ\"ש תוספי הרא\"ש ז\"ל עמ\"ש בגמ' לא צריכא אלא בנכסים שנפלו לאחר מכאן וז\"ל וא\"ת יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה כשיבואו לידו וכ\"ת שמא יכנס לו דעת אחרת ולא ירצה לתתם לו באותה שעה הלא השתא נמי אע\"פ שאמ' שהוא בנו יכול להעבירם מתחת ידו וליתנם לאחרים וי\"ל דנ\"מ בנכסים שנפלו לו לאח' מכאן ולא הספיק ליתנם לו עד שמת עכ\"ל ותמה ע\"ז הרב הנז' דא\"כ היינו גוסס ומאי פריך לר\"מ דאמר כו' וכ\"ת שמ\"ש שלא היה לו שעת הכושר היינו שהיה יכול ליתנם אלא שלא הספיק גם זה תימא שהרי הנותן הזה כוונתו היתה להורישו לאחר מיתתו שבחייו לא היה נותן כלום וכיון שנפלו לו הנכסים בשעת שהיה לו שעת הכושר ליתנם זכה בהם מדין מיגו ואם לא הספיק השעה מה בכך יע\"ש וע\"פ האמור כונת הרא\"ש היא כמ\"ש דמיירי באופן שלא היה יכול ליתנם לו במתנה כגון שהוא בדרך רחוקה ולא יש לו אופן ליתנם עד שיבא ויתנם ואז מת דאז ליכא מיגו ומ\"ש ולא הספיק כוונתו לומר שלא הספיק ליתנם מחמת ריחוק הדרך או מתוך סיבה אחרת ולא שהיה יכול ליתנם ולא נתנם כמו שהבין הרב ז\"ל ודוק.
ולענין נכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אם נוטל בהם הבכור פ\"ש הטור ז\"ל בסי' רע\"ט סי\"ו כתב שנוטל וכתב מרן ב\"י שטעמו דכיון דלרבנן אוקמינן לקרא דיכיר בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ונוטל בהם פ\"ש מכ\"ש לר\"י דנאמן האב אפי' נגד חזקה דודאי מהני להנחילו הנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וכתב עוד כהרב הנמקי כתב דהשתא דקי\"ל כר\"י ולא קי\"ל כרבנן דקרא דיכיר אצטריך כשהוא גוסס הילכך הבכור אינו נוחל פ\"ש לנכסים שנפלו לו כשהו' גוסס אבל בחלק פשיטותו נוטל בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס עכ\"ל. ומרן החבי\"ב שם בהג\"הט אות ד' תמה על הטור ז\"ל שנראה שתפס שלא כדברי הרא\"ש דמדלא הביא הרא\"ש ז\"ל אוקמתא זו בפ' י\"ן משמע דס\"ל כהרב הנמקי דלמאי דקי\"ל כר\"י אין הבכור נוטל בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס יע\"ש. ואשתמיט מיניה דברי הרא\"ש בפ' עשרה יוחסין ששם הביאה בהדיא הך אוקמתא ובלא\"ה אין זה הכרח דלא הביאה משום דבלא\"ה ניחא לר\"י אבל מנ\"ל דפליג לענין דינא גם מדברי הרב ז\"ל נראה דהנ\"י ז\"ל מיירי בבכור זה שהכירו האב לומר שהוא בכור אבל בבכור דעלמא שהוחזק לן שהוא בכור ע\"פ עדים נוטל ודאי וכן הבין בדבריו הרב בני יעקב בדק\"ס ע\"ג שהביא שם דברי הרב הנמקי ותמה עליו דמנ\"ל לומר דפליגי בהא ר\"י ורבנן דכיון דלר\"י האב מהימן אפילו נגד חזקה למה יהא נאמן להנחילו נכסים שנפלו לו כשהוא גוסס יע\"ש ועיין להרב מוהרי\"ט ן' יעיש בתשו' הנז' דנ\"ד ע\"ג שהביא ג\"כ דברי הנ\"י והבין כן בכוונתו יע\"ש. והרואה יראה שאם זו היתה כוונתו שיש לדקדק על דבריו דא\"כ למה ליה לומר למאי דקי\"ל כר\"י דקרא דיכיר אצטריך לומר דאפילו נגד חזקה מהימן לא קי\"ל דנכסים שנפלו כשהוא גוסס נוטל בהם חלק בכורה דאפילו אי לא קי\"ל כר\"י דינא הוא דלא יהא נאמן בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס למאי דקי\"ל כרבנן דר\"י דאין אדם מקנה דשלב\"ל ולר\"מ הוא דאוקמינן ליה לקרא דיכיר כשהוא גוסס דוקא ואף שהרב החביב יישב זה מיהו אין בדבריו כדי שביעה. ואני שמעתי מפי מורי הרב נר\"ו דכוונת הנ\"י ז\"ל לומר דלמאי דקי\"ל כר\"י אין שום בכור דעלמא נוטל פ\"ש בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ולאו משום דכיון דקרא אצטריך לאשמועינן דאפילו נגד חזקה מהימן לא שמעינן מיניה דיהא נאמן האב אפילו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס דהא בסתם בכור דעלמא מיירי הכא שטעמו דכיון דקי\"ל כרבנן דרבי דאמרו בפרק י\"ן דקכ\"ד גבי שבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהם שאין לבכור חלק בכורה וטעמייהו דרבנן דאמר קרא לתת לו פ\"ש מתנה קרייה רחמנא מתנה עד דמטא לידיה אף חלק בכורה עד דמטא לידיה ופי' רשב\"ם עד דמטייא לידיה דנותן ואינו יכול ליתנם לאחרים דאין אדם מקנה דשלב\"ל יע\"ש וקי\"ל כוותייהו להכי הוא דכתב שאין לבכור חלק בכורה דכיון דנכסים שנפלו כשהוא גוסס לא מצי יהיב להו במתנה גם הבכור אין לו בהם חלק בבכורה כיון דמתנה קרייה רחמנא וזהו שסיים הנ\"י אבל חלק פשיטותו יטול כו' דחלק הפשיטות מדין ירושה זכי ליה עכ\"ל כלומר דלא הוי כחלק בכורה דקרייה רחמנא מתנה והשתא משו\"ה לא כתב דלמאי דקי\"ל כרבנן דאין אדם מקנה דשלב\"ל אינו נוטל בנכסי' שנפלו כשהוא גוסס דודאי לרבנן דמוקמי לקרא בנכסים שנפלו לאחר מכאן ה\"נ לדידהו מהימן לנכסים שנפלו כשהוא גוסס כמ\"ש דבהא לא פליגי. אבל לר\"י דלא שמעינן מהאי קרא שיהא נאמן בדשלב\"ל הדר דינא למאי דקי\"ל בעלמא שאין הבכור נוטל חלק בשבח הנכסים משום דמתנה קרייה רחמנא ה\"נ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ור\"מ ורבנן דמוקי לקרא בהכי אפשר דאית להו כרבי דאמר דאף חלק בכורה ירושה קרייה רחמנא אלא שעל הטור ז\"ל קשה דפסק התם כרבנן דרבי והכא פסק דאפילו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס נוטל בהם חלק בכורה. ואפשר לומ' דס\"ל דשאני התם שבא המניעה מחמת הנכסים שלא באו לעולם ולהכי הוא דקרייה רחמנא מתנה משא\"כ הכא דהמניעה בא מחמת הנותן והו\"ל כמת הבכור קודם אביו שיורשיו נוטלים חלק הבכורה אע\"ג דלא מטי לידי בכור ולא אמרינן דלהכי קרייה רחמנ' מתנה עד דמטא לידיה משום דהנכסים היו ראוים ליתנם במתנה אלא שהמניעה בא מחמת המקבל ודוק.
והנה בעיקר סוגייא זו דפרק עשרה יוחסין דפריך תלמודא לרבנן דר\"י דמוקי לקרא דיכיר בשצריך היכרא דמה אלו בעי למיתן ליה פ\"ש במתנה מי לא מצי יהיב ומשני בנכסי' שנפלו לו לאחר מכאן דלא מצי יהיב להו במתנה דאין אדם מקנה דבר שלב\"ל הקשה מוהרימ\"ט ז\"ל בסימן הנז' דס\"ז ע\"ב וז\"ל ועוד שאל אחד חכם מחבירנו דאפילו לרבנן לא אצטריך דמה אלו בעי למיתב ליה פ\"ש בירושה מי לא מצי יהיב הא קי\"ל כריב\"ב שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שראוי ליורשו ודבריו קיימים נהי דרבינו האיי והרי\"ף והרא\"ש דפסקו דוקא בש\"מ יכול להנחיל אבל לא בברי' אבל לר\"ח ורשב\"ם דאפי' בברי' יכול להנחיל ק' וכ' ע\"ז מורימ\"ט וז\"ל ואני כתבתי לו למה יחס שאלתו לר\"ח דוקא והלא אף לרבינו האיי ושאר דכוות' דפסקו דוקא בש\"מ קשייא דהך מילת' בעייא דרבא הוא דבעי בבריא האיך כי אמר ריב\"ב בש\"מ דבר אוריתי הוא אבל בברי' לא א\"ד אפי' בבריא כו' וא\"כ ק' דתיפשוט רבא מהכא דדוקא בש\"מ אבל בבריא לא מצי להנחיל דאל\"כ יכיר למה לי עכ\"ל. ותמה על דבריו הרב מהר\"י נוניש הי\"ו דבבעיא דרב' נמי מאי קושיא איכא מש\"ה לא פשיט לה מהך בריית' משום דאיכא למימר דרבנן דר\"י דדרשי דקרא ד" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..81b5083d6b71b2203e5a6608b86d75c2d887d960 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,46 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Inheritances", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Inheritances", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נאמנות האב על בנו ג' \n נאמנים כו' אביו לעולם כו'. פ' י\"נ דף קכ\"ז ע\"פ יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר\"י נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה ובן חלוצה. וכתב רשב\"ם נאמן לומר זה בני בכור כך ואעפ\"י שהיינו מוחזקים באחר בבכור האב מוציאו מחזקתו וכשם שנאמן לענין בכורה מקרא דיכיר כך נאמן לפוסלו דמה לי בכור מה לי לד\"א. וחכ\"א אינו נאמן לא בבכור ולא בחלל להוציאו מחזקתו ופרכי' בשלמא לר\"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך היכרא וכתב רשב\"ם כגון שבאו מחדש בכאן ואין מוחזקים בהם מי הבכור ומי הפשוט התם ודאי אב מהימן. ופרכי' למאי הלכתא למיתב ליה פי שנים לא יהא אלא אחר אלו בעי למיהב ליה במתנה מי לא יהיב ליה וא\"כ קרא למה לי. ומשני לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן הא דאצטריך קרא הוא לנכסים שנפלו לאחר מכאן שאין לו מיגו דאפ\"ה מהימנינן לאב. ולר\"מ דאמר אדם מקנה דשלב\"ל איצטריך קרא לנכסים שנפלו כשהוא גוסס שאין לו כח ליתן באות' שעה ואפ\"ה מהימן. ושם בדקל\"ד ע\"מ ששנינו האומר זה בני נאמן זה אחי אינו נאמן אמרי' בגמ' למאי הלכתא ליורשו ולפטור אשתו מן היבום. ופרכינן ליורשו פשיטא ותריץ לפטור אשתו מן היבום אצטריכא ליה. ופריך הא נמי תנינן מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן. ומשנינן התם דלא מוחזק לן באח הכא אע\"ג דמוחזק לן באח. וכתב רשב\"ם פשיטא דמיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה כי אמר נמי בני הוא וירשני נאמן ואי משום נכסים הבאים לאחר מכאן אתא לאשמו' דאע\"ג דאין יכול להקנותו נאמן הא לאו מילתא דודאי אינו נאמן דהא ליכא למימ' מיגו ואע\"ג דדרשי' לעי' יכיר בשצריך היכרא ואוקימנא דאב נאמן אפי' לנכסים הבאים לאחר מכאן א\"נ כשנפלו כשהוא גוסס הנ\"מ גבי חלק בכורה דידעינן שהוא בנו נאמן לומר בכורי הוא אבל היכא דלא ידעינן אי בנו הוא או לא לא מהימנינן ליה אלא לנכסים שיש לו עכשיו משום דאיכא למימר מיגו.
וראיתי למרן ב\"י בה' נחלות ר\"סי רע\"ט שכתב בשם הר\"ן שהרשב\"א הק' על פי' רשב\"ם מדאמרי' לעיל בברייתא דאם אמר בני וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן אלמא נאמן האב לומר בני הוא ומדקתני סתמא משמע דאפי' בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן נאמן דאי לא הו\"ל לפרושי. אלא ודאי נאמן האב לומר בני הוא ואפי' לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ומש\"ה מקשינן פשיטא כיון דלרבנן נאמן לומר זה בני בכור בשצריך היכרא וכ\"ש לר\"י ונפ\"ל מדכתיב יכיר ה\"נ לכ\"ע נאמן לומר זה בני עכ\"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דמה עדיפות מצא הרב ז\"ל לומר בההוא לישנא דהאומר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן טפי מלישנא דמתני' דקתני סתמא דהאומר זה בני נאמן ואפ\"ה קמפרש רשב\"ם דלא מהימנינן ליורשו אלא לנכסים דאית ליה השתא דאית ליה מיגו ולא לנכסים שיפלו לו לאחר מכאן. וא\"כ התם נמי כי קאמר דאינו נאמן כי חזר ואמר עבדי היינו לענין שלא ירשנו אפי' בנכסים דאית ליה השתא. גם מ\"ש דמאי דמקשינן פשיטא הוא משום דכיון דלרבנן נאמן לומר זה בני בכור בשצריך היכרא וכ\"ש לר\"י ונפ\"ל מדכתיב דיכיר ה\"נ לכ\"ע נאמן לומר זה בני כו' הדבר ק' דמאחר דהאי מילתא לא שמעינן לה אלא מקרא דיכיר פשיטא אטו לא סגי דאשמועינן מתני' מילתא דאתייא מדרשא דיכיר וזהו שכתב רשב\"ם ואי משום נכסי' הבאים לאחר מכאן אתא לאשמועינן כו' כלומר ואין כאן מילתא דפשיטותא דהיא גופא אתא לאשמועי' מתני' מדרשא דיכיר והיותר ק' דמה לו להרשב\"א להוכיח מההיא דהאומר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא דאינו נאמן מדקתני סתמא דמשמ' אפי' לנכסי' שיפלו לאח' מכאן שזה אינו הכרח כמדובר דטפי הי\"ל להכריח דאם אית' דכי אמר זה בני אינו נאמן ליורשו אלא נכסי' דאית ליה השת' ומשום מיגו א\"כ כי חזר ואמר עבדי הוא אמאי לא מהימן השתא נמי משום דאי בעי יהיב להו לכולהו נכסי במתנה שאר היורשים דבשלמא דכי אמר זה בני לא מטעם מיגו הוא דנאמן אלא משום דרחמנ' הימניה בקרא דיכיר ולאו דוקא בבכור הימניה אלא אף בשאר בנים ניחא וכמ\"ש רשב\"ם שם דמשו\"ה לא מהימן כי חזר ואמר עבדי משום דהודאתו ראשונה האמינו התורה בקרא דיכיר וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל לפי מ\"ש רשב\"ם שם דבאומר זה בני אינו נאמן אלא בנכסים דהשתא ומשום מיגו וקרא דיכיר לא נאמ' אלא גבי הכרת בכור ולא לגבי הכרת שאר בנים תו ליכא הכא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כמדובר וזו היא שקשה טובא ע\"ד רשב\"ם שדבריו סותרים זה לזה כי שם בדקכ\"ז כתב דבאומר זה בני נאמן מקרא דיכיר וכאן בדקל\"ד כתב דקרא דיכיר לא נאמר אלא גבי הכרת בכור דידענו שהוא בנו.
ונראה לע\"ד דט\"ס נפל בדברי הר\"ן שהביא מרן ב\"י דמ\"ש שהרשב\"א הקשה על פי' רשב\"ם מדאמרינן לעיל בברייתא דאם אמר בני הוא כו' ומדקתני סתמא ובמקום דאמרינן לעיל בבריית' צ\"ל מדאמרינן לעיל דאם אמר בני הוא כו' דהא לאו ברייתא הוא אלא מימרת דר\"י היא כדאיתא התם וכוונתו להקשות מימרת ר\"י הלזו מה שהקשינו דמינה מוכח דלא כפי' רשב\"ם מדלא מהימן כשחזר ואמ' עבדי הוא וכמדובר ובתר הכי מדקתני סתמא משמע דאפי' בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן מהימן דאי לא הוה ליה לפרש כו' וכוונתו בזה להכריח מלישנא דמתני' דקתני סתמא האומר זה בני נאמן דמדקתני סתמא מהימן משמע דנאמן לגמרי דאלו לנכסים דהשתא דוקא הוא דמהימן כל כי הא הו\"ל לפרושי למתני' ולא למסתם סתומי דמהימן אפילו לנכסים דאחר מכאן וכעין מה שתמה הרא\"ש בשם מוהר\"ם כנ\"ל ברור בכוונת דברי הרשב\"א ז\"ל.
ואי לאו דמסתפינא היה נלע\"ד ליישב דברי רשב\"ם ז\"ל דאיהו ז\"ל ק\"ל מאי דק\"ל לש\"ס פשיטא דמאי פשיטותא איכא הכא דאי משום מאי דכתב הרא\"ש דפריך פשיטא מכח מתני' דפ' האומר דקידושין מדתנן יש לי בנים נאמן דלכל הפחות מתוקמא בליורשו כו' כיע\"ש כבר הקשה ע\"ז הר\"ב מקור ברוך ר\"סי מ\"ח דאדרבא פי' רשב\"ם נראה יותר מדלא הקשה תלמוד' בחדא מחתא אילימא ליורשו ולפטור אשתו מן היבום תנינן כו' דודאי תרתי משמע ממתני' דפרק האומר דאחר דההכרח הוא דמיירי באיסורא מכח סיפא כ\"ש דנאמן ברישא ליורשו אלא ודאי מדלא הדרינהו משמע דקושייא קמייתא מכח סברא ושניה מכח תנינן כו' יע\"ש ואי משום מאי דכתב הר\"ן בשם הרשב\"א ומשו\"ה פריך פשיטא כיון דלרבנן נאמן לומר זה בני בכור בצריך היכרא וכ\"ש לד\"י כו' כבר כתבנו דלרשב\"ם ז\"ל משמע ליה דאין כאן פשיטות' דהיא היא אשמועינן מתני' וכמדובר ומשו\"ה הוצרך רשב\"ם ז\"ל דתלמודא משמע ליה דודאי לר\"י דדריש קרא דיכיר יכירנו לאחרים דאפי' נגד חזקה נאמן האב על בנו בכורו ומיניה יליף דהאב נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה לדידיה ודאי אין לחלק בין בנו הבכור לשאר הבנים דבכלהו נאמן האב מקרא דיכיר וכדאמר בהדיא ר\"י כך נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה הרי דלר\"י נאמן אפילו לענין שאינו בכורה אמנם לרבנן דר\"י דלא דרשי היכרא דיכיר אלא בשצריך היכרא ולא מהימן האב נגד חזקה לדידהו משמע ליה לרשב\"ם ז\"ל דכל היכא דאית לן למעט בהימנותיה דאב ממעטינן ודוקא גבי בכור האמינתה תורה כיון דידעינן דבנו הוא אבל כי לא ידעינן דבנו הוא ואמר זה בני אפי' בדלא מוחזק לן שהוא בכור וצריך היכרא לא מהימן משום דקי\"ל סתם משנה ר\"מ והוא רבנן דר\"י וסתמא דמתני' קתני האומר זה בני נאמן להכי כי פריך הש\"ס עלה ליורשו פשיטא דהיינו משום מיגו כדפירש רשב\"ם ז\"ל ובנכסים דאית ליה השתא דאלו בנכסים שיפלו לו לאחר מכאן לא מהימן לרבנן דר\"י אלא גבי בכור דוקא דכתי' ביה יכיר ולא באומר זה בני. אמנם במימרת דר\"י דלעיל דקכ\"ז גבי אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא דמייתי לה הש\"ס עלה דברייתא דיכיר יכירנו כו' דעכ\"ל דאזלא כותיה דר\"י דלדידיה אפילו באומר זה בני נאמן מקרא דיכיר להכי הוצרך רשב\"ם לפרש דלהכי לא מהימן משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ותו לק\"מ ע\"ד רשב\"ם מהכא לדהתם כנלע\"ד ליישב דברי רשב\"ם ז\"ל ועיין בתשו' מוהרימ\"ט ז\"ל הובאה בספר בני אהרן סי' נ\"ו דס\"ו ע\"ד ד\"ה אלא מה שנדחק ביישו' דברי רשב\"ם ז\"ל ולפי האמור ומדובר ביישו' דברי רשב\"ם ז\"ל שפיר איכא למימר דלענין הלכה למאי דאפסיקא הילכתא לעיל דקכ\"ז כר\"י אף רשב\"ם ז\"ל אזיל ומודה דהאומר זה בני נאמן אף בנכסים שנפלו לאחר מכאן כיון דלדידיה קרא דיכיר אתמר אף לאומר זה בני אפילו נגד חזקה.
ואולם מדברי הרשב\"א והר\"ן ז\"ל שכתבנו גם מדברי הרא\"ש והטור סימן רע\"ט ורבינו ירוחם בח\"א נתיב כ\"ד שהביאו דברי רשב\"ם הללו ונחלקו עליו מבואר דס\"ל דרשב\"ם לפום קושטא דמילתא הכי ס\"ל גם מוהרשד\"ם חח\"מ סי' ש\"ו והר\"ב מ\"ץ בח\"א סימן מ\"ה והרב מקור ברוך סי' מ\"ח כתבו דיכולים הודאים לומר קי\"ל כרשב\"א והתוס' ורי\"ו דאינו נאמן האב לומר זה בני אלא לנכסים דאית ליה השתא ומשום מיגו ולא לנכסים שיפלו לו לאחר מכאן וכ\"כ מוהר\"א ששון בתשו' סימן צ\"ב שכתב שעוד נתחדש לו עוד בדברי רשב\"ם במעשה שהיה בראובן שהיה שכ\"מ ולא היה לו בן רק בן קטן ומוטל בערש ושאלו את פיו אחר אותו קטן מי ירש נכסיו ואמר ששמעון היה יורש ופסקנו מתוך דברי רשב\"ם הללו שאין בדברי ראובן כלום שהרי מאי דקאמר הרב ז\"ל הוא מטעם מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה וכיון שכן הרי ראובן זה בחיי בנו הקטן לא היה רוצה ליתן נכסיו לשמעון ולאחר מיתת בנו ליכא מיגו ודמייא למאי דקאמר הרב דנכסים דבאים לאחר מכאן דליכא למימר מיגו את\"ד ז\"ל.
וראיתי למוה\"ר בספר שער המלך דפרקין עמד מתמיה ע\"ד מוהר\"ש ז\"ל הללו דאכתי אית ליה מיגו דאי בעי אמר נכסי לבני ואחריו לשמעון ואף ע\"ג דקי\"ל דמי שאמר כן על מי שראוי ליורשו לא מהני משום דירושה אין לה הפסק כבר כתב רשב\"ם דהיינו דוקא באומר נכסי סתם אבל באומר בפי' שנותנה לו במתנה לכ\"ע מהני ולדעת הרמב\"ם כל דאמר בפי' במתנה ולא בירושה מהני וא\"כ ה\"נ יכול ראובן ליתנן לאותו קטן בלשון מתנה בפי' ולא בירושה ואחריו לשמעון והניח דבריו בצ\"ע.
ולק\"ד אי מהא לא אירייא מאחר דקי\"ל דהאומר נכסי לך ואחריך לפ' שאין לשני אלא מה ששייר ראשון מ\"מ לכתחילה אסור לו לראשון למכור הגוף שלא לשנות מדעת הנותן ולהכי הנותן לו עצה למכור בנכסי' אלו נקרא רשע ערום וכמו שפסק הטור בסי' רמ\"ח ס\"ז שכיון שכן לא חשיב מיגו משום דראובן זה רוצה שירשנו בנו לגמרי ויעשה בנכסיו כרצונו ואינו רוצה לאוסרו ולא למכור נכסיו וכעין זה כתב מוהרימ\"ט ז\"ל בחח\"מ סי' פ\"א דפ\"ה ד\"ה והא דק\"ל למו' כו' יע\"ש. אלא אכתי ק' דיכול לומר לבני במתנה ולא בירושה ומה שישייר בני אחריו לשמעון מעכשיו וצ\"ע. ודרך אגב ראיתי להמבי\"ט בח\"א סי' פ\"ז דמ\"ג ע\"ב ד\"ה ומה שחילק הריב\"ה שדקדק מתוך דברי רשב\"ם הפך מה שדקדק מהרא\"ש ודבריו סתומים לא יכולתי להולמם ואולי כונתו מה שהק' מוה\"ר וכעת צ\"ע.
ודע שכתב הנ\"י בפ' י\"ן עלה דאמר ר\"י אמר זה עבדי וחזר ואמר זה בני כו' דלא אמרי' מיגו לסתור דבריו הראשונים וכ\"כ הריב\"ש סי' קצ\"ג ומרן הח'ביב בסי' פ\"ב בכללי הקי\"ל הביא דברי מהריב\"ל בח\"ג סי' ע\"ט דס\"ל דאמרינן מיגו להכחיש דבריו הראשונים מדאמרינן דיכול לחזור ולטעון מפיטור לפיטור בשם מוהר\"י ן' מיגאש יע\"ש ואי מהא לא מכרעא כאשר יראה המעיין. ואולם הא קשיא על הריב\"ש דהרי הרמב\"ן בפ' חזקת דג\"ל גבי ההיא דלפירות הורדתיו כתב דאמרי' מיגו להכחיש דבריו ראשונים וגבי זה אומר בני ואח\"כ אומר עבדי אינו נאמן כתב דה\"ט דהוי מיגו גרוע דרוצה לפסול אותו בקהל. ולדברי הרמב\"ן צ\"ל דה\"ט נמי דאם אמר עבדי ואח\"כ אמר בני אינו נאמן בעבדי מצד מגו משום דהוי מיגו גרוע דרוצה להכשירו בקהל ואע\"ג דיכול להכשירו למפרע ולהכי חשיב מיגו גרוע ואפי' גבי בעל שאמר גרשתי את אשתי ואמרי' בפ' י\"ן דקל\"ד דלמ\"ד אינו נאמן אפי' להבא ואפי' למ\"ד דלהבא נאמן היינו משו' דפלגינן דבוריה אפי' בחד גופא אבל היכא דלא שייך לומ' פלגינן דבורי' מיגו גרוע הוא כיון דרוצה להכשירו למפרע. ומהתימא על הריב\"ש איך הביא ראיה לדבריו מהא דאמר עבדי ואח\"כ בני דלפי האמור אין ראיה כלל.
ואולם הא קשיא לס' הרמב\"ן מהא דאמרינן יכיר למה לי כו' דהא שפיר אצטריך יכיר לומר שאינו יכול לחזור בו ולומר שאינו בכור במיגו דהיה יכול ליתן נכסיו לאחר מהיום אם לא יחזור בו עד לאחר מיתה. ולסברת הריב\"ש ניחא דבלאו קרא לא היה יכול לחזור בו דאינו נאמן לסתור דבריו הראשונים. אמנם לסברת הרמב\"ן קשיא.
וראיתי להרב מהריט\"א נר\"ו בס' שמחת י\"ט סי' כ\"ב דפ\"ה הביא דברי המבי\"ט בח\"א סי' פ\"ז שכתב וז\"ל ולתירוץ זה אני אומר דמ\"ש רשב\"ם לנכסים הבאים לאחר מכאן דאינו נאמן דליכא מיגו היינו שבאו אחר מיתת אביו וכיון שלא היה יכול לתקן לזה שאומר עליו שהוא בנו שלא היה בידו קודם שמת לא ירש עמהם אבל אם אחר שאמר על זה שהוא בנו באו לו נכסים שהרויח או שנפלו לו בירושה פשיטא שבן זה שאומר עליו שהוא בנו יורש חלקו עם אחיו בכל אשר ימצא לו שהרי הוא עומד בדיבורו שאמר מתחילה שהוא בנו והיה יכול בשעת מיתה ליתן לו במתנה כל מה שהוא מוריש עתה בכלל אחיו עכ\"ל המבי\"ט. והרב החבי'ב בסי' רע\"ט תמה עליו מסוגיא זו דהאומר זה בני בכור דאמרי' דלרבנן יכיר אצטריך לנכסי' שנפלו לו לאחר מכאן למ\"ד א\"א מקנה דשלב\"ל. ואם איתא לס' המבי\"ט למה לי קרא ת\"ל דכיון דעמד בדיבורו שאמר זה בני בכור עד שעת מיתה מהימן במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה קודם מותו. והרב מוהריט\"א נר\"ו כתב ע\"ז וז\"ל ולע\"ד י\"ל דהתם אצטריך קרא דיכיר לכשלא עמד בדיבורו עד שעת מיתה וחזר ואמר שאינו בנו בכורו אמרי' דלאו כל כמיניה כו' וכיון דאמר זה בני בכור לא מצי למיהדר ובכה\"ג בנכסים שנפלו לאחר מכאן ליכא מיגו להאמינו כיון שאינו יכול לה להקנותן בשעה שאמ' זה בני בכור ואי אפשר להאמינו במיגו זה עד שיעמוד בדבורו לאחר שנפלו לו הנכסים דנאמן במיגו דאי בעי הוה ליה קודם מותו. וא\"ת א\"כ מאי פריך לר\"מ דאמר אדם מקנה דשלב\"ל מאי א\"ל כו' הא קי\"ל דאפי' למ\"ד אדם מקנה דשב\"ל מ\"מ עד שלא בא לעולם יכול לחזור בו וא\"כ אפי' לר\"מ אצטריך קרא דיכיר לאשמועינן דלאו כל כמיניה למיהדר ביה משא\"כ אי יהיב במתנה דיכול לחזור בו וי\"ל דמאי דפריך לר\"מ היינו שיכול לתת לו במתנה הנכסים שיפלו לו מעכשיו לכשיפלו לו דבכה\"ג אהני לן מעכשיו שלא יוכל לחזור בו עד מ\"ש באופן ואפשר דמאי דפריך תלמודא לר\"מ היינו באומר מעכשיו דלכ\"ע א\"י לחזור בו כו' יע\"ש.
ואם קושיתו שהקשה קושיא דא\"כ מאי פריך ולר\"מ וכמו שהאריך בקושייתו תירוצו אינו תירוץ שהרי כתב מהרימ\"ט הביא דבריו הרב עצמו דפ\"ה ע\"ג דהא דפריך הש\"ס דאי בעי יהיב ליה במתנה היינו דייתיקי דאומר דהיום אי לא אחזור בי עד שעת מיתה דאי לאו הכי אין כאן מיגו כלל וכמבואר. ומעתה אף למרן דס\"ל דקנין אגב מדרבנן וס\"ל דמעכשיו מהני אפי' אם אין השטר קיים באותה שעה או אם הקנה בקנין סודר וסוגיין במעכשיו מיירי ע\"כ צ\"ל דמיירי במעכשיו ואם לא אחזור בי ומעתה הדרא קושית הרב נר\"ו דאצטריך קרא דיכיר לומר שאינו יכול לחזור בו דאי משום מיגו יכול לחזור בו ועוד אעיקרא דמילתא אי כל עיקר תירוץ הש\"ץ דלא צריכא לנכסים שנפלו לו אח\"כ הוא במוכח כדי שלא יוכל לחזור בו קודם שיפלו דאי משום מיגו ליכא כיון שאפש' להקנותן בשעה שאומר זה בני א\"כ גם לנכסים שיש לו עכשיו אצטריך קרא לאשמועינן דלאו כל כמיניה למיהדר ביה דאי משום מיגו היה יכול לחזור בו דהמיגו אינו אלא דאי בעי יהיב במתנה במעכשיו אם לא אחזור בי ולדעת הריב\"ש דלא אמרי' מיגו לסתור דבריו הראשונים ניחא דבלאו קרא דיכיר כיון שאמר זה בני ויש לנו להאמינו במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה דייתיקי שוב א\"י לחזור בו ולומר זה איני בני אף דאית ליה מיגו דיהיב נכסיה לאחריני וכדאמרינן גבי אמר זה בני וחזר ואמר זה עבדי אינו נאמן ולא אמרי' מיגו לסתור דבריו ראשונים ולפי דברי הריב\"ש הללו לנכסים שיש לו עכשיו לא אצטריך קרא דיכיר לומר דלאו כל כמיניה למיהדר ביה דבלא\"ה ידעינן ליה וה\"נ לר\"מ דיכול להקנו' נכסים שיפלו לאח\"כ לכשיבואו למ\"ד או מעכשיו אם לא אחזו' בלאו קרא דיכיר כיון דמהימנינן ליה במיגו שוב לא מצי למיהדר ביה. אמנם לרבנן דאין אמדשלב\"ל אצטריך קרא דיכיר לנכסים שיפלו לו אח\"כ שפיר אצטריך קרא דיכיר דכל עיקר טעמו של המבי\"ט שכתב דבנכסים שנפלו לו אח\"כ בעודו חי דיורש הבן הבן הזה שאמר עליו שהוא בנו עם אחיו הוא משום דכיון שעמד בדיבורו שאמר מקודם שהוא בנו משום דהיה יכול ליתנם לו במתנה בשעה שנפלו לו ומאחר שכן שפיר אצטריך קרא דיכיר דאי לא\"ה אי חזר ואמר שאינו בכור לא הוה ירית חלקו בנכסים שנפלו לו אח\"כ דאעיקרא כשאמר זה בני בכור אין בידינו להאמינו אלא בנכסים שיש לו עכשיו ולנכסים שיפלו אם יעמוד בדיבורו והו\"ל כאומר זה בני לאחר שנפלו וכיון שכן אם חזר בו אינו נוטל בנכסים שנפלו לאחר שאמר שאינו בכור להכי אצטריך קרא דיכיר וזהו עיקר תירוצו של מהרי\"ט בס' בני אהרן סי' נ\"ו שכתב ליישב דברי אביו המבי\"ט ז\"ל.
ואמנם לסברת הרמב\"ן בלא\"ה זו היא שקשה לדבריו דמאי פריך אעיקרא לרבנן יכיר למה לי לימא דאצטריך קרא לומר שאינו יכול לחזור בו ולומר שאינו בנו בכורו דאי משום מיגו היה יכול לחזור בו דאמרי' מיגו לסתור דבריו הראשונים. ולסברתו צ\"ל דאה\"ן ועדיפא מינה קמשני לאצטריך קרא אפי' היכא דלא הדר ביה וה\"נ לר\"מ אצטריך קרא אפי' היכא דלא הדר ביה וכמובן. ועוד י\"ל והוא האמת לע\"ד דרבנן משמע להו דאי קרא אתי למימר דא\"י לחזור בו ודאי דאלומי כח הבכור הוא שלא יוכל אביו לאבד כח ירושתו הוא דאתו וכיון שביד אביו לאבד כחו ע\"י לשון מתנה שמשוה הבכור עם שאר בניו בלשון מתנה למאי נ\"מ אתא קרא דיכיר לאשמועינן שאם הכירו לבכור שא\"י לחזור בו ולומר שאינו בכור אי שלא להפסידו חלק בכורתו אכתי בידו להפסידו חלק בכורתו.
והנה בדברי רשב\"ם שכתבנו לעיל דהיכא דלא ידעינן אי בנו הוא או לאו לא מהימנינן ליה אלא לנכסים שיש לו עכשיו משום דאיכא למי' מיגו ע\"כ מפשטן של דברים נראה שאם יש לו נכסים עכשיו ויש לו לבא מאחד ממורישיו לא מהימן אלא לנכסים שיש לו עכשיו אבל לא לנכסים שיבואו לו אח\"כ וכ\"כ הטור בשם רשב\"ם בח\"מ סימן רע\"ט וז\"ל ורשב\"ם פי' שאינו נאמן אלא להורישו נכסים שיש לו עתה בידו אבל לא שיבואו לו אח\"ך עכ\"ל. וק\"ל שהרי רשב\"ם ז\"ל באותו פרק דקל\"ה ע\"א גבי ההוא דהוה קשכיב ואמר חזיא לכהנא רבה. כתב שם שהרי גרוש' אסורה לכהן וזו אינה נפטרת בטענת יש לי בנים דהא מוחזק לן כו' עכ\"ל נראה ברור מדבריו שאם היה טוען טענת יש לי בנים מותרת נמי לכהן במיגו דהיה מגרשה ואף ע\"ג דלגבי כהן ליכא מיגו אפי\"ה מהימן בטענת יש לי בנים כיון דאיכא מיגו לגבי ישראל וא\"כ ה\"נ נימא דאע\"ג דליכא מיגו לגבי שאר נכסים שיפלו לו אח\"כ כיון דאיכא מיגו לגבי הנכסים שיש לו השתא יהיה נאמן אף לנכסים שיפלו לו אח\"ך. ותי' מורי הרב נר\"ו דיש לחלק דבשלמא גבי היתר להשיאה לכהן דאף דליכא מיגו גביה מ\"מ הרי היא מותרת לו בטענת יש לי בנים וכמ\"ש הרמב\"ן דאיהו לא אתא אלא לפוטרה מן היבום ואין כוונתו להשיא אותה לכהן וכיון שטענת יש לי בנים טענת אמיתי היא משום מיגו מותרת נמי להשיאה לכהן בטענה זו אף דליכא מיגו גביה אבל גבי יורש עביד איניש אדעתיה להוריש לו נכסים שיפלו לו אח\"ך וכיון דלגבי הנהו נכסי' ליכא מיגו לא מהימן.
אלא שלפ\"ז קשה טובא דא\"כ אף לגבי נכסים שיש לו עכשיו לא יהא מהימן דהא כיון שאין הטענות שוות ליכא מיגו דמשו\"ה קאמר זה בני דלא יהיב ליה במתנה כדי להורישו אף לנכסים שיפלו לו אח\"כ דלא מצי יהיב להו במתנה לדידן דקי\"ל אין אדם מקנה דשלב\"ל.
וראיתי להרב בני אהרן סימן ס\"א שכתב שם משם הרב י\"ט ן' יעי\"ש ב' תשובות בדבר חדא ע\"פ מ\"ש התוס' דאע\"ג דלגבי כהן ליכא מיגו לגבי יבם חשיב מיגו יע\"ש וא\"כ ה\"נ אע\"ג דלנכסים שיפלו לו אח\"כ ליכא מיגו מ\"מ חשיב מיגו לגבי נכסי' של עכשיו וה\"ט דלא אסיק אדעתיה אלא לנכסים שיש לו עתה בידו ולא מה שיבא לו אח\"ך עוד תירץ דמשו\"ה חשיב מיגו דאע\"ג דבטענת יש לי בנים מותר לו אף נכסים שיפלו לו אח\"כ מ\"מ כיון שאם ימצא שקרן בדבריו מפסיד אף נכסים שיש לו עכשיו משום יתור זה אינו טוען טענה זו שבזה אפשר שיפסיד הכל ואדרבא היה נותנן לו במתנה כדי שלא יפסיד גם את הכל. וא\"כ כשטוען טענת יש לי בנים טענת אמת היא משום מיגו כאמור ולפי הדברים הניתנין למעלה אין מקום יישוב לדברי רשב\"ם דא\"כ אף בנכסים שיפלו אח\"ך נמי זוכה בהם דכיון דלא אסיק אדעתיה אלא אנכסי' שיש לו עכשיו א\"כ גם לנכסים שיפלו אח\"ך נמי מהימן וכמ\"ש רשב\"ם לקמן גבי ההוא דהוה קשכיב.
ודע שהרא\"ש שם בפ' י\"נ דחה דברי רשב\"ם הללו וכתב ע\"ש הרמ\"ה ופליאה גדולה היא לומר שאם בא אדם ממ\"ה הוא ובנו ואמר זה בני שלא יהא נאמן בנכסים שיפלו אח\"כ כו' ופי' הוא ליורשו פשיטא דמכח מתני' דפרק האומר דמייתי לקמן פריך פשיטא דתנן יש לו בנים נאמן דלכל הפחות מתוקמה בליורשו דאפילו את\"ל דלענין התירה לא מהימן לפוטר' מן היבום לכל הפחות מוקמינן להא מתני לענין ממון אלא לפטור אשתו מן היבום אצטריכא ליה דלא שמעי' ליה ממתני' הא נמי תנינן וע\"כ לפטור אשתו מן היבום קאמר דאי ליורשו מ\"ש דאי אמר יש לי בנים מאם אמר יש לי אחים עכ\"ל ודבריו הללו נתקשו אצלנו טובא שאם כוונת הרמ\"ה להקשות ע\"ד רשב\"ם מכח הסברא דאמאי לא יהא נאמן כשבא הוא ובנו ממ\"ה אף דליכ' טענ' מגו ומשו\"ה הפלא על דבריו זה הפלא הגדול. לכאורה יש להפליא הפלאתו הפלא ופלא שהרי רבנן דר\"י דרשי ליה לקרא דיכיר בצריך היכרא ולנכסים שיפלו לו לאחר מכאן וא\"כ תמיהתו היא שעמדה לדבריהם דרבנן ואמאי אצטריך קרא דיכיר לזה הא מכח הסברא הוה ידעינן ליה וכמו שתמה ע\"ד רשב\"ם ז\"ל ותו קשה שאם זו היא כוונתו אמאי הוצרך הרב ז\"ל לומר דמאי דפריך בגמרא פשיטא היינו מכח מתני' דהאומר כו' דכיון דהס' נותנת לזה נימא דהיא היא מאי דבעי תלמודא פשיטא. אבל הנראה לומר בכוונתו דאיהו לא ניחא ליה במה שחילק רשב\"ם ולההיא דלעיל דאמרינן דהאב נאמן על בנו בכורו לומר זהו בכורי דהיינו דוקא בבכור דידעינן שהוא בנו אבל בזה בני לא מהימן כל היכא דליכא מיגו כו' דזו פליאה גדולה היא דאמאי לא יהא נאמן דכיון דגלי לן קרא בבכור ה\"ה ודאי לבנו למר אפילו נגד חזקה ולמר שלא כנגד חזקה ואין טעם לחלק ביניהם כיון דלא אשכחן לתלמודא שחילק בזה דכל כי האי ודאי הו\"ל לאשמועי' דפליאה גדולה היא ובהכי ניחא מה שהוצרך לומ' דמההיא מתני' דפרק האומר הוא דפריך פשיטא דאלת\"ה קשה דבין לר\"י ובין לרבנן אשמועינן מתני' שפיר כיון דאצטריך קרא דיכיר לאשמועינן היא גופיה אלא ודאי דמאי דבעי תלמודא פשיטא היינו מכח אידך מתני' דפרק האומר דכבר אשמועינן לה התם א\"נ אפשר לומר דאף הרמ\"ה אזיל ומודה למה דחילק רשב\"ם בין ההיא דבכור להך דהכא והיינו דוקא לרבנן דאצטריך להו קרא דיכיר אף היכא דליכא חזקה היפך דבריו מהימן אף בלא קרא דאי לא אמאי אוקי ליה לקרא דיכיר בדאיכא חזקה היפך דבריו ולא אוקי ליה כדמוקי ליה רבנן אלא ודאי דלדידיה פשיטא האי מכח הסברא וא\"כ לדידן דקי\"ל כר\"י בדליכא חזקה היפך דבריו ודאי מהימן אף באומר זה בני ואלו מדברי רשב\"ם משמע דאף ר\"י לא קאמר אלא גבי בכור אבל גבי זה בני אף דאיכ' חזקה היפך דבריו מהימן דאי ס\"ל הכי א\"כ מאי בעי פשיטא כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דר\"י ואצטריך להו קרא דיכיר בצריך היכרא והא קמ\"ל מתני' דבאומר זה בני נאמן בנכסים שנפלו כר\"י ומשו\"ה הוצרך הרמ\"ה לומר דמאידך מתני' דפ' האומר שמעינן דאי לנכסים של עכשיו אתא לאשמועי' ההיא מתני' הא ודאי פשיטא מכח הסברא דמיגו אלא ודאי דלנכסים שיפלו לו קאי וא\"כ הך מתני' פשיט' היא זה אפשר לומר בכוונת הרמה ז\"ל בדוחק אלא שאף לפי\"ז אכתי קשה דמאי בעי תלמודא מההיא דפ' האומר וכתב הרמ\"ה דהכי פריך דלכל הפחות מתוקמא בליורשו וכ\"ש אי מיירי ההיא מתני' בענין יבום כו' דאכתי נימא דהא קמ\"ל מתני' כר\"י דאפילו בנכסי' שיפלו לו מהימן אף דליכא מיגו וכדאמרן וההיא מתני' אי מיירי לענין יבום לא שמעינן מינה לענין ירושה להיכא דליכא מיגו דשאני התם דאיכא מיגו דאי בעי פטר לה בגיטה ומשו\"ה נאמן לומר זה בני אבל לענין גרושה דליכא מיגו לא מהימן ומשו\"ה איצטריך הך מתני' דהכא ולזה י\"ל שהרמ\"ה ז\"ל סבור כמ\"ש התוס' ז\"ל שם בפ' האומר דמאי דנקט ההי' מתני' האומ' בשע' מיתתו יש לי בני' כו' דמיירי אפי' בדליכא מיגו דאי בעי פטר לה בגיט' דבשעת מיתה אין לו כח ליתן גט יע\"ש בסוף דבריהם. וא\"כ פריך השתא תלמודא שפיר דמההיא מתני' שמעינן נמי אפי' בנכסים שיפלו לו לאחר מכאן דליכא מיגו דומיא דיבום שכתבנו ואכתי צריכין אנו למודע\"י מ\"ש עוד הרא\"ש שם הא נמי תנינן דע\"כ לפטור מן היבום קאמר כו' דאי ליורשו מ\"ש בנים מאחים עכ\"ל ולכאורה קשה דשאני בנים דמהימן אפי' נגד חזקה כדכתיב יכיר לר\"י או לרבנן שלא כנגד חזקה גלי לן קרא דהאב מהימן אבל גבי אחים דלית לן קרא דיכיר מש\"ה אינו נאמן. וי\"ל דכיון דמתני' סתמא מתנייא ומשמע אפי' לנכסים שיש לו עכשיו בידו דאיכא בהו מיגו לא מהימן לומר זה אחי מש\"ה הוקשה לו שפיר דבזה מ\"ש בנים מאחים וברור וע\"ע שם בדברי הגהות אשירי שדבריו צ\"ע לישבם במ\"ש לבד מקרובי אחוה הקודם אחר האם נתן ינתן לו וצ\"ע ועיין להרב לח\"מ בפרקי' במה שהק' ע\"ד מרן ב\"י שם מדברי רבינו שם והוא כעין קושייתנו יע\"ש.
ובמ\"ש רבינו ואפי' \n אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל בני הוא ובכורי הוא נאמן. כתב ה\"ה דלר\"י אעפ\"י שלא הוחזק בבנו נאמן האב כדמוכח התם ובדוכתא אחרינא עכ\"ל ואיכא למידק דאמאי לא כתב שרשב\"ם חלוק ע\"ז כדרכו הטוב והרי רשב\"ם ז\"ל שם בפי\"ן דקל\"ד ע\"ב כתב דבאומר זה בני אינו נאמן אלא לנכסים שיש לו עתה בידו דאית לאב מיגו ולא לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן דאע\"ג דדרשינן יכיר יכירנו בצריך היכרא דהאב נאמן אפי' בנכסים דלאחר מכאן ה\"מ גבי חלק בכורה דידעינן שהוא בנו דנאמן לומר שהוא בכורי אבל היכא דלא ידעינן שהוא בנו לא מהימנינן ליה אלא בנכסים שיש לו עתה לא בנכסים דלאחר מכאן עכ\"ל ועיין במ\"ש לעיל. הרי שכתב דגבי בני בכור לא מהימנינן ליה אלא כשידוע שהוא בנו דוקא. ומדעתי כי קשה נ\"ל שאף רשב\"ם אזיל ומודה דלר\"י דנאמן האב אפי' נגד חזקה דמוחזק לן באחיו הגדול שהוא הבכור ואמר על הקטן שהוא הבכור ואחיו הגדול הוא ממזר דמהימן כה\"ג נאמן לומ' שהוא בנו להורישו נכסים שיפלו לו לאחר מכאן ואפי' דלית ליה מיגו וכסברת הי\"א שהביא הנ\"י ז\"ל שם יע\"ש. ורשב\"ם לא כתב דבנכסים שלאחר מכאן לא מהימן אלא לרבנן דר\"י דלא מהימן גבי בכור נגד חזקה וזהו שדקדק בדבריו וכתב ואע\"ג דדרשינן קרא דיכיר יכירנו בצריך היכרא כו' והיינו לרבנן דר\"י כדאיתא התם אבל לר\"י דדרשינן יכיר לנגד חזקה יע\"ש. ואי ק\"ל דא\"כ תיקשי ליה אמאי לא משני תלמודא דמתני' דזה בני נאמן אתיא כר\"י ואשמועינן דאפילו נכסים דלאחר מכאן דלית ליה מיגו דנאמן איכ' למימר דאי כר\"י עדיפא מינה שמעינן ליה דאפי' זה בני ממזר נאמן כדאיתא בפ' עשרה יוחסין ואי לפוסלו נאמן כ\"ש כשמעיד לטובתו דודאי נאמן ועוד דבאומר זה בני ממזר איהו לא קים ליה שמאחר נתעברה כדאיתא התם בפ' עשרה יוחסין ורוב בעילות נמי אחר הבעל כ\"ש דנאמן באומר זה בני והדחיה שדחה הנ\"י לא שמיע להו לרוב הפוסקים.
והרא\"ש ג\"כ בתשובה כלל ב' סי' י\"א הביאה החבי\"ב סי' רע\"ט הגב\"י אות א' כתב באומר על א' שבא ממ\"ה ואמר זה בני דלרבנן מהימן בנכסים שיש לו עתה במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה ולר\"י אפילו בנכסים הבאים לאחר מכאן וכתב החבי\"ב דה\"ט דלרבנן לא מהימן בנכסים דלאחר מכאן משום דלדידהו לא מהימן האב נגד חזקה יע\"ש וכ\"כ בס' בני אהרן ולק\"ד יש מקום עוד לומר דטעמם כיון דחזינן דר\"י יליף מענין הבכורה לדברים אחרים דקאמר כשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה ובן חלוצה דלא ס\"ל לחלק בין בכורה לענין אחר אלא דכשם שהאמינו לאב לומר שהוא הבכור ה\"נ נאמן לומר זה ממזר א\"כ לדידיה ה\"נ דנאמן לומר זה בני בלי טעם מיגו משא\"כ לרבנן דלא מהימן האב לפסול את הבן דדוקא גבי חלק בכורה דגלי גלי ה\"נ לדידהו לא מהימן לענין ירושה לומר שהוא בנו אם לא בטענת מיגו וכמ\"ש רשב\"ם ז\"ל ומ\"מ ממ\"ש הרא\"ש בפסקיו שם בפרק י\"ן ע\"ד רשב\"ם וז\"ל וכתב הרמ\"ה ופליאה היא לומ' שאם בא הוא ובנו ממ\"ה שלא יהא נאמן בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן כו' משמע דס\"ל דדברי רשב\"ם הם אפילו לר\"י דדריש ליכיר בדמוחזק לן שאינו בכור דאי הוה ס\"ל כמ\"ש דאף רשב\"ם לא אמרה אלא לרבנן דר\"י מה מקום יש להרא\"ש להביא דברי רשב\"ם ולחלוק עליהם כיון דלא נ\"מ מידי לענין דינא ועוד שאם בא לחלוק ע\"ד אליבא דרבנן הוו דברי שבתשובה היפך מ\"ש בפסקיו שהרי כתבנו משמו דלרבנן לא מהימן אלא בנכסי' שיש לו עתה בידו אלא ודאי כדאמרן והרשב\"א ג\"כ הבין כן בדעת רשב\"ם וכמ\"ש מב\"י בר\"סי רע\"ט גם הרב הנמקי באותה סוגיא דהאומר זה בני הבין כן וכמ\"ש יע\"ש אבל לדעתי הקצר לא כן עלה בדעת רשב\"ם וכמו שדייקנו מתוך דבריו גם ממה שלא כתב ה\"ה שרשב\"ם ז\"ל חולק בדבר משמע דה\"ה לא משמע ליה בדעת רשב\"ם כסב' הראשוני' אבל הוא סבור כסברתינו דאיכא למדחי דחיה גמורה ומסתברא כוותה טובא דאף רשב\"ם ז\"ל לא אמרה אלא לרבנן דר\"י וכמ\"ש כנלע\"ד.
והנה בדברי המבי\"ט ח\"א סימן פ\"ז שכתבתי דבריו לעיל והא דכתב רשב\"ם דבנכסים שיפלו לאחר מכאן אינו נאמן היינו נכסי' שנפלו לאחר מיתת אביו אבל אם אחר שאמר בני באו לו נכסים ואח\"ך מת פשיטא שבן זה שאמר עליו שהוא בנו יורש עמהם שהרי הוא עומד בדבורו והיה יכול לתתם לו במתנה כל מה שמוריש עתה עם אחיו כו' וכתב ע\"ז מרן החבי\"ב בסימן רע\"ט הג\"הט אות ו' אמת שהמעיין בנ\"י שם בפר' י\"ן ימצא בפי' קצת גילוי לזה אבל הדברים תמוהים ממה שנראה מסוגייא הגמרא ומדברי הפוסקי' ע\"ע ובהכרח צ\"ל דט\"ס נפל בדברי הרב הנמקי עכ\"ל ואם הרב דיבר בסוד הרב מוהרי\"ט ן' יעי'ש הובא בספר בני אהרן סימן ס\"א דע\"ב ע\"ב הולך רכיל ומגלה סוד ותמה עליו דאם כדבריו איך חילק רשב\"ם בין בכור לאומר זה בני דבבכור נאמן אפי' בנכסים שנפלו לאחר מכאן משום דידוע לנו שזה בנו משא\"כ באומר זה בני ואם נכסים שנפלו לאחר מיתה הרי הבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק ועוד דא\"כ מאי פריך בגמ' בנכסי' שנפלו לאחר מכאן ולר\"מ דאמר מקנה אדם דשלב\"ע מאי איכא למימר ומאי קושייא וכי ר\"ם אמר אדם מקנה דברים שנפלו לאחר מיתה ולדעת הרב הוא מוכרח דכשאמרו בגמרא בנכסים שנפלו לאחר מכאן דאיירי בנכסי' שנפלו לאחר מיתה דליכא מיגו ולהכי איצטריך קרא דיכיר דלנכסים שנפלו אח\"כ קודם מיתה לא צריך קרא דהרי נאמן דאי בעי יהיב להו במתנה קודם מיתה וע\"ש במה שנדחק בתירוצו.
ולע\"ד דברי המבי\"ט נכונים בטעמם ונימוקם עמם ואחר שאלת המחילה מהרבנים הנז' אשתמיט מינייהו מ\"ש רש\"י בפרק עשרה יוחסין וז\"ל לנכסי' שנפלו לאחר מכאן לאחר שאמר בפנינו בכור הוא נפלו לו נכסי' והוא רוצה לילך בדרך רחוקה ומעיד עליו שאם יפלו נכסים של אב או של אחד ממורישיו לפניו בחיי יטול זה בהם חלק בכורה כו' יע\"ש הרי רש\"י תיקן קו' הרבנים במ\"ש שהוא רוצה לילך בדרך רחוקה וכוונתו לומר דכיון שהוא בדרך רחוקה והוא לא ידע מנפילת הנכסים הנז' לא יוכל להקנותם אז במתנה לבן הזה שהרי הוא לא ידע אז שיש לו נכסים ואף אזיל ומודה דבכה\"ג שאם נפלו לו נכסים והוא לא ידע אע\"פ שנפלו לו בחייו דכנפלו לו לאחר מיתה דמי שהרי עיקר טעמו דכיון שנפלו לו בחייו והוא עומד בדבורו הו\"ל כאומר בפירוש זה בני באותה שעה וכשלא ידע מנפילתם ודאי דליכא האי טעמ' ומה שלא כתב המבי\"ט דמ\"ש רשב\"ם לאחר מכאן היינו בכה\"ג ולמה ליה למימר שנפלו לאחר מיתה הא לא ק' ול\"מ דגבי זה בני למה לן למדחק ולפרש בכה\"ג ועדיפא מינה פי' ורש\"י ז\"ל לא פי' כן אלא משום דאיירי בבכור שאינו נוטל בראוי כבמוחזק ואי אפשר לפרש כן בלאחר מכאן אבל בזה בני למה לן למדחק ולפרש דלאחר מכאן היינו שהלך בדרך רחוקה כיון דמצינן לפרש אפי' בלאחר מיתה ובהכי ניחא נמי מה שהק' עוד עמ\"ש תוספי הרא\"ש ז\"ל עמ\"ש בגמ' לא צריכא אלא בנכסים שנפלו לאחר מכאן וז\"ל וא\"ת יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה כשיבואו לידו וכ\"ת שמא יכנס לו דעת אחרת ולא ירצה לתתם לו באותה שעה הלא השתא נמי אע\"פ שאמ' שהוא בנו יכול להעבירם מתחת ידו וליתנם לאחרים וי\"ל דנ\"מ בנכסים שנפלו לו לאח' מכאן ולא הספיק ליתנם לו עד שמת עכ\"ל ותמה ע\"ז הרב הנז' דא\"כ היינו גוסס ומאי פריך לר\"מ דאמר כו' וכ\"ת שמ\"ש שלא היה לו שעת הכושר היינו שהיה יכול ליתנם אלא שלא הספיק גם זה תימא שהרי הנותן הזה כוונתו היתה להורישו לאחר מיתתו שבחייו לא היה נותן כלום וכיון שנפלו לו הנכסים בשעת שהיה לו שעת הכושר ליתנם זכה בהם מדין מיגו ואם לא הספיק השעה מה בכך יע\"ש וע\"פ האמור כונת הרא\"ש היא כמ\"ש דמיירי באופן שלא היה יכול ליתנם לו במתנה כגון שהוא בדרך רחוקה ולא יש לו אופן ליתנם עד שיבא ויתנם ואז מת דאז ליכא מיגו ומ\"ש ולא הספיק כוונתו לומר שלא הספיק ליתנם מחמת ריחוק הדרך או מתוך סיבה אחרת ולא שהיה יכול ליתנם ולא נתנם כמו שהבין הרב ז\"ל ודוק.
ולענין נכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אם נוטל בהם הבכור פ\"ש הטור ז\"ל בסי' רע\"ט סי\"ו כתב שנוטל וכתב מרן ב\"י שטעמו דכיון דלרבנן אוקמינן לקרא דיכיר בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ונוטל בהם פ\"ש מכ\"ש לר\"י דנאמן האב אפי' נגד חזקה דודאי מהני להנחילו הנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וכתב עוד כהרב הנמקי כתב דהשתא דקי\"ל כר\"י ולא קי\"ל כרבנן דקרא דיכיר אצטריך כשהוא גוסס הילכך הבכור אינו נוחל פ\"ש לנכסים שנפלו לו כשהו' גוסס אבל בחלק פשיטותו נוטל בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס עכ\"ל. ומרן החבי\"ב שם בהג\"הט אות ד' תמה על הטור ז\"ל שנראה שתפס שלא כדברי הרא\"ש דמדלא הביא הרא\"ש ז\"ל אוקמתא זו בפ' י\"ן משמע דס\"ל כהרב הנמקי דלמאי דקי\"ל כר\"י אין הבכור נוטל בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס יע\"ש. ואשתמיט מיניה דברי הרא\"ש בפ' עשרה יוחסין ששם הביאה בהדיא הך אוקמתא ובלא\"ה אין זה הכרח דלא הביאה משום דבלא\"ה ניחא לר\"י אבל מנ\"ל דפליג לענין דינא גם מדברי הרב ז\"ל נראה דהנ\"י ז\"ל מיירי בבכור זה שהכירו האב לומר שהוא בכור אבל בבכור דעלמא שהוחזק לן שהוא בכור ע\"פ עדים נוטל ודאי וכן הבין בדבריו הרב בני יעקב בדק\"ס ע\"ג שהביא שם דברי הרב הנמקי ותמה עליו דמנ\"ל לומר דפליגי בהא ר\"י ורבנן דכיון דלר\"י האב מהימן אפילו נגד חזקה למה יהא נאמן להנחילו נכסים שנפלו לו כשהוא גוסס יע\"ש ועיין להרב מוהרי\"ט ן' יעיש בתשו' הנז' דנ\"ד ע\"ג שהביא ג\"כ דברי הנ\"י והבין כן בכוונתו יע\"ש. והרואה יראה שאם זו היתה כוונתו שיש לדקדק על דבריו דא\"כ למה ליה לומר למאי דקי\"ל כר\"י דקרא דיכיר אצטריך לומר דאפילו נגד חזקה מהימן לא קי\"ל דנכסים שנפלו כשהוא גוסס נוטל בהם חלק בכורה דאפילו אי לא קי\"ל כר\"י דינא הוא דלא יהא נאמן בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס למאי דקי\"ל כרבנן דר\"י דאין אדם מקנה דשלב\"ל ולר\"מ הוא דאוקמינן ליה לקרא דיכיר כשהוא גוסס דוקא ואף שהרב החביב יישב זה מיהו אין בדבריו כדי שביעה. ואני שמעתי מפי מורי הרב נר\"ו דכוונת הנ\"י ז\"ל לומר דלמאי דקי\"ל כר\"י אין שום בכור דעלמא נוטל פ\"ש בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ולאו משום דכיון דקרא אצטריך לאשמועינן דאפילו נגד חזקה מהימן לא שמעינן מיניה דיהא נאמן האב אפילו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס דהא בסתם בכור דעלמא מיירי הכא שטעמו דכיון דקי\"ל כרבנן דרבי דאמרו בפרק י\"ן דקכ\"ד גבי שבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהם שאין לבכור חלק בכורה וטעמייהו דרבנן דאמר קרא לתת לו פ\"ש מתנה קרייה רחמנא מתנה עד דמטא לידיה אף חלק בכורה עד דמטא לידיה ופי' רשב\"ם עד דמטייא לידיה דנותן ואינו יכול ליתנם לאחרים דאין אדם מקנה דשלב\"ל יע\"ש וקי\"ל כוותייהו להכי הוא דכתב שאין לבכור חלק בכורה דכיון דנכסים שנפלו כשהוא גוסס לא מצי יהיב להו במתנה גם הבכור אין לו בהם חלק בבכורה כיון דמתנה קרייה רחמנא וזהו שסיים הנ\"י אבל חלק פשיטותו יטול כו' דחלק הפשיטות מדין ירושה זכי ליה עכ\"ל כלומר דלא הוי כחלק בכורה דקרייה רחמנא מתנה והשתא משו\"ה לא כתב דלמאי דקי\"ל כרבנן דאין אדם מקנה דשלב\"ל אינו נוטל בנכסי' שנפלו כשהוא גוסס דודאי לרבנן דמוקמי לקרא בנכסים שנפלו לאחר מכאן ה\"נ לדידהו מהימן לנכסים שנפלו כשהוא גוסס כמ\"ש דבהא לא פליגי. אבל לר\"י דלא שמעינן מהאי קרא שיהא נאמן בדשלב\"ל הדר דינא למאי דקי\"ל בעלמא שאין הבכור נוטל חלק בשבח הנכסים משום דמתנה קרייה רחמנא ה\"נ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ור\"מ ורבנן דמוקי לקרא בהכי אפשר דאית להו כרבי דאמר דאף חלק בכורה ירושה קרייה רחמנא אלא שעל הטור ז\"ל קשה דפסק התם כרבנן דרבי והכא פסק דאפילו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס נוטל בהם חלק בכורה. ואפשר לומ' דס\"ל דשאני התם שבא המניעה מחמת הנכסים שלא באו לעולם ולהכי הוא דקרייה רחמנא מתנה משא\"כ הכא דהמניעה בא מחמת הנותן והו\"ל כמת הבכור קודם אביו שיורשיו נוטלים חלק הבכורה אע\"ג דלא מטי לידי בכור ולא אמרינן דלהכי קרייה רחמנ' מתנה עד דמטא לידיה משום דהנכסים היו ראוים ליתנם במתנה אלא שהמניעה בא מחמת המקבל ודוק.
והנה בעיקר סוגייא זו דפרק עשרה יוחסין דפריך תלמודא לרבנן דר\"י דמוקי לקרא דיכיר בשצריך היכרא דמה אלו בעי למיתן ליה פ\"ש במתנה מי לא מצי יהיב ומשני בנכסי' שנפלו לו לאחר מכאן דלא מצי יהיב להו במתנה דאין אדם מקנה דבר שלב\"ל הקשה מוהרימ\"ט ז\"ל בסימן הנז' דס\"ז ע\"ב וז\"ל ועוד שאל אחד חכם מחבירנו דאפילו לרבנן לא אצטריך דמה אלו בעי למיתב ליה פ\"ש בירושה מי לא מצי יהיב הא קי\"ל כריב\"ב שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שראוי ליורשו ודבריו קיימים נהי דרבינו האיי והרי\"ף והרא\"ש דפסקו דוקא בש\"מ יכול להנחיל אבל לא בברי' אבל לר\"ח ורשב\"ם דאפי' בברי' יכול להנחיל ק' וכ' ע\"ז מורימ\"ט וז\"ל ואני כתבתי לו למה יחס שאלתו לר\"ח דוקא והלא אף לרבינו האיי ושאר דכוות' דפסקו דוקא בש\"מ קשייא דהך מילת' בעייא דרבא הוא דבעי בבריא האיך כי אמר ריב\"ב בש\"מ דבר אוריתי הוא אבל בברי' לא א\"ד אפי' בבריא כו' וא\"כ ק' דתיפשוט רבא מהכא דדוקא בש\"מ אבל בבריא לא מצי להנחיל דאל\"כ יכיר למה לי עכ\"ל. ותמה על דבריו הרב מהר\"י נוניש הי\"ו דבבעיא דרב' נמי מאי קושיא איכא מש\"ה לא פשיט לה מהך בריית' משום דאיכא למימר דרבנן דר\"י דדרשי דקרא ד" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נחלות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Mishpatim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e11dd3a9110cac9fe5b10653ee4d4dadf0fcc6df --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,133 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות טוען ונטען", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Mishpatim" + ], + "text": [ + [ + [ + "שורש ע\"א מסייעו אי פוטרו משבועה הטוען \n את חבירו במטלטלין והודה לו במקצת ה\"ז משלם מה שהודה ונשבע על השאר כו' וכן אם כפר בכל וע\"א מעיד כו' הר\"ז נשבע כו' מפי השמועה למדו שכ\"מ שב' מחייבי' ממון א' מחייבו שבועה. ודע דכי היכי דע\"א מחייבו שבועה ה\"נ איכא מ\"ד דע\"א המסייע לנתבע פוטרו משבועה כמ\"ש מרן בש\"ע סימן ע\"ה ס\"ב וז\"ל מנה לי בידך אין לך בידי אלא ן' חייב לישבע כו' ואם יש עד אחד מסייעו י\"א שפוטרו משבועה וי\"א שאינו פוטרו ע\"כ וכ\"כ עוד בסי' פ\"ז ס\"ו יע\"ש.
והנה מרן ז\"ל בב\"י ס\"ג כתב דהתוס' בריש מציעא והרא\"ש בשם מוהר\"מ הם הסוברים דע\"א המסייעו פוטרו משבועה אמנם הר\"הת שכתב הטור בסי' פ\"ד הוא החולק וסובר שאינו פוטרו משבועה וסיים עוד וז\"ל ומדברי בעה\"ת שכתבתי שם יתבאר שגם הרמב\"ם חלוק בזה וגם חלוק בזה כנז' בסי' מ\"ו עכ\"ל וז\"ל הטור בס\"ס פ\"ד ע\"א מעיד כו' במד\"א במלוה בשטר אבל במלוה ע\"פ שתבעו ואמר שפרעו ומביא ע\"א סיוע לדבריו הלוה פטור כיון שהעד מסייעו ואין עליו אלא חרם סתם ובעה\"ת כתב אע\"פ שהעד מסייעו צריך שבועת הסת ליפטר ולא נהירא דכמו דעד אחד מחייבו שבועה ג\"כ פוטר מן השבועה עכ\"ל.
ולכאורה יש לתמוה על מרן ז\"ל היכן מצא בדבריו של הר\"ב התרומות הללו שהביא הטור בס\"ס פ\"ד ראיה שהוא חולק בדין זה שהביא הטור בסי' ע\"ה דאפשר לומר דדוקא בכופר בכל וע\"א מסייעו שאינו בא לפוטרו אלא משבועת היסת בזה דוקא הוא שחולק בעה\"ת וסובר שאין ע\"א המסייעו פוטרו משום דתקנתא דר\"ן בכל ענין נתקן וחזקה דאין אדם תובע אלא א\"כ יש לו עדיפא ליה כמבואר בדברי הבעה\"ת בשער כ\"א ח\"א ס\"ד אמנם במודה מקצת וע\"א מסייעו דהעד בא לפוטרו משבועת התורה אפשר דאף בעה\"ת אזיל ומודה דעד המסייע פוטר ומהני טעמי שכתב הרא\"ש בפ\"ק דמציעא וכן מ\"ש מרן ומדברי בעה\"ת שכתבתי שם יתבאר שגם הרמב\"ם חלוק בזה לפי האמור גם מדברי הרמב\"ם אין הכרח לזה שחולק אף בשבועה דאורייתא כמבואר וכבר ראיתי להרב הגדול מהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' קנ\"א ובחא\"ה סי' כ\"ז גם להרב לח\"ר סי' קצ\"ד ולהרב בני אהרן סי' י\"ג די\"ז ע\"א ולהרב פמ\"א ח\"ב סי' ק\"ז תפסו על מרן ז\"ל בזה.
ולע\"ד אין ספק דמרן ז\"ל לא ניחא ליה לומר דהר\"ב התרומות סובר כן דע\"א המסייע פוטר משבועת התורה אבל לא משבועת היסת דמשמע ליה דאדרבא איפכא מסתברא וכמ\"ש הרשב\"א בתשו' סי' אלף קס\"א ותתקי\"ו בשם הראב\"ד והרז\"ה וכ\"כ הנ\"י בריש מציעא בשם הרמב\"ן ומבוארים דבריו שם בס' המלחמות דס\"ל דמשבועה דרבנן ע\"א המסייע פוטרו אבל משבועת התורה אין עד המסייע פוטרו ואם סברת הר'ב התרומות הוא כמ\"ש נמצאו חלוקים מן הקצה אל הקצה ועוד שדרכו של הר\"ב התרומות לילך אחר עקבות הרמב\"ן ואם דעתו בזה לחלוק עליו היה מביא סברתו וחולק בפי' ועוד מלשון הטור שם בסי' פ\"ד שנחלק על בעה\"ת וכתב ולא נהירא דכמו דע\"א מחייבו שבועה ג\"כ פוטרו משבועה מבואר דמשמע ליה להטור דלדעת הבעה\"ת אין עד המסייע פטור לא משבועת היסת ולא משבועת התורה דאי לת\"ה הכי הול\"ל ולא נהירא דכמו שע\"א פוטרו משבועת התורה ה\"נ פוטרו משבועת היסת וכבר מוהרימ\"ט ז\"ל בתשו' שבח\"א דר\"ד ע\"ב לפום מאי דמשמע ליה לדעת הר'ב התרומות דס\"ל דע\"א המסייע פוטרו משבועת התורה ולא משבועת היסת הוקשה לו בדברי הטור מה שהקשינו יע\"ש.
ולע\"ד זה הכריחו למרן ז\"ל ליחס בדעת בעה\"ת דס\"ל כדעת הרמ\"ה דעד המסייע אינו פוטרו אף משבועת התורה והא דנקט הר\"ב התרומות שבועת היסת הוא לאפוקי שבועת התקנה כמתני' דב' אוחזין דתני תנא זה ישבע וזה ישבע דבההיא מיפטר האחד ע\"י עד המסייע אבל משבועת מודה מקצת דהיא שבועת התורה פשיטא ליה למרן ז\"ל שדעתו כדעת הרמב\"ן דאין עד המסייע פוטרו כי היכי דאינו פוטרו משבועת היסת ובהכי ניחא מאי דכתב עליו הטור ולא נהירא כו' ועיין למרן החבי\"ב בהגהת הטור אות י\"ז במ\"ש על דברי רבו ז\"ל ודבריו באו סתומים ונראה שכיון למ\"ש יע\"ש כללא דמילתא דדעת מרן ב\"י והטור דכי היכי דלדעת בע\"הת אין עד המסייע פוטרו משבועת היסת הכא נמי אינו פוטרו משבועת התורה.
ועל מ\"ש מרן דמדברי ב\"הת ז\"ל שכתבתי שם יתבאר שגם הרמב\"ם חלוק בזה כו' כוונתו לומר כי שם הביא הרב התרומו' ראיה דאין עד המסייע פוטרו משבועת היסת מההיא דפרק חזקת דל\"ג גבי ההוא דא\"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א\"ל מינך זבינתא ואכלית שני חזקה ואייתי חד סהדא דאכלא תלת שני וסבור לדמויי לנסכא דרבי אבא ואקשי ליה דהכא חד סהדא לסיועי קא אתי כו' ואפילו הכי כתב הרמב\"ם ז\"ל בפרק י\"ו מהלכות טוען שיש לנתבע לישבע היסת שאינו חייב לאכול בפירות שאכל ויפטר מהם כו' אלמא אע\"ג דע\"א מסייעו שאין חייב לו בפירות שאכל ושכדין אכלן משביעו היסת על טענתו יע\"ש וא\"כ מינה נשמע דהרמב\"ם קאי בשיטת הרב התרומות דאין עד המסייע פוטר משבועת היסת וה\"ה משבועת התורה כמדוב' לעיל.
וראיתי להב\"ח בסי' פ\"ד ובתשו' מוהר\"ש גאון סימן י\"ו דכ\"ט ע\"ג ולמרן החבי\"ב בתשובת הרמה שבהרימ\"ט ח\"א סי' קנ\"א דר\"ב ע\"ד ובהרב גד\"ת דק\"י ע\"ב ובהרב פ\"מ ח\"ב סי' ק\"ז שדחו בשתי ידים עיקר ראיה זו שהביא הרב התרומות דבההוא עובדא דפ' חזקת לא הוי העד מסייע גמור ולהכי הוא נשבע היסת וראיה לדבר שהרי הטור בסי' קמ\"ו כתב כלשון הרמב\"ם אע\"ג דאיהו ז\"ל ס\"ל דעד המסייע פוטרו משבועת היסת ומהרימ\"ט בדר\"ב ע\"ב כתב דקושיא זו על הרב התרומות לית נגר ובר נגר דיפרקינה יע\"ש ועיין להמש\"ל בפי\"א מה' טוען הל' ב' יע\"ש ועיין בס' שמן למאור די\"ב ע\"א שעשה עצמו כאילו לא ראה דברי הרבנים הנז' ובכן מאחר שאין ראיית הרב התרומות מדברי הרמב\"ם מכרעת דס\"ל דאין עד המסייע פוטר משבועת היסת ממילא נדחין דברי מרן שייחס בדעת הרמב\"ם דקאי בשיטת הרב התרומות וס\"ל דאין עד המסייע פוטר לא משבועת התורה ולא משבועת היסת. ואולם לפי דעת הרב התרומות דחשבה לזו ראיה יפה כתב מרן דגם הר\"מ בשיטתיה קאי ואע\"פ שה\"ה בפ\"ך מה' מכירה ה\"ד כתב שדעת הרמב\"ם דעד אחד המסייע פוטר משבועה דרבנן יע\"ש איכא למימר דמשבועת התקנה דוקא קאמר כההיא דב' אוחזין אבל לא משבועת היסת אעפ\"י שהיא מדרבנן וכסברת הרב התרומות ועוד דבעיקר דברי הה\"מ הללו נחלק מרן בכ\"מ וכתב שאין שום גילוי בדברי רבינו שיסבור כן יע\"ש.
ובמ\"ש עוד מרן ב\"י שגם הרמ\"ה חלוק בזה כנז' בסי' מ\"ו כו' הנה דברי הרמ\"ה שהביא הטור שם סל\"ו הוא בעד אומר היה תנאי ועד אומר לא היה תנאי שכתב דנשבע הנתבע שבועה דאורייתא ע\"פ העד שאמר שלא היה תנאי ולא אמרי' אוקי חד בהדי חד כו' וכן הדין באחד אומר פרוע ואחד אומר אינו פרוע כו' והטור השיג עליו למה נחשב דברי העד האומר לא היה שם תנאי טפי מדברי האומר היה שם תנאי ונראין דברי הרמב\"ם שכתב אע\"פ שהלכה שעד אומר תנאי נאמן מ\"מ כיון דר\"ן מיחייב שבועה אפי' היכא דליכ' דררא דממונא משתבע הוא דתנאי הוא ובטיל לשטרא עכ\"ל. וכתב ע\"ז מרן ב\"י וז\"ל נ\"ל דהרמ\"ה סובר דע\"א המסייעו אינו פוטרו משבועה וכיון שכן הרי הוא חייב שבועה ע\"פ העד המכחישו ואותו העד הו\"ל כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ולפיכך נשבע שבועה דאורייתא כאילו אין שם עד המסייעו ורב מתתיא סובר דכשם שעד המכחישו מחייבו שבועה כך עד המסייעו פוטרו משבועה ומ\"מ נשבע היסת מדר\"ן ודעת רבינו כר\"מ שבסי' ע\"ה כתב שע\"א המסייעו פוטרו משבועה ושבע\"ה חולק עליו ובסי' פ\"ז כתב שדעת הרא\"ש שפוטרו משבועה והוא דעת התוס' בריש מציעא עכ\"ל. גם בסס\"י ק\"ט שהביא הטור דברי הר\"מ כתב מרן בב\"י וז\"ל כ\"כ בעה\"ת בשמו בשער כ\"א וטעמו משום דס\"ל דכשם שע\"א מחייב שבועה כך פוטר משבוע' והכא אוקי חד סהדא לגבי חד סהדא וליכא ש\"ד וה\"ל כאילו היא תביעה ע\"פ וישבע הנתבע היסת ויפטר ורבינו בסי' מ\"ו כתב בשם הרמ\"ה כו' וטעמו משום דס\"ל דאין ע\"א המסייע פוטר משבועה ורבינו לא חש לכתוב כאן אלא דברי הר\"מ שהם כסברתו ודעת מרן הוא לפטור אף משבועת היסת כמבואר בסי' פ\"ד ובעל התרומות כתב בשער כ\"א דכיון שהעדים מכחישין זא\"ז לא אלימא ההוא סהדותא לחייובי עלה שבועת ע\"א וכתבו רבינו בסי' פ\"ב עכ\"ל גם בס\"ס פ\"ד כתב מרן וז\"ל כבר כתבתי בסי' ע\"ה שדעת התוס' והרא\"ש והר\"מ כדברי רבינו ושם הארכתי בדבר ובסי' מ\"ו הוכחתי שדעת ה\"ר מתתיא כדעת רבי' ודעת הרמ\"ה כבע\"הת עכ\"ל.
וראיתי למוהרימ\"ט בח\"א סי' קנ\"א דר\"ד ע\"א שכתב וז\"ל גם מ\"ש הרב שהרמ\"ה סובר שע\"א המסייעו אינו פוטרו משבועה דאורייתא ולפי דבריו נמצא שהרמ\"ה חולק על מה שיש מוחזק בידינו מדברי התוס' והרמב\"ם קבע בה מסמרות וכן תפסו הרמב\"ן והרא\"ש וכל האחרונים כו' ונ\"ל דלא מכרעא מילתא דמהך טעמא אמרה הרמ\"ה דאפי' תימא דס\"ל דע\"א המסייעו אינו פוטרו משבועה מ\"מ אמאי סמכת אעד שאמר לא היה שם תנאי כדי לחייבו שבועה הרי העד מכחישו ואומר תנאי היה ואפי' במקום שהאמינה תורה ע\"א כגון בסוטה ובעגלה ערופה ובשבויה לא אמרו כשבאו שני העדים בבת אחת ומכחישי אהדדי כדאמרינן ע\"א אומר נטמאת וע\"א אומר לא נטמאת שותה ולא אמרו אלא כשבאו בזה אח\"ז דכשבא הע\"א תחילה וקבלו עדותו הרי כאן ב' אלא טעמי' דהרמ\"ה דחשיב לעד האומר לא היה שם תנאי לפי שעד האומר היה שם תנאי לא חשיב גביה מידי דאיהו מודה דשטרא מעליא הוא אלא למעקר סהדותיה קאתי לומר ע\"ת זה חתמתי ולא מהימן לגבי עלמא אלא למעקר סהדותיה לבד ונשאר השטר חתום בע\"א ולענין שבועה האמינתו תורה כב' עדים ואין הכחשתו של עד הא' הכחשה שהרי חתימת עצמו מכחישתו הילכך אע\"ג דבטיל שטרא שאין כאן אלא ע\"א משתבע אפומיה נמצא שלא חלק הרמ\"ה על עיקר דינא דע\"א פוטרו מש\"ד גם מ\"ש הגאון ר\"מ דכיון דר\"ן מיחייב שבועה משתבע האיך דתנאי הוה ומפטר אינו מסכים בזה עם הטור לחלוק על ס' בע\"הת דע\"א המסייעו לא מפטר מתקנתא דר\"ן דהכא הא דמשתבע דתנאי הוה משום דאותו עד המסייעו לא חשבינן ליה לכלום כיון דאיכא סהדא דמכחיש ליה הילכך כמאן דליתנהו דמי ומשתבע בתקנתא דר\"ן עכ\"ל. גם בחא\"ה סימן כ\"ז ד\"ל ע\"ב ד\"ה איברא כתב ג\"כ שאין דברי הרמ\"ה ור\"מ ענין למחלוקת זה דר\"ת ז\"ל אי ע\"א פוטרו משבועה או לא וככל מ\"ש כאן יע\"ש.
והנה מ\"ש שלפי דברי מרן נמצא הרמ\"ה חולק על מה שיש מוחזק בידינו מדברי התוס' והר\"מ כו' וגם תפסו כן הרמב\"ן והרא\"ש כו' לא ידעתי מי הוא זה שהחזיק אותנו בסברא זו מאחר שהרמ\"ה והראב\"ד והרשב\"א בתשו' סי' אלף קס\"א והרמב\"ן והר\"ן והנ\"י בריש מציעא בתר איפכא אזלי וס\"ל דאין עד המסייע פוטרו מש\"ר והיותר תימא מ\"ש שהרמב\"ן קאי בשיטת ר\"ת והרא\"ש והר\"מ מאחר שמבואר מדברי הרמב\"ן במלחמות בריש מציע' וכ\"כ הנ\"י שם בשמו דס\"ל דאין עד המסייע פוטר מש\"ד.
גם מ\"ש ונ\"ל דלא מכרעא מילתא כו' כנר' דאשתמיט מיניה דמר דברי המרדכי ביבמות פ' האשה שלום והביא דבריו מהרח\"ש בקונט' עגונא ד\"ס ע\"ד דדוקא בעדות אשה דחכמים האמינו לע\"א הוא דלא סמכינן אע\"א כשהתירה לינשא ובא ע\"א והכחישו ומשום לזות שפתים לרב אשי אבל בכל התורה כולה שהאמינה תורה ע\"א בשאר איסורים ש\"מ דהוי חד כתרי לכתחילה תדע דהא בסוטה פ' מי שקנא גבי הא דתניא עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת לא היתה שותה כיון שהאמינה תורה מדכתיב ועד אין בה לא מהני ע\"א הבא אחריו להכחישו דלא דמי לע\"א אומר מת דעדות אשה דרבנן האמינוהו ולא תורה עכ\"ל מבואר יוצא מדברי המרדכי הללו דס\"ל דהלכה כעולא ור\"י דאמרו בפ' מי שקנא דל\"א דאפי' באו העדים בבת אחת אמרינן כל מקום שהאמינה תורה ע\"א הרי כב' ודלא כר\"ח דאמר התם דלא אמרינן הכי בבאו בבת אחת וכמו שכן פסק רבינו בה' סוטה והטור בא\"ה סימן קי\"ח יע\"ש וא\"כ מאי ק\"ל להרב על דברי מרן ב\"י ז\"ל דאפי' תימא דעד המסייעו אינו פוטרו משבועה מ\"מ אמאי סמכת אעד האומר לא היה שם תנאי כדי לחייבו שבועה כו' ואפי' במקום שהאמינה תורה ע\"א דשפיר קא מקשה הרב אי ס\"ל להרמ\"ה כדעת רבינו והטור דפסקו בההיא דסוטה כר\"ח אבל לפי דברי מרן ב\"י בדע' הרמ\"ה איכא למימר דס\"ל להרמ\"ה כדעת המרדכי דקי\"ל כעולא ור\"י דפ' מי שקנא ועיין להתוס' בפ' האשה שלום דקי\"ז ע\"ב ד\"ה הא לא נשאת ובפ\"ב דכתובות דכ\"ב ע\"ב ד\"ה כגון ובמ\"ש הש\"ך י\"ד סי' קכ\"ז ס\"ק י\"ג יע\"ש. ואחר כתבי זה כן בקדש חזי הוי' להרב דברי אמת בקונט' השמי' דע\"ב ע\"ד ד\"ה ונחמד כו' שתמה על מהרימ\"ט בזה ולהש\"ך בי\"ד יע\"ש.
גם מ\"ש הרב בטעמו של הרמ\"ה דס\"ל דעד האומר היה שם תנאי לא חשיב גביה מידי כו' אין זה מחוור לע\"ד דא\"כ לא הי\"ל להרמ\"ה למתלי טעמ' משום דכל מקום שהאמינה תורה ע\"א הרי כאן ב' אלא משום דאין עדות העד האומר תנאי כדאי להכחיש את העד האחר המסייע לו השטר והעיקר חסר מדברי הרמ\"ה ז\"ל לפי' דברי הרב ז\"ל. והן עתה חדשים מקרוב נדפס ס' בני אברהם וראיתי בחח\"מ סי' פ\"ד שתירץ דברי הרמ\"ה ע\"פ דרך הרב מוהרימ\"ט ולא זכר שר דבריו יע\"ש וכתב עוד וז\"ל ויש לי סיוע לזה ממ\"ש רש\"י גבי עד אומר תנאי היה כו' וז\"ל האי נמי כי סיים ואמר תנאי היה עקר לחתימת ידיה לומר לא חתמתי אלא ע\"מ כן וכיון דאית לן דמילתא אחריתי היא ושטרא ממילא מיעקר אשתכח דאין בשטר חתום אלא עד אחד כו' ויש מקום עיון בדבריו דכיון דבאו בבת אחת הו\"ל עדות מוכחש ואין כאן עדות כלל. אלא נראה דכונתו דכיון דהשטר מסייע לאומר לא היה שם תנאי הו\"ל כאילו בא תחילה ומחייבו שבועת התורה וכסברת הרמ\"ה וזהו שכתב אשתכח דאין בשטר אלא ע\"א כלומר אילו היו שנים אומרים שלא היה תנאי הו\"ל שטר קיים והוה חייב ממון אבל עכשיו שמכחישין זא\"ז אשתכח דאין בשטר אלא ע\"א כלומר ע\"א מיה' יש כאן ומחייבו שבועת התורה וכס' הרמ\"ה וכן משמע מדברי רש\"י גבי ולחזי זוזי ממאן נקט דס\"ל דעד המסייעו אינו פוטרו כו' דכעין מה שדקדקנו מדברי רש\"י יש לדקדק ג\"כ מדברי רבינו בפ\"ג מה' עדות גבי האומר תנאי כו' יע\"ש והשתא אתי שפיר דהטור אף שהבין שהרמ\"ה ס\"ל דעד המסייעו אינו פוטרו משבועה מ\"מ פליג עליה בהאי סברא דמשוי ליה הרמ\"ה להאומר לא היה תנאי אף שבאו ב' כאחת דבאו זה אח\"ז אהא מקשה ואיני יודע כו' כלומר אף שנודה לדינו של הרמ\"ה דאין העד המסייעו פוטרו מ\"מ האי סברא מנ\"ל זה נ\"ל בכונת הרמ\"ה והטור כפי מה שהבין מרן ז\"ל עכ\"ל.
ותמוהים דבריו דלפי דרך זה מבואר מדברי מהרימ\"ט דאין מקום ליחס בדעת הרמ\"ה דס\"ל דאין עד המסייע פוטרו משבועה כמ\"ש מרן ב\"י אלא דעתו כדעת התוס' והרא\"ש ודעמייהו דס\"ל דעד המסייע פוטר משבועה אלא דמשום דעד האומר לא היה תנאי מסייע ליה שטרא מש\"ה קאמר הרמ\"ה דלא חשיב כלל דברי העד האומר היה תנאי ולהכי קאמ' דנשבע שבוע' התור' נגד העד האומ' לא היה תנאי וזה מבואר בדברי מהרימ\"ט כיע\"ש. ולפי דבריו נראה שאף מרן ב\"י אזיל ומודה דטעמו של הרמ\"ה הוא מפני שהשטר מסייע לעד האומר לא היה שם תנאי והא ודאי ליתא דאם כן לא היה מדקדק מרן מדבריו ז\"ל דברי הרמ\"ה ז\"ל דס\"ל דאין עד המסייע פוטרו משבועה כמבואר.
גם מה שדקדק מדברי רש\"י ורבינו דס\"ל דאין עד המסייע פוטרו משבועה לפי האמור ליתא דאפי' אי ס\"ל בעלמא דעד המסייע פוטר אפ\"ה כתבו כאן דלא חשבינן דברי העד האומר לא היה שם תנאי כלל משום האי טעמא דהשטר מכחישו ומסייע לעד האומר לא היה שם תנאי. ובר מן דין מדברי אין לדקדק שטעמו כטעם הרמ\"ה ומה שהוקשה לו להרב הנז' בדברי רש\"י דכיון דבאו בב\"א הו\"ל עדות מוכחש ואין כאן עדות כלל הא ל\"ק כלל בדברי רש\"י ואשתמיט מיניה דברי הרמב\"ן והריטב\"א הביא דבריהם מרן בס' בדק הבית בריש סעיף זה שכתבו דמ\"ש ע\"א אומר היה תנאי כו' לאו במכחישין זא\"ז לגמרי דא\"כ אחד מהם פסול לעדות הוא ואין השטר מתקיים עפ\"י כדאמרי' בב' כיתי עדים אלא מיירי בשזה שמע וזה לא שמע הא אילו הכחישו זא\"ז לא נתקיים השטר כלל ובכן לפי דבריהם ז\"ל אין מקום לקושייתו כלל על דברי רש\"י כיון דאין העדי' מכחישים זא\"ז לגמרי ולכך כתב דאין בשטר אלא ע\"א כיון דהשטר מיהא נתקיים ע\"פ שני העדים אלא שעד האומר היה תנאי קא עקר לשטרא ממילא ולא נשאר בשטר אלא ע\"א אמנם מדברי הרמ\"ה שכתב כלשון הזה אע\"פ שהעד האחד מכחישו וכן במה שסיים וכן הדין בא' אומר פרוע וא' אומר אינו פרוע משמע דפליג אהרמב\"ן והריטב\"א וס\"ל דאפי' במכחישין זא\"ז לגמרי קאמר תלמודא דעד האומר תנאי נאמן לענין דלא גבי בהאי שטרא בלא שבועה ואין כאן משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכ\"כ בס' שמן למאור ד\"י ע\"ד ד\"ה אמנם.
ואולם לע\"ד אפשר לומר דאף הרמ\"ה אזיל ומודה לדברי הרמב\"ן והריטב\"א לענין פי' השמועה דמוכח מינה דשטרא מיהא מתקיים ע\"פ עדות העדים כדקאמר ר\"פ תרוייהו אשטרא מעלייא קא מסהדי וכן מדקאמר רב הונא א\"ה אפי' תרוייהו נמי אלא אמרינן הני למעק' סהדותייהו קאתי ה\"נ למעקר סהדותי' קאתי דמבואר מזה דעיקר השטר מתקיים על פיהם ואי העדים מכחישין זא\"ז אין כאן שטר כלל כיון דחד מינייהו משקר ולא נשאר כאן אלא מלוה ע\"פ בע\"א ועכ\"ל דמ\"ש הרמב\"ן והריטב\"א דאין העדים מכחישין זא\"ז לגמרי ולכך נשאר השטר מקויים ע\"פ עדים אלו ואם יברר שלא היה תנאי בדבר או שהיה תנאי וקיימו השטר במקומו עומד אמנם הרמ\"ה קאמר דינא אחריתי דכשהעדים מכחישין זא\"ז לגמרי אע\"פ שלא נשאר כאן שטר ע\"פ עדים אלו ולא הוי אלא מלוה ע\"פ מ\"מ זה שמעיד שלא היה תנאי בחיובו או שאומר שלא פרעו מהימן טפי מהאחר לחייבו שבועה דאורייתא ולא אמרינן אוקי חד בהדי חד כיון דרחמנא הימניה לעד זה טפי מהאחר לענין חיוב שבועה דאין עד המסייע פוטר כמ\"ש מרן ונשבע שבועה דאורייתא כנלע\"ד.
ובמ\"ש עוד מהרימ\"ט דמ\"ש הגאון הר\"מ ז\"ל דכיון דר\"ן מחייב שבועה משתבע האיך דתנאי היה ומפטר אינו מסכים בזה עם הטור לחלוק על סברת בע\"הת דעד המסייעו לא מפטר מתקנתא דר\"ן דהכא הא דמשתבע הוא משום דאותו עד המסייעו לא מחשבינן ליה לכלום כיון דאיכא סהדא דמכחיש ליה הילכך כמאן דליתנהו דמי ומשתבע בתקנתה דר\"ן עכ\"ל וכונתו להשיג על מרן ב\"י שכתב בס\"ס פ\"ד ובס\"ס מ\"ו שדעת הגאון הר\"מ הוא כדעת הטור דס\"ל דעד המסייע פוטרו אף משבועת היסת דאין ראיה מדברי הר\"מ ז\"ל ממ\"ש כאן כלל דנשבע היסת דשאני הכא דכיון דהעדים מכחישין ז\"אז אין כאן עדות כלל לדעת הר\"מ ולהכי משתבע היסת אבל היכא דאיכא עד המסייע אפש' שסובר הר\"מ כבע\"הת ג\"כ או כדעת הטור ואין מכאן הכרח בדעתו של הר\"ם ז\"ל.
ולפי דבריו ז\"ל עדיפא מינה הי\"ל להקשות על דברי מרן ב\"י דאדרבא ממ\"ש כאן דנשבע היסת משמע דס\"ל דעד המסייעו אינו פוטרו מהיסת היפך ממ\"ש הטור בס\"ס פ\"ד ועוד שהבע\"הת עצמו הביא דברי הר\"מ בשער כ\"א כמ\"ש מרן ב\"י בס\"ס כ\"ט וש\"ור להרב עצמו בחא\"ה סימן כ\"ז ד\"ל ע\"ב שהקשה כן יע\"ש.
ולע\"ד אין ס' כי זה לא נעלם מעיני מרן ז\"ל שאין מדברי הגאון הר\"מ הללו שהביא הטור בסי' מ\"ו דנשבע היסת הכרח לומר דס\"ל דעד המסייעו פוטרו משבועת היסת אדרבא איפכ' משתמ' אלא עיקר הכרעת מרן הוא ממה שחלק על הרמ\"ה וס\"ל דעדים אלו מכחישין זא\"ז ומוקמינן חד להדי חד דאי ס\"ל דאין עד המסייע פוטרו משבועת התורה הול\"ל דנשבע שבועת התורה וכמ\"ש הרמ\"ה אלא ודאי דס\"ל דעד המסייע פוטר משבועת התורה כשם שמחייבו שבועה במכחישו ולכך כתב דכיון דב' נאמנים מן התורה לא סמכינן אעד אחד טפי מהאחר ומוקמינן חד להדי חד ואין כאן עדות ונשבע היסת ולדעת מרן ז\"ל מאן דס\"ל עד המסייעו פוטרו משבועת התורה כ\"ש דס\"ל דפוטרו משבועת היסת וכמ\"ש בתחילת דברינו במאי דמשמ' ליה למרן בדעת בע\"הת דאין עד המסייע פוטר משבועת התורה וכיון דמדברי הר\"ם ז\"ל משמע ליה למרן דס\"ל דעד המסייע פוטרו משבועת התורה מינה הוכיח דס\"ל נמי דפוטרו משבועת היסת ולכך כתב דדעתו כדעת הטור. ואין להקשות אכתי מנ\"ל למרן ז\"ל שדע' הר\"מ דעד המסייע פוטרו משבו' התור' עד שיוכיח מזה דפוטרו אף משבועת היסת דאי משום שנחלק על הרמ\"ה ז\"ל כמדובר אכתי אין זו ראיה דאפילו אם נאמר דס\"ל דעד המסייע אינו פוטר משבועה כדעת הרמ\"ה מיהו הר\"מ לא ס\"ל דהלכה כעולא ור\"י דפ' המקנא דאמרי כל מקום שהאמינה תורה ע\"א הרי כאן ב' אפי' באו בבת א' כדס\"ל להרמ\"ה וכמ\"ש לעיל אלא איהו ס\"ל דהלכה כר\"ח דמחלק התם בין באו בבת א' לבאו בזא\"ז וכמו שכן הוא דעת רבינו בה' סוטה והטור בא\"הע סי' קע\"ח וא\"כ בבאו בב\"א אפי' שאין עד המסייעו פוטרו משבועה אהני עדותו להכחיש את העד האחר האומר לא היה תנאי דומיא דעדי סוטה ונמצא דאין כאן עדות ולכך כתב דנשבע היסת. ותו דאכתי מה יענה מרן ז\"ל לדברי הר\"ב התרומות שהביא דברי רבינו בשער כ\"א אע\"ג דאיהו ס\"ל דעד המסייע פוטרו משבועה כלל. הא ודאי ל\"ק דמשמע ליה למרן דמדלא חילק רבינו בין באו העדים בבת אחת לבאו בזה אח\"ז משמע דבכל גוונא קאמר דנשבע היסת ואם טעמו הוא משום דס\"ל כר\"ח דפ' המקנא הי\"ל לחלק ולומר דאם באו העדים בזה אח\"ז אז אם בא תחילה העד האומ' לא היה שם תנאי וחייבוהו שבועה ובא העד האחר ואמר היה שם תנאי אין דבריו של עד האחרון כלום לגבי העד הראשון. ואפילו אם נאמר דס\"ל לרבינו ז\"ל כמ\"ש הנ\"י בריש מציעא דאפי' אם חייבוהו ב\"ד שבועה ע\"פ ע\"א ואח\"כ בא העד האחר והכחישו קודם שנשבע כבאו בב\"א דמי כיון שמחוסר מעשה יע\"ש. אכתי כל כי הא הו\"ל לרבינו ולהטור לפרש טעמא ולא לסתום והרי הרשב\"ץ הובאו דבריו בס' אסיפת זקנים בריש מציעא כתב על דברי הנ\"י הללו וז\"ל ואיני יודע חילוק בין התירוה לינשא ובין חייבוהו ב\"ד שבועה ומה שכתב הרב מפני שזכת' בעצמה אין הדבר מחוסר מעשה ואמאי לא והרי כל זמן שלא נשאת אין מעשה ההיתר ניכר בה והרי היא באיסורא דמקודם לכן אלא שיש לנו לומר כיון שב\"ד התירוה אינו בבת אחת ה\"נ כיון שב\"ד חייבוהו שבועה אינו בבת אחת עכ\"ל.
איברא דלע\"ד נראה שטעמו של הר\"ן הוא דשאני התירוה לינשא שלא נשאר לב\"ד עוד לעשו' שום דבר ומעשה הנישואין אין בו שייכות לב\"ד דעליה דידיה רמי לינשא אבל בחיוב שבועה שצריך לישבע בפני ב\"ד ולדעתם הילכך כל עוד שלא נשבע בפני ב\"ד לא נגמר עדיין מעשה ב\"ד ודוק. ומ\"מ אלו היה כן דעת רבינו והטור כל כי הא הו\"ל לפרש ולא לסתום אמנם אי אמרינן דדעת רבינו הוא דס\"ל דע\"א המסייעו פוטרו משבועה ממילא משמע דאין לחלק בין באו בב\"א לבאו בזה אח\"ז וכמ\"ש הש\"ך בסי' פ\"ז ס\"ק ט\"ו.
ובכן ממילא יתיישב לדעת מרן מה שהביא הר\"ב התרומות בשע' כ\"א דברי רבינו אע\"ג דאיהו ס\"ל לדעת מרן דעד המסייעו אינו פוטרו משבועה משום דאף לדעתו נ\"מ היכא ששניהם באו בב\"א דאז לא משבעינן ליה אלא היסת ושלא כדברי הרמ\"ה דפסק כעולא דפ' המקנא דאפי' בבאו בב\"א אמרינן כל מקום שהאמינה תורה ע\"א הרי כאן ב' ונשבע שבועת התורה כבאו בזה אח\"ז וחייבוהו שבועה ע\"פ הע\"א אמנם לדעת בע\"הת אינו כן אלא כיון שבאו בב\"א אהני עדות העד האומר היה תנאי להכחיש את העד האומר לא היה תנאי ואין כאן עדות ונשבע היסת וכר\"ח דפ' המקנא ואעפ\"י שרבינו אמרה למילתיה בין בבאו בב\"א בין בבאו בזה אח\"ז לפי מ\"ש לעיל בדעת מרן אין זה כ\"כ דוחק אם הר\"ב התרומות הביא דבריו אע\"ג דלדידיה לא ס\"ל כוותיה אלא דהיינו בבאו בבת אחת ולא בבאו בזה אח\"ז וא\"כ אפשר דאף בבאו בזה אח\"ז נמי ס\"ל לבע\"הת דכבאו בב\"א דמי וכמ\"ש הנ\"י בשם הר\"ן ולכך הביא דברי הר\"מ גאון אע\"פ שאין הטעם בדבריו דלהר\"מ כיון דעד המסייע פוטרו משבועה מה לי באו בב\"א מה לי באו בזה אח\"ז וכמ\"ש הש\"ך בסימן פ\"ז סקט\"ו ולדעת בעל התרומות טעמו כמ\"ש הר\"ן דאפי' חייבוהו ב\"ד שבועה ע\"פ העד הראשון ואחר כך בא העד הב' כיון שלא נשבע קודם שבא העד הב' כמחוסר מעשה דמי ולכך הביא דברי הר\"מ סתמא ולא הביא הטעם מאחר דבין הכי ובין הכי אינו נשבע אלא היסת ועיין להרב שמן למאור די\"א ע\"ד ד\"ה וכן יע\"ש. ועיין עוד להגד\"ת בדק\"י ע\"ג שגם הוא עמד מתמיה על דברי מרן שכתב דהרב התרומו' חולק על ס' הר' מתתיא גאון שהביא הטור בס\"ס מ\"ו שהרי הוא הביא דבריו בשער כ\"א והיאך מסכים סברת בע\"הת עם הרמ\"ה הרי להרמ\"ה אין העד המסייע פוטרו משבועת ע\"א שהיא מדאורייתא ומדברי בע\"הת מוכח דמודה שפוטר משבועת המשנה וגם מדאורייתא ואינו מחייב אלא היסת יע\"ש וע\"פ מ\"ש בדעת מרן ז\"ל ובכונת דבריו הנה דבריו באו נכונים בטעמם ונמוקם עמם כמדובר. ועיין למרן החבי\"ב בסי' כ\"ט הגב\"י אות ע\"ז יע\"ש. כללא דמילתא דלדעת מרן אין בענין זה דעד המסייע אלא ב' שיטות דהתוס' והרא\"ש והטור והר' מתתיא גאון חדא שיטה דס\"ל דעד המסייע פוטרו בין משבועת התורה ובין משבועת התקנה ומשבועת היסת השיטה הב' היא דעת בע\"הת והרמ\"ה ורבינו לפי מ\"ש הבע\"הת אין עד המסייע פוטר לא משבוע' התורה ולא משבועת היסת אלא משבועת התקנה כההיא דשנים אוחזין. ועיין להש\"ך בסימן מ\"ו ס\"ק ק\"ט שדחה מ\"ש מרן שדעת הרמ\"ה הוא דאין עד המסייע פוטרו משבוע' אלא שדעת הרמ\"ה הוא דפוטרו משבועה כשיט' התוספות ואין דבריו מוכרחים כמ\"ש הרב שמן למאור די\"א ע\"א ד\"ה אבל יע\"ש.
וראיתי להרב מח\"א בה' עדות סי' ז' שכתב וז\"ל ומדברי רבינו נראה דאין עד המסייע פוטרו אפי' משבועה העד המחייבו שהרי כתב דעד אחד אומר תנאי היה וע\"א אומר לא היה תנאי הרי כאן עד אחד ע\"כ ואפשר שטעמו משום דס\"ל כסברת הרמ\"ה דעד המחייבו חשיב כב' ואין דבריו של א' במקום שנים ובפ' האומר דקידושין דס\"ה ע\"ב גבי אשה וחביל' עמהם זה אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי וזה אומר זו אשתי כו' ואוקמוה בגמ' בדאיכא ע\"א לזה וע\"א לזה ופריך ותסברא ע\"א בהכחשה מי מהימן כו' ופרש\"י והלא אין ע\"א בא אלא לשבועה והכא שבועה לא שייכא ע\"כ משמע דאפי' בע\"א בהכחשה הר\"ז נשבע שבוע' דאוריית' עכ\"ל.
והנה מה שדקדק מדברי רבינו דפ\"ג מה' עדות אינו כ\"כ דקדוק שהרי גם מרן בשולחנו הטהור סי' מ\"ו סל\"ז כתב כלשון רבינו וכתב הסמ\"ע בס\"ק ק\"א וז\"ל ומ\"ש ואין כאן אלא ע\"א אינו ר\"ל דהו\"ל דין ע\"א לחייבו שבועה דאורייתא וכדעת הרמ\"ה שהביא הטור כאן שהרי המחבר עצמו פי' לקמן סי' פ\"ב סי\"ב דבכה\"ג הו\"ל כאילו אין כאן עד כלל ולא נשבע' אלא היסת והיינו כדעת ה\"ר מתתיא והטור כו' אלא לאפוקי מדעת הרמ\"ה שכתב הטור בסל\"ז בשמו דכ\"מ שהאמינה תורה ע\"א הרי כאן ב' כו' ע\"ז כתב המחבר דלא הו\"ל זה שאומר שלא היה תנאי אלא כחד מפני שגם זה שאומר תנאי היה נאמן והו\"ל כאלו אין כאן שטר ותבעו ע\"פ ונשבע היסת ונפטר ממנו כמ\"ש הטור והמחבר לקמן ס\"ס פ\"ב עכ\"ל וכ\"כ הש\"ך ס\"ק ק\"ט יע\"ש וא\"כ ה\"נ אפשר לפרש בדברי רבינו כמבואר ועי\"ש להלח\"מ פ\"ג מה' עדות ה' יו'ד.
גם מה שדקדק מדברי רש\"י דפ' האומר דקאי בשיטת הרמ\"ה דאפי' בע\"א בהכחשה דנשבע שבועה דאורייתא כו' אינה ראיה כלל דשאני התם דליכא עד המסייע לאשה כלל דלדברי העד הראשון מקודשת לזה ולדברי העד האחר מקודש' לב' ולדברי שניהם היא מקודשת שלא כדברי האשה שאומרת אלו ב' עבדי הילכך אי הוה שייכא שבועה היתה נשבעת להכחיש לכל א' כיון דכל א' עדות בפ\"ע הוא ועיין בס' שער המלך בה' אישות דנ\"ב ע\"א ד\"ה ובמ\"ש ה\"ה כו' יע\"ש אבל היכא דאיכא ע\"א מסייע לנתב' אפשר דאף רש\"י אזיל ומודה דפוטרו מן השבועה ואין כאן עדות וכס' הטור וה\"ר מתתייא ז\"ל ודוק.
והנה הרב גד\"ת בדק\"י ע\"א אסף וקבץ בענין זה דעד המסייע חמשה סברות בדבר וז\"ל הס' האחת היא לבעלי התוס' והר\"מ והרא\"ש שכתבו בסתם דע\"א פוטר מן השבועה נראה שלא חילקו בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן ומסתייעי מהא דמייתי רבינו דבריש מציעא פרכי' ולחזי זוזי ממאן נקיט וכתבו שם התוס' דאע\"ג דאין מקחו בידו נאמן הוא כע\"א ואמאי שניהם נשבעים אותו שהמוכר מסייעו יפטר משבועה ואידך ישבע שבועה דאורייתא כו' ומכאן אמרו שיש ללמוד דע\"א פוטר מן השבועה עכ\"ל ועיין להתוס' בקדושי' דע\"ג ע\"ב ד\"ה במד\"א שכתבו בסוף דבריהם לכך צ\"ל התם ונחזי זוזי ממאן נקט כלומר היכי קתני במתני' זה ישבע כו' נשאל למוכר ממאן קיבל המעות ולהוי כע\"א לפטור את מי שמסייע אפי' משבועת היסת ולחייב את שכנגדו שבועה דאורייתא עכ\"ל וכתב הג\"ת וז\"ל וק\"ל לפי פי' דמטעם ע\"א הוא דפרי' ונחזי כו' אכתי מנ\"ל דלאפטורי לאותו שהעד מסייעו פרי' נימא דאשבועה דאידך קפריך דכיון דמתני' קתני בסתם זה ישבע כו' וזה ישבע כו' משמע דב' השבועות שוות ותרוייהו מן התקנה הם ואמאי ונחזי כו' דהשת' איכא ע\"א ואידך שהעד מכחישו להשתבע שבועה דאורייתא ולא שבועת התקנה ואכתי מנ\"ל דכשהעד מסייעו פוטרו מן השבועה ע\"כ ת\"ד.
וראיתי בס' שמן למאור ד\"ח ע\"ב ד\"ה והרב כו' כתב וז\"ל ואין זו קושיא דמפשט דברי התוס' משמע דלאו מהכא ילפי לה אלא דפשוט להם דין זה מבעלמא עיין בדבריהם ובדברי הרא\"ש ג\"כ וכ\"כ בס' פלפלא חריפתא יע\"ש והוא לא ראה דברי בע\"הת שכתב וז\"ל איכא מ\"ד דלוה מפטר בלא שבועת היסת וראייתם מההיא דקתני נאמן בעל המקח כו' ואקשי' ונחזי כו' כמבואר מדבריו דמכאן הוא ראייתם יע\"ש אמנם עיקר קושית הגד\"ת יש לישב דאי קושית הש\"ס היא אמאי ישבע אותה שהעד מסייעו תריץ יתיב שפיר הש\"ס לא צריכא דנקיט מתרוייהו ולא ידע כו' והשתא לא הניח התנא מקום לטעות בדבריו ולומר דאף בדידע המוכר איתיה להאי דינא דזה ישבע וזה ישבע דמילתא דפשיטא היא דכל שידע המוכר הו\"ל ע\"א המסייע ומיפטר משבועה אבל אי קושית הש\"ס היא דמלישנא דמתני' משמ' דשבועת שניהן היא מן התקנה ואמאי לא ישבע האחד ש\"ד מאי קמשני בדלא ידע דא\"כ לא הו\"ל לתנא למיתני כי האי לישנא סתמא כיון דבידע אין השבועות שוות וכל כי הא הו\"ל לתנא לפרושי דבידע המוכר ישבע האחד שבועה דאורייתא.
עוד כתב הגד\"ת וז\"ל והרא\"ש הביא בשם רבינו מאיר ראיה מדדרשי' לכל עון ולכל חטאת אינו קם כו' ואיכא למידק דמהאי כללא איכא למידק איפכא דבפ' שבו' הדיינים קאמר שמואל דבטענת פרוטה וע\"א מחייב שבועה אע\"ג דמודה מקצת לא סגי אלא בטענת ב' כסף ויליף לה מכללא דכל מקום שב' מחייבים אותו ממון א' מחייבו שבועה וכתב שם הרא\"ש דכלל זה הוא כולל לכל הדברים לבד מקרקעות וקנס דמפיק להו בירושלמי ומכלל זה הוציא הוא ז\"ל דבטענת שמא העד הא' מחייב שבועה הואיל וכה\"ג ב' מחייבין ממון וכיון שכן הוא ק\"ט היכי אמרינן דע\"א פוטרו משבוע' אפילו כשהעד א' מסייע לתובע והרי כה\"ג אם היו ב' מחייבים ממון אפי' כשהעד מסייע לנתבע דאין דבריו של אחד במקום שנים וכיון דאם היו ב' מחייבי' ממון השת' דהוי א' ראוי הוא שיחייב שבועה הואיל ואין להוציא מן הכלל אלא הנהו דמייתי בירושלמי כו' עכ\"ל.
ונלע\"ד לישב דודאי מכלל זה דב' מחייבים כו' אחד מחייבו שבועה ליכא למילף מיניה דע\"א אינו פוטרו משבועה כשע\"א מסייע לתובע כי היכי דיליף הרא\"ש לטענת שמא וע\"א משום דהכא כיון דאיכא ע\"א לגבי ע\"א שזה מסייע לנתבע וזה מסייע לתובע אדרבא איכא למימר דאזלי' בתר העד המסייע לנתבע מהאי טעמא גופיה דכל שב' פוטרים אותו מממון אחד פוטרו משבועה ולא אזלי' בתר המסייע לתובע לומר כל שב' מחייבי' אותו ממון אחד מחייבו שבועה דמאי חזית למימר האי כללא לחייבו לנתבע ולא איפכא ואדרבא כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת מאריה ואוקי גברא אחזקתיה וזה ברור.
הסברא השניה היא להרז\"ה והסכים עמו הרשב\"א בתשו' סימן אלף קס\"א דכל בדרבנן כשיש אחד מסייעו אינו נשבע וכתב שגם הראב\"ד כ\"כ בשם אחרים נראה מסברתם דבשבועה דאורייתא בין דמודה מקצת בין דע\"א אין כח בעד א' המסייע לנתבע לבטלה אבל בשבועה דרבנן ע\"א המסייע פוטר. ומשמ' דבשבוע' דרבנן ואפילו היסת קמיירי וכתב על זה הגדולי תרומה וז\"ל ואיכא למידק אליבייהו כי מהדרינן מהדרינן בפ' שבועת הדיינים לאשכוחי מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן לימא דאיכא בינייהו דבדאורייתא כשע\"א מסייעו אינו נפטר מהשבועה ובדרבנן עד המסייע פוטרו וי\"ל דאנן כי שיילינן מאי איכא בין שבוע' דאוריית' לדרבנן היינו לומר דהיכא דמחייבים שבועה לנתבע כיון דבין הכי ובין הכי הוא נשבע מאי איכפת לן שתהא שבועתו מן התורה או מדרבנן ומש\"ה אהדר לאשכוחי גוונא דנ\"מ בין כשהשבועה תהיה מדאורייתא לשתהיה מדרבנן אבל בע\"א מדרבנן פוטרו משבועה ואינו נשבע כלל לאו מעניינא דההוא סוגיא הוא עכ\"ל.
והנה המעיין בחי' הרשב\"א שם ובהר\"ן ובהרא\"ש יראה דתלמו' לענין נפקותא כה\"ג נמי קבעי מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן ולא כמ\"ש הרב דלענין אחר חלות וחיוב השבועה קבעי כיע\"ש. ועיין בס' בית אברהם שנדפס עתה מחדש דקע\"ח ע\"ג ד\"ה כתב כו' והנראה לע\"ד לישב הוא ע\"פ מ\"ש הרשב\"א בחי' והר\"ן שם בהל' וגם רש\"י והרי\"ף והרא\"ש דההיא דבעי תלמוד מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן לשבועת היסת דוקא הוא דבעי דאי לשבועת המשנה טובא איכא בינייהו דאילו הנך נשבעין ונוטלין ואילו שבועת התורה נשבעין ואין משלמין ובכן כי משני תלמו' איכא בינייהו מיפך שבועה דבדאורייתא לא מפכינן ובדרבנן מפכי' דוקא בהיסת קאמר דמפכי' לא בשבועת המשנה וכ\"כ הטור בסי' פ\"ז סי\"ז והואיל וכן עכ\"ל דשבועה דאורייתא דנקט הש\"ס לאו דוקא אלא ה\"ה שבועה דרבנן שהיא כעין דאורייתא וכיון שכן היכי מצי לשנויי איכא בינייהו ע\"א המסייעו דבדאורייתא לא מפטר משבועה ובדרבנן מפטר והא לשיטת הראשו' הללו אף משבועת המשנה שהיא כעין דאורייתא נמי מפטר והילכך לא אשכח אלא מיפך שבועה דליתא אלא בשבועת היסת דוקא.
ודע שהרמב\"ן בס' המלחמות הביא ראיה דאין ע\"א המסייע פוטר משבועה דאורייתא דאם איתא דפוטר שומר שמסר לשומר אמאי חייב שהרי עיקר חיובו משום דהוי ראשון מחוייב ואיל\"מ ומשום דשומר ב' לא מהימן ליה בשבועה. ואם איתא להא פטור הוא כיון שיש שם ע\"א דהיינו השומר הב' ואינו מחוייב שבועה כלל אלמא תנן השוכר את הפרה והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר כו' ואמאי השואל מעיד לו שמתה כדרכה בלא פשיעה וא\"ת בדלא ידע השואל שהוא קרוב או פסול אין שומעין לך עכ\"ל והרא\"ש יישב ב' קושיות אלו וכתב דמשומר שמסר לשומר ל\"ק כלל דכיון דחיוביה דראשון משום שא\"י לישבע והוא אינו רוצה להאמין לב' ונתחייב לו הראשון ממון אין ע\"א פוטר מחיוב ממון עכ\"ל וכ\"כ הר\"ן הובאו דבריו בשיטה מקובצת ע\"ש. ולאידך דק\"ל להרמב\"ן ממתני' דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר כתב הרא\"ש דלא ק\"מ דמתני' דינא קמ\"ל דהשוכר נפטר בשבועתו מן המשכיר והשואל משלם לו לאפוקי מדר\"י ואם יש לשוכר ראיה לפטור עצמו מן השבו' יביא ראיה ויפטר ובהכי לא מיירי מתניתין ולא מצי למתני השוכר פטור משבועה בעדות של שואל משום דלא פסיקא ליה דלפעמים אין השואל יודע היאך מתה עכ\"ל.
ומבואר יוצא ממ\"ש הרא\"ש לההיא דשומר שמסר לשומר דאם השומר הב' הוי מחויב שבועה ואי\"ל וכגון שידע שמתה כדרכה מהני ליה עדות השומר הב' לפוטרו משבועה וזה נראה דעת התוס' שכתבו בפרק המפקיד דל\"ו ד\"ה א\"ת כו' וז\"ל ולכך היכא שהשומר הא' יכול לישבע על האונס או שהיו עדים בדבר פטור כו' כלומר כיון שיכול לישבע ואין כאן חיוב ממון משום מחויב שבועה ואי\"ל מהני עדות השומר הב' לפוטרו משבועה ג\"כ שהרי התוס' בריש מציעא ס\"ל דעד המסייע פוטר ואפי' משבועה דאורייתא. וזה נראה ג\"כ כונת המרדכי שכתב שם כלשון התוס' כיע\"ש. אמנם מדברי ר\"י שהביא המרדכי שם וז\"ל ור\"י אומר דאם נשבע השומר ראשון פטור כו' משמע דס\"ל דלא מהני עדות השומר הב' לפוטרו משבועה אלא צריך השומר הא' ע\"כ פנים שישבע כדי ליפטר. וכ\"כ ה\"ה בפ\"א מה' שכירות הל' ד' וז\"ל וכתבו ז\"ל דה\"ה אם השומר הא' יכול לישבע כו' שהרי הא' נשבע על כך ופשוט הוא עכ\"ל ונרא' דאזיל בשיטת האומרים דעד המסייע אינו פוטרו משבועה דאורייתא כמ\"ש בפ\"ך מה' מכירה הל' ד' יע\"ש. ויש לתמוה על מרן בש\"ע דבסי' זה ובסי' פ\"ז הביא מחלוקת אם ע\"א המסייע פוטר משבוע' ובסי' רצ\"א סכ\"ו בדין שומר שמסר לשומרו כתב ואם יש עדים דשמר השומר כו' ואפי' לא היו שם עדים אם השומר הא' ראה ויכול הוא לישבע הר\"ז נשבע ונפטר ע\"כ וק\"ט איך כתב בפשיטות דצריך לישבע כיון דלמ\"ד דע\"א המסייע פוטר א\"צ לישבע דהשומר הב' הוי עד המסייע לפוטרו משבועה. והיותר תימא על מור\"ם בס' המפה דבסי' פ\"ז ס\"ו כתב דהעיקר כסברא ראשונה דע\"א המסייע פוטר משבועה ואלו בסי' רצ\"א הודה לדברי מרן ולא הגיה עליו כלום.
ושוב ראיתי למורי הרב בס' שער המלך רפ\"א מה' טוען תמה על מרן בזה וכתב וז\"ל ושוב ראיתי בפלפלא חריפתא הקשה על דברי הרא\"ש דהתוס' בפ' האיש מקדש דמ\"ג ע\"ב ד\"ה והשתא כתבו משם ר\"י דכל עדות שטעונים לישבע קודם שיאמינו דבריהם אין ממש בעדותם וא\"כ ה\"נ דוכוותא אין כאן עדות כלל דכי אמרת דה\"נ מיירי במודה השומר הב' שנגנבה והא' שומר חנם דהשתא הב' בעי שלומי ולא הוי נוגע בעדות אכתי רמיא עליה שבועה שאינה ברשותו כדאיתא פ\"ק דמציעא וא\"כ מאי מקשים הא אין כאן עדות כלל כיון שהיה טעון שבועה כו' ונראה דודאי קושייתם אינ' קושיא ואף מעיני רבינו לא נעלם זה אלא דעדיפא מינה משני דמעיקרא קושיא ליתא כו' יע\"ש ובהכי נתישבה קושין על מרן אלא דאכתי תקשי ליה למה שהקשה הרא\"ש מקמי הכי וז\"ל ויש מקשים מהא דתנן השוכר פרה כו' והוצרך לידחק הרא\"ש ולומר דמתני' דינא קמ\"ל ולאפוקי מר\"י כו' דלפעמים דאין השואל יודע כו' דמשמע דאם השואל יודע אין השוכר צריך לישבע ואמאי הא כיון שהשואל צריך לישבע שבועה שאינה ברשותו אין כאן עדות כלל וצ\"ע עכ\"ל.
והנה זה שכתב הפר\"ח דעדיפא מינה משני הרא\"ש לעיקר הקושיא כו' כנראה שלא ראה דברי הרמב\"ן בס' המלחמות שהוא הוא המביא ראיה זו דשומר שמסר לשומר ואיך יתכן שנעלם דבר זה מעיני הרמב\"ן דמההיא אין ראיה כלל כיון דעדות השומר הב' לא מהני כיון דהוי נוגע בעדות והוא ז\"ל דחה תירוצו של הרא\"ש כתב דלא שמיע ליה כמ\"ש לשונו לעיל מה יענה לזה. ועיין להש\"ך בסי' רצ\"א ס\"ק מ\"ה שכתב וז\"ל ועיין באשירי פ\"ק דמציעא גבי יש מקשים הבל כו' משמע מדבריו דה\"ה כשיש ע\"א מצטרף השומר הב' עם העד והו" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אין נשבעין על טענת שמא אין \n משביעין שבועת היסת אלא על טענת ודאי אבל על טענת ספק פטור כיצד אמר לי אבא שיש לי אצלך מנה כו' והנתבע אומר אין לך בידי כלום ה\"ז פטור אף משבועת היסת וכן כל כיוצא בזה. ע\"כ. וראיתי להש\"ך בסי' ע\"ב סל\"ד עמ\"ש שם מרן יורש שהוצי' שטר שיש למורישו כו\"כ ממון אצל פ' ושיש לאותו פ' משכון ביד המוריש וטען היורש שהמשכון נאנס מיד מורישו ותובע המעו' נשבע הנתבע היסת כו' וכתב שם הש\"ך ס\"ק קמ\"ב וז\"ל ומ\"מ תמיה לי אמאי נשבע היסת הא אין נשבעין על טענת שמא כו' ומ\"מ נלע\"ד כמ\"ש עכ\"ל. ולע\"ד לפי מ\"ש הרב ת\"הד בסי' רמ\"ח והביא דבריו הרב המפה סי' ס\"ט ס\"ה שנהגו בדורות אחרונים להשביע ליורשים על טענת שמא כל דאיכא רגלים לדבר יע\"ש. ובמקום אחר כתבתי אני בעניותי שכ\"כ הרדב\"ז ח\"א סי' תנ\"ה יע\"ש ובכן ה\"נ שמת המלוה ולא נמצא המשכון בתוך נכסיו רגלים לדבר מיהא חשיב שהחזירו ללוה ולהכי משביעין אותו היסת על טענת שמא של יתומים משא\"כ בההיא דסי' קל\"ג ס\"ה דכיון שהם דברים העשויי' להשאיל ולהשכיר אין כאן רגלים לדבר כלל שמכרו ולהכי אין משביעין אותו על טענת שמא של היורשים כנלע\"ד. ועיין להרב ראש יוסף בסי' הנז' אות פ\"ג שדעתו בדין זה שישב' היורש שלא פקדני אבא ויטול ככל שטרי חוב דעלמא כיון דהלוה חשיב בריא בחייובא וס' בחזרה יע\"ש ואין ספק שלא ראה דברי הרב התרומות על מקומן בדין זה.
ולענין הלכה למעשה היה נראה דיכול הדיין להשביע לנתבע היסת כדמשמע מפשט לשון ב\"הת והטור ומרן בסי' ע\"ב ואפשר שהוא מפני הטעם שכתבנו דכל דאיכא רגלים לדבר משביעין היסת על טענת שמא כנלע\"ד. והן עתה נדפסו מחדש תשו' הרי\"ף ומצאתי שם בסי' נ\"ט שכתב בהדיא דדוקא כשטוען בריא היורש שהחזיר את המשכון והלוה מכחישו אז נשבע היסת ונפטר וכדברי הש\"ך ודוק.
וראיתי להסמ\"ע בסי' ע\"ב ס\"ק ק\"ה בענין זה דאין נשבעין על טענת שמא עמ\"ש שם מרן ראובן הניח משכון ביד שמעון ומת שמעון וטוענין היתומים שאביהם צוה שהוא ממושכן במאה כו' וכתב שם הרב הסמ\"ע דמדברי הבה\"ת שסיים וכתב עוד ע\"ז שהלוה טוען שישבעו הקרובים כו' מוכח דטענה זו של היתומים שאביהם ציוה לאו טענת ודאית היתה וכ\"מ מדקאמר דהניח בנים קטנים ובנים קטנים לאו בר צואה נינהו עכ\"ל והש\"ך שם בס\"ק קמ\"ג נחלק עליו דנהי דהקרובים לא טענו ודאי מ\"מ היתומים קטנים אע\"ג דקטנים הם טוענים ודאי וכן כשיגדלו ועומדים בטענתם ודאי נשבעים וגובים וראיה לזה מדכתב הרב ב\"הת במד\"א בשהיה המשכון שוה מנה ואם לאו אין עליו לתת אלא כנגד דמיו ועל השאר ישבע היסת ואם איתא דטענתם של יתומים הם בשמא הא אין נשבעין היסת על טענת שמא וכתב עוד דאי אין היתומים טוענים בריא נראה לכאורה דהדין על הלוה דהמלוה על המשכון אין לו עליו רק שעבוד בעלמא ואין אדם יכול להוציא מחבירו בטענת שמא כההיא דלעיל סי\"ד וסכ\"ו וצ\"ע עכ\"ל. ועיין עוד לקמן ס\"ק קמ\"ח שכתב כן ובס\"ס ע\"ה ס\"ק פ\"ג יע\"ש.
והנה לפי פירושו של הרב בדברי הרב בע\"הת נמי אכתי קשה שאם טענת היתומים היא ודאית שכך ציוה להם אביהם מה זה שסיים וכתב הב\"הת ולכשיגדלו היתומים ישבעו שבועת היורשים שלא פקדנו אבא כו' והרי כיון שטענתם היא ודאית שכך ציוה להם אביהם הול\"ל ולכשיגדילו הנערים ישבעו על טענתם כיון שהיא טענת בריא ולא שבועת היורשים דשלא פקדנו ועיין במ\"ש שם הש\"ך בס\"ק קמ\"ו. גם לדבריו דטענת היתומי' היא ודאית שכך ציוה להם אביהם לא היה לו צורך להש\"ך בס\"ק קמ\"ה לחלק בין דין זה לההיא דס\"ס ס\"ט דבלא\"ה הא דהכא שאני דשבועת היתומים אינה שבועת היורשים אלא שבועה על טענת בריא שכך ציוה להם אביהם. גם לפי פירושו של הש\"ך לשון הר\"ב התרו' הוא מגומגם הרבה דפתח ביתומים וסיים בקרובים ולפי דברי הש\"ך אין הלשון מדוקדק כאשר יר' הרואה.
והנלע\"ד נכון בפי' דברי הר\"ב התרומו' הללו שהיתומים הקטני' הללו ודאי לא שמעו מאביה' כלום אבל הם טוענים מפי קרוביהם שכך ציוה אביהם ומשמע ליה להר' התרו' כמ\"ש מור\"ם ס\"ס ע\"ה סכ\"ג בשם הרי\"ף ורבינו והרא\"ש ונ\"י בשם הרמב\"ן והר\"ן שכל שאומר שהוגד לו מפי נאמן אפי' קרוב שלו שראובן חייב לו משביעין לראובן היסת על טענתו יע\"ש. וה\"נ היתומי' הללו שטועני' כן ע\"פ קרוביהם שכך ציוה אביה' חשיב טענת בריא להשביע ללוה היסת על השא' שתובעי' ממנו ומ\"מ היתומי' אינן יכולי' לישבע שכך ציוה אביה' מפני שהם לא שמעו מפי אביהם כלום. ולזה סיים הר\"ב התרומו' וכתב דאין על הקרובי' לישבע על זה כיון דאין הממון שלהם אע\"פ שעל פיהם טועני' היתומי' בריא ומ\"ש עוד שאין על הקרובי' שבועה ולא חרם שאפוטרופוס של יתומים חובה עליו לטעון כל דבר וכל טענה שיוכל לטעון כו' כונתו מבוארת לע\"ד להכריח דאין לנו לחוש שהקרובי' משקרי' בעדותן ולא ציוה אביהם כך דהא ודאי אין לנו לחוש דמה צורך להם לשקר בעדותם כיון דבלא עדותם אנו טועני' ליתומי' כל טענה שיכול לטעון ובלא עדותם היינו יכולים ללמד ליתומים שיטענו שאפשר שחייב לאביהם יותר על כדי שווי המשכון אלא ודאי דקושטא קאמרי ומה\"ט אין עליהם שבועה ולא חרם סתם בלאו טעמא דאין הממון שלהם כנלע\"ד ברור כונת הרב בע\"הת ובהכי יתיישב מה שגמגם על דבריו הללו הר\"ב גד\"ת שם דף רע\"ג ע\"ג כיע\"ש.
ובכן מבואר יוצא מדברי הרב בה\"ת ז\"ל דבין כשהיתומי' טועני' בריא ע\"פ קרוביהם בין כשאפוטרופוס או היתומים טועני' דשמא המלוה הלוה על כדי שווי המשכון אין הלוה יכול להוציא המשכון עד שיתן כדי שיעור שווי המשכון ודלא כהש\"ך שהניח הדבר בצ\"ע אם טוען שמא על המשכון אפוטרופו' או היתומים כיון דאין על המשכון אלא שעבוד בעלמא היאך מוציאין מיד הלוה ומאחר שהסמ\"ע והר\"ב ראש יוסף מפשט פשיטא להו הכי ואפילו בשמא מוציאין מיד הלוה דהש\"ך ספוקי מספ\"ל והניח הדבר בצ\"ע לא שבקינן פשיטותא דהני רבותא מקמי ספקו של הש\"ך וכבר כתבנו שכן נר' מדברי הרב בע\"הת כמדובר כנלע\"ד הלכה למעשה גם לפי מ\"ש בהבנת דברי הרב בע\"הת מבואר יוצא דס\"ל דבטוען ע\"פ אחר ואפי' ע\"פ קרוב כ\"כ אתה חייב לי ע\"ז המשכון חשיב כטוען טענת ברי' ומשביעי' ללוה אפי' על יתר מה ששוה המשכון ואם יש במשכון כנגד מה שתובע עליו מהימן עליו עד כדי דמיו כטוען בריא ע\"פ עצמו ודלא כהש\"ך ז\"ל שנסתפק בזה בס\"ס ע\"ה ס\"ק פ\"ג כיע\"ש ועיין עוד שם בזה במה שתמה בעיקר דברי הר\"ב המפה ז\"ל שלא מצא סברא זו דטוען ע\"פ אחר ואפי' קרובו שיהא חשוב כטוען טענת בריא ולע\"ד דברי הר\"ב בעה\"ת הללו מבוארי' כדברי הרב המפה ז\"ל וכמדובר ודוק." + ], + [], + [ + "שורש בריא בחיובא וספק בחזרה מנה \n יש לי בידך והנתבע אומר כן היה לך בידי אבל איני יודע אם החזרתי לך או לא חייב לשלם. ע\"כ. והנה טעמא הוא משום דהוי בריא בחיובא וס' בחזרה וראיתי להרב ראש יוסף שכתב בענין זה עמ\"ש הטור בסי' ע\"ב סל\"ב ואם הוא מסופק אין המעות מיד לוי וכתב שם הרב באות פ\"א דלדידיה משמע ליה דמוציאין המעות מיד לוי משום דלוי חשיב בריא בחיובא וס' בחזרה דמיד שלקח המעות מיד שמעון נתחייב עליהן אם היו קיימי' המשכונות אז היו נאבדי' אז המשכונו' וכשנסתפק אח\"כ אם נאבדו המשכונות אחר הלואה הוי ספק בחזרה משא\"כ ראובן שקיבל המשכונו' לא נתחיי' בבריא מיד עד שיקבל לוי המעות מיד שמעו' ובשעת קבלת המעות שהוא זמן חלות חיובו נכנס לכל' ספק אם נאבדו קודם או אח\"כ א\"כ הו\"ל ספק בעיק' החיו' ופטור יע\"ש ונראה דמשמ' ליה להרא\"ש ז\"ל דאע\"ג דלוי חשי' ברי' בחיוב' וס' בחזרה וכההי' דהלויתני ואיני יודע אם פרעתי' מ\"מ כיון דראוב' נמי התובע לא קתבע בברי' שהרי לדידיה נמי מספ\"ל אם נאבדו המשכונות אחר הלואה דאע\"פ שאם באנו להוציא מידו לא מחייב משו' ספק דהו\"ל ספק בעיקר החיוב וכההיא דאיני יודע אם הלויתני מ\"מ כשבא להוציא מיד לוי אינו תובע בבריא אלא בשמא וכלכה\"ג אע\"ג דלוי חשיב בריא בחיובא וספ' בחזרה כיון דהתובע לא תבע בבריא פטור כמ\"ש מרן החבי\"ב בסי' ע\"ה הגה\"ט אות ע\"ה בשם מוהרשד\"ם בח\"מ סי' מ' שכתב כן בשם מוהר\"י מאטאלון ומהר\"י אדרבי סי' רי\"ז ובמהר\"ש הלוי חח\"מ סי' י\"ז ומוהר\"ש יונה בביאורו לה' סי' (קנ\"ז) [קנ\"ג] סי\"ז ומוהרימ\"ט בח\"א סי' ק\"ל ועיין להרב פמ\"א בח\"א סי' ל\"א שכתב דמהר\"י אדרבי חולק ע\"ז דלית' דאף מוהר\"י אדרבי מודה בזה וכמ\"ש מרן החבי\"ב גם מוהר\"ש חיון בסי' ט\"ז כתב כן כמ\"ש החבי\"ב שם.
איברא שמוהריב\"ל ז\"ל הביא דבריו מוהרימ\"ט בח\"א סי' ק\"ל נר' שחולק ע\"ז דס\"ל דאפי' כשהתוב' טוען שמא הנתבע חייב משום בריא בחיובא וס' בחזרה וזה נר' דע' מוהרש\"ך בח\"ג פ\"ז במ\"ש על ת' תה\"ד סי' של\"ג למ' לא חייבו לשמעון משו' טעמא בריא בחיובא וס\"ב יע\"ש אע\"ג דבנדון התה\"ד המפקיד נמי טוען שמא ועיין להרב מ\"ל בפ\"ד מה' שאל' ופקדון פ\"ד דל\"ט ע\"ג שתמה על מהרש\"ך ז\"ל בזה יע\"ש ועיין בתשו' הרב כהונת עולם סי' פ\"ז דפ\"ז ע\"ג ד\"ה לכן יראה וכו' ועיין בתשו' מרן מלכא כמוהר\"חא בס' נשמת חיים הנדפס מקרוב בחה\"מ ס\"א ועיין עוד להר' ע\"ד בס' שמחת י\"ט דקנ\"ג ע\"א ואיך שיהיה תשו' הרא\"ש ז\"ל שהביא הטור ומרן בדין זה לע\"ד מוכחת כשיטת הראשוני' הללו דס\"ל דכל שהתוב' תובע בשמא אין הנתבע חייב משום בריא בחיובא ושלא כדעת החולקים מהריב\"ל ומוהרש\"ך ז\"ל וגם הרב ר\"י דנראה דקאי בשיטתם ז\"ל.
ודע דלפי מ\"ש שם מר' החבי\"ב בסי' ע\"ה הגה\"ט אות ע\"ד דלדעת מוהרשד\"ם ומוהרש\"ך ומור\"ב קלעי אפי' כשהתובע טוען שמא כל שהנתבע בריא בחיובא וס\"ב חייב בבא לצאת י\"ש אמנם ראובן שהוא מסופק בעיקר החיוב אפי' בבא לצאת י\"ש פטו' כמ\"ש מרן החבי\"ב שם." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אי משכון חשיב הילך מנה \n לי בידך על המשכון זה אין לך בידי אלא ן' ה\"ז ישבע כו'. וכתב ה\"ה וז\"ל והראב\"ד כתב בהשגות דמודה בשווי המשכון הילך הוא ואין כן דעת רבותיו של רבינו ובביאור כתב ן' מיגאש בשם הרי\"ף דמשכון לאו הילך הוא ועיין במ\"ש הש\"ע בח\"מ סימן ע\"ב נשבע הלוה היסת כו' אע\"פי שהוא מודה מקצת שהרי המשכון הילך הוא ועיין במ\"ש הש\"ך שם בסקי\"ת בשם הסמ\"ע ושכדבריו כתבו הר\"ן בפ' שבועת הדייני' והנ\"י בפ\"ק דמציעא והיינו משו' דאזלי לשיטת' דהא דאמרי ר\"י בע\"ח קונה משכון היינו אף בשעת הלואתו.
אמנם מדברי רבינו הללו מבואר דבין נתן לו עתה משכון ובין כשהלוה לו מתחילה על המשכון לא חשיב המשכון הילך ותימה על מרן בש\"ע שכתב בפשיטות דמשכון הילך הוא והלא הוא נושא כליו של רבינו ואיך סתם דבריו שלא כדברי רבינו ואף שהראב\"ד השיג עליו הרי כתב ה\"ה דאין כן דעת רבותיו של רבינו ובביאור כתב ן' מיגאש בשם הרי\"ף דמשכון לאו הילך הוא וגם הסמ\"ג כתב כדברי רבי' וגם לפי מה שהוכיח מרן לעיל מזה ס\"ב וסק\"ט דלא אמר ר\"י בע\"ח קונה משכון אלא שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו לא קנה משכון לקדש בו את האשה העיקר כדברי רבינו ורבותיו שכת' ה\"ה ז\"ל את\"ד ומבואר יוצא מדבריו דאם המשכון הזה היה שמשכנו ע\"פ ב\"ד שלא בשע' הלואתו לכ\"ע ואפי' לדעת רבי' ורבותיו חשיב הילך כיון דקני ליה מדר\"י לקדש בו את האשה וכ\"כ בהדייא בסי' פ\"ז סק\"ה יע\"ש.
ואני אומר דמאחר דמבואר מדברי הר\"ן והנ\"י דאי אמרינן דמשכון בשעת הלואתו קני ליה לקדש בו את האשה ממילא הוי הילך א\"כ שפיר כתב מרן ז\"ל בסי' ע\"ב בפשיטות דמשכון כי הא הילך הוא מאחר שהרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א בגיטין והר\"ן וגם ה\"ה בפ\"ה מה' אישו' והביא דבריו מרן ב\"י בא\"ה סכ\"ת כתבו דהמקדש במשכון של אחרים לא שנא משכנו בשעת הלואתו ול\"ש משכנו שלא בשעת הלואתו אם קדש בו את האשה מקודשת ומבואר מדברי ה\"ה והטור שם בא\"ה שזה דעת רבינו ולזה הסכים מרן בש\"ע א\"כ שפיר כתב כאן דמשכון כזה הילך הוא וכמ\"ש הסמ\"ע ואדרבא איפכא היה לו להש\"ך לתמוה על רבינו כאן איך כתב דאפי' משכון בשעת הלואה לא חשיב הילך והרי לפי שיטתו דמצי לקדש בו את האשה וכמ\"ש ה\"ה בפ\"ה מהל' אישות והטור בא\"ה סי' כ\"ח שפיר חשיב הילך וכמ\"ש הר\"ן והנ\"י.
וגם על דברי ה\"ה ז\"ל כאן היה לו לתמוה איך כתב דרבינו אזיל בשיט' רבותיו דס\"ל דמשכון לאו הילך הוא והלא ר\"י ן' מיגאש לא כתב כן אלא בבא למשכנו עתה אבל כשהיה המשכון בידו של מלוה בשעת הלואה בזה לא דיבר הרב ז\"ל וכמבואר מדברי הר\"ן ז\"ל והנ\"י ומדברי הר\"ב התרומות בשער ז' ח\"ב ושפי' השיגו הראב\"ד דאפי' לשיטת רבותיו דמשכון לאו הילך הוא כל כה\"ג דמשכנו בשעת הלואתו וקני בו לקדש את האשה לכ\"ע חשיב הילך וליישב דברי רבינו וה\"ה ז\"ל דפרקי' שלא יהיו חולקים על דברי רבותיו לפי דברי הנ\"י והר\"ן אפשר לומר דע\"כ לא כתבו הרמב\"ן והרשב\"א ודעמייהו דבמשכון שמשכנו בשעת הלואתו יכול לקדש בו את האשה אלא בדאיכא עדים בדבר שמשכנו בשעת הלואתו או שהלוה מודה בדבר אבל אם אין עדים בדבר והמלוה אומר שמשכנו בשעת הלואתו והלוה כופר בדבר שלא משכנו בשעת הלואתו אלא בתר ההלואה הוליך משכון אצלו וכיון דלפי דבריו של לוה לא קנה המשכון בשעת מתן מעות אע\"פ שביד הלוה לעכב המשכון עד שיפרענו לא מצי מיהא לקדש בו את האשה כיון דליכא עדים בדבר שמשכנו בשעת הלואתו ובהכי מיירי רבינו וה\"ה דליכא עדים בדבר שמשכנו בשעת הלואתו ומשו\"ה אפי' כשהודה הלוה על ן' שעל המשכון לא חשיב הילך כיון דלמחר וליומא אחרינא יכול לכפור הן על עיקר הלואתו הן שלא משכנו שלא בשעת הלואתו ואפילו שהמלוה נאמן עליו עד כדי דמיו מ\"מ לענין לקדש בו את האשה בטענה שמשכנו שלא בשעת הלואתו אפשר דלא מהימן ולכך לא חשיב הילך ואפי' אם נאמר דכי היכי דמהימן לטעון בו עד כדי דמיו במיגו דלקוח הוא בידי ה\"נ נאמן לטעון שמשכנו בשעת הלואתו ומצי לקדש בו את האשה במיגו דלקוח הוא בידי.
אכתי אפש' לומר דרבינו מיירי במשכון העשוי להשאילו ולהשכירו לזה אע\"ג דהשתא הודה שמשכנו אצלו למחר וליומא אחרינא יכול לכפור בו ומייתי סהדי שראוהו אצלו ושעשוי להשאילו ולהשכירו אצלו ומפיק ליה מתותי ידיה ולהכי לא חשיב הילך ואע\"ג שזה דוחק לפרש בדברי רבינו וה\"ה מ\"מ להעמיד דבריו עם דברי רבותיו לפי דברי הנ\"י והר\"ן נוכל לידחק בזה. ועוד אפשר דמ\"ש מנה הלויתיך על משכון זה לאו דוקא אלא על משכון זה שהבאת לי אח\"כ קאמר ודוק.
ונכון יותר דרבינו ס\"ל דמשכון בשעת הלואה לא קני ליה קנין גמור לקדש בו ומ\"ש בפ\"ה מה' אישות דבמשכון של אחרים מקודשת מיירי דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו וע\"פ ב\"ד וכמו שדחה מרן ב\"י בא\"ה סי' כ\"ח ע\"ד הטור כיע\"ש. ומ\"ש ה\"ה שם על דברי רבינו וז\"ל ברייתא שם ופרשוה המפרשי' בין משכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו וכן העלה הרמב\"ן במ' שבועות עכ\"ל אין כונתו לומר שכן דעת רבינו דא\"כ הי\"ל לומר וזה דעת רבי' כדרכו ז\"ל אלא הוא ז\"ל מצד עצמו סבור כדעת הרמב\"ן וה\"מ הנז' ולכך הביאן הכא בפ\"ד מהלכות אלו כתב דאפי' במשכון שמשכנו בשעת הלואתו לא חשיב הודאתו הילך כיון דלא קני ליה קנין גמור לקדש בו את האשה וזהו שכתב ה\"ה ז\"ל דאזיל בשיטת רבותיו דמשכון לא חשיב הילך ומשום דס\"ל דאינה מקודשת כמדובר.
ומ\"מ על מרן לא קשייא דאיהו לא חש בזה לסב' רבינו מאחר דהרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א והר\"ן ז\"ל וה\"ה ז\"ל וגם הטור בא\"ה משמע נמי דס\"ל בדעת רבינו דבמשכנו בשעת הלואתו מצי לקדש בו את האשה הילכך הסכים כאן לענין הילך לדברי הרב בע\"הת דכל כה\"ג חשיב הילך ומ\"ש הש\"ך שהוא הסכי' לעיל ס\"ב סק\"ט דבמשכנו בשעת הלואתו לא קני ליה קנין גמור לקדש בו את האשה א\"כ ממילא נמי לא חשיב הילך ועיין במ\"ש אנן יד עניי במקום אחר ע\"ד הש\"ך הנז' ולחזק סברת האומרים דקני ליה שפיר לקדש בו את האשה ואין דברי הש\"ך מוכרחי' כיע\"ש ואי תיקשי לך דמשכון בשעת הלואה אפילו למ\"ד דמצי לקדש בו את האשה למה יהא חשוב הילך כיון דס\"ס מחוסר גוביינא ושומת ב\"ד והלא כתב הריב\"ש בסי' שצ\"ו והביא דבריו מרן בסי' ע\"ז ס\"ד והריטב\"א בחי' למציעא פ\"ק והביא דבריו הש\"ך שם סק\"ה דטעמא דמשכון לא חשיב הילך משום דצריך שומת ב\"ד וגוביינא ומכירה וכיון דלא יהיב ליה זוזי ממש לאו הילך הוא וכ\"כ הרשב\"א בתשו' ח\"ב סי' ע\"ה י\"ל דדוקא כשבא עכשיו לתת משכון למלו' מפני הודאתו בעינן שיתן לו מעות מזומנים כדי שלא יהא מחוסר דבר ובזה חשיב הילך ובר מן דין לא חשיב הילך אבל כשכבר משכנו בשעת הלואתו וסבר וקביל המלוה משכון זה בשביל מעותיו אע\"פ שמחוסר שומת ב\"ד וגוביינא הרי לדידיה שוה משכון זה כמעות בעין ועליה דידיה קסמיך הילכך כל דאית ליה קנין בגוויה לקדש בו את האשה כשהודה אח\"כ בהלואתו בו חשוב הילך ודוק.
וא\"ת ומ\"ש דמשכון לא חשיב הילך משו' דמחוסר גוביינא ומכירה ומ\"ש כתב יד בנאמנות דחשוב הילך וכמ\"ש הש\"ך בסי' פ\"ח סקנ\"א יע\"ש י\"ל דודאי לא כתב הש\"ך דכתב יד דנאמנות חשוב הילך אלא בשכב' היה בידו של מלוה כתב יד הלוה בנאמנות ולכך חשיב הילך כיון דלא היה יכול לכפור הלוה בו ומשום הכי כשהודה במה שנתחייב בכתב ידו לא הוי כמודה מקצת כיון שלא היה יכול לכפור בו בעת תביעת המלוה ונמצא שעיקר תביעת המלוה לא היה אלא באותו מקצת שכפר וכשכפר בו הו\"ל ככופר בכוליה תביעה אבל בנותן משכון על מה שהודה כיון דבעת התביע' המלוה היה הלוה יכול לכפור בו וכשהודה בו לא יהיב ביד המלוה זוזי דתבע מיניה אלא משכון דמחוסר גוביינא ושומה ומכירה הילכך לא חשיב הילך אלא מ\"מ גמור וברור וא\"ת למ\"ד דמשכון בשעת הלואתו משום דלא מצי לקדש בו את האשה לא חשיב הילך וזה דעת רבי' כאן כמדובר לעיל מ\"ש מכת\"י בנאמנות דחשיב הילך. כבר עמד ע\"ז הש\"ך בסי' פ\"ז סק\"ה ועלה לחלק שפיר כיע\"ש.
ולענין הלכה למעשה בהודה במקצת הטענה ומסר למלוה משכון בפני ב\"ד כל שאין דמיו ידועים ולא מסרו בידו למכור מיד אלא למשכון בעלמא לכ\"ע לא הוי הילך זולת לדעת בעל העיטור והטור בסי' פ\"ז וכבר כתב הרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"א סי' תי\"ח דכל כה\"ג מסתבר לפסוק כמ\"ד לאו הילך הוא כיע\"ש וכיון דס\"ס לא מפטר משבועת היסת ומנהגינו להשביע היסת בנקיטת חפץ חוץ מס\"ת כמ\"ש מרן החביב בר\"סי פ\"ז הגה\"ט אות מ\"ז אם משביעין אותו בס\"ת לית לן בה.
אמנם במשכון שמשכנו בשעת הלואתו דליא כמה מרבוותא דס\"ל דקני ליה קנין גמור לקדש בו את האשה ולפי דברי הר\"ן דפ' שבועות והנ\"י דפ\"ק דמציעא והריטב\"א בפ\"ק דקידושי' ד\"ח כל כה\"ג לדידהו חשיב הילך וכ\"ש במשכנו בפני ב\"ד שלא בשעת הלואתו דלכ\"ע קני ליה קנין גמור לקדש בו את האשה וחשיב הילך הדין נותן שלא להשביעו בס\"ת כנלע\"ד ועיין למרן החבי\"ב הגה\"ט אות מ'." + ], + [], + [ + "שורש מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם מנה \n הלויתיך והרי עד אחד מעיד עליו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי וכו' הר\"ז מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכו'. ע\"כ. וכן פסק מרן בש\"ע חה\"מ סע\"ה סי\"ג ועיין במור\"ם בס' המפה סע\"ב סי\"ח שכתב וז\"ל ואם יש ע\"א בזה י\"א דאין המלוה נאמן דהוה ליה מחוייב לישבע להכחיש העד ואינו יכול לישבע שהרי מודה לו רק טוען טענא אחרת ליפטר עצמו דהו\"ל מחוייב שבועה ואינו יל\"מ כדלקמן סע\"ה סי\"ג די\"א דהמלוה נאמן בשבועה עכ\"ל ועיין שם בסי' הנ\"ז בש\"כ ס\"ק צ\"ד שכתב שאין דברי הרב מכוונים בזה דבכה\"ג משמע להדייא בהרשב\"א בסי' מ' דהוי משואיל\"מ ודמי לדלקמן סע\"ה סי\"ג עכ\"ל וביאור דבריו ז\"ל דכל שהעד או העדים אינם מעידים שבא החפץ לידו בתור' משכון אין כאן מקום לומר שהמשכון קנוי לו להיות נאמן עליו עד כדי דמיו כיון דליכא עדות ברור שבמשכון בא לידו הילכך כה\"ג ודאי דכ\"ע הוי משואיל\"מ וע\"כ לא קאמר הרשב\"א בתשו' דלא הוי משואיל\"מ כיון דהמשכון קנוי לו אלא היכא דהעד או העדים יודעים בבירור שבמשכון בא לידו דאז כיון דאיכא עדות ברור מהימן לטעון עליו זה נלע\"ד ברור כונת השגתו ז\"ל.
ולעד\"ן ליישב דעת הרב המפה דלדידיה משמע ליה דאפי' כי ליכא עדות ע\"פ העדים בזה כל דאיכא הודאת בעל דבר שמודה התובע שנתנו לו בתורת משכון הודאת בע\"ד כמאה עדים דמי והרי בהודאתו שנתנו לו בתורת משכון האמינו עליו לכל מה שיטעון עליו כיון דקנו לו מדרי' ואע\"ג דאית ליה מיגו לתובע בעיקר הודאתו זו דאי בעי הוה כפר שלא נתנו בתורת משכון האי מיגו לא חשיבי דהוי כמיגו להוציא אחר שבהודאתו הו\"ל משכון זה קנוי לו ולא לנתבע להיות נאמן עליו ואפי' לדעת בה\"ת ז\"ל שהביא הטור בסי' מ\"א ובסי' ס\"ט סי\"ב גבי נאמנות בשטר ובכ\"י שאינו מקויים אלא ע\"פ הלוה דס\"ל דכיון דאית ליה ללוה מיגו בעיקר הנאמנות לא מהני הנאמנות אפשר דהכא אזיל ומודה דאזלינן בתר הודאתו ולא בתר המיגו כיון שבא להוציא המשכון הקנוי לו מדרי' מתחת יד המלוה משא\"כ היכא שהמיגו הוא להחזיקו בשלו ועדיפא מינה עיין להרב פרישה ודרישה ז\"ל ברסי' רכ\"ב עמ\"ש הטור שם לפיכך אם קבל מעות מאחד מהם וידוע ממי קבלם בין ע\"פ המוכ' בעצמו וכו' הוא זוכה למקח ואין המוכר נאמן וכו' שכתב ע\"ז וז\"ל עיין לעיל סמ\"ו וסס\"ט וכו' ונראה דהכא מודו כ\"ע דלא אזלינן בתר מיגו אלא בתר הודאתו יע\"ש וכל דכן הוא בנדון זה שהמשכון קנוי לו מדר\"י ודוק. ומה שדקדק עוד על דברי הרב בעל המפה ז\"ל למה נקט דינו בשיש ע\"א יע\"ש גם בשני עדים הדין כן כו' ל\"א ידעתי לפי דבריו ז\"ל שרצה לומר שהרב המפה מיירי בשהעד יודע שהמשכון בא לידו ודברי מרן דלקמן סכ\"ג למה זה תלא תלונותיו על הר' המפה ולא על דברי מרן דלקמן ועכ\"ל דמרן ז\"ל משום חידושא נקט לה בע\"א ואפי\"ה חשיב משואיל\"מ וכ\"ש בשני עדים אע\"ג דאין כאן מקום משואיל\"מ וא\"כ היא גופא איכא למימר בדעת הרב המפה ולפי דרכינו נמי דהרב המפה מיירי בשאין העד או העדים יודעי' שבמשכון בא לידו אלא בדאיכ' הודאה בעל דבר לבד דבהא קעסי' הש\"ע הכא בדין זה אלא שהם מחולקי' בעיקר ההלואה והא אתא לאשמועינן הרב המפ' דאפ\"ה בכה\"ג למ\"ד דהמשכון קנוי לו להיות נאמן עליו בכל מה שיטעון א\"כ נאמן המלוה ונוטל ולא הוי משואיל\"מ ה\"ה נמי אף בשראוהו שני עדים ולא נקט לה בע\"א אלא משו' אידך סברה דסברת הרמב\"ן ז\"ל דס\"ל דהוי משואיל\"מ דאפי' בע\"א נמי חשיב משואיל\"מ על דרך דנקט לה מרן ז\"ל וברור.
וע\"פ האמור בדעת הר\"ב המפה ז\"ל נתיישב אצלי מה שכתב הר\"ב נחפה בכסף בתשו' חח\"מ ס\"סי כ\"ה דקל\"ב ע\"ד בשם מוהרי\"ד אזולאי נר\"ו ע\"ד הרב עדות ביעקב ז\"ל בתשו' סי' מ\"ו שנר' מדבריו דמשכון בעלמא אף דלית ליה לתופס מיגו נשבע ונוטל ותמה עליו שמדברי רבינו בפי\"ג מהל' מלוה ומרן בש\"ע סי' ע\"ב ודברי הרשב\"א בתשובה משמע דלא מהימן אלא במיגו ואף לפי תשו' הרשב\"א דסי' אלף מ' שחזר בו היינו דוקא היכא שהעדים ידעו שבתורת משכון בא לידו אלא שלא ידעו הסך אבל כל שלא ידעו העדים שבא לידו בתורת משכון פשיטא דלא מהימן אלא היכא דאיכא מיגו יע\"ש.
ועפ\"י האמור אפשר ליישב ג\"כ דעת הרב עדות ביעקב דאיהו ז\"ל משמע ליה ג\"כ בדעת רבי' כדעת הרשב\"א שבתשו' דהמשכון קנוי לו לתופס להיות נאמן עליו עד כדי דמיו וכמו שכן כתב הש\"ך לקמן ס\"ק ק\"ט יע\"ש ומאי דמשמע מדבריו בפי\"ג מה' מ\"ול וכן מאי דמשמע מדברי הרשב\"א דסי' אלף מ' דכל דלית ליה מיגו לא מהימן היינו דוקא היכא דליכא לא העדאת עדים ולא הודאת בעל דבר שבמשכון בא לידו אבל היכא דאיכא חדא מינייהו מהימן התופס לטעון עליו עד כדי דמיו אפי' לית ליה מיגו כיון שהדב' ידוע שבמשכון בא לידו ואפי' ע\"פ הודאת הלוה עצמו כמדובר לעיל בדעת הרב המפה ומשו\"ה כתב הרב עדות ביעקב דאצטריך רבינו לאשמועינן בפ\"ג מה' מלוה גבי חובל בגד אלמנה דאפי' איכא עדים וראה ומחזיר הבגד אם תודה תשלם ואם תכפור תשבע לאשמועינן דלא דמי לשאר משכון דעלמא דכל דאיכא אפי' הודאת בעל דבר לבד שבמשכון בא לידו שוב אינו נאמן הלוה אלא נשבע המלוה ונוטל דהכא גבי בגד אלמנה אפי' שהדבר ידוע שנתנו לו האלמנה למשכון אפי\"ה היא נאמנת בעיקר ההלואה לטעון מה שירצה והיא תשבע ותפטר כיון דמשכון זה אינו קנוי למלוה מדרי' הילכך לא מהימן מלוה אם לא היכא דאית ליה מיגו בעיק' המשכון ואף שמדברי מרן בש\"ע מבואר דאפילו איכא הודאת בעל דבר שבמשכון בא לידו אפי\"ה כל דלית ליה מיגו למלוה בעיקר המשכון לא מהימן אי מהא לא אירייא דמרן ז\"ל אזיל לשיטתיה שפסק בסי' ע\"ב סכ\"ג בתשו' הרמב\"ן דסי' פ\"ד דאין המשכון קנוי למלוה להיות נאמן עליו אפי' ידוע בעדים שבמשכון בא לידו וא\"כ כ\"ש בהודאת בעל דבר.
אמנם לפי סברת תשו' הרשב\"א דסימן אלף מ' שהתופס המשכון נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו אפי' היכא דלית ליה מיגו בעיקר המשכון איכא למימר שפיר דה\"ה בהודאת בעל דבר שבמשכון בא לידו נמי מהימן כמ\"ש בדעת הר\"ב המפה ואין צריך העדאת עדים כמבואר זה נלע\"ד אמת ויציב בדעת הרב המפה והרב עדות ביעקב ז\"ל ועיין בתשו' הרב בני אברהם חח\"מ סי' מ\"ו.
ולענין הלכה למעשה מאח' שעלתה הסכמ' האחרוני' דאפי' היכא דאפליגו רבוות' בעיק' התפיס' עצמה אי הוייא תפיסה או לא אם התפיסה היא במטלטלין מצי התופס המוחזק לומר קי\"ל כמ\"ד דהוייא תפיסה כמ\"ש בס' חשק שלמה בכללי התפיסה סי' כ\"ה אות ל\"ח יעש\"ב ה\"נ התופס במשכון אע\"ג דאיכא עדים ודאה מצי טעין קי\"ל כסברת הרשב\"א בתשו' סי' תתקנ\"ט ואלף מ' והיא סברת רבינו לדעת הש\"ך בס\"ק ק\"ט וב\"הת דהמשכון קנוי לו מדר\"י להיות נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו ואפי' לדליכא עדות ברור שבמשכון בא לידו כל דאיכא הודאת בעל דבר לבד מהני ככל האמו' ומדובר בדעת הר\"ב המפה והר\"ב עדות ביעקב ואף למי שירצה לחלוק על דברינו ולומר דלא כיון הר\"ב המפה ולא הרשב\"א ורבי' למה שכתבנו בדעתם אלא העיקר כמ\"ש הש\"ך דבעינן עדות ברור לדעתם שבמשכון בא לידו כדי שיהיה נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו.
אכתי נראה ברור דהיכא דאיכא הודאת בעל דבר שבמשכון נתנו לו וליכא עדות כלל בזה באנו למחלוקת הר\"ב התרומות ובעל העיטור דסי' מ\"ו וסי' ס\"ט ואכתי מצי למימר התופס המשכון קי\"ל כבעל העיטור ודעימיה דלא מהימן במיגו אלא אזלינן בתר נאמנות וכבר כתבתי במקום אחר בשורש דיני כת\"י אי דינו כשטר שרבינו וה\"ה קיימי בשיטת הרב העיטור ועיין בתשו' בני אברהם חח\"מ סי' מ\"ו בדין זה." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "הטוען \n את חבירו וא\"ל ב' חדשי' שכנת בחצרי ואתה חייב לי שכר ב' חדשים והוא אומר לא שכנתי אלא חדש ה\"ז מודה מקצת ואם היה כו' שאין הטענה בגוף הקרקע. הנה דעת רבינו מבואר דאע\"ג דאין נשבעין על הקרקעות הכא שאני דהתביעה אינו על גוף הקרקע ומעין זה כתב מרן בש\"ע סי' ע\"ב סמ\"ב וז\"ל המחזיק בקרקע חבירו כו' וטוען כי במשכונה ירד והיה לו שטר מק' דינרים ועכשיו נאבד והלא טוען כי לא היה כי אם מן' דינרי' אם לא החזיק הלוה נאמן כדין מ\"מ ונוטל קרקעו אבל אם החזיק ג' שני' נאמן המלוה בשבועת היסת כו' וכתב שם הסמ\"ע ס\"ק ק\"ך והש\"ך ס\"ק קס\"ד דאע\"ג דאין נשבעין על הקרקעות ש\"ד שאני הכא דב' מודי' דמשכנתא היא ואין תביעתו אלא על המעות ואין זה תביעת קרקע וכ\"כ מור\"ם בסי' צ\"ה ס\"ג עכ\"ל.
ולקע\"ר מה שדימה הרב זה דין זה לההיא דמורם דסי' צ\"ה אין דמיונו עולה יפה דהתם ודאי כשמכר הקרקע וחלוקים המוכר והלוקח בדמי המכירה אין תביעתם אלא על המעות אבל הכא שהם חלוקים בדמי המשכונה וסתם משכונה היא בנכייתה כמ\"ש שם הסמ\"ע בס\"ק קכ\"ב א\"כ הו\"ל כחלוקי' בשכירו' הקרקע דלפי דברי המלוה יש לו לדור בקרקע זה עדיין ולפי דברי המלוה כבר נשלם הזמן דכל כה\"ג חשיב כתביעת הקרקע כמ\"ש ה\"ה כאן ואם היה מחלוקת שזה אומר יש לי לדור בה עדיין והלה כופר ה\"ז תביעת קרקע עכ\"ל וצ\"ע דה\"נ איירינן במשכנתא דנכייתא ובאתרא דמסלקינן והלוה רוצה לשלם לו ולסלקו והם חלוקים בדמי' שנשארו ונמצא דאין תביעת הלוה והמלוה בגוף הקרקע אלא בדמי' וכ\"כ הש\"ך שם ס\"ק קס\"ו ושלא כמו שהביא הסמ\"ע שם והשת' דמי שפיר לההיא דמור\"ם דסי' צ\"ה ס\"ג אמנם לדברי הסמ\"ע צ\"ע." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין אי צריך לברר כל טענותיו תן \n לי מנה שהלויתיך כו' ואמר הנטען פרעתיך בפני פו\"פ אומרין ללוה הביאם והפטר לא באו או שהלכו כו' שאין אנו מצריכין אותו אלא לברר דבריו כו'. הנה בפ' ג\"פ דק\"ע אפליגו רבי ורשב\"ג בבא לידון בשטר ובחזקה דרבי אמר נדון בשטר ורשבג\"א נידון בחזקה ואפי' קנא דבצריך לברר קמיפלגי כי הא דר' יצחק בר יוסף הוה מסיק ביה זוזי ברבי אבא אתא לקמיה דר\"י נפחא אמר ר\"א לר\"י בר יוסף פרעתיך בפני פו\"פ א\"ל ר\"י נפחא יבואו פו\"פ ויעידו א\"ל אי לא אתו לא מהימנינא והא קי\"ל המלוה את חבירו בעדים א\"ץ לפורעו בעדים א\"ל ר\"י נפחא אנא בההיא כשמעתתיה דמר ס\"ל דאמר רבי אבא אמר רב האומ' לחבירו פרעתיך בפני פו\"פ צריך שיבואו פו\"פ א\"ל רבי אבא והא\"ר גידל א\"ר הלכה כרשב\"ג ואף רבי לא אמר אלא לברר א\"ל ר\"י נפחא אנא נמי לברר קאמינא ע\"כ.
והנה בעיקר פלוגתייהו דרבי ורשב\"ג פי' רשב\"ם בשם רש\"י דלרבי הטוען טענה שאינה צריכה לו שבזולתה היה זוכה כגון מי שהחזיק בקרקע כדין ויצא עליו מערער שבעידי חזקה בלבד היה זוכה ואמר שיש לו עדיין השטר בידו צריך לברר טענתו ולהביא את השטר ואם לא הביא הפסיד זכותו אע\"פ שבזולת השטר היה זוכה בעידי חזקה ורשב\"ג ס\"ל דכיון שבזולתה היה זוכה בדין אין לו להפסיד בשביל שפת יתר שטען טענה אחרת שאינה צריכה לו וכיוצא לזה דטוען לחבירו מנה לי בידך שהלויתיך בעדים ואמר הלוה פרעתיך בפני פ\"ופ אע\"פ שאלו היה טוען פרעתיך שלא בעדי' הוה מהימן כדקי\"ל המלוה את חבירו בעדים א\"ץ לפורעו בעדים השתא דטעין פרעתיך בפני עדים והם פו\"פ צריך שיביאם ויעידו ואם לא הביא' הפסיד ור\"י נפחא ס\"ל כרבי והיינו דקאמר אנא נמי לברר קאמינא כלומר וכרבי ס\"ל שאם לא הביאם הפסיד את\"ד יע\"ש ולפי פירושו ר' אבא דהוה בעי למימר דאפי' לא אתו העדים לא הפסיד ונסתייע עצמו מההיא דאמר רב גידל אמר רב הלכה כרשב\"ג אפשר דס\"ל דאותה מימרא פליג אממריה דאמר בשם רב דצריך שיבואו פ\"ופ ויעידו דמההיא משמע דס\"ל לרב דהלכה כרבי ואמוראי נינהו אליבא דרב והכי קפרי' לר\"י נפחא אמאי סמכת אמימרא דידי ולא אההיא דרב גידל והשיב לו דלא מפני שסמך עצמו אההיא דרב בלבד אלא משום דאיהו נמי מסברתיה משמע ליה נמי הכי דהלכה כרבי והיינו דקאמר אנא נמי לברר קאמינא כלומר וכר' ס\"ל וכמ\"ש רשב\"ם וזה נראה שהבינו התוס' בכונת פי' רשב\"ם בד\"ה אלא לברר כו' דהוקשה להם במ\"ש רשב\"ם וז\"ל ומיהו אי אתו הני סהדי ואמרי' לא הד\"מ הא אמר רבא בפ' שבועת כל מילתא דלא רמייא עליה דאיניש כו' וכתבו שזה תימה דמשמע שרוצה להעמיד אותה מימרא דרבא כר' נמי דאמר צריך לברר אפי' לפי פי' שלו דמפרש דאם לא בירר להביא עדים הפסיד ואיך גרע היכא דלא הביא' מהיכא דאייתינהו כו' דמבואר מדבריה' הללו דס\"ל דההיא מימרא דר\"א אמר רב אתייא כרבי ולהכי ק\"ל שפיר ומ\"ש עוד אתוס' ויש מיישבים דבריו אליבא דרשב\"ג שסובר שהלכה כוותיה ע\"כ נרא' שכונת' לומר דלפי פי' רשב\"ם ר' אבא ור\"י נפחא פליגי בפי' מימרא דר' אבא דאמר בשם רב צריך שיבואו פו\"פ ויעידו דר' אבא ס\"ל דצריך שיבואו לכתחילה קאמר לדעת אמתות הדבר מיהו אם לא הביאם לא הפסיד ואפי' כרשב\"א נמי אתייא הך מימרא דרב אבל ר\"י נפחא מעיקרא הוה ס\"ל דכר' אתייא ואם לא הביאן הפסיד והיינו דפריך ליה ר' אבא איך אפשר לפרושי הכי כיון דאיכא אידך מימרא דרב גידל אמר רב האמ' הלכה כרשב\"ג והדר ליה ר\"י נפחא אנא נמי לברר קאמינא כלומר ואפילו לפי דבריך דפי' מימרא דרב היינו לכתחילה דוקא ואם לא הביאן לא הפסיד אנא כר' ס\"ל ולא כרב דפסק כרשב\"ג והשתא לפי פי' זה כיון דלר' אבא משמע ליה דפי' מימרא דרב היינו לכתחיל' ואתייא כרשב\"ג ועלה הוא דקאמר רשב\"ם ז\"ל ומיהו אי אתו הני סהדי ואמרי להד\"מ הא אמר רבא כל מילת' דלא רמייא כו' ממילא נסתלק תמיהתם ז\"ל כמובן ומהתימה על מוהר\"ש יונה בדק\"ח ע\"ד שדרך ב' הדרכי' הללו שכתבנו בכונת דברי רשב\"ם ז\"ל וכתב שהדרך הב' הוא הנכון בכונתו ושכ\"כ רש\"ל ז\"ל ולא זכר ש\"ר דברי התוס' הללו שהדרך הב' שכתב הרב אין ס' שהן דברי דיש מיישבין דבריו שכתבו התוס' והדרך הראשון שכתב הוא ז\"ל משמע להו להתוס' טפי בכונת רשב\"ם וכמדובר.
ומן האמור ומדובר בדעת רשב\"ם נ\"מ דאי קי\"ל הלכה כר' כל שלא בירר והביא עדים לברר טענתו או שבאו ואמרו להד\"מ חייב לשלם אמנם אי קי\"ל כרשב\"ג לפי דברי היש מיישבין דבריו שכתבו התוס' לכתחילה אמרי' ליה שיברר טענתו מיהו אם לא בירר לא הפסיד בין שלא מצאן כגון שמתו או הלכו למד\"ה בין שבאו ואמרו להד\"מ אמנם לפום מאי דמשמע להו להתוס' בדעת רשב\"ם וכתבו שזה תימה כו' ואפי' אי קי\"ל כר' דוקא כשלא בירר כגון שלא באו העדים הפסיד אבל אם באו ואמרו להד\"מ לא הפסיד דאמרינן מילתא דלא רמייא עליה דאיניש לאו אדעתיה.
וכבר כתב רשב\"ם בסוף דבריו דקי\"ל הלכה כרשב\"ג וכדפסיק רב ולפי דברי היש מיישבין דבריו שכתבו התוס' דוקא לכתחילה אומרי' לו ב\"ד שיברר דבריו אמנם אם לא בירר או שבאו ואמרו להד\"מ לא הפסיד ולפום מאי דמשמע להו להתוס' בדעת רשב\"ם משמע דאף לכתחילה נמי אין אומרי' לו ב\"ד שיברר כיון דקי\"ל כרשב\"ג וליכא מאן דמחלק לרשב\"ג בין לכתחילה לדיעבד ובכן מ\"ש מוהר\"ש יונה בדק\"ט ע\"א בפשיטות דלדעת רשב\"ם דפסק כרשב\"ג לכתחילה מיהא אמרינן ליה שיברר ליתא לדעת התוס' זולת לדעת היש מיישבין דבריו וכמדובר.
וכשיטת רשב\"ם ז\"ל הלזו דפסק הלכתא כרשב\"ג דאין צריך לברר קוו וקיימי רבים מהפוסקי' ז\"ל רבינו משולם מנרבונא ז\"ל שכתב המרדכי בפ' ז\"ב וז\"ל ורשב\"ם ורבי' משולם מנרבונא ז\"ל פסקו כרשב\"ג דא\"צ לברר מדאמרי' בפ' ג\"פ ואף ר' לא אמר אלא לברר כלומר לא הפסיד בשביל כך עכ\"ל וכונתו למ\"ש רשב\"ם ד\"ה ואף ר' לא אמר אלא לברר וז\"ל כלומר מן הדין הלכה כרשב\"ג שאף רבי לא נחלק אלא משום דס\"ל דצריך לברר את דבריו אחרי שטען יש לי שטר ור' מודה שאם לא טען לא היה צריך אלא חזקה לבדה וכיון דלא הוייא פלוגתייהו אלא כדי לברר נראין דברי רשב\"ג דאין לו להפסיד בשביל שפת יתר עכ\"ל ועיין למוהר\"ש יונ' בדק\"י ע\"ד יע\"ש ומפשט לשונם של רשב\"ם ורבינו משולם הלזו שכתבו דלא מסתבר שיפסיד בשביל כך משמע דדוקא לענין דאינו מפסיד כשלא בירר הוא דקי\"ל כרשב\"ג אבל לכתחילה מיהא אומרי' לו ב\"ד שיברר דבריו וכשיטת היש מיישבין דבריו שכתבו התוס' ודוק.
גם המרדכי בפ' ז\"ב בשיטה זו קאי שכתב ואנו נוהגין כרבנן דא\"צ לברר וכן פסקו ראב\"ן ורבינו אבי העזרי ז\"ל דאם לא בירר לא הפסיד עכ\"ל ואין ספק דהם ז\"ל הוו גרסי' בגמ' כגירסת רש\"י ללשון ראשון דר\"מ סבר צריך לברר ואם לא בירר הפסיד ורבנן סברי דאם לא בירר לא הפסיד וזו היא גירסת התוס' דללישנא בתרא דרש\"י לרבנן אם לא בירר הפסיד ואיך כתב ואנו נוהגין כרבנן דאם לא בירר לא הפסיד אלא ודאי כדאמרן וברור ומהתימא על מהר\"ש יונה ז\"ל בדק\"י ע\"ד שהגיה לשון המרדכי וגריס כרבנן דצרי' לברר וכתב שהוא כלפי דרש\"י ז\"ל וצ\"ע.
גם ההגהות מיימון ברפט\"ו מה' מלוה בשיטה זו קיימי שכתבו וז\"ל אמר רב גידל אמר רב הלכה כרשב\"ג ודלא כר' דאמר צריך לברר וכן פי' רשב\"ם עכ\"ל ומבואר מדבריו דס\"ל דלרשב\"ג נמי לכתחילה מיהא אמרינן ליה דצריך שיברר מיהו אם לא בירר לא הפסיד שהרי עמ\"ש הרמב\"ם שאומרים לו קיים שטרך כו' כתב דקי\"ל כרשב\"ג כו' וברור וראיתי למר'ש יונה בדק\"י ע\"ד שכתב על דברי ההגהות הללו וז\"ל ואין נ\"ל דברי ההגהות שכתבו כן על דברי הרמב\"ם כי בודאי הרמב\"ם ס\"ל דהלכה כר' והדבר פשוט ואם הייתה כונתם לחלוק היה להם לפרש ובפ\"ו כתבו ההגהות בהפך כרבנן דר\"מ שאומרים בפז\"ב צריך לברר ואם לא מצא לא הפסיד עכ\"ל ולע\"ד הדבר ברור שבעל ההגהות משמע ליה בדעת הרמב\"ם שפסק כרשב\"ג בין בדין זה דהבא לידון בשטר ובחזקה ובין בדין האומר פרעתיך בפני פ\"ופ וכדשמע ליה להטור בסי' זה שהשוה דעת הרמב\"ם לדעת רשב\"ם ושלא כדברי ה\"ה ומרן כ\"מ ובב\"י דס\"ל שדעת הרמב\"ם לפסוק כר' דאם לא בירר כגון שבאו ואמרו להד\"מ הפסיד ודלא כרשב\"ג אלא לדידיה משמע ליה דפסק כרשב\"ג וכמו שכן הכריח מוהר\"ש יונה לקמן דקי\"א ע\"ב והגד\"ת בדקע\"ו ע\"ב יע\"ש ומשמע נמי לבעל ההגהות דמ\"ש הרשב\"ם דלר' אם לא בירר הפסיד בין בשלא מצא עידי בירור כגון שמתו או הלכו למד\"ה ובי' שבאו ואמרו להד\"מ או שלא מצא עדים לקיים השטר או לא הביא השטר לב\"ד בכל ענין הפסיד לדעת ר' משא\"כ לרשב\"ם ובעל ההגהות הוה גריס בההיא דז\"ב כגירסת רש\"י ללישנא קמא דר\"מ סבר צרי' לברר ורבנן סברי א\"צ לברר ומפרש לה כמ\"ש רש\"י ז\"ל דאפי' לר\"מ דאמר צריך לברר ואם לא בירר הפסיד כל שנמצאו העדים קרובים או פסולים לא הפסיד מפני שהוא כבר בירר דבריו במ\"ש שיש לו עדים והרי הביא ב' כיתי עדים לפני ב\"ד ואם נמצאו פסולים מה היה לו לעשות ולהכי לר\"מ יכול לפסול הכת האחת כיון דצריך שיביא ב' הכיתות לפני ב\"ד אבל לרבנן דר\"מ נהי דלכתחילה אומרי' לו ב\"ד שיביא ב' כיתות העדים שאמר מיהו כיון דאם לא מצא אלא אחת מהם לא הפסיד הילכך א\"י לפסול אפי' כת אחת כיון דבידו שלא להביא אלא כת זה שהביא תחילה בלבד והשתא לפי גירסא זו נמצא דרבנן דר\"מ ס\"ל כרשב\"ג בפשיטות אלא דבגמ' לרווחא דמילת' אמרו דרבנן דר\"מ אפי' כר' נמי מצי אתו אבל קושטא דמילתא ס\"ל כרשב\"ג ומיהו אף לרשב\"ג לכתחילה אומרים לו ב\"ד שיברר דבריו לדעת אמיתות הדבר אלא דאם לא בירר לא הפסיד ועיקר פלוגתייהו דרשב\"ג ור' ורבנן ור\"מ דמר סבר צריך לברר ומ\"ס א\"צ לברר אינו אלא אם צריך לברר אף בדיעבד ואם לא בירר הפסיד או לא אבל לכ\"ע לכתחילה אומרים לו ב\"ד שיברר ובכן שפיר מתיישבים דברי שתי לשונות ההגהות דפט\"ו מה' מלוה ופ\"ו מה' טוען אין בהם נפתל ועקש וכמובן ועיין להלח\"ם פ\"ו מה' טוען שגם הוא ז\"ל תמה על דברי ההגהות הנז' דסתרי אהדדי והצריכם עיון יע\"ש.
ולע\"ד הדבר ברור כמ\"ש אלא דאכתי צריכין אנו להבין מה שסיימו ההגהות בפ\"ו מה' טוען דבירושל' נמי אמרו דלר' נמי אם לא מצא לא הפסיד כו' והלא דברי הירושלמי הללו הן הפך אותה סוגיא דפרק ז\"ב דמשמע מינה דלר' אם לא מצא הפסיד ומש\"ה אוקי לר\"מ דאמר זה פוסל עדיו של זה כר' ורבנן דר\"מ כרשב\"ג וכמדובר ואיך מייתו ההגהות סיעתא לדבריהם מההיא ירושלמי שהן הפך סוגיין דפז\"ב והא ודאי לאו מילתא היא דאע\"ג דההיא ירושלמי פליג אש\"ס דידן דפז\"ב וס\"ל להירושלמי דלר' אם לא מצא לא הפסי' מיהו בעל ההגהות הביא שפיר סיעתא מיניה למאי דס\"ל לענין הלכה דקי\"ל כרשב\"ג דאם לא מצא לא הפסיד וכרבנן דר\"מ מאחר דהירושלמי ס\"ל דאפי' לר' נמי אם לא מצא לא הפסיד מיהו מאי דמשמע מן הירושלמי דלרשב\"ג אף לכתחי' א\"צ לברר ובהא הוא דפליג ר' ורשב\"ג בהא לא קי\"ל כהירושלמי אלא כתלמודא דידן דעיקר פלוגתייהו דר' ורשב\"ג הוא אם צריך לברר לענין אם לא מצא אם הפסיד או לא אבל לכתחילה אף לרשב\"ג אומרים לו ב\"ד דצריך לברר דבריו והכי קי\"ל ודוק.
ומן האמור ומדובר בכונת ההגהות אתה תחזה שאין דברי ההגהות והסמ\"ג כדברי ר\"ת ז\"ל שכתבו התוס' בפ' ג\"פ ובפ' שבועת הדיינין ובפ' ז\"ב דלר\"ת עיקר פלוגתייהו דר' ורשב\"ג הוא אם צריך לברר לכתחילה ולכולי עלמא אם לא מצא לא הפסיד וכמ\"ש בירושלמי והוצרך ר\"ת לידחק לפרש הסוגיא דפ' ז\"ב לפי שיטה זו כמו שיע\"ש ולדברי ההגהות והסמ\"ג משמע להו כמ\"ש רש\"י ורשב\"ם עיקר דר' ורשב\"ג עיקר פלוגתייהו בענין אם לא מצא לברר אם הפסיד או לא דלר' הפסיד ולרשב\"ג לא הפסיד ופליג תלמודא דידן אההיא דירושלמי וכמדובר. ולפ\"ז מ\"ש בהגהה להסמ\"ג עשין צ\"ו שדברי הסמ\"ג הן כדברי התוס' דפ' ז\"ב שכתבו בשם ר\"ת דלר' נמי אם לא מצא לא הפסיד יע\"ש. הא ודאי ליתא דא\"כ ק' מ\"ש הסמ\"ג דקי\"ל כרבנן דר\"מ דצריך לברר ואם לא מצא לא הפסיד דזה אינו לרבנן דר\"מ אלא לר\"מ דוקא דקאי כרבי ואולי כונת ההגהות לומר דגירסת הסמ\"ג בגמ' הוא כגירסת התוס' דגרסי בשם ר\"ת והוא דוחק דא\"כ הול\"ל דגריס כגירסת רש\"י ללישנא קמא שהיא גירסת התוס' בשם ר\"ת וצ\"ע.
גם ההגהות אשירי בפ' ז\"ב נר' דקאי בשיטת רשב\"ם דפסק הלכתא כרשב\"ג שכתב וז\"ל הבא לידון בשטר ובחזקה נידון אף בחזקה ובלא שטרא והאומר פרעתי בפני פ\"ופ א\"צ שיבואו פ\"ופ ויעידו ולא עוד אלא אפי' אתו פ\"וף ואמרו להד\"מ נשבע ופטור והבא לידון בשתי כתי עדים דיי בכת אחת ובעל דין ואחר מצטרפין לפסול הכת הא' ולפי' רש\"י הבא לידון כו' עכ\"ל.
והנה אין ספק שהשיטה הראשונה היא שיט' רשב\"ם דפסק הלכתא כרשב\"ג דא\"צ לברר ומש\"ה כתב דא\"צ שיבואו פ\"ופ ויעידו כלומר דלא הפסיד אם לא הביאו קאמר אבל לכתחילה מיהא אומרים לו ב\"ד שיביאם לברר אמיתות הדבר וכדעת כל הני רבוותא שכתבנו לעיל וסוגייא בפ' ז\"ב מפרש לה כפי' רש\"י וכגירסתו ללישנא קמא דרבנן דר\"מ ס\"ל כרשב\"ג דא\"צ לברר ומש\"ה ס\"ל דא\"י לפסול עדותו של זה ומ\"ש עוד ובעל דין ואחר מצטרפין לפסול הכת האחת ה\"ד כשבאו ב' הכיתות לפנינו אבל אם לא הביא הבעל דין אלא הכת האחת אין בעל דין ואחר מצטרפין לפסול דכיון דדיי לו בכת אחת הר\"ז נוגע בעדות משא\"כ לר\"מ דס\"ל כר' דצריך לברר דבריו אם לא בירר הפסיד דאז אפי' כי ליכא אלא כת אחת יכול לפוסלה כיון דאינו נוגע בדבר דבל\"ה יפסיד הבעל דין כשלא יביא כת אחרת כנ\"ל ובזה יתישב כל מה שהקשה הרב גד\"ת בדקע\"ה ע\"ג על דברי הג\"א הלזו שכתב וז\"ל וכפי הנראה מלשון ההגה תחילה לשון רש\"י ראשון תופס לעיקר דרבנן סברי א\"צ לברר ואח\"כ מייתי סבר' רש\"י דגריס איפכא ולכל האופנים קשה ללישנא קמא דבעל ההגה מדמסיק דבעל דין ואחר מצטרפין לפסול כת אחת נר' בהדיא שפסק כר\"מ דמתני' והוא תימא איך יפסוק כר\"מ לגבי רבנן ותו תמיהא מילתא דהך סבר' קמייתא אתייא דלא כמאן בין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא דרש\"י ז\"ל דאי לל\"ק הא מוכח בהדיא דר\"מ סבר כר' דאמר צריך לברר ולפיכך אינו נוגע בעדות וא\"כ איך קאמר דנידון אף בחזקה שזו סברת רשב\"ג היא ודלא כר\"מ וכן אמאי קאמר דהנדון בב' כתות עדים דיי בכת אחת דהא לר\"מ ע\"כ צריך לברר ולהביא שתיהן ואם לא מצא הפסיד מיהו בהא יש לדחוק כו' אבל מאי דקאמר דהאומר פ\"ופ א\"צ שיבואו פ\"ופ ויעידו כו' אין לו מקום לר\"מ אי סבר צריך לברר ואי כתב כל זה אליבא דרבנן דסברי א\"צ לברר מלבד דהא לא אפש' כיון דמסיק דהוא ואחר מצטרפין לפסול דהא דלא כרבנן היא ע\"ק דהא מסקינן בגמ' דרבנן אפי' כר' כו' והיכי קאמר דנאמן אף בחזקה כו' וגם אי סבר כלישנא בתרא דרש\"י יקשה נמי כה\"ג דאי כר\"מ הא מסקינן דר\"מ אפי' אליבא דרבי פליג ומודה ליה דבשטר וחזקה צריך לברר ונדון בשטר ואיהו כתב דנדון אף בחזקה ואי כרבנן הא בכולהו מילי סברי דצריך לברר ואיהו כתב איפכא וכן מסקנא דמצטרפין לפסול הוא דלא כוותייהו באופן דהגה זו פליאה דעת ממני עכ\"ל.
ולע\"ד כונת הגה זו היא כמ\"ש בתחילת דבריו הן כפרש\"י ללשון ראשון דר\"מ סבר צריך לברר וכמ\"ש רש\"י דאפי' למ\"ד צריך לברר אפילו נמצאו קרובים ופסולים הרי בירר דבריו ולהכי לר\"מ יכול לפסול הכת האחת אפי' בא יחידית וכ\"ש כשבאה עם האחרת דכיון דע\"כ צריך להביא ב' הכתות לב\"ד אין כאן נגיעת העדות כשפוסלה תחילה כיון דיש לו להביא כת אחרת ואם לא יביא כת אחרת בלא\"ה יפסיד ולרבנן כיון דס\"ל דא\"צ לברר ולהביא ב' הכתות ובכת אחת דיו א\"י לפסול כשהביא כת אחת לבד עד שיביא כת אחרת כשירה דאז לא הוי נוגע בדבר ולכן לפי הסברא ראשונה שהביא בעל ההגה והיא סברת רשב\"ם ודעימיה דס\"ל דהלכה כרשב\"ג דאמר דא\"צ לברר וע\"כ דאיהו גריס כגירסת רש\"י בל\"ק ומפרש לה כפירושו ורבנן דר\"מ קיימי כוותיה פסק דדיי לו כשיביא כת א' ומ\"ש עוד ובע\"ד ואחר מצטרפין לפסו' הכת הא' היינו כשיש כת אחרת כשר' דאז אינו נוגע בעדות ובזה אף רבנן דר\"מ מודו דכשיש לו כת אחר' יכול לפסול הכת האחרת כיון דאז אינו נוגע בעדות וכ\"ש לר\"מ דאפי' כשאין לו כת אחרת דיכול לפוסלה לאחת דאינו נוגע בעדות כיון דבלא\"ה הוא מפסיד כשלא יביא כת אחרת ואח\"כ הביא בעל ההגה כל הדינים הנמשכין לדעת הפוסק' כרשב\"ג דא\"צ לברר ואח\"כ הביא שיטת רש\"י בלישנא בתרא ושמסכים לפסוק כמ\"ד צרי' לברר ולהביא שתי כתות ושלא יהיו קרובים ופסולים ולפי פירושו א\"י לפסול הכת האחת ודוק.
העולה מתוך מ\"ש שרשב\"ם ור\"ש מנרבונא והגהת אשירי דפ' ז\"ב והסמ\"ג והג\"מי והרמב\"ם לפי דעת הה\"גמ כולהו בשיטה אחת קיימי בין בפי' פלוגתייהו דר' ורשב\"ג דס\"ל דעיקר פלוגתייהו הוא בענין אם מפסיד כשלא בירר דלר' הפסיד כשלא בירר ולרשב\"ג לא הפסיד ובין לענין הדין דלדברי כלם קי\"ל כרשב\"ג ולכולהו הני רבוותא לרשב\"ג נמי לכתחילה אומרים לו ב\"ד שיברר לברר אמיתות הדבר מיהו אם לא בירר לא הפסיד וכמבואר בדברי הג\"מי שכתבנו והן דברי הסמ\"ג בעשין צ\"ו וכן מבואר בדעת רשב\"ם לפי מ\"ש התוס' בשם יש מיישבים דבריו. ועיין למהר\"ש גאון בס' משפטים ישרים סי' מ\"א שכתב דנראה לי דאין לומר קי\"ל כרשב\"ם דהוי סבר' יחידאה ותו דאפי' לדעת רשב\"ם דפסק הלכתא כרשב\"ם אם נמצא השטר מזוייף הפסיד חזקתו וכ\"כ הרב מח\"א בה' גרושין פ\"ז הלכה ה' יע\"ש והנה זה שכתב הרב מהרש\"ג דסברת רשב\"ם היא ס' יחידאה לא כן אנכי עמדי דהרי רבינו משולם וכל הני רבוותא שכתבנו קוו וקיימי בשיטת רשב\"ם.
גם התוס' בפרק ג\"פ ובפ' ש\"ה ובפרק ז\"ב בשם ר\"ת בשיטת הני רבוותא קיימי לענין הדין אע\"פ שבפירוש פלוגתא דר' ורשב\"ג לא ס\"ל כמ\"ש רשב\"ם ז\"ל אלא הם ז\"ל מפרשים דלרבי צריך לברר לכתחילה ואם לא בירר לא הפסיד ולרשב\"ג אפי' לכתחי' א\"ץ לברר ואין ספק דלפי דבריה' ז\"ל הללו האיך מימר' דרבי אבא שאמר בשם רב צריך שיבואו פ\"ופ ויעידו ואידך מימרא דר\"ג דאמר בשם רב הלכה כרשב\"ג פליגי אהדדי דלרבי אבא ע\"כ פסק רב כרבי הפך מימרת רב גידל דפסק רב כרשב\"ג והא דפריך רבי אבא לר\"י נפחא מההיא דאר\"ג א\"ר הלכה כרשב\"ג ה\"ק קשיא ליה למה תפסת עיקר מימרא דידי בשם רב לחייב אותי ודילמא מימרא דר\"ג א\"ר עיקר והשיב לו ר\"י נפחא דלא מפני שסמך עצמו על מימרא דרב לבד חייבו אלא דאיהו נמי מסברתיה הכי ס\"ל דהלכה כרבי. א\"נ אפשר לומר דר' אבא הכי ק\"ל שהוא הבין דר\"י נפחא כי אמר צריך שיבואו פ\"ופ ויעידו כונתו לומר ואם לא יבואו יפסיד ר' אבא ולזה הקשה לו דמההיא דר\"ג א\"ר דאמר דאף רבי לא אמר אלא לברר מבואר דלכ\"ע אם לא יביא לא יפסיד והשיב לו ר\"י נפחא דהוא נמי לברר לכתחילה קאמר ואם לא יבואו העדים לא יפסיד ואע\"ג דר\"ן א\"ר אמר דהלכה כרשב\"ג ופליג אמימרא דר\"א ולפ\"ז אפי' לכתחילה א\"צ שיביא העדים בזה ס\"ל לר\"י נפחא כאידך מימרא דרבי אבא דפסק רב הלכה כר' ומהא לא ק\"ל לרבי אבא כלל דבמימרא דרב דידיה פסק ליה וכעין זה כתב מהר\"ש יונה דק\"ט סוף ע\"א והשתא אין ספק דלענין הלכה ס\"ל לר\"ת דקי\"ל הלכה כר' דלכתחילה מיהא א\"ל ב\"ד שיברר דבריו וכאידך מימרא דר' אמר רב וכ\"ש דר\"י נפחא עבד עובדא הכי וכן מבואר בפסקי תוס' בפ' ש\"ה שדבריהם אשתמיט למהר\"ש יונה בדק\"ט ריש ע\"ב והוצרך לדקדק כן מדברי ההג\"הא דפ' ג\"פ יע\"ש ולפ\"ז נמצא דר\"ת בשיטת הנהו רבוותא שכתבנו לעיל קאי ודוק.
וראיתי להרב גד\"ת בדקע\"ו ע\"א ד\"ה ודע שהביא דברי התוס' הללו שכתבו בשם ר\"ת וכתב דמדברי התו' הללו למד מרן בכ\"מ בפ\"ו מה' טוען מ\"ש בפי' דברי הרמב\"ם וז\"ל דאיהו מפרש ההיא דג\"פ לברר קאמינא לא לענין שאם לא באו או אם באו ואמרו להד\"מ תתחייב לשלם אלא לכך אני אומר יבואו פ\"ופ ויעידו כדי שתפטר מן השבועה ואה\"נ דאפי' לא באו או באו ואמרו להד\"מ בשבועה סגי ליה וה\"ה שכתב כו' ול\"נ שאין זה הכרע כו' עכ\"ל מרן וכתב הרב גד\"ת דפירוש זה למדו הרב מדברי התוס' שכתבו בהדיינים וז\"ל א\"נ כמו שפירש ר\"ת צריך לברר אמיתות הדברים כל מה שיכול כו' ואצלי הדבר תמוה דמדקאמר ר\"י נפחא אנא נמי לברר קאמינא משמע דהאי לברר דבעי גבי הלואה הוא דומיא דלברר דקאמר רבי גבי שטר וההיא דשטר נהי דאם לא מצא עדים לקיים את השטר לא הפסיד מ\"מ הא ודאי אם באו ונמצא מזוייף נר' דאין שום מקום לומ' דלימהני' לנתב' ובהא אפי' רשב\"ג נר' דיודה והיאך נפרש צריך לברר דגבי הלוא' דאף אם באו ואמרו להד\"מ מהימן כו' אבל לפי' הרב בדברי הרמב\"ם יקשה היכי קאמר אנא נמי לברר קאמינא הא כי אמר רבי דנדון בשטר לברר הדבר פשוט שאין כונתו לתועלת הנתבע אלא לתועלת התובע לעמוד על אמיתת הענין שמא מתוך הדברים יתחייב ואילו לברר דקאמר ר\"י נפחא בהלואה הוא לתועלת הלוה עכ\"ל.
ולע\"ד אין ספק דלפי פירוש ר\"ת הלזו דמפרש דהא דצריך לברר אינו אלא אמיתות הדברים כל מה שיכול ואם לא ברר לא הפסיד דלפ\"ז ודאי דצריך לברר דקאמר רבי גבי שטר וחזקה ואנ' נמי לברר קאמינא דקאמר ר\"י נפחא גבי הלואת שתיהן לתועלת הנתבע הוא שצריך לברר אמיתת הדבר כל מה שיכול לצאת ידי המקום והבריות שלא ישאר עליו ערעור דברים בעלמא שהוא טוען שקר ואף צריך לברר דקאמר רבי גבי שטר וחזקה מהאי טעמא הוא דקאמר שידון בשטר לברר אמיתת הדבר יותר ולא מפני תועלת התובע כמ\"ש הגד\"ת שמא יתחייב מתוך הדברים כגון שימצ' שטר מזויף וכיוצ' דודאי להא לא חיישי' כלל ומה\"ט לא הוה מצטריכינן ליה לברר כלל דמילתא דלא שכיח כלל הוא שיהיה השטר מזוייף ושלא יחוש הנתבע לזיופו ולא יזהר בטענתו שלא להזכיר את השטר ולטעון טענת חזקה לבד אלא ודאי עיקר טעמא דצריך לברר ולהביא השטר לדעת רבי אינו אלא לתועלת הנתבע לברר אמיתת הדבר כל מה שיכול לצאת מידי לעז וערעור דומיא דצריך לברר דקאמר ר\"י נפחא גבי הלואה ועיין להרב מהר\"ש יונה דק\"י ע\"א ד\"ה ועוד יש לעמוד ונמצא לפי האמור דלפי דברי מרן כ\"מ אף הרמב\"ם קאי בשיט' רשב\"ם ודעימיה לענין הדין ולשיטתם אפי' שאם לא הביא עדים או שטר לברר דבריו לא הפסיד מיהו אם הביא את השטר ונמצא מזוייף הפסיד משום דחזק' מכח שטרא קאתייא משא\"כ באומר שהיו לו עדים שפרע בפניהם אע\"פ שבאו ואמרו להד\"מ לא הפסיד דפרעון לא צריך לעדים דאפשר שפרעו בינו לבין עצמו.
גם הטור בשיטה זו קאי דלכתחילה אומרים לו לברר ואם לא בירר לא הפסיד שהרי בדין זה בתחילת דבריו סתם וכתב דאי טעין פרעתיך בפני פ\"ופ אומרים לו שיביאם מפני שצריך לברר דבריו ובסוף דבריו הביא דברי רשב\"ם והרמב\"ם דס\"ל דאפילו אתו עדים ואמרו להד\"מ לא הפסיד דא\"צ לברר דבריו אלא כדי להיפטר משבועה ומדהביאם בסוף דבריו נר' שהוא מסכים לדבריהם וכ\"כ מהר\"ש יונה בדקי\"א ע\"ב והפרישה והש\"ך ומרן החבי\"ב ולפ\"ז מ\"ש בתחילת דבריו שצריך לברר דבריו היינו לכתחילה ודלא כמהר\"ש יונה בדק\"י ע\"ג ובזה נוחים דברי הטור בסי' ע\"ט וכמ\"ש בנו של מהרש\"י דקי\"א ע\"ב ומרן החבי\"ב הגב\"י אות ו' יע\"ש.
נמצא דלדעת כל הני רבוותא שכתבנו בין בבא לידון בשטר ובחזקה ובין באומר פרעתיך בפני פו\"פ לכתחילה אומרים לו ב\"ד שיברר טענתו להביא השטר או העדי' ואם לא הביא השטר או העדים א\"נ שבאו העדים ואמרו להד\"מ לא הפסיד טענתו אמנם אם הביא השטר ובאו העדים ואמרו להד\"מ כלו' שאין זה כתב ידם לכ\"ע הפסיד טענתו וחזקתו כיון דחזקה מכח שטרא קאתיא והרי השטר מזוייף ועיין למהר\"ש גאון בס' משפטים ישרים בתשו' סי' מ\"א שכתב שאפי' אם נמצא השטר מזוייף לא הפסיד חזקתו דיכול לומר קי\"ל כר\"ת ודעימיה דס\"ל דאפי' לרבי אם נמצא השטר מזוייף לא הפסיד חזקתו וע\"ש ולפי האמור ומדובר אף ר\"ת ודעימיה אזלו ומודו דאם נמצא השטר מזוייף דאבד חזקתו אלא שהוא מפרש דא\"צ לברר להוציא הלעז מעליו אבל אם הביא השטר ונמצא מזוייף פשיטא דאבד חזקתו משא\"כ בעידי פרעון וכן אם לא מצא עדים לקיים השטר לא הפסיד ואין אנו מצריכין אותו לקיים את השטר שמא ימצא מזוייף ויאבד חזקתו דלהא לא חיישינן כלל ונדון בחזקה ואין חילוק בין אלין רבוותא אלא בפי' פלוגתיהו דר' ורשב\"ג דלדעת כל הני רבוותא לבד מר\"ת ס\"ל דלר' צריך לברר ואם לא בירר הפסיד ולרשב\"ג צריך לברר לכתחילה מיהו אם לא בירר לא הפסיד וקי\"ל כרשב\"ג אמנם לר\"ת ס\"ל דלר' צריך לברר לכתחילה ואם לא בירר לא הפסיד ולרשב\"ג א\"צ לברר אפילו לכתחילה וקי\"ל כר' דלכתחילה מיהא צריך לברר ואי ק\"ל לשיטת הפוסקים הנז' דלכתחילה צריך לברר מההיא דפ\"ב דכתובות דכ\"ג גבי אמרה נשבתי וטהורה אני ויש לי עדים כו' אין אומרים נמתין עד שיבואו עדים אלא מתירין אותה מיד כו' דאמאי לא חיישי' לברר לכתחילה עיין למרן מלכא בס' בתי כהונה ח\"א ס\"א שתירץ דבשבוייה הקלו ועוד דע\"כ לא אמר ר' דצריך לברר אלא בשטר וחזקה דחזקה ריע דמכח שטרא קאתיא יע\"ש ועיין למהרד\"ך בבית ח' ח\"ו ובסמ\"ע סי' ק\"מ סק\"ד ועיין ביבמות ר\"פ האשה שלום דקי\"ו גבי האשה שאמרה לבעלה גרשתני בפני פ\"ופ ובאו ואמרו להד\"מ דהוחזקה שקרנית ופסקה הרמב\"ם בפ\"ג מה' גרושי' ולא אמרי מילתא דלא רמיא עליה דאינש דה\"נ מכח עדים קאתו גרושי' ולהכי הוחזקה כפרנית ודוק ועיין עוד בס' עזרת נשים בחי' לסי' י\"ז ס\"ק ס\"ו ובתשו' משאת משה חא\"ה סי' כ\"ט ובדברי הרמב\"ם והטור אין הכרח כמאן מהנהו רבוותא ס\"ל דאפשר לייחס בדעתם שיטת ר\"ת וכמ\"ש מרן כ\"מ בדעת הרמב\"ם ואפשר נמי ששיטתם כשיטת רשב\"ם ודעימיה ופסקו כרשב\"ג והן הן דברי ההגהות מיימון וכמ\"ש לעיל ודוק.
ושיטה אחרת יש לשאר מן הראשונים בזה והיא שהתוס' בפ' ג\"פ בתחילת דבריהם כתבו בשם ר\"ת וז\"ל פי' ר\"ת לברר אמיתות הדברים ולהעמיד על האמת ואם ימצאוהו יאמרו לא ראינו מעולם מיחייב אבל אם ימצאם לא אבד בכך עכ\"ל וכ\"כ ג\"כ הרמב\"ן בחי' דגי' כל הגאונים היא והאר\"ג א\"ר הלכה כרבי ואף רבי לא אמר אלא לברר וכתב וז\"ל פי' שאם מתו או הלכו למ\"ה נאמן ואם באו ואמרו להד\"מ משלם עכ\"ל ובעיקר פלוגתייהו דרבי ורשב\"ג כתב וז\"ל בלברר קמיפלגי פי' ר\"ח שאם טעין אבד שטרי אינו נאמן לדברי רבי ובס' המקח נמי אמר שאם לא הביא שטר נמצאו דבריו בטלין או שהביא ונמצא בטל נתבטלו נמי החזקה וה\"נ משמע בפ' ז\"ב שאם נמצאו קרובים או פסולים לא בירר וכן פרש\"י שם עכ\"ל ולפי דבריהם ז\"ל נר' דהם מפרשים דעיקר טעמא דרבי דצריך לברר הוא לתועלת התובע שמא ימצא השטר שביד הנתבע בטל או שמא לא יביא השטר לב\"ד ויפסיד הנתבע וכן לריב\"ן דס\"ל כרבי גבי אומר פרעתיך בפני פ\"ופ מהאי טעמא הוא שמא יבואו העדים ויאמרו להד\"מ ויפסיד הנתבע ורבי אבא דפריך לר\"י נפחא מההיא דר\"ג א\"ר הלכה כרבי הכי קא פריך דהוא סבר דכי קאמר ריב\"ן יבואו פ\"ופ ויעידו היינו לומר דאפי' מתו או הלכו למ\"ה יפסיד רבי אבא ולהכי קא פריך ליה דכיון דאר\"ג א\"ר דאף רבי לא אמר אלא לברר משמע דמה שהצריך רבי לברר אינו אלא משום חשש שמא ימצא השטר מזוייף כגון שיבאו העדים ויאמרו להד\"מ ואין זה כתב ידינו אבל אם לא באו מפני שמתו או הלכו למ\"ה דליכא למיקם עלה דמילתא לא הפסיד ולזה השיב לו ריב\"ן דהוא ג\"כ לא אמר יבואו פ\"ופ אלא אם נמצאים בעיר כדי לברר אמיתות הדבר לתועלת התובע שמא יעידו הפך דבריו אבל אם מתו או הלכו למ\"ה לא אמר.
ומיהו הא ק\"ל טובא בדברי הרמב\"ן דמאחר שהוא מסכים לדברי רש\"י דפ' ז\"ב שכתב דאפי' נמצאו קרובים או פסולים לא בירר והפסיד א\"כ אם כשמתו או הלכו למ\"ה הול\"ל דלא בירר ויפסיד דמ\"ל נמצאו קרובים או פסולים מ\"ל מתו או הלכו למ\"ה וסבור הייתי לומר דגבי נמצאו קרובים או פסולים כיון שהוא אמר תחילה בפני ב\"ד שיש לו עדים הראויים להעיד וע\"פ עדותם רוצה לזכות בטענתו כל שנמצאו אח\"כ קרובים או פסולים הפסיד זכותו שהרי הוא רוצה לזכות בעדותן של אלו והרי לא הועיל עדותן אבל בטוען בפני ב\"ד פרעתיך בפני פ\"ופ ומתו או הלכו למ\"ה דכיון שהוא יודע שאינם יכולים העדים לבא לב\"ד ולהעיד ודאי דמ\"ש פרעתיך בפני פ\"ופ אין כונתו לזכות ע\"פ עדותן כיון שאין יכולי' לבא לב\"ד ולהעיד אלא כונתו לומר שאם היו יכולים לבא ולהעיד היו מעדים כדבריו ולהכי לא הפסיד כי לא באו העדים ודוק אבל נראה דהא ליתא דלפ\"ז משמע שאם בשעה שאמר פרעתיך בפני פ\"ופ היו יכולים לבא לב\"ד ולהעיד ואח\"כ מתו או הלכו למ\"ה הפסיד זכותו דומיא דנמצאו קרובים או פסולים וכל כי האי הו\"ל לראשונים לפרש ולא לסתום ומדכתבו סתמא שאם מתו או הלכו למ\"ה נאמן משמע דבכל ענין נאמן דהדרא קושי' לדוכתין מ\"ש מנמצאו קרובים או פסולי' כי ע\"כ נלע\"ד לחל' עוד ולו' דגבי ההי' דנמצאו קרובים או פסולים מעיקרא לא טען בפני ב\"ד אלא שיש לו ב' כיתי עדים סתמא והוא מביאן להעיד כדבריו ולזכות ע\"פ עדותן ולא ייחדם שהם פ\"ופ הילכך כי נמצאו קרובים או פסולין אחת מב' כיתות אמרי דאכתי צריך לברר דבריו ולהביא כת אחרת כשרה שכך היו דבריו תחילה בב\"ד לזכות בטענתו ע\"פ ב' כיתי עדים וכל שלא הביא כת אחרת כשרה הפסיד אבל אם היה אומר שיש לו ב' כתי עדים והם פ\"ופ אפי' נמצא אחת מהן קרובה או פסולה הרי בירר טענתו שאמר להביא לאלו העדים לב\"ד והביאן והעידו אפי' שהן פסולין מפני שהיה סבור דמהני עדותן של אלו הביאן ולא מפני שנמצאו פסולים יפסיד זכותו שיש לו בכת האחרת ומה\"ט נמי כי אמר פרעתי בפני פ\"ופ ומתו או הלכו למ\"ה לא הפסיד זכותו כיון שאם היה באפשר להביאם ולהעיד היו מעידין כדבריו ומפני האונס א\"י לברר להביאן ולפ\"ז אי אמ' פרעתיך בעדים סתמא כל שלא בירר דבריו הפסיד טענתו אפי' שאומר אח\"כ שהעדים מתו או הלכו למ\"ה ודוק.
וממוצא דבר אתה למד דאף לרש\"י שכתב בפ' ז\"ב גבי האומר שיש לו ב' כיתי עדים דצריך לברר ולהביא שתיהן ואם כת אחת מהן קרובים או פסולים דלא בירר והפסיד מ\"מ אם א\"א לו להביאן מפני שמתו או הלכו למ\"ה לא הפסי' וכמבואר מדברי הרמב\"ן שכתבנו דאעפ\"י שהוא הסכים למ\"ש רש\"י בפ' ז\"ב אפ\"ה באומר פרעתיך בפני פ\"ופ ומתו או הלכו למ\"ה דא\"א להביאן כתב דלא הפסי' כמדובר ולפ\"ז מ\"ש בהג\"א בפ' ז\"ב דלרש\"י האומר פרעתי בפני פ\"ופ אין נאמן אפי' בשבועה עד שיבואו פ\"ופ ויעידו יע\"ש ה\"ד כשאפשר לו להביאן ואינו מביאן קאמ' דאינו נאמן בשבועה עד שיביאם אבל כשא\"א לו להביאן כגון שמתו או הלכו למ\"ה לא הפסיד וכמו שהכרחנו מדברי הרמב\"ן דלא כמהר\"ש יונה דק\"י סע\"ד ודק\"יא שכתב דלרש\"י אם מתו או הלכו למ\"ה אינו נאמן כמ\"ש בהג\"א שסברא זו סברת יחיד היא יע\"ש ולע\"ד לא כן אדמה וכמ\"ש ועוד יש לי להכריח כן מאותה שאמרו בפרק שבועת הדיינין דמ\"א דהאומר אל תפרעני אלא בעדים אי אמר פרעתי בפני פ\"ופ והלכו להם למ\"ה אינו נאמן לפי גי' הרי\"ף והיא גי' רש\"י יע\"ש דמשמ' בהדיא דדוקא משום דהתנה עמו המלוה מעיקרא וא\"ל אל תפרעני אלא בעדים הוא דלא מהימן כשטוען פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו למ\"ה אבל כי לא התנה לו המלוה מעיקרא מצי טעין שפיר פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו למ\"ה וכ\"ש לגי' הרמב\"ם וסיעתיה דגרסי התם נאמן דמבואר טפי שלא כמ\"ש מהר\"ש יונה בדעת רש\"י וצ\"ע ועיין בתשובה השניה שבסוף ס' עזרת נשים והיא למהר\"י כולי שעמד בסוף התשו' הנז' בענין זה דצריך לברר וכדברי רש\"י והג\"א דפ' ז\"ב ויש לעמוד על דבריו וכעת אין הפנאי מסכים יע\"ש.
גם בשיטת הראשונים הללו נר' דקיימי הר\"ן ז\"ל בפ' ש\"ה והנ\"י בפ' ג\"פ שלא הביאו אלא שיטת ר\"ח הלזו ויש ט\"ס בדבריהם ובדברי הרי\"ף וכמ\"ש מהר\"ש יונה בדק\"י ע\"ג יע\"ש גם הרא\"ש בפרק ג\"פ הביא גי' הגאונים ור\"ח ורבי' האיי דקי\"ל כרבי דצריך לברר ואם לא בירר כגון שאבד השטר וכ\"ש כשנמצא מזוייף הפסיד אמנם אם לא מצא עדים לקיים את השטר לא הפסיד יע\"ש מיהו בדין האומר פרעתיך בפני פ\"ופ לא נתבאר בדברי הרא\"ש אם לא בירר אם הפסיד או לא כי השמיט עובדא דריב\"ן ומתוך מ\"ש הרשב\"א הביא דבריו הר\"ן בפ' ש\"ה דה\"ה בטעמו של הרי\"ף שהשמיט עובדא דריב\"ן נר' לע\"ד דלהרא\"ש אף בדין זה דהאומר פרעתיך בפני פ\"ופ דינו כשטר שאם לא בירר הפסיד וכ\"ש כשבאו ואמרו להד\"מ שהרי הוא ז\"ל כתב דטעמו של הרי\"ף הוא משו' דסמך אסוגייא דפ' ז\"ב דמחלק הש\"ס בין ההיא דבא לידון בשטר ובחזקה לאומר יש לי ב' כיתי עדי' דחזקה מכח שטרא קא אתיא כו' ומה\"ט ס\"ל להרי\"ף דגבי האומר פרעתיך בפני פ\"ופ א\"צ לברר אף לרבי דאפי' יבואו העדים ויאמרו להד\"מ לא הפסיד כיון דאין הפרעון אתי מכח עדים דאפי' שפרעו בינו לבינו וריב\"ן משום דלא ס\"ל לחלק בהכי וכדס\"ד דש\"ס בפ' ז\"ב מ\"ה קאמר אנא נמי לברר קאמינא אף בהלואה אמנם אנן לא קי\"ל הכי אלא כדמחלק הש\"ס בפ' ז\"ב את\"ד יע\"ש.
והנה לפי גירסת רש\"י לל\"ב דגריס התם בפ' ז\"ב מבואר דחילו' זה ליתיה אלא אליבא דר\"מ אבל רבנן פליגי עליה וסברי דאפי' באומר יש לי ב' כתי עדי' דהני עדים לאו מכח הני קאתו אפ\"ה צריך לברר ואם לא בירר והביא כת אחת לבד הפסיד ודברי הרשב\"א אינן אלא ע\"פ גי' רש\"י לל\"ק והיא גי' התוס' שם בפ' ז\"ב וכמ\"ש מהר\"ש יונה בדק\"י ע\"ג ומדברי הרא\"ש בפ' ג\"פ שכתב וה\"נ משמע בפ' ז\"ב דאם נמצאו העדים קרובים או פסולים לא בירר עכ\"ל מבואר דהוא ז\"ל תפס עיקר כגי' רש\"י לל\"ב ובכן עכ\"ל דלרבנן דר\"מ אין חילוק בין בא לידון בשטר וחזקה לאומר יש לי ב' כיתי עדים וכן באומר פרעתיך בפני פ\"ופ דבכולהו צריך לברר ואם לא בירר הפסיד וכיון שכן אין מקום לדחות עובדא דריב\"ן משום טעמא שכתב הרשב\"א לדעת הרי\"ף כיון דלהרא\"ש דא ודא חדא היא ומה שהשמיט עובדא דריב\"ן הוא משום דסמך אההיא דשטר וחזקה דפסק כרבי וה\"ה נמי באומר פרעתיך בפני פ\"ופ ודוק ועיין למהר\"י כולי ז\"ל בתשובתו שבס\"ס עזרת נשים דס\"ד ע\"א ד\"ה וראיתי למוהרש\"ך חלק ראשון סימן קמ\"ב שנשאל גבי גט שעדיו ראובן ושמעון ובשטר השליחות שינו שמו של אחד מעידי הגט והשיב הרב דאע\"ג דשליח הימנוהו רבנן לומר שעשאו הבעל שליח וא\"צ שטר שליחות מ\"מ השתא דנקיט שטרא בידיה ונמצא השטר מזוייף אינו נאמן ודמי לההיא דבא לידון בשטר ובחזקה כו' והוקשה לו דשאני התם דחזקה מכח שטרא קא אתייא כתב דעכ\"ז דעתו נוטה דצריך לברר את\"ד יע\"ש וכתב עליו מהר\"י כולי וצ\"ע מסוגיא דפז\"ב הנז' דמחלק בהדיא כן וא\"כ לא הוה לו לעגן לאשה בחנם עכ\"ל ולפי מ\"ש דגי' רש\"י לל\"ב וכנר' שהיא גי' הרמב\"ן והרא\"ש אדרב' לרבנן דר\"מ אין בין חזקה הבאה מכח שטר לשאר מילי יפה כתב הרב מהרש\"ך ועיין להרב מח\"א ה' גרושין פ\"ז הלכה ה' דאפ\"ה צריך לברר דחייש לסברות הנהו אשילי רברבי ז\"ל ודוק ועיין בס' דברי אמת בתשו' ס\"ג שתמה על תשו' מהרש\"ך מהסוגיא דז\"ב כדברי מוהר\"י כולי יע\"ש ודע דבס' מוהרש\"ך הלזו אפליגו עליה רבוותא מוהר\"מ מפדואה ס\"ד בנימן זאב סק\"ז פני יאושע חא\"ה סי\"ד צמח צדק סי' ק\"י מהרשד\"ם א\"ה ס\"ב ועיין בס' דברי אמת בתשו' סי' ג' באופן דלדעת הרא\"ש נלע\"ד דאין חלוק בין שטר וחזקה לאומר פרעתיך בפני פ\"ופ ובשיטת ר\"ח ורבי' האיי והרמב\"ן קאי וכי היכי דגבי שטר וחזקה אם לא הביא את השטר וכ\"ש אם הביאו ונמצא השטר מזוייף הפסיד ה\"נ באומר פרעתיך בפני פ\"ופ אם באו עדים ואמרו להד\"מ הפסיד ודע דלשיטת הראשונים הללו דס\"ל דאם באו העדים ואמרו להד\"מ הפסיד הוקשה להם מההיא דאמר רבא בפ' ש\"ה דמ\"ה דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ועלו לחלק בין הזמין עידי הפרעון ללא הזמין או בין היו לו עידי הלואה ללא היו לו או בין הכחיש את העדים אחר שאמרו להד\"מ ללא הכחישם כמבואר בדברי הרשב\"א והר\"ן בפ' ש\"ה וה\"ה בפ\"ו מה' טוען דגבי בא לידון בשטר וחזקה ס\"ל כדעת הגאונים והרמב\"ן דהלכה כר' דצריך לברר ולהביא את השטר ואם לא בירר וטען שאבד השטר הפסיד וכ\"ש כשנמצ' השטר מזוייף אמנם גבי טוען פרעתיך בפני פ\"ופ או יש לי ב' כיתי עדים ס\"ל דא\"צ לברר שאפי' באו העדים ואמרו להד\"מ לא הפסיד יע\"ש ומשמע מדבריהם ז\"ל דלדעת הרי\"ף אין חילוק בין היו לו עדים בשע' הלואה ללא היו ובין הזמין עדי' לפרעון ללא הזמין או בין הכחיש ללא דבכל גוונא לא הפסיד וברור ונמצא דהרי\"ף לפי דברי הרשב\"א והר\"ן וה\"ה בענין שטר וחזקה ס\"ל כשיטת הגאוני' והרמב\"ן שאם טען שאבד השטר הו\"ל כנמצא מזוייף ולא בירר והפסיד ולענין פרעתיך בפני פ\"ופ או יש לי ב' כתי עדי' ס\"ל כשיטת רשב\"ם ודעימיה דאין צריך לברר כלל.
ושיטה אחרת יש לו להרמב\"ם בפ\"ו מה' טוען הלכה ה' ובפ\"ו מה' הנז' לפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל שם כי בפ\"ו כתב וז\"ל תן לי מנה שהלויתיך והרי העדי' כו' אומרי' ללוה הביאם והיפטר לא באו או שמתו או הלכו למ\"ה ישבע היסת כו' שאין אנו מצריכין אותו להביאם אלא לברר דבריו ולהיפטר אף משבועה כו' ע\"כ וכתב ה\"ה ומפרש רבינו לברר דבריו כדי להיפטר משבועה ונר' שהוא מחלק בין זו לההיא דלעיל בעידי הלואה כו' או אפשר שהוא מחלק בין אומר ולא פרעתיך כו' ודע שמדברי הרבה מן המפרשים שבדין הנז' כאן אם באו אותן פ\"ופ והכחישוהו חייב לשלם ואף כן נר' מדברי רבינו עכ\"ל והנה הלח\"ם ומהר\"ש יונה ז\"ל הוקשה להם דלפי מ\"ש ה\"ה בדעת הרמב\"ם שאם באו עדים והכחישוהו חייב לשלם א\"כ למה כתב הרמב\"ם שמה שהצריכוהו להביא עדי' הוא כדי להיפטר מהשבועה לימא דלכך הצריכוהו כדי שאם יכחישוהו יתחייב לשלם ומוהרש\"י בדק\"י סע\"א תירץ דמה\"ט ודאי לא הצריכוהו חכמי' לברר דמילתא דלא שכיח הוא שיבואו ויכחישוהו ואין לחוש לזה יע\"ש. ולכאורה קשה שהרי ברפט\"ו כתב ה\"ה וז\"ל ומכלל דבריה' שאם נמצא השטר מזוייף הרי חזקתו בטולה ולכך אנו מצריכין אותו לברר ודבר פשוט ומטעם דחזקה מכח שטרא קאתיא כו' עכ\"ל הרי שכתב דמשום חשש שמא ימצא השטר מזוייף הצריכו אותו לברר ולא אמרו דמילתא דלא שכיח הוא שימצא השטר מזוייף עוד ראיתי למהרש\"י שם דק\"ט רע\"ג שתמה עמ\"ש ה\"ה ז\"ל דסובר רבינו דלברר דבריו כדי להיפטר משבועה דהלא שבועת היסת לא נתקנה אלא בימי ר\"ג ובימי רב לא היה שבועת היסת וא\"כ איך יאמר רב צריך שיבואו פ\"ופ ויעידו כדי לפוטרו משבועה ועוד דפלוגת' דרבי ורשב\"ג הוא בקרקע ואין נשבעין על הקרקעות ואיך יאמר רבי צריך לברר לפוטרו משבועה יע\"ש.
והנלע\"ד דכונת ה\"ה לומר דלדעת הרמב\"ם ז\"ל עיקר טעמא דצריך לברר אינו אלא לתועלת הנתבע להוציאו מידי לעז והרהור ושלא כדברי הגאונים והרמב\"ן שהוא לתועלת התובע שמא ימצא השטר מזוייף ושמא יאמרו העדים להד\"מ ויפסיד דלפ\"ז אם טען שאבד השטר מפסיד כמ\"ש הרמב\"ן ולהרמב\"ם להא ודאי לא חיישינן דמילתא דלא שכיח הוא כמ\"ש מהרש\"י ומ\"ש ה\"ה בפט\"ו ולכך אנו מצריכין אותו לברר אפשר דהכונה לומר וכיון דכשהשטר מזוייף הצריכו אותו לברר ולקיים אותו אבל אין אנו חוששין לכך הילכך אם טען שאבד השטר אינו מפסיד וברור אלא שפשט הלשון לא משמע כן והנכון כמ\"ש לקמן ד\"ה ודע יע\"ש ומ\"ש ה\"ה ומפרש רבינו לברר כדי לפוטרו משבועה לאו דוקא אלא משום דהשת' דתקן רב נחמן שבועת היסת איכא פיטור שבועת נקט" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "שורש דברים העשויי' להשאיל כו' אם נאמן לומר לקוחים הם בידי במד\"א \n בדברים שאינן עשויים להשאיל ולהשכיר כו' אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אע\"פ שהן תחת ידו של זה כו' הרי הן בחזקת בעליהן כו' וראובן טוען שהוא שאול כו' וש' טוען אתה מכרתו לי כו' אינו נאמן כו'. וכ\"כ הטור בסימן קל\"ג וכ\"כ בסימן ע\"ב ומרן בש\"ע סימן ע\"ב כתב וז\"ל אבל העשויים להשאיל ולהשכיר ויש עדים שראו עתה בידו אינו יכול לומר לקוח הוא בידו או החזרתים לך ע\"כ וכתב שם מור\"ם בס' המפה י\"א דלא בעינן שראו עתה בידו בשעה שתבעו לדין אלא שראו קודם לכן בידו וטען שהן מכורים בידו או טענה אחרת שאינן ראויים להחזיר לפי אותה טענה דמעתה אין לו מיגו שהיה יכול לומר החזרתים דאנן סהדי שלא החזירם וכן כו' וכ\"כ מרן ב\"י בסימן קל\"ג מחו' א' בשם תשו' מיימון לס' משפטי' סימן ל\"ב המתחלת פתרון ראה כו' וכתב הסמ\"ע בס\"ק נ\"ט דבהגד\"מ כתב דגם הטור ס\"ל הכי עכ\"ל ועיין להרב פ\"מ ח\"ב סימן ע\"ב דקל\"ב ע\"ג ד\"ה עוד כתב שהכריח דליכא מאן דפליג על סברת זו ותמה על הרב המפה שכתב הסברת זו בשם י\"א והכריח עוד כן מתשו' הרא\"ש ז\"ל בכלל פ\"א המתחלת יקבל החכם הנכבד את תשובתו (וט\"ס נפל וצ\"ל בכלל ע\"ט סימן ח' כיע\"ש ועיין ג\"כ למוהרימ\"ט חלק ח\"מ סימן ל\"ז) וכתב ז\"ל דע\"כ לא קאמר ר\"י ז\"ל דאפילו לא ראו עתה בשעה שתבעו לדין דאפי\"ה אבד המיגו אלא כשהטענה שטוען מעיקרא בפני העדים היה שמכרו או שנתנו לו במתנה אז ודאי מיקרי טענה הראויה לעיכוב ואבד המיגו אבל אי מעיקרא טען אתה חייב לי עליהם כ\"וכ אי חזר וטען כן בפני ב\"ד אינו סותר טענתו הראשונה דאין זו טענה הראויה לעיכוב אי מטעם שאפשר שיחזיר החפץ ונתפשר עמו על החוב או אפשר שפרע לו החוב והחזיר לו המשכונות וא\"כ אי הוה טעין החזרתי הוה מהימן כיון שאין טענותיו סותרות זו לזו וא\"כ לא אבד המיגו כל דליכא רעה בשעת עמידתו לדין.
ובהכי ניחא ליה שם דקל\"ב אותה שכתב הרא\"ש בכלל ק\"ו והביאה הטור בסימן קל\"ג יע\"ש ועיין בס' כהונת עולם סי' פ\"א דפ\"ד ע\"ב ד\"ה הן אמת שהוק' לו תשו' הרא\"ש הלזו ותמהני דמתשו' זו ליכא תברא כמו שחילק הר\"ב פ\"מ והוא ז\"ל כבר ציין שם תשו' הרא\"ש הלזו וצ\"ע וכבר כתב חילוק זה מוהרי\"ב בתשובה למוהרימ\"ט ח\"מ סימן ל\"ז וקלס דבריו מוהרימ\"ט רבו שם כמ\"ש החבי\"ב בסי' קל\"ג הגב\"י אות ה' יע\"ש וגם הש\"ך בסי' קצ\"ב כתב דסב' ליכא מאן דפליג בה ומ\"ש הר\"ב המפה לשון י\"א קאי אמ\"ש אח\"ז לא אמ\"ש בתחילה דבריו יע\"ש.
וראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל שם דמ\"ב ע\"ג שהוק' לו בדברי תשו' מיימון הלזו וז\"ל וצריך להולמה חדא מאי ראיה מייתי מההיא דהוחזק כפרן דכאן במה הוחזק כפרן אי במ\"ש אתה מכרתו לי כל שאמר שלא בפני טוען וחוזר וטוען ועוד דהכא אין עדים שהכחישוהו ומפני כך הפך טענתו שאפילו היה בפני ב\"ד ואמ' תחיל' אתה מכרתו לי וחזר ואמר אני מעכבו בשביל תביעת שיש לי עליך לא מיקרי הוחזק כפרן מפיטור לפיטור כל שלא הוכחש ועוד קשה דפתח בטעם דאין ראוי להחזירו באותה טענה וסיים בטעם דהוחזק כפרן ואיברא כו' ושמא כו' ועדיין דבריו צריכין תלמוד עכ\"ל ועיין להרב פ\"מ דקל\"ב ע\"ד.
וראיתי להר\"ב כהונת עולם בתשו' ר\"סי פ\"א שהוק' לו עוד בתשו' מיימון הלזו למה לא נאמינהו דיש לו עליו כ\"וכ במיגו דנאנס והאריך בזה יע\"ש ולא ידעתי מאי קא ק\"ל לפי מה שביאר הש\"ך ס\"ק צ' והביא דבריו הוא ז\"ל שם דתשו' זו מיירי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר וכיון שכן תו לית ליה מיגו דנאנסו דאפשר דמיירי דטעין התובע שהשאילו אצלו ושואל חייב אפילו באונסים ואין צורך למה שנדחק הוא ז\"ל לומר דמיירי כשהעדים מעידים שהשאילו דאפילו אינן מעידי' אלא שראו בידו בלבד כל שהן דברים העשויים להשאיל ולהשכיר והתובע טוען שהשאילו אצלו תו לית ליה לנתבע מיגו דנאנסו ודוק.
והנה אף למה שרצה ליישב מוהרימ\"ט בכונת דברי ר\"י בתשו' זו דעיקר טעמא תלוי במ\"ש תחילה שאינו ראוי להחזירו מאחר שטען שלקוחי' הם בידו ומה שהביא ההיא דהוחזק כפרן היינו לומר שאין מקום לתרץ דבריו מאי לקוחי' כאלו הם לקוחים קאמר כו' אכתי קשה דכיון דשלא בפני ב\"ד הוא דטען לקוחים מעיקרא בפני עדים נהי דלפי מה שטען בפניהם לקוחי' הם בידי אינו ראוי להחזירו אכתי נימא דמאי דטעין השתא החזרתי הדר ביה ממאי דטעין תחילה בפני העדים וממושכני' היו בידו מעיקרא קאמר השתא וראוי להחזירו לפום מה דטעין השתא דמאי שנא ממ\"ש הטור בסי' ע\"ט ס\"ח וז\"ל וכן אפי' הכחישוהו עדים אם לא היתה הכפירה בב\"ד לא הוחזק כפרן אבל אם התובע אמר לעדים שכפר ביניהם אתם עידי כו' אם חזר ואמר פרעתי קודם לכן אינו נאמן אבל אם אמר פרעתיך אח\"כ נאמן שלא הוחזק כפרן כיון שלא כפר בב\"ד אלא שאינו נאמן לומר שפרע קודם כיון שהודה באתם עדי שלא לוה אבל אם אמר שפרע אח\"כ נאמן ע\"כ וכ\"כ מרן בש\"ע שם ס\"ז ועיין בסמ\"ע שם ס\"ק כ\"ה וזהו ההפרש שיש בין הוחזק כפרן בב\"ד להוחזק כפרן בעדי' יע\"ש הרי דאע\"פי דמעיקרא טען בפני העדי' לא לויתי ולפי אותה טענה אינו ראוי לפרוע אח\"כ אפ\"ה כי הדר טעין פרעתי אח\"כ נאמן וא\"כ ה\"נ אע\"פ שטען בפני העדי' לקוחי' הם בידי ולפי טענה זו אינו ראוי להחזיר המשכון אמאי לא יהיה נאמן לטעון אח\"כ שהחזיר' לו אחר שראוהו העדי' וסבור הייתי לומר שר\"י בתשו' זו אזיל בשיטת רבינו יונה שכתב הטור בסי' ע\"ט דס\"ל דאפי' כי טען אח\"כ פרעתי לא מהימן כל שהוחזק כפרן בפני העדי' וכן ראיתי בס' כהונת עולם דפ\"א שרצה לומר כן אבל הא ודאי ליתא וא\"כ תיקשי על הרב המפה דכאן הביא סברת ר\"י ז\"ל שבתשו' מיימון וכאן בסי' ע\"ט הסכי' לסברת מרן בש\"ע שסתם כדברי הרא\"ש דמהימן לטעון פרעתי אח\"כ אע\"ג דטען מעיקרא לא לויתי.
והנלע\"ד דיש לחלק בין ההיא דסי' ע\"ט להך דהכא דשאני התם דאפי' דאיהו טעין מעיקרא לא לויתי מ\"מ כשבאו עדי' אח\"כ והכחישוהו שלוה כשאמר התובע אתם עדי שטען לא לויתי ושתק מצי טעין אח\"כ דמשו' דהכחישוהו העדי' קבל עדות' שלוה ופרעו אח\"כ אבל הכא שטען בפני העדי' שלקוחי' הם בידו והעדי' לא הכחישוהו בזה שאינן יודעי' אם לקוחי' היו או ממושכנין היו בידו כיון שעל פיהם לא יתחייב להחזיר לא מצי טעין שהחזירם לו כיון דלפי טענתו שטען שלקוחי' היו אין ראוי להחזיר' לו ומה שהוקשה לו עוד למהרימ\"ט דהכא כיון שאין עדי' שהכחישוהו יכול להפך טענתו שאפי' היו בפני ב\"ד לא הוחזק כפרן מפיטור לפיטור כל שלא הוכחש כו' בזה הדבר ברור לע\"ד דהא הכא חשי' מחיוב לפיטו' לא מפיטור לפיטור ולהכי לא מצי הדר ביה שהרי אם היה עומד בטענתו שטען מעיקרא לקוחי' הם בידי היה חייב דר\"י בתשו' זו איירי בדברי' העשויי' להשאיל ולהשכיר כמ\"ש הש\"ך בס\"ק ץ' והעדי' כבר הכירו המשכון שהיה של התובע מיד כשראוהו בידו ולא היה לו לנתבע אז שום מיגו להפטר כמבואר בדברי התשו' הנזכרת הילכך תו לא מהימן לומר לקוחי' הם בידי ולא כו\"כ יש לי עליו דא\"כ משו\"ה אינו יכול לחזור אח\"כ בפני ב\"ד ולטעון לא טענת לקוחי' הם בידי ולא טענת ממושכני' דהחזרתי' לו אחר שראוהו העדי' בידי והשתא הו\"ל טוען וחוזר וטוען מחיוב לפיטו' וכ\"ת אכתי כיון דהודאתו דמעיקר' שלא בפני ב\"ד הוה אף מחייוב לפיטור נמי מצי לחזור ולטעון דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בב\"ד ומצי טעין דמאי דקאמר מעיקרא בפני עדים לקוחי' משטה הייתי בהם איכא למימר דאה\"ן דאי טעין הכי בהדייא אזיל ומודה ר\"י ז\"ל דמהימן ואיהו לא קא מיירי אלא היכא דלא טעין איהו בפירוש משטה הייתי ואנן לא טענינן ליה וכמ\"ש הטור בסי' ל\"ב ובסימן פ\"א ועיין להש\"ך בר\"סי הנז' ולענין אי מצי טעין שכחתי יע\"ש א\"נ אפשר דמיירי כשאמר מעיקרא התובע אתם עדי דטעין לקוחים ושתק דתו לא מצי טעין משטה הייתי כמדובר ודוק.
איברא דלפי האמור ומדובר עכ\"ל דתשו' זו איירי בדלית ליה לנתבע מעיקרא שום מיגו דאי הו\"ל מעיקרא שום מיגו מצי טעין אפי' בפני ב\"ד בין מאי דטעין מעיקרא בפני העדי' בין טענה אחריתי אע\"פ שסותר טענתו הראשונה דהו\"ל כחוזר וטוען מפיטו' לפיטו' דאפי' בב\"ד טוען וחוז' וטוען ובכן יש לתמוה לכאורה עמ\"ש הש\"ך בס\"ק צ\"א וז\"ל מיהו נראה דאם טוען אח\"כ בפני ב\"ד לקוח כמו שהיה טוען מעיקר' בפני עדים נאמן כו' ולא דמי למ\"ש אח\"כ כו' ועוד דאל\"כ אין אדם שקונה מחבירו דבר העשוי להשאיל כו' עכ\"ל כנראה מדבריו דדברי הר' המפה שהן דברי התשו' הנז' מיירי בדאית ליה לנתבע מיגו מעיקרא ואפ\"ה אי חוזר וטוען טענה אחריתי לא מהימן דזה תימא למה לא יוכל לחזור ולטעון כיון דהו\"ל כחוזר מפיטור לפיטור.
ושו\"ר בס' כהונת עולם בתשו' סימן פ\"א דפ\"ג סע\"א עשה פלילות ע\"ד הש\"ך הללו ודחאן בשתי ידים יע\"ש. ולע\"ד הדבר ברור דאף הש\"ך אזיל ומודה דכל דהו\"ל מיגו מעיקרא כי היכי דמצי טעין טענתו דמעיקרא ומהימן ה\"נ מצי לחזור ולטעון טענה אחריתי אע\"פי שחוזר וטוען כיון דהשתא הו\"ל חוזר מפיטור לפיטור וכיון דאשמועינן הרב ז\"ל דכי טעין אח\"כ בפני ב\"ד טענתו דמעיקרא מהימן ולא דמי למ\"ש אח\"ז הר\"ב המפה בשם תשו' הרא\"ש ממילא שמעינן דה\"ה דמצי טעין טענה אחריתי אף ע\"פי שהוא חוזר וטוען כיון דהשתא הו\"ל חוזר מפיטור לפיטור ומ\"ש הוא ז\"ל ע\"ד הר\"ב המפה וז\"ל ומיהו נראה כו' אין כונתו לומר דבהכי איירי הרב אלא מילתא באנפי נפשה הוא דקאמר דמי שחזר וטען בפני ב\"ד לקוחים וכך היה טענתו ג\"כ מעיקרא כלומר קודם שראוהו העדי' דהשת' אית ליה שפיר מיגו מעיקרא נאמן ג\"כ השתא בפני ב\"ד וממילא דה\"נ נאמן בטענה אחריתי במיגו דלקוחי' זה נראה לי ברור בכונת דברי הש\"ך ובזה מוצל אותו צדיק מכל מה שהקשה הרב כהונת עולם.
גם מה שהקש' עוד עליו במה שנתן טעם דאם לא כן אין אדם קונה מחבירו דבר העשוי להשאיל ולהשכיר שאינו מבין דבריו בזה שכפי מ\"ש הש\"ך תחילה אינו נאמן אלא במיגו דלא היה מראהו ולפי מ\"ש עכשיו אף שהוא לא הראהו שייכא הך חששא שהמוכר בא אליו בפתע פתאו' ואין זה מכיר כונתו ומשוי ליה ראה כו' והא פשיטא דבעשויי' להשאיל דאיכא ראה תו לא מהימן בלקוח כו' עכ\"ל אי מהא לא ארייא לע\"ד דדוקא היכא דאיכא למיחש לראה מרצון הנתבע כגון שישאלנו או ישכרנו ממנו שהיא חששא קרובה דשכיח טובא חששו חכמי' הילכך כל כה\"ג שמראהו מרצונו שהוא להשאילו ולהשכירו דהו\"ל כטוען בהדייא שהוא לקוח בידו ומשאילו ומשכירו אית לן לתקוני שלא יהא מועיל האי ראה בדברים העשויי' להשאיל ולהשכיר דאם לא כן אין אדם קונה כו' דחייש דילמא למחר יראנו למוכר בפני עדי' מרצונו ומשוי ליה ראה ויוציאנו מידו אבל למיחש לראה שיבא המוכר לביתו בעדים המכירי' שהיה שלו בפתע פתאו' ויראוהו להא לא חיישי אינשי דלאו אורח ארעא ליכנס בפתע פתאום לביתו של חבירו איתרמי גם כן הכלי ההוא ביד בע\"הב באותה שעה הילכך לראה כזה לית לן למיחש ולתקוני מידי וכי אתרמי שראוהו בעדי' מהני ליה שפיר האי ראה זה נלע\"ד בטעמו של הש\"ך ודוק.
ולענין הלכה למעשה נ\"ל עיקר כמ\"ש הש\"ך וכמו שכתבנו בכונת דבריו הילכך היכא דאית ליה לנתבע מיגו מעיקרא כשטען בפני העדי' לקוחים יכול אחר כך לחזור ולטעון בפני בית דין בין טענה לקוחי' דטעין מעיקרא בין החזרתי לך בין כך וכך יש לי עליו דהו\"ל כטוען וחוזר וטוען מפיטור לפיטור וה\"ה היכא שראוהו העדים מעיקרא כלי זה על ידי שהשאילו או השכירו הנתבע דהו\"ל כטוען בפירו' לקוח הוא בידי מעיקרא האי ראה לא מהני מידי ומצי טעין בפני ב\"ד לקוח הוא בידי כמ\"ש הש\"ך אמנ' אי מעיקרא אתרמי שראו כלי זה העדי' ביד הנתבע וטען כ\"וכ יש לי עליו ולית ליה מיגו אפי' אית ליה אח\"ך מיגו דהחזרתיו אחר שראו העדי' לא חשיב מיגו זה כלל ואפי' טעין בפי' הכי לא מהימן כמ\"ש בתשו' מיימון והיכא שהוא עצמו הראה המשכון לעדי' מעיקרא וטען כ\"וכ יש לי עליו אע\"פ שהיה לו מיגו מעיקרא דלא היה מראהו כיון שהיה צריך לישבע שבועת התורה על טענתו ולא נשבע בפני העדי' כשבא אח\"כ בפני ב\"ד אינו נאמן לטעון מה שטען מעיקרא אם לא כשיש לי מיגו דהחזרתי אחר שראו העדי' כמבואר בתשו' הרא\"ש וכמו שאכתוב לקמן בסמוך כנלע\"ד.
ובמ\"ש עוד שם מור\"ם בסי' ע\"ב ואפילו אמר בשעה שראו עדים שחייב לו כ\"וכ כמו שטוען עכשיו בב\"ד לא מהימן וכ\"כ הרא\"ש בתשו' הביאה הטור ז\"ל סימן קל\"ג ס\"ו ומרן בש\"ע ס\"ג מיהו בתשו' הרא\"ש סיים וכתב וצריך שיתרה בו בפני אותם עדי' שלא יחזירנו לו אלא בפני פ\"ופ כדי שלא יוכל לטעון שהחזירו אח\"כ וכ\"כ מרן בש\"ע שם ועיין בסמ\"ע שם סק\"ט שנ\"ט למה שהשמיט הטור האי וצריך שיתרה שכתב הרא\"ש יע\"ש ומוהר\"מ מאלייא בתשו' אשר לו בס' פ\"מ ח\"ב סי' ע' הסכים לדברי הסמ\"ע דכל שלא התרה בו ויש לו מיגו דהחזרתי מהימן כיון דהיה לו מיגו מעיקרא יע\"ש ואחריו החזיק שם סי' ע\"א דקל\"ג ע\"א הר\"ב פ\"מ והכריח כן כדי שלא יהא חולק הרא\"ש עם תשו' הרא\"ש ותשו' הריב\"ש סי' שצ\"ב דמבואר יוצא מדבריה' דכל דהו\"ל מיגו מעיקרא ועכשיו נמי יש לו מיגו דהחזרתי מהימן כיע\"ש.
ומה שיש לעמוד עוד בתשו' הרא\"ש הלזו עיין למוהר\"א ששון בתשו' סי' ק\"א ובתשו' ס' עדות ביעקב סי' מ\"ו ובס' כהונת עולם סי' פ\"א מדפ\"ב ע\"ג ודפ\"ד ע\"ב ובס' נחפה בכסף סי' כ\"ה דקל\"ב ע\"א ואשתמיט מיניה תשו' הרב כהונת עולם כיע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אל \n תטעה בין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר וכו' אבל דברים העשויים להשאיל ולהשכיר הם הכלים שבני אותה מדינה עושים אותה מתחיל' עשיית' כדי להשאיל' ולהשכירן וכו'. ע\"כ. הנה מרן בש\"ע סי' ע\"ב הביא סברות חלוקות בענין זה דלדעת רבינו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר היינו שמתחיל' עשייתן נעשו להשאיל ולהשכיר ולדעת הרי\"ף ור\"ת כלי שמקפידין עליו מפני חשיבותו או שמתקלקל הוא דבר שאין דרכו להשאיל ולהשכיר ושאר כל הכלים דרכן להשאי' ולהשכיר יע\"ש ומדברי רבינו ז\"ל בפרקין מבואר דאזיל ומודה במקצת לדברי הרי\"ף ור\"ת והוא דס\"ל דשא' כלי' נמי אפילו שאין תחילת עשייתן להשאילן כל שיש עדים שזה המערער רגיל להשאילן תמיד כדברים העשויין להשאיל ולהשכיר מתחילת עשייתן דיינינן להו זולת שהן דברים חשובים ומתקלקלים והפסדן יותר משכרן דאז אפי' רגיל להשאילן תמיד כדברים שאינן עשויים להשאיל ולהשכיר דיינינן להו כיע\"ש ואפשר דאף הרי\"ף ור\"ת ז\"ל לפי שיטתם אזלי ומודו בזה לדברי רבינו בדברי' החשוב' והמתקלקלי' דאין הוכחה ממה שהוא רגיל להשאילן ולהשכי' לעשותם כדברים העשויים להשאיל ולהשכיר עד שנדע בודאי שהשאילן לזה עכשיו והכי דייק לשון הטור ומרן ז\"ל וז\"ל כמובן ובהכי ניחא לי מה שהק' הרב ראש יוסף בסי' ע\"ב אות ס\"ו לשיטת הרי\"ף ור\"ת מפלוגתא דאביי ורבא דס\"פ המקבל גבי ההיא דסכינא דאשכבתא דאביי היכי פליג ארבא וחשיב לסכינא דאשכבתא דברים שהן עשויים להשאיל ולהשכיר ואי מיירי בדאיכא עדים שהיה רגיל להשאיל א\"כ רבא היכי פליג אאביי יע\"ש אמנם לפי האמור ניחא דבהא קמפלגי אביי ורבא דלאביי אפי' בסכינא דאשכבתא דמפגמי ולא מושלי אינשי כיון שזה האיש היה רגיל להשאילו כדברי' העשויי' להשאיל ולהשכי' דיינינן להו ולרבא כיון דהוי דבר המתקלקל אפי' דרגיל להשאילו כדברים שאינן עשויים להשאיל ולהשכי' דיינינן עד שנדע בודאי שלזה השכירו ג\"כ וכמו שכן כתב הרב לדעת רבינו דבהכי פליגי אביי ורבא אלא דלפ\"ז משמע דספרי' שהן עשויים להתקלקל כמו ששנינו המוצא ספרי' לא ילמו' בהם לכתחיל' וכו' וכמ\"ש רש\"י בפ' כל הנשבעי' דמ\"א והמרדכי בפ' הנז' סי' אלף קס\"א אפי' במקו' שרגילי' להשאילן ובאדם הרגיל אצלו להשאילו אפי\"ה כדברים שאינן עשויים להשאיל ולהשכיר דיינינן להו כיון שהם עשויים להתקלקל כמדובר ואלו התוס' בפ' כל הנשבעי' דמ\"ו והרא\"ש והמרדכי שם כתבו בשם ר\"ת דספרי במקום שרגילים להשאילו כדברים העשויים להשאיל ולהשכיר דיינינן להו זולת בספרים נחמדים שאין דרכן להשאילן יע\"ש כנראה דלדע' ר\"ת אין חילוק בין דברי' המתקלקלי' לשאינן מתקלקלים אלא הכל תלוי ברגיל להשאילן לאינו רגיל אלא דעדיין אפשר לומר דדוקא בספרים הוא דכתב ר\"ת כן משום כיון דאיכא בהו צד מצוה להשאילן כדדרשי' בפ' נערה מקרא דוצדקתו עומדת לעד כל היכא דחזינן דרגילי' להשאילן משום מצוה ולא חיישי אקלקול' משום שכר מצוה כדברי' העשויין להשאיל ולהשכיר דייני' להו אבל בשאר דברים דליכא בהו טעמא דמצוה כיון דמתקלקלי אפי' רגיל להשאילן אכתי משום קלקול' אמרי' הדר ביה וכדברי' שאינן עשויי' להשאיל ולהשכיר דיינינן להו עד שנדע בבירו' שלזה השאילו עכשיו ומסתמיות דברי הפוסקי' בזה נלע\"ד דלשיטת הרי\"ף ור\"ת ז\"ל אין חילוק בזה אלא כל שהרגיל להשאיל דבר זה אפי' דברים החשובי' והמתקלקלי' כדברי' העשויי' להשאיל דיינינן להו וההיא דסוף המקבל קשייא לפ\"ז וכעת הדבר צ\"ת.
וחזות קשה הוגד לי מבני הישיבה בשתי תשובות מוהר\"מ שהביא המרדכי שנראה דסתר אהדדי דבפ' כל הנשבעין סי' אלף קס\"ה הביא פלוגתא דרש\"י ור\"ת ז\"ל בענין זה דספרים דלרש\"י כל הספרים חוץ מספרא דאגדתא אינן עשויים להשאיל ולהשכיר וכתב שכן פוסק ר\"י הלוי ז\"ל ושכן המנהג באשכנז ושכן פסק מוהר\"מ הלכה למעשה יע\"ש ואלו במציעא פ' המקבל סי' תקנ\"ח הביא תשו' מוהר\"מ וכתב בתוך התשובה וז\"ל וא\"כ בזה הדין שבא לפניכ' כמו שאם היה שמעון מוחזק מן הספר היה נאמן בכל דבריו עד כדי דמיהן ומשו' מיגו דאי אמר החזרתי כן נאמן עתה שהחזירו וכו' ומיהו אם יש עדי' שראו הספר בידו בשעת תביעת לדין לא יהיה נאמן דאין כאן מיגו דהחזרתי וגם מיגו דמכרתו לי דספרים יש להם דין דדברים העשויים להשאיל ולהשכיר מק\"ו דספרא דאגדתא אך אדם שלא היה רגיל עמו היה אומר ר\"ת ז\"ל שהיה נאמן לומר לקוחי' הן בידי מכח ההיא דפ' הגוזל וכו' עכ\"ל והם דברים סותרים כמבואר ואולי אותה תשובה דפ' המקבל לאו לבני אשכנז היתה כי אם שלוחה למקום אחר שלא היו נוהגין לפסוק כרש\"י ז\"ל בזה ולכך השיב להם כמנהג מקומם כשיטת ר\"ת ז\"ל ודוק.
ודע דמלשון רבינו בפרקין בסוף הלכה זו שכתב וז\"ל וכן אם היה לאדם משאר כלים ויש לו עדים שהוא משכירן תמיד ומשאילו והוחזק לו שהוא להשאיל ולהשכי' הרי הוא ככלים העשויי' להשאיל ולהשכי' ע\"כ משמע בהדייא דדוקא בכה\"ג דאיכא עדים שהוא רגיל להשאיל כלי זה שביד התופס הוא דס\"ל דחשיב ככלי העשוי מתחילתו להשאיל ולהשכיר ולא סגי ליה בשיעידו העדים סתמא שהמער' הזה רגיל להשאיל כליו לאחרי' וכשיטת ר\"ת ז\"ל אלא לדידיה משמע ליה דבעי' עדות מיוחד על הכלי הזה שביד התופס שהוחז' להשאילו ולהשכירו והכי דייק לשון ה\"ה ז\"ל יע\"ש אמנם ראיתי להתשב\"ץ ח\"ב סי' קל\"ז שכת' דרבינו לא יחלוק אסבר' ר\"ת ז\"ל בזה ושכ\"כ הראב\"ד בהשגות כו' יע\"ש והדבר קשה שאם כדבריו למה לו לרבינו להצריך עדים שהוא משכירו ומשאילו תמיד כיון דברגיל להשאיל כליו דיי גם מ\"ש שכ\"כ הראב\"ד ז\"ל עליו הן דברי' סותרי' ז\"לז בתוך כ\"ד שאם רבינו מודה לס' ר\"ת מה היתה השגתו של הראב\"ד ז\"ל עליו ותו דמדברי הראב\"ד משמ' דאין צורך לשיהיה רגיל להשאיל ולהשכיר כליו תמיד כדי לעשותו דברי' העשויים להשאיל ולהשכיר אלא כל דליכא טעמא למתלי שאינו עשוי להשאיל או מפני חשיבותו או מפני בלאותו עשוי להשאיל קרינן ביה אפי' שלא ידענו בבירור שהוא רגיל להשאילו ואיך כת' שכ\"כ הרא\"בד ז\"ל ואפשר דכונת הרב ז\"ל לומר דאף רבינו ז\"ל לפי שיטתו אזיל ומודה לסברת ר\"ת ז\"ל דאף כי איכא עדים שזה רגיל להשאיל כלים אלו שביד התופס אכתי בעינן ג\"כ שזה השואל יהיה רגיל אצלו לאפוקי אם הוא שונא לו או שדר במקו' רחוק וכיוצא בזה שהסברא נותנת שלא השאילו לזה ומ\"ש שכ\"כ הראב\"ד ז\"ל הכונה לומר דאף הראב\"ד שתלה טע' הדבר מפני חשיבותו של כלי ובלאותו אין ספק וה\"ה כשיש לתלות ג\"כ במשאיל ובשואל באהבת' וברשעת' ובריחוק מקומן.
עוד כתב הרב הנז' שם דספרי' העשויי' להשאיל ולהשכיר תלוי בפלוגתא דהרמב\"ם והרי\"ף ור\"ת ז\"ל בפי' דברי העשויי' להשאיל ולהשכיר יע\"ש וגם זה קשה שהרי רש\"י אע\"פ שהוא מפרש כפי' ר\"ת והרי\"ף דהדבר תלוי בחשיבות הכלי ובבלאותו וכמ\"ש בפ' כל הנשבעי' דסת' ספרי' חוץ מספרי אגדת' אינן עשויין להשאי' ולהשכי' מפני שמתקלקלי' ולא תלי טעמ' בעשוי מתחילתו לכך או בדאיכא עדים שרגי' להשאילו אפי\"ה ס\"ל דספרי' אינן עשויי' להשאיל ולהשכיר הפך שיטת ר\"ת ז\"ל ואיך תלה הרב דבר זה בפי' רבינו והרי\"ף ור\"ת ז\"ל וצ\"ע.
ודע שמדברי התוס' והרא\"ש בפ' כל הנשבעי' ופ' המקב' וגם מעיקר דברי ר\"ת בס' הישר שלו שהביא הר\"ב התרומות בשער מ\"ט ח\"ד סי' ג' דרע\"ז ע\"ב מבוא' דלדידיה ז\"ל משמע ליה דאין חילוק בין ספרא דאגדתא לשאר ספרי' אלא הדבר תלוי בין בשאר ספרי' ובין בספר' דאגדתא באומד ובראיית הדיין במשאיל ובנשאל ובספרי' שהוא משאיל אם הם חשובי' ויקרי' ובמנהג המקו' וכל שרואה הדיין דליכא טעמא למתלי ביה שלא השאילו משו' סיבה מהסיבות או מצד המשאיל או מצד הנשאל או מצד הספרי' או מצד מנהג המקו' כל בר מן דין עשויים להשאיל ולהשכיר קרינן ביה וזה מבואר בשינוי הלשונות שכתבו התוס' בשבועות ובהמקבל בשם ר\"ת ז\"ל ומהתימא על הסמ\"ג בעשין צ\"ח דקפ\"ג ע\"ב במ\"ש שם בשם רבינו תם אחר שהביא דברי רבינו וז\"ל ר\"ת מפרש ההיא דאפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדת' כשהיו עדי' שהיו משאילן ומשכירן אבל שאר הספרי' שלא היו עדי' לא כתב אע\"פי שרבינו יעקב מפרש שכל הספרים בזה הדין ומ\"ש אפיק זוגא כו' בדברי' העשויי' להשאיל ולהשכיר פי' רבינו יעקב דדוקא בספרא דאגדתא אינו בסת' בדין זה לפי שאין רגילי' ללמוד בו כדאיתא בפ' הניזקין כו' ומחלק באותה דהגוז' דמיירי שאנו יודעי' שאין דרך של אדם זה להשאיל לזה ומ\"מ מה שפי' הר\"מ נראה עיקר עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דלר\"י שהוא ר\"ת ז\"ל בספרא דאגדתא שאין רגילין ללמוד בו צריך דוקא שיהיה עדי' שהיה רגיל להשאילו אבל בשאר ספרי' לא בעינן עדי' בזה אלא סתמן עשויים להשאיל והוא תימא היכן מצא חילוק זה בדברי ר\"ת וצ\"ע.
ואת זה ראיתי בתשו' הר\"ש בן הרשב\"ץ סי' רפ\"ז נשאל שם על נאמן הקהל שהיו בידו מבני הקהל שירשו מאחד מבני הקהל מספרי' שמחלקי' בו הבגדי' ומת הנאמן והיורש לא רצה לתתה לבני הקהל והשיב וז\"ל המספרי' הללו לא גרעי מזוגא דסרבלא דאפקינהו רבא מיתמי כדאיתא בפ' המקבל ובפרק כל הנשבעין ובפ' חזקת וכתבה רבינו כאן שאין מספרי' אלו מהדברי' העשויי' להשאיל ולהשכיר ודמי נמי לסכינ' דאשכבתא שאינן מהדברי' העשויי' להשאיל ולהשכי' וכיון שאינן מהדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ואלו היה אביהם קיים לא היה נאמן לטעון לקחתי ממנו מספרים עכשיו שמת האב אין טועני' ליתומי' שאביה' קנה אותם שאין טועני' ליתומי' אלא טענה שאם טען אותה אביה' היתה מועלתו והיה נאמן בה כדאית' בפ' שני דייני גזירות ולפיכך מוציאין מס' אלו מן היתומי' כיון שיש עדי' שהיו של אמיתנא והכל רואין אותם עכשיו ברשות היתומי' כו' עכ\"ל.
ולא יכולתי להלו' דברי' הללו דתחילה כתב שאין מספרי' הללו עשויי' להשאיל ולהשכי' וכונתו ברורה דמשמע ליה דכל כה\"ג בין לרבינו ובין לר\"ת ז\"ל כיון דמספ' אינו עשוי להשאיל ולהשכיר ורבא לא אפיק ההיא דזוגא דסרבלא אלא או משו' דהיו עדים בדבר שהשאילו לו לאביה' ההיא זוגא דסרבלא לדעת רבי' ז\"ל כמ\"ש כאן או משו' שהיה רגיל להשאילם לאחרי' לשיטת ר\"ת ז\"ל אמנם בנדון הרב ז\"ל במקומו לא היו רגילים להשאיל מספרי' אלו ומשו\"ה חשיב דברי' שאינן עשויי' להשאי' ולהשכי' וכיון שכן איך כתב אילו היה אביה' קיים לא היה נאמן לטעו' לקחתי ממנו מספרי' אלו כו' ולמה לא יהא נאמן מאחר שאינן עשויי' להשאיל והא קי\"ל דכל דבר שאינו עשוי להשאיל יכול לטעון לקוח במיגו דלהד\"מ ואפי' איכא עדים שהפקידוהו בידו נאמן לטעון לקוח במיגו דהחזרתי וגם הר' ז\"ל דן להוצי' אותה מיד היתומי' משום דהכא איכא עדי פקדון וראה ממ\"ש בסוף דבריו ולפיכך מוציאין אותה כו' כיון שיש עדים שהיה של אמיתנא והכל רואין אותה עכשיו ביד היתומי' כו' וכונתו דכיון דיש עדים שהיו של אמיתנא ונכנס ביד נאמן בתור' פקדון כמנהגם וגם איכא עדי ראה א\"כ לא היה לו להרב לתלו' הדבר מפני שאביהם לא היה נאמן ומפני שהן דברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר דכל דאיכא עדי פקדון וראה בין בעשויין להשאיל ובין באינן להשאיל לכ\"ע מפקינן להו מיד המוחזק גם עיקר מילתיה ומדמי מספרים הללו לזוגא דסרבלא ולסכינא דאשכבתא שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר הם דברים תמוהי' וסותרי' ז\"לז שהרי מדברי רבינו כאן מבואר דזוגא דסרבלא לחוד וסכינא דאשכבתא לחוד שהרי כתב שם דבזוגא דסרבלא כי איכא עדים שהיה משאילו ומשכירו בהכי דיי לדונו כדברים העשויים להשאיל ולהשכיר מתחילתן ואלו בסכינא דאשכבתא שהוא דבר שמקפידין עליו להשאילו ולהשכירו משום דמפגם לא מהני עדות שהיה משאילו עד שיעידו בפי' שהשאילו לזה שתפוס בו כמבואר ממ\"ש ראיה לדברינו כו' סוף דבר אם דברי הרשב\"ש הללו לית בהו חסיר חליף או יתיר הם דברים תמוהים טובא וצ\"ע ועיין עוד בתשו' הרב הנ\"ז סימן ק\"ל וקכ\"ז וסי' צ\"ח ודוק בה ובמה שהוסיף עוד לומר ואפי' בדברים שלא היה שמעון נאמן כו' כי דבריו בזה צ\"ע לפי מ\"ש ה\"ה בכונת דברי רבינו יע\"ש ודוק.
ולענין הלכה למעשה מאחר דלדעת רבינו והסמ\"ג לא חשי' דברים העשויים להשאיל ולהשכיר עד שיהיו תחילת עשייתן לכך או עד שיעידו עדים שאלו הכלים היה עשוי להשאילן ולהשכירן תמיד ובלבד שלא יהיו מהכלי' שהפסדן יותר משכרן כסכינא דאשכבתא וגם הרב מאירי הובאו דבריו בש\"מ לבב\"ק דק\"ך ע\"ד הסכי' לשיטתם כיע\"ש כל בר מן דין יכול המוחזק לומר קי\"ל כוותיהו ולא מפקינן מיניה עד דאיכא עדי פקדון וראה אבל בעידי ראה ועדים שהיו של המערער בלבד לא מהני אם לא בשהיו תחילת עשייתן לכך או בשהיו עדים שהיה משאילן תמיד ולא היה הפסדן יותר על שכרן אפי' בכה\"ג נמי אם רואה הדיין שהשואל הזה אין דרכו לשאול מן המשאיל הזה מפני שנאתו של זה בזה וכיוצא או מפני ריחוק מקומו של זה עם זה אע\"פ שבדברי רבינו לא פי' תנאי זה כמ\"ש ה\"ה מ\"מ הסברא נותנת שמודה בזה רבינו לדעת ר\"ת דכל כה\"ג לגבי אדם זה חשוב אינו עשוי להשאיל ולהשכיר וכמ\"ש לעיל בכונת התשב\"ץ ולא פליגי רבינו ודעימיה עם שיטת ר\"ת אלא היכא דליכא למתלי בסיבה זו דאפ\"ה לדעת רבינו צריך שיהיו עדי' שמעידי' שכלי' אלו רגיל להשאילן תמיד ודעת ר\"ת דיי בשיעידו שהמערער הזה רגיל להשאיל כליו סתמא או שדרך המקו' להשאילן תמיד דאז סתמ' אמרי' דהמערע' הזה הוא מכללן וכ\"ש בענין ספרי' דאף רש\"י ור\"י הלוי רבו ומוהר\"מ ס\"ל כשיטת רבינו לענין דדיינינן להו כאינן עשויי' להשאיל ולהשכי' מפני הקלקול דודאי לדידהו ז\"ל ה\"ל כסכינא דאשכבתא ולא מהני עדות שהיה המערער הזה משאיל כליו או שמנהג המקום להשאיל זה מזה סתמא כדעת ר\"ת עד שיעידו בפי' שהיה למשאיל ספריו תמיד ולא היה חייש לקלקולא ואפשר דלרש\"י ודעימיה בעינן שיעידו שהשאיל ספרי' אלו לזה התופס דומייא דסכינא דאשכבתא לדעת רבינו ודעימיה והכי משמע מדברי המרדכי בפ' כל הנשבעי' שכתב שכן מנהג אשכנז לדון כרש\"י ושכן דן מוהר\"מ הלכה למעשה לדון בספרים כדברי' שאינן עשויי' להשאיל ולהשכי' ועכ\"ל שהמנהג היה להצריך עדי פקדון ממש לזה התופס וגם עדי ראה דאי להצריך עדי' שרגיל להשאיל ספריו אף ר\"ת אזיל דמודה בזה שצריך הדיין לידע אם רגיל להשאיל ז\"לז כליו וספריו או אם המנהג המקו' כן זה לשאול וזה להשאיל ואין ספק שבני אשכנז היו רגילים לשאול זה מזה ספרי' כמנהג כל המקומות אלא שלענין הדין היו רגילי' להצריך עדי שאלה ממש שהשאילן לזה התופס כדברים שאינן עשויי' להשאיל ולהשכיר כן נלע\"ד.
ודע דלדעת רש\"י בזמנינו אין חילוק בין הספרי' בין ספרי אגדת' דהיינו תורה שבע\"פ לספרי תורה נביאי' וכתובי' דדוקא בזמן התלמוד נראה דהיו נזהרין שלא ללמוד תורה שבע\"פ מתוך הכתב אע\"פי שהתירו לכותבן משו' עת לעשות רוב לימודם בתורה שבע\"פ לא היה מתוך הכתב אלא היו מעייני' בהו עיון בעלמא מפני שלבם פתוח אבל השתא דעיקר למודינו בתורה שבע\"פ הוא מתוך הספר אין ספק דטפי איכא למיחש לקלקולא בהו טפי מתורת שבכתב מיהו מקום יש להסתפק לדעת רש\"י בזמנינו זה שיש מלאכת הדפוס אי חיישינן לקלקולא בספרי' דאפשר לחלק בין קלקול ספרי' הנכתבי' בכתב יד לספרי' הנמצאי' במלאכ' הדפוס אלא שלא מצינו שחלקו האחרונים בדין המוצא ספרים לא ילמוד בהם לכתחי' כו' בין כ\"י לדפוס כנראה דס\"ל דאין חילוק ביניה'." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "לפיכך \n מי שתפס בהמת חבירו כו' והבעלי' טועני' כו' או הפקדון היתה בידך כו' והתופס אומר כן הוא אינה שלי אבל אתה חייב לי כו\"כ או אתה משכנת' בידי כו' או הזקת אותי נזק שאתה חייב לשלם כו' יכול לטעון עד כדי דמיהן מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי כו'. הכי איתא בפ' חזקת דל\"ו הנהו עזי דאכלי חושלא בנהרדעא אתה מריה דחושלא תפסינהו והוה קטעין טובא אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן דאי בעי אמר לקוחי' הם בידי ע\"כ.
והנה מסוגייא זו הביא ראיה הרב ב\"הת בשער מ\"ט ר\"סי ט\"ו והביא דבריו מרן ב\"י בסימן קט\"ו מחודש ב' וז\"ל כתב בע\"הת בשער ג' אם הלוקח או היתומי' רוצי' לסלקו בדמי' ואינו שוה אלא פלג חובו והוא טוען לדידי שוה לי שיעור חובי כדי שיפרעהו כל דמי חובו מסתברא דלא מצי לעלויי להו בדמי יתיר אלא בדמי דההוא ארעא דשוה לכ\"ע בעבידנא דשמו לה ב\"ד והביא ראיה מהירושל' ההיא אתתא דהויית פורנא עשרים דינרי' והיה תמן חד ביתא טב עשרה דינרים ופסק ר' מונא כיון דלית ביתא טב אלא עשרה כמאן דלית לה פורנא אלא עשרה דינרי' הוא מכאן ואילך היא אומרת קרקע אטול והם אומרי' מעות הדין עם היתומי' ועוד ראיה מדתנן במי שהיה נשוי אם אמרו יתומי' הרי אנו מעלי' על נכסי אבינו יתר דינר אין שומעין להם והא דאמרי' דין בעזי דאינו יכול לטעון אלא עד כדי דמיהן לא בא להשמיענו אלא שאינו משלם מן העליה אך מצאתי שכתב הראב\"ד בתשובה שיכול בע\"ח להעלותו בדמיו וכן הנהו עזי דיכול לטעון עד כדי דמיהן אם בא לומר אני אקח העזים במאה שומעין לו ולא יוכל בעל העזי' לומר אני אתן לך מה ששוי' העזי' לכל העולם ע\"כ ועיין למרן בש\"ע סימן ע\"ב ס\"ך שכתב וז\"ל המוחזק במשכון ואומר אני אטלנו בחובי לפי שהוא שוה כדי חובי והאחר כופר שאינו חייב לו כלו' ואומר אע\"פ שאינו חייב לו אני רוצה לסלקו בדמי' שהוא שוה לשאר בני אדם הדין עם בעל הכלי וי\"א שהדין עם המחזיק כו'.
הנה סברת זו שכתב שהדין עם בעל הכלי היא סברת הרב בע\"הת הלזו והיא סברת ראבי\"ה שהביא המרדכי בפ' המקבל סי' ק\"ג וסברת י\"א שהביא מור\"ם דס\"ל דהדין עם המלוה היא סברת הראב\"ד בתשו' הנז' שהביא הבע\"הת הנז' והיא סברת ג\"כ הטור ז\"ל בסי' ע\"ב וזהו שכתב מרן ב\"י על סברת יש חולקי' שכתב הטור שכ\"כ בע\"הת בשער מ\"ט כו' ואין ספק דהן הן דברי הראב\"ד הללו שכתב וכן נמי בהנהו עזי כו' וברור ומהתימא על הרב פ' ודרישה ז\"ל בסי' ק\"ט ס\"ב שכתב על דברי מרן ז\"ל הללו וזה לשו' ואני יגעתי ולא מצאתי כן בב\"הת ז\"ל אלא נראה דסברת יש חולקי' הללו הם סברת כל הני גאוני' שהביא המרדכי פ' המקבל סימן ק\"ג יע\"ש והוא תימה איך לא זכר ש'ר שהיא היא ג\"כ סברת הראב\"ד ז\"ל הנזכר.
והנה הרב התרומות ז\"ל שם סיים ע\"ד הראב\"ד ז\"ל וכתב ולא ירדתי לסוף דעתו ואין ספק דעיק' תמיהתו היתה ע\"מ שהוסיף הראב\"ד לומר וכ\"נ בהנהו עזי כו' דמבואר דס\"ל דאפי' בכה\"ג שהלוה מכחיש לבעל המשכון שאינו חייב לו כ\"וכ אפי\"ה מהני תפיסתו של מלוה במשכון לטעון עליו יותר מכדי דמיו של משכון בטענת לדידי שוה כ\"כ ובמגו דלוקח וע\"ז עמד מתמיה שלא ירד לס\"ד בזה כלו' דלמה זה יהיה נאמן במגו בלוקח לתפוס המשכון על יתר מכדי דמיו דמסתיים שיהני המגו להאמינו עד כדי דמיו לא על יתר מכדי דמיו וכמ\"ש הרב ב\"הת שם בתחילת דבריו כיע\"ש.
אמנם ע\"מ שכת' הראב\"ד בתחילת דבריו דמצי ב\"ח לעלויי בנכסי הלוה לומר לדידי שוה כדי שעור חובי ולא מצו היורשי' לאפוקי מיניה בדמי שווים בזה ודאי לא כתב הר\"ב התרו' שלא ירד לס\"ד דאע\"פי שהר\"ב התרו' בתחילת דבריו כתב שיש מי שחולק גם בזה וזו היתה ג\"כ סברתו בשער ג' ח\"ו סי' י\"א וראיתו מדברי הירושלמי מפ' מי שהיה נשוי בההיא דפורנא מ\"מ הרי חזר והביא דברי הרמב\"ן שתפס על סברת זו ועל ראייתם ופי' דברי הירושלמי באופן אחר ואין ספק שהר\"ב התרו' חזר בו בראותו דברי הרמב\"ן שהרי לא דחה דבריו ואיך יחזור ויכתוב ע\"ד הראב\"ד בזה שלא ירד לסוף דעתו ועוד ראיה ממ\"ש אחר שהביא דברי הרמב\"ן וז\"ל אבל מצאתי תשו' הראב\"ד שאינו הולך על הדרך הראשון וזה טופס כו' וממ\"ש שאינו הולך על הדרך הראשון כונתו מבוארת שבא להשיג עליו במה שלא שם חילוק בין תופס משכון לטוען יתר על כדי דמיו לההיא דמעלה המלוה בנכסי הלוה דבשניהם השוה סברתו הראב\"ד ז\"ל לומר שהדין עם המלוה ושלא כמו שחילק הר\"ב התרו' בתחילת דבריו ביניהם ועל מה שלא שם חילוק ביניה' הוא שכתב ודאי שלא ירד לסוף דעתו וזה ברור ומהתימא על הסמ\"ע שבדרישה שלו בסי' ק\"ט ס\"ב הבין בדברי הבע\"הת שבא לחלוק ולתמוה ע\"ד הראב\"ד גם עמ\"ש בריש דבריו דמצי המלוה לעלויי בנכסי הלוה יע\"ש.
וכ\"ן להבין ג\"כ הרב ב\"ח ז\"ל בסי' ק\"ז סי\"א והוא תימא ועיין להש\"ך בסימן קט\"ו סק\"ך ומרן החבי\"ב בסימן ק\"ז הגב\"י אות ל\"ה שנראה שהבינו כונת הבעה\"ת כאשר כתבנו.
והנה מרן ז\"ל בב\"י סי\"ו עמד מתמיה על סבר' החולקי' דס\"ל דהדין עם המלוה לעכב המשכון ולומר לדידי שוה שיעור חובי מטעם מיגו דלקוח הוא בידי וכתב שאין זה דרך מיגו כו' דהיאך מזכה אותו יותר ממה שהוא טוען במיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי זה דבר שאין לו שחר עכ\"ל. וראיתי להרב בני שמואל בביאורו לסי' זה דק\"א ע\"ג כתב דאין דעת החולקי' כמו שהבין מרן ז\"ל רק שבעל המשכון אומר מנה הלויתיך על זה המשכון ולכן תן לי המנה ואם לאו אטול המשכון במנה שאתה חייב לי אע\"פי שאינו שוה אלא ן' ולכך כתב רבינו שנוטלו בע\"כ אם לא ירצה לתת לו המנה ונאמן לעכבו בשביל המנה וכי תימא למה נאמינהו שהלוה לו מנה דילמא האי דמעכב המשכון משום דרוצה ליטול בע\"כ ולזה כתב רבי' דודאי נאמן לומר דמנה הלואו אע\"פ שאינו שוה המשכון אלא ן' דאם הוא משקר כדי ליטלו היה לו לטעון טענה אחריתי והוא לקוח הוא בידי מדלא טען הכי ודאי באמת אמר וכן תראה ברור מדברי המרדכי בפ' המקבל סי' ק\"ג אבל היכא שהמלוה ירצה ליטול המשכון בע\"כ דהלוה פורע לו כל מה שיתבע בודאי דאינו רשאי לנוטלו דמאי מיגו איכא הכא וכונת רבינו אינה אלא להאמין המלוה בשיעור המשכון שתובע ולא ידעתי איך דחה סברת כמה רבני' שהביא המרדכי נוסף על הרמב\"ן והראב\"ד ז\"ל שהביא הבע\"הת וכמ\"ש הוא ז\"ל בסי' ק\"ז וקט\"ו עכ\"ל וע\"ע בתשובתו סי' נ\"ב דקי\"ג ע\"ג וכדבריו כתבו ג\"כ הב\"ח והר\"ב גד\"ת בדרפ\"ו ע\"ד והר\"ב ראש יוסף באות ס\"ח יע\"ש.
ולע\"ד הדבר ברור שלא נעלם דבר זה אכונת החולקים מדעת מר\"ן ב\"י מיהו תמיהת מרן ז\"ל היתה דכל שאנו מאמיני' למלוה במיגו זה דלקוח על יתר מכדי דמי שווי המשכון שהלוה כופר בו הו\"ל כאלו אנו מזכי' אותו למלוה ביותר ממה שהוא טוען עכשיו בפנינו במיגו שאלו היה רוצה היה טוען כך וכאלו אנו מזכי' אותו למלוה לתפוס החפץ של המשכון ע\"כ של לוה אפי' אם ירצה הלוה לשלם לו חובו במיגו שאלו היה רוצה היה טוען לקוח אע\"ג דהשתא אינו טוען כן אלא משכון הוא בידי דוכוותא נמי כשאנו מאמיני' אותו למלוה במה שטוען שמנה חייב לו והמשכון אינו שוה אלא ן' דיכול לתבוע המנה או לעכב החפץ בידו בשביל המנה הרי אנו מזכי' אותו במיגו דיותר ממה שהוא טוען כלומר דמאחר שטען שבמשכון בא לידו זה החפץ שוב אין כח בידו לעכב החפץ אלא עד כדי דמי המשכון לא על יתר מכדי דמיו דלהכי מסתיין שיועיל המיגו לא על יתר מכדי דמיו נמי וכשאנו מזכין אותו במיגו זה אף על יתר מכדי דמי שווי המשכון הו\"ל כאלו אנו מזכין אותו למלוה לעכב החפץ בידו של המשכון אפי' אם ירצה לשלם לו הלוה כלו חובו במיגו דלקוח וזה דבר שאין לו שחר זה נלע\"ד כונת מרן ב\"י ז\"ל ודוק.
ומה שתמה עוד הרב ב\"ש על דברי מרן איך דחה סברת כמה רבנים שהביא המרדכי בפ' המקבל נוסף על סברת הרמב\"ן והראב\"ד ז\"ל שכתב הוא ז\"ל בסי' ק\"ז וקט\"ו כו' אין זה מן התימא מאחר דסברת מרן קיימי הר\"ב התרו' וראבי\"ה שהביא המרדכי שם בפר' המקבל וגם הרמב\"ן לפי דברי הבע\"הת קאי בשיטה זו ואפילו הראב\"ד ז\"ל שנחלק בזה כבר תמה עליו הב\"הת וכתב שלא ירד לסוף דעתו כמדובר ומ\"ש מרן בסימן ק\"ז מחודש ח' ובסי' קט\"ו מחודש ב' שסברת הטור והחולקי' בדין זה הוא כסברת הרמב\"ן והראב\"ד דמשמ' דס\"ל דהרמב\"ן נמי בשיטת החולקים והטור קאי ליתא דודאי הרמב\"ן לפי דברי הבע\"הת ומרן חולק הוא בזה על סבר' הטור והחולקי' וס\"ל דהדין עם בעל הכלי מיהו מרן קאי אמ\"ש שם בשם הרמב\"ן דיכול המלוה לעלויי בנכסי הלוה עד שיעור חובו ושניהם מודים בשיעור החוב על זה הוא שכתב שהטור בדין שלפנינו קאי בשיטת הרמב\"ן והראב\"ד ובמכל דכן יליף לה דאם בשהלוה כופר בעיקר החוב משום דאית ליה מיגו ס\"ל להטור דיכול לעלויי בכדי שיעור חובו ולעכב המשכון בידו כ\"ש כששניהם מודי' בעיקר החוב דודאי יכול לעלויי בדמי עד שיעור חובו ומה שדחו לזה הר' גד\"ת בשער ג' ח\"ו סי' י\"א והר\"ב בני שמואל בתשו' סי' נ\"ב דקי\"ג ע\"ג דאפשר דהטור ז\"ל לא אזיל ומודה לסברת הרמב\"ן גבי כשהחייב מודה דהתם לית ליה מיגו למלוה יעויין שם וכך כתב מרן החבי\"ב ז\"ל סימן ק\"ז הגב\"י אות ל\"ה יע\"ש כבר דחה הש\"ך ז\"ל בסי' קט\"ו סק\"ך דלא קשה מידי דמה בכך דאית ליה מיגו להאמינו שהוא חייב לו כ\"וכ ס\"ס השתא הכלי אינו שלו ואמאי יכול להחזיקו ביותר משוייו אלא ודאי ס\"ל כהראב\"ד והרמב\"ן וכ\"כ עוד בסי' זה ס\"ק ק\"א לדחות דברי הגד\"ת איברא שדברי מרן ב\"י יש לדחות באופן אחר וכמו שדחה הש\"ך ז\"ל בסי' קט\"ו סק\"ך דיש לחלק בין תפיסת משכון מטלטלין לההיא דהרמב\"ן והראב\"ד שאין לו למלוה תפיסה בגופו של קרקע אלא שעבוד בעלמא. ועיין בפרישה סעיף ט\"ז ובסמ\"ע ס\"ק ס\"ט מה שתירץ לתמיהת מרן ב\"י על סברת היש חולקים והטור והראב\"ד. ולפי תירוצו ודאי דאם אינו טוען המחזיק בפי' שכך היה דעתו מתחילת ההלואה שאם לא יפדנו יחזיקנו בדמי ההלואה לפי שלדידיה שוה כ\"וכ א\"נ אם מתחיל' ההלואה לא הלואו על המשכון אלא אחר זמן בא לידו המשכון בתורת תפיסה דאז לא מצי טעין דמתחילת הלואה כך היה דעתו להחזיקו אז לכ\"ע לא מצי טעין לדידי שוה כ\"וכ ולא מהימן אלא עד כדי דמיו דוקא וכבר תמה עליו הש\"ך בס\"ק ק\"ב דמדברי הראב\"ד שכתב בע\"הת דה\"ה בהני עזי דאכלי חושלא כו' מבואר דלא שנא ליה בהכי יע\"ש.
ולע\"ד אע\"פ שאין תירוץ הסמ\"ע עולה יפה לדעת החולקים הנז' אלא עיקר טעמא כמ\"ש הש\"ך מיהו עיקר חילוק הסמ\"ע עולה יפה לומר דכל שתחילת ההלואה היתה על המשכון וטוען השתא המלוה בפנינו שכך היה דעתו מתחילת ההלואה להחזיקו בידו אם לא יפדנו הלוה וכ\"ש אם טוען שכן התנה עם הלוה בפי' דבהא לכ\"ע מהימן במיגו להחזיקו בידו עד שיתן לו כל מה שטוען עליו ובהא ל\"פ רבוותא כלל ודוק.
וראיתי להר' ראש יוסף באות ס\"ח שהביא ראיה לשי' החולקי' והטור והראב\"ד דס\"ל דהדין אם המלוה תופס הכלי לומר לדידי שוה מההיא עובדא דפ' הכותב בההיא אתתא דהוו מפקדי גביה מלוגא דשטרי כמבואר מינה דאי אית לה סהדי דתפסיתינהו מחיים דמהני תפיסתה לגבות חובה מהיתומי' אם ירצו השטרו' אע\"פי שאין תפיסתה מועלת לגבי החוב אלא לגוף השטרות לצור ע\"פ צלוחיתה ולא מצו היורשים למימ' לה דיתנו לה דמי נייר השטרו' מה ששוה יע\"ש ואשתמי' מיניה דמר דברי המרדכי בפ' המקבל סי' ק\"ג שהביא שם ראיה זו ודחאה דשאני התם דהמלוה והלוה מודים בעיקר הלואה משא\"כ בתופס המשכון שהלוה כופר בעי' החוב שאינו חייב לו אלא כ\"וכ דכיון דלא מהימן מלוה אלא במיגו דלקוח מסתיין דיועיל המיגו להאמינו עד כדי דמיו ותו לא יע\"ש ועפ\"ז דחה נמי דאבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי שהביא ג\"כ לראית הרב הנז' יע\"ש.
ודע שמדברי הר\"ב התרומות בשער ג' ח\"ה סי' י\"א מבואר יוצא דס\"ל דהיכא דהמלוה בא ליפרע חובו מנכסי הלוה כגון מקרקע בן חורין של לוה אין הלוה יכול לסלקו למלוה בדמי שווי הקרקע ולמכור הקרקע לאחר או למשכנו אלא המלוה יכול לעלויי בדמי כל חובו ולא מסתלק מיניה מלוה עד דפרע ליה כל חוביה. אמנם גבי לוקח ויורשי' כתב שיש להסתפק אם יכולים לסלקו למלוה בדמי שווי הקרקע וע\"ז הביא דברי הירושלמי דפ' מי שהיה נשוי בההיא דפורע והעלה דיכולים לסלקו ושוב הביא דברי הרמב\"ן והראב\"ד דס\"ל דאף לוקח ויורשים אינן יכולי' לסלק המלוה בדמי שווי הקרקע יע\"ש. ותמהני דבשער מ\"ט הח\"ב הביא סברת יש חולקים דס\"ל דאף לוה יכול לסלק למלוה בדמי שווי הקרקע וראייתם מההיא דירוש' דפ' מי שהיה נשוי כו' ולא ראיתי שדח' ראית' דשאני ההיא דירוש' דמיירי שבא בע\"ח לאפוקי מהיורשי' דלפי דבריו בשער ג' יש לחלק בבא לגבות מהלוה גופיה לכשבא לגבות מיורשים ולקוחות ולא ראיתי מי שנתעורר בזה ודוק.
ולענין הלכה למעשה בדין זה שלפנינו מאחר שלדע' יש חולקי' שהביא הטור והסכים עמה' הטור והיא סברת כמה רבוותא שהביא המרדכי בפר' המקבל סי' ק\"ג והיא ג\"כ סברת הראב\"ד בתשו' שהביא בע\"הת בשער מ\"ט חט\"ו ודאי דיכול המלוה התופס לומר קי\"ל כוותיהו ולא מפקי מיניה עד דפרע ליה כל חוביה וכמ\"ש הר\"ב המפה ז\"ל כ\"ש היכא דטעין מלוה שכך היה דעתו מתחילת ההלואה ושכן התנה עם הלוה דבזה אפשר דלכ\"ע לא מפקינן מיניה ומהימן במיגו דלקוח וכמ\"ש לעיל ע\"ד הסמ\"ע והיכא שבא המלוה לגבות חובו מהלו' מקרקע ב\"ח שבידו נראה דלא מצי לוה לסלקו בדמי שוויו וכמ\"ש הבע\"הת בשער ג' ה\"ו סי\"א ואע\"פ שבשע' מ\"ט כתב דיש חולקים גם בזה אפש' דסברת יחיד היא ולא מצי מימר קי\"ל כנודע והיכא שבא לטרוף המלוה מהלוקח אם יחזור הלוקח לגבות מהמוכר כל מה שיתן למלוה בשבילו לסלקו מעליו לדעת הרא\"ש בפרק מי שהיה נשוי והטור בנו בסי' ק\"ט אז אין כח ביד הלוקח לסלקו מעליו למלוה אלא המלוה נוטל הקרקע מידו בעד שיעור כל חובו והולך לו וחוזר הלוקח לגבות מהמוכר שיעור דמי לקיחתו אבל אם אין הלוקח חוזר על המוכר כגון שמת המוכר ואין לו נכסים אחרים ממה לטרוף אז יכול הלוקח לסלקו למלוה בדמי שווי הקרקע ואין המלוה יכול לומר לדידי שוה כדי שיעור חובי כיון דאין כאן פסידא ללוה ומה\"ט כתב הטור בסימן קט\"ו דיורשי הלוה יכולים לסלק למלוה בדמי שווי הקרקע כיון דאין כאן פסידא ללוה שכבר מת ואע\"פ שלדעת הרמב\"ן והראב\"ד ז\"ל אין חילוק בזה ובין בלוקח ובין ביורש יכול המלוה לומר לדידי שוה כדי חובי ולזה הסכים הש\"ך בסימן קט\"ו סק\"ך מ\"מ כיון שהרא\"ש והטור ב' כחות נינהו כמו שהסכימו האחרונים נראה דיכול הלוקח והיורשי' לומר קי\"ל כהרא\"ש והטור בנו וכ\"ש שהיש חולקים שהביא בע\"הת בשער מ\"ט בשיטה זו קיימי ועיין למרן החבי\"ב בסי' ק\"ז הגב\"י אות ל\"ה ובסי' קט\"ו אות יו\"ד ובסמ\"ע סימן קי\"ד אות ד' ובש\"ך שם אות א' ולפי דברי הסמ\"ע שם אף לדעת הרא\"ש והטור ז\"ל אם בא המלוה לטרוף מהלוקח קודם שעשו ב\"ד שומא והכרזה יכול הלוקח להוציא למלוה מעליו בדמי שווי הקרקע ואפי' אינו שוה כדי כל החוב ואין המלוה יכול לומר לדידי שוה כדי שיעור חובי ועיין בפרישה ודרישה שם ס\"ו ועיין למוהרש\"ח סי' נ\"ב ובס' כרם שלמה ח\"מ סי' כ' יע\"ש.", + "שורש אי אמרינן מיגו דהעזה\n מתוך \n שיכול לומר לקוחים הם בידי כו'. ע\"כ. נ\"ב הכי איתא בפ' חזקת גביה הנהו עזי דאכלי חושלא כו' דאי בעי אמר לקוחים בידי. והנה מסוגייא זו הביאו התוס' ראיה בב\"ק דק\"ז ע\"א ד\"ה עירוב פרשיות ובב\"ב דנ\"ב ד\"ה דברים לענין אי אמרינן מיגו דהעזה או לא עיין עליהם ולקמן בס\"ד נביא דבריהם.
וראיתי להסמ\"ע בח\"מ סימן ע\"ב ס\"ק מ\"א עמ\"ש שם מרן במלוה שאבד המשכון וב' מודים שהיה שוה כנגד החוב אלא שאומר המלוה שאבד אם אין לו עדים ואין הלוה מאמינו נשבע כו' וכתב שם מור\"ם ואם היו שם עדים שנגנב ושהיה שוה יותר על דמי החוב כו' והמלוה טוען שלא נגנב בפשיעתו פטור למ\"ד דלא הוי אלא כש\"ח שלא פשע בו וכתב ע\"ז הסמ\"ע דאפי' אין עדים לזה שהיה שוה יותר אלא שהמלוה מודה לו לזה לא אמרי' דיהא המלוה נאמן לומר שלא פשע במיגו דהיה אומר שלא שוה יותר דהו\"ל מיגו דהעזה דלא היה יכול להעיז בפניו בדבר שהלוה יודע באמת משא\"כ בטענת לא פשע שהלוה אינו יודע אם טוען שקר או לא עכ\"ל.
והש\"ך ז\"ל שם בס\"ק נ\"ג כתב עליו דאין זה מיגו דהעזה וכמו שהוכחתי לקמן סי' ע\"ה ס\"ק כ\"ג וסימן פ\"א סקנ\"ט וסי' צ\"ג ס\"ק ק\"ד וסי' ק\"י סק\"ו וסי' שנ\"ז ס\"א יע\"ש עכ\"ל ותמהני דלפי מ\"ש הש\"ך בסי' צ\"ב סק\"ד בשם הרא\"ש דפ' כל הנשבעין דלפוטרו משבועה דאורייתא לא אמרינן מיגו דהעזה א\"כ הכא בנדון הסמ\"ע דהוי מיגו דהעזה דפוטרו משבועה דאורית' דהיינו שבועת השומרים שלא פשע שפיר כתב הסמ\"ע דלא אמרי' מיגו דהעזה לפוטרו משבועה שלא פשע ואיך פליג עליו הש\"ך בזה גם לפי מה שחילק עוד הש\"ך שם בשם התוס' בפ' הגוזל עצים דק\"ז דדוקא כשחבירו מפקיד אצלו או מלוה שהאמינו ללוה מתחילה לא אמרינן מיגו דהעזה כיון דכופ' כנגדו בממון מה שאין כן בשלא הפקיד אצלו או הלוה לו אפילו טוען לקחתי כמו גבי עזי דאכלי חושלא בנהרדעא שזה לא הוי העזה כיון שלא האמינו בתחילה יע\"ש.
א\"כ בנדון זה דמיירי הסמ\"ע כיון שנתן המשכון הלוה למלוה מתחי' והאמינו עליו דמי לפקדון ממש שהפקיד בידו דלא אמרינן ביה מיגו דהעזה מיהו לזה י\"ל דס\"ל להש\"ך דהכא בנדון הסמ\"ע דהמיגו הוא שיכול לטעון שלא היה שוה המשכון כך אפי' בפקדון אמרי' מיגו דהעזה דדוקא כשהמיגו הוא בעיקר הפקדון שיכול לכפור בו אז לא אמרינן מיגו כיון שהאמינו בו מתחילת אבל כשהמיגו הוא בשווי הפקדון הו\"ל כמיגו דעלמא דאפי' איכא ביה העזה אמרי' ומ\"מ אין מקו' בזה כדי הכרח לדחות דינו של הסמ\"ע דאפשר דס\"ל להסמ\"ע דכי היכי דלא אמרי' מיגו דהעזה בעיקר הפקדון להאמינו במה שטוען במקצתו במיגו דיכול לכפור בכולו כיון דהאמינו עליו מתחי' ה\"נ לא אמרי' מיגו דהעזה להאמינו שלא פשע בו במיגו דיכול לכפור בשוויו כיון דהאמינו מתחי' למסור הפקדון בידו ואף על שוויו האמינו ולבר מן דין עיקר חילוק זה שחילק הש\"ך בין היכא דהאמינו מתחי' להיכא שלא האמינו שלזה כיונו התו' בפ' הגוזל דק\"ז וסע\"א במ\"ש וז\"ל וההיא דפ' חזקת הבתי' גבי הנהו עזי כו' ובפ\"ב דכתובות גבי שדה זו של אביך אע\"ג דבהאי ידע ובהאי לא ידע כו' לא דמי למידי דכפירה דלכפור ודאי אינו מעיז במידי דידע ביה חבריה והנהו דהתם לאו מידי דכפירה נינהו עכ\"ל יע\"ש.
וכ\"כ עוד בכללי המיגו שלו בסי' פ\"ב אות ו' יע\"ש לע\"ד אין במשמע דברי' הללו חילוק זה שחילק הש\"ך בין היכא שהאמינו מתחילה להיכא שלא האמינו מתחילה וכ\"ש לפי מה שהוסיף עוד וכתב כללי המיגו דאפי' כשהאמינו מתחיל' אם עיכב הפקדון בשביל עסק אחר שנעשה לו לנפקד דנאמן לטעון במיגו דיכול לכפור בו כיע\"ש דאין זה במשמע דבריה' ז\"ל אבל כונת התוס' מבוארת ע\"פ מ\"ש הנ\"י שם ובש\"ע להר\"ב דקס\"ז ע\"ג בשם הרא\"ש בתוספותיו גבי הנהו עזי דאכלי חושלי וכן בההיא דשדה זו של אביך היתה לעול' איכא העזה כיון שבא להחזיק בדבר שאינו שלו הילכך נאמן במיגו אע\"ג דאיכא העזה אבל בטענת נאנסו בפקדון או במודה מקצת הפקדון אין כאן העזה כיון שאינו בא להחזיק בשל אחרי' אלא בא להישמט שלא יגבו משלו ועוד נאנסו לא חשיב ליה העזה שאפי' יסברו שהוא משקר יתלו אותו שאינו אומר כן בשביל שהוא מתכוין לשק' אלא שהוא רגיל לטעות בין אונס לשאינו אונס עכ\"ל.
וכדבריהם כתב ג\"כ הרשב\"א בתשו' ח\"ב סי' רע\"ג הביא דבריה' הרב מש\"ל בפ' כ\"א מה' מלוה ה\"א בסוף תשו' הרמ\"ה דע\"א ע\"ד יע\"ש ועיין במה שהקשה הש\"ך בכללי המיגו סי' פ\"ב אות ו' בדברי הנמק\"י דפ' חזקת ובדברי הרב מ\"ל שם יע\"ש ועיין בס' שער המלך בהלכות אישות דל\"ח ע\"ב ד\"ה ואם חזר בו כו' יע\"ש והשתא כונת דברי התוספות מבוארת ע\"פ מ\"ש הרא\"ש והנמק\"י גבי הנהו עזי דאכלי חושלא וגבי ההיא דשדה זו של אביך דהתם שאני דלא הוי מידי דכפירה כלו' אינו להשמט בטענה זו שלא יגבו ממנו כדי שנאמר לא היה יכול להעיז פניו בפני התובע ממנו ולכן לא טען כן אלא התם אדרבא הוא בא לתבוע מחבירו וכיון שהעיז פניו לתבוע מה שלא הי\"ל לתבוע אע\"פ שלא ידע חבירו הי\"ל להעיז פניו לתבוע אפי' במה שידע וזה ברור. ובכן בנדון זה של הסמ\"ע נמי דהוי מידי דכפירה שהמלוה בא להשמט בטענתו שלא יגבה הלוה ממנו לא אמרי' מיגו דהעזה דומיא היכן דטעין בפקדון נאנסו דאינו נאמן במיגו דלהד\"מ משום דהוי מיגו דהעזה. ועיין למהרימ\"ט חח\"מ סי' פ\"ב דצ\"ה ע\"ד שכתב וז\"ל איברא דמיגו במקום העזה לא אמרי' כגון ההיא דאמרי' מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע כו' אלא שא\"א מעיז פניו כו' והובאה בכמה דוכתי בריש מציעא ובהניזקין ובפ' שבועת הדייני' וכתבו התוס' דה\"ק אמאי לא מהימן במיגו כו' ומשני כיון דאינו מעיז פניו לא חשיב מיגו ובפ\"ק דבתרא אהא דאמרי' חזקה אין אדם פורע ת\"ז כתבו התוס' דלא מהימן במיגו דאי בעי אמר היום פרעתיך דלא חציף כולי האי ולאו מיגו הוא אבל כשאינו חוצפא יתיר' אע\"פ שהוא יודע בשקרו לא מיקרי העזה כדאמרי' ברפ\"ב דכתובות ומודה ר\"י באומר שדה זו של אביך כו' וה\"נ אשכחן גבי הנהו עזי כו' וכהנה רבות נמצאו בגמ' כו' עכ\"ל ובח\"א סי' קי\"ב דקל\"ח רע\"ג כתב וז\"ל ובמקום אחר כתבתי מה בין זו לאותה שאמרו והאי בכוליה בעי דנכפריה אלא שאין אדם מעיז פניו כו' מ\"מ אע\"ג דלהעזה בפני בעל דבר לא חיישי' להעזה בפני העולם שמכירים בשקרו חיישינן כו' עכ\"ל וע\"ע בחח\"מ סי' ק\"ד ובח\"א סי' ק\"ה דקפ\"ז ע\"ב יע\"ש. וכנראה דאישתמיט מיניה דברי התוס' בפ' הגוזל דק\"ז ע\"א דכתבנו ודברי הנ\"י שם שנתנו טעם לחלק בין ההיא דאמרי' אין אדם מעיז פניו כו' לההי' דחושלי ולההיא דשדה זו של אביך היתה כו' וצ\"ע ועיין להרב של\"הג בפ' שבועת הדייני' שהביא דברי התוס' דפ' הגוזל והאריך בביאור דבריהם ודרך אגב שראיתי שכת' וז\"ל וק' בעיני על דעת התוס' דאמרי דהיכא דכופר בכל מקום שא\"י להעיז פטור מן השבועה ונותנים טעם להעזה דכיון שכופר הכל וחבירו יודע אם הכפירה אמת או לא אם לא היה כן לא היה כופר ומשו' ה\"ט פטו' למה לא נאמר ג\"כ לגבי תובע חזקה מה שתובע הוא אמת דכיון שחברו יכול לידע בשקרו חזקה לא היה מעיז פניו לתבו' אם לא הי\"ל לקבל ממנו כו' יע\"ש. ולא ידעתי היכן מצא הרב שהתוס' נתנו טעם בכופר הכל שהוא פטור משום טעמא שאם לא היה אמת לא היה כופר כיון שחבירו יודע בשקרו דאדרבא ממ\"ש התוס' שם בשם ריב\"א וז\"ל ומיהו בטענת כפירה אפי' במקום שיכול להעיז פטור דגזרת הכתוב היא ע\"כ מבואר דס\"ל דכופר בכל דפטור לאו משום טעמא דטענתו אמת הוא דפטרו הכתוב שהרי אפי' במקום שאין חברו יודע נמי כתבו דמשום גזרת הכתוב פטור ואין ספק שהרב דקדק כן ממ\"ש שם בתי' ריב\"א וז\"ל וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי כלומר בטענה דשייכא במלוה כגון כפירה והודאה דאין מעיז פניו לכפור במידי דידע ביה חבריה כו' ומשמע ליה דכונתם לומר דמה\"ט פטרו הכתוב בכופר בכל דודאי קושטא קא טעין משא\"כ בפקדון דכיון דמעיז ומעיז אפש' דלאו קושט' קא טעין ולכך מחייב אפי' בכופר בכל כלומר דטעין נאנסו בכל.
ואם זו היתה כונתם מ\"ש בסוף דברי' ומיהו בטענת כפירה אפי' במקום שיכול להעיז פטור דגזרת הכתוב הוא כו' הוי סותר לזה. אמנם הנלע\"ד ברור דמ\"ש וגבי מלוה כו' כונתם לומר דמה\"ט ניחא דחייבו הכתוב במודה מקצת ולא פטרו במגו משום דהוי מיגו דהעזה משא\"כ בטענת פקדון כיון דהמגו לא הוי מגו דהעזה אין טעם למה שחייבו במודה מקצת כיון דאית ליה מיגו ומיגו דאורייתא אמנם למה שפטר הכתוב לכופר בכל לא כתבו טעם התוס' דאנן לא דרשי' טעמיה דקרא אלא גזר' הכתוב הוא וזה מבואר בדברי הרא\"ש והנ\"י ז\"ל בכונ' דבריהם ז\"ל ודוק ועיין לקמן ד\"ה עוד הביא הש\"ך כו' שעמדנו על דברי הגהו' מיימון פ\"ב מה' שכירו' שכתב משם ריב\"א כמ\"ש השלטי הגבורים יע\"ש ובס' הכריתו' להר\"ש ז\"ל בכללי המגו סימן קפ\"ה והביא דבריו הש\"ך ז\"ל בסימן פ\"ב אות כ\"ב ומרן החבי\"ב שם אות קכ\"ג כתב וז\"ל מגו דהעזה לא אמרינן כי הא דסלעין דינרים מלוה אומר ה' ולוה אומר ג' דלא מהימנינן לוה במגו במה דאמר ג' משום דהוי מגו דהעזה דפחו' משנים לא מצי למימר דמיעוט סלעין דנרים ב' עכ\"ל.
וביאור דבריו ז\"ל משמע לכאורה שהוא ע\"פ מ\"ש התוס' שם בפ\"ק דמציעא ד\"ד ע\"ב ד\"ה לעול' ב' פטור כו' דלהכי לא מהימן לרשב\"א כי טעין ג' במגו דאי בעי אמר ב' אע\"פ שנראה יותר נאמן בשביל שהשט' מסייעו משום דס\"ל לרשב\"א דאדרבא מפני שהשטר מסייעו מש\"ה אינו טוען ברצון שנר' שמחמת השטר מודה אם לא היה השטר היה כופר בכל יע\"ש הרי שמפני שנר' לעולם כמשקר בטענת המגו לא חשיב מיגו וכונת הר\"ש לומר דדוקא בהעזה כי האי שנראה לכל כמשקר לא חשיב מגו אבל בהעזה שמעיז עם בע\"ח לבד חשיב מגו וכמ\"ש לעיל בשם מהרימ\"ט ז\"ל אבל הדברים תמוהים דאדרבא מדר\"ע דפליג ארשב\"א התם ואמר דכי אמר ג' פטור מפני שאינו אלא כמשיב אבידה דהיה יכול לטעון דב' היה חייב והשטר מסייעו מוכח איפכא דכל כה\"ג אמרי' מגו ואיך הביא הר\"ש ראיה מדרשב\"א דלית הלכת' כותיה.
ואולי כונת הר\"ש ז\"ל לומר דאף ר\"ע לא פליג עליה דרשב\"א משו' דס\"ל דכל כה\"ג שהשטר מסייעו אין סברא לומר דמקרי העזה ובודאי שאין העול' חושדי' אותו בכך ושפיר היה יכול לומר שאינו חייב אלא ב' אמנם אם יהיה האופן שיש העזה לגבי העול' שחושבי' אותו שמשקר אף ר\"ע אזיל ומודה דלא חשיב מגו והיינו ההיא דרבה בר שרשם דפ' ח\"ה דאמרי' התם לקוחה בידי לא מצית אמרת דהא איכא קלא דארעא דיתמי היא וכתבו התוס' ואע\"ג דאי טעין לקוחה בידי מהימן מ\"מ לא חשיב מגו כיון דאיכא קלא כנלע\"ד כונת הר\"ש ז\"ל.
ובזה אין מקום למה שהקשו עליו הש\"ך ומרן החבי\"ב אמאי לא הביא ראיה מההיא דמפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה כו' דהר\"ש הוצרך להשמיענו דכל כה\"ג דאיכא העזה לגבי כ\"ע חשיבא העזה אע\"פ שלא בא לפטור עצמו משבועה דאורייתא.
ומה שביאר מרן החבי\"ב בכונת הר\"ש דכונתו לומר דאף לר\"ע לא אמרינן מגו. דאי בעי אמר פחות מג' משום דפחות מב' הוי העזה לגבי הכל יע\"ש הוא תימא דפחות מב' הו\"ל מגו במקום עדים ולא מקרי מגו דהעזה וצ\"ע.
עוד כתב הש\"ך על דברי הסמ\"ע וז\"ל ועוד דמ\"מ יהא נאמן הכא במגו שהיה טוען אינ\"י ואע\"פ שהתוס' כו' מ\"מ כיון דיכול לטעון אינ\"י א\"כ אי הוה טעין בריא שלא היה שוה יותר לא הוי העזה דהלוה יחשוב שאינו יודע ולכך טוען כן עכ\"ל ולע\"ד הדבר ברור שאם הלוה אינו טוען בריא שהמלוה ידע שהיה שוה המשכון כמו שהוא אומר שאינו אומר ששמוהו בתחילה כשמסרו המשכון בידו אז הדין עם הש\"ך אבל אם טוען שהמלוה ידע שהיה שוה כ\"וך כמדובר אז הדין עם הסמ\"ע ז\"ל דכל כה\"ג כשכופר המלוה ודאי דהו\"ל מגו דהעזה ומגו דהעזה לאפטורי משבועה דאורייתא לא אמרי' וכמ\"ש ודוק כנלע\"ד להלכה ולמעשה." + ], + [ + "שורש דין חזקת עבדים וכן \n העבדים שיכולין להלך אין בחזקה זה שהן תחת ידם כו' הביא זה הנטען שתפס העבד עדים שיש לזה אצלו שלש שנים רצופות מיום ליום ה\"ז נאמן. בר\"פ חזקת תנן דחזקת העבדי' ג\"ש ופריך בגמ' עבדי' יש להם חזקת ואמר ר\"ל הגודרו' אין להם חזקה אמרה רבא אין חזקה לאלתר אבל יש להם חזקה לאחר ג' שנים ופשטה דסוגייא משמע דלאח' ג' שנים איכא חזקה לגודרות שהן בין עבדי' בין בהמה וחייה שהם נקראי' בשם גודרות וכמ\"ש הרשב\"ם ז\"ל שם וזה דעת רוב הפוסקי' וכמ\"ש הש\"ך בסי' קל\"ה סק\"ג וכן מבואר בדברי הרשב\"א שהביא הנמק\"י פ' המקבל עלה דאמרינן התם מלוה או' חמש ולוה או' ג' שכתב וז\"ל אבל הרשב\"א כתב דאם החזיק ג' שני' הויא חזקה כו' דע\"כ לא אמרו דהיכא דאיכא עדים וראה אפי' אחר אין לו חזקה אלא בחזקת המטלטלי' שהיא לאלתר אבל בחזקת ג' לא דאין אדם מניח עבדו וצאנו ביד אחר ג' שני' ועובדי' לאחרי' ואחרי' אוכלי' מגיזת' וחלבן כל אותו הזמן ולא אמרינן בהגודרות ואומן שאין להם חזקה אלא בלאלתר כו' עכ\"ל וכן מבואר ג\"כ בתשובה מימוניות דשייכי לס' משפטי' סי' י\"ז יע\"ש.
אמנם הרב המגיד בפרקין כתב וז\"ל ורבינו לא הזכיר חזקת ג\"ש גבי בהמה חיה ונראה סיוע לדבריו ממה ששנינו במשנה חזקה בעבדי' ולא הזכירו ובהמה וחיה כו' ומדברי הר\"ב העיטור נראה כדעת רבינו עכ\"ל ולפי דבריו שרבינו ובעל העיטו' ז\"ל ס\"ל דבהמה וחיה אינו מועיל חזקת ג\"ש ובעבדי' מועיל חזקת ג\"ש ע\"כ לפרש דר\"ל דה\"ק הגודרות שהן בין עבדי' ובין בהמה וחיה אין להם חזקה לאלתר ובזה הן שוים אבל חזקה ג\"ש יש מהם דמהני דהיינו עבדי' דהוקשו לקרקעות ובני שטרא נינהו ויש בהם דלא מהני דהיינו בהמה וחיה דכיון דמטלטלי דניידי נינהו ולא בני שטרא הם לא מהני בהו חזקה כלל לא חזקה דלאלתר כשאר מטלטלי' כיון דניידי ולא לאחר ג\"ש כיון דלאו בני שטרא נינהו והיינו דקאמר רבא אין להם חזקה לאלתר אבל יש להם חזקה לאחר ג\"ש כלומר יש בהם במיני הגודרות דמהני בהם חזקת ג\"ש דהיינו עבדי' דאע\"ג דאין להם חזקה דלאלתר משו' דניידי יש להם חזקה דג\"ש דכיון דבני שטרא נינהו דהוקשו לקרקעות וכ\"כ הרב פרישה ודרישה בר\"סי קל\"ה יע\"ש ועיין להרב גד\"ת בדפ\"ח ע\"א מ\"ש בישוב הסוגייא לדעת רבינו ובעל העיטור ז\"ל ואין בדבריו כדי שביעה למה בעבדי' מהני חזקת ג' שנים ולא בבהמה וחיה יעויין שם.
והנה אין ספק שמ\"ש ה\"ה דמדברי הר\"ב העיטו' נראה כדעת רבי' היינו ממ\"ש הר\"ב העיטור ז\"ל באות מ' דפ\"ה ע\"ב והביא דבריו הטור בסי' קל\"ג וז\"ל ועבדי' חזקתן ג\"ש והא דאמר ר\"ל הגודרות אין להם חזקה דוקא לאלתר אבל לאחר ג\"ש אית להו חזקה ומסתברא דלא תימא ה\"ה לדברי' העשויי' להשאיל ולהשכי' אלא דוקא עבדי' דבני שטרא נינהו אבל עבדי' דלאו בני שטרא נינהו לא שייכא בהו החזקה עכ\"ל ומדתלי טעמא דעבדי' דוקא משו' דבני שטרא נינהו מועיל בהו חזקת ג\"ש משא\"כ מטלטלי' נראה לו לה\"ה דה\"נ בהמה וחיה דלאו בני שטרא נינהו לדעתו ז\"ל דמו למטלטלי' ולא לעבדי' וזה ברור ומהתימא על הש\"ך שכת' בסי' קל\"ה סק\"ג דאין מדברי הר\"ב העיטור ראיה דס\"ל דבהמה וחיה דמו למטלטלי' ולא לעבדי' כיע\"ש ולא ביאר לנו הרב דבריו בזה דאיך הפה יכולה לדבר דס\"ל דדמו לעבדים מאחר דבהמה וחיה לאו בני שטרא נינהו כעבדי' ואולי כונתו ז\"ל לומר דס\"ל לבעל העיטור דאע\"ג דבהמה וחיה לאו בני שטרא נינהו מ\"מ כיון דדמו לעבדי' במעשיו דהוו מטלטלי' דניידי כעבדי' ואע\"ג דלא שייכא בהו טעמא דבני שטרא נינהו כעבדי' מ\"מ לא פלוג רבנן בהו וכיון דגבי עבדי' דשייך בהו האי טעמא מהני בהו חזקת ג\"ש השוו הדין בכל דדמי להו דתיהני חזקת ג\"ש כנ\"ל ודוק.
ודע דכי היכי דהטור ז\"ל ס\"ל דבהמה וחיה דמו לעבדי' דמועיל בהו חזקת ג\"ש כמ\"ש בסי' קל\"ה ובשאר מטלט' העשויין להשאיל ולהשכיר ס\"ל דלא מהני בהו חזקת ג\"ש כמ\"ש בסי' קל\"ג וטעמו מבוא' בדברי הש\"ך והב\"ח בסי' קל\"ה כיע\"ש ועיין להר' ראש יוסף באות ע\"ג שהביא דברי המרדכי בפ' כל הנשבעי' והן הן דברי הטור קל\"ג יע\"ש הכי נמי נראה שזה דעת הרשב\"א ז\"ל שהרי מדברי' ז\"ל שהביא הנמק\"י ז\"ל פ' המקבל עלה דמלוה אומר ה' וכתבנו דבריו לעיל נראה בהדייא דס\"ל דבהמה וחיה דינם כעבדי' דמועיל בהן חזקת ג\"ש ואלו מדברי הרשב\"א ז\"ל שהביא מרן ב\"י בסי' קע\"ג מחו' ה' שכתב וז\"ל וההיא דאומן מטל' נינהו שחזקתן לאלת' כו' מבואר דס\"ל דגבי מטל' כל דלית להו חזקה דלאלת' לית להו חזקת ג\"ש וכן מבואר עוד בדברי הרשב\"א שהביא הנמק\"י ז\"ל בפ' חזקת גבי הא דאמרי' התם וצריך למחו' בסוף כל ג' וג' וז\"ל אבל דעת הרשב\"א דהמטלט' בלחוד דהוא דאמרי' דשוב אין להם חזקה דכיון דחזקתן הוא לאלתר כתפיסת' ואז איכא עדי' פקדון שוב אין להם חזקה כו' יע\"ש וכן כתב עוד שם גבי הא דאמרי' ואי דלא צנא דפרי כו' וז\"ל ל\"ד לההיא דלקמן בשמעתיתא דאומן דהתם איירי במטל' וכיון שחזקתן לאלתר השתא איכא עדי פקדון שוב לא מצי טעין חזקה הנפקד יע\"ש מכל זה מבואר שדעתו ז\"ל דבמט' לא מהני בהו חזקת ג\"ש וכדעת הטור בסי' קל\"ג ואפשר שטעמו כמ\"ש הב\"ח ז\"ל דמט' אדם עשוי להשאיל ולהשכיר לימים הרבה א\"נ שמא שכח למי השאיל או השכיר וכמ\"ש הטור בשם הר\"י וזה לא שייך בבהמה וחיה שנמסרים לרועה חזר להו פעם בחוץ פעם ברחובות א\"נ אפשר שטעמו בבהמה וחיה דדמו לעבדי' דהוו מטלט' דניידי השוו חכמים מדותיה' לו' דתהני בהו חזקת ג\"ש משא\"כ בשאר מטלטלי' וכמ\"ש לכונת הש\"כ ז\"ל ומ\"מ אע\"פי שמדברי הרשב\"א הללו שהביא הנ\"י במקומות הנז' מבואר דס\"ל דמטל' העשויין להשאיל ולהשכיר או דאיכא עד פקדון וראה לא מהני בהו חזקת ג\"ש וטלת ביד אומן שנתנו נראה בהדיא מדברי הנ\"י דפ' המקבל שכתבנו דבריו לעיל ס\"ל דמהני חזקת ג\"ש מפני שאין דרך להניח ביד אומן כ\"כ זמן וכן מבואר עוד מדברי הרשב\"א שהביא רי\"ו ז\"ל בנתיב כ\"ט ח\"ד והביא דברי מב\"י בס\"ס קל\"ד כיע\"ש ומהתימא על מרן החבי\"ב ז\"ל דבסי' קל\"ג הגה\"ט אות כ\"ט הביא דברי הנ\"י דפ' המקבל ודקדק מדבריו דס\"ל להרשב\"א דמטל' מהני בהו חזקת ג\"ש.
ובזה יישב דברי מהר\"י ברקי' יע\"ש והוא תמה דמדברי הרשב\"א שהביא הנ\"י בפ' חזקת מבואר דס\"ל להרשב\"א דגבי מטל' לא מהני בהו חזקת ג\"ש כמדובר ושם בפ' המקבל לא כתב דמהני בהו חזקת ג\"ש אלא בגודרות וטלת ביד אומן דוקא כמדובר וצ\"ע ועיין להש\"ך סימן קל\"ד סק\"ח ודוק.
וראיתי להר' ראש יוסף באות מ' שהוקשה לו במאי דפריך הש\"ס ועבדים אית להו חזקה ואמר ר\"ל הגודרות אין להם חזקה דמאי קושיא לימא דבכלל גודרות לאו עבדים משום דעבדים כיון דבני דעת נינהו איכא למימר אם לא שידעו שמכרום בעליהם לא היו הולכים מבית בעליהם הראשונים יע\"ש ולק\"מ לע\"ד דאדרבא כיון דבני דעת נינהו אית לן למימר טפי דמשום שהקנטוהו הבעלים הראשונים הלכו להם לביתו של זה וכ\"כ הרמב\"ן והריטב\"א ז\"ל בהדיא בגיטין ד\"ך ע\"ב עלה דההיא דאמר ר\"ל הגודרות אין להם חזקה כיע\"ש וכ\"כ עוד הרמב\"ן בחי' לבקרא דל\"ו עלה דרך מימרא יע\"ש תו ק\"ל להרב הנז' דהיכי ס\"ד דמקשן דקאמר ר\"ל הגודרות אין להם חזקה היינו אפילו לעולם דודאי פשיטא דחזקת ג\"ש אית להו מדלא מחה כ\"כ זמן יע\"ש ומה שתרץ הוא ז\"ל דהוה ס\"ד דמשאמרו במתני' דעבדים יש להם חזקה היינו חזקה דלאלתר כו' זה לא ניתן לאמר דמתניתין בהדיא קתני ג\"ש אלא נראה לע\"ד דאפשר דהמקשן ס\"ד דעבדים ובהמה וחיה דוקא דמטל' נינהו במטל' לא מהני בהו חזקת ג\"ש והטע' שכתב הטור בשם הר\"י בסי' קל\"ג בשם הרב העיטור השוו חכמי' מדותיה' לדונן כמטלטל' דלא תהני בהו חזקת ג\"ש דומיא דשאר מטל' משו' דלא פלוג ואפי' לדעת החולקי' וס\"ל דגבי מטל' נמי מהני בהו חזקת ג\"ש ואיכא עד תשו' מימון בס' משפטי' סי' י\"ו כמ\"ש החבי\"ב ז\"ל בסי' קל\"ג הגה\"ט אות כ\"ט איכא למימר דלא כתבו כן בתשו' הנז' אלא לבתר דמסיק הש\"ס דכי קאמר ר\"ל הגודרות אין להם חזקה אלא בחזקה דלאלתר אבל בחזקה ג\"ש יש להם ומשמע להו דאפי' הבהמה וחיה נמי דלאו בני שטרא נינהו מהני בהו חזקת ג\"ש ומנה למדו דה\"ה לשאר מטלט'.
אמנם מעיקרא הוה ס\"ד דמקשה דכל מידי דמטל' דלאו בני שטרא נינהו לא מהני בהו חזקת ג\"ש ועבדי' נמי אע\"ג דבני שטרא נינהו כיון דמידי דמטלט' הוא אין לו חזקת ג\"ש כן נראה לע\"ד ודוק תו ק\"ל להרב הנז' בחזקה דלאלתר מה טעם מפקינן ליה מיד המחזיק ומחזקינן ליה בגנב וגזלן כיון שאפשר שלקחו ממנו ולא שבאו מאיליהן לביתו ואין להחזיק שום אדם בגנב וגזלן ותי' דכיון דתפיסה זו מקרי תפיסה נשאר הדבר בחזקת הבעלי' הראשוני' לעולם עד שיביא עדים או ראיה ברורה שמכרם לו יע\"ש.
וסבור הייתי לומר דמשו\"ה מפקינן מיניה דתלינן דרוצה להחזיק בשל חברו משום ס' מלוה ישינה שיש לו עליו עד שיתברר לו ולא דמחזיק' ליה בגנב וגזלן וכעין זה כתב בדרישה לקמן ס\"ס קל\"ג בענין דברי' העשויין להשאיל ולהשכיר ע\"ש בסעי' י\"ג אלא שאין זה טעם מספיק לע\"ד להוציא הדבר מיד המחזיק דאי משו' חשש ספק מלוה ישינה סמיה דדין למחייבה שבועה שלקחו דמשו' ספק מלוה ישינה לא משתבע כדאמרי' פ\"ק דמציעה ואכתי לא הוה ליה לאפוקי מידי דמחזיק אלא עיקר הטעם כמ\"ש הרב דתפיסה זו לא מקרי תפיסה וברור.
ולענין הלכה למעשה דעבדים גדולי' ובהמה וחיה שאינן מסורות ביד שומר אלא לפעמים הולכי' מאליהן בשוק אין בהם חזקה כשאר מטלט' ומוציאין אותה מיד המחזיק בהן ואף הפירות שאכל בהמשך אותו זמן כמ\"ש הרב ראש יוסף באות ע' וכדאיתא בפ' חזקת דל\"ג גבי מחזיק בקרקע שאינו שלו יע\"ש אמנם אם החזיק בהם ג\"ש נראה דיכול המוחזק לומר קים לי כהרמב\"ם ובעל העיטו' שכת' ה\"ה דס\"ל דמהני בהו חזקה ג\"ש ולענין שאר מטלטלי' עיין בסי' קל\"ג יע\"ש באורך.", + "אבל עבד קטן שאינו יכול להלך על רגליו מפני קטנותו הרי הוא כשאר מטלטלי' כו'. ונראה דה\"ה לעבד גדול אם היה מסור לשומר דלאלתר הויא חזקה כמ\"ש מב\"י ז\"ל בא\"ה ס\"ס קכ\"ד משו' דהוי מילתא דלא שכיח לא ביאר זה מרן בח\"מ סי' ע\"ב ס' כ\"א ולא בסי' קל\"ה כנ\"ל ועיין להרב המפה בא\"ה סימן קכ\"ד סעי' ו' שהסכים לדברי מרן יע\"ש ודברי מרן ז\"ל בח\"מ סימן ע\"ב הנז\"ל נראה דאשתמיט מיניה דמרן החביב בסימן קמ\"א הגה\"ט אות א' שכתב על מה שתמה על הטור למה לא הזכיר בהמה וחיה בהדי עבדים שחזקתן ג\"ש כמ\"ש בסי' קל\"ה וז\"ל ויראה דהטור סירכה דמתני' נקט דלא תני אלא עבדים ומתני' דלא תני אלא עבדי' מילתא פסיקתא נקט מה שא\"כ בהמה וחיה דהיינו דוקא במקום שאין דרך למסור הבהמה שחרית וערבית דבמקו' שדרך למסור הבהמה חזקתן לאלתר כדאיתא בפ' חזקת ואע\"ג דעבדים נמי היינו בגדולים מ\"מ בגדולי' מיהא אין חילוק בין מקום למקום אבל בבהמה יש חילוק בין מקומות למקומות. ובזה הראיה שהביא ה\"ה ז\"ל בפ' י\"וד מה' טוען ממשנה זו לדברי הרמב\"ם ז\"ל מדלא הוזכר חזקה גבי בהמה וחיה אלא גבי עבד אינה תיובתא לדברי הסוברי' דאף בבהמה וחיה חזקתן ג\"ש עכ\"ל וכפי דברי מרן ז\"ל בא\"ה שכתבנו דאף בעבדי' גדולי' כשהן ביד שומר חזקתן לאלתר כבהמה וחיה אין מקום לדברי מרן החבי\"ב ז\"ל שהרי אף גבי עבדי' לא מילתא פסיקתא היא כיון דכשהן ביד שומר חזקתן לאלתר וראית ה\"ה ז\"ל ממתני' אלימתא היא ותיובתא לדברי הסוברי' דאף בבהמה וחיה חזקתן ג\"ש וצ\"ע." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין מחזיק בנכסי קטן אכלה \n שני חזקה בחיי אביהן מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי מאביהן נאמן לומר חוב יש לי על אביהן. וכתב שם ה\"ה וז\"ל עוד הקש' הראב\"ד במ\"ש רבינו בשאכלה שהוא גובה בלא שבועה מדין מיגו ממה שהסכימו הגאונים ונתבאר בדברי רבינו בהרבה מקומות ומהם שהטוען על המשכון שהוא נאמן עד כ\"ד שאינו נוטל אלא בנק\"ח אף כאן אם בא לגבות לכתחילה צריך הוא לישבע ויש לי לתרץ שחילוק יש בין מטלטלין לקרקע שהרי ד\"ת אין נשבעין על הקרקעות ושבועת היסת אין כאן לפי שאין כאן טענת בריא הפך מדברי זה המחזיק ואין נשבעין על טענת שמא כך נ\"ל לדעת רבינו ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דלפי מ\"ש הוא בעצמו בפ\"ה מה' אלו ד\"ה דהא דאין נשבעין על טענת קרקע הוא דוקא כשהטענה הוא גוף הקרקע כגון שזה אומר יש לי לדור בה עדין והלה אומר שאין לו לדור עוד הרי זו תביעת קרקע כו' אבל כשאין מחלוקותם אלא בתביעת דמי השכירות נראה שהוא כשאר חיובין ומתחילתו נעשה בין שניהם ע\"ד ליתן דמים ומתחילתן ועד סופן דמים הם וא\"כ ה\"נ כיון דטענתם ותביעתם אינו אלא על חוב שחייב לו אביו למה לא ישבע וה\"ז דומה ממש לתביעת דמי השכירות שנשבעין שבוע' דאורייתא.
ודברי אלה שאלתי בימי חורפי מחד צורבא מרבנן מעיר סאלוניקי יע\"א ה\"ה הרב בעל פרשת הכסף כמוה\"ר שמואל סורנאג'ה נר\"ו וכה היתה תשובתו אלי עין רואה מה שהאריך מעכ\"ת והרבה להשיב ע\"ד ה\"ה עמ\"ש דיש חילוק בין משכון דמטלטלין לקרק' שהרי ד\"ת אין נשבעין על הקרקעות והוקשה לכת\"ר דמה מקום יש לקו' כיון דעיקר התביעה אינה על קרקע אלא על החוב ככתוב בד\"ק. ולי הדיוט לפום ריהטא היה נראה דשפיר דמי שם בפי\"ד לתביעת קרקע דהרי כל עיקר נאמנותו דנאמן זה על חובו הוא מטעם מיגו שיכול לומר שלי הם והרי אם היה טוען שלי הן לא היה חייב שבו' מטעם דהיה נשב' על הקרקע וא\"כ ה\"ה נמי עכשיו נוטל בלא שבועה דלא גרע השתא ממה שהיה לו לטעון וכי היכי דאם היה טוען שלי הן היה פטור משבועה והיה לוקח כל הקרק' עם כל הפירות שאכל וא\"כ כ\"ש השתא דאינו תובע אלא כנגד חובו דנאמן משא\"כ במשכון דמטלטלין דבודאי דנוטל בשבועה משום דהרי אם היה טוען שלי הן ג\"כ היה חייב שבועה וא\"כ ככחו אז כחו עתה ולא הוי השתא מרויח יותר ודוק כך עלה במחשבה בתחילת העיון.
האמנם המנגד כל דברינו אלה הם דברי רבי' הרמב\"ם בפי\"ג מה' מלוה ד\"ג דשם כתב שאלו אמר על עצמו של חפץ זה אתה מכרתו לי אתה נתנתו לי דהיה נשבע היס' ונפטר אלא דאם אמר כ\"וכ יש לי על חפץ זה צריך שבועה בנק\"ח אע\"ג דאיכא מיגו ומפרש הטעם שאין אומרי' מיגו לפוטרו משבוע' אלא לפוטרו מממון שלא יחזור עד שיטול מה שטען ועיין בדברי ה\"ה שם ודברי' עומד ככותל לפנינו.
הן אמת שדברי הרמב\"ם צ\"ע לפי קע\"ד דנר' סותרי' דבריו למ\"ש בפי\"א מה' שכירו' ד\"ז דשם כתב בעה\"ב אומר ב' קצצתי לך והשכיר אומר ג' קצצת לי כו' הרי ב\"ה נשבע בנקיט' חפץ בד\"א כששכרו בעדים ולא ידעו כמה פסק תבעו בזמנו אבל אם שכרו שלא בעדי' או שתבעו אחר זמנו ישבע בע\"הב היסת יע\"ש דמשמע דמהני המיגו לפוטרו משבועה בנק\"ח לשבועת היס' והוא הפך מ\"ש שם בה' מלוה ועיין נמי שם בפ' י\"א מה' שכירו' בהל' ו' וכעת לא מצאתי דבר מתיישב כהוגן דברי רבינו אלו וצ\"ע.
איך שיהיה נחזור לדאתאן עלה לעיקר קושייתיה דמר עוד עלה בדעתי דעת הדיוט לומר דכונ' ה\"ה הוא זה דמה מקום יש להקשו' ממה שמצינו לגאוני' שכתבו גבי משכון דמטלטלין לכאן דאפשר דיש לחלקן בין משכון דמטלטלין למשכון דקרקע דבמשכון דקרקע יודו הגאוני' דנוטל בלא שבועה אף דאין תביעתו אלא דמים וקאמר דאל תתמה דמה מקו' יש לחילוק זה דכשם שיש לזה מיגו כך יש לזה ולזה מתרץ דשפיר יש לחלק דכשם שמצינו שדין הקרקע משונה מדין המטלטלין דהרי ד\"ת אין נשבעין על הקרקעו' משא\"כ במטלטל' דנשבעין עליה' כשם שדינו משונה בענין זה כך משונה דינו בדין המשכון אף שאין דינו ותביעתו אלא דמי' והוי מעין מ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' חזק' גבי עובדא דרבה בר שרשו' וז\"ל ולא מסתבר לחלק שאני מטלטלין דשייך בהם שבוע' דאורייתא במודה מקצ' ולכך הבא מחמת חזקה צריך שבועה כו' יע\"ש ואף דלהרא\"ש לא מסתבר ליה לחלק בהכי מ\"מ אפשר דלדע' ה\"ה בדעת הרמב\"ם מסתבר ליה ומ\"ש עוד ה\"ה כאן ושבוע' הסית אין כאן כו' כונתו כך דאה\"ן דמצינן למימר דיודו הגאוני' בדין משכון קרקע דלוקח בלא שבועה בנק\"ח כיון דהם לא אמרו אלא גבי משכון דמטלטלין מ\"מ עדיין יש להק' ממה שמצינו ג\"כ גבי קרקע עצמו וכמ\"ש הר\"ב התרומו' שער י\"ד ח\"א דפ\"ב דע\"א אחר שהביא דברי הרמב\"ם דפי\"ד מה' טוען הנז' כתב וז\"ל ואיכא דק\"ל היכי אמרי' מיגו דאמינא לקוחה היא בידי מהימנא והלא האו' לקוחה היא בידי קרקע זה ולהחזיק בו שני חזקה נהי דלא ישבע שבועת התורה לפי שאין נשבעין על הקרקעו' אבל משבועת היס' לא ינצל ותרצו שלא היו יכולין להשביעו שבועת היס' בטענ' שמא שהרי היתומי' לא היו יכולין להכחישו בטענ' ודאי כי אם בשמא זה היה טעם הר\"ר משה זצו\"ל שפטרו בלא שבועה ע\"כ והן הן דברי ה\"ה הנז' ודוק ועיין בהרב גד\"ת שם כך אפשר להמשיך דברי הרב המגיד ז\"ל אלא שידעתי ביני שהוא דוחק.
והיותר נראה ליישב דבריו הוא דלא דמי לכל הני דהזכיר מעכ\"ת דשאני כל הני דהשתא אין תביעת' זה אצל זה אלא דמי' בלבד משא\"כ בההיא דה' טוען דהוא עדיין תוך השדה והוא אומר דבמשכון היה בידו ואכלה שני חזקה דכל כחו דמצי לו' דבמשכנת' באו לידו הוא מטע' היותו בתוכה ואכלה שני חזקה דשפיר חשיבא כשלו וכל כמה דלא לקח מעותיו הוייא שלו ושפיר קרינן ביה אין נשבעין על הקרקעות א\"נ אפשר לומר מעין זה ובית\"ר שאת דהאי דינא דפי\"ד מה' אלו דמייא שפיר למ\"ש ה\"ה עצמו בפ\"ה מה' טוען ה\"ה שאם היה מחלוקת יש לי לדור בה עדיין והלא כופר הרי תביעת קרקע כו' יע\"ש ובכה\"ג הבי' שם גבי אכלה שני חזקה כו' דמיירי במשכנתא דסורא דכתבין במשל' שנייא אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף וכמ\"ש רשב\"ם בפ' חזקת הבתי' דל\"ב ע\"ב גבי עובדא עצמו דרבא בר שרשו' דמשם למד עיקר דינו הרמב\"ם שם וא\"כ הוי כמשכיר שדה לכ\"וכ שנים דא\"כ כשיאמר דעדיין יש לו לאכול דעדיין יש לי מלוה גביה הו\"ל כאומר יש לי לדור בה עדיין דהוי תביעתו קרקע ודוק והבן בהאי תירוץ כי נכון ואין בו פקפוק לפי קע\"ד.
ומיהו עדיין צריכין אנו למודע'י אמאי תלה הרמב\"ם שם בפי\"ד מה' טוען לפי דברי ה\"ה הטעם דפטור משבועה משו' מיגו ת\"ל מטעם זה עצמו דאין נשבעין על הקרקעות ולפע\"ד נר' דלק\"מ דמ\"ש הרמב\"ם מתוך שיכול לומר שלי הן כו' אין כונתו לומר דמטע' זה דאיכא מיגו הוא דפטור משבועה אלא כונתו דמטעם זה דאיכא מיגו הוא דאמרי' דנאמן לומר חובי אצלי על אבוהון ואגבהו עכשיו בעודן קטנין ולא אמרי' דתחזור השדה והפירות שאכל ליתומי' עד שיגדלו ויעשה עמהם דין כמ\"ש שם בדין הקודם ויצא עליו קול דלא אכלה שני חזקה וכלפי אותו דין יהיב טעמא לחלק דלא דמי דהכא איכא מיגו והוי דינו כמ\"ש שם בריש הל' ח' דאם החזיק בנכסי קטן שנים רבות וטוען משכונה הן בידי ויש לי חוב עליהן כ\"וכ הואיל ואלו רצה אומר לקוחים הם בידי מהימן כו' והמשך דבריו שם בהל' ט' הוא מעין מ\"ש שם בריש הל' ח' ולא קאי ליתן טעם על מה שלוקח בלא שבועה ואף אם היה לוקח בשבועה היינו צריכין לטעם המיגו דאי ליכא מיגו לא מצי ליקח השתא בעודן יתומי' קטנים אפי' בשבוע' ממ\"ש בסוף הל' ח' דאם יצא עליו קול שהיא של יתומים ולא אכלה שני חזקה בחיי אבוהון דליכא מיגו דיחזור השדה וכל הפירו' שאכל עד שיגדלו ויעשה אח\"כ כשגדלו דין עמהם ולא אמרי' דישבע עכשיו ויטול מעותיו דנראה דלא מהני אפי' בשבועה עכשיו בעודן קטנים היכא דליכא מיגו וא\"כ מבואר דכונת הרמב\"ם בהל' ט' דקאמר מטעם מיגו לא קאי על מה שפטרו משבועה אלא על עיקר דבריו דקאמר דמצי למפרע ממנו עכשיו והוי ממש כעין דבריו בריש הל' ח' אלא דהרמב\"ם בהל' ט' אחר שכתב כל דינו דגובה אותו מן הפירות וגובה אותם בשבועה נ\"ט על עיקר הדין וכתב לחלק מדין היכא דלא אכלה שני חזקה כאמור ודוק.
וגם הראב\"ד אפשר דהבין כן בכונת הרמב\"ם אלא דעדיין הוק' דאף דאיכא מיגו מ\"מ לא יועיל המיגו לגבות לכתחילה בלא שבועה דאה\"ן דשפיר יהיב טעמ' שיכול לגבות עכשיו אף דהם יתומי' קטני' מטע' מיגו מ\"מ שבועה מיהא ליבעי מידי דהוי אמשכון דמטלטלין אף דאיכא מיגו נשבע ונוטל ולזה תירץ שפיר ה\"ה ז\"ל דיש לחלק בין במשכון דמטלטלין למשכון דקרקע כאמו' בכונת דבריו.
ואם כנים אנחנו בכל הדברות והאמירו' הקולמוס נקיים אנחנו ממה שהק' הר\"ב גד\"ת שם בדפ\"א ע\"ג ע\"ד ה\"ה שם בפי\"ד מה' טוען דאחר שהבי' דברי הראב\"ד וה\"ה ז\"ל כתב ואם השגת הרלב\"ד השגה נראה שתירוץ ה\"ה לא העלה ארוכה לה שהרמב\"ם פוטרו משבועה מטעם שיכול לומר שלי הן וכונת ההשגה שהמיגו לא יועיל לפוטרו משבועה מדין המשכון שנתבאר בפי\"ג מה' מלוה שאין אומרי' מיגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מממון וכלל זה הוא מוחלט ולא פרטית ומה יועיל היות כאן משכון של קרקע כו' יע\"ש.
ולפי האמור דברי ה\"ה הם שרירין וקיימי' ואין צורך להאריך עוד ואני אומר דאף דלו יהי דהראב\"ד הבין בכונת הרמב\"ם דטעם המיגו דקיהיב שם בפי\"ד מה' טוען הוא ג\"כ על השבועה מ\"מ כונת ה\"ה כמו שכתבתי אנכי איש צעיר וממילא נמי סרה מהר תלונת הגד\"ת מה שהק' עוד שם על הרמב\"ם וה\"ה ז\"ל ממ\"ש הרמב\"ם בפ\"ט מה' שלוחין הל' ד' יע\"ש דלק\"מ לא על הרמב\"ם ולא על ה\"ה ואף גם זאת ראיתי מה שהק' עוד הרב הנז' על הראב\"ד מההיא דפ\"ט דשלוחין שמהתם משמע דלא מהני מיגו לפוטרו משבועה אפי' להחזיק דחזינן דלא השיגו הראב\"ד התם ואיך כתב כאן וההיא דרבה בר שרשום דבעי לפטור נפשיה משבועה אחר אכילה קאמר כו' יע\"ש.
ולעד\"ן לחלק לדעת הראב\"ד דל\"ד לההיא דהתם דשם בה' שלוחי' אף דהשתא אינו טוען הטענה האחר' ואית ליה מיגו אינן מרויחים כלום היורשים השתא מאם היה טוען איני אריסו ואיני שותפו דדא ודא חדא היא ולהכי אמרינן מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן אפילו להחזיק מה שבידו דבמיגו זה אינו מגיע שום הנאה להיורשים השתא מאם היה טוען איני אריסו איני שותפו ברם בההיא דרבה בר שרשום דהשתא אינו טוען לקוחה היא בידי מרויחים יותר היתומים מאם היה טוען לקוחה היא בידי מיגו כה\"ג דהוי כמחזיר אבידה מהני כאכלה כבר ולא דמי לההיא דפי\"ג מה' מלוה דהתם הוי מיגו להוציא ומיגו להוציא אפילו דיהיה המשכון שוה יותר מהמלוה והוי כמחזיר אבידה מיגו להוציא בכ\"הג לא אמרינן.
ולפי האמור נידחה נמי באופן אחר מה שהק' הרב גד\"ת על הרמב\"ם ז\"ל ועל ה\"ה שם בפי\"ד מה' טוען ממ\"ש בפ\"ט מה' שלוחין דלא דמו הנדוני' כלל מהתם להכא כאמור אלא דלההיא דה' מלוה אינו מתיישב בזה לדעת הרמב\"ם ומחוורתא כדשנינן מעיקרא ולדעת הראב\"ד ליכא להק' בפי\"ג מה' גזילה די\"ט דיש לדחות והוא חזות תו חזי הוית להר\"ב גד\"ת שם דפ\"א ע\"א מ\"ש על הרמב\"ם עמ\"ש בפי\"ד מה' טוען ד\"ז ממ\"ש בפכ\"ט מה' מכירה די\"ז עיין בדבריו ואנכי לא ידעתי מא קא ק\"ל ואחל'ה פני קדשו שיבאר כונת דבריו (דממאי) [דממני] נסת'ר מאי קאמר.
ועוד ראיתי להרב שם ע\"ב שהביא דברי ה\"ה במ\"ש בפ\"ט מה' טוען דח' על השגת הראב\"ד וז\"ל ואין נאמן מדין מיגו דאי בעי אמר לה היתה מעולם כו' והרב הנז' כתב לא ידענא להיכא קאי אי אעיקר טענה חוב יש לי עליו כו' וכיון שכן מה לו להרמב\"ם לומר אבל אם יצא הקול כו' וכיון שצריכין אנו לומר דטעם אחר יש לשלא נאמנהו במיגו שלא היתה של אביו יע\"ש ולי הדיוט נרא' דבודאי כך היתה כונת ה\"ה ואעפ\"כ לא ק\"מ על הרמב\"ם דהרמב\"ם לא הוצרך להך טעמא דאם יחקור כו' כדי לבטל המיגו דמעולם לא היתה של אביו דפשיטא ופשיטא דהטעם מפורש לבטל המיגו זה כיון דנפק קלא בב\"ד דשל אביהן של יתומים היתה וזו אינה צריכה לפנים וגם רבה בר שרשום לא סליק אדעתי' לזכות במיגו זה דהאי מגו מבוט' מעצמו דהרמ\"ה נקט כלישנא דתלמודא דרבה בר שרשום ס\"ד לזכות מטע' דלקוחה היא בידי ואביי דחי ליה האי מיגו כיון דנפיק עליה קלא והרמב\"ם ז\"ל נקט לישנא דתלמודא אלא דהר' המגיד ז\"ל לרווחא דמילתא כתב לדחות מיגו זה אבל בלשון דחיה קאמר וגם כלפי דברי הראב\"ד ז\"ל דהזכיר מיגו זה הוצרך לפרש לדעת רבינו והוא פשוט.
ודרך אגב ראיתי להלח\"מ שם בפי\"ד מה' טוען ד\"ט שהאריך שם והנה מה שהק' על הטור ומרן ב\"י כבר כתב הרב גד\"ת שם ע\"ג גם מה שהאריך על הגירסא אשר כתב בהגהות בד\"ח הן דברים תמוהים מ\"ש דלא ס\"ל דהגהות לפי גירסא שלו מ\"ש ה\"ה דהטעם דאין לו שבועת היסת אלא ס\"ל דאין הטעם באכלה שני חזקה בחיי אב והון דאין שבו' משו' דאין כאן טענ' ברי אלא דאכל' שני חזק' עדיף ואלים טפי וגובה שלא בשבו' יע\"ש ודבריו צ\"ע דהרי דעת הרמב\"ם הוא דבכל מקום שזוכה מדין חזקה אפי' שיהיה חזקה אלימתא אינו נוטל אלא בשבועת היסת וכמו שמפורש בדבריו בפי\"א מה' טוען ד\"ב וא\"כ צריכין אנו לתירוץ ה\"ה וכמו שהביא תירוץ זה הר\"ב התרומות בשער י\"ד ח\"א דפ\"ב ע\"א בשם יש מי שתירצו כנז\"ל וגם מדברי הר'ב התרומו' נראה דלא היה גורס בהל' ח' וגובה בשבועה עיין בדבריו. והנה אמת דמדברי הרא\"ש בפ' חזקת הבתים נר' דלא ס\"ל כתי' ה\"ה והבי' דבריו הגד\"ת שם וכתב דכל דמצי אבוהון למטען ולהשביע טענינן ליתמי ומשבעינן אפי' בשמא כו'.
איברא דקשה ע\"ד הר\"מ בפ\"ט מה' שלוחין הל' ג' דנראה כדברי הרא\"ש דשם כתב בהל' ב' ואין אחד מכל אלו נשבע בטענת ספק עד שיחשוד המשביע אותם בשתי כסף כו' ובהל' ג' כתב מכאן הורו רבותי שאם מת השותף הא' אין היורש יכול להשביע שותפו של אביו בטענת שמא ויש מי שהורה שמשביע אותו היורש בטענת שמא וכזה ראוי לידון יע\"ש דנר' כדברי הרא\"ש דאמרי' כל דמצי אבוהון למטען ולהשביע טענינן ליורש ומשביע אפי' בשמא יע\"ש. ושמא יש לדחות ע\"כ מלשון הרב כמהר\"ש סורנאגה נר\"ו.
וזאת היתה תשובתי אליו על מאי דק\"ל בדברי ה\"ה בפרקין עמ\"ש הוא עצמו בפ\"ט מה' טוען כה ענני כת\"ר דשפיר דמי מ\"ש בפי\"ד לתביע' קרקע כיון דעיקר נאמנותו מטעם מיגו ובאותה טענה לא שייכה שבועה וא\"כ ה\"ה נמי עכשיו לא כן גבי משכון מטלטלין דככחו אז כחו עתה ושוב כתב דהמנגד לזה הוא דברי הרמב\"ם שבפי\"ג מה' מלוה ד\"ג ודבריו הם שעמדו ככותל עכ\"ל ואשתומם על המראה למה זה הטריח קולמוסו והיד כותב' כל כי הני מילין כי מה זו מציאה מצא באחרונה בדברי הרמב\"ם שבפי\"ג מהלכות מלוה כאלו דברי' הללו היו מעלומי העין דלא שלטא ביה עינא עד אשר עלתה זכרון דברים הללו לפניו ואחד הרואה השגת הראב\"ד שם בפי\"ד מה' טוען דעליה הוא דן ה\"ה ז\"ל לחלק ממ\"ש הגאונים בדין המשכון הלא המה דברי הרמב\"ם ז\"ל הללו בפי\"ג מה' מלוה ומה מקום היה לבעל המחשבו' מידי עלותו בתחילת העיון כל כי הני מילי ואעיקרא מאי סבר.
תו חזינא ליה למר שמואל עמד מתמי' ע\"ד הרמב\"ם ז\"ל הללו שבפי\"ג מה' מלוה שנראין כסותרין למ\"ש הוא עצמו בפי\"ח מה' שכירות ה\"ז גבי ב\"הב אומר ב' קצצת לי שכתב שם שאם שכרו שלא בעדים או שתבעו אחר זמנו ישבע בה\"ב היסת הרי שפטרו משבוע' המשנה מטעם מיגו ועל דבר זה ציוה אותי לעיין ככתוב בד\"ק ולפק\"ד וחולשת שכלי אין בזה מקום עיון דכיון דעיקר שבוע' זו אינה מן הדין שהרי א\"נ על טענת נתתי או טע' הילך ומתקנת חכמים היא גבי שכיר דוקא שלא ילך בפחי נפש הם אמרו דכל דאית ליה לב\"הב מיגו שלא להשביעו שבועה חמורה ודין נתתי ולא נטלתי ראיה לזה דכל דאית ליה מיגו בבה\"ב לא תקנו חכמים שבועה וכמ\"ש שם ה\"ה ז\"ל ע\"ש הר\"י ן' מיגאש וזהו שסיים הרמב\"ם ודקדק בלשונו ישבע ב\"הב היסת שלא קצץ לו אלא מה שכבר נתן ומה שאמרו לו הילך כלומר דדוקא בכה\"ג דליכא אלא שבועת התקנה הוא דנשבע היסת מטעם מיגו לא כן כשלא נתן כבר או שלא אמר לו הילך כי אז ישבע שבועה חמורה ואינו נפטר בהיסת כנלע\"ד.
תו חזינא ליה למר עלה ליישב כונת ה\"ה באומרו דכונתו לומר דכשם דדין הקרקע משונה מדין המטלטלין בענין שבועת התורה כך דינו משונה בדין המשכון וכעין מ\"ש הרא\"ש בפ' חזקת עלה דעובדא דרבה בר שרשום וז\"ל דלא מסתבר לחלק שאני מטלטלין דשייך בהם שבועת דאורייתא במ\"מ ולכך הבא מחמת חזקה צריך שבועה כו' ואף דלהרא\"ש לא מסתבר לחלק בהכי אפשר דלה\"ה ז\"ל ניחא ליה בדעת הרמב\"ם אע\"פ שהוא דוחק ככתוב בד\"ק. ואנא קטינא דבר זה אסור לאומרו אפי' בדרך דוחק כי אין ערוך בדברי ה\"ה ז\"ל עמ\"ש הרא\"ש דהשמים בינו לבינו שהרי הרא\"ש לא בא אלא לחלק מה בין כפירת שעבוד קרקע לכפירת מטלטלי' לענין שבועת היסת ועלה על דעתו לחלק שפיר דדוקא גבי כפירת מטלטלין תקנו חכמי' היסת הואיל ואיכא שבועת התורה במ\"מ לא כן בכפירת קרקעות דאין במיגו שבועת התורה במ\"מ אפשר דלא תקינו רבנן היסת בכופר בכל וחילוק זה אחד הרואה ניתן ליאמר שפיר ומצינו כיוצא בזה בתלמוד אלא דלא הונח להרא\"ש ז\"ל לחלק ביניה' כיון דלא איתמר בהדייא בגמ' דיש חילוק לענין שבועת היסת בין כפירת שעבוד קרקע לכפירת מטלטלין דכל כי הא לא הוה סתי' תלמודא למימר.
אמנם חילוק זה מה יושיענו להשגת הראב\"ד דאטו משו' דאשכחן דאין נשבעין על הקרקעות ליפטור מידי דלא שייך בקרקע כלל ומה מקו' לומר דמשום דאית ליה משכון קרקע שתהא פטור משבועה בתביעת חוב אחר משו' טעמא דאין נשבעין על הקרקעות דכיון שאין אומרי' מיגו לאפטורי משבו' הו\"ל תביעת משכון קרקע כתביעת מטלטלין דעלמא סוף דבר הס כי לא להזכיר דבר כזה בכונת דברי ה\"ה ז\"ל כי רחוק הוא מדרך השכל.
עוד כתוב בד\"ק והיותר נראין ליישב דברי ה\"ה דשאני הכא שהוא עדיין בתוך השדה והוא או' דבמשכון הוא בידו ומהימני' ליה מפני היותו בתוכ' ואכלה שני חזקה דשפיר חשיבה כשלו דכל כמה דלא לקח מעותיו חשיבא כשלו ושפיר קרינן ביה אין נשבעי' על הקרקעו' עכ\"ל ולא כן אנכי עמדי כי במה נחשב בשלו כיון שהוא מעיד על עצמו שבמשכון בא לידו וקרקע ברשותי' דמריה איתיה ואם מטעם מיגו חשבי' ליה כשלו הו\"ל כמיגו במקו' עדים דהודאת בע\"ד כמאה עדים כנלע\"ד.
עוד כתוב בד\"ק עוד אפשר לומר מעין זה וביתר שאת דהאי דינא דפי\"ד מה' טוען דמי שפיר למ\"ש ה\"ה עצמו שם בפ\"ה מה' טוען דמיירי במשכנתא דסורא דכתבי במשלם שנייא כו' וא\"כ כשיאמר עדיין יש לו לאכול דעדיין יש לו מלוה גביה הוה ליה כאומר יש לי לדור בה עדיין והוי תביעתו תביע' קרקע ודוק והבן כי הוא תירוץ נכון ואין בו פקפוק יע\"ש בד\"ק. אשר עפ\"ז טהר וניקה דברי ה\"ה מקו' הגד\"ת ככתוב בד\"ק באורך.
איברא כי גם אנכי חשבתי והואלתי ליישב דברי ה\"ה ז\"ל באופן זה וכבר בא הרמז בכתבי אשר שלחתי לכת\"ר הלא כה דברי כי ידעתי ביני שיש מקום ליישב דברי ה\"ה ז\"ל ומתוכם יתיישב קושיא הגד\"ת יע\"ש ומי יתן ידעתי למה זה לא העלה על זכורו הדברים האלו האם זאת היתה כונתי. ואולם מדעתי כי קשה לא אוכל שאת לשון הרמב\"ם שכתב וז\"ל אכלה שני חזקה כו' מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי נאמן לומר חוב יש לי על אביהן ולעיל מזה בהל' ח' שינה לשונו וכתב מי שהחזיק כו' וטען ואמר משכונה הן בידי ויש לי חוב עליהם כ\"וכ כו' למה זה לא כתב ג\"כ בהל' ח' כלשון הזה נאמן לומר משכונה הן ויש לי חוב עליהן ותלה בכאן החוב על אביהן ולא על הנכסי' אשר השינוי הזה מורה באצבע שכונתו לומר שאין הטענה על הנכסי' שיש לגבות מהם חובו מפני שבמשכונ' בא לידו אלא שטענתו היא שיש לו חוב בעלמא על אביהן במלוה בשטר בע\"פ והוא רוצה לגבות חובו מהפירות הללו שבשדה זו אבל לא שמעיקרא כך היה התנאי לגבות משם חובו והיינו ההוא דרבה בר שרשום שכתב רשב\"ם בד\"ה והיה לי זוזי אחריני גביה שנתחייב לי שאין משכון עליהן אלא דבעובדא דרבה בר שרשום משו' דנפק עליה קלא דארעא דיתמי היא והוא לא החזיק אלא אחר שמת אביהם לא זכה בטענתו משא\"כ בשהחזיק בחיי אביהם סובר הרמב\"ם ז\"ל דמצי למטען שפיר חוב יש לי על אביה' וגובה אני אותו מהפירות הללו אע\"פ שבחוב הלז לא היה התנאי כך עם אביה' וזה הדבר מבואר בדברי הרמב\"ם למדקדק היטב.
וראה זה מצאתי כתוב בש\"מ כ\"י לב\"ב ע\"ש הרשב\"א עלה דהך עובדא דבר שרשו' דאמר אוכלה שיעור זוזי כו' כתוב וז\"ל וא\"ת ל\"ל לרבה בר שרשום דאכיל והדר אמר יבא לב\"ד ויאמר כן מעיקרא ויהא נאמן במיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי ויש מתרצי' דאלו אמר כן מעיקרא לא היה נאמן ליטול בלא שבועה וכיון שאינו תובע שום דבר בגופו של קרקע אלא שהוא בא ליטול מעות אין לך תופס נוטל בלא שבועה וכל הנוטלים נשבעין וכן הורו הגאונים דטוען על המשכון וכ\"כ הראב\"ד ז\"ל עכ\"ל הנה שייחס להראב\"ד ס' הגאונים ולא להרמב\"ם אע\"פ שגם הרמב\"ם הביאה לשיט' הגאוני' דפי\"ג מה' מלוה מפני שבפי\"ד מה' טוען שתביעתו היתה תביעת מעות ואפי\"ה כתב דנאמן בלא שבועה.
ואח\"ז מצאתי כדברי להש\"ך בסימן ק\"ן סס\"ק ג' שכת' שזה פי' דברי הרמב\"ם מן הטעמים שכתבתי כיע\"ש וכיון שכן הדרא קו' לדוכתין דכיון דאזיל ומודה שהקרקע הוא של היתומים וחוב בעלמא הוא שהיה חייב לו אביהן והוא רוצה לגבות אותו מפרותיהם למה זה יפטר משבועה ואפי' היסת כיון דמיגו לאפטורי משבו' לא אמרינן ומה הואיל עדיין ה\"ה ז\"ל בחילוק אשר שם בין משכון קרקע למטלטלין כיון שטענתו לא היה על עיקר הקרקע אלא על החוב ודומה ממש לההיא דפ\"ט מה' טוען שכתבנו באופן שאין בכ\"ז כדי שביעה בישוב דברי ה\"ה ז\"ל ונבוכים הם כאשר בתחילה ה' יאיר עינינו בתורתו אכיר\"א עוד ראיתי במכת\"ר האריך ליישב סוף לשון הרמב\"ם ואין כונתו לפוטרו משבועה מטעם מיגו דבלא\"ה אין נשבעין על הקרקעות אלא כונתו לתת טעם למה שנאמין בטענתו הלזו שיש לו חוב על אביה' יעש\"ב בד\"ק האריך בהם ללא צורך כי הדברי' פשוטים ומבוארים.
תו חזינא למר כתב וז\"ל ואף גם זאת ראיתי מה שהק' הרב הנז' על הראב\"ד מההיא דפ\"ט מה' שלוחין דמהתם משמע דס\"ל דלא מהני מיגו לפטרו משבו' יע\"ש ולדעתו י\"ל דל\"ד לההיא דהתם ככתוב באורך בד\"ק יע\"ש איברא שדבריו סתומים קצת והלשון מגומגם מיהו כונתו מבוארת דשנייא היא ההיא דה' שלוחין שאין המיגו אלים כ\"כ כהך דהכא שבטענ' המיגו היה מרויח יותר שהיה נשאר הקרקע והפירות ברשותו לא כן בטענ' הלזו שהוא טוען עכשיו שיש לו חוב עליהן שאינו זוכה אלא בפירות וכיון שהמיגו אלים כחו כולי האי אהני לן להחזיקו במה שבידו מטעם מיגו לא כן בההיא דה' שלוחין דלא אלים טענת המיגו טפי ממאי דטעין השתא במיגו כהאי לא מהימן בלי שבועה אפי' להחזיקו במה שבידו את\"ד.
וחילוק זה נראה יפה ללב וטוב לעיני' שאין דמיונן שוה והמרחק ביניהם כמדובר ואולם אחר העיון ראה ראיתי כי אין זה מן הישוב שהרי עיקר דברי הרמב\"ם הללו דפ\"ט מה' שלוחין מגוית הארי לוקחו הלא המה דברי ר\"י ן' מיגאש ז\"ל הביא דבריו הרא\"ש בר\"פ כל הנשבעין ומוצא דבר היא מוצאת ממה שמצינו שבועת השומרי' דחייב רחמנא שבועת השומר אע\"ג דאית ביה מיגו וכן בשבועת מ\"מ דלא ס\"ל לחלק דשאני התם דהו\"ל מיגו דהעזה או משום דחזקה וכמו שדחה הרא\"ש שם וכיון שכן דמהתם יליף לה אין מקום לחלק בין מיגו דאלים למיגו דלא אלים דבכל הני נמי טענת המיגו אלים ואפי\"ה לא אמרינן מיגו לאפטורי משבו' והדרא קו' הגד\"ת למקומה ודוק ולדידי ק\"ל בעיקר דברי הר\"מ ור\"י ן' מיגאש הללו מאי שנא האי דינא דשבו' אריסי' דאפי' כי אית מיגו לאריס לא מפטר משבועת המשנה אע\"פי שעיקר שבו' הלזו היא מתקנת חכמים ולא מן הדין שהרי מדינא אין נשבעין על טענת שמא כמ\"ש שם הרמב\"ם בפ\"ט מה' שלוחין ואלו גבי שכירות שבו' השכיר שהיא ג\"כ מתקנת חכמים אמרינן בפ' כל הנשבעין דכי אית ליה מיגו לב\"הב הוא פטור משבו' וכמ\"ש שם הרמב\"ם בפי\"א מה' שכירות ד\"ו דכששכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך וכעת צריך ישוב אצלי.
תו חזינא ליה למ\"ש כתב וז\"ל שדברי הגד\"ת שהקש' שם בדפ\"א ע\"א ע\"ד הרמב\"ם בפי\"ד מה' טוען עם דבריו שבפ\"ט מה' מכירה נפלאו ממנו מעתה כונתו ולדעתי דעת הדיוט הוא צריך ככתוב בד\"ק ואני צעיר איני יודע הפלאה זו למה כי דבריו שם לפי שורת המהלכ' תחת כתבן מבוארים המה לע\"ד אלא שיש חסרון תיבה אחת במ\"ש וז\"ל אבל ק\"ל על הרמב\"ם היכי כתב כאן בטוען כו' וצריך לומר בה' טוען ובזה מבוארת כונתו ז\"ל וק\"ל למה זה סגר הרמב\"ם הדלת בה' טוען וכתב סתם עד שיאכל ג\"ש רצופים עד אחר שיגדיל ולפי דבריו בה' מכירה צריך ג\"כ שיאכל שנים אלו רצופים אחר שיהיו היתומים בני עשרים לדעת רבותיו ולדעתו עד שיהיו יודעים בטיב משא ומתן דבבציר מהני לא מהני החזקה בנכסי קטן כמ\"ש בה' מכירה ולזה עלה לחלק דלא בעינן הכי אלא בקרקע שירשו מאביהם אבל בשלהם בבציר מהכי שפיר דמי כל שהגדיל ולא מיחה עדיין אלא שהוק' לו עדיין וס\"ס בעינן שיהיו יודעים בטיב משא ומתן דאי לא\"ה אין במכירתן כלום אפי' בקרקע שלהם ולמה זה לא ביאר הרמב\"ם שיחותיו בזה ומתוך הדוחק כתב דשמא זה היתה כונתו וקצר במובן את\"ד הרב לע\"ד.
הן אמת כי לע\"ד יש ליישב דברי הרמב\"ם דשנייא מחילה דמכירה למחילה דגניבה דבה' מכירה קעסיק הרמב\"ם לענין אם יכול לחזור הקטן ממכירתו אשר מכר בעודו קטן וכתב דכל שהגדיל ויודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר שהרי דעתו מיושבת עליו ואינו נוטה אחר הממון וממילא דכשמכר בעודו קטן ולא מחל כשהגדיל ויודע בטיב משא ומתן דשוב לא יוכל למחול שהרי מדלא מיחה מיד גילה דעתו דניחא ליה בממכרו בעודו קטן ולא מפני שדעתו בהול על הממון הוא שמכר שהיה לו למחות מיד כשידע בטיב משא ומתן לא כן הכא בה' טוען דקעסיק בענין המחזיק בנכסי הקטן והם טוענים שבגזל החזיק בהם דודאי כל שהגדילו ולא מיחו אפי' שאינו יודעים בטיב משא ומתן חזקתו חזקה דלפי דבריהם של יתומים הוא גזלן למה לא מיחו בו מיד דלדבר הזה שרואין נכסיהם ביד אחרים אין צורך לידע בטיב משא ומתן למחות ביד הגזלן כי הקל שבקלין ונער קטון אינו מניח אחרים בשלו דכיון שהם גדולים וידעו בנכסיהם מיד היה למחות וכיון דלא מיחו כשהגדילו חזקתו חזקה כנלע\"ד.
תו חזינא ליה למר הביא לנו דברי הגד\"ת דמה שהוק' לו עוד בדברי ה\"ה בפרקין במ\"ש על השגת הראב\"ד וז\"ל ואינו נאמן מדין מיגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם וכתב הרב הנז' ולא ידעתי אהיכא קאי אי אעיקר חוב יש לי עליו כו' וכיון שכן מה לו להרמב\"ם לומר אבל אם יצא הקול אינו נאמן שאין מחזיקין בנכסי קטן יאמר טעמו של ה\"ה ז\"ל שאם יחקר שהוא כולל ומדנטל כל אחד מאלו המיגו כו' יע\"ש ועד\"ז כתב מר נר\"ו דבודאי כך היתה כונת ה\"ה ז\"ל ואעפ\"כ ל\"ק על הרמב\"ם דהרמב\"ם לא הוצרך לה\"ט דאם יחקר כדי לבטל המיגו דמעולם לא היתה של אביהם דפשיטא ופשיט' דהטעם מפו' לבטל המיגו כיון דנפק קלא שהיה של יתומים וזו אינה צריכה לפנים וגם רבה בר שרשום לא סליק אדעתיה לזכות במיגו זה שהוא מבוטל והרמב\"ם נקט לישנא דרבה בר שרשום ואביי דחי ליה האי מיגו כיון דנפק עליה קלא אלא דה\"ה לרווחא דמילת' כתב לדחו' מיגו זה גם כלפי דברי הראב\"ד שהזכיר מיגו זה הוצרך לפרש דעתו והוא פשוט עכ\"ל ובדבר הזה צריך אוהבים שיודו ואם שנים הם אני אחד מהם.
עוד כתוב בד\"ק ודרך אגב ראיתי להלח\"מ שם בפי\"ד מה' טוען שכתב דלא ס\"ל להגהות לפי מה שהם גורסין בדברי הרמב\"ם מ\"ש ה\"ה דהטעם שאין לו שבועת היסת הוא משום דאין נשבעין אותה על טענת שמא אלא ס\"ל הטעם דאכלוה שני חזקה בחיי אביהם אלים ועדיפא טפי וגובה שלא בשבועה ותמה על דבריו ממ\"ש הרמב\"ם בפי\"ב מה' טוען ד\"ב דאפילו נגד חזקה אלימתא אינו נוטל אלא בשבועת היסת א\"ד יע\"ש ולזה שערי דחיה לא ננעלו ומקו' יש לדוחה לדחות בכונת הלח\"מ לומר שאין הטעם לבד מפני שאין כאן טענת בריא כמו שנראה מדברי ה\"ה ז\"ל וא\"כ אפסדן לקמייתא לפי גי' הר\"ב הגהות אלא דהכא איכא נמי טעמא דהוייא ליה חזקה אלימתא ובשתים עלתה לו לא כן בההיא דפי\"א מה' טוען דאע\"ג דהחזקה היא אלימתא לא מפטר משבו' היסת כיון שטענת התובע הוא בריא.
ואולם לדידיה ק\"ל על הלח\"מ ז\"ל איך תלה זה שאין נשבעין היסת על טענת שמא בחילוף גירסאו' והדבר מבואר בהדייא בהרמב\"ם רפ\"ה מה' טוען שכתב וז\"ל ועל כן נשבע שבועת היסת אם היתה שם טענת ודאי יע\"ש וא\"כ דברי ז\"ל בהכרח ליאמר בדעתו כאן ומה יושיענו חילוף הגירסאות ועיין להש\"ך בסי' קמ\"ט ס\"ק כ\"א ואגב עיוני שם בפי\"א מה' טוען את זה חזיתי לה\"ה שם בר\"פ וז\"ל כל הקרקעות כו' פ' חזקת ושם נתבאר בגמ' דכל דליכא סהדי שהיה הקרקע של המוכר נאמן לומר שלך היתה במיגו דאי בעי אמר כו' ואני כחוזר על הפתחים חזרתי שם על הגמ' ולא מצאתי הדבר מבואר לבד ראה זה מצאתי בדברי הרא\"ש דיליף לה מאותה ששנינו בפ\"ב דכתובות ודברי ה\"ה נעלמו ממני וכעת צא\"ת.
ושוב חזר וכתב על דברי הרב מהר\"ש הנז' וז\"ל וחזיתיה למר ניהו דאף בההיא דהקשינו בדברי הרמב\"ם בההיא דפי\"ג מה' מלוה מההיא דפי\"א מה' שכירות דשדי נרגא דאין מקום עיון דכיון דעיקר שבו' שנשבע בע\"ה אינה מן הדין שהרי אין נשבעין על טענת נתתי לו והילך ומתקנת חכמים הוא שישבע בע\"ה גבי שכיר דוקא שלא ילך בפחי נפש הם אמרו דכל דאית ליה לבע\"ה מיגו שלא להשביעו שבו' המשנה וכך היתה תקנתם מעיקרא ככתוב בד\"ק ואני אומר דעד בשחק נאמן דכבר עלה בדעתי בתחיל' העיון כ\"ז אלא דלא נחה דעתי בזה דבשלמא אי דין זה היה מוזכר בתלמוד דאם שכרו שלא בעדים או שתבעו אחר זמנו ישבע ב\"הב היסת ולא שבו' בנק\"ח ניחא דהו\"א דהם אמרו והם אמרו ומעיקרא כך תקנו כיון דעיקר שבו' זו היתה מתקנתם אלא השתא דלא נזכר בתלמוד חילוק זה כלל אלא דבתלמודא אמרו דישבע בע\"ה בנק\"ח וא\"כ מנ\"ל לחלק ולפטור אותו משבו' בנק\"ח משום מיגו כיון דס\"ל בעלמא דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבו' דמה יתן ומה יוסיף המיגו לפוטרו משבו' ודוק וע\"ע לקמן בע\"ה.
תו חזי הוית למעכ\"ת דהרבה להשיב על מה שעלה בדעתי להמשיך דברי ה\"ה דכונתו לחלק בין דין משכון דמטלטלין לדין משכון קרקע ומעכ\"ת הרבה להשיב על דברי ככתוב בד\"ק. ולי ההדיוט לק\"מ דמלבד דכבר כתבתי בסוף דברי שידעתי ביני שהוא דוחק בר מן דין מעכ\"ת יראה בסדר דברי דמוצל אני מתלונותיו דאני לא כתבתי אלא דס\"ל לה\"ה דכשם שדינו חלוק לענין שבו' כך דינו חלוק לענין משכון ואין כונתי לומר דהא בהא תלייא אלא במה מצינו וע\"ז הבאתי ג\"כ זכר לדבר ההיא דהרא\"ש ועכ\"ז הרגשתי בחולשת התירוץ והראיה מהרא\"ש וכתבתי שהוא דוחק וא\"כ אין מקום לתלונותיו גם בזה ועיין בדברי הש\"ך ח\"מ סי' קמ\"ט ס\"ק כ\"ד וא\"צ להאריך בדברים פשוטים.
ועוד בה מ\"ש על תי' האחרת שכתבתי דשאני ההיא דפי\"ד מה' טוען הל' ט' דהוא עדיין בתוך השדה וע\"ז כתב מעכ\"ת לא כן אנכי עמדי כי במה נחשב כשלו ככתוב בד\"ק ואנא דאמרי איני צריך להשיב על דבריו והילך דברי שכתבתי בקו' הראשון והיותר נראה ליישב דברי ה\"ה דל\"ד כלל לכל הני שהזכיר מעכ\"ת דשאני כל הני דהשתא אין תביעתם זה אצל זה אלא דמים בלבד משא\"כ בההיא דה' טוען דהוא עדיין בתוך השדה והוא אומר דבמשכונה היא בידי ואכלה שני חזקה וכל כחו דמצי למימר דמשכונא הוא בידי הוא מטעם היותו בתוכה ואכלה שני חזקה ושפיר חשיבא כשלו כל כמה דלא נטל מעותי' הויא שלו וא\"כ שפיר קרינן ביה אין נשבעין על הקרקעו' אלו דברי שם וא\"כ מה מקום לדבריו כי במה נחשב כשלו כל שהוא מעיד על עצמו שבמשכון בא לידו דשפיר נחשב כשלו דהא במשכונ' בא לידו ובאפותי' והוא נמצא בתוכה וכבר אכלה שני חזקה ולא הוי כמיגו במקום עדים כמ\"ש מעכ\"ת וכל כמה דלא נטל מעותיו אינו מסתל' מן הקרקע ואגידא בה והוא פשוט וכל כי האי מילתא לימרו משמי דהם דברים שניתנו ליאמר לפקע\"ד.
עוד ראיתי למר ניהו שהביא תי' אחרון שכתבתי ליישב דברי ה\"ה וכתב דהלא היא כתיבה בס' הישר שלו וכתב שם רמז בקונטריסי הא' ואני אומר אשרי לי שכיונתי לדעת עליון כמוהו אלא דחזיתיה דעדיין לא נח מרוגזיה ואוריתיה קמרתח ליה דלא נחה דעתו אף בתירוץ זה ויצא לידון בדבר חדש בדברי הרמב\"ם בפי\"ד מה' טוען דשינה את טעמו מהל' ח' להל' ט' דבהל' ח' כתב ויש לי חוב עליהן ובד\"ט כתב חוב יש לי על אביהן וע\"ז כתב דהשינוי מורה באצבע שכונתו לומר שאין הטענה על הנכסים שיש לגבות חובו מהן מפני שעדיין במשכון בידו אלא עיקר טענתו היא שיש לו חוב בעלמא בשטר על אביהן של יתומים והוא רוצה לגבות את חובו מהן אבל לא שמעיקרו ע\"ד כן הלואו וכיון שכן הדרא קושייא לדוכתין דכיון דאיהו אזיל ומודה שהקרקע הוא של יתומים וחוב בעלמא הוא שחייב לו אביהן והביא ע\"ז דברי הש\"מ ככתוב בקונטריסו באורך יע\"ש.
ולי הדיוט כל הישר הולך בדברי הרמב\"ם יורה יורה ידין ידין דדא ודא אחת היא דהרי דבריו בהל' ט' קמהדר לההיא דהל' ח' דהתם קאי ובענין אחד קמיירי דטוען דיש לו חוב על הקרקע כמו שהודה החכם השלם דבמשכנתא דסורא מיירי וכן מפורש בש\"ע ובטו' ח\"מ סי' קמ\"ט דבהא סלקינן ופשט דבריו בדרך זה דה\"ט דבהל' ח' כתב בתחילה דאם החזיק בנכסי קטן ולא יצא עליו קול אע\"ג דליכא עדים דהחזיק בחיי אביהן וטען ואמר במשכונה הן בידי כו' אבל אם יצא עליו קול ולא החזיק בחיי אביהן אינו נאמן ובהל' ט' כתב דאם החזיק בחיי אביהן אע\"ג דיצא עליו קול שהיה של אביהן נאמן ומיירי הב' דינין אלו בענין אחד דהיינו דטוען במשכנתא דסורא כאמור ומאי דנקט בהל' ח' חוב יש לי עליהן ובהל' ט' על אביהן היינו משום דבהל' ח' עיקר נאמנותו אינו מטעם שהחזיק בחיי אביהן דליכא עדים בזה אלא משום שהחזיק בחיי אביהן דליכא עדים בזה אלא משום שהחזיק שני' רבות בנכסי קטן ולא יצא עליו קול שהוא של אביהן ולזה לא הוצרך לאביהן אלא כונתו לומר דחובו רביע על הקרקע יהיה מי שיהיה הבעל. ברם בהל' ט' דמיירי ביצא עליו קול שהיא של אביהן וכל זכותו הוא משום חובת אביהן לכן צריך לפרש דהטעם שהחזיק מתחילתו בחיי אביהן היה שהי\"ל חוב על אביהן והיינו ודאי דנתן מעות על הקרקע במשכנתא דסורא כאמור ולכן החזיק בקרקע ואכל פירותיו דאל\"כ אלא דהי\"ל חוב אחר בשטר למה זה היה מחזיק בקרקע בחיי אביהן ואוכל פירותיה ודוק דהוא פשוט ודברי ה\"ה ז\"ל שרירין וקיימים וראויים למי שאמרן ואף אם נאמ' דהראב\"ד הבין בדעת הרמב\"ם כמו שהבין מעכ\"ת מ\"מ ה\"ה ז\"ל הבין דברי הר\"מ כמו שכתבנו.
תו חזינא למעכ\"ת דעמד וימודד אר\"ש עמ\"ש ליישב קושית הגד\"ת שהק' על הראב\"ד דאמאי לא השיגו בפ\"ט מה' שלוחין הל' ד' דמהתם משמע דלא אמרי' מיגו לאפטורי משבועה אפי' להחזיק מה שבידו. ואנא זעירא כתבתי חילוק בזה ומעכ\"ת עמד וקלסו ולבסוף הפך הקערה על פניה ולא ניחא ליה מטעם דהרי עיקרן של דברים הם ממהר\"י ן' מיגאש הבי' דבריו הרא\"ש בפ' כל הנשבעין דמהתם משמע דל\"א מיגו לאפטורי משבועה אפי' להחזיק מה שבידו ככתוב בד\"ק ולי הדיוט אף דיהיבנא ליה כל דיליה דדברי הר\"מ הם לקוחים משם וס\"ל אף בראיתו של מהר\"י ן' מיגאש מ\"מ על הראב\"ד לק\"מ מדלא השיגו בההיא דאריס ושותף שכתב הרמב\"ם דלההיא דהתם יש לחלק כחילוקנו דהא הרמב\"ם לא הזכיר שם ההיא דמודה מקצת כו' וא\"כ על אותם הדברים שהזכיר הרמב\"ם שם באריס ליכא שום סתירה למ\"ש בה' טוען ומה גם דאפשר דלהר\"מ שם לא לא ס\"ל דאיכא ראיה מההי' דשבוע' השומרים וההיא דמודה מקצת הטענה כו' דיש לדחות הראיות אלא כמ\"ש הרא\"ש שם אלא דלהרמ\"ם אפשר דס\"ל כותיה דמהר\"י ן' מיגאש ולא מטעמיה דהכרעתיו וכבר אפשר דיהא סובר דאמרי' מיגו לאפטורי משבוע' להחזיק מה שבידו בההיא דרבה בר שרשום וכמו שהוא דעת הראב\"ד והוא מוכרח שדעת הראב\"ד אינו כדעת מהר\"י ן' מיגאש אלא דמההיא דה' שותפין אינה סתירה לחילוקנו אלא שאינו מתיישב ההיא דה' מלוה פי\"ג וכמ\"ש בקו' הא'.
וחזיתיה לאדון שיחיה אגב אורחיה דיתיב ומקשה על הרב מהר\"י ן' מיגאש דמ\"ש האי דינא דשבועת אריסין דאפי' כי אית ליה מיגו לאריס לא מפטר משבועת המשנה ואלו גבי שבועת השכיר שהיא ג\"כ מתקנת חכמים אמרי' בפ' כל הנשבעין דכי אית ליה לבע\"ה מיגו כגון ששכרו שלא בעדים או שתבעו אחר זמנו פטיר משבועת המשנה והצריכה עיון יע\"ש. וידע למר דקו' זו עמי היתה על הר\"מ וכתבתיה ומחקתיה מספרי ואיני זוכר כעת הטעם. ולעת כזאת אפשר ליישב דהרי הטעם דתקנו חכמים שישבע השכיר משום דבע\"ה טרוד בפועליו אבל כשיש לו מיגו כיון דטען בריא מהני המיגו לומר דלא שכח וכמ\"ש התוס' שם בפ' כל הנשבעין דמ\"ה ע\"ב ד\"ה מתוך כו' וא\"כ כיון דמהני המיגו לעקור השבועה מן השכיר אוקמוה אדיניה בבע\"ה ואינו ענין ההיא דל\"א מיגו לאפטורי משבועה דל\"א הכי אלא דומיא דאריס דהאריס היה חייב שבועה ובשביל מיגו אחד שיש לו ל\"א דבשביל מיגו דמסייע לאריס לאפטורי משבוע' שהיה חיי' הוא אבל גבי השכיר דהבע\"ה לא נשבע קודם המיגו אלא השכיר מטעם דבע\"ה טרוד ונוטל השכיר כה\"ג מהני המיגו של בע\"ה שלא יהא השכיר נשבע ונוטל מטעם התוספות וכל כה\"ג לא תיקנו ואוקמוה אדיניה ול\"ד לההיא דאריס כאוכלא לדנא ודוק אלא אי קשייא הא קשייא ממ\"ש הר\"מ בפי\"א מה' שכירות הל' ז' וכמ\"ש בקו' הא' דהתם הוי דומייא דאריס דהבע\"ה היה חייב שבועה בנק\"ח היכא דלית ליה מיגו ואתי המיגו דאית ליה מבע\"ה ומפיק ליה עצמו משבועה בנק\"ח וישבע הסת והוי דומייא דאריס ודא עקתא ודאי וכמ\"ש בקו' הא' וכבר כתבתי בתחילת קונטריס זה דאין בתי' מעכ\"ת כדי שביעה." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מערער על שדה חבירו שהוא שלו הרי \n שאכל שדה זו שנים רבות ובא המערער ואמר לו מה לך שדה זו וא\"ל יודע אני שהוא שלך אבל פ' מכרו לי והוא לקחה ממך וא\"ל המערער פ' שמכר לך גזלן הוא הואיל והודה שהוא שלו ושלא לקחה ממנו תחזור השדה וכל הפירות למערער כו'. ע\"כ. הכי איתא בפרק חזקת ד\"ל ההוא דא\"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א\"ל מפלנייא זבנתה דאמר ליה דזבנה מינך א\"ל לאו מודית לי דהאי ארעא דידי היא ואת לאו זבנת מינאי זיל לאו בעל דברים דידי את ע\"כ והנה מסוגיא זו הביא הרשב\"א ז\"ל בתשו\" הביאה מרן ב\"י בח\"מ סימן ע\"ב מחודש כ\"ז והובאה בתשו' הנדפסות מחדש בסימן ל\"ה על ראובן שמשכן כלי לשמעון בה' דינרים וכשבא לפדותו טען שמעון שהוא מעכבו בה' דינרים אחרים שחייב לו מצד אחר ועמד לוי ואמר שהכלי הוא שלו ושהוא הפקידו ביד ראובן וששמעו' חייב להחזירו לו בלא כלום ושמעון מודה שהכלי של לוי והשיב הדין עם לוי וכדי להתלמד במקום אח' הריני כותב לך כל פרטי דין זה כבר ידעת שכל המטלטלין תפיסתן היא חזקתן ר\"ל אפי' נודה שכלי זה היה של ראובן כל שהוא ביד שמעון אין ראובן נאמן לומר הפקדתיו או השאלתיו לך כל שאינו מן הכלים העשויי' להשאיל ולהשכיר והוא שלא יהא שמעון זה אומן כו' אבל אם יש עדים שהפקידו לוי ביד ראובן וראוהו עדים עכשיו ביד שמעון חייב שמעון להחזירו ללוי ואין ראובן נאמן לומר חזרתי ולקחתיו דהא איכא עדים וראיה כו' ומיהו אע\"ג דאיכא עדים וראיה אם טען שמעון בפני חזרת ומכרת לראובן כו' ואם שמעון מודה שהכלי של לוי שהפקידו ביד ראובן אפילו ליכא עדים וראיה חייב ש' להחזירו ללוי דכל שהוא יודע הוא עומד במקום עדי פקדון ובמקום עדי ראיה וכאותה ששנינו בפרק חזקת ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא כו' ובפ' אז\"ן גבי הנהו זוזי דיתמי כו' עכ\"ל הרשב\"א ז\"ל והביאה ג\"כ תשו' זו מור\"ם במפה בסימן ע\"ב סח\"י וז\"ל והא דאדם יכול לטעון לקוח הוא בידי כו' ה\"ד כשהחפץ תחת ידו כו' אבל ראובן כו' וקיצור לשון הרבה יש בדברי המפה ואינם מבוארים היטב וכמ\"ש הש\"ך שם ס\"ק צ\"ז יע\"ש.
ומ\"מ מבואר יוצא מדברי הרשב\"א בתשו' הנז' דכל שתופס דבר מיד בע\"ח ברצונו או שלא מרצונו ויצא מערער על אותו דבר שהוא שלו שהפקידו ביד זה הבע\"ח כל שתופס מודה שיודע שזה החפץ שתפס היה מזה המערער ויודע שהפקידו ביד בעל חובו אע\"פ שאינו יודע אם חזר ולקחו ומכרו לו הוא עצמו חשיב עדי' פקדון ועדי ראיה וחייב להחזיר מה שתפס ליד המערער עצמו הזה כיע\"ש ומהתימה על הרב משפט צדק בח\"א סי' ע\"ד דרמ\"ה ע\"ב שכתב וז\"ל ועוד מטעמא אחריתי דנאמר דמ\"ש הרשב\"א שם בתשו' ההיא הוא משום דהוי עדי פקדון כמו שהוכחנו לעיל ולכך ע\"י נתינת הסימן משוינן ליה לאפוטרופו' כעדי ראיה ויחזיר לא כן כשאין עדי פקדון שאז לא ניתן לאפוטרופוס תרי דרגי להיות בעדי פקדון ועדי ראיה דתפסת מועט תפסת כו' יע\"ש והם דברים תמוהים שהרי מבואר מדברי הרשב\"א בתשו' הנז\"ל שאפילו ליכא עדי פקדון כל שהתופס עצמו מודה שהמערער הפקידו ביד בע\"ח הוא עצמו עד פקדון והוא עצמו עד ראיה וא\"כ גבי אפוטרו' נמי שעומד במקום התופס עצמו דינא הכי דיהבינך ליה תרי דרגי כמבואר אמנם נראה ליישב דכונת הרב ז\"ל לומר דכשאפוטרופוס אינו יודע בודאי שהפקידו המערער ביד בע\"ח של יתומים אע\"ג דהמערער יהיב סימן אין ראיית הסימן שרואה אפוטרופוס משוי ליה כעדי פקדון אלא כעדי ראיה דוקא ותו לא אבל כשיודע אפוטרופוס שהפקידו המערער ביד בע\"ח של יתומים חשיב נמי כעדי דפקדון וראיה וזה ברור ואין להקשו' על תשו' הרשב\"א ז\"ל ממ\"ש ה\"ה בפ\"ו מה' שאלה ופקדון ה\"ד ד\"ה ולא עוד שכתב שם משם הרשב\"א ז\"ל עצמו הנהו עובדי דפרק הכותב בשהיו שם עדי פקדון אבל לא היו מכירי' אם היו אותם בעצמן וסימני' מובהקים שנתן המערער לאפוטרופוס ולב\"ד חשיב כעדי ראיה כו' יע\"ש ולפי דברי הרשב\"א בתשו' הלזו אמאי לא פי' הנהו עובדי אפילו בדליכא עדי פקדון אלא מיירי כשאפוטרופוס או ב\"ד יודעים שהפקידו המערער ביד אביהם ולהכי מחייב לאהדורי דהן הן עדי פקדון וראה כמדובר אי מהא לא אירייא דמדקאמר הש\"ס חדא דלא אמיד ועוד דקיהיב סימנא מבואר שלא היו ב\"ד יודעי' או אפוטרופוס שהפקידו המערער החפץ ביד בע\"ח דאי לא הכי הול\"ל הרי ידענא דהפקיד גביה ר' מיאשא ואנו עדי פקדון וראה כו' ועוד דא\"כ פשיטא ומאי קמ\"ל וזה ברור.
ודע דמתשו' הרא\"ש שהביא הטור בסימן צ\"ט סי\"א ומדברי מרן בס' בדק הבית שם והבי' דבריו מרן החבי\"ב שם הגב\"י אות יו\"ד וגם מדברי רש\"ל שם מבואר יוצא דס\"ל כדברי הרשב\"א שבתשו' זו ועדיפא מינה דכל שהתופס יודע שהחפץ הזה היה מן המערער אפילו שאינו יודע שהפקידו ביד בע\"ח או מכרו לו לא מצי טען בשמא כי אולי מכרו לו עד שיטעון הבע\"ח או התופס בבריא שמכרו לו אבל בשמא לא טענינן ליה להוציאו מחזקתו כיון שהתופס עצמו יודע שהיה של המערער וכן העלה הרב' מ\"ץ בח\"א סימן נ\"ז דקפ\"ה ע\"ג אחר שנשא ונתן בדברי הרא\"ש שבתשו' זו עם דבריו שבפסקיו בפרק אז\"ן גבי הנהו זוזי דיתמי היכי יהבינן להו יע\"ש ומפני שהרב ז\"ל לא ראה דברי מרן בס' בדק הבית ודברי רש\"ל כתב כאן רע\"ד דכל שאין לבע\"ח לפרוע לתופס אינו נאמן לטעון שהחפץ הזה הוא של המערער להפסיד לתופס אפילו לדעת הרא\"ש דאע\"פ שכתבנו לעיל לתרץ דברי תשו' הרא\"ש לא משום שאנו מתרצים נעשה מעשה כו' יע\"ש וזה גרם לו שלא ראה דברי מרן בבדק הבית ולא דברי רש\"ל דמבואר יוצא מדבריהם דמשמע להו בדעת הרא\"ש בתשו' זו כאשר כתבנו דלא טענינן לתופס שהחפץ הזה לקחו בע\"ח מן המערער כל שידוע לתופס שהיה מעיקרו שלו עד שיטעון הבע\"ח בעצמו או התופס בטענת בריא שחזר ולקחו וליכא למדחי דע\"כ לא כתב הרא\"ש בתשו' דלא טענינן לתופס שלקחו בע\"ח או התופס בבריא אלא כשידוע בעדים שהחפץ הזה היה של המערער אבל כשאין ידוע בעדי' אלא ע\"פ הודאת התופס כנדון תשו' הרשב\"א ז\"ל אפשר שטענינן ליה דהא ודאי אין סברא לחלק בכך דכיון דכשידוע לו בעדים אע\"ג דליכא עדי פקדון ועדי ראיה דאית ליה לתופס בבע\"ח שלו מיגו דלא היו דברים מעולם או החזרתי אפי\"ה לא טענינן ליה לתופס מידי עד שיטעון התופס או בע\"ח שלקחו ממנו בבריא א\"כ ה\"ה הכא הטעם בדליכא עדים שידוע לו למערער שזה החפץ היה שלו אלא ע\"פ הודאת התופס נמי אע\"ג דאית ליה מיגו דאי בעי טעין שלא היתה שלו מעולם אכתי לא מהני האי מיגו השתא דהודה שהוא שלו והוציאו מחזקתו בטענת שמא מכרו לבע\"ח וכי היכי דלא טענינן ליה בדאיכא עדים שהיה שלו ה\"נ טענינן ליה כשהודה הוא עצמו שהיה של המערער ודוק וזה נראה לע\"ד ג\"כ דעת מוהר\"מ שהביא המרדכי בפ' הגוזל בתרא דק\"ג סי' ק\"ע ובפ' אז\"ן והביאה מהריב\"ל בח\"א סי' צ\"ח והרב מ\"ץ שם בסי' נ\"ז דקפ\"ד רע\"ג שכתב וז\"ל נשאל הר\"מ על ראובן שהפקיד פקדון ביד שמעון ובא לוי ותפס את הפקדון מיד שמעון בעבור חוב ששמעון חייב לו וראובן אומר לו מה לך אצל ממוני ושמעון מודה שהממון של ראובן והשיב דבר פשוט דלוי חייב להחזיר הממון לראובן וכן פי' ריב\"א בפ' אז\"ן גבי הנהו זוזי דיתמי היכי עבדינן להו כו' אבל דבר המסויים לא דילמא פקדון נינהו כו' ואתא מריה ויהיב סימנא ושקיל ליה כו' עכ\"ל.
והנה מפשט דברי התשו' משמע שלא היו כאן עידי פקדון ולא עדי ראיה ואפ\"ה כתב דכיון דשמעון בע\"ח של לוי מודה שזה הממון הוא של ראובן התובע מיד התופס מפקינן ליה מיניה ולכאורה יש לתמוה למה יהא הבע\"ח נאמן לחוב לתופס ולומר שהוא של התובע מאחר דקי\"ל כל מה שתחת יד אדם הוא שלו עד שמתוך כך הוצרך מוהריב\"ל בתשו' הנז' להגיה במקום ושמעון מודה ולוי מודה שהוא התופס בעצמו שמודה שזה החפץ הוא של התובע יע\"ש. ולפי דבריו ז\"ל צ\"ל דמ\"ש מהר\"מ וכן פי' ריב\"א בפ' אז\"ן כו' אכל דבר המסויים לא כו' שריב\"א מפרש שאפי' ליכא עדי פקדון כל שהתובע נותן סימנים מובהקים שע\"י הסימנים איכא אומדן דעתא שהדבר המסויים הוא של התובע הו\"ל כאלו אנו עדים בדבר שזה דבר שלו הוא ויהבינן ליה וכעין זה פירש רבינו בפ\"ז מה' שאל' ופקדון בהנהו עובדי דפ' הכותב כיע\"ש אבל עיקר דבריו ז\"ל שכתב שנפל ט\"ס בדברי מהר\"מ הוא דוחק גדול שבכל המקומות שהובא תשו' הנז' כתוב בה ושמעון מודה.
ולכן נלע\"ד דמהר\"מ ז\"ל איירי בדאיכא עדים שמכירים שזה החפץ שתפס התופס מיד בע\"ח היה ידוע לזה התובע ולזה טען מה לך אצל ממוני כלומר שזה ידוע לכל שהיה ממוני הילכך אפי' ליכא עידי פקדון וראה כל שהבע\"ח מודה שזה החפץ הוא עדיין של התובע שלא לקחו ממנו מוציאין מיד התופס כיון דלדידיה מספ\"ל אי לקחו הבע\"ח שלו מיד התובע או לא לקחו בכל כה\"ג אפי' אית ליה מיגו לא טענינן ליה בשמא להוציא מיד התובע שהיה הכלי בחזקתו וה\"ה אפי' כי ליכא עדים אלא התופס בעצמו מודה שזה החפץ היה של התובע דינא הכי כמדובר בשם תשו' הרשב\"א והרא\"ש ז\"ל ועיין להרב מהר\"י אדרבי בסי' קכ\"ז שנראה מדבריו שמפרש תשו' מהר\"מ הלזו בדאיכא עדים שיודעים שזה החפץ היה של התובע ומה שיש לגמגם בדבריו עיין להרב מ\"ץ בסי' הנז' דקפ\"ה ע\"ד. אמנם הרב מ\"ץ נסתפק בכונ' מוהר\"מ דאפשר דכונתו ז\"ל לומר דאפילו ליכא עדים כלל לא עדי פקדון ולא עדי' המכירים שזה החפץ היה של ידוע לו לתובע כל שהתובע נותן סימנים מובהקים מוציאין מיד התופס כל שהבע\"ח מודה לו יע\"ש ומהר\"מ מוטל ז\"ל בתשו' אשר לו בס' בני אהרן סי\"א די\"ד ע\"א פי' דברי מהר\"מ ז\"ל כאשר כתבנו דמיירי בדאיכא עדים שמכירים החפץ שהיה של התובע וכעין מ\"ש הרא\"ש בתשו' הנז\"ל. ועיין בתשו' הראשונים שציין מרן החבי\"ב בסי' ע\"ה הגב\"י אות ע\"ז וע\"ח ועיין במרן ב\"י בסי' ע\"ב מחודשי' כ\"ט שהביא תשובה אחרת למוהר\"מ ז\"ל וסיים ע\"ז ועיין בתשו' הרשב\"א שכתבתי בסמוך יע\"ש כנראה שכונתו ז\"ל לומר דמוהר\"ם בתשו' הנז' אזיל לשיטת הרשב\"א בתשו' הלזו וכ\"כ הרב ראש יוסף אות ע\"ד יע\"ש. וזו ראיה לדברינו ודוק ועיין להרב נחפה בכסף סי' ז' דפ\"ב ע\"א ד\"ה הגם שאני תמה כו' שהביא תשובת מהר\"ם הנדפסות בק\"ק בסימן כ\"ו שדבריו ברור מללו דאפי' ליכא עדים שהיה שלו אם הנפקד מודה שהוא שלו מהדרינן ליה בע\"כ של התופס כו' ובכן עמד מתמיה על כל הפוסקים שהבינו שמהר\"ם קאי כשיטת הרא\"ש יע\"ש ואיברא שתשו' זו תמוה מצד עצמה ואין לה מובן דמאי ראיה מייתי מההיא דפי' ריב\"א בפ' אז\"ן להודאת הנפקד דאיכא למיחש לקנוייא ואולי מיירי בשהודה הנפקד קודם שמסרו ביד התופס ועדיין צ\"ע.
וראיתי למרן החבי\"ב עוד שם אות ע\"ט שכתב וז\"ל אם התופס ישבע שאינו יודע שהוא של ראובן אם יש עדי פקדון שהפקיד ראובן לש' חפץ זה אין לוי התופס יכול לטעון שמא אח\"ך קנאו שמעון מראובן מוהריב\"ל ס\"א סימן צ\"ח אמר המאסף חידוש גדול הוא זה דכיון דקי\"ל דהמפקיד אצל חבירו בעדים נאמן לומר החזרתי אמאי לא טענינן שחפץ זה החזירו שמעון לראובן וחזר ולקחו ממנו עכ\"ל ותמהני טובא על תמיהתו דדברי מוהריב\"ל הן הן דברי הרשב\"א שבתשו' שלפנינו שציינו הרב ז\"ל מקמיה הכי באות ע\"ז וע\"ח וחיליה מאותה סוגייא דפרק חזקת הבתים גבי מפלנייא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך ומאותה סוגייא דפרק אז\"ן גבי הנהו זוזי דיתמי היכי עבדינן להו כו' ועדיפא מינה נראה מדברי הרא\"ש בתשו' שהביא הטור בסימן צ\"ט סי\"א דאפילו ליכא אלא עדים שיודעים ומכירים שזה החפץ שביד התופס היה של התובע אפי' ליכא עדי פקדון שהפקידו ביד הבע\"ח של התופס וליכא עדי ראיה מוציאין מיד התופס לפי מרן בבדק הבית ורש\"ל ז\"ל כמדובר כ\"ש בדאיכא עדי פקדון שהפקידו ביד בעל חובו של התופס דודאי לא טענינן ליה בשמא וצ\"ע ועיין עוד במ\"ש מרן החבי\"ב שם אות כ' בשם תשו' הרדב\"ז מכת\"י וכנראה שהיא בתשו' החדשות ח\"א סימן ק\"ז שמבואר מדבריו כאשר כתבנו וכמו שאכתוב לקמן בס\"ד.
והנה הש\"כ בס\"ק צ\"ז כתב דאין דברי הרשב\"א שבתשו' זו עיקר אלא כיון ששמעון שהוא הבע\"ח של התופס מהימן לטעון שלקחו או שמכרו לו התובע במיגו דלא הד\"מ או החזרתי כיון דליכא עדי פקדון וראיה למה לא נאמין ליה לתופס כן וכתב שכן הוא להדייא בתשו' מיימון בסי' משפטים סימן ל\"ב ובה\"גא ס\"פ המקבל ובסמ\"ע לקמן סימן קל\"ד סקי\"ב ושכן מוכח בתוס' פרק חזקת הבתים ד\"ל ע\"א גבי מ\"ש שם בשם רשב\"א כו' אלא שהרשב\"א ז\"ל אזיל לשיטתיה דפליג שם אהך דינא דרשב\"א בעל התוס' וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל בשמו בפרקין והבאתי לשונו לקמן סימן קמ\"ו סקי\"ב אבל לפי מה שהעלתי שם דהרשב\"א בעל התוס' ה\"ה הכא עכת\"ד ז\"ל וע\"כ מה שהעלה הרב ז\"ל כאן ובסי' קמ\"ו שלא כדעת הרשב\"א בתשו' הלזו הוצרך ג\"כ בסי' צ\"ט סקי\"ב לידחק בתשו' הרא\"ש שהביא הטור ז\"ל שם סי\"א ולפרש דמיירי בדאיכא עדים דראה ושלא כמ\"ש מרן בבדק הבית ורש\"ל שהביא הב\"ח שם וגם בסימן קל\"ג סקי\"ב הוצרך לפרש ולומר דכל אותו סעיף מיירי בראו עדים עתה ביד זה האחרון.
ולע\"ד הא דמפשט פשיטא ליה למר דתשובת מיימון והג\"א בס\"פ המקבל חלוקים על הרשב\"א בתשו' זו לדידי צריכה רבה דמי גילה לו להרב ז\"ל דההגהות הנז' מיירי בדאיכא הודאת תופס הספר שזה הספר היה של מוריש התובע ושהפקידו ביד אחרים להכריח מדבריהם דמדהצריכו עדי ראיה להוציא הספר מיד התופס שמע מינה דחולקים על דינו של הרשב\"א ז\"ל דשפיר איכא למימר דמה שהצריכו ההגהות עדי ראיה היינו משום דלא היה שם הודאת בבירור שזה הספר היה של מוריש התובע ולהכי הצריך עדי ראיה דהיינו עדים שהיה של המוריש ושראו ג\"כ ביד התופס וכעין מ\"ש הסמ\"ע לעיל בסימן זה סקנ\"ח ויש סעד לזה שהרי כתב דאי ליכא עדי ראיה מהימן לטעון לקוח במיגו דלהד\"מ או החזרתי כו' ואם כמו שהבין הש\"ך בכוונת הגהות עכ\"ל דעדי ראיה ועדי פקדון קאמ' דאם היו שם עדי פקדון ועדי ראיה דוקא לא היו שם איך כתב שיהיה נאמן במיגו דלהד\"מ א\"ו כדאמרן וכיון שכן שפיר איכא למימר דלא היה שם הודאה בבירור שזה הספר שתפס התופס היה של מוריש התובע ולהכי הצריכו עדי ראיה ופקדון להוציאו מיד התופס ועיקר טעמו של הרשב\"א בדין זה נלע\"ד דמשמע ליה דלגבי הלוקח או היורש שהם אינם טוענים ברי' שחזר ולקחו בע\"ח או המוריש מתובע אין מקום לזכותם דתפיסתם בטענת מיגו שהיה להם לבע\"ח שלהם או למוריש דלגבי דידהו הו\"ל מיגו זה כמיגו במקום עדים אחר שהם אזלי ומודו דבפקדון בא ליד המוריש או הבע\"ח שלהם ובחזקת התובע הוא עומד חפץ זה עד עכשיו ואיך נוציא אותו מחזקתו בטענת שמא וליכא רגלייא לדבר שיצא מחזקתו ונהי דלגבי בע\"ח או המוריש עצמו דטעין בריא שחזר ולקחו אהני מיגו זה להוציא אותו מחזקתו אבל לגבי התופס או היורש דטענתם הוא בשמא אין מקום לזכותם במיגו כזה דלגבי דידהו חשיב כמיגו במקום עדים וחזקה אלימתא ואיך נטעון בעדם להוצי' הדבר מחזקתו בטענ' שמא וכ\"כ מוהרימ\"ט בתשו' ח\"א סימן ט' וס\"ס ל\"ט ובריש סימן ע\"ג ובסימן קי\"ב דק\"מ ע\"ב וע\"ע בסימן קכ\"ד דקס\"ב ע\"ג יע\"ש ועיין בתשו' הרדב\"ז החדשים ח\"א סימן ק\"ז יע\"ש. ואפשר היה לומר דאפי' הרשב\"א שכתבו התוס' בפרק חזקת אזיל ומודה לדינו של הרשב\"א בתשו' זו דדוק' התם גבי דר ביה קמא חד יומא וליכא סהדי בהא דוקא הוא דקאמר רשב\"א דטענינן ליה למחזיק משום דכיון דאיכא סהדי דדר ביה קמא חד יומא הרי איכא ראיה לדבר שמכרו ולהכי טענינן ליה אבל בנדון הרשב\"א ליכא רגלים לדבר שמכרו לו כיון שהודאת התופס הוא שבא ליד בעל חובו בפקדון אלא שהרמב\"ן ז\"ל בפ' חזקת הבתים והביא דבריו הש\"ך בסימן קמ\"ו סקי\"ג דימה ההיא דהרשב\"א בפרק חזקת להיכא דאיכא עדי פקדון וליכא עדי ראיה דטענינן להו ליורש וללוקח דחזר ולקחו והרב הנ\"י ז\"ל כתב דיש מספקים בזה וכן כתב הרשב\"א ז\"ל בש\"מ לב\"ב ד\"ל ע\"א שראיית הרמב\"ן ז\"ל צריכה ראיה והוסיף עוד לומר ומסתברא דאף בזו מוציאין מיד היורשים וכההיא דפרק אז\"ן דילמ' איניש אחרינא כו' ושהרמב\"ן עצמו שם בפרק אז\"ן דן את הדין כן יע\"ש וע\"ע במה שהקשה הרשב\"א שם בשם הרב העיטור ובמה שיישב הוא ז\"ל כיע\"ש ועדיין ק' מההיא דשטר נייה כמו שהקשה מוהרימ\"ט בתשו' הנז' ואם הרשב\"א ס\"ל כתירוץ מוהרימ\"ט ק' אמאי לא תירץ כן לקו' הרב העיטור ז\"ל וצ\"ע כעת גם מ\"ש שהרשב\"א והרמב\"ן עצמו דן את הדין כן בפרק אז\"ן ק\"ט שהרי מדברי הרמב\"ן במלחמות בפרק הגוזל בתרא מבואר דס\"ל דאין מוציאין מיד היורשין אלא בדאיכא עדים וראיה אלא שהדיינים ואפוטרופוסים חשיבי כעידי ראיה אבל אם לא ראו אותו הדיינים והאפוטרופוסים היורשים עצמן לא חשיבי כעידי ראיה וצ\"ע ולפי דבריהם כ\"ש בנדון הרשב\"א דליכא לא עדי פקדון ולא עדי ראיה דטענינן להו ליורשים וללקוחות שחזר ומכרן ועיין למוהרימ\"ט בסימן ט' ובס\"ס ל\"ט שנחלוק על הרמב\"ן וכתב דהיכא דאיכא עדי פקדון אפילו רשב\"א בעל התוס' אזיל ומודה דלא טענינן להו ודוקא גבי ההיא ארעא דלא היו עדים למערער כלל דהאי ארעא דידיה הוא הוא דס\"ל לרשב\"א דטענינן להו משא\"כ היכא דאיכא עדי פקדון דודאי לא טענינן להו אמנם אזיל ומודה מוהרימ\"ט ז\"ל דהיכא דליכא עדי פקדון כנדון הרשב\"א בתשו' זו דליכא אלא הודאת התופס והיורשים דלדעת הרשב\"א טענינן להו ולפי מ\"ש אנן יד עניי אפשר דאפי' היכא דליכא עדי פקדון אזיל ומוד' רשב\"א בעל התו' דשאני ההיא דפרק חזקת דאע\"ג דליכא עדים למערער כלל דהאי ארעא דידיה היא מ\"מ כיון דאיכא סהדי דדר ביה הלוקח קמא חד יומא רגלים לדבר מיהא איכא דמכרו ולהכי טענינן ליה ללוקח אבל בנדון הרשב\"א ז\"ל דאע\"ג דליכא לא עדי פקדון ולא עדי ראיה מ\"מ בהודאת התופס או היורשים ליכא בתר הכי שום רגלים לדבר דהדר ומכרו הילכך איכא למימר דלא טענינן להו מידי.
ולענין הלכה הש\"ך בדין זה שלפנינו כת' דלפי מה שהכריח לקמן בסימן קמ\"ו סקי\"ג בההיא דחזקת הבתים כשיט' הרשב\"א בעל התוס' והרמב\"ן ה\"נ בנדון הרשב\"א טענינן להו לתופס וליורש דחזר ולקחו שלא כדברי הרשב\"א וק' דאדרבא לקמן בסי' קמ\"ו כתב איפכא דלפי מה שהכריח כאן ודחה דברי הרשב\"א בתשו' והרמב\"ם יע\"ש ודבריו אין להם הכרח לא מהכא להתם ולא מהתם להכא גם מ\"ש עוד דמדברי הסמ\"ע בסימן קל\"ד סי\"ד מבואר שלא כדברי הרשב\"א ז\"ל יע\"ש אדרבא מדברי הסמ\"ע לקמן בסימן ע\"ב סקק\"ו משמע דאזיל בשיטת הרשב\"א וכבר השיגו הש\"ך שם ס\"ק קמ\"ח.
הילכך לענין מעשה היכא דאיכא עדי פקדון וליכא עדי ראיה אלא הודאת התופס אע\"פ שהרמב\"ן בפרק חזקת משמע דמפשט פשיטא ליה דטענינן ליורש וללוקח או לתופס דחזר ומכרו למוכר או למוריש או לבע\"ח של התופס כיון דהרשב\"א בתשוב' זו ובחי' שם ומוהרדב\"ז בחדשות ח\"א סימן ק\"ז ומוהרימ\"ט ומוהריב\"ל ס\"ל בפשיטות דכל כה\"ג לא טענינן להו הו\"ל הרמב\"ן ז\"ל יחיד בדבר ומוציאין מידם דכל כה\"ג לא טענינן להו בשמא להוציא החפץ מחזקת בעליו אמנם כי ליכא לא עדי פקדון ולא עדי ראיה נמי והיורש והתופס או הלוקח הם אומרים שבפקדון בא ליד המוריש או המוכר או הבע\"ח אע\"פ שלדעת הרשב\"א בתשו' הנז' הן הן עדי פקדון ועדי ראיה ולא טענינן להו כיון שלא מצינו לו חבר בפי' להרשב\"א בשיטה זו זולת הרשב\"ם ז\"ל ורבינו בההיא דפרע חזקת הבתים והתוס' והרמב\"ן ז\"ל חולקים ומוהרימ\"ט ז\"ל בתשו' הנז' כתב דכל כה\"ג תלי' בפלוגתא דרבוותא הנז\"ל אע\"פי שלפי מ\"ש אנן יד עניי אין זה ענין לאותו מחלוקת לא מפני שאנו מדמי' נעשה מעשה וכל כה\"ג טענינן ליתמי וללוקח ולתופס מטעם קים לי וכל שכן היכא דהיורש או הלוקח או התופס אינן מודים שבא ליד המוריש או המוכר או בע\"ח בפקדון אלא שיודעי' שזה החפץ היה של זה התובע וכנדון הרא\"ש שבתשו' שהביא הטו' בסי' צ\"ט סי\"א לפי מה שהבינו בכונתו מרן בבדק הבית ורש\"ל דכל כה\"ג טענינן להו שמכרו להם כיון דכשהיה טוען המוריש לקוח הוא בידי היה נאמן ועיין להרב ראש יוסף סי' ע\"ב אות ס\"ט במה שגמגם על תשו' הרשב\"א ז\"ל ודוק. ועיין עוד להרב מ\"נ ח\"א סימן נ\"ז וע\"ד ועיין להרב פמ\"א ח\"א סי' כ\"ב.
והנה בסוגייא שהבאתי לעיל בתחילת דברי גבי ההוא דא\"ל לחבריה כו' א\"ל לאו מודית לי דהאי ארעא דידי הוא כו'. ראיתי להרא\"ש שם בפרק חזקת הביא דבריו בנו הטור בסי' קמ\"ו ומרן ב\"י שם סכ\"ד דאפי' לא ידע המחזיק זה שהיה שדה זו של המערער אלא ע\"פ המוכר צריך להחזירו למערער דאע\"ג דאותו שמכרה לו היה נאמן במיגו דלא היתה שלך מעולם אין זה מיגו טוב לגבי זה שלקחה ממנו כי ניחא ליה טפי לומר שלקחה מאותו שמכרה לו כי סבור כי ימצא עדים שהמערער מכרה לו אבל לא בעי למטען לא היתה שלך מעולם שהוא ירא דהלא ימצא עדים שהיא שלו יע\"ש.
מבואר יוצא דכל דלית ליה מיגו השתא לזה המחזיק אע\"ג דאית ליה מיגו למי שנתנו לו לא מהני ליה ולא טענינן ליה אלא הרי הוא מפסיד ע\"פ הודאתו שהודה בשם הנותנו שדבר זה היה של המערער ומוציאין מידו.
ומכאן נלע\"ד דיש לדון למ\"ש מרן בש\"ע סי' ע\"ב סל\"ג וז\"ל ראובן תובע ללוי ספרים שמסרן לש' כו' ולוי אומר ממי שקבלתי הספרים הוא הרשני ללמוד בהם כו' כיון שלוי יודע שהספרים של ראובן כו' חייב לשלם לראובן וכתב שם הש\"ך בס\"ק מ' וז\"ל נלע\"ד דמיירי שטוען בסתם הוא הרשני ללמוד אבל אם טוען הוא אמר לי שראובן נתן רשות למי שילוה עליהן ללמוד בהם פטור ואף בלא נכייתא כו' עכ\"ל. ולפי מ\"ש בשם הרא\"ש הדין נותן בנדון זה כיון שזה לוי תופס הספרים הודה תחילה בשם שמעון שהספרים של ראובן והוציא הספרים לפנינו למוסרם לו ואח\"כ טען ראובן שהפסידם בלימודו בלי רשותו כיון דהשתא לית ליה מיגו ללוי דאין הספרים של ראובן שהרי הודה שהם שלו תחילה וגם לא מצי טעין שכבר החזירם לו שהרי הוציאם לפנינו תחילה כי טעין אח\"כ בשם שמעון שא\"ל שראובן נתן רשות ללמוד בהם לא מהני דאע\"ג דשמעון היה לו מיגו אם לא היה מוציאם בפנינו תחילה מ\"מ לוי זה שהודה והוציא הספרי' לפנינו תחילה דהשתא לית ליה מיגו דהוי מיגו למפרע כי טעין אח\"כ ששמעון אמר לו שנתן לו רשות ראובן לא מהני טענה זו בלי מיגו ומוציאין מידו מה שהפסיד ממונו של ראובן וכ\"ש לדעת הראב\"ד שכתב שם בסי' קמ\"ו מרן ב\"י דס\"ל דאע\"ג דזה לא ידע אלא מפיו של המוכר לא אמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא בדבר שהוא אוסרו ומתירו מדעתו כו' יע\"ש ועיין בש\"מ לב\"ב ד\"ל שהביא עיקר דברי הראב\"ד הללו בדרך רחבה יע\"ש. דמבואר יוצא מדבריו ז\"ל דה\"נ לוי זה היה לו להאמין לשמעון כמ\"ש שהספרים הם של ראובן ולא היה לו להאמינו במ\"ש שנתן לו רשות ללמוד בהם. איברא כי סברת הראב\"ד הלזו לא חשו לא הרמב\"ן ור\"י והרשב\"א ז\"ל כיע\"ש וגם דברי הרא\"ש דחאם הש\"ך בסי' קמ\"ו סק\"ט כיע\"ש מ\"מ לא היה לו להש\"ך בדין זה שהיא תשו' להרא\"ש לכתוב בפשיטות דמיירי כשטוען סתם מאחר שלדעתו ולדעת הטור בנו אפי' בטוען שא\"ל שמעון שנתן לו רשות ראובן כל דלית ליה מיגו ללוי השתא לא מהני לדידיה טענה זו וחייב וצ\"ע.
עוד כתב שם הש\"ך וז\"ל ויותר נ\"ל דאם ראובן הרשה לשמעון ושמעון ללוי פטור ודלא כמ\"ש הע\"ש וכמ\"ש הרי\"ף והרא\"ש פ' המפקיד כו' וכן משמע להדיא בתשו' הרא\"ש והטור שכתבו והוא לא טען שהרשה ראובן לשמעון ללמוד בהם כו' משמע שאם היה רשות לשמעון ללמוד בהם פטור עכ\"ל ועיין להרב ראש יוסף שם בסי' קמ\"ו אות פ\"ב שדעתו כדעת הע\"ש ודחה ראית שדקדק הש\"ך מלשון תשו' הרא\"ש דאפשר דה\"ק והוא לא טען שהרשה ראובן לשמעון ללמוד בהם כל מי שירצה זולתו יע\"ש מיהו ראית הש\"ך מדברי הרי\"ף והרא\"ש מכרעת טובא לע\"ד.
ובכן לענין הלכה למעשה כל דאית ליה מיגו ללוי דמצי טעין אין הספרים של ראובן מצי טעין נמי ששמעון א\"ל שראובן נתן לו רשות ללמוד בהם וכ\"ש דטעין בפני נתת לו רשות להשתמש בהם ואפי' לא נתן לו רשות אלא לשמעון בלבד מהני טענתו כמ\"ש הש\"ך מדברי הרי\"ף והרא\"ש דפ' המפקיד אמנם אי לית ללוי מיגו כיון דלדעת הרא\"ש והטור והראב\"ד ז\"ל לא מהני מאי דטעין בשם אחר א\"כ אם תפס ראובן מלוי שיעור הפסד ספריו מצי טעין ראובן קים לי כהנהו רבוותא דחייב לוי בהפסד ולא מפקינן מיניה ואם היה יודע לוי שהספרים הם של ראובן שלא ע\"פ שמעון אלא ששמעון א\"ל שראובן נתן רשות להשתמש בהם וסמך על דברי שמעון ולמד בהם בזה נראה דלכ\"ע חייב לוי לשלם הפסד הספרים לראובן וכההיא דסי' קמ\"ו דלכ\"ע כל שהיה יודע הלוקח ששדה זו היה של המערער שלא ע\"פ המוכר לא מצי טעין דילמא זבינתיה לפ' דאין ספק מוציא מידי ודאי וכמ\"ש לעיל דאף גם זו פלוגתא דרבוותא היא יע\"ש וא\"כ אף בזה יכול המוחזק לומר קים לי ועיין בתשו' מוהרשד\"ם סי' ע\"ט ופ\"ד וק\"א ובתשו' מ\"ץ ח\"ב סי' ע\"ב החבי\"ב סי' קמ\"ו אות נ\"א יע\"ש.
ודע שכתב עוד הרא\"ש בתשו' כלל פ\"ט סי' ל\"ד בענין זה דמיגו והביאוה הטור ומרן בסימן ע\"ב סל\"ט וזה לשונו ראובן היו בידו משכונות של שמעון ומת שמעון ויורשיו תובעים המשכונות וראובן טוען אותם המשכונות אני תופס מפני שאמר לי לוי שותפי ששמעון הוא חייב לו מדמי השותפות ורוצה לישבע על המשכונות שבידו כו' תשובה נ\"ל שאין לוי יכול לישבע על המשכונות שביד ראובן שותפו כי אם היה ראובן טוען שמעון היה חייב לי מעות ואני תופס המשכונות בשביל המעות היה נאמן במיגו דלהד\"מ או החזרתי לך אבל גבי לוי אין כאן מיגו כי אין מיגו אלא במה שבידו לטעון אבל מה שביד אחר לטעון אין כאן מיגו כי שמא חבירו לא היה רוצה לשקר ולומר להד\"מ או החזרתי לך עכ\"ל ועיין במה שהשיג הש\"ך שם בסי' ע\"ב סקקנ\"ח על הב\"ח דכל ראיותיו שהביא לחלוק על דין של הרא\"ש הוא כששניהן יודעים האמת ולכן אמרי' בשניהם מיגו משא\"כ הכא דראובן אינו יודע אם אמת כדברי לוי וע\"כ למה ירצה לשקר ולטעון להד\"מ הילכך העיקר כמ\"ש הרא\"ש והטור והמחבר עכ\"ל גם הט\"ז דחה דברי הב\"ח בזה וכמ\"ש הש\"ך וכ\"כ ג\"כ מרן החבי'ב בסי' פ\"ב בכללי מיגו אות ק\"ו דהרב\"א משמע ליה דכי היכי דאמרי' מיגו בשנים היכא שבאים ליפטר אעפ\"י שאין האחד יודע מה שבלב חבירו ה\"נ אמרי' מיגו משותף לחבירו אבל אני אין דעתי כן דדוקא כשהם נתבעים ובאים ליפטר בטענה אחת אז מהימנינן להו במיגו אע\"פ שאין האחד יודע מה שבלב חבירו דתלינן דכי היכי דבטענה זו שטוענין עכשיו ליפטר הושוו לדעת אחת אם הם משקרים היו משקרים בטענת המיגו שהיא טענה יותר טובה והיו שוים בדעת אחת כמו שהושוו עכשיו בטענה זו אבל בנדון הרא\"ש שהאחד מן השותפים הוא הנתבע והוא אינו טוען בריא כדי ליפטר מתביעתו ורוצה ליפטר בטענת שותפו כל כה\"ג לא אמרי' מיגו כיון שהוא אינו יודע בבריא שהאמת כדברי שותפו את\"ד מרן החבי\"ב שם אף שלשונו סתום ובא בדרך קצרה. ועיין עוד בסי' זה הג\"הט אות ס\"ג שדחה ג\"כ דברי הב\"ח והעלה לענין הלכה בשם מהרשד\"ם והרש\"ך כדברי מרן בש\"ע. וכן העלה ג\"כ הרב בני אהרן בתשו' סי' ל\"ח יע\"ש ועיין בתשו' רב יוסף סימן י\"ז דנ\"ד ודנ\"א שהעל' כדברי הש\"ך ז\"ל ועיין במה שהעלינו אנן יד עניי לעיל מזה יע\"ש.
ודע שכתב מוהרימ\"ט ח\"א סימן ע\"א דפ\"ח ע\"ב רמזם מרן החביב בכללי המיגו אות ק\"ו ובסי' ע\"ב הג\"הט אות ס\"ב וז\"ל ותשובת הרא\"ש ז\"ל אינה ענין לכאן שנראין לי הדברים שבנדון שלפנינו מהנייא תפיסה אף למה שביד אחיו לפי שאחיו שבמצרים לא נתחייב מעולם ולא נכנס בשותפות עם ה\"ר אלעזר אלא ע\"פ ה\"ר דוד אחיו הוא חי לכל אשר יאמר ואין מקום לה\"ר אלעזר להיות לו שום תביעה על ה\"ר דוד אלא יאמר הכל שלחתי ליד אחי שהוא שלחם אלי ועמו אני שותף לא עמך ודוקא בנדון של הרא\"ש שראובן על כל פנים צריך להשיב על יורשי שמעון ששואלים ממנו תן לנו הפקדון שמסר לנו אבא בידך לא מצו למידחנהו לגבי לוי מפני טענתו דהוה ליה כמו הפקדת אצלי איני יודע אם החזרתי לך אבל כאן ה\"ר מאיר מעולם לא נכנס בחיוב אלא ע\"פ אחיו ועל פי נפטר שהוא יאמר לו דע שפלוני שותפינו יש לנו אצלו כ\"וך והרי המעות שבינינו מעורבים ותפוסים על הדבר וישבע ה\"ר דוד שהוא טוען בריא כנ\"ל ברור עכ\"ל.
ולכאורה יש לדקדק על דברי הרב ז\"ל הללו ממ\"ש אנן יד עניי לעיל בדין תופס דבר מבעל חובו ובא אחר לערער על אותו דבר שהוא שלו דכל שיודע התופס שהיה אותו דבר של המערער אע\"פ שאינו יודע אם מכרן אח\"כ או נתנו לו עד שיטעון בבריא כו' כיע\"ש וא\"כ ה\"נ כיון שידע ה\"ר מאיר זה שבמצרים שנכסים הללו ששולח לו אחיו ה\"ר דוד למצרים מתחת יד ה\"ר אלעזר שבדמשק באו אליו א\"כ הו\"ל כאלו הוא עד בדבר ואין תפיסתו מועיל למה שטוען ה\"ר דוד אחיו שיש לו אצלו כ\"וך כיון שהוא אינו טוען בבריא דומייא דההיא דתופס דבר מבעל חובו כמדובר אמנם הדבר מבואר דשפיר כתב ודן מוהרימ\"ט שהרי בההיא דתופס מבע\"ח נמי אם הבע\"ח טוען בריא כמו שטוען בעל חובו לא מצי מערער להוציא הדבר מתחת יד התופס וכמבואר ממ\"ש לעיל וא\"כ בנדון מוהרימ\"ט נמי שה\"ר דוד הוא השולח לאחיו ה\"ר מאיר אותם הנכסים טוען בריא שחייב להם ה\"ר אלעזר כ\"וך ודחי דמהני ליה תפי' ה\"ר מאיר כיון שה\"ר מאיר לא נכנס בחיוב אלא ע\"פ אחיו ואין לו עתה עם ה\"ר אלעזר שבדמשק. ועיין במ\"ש הטור סימן קמ\"ו סכ\"ד בשם הרא\"ש שאפילו לא ידע המחזיק שהיתה של המערער אלא ע\"פ המוכר צריך להחזירה לו אפילו אין למערער עדים שהיתה קרקע שלו יע\"ש ואין זה סותר דינו של מוהרימ\"ט דהתם ה\"ט כמ\"ש שם מרן ב\"י בשם הרא\"ש דלגבי המחזיק הזה לא מהני מיגו דלא היתה שלך מעולם דאין זה מיגו טוב כי ניחא ליה טפי למימר שלקחו מאותו שמכרה לו כי הוא סבור כי ימצא עדים שהמערער מכרה לו אבל לא בעי למטען לא היתה שלך מעולם שהוא ירא שימצא עדים שהמערער היתה שלו יע\"ש והאי טעמא לא שייך הכא במטלטלין וכמ\"ש מוהרימ\"ט דאין לו לה\"ר אלעזר שום תביעה עם ה\"ר מאיר אלו היה אומר הכל שלחתי ליד אחי שהוא שלחם לי ואפילו יביא עדים ה\"ר אלעזר שהנכסים היו שלו אין זו טענ' כיון דלמכיר' קיימי מה שאין כן בקרקע דבחזקת בעליו קאי עד שיביא עידי חזקה וטענה ועוד דבנדון הרא\"ש אילו היה תחילת דינו של המערער עם המוכר והיה המוכר טוען בריא אתה מכרתו לא היה יכול המערער להוציא הקרקע מיד המוחזק דומייא דנדון מהרי\"ט שדינו של ה\"ר אלעזר הוא עם ה\"ר דוד המוכר וכן מבואר בדברי הראשונים הובאו דבריהם בשיטה המקובצת לבבא בתרא פרק חזקת ד\"ל יע\"ש ועיין להרב ט\"ז בסי' ע\"ב סל\"ט הביא ראיה לההיא דהרא\"ש מההיא דפרק חזקת והן הן דברי הטור דסימן קמ\"ו סכ\"ד. ויש לגמגם קצת על דבריו מדברי הרא\"ש שכתב מרן שם וכמדובר ויש ליישב דאף הרא\"ש ז\"ל לא הוצרך התם לטעמא דאין זה מיגו טוב אלא דהמחזיק אינו יודע מעצמו שהיה הקרקע של המערער אלא ע\"פ המוכר אבל כשהוא יודע מעצמו שהיה של המערער כדין שלפנינו אפילו אית ליה מיגו טוב לא מהני כל דלא טעין בריא שלקחו המוכר ממנו ודוק.
ולענין הלכה למעשה בדין זה שכתב הרא\"ש והביאו מרן בש\"ע סימן ע\"ב סל\"ט אין להשגיח בדברי הב\"ח שתלה אותו בפלוגתא דרבוותא דלית מאן דחש לדבריו מכל האחרונים הש\"ך ומרן החבי\"ב והט\"ז והרב בני אהרן כמדובר ומ\"מ אע\"פי דלא מהני תפיסת השותף הא' בפקדון לענין מה שטוען השותף חבירו בבריא על בעל הפקדון כיון שהנפקד עצמו אינו טוען בריא מ\"מ מצי למסור הפקדון ביד מי שטוען בריא והוא יעשה דין לעצמו עם המפקיד וכמ\"ש הר\"ב בני אהרן לעיל וכן מידי דסחורה הידועה לאיש אחר ששלחה לאחר למוכרה והאחר שלחה לשותפו אע\"פ שהיא ביד זה השותף השלישי עדיין יכול שותפו להחזיקה בידו ולטעון עליה עם הראשון כ\"וך אתה חייב לי עליה כאלו היתה הסחורה בידו ממש וכמ\"ש מוהרימ\"ט שם דלא דמי לנדון הרא\"ש שבתשו' שהוא הדין הזה שלפנינו שהוא פקדון שבא מידו של ראשון ליד השותף השני וכמדובר." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..582218cb289a029c820bf58f40c4f01a2611c2d7 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,130 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Plaintiff_and_Defendant", + "text": [ + [ + [ + "שורש ע\"א מסייעו אי פוטרו משבועה הטוען \n את חבירו במטלטלין והודה לו במקצת ה\"ז משלם מה שהודה ונשבע על השאר כו' וכן אם כפר בכל וע\"א מעיד כו' הר\"ז נשבע כו' מפי השמועה למדו שכ\"מ שב' מחייבי' ממון א' מחייבו שבועה. ודע דכי היכי דע\"א מחייבו שבועה ה\"נ איכא מ\"ד דע\"א המסייע לנתבע פוטרו משבועה כמ\"ש מרן בש\"ע סימן ע\"ה ס\"ב וז\"ל מנה לי בידך אין לך בידי אלא ן' חייב לישבע כו' ואם יש עד אחד מסייעו י\"א שפוטרו משבועה וי\"א שאינו פוטרו ע\"כ וכ\"כ עוד בסי' פ\"ז ס\"ו יע\"ש.
והנה מרן ז\"ל בב\"י ס\"ג כתב דהתוס' בריש מציעא והרא\"ש בשם מוהר\"מ הם הסוברים דע\"א המסייעו פוטרו משבועה אמנם הר\"הת שכתב הטור בסי' פ\"ד הוא החולק וסובר שאינו פוטרו משבועה וסיים עוד וז\"ל ומדברי בעה\"ת שכתבתי שם יתבאר שגם הרמב\"ם חלוק בזה וגם חלוק בזה כנז' בסי' מ\"ו עכ\"ל וז\"ל הטור בס\"ס פ\"ד ע\"א מעיד כו' במד\"א במלוה בשטר אבל במלוה ע\"פ שתבעו ואמר שפרעו ומביא ע\"א סיוע לדבריו הלוה פטור כיון שהעד מסייעו ואין עליו אלא חרם סתם ובעה\"ת כתב אע\"פ שהעד מסייעו צריך שבועת הסת ליפטר ולא נהירא דכמו דעד אחד מחייבו שבועה ג\"כ פוטר מן השבועה עכ\"ל.
ולכאורה יש לתמוה על מרן ז\"ל היכן מצא בדבריו של הר\"ב התרומות הללו שהביא הטור בס\"ס פ\"ד ראיה שהוא חולק בדין זה שהביא הטור בסי' ע\"ה דאפשר לומר דדוקא בכופר בכל וע\"א מסייעו שאינו בא לפוטרו אלא משבועת היסת בזה דוקא הוא שחולק בעה\"ת וסובר שאין ע\"א המסייעו פוטרו משום דתקנתא דר\"ן בכל ענין נתקן וחזקה דאין אדם תובע אלא א\"כ יש לו עדיפא ליה כמבואר בדברי הבעה\"ת בשער כ\"א ח\"א ס\"ד אמנם במודה מקצת וע\"א מסייעו דהעד בא לפוטרו משבועת התורה אפשר דאף בעה\"ת אזיל ומודה דעד המסייע פוטר ומהני טעמי שכתב הרא\"ש בפ\"ק דמציעא וכן מ\"ש מרן ומדברי בעה\"ת שכתבתי שם יתבאר שגם הרמב\"ם חלוק בזה לפי האמור גם מדברי הרמב\"ם אין הכרח לזה שחולק אף בשבועה דאורייתא כמבואר וכבר ראיתי להרב הגדול מהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' קנ\"א ובחא\"ה סי' כ\"ז גם להרב לח\"ר סי' קצ\"ד ולהרב בני אהרן סי' י\"ג די\"ז ע\"א ולהרב פמ\"א ח\"ב סי' ק\"ז תפסו על מרן ז\"ל בזה.
ולע\"ד אין ספק דמרן ז\"ל לא ניחא ליה לומר דהר\"ב התרומות סובר כן דע\"א המסייע פוטר משבועת התורה אבל לא משבועת היסת דמשמע ליה דאדרבא איפכא מסתברא וכמ\"ש הרשב\"א בתשו' סי' אלף קס\"א ותתקי\"ו בשם הראב\"ד והרז\"ה וכ\"כ הנ\"י בריש מציעא בשם הרמב\"ן ומבוארים דבריו שם בס' המלחמות דס\"ל דמשבועה דרבנן ע\"א המסייע פוטרו אבל משבועת התורה אין עד המסייע פוטרו ואם סברת הר'ב התרומות הוא כמ\"ש נמצאו חלוקים מן הקצה אל הקצה ועוד שדרכו של הר\"ב התרומות לילך אחר עקבות הרמב\"ן ואם דעתו בזה לחלוק עליו היה מביא סברתו וחולק בפי' ועוד מלשון הטור שם בסי' פ\"ד שנחלק על בעה\"ת וכתב ולא נהירא דכמו דע\"א מחייבו שבועה ג\"כ פוטרו משבועה מבואר דמשמע ליה להטור דלדעת הבעה\"ת אין עד המסייע פטור לא משבועת היסת ולא משבועת התורה דאי לת\"ה הכי הול\"ל ולא נהירא דכמו שע\"א פוטרו משבועת התורה ה\"נ פוטרו משבועת היסת וכבר מוהרימ\"ט ז\"ל בתשו' שבח\"א דר\"ד ע\"ב לפום מאי דמשמע ליה לדעת הר'ב התרומות דס\"ל דע\"א המסייע פוטרו משבועת התורה ולא משבועת היסת הוקשה לו בדברי הטור מה שהקשינו יע\"ש.
ולע\"ד זה הכריחו למרן ז\"ל ליחס בדעת בעה\"ת דס\"ל כדעת הרמ\"ה דעד המסייע אינו פוטרו אף משבועת התורה והא דנקט הר\"ב התרומות שבועת היסת הוא לאפוקי שבועת התקנה כמתני' דב' אוחזין דתני תנא זה ישבע וזה ישבע דבההיא מיפטר האחד ע\"י עד המסייע אבל משבועת מודה מקצת דהיא שבועת התורה פשיטא ליה למרן ז\"ל שדעתו כדעת הרמב\"ן דאין עד המסייע פוטרו כי היכי דאינו פוטרו משבועת היסת ובהכי ניחא מאי דכתב עליו הטור ולא נהירא כו' ועיין למרן החבי\"ב בהגהת הטור אות י\"ז במ\"ש על דברי רבו ז\"ל ודבריו באו סתומים ונראה שכיון למ\"ש יע\"ש כללא דמילתא דדעת מרן ב\"י והטור דכי היכי דלדעת בע\"הת אין עד המסייע פוטרו משבועת היסת הכא נמי אינו פוטרו משבועת התורה.
ועל מ\"ש מרן דמדברי ב\"הת ז\"ל שכתבתי שם יתבאר שגם הרמב\"ם חלוק בזה כו' כוונתו לומר כי שם הביא הרב התרומו' ראיה דאין עד המסייע פוטרו משבועת היסת מההיא דפרק חזקת דל\"ג גבי ההוא דא\"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א\"ל מינך זבינתא ואכלית שני חזקה ואייתי חד סהדא דאכלא תלת שני וסבור לדמויי לנסכא דרבי אבא ואקשי ליה דהכא חד סהדא לסיועי קא אתי כו' ואפילו הכי כתב הרמב\"ם ז\"ל בפרק י\"ו מהלכות טוען שיש לנתבע לישבע היסת שאינו חייב לאכול בפירות שאכל ויפטר מהם כו' אלמא אע\"ג דע\"א מסייעו שאין חייב לו בפירות שאכל ושכדין אכלן משביעו היסת על טענתו יע\"ש וא\"כ מינה נשמע דהרמב\"ם קאי בשיטת הרב התרומות דאין עד המסייע פוטר משבועת היסת וה\"ה משבועת התורה כמדוב' לעיל.
וראיתי להב\"ח בסי' פ\"ד ובתשו' מוהר\"ש גאון סימן י\"ו דכ\"ט ע\"ג ולמרן החבי\"ב בתשובת הרמה שבהרימ\"ט ח\"א סי' קנ\"א דר\"ב ע\"ד ובהרב גד\"ת דק\"י ע\"ב ובהרב פ\"מ ח\"ב סי' ק\"ז שדחו בשתי ידים עיקר ראיה זו שהביא הרב התרומות דבההוא עובדא דפ' חזקת לא הוי העד מסייע גמור ולהכי הוא נשבע היסת וראיה לדבר שהרי הטור בסי' קמ\"ו כתב כלשון הרמב\"ם אע\"ג דאיהו ז\"ל ס\"ל דעד המסייע פוטרו משבועת היסת ומהרימ\"ט בדר\"ב ע\"ב כתב דקושיא זו על הרב התרומות לית נגר ובר נגר דיפרקינה יע\"ש ועיין להמש\"ל בפי\"א מה' טוען הל' ב' יע\"ש ועיין בס' שמן למאור די\"ב ע\"א שעשה עצמו כאילו לא ראה דברי הרבנים הנז' ובכן מאחר שאין ראיית הרב התרומות מדברי הרמב\"ם מכרעת דס\"ל דאין עד המסייע פוטר משבועת היסת ממילא נדחין דברי מרן שייחס בדעת הרמב\"ם דקאי בשיטת הרב התרומות וס\"ל דאין עד המסייע פוטר לא משבועת התורה ולא משבועת היסת. ואולם לפי דעת הרב התרומות דחשבה לזו ראיה יפה כתב מרן דגם הר\"מ בשיטתיה קאי ואע\"פ שה\"ה בפ\"ך מה' מכירה ה\"ד כתב שדעת הרמב\"ם דעד אחד המסייע פוטר משבועה דרבנן יע\"ש איכא למימר דמשבועת התקנה דוקא קאמר כההיא דב' אוחזין אבל לא משבועת היסת אעפ\"י שהיא מדרבנן וכסברת הרב התרומות ועוד דבעיקר דברי הה\"מ הללו נחלק מרן בכ\"מ וכתב שאין שום גילוי בדברי רבינו שיסבור כן יע\"ש.
ובמ\"ש עוד מרן ב\"י שגם הרמ\"ה חלוק בזה כנז' בסי' מ\"ו כו' הנה דברי הרמ\"ה שהביא הטור שם סל\"ו הוא בעד אומר היה תנאי ועד אומר לא היה תנאי שכתב דנשבע הנתבע שבועה דאורייתא ע\"פ העד שאמר שלא היה תנאי ולא אמרי' אוקי חד בהדי חד כו' וכן הדין באחד אומר פרוע ואחד אומר אינו פרוע כו' והטור השיג עליו למה נחשב דברי העד האומר לא היה שם תנאי טפי מדברי האומר היה שם תנאי ונראין דברי הרמב\"ם שכתב אע\"פ שהלכה שעד אומר תנאי נאמן מ\"מ כיון דר\"ן מיחייב שבועה אפי' היכא דליכ' דררא דממונא משתבע הוא דתנאי הוא ובטיל לשטרא עכ\"ל. וכתב ע\"ז מרן ב\"י וז\"ל נ\"ל דהרמ\"ה סובר דע\"א המסייעו אינו פוטרו משבועה וכיון שכן הרי הוא חייב שבועה ע\"פ העד המכחישו ואותו העד הו\"ל כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ולפיכך נשבע שבועה דאורייתא כאילו אין שם עד המסייעו ורב מתתיא סובר דכשם שעד המכחישו מחייבו שבועה כך עד המסייעו פוטרו משבועה ומ\"מ נשבע היסת מדר\"ן ודעת רבינו כר\"מ שבסי' ע\"ה כתב שע\"א המסייעו פוטרו משבועה ושבע\"ה חולק עליו ובסי' פ\"ז כתב שדעת הרא\"ש שפוטרו משבועה והוא דעת התוס' בריש מציעא עכ\"ל. גם בסס\"י ק\"ט שהביא הטור דברי הר\"מ כתב מרן בב\"י וז\"ל כ\"כ בעה\"ת בשמו בשער כ\"א וטעמו משום דס\"ל דכשם שע\"א מחייב שבועה כך פוטר משבוע' והכא אוקי חד סהדא לגבי חד סהדא וליכא ש\"ד וה\"ל כאילו היא תביעה ע\"פ וישבע הנתבע היסת ויפטר ורבינו בסי' מ\"ו כתב בשם הרמ\"ה כו' וטעמו משום דס\"ל דאין ע\"א המסייע פוטר משבועה ורבינו לא חש לכתוב כאן אלא דברי הר\"מ שהם כסברתו ודעת מרן הוא לפטור אף משבועת היסת כמבואר בסי' פ\"ד ובעל התרומות כתב בשער כ\"א דכיון שהעדים מכחישין זא\"ז לא אלימא ההוא סהדותא לחייובי עלה שבועת ע\"א וכתבו רבינו בסי' פ\"ב עכ\"ל גם בס\"ס פ\"ד כתב מרן וז\"ל כבר כתבתי בסי' ע\"ה שדעת התוס' והרא\"ש והר\"מ כדברי רבינו ושם הארכתי בדבר ובסי' מ\"ו הוכחתי שדעת ה\"ר מתתיא כדעת רבי' ודעת הרמ\"ה כבע\"הת עכ\"ל.
וראיתי למוהרימ\"ט בח\"א סי' קנ\"א דר\"ד ע\"א שכתב וז\"ל גם מ\"ש הרב שהרמ\"ה סובר שע\"א המסייעו אינו פוטרו משבועה דאורייתא ולפי דבריו נמצא שהרמ\"ה חולק על מה שיש מוחזק בידינו מדברי התוס' והרמב\"ם קבע בה מסמרות וכן תפסו הרמב\"ן והרא\"ש וכל האחרונים כו' ונ\"ל דלא מכרעא מילתא דמהך טעמא אמרה הרמ\"ה דאפי' תימא דס\"ל דע\"א המסייעו אינו פוטרו משבועה מ\"מ אמאי סמכת אעד שאמר לא היה שם תנאי כדי לחייבו שבועה הרי העד מכחישו ואומר תנאי היה ואפי' במקום שהאמינה תורה ע\"א כגון בסוטה ובעגלה ערופה ובשבויה לא אמרו כשבאו שני העדים בבת אחת ומכחישי אהדדי כדאמרינן ע\"א אומר נטמאת וע\"א אומר לא נטמאת שותה ולא אמרו אלא כשבאו בזה אח\"ז דכשבא הע\"א תחילה וקבלו עדותו הרי כאן ב' אלא טעמי' דהרמ\"ה דחשיב לעד האומר לא היה שם תנאי לפי שעד האומר היה שם תנאי לא חשיב גביה מידי דאיהו מודה דשטרא מעליא הוא אלא למעקר סהדותיה קאתי לומר ע\"ת זה חתמתי ולא מהימן לגבי עלמא אלא למעקר סהדותיה לבד ונשאר השטר חתום בע\"א ולענין שבועה האמינתו תורה כב' עדים ואין הכחשתו של עד הא' הכחשה שהרי חתימת עצמו מכחישתו הילכך אע\"ג דבטיל שטרא שאין כאן אלא ע\"א משתבע אפומיה נמצא שלא חלק הרמ\"ה על עיקר דינא דע\"א פוטרו מש\"ד גם מ\"ש הגאון ר\"מ דכיון דר\"ן מיחייב שבועה משתבע האיך דתנאי הוה ומפטר אינו מסכים בזה עם הטור לחלוק על ס' בע\"הת דע\"א המסייעו לא מפטר מתקנתא דר\"ן דהכא הא דמשתבע דתנאי הוה משום דאותו עד המסייעו לא חשבינן ליה לכלום כיון דאיכא סהדא דמכחיש ליה הילכך כמאן דליתנהו דמי ומשתבע בתקנתא דר\"ן עכ\"ל. גם בחא\"ה סימן כ\"ז ד\"ל ע\"ב ד\"ה איברא כתב ג\"כ שאין דברי הרמ\"ה ור\"מ ענין למחלוקת זה דר\"ת ז\"ל אי ע\"א פוטרו משבועה או לא וככל מ\"ש כאן יע\"ש.
והנה מ\"ש שלפי דברי מרן נמצא הרמ\"ה חולק על מה שיש מוחזק בידינו מדברי התוס' והר\"מ כו' וגם תפסו כן הרמב\"ן והרא\"ש כו' לא ידעתי מי הוא זה שהחזיק אותנו בסברא זו מאחר שהרמ\"ה והראב\"ד והרשב\"א בתשו' סי' אלף קס\"א והרמב\"ן והר\"ן והנ\"י בריש מציעא בתר איפכא אזלי וס\"ל דאין עד המסייע פוטרו מש\"ר והיותר תימא מ\"ש שהרמב\"ן קאי בשיטת ר\"ת והרא\"ש והר\"מ מאחר שמבואר מדברי הרמב\"ן במלחמות בריש מציע' וכ\"כ הנ\"י שם בשמו דס\"ל דאין עד המסייע פוטר מש\"ד.
גם מ\"ש ונ\"ל דלא מכרעא מילתא כו' כנר' דאשתמיט מיניה דמר דברי המרדכי ביבמות פ' האשה שלום והביא דבריו מהרח\"ש בקונט' עגונא ד\"ס ע\"ד דדוקא בעדות אשה דחכמים האמינו לע\"א הוא דלא סמכינן אע\"א כשהתירה לינשא ובא ע\"א והכחישו ומשום לזות שפתים לרב אשי אבל בכל התורה כולה שהאמינה תורה ע\"א בשאר איסורים ש\"מ דהוי חד כתרי לכתחילה תדע דהא בסוטה פ' מי שקנא גבי הא דתניא עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת לא היתה שותה כיון שהאמינה תורה מדכתיב ועד אין בה לא מהני ע\"א הבא אחריו להכחישו דלא דמי לע\"א אומר מת דעדות אשה דרבנן האמינוהו ולא תורה עכ\"ל מבואר יוצא מדברי המרדכי הללו דס\"ל דהלכה כעולא ור\"י דאמרו בפ' מי שקנא דל\"א דאפי' באו העדים בבת אחת אמרינן כל מקום שהאמינה תורה ע\"א הרי כב' ודלא כר\"ח דאמר התם דלא אמרינן הכי בבאו בבת אחת וכמו שכן פסק רבינו בה' סוטה והטור בא\"ה סימן קי\"ח יע\"ש וא\"כ מאי ק\"ל להרב על דברי מרן ב\"י ז\"ל דאפי' תימא דעד המסייעו אינו פוטרו משבועה מ\"מ אמאי סמכת אעד האומר לא היה שם תנאי כדי לחייבו שבועה כו' ואפי' במקום שהאמינה תורה ע\"א דשפיר קא מקשה הרב אי ס\"ל להרמ\"ה כדעת רבינו והטור דפסקו בההיא דסוטה כר\"ח אבל לפי דברי מרן ב\"י בדע' הרמ\"ה איכא למימר דס\"ל להרמ\"ה כדעת המרדכי דקי\"ל כעולא ור\"י דפ' מי שקנא ועיין להתוס' בפ' האשה שלום דקי\"ז ע\"ב ד\"ה הא לא נשאת ובפ\"ב דכתובות דכ\"ב ע\"ב ד\"ה כגון ובמ\"ש הש\"ך י\"ד סי' קכ\"ז ס\"ק י\"ג יע\"ש. ואחר כתבי זה כן בקדש חזי הוי' להרב דברי אמת בקונט' השמי' דע\"ב ע\"ד ד\"ה ונחמד כו' שתמה על מהרימ\"ט בזה ולהש\"ך בי\"ד יע\"ש.
גם מ\"ש הרב בטעמו של הרמ\"ה דס\"ל דעד האומר היה שם תנאי לא חשיב גביה מידי כו' אין זה מחוור לע\"ד דא\"כ לא הי\"ל להרמ\"ה למתלי טעמ' משום דכל מקום שהאמינה תורה ע\"א הרי כאן ב' אלא משום דאין עדות העד האומר תנאי כדאי להכחיש את העד האחר המסייע לו השטר והעיקר חסר מדברי הרמ\"ה ז\"ל לפי' דברי הרב ז\"ל. והן עתה חדשים מקרוב נדפס ס' בני אברהם וראיתי בחח\"מ סי' פ\"ד שתירץ דברי הרמ\"ה ע\"פ דרך הרב מוהרימ\"ט ולא זכר שר דבריו יע\"ש וכתב עוד וז\"ל ויש לי סיוע לזה ממ\"ש רש\"י גבי עד אומר תנאי היה כו' וז\"ל האי נמי כי סיים ואמר תנאי היה עקר לחתימת ידיה לומר לא חתמתי אלא ע\"מ כן וכיון דאית לן דמילתא אחריתי היא ושטרא ממילא מיעקר אשתכח דאין בשטר חתום אלא עד אחד כו' ויש מקום עיון בדבריו דכיון דבאו בבת אחת הו\"ל עדות מוכחש ואין כאן עדות כלל. אלא נראה דכונתו דכיון דהשטר מסייע לאומר לא היה שם תנאי הו\"ל כאילו בא תחילה ומחייבו שבועת התורה וכסברת הרמ\"ה וזהו שכתב אשתכח דאין בשטר אלא ע\"א כלומר אילו היו שנים אומרים שלא היה תנאי הו\"ל שטר קיים והוה חייב ממון אבל עכשיו שמכחישין זא\"ז אשתכח דאין בשטר אלא ע\"א כלומר ע\"א מיה' יש כאן ומחייבו שבועת התורה וכס' הרמ\"ה וכן משמע מדברי רש\"י גבי ולחזי זוזי ממאן נקט דס\"ל דעד המסייעו אינו פוטרו כו' דכעין מה שדקדקנו מדברי רש\"י יש לדקדק ג\"כ מדברי רבינו בפ\"ג מה' עדות גבי האומר תנאי כו' יע\"ש והשתא אתי שפיר דהטור אף שהבין שהרמ\"ה ס\"ל דעד המסייעו אינו פוטרו משבועה מ\"מ פליג עליה בהאי סברא דמשוי ליה הרמ\"ה להאומר לא היה תנאי אף שבאו ב' כאחת דבאו זה אח\"ז אהא מקשה ואיני יודע כו' כלומר אף שנודה לדינו של הרמ\"ה דאין העד המסייעו פוטרו מ\"מ האי סברא מנ\"ל זה נ\"ל בכונת הרמ\"ה והטור כפי מה שהבין מרן ז\"ל עכ\"ל.
ותמוהים דבריו דלפי דרך זה מבואר מדברי מהרימ\"ט דאין מקום ליחס בדעת הרמ\"ה דס\"ל דאין עד המסייע פוטרו משבועה כמ\"ש מרן ב\"י אלא דעתו כדעת התוס' והרא\"ש ודעמייהו דס\"ל דעד המסייע פוטר משבועה אלא דמשום דעד האומר לא היה תנאי מסייע ליה שטרא מש\"ה קאמר הרמ\"ה דלא חשיב כלל דברי העד האומר היה תנאי ולהכי קאמ' דנשבע שבוע' התור' נגד העד האומ' לא היה תנאי וזה מבואר בדברי מהרימ\"ט כיע\"ש. ולפי דבריו נראה שאף מרן ב\"י אזיל ומודה דטעמו של הרמ\"ה הוא מפני שהשטר מסייע לעד האומר לא היה שם תנאי והא ודאי ליתא דאם כן לא היה מדקדק מרן מדבריו ז\"ל דברי הרמ\"ה ז\"ל דס\"ל דאין עד המסייע פוטרו משבועה כמבואר.
גם מה שדקדק מדברי רש\"י ורבינו דס\"ל דאין עד המסייע פוטרו משבועה לפי האמור ליתא דאפי' אי ס\"ל בעלמא דעד המסייע פוטר אפ\"ה כתבו כאן דלא חשבינן דברי העד האומר לא היה שם תנאי כלל משום האי טעמא דהשטר מכחישו ומסייע לעד האומר לא היה שם תנאי. ובר מן דין מדברי אין לדקדק שטעמו כטעם הרמ\"ה ומה שהוקשה לו להרב הנז' בדברי רש\"י דכיון דבאו בב\"א הו\"ל עדות מוכחש ואין כאן עדות כלל הא ל\"ק כלל בדברי רש\"י ואשתמיט מיניה דברי הרמב\"ן והריטב\"א הביא דבריהם מרן בס' בדק הבית בריש סעיף זה שכתבו דמ\"ש ע\"א אומר היה תנאי כו' לאו במכחישין זא\"ז לגמרי דא\"כ אחד מהם פסול לעדות הוא ואין השטר מתקיים עפ\"י כדאמרי' בב' כיתי עדים אלא מיירי בשזה שמע וזה לא שמע הא אילו הכחישו זא\"ז לא נתקיים השטר כלל ובכן לפי דבריהם ז\"ל אין מקום לקושייתו כלל על דברי רש\"י כיון דאין העדי' מכחישים זא\"ז לגמרי ולכך כתב דאין בשטר אלא ע\"א כיון דהשטר מיהא נתקיים ע\"פ שני העדים אלא שעד האומר היה תנאי קא עקר לשטרא ממילא ולא נשאר בשטר אלא ע\"א אמנם מדברי הרמ\"ה שכתב כלשון הזה אע\"פ שהעד האחד מכחישו וכן במה שסיים וכן הדין בא' אומר פרוע וא' אומר אינו פרוע משמע דפליג אהרמב\"ן והריטב\"א וס\"ל דאפי' במכחישין זא\"ז לגמרי קאמר תלמודא דעד האומר תנאי נאמן לענין דלא גבי בהאי שטרא בלא שבועה ואין כאן משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכ\"כ בס' שמן למאור ד\"י ע\"ד ד\"ה אמנם.
ואולם לע\"ד אפשר לומר דאף הרמ\"ה אזיל ומודה לדברי הרמב\"ן והריטב\"א לענין פי' השמועה דמוכח מינה דשטרא מיהא מתקיים ע\"פ עדות העדים כדקאמר ר\"פ תרוייהו אשטרא מעלייא קא מסהדי וכן מדקאמר רב הונא א\"ה אפי' תרוייהו נמי אלא אמרינן הני למעק' סהדותייהו קאתי ה\"נ למעקר סהדותי' קאתי דמבואר מזה דעיקר השטר מתקיים על פיהם ואי העדים מכחישין זא\"ז אין כאן שטר כלל כיון דחד מינייהו משקר ולא נשאר כאן אלא מלוה ע\"פ בע\"א ועכ\"ל דמ\"ש הרמב\"ן והריטב\"א דאין העדים מכחישין זא\"ז לגמרי ולכך נשאר השטר מקויים ע\"פ עדים אלו ואם יברר שלא היה תנאי בדבר או שהיה תנאי וקיימו השטר במקומו עומד אמנם הרמ\"ה קאמר דינא אחריתי דכשהעדים מכחישין זא\"ז לגמרי אע\"פ שלא נשאר כאן שטר ע\"פ עדים אלו ולא הוי אלא מלוה ע\"פ מ\"מ זה שמעיד שלא היה תנאי בחיובו או שאומר שלא פרעו מהימן טפי מהאחר לחייבו שבועה דאורייתא ולא אמרינן אוקי חד בהדי חד כיון דרחמנא הימניה לעד זה טפי מהאחר לענין חיוב שבועה דאין עד המסייע פוטר כמ\"ש מרן ונשבע שבועה דאורייתא כנלע\"ד.
ובמ\"ש עוד מהרימ\"ט דמ\"ש הגאון הר\"מ ז\"ל דכיון דר\"ן מחייב שבועה משתבע האיך דתנאי היה ומפטר אינו מסכים בזה עם הטור לחלוק על סברת בע\"הת דעד המסייעו לא מפטר מתקנתא דר\"ן דהכא הא דמשתבע הוא משום דאותו עד המסייעו לא מחשבינן ליה לכלום כיון דאיכא סהדא דמכחיש ליה הילכך כמאן דליתנהו דמי ומשתבע בתקנתה דר\"ן עכ\"ל וכונתו להשיג על מרן ב\"י שכתב בס\"ס פ\"ד ובס\"ס מ\"ו שדעת הגאון הר\"מ הוא כדעת הטור דס\"ל דעד המסייע פוטרו אף משבועת היסת דאין ראיה מדברי הר\"מ ז\"ל ממ\"ש כאן כלל דנשבע היסת דשאני הכא דכיון דהעדים מכחישין ז\"אז אין כאן עדות כלל לדעת הר\"מ ולהכי משתבע היסת אבל היכא דאיכא עד המסייע אפש' שסובר הר\"מ כבע\"הת ג\"כ או כדעת הטור ואין מכאן הכרח בדעתו של הר\"ם ז\"ל.
ולפי דבריו ז\"ל עדיפא מינה הי\"ל להקשות על דברי מרן ב\"י דאדרבא ממ\"ש כאן דנשבע היסת משמע דס\"ל דעד המסייעו אינו פוטרו מהיסת היפך ממ\"ש הטור בס\"ס פ\"ד ועוד שהבע\"הת עצמו הביא דברי הר\"מ בשער כ\"א כמ\"ש מרן ב\"י בס\"ס כ\"ט וש\"ור להרב עצמו בחא\"ה סימן כ\"ז ד\"ל ע\"ב שהקשה כן יע\"ש.
ולע\"ד אין ס' כי זה לא נעלם מעיני מרן ז\"ל שאין מדברי הגאון הר\"מ הללו שהביא הטור בסי' מ\"ו דנשבע היסת הכרח לומר דס\"ל דעד המסייעו פוטרו משבועת היסת אדרבא איפכ' משתמ' אלא עיקר הכרעת מרן הוא ממה שחלק על הרמ\"ה וס\"ל דעדים אלו מכחישין זא\"ז ומוקמינן חד להדי חד דאי ס\"ל דאין עד המסייע פוטרו משבועת התורה הול\"ל דנשבע שבועת התורה וכמ\"ש הרמ\"ה אלא ודאי דס\"ל דעד המסייע פוטר משבועת התורה כשם שמחייבו שבועה במכחישו ולכך כתב דכיון דב' נאמנים מן התורה לא סמכינן אעד אחד טפי מהאחר ומוקמינן חד להדי חד ואין כאן עדות ונשבע היסת ולדעת מרן ז\"ל מאן דס\"ל עד המסייעו פוטרו משבועת התורה כ\"ש דס\"ל דפוטרו משבועת היסת וכמ\"ש בתחילת דברינו במאי דמשמ' ליה למרן בדעת בע\"הת דאין עד המסייע פוטר משבועת התורה וכיון דמדברי הר\"ם ז\"ל משמע ליה למרן דס\"ל דעד המסייע פוטרו משבועת התורה מינה הוכיח דס\"ל נמי דפוטרו משבועת היסת ולכך כתב דדעתו כדעת הטור. ואין להקשות אכתי מנ\"ל למרן ז\"ל שדע' הר\"מ דעד המסייע פוטרו משבו' התור' עד שיוכיח מזה דפוטרו אף משבועת היסת דאי משום שנחלק על הרמ\"ה ז\"ל כמדובר אכתי אין זו ראיה דאפילו אם נאמר דס\"ל דעד המסייע אינו פוטר משבועה כדעת הרמ\"ה מיהו הר\"מ לא ס\"ל דהלכה כעולא ור\"י דפ' המקנא דאמרי כל מקום שהאמינה תורה ע\"א הרי כאן ב' אפי' באו בבת א' כדס\"ל להרמ\"ה וכמ\"ש לעיל אלא איהו ס\"ל דהלכה כר\"ח דמחלק התם בין באו בבת א' לבאו בזא\"ז וכמו שכן הוא דעת רבינו בה' סוטה והטור בא\"הע סי' קע\"ח וא\"כ בבאו בב\"א אפי' שאין עד המסייעו פוטרו משבועה אהני עדותו להכחיש את העד האחר האומר לא היה תנאי דומיא דעדי סוטה ונמצא דאין כאן עדות ולכך כתב דנשבע היסת. ותו דאכתי מה יענה מרן ז\"ל לדברי הר\"ב התרומות שהביא דברי רבינו בשער כ\"א אע\"ג דאיהו ס\"ל דעד המסייע פוטרו משבועה כלל. הא ודאי ל\"ק דמשמע ליה למרן דמדלא חילק רבינו בין באו העדים בבת אחת לבאו בזה אח\"ז משמע דבכל גוונא קאמר דנשבע היסת ואם טעמו הוא משום דס\"ל כר\"ח דפ' המקנא הי\"ל לחלק ולומר דאם באו העדים בזה אח\"ז אז אם בא תחילה העד האומ' לא היה שם תנאי וחייבוהו שבועה ובא העד האחר ואמר היה שם תנאי אין דבריו של עד האחרון כלום לגבי העד הראשון. ואפילו אם נאמר דס\"ל לרבינו ז\"ל כמ\"ש הנ\"י בריש מציעא דאפי' אם חייבוהו ב\"ד שבועה ע\"פ ע\"א ואח\"כ בא העד האחר והכחישו קודם שנשבע כבאו בב\"א דמי כיון שמחוסר מעשה יע\"ש. אכתי כל כי הא הו\"ל לרבינו ולהטור לפרש טעמא ולא לסתום והרי הרשב\"ץ הובאו דבריו בס' אסיפת זקנים בריש מציעא כתב על דברי הנ\"י הללו וז\"ל ואיני יודע חילוק בין התירוה לינשא ובין חייבוהו ב\"ד שבועה ומה שכתב הרב מפני שזכת' בעצמה אין הדבר מחוסר מעשה ואמאי לא והרי כל זמן שלא נשאת אין מעשה ההיתר ניכר בה והרי היא באיסורא דמקודם לכן אלא שיש לנו לומר כיון שב\"ד התירוה אינו בבת אחת ה\"נ כיון שב\"ד חייבוהו שבועה אינו בבת אחת עכ\"ל.
איברא דלע\"ד נראה שטעמו של הר\"ן הוא דשאני התירוה לינשא שלא נשאר לב\"ד עוד לעשו' שום דבר ומעשה הנישואין אין בו שייכות לב\"ד דעליה דידיה רמי לינשא אבל בחיוב שבועה שצריך לישבע בפני ב\"ד ולדעתם הילכך כל עוד שלא נשבע בפני ב\"ד לא נגמר עדיין מעשה ב\"ד ודוק. ומ\"מ אלו היה כן דעת רבינו והטור כל כי הא הו\"ל לפרש ולא לסתום אמנם אי אמרינן דדעת רבינו הוא דס\"ל דע\"א המסייעו פוטרו משבועה ממילא משמע דאין לחלק בין באו בב\"א לבאו בזה אח\"ז וכמ\"ש הש\"ך בסי' פ\"ז ס\"ק ט\"ו.
ובכן ממילא יתיישב לדעת מרן מה שהביא הר\"ב התרומות בשע' כ\"א דברי רבינו אע\"ג דאיהו ס\"ל לדעת מרן דעד המסייעו אינו פוטרו משבועה משום דאף לדעתו נ\"מ היכא ששניהם באו בב\"א דאז לא משבעינן ליה אלא היסת ושלא כדברי הרמ\"ה דפסק כעולא דפ' המקנא דאפי' בבאו בב\"א אמרינן כל מקום שהאמינה תורה ע\"א הרי כאן ב' ונשבע שבועת התורה כבאו בזה אח\"ז וחייבוהו שבועה ע\"פ הע\"א אמנם לדעת בע\"הת אינו כן אלא כיון שבאו בב\"א אהני עדות העד האומר היה תנאי להכחיש את העד האומר לא היה תנאי ואין כאן עדות ונשבע היסת וכר\"ח דפ' המקנא ואעפ\"י שרבינו אמרה למילתיה בין בבאו בב\"א בין בבאו בזה אח\"ז לפי מ\"ש לעיל בדעת מרן אין זה כ\"כ דוחק אם הר\"ב התרומות הביא דבריו אע\"ג דלדידיה לא ס\"ל כוותיה אלא דהיינו בבאו בבת אחת ולא בבאו בזה אח\"ז וא\"כ אפשר דאף בבאו בזה אח\"ז נמי ס\"ל לבע\"הת דכבאו בב\"א דמי וכמ\"ש הנ\"י בשם הר\"ן ולכך הביא דברי הר\"מ גאון אע\"פ שאין הטעם בדבריו דלהר\"מ כיון דעד המסייע פוטרו משבועה מה לי באו בב\"א מה לי באו בזה אח\"ז וכמ\"ש הש\"ך בסימן פ\"ז סקט\"ו ולדעת בעל התרומות טעמו כמ\"ש הר\"ן דאפי' חייבוהו ב\"ד שבועה ע\"פ העד הראשון ואחר כך בא העד הב' כיון שלא נשבע קודם שבא העד הב' כמחוסר מעשה דמי ולכך הביא דברי הר\"מ סתמא ולא הביא הטעם מאחר דבין הכי ובין הכי אינו נשבע אלא היסת ועיין להרב שמן למאור די\"א ע\"ד ד\"ה וכן יע\"ש. ועיין עוד להגד\"ת בדק\"י ע\"ג שגם הוא עמד מתמיה על דברי מרן שכתב דהרב התרומו' חולק על ס' הר' מתתיא גאון שהביא הטור בס\"ס מ\"ו שהרי הוא הביא דבריו בשער כ\"א והיאך מסכים סברת בע\"הת עם הרמ\"ה הרי להרמ\"ה אין העד המסייע פוטרו משבועת ע\"א שהיא מדאורייתא ומדברי בע\"הת מוכח דמודה שפוטר משבועת המשנה וגם מדאורייתא ואינו מחייב אלא היסת יע\"ש וע\"פ מ\"ש בדעת מרן ז\"ל ובכונת דבריו הנה דבריו באו נכונים בטעמם ונמוקם עמם כמדובר. ועיין למרן החבי\"ב בסי' כ\"ט הגב\"י אות ע\"ז יע\"ש. כללא דמילתא דלדעת מרן אין בענין זה דעד המסייע אלא ב' שיטות דהתוס' והרא\"ש והטור והר' מתתיא גאון חדא שיטה דס\"ל דעד המסייע פוטרו בין משבועת התורה ובין משבועת התקנה ומשבועת היסת השיטה הב' היא דעת בע\"הת והרמ\"ה ורבינו לפי מ\"ש הבע\"הת אין עד המסייע פוטר לא משבוע' התורה ולא משבועת היסת אלא משבועת התקנה כההיא דשנים אוחזין. ועיין להש\"ך בסימן מ\"ו ס\"ק ק\"ט שדחה מ\"ש מרן שדעת הרמ\"ה הוא דאין עד המסייע פוטרו משבוע' אלא שדעת הרמ\"ה הוא דפוטרו משבועה כשיט' התוספות ואין דבריו מוכרחים כמ\"ש הרב שמן למאור די\"א ע\"א ד\"ה אבל יע\"ש.
וראיתי להרב מח\"א בה' עדות סי' ז' שכתב וז\"ל ומדברי רבינו נראה דאין עד המסייע פוטרו אפי' משבועה העד המחייבו שהרי כתב דעד אחד אומר תנאי היה וע\"א אומר לא היה תנאי הרי כאן עד אחד ע\"כ ואפשר שטעמו משום דס\"ל כסברת הרמ\"ה דעד המחייבו חשיב כב' ואין דבריו של א' במקום שנים ובפ' האומר דקידושין דס\"ה ע\"ב גבי אשה וחביל' עמהם זה אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי וזה אומר זו אשתי כו' ואוקמוה בגמ' בדאיכא ע\"א לזה וע\"א לזה ופריך ותסברא ע\"א בהכחשה מי מהימן כו' ופרש\"י והלא אין ע\"א בא אלא לשבועה והכא שבועה לא שייכא ע\"כ משמע דאפי' בע\"א בהכחשה הר\"ז נשבע שבוע' דאוריית' עכ\"ל.
והנה מה שדקדק מדברי רבינו דפ\"ג מה' עדות אינו כ\"כ דקדוק שהרי גם מרן בשולחנו הטהור סי' מ\"ו סל\"ז כתב כלשון רבינו וכתב הסמ\"ע בס\"ק ק\"א וז\"ל ומ\"ש ואין כאן אלא ע\"א אינו ר\"ל דהו\"ל דין ע\"א לחייבו שבועה דאורייתא וכדעת הרמ\"ה שהביא הטור כאן שהרי המחבר עצמו פי' לקמן סי' פ\"ב סי\"ב דבכה\"ג הו\"ל כאילו אין כאן עד כלל ולא נשבע' אלא היסת והיינו כדעת ה\"ר מתתיא והטור כו' אלא לאפוקי מדעת הרמ\"ה שכתב הטור בסל\"ז בשמו דכ\"מ שהאמינה תורה ע\"א הרי כאן ב' כו' ע\"ז כתב המחבר דלא הו\"ל זה שאומר שלא היה תנאי אלא כחד מפני שגם זה שאומר תנאי היה נאמן והו\"ל כאלו אין כאן שטר ותבעו ע\"פ ונשבע היסת ונפטר ממנו כמ\"ש הטור והמחבר לקמן ס\"ס פ\"ב עכ\"ל וכ\"כ הש\"ך ס\"ק ק\"ט יע\"ש וא\"כ ה\"נ אפשר לפרש בדברי רבינו כמבואר ועי\"ש להלח\"מ פ\"ג מה' עדות ה' יו'ד.
גם מה שדקדק מדברי רש\"י דפ' האומר דקאי בשיטת הרמ\"ה דאפי' בע\"א בהכחשה דנשבע שבועה דאורייתא כו' אינה ראיה כלל דשאני התם דליכא עד המסייע לאשה כלל דלדברי העד הראשון מקודשת לזה ולדברי העד האחר מקודש' לב' ולדברי שניהם היא מקודשת שלא כדברי האשה שאומרת אלו ב' עבדי הילכך אי הוה שייכא שבועה היתה נשבעת להכחיש לכל א' כיון דכל א' עדות בפ\"ע הוא ועיין בס' שער המלך בה' אישות דנ\"ב ע\"א ד\"ה ובמ\"ש ה\"ה כו' יע\"ש אבל היכא דאיכא ע\"א מסייע לנתב' אפשר דאף רש\"י אזיל ומודה דפוטרו מן השבועה ואין כאן עדות וכס' הטור וה\"ר מתתייא ז\"ל ודוק.
והנה הרב גד\"ת בדק\"י ע\"א אסף וקבץ בענין זה דעד המסייע חמשה סברות בדבר וז\"ל הס' האחת היא לבעלי התוס' והר\"מ והרא\"ש שכתבו בסתם דע\"א פוטר מן השבועה נראה שלא חילקו בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן ומסתייעי מהא דמייתי רבינו דבריש מציעא פרכי' ולחזי זוזי ממאן נקיט וכתבו שם התוס' דאע\"ג דאין מקחו בידו נאמן הוא כע\"א ואמאי שניהם נשבעים אותו שהמוכר מסייעו יפטר משבועה ואידך ישבע שבועה דאורייתא כו' ומכאן אמרו שיש ללמוד דע\"א פוטר מן השבועה עכ\"ל ועיין להתוס' בקדושי' דע\"ג ע\"ב ד\"ה במד\"א שכתבו בסוף דבריהם לכך צ\"ל התם ונחזי זוזי ממאן נקט כלומר היכי קתני במתני' זה ישבע כו' נשאל למוכר ממאן קיבל המעות ולהוי כע\"א לפטור את מי שמסייע אפי' משבועת היסת ולחייב את שכנגדו שבועה דאורייתא עכ\"ל וכתב הג\"ת וז\"ל וק\"ל לפי פי' דמטעם ע\"א הוא דפרי' ונחזי כו' אכתי מנ\"ל דלאפטורי לאותו שהעד מסייעו פרי' נימא דאשבועה דאידך קפריך דכיון דמתני' קתני בסתם זה ישבע כו' וזה ישבע כו' משמע דב' השבועות שוות ותרוייהו מן התקנה הם ואמאי ונחזי כו' דהשת' איכא ע\"א ואידך שהעד מכחישו להשתבע שבועה דאורייתא ולא שבועת התקנה ואכתי מנ\"ל דכשהעד מסייעו פוטרו מן השבועה ע\"כ ת\"ד.
וראיתי בס' שמן למאור ד\"ח ע\"ב ד\"ה והרב כו' כתב וז\"ל ואין זו קושיא דמפשט דברי התוס' משמע דלאו מהכא ילפי לה אלא דפשוט להם דין זה מבעלמא עיין בדבריהם ובדברי הרא\"ש ג\"כ וכ\"כ בס' פלפלא חריפתא יע\"ש והוא לא ראה דברי בע\"הת שכתב וז\"ל איכא מ\"ד דלוה מפטר בלא שבועת היסת וראייתם מההיא דקתני נאמן בעל המקח כו' ואקשי' ונחזי כו' כמבואר מדבריו דמכאן הוא ראייתם יע\"ש אמנם עיקר קושית הגד\"ת יש לישב דאי קושית הש\"ס היא אמאי ישבע אותה שהעד מסייעו תריץ יתיב שפיר הש\"ס לא צריכא דנקיט מתרוייהו ולא ידע כו' והשתא לא הניח התנא מקום לטעות בדבריו ולומר דאף בדידע המוכר איתיה להאי דינא דזה ישבע וזה ישבע דמילתא דפשיטא היא דכל שידע המוכר הו\"ל ע\"א המסייע ומיפטר משבועה אבל אי קושית הש\"ס היא דמלישנא דמתני' משמ' דשבועת שניהן היא מן התקנה ואמאי לא ישבע האחד ש\"ד מאי קמשני בדלא ידע דא\"כ לא הו\"ל לתנא למיתני כי האי לישנא סתמא כיון דבידע אין השבועות שוות וכל כי הא הו\"ל לתנא לפרושי דבידע המוכר ישבע האחד שבועה דאורייתא.
עוד כתב הגד\"ת וז\"ל והרא\"ש הביא בשם רבינו מאיר ראיה מדדרשי' לכל עון ולכל חטאת אינו קם כו' ואיכא למידק דמהאי כללא איכא למידק איפכא דבפ' שבו' הדיינים קאמר שמואל דבטענת פרוטה וע\"א מחייב שבועה אע\"ג דמודה מקצת לא סגי אלא בטענת ב' כסף ויליף לה מכללא דכל מקום שב' מחייבים אותו ממון א' מחייבו שבועה וכתב שם הרא\"ש דכלל זה הוא כולל לכל הדברים לבד מקרקעות וקנס דמפיק להו בירושלמי ומכלל זה הוציא הוא ז\"ל דבטענת שמא העד הא' מחייב שבועה הואיל וכה\"ג ב' מחייבין ממון וכיון שכן הוא ק\"ט היכי אמרינן דע\"א פוטרו משבוע' אפילו כשהעד א' מסייע לתובע והרי כה\"ג אם היו ב' מחייבים ממון אפי' כשהעד מסייע לנתבע דאין דבריו של אחד במקום שנים וכיון דאם היו ב' מחייבי' ממון השת' דהוי א' ראוי הוא שיחייב שבועה הואיל ואין להוציא מן הכלל אלא הנהו דמייתי בירושלמי כו' עכ\"ל.
ונלע\"ד לישב דודאי מכלל זה דב' מחייבים כו' אחד מחייבו שבועה ליכא למילף מיניה דע\"א אינו פוטרו משבועה כשע\"א מסייע לתובע כי היכי דיליף הרא\"ש לטענת שמא וע\"א משום דהכא כיון דאיכא ע\"א לגבי ע\"א שזה מסייע לנתבע וזה מסייע לתובע אדרבא איכא למימר דאזלי' בתר העד המסייע לנתבע מהאי טעמא גופיה דכל שב' פוטרים אותו מממון אחד פוטרו משבועה ולא אזלי' בתר המסייע לתובע לומר כל שב' מחייבי' אותו ממון אחד מחייבו שבועה דמאי חזית למימר האי כללא לחייבו לנתבע ולא איפכא ואדרבא כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת מאריה ואוקי גברא אחזקתיה וזה ברור.
הסברא השניה היא להרז\"ה והסכים עמו הרשב\"א בתשו' סימן אלף קס\"א דכל בדרבנן כשיש אחד מסייעו אינו נשבע וכתב שגם הראב\"ד כ\"כ בשם אחרים נראה מסברתם דבשבועה דאורייתא בין דמודה מקצת בין דע\"א אין כח בעד א' המסייע לנתבע לבטלה אבל בשבועה דרבנן ע\"א המסייע פוטר. ומשמ' דבשבוע' דרבנן ואפילו היסת קמיירי וכתב על זה הגדולי תרומה וז\"ל ואיכא למידק אליבייהו כי מהדרינן מהדרינן בפ' שבועת הדיינים לאשכוחי מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן לימא דאיכא בינייהו דבדאורייתא כשע\"א מסייעו אינו נפטר מהשבועה ובדרבנן עד המסייע פוטרו וי\"ל דאנן כי שיילינן מאי איכא בין שבוע' דאוריית' לדרבנן היינו לומר דהיכא דמחייבים שבועה לנתבע כיון דבין הכי ובין הכי הוא נשבע מאי איכפת לן שתהא שבועתו מן התורה או מדרבנן ומש\"ה אהדר לאשכוחי גוונא דנ\"מ בין כשהשבועה תהיה מדאורייתא לשתהיה מדרבנן אבל בע\"א מדרבנן פוטרו משבועה ואינו נשבע כלל לאו מעניינא דההוא סוגיא הוא עכ\"ל.
והנה המעיין בחי' הרשב\"א שם ובהר\"ן ובהרא\"ש יראה דתלמו' לענין נפקותא כה\"ג נמי קבעי מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן ולא כמ\"ש הרב דלענין אחר חלות וחיוב השבועה קבעי כיע\"ש. ועיין בס' בית אברהם שנדפס עתה מחדש דקע\"ח ע\"ג ד\"ה כתב כו' והנראה לע\"ד לישב הוא ע\"פ מ\"ש הרשב\"א בחי' והר\"ן שם בהל' וגם רש\"י והרי\"ף והרא\"ש דההיא דבעי תלמוד מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן לשבועת היסת דוקא הוא דבעי דאי לשבועת המשנה טובא איכא בינייהו דאילו הנך נשבעין ונוטלין ואילו שבועת התורה נשבעין ואין משלמין ובכן כי משני תלמו' איכא בינייהו מיפך שבועה דבדאורייתא לא מפכינן ובדרבנן מפכי' דוקא בהיסת קאמר דמפכי' לא בשבועת המשנה וכ\"כ הטור בסי' פ\"ז סי\"ז והואיל וכן עכ\"ל דשבועה דאורייתא דנקט הש\"ס לאו דוקא אלא ה\"ה שבועה דרבנן שהיא כעין דאורייתא וכיון שכן היכי מצי לשנויי איכא בינייהו ע\"א המסייעו דבדאורייתא לא מפטר משבועה ובדרבנן מפטר והא לשיטת הראשו' הללו אף משבועת המשנה שהיא כעין דאורייתא נמי מפטר והילכך לא אשכח אלא מיפך שבועה דליתא אלא בשבועת היסת דוקא.
ודע שהרמב\"ן בס' המלחמות הביא ראיה דאין ע\"א המסייע פוטר משבועה דאורייתא דאם איתא דפוטר שומר שמסר לשומר אמאי חייב שהרי עיקר חיובו משום דהוי ראשון מחוייב ואיל\"מ ומשום דשומר ב' לא מהימן ליה בשבועה. ואם איתא להא פטור הוא כיון שיש שם ע\"א דהיינו השומר הב' ואינו מחוייב שבועה כלל אלמא תנן השוכר את הפרה והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר כו' ואמאי השואל מעיד לו שמתה כדרכה בלא פשיעה וא\"ת בדלא ידע השואל שהוא קרוב או פסול אין שומעין לך עכ\"ל והרא\"ש יישב ב' קושיות אלו וכתב דמשומר שמסר לשומר ל\"ק כלל דכיון דחיוביה דראשון משום שא\"י לישבע והוא אינו רוצה להאמין לב' ונתחייב לו הראשון ממון אין ע\"א פוטר מחיוב ממון עכ\"ל וכ\"כ הר\"ן הובאו דבריו בשיטה מקובצת ע\"ש. ולאידך דק\"ל להרמב\"ן ממתני' דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר כתב הרא\"ש דלא ק\"מ דמתני' דינא קמ\"ל דהשוכר נפטר בשבועתו מן המשכיר והשואל משלם לו לאפוקי מדר\"י ואם יש לשוכר ראיה לפטור עצמו מן השבו' יביא ראיה ויפטר ובהכי לא מיירי מתניתין ולא מצי למתני השוכר פטור משבועה בעדות של שואל משום דלא פסיקא ליה דלפעמים אין השואל יודע היאך מתה עכ\"ל.
ומבואר יוצא ממ\"ש הרא\"ש לההיא דשומר שמסר לשומר דאם השומר הב' הוי מחויב שבועה ואי\"ל וכגון שידע שמתה כדרכה מהני ליה עדות השומר הב' לפוטרו משבועה וזה נראה דעת התוס' שכתבו בפרק המפקיד דל\"ו ד\"ה א\"ת כו' וז\"ל ולכך היכא שהשומר הא' יכול לישבע על האונס או שהיו עדים בדבר פטור כו' כלומר כיון שיכול לישבע ואין כאן חיוב ממון משום מחויב שבועה ואי\"ל מהני עדות השומר הב' לפוטרו משבועה ג\"כ שהרי התוס' בריש מציעא ס\"ל דעד המסייע פוטר ואפי' משבועה דאורייתא. וזה נראה ג\"כ כונת המרדכי שכתב שם כלשון התוס' כיע\"ש. אמנם מדברי ר\"י שהביא המרדכי שם וז\"ל ור\"י אומר דאם נשבע השומר ראשון פטור כו' משמע דס\"ל דלא מהני עדות השומר הב' לפוטרו משבועה אלא צריך השומר הא' ע\"כ פנים שישבע כדי ליפטר. וכ\"כ ה\"ה בפ\"א מה' שכירות הל' ד' וז\"ל וכתבו ז\"ל דה\"ה אם השומר הא' יכול לישבע כו' שהרי הא' נשבע על כך ופשוט הוא עכ\"ל ונרא' דאזיל בשיטת האומרים דעד המסייע אינו פוטרו משבועה דאורייתא כמ\"ש בפ\"ך מה' מכירה הל' ד' יע\"ש. ויש לתמוה על מרן בש\"ע דבסי' זה ובסי' פ\"ז הביא מחלוקת אם ע\"א המסייע פוטר משבוע' ובסי' רצ\"א סכ\"ו בדין שומר שמסר לשומרו כתב ואם יש עדים דשמר השומר כו' ואפי' לא היו שם עדים אם השומר הא' ראה ויכול הוא לישבע הר\"ז נשבע ונפטר ע\"כ וק\"ט איך כתב בפשיטות דצריך לישבע כיון דלמ\"ד דע\"א המסייע פוטר א\"צ לישבע דהשומר הב' הוי עד המסייע לפוטרו משבועה. והיותר תימא על מור\"ם בס' המפה דבסי' פ\"ז ס\"ו כתב דהעיקר כסברא ראשונה דע\"א המסייע פוטר משבועה ואלו בסי' רצ\"א הודה לדברי מרן ולא הגיה עליו כלום.
ושוב ראיתי למורי הרב בס' שער המלך רפ\"א מה' טוען תמה על מרן בזה וכתב וז\"ל ושוב ראיתי בפלפלא חריפתא הקשה על דברי הרא\"ש דהתוס' בפ' האיש מקדש דמ\"ג ע\"ב ד\"ה והשתא כתבו משם ר\"י דכל עדות שטעונים לישבע קודם שיאמינו דבריהם אין ממש בעדותם וא\"כ ה\"נ דוכוותא אין כאן עדות כלל דכי אמרת דה\"נ מיירי במודה השומר הב' שנגנבה והא' שומר חנם דהשתא הב' בעי שלומי ולא הוי נוגע בעדות אכתי רמיא עליה שבועה שאינה ברשותו כדאיתא פ\"ק דמציעא וא\"כ מאי מקשים הא אין כאן עדות כלל כיון שהיה טעון שבועה כו' ונראה דודאי קושייתם אינ' קושיא ואף מעיני רבינו לא נעלם זה אלא דעדיפא מינה משני דמעיקרא קושיא ליתא כו' יע\"ש ובהכי נתישבה קושין על מרן אלא דאכתי תקשי ליה למה שהקשה הרא\"ש מקמי הכי וז\"ל ויש מקשים מהא דתנן השוכר פרה כו' והוצרך לידחק הרא\"ש ולומר דמתני' דינא קמ\"ל ולאפוקי מר\"י כו' דלפעמים דאין השואל יודע כו' דמשמע דאם השואל יודע אין השוכר צריך לישבע ואמאי הא כיון שהשואל צריך לישבע שבועה שאינה ברשותו אין כאן עדות כלל וצ\"ע עכ\"ל.
והנה זה שכתב הפר\"ח דעדיפא מינה משני הרא\"ש לעיקר הקושיא כו' כנראה שלא ראה דברי הרמב\"ן בס' המלחמות שהוא הוא המביא ראיה זו דשומר שמסר לשומר ואיך יתכן שנעלם דבר זה מעיני הרמב\"ן דמההיא אין ראיה כלל כיון דעדות השומר הב' לא מהני כיון דהוי נוגע בעדות והוא ז\"ל דחה תירוצו של הרא\"ש כתב דלא שמיע ליה כמ\"ש לשונו לעיל מה יענה לזה. ועיין להש\"ך בסי' רצ\"א ס\"ק מ\"ה שכתב וז\"ל ועיין באשירי פ\"ק דמציעא גבי יש מקשים הבל כו' משמע מדבריו דה\"ה כשיש ע\"א מצטרף השומר הב' עם העד והו" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אין נשבעין על טענת שמא אין \n משביעין שבועת היסת אלא על טענת ודאי אבל על טענת ספק פטור כיצד אמר לי אבא שיש לי אצלך מנה כו' והנתבע אומר אין לך בידי כלום ה\"ז פטור אף משבועת היסת וכן כל כיוצא בזה. ע\"כ. וראיתי להש\"ך בסי' ע\"ב סל\"ד עמ\"ש שם מרן יורש שהוצי' שטר שיש למורישו כו\"כ ממון אצל פ' ושיש לאותו פ' משכון ביד המוריש וטען היורש שהמשכון נאנס מיד מורישו ותובע המעו' נשבע הנתבע היסת כו' וכתב שם הש\"ך ס\"ק קמ\"ב וז\"ל ומ\"מ תמיה לי אמאי נשבע היסת הא אין נשבעין על טענת שמא כו' ומ\"מ נלע\"ד כמ\"ש עכ\"ל. ולע\"ד לפי מ\"ש הרב ת\"הד בסי' רמ\"ח והביא דבריו הרב המפה סי' ס\"ט ס\"ה שנהגו בדורות אחרונים להשביע ליורשים על טענת שמא כל דאיכא רגלים לדבר יע\"ש. ובמקום אחר כתבתי אני בעניותי שכ\"כ הרדב\"ז ח\"א סי' תנ\"ה יע\"ש ובכן ה\"נ שמת המלוה ולא נמצא המשכון בתוך נכסיו רגלים לדבר מיהא חשיב שהחזירו ללוה ולהכי משביעין אותו היסת על טענת שמא של יתומים משא\"כ בההיא דסי' קל\"ג ס\"ה דכיון שהם דברים העשויי' להשאיל ולהשכיר אין כאן רגלים לדבר כלל שמכרו ולהכי אין משביעין אותו על טענת שמא של היורשים כנלע\"ד. ועיין להרב ראש יוסף בסי' הנז' אות פ\"ג שדעתו בדין זה שישב' היורש שלא פקדני אבא ויטול ככל שטרי חוב דעלמא כיון דהלוה חשיב בריא בחייובא וס' בחזרה יע\"ש ואין ספק שלא ראה דברי הרב התרומות על מקומן בדין זה.
ולענין הלכה למעשה היה נראה דיכול הדיין להשביע לנתבע היסת כדמשמע מפשט לשון ב\"הת והטור ומרן בסי' ע\"ב ואפשר שהוא מפני הטעם שכתבנו דכל דאיכא רגלים לדבר משביעין היסת על טענת שמא כנלע\"ד. והן עתה נדפסו מחדש תשו' הרי\"ף ומצאתי שם בסי' נ\"ט שכתב בהדיא דדוקא כשטוען בריא היורש שהחזיר את המשכון והלוה מכחישו אז נשבע היסת ונפטר וכדברי הש\"ך ודוק.
וראיתי להסמ\"ע בסי' ע\"ב ס\"ק ק\"ה בענין זה דאין נשבעין על טענת שמא עמ\"ש שם מרן ראובן הניח משכון ביד שמעון ומת שמעון וטוענין היתומים שאביהם צוה שהוא ממושכן במאה כו' וכתב שם הרב הסמ\"ע דמדברי הבה\"ת שסיים וכתב עוד ע\"ז שהלוה טוען שישבעו הקרובים כו' מוכח דטענה זו של היתומים שאביהם ציוה לאו טענת ודאית היתה וכ\"מ מדקאמר דהניח בנים קטנים ובנים קטנים לאו בר צואה נינהו עכ\"ל והש\"ך שם בס\"ק קמ\"ג נחלק עליו דנהי דהקרובים לא טענו ודאי מ\"מ היתומים קטנים אע\"ג דקטנים הם טוענים ודאי וכן כשיגדלו ועומדים בטענתם ודאי נשבעים וגובים וראיה לזה מדכתב הרב ב\"הת במד\"א בשהיה המשכון שוה מנה ואם לאו אין עליו לתת אלא כנגד דמיו ועל השאר ישבע היסת ואם איתא דטענתם של יתומים הם בשמא הא אין נשבעין היסת על טענת שמא וכתב עוד דאי אין היתומים טוענים בריא נראה לכאורה דהדין על הלוה דהמלוה על המשכון אין לו עליו רק שעבוד בעלמא ואין אדם יכול להוציא מחבירו בטענת שמא כההיא דלעיל סי\"ד וסכ\"ו וצ\"ע עכ\"ל. ועיין עוד לקמן ס\"ק קמ\"ח שכתב כן ובס\"ס ע\"ה ס\"ק פ\"ג יע\"ש.
והנה לפי פירושו של הרב בדברי הרב בע\"הת נמי אכתי קשה שאם טענת היתומים היא ודאית שכך ציוה להם אביהם מה זה שסיים וכתב הב\"הת ולכשיגדלו היתומים ישבעו שבועת היורשים שלא פקדנו אבא כו' והרי כיון שטענתם היא ודאית שכך ציוה להם אביהם הול\"ל ולכשיגדילו הנערים ישבעו על טענתם כיון שהיא טענת בריא ולא שבועת היורשים דשלא פקדנו ועיין במ\"ש שם הש\"ך בס\"ק קמ\"ו. גם לדבריו דטענת היתומי' היא ודאית שכך ציוה להם אביהם לא היה לו צורך להש\"ך בס\"ק קמ\"ה לחלק בין דין זה לההיא דס\"ס ס\"ט דבלא\"ה הא דהכא שאני דשבועת היתומים אינה שבועת היורשים אלא שבועה על טענת בריא שכך ציוה להם אביהם. גם לפי פירושו של הש\"ך לשון הר\"ב התרו' הוא מגומגם הרבה דפתח ביתומים וסיים בקרובים ולפי דברי הש\"ך אין הלשון מדוקדק כאשר יר' הרואה.
והנלע\"ד נכון בפי' דברי הר\"ב התרומו' הללו שהיתומים הקטני' הללו ודאי לא שמעו מאביה' כלום אבל הם טוענים מפי קרוביהם שכך ציוה אביהם ומשמע ליה להר' התרו' כמ\"ש מור\"ם ס\"ס ע\"ה סכ\"ג בשם הרי\"ף ורבינו והרא\"ש ונ\"י בשם הרמב\"ן והר\"ן שכל שאומר שהוגד לו מפי נאמן אפי' קרוב שלו שראובן חייב לו משביעין לראובן היסת על טענתו יע\"ש. וה\"נ היתומי' הללו שטועני' כן ע\"פ קרוביהם שכך ציוה אביה' חשיב טענת בריא להשביע ללוה היסת על השא' שתובעי' ממנו ומ\"מ היתומי' אינן יכולי' לישבע שכך ציוה אביה' מפני שהם לא שמעו מפי אביהם כלום. ולזה סיים הר\"ב התרומו' וכתב דאין על הקרובי' לישבע על זה כיון דאין הממון שלהם אע\"פ שעל פיהם טועני' היתומי' בריא ומ\"ש עוד שאין על הקרובי' שבועה ולא חרם שאפוטרופוס של יתומים חובה עליו לטעון כל דבר וכל טענה שיוכל לטעון כו' כונתו מבוארת לע\"ד להכריח דאין לנו לחוש שהקרובי' משקרי' בעדותן ולא ציוה אביהם כך דהא ודאי אין לנו לחוש דמה צורך להם לשקר בעדותם כיון דבלא עדותם אנו טועני' ליתומי' כל טענה שיכול לטעון ובלא עדותם היינו יכולים ללמד ליתומים שיטענו שאפשר שחייב לאביהם יותר על כדי שווי המשכון אלא ודאי דקושטא קאמרי ומה\"ט אין עליהם שבועה ולא חרם סתם בלאו טעמא דאין הממון שלהם כנלע\"ד ברור כונת הרב בע\"הת ובהכי יתיישב מה שגמגם על דבריו הללו הר\"ב גד\"ת שם דף רע\"ג ע\"ג כיע\"ש.
ובכן מבואר יוצא מדברי הרב בה\"ת ז\"ל דבין כשהיתומי' טועני' בריא ע\"פ קרוביהם בין כשאפוטרופוס או היתומים טועני' דשמא המלוה הלוה על כדי שווי המשכון אין הלוה יכול להוציא המשכון עד שיתן כדי שיעור שווי המשכון ודלא כהש\"ך שהניח הדבר בצ\"ע אם טוען שמא על המשכון אפוטרופו' או היתומים כיון דאין על המשכון אלא שעבוד בעלמא היאך מוציאין מיד הלוה ומאחר שהסמ\"ע והר\"ב ראש יוסף מפשט פשיטא להו הכי ואפילו בשמא מוציאין מיד הלוה דהש\"ך ספוקי מספ\"ל והניח הדבר בצ\"ע לא שבקינן פשיטותא דהני רבותא מקמי ספקו של הש\"ך וכבר כתבנו שכן נר' מדברי הרב בע\"הת כמדובר כנלע\"ד הלכה למעשה גם לפי מ\"ש בהבנת דברי הרב בע\"הת מבואר יוצא דס\"ל דבטוען ע\"פ אחר ואפי' ע\"פ קרוב כ\"כ אתה חייב לי ע\"ז המשכון חשיב כטוען טענת ברי' ומשביעי' ללוה אפי' על יתר מה ששוה המשכון ואם יש במשכון כנגד מה שתובע עליו מהימן עליו עד כדי דמיו כטוען בריא ע\"פ עצמו ודלא כהש\"ך ז\"ל שנסתפק בזה בס\"ס ע\"ה ס\"ק פ\"ג כיע\"ש ועיין עוד שם בזה במה שתמה בעיקר דברי הר\"ב המפה ז\"ל שלא מצא סברא זו דטוען ע\"פ אחר ואפי' קרובו שיהא חשוב כטוען טענת בריא ולע\"ד דברי הר\"ב בעה\"ת הללו מבוארי' כדברי הרב המפה ז\"ל וכמדובר ודוק." + ], + [], + [ + "שורש בריא בחיובא וספק בחזרה מנה \n יש לי בידך והנתבע אומר כן היה לך בידי אבל איני יודע אם החזרתי לך או לא חייב לשלם. ע\"כ. והנה טעמא הוא משום דהוי בריא בחיובא וס' בחזרה וראיתי להרב ראש יוסף שכתב בענין זה עמ\"ש הטור בסי' ע\"ב סל\"ב ואם הוא מסופק אין המעות מיד לוי וכתב שם הרב באות פ\"א דלדידיה משמע ליה דמוציאין המעות מיד לוי משום דלוי חשיב בריא בחיובא וס' בחזרה דמיד שלקח המעות מיד שמעון נתחייב עליהן אם היו קיימי' המשכונות אז היו נאבדי' אז המשכונו' וכשנסתפק אח\"כ אם נאבדו המשכונות אחר הלואה הוי ספק בחזרה משא\"כ ראובן שקיבל המשכונו' לא נתחיי' בבריא מיד עד שיקבל לוי המעות מיד שמעו' ובשעת קבלת המעות שהוא זמן חלות חיובו נכנס לכל' ספק אם נאבדו קודם או אח\"כ א\"כ הו\"ל ספק בעיק' החיו' ופטור יע\"ש ונראה דמשמ' ליה להרא\"ש ז\"ל דאע\"ג דלוי חשי' ברי' בחיוב' וס' בחזרה וכההי' דהלויתני ואיני יודע אם פרעתי' מ\"מ כיון דראוב' נמי התובע לא קתבע בברי' שהרי לדידיה נמי מספ\"ל אם נאבדו המשכונות אחר הלואה דאע\"פ שאם באנו להוציא מידו לא מחייב משו' ספק דהו\"ל ספק בעיקר החיוב וכההיא דאיני יודע אם הלויתני מ\"מ כשבא להוציא מיד לוי אינו תובע בבריא אלא בשמא וכלכה\"ג אע\"ג דלוי חשיב בריא בחיובא וספ' בחזרה כיון דהתובע לא תבע בבריא פטור כמ\"ש מרן החבי\"ב בסי' ע\"ה הגה\"ט אות ע\"ה בשם מוהרשד\"ם בח\"מ סי' מ' שכתב כן בשם מוהר\"י מאטאלון ומהר\"י אדרבי סי' רי\"ז ובמהר\"ש הלוי חח\"מ סי' י\"ז ומוהר\"ש יונה בביאורו לה' סי' (קנ\"ז) [קנ\"ג] סי\"ז ומוהרימ\"ט בח\"א סי' ק\"ל ועיין להרב פמ\"א בח\"א סי' ל\"א שכתב דמהר\"י אדרבי חולק ע\"ז דלית' דאף מוהר\"י אדרבי מודה בזה וכמ\"ש מרן החבי\"ב גם מוהר\"ש חיון בסי' ט\"ז כתב כן כמ\"ש החבי\"ב שם.
איברא שמוהריב\"ל ז\"ל הביא דבריו מוהרימ\"ט בח\"א סי' ק\"ל נר' שחולק ע\"ז דס\"ל דאפי' כשהתוב' טוען שמא הנתבע חייב משום בריא בחיובא וס' בחזרה וזה נר' דע' מוהרש\"ך בח\"ג פ\"ז במ\"ש על ת' תה\"ד סי' של\"ג למ' לא חייבו לשמעון משו' טעמא בריא בחיובא וס\"ב יע\"ש אע\"ג דבנדון התה\"ד המפקיד נמי טוען שמא ועיין להרב מ\"ל בפ\"ד מה' שאל' ופקדון פ\"ד דל\"ט ע\"ג שתמה על מהרש\"ך ז\"ל בזה יע\"ש ועיין בתשו' הרב כהונת עולם סי' פ\"ז דפ\"ז ע\"ג ד\"ה לכן יראה וכו' ועיין בתשו' מרן מלכא כמוהר\"חא בס' נשמת חיים הנדפס מקרוב בחה\"מ ס\"א ועיין עוד להר' ע\"ד בס' שמחת י\"ט דקנ\"ג ע\"א ואיך שיהיה תשו' הרא\"ש ז\"ל שהביא הטור ומרן בדין זה לע\"ד מוכחת כשיטת הראשוני' הללו דס\"ל דכל שהתוב' תובע בשמא אין הנתבע חייב משום בריא בחיובא ושלא כדעת החולקים מהריב\"ל ומוהרש\"ך ז\"ל וגם הרב ר\"י דנראה דקאי בשיטתם ז\"ל.
ודע דלפי מ\"ש שם מר' החבי\"ב בסי' ע\"ה הגה\"ט אות ע\"ד דלדעת מוהרשד\"ם ומוהרש\"ך ומור\"ב קלעי אפי' כשהתובע טוען שמא כל שהנתבע בריא בחיובא וס\"ב חייב בבא לצאת י\"ש אמנם ראובן שהוא מסופק בעיקר החיוב אפי' בבא לצאת י\"ש פטו' כמ\"ש מרן החבי\"ב שם." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אי משכון חשיב הילך מנה \n לי בידך על המשכון זה אין לך בידי אלא ן' ה\"ז ישבע כו'. וכתב ה\"ה וז\"ל והראב\"ד כתב בהשגות דמודה בשווי המשכון הילך הוא ואין כן דעת רבותיו של רבינו ובביאור כתב ן' מיגאש בשם הרי\"ף דמשכון לאו הילך הוא ועיין במ\"ש הש\"ע בח\"מ סימן ע\"ב נשבע הלוה היסת כו' אע\"פי שהוא מודה מקצת שהרי המשכון הילך הוא ועיין במ\"ש הש\"ך שם בסקי\"ת בשם הסמ\"ע ושכדבריו כתבו הר\"ן בפ' שבועת הדייני' והנ\"י בפ\"ק דמציעא והיינו משו' דאזלי לשיטת' דהא דאמרי ר\"י בע\"ח קונה משכון היינו אף בשעת הלואתו.
אמנם מדברי רבינו הללו מבואר דבין נתן לו עתה משכון ובין כשהלוה לו מתחילה על המשכון לא חשיב המשכון הילך ותימה על מרן בש\"ע שכתב בפשיטות דמשכון הילך הוא והלא הוא נושא כליו של רבינו ואיך סתם דבריו שלא כדברי רבינו ואף שהראב\"ד השיג עליו הרי כתב ה\"ה דאין כן דעת רבותיו של רבינו ובביאור כתב ן' מיגאש בשם הרי\"ף דמשכון לאו הילך הוא וגם הסמ\"ג כתב כדברי רבי' וגם לפי מה שהוכיח מרן לעיל מזה ס\"ב וסק\"ט דלא אמר ר\"י בע\"ח קונה משכון אלא שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו לא קנה משכון לקדש בו את האשה העיקר כדברי רבינו ורבותיו שכת' ה\"ה ז\"ל את\"ד ומבואר יוצא מדבריו דאם המשכון הזה היה שמשכנו ע\"פ ב\"ד שלא בשע' הלואתו לכ\"ע ואפי' לדעת רבי' ורבותיו חשיב הילך כיון דקני ליה מדר\"י לקדש בו את האשה וכ\"כ בהדייא בסי' פ\"ז סק\"ה יע\"ש.
ואני אומר דמאחר דמבואר מדברי הר\"ן והנ\"י דאי אמרינן דמשכון בשעת הלואתו קני ליה לקדש בו את האשה ממילא הוי הילך א\"כ שפיר כתב מרן ז\"ל בסי' ע\"ב בפשיטות דמשכון כי הא הילך הוא מאחר שהרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א בגיטין והר\"ן וגם ה\"ה בפ\"ה מה' אישו' והביא דבריו מרן ב\"י בא\"ה סכ\"ת כתבו דהמקדש במשכון של אחרים לא שנא משכנו בשעת הלואתו ול\"ש משכנו שלא בשעת הלואתו אם קדש בו את האשה מקודשת ומבואר מדברי ה\"ה והטור שם בא\"ה שזה דעת רבינו ולזה הסכים מרן בש\"ע א\"כ שפיר כתב כאן דמשכון כזה הילך הוא וכמ\"ש הסמ\"ע ואדרבא איפכא היה לו להש\"ך לתמוה על רבינו כאן איך כתב דאפי' משכון בשעת הלואה לא חשיב הילך והרי לפי שיטתו דמצי לקדש בו את האשה וכמ\"ש ה\"ה בפ\"ה מהל' אישות והטור בא\"ה סי' כ\"ח שפיר חשיב הילך וכמ\"ש הר\"ן והנ\"י.
וגם על דברי ה\"ה ז\"ל כאן היה לו לתמוה איך כתב דרבינו אזיל בשיט' רבותיו דס\"ל דמשכון לאו הילך הוא והלא ר\"י ן' מיגאש לא כתב כן אלא בבא למשכנו עתה אבל כשהיה המשכון בידו של מלוה בשעת הלואה בזה לא דיבר הרב ז\"ל וכמבואר מדברי הר\"ן ז\"ל והנ\"י ומדברי הר\"ב התרומות בשער ז' ח\"ב ושפי' השיגו הראב\"ד דאפי' לשיטת רבותיו דמשכון לאו הילך הוא כל כה\"ג דמשכנו בשעת הלואתו וקני בו לקדש את האשה לכ\"ע חשיב הילך וליישב דברי רבינו וה\"ה ז\"ל דפרקי' שלא יהיו חולקים על דברי רבותיו לפי דברי הנ\"י והר\"ן אפשר לומר דע\"כ לא כתבו הרמב\"ן והרשב\"א ודעמייהו דבמשכון שמשכנו בשעת הלואתו יכול לקדש בו את האשה אלא בדאיכא עדים בדבר שמשכנו בשעת הלואתו או שהלוה מודה בדבר אבל אם אין עדים בדבר והמלוה אומר שמשכנו בשעת הלואתו והלוה כופר בדבר שלא משכנו בשעת הלואתו אלא בתר ההלואה הוליך משכון אצלו וכיון דלפי דבריו של לוה לא קנה המשכון בשעת מתן מעות אע\"פ שביד הלוה לעכב המשכון עד שיפרענו לא מצי מיהא לקדש בו את האשה כיון דליכא עדים בדבר שמשכנו בשעת הלואתו ובהכי מיירי רבינו וה\"ה דליכא עדים בדבר שמשכנו בשעת הלואתו ומשו\"ה אפי' כשהודה הלוה על ן' שעל המשכון לא חשיב הילך כיון דלמחר וליומא אחרינא יכול לכפור הן על עיקר הלואתו הן שלא משכנו שלא בשעת הלואתו ואפילו שהמלוה נאמן עליו עד כדי דמיו מ\"מ לענין לקדש בו את האשה בטענה שמשכנו שלא בשעת הלואתו אפשר דלא מהימן ולכך לא חשיב הילך ואפי' אם נאמר דכי היכי דמהימן לטעון בו עד כדי דמיו במיגו דלקוח הוא בידי ה\"נ נאמן לטעון שמשכנו בשעת הלואתו ומצי לקדש בו את האשה במיגו דלקוח הוא בידי.
אכתי אפש' לומר דרבינו מיירי במשכון העשוי להשאילו ולהשכירו לזה אע\"ג דהשתא הודה שמשכנו אצלו למחר וליומא אחרינא יכול לכפור בו ומייתי סהדי שראוהו אצלו ושעשוי להשאילו ולהשכירו אצלו ומפיק ליה מתותי ידיה ולהכי לא חשיב הילך ואע\"ג שזה דוחק לפרש בדברי רבינו וה\"ה מ\"מ להעמיד דבריו עם דברי רבותיו לפי דברי הנ\"י והר\"ן נוכל לידחק בזה. ועוד אפשר דמ\"ש מנה הלויתיך על משכון זה לאו דוקא אלא על משכון זה שהבאת לי אח\"כ קאמר ודוק.
ונכון יותר דרבינו ס\"ל דמשכון בשעת הלואה לא קני ליה קנין גמור לקדש בו ומ\"ש בפ\"ה מה' אישות דבמשכון של אחרים מקודשת מיירי דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו וע\"פ ב\"ד וכמו שדחה מרן ב\"י בא\"ה סי' כ\"ח ע\"ד הטור כיע\"ש. ומ\"ש ה\"ה שם על דברי רבינו וז\"ל ברייתא שם ופרשוה המפרשי' בין משכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו וכן העלה הרמב\"ן במ' שבועות עכ\"ל אין כונתו לומר שכן דעת רבינו דא\"כ הי\"ל לומר וזה דעת רבי' כדרכו ז\"ל אלא הוא ז\"ל מצד עצמו סבור כדעת הרמב\"ן וה\"מ הנז' ולכך הביאן הכא בפ\"ד מהלכות אלו כתב דאפי' במשכון שמשכנו בשעת הלואתו לא חשיב הודאתו הילך כיון דלא קני ליה קנין גמור לקדש בו את האשה וזהו שכתב ה\"ה ז\"ל דאזיל בשיטת רבותיו דמשכון לא חשיב הילך ומשום דס\"ל דאינה מקודשת כמדובר.
ומ\"מ על מרן לא קשייא דאיהו לא חש בזה לסב' רבינו מאחר דהרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א והר\"ן ז\"ל וה\"ה ז\"ל וגם הטור בא\"ה משמע נמי דס\"ל בדעת רבינו דבמשכנו בשעת הלואתו מצי לקדש בו את האשה הילכך הסכים כאן לענין הילך לדברי הרב בע\"הת דכל כה\"ג חשיב הילך ומ\"ש הש\"ך שהוא הסכי' לעיל ס\"ב סק\"ט דבמשכנו בשעת הלואתו לא קני ליה קנין גמור לקדש בו את האשה א\"כ ממילא נמי לא חשיב הילך ועיין במ\"ש אנן יד עניי במקום אחר ע\"ד הש\"ך הנז' ולחזק סברת האומרים דקני ליה שפיר לקדש בו את האשה ואין דברי הש\"ך מוכרחי' כיע\"ש ואי תיקשי לך דמשכון בשעת הלואה אפילו למ\"ד דמצי לקדש בו את האשה למה יהא חשוב הילך כיון דס\"ס מחוסר גוביינא ושומת ב\"ד והלא כתב הריב\"ש בסי' שצ\"ו והביא דבריו מרן בסי' ע\"ז ס\"ד והריטב\"א בחי' למציעא פ\"ק והביא דבריו הש\"ך שם סק\"ה דטעמא דמשכון לא חשיב הילך משום דצריך שומת ב\"ד וגוביינא ומכירה וכיון דלא יהיב ליה זוזי ממש לאו הילך הוא וכ\"כ הרשב\"א בתשו' ח\"ב סי' ע\"ה י\"ל דדוקא כשבא עכשיו לתת משכון למלו' מפני הודאתו בעינן שיתן לו מעות מזומנים כדי שלא יהא מחוסר דבר ובזה חשיב הילך ובר מן דין לא חשיב הילך אבל כשכבר משכנו בשעת הלואתו וסבר וקביל המלוה משכון זה בשביל מעותיו אע\"פ שמחוסר שומת ב\"ד וגוביינא הרי לדידיה שוה משכון זה כמעות בעין ועליה דידיה קסמיך הילכך כל דאית ליה קנין בגוויה לקדש בו את האשה כשהודה אח\"כ בהלואתו בו חשוב הילך ודוק.
וא\"ת ומ\"ש דמשכון לא חשיב הילך משו' דמחוסר גוביינא ומכירה ומ\"ש כתב יד בנאמנות דחשוב הילך וכמ\"ש הש\"ך בסי' פ\"ח סקנ\"א יע\"ש י\"ל דודאי לא כתב הש\"ך דכתב יד דנאמנות חשוב הילך אלא בשכב' היה בידו של מלוה כתב יד הלוה בנאמנות ולכך חשיב הילך כיון דלא היה יכול לכפור הלוה בו ומשום הכי כשהודה במה שנתחייב בכתב ידו לא הוי כמודה מקצת כיון שלא היה יכול לכפור בו בעת תביעת המלוה ונמצא שעיקר תביעת המלוה לא היה אלא באותו מקצת שכפר וכשכפר בו הו\"ל ככופר בכוליה תביעה אבל בנותן משכון על מה שהודה כיון דבעת התביע' המלוה היה הלוה יכול לכפור בו וכשהודה בו לא יהיב ביד המלוה זוזי דתבע מיניה אלא משכון דמחוסר גוביינא ושומה ומכירה הילכך לא חשיב הילך אלא מ\"מ גמור וברור וא\"ת למ\"ד דמשכון בשעת הלואתו משום דלא מצי לקדש בו את האשה לא חשיב הילך וזה דעת רבי' כאן כמדובר לעיל מ\"ש מכת\"י בנאמנות דחשיב הילך. כבר עמד ע\"ז הש\"ך בסי' פ\"ז סק\"ה ועלה לחלק שפיר כיע\"ש.
ולענין הלכה למעשה בהודה במקצת הטענה ומסר למלוה משכון בפני ב\"ד כל שאין דמיו ידועים ולא מסרו בידו למכור מיד אלא למשכון בעלמא לכ\"ע לא הוי הילך זולת לדעת בעל העיטור והטור בסי' פ\"ז וכבר כתב הרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"א סי' תי\"ח דכל כה\"ג מסתבר לפסוק כמ\"ד לאו הילך הוא כיע\"ש וכיון דס\"ס לא מפטר משבועת היסת ומנהגינו להשביע היסת בנקיטת חפץ חוץ מס\"ת כמ\"ש מרן החביב בר\"סי פ\"ז הגה\"ט אות מ\"ז אם משביעין אותו בס\"ת לית לן בה.
אמנם במשכון שמשכנו בשעת הלואתו דליא כמה מרבוותא דס\"ל דקני ליה קנין גמור לקדש בו את האשה ולפי דברי הר\"ן דפ' שבועות והנ\"י דפ\"ק דמציעא והריטב\"א בפ\"ק דקידושי' ד\"ח כל כה\"ג לדידהו חשיב הילך וכ\"ש במשכנו בפני ב\"ד שלא בשעת הלואתו דלכ\"ע קני ליה קנין גמור לקדש בו את האשה וחשיב הילך הדין נותן שלא להשביעו בס\"ת כנלע\"ד ועיין למרן החבי\"ב הגה\"ט אות מ'." + ], + [], + [ + "שורש מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם מנה \n הלויתיך והרי עד אחד מעיד עליו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי וכו' הר\"ז מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכו'. ע\"כ. וכן פסק מרן בש\"ע חה\"מ סע\"ה סי\"ג ועיין במור\"ם בס' המפה סע\"ב סי\"ח שכתב וז\"ל ואם יש ע\"א בזה י\"א דאין המלוה נאמן דהוה ליה מחוייב לישבע להכחיש העד ואינו יכול לישבע שהרי מודה לו רק טוען טענא אחרת ליפטר עצמו דהו\"ל מחוייב שבועה ואינו יל\"מ כדלקמן סע\"ה סי\"ג די\"א דהמלוה נאמן בשבועה עכ\"ל ועיין שם בסי' הנ\"ז בש\"כ ס\"ק צ\"ד שכתב שאין דברי הרב מכוונים בזה דבכה\"ג משמע להדייא בהרשב\"א בסי' מ' דהוי משואיל\"מ ודמי לדלקמן סע\"ה סי\"ג עכ\"ל וביאור דבריו ז\"ל דכל שהעד או העדים אינם מעידים שבא החפץ לידו בתור' משכון אין כאן מקום לומר שהמשכון קנוי לו להיות נאמן עליו עד כדי דמיו כיון דליכא עדות ברור שבמשכון בא לידו הילכך כה\"ג ודאי דכ\"ע הוי משואיל\"מ וע\"כ לא קאמר הרשב\"א בתשו' דלא הוי משואיל\"מ כיון דהמשכון קנוי לו אלא היכא דהעד או העדים יודעים בבירור שבמשכון בא לידו דאז כיון דאיכא עדות ברור מהימן לטעון עליו זה נלע\"ד ברור כונת השגתו ז\"ל.
ולעד\"ן ליישב דעת הרב המפה דלדידיה משמע ליה דאפי' כי ליכא עדות ע\"פ העדים בזה כל דאיכא הודאת בעל דבר שמודה התובע שנתנו לו בתורת משכון הודאת בע\"ד כמאה עדים דמי והרי בהודאתו שנתנו לו בתורת משכון האמינו עליו לכל מה שיטעון עליו כיון דקנו לו מדרי' ואע\"ג דאית ליה מיגו לתובע בעיקר הודאתו זו דאי בעי הוה כפר שלא נתנו בתורת משכון האי מיגו לא חשיבי דהוי כמיגו להוציא אחר שבהודאתו הו\"ל משכון זה קנוי לו ולא לנתבע להיות נאמן עליו ואפי' לדעת בה\"ת ז\"ל שהביא הטור בסי' מ\"א ובסי' ס\"ט סי\"ב גבי נאמנות בשטר ובכ\"י שאינו מקויים אלא ע\"פ הלוה דס\"ל דכיון דאית ליה ללוה מיגו בעיקר הנאמנות לא מהני הנאמנות אפשר דהכא אזיל ומודה דאזלינן בתר הודאתו ולא בתר המיגו כיון שבא להוציא המשכון הקנוי לו מדרי' מתחת יד המלוה משא\"כ היכא שהמיגו הוא להחזיקו בשלו ועדיפא מינה עיין להרב פרישה ודרישה ז\"ל ברסי' רכ\"ב עמ\"ש הטור שם לפיכך אם קבל מעות מאחד מהם וידוע ממי קבלם בין ע\"פ המוכ' בעצמו וכו' הוא זוכה למקח ואין המוכר נאמן וכו' שכתב ע\"ז וז\"ל עיין לעיל סמ\"ו וסס\"ט וכו' ונראה דהכא מודו כ\"ע דלא אזלינן בתר מיגו אלא בתר הודאתו יע\"ש וכל דכן הוא בנדון זה שהמשכון קנוי לו מדר\"י ודוק. ומה שדקדק עוד על דברי הרב בעל המפה ז\"ל למה נקט דינו בשיש ע\"א יע\"ש גם בשני עדים הדין כן כו' ל\"א ידעתי לפי דבריו ז\"ל שרצה לומר שהרב המפה מיירי בשהעד יודע שהמשכון בא לידו ודברי מרן דלקמן סכ\"ג למה זה תלא תלונותיו על הר' המפה ולא על דברי מרן דלקמן ועכ\"ל דמרן ז\"ל משום חידושא נקט לה בע\"א ואפי\"ה חשיב משואיל\"מ וכ\"ש בשני עדים אע\"ג דאין כאן מקום משואיל\"מ וא\"כ היא גופא איכא למימר בדעת הרב המפה ולפי דרכינו נמי דהרב המפה מיירי בשאין העד או העדים יודעי' שבמשכון בא לידו אלא בדאיכ' הודאה בעל דבר לבד דבהא קעסי' הש\"ע הכא בדין זה אלא שהם מחולקי' בעיקר ההלואה והא אתא לאשמועינן הרב המפ' דאפ\"ה בכה\"ג למ\"ד דהמשכון קנוי לו להיות נאמן עליו בכל מה שיטעון א\"כ נאמן המלוה ונוטל ולא הוי משואיל\"מ ה\"ה נמי אף בשראוהו שני עדים ולא נקט לה בע\"א אלא משו' אידך סברה דסברת הרמב\"ן ז\"ל דס\"ל דהוי משואיל\"מ דאפי' בע\"א נמי חשיב משואיל\"מ על דרך דנקט לה מרן ז\"ל וברור.
וע\"פ האמור בדעת הר\"ב המפה ז\"ל נתיישב אצלי מה שכתב הר\"ב נחפה בכסף בתשו' חח\"מ ס\"סי כ\"ה דקל\"ב ע\"ד בשם מוהרי\"ד אזולאי נר\"ו ע\"ד הרב עדות ביעקב ז\"ל בתשו' סי' מ\"ו שנר' מדבריו דמשכון בעלמא אף דלית ליה לתופס מיגו נשבע ונוטל ותמה עליו שמדברי רבינו בפי\"ג מהל' מלוה ומרן בש\"ע סי' ע\"ב ודברי הרשב\"א בתשובה משמע דלא מהימן אלא במיגו ואף לפי תשו' הרשב\"א דסי' אלף מ' שחזר בו היינו דוקא היכא שהעדים ידעו שבתורת משכון בא לידו אלא שלא ידעו הסך אבל כל שלא ידעו העדים שבא לידו בתורת משכון פשיטא דלא מהימן אלא היכא דאיכא מיגו יע\"ש.
ועפ\"י האמור אפשר ליישב ג\"כ דעת הרב עדות ביעקב דאיהו ז\"ל משמע ליה ג\"כ בדעת רבי' כדעת הרשב\"א שבתשו' דהמשכון קנוי לו לתופס להיות נאמן עליו עד כדי דמיו וכמו שכן כתב הש\"ך לקמן ס\"ק ק\"ט יע\"ש ומאי דמשמע מדבריו בפי\"ג מה' מ\"ול וכן מאי דמשמע מדברי הרשב\"א דסי' אלף מ' דכל דלית ליה מיגו לא מהימן היינו דוקא היכא דליכא לא העדאת עדים ולא הודאת בעל דבר שבמשכון בא לידו אבל היכא דאיכא חדא מינייהו מהימן התופס לטעון עליו עד כדי דמיו אפי' לית ליה מיגו כיון שהדב' ידוע שבמשכון בא לידו ואפי' ע\"פ הודאת הלוה עצמו כמדובר לעיל בדעת הרב המפה ומשו\"ה כתב הרב עדות ביעקב דאצטריך רבינו לאשמועינן בפ\"ג מה' מלוה גבי חובל בגד אלמנה דאפי' איכא עדים וראה ומחזיר הבגד אם תודה תשלם ואם תכפור תשבע לאשמועינן דלא דמי לשאר משכון דעלמא דכל דאיכא אפי' הודאת בעל דבר לבד שבמשכון בא לידו שוב אינו נאמן הלוה אלא נשבע המלוה ונוטל דהכא גבי בגד אלמנה אפי' שהדבר ידוע שנתנו לו האלמנה למשכון אפי\"ה היא נאמנת בעיקר ההלואה לטעון מה שירצה והיא תשבע ותפטר כיון דמשכון זה אינו קנוי למלוה מדרי' הילכך לא מהימן מלוה אם לא היכא דאית ליה מיגו בעיק' המשכון ואף שמדברי מרן בש\"ע מבואר דאפילו איכא הודאת בעל דבר שבמשכון בא לידו אפי\"ה כל דלית ליה מיגו למלוה בעיקר המשכון לא מהימן אי מהא לא אירייא דמרן ז\"ל אזיל לשיטתיה שפסק בסי' ע\"ב סכ\"ג בתשו' הרמב\"ן דסי' פ\"ד דאין המשכון קנוי למלוה להיות נאמן עליו אפי' ידוע בעדים שבמשכון בא לידו וא\"כ כ\"ש בהודאת בעל דבר.
אמנם לפי סברת תשו' הרשב\"א דסימן אלף מ' שהתופס המשכון נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו אפי' היכא דלית ליה מיגו בעיקר המשכון איכא למימר שפיר דה\"ה בהודאת בעל דבר שבמשכון בא לידו נמי מהימן כמ\"ש בדעת הר\"ב המפה ואין צריך העדאת עדים כמבואר זה נלע\"ד אמת ויציב בדעת הרב המפה והרב עדות ביעקב ז\"ל ועיין בתשו' הרב בני אברהם חח\"מ סי' מ\"ו.
ולענין הלכה למעשה מאח' שעלתה הסכמ' האחרוני' דאפי' היכא דאפליגו רבוות' בעיק' התפיס' עצמה אי הוייא תפיסה או לא אם התפיסה היא במטלטלין מצי התופס המוחזק לומר קי\"ל כמ\"ד דהוייא תפיסה כמ\"ש בס' חשק שלמה בכללי התפיסה סי' כ\"ה אות ל\"ח יעש\"ב ה\"נ התופס במשכון אע\"ג דאיכא עדים ודאה מצי טעין קי\"ל כסברת הרשב\"א בתשו' סי' תתקנ\"ט ואלף מ' והיא סברת רבינו לדעת הש\"ך בס\"ק ק\"ט וב\"הת דהמשכון קנוי לו מדר\"י להיות נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו ואפי' לדליכא עדות ברור שבמשכון בא לידו כל דאיכא הודאת בעל דבר לבד מהני ככל האמו' ומדובר בדעת הר\"ב המפה והר\"ב עדות ביעקב ואף למי שירצה לחלוק על דברינו ולומר דלא כיון הר\"ב המפה ולא הרשב\"א ורבי' למה שכתבנו בדעתם אלא העיקר כמ\"ש הש\"ך דבעינן עדות ברור לדעתם שבמשכון בא לידו כדי שיהיה נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו.
אכתי נראה ברור דהיכא דאיכא הודאת בעל דבר שבמשכון נתנו לו וליכא עדות כלל בזה באנו למחלוקת הר\"ב התרומות ובעל העיטור דסי' מ\"ו וסי' ס\"ט ואכתי מצי למימר התופס המשכון קי\"ל כבעל העיטור ודעימיה דלא מהימן במיגו אלא אזלינן בתר נאמנות וכבר כתבתי במקום אחר בשורש דיני כת\"י אי דינו כשטר שרבינו וה\"ה קיימי בשיטת הרב העיטור ועיין בתשו' בני אברהם חח\"מ סי' מ\"ו בדין זה." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "הטוען \n את חבירו וא\"ל ב' חדשי' שכנת בחצרי ואתה חייב לי שכר ב' חדשים והוא אומר לא שכנתי אלא חדש ה\"ז מודה מקצת ואם היה כו' שאין הטענה בגוף הקרקע. הנה דעת רבינו מבואר דאע\"ג דאין נשבעין על הקרקעות הכא שאני דהתביעה אינו על גוף הקרקע ומעין זה כתב מרן בש\"ע סי' ע\"ב סמ\"ב וז\"ל המחזיק בקרקע חבירו כו' וטוען כי במשכונה ירד והיה לו שטר מק' דינרים ועכשיו נאבד והלא טוען כי לא היה כי אם מן' דינרי' אם לא החזיק הלוה נאמן כדין מ\"מ ונוטל קרקעו אבל אם החזיק ג' שני' נאמן המלוה בשבועת היסת כו' וכתב שם הסמ\"ע ס\"ק ק\"ך והש\"ך ס\"ק קס\"ד דאע\"ג דאין נשבעין על הקרקעות ש\"ד שאני הכא דב' מודי' דמשכנתא היא ואין תביעתו אלא על המעות ואין זה תביעת קרקע וכ\"כ מור\"ם בסי' צ\"ה ס\"ג עכ\"ל.
ולקע\"ר מה שדימה הרב זה דין זה לההיא דמורם דסי' צ\"ה אין דמיונו עולה יפה דהתם ודאי כשמכר הקרקע וחלוקים המוכר והלוקח בדמי המכירה אין תביעתם אלא על המעות אבל הכא שהם חלוקים בדמי המשכונה וסתם משכונה היא בנכייתה כמ\"ש שם הסמ\"ע בס\"ק קכ\"ב א\"כ הו\"ל כחלוקי' בשכירו' הקרקע דלפי דברי המלוה יש לו לדור בקרקע זה עדיין ולפי דברי המלוה כבר נשלם הזמן דכל כה\"ג חשיב כתביעת הקרקע כמ\"ש ה\"ה כאן ואם היה מחלוקת שזה אומר יש לי לדור בה עדיין והלה כופר ה\"ז תביעת קרקע עכ\"ל וצ\"ע דה\"נ איירינן במשכנתא דנכייתא ובאתרא דמסלקינן והלוה רוצה לשלם לו ולסלקו והם חלוקים בדמי' שנשארו ונמצא דאין תביעת הלוה והמלוה בגוף הקרקע אלא בדמי' וכ\"כ הש\"ך שם ס\"ק קס\"ו ושלא כמו שהביא הסמ\"ע שם והשת' דמי שפיר לההיא דמור\"ם דסי' צ\"ה ס\"ג אמנם לדברי הסמ\"ע צ\"ע." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין אי צריך לברר כל טענותיו תן \n לי מנה שהלויתיך כו' ואמר הנטען פרעתיך בפני פו\"פ אומרין ללוה הביאם והפטר לא באו או שהלכו כו' שאין אנו מצריכין אותו אלא לברר דבריו כו'. הנה בפ' ג\"פ דק\"ע אפליגו רבי ורשב\"ג בבא לידון בשטר ובחזקה דרבי אמר נדון בשטר ורשבג\"א נידון בחזקה ואפי' קנא דבצריך לברר קמיפלגי כי הא דר' יצחק בר יוסף הוה מסיק ביה זוזי ברבי אבא אתא לקמיה דר\"י נפחא אמר ר\"א לר\"י בר יוסף פרעתיך בפני פו\"פ א\"ל ר\"י נפחא יבואו פו\"פ ויעידו א\"ל אי לא אתו לא מהימנינא והא קי\"ל המלוה את חבירו בעדים א\"ץ לפורעו בעדים א\"ל ר\"י נפחא אנא בההיא כשמעתתיה דמר ס\"ל דאמר רבי אבא אמר רב האומ' לחבירו פרעתיך בפני פו\"פ צריך שיבואו פו\"פ א\"ל רבי אבא והא\"ר גידל א\"ר הלכה כרשב\"ג ואף רבי לא אמר אלא לברר א\"ל ר\"י נפחא אנא נמי לברר קאמינא ע\"כ.
והנה בעיקר פלוגתייהו דרבי ורשב\"ג פי' רשב\"ם בשם רש\"י דלרבי הטוען טענה שאינה צריכה לו שבזולתה היה זוכה כגון מי שהחזיק בקרקע כדין ויצא עליו מערער שבעידי חזקה בלבד היה זוכה ואמר שיש לו עדיין השטר בידו צריך לברר טענתו ולהביא את השטר ואם לא הביא הפסיד זכותו אע\"פ שבזולת השטר היה זוכה בעידי חזקה ורשב\"ג ס\"ל דכיון שבזולתה היה זוכה בדין אין לו להפסיד בשביל שפת יתר שטען טענה אחרת שאינה צריכה לו וכיוצא לזה דטוען לחבירו מנה לי בידך שהלויתיך בעדים ואמר הלוה פרעתיך בפני פ\"ופ אע\"פ שאלו היה טוען פרעתיך שלא בעדי' הוה מהימן כדקי\"ל המלוה את חבירו בעדים א\"ץ לפורעו בעדים השתא דטעין פרעתיך בפני עדים והם פו\"פ צריך שיביאם ויעידו ואם לא הביא' הפסיד ור\"י נפחא ס\"ל כרבי והיינו דקאמר אנא נמי לברר קאמינא כלומר וכרבי ס\"ל שאם לא הביאם הפסיד את\"ד יע\"ש ולפי פירושו ר' אבא דהוה בעי למימר דאפי' לא אתו העדים לא הפסיד ונסתייע עצמו מההיא דאמר רב גידל אמר רב הלכה כרשב\"ג אפשר דס\"ל דאותה מימרא פליג אממריה דאמר בשם רב דצריך שיבואו פ\"ופ ויעידו דמההיא משמע דס\"ל לרב דהלכה כרבי ואמוראי נינהו אליבא דרב והכי קפרי' לר\"י נפחא אמאי סמכת אמימרא דידי ולא אההיא דרב גידל והשיב לו דלא מפני שסמך עצמו אההיא דרב בלבד אלא משום דאיהו נמי מסברתיה משמע ליה נמי הכי דהלכה כרבי והיינו דקאמר אנא נמי לברר קאמינא כלומר וכר' ס\"ל וכמ\"ש רשב\"ם וזה נראה שהבינו התוס' בכונת פי' רשב\"ם בד\"ה אלא לברר כו' דהוקשה להם במ\"ש רשב\"ם וז\"ל ומיהו אי אתו הני סהדי ואמרי' לא הד\"מ הא אמר רבא בפ' שבועת כל מילתא דלא רמייא עליה דאיניש כו' וכתבו שזה תימה דמשמע שרוצה להעמיד אותה מימרא דרבא כר' נמי דאמר צריך לברר אפי' לפי פי' שלו דמפרש דאם לא בירר להביא עדים הפסיד ואיך גרע היכא דלא הביא' מהיכא דאייתינהו כו' דמבואר מדבריה' הללו דס\"ל דההיא מימרא דר\"א אמר רב אתייא כרבי ולהכי ק\"ל שפיר ומ\"ש עוד אתוס' ויש מיישבים דבריו אליבא דרשב\"ג שסובר שהלכה כוותיה ע\"כ נרא' שכונת' לומר דלפי פי' רשב\"ם ר' אבא ור\"י נפחא פליגי בפי' מימרא דר' אבא דאמר בשם רב צריך שיבואו פו\"פ ויעידו דר' אבא ס\"ל דצריך שיבואו לכתחילה קאמר לדעת אמתות הדבר מיהו אם לא הביאם לא הפסיד ואפי' כרשב\"א נמי אתייא הך מימרא דרב אבל ר\"י נפחא מעיקרא הוה ס\"ל דכר' אתייא ואם לא הביאן הפסיד והיינו דפריך ליה ר' אבא איך אפשר לפרושי הכי כיון דאיכא אידך מימרא דרב גידל אמר רב האמ' הלכה כרשב\"ג והדר ליה ר\"י נפחא אנא נמי לברר קאמינא כלומר ואפילו לפי דבריך דפי' מימרא דרב היינו לכתחילה דוקא ואם לא הביאן לא הפסיד אנא כר' ס\"ל ולא כרב דפסק כרשב\"ג והשתא לפי פי' זה כיון דלר' אבא משמע ליה דפי' מימרא דרב היינו לכתחיל' ואתייא כרשב\"ג ועלה הוא דקאמר רשב\"ם ז\"ל ומיהו אי אתו הני סהדי ואמרי להד\"מ הא אמר רבא כל מילת' דלא רמייא כו' ממילא נסתלק תמיהתם ז\"ל כמובן ומהתימה על מוהר\"ש יונה בדק\"ח ע\"ד שדרך ב' הדרכי' הללו שכתבנו בכונת דברי רשב\"ם ז\"ל וכתב שהדרך הב' הוא הנכון בכונתו ושכ\"כ רש\"ל ז\"ל ולא זכר ש\"ר דברי התוס' הללו שהדרך הב' שכתב הרב אין ס' שהן דברי דיש מיישבין דבריו שכתבו התוס' והדרך הראשון שכתב הוא ז\"ל משמע להו להתוס' טפי בכונת רשב\"ם וכמדובר.
ומן האמור ומדובר בדעת רשב\"ם נ\"מ דאי קי\"ל הלכה כר' כל שלא בירר והביא עדים לברר טענתו או שבאו ואמרו להד\"מ חייב לשלם אמנם אי קי\"ל כרשב\"ג לפי דברי היש מיישבין דבריו שכתבו התוס' לכתחילה אמרי' ליה שיברר טענתו מיהו אם לא בירר לא הפסיד בין שלא מצאן כגון שמתו או הלכו למד\"ה בין שבאו ואמרו להד\"מ אמנם לפום מאי דמשמע להו להתוס' בדעת רשב\"ם וכתבו שזה תימה כו' ואפי' אי קי\"ל כר' דוקא כשלא בירר כגון שלא באו העדים הפסיד אבל אם באו ואמרו להד\"מ לא הפסיד דאמרינן מילתא דלא רמייא עליה דאיניש לאו אדעתיה.
וכבר כתב רשב\"ם בסוף דבריו דקי\"ל הלכה כרשב\"ג וכדפסיק רב ולפי דברי היש מיישבין דבריו שכתבו התוס' דוקא לכתחילה אומרי' לו ב\"ד שיברר דבריו אמנם אם לא בירר או שבאו ואמרו להד\"מ לא הפסיד ולפום מאי דמשמע להו להתוס' בדעת רשב\"ם משמע דאף לכתחילה נמי אין אומרי' לו ב\"ד שיברר כיון דקי\"ל כרשב\"ג וליכא מאן דמחלק לרשב\"ג בין לכתחילה לדיעבד ובכן מ\"ש מוהר\"ש יונה בדק\"ט ע\"א בפשיטות דלדעת רשב\"ם דפסק כרשב\"ג לכתחילה מיהא אמרינן ליה שיברר ליתא לדעת התוס' זולת לדעת היש מיישבין דבריו וכמדובר.
וכשיטת רשב\"ם ז\"ל הלזו דפסק הלכתא כרשב\"ג דאין צריך לברר קוו וקיימי רבים מהפוסקי' ז\"ל רבינו משולם מנרבונא ז\"ל שכתב המרדכי בפ' ז\"ב וז\"ל ורשב\"ם ורבי' משולם מנרבונא ז\"ל פסקו כרשב\"ג דא\"צ לברר מדאמרי' בפ' ג\"פ ואף ר' לא אמר אלא לברר כלומר לא הפסיד בשביל כך עכ\"ל וכונתו למ\"ש רשב\"ם ד\"ה ואף ר' לא אמר אלא לברר וז\"ל כלומר מן הדין הלכה כרשב\"ג שאף רבי לא נחלק אלא משום דס\"ל דצריך לברר את דבריו אחרי שטען יש לי שטר ור' מודה שאם לא טען לא היה צריך אלא חזקה לבדה וכיון דלא הוייא פלוגתייהו אלא כדי לברר נראין דברי רשב\"ג דאין לו להפסיד בשביל שפת יתר עכ\"ל ועיין למוהר\"ש יונ' בדק\"י ע\"ד יע\"ש ומפשט לשונם של רשב\"ם ורבינו משולם הלזו שכתבו דלא מסתבר שיפסיד בשביל כך משמע דדוקא לענין דאינו מפסיד כשלא בירר הוא דקי\"ל כרשב\"ג אבל לכתחילה מיהא אומרי' לו ב\"ד שיברר דבריו וכשיטת היש מיישבין דבריו שכתבו התוס' ודוק.
גם המרדכי בפ' ז\"ב בשיטה זו קאי שכתב ואנו נוהגין כרבנן דא\"צ לברר וכן פסקו ראב\"ן ורבינו אבי העזרי ז\"ל דאם לא בירר לא הפסיד עכ\"ל ואין ספק דהם ז\"ל הוו גרסי' בגמ' כגירסת רש\"י ללשון ראשון דר\"מ סבר צריך לברר ואם לא בירר הפסיד ורבנן סברי דאם לא בירר לא הפסיד וזו היא גירסת התוס' דללישנא בתרא דרש\"י לרבנן אם לא בירר הפסיד ואיך כתב ואנו נוהגין כרבנן דאם לא בירר לא הפסיד אלא ודאי כדאמרן וברור ומהתימא על מהר\"ש יונה ז\"ל בדק\"י ע\"ד שהגיה לשון המרדכי וגריס כרבנן דצרי' לברר וכתב שהוא כלפי דרש\"י ז\"ל וצ\"ע.
גם ההגהות מיימון ברפט\"ו מה' מלוה בשיטה זו קיימי שכתבו וז\"ל אמר רב גידל אמר רב הלכה כרשב\"ג ודלא כר' דאמר צריך לברר וכן פי' רשב\"ם עכ\"ל ומבואר מדבריו דס\"ל דלרשב\"ג נמי לכתחילה מיהא אמרינן ליה דצריך שיברר מיהו אם לא בירר לא הפסיד שהרי עמ\"ש הרמב\"ם שאומרים לו קיים שטרך כו' כתב דקי\"ל כרשב\"ג כו' וברור וראיתי למר'ש יונה בדק\"י ע\"ד שכתב על דברי ההגהות הללו וז\"ל ואין נ\"ל דברי ההגהות שכתבו כן על דברי הרמב\"ם כי בודאי הרמב\"ם ס\"ל דהלכה כר' והדבר פשוט ואם הייתה כונתם לחלוק היה להם לפרש ובפ\"ו כתבו ההגהות בהפך כרבנן דר\"מ שאומרים בפז\"ב צריך לברר ואם לא מצא לא הפסיד עכ\"ל ולע\"ד הדבר ברור שבעל ההגהות משמע ליה בדעת הרמב\"ם שפסק כרשב\"ג בין בדין זה דהבא לידון בשטר ובחזקה ובין בדין האומר פרעתיך בפני פ\"ופ וכדשמע ליה להטור בסי' זה שהשוה דעת הרמב\"ם לדעת רשב\"ם ושלא כדברי ה\"ה ומרן כ\"מ ובב\"י דס\"ל שדעת הרמב\"ם לפסוק כר' דאם לא בירר כגון שבאו ואמרו להד\"מ הפסיד ודלא כרשב\"ג אלא לדידיה משמע ליה דפסק כרשב\"ג וכמו שכן הכריח מוהר\"ש יונה לקמן דקי\"א ע\"ב והגד\"ת בדקע\"ו ע\"ב יע\"ש ומשמע נמי לבעל ההגהות דמ\"ש הרשב\"ם דלר' אם לא בירר הפסיד בין בשלא מצא עידי בירור כגון שמתו או הלכו למד\"ה ובי' שבאו ואמרו להד\"מ או שלא מצא עדים לקיים השטר או לא הביא השטר לב\"ד בכל ענין הפסיד לדעת ר' משא\"כ לרשב\"ם ובעל ההגהות הוה גריס בההיא דז\"ב כגירסת רש\"י ללישנא קמא דר\"מ סבר צרי' לברר ורבנן סברי א\"צ לברר ומפרש לה כמ\"ש רש\"י ז\"ל דאפי' לר\"מ דאמר צריך לברר ואם לא בירר הפסיד כל שנמצאו העדים קרובים או פסולים לא הפסיד מפני שהוא כבר בירר דבריו במ\"ש שיש לו עדים והרי הביא ב' כיתי עדים לפני ב\"ד ואם נמצאו פסולים מה היה לו לעשות ולהכי לר\"מ יכול לפסול הכת האחת כיון דצריך שיביא ב' הכיתות לפני ב\"ד אבל לרבנן דר\"מ נהי דלכתחילה אומרי' לו ב\"ד שיביא ב' כיתות העדים שאמר מיהו כיון דאם לא מצא אלא אחת מהם לא הפסיד הילכך א\"י לפסול אפי' כת אחת כיון דבידו שלא להביא אלא כת זה שהביא תחילה בלבד והשתא לפי גירסא זו נמצא דרבנן דר\"מ ס\"ל כרשב\"ג בפשיטות אלא דבגמ' לרווחא דמילת' אמרו דרבנן דר\"מ אפי' כר' נמי מצי אתו אבל קושטא דמילתא ס\"ל כרשב\"ג ומיהו אף לרשב\"ג לכתחילה אומרים לו ב\"ד שיברר דבריו לדעת אמיתות הדבר אלא דאם לא בירר לא הפסיד ועיקר פלוגתייהו דרשב\"ג ור' ורבנן ור\"מ דמר סבר צריך לברר ומ\"ס א\"צ לברר אינו אלא אם צריך לברר אף בדיעבד ואם לא בירר הפסיד או לא אבל לכ\"ע לכתחילה אומרים לו ב\"ד שיברר ובכן שפיר מתיישבים דברי שתי לשונות ההגהות דפט\"ו מה' מלוה ופ\"ו מה' טוען אין בהם נפתל ועקש וכמובן ועיין להלח\"ם פ\"ו מה' טוען שגם הוא ז\"ל תמה על דברי ההגהות הנז' דסתרי אהדדי והצריכם עיון יע\"ש.
ולע\"ד הדבר ברור כמ\"ש אלא דאכתי צריכין אנו להבין מה שסיימו ההגהות בפ\"ו מה' טוען דבירושל' נמי אמרו דלר' נמי אם לא מצא לא הפסיד כו' והלא דברי הירושלמי הללו הן הפך אותה סוגיא דפרק ז\"ב דמשמע מינה דלר' אם לא מצא הפסיד ומש\"ה אוקי לר\"מ דאמר זה פוסל עדיו של זה כר' ורבנן דר\"מ כרשב\"ג וכמדובר ואיך מייתו ההגהות סיעתא לדבריהם מההיא ירושלמי שהן הפך סוגיין דפז\"ב והא ודאי לאו מילתא היא דאע\"ג דההיא ירושלמי פליג אש\"ס דידן דפז\"ב וס\"ל להירושלמי דלר' אם לא מצא לא הפסי' מיהו בעל ההגהות הביא שפיר סיעתא מיניה למאי דס\"ל לענין הלכה דקי\"ל כרשב\"ג דאם לא מצא לא הפסיד וכרבנן דר\"מ מאחר דהירושלמי ס\"ל דאפי' לר' נמי אם לא מצא לא הפסיד מיהו מאי דמשמע מן הירושלמי דלרשב\"ג אף לכתחי' א\"צ לברר ובהא הוא דפליג ר' ורשב\"ג בהא לא קי\"ל כהירושלמי אלא כתלמודא דידן דעיקר פלוגתייהו דר' ורשב\"ג הוא אם צריך לברר לענין אם לא מצא אם הפסיד או לא אבל לכתחילה אף לרשב\"ג אומרים לו ב\"ד דצריך לברר דבריו והכי קי\"ל ודוק.
ומן האמור ומדובר בכונת ההגהות אתה תחזה שאין דברי ההגהות והסמ\"ג כדברי ר\"ת ז\"ל שכתבו התוס' בפ' ג\"פ ובפ' שבועת הדיינין ובפ' ז\"ב דלר\"ת עיקר פלוגתייהו דר' ורשב\"ג הוא אם צריך לברר לכתחילה ולכולי עלמא אם לא מצא לא הפסיד וכמ\"ש בירושלמי והוצרך ר\"ת לידחק לפרש הסוגיא דפ' ז\"ב לפי שיטה זו כמו שיע\"ש ולדברי ההגהות והסמ\"ג משמע להו כמ\"ש רש\"י ורשב\"ם עיקר דר' ורשב\"ג עיקר פלוגתייהו בענין אם לא מצא לברר אם הפסיד או לא דלר' הפסיד ולרשב\"ג לא הפסיד ופליג תלמודא דידן אההיא דירושלמי וכמדובר. ולפ\"ז מ\"ש בהגהה להסמ\"ג עשין צ\"ו שדברי הסמ\"ג הן כדברי התוס' דפ' ז\"ב שכתבו בשם ר\"ת דלר' נמי אם לא מצא לא הפסיד יע\"ש. הא ודאי ליתא דא\"כ ק' מ\"ש הסמ\"ג דקי\"ל כרבנן דר\"מ דצריך לברר ואם לא מצא לא הפסיד דזה אינו לרבנן דר\"מ אלא לר\"מ דוקא דקאי כרבי ואולי כונת ההגהות לומר דגירסת הסמ\"ג בגמ' הוא כגירסת התוס' דגרסי בשם ר\"ת והוא דוחק דא\"כ הול\"ל דגריס כגירסת רש\"י ללישנא קמא שהיא גירסת התוס' בשם ר\"ת וצ\"ע.
גם ההגהות אשירי בפ' ז\"ב נר' דקאי בשיטת רשב\"ם דפסק הלכתא כרשב\"ג שכתב וז\"ל הבא לידון בשטר ובחזקה נידון אף בחזקה ובלא שטרא והאומר פרעתי בפני פ\"ופ א\"צ שיבואו פ\"ופ ויעידו ולא עוד אלא אפי' אתו פ\"וף ואמרו להד\"מ נשבע ופטור והבא לידון בשתי כתי עדים דיי בכת אחת ובעל דין ואחר מצטרפין לפסול הכת הא' ולפי' רש\"י הבא לידון כו' עכ\"ל.
והנה אין ספק שהשיטה הראשונה היא שיט' רשב\"ם דפסק הלכתא כרשב\"ג דא\"צ לברר ומש\"ה כתב דא\"צ שיבואו פ\"ופ ויעידו כלומר דלא הפסיד אם לא הביאו קאמר אבל לכתחילה מיהא אומרים לו ב\"ד שיביאם לברר אמיתות הדבר וכדעת כל הני רבוותא שכתבנו לעיל וסוגייא בפ' ז\"ב מפרש לה כפי' רש\"י וכגירסתו ללישנא קמא דרבנן דר\"מ ס\"ל כרשב\"ג דא\"צ לברר ומש\"ה ס\"ל דא\"י לפסול עדותו של זה ומ\"ש עוד ובעל דין ואחר מצטרפין לפסול הכת האחת ה\"ד כשבאו ב' הכיתות לפנינו אבל אם לא הביא הבעל דין אלא הכת האחת אין בעל דין ואחר מצטרפין לפסול דכיון דדיי לו בכת אחת הר\"ז נוגע בעדות משא\"כ לר\"מ דס\"ל כר' דצריך לברר דבריו אם לא בירר הפסיד דאז אפי' כי ליכא אלא כת אחת יכול לפוסלה כיון דאינו נוגע בדבר דבל\"ה יפסיד הבעל דין כשלא יביא כת אחרת כנ\"ל ובזה יתישב כל מה שהקשה הרב גד\"ת בדקע\"ה ע\"ג על דברי הג\"א הלזו שכתב וז\"ל וכפי הנראה מלשון ההגה תחילה לשון רש\"י ראשון תופס לעיקר דרבנן סברי א\"צ לברר ואח\"כ מייתי סבר' רש\"י דגריס איפכא ולכל האופנים קשה ללישנא קמא דבעל ההגה מדמסיק דבעל דין ואחר מצטרפין לפסול כת אחת נר' בהדיא שפסק כר\"מ דמתני' והוא תימא איך יפסוק כר\"מ לגבי רבנן ותו תמיהא מילתא דהך סבר' קמייתא אתייא דלא כמאן בין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא דרש\"י ז\"ל דאי לל\"ק הא מוכח בהדיא דר\"מ סבר כר' דאמר צריך לברר ולפיכך אינו נוגע בעדות וא\"כ איך קאמר דנידון אף בחזקה שזו סברת רשב\"ג היא ודלא כר\"מ וכן אמאי קאמר דהנדון בב' כתות עדים דיי בכת אחת דהא לר\"מ ע\"כ צריך לברר ולהביא שתיהן ואם לא מצא הפסיד מיהו בהא יש לדחוק כו' אבל מאי דקאמר דהאומר פ\"ופ א\"צ שיבואו פ\"ופ ויעידו כו' אין לו מקום לר\"מ אי סבר צריך לברר ואי כתב כל זה אליבא דרבנן דסברי א\"צ לברר מלבד דהא לא אפש' כיון דמסיק דהוא ואחר מצטרפין לפסול דהא דלא כרבנן היא ע\"ק דהא מסקינן בגמ' דרבנן אפי' כר' כו' והיכי קאמר דנאמן אף בחזקה כו' וגם אי סבר כלישנא בתרא דרש\"י יקשה נמי כה\"ג דאי כר\"מ הא מסקינן דר\"מ אפי' אליבא דרבי פליג ומודה ליה דבשטר וחזקה צריך לברר ונדון בשטר ואיהו כתב דנדון אף בחזקה ואי כרבנן הא בכולהו מילי סברי דצריך לברר ואיהו כתב איפכא וכן מסקנא דמצטרפין לפסול הוא דלא כוותייהו באופן דהגה זו פליאה דעת ממני עכ\"ל.
ולע\"ד כונת הגה זו היא כמ\"ש בתחילת דבריו הן כפרש\"י ללשון ראשון דר\"מ סבר צריך לברר וכמ\"ש רש\"י דאפי' למ\"ד צריך לברר אפילו נמצאו קרובים ופסולים הרי בירר דבריו ולהכי לר\"מ יכול לפסול הכת האחת אפי' בא יחידית וכ\"ש כשבאה עם האחרת דכיון דע\"כ צריך להביא ב' הכתות לב\"ד אין כאן נגיעת העדות כשפוסלה תחילה כיון דיש לו להביא כת אחרת ואם לא יביא כת אחרת בלא\"ה יפסיד ולרבנן כיון דס\"ל דא\"צ לברר ולהביא ב' הכתות ובכת אחת דיו א\"י לפסול כשהביא כת אחת לבד עד שיביא כת אחרת כשירה דאז לא הוי נוגע בדבר ולכן לפי הסברא ראשונה שהביא בעל ההגה והיא סברת רשב\"ם ודעימיה דס\"ל דהלכה כרשב\"ג דאמר דא\"צ לברר וע\"כ דאיהו גריס כגירסת רש\"י בל\"ק ומפרש לה כפירושו ורבנן דר\"מ קיימי כוותיה פסק דדיי לו כשיביא כת א' ומ\"ש עוד ובע\"ד ואחר מצטרפין לפסו' הכת הא' היינו כשיש כת אחרת כשר' דאז אינו נוגע בעדות ובזה אף רבנן דר\"מ מודו דכשיש לו כת אחר' יכול לפסול הכת האחרת כיון דאז אינו נוגע בעדות וכ\"ש לר\"מ דאפי' כשאין לו כת אחרת דיכול לפוסלה לאחת דאינו נוגע בעדות כיון דבלא\"ה הוא מפסיד כשלא יביא כת אחרת ואח\"כ הביא בעל ההגה כל הדינים הנמשכין לדעת הפוסק' כרשב\"ג דא\"צ לברר ואח\"כ הביא שיטת רש\"י בלישנא בתרא ושמסכים לפסוק כמ\"ד צרי' לברר ולהביא שתי כתות ושלא יהיו קרובים ופסולים ולפי פירושו א\"י לפסול הכת האחת ודוק.
העולה מתוך מ\"ש שרשב\"ם ור\"ש מנרבונא והגהת אשירי דפ' ז\"ב והסמ\"ג והג\"מי והרמב\"ם לפי דעת הה\"גמ כולהו בשיטה אחת קיימי בין בפי' פלוגתייהו דר' ורשב\"ג דס\"ל דעיקר פלוגתייהו הוא בענין אם מפסיד כשלא בירר דלר' הפסיד כשלא בירר ולרשב\"ג לא הפסיד ובין לענין הדין דלדברי כלם קי\"ל כרשב\"ג ולכולהו הני רבוותא לרשב\"ג נמי לכתחילה אומרים לו ב\"ד שיברר לברר אמיתות הדבר מיהו אם לא בירר לא הפסיד וכמבואר בדברי הג\"מי שכתבנו והן דברי הסמ\"ג בעשין צ\"ו וכן מבואר בדעת רשב\"ם לפי מ\"ש התוס' בשם יש מיישבים דבריו. ועיין למהר\"ש גאון בס' משפטים ישרים סי' מ\"א שכתב דנראה לי דאין לומר קי\"ל כרשב\"ם דהוי סבר' יחידאה ותו דאפי' לדעת רשב\"ם דפסק הלכתא כרשב\"ם אם נמצא השטר מזוייף הפסיד חזקתו וכ\"כ הרב מח\"א בה' גרושין פ\"ז הלכה ה' יע\"ש והנה זה שכתב הרב מהרש\"ג דסברת רשב\"ם היא ס' יחידאה לא כן אנכי עמדי דהרי רבינו משולם וכל הני רבוותא שכתבנו קוו וקיימי בשיטת רשב\"ם.
גם התוס' בפרק ג\"פ ובפ' ש\"ה ובפרק ז\"ב בשם ר\"ת בשיטת הני רבוותא קיימי לענין הדין אע\"פ שבפירוש פלוגתא דר' ורשב\"ג לא ס\"ל כמ\"ש רשב\"ם ז\"ל אלא הם ז\"ל מפרשים דלרבי צריך לברר לכתחילה ואם לא בירר לא הפסיד ולרשב\"ג אפי' לכתחי' א\"ץ לברר ואין ספק דלפי דבריה' ז\"ל הללו האיך מימר' דרבי אבא שאמר בשם רב צריך שיבואו פ\"ופ ויעידו ואידך מימרא דר\"ג דאמר בשם רב הלכה כרשב\"ג פליגי אהדדי דלרבי אבא ע\"כ פסק רב כרבי הפך מימרת רב גידל דפסק רב כרשב\"ג והא דפריך רבי אבא לר\"י נפחא מההיא דאר\"ג א\"ר הלכה כרשב\"ג ה\"ק קשיא ליה למה תפסת עיקר מימרא דידי בשם רב לחייב אותי ודילמא מימרא דר\"ג א\"ר עיקר והשיב לו ר\"י נפחא דלא מפני שסמך עצמו על מימרא דרב לבד חייבו אלא דאיהו נמי מסברתיה הכי ס\"ל דהלכה כרבי. א\"נ אפשר לומר דר' אבא הכי ק\"ל שהוא הבין דר\"י נפחא כי אמר צריך שיבואו פ\"ופ ויעידו כונתו לומר ואם לא יבואו יפסיד ר' אבא ולזה הקשה לו דמההיא דר\"ג א\"ר דאמר דאף רבי לא אמר אלא לברר מבואר דלכ\"ע אם לא יביא לא יפסיד והשיב לו ר\"י נפחא דהוא נמי לברר לכתחילה קאמר ואם לא יבואו העדים לא יפסיד ואע\"ג דר\"ן א\"ר אמר דהלכה כרשב\"ג ופליג אמימרא דר\"א ולפ\"ז אפי' לכתחילה א\"צ שיביא העדים בזה ס\"ל לר\"י נפחא כאידך מימרא דרבי אבא דפסק רב הלכה כר' ומהא לא ק\"ל לרבי אבא כלל דבמימרא דרב דידיה פסק ליה וכעין זה כתב מהר\"ש יונה דק\"ט סוף ע\"א והשתא אין ספק דלענין הלכה ס\"ל לר\"ת דקי\"ל הלכה כר' דלכתחילה מיהא א\"ל ב\"ד שיברר דבריו וכאידך מימרא דר' אמר רב וכ\"ש דר\"י נפחא עבד עובדא הכי וכן מבואר בפסקי תוס' בפ' ש\"ה שדבריהם אשתמיט למהר\"ש יונה בדק\"ט ריש ע\"ב והוצרך לדקדק כן מדברי ההג\"הא דפ' ג\"פ יע\"ש ולפ\"ז נמצא דר\"ת בשיטת הנהו רבוותא שכתבנו לעיל קאי ודוק.
וראיתי להרב גד\"ת בדקע\"ו ע\"א ד\"ה ודע שהביא דברי התוס' הללו שכתבו בשם ר\"ת וכתב דמדברי התו' הללו למד מרן בכ\"מ בפ\"ו מה' טוען מ\"ש בפי' דברי הרמב\"ם וז\"ל דאיהו מפרש ההיא דג\"פ לברר קאמינא לא לענין שאם לא באו או אם באו ואמרו להד\"מ תתחייב לשלם אלא לכך אני אומר יבואו פ\"ופ ויעידו כדי שתפטר מן השבועה ואה\"נ דאפי' לא באו או באו ואמרו להד\"מ בשבועה סגי ליה וה\"ה שכתב כו' ול\"נ שאין זה הכרע כו' עכ\"ל מרן וכתב הרב גד\"ת דפירוש זה למדו הרב מדברי התוס' שכתבו בהדיינים וז\"ל א\"נ כמו שפירש ר\"ת צריך לברר אמיתות הדברים כל מה שיכול כו' ואצלי הדבר תמוה דמדקאמר ר\"י נפחא אנא נמי לברר קאמינא משמע דהאי לברר דבעי גבי הלואה הוא דומיא דלברר דקאמר רבי גבי שטר וההיא דשטר נהי דאם לא מצא עדים לקיים את השטר לא הפסיד מ\"מ הא ודאי אם באו ונמצא מזוייף נר' דאין שום מקום לומ' דלימהני' לנתב' ובהא אפי' רשב\"ג נר' דיודה והיאך נפרש צריך לברר דגבי הלוא' דאף אם באו ואמרו להד\"מ מהימן כו' אבל לפי' הרב בדברי הרמב\"ם יקשה היכי קאמר אנא נמי לברר קאמינא הא כי אמר רבי דנדון בשטר לברר הדבר פשוט שאין כונתו לתועלת הנתבע אלא לתועלת התובע לעמוד על אמיתת הענין שמא מתוך הדברים יתחייב ואילו לברר דקאמר ר\"י נפחא בהלואה הוא לתועלת הלוה עכ\"ל.
ולע\"ד אין ספק דלפי פירוש ר\"ת הלזו דמפרש דהא דצריך לברר אינו אלא אמיתות הדברים כל מה שיכול ואם לא ברר לא הפסיד דלפ\"ז ודאי דצריך לברר דקאמר רבי גבי שטר וחזקה ואנ' נמי לברר קאמינא דקאמר ר\"י נפחא גבי הלואת שתיהן לתועלת הנתבע הוא שצריך לברר אמיתת הדבר כל מה שיכול לצאת ידי המקום והבריות שלא ישאר עליו ערעור דברים בעלמא שהוא טוען שקר ואף צריך לברר דקאמר רבי גבי שטר וחזקה מהאי טעמא הוא דקאמר שידון בשטר לברר אמיתת הדבר יותר ולא מפני תועלת התובע כמ\"ש הגד\"ת שמא יתחייב מתוך הדברים כגון שימצ' שטר מזויף וכיוצ' דודאי להא לא חיישי' כלל ומה\"ט לא הוה מצטריכינן ליה לברר כלל דמילתא דלא שכיח כלל הוא שיהיה השטר מזוייף ושלא יחוש הנתבע לזיופו ולא יזהר בטענתו שלא להזכיר את השטר ולטעון טענת חזקה לבד אלא ודאי עיקר טעמא דצריך לברר ולהביא השטר לדעת רבי אינו אלא לתועלת הנתבע לברר אמיתת הדבר כל מה שיכול לצאת מידי לעז וערעור דומיא דצריך לברר דקאמר ר\"י נפחא גבי הלואה ועיין להרב מהר\"ש יונה דק\"י ע\"א ד\"ה ועוד יש לעמוד ונמצא לפי האמור דלפי דברי מרן כ\"מ אף הרמב\"ם קאי בשיט' רשב\"ם ודעימיה לענין הדין ולשיטתם אפי' שאם לא הביא עדים או שטר לברר דבריו לא הפסיד מיהו אם הביא את השטר ונמצא מזוייף הפסיד משום דחזק' מכח שטרא קאתייא משא\"כ באומר שהיו לו עדים שפרע בפניהם אע\"פ שבאו ואמרו להד\"מ לא הפסיד דפרעון לא צריך לעדים דאפשר שפרעו בינו לבין עצמו.
גם הטור בשיטה זו קאי דלכתחילה אומרים לו לברר ואם לא בירר לא הפסיד שהרי בדין זה בתחילת דבריו סתם וכתב דאי טעין פרעתיך בפני פ\"ופ אומרים לו שיביאם מפני שצריך לברר דבריו ובסוף דבריו הביא דברי רשב\"ם והרמב\"ם דס\"ל דאפילו אתו עדים ואמרו להד\"מ לא הפסיד דא\"צ לברר דבריו אלא כדי להיפטר משבועה ומדהביאם בסוף דבריו נר' שהוא מסכים לדבריהם וכ\"כ מהר\"ש יונה בדקי\"א ע\"ב והפרישה והש\"ך ומרן החבי\"ב ולפ\"ז מ\"ש בתחילת דבריו שצריך לברר דבריו היינו לכתחילה ודלא כמהר\"ש יונה בדק\"י ע\"ג ובזה נוחים דברי הטור בסי' ע\"ט וכמ\"ש בנו של מהרש\"י דקי\"א ע\"ב ומרן החבי\"ב הגב\"י אות ו' יע\"ש.
נמצא דלדעת כל הני רבוותא שכתבנו בין בבא לידון בשטר ובחזקה ובין באומר פרעתיך בפני פו\"פ לכתחילה אומרים לו ב\"ד שיברר טענתו להביא השטר או העדי' ואם לא הביא השטר או העדים א\"נ שבאו העדים ואמרו להד\"מ לא הפסיד טענתו אמנם אם הביא השטר ובאו העדים ואמרו להד\"מ כלו' שאין זה כתב ידם לכ\"ע הפסיד טענתו וחזקתו כיון דחזקה מכח שטרא קאתיא והרי השטר מזוייף ועיין למהר\"ש גאון בס' משפטים ישרים בתשו' סי' מ\"א שכתב שאפי' אם נמצא השטר מזוייף לא הפסיד חזקתו דיכול לומר קי\"ל כר\"ת ודעימיה דס\"ל דאפי' לרבי אם נמצא השטר מזוייף לא הפסיד חזקתו וע\"ש ולפי האמור ומדובר אף ר\"ת ודעימיה אזלו ומודו דאם נמצא השטר מזוייף דאבד חזקתו אלא שהוא מפרש דא\"צ לברר להוציא הלעז מעליו אבל אם הביא השטר ונמצא מזוייף פשיטא דאבד חזקתו משא\"כ בעידי פרעון וכן אם לא מצא עדים לקיים השטר לא הפסיד ואין אנו מצריכין אותו לקיים את השטר שמא ימצא מזוייף ויאבד חזקתו דלהא לא חיישינן כלל ונדון בחזקה ואין חילוק בין אלין רבוותא אלא בפי' פלוגתיהו דר' ורשב\"ג דלדעת כל הני רבוותא לבד מר\"ת ס\"ל דלר' צריך לברר ואם לא בירר הפסיד ולרשב\"ג צריך לברר לכתחילה מיהו אם לא בירר לא הפסיד וקי\"ל כרשב\"ג אמנם לר\"ת ס\"ל דלר' צריך לברר לכתחילה ואם לא בירר לא הפסיד ולרשב\"ג א\"צ לברר אפילו לכתחילה וקי\"ל כר' דלכתחילה מיהא צריך לברר ואי ק\"ל לשיטת הפוסקים הנז' דלכתחילה צריך לברר מההיא דפ\"ב דכתובות דכ\"ג גבי אמרה נשבתי וטהורה אני ויש לי עדים כו' אין אומרים נמתין עד שיבואו עדים אלא מתירין אותה מיד כו' דאמאי לא חיישי' לברר לכתחילה עיין למרן מלכא בס' בתי כהונה ח\"א ס\"א שתירץ דבשבוייה הקלו ועוד דע\"כ לא אמר ר' דצריך לברר אלא בשטר וחזקה דחזקה ריע דמכח שטרא קאתיא יע\"ש ועיין למהרד\"ך בבית ח' ח\"ו ובסמ\"ע סי' ק\"מ סק\"ד ועיין ביבמות ר\"פ האשה שלום דקי\"ו גבי האשה שאמרה לבעלה גרשתני בפני פ\"ופ ובאו ואמרו להד\"מ דהוחזקה שקרנית ופסקה הרמב\"ם בפ\"ג מה' גרושי' ולא אמרי מילתא דלא רמיא עליה דאינש דה\"נ מכח עדים קאתו גרושי' ולהכי הוחזקה כפרנית ודוק ועיין עוד בס' עזרת נשים בחי' לסי' י\"ז ס\"ק ס\"ו ובתשו' משאת משה חא\"ה סי' כ\"ט ובדברי הרמב\"ם והטור אין הכרח כמאן מהנהו רבוותא ס\"ל דאפשר לייחס בדעתם שיטת ר\"ת וכמ\"ש מרן כ\"מ בדעת הרמב\"ם ואפשר נמי ששיטתם כשיטת רשב\"ם ודעימיה ופסקו כרשב\"ג והן הן דברי ההגהות מיימון וכמ\"ש לעיל ודוק.
ושיטה אחרת יש לשאר מן הראשונים בזה והיא שהתוס' בפ' ג\"פ בתחילת דבריהם כתבו בשם ר\"ת וז\"ל פי' ר\"ת לברר אמיתות הדברים ולהעמיד על האמת ואם ימצאוהו יאמרו לא ראינו מעולם מיחייב אבל אם ימצאם לא אבד בכך עכ\"ל וכ\"כ ג\"כ הרמב\"ן בחי' דגי' כל הגאונים היא והאר\"ג א\"ר הלכה כרבי ואף רבי לא אמר אלא לברר וכתב וז\"ל פי' שאם מתו או הלכו למ\"ה נאמן ואם באו ואמרו להד\"מ משלם עכ\"ל ובעיקר פלוגתייהו דרבי ורשב\"ג כתב וז\"ל בלברר קמיפלגי פי' ר\"ח שאם טעין אבד שטרי אינו נאמן לדברי רבי ובס' המקח נמי אמר שאם לא הביא שטר נמצאו דבריו בטלין או שהביא ונמצא בטל נתבטלו נמי החזקה וה\"נ משמע בפ' ז\"ב שאם נמצאו קרובים או פסולים לא בירר וכן פרש\"י שם עכ\"ל ולפי דבריהם ז\"ל נר' דהם מפרשים דעיקר טעמא דרבי דצריך לברר הוא לתועלת התובע שמא ימצא השטר שביד הנתבע בטל או שמא לא יביא השטר לב\"ד ויפסיד הנתבע וכן לריב\"ן דס\"ל כרבי גבי אומר פרעתיך בפני פ\"ופ מהאי טעמא הוא שמא יבואו העדים ויאמרו להד\"מ ויפסיד הנתבע ורבי אבא דפריך לר\"י נפחא מההיא דר\"ג א\"ר הלכה כרבי הכי קא פריך דהוא סבר דכי קאמר ריב\"ן יבואו פ\"ופ ויעידו היינו לומר דאפי' מתו או הלכו למ\"ה יפסיד רבי אבא ולהכי קא פריך ליה דכיון דאר\"ג א\"ר דאף רבי לא אמר אלא לברר משמע דמה שהצריך רבי לברר אינו אלא משום חשש שמא ימצא השטר מזוייף כגון שיבאו העדים ויאמרו להד\"מ ואין זה כתב ידינו אבל אם לא באו מפני שמתו או הלכו למ\"ה דליכא למיקם עלה דמילתא לא הפסיד ולזה השיב לו ריב\"ן דהוא ג\"כ לא אמר יבואו פ\"ופ אלא אם נמצאים בעיר כדי לברר אמיתות הדבר לתועלת התובע שמא יעידו הפך דבריו אבל אם מתו או הלכו למ\"ה לא אמר.
ומיהו הא ק\"ל טובא בדברי הרמב\"ן דמאחר שהוא מסכים לדברי רש\"י דפ' ז\"ב שכתב דאפי' נמצאו קרובים או פסולים לא בירר והפסיד א\"כ אם כשמתו או הלכו למ\"ה הול\"ל דלא בירר ויפסיד דמ\"ל נמצאו קרובים או פסולים מ\"ל מתו או הלכו למ\"ה וסבור הייתי לומר דגבי נמצאו קרובים או פסולים כיון שהוא אמר תחילה בפני ב\"ד שיש לו עדים הראויים להעיד וע\"פ עדותם רוצה לזכות בטענתו כל שנמצאו אח\"כ קרובים או פסולים הפסיד זכותו שהרי הוא רוצה לזכות בעדותן של אלו והרי לא הועיל עדותן אבל בטוען בפני ב\"ד פרעתיך בפני פ\"ופ ומתו או הלכו למ\"ה דכיון שהוא יודע שאינם יכולים העדים לבא לב\"ד ולהעיד ודאי דמ\"ש פרעתיך בפני פ\"ופ אין כונתו לזכות ע\"פ עדותן כיון שאין יכולי' לבא לב\"ד ולהעיד אלא כונתו לומר שאם היו יכולים לבא ולהעיד היו מעדים כדבריו ולהכי לא הפסיד כי לא באו העדים ודוק אבל נראה דהא ליתא דלפ\"ז משמע שאם בשעה שאמר פרעתיך בפני פ\"ופ היו יכולים לבא לב\"ד ולהעיד ואח\"כ מתו או הלכו למ\"ה הפסיד זכותו דומיא דנמצאו קרובים או פסולים וכל כי האי הו\"ל לראשונים לפרש ולא לסתום ומדכתבו סתמא שאם מתו או הלכו למ\"ה נאמן משמע דבכל ענין נאמן דהדרא קושי' לדוכתין מ\"ש מנמצאו קרובים או פסולי' כי ע\"כ נלע\"ד לחל' עוד ולו' דגבי ההי' דנמצאו קרובים או פסולים מעיקרא לא טען בפני ב\"ד אלא שיש לו ב' כיתי עדים סתמא והוא מביאן להעיד כדבריו ולזכות ע\"פ עדותן ולא ייחדם שהם פ\"ופ הילכך כי נמצאו קרובים או פסולין אחת מב' כיתות אמרי דאכתי צריך לברר דבריו ולהביא כת אחרת כשרה שכך היו דבריו תחילה בב\"ד לזכות בטענתו ע\"פ ב' כיתי עדים וכל שלא הביא כת אחרת כשרה הפסיד אבל אם היה אומר שיש לו ב' כתי עדים והם פ\"ופ אפי' נמצא אחת מהן קרובה או פסולה הרי בירר טענתו שאמר להביא לאלו העדים לב\"ד והביאן והעידו אפי' שהן פסולין מפני שהיה סבור דמהני עדותן של אלו הביאן ולא מפני שנמצאו פסולים יפסיד זכותו שיש לו בכת האחרת ומה\"ט נמי כי אמר פרעתי בפני פ\"ופ ומתו או הלכו למ\"ה לא הפסיד זכותו כיון שאם היה באפשר להביאם ולהעיד היו מעידין כדבריו ומפני האונס א\"י לברר להביאן ולפ\"ז אי אמ' פרעתיך בעדים סתמא כל שלא בירר דבריו הפסיד טענתו אפי' שאומר אח\"כ שהעדים מתו או הלכו למ\"ה ודוק.
וממוצא דבר אתה למד דאף לרש\"י שכתב בפ' ז\"ב גבי האומר שיש לו ב' כיתי עדים דצריך לברר ולהביא שתיהן ואם כת אחת מהן קרובים או פסולים דלא בירר והפסיד מ\"מ אם א\"א לו להביאן מפני שמתו או הלכו למ\"ה לא הפסי' וכמבואר מדברי הרמב\"ן שכתבנו דאעפ\"י שהוא הסכים למ\"ש רש\"י בפ' ז\"ב אפ\"ה באומר פרעתיך בפני פ\"ופ ומתו או הלכו למ\"ה דא\"א להביאן כתב דלא הפסי' כמדובר ולפ\"ז מ\"ש בהג\"א בפ' ז\"ב דלרש\"י האומר פרעתי בפני פ\"ופ אין נאמן אפי' בשבועה עד שיבואו פ\"ופ ויעידו יע\"ש ה\"ד כשאפשר לו להביאן ואינו מביאן קאמ' דאינו נאמן בשבועה עד שיביאם אבל כשא\"א לו להביאן כגון שמתו או הלכו למ\"ה לא הפסיד וכמו שהכרחנו מדברי הרמב\"ן דלא כמהר\"ש יונה דק\"י סע\"ד ודק\"יא שכתב דלרש\"י אם מתו או הלכו למ\"ה אינו נאמן כמ\"ש בהג\"א שסברא זו סברת יחיד היא יע\"ש ולע\"ד לא כן אדמה וכמ\"ש ועוד יש לי להכריח כן מאותה שאמרו בפרק שבועת הדיינין דמ\"א דהאומר אל תפרעני אלא בעדים אי אמר פרעתי בפני פ\"ופ והלכו להם למ\"ה אינו נאמן לפי גי' הרי\"ף והיא גי' רש\"י יע\"ש דמשמ' בהדיא דדוקא משום דהתנה עמו המלוה מעיקרא וא\"ל אל תפרעני אלא בעדים הוא דלא מהימן כשטוען פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו למ\"ה אבל כי לא התנה לו המלוה מעיקרא מצי טעין שפיר פרעתיך בפני פ\"ופ והלכו למ\"ה וכ\"ש לגי' הרמב\"ם וסיעתיה דגרסי התם נאמן דמבואר טפי שלא כמ\"ש מהר\"ש יונה בדעת רש\"י וצ\"ע ועיין בתשובה השניה שבסוף ס' עזרת נשים והיא למהר\"י כולי שעמד בסוף התשו' הנז' בענין זה דצריך לברר וכדברי רש\"י והג\"א דפ' ז\"ב ויש לעמוד על דבריו וכעת אין הפנאי מסכים יע\"ש.
גם בשיטת הראשונים הללו נר' דקיימי הר\"ן ז\"ל בפ' ש\"ה והנ\"י בפ' ג\"פ שלא הביאו אלא שיטת ר\"ח הלזו ויש ט\"ס בדבריהם ובדברי הרי\"ף וכמ\"ש מהר\"ש יונה בדק\"י ע\"ג יע\"ש גם הרא\"ש בפרק ג\"פ הביא גי' הגאונים ור\"ח ורבי' האיי דקי\"ל כרבי דצריך לברר ואם לא בירר כגון שאבד השטר וכ\"ש כשנמצא מזוייף הפסיד אמנם אם לא מצא עדים לקיים את השטר לא הפסיד יע\"ש מיהו בדין האומר פרעתיך בפני פ\"ופ לא נתבאר בדברי הרא\"ש אם לא בירר אם הפסיד או לא כי השמיט עובדא דריב\"ן ומתוך מ\"ש הרשב\"א הביא דבריו הר\"ן בפ' ש\"ה דה\"ה בטעמו של הרי\"ף שהשמיט עובדא דריב\"ן נר' לע\"ד דלהרא\"ש אף בדין זה דהאומר פרעתיך בפני פ\"ופ דינו כשטר שאם לא בירר הפסיד וכ\"ש כשבאו ואמרו להד\"מ שהרי הוא ז\"ל כתב דטעמו של הרי\"ף הוא משו' דסמך אסוגייא דפ' ז\"ב דמחלק הש\"ס בין ההיא דבא לידון בשטר ובחזקה לאומר יש לי ב' כיתי עדי' דחזקה מכח שטרא קא אתיא כו' ומה\"ט ס\"ל להרי\"ף דגבי האומר פרעתיך בפני פ\"ופ א\"צ לברר אף לרבי דאפי' יבואו העדים ויאמרו להד\"מ לא הפסיד כיון דאין הפרעון אתי מכח עדים דאפי' שפרעו בינו לבינו וריב\"ן משום דלא ס\"ל לחלק בהכי וכדס\"ד דש\"ס בפ' ז\"ב מ\"ה קאמר אנא נמי לברר קאמינא אף בהלואה אמנם אנן לא קי\"ל הכי אלא כדמחלק הש\"ס בפ' ז\"ב את\"ד יע\"ש.
והנה לפי גירסת רש\"י לל\"ב דגריס התם בפ' ז\"ב מבואר דחילו' זה ליתיה אלא אליבא דר\"מ אבל רבנן פליגי עליה וסברי דאפי' באומר יש לי ב' כתי עדי' דהני עדים לאו מכח הני קאתו אפ\"ה צריך לברר ואם לא בירר והביא כת אחת לבד הפסיד ודברי הרשב\"א אינן אלא ע\"פ גי' רש\"י לל\"ק והיא גי' התוס' שם בפ' ז\"ב וכמ\"ש מהר\"ש יונה בדק\"י ע\"ג ומדברי הרא\"ש בפ' ג\"פ שכתב וה\"נ משמע בפ' ז\"ב דאם נמצאו העדים קרובים או פסולים לא בירר עכ\"ל מבואר דהוא ז\"ל תפס עיקר כגי' רש\"י לל\"ב ובכן עכ\"ל דלרבנן דר\"מ אין חילוק בין בא לידון בשטר וחזקה לאומר יש לי ב' כיתי עדים וכן באומר פרעתיך בפני פ\"ופ דבכולהו צריך לברר ואם לא בירר הפסיד וכיון שכן אין מקום לדחות עובדא דריב\"ן משום טעמא שכתב הרשב\"א לדעת הרי\"ף כיון דלהרא\"ש דא ודא חדא היא ומה שהשמיט עובדא דריב\"ן הוא משום דסמך אההיא דשטר וחזקה דפסק כרבי וה\"ה נמי באומר פרעתיך בפני פ\"ופ ודוק ועיין למהר\"י כולי ז\"ל בתשובתו שבס\"ס עזרת נשים דס\"ד ע\"א ד\"ה וראיתי למוהרש\"ך חלק ראשון סימן קמ\"ב שנשאל גבי גט שעדיו ראובן ושמעון ובשטר השליחות שינו שמו של אחד מעידי הגט והשיב הרב דאע\"ג דשליח הימנוהו רבנן לומר שעשאו הבעל שליח וא\"צ שטר שליחות מ\"מ השתא דנקיט שטרא בידיה ונמצא השטר מזוייף אינו נאמן ודמי לההיא דבא לידון בשטר ובחזקה כו' והוקשה לו דשאני התם דחזקה מכח שטרא קא אתייא כתב דעכ\"ז דעתו נוטה דצריך לברר את\"ד יע\"ש וכתב עליו מהר\"י כולי וצ\"ע מסוגיא דפז\"ב הנז' דמחלק בהדיא כן וא\"כ לא הוה לו לעגן לאשה בחנם עכ\"ל ולפי מ\"ש דגי' רש\"י לל\"ב וכנר' שהיא גי' הרמב\"ן והרא\"ש אדרב' לרבנן דר\"מ אין בין חזקה הבאה מכח שטר לשאר מילי יפה כתב הרב מהרש\"ך ועיין להרב מח\"א ה' גרושין פ\"ז הלכה ה' דאפ\"ה צריך לברר דחייש לסברות הנהו אשילי רברבי ז\"ל ודוק ועיין בס' דברי אמת בתשו' ס\"ג שתמה על תשו' מהרש\"ך מהסוגיא דז\"ב כדברי מוהר\"י כולי יע\"ש ודע דבס' מוהרש\"ך הלזו אפליגו עליה רבוותא מוהר\"מ מפדואה ס\"ד בנימן זאב סק\"ז פני יאושע חא\"ה סי\"ד צמח צדק סי' ק\"י מהרשד\"ם א\"ה ס\"ב ועיין בס' דברי אמת בתשו' סי' ג' באופן דלדעת הרא\"ש נלע\"ד דאין חלוק בין שטר וחזקה לאומר פרעתיך בפני פ\"ופ ובשיטת ר\"ח ורבי' האיי והרמב\"ן קאי וכי היכי דגבי שטר וחזקה אם לא הביא את השטר וכ\"ש אם הביאו ונמצא השטר מזוייף הפסיד ה\"נ באומר פרעתיך בפני פ\"ופ אם באו עדים ואמרו להד\"מ הפסיד ודע דלשיטת הראשונים הללו דס\"ל דאם באו העדים ואמרו להד\"מ הפסיד הוקשה להם מההיא דאמר רבא בפ' ש\"ה דמ\"ה דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ועלו לחלק בין הזמין עידי הפרעון ללא הזמין או בין היו לו עידי הלואה ללא היו לו או בין הכחיש את העדים אחר שאמרו להד\"מ ללא הכחישם כמבואר בדברי הרשב\"א והר\"ן בפ' ש\"ה וה\"ה בפ\"ו מה' טוען דגבי בא לידון בשטר וחזקה ס\"ל כדעת הגאונים והרמב\"ן דהלכה כר' דצריך לברר ולהביא את השטר ואם לא בירר וטען שאבד השטר הפסיד וכ\"ש כשנמצ' השטר מזוייף אמנם גבי טוען פרעתיך בפני פ\"ופ או יש לי ב' כיתי עדים ס\"ל דא\"צ לברר שאפי' באו העדים ואמרו להד\"מ לא הפסיד יע\"ש ומשמע מדבריהם ז\"ל דלדעת הרי\"ף אין חילוק בין היו לו עדים בשע' הלואה ללא היו ובין הזמין עדי' לפרעון ללא הזמין או בין הכחיש ללא דבכל גוונא לא הפסיד וברור ונמצא דהרי\"ף לפי דברי הרשב\"א והר\"ן וה\"ה בענין שטר וחזקה ס\"ל כשיטת הגאוני' והרמב\"ן שאם טען שאבד השטר הו\"ל כנמצא מזוייף ולא בירר והפסיד ולענין פרעתיך בפני פ\"ופ או יש לי ב' כתי עדי' ס\"ל כשיטת רשב\"ם ודעימיה דאין צריך לברר כלל.
ושיטה אחרת יש לו להרמב\"ם בפ\"ו מה' טוען הלכה ה' ובפ\"ו מה' הנז' לפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל שם כי בפ\"ו כתב וז\"ל תן לי מנה שהלויתיך והרי העדי' כו' אומרי' ללוה הביאם והיפטר לא באו או שמתו או הלכו למ\"ה ישבע היסת כו' שאין אנו מצריכין אותו להביאם אלא לברר דבריו ולהיפטר אף משבועה כו' ע\"כ וכתב ה\"ה ומפרש רבינו לברר דבריו כדי להיפטר משבועה ונר' שהוא מחלק בין זו לההיא דלעיל בעידי הלואה כו' או אפשר שהוא מחלק בין אומר ולא פרעתיך כו' ודע שמדברי הרבה מן המפרשים שבדין הנז' כאן אם באו אותן פ\"ופ והכחישוהו חייב לשלם ואף כן נר' מדברי רבינו עכ\"ל והנה הלח\"ם ומהר\"ש יונה ז\"ל הוקשה להם דלפי מ\"ש ה\"ה בדעת הרמב\"ם שאם באו עדים והכחישוהו חייב לשלם א\"כ למה כתב הרמב\"ם שמה שהצריכוהו להביא עדי' הוא כדי להיפטר מהשבועה לימא דלכך הצריכוהו כדי שאם יכחישוהו יתחייב לשלם ומוהרש\"י בדק\"י סע\"א תירץ דמה\"ט ודאי לא הצריכוהו חכמי' לברר דמילתא דלא שכיח הוא שיבואו ויכחישוהו ואין לחוש לזה יע\"ש. ולכאורה קשה שהרי ברפט\"ו כתב ה\"ה וז\"ל ומכלל דבריה' שאם נמצא השטר מזוייף הרי חזקתו בטולה ולכך אנו מצריכין אותו לברר ודבר פשוט ומטעם דחזקה מכח שטרא קאתיא כו' עכ\"ל הרי שכתב דמשום חשש שמא ימצא השטר מזוייף הצריכו אותו לברר ולא אמרו דמילתא דלא שכיח הוא שימצא השטר מזוייף עוד ראיתי למהרש\"י שם דק\"ט רע\"ג שתמה עמ\"ש ה\"ה ז\"ל דסובר רבינו דלברר דבריו כדי להיפטר משבועה דהלא שבועת היסת לא נתקנה אלא בימי ר\"ג ובימי רב לא היה שבועת היסת וא\"כ איך יאמר רב צריך שיבואו פ\"ופ ויעידו כדי לפוטרו משבועה ועוד דפלוגת' דרבי ורשב\"ג הוא בקרקע ואין נשבעין על הקרקעות ואיך יאמר רבי צריך לברר לפוטרו משבועה יע\"ש.
והנלע\"ד דכונת ה\"ה לומר דלדעת הרמב\"ם ז\"ל עיקר טעמא דצריך לברר אינו אלא לתועלת הנתבע להוציאו מידי לעז והרהור ושלא כדברי הגאונים והרמב\"ן שהוא לתועלת התובע שמא ימצא השטר מזוייף ושמא יאמרו העדים להד\"מ ויפסיד דלפ\"ז אם טען שאבד השטר מפסיד כמ\"ש הרמב\"ן ולהרמב\"ם להא ודאי לא חיישינן דמילתא דלא שכיח הוא כמ\"ש מהרש\"י ומ\"ש ה\"ה בפט\"ו ולכך אנו מצריכין אותו לברר אפשר דהכונה לומר וכיון דכשהשטר מזוייף הצריכו אותו לברר ולקיים אותו אבל אין אנו חוששין לכך הילכך אם טען שאבד השטר אינו מפסיד וברור אלא שפשט הלשון לא משמע כן והנכון כמ\"ש לקמן ד\"ה ודע יע\"ש ומ\"ש ה\"ה ומפרש רבינו לברר כדי לפוטרו משבועה לאו דוקא אלא משום דהשת' דתקן רב נחמן שבועת היסת איכא פיטור שבועת נקט" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "שורש דברים העשויי' להשאיל כו' אם נאמן לומר לקוחים הם בידי במד\"א \n בדברים שאינן עשויים להשאיל ולהשכיר כו' אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אע\"פ שהן תחת ידו של זה כו' הרי הן בחזקת בעליהן כו' וראובן טוען שהוא שאול כו' וש' טוען אתה מכרתו לי כו' אינו נאמן כו'. וכ\"כ הטור בסימן קל\"ג וכ\"כ בסימן ע\"ב ומרן בש\"ע סימן ע\"ב כתב וז\"ל אבל העשויים להשאיל ולהשכיר ויש עדים שראו עתה בידו אינו יכול לומר לקוח הוא בידו או החזרתים לך ע\"כ וכתב שם מור\"ם בס' המפה י\"א דלא בעינן שראו עתה בידו בשעה שתבעו לדין אלא שראו קודם לכן בידו וטען שהן מכורים בידו או טענה אחרת שאינן ראויים להחזיר לפי אותה טענה דמעתה אין לו מיגו שהיה יכול לומר החזרתים דאנן סהדי שלא החזירם וכן כו' וכ\"כ מרן ב\"י בסימן קל\"ג מחו' א' בשם תשו' מיימון לס' משפטי' סימן ל\"ב המתחלת פתרון ראה כו' וכתב הסמ\"ע בס\"ק נ\"ט דבהגד\"מ כתב דגם הטור ס\"ל הכי עכ\"ל ועיין להרב פ\"מ ח\"ב סימן ע\"ב דקל\"ב ע\"ג ד\"ה עוד כתב שהכריח דליכא מאן דפליג על סברת זו ותמה על הרב המפה שכתב הסברת זו בשם י\"א והכריח עוד כן מתשו' הרא\"ש ז\"ל בכלל פ\"א המתחלת יקבל החכם הנכבד את תשובתו (וט\"ס נפל וצ\"ל בכלל ע\"ט סימן ח' כיע\"ש ועיין ג\"כ למוהרימ\"ט חלק ח\"מ סימן ל\"ז) וכתב ז\"ל דע\"כ לא קאמר ר\"י ז\"ל דאפילו לא ראו עתה בשעה שתבעו לדין דאפי\"ה אבד המיגו אלא כשהטענה שטוען מעיקרא בפני העדים היה שמכרו או שנתנו לו במתנה אז ודאי מיקרי טענה הראויה לעיכוב ואבד המיגו אבל אי מעיקרא טען אתה חייב לי עליהם כ\"וכ אי חזר וטען כן בפני ב\"ד אינו סותר טענתו הראשונה דאין זו טענה הראויה לעיכוב אי מטעם שאפשר שיחזיר החפץ ונתפשר עמו על החוב או אפשר שפרע לו החוב והחזיר לו המשכונות וא\"כ אי הוה טעין החזרתי הוה מהימן כיון שאין טענותיו סותרות זו לזו וא\"כ לא אבד המיגו כל דליכא רעה בשעת עמידתו לדין.
ובהכי ניחא ליה שם דקל\"ב אותה שכתב הרא\"ש בכלל ק\"ו והביאה הטור בסימן קל\"ג יע\"ש ועיין בס' כהונת עולם סי' פ\"א דפ\"ד ע\"ב ד\"ה הן אמת שהוק' לו תשו' הרא\"ש הלזו ותמהני דמתשו' זו ליכא תברא כמו שחילק הר\"ב פ\"מ והוא ז\"ל כבר ציין שם תשו' הרא\"ש הלזו וצ\"ע וכבר כתב חילוק זה מוהרי\"ב בתשובה למוהרימ\"ט ח\"מ סימן ל\"ז וקלס דבריו מוהרימ\"ט רבו שם כמ\"ש החבי\"ב בסי' קל\"ג הגב\"י אות ה' יע\"ש וגם הש\"ך בסי' קצ\"ב כתב דסב' ליכא מאן דפליג בה ומ\"ש הר\"ב המפה לשון י\"א קאי אמ\"ש אח\"ז לא אמ\"ש בתחילה דבריו יע\"ש.
וראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל שם דמ\"ב ע\"ג שהוק' לו בדברי תשו' מיימון הלזו וז\"ל וצריך להולמה חדא מאי ראיה מייתי מההיא דהוחזק כפרן דכאן במה הוחזק כפרן אי במ\"ש אתה מכרתו לי כל שאמר שלא בפני טוען וחוזר וטוען ועוד דהכא אין עדים שהכחישוהו ומפני כך הפך טענתו שאפילו היה בפני ב\"ד ואמ' תחיל' אתה מכרתו לי וחזר ואמר אני מעכבו בשביל תביעת שיש לי עליך לא מיקרי הוחזק כפרן מפיטור לפיטור כל שלא הוכחש ועוד קשה דפתח בטעם דאין ראוי להחזירו באותה טענה וסיים בטעם דהוחזק כפרן ואיברא כו' ושמא כו' ועדיין דבריו צריכין תלמוד עכ\"ל ועיין להרב פ\"מ דקל\"ב ע\"ד.
וראיתי להר\"ב כהונת עולם בתשו' ר\"סי פ\"א שהוק' לו עוד בתשו' מיימון הלזו למה לא נאמינהו דיש לו עליו כ\"וכ במיגו דנאנס והאריך בזה יע\"ש ולא ידעתי מאי קא ק\"ל לפי מה שביאר הש\"ך ס\"ק צ' והביא דבריו הוא ז\"ל שם דתשו' זו מיירי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר וכיון שכן תו לית ליה מיגו דנאנסו דאפשר דמיירי דטעין התובע שהשאילו אצלו ושואל חייב אפילו באונסים ואין צורך למה שנדחק הוא ז\"ל לומר דמיירי כשהעדים מעידים שהשאילו דאפילו אינן מעידי' אלא שראו בידו בלבד כל שהן דברים העשויים להשאיל ולהשכיר והתובע טוען שהשאילו אצלו תו לית ליה לנתבע מיגו דנאנסו ודוק.
והנה אף למה שרצה ליישב מוהרימ\"ט בכונת דברי ר\"י בתשו' זו דעיקר טעמא תלוי במ\"ש תחילה שאינו ראוי להחזירו מאחר שטען שלקוחי' הם בידו ומה שהביא ההיא דהוחזק כפרן היינו לומר שאין מקום לתרץ דבריו מאי לקוחי' כאלו הם לקוחים קאמר כו' אכתי קשה דכיון דשלא בפני ב\"ד הוא דטען לקוחים מעיקרא בפני עדים נהי דלפי מה שטען בפניהם לקוחי' הם בידי אינו ראוי להחזירו אכתי נימא דמאי דטעין השתא החזרתי הדר ביה ממאי דטעין תחילה בפני העדים וממושכני' היו בידו מעיקרא קאמר השתא וראוי להחזירו לפום מה דטעין השתא דמאי שנא ממ\"ש הטור בסי' ע\"ט ס\"ח וז\"ל וכן אפי' הכחישוהו עדים אם לא היתה הכפירה בב\"ד לא הוחזק כפרן אבל אם התובע אמר לעדים שכפר ביניהם אתם עידי כו' אם חזר ואמר פרעתי קודם לכן אינו נאמן אבל אם אמר פרעתיך אח\"כ נאמן שלא הוחזק כפרן כיון שלא כפר בב\"ד אלא שאינו נאמן לומר שפרע קודם כיון שהודה באתם עדי שלא לוה אבל אם אמר שפרע אח\"כ נאמן ע\"כ וכ\"כ מרן בש\"ע שם ס\"ז ועיין בסמ\"ע שם ס\"ק כ\"ה וזהו ההפרש שיש בין הוחזק כפרן בב\"ד להוחזק כפרן בעדי' יע\"ש הרי דאע\"פי דמעיקרא טען בפני העדי' לא לויתי ולפי אותה טענה אינו ראוי לפרוע אח\"כ אפ\"ה כי הדר טעין פרעתי אח\"כ נאמן וא\"כ ה\"נ אע\"פ שטען בפני העדי' לקוחי' הם בידי ולפי טענה זו אינו ראוי להחזיר המשכון אמאי לא יהיה נאמן לטעון אח\"כ שהחזיר' לו אחר שראוהו העדי' וסבור הייתי לומר שר\"י בתשו' זו אזיל בשיטת רבינו יונה שכתב הטור בסי' ע\"ט דס\"ל דאפי' כי טען אח\"כ פרעתי לא מהימן כל שהוחזק כפרן בפני העדי' וכן ראיתי בס' כהונת עולם דפ\"א שרצה לומר כן אבל הא ודאי ליתא וא\"כ תיקשי על הרב המפה דכאן הביא סברת ר\"י ז\"ל שבתשו' מיימון וכאן בסי' ע\"ט הסכי' לסברת מרן בש\"ע שסתם כדברי הרא\"ש דמהימן לטעון פרעתי אח\"כ אע\"ג דטען מעיקרא לא לויתי.
והנלע\"ד דיש לחלק בין ההיא דסי' ע\"ט להך דהכא דשאני התם דאפי' דאיהו טעין מעיקרא לא לויתי מ\"מ כשבאו עדי' אח\"כ והכחישוהו שלוה כשאמר התובע אתם עדי שטען לא לויתי ושתק מצי טעין אח\"כ דמשו' דהכחישוהו העדי' קבל עדות' שלוה ופרעו אח\"כ אבל הכא שטען בפני העדי' שלקוחי' הם בידו והעדי' לא הכחישוהו בזה שאינן יודעי' אם לקוחי' היו או ממושכנין היו בידו כיון שעל פיהם לא יתחייב להחזיר לא מצי טעין שהחזירם לו כיון דלפי טענתו שטען שלקוחי' היו אין ראוי להחזיר' לו ומה שהוקשה לו עוד למהרימ\"ט דהכא כיון שאין עדי' שהכחישוהו יכול להפך טענתו שאפי' היו בפני ב\"ד לא הוחזק כפרן מפיטור לפיטור כל שלא הוכחש כו' בזה הדבר ברור לע\"ד דהא הכא חשי' מחיוב לפיטו' לא מפיטור לפיטור ולהכי לא מצי הדר ביה שהרי אם היה עומד בטענתו שטען מעיקרא לקוחי' הם בידי היה חייב דר\"י בתשו' זו איירי בדברי' העשויי' להשאיל ולהשכיר כמ\"ש הש\"ך בס\"ק ץ' והעדי' כבר הכירו המשכון שהיה של התובע מיד כשראוהו בידו ולא היה לו לנתבע אז שום מיגו להפטר כמבואר בדברי התשו' הנזכרת הילכך תו לא מהימן לומר לקוחי' הם בידי ולא כו\"כ יש לי עליו דא\"כ משו\"ה אינו יכול לחזור אח\"כ בפני ב\"ד ולטעון לא טענת לקוחי' הם בידי ולא טענת ממושכני' דהחזרתי' לו אחר שראוהו העדי' בידי והשתא הו\"ל טוען וחוזר וטוען מחיוב לפיטו' וכ\"ת אכתי כיון דהודאתו דמעיקר' שלא בפני ב\"ד הוה אף מחייוב לפיטור נמי מצי לחזור ולטעון דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בב\"ד ומצי טעין דמאי דקאמר מעיקרא בפני עדים לקוחי' משטה הייתי בהם איכא למימר דאה\"ן דאי טעין הכי בהדייא אזיל ומודה ר\"י ז\"ל דמהימן ואיהו לא קא מיירי אלא היכא דלא טעין איהו בפירוש משטה הייתי ואנן לא טענינן ליה וכמ\"ש הטור בסי' ל\"ב ובסימן פ\"א ועיין להש\"ך בר\"סי הנז' ולענין אי מצי טעין שכחתי יע\"ש א\"נ אפשר דמיירי כשאמר מעיקרא התובע אתם עדי דטעין לקוחים ושתק דתו לא מצי טעין משטה הייתי כמדובר ודוק.
איברא דלפי האמור ומדובר עכ\"ל דתשו' זו איירי בדלית ליה לנתבע מעיקרא שום מיגו דאי הו\"ל מעיקרא שום מיגו מצי טעין אפי' בפני ב\"ד בין מאי דטעין מעיקרא בפני העדי' בין טענה אחריתי אע\"פ שסותר טענתו הראשונה דהו\"ל כחוזר וטוען מפיטו' לפיטו' דאפי' בב\"ד טוען וחוז' וטוען ובכן יש לתמוה לכאורה עמ\"ש הש\"ך בס\"ק צ\"א וז\"ל מיהו נראה דאם טוען אח\"כ בפני ב\"ד לקוח כמו שהיה טוען מעיקר' בפני עדים נאמן כו' ולא דמי למ\"ש אח\"כ כו' ועוד דאל\"כ אין אדם שקונה מחבירו דבר העשוי להשאיל כו' עכ\"ל כנראה מדבריו דדברי הר' המפה שהן דברי התשו' הנז' מיירי בדאית ליה לנתבע מיגו מעיקרא ואפ\"ה אי חוזר וטוען טענה אחריתי לא מהימן דזה תימא למה לא יוכל לחזור ולטעון כיון דהו\"ל כחוזר מפיטור לפיטור.
ושו\"ר בס' כהונת עולם בתשו' סימן פ\"א דפ\"ג סע\"א עשה פלילות ע\"ד הש\"ך הללו ודחאן בשתי ידים יע\"ש. ולע\"ד הדבר ברור דאף הש\"ך אזיל ומודה דכל דהו\"ל מיגו מעיקרא כי היכי דמצי טעין טענתו דמעיקרא ומהימן ה\"נ מצי לחזור ולטעון טענה אחריתי אע\"פי שחוזר וטוען כיון דהשתא הו\"ל חוזר מפיטור לפיטור וכיון דאשמועינן הרב ז\"ל דכי טעין אח\"כ בפני ב\"ד טענתו דמעיקרא מהימן ולא דמי למ\"ש אח\"ז הר\"ב המפה בשם תשו' הרא\"ש ממילא שמעינן דה\"ה דמצי טעין טענה אחריתי אף ע\"פי שהוא חוזר וטוען כיון דהשתא הו\"ל חוזר מפיטור לפיטור ומ\"ש הוא ז\"ל ע\"ד הר\"ב המפה וז\"ל ומיהו נראה כו' אין כונתו לומר דבהכי איירי הרב אלא מילתא באנפי נפשה הוא דקאמר דמי שחזר וטען בפני ב\"ד לקוחים וכך היה טענתו ג\"כ מעיקרא כלומר קודם שראוהו העדי' דהשת' אית ליה שפיר מיגו מעיקרא נאמן ג\"כ השתא בפני ב\"ד וממילא דה\"נ נאמן בטענה אחריתי במיגו דלקוחי' זה נראה לי ברור בכונת דברי הש\"ך ובזה מוצל אותו צדיק מכל מה שהקשה הרב כהונת עולם.
גם מה שהקש' עוד עליו במה שנתן טעם דאם לא כן אין אדם קונה מחבירו דבר העשוי להשאיל ולהשכיר שאינו מבין דבריו בזה שכפי מ\"ש הש\"ך תחילה אינו נאמן אלא במיגו דלא היה מראהו ולפי מ\"ש עכשיו אף שהוא לא הראהו שייכא הך חששא שהמוכר בא אליו בפתע פתאו' ואין זה מכיר כונתו ומשוי ליה ראה כו' והא פשיטא דבעשויי' להשאיל דאיכא ראה תו לא מהימן בלקוח כו' עכ\"ל אי מהא לא ארייא לע\"ד דדוקא היכא דאיכא למיחש לראה מרצון הנתבע כגון שישאלנו או ישכרנו ממנו שהיא חששא קרובה דשכיח טובא חששו חכמי' הילכך כל כה\"ג שמראהו מרצונו שהוא להשאילו ולהשכירו דהו\"ל כטוען בהדייא שהוא לקוח בידו ומשאילו ומשכירו אית לן לתקוני שלא יהא מועיל האי ראה בדברים העשויי' להשאיל ולהשכיר דאם לא כן אין אדם קונה כו' דחייש דילמא למחר יראנו למוכר בפני עדי' מרצונו ומשוי ליה ראה ויוציאנו מידו אבל למיחש לראה שיבא המוכר לביתו בעדים המכירי' שהיה שלו בפתע פתאו' ויראוהו להא לא חיישי אינשי דלאו אורח ארעא ליכנס בפתע פתאום לביתו של חבירו איתרמי גם כן הכלי ההוא ביד בע\"הב באותה שעה הילכך לראה כזה לית לן למיחש ולתקוני מידי וכי אתרמי שראוהו בעדי' מהני ליה שפיר האי ראה זה נלע\"ד בטעמו של הש\"ך ודוק.
ולענין הלכה למעשה נ\"ל עיקר כמ\"ש הש\"ך וכמו שכתבנו בכונת דבריו הילכך היכא דאית ליה לנתבע מיגו מעיקרא כשטען בפני העדי' לקוחים יכול אחר כך לחזור ולטעון בפני בית דין בין טענה לקוחי' דטעין מעיקרא בין החזרתי לך בין כך וכך יש לי עליו דהו\"ל כטוען וחוזר וטוען מפיטור לפיטור וה\"ה היכא שראוהו העדים מעיקרא כלי זה על ידי שהשאילו או השכירו הנתבע דהו\"ל כטוען בפירו' לקוח הוא בידי מעיקרא האי ראה לא מהני מידי ומצי טעין בפני ב\"ד לקוח הוא בידי כמ\"ש הש\"ך אמנ' אי מעיקרא אתרמי שראו כלי זה העדי' ביד הנתבע וטען כ\"וכ יש לי עליו ולית ליה מיגו אפי' אית ליה אח\"ך מיגו דהחזרתיו אחר שראו העדי' לא חשיב מיגו זה כלל ואפי' טעין בפי' הכי לא מהימן כמ\"ש בתשו' מיימון והיכא שהוא עצמו הראה המשכון לעדי' מעיקרא וטען כ\"וכ יש לי עליו אע\"פ שהיה לו מיגו מעיקרא דלא היה מראהו כיון שהיה צריך לישבע שבועת התורה על טענתו ולא נשבע בפני העדי' כשבא אח\"כ בפני ב\"ד אינו נאמן לטעון מה שטען מעיקרא אם לא כשיש לי מיגו דהחזרתי אחר שראו העדי' כמבואר בתשו' הרא\"ש וכמו שאכתוב לקמן בסמוך כנלע\"ד.
ובמ\"ש עוד שם מור\"ם בסי' ע\"ב ואפילו אמר בשעה שראו עדים שחייב לו כ\"וכ כמו שטוען עכשיו בב\"ד לא מהימן וכ\"כ הרא\"ש בתשו' הביאה הטור ז\"ל סימן קל\"ג ס\"ו ומרן בש\"ע ס\"ג מיהו בתשו' הרא\"ש סיים וכתב וצריך שיתרה בו בפני אותם עדי' שלא יחזירנו לו אלא בפני פ\"ופ כדי שלא יוכל לטעון שהחזירו אח\"כ וכ\"כ מרן בש\"ע שם ועיין בסמ\"ע שם סק\"ט שנ\"ט למה שהשמיט הטור האי וצריך שיתרה שכתב הרא\"ש יע\"ש ומוהר\"מ מאלייא בתשו' אשר לו בס' פ\"מ ח\"ב סי' ע' הסכים לדברי הסמ\"ע דכל שלא התרה בו ויש לו מיגו דהחזרתי מהימן כיון דהיה לו מיגו מעיקרא יע\"ש ואחריו החזיק שם סי' ע\"א דקל\"ג ע\"א הר\"ב פ\"מ והכריח כן כדי שלא יהא חולק הרא\"ש עם תשו' הרא\"ש ותשו' הריב\"ש סי' שצ\"ב דמבואר יוצא מדבריה' דכל דהו\"ל מיגו מעיקרא ועכשיו נמי יש לו מיגו דהחזרתי מהימן כיע\"ש.
ומה שיש לעמוד עוד בתשו' הרא\"ש הלזו עיין למוהר\"א ששון בתשו' סי' ק\"א ובתשו' ס' עדות ביעקב סי' מ\"ו ובס' כהונת עולם סי' פ\"א מדפ\"ב ע\"ג ודפ\"ד ע\"ב ובס' נחפה בכסף סי' כ\"ה דקל\"ב ע\"א ואשתמיט מיניה תשו' הרב כהונת עולם כיע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אל \n תטעה בין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר וכו' אבל דברים העשויים להשאיל ולהשכיר הם הכלים שבני אותה מדינה עושים אותה מתחיל' עשיית' כדי להשאיל' ולהשכירן וכו'. ע\"כ. הנה מרן בש\"ע סי' ע\"ב הביא סברות חלוקות בענין זה דלדעת רבינו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר היינו שמתחיל' עשייתן נעשו להשאיל ולהשכיר ולדעת הרי\"ף ור\"ת כלי שמקפידין עליו מפני חשיבותו או שמתקלקל הוא דבר שאין דרכו להשאיל ולהשכיר ושאר כל הכלים דרכן להשאי' ולהשכיר יע\"ש ומדברי רבינו ז\"ל בפרקין מבואר דאזיל ומודה במקצת לדברי הרי\"ף ור\"ת והוא דס\"ל דשא' כלי' נמי אפילו שאין תחילת עשייתן להשאילן כל שיש עדים שזה המערער רגיל להשאילן תמיד כדברים העשויין להשאיל ולהשכיר מתחילת עשייתן דיינינן להו זולת שהן דברים חשובים ומתקלקלים והפסדן יותר משכרן דאז אפי' רגיל להשאילן תמיד כדברים שאינן עשויים להשאיל ולהשכיר דיינינן להו כיע\"ש ואפשר דאף הרי\"ף ור\"ת ז\"ל לפי שיטתם אזלי ומודו בזה לדברי רבינו בדברי' החשוב' והמתקלקלי' דאין הוכחה ממה שהוא רגיל להשאילן ולהשכי' לעשותם כדברים העשויים להשאיל ולהשכיר עד שנדע בודאי שהשאילן לזה עכשיו והכי דייק לשון הטור ומרן ז\"ל וז\"ל כמובן ובהכי ניחא לי מה שהק' הרב ראש יוסף בסי' ע\"ב אות ס\"ו לשיטת הרי\"ף ור\"ת מפלוגתא דאביי ורבא דס\"פ המקבל גבי ההיא דסכינא דאשכבתא דאביי היכי פליג ארבא וחשיב לסכינא דאשכבתא דברים שהן עשויים להשאיל ולהשכיר ואי מיירי בדאיכא עדים שהיה רגיל להשאיל א\"כ רבא היכי פליג אאביי יע\"ש אמנם לפי האמור ניחא דבהא קמפלגי אביי ורבא דלאביי אפי' בסכינא דאשכבתא דמפגמי ולא מושלי אינשי כיון שזה האיש היה רגיל להשאילו כדברי' העשויי' להשאיל ולהשכי' דיינינן להו ולרבא כיון דהוי דבר המתקלקל אפי' דרגיל להשאילו כדברים שאינן עשויים להשאיל ולהשכי' דיינינן עד שנדע בודאי שלזה השכירו ג\"כ וכמו שכן כתב הרב לדעת רבינו דבהכי פליגי אביי ורבא אלא דלפ\"ז משמע דספרי' שהן עשויים להתקלקל כמו ששנינו המוצא ספרי' לא ילמו' בהם לכתחיל' וכו' וכמ\"ש רש\"י בפ' כל הנשבעי' דמ\"א והמרדכי בפ' הנז' סי' אלף קס\"א אפי' במקו' שרגילי' להשאילן ובאדם הרגיל אצלו להשאילו אפי\"ה כדברים שאינן עשויים להשאיל ולהשכיר דיינינן להו כיון שהם עשויים להתקלקל כמדובר ואלו התוס' בפ' כל הנשבעי' דמ\"ו והרא\"ש והמרדכי שם כתבו בשם ר\"ת דספרי במקום שרגילים להשאילו כדברים העשויים להשאיל ולהשכיר דיינינן להו זולת בספרים נחמדים שאין דרכן להשאילן יע\"ש כנראה דלדע' ר\"ת אין חילוק בין דברי' המתקלקלי' לשאינן מתקלקלים אלא הכל תלוי ברגיל להשאילן לאינו רגיל אלא דעדיין אפשר לומר דדוקא בספרים הוא דכתב ר\"ת כן משום כיון דאיכא בהו צד מצוה להשאילן כדדרשי' בפ' נערה מקרא דוצדקתו עומדת לעד כל היכא דחזינן דרגילי' להשאילן משום מצוה ולא חיישי אקלקול' משום שכר מצוה כדברי' העשויין להשאיל ולהשכיר דייני' להו אבל בשאר דברים דליכא בהו טעמא דמצוה כיון דמתקלקלי אפי' רגיל להשאילן אכתי משום קלקול' אמרי' הדר ביה וכדברי' שאינן עשויי' להשאיל ולהשכיר דיינינן להו עד שנדע בבירו' שלזה השאילו עכשיו ומסתמיות דברי הפוסקי' בזה נלע\"ד דלשיטת הרי\"ף ור\"ת ז\"ל אין חילוק בזה אלא כל שהרגיל להשאיל דבר זה אפי' דברים החשובי' והמתקלקלי' כדברי' העשויי' להשאיל דיינינן להו וההיא דסוף המקבל קשייא לפ\"ז וכעת הדבר צ\"ת.
וחזות קשה הוגד לי מבני הישיבה בשתי תשובות מוהר\"מ שהביא המרדכי שנראה דסתר אהדדי דבפ' כל הנשבעין סי' אלף קס\"ה הביא פלוגתא דרש\"י ור\"ת ז\"ל בענין זה דספרים דלרש\"י כל הספרים חוץ מספרא דאגדתא אינן עשויים להשאיל ולהשכיר וכתב שכן פוסק ר\"י הלוי ז\"ל ושכן המנהג באשכנז ושכן פסק מוהר\"מ הלכה למעשה יע\"ש ואלו במציעא פ' המקבל סי' תקנ\"ח הביא תשו' מוהר\"מ וכתב בתוך התשובה וז\"ל וא\"כ בזה הדין שבא לפניכ' כמו שאם היה שמעון מוחזק מן הספר היה נאמן בכל דבריו עד כדי דמיהן ומשו' מיגו דאי אמר החזרתי כן נאמן עתה שהחזירו וכו' ומיהו אם יש עדי' שראו הספר בידו בשעת תביעת לדין לא יהיה נאמן דאין כאן מיגו דהחזרתי וגם מיגו דמכרתו לי דספרים יש להם דין דדברים העשויים להשאיל ולהשכיר מק\"ו דספרא דאגדתא אך אדם שלא היה רגיל עמו היה אומר ר\"ת ז\"ל שהיה נאמן לומר לקוחי' הן בידי מכח ההיא דפ' הגוזל וכו' עכ\"ל והם דברים סותרים כמבואר ואולי אותה תשובה דפ' המקבל לאו לבני אשכנז היתה כי אם שלוחה למקום אחר שלא היו נוהגין לפסוק כרש\"י ז\"ל בזה ולכך השיב להם כמנהג מקומם כשיטת ר\"ת ז\"ל ודוק.
ודע דמלשון רבינו בפרקין בסוף הלכה זו שכתב וז\"ל וכן אם היה לאדם משאר כלים ויש לו עדים שהוא משכירן תמיד ומשאילו והוחזק לו שהוא להשאיל ולהשכי' הרי הוא ככלים העשויי' להשאיל ולהשכי' ע\"כ משמע בהדייא דדוקא בכה\"ג דאיכא עדים שהוא רגיל להשאיל כלי זה שביד התופס הוא דס\"ל דחשיב ככלי העשוי מתחילתו להשאיל ולהשכיר ולא סגי ליה בשיעידו העדים סתמא שהמער' הזה רגיל להשאיל כליו לאחרי' וכשיטת ר\"ת ז\"ל אלא לדידיה משמע ליה דבעי' עדות מיוחד על הכלי הזה שביד התופס שהוחז' להשאילו ולהשכירו והכי דייק לשון ה\"ה ז\"ל יע\"ש אמנם ראיתי להתשב\"ץ ח\"ב סי' קל\"ז שכת' דרבינו לא יחלוק אסבר' ר\"ת ז\"ל בזה ושכ\"כ הראב\"ד בהשגות כו' יע\"ש והדבר קשה שאם כדבריו למה לו לרבינו להצריך עדים שהוא משכירו ומשאילו תמיד כיון דברגיל להשאיל כליו דיי גם מ\"ש שכ\"כ הראב\"ד ז\"ל עליו הן דברי' סותרי' ז\"לז בתוך כ\"ד שאם רבינו מודה לס' ר\"ת מה היתה השגתו של הראב\"ד ז\"ל עליו ותו דמדברי הראב\"ד משמ' דאין צורך לשיהיה רגיל להשאיל ולהשכיר כליו תמיד כדי לעשותו דברי' העשויים להשאיל ולהשכיר אלא כל דליכא טעמא למתלי שאינו עשוי להשאיל או מפני חשיבותו או מפני בלאותו עשוי להשאיל קרינן ביה אפי' שלא ידענו בבירור שהוא רגיל להשאילו ואיך כת' שכ\"כ הרא\"בד ז\"ל ואפשר דכונת הרב ז\"ל לומר דאף רבינו ז\"ל לפי שיטתו אזיל ומודה לסברת ר\"ת ז\"ל דאף כי איכא עדים שזה רגיל להשאיל כלים אלו שביד התופס אכתי בעינן ג\"כ שזה השואל יהיה רגיל אצלו לאפוקי אם הוא שונא לו או שדר במקו' רחוק וכיוצא בזה שהסברא נותנת שלא השאילו לזה ומ\"ש שכ\"כ הראב\"ד ז\"ל הכונה לומר דאף הראב\"ד שתלה טע' הדבר מפני חשיבותו של כלי ובלאותו אין ספק וה\"ה כשיש לתלות ג\"כ במשאיל ובשואל באהבת' וברשעת' ובריחוק מקומן.
עוד כתב הרב הנז' שם דספרי' העשויי' להשאיל ולהשכיר תלוי בפלוגתא דהרמב\"ם והרי\"ף ור\"ת ז\"ל בפי' דברי העשויי' להשאיל ולהשכיר יע\"ש וגם זה קשה שהרי רש\"י אע\"פ שהוא מפרש כפי' ר\"ת והרי\"ף דהדבר תלוי בחשיבות הכלי ובבלאותו וכמ\"ש בפ' כל הנשבעי' דסת' ספרי' חוץ מספרי אגדת' אינן עשויין להשאי' ולהשכי' מפני שמתקלקלי' ולא תלי טעמ' בעשוי מתחילתו לכך או בדאיכא עדים שרגי' להשאילו אפי\"ה ס\"ל דספרי' אינן עשויי' להשאיל ולהשכיר הפך שיטת ר\"ת ז\"ל ואיך תלה הרב דבר זה בפי' רבינו והרי\"ף ור\"ת ז\"ל וצ\"ע.
ודע שמדברי התוס' והרא\"ש בפ' כל הנשבעי' ופ' המקב' וגם מעיקר דברי ר\"ת בס' הישר שלו שהביא הר\"ב התרומות בשער מ\"ט ח\"ד סי' ג' דרע\"ז ע\"ב מבוא' דלדידיה ז\"ל משמע ליה דאין חילוק בין ספרא דאגדתא לשאר ספרי' אלא הדבר תלוי בין בשאר ספרי' ובין בספר' דאגדתא באומד ובראיית הדיין במשאיל ובנשאל ובספרי' שהוא משאיל אם הם חשובי' ויקרי' ובמנהג המקו' וכל שרואה הדיין דליכא טעמא למתלי ביה שלא השאילו משו' סיבה מהסיבות או מצד המשאיל או מצד הנשאל או מצד הספרי' או מצד מנהג המקו' כל בר מן דין עשויים להשאיל ולהשכיר קרינן ביה וזה מבואר בשינוי הלשונות שכתבו התוס' בשבועות ובהמקבל בשם ר\"ת ז\"ל ומהתימא על הסמ\"ג בעשין צ\"ח דקפ\"ג ע\"ב במ\"ש שם בשם רבינו תם אחר שהביא דברי רבינו וז\"ל ר\"ת מפרש ההיא דאפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדת' כשהיו עדי' שהיו משאילן ומשכירן אבל שאר הספרי' שלא היו עדי' לא כתב אע\"פי שרבינו יעקב מפרש שכל הספרים בזה הדין ומ\"ש אפיק זוגא כו' בדברי' העשויי' להשאיל ולהשכיר פי' רבינו יעקב דדוקא בספרא דאגדתא אינו בסת' בדין זה לפי שאין רגילי' ללמוד בו כדאיתא בפ' הניזקין כו' ומחלק באותה דהגוז' דמיירי שאנו יודעי' שאין דרך של אדם זה להשאיל לזה ומ\"מ מה שפי' הר\"מ נראה עיקר עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דלר\"י שהוא ר\"ת ז\"ל בספרא דאגדתא שאין רגילין ללמוד בו צריך דוקא שיהיה עדי' שהיה רגיל להשאילו אבל בשאר ספרי' לא בעינן עדי' בזה אלא סתמן עשויים להשאיל והוא תימא היכן מצא חילוק זה בדברי ר\"ת וצ\"ע.
ואת זה ראיתי בתשו' הר\"ש בן הרשב\"ץ סי' רפ\"ז נשאל שם על נאמן הקהל שהיו בידו מבני הקהל שירשו מאחד מבני הקהל מספרי' שמחלקי' בו הבגדי' ומת הנאמן והיורש לא רצה לתתה לבני הקהל והשיב וז\"ל המספרי' הללו לא גרעי מזוגא דסרבלא דאפקינהו רבא מיתמי כדאיתא בפ' המקבל ובפרק כל הנשבעין ובפ' חזקת וכתבה רבינו כאן שאין מספרי' אלו מהדברי' העשויי' להשאיל ולהשכיר ודמי נמי לסכינ' דאשכבתא שאינן מהדברי' העשויי' להשאיל ולהשכי' וכיון שאינן מהדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ואלו היה אביהם קיים לא היה נאמן לטעון לקחתי ממנו מספרים עכשיו שמת האב אין טועני' ליתומי' שאביה' קנה אותם שאין טועני' ליתומי' אלא טענה שאם טען אותה אביה' היתה מועלתו והיה נאמן בה כדאית' בפ' שני דייני גזירות ולפיכך מוציאין מס' אלו מן היתומי' כיון שיש עדי' שהיו של אמיתנא והכל רואין אותם עכשיו ברשות היתומי' כו' עכ\"ל.
ולא יכולתי להלו' דברי' הללו דתחילה כתב שאין מספרי' הללו עשויי' להשאיל ולהשכי' וכונתו ברורה דמשמע ליה דכל כה\"ג בין לרבינו ובין לר\"ת ז\"ל כיון דמספ' אינו עשוי להשאיל ולהשכיר ורבא לא אפיק ההיא דזוגא דסרבלא אלא או משו' דהיו עדים בדבר שהשאילו לו לאביה' ההיא זוגא דסרבלא לדעת רבי' ז\"ל כמ\"ש כאן או משו' שהיה רגיל להשאילם לאחרי' לשיטת ר\"ת ז\"ל אמנם בנדון הרב ז\"ל במקומו לא היו רגילים להשאיל מספרי' אלו ומשו\"ה חשיב דברי' שאינן עשויי' להשאי' ולהשכי' וכיון שכן איך כתב אילו היה אביה' קיים לא היה נאמן לטעו' לקחתי ממנו מספרי' אלו כו' ולמה לא יהא נאמן מאחר שאינן עשויי' להשאיל והא קי\"ל דכל דבר שאינו עשוי להשאיל יכול לטעון לקוח במיגו דלהד\"מ ואפי' איכא עדים שהפקידוהו בידו נאמן לטעון לקוח במיגו דהחזרתי וגם הר' ז\"ל דן להוצי' אותה מיד היתומי' משום דהכא איכא עדי פקדון וראה ממ\"ש בסוף דבריו ולפיכך מוציאין אותה כו' כיון שיש עדים שהיה של אמיתנא והכל רואין אותה עכשיו ביד היתומי' כו' וכונתו דכיון דיש עדים שהיו של אמיתנא ונכנס ביד נאמן בתור' פקדון כמנהגם וגם איכא עדי ראה א\"כ לא היה לו להרב לתלו' הדבר מפני שאביהם לא היה נאמן ומפני שהן דברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר דכל דאיכא עדי פקדון וראה בין בעשויין להשאיל ובין באינן להשאיל לכ\"ע מפקינן להו מיד המוחזק גם עיקר מילתיה ומדמי מספרים הללו לזוגא דסרבלא ולסכינא דאשכבתא שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר הם דברים תמוהי' וסותרי' ז\"לז שהרי מדברי רבינו כאן מבואר דזוגא דסרבלא לחוד וסכינא דאשכבתא לחוד שהרי כתב שם דבזוגא דסרבלא כי איכא עדים שהיה משאילו ומשכירו בהכי דיי לדונו כדברים העשויים להשאיל ולהשכיר מתחילתן ואלו בסכינא דאשכבתא שהוא דבר שמקפידין עליו להשאילו ולהשכירו משום דמפגם לא מהני עדות שהיה משאילו עד שיעידו בפי' שהשאילו לזה שתפוס בו כמבואר ממ\"ש ראיה לדברינו כו' סוף דבר אם דברי הרשב\"ש הללו לית בהו חסיר חליף או יתיר הם דברים תמוהים טובא וצ\"ע ועיין עוד בתשו' הרב הנ\"ז סימן ק\"ל וקכ\"ז וסי' צ\"ח ודוק בה ובמה שהוסיף עוד לומר ואפי' בדברים שלא היה שמעון נאמן כו' כי דבריו בזה צ\"ע לפי מ\"ש ה\"ה בכונת דברי רבינו יע\"ש ודוק.
ולענין הלכה למעשה מאחר דלדעת רבינו והסמ\"ג לא חשי' דברים העשויים להשאיל ולהשכיר עד שיהיו תחילת עשייתן לכך או עד שיעידו עדים שאלו הכלים היה עשוי להשאילן ולהשכירן תמיד ובלבד שלא יהיו מהכלי' שהפסדן יותר משכרן כסכינא דאשכבתא וגם הרב מאירי הובאו דבריו בש\"מ לבב\"ק דק\"ך ע\"ד הסכי' לשיטתם כיע\"ש כל בר מן דין יכול המוחזק לומר קי\"ל כוותיהו ולא מפקינן מיניה עד דאיכא עדי פקדון וראה אבל בעידי ראה ועדים שהיו של המערער בלבד לא מהני אם לא בשהיו תחילת עשייתן לכך או בשהיו עדים שהיה משאילן תמיד ולא היה הפסדן יותר על שכרן אפי' בכה\"ג נמי אם רואה הדיין שהשואל הזה אין דרכו לשאול מן המשאיל הזה מפני שנאתו של זה בזה וכיוצא או מפני ריחוק מקומו של זה עם זה אע\"פ שבדברי רבינו לא פי' תנאי זה כמ\"ש ה\"ה מ\"מ הסברא נותנת שמודה בזה רבינו לדעת ר\"ת דכל כה\"ג לגבי אדם זה חשוב אינו עשוי להשאיל ולהשכיר וכמ\"ש לעיל בכונת התשב\"ץ ולא פליגי רבינו ודעימיה עם שיטת ר\"ת אלא היכא דליכא למתלי בסיבה זו דאפ\"ה לדעת רבינו צריך שיהיו עדי' שמעידי' שכלי' אלו רגיל להשאילן תמיד ודעת ר\"ת דיי בשיעידו שהמערער הזה רגיל להשאיל כליו סתמא או שדרך המקו' להשאילן תמיד דאז סתמ' אמרי' דהמערע' הזה הוא מכללן וכ\"ש בענין ספרי' דאף רש\"י ור\"י הלוי רבו ומוהר\"מ ס\"ל כשיטת רבינו לענין דדיינינן להו כאינן עשויי' להשאיל ולהשכי' מפני הקלקול דודאי לדידהו ז\"ל ה\"ל כסכינא דאשכבתא ולא מהני עדות שהיה המערער הזה משאיל כליו או שמנהג המקום להשאיל זה מזה סתמא כדעת ר\"ת עד שיעידו בפי' שהיה למשאיל ספריו תמיד ולא היה חייש לקלקולא ואפשר דלרש\"י ודעימיה בעינן שיעידו שהשאיל ספרי' אלו לזה התופס דומייא דסכינא דאשכבתא לדעת רבינו ודעימיה והכי משמע מדברי המרדכי בפ' כל הנשבעי' שכתב שכן מנהג אשכנז לדון כרש\"י ושכן דן מוהר\"מ הלכה למעשה לדון בספרים כדברי' שאינן עשויי' להשאיל ולהשכי' ועכ\"ל שהמנהג היה להצריך עדי פקדון ממש לזה התופס וגם עדי ראה דאי להצריך עדי' שרגיל להשאיל ספריו אף ר\"ת אזיל דמודה בזה שצריך הדיין לידע אם רגיל להשאיל ז\"לז כליו וספריו או אם המנהג המקו' כן זה לשאול וזה להשאיל ואין ספק שבני אשכנז היו רגילים לשאול זה מזה ספרי' כמנהג כל המקומות אלא שלענין הדין היו רגילי' להצריך עדי שאלה ממש שהשאילן לזה התופס כדברים שאינן עשויי' להשאיל ולהשכיר כן נלע\"ד.
ודע דלדעת רש\"י בזמנינו אין חילוק בין הספרי' בין ספרי אגדת' דהיינו תורה שבע\"פ לספרי תורה נביאי' וכתובי' דדוקא בזמן התלמוד נראה דהיו נזהרין שלא ללמוד תורה שבע\"פ מתוך הכתב אע\"פי שהתירו לכותבן משו' עת לעשות רוב לימודם בתורה שבע\"פ לא היה מתוך הכתב אלא היו מעייני' בהו עיון בעלמא מפני שלבם פתוח אבל השתא דעיקר למודינו בתורה שבע\"פ הוא מתוך הספר אין ספק דטפי איכא למיחש לקלקולא בהו טפי מתורת שבכתב מיהו מקום יש להסתפק לדעת רש\"י בזמנינו זה שיש מלאכת הדפוס אי חיישינן לקלקולא בספרי' דאפשר לחלק בין קלקול ספרי' הנכתבי' בכתב יד לספרי' הנמצאי' במלאכ' הדפוס אלא שלא מצינו שחלקו האחרונים בדין המוצא ספרים לא ילמוד בהם לכתחי' כו' בין כ\"י לדפוס כנראה דס\"ל דאין חילוק ביניה'." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "לפיכך \n מי שתפס בהמת חבירו כו' והבעלי' טועני' כו' או הפקדון היתה בידך כו' והתופס אומר כן הוא אינה שלי אבל אתה חייב לי כו\"כ או אתה משכנת' בידי כו' או הזקת אותי נזק שאתה חייב לשלם כו' יכול לטעון עד כדי דמיהן מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי כו'. הכי איתא בפ' חזקת דל\"ו הנהו עזי דאכלי חושלא בנהרדעא אתה מריה דחושלא תפסינהו והוה קטעין טובא אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן דאי בעי אמר לקוחי' הם בידי ע\"כ.
והנה מסוגייא זו הביא ראיה הרב ב\"הת בשער מ\"ט ר\"סי ט\"ו והביא דבריו מרן ב\"י בסימן קט\"ו מחודש ב' וז\"ל כתב בע\"הת בשער ג' אם הלוקח או היתומי' רוצי' לסלקו בדמי' ואינו שוה אלא פלג חובו והוא טוען לדידי שוה לי שיעור חובי כדי שיפרעהו כל דמי חובו מסתברא דלא מצי לעלויי להו בדמי יתיר אלא בדמי דההוא ארעא דשוה לכ\"ע בעבידנא דשמו לה ב\"ד והביא ראיה מהירושל' ההיא אתתא דהויית פורנא עשרים דינרי' והיה תמן חד ביתא טב עשרה דינרים ופסק ר' מונא כיון דלית ביתא טב אלא עשרה כמאן דלית לה פורנא אלא עשרה דינרי' הוא מכאן ואילך היא אומרת קרקע אטול והם אומרי' מעות הדין עם היתומי' ועוד ראיה מדתנן במי שהיה נשוי אם אמרו יתומי' הרי אנו מעלי' על נכסי אבינו יתר דינר אין שומעין להם והא דאמרי' דין בעזי דאינו יכול לטעון אלא עד כדי דמיהן לא בא להשמיענו אלא שאינו משלם מן העליה אך מצאתי שכתב הראב\"ד בתשובה שיכול בע\"ח להעלותו בדמיו וכן הנהו עזי דיכול לטעון עד כדי דמיהן אם בא לומר אני אקח העזים במאה שומעין לו ולא יוכל בעל העזי' לומר אני אתן לך מה ששוי' העזי' לכל העולם ע\"כ ועיין למרן בש\"ע סימן ע\"ב ס\"ך שכתב וז\"ל המוחזק במשכון ואומר אני אטלנו בחובי לפי שהוא שוה כדי חובי והאחר כופר שאינו חייב לו כלו' ואומר אע\"פ שאינו חייב לו אני רוצה לסלקו בדמי' שהוא שוה לשאר בני אדם הדין עם בעל הכלי וי\"א שהדין עם המחזיק כו'.
הנה סברת זו שכתב שהדין עם בעל הכלי היא סברת הרב בע\"הת הלזו והיא סברת ראבי\"ה שהביא המרדכי בפ' המקבל סי' ק\"ג וסברת י\"א שהביא מור\"ם דס\"ל דהדין עם המלוה היא סברת הראב\"ד בתשו' הנז' שהביא הבע\"הת הנז' והיא סברת ג\"כ הטור ז\"ל בסי' ע\"ב וזהו שכתב מרן ב\"י על סברת יש חולקי' שכתב הטור שכ\"כ בע\"הת בשער מ\"ט כו' ואין ספק דהן הן דברי הראב\"ד הללו שכתב וכן נמי בהנהו עזי כו' וברור ומהתימא על הרב פ' ודרישה ז\"ל בסי' ק\"ט ס\"ב שכתב על דברי מרן ז\"ל הללו וזה לשו' ואני יגעתי ולא מצאתי כן בב\"הת ז\"ל אלא נראה דסברת יש חולקי' הללו הם סברת כל הני גאוני' שהביא המרדכי פ' המקבל סימן ק\"ג יע\"ש והוא תימה איך לא זכר ש'ר שהיא היא ג\"כ סברת הראב\"ד ז\"ל הנזכר.
והנה הרב התרומות ז\"ל שם סיים ע\"ד הראב\"ד ז\"ל וכתב ולא ירדתי לסוף דעתו ואין ספק דעיק' תמיהתו היתה ע\"מ שהוסיף הראב\"ד לומר וכ\"נ בהנהו עזי כו' דמבואר דס\"ל דאפי' בכה\"ג שהלוה מכחיש לבעל המשכון שאינו חייב לו כ\"וכ אפי\"ה מהני תפיסתו של מלוה במשכון לטעון עליו יותר מכדי דמיו של משכון בטענת לדידי שוה כ\"כ ובמגו דלוקח וע\"ז עמד מתמיה שלא ירד לס\"ד בזה כלו' דלמה זה יהיה נאמן במגו בלוקח לתפוס המשכון על יתר מכדי דמיו דמסתיים שיהני המגו להאמינו עד כדי דמיו לא על יתר מכדי דמיו וכמ\"ש הרב ב\"הת שם בתחילת דבריו כיע\"ש.
אמנם ע\"מ שכת' הראב\"ד בתחילת דבריו דמצי ב\"ח לעלויי בנכסי הלוה לומר לדידי שוה כדי שעור חובי ולא מצו היורשי' לאפוקי מיניה בדמי שווים בזה ודאי לא כתב הר\"ב התרו' שלא ירד לס\"ד דאע\"פי שהר\"ב התרו' בתחילת דבריו כתב שיש מי שחולק גם בזה וזו היתה ג\"כ סברתו בשער ג' ח\"ו סי' י\"א וראיתו מדברי הירושלמי מפ' מי שהיה נשוי בההיא דפורנא מ\"מ הרי חזר והביא דברי הרמב\"ן שתפס על סברת זו ועל ראייתם ופי' דברי הירושלמי באופן אחר ואין ספק שהר\"ב התרו' חזר בו בראותו דברי הרמב\"ן שהרי לא דחה דבריו ואיך יחזור ויכתוב ע\"ד הראב\"ד בזה שלא ירד לסוף דעתו ועוד ראיה ממ\"ש אחר שהביא דברי הרמב\"ן וז\"ל אבל מצאתי תשו' הראב\"ד שאינו הולך על הדרך הראשון וזה טופס כו' וממ\"ש שאינו הולך על הדרך הראשון כונתו מבוארת שבא להשיג עליו במה שלא שם חילוק בין תופס משכון לטוען יתר על כדי דמיו לההיא דמעלה המלוה בנכסי הלוה דבשניהם השוה סברתו הראב\"ד ז\"ל לומר שהדין עם המלוה ושלא כמו שחילק הר\"ב התרו' בתחילת דבריו ביניהם ועל מה שלא שם חילוק ביניה' הוא שכתב ודאי שלא ירד לסוף דעתו וזה ברור ומהתימא על הסמ\"ע שבדרישה שלו בסי' ק\"ט ס\"ב הבין בדברי הבע\"הת שבא לחלוק ולתמוה ע\"ד הראב\"ד גם עמ\"ש בריש דבריו דמצי המלוה לעלויי בנכסי הלוה יע\"ש.
וכ\"ן להבין ג\"כ הרב ב\"ח ז\"ל בסי' ק\"ז סי\"א והוא תימא ועיין להש\"ך בסימן קט\"ו סק\"ך ומרן החבי\"ב בסימן ק\"ז הגב\"י אות ל\"ה שנראה שהבינו כונת הבעה\"ת כאשר כתבנו.
והנה מרן ז\"ל בב\"י סי\"ו עמד מתמיה על סבר' החולקי' דס\"ל דהדין עם המלוה לעכב המשכון ולומר לדידי שוה שיעור חובי מטעם מיגו דלקוח הוא בידי וכתב שאין זה דרך מיגו כו' דהיאך מזכה אותו יותר ממה שהוא טוען במיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי זה דבר שאין לו שחר עכ\"ל. וראיתי להרב בני שמואל בביאורו לסי' זה דק\"א ע\"ג כתב דאין דעת החולקי' כמו שהבין מרן ז\"ל רק שבעל המשכון אומר מנה הלויתיך על זה המשכון ולכן תן לי המנה ואם לאו אטול המשכון במנה שאתה חייב לי אע\"פי שאינו שוה אלא ן' ולכך כתב רבינו שנוטלו בע\"כ אם לא ירצה לתת לו המנה ונאמן לעכבו בשביל המנה וכי תימא למה נאמינהו שהלוה לו מנה דילמא האי דמעכב המשכון משום דרוצה ליטול בע\"כ ולזה כתב רבי' דודאי נאמן לומר דמנה הלואו אע\"פ שאינו שוה המשכון אלא ן' דאם הוא משקר כדי ליטלו היה לו לטעון טענה אחריתי והוא לקוח הוא בידי מדלא טען הכי ודאי באמת אמר וכן תראה ברור מדברי המרדכי בפ' המקבל סי' ק\"ג אבל היכא שהמלוה ירצה ליטול המשכון בע\"כ דהלוה פורע לו כל מה שיתבע בודאי דאינו רשאי לנוטלו דמאי מיגו איכא הכא וכונת רבינו אינה אלא להאמין המלוה בשיעור המשכון שתובע ולא ידעתי איך דחה סברת כמה רבני' שהביא המרדכי נוסף על הרמב\"ן והראב\"ד ז\"ל שהביא הבע\"הת וכמ\"ש הוא ז\"ל בסי' ק\"ז וקט\"ו עכ\"ל וע\"ע בתשובתו סי' נ\"ב דקי\"ג ע\"ג וכדבריו כתבו ג\"כ הב\"ח והר\"ב גד\"ת בדרפ\"ו ע\"ד והר\"ב ראש יוסף באות ס\"ח יע\"ש.
ולע\"ד הדבר ברור שלא נעלם דבר זה אכונת החולקים מדעת מר\"ן ב\"י מיהו תמיהת מרן ז\"ל היתה דכל שאנו מאמיני' למלוה במיגו זה דלקוח על יתר מכדי דמי שווי המשכון שהלוה כופר בו הו\"ל כאלו אנו מזכי' אותו למלוה ביותר ממה שהוא טוען עכשיו בפנינו במיגו שאלו היה רוצה היה טוען כך וכאלו אנו מזכי' אותו למלוה לתפוס החפץ של המשכון ע\"כ של לוה אפי' אם ירצה הלוה לשלם לו חובו במיגו שאלו היה רוצה היה טוען לקוח אע\"ג דהשתא אינו טוען כן אלא משכון הוא בידי דוכוותא נמי כשאנו מאמיני' אותו למלוה במה שטוען שמנה חייב לו והמשכון אינו שוה אלא ן' דיכול לתבוע המנה או לעכב החפץ בידו בשביל המנה הרי אנו מזכי' אותו במיגו דיותר ממה שהוא טוען כלומר דמאחר שטען שבמשכון בא לידו זה החפץ שוב אין כח בידו לעכב החפץ אלא עד כדי דמי המשכון לא על יתר מכדי דמיו דלהכי מסתיין שיועיל המיגו לא על יתר מכדי דמיו נמי וכשאנו מזכין אותו במיגו זה אף על יתר מכדי דמי שווי המשכון הו\"ל כאלו אנו מזכין אותו למלוה לעכב החפץ בידו של המשכון אפי' אם ירצה לשלם לו הלוה כלו חובו במיגו דלקוח וזה דבר שאין לו שחר זה נלע\"ד כונת מרן ב\"י ז\"ל ודוק.
ומה שתמה עוד הרב ב\"ש על דברי מרן איך דחה סברת כמה רבנים שהביא המרדכי בפ' המקבל נוסף על סברת הרמב\"ן והראב\"ד ז\"ל שכתב הוא ז\"ל בסי' ק\"ז וקט\"ו כו' אין זה מן התימא מאחר דסברת מרן קיימי הר\"ב התרו' וראבי\"ה שהביא המרדכי שם בפר' המקבל וגם הרמב\"ן לפי דברי הבע\"הת קאי בשיטה זו ואפילו הראב\"ד ז\"ל שנחלק בזה כבר תמה עליו הב\"הת וכתב שלא ירד לסוף דעתו כמדובר ומ\"ש מרן בסימן ק\"ז מחודש ח' ובסי' קט\"ו מחודש ב' שסברת הטור והחולקי' בדין זה הוא כסברת הרמב\"ן והראב\"ד דמשמ' דס\"ל דהרמב\"ן נמי בשיטת החולקים והטור קאי ליתא דודאי הרמב\"ן לפי דברי הבע\"הת ומרן חולק הוא בזה על סבר' הטור והחולקי' וס\"ל דהדין עם בעל הכלי מיהו מרן קאי אמ\"ש שם בשם הרמב\"ן דיכול המלוה לעלויי בנכסי הלוה עד שיעור חובו ושניהם מודים בשיעור החוב על זה הוא שכתב שהטור בדין שלפנינו קאי בשיטת הרמב\"ן והראב\"ד ובמכל דכן יליף לה דאם בשהלוה כופר בעיקר החוב משום דאית ליה מיגו ס\"ל להטור דיכול לעלויי בכדי שיעור חובו ולעכב המשכון בידו כ\"ש כששניהם מודי' בעיקר החוב דודאי יכול לעלויי בדמי עד שיעור חובו ומה שדחו לזה הר' גד\"ת בשער ג' ח\"ו סי' י\"א והר\"ב בני שמואל בתשו' סי' נ\"ב דקי\"ג ע\"ג דאפשר דהטור ז\"ל לא אזיל ומודה לסברת הרמב\"ן גבי כשהחייב מודה דהתם לית ליה מיגו למלוה יעויין שם וכך כתב מרן החבי\"ב ז\"ל סימן ק\"ז הגב\"י אות ל\"ה יע\"ש כבר דחה הש\"ך ז\"ל בסי' קט\"ו סק\"ך דלא קשה מידי דמה בכך דאית ליה מיגו להאמינו שהוא חייב לו כ\"וכ ס\"ס השתא הכלי אינו שלו ואמאי יכול להחזיקו ביותר משוייו אלא ודאי ס\"ל כהראב\"ד והרמב\"ן וכ\"כ עוד בסי' זה ס\"ק ק\"א לדחות דברי הגד\"ת איברא שדברי מרן ב\"י יש לדחות באופן אחר וכמו שדחה הש\"ך ז\"ל בסי' קט\"ו סק\"ך דיש לחלק בין תפיסת משכון מטלטלין לההיא דהרמב\"ן והראב\"ד שאין לו למלוה תפיסה בגופו של קרקע אלא שעבוד בעלמא. ועיין בפרישה סעיף ט\"ז ובסמ\"ע ס\"ק ס\"ט מה שתירץ לתמיהת מרן ב\"י על סברת היש חולקים והטור והראב\"ד. ולפי תירוצו ודאי דאם אינו טוען המחזיק בפי' שכך היה דעתו מתחילת ההלואה שאם לא יפדנו יחזיקנו בדמי ההלואה לפי שלדידיה שוה כ\"וכ א\"נ אם מתחיל' ההלואה לא הלואו על המשכון אלא אחר זמן בא לידו המשכון בתורת תפיסה דאז לא מצי טעין דמתחילת הלואה כך היה דעתו להחזיקו אז לכ\"ע לא מצי טעין לדידי שוה כ\"וכ ולא מהימן אלא עד כדי דמיו דוקא וכבר תמה עליו הש\"ך בס\"ק ק\"ב דמדברי הראב\"ד שכתב בע\"הת דה\"ה בהני עזי דאכלי חושלא כו' מבואר דלא שנא ליה בהכי יע\"ש.
ולע\"ד אע\"פ שאין תירוץ הסמ\"ע עולה יפה לדעת החולקים הנז' אלא עיקר טעמא כמ\"ש הש\"ך מיהו עיקר חילוק הסמ\"ע עולה יפה לומר דכל שתחילת ההלואה היתה על המשכון וטוען השתא המלוה בפנינו שכך היה דעתו מתחילת ההלואה להחזיקו בידו אם לא יפדנו הלוה וכ\"ש אם טוען שכן התנה עם הלוה בפי' דבהא לכ\"ע מהימן במיגו להחזיקו בידו עד שיתן לו כל מה שטוען עליו ובהא ל\"פ רבוותא כלל ודוק.
וראיתי להר' ראש יוסף באות ס\"ח שהביא ראיה לשי' החולקי' והטור והראב\"ד דס\"ל דהדין אם המלוה תופס הכלי לומר לדידי שוה מההיא עובדא דפ' הכותב בההיא אתתא דהוו מפקדי גביה מלוגא דשטרי כמבואר מינה דאי אית לה סהדי דתפסיתינהו מחיים דמהני תפיסתה לגבות חובה מהיתומי' אם ירצו השטרו' אע\"פי שאין תפיסתה מועלת לגבי החוב אלא לגוף השטרות לצור ע\"פ צלוחיתה ולא מצו היורשים למימ' לה דיתנו לה דמי נייר השטרו' מה ששוה יע\"ש ואשתמי' מיניה דמר דברי המרדכי בפ' המקבל סי' ק\"ג שהביא שם ראיה זו ודחאה דשאני התם דהמלוה והלוה מודים בעיקר הלואה משא\"כ בתופס המשכון שהלוה כופר בעי' החוב שאינו חייב לו אלא כ\"וכ דכיון דלא מהימן מלוה אלא במיגו דלקוח מסתיין דיועיל המיגו להאמינו עד כדי דמיו ותו לא יע\"ש ועפ\"ז דחה נמי דאבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי שהביא ג\"כ לראית הרב הנז' יע\"ש.
ודע שמדברי הר\"ב התרומות בשער ג' ח\"ה סי' י\"א מבואר יוצא דס\"ל דהיכא דהמלוה בא ליפרע חובו מנכסי הלוה כגון מקרקע בן חורין של לוה אין הלוה יכול לסלקו למלוה בדמי שווי הקרקע ולמכור הקרקע לאחר או למשכנו אלא המלוה יכול לעלויי בדמי כל חובו ולא מסתלק מיניה מלוה עד דפרע ליה כל חוביה. אמנם גבי לוקח ויורשי' כתב שיש להסתפק אם יכולים לסלקו למלוה בדמי שווי הקרקע וע\"ז הביא דברי הירושלמי דפ' מי שהיה נשוי בההיא דפורע והעלה דיכולים לסלקו ושוב הביא דברי הרמב\"ן והראב\"ד דס\"ל דאף לוקח ויורשים אינן יכולי' לסלק המלוה בדמי שווי הקרקע יע\"ש. ותמהני דבשער מ\"ט הח\"ב הביא סברת יש חולקים דס\"ל דאף לוה יכול לסלק למלוה בדמי שווי הקרקע וראייתם מההיא דירוש' דפ' מי שהיה נשוי כו' ולא ראיתי שדח' ראית' דשאני ההיא דירוש' דמיירי שבא בע\"ח לאפוקי מהיורשי' דלפי דבריו בשער ג' יש לחלק בבא לגבות מהלוה גופיה לכשבא לגבות מיורשים ולקוחות ולא ראיתי מי שנתעורר בזה ודוק.
ולענין הלכה למעשה בדין זה שלפנינו מאחר שלדע' יש חולקי' שהביא הטור והסכים עמה' הטור והיא סברת כמה רבוותא שהביא המרדכי בפר' המקבל סי' ק\"ג והיא ג\"כ סברת הראב\"ד בתשו' שהביא בע\"הת בשער מ\"ט חט\"ו ודאי דיכול המלוה התופס לומר קי\"ל כוותיהו ולא מפקי מיניה עד דפרע ליה כל חוביה וכמ\"ש הר\"ב המפה ז\"ל כ\"ש היכא דטעין מלוה שכך היה דעתו מתחילת ההלואה ושכן התנה עם הלוה דבזה אפשר דלכ\"ע לא מפקינן מיניה ומהימן במיגו דלקוח וכמ\"ש לעיל ע\"ד הסמ\"ע והיכא שבא המלוה לגבות חובו מהלו' מקרקע ב\"ח שבידו נראה דלא מצי לוה לסלקו בדמי שוויו וכמ\"ש הבע\"הת בשער ג' ה\"ו סי\"א ואע\"פ שבשע' מ\"ט כתב דיש חולקים גם בזה אפש' דסברת יחיד היא ולא מצי מימר קי\"ל כנודע והיכא שבא לטרוף המלוה מהלוקח אם יחזור הלוקח לגבות מהמוכר כל מה שיתן למלוה בשבילו לסלקו מעליו לדעת הרא\"ש בפרק מי שהיה נשוי והטור בנו בסי' ק\"ט אז אין כח ביד הלוקח לסלקו מעליו למלוה אלא המלוה נוטל הקרקע מידו בעד שיעור כל חובו והולך לו וחוזר הלוקח לגבות מהמוכר שיעור דמי לקיחתו אבל אם אין הלוקח חוזר על המוכר כגון שמת המוכר ואין לו נכסים אחרים ממה לטרוף אז יכול הלוקח לסלקו למלוה בדמי שווי הקרקע ואין המלוה יכול לומר לדידי שוה כדי שיעור חובי כיון דאין כאן פסידא ללוה ומה\"ט כתב הטור בסימן קט\"ו דיורשי הלוה יכולים לסלק למלוה בדמי שווי הקרקע כיון דאין כאן פסידא ללוה שכבר מת ואע\"פ שלדעת הרמב\"ן והראב\"ד ז\"ל אין חילוק בזה ובין בלוקח ובין ביורש יכול המלוה לומר לדידי שוה כדי חובי ולזה הסכים הש\"ך בסימן קט\"ו סק\"ך מ\"מ כיון שהרא\"ש והטור ב' כחות נינהו כמו שהסכימו האחרונים נראה דיכול הלוקח והיורשי' לומר קי\"ל כהרא\"ש והטור בנו וכ\"ש שהיש חולקים שהביא בע\"הת בשער מ\"ט בשיטה זו קיימי ועיין למרן החבי\"ב בסי' ק\"ז הגב\"י אות ל\"ה ובסי' קט\"ו אות יו\"ד ובסמ\"ע סימן קי\"ד אות ד' ובש\"ך שם אות א' ולפי דברי הסמ\"ע שם אף לדעת הרא\"ש והטור ז\"ל אם בא המלוה לטרוף מהלוקח קודם שעשו ב\"ד שומא והכרזה יכול הלוקח להוציא למלוה מעליו בדמי שווי הקרקע ואפי' אינו שוה כדי כל החוב ואין המלוה יכול לומר לדידי שוה כדי שיעור חובי ועיין בפרישה ודרישה שם ס\"ו ועיין למוהרש\"ח סי' נ\"ב ובס' כרם שלמה ח\"מ סי' כ' יע\"ש.", + "שורש אי אמרינן מיגו דהעזה\n מתוך \n שיכול לומר לקוחים הם בידי כו'. ע\"כ. נ\"ב הכי איתא בפ' חזקת גביה הנהו עזי דאכלי חושלא כו' דאי בעי אמר לקוחים בידי. והנה מסוגייא זו הביאו התוס' ראיה בב\"ק דק\"ז ע\"א ד\"ה עירוב פרשיות ובב\"ב דנ\"ב ד\"ה דברים לענין אי אמרינן מיגו דהעזה או לא עיין עליהם ולקמן בס\"ד נביא דבריהם.
וראיתי להסמ\"ע בח\"מ סימן ע\"ב ס\"ק מ\"א עמ\"ש שם מרן במלוה שאבד המשכון וב' מודים שהיה שוה כנגד החוב אלא שאומר המלוה שאבד אם אין לו עדים ואין הלוה מאמינו נשבע כו' וכתב שם מור\"ם ואם היו שם עדים שנגנב ושהיה שוה יותר על דמי החוב כו' והמלוה טוען שלא נגנב בפשיעתו פטור למ\"ד דלא הוי אלא כש\"ח שלא פשע בו וכתב ע\"ז הסמ\"ע דאפי' אין עדים לזה שהיה שוה יותר אלא שהמלוה מודה לו לזה לא אמרי' דיהא המלוה נאמן לומר שלא פשע במיגו דהיה אומר שלא שוה יותר דהו\"ל מיגו דהעזה דלא היה יכול להעיז בפניו בדבר שהלוה יודע באמת משא\"כ בטענת לא פשע שהלוה אינו יודע אם טוען שקר או לא עכ\"ל.
והש\"ך ז\"ל שם בס\"ק נ\"ג כתב עליו דאין זה מיגו דהעזה וכמו שהוכחתי לקמן סי' ע\"ה ס\"ק כ\"ג וסימן פ\"א סקנ\"ט וסי' צ\"ג ס\"ק ק\"ד וסי' ק\"י סק\"ו וסי' שנ\"ז ס\"א יע\"ש עכ\"ל ותמהני דלפי מ\"ש הש\"ך בסי' צ\"ב סק\"ד בשם הרא\"ש דפ' כל הנשבעין דלפוטרו משבועה דאורייתא לא אמרינן מיגו דהעזה א\"כ הכא בנדון הסמ\"ע דהוי מיגו דהעזה דפוטרו משבועה דאורית' דהיינו שבועת השומרים שלא פשע שפיר כתב הסמ\"ע דלא אמרי' מיגו דהעזה לפוטרו משבועה שלא פשע ואיך פליג עליו הש\"ך בזה גם לפי מה שחילק עוד הש\"ך שם בשם התוס' בפ' הגוזל עצים דק\"ז דדוקא כשחבירו מפקיד אצלו או מלוה שהאמינו ללוה מתחילה לא אמרינן מיגו דהעזה כיון דכופ' כנגדו בממון מה שאין כן בשלא הפקיד אצלו או הלוה לו אפילו טוען לקחתי כמו גבי עזי דאכלי חושלא בנהרדעא שזה לא הוי העזה כיון שלא האמינו בתחילה יע\"ש.
א\"כ בנדון זה דמיירי הסמ\"ע כיון שנתן המשכון הלוה למלוה מתחי' והאמינו עליו דמי לפקדון ממש שהפקיד בידו דלא אמרינן ביה מיגו דהעזה מיהו לזה י\"ל דס\"ל להש\"ך דהכא בנדון הסמ\"ע דהמיגו הוא שיכול לטעון שלא היה שוה המשכון כך אפי' בפקדון אמרי' מיגו דהעזה דדוקא כשהמיגו הוא בעיקר הפקדון שיכול לכפור בו אז לא אמרינן מיגו כיון שהאמינו בו מתחילת אבל כשהמיגו הוא בשווי הפקדון הו\"ל כמיגו דעלמא דאפי' איכא ביה העזה אמרי' ומ\"מ אין מקו' בזה כדי הכרח לדחות דינו של הסמ\"ע דאפשר דס\"ל להסמ\"ע דכי היכי דלא אמרי' מיגו דהעזה בעיקר הפקדון להאמינו במה שטוען במקצתו במיגו דיכול לכפור בכולו כיון דהאמינו עליו מתחי' ה\"נ לא אמרי' מיגו דהעזה להאמינו שלא פשע בו במיגו דיכול לכפור בשוויו כיון דהאמינו מתחי' למסור הפקדון בידו ואף על שוויו האמינו ולבר מן דין עיקר חילוק זה שחילק הש\"ך בין היכא דהאמינו מתחי' להיכא שלא האמינו שלזה כיונו התו' בפ' הגוזל דק\"ז וסע\"א במ\"ש וז\"ל וההיא דפ' חזקת הבתי' גבי הנהו עזי כו' ובפ\"ב דכתובות גבי שדה זו של אביך אע\"ג דבהאי ידע ובהאי לא ידע כו' לא דמי למידי דכפירה דלכפור ודאי אינו מעיז במידי דידע ביה חבריה והנהו דהתם לאו מידי דכפירה נינהו עכ\"ל יע\"ש.
וכ\"כ עוד בכללי המיגו שלו בסי' פ\"ב אות ו' יע\"ש לע\"ד אין במשמע דברי' הללו חילוק זה שחילק הש\"ך בין היכא שהאמינו מתחילה להיכא שלא האמינו מתחילה וכ\"ש לפי מה שהוסיף עוד וכתב כללי המיגו דאפי' כשהאמינו מתחיל' אם עיכב הפקדון בשביל עסק אחר שנעשה לו לנפקד דנאמן לטעון במיגו דיכול לכפור בו כיע\"ש דאין זה במשמע דבריה' ז\"ל אבל כונת התוס' מבוארת ע\"פ מ\"ש הנ\"י שם ובש\"ע להר\"ב דקס\"ז ע\"ג בשם הרא\"ש בתוספותיו גבי הנהו עזי דאכלי חושלי וכן בההיא דשדה זו של אביך היתה לעול' איכא העזה כיון שבא להחזיק בדבר שאינו שלו הילכך נאמן במיגו אע\"ג דאיכא העזה אבל בטענת נאנסו בפקדון או במודה מקצת הפקדון אין כאן העזה כיון שאינו בא להחזיק בשל אחרי' אלא בא להישמט שלא יגבו משלו ועוד נאנסו לא חשיב ליה העזה שאפי' יסברו שהוא משקר יתלו אותו שאינו אומר כן בשביל שהוא מתכוין לשק' אלא שהוא רגיל לטעות בין אונס לשאינו אונס עכ\"ל.
וכדבריהם כתב ג\"כ הרשב\"א בתשו' ח\"ב סי' רע\"ג הביא דבריה' הרב מש\"ל בפ' כ\"א מה' מלוה ה\"א בסוף תשו' הרמ\"ה דע\"א ע\"ד יע\"ש ועיין במה שהקשה הש\"ך בכללי המיגו סי' פ\"ב אות ו' בדברי הנמק\"י דפ' חזקת ובדברי הרב מ\"ל שם יע\"ש ועיין בס' שער המלך בהלכות אישות דל\"ח ע\"ב ד\"ה ואם חזר בו כו' יע\"ש והשתא כונת דברי התוספות מבוארת ע\"פ מ\"ש הרא\"ש והנמק\"י גבי הנהו עזי דאכלי חושלא וגבי ההיא דשדה זו של אביך דהתם שאני דלא הוי מידי דכפירה כלו' אינו להשמט בטענה זו שלא יגבו ממנו כדי שנאמר לא היה יכול להעיז פניו בפני התובע ממנו ולכן לא טען כן אלא התם אדרבא הוא בא לתבוע מחבירו וכיון שהעיז פניו לתבוע מה שלא הי\"ל לתבוע אע\"פ שלא ידע חבירו הי\"ל להעיז פניו לתבוע אפי' במה שידע וזה ברור. ובכן בנדון זה של הסמ\"ע נמי דהוי מידי דכפירה שהמלוה בא להשמט בטענתו שלא יגבה הלוה ממנו לא אמרי' מיגו דהעזה דומיא היכן דטעין בפקדון נאנסו דאינו נאמן במיגו דלהד\"מ משום דהוי מיגו דהעזה. ועיין למהרימ\"ט חח\"מ סי' פ\"ב דצ\"ה ע\"ד שכתב וז\"ל איברא דמיגו במקום העזה לא אמרי' כגון ההיא דאמרי' מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע כו' אלא שא\"א מעיז פניו כו' והובאה בכמה דוכתי בריש מציעא ובהניזקין ובפ' שבועת הדייני' וכתבו התוס' דה\"ק אמאי לא מהימן במיגו כו' ומשני כיון דאינו מעיז פניו לא חשיב מיגו ובפ\"ק דבתרא אהא דאמרי' חזקה אין אדם פורע ת\"ז כתבו התוס' דלא מהימן במיגו דאי בעי אמר היום פרעתיך דלא חציף כולי האי ולאו מיגו הוא אבל כשאינו חוצפא יתיר' אע\"פ שהוא יודע בשקרו לא מיקרי העזה כדאמרי' ברפ\"ב דכתובות ומודה ר\"י באומר שדה זו של אביך כו' וה\"נ אשכחן גבי הנהו עזי כו' וכהנה רבות נמצאו בגמ' כו' עכ\"ל ובח\"א סי' קי\"ב דקל\"ח רע\"ג כתב וז\"ל ובמקום אחר כתבתי מה בין זו לאותה שאמרו והאי בכוליה בעי דנכפריה אלא שאין אדם מעיז פניו כו' מ\"מ אע\"ג דלהעזה בפני בעל דבר לא חיישי' להעזה בפני העולם שמכירים בשקרו חיישינן כו' עכ\"ל וע\"ע בחח\"מ סי' ק\"ד ובח\"א סי' ק\"ה דקפ\"ז ע\"ב יע\"ש. וכנראה דאישתמיט מיניה דברי התוס' בפ' הגוזל דק\"ז ע\"א דכתבנו ודברי הנ\"י שם שנתנו טעם לחלק בין ההיא דאמרי' אין אדם מעיז פניו כו' לההי' דחושלי ולההיא דשדה זו של אביך היתה כו' וצ\"ע ועיין להרב של\"הג בפ' שבועת הדייני' שהביא דברי התוס' דפ' הגוזל והאריך בביאור דבריהם ודרך אגב שראיתי שכת' וז\"ל וק' בעיני על דעת התוס' דאמרי דהיכא דכופר בכל מקום שא\"י להעיז פטור מן השבועה ונותנים טעם להעזה דכיון שכופר הכל וחבירו יודע אם הכפירה אמת או לא אם לא היה כן לא היה כופר ומשו' ה\"ט פטו' למה לא נאמר ג\"כ לגבי תובע חזקה מה שתובע הוא אמת דכיון שחברו יכול לידע בשקרו חזקה לא היה מעיז פניו לתבו' אם לא הי\"ל לקבל ממנו כו' יע\"ש. ולא ידעתי היכן מצא הרב שהתוס' נתנו טעם בכופר הכל שהוא פטור משום טעמא שאם לא היה אמת לא היה כופר כיון שחבירו יודע בשקרו דאדרבא ממ\"ש התוס' שם בשם ריב\"א וז\"ל ומיהו בטענת כפירה אפי' במקום שיכול להעיז פטור דגזרת הכתוב היא ע\"כ מבואר דס\"ל דכופר בכל דפטור לאו משום טעמא דטענתו אמת הוא דפטרו הכתוב שהרי אפי' במקום שאין חברו יודע נמי כתבו דמשום גזרת הכתוב פטור ואין ספק שהרב דקדק כן ממ\"ש שם בתי' ריב\"א וז\"ל וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי כלומר בטענה דשייכא במלוה כגון כפירה והודאה דאין מעיז פניו לכפור במידי דידע ביה חבריה כו' ומשמע ליה דכונתם לומר דמה\"ט פטרו הכתוב בכופר בכל דודאי קושטא קא טעין משא\"כ בפקדון דכיון דמעיז ומעיז אפש' דלאו קושט' קא טעין ולכך מחייב אפי' בכופר בכל כלומר דטעין נאנסו בכל.
ואם זו היתה כונתם מ\"ש בסוף דברי' ומיהו בטענת כפירה אפי' במקום שיכול להעיז פטור דגזרת הכתוב הוא כו' הוי סותר לזה. אמנם הנלע\"ד ברור דמ\"ש וגבי מלוה כו' כונתם לומר דמה\"ט ניחא דחייבו הכתוב במודה מקצת ולא פטרו במגו משום דהוי מיגו דהעזה משא\"כ בטענת פקדון כיון דהמגו לא הוי מגו דהעזה אין טעם למה שחייבו במודה מקצת כיון דאית ליה מיגו ומיגו דאורייתא אמנם למה שפטר הכתוב לכופר בכל לא כתבו טעם התוס' דאנן לא דרשי' טעמיה דקרא אלא גזר' הכתוב הוא וזה מבואר בדברי הרא\"ש והנ\"י ז\"ל בכונ' דבריהם ז\"ל ודוק ועיין לקמן ד\"ה עוד הביא הש\"ך כו' שעמדנו על דברי הגהו' מיימון פ\"ב מה' שכירו' שכתב משם ריב\"א כמ\"ש השלטי הגבורים יע\"ש ובס' הכריתו' להר\"ש ז\"ל בכללי המגו סימן קפ\"ה והביא דבריו הש\"ך ז\"ל בסימן פ\"ב אות כ\"ב ומרן החבי\"ב שם אות קכ\"ג כתב וז\"ל מגו דהעזה לא אמרינן כי הא דסלעין דינרים מלוה אומר ה' ולוה אומר ג' דלא מהימנינן לוה במגו במה דאמר ג' משום דהוי מגו דהעזה דפחו' משנים לא מצי למימר דמיעוט סלעין דנרים ב' עכ\"ל.
וביאור דבריו ז\"ל משמע לכאורה שהוא ע\"פ מ\"ש התוס' שם בפ\"ק דמציעא ד\"ד ע\"ב ד\"ה לעול' ב' פטור כו' דלהכי לא מהימן לרשב\"א כי טעין ג' במגו דאי בעי אמר ב' אע\"פ שנראה יותר נאמן בשביל שהשט' מסייעו משום דס\"ל לרשב\"א דאדרבא מפני שהשטר מסייעו מש\"ה אינו טוען ברצון שנר' שמחמת השטר מודה אם לא היה השטר היה כופר בכל יע\"ש הרי שמפני שנר' לעולם כמשקר בטענת המגו לא חשיב מיגו וכונת הר\"ש לומר דדוקא בהעזה כי האי שנראה לכל כמשקר לא חשיב מגו אבל בהעזה שמעיז עם בע\"ח לבד חשיב מגו וכמ\"ש לעיל בשם מהרימ\"ט ז\"ל אבל הדברים תמוהים דאדרבא מדר\"ע דפליג ארשב\"א התם ואמר דכי אמר ג' פטור מפני שאינו אלא כמשיב אבידה דהיה יכול לטעון דב' היה חייב והשטר מסייעו מוכח איפכא דכל כה\"ג אמרי' מגו ואיך הביא הר\"ש ראיה מדרשב\"א דלית הלכת' כותיה.
ואולי כונת הר\"ש ז\"ל לומר דאף ר\"ע לא פליג עליה דרשב\"א משו' דס\"ל דכל כה\"ג שהשטר מסייעו אין סברא לומר דמקרי העזה ובודאי שאין העול' חושדי' אותו בכך ושפיר היה יכול לומר שאינו חייב אלא ב' אמנם אם יהיה האופן שיש העזה לגבי העול' שחושבי' אותו שמשקר אף ר\"ע אזיל ומודה דלא חשיב מגו והיינו ההיא דרבה בר שרשם דפ' ח\"ה דאמרי' התם לקוחה בידי לא מצית אמרת דהא איכא קלא דארעא דיתמי היא וכתבו התוס' ואע\"ג דאי טעין לקוחה בידי מהימן מ\"מ לא חשיב מגו כיון דאיכא קלא כנלע\"ד כונת הר\"ש ז\"ל.
ובזה אין מקום למה שהקשו עליו הש\"ך ומרן החבי\"ב אמאי לא הביא ראיה מההיא דמפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה כו' דהר\"ש הוצרך להשמיענו דכל כה\"ג דאיכא העזה לגבי כ\"ע חשיבא העזה אע\"פ שלא בא לפטור עצמו משבועה דאורייתא.
ומה שביאר מרן החבי\"ב בכונת הר\"ש דכונתו לומר דאף לר\"ע לא אמרינן מגו. דאי בעי אמר פחות מג' משום דפחות מב' הוי העזה לגבי הכל יע\"ש הוא תימא דפחות מב' הו\"ל מגו במקום עדים ולא מקרי מגו דהעזה וצ\"ע.
עוד כתב הש\"ך על דברי הסמ\"ע וז\"ל ועוד דמ\"מ יהא נאמן הכא במגו שהיה טוען אינ\"י ואע\"פ שהתוס' כו' מ\"מ כיון דיכול לטעון אינ\"י א\"כ אי הוה טעין בריא שלא היה שוה יותר לא הוי העזה דהלוה יחשוב שאינו יודע ולכך טוען כן עכ\"ל ולע\"ד הדבר ברור שאם הלוה אינו טוען בריא שהמלוה ידע שהיה שוה המשכון כמו שהוא אומר שאינו אומר ששמוהו בתחילה כשמסרו המשכון בידו אז הדין עם הש\"ך אבל אם טוען שהמלוה ידע שהיה שוה כ\"וך כמדובר אז הדין עם הסמ\"ע ז\"ל דכל כה\"ג כשכופר המלוה ודאי דהו\"ל מגו דהעזה ומגו דהעזה לאפטורי משבועה דאורייתא לא אמרי' וכמ\"ש ודוק כנלע\"ד להלכה ולמעשה." + ], + [ + "שורש דין חזקת עבדים וכן \n העבדים שיכולין להלך אין בחזקה זה שהן תחת ידם כו' הביא זה הנטען שתפס העבד עדים שיש לזה אצלו שלש שנים רצופות מיום ליום ה\"ז נאמן. בר\"פ חזקת תנן דחזקת העבדי' ג\"ש ופריך בגמ' עבדי' יש להם חזקת ואמר ר\"ל הגודרו' אין להם חזקה אמרה רבא אין חזקה לאלתר אבל יש להם חזקה לאחר ג' שנים ופשטה דסוגייא משמע דלאח' ג' שנים איכא חזקה לגודרות שהן בין עבדי' בין בהמה וחייה שהם נקראי' בשם גודרות וכמ\"ש הרשב\"ם ז\"ל שם וזה דעת רוב הפוסקי' וכמ\"ש הש\"ך בסי' קל\"ה סק\"ג וכן מבואר בדברי הרשב\"א שהביא הנמק\"י פ' המקבל עלה דאמרינן התם מלוה או' חמש ולוה או' ג' שכתב וז\"ל אבל הרשב\"א כתב דאם החזיק ג' שני' הויא חזקה כו' דע\"כ לא אמרו דהיכא דאיכא עדים וראה אפי' אחר אין לו חזקה אלא בחזקת המטלטלי' שהיא לאלתר אבל בחזקת ג' לא דאין אדם מניח עבדו וצאנו ביד אחר ג' שני' ועובדי' לאחרי' ואחרי' אוכלי' מגיזת' וחלבן כל אותו הזמן ולא אמרינן בהגודרות ואומן שאין להם חזקה אלא בלאלתר כו' עכ\"ל וכן מבואר ג\"כ בתשובה מימוניות דשייכי לס' משפטי' סי' י\"ז יע\"ש.
אמנם הרב המגיד בפרקין כתב וז\"ל ורבינו לא הזכיר חזקת ג\"ש גבי בהמה חיה ונראה סיוע לדבריו ממה ששנינו במשנה חזקה בעבדי' ולא הזכירו ובהמה וחיה כו' ומדברי הר\"ב העיטור נראה כדעת רבינו עכ\"ל ולפי דבריו שרבינו ובעל העיטו' ז\"ל ס\"ל דבהמה וחיה אינו מועיל חזקת ג\"ש ובעבדי' מועיל חזקת ג\"ש ע\"כ לפרש דר\"ל דה\"ק הגודרות שהן בין עבדי' ובין בהמה וחיה אין להם חזקה לאלתר ובזה הן שוים אבל חזקה ג\"ש יש מהם דמהני דהיינו עבדי' דהוקשו לקרקעות ובני שטרא נינהו ויש בהם דלא מהני דהיינו בהמה וחיה דכיון דמטלטלי דניידי נינהו ולא בני שטרא הם לא מהני בהו חזקה כלל לא חזקה דלאלתר כשאר מטלטלי' כיון דניידי ולא לאחר ג\"ש כיון דלאו בני שטרא נינהו והיינו דקאמר רבא אין להם חזקה לאלתר אבל יש להם חזקה לאחר ג\"ש כלומר יש בהם במיני הגודרות דמהני בהם חזקת ג\"ש דהיינו עבדי' דאע\"ג דאין להם חזקה דלאלתר משו' דניידי יש להם חזקה דג\"ש דכיון דבני שטרא נינהו דהוקשו לקרקעות וכ\"כ הרב פרישה ודרישה בר\"סי קל\"ה יע\"ש ועיין להרב גד\"ת בדפ\"ח ע\"א מ\"ש בישוב הסוגייא לדעת רבינו ובעל העיטור ז\"ל ואין בדבריו כדי שביעה למה בעבדי' מהני חזקת ג' שנים ולא בבהמה וחיה יעויין שם.
והנה אין ספק שמ\"ש ה\"ה דמדברי הר\"ב העיטו' נראה כדעת רבי' היינו ממ\"ש הר\"ב העיטור ז\"ל באות מ' דפ\"ה ע\"ב והביא דבריו הטור בסי' קל\"ג וז\"ל ועבדי' חזקתן ג\"ש והא דאמר ר\"ל הגודרות אין להם חזקה דוקא לאלתר אבל לאחר ג\"ש אית להו חזקה ומסתברא דלא תימא ה\"ה לדברי' העשויי' להשאיל ולהשכי' אלא דוקא עבדי' דבני שטרא נינהו אבל עבדי' דלאו בני שטרא נינהו לא שייכא בהו החזקה עכ\"ל ומדתלי טעמא דעבדי' דוקא משו' דבני שטרא נינהו מועיל בהו חזקת ג\"ש משא\"כ מטלטלי' נראה לו לה\"ה דה\"נ בהמה וחיה דלאו בני שטרא נינהו לדעתו ז\"ל דמו למטלטלי' ולא לעבדי' וזה ברור ומהתימא על הש\"ך שכת' בסי' קל\"ה סק\"ג דאין מדברי הר\"ב העיטור ראיה דס\"ל דבהמה וחיה דמו למטלטלי' ולא לעבדי' כיע\"ש ולא ביאר לנו הרב דבריו בזה דאיך הפה יכולה לדבר דס\"ל דדמו לעבדים מאחר דבהמה וחיה לאו בני שטרא נינהו כעבדי' ואולי כונתו ז\"ל לומר דס\"ל לבעל העיטור דאע\"ג דבהמה וחיה לאו בני שטרא נינהו מ\"מ כיון דדמו לעבדי' במעשיו דהוו מטלטלי' דניידי כעבדי' ואע\"ג דלא שייכא בהו טעמא דבני שטרא נינהו כעבדי' מ\"מ לא פלוג רבנן בהו וכיון דגבי עבדי' דשייך בהו האי טעמא מהני בהו חזקת ג\"ש השוו הדין בכל דדמי להו דתיהני חזקת ג\"ש כנ\"ל ודוק.
ודע דכי היכי דהטור ז\"ל ס\"ל דבהמה וחיה דמו לעבדי' דמועיל בהו חזקת ג\"ש כמ\"ש בסי' קל\"ה ובשאר מטלט' העשויין להשאיל ולהשכיר ס\"ל דלא מהני בהו חזקת ג\"ש כמ\"ש בסי' קל\"ג וטעמו מבוא' בדברי הש\"ך והב\"ח בסי' קל\"ה כיע\"ש ועיין להר' ראש יוסף באות ע\"ג שהביא דברי המרדכי בפ' כל הנשבעי' והן הן דברי הטור קל\"ג יע\"ש הכי נמי נראה שזה דעת הרשב\"א ז\"ל שהרי מדברי' ז\"ל שהביא הנמק\"י ז\"ל פ' המקבל עלה דמלוה אומר ה' וכתבנו דבריו לעיל נראה בהדייא דס\"ל דבהמה וחיה דינם כעבדי' דמועיל בהן חזקת ג\"ש ואלו מדברי הרשב\"א ז\"ל שהביא מרן ב\"י בסי' קע\"ג מחו' ה' שכתב וז\"ל וההיא דאומן מטל' נינהו שחזקתן לאלת' כו' מבואר דס\"ל דגבי מטל' כל דלית להו חזקה דלאלת' לית להו חזקת ג\"ש וכן מבואר עוד בדברי הרשב\"א שהביא הנמק\"י ז\"ל בפ' חזקת גבי הא דאמרי' התם וצריך למחו' בסוף כל ג' וג' וז\"ל אבל דעת הרשב\"א דהמטלט' בלחוד דהוא דאמרי' דשוב אין להם חזקה דכיון דחזקתן הוא לאלתר כתפיסת' ואז איכא עדי' פקדון שוב אין להם חזקה כו' יע\"ש וכן כתב עוד שם גבי הא דאמרי' ואי דלא צנא דפרי כו' וז\"ל ל\"ד לההיא דלקמן בשמעתיתא דאומן דהתם איירי במטל' וכיון שחזקתן לאלתר השתא איכא עדי פקדון שוב לא מצי טעין חזקה הנפקד יע\"ש מכל זה מבואר שדעתו ז\"ל דבמט' לא מהני בהו חזקת ג\"ש וכדעת הטור בסי' קל\"ג ואפשר שטעמו כמ\"ש הב\"ח ז\"ל דמט' אדם עשוי להשאיל ולהשכיר לימים הרבה א\"נ שמא שכח למי השאיל או השכיר וכמ\"ש הטור בשם הר\"י וזה לא שייך בבהמה וחיה שנמסרים לרועה חזר להו פעם בחוץ פעם ברחובות א\"נ אפשר שטעמו בבהמה וחיה דדמו לעבדי' דהוו מטלט' דניידי השוו חכמים מדותיה' לו' דתהני בהו חזקת ג\"ש משא\"כ בשאר מטלטלי' וכמ\"ש לכונת הש\"כ ז\"ל ומ\"מ אע\"פי שמדברי הרשב\"א הללו שהביא הנ\"י במקומות הנז' מבואר דס\"ל דמטל' העשויין להשאיל ולהשכיר או דאיכא עד פקדון וראה לא מהני בהו חזקת ג\"ש וטלת ביד אומן שנתנו נראה בהדיא מדברי הנ\"י דפ' המקבל שכתבנו דבריו לעיל ס\"ל דמהני חזקת ג\"ש מפני שאין דרך להניח ביד אומן כ\"כ זמן וכן מבואר עוד מדברי הרשב\"א שהביא רי\"ו ז\"ל בנתיב כ\"ט ח\"ד והביא דברי מב\"י בס\"ס קל\"ד כיע\"ש ומהתימא על מרן החבי\"ב ז\"ל דבסי' קל\"ג הגה\"ט אות כ\"ט הביא דברי הנ\"י דפ' המקבל ודקדק מדבריו דס\"ל להרשב\"א דמטל' מהני בהו חזקת ג\"ש.
ובזה יישב דברי מהר\"י ברקי' יע\"ש והוא תמה דמדברי הרשב\"א שהביא הנ\"י בפ' חזקת מבואר דס\"ל להרשב\"א דגבי מטל' לא מהני בהו חזקת ג\"ש כמדובר ושם בפ' המקבל לא כתב דמהני בהו חזקת ג\"ש אלא בגודרות וטלת ביד אומן דוקא כמדובר וצ\"ע ועיין להש\"ך סימן קל\"ד סק\"ח ודוק.
וראיתי להר' ראש יוסף באות מ' שהוקשה לו במאי דפריך הש\"ס ועבדים אית להו חזקה ואמר ר\"ל הגודרות אין להם חזקה דמאי קושיא לימא דבכלל גודרות לאו עבדים משום דעבדים כיון דבני דעת נינהו איכא למימר אם לא שידעו שמכרום בעליהם לא היו הולכים מבית בעליהם הראשונים יע\"ש ולק\"מ לע\"ד דאדרבא כיון דבני דעת נינהו אית לן למימר טפי דמשום שהקנטוהו הבעלים הראשונים הלכו להם לביתו של זה וכ\"כ הרמב\"ן והריטב\"א ז\"ל בהדיא בגיטין ד\"ך ע\"ב עלה דההיא דאמר ר\"ל הגודרות אין להם חזקה כיע\"ש וכ\"כ עוד הרמב\"ן בחי' לבקרא דל\"ו עלה דרך מימרא יע\"ש תו ק\"ל להרב הנז' דהיכי ס\"ד דמקשן דקאמר ר\"ל הגודרות אין להם חזקה היינו אפילו לעולם דודאי פשיטא דחזקת ג\"ש אית להו מדלא מחה כ\"כ זמן יע\"ש ומה שתרץ הוא ז\"ל דהוה ס\"ד דמשאמרו במתני' דעבדים יש להם חזקה היינו חזקה דלאלתר כו' זה לא ניתן לאמר דמתניתין בהדיא קתני ג\"ש אלא נראה לע\"ד דאפשר דהמקשן ס\"ד דעבדים ובהמה וחיה דוקא דמטל' נינהו במטל' לא מהני בהו חזקת ג\"ש והטע' שכתב הטור בשם הר\"י בסי' קל\"ג בשם הרב העיטור השוו חכמי' מדותיה' לדונן כמטלטל' דלא תהני בהו חזקת ג\"ש דומיא דשאר מטל' משו' דלא פלוג ואפי' לדעת החולקי' וס\"ל דגבי מטל' נמי מהני בהו חזקת ג\"ש ואיכא עד תשו' מימון בס' משפטי' סי' י\"ו כמ\"ש החבי\"ב ז\"ל בסי' קל\"ג הגה\"ט אות כ\"ט איכא למימר דלא כתבו כן בתשו' הנז' אלא לבתר דמסיק הש\"ס דכי קאמר ר\"ל הגודרות אין להם חזקה אלא בחזקה דלאלתר אבל בחזקה ג\"ש יש להם ומשמע להו דאפי' הבהמה וחיה נמי דלאו בני שטרא נינהו מהני בהו חזקת ג\"ש ומנה למדו דה\"ה לשאר מטלט'.
אמנם מעיקרא הוה ס\"ד דמקשה דכל מידי דמטל' דלאו בני שטרא נינהו לא מהני בהו חזקת ג\"ש ועבדי' נמי אע\"ג דבני שטרא נינהו כיון דמידי דמטלט' הוא אין לו חזקת ג\"ש כן נראה לע\"ד ודוק תו ק\"ל להרב הנז' בחזקה דלאלתר מה טעם מפקינן ליה מיד המחזיק ומחזקינן ליה בגנב וגזלן כיון שאפשר שלקחו ממנו ולא שבאו מאיליהן לביתו ואין להחזיק שום אדם בגנב וגזלן ותי' דכיון דתפיסה זו מקרי תפיסה נשאר הדבר בחזקת הבעלי' הראשוני' לעולם עד שיביא עדים או ראיה ברורה שמכרם לו יע\"ש.
וסבור הייתי לומר דמשו\"ה מפקינן מיניה דתלינן דרוצה להחזיק בשל חברו משום ס' מלוה ישינה שיש לו עליו עד שיתברר לו ולא דמחזיק' ליה בגנב וגזלן וכעין זה כתב בדרישה לקמן ס\"ס קל\"ג בענין דברי' העשויין להשאיל ולהשכיר ע\"ש בסעי' י\"ג אלא שאין זה טעם מספיק לע\"ד להוציא הדבר מיד המחזיק דאי משו' חשש ספק מלוה ישינה סמיה דדין למחייבה שבועה שלקחו דמשו' ספק מלוה ישינה לא משתבע כדאמרי' פ\"ק דמציעה ואכתי לא הוה ליה לאפוקי מידי דמחזיק אלא עיקר הטעם כמ\"ש הרב דתפיסה זו לא מקרי תפיסה וברור.
ולענין הלכה למעשה דעבדים גדולי' ובהמה וחיה שאינן מסורות ביד שומר אלא לפעמים הולכי' מאליהן בשוק אין בהם חזקה כשאר מטלט' ומוציאין אותה מיד המחזיק בהן ואף הפירות שאכל בהמשך אותו זמן כמ\"ש הרב ראש יוסף באות ע' וכדאיתא בפ' חזקת דל\"ג גבי מחזיק בקרקע שאינו שלו יע\"ש אמנם אם החזיק בהם ג\"ש נראה דיכול המוחזק לומר קים לי כהרמב\"ם ובעל העיטו' שכת' ה\"ה דס\"ל דמהני בהו חזקה ג\"ש ולענין שאר מטלטלי' עיין בסי' קל\"ג יע\"ש באורך.", + "אבל עבד קטן שאינו יכול להלך על רגליו מפני קטנותו הרי הוא כשאר מטלטלי' כו'. ונראה דה\"ה לעבד גדול אם היה מסור לשומר דלאלתר הויא חזקה כמ\"ש מב\"י ז\"ל בא\"ה ס\"ס קכ\"ד משו' דהוי מילתא דלא שכיח לא ביאר זה מרן בח\"מ סי' ע\"ב ס' כ\"א ולא בסי' קל\"ה כנ\"ל ועיין להרב המפה בא\"ה סימן קכ\"ד סעי' ו' שהסכים לדברי מרן יע\"ש ודברי מרן ז\"ל בח\"מ סימן ע\"ב הנז\"ל נראה דאשתמיט מיניה דמרן החביב בסימן קמ\"א הגה\"ט אות א' שכתב על מה שתמה על הטור למה לא הזכיר בהמה וחיה בהדי עבדים שחזקתן ג\"ש כמ\"ש בסי' קל\"ה וז\"ל ויראה דהטור סירכה דמתני' נקט דלא תני אלא עבדים ומתני' דלא תני אלא עבדי' מילתא פסיקתא נקט מה שא\"כ בהמה וחיה דהיינו דוקא במקום שאין דרך למסור הבהמה שחרית וערבית דבמקו' שדרך למסור הבהמה חזקתן לאלתר כדאיתא בפ' חזקת ואע\"ג דעבדים נמי היינו בגדולים מ\"מ בגדולי' מיהא אין חילוק בין מקום למקום אבל בבהמה יש חילוק בין מקומות למקומות. ובזה הראיה שהביא ה\"ה ז\"ל בפ' י\"וד מה' טוען ממשנה זו לדברי הרמב\"ם ז\"ל מדלא הוזכר חזקה גבי בהמה וחיה אלא גבי עבד אינה תיובתא לדברי הסוברי' דאף בבהמה וחיה חזקתן ג\"ש עכ\"ל וכפי דברי מרן ז\"ל בא\"ה שכתבנו דאף בעבדי' גדולי' כשהן ביד שומר חזקתן לאלתר כבהמה וחיה אין מקום לדברי מרן החבי\"ב ז\"ל שהרי אף גבי עבדי' לא מילתא פסיקתא היא כיון דכשהן ביד שומר חזקתן לאלתר וראית ה\"ה ז\"ל ממתני' אלימתא היא ותיובתא לדברי הסוברי' דאף בבהמה וחיה חזקתן ג\"ש וצ\"ע." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין מחזיק בנכסי קטן אכלה \n שני חזקה בחיי אביהן מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי מאביהן נאמן לומר חוב יש לי על אביהן. וכתב שם ה\"ה וז\"ל עוד הקש' הראב\"ד במ\"ש רבינו בשאכלה שהוא גובה בלא שבועה מדין מיגו ממה שהסכימו הגאונים ונתבאר בדברי רבינו בהרבה מקומות ומהם שהטוען על המשכון שהוא נאמן עד כ\"ד שאינו נוטל אלא בנק\"ח אף כאן אם בא לגבות לכתחילה צריך הוא לישבע ויש לי לתרץ שחילוק יש בין מטלטלין לקרקע שהרי ד\"ת אין נשבעין על הקרקעות ושבועת היסת אין כאן לפי שאין כאן טענת בריא הפך מדברי זה המחזיק ואין נשבעין על טענת שמא כך נ\"ל לדעת רבינו ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דלפי מ\"ש הוא בעצמו בפ\"ה מה' אלו ד\"ה דהא דאין נשבעין על טענת קרקע הוא דוקא כשהטענה הוא גוף הקרקע כגון שזה אומר יש לי לדור בה עדין והלה אומר שאין לו לדור עוד הרי זו תביעת קרקע כו' אבל כשאין מחלוקותם אלא בתביעת דמי השכירות נראה שהוא כשאר חיובין ומתחילתו נעשה בין שניהם ע\"ד ליתן דמים ומתחילתן ועד סופן דמים הם וא\"כ ה\"נ כיון דטענתם ותביעתם אינו אלא על חוב שחייב לו אביו למה לא ישבע וה\"ז דומה ממש לתביעת דמי השכירות שנשבעין שבוע' דאורייתא.
ודברי אלה שאלתי בימי חורפי מחד צורבא מרבנן מעיר סאלוניקי יע\"א ה\"ה הרב בעל פרשת הכסף כמוה\"ר שמואל סורנאג'ה נר\"ו וכה היתה תשובתו אלי עין רואה מה שהאריך מעכ\"ת והרבה להשיב ע\"ד ה\"ה עמ\"ש דיש חילוק בין משכון דמטלטלין לקרק' שהרי ד\"ת אין נשבעין על הקרקעות והוקשה לכת\"ר דמה מקום יש לקו' כיון דעיקר התביעה אינה על קרקע אלא על החוב ככתוב בד\"ק. ולי הדיוט לפום ריהטא היה נראה דשפיר דמי שם בפי\"ד לתביעת קרקע דהרי כל עיקר נאמנותו דנאמן זה על חובו הוא מטעם מיגו שיכול לומר שלי הם והרי אם היה טוען שלי הן לא היה חייב שבו' מטעם דהיה נשב' על הקרקע וא\"כ ה\"ה נמי עכשיו נוטל בלא שבועה דלא גרע השתא ממה שהיה לו לטעון וכי היכי דאם היה טוען שלי הן היה פטור משבועה והיה לוקח כל הקרק' עם כל הפירות שאכל וא\"כ כ\"ש השתא דאינו תובע אלא כנגד חובו דנאמן משא\"כ במשכון דמטלטלין דבודאי דנוטל בשבועה משום דהרי אם היה טוען שלי הן ג\"כ היה חייב שבועה וא\"כ ככחו אז כחו עתה ולא הוי השתא מרויח יותר ודוק כך עלה במחשבה בתחילת העיון.
האמנם המנגד כל דברינו אלה הם דברי רבי' הרמב\"ם בפי\"ג מה' מלוה ד\"ג דשם כתב שאלו אמר על עצמו של חפץ זה אתה מכרתו לי אתה נתנתו לי דהיה נשבע היס' ונפטר אלא דאם אמר כ\"וכ יש לי על חפץ זה צריך שבועה בנק\"ח אע\"ג דאיכא מיגו ומפרש הטעם שאין אומרי' מיגו לפוטרו משבוע' אלא לפוטרו מממון שלא יחזור עד שיטול מה שטען ועיין בדברי ה\"ה שם ודברי' עומד ככותל לפנינו.
הן אמת שדברי הרמב\"ם צ\"ע לפי קע\"ד דנר' סותרי' דבריו למ\"ש בפי\"א מה' שכירו' ד\"ז דשם כתב בעה\"ב אומר ב' קצצתי לך והשכיר אומר ג' קצצת לי כו' הרי ב\"ה נשבע בנקיט' חפץ בד\"א כששכרו בעדים ולא ידעו כמה פסק תבעו בזמנו אבל אם שכרו שלא בעדי' או שתבעו אחר זמנו ישבע בע\"הב היסת יע\"ש דמשמע דמהני המיגו לפוטרו משבועה בנק\"ח לשבועת היס' והוא הפך מ\"ש שם בה' מלוה ועיין נמי שם בפ' י\"א מה' שכירו' בהל' ו' וכעת לא מצאתי דבר מתיישב כהוגן דברי רבינו אלו וצ\"ע.
איך שיהיה נחזור לדאתאן עלה לעיקר קושייתיה דמר עוד עלה בדעתי דעת הדיוט לומר דכונ' ה\"ה הוא זה דמה מקום יש להקשו' ממה שמצינו לגאוני' שכתבו גבי משכון דמטלטלין לכאן דאפשר דיש לחלקן בין משכון דמטלטלין למשכון דקרקע דבמשכון דקרקע יודו הגאוני' דנוטל בלא שבועה אף דאין תביעתו אלא דמים וקאמר דאל תתמה דמה מקו' יש לחילוק זה דכשם שיש לזה מיגו כך יש לזה ולזה מתרץ דשפיר יש לחלק דכשם שמצינו שדין הקרקע משונה מדין המטלטלין דהרי ד\"ת אין נשבעין על הקרקעו' משא\"כ במטלטל' דנשבעין עליה' כשם שדינו משונה בענין זה כך משונה דינו בדין המשכון אף שאין דינו ותביעתו אלא דמי' והוי מעין מ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' חזק' גבי עובדא דרבה בר שרשו' וז\"ל ולא מסתבר לחלק שאני מטלטלין דשייך בהם שבוע' דאורייתא במודה מקצ' ולכך הבא מחמת חזקה צריך שבועה כו' יע\"ש ואף דלהרא\"ש לא מסתבר ליה לחלק בהכי מ\"מ אפשר דלדע' ה\"ה בדעת הרמב\"ם מסתבר ליה ומ\"ש עוד ה\"ה כאן ושבוע' הסית אין כאן כו' כונתו כך דאה\"ן דמצינן למימר דיודו הגאוני' בדין משכון קרקע דלוקח בלא שבועה בנק\"ח כיון דהם לא אמרו אלא גבי משכון דמטלטלין מ\"מ עדיין יש להק' ממה שמצינו ג\"כ גבי קרקע עצמו וכמ\"ש הר\"ב התרומו' שער י\"ד ח\"א דפ\"ב דע\"א אחר שהביא דברי הרמב\"ם דפי\"ד מה' טוען הנז' כתב וז\"ל ואיכא דק\"ל היכי אמרי' מיגו דאמינא לקוחה היא בידי מהימנא והלא האו' לקוחה היא בידי קרקע זה ולהחזיק בו שני חזקה נהי דלא ישבע שבועת התורה לפי שאין נשבעין על הקרקעו' אבל משבועת היס' לא ינצל ותרצו שלא היו יכולין להשביעו שבועת היס' בטענ' שמא שהרי היתומי' לא היו יכולין להכחישו בטענ' ודאי כי אם בשמא זה היה טעם הר\"ר משה זצו\"ל שפטרו בלא שבועה ע\"כ והן הן דברי ה\"ה הנז' ודוק ועיין בהרב גד\"ת שם כך אפשר להמשיך דברי הרב המגיד ז\"ל אלא שידעתי ביני שהוא דוחק.
והיותר נראה ליישב דבריו הוא דלא דמי לכל הני דהזכיר מעכ\"ת דשאני כל הני דהשתא אין תביעת' זה אצל זה אלא דמי' בלבד משא\"כ בההיא דה' טוען דהוא עדיין תוך השדה והוא אומר דבמשכון היה בידו ואכלה שני חזקה דכל כחו דמצי לו' דבמשכנת' באו לידו הוא מטע' היותו בתוכה ואכלה שני חזקה דשפיר חשיבא כשלו וכל כמה דלא לקח מעותיו הוייא שלו ושפיר קרינן ביה אין נשבעין על הקרקעות א\"נ אפשר לומר מעין זה ובית\"ר שאת דהאי דינא דפי\"ד מה' אלו דמייא שפיר למ\"ש ה\"ה עצמו בפ\"ה מה' טוען ה\"ה שאם היה מחלוקת יש לי לדור בה עדיין והלא כופר הרי תביעת קרקע כו' יע\"ש ובכה\"ג הבי' שם גבי אכלה שני חזקה כו' דמיירי במשכנתא דסורא דכתבין במשל' שנייא אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף וכמ\"ש רשב\"ם בפ' חזקת הבתי' דל\"ב ע\"ב גבי עובדא עצמו דרבא בר שרשו' דמשם למד עיקר דינו הרמב\"ם שם וא\"כ הוי כמשכיר שדה לכ\"וכ שנים דא\"כ כשיאמר דעדיין יש לו לאכול דעדיין יש לי מלוה גביה הו\"ל כאומר יש לי לדור בה עדיין דהוי תביעתו קרקע ודוק והבן בהאי תירוץ כי נכון ואין בו פקפוק לפי קע\"ד.
ומיהו עדיין צריכין אנו למודע'י אמאי תלה הרמב\"ם שם בפי\"ד מה' טוען לפי דברי ה\"ה הטעם דפטור משבועה משו' מיגו ת\"ל מטעם זה עצמו דאין נשבעין על הקרקעות ולפע\"ד נר' דלק\"מ דמ\"ש הרמב\"ם מתוך שיכול לומר שלי הן כו' אין כונתו לומר דמטע' זה דאיכא מיגו הוא דפטור משבועה אלא כונתו דמטעם זה דאיכא מיגו הוא דאמרי' דנאמן לומר חובי אצלי על אבוהון ואגבהו עכשיו בעודן קטנין ולא אמרי' דתחזור השדה והפירות שאכל ליתומי' עד שיגדלו ויעשה עמהם דין כמ\"ש שם בדין הקודם ויצא עליו קול דלא אכלה שני חזקה וכלפי אותו דין יהיב טעמא לחלק דלא דמי דהכא איכא מיגו והוי דינו כמ\"ש שם בריש הל' ח' דאם החזיק בנכסי קטן שנים רבות וטוען משכונה הן בידי ויש לי חוב עליהן כ\"וכ הואיל ואלו רצה אומר לקוחים הם בידי מהימן כו' והמשך דבריו שם בהל' ט' הוא מעין מ\"ש שם בריש הל' ח' ולא קאי ליתן טעם על מה שלוקח בלא שבועה ואף אם היה לוקח בשבועה היינו צריכין לטעם המיגו דאי ליכא מיגו לא מצי ליקח השתא בעודן יתומי' קטנים אפי' בשבוע' ממ\"ש בסוף הל' ח' דאם יצא עליו קול שהיא של יתומים ולא אכלה שני חזקה בחיי אבוהון דליכא מיגו דיחזור השדה וכל הפירו' שאכל עד שיגדלו ויעשה אח\"כ כשגדלו דין עמהם ולא אמרי' דישבע עכשיו ויטול מעותיו דנראה דלא מהני אפי' בשבועה עכשיו בעודן קטנים היכא דליכא מיגו וא\"כ מבואר דכונת הרמב\"ם בהל' ט' דקאמר מטעם מיגו לא קאי על מה שפטרו משבועה אלא על עיקר דבריו דקאמר דמצי למפרע ממנו עכשיו והוי ממש כעין דבריו בריש הל' ח' אלא דהרמב\"ם בהל' ט' אחר שכתב כל דינו דגובה אותו מן הפירות וגובה אותם בשבועה נ\"ט על עיקר הדין וכתב לחלק מדין היכא דלא אכלה שני חזקה כאמור ודוק.
וגם הראב\"ד אפשר דהבין כן בכונת הרמב\"ם אלא דעדיין הוק' דאף דאיכא מיגו מ\"מ לא יועיל המיגו לגבות לכתחילה בלא שבועה דאה\"ן דשפיר יהיב טעמ' שיכול לגבות עכשיו אף דהם יתומי' קטני' מטע' מיגו מ\"מ שבועה מיהא ליבעי מידי דהוי אמשכון דמטלטלין אף דאיכא מיגו נשבע ונוטל ולזה תירץ שפיר ה\"ה ז\"ל דיש לחלק בין במשכון דמטלטלין למשכון דקרקע כאמו' בכונת דבריו.
ואם כנים אנחנו בכל הדברות והאמירו' הקולמוס נקיים אנחנו ממה שהק' הר\"ב גד\"ת שם בדפ\"א ע\"ג ע\"ד ה\"ה שם בפי\"ד מה' טוען דאחר שהבי' דברי הראב\"ד וה\"ה ז\"ל כתב ואם השגת הרלב\"ד השגה נראה שתירוץ ה\"ה לא העלה ארוכה לה שהרמב\"ם פוטרו משבועה מטעם שיכול לומר שלי הן וכונת ההשגה שהמיגו לא יועיל לפוטרו משבועה מדין המשכון שנתבאר בפי\"ג מה' מלוה שאין אומרי' מיגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מממון וכלל זה הוא מוחלט ולא פרטית ומה יועיל היות כאן משכון של קרקע כו' יע\"ש.
ולפי האמור דברי ה\"ה הם שרירין וקיימי' ואין צורך להאריך עוד ואני אומר דאף דלו יהי דהראב\"ד הבין בכונת הרמב\"ם דטעם המיגו דקיהיב שם בפי\"ד מה' טוען הוא ג\"כ על השבועה מ\"מ כונת ה\"ה כמו שכתבתי אנכי איש צעיר וממילא נמי סרה מהר תלונת הגד\"ת מה שהק' עוד שם על הרמב\"ם וה\"ה ז\"ל ממ\"ש הרמב\"ם בפ\"ט מה' שלוחין הל' ד' יע\"ש דלק\"מ לא על הרמב\"ם ולא על ה\"ה ואף גם זאת ראיתי מה שהק' עוד הרב הנז' על הראב\"ד מההיא דפ\"ט דשלוחין שמהתם משמע דלא מהני מיגו לפוטרו משבועה אפי' להחזיק דחזינן דלא השיגו הראב\"ד התם ואיך כתב כאן וההיא דרבה בר שרשום דבעי לפטור נפשיה משבועה אחר אכילה קאמר כו' יע\"ש.
ולעד\"ן לחלק לדעת הראב\"ד דל\"ד לההיא דהתם דשם בה' שלוחי' אף דהשתא אינו טוען הטענה האחר' ואית ליה מיגו אינן מרויחים כלום היורשים השתא מאם היה טוען איני אריסו ואיני שותפו דדא ודא חדא היא ולהכי אמרינן מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן אפילו להחזיק מה שבידו דבמיגו זה אינו מגיע שום הנאה להיורשים השתא מאם היה טוען איני אריסו איני שותפו ברם בההיא דרבה בר שרשום דהשתא אינו טוען לקוחה היא בידי מרויחים יותר היתומים מאם היה טוען לקוחה היא בידי מיגו כה\"ג דהוי כמחזיר אבידה מהני כאכלה כבר ולא דמי לההיא דפי\"ג מה' מלוה דהתם הוי מיגו להוציא ומיגו להוציא אפילו דיהיה המשכון שוה יותר מהמלוה והוי כמחזיר אבידה מיגו להוציא בכ\"הג לא אמרינן.
ולפי האמור נידחה נמי באופן אחר מה שהק' הרב גד\"ת על הרמב\"ם ז\"ל ועל ה\"ה שם בפי\"ד מה' טוען ממ\"ש בפ\"ט מה' שלוחין דלא דמו הנדוני' כלל מהתם להכא כאמור אלא דלההיא דה' מלוה אינו מתיישב בזה לדעת הרמב\"ם ומחוורתא כדשנינן מעיקרא ולדעת הראב\"ד ליכא להק' בפי\"ג מה' גזילה די\"ט דיש לדחות והוא חזות תו חזי הוית להר\"ב גד\"ת שם דפ\"א ע\"א מ\"ש על הרמב\"ם עמ\"ש בפי\"ד מה' טוען ד\"ז ממ\"ש בפכ\"ט מה' מכירה די\"ז עיין בדבריו ואנכי לא ידעתי מא קא ק\"ל ואחל'ה פני קדשו שיבאר כונת דבריו (דממאי) [דממני] נסת'ר מאי קאמר.
ועוד ראיתי להרב שם ע\"ב שהביא דברי ה\"ה במ\"ש בפ\"ט מה' טוען דח' על השגת הראב\"ד וז\"ל ואין נאמן מדין מיגו דאי בעי אמר לה היתה מעולם כו' והרב הנז' כתב לא ידענא להיכא קאי אי אעיקר טענה חוב יש לי עליו כו' וכיון שכן מה לו להרמב\"ם לומר אבל אם יצא הקול כו' וכיון שצריכין אנו לומר דטעם אחר יש לשלא נאמנהו במיגו שלא היתה של אביו יע\"ש ולי הדיוט נרא' דבודאי כך היתה כונת ה\"ה ואעפ\"כ לא ק\"מ על הרמב\"ם דהרמב\"ם לא הוצרך להך טעמא דאם יחקור כו' כדי לבטל המיגו דמעולם לא היתה של אביו דפשיטא ופשיטא דהטעם מפורש לבטל המיגו זה כיון דנפק קלא בב\"ד דשל אביהן של יתומים היתה וזו אינה צריכה לפנים וגם רבה בר שרשום לא סליק אדעתי' לזכות במיגו זה דהאי מגו מבוט' מעצמו דהרמ\"ה נקט כלישנא דתלמודא דרבה בר שרשום ס\"ד לזכות מטע' דלקוחה היא בידי ואביי דחי ליה האי מיגו כיון דנפיק עליה קלא והרמב\"ם ז\"ל נקט לישנא דתלמודא אלא דהר' המגיד ז\"ל לרווחא דמילתא כתב לדחות מיגו זה אבל בלשון דחיה קאמר וגם כלפי דברי הראב\"ד ז\"ל דהזכיר מיגו זה הוצרך לפרש לדעת רבינו והוא פשוט.
ודרך אגב ראיתי להלח\"מ שם בפי\"ד מה' טוען ד\"ט שהאריך שם והנה מה שהק' על הטור ומרן ב\"י כבר כתב הרב גד\"ת שם ע\"ג גם מה שהאריך על הגירסא אשר כתב בהגהות בד\"ח הן דברים תמוהים מ\"ש דלא ס\"ל דהגהות לפי גירסא שלו מ\"ש ה\"ה דהטעם דאין לו שבועת היסת אלא ס\"ל דאין הטעם באכלה שני חזקה בחיי אב והון דאין שבו' משו' דאין כאן טענ' ברי אלא דאכל' שני חזק' עדיף ואלים טפי וגובה שלא בשבו' יע\"ש ודבריו צ\"ע דהרי דעת הרמב\"ם הוא דבכל מקום שזוכה מדין חזקה אפי' שיהיה חזקה אלימתא אינו נוטל אלא בשבועת היסת וכמו שמפורש בדבריו בפי\"א מה' טוען ד\"ב וא\"כ צריכין אנו לתירוץ ה\"ה וכמו שהביא תירוץ זה הר\"ב התרומות בשער י\"ד ח\"א דפ\"ב ע\"א בשם יש מי שתירצו כנז\"ל וגם מדברי הר'ב התרומו' נראה דלא היה גורס בהל' ח' וגובה בשבועה עיין בדבריו. והנה אמת דמדברי הרא\"ש בפ' חזקת הבתים נר' דלא ס\"ל כתי' ה\"ה והבי' דבריו הגד\"ת שם וכתב דכל דמצי אבוהון למטען ולהשביע טענינן ליתמי ומשבעינן אפי' בשמא כו'.
איברא דקשה ע\"ד הר\"מ בפ\"ט מה' שלוחין הל' ג' דנראה כדברי הרא\"ש דשם כתב בהל' ב' ואין אחד מכל אלו נשבע בטענת ספק עד שיחשוד המשביע אותם בשתי כסף כו' ובהל' ג' כתב מכאן הורו רבותי שאם מת השותף הא' אין היורש יכול להשביע שותפו של אביו בטענת שמא ויש מי שהורה שמשביע אותו היורש בטענת שמא וכזה ראוי לידון יע\"ש דנר' כדברי הרא\"ש דאמרי' כל דמצי אבוהון למטען ולהשביע טענינן ליורש ומשביע אפי' בשמא יע\"ש. ושמא יש לדחות ע\"כ מלשון הרב כמהר\"ש סורנאגה נר\"ו.
וזאת היתה תשובתי אליו על מאי דק\"ל בדברי ה\"ה בפרקין עמ\"ש הוא עצמו בפ\"ט מה' טוען כה ענני כת\"ר דשפיר דמי מ\"ש בפי\"ד לתביע' קרקע כיון דעיקר נאמנותו מטעם מיגו ובאותה טענה לא שייכה שבועה וא\"כ ה\"ה נמי עכשיו לא כן גבי משכון מטלטלין דככחו אז כחו עתה ושוב כתב דהמנגד לזה הוא דברי הרמב\"ם שבפי\"ג מה' מלוה ד\"ג ודבריו הם שעמדו ככותל עכ\"ל ואשתומם על המראה למה זה הטריח קולמוסו והיד כותב' כל כי הני מילין כי מה זו מציאה מצא באחרונה בדברי הרמב\"ם שבפי\"ג מהלכות מלוה כאלו דברי' הללו היו מעלומי העין דלא שלטא ביה עינא עד אשר עלתה זכרון דברים הללו לפניו ואחד הרואה השגת הראב\"ד שם בפי\"ד מה' טוען דעליה הוא דן ה\"ה ז\"ל לחלק ממ\"ש הגאונים בדין המשכון הלא המה דברי הרמב\"ם ז\"ל הללו בפי\"ג מה' מלוה ומה מקום היה לבעל המחשבו' מידי עלותו בתחילת העיון כל כי הני מילי ואעיקרא מאי סבר.
תו חזינא ליה למר שמואל עמד מתמי' ע\"ד הרמב\"ם ז\"ל הללו שבפי\"ג מה' מלוה שנראין כסותרין למ\"ש הוא עצמו בפי\"ח מה' שכירות ה\"ז גבי ב\"הב אומר ב' קצצת לי שכתב שם שאם שכרו שלא בעדים או שתבעו אחר זמנו ישבע בה\"ב היסת הרי שפטרו משבוע' המשנה מטעם מיגו ועל דבר זה ציוה אותי לעיין ככתוב בד\"ק ולפק\"ד וחולשת שכלי אין בזה מקום עיון דכיון דעיקר שבוע' זו אינה מן הדין שהרי א\"נ על טענת נתתי או טע' הילך ומתקנת חכמים היא גבי שכיר דוקא שלא ילך בפחי נפש הם אמרו דכל דאית ליה לב\"הב מיגו שלא להשביעו שבועה חמורה ודין נתתי ולא נטלתי ראיה לזה דכל דאית ליה מיגו בבה\"ב לא תקנו חכמים שבועה וכמ\"ש שם ה\"ה ז\"ל ע\"ש הר\"י ן' מיגאש וזהו שסיים הרמב\"ם ודקדק בלשונו ישבע ב\"הב היסת שלא קצץ לו אלא מה שכבר נתן ומה שאמרו לו הילך כלומר דדוקא בכה\"ג דליכא אלא שבועת התקנה הוא דנשבע היסת מטעם מיגו לא כן כשלא נתן כבר או שלא אמר לו הילך כי אז ישבע שבועה חמורה ואינו נפטר בהיסת כנלע\"ד.
תו חזינא ליה למר עלה ליישב כונת ה\"ה באומרו דכונתו לומר דכשם דדין הקרקע משונה מדין המטלטלין בענין שבועת התורה כך דינו משונה בדין המשכון וכעין מ\"ש הרא\"ש בפ' חזקת עלה דעובדא דרבה בר שרשום וז\"ל דלא מסתבר לחלק שאני מטלטלין דשייך בהם שבועת דאורייתא במ\"מ ולכך הבא מחמת חזקה צריך שבועה כו' ואף דלהרא\"ש לא מסתבר לחלק בהכי אפשר דלה\"ה ז\"ל ניחא ליה בדעת הרמב\"ם אע\"פ שהוא דוחק ככתוב בד\"ק. ואנא קטינא דבר זה אסור לאומרו אפי' בדרך דוחק כי אין ערוך בדברי ה\"ה ז\"ל עמ\"ש הרא\"ש דהשמים בינו לבינו שהרי הרא\"ש לא בא אלא לחלק מה בין כפירת שעבוד קרקע לכפירת מטלטלי' לענין שבועת היסת ועלה על דעתו לחלק שפיר דדוקא גבי כפירת מטלטלין תקנו חכמי' היסת הואיל ואיכא שבועת התורה במ\"מ לא כן בכפירת קרקעות דאין במיגו שבועת התורה במ\"מ אפשר דלא תקינו רבנן היסת בכופר בכל וחילוק זה אחד הרואה ניתן ליאמר שפיר ומצינו כיוצא בזה בתלמוד אלא דלא הונח להרא\"ש ז\"ל לחלק ביניה' כיון דלא איתמר בהדייא בגמ' דיש חילוק לענין שבועת היסת בין כפירת שעבוד קרקע לכפירת מטלטלין דכל כי הא לא הוה סתי' תלמודא למימר.
אמנם חילוק זה מה יושיענו להשגת הראב\"ד דאטו משו' דאשכחן דאין נשבעין על הקרקעות ליפטור מידי דלא שייך בקרקע כלל ומה מקו' לומר דמשום דאית ליה משכון קרקע שתהא פטור משבועה בתביעת חוב אחר משו' טעמא דאין נשבעין על הקרקעות דכיון שאין אומרי' מיגו לאפטורי משבו' הו\"ל תביעת משכון קרקע כתביעת מטלטלין דעלמא סוף דבר הס כי לא להזכיר דבר כזה בכונת דברי ה\"ה ז\"ל כי רחוק הוא מדרך השכל.
עוד כתוב בד\"ק והיותר נראין ליישב דברי ה\"ה דשאני הכא שהוא עדיין בתוך השדה והוא או' דבמשכון הוא בידו ומהימני' ליה מפני היותו בתוכ' ואכלה שני חזקה דשפיר חשיבה כשלו דכל כמה דלא לקח מעותיו חשיבא כשלו ושפיר קרינן ביה אין נשבעי' על הקרקעו' עכ\"ל ולא כן אנכי עמדי כי במה נחשב בשלו כיון שהוא מעיד על עצמו שבמשכון בא לידו וקרקע ברשותי' דמריה איתיה ואם מטעם מיגו חשבי' ליה כשלו הו\"ל כמיגו במקו' עדים דהודאת בע\"ד כמאה עדים כנלע\"ד.
עוד כתוב בד\"ק עוד אפשר לומר מעין זה וביתר שאת דהאי דינא דפי\"ד מה' טוען דמי שפיר למ\"ש ה\"ה עצמו שם בפ\"ה מה' טוען דמיירי במשכנתא דסורא דכתבי במשלם שנייא כו' וא\"כ כשיאמר עדיין יש לו לאכול דעדיין יש לו מלוה גביה הוה ליה כאומר יש לי לדור בה עדיין והוי תביעתו תביע' קרקע ודוק והבן כי הוא תירוץ נכון ואין בו פקפוק יע\"ש בד\"ק. אשר עפ\"ז טהר וניקה דברי ה\"ה מקו' הגד\"ת ככתוב בד\"ק באורך.
איברא כי גם אנכי חשבתי והואלתי ליישב דברי ה\"ה ז\"ל באופן זה וכבר בא הרמז בכתבי אשר שלחתי לכת\"ר הלא כה דברי כי ידעתי ביני שיש מקום ליישב דברי ה\"ה ז\"ל ומתוכם יתיישב קושיא הגד\"ת יע\"ש ומי יתן ידעתי למה זה לא העלה על זכורו הדברים האלו האם זאת היתה כונתי. ואולם מדעתי כי קשה לא אוכל שאת לשון הרמב\"ם שכתב וז\"ל אכלה שני חזקה כו' מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי נאמן לומר חוב יש לי על אביהן ולעיל מזה בהל' ח' שינה לשונו וכתב מי שהחזיק כו' וטען ואמר משכונה הן בידי ויש לי חוב עליהם כ\"וכ כו' למה זה לא כתב ג\"כ בהל' ח' כלשון הזה נאמן לומר משכונה הן ויש לי חוב עליהן ותלה בכאן החוב על אביהן ולא על הנכסי' אשר השינוי הזה מורה באצבע שכונתו לומר שאין הטענה על הנכסי' שיש לגבות מהם חובו מפני שבמשכונ' בא לידו אלא שטענתו היא שיש לו חוב בעלמא על אביהן במלוה בשטר בע\"פ והוא רוצה לגבות חובו מהפירות הללו שבשדה זו אבל לא שמעיקרא כך היה התנאי לגבות משם חובו והיינו ההוא דרבה בר שרשום שכתב רשב\"ם בד\"ה והיה לי זוזי אחריני גביה שנתחייב לי שאין משכון עליהן אלא דבעובדא דרבה בר שרשום משו' דנפק עליה קלא דארעא דיתמי היא והוא לא החזיק אלא אחר שמת אביהם לא זכה בטענתו משא\"כ בשהחזיק בחיי אביהם סובר הרמב\"ם ז\"ל דמצי למטען שפיר חוב יש לי על אביה' וגובה אני אותו מהפירות הללו אע\"פ שבחוב הלז לא היה התנאי כך עם אביה' וזה הדבר מבואר בדברי הרמב\"ם למדקדק היטב.
וראה זה מצאתי כתוב בש\"מ כ\"י לב\"ב ע\"ש הרשב\"א עלה דהך עובדא דבר שרשו' דאמר אוכלה שיעור זוזי כו' כתוב וז\"ל וא\"ת ל\"ל לרבה בר שרשום דאכיל והדר אמר יבא לב\"ד ויאמר כן מעיקרא ויהא נאמן במיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי ויש מתרצי' דאלו אמר כן מעיקרא לא היה נאמן ליטול בלא שבועה וכיון שאינו תובע שום דבר בגופו של קרקע אלא שהוא בא ליטול מעות אין לך תופס נוטל בלא שבועה וכל הנוטלים נשבעין וכן הורו הגאונים דטוען על המשכון וכ\"כ הראב\"ד ז\"ל עכ\"ל הנה שייחס להראב\"ד ס' הגאונים ולא להרמב\"ם אע\"פ שגם הרמב\"ם הביאה לשיט' הגאוני' דפי\"ג מה' מלוה מפני שבפי\"ד מה' טוען שתביעתו היתה תביעת מעות ואפי\"ה כתב דנאמן בלא שבועה.
ואח\"ז מצאתי כדברי להש\"ך בסימן ק\"ן סס\"ק ג' שכת' שזה פי' דברי הרמב\"ם מן הטעמים שכתבתי כיע\"ש וכיון שכן הדרא קו' לדוכתין דכיון דאזיל ומודה שהקרקע הוא של היתומים וחוב בעלמא הוא שהיה חייב לו אביהן והוא רוצה לגבות אותו מפרותיהם למה זה יפטר משבועה ואפי' היסת כיון דמיגו לאפטורי משבו' לא אמרינן ומה הואיל עדיין ה\"ה ז\"ל בחילוק אשר שם בין משכון קרקע למטלטלין כיון שטענתו לא היה על עיקר הקרקע אלא על החוב ודומה ממש לההיא דפ\"ט מה' טוען שכתבנו באופן שאין בכ\"ז כדי שביעה בישוב דברי ה\"ה ז\"ל ונבוכים הם כאשר בתחילה ה' יאיר עינינו בתורתו אכיר\"א עוד ראיתי במכת\"ר האריך ליישב סוף לשון הרמב\"ם ואין כונתו לפוטרו משבועה מטעם מיגו דבלא\"ה אין נשבעין על הקרקעות אלא כונתו לתת טעם למה שנאמין בטענתו הלזו שיש לו חוב על אביה' יעש\"ב בד\"ק האריך בהם ללא צורך כי הדברי' פשוטים ומבוארים.
תו חזינא למר כתב וז\"ל ואף גם זאת ראיתי מה שהק' הרב הנז' על הראב\"ד מההיא דפ\"ט מה' שלוחין דמהתם משמע דס\"ל דלא מהני מיגו לפטרו משבו' יע\"ש ולדעתו י\"ל דל\"ד לההיא דהתם ככתוב באורך בד\"ק יע\"ש איברא שדבריו סתומים קצת והלשון מגומגם מיהו כונתו מבוארת דשנייא היא ההיא דה' שלוחין שאין המיגו אלים כ\"כ כהך דהכא שבטענ' המיגו היה מרויח יותר שהיה נשאר הקרקע והפירות ברשותו לא כן בטענ' הלזו שהוא טוען עכשיו שיש לו חוב עליהן שאינו זוכה אלא בפירות וכיון שהמיגו אלים כחו כולי האי אהני לן להחזיקו במה שבידו מטעם מיגו לא כן בההיא דה' שלוחין דלא אלים טענת המיגו טפי ממאי דטעין השתא במיגו כהאי לא מהימן בלי שבועה אפי' להחזיקו במה שבידו את\"ד.
וחילוק זה נראה יפה ללב וטוב לעיני' שאין דמיונן שוה והמרחק ביניהם כמדובר ואולם אחר העיון ראה ראיתי כי אין זה מן הישוב שהרי עיקר דברי הרמב\"ם הללו דפ\"ט מה' שלוחין מגוית הארי לוקחו הלא המה דברי ר\"י ן' מיגאש ז\"ל הביא דבריו הרא\"ש בר\"פ כל הנשבעין ומוצא דבר היא מוצאת ממה שמצינו שבועת השומרי' דחייב רחמנא שבועת השומר אע\"ג דאית ביה מיגו וכן בשבועת מ\"מ דלא ס\"ל לחלק דשאני התם דהו\"ל מיגו דהעזה או משום דחזקה וכמו שדחה הרא\"ש שם וכיון שכן דמהתם יליף לה אין מקום לחלק בין מיגו דאלים למיגו דלא אלים דבכל הני נמי טענת המיגו אלים ואפי\"ה לא אמרינן מיגו לאפטורי משבו' והדרא קו' הגד\"ת למקומה ודוק ולדידי ק\"ל בעיקר דברי הר\"מ ור\"י ן' מיגאש הללו מאי שנא האי דינא דשבו' אריסי' דאפי' כי אית מיגו לאריס לא מפטר משבועת המשנה אע\"פי שעיקר שבו' הלזו היא מתקנת חכמים ולא מן הדין שהרי מדינא אין נשבעין על טענת שמא כמ\"ש שם הרמב\"ם בפ\"ט מה' שלוחין ואלו גבי שכירות שבו' השכיר שהיא ג\"כ מתקנת חכמים אמרינן בפ' כל הנשבעין דכי אית ליה מיגו לב\"הב הוא פטור משבו' וכמ\"ש שם הרמב\"ם בפי\"א מה' שכירות ד\"ו דכששכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך וכעת צריך ישוב אצלי.
תו חזינא ליה למ\"ש כתב וז\"ל שדברי הגד\"ת שהקש' שם בדפ\"א ע\"א ע\"ד הרמב\"ם בפי\"ד מה' טוען עם דבריו שבפ\"ט מה' מכירה נפלאו ממנו מעתה כונתו ולדעתי דעת הדיוט הוא צריך ככתוב בד\"ק ואני צעיר איני יודע הפלאה זו למה כי דבריו שם לפי שורת המהלכ' תחת כתבן מבוארים המה לע\"ד אלא שיש חסרון תיבה אחת במ\"ש וז\"ל אבל ק\"ל על הרמב\"ם היכי כתב כאן בטוען כו' וצריך לומר בה' טוען ובזה מבוארת כונתו ז\"ל וק\"ל למה זה סגר הרמב\"ם הדלת בה' טוען וכתב סתם עד שיאכל ג\"ש רצופים עד אחר שיגדיל ולפי דבריו בה' מכירה צריך ג\"כ שיאכל שנים אלו רצופים אחר שיהיו היתומים בני עשרים לדעת רבותיו ולדעתו עד שיהיו יודעים בטיב משא ומתן דבבציר מהני לא מהני החזקה בנכסי קטן כמ\"ש בה' מכירה ולזה עלה לחלק דלא בעינן הכי אלא בקרקע שירשו מאביהם אבל בשלהם בבציר מהכי שפיר דמי כל שהגדיל ולא מיחה עדיין אלא שהוק' לו עדיין וס\"ס בעינן שיהיו יודעים בטיב משא ומתן דאי לא\"ה אין במכירתן כלום אפי' בקרקע שלהם ולמה זה לא ביאר הרמב\"ם שיחותיו בזה ומתוך הדוחק כתב דשמא זה היתה כונתו וקצר במובן את\"ד הרב לע\"ד.
הן אמת כי לע\"ד יש ליישב דברי הרמב\"ם דשנייא מחילה דמכירה למחילה דגניבה דבה' מכירה קעסיק הרמב\"ם לענין אם יכול לחזור הקטן ממכירתו אשר מכר בעודו קטן וכתב דכל שהגדיל ויודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר שהרי דעתו מיושבת עליו ואינו נוטה אחר הממון וממילא דכשמכר בעודו קטן ולא מחל כשהגדיל ויודע בטיב משא ומתן דשוב לא יוכל למחול שהרי מדלא מיחה מיד גילה דעתו דניחא ליה בממכרו בעודו קטן ולא מפני שדעתו בהול על הממון הוא שמכר שהיה לו למחות מיד כשידע בטיב משא ומתן לא כן הכא בה' טוען דקעסיק בענין המחזיק בנכסי הקטן והם טוענים שבגזל החזיק בהם דודאי כל שהגדילו ולא מיחו אפי' שאינו יודעים בטיב משא ומתן חזקתו חזקה דלפי דבריהם של יתומים הוא גזלן למה לא מיחו בו מיד דלדבר הזה שרואין נכסיהם ביד אחרים אין צורך לידע בטיב משא ומתן למחות ביד הגזלן כי הקל שבקלין ונער קטון אינו מניח אחרים בשלו דכיון שהם גדולים וידעו בנכסיהם מיד היה למחות וכיון דלא מיחו כשהגדילו חזקתו חזקה כנלע\"ד.
תו חזינא ליה למר הביא לנו דברי הגד\"ת דמה שהוק' לו עוד בדברי ה\"ה בפרקין במ\"ש על השגת הראב\"ד וז\"ל ואינו נאמן מדין מיגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם וכתב הרב הנז' ולא ידעתי אהיכא קאי אי אעיקר חוב יש לי עליו כו' וכיון שכן מה לו להרמב\"ם לומר אבל אם יצא הקול אינו נאמן שאין מחזיקין בנכסי קטן יאמר טעמו של ה\"ה ז\"ל שאם יחקר שהוא כולל ומדנטל כל אחד מאלו המיגו כו' יע\"ש ועד\"ז כתב מר נר\"ו דבודאי כך היתה כונת ה\"ה ז\"ל ואעפ\"כ ל\"ק על הרמב\"ם דהרמב\"ם לא הוצרך לה\"ט דאם יחקר כדי לבטל המיגו דמעולם לא היתה של אביהם דפשיטא ופשיט' דהטעם מפו' לבטל המיגו כיון דנפק קלא שהיה של יתומים וזו אינה צריכה לפנים וגם רבה בר שרשום לא סליק אדעתיה לזכות במיגו זה שהוא מבוטל והרמב\"ם נקט לישנא דרבה בר שרשום ואביי דחי ליה האי מיגו כיון דנפק עליה קלא אלא דה\"ה לרווחא דמילת' כתב לדחו' מיגו זה גם כלפי דברי הראב\"ד שהזכיר מיגו זה הוצרך לפרש דעתו והוא פשוט עכ\"ל ובדבר הזה צריך אוהבים שיודו ואם שנים הם אני אחד מהם.
עוד כתוב בד\"ק ודרך אגב ראיתי להלח\"מ שם בפי\"ד מה' טוען שכתב דלא ס\"ל להגהות לפי מה שהם גורסין בדברי הרמב\"ם מ\"ש ה\"ה דהטעם שאין לו שבועת היסת הוא משום דאין נשבעין אותה על טענת שמא אלא ס\"ל הטעם דאכלוה שני חזקה בחיי אביהם אלים ועדיפא טפי וגובה שלא בשבועה ותמה על דבריו ממ\"ש הרמב\"ם בפי\"ב מה' טוען ד\"ב דאפילו נגד חזקה אלימתא אינו נוטל אלא בשבועת היסת א\"ד יע\"ש ולזה שערי דחיה לא ננעלו ומקו' יש לדוחה לדחות בכונת הלח\"מ לומר שאין הטעם לבד מפני שאין כאן טענת בריא כמו שנראה מדברי ה\"ה ז\"ל וא\"כ אפסדן לקמייתא לפי גי' הר\"ב הגהות אלא דהכא איכא נמי טעמא דהוייא ליה חזקה אלימתא ובשתים עלתה לו לא כן בההיא דפי\"א מה' טוען דאע\"ג דהחזקה היא אלימתא לא מפטר משבו' היסת כיון שטענת התובע הוא בריא.
ואולם לדידיה ק\"ל על הלח\"מ ז\"ל איך תלה זה שאין נשבעין היסת על טענת שמא בחילוף גירסאו' והדבר מבואר בהדייא בהרמב\"ם רפ\"ה מה' טוען שכתב וז\"ל ועל כן נשבע שבועת היסת אם היתה שם טענת ודאי יע\"ש וא\"כ דברי ז\"ל בהכרח ליאמר בדעתו כאן ומה יושיענו חילוף הגירסאות ועיין להש\"ך בסי' קמ\"ט ס\"ק כ\"א ואגב עיוני שם בפי\"א מה' טוען את זה חזיתי לה\"ה שם בר\"פ וז\"ל כל הקרקעות כו' פ' חזקת ושם נתבאר בגמ' דכל דליכא סהדי שהיה הקרקע של המוכר נאמן לומר שלך היתה במיגו דאי בעי אמר כו' ואני כחוזר על הפתחים חזרתי שם על הגמ' ולא מצאתי הדבר מבואר לבד ראה זה מצאתי בדברי הרא\"ש דיליף לה מאותה ששנינו בפ\"ב דכתובות ודברי ה\"ה נעלמו ממני וכעת צא\"ת.
ושוב חזר וכתב על דברי הרב מהר\"ש הנז' וז\"ל וחזיתיה למר ניהו דאף בההיא דהקשינו בדברי הרמב\"ם בההיא דפי\"ג מה' מלוה מההיא דפי\"א מה' שכירות דשדי נרגא דאין מקום עיון דכיון דעיקר שבו' שנשבע בע\"ה אינה מן הדין שהרי אין נשבעין על טענת נתתי לו והילך ומתקנת חכמים הוא שישבע בע\"ה גבי שכיר דוקא שלא ילך בפחי נפש הם אמרו דכל דאית ליה לבע\"ה מיגו שלא להשביעו שבו' המשנה וכך היתה תקנתם מעיקרא ככתוב בד\"ק ואני אומר דעד בשחק נאמן דכבר עלה בדעתי בתחיל' העיון כ\"ז אלא דלא נחה דעתי בזה דבשלמא אי דין זה היה מוזכר בתלמוד דאם שכרו שלא בעדים או שתבעו אחר זמנו ישבע ב\"הב היסת ולא שבו' בנק\"ח ניחא דהו\"א דהם אמרו והם אמרו ומעיקרא כך תקנו כיון דעיקר שבו' זו היתה מתקנתם אלא השתא דלא נזכר בתלמוד חילוק זה כלל אלא דבתלמודא אמרו דישבע בע\"ה בנק\"ח וא\"כ מנ\"ל לחלק ולפטור אותו משבו' בנק\"ח משום מיגו כיון דס\"ל בעלמא דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבו' דמה יתן ומה יוסיף המיגו לפוטרו משבו' ודוק וע\"ע לקמן בע\"ה.
תו חזי הוית למעכ\"ת דהרבה להשיב על מה שעלה בדעתי להמשיך דברי ה\"ה דכונתו לחלק בין דין משכון דמטלטלין לדין משכון קרקע ומעכ\"ת הרבה להשיב על דברי ככתוב בד\"ק. ולי ההדיוט לק\"מ דמלבד דכבר כתבתי בסוף דברי שידעתי ביני שהוא דוחק בר מן דין מעכ\"ת יראה בסדר דברי דמוצל אני מתלונותיו דאני לא כתבתי אלא דס\"ל לה\"ה דכשם שדינו חלוק לענין שבו' כך דינו חלוק לענין משכון ואין כונתי לומר דהא בהא תלייא אלא במה מצינו וע\"ז הבאתי ג\"כ זכר לדבר ההיא דהרא\"ש ועכ\"ז הרגשתי בחולשת התירוץ והראיה מהרא\"ש וכתבתי שהוא דוחק וא\"כ אין מקום לתלונותיו גם בזה ועיין בדברי הש\"ך ח\"מ סי' קמ\"ט ס\"ק כ\"ד וא\"צ להאריך בדברים פשוטים.
ועוד בה מ\"ש על תי' האחרת שכתבתי דשאני ההיא דפי\"ד מה' טוען הל' ט' דהוא עדיין בתוך השדה וע\"ז כתב מעכ\"ת לא כן אנכי עמדי כי במה נחשב כשלו ככתוב בד\"ק ואנא דאמרי איני צריך להשיב על דבריו והילך דברי שכתבתי בקו' הראשון והיותר נראה ליישב דברי ה\"ה דל\"ד כלל לכל הני שהזכיר מעכ\"ת דשאני כל הני דהשתא אין תביעתם זה אצל זה אלא דמים בלבד משא\"כ בההיא דה' טוען דהוא עדיין בתוך השדה והוא אומר דבמשכונה היא בידי ואכלה שני חזקה וכל כחו דמצי למימר דמשכונא הוא בידי הוא מטעם היותו בתוכה ואכלה שני חזקה ושפיר חשיבא כשלו כל כמה דלא נטל מעותי' הויא שלו וא\"כ שפיר קרינן ביה אין נשבעין על הקרקעו' אלו דברי שם וא\"כ מה מקום לדבריו כי במה נחשב כשלו כל שהוא מעיד על עצמו שבמשכון בא לידו דשפיר נחשב כשלו דהא במשכונ' בא לידו ובאפותי' והוא נמצא בתוכה וכבר אכלה שני חזקה ולא הוי כמיגו במקום עדים כמ\"ש מעכ\"ת וכל כמה דלא נטל מעותיו אינו מסתל' מן הקרקע ואגידא בה והוא פשוט וכל כי האי מילתא לימרו משמי דהם דברים שניתנו ליאמר לפקע\"ד.
עוד ראיתי למר ניהו שהביא תי' אחרון שכתבתי ליישב דברי ה\"ה וכתב דהלא היא כתיבה בס' הישר שלו וכתב שם רמז בקונטריסי הא' ואני אומר אשרי לי שכיונתי לדעת עליון כמוהו אלא דחזיתיה דעדיין לא נח מרוגזיה ואוריתיה קמרתח ליה דלא נחה דעתו אף בתירוץ זה ויצא לידון בדבר חדש בדברי הרמב\"ם בפי\"ד מה' טוען דשינה את טעמו מהל' ח' להל' ט' דבהל' ח' כתב ויש לי חוב עליהן ובד\"ט כתב חוב יש לי על אביהן וע\"ז כתב דהשינוי מורה באצבע שכונתו לומר שאין הטענה על הנכסים שיש לגבות חובו מהן מפני שעדיין במשכון בידו אלא עיקר טענתו היא שיש לו חוב בעלמא בשטר על אביהן של יתומים והוא רוצה לגבות את חובו מהן אבל לא שמעיקרו ע\"ד כן הלואו וכיון שכן הדרא קושייא לדוכתין דכיון דאיהו אזיל ומודה שהקרקע הוא של יתומים וחוב בעלמא הוא שחייב לו אביהן והביא ע\"ז דברי הש\"מ ככתוב בקונטריסו באורך יע\"ש.
ולי הדיוט כל הישר הולך בדברי הרמב\"ם יורה יורה ידין ידין דדא ודא אחת היא דהרי דבריו בהל' ט' קמהדר לההיא דהל' ח' דהתם קאי ובענין אחד קמיירי דטוען דיש לו חוב על הקרקע כמו שהודה החכם השלם דבמשכנתא דסורא מיירי וכן מפורש בש\"ע ובטו' ח\"מ סי' קמ\"ט דבהא סלקינן ופשט דבריו בדרך זה דה\"ט דבהל' ח' כתב בתחילה דאם החזיק בנכסי קטן ולא יצא עליו קול אע\"ג דליכא עדים דהחזיק בחיי אביהן וטען ואמר במשכונה הן בידי כו' אבל אם יצא עליו קול ולא החזיק בחיי אביהן אינו נאמן ובהל' ט' כתב דאם החזיק בחיי אביהן אע\"ג דיצא עליו קול שהיה של אביהן נאמן ומיירי הב' דינין אלו בענין אחד דהיינו דטוען במשכנתא דסורא כאמור ומאי דנקט בהל' ח' חוב יש לי עליהן ובהל' ט' על אביהן היינו משום דבהל' ח' עיקר נאמנותו אינו מטעם שהחזיק בחיי אביהן דליכא עדים בזה אלא משום שהחזיק בחיי אביהן דליכא עדים בזה אלא משום שהחזיק שני' רבות בנכסי קטן ולא יצא עליו קול שהוא של אביהן ולזה לא הוצרך לאביהן אלא כונתו לומר דחובו רביע על הקרקע יהיה מי שיהיה הבעל. ברם בהל' ט' דמיירי ביצא עליו קול שהיא של אביהן וכל זכותו הוא משום חובת אביהן לכן צריך לפרש דהטעם שהחזיק מתחילתו בחיי אביהן היה שהי\"ל חוב על אביהן והיינו ודאי דנתן מעות על הקרקע במשכנתא דסורא כאמור ולכן החזיק בקרקע ואכל פירותיו דאל\"כ אלא דהי\"ל חוב אחר בשטר למה זה היה מחזיק בקרקע בחיי אביהן ואוכל פירותיה ודוק דהוא פשוט ודברי ה\"ה ז\"ל שרירין וקיימים וראויים למי שאמרן ואף אם נאמ' דהראב\"ד הבין בדעת הרמב\"ם כמו שהבין מעכ\"ת מ\"מ ה\"ה ז\"ל הבין דברי הר\"מ כמו שכתבנו.
תו חזינא למעכ\"ת דעמד וימודד אר\"ש עמ\"ש ליישב קושית הגד\"ת שהק' על הראב\"ד דאמאי לא השיגו בפ\"ט מה' שלוחין הל' ד' דמהתם משמע דלא אמרי' מיגו לאפטורי משבועה אפי' להחזיק מה שבידו. ואנא זעירא כתבתי חילוק בזה ומעכ\"ת עמד וקלסו ולבסוף הפך הקערה על פניה ולא ניחא ליה מטעם דהרי עיקרן של דברים הם ממהר\"י ן' מיגאש הבי' דבריו הרא\"ש בפ' כל הנשבעין דמהתם משמע דל\"א מיגו לאפטורי משבועה אפי' להחזיק מה שבידו ככתוב בד\"ק ולי הדיוט אף דיהיבנא ליה כל דיליה דדברי הר\"מ הם לקוחים משם וס\"ל אף בראיתו של מהר\"י ן' מיגאש מ\"מ על הראב\"ד לק\"מ מדלא השיגו בההיא דאריס ושותף שכתב הרמב\"ם דלההיא דהתם יש לחלק כחילוקנו דהא הרמב\"ם לא הזכיר שם ההיא דמודה מקצת כו' וא\"כ על אותם הדברים שהזכיר הרמב\"ם שם באריס ליכא שום סתירה למ\"ש בה' טוען ומה גם דאפשר דלהר\"מ שם לא לא ס\"ל דאיכא ראיה מההי' דשבוע' השומרים וההיא דמודה מקצת הטענה כו' דיש לדחות הראיות אלא כמ\"ש הרא\"ש שם אלא דלהרמ\"ם אפשר דס\"ל כותיה דמהר\"י ן' מיגאש ולא מטעמיה דהכרעתיו וכבר אפשר דיהא סובר דאמרי' מיגו לאפטורי משבוע' להחזיק מה שבידו בההיא דרבה בר שרשום וכמו שהוא דעת הראב\"ד והוא מוכרח שדעת הראב\"ד אינו כדעת מהר\"י ן' מיגאש אלא דמההיא דה' שותפין אינה סתירה לחילוקנו אלא שאינו מתיישב ההיא דה' מלוה פי\"ג וכמ\"ש בקו' הא'.
וחזיתיה לאדון שיחיה אגב אורחיה דיתיב ומקשה על הרב מהר\"י ן' מיגאש דמ\"ש האי דינא דשבועת אריסין דאפי' כי אית ליה מיגו לאריס לא מפטר משבועת המשנה ואלו גבי שבועת השכיר שהיא ג\"כ מתקנת חכמים אמרי' בפ' כל הנשבעין דכי אית ליה לבע\"ה מיגו כגון ששכרו שלא בעדים או שתבעו אחר זמנו פטיר משבועת המשנה והצריכה עיון יע\"ש. וידע למר דקו' זו עמי היתה על הר\"מ וכתבתיה ומחקתיה מספרי ואיני זוכר כעת הטעם. ולעת כזאת אפשר ליישב דהרי הטעם דתקנו חכמים שישבע השכיר משום דבע\"ה טרוד בפועליו אבל כשיש לו מיגו כיון דטען בריא מהני המיגו לומר דלא שכח וכמ\"ש התוס' שם בפ' כל הנשבעין דמ\"ה ע\"ב ד\"ה מתוך כו' וא\"כ כיון דמהני המיגו לעקור השבועה מן השכיר אוקמוה אדיניה בבע\"ה ואינו ענין ההיא דל\"א מיגו לאפטורי משבועה דל\"א הכי אלא דומיא דאריס דהאריס היה חייב שבועה ובשביל מיגו אחד שיש לו ל\"א דבשביל מיגו דמסייע לאריס לאפטורי משבוע' שהיה חיי' הוא אבל גבי השכיר דהבע\"ה לא נשבע קודם המיגו אלא השכיר מטעם דבע\"ה טרוד ונוטל השכיר כה\"ג מהני המיגו של בע\"ה שלא יהא השכיר נשבע ונוטל מטעם התוספות וכל כה\"ג לא תיקנו ואוקמוה אדיניה ול\"ד לההיא דאריס כאוכלא לדנא ודוק אלא אי קשייא הא קשייא ממ\"ש הר\"מ בפי\"א מה' שכירות הל' ז' וכמ\"ש בקו' הא' דהתם הוי דומייא דאריס דהבע\"ה היה חייב שבועה בנק\"ח היכא דלית ליה מיגו ואתי המיגו דאית ליה מבע\"ה ומפיק ליה עצמו משבועה בנק\"ח וישבע הסת והוי דומייא דאריס ודא עקתא ודאי וכמ\"ש בקו' הא' וכבר כתבתי בתחילת קונטריס זה דאין בתי' מעכ\"ת כדי שביעה." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מערער על שדה חבירו שהוא שלו הרי \n שאכל שדה זו שנים רבות ובא המערער ואמר לו מה לך שדה זו וא\"ל יודע אני שהוא שלך אבל פ' מכרו לי והוא לקחה ממך וא\"ל המערער פ' שמכר לך גזלן הוא הואיל והודה שהוא שלו ושלא לקחה ממנו תחזור השדה וכל הפירות למערער כו'. ע\"כ. הכי איתא בפרק חזקת ד\"ל ההוא דא\"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א\"ל מפלנייא זבנתה דאמר ליה דזבנה מינך א\"ל לאו מודית לי דהאי ארעא דידי היא ואת לאו זבנת מינאי זיל לאו בעל דברים דידי את ע\"כ והנה מסוגיא זו הביא הרשב\"א ז\"ל בתשו\" הביאה מרן ב\"י בח\"מ סימן ע\"ב מחודש כ\"ז והובאה בתשו' הנדפסות מחדש בסימן ל\"ה על ראובן שמשכן כלי לשמעון בה' דינרים וכשבא לפדותו טען שמעון שהוא מעכבו בה' דינרים אחרים שחייב לו מצד אחר ועמד לוי ואמר שהכלי הוא שלו ושהוא הפקידו ביד ראובן וששמעו' חייב להחזירו לו בלא כלום ושמעון מודה שהכלי של לוי והשיב הדין עם לוי וכדי להתלמד במקום אח' הריני כותב לך כל פרטי דין זה כבר ידעת שכל המטלטלין תפיסתן היא חזקתן ר\"ל אפי' נודה שכלי זה היה של ראובן כל שהוא ביד שמעון אין ראובן נאמן לומר הפקדתיו או השאלתיו לך כל שאינו מן הכלים העשויי' להשאיל ולהשכיר והוא שלא יהא שמעון זה אומן כו' אבל אם יש עדים שהפקידו לוי ביד ראובן וראוהו עדים עכשיו ביד שמעון חייב שמעון להחזירו ללוי ואין ראובן נאמן לומר חזרתי ולקחתיו דהא איכא עדים וראיה כו' ומיהו אע\"ג דאיכא עדים וראיה אם טען שמעון בפני חזרת ומכרת לראובן כו' ואם שמעון מודה שהכלי של לוי שהפקידו ביד ראובן אפילו ליכא עדים וראיה חייב ש' להחזירו ללוי דכל שהוא יודע הוא עומד במקום עדי פקדון ובמקום עדי ראיה וכאותה ששנינו בפרק חזקת ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא כו' ובפ' אז\"ן גבי הנהו זוזי דיתמי כו' עכ\"ל הרשב\"א ז\"ל והביאה ג\"כ תשו' זו מור\"ם במפה בסימן ע\"ב סח\"י וז\"ל והא דאדם יכול לטעון לקוח הוא בידי כו' ה\"ד כשהחפץ תחת ידו כו' אבל ראובן כו' וקיצור לשון הרבה יש בדברי המפה ואינם מבוארים היטב וכמ\"ש הש\"ך שם ס\"ק צ\"ז יע\"ש.
ומ\"מ מבואר יוצא מדברי הרשב\"א בתשו' הנז' דכל שתופס דבר מיד בע\"ח ברצונו או שלא מרצונו ויצא מערער על אותו דבר שהוא שלו שהפקידו ביד זה הבע\"ח כל שתופס מודה שיודע שזה החפץ שתפס היה מזה המערער ויודע שהפקידו ביד בעל חובו אע\"פ שאינו יודע אם חזר ולקחו ומכרו לו הוא עצמו חשיב עדי' פקדון ועדי ראיה וחייב להחזיר מה שתפס ליד המערער עצמו הזה כיע\"ש ומהתימה על הרב משפט צדק בח\"א סי' ע\"ד דרמ\"ה ע\"ב שכתב וז\"ל ועוד מטעמא אחריתי דנאמר דמ\"ש הרשב\"א שם בתשו' ההיא הוא משום דהוי עדי פקדון כמו שהוכחנו לעיל ולכך ע\"י נתינת הסימן משוינן ליה לאפוטרופו' כעדי ראיה ויחזיר לא כן כשאין עדי פקדון שאז לא ניתן לאפוטרופוס תרי דרגי להיות בעדי פקדון ועדי ראיה דתפסת מועט תפסת כו' יע\"ש והם דברים תמוהים שהרי מבואר מדברי הרשב\"א בתשו' הנז\"ל שאפילו ליכא עדי פקדון כל שהתופס עצמו מודה שהמערער הפקידו ביד בע\"ח הוא עצמו עד פקדון והוא עצמו עד ראיה וא\"כ גבי אפוטרו' נמי שעומד במקום התופס עצמו דינא הכי דיהבינך ליה תרי דרגי כמבואר אמנם נראה ליישב דכונת הרב ז\"ל לומר דכשאפוטרופוס אינו יודע בודאי שהפקידו המערער ביד בע\"ח של יתומים אע\"ג דהמערער יהיב סימן אין ראיית הסימן שרואה אפוטרופוס משוי ליה כעדי פקדון אלא כעדי ראיה דוקא ותו לא אבל כשיודע אפוטרופוס שהפקידו המערער ביד בע\"ח של יתומים חשיב נמי כעדי דפקדון וראיה וזה ברור ואין להקשו' על תשו' הרשב\"א ז\"ל ממ\"ש ה\"ה בפ\"ו מה' שאלה ופקדון ה\"ד ד\"ה ולא עוד שכתב שם משם הרשב\"א ז\"ל עצמו הנהו עובדי דפרק הכותב בשהיו שם עדי פקדון אבל לא היו מכירי' אם היו אותם בעצמן וסימני' מובהקים שנתן המערער לאפוטרופוס ולב\"ד חשיב כעדי ראיה כו' יע\"ש ולפי דברי הרשב\"א בתשו' הלזו אמאי לא פי' הנהו עובדי אפילו בדליכא עדי פקדון אלא מיירי כשאפוטרופוס או ב\"ד יודעים שהפקידו המערער ביד אביהם ולהכי מחייב לאהדורי דהן הן עדי פקדון וראה כמדובר אי מהא לא אירייא דמדקאמר הש\"ס חדא דלא אמיד ועוד דקיהיב סימנא מבואר שלא היו ב\"ד יודעי' או אפוטרופוס שהפקידו המערער החפץ ביד בע\"ח דאי לא הכי הול\"ל הרי ידענא דהפקיד גביה ר' מיאשא ואנו עדי פקדון וראה כו' ועוד דא\"כ פשיטא ומאי קמ\"ל וזה ברור.
ודע דמתשו' הרא\"ש שהביא הטור בסימן צ\"ט סי\"א ומדברי מרן בס' בדק הבית שם והבי' דבריו מרן החבי\"ב שם הגב\"י אות יו\"ד וגם מדברי רש\"ל שם מבואר יוצא דס\"ל כדברי הרשב\"א שבתשו' זו ועדיפא מינה דכל שהתופס יודע שהחפץ הזה היה מן המערער אפילו שאינו יודע שהפקידו ביד בע\"ח או מכרו לו לא מצי טען בשמא כי אולי מכרו לו עד שיטעון הבע\"ח או התופס בבריא שמכרו לו אבל בשמא לא טענינן ליה להוציאו מחזקתו כיון שהתופס עצמו יודע שהיה של המערער וכן העלה הרב' מ\"ץ בח\"א סימן נ\"ז דקפ\"ה ע\"ג אחר שנשא ונתן בדברי הרא\"ש שבתשו' זו עם דבריו שבפסקיו בפרק אז\"ן גבי הנהו זוזי דיתמי היכי יהבינן להו יע\"ש ומפני שהרב ז\"ל לא ראה דברי מרן בס' בדק הבית ודברי רש\"ל כתב כאן רע\"ד דכל שאין לבע\"ח לפרוע לתופס אינו נאמן לטעון שהחפץ הזה הוא של המערער להפסיד לתופס אפילו לדעת הרא\"ש דאע\"פ שכתבנו לעיל לתרץ דברי תשו' הרא\"ש לא משום שאנו מתרצים נעשה מעשה כו' יע\"ש וזה גרם לו שלא ראה דברי מרן בבדק הבית ולא דברי רש\"ל דמבואר יוצא מדבריהם דמשמע להו בדעת הרא\"ש בתשו' זו כאשר כתבנו דלא טענינן לתופס שהחפץ הזה לקחו בע\"ח מן המערער כל שידוע לתופס שהיה מעיקרו שלו עד שיטעון הבע\"ח בעצמו או התופס בטענת בריא שחזר ולקחו וליכא למדחי דע\"כ לא כתב הרא\"ש בתשו' דלא טענינן לתופס שלקחו בע\"ח או התופס בבריא אלא כשידוע בעדים שהחפץ הזה היה של המערער אבל כשאין ידוע בעדי' אלא ע\"פ הודאת התופס כנדון תשו' הרשב\"א ז\"ל אפשר שטענינן ליה דהא ודאי אין סברא לחלק בכך דכיון דכשידוע לו בעדים אע\"ג דליכא עדי פקדון ועדי ראיה דאית ליה לתופס בבע\"ח שלו מיגו דלא היו דברים מעולם או החזרתי אפי\"ה לא טענינן ליה לתופס מידי עד שיטעון התופס או בע\"ח שלקחו ממנו בבריא א\"כ ה\"ה הכא הטעם בדליכא עדים שידוע לו למערער שזה החפץ היה שלו אלא ע\"פ הודאת התופס נמי אע\"ג דאית ליה מיגו דאי בעי טעין שלא היתה שלו מעולם אכתי לא מהני האי מיגו השתא דהודה שהוא שלו והוציאו מחזקתו בטענת שמא מכרו לבע\"ח וכי היכי דלא טענינן ליה בדאיכא עדים שהיה שלו ה\"נ טענינן ליה כשהודה הוא עצמו שהיה של המערער ודוק וזה נראה לע\"ד ג\"כ דעת מוהר\"מ שהביא המרדכי בפ' הגוזל בתרא דק\"ג סי' ק\"ע ובפ' אז\"ן והביאה מהריב\"ל בח\"א סי' צ\"ח והרב מ\"ץ שם בסי' נ\"ז דקפ\"ד רע\"ג שכתב וז\"ל נשאל הר\"מ על ראובן שהפקיד פקדון ביד שמעון ובא לוי ותפס את הפקדון מיד שמעון בעבור חוב ששמעון חייב לו וראובן אומר לו מה לך אצל ממוני ושמעון מודה שהממון של ראובן והשיב דבר פשוט דלוי חייב להחזיר הממון לראובן וכן פי' ריב\"א בפ' אז\"ן גבי הנהו זוזי דיתמי היכי עבדינן להו כו' אבל דבר המסויים לא דילמא פקדון נינהו כו' ואתא מריה ויהיב סימנא ושקיל ליה כו' עכ\"ל.
והנה מפשט דברי התשו' משמע שלא היו כאן עידי פקדון ולא עדי ראיה ואפ\"ה כתב דכיון דשמעון בע\"ח של לוי מודה שזה הממון הוא של ראובן התובע מיד התופס מפקינן ליה מיניה ולכאורה יש לתמוה למה יהא הבע\"ח נאמן לחוב לתופס ולומר שהוא של התובע מאחר דקי\"ל כל מה שתחת יד אדם הוא שלו עד שמתוך כך הוצרך מוהריב\"ל בתשו' הנז' להגיה במקום ושמעון מודה ולוי מודה שהוא התופס בעצמו שמודה שזה החפץ הוא של התובע יע\"ש. ולפי דבריו ז\"ל צ\"ל דמ\"ש מהר\"מ וכן פי' ריב\"א בפ' אז\"ן כו' אכל דבר המסויים לא כו' שריב\"א מפרש שאפי' ליכא עדי פקדון כל שהתובע נותן סימנים מובהקים שע\"י הסימנים איכא אומדן דעתא שהדבר המסויים הוא של התובע הו\"ל כאלו אנו עדים בדבר שזה דבר שלו הוא ויהבינן ליה וכעין זה פירש רבינו בפ\"ז מה' שאל' ופקדון בהנהו עובדי דפ' הכותב כיע\"ש אבל עיקר דבריו ז\"ל שכתב שנפל ט\"ס בדברי מהר\"מ הוא דוחק גדול שבכל המקומות שהובא תשו' הנז' כתוב בה ושמעון מודה.
ולכן נלע\"ד דמהר\"מ ז\"ל איירי בדאיכא עדים שמכירים שזה החפץ שתפס התופס מיד בע\"ח היה ידוע לזה התובע ולזה טען מה לך אצל ממוני כלומר שזה ידוע לכל שהיה ממוני הילכך אפי' ליכא עידי פקדון וראה כל שהבע\"ח מודה שזה החפץ הוא עדיין של התובע שלא לקחו ממנו מוציאין מיד התופס כיון דלדידיה מספ\"ל אי לקחו הבע\"ח שלו מיד התובע או לא לקחו בכל כה\"ג אפי' אית ליה מיגו לא טענינן ליה בשמא להוציא מיד התובע שהיה הכלי בחזקתו וה\"ה אפי' כי ליכא עדים אלא התופס בעצמו מודה שזה החפץ היה של התובע דינא הכי כמדובר בשם תשו' הרשב\"א והרא\"ש ז\"ל ועיין להרב מהר\"י אדרבי בסי' קכ\"ז שנראה מדבריו שמפרש תשו' מהר\"מ הלזו בדאיכא עדים שיודעים שזה החפץ היה של התובע ומה שיש לגמגם בדבריו עיין להרב מ\"ץ בסי' הנז' דקפ\"ה ע\"ד. אמנם הרב מ\"ץ נסתפק בכונ' מוהר\"מ דאפשר דכונתו ז\"ל לומר דאפילו ליכא עדים כלל לא עדי פקדון ולא עדי' המכירים שזה החפץ היה של ידוע לו לתובע כל שהתובע נותן סימנים מובהקים מוציאין מיד התופס כל שהבע\"ח מודה לו יע\"ש ומהר\"מ מוטל ז\"ל בתשו' אשר לו בס' בני אהרן סי\"א די\"ד ע\"א פי' דברי מהר\"מ ז\"ל כאשר כתבנו דמיירי בדאיכא עדים שמכירים החפץ שהיה של התובע וכעין מ\"ש הרא\"ש בתשו' הנז\"ל. ועיין בתשו' הראשונים שציין מרן החבי\"ב בסי' ע\"ה הגב\"י אות ע\"ז וע\"ח ועיין במרן ב\"י בסי' ע\"ב מחודשי' כ\"ט שהביא תשובה אחרת למוהר\"מ ז\"ל וסיים ע\"ז ועיין בתשו' הרשב\"א שכתבתי בסמוך יע\"ש כנראה שכונתו ז\"ל לומר דמוהר\"ם בתשו' הנז' אזיל לשיטת הרשב\"א בתשו' הלזו וכ\"כ הרב ראש יוסף אות ע\"ד יע\"ש. וזו ראיה לדברינו ודוק ועיין להרב נחפה בכסף סי' ז' דפ\"ב ע\"א ד\"ה הגם שאני תמה כו' שהביא תשובת מהר\"ם הנדפסות בק\"ק בסימן כ\"ו שדבריו ברור מללו דאפי' ליכא עדים שהיה שלו אם הנפקד מודה שהוא שלו מהדרינן ליה בע\"כ של התופס כו' ובכן עמד מתמיה על כל הפוסקים שהבינו שמהר\"ם קאי כשיטת הרא\"ש יע\"ש ואיברא שתשו' זו תמוה מצד עצמה ואין לה מובן דמאי ראיה מייתי מההיא דפי' ריב\"א בפ' אז\"ן להודאת הנפקד דאיכא למיחש לקנוייא ואולי מיירי בשהודה הנפקד קודם שמסרו ביד התופס ועדיין צ\"ע.
וראיתי למרן החבי\"ב עוד שם אות ע\"ט שכתב וז\"ל אם התופס ישבע שאינו יודע שהוא של ראובן אם יש עדי פקדון שהפקיד ראובן לש' חפץ זה אין לוי התופס יכול לטעון שמא אח\"ך קנאו שמעון מראובן מוהריב\"ל ס\"א סימן צ\"ח אמר המאסף חידוש גדול הוא זה דכיון דקי\"ל דהמפקיד אצל חבירו בעדים נאמן לומר החזרתי אמאי לא טענינן שחפץ זה החזירו שמעון לראובן וחזר ולקחו ממנו עכ\"ל ותמהני טובא על תמיהתו דדברי מוהריב\"ל הן הן דברי הרשב\"א שבתשו' שלפנינו שציינו הרב ז\"ל מקמיה הכי באות ע\"ז וע\"ח וחיליה מאותה סוגייא דפרק חזקת הבתים גבי מפלנייא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך ומאותה סוגייא דפרק אז\"ן גבי הנהו זוזי דיתמי היכי עבדינן להו כו' ועדיפא מינה נראה מדברי הרא\"ש בתשו' שהביא הטור בסימן צ\"ט סי\"א דאפילו ליכא אלא עדים שיודעים ומכירים שזה החפץ שביד התופס היה של התובע אפי' ליכא עדי פקדון שהפקידו ביד הבע\"ח של התופס וליכא עדי ראיה מוציאין מיד התופס לפי מרן בבדק הבית ורש\"ל ז\"ל כמדובר כ\"ש בדאיכא עדי פקדון שהפקידו ביד בעל חובו של התופס דודאי לא טענינן ליה בשמא וצ\"ע ועיין עוד במ\"ש מרן החבי\"ב שם אות כ' בשם תשו' הרדב\"ז מכת\"י וכנראה שהיא בתשו' החדשות ח\"א סימן ק\"ז שמבואר מדבריו כאשר כתבנו וכמו שאכתוב לקמן בס\"ד.
והנה הש\"כ בס\"ק צ\"ז כתב דאין דברי הרשב\"א שבתשו' זו עיקר אלא כיון ששמעון שהוא הבע\"ח של התופס מהימן לטעון שלקחו או שמכרו לו התובע במיגו דלא הד\"מ או החזרתי כיון דליכא עדי פקדון וראיה למה לא נאמין ליה לתופס כן וכתב שכן הוא להדייא בתשו' מיימון בסי' משפטים סימן ל\"ב ובה\"גא ס\"פ המקבל ובסמ\"ע לקמן סימן קל\"ד סקי\"ב ושכן מוכח בתוס' פרק חזקת הבתים ד\"ל ע\"א גבי מ\"ש שם בשם רשב\"א כו' אלא שהרשב\"א ז\"ל אזיל לשיטתיה דפליג שם אהך דינא דרשב\"א בעל התוס' וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל בשמו בפרקין והבאתי לשונו לקמן סימן קמ\"ו סקי\"ב אבל לפי מה שהעלתי שם דהרשב\"א בעל התוס' ה\"ה הכא עכת\"ד ז\"ל וע\"כ מה שהעלה הרב ז\"ל כאן ובסי' קמ\"ו שלא כדעת הרשב\"א בתשו' הלזו הוצרך ג\"כ בסי' צ\"ט סקי\"ב לידחק בתשו' הרא\"ש שהביא הטור ז\"ל שם סי\"א ולפרש דמיירי בדאיכא עדים דראה ושלא כמ\"ש מרן בבדק הבית ורש\"ל שהביא הב\"ח שם וגם בסימן קל\"ג סקי\"ב הוצרך לפרש ולומר דכל אותו סעיף מיירי בראו עדים עתה ביד זה האחרון.
ולע\"ד הא דמפשט פשיטא ליה למר דתשובת מיימון והג\"א בס\"פ המקבל חלוקים על הרשב\"א בתשו' זו לדידי צריכה רבה דמי גילה לו להרב ז\"ל דההגהות הנז' מיירי בדאיכא הודאת תופס הספר שזה הספר היה של מוריש התובע ושהפקידו ביד אחרים להכריח מדבריהם דמדהצריכו עדי ראיה להוציא הספר מיד התופס שמע מינה דחולקים על דינו של הרשב\"א ז\"ל דשפיר איכא למימר דמה שהצריכו ההגהות עדי ראיה היינו משום דלא היה שם הודאת בבירור שזה הספר היה של מוריש התובע ולהכי הצריך עדי ראיה דהיינו עדים שהיה של המוריש ושראו ג\"כ ביד התופס וכעין מ\"ש הסמ\"ע לעיל בסימן זה סקנ\"ח ויש סעד לזה שהרי כתב דאי ליכא עדי ראיה מהימן לטעון לקוח במיגו דלהד\"מ או החזרתי כו' ואם כמו שהבין הש\"ך בכוונת הגהות עכ\"ל דעדי ראיה ועדי פקדון קאמ' דאם היו שם עדי פקדון ועדי ראיה דוקא לא היו שם איך כתב שיהיה נאמן במיגו דלהד\"מ א\"ו כדאמרן וכיון שכן שפיר איכא למימר דלא היה שם הודאה בבירור שזה הספר שתפס התופס היה של מוריש התובע ולהכי הצריכו עדי ראיה ופקדון להוציאו מיד התופס ועיקר טעמו של הרשב\"א בדין זה נלע\"ד דמשמע ליה דלגבי הלוקח או היורש שהם אינם טוענים ברי' שחזר ולקחו בע\"ח או המוריש מתובע אין מקום לזכותם דתפיסתם בטענת מיגו שהיה להם לבע\"ח שלהם או למוריש דלגבי דידהו הו\"ל מיגו זה כמיגו במקום עדים אחר שהם אזלי ומודו דבפקדון בא ליד המוריש או הבע\"ח שלהם ובחזקת התובע הוא עומד חפץ זה עד עכשיו ואיך נוציא אותו מחזקתו בטענת שמא וליכא רגלייא לדבר שיצא מחזקתו ונהי דלגבי בע\"ח או המוריש עצמו דטעין בריא שחזר ולקחו אהני מיגו זה להוציא אותו מחזקתו אבל לגבי התופס או היורש דטענתם הוא בשמא אין מקום לזכותם במיגו כזה דלגבי דידהו חשיב כמיגו במקום עדים וחזקה אלימתא ואיך נטעון בעדם להוצי' הדבר מחזקתו בטענ' שמא וכ\"כ מוהרימ\"ט בתשו' ח\"א סימן ט' וס\"ס ל\"ט ובריש סימן ע\"ג ובסימן קי\"ב דק\"מ ע\"ב וע\"ע בסימן קכ\"ד דקס\"ב ע\"ג יע\"ש ועיין בתשו' הרדב\"ז החדשים ח\"א סימן ק\"ז יע\"ש. ואפשר היה לומר דאפי' הרשב\"א שכתבו התוס' בפרק חזקת אזיל ומודה לדינו של הרשב\"א בתשו' זו דדוק' התם גבי דר ביה קמא חד יומא וליכא סהדי בהא דוקא הוא דקאמר רשב\"א דטענינן ליה למחזיק משום דכיון דאיכא סהדי דדר ביה קמא חד יומא הרי איכא ראיה לדבר שמכרו ולהכי טענינן ליה אבל בנדון הרשב\"א ליכא רגלים לדבר שמכרו לו כיון שהודאת התופס הוא שבא ליד בעל חובו בפקדון אלא שהרמב\"ן ז\"ל בפ' חזקת הבתים והביא דבריו הש\"ך בסימן קמ\"ו סקי\"ג דימה ההיא דהרשב\"א בפרק חזקת להיכא דאיכא עדי פקדון וליכא עדי ראיה דטענינן להו ליורש וללוקח דחזר ולקחו והרב הנ\"י ז\"ל כתב דיש מספקים בזה וכן כתב הרשב\"א ז\"ל בש\"מ לב\"ב ד\"ל ע\"א שראיית הרמב\"ן ז\"ל צריכה ראיה והוסיף עוד לומר ומסתברא דאף בזו מוציאין מיד היורשים וכההיא דפרק אז\"ן דילמ' איניש אחרינא כו' ושהרמב\"ן עצמו שם בפרק אז\"ן דן את הדין כן יע\"ש וע\"ע במה שהקשה הרשב\"א שם בשם הרב העיטור ובמה שיישב הוא ז\"ל כיע\"ש ועדיין ק' מההיא דשטר נייה כמו שהקשה מוהרימ\"ט בתשו' הנז' ואם הרשב\"א ס\"ל כתירוץ מוהרימ\"ט ק' אמאי לא תירץ כן לקו' הרב העיטור ז\"ל וצ\"ע כעת גם מ\"ש שהרשב\"א והרמב\"ן עצמו דן את הדין כן בפרק אז\"ן ק\"ט שהרי מדברי הרמב\"ן במלחמות בפרק הגוזל בתרא מבואר דס\"ל דאין מוציאין מיד היורשין אלא בדאיכא עדים וראיה אלא שהדיינים ואפוטרופוסים חשיבי כעידי ראיה אבל אם לא ראו אותו הדיינים והאפוטרופוסים היורשים עצמן לא חשיבי כעידי ראיה וצ\"ע ולפי דבריהם כ\"ש בנדון הרשב\"א דליכא לא עדי פקדון ולא עדי ראיה דטענינן להו ליורשים וללקוחות שחזר ומכרן ועיין למוהרימ\"ט בסימן ט' ובס\"ס ל\"ט שנחלוק על הרמב\"ן וכתב דהיכא דאיכא עדי פקדון אפילו רשב\"א בעל התוס' אזיל ומודה דלא טענינן להו ודוקא גבי ההיא ארעא דלא היו עדים למערער כלל דהאי ארעא דידיה הוא הוא דס\"ל לרשב\"א דטענינן להו משא\"כ היכא דאיכא עדי פקדון דודאי לא טענינן להו אמנם אזיל ומודה מוהרימ\"ט ז\"ל דהיכא דליכא עדי פקדון כנדון הרשב\"א בתשו' זו דליכא אלא הודאת התופס והיורשים דלדעת הרשב\"א טענינן להו ולפי מ\"ש אנן יד עניי אפשר דאפי' היכא דליכא עדי פקדון אזיל ומוד' רשב\"א בעל התו' דשאני ההיא דפרק חזקת דאע\"ג דליכא עדים למערער כלל דהאי ארעא דידיה היא מ\"מ כיון דאיכא סהדי דדר ביה הלוקח קמא חד יומא רגלים לדבר מיהא איכא דמכרו ולהכי טענינן ליה ללוקח אבל בנדון הרשב\"א ז\"ל דאע\"ג דליכא לא עדי פקדון ולא עדי ראיה מ\"מ בהודאת התופס או היורשים ליכא בתר הכי שום רגלים לדבר דהדר ומכרו הילכך איכא למימר דלא טענינן להו מידי.
ולענין הלכה הש\"ך בדין זה שלפנינו כת' דלפי מה שהכריח לקמן בסימן קמ\"ו סקי\"ג בההיא דחזקת הבתים כשיט' הרשב\"א בעל התוס' והרמב\"ן ה\"נ בנדון הרשב\"א טענינן להו לתופס וליורש דחזר ולקחו שלא כדברי הרשב\"א וק' דאדרבא לקמן בסי' קמ\"ו כתב איפכא דלפי מה שהכריח כאן ודחה דברי הרשב\"א בתשו' והרמב\"ם יע\"ש ודבריו אין להם הכרח לא מהכא להתם ולא מהתם להכא גם מ\"ש עוד דמדברי הסמ\"ע בסימן קל\"ד סי\"ד מבואר שלא כדברי הרשב\"א ז\"ל יע\"ש אדרבא מדברי הסמ\"ע לקמן בסימן ע\"ב סקק\"ו משמע דאזיל בשיטת הרשב\"א וכבר השיגו הש\"ך שם ס\"ק קמ\"ח.
הילכך לענין מעשה היכא דאיכא עדי פקדון וליכא עדי ראיה אלא הודאת התופס אע\"פ שהרמב\"ן בפרק חזקת משמע דמפשט פשיטא ליה דטענינן ליורש וללוקח או לתופס דחזר ומכרו למוכר או למוריש או לבע\"ח של התופס כיון דהרשב\"א בתשוב' זו ובחי' שם ומוהרדב\"ז בחדשות ח\"א סימן ק\"ז ומוהרימ\"ט ומוהריב\"ל ס\"ל בפשיטות דכל כה\"ג לא טענינן להו הו\"ל הרמב\"ן ז\"ל יחיד בדבר ומוציאין מידם דכל כה\"ג לא טענינן להו בשמא להוציא החפץ מחזקת בעליו אמנם כי ליכא לא עדי פקדון ולא עדי ראיה נמי והיורש והתופס או הלוקח הם אומרים שבפקדון בא ליד המוריש או המוכר או הבע\"ח אע\"פ שלדעת הרשב\"א בתשו' הנז' הן הן עדי פקדון ועדי ראיה ולא טענינן להו כיון שלא מצינו לו חבר בפי' להרשב\"א בשיטה זו זולת הרשב\"ם ז\"ל ורבינו בההיא דפרע חזקת הבתים והתוס' והרמב\"ן ז\"ל חולקים ומוהרימ\"ט ז\"ל בתשו' הנז' כתב דכל כה\"ג תלי' בפלוגתא דרבוותא הנז\"ל אע\"פי שלפי מ\"ש אנן יד עניי אין זה ענין לאותו מחלוקת לא מפני שאנו מדמי' נעשה מעשה וכל כה\"ג טענינן ליתמי וללוקח ולתופס מטעם קים לי וכל שכן היכא דהיורש או הלוקח או התופס אינן מודים שבא ליד המוריש או המוכר או בע\"ח בפקדון אלא שיודעי' שזה החפץ היה של זה התובע וכנדון הרא\"ש שבתשו' שהביא הטו' בסי' צ\"ט סי\"א לפי מה שהבינו בכונתו מרן בבדק הבית ורש\"ל דכל כה\"ג טענינן להו שמכרו להם כיון דכשהיה טוען המוריש לקוח הוא בידי היה נאמן ועיין להרב ראש יוסף סי' ע\"ב אות ס\"ט במה שגמגם על תשו' הרשב\"א ז\"ל ודוק. ועיין עוד להרב מ\"נ ח\"א סימן נ\"ז וע\"ד ועיין להרב פמ\"א ח\"א סי' כ\"ב.
והנה בסוגייא שהבאתי לעיל בתחילת דברי גבי ההוא דא\"ל לחבריה כו' א\"ל לאו מודית לי דהאי ארעא דידי הוא כו'. ראיתי להרא\"ש שם בפרק חזקת הביא דבריו בנו הטור בסי' קמ\"ו ומרן ב\"י שם סכ\"ד דאפי' לא ידע המחזיק זה שהיה שדה זו של המערער אלא ע\"פ המוכר צריך להחזירו למערער דאע\"ג דאותו שמכרה לו היה נאמן במיגו דלא היתה שלך מעולם אין זה מיגו טוב לגבי זה שלקחה ממנו כי ניחא ליה טפי לומר שלקחה מאותו שמכרה לו כי סבור כי ימצא עדים שהמערער מכרה לו אבל לא בעי למטען לא היתה שלך מעולם שהוא ירא דהלא ימצא עדים שהיא שלו יע\"ש.
מבואר יוצא דכל דלית ליה מיגו השתא לזה המחזיק אע\"ג דאית ליה מיגו למי שנתנו לו לא מהני ליה ולא טענינן ליה אלא הרי הוא מפסיד ע\"פ הודאתו שהודה בשם הנותנו שדבר זה היה של המערער ומוציאין מידו.
ומכאן נלע\"ד דיש לדון למ\"ש מרן בש\"ע סי' ע\"ב סל\"ג וז\"ל ראובן תובע ללוי ספרים שמסרן לש' כו' ולוי אומר ממי שקבלתי הספרים הוא הרשני ללמוד בהם כו' כיון שלוי יודע שהספרים של ראובן כו' חייב לשלם לראובן וכתב שם הש\"ך בס\"ק מ' וז\"ל נלע\"ד דמיירי שטוען בסתם הוא הרשני ללמוד אבל אם טוען הוא אמר לי שראובן נתן רשות למי שילוה עליהן ללמוד בהם פטור ואף בלא נכייתא כו' עכ\"ל. ולפי מ\"ש בשם הרא\"ש הדין נותן בנדון זה כיון שזה לוי תופס הספרים הודה תחילה בשם שמעון שהספרים של ראובן והוציא הספרים לפנינו למוסרם לו ואח\"כ טען ראובן שהפסידם בלימודו בלי רשותו כיון דהשתא לית ליה מיגו ללוי דאין הספרים של ראובן שהרי הודה שהם שלו תחילה וגם לא מצי טעין שכבר החזירם לו שהרי הוציאם לפנינו תחילה כי טעין אח\"כ בשם שמעון שא\"ל שראובן נתן רשות ללמוד בהם לא מהני דאע\"ג דשמעון היה לו מיגו אם לא היה מוציאם בפנינו תחילה מ\"מ לוי זה שהודה והוציא הספרי' לפנינו תחילה דהשתא לית ליה מיגו דהוי מיגו למפרע כי טעין אח\"כ ששמעון אמר לו שנתן לו רשות ראובן לא מהני טענה זו בלי מיגו ומוציאין מידו מה שהפסיד ממונו של ראובן וכ\"ש לדעת הראב\"ד שכתב שם בסי' קמ\"ו מרן ב\"י דס\"ל דאע\"ג דזה לא ידע אלא מפיו של המוכר לא אמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא בדבר שהוא אוסרו ומתירו מדעתו כו' יע\"ש ועיין בש\"מ לב\"ב ד\"ל שהביא עיקר דברי הראב\"ד הללו בדרך רחבה יע\"ש. דמבואר יוצא מדבריו ז\"ל דה\"נ לוי זה היה לו להאמין לשמעון כמ\"ש שהספרים הם של ראובן ולא היה לו להאמינו במ\"ש שנתן לו רשות ללמוד בהם. איברא כי סברת הראב\"ד הלזו לא חשו לא הרמב\"ן ור\"י והרשב\"א ז\"ל כיע\"ש וגם דברי הרא\"ש דחאם הש\"ך בסי' קמ\"ו סק\"ט כיע\"ש מ\"מ לא היה לו להש\"ך בדין זה שהיא תשו' להרא\"ש לכתוב בפשיטות דמיירי כשטוען סתם מאחר שלדעתו ולדעת הטור בנו אפי' בטוען שא\"ל שמעון שנתן לו רשות ראובן כל דלית ליה מיגו ללוי השתא לא מהני לדידיה טענה זו וחייב וצ\"ע.
עוד כתב שם הש\"ך וז\"ל ויותר נ\"ל דאם ראובן הרשה לשמעון ושמעון ללוי פטור ודלא כמ\"ש הע\"ש וכמ\"ש הרי\"ף והרא\"ש פ' המפקיד כו' וכן משמע להדיא בתשו' הרא\"ש והטור שכתבו והוא לא טען שהרשה ראובן לשמעון ללמוד בהם כו' משמע שאם היה רשות לשמעון ללמוד בהם פטור עכ\"ל ועיין להרב ראש יוסף שם בסי' קמ\"ו אות פ\"ב שדעתו כדעת הע\"ש ודחה ראית שדקדק הש\"ך מלשון תשו' הרא\"ש דאפשר דה\"ק והוא לא טען שהרשה ראובן לשמעון ללמוד בהם כל מי שירצה זולתו יע\"ש מיהו ראית הש\"ך מדברי הרי\"ף והרא\"ש מכרעת טובא לע\"ד.
ובכן לענין הלכה למעשה כל דאית ליה מיגו ללוי דמצי טעין אין הספרים של ראובן מצי טעין נמי ששמעון א\"ל שראובן נתן לו רשות ללמוד בהם וכ\"ש דטעין בפני נתת לו רשות להשתמש בהם ואפי' לא נתן לו רשות אלא לשמעון בלבד מהני טענתו כמ\"ש הש\"ך מדברי הרי\"ף והרא\"ש דפ' המפקיד אמנם אי לית ללוי מיגו כיון דלדעת הרא\"ש והטור והראב\"ד ז\"ל לא מהני מאי דטעין בשם אחר א\"כ אם תפס ראובן מלוי שיעור הפסד ספריו מצי טעין ראובן קים לי כהנהו רבוותא דחייב לוי בהפסד ולא מפקינן מיניה ואם היה יודע לוי שהספרים הם של ראובן שלא ע\"פ שמעון אלא ששמעון א\"ל שראובן נתן רשות להשתמש בהם וסמך על דברי שמעון ולמד בהם בזה נראה דלכ\"ע חייב לוי לשלם הפסד הספרים לראובן וכההיא דסי' קמ\"ו דלכ\"ע כל שהיה יודע הלוקח ששדה זו היה של המערער שלא ע\"פ המוכר לא מצי טעין דילמא זבינתיה לפ' דאין ספק מוציא מידי ודאי וכמ\"ש לעיל דאף גם זו פלוגתא דרבוותא היא יע\"ש וא\"כ אף בזה יכול המוחזק לומר קים לי ועיין בתשו' מוהרשד\"ם סי' ע\"ט ופ\"ד וק\"א ובתשו' מ\"ץ ח\"ב סי' ע\"ב החבי\"ב סי' קמ\"ו אות נ\"א יע\"ש.
ודע שכתב עוד הרא\"ש בתשו' כלל פ\"ט סי' ל\"ד בענין זה דמיגו והביאוה הטור ומרן בסימן ע\"ב סל\"ט וזה לשונו ראובן היו בידו משכונות של שמעון ומת שמעון ויורשיו תובעים המשכונות וראובן טוען אותם המשכונות אני תופס מפני שאמר לי לוי שותפי ששמעון הוא חייב לו מדמי השותפות ורוצה לישבע על המשכונות שבידו כו' תשובה נ\"ל שאין לוי יכול לישבע על המשכונות שביד ראובן שותפו כי אם היה ראובן טוען שמעון היה חייב לי מעות ואני תופס המשכונות בשביל המעות היה נאמן במיגו דלהד\"מ או החזרתי לך אבל גבי לוי אין כאן מיגו כי אין מיגו אלא במה שבידו לטעון אבל מה שביד אחר לטעון אין כאן מיגו כי שמא חבירו לא היה רוצה לשקר ולומר להד\"מ או החזרתי לך עכ\"ל ועיין במה שהשיג הש\"ך שם בסי' ע\"ב סקקנ\"ח על הב\"ח דכל ראיותיו שהביא לחלוק על דין של הרא\"ש הוא כששניהן יודעים האמת ולכן אמרי' בשניהם מיגו משא\"כ הכא דראובן אינו יודע אם אמת כדברי לוי וע\"כ למה ירצה לשקר ולטעון להד\"מ הילכך העיקר כמ\"ש הרא\"ש והטור והמחבר עכ\"ל גם הט\"ז דחה דברי הב\"ח בזה וכמ\"ש הש\"ך וכ\"כ ג\"כ מרן החבי'ב בסי' פ\"ב בכללי מיגו אות ק\"ו דהרב\"א משמע ליה דכי היכי דאמרי' מיגו בשנים היכא שבאים ליפטר אעפ\"י שאין האחד יודע מה שבלב חבירו ה\"נ אמרי' מיגו משותף לחבירו אבל אני אין דעתי כן דדוקא כשהם נתבעים ובאים ליפטר בטענה אחת אז מהימנינן להו במיגו אע\"פ שאין האחד יודע מה שבלב חבירו דתלינן דכי היכי דבטענה זו שטוענין עכשיו ליפטר הושוו לדעת אחת אם הם משקרים היו משקרים בטענת המיגו שהיא טענה יותר טובה והיו שוים בדעת אחת כמו שהושוו עכשיו בטענה זו אבל בנדון הרא\"ש שהאחד מן השותפים הוא הנתבע והוא אינו טוען בריא כדי ליפטר מתביעתו ורוצה ליפטר בטענת שותפו כל כה\"ג לא אמרי' מיגו כיון שהוא אינו יודע בבריא שהאמת כדברי שותפו את\"ד מרן החבי\"ב שם אף שלשונו סתום ובא בדרך קצרה. ועיין עוד בסי' זה הג\"הט אות ס\"ג שדחה ג\"כ דברי הב\"ח והעלה לענין הלכה בשם מהרשד\"ם והרש\"ך כדברי מרן בש\"ע. וכן העלה ג\"כ הרב בני אהרן בתשו' סי' ל\"ח יע\"ש ועיין בתשו' רב יוסף סימן י\"ז דנ\"ד ודנ\"א שהעל' כדברי הש\"ך ז\"ל ועיין במה שהעלינו אנן יד עניי לעיל מזה יע\"ש.
ודע שכתב מוהרימ\"ט ח\"א סימן ע\"א דפ\"ח ע\"ב רמזם מרן החביב בכללי המיגו אות ק\"ו ובסי' ע\"ב הג\"הט אות ס\"ב וז\"ל ותשובת הרא\"ש ז\"ל אינה ענין לכאן שנראין לי הדברים שבנדון שלפנינו מהנייא תפיסה אף למה שביד אחיו לפי שאחיו שבמצרים לא נתחייב מעולם ולא נכנס בשותפות עם ה\"ר אלעזר אלא ע\"פ ה\"ר דוד אחיו הוא חי לכל אשר יאמר ואין מקום לה\"ר אלעזר להיות לו שום תביעה על ה\"ר דוד אלא יאמר הכל שלחתי ליד אחי שהוא שלחם אלי ועמו אני שותף לא עמך ודוקא בנדון של הרא\"ש שראובן על כל פנים צריך להשיב על יורשי שמעון ששואלים ממנו תן לנו הפקדון שמסר לנו אבא בידך לא מצו למידחנהו לגבי לוי מפני טענתו דהוה ליה כמו הפקדת אצלי איני יודע אם החזרתי לך אבל כאן ה\"ר מאיר מעולם לא נכנס בחיוב אלא ע\"פ אחיו ועל פי נפטר שהוא יאמר לו דע שפלוני שותפינו יש לנו אצלו כ\"וך והרי המעות שבינינו מעורבים ותפוסים על הדבר וישבע ה\"ר דוד שהוא טוען בריא כנ\"ל ברור עכ\"ל.
ולכאורה יש לדקדק על דברי הרב ז\"ל הללו ממ\"ש אנן יד עניי לעיל בדין תופס דבר מבעל חובו ובא אחר לערער על אותו דבר שהוא שלו דכל שיודע התופס שהיה אותו דבר של המערער אע\"פ שאינו יודע אם מכרן אח\"כ או נתנו לו עד שיטעון בבריא כו' כיע\"ש וא\"כ ה\"נ כיון שידע ה\"ר מאיר זה שבמצרים שנכסים הללו ששולח לו אחיו ה\"ר דוד למצרים מתחת יד ה\"ר אלעזר שבדמשק באו אליו א\"כ הו\"ל כאלו הוא עד בדבר ואין תפיסתו מועיל למה שטוען ה\"ר דוד אחיו שיש לו אצלו כ\"וך כיון שהוא אינו טוען בבריא דומייא דההיא דתופס דבר מבעל חובו כמדובר אמנם הדבר מבואר דשפיר כתב ודן מוהרימ\"ט שהרי בההיא דתופס מבע\"ח נמי אם הבע\"ח טוען בריא כמו שטוען בעל חובו לא מצי מערער להוציא הדבר מתחת יד התופס וכמבואר ממ\"ש לעיל וא\"כ בנדון מוהרימ\"ט נמי שה\"ר דוד הוא השולח לאחיו ה\"ר מאיר אותם הנכסים טוען בריא שחייב להם ה\"ר אלעזר כ\"וך ודחי דמהני ליה תפי' ה\"ר מאיר כיון שה\"ר מאיר לא נכנס בחיוב אלא ע\"פ אחיו ואין לו עתה עם ה\"ר אלעזר שבדמשק. ועיין במ\"ש הטור סימן קמ\"ו סכ\"ד בשם הרא\"ש שאפילו לא ידע המחזיק שהיתה של המערער אלא ע\"פ המוכר צריך להחזירה לו אפילו אין למערער עדים שהיתה קרקע שלו יע\"ש ואין זה סותר דינו של מוהרימ\"ט דהתם ה\"ט כמ\"ש שם מרן ב\"י בשם הרא\"ש דלגבי המחזיק הזה לא מהני מיגו דלא היתה שלך מעולם דאין זה מיגו טוב כי ניחא ליה טפי למימר שלקחו מאותו שמכרה לו כי הוא סבור כי ימצא עדים שהמערער מכרה לו אבל לא בעי למטען לא היתה שלך מעולם שהוא ירא שימצא עדים שהמערער היתה שלו יע\"ש והאי טעמא לא שייך הכא במטלטלין וכמ\"ש מוהרימ\"ט דאין לו לה\"ר אלעזר שום תביעה עם ה\"ר מאיר אלו היה אומר הכל שלחתי ליד אחי שהוא שלחם לי ואפילו יביא עדים ה\"ר אלעזר שהנכסים היו שלו אין זו טענ' כיון דלמכיר' קיימי מה שאין כן בקרקע דבחזקת בעליו קאי עד שיביא עידי חזקה וטענה ועוד דבנדון הרא\"ש אילו היה תחילת דינו של המערער עם המוכר והיה המוכר טוען בריא אתה מכרתו לא היה יכול המערער להוציא הקרקע מיד המוחזק דומייא דנדון מהרי\"ט שדינו של ה\"ר אלעזר הוא עם ה\"ר דוד המוכר וכן מבואר בדברי הראשונים הובאו דבריהם בשיטה המקובצת לבבא בתרא פרק חזקת ד\"ל יע\"ש ועיין להרב ט\"ז בסי' ע\"ב סל\"ט הביא ראיה לההיא דהרא\"ש מההיא דפרק חזקת והן הן דברי הטור דסימן קמ\"ו סכ\"ד. ויש לגמגם קצת על דבריו מדברי הרא\"ש שכתב מרן שם וכמדובר ויש ליישב דאף הרא\"ש ז\"ל לא הוצרך התם לטעמא דאין זה מיגו טוב אלא דהמחזיק אינו יודע מעצמו שהיה הקרקע של המערער אלא ע\"פ המוכר אבל כשהוא יודע מעצמו שהיה של המערער כדין שלפנינו אפילו אית ליה מיגו טוב לא מהני כל דלא טעין בריא שלקחו המוכר ממנו ודוק.
ולענין הלכה למעשה בדין זה שכתב הרא\"ש והביאו מרן בש\"ע סימן ע\"ב סל\"ט אין להשגיח בדברי הב\"ח שתלה אותו בפלוגתא דרבוותא דלית מאן דחש לדבריו מכל האחרונים הש\"ך ומרן החבי\"ב והט\"ז והרב בני אהרן כמדובר ומ\"מ אע\"פי דלא מהני תפיסת השותף הא' בפקדון לענין מה שטוען השותף חבירו בבריא על בעל הפקדון כיון שהנפקד עצמו אינו טוען בריא מ\"מ מצי למסור הפקדון ביד מי שטוען בריא והוא יעשה דין לעצמו עם המפקיד וכמ\"ש הר\"ב בני אהרן לעיל וכן מידי דסחורה הידועה לאיש אחר ששלחה לאחר למוכרה והאחר שלחה לשותפו אע\"פ שהיא ביד זה השותף השלישי עדיין יכול שותפו להחזיקה בידו ולטעון עליה עם הראשון כ\"וך אתה חייב לי עליה כאלו היתה הסחורה בידו ממש וכמ\"ש מוהרימ\"ט שם דלא דמי לנדון הרא\"ש שבתשו' שהוא הדין הזה שלפנינו שהוא פקדון שבא מידו של ראשון ליד השותף השני וכמדובר." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות טוען ונטען", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Mishpatim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..be86380c7601b919eb9ba76bea356045984a2904 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,144 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Divorce", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות גירושין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nashim" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מילי לא מימסרן לשליח אמר \n לב' או לג' אמרו לסופר כו' הר\"ז גט פסול. עיין להפ\"ח בה' גיטין סי' ק\"ך ס\"ק ט\"ז שעמד על דברי רבי' ושאר הפוסקי' ובירר דבריהם יפה יפה עם הסוגייא דפ' התקבל דס\"ו והכריח מתוך הסוגייא דמילי לא ממסרן לשליח הוא מדאורייתא כמ\"ש ומבואר יוצא בתוך הסוגייא הלזו וגם מפ' כל הגט דכ\"ט גבי מ\"ש מתנה הרי היא כגט שלא אמרו מילי לא ממסרן לשליח אלא כההיא דכתבו גט ומתנה או אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו שהבעל אמר דברים בעלמא ושליח זה מוסרן לשליח אחר לכתוב או לחתום אבל כשהשליח בעצמו עושה פעולת שולחו לא חשיב מילי ואולם הרב הגדול מוהרימ\"ט בח\"א סי' קכ\"ז דקס\"ו ע\"ג כתב דהאומר לחבירו צא והקדיש שור אחד משוורי אין בו דין הקדש דמילי נינהו וקי\"ל דמילי לא ממסרן לשליח אף במתנה כו' יע\"ש כנר' דמשמע ליה להרב ז\"ל מסברת עצמו דכל שענין השליחות אין בו מעשה לכתוב או לחתום וכיוצא אז אפילו השליח עצמו עושה השליחות קרינן ביה מילי לא ממסרן לשליח ואין בו מועיל באותו מעשה שאין בו ממשות אלא דבור בעלמא כצא והקדיש שור אחד משוורי דאין בו דין הקדש.
וראיתי להרב בתי כהונה ח\"ב סימן כ\"ד שתמה עליו ממה שנתבאר מדברי הראשונים גבי מתנה דמהני אומר לב' אמרו לפ' ויכתוב שטר מתנה ולפ' ופ' ויחתומו והא התם לא הוי אלא מילי דמסר לשליח זה דלימא לאחר ואפי\"ה אמרו דמהני כיון דמכחו הם באים ולא פסלו אלא באומר אמרו מדעתכם יע\"ש. ואם מהא לא אירייא דאפשר דמשמע ליה למהרימ\"ט דהתם שאני דענין השליחות הוא לעשות מעשה שהיה מוטל על המשלח אבל כשהמשלח עצמו לא היה עושה שום מעשה אלא דיבור בעלמא כל כה\"ג משמע ליה דלא ממסר לשליח כלל אפילו דהשליח עצמו עושהו וכעין זה חילק בשיטה מקובצת למס' נזיר בשם הר' עזריאל על מה שהקשו התו' בפ\"ק דנזיר די\"א דהיכי משכחת לה נזירו' על תנאי כיון דאי אפשר לקיים מעשה הנזירות ע\"י שליח וכל תנאי שאי אפשר לקיים המעשה ע\"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים ותי' ה\"ר עזריאל דדוקא מעשה בידים כגון קנין חליצה גט וקדושי' וכיוצא בהם דהתם אלים המעשה ואפילו לא נתקיים התנאי לא נתבטל המעשה אבל נדר ונזירות דאין צריך מעשה לא אלים שיתקיים הנדר והנזירות אם לא נתקיים התנאי עכ\"ל והביא דבריו מו\"ה בס' שער המלך ה' אישות ספ\"ו דל\"ז ע\"ג יע\"ש.
עוד ראיתי להר\"ב בתי כהונה שם ולהרב מח\"א ה' שלוחים ס\"ז שהוקשה להם עוד במה שעלה לחלק עוד מהרימ\"ט בין תרומה שניטלת במחשבה אפילו ע\"י שליח משום דחשיב כמעשה בידים אבל דיבור של הקדש מילי נינהו ולא ממסרן לשליח והוק' להם דהקדש נמי מחשבה חשיב כמעשה דכתיב כל נדיב לב עולות וכמ\"ש התוס' שם בר\"פ האומר ובפ\"ג דשבועות דכ\"ו סע\"ב ועוד דדיבור של הקדש מעשה גמור חשיב שעושה מחול קדש ואמרינן בפ\"ק דתמורה כל ל\"ת שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ואמר ליה ר\"ל לתנא לא תיתני מימר דבדבורו עביד מעשה ומדלקי עליה ש\"מ דחשיב מעשה גמור ועוד דשם בדק\"י אהא דבעי רמי בר חמא מקדי' עושה תמור' או מתכפר עוש' תמור' א\"ר א\"כ מצי' ציבור עושים תמורה כגון דשוו שליח לאקדושי יע\"ש הרי דאיכא שליח להקדש ועיין בדבריהם מה שדחו לזה יע\"ש.
עוד ראיתי למו\"ה בס' שער המלך בה' אישות סוף ה\"ב דל\"ז ע\"ב ד\"ה ודע הביא דברי מוהרימ\"ט הללו שכתב דמי שעשה שליח שיקדיש בשבילו לא עשה כלום דהוו מילי ומילי לא ממסרן לשליח וכתב ע\"ז וז\"ל וק\"ט דא\"כ לא משכחת לה הקדש על תנאי כיון דהוי תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח ובפ\"ד נדרים דכ\"ח תנן הרי נטיעות אלו קרבן אם אינן נקצצות יש להם פדיון ומוקמי' לה בגמ' באומר אם אינן נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו יע\"ש ואם איתא אפילו נקצצו נמי כיון דאי אפשר להקדיש ע\"י שליח הו\"ל תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח והתנאי בטל והמעשה קיים יע\"ש ועיין בס' שמחת יו\"ט הנדפס מחדש לגאון ירוש' מוהריט\"א זלה\"ה בתשו' ס\"סי ה' דף כ\"ב ע\"ג עמד ליישב קושייא זו יע\"ש.
וע\"פ תירוצו נתיישב לי ג\"כ אותה שאמרו בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת זה נדר נדבה כמשמעה כו' ומפרשינן בגמ' האי נדבה דאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה יע\"ש ופירש\"י ז\"ל דאמר הרי עלי עולה ע\"מ שכשאפרישנה לא אתחייב באחריותה יע\"ש והשתא לדברי מוהרימ\"ט דאי אפשר להקדישה ע\"י שליח היכי מהני תנאה שלא אתחייב באחריותה הא הו\"ל תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח והתנאי בטל והמעשה קיים ונדרו נדר גמור ואין כאן נדבה ועפ\"י תירוץ מו\"ה מוהריט\"א ז\"ל הנה נכון ולעד\"ן עוד ליישב דכיון דהשליח יכול להביא משלו על הנודר אפשר לקיימו ע\"י שליח קרינן ביה.
ולדידי ק\"ל עוד ממ\"ש הרמב\"ן בפ' י\"נ דקכ\"ו ע\"ב עלה דאמר ר\"מ בברייתא האו' לאשה הרי את מקודשת לי ע\"מ שאין ליך עלי שאר כסו' ועונה ה\"ז מקודשת ותנאו בטל כו' וז\"ל ואיכא למידק נמי תנאי שבנזיר היכי הוי תנאה והרי כל תנאי שא\"א לקיימו ע\"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים כדאמרינן לענין חליצה וי\"א כו' ואחרים אומרים כו' נזיר נמי משכחת לה ע\"י שליח שאומר אדם לחבירו הריני נזיר על דעתיך וכל זמן שתרצה תדירני בנזיר יע\"ש הרי דקבלת נזירות דאינו אלא דברים בעלמא ואפי\"ה מוסר דברים אלו ע\"י שליח ולא אמרי' מילי לא ממסרן לשליח.
ועוד ק\"ל ממ\"ש הריב\"ש בסי' רכ\"ח על ק\"ק אחד שיש להם הסכמה וחותם מהמלך ששלושה נאמני הקהל והב\"ד של הקהל יבררו אנשי' שהם יפקחו על עסקי הקהל בענייני המסים והתשחורות וברירת הקהל ושהנאמנים והב\"ד יחדשו ברירת השלושים הנז' משלש לג' שנים ושיעשו ברירה זו כולם או רובם אך שיהיו מסכימים בה שנים מהנאמנים אחר שישבעו כולם לעשות ביושר ובאמונה לתועלת הקהל והנה עתה מקרוב נתרצו הנאמנים והב\"ד בשני אנשים שיעשו הם השלושים אנשים ושיקיימו הנאמנים והב\"ד ברירתם והשנים הנז' הסכימו בברירה אחת שאינה ראויה כלל למראי' עיני רוב הנאמנים והב\"ד ולכן מאנו לכתוב ולחתום הברירה הנז' בספר השלשים כיתר הברירות זולתי אחד מהנאמנים שהיה אחד מהשנים בוררים כתב הברירה וחתם אותה הוא ואחד מב\"ד והששה הנשארים מהנאמנים והב\"ד מאנו לחתום אלא שאחר האייום מחצר המלך חתמו בע\"כ ובמסירת מודעא בפני עדים כשרים ועתה נולד מחלוקת בין הנאמנים והב\"ד או רובם וקצת יחידי הקהל וזה שקצת יחידים מתחזקי' לומר שהברי' הנז' שרירא וקיימא אע\"פ שהנאמנים והב\"ד לא קיימוה ולא חתמוה אלא מתוך האונס וזה שכבר נהגו הקהל ב' או ג' פעמים למסור הברירה ביד אחד והיו הנאמנים והב\"ד מקיימים אותה הברירה אע\"פ שלא היתה ישרה בעיני קצתם והיו חותמים אותה כנהוג כו' ואחר שנהגו בכך נר' שיש להם כח על זה וכיון שכן בנדון זה אחר שהשנים הסכימו בברירה זו הרי היא קיימת ואין כח ביד הנאמנים והב\"ד לבטלה אלו דברי הכת האחת והנאמנים והב\"ד או רובם וכת אחרת מהם מתחזקים לומר שאין הברירה הזאת ברירה כלל וזה שאין ס' שאין לנאמנים ולב\"ד כח למנות מי שיעשה הבריר' כי להם ניתנה רשות וכח לעשות הבריר' אחר שישבעו לעשותה ביושר ובאמונה ולזה אף אם מנו ב' לעשות הבריר' אין ברירתם כלום אם לא יקיימו אותה אחרי כן כמו שנהגו כמה פעמים שמסרו ההיא ביד אחר ובנדון זה שלא קבלוה מעולם לפי שלא היתה ראוייה כלל למראית עיניהם אין ס' שאין לברירה זו ענין כו' הדין עם מי ויבא שכמ\"ה.
והשיב הרב ז\"ל אע\"ג דבכל התורה כולה קי\"ל דשלוחו של אדם כמותו והשליח עושה שליח אע\"פ דלא פי' לו הבעל דבר היינו דוקא במידי דליכא קפידא למנות שליח אחר אבל אי איכא קפידא לבעל במינוי שליח אחר אין שליח עושה שליח והכא איכא קפידא בנדון זה שהנאמנים והב\"ד שהם שלוחי הקהל לעשו' בריר' השלשים לא היו יכולים למנות אחרים תחתיהם שהרי בברירת השלשים תלוי כל ענייני הקהל וצריכין הבוררים אותם שיהיו מדקדקים הרבה באומד הדעת שיהיו אנשים חכמים ונבוני' ויודעי' בענייני הקהל במשפטי' והנהגותיהם ותקנותיהם אוהבי צדק ורודפי שלום ושיתפייסו מהם רוב הקהל ואין ס' שיש קפידא בדבר זה מי יהיו הבוררי' אותם ולזה יבררו הנאמנים והב\"ד שיעשו הם ברירת השלשי' כאשר מינוי הנאמנות ומינוי הב\"ד הם המנויים החשובים שבקהל והמתמני' מהם הם תמיד מגדולי הקהל ואחר שיש קפידא לקהל באנשים הבוררים שיהיו חשובים ומעולים א\"כ אין כונת הקהל שהבוררים אותם יהיו יכולין למנות אחרים תחתיהם ואפי' יהיו כמותן בחכמה ובמנין.
ובר מן דין אפי' לא היה קפידא בדבר אפ\"ה אין יכולין למנות אחרים תחתיהם לפי שנתינת רשות לנאמנים והב\"ד לעשות ברירת השלשים מילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח דהא לא דמי לבעל המוסר גט לשליח להוליך גט לאשתו דלא מילי נינהו אלא הגט שיש בו ממש מסר לו ומעתה נעשה שלוחו ויכול למוסרו לשליח וכן מורשה שכתב לו זיל דון והנפק לנפשך יכול להרשו' לאחר גוף הממון ולהיות הב' שליח עליו אבל לעשות ברירת אנשים אין כאן דבר נמסר אלא דברים בעלמא והוא עצמו כשמקיים שליחותו מהני ונעשה שליח על השליחות ההוא אבל אין יכול למוסרו לשליח ב' משום דמילי לא ממסרן לשליח עכ\"ל הרי שכתב הרב בהדייא דאע\"פ שבריר' אנשים אין כאן נמסר אלא דברים בעלמא כשהוא עצמו מקיים שליחותו מהני ונעשה שליח על השליחו' ההוא וא\"כ באומר צא והקדיש שור אחד משוורי נמי אם הוא עצמו מקיים דברו והלך והקדישו למה לא יהנה שליחותו.
ותו ק\"ל על מהרימ\"ט ממ\"ש הרשב\"א בת' הביאה מרן ב\"י בי\"ד סי' רכ\"ח דמסתברא דמתירין ע\"י שליח הנודר כי מה שהתירו בפ\"ק דנדרים בבעל לרבות' נקטיה שאפי' ע\"י הבעל שיש לחוש שמא יוסיף מדעתו מפני שהיא אשתו ולפיכך אסור בדכנפינהו איהו ואפי\"ה כל כי מכנפי שרי וכ\"ש באיני' דעלמא יע\"ש הרי דאפי' דליכא בשליחות הבעל אלא מילי לומר לבד שהוא מתחרט מעיקר נדרו מהני שליחותו ולא אמרינן מילי לא ממסרן לשליח ואף החולקים על הרשב\"א ז\"ל אזלי ומודו דע\"י תורגמן מתירין לו כיון שעומד שם כיע\"ש ועיין להרב אש דת פ' נשא מ\"ש בענין זה דמילי לא ממסרן לשליח." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "שורש מגרש ע\"י שליח הבעל \n אינו יכול לעשות שליח לקבל גט לאשתו. הנה הטור ז\"ל בסי' קמ\"א כשהביא דין המגרש ע\"י שליח כתב וז\"ל ואם הבעל רך בשני' טוב להצריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים כשעושה שליח שאין קטן עושה שליח עכ\"ל עיין במ\"ש הרב מש\"ל על דבריו כאן בפ\"ו מה' גרושי' ה\"ג ונסתפק הרב שם אם יכול אדם לגרש קודם שיחולו הקדושין כגון מי שקידש לזמן וקודם הגעת זמן הקידושין הוא כותב לה את הגט לגרשה לאחר זמן שיחולו הקדושין ותוך דבריו הביא דברי התוספו' ז\"ל ביבמות דנ\"ב ע\"ב שכתבו דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל יכול אדם לכתוב גט לאשתו קוד' קדו' ולפ\"ז לדידן יכול לכתוב קודם זמן הגעת קידושין כיון דלא הוי מחוסר מעשה אלא זמן וכל כי האי לא חשיבי דשלב\"ל כמו שהכריח הוא ז\"ל בפ\"ד מה' אישות ד\"ז וכיון דמצי לקדש לאחר שיגדיל מצי לגרש ג\"כ ועפ\"ז ישב דברי הטור הנז\"ל שהצריך בדיקה לקטן המגרש וישב ג\"כ דבריו שבסי' קל\"ב לענין הכותב גט קודם קדושין שכתב דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל דהוי גט דמאי נ\"מ לדידן כיון דלא קי\"ל הכי יע\"ש.
ודרך אגב עמדתי על דברי התוס' הללו דביבמות שהכריחו דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל הגט גט ממה שמצינו לענין גט שחרור עבד דמהני קודם שיקחנו לזה המ\"ד גט אשה וגט שחרור ילפי מהדדי לה לה מאשה ולא ידעתי למה לא הכריחו כן מקדושין דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל יכול לקדש לאחר שאשתחרר או שתשתחרר אף שעכשיו אינה יכולה לקדש וקידושין וגרושין שוין הם דאתקש הוייה ליציאה ועיין בדברי מרן ב\"י בסימן קל\"ב והמגיה בס' מש\"ל כתב שיש מחלוקת בין רבינו והתוס' ז\"ל דלדעת רבינו טעם פיסול הגט כשכותב אותו קודם הקדו' הוא מפני שלא נכתב לשם גרושים, ולדעת התוס' משום דכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח ועל פ\"ז יצא לדון בדבר חדש דלמ\"ד דלא בעינן שליחו' בכתיבה יכול אדם לגרש בגט שנכתב קודם קדושין ע\"י שליח כיון דלא בעינן שליחות לכתיבתו לא כן לטעם רבינו ז\"ל יע\"ש וק' טובא דא\"כ אמאי קאמרי בגמ' דלאשה דעלמ' אם אמר לסופר קודם קדושין שיכתוב לה גט לכשישאנה אגרשנ' דלא מהני ואמאי לא מהני כיון דלא בעינן שליחות לכתיבת הגט ושפיר יכול לכותבו ע\"י שליח, ולפי דברי הרב המגיה ז\"ל צריך לידחק דמיירי שאמר לסופר לכתוב הגט ולגרשה בו הסופר והעיקר חסר, גם כיון דלדברי התוס' והרא\"ש שכתבו הטעם דלא מהני הוא משו' דכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח היאך הפה יכול' לדבר דלמ\"ד בכתיבה לא בעינן שליחות והבעל מגרשה באותו גט דמהני ס\"ס הרי נכתב הגט הזה בזמן דאפילו כתבו הבעל לא מהני כ\"ש כשכתבו אחר באופן שדברי הרב הנז' לא יכולתי להולמן.
עוד כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל שוב ראיתי דהא דכתיבנא ליתא משום דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום אינה צריכה גט בתוך ל' דהא קי\"ל דבין היא בין הוא יכולים לחזור ואם לא חזר בו בפי' ונתן לה גט אין לך חזרה גדולה מזו וכן מה שרצינו ליישב דברי הטור בבדיק' קטן וכתבנו דמיירי שקי' בעודו קטן לאחר שיגדיל הא ליתא דהא כל זמן שלא הגדיל אין צורך לגט אלא בחזרה בעלמא יע\"ש ועיין בס' נאות יעקב להרב כמוהריט\"א נר\"ו סס\"ד דל\"ז ע\"ד ד\"ה וראיתי שכתב וז\"ל ואעפ\"י שאיני כדאי להשיב על דבריו יש לחקור מנ\"ל להרב דאם נתן גט דהוי חזרה דכיון דלא חזר בפי' אפשר שרוצה בקיומן של קדושין ומה שנותן גט הוא כדי להחזיקה במגורשת ונ\"מ לאוסרה לכהונ' ולאוס' על אחיו משום גרושת אחיו דכל היכא דאפ' לו' דאין כונתו לחזור בו כיון דלא חזר בו בפי' אמרינן והביא דברי הרא\"ש והר\"ן והרשב\"א בר\"פ האומר דקדושין גבי המקד' לאחר ל' ובא אחר וקדשה בתוך ל' ודברי הירושלמי שהביאו הם ז\"ל וכתבו דקבלת קדושין מאחר לאו חזרה בפי' הוא אלא כונת האשה שאם יבוטלו קדושין הא' תחולו קדושין הב' יע\"ש.
והנה מדברי הירושלמי והראשוני' הללו ל\"ק לדברי הרב מש\"ל ז\"ל דהתם איכא טעמא למה שפשטה ידה וקיבלה קדושין כמ\"ש הם ז\"ל לומר שאם ימות או יגרש הא' שתהא מקודשת לב' כיע\"ש, אבל הכא במגרש לאחר שיחולו הקידושין משמע ליה להרב מש\"ל ז\"ל דאין סברא לומר שמה שנותן גט הוא להחזיקה במגורשת ולאוסרה לכהונה דודאי כיון דלא נישאת לו אין כוונתו לצעורה בגט זה, ועיין במ\"ש הטור ח\"מ סי' ט\"ל סכ\"ג דלמאן דפסק כאביי דעידיו בחותמיו זכין לו למפר' משעת חתימה כשמסר לו השטר אפי' אם מכרו או נתנו לקרקע לאחר קודם מסירה כל שאחר מסר לראשון זכה משעת חתימת השטר ולא אמרי' כיון דמכר או נתן לאחר חזר בו מהשטר הראשון ועיין בב\"י שם שכתב דיש חולקים בזה וא\"כ זו ראייה לומר דאין זו חזרה ואפשר לחלק בין קדושי אשה למכר ומתנה וכעת צ\"ע.
עוד כתב הרב המגיה בס' מש\"ל וז\"ל ובענין קדושין על תנאי נותן לה גט מעכשיו ולא חיישינן לשמא אתה מצריכ' כרוז לכהונ' דלא חששו להכי אלא באשה הבאה ממ\"ה ואמרה מת בעלה ואח\"כ מת בנה שלפי דבריה אינה צריכה חליצה וכי חיישינן לומר ששקר היא אומרת ומצרכינן לה חליצה איכא למיחש ג\"כ שאמת היא אומרת ואי חולצת ולמחר יתאמת דבריה אתה מצריכה כרוז לכהונה אבל בשאר תנאים דעלמא לא חיישינן שמא לא יתקיים התנאי ואתה מצריכה כרוז לכהונה ומאותה סוגייא דפ' החולץ דמ\"א גבי חליצה מעוברת לא משמע הכי וכעת צריך ישוב ע\"ש עלה ונסתפק המ\"ל אם בקדו' דע\"מ שתעשה דבר פ' שאינו יכול האיש לחזור כשהאשה מקיימת תנאה אם יכול לגרשה קודם קיום התנאי שעדין לא חלו הקדושין והביא דברי הרמ\"ה בא\"ה סימן ל\"ח לענין חליצה דיכול לחלוץ קודם קיום התנאי (ה)[ד]קדושין ותמה עליו מדברי התוס' דר\"פ החולץ שכתבו דלר\"ל חליצת מעוברת אפי' אחר שהפילה לא מהני משו' דבשעת החליצה לא היינו יודעין אם היה הולד של קיימא או לא ושוב העלה שלדברי הנ\"י ז\"ל ניחא יע\"ש ולע\"ד אף לדברי התוס' י\"ל דשאני חליצת מעוברת שאין מציאות בעולם לידע השתא בשעת החליצה דבר מה בבטן המלאה אבל בשאר תנאים דעלמא יכול הדבר להתברר השתא בשיאמר אין או לאו." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מגרש ע\"י שליח שהניחו גוסס וכן \n המביא גט כו' אבל אם הניחו גוסס שרוב גוססין למיתה כו'. הנה בענין גוסס אי גיטו גט ומתנתו מתנה נחלקו הפוסקים ז\"ל והתוס' בס\"פ עשרה יוחסין דע\"ח ע\"ב הקשו לשיטת האומרים דאין בדבריו כלום מהא דאמרינן בפ' כל הגט המביא גט ממ\"ה והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים וקאמר עלה בגמ' ל\"ש אלא זקן או חולה אבל גוסס לא משום דרוב גוססין למיתה וטעמא משום דרוב גוססין למיתה הא אי ידעינן בודאי שהוא חי נותנו לה יע\"ש והרא\"ש ז\"ל בפסקיו כתב וז\"ל דלשיטת האוסרים הנז' י\"ל דהתם שאני דכשקבל השליח הגט היה בריא ואחר שהלך השליח נעשה גוסס אבל בשעה שהוא גוסס לא היה יכול לעשו' שליח עי\"ש וכונתו מבוארת דלשיטת הראשונים הנז' בכל מידי דאתי ממילא חשיב הגוסס כחי ולהכי נוחל ומנחיל כו' ומש\"ה אם כשנתנו ביד השליח לא היה גוסס יכול השליח ליתנו ביד האשה אח\"כ כיון דאתי ממילא דלא בעי נתינה דגוסס ליד האשה ולפי שיטה זו צ\"ל דאע\"ג דקי\"ל כל מידי דמצי איהו עביד שליח נמי עביד וכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח שאני הכא דבשעה דשוותיה שליח איהו נמי הוה מצי עביד וכל שאח\"ז אתי ממילא חשיב אע\"ג דהשתא איהו לא מצי עביד ליה וכ\"כ בהדיא הפ\"ח בה' גיטין סימן קכ\"א ס\"ק י\"ז ועיין עוד שם במה שהאריך בדברי התוס' דקדושין יע\"ש ועיין בס' בני יעקב מה שתמה ע\"ד הרא\"ש הנז' יע\"ש בדק\"ס.
והנה שיטה זו היא שיטת התוס' ז\"ל שהביא הרשב\"א בפ' מי שאחזו שכתבו דלא בעינן שיהא שפוי בדעתו בשעת נתינת הגט ואינן מקפידין אלא בשעת כתיבה דוקא יע\"ש והרב מח\"א בה' זכיה ומתנה סי' י\"ו תמה על דבריהם מהך סוגייא דפ' עשרה יוחסין דמוכח משם דכל שהוא גוסס בשעת חלות המתנה דלא זכה יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דשאני מתנה בדבר שלא בא לעולם לר\"מ דכיון דעיקר הקנין הוא בשעה שהוא גוסס ומקמי הכי לא הוה מצי עביד לא ע\"י עצמו ולא ע\"י אחרים לא זכה דכל מידי דמחוסר מעשה לגבי גוסס לא מהני מידי משא\"כ גבי גט דכיון דאמר מעיקרא כתבו ותנו דכל שכתבו כשהוא ברי מצי למיהב בתר הכי דהו\"ל כמידי דאתי ממילא דכיון דבשעה שאמר כתבו ותנו איהו נמי הוה מצי עביד מ\"מ חשיב כמידי דאתי ממילא דחשיב כחי לכל דבריו וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' עשרה יוחסין לדעת הפוסקים הנז'.
והרב מח\"א חילק חילוק זה למה שהוקשה לו הני תרי סוגייאי דסתרי אהדדי דמהך סוגייא דפ' עשרה יוחסין משמע דגוסס לא מצי מקנה מידי ומההיא סוגייא דפ' י\"נ דקל\"ז דאמר אביי ש\"מ קונה עם גמר מיתה מוכח דגוסס מצי מקנה ותי' דשאני ההיא דפרק עשרה יוחסין דכיון דהוי דבר שלב\"ל דאפילו לר\"מ לא חל הקנין עד שיבא לעולם מש\"ה כשהוא גוסס לא חל הקנין כיון דמעולם לא הוה מצי להקנות לא בתחילה ולא בסוף בשעה שנגמר הקנין אבל בההיא דאביי דמיירי בדשלב\"ל אע\"ג דבסוף בשעת גמר הקנין לא מצי להקנות מיהו בתחי' היה בידו להקנותו קנין גמור אם היה רוצה והרב עדיין לא ביאר כל הצורך דס\"ס קשה דכיון דבשעת חלות הקנין הוא גוסס ואין במעשיו כלום מה הועיל לן מר מה שהיה יכול להקנות מעיקרא הרי לא הקנה ואיך חל הקנין בשעה שהוא גוסס ועוד דאכתי לא יישב כלום למ\"ש התו' דכל דבשעת הכתיבה היה שפוי בדעתו אין צריך בדיקה בשעת הנתינה ואמאי לא כיון דבשעת חלות נתינת הגט אין במעשיו כלום והא לא דמי למשוך פרה זו וקנה לאחר ל' יום שכתב הרב ז\"ל דהתם כבר נתנה לו אותה בידו וחלות הקנין ממילא אתי משא\"כ גבי נתינת הגט שלא נתנו בידה מעיקרא אמנם ע\"פ האמור ניחא ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נותן גט על תנאי הר\"ז \n גיטך ע\"מ שלא תשתי יין כו'. מצאתי כתוב למורי הרב שער המלך ז\"ל וז\"ל ויש לחקור בהא דקי\"ל ע\"מ שלא תשתי יין לעולם אין זה כריתות דהא הו\"ל מתנה עמש\"ב כיון דנשים חייבות בד' כוסות והול\"ל דתנאו בטל והגט קיים ובשלמא באומר ע\"מ שלא תשתי יין ל' יום לא ק\"ל כיון דנשים חייבות בקדושא והבדלתא דהתם אפשר לקדושי אריפתא או על ידי שמיעה מאחרים גם ליכא למימר שהרי קי\"ל דהאומר הרי זה גיטך ע\"מ שתאכלי בשר חזי' לא הוי מתנה עמש\"ב משום דלא תיכול ולא תתגרש שהרי כתב הרשב\"א שם בחידושיו דהיינו דוקא בתנאי דקום עשה יע\"ש והיה נראה להוכיח מכאן דיין סתם אין יין צמוקים בכלל דא\"כ לא הוי מתנה עמש\"ב דכיון דאפשר לקיים מצות ד' כוסות ביין צמוקים ושלא כדעת מוהר\"ש הלוי בתשו' הביאה הרב כנ\"הג סימן תפ\"ב דהנשבע שלא לשתות יין בפסח הוי נשבע לבטל את המצוה יע\"ש מצורף לזה לפי מה שנסתפק מוהר\"א ששון ז\"ל בתשו' ס\"י אם התנה על דבר הרשות ולעבור על ד\"ת אי אמרי' בזה מיגו דחייל על דבר הרשות חייל נמי אמצוה כדרך שאמרו בנשבע בכולל ואי אמרינן דחיילי בכולל ניחא.
ועוד יש לצדד דאע\"ג דנימא דתנאו בטל ולא אמרי' כולל אדבר הרשות מיהא חייל וכיון שכן האשה זו לא הותרה אלא בד' כוסות לבד וכל ימיה חוזרת לאיסורא ואגידא ביה מקרי וצריך לעיין בזה דומה למ\"ש הרב מש\"ל בפרקין גבי קונם ביתך דאע\"ג דאם מכרו מותרת ליכנס אפי\"ה כיון דאם חזר וקנאו חוזר התנאי למקומו אין זה כריתות ואף למה שצדד שם בדעת הרמב\"ן דכל תנאי שאפשר שיבא זמן שתוכל לעבור על תנאו אף שאפשר שיחזור התנאי חשיב כריתות יע\"ש נר' דלא דמי דהתם לא עבידי דאתי ודאי דאפשר שלא יקחנה עוד משא\"כ בנ\"ד מצורף לזה כפי מ\"ש מוהרשד\"ם בתשובה חי\"ד סי' ס\"ט דמתנה בדבר שהוא איסור דרבנן תנאו קיים ניחא ועיין בזה מ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל ה' מלוה ולוה פ\"ח ד\"א מה שהקשה עליו מדין ע\"מ שלא תשמיטנו שביעית שכפי תירוצו הא' שם לא יתיישב קושייתינו ויש לצדד בזה דאע\"ג דבדבר האסור אפילו מדרבנן תנאו בטל כההיא דשביעית היינו במתנה לעקור בקום עשה אבל במתנה לעבור בשב ואל תעשה חייל וצ\"ע כעת לעת הפנאי ועיין בס' זרע אברהם ח\"א ס\"י." + ], + [ + "ה\"ז \n גיטך ע\"מ שלא תליכי לבית אביך לעולם אינו גט שאין זה כריתות כו'. והנה התוס' במ' קדושי' ד\"ה ע\"א ד\"ה ע\"מ כתבו וז\"ל וא\"ת אמאי לא הוי גט שהרי אם מת אביה כו' וי\"ל דבית אביה קרויים כל יוצאי חלציו של אביה כו' עכ\"ל וכתב הרב עצמות יוסף ז\"ל פי' והשתא אפי' מכרו אינו מעלה ומוריד דהשתא לא הוי הפי' בית ממש אלא קרוביו שלא ילך לקרוביו למקום שהם וניחא השתא מה שתמה הרשב\"א בגיטין דכ\"א על דברי התוס' דאי מכר לאחר מאי איכא למימר והניח הדבר בצ\"ע עכ\"ל אבל הרב ח\"ה ז\"ל בחידו' למס' סוכה דכ\"ד ובערובין דט\"ו ע\"ב כתב דהתוס' עיקר קושייתם לא היתה אלא מחלוקת אם מת דוקא ולא מחלו' אם מכרו לאחר דלהכי לא תירצו מידי והיינו דלא קשיא להו מאם מכרו משום דאף אם מכר בית זה אכתי לא הוי כריתות כיון דאפשר שיקנה בית אחר ואסורה בו עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דמשמע ליה בכוונת דברי התוס' ז\"ל דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביה דבית ממש קאמרי אלא שכל זמן שהבית ביד יוצאי חלציו אכתי בית אביה מיקרי כמאז ומקדם ושלא כדברי הרב ע\"י דבית אביה היינו משפחת אביה ואין ספק כי זו היתה כונת הרשב\"א ז\"ל בהבנת דבריהם וע\"ז הוק' לו בדבריהם מה יענו לאם מכרה לאחר כקו' הרב ח\"ה ז\"ל.
ועיין להרב מש\"ל כאן בפרקין ד\"ה ודע דכל כו' דמפשט פשיטא ליה בדעת הרשב\"א דחולק עם הריב\"ש דס\"ל דאפילו אם חזר וקנה בית אחר אסור דכל שהוא ביתך קאמר מדלא תירץ קושייתם ע\"ד התוס' בהכי וכמו שתירץ הרב ח\"ה דלדידיה ס\"ל דכל שחזר וקנה בית אחר מותר יע\"ש ומה שיש לגמגם בעיקר דברי הריב\"ש עם אותה שכתב הש\"הג פ' החולץ ע\"ש תשו' הר\"ם על איש ואשה שקבלו חרם הקהל כו' וכיון דאשתרי אשתרי עיין להרב מח\"א ה' נדרים סי' ל\"ט ולדידי אי מהא לא אירייא דאפשר דהרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה לדברי הריב\"ש אלא דלדידיה לא ניחא ליה לתרץ עיקר קושייתו ע\"ד התוספות ז\"ל בהכי משום דעיקר קושייתו לאו בשמכר האב עצמו הוא אלא בשמת האב ומכרוהו יוצאי חלציו דתו לא מיקרי בית אביהם כיון שיצא מרשות דידהו ג\"כ ולדידיה משמע ליה דמה שתירצו התוס' דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביה הכונה לומר דכל שנשאר בית אביה ביד יוצאי חלציו עדיין בית אביה מקרי אבל אם לא נשאר להם והם מעצמן לקחו בית אחרת אז ודאי לא מיקרי בית אביה כדי שתאסר דאלת\"ה מאי אירייא מייתו מתמר דכתיב שבי אלמנה בית אביך דילמא התם מפני שהיתה ביתו של שם קיימת ביד יוצאי חלציו קאמר בית אביך וכיון שכן הוקשה לו להרשב\"א שפיר דאכתי מה יענו לחלוקת אם מכר לאחר וכיון דבשמת האב ומכרו יוצאי חלציו לבית אביהם תו ליכא למיחש למידי א\"כ הו\"ל כריתו' דאף כשיחזרו ויקנו אותו תו לא מיקרי בית אביה אלא ביתם אבל כשמכר האב דאיכא למיח' שיקנה בית אחרת או שיחזו' ויקנה בית זה פעם אחרת ואכתי בשם בית אביה מקרייא אזיל ומודה הרשב\"א ז\"ל להריב\"ש ומעתה אין מקום למה שנסתפק הרב הנז' שם בדעת הרשב\"א כנ\"ל.
אחר ימים מצאתי בס' דת ודין בקונט' התשו' סי' י\"ז וח\"י כתוב בענין זה וראיתי שם בסימן ח\"י דל\"ה ע\"ב פי' דברי הרשב\"א כמו שכתבתי ומטי בה משמיה דהרב אלייא אביו ודוק שם ועיין במה שהק' שם בסי' י\"ז מההיא דפ' נערה דמ\"ד שאמרו יש לה פתח בית ואין לה אב הרי היא בסקילה דאיך יתכן שיהיה לה פתח בית אביה ולא יהיה לה אב ומזה רצה להכריח דאפילו כשמת אביה בית אביה מקרי יע\"ש וליתא דה\"ק פתח בית אביה שהיה נקרא מקוד' וכשאין לה אב אינו נקר' עכשיו פתח בית אביה וברור, ואיך שיהיה הנה זה למדנו דמשמע ליה להרשב\"א בכונ' דברי התוס' כמ\"ש הרב ח\"ה וכן הבין מהרש\"ך הביא דבריו בס' פרי הארץ ד\"מ ע\"ד עיין שם.
ואולם הרב ש\"ך בי\"ד סי' רי\"ו ס\"ק י\"ב הבין כונתם כמ\"ש הרב ע\"י ודחה דברי הרב ח\"ה ז\"ל בשתי ידים ועפ\"ז פקפק על דברי הרב המפה שכתב דה\"ה באומר קונם לבית אביך שאיני נכנס דאסור לעולם משום דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביו וכתב דע\"כ לא כתבו התוס' כן אלא גבי האומר ע\"מ שלא תלכי לבית אביך אבל באומר קונם לבית אביך שאיני נכנס מה מקום לפרש בית אביך על משפחת אביך דלא שייך לומר לשון כניסה במשפחה אלא לשון הליכה יעיין שם, ובודאי שלפי משמעותו בדברי התוס' יפה השיג עליו אבל לפי משמעות הרב ח\"ה והיא משמעות הרשב\"א ז\"ל יפה כתב ובפסקי התוס' שם בגיטין כתוב בהדייא כדברי הר\"ב המפה וכבר הרב מש\"ל בפרקין דחה דברי הש\"ך בזה וכתב שדבריו לא שרירין ולא קיימין יע\"ש ומיהו מדברי הר\"ן ז\"ל ברי' פרק המגרש משמע דס\"ל דכוונת דברי התוס' כמ\"ש הרב ע\"י דאחר שהביא תירוץ זה שתירצו התוס' הוקשה לו דאכתי אמאי לא הוו כל יוצאי ירכו כמו כל ימי חיי פ' דהא אפשר דמיתו כולהו יע\"ש ואם הוא ז\"ל סובר בהבנת דבריהם כמ\"ש הרב ח\"ה ז\"ל דכל שבית אביך הוא ביד יוצאי חלציו קאמרי דאפי' מת האב אכתי בית אביה מקרי ולא בית יוצאי חלציו א\"כ אין מקום לקושייתו דהא אפי' אם ימותו כולם אכתי אסו' ליכנס עד שתמות גם היא כאחי' שהרי כל שהיא קיימת ובית אביה ברשותה ברשותו אכתי מעלנא לית לה כיון דהיא מיוצאי חלציו של אביה וכל שהוא ברשותה אכתי בית אביה מיקרי ואסור' ליכנס שם אלא ודאי דמשמע ליה להר\"ן כדברי הרב ע\"י ונמצינו למידין שלא בלבד הרב ח\"ה והרב ע\"י חלוקים בזה כי גם הרשב\"א והר\"ן חלוקים בזה.
ובעיקר קו' התוס' ז\"ל עיין בס' לשון למודים בה' נדרים סי' קי\"ט שהק' בשם י\"מ עמ\"ש התוס' בפ' הכותב ד\"ה הוה אמינא עד עול' אפירות קאי כו' דפי' עד עולם הוא בין בחייה ובין במותה יע\"ש וא\"כ אין כאן מקום לקושייתם מההיא דהאומר קונ' לבית אביך דשאני התם דאמר לעולם והוא ז\"ל לא העל' ארוכה לזה יע\"ש, ועיין למוהריב\"ל בח\"א דקמ\"ה ובדפוס חדש דס\"ה וס\"ו דשקיל וטרי הרב ז\"ל בהבנת ברייתא זו דע\"מ שלא תשתי יין ושלא תלכי לבית אביך דקשייא דייוקא אדייוקא והעלה דלרב אשי דאמר בפרק המגרש גבי ע\"מ שתשמשי לאבא ושתניקי את בני דסתמא יום אחד משמע להכי הוצרך תנא לפרש לעולם יעוש\"ב, ולפי\"ז אין מקום לקו' הי\"מ ועיין עוד להתוס' ברפ\"ג דתמורה ודוק ועיין להרב מכתב מאליהו שדחה דברי מוהריב\"ל ועיין להראנ\"ח ח\"א סי' ק\"ך, והנה הר\"ן ז\"ל בפ' המגרש הביא תירוץ אחר לקושיית התוס' דלבית אביך לאו דוקא אלא שאמר לבית זה שהוא של אביך שהיא אסורה בו אפי' מת או מכרו לאחר כדאיתא התם בנדרים יעו\"ש.
והרב מ\"ל בפ' הנז' הוק' לו דאכתי איכא קולא אחריתי בבית זה לענין אם נפל וחזר ובנאו במקומו הראשון וכמדתו הראשונה משום דפנים חדשות באו לכאן וכמו שביאר כל זה הר\"ן ז\"ל בנדרי' פרק השותפין וא\"כ ק' דאף דנימא דהתנאי היה ע\"מ שלא תלכי לבית זה מ\"מ אמאי לא חשיב כריתו' כיון שאפשר שיפול הבית ואז אפשר לה לעבור על תנאה דומיי' דמתנה ע\"מ שלא תעלה באילן זה עכ\"ל, ואין זה מן הקושי דכיון דתירוץ זה הביאו בשם אחרים דוחי' מי זה אמר שאחרים הללו בשיטת הר\"ן ז\"ל קיימי גבי נפל הבי' וחזר ובנאו וכ\"ש שעינינו הרואות שדברי אחרים הללו הם דברי הרשב\"א בחי' פ\"ב דגיטין דכ\"ב והוק' לו מהא דנפילה ותירץ ב' תירוצים כמו שהביאן הרב מש\"ל עצמו לקמן בד\"ה ודע שראיתי להרשב\"א כו', ובתירוץ הב' מוכח דלית ליה כשיטת הר\"ן דנפל וחזר ובנאו ואם עיק' קושייתו הייתה למה לא דחה הר\"ן דברי אחרים הללו ע\"פ שיטתו בהא דנפל וחזר ובנאו אפשר דמה\"ט סיים בסוף לשונו שהעיקר כתירוץ הא' שהוא התירוץ שתירץ הוא לדעת רבינו ודחה תירוץ אחרים הללו מה\"ט ועכ\"ל דלא שמיע ליה להר\"ן בתירוץ אחרים הללו שהרי הוא ז\"ל פ' השות' כתב דבאומר קונם לביתך זה משום זה אתה תופסו בין לקולא בין לחומרא ומשום דתפסינן לשון אחרון ואיך כ' כאן דבאומר ע\"מ שלא תלכי לבית זה של אביך עסקינן שאפי' מת או מכרו אסור והרי כיון שסיים של אביך תפסי' לשון אחרון ואכתי אם מת או מכרו מותר אלא ודאי שהר\"ן לא שמי' ליה הדברי אחרים הללו.
איברא דאי מהא לא אירייא דאיכא למידחי ולומר דכיון שאמ' שהוא של אביך ליכא בזה חזרה כדי שנאמר תפוס לשון אחרון אלא פרושי קמפרש הבית אשר אסר עליה שהוא של אביה ומפני שהוא של אביה אסרה עליה וכן צריכין אנו לומר בדברי הרשב\"א שהרי הוא ז\"ל הסכים בזה שם בפ' השותפים ועיין בפ' קמא דנדרים ד\"ד ע\"ב עלה דאמר שמואל בכולם עד שיאמר שאני אוכל כו' דמוכח מאותה סוגיי' דהיכ' דלשון אחרון מפרש ללשון ראשון לא אמרינן בכי הא תפו' לשון ראשון או אחרון יע\"ש, ועיין להרב מח\"א בהגהותיו לטור י\"ד ה' נדרים דע\"ד ע\"א ד\"ה כתב מרן וז\"ל כו' שכתב ע\"ש הר\"ן דבאומר פירות פ' אסור אפי' אם מכרן לאחר דפ' דקאמר מורה מקום הוא יע\"ש, ויש לתמוה מאי שנא מאומר קונם לביתך שאם מת או מכרן לאחר מותר וצ\"ע.
עוד כתב הרב מ\"ל וז\"ל ודע שקו' זו שהקשינו אינה אלא אליבא דהר\"ן ז\"ל אך אין דין זה מוסכם דהא איכא הרא\"ש ז\"ל דס\"ל דנקטינן כחומרא דביתך וכחומרא דזה דאליבא דמ\"ד דספיקא דאורייתא לחומר' הוא מן התורה אפשר דאינה מגורשת כלל דכיון דמספקא לן אי תפסינן לשון ראשון או לא נמצא דמן התורה אינה יכולה לילך לבית אביה בין אם מכרו בין אם נפל מספק ונמצא דאין כריתות כלל מן התורה עכ\"ל ושוב דחה זה באומרו דאף אליבא דהרא\"ש ק' דאפשר דימכרנו ויפול יע\"ש, מבואר יוצא מדבריו הללו דלשיטת האומרים ספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן אין מקו' לעלות ארוכה לעיקר קושייתו בדברי הר\"ן שאם נפל ובנאו ע\"פ דברי הרא\"ש דמספ\"ל אי תפסינן לשון ראשון או אחרון דכיון דמדאורייתא אזלינן לקולא ותהיה מותרת ליכנ' בבית זה היכא דמכרה לאחר או היכא דנפל וחזר ובנאו אף דמדרבנן אסרוה מספיקא חשיב שפיר כריתות כיון דמדאו' מיהא אפשר שיבא זמן שאי אפשר לה לעבור על תנאה.
ומורי הרב המובהק מוהר\"י נוניש נר\"ו ההוא אמר דלא היא אלא כיון דמדרבנן מיהא אסורה מספיקא לא חשיב כריתות מן התורה דהא התנה עמה תנאי דאגידא ביה לעולם דאף שאיסורו מדרבנן ס\"ס הא אגידא ביה ולא חשיב כריתות מן התורה והביא כדמות ראיה לדבריו ממה שכתב הרב מ\"א בה' קנין משיכ' סי' ב' דמקדש בדבר שקנאו במשיכה דרבנן דהוייא מקודשת גמורה מן התורה כיון דמדרבנן מיהא הא קנאו וחשי' שלו בקנין זה אף דמדאורייתא לא קנה עד שיתן את הדמים והן הן דברי מרן ב\"י בא\"ה סי' כ\"ח במקדש בחוב שיש לו על אחרים במעמד ג' יע\"ש, ועיין להר\"ן ז\"ל בפרק הזורק גבי מתני' דקרוב לו וקרוב לה שכתב דאף על גב דארבע אמות לכ\"ע אינן קונות דבר תור' כיון דרבנן תקינו שיהיו קונות עשאוהו כחצרו דהפקר ב\"ד הפקר יע\"ש שנר' מסכי' לדברי הרב מח\"א וה\"נ דכוותא כיון דמדרבנן אגיד' ביה לא חשיב כריתות את\"ד נר\"ו, ועיין להרב מ\"ל בפ' ה' מה' אישות ה\"ז שנסתפק במי שקנה חפץ מחבירו ונתן את הדמים ולא משך דמן התורה קנה אם קידש המוכר בחפץ זה אי הוייא מקודשת גמורה כיון דמדרבנן מיהא קאי ברשותיה דמוכר או\"ד כיון דמדאורייתא ברשו' הקונה הוא שכבר קנאו בדמים אינה מקודשת למוכר קידושין גמורים וכתב שדעתו מסכים אל הצד הב' ולא זכר ש'ר דברי מרן הב\"י בא\"ה סי' כ\"ח וכעת צריך ישוב.
עוד כתב מו\"ה הנז' ז\"ל שיש להביא ראיה דבמידי דאסירה האשה מדרבנן מחמ' תנאו של המגרש אף דמדאורייתא שרי דלא חשיב כריתות אם התנה בה כיון דאגידא ביה מדרבנן מיהא מאותה ששנינו בפ' המגרש דפ\"ה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך לעבד ולנכרי ולכל מי שאין עליו קדושין כשר ע\"כ הרי איסור עבד בבת חורין אינה אלא דרבנן לדעת רבינו כמ\"ש בפ' י\"ב מה' א\"ב וכ\"כ הרדב\"ז בח\"א סי' קפ\"ח והרשד\"ם בי\"ד סי' קצ\"ו והביא דבריהם מרן החבי\"ב בא\"ה סי' ד' הגה\"ט אות ח', ועיין להרשד\"ם בסי' קצ\"ו דקל\"ו ע\"ג שכתב בהדייא דאף לדעת רבינו דאין איסו' מן התורה בשפחה לבן חורין בעבד לבת חורין מודה שיש איסור מן התורה והוא תימא על מרן החבי\"ב שכתב משמו דגם בעבד לבת חורין הוא מן התורה ומ\"מ הרדב\"ז ז\"ל סובר שאין חילוק למדקדק בדבריו שבתשו' הנז' ולא אמרי' דהוי שיור' בגט כיון דבלא\"ה לא אסירא אלא מדרבנן ובתנאו אסיר' באיסור אישות שהיא אסור מן התורה אלא אמרי' דלא חשי' שיור כיון דבלאו הכי לא אסירא מדרבנן וחשיב שפיר כריתות מן התור' כיון דס\"ס הא אסירא בלא\"ה והשתא אם איתא דהחשיב כריתות מן התורה ולהתיר' לעלמא אהני לן איסור דרבנן שלא להוציאה מחזקה ולומר שאין זה כריתות כל דאסירא מדרבנן בתנאו ולפסול הגט דודאי אית לן למי' הכי ואף לדעת החולקים על רבינו וס\"ל דעבד בבת חורין אסורין מן התורה יש להביא ראיה על זה מההי' דאיבעייא לן הת' חוץ מזנותי' מהו כו' דנשואין הא לא שיי' או דילמ' שיי' בביאה ואתינן למפשט ממתני' ששנינו ולא לאבא ולאביך ובמאי אילימא בנשואין אבא ואביך בני נשואין נינהו אלא לאו בזנות ולאבא ולאביך הוא דלא שייר הא לאחר שייר יע\"ש, והשתא הך דייוקא דדייקינן מרישא דאבא ולאביך אית לן לדייוקי נמי מסיפא דאטו עבד ונכרי בני נשואין נינהו אלא בזנות ולעבד ולנכרי הוא דלא שייר הא לאחר שייר הרי דזנות דנכרי דמדרבנן הוא דאסיר לכ\"ע שהתו' לא אסרה אלא דרך חתנות בלבד ובית דינו של שם גזרו על הזנות כדאיתא בפ\"ב דע\"ז דל\"ו ע\"ב וכמ\"ש רבינו בפ' י\"ב מה' א\"ב ואפי\"ה אמרינן דלא חשיב שיורא כיון דבלאו הכי אסירה אע\"ג דאינו אסורה אלא מדרבנן את\"ד נר\"ו.
ועפי\"ז תמה עמ\"ש הרשב\"א בחי' לגיטין בפרק המגרש דפ\"ג ע\"א עלה דאמרינן התם נענה ר\"ט ואמר הרי שהלכה זו ונישאת לאחיו של זה כו' לא נמצא זה גורם לעקור דבר מן התורה ובמאי אי בחוץ מישרא שרי אלא בע\"מ כו' וכתב הרשב\"א שם וז\"ל ואפילו אמר לה נמי הרי את מותרת לכל אדם ע\"מ שלא תנשאי לפ' מכאן עד ל' יום אין זה כריתות מה\"ט דילמ' מת הך דנשאת לו תוך אותם ל' יום ונאסרה ליבם זה כו' ואף על גב דבלא תנאו הכא אסורה עד ג' חדשים כו' ונמצא שאין תנאו מבט' כלו' מ\"מ ד\"ת מותרת לינשא לו מיד כו' אין זה כריתות האמור בתורה עכ\"ל וא\"כ יש לתמוה מה יענה הרב ז\"ל לההיא דחוץ מזנותיך דאמרן דמוכח דכל דבלא תנאו של זה המגרש כבר אסורה היא האשה אפילו שיהיה האיסור מדרבנן חשיב שפיר כריתות וכדאמרן וא\"כ ה\"נ כיון דבלא תנאו אסורה לינשא עד ג' חדשים ונמצא שאין תנאו מבטל דבר יותר ממה שהיא אסורה בלא\"ה אמאי לא חשיב כריתות גם אלו דברי מו\"ה נר\"ו.
ולק\"ד מקו' יש בראש לדחו' עיקר ראיה זו שהכרי' מעיקר מתני' לדעת רבינו ומהסוגי' לכ\"ע דנהי דלדעת רבינו אין איסור לעבד בבת חורין מן התורה מיהו מודה הוא דמן התורה אין קדושין תופסין בה ואין אישות לזה עם זה כמ\"ש בפ\"ד מה' אישות דט\"ו ובספי\"ד מה' איסורי ביאה וא\"כ משו\"ה חשיב כריתות דכיון דאלו התנה עמה ע\"מ שלא תנשאי לעבד ולנכרי דבלאו תנאו (לא) [הלא] לית לה נשואין ולא מטעם איסור אלא מטעמא דלא חייל בהו קדושין חשיב שפיר כריתות השתא נמי אע\"פ שאמר לה סתם חוץ מפ' ואסור לה [הנשואין] נמי אפ\"ה חשיב שפיר כריתות דהדבר תלוי בתנאי הנשואין דכל שאם התנה עמה תנאי דנשואין אין בתנאו ממש כיון דבלא\"ה אין בה נשואין השתא אין קפידא.
ובהכי יש לדחות גם מה שהכריח מהסגויי' דבעי חוץ מזנותיך דע\"כ לא חשיב שיור במתנה חוץ מזנותיך אלא דוקא במתנה כן על מי שיש עליה קדושין דחשיב שיור דזנות כשיור דנשואין וקרא קפיד שיכתוב לה גט כריתות כדי שתהיה מותרת בנשואין לכל דכתיב וכתב לה ספר כריתות והלכה והיתה לאי' אחר וכל ששייר לה עמו אפי' זנות בעלמא חשיב כאלו שייר לה עיקר נשואין בתנאו אבל בשייר לה זנות דעבד ונכרי דלית לה נשואין בהדייהו ובעיקר הנשואין אם שייר לה בהו לא חשיב שיור כיון דבלא\"ה הא לית לה נשואין בהדייהו אם כששייר לה עמו בזנות לא חשיב שיור כיון דבעיקר הנשואין לא חשיב שייור ויש להכריח דהכל תלוי בקדושין ונשואין שהרי קאמר תלמודא דאם אמר חוץ מזנותיך לאבא ולאביך דוקא הוא דלא שייר הא לאחר שייר ואף על גב שיהיה אחד מהנך דאיסורי לאוין דאף על גב דבלא תנאו הא אסירא להו חשיב שייור כיון דאם עבר וקידש קדושין תופסין בחייבי לאוין ולהכי אפי' דשייר לה בזנות לא חשיב כריתות כיון דבעיקר קדושין אם שייר לה בהו לא חשיבי כאלו אסרה עמהם בקדושין ובנשואין דלא חשיב כריתות ואף שמדברי רש\"י יש לגמגם בזה אפשר שהרשב\"א יסבור ויפרש כן ונוצל אותו צדיק מתמיהת מו\"ה נר\"ו ודוק ועוד י\"ל דסובר הרשב\"א ז\"ל דזנות דישראלית עם הנכרי כיון דבית דינו של שם גזרו אותו ונפקא לן מקרא דויאמר יאודה הוציאוה ותשרף חשיב כאיסור תורה כיון דנפקא לן מקרא ולהכי אף בשהתנה עם האשה חוץ מזנותיך דעבד ונכרי חשיב שפיר כריתות כיון דבלא\"ה אסירא מדאורייתא ועיין להר\"ן בפסחים בפ' כ\"ש ובע\"ז פ\"ב.
ואולם זו היא שקשה בעיקר דברי המש\"ל למה זה הוצרך ליישב קושייתו ע\"פ שי' האומרי' ספיקא דאורייתא לחומרא דאורייתא דע\"כ לא פליגי בהכי אלא היכא דליכא חזקה לילך בתר חזקה אבל כל דאיכא חזקה אזלינן בתר חזקה לכ\"ע וכמ\"ש הפ\"ח בי\"ד סי' ק\"י בכללי הס\"ס יע\"ש וכיון שכן הכא דאיכא חזקת אשת איש כל דמספ\"ל בגט זה אי חשיב כריתות או לא אזלינן בתר חזקה ומוקמינן לה בחזקת אשת איש כמו שהיתה ואחר מעט התבוננות אין זה מן הקושי דכיון דכי מספ\"ל אי תפסינן לשון אחרון או לשון ראשון לכל אחד מהצדדים יש בו כריתות דבאומרו בית אביך אם מת או מכרו יכולה ליכנס ובאומרו בית זה אם נפל וחזר ובנאו יכולה ליכנס אין בזה מקום לומר שנלך בתר חזקת אשת איש כיון דלכל אחד מהצדדים הוי כריתות והרב ז\"ל לא עלה על דעתו לומר דלא חשיב כריתות אלא מפני שחשב כיון דס\"ס היא אסורה ליכנס לעולם דמספקא אזלינן לחומרא דשתי הלשונות ואסורה ליכנס בין היכא שמת ומכרו ובין היכא שנפל ובנאו וכיון דמדאורייתא אסורה מס' לעולם לשיטת האומרים ספיקא דאורייתא מש\"ה לא חשיב כריתו' אבל לשיטת החולקים וסוברים שהיא מדרבנן אין מקום לומר שנלך בתר חזקה כיון שמה שהיא אסורה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא לכל הצדדים יש בה צד התר ליכנס בבית זה או במת ומכרו או בנפל וחזר ובנאו ועיין עוד במ\"ש התוס' בכתובות בפ\"ב דכ\"ג ע\"א ד\"ה תניתוה כו'.
עוד כתב הרב מש\"ל וז\"ל שוב ראיתי דאף אליבא דהרא\"ש ז\"ל קשה דאכתי חשיב כריתות דאפשר יפול דהשתא לכל הצדדים מותרת לעבור על תנאה עכ\"ל והדברים תמוהים שהרי הוא כתב בתחילת דבריו דמה שהתוס' לא הוקש' להם מחלוקת אם מכר משום דס\"ל דאפי' דקי\"ל דאם מכרו מותר מ\"מ אם חזר וקנאה אסור בה ומש\"ה לא חשיב כיון שאפשר שיעבור זמן שיעבור על תנאה וא\"כ איך כתב כאן דמשום דאפשר דימכרנו חשיב כריתות ואין ספק שט\"ס נפל בדבריו וצ\"ל דאפשר שימות ויפול והדברים ברורים.
ודע שהרשב\"א והר\"ן בפרק המגר' כתבו לעיקר קושיית התוס' לדעת רבינו דכיון שאינה מותרת בו כל זמן שהוא של אביה אעפ\"י שאם מכרו או מת מותרת היא ליכנס בו מ\"מ במה שנאסר לה לא הותר לה דכל שמת או מכרו אין זה בית אביה שנאסר בו ולהכי לא קרינן ביה כריתות והרשב\"א דחה דבריו מדאמרינן התם בר\"פ המגרש בחוץ הוא דפליגי ר\"א וחכמים אבל בע\"מ מודו לר\"א דלאו שיורא הוא משמע דע\"מ דומיא דחוץ הוא שהיא אסורה לעולם וכגון דאמר לה ע\"מ שלא תנשאי לפ' לעולם ואפ\"ה קאמר דמגורשת יע\"ש ואיכא למידק דכיון דלדידיה משמע ליה דע\"מ דמודו חכמים דומיא דחוץ הוא א\"כ בהתנה עמה ע\"מ שלא תנשאי לאנשים הרבה נמי מודו חכמים דמגורשת דומיא דחוץ דקאמר ר\"א דל\"ד בהתנה בחוץ מפ' דוקא הוא דה\"ה נמי בחוץ מאנשים הרבה דזיל בתר טעמא וכ\"כ בתשו' התשב\"ץ החדשות ח\"א סי' ד' ד\"ט ע\"ב ובתשו' מהר\"י ן' חסון סימן ע\"ט דפ\"ג ע\"ב יע\"ש וכיון שכן לדידיה דהרשב\"א נמי תקשי מ\"ט דחכמים דמודו בהא שהרי הוא ז\"ל שם קיהיב טעמא בהתנה עמה ע\"מ שלא תלכי לבית אביך אמאי אינה מגורשת כיון שאפשר שיפול הבית ותהיה מותרת ליכנס בו משום דנפילה לא שכיחא אבל מיתה שכיחא יע\"ש, והשתא במיתה דרבים דלא שכיחא כדאמרינן בפ\"ק דיומא דמיתה דתרי ותלת לא שכיחא אמאי היא מגורשת כיון דדמי לנפיל' דלא שכיח וכל שכן הכא דלמיתה דרבים לכ\"ע דלא שכיח וכעת צ\"י ועיין להרב מכתב מאליהו דקע\"ט ע\"ג שעמד ע\"ד הרשב\"א ז\"ל הללו וכעת לא עמדתי היטב בדבריו.
ובעיקר הספק שנסתפק הרב שם באומר חוץ מפ' בזמן פ' אי הוי שיור או לאו עיין להותס' בפרק המגרש דפ\"ב ע\"ב ד\"ה אפי' וביבמות ד\"י ע\"א ד\"ה לעולם שהוק' להם אמאי לא תני י\"ו נשים פוטרו' צרותיהן אליבא דר\"א וכתבו דבפלוגתא לא קא מיירי ושוב הביאו דברי הירוש' שהקשו כן יע\"ש ואם איתא דבחוץ לזמן נמי מודו רבנן אמאי לא ק\"ל אליבא דכ\"ע ואפי' לרבנן דר\"א אלא ודאי דלא שנא ועיין בספר מוצל מאש בתשו' סימן פ\"ז שנשאל אם יש שום תיקון לדעת הרמב\"ן והר\"ן וסייעתן דס\"ל דאף בע\"מ פליגי ר\"א וחכמים להתנות לאשתו ע\"מ שלא תנשאי לפלוני מפני שראה בה כיעור עם זה האיש והשיב שיתנה עם שליח הולכת הגט שאם תנשא אשתו עם פלוני שיתבטל שליחותו שיודיענו השליח לאשה ונמצא שבעיקר הגט ליכא שום שיור והוא גט כריתות ותנאו קיים כיון שהוא בענין השליחות יע\"ש ודברי הירושלמי הלזו שהביאו התוס' הויין תיובתיה דא\"כ אמאי לא ק\"ל לרבנן נמי אמאי לא תני י\"ו נשים ומשכחת לה בכה\"ג ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "שורש אם נשאת לא תצא וכל \n מקום שאמרנו כו' אם נשאת לא תצא כו'. מצאתי כתוב למ\"ה המובהק מהר\"י נוניס וז\"ל ראיתי במכתב להרב המובהק כמהר\"ר בנימין הלוי ז\"ל שנסתפק בכל מקום שאמרו חכמים לא תנשא ואם נשאת לא תצא אם נתגרשה או נתארמלה אי צריכה גט מבעלה הראשון כדי להתירה להנשא לאחר יעש\"ב.
ולעד\"ן שדבר זה במחלוקת הוא שנוי ואמינא לה ממ\"ש רבינו פ\"ב מהל' יבום ה\"ב וז\"ל אם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחליצה אינו חולץ לה וכו' גירשה הכהן או מת ה\"ז חולצת ואח\"כ מותרת לאחרים וכתב ה\"ה וז\"ל ודברי' נראין הן שהרי לא התירוה לו בלא חליצה אלא כדי שלא לאוסרה עליו וכיון שגירשה או מת אינה מותרת לאחרים בלא חליצה יע\"ש וריא\"ז בש\"הג פרק החולץ כתב דכיון שהותרה לכהן בלא חליצה אם מת הכהן אין מצריכין אותה חליצה דהואיל ואשתרי אשתרי יע\"ש, מיהו עיקר ספקו של הרב לא ידענא על מה אדניה הוטבעו שהרי בכל הני שהדין הוא שאם נשאת לא תצא כתב רבינו בדין שלפנינו דכותבין לה גט אחר כשר ונותנין לה והיא תחת בעלה כו' וא\"כ פשיטא ודאי דאי איתרמי מלתא שלא נתן לה גט בעודה תחת בעלה דצרי' ליתן לה אחר שנתגרשה ועיין בזה במ\"ש הרב משנה למלך ובס' בני יעקב דקמ\"ז ע\"ג." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נטען על השפחה ונכרית וכן \n הנטען על השפחה ונשתחררה על נכרית ונתגיירה ה\"ז לא ישאנה וכו'. והמפרשים כתבו דאפי' ודאי בא עליה ולאו דוקא נטען ויש להסתפק בישראל שהמיר דתו ונשא גויה ואח\"כ נתגיירו הוא והיא אם מותרין לינשא ולכאורה נראה דדמי לנטען אמנם נראה דיש לחלק דדוקא בנטען ודוכוותא בביאת ודאי דהויא בצנעא איכא למיחש דדילמא לא נתגיירה אלא כדי לינשא בפרהסייא להתיר להם עריות ולעשות מאויים ולא יבצר מהם מה שיזמו לעשות משא\"כ בהמירו והרי הם נשואין בפרהסייא ואין בידם מעכב מנ\"ל לחוש לשמא לא נתגיירה אלא מסיבתו שלא לפרוש ממנו ומצאתי און לי ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל בכתובות פ\"ק ד\"ג והתוספות שם ובסנהדרין פרק ן' סורר גבי אסתר דפרכינן והרי אסתר פרהסיא הויא ובפ' יו\"הכ בכל אלו המקומות הביאו מ\"ש ר\"ת שהתיר לאשת ישראל שנשתמדה ונשאת לגוי וגרשה בעלה ועשו שניהם תשובה ונתגייר הגוי והתיר אותה לינשא לאותו גר לפי שלא נאסרה לבועל באותה ביאה דביאת בהמה היא וחלקו עליו ר\"י וריב\"ם דביאת גוי היא ביאה לפוסלה לכהן ולאוסרה על בעלה והרא\"ש התיר מטעם דלא קרינן ונטמאה לגבי בועל היכא שבלא\"ה אסורה לו יע\"ש והשתא תקשי להו לר\"ת ולהרא\"ש מתני' דפרק כיצד דדל מהכא ה\"ט דאסורה לבעל ולבועל אכתי אסורה משום נטען ששנינו הרי זה לא יכנוס.
וראיתי להגהות מיימוניו' פי\"ח מה' א\"ב ד\"ב כתבו הך דר\"ת ושר\"י וריב\"ם חלקו עליו וסיימו ע\"ז ורבינו המחבר כתב כדבריהם בפ\"ו מה' גרושין אמנם לא מטעמייהו אלא מידי דהוי אנטען מן הנכרית ונתגיירה ולפיכך כתב דאם עבר וכנס אין מוציאין אותה מידו ע\"כ הנה העירו ז\"ל מהך דנטען על הך דר\"ת ודוק, ואמנם דבריהם תמוהים וכבר חזרו בהם בפ\"י דגרושין וז\"ל שם על מ\"ש הר\"מ שם הי\"ד וז\"ל וכן פר\"י והריב\"ם מטע' שאסורה לבעל אסורה לבועל ודלא כר\"ת ז\"ל שהתיר בכה\"ג אמנם לדבריהם משמע דאפי' כנסה יוציא ונראה שרבינו המחבר ר\"ל גוי ועבד הבא על בת ישראל פנויה ומשום לזות שפתים ודלא כמ\"ש עכ\"ל ומ\"מ אף לפי דבריהם שם משמע דבהך דר\"ת אית למיסר הך דנטען.
ואיברא דאם גוי בא על אשת איש וגרשה בעלה ואח\"כ נתגייר הגוי אף לפי דברי ר\"ת והרא\"ש דאין כאן איסור ונטמאה לגבי בועל מ\"מ ה\"ז לא יכנוס וכמ\"ש רבינו בפרקין דאפי' בפנויה ה\"ז לא יכנוס, אמנם באשת איש שנשתמדה והרי היא נשואה לגוי ודאי אין כאן חשש לאוסרה משום הך דנטען כיון דבלא\"ה היתה נשואה לו וכבר ראיתי למהר\"מ ן' חביב בפרק יו\"הכ גמגם עליה דר\"ת מהך דפרק כיצד בנטען וכתב דר\"ת בעבר ונשאה מיירי והרי אמרו גבי נטען דאם כנס לא יוציא יע\"ש והנך רואה דאשתמיט מיניה דברי הרא\"ש בפ\"ק דכתובות והמרדכי בפרק ן' סורר שכתבו להדיא שהתיר ר\"ת לישא אותה ולכתחי' מיירו וע\"כ לחלק כמ\"ש ואף שהג\"מיי השיגו הך דר\"ת עם ההיא דנטען דבריו מגומגמים וכמו שחזר בו בפ\"י מה' גרושין ואף דמ\"מ ס\"ל דבאשת איש יש לאסור הא מיהא אפי' לדברי ר\"ת מה\"ט ומינה לנ\"ד מ\"מ הישר הולך בעיניו יראה דרב המרחק ביניהם וע\"כ התיר ר\"ת לכתחי' ומינה בנ\"ד דאין כאן איסור ונטמאה שרי לכ\"ע ומ\"ש מהר\"מ ן' חביב דר\"ת איירי בדיעבד ליתא וכמדובר ואמנם עדיין יש לדחות ואין להכריע מנדון ר\"ת לנדון שלנו לפי מה שהעלינו לחלק בין נדון ר\"ת לההיא דהנטען דיש לאומר שיאמר דה\"ט דלא חייש ר\"ת משום הך דהנטען משום דאיירי בנתגייר ועדיין הבעל חי ולא נתגרשה ואמטול הכי התיר לישא אותה אותו גר דליכא למיחש ללזות שפתים שהרי הוא יודע שאי אפשר לישא אותה דאגידא גבי בעלה ואפשר שלא יגרשנה ומוכרח הדבר שלא ע\"ד כן כדי לקחתה נתגייר ולהכי שרי ליה ר\"ת לישא אותה כשגרשה בעלה ואה\"ן דאם נתארמל' בעודו גוי ואח\"כ נתגייר וכמו בנ\"ד דישראל שנשא גויה ונתגיירו דיש לחוש דלא נתגייר' אלא מסיבתו ובישראלי' שהמירה ונשאת לגוי יש לחוש דלא נתגיירה אלא מסיבתו וכההיא דהנטען על השפחה ונדון ר\"ת ז\"ל שאני ודוקא." + ], + [], + [], + [ + "שורש אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות\n המגרש \n את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים קודם שתנשא לאחר כו' שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו'. ע\"כ. עיין בתשו' מהריט\"ץ סימן רמ\"ז שכתב בשם מרן ב\"י בא\"ה סי' קמ\"ח שכתב וז\"ל ונראה שגם היא צריכה לראות את העדים דאל\"כ אמרינן דמשום דידעה דקדושין בלא עדים לאו כלום היא להכי נתייחדה עמו לשם זנות וכו' וכתב ע\"ז מהריט\"ץ וקל\"ט דקאמר דגם היא צריכה לראות את העדים ואמאי בשלמא הוא ניחא אבל היא מאי אירייא אפילו היא תבעל לשם זנות כיון שהוא בועל לשם קדושין מה לנו ולכוונתה תדע שכן הוא דאי לא תימא הכי אם כן קשה דאמרינן בגמרא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם כדבריך היא גם כן בעינן שלא תבעל לשם זנות אלא ודאי דלא חיישי' לה כלל כל ששותקת ואינה מוחה יע\"ש מבואר יוצא מדבריו דמשמע ליה דלשון דאין אדם עושה בעילתו כו' בא למעט אשה וק\"ט שמצינו בכמה מקו' להפך דאשה בכלל אדם כמו גבי אין אדם מוריש שבועה לבניו ואש' בכלל וכן גבי אין אדם מע\"ר וכן גבי אין אדם משקר בשעת מיתה וכן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וכן בכמה מקומות ועיין בס' בני חיי א\"ה סימן ל\"ח שכתב להפך ועיין לקט הקמח א\"ה ד\"צ ע\"ג שנסתפק בזה ובדקפ\"ט ע\"ג החליט הדבר דדוקא באיש אמרי' כן ולא באשה ועיין בס' יד מלאכי בכללי הדינים אות רנ\"ג." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נשים מסיחות לפי תומן והכל \n נאמנים להעיד חוץ מחמש נשים כו'. הנה בענין החמש נשים שאינן נאמנות להעיד בעגונא דאתתא נסתפק הר\"מ ן' חבי\"ב בס' עזרת נשים ס\"ק ל\"ח אם הם נאמנות במסל\"ת והעלה הדבר בס' יע\"ש ואנכי לא ידעתי אמאי לא פשיט לה מדברי הריב\"ש בסי' ש\"פ שהביא ראיה לסברתו דלא בעי' במסל\"ת קשר דברים מהא דפריך ודילמא שד הוא ודילמא צרה היא ולא פריך ודילמא גוי הוא ש\"מ דכל שאמר הגוי מת מל\"ת הוא והביא הרב דברי הריב\"ש הללו ואף ע\"פ שהרב ז\"ל שם דחה ראיה זו מ\"מ הריב\"ש ז\"ל המאשרה ומקיימה לראיה זו ע\"כ דס\"ל דהנהו ה' נשים אף ע\"פ שהן מסיחות ל\"ת אינן נאמנות וכיון שהרב ז\"ל סבור כן ולא מצינו שום חולק עליו בדבר זה מי זה יערב אל לבו לחלוק עליו ואדרבא על הרב עטיאש יש לתמוה שלא הביא דברי הריב\"ש לסייע סברתו ועיין למרן החביב בסי' י\"ז הג\"הט אות רע\"ה, גם מה שדחה הרב ז\"ל למה שכתב מהר\"י הלוי לחזק הוכחת הריב\"ש דמ\"ש הרלב\"ח בפשיטות דבתרוצא דתנא דבי ר\"י דבשעת הסכנה כו' מתרצא נמי קושיא דדילמא גוי הוא דזה אינו אלא לדעת רבינו וסיעתו כו' אבל לדעת שאר הפוסקי' דס\"ל דהא דבי ר\"י לא מייתי לא אלא לתרוצי ההיא דדילמ' צרה היא ולא לגבי שד דשכיח כו' דא\"כ ה\"ה גבי גוי לא מתרצא בהכי.
עוד כתב הרב דאפי' לדעת שאר הפוסקים נמי דלשד חיישינן היינו משום דשכיחי אבל גוי לא שכיח שילך עצמו ויעלה לראש ההר ויאמר פ' מת וילך ויסתר משם דהוי מילתא דלא שכיח כלל שיעשה כל כך עורמות הגוי ועוד נר' דאם איתא דגוי הוא והוא מכיר בדת יאודי דאין מקבלין עדות גוי לפיכך עלה לראש ההר ואמר איש פ' מת ונסתר משם כדי שיקבלו עדותו למה ליה להטריח עצמו לעלות לראש ההר לומר כן ילך בתוך העיר כו' יע\"ש אני בעניותי איני מכיר ראייות אלו דמי גילה לו להרב דחששת גוי דחיישי' שאמר כן הוא דחשש לקלקלה ולהכי עלה לראש ההר ונסתר דאנן הכי קא ק' לן ודילמא גוי הוא שהיה בראש ההר והיה דרכו בראש ההר ודרך הילוכו למקומו רצה לגלות דבר זה שלא היה ידוע לבני העיר ולא שהיה דרך עורמה ותחבולה אלא שאם כונתו להגיד הדבר דרך עדות אנן לא מהימנן ליה ואם כוונתו לספר הדבר כדרך המספרים הוי מסל\"ת ומהימן, וע\"ז הביא הריב\"ש ז\"ל ראיה שאם כדברי האומרים דדברי' אלו בלי קשר לא הוי מסל\"ת א\"כ תיקשי אמאי לא פריך ודילמ' גוי הוא וכוונתו להגיד הוא ולא מהימן אלא ודאי דבלי שאלה הוי מסל\"ת ומהימן ודוק.
עוד כתב הרב הנז' ע\"ש מוהר\"י הלוי ז\"ל דראית הריב\"ש הוא מדפריך ודילמא צרה היא דהוי מילתא דלא שכיח' כיון דמיירי דלא ידעינן ליה דהוה ליה צרה אלא דחיישינן דילמא בעלה נשא אשה מעיר אחרת ובא עתה לקלקלה כמ\"ש רש\"י וז\"ל ודילמא צרה הואי שנשא אשה במקום אחר ובא לקלקלה והלכה לה ע\"כ וא\"כ אדפריך מצרה דלא שכיחא לפרוך מגוי דשכיח טפי מצרה ע\"כ וע\"ז כתב הרב הנז' דאחר המחילה לא ידענא מנ\"ל למ\"ש רש\"י דנשא אשה במקום אחר היינו דלא ידעינן שנשא אשה במקום אחר אלא מספיקא חיישינן להכי דאפשר דמ\"ש רש\"י ז\"ל דנשא אשה במקום אחר היינו דידעינן ודאי שנשא אשה במקום אחר ותו דאם כן הוה ליה ספק ספיקא דאע\"ג דאינו מתהפך לא חיישי' להכי לדעת רוב הפוסקים כו' עכ\"ל, ואחר שאלת מחילות רבות הראויות לפי כבודו לא אדע שכו'ל לפי דבריו למה לו לרש\"י לומר שנשא אשה אחרת במקום אחר ולא שנשאה במקומו ובעירו והי\"ל לרש\"י לו' שנש' אשה אחרת סתם יהיה במקום שיהיה כיון דכל עיקר כוונת רש\"י אינו אלא להשמיענו דקו' ודלמא צרה היא אינו אלא כשידענו בודאי שנשא צרה אחרת ומדכתב במקום אחר ש\"מ דכוונתו לומר דאפי' כשידענו שלא היה לו אשה אחרת במקומו דילמא נשא אשה אחרת במקום אחר וזה ברור ומבואר בכוונת רש\"י ז\"ל וא\"כ יפה השיב מוהר\"י הלוי ז\"ל ומ\"ש דא\"כ ספק ספיקא עיין למרן החבי\"ב בהג\"הט אות צ\"א שכתב דבעדות עגונא איכא כמה מרבוותא דחיישי לומר דאפילו איכא כמה ספיקות כולהו כחדא ספיקא דמו כיון שהספק הוא אם אמת היה שמת בעלה או לא היה אמת יע\"ש ואין ספק שרש\"י ז\"ל סובר כן א\"נ ס\"ל דבעינן ס\"ס המתהפך וליכא.
עוד ראיתי להרב הנז' בדל\"ה ע\"א הביא פי' רש\"י וכתב וז\"ל ולכאורה משמע דהקושייא היא אף ע\"ג דידעינן דלית לה צרה ניחוש דילמא נשא אשה במקום אחר ויראה דנפקא ליה לרש\"י ז\"ל מדפריך ודילמא צרה הואי ולא אמר דילמא צרה היא ולפ\"ז כדתריץ בגמ' דלא חיישינן לצרה אפשר לומר דלא חיישי' להך חששא רחוקה אבל אי ידענו בודאי דיש לה צרה י\"ל דחיישינן שמא בא לקלקלה אך לא ראיתי להפוסקים חלקו בזה משמע דס\"ל דאין לחוש אפי' ידעינן דאית לה צרה יע\"ש ולא ידעתי מה היתה ספיקו של הרב בזה דודאי כשפי' רש\"י דהקו' היא דילמא נשא אשה אחרת במקום אחר כוונתו לומר וכ\"ש בשידענו שהיה לה צרה דתיקשי לן טפי דאיכא למיח' לצרה וכיון שכן כי תריץ תלמודא דבשעת הסכנה כותבין ונותני' על שתיהם קמתרץ דבין שידענו שהיה לה צרה בין שלא ידענו לא חיישינן להכי דאם כשידענו שהיה לה צרה חיישי' היכי סתם לן תנא דמתני' דע\"פ בת קול משיאין כיון דכל דאית לה צרה חיישינן אלא ודאי דאף בכה\"ג לא חיישינן ומה מקום לספיקו של הרב ז\"ל וצ\"ע.", + "ואפלו \n גוי המסיח לפי תומו נאמן ומשיאין על פיו כו'. כתב מוהרח\"ש בקו' עגונא דאתתא ד\"ג ע\"א דבעדות גוי מפי גוי כל שלא העיד הגוי השני שהראשון היה מסל\"ת לא תלינן להקל ולומר שהיה מסיח ל\"ת אלא צריך שהגוי הב' יאמר בפירוש שהראשון היה מסל\"ת ודקדק כן מדברי הר\"ן בתשו' ע\"ש וק\"ט דבדט\"ו ע\"א משמע מדבריו דדוקא כשידענו שהראשון לא היה מסל\"ת אז הוא דחש הר\"ן להחמיר אבל בסתמא תלי' להקל שכתב שם וז\"ל ועוד דהרא\"ם לא תלה להקל אלא מפני שהיה הדבר ספק אם הראשון היה מסל\"ת יע\"ש ותו ק\"ל טובא דבד\"ג כתב הרב שגם מוהרי\"ק סובר דגוי מפי גוי בעינן שיגיד שהראשון היה מסל\"ת ולא ע\"י שאלה ולזה הסכים בדט\"ו ואלו בדי\"ב ע\"ד כתב וז\"ל ואע\"ג דע\"י שאלה דאמרי' דלא חשיב מסל\"ת היינו דוקא ע\"י ישראל ולא ע\"י גוי מ\"מ כיון שהשופט כו' וזה הפך מה שהסכים הוא בדט\"ו דאף על ידי שאלת גוי לא הוי מסל\"ת יע\"ש ועוד במה שהכריח בדט\"ו מדברי הר\"ן ז\"ל הפך מ\"ש הרב ת\"הד דע\"י שאלת גוי נמי לא חשיב מסל\"ת ממ\"ש הר\"ן בתשו' דגוי מפי גוי צריך שיגיד שהראשון היה מסל\"ת יע\"ש, וזה מנין לו שחולק על הרב ת\"הד שאף הרב ת\"הד סבור דצריך שיגיד שהראשון לא אמר הדברים דרך התפארות דלפי זה לא חשיב מסל\"ת ואפשר שזו ג\"כ כוונת הר\"ן ז\"ל אבל אם היה ע\"י שאלת גוי אפשר דאף הר\"ן מודה דלא חשיב מסל\"ת ועכ\"ז צ\"ע כעת.
ודע שהריב\"ש בסי' שע\"ז חלוק על הר\"ן ז\"ל בענין מסל\"ת וס\"ל דאפילו אמר הגוי הדברים בלי סיפור דברים לפניו ולאחריו אלא סתם פ' מת דייו והרבה ראיות לדבר ואחת מן הראיות הוא מהא דאמרינן בפרק כל הגט שמע מקומנטריסין של גויים איש פ' מת לא ישאו את אשתו ופרכינן דכל ע\"י מסל\"ת נאמן יע\"ש דמשמע מינה דאע\"פ שלא אמר אלא מת לבד בלי קשר דברים מקרי מסל\"ת ומהרד\"ך ומהרח\"ש והלח\"מ בפי\"ג מה' גרושין ובס' בני דוד בחי' סי' ס\"א לא ראו דברי הראשונים הללו ובס' בני משה סי' י\"ז דל\"ז ע\"ג ישב עוד לזה דערכאות הגויים הוה ס\"ד דמהני טפי משום דלא משקרי שהרי שטרו' העשויים בערכעותיהם כשרים יע\"ש, ולע\"ד יראה עוד דתלמודא לפי הס\"ד הוה משמע ליה דאדרבא כיון שערכעו' של גויים עיקר עדותם משום התפארות הם המדברים לא חשיב מכוין לעדות שהרי כונתם הוא להודיע שדינם דין אמת ובכן אין כאן מסל\"ת וע\"ז חדית תלמודא דכיון דעיקר עדותן הוא להודיע שדינם דין אמת אדרבא כיון דשייכי בה לא מהני וזה נכון וחריף לע\"ד." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..aa84c48473ed5cf5b9ceea3b871b36e71161ec8e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,141 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Divorce", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Divorce", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מילי לא מימסרן לשליח אמר \n לב' או לג' אמרו לסופר כו' הר\"ז גט פסול. עיין להפ\"ח בה' גיטין סי' ק\"ך ס\"ק ט\"ז שעמד על דברי רבי' ושאר הפוסקי' ובירר דבריהם יפה יפה עם הסוגייא דפ' התקבל דס\"ו והכריח מתוך הסוגייא דמילי לא ממסרן לשליח הוא מדאורייתא כמ\"ש ומבואר יוצא בתוך הסוגייא הלזו וגם מפ' כל הגט דכ\"ט גבי מ\"ש מתנה הרי היא כגט שלא אמרו מילי לא ממסרן לשליח אלא כההיא דכתבו גט ומתנה או אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו שהבעל אמר דברים בעלמא ושליח זה מוסרן לשליח אחר לכתוב או לחתום אבל כשהשליח בעצמו עושה פעולת שולחו לא חשיב מילי ואולם הרב הגדול מוהרימ\"ט בח\"א סי' קכ\"ז דקס\"ו ע\"ג כתב דהאומר לחבירו צא והקדיש שור אחד משוורי אין בו דין הקדש דמילי נינהו וקי\"ל דמילי לא ממסרן לשליח אף במתנה כו' יע\"ש כנר' דמשמע ליה להרב ז\"ל מסברת עצמו דכל שענין השליחות אין בו מעשה לכתוב או לחתום וכיוצא אז אפילו השליח עצמו עושה השליחות קרינן ביה מילי לא ממסרן לשליח ואין בו מועיל באותו מעשה שאין בו ממשות אלא דבור בעלמא כצא והקדיש שור אחד משוורי דאין בו דין הקדש.
וראיתי להרב בתי כהונה ח\"ב סימן כ\"ד שתמה עליו ממה שנתבאר מדברי הראשונים גבי מתנה דמהני אומר לב' אמרו לפ' ויכתוב שטר מתנה ולפ' ופ' ויחתומו והא התם לא הוי אלא מילי דמסר לשליח זה דלימא לאחר ואפי\"ה אמרו דמהני כיון דמכחו הם באים ולא פסלו אלא באומר אמרו מדעתכם יע\"ש. ואם מהא לא אירייא דאפשר דמשמע ליה למהרימ\"ט דהתם שאני דענין השליחות הוא לעשות מעשה שהיה מוטל על המשלח אבל כשהמשלח עצמו לא היה עושה שום מעשה אלא דיבור בעלמא כל כה\"ג משמע ליה דלא ממסר לשליח כלל אפילו דהשליח עצמו עושהו וכעין זה חילק בשיטה מקובצת למס' נזיר בשם הר' עזריאל על מה שהקשו התו' בפ\"ק דנזיר די\"א דהיכי משכחת לה נזירו' על תנאי כיון דאי אפשר לקיים מעשה הנזירות ע\"י שליח וכל תנאי שאי אפשר לקיים המעשה ע\"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים ותי' ה\"ר עזריאל דדוקא מעשה בידים כגון קנין חליצה גט וקדושי' וכיוצא בהם דהתם אלים המעשה ואפילו לא נתקיים התנאי לא נתבטל המעשה אבל נדר ונזירות דאין צריך מעשה לא אלים שיתקיים הנדר והנזירות אם לא נתקיים התנאי עכ\"ל והביא דבריו מו\"ה בס' שער המלך ה' אישות ספ\"ו דל\"ז ע\"ג יע\"ש.
עוד ראיתי להר\"ב בתי כהונה שם ולהרב מח\"א ה' שלוחים ס\"ז שהוקשה להם עוד במה שעלה לחלק עוד מהרימ\"ט בין תרומה שניטלת במחשבה אפילו ע\"י שליח משום דחשיב כמעשה בידים אבל דיבור של הקדש מילי נינהו ולא ממסרן לשליח והוק' להם דהקדש נמי מחשבה חשיב כמעשה דכתיב כל נדיב לב עולות וכמ\"ש התוס' שם בר\"פ האומר ובפ\"ג דשבועות דכ\"ו סע\"ב ועוד דדיבור של הקדש מעשה גמור חשיב שעושה מחול קדש ואמרינן בפ\"ק דתמורה כל ל\"ת שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ואמר ליה ר\"ל לתנא לא תיתני מימר דבדבורו עביד מעשה ומדלקי עליה ש\"מ דחשיב מעשה גמור ועוד דשם בדק\"י אהא דבעי רמי בר חמא מקדי' עושה תמור' או מתכפר עוש' תמור' א\"ר א\"כ מצי' ציבור עושים תמורה כגון דשוו שליח לאקדושי יע\"ש הרי דאיכא שליח להקדש ועיין בדבריהם מה שדחו לזה יע\"ש.
עוד ראיתי למו\"ה בס' שער המלך בה' אישות סוף ה\"ב דל\"ז ע\"ב ד\"ה ודע הביא דברי מוהרימ\"ט הללו שכתב דמי שעשה שליח שיקדיש בשבילו לא עשה כלום דהוו מילי ומילי לא ממסרן לשליח וכתב ע\"ז וז\"ל וק\"ט דא\"כ לא משכחת לה הקדש על תנאי כיון דהוי תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח ובפ\"ד נדרים דכ\"ח תנן הרי נטיעות אלו קרבן אם אינן נקצצות יש להם פדיון ומוקמי' לה בגמ' באומר אם אינן נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו יע\"ש ואם איתא אפילו נקצצו נמי כיון דאי אפשר להקדיש ע\"י שליח הו\"ל תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח והתנאי בטל והמעשה קיים יע\"ש ועיין בס' שמחת יו\"ט הנדפס מחדש לגאון ירוש' מוהריט\"א זלה\"ה בתשו' ס\"סי ה' דף כ\"ב ע\"ג עמד ליישב קושייא זו יע\"ש.
וע\"פ תירוצו נתיישב לי ג\"כ אותה שאמרו בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת זה נדר נדבה כמשמעה כו' ומפרשינן בגמ' האי נדבה דאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה יע\"ש ופירש\"י ז\"ל דאמר הרי עלי עולה ע\"מ שכשאפרישנה לא אתחייב באחריותה יע\"ש והשתא לדברי מוהרימ\"ט דאי אפשר להקדישה ע\"י שליח היכי מהני תנאה שלא אתחייב באחריותה הא הו\"ל תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח והתנאי בטל והמעשה קיים ונדרו נדר גמור ואין כאן נדבה ועפ\"י תירוץ מו\"ה מוהריט\"א ז\"ל הנה נכון ולעד\"ן עוד ליישב דכיון דהשליח יכול להביא משלו על הנודר אפשר לקיימו ע\"י שליח קרינן ביה.
ולדידי ק\"ל עוד ממ\"ש הרמב\"ן בפ' י\"נ דקכ\"ו ע\"ב עלה דאמר ר\"מ בברייתא האו' לאשה הרי את מקודשת לי ע\"מ שאין ליך עלי שאר כסו' ועונה ה\"ז מקודשת ותנאו בטל כו' וז\"ל ואיכא למידק נמי תנאי שבנזיר היכי הוי תנאה והרי כל תנאי שא\"א לקיימו ע\"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים כדאמרינן לענין חליצה וי\"א כו' ואחרים אומרים כו' נזיר נמי משכחת לה ע\"י שליח שאומר אדם לחבירו הריני נזיר על דעתיך וכל זמן שתרצה תדירני בנזיר יע\"ש הרי דקבלת נזירות דאינו אלא דברים בעלמא ואפי\"ה מוסר דברים אלו ע\"י שליח ולא אמרי' מילי לא ממסרן לשליח.
ועוד ק\"ל ממ\"ש הריב\"ש בסי' רכ\"ח על ק\"ק אחד שיש להם הסכמה וחותם מהמלך ששלושה נאמני הקהל והב\"ד של הקהל יבררו אנשי' שהם יפקחו על עסקי הקהל בענייני המסים והתשחורות וברירת הקהל ושהנאמנים והב\"ד יחדשו ברירת השלושים הנז' משלש לג' שנים ושיעשו ברירה זו כולם או רובם אך שיהיו מסכימים בה שנים מהנאמנים אחר שישבעו כולם לעשות ביושר ובאמונה לתועלת הקהל והנה עתה מקרוב נתרצו הנאמנים והב\"ד בשני אנשים שיעשו הם השלושים אנשים ושיקיימו הנאמנים והב\"ד ברירתם והשנים הנז' הסכימו בברירה אחת שאינה ראויה כלל למראי' עיני רוב הנאמנים והב\"ד ולכן מאנו לכתוב ולחתום הברירה הנז' בספר השלשים כיתר הברירות זולתי אחד מהנאמנים שהיה אחד מהשנים בוררים כתב הברירה וחתם אותה הוא ואחד מב\"ד והששה הנשארים מהנאמנים והב\"ד מאנו לחתום אלא שאחר האייום מחצר המלך חתמו בע\"כ ובמסירת מודעא בפני עדים כשרים ועתה נולד מחלוקת בין הנאמנים והב\"ד או רובם וקצת יחידי הקהל וזה שקצת יחידים מתחזקי' לומר שהברי' הנז' שרירא וקיימא אע\"פ שהנאמנים והב\"ד לא קיימוה ולא חתמוה אלא מתוך האונס וזה שכבר נהגו הקהל ב' או ג' פעמים למסור הברירה ביד אחד והיו הנאמנים והב\"ד מקיימים אותה הברירה אע\"פ שלא היתה ישרה בעיני קצתם והיו חותמים אותה כנהוג כו' ואחר שנהגו בכך נר' שיש להם כח על זה וכיון שכן בנדון זה אחר שהשנים הסכימו בברירה זו הרי היא קיימת ואין כח ביד הנאמנים והב\"ד לבטלה אלו דברי הכת האחת והנאמנים והב\"ד או רובם וכת אחרת מהם מתחזקים לומר שאין הברירה הזאת ברירה כלל וזה שאין ס' שאין לנאמנים ולב\"ד כח למנות מי שיעשה הבריר' כי להם ניתנה רשות וכח לעשות הבריר' אחר שישבעו לעשותה ביושר ובאמונה ולזה אף אם מנו ב' לעשות הבריר' אין ברירתם כלום אם לא יקיימו אותה אחרי כן כמו שנהגו כמה פעמים שמסרו ההיא ביד אחר ובנדון זה שלא קבלוה מעולם לפי שלא היתה ראוייה כלל למראית עיניהם אין ס' שאין לברירה זו ענין כו' הדין עם מי ויבא שכמ\"ה.
והשיב הרב ז\"ל אע\"ג דבכל התורה כולה קי\"ל דשלוחו של אדם כמותו והשליח עושה שליח אע\"פ דלא פי' לו הבעל דבר היינו דוקא במידי דליכא קפידא למנות שליח אחר אבל אי איכא קפידא לבעל במינוי שליח אחר אין שליח עושה שליח והכא איכא קפידא בנדון זה שהנאמנים והב\"ד שהם שלוחי הקהל לעשו' בריר' השלשים לא היו יכולים למנות אחרים תחתיהם שהרי בברירת השלשים תלוי כל ענייני הקהל וצריכין הבוררים אותם שיהיו מדקדקים הרבה באומד הדעת שיהיו אנשים חכמים ונבוני' ויודעי' בענייני הקהל במשפטי' והנהגותיהם ותקנותיהם אוהבי צדק ורודפי שלום ושיתפייסו מהם רוב הקהל ואין ס' שיש קפידא בדבר זה מי יהיו הבוררי' אותם ולזה יבררו הנאמנים והב\"ד שיעשו הם ברירת השלשי' כאשר מינוי הנאמנות ומינוי הב\"ד הם המנויים החשובים שבקהל והמתמני' מהם הם תמיד מגדולי הקהל ואחר שיש קפידא לקהל באנשים הבוררים שיהיו חשובים ומעולים א\"כ אין כונת הקהל שהבוררים אותם יהיו יכולין למנות אחרים תחתיהם ואפי' יהיו כמותן בחכמה ובמנין.
ובר מן דין אפי' לא היה קפידא בדבר אפ\"ה אין יכולין למנות אחרים תחתיהם לפי שנתינת רשות לנאמנים והב\"ד לעשות ברירת השלשים מילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח דהא לא דמי לבעל המוסר גט לשליח להוליך גט לאשתו דלא מילי נינהו אלא הגט שיש בו ממש מסר לו ומעתה נעשה שלוחו ויכול למוסרו לשליח וכן מורשה שכתב לו זיל דון והנפק לנפשך יכול להרשו' לאחר גוף הממון ולהיות הב' שליח עליו אבל לעשות ברירת אנשים אין כאן דבר נמסר אלא דברים בעלמא והוא עצמו כשמקיים שליחותו מהני ונעשה שליח על השליחות ההוא אבל אין יכול למוסרו לשליח ב' משום דמילי לא ממסרן לשליח עכ\"ל הרי שכתב הרב בהדייא דאע\"פ שבריר' אנשים אין כאן נמסר אלא דברים בעלמא כשהוא עצמו מקיים שליחותו מהני ונעשה שליח על השליחו' ההוא וא\"כ באומר צא והקדיש שור אחד משוורי נמי אם הוא עצמו מקיים דברו והלך והקדישו למה לא יהנה שליחותו.
ותו ק\"ל על מהרימ\"ט ממ\"ש הרשב\"א בת' הביאה מרן ב\"י בי\"ד סי' רכ\"ח דמסתברא דמתירין ע\"י שליח הנודר כי מה שהתירו בפ\"ק דנדרים בבעל לרבות' נקטיה שאפי' ע\"י הבעל שיש לחוש שמא יוסיף מדעתו מפני שהיא אשתו ולפיכך אסור בדכנפינהו איהו ואפי\"ה כל כי מכנפי שרי וכ\"ש באיני' דעלמא יע\"ש הרי דאפי' דליכא בשליחות הבעל אלא מילי לומר לבד שהוא מתחרט מעיקר נדרו מהני שליחותו ולא אמרינן מילי לא ממסרן לשליח ואף החולקים על הרשב\"א ז\"ל אזלי ומודו דע\"י תורגמן מתירין לו כיון שעומד שם כיע\"ש ועיין להרב אש דת פ' נשא מ\"ש בענין זה דמילי לא ממסרן לשליח." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "שורש מגרש ע\"י שליח הבעל \n אינו יכול לעשות שליח לקבל גט לאשתו. הנה הטור ז\"ל בסי' קמ\"א כשהביא דין המגרש ע\"י שליח כתב וז\"ל ואם הבעל רך בשני' טוב להצריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים כשעושה שליח שאין קטן עושה שליח עכ\"ל עיין במ\"ש הרב מש\"ל על דבריו כאן בפ\"ו מה' גרושי' ה\"ג ונסתפק הרב שם אם יכול אדם לגרש קודם שיחולו הקדושין כגון מי שקידש לזמן וקודם הגעת זמן הקידושין הוא כותב לה את הגט לגרשה לאחר זמן שיחולו הקדושין ותוך דבריו הביא דברי התוספו' ז\"ל ביבמות דנ\"ב ע\"ב שכתבו דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל יכול אדם לכתוב גט לאשתו קוד' קדו' ולפ\"ז לדידן יכול לכתוב קודם זמן הגעת קידושין כיון דלא הוי מחוסר מעשה אלא זמן וכל כי האי לא חשיבי דשלב\"ל כמו שהכריח הוא ז\"ל בפ\"ד מה' אישות ד\"ז וכיון דמצי לקדש לאחר שיגדיל מצי לגרש ג\"כ ועפ\"ז ישב דברי הטור הנז\"ל שהצריך בדיקה לקטן המגרש וישב ג\"כ דבריו שבסי' קל\"ב לענין הכותב גט קודם קדושין שכתב דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל דהוי גט דמאי נ\"מ לדידן כיון דלא קי\"ל הכי יע\"ש.
ודרך אגב עמדתי על דברי התוס' הללו דביבמות שהכריחו דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל הגט גט ממה שמצינו לענין גט שחרור עבד דמהני קודם שיקחנו לזה המ\"ד גט אשה וגט שחרור ילפי מהדדי לה לה מאשה ולא ידעתי למה לא הכריחו כן מקדושין דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל יכול לקדש לאחר שאשתחרר או שתשתחרר אף שעכשיו אינה יכולה לקדש וקידושין וגרושין שוין הם דאתקש הוייה ליציאה ועיין בדברי מרן ב\"י בסימן קל\"ב והמגיה בס' מש\"ל כתב שיש מחלוקת בין רבינו והתוס' ז\"ל דלדעת רבינו טעם פיסול הגט כשכותב אותו קודם הקדו' הוא מפני שלא נכתב לשם גרושים, ולדעת התוס' משום דכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח ועל פ\"ז יצא לדון בדבר חדש דלמ\"ד דלא בעינן שליחו' בכתיבה יכול אדם לגרש בגט שנכתב קודם קדושין ע\"י שליח כיון דלא בעינן שליחות לכתיבתו לא כן לטעם רבינו ז\"ל יע\"ש וק' טובא דא\"כ אמאי קאמרי בגמ' דלאשה דעלמ' אם אמר לסופר קודם קדושין שיכתוב לה גט לכשישאנה אגרשנ' דלא מהני ואמאי לא מהני כיון דלא בעינן שליחות לכתיבת הגט ושפיר יכול לכותבו ע\"י שליח, ולפי דברי הרב המגיה ז\"ל צריך לידחק דמיירי שאמר לסופר לכתוב הגט ולגרשה בו הסופר והעיקר חסר, גם כיון דלדברי התוס' והרא\"ש שכתבו הטעם דלא מהני הוא משו' דכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח היאך הפה יכול' לדבר דלמ\"ד בכתיבה לא בעינן שליחות והבעל מגרשה באותו גט דמהני ס\"ס הרי נכתב הגט הזה בזמן דאפילו כתבו הבעל לא מהני כ\"ש כשכתבו אחר באופן שדברי הרב הנז' לא יכולתי להולמן.
עוד כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל שוב ראיתי דהא דכתיבנא ליתא משום דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום אינה צריכה גט בתוך ל' דהא קי\"ל דבין היא בין הוא יכולים לחזור ואם לא חזר בו בפי' ונתן לה גט אין לך חזרה גדולה מזו וכן מה שרצינו ליישב דברי הטור בבדיק' קטן וכתבנו דמיירי שקי' בעודו קטן לאחר שיגדיל הא ליתא דהא כל זמן שלא הגדיל אין צורך לגט אלא בחזרה בעלמא יע\"ש ועיין בס' נאות יעקב להרב כמוהריט\"א נר\"ו סס\"ד דל\"ז ע\"ד ד\"ה וראיתי שכתב וז\"ל ואעפ\"י שאיני כדאי להשיב על דבריו יש לחקור מנ\"ל להרב דאם נתן גט דהוי חזרה דכיון דלא חזר בפי' אפשר שרוצה בקיומן של קדושין ומה שנותן גט הוא כדי להחזיקה במגורשת ונ\"מ לאוסרה לכהונ' ולאוס' על אחיו משום גרושת אחיו דכל היכא דאפ' לו' דאין כונתו לחזור בו כיון דלא חזר בו בפי' אמרינן והביא דברי הרא\"ש והר\"ן והרשב\"א בר\"פ האומר דקדושין גבי המקד' לאחר ל' ובא אחר וקדשה בתוך ל' ודברי הירושלמי שהביאו הם ז\"ל וכתבו דקבלת קדושין מאחר לאו חזרה בפי' הוא אלא כונת האשה שאם יבוטלו קדושין הא' תחולו קדושין הב' יע\"ש.
והנה מדברי הירושלמי והראשוני' הללו ל\"ק לדברי הרב מש\"ל ז\"ל דהתם איכא טעמא למה שפשטה ידה וקיבלה קדושין כמ\"ש הם ז\"ל לומר שאם ימות או יגרש הא' שתהא מקודשת לב' כיע\"ש, אבל הכא במגרש לאחר שיחולו הקידושין משמע ליה להרב מש\"ל ז\"ל דאין סברא לומר שמה שנותן גט הוא להחזיקה במגורשת ולאוסרה לכהונה דודאי כיון דלא נישאת לו אין כוונתו לצעורה בגט זה, ועיין במ\"ש הטור ח\"מ סי' ט\"ל סכ\"ג דלמאן דפסק כאביי דעידיו בחותמיו זכין לו למפר' משעת חתימה כשמסר לו השטר אפי' אם מכרו או נתנו לקרקע לאחר קודם מסירה כל שאחר מסר לראשון זכה משעת חתימת השטר ולא אמרי' כיון דמכר או נתן לאחר חזר בו מהשטר הראשון ועיין בב\"י שם שכתב דיש חולקים בזה וא\"כ זו ראייה לומר דאין זו חזרה ואפשר לחלק בין קדושי אשה למכר ומתנה וכעת צ\"ע.
עוד כתב הרב המגיה בס' מש\"ל וז\"ל ובענין קדושין על תנאי נותן לה גט מעכשיו ולא חיישינן לשמא אתה מצריכ' כרוז לכהונ' דלא חששו להכי אלא באשה הבאה ממ\"ה ואמרה מת בעלה ואח\"כ מת בנה שלפי דבריה אינה צריכה חליצה וכי חיישינן לומר ששקר היא אומרת ומצרכינן לה חליצה איכא למיחש ג\"כ שאמת היא אומרת ואי חולצת ולמחר יתאמת דבריה אתה מצריכה כרוז לכהונה אבל בשאר תנאים דעלמא לא חיישינן שמא לא יתקיים התנאי ואתה מצריכה כרוז לכהונה ומאותה סוגייא דפ' החולץ דמ\"א גבי חליצה מעוברת לא משמע הכי וכעת צריך ישוב ע\"ש עלה ונסתפק המ\"ל אם בקדו' דע\"מ שתעשה דבר פ' שאינו יכול האיש לחזור כשהאשה מקיימת תנאה אם יכול לגרשה קודם קיום התנאי שעדין לא חלו הקדושין והביא דברי הרמ\"ה בא\"ה סימן ל\"ח לענין חליצה דיכול לחלוץ קודם קיום התנאי (ה)[ד]קדושין ותמה עליו מדברי התוס' דר\"פ החולץ שכתבו דלר\"ל חליצת מעוברת אפי' אחר שהפילה לא מהני משו' דבשעת החליצה לא היינו יודעין אם היה הולד של קיימא או לא ושוב העלה שלדברי הנ\"י ז\"ל ניחא יע\"ש ולע\"ד אף לדברי התוס' י\"ל דשאני חליצת מעוברת שאין מציאות בעולם לידע השתא בשעת החליצה דבר מה בבטן המלאה אבל בשאר תנאים דעלמא יכול הדבר להתברר השתא בשיאמר אין או לאו." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מגרש ע\"י שליח שהניחו גוסס וכן \n המביא גט כו' אבל אם הניחו גוסס שרוב גוססין למיתה כו'. הנה בענין גוסס אי גיטו גט ומתנתו מתנה נחלקו הפוסקים ז\"ל והתוס' בס\"פ עשרה יוחסין דע\"ח ע\"ב הקשו לשיטת האומרים דאין בדבריו כלום מהא דאמרינן בפ' כל הגט המביא גט ממ\"ה והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים וקאמר עלה בגמ' ל\"ש אלא זקן או חולה אבל גוסס לא משום דרוב גוססין למיתה וטעמא משום דרוב גוססין למיתה הא אי ידעינן בודאי שהוא חי נותנו לה יע\"ש והרא\"ש ז\"ל בפסקיו כתב וז\"ל דלשיטת האוסרים הנז' י\"ל דהתם שאני דכשקבל השליח הגט היה בריא ואחר שהלך השליח נעשה גוסס אבל בשעה שהוא גוסס לא היה יכול לעשו' שליח עי\"ש וכונתו מבוארת דלשיטת הראשונים הנז' בכל מידי דאתי ממילא חשיב הגוסס כחי ולהכי נוחל ומנחיל כו' ומש\"ה אם כשנתנו ביד השליח לא היה גוסס יכול השליח ליתנו ביד האשה אח\"כ כיון דאתי ממילא דלא בעי נתינה דגוסס ליד האשה ולפי שיטה זו צ\"ל דאע\"ג דקי\"ל כל מידי דמצי איהו עביד שליח נמי עביד וכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח שאני הכא דבשעה דשוותיה שליח איהו נמי הוה מצי עביד וכל שאח\"ז אתי ממילא חשיב אע\"ג דהשתא איהו לא מצי עביד ליה וכ\"כ בהדיא הפ\"ח בה' גיטין סימן קכ\"א ס\"ק י\"ז ועיין עוד שם במה שהאריך בדברי התוס' דקדושין יע\"ש ועיין בס' בני יעקב מה שתמה ע\"ד הרא\"ש הנז' יע\"ש בדק\"ס.
והנה שיטה זו היא שיטת התוס' ז\"ל שהביא הרשב\"א בפ' מי שאחזו שכתבו דלא בעינן שיהא שפוי בדעתו בשעת נתינת הגט ואינן מקפידין אלא בשעת כתיבה דוקא יע\"ש והרב מח\"א בה' זכיה ומתנה סי' י\"ו תמה על דבריהם מהך סוגייא דפ' עשרה יוחסין דמוכח משם דכל שהוא גוסס בשעת חלות המתנה דלא זכה יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דשאני מתנה בדבר שלא בא לעולם לר\"מ דכיון דעיקר הקנין הוא בשעה שהוא גוסס ומקמי הכי לא הוה מצי עביד לא ע\"י עצמו ולא ע\"י אחרים לא זכה דכל מידי דמחוסר מעשה לגבי גוסס לא מהני מידי משא\"כ גבי גט דכיון דאמר מעיקרא כתבו ותנו דכל שכתבו כשהוא ברי מצי למיהב בתר הכי דהו\"ל כמידי דאתי ממילא דכיון דבשעה שאמר כתבו ותנו איהו נמי הוה מצי עביד מ\"מ חשיב כמידי דאתי ממילא דחשיב כחי לכל דבריו וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' עשרה יוחסין לדעת הפוסקים הנז'.
והרב מח\"א חילק חילוק זה למה שהוקשה לו הני תרי סוגייאי דסתרי אהדדי דמהך סוגייא דפ' עשרה יוחסין משמע דגוסס לא מצי מקנה מידי ומההיא סוגייא דפ' י\"נ דקל\"ז דאמר אביי ש\"מ קונה עם גמר מיתה מוכח דגוסס מצי מקנה ותי' דשאני ההיא דפרק עשרה יוחסין דכיון דהוי דבר שלב\"ל דאפילו לר\"מ לא חל הקנין עד שיבא לעולם מש\"ה כשהוא גוסס לא חל הקנין כיון דמעולם לא הוה מצי להקנות לא בתחילה ולא בסוף בשעה שנגמר הקנין אבל בההיא דאביי דמיירי בדשלב\"ל אע\"ג דבסוף בשעת גמר הקנין לא מצי להקנות מיהו בתחי' היה בידו להקנותו קנין גמור אם היה רוצה והרב עדיין לא ביאר כל הצורך דס\"ס קשה דכיון דבשעת חלות הקנין הוא גוסס ואין במעשיו כלום מה הועיל לן מר מה שהיה יכול להקנות מעיקרא הרי לא הקנה ואיך חל הקנין בשעה שהוא גוסס ועוד דאכתי לא יישב כלום למ\"ש התו' דכל דבשעת הכתיבה היה שפוי בדעתו אין צריך בדיקה בשעת הנתינה ואמאי לא כיון דבשעת חלות נתינת הגט אין במעשיו כלום והא לא דמי למשוך פרה זו וקנה לאחר ל' יום שכתב הרב ז\"ל דהתם כבר נתנה לו אותה בידו וחלות הקנין ממילא אתי משא\"כ גבי נתינת הגט שלא נתנו בידה מעיקרא אמנם ע\"פ האמור ניחא ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נותן גט על תנאי הר\"ז \n גיטך ע\"מ שלא תשתי יין כו'. מצאתי כתוב למורי הרב שער המלך ז\"ל וז\"ל ויש לחקור בהא דקי\"ל ע\"מ שלא תשתי יין לעולם אין זה כריתות דהא הו\"ל מתנה עמש\"ב כיון דנשים חייבות בד' כוסות והול\"ל דתנאו בטל והגט קיים ובשלמא באומר ע\"מ שלא תשתי יין ל' יום לא ק\"ל כיון דנשים חייבות בקדושא והבדלתא דהתם אפשר לקדושי אריפתא או על ידי שמיעה מאחרים גם ליכא למימר שהרי קי\"ל דהאומר הרי זה גיטך ע\"מ שתאכלי בשר חזי' לא הוי מתנה עמש\"ב משום דלא תיכול ולא תתגרש שהרי כתב הרשב\"א שם בחידושיו דהיינו דוקא בתנאי דקום עשה יע\"ש והיה נראה להוכיח מכאן דיין סתם אין יין צמוקים בכלל דא\"כ לא הוי מתנה עמש\"ב דכיון דאפשר לקיים מצות ד' כוסות ביין צמוקים ושלא כדעת מוהר\"ש הלוי בתשו' הביאה הרב כנ\"הג סימן תפ\"ב דהנשבע שלא לשתות יין בפסח הוי נשבע לבטל את המצוה יע\"ש מצורף לזה לפי מה שנסתפק מוהר\"א ששון ז\"ל בתשו' ס\"י אם התנה על דבר הרשות ולעבור על ד\"ת אי אמרי' בזה מיגו דחייל על דבר הרשות חייל נמי אמצוה כדרך שאמרו בנשבע בכולל ואי אמרינן דחיילי בכולל ניחא.
ועוד יש לצדד דאע\"ג דנימא דתנאו בטל ולא אמרי' כולל אדבר הרשות מיהא חייל וכיון שכן האשה זו לא הותרה אלא בד' כוסות לבד וכל ימיה חוזרת לאיסורא ואגידא ביה מקרי וצריך לעיין בזה דומה למ\"ש הרב מש\"ל בפרקין גבי קונם ביתך דאע\"ג דאם מכרו מותרת ליכנס אפי\"ה כיון דאם חזר וקנאו חוזר התנאי למקומו אין זה כריתות ואף למה שצדד שם בדעת הרמב\"ן דכל תנאי שאפשר שיבא זמן שתוכל לעבור על תנאו אף שאפשר שיחזור התנאי חשיב כריתות יע\"ש נר' דלא דמי דהתם לא עבידי דאתי ודאי דאפשר שלא יקחנה עוד משא\"כ בנ\"ד מצורף לזה כפי מ\"ש מוהרשד\"ם בתשובה חי\"ד סי' ס\"ט דמתנה בדבר שהוא איסור דרבנן תנאו קיים ניחא ועיין בזה מ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל ה' מלוה ולוה פ\"ח ד\"א מה שהקשה עליו מדין ע\"מ שלא תשמיטנו שביעית שכפי תירוצו הא' שם לא יתיישב קושייתינו ויש לצדד בזה דאע\"ג דבדבר האסור אפילו מדרבנן תנאו בטל כההיא דשביעית היינו במתנה לעקור בקום עשה אבל במתנה לעבור בשב ואל תעשה חייל וצ\"ע כעת לעת הפנאי ועיין בס' זרע אברהם ח\"א ס\"י." + ], + [ + "ה\"ז \n גיטך ע\"מ שלא תליכי לבית אביך לעולם אינו גט שאין זה כריתות כו'. והנה התוס' במ' קדושי' ד\"ה ע\"א ד\"ה ע\"מ כתבו וז\"ל וא\"ת אמאי לא הוי גט שהרי אם מת אביה כו' וי\"ל דבית אביה קרויים כל יוצאי חלציו של אביה כו' עכ\"ל וכתב הרב עצמות יוסף ז\"ל פי' והשתא אפי' מכרו אינו מעלה ומוריד דהשתא לא הוי הפי' בית ממש אלא קרוביו שלא ילך לקרוביו למקום שהם וניחא השתא מה שתמה הרשב\"א בגיטין דכ\"א על דברי התוס' דאי מכר לאחר מאי איכא למימר והניח הדבר בצ\"ע עכ\"ל אבל הרב ח\"ה ז\"ל בחידו' למס' סוכה דכ\"ד ובערובין דט\"ו ע\"ב כתב דהתוס' עיקר קושייתם לא היתה אלא מחלוקת אם מת דוקא ולא מחלו' אם מכרו לאחר דלהכי לא תירצו מידי והיינו דלא קשיא להו מאם מכרו משום דאף אם מכר בית זה אכתי לא הוי כריתות כיון דאפשר שיקנה בית אחר ואסורה בו עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דמשמע ליה בכוונת דברי התוס' ז\"ל דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביה דבית ממש קאמרי אלא שכל זמן שהבית ביד יוצאי חלציו אכתי בית אביה מיקרי כמאז ומקדם ושלא כדברי הרב ע\"י דבית אביה היינו משפחת אביה ואין ספק כי זו היתה כונת הרשב\"א ז\"ל בהבנת דבריהם וע\"ז הוק' לו בדבריהם מה יענו לאם מכרה לאחר כקו' הרב ח\"ה ז\"ל.
ועיין להרב מש\"ל כאן בפרקין ד\"ה ודע דכל כו' דמפשט פשיטא ליה בדעת הרשב\"א דחולק עם הריב\"ש דס\"ל דאפילו אם חזר וקנה בית אחר אסור דכל שהוא ביתך קאמר מדלא תירץ קושייתם ע\"ד התוס' בהכי וכמו שתירץ הרב ח\"ה דלדידיה ס\"ל דכל שחזר וקנה בית אחר מותר יע\"ש ומה שיש לגמגם בעיקר דברי הריב\"ש עם אותה שכתב הש\"הג פ' החולץ ע\"ש תשו' הר\"ם על איש ואשה שקבלו חרם הקהל כו' וכיון דאשתרי אשתרי עיין להרב מח\"א ה' נדרים סי' ל\"ט ולדידי אי מהא לא אירייא דאפשר דהרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה לדברי הריב\"ש אלא דלדידיה לא ניחא ליה לתרץ עיקר קושייתו ע\"ד התוספות ז\"ל בהכי משום דעיקר קושייתו לאו בשמכר האב עצמו הוא אלא בשמת האב ומכרוהו יוצאי חלציו דתו לא מיקרי בית אביהם כיון שיצא מרשות דידהו ג\"כ ולדידיה משמע ליה דמה שתירצו התוס' דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביה הכונה לומר דכל שנשאר בית אביה ביד יוצאי חלציו עדיין בית אביה מקרי אבל אם לא נשאר להם והם מעצמן לקחו בית אחרת אז ודאי לא מיקרי בית אביה כדי שתאסר דאלת\"ה מאי אירייא מייתו מתמר דכתיב שבי אלמנה בית אביך דילמא התם מפני שהיתה ביתו של שם קיימת ביד יוצאי חלציו קאמר בית אביך וכיון שכן הוקשה לו להרשב\"א שפיר דאכתי מה יענו לחלוקת אם מכר לאחר וכיון דבשמת האב ומכרו יוצאי חלציו לבית אביהם תו ליכא למיחש למידי א\"כ הו\"ל כריתו' דאף כשיחזרו ויקנו אותו תו לא מיקרי בית אביה אלא ביתם אבל כשמכר האב דאיכא למיח' שיקנה בית אחרת או שיחזו' ויקנה בית זה פעם אחרת ואכתי בשם בית אביה מקרייא אזיל ומודה הרשב\"א ז\"ל להריב\"ש ומעתה אין מקום למה שנסתפק הרב הנז' שם בדעת הרשב\"א כנ\"ל.
אחר ימים מצאתי בס' דת ודין בקונט' התשו' סי' י\"ז וח\"י כתוב בענין זה וראיתי שם בסימן ח\"י דל\"ה ע\"ב פי' דברי הרשב\"א כמו שכתבתי ומטי בה משמיה דהרב אלייא אביו ודוק שם ועיין במה שהק' שם בסי' י\"ז מההיא דפ' נערה דמ\"ד שאמרו יש לה פתח בית ואין לה אב הרי היא בסקילה דאיך יתכן שיהיה לה פתח בית אביה ולא יהיה לה אב ומזה רצה להכריח דאפילו כשמת אביה בית אביה מקרי יע\"ש וליתא דה\"ק פתח בית אביה שהיה נקרא מקוד' וכשאין לה אב אינו נקר' עכשיו פתח בית אביה וברור, ואיך שיהיה הנה זה למדנו דמשמע ליה להרשב\"א בכונ' דברי התוס' כמ\"ש הרב ח\"ה וכן הבין מהרש\"ך הביא דבריו בס' פרי הארץ ד\"מ ע\"ד עיין שם.
ואולם הרב ש\"ך בי\"ד סי' רי\"ו ס\"ק י\"ב הבין כונתם כמ\"ש הרב ע\"י ודחה דברי הרב ח\"ה ז\"ל בשתי ידים ועפ\"ז פקפק על דברי הרב המפה שכתב דה\"ה באומר קונם לבית אביך שאיני נכנס דאסור לעולם משום דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביו וכתב דע\"כ לא כתבו התוס' כן אלא גבי האומר ע\"מ שלא תלכי לבית אביך אבל באומר קונם לבית אביך שאיני נכנס מה מקום לפרש בית אביך על משפחת אביך דלא שייך לומר לשון כניסה במשפחה אלא לשון הליכה יעיין שם, ובודאי שלפי משמעותו בדברי התוס' יפה השיג עליו אבל לפי משמעות הרב ח\"ה והיא משמעות הרשב\"א ז\"ל יפה כתב ובפסקי התוס' שם בגיטין כתוב בהדייא כדברי הר\"ב המפה וכבר הרב מש\"ל בפרקין דחה דברי הש\"ך בזה וכתב שדבריו לא שרירין ולא קיימין יע\"ש ומיהו מדברי הר\"ן ז\"ל ברי' פרק המגרש משמע דס\"ל דכוונת דברי התוס' כמ\"ש הרב ע\"י דאחר שהביא תירוץ זה שתירצו התוס' הוקשה לו דאכתי אמאי לא הוו כל יוצאי ירכו כמו כל ימי חיי פ' דהא אפשר דמיתו כולהו יע\"ש ואם הוא ז\"ל סובר בהבנת דבריהם כמ\"ש הרב ח\"ה ז\"ל דכל שבית אביך הוא ביד יוצאי חלציו קאמרי דאפי' מת האב אכתי בית אביה מקרי ולא בית יוצאי חלציו א\"כ אין מקום לקושייתו דהא אפי' אם ימותו כולם אכתי אסו' ליכנס עד שתמות גם היא כאחי' שהרי כל שהיא קיימת ובית אביה ברשותה ברשותו אכתי מעלנא לית לה כיון דהיא מיוצאי חלציו של אביה וכל שהוא ברשותה אכתי בית אביה מיקרי ואסור' ליכנס שם אלא ודאי דמשמע ליה להר\"ן כדברי הרב ע\"י ונמצינו למידין שלא בלבד הרב ח\"ה והרב ע\"י חלוקים בזה כי גם הרשב\"א והר\"ן חלוקים בזה.
ובעיקר קו' התוס' ז\"ל עיין בס' לשון למודים בה' נדרים סי' קי\"ט שהק' בשם י\"מ עמ\"ש התוס' בפ' הכותב ד\"ה הוה אמינא עד עול' אפירות קאי כו' דפי' עד עולם הוא בין בחייה ובין במותה יע\"ש וא\"כ אין כאן מקום לקושייתם מההיא דהאומר קונ' לבית אביך דשאני התם דאמר לעולם והוא ז\"ל לא העל' ארוכה לזה יע\"ש, ועיין למוהריב\"ל בח\"א דקמ\"ה ובדפוס חדש דס\"ה וס\"ו דשקיל וטרי הרב ז\"ל בהבנת ברייתא זו דע\"מ שלא תשתי יין ושלא תלכי לבית אביך דקשייא דייוקא אדייוקא והעלה דלרב אשי דאמר בפרק המגרש גבי ע\"מ שתשמשי לאבא ושתניקי את בני דסתמא יום אחד משמע להכי הוצרך תנא לפרש לעולם יעוש\"ב, ולפי\"ז אין מקום לקו' הי\"מ ועיין עוד להתוס' ברפ\"ג דתמורה ודוק ועיין להרב מכתב מאליהו שדחה דברי מוהריב\"ל ועיין להראנ\"ח ח\"א סי' ק\"ך, והנה הר\"ן ז\"ל בפ' המגרש הביא תירוץ אחר לקושיית התוס' דלבית אביך לאו דוקא אלא שאמר לבית זה שהוא של אביך שהיא אסורה בו אפי' מת או מכרו לאחר כדאיתא התם בנדרים יעו\"ש.
והרב מ\"ל בפ' הנז' הוק' לו דאכתי איכא קולא אחריתי בבית זה לענין אם נפל וחזר ובנאו במקומו הראשון וכמדתו הראשונה משום דפנים חדשות באו לכאן וכמו שביאר כל זה הר\"ן ז\"ל בנדרי' פרק השותפין וא\"כ ק' דאף דנימא דהתנאי היה ע\"מ שלא תלכי לבית זה מ\"מ אמאי לא חשיב כריתו' כיון שאפשר שיפול הבית ואז אפשר לה לעבור על תנאה דומיי' דמתנה ע\"מ שלא תעלה באילן זה עכ\"ל, ואין זה מן הקושי דכיון דתירוץ זה הביאו בשם אחרים דוחי' מי זה אמר שאחרים הללו בשיטת הר\"ן ז\"ל קיימי גבי נפל הבי' וחזר ובנאו וכ\"ש שעינינו הרואות שדברי אחרים הללו הם דברי הרשב\"א בחי' פ\"ב דגיטין דכ\"ב והוק' לו מהא דנפילה ותירץ ב' תירוצים כמו שהביאן הרב מש\"ל עצמו לקמן בד\"ה ודע שראיתי להרשב\"א כו', ובתירוץ הב' מוכח דלית ליה כשיטת הר\"ן דנפל וחזר ובנאו ואם עיק' קושייתו הייתה למה לא דחה הר\"ן דברי אחרים הללו ע\"פ שיטתו בהא דנפל וחזר ובנאו אפשר דמה\"ט סיים בסוף לשונו שהעיקר כתירוץ הא' שהוא התירוץ שתירץ הוא לדעת רבינו ודחה תירוץ אחרים הללו מה\"ט ועכ\"ל דלא שמיע ליה להר\"ן בתירוץ אחרים הללו שהרי הוא ז\"ל פ' השות' כתב דבאומר קונם לביתך זה משום זה אתה תופסו בין לקולא בין לחומרא ומשום דתפסינן לשון אחרון ואיך כ' כאן דבאומר ע\"מ שלא תלכי לבית זה של אביך עסקינן שאפי' מת או מכרו אסור והרי כיון שסיים של אביך תפסי' לשון אחרון ואכתי אם מת או מכרו מותר אלא ודאי שהר\"ן לא שמי' ליה הדברי אחרים הללו.
איברא דאי מהא לא אירייא דאיכא למידחי ולומר דכיון שאמ' שהוא של אביך ליכא בזה חזרה כדי שנאמר תפוס לשון אחרון אלא פרושי קמפרש הבית אשר אסר עליה שהוא של אביה ומפני שהוא של אביה אסרה עליה וכן צריכין אנו לומר בדברי הרשב\"א שהרי הוא ז\"ל הסכים בזה שם בפ' השותפים ועיין בפ' קמא דנדרים ד\"ד ע\"ב עלה דאמר שמואל בכולם עד שיאמר שאני אוכל כו' דמוכח מאותה סוגיי' דהיכ' דלשון אחרון מפרש ללשון ראשון לא אמרינן בכי הא תפו' לשון ראשון או אחרון יע\"ש, ועיין להרב מח\"א בהגהותיו לטור י\"ד ה' נדרים דע\"ד ע\"א ד\"ה כתב מרן וז\"ל כו' שכתב ע\"ש הר\"ן דבאומר פירות פ' אסור אפי' אם מכרן לאחר דפ' דקאמר מורה מקום הוא יע\"ש, ויש לתמוה מאי שנא מאומר קונם לביתך שאם מת או מכרן לאחר מותר וצ\"ע.
עוד כתב הרב מ\"ל וז\"ל ודע שקו' זו שהקשינו אינה אלא אליבא דהר\"ן ז\"ל אך אין דין זה מוסכם דהא איכא הרא\"ש ז\"ל דס\"ל דנקטינן כחומרא דביתך וכחומרא דזה דאליבא דמ\"ד דספיקא דאורייתא לחומר' הוא מן התורה אפשר דאינה מגורשת כלל דכיון דמספקא לן אי תפסינן לשון ראשון או לא נמצא דמן התורה אינה יכולה לילך לבית אביה בין אם מכרו בין אם נפל מספק ונמצא דאין כריתות כלל מן התורה עכ\"ל ושוב דחה זה באומרו דאף אליבא דהרא\"ש ק' דאפשר דימכרנו ויפול יע\"ש, מבואר יוצא מדבריו הללו דלשיטת האומרים ספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן אין מקו' לעלות ארוכה לעיקר קושייתו בדברי הר\"ן שאם נפל ובנאו ע\"פ דברי הרא\"ש דמספ\"ל אי תפסינן לשון ראשון או אחרון דכיון דמדאורייתא אזלינן לקולא ותהיה מותרת ליכנ' בבית זה היכא דמכרה לאחר או היכא דנפל וחזר ובנאו אף דמדרבנן אסרוה מספיקא חשיב שפיר כריתות כיון דמדאו' מיהא אפשר שיבא זמן שאי אפשר לה לעבור על תנאה.
ומורי הרב המובהק מוהר\"י נוניש נר\"ו ההוא אמר דלא היא אלא כיון דמדרבנן מיהא אסורה מספיקא לא חשיב כריתות מן התורה דהא התנה עמה תנאי דאגידא ביה לעולם דאף שאיסורו מדרבנן ס\"ס הא אגידא ביה ולא חשיב כריתות מן התורה והביא כדמות ראיה לדבריו ממה שכתב הרב מ\"א בה' קנין משיכ' סי' ב' דמקדש בדבר שקנאו במשיכה דרבנן דהוייא מקודשת גמורה מן התורה כיון דמדרבנן מיהא הא קנאו וחשי' שלו בקנין זה אף דמדאורייתא לא קנה עד שיתן את הדמים והן הן דברי מרן ב\"י בא\"ה סי' כ\"ח במקדש בחוב שיש לו על אחרים במעמד ג' יע\"ש, ועיין להר\"ן ז\"ל בפרק הזורק גבי מתני' דקרוב לו וקרוב לה שכתב דאף על גב דארבע אמות לכ\"ע אינן קונות דבר תור' כיון דרבנן תקינו שיהיו קונות עשאוהו כחצרו דהפקר ב\"ד הפקר יע\"ש שנר' מסכי' לדברי הרב מח\"א וה\"נ דכוותא כיון דמדרבנן אגיד' ביה לא חשיב כריתות את\"ד נר\"ו, ועיין להרב מ\"ל בפ' ה' מה' אישות ה\"ז שנסתפק במי שקנה חפץ מחבירו ונתן את הדמים ולא משך דמן התורה קנה אם קידש המוכר בחפץ זה אי הוייא מקודשת גמורה כיון דמדרבנן מיהא קאי ברשותיה דמוכר או\"ד כיון דמדאורייתא ברשו' הקונה הוא שכבר קנאו בדמים אינה מקודשת למוכר קידושין גמורים וכתב שדעתו מסכים אל הצד הב' ולא זכר ש'ר דברי מרן הב\"י בא\"ה סי' כ\"ח וכעת צריך ישוב.
עוד כתב מו\"ה הנז' ז\"ל שיש להביא ראיה דבמידי דאסירה האשה מדרבנן מחמ' תנאו של המגרש אף דמדאורייתא שרי דלא חשיב כריתות אם התנה בה כיון דאגידא ביה מדרבנן מיהא מאותה ששנינו בפ' המגרש דפ\"ה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך לעבד ולנכרי ולכל מי שאין עליו קדושין כשר ע\"כ הרי איסור עבד בבת חורין אינה אלא דרבנן לדעת רבינו כמ\"ש בפ' י\"ב מה' א\"ב וכ\"כ הרדב\"ז בח\"א סי' קפ\"ח והרשד\"ם בי\"ד סי' קצ\"ו והביא דבריהם מרן החבי\"ב בא\"ה סי' ד' הגה\"ט אות ח', ועיין להרשד\"ם בסי' קצ\"ו דקל\"ו ע\"ג שכתב בהדייא דאף לדעת רבינו דאין איסו' מן התורה בשפחה לבן חורין בעבד לבת חורין מודה שיש איסור מן התורה והוא תימא על מרן החבי\"ב שכתב משמו דגם בעבד לבת חורין הוא מן התורה ומ\"מ הרדב\"ז ז\"ל סובר שאין חילוק למדקדק בדבריו שבתשו' הנז' ולא אמרי' דהוי שיור' בגט כיון דבלא\"ה לא אסירא אלא מדרבנן ובתנאו אסיר' באיסור אישות שהיא אסור מן התורה אלא אמרי' דלא חשי' שיור כיון דבלאו הכי לא אסירא מדרבנן וחשיב שפיר כריתות מן התור' כיון דס\"ס הא אסירא בלא\"ה והשתא אם איתא דהחשיב כריתות מן התורה ולהתיר' לעלמא אהני לן איסור דרבנן שלא להוציאה מחזקה ולומר שאין זה כריתות כל דאסירא מדרבנן בתנאו ולפסול הגט דודאי אית לן למי' הכי ואף לדעת החולקים על רבינו וס\"ל דעבד בבת חורין אסורין מן התורה יש להביא ראיה על זה מההי' דאיבעייא לן הת' חוץ מזנותי' מהו כו' דנשואין הא לא שיי' או דילמ' שיי' בביאה ואתינן למפשט ממתני' ששנינו ולא לאבא ולאביך ובמאי אילימא בנשואין אבא ואביך בני נשואין נינהו אלא לאו בזנות ולאבא ולאביך הוא דלא שייר הא לאחר שייר יע\"ש, והשתא הך דייוקא דדייקינן מרישא דאבא ולאביך אית לן לדייוקי נמי מסיפא דאטו עבד ונכרי בני נשואין נינהו אלא בזנות ולעבד ולנכרי הוא דלא שייר הא לאחר שייר הרי דזנות דנכרי דמדרבנן הוא דאסיר לכ\"ע שהתו' לא אסרה אלא דרך חתנות בלבד ובית דינו של שם גזרו על הזנות כדאיתא בפ\"ב דע\"ז דל\"ו ע\"ב וכמ\"ש רבינו בפ' י\"ב מה' א\"ב ואפי\"ה אמרינן דלא חשיב שיורא כיון דבלאו הכי אסירה אע\"ג דאינו אסורה אלא מדרבנן את\"ד נר\"ו.
ועפי\"ז תמה עמ\"ש הרשב\"א בחי' לגיטין בפרק המגרש דפ\"ג ע\"א עלה דאמרינן התם נענה ר\"ט ואמר הרי שהלכה זו ונישאת לאחיו של זה כו' לא נמצא זה גורם לעקור דבר מן התורה ובמאי אי בחוץ מישרא שרי אלא בע\"מ כו' וכתב הרשב\"א שם וז\"ל ואפילו אמר לה נמי הרי את מותרת לכל אדם ע\"מ שלא תנשאי לפ' מכאן עד ל' יום אין זה כריתות מה\"ט דילמ' מת הך דנשאת לו תוך אותם ל' יום ונאסרה ליבם זה כו' ואף על גב דבלא תנאו הכא אסורה עד ג' חדשים כו' ונמצא שאין תנאו מבט' כלו' מ\"מ ד\"ת מותרת לינשא לו מיד כו' אין זה כריתות האמור בתורה עכ\"ל וא\"כ יש לתמוה מה יענה הרב ז\"ל לההיא דחוץ מזנותיך דאמרן דמוכח דכל דבלא תנאו של זה המגרש כבר אסורה היא האשה אפילו שיהיה האיסור מדרבנן חשיב שפיר כריתות וכדאמרן וא\"כ ה\"נ כיון דבלא תנאו אסורה לינשא עד ג' חדשים ונמצא שאין תנאו מבטל דבר יותר ממה שהיא אסורה בלא\"ה אמאי לא חשיב כריתות גם אלו דברי מו\"ה נר\"ו.
ולק\"ד מקו' יש בראש לדחו' עיקר ראיה זו שהכרי' מעיקר מתני' לדעת רבינו ומהסוגי' לכ\"ע דנהי דלדעת רבינו אין איסור לעבד בבת חורין מן התורה מיהו מודה הוא דמן התורה אין קדושין תופסין בה ואין אישות לזה עם זה כמ\"ש בפ\"ד מה' אישות דט\"ו ובספי\"ד מה' איסורי ביאה וא\"כ משו\"ה חשיב כריתות דכיון דאלו התנה עמה ע\"מ שלא תנשאי לעבד ולנכרי דבלאו תנאו (לא) [הלא] לית לה נשואין ולא מטעם איסור אלא מטעמא דלא חייל בהו קדושין חשיב שפיר כריתות השתא נמי אע\"פ שאמר לה סתם חוץ מפ' ואסור לה [הנשואין] נמי אפ\"ה חשיב שפיר כריתות דהדבר תלוי בתנאי הנשואין דכל שאם התנה עמה תנאי דנשואין אין בתנאו ממש כיון דבלא\"ה אין בה נשואין השתא אין קפידא.
ובהכי יש לדחות גם מה שהכריח מהסגויי' דבעי חוץ מזנותיך דע\"כ לא חשיב שיור במתנה חוץ מזנותיך אלא דוקא במתנה כן על מי שיש עליה קדושין דחשיב שיור דזנות כשיור דנשואין וקרא קפיד שיכתוב לה גט כריתות כדי שתהיה מותרת בנשואין לכל דכתיב וכתב לה ספר כריתות והלכה והיתה לאי' אחר וכל ששייר לה עמו אפי' זנות בעלמא חשיב כאלו שייר לה עיקר נשואין בתנאו אבל בשייר לה זנות דעבד ונכרי דלית לה נשואין בהדייהו ובעיקר הנשואין אם שייר לה בהו לא חשיב שיור כיון דבלא\"ה הא לית לה נשואין בהדייהו אם כששייר לה עמו בזנות לא חשיב שיור כיון דבעיקר הנשואין לא חשיב שייור ויש להכריח דהכל תלוי בקדושין ונשואין שהרי קאמר תלמודא דאם אמר חוץ מזנותיך לאבא ולאביך דוקא הוא דלא שייר הא לאחר שייר ואף על גב שיהיה אחד מהנך דאיסורי לאוין דאף על גב דבלא תנאו הא אסירא להו חשיב שייור כיון דאם עבר וקידש קדושין תופסין בחייבי לאוין ולהכי אפי' דשייר לה בזנות לא חשיב כריתות כיון דבעיקר קדושין אם שייר לה בהו לא חשיבי כאלו אסרה עמהם בקדושין ובנשואין דלא חשיב כריתות ואף שמדברי רש\"י יש לגמגם בזה אפשר שהרשב\"א יסבור ויפרש כן ונוצל אותו צדיק מתמיהת מו\"ה נר\"ו ודוק ועוד י\"ל דסובר הרשב\"א ז\"ל דזנות דישראלית עם הנכרי כיון דבית דינו של שם גזרו אותו ונפקא לן מקרא דויאמר יאודה הוציאוה ותשרף חשיב כאיסור תורה כיון דנפקא לן מקרא ולהכי אף בשהתנה עם האשה חוץ מזנותיך דעבד ונכרי חשיב שפיר כריתות כיון דבלא\"ה אסירא מדאורייתא ועיין להר\"ן בפסחים בפ' כ\"ש ובע\"ז פ\"ב.
ואולם זו היא שקשה בעיקר דברי המש\"ל למה זה הוצרך ליישב קושייתו ע\"פ שי' האומרי' ספיקא דאורייתא לחומרא דאורייתא דע\"כ לא פליגי בהכי אלא היכא דליכא חזקה לילך בתר חזקה אבל כל דאיכא חזקה אזלינן בתר חזקה לכ\"ע וכמ\"ש הפ\"ח בי\"ד סי' ק\"י בכללי הס\"ס יע\"ש וכיון שכן הכא דאיכא חזקת אשת איש כל דמספ\"ל בגט זה אי חשיב כריתות או לא אזלינן בתר חזקה ומוקמינן לה בחזקת אשת איש כמו שהיתה ואחר מעט התבוננות אין זה מן הקושי דכיון דכי מספ\"ל אי תפסינן לשון אחרון או לשון ראשון לכל אחד מהצדדים יש בו כריתות דבאומרו בית אביך אם מת או מכרו יכולה ליכנס ובאומרו בית זה אם נפל וחזר ובנאו יכולה ליכנס אין בזה מקום לומר שנלך בתר חזקת אשת איש כיון דלכל אחד מהצדדים הוי כריתות והרב ז\"ל לא עלה על דעתו לומר דלא חשיב כריתות אלא מפני שחשב כיון דס\"ס היא אסורה ליכנס לעולם דמספקא אזלינן לחומרא דשתי הלשונות ואסורה ליכנס בין היכא שמת ומכרו ובין היכא שנפל ובנאו וכיון דמדאורייתא אסורה מס' לעולם לשיטת האומרים ספיקא דאורייתא מש\"ה לא חשיב כריתו' אבל לשיטת החולקים וסוברים שהיא מדרבנן אין מקום לומר שנלך בתר חזקה כיון שמה שהיא אסורה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא לכל הצדדים יש בה צד התר ליכנס בבית זה או במת ומכרו או בנפל וחזר ובנאו ועיין עוד במ\"ש התוס' בכתובות בפ\"ב דכ\"ג ע\"א ד\"ה תניתוה כו'.
עוד כתב הרב מש\"ל וז\"ל שוב ראיתי דאף אליבא דהרא\"ש ז\"ל קשה דאכתי חשיב כריתות דאפשר יפול דהשתא לכל הצדדים מותרת לעבור על תנאה עכ\"ל והדברים תמוהים שהרי הוא כתב בתחילת דבריו דמה שהתוס' לא הוקש' להם מחלוקת אם מכר משום דס\"ל דאפי' דקי\"ל דאם מכרו מותר מ\"מ אם חזר וקנאה אסור בה ומש\"ה לא חשיב כיון שאפשר שיעבור זמן שיעבור על תנאה וא\"כ איך כתב כאן דמשום דאפשר דימכרנו חשיב כריתות ואין ספק שט\"ס נפל בדבריו וצ\"ל דאפשר שימות ויפול והדברים ברורים.
ודע שהרשב\"א והר\"ן בפרק המגר' כתבו לעיקר קושיית התוס' לדעת רבינו דכיון שאינה מותרת בו כל זמן שהוא של אביה אעפ\"י שאם מכרו או מת מותרת היא ליכנס בו מ\"מ במה שנאסר לה לא הותר לה דכל שמת או מכרו אין זה בית אביה שנאסר בו ולהכי לא קרינן ביה כריתות והרשב\"א דחה דבריו מדאמרינן התם בר\"פ המגרש בחוץ הוא דפליגי ר\"א וחכמים אבל בע\"מ מודו לר\"א דלאו שיורא הוא משמע דע\"מ דומיא דחוץ הוא שהיא אסורה לעולם וכגון דאמר לה ע\"מ שלא תנשאי לפ' לעולם ואפ\"ה קאמר דמגורשת יע\"ש ואיכא למידק דכיון דלדידיה משמע ליה דע\"מ דמודו חכמים דומיא דחוץ הוא א\"כ בהתנה עמה ע\"מ שלא תנשאי לאנשים הרבה נמי מודו חכמים דמגורשת דומיא דחוץ דקאמר ר\"א דל\"ד בהתנה בחוץ מפ' דוקא הוא דה\"ה נמי בחוץ מאנשים הרבה דזיל בתר טעמא וכ\"כ בתשו' התשב\"ץ החדשות ח\"א סי' ד' ד\"ט ע\"ב ובתשו' מהר\"י ן' חסון סימן ע\"ט דפ\"ג ע\"ב יע\"ש וכיון שכן לדידיה דהרשב\"א נמי תקשי מ\"ט דחכמים דמודו בהא שהרי הוא ז\"ל שם קיהיב טעמא בהתנה עמה ע\"מ שלא תלכי לבית אביך אמאי אינה מגורשת כיון שאפשר שיפול הבית ותהיה מותרת ליכנס בו משום דנפילה לא שכיחא אבל מיתה שכיחא יע\"ש, והשתא במיתה דרבים דלא שכיחא כדאמרינן בפ\"ק דיומא דמיתה דתרי ותלת לא שכיחא אמאי היא מגורשת כיון דדמי לנפיל' דלא שכיח וכל שכן הכא דלמיתה דרבים לכ\"ע דלא שכיח וכעת צ\"י ועיין להרב מכתב מאליהו דקע\"ט ע\"ג שעמד ע\"ד הרשב\"א ז\"ל הללו וכעת לא עמדתי היטב בדבריו.
ובעיקר הספק שנסתפק הרב שם באומר חוץ מפ' בזמן פ' אי הוי שיור או לאו עיין להותס' בפרק המגרש דפ\"ב ע\"ב ד\"ה אפי' וביבמות ד\"י ע\"א ד\"ה לעולם שהוק' להם אמאי לא תני י\"ו נשים פוטרו' צרותיהן אליבא דר\"א וכתבו דבפלוגתא לא קא מיירי ושוב הביאו דברי הירוש' שהקשו כן יע\"ש ואם איתא דבחוץ לזמן נמי מודו רבנן אמאי לא ק\"ל אליבא דכ\"ע ואפי' לרבנן דר\"א אלא ודאי דלא שנא ועיין בספר מוצל מאש בתשו' סימן פ\"ז שנשאל אם יש שום תיקון לדעת הרמב\"ן והר\"ן וסייעתן דס\"ל דאף בע\"מ פליגי ר\"א וחכמים להתנות לאשתו ע\"מ שלא תנשאי לפלוני מפני שראה בה כיעור עם זה האיש והשיב שיתנה עם שליח הולכת הגט שאם תנשא אשתו עם פלוני שיתבטל שליחותו שיודיענו השליח לאשה ונמצא שבעיקר הגט ליכא שום שיור והוא גט כריתות ותנאו קיים כיון שהוא בענין השליחות יע\"ש ודברי הירושלמי הלזו שהביאו התוס' הויין תיובתיה דא\"כ אמאי לא ק\"ל לרבנן נמי אמאי לא תני י\"ו נשים ומשכחת לה בכה\"ג ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "שורש אם נשאת לא תצא וכל \n מקום שאמרנו כו' אם נשאת לא תצא כו'. מצאתי כתוב למ\"ה המובהק מהר\"י נוניס וז\"ל ראיתי במכתב להרב המובהק כמהר\"ר בנימין הלוי ז\"ל שנסתפק בכל מקום שאמרו חכמים לא תנשא ואם נשאת לא תצא אם נתגרשה או נתארמלה אי צריכה גט מבעלה הראשון כדי להתירה להנשא לאחר יעש\"ב.
ולעד\"ן שדבר זה במחלוקת הוא שנוי ואמינא לה ממ\"ש רבינו פ\"ב מהל' יבום ה\"ב וז\"ל אם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחליצה אינו חולץ לה וכו' גירשה הכהן או מת ה\"ז חולצת ואח\"כ מותרת לאחרים וכתב ה\"ה וז\"ל ודברי' נראין הן שהרי לא התירוה לו בלא חליצה אלא כדי שלא לאוסרה עליו וכיון שגירשה או מת אינה מותרת לאחרים בלא חליצה יע\"ש וריא\"ז בש\"הג פרק החולץ כתב דכיון שהותרה לכהן בלא חליצה אם מת הכהן אין מצריכין אותה חליצה דהואיל ואשתרי אשתרי יע\"ש, מיהו עיקר ספקו של הרב לא ידענא על מה אדניה הוטבעו שהרי בכל הני שהדין הוא שאם נשאת לא תצא כתב רבינו בדין שלפנינו דכותבין לה גט אחר כשר ונותנין לה והיא תחת בעלה כו' וא\"כ פשיטא ודאי דאי איתרמי מלתא שלא נתן לה גט בעודה תחת בעלה דצרי' ליתן לה אחר שנתגרשה ועיין בזה במ\"ש הרב משנה למלך ובס' בני יעקב דקמ\"ז ע\"ג." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נטען על השפחה ונכרית וכן \n הנטען על השפחה ונשתחררה על נכרית ונתגיירה ה\"ז לא ישאנה וכו'. והמפרשים כתבו דאפי' ודאי בא עליה ולאו דוקא נטען ויש להסתפק בישראל שהמיר דתו ונשא גויה ואח\"כ נתגיירו הוא והיא אם מותרין לינשא ולכאורה נראה דדמי לנטען אמנם נראה דיש לחלק דדוקא בנטען ודוכוותא בביאת ודאי דהויא בצנעא איכא למיחש דדילמא לא נתגיירה אלא כדי לינשא בפרהסייא להתיר להם עריות ולעשות מאויים ולא יבצר מהם מה שיזמו לעשות משא\"כ בהמירו והרי הם נשואין בפרהסייא ואין בידם מעכב מנ\"ל לחוש לשמא לא נתגיירה אלא מסיבתו שלא לפרוש ממנו ומצאתי און לי ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל בכתובות פ\"ק ד\"ג והתוספות שם ובסנהדרין פרק ן' סורר גבי אסתר דפרכינן והרי אסתר פרהסיא הויא ובפ' יו\"הכ בכל אלו המקומות הביאו מ\"ש ר\"ת שהתיר לאשת ישראל שנשתמדה ונשאת לגוי וגרשה בעלה ועשו שניהם תשובה ונתגייר הגוי והתיר אותה לינשא לאותו גר לפי שלא נאסרה לבועל באותה ביאה דביאת בהמה היא וחלקו עליו ר\"י וריב\"ם דביאת גוי היא ביאה לפוסלה לכהן ולאוסרה על בעלה והרא\"ש התיר מטעם דלא קרינן ונטמאה לגבי בועל היכא שבלא\"ה אסורה לו יע\"ש והשתא תקשי להו לר\"ת ולהרא\"ש מתני' דפרק כיצד דדל מהכא ה\"ט דאסורה לבעל ולבועל אכתי אסורה משום נטען ששנינו הרי זה לא יכנוס.
וראיתי להגהות מיימוניו' פי\"ח מה' א\"ב ד\"ב כתבו הך דר\"ת ושר\"י וריב\"ם חלקו עליו וסיימו ע\"ז ורבינו המחבר כתב כדבריהם בפ\"ו מה' גרושין אמנם לא מטעמייהו אלא מידי דהוי אנטען מן הנכרית ונתגיירה ולפיכך כתב דאם עבר וכנס אין מוציאין אותה מידו ע\"כ הנה העירו ז\"ל מהך דנטען על הך דר\"ת ודוק, ואמנם דבריהם תמוהים וכבר חזרו בהם בפ\"י דגרושין וז\"ל שם על מ\"ש הר\"מ שם הי\"ד וז\"ל וכן פר\"י והריב\"ם מטע' שאסורה לבעל אסורה לבועל ודלא כר\"ת ז\"ל שהתיר בכה\"ג אמנם לדבריהם משמע דאפי' כנסה יוציא ונראה שרבינו המחבר ר\"ל גוי ועבד הבא על בת ישראל פנויה ומשום לזות שפתים ודלא כמ\"ש עכ\"ל ומ\"מ אף לפי דבריהם שם משמע דבהך דר\"ת אית למיסר הך דנטען.
ואיברא דאם גוי בא על אשת איש וגרשה בעלה ואח\"כ נתגייר הגוי אף לפי דברי ר\"ת והרא\"ש דאין כאן איסור ונטמאה לגבי בועל מ\"מ ה\"ז לא יכנוס וכמ\"ש רבינו בפרקין דאפי' בפנויה ה\"ז לא יכנוס, אמנם באשת איש שנשתמדה והרי היא נשואה לגוי ודאי אין כאן חשש לאוסרה משום הך דנטען כיון דבלא\"ה היתה נשואה לו וכבר ראיתי למהר\"מ ן' חביב בפרק יו\"הכ גמגם עליה דר\"ת מהך דפרק כיצד בנטען וכתב דר\"ת בעבר ונשאה מיירי והרי אמרו גבי נטען דאם כנס לא יוציא יע\"ש והנך רואה דאשתמיט מיניה דברי הרא\"ש בפ\"ק דכתובות והמרדכי בפרק ן' סורר שכתבו להדיא שהתיר ר\"ת לישא אותה ולכתחי' מיירו וע\"כ לחלק כמ\"ש ואף שהג\"מיי השיגו הך דר\"ת עם ההיא דנטען דבריו מגומגמים וכמו שחזר בו בפ\"י מה' גרושין ואף דמ\"מ ס\"ל דבאשת איש יש לאסור הא מיהא אפי' לדברי ר\"ת מה\"ט ומינה לנ\"ד מ\"מ הישר הולך בעיניו יראה דרב המרחק ביניהם וע\"כ התיר ר\"ת לכתחי' ומינה בנ\"ד דאין כאן איסור ונטמאה שרי לכ\"ע ומ\"ש מהר\"מ ן' חביב דר\"ת איירי בדיעבד ליתא וכמדובר ואמנם עדיין יש לדחות ואין להכריע מנדון ר\"ת לנדון שלנו לפי מה שהעלינו לחלק בין נדון ר\"ת לההיא דהנטען דיש לאומר שיאמר דה\"ט דלא חייש ר\"ת משום הך דהנטען משום דאיירי בנתגייר ועדיין הבעל חי ולא נתגרשה ואמטול הכי התיר לישא אותה אותו גר דליכא למיחש ללזות שפתים שהרי הוא יודע שאי אפשר לישא אותה דאגידא גבי בעלה ואפשר שלא יגרשנה ומוכרח הדבר שלא ע\"ד כן כדי לקחתה נתגייר ולהכי שרי ליה ר\"ת לישא אותה כשגרשה בעלה ואה\"ן דאם נתארמל' בעודו גוי ואח\"כ נתגייר וכמו בנ\"ד דישראל שנשא גויה ונתגיירו דיש לחוש דלא נתגייר' אלא מסיבתו ובישראלי' שהמירה ונשאת לגוי יש לחוש דלא נתגיירה אלא מסיבתו וכההיא דהנטען על השפחה ונדון ר\"ת ז\"ל שאני ודוקא." + ], + [], + [], + [ + "שורש אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות\n המגרש \n את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים קודם שתנשא לאחר כו' שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו'. ע\"כ. עיין בתשו' מהריט\"ץ סימן רמ\"ז שכתב בשם מרן ב\"י בא\"ה סי' קמ\"ח שכתב וז\"ל ונראה שגם היא צריכה לראות את העדים דאל\"כ אמרינן דמשום דידעה דקדושין בלא עדים לאו כלום היא להכי נתייחדה עמו לשם זנות וכו' וכתב ע\"ז מהריט\"ץ וקל\"ט דקאמר דגם היא צריכה לראות את העדים ואמאי בשלמא הוא ניחא אבל היא מאי אירייא אפילו היא תבעל לשם זנות כיון שהוא בועל לשם קדושין מה לנו ולכוונתה תדע שכן הוא דאי לא תימא הכי אם כן קשה דאמרינן בגמרא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם כדבריך היא גם כן בעינן שלא תבעל לשם זנות אלא ודאי דלא חיישי' לה כלל כל ששותקת ואינה מוחה יע\"ש מבואר יוצא מדבריו דמשמע ליה דלשון דאין אדם עושה בעילתו כו' בא למעט אשה וק\"ט שמצינו בכמה מקו' להפך דאשה בכלל אדם כמו גבי אין אדם מוריש שבועה לבניו ואש' בכלל וכן גבי אין אדם מע\"ר וכן גבי אין אדם משקר בשעת מיתה וכן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וכן בכמה מקומות ועיין בס' בני חיי א\"ה סימן ל\"ח שכתב להפך ועיין לקט הקמח א\"ה ד\"צ ע\"ג שנסתפק בזה ובדקפ\"ט ע\"ג החליט הדבר דדוקא באיש אמרי' כן ולא באשה ועיין בס' יד מלאכי בכללי הדינים אות רנ\"ג." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נשים מסיחות לפי תומן והכל \n נאמנים להעיד חוץ מחמש נשים כו'. הנה בענין החמש נשים שאינן נאמנות להעיד בעגונא דאתתא נסתפק הר\"מ ן' חבי\"ב בס' עזרת נשים ס\"ק ל\"ח אם הם נאמנות במסל\"ת והעלה הדבר בס' יע\"ש ואנכי לא ידעתי אמאי לא פשיט לה מדברי הריב\"ש בסי' ש\"פ שהביא ראיה לסברתו דלא בעי' במסל\"ת קשר דברים מהא דפריך ודילמא שד הוא ודילמא צרה היא ולא פריך ודילמא גוי הוא ש\"מ דכל שאמר הגוי מת מל\"ת הוא והביא הרב דברי הריב\"ש הללו ואף ע\"פ שהרב ז\"ל שם דחה ראיה זו מ\"מ הריב\"ש ז\"ל המאשרה ומקיימה לראיה זו ע\"כ דס\"ל דהנהו ה' נשים אף ע\"פ שהן מסיחות ל\"ת אינן נאמנות וכיון שהרב ז\"ל סבור כן ולא מצינו שום חולק עליו בדבר זה מי זה יערב אל לבו לחלוק עליו ואדרבא על הרב עטיאש יש לתמוה שלא הביא דברי הריב\"ש לסייע סברתו ועיין למרן החביב בסי' י\"ז הג\"הט אות רע\"ה, גם מה שדחה הרב ז\"ל למה שכתב מהר\"י הלוי לחזק הוכחת הריב\"ש דמ\"ש הרלב\"ח בפשיטות דבתרוצא דתנא דבי ר\"י דבשעת הסכנה כו' מתרצא נמי קושיא דדילמא גוי הוא דזה אינו אלא לדעת רבינו וסיעתו כו' אבל לדעת שאר הפוסקי' דס\"ל דהא דבי ר\"י לא מייתי לא אלא לתרוצי ההיא דדילמ' צרה היא ולא לגבי שד דשכיח כו' דא\"כ ה\"ה גבי גוי לא מתרצא בהכי.
עוד כתב הרב דאפי' לדעת שאר הפוסקים נמי דלשד חיישינן היינו משום דשכיחי אבל גוי לא שכיח שילך עצמו ויעלה לראש ההר ויאמר פ' מת וילך ויסתר משם דהוי מילתא דלא שכיח כלל שיעשה כל כך עורמות הגוי ועוד נר' דאם איתא דגוי הוא והוא מכיר בדת יאודי דאין מקבלין עדות גוי לפיכך עלה לראש ההר ואמר איש פ' מת ונסתר משם כדי שיקבלו עדותו למה ליה להטריח עצמו לעלות לראש ההר לומר כן ילך בתוך העיר כו' יע\"ש אני בעניותי איני מכיר ראייות אלו דמי גילה לו להרב דחששת גוי דחיישי' שאמר כן הוא דחשש לקלקלה ולהכי עלה לראש ההר ונסתר דאנן הכי קא ק' לן ודילמא גוי הוא שהיה בראש ההר והיה דרכו בראש ההר ודרך הילוכו למקומו רצה לגלות דבר זה שלא היה ידוע לבני העיר ולא שהיה דרך עורמה ותחבולה אלא שאם כונתו להגיד הדבר דרך עדות אנן לא מהימנן ליה ואם כוונתו לספר הדבר כדרך המספרים הוי מסל\"ת ומהימן, וע\"ז הביא הריב\"ש ז\"ל ראיה שאם כדברי האומרים דדברי' אלו בלי קשר לא הוי מסל\"ת א\"כ תיקשי אמאי לא פריך ודילמ' גוי הוא וכוונתו להגיד הוא ולא מהימן אלא ודאי דבלי שאלה הוי מסל\"ת ומהימן ודוק.
עוד כתב הרב הנז' ע\"ש מוהר\"י הלוי ז\"ל דראית הריב\"ש הוא מדפריך ודילמא צרה היא דהוי מילתא דלא שכיח' כיון דמיירי דלא ידעינן ליה דהוה ליה צרה אלא דחיישינן דילמא בעלה נשא אשה מעיר אחרת ובא עתה לקלקלה כמ\"ש רש\"י וז\"ל ודילמא צרה הואי שנשא אשה במקום אחר ובא לקלקלה והלכה לה ע\"כ וא\"כ אדפריך מצרה דלא שכיחא לפרוך מגוי דשכיח טפי מצרה ע\"כ וע\"ז כתב הרב הנז' דאחר המחילה לא ידענא מנ\"ל למ\"ש רש\"י דנשא אשה במקום אחר היינו דלא ידעינן שנשא אשה במקום אחר אלא מספיקא חיישינן להכי דאפשר דמ\"ש רש\"י ז\"ל דנשא אשה במקום אחר היינו דידעינן ודאי שנשא אשה במקום אחר ותו דאם כן הוה ליה ספק ספיקא דאע\"ג דאינו מתהפך לא חיישי' להכי לדעת רוב הפוסקים כו' עכ\"ל, ואחר שאלת מחילות רבות הראויות לפי כבודו לא אדע שכו'ל לפי דבריו למה לו לרש\"י לומר שנשא אשה אחרת במקום אחר ולא שנשאה במקומו ובעירו והי\"ל לרש\"י לו' שנש' אשה אחרת סתם יהיה במקום שיהיה כיון דכל עיקר כוונת רש\"י אינו אלא להשמיענו דקו' ודלמא צרה היא אינו אלא כשידענו בודאי שנשא צרה אחרת ומדכתב במקום אחר ש\"מ דכוונתו לומר דאפי' כשידענו שלא היה לו אשה אחרת במקומו דילמא נשא אשה אחרת במקום אחר וזה ברור ומבואר בכוונת רש\"י ז\"ל וא\"כ יפה השיב מוהר\"י הלוי ז\"ל ומ\"ש דא\"כ ספק ספיקא עיין למרן החבי\"ב בהג\"הט אות צ\"א שכתב דבעדות עגונא איכא כמה מרבוותא דחיישי לומר דאפילו איכא כמה ספיקות כולהו כחדא ספיקא דמו כיון שהספק הוא אם אמת היה שמת בעלה או לא היה אמת יע\"ש ואין ספק שרש\"י ז\"ל סובר כן א\"נ ס\"ל דבעינן ס\"ס המתהפך וליכא.
עוד ראיתי להרב הנז' בדל\"ה ע\"א הביא פי' רש\"י וכתב וז\"ל ולכאורה משמע דהקושייא היא אף ע\"ג דידעינן דלית לה צרה ניחוש דילמא נשא אשה במקום אחר ויראה דנפקא ליה לרש\"י ז\"ל מדפריך ודילמא צרה הואי ולא אמר דילמא צרה היא ולפ\"ז כדתריץ בגמ' דלא חיישינן לצרה אפשר לומר דלא חיישי' להך חששא רחוקה אבל אי ידענו בודאי דיש לה צרה י\"ל דחיישינן שמא בא לקלקלה אך לא ראיתי להפוסקים חלקו בזה משמע דס\"ל דאין לחוש אפי' ידעינן דאית לה צרה יע\"ש ולא ידעתי מה היתה ספיקו של הרב בזה דודאי כשפי' רש\"י דהקו' היא דילמא נשא אשה אחרת במקום אחר כוונתו לומר וכ\"ש בשידענו שהיה לה צרה דתיקשי לן טפי דאיכא למיח' לצרה וכיון שכן כי תריץ תלמודא דבשעת הסכנה כותבין ונותני' על שתיהם קמתרץ דבין שידענו שהיה לה צרה בין שלא ידענו לא חיישינן להכי דאם כשידענו שהיה לה צרה חיישי' היכי סתם לן תנא דמתני' דע\"פ בת קול משיאין כיון דכל דאית לה צרה חיישינן אלא ודאי דאף בכה\"ג לא חיישינן ומה מקום לספיקו של הרב ז\"ל וצ\"ע.", + "ואפלו \n גוי המסיח לפי תומו נאמן ומשיאין על פיו כו'. כתב מוהרח\"ש בקו' עגונא דאתתא ד\"ג ע\"א דבעדות גוי מפי גוי כל שלא העיד הגוי השני שהראשון היה מסל\"ת לא תלינן להקל ולומר שהיה מסיח ל\"ת אלא צריך שהגוי הב' יאמר בפירוש שהראשון היה מסל\"ת ודקדק כן מדברי הר\"ן בתשו' ע\"ש וק\"ט דבדט\"ו ע\"א משמע מדבריו דדוקא כשידענו שהראשון לא היה מסל\"ת אז הוא דחש הר\"ן להחמיר אבל בסתמא תלי' להקל שכתב שם וז\"ל ועוד דהרא\"ם לא תלה להקל אלא מפני שהיה הדבר ספק אם הראשון היה מסל\"ת יע\"ש ותו ק\"ל טובא דבד\"ג כתב הרב שגם מוהרי\"ק סובר דגוי מפי גוי בעינן שיגיד שהראשון היה מסל\"ת ולא ע\"י שאלה ולזה הסכים בדט\"ו ואלו בדי\"ב ע\"ד כתב וז\"ל ואע\"ג דע\"י שאלה דאמרי' דלא חשיב מסל\"ת היינו דוקא ע\"י ישראל ולא ע\"י גוי מ\"מ כיון שהשופט כו' וזה הפך מה שהסכים הוא בדט\"ו דאף על ידי שאלת גוי לא הוי מסל\"ת יע\"ש ועוד במה שהכריח בדט\"ו מדברי הר\"ן ז\"ל הפך מ\"ש הרב ת\"הד דע\"י שאלת גוי נמי לא חשיב מסל\"ת ממ\"ש הר\"ן בתשו' דגוי מפי גוי צריך שיגיד שהראשון היה מסל\"ת יע\"ש, וזה מנין לו שחולק על הרב ת\"הד שאף הרב ת\"הד סבור דצריך שיגיד שהראשון לא אמר הדברים דרך התפארות דלפי זה לא חשיב מסל\"ת ואפשר שזו ג\"כ כוונת הר\"ן ז\"ל אבל אם היה ע\"י שאלת גוי אפשר דאף הר\"ן מודה דלא חשיב מסל\"ת ועכ\"ז צ\"ע כעת.
ודע שהריב\"ש בסי' שע\"ז חלוק על הר\"ן ז\"ל בענין מסל\"ת וס\"ל דאפילו אמר הגוי הדברים בלי סיפור דברים לפניו ולאחריו אלא סתם פ' מת דייו והרבה ראיות לדבר ואחת מן הראיות הוא מהא דאמרינן בפרק כל הגט שמע מקומנטריסין של גויים איש פ' מת לא ישאו את אשתו ופרכינן דכל ע\"י מסל\"ת נאמן יע\"ש דמשמע מינה דאע\"פ שלא אמר אלא מת לבד בלי קשר דברים מקרי מסל\"ת ומהרד\"ך ומהרח\"ש והלח\"מ בפי\"ג מה' גרושין ובס' בני דוד בחי' סי' ס\"א לא ראו דברי הראשונים הללו ובס' בני משה סי' י\"ז דל\"ז ע\"ג ישב עוד לזה דערכאות הגויים הוה ס\"ד דמהני טפי משום דלא משקרי שהרי שטרו' העשויים בערכעותיהם כשרים יע\"ש, ולע\"ד יראה עוד דתלמודא לפי הס\"ד הוה משמע ליה דאדרבא כיון שערכעו' של גויים עיקר עדותם משום התפארות הם המדברים לא חשיב מכוין לעדות שהרי כונתם הוא להודיע שדינם דין אמת ובכן אין כאן מסל\"ת וע\"ז חדית תלמודא דכיון דעיקר עדותן הוא להודיע שדינם דין אמת אדרבא כיון דשייכי בה לא מהני וזה נכון וחריף לע\"ד." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות גירושין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nashim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b1ca541d47962d5b97aa14691333ee757e1dc083 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,102 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nashim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "שורש בני בנים הרי הם כבנים זה \n שנאמר בתורה ובן אין לו אחד הבן ואחד הבת או זרע הבן או זרע הבת הואיל ויש לו זרע מ\"מ כו' אפי' היה לו זרע ממזר כו'. הכי איתא ביבמות ד\"ע ת\"ר וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מניין ת\"ל וזרע אין לה מ\"מ אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת\"ל וזרע אין לה עיין עלה והא אפיקתיה לזרע זרעה זרע זרעה לא אצטריך קרא בני בנים הרי הם כבנים הנה התוס' בפ' י\"נ דקט\"ו ד\"ה בן הבת וביבמות דכ\"ב ע\"ב ד\"ה בן אין לו כתבו דלא אמרינן בני בנים הרי הם כבנים אלא דוקא היכא דכתיב זרע ולא היכא דכתיב בן כיבום ונחלה דכתיב ובן אין לו וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל בסוגיין ולקמן בס\"פ האומר גבי קרא דכי יסיר את בנך לפי' רש\"י והריטב\"א ז\"ל שם מוכח דאף לבן הבן קרי רחמנא בנו הפך מ\"ש הריטב\"א ז\"ל בסוגיין והכי מוכח נמי מאותה שאמרו בפ' שני שעירי דס\"ו ע\"ב גבי קרא דהאומר לאביו ולאמו לא ראיתיו אלא שיש לומר שאף הם ז\"ל לא כתבו כן אלא היכא דאפשר לפרש קרא בבנו דוקא לא מפרשינן נמי בבן בנו אבל התם דאי אפשר לפרש קרא אלא בבן בנו דוקא ולא בבנו ע\"כ לפרש הכי ועיין בס' גופי הלכות באות הב' ובספ' נאות יעקב יע\"ש.
והנה התוס' ז\"ל בפ' י\"נ הוקשה להם דכיון דאין ב\"ב בכלל בן א\"כ מנ\"ל גבי יבום דב\"ב פוט' מן היבום דדרשת דאין לו עיין עליו אצטריך לרבות ממזר ותירצו דשקולין הם ויבואו שניהם שוב ראיתי להתוספות שם בדקי\"ט ע\"א ד\"ה כיון שהוק' להם דמנ\"ל גבי יבום דבת פוטר דדרשת דאין לו הא אצטריך לרבו' ממזר ותי' דשקולים הם והוק' להם מסוגיין דהוצרך לשנויי דז\"ז לא איצטרי' קרא ותי' דז\"ז פסול עם ז\"ז כשר אינן שקולין אבל זרע פסול עם ז\"ז כשר הם שקולין ותלמודא בסוגיין ז\"ז פסול קאמר כמו שכתבו התוס' בסוגיין יע\"ש אלא דאכתי קשה לפי דבריהם מנ\"ל ז\"ז פסול שיפטור מן היבום דהא ודאי פוט' הוא מן היבום וכל כי האי לא שמעינן מקרא אלא דוקא ז\"ז כשר ואפשר דכיון דבמילת בן שמעינן אפילו פסול כמ\"ש התוס' שם בא\"ד וביבמות דכ\"ג וגבי יבום דוקא אצטריך רבוי דאין לו כי היכי דלא נילף אחוה אחוה מבני יעקב א\"כ השתא דמרבינן מקרא דאין לו אפי' ממזר ה\"נ שמעינן ז\"ז פסול דע\"כ לא כתבו התוס' דלא מרבינן מקרא דאין לו ז\"ז פסול וז\"ז כשר אלא דוקא גבי קרא דוזרע אין לה ולמאי דס\"ד דב\"ב לאו כבנים דכיון דבכלל זרע לא נכלל זרע פסול אלא ז\"ז לית לן לרבויי תרתי ז\"ז ואפי' פסול אבל גבי קרא דובן אין לו דבכלל בן הוי אפי' פסול כי מרבינן מאין לו בני בנים אף פסולים במשמע ואע\"ג דגבי יבום הא אצטריך קרא אחרינא לרבות ממזר ולפ\"ז הו\"ל כאילו כתיב זרע לא היא דכיון דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא תרתי שמעינן מיניה.
עוד מבואר מדברי התוס' שם בפ' י\"נ דקט\"ו וביבמו' דכ\"ג דבמילת בן בכלל אף זרע פסול משא\"כ במילת זרע ואיכא למידק מההיא דפ' ד' מיתות דמייתו התוס' שם בריש דבריהם גבי מעביר בנו ובתו באש דקאמר תלמודא תנא פתח מכי מזרעו וסילק בתתו מזרעו ומשני תנא דרישא אחרינא דריש זרעו אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת\"ל בתתו מזרעו וכתב רש\"י ז\"ל דקרא יתירא הוא דלא הו\"ל למכתב בתתו מזרעו דהא במעביר מזרעו משתעי אלא להך דרשא אתא יע\"ש והשתא לפי דבריהם ל\"ל קרא יתירה דהא מקרא דלא ימצא בך מעביר בנו ובתו שמעינן ליה כיון דבכלל בן אף פסולים במשמע ויש ליישב ודוק ודע שדברי התוס' ז\"ל הללו נראין כסותרין למ\"ש הם עצמן לקמן בפ' האומר דס\"ו ע\"ב ד\"ה ולזרעו כו' וז\"ל בריש מכלתין אמרינן וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין תלמוד לומר אין לה משמע דלשון זרע לא משמע אלא כשר והכא מרבינן מקרא דולזרעו אחריו אפי' זרע פסול וי\"ל דשאני הכא דולזרעו מיותר דהוה מצי למכתב ולבניו שהרי בבנות לא שייך ברית כהונה ולכך דרשינן מיניה אפילו זרע פסול אבל התם אינו מיותר שהרי התם יש לו בת כמו בן עכ\"ל.
מבואר יוצא מדבריהם אלו דאי הוה כתיב ולבניו לא הוה שמעינן זרע פסול וזה הפך מ\"ש בשני המקומות הנז' דגבי מילת בן שמעינן אף זרע פסול ועיין בס' בתי כהונה חלק בית אבות דכ\"ט ע\"ב עמד על דברי התוספות ז\"ל הללו דפרק האומר לישב מה שהקשה על דבריהם מוהר\"ח עשאל ז\"ל מאותה שאמרו בספרי גבי קרא דדבר אל הכהנים בני אהרן יכול חללים ת\"ל הכהנים דמוכח מיניה דאפי' חללים בכלל בנים אלמל' מילת הכהנים דמיעטינהו יע\"ש, והרב ז\"ל שתי דרכים לפניו גם זה לעומת זה אמרתי אעלם על דל שפתי בדר' קצרה האחד בא לו דע\"כ לא אמרינן דאפי' פסול נכלל בכלל בן אלא כשהכתוב הוצרך ליכתוב מילת בן לשום דרשא כגון למעט בנות או כההיא דיבום ונחלה אז אמרינן דאפילו פסולים במשמע ולכך גבי קרא דדבר אל הכהנים בני אהרן דאצטריך למעט בנות הוה ס\"ד לרבות חללים אלולי מילת הכהנים דמיעטינהו אבל גבי קרא דולזרעו אחריו שאף אלו היה אומר ולבניו הוה מיותר דמהיכא תיתי למעט בניו עד דהוצרך קרא לרבויינהו ולמעט בנות לא אצטריך כמ\"ש התוס' שהרי בבנות לא שייך ברית כהונה ע\"כ הוה אמרינן דאתא למעט זרע פסול את\"ד, הדרך השני הוא הפך מן האמור דע\"כ לא אמרינן דבכלל בן נכלל אף זרע פסול אם לא כשאי אפשר לומר דוקא כשר ולא פסול או היכא דליכא למימר דאתא למעט בנות דאז משו' יתורא אמרינן דאתא לרבות זרע פסול ולכן גבי קרא דדבר אל הכהנים בני אהרן דאי אפשר לומר דאתא למעט חללים דהא שמעינן ליה ממילת הכהנים דמשמע כשרים ולא פסולים הוה ס\"ד לומר דאדרבא אתא לרבות חללים אלולי שדרשו למעט בנות וז\"ש יכול חללים כלומר בתר דכתיב הכהנים דמיניה ממעטינן חללים יכול נדרוש ממילת בני אהרן לרבות חללים דאי אתא קרא למעטינהו הא שמעי' ליה ממילת הכהנים ת\"ל הכהנים כלומר וכיון דמילת הכהנים מורה להפך סברא הוא למדרש מילת בני למעט בנות ולא לרבות חללים ועיין בספר משכנות יעקב דקע\"ז ע\"ב מיהו לפי דרך זה דברי התוס' דבתרא ודיבמות אינן מן הישוב שהרי התם אין מלת בן מיותר ואפ\"ה כתבו דאף זרע פסול במשמע והראשון עיקר.
וסבור הייתי לומר דהכא ודאי אי הוה כתי' ולבניו לא הוה שמעינן אלא דוקא כשרים ולא פסו' דע\"כ לא אמרינן דבכלל בן שמעינן אפי' פסו' אלא היכא דלית לן גילוי מלתא לומר דוקא כשר ולא פסו' דמסתמא אמרינן דאפי' פסו' במשמע אבל היכא דאית לן גילוי מלתא לומר דדוקא כשרים ולא פסו' ודאי דלא מרבינן פסו' בכלל בנים והכא כיון דחללים מחולל קרינהו רחמנא שנתחללו מקדושת כהן כמ\"ש רש\"י מהיכא תיתי לרבות בכלל בנים אפי' פסו' ולכך אי לאו דזרעו מיותר לא הוה שמעינן פסו' אפי' להיכא דעבר ועבד כיון דאית לן גילוי מלתא דאין פסו' במשמ' משא\"כ גבי קרא דבני אהרן דמשו' דמיותר הוא הוה ס\"ד לרבות חללים אבל הא ודאי ליתא דא\"כ לפום מאי דלא אסיקו אדעתייהו התוס' דקרא דולזרעו מיותר אמאי לא קשיא להו נמי הכי דאפילו אם נאמר דבכלל זרע שמעינן אפי' פסו' הכא דאית לן גילוי מלתא ודאי אין פסולים במשמע ועוד דאף אי הוה כתיב ולבניו אמאי אינו מיותר וכמש\"ל ע\"ש הרב בתי כהונה ז\"ל בדרכו הא' ועיין בס' קרית ספר להר\"ב קאזיז יע\"ש.
והנה הרשב\"א בחידושיו יישב עיקר התוס' שם בפ' האומר וז\"ל ומסתברא דלא מקרי זרע פסו' אלא פיסו' קהל כגון נתין וממזר והנהו אצטרי' לרבויינהו מזרע אין לה עיין עליה אבל פסולי כהונה זרעו מקרי ומש\"ה מרבינן ליה הכא מזרעו דמשמע כל זרעו בין מיוחס כמוהו בין שאינו מיוחס כמוהו יע\"ש ומורי הרב המובהק יצחק נוניס הי\"ו תמה על דבריו מההיא דפרק הערל דע\"ד ע\"ב דאמרינן בהדיא חללה לאו זרע אהרן יע\"ש וע\"ש בחי' הרשב\"א ויש ליישב קצת דהתם שאני דכתיב זרע אהרן ופסולי כהונה ודאי דלאו זרעו של אהרן מיקרו דשם אהרן על קדושת כהונה שנתקדש בה אהרן הכהן וכאילו כתיב זרע כהן דמורה בהדיא דמי שאינו בקדוש' כהן אינו בכלל אבל הכא דכתי' ולזרעו ואין שום כינוי של שם הכהונה ודאי דאף זרע פסול במשמע שהרי זרעו הוא אלא דבקדושת כהונה אינו מקודש כשאר זרעו הכשרים עיין בבכורות פ' מעשר בהמה דנ\"ו ע\"ב.
והנה בהך מלתא דכתיבנא דבני בנים הרי הם כבנים אמרינן ביבמות דס\"ב ע\"ב מנא האי מילתא דאמור רבנן בני בני' הרי הם כבנים אילימא מדכתיב הבנות בנותי והבנים בני אלא מעתה והצאן צאני ה\"נ אלא דקנית מנאי ה\"נ דקנית מנאי אלא מהכא ואחר בא חצרון אל בית מכיר אבי גלעד כו' ופרש\"י מנא הא מלתא וכו' אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן יע\"ש ושמעתי מקשים למה לא פשיט ליה מקרא דכתיב בתורה בפ' וירא גבי לוט עוד מי לך פה חתן ובניך ובנותיך ופרש\"י ובניך בני בנותיך וכתב הרא\"ם שהכריח מדכתיב חתן תחילה יע\"ש ולא ק\"מ דרש\"י לפום קושטא דאית לן קרא דחצרון פי' כן אבל אי לאו קרא דחצרון לא הוה מצי יליף מהאי קרא דחתן ובניך כו' דאפשר דבניך ממש קאמר ונקט חתן תחילה משו' שהיו גדולים ואח\"כ נקט הקטנים שהם הבנים ואף דלפו' קושטא דלא היו בנים ללוט מ\"מ אפשר דאם יש לך קאמרי א\"נ אפשר שהיו לו ולא רצו לצאת ונאבדו ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש כיון דאהדריה אהדריה לאיסוריה קמא הכונס \n את יבימתו נאסרו צרותיה עליו כו'. עיין בספר פרשת דרכי' בדרך מצותיך דס\"ט ע\"ג שהקשה על רבינו וז\"ל וא\"ת הרי כתב הרמב\"ם הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר אחין ואם בא הוא או שאר אחין עליה ה\"ז עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עליה ולא עליה ועל צרתה ע\"כ ואמאי לא אמרינן כיון דמיעטא הכתוב משום דכתיב עליה תחזור לאיסורא קמא דחייב כרת דומיא דאיילונית ודוכוותא ועיין במה שתי' הוא ז\"ל ועיין במ\"ש בפ\"א מה' אישות הל\"ח במ\"ש בספר מש\"ל יע\"ש ולע\"ד נראה דהא לא קשיא ע\"פ מ\"ש התוס' בפ\"ב די\"ט די\"ב והביא דבריהם הרב ז\"ל שם דנדרים ונדבות בי\"ט ליכא איסורא בהו אלא איסור עשה דוקא מטעמא דכיון דהותר אוכל נפש אף נדרי' ונדבו' בכלל מטעם מתוך וכי הדר אפיק קרא דנדרים ונדבות בקרא דלכם ולא לגבוה ליכא אלא עשה בלחוד כיון דהות' מעיקרא בהדיא ולא אמרינן הכא כיון דאהדריה אהדריה יע\"ש ה\"נ גבי יבמה כיון דהותרה יבמה משום להקים לאחיו שם כל היבמות והצרות הותרו וכיון דהדר ואמ' עליה לאסור הצרות ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה דומיא דנדרים ונדבות ועדיפא מינה הוא הא דיבמ' דכיון דמעיק' כי נפלו שתיהן לפניו כל אחת ואחת הותרה עד שייבם א' מהן וא\"כ הרי הותרה לגמרי דבאורייתא אין ברירה וכיון שכן ודאי לא אמרינן הכא כיון דאהדריה אהדריה ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "שורש לא חיישינן למיעוטא לפיכך \n יבם קטן שבא על יבימתו וכו' אבל אינו חולץ עד שיגדל ויבדק שהרי איש כתיב בפרשה לענין חליצה. הנה ביבמות דס\"א אפליגו ר\"מ וחכמים גבי קטן וקטנה כו' לא חולצין כו' דר\"מ חייש למיעוטא וכן בנידה ר\"פ בנות כותים חייש ר\"מ למיעוטא דחזיין וכן בר\"פ כל הצלמים גזר כל המקומות אטו מקומו וכן גבי יין של כותים חייש למיעוטא כדאיתא בפר\"ק דחולין ד\"ו יע\"ש והתוס' בפ\"ק דחולין די\"ב ד\"ה פסח וכו' משמע להו דל\"ח למיעוטא אלא מדרבנן ובהכי ניחא דלא פריך התם תלמודא לר\"מ דחייש למיעוטא היכי אזלינן בתר רובא גבי פרה אדומה ושעירי יו\"הכ וכבוד אב ואם דמהנהו מייתי ראיה התם דאזלינן בתר רובא ולא פריך אלא לר\"א דמייתי ראיה מאכילת בשר דלר\"מ היכי אכיל בשרא יע\"ש משום דאף ר\"מ אזיל ומודה דמדאורייתא ל\"ח למיעוטא אבל בפ' כס\"ה דפ\"ו ע\"ב ד\"ה סמוך מיעו' ובנידה די\"ח ד\"ה מיעוטא נסתפקו בזה לר\"מ אם הוא דאורייתא או דרבנן וצ\"ל דה\"נ הו\"מ למיפרך מכל הנהו ודוק.
והנה התוס' בר\"פ כל הצלמים כתבו דאע\"ג דאנן לא קי\"ל כר\"מ דחייש למיעוטא במיעוט המצוי קי\"ל כרשב\"ג דחייש והלכך אע\"ג דרוב נשים אינן מפילות כיון דמיעוטא דמפילות מצוי הוא חיישינן ומשמע מדבריהם דג' מחלוקות בדבר דלר\"מ אפי' במיעוט שאינו מצוי חיישינן ולרבנן דר\"מ אפי' במצוי ל\"ח ולרשב\"ג במצוי חיישינן יע\"ש וקשה דבר\"פ בנות כותים קאמר תלמודא דכי חייש ר\"מ למיעוטא היינו במיעוטא דשכיח אבל במיעוט' דלא שכיח לא חייש ואפשר דמיעוט דמצוי שכיח יותר אך קשה דבר\"פ האשה בתרא מדמי תלמו' מיעוטא דנפלים למיעוטא דאיילונית דמוקי למתני' כר\"מ דחייש למיעוט' דאיילונית גבי קטן וקטנה לא חולצין ולפי דבריהם דמיעוטא דנפלים מצוי וחיישינן הו\"מ לאוקומה למתני' אפי' כרבנן ומשום דמיעוטא דנפלים מצוי חיישינן וצ\"ל דמשמע ליה לתלמודא דמיעוטא דאיילונית ודנפלים כי הדדי נינהו וכי היכי דרבנן לא חיישי לההוא מיעוטא לא חיישי נמי הכא וא\"כ לפום מאי דקי\"ל כרשב\"ג דמיעוטא דנפלים מצוי וחיישי' ה\"נ גבי קטן וקטנה חיישינן כר\"מ וזה לא שמענו דתיקום הלכתא כר\"מ בהא והדבר צ\"ת." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "בד\"א שנתכוון לבעול. וראיתי להרב מ\"ל בפרקין שכתב וז\"ל נסתפקתי בהא דקי\"ל ביבמה אינו קונה אלא בביאה כמאמר הכתוב יבמה יבא עליה וקי\"ל דבין שוגג או מזיד קנה אי בעינן בביא' זו עדים דומייא דקידושי' דקי\"ל המקדש בלא עדים אין קידושיו קידושי' או דילמא כי היכי דגזרת הכתוב הוא ביבמה דאפילו שהיו שניהם שוגגים או אנוסים ואפי' הית' היא ישנ' קנה ה\"נ נימא דביבמ' אפילו דליכא עדים קנה וכו' והביא ראי' ממ\"ש השה\"ג בס\"פ בית שמאי שכתב בשם ריא\"ז דצריך עדים יע\"ש ועיין בתשובת הרשב\"א ז\"ל בח\"ד הנדפס עתה מקרוב בסימן שכ\"ח שנסתפק בזה ופשיט ליה היפך דאין צריך עדים ואייתי בידיה משנה ערוכה יבמה שאמרה לא נבעלתי וממאי דקאמר עלה בגמרא יע\"ש.", + "שורש יבמה אי בעי עדים בביאה במד\"א \n שנתכוון לבעול כו'. והנה הרמ\"ל עלה ונסתפק אי בעינן עדים בביאת היבם כי היכי דבעינן עדים גבי קדושין ואם בא עליה שלא בעדים אפי' שניהם מודים לא קנאה או דילמא כיון דגבי יבום אפילו בא עליה בשוגג או אנוס קנאה ה\"נ לא בעינן עדים ושוב כתב שמצא לריא\"ז בשל\"הג בס\"פ ב\"ש שכתב דבעינן עדים עכ\"ל ובדברי התוס' בפ\"ק דקדושין דף י\"ב ע\"ב ד\"ה משום פריצותא מבואר הדבר דבעינן עדים בין במאמר דתיקנו רבנן ובין בביאה שהיא מדאורייתא וכונת דבריהם בדבור הלז סתומים קצת ועיין להרב המפה בא\"ה סימן קס\"ו ס\"ב ובספר ד\"מ שם ובספר בית שמואל יע\"ש דמבואר ספקו של הרמ\"ל ועיין בחי' לקדושין." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש חזקה ומיעוטא איתרע לרובא וכן \n אשה שהלך בעלה וצרתה למד\"ה ובאו שנים ואמרו לה מת בעליך ה\"ז לא תחלוץ ולא תתייבם לעולם עד שיודע אם ילדה צרתה או לא ילדה. הנה התוס' בפרק עשרה יוחסין ד\"פ גבי תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו דר\"מ מטהר מטעמא דסמוך מיעוטא דתינוקות שאינן מטפחים לחזקה דעיסה שהיתה עומדת בחזקת טהרה ואיתרע לרובא דתינוקות מטפחים והתוס' שם ד\"ה סמוך כו' הוקשה להם דבריש פ\"ב דיבמות דקי\"ט גבי האשה שהלכה בעלה וצרתה למד\"ה ואמרו לה מת בעליך קאמר ר\"מ דלא תנשא ולא תתייבם מטעמא דסמוך מיעוטא דנשים שאינן מתעברות ויולדות לחזקה דהיתה בספקת יבום כשהלכה לה בעלה בלא בנים והו\"ל פלגא ופלגא וה\"נ הול\"ל דעיסה זו לא תשרף ולא תאכל מספקא ואמאי בטיל לרובא ומטהר ותירצו דרוב זה אינו חשוב ובטיל לגבי חזקה ומיעוטא יע\"ש ויש לדקדק על דבריהם מן הסוגיא שבפ' כס\"ה דפ\"ו דעלה דקאמר ר' אמי דטעמא דר\"מ דמחייב על חש\"ו משום נבילה ה\"ט משום דרוב מעשיהן מקולקלין פרכינן מאי אירייא רוב אפי' מיעוט נמי דהא איכא חזקה דבהמה בחייה בחזקת אבר מן החי וכיון דלא ידעינן שנשחטה כראוי מוקמינן לה אחזקתה וכיון דאיכא חזקה ומיעוטא אתרע לרובא כדקא' ר\"מ גבי תינוק בצד העיסה ומשני תלמודא אי אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר יע\"ש.
והנה למאי דמדמי תלמודא ההיא דשחיטת חש\"ו להך דבצק י\"ל דמשמע ליה לתלמודא דרוב מעשיהם מתוקנים לא חשיב רוב כ\"כ כרוב דתינוקות המטפחין דלא חשיב רוב כמ\"ש התוספות אמנם בתר דשני תלמודא דשאני טומאה מאיסור מאי ק\"ל להתוס' הכא מההיא דיבמות דהתם נמי כיון דמידי דאיסור הוא חייש ר\"מ לרוב נשים ומש\"ה הו\"ל כפ\"ופ ולא תנשא ולא תתייבם ואין לומר דהתוס' ז\"ל עיקר קושייתם היא אההיא סוגיא דחולין דפריך לרבי אמי מהך דתנוק דלר\"מ אתרע ליה רובא לגבי חזקה ומיעוטא ולא מסייע ליה מההיא דיבמות דחשיב לר\"מ כפ\"ופ ואמטו להכי הוצרכו לומר דמהתם אין ראיה דרוב חשוב דא\"כ היכי הוה ס\"ד לתרץ ולומר דמאי דמטהר ר\"מ גבי תינוק היינו משום דכיון דהוי ספקא הו\"ל תינוק דבר שאין בו דעת לישאל ואפי' ר\"הי ספקו טהור ולא משום דאתרע לרובא ודחו זה מסוגיין דקאמר דעשאוהו חכמים לתנוק כדבר שיש בו דעת לישאל כו' והשתא אם איתא דקושייתם היתה אההיא דחולין דלא מסייע לרבי אמי מההיא דיבמות אכתי מאי אהנו בזה דאכתי קושייתם לא מתרצו בהכי דתקשי ליה התם מתני' דיבמות למאי דלא אסיק אדעתיה לחלק בין טומאה לאיסור וכעת צ\"י.
והנה הכלל העולה מדבריהם הללו דקדושין הוא דלר\"מ כל שהרוב חשוב כי ההיא דיבמות ואיכא חזקה ומיעוט הסותר אל הרוב הו\"ל כפ\"ופ ובספקא תליא וכל שאין הרוב חשוב כי הך דתנוק ובצק אתרע ליה רובא לגבי מיעוטא וחזקה ואולם לרבנן דר\"מ כל שהרוב חשוב אזלינן בתר רובא ואפי' לגבי מיעוטא וחזקה ולרבנן בההיא דהאשה שהלכה בעלה תנשא לכתחילה ולענין הלכה כתבו התוס' ביבמות דלא קי\"ל כר\"מ וההיא סתמא דלא כהלכתא יע\"ש.
אמנם רבינו בפ\"ג מה' יבום והטור בא\"הע סימן קנ\"ז פסקו לההיא סתמא וכך הסכים הריטב\"א בשיטתו לקדושין ע\"ש הרמב\"ן ז\"ל דהדר לתרוצי מתני' התם משום דכל דאיכא חזקה ומיעוטא חיישי' וחשיב כפ\"ופ אתי ככ\"ע ואפי' לרבנן דר\"מ והא דגבי תינוק קאמר ר\"מ דחזקה ומיעוטא בטיל ליה לרובא ורבנן אמרו דאזלי' בתר רובא ולכ\"ע לא חשיב כפ\"ופ תי' ע\"ש הרמב\"ן דמשום דר\"מ חשיב ליה כפ\"ופ הוא דמטהר דהו\"ל ספק טומאה בר\"הי בדבר שאין בו דעת לישאל ורבנן משום דס\"ל דהרוב מכריע יותר אמרו תולין אבל חשיב כפ\"ופ דחיישי' למיעו' וחזקה וההיא דיבמות אתיא ככ\"ע והריטב\"א כתב דכל דהמיעוט יוצא מן הרוב כי ההיא דיבמות לכ\"ע מצטרף עם החזקה והוי פ\"ופ אבל כשאין המיעוט יוצא מן הרוב כי הא דתנוק פליגי רבנן ור\"מ דלרבנן אין המיעוט מצטרף עם החזקה אלא רובא עיקר ומ\"ש תולין לר\"י ולא אמרו ישרף משום דרוב זה אינו חשוב לשרוף עליו את התרומה אבל לר\"מ אפי' במיעוט זה שאינו יוצא מן הרוב חשיב ליה כפ\"ופ ומצטרף עם החזקה ועפ\"ז ניחא ליה להריטב\"א ההיא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין ולא חיישינן למיעוטא וחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אלא מפני שמיעוט זה אינו יוצא מן הרוב לא חיישי' ליה ואינו מצטרף עם החזקה.
ועפ\"ז ניחא נמי מה שהקשה הרב מח\"א בלשונותיו על רבינו פ\"ג מה' יבום די\"ז ע\"ג דבפ\"ק דחולין די\"א ילפינן דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה אע\"ג דהתם איכא נמי חזקה בהדי מיעוטא דמוקמינן גברא בחזקתו שהיה טמא ולא חיישינן למיעוטא וחזקה יע\"ש, וכבר הוקשה לו כן להרב ח\"ה שם ד\"ה מנא הא מלתא ותי' דהא דחיישינן למיעוטא וחזקה אינו אלא מדרבנן ועי\"ל דלמיעוטא דלא שכיח לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כמ\"ש הרא\"ש והאי מיעוטא דפרה לא שכיח הוא עכ\"ל וישוב זה לא ניתן ליאמר לע\"ד דא\"כ היכי יליף מיניה תלמודא דאזלינן בתר רובא גבי מיעוטא דשכיח כגון גבי קטן וקטנה לא חולצין כו' דהא איכא למימר דשאני פרה דמיעוטא דלא שכיח הוא ואפי' ר\"מ דחייש למיעוטא היכא דלא שכיח לא חייש אלא עכ\"ל דלפום מאי דיליף מיניה תלמודא דאזלינן בתר רובא שמעינן דמיעוטא דשכיח הוא אך מ\"ש דהא דאזלינן בתר חזקה ומיעוטא אינו אלא דרבנן ניתן ליאמר ואמנם ע\"פ דברי הריטב\"א ניחא דמיעוטא דפרה אינו יוצא מן הרוב ולהכי אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא וחזקה והרב מח\"א שם חילק חילוק אחר דכל שאין החזקה והרוב בגוף אחד כי ההיא דיבמו' שהחזקה סותר את הרוב לגמרי דהחזקה היא שיצתה ריקנית ואינה מעוברת והרוב הוא שהיא מעוברת אין החזק' מצטרף עם המיעוט להחשיבו כפ\"ופ ולהכי בההיא דרוב מצויין אצל שחיטה וגבי פרה אזלינן בתר רובא לגמרי יע\"ש ואין ספק שדבריו אינן אלא לרבנן דר\"מ אבל לר\"מ אפ\"ה חייש למיעוטא וחזקה דהא גבי תנוק שאין החזקה והרוב בגוף אחד חייש ר\"מ למיעוטא וחזקה וכן למ\"ש הרב ח\"ה דמאי דחיישינן למיעוטא וחזקה אינו אלא מדרבנן ה\"ד לרבנן דר\"מ אבל לר\"מ הוי דאורייתא דהא חזינן דמטהר גבי תנוק מה\"ט וכ\"כ התוס' בבכורות ד\"ך ע\"א ד\"ה ואבע\"א יע\"ש והואיל וכן הדרא קושיית הרבנים הנז' לדוכתא אליבא דר\"מ לכל התירוצים דגבי פרה אדומה אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא וחזקה דלחילוק הריטב\"א שחילק בין מיעוט היוצא מן הרוב לשאינו יוצא מן הרוב הרי לר\"מ לא ס\"ל הכי כדמוכח מההיא דתנוק ואי למ\"ש הרב ח\"ה דהא דחיישי' למיעוטא אינו אלא לרבנן הרי לכ\"ע לא ס\"ל הכי וכן למ\"ש המח\"א ר\"מ לית ליה הכי ולדידיה תקשי היכי אזלינן גבי פרה בתר רובא ולא חייש למיעוטא וחזקה.
ונלע\"ד ליישב לדברי רבינו הנז' דלא קשיא נמי לר\"מ דאף ר\"מ לא חייש למיעוט' וחזקה כי האי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא דוקא גבי תנוק שהרוב אינו חשוב כמ\"ש התוס' והריטב\"א שהרי לרבנן דלא חיישי למיעוטא וחזקה ואזלו בתר רובא לא אזלו לגמרי כדי לשרוף את התרומה אלא אמרו תולין וברוב זה דלא חשיב הוא דחייש ר\"מ למיעוטא וחזקה כי האי אף שהמיעוט אינו יוצא מן הרוב לדברי הריטב\"א ואף שאין מבטל הרוב לגמרי לדברי המח\"א ולדברי הרב ח\"ה אף דבעלמא לא חיישינן אלא מדרבנן ולחומרא הכא חיישינן ולקולא כיון שהרוב אינו חשוב אבל גבי פרה וכן ברוב מצויין אצל שחיטה שהרוב חשוב לא חיישינן למיעוטא וחזקה מדאורייתא ואפי' לר\"מ וההיא דפרק כס\"ה דפ\"ו דהוה בעי תלמודא להתיר לר\"מ שחיטת אותו ואת בנו אחר שחיטת חש\"ו ואפי' רוב מעשיהן מתוקנים מטעמא דמיעוטא וחזקה דמההיא הכריחו התוס' בבכורו' דמיעוטא וחזקה לר\"מ הוא דאורייתא יש ליישב דתלמודא ה\"ק אפי' תימא רוב מעשיהן מתוקנים מ\"מ כיון דרוב זה אינו חשוב סמכינן אמיעוטא וחזקה לר\"מ כי ההיא דרוב תינוקות מטפחים כנלע\"ד, ודע שהרשב\"א בתורת הבית גבי רוב מצויין אצל שחיטה חילק באופן אחר וסוגיא דחולין פ' כס\"ה דפ\"ו קשיא עליה וכעת אין הספר מצוי אצלי להעתיק דבריו יע\"ש.
הנה עלה בידינו הסכמת הראשונים זולת התוספות דסתמא דיבמות אליבא דהלכתא היא ומשום דחיישינן למיעוטא וחזקה והילכך האשה שהלכה בעלה וצרתה למד\"ה ובאו ואמרו לה מת בעליך לא תנשא ולא תתייבם וראיתי להרב מח\"א שם בפ\"ג דיבום שתמה על רבינו והטור שפסקו לסיפא דההיא מתני' דקתני יצתה מלאה חוששת דהתם ליכא חזקה המסייעת אל המיעוט כמ\"ש התוס' שם בד\"ה וסיפא חזקה לשותה ומיעוט כו' וכ\"כ הרא\"ש וכיון דליכא אלא מיעוט לבד לא קי\"ל כר\"מ אלא כרבנן דאזלינן בתר רובא וא\"כ סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והו\"ל זכרים מיעוטא ואמאי חוששת ותי' דלרבנן דלא חיישי למיעוטא לא אמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות דהמיעוט בטל לגמרי לגבי רוב וכיון דרוב נשים מתעברות הו\"ל כאלו ילדה בן קיימא ודאי אלא היכא דאיכא חזקה הוא דחיישי רבנן למיעוטא ומצטרף אל החזקה אבל כל היכא דליכא חזקה בטל לגמרי ומ\"ש שם בגמ' סמוך למיעוטא דמפילות למחצה דנקבות היינו לר\"מ דחייש למיעוטא יע\"ש ואשתמיט מיניה ההיא דפרק אלמנה לכ\"ג דס\"ז דאפליגו ר\"י ור\"ש גבי בת ישר' שנשאת לכהן והניח בנים והניחה מעוברת דר\"י סבר דאין העבדים אוכלים בתרומה משום חלקו של עובר דחיישינן למיעוטא דזכרים ור\"ש ס\"ל דאוכלים משום דלמיעוטא דזכרים לא חיישינן דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והו\"ל זכרים מיעוטא יע\"ש ופסק הרא\"ש שם כר\"ש וכן פסק רבינו בפ\"ח מהל' תרומות ולדע' הראב\"ד ז\"ל שם ניחא יע\"ש, וכ\"כ קשה מההיא דסוף פרק בהמה המקשה גבי המבכרת שהפילה שלייא דקאמר רבי אמי דה\"ט דישליכנה לכלבים משום סמוך מיעוטא דנדמה למחצה לזה י\"ל דהתם איכא חזקה דבהמה במעי אמה אינה קדושה בבכורה דמסייע למיעוטא דנדמה ותלמודא דלא יהיב טעמא משום מיעוטא וחזקה היינו משו' דבעי לאוקומי מתני' אפי' כר\"מ דחייש בעלמא למיעוטא קאמר דהכא הו\"ל מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ר\"מ ודוק אך מההיא דתרומה קשה ואולם גבי איסו' ערוה החמירו וכמ\"ש התוס' בר\"פ האשה יע\"ש.
זאת תורת העולה דלהתוס' לרבנן דר\"מ דקי\"ל כוותייהו לא חיישינן למיעוטא וחזקה לעולם אלא אזלינן בתר רובא לעולם ולהרמב\"ן לעולם חיישינן למיעוטא וחזקה והוי פ\"ופ דהרוב מכריע יותר ונ\"מ לטומ' בר\"הי ולהריטב\"א כי חיישי רבנן למיעוטא וחזקה אינו אלא במיעוט היוצא מן הרוב אבל כשאינו יוצא מן הרוב אזלינן בתר רובא לגמרי וכן לחילוק הרב מח\"א כי חיישי רבנן למיעוטא וחזקה אינו אלא בחזקה הסותרת הרוב לגמרי דהיינו שהחזקה והרוב בגוף א' אבל כל שאין החזקה והרוב בגוף אחד אזלינן בתר רובא לגמרי ולדברי כולם לבד הרמב\"ן כי אזלינן בתר רובא היינו ברוב חשוב אבל ברוב שאינו חשוב לא אזלינן לגמרי אלא חיישינן אל הרוב לחומ' ולדברי כולם כי חיישי' למיעוט' וחזקה היינו ברובא דליתיה קמן אבל בדאיתיה קמן לא חיישי' כלל למעוטא וחזק' והיינו ההיא דעיסה בבית ושרצים וצפרדעים כו' כדאית' בקדושין ד\"פ וכמ\"ש הריטב\"א שם בשיטתו וכמ\"ש שם רש\"י ועיין עוד מ\"ש בשורש מיעוט בלא חזקה אי חיישינן." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין יבמה אסורה ליבם באיסור לאו או עשה היתה \n היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה כו'. הנה התוס' ביבמות דף ט' ד\"ה והרי איסור מצוה כו' ובסנהדרין דנ\"ג ע\"ב ד\"ה וחייבי כו' הקשו למה זה בכל דוכתי פשיטא ליה להש\"ס דחייבי לאוין לר\"ע דאמר אין קדושין תופסין לאו בני חליצ' ויבום נינהו כחייבי כריתות ואמאי לא אמרינן נמי לר\"ע דליתי עשה ולדחי ל\"ת יע\"ש ולכאורה עיקר קושייתם לא ק' כלל אאותה שאמרו שם דאיסור קדושה לר\"ע כגון ממזרת ונתינה לישראל אינה עולה ליבום ולחליצה דכיון דלר\"ע אין קדושין תופסין בחייבי לאוין נמצא דממזרת ונתינה זו שנפלה לפניו ליבום לאו אשת אח נינהו כיון דמעיקרא לא תפסו בהן קדושי אחיו ועיקר קושייתם לא חלה אלא לההיא דפ' הערל דס\"ט ופ\"ד מיתות דאמרו פצוע דכא וכרות שפכה לר\"ע לא חולצין ולא מייבמין ואמאי ליתי עשה דיבום ולדחי ל\"ת כיון דאשת אח הוו אבל אחר ההתבוננות אף אההיא דממזרת ונתינה קשיא להו שפיר דהיכי קאמר תלמוד' סתמא דלר\"ע לא חולצין ולא מייבמין הא משכחת לה לר\"ע דחולצין ומייבמין כגון שאחיו של יבם היה ממזר או כרות שפכה דמותר בממזרת ותפסי בה קדושין וכשנפלה לפני יבם אתי עשה ודחי ל\"ת וברור.
ואולם בעיקר קושייתם שמעתי למו\"ה בעל שע\"ה ישוב על פי אותה סוגייא דאיתמר לקמן בפ' כיצד ד\"ך ע\"א עלה דמתני' דאלמנה לכ\"ג חולצת ולא מתייבמת דפריך תלמודא בשלמא אלמנה מן הנשואין עשה ול\"ת הוא ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל\"ת ואמר רב גידל אמר קרא ועלתה יבמתו השערה שאין ת\"ל יבמתו ומה ת\"ל יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואי זו זו חייבי לאוין ופרכינן ואימא חייבי כריתות ומשנינן אמר קרא אם לא יחפוץ לקחתה הא חפץ ייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ופרכינן א\"ה חייבי לאוין נמי ומשנינן הא רבי רחמנא יבמתו ומה ראית מסתברא חייבי לאוין תפסי בה קדושין חייבי כריתות לא תפסי בה קידושין יעויין שם אשר מבואר יוצא מסוגייא זו דטעמא דמוקמינן קרא דיבמתו בחייבי לאוין וקרא דאם לא יחפוץ בחייבי כריתות ולא אמרי' איפכא הוא משום דכיון דחייבי לאוין תפסי בהו קדושין משא\"כ בחייבי כריתות היא הנותנת לאוקומי קרא בהכי ומעתה לר\"ע דחייבי לאוין וחייבי כריתות שוין ובשניהם אין קדושין תופסין בהן תו ליכא הוכחה לאוקמי קרא דיבמתו בחייבי לאוין וקרא דלא יחפו' בחייבי כריתות דא\"כ קשה מה ראית ולדידיה ליכא לתרו' כדמשני תלמודא כמובן וכיון שכן לדידיה עכ\"ל דחייבי לאוין וחייבי כריתות כולהו אמעיטו מחליצה ויבום מקרא דלא יחפוץ וקרא דיבמתו מוקמינן דוקא בחייבי עשה לו' דעולות לחליצה ולא ליבום.
והשתא תו ליכא לאקשויי קושיית התוספות ז\"ל דליתי עשה ולידחי לא תעשה דשאני הכא דגלי קרא דלא יחפוץ דאינן עולות לחליצה וליבום ואי תקשי לך דהא הך דרשא דרב גידל דדריש בקרא דיבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום לא סלקא התם לפום קושטא דהדר פריך רבא עליה דרב גידל מאותה ברייתא דקתני פצוע דכא וכרות שפכה אם בעלו קנו ויהיב טעמא אחריתי גבי אלמנה מן האירוסין דחולצת ולא מייבמת משום גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה יע\"ש הא לאו מילתא היא דהרי כתבו התוס' ז\"ל שם בד\"ה גזירה ביאה ראשונה כו' וגם ה\"ה ז\"ל בפ\"ו מה' יבום כתב ע\"ש הרב בה\"ג ז\"ל דדרשת דרב גידל קיימא נמי לפום קושטא דמילתא אלא דמוקמינן קרא באלמנה מן הנשואין ובחייבי עשה דעולה לחליצה ולא ליבום יע\"ש והשתא לר\"ע לא מצינן לאוקומי קרא בהכי דלדידיה כיון דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין וחייבי כריתות הדרא קושיית הש\"ס לדוכתא ומה ראית למדרש קרא בהכי ולא בחייבי כריתות ולא מצינן לתרוצי מידי אם לא דלדידיה מוקמינן קרא בחייבי עשה אבל בחייבי לאוין וכריתות אינן עולות לא לחליצה ולא ליבום מקרא דלא יחפוץ וכיון דגלי לן קרא דאינן עולות לחליצה וליבום תו ליכא לאקשויי ליתי עשה ולידחי ל\"ת אלו דברי הרב הנז' ואני בע\"ד לא נחה דעתי בזה כלל דמלבד דאיכא למימר דקושיית התוס' ז\"ל מה נפשך היא אי גלי קרא א\"כ מנ\"ל לר\"ע בעלמא כלל זה דאתי עשה ודחי ל\"ת אי משום דיליף לה מכלאים בציצית אדנילף לה מהתם לילף מהכא דגלי קרא דאין עשה דוחה ל\"ת ואי לא גלי קרא אמאי לא אמרינן הכא דליתי עשה ולדחי ל\"ת ועיין להתוספות ז\"ל בזבחים דצ\"ז ע\"ב וביבמות דנ\"ט ע\"ב ד\"ה הא מני ובכתובות ד\"מ ד\"ה ניתי עשה יע\"ש, ש\"ר בחידושי הרשב\"א בשמעתין הקשה כן ועפ\"י ישובו יש לישב זה יע\"ש.
ואולם עדיין לא נחה דעתי בתירוץ זה דאכתי איכא למימר לר\"ע דחייבי לאוין עולות בין לחליצה ובין ליבום וקרא דלא יחפוץ מיירי בחייבי כריתות דוקא ולא בחייבי לאוין וקרא דיבמתו בחייבי עשה דעולה לחליצה ולא ליבום משום דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה וליכא למיפרך מה ראית לדרוש קרא דלא יחפוץ בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין נמי דהא כיון דקרא דלא יחפוץ הכי מדריש כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה תו ליכא למי' דחייבי לאוין אינן עולות לחליצה וליבום מהאי קרא דכיון דגבי חייבי לאוין אית לן למימר דעולות ליבום ולחליצה מטעמא דאתי עשה ודחי ל\"ת היכי שמעי' מקרא דלא יחפוץ דאינן עולות ליבום ולחליצה דהא היא גופה קאמר קרא דכל העולה ליבום עולה לחליצה ובשלמא כי מוקמינן קרא בחייבי כריתות דשמעינן בעלמא דאינן עולו' ליבום מג\"ש דעליה עליה שמעינן שפיר מקרא דלא יחפוץ דאינן עולות לחליצה נמי אבל גבי חייבי לאוין לא שמעי' מידי מקרא דלא יחפוץ דאינן עולות לחליצה וליבום וכמובן וכבר התוס' ז\"ל בסוגייא זו ד\"ה אי הכי הוקשה להם כן למאי דפריך תלמודא ומה ראית כלומר ונימא איפכא דקרא דלא יחפוץ מיירי בחייבי לאוין דאינן עולות לחליצה וליבום דהיכי משתמע מקרא דלא יחפוץ דחייבי לאוין אינן עולות לחליצה וליבום כו' ומתוך כך נדחקו בפי' השמועה לומר דהכי פריך ואימא דקרא דלא יחפוץ מיירי בחייבי לאוין ועשה ולומר דחייבי לאוין דעולות לחליצה וליבום וחייבי עשה אינן עולות לא לחליצה ולא ליבום ובכן מדריש קרא שפיר וכי הדר ומשני מסתברא דחייבי לאוין תפסי בהו קדושין הכי קאמר חייבי לאוין ועשה תפסי בה קדושין ואין סברא לומר דחייבי עשה לא יעלה לחליצה וליבום יע\"ש.
באופן שלפי דבריהם ז\"ל לא אסיק אדעתיה הש\"ס בסוגיא זו לומר דחייבי לאוין לא יעלו לחליצה וליבום כחייבי כריתות מקרא דלא יחפוץ דהא ודאי אין סברא לומר דבר זה מעולם וכל כי הא לא שמעינן מהאי קרא בחייבי לאוין כלל ומעתה אפי' לר\"ע נמי כי מוקמינן קרא דיבמתו בחייבי לאוין לומר דעולו' לחליצה ואינן עולות ליבום וקרא דלא יחפוץ בחייבי כריתות ליכא לאקשויי מה ראית לאוקומי קרא דלא יחפוץ בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין דכל כי האי לאו קושיא היא כמ\"ש התוס' ואי קשיא אינו אלא אמאי לא אוקומה קרא נמי בחייבי עשה דומיא דחייבי כריתות ועל זה אף לר\"ע יצדק התי' שתירצו בש\"ס דליכא לאוקומי קרא דלא יחפוץ בחייבי עשה ולומר דלא יעלו לחליצה וליבום כיון דקדושין תפסי בהו וברור ודע שהרשב\"א ז\"ל דרך דרך אחרת בפי' השמועה הזאת דכי פריך ומה ראית היינו לומר דחייבי לאוין יהיה דינן כחייבי כריתות ממש שלא יעלו לחליצה וליבום וע\"ז משני הש\"ס דהא ליכא למימר משום דחייבי לאוין קדושין תפסי בה יע\"ש ועפ\"י דרכו מתיישב שפיר קושיית התוספו' ז\"ל בפ\"ק די\"ו וגם הוא ז\"ל בחידושיו שם הקשה אותה ולא העלה דבר ברור יע\"ש." + ], + [ + "ויבמה \n שהיא אלמנה מן הנשואין כו' שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה כו'. מצאתי כתוב למורי הרב המובהק יצחק נוניס נר\"ו וז\"ל כתבתי בנדפס דק\"ט ע\"ב דכ\"ג הבא על האלמנה מן הנשואין אי חייב עליה כרת במחלוקת הוא שנוי יע\"ש והן עתה בהיותי בעיר מודונא אינה ה' לידי שיטה כתיבת יד המאיר\"י על מסכת יבמות וראיתי כתוב שם וז\"ל כל זה שביארנו בחייבי לאוין אלמנה לכ\"ג אין הדין שוה בה לשאר חייבי לאוין והענין הוא שאלמנה מן האירוסין דינה כשאר חייבי לאוין לגמרי אבל מן הנשואין דאיכא לאו ועשה דבעולה אי אפשר לומר יבא עשה וידחה ל\"ת ועשה וא\"כ אף מן התורה אינה בת יבום ואין לומר שאף היבום עשה ול\"ת עשה דיבמה יבא עליה ולאו דלא תהיה אשת המת החוצה שהרי לאו זה לא בא למצות יבום אלא לאוסרה לזר הא כל שרוצה להתעגן בלא יבם ובלא זר אין כאן חיוב לאו ומעתה ביאתה או חליצתה אינה פוטרת צרה ואם בעל לא קנה כלל מתורת יבמה שהרי אינה בת יבום כלל אלא שמ\"מ אם בא עליה בתורת קדושין וברצונה צריכה גט שהרי קדושין תופסין בה דבכלל חייבי לאוין הן ויש אומ' שאף בכל צד שנבעלה צריכה גט מגזרה שמא יאמרו קנאה ויצאה בלא גט ובדין הוא ג\"כ שלא תהא צריכה חליצה ד\"ת שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה אלא שחכמים הצריכוה חליצה גזרה משום אלמנה מן האירוסין מידי דהוי אמקדש אחות יבמה שאעפ\"י שנפטרה צרתה מן התורה אצריכוה רבנן חליצה גזרה שמא יאמרו יבמה נפטר' לשוק בלא חליצה ויש אומרים שאף מן התורה היא בת חליצה ממה שדרש רב גידל ועלתה יבמתו כו' ואעפ\"י שרב גידל לחייבי לאוין אמרה מ\"מ אנו שדחינוה לענין חייבי לאוין משאירין אותה לחייבי לאוין ועשה וכ\"כ בה' גדולות לראשונים ומכאן כתבו רבים שאף ס' סוטה ומחזיר גרושה שאמרו עליהן חולצות ולא מיבמות חולצת דבר תור' קאמר עכ\"ל ומתוך דבריו יתבאר כל מ\"ש ודוק.
ודע שממ\"ש הרב המאירי ואין לומר שאף יבום עשה ולא תעשה כו' למדנו כלל מחודש דהא דאמרי' אין עשה דוחה לא תעשה ועשה היינו דוקא בעשה גרידא אבל עשה ולא תעשה דוחה את לא תעשה ועשה וק\"ל לפי דעתו מהא דגרסינן בפרק א\"מ ואם כהן הוא והיא בבית הקברות אינו חייב להחזיר משום דטומאת כהנים עשה ול\"ת והשבת אבידה עשה ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה יע\"ש הרי אע\"ג דבהשבת אבידה איכא עשה ול\"ת כמ\"ש רבינו בפי\"א מה' גזלה ואבידה הלכה י\"ח כתב דכהן שראה אבידה בב\"הק אינו חייב להחזיר משום דהו\"ל עשה ול\"ת וכתב ה\"ה שהיא גירסת ההלכות ורש\"י אבל האמת שאין אנו צריכין לזה דת\"ל דבעידנא כו' ועיין במ\"ש הנ\"י שם בפרק א\"מ ומדברי כולם דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה אע\"ג דאיכא ל\"ת בהדי עשה הדוחה ושלא כדעת הרב המאירי וצ\"ע ודוק ועיין בה' מילה בשורש אתי עשה ודוחה ל\"ת מ\"ש עוד בזה יעש\"ב." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8e41f9e6671ce7a228dcb0e35a49ad6a96a1839d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,99 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Levirate_Marriage_and_Release", + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "שורש בני בנים הרי הם כבנים זה \n שנאמר בתורה ובן אין לו אחד הבן ואחד הבת או זרע הבן או זרע הבת הואיל ויש לו זרע מ\"מ כו' אפי' היה לו זרע ממזר כו'. הכי איתא ביבמות ד\"ע ת\"ר וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מניין ת\"ל וזרע אין לה מ\"מ אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת\"ל וזרע אין לה עיין עלה והא אפיקתיה לזרע זרעה זרע זרעה לא אצטריך קרא בני בנים הרי הם כבנים הנה התוס' בפ' י\"נ דקט\"ו ד\"ה בן הבת וביבמות דכ\"ב ע\"ב ד\"ה בן אין לו כתבו דלא אמרינן בני בנים הרי הם כבנים אלא דוקא היכא דכתיב זרע ולא היכא דכתיב בן כיבום ונחלה דכתיב ובן אין לו וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל בסוגיין ולקמן בס\"פ האומר גבי קרא דכי יסיר את בנך לפי' רש\"י והריטב\"א ז\"ל שם מוכח דאף לבן הבן קרי רחמנא בנו הפך מ\"ש הריטב\"א ז\"ל בסוגיין והכי מוכח נמי מאותה שאמרו בפ' שני שעירי דס\"ו ע\"ב גבי קרא דהאומר לאביו ולאמו לא ראיתיו אלא שיש לומר שאף הם ז\"ל לא כתבו כן אלא היכא דאפשר לפרש קרא בבנו דוקא לא מפרשינן נמי בבן בנו אבל התם דאי אפשר לפרש קרא אלא בבן בנו דוקא ולא בבנו ע\"כ לפרש הכי ועיין בס' גופי הלכות באות הב' ובספ' נאות יעקב יע\"ש.
והנה התוס' ז\"ל בפ' י\"נ הוקשה להם דכיון דאין ב\"ב בכלל בן א\"כ מנ\"ל גבי יבום דב\"ב פוט' מן היבום דדרשת דאין לו עיין עליו אצטריך לרבות ממזר ותירצו דשקולין הם ויבואו שניהם שוב ראיתי להתוספות שם בדקי\"ט ע\"א ד\"ה כיון שהוק' להם דמנ\"ל גבי יבום דבת פוטר דדרשת דאין לו הא אצטריך לרבו' ממזר ותי' דשקולים הם והוק' להם מסוגיין דהוצרך לשנויי דז\"ז לא איצטרי' קרא ותי' דז\"ז פסול עם ז\"ז כשר אינן שקולין אבל זרע פסול עם ז\"ז כשר הם שקולין ותלמודא בסוגיין ז\"ז פסול קאמר כמו שכתבו התוס' בסוגיין יע\"ש אלא דאכתי קשה לפי דבריהם מנ\"ל ז\"ז פסול שיפטור מן היבום דהא ודאי פוט' הוא מן היבום וכל כי האי לא שמעינן מקרא אלא דוקא ז\"ז כשר ואפשר דכיון דבמילת בן שמעינן אפילו פסול כמ\"ש התוס' שם בא\"ד וביבמות דכ\"ג וגבי יבום דוקא אצטריך רבוי דאין לו כי היכי דלא נילף אחוה אחוה מבני יעקב א\"כ השתא דמרבינן מקרא דאין לו אפי' ממזר ה\"נ שמעינן ז\"ז פסול דע\"כ לא כתבו התוס' דלא מרבינן מקרא דאין לו ז\"ז פסול וז\"ז כשר אלא דוקא גבי קרא דוזרע אין לה ולמאי דס\"ד דב\"ב לאו כבנים דכיון דבכלל זרע לא נכלל זרע פסול אלא ז\"ז לית לן לרבויי תרתי ז\"ז ואפי' פסול אבל גבי קרא דובן אין לו דבכלל בן הוי אפי' פסול כי מרבינן מאין לו בני בנים אף פסולים במשמע ואע\"ג דגבי יבום הא אצטריך קרא אחרינא לרבות ממזר ולפ\"ז הו\"ל כאילו כתיב זרע לא היא דכיון דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא תרתי שמעינן מיניה.
עוד מבואר מדברי התוס' שם בפ' י\"נ דקט\"ו וביבמו' דכ\"ג דבמילת בן בכלל אף זרע פסול משא\"כ במילת זרע ואיכא למידק מההיא דפ' ד' מיתות דמייתו התוס' שם בריש דבריהם גבי מעביר בנו ובתו באש דקאמר תלמודא תנא פתח מכי מזרעו וסילק בתתו מזרעו ומשני תנא דרישא אחרינא דריש זרעו אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת\"ל בתתו מזרעו וכתב רש\"י ז\"ל דקרא יתירא הוא דלא הו\"ל למכתב בתתו מזרעו דהא במעביר מזרעו משתעי אלא להך דרשא אתא יע\"ש והשתא לפי דבריהם ל\"ל קרא יתירה דהא מקרא דלא ימצא בך מעביר בנו ובתו שמעינן ליה כיון דבכלל בן אף פסולים במשמע ויש ליישב ודוק ודע שדברי התוס' ז\"ל הללו נראין כסותרין למ\"ש הם עצמן לקמן בפ' האומר דס\"ו ע\"ב ד\"ה ולזרעו כו' וז\"ל בריש מכלתין אמרינן וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין תלמוד לומר אין לה משמע דלשון זרע לא משמע אלא כשר והכא מרבינן מקרא דולזרעו אחריו אפי' זרע פסול וי\"ל דשאני הכא דולזרעו מיותר דהוה מצי למכתב ולבניו שהרי בבנות לא שייך ברית כהונה ולכך דרשינן מיניה אפילו זרע פסול אבל התם אינו מיותר שהרי התם יש לו בת כמו בן עכ\"ל.
מבואר יוצא מדבריהם אלו דאי הוה כתיב ולבניו לא הוה שמעינן זרע פסול וזה הפך מ\"ש בשני המקומות הנז' דגבי מילת בן שמעינן אף זרע פסול ועיין בס' בתי כהונה חלק בית אבות דכ\"ט ע\"ב עמד על דברי התוספות ז\"ל הללו דפרק האומר לישב מה שהקשה על דבריהם מוהר\"ח עשאל ז\"ל מאותה שאמרו בספרי גבי קרא דדבר אל הכהנים בני אהרן יכול חללים ת\"ל הכהנים דמוכח מיניה דאפי' חללים בכלל בנים אלמל' מילת הכהנים דמיעטינהו יע\"ש, והרב ז\"ל שתי דרכים לפניו גם זה לעומת זה אמרתי אעלם על דל שפתי בדר' קצרה האחד בא לו דע\"כ לא אמרינן דאפי' פסול נכלל בכלל בן אלא כשהכתוב הוצרך ליכתוב מילת בן לשום דרשא כגון למעט בנות או כההיא דיבום ונחלה אז אמרינן דאפילו פסולים במשמע ולכך גבי קרא דדבר אל הכהנים בני אהרן דאצטריך למעט בנות הוה ס\"ד לרבות חללים אלולי מילת הכהנים דמיעטינהו אבל גבי קרא דולזרעו אחריו שאף אלו היה אומר ולבניו הוה מיותר דמהיכא תיתי למעט בניו עד דהוצרך קרא לרבויינהו ולמעט בנות לא אצטריך כמ\"ש התוס' שהרי בבנות לא שייך ברית כהונה ע\"כ הוה אמרינן דאתא למעט זרע פסול את\"ד, הדרך השני הוא הפך מן האמור דע\"כ לא אמרינן דבכלל בן נכלל אף זרע פסול אם לא כשאי אפשר לומר דוקא כשר ולא פסול או היכא דליכא למימר דאתא למעט בנות דאז משו' יתורא אמרינן דאתא לרבות זרע פסול ולכן גבי קרא דדבר אל הכהנים בני אהרן דאי אפשר לומר דאתא למעט חללים דהא שמעינן ליה ממילת הכהנים דמשמע כשרים ולא פסולים הוה ס\"ד לומר דאדרבא אתא לרבות חללים אלולי שדרשו למעט בנות וז\"ש יכול חללים כלומר בתר דכתיב הכהנים דמיניה ממעטינן חללים יכול נדרוש ממילת בני אהרן לרבות חללים דאי אתא קרא למעטינהו הא שמעי' ליה ממילת הכהנים ת\"ל הכהנים כלומר וכיון דמילת הכהנים מורה להפך סברא הוא למדרש מילת בני למעט בנות ולא לרבות חללים ועיין בספר משכנות יעקב דקע\"ז ע\"ב מיהו לפי דרך זה דברי התוס' דבתרא ודיבמות אינן מן הישוב שהרי התם אין מלת בן מיותר ואפ\"ה כתבו דאף זרע פסול במשמע והראשון עיקר.
וסבור הייתי לומר דהכא ודאי אי הוה כתי' ולבניו לא הוה שמעינן אלא דוקא כשרים ולא פסו' דע\"כ לא אמרינן דבכלל בן שמעינן אפי' פסו' אלא היכא דלית לן גילוי מלתא לומר דוקא כשר ולא פסו' דמסתמא אמרינן דאפי' פסו' במשמע אבל היכא דאית לן גילוי מלתא לומר דדוקא כשרים ולא פסו' ודאי דלא מרבינן פסו' בכלל בנים והכא כיון דחללים מחולל קרינהו רחמנא שנתחללו מקדושת כהן כמ\"ש רש\"י מהיכא תיתי לרבות בכלל בנים אפי' פסו' ולכך אי לאו דזרעו מיותר לא הוה שמעינן פסו' אפי' להיכא דעבר ועבד כיון דאית לן גילוי מלתא דאין פסו' במשמ' משא\"כ גבי קרא דבני אהרן דמשו' דמיותר הוא הוה ס\"ד לרבות חללים אבל הא ודאי ליתא דא\"כ לפום מאי דלא אסיקו אדעתייהו התוס' דקרא דולזרעו מיותר אמאי לא קשיא להו נמי הכי דאפילו אם נאמר דבכלל זרע שמעינן אפי' פסו' הכא דאית לן גילוי מלתא ודאי אין פסולים במשמע ועוד דאף אי הוה כתיב ולבניו אמאי אינו מיותר וכמש\"ל ע\"ש הרב בתי כהונה ז\"ל בדרכו הא' ועיין בס' קרית ספר להר\"ב קאזיז יע\"ש.
והנה הרשב\"א בחידושיו יישב עיקר התוס' שם בפ' האומר וז\"ל ומסתברא דלא מקרי זרע פסו' אלא פיסו' קהל כגון נתין וממזר והנהו אצטרי' לרבויינהו מזרע אין לה עיין עליה אבל פסולי כהונה זרעו מקרי ומש\"ה מרבינן ליה הכא מזרעו דמשמע כל זרעו בין מיוחס כמוהו בין שאינו מיוחס כמוהו יע\"ש ומורי הרב המובהק יצחק נוניס הי\"ו תמה על דבריו מההיא דפרק הערל דע\"ד ע\"ב דאמרינן בהדיא חללה לאו זרע אהרן יע\"ש וע\"ש בחי' הרשב\"א ויש ליישב קצת דהתם שאני דכתיב זרע אהרן ופסולי כהונה ודאי דלאו זרעו של אהרן מיקרו דשם אהרן על קדושת כהונה שנתקדש בה אהרן הכהן וכאילו כתיב זרע כהן דמורה בהדיא דמי שאינו בקדוש' כהן אינו בכלל אבל הכא דכתי' ולזרעו ואין שום כינוי של שם הכהונה ודאי דאף זרע פסול במשמע שהרי זרעו הוא אלא דבקדושת כהונה אינו מקודש כשאר זרעו הכשרים עיין בבכורות פ' מעשר בהמה דנ\"ו ע\"ב.
והנה בהך מלתא דכתיבנא דבני בנים הרי הם כבנים אמרינן ביבמות דס\"ב ע\"ב מנא האי מילתא דאמור רבנן בני בני' הרי הם כבנים אילימא מדכתיב הבנות בנותי והבנים בני אלא מעתה והצאן צאני ה\"נ אלא דקנית מנאי ה\"נ דקנית מנאי אלא מהכא ואחר בא חצרון אל בית מכיר אבי גלעד כו' ופרש\"י מנא הא מלתא וכו' אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן יע\"ש ושמעתי מקשים למה לא פשיט ליה מקרא דכתיב בתורה בפ' וירא גבי לוט עוד מי לך פה חתן ובניך ובנותיך ופרש\"י ובניך בני בנותיך וכתב הרא\"ם שהכריח מדכתיב חתן תחילה יע\"ש ולא ק\"מ דרש\"י לפום קושטא דאית לן קרא דחצרון פי' כן אבל אי לאו קרא דחצרון לא הוה מצי יליף מהאי קרא דחתן ובניך כו' דאפשר דבניך ממש קאמר ונקט חתן תחילה משו' שהיו גדולים ואח\"כ נקט הקטנים שהם הבנים ואף דלפו' קושטא דלא היו בנים ללוט מ\"מ אפשר דאם יש לך קאמרי א\"נ אפשר שהיו לו ולא רצו לצאת ונאבדו ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש כיון דאהדריה אהדריה לאיסוריה קמא הכונס \n את יבימתו נאסרו צרותיה עליו כו'. עיין בספר פרשת דרכי' בדרך מצותיך דס\"ט ע\"ג שהקשה על רבינו וז\"ל וא\"ת הרי כתב הרמב\"ם הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר אחין ואם בא הוא או שאר אחין עליה ה\"ז עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עליה ולא עליה ועל צרתה ע\"כ ואמאי לא אמרינן כיון דמיעטא הכתוב משום דכתיב עליה תחזור לאיסורא קמא דחייב כרת דומיא דאיילונית ודוכוותא ועיין במה שתי' הוא ז\"ל ועיין במ\"ש בפ\"א מה' אישות הל\"ח במ\"ש בספר מש\"ל יע\"ש ולע\"ד נראה דהא לא קשיא ע\"פ מ\"ש התוס' בפ\"ב די\"ט די\"ב והביא דבריהם הרב ז\"ל שם דנדרים ונדבות בי\"ט ליכא איסורא בהו אלא איסור עשה דוקא מטעמא דכיון דהותר אוכל נפש אף נדרי' ונדבו' בכלל מטעם מתוך וכי הדר אפיק קרא דנדרים ונדבות בקרא דלכם ולא לגבוה ליכא אלא עשה בלחוד כיון דהות' מעיקרא בהדיא ולא אמרינן הכא כיון דאהדריה אהדריה יע\"ש ה\"נ גבי יבמה כיון דהותרה יבמה משום להקים לאחיו שם כל היבמות והצרות הותרו וכיון דהדר ואמ' עליה לאסור הצרות ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה דומיא דנדרים ונדבות ועדיפא מינה הוא הא דיבמ' דכיון דמעיק' כי נפלו שתיהן לפניו כל אחת ואחת הותרה עד שייבם א' מהן וא\"כ הרי הותרה לגמרי דבאורייתא אין ברירה וכיון שכן ודאי לא אמרינן הכא כיון דאהדריה אהדריה ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "שורש לא חיישינן למיעוטא לפיכך \n יבם קטן שבא על יבימתו וכו' אבל אינו חולץ עד שיגדל ויבדק שהרי איש כתיב בפרשה לענין חליצה. הנה ביבמות דס\"א אפליגו ר\"מ וחכמים גבי קטן וקטנה כו' לא חולצין כו' דר\"מ חייש למיעוטא וכן בנידה ר\"פ בנות כותים חייש ר\"מ למיעוטא דחזיין וכן בר\"פ כל הצלמים גזר כל המקומות אטו מקומו וכן גבי יין של כותים חייש למיעוטא כדאיתא בפר\"ק דחולין ד\"ו יע\"ש והתוס' בפ\"ק דחולין די\"ב ד\"ה פסח וכו' משמע להו דל\"ח למיעוטא אלא מדרבנן ובהכי ניחא דלא פריך התם תלמודא לר\"מ דחייש למיעוטא היכי אזלינן בתר רובא גבי פרה אדומה ושעירי יו\"הכ וכבוד אב ואם דמהנהו מייתי ראיה התם דאזלינן בתר רובא ולא פריך אלא לר\"א דמייתי ראיה מאכילת בשר דלר\"מ היכי אכיל בשרא יע\"ש משום דאף ר\"מ אזיל ומודה דמדאורייתא ל\"ח למיעוטא אבל בפ' כס\"ה דפ\"ו ע\"ב ד\"ה סמוך מיעו' ובנידה די\"ח ד\"ה מיעוטא נסתפקו בזה לר\"מ אם הוא דאורייתא או דרבנן וצ\"ל דה\"נ הו\"מ למיפרך מכל הנהו ודוק.
והנה התוס' בר\"פ כל הצלמים כתבו דאע\"ג דאנן לא קי\"ל כר\"מ דחייש למיעוטא במיעוט המצוי קי\"ל כרשב\"ג דחייש והלכך אע\"ג דרוב נשים אינן מפילות כיון דמיעוטא דמפילות מצוי הוא חיישינן ומשמע מדבריהם דג' מחלוקות בדבר דלר\"מ אפי' במיעוט שאינו מצוי חיישינן ולרבנן דר\"מ אפי' במצוי ל\"ח ולרשב\"ג במצוי חיישינן יע\"ש וקשה דבר\"פ בנות כותים קאמר תלמודא דכי חייש ר\"מ למיעוטא היינו במיעוטא דשכיח אבל במיעוט' דלא שכיח לא חייש ואפשר דמיעוט דמצוי שכיח יותר אך קשה דבר\"פ האשה בתרא מדמי תלמו' מיעוטא דנפלים למיעוטא דאיילונית דמוקי למתני' כר\"מ דחייש למיעוט' דאיילונית גבי קטן וקטנה לא חולצין ולפי דבריהם דמיעוטא דנפלים מצוי וחיישינן הו\"מ לאוקומה למתני' אפי' כרבנן ומשום דמיעוטא דנפלים מצוי חיישינן וצ\"ל דמשמע ליה לתלמודא דמיעוטא דאיילונית ודנפלים כי הדדי נינהו וכי היכי דרבנן לא חיישי לההוא מיעוטא לא חיישי נמי הכא וא\"כ לפום מאי דקי\"ל כרשב\"ג דמיעוטא דנפלים מצוי וחיישי' ה\"נ גבי קטן וקטנה חיישינן כר\"מ וזה לא שמענו דתיקום הלכתא כר\"מ בהא והדבר צ\"ת." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "בד\"א שנתכוון לבעול. וראיתי להרב מ\"ל בפרקין שכתב וז\"ל נסתפקתי בהא דקי\"ל ביבמה אינו קונה אלא בביאה כמאמר הכתוב יבמה יבא עליה וקי\"ל דבין שוגג או מזיד קנה אי בעינן בביא' זו עדים דומייא דקידושי' דקי\"ל המקדש בלא עדים אין קידושיו קידושי' או דילמא כי היכי דגזרת הכתוב הוא ביבמה דאפילו שהיו שניהם שוגגים או אנוסים ואפי' הית' היא ישנ' קנה ה\"נ נימא דביבמ' אפילו דליכא עדים קנה וכו' והביא ראי' ממ\"ש השה\"ג בס\"פ בית שמאי שכתב בשם ריא\"ז דצריך עדים יע\"ש ועיין בתשובת הרשב\"א ז\"ל בח\"ד הנדפס עתה מקרוב בסימן שכ\"ח שנסתפק בזה ופשיט ליה היפך דאין צריך עדים ואייתי בידיה משנה ערוכה יבמה שאמרה לא נבעלתי וממאי דקאמר עלה בגמרא יע\"ש.", + "שורש יבמה אי בעי עדים בביאה במד\"א \n שנתכוון לבעול כו'. והנה הרמ\"ל עלה ונסתפק אי בעינן עדים בביאת היבם כי היכי דבעינן עדים גבי קדושין ואם בא עליה שלא בעדים אפי' שניהם מודים לא קנאה או דילמא כיון דגבי יבום אפילו בא עליה בשוגג או אנוס קנאה ה\"נ לא בעינן עדים ושוב כתב שמצא לריא\"ז בשל\"הג בס\"פ ב\"ש שכתב דבעינן עדים עכ\"ל ובדברי התוס' בפ\"ק דקדושין דף י\"ב ע\"ב ד\"ה משום פריצותא מבואר הדבר דבעינן עדים בין במאמר דתיקנו רבנן ובין בביאה שהיא מדאורייתא וכונת דבריהם בדבור הלז סתומים קצת ועיין להרב המפה בא\"ה סימן קס\"ו ס\"ב ובספר ד\"מ שם ובספר בית שמואל יע\"ש דמבואר ספקו של הרמ\"ל ועיין בחי' לקדושין." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש חזקה ומיעוטא איתרע לרובא וכן \n אשה שהלך בעלה וצרתה למד\"ה ובאו שנים ואמרו לה מת בעליך ה\"ז לא תחלוץ ולא תתייבם לעולם עד שיודע אם ילדה צרתה או לא ילדה. הנה התוס' בפרק עשרה יוחסין ד\"פ גבי תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו דר\"מ מטהר מטעמא דסמוך מיעוטא דתינוקות שאינן מטפחים לחזקה דעיסה שהיתה עומדת בחזקת טהרה ואיתרע לרובא דתינוקות מטפחים והתוס' שם ד\"ה סמוך כו' הוקשה להם דבריש פ\"ב דיבמות דקי\"ט גבי האשה שהלכה בעלה וצרתה למד\"ה ואמרו לה מת בעליך קאמר ר\"מ דלא תנשא ולא תתייבם מטעמא דסמוך מיעוטא דנשים שאינן מתעברות ויולדות לחזקה דהיתה בספקת יבום כשהלכה לה בעלה בלא בנים והו\"ל פלגא ופלגא וה\"נ הול\"ל דעיסה זו לא תשרף ולא תאכל מספקא ואמאי בטיל לרובא ומטהר ותירצו דרוב זה אינו חשוב ובטיל לגבי חזקה ומיעוטא יע\"ש ויש לדקדק על דבריהם מן הסוגיא שבפ' כס\"ה דפ\"ו דעלה דקאמר ר' אמי דטעמא דר\"מ דמחייב על חש\"ו משום נבילה ה\"ט משום דרוב מעשיהן מקולקלין פרכינן מאי אירייא רוב אפי' מיעוט נמי דהא איכא חזקה דבהמה בחייה בחזקת אבר מן החי וכיון דלא ידעינן שנשחטה כראוי מוקמינן לה אחזקתה וכיון דאיכא חזקה ומיעוטא אתרע לרובא כדקא' ר\"מ גבי תינוק בצד העיסה ומשני תלמודא אי אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר יע\"ש.
והנה למאי דמדמי תלמודא ההיא דשחיטת חש\"ו להך דבצק י\"ל דמשמע ליה לתלמודא דרוב מעשיהם מתוקנים לא חשיב רוב כ\"כ כרוב דתינוקות המטפחין דלא חשיב רוב כמ\"ש התוספות אמנם בתר דשני תלמודא דשאני טומאה מאיסור מאי ק\"ל להתוס' הכא מההיא דיבמות דהתם נמי כיון דמידי דאיסור הוא חייש ר\"מ לרוב נשים ומש\"ה הו\"ל כפ\"ופ ולא תנשא ולא תתייבם ואין לומר דהתוס' ז\"ל עיקר קושייתם היא אההיא סוגיא דחולין דפריך לרבי אמי מהך דתנוק דלר\"מ אתרע ליה רובא לגבי חזקה ומיעוטא ולא מסייע ליה מההיא דיבמות דחשיב לר\"מ כפ\"ופ ואמטו להכי הוצרכו לומר דמהתם אין ראיה דרוב חשוב דא\"כ היכי הוה ס\"ד לתרץ ולומר דמאי דמטהר ר\"מ גבי תינוק היינו משום דכיון דהוי ספקא הו\"ל תינוק דבר שאין בו דעת לישאל ואפי' ר\"הי ספקו טהור ולא משום דאתרע לרובא ודחו זה מסוגיין דקאמר דעשאוהו חכמים לתנוק כדבר שיש בו דעת לישאל כו' והשתא אם איתא דקושייתם היתה אההיא דחולין דלא מסייע לרבי אמי מההיא דיבמות אכתי מאי אהנו בזה דאכתי קושייתם לא מתרצו בהכי דתקשי ליה התם מתני' דיבמות למאי דלא אסיק אדעתיה לחלק בין טומאה לאיסור וכעת צ\"י.
והנה הכלל העולה מדבריהם הללו דקדושין הוא דלר\"מ כל שהרוב חשוב כי ההיא דיבמות ואיכא חזקה ומיעוט הסותר אל הרוב הו\"ל כפ\"ופ ובספקא תליא וכל שאין הרוב חשוב כי הך דתנוק ובצק אתרע ליה רובא לגבי מיעוטא וחזקה ואולם לרבנן דר\"מ כל שהרוב חשוב אזלינן בתר רובא ואפי' לגבי מיעוטא וחזקה ולרבנן בההיא דהאשה שהלכה בעלה תנשא לכתחילה ולענין הלכה כתבו התוס' ביבמות דלא קי\"ל כר\"מ וההיא סתמא דלא כהלכתא יע\"ש.
אמנם רבינו בפ\"ג מה' יבום והטור בא\"הע סימן קנ\"ז פסקו לההיא סתמא וכך הסכים הריטב\"א בשיטתו לקדושין ע\"ש הרמב\"ן ז\"ל דהדר לתרוצי מתני' התם משום דכל דאיכא חזקה ומיעוטא חיישי' וחשיב כפ\"ופ אתי ככ\"ע ואפי' לרבנן דר\"מ והא דגבי תינוק קאמר ר\"מ דחזקה ומיעוטא בטיל ליה לרובא ורבנן אמרו דאזלי' בתר רובא ולכ\"ע לא חשיב כפ\"ופ תי' ע\"ש הרמב\"ן דמשום דר\"מ חשיב ליה כפ\"ופ הוא דמטהר דהו\"ל ספק טומאה בר\"הי בדבר שאין בו דעת לישאל ורבנן משום דס\"ל דהרוב מכריע יותר אמרו תולין אבל חשיב כפ\"ופ דחיישי' למיעו' וחזקה וההיא דיבמות אתיא ככ\"ע והריטב\"א כתב דכל דהמיעוט יוצא מן הרוב כי ההיא דיבמות לכ\"ע מצטרף עם החזקה והוי פ\"ופ אבל כשאין המיעוט יוצא מן הרוב כי הא דתנוק פליגי רבנן ור\"מ דלרבנן אין המיעוט מצטרף עם החזקה אלא רובא עיקר ומ\"ש תולין לר\"י ולא אמרו ישרף משום דרוב זה אינו חשוב לשרוף עליו את התרומה אבל לר\"מ אפי' במיעוט זה שאינו יוצא מן הרוב חשיב ליה כפ\"ופ ומצטרף עם החזקה ועפ\"ז ניחא ליה להריטב\"א ההיא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין ולא חיישינן למיעוטא וחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אלא מפני שמיעוט זה אינו יוצא מן הרוב לא חיישי' ליה ואינו מצטרף עם החזקה.
ועפ\"ז ניחא נמי מה שהקשה הרב מח\"א בלשונותיו על רבינו פ\"ג מה' יבום די\"ז ע\"ג דבפ\"ק דחולין די\"א ילפינן דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה אע\"ג דהתם איכא נמי חזקה בהדי מיעוטא דמוקמינן גברא בחזקתו שהיה טמא ולא חיישינן למיעוטא וחזקה יע\"ש, וכבר הוקשה לו כן להרב ח\"ה שם ד\"ה מנא הא מלתא ותי' דהא דחיישינן למיעוטא וחזקה אינו אלא מדרבנן ועי\"ל דלמיעוטא דלא שכיח לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כמ\"ש הרא\"ש והאי מיעוטא דפרה לא שכיח הוא עכ\"ל וישוב זה לא ניתן ליאמר לע\"ד דא\"כ היכי יליף מיניה תלמודא דאזלינן בתר רובא גבי מיעוטא דשכיח כגון גבי קטן וקטנה לא חולצין כו' דהא איכא למימר דשאני פרה דמיעוטא דלא שכיח הוא ואפי' ר\"מ דחייש למיעוטא היכא דלא שכיח לא חייש אלא עכ\"ל דלפום מאי דיליף מיניה תלמודא דאזלינן בתר רובא שמעינן דמיעוטא דשכיח הוא אך מ\"ש דהא דאזלינן בתר חזקה ומיעוטא אינו אלא דרבנן ניתן ליאמר ואמנם ע\"פ דברי הריטב\"א ניחא דמיעוטא דפרה אינו יוצא מן הרוב ולהכי אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא וחזקה והרב מח\"א שם חילק חילוק אחר דכל שאין החזקה והרוב בגוף אחד כי ההיא דיבמו' שהחזקה סותר את הרוב לגמרי דהחזקה היא שיצתה ריקנית ואינה מעוברת והרוב הוא שהיא מעוברת אין החזק' מצטרף עם המיעוט להחשיבו כפ\"ופ ולהכי בההיא דרוב מצויין אצל שחיטה וגבי פרה אזלינן בתר רובא לגמרי יע\"ש ואין ספק שדבריו אינן אלא לרבנן דר\"מ אבל לר\"מ אפ\"ה חייש למיעוטא וחזקה דהא גבי תנוק שאין החזקה והרוב בגוף אחד חייש ר\"מ למיעוטא וחזקה וכן למ\"ש הרב ח\"ה דמאי דחיישינן למיעוטא וחזקה אינו אלא מדרבנן ה\"ד לרבנן דר\"מ אבל לר\"מ הוי דאורייתא דהא חזינן דמטהר גבי תנוק מה\"ט וכ\"כ התוס' בבכורות ד\"ך ע\"א ד\"ה ואבע\"א יע\"ש והואיל וכן הדרא קושיית הרבנים הנז' לדוכתא אליבא דר\"מ לכל התירוצים דגבי פרה אדומה אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא וחזקה דלחילוק הריטב\"א שחילק בין מיעוט היוצא מן הרוב לשאינו יוצא מן הרוב הרי לר\"מ לא ס\"ל הכי כדמוכח מההיא דתנוק ואי למ\"ש הרב ח\"ה דהא דחיישי' למיעוטא אינו אלא לרבנן הרי לכ\"ע לא ס\"ל הכי וכן למ\"ש המח\"א ר\"מ לית ליה הכי ולדידיה תקשי היכי אזלינן גבי פרה בתר רובא ולא חייש למיעוטא וחזקה.
ונלע\"ד ליישב לדברי רבינו הנז' דלא קשיא נמי לר\"מ דאף ר\"מ לא חייש למיעוט' וחזקה כי האי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא דוקא גבי תנוק שהרוב אינו חשוב כמ\"ש התוס' והריטב\"א שהרי לרבנן דלא חיישי למיעוטא וחזקה ואזלו בתר רובא לא אזלו לגמרי כדי לשרוף את התרומה אלא אמרו תולין וברוב זה דלא חשיב הוא דחייש ר\"מ למיעוטא וחזקה כי האי אף שהמיעוט אינו יוצא מן הרוב לדברי הריטב\"א ואף שאין מבטל הרוב לגמרי לדברי המח\"א ולדברי הרב ח\"ה אף דבעלמא לא חיישינן אלא מדרבנן ולחומרא הכא חיישינן ולקולא כיון שהרוב אינו חשוב אבל גבי פרה וכן ברוב מצויין אצל שחיטה שהרוב חשוב לא חיישינן למיעוטא וחזקה מדאורייתא ואפי' לר\"מ וההיא דפרק כס\"ה דפ\"ו דהוה בעי תלמודא להתיר לר\"מ שחיטת אותו ואת בנו אחר שחיטת חש\"ו ואפי' רוב מעשיהן מתוקנים מטעמא דמיעוטא וחזקה דמההיא הכריחו התוס' בבכורו' דמיעוטא וחזקה לר\"מ הוא דאורייתא יש ליישב דתלמודא ה\"ק אפי' תימא רוב מעשיהן מתוקנים מ\"מ כיון דרוב זה אינו חשוב סמכינן אמיעוטא וחזקה לר\"מ כי ההיא דרוב תינוקות מטפחים כנלע\"ד, ודע שהרשב\"א בתורת הבית גבי רוב מצויין אצל שחיטה חילק באופן אחר וסוגיא דחולין פ' כס\"ה דפ\"ו קשיא עליה וכעת אין הספר מצוי אצלי להעתיק דבריו יע\"ש.
הנה עלה בידינו הסכמת הראשונים זולת התוספות דסתמא דיבמות אליבא דהלכתא היא ומשום דחיישינן למיעוטא וחזקה והילכך האשה שהלכה בעלה וצרתה למד\"ה ובאו ואמרו לה מת בעליך לא תנשא ולא תתייבם וראיתי להרב מח\"א שם בפ\"ג דיבום שתמה על רבינו והטור שפסקו לסיפא דההיא מתני' דקתני יצתה מלאה חוששת דהתם ליכא חזקה המסייעת אל המיעוט כמ\"ש התוס' שם בד\"ה וסיפא חזקה לשותה ומיעוט כו' וכ\"כ הרא\"ש וכיון דליכא אלא מיעוט לבד לא קי\"ל כר\"מ אלא כרבנן דאזלינן בתר רובא וא\"כ סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והו\"ל זכרים מיעוטא ואמאי חוששת ותי' דלרבנן דלא חיישי למיעוטא לא אמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות דהמיעוט בטל לגמרי לגבי רוב וכיון דרוב נשים מתעברות הו\"ל כאלו ילדה בן קיימא ודאי אלא היכא דאיכא חזקה הוא דחיישי רבנן למיעוטא ומצטרף אל החזקה אבל כל היכא דליכא חזקה בטל לגמרי ומ\"ש שם בגמ' סמוך למיעוטא דמפילות למחצה דנקבות היינו לר\"מ דחייש למיעוטא יע\"ש ואשתמיט מיניה ההיא דפרק אלמנה לכ\"ג דס\"ז דאפליגו ר\"י ור\"ש גבי בת ישר' שנשאת לכהן והניח בנים והניחה מעוברת דר\"י סבר דאין העבדים אוכלים בתרומה משום חלקו של עובר דחיישינן למיעוטא דזכרים ור\"ש ס\"ל דאוכלים משום דלמיעוטא דזכרים לא חיישינן דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והו\"ל זכרים מיעוטא יע\"ש ופסק הרא\"ש שם כר\"ש וכן פסק רבינו בפ\"ח מהל' תרומות ולדע' הראב\"ד ז\"ל שם ניחא יע\"ש, וכ\"כ קשה מההיא דסוף פרק בהמה המקשה גבי המבכרת שהפילה שלייא דקאמר רבי אמי דה\"ט דישליכנה לכלבים משום סמוך מיעוטא דנדמה למחצה לזה י\"ל דהתם איכא חזקה דבהמה במעי אמה אינה קדושה בבכורה דמסייע למיעוטא דנדמה ותלמודא דלא יהיב טעמא משום מיעוטא וחזקה היינו משו' דבעי לאוקומי מתני' אפי' כר\"מ דחייש בעלמא למיעוטא קאמר דהכא הו\"ל מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ר\"מ ודוק אך מההיא דתרומה קשה ואולם גבי איסו' ערוה החמירו וכמ\"ש התוס' בר\"פ האשה יע\"ש.
זאת תורת העולה דלהתוס' לרבנן דר\"מ דקי\"ל כוותייהו לא חיישינן למיעוטא וחזקה לעולם אלא אזלינן בתר רובא לעולם ולהרמב\"ן לעולם חיישינן למיעוטא וחזקה והוי פ\"ופ דהרוב מכריע יותר ונ\"מ לטומ' בר\"הי ולהריטב\"א כי חיישי רבנן למיעוטא וחזקה אינו אלא במיעוט היוצא מן הרוב אבל כשאינו יוצא מן הרוב אזלינן בתר רובא לגמרי וכן לחילוק הרב מח\"א כי חיישי רבנן למיעוטא וחזקה אינו אלא בחזקה הסותרת הרוב לגמרי דהיינו שהחזקה והרוב בגוף א' אבל כל שאין החזקה והרוב בגוף אחד אזלינן בתר רובא לגמרי ולדברי כולם לבד הרמב\"ן כי אזלינן בתר רובא היינו ברוב חשוב אבל ברוב שאינו חשוב לא אזלינן לגמרי אלא חיישינן אל הרוב לחומ' ולדברי כולם כי חיישי' למיעוט' וחזקה היינו ברובא דליתיה קמן אבל בדאיתיה קמן לא חיישי' כלל למעוטא וחזק' והיינו ההיא דעיסה בבית ושרצים וצפרדעים כו' כדאית' בקדושין ד\"פ וכמ\"ש הריטב\"א שם בשיטתו וכמ\"ש שם רש\"י ועיין עוד מ\"ש בשורש מיעוט בלא חזקה אי חיישינן." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין יבמה אסורה ליבם באיסור לאו או עשה היתה \n היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה כו'. הנה התוס' ביבמות דף ט' ד\"ה והרי איסור מצוה כו' ובסנהדרין דנ\"ג ע\"ב ד\"ה וחייבי כו' הקשו למה זה בכל דוכתי פשיטא ליה להש\"ס דחייבי לאוין לר\"ע דאמר אין קדושין תופסין לאו בני חליצ' ויבום נינהו כחייבי כריתות ואמאי לא אמרינן נמי לר\"ע דליתי עשה ולדחי ל\"ת יע\"ש ולכאורה עיקר קושייתם לא ק' כלל אאותה שאמרו שם דאיסור קדושה לר\"ע כגון ממזרת ונתינה לישראל אינה עולה ליבום ולחליצה דכיון דלר\"ע אין קדושין תופסין בחייבי לאוין נמצא דממזרת ונתינה זו שנפלה לפניו ליבום לאו אשת אח נינהו כיון דמעיקרא לא תפסו בהן קדושי אחיו ועיקר קושייתם לא חלה אלא לההיא דפ' הערל דס\"ט ופ\"ד מיתות דאמרו פצוע דכא וכרות שפכה לר\"ע לא חולצין ולא מייבמין ואמאי ליתי עשה דיבום ולדחי ל\"ת כיון דאשת אח הוו אבל אחר ההתבוננות אף אההיא דממזרת ונתינה קשיא להו שפיר דהיכי קאמר תלמוד' סתמא דלר\"ע לא חולצין ולא מייבמין הא משכחת לה לר\"ע דחולצין ומייבמין כגון שאחיו של יבם היה ממזר או כרות שפכה דמותר בממזרת ותפסי בה קדושין וכשנפלה לפני יבם אתי עשה ודחי ל\"ת וברור.
ואולם בעיקר קושייתם שמעתי למו\"ה בעל שע\"ה ישוב על פי אותה סוגייא דאיתמר לקמן בפ' כיצד ד\"ך ע\"א עלה דמתני' דאלמנה לכ\"ג חולצת ולא מתייבמת דפריך תלמודא בשלמא אלמנה מן הנשואין עשה ול\"ת הוא ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל\"ת ואמר רב גידל אמר קרא ועלתה יבמתו השערה שאין ת\"ל יבמתו ומה ת\"ל יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואי זו זו חייבי לאוין ופרכינן ואימא חייבי כריתות ומשנינן אמר קרא אם לא יחפוץ לקחתה הא חפץ ייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ופרכינן א\"ה חייבי לאוין נמי ומשנינן הא רבי רחמנא יבמתו ומה ראית מסתברא חייבי לאוין תפסי בה קדושין חייבי כריתות לא תפסי בה קידושין יעויין שם אשר מבואר יוצא מסוגייא זו דטעמא דמוקמינן קרא דיבמתו בחייבי לאוין וקרא דאם לא יחפוץ בחייבי כריתות ולא אמרי' איפכא הוא משום דכיון דחייבי לאוין תפסי בהו קדושין משא\"כ בחייבי כריתות היא הנותנת לאוקומי קרא בהכי ומעתה לר\"ע דחייבי לאוין וחייבי כריתות שוין ובשניהם אין קדושין תופסין בהן תו ליכא הוכחה לאוקמי קרא דיבמתו בחייבי לאוין וקרא דלא יחפו' בחייבי כריתות דא\"כ קשה מה ראית ולדידיה ליכא לתרו' כדמשני תלמודא כמובן וכיון שכן לדידיה עכ\"ל דחייבי לאוין וחייבי כריתות כולהו אמעיטו מחליצה ויבום מקרא דלא יחפוץ וקרא דיבמתו מוקמינן דוקא בחייבי עשה לו' דעולות לחליצה ולא ליבום.
והשתא תו ליכא לאקשויי קושיית התוספות ז\"ל דליתי עשה ולידחי לא תעשה דשאני הכא דגלי קרא דלא יחפוץ דאינן עולות לחליצה וליבום ואי תקשי לך דהא הך דרשא דרב גידל דדריש בקרא דיבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום לא סלקא התם לפום קושטא דהדר פריך רבא עליה דרב גידל מאותה ברייתא דקתני פצוע דכא וכרות שפכה אם בעלו קנו ויהיב טעמא אחריתי גבי אלמנה מן האירוסין דחולצת ולא מייבמת משום גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה יע\"ש הא לאו מילתא היא דהרי כתבו התוס' ז\"ל שם בד\"ה גזירה ביאה ראשונה כו' וגם ה\"ה ז\"ל בפ\"ו מה' יבום כתב ע\"ש הרב בה\"ג ז\"ל דדרשת דרב גידל קיימא נמי לפום קושטא דמילתא אלא דמוקמינן קרא באלמנה מן הנשואין ובחייבי עשה דעולה לחליצה ולא ליבום יע\"ש והשתא לר\"ע לא מצינן לאוקומי קרא בהכי דלדידיה כיון דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין וחייבי כריתות הדרא קושיית הש\"ס לדוכתא ומה ראית למדרש קרא בהכי ולא בחייבי כריתות ולא מצינן לתרוצי מידי אם לא דלדידיה מוקמינן קרא בחייבי עשה אבל בחייבי לאוין וכריתות אינן עולות לא לחליצה ולא ליבום מקרא דלא יחפוץ וכיון דגלי לן קרא דאינן עולות לחליצה וליבום תו ליכא לאקשויי ליתי עשה ולידחי ל\"ת אלו דברי הרב הנז' ואני בע\"ד לא נחה דעתי בזה כלל דמלבד דאיכא למימר דקושיית התוס' ז\"ל מה נפשך היא אי גלי קרא א\"כ מנ\"ל לר\"ע בעלמא כלל זה דאתי עשה ודחי ל\"ת אי משום דיליף לה מכלאים בציצית אדנילף לה מהתם לילף מהכא דגלי קרא דאין עשה דוחה ל\"ת ואי לא גלי קרא אמאי לא אמרינן הכא דליתי עשה ולדחי ל\"ת ועיין להתוספות ז\"ל בזבחים דצ\"ז ע\"ב וביבמות דנ\"ט ע\"ב ד\"ה הא מני ובכתובות ד\"מ ד\"ה ניתי עשה יע\"ש, ש\"ר בחידושי הרשב\"א בשמעתין הקשה כן ועפ\"י ישובו יש לישב זה יע\"ש.
ואולם עדיין לא נחה דעתי בתירוץ זה דאכתי איכא למימר לר\"ע דחייבי לאוין עולות בין לחליצה ובין ליבום וקרא דלא יחפוץ מיירי בחייבי כריתות דוקא ולא בחייבי לאוין וקרא דיבמתו בחייבי עשה דעולה לחליצה ולא ליבום משום דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה וליכא למיפרך מה ראית לדרוש קרא דלא יחפוץ בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין נמי דהא כיון דקרא דלא יחפוץ הכי מדריש כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה תו ליכא למי' דחייבי לאוין אינן עולות לחליצה וליבום מהאי קרא דכיון דגבי חייבי לאוין אית לן למימר דעולות ליבום ולחליצה מטעמא דאתי עשה ודחי ל\"ת היכי שמעי' מקרא דלא יחפוץ דאינן עולות ליבום ולחליצה דהא היא גופה קאמר קרא דכל העולה ליבום עולה לחליצה ובשלמא כי מוקמינן קרא בחייבי כריתות דשמעינן בעלמא דאינן עולו' ליבום מג\"ש דעליה עליה שמעינן שפיר מקרא דלא יחפוץ דאינן עולות לחליצה נמי אבל גבי חייבי לאוין לא שמעי' מידי מקרא דלא יחפוץ דאינן עולות לחליצה וליבום וכמובן וכבר התוס' ז\"ל בסוגייא זו ד\"ה אי הכי הוקשה להם כן למאי דפריך תלמודא ומה ראית כלומר ונימא איפכא דקרא דלא יחפוץ מיירי בחייבי לאוין דאינן עולות לחליצה וליבום דהיכי משתמע מקרא דלא יחפוץ דחייבי לאוין אינן עולות לחליצה וליבום כו' ומתוך כך נדחקו בפי' השמועה לומר דהכי פריך ואימא דקרא דלא יחפוץ מיירי בחייבי לאוין ועשה ולומר דחייבי לאוין דעולות לחליצה וליבום וחייבי עשה אינן עולות לא לחליצה ולא ליבום ובכן מדריש קרא שפיר וכי הדר ומשני מסתברא דחייבי לאוין תפסי בהו קדושין הכי קאמר חייבי לאוין ועשה תפסי בה קדושין ואין סברא לומר דחייבי עשה לא יעלה לחליצה וליבום יע\"ש.
באופן שלפי דבריהם ז\"ל לא אסיק אדעתיה הש\"ס בסוגיא זו לומר דחייבי לאוין לא יעלו לחליצה וליבום כחייבי כריתות מקרא דלא יחפוץ דהא ודאי אין סברא לומר דבר זה מעולם וכל כי הא לא שמעינן מהאי קרא בחייבי לאוין כלל ומעתה אפי' לר\"ע נמי כי מוקמינן קרא דיבמתו בחייבי לאוין לומר דעולו' לחליצה ואינן עולות ליבום וקרא דלא יחפוץ בחייבי כריתות ליכא לאקשויי מה ראית לאוקומי קרא דלא יחפוץ בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין דכל כי האי לאו קושיא היא כמ\"ש התוס' ואי קשיא אינו אלא אמאי לא אוקומה קרא נמי בחייבי עשה דומיא דחייבי כריתות ועל זה אף לר\"ע יצדק התי' שתירצו בש\"ס דליכא לאוקומי קרא דלא יחפוץ בחייבי עשה ולומר דלא יעלו לחליצה וליבום כיון דקדושין תפסי בהו וברור ודע שהרשב\"א ז\"ל דרך דרך אחרת בפי' השמועה הזאת דכי פריך ומה ראית היינו לומר דחייבי לאוין יהיה דינן כחייבי כריתות ממש שלא יעלו לחליצה וליבום וע\"ז משני הש\"ס דהא ליכא למימר משום דחייבי לאוין קדושין תפסי בה יע\"ש ועפ\"י דרכו מתיישב שפיר קושיית התוספו' ז\"ל בפ\"ק די\"ו וגם הוא ז\"ל בחידושיו שם הקשה אותה ולא העלה דבר ברור יע\"ש." + ], + [ + "ויבמה \n שהיא אלמנה מן הנשואין כו' שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה כו'. מצאתי כתוב למורי הרב המובהק יצחק נוניס נר\"ו וז\"ל כתבתי בנדפס דק\"ט ע\"ב דכ\"ג הבא על האלמנה מן הנשואין אי חייב עליה כרת במחלוקת הוא שנוי יע\"ש והן עתה בהיותי בעיר מודונא אינה ה' לידי שיטה כתיבת יד המאיר\"י על מסכת יבמות וראיתי כתוב שם וז\"ל כל זה שביארנו בחייבי לאוין אלמנה לכ\"ג אין הדין שוה בה לשאר חייבי לאוין והענין הוא שאלמנה מן האירוסין דינה כשאר חייבי לאוין לגמרי אבל מן הנשואין דאיכא לאו ועשה דבעולה אי אפשר לומר יבא עשה וידחה ל\"ת ועשה וא\"כ אף מן התורה אינה בת יבום ואין לומר שאף היבום עשה ול\"ת עשה דיבמה יבא עליה ולאו דלא תהיה אשת המת החוצה שהרי לאו זה לא בא למצות יבום אלא לאוסרה לזר הא כל שרוצה להתעגן בלא יבם ובלא זר אין כאן חיוב לאו ומעתה ביאתה או חליצתה אינה פוטרת צרה ואם בעל לא קנה כלל מתורת יבמה שהרי אינה בת יבום כלל אלא שמ\"מ אם בא עליה בתורת קדושין וברצונה צריכה גט שהרי קדושין תופסין בה דבכלל חייבי לאוין הן ויש אומ' שאף בכל צד שנבעלה צריכה גט מגזרה שמא יאמרו קנאה ויצאה בלא גט ובדין הוא ג\"כ שלא תהא צריכה חליצה ד\"ת שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה אלא שחכמים הצריכוה חליצה גזרה משום אלמנה מן האירוסין מידי דהוי אמקדש אחות יבמה שאעפ\"י שנפטרה צרתה מן התורה אצריכוה רבנן חליצה גזרה שמא יאמרו יבמה נפטר' לשוק בלא חליצה ויש אומרים שאף מן התורה היא בת חליצה ממה שדרש רב גידל ועלתה יבמתו כו' ואעפ\"י שרב גידל לחייבי לאוין אמרה מ\"מ אנו שדחינוה לענין חייבי לאוין משאירין אותה לחייבי לאוין ועשה וכ\"כ בה' גדולות לראשונים ומכאן כתבו רבים שאף ס' סוטה ומחזיר גרושה שאמרו עליהן חולצות ולא מיבמות חולצת דבר תור' קאמר עכ\"ל ומתוך דבריו יתבאר כל מ\"ש ודוק.
ודע שממ\"ש הרב המאירי ואין לומר שאף יבום עשה ולא תעשה כו' למדנו כלל מחודש דהא דאמרי' אין עשה דוחה לא תעשה ועשה היינו דוקא בעשה גרידא אבל עשה ולא תעשה דוחה את לא תעשה ועשה וק\"ל לפי דעתו מהא דגרסינן בפרק א\"מ ואם כהן הוא והיא בבית הקברות אינו חייב להחזיר משום דטומאת כהנים עשה ול\"ת והשבת אבידה עשה ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה יע\"ש הרי אע\"ג דבהשבת אבידה איכא עשה ול\"ת כמ\"ש רבינו בפי\"א מה' גזלה ואבידה הלכה י\"ח כתב דכהן שראה אבידה בב\"הק אינו חייב להחזיר משום דהו\"ל עשה ול\"ת וכתב ה\"ה שהיא גירסת ההלכות ורש\"י אבל האמת שאין אנו צריכין לזה דת\"ל דבעידנא כו' ועיין במ\"ש הנ\"י שם בפרק א\"מ ומדברי כולם דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה אע\"ג דאיכא ל\"ת בהדי עשה הדוחה ושלא כדעת הרב המאירי וצ\"ע ודוק ועיין בה' מילה בשורש אתי עשה ודוחה ל\"ת מ\"ש עוד בזה יעש\"ב." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nashim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..37ba3cd4446624ea360f8f82111ad9d54d53e5d8 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,233 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Marriage", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות אישות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nashim" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "שורש מצות קידושין לנשים הכשרות וליקוחין \n אלו מצות עשה מן התורה היא ובאחד מג' דברים אלו האשה נקנית בכסף או בשטר כו'. הכי איתא ברפ\"ק דקדושין ובעי בגמ' בכסף מנ\"ל גמר קיחה קיח' משדה עפרון כתיב הכא כי יקח איש אשה וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני וקיחה אקרי קנין דכתיב השדה אשר קנה אברהם א\"נ שדו' בכסף יקנו כו' וכתבו התוס' בד\"ה א\"נ שדות כו' וקשה א\"כ הו\"ל לאתויי השדה אשר קנה אברהם כו' עיין בחי' הרב מהריב\"ל ז\"ל ובתשו' להרב מהר\"י אדרבי ז\"ל סימן ת\"ז שביארו כונת דברי התוס' ז\"ל ויען הר\"ב מר דרור ג\"כ כיוון לדרכם וספרו מצוי לא העליתי דבריהם על ספר יע\"ש.
כ\"ע התוס' וי\"ל דמההיא ליכא למידק דאיכא למימר השדה אשר קנה אברהם בשטר או בחזקה עכ\"ל הנה הרב מהרש\"ך בח\"ב בתשובותיו סימן ל\"ד נשאל דברי התוס' אלו עם מ\"ש הם עצמן לקמן דכ\"ו ע\"א ד\"ה שדות בכסף יקנו וז\"ל הא דלא מייתי קרא דהשדה אשר קנה אברהם דכתיב גבי עפרון משום דדילמא הני מילי מנכרי שכל קניינו בכסף עכ\"ל, והוא ז\"ל הבין בכונת השואל דהוקשה לו בדבריהם דלמה לא השוו התוס' מידותיהם ולתרץ תי' אחר בשני המקומות דהכא יתרצו מה שתירצו התם והתם מה שתירצו הכא והרב ז\"ל השיב דהכא לא מצו לתרץ מה שתירצו התם משום דאפילו נאמר דשאני נכרי דכל קניינו בכסף אכתי הוה מצי תלמודא למילף שפיר דקיחה דכסף אקרי קנין ולהך מילתא מה לי נכרי מה לי ישראל ומה שלא תירצו התם מה שתירצו הכא עדיפא מינה משנו דלא מבעיא אי מיירי שקנה בשטר או בחזקה דליכא לאוכוחי מידי אלא אפילו אם נאמר דמיירי בכסף אין להוכיח כלל דקרקע נקנה בכסף מהאי קרא דאיכא למימר שאני נכרי דכל קנינו בכסף את\"ד ז\"ל.
ולע\"ד זה שכתב הרב ז\"ל דעדיפא מינה משנו התם מידי דוחקא לא נפקא ואפילו לפי דבריו ז\"ל כל כי האי הי\"ל להתוס' לעלות בזכרונם מ\"ש הכא ולומר בסוף דבריהם שע\"פ מ\"ש הכא אין מקו' ג\"כ לקושי' ז\"ל אמנם לדידי נ\"ל דהתם לא מצו לתרץ כמו שתירצו הכא דהתם אין כונת התוס' כמו שחשב הוא ז\"ל דקשיא להו אמאי לא אייתי קרא דהשדה אשר קנה אברהם לחוד ולא בעי קרא דשדות בכסף יקנו אלא עיקר קושייתם ז\"ל היא דאמאי התם לא אייתי קרא דאברהם מעיקרא והדר נימא א\"נ שדות בכסף יקנו כדקאמר הכא דהשתא אין מקום לתרץ ע\"פ מה שתרצו הכא דכונ' דבריהם הכא הוא לומר דמאי דנייד תלמודא מקרא דהשדה אשר קנה אברהם דמייתי מעיקר' וקאמ' א\"ן הוא משום דיש לדוחה לדחות כמ\"ש בהבנת דבריהם הרב מהריב\"ל והר\"י אדרבי ז\"ל והשתא מקשו התם שפיר אמאי לא קאמר התם כי הכא ואין מקום לתרץ אלא כמו שתירצו התם ודוק ואף כשתמצא לומר שפשט דברי התוס' שם משמע דק\"ל אמאי לא אייתי קרא דאברהם ולא קרא דשדות בכסף דההוא מדנביאי אכתי איכא למימר דלא ניחא להו לתרץ קושיי' ע\"פ מ\"ש הכא כי היכי דלא תיקשי אמאי לא אייתי שתיהן כדקאמר תלמודא הכא.
ולעיקר קושית התוס' נ\"ל לתרץ דמש\"ה נייד תלמודא מקרא דהשדה אשר קנה אברהם ומייתי קרא דשדות בכסף יקנו משום דבעי למפשט נמי שהאשה מתקדשת בשוה פרוטה ומקרא דאברהם אין ראיה דהא לא קנהו השדה אם לא שנתן כל שיוייו ד' מאות שקל כסף עובר לסוחר משא\"כ השתא דמייתי קרא דשדות בכסף יקנו דסתם כסף הוי ש\"פ כדאיתא לקמן בגמ' דף י\"א ע\"ב ואף דהתם קאמר והרי קדושי אשה דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון ותנן בה\"א בפרוטה ובש\"פ כו' דמשמע דמקרא דעפרון נמי שמעינן דהאשה מתקדשת בש\"פ וכ\"כ התוספות בדי\"ג ע\"א ד\"ה כשם שאין האשה מתקדשת וכו' ולפי מ\"ש אין הוכחה משם די\"ל דסמך אקרא דשדות בכסף יקנו ומה שיש לתמוה מאותה סוגיא עמ\"ש מרן ב\"י בח\"מ סימן ק\"ץ כתבתי במקום אחר, ובהכי מתיישב קושית התוס' דלקמן דמש\"ה מייתי קרא דשדות בכסף לאוכוחי דאפילו בש\"פ נקנה הקרקע כמ\"ש הטור בח\"מ סימן ק\"ץ ולפי דברי התוס' איכא למידק דאכתי אמאי לא מייתי מקרא דסוף יאושע ודסו' שמואל יע\"ש.
עוד כתב רבינו שקדושי כסף הם מד\"ס וכתב ה\"ה שאעפ\"י שהם מד\"ס דין תורה גמור יש להם כקדושי שטר וביאה שהם נקראים מדאורייתא ותמה ע\"ז הרב מ\"ל ז\"ל דלקמן בפ\"ד מהל' אישות עמ\"ש רבינו ז\"ל דהמקדש בפסולי עדות של דבריהם הויא ספק מקודשת, כתב ה\"ה שהם קרובי האם שקראן רבינו בפי\"ג מה' עדות שהם מד\"ס ולכך הויא ספק מקודשת יע\"ש ולפי דבריו שכתב כאן דאעפ\"י דקדושי כסף קראן רבינו ד\"ס דין תורה גמור יש להם התם נמי אף על גב שקראן ד\"ס הול\"ל דדינן כדין תורה גמור וכמקדש בפסולי עדות של תורה יע\"ש וקושיא זו הוקשה ג\"כ להלח\"מ ותירץ דקרובי האם לא נפקי מדרשא די\"ג מידות כקדושי כסף אלא מרבוייא ולהכי דינן כדין ד\"ס כשאר מילי דרבנן יע\"ש ולפי מ\"ש רבינו בספר המצות בשורש הב' דכל דבר הנלמד מי\"ג מידות ולא מצאנו בהדיא בגמ' דקראן דאורייתא הו\"ל כד\"ס אין מקום לקושייתם דקדושי כסף חזינן בכל התלמו' דחשיב להו דאורייתא וכמ\"ש הרמב\"ן בס' המצות יע\"ש לא כן גבי קרובי האם ובעיקר דברי רבינו הללו בשורש הזה עיין להרב דברי אמת בקונט' הט' שהעמיק הרחיב בזה יע\"ש ובמ\"ש אנן יד עניי בשורשי המצוות בשורש הב' יע\"ש." + ], + [], + [ + "הבא \n על הפנויה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה. עיין בדברי ה\"ה ז\"ל שיש סיוע לרבינו ממ\"ש חז\"ל בכל מקום אין אדם עושה בעילתו ב\"ז ואי כשבועל לשם זנות ליכא אלא איסורא דרבנן לא היו סומכין על חזקה זו דאיסורא דרבנן כלהו אינשי לא זהירי ביה עכ\"ל ועיין בהגהת המ\"ל בפ\"ד מה' מלוה ולוה הל' יו'ד מ\"ש שדברי ה\"ה ז\"ל הללו נראין כסותרין למ\"ש הוא עצמו שם בה' מ\"ול גבי רבית מאוחרת דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן אע\"ג דרבית מאוחרת איכא למ\"ד דהוי דרבנן עיין בי\"ד סימן קס\"ב ודוק, והרשב\"א בתשו' סי' תתקל\"ח כתב דגרע אפי' מאבק רבית וכתב שאם נשבע ליתן רבית מאוחרת שבועה חלה עליו יע\"ש ויש לחלק דהתם כיון דלית ליה הנאה לנותן שפיר איכא למימר דלא מחזיקינן שעובר אדרבנן בלי הנאה אבל הכא דאית ליה הנאת איסור איכא למימר דבדרבנן לא זהירי אינשי ודוק ועיין במה שאכתוב לקמן בה' גירושין פ\"י הי\"ט בשורש אין אדם עוש' בעילתו בעילת זנות יע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "ויש \n איסורי ביאה מן התורה בעשה והן מצרי ואדומי ובעולה לכ\"ג. והקשה הרב לח\"מ אמאי לא מנה הכונס ליבמתו שנאסרו הצרות ליבם בעשה כמ\"ש רבינו פ\"א מהל' יבום די\"ב והרב מש\"ל תירץ דלא מנה רבינו כי אם אותם שבא עליהם אזהרת עשה מיוחד ועפ\"י זה ניחא ליה נמי מה שלא מנה אשה שנסתרה אחר קינוי דאסורה לבעלה דכתי' ונטמאה והיא מאיסורי עשה וכמ\"ש ה\"ה בפי\"א מהל' גרושין הי\"ד וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ק דיבמות די\"א וכ\"כ התוס' שם ובסוטה דכ\"ח ד\"ה מה ת\"ל ובפרק אלמנה לכ\"ג דס\"ט ד\"ה כי תהיה אך בפרק יש מותרות דפ\"ו ד\"ה לרבי מתיא כו' כתבו בסוף דבריהם וז\"ל ועוד דלא מרגלא ליה דאיכא השתא תרי לאוי משמע דס\"ל דבספק סוטה איכא לאו ועיין בפ\"ק דסוטה ד\"ז דאמרינן סוטה שהיא בלאו לכ\"ש ופי' רש\"י בלאו דלא יוכל בעלה כו' עכ\"ל.
והנה זה שכתב שלא מנה רבינו כי אם אותם שבא עליהם אזהרת עשה מיוחד כו' עיין להרב עצמו בס' פרשת דרכים דרך מצוותיך דס\"ט ע\"ג ד\"ה ודע שכל הנשים כו' שכתב שקרא דיבמה יבא עליה מיותר הוא דהא כתיב בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא שתי בתים וכי כתיב קרא אחרינא יבמה יבא עליה הוא לנתקו מכרת לעשה דמה\"ט לא אמרינן כיון דאהדריה אהדריה לאיסור אשת אח דמעיקרא יע\"ש וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא, ואפשר ליישב דאכתי עיקר קרא דיבמה בא לעש' על היבם שייבם אשת אחיו וממילת עליה דמיית' הוא דילפינן דהכונס ליבמתו אין בו כי אם עשה ואין כאן אזהרת עשה מיוחדת ודוק, ואולם בראיות הללו שהביא מדברי הרא\"ש והתוס' בפ\"ק דסוטה די\"א דס\"ל דספק סוטה היא מאיסורי עשה אני בעניותי לא כן אדמה כי הנה הרואה יראה להתוס' ז\"ל שם בדי\"א ע\"ב ד\"ה מאי שכתבו דאף כשבא עליה בעלה בדרך לוקה משום דהכתוב עשאה לספק סוטה כודאי יע\"ש וזו היא שיטת הרשב\"א שכתב ה\"ה בפי\"א מה' גרושין די\"ד דאף בספק סוטה לוקה וחשיב כעובר על לאו יע\"ש.
ומ\"ש התוס' שם בדי\"א ע\"א ד\"ה צרת סוטה על מה שהקשו וא\"ת כיון שלא נכתב שם טומאה אלא על הודאי אמאי אסורה לביתה ולתרומה ולמאי דפרישית לעיל דלמסקנא דשמעתין טומאה בעריות דכתיב בו דאמר רב היינו במקום לאו ניחא כו' דההיא טומאה לא כתיבה אלא על הודאי נבעלה עכ\"ל דמשמע לכאורה מדבריהם הללו דס\"ל דבספק טומאה ליכא לאו הא לא מכרעא לע\"ד דודאי הם ז\"ל אזלי ומודו דגבי ספק סוטה לא כתיב לאו בהדייא אלא דמפני שהכתוב החמיר עליה לעשותה כודאי הוא שכתבו דלקי כסוטה ודאי ומיהו לא חשיבא טומאה זו דספק סוטה כשאר עריות כיון דלא כתיב לאו בהדייא כי היכי דכתיב גבי סוטה ודאי ומה שיש לדקדק על דברי התוס' הללו עיין להרב מש\"ל בה' יבום פ\"ו די\"ט יע\"ש והן הן דברי הרא\"ש שם באותה סוגיא כאשר יראה הרואה שם, באופן דאכתי אפשר לומר דס\"ל כסברת הרשב\"א שהביא ה\"ה ז\"ל דאף בספק סוטה לקי ולא חשיב כאיסור עשה ובהכי ניחא דברי התוס' בפ' יש מותרות דפ\"ו שדקדק מהם הר\"ב מש\"ל י\"ל דס\"ל דבספק סוטה איכא נמי לאו ולפי דבריו ז\"ל הנה התוס' ז\"ל תברי לגזזייהו ממקום למקום ועפ\"י האמור הנה נכון כי כולם שפה אחת ודברים אחדים הם כדבר האמור.
איברא שבעיקר דברי הרב מש\"ל במה שרצה לדקדק מדברי התוס' הללו דפ' יש מותרו' דס\"ל דבספק סוטה איכא לאו לע\"ד יש לדון בזה כי אפשר לצדד בדבריהם ולומר במ\"ש דהשתא איכא תרי לאוי שאין כונתם לומר חד לאו בספק סוטה דאסור להחזירה ואידך לאו דזונה כמו שהבין המ\"ל זלה\"ה אלא כונתם לומר חד לאו דגרושה ואידך לאו דזונה וקיימי התוס' למה שסיימו לומר ואע\"ג דבלא\"ה אסורה לכהונה משום גרושה כו' וע\"ז כתבו דלר' מתיא ן' חרש דס\"ל דסוטה שבא עליה בעלה בדרך עשאה זונה קאמ' תלמודא שפיר דהוא מרגלא ליה כיון דאיכא תרי לאוי לאו דגרושה ולאו דזונה ואולם לפי מ\"ש אין אנו צריכין לזה שאף אם נאמר דכונתם היתה אלאו דספק סוטה ניחא דס\"ל דס\"ס כיון דלקי חשיב כעובר על הלאו כמ\"ש ה\"ה ע\"ש הרשב\"א ז\"ל, ואולם הראיה שהביא מדברי התוס' דסוטה דכ\"ח דס\"ל דבס\"ס ליכא אלא עשה היא ראיה שאין עליה תשו' ומ\"מ דבריהם סותרין בהדיא למ\"ש ביבמות דאף בס\"ס לקי ולא ידעתי איך לא שת לבו לזה הרב ז\"ל, גם מ\"ש עוד שמדברי התוס' בפרק אלמנה לכ\"ג דס\"ט ד\"ה כי תהיה משמע דס\"ל דבס\"ס ליכא אלא עשה לע\"ד יש לדון בה שהם ז\"ל עמ\"ש שם בגמ' דלרבי עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין מאי כי תהיה כי תבעל הקשו דלר\"ע נמי איכא לפרושי כי תהיה בהנך דאית בהו הוייה וכגון בסוטה שבא עליה בעלה בדרך דליכא אלא עשה וממה שכתבו דליכא אלא עשה דקדק הרב ז\"ל דמשמע להו דבס\"ס לא לקי כיון דלדידהו משמע להו דליכא אלא עשה דונטמאה לחוד ולא לאו דלא יוכל בעלה הראשון וזה הבין בכונת דבריהם הרב דברי אמת בקונטריס ששי דנ\"ו ע\"א והוקשה לו דלפי סברתם הלזו דבס\"ס ליכא אלא עשה דונטמאה ק' לרבנן דלר\"ע בפרק האומר דקדושין אמאי לא מוקמי קרא דכי תהיינה לחייבי עשה כגון סוטה שנסתרה ובהכי מיירי קרא וליכא שום קושיא לא מעם אחד ולא מי כתיב כי תהיינה לבועל אלא ודאי תשמע דסוטה שנסתרה בלאו קאי עכ\"ל.
ולפום מאי' דמשמע להו בהבנת דבריהם אנכי לא ידעתי למה להו להתוס' לומר דלהכי תפסי קדושין משום דליכא אלא עשה דמשמע דאילו הוה כתיב בה לאו דלא יוכל לא הוו תפסי בה קדושין והלא סוטה ודאי דאיכא ביה לאו דלא יוכל כדאמרינן בפ\"ק די\"א ואפי\"ה קדושין תופסין בה כדאמרינן לעיל בפרק החולץ דמ\"ט ובפרק האומר דקדושין דס\"ח אמר אביי הכל מודים בבא על הנידה ועל הסוטה דקדושין תפסי בה וכתבו שם התוספות ז\"ל דאפילו גרשה וחזר ולקחה קדושין תפסי בסוטה ודאי מקרא דלהיות לו לאשה יע\"ש ותו קשה דלפי דבריהם ז\"ל מאי קא ק\"ל להתוס' אמאי לא מוקי קרא דלא תהיה בספק סוטה דתפסי בה קדושין כיון דליכא אלא עשה ומאי קושיא דאכתי הוה קשיא ליה לתלמודא ולמ\"ד אין קדושין תופסין בחייבי עשה מאי איכא למימר וכדאקשי תלמודא בפרק האומר גבי קרא דכי תהיינה לאיש ב' נשים ובכמה דוכתי.
כי ע\"כ הדבר מבואר לע\"ד דכונת התוספות הייתה להקשות אמאי לא מוקי קרא לר\"ע בס\"ס דתפסי בה קדושין ולא מפני שהוא מחייבי עשה כי אם אפילו אם נאמר דאיכא נמי בס\"ס לאו וכסברת הרשב\"א שהביא ה\"ה ז\"ל אכתי קדושין תופסין בה מקרא דלהיות לו לאשה וכמ\"ש התוס' לעיל דמ\"ט ובפרק האומר דקדושין ומשום דהוה מצינן לתרוצי דלהכי לא מוקי לה בס\"ס משום דבס\"ס בלא\"ה היא אסורה בתרומה משעה שנסתרה מקרא דונטמאה דדריש ר\"ע בסוט' פרק כשם דכ\"ח תלת ונטמאה כתיב חד לאוסרה לבעל וחד לאוסרה לבועל וחד לאוסרה בתרומה ע\"ז באו כמשיב דאי מקרא דונטמאה דתרומה ליכא אלא עשה וקרא דובת כהן אתא ללאו ולאוסרה בלאו כשבא עליה בעלה ומאי דלא ק\"ל אמאי לא מוקי לה בסוטה ודאי דאעפ\"י דאיכא לאו קדושין תופסין בה כמ\"ש התוס' לעיל הוא משום דכיון דסוטה ודאי שזינתה תחת בעלה היא מן החמורות מחייבי מיתות ב\"ד כבר כתבו התוס' ז\"ל לעיל ד\"ה נכרי ועבד ע\"ש ר\"י דפשיטא ליה להש\"ס דעיקר קרא דלאיש זר אתא לחייבי כריתות אפילו שאין קדושין תופסין בה מק\"ו דהשתא ממזר הוי ליפסל מיבעיא וכי דרשינן כי תהיה הנך דאית בהו קדושין חידושא קאמר דאפי' הנך דקיל מפסלי בתרומה יע\"ש.
איברא שדבריהם תמוהים דהכא משמע להו דחייבי כריתות ומיתות ב\"ד מהאי קרא נפקי ואפילו הנך בלאו זה מעיקרא ולעיל בפ' ד' אחין דל\"ה ע\"א ד\"ה אע\"פ כתבו דהנך כריתו' דלאו זה מעיקרא נינהו לא נפקי מהאי קרא יע\"ש. ומ\"מ לפי דבריהם שם דאשת איש פסולה לכהונה משום טומאה יתיישב מאי דלא ק\"ל מאשת איש שזינתה בהכי דלהא לא צריך קרא והשתא אין מקום לפרש קרא דכי תהיה בסוטה ודאי דתפסי בה קדושין דמשמע דדוקא משום דנבעלה לבעלה הוא דנאסרה בתרומה והלא משעה שזינתה הרי היא אסור' לאכול בתרומה כיון דנבעלה לפסול לה כשאר חייבי כריתו' דבשעה שנבעלה נאסרה לתרומה מהק\"ו שכתבו התוס' דהשתא ממזר הוי ליפסל מיבעיא ולכן נקטו קושייתם בספק סוטה שבא עליה בעל' בדרך הנה לפי האמור בכונת דבריהם אין מכאן ראיה דס\"ל דס' סוטה ליכא אלא עשה דאפשר ואפשר דס\"ל כשי' הרשב\"א דלקי וחשיב כעובר על הלאו ומ\"ש דליכא אלא עש' דונטמאה לא קאי אעש' דונטמ' דדרשינן ליה לאוסרה לבעל אלא אעשה דונטמאה דדרשי' מיניה לאוסרה בתרומה כדבר האמור, ומ\"מ אף למאי דמשמע להו בכונת דבריהם במ\"ש דליכא אלא עשה דונטמאה דקאי אעשה דונטמאה לאוסרה לבעל אין מכאן ראיה דס\"ל דליכא לאו בס\"ס כסברת הרשב\"א דאכתי אפ\"ל שפיר דס\"ל כסברת הרשב\"א דספק סוטה לקי וחשיב כעובר על הלאו וכמ\"ש בהדיא בדי\"א ע\"ב אלא לענין אי תפסי בה קדושין משמע להו דתפסו שפיר לר\"ע כיון דליכא לאו בהדיא אלא עשה דמה\"ט כתבו התוס' לעיל די\"א דלא חשיב כטומאה דעריות לפוטרה מן החליצה ומן היבום כיון דלא כתיב לאו בהדיא בספק סוטה וא\"כ ה\"נ לר\"ע דלא תפסי בה קדושין בחייבי לאוין מ\"מ גבי ספק סוטה אע\"ג דלקי קדושין תפסי בה כיון דלא כתיב לאו בהדייא והאי דלקי משום דלחומרא עשאה הכתוב לספק כודאי ודוק.
ועיין בס' דברי אמת בקונט' ו' דנ\"ה ע\"ג וע\"ד במה שעמד על דברי הר\"ב מש\"ל ז\"ל הללו ושם הקשה לו קושייא חזקה למה שהוק' להם להמ\"ל ז\"ל ולהל\"מ אמאי לא מנה רבינו צרת סוטה שהיא בעשה דקו' זו קשה על הגמ' בקדושין פ' האומר דלא משכח לאוקומי קרא דכי תהיינה לרבנן באיסורי עשה ולפי דברי רבינו דצרת יבמה היא בעשה אמאי לא מוקי קרא בהכי והביא דברי הרשב\"א ז\"ל בפ\"ק דיבמו' דס\"ל דצרת יבמה היא בלאו יע\"ש, שוב ראיתי להר\"ב מ\"ל גופיה הוק' לו קושיא זו על הש\"ס בפי\"ט מה' א\"ב ד\"ה ואגב גררא יע\"ש ויישבה היטב ודוק, ויתר דבריו שם הם מגומגמים ויותר במה שרצה לומר דגבי סוטה לבועל איכא איסור לאו עיין שם, והנה ראיתי לדברי מהר\"י כולי ז\"ל בהגהתו שציין דברי הירוש' שהביאו התו' בשלהי פ' המגרש וז\"ל בירוש' פריך אמאי אצטריך קרא דלא יוכל בעלה תיפוק לי דבלא\"ה אסור להחזיר סוטתו ומשני לעבור עליו בב' לאוין ע\"כ, עוד ציין מ\"ש התוס' בפ' אלו נערות ד\"מ ד\"ה ניתי עשה דונטמאה הוא עשה יע\"ש, ואין מדברי התוספות הללו דגיטין ראיה לומר דס\"ל דבס\"ס איכא לאו דאפשר דס\"ל דליכא אלא עשה ומ\"ש תרי לאוי הם קיימי אסוטה ודאי דלכ\"ע איכ' לאו כדאמרי' ביבמו' ובסוט' די\"א וראיתי שהבי' דברי הרב פנים מאירו' שהגיה בדברי התוס' הללו דגיטין במקום תרי לאוי לעבור עליו בלאו והכריח כן הרב הנז' בספרו משום דביבמות די\"א אמרינן דלר\"י בן כיפר לאו בסוטה לית ליה ולרבנן ילפינן לאו בסוטה מהאי קרא דלשוב לקחתה א\"כ לא מקשו התו' מידי אמאי אצטריך קרא אלא ע\"כ צ\"ל לעבור עליו ותמה על המפרשים שלא הרגישו בזה ודוק ותשכח עכ\"ל.
ולדעתי אין צורך להגיה ואין מקום לקושייתו בדברי התוס' דהתוס' ז\"ל ק\"ל שפיר דכיון דלב\"ש כי כתיב קרא דוכתב לה ס' כריתות אכי מצא בה ערות דבר קאי דהיינו דבר ערוה בעדים ברורים אם כן לדידהו למה אסרה הכתוב מטעם דהלכה והיתה לאיש אחר דאפי' לא היתה לאיש אחר אסורה מקרא דאחרי אשר הוטמאה דדרשי' לה לרבות סוטה שנסתרה וכיון דאפילו בסוטה שנסתרה לבד רבי לן קרא שהיא אסור' לבעל' למה זה כתיב ושלחה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר דכיון דאפי' בלא שלוחין אסורה דלב\"ה אצטריך להזהיר המחזיר גרושתו אפי' שלא נטמאה ולהזהיר על הנטמאה שהם ב' לאוין אך לב\"ש קש' ולזה תירצו דלב\"ש אתא קרא לעבור עליו בב' לאוין וכאלו כתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה ולא יוכל להושיבה תחתיו אחרי אשר הוטמאה דהשתא כי נטמאת והלכה לאיש אחר עובר משום לא יוכל לקחתה ומשום לא יוכל להושיבה תחתיו ושוב מצאתי הדבר מפורש בהרמב\"ן בפי' התורה בפרשת כי תצא על פסוק זה דאחרי אשר הוטמאה שכתב וז\"ל וא\"כ יאמר הכתוב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשו' לקחתה ואחרי אשר הוטמאה והנה הם ב' לאוין יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת ויזהיר במחזיר אשתו שנשאת בזנות עכ\"ל וא\"כ לב\"ש דמחזיר גרושתו היינו שגרשה משום זנות כדכתיב קרא דלעיל מיניה ע\"כ אצטריך לעבור עליו בב' לאוין משום מחזיר גרושתו ומשום מחזיר סוטתו.
גם מ\"ש הרב מהר\"י כולי שהתוס' בפ' אלו נערות כתבו ונטמאה חשיב עשה לא ידעתי למה הביא דבריהם הללו שהם בלי צורך דאף הרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה דונטמאה הוא עשה וכי מספקא לן אי בס\"ס איכא לאו היינו מקרא דלא יוכל בעלה הראשון דכיון דהכתוב עשאה לספק כודאי הו\"ל כעובר על הלאו סוף דבר בהא סלקינן ובהא נחתינן שאין מדברי התוספות והרא\"ש דיבמות שום משמעות דס\"ל דגבי ספק סוטה ליכא לאו כשי' הרשב\"א ואדרבא מדבריהם בדי\"א ע\"ב משמע בהדייא דס\"ל כפי' הרשב\"א ז\"ל זולת דבריהם שבסוטה דכ\"ח מוכח דס\"ל דלא כהרשב\"א ז\"ל וזה הפך דבריהם שביבמות כן נלע\"ד ודע שראיתי להרב פני יאושע בס\"פ המגרש עלה דאמרי' התם א\"ל רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו א\"ל מדגלי רחמנא גבי אונס דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו בעמוד והחזר קאי מכלל דבעלמא מאי דעבד עבד, כתב הרב הנז' וז\"ל וקל\"ט דהא רבא גופיה אמר במסכת תמורה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומקשינן עליה מאונס שגירש אי ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואמאי לא לקי כיון דעבר אמימרא דרחמנא ומשני רבא שאני התם דאמר רחמנא כל ימיו בעמוד והחזר ניתקו הכתוב לעשה ולפ\"ז נהי דלא קשיא לן בעיקר מימרא דרבא דהתם אמר אי עביד לא מהני והכא קאמר מאי דעבד עבד דהתם איירי דוקא היכא דאמר רחמנא לא תעביד בלשון לאו משא\"כ בלא מצא לא ערוה ולא דבר אין כאן לאו אבל הא ודאי ק' היאך יליף רבא הכא מדגלי רחמנא גבי אונס כל ימיו מכלל דבעלמא מאי דעבד עבד דהא אפי' אי בעלמא כשגרשה שלא כדין לא מהני אפי\"ה אצטריך לכתוב גבי אונס כל ימיו למימרא דלא לקי דסד\"א כיון דעבר אמימרא דרחמנא לקי משו\"ה נתקו הכתוב לעשה דלא לקי, והנלע\"ד ליישב דמהא מילתא גופיה יליף רבא דכיון דלקושטא דמילתא באונס לא לקי דהו\"ל לאו הניתק לעשה א\"כ אמאי אצטריך כלל קרא דלא יוכל לשלחה כו' וליכא למימר דלא אצטריך לענין כהן דהא לב\"ש בלא\"ה אסור משום זנות ואי משום לעבור עליו בלאו הא ליתא דכיון דלא לקי לא אצטריך למיכתב לאו יתירא כדאיתא בתוס' ר\"פ אז\"ן אע\"ג דלב\"ש היכא דלא מצא בה ערות דבר וגרשה מאי דעבד עבד וא\"כ אצטריך לא יוכל לשלחה והשתא מדב\"ש נשמע לב\"ה דהיכא דלא מצא לא ערוה ולא דבר מאי דעבד עבד כנ\"ל נכון עכ\"ל.
ואנא גברא רבא חזינא ותיובתא חזינא ופירוקא לא חזינא דמ\"ש תחילה כשהביא מימרא דרבא דמס' תמורה גבי כל מילתא דאמר רחמנא דמעיקר מימרא דרבא ל\"ק דהתם דוקא איירי היכא דאמר רחמנא בלשון לאו כו' אשתמיט מיניה מאי דפריך תלמודא התם לרבא ממתני' דאין תורמין מן הרע על היפה ואי תרם תרומתו תרומה דאמאי תרומתו תרומה לרבא כיון דלא מהני והוצרך לשנויי שאני התם דגלי קרא כו' ואם איתא דרבא לא קאמר דלא מהני אלא היכא דאמר רחמנא בלשון לאו הא בתורם מן הרע על היפה ליכא לאו הבא מכלל עשה כמ\"ש שם רש\"י בהדייא מקרא דמכל חלבו ממנו והוי דומיא דגט דכתיב כי מצא בה ערות דבר דהוי לאו הבא מכלל עשה, גם מ\"ש עוד ליישב הקו' השניה דמהא מילתא יליף רבא דא\"כ אמאי אצטריך קרא דלא יוכל לשלחה כו' אחר המחילה רבא לא ידענא מאי קאמר דהא שפיר אצטריך קרא ללאו ולמלקות בין לב\"ש ובין לב\"ה דאע\"ג דהוי לאו הניתק לעשה ולא לקי היינו היכא דקיים העשה אבל אם לא קיים העשה כגון שמתה האשה אחר שגירשה למ\"ד קיימו ולא קיימו או שהרגה באונס או בשגגה למ\"ד ביטלו ולא ביטלו לקי שפיר על הלאו וכן בכהן שעבר וגירשה דלוקה ואינו מחזיר וא\"כ שפיר אצטרי' קרא דלא יוכל לשלחה ללאו ולמלקות והדרא קו' לדוכתה היאך יליף רבא מקרא דכל ימיו בעמוד והחזר למימרא דבעלמא מאי דעבד עבד הא שפיר איכא למימר דבעלמא מאי דעבד לא עבד דכופין אותו להחזירה דהתם גבי אונס אצטריך קרא דכל ימיו לומר דלא לקי אלאו דלא יוכל היכא דמקיים העשה.
והנלע\"ד לעיקר קושיותיו דמאחר דקרא דכל ימיו איכא למדרשיה דאתא למילף בעלמא דאי עבד עבד ולא אתא לנתוקי לעשה ואיכא למדרשיה דאתא לנתוקי לעשה ולא למילף בעלמא דאי עבד עבד כל כה\"ג אמרי' הי מינייהו מפקת ותרתי ש\"מ וכי אתינן למילף דילקי על לאו דלא יוכל אמרי' דילמא אתא קרא לנתוקי לעשה ולא לקי וכי אתינן למילף בעלמא דכופין למי שגירש אשתו בלא ערוה ובלא דבר שיחזור לקחתה אמרינן דאתא קרא למילף בעלמא דאי עבד עבד כנלע\"ד ועדיין צ\"ע." + ] + ], + [], + [ + [ + "שורש ידים מוכיחות אומר \n לה הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי כו'. וכתב ה\"ה ז\"ל ואי אמר את מקודשת ולא אמר לי כתבו הרמב\"ן והרשב\"א והרבה מן המפרשים שאינה מקודשת והוכיחו כן מן הסוג' משום דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים ע\"כ.
הנה בגמ' אמרי' אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף ושוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאינתו הרי זו מקודשת כו' א\"ל רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידיים והתנן כו' הכא במאי עסקינן דאמר לי כו' ע\"כ, מה שיש לדקדק בסוגיין מ\"ש דכשלא אמר לי אינה מקודשת מטעמא דהוה ליה ידים שאין מוכיחות דלא פי' בדיבורו למי הוא מקדשה ואלו בפ' האיש מקדש דנ\"ב אמרי' דהאומר אחת מבנותיך מקודשת לא' מבני דכולם מקודשות מספק אע\"פ שלא פי' לאיזה מהן קדש ולמי מקדש יע\"ש עיין להריב\"ש ז\"ל בסי' רס\"ו שתי' לזה דשאני הכא שאין הוכחה בלשון הקידושין שהוא המקדש ושהיא המתקדשת אבל בההיא דלקמן הלשון של הקידושין הוא שלם שהוא המקדש לבתו של פ' ומצד הלשון של הקידושין אין חסרון אלא מצד הענין שלא ידענו מי היא זאת הבת ומי הוא זה הבן ולהכי כולם מקו' מס' ואני אפרש עוד דשאני ההיא דלקמן דמה שחשב בלבו ומה שהוציא בשפתיו הכל א' ואין שום חיסור בלשונו ממה שחשב בלבו שמעיקרא כך חשב בלבו לקדש א' מבנותיו לאחד מבניו לאיזה מהם שירצה לקדש אח\"כ ולומר לו ולשון זה הוא שלם ומפני שלא בירר א' מהם אנו אומרי' שכולם מקודשו' משא\"כ הכא שהוא חשב לקדשה לו ובלשונו לא אמר לי כ\"ן לע\"ד ועיין בתשו' מהר\"י הלוי סי' ד' ה' ו' ז' בסוגייא זו.
וכתב עוד שם דבאומר הריני נותנו לך בתורת קידושין מקודשת ודאי דאין כאן ידים אלא דבור שלם שכיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קדושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת דלא שביק איניש מצוה דנפשיה ועביד מידי דלא רמי עליה והביא ראיה מאותה סוגייא דאחת מבנותיך דאמרי' עלה שאפילו מנתה הגדולה שליח לקבל קדושיה אינה מקו' מה\"ט יע\"ש ולכאורה אין דבריו מובנים דמאי אהני לן האי טעמא דלא שביק כו' להיכא שאין הוכחה בלשון שהוא דמקדש לה לדידיה ושהיא עצמה תהיה המתקדשת וההיא דאחת מבנותיך שאני דהלשון והדבור שלם ומובן אלא שאין הוכחה מצד הענין וכבר תמה על דבריו בס' קמ\"ר בה' אישות דל\"ז ע\"א יע\"ש.
ולק\"ד מבואר כוונתו ז\"ל דלדידיה משמע ליה דכל דע\"י האומדנא מבואר לשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת ואין שום חסרון בלשונו של המקדש אין כאן ידים כלל אע\"פ שלולי זאת האומדנא לא היה הוכחה בלשון כלל משא\"כ כשיהיה אופן לשונו שאף ע\"י האומדנא אכתי יש חסרון בלשונו ואין דבורו שלם דודאי כל כי האי הו\"ל ידים שאין מוכיחות ולהכי באומר הריני נותנו לך בתורת קדושין דמשמע ליה להרב שכיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קדושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת כיון דאיכא אומדנא זו דלא שביק כו' ולזה הביא ראיה דאומדנא זו אלימא טובא שהרי גבי אחת מבנותיך אהני לן אומדנא הלזו לומר דאפילו מנתה אותו שליח שלא תהיה מקודשת אפי' שאמר בתך מקודשת לי ולשון זה דבתך מוכח טפי דעלה קאי ואפ\"ה אמרינן דלא היא ה\"נ כל שהאומדנא מפרש כונת לשונו דמ\"ש הריני נותנו לך הכונה לומר שהוא המקדש אותה הרי זו מקוד' משא\"כ באומר הרי את מקודשת ולא אמר לי דאף דאיכא אומדנא זו מ\"מ לשון המקדש חסר הוא שלא פי' דלדידיה הוא מקדשה ולהכי אינה מקודשת דע\"י האומדנא לא נוסיף על דבריו ונאמר שאמר לי כנלע\"ד.
ועיין עוד בס' הנז' שכתב דמהרלב\"ח ז\"ל בדרל\"א תירץ עוד לזה וז\"ל ולאו דבעינן שיורה לשון הקדושין עד הוא איש מסויים וכן המתקדשת דאי הוה בעינן הכי הוה קשיא לן ההיא דפ' האיש מקדש אבל עיקרא דמילתא דבעינן דלימא לשון מוכח מיניה שמקדשה לשום איש שיחולו בה הקידושי' ושיהיה ההוכחה בלשון הקדו' שהאשה היא המתקדשת לאיש הראוי לאוסרה בקידו' יע\"ש ותירוץ זה מבואר בטעמו יותר אמנם ממ\"ש התוס' דלהכי חשיב ידים שאין מוכיחות כל שלא אמר לי משום דאדם עשוי לקדש אשת חבירו משא\"כ בגט כו' אין מקום לתי' זה דהכא נמי אין אדם עשוי לקדש אשה למי שאין ראוי לקידו' ולדידהו אין ליישב אם לא ע\"פ דברי הריב\"ם ז\"ל והנה התוס' ד\"ה הכא כו' כתבו וז\"ל ומדקאמר שמואל מוקי כו' מכלל דאיהו לא ס\"ל כו' עיין להר\"ן שם בנדרי' שכתב הפך זה והכריח כדבריו וכ\"כ שם הרא\"ש ומה שיש לדקדק בדברי הר\"ן עיין להרב עצמות יוסף בסוגיין ועיין בספר לשון למודים בה' נדרים סי' א'.
וראיתי דק\"ל ז\"ל לפי דבריו אמאי אוקמא שמואל למתני' כר\"י לוקמא אפילו כרבנן כיון דס\"ל דאע\"ג דבעלמא ידים שאין מוכיחות לא הויין ידיים דוקא בגט הויין ידים מטעמא דאין עשוי כו' יע\"ש ולדידי אי מהא לא אירייא דאפשר לומר דתלמודא ה\"ק שמואל מוקי מתני' דנדרים כר\"י כלומר כס' ר\"י דאית ליה גבי גט ידיים שאין מוכיחות הויין ידיים ולא דאתי מתניתין כוותיה דר\"י דוקא אלא ככ\"ע ומשום דלא אשכחן האי סברא דידים שאין מוכיחות דהויין ידים בעלמא אלא לר\"י קאמר דמוקי מתני' כר\"י והדר פריך מנ\"ל לשמואל לחלק בין גיטין לנדרים ולאוקמא מתני' דנדרים כס' ר\"י וקאמר דמתני' קשיתיה כו' ועוד אפ\"ל שאף הר\"ן לא כתב כן אלא לפום סוגיי' דקי' ודגיטין אמנם לפום האי סוגיי' דנדרים הדבר מבואר דליכא לחלק בהכי ודוק.
ובדברי הרא\"ש בסוגייא דקידושין לא יכולתי עמוד על עומק כוונתם דנראי' כסותרים זה לזה בתכ\"ד דבתחילת דבריו משמע דס\"ל דשמואל ס\"ל כר\"י ומשו\"ה מוקי למתני' כוותיה שכתב ומסיק הכא דקאמר לי כו' וק' דבריש נזיר מסיק כו' וי\"ל דהרי את מקודשת ולא אמר לי אבל היכא דאיכא הוכחה קצת כהנהו דריש נדרים הויין ידים כו' הנה מבואר מלשון זה דמשמע ליה דההיא דריש נדרים דאיכא הוכחה קצת ס\"ל דידיים שאין מוכיחות הויין ידיים וע\"כ דמשמע ליה דכי מוקי שמואל מתני' כר\"י היינו משום דהכי ס\"ל ובסוף דבריו משמע להפך שכתב וז\"ל ובלא\"ה הלכ' כההיא סוגייא דנדרי' דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דשקיל וטרי תלמודא במילתא דשמואל טובא עד דמוקי ליה הכי עכ\"ל הנה מלשונו זה מבואר דס\"ל דשמואל מוקי מתני' כר\"י ולא ס\"ל וכעת צריך ישוב ועיין במהרימ\"ט ז\"ל בח\"י על הרי\"ף דשקיל וטרי עוד בדברי הרא\"ש הללו.
ולענין הלכה במקדש את האשה סתם ולא אמר לי כתב הרב עצמות יוסף שיש לחוש להחמיר כיון שמצאנו ראינו סברת י\"א שהביא הר\"ן ז\"ל בפרקי' גם בהגהות מרדכי בסוף גיטין כתב להחמיר גם הרשב\"א בחי' למס' קידושין נוטה דעתו להחמיר אף שלא אמר לי והביא כל לשונו באורך יע\"ש ולקע\"ד סברת הי\"א שהביא הר\"ן בפרקי' היא היא סברת הרשב\"א בחי' שכתב איכא למימר דכשלא אמר לי יש לחוש ולהחמיר וכ\"כ מהרימ\"ט ז\"ל בחי' על הרי\"ף ועיין בס' קול יעקב שהביא דברי הרשב\"א הללו שלא הבין כן והאריך להקשו' לפי הבנתו ושרי ליה מאריה וכבר ביטל דעתו מפני דעת הי\"א שהביא אחריו אשר ע\"פ דבריהם אין מקום לסברא זו לחוש ולהחמיר כיון דעיקר הראיה אינו אלא מההיא דאיבעייא לן בגיטין אי בעי' ודין או לא ונדחה קרו לה הי\"א והיא היא עיקר הדחית הר\"ן וזו היה לו לה\"ה כאן לכתוב בשם הרשב\"א דכל שלא אמר לי אין לחוש לקידו' ומה שהביא ראיה מת' הרשב\"א סי' תשע\"ד ואלף רל\"ד כבר אפשר לפרש שדעתו דכל דלא אמר לי לא מהני' והכא ה\"ט משום דאמר הריני כו' כמו שפי' הוא באחד מן הפירושים ונמצא שאף הרשב\"א ז\"ל משמע ליה דכל שלא אמר לי אין לחוש לקידושיו ואין מקום לחוש ולהחמי' בזה ושוב ראיתי שכך העלה מהרימ\"ט בחי' על הרי\"ף להלכה ולמעשה וכתב ככל אשר כתבנו.
ועוד אני תמיה בעיקר סברת הי\"א שהביא הר\"ן ז\"ל והיא סברת הרשב\"א ז\"ל שכתב דברי'ה שכתבו דיש להחמיר בדבר כיון דחזינן דתלמודא ספוקי מספקא ליה אי בעי' ודין או לא ולא אפשיטא כו' דמבוארים דבריהם ז\"ל דמשמע להו דמש\"ה מספקא ליה לתלמודא אי בעי' ודין אע\"ג דלפי למאי דקי\"ל דבעי' ידים מוכיחות אין ספק בזה דודאי בעי' ודין אלא דמשו' חומרא הוא דמספ\"ל לתלמודא הכי ומינה דה\"ה גבי קידושין נמי ספקא הוי והוא תימא איך הפה יכולה לדבר דמשום חומרא דגט נחית תלמודא נפשיה לספק זה דא\"כ מה הלשון אומרת בעי' ודין או לא בעי' ודין דלשון זה מוכח דמספק\"ל אי לכתחילה בעי' שיכתוב ודין או לא ובזה ליכא ספקא דפשיטא ודאי דבעי' למכתב ודין כיון דקי\"ל דבעינן ידים מוכיחות ואי עיקר הבעייא היא אי חוששין להחמיר היכא שלא כתב ודין ונ\"מ דאם פשטה ידה וקבלה קדושין שתהיה ספק מקודשת ותהיה צריכה גט משני לא הול\"ל האי לישנא דבעינן או בעי' אלא אם לא כתב ודין מאי ועוד שאם זו היתה עיקר הבעייא היכי הוה ס\"ד דתלמודא למפשט בעיין מההיא דרבא דאתקין בגיטין כו' ואלו ודין לא קאמר ש\"מ לא בעינן ודין והשתא מאי פשיטותא איכא דאטו לדידיה מי ניחא דלכתחיל' ודאי בעי' ודין למאי דקי\"ל כר\"י ואמאי לא אתקין רבא אלא ודאי דעיקר הבעיא דבעי' התם ללכתחילה הוא דבעי לה אי בעי למכתב ודין או לא וכמו שדחה הר\"ן ז\"ל והוא מן התימא איך לא דחה הר\"ן ז\"ל בהכי וכעת צ\"י.
ולענין האומר הריני נותן לך זה לקדושין כתב הר\"ב עצמות יוסף ז\"ל שהרשב\"א בתשו' כתב שיש לחוש ולהחמיר שמא בקדושין בענין זה לא בעי' ידים מוכיחות כו' וכתב שיש לפרש בדבריו ג' פירו' או שטעם החומרא הוא מפני שדעתו להחמיר אפי' בשלא אמר לי או מפני שלשון הריני הוא לשון נאה כמ\"ש הריב\"ש בתשו' או מפני שבנדון הרשב\"א הוא והם מודים שלשם קדושין נתכוונו ותמה על מוהרשד\"ם שבסימן ג' משמע ליה כהבנה השניה ובסימן י\"א וי\"ג משמע ליה כהבנה הראשונה ויש חילוק גדול לענין הדין יע\"ש ועיין בסי' ל\"א ול\"ו ועוד דגם שם משמע כהבנה ראשונה ובסי' ן' ספוקי מספק\"ל בהבנת דברי הרשב\"א יע\"ש ומוהרימ\"ט בחי' על הרי\"ף הסכים על ההבנה השניה והוא הנכון לע\"ד ועיין למרן ב\"י בא\"ה סימן כ\"ז יע\"ש ולענין הלכה למעשה העלה הע\"י דהוא ספק מקודשת והדבר ברור כיון שהרשב\"א בתשו' כתב שיש להחמיר.
וראיתי להרב מש\"ל ברפ\"ג מה' אישו' שתמה על מהרשד\"ם שבסי' ג' כתב דבאומר הריני דעת הריב\"ש הוא דהוו קדושין גמורי' וכ\"כ בסי' ל\"ז ואלו בסי' צ\"ט כתב במי שאמר דעי שאני נותנו לך בתורת קדושין שאין כאן הוכחה לא למקדש ולא למתקדשת וכתב וז\"ל ממה שקשה עליו ממילת אני שמורה שהוא המקדש אם מכח יתור הלשון כמ\"ש בסי' ג' ואם ממ\"ש הריב\"ש דכל שאמר הריני נותנו לך כו' הוא דבור שלם דיש כאן הוכחה בין למקדש כו' זאת ועוד דמדקאמר דעי משמע שהיא המתקד' כמ\"ש הוא ז\"ל בסי' ע\"ו וצ\"ע עכ\"ל והנה מה שהוקשה לו דבריו שבסי' ג' עמ\"ש בסי' צ\"ט לע\"ד אין כאן מקום לקושייתו שבסימן ג' לא סמך על סברת הריב\"ש ז\"ל אם לא מפני הטעמים אחרים שכתב הרב שהיתה משודכתו מקודם ואין אדם עשוי לקדש את משודכתו לאחרים, ועוד שהיו אוכלים ושותים יחד שהיא אומדנא דאין אדם טורח בסעודה וכן נמי שהזכיר ארוסתי בל' הקידושין יע\"ש ובסי' צ\"ט לא היה בה אחד מהטעמים הנז' זולת הריני ולא סמך על הריב\"ש וחשש להחמיר וכן ההיא דסי' ע\"ו מיירי נמי במשודכת ולכך עשה עיקר מלשון מירה קי ווש לודו משא\"כ דסי' צ\"ט.
ועיין עוד במה שתמה על הרב עצמות יוסף שהק' על מה שפסק מוהרשד\"ם בסי' י\"ב וז\"ל ולא ידעתי איך לא שת לבו להחמיר כו' וכתב עליו ותמהני שהרי לא התירו מוהרשד\"ם שכ\"כ בפי' ואע\"פ שחכמי דורו התירו עכ\"ז הוא החמיר בדבר והצריכה גט יע\"ש ולפי ק\"ד כונת הרב ע\"י היתה למה לא חשש להחמיר מטעם זה שאני וכו' והוא לא החמיר מהאי טעמא אלא מטעם שהוא דאפילו באומר הרי את מותרת ולא אמר לי יש לחוש אחר סברת י\"א שהביא הר\"ן ותשו' הרשב\"א שחוששין להחמיר בדבר ולמה לא החמי' מטע' שאמר שאני שלפי דעת הריב\"ש הוייא מקודשת גמורה כמ\"ש הוא בסי' ג' שזה הלשון הוא דבור שלם ובזה אין מקום למה שהאריך עוד לחלק בין מ\"ש בסי' ג' להא בסי' י\"ב כי לא היתה כונת קושייתו ממה שפסק שם כי אם מעיקר תשו' הריב\"ש דס\"ל דזה הלשון הוא דבור שלם ודוק כנעל\"ד, ועיין עוד במה שהק' בתשו' הרשד\"ם שבסי' ל\"ו וסי' ן' עמ\"ש בסי' ך' ויע\"ש וי\"ל דבסי' ל\"ו וסי' ן' מיירי בשדוכין ולכך עשה אותם הדברים ס' להחמיר משא\"כ בסי' ך'.
ולענין גט אי בעי' ודין ומינאי יש ג' מחלוקות בדבר איכא למ\"ד דבעינן לשניהם ואיכא למ\"ד דלא בעי' לא זה ולא זה ואיכא למ\"ד דודין בעינן ומינאי לא בעי' עיין בחי' הר\"ן לנדרים ובנימוקיו על הרי\"ף לגיטין וקידושין ודעתו בדעת רבינו דלא בעינן ודין ולא מינאי ואולם הלח\"מ בפ\"א מה' גירושין ובפ\"ד ומהר\"י הלוי בתשו' והתי\"ט ז\"ל ס\"ל בדעתו דבעינן ודין ובעי' מינאי ועיקר דבריהם תלוי במ\"ש רבינו בפי' המשנה בפ' המגרש גבי פלוגתייהו דר\"י ורבנן שכתב דאף ר\"י מודה דגופו של גט הוא הרי את מותרת לכל אדם ולא בעינן ודין לעיכובא אלא מדרבנן יע\"ש והפ\"ח בה' גיטין סי' קכ\"ה סקל\"ט ד\"ה גרסי' דחה דברי רבי' הללו שבפי' המשנ' מהסוג' דנדרים ומורינו הרב בס' קול יעקב ישב עיקר קושייתו ויע\"ש ולדידי ק\"ל טובא בדברי רבינו הללו שבפי' המשנה ממסקנת אותה סוגייא דנדרים דקאמר אביי אמר אנא דאמרי אפילו כר\"י ע\"כ לא אמר ר\"י כו' והשתא אם איתא דר\"י גופיה אזיל ומודה דעיקר הגט אינו אלא את מותרת ולא בעינן ודין אלא מדרבנן מאי קא ק\"ל לאביי מדר\"י אדרבא ר\"י נמי קאי כוותיה ועיין להרב גט פשוט בסי' קכג ובהרב מכתב מאליהו שגם הם ז\"ל ניחא להו דברי רבינו ע\"פ מ\"ש בפי' המשנה יע\"ש והרשב\"א דקדק מדברי רבינו דגבי גט לא בעי' שיאמר ודין מינאי בשעת הנתינה ותמה עליו הרב קול יעקב דמדברי רבינו נראה דאפילו בכתיבת הגט לא בעי מינאי שהרי הוא ז\"ל כתב דגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם יע\"ש ואין ספק שהוא ז\"ל לא דקדק מדברי רבינו כן אלא ממ\"ש גבי נתינת הגט ויאמר הר\"ז גיטך ולא הצריך שיאמר ממני ואף שהוא ז\"ל כתב בזה הלשון דבקדושין הזכירו לי וכגרושין כתבו דברי שמואל כהלכתן כו' לא כתבו כן אלא על דברי הרי\"ף ז\"ל והר\"ב ה\"ג ז\"ל כי רבינו לא הביא דברי שמואל ודוק." + ], + [ + "שורש קדושי ספק הכסף \n נתנה היא ואמרה לו הריני מקודשת וכו'. ברייתא במס' קדוש' ד\"ה ע\"ב ת\"ר כיצד בכסף וכו' סוגייא זו מבוארת כל הצורך בדברי הרב ע\"י ומהא דמשני הכא תלמודא דנתן הוא ואמרה היא נעשה וכו' יש לתמוה עמ\"ש הרב גופי הלכות בכלל תכ\"ג ע\"ש שיטת הראשונים דלא אמרי' נעשה כל היכא דתני סיפא בלשון אבל יע\"ש, ושיטה זו הביאה הר\"ב בשיטה מקובצת לבבא מציעא ד\"ל ע\"א יע\"ש ועיין בהר\"ן ז\"ל ר\"פ בני העיר דיש ראיה לזה ודוק והוא תימה שהרי הכא בשמעתי' משני תלמודא נעשה אע\"ג דתני סיפא בלשון אבל, ואולי אפשר דמשמע להו דמה\"ט משני שינוייא אחרינא, ועוד אפשר לומר דהכא נמי תני סיפא בלשון אבל כי היכי דלא נימא נעשה אכל מאי דדייקינן ברישא שהרי על מה שדקדקו בתוס' דאמאי לא דייק תלמודא דייוקא דרישא ודייוקא דסיפא בחלוקה דנתנה היא ואמר הוא, תירץ הר\"ן דהא לא קשייא משום דהא והא איתא וכאן באדם חשוב וכאן בשאינו חשוב והשתא אי לא תני סיפא בלשון אבל כי מפרשינן לסיפא בנעשה לכל מאי דדייקינן ברישא בין נתן הוא ואמרה היא ובין בנתנה היא ואמר הוא מפרשינן לה וא\"כ עכ\"ל דגם חלוקה דנתנה היא ואמר הוא לעולם אינה מקודשת ואפי' באדם חשוב דומייא דחלוקה דסיפא דנתנה היא ואמר הוא דמפרשינן לה בנעשה והא ודאי ליתא דבנתנה היא ואמר הוא באדם חשוב מקודשת להכי תני סיפא בלשון אבל כי היכי דלא נפרש לה בנעשה אכל מאי דדייקינן ברישא כיון דלשון אבל הוצרך למתני' לחלק ושלח לפרש לה בנעשה לכל מאי דדייקינן ברישא אע\"ג דבחדא מן החלוקות דדייקינן מריש' מפרשינן לסיפא בנעשה אין קפידה ודוק.
ועל מאי דמסקינן בשמעתין דנתן הוא ואמר' היא ספיקא הוי כתב הר\"ן ז\"ל וז\"ל לפיכך אני מסתפק בכל ספק קדושין דאמרינן ספיקא הוי אי חומרא זו דבעייא גט הוא דוקא מדרבנן או דילמא אפילו דאורייתא והרי\"ף ז\"ל לקמן גבי בעייא דכלב רץ אחריה דסלקא בתיקו כתב וז\"ל וכיון דספיקא דאורייתא היא אזלינן לחומרא וצ\"ע עכ\"ל, ועיין למוהרי\"ט ז\"ל בח\"א סימן קל\"ח דקפ\"ה ע\"א וע\"ב שהאריך בדברי הר\"ן ז\"ל הללו, ועיין להרפ\"ח בי\"ד סימן ק\"י בכללי הס\"ס שכתב דלהכי קא מספק\"ל להר\"ן ז\"ל אע\"ג דקי\"ל דמדאוריית' מוקמינן לה אחזקא דמעיקרא משום דמשמע ליה דספקא דדינא חשיב כחסרון דידיעה ועיין להרב יבין שמועה כלל קפ\"ו שכתב להפך דס' דדין קיל מספק דמציאות וצ\"ע ועיין דברי אמת בתשו' די\"ז ע\"ג ועל מה שהוקשה לו להר\"ן מדברי הרי\"ף דלקמן תמה עליו הרפ\"ח איך יצאו דברים אלו מפיו דכונת הרי\"ף מבוארת דמשום דהוי ס' במידי דאורייתא קאמר דאזלינן לחומרא ולעולם דאינו אלא דרבנן מאי דאזלינן לחומרא יע\"ש גם הרב עצמות יוסף כתב שדברי הר\"ן בזה מגומגמים ואין ספק שהוא ז\"ל לא הגדיל מדורת קושיתו כהרפ\"ח משום שי\"ל דהר\"ן ז\"ל דקדק מדברי הרי\"ף מדלא קאמר והו\"ל ספק במידי דאורייתא וכתב והו\"ל ספק דאורייתא דכונתו לומר דאף מדאוריית' נמי אזלינן לחומרא ועיין להרב בני חיי שם בי\"ד סי' ק\"י דע\"ג ע\"ד יע\"ש.
ומהרימ\"ט בחי' על הרי\"ף כתב דטעמו של הרי\"ף ז\"ל דס\"ל דמדאורייתא נמי אזלינן לחומרא ולא מוקמינן לה אחזקה דמעיקרא משום דחזקה דפנויה הא איתרע לה במה שפשטה ידה וקבלה קדושין והביא ראיה ממ\"ש התוס' בפרק האשה שנתארמלה דכ\"ג ע\"א ד\"ה תרווייהו שכתבו דמש\"ה לא אזלינן בתר חזקה דפנויה כשעד א' אומר קרוב לו ועד א' אומר קרוב לה משום דחזקה זו הא איתרעא לה משעה שזרק לה קדושין וכתב שכיונו לומר דמה\"ט לא תינשא לכתחי' אפי' מדאורייתא ומיהו בדיעבד אם נשאת לא תצא כיון דלית לה חזקה דאיסורא דלאוסרה על מי שנשאת צריך כח עכת\"ד ז\"ל ועיין בדברי הר\"ן לקמן בפרקין גבי ההוא גברא דקידש באבנא דכוחלא שכתב בהדיא כדברי מהרימ\"ט הללו ואין ספק דמ\"ש דמדאורייתא נמי אינה נשאת לכתחילה אינו אלא לשיטת האומרים ספקא דאורייתא לחומרא דאורייתא היא וזה ברור ומיהו איכא למידק לפי דבריו בספק גרושין דע\"א אומר קרוב לו וע\"א אומר קרוב לה דמשעה שזרק לה גיטה הא איתרע לה לחזקת א\"א אמאי תני סיפא שאם נשאת תצא ומאי שנא מספק קדושין ואפשר דמדרבנן הוא דאמרינן שאם נשאת תצא בספק גרושין דלא אמרינן דאתרעא לה לחזקת אשת איש משעה שזרק לה גיטה דלחומרא דוקא הוא דאמרינן הכי ולא לקולא וכן ראיתי להרב גופיה בתשו' ח\"א סי' נ\"א שישב כן למה שהקשה עליו מחכמי דורו מההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר דמוקמינן גברא בחזקת טמא אע\"ג שכבר טבל לפנינו והורעה לחזקת טומאה יע\"ש אבל אנכי לא ידעתי למה לא הוקשה להחכם המשיג ע\"ד מהא דספק קדושין והביא ממרחק לחמו ועיין עוד להרב ז\"ל באותה תשו' שכתב דע\"כ לא אמרינן דכל שפשטה ידה וקבלה קדושין דאתרעא לה לחזקת פנויה אלא בשראינו שפשטה ידה וקבלה קדושין קודם שבאו העדים שאמרו קרוב לו וקרוב לה אבל אם לא ידענו ולא שמענו אלא מפי עדים אז לא אמרינן הכי כיון דע\"פ העדים אנו חיים והאומר שנתקדשה אומ' קרוב לה והאומר שלא נתקדשה אומר קרוב לו יע\"ש ומיהו אין ליישב בהכי הא דתני סיפא גבי גרושין שאם נשאת לא תצא דמיירי בכה\"ג שלא ראינו ולא שמענו מהגרושין אלא ע\"פ העדים עצמן דלפ\"ז לא אתרע לה לחזקה דמעיקרא דא\"כ גבי קדושין אמאי לא תנשא לכתחלה כיון דאית לה חזקה דפנויה וברור.
ואולם זו היא שקשה טובא לדבריו דבפ\"ד אחין עלה דמתני' איזהו ספק קדושין זרק לה קדושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו שקיל וטרי תלמודא התם למיהב טעמא אמאי לא קתני הכי בספק גרושין ובין לפום מאי דס\"ד למימר מעיקרא ובין למאי דמסיק לבסוף משמע דלא ס\"ל לתלמודא האי כללא דכייל לן הרב ז\"ל דכל שפשטה ידה וקבלה קדושיה וגרושיה הורעא לחזקתה דמעיקרא מן התורה והוא דמעיקרא קאמר תלמוד' דה\"ט דלא קתני הכי גבי ספק גרושין משום דבספק גרושין כה\"ג דספק קרוב לו וספק קרוב לה לא שייך למיתני חולצת ולא מתייבמת משום דאף חליצה נמי לא בעיא שאם אתה אומר חולצת מתייבמת וביבום אסירא כיון דאשה זו עד השתא בחזקת היתר לשוק עומדת ובחזקת איסור ליבם, והשתא לפי דברי הרב ז\"ל דמשעה שזרק לה גרושי' אתרעה לה לחזקה דמעיקרא השתא נמי אם תתייבם אין בכך כלום דהא חזקה זו דהוה לה מעיקרא דהיתר לשוק ואיסור ליבם הא אתרעה לה משעה שזרק לה גרושיה והשתא לית לה לחזקה דמעיקרא דהתר לשוק במה שפשטה ידה א\"כ איך מתירין אותה לשוק בלא חליצה משום גזרה שאם אתה אומר חולצת מתייבמת דכיון דמהשתא אתרעה לחזקה דמעיקרא אשה זו קיימא בספק וכיון דספקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא הו\"ל למימר שתחלוץ מן התורה גם במסקנא אסיקנא התם דתרי ותרי ספקא דרבנן היא דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה בין באיסורא כגון אשת איש דתרי אמרי קרוב לה זרק לה גיטה ותרי אמרי קרוב לו דמדאוריית' אזלינן בחר חזקת א\"א דמעיקרא וכן להיתרא כגון בתרי ותרי בספק קדושין יע\"ש וזה הפך מה שכתב הוא ז\"ל דכל דאתרעה לה לחזקה דמעיקרא במה שפשטה ידה לקבל גרושיה וקדושיה הותרעה לחזקתה דמעיקרא מן התורה.
וכבר ראיתי בספר קרית מלך רב בפ\"ג מה' אישות סוף ד\"ב דל\"ז ע\"ד עמד בזה ובסוף דבריו כתב וז\"ל שוב ראיתי שנראה דמהרי\"ט כבר הרגיש מכל הנז' בחי' שם ותירוצו צריך ישוב ונראה דכונתו לומר דכל שקודם שנולד לנו הספק כבר אתרע חזקה דהיינו שידענו שנתקדשה סתם ולא ידענו מהספק כי אם אח\"ך אז לא אזלינן בתר חזקה עכ\"ל והרואה למהרימ\"ט בחי' יראה שדברים אלו לכאורה הם דברי נבואה ולא עלה על דעת מהרי\"ט ז\"ל שמץ דבר ממ\"ש הוא ז\"ל בזה ואולם אף כי באו דברי מהרי\"ט סתומים וחתומים דבר ה' בפיהו אמת ואני אפרש כי הרב כבר הביא דבריו הללו בתשו' ח\"א סי' מ\"א ושם בסימן נ\"א שכתב וז\"ל ואם באת לדחות את דברי היה לך לדחות באוקמתא שבפרק הזורק דאוקמוה למתני' בתרי ותרי ולכך לא אזלינן בתר חזקה אע\"ג שהיא חזקה אלימתא ולכך חולצת ולא מתייבמת ושוב כתב ומ\"מ דברי התוס' שבפרק הזורק אינן הפך מ\"ש בפ\"ב דכתובות דשניהם אמת דאף אם לא היו הגרושין לפנינו אלא ע\"פ שתי כיתי עדים הללו אנו דנין ודאי לא אתרעה חזקתה דהוי כמו קול ושוברו עמו שאלו המחזיקים אותה במגורשת הם מכחישין זה את זה וכמאן דליתניהו דמי ואוקי אתתא אחזקתה.
ומ\"מ כתבו התוס' דבתרי ותרי מדרבנן אין להעמידה אחזקתה דהכי הוא קושטא דמלתא כדמסקינן בפ\"ד אחין וכשהיו הגרושין והקדושין לפנינו אפי' בחד וחד לא אמרינן אוקמא אחזקתה להתירה לכתחילה עכת\"ד מהרימ\"ט יע\"ש וכונתו מבוארת שהרב ז\"ל הוקשה לו לכאורה לדבריו שכתב בסימן מ\"א דטעמא דמתני' שזרק לה הקדושין או הגרושין דאיכא ספקא דחד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה דחולצת ולא מתייבמת ולא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא היינו משום דחזק' דמעיקרא הורעה משעה שידענו שפשטה ידה לקבל קדושיה וגרושיה והביא ראיה לדבריו דכל כה\"ג לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ממ\"ש התוס' בכתובות פרק הכותב דלפי זה אין מקום לקושיתם שהק' בפרק הזורק דע\"ח ע\"ב ד\"ה והא שכתבנו וז\"ל וא\"ת ונימא אוקי תרי בהדי תרי ואוקי איתתא בחזקת א\"א ותירצו וי\"ל כיון דמספ\"ל בתרי ותרי מדרבנן נתנו לה דין מגורשת ואינה מגורשת עכ\"ל והשתא לפי דבריהם שבפרק הכותב לא הוו צריכי לזה דבלא\"ה ניחא משום דחזקה דמעיקרא הורעה לה משעה שזרק לה גרושיה וע\"כ הוצר' הרב ז\"ל לומר דקושטא דמילתא קמשנו דאפילו איכא חזקה אלימתא כגון שלא ראינו הגרושין והקדושין לפנינו מ\"מ כיון דתרי ותרי ס' דרבנן עשאוה ספק מגורשת זה נראה ברור בכונת דברי הרב מהרימ\"ט ז\"ל והרואה יראה שט\"ס נפל בדבריו במ\"ש ומ\"מ דברי התוס' שבפ' המגרש וצ\"ל שבפ' הזורק והן הן הדברים שכתבנו ועיין בס' מוצל מאש שבס\"ס רב יוסף סימן מ\"א.
ואיך שיהיה הנה מבואר יוצא מדבריו הללו דע\"כ ל\"א דכל שפשטה ידה וקבלה גרושיה וקדושי' דאתרע לה לחזקה דמעיקרא אלא בשראינו כן קודם קבלת העדות אבל אם ע\"פי העדים אנו חיים לית לן בה והשתא אותה סוגיא שבפ\"ד אחין דמוכחינן דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא מיירי בהכי שלא ראינו ולא שמענו אלא מפי העדים המכחישין זא\"ז ומ\"מ אנכי לא ידעתי אמאי זה דחה הרב דבריו שכתב בסימן מ\"א דטעמא דמתני' היינו משום דאתרע לה לחזקה דמעיקרא כמ\"ש התוס' בפרק הכותב מתוך מאי דאסיקו התם בפ\"ד אחין דתרי ותרי חזקה דרבנן כי אלו לפום מאי דס\"ד דתלמודא דהתם ניחא וכבר כתבנו כי לפום מאי דס\"ד דתלמו' אין מקום לפרש מתני' בכה\"ג דא\"כ יכולה היא לחלוץ ואדרבא אם לא תחלוץ איכא איסורא מדאורייתא והוא תימא בעיני וכעת צ\"י.
ודע שמהרימ\"ט בתשו' ח\"א סימן קל\"ח דקפ\"ז ע\"ג הקשה בהוכחה זו שהכריח הר\"ן דמ\"ש מכל תיקו דממונא דאזלינן ביה בתר חזקה דמעיקרא ותמה עליו דמה הוכחה היא זו דחזקה דממונא ודאי דעדיפא טובא מחזקה דפנויה שהרי חזקה דממונא עדיפא מחזקת הגוף דעדיפא מחזקת דפנויה ואם חזקת ממון עדיף מחזקת הגוף כ\"ש מחזקת פנויה דגריע לגבי חזקת הגוף שהרי בפרק מי שמת תנן לא כתב לה ש\"מ הוא אומר ש\"מ היה והם אומרים בריא היה רמ\"א אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה ש\"מ וחכמי' אומרי' המע\"ה אלמא רבנן לא חיישי לחזקת הגוף דברי הוה במקום חזקת ממון ובס\"פ המדיר בשמעתתא דכלה אמרינן לא תימא ר\"י לא אזיל בתר חזקה דגופה כלל אלא כי לא אזיל ר\"י בתר חזקה דגופה היכא דאיכא חזקת הגוף כו' וחזקת דגופה עדיפא מחזקה דפנויה כדמוכח התם גבי מומין כדכתבו התוס' שם דמהני חזקת הגוף אעפ\"י שיש חזקה אחרת כנגדה דהיינו העמידנה בחזקת פנויה א\"כ היכי מדמי הר\"ן חזקת פנויה לחזקת ממון דעדיפא טובא וכתב וז\"ל ונראה שעיקר ראית הר\"ן היינו ממ\"ש שהסכימו כל גדולי האחרונים שאפי' תקפו תובע מוציאין אותם והיינו משום דמוקמינן ממונא בחזקת מרא קמא ומפקינן לו מיד התוקף והיינו דומיא דחזקה קמייתא דפנויה אבל חזקת ממון דעדיף מחזקת הגוף היינו הוצאת ממון מיד בעליו הראשונים עכ\"ל.
ואנכי לא ידעתי מה יענה הרב ביום שידובר בו ההיא דפ\"ד אחין דל\"א ע\"א דקא' תלמודא דשתי כיתי עדים דחד אמר קרוב לו היו הקדושין וחד אמר קרוב לה מדאורייתא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא דפנויה וקאמר מידי דהוי אנכסי דבר שטייא דבר שטייא זבין נכסי ואתו תרי ואמרי כשהוא חלים זבין ואתו בי תרי ואמרי כשהוא שוטה זבין ואמר רב אשי אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת דבר שטייא יע\"ש הרי דקמדמי תלמודא חזקה דפנויה לחזקה דממונא ואין לומר דה\"נ מוקמינן ממונא בחזקת בר שטיא ומפקינן לה מיד המוחזק שהרי התוס' בפרק האשה שנתארמלה ד\"ך ע\"א ד\"ה ואוקי ממונא כו' כתבו דדוקא בקרקע הוא דאמרינן הכי דכל היכא דאיתיה בחזקת מאריה קמא איתיה אבל במטלטלין אמרינן דהוו בחזקת המוחזק יע\"ש הרי דמדמי חזקה דפנויה לחזקת ממון אעפ\"י שממון זה לא אתינן לאפוקי מיד המוחזק כי היכי דנימא דדמיין אהדדי על הדרך שכתב הוא ז\"ל בדברי הר\"ן ז\"ל וכעת צ\"ע." + ], + [ + "ואם \n קידש בשטר כותב על הנייר או על החרס וכו' הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי כו'. הכי איתא בפ\"ק דקדושין ד\"ט וכתבו התוס' שם ד\"ה כתב על הנייר או על החרס וז\"ל משמע דשטר כשר על החרס וכו' וקשה דאמרינן בפ\"ב דכתובות דכ\"ח האי מאן דבעי לאחוויי חתימת ידיה בב\"ד ליכתוב אחספא אבל אמגילתא לא דילמא משכח איניש דלא מעלי וכתב עליה מאי דבעי כו' משמע אבל על חרס ליכא למיחש להכי דאפילו כתוב עליו לא יועיל, ואומר ר\"ת דההיא דהכא ודלקמן אתי כר\"א דאמר עידי מסירה כרתי וההיא דכתובות אתי כר\"מ עידי חתימ' כרתי כו' עכ\"ל והדבר קשה דבההיא דכתובות לא שייך שם עידי מסירה כלל וכל כה\"ג אף ר\"א מודה דפסול כיון דמחמת הכתב אנו באין לדון ואפשר שזייפוהו וכן הקשה הרב ע\"י ומה שרצה לתרץ דא\"כ אמגילתא נמי לא שייך שיעשה עידי שקר יע\"ש אין דבריו מובנים כלל וכה הראני מרן מלכא כמהרח\"א נר\"ו כתוב בכתב ידו וז\"ל ואפשר ליישב דלר\"א דאמר עידי מסירה כרתי כל שכתב בכתב ידו ומסרו בפני עדים יש לו דין שטר גמור לגבות אפילו ממשעבדי כמבואר בטח\"מ ס\"ס ס\"ט והשתא לא מצית אמרת דההיא דכתובות אתיא כר\"א דכיון דסבור עידי מסירה כרתי אכתי אף אחספא נמי איכא למיחש שמא היום או מחר ילוה לו אדם א' ויכתוב לו כתב על חרס בחתימת ידו וימסרנו בפ\"ע ואחר הפירעון בחזרת השטר שוב יחזור ויתבענו בחרס זה שמצא בחתימת ידו ואינו נאמן לומר פרעתי כיון דמצי א\"ל שטרא בידי מאי בעי וגם אינו נאמן לומר דכבר החזירו לו השטר וזה שטר אחר הוא שחתם בו על החלק וכסברת החולקים על הטור בסי' ס\"ט וכמ\"ש שם מרן ב\"י וא\"כ ע\"כ ההיא דכתובות לא מצית לאוקמא כר\"א דאדרבא איכא למיחש למידי וברור א\"ד וראויים אליו נר\"ו.
עוד הקשה הרב עצמות יוסף דלפי מ\"ש התוס' בסמוך שלא הכשיר ר\"א אלא בגיטין אבל בשטרו' לא אמאי לא אוקמוה לההיא דכתובות אף כר\"א דהא איהו לא אמר אלא בגיטין יע\"ש וכן הק' הרב ח\"ה ז\"ל שם בכתובות יע\"ש ואין כאן קושיא כלל דהך מילתא במחלוקת היא שנויה שם בפ' כל הגט דלר' יוחנן אף בשאר שטרות מכשיר ר\"א כמבואר שם אמור מעתה לסב' ר' יוחנן אין כאן מקום ישוב כיון דגם בשאר שטרות מכשיר ר\"א והתוס' בסמוך לא כתבו כן אלא להק' מינה לר\"א דסבור התם דלא הכשיר ר\"א אלא בגיטין דהך בריי' דהכא הוייא תיובתיה כיון דע\"כ לאוקמא כר\"א כמ\"ש ר\"ת אמנם לר\"י לק\"מ דאדרבא מסייע ליה כמבואר ומה שתי' ז\"ל דכתב ידו דמי לשטרי מכר וקדושין משום דנאמן לו' פרעתי ואינו עשוי לעמוד ימים רבים יע\"ש הנה התוס' שם בכתובות ד\"ה הוציא חלוקים על הרי\"ף ז\"ל בזה וס\"ל בכתיבת ידו אינו נאמן לומר פרעתי לכן העיקר כמ\"ש וכ\"כ בכרבי הקדש למרן מלכא הרב מהרח\"א נר\"ו.
ועיין בחי' ה\"ה מהרימ\"ט שתמה ע\"ד התוס' דאמאי לא העמידו הכא והתם כר\"מ שאין הכתב שעל החרס ניכר אלא חתימתו לבד ואיכא למיחש דמלת' אחריתי הוה כתיב בה וחתי' עלה וזה מחק וחזר וכתב ולא מנכרא מילת' דדבר שיכול להזדייף הוא אבל הכא דכת' בתך מקו' לי או שדי מכורה לך וניכרת כתיבתו בטביעות עינא הא ליכא למיחש למידי דודאי גוף כתיבתו הוא וחשיב שפיר שטר בין לענין קדושי אשה בין לענין קניין שדה וכי בעי ר\"מ עדים בשטר קדושין כשאין כתיבת השטר אלא מיד סופר אבל אם הוא כתב ידו כמאה עדים דמי וכדתנן בפ' המגרש כתב בכתב ידו כו' וכמ\"ש התוס' דגיטין עכ\"ל יע\"ש. ודבריו ז\"ל הן הן דברי התוס' בפרק חזקת דנ\"א דאחר שהביאו דברי ר\"ת כתבו וז\"ל ועוד י\"ל דהכא ודקדו' לא איירי אלא בכתיבתה כדאמרינן הוציא עליו כתב ידו וזה אינו יכול להזדייף שהיה ניכר שאין זה כתב ידו עכ\"ל והוא תימא איך לא העלה דבריהם על דל שפתיו והנה זה שכתבו התוס' דכת\"י אינו יכול להזדייף אין ספק דהיינו דוקא בכתב ידו לחוד קאמרי דליכא חתימת ידו וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות עלה דמתני' דכתב בכתב ידו ואין עליו עדים וז\"ל וכתב ידו בלא חתימתו מהני בדיני ממונות והיינו מאי דתנן בס\"פ גט פשוט הוציא עליו כתב ידו ולא קתני חתימת ידו שלא כדברי מי שאומר דכתיבת ידו דמתני' ר\"ל חתימת ידו עכ\"ל וכונת דבריהם מבוארת בהכי וכמ\"ש הרב החסיד מוהריט\"א בקונ' גט מקושר דמ\"ד ע\"ב ויפה השיב על הרב בני יעקב ז\"ל שלא עמד על כוונת דברי התוס' ומוהרימ\"ט יע\"ש.
ועל מ\"ש עוד התוס' והך דהכא לא אתייא כר\"מ דכיון דבעי' כו' ועדים שע\"ג החרס לא חשיבי ואין מוכיח מתוכו כלום ע\"כ וכוונתם מבוארת דהוצרכו לזה כי היכי דלא נימא דאכתי אפשר לאוקומי הך בריית' דהכא כר\"מ דע\"כ לא קאמר ר\"מ התם דאין כותבין על דבר שיכול להזדייף אלא דוקא כשאנו באין לדון מכח היכר חתימתן אמנם אי אתו סהדי קמן ומעידים שלא זייפוהו גם ר\"מ מודה דכשר וכמו שכן הוא דעת רש\"י ז\"ל שם בגיטין יעו\"ש וכיון שכן הוא אפשר לומר דהך ברייתא דהכא מתוקמא אף כר\"מ ובדאיכא סהדי דמסהדו שלא היה בה זייוף כלל וכ\"כ בתוס' רי\"ד בשמעתין לזה כתבו דהך ברייתא לאו כר\"מ דלר\"מ אף אי אתו סהדי השטר פסול דבעי' מוכיח מתוכו שהם ז\"ל אזלי לשיטתייהו דחלוקין על רש\"י בזה כמבואר שם בפ' המביא תניין ד\"ה מאן חכמים יע\"ש ותמה ע\"ז הרב בני יעקב בדקי\"ג ע\"ג דמדברי הרשב\"א ז\"ל שם בחי' לגיטין נר' דדעת ר\"ת בזה כדעת רש\"י דלר\"מ לא בעי' מוכיח מתוכו וכיון שכן למה זה נדחק ר\"ת ז\"ל לאוקומי הך ברייתא כר\"א כיון דגם כר\"מ אתייא כמדובר והוא ז\"ל ניחא ליה דכיון דברייתא סתמא קתני כתב על החרס משמע ליה לר\"ת אפי' לכתחילה קאמ' והא ליתא לר\"מ דלדידיה אסור שמא תזייף ויבא לסמוך על עידי חתימה ומשו\"ה אוקמא כר\"א ושוב נרגש ממ\"ש התוס' דעדים שעל החרס לא חשיבי ואין מוכיח מתוכו ונדחק בפי' דבריהם ושוב דחאו מדברי התוס' בפ' חזקת דנ\"א יע\"ש ואי מהא לא אירייא דאפשר ואפשר דהני מילי לאו ר\"ת גופיה אמרם אלא הן הן דברי התוספות ז\"ל דאזלי לשיטתייהו דס\"ל דלר\"מ בעי' מוכיח מתוכו ומצאו מקום וסייוע לדברי ר\"ת ז\"ל שכתב דהך ברייתא אתייא כר\"א ודלא כר\"מ ואולם ר\"ת גופיה לא תירץ כן אלא מההכרח האמור דברייתא סתמא מיתנייא.
אך הדבר הקשה בזה הוא שאם עיקר דברי ר\"ת לא נאמרו אלא מהטעם האמור דברייתא סתמא מיתנייא הא ודאי אין זה הכרח כלל לאוקמא דוקא כר\"א דאפש' דמשו\"ה נקט תנא סתמא ולא פי' דדוק' בדיעבד שעבר וכתב ובדאיכא סהדי קמן משום דתנא נקט מילתיה ככ\"ע בין לר\"א ובין לר\"מ ואי הוה מפרש דבדיעבד דוקא קא' כמ\"ש הרב ז\"ל לא מצית לאוקמא אלא כר\"מ כמובן מש\"ה נקט סתמא כתב על החרס וסמך על המבין דלמר כדאית ליה עידי מסירה כרתי היינו אפי' לכתחילה ולמר כדאית ליה עידי חתימה כרתי אינו אלא דיעבד וברור באופן שאי אפשר לומר שזו היתה הכרעת ר\"ת לאוקמא לברייתא כר\"א אם לא מהכרח התוס' ז\"ל והדרא קושיין לדוכתא כמדובר ונראה דמעולם לא קאמר ר\"ת דלר\"מ כשר על דבר שיכול להזדייף אי אתו סהדי ומסהדי קמן דהא כיון דשטרא גופיה לאו כלום הוא כיון דבידו לזייפו האי שטרא חספא בעלמא הוא ואין כאן שום שטר ומה בצע בהעדאת העדים שאומרים שלא זייפוהו כל שהשטר גופיה אינו ראוי לקדש בו ובידו לזייפו ונמצא שאין כאן שטר כלל והר\"ז דומה למקדש בשט' שכתבו שלא לשמה שפיסולו מגופו ה\"נ דכוות' כמבואר ברם בההיא דכתב לגרש בו את הגדולה וגרש את הקטנ' דיכול לגרש בו את הגדול' סבור ר\"ת דאפי' לר\"מ אי אתו עידי חתימה ומסהדי דגרש את הגדולה כשר מטעמא דשטרא גופיה מיהא חזי ואין בו שום פיסול מצד עצמו כלל אלא דאנו מסופקים מבחוץ שמא לא מסרו לגדולה אלא לקטנה כל כה\"ג כל דאתו סהדי ומסהדי דלגדולה מסרו שפיר דמי דעדותן מועלת ואין זה דומה לכתב שיכול להזדייף וכמו שביארנו והרשב\"א שם בחידושיו לא קאמר אלא שדעת רש\"י דסבור דגם אם כתבו על דבר שיכול להזדייף אי אתו סהדי ומסהדו קמן כשר והק' עליו התוס' מההיא דפ' כל הגט דאוקמוהו למתני' כר\"א מוכח דאפי' אי אתו סהדי קמן אפי\"ה לא מכשר דכלפי קושייא זו בא הרשב\"א ליישב דעת רש\"י ולומר דמההיא דפ' כל הגט ליכא תברא דאפשר דסבור כסברת ר\"ת דס\"ל בההיא דפרק כל הגט דגם כר\"מ אתי אבל אין מזה הכרח לומר דר\"ת אזיל ומודה לסברת רש\"י דבדבר שיכול להזדייף אי אתו סהדי קמן מכשיר ר\"מ כיון דהשמים בינו לבינו כמ\"ש.
וע\"פ האמור יתיישב מה שהוקשה לו עוד להרב בני יעקב שם בדקכ\"ו עמ\"ש הריטב\"א בחי' בפ\"ב דגיטין שדחה דברי רש\"י וכתב דאף דאתו סהדי קמן לא מכשר ר\"מ ואלו בפ' כל הגט הסכים לדעת ר\"ת ז\"ל וכן תמה על הרמב\"ן יע\"ש וע\"פ האמור ומדובר צדקו דבריה' ז\"ל והרואה דברי הריטב\"א שם בפ\"ב לבבו יבין דכונתו כמו שאמרנו ומדוייקים דבריו שכתב וז\"ל ומיהו אפילו אתו עדים של שטר ומעידים שלא זייף כלום לר\"מ ודאי אינו כשר דכיון דשטרא מגופיה לאו כלום הוא שהרי היה יכול להזדייף ה\"ה דפסול בעדים שהעידו שלא זייפו ע\"כ דברים אלו מורין כמ\"ש וברור וע\"פ זה יש ליישב דברי מרן ב\"י ז\"ל שהביא דבריו סתם בההיא דהיו מוחזקים בעבד כו' וקרא עליו ערער הרב בני יעקב ז\"ל כיון דאיכא כמה מרבוותא ז\"ל הלא הם רש\"י ור\"ת והרמב\"ן והריטב\"א דס\"ל דלא בעינן מוכיח מתוכו למה סתם דבריו עיין שם בדקכ\"ז ע\"ד וע\"פ האמור לא מצינו מי שיסבור כן זולת רש\"י ותוס' רי\"ד בדבר שיכול להזדייף דוקא.
ועל מ\"ש עוד התוס' וז\"ל ואע\"ג דאמרינן בגיטין לא הכשר ר\"א אלא בגטין אבל בשטרות לא הנ\"מ בשטרות העומדות לראיה אבל זה אינו עשוי כו' כעין גטין הוא עכ\"ל, ודבריהם מבוארים דחילוק זה לא ניתן ליאמ' אלא לר\"א אבל לר\"מ דאמר ע\"ח כרתי גם שטרי קניין ודאי פסולי' על החרס דהא גיטין שטרי קניין הם ופסולים לר\"מ אך בס' אסיפת זקנים למס' כתובות כתב ע\"ש הרמב\"ן וז\"ל דכי בעינן כתב שאינו יכול להזדייף היינו בשטרי ראיה שעומד ברשות הקונה אבל שטרי מקנה שעושין לשעתו לקנות בו ולזורקו אע\"פ שיכול להזדייף כשר כי לעולם אין מביאין ראיה ממנו לב\"ד אלא שהעדים יעידו למחר שזכה זה בשטר כתוב וחתום כראוי ואתייא מתני' אפי' כר\"מ דאמר עידי חתימה כרתי והוא תימא דהא לר\"מ אף בשטר העשוי לשעתו מיפסיל בדבר שיכול להזדייף וכדאשכחן בגט דפוסל בו ר\"מ אף דאינו אלא לשעתו לגרש בו את האשה וכדאיתא בפ' המביא תניין דכ\"ב יע\"ש וכבר עמד ע\"ז הרב בני יעקב דקכ\"ו ע\"ב ומה שרצה ליישב בזה אינו מן הישוב וכעת צ\"ע.
ובעיקר דברי התוס' הללו שכתבו דכל שטרי קניין העשויין לשעתן דינן כגיטין וכי קאמר לא הכשיר ר\"א אלא בגיטין ודכוותייהו קאמר וקידושי' לגיטין דמו שעיקרן אינן אלא לראיה וכן כתב הרמב\"ן ז\"ל בפ' חזקת והר\"ן בפי' ההלכות שם בגיטין אמילתיה דר\"א דאמר לא הכשיר ר\"א אלא בגיטין יע\"ש הק' הרב בני יעקב דק\"ל ע\"א על הרמב\"ן והר\"ן ממ\"ש בפ' המגרש עלה דההיא דהלכתא כר\"א בגיטין אבל לא בשטרות דהא בשטרי קניין קאמר דהא מקרא דוכתוב בספר וחתום גמר וההיא בשטרי קנין הוא יע\"ש ומאי שנא האי מהאי כיון דהך מילתא דאין כותבין ע\"ד שיכול להזדייף מלמען יעמדו ימים רבים גמר לה התם בפ' כל הגט והוי בשטר מקנה והצריכה עיון יע\"ש ואין זה מן התימה דשאני ההיא דלמען יעמדו ימים רבים דלעיל מיניה כתיב את ספר המקנה ואת ספר הגלוי ופי' רש\"י שם בפי' ספר הגלוי הוא אשרתא דדייני לעשות הדבר גלוי ומפורסם פן ימותו העדים יע\"ש וכיון שכן י\"ל דעלה קאי מה שאמר הכתוב דלמען יעמדו ימים רבים כיון שעומד לראיה פן ימותו העדי' כמ\"ש רש\"י ואע\"פ שסיים וכתב ורבותינו פי' לענין גט פשוט ומקושר יע\"ש מ\"מ למסקנ' דהתם דר\"פ גט פשוט דאמרי' דגט מקושר דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ע\"כ לפרש כמ\"ש רש\"י ז\"ל וברור.
והנה הר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות כתב כדברי התוספו' דהך ברייתא דכתב לו על החרס אתיא כר\"א דעידי מסירה כרתי ומשו\"ה כשר על החרס ומיהו דוקא בדלית ליה עדים אבל בדאית ביה עדים אפי' לר\"א פסול גזירה דילמא אתי למסמך עליה בעידי חתימ' לחוד דמודה ר\"א במזוייף בתוכו שהוא פסול כדאיתא בגטין עכ\"ל, ושמעתי מפי קדוש מרן מלכא מהרח\"א נר\"ו שהוק' לו מהא דאמרי' בפ\"ק דגטין ד\"ט בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים כו' ופרכינן והא איכא לשמה ומחובר ומהדרינן במסקנא דכי קתני מילתא דליתא בקדושין מילתא דאיתא בקדושין לא קתני ופי' רש\"י ז\"ל דערכאות ליתא בקידו' היכא דאיכא עידי מסירה ישראל דבגט ושחרור הוא דגזרינן דילמא אתי למסמך עלייהו ומצרכינן ליה גיטא אחרינא אבל בקדושין כיון דמדאורייתא מקודשת משום ע\"מ אי אמרת שאינה מקודשת שרית אשת איש לעלמא ע\"כ ומעין זה כתבו התוס' שם ד\"ה כי קתני הכי להדייא דהאי דגזרינן במזוייף מתוכו דילמא אתי למסמך עלייהו אינו אלא בגיטין ודוכוותיה אבל בקידושין לא גזרינן וזה הפך דברי הר\"ן ז\"ל שכתבנו ובחי' הר\"ן לגיטין הביא דברי רש\"י וגמגם עליהם דכי היכי דגבי גט אמרינן דהגט פסול וקדושי אחר תופסים בה ה\"נ נימא בקדושין ולכך כתב הוא דבקדושין מילתא דלא שכיחא היא ולכאורה נראה שכוונתו לומר דמילתא דלא שכיחא הוא לחוש לפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר וכמ\"ש התוס' והרשב\"א בחי' שם ולבאר דברי רש\"י הוא בא וכיון שכן קשה דזה הפך מ\"ש כאן דגבי קידושין אי איכא עדים פסול משום גזירה דילמא אתי למסמך אבל אפשר לדחות דכונתו לומר דמילתא דלא שכיחא היא שיעשה שטר קדושין בערכאות של גויים אבל בגיטין לפי שע\"י קטטה הוא מגרשה מצוי הדבר לגרשה בערכאות של גויים וכ\"כ בחי' הרשב\"א ז\"ל ואם זו היתה כונתו אפשר דסבר ז\"ל דגם בקידושין גזרינן דילמא אתי למסמך עליה ואף דמן התורה מקודש' מ\"מ נ\"מ לחזור ולקדשה וכמ\"ש מרן בספ\"ה מה' נדרים ע\"ד הראב\"ד שכתב דאם קדש בגדולין צריך לחזור ולקדש יע\"ש אך קשה שהר\"ן ז\"ל כתב עוד שם בחידושיו לגיטין ועוד דכולהו קדושין לאו בשטר נינהו דהא אפשר בקדושי כסף או ביאה ורובא דעלמא בקידושי כסף מקדשי כיון שכן מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרי' אבל בגיטין דלא אפשר אלא בגט חיישינן ע\"כ, ולפי פירוש זה האחרון אכתי תורה יוצאה דקידושין ליכא למגזר דילמא אתי למסמך בע\"ח בלא עידי מסירה וכיון דמילתא דלא שכיחא היא דרובא מקדשי בכסף כמ\"ש ז\"ל וכיון שכן ק' איך כתב הכא בפשיטות דאי איכא עידי חתימה פסול אף בע\"מ משום גזירה דילמא אתי למסמך עליה דזה אינו לפי הפי' האחרון שפי' שם וכדאמרן ועיין עוד להרב בני יעקב דקכ\"ז ע\"ב וג' במה שתמה עוד ע\"ד הר\"ן ז\"ל יע\"ש ע\"כ באו דברי מרן מלכא ז\"ל.
והנה הרואה יראה שהרב נר\"ו עמד מתמיה ע\"ד הר\"ן ז\"ל בין ממ\"ש התוס' שם בפ' המביא ובין ממ\"ש הר\"ן גופיה בא' מהטעמים הנז' ולא כן אנכי עמדי דלפי מה שפי' התוס' ז\"ל ל\"ק כלל שהם ז\"ל נתנו טעם לדבר דבקדושין לא חיישינן משום דלא נפיק מיניה חורבה דאם יסברו לסמוך אעידי חתימה הם אוסרים את המותר וכיון שכן י\"ל דהכא ודאי גבי דבר שיכול להזדיי' שייך למגזר דיפיק מיניה חורבה דדילמא אתי למסמך אעידי חתימה וכיון דהוי דבר שיכול להזדייף אפשר שיזדייף ותכתוב איזה תנאי בשטר מאי דלא הוה מעיקרא ואם יסמכו אעידי חתימה מתירין א\"א לעלמא אם לא קיימה האשה אותו תנאי הכתוב בשטר ונמצא מתירין את האיסור ואולם אי קשייא לדברי הר\"ן דוקא קשייא וכדבר האמור וכבר עמד ע\"ז הרב החסי' מוהריט\"א נר\"ו בקונ' גט מקושר בסי' ד' דל\"ה ע\"ג וע\"ד יע\"ש." + ], + [ + "וצריך \n שיכתוב לשם האשה כו' כתבו שלא לשמה כו' אינה מקודשת כו'. הכי איתא בגמ' בפ\"ק דקדושין ד\"ט ע\"א אתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה רב פפא ורב שרבייא אמרי אינה כו' הנה רבינו ז\"ל כאן פסק כרב פפא ורב שרבייא דאינה מקודשת ולפ\"ז מתני' דאין כותבין שטרי ארוסין ונשואין אתייא כפשטה בשטרי אירוסין ממש כדקאמרינן בשמעתין אבל הוא ז\"ל בפכ\"ד מה' מלוה ולוה הביא למתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין בנראה שהוא מפרש לה בשטרי פסיקתא וכ\"כ ה\"ה שם יע\"ש וכבר עמד ע\"ז הל\"מ ואין זו קושייא כ\"כ דאע\"פ שהוא פוסק כרב פפא ורב שרבייא מפרש לההיא מתני' בשטרי פסיקתא כיון דרבא ורבינא מפרשי לה הכי ולענין דינא במקדש שלא מדעתה פסק כרב פפא ורב שרבייא דמסתבר טעמייהו ורב אשי קאי כוותייהו בפ' הנושא ואינהו לא פלוג בעיקר דינא בשטרי פסיקתא ארבא ורבינא אך מה שקשה טובא לדעת רבינו ז\"ל הוא מה שהוקשה לו עוד להרב לח\"מ דמאחר דרבינו פסק בפ\"ו מה' זכיה ומתנה די\"ז דדברים הללו לא ניתנו ליכתב ובפ' הנוש' דק\"ב אמרי' דמאן דאית ליה הכי מוקי הך מתני' דשטרי ארוסין בשטרי אירוסין ממש ולא בשטרי פסיקתא דאי בשטרי פסיקתא הא לא ניתנו ליכתב ומאי אין כותבין אלא מדעתן דקתני אלא ע\"כ בשטרי אירוסין ממש קאמר כדאיתא התם א\"כ איך מפרש לה רבינו בשטרי פסיקתא, והלח\"מ תירץ דלפי המסקנא דתירצו לברייתא אחרת דמייתי התם תלמודא הכא במאי עסקינן בשקנו מידו הך מתני' דאין כותבין שטרי ארוסין נמי מצינן לתרוצי בהכי בשקנו מידו ומיירי בשטרי פסיקתא בשקנו מידו ואע\"ג דבקנו מידו לא בעינן דעת דסתם קנין לכתיבה עומד הכא בשטרי פסיקתא לא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא בעי' דעת שניהם עכ\"ל יעש\"ב והרואה יראה שאין בזה כדי שביעה דמה טעם לחלק בין שטרי פסיקתא וקנו מידו לשאר שטרי קנין כיון דסתם קנין לכתיבה עומד מה לי שטרי פסיקתא מה לי שאר שטרי קנין.
ואולם אפשר ליישב באופן אחר דלפי מה שנראה מדברי רבינו בפ\"ו מה' זכיה שהוא מפרש מאי דבעי רבינא דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב שהכונה אי מהני בהו כתיבה לגבות ממשעבדי או לא מהני בהו כתיבה דאפילו נכתבו אינו טורף ממשעבדי שלא עלה על דעתם להשתעבד באמירה שלהם אלא אצל ב\"ח אבל לא אצל משועבדין כמ\"ש שם ה\"ה ולפ\"ז כי פריך ליה רבינא ור\"א דאמר לא ניתנו ליכתב ולא מהני בהו כתיבה ממתני' דאין כותבין שטרי ארוסין אלא מדעת שניהם הכי פריך דאם איתא דאפילו יכתוב לא מהני בהו כתיבה לטרוף ממשעבדי למה לי דעת שניהם דדעת שניה' מאי מהני וע\"ז תריץ יתיב שפיר ר\"א דמתני' בשטרי אירוסין וכרב פפא ורב שרבייא ועל זה הוקשה לו לרבינו קושיית התוספו' שם דכיון דרבינא ס\"ל דשטרי ארוסין לא בעינן דעתא וע\"כ לאוקמא להך מתני' בשטרי פסיקתא א\"כ מאי קמבעיא ליה אי דברי' הללו ניתנו ליכתב או לא תפשוט ליה מהך מתני' דמהני בהו כתיבה לטרוף ממשעבדי מדבעינן דעת שניהם וליישב זה משמע ליה לרבינו דאע\"ג דמתני' איירי בשטרי פסיקת' אכתי ספוקי מספ\"ל לרבינא בפירושא דמתני' דאין כותבין אלא מדעת שניהם דילמא אף על גב דלא ניתנו ליכתב ולא מהני בהו כתיבה לטרוף ממשעבדי מיהו הבא לכתוב דברים הללו לראיה בעלמא ולטרוף מבני חרי מיהא לא יכתוב אלא מדעת שניהם כלומר עד שידע מפי שניהם שנתרצו בדבר וגמרו אפסיקא דומייא למאי דקתני לעיל מיניה כותבין שטר ללוה אעפ\"י שאין מלוה עמו דהכונה אע\"פ שאינו יודע מפי המלוה שאם הלוהו אם לא וכותבין שטר למוכר אע\"פ שאין הלוקח יודע ועלה קתני דשטר אירוסין אין כותבין לראיה ביד אחד מהם אלא מדעת שניהם דאע\"ג דאין בשטר זה דין שטר ויכול לטעון להד\"מ שהרי אין כאן כתיבת ידו מיהו כל שנכתב בשם העדים פ' פסק כך עם פ' אהני עדותן מיהא לגבות מב\"ח ולכך אין כותבין אלא מידיעת שניהם וכעין זה כתבו התוס' שם בד\"ה ניתנו ליכתב יע\"ש ומאי דפריך ליה רבינא לר\"א דאמר לא ניתנו ליכתב ממתני' דאין כותבין אלא מדעת שניהם הכונה דכיון דמתני' אפשר לפרשה לענין גביה ממשעבדי ולהכי אין כותבין אלא מדעת שניהם אמאי מפשט פשיטא לך לו' דלא ניתנו ליכתב דלא מהני ליה כתיבה וכ\"כ בשיטת הראשונים ז\"ל יע\"ש ודחי ליה ר\"א דמתני' בשטרי אירוסין ולהכי מפשט פשיטא לי בשטרי פסיקתא דלא מהני בהו כתיבה ומ\"מ שמעינן לרבינא דלא מצי לאוקמא בשטרי אירוסין ממש דהא איהו ס\"ל דאפי' שלא מדעתה מקוד' דמתני' בשטרי פסיקתא איירי וכיון דקי\"ל כר\"א דמפשט פשיטא ליה דדברים הללו לא ניתנו ליכתב ע\"כ לפרש מתני' לרבינא בשטרי פסיקתא וכפירושא דאמרן דאין כותבין שטרי פסיקתא לראיה ולגבות מבני חרי אלא מידיעת שניהם שגמרו ביניהם הפסיקא כדבר האמור והן הן דברי רבינו בפכ\"ד מה' מלוה ולוה.
א\"נ אפשר לומר דרבינו משמע ליה דכי אקשי ליה רבינא לר\"א ממתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם היינו משום דפשטא משמע דאפי' לא אמר לו המתחייב לכתוב כל שהוא בידיעת שניהם ששניהם נתרצו בדבר דידעו גמר הפסיקא אבל לא ידעו בכתיבה דומיא דהנך דלעיל מיניה כותבין שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה וכותבין שטר למוכר אעפ\"י שאין לוקח עמו ולהכי אקשי ליה רבינא לר\"א דאם איתא דדברים הללו לא ניתנו ליכתב כלומר דאפי' נכתבו לא טריף ממשעבדי מפני שאין דעת שניהם להשתעבד באמירה אלא אצל בני חורין אבל לא אצל משועבדין דעת שניהם ל\"ל כיון דליכא תועלת לגבות ממשעבדי בידיעה.
ואולם רבינא גופיה אע\"ג דאיהו מוקי להך מתני' בשטרי פסיקתא כמ\"ש התוס' ז\"ל ניחא ליה מתני' דבעי דעת שניהם דאיהו לא מספקא ליה אי ניתנו ליכתב או לא כלו' אי אהני כתיבה לגבו' ממשעבדי אלא כשנכתב שלא בלשון חיוב ומדעת המתחייב אלא באמירה בעלמא פ' אמר כך ופ' אמר כך והיינו טעמא כמ\"ש ה\"ה ז\"ל שלא עלה על דעתם באמירה לבד אצל משועבדים הילכך אפי' נכתב בספר אמירה זו אינו טורף אבל כשנכתב בלשון חיוב בצווי המתחייב שחייב עצמו טורף ממשעבדי שהרי אין כאן אמירה לבד כי אם חיוב בשטר וכ\"כ הרמב\"ן בס' המלחמות בפירקין על פי' זה וז\"ל שהטעם שכיון שלא קבלו עליהם בחיוב ולא פירש חייב אני לך מנה לבני לענין המשועבדים לא קנו אלא א\"כ פי' חייב אני לך מנה בשטר יע\"ש וכמ\"ש כל זה הרב נתיבות משפט דצ\"ה ע\"ב.
אשר ע\"פ זה מ\"ש רבינו בפכ\"ג מה' אישות וז\"ל מהו אלו שפסקו לזון אותם אם קנו מידו או שחייב עצמו בשטר הרי זה כבעל חוב וטורפת עכ\"ל, יע\"ש ועיין להב\"ח בא\"ה סי' נ\"א הרי דמשמע ליה לרבינו דחיוב בשטר מהני אע\"ג דלא קנו מידו אע\"ג דהוא ז\"ל כתב בפ\"י מה' זכיה דדברים אלו אינן כשטר לטרוף בהם כלומר דלא מהני בהו כתיבה לטרוף ממשעבדי אלא ודאי דיש חילוק בין כתיבה בלשון חייוב ומדעת המתחייב לכתיבת הדברים בלבד פ' אמר כך לפ' מעתה מתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם מצינן לפרושה שפיר בכה\"ג דאין כותבין שטרי פסיקתא בלשון חייוב אלא מדעת שניהם דכשהוא מדעת שניהם שגילו דעתם בפי' שרצונם להתחייב בשטר כותבין בלשון חייוב בשטר ואז גובה ממשעבדי ורבינא דחיק ומפרש מתניתין בהכי אע\"ג דלא הוי דומיא דהנך דלעיל כמ\"ש התוס' אלא דרב אשי דמפשט פשיטא ליה טובא דלא ניתנו ליכתב אקשי ליה מהאי מתני' דפשטא אזלא כהנך דלעיל ודחי ליה דהאי מתני' מיתנייא לענין שטרי אירוסין ממש דלא שייכא כלל בהנך דלעיל והילכך לענין הלכה דקי\"ל כר\"א דדברים הללו לא ניתנו ליכתב מפרשינן למתניתין בשטרי אירוסין ושטרי פסיקתא וכדמפרש לה רבינא לענין שאין כותבין אותם הדברים בלשון חייוב שנתחייבו בשטר עד שיהיה מדעתם ומרצונם להתחייב בשטר ואז גובה ממשעבדי כלע\"ד ועיין בב\"הת שער ס\"א ח\"א ובספר גד\"ת שם דף של\"ז ע\"ג במה שתמה שם עמ\"ש התוס' דתלמודא משמע ליה דאין כותבין אלא מדעת שניהם היינו בידיעת שניהם דומיא דכותבין שטר ללוה אע\"פ שאין המלוה עמו ותמה על דבריהם דעל דדייקי מרישא לדייקו מסיפא דקתני אין כותבין למלוה עד שיהא לוה עמו יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דרבינו גופיה הכי מפרש למתני' אלא דלר\"א הוא דפריך דמפשט פשיטא ליה מילתא דלא ניתנו ליכתב דכיון דמתני אפשר לפרושה דדומיא דהנך דלעיל הוא דקתני ולא דומיא דסיפא אמאי פשיטא לך מילתא לומר דלא ניתנו ליכתב ודוק." + ], + [ + "והמקדש \n בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה. והנה התוס' בפ\"ק דקדושין דיו\"ד ד\"ה כל הבועל הק' וז\"ל תימה דבפ' הבע\"י ילפינן דאשה נקנית בהעראה כו' ואומר רשב\"א דהתם בשלא עשה כי אם העראה ופירש דמוכח דלא היה דעתו לקנות על גמר ביאה אבל הכא מיירי בשגמר ביאתו וריב\"ם תירץ במפרש לקנות בהעראה והכא בשלא פי' דבסתם דעתו על גמר ביאה עכ\"ל הרב מוהרימ\"ט ז\"ל בתי' שם משמע ליה דרשב\"א וריב\"ם פליגי לענין דינא דלריב\"ם אינו קונה בהעראה אם לא בשפירש בהדיא שדעתו לקנות בהעראה לבד ואפי' הערה ופירש לא קנה כל שלא פי' ועפ\"ז ק\"ל דאמאי לא אמרו בגמרא דנפקא מינה אם הערה ולא גמר אך לפי' רשב\"א ניחא דהא פשיטא דמקודשת כמבואר והוא ז\"ל תירץ דכשלא גמר אין ס' שאינה מקודשת דהו\"ל כאומר הרי את מקודשת במנה ולא נתן לה אלא דינר דאמר ר\"א ה\"ז מקודשת וישלים וכמ\"ד לה ע\"מ דמי וכשינוייא דר\"א דמונה והולך שאני סוף ביאה קונה דכולה ביאה במקום קדושין דש\"פ קיימא וכי היכי דבש\"פ מצי למיהדר בה עד שישלים הפרוטה ה\"נ מצי למיהדר ומסיק כל הבועל כו' עכת\"ד ז\"ל ובכתבי הקדש למרן מלכא מוהרח\"א נר\"ו כתב עליו וז\"ל ובקוצר ידיעתי לא הבנתי כונת הרב ז\"ל חדא דלפום מאי דמשני התם ר\"א מונה והולך שאני א\"כ נראה דבבועל סתם כמונה והולך דמי ואינה מקודשת ועוד דלמאי דמצדד אצדודי ואמר דכולה ביאה במקום קדושין דש\"פ קיימה ומה\"ט אינה מקודשת אמאי לא הכריחו דפשיטא דאינו כן מטעמא דאי לקדו' דש\"פ מדמית ליה א\"כ אמאי במפרש לקנות בהעראה מקו' אטו מי איכא מאן דס\"ל דאם נתרצתה להתקד' בפחו' מש\"פ דמקודש' הא ליתא כמבוא' וכיון דמההי' דיבמו' חזינן דבמפרש לקנות בהעראה דמקודשת הרי מוכח דלאו לקדושין דש\"פ דמו אלא למקדש במנה והיכי קאמר דאינה מקודש' משום דדמי כולה ביאה לש\"פ ויותר היה נראה לע\"ד כמתלמד מדבריו דודאי פשיטא ליה לבעיין דאם הערה בה ופירש שאינה מקו' כיון דגלו דעתייהו מעיקרא להתקדש בביאה וסתם ביאה לגמר ביאה לאנשי משמע להו ולא הערא' אמנם בשגמר ביאתו אפשר לצדד ולומר דמקו' משעת העראה וטעמא דכיון דאי אפשר לגמר ביאה בלא העראה קודם א\"כ נמצא דבהעראה תליא מילתא שהיא הגורמת הנאה לביאה הא למה זה דומה למקדש בכסף שאין הנאתה מן הכסף בשעת הלקיחה כלל אלא שע\"י לקיחת הכסף שלקחה בשעת הקדושין גורם שתהיה האשה נהנית אח\"כ וה\"ה ה\"נ כמובן וכיון דגמר ביאתו נמצא למפרע דהעראה הראויה להתקדש בו הויא משא\"כ בשלא גמר אף שהערה בה אותה העראה לא חשיבה כלל ודוק עכ\"ל.
והאמת יורה דרכו דהני תרי שנויי לא פליגי ומר אמר חדא ומא\"ח וכן משמע מדברי הרא\"ש והרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א וכ\"כ הרמ\"ל בפי\"ז מה' א\"ב דט\"ו ד\"ה נסתפקתי בכ\"ג שבא לקדש אשה כו' יע\"ש וכתב עוד הרמ\"ל שם דאף לפי תירוץ רשב\"א וריב\"ם אסור לכ\"ג לקדש בביאה אם לא שיגמור ביאתו או שיפרש שדעתו לקנות בהעראה וליכא למימר דכיון דאיכא איסו' לא אמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה אלא אמרינן דעתו לקנות בהעראה דהא קושיא זו שהקשו הראשונים היא ג\"כ על הבעיין דמאי קבעי וכי לא גמר מס' יבמות דגמרי העראה דאשה לבעלה מקיחה קיחה ועוד דהרמב\"ן והרשב\"א החזיקו פירושם מדלא קאמר הבעיין נ\"מ להערה בה ופירש כו' יע\"ש.
וכתב על זה מרן מלכא מהרח\"א נר\"ו וז\"ל ואף כי דברי הרב אינן צריכין חיזור ותור' אמת היתה בפיהו ומה גם שכבר עשה לו סמוכות הן מדברי הבעיין עצמו הן מדברי הרמב\"ן והרשב\"א ע\"ד הבעיין עכ\"ז נראה שהדין דין אמת מטעם אחר דחזינן להראשו' ז\"ל שאחר שכתבו דבסתם אינו קונה בהעראה הם אמרו דיבם ליבמה אף בסתם קונה משעת העראה והכריחו מההיא דפרק כיצד בכ\"ג שנפלה לו יבמה מן האירוסין דמדין תורה מיבם אותה משום דאתי עשה ודחי ל\"ת כו' ככתוב בחי' הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות ואי אמרת דבכ\"ג אף בסתם הו\"ל כפירש כיון דאיכא איסורא אין משם ראיה דהתם שאני משום דהו\"ל כפירש כיון דאיכא איסורא כדאמרן אמנם ביבמה דעלמא דלא שייך האי טעמא אה\"נ דכל שלא פירש וגמר ביאתו אינו קונה כי אם בגמר ביאה אלא מוכרח שדינו דין אמת דגם בכ\"ג על הסתם דעתו על גמר ביאה ולא אמרינן דכיון דאיכא איסו' הו\"ל כפירש כמבואר.
ומכאן ק\"ל למ\"ש הריטב\"א הביאו מרן ב\"י ז\"ל בא\"הע סימן מ\"ה שאם יש חרם בעיר שלא לקדש אשה אלא בעשרה אין חוששין לסבלונות שמא הם קדושין וכ\"כ מהרי\"קו בשורש קע\"א שאם שלח סבלונות בשבת שאין חוששין לקדושין יע\"ש ומבואר טעמם דכיון דאיסור רביע עלייהו שלא לקדש אף שהוא איסור מדרבנן ודאי דלא עביד איסורא ולא לשם קדושין שלחם וכדבריהם פסק שם מור\"ם ז\"ל ועיין להרב פ\"מ ח\"א סימן פ\"ח דף רכ\"ד ע\"ג הלא בספרתם ולפי דבריהם ז\"ל אמאי לא אמרי' הכא נמי דאף שגמר ביאתו ולא פירש דלהוי כאלו פירש דאלת\"ה איסורא רביע עליה דקעבר על עשה דבתולה יקח דומיא דסבלונות דאף דסתמא הוו קדושין מ\"מ כל שיש שם איסור אמרינן דהו\"ל כאלו גלי דעתיה דלשם מתנה שלחם ולא לקדושין כמ\"ש ז\"ל.
שוב ראיתי לה\"ה מופת הדור בספר מש\"ל ברפ\"א מה' מכירה שתמה משמעתין דהכא ומתוך מה שהעלו הראשונים על תשו' ה\"ה מהריב\"ל ח\"א סוף כלל י\"ג שכתב שאע\"ג דבמקום שכותבין שטר לא קנה בכסף לבדו אם לא היכא דפריש היכא דאיכא שבועה הוי כפריש וקנה בכסף לבד או בשטר לבד עכ\"ל ותמה עליו דלפי מאי דפירשו הראשונים בשמעתין הויא תיובתיה יע\"ש, ובסוף דבריו העלה שיש לחלק בין היכא שהוא בדה את האיסור להיכא דהאיסור בא מעצמו שבנדון הריב\"ל שנשבע לקיים את המקח הוי כאלו באותה שבועה שנשבע כאלו גילה דעתו שרוצה לקנות באותו קנין משא\"כ גבי כ\"ג דליכא שום גילוי דעת שרוצה לקנות בתחילת ביאה עכ\"ל והדבר ברור שאין זה מעלה ארוכה ומרפא למה שהקשינו ע\"ד הריטב\"א ומהרי\"קו ז\"ל בההיא דסבלונות כמובן.
כי ע\"כ בהורמנותיה דמר אנא דאמרי דאפשר לחלק ולומר דע\"כ לא כתבו הראשונים דבכ\"ג אף על הסתם לא קנה ולא אמרינן כיון דאיכא איסורא הוי כאלו פירש אלא דוקא בההיא דהעראה דלאו כ\"ע דינא גמירי וסוברים דכל שלא גמר ביאתו לא חשיב בעולה וכיון שאינו יודע זה מסתמא דעתו על גמר ביאה ואף דבכ\"ג ליכא למיחש שטועה בזה וכדאמרינן הגדול מאחיו שיהא גדול בחכמה מ\"מ אף דבדידיה ליכא למימר דטעי בהכי מ\"מ בעינן דעת האשה ג\"כ ואם הוא מכוין בתחילת ביאה משו' שיודע דבגמר ביאה נעשית בעולה ואסירא ליה אכתי היא האשה אינה יודעת דבהעראה נעשית בעולה ודעתה לגמר ביאה וכיון שאין כאן דעת שניהם אינה מקודשת משא\"כ בההיא דמהריב\"ל והריטב\"א ומהרי\"קו ז\"ל דידעי אינשי בהכי וברירא להו איסורא דפשיטא דסתמו כפירושו ודוק עכ\"ל מרן נר\"ו ומדבריו הללו זאת שמענו דהא דאמרינן דאי פריש בהדיא שדעתו לקנות בהעראה דקני היינו דוקא כשפירש ג\"כ האשה שרצונה להתקדש בהעראה אבל אם האשה לא גלתה דעתה אינה מקודשת בהעראה אע\"ג דמקדש גילה דעתו שדעתו לקנות בהעראה ודבר זה לא ראינו לשום א' מהפוסקים שיאמרו כן בהדיא.
כ\"ע ור\"ת תירץ דאחרי שנתרבתה העראה בגמר ביאה א\"כ כל מקום שמזכיר ביאה בהעראה קא' וה\"ק תחילת העראה קונה או סוף העראה ולמ\"ד דהעראה זו הכנסת עטרה דשייך בו תחילה וסוף עכ\"ל וכתב ע\"ז הרב מש\"ל בפי\"ז מה' א\"ב הט\"ו ד\"ה עוד כתבו התוספות כו' וז\"ל ולא ידעתי לאיזה דבר קרי תחילת העראה אם הוא לנשיקה הוא דבר תימא שתקרא בעולה ותיאסר לכ\"ג בשביל נשיקה, ושוב כתב שכן תמה הריטב\"א בחי' ע\"ד ר\"ת יע\"ש ולעד\"ן דמעולם לא עלה על דעת ר\"ת לומר דבנשיקה תקרא בעולה דפשיטא שעדיין בתולה מקרי ולא תקרא בעולה אלא בהכנסת עטרה שזו היא הנקראת העראה אמנם דעת ר\"ת לומר דאי סוף ביאה קונה דהיינו אחר גמר העראה אסור לכ\"ג לקדש בזה דכיון דהבעילה והקניה באים כא' אי איפשר לצמצם והרי באותו רגע ממש שהוא קונה אותה הרי היא בעולה אבל אי תחילת ביאה דהיינו נשיקה קונה אותה הרי בשעת הקניה היא בתולה ולא נעשית בעולה עד העראה ומש\"ה אמרו דנ\"מ לכ\"ג והדברי' ברורים.
ומהרימ\"ט הרבה להקשות על סברת ר\"ת הלזו שלפי דבריו אמאי לא אמרו בגמרא דנ\"מ אם עשה תחילת העראה ולא גמר להערות ועו' דמאי קמבעיא ליה בתחילת העראה הא כיון דילפי' קיחה קיחה לא קני אלא מה שקונה בעריות דהיינו בהכנסת ראש עטרה גמורה דפחות מכאן ודאי דלא מחייב שאינו אלא נשיקה כדאמרינן בפרק הבא על יבימתו כ\"ש גבי קדושין דא\"ל דעתו על גמר ביאה ועיין בספר משנה למלך ז\"ל, ועוד הקשה דכיון דמסקינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה פשיטא דהיינו מירוק לגמרי דומיא דשפחה דאין סברא לומר שדעתו אהכנסת עטרה ותו לא דהא אמרינן בעלמא תחילתו באונס אעפ\"י שלבסוף אמרה הניחו לו שאלמלא נזקק לה שוכרתו פטורה מ\"ט יצר אלבשה א\"כ היכי אמרינן התם דאשה ניקנית בהעראה ולא אמרי' דעתו על גמר ביאה והוא ז\"ל יישב דפשיטא ליה לר\"ת נמי דבשעשה העראה גמורה ולא מירק דלא הוו קדושין ולא מטעם דלא קניא אלא דקדושי טעות הן שדעתייהו על גמר ביאה והא דאמרינן דניקנית בהעראה היינו לענין שלא תוכל האשה לחזור בה דהו\"ל כע\"מ ומקיים תנאה ואזיל והכא מ\"ל בהעראה גופה שהאשה ניקנית בה אם מתחילת העראה נקנית דלא מצייא למהדר בה או אם היא חוזרת עד סוף העראה ומסיק כל הבועל כו' ולא סגי בלא מירוק דכולה העראה במקום פרוטה דקדושין קיימא ופחו' מכאן לאו כלום הוא עכ\"ל.
ויש לדקדק על דברי הרב חדא דאכתי מה תיקן בזה למה שהקשה דכיון דמקיחה דעריו' ילפינן לה פשיטא שצריך הכנסת עטרה והן עוד היום אף לפי תירוצו ז\"ל דקאמר כמ\"ש בפרק הבע\"י דהעראה קונה היינו דלאחר שגומר ביאתו קני משעת העראה א\"כ דוקא משעת עטרה ואילך הוא דקני שזהו מאי דילפינן מעריות ולא קודם לכן ומדבריו משמע שרוצה ליישב בזה גם קו' זו כמבואר ועוד דלפי דבריו מוכח דסבור ר\"ת שאם פירשו דבריהם מקודם שמתרצים להתקדש בהעראה שמקודשת אף שלא גמר ביאתו דהשתא ליכא טעמא דקדושי טעות וזה ברור אם כן עדיין קשה ע\"ד ר\"ת דאמאי לא אמרו בגמר' דנ\"מ אם פירשו דבריהם ואמרו דבתחילת העראה דהיינו נשיקה שתהיה מקודשת אף שלא יגמור דאי אמרינן דכולה ביאה לקדושי פרוטה דמייא פשיטא שאינה מקו' אך אי לקדושי כסף במנה דמו תנאם קיים ומקו' כמ\"ש הרב והיא גופה קשיא לדעת הר\"ן שכתבו התוס' בתר הכי ועיין בס' עצמו' יוסף דאמאי לא אמרו דנ\"מ אם פי' שדעתו לקנו' ולא ידעתי אמאי לא ערער הרב על תי' ר\"ן.
וסבור הייתי לומר שאף לתי' ר\"ן והיא תי' הרי\"ף כל שפירש דעתו לקנות בהעראה או שלא גמר ביאתו דמוכחא מילתא שדעתו לקנות בהעראה אין ספק שהיא מקו' וכסברת רשב\"א וריב\"ם ז\"ל ומאי דלא אוקמוה ההיא דפרק הבע\"י בכה\"ג היינו משום דס\"ל ז\"ל דמ\"ש התם אשה לבעלה גמר קיחה קיחה היינו נמי בשגמר ביאתו בסתם דהא דומיא דיבם ליבמה קתני לה התם וביבמה עכ\"ל דהיינו אפילו על הסתם וכמ\"ש הראשונים ומש\"ה הוצרכו להעמידה בביאה שלאחר קדושין ונ\"מ להפרת נדריה אם נדרה בין העראה לגמר ביאה דמפר לה בעל או אם מתה בנתיים ליורשה וליטמא לה כמובן וכמו שכן מוכרחין אנו לומר כן לפי דברי ה\"ה שאכתוב בסמוך בס\"ד אך אמנם אנכי הרואה להרב מש\"ל מפשט פשיטא ליה טובא דלהרי\"ף ור\"ן גאון בכל גוונא אסור לכ\"ג לקדש בביאה אף אי אמרינן דביאה עושה נשואין יע\"ש והכי מסתבר וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא אמאי לא אמרו דנ\"מ אם פירש דעתו לקנות בהעראה ולא גמר ביאתו וכדאמרן.
ולכן נלע\"ד דס\"ל להרי\"ף ור\"ן גאון ור\"ת דהעראה לחודה בלא גמר ביאה פשיטא ליה לתלמו' דלא הוו קדושין כלל דאותה העראה כלא חשיב כיון שאין אחריה גמר ביאה והרי זה דומה ממש למקדש בפחות מש\"פ שאינה מקו' וע\"כ לא נסתפקו בגמ' אלא בשגמר ביאתו דהשתא כיון שאי אפשר לגמר ביאה בלא העראה תחילה חשיבא להו שאפשר דקונה וכמ\"ש לעיל ומש\"ה אמרו בגמ' נ\"מ לפשטה ידה א\"נ לכ\"ג כו' דבלא\"ה אין שם נפקותא כלל ופשטוה שגם בזה אינה מקו' ודוק ועיין להרב מש\"ל שם בפי\"ז מה' א\"ב שכתב ע\"ש הרמב\"ן בחי' שכתב ע\"ש ר\"ת שאם פירש ולא גמר ביאתו לדברי הכל לא קנה אבל בשגמר בעינן דמאיזו שעה קנה אם מתחילת ביאה או מסופה ואפשר דהיינו מן הטעם האמור בזה ודוק.
כ\"ע ורבינו נסים גאון תירץ דההיא דיבמות אחר קדושין שע\"י אותה העראה הוי כנשואה כמו חופה דלאחר קדושין וקשה לפי' דקיחה גבי קדושין כתיב ולא מיירי בחופה כלל עכ\"ל גם הרי\"ף בפרק הבע\"י תי' כתי' רבינו נסים גאון והביא דבריו הר\"ן בפי' ההלכות בשמעתין והרשב\"א בחי' הוקשה לו בתי' זה כמו שהקשו התוספו' ותירץ שי\"ל כי יקח ובעלה משמע ביאה לבתר קדושין כדאיתא בשמעתין וכתב ע\"ז ומיהו לא נהיר דא\"כ לעולם לא יקנה עד דקדיש ובתר בעיל וכ\"ת אתא בעולת בעל וגלי על ביאה לבדה שתקנה א\"כ ובעלה לחודה משמע והדרא קושיין לדוכתא עכ\"ל ואין דבריו מובנים דאי בעולת בעל גלי על ביאה לחודה שתקנה תו אין לפקפק דובעלה לחודה משמע דאדרבא היא הנותנת לומר דובעלה לאו לחודה משמע דא\"כ תרי קראי למה לי בביאה לחודה דקני אלא ודאי עכ\"ל דקרא דבעולת בעל אתא לאשמועינן דביאה לחודה קנה ומ\"מ אינה כנשואה ואתא ובעלה לאשמועינן דביאה דאחר קדושין קונה קנין גמור להיות לו כאשתו לכל דבר ולא תימא חופה דוקא בעינן להיות דינה כנשואה וכסף אחר כסף אינו גומר כנודע והוה אמינא ביאה אינו גומר בה כל שלא היה שם חופה להכי אתא קרא לאשמועינן דביאה נמי לאחר קדושין משוה אותה נשואה וכיון שגמר קיחה קיחה מעריות די אפילו בהעראה כמובן ואי קשיא לך דא\"כ מאי האי דפריך תלמו' לר\"י האי ובעלה מאי עביד ליה ומשני דאצטרי' למעט אמה העבריה ולפי האמור שפיר אצטריך קרא ובעלה לאשמועינן דביאה גומר בה להיות דינה כנשואה כדאמרן לזה י\"ל דכיון דאכתי לא ברירא ליה אי ביאה אירוסין עוש' או נשואין עוש' ואפשר דנשואין עושה דובעלה למילתא אחריתי אצטריך דאי לענין שתהיה גומר אחר כסף הא לא אצטריך שאפילו בביאה לחודה היא גומרת למה לי קרא שהיא גומרת אחר כסף אך אי אמרינן דאירוסין עושה אצטריך קרא להכי לומר דביאה גומרת אחר כסף ואפשר דר\"י לפום קושטא הכי ס\"ל דביאה אירוסין עושה וניחא ליה ההיא דיבמות וכ\"כ הר\"ן דאביי ורבא ס\"ל דאירוסין עושה יע\"ש.
ומרן מלכא מהרח\"א נר\"ו כתב בקונטריסו דמשום דאכתי לא ברירא ליה לתלמו' אי בעי' גמר ביאה ואפשר שתחילת ביא' קונה דקרא בתחילת קנין מיירי מש\"ה קאמר דובעלה אצטריך למילתא אחריתי אמנם למאי דאסיקנא שסוף ביאה קונה מצינן למימר שפיר דקרא בביאה לאחר קדושין מיירי לאשמועינן אגב גררא שקונה להיות דינה כנשואה וכדאמרן א\"ד נר\"ו ולא זכיתי להבין אמרי קדוש שמי גילה לו רז זה דכי אמרינן דתחילת ביאה קונה קרא דובעלה בתחילת קנין מיירי ולא בגמר קנין והיינו בביאה לאח' קדושין ואתא קרא לאשמועי' דביאה גומר וכ\"ת שאם איתא דקרא בגמר קנין מיירי א\"כ ג\"ש דקיחה קיחה מעריות למה לי הא שמעינן ליה מעיקר קרא דובעלה דבעילה ביאה אחר קדושין גומר בה להיות דינה כנשואה הא לא קשיא דהוה אמינא היא גופה אתא ג\"ש לאשמועינן דקרא דובעלה בתחילת ביאה מיירי ולא בביאה גמורה וקמ\"ל שתחילת ביאה קונה דאי לאו ג\"ש הוה אמינא דקרא דבעולת בעל בביאה גמורה איירי לעניין תחי' קניין וקרא דובעלה בביאה גמורה שלאחר קדושין ולענין גמר קנין קמ\"ל.
והר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות בשמעתין הוק' לו בתי' ר\"ן גאון והרי\"ף שתירצו דההיא דיבמות מיירי לאחר קדושין וז\"ל ואיכא למידק ביאה דקניא אחר קדושין היכי דמי אי דאיכא חופה ביאה ל\"ל ואי דליכא חופה כיון שביאת איסור היא דהא קי\"ל הבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה אינו בדין שתקנה דהא בפ\"ד אחין אמרינן שאפילו למ\"ד מאמר קונה קנין גמור מאמר דהיתרא קני מאמר דאיסורא לא קני וי\"ל דאה\"נ שאם בא שלא לשם נשואין כו' אבל בא עליה לשם נשואין קונה ואינו לוקה ואע\"ג דלא אשכחן בהדיא שאינו קונה אלא חופה סברא היא שכיון דחופה לא קניא אלא מפני שהיא צורך ביאה כ\"ש ביאה עצמ' ועוד שיש ללמוד מדין ק\"ו ומה יבמה שאין כסף קונ' בה ביאה גומרת בה זו שכסף קונה בה אינו דין שביאה גומרת בה וליכא למפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זאת זקוקה ועומדת עכ\"ל וכדבריו ז\"ל כתוב בחי' הריטב\"א יע\"ש והנה זה שכת' דהבועל ארוסתו בבי' חמיו לוקה וכ\"כ הריטב\"א צריך לפרש במכת מרדות מדרבנן קאמרי וכמ\"ש ה\"ה ברפ\"י מה' אישות וה\"נ משמע בפ' הבע\"י דנ\"ח וכבר עמדתי ע\"ז במקום אחר.
ובעיקר דבריו שכתב דביאת איסור לא קני והביא ראיה מההיא דאמרינן מאמר דהיתרא קני וכו' מרן מלכא מוהרח\"א נר\"ו עמד מתמיה עליו שהרי ביבמה גופה קיל\"ן דאם בא עליה ביאת איסור וכגון שהיא נידה אפי\"ה קונה אותה וכדמוכח בפסחי' פ' אלו דברים דע\"ב ע\"ב וכמ\"ש התוס' בריש יבמות ד\"ה אחות אשתו ובחייבי לאוין דקי\"ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין נראה ודאי דאפי' קדשה בביאה מקודשת כדמוכח מדברי הר\"ן בפ' האומר גבי ההיא דנשבית ופדתיה שהק' דנאמניה במיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה יע\"ש וכן מבואר מדברי התוס' דפ' הבע\"י דנ\"ז ד\"ה רב אמר ומה שהק' שם משם הרי\"ט מיוני ופסקו הטור בא\"ה סי' קס\"ד וההיא דבפ\"ד אחין לא מכרעא דהתם שאני דאכתי לא עבד איסורא כלל ואם אנו אומרים דמאמר קונה בה קנין גמור א\"כ נמצא דע\"י קנין זה הוא בא לעבור את האיסור ולבא על אחות זקוקתו לכתחילה ומשו\"ה דין הוא שנאמר דקנין כזה אינו מועיל ובזה מוצל אותו האיש מאיסור אחות זקוקתו, ברם הכא בבא על ארוסתו בבית חמיו דאיסורא דעבד כבר עבד דאם אנו אומרים דקנין כזה כיון שהוא באיסור לא מהני אצולי לא מצלא ואיסור שבו כדקאי קאי מה בצע בשנאמר דאין קניינו מועיל ואפשר דמהני כמובן, וכ\"כ מוהרימ\"ט בתשו' ח\"א סי' ס\"ט יע\"ש, ועיין בס' קרית מלך רב בפ\"י מה' אישות ד\"ב וקו' זו ע\"ד הר\"ן הצריכה עייון מרן מלכא נר\"ו.
ומורי הרב המובהק בעל שער המלך בקונטריס חופת חתנים ס\"ט כתב ליישב זה וז\"ל ולפי חומר הנושא נראה לומר דודאי הר\"ן ז\"ל אזיל ומודה דחייבי לאוין שקידשו בביאה וא\"נ המקדש אשה נידה בקדושי ביאה דודאי היא מקודשת דכיון דנפ\"ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין מקרא דכי תהיינה לאיש ב' נשים וכן גבי נידה מקרא דותהי נידתה עליו כדאיתא בפ' האומר אין לחלק בין קדושי כסף ושטר לקדושי ביאה דהא אתקוש הוייות אהדדי כדאיתא בפ' נערה אמתני' דהאב זכאי בבתו אלא שהר\"ן לא כתב כן אלא למאי דכתב הרי\"ף ז\"ל דביאה דבתר קידושין קני לה ליורשה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ואהא הוא דק\"ל דאם בא עליה בבית חמיו אינו בדין שתקנה אותה לדברים הללו כיון דביאת איסור היא א\"כ מצינו חוטא נשכר ואהא הוא דמייתי ראיה אותה שאמרו בפ\"ד אחין דאע\"ג דמאמר דהיתרא קני לה קנין גמור ופקע מיניה איסור אחות זקוקתו ומותר בה מכל מקום מאמר דאיסורא אינו בדין שיקנה אותה קנין גמור כדי שיהא נשכר ויהא מותר באחות זקוקתו ואם כן ה\"נ דוכוותא דכיון דביאת איסור היא אינו בדין שיהא נשכר לקנותה לכל הדברים הללו זה נר' לי אמת ויציב בכונת דברי הר\"ן עכ\"ל.
ואני בענייותי אכתי לא נחה דעתי בזה דמאחר דבקנין זה שקונה אותה הבעל מתחייב הוא לה בעשרה דברים והוא אינו זוכה בה אלא בד' דברים וכמו שכתב רבינו ברפי\"ב מה' אישות אין זה נקרא נשכר עד שנאמר שאינו בדין שתקנה משום שלא יהא חוטא נשכר כיון שהוא קרוב להפסד יותר מהשכר ולדידי חזי לי דמשמע ליה להר\"ן דאע\"ג דאשכחן שהאשה מתקדשת בביאה של איסור מ\"מ כל דלא אשכחן בהדייא גבי קנין שהיא נקנית בה לא ילפינן מקדושין ועיקר קנין משום דכיון דהסברא נותנת דכל שהקנין הוא באיסור אינו בדין שתקנה אית לן למימר שלא תהא האשה נקנית בה וגבי קידושין דוקא דגלי קרא גלי דחי' הוא שחידשה תורה גבי קידושין ואין לך בו אלא חידושו וראיה לדבר שהרי אי לאו דגלי קרא בחייבי לאוין דקדושין תופסין בה מקרא דכי תהיינה לא הוו תפסי בה קידושין לרבא דאמר פרק קמא דתמורה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכבר מותבינן עליה דרבא התם ד\"ד ממתניתין דאלמנה לכהן גדול דקדושין תופסין בה ומשני דשאני התם דגלי קרא ואין ספק דהכא נמי הוה מצי למפרך מכל חייבי לאוין וצריך לשנוייי דשאני התם דגלי קרא אלא דבפלוגתא לא קמיירי דהא איכא למ\"ד דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ועיין בפ' האומר דס\"ח ע\"א ולפום קושטא דמילתא דילפינן העראה באשה מיבמה ה\"נ ודאי שהאשה נקנית אפי' בביאה של איסור דילפינן לה מקנין דיבמה שהיא נקנית אפילו בביאה של איסור כדאמרי' בפסחים פ' אלו דברים ודברי הר\"ן אינן אלא לפום מאי דמשמע מדברי הרי\"ף דתלמודא לא קא מספקא ליה אלא בהעראה דוקא ולהכי יליף לה בפ' הבע\"י מיבמה אבל בביאה גמורה מפשט פשיטא ליה דקני לה וע\"ז היטב חרה לו להר\"ן היכי מפשט פשיטא ליה בביאה גמורה כיון דאיכא איסורא והסברא נותנת שלא תהא האשה ניקנית בה וע\"ז הביא ראיה כדוגמא לדבר אותה שאמרו בפ\"ד אחין מאמר דהיתרא קני דאיסורא לא קני הרי דאע\"ג דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומן התורה יבמה ניקנית בביאה של איסו' כביא' נידה אפי\"ה חכמים לא תקון הכי משום דדבר זה חי' הוא שחידשה תורה וא\"כ ה\"נ כיון דלא אשכחן דגלי קרא בהדייא שהאשה ניקנית לבעלה בביאה של איסור היכי מפשט פשיטא ליה לתלמודא האי מילתא גבי ביאה גמורה דלא הוצרך לאתויי לה אלא להעראה כנלע\"ד ועיין להרב פרשת דרכים בדרך האתרים דרוש א' ד\"ד ע\"ג במה שנתספק בגוי שבא על אמו יע\"ש.
עוד הוקשה לו למרן מלכא מוהרח\"א נר\"ו בדברי הר\"ן ז\"ל הללו דנראה מדבריו דלמאי דס\"ד מעיקרא אין הפרש בין בא עליה לשם נישואין לבא עליה שלא לשם נישואין קונה ולוקה לדעת הרי\"ף וכיון שכן אמאי הוצרך לאתויי למימרא דאינו קונה מההיא דמאמר דהיתרא קני ולא דאיסורא דמההיא אפשר למימר דלא דמי וכמ\"ש לעיל והלא בפי' משמע מדברי הגמ' דלא קני שהרי בפ' הבע\"י דנ\"ח גבי ההיא דאמרי' ותנא תונא אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה ושומרת יבם וקאמר רבא דלא מתרצתא היא משום דבעינן שקדמה שכיבת בעל לבועל ואמר רבא משכחת לה שבא עליה ארוסה בבית אביה ופרכי' דוכוותא גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיה שומרת יבם קרית לה אשתו מעלייא היא כו' יע\"ש ואם איתא דכל שבא עליה בבית חמיה שלא לשם נשואין קנה מגופה הו\"ל לאקשויי דהא ארוסה קרית לה נשואה הוייא אלא ודאי דלא קנה הפך סברת הרי\"ף ז\"ל ונר' דמעולם לא אסיק אדעתיה הר\"ן ז\"ל דאם בא עליה לשם זנות ולא לשם נשואין דקונה אלא דמעיקרא אסיק אדעתיה דאף בבא עליה לשם נשואין אף שקונה אותה לוקה משום ביאת איסור ולזה הוקשה לו דכיון שלוקה היאך קונה והשתא לא מצי לאתויי מההיא דפ' הבע\"י דאמרן דהתם בבא עליה שלא לשם נישואין אלא דרך זנות ומשו\"ה אינו קונה אבל אה\"ן דאם בא לשם נשואין קונה ולוקה, אמנם מההיא דמאמר דאיסורא הוכיח שפיר דכיון דיש שם איסור אינו קונה ולזה תירץ דדעת הרי\"ף דבא עליה לשם נשואין קונה ואינו לוקה כמבואר וזה נראה דעת רש\"י בסוטה דל\"ד שפי' כגון שבא עליה ארוסה בבית חמיה בזנות ע\"כ הורה לנו דכל שאינו בזנות אלא לשם נשואין קנה.
ואכתי איכא למידק טובא בדברי הר\"ן ז\"ל במה שהכריח דביאה בתר קדושין קונה קנין גמור מק\"ו דיבמה דא\"כ תיקשי ליה ל\"ל ג\"ש דקיחה קיחה דעריות לאשמועינן דהעראה גומרת באשה דתיפו' לי מק\"ו דיבמה דאף שאין כסף קונה בה העראה גומ' בה כדילפינן התם בפ' הבע\"י דנ\"ה ע\"ב מג\"ש דביאה ביאה כ\"ש אשה לבעלה דכסף קונה בה שהעראה גומרת בה והשתא נמי ליכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומד' דהא נמי זקוקה ועומדת היא ואולי אפשר לחלק דדוקא ביאה גמורה ילפינן לה מק\"ו דיבמה משום דאשכחן דתחילת קנין קונה בה באשה מקרא דבעולת בעל או מקרא דכי יקח ובעלה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל העראה שאינו קונה באשה תחילת קנין ומטעמא דכל הבועל דעתו ע\"ג ביאה ולדעת ר\"ן גאון והרי\"ף אפי' בשפי' שדעתו לקנות בהעראה לא קני כמ\"ש הר\"ב מש\"ל בפי\"ז מה' א\"ב דט\"ז ד\"ה העולה ממ\"ש יע\"ש, אף דאשכחן ביבמה דהעראה גומר בה חידוש הוא שחידשה תורה לא ילפינן מינה לאשה ובעלה מק\"ו אף דאיכא ק\"ו וכעין זה כתב הרב ע\"י לעיל בד\"ד ע\"ב כי הוה בעי תלמו' למילף ביאה באשה מיבמה מק\"ו זה דאע\"ג דהיבמה נקני' בע\"כ באשה לא ילפינן מיניה בע\"כ משום דאין סברא שתהא האשה נקנית לו בע\"כ דלא ילפינן מיבמה אלא שביאה קונה בה וברצונה יע\"ש והכא נמי כיון שהסברא נותנת שלא תהא אשה ניקנית בהערא' מהאי טעמא שאין דעת הבועל אלא על גמר ביאה לא ילפינן מיבמה לענין זה כי היכי דלא ילפינן אנוסה ושוגגת דע\"כ ועדיין צ\"ע.
והרב מש\"ל בפי\"ז מה' א\"ב דט\"ו ד\"ה נסתפקתי בכ\"ג וכו' הוקשה לו בדברי ר\"ן גאון והרי\"ף מההיא דלעיל דפריך תלמודא לר\"י אמאי לא יליף קדושי ביאה מקרא דובעלה וקאמר דאי מהתם הו\"א עד דאקדיש והדר בעיל והקשו ע\"ז דנערה המאורסה היכי משכחת לה יע\"ש ולדעת הרי\"ף אמאי לא הקשו ג\"כ קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה דהא לעולם בעינן ביאה וביאה אינו קונה אלא בגמר ביאה כמ\"ש ז\"ל וא\"כ הרי היא בעולה אלא ודאי דכסף קונה ולא מצית לתרוצי השתא כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה דהא פלוגתא דתנאי היא בפ' הבע\"י דנ\"ט ע\"א דאיכא תנא דס\"ל התם דשלא כדרכה לא חזייא לכ\"ג מגזרת הכתוב דכתיב בבתולי' יעש\"ב וליכא לתרוצי דמשו\"ה לא אקשי לר\"י מקרא דוהוא אשה בבתוליה יקח דאפש' דר\"י כר\"ה ס\"ל דחופ' קונ' כדאיתא לעיל בריש פרקין ולדידיה ה\"ה נמי דהעראה קונה וכטעמו של הר\"ן שכתב דכיון דחופה שהיא צורך ביאה קונה כ\"ש ביאה עצמה ותלמודא דמסיק דסוף ביאה קונ' ולא תחי' ביא' אתי דלא כרב הונא אבל ר\"י מצי סבר כר\"ה ולהכי אקשי ליה מנערה המאורסה דהשתא לא מצי לשנויי כגון שקידשה בחופה דאי הכי הוייא לה כנשואה ודינה בחנק ולא בסקיל' עד שהוצרכו לומר שבא עליה ארוס שלא כדרכה תירוץ זה לא ניתן ליאמר חדא דהעראה לא שייכא בחופה כלל דאפשר דחופה קונה ולא העראה והטעם שכתב הר\"ן ז\"ל אינו אלא על ביאה גמורה וכיון דחופה לצורך ביאה היא וקונה כ\"ש ביאה גמורה אבל העראה לא קני כל שלא גמר ביאתו דחופה דוקא קונה מפני שהיא הכנה לצורך ביאה גמורה וכבר עמדתי ע\"ז במקום אחר ועוד דעיקר טעמו של ר\"ה דחופה קונה אינו אלא דיליף לה מק\"ו מכסף וכמו שאמר כסף שאינו גומר קונה כו' חופה שגומרת אינו דין שתקנה ולמאי דס\"ד השתא דכסף לחודיה אינו קונה עד דבעיל ליכא ק\"ו תו למילף מיניה דחופה לחודה קונה וא\"כ לפום מאי דס\"ד השתא הדרא קושיין לדוכתא אמאי לא אקשי דבתולה לכ\"ג היכי משכחת לה.
ולדידי מקום יש לדחות דלהכי לא אקשי ליה תלמודא מקרא דוהוא אשה בבתוליה יקח משום דמצי שפיר למדחי ליה דכ\"ג אינו מוזהר על הבתולה אלא בשעת תחילת קניינו דהיינו בשעת נתינת הכסף דהא קרא והוא אשה בבתוליה יקח כתיב וקיחה היינו כסף כדאמרינן כי יקח איש אשה דהיינו קדושי כסף ותלמודא גופיה ספוקי מספ\"ל בפ' הבע\"י דנ\"ט גבי קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח אי קיחה דקדושין בעינן או קיחה דנשואין יע\"ש ובהכי ניחא נמי מה שהוקשה לו למרן מלכא לשיטת כל הראשונים ז\"ל אמאי לא פריך תלמודא לר\"י מהאי קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח שהרי הם ז\"ל הוק' להם עלה דהך בעיא דבעי תלמודא תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ואמרו דנ\"מ לכ\"ג אי מצי לקדש בביאה דאי אמרת דתחילת ביאה קונה יכול לקדש בביאה כו' דהיכי אפשר לכ\"ג לקדש בביאה אפי' אי אמרי' דתחילת ביאה קונה והא בתר נשואין אזלינן ולא בתר אירוסין ובשעת נשואין בעולת עצמו היא ואסורה ותירצו דהכא הוה ס\"ד דביאה נשואין עושה ועיין בתוס' בפרק הבע\"י דנ\"ט ד\"ה הא לא אשתני כנראה דס\"ל כתירוץ זה יע\"ש.
והנה הדבר ברור דלמאי דקאמר ר\"י התם דאי לאו בעולת בעל הו\"א עד דקדיש והדר בעיל עכ\"ל דביאה אירוסין עושה דא\"ת נשואין עושה לא משכחת לה שם ארוסה כלל כיון שמיד שקדשה בכסף או בביאה הויא לה נשואה וכיון שכן עכ\"ל דלפום מאי דס\"ד דאינו קונה עד דקדיש או דבעיל ביאה ודאי אירוסין עושה דע\"כ לא נסתפקו שם אי אירוסין עושה או נשואין עושה אלא לפום קושטא דמילתא וכיון שכן תקשי אמאי לא הק' שם דבתולה לכ\"ג היכי משכחת לה כיון דבשעת נשואין הרי היא בעולה והו\"ל כונס בעולת עצמו והא עדיפא ממאי דפריך התם מנערה המאורסה כמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל ובכן תמה על הרב מ\"ל דאדמקשה ליה קושיא זאת בדעת הרי\"ף אמאי לא תקשי אף לסברת החולקים על הרי\"ף כדבר האמור והשתא לא תעלה ארוכה ומרפא לקושיא זו עפ\"י מה שדחה הוא ז\"ל כמובן וע\"פ האמור ניחא כמדובר.
ובר מן דין לקע\"ד אין כאן קושיא כלל דיסוד זה אשר בנה מנ\"ר נר\"ו דלמאי דקאמר ר\"י דאי לאו בעולת בעל הו\"א עד דאקדיש והדר בעיל עכ\"ל דביאה אירוסין עושה דאי נשואין עושה לא משכחת לה שם ארוסה כלל הנה כשאני לעצמי לא אדע שכו'ל מאי קאמר מר דאה\"נ דלפום האי ס\"ד לא משכחת שם ארוסה כלל וכל הנו מתני' דתני תנא מה בין ארוסה לנשואה היינו לפום קושטא דאית לן קרא דבעולת בעל ותלמודא לא מצי פריך לר\"י מינייהו אלא מהך דנערה המאורסה היכי משכחת לה דבלא קרא דבעולת בעל הא שמעינן דאיכא חילוק בין ארוסה לנשואה ולר\"י ל\"ל קרא דבעולת בעל אבל מעיקר שם ארוסה לא מצי פריך דמצי למימר שפיר דהיינו בתר דגלי לן קרא בבעולת בעל וכיון שכן אכתי מצינן למימר שפיר דר\"י לפום האי ס\"ד נמי ס\"ל דביאה נשואין עושה ולא קשיא מזה לדברי הראשונים ז\"ל כמובן.
תו ק\"ל למרן מלכא נר\"ו לתירוץ ר\"ן גאון והרי\"ף מההיא דאמרינן לעיל ד\"ד ע\"ב ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף כו' ופרכינן ול\"ל קרא הא אתיא ליה כו' יע\"ש והשתא לפי דברי ר\"ן גאון והרי\"ף ז\"ל מאי קושיא אי מיבמה הוה אמינא דאפילו בהעראה קונה משו\"ה אצטריך קרא דובעלה לאשמועינן דבגמר ביאה דוקא קונה ולא בהעראה והרב נר\"ו תירץ דאה\"נ דלפום מאי דפשיטא לן הכא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה והעראה אינה קונה איכא למימר שפיר דמשו\"ה כתיב ובעלה דלא ילפינן מיבמה כאמור אמנם לפום מאי דאיבעיא לן התם אי תחילת ביאה קונה ולא פשיט לה מהך ברייתא דקאמר ובעלה מלמד שנקנית בביאה וע\"כ העראה אינה קונה דאי קונה תפשוט לה מיבמה ולא צריך קרא עכ\"ל דלאו מה\"ט קאמר דאתא קרא למי' דנקנית בביאה אלא מטעם דשאני יבמה משום דזקוקה ועומדת היא כמ\"ש שם ופשוט עכ\"ל ולדידי אין צורך לזה דבלא\"ה תקשי ליה אמאי לא קאמר תלמודא דאי מיבמה הו\"א אפי' בע\"כ ואפי' שוגגת ואנוסה וכמו שהק' הרב ע\"י ז\"ל שם ועכ\"ל דמלתא כדנא דחדוש הוא גבי יבמה לא ילפינן מינה לאשה כמ\"ש הרב הנז' וכיון שכן א\"ל דה\"ה להעראה כיון דדעתו של אדם על גמר ביאה אין סברא שיקנה גבי אשה וכל כי הא לא ילפינן מיבמה משום דחדוש הוא כאמור.
ומורי הרב המובהק בעל שע\"ה הוקשה לו עוד לסברת הרי\"ף והר\"ן גאון ז\"ל אמאי לא אקשי תלמודא מקרא דכתיב גבי סוטה ומבלעדי אישך ודרשינן בפרק הבע\"י ובסוטה דכ\"ד מי שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל יע\"ש והשתא אם איתא דארוסה לא משכחת לה אלא בדקדיש ובעיל וכל דליכא ביאה לא הויא ארוסה כלל אמאי אצטריך קרא למעט משקדמה שכיבת בועל לבעל הא אמרן דכל דליכא שכיבת בעל לא הויא אשתו כלל וארוסה לא משכחת לה עד דקדיש והדר בעיל א\"ד נר\"ו ואפשר דאכתי הוה מצי למדחי דארוסה היא בדקדיש ובא עליה שלא כדרכה וקרא דמבלעדי אישך הוה אמינא דאתא לומר דבעינן ביאת בעל כדרכה תחילה א\"נ הוה ממעטינן שכיבת סריס כדאמרינן בס' ארוסה דכ\"ו אשת סריס שותה פשיטא ומשני מהו דתימא מבלעדי אישך בעינן והאי לאו הכי קמ\"ל יע\"ש, והנכון דכיון דהאי מילתא דקדמה שכיבת בעל לבועל אינה מפורשת בקרא דאתייא מדרשא לא פריך מינה דהוה מצי למדחי דאי לאו קרא דבעולת בעל לא הוה דרשינן קרא להכי ואמטו להכי פריך ליה מההיא דנערה המאורסה היכי משכחת דמפורש בקרא בהדיא דלא הוה בעינן קרא דבעולת בעל.
והנה הרב מ\"ל ז\"ל אחר שהביא תירוץ הרי\"ף כתב וז\"ל ונראה דאף לפי סברא זו דביאה דקדושין בעינן גמר ביאה יבם ליבמתו קני בהעראה דהתם ביבמות אמרינן יבמה מנ\"ל אתייא ביאה ואפשר דטעמא דמילתא הוא דכי היכי דביאה דאחר אירוסין שהיא כדי לקנותה סגי בהעראה מאחר שכבר קדמו קדושין ה\"נ ביבמה שכבר היא זקוקה לו סגי בהעראה שהרי הקש זה כתבו אותו הראשונים ז\"ל ומוכרחין אנו לומר כן דהא בפרק כיצד אמרינן דאלמנה שנפלה ליבום לפני כ\"ג אם היא מן האירוסין מד\"ת מייבם אותה דאתי עשה כו' ואי אמרת דגם יבם אינו קונה אלא בגמר ביאה א\"כ היכי מייבם אותה הרי בשעה שקונה אותה עבר על עשה ול\"ת אלא ודאי כדכתיבנא דיבם ליבמה קונה אותה בהעראה לכ\"ע עכ\"ל והרואה יראה שדברי הרב הללו לא ניתנו ליכתב מרוב פשיטותן ומהיכא תיתי דתיסק אדעתיה דדעת הרי\"ף ביבם ויבמתו אינו קונה בהעראה ומשנה ערוכה שנינו אחד הגומר ואחד המערה קנה וע\"כ לא הוצרכו הראשונים ז\"ל לומר דיבם ויבמתו קונה אותה בהעראה מההיא דפ' כיצד אלא למאן דס\"ל דהעראה אינו קונה באשה אלא כשפירש דעתו או כשהערה בה ולא גמר ביאתו דכל כי האי הוה אפשר למיסק אדעתין ולומר דדכוותא ביבמה דוקא כשפירש שדעתו לקנות בהעראה או שהערה בה בלבד הוא דקני אבל בסתם לא קנה לזה למדונו ז\"ל דבכל גוונא קנה ביבמה ואף בסתם אמנם לדעת הרי\"ף דאין חילוק בין סתם למפרש כלל הא ודאי פשיטא טובא דבכל גוונא קני ביבמה ואי אמרת דיש לחלק א\"כ גם באשה דעלמא נימא הכי ולזה אין צורך למיהב טעמא דמילתא וגם לאתויי עלה מההיא דפ' כיצד וכמובן.
ומרן מלכא נר\"ו ביאר לנו דע' הרב ז\"ל שכיוין בזה לענין אחר דהנה על ההיא דתנן שם בפ' הבע\"י אחד הגומר וא' המערה קנה אמרינן בגמרא דלשמואל לא קנה אלא לדברים המפורשים בפרשה ולא להיות זוכה בה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה וכיוצא וכתבו שם התוס' דלא קאי מילתיה דשמואל אלא דוקא לשוגג ולאנוס וכיוצ' השנויין במתני' דכיון דאין כיוצ' בהם בעלמ' חשוב קנין ה\"ה ה\"נ לא חשיב קנין גמור ולא קנה אלא לדברים המפורשים בפרשה אמנם העראה דבעלמא קונה קנין גמור מודה שמואל דקנה לכל יע\"ש אמור מעתה תינח לדעת התוס' ז\"ל ודעימייהו דס\"ל דהעראה קונה בעלמא דמש\"ה איכ' למימר ביבמה דאפי' שמואל מודה דקנה קנין גמור אמנם לפי סברת הרי\"ף ז\"ל דסובר דהעראה אינה קונה באשה תחילת קנין אפשר דגם ביבמה לא קנה קנין גמור לשמואל ואתי שפיר לפי זה מה שהביאו שם בגמ' מלתיה דשמואל עלה דההיא דא' המערה כו' ולדברי התוס' ז\"ל צריכין אנו לומר דמשום דסיים קנה וקאי על כל החלוקות האמורות מקודם משו\"ה נקט מילתיה דשמואל עלה כמ\"ש ז\"ל וכיון שכן נמצא דהתוס' והרי\"ף פליגי ביבמה אי קנה לכל או לא כדאמרן לזה השמיענו ז\"ל דגם להרי\"ף ז\"ל קנה לכל ופירש טעמא דמילתא דכיון דיבמה זקוקה ועומדת ובעלמא בזקוקה ועומדת חשיב קנין לדעת הרי\"ף ה\"ה ה\"נ קנ' קנין גמור ועוד הכריח כן מההיא דפרק כיצד דמודעת זאת דכהן גדול מוזהר על הבתולה גם בשעת נשואין אף שבשעת הקידושין היתה בתולה כנודע ואי אמרת דלא קנה קנין גמור הרי בשעת נשואין עובר על עשה ול\"ת אלא ודאי דיבם ויבמתו קונה קנין גמור בהעראה לכ\"ע א\"ד מר\"ן נר\"ן והם ראויים אליו.
ועל מ\"ש הר\"ן דיבמה נקנית בהעראה לכ\"ע והכריח דבריו מההיא דפ' כיצד דהוה בעי תלמודא למימר דכ\"ג מייבם ליבמתו שנפלה לו מן האירוסין כתב עליו הרב מש\"ל דיש לדקדק מה הכרח הוא זה אימא דה\"ק מן האירוסין אמאי לא מייבם ויפרש דעתו לקנות בתחילת ביאה או שלא יגמור ביאתו דהשתא ליכא כי אם ל\"ת מנ\"ל דאפי' בסתם קנה בהעראה ופי' הרב ז\"ל כוונת הר\"ן דאי קושיית הגמ' היתה דמן האירוסין יפרש דעתו או שלא יגמור ביאתו למאי אצטריכו התם לומר גזירה ביאה א' אטו ביאה שניה אימא גזירה אטו שלא יפרש דעתו ויגמור ביאתו סתם שהיא חששא יותר קרובה אלא ודאי דבביאה ראשונה ליכא איסורא אפילו יגמור ומשום דתחילת ביאה קונה יע\"ש ואי מהא לא אירייא דאם איתא דטפי אית לן למגזר תחילת ביאה אטו סוף ביאה הן עוד היום אף שנאמר דביבמה אף בסתם קונה בהעראה זו היא שקשה על מילתא דרבא דקאמר דמשום גזירת ביאה שנייה אינו מייבם א\"כ אמאי לא אמרו ג\"כ בעלמא שכ\"ג לא יקדש בביאה מה\"ט גופיה דגזירה שלא יפרש דכוונתו לקנות בתחילת ביאה ונמצא עובר על עשה דבתולה ושמ\"ת אה\"ן דהא רבא גופיה קאמר הכא דדוקא על הסתם אינו יכול לקדש בביאה אבל אם מפרש או אינו גומר שרי א\"ו עכ\"ל דלא דמייא הא להא כלל ופשיטא ליה לרבא דגזירה שמא לא יפרש דעתו ויגמור ליכא למיגזר כלל דודאי לאו ברשיעי עסקינן דכיון דסמי בידיה לעשות בהיתר לא יעשנו באיסור ופשיטא דכל כה\"ג ליכא למגזר כלל אמנם בגזירה ביאה ראשונה אטו שנייה דבביאה שנייה אי אפשר לו לעשותה בהיתר איכא למיחש שמא יבא עליה באיסור משו\"ה גזרינן ביאה ראשונה אטו שנייה וכיון שכן עדיין קושיית הרב במקומה עומדת ואנו אין לנו אלא כדברי הריטב\"א ז\"ל וכמ\"ש הוא ז\"ל.
עלה בידינו בענין המקדש בתחילת ביאה דלהרא\"ש ז\"ל ודעימיה כל שפי' דעתו לקנות בהעראה או אפי' שלא פי' כל שלא גמר ביאתו מקודשת, ולדעת הרי\"ף ודעימיה אינה מקודשת כמבואר ורבינו ז\"ל כאן נראה שדעתו כדעת הרא\"ש ודעימיה מדכתב והמקדש בביאה סתמא דעתו ע\"ג ביאה וכשתגמור ביאתו תהיה מקודשת נר' דדוקא על הסתם דעתו ע\"ג ביאה אמנם אם פי' ואמר שדעתו לקנות בתחילת ביאה או שלא גמר ביאתו הוו קידושין וכ\"כ ה\"ה ז\"ל אבל הלח\"מ תמה עליו שלא הוצרך הרב ההלכות לומר כן אלא לתרץ קושיית התוס' דבפ' הבע\"י אמרי דנקנית בהעראה והכא אמרינן דכל הבועל דעתו ע\"ג ביאה ולא קני בהעראה לכך תירץ בעל ההלכות דשאני התם דפי' ואמר דדעתו לקנות בתחיל' ביאה אבל הרי\"ף תי' דהתם מיירי בהעראה במקום חופה דאחר קידושין ורבינו אית ליה כדברי הרי\"ף כמ\"ש בפ\"י מהל' אישות וז\"ל והבא על ארוסתו אחר שקידשה משהערה בה קנאה ושם כתב ה\"ה ז\"ל שזה כדעת ההלכות וא\"כ למה הוצרך רבינו ז\"ל לשתי התירוצים ותי' דפשט הדברים דקאמר דעתו ע\"ג ביאה מורה דהיכא דפי' מקודשת דס\"ל ג\"כ כדברי הרי\"ף משום דק\"ל קושיית התוס' שהק' לעיל ד\"ה עלה", + "ובין \n שבא עליה כדרכה ובין שבא עליה שלא כדרכה ה\"ז מקודשת. ע\"כ. והנה הרב כנ\"הג בא\"ה סימן ל\"ג הגה\"ט אות ב' כתב וז\"ל ולענין אם האשה מתקדשת בביאה שלא כדרכה לא ביארו הרמב\"ם והטור אם היא מקודשת אך המפרשים כתבו דמקודשת וגם הרב המפה כתב משם הטור דמקודשת ושוב כתב דמצא בקצת דפוסי הטור שכתב בפי' דמקודשת וכן היתה גירסת מרן הב\"י שם כמבואר שם גם בספרי הרמב\"ם שנדפסו מחדש באמשטרדם כתוב שם בהדייא דאף אם בא עליה שלא כדרכה לשם קדושין דמקודשת וכתב שם ה\"ה דזה מפורש בפ\"ק דקדושין וכ\"כ מרן ב\"י ע\"ד הטור דהכי משמע בפ\"ק דקדושין יע\"ש ואין ספק שכונתם ז\"ל לההיא דאמ' לקמן ד\"ט ע\"ב משכחת לה כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה יע\"ש דמודה דבעילה שלא כדרכה קני באשה ומלבד מה שיש לגמגם בה שלא אמרו כן אלא לפום מאי דס\"ד לומר דאין אשה נקנית אלא בדאקדיש תחילה ואח\"כ בעיל דהשתא כי היכי דלא תקשי נערה המאורסה היכי משכחת לה עכ\"ל דבעילה שלא כדרכה קני אמנם לפום קושטא דכסף לחודיה קני אפשר דאינה נקנית אלא בביאה כדרכה ולא בשלא כדרכה עוד זאת איכא לדחויי ולמימר דדוקא למאי דס\"ד מימר עד דאקדיש והדר בעיל דבעינן תרווייהו הוא דאמרינן הכי ומשום דהוה ילפינן לה שפיר מיבמה מק\"ו דאע\"ג דכסף לא קני בה העראה קני בה כ\"ש אשה דכסף קני בה דהשתא ליכא למדחי מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת דהא נמי זקוקה ועומדת היא ע\"י הקדושין הראשונים אמנם לבתר דמסקינן דכסף לחודיה קני תו ליכא לדמויי ליבמה דאיכא למדחי כדאמרן וכעין זה כתב הר\"ן ז\"ל לקמן גבי מאי דאיבעייא לן אי תחילת ביאה קונ' או סו' בביאה קונה דמה שביאה גומרת אחר כסף בלי סופה הוא משום דאתי מק\"ו דיבמה דליכא למפרך שכן זקוק' ועומדת דהא נמי זקוק' ועומדת היא יע\"ש.
ואמנם אחר מעט התבוננות לאו מילת' היא דשניי' היא ההיא דהר\"ן דלפום מאי דס\"ד השתא דאין אשה נקנית אלא בדאקדיש והדר בעיל כל דלא עביד אלא חדא מינייהו לא מידי עביד ולא זקוקה ועומדת מקרי וא\"כ למאי דס\"ד מימר דאין אשה נקנית אלא בדאקדיש ואח\"כ בעיל לא מצי ילי' לה מיבמה ושפיר דייקו מרן וה\"ה מינה דביאה שלא כדרכה קני באשה אך קמייתא ק' דאימא דלפום קושטא לא קני הכי כדפרישית ובכתבי הקדש למרן מלכא מוהרח\"א נר\"ו כתוב וז\"ל ואפשר דס\"ל ז\"ל דכיון דאמרינן התם דלכ\"ע אם בא עליה בעלה שלא כדרכה הויא בעולה ולא בתולה והכתוב תלאו בבעילה מוכח דבעילה שלא כדרכה קני כיון שנקראת בביאה הלזו בעולה כמובן עכ\"ל והן הן דברי הרב עצמות יוסף ז\"ל לקמן בד\"ט ע\"ב שכתב ובביאה שלא כדרכה נמי נקנית האשה וכ\"כ הפוסקים וראייתם מדקרי לה בגמ' בעולה אפי' שלא כדרכה ואין משם הכרח כ\"כ דנקנית בזה אבל יש בזה מן הירוש' ראיה ברורה עכ\"ל הרי שכתב דמשמעו' הפוסקים הוא מדקרי ליה בעולה בביאה זו ומ\"ש דמן הירושלמי יש ראיה ברורה לזה מרן מלכא נר\"ו הביא דברי הירושלמי הנז' והוא ממ\"ש שם גבי מתני' דהאשה נקנית בביאה לא סוף דבר בכדרכה אלא אף בשלא כדרכה עכ\"ל ועוד ראיה ע\"ז ממ\"ש בסוגיין ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה כו' ת\"ל ובעלה ופרכינן הא אתייא לה ומשנינן משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא ע\"כ והשתא אם איתא דבביאה שלא כדרכה אינה מקודשת מאי קושיא לימא דאי מיבמה הו\"א אפילו שלא כדרכה דומיא דיבמה שנקנית בה כדתנן בפ' הבע\"י להכי אצטריך ובעלה לומר דדוקא כדרכה דאי אפילו שלא כדרכה ל\"ל קרא מק\"ו נפקא אלא ודאי דבקדושין נמי שלא כדרכה מקודשת א\"ד נר\"ו.
ולדידי מלבד דשערי דחיה לא ננעלו דאיכא למדחי דתלמודא גופיה ספוקי מספ\"ל גבי קדושין אי קני לה שלא כדרכה ולהכי לא קאמר דמה\"ט אצטריך ליה לתנא קרא דובעלה דא\"כ פשיטא ליה מילתא דבביאה שלא כדרכה נמי מקודשת ולהכי קאמר פירכא אחריתי לומר דאכתי לא תפשוט מידי, עוד זאת שהרי כתבנו לעיל עוד משם הרב עצמות יוסף דאפילו הכי ילפינן ביאה באשה מיבמה לא ילפינן שהיא נקנית בעל כרחה ושתהא גומרת בה כיבמה אי משום דאין סב' אי משום דאיכא למימר דייו ואינו נעשה פירכא משום דהו\"ל פירכא הבאה אחר דייו ולא פרכינן וכבר חיזקנו זרועותיו מדברי התוס' שהביא ג\"כ הרב גופי הלכות בכלל קכ\"ז יע\"ש ולפי זה אין ראיה זו מכרחת דאיכא למימר דאע\"ג דילפינן עיקר קדושי ביאה באשה מיבמה היינו דוקא קידושי ביאה בכדרכ' ולא דשלא כדרכה כי היכי דלא ילפינן מינה שתהא נקנית בעל כרחה ושתהא גומרת בה הכא נמי אין סברא שתהא נקנית בביאה שלא כדרכה כיון דלית לה שום הנאה ואדרב' היא מצטערת בכך כמ\"ש התוס' ספ\"ד אחין ומשום דאמרינן דייו שתהא בקידושי כסף דאית לה הנאה וכבר כתבנו דזה אינו נעשה פירכא כיון שהיא באה אחר דייו.
ומו\"ר בעל שע\"ה דחה עוד דאיכא למימר דכי קאמר והלא דין הוא כו' לאו אעיקר קרא פריך דאיכא למימר דקרא ודאי אצטריך להכי אלא אדברי עצמו פריך למ\"ל למילף ביאה באשה מקרא הא איכא למילף כן מק\"ו וקאמר דמק\"ו לא שמעת לה וכבר הרב ח\"ה כתב כן בברייתא דלעיל דיליף כסף באשה מקרא וקאמ' והלא דין הוא ע\"ש בד\"ה כתב רחמנא ולע\"ד שנייא היא דבבריית' דלעיל איכא למימר שפיר דתנא אדברי עצמו פריך משו\"ה הוה אתי כסף מק\"ו דאמה מצי שפיר תנא למילף עיקר קידושי כסף ולשון הקידושין מקרא אבל הכא כי יליף תנא עיקר קדושי ביאה מק\"ו דיבמה איכא למיטעי דאף בביאה שלא כדרכה היא מקודשת דומייא דיבמה ולהכי יליף לה מקרא כי היכי דלא נטעי בהכי ואף התוספות בד\"ה אמה העבריה כו' משמע להו דהכא ליכ' לפרושי דתנא אדברי עצמו קפריך דאלת\"ה הוו מצו לתרץ עיקר קושייתם בהכי ודוק.
ודע שאעיקר' דדינא יש לדקדק מאיזה טעם אמרו דאשה נקנית בביאה שלא כדרכה כיון דלא מטי לה שום הנאה וכבר ידוע דבקדושין בעי' שיקדש' במידי דאית לה הנאה וכל שאין האשה נהנית אין שם קידושין כנודע וכיון דבבא עליה שלא כדרכה מלבד דלית לה הנאה היא מצטערת בכך כמ\"ש התוס' ספ\"ד אחין אמאי היא מקודשת ובכתבי הקדש למרן מלכ' מוהרח\"א נר\"ו עמד בזה ותי' דאפשר דקים להו לרבנן דקדושי ביאה לאו משום שהיא נהנית מטו בה אלא הרי הוא כקדושי שטר דאף דלית לה הנאה בגופ' של שטר אפי\"ה קאמר רחמנא דמקוד' ה\"ה והוא הטעם לקדושי ביאה עכ\"ל וע\"פ דבריו יעלה מן הישוב מאי דקשיא לן עלה דהאי מילתא דאמרן דהאשה מתקדשת בביאה מההיא דלקמן ד\"ה ע\"א דקאמר לא לכתוב רחמנא בשטר ותיתי מכסף וביאה ודחינן מה לכסף וביאה שכן הנאתן מרובה ואם בביאה שלא כדרכה נמי מקודשת היכי קאמר דביאה הנאתן מרובה דהא תינח ביאה כדרכ' אבל ביאה שלא כדרכ' מאי איכא למימר אלא משום דמאי דקים להו לרבנן דקדושי ביאה לאו מטעמא דמטי לה הנאה הוא דמקודש' אינו אלא מקדושי שטר דאע\"ג דלית לה הנאה מקודשת א\"כ כל היכא דאכתי לא ידעינן עיקר קדושי שטר אית לן למימר דבביאה שלא כדרכה נמי דלא מטי לה הנאה אינה מקודשת ולהכי כי אתינן למיל' קדושי שטר מקדושי ביאה דחי' שפיר מה לביאה שכן הנאתן מרובה דכיון דאכתי לא שמעינן קידושי שטר אף קידושי ביאה שלא כדרכה נמי לא שמעי' וכן לקמן בד\"ה ע\"ב דילי' רב הונא חופה מק\"ו דכסף וביאה ודחינן מה להנך שכן הנאתן מרובה והדר קאמר שטר יוכיח להכא נמי הוה מצי למימר ביאה שלא כדרכה יוכיח אלא כיון דהיא גופ' לא שמעינן אלא מקדושי שטר ניחא ליה לתלמוד' למימר שטר יוכיח דמיניה אתי ביאה שלא כדרכה.
והנה לשיטת המפרשים לקמן גבי בעיית תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה דמשמע להו דההיא דפ' הבע\"י דילפינן העראה שקונה באשה מג\"ש דקיחה קיחה דחייבי כריתות דמיירי אפי' בתחילת קנין וכגון שלא פי' שאינו רוצה שתקנה כמ\"ש שם התוס' ז\"ל והרא\"ש וכן הוא דעת הטור בסי' ל\"ג הדבר ברור דלדידהו ז\"ל כי היכי דילפינן מההיא לענין העראה ה\"ן ילפי' מינה לענין ביאה שלא כדרכ' דאין ג\"ש למחצה אבל לשי' הרי\"ף ורבינו בפ\"י מה' אישות דלא ילפינן מינה אלא להעראה דבתר קדושין ולענין שתעשה נשואה ה\"נ לא מצינן למילף לענין ביאה שלא כדרכה עיקר קדושין וכיון שכן יש לתמוה על מרן ב\"י למה לא כתב עמ\"ש הטור בסי' כ\"ו דהאשה נקנית בביאה שלא כדרכה דנפ\"ל הכי מההיא דפ' הבע\"י דלשיטת הטור מצי למילף שפיר מהתם וכדאמרן ובחי' הרשב\"א ז\"ל ליבמות דנ\"ד עלה דאמרי' התם ולקחה לו שלא כדרכה כתב וז\"ל וא\"ת שלא כדרכה ל\"ל קרא מג\"ש דביאה ביאה מעריות נפקא דכתיב בהו משכבי אשה ותירצו בתוס' דאצטריך ביבמה שלא תאמר הואיל ועיקר ביאה לקיום זרע הוא ושלא כדרכה ליכא קיום זרע כלל קמ\"ל עכ\"ל וכ\"כ בחי' הריטב\"א מוכח מדבריהם דאי לאו להאי טעמא דקיום זרע הוה ילפינן שפיר ביאה שלא כדרכה ביבמה מעריות כי היכי דילפינן העראה וא\"כ בקדושי אשה דליכא להאי טעמא ילפי' שפיר מהתם לשיטתם ז\"ל זאת תורת העולה דהאשה מתקדשת בביאה שלא כדרכה.
ולענין משמש באבר מת אם האשה נקנית בו כתב הרב שע\"ה דבאנו למחלוקת אביי ורבא בשבועות פ' ידיעות הטומאה ד\"י ע\"א דלרבא דאמר משמש מת בעריות פטור ה\"ן אינה מקודשת דילפי' קיחה קיחה מעריות ולאביי דאמר חייב ה\"ן מקודשת והתוספו' בר\"פ הבע\"י ד\"ה שאנסוהו נכרים כתבו ע\"ש ר\"י וז\"ל ואר\"י דיש לדקדק מכאן דאין יבמה נקנית אלא בבא עליה בקשוי כו' ואיכא למימר דאתי הך סוגייא כמ\"ד משמש מת בעריות פטור וילפינן קיחה קיחה מעריות דאינה נקני' אלא בקשוי עכ\"ל הרי שתלו הדבר בפלוגתא דאביי ורבא וה\"ן דוכוותא ואף שלבתר הכי כתבו וז\"ל ועוד אור\"י דאתייא שפיר אפי' למ\"ד משמש מת בעריות חייב ולענין יבום בעינן ביאה דרך הקמת שם עכ\"ל היינו דוקא גבי יבמה דאיכא למימר להאי טעמא אבל קידושי אשה דמתקדשת בכסף ושטר ועוד שאין בזה משום הקמת שם ודאי דלאביי ילפינן שפיר מעריות ומתקדשת בה מיהו לדידן דקי\"ל כרבא דהמשמש מת בעריות פטור כמ\"ש רבי' פ\"א מה' א\"ב ה\"ן ודאי דאינה מקודשת דילפינן קיחה קיחה מעריות כמ\"ש התוס' ביבמות זאת תורת העול'ה דבמשמש מת אין האשה מקודשת." + ], + [ + "שורש לשון הקידושין הרי \n את שלי הרי את חרופתי מקודשת כו'. הכי איתא בגמ' דקידושין פ\"ק ד\"ו ע\"א שכן ביאודה קורין לארוסה חרופה ורבינו לא חילק בין יאודה לשאר מקומות וכבר ביאר דעתו הרשב\"א בחי' דמשמע ליה דתנא דברייתא דקתני דוקא ביאודה מקודשת ס\"ל כמ\"ד דקרא מיירי בשפחה כנענית אבל לדידן דקי\"ל כמ\"ד דקרא מיירי בחצייה שפחה וחצייה בת חורין האומר חרופתי מקודשת במקדש בת חורין כיון דאשכחן לשון זה בענין יחוד דצד חירות ואע\"ג דנחרפת לאו היינו מאורסת אלא מיוחדת כדדחי תלמודא בפ' השולח הא מיהא ל' יחוד הוי והו\"ל כצלעתי וסגורתי דמשום דאתמר בענין אישו' ויחוד היא מקודשת יע\"ש ואף הריטב\"א ז\"ל כתב כן והביא דבריו מרן בכ\"מ ויש ט\"ס כי לא בא לשונו על נכון יע\"ש, וראיתי למרן כ\"מ אחר שהביא לשון הריטב\"א שכתב וז\"ל ועדיין ק' דהא משמע בהשולח דאפילו למ\"ד התם דתפסי בה קידושין ס' קידושין הן דתניא ואם נשתחררה וקבלה קידושין מאחר מקודשת מס' עכ\"ל ודבריו מגומגמי' דודאי למ\"ד התם דהוייא מקודשת לאו קדושי ס' אלא מקודשת ודאי ומ\"ש דאם נשתחררה וקבלה קידושין מאחר מקוד' מס' אינו אלא משום דמספ\"ל כמאן הלכתא וכ\"כ רש\"י בהדייא משום דפלוגת' דאמוראי הוא דספק\"ל הי מינייהו הוו קדושין יע\"ש.
ולענין האומר מיועדת לי באמה העבריה אם היא מקודשת בלשון זה הדבר מבואר דבספקא תלייא מילתא שאלו היתה מקודשת בכך אין מקום להסתפ' בשאר נשי דעלמא דכל דאשכחן שהוא לשון יחוד גבי אישות אע\"פ שהוא גבי אמה העבריה מינה ילפינן דאלת\"ה היכי הוה בעינן למפשט בעייא דהרי את חרופתי ממ\"ש גבי שפחה חרופה ולפי שיטת רש\"י ורבינו קושטא קאי הכי דהאומר חרופתי מקודשת כמ\"ש ע\"ש הרשב\"א דלשון חרופתי פירושו מיועדת כמ\"ש הר\"ן ז\"ל וכיון שכן ק\"ל עמ\"ש רש\"י בפ' משפטים ד\"ה ואם לבנו יעדנה וז\"ל מלמד שאף בנו קם תחתיו ליעדה ואומר לה הרי את מיועדת לי בכסף שקבל אביך ורבינו בפ\"ד מה' עבדים כתב כיצד מצות יעוד אומר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאנתו עכ\"ל והיא ברייתא שנוייא לקמן די\"ט ע\"ב.
ובהיותי בענין זה כתבתי פתקא א' לעמיתינו בתורה החכם השלם והכולל כמ' אליקים גאטינייו בלשון זה יעיין כת\"ר במ\"ש רש\"י בפ' משפטים בפסוק ואם לבנו יעדנה וז\"ל מלמד שאף בנו קם תחתיו ליעדה ואינו צריך לקדשה קדושין אחרים אלא אומר לה הרי את מיועדת בכסף שקבל אביך ע\"כ דק\"ל דבפ\"ק דקידושין ד\"ה ע\"א מספקא לן גבי קדושין באומר מיועדת לי מהו ולא איפשיטא וא\"כ קשה איך פשיטא ליה לרש\"י ז\"ל באומר לה הרי את מיועדת לי ורבינו בפ\"ד מה' עבדים כתב כיצד מצות יעוד אומר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לי לאשה ואלו את מיועדת לא קאמר והכי איתא בברייתא בפ\"ק די\"ט ע\"ב והר\"ן בפ\"ק דקידושין גבי בעייא זו דהרי את מיועדת לי כתב כלשון הזה ויעוד הכתוב באמה העבריה לשון מושאל הוא בודאי ולא לשון מיוחד באישות כדכתיב הילכו ב' יחדיו בלתי אם נועדו ע\"כ ואין לומר דס\"ל לרש\"י דלשון זה מהני גבי אמה העבריה דוקא ובגמ' לא מספקא לן אלא גבי נשים דעלמא ומאמה העבריה לא ילפינן דא\"כ קשה היכי הוה בעי למפשט לשון חרופתי מהא דתנייא האומר חרופתי מקודשת שנאמר והיא שפחה נחרפת לאיש כו' והשתא מאי פשיטותא איכא מהאי קרא שלא נאמר אלא גבי שפחה חרופה לנשי דעלמא ועכ\"ל דכל שנאמר גבי יחוד ואישות אפי' שנאמר גבי שפחה ילפינן מינה וא\"כ ה\"נ נאמר ללשון זה דמיועדת לי ועיין בחי' הרשב\"א שם באותה סוגייא שדקדק מפי' רש\"י דס\"ל לפום קושטא דמילתא דהאומר חרופתי מקודשת וכסברת הרמב\"ם בפ\"ג מה' אישות יע\"ש ומיהו ק\"ק אמאי לא פשיט תלמודא בעיין דהאומר מיועדת לי דלא מהני מאותה ברייתא דמייתי לקמן בדי\"ט ע\"ב דקתני כיצד מצות יעוד הרי את מקודש' הרי את מאורסת ואילו הרי את מיועדת לא קאמר וכעת צ\"ע.
ועיין עוד בלשון הר\"ן שם שכתב על מה שפסק רבינו דהאומר הרי את חרופתי מקודשת וז\"ל וראיתי שהק' היאך אפשר דטפי עדיף לשון חרופה שפירושו מיועדת משום דאיתיה בחציה בת חורין יותר מאמה העבריה דשייכי בה קידושין גמורים וכתיב בה לשון יעוד וא\"ה מספ\"ל מיועדת לי מהו כו' והא ל\"ק לי מידי דלשון יעוד דכתיב באמה העבריה כו' אבל ל' חרופתי גבי אישו' דחצי' שפח' וחצי' בת חורין אפש' שהוא מיוחד בו עכ\"ל ודוק וע\"פ דבריו הללו אפש' ליישב בדוחק דס\"ל לרש\"י דבתר דמייתי תלמודא ברייתא דהאומר חרופתי מקודשת למפשט בעיין דהאומר חרופתי כו' ה\"ן איפשיטא דמיועדת לי נמי מכל דכן דהא חרופתי הוי פי' מיועדת כמ\"ש הר\"ן וכיון דבאומר חרופתי מקודשת כ\"ש מיועדת לי וכיון דלשיטת רש\"י באומר חרופתי לפום קושטא דמילתא אפשיטא בעיין ולשיטת רבינו ה\"נ גבי מיועדת לי נמי איפשיטא בעיין כנלע\"ד.
ועל זה שלח אלי פתקא אחת החכם השלם הנז' וז\"ל על מאי דבדיק לן כת\"ר במאי דכתב רש\"י קושייא מעיקרא ליכא דהרי כתב רש\"י בגמ' בלשון הבעייא וז\"ל מיועדת לי לשון אשר לא יעדה שהוא לשון קידושין באמה העבריה וכ\"כ הר\"ן נמצא דכל הספק הוא בשאר קידושין ולא באמה העברי' דהתם ודאי כך הוא לשון הכתוב עכ\"ל וכה היתה תשובתי אליו חזיתיה לדעתיה דמשפט פשיטא ליה טובא בכוונת רש\"י והר\"ן ז\"ל דבעו מימר דלשון מיועדת הוא לשון קידושין באמה העבריה והיא מתקדשת בהאי לישנא ולבבי לא כן יחשוב דא\"כ מאי טעמא ספוקי מספ\"ל להש\"ס בשאר נשים טפי מאמה העברי' דכיון דאשכחן באמה העבריה שהיא מתקדשת מהיכא תיתי לבא לידי ספק בשאר נשים וכי תימא דשאני אמה העבריה שהיא מתקדשת בכסף מכירתה א\"כ נימא דדוקא בלשון מיועדת היא מתקדשת ולא בלשון אחר ואלו בבריית' לקמן די\"ט וכתבה רבינו בפ\"ד מה' עבדים קתני כיצד מצות יעוד הרי את מקודשת הרי את מאורסת וכיון דבשאר לשונות מתקדשת כשאר נשים א\"כ היא כשאר נשים וכיון דגלי לן קרא דבלשון יעוד היא מתקדשת א\"כ נימא נמי שגם בשאר נשים נמי דינא הכי ועוד דא\"כ היכי פשי' תלמודא לשון חרופתי מקרא דוהיא שפחה נחרפת לאיש לימא דבחציה שפחה שייך לשון זה ולא בשאר נשים וכבר הר\"ן הוקשה לו כן לפום מאי דמשמע ליה לרש\"י ורבינו לפום קושטא דהאומר חרופתי מקודשת דמאי שנא לשון מיועד' לי ותריץ יתיב דשאני לשון יעוד שהוא לשון מושאל ולא ל' מיוחד באישו' יע\"ש וכוונתו ז\"ל לע\"ד דהכתוב כיון דלא מיירי בלשון המקדש לא קפיד למינקט לשון מושאל אבל במקדש עצמו צריך לקדש בלשון ברור ולא בלשון יעוד דמשמע נמי לשון כדכתיב הילכו ב' ולהכי קמספ\"ל לתלמו' בלשון מיועדת לי טפי מלשון חרופתי והעד ע\"ז שבברית' לקמן די\"ט ורבינו בפ\"ד מהל' עבדים לא נקטו בקדושי אמה העבריה לשון מיועדת לי וזה ברור אצלי והדרא קו' ע\"ד רש\"י שבפי' התורה לדוכתא דמילתא דפשיטא ליה ספוקי מספ\"ל להש\"ס.
ואולם את זה אחוה לך מה שראיתי בס' הילקוט בפ' משפטים נוסח הברייתא דלקמן בדף י\"ט כיצד מצות יעוד הרי את מיועדת לי הרי את מקוד' כו' וכן מצאתי בדברי הרי\"ף בפ\"ק דקידושין ד\"ה ע\"ב הביא ברייתא זו אגב גררא וגריס בה בהדייא הכי יע\"ש ולפ\"ז צריכין אנו לומר דהכא לא מספק\"ל אלא בשאר נשי' ולא באמה העבריה ומאי דקשיא לן אמאי לא פשיט מינה תלמודא לשאר נשי' י\"ל דכיון דהכתוב נקט באמה העבריה לשון יעוד במקום לשון קידושין מעתה תו ליכא לאסתפוקי שמא לשון יעוד קאמר משא\"כ בשאר נשים ומעיקר קרא לא מצי למפשט מידי דהכתוב לשון מושאל נקט אלא דבתר דנקט קרא לשון מושאל מינה דמצי לקדש בהאי לישנא באמה העבריה דוקא ולא בשאר נשים." + ], + [], + [ + "היה \n מדבר עם האשה על עסקי הקידו' ורצתה ועמד וקדש דייו כו'. ודקדק מרן בכ\"מ ממ\"ש ורצתה שצריך שתאמר אין ואם לא אמרה אין לא מהני ועיין להלח\"מ ולמוהרימ\"ט בחי' על הר\"ן שחלקו עליו בזה דודאי כל ששתקה אין לך הוכחה שנתרצית גדולה מזו ותו אם ברצתה ואמרה אין ההיא שדוכין מקרו דאפי' קדשה בגזל וחמס דידה ושתקה מקודשת ולא מציא אמרה דידי שקלי וכן הוא לשון הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ה מה' אישות אם קדם ביניהם שידוכין כו' ומה שהכריח מרן ממ\"ש ורצתה ולא כתב ומחתה כו' דדוקא בשאמר' אין אין זו ראיה דרצתה נמי יש במשמע נמי שלא מיחתה כו' כדאמרינן בפ' האומר ע\"מ שירצה הבעל ע\"מ שלא ימחה כו' יע\"ש באורך עכ\"ל והנה מה שהכריח דאי רצתה ואמרה אין ההיא שידוכין מקרו עיין להתוס' ד\"ן ד\"ה חוששין יע\"ש ומ\"ש דרצתה יש במשמע ששתקה ולא מיחתה עדיפא מינה עיין למרן ב\"י בח\"מ סי' ר\"ז גבי הא דאמרינן בפ' הכונס הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני שפי' הא דשתק הא דלא שתק ועיין עוד בדברי רבינו בפ' זה הלכה ח\"י ועיין בס' דינא דחיי בעשין די\"ו ע\"א ועיין עוד למר\"ן החביב בסי' כ\"ח הגהת ב\"י אות ה' ומ\"ש בס' שער יוסף ד\"ב רע\"ג ולענין הל' בהיה מדבר עם האשה מענין לענין ונתן לה סתם כתב הרב עצמות יוסף דאינה מקודשת וגמגם על מרן ב\"י שכתב כן ע\"ש הרי\"ף דא\"כ למאי הלכתא הביא כל הך שקלא וטריא וכן נר' בהדייא בחי' הרשב\"א והרא\"ש ומ\"מ לענין הל' העלה הר\"ש יונה להחמיר ובנותן לאשה כסף סתם ולא היה מדברת על עסקי קדושין כלל כתב ה\"ה ע\"ש הרשב\"א שאם רצה לקדשה עכשיו צריך שיחזור ויקח הכסף ויתננו לה בתורת קידושין ופי' הטעם הלח\"מ ומוהרימ\"ט בסי' מ\"ג דכיון דמעיקרא נתנו לה סתם לשם מתנה איכוון, וכן כתב בחי' הרשב\"א בשמעתין בהדייא וכ\"כ הר\"ן לקמן עלה דתן מנה לפ' ואקדש אני לך דהנותן לחבירו דבר סתם לשם מתנה הוא יע\"ש ודברים אלו נעלמו מעיני הרב מש\"ל כמ\"ש בס' קרית מלך רב ועיין בס' אש דת בפרשת שלח לך שכתב ע\"ש ס' גבורת אנשים שמי שאמר לחבירו תן לי דבר זה במתנה ונתנו לו סתם דיכול לומר לפקדון נתתיו, והרב ז\"ל עשה לו סמוכות מההיא דפ' אז\"ן האי מאן דיוזיף לחבריו ואשכח טופיינא יע\"ש ואין זו סמיכה ודברי הרשב\"א והר\"ן ז\"ל הויין תיובתיה ולענין דינא אם היא מקודשת עיין למרן החבי\"ב בא\"ה סי' כ\"ח הג\"הט אות ל\"ז." + ] + ], + [ + [ + "שורש מקדש בעל כרחה אין \n האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בע\"כ אינה מקודשת כו'. הכי אמרינן במס' קידושין ד\"ב ע\"ב אי תנא האיש קונה כו' תנא האשה נקנית דמדעתה אין שלא מדעתה לא ע\"כ ואפי' לרב אשי דאמר בפ' חזקת דמ\"ח ע\"ב דתלוה וקדי' קדושיו קדושין היינו דוקא כשקבל' קדושין אחר האונס ולא גילה דעתה שאין רצונה בכך אבל אם מסרה מודעא או שצוחה בשעת קבלת הקדושין שאין רצונה בכך אינה מקודשת ולדעת הראב\"ד דכל שלא אמרה רוצה אני חשיב כאלו מסרה מודעא וצוחה בשעת הקדושין, ותלמודא הכא מיירי בכה\"ג בגילה דעתה שאין רצונה בכך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דלכ\"ע אינה מקודשת ודוק בלשון רבינו שכפל לשונו ותראה איך רמז בדבריו שני עניינים אלו ועיין בדברי ה\"ה שנר' ברור מדבריו דבתלוה וזבין לא בעינן שיאמר רוצה אני והלח\"מ ז\"ל תמה עליו מהסוגייא דפ' הכונס דמשמע מינה דבעינן שיאמר רוצה אני וכתב שאף שמרן ב\"י ז\"ל בח\"מ סי' ר\"ז כתב דהוא ז\"ל מפרש דמאי דקאמר תלמודא הא דאמ' רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני אין הכונה שיאמר בפי' כן אלא לומר הא דשתק הא דלא שתק מ\"מ צרי' הכרח לדבריו מנין לו כן יע\"ש ולע\"ד יש לו סמוכות מסוגייא דפ' האומ' משקלי עלי דדייק רב ששת ממתני' דאמר כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דצריך שיבטל המודעא שמס' על הגט מדקתני עד שיאמר רוצה אני ולא קתני עד שיתן ואם איתא דגבי תלוה וזבין כל שלא אמר בפי' לאו זביני זביני מאי קאמר ליתני עד שיתן דהא כל שלא אמר בפירוש רוצה אני לאו מידי הוא אלא ודאי דכל ששתק ועביד מעשה ולא גילה דעתו ע\"י מודעא חשיב כאומר רוצה אני ודוק.
ועיין להלח\"מ ברפ\"י מה' מכירה שתמה עמ\"ש ה\"ה בפ\"א מה' גזילה שדעת רבינו ז\"ל הוא דהחומד ממון חבירו ולקחו ממנו אעפ\"י שהמקח קיים עובר הוא על לאו דלא תחמוד ותמה עליו מסוגייא דפ' הכונס דפרי' תלמודא אי יהיב דמי חמסן קרית ליה ומאי קושייא הא אעפ\"י שהוא חמסן מקחו קיים כמו שהוא האמת לדעת רבינו וצ\"ע עכ\"ל.
ולע\"ד נראה דתלמודא פריך שפיר היכי קרי ליה חמסן כיון דמקחו קיים דחמסן לא מקרי אלא למי שגוזל ממון חבירו שלא כדין וזהו פי' של חמסן על דרך כי מלאה הארץ חמס מפניהם והיינו דבעי מאי בין גזלן לחמסן כלומר שניהם גזלנים הם וממונם אינ' שלהם וע\"ז השיב דגזלן לא יהיב דמי וחמסן יהיב דמי ואפ\"ה לא קני ליה וע\"ז פריך מהא דרב הונא דזביני זביני ומשני הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני כלו' דכל שלא נתרצה המוכ' הא לא קני אפי' שנתן דמים והו\"ל גזלן ואין הדבר כמו שחשב הוא ז\"ל בדעת רבינו דכל דעבר על לאו דלא תחמוד מקרי חמסן, ועיין לרבינו בפ\"י מהל' עדות הלכה ד' ותראה איך קורא לחמסנים גזלני' שלוקחים ממון שאינם שלהם יע\"ש וכ\"כ הר\"ב ע\"י ותמה ע\"ד מרן ב\"מ במ\"ש בפ\"י מה' עדות דדעת רבינו הוא דכל שנותן דמים אינו עובר על לאו דלא תחמוד ומש\"ה לא פסילי החמסנים אלא מדרבנן שזה הפך דברי רבינו שבפ' ראשון מה' גזילה דנר' בהדייא מדבריו דאפי' שנותן דמים עובר על לאו דלא תחמוד אלא שאינו לוקה על לאו זה כמ\"ש ה\"ה ז\"ל יע\"ש.
והוא ז\"ל כתב דלדעת רבינו יש ב' חמסנין חמסן דאורייתא וחמסן דרבנן דכל דלא אמר רוצה אני הוא חמסן דאורייתא ואם אמר רוצה אני הוי דרבנן ובשניהם הוא פסול לעדות יע\"ש, ולא כן אנכי בענייותי אלא דדעת רבינו ז\"ל דכל דיהיב דמיהם אפי' שאין הבעלים מתרצים לא פסיל לעדות אלא מדרבנן דמדאורייתא לא מיפסיל דלא מיקרי רשע דחמס אלא בגזלן שאינו נותן דמים ואע\"ג דעבר על לאו דלא תחמוד כיון שאין לוקין על זה כמ\"ש בפ\"א מה' גזילה לא מיפסיל לעדות שהרי כתב הוא ז\"ל בפ\"י מהלכו' גזילה דלא מיפסיל לעדות מן התורה אלא בעובר על לאו שחייבים עליו מלקות שקראו התורה רשע אם בן הכות הרשע או ברשע דחמס יע\"ש ומאי דבעי תלמודא בפרק הכונס מאי בין גזלן לחמסן לדעת רבינו ז\"ל צריך לומר דבעי מאי בין גזלן דאורייתא לחמסן דרבנן ועיין למרן מלכא בס' בתי כהונה ח\"א חב\"ו דע\"ד ע\"ב ולענין אם האיש שקדש בע\"כ ע\"י שאנסוהו לקדש אם קידושיו קידושין כבר האריכו בה הרב עצמות יוסף וה\"ה מוהרימ\"ט ז\"ל כיד ה' הטובה עליהם ועיין לשון ערומים ד\"ה ע\"ד וכעת אין כל חדש בענין זה." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקדש \n אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורים עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקדושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה הרי זו ספק קדושין לשניהם. ע\"כ. והשיג עליו הראב\"ד שאם גמרו קדושיה אחר שנשתחררא איך תהיה מקודשת מספק לשני והם דברים סותרים, וה\"ה ז\"ל יישב דבריו דמ\"ש שהם קדושין גמורים מיירי בשבעל אחר שנשתחררה ומשום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות גמר ובעל לשם קדושין ומ\"ש שאם בא אחר וקדשה דהרי זו ספק קדושין מיירי בשלא בעל וזה רמז במ\"ש הרי זו כקדושי קטנה שגדלה דהתם נמי מיירי בהכי עכ\"ל, והר\"ן ז\"ל הביא דבריו מרן בכ\"מ דחה תירוץ זה משום דלא אמרינן הכי אלא גבי קטנה שגדלה דוק' דאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום אבל הכא גבי שפחה שנשתחררה דמספקא לן אי גמרו הקדושין הראשונים או לא היכי נימא דאדם יודע כו' דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע עכ\"ל, ומרן כ\"מ יישב זה באומרו דהכא נמי נאמר דאדם יודע שאין קדושין תופסין בשפחה וכשהיא חציה שפחה מספקא לן וגמר ובעל לשם קדושין.
וראיתי למוהרימ\"ט בחידושיו על הרי\"ף ד\"ע ע\"א שגם הוא ז\"ל כ\"כ והבי' ראיה לדבריו דגבי ספקא נמי נחית איניש נפשיה לספקא וגמר ובעל לשם קידושין מההיא דאמרינן בפרק האומר ובכתובו' בפ' המדיר דהמקדש על תנאי ובעל סתם לשם קדושין בעל וכתב דהתם שאני שהוא חושש שמא לא יתקיים תנאו ותהא מופקעת ממנו לגמרי והו\"ל בעיל' זנות למפרע אבל גבי חציה שפחה וחציה ב\"ח לעולם אגידא ביה משום ספיקא ואע\"ג דקמי שמייא גלייא והו\"ל בעילת זנות מ\"מ כיון דמנטרא ליה וזרעו מיוחס אחריו לא חשיב ליה זנות ולא יהיב דעתו לקדשה אח\"ך עכ\"ל, והרואה יראה כמה יש מהדוחק בתירוץ זה, ולקע\"ד נ\"ל דמעיקרא קושיא ליכא דשנייא היא ההיא דמקדש על תנאי דכיון דאיהו מתנה בדבר וידע איהו בתנאיה שאם לא יתקיים תהיה בעילתו בעילת זנות ולכך גומר ובועל לשם קידושין משא\"כ הכא גבי שפחה דפלוגתא דאמוראי היא ואיכא למ\"ד דהוייא מקודשת גמורה מי יימר שלא יעלה בדעתו שהיא מקודשת גמורה כמ\"ד הכי ולא תהיה בועל לשם קידושין דמילת' כדנא בסברא תלייא ואפשר שתדמה בדעתו שהיא מקודש' וכמ\"ד הכי ומ\"ש הר\"ן דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע אין הכוונה לומר דלדידיה ספוקי מספק\"ל אלא דהכא ודאי ליכא למימר דגמר ובעל לשם קדושין אם לא בשנאמר דקים ליה הלכתא כמ\"ד דאינה מקודשת דאי משום ספיקא מי יימר דנחית נפשי' לספקא ואנן לא קמספקא לן אלא משום דאשכחן פלוגתא דמר אמר הכי ומר אמר הכי אבל האי גברא אזיל בתר סברתיה וע\"ז כתב הוא ז\"ל דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע לאסוקי שמעתתא כמ\"ד דאינה מקודשת אלא כיון דאיכא למימר הכי והכי אפשר שתדמה בדעתו שהיא מקודשת ולא יבעול לשם קידושין כנלע\"ד.
ומרן בכ\"מ תירץ עוד בדעת רבינו דמיירי כשלא בעל ומשמע ליה דמאי דאיפליגו אמוראי בגמרא היינו אם בא אחר וקדשה אבל בשלא בא אחר וקדשה אינה צריכה קדושין אחרים יע\"ש, והוא פליאה למה לא יהיה צריך קידושין אחרי' דומייא דקטנ' שהגדילה דמודה הוא ז\"ל דבעי קידושין אחרים כמ\"ש בתחי' דבריו וכבר עמד על דבריו הללו מוהרימ\"ט שם בחידושיו על הר\"ן ועוד הוקשה לו לפי דרכו לישנא דגמרא מר סבר פקעי ומר סבר גמרי ואי מ\"ד פקעי מיירי בשקדשה שני ה\"נ מ\"ד גמרי מיירי בהכי דבחדא מילתא מיירו יע\"ש ולדידי נ\"ל דרבינו קשיתיה קושיית הרא\"ש שם בפ' השולח וז\"ל תמיה לי למ\"ד אין קדושיו קדושין היכי מצי למימר דאין חייבים עליה אשם ואפילו אי מוקי קרא בשפחה כנענית המיוחדת לע\"ע כו' וכי בשביל שחציה ב\"ח גריע טפי וכתב הרמ\"ה כו' יע\"ש, והשתא מתוך קושייא זו הוכרח לומר דמ\"ד קדושיה קדושין היינו לומר שאינה צריכה קדושין אחרים לעולם ומ\"ד אין קידושיה קידושין היינו לומר דלאחר שתשתחרר צריכה קידושין אחרים דלאחר שתשתחרר לא נ\"מ מידי דלעולם הבא עליה באשם קאי ולזה לענין שלא יצטרך קדושין אחרים פסק כמ\"ד דקדושיה קידושין ולענין אם בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה דפליגי בה אמוראי בתר הכי דמר אמר פקעי קדושין ומר אמר גמרי פסק דהוייא ספק מקודשת ודוק כנלע\"ד.
והרב פ\"ח בחידושיו לגיטין שם בדמ\"ג עמד ע\"ד רבינו ודחה דברי ה\"ה ז\"ל ממ\"ש רבינו בפ\"ג מהלכו' א\"ב וז\"ל שפחה חרופה האמור בתורה היא שחציה שפחה וחציה ב\"ח המקודשת לע\"ע שנאמר לא יומתו כי לא חופשה הא אם נשתחררה כולה חייבי' עליה מיתת בית דין וכ\"כ בפ\"ו מהלכות עבדים שפחה חרופה אם רצה לשחרר חציה הנשאר דתעשה אשת איש גמורה ה\"ז משחרר עכ\"ל הרי בהדייא שכל שנשתחררה הוייא כא\"א גמורה ומתוך כך כתב שנ\"ל בדעת הרב ז\"ל דס\"ל דלכ\"ע כל שלא בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה ה\"ז מקודשת גמורה והבא עליה חייב מיתת ב\"ד ופלוגתייהו דהני אמוראי אינו אלא לכשנתקדשה מאחר אחר שנשתחררה דמר סבר דע\"י קידושי שני שמצאו מקום לנוח בשעת חירות פקעי קדושי ראשון שאלו הקדושין השניים הולכים ומתפשטים בכולה ופקעי קידושי ראשון ומר סבר דקדושי ראשון גמרי אחר שנשתחררה ואין חלות לקדושי שני את\"ד ז\"ל.
ואחר שאלת אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא ידעתי אם יצאו דברים אלו מפי קדוש כי איך הפה יכולה לדבר שהבא עליה יהיה חייב מיתת ב\"ד ותהיה מקודשת מס' לשני כי הן דברים סותרים ז\"לז ועוד דאם איתא דכל שלא נתקדשה לב' הבא עליה חייב מיתת ב\"ד הא ודאי מודה הוא ז\"ל דטעמא דכשנתקדשה לב' פקעי קדושי ראשון אינו אלא דמיגז גייז לקדושי ראשון מפני שע\"י אלו הקדושין מתפשטין והולכין בכולה ופקעי לקדושי ראשון מכאן ולהבא דאי מעיקר עקרי להו מעיקרא וכאלו לא נתקדשה מעולם א\"כ למה כשלא נתקדשה יתחייב הבא עליה מיתת ב\"ד יקדשנה לו ויפטר ממיתת ב\"ד וא\"כ קש' דכיון דקדושי ראשון לא פקעי מעיקרא אלא מכאן ולהבא היכי קאמר תלמודא שאין אני קורא בה אשת שני מתים ומותרת להתייבם לאחיו הג' דאין לך אשת שני מתים גדולה מזו ולפי דברי הרב צ\"ל דמיירי באופן שאין מקום לקדשה לו מהשתא וזה דוחק גדול ועוד דלמה לא נאמר שכשבא עליה כיוין לקדשה בביאה והעדים המעידים שבא עלי' הן הן עידי הקדושין וטעמא רבא איכא שאין אדם עושה בב\"ז.
סוף דבר אין מקום חלות לדרך זה ועיקר קושייתו לדרכו של ה\"ה ז\"ל מאותם המקומות שהביא מדברי רבינו אינן מכריחות כי מה דוחק מצא יות' באותם המקומות לפרש דבריו בשבעל אחר שנשתחררה טפי ממ\"ש כאן בפ\"ד מה' אישות וביאר דבריו ה\"ה ז\"ל דמיירי בשבעל אחר שנשתחררה, האמנם דרכו של מרן כ\"מ ומה שכתבנו אנן בענייותינו הוא נדחה ממקומות הללו שכ' רבינו בהדייא שכל שנשתחררה הרי היא א\"א גמורה ולפי דרכינו אינו כן אלא לענין שלא יצטרך לקדושין אחרים בעודה תחתיו אבל אם בא עליה אחר אין בה חיוב מיתת ב\"ד כא\"א שהרי קדושין תופסי' בה, ועיין למרן החבי\"ב בא\"ה סי' מ\"ד הגב\"י אות ט' שכתב שראה לא' קדוש יישב דברי רבינו בכל המקומות ולא זכינו לאורו ה' יאיר עינינו בתורתו." + ], + [], + [], + [ + "שורש מקדש בספק אי שוה פרוטה קדשה \n באוכל כו' ה\"ז מקודשת מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר כו'. וכתב ה\"ה פ\"ק אמר שמואל קדשה בתמרה כו' ע\"כ הנה הרשב\"א והר\"ן דקדקו מלישנא דמשני תלמודא הא בקדושי ודאי הא בקדושי ספק ולא קאמר הא מדאוריי' הא מדרבנן דכל שידוע שש\"פ במדי הרי אלו קדושי תורה וכל שאינו ידוע הו\"ל ספקא דאורייתא, והר\"ן ז\"ל הוסי' בה דברים וכתב דכיון שהיא נתרצתה בהן וש\"פ באיזה מקום אילו ידעו העדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר הו\"ל כאלו אמרה לדידי שוה כדאמרי' לעיל גבי דעגל זה לפדיון בני עכ\"ל, ומשמע לכאורה מדבריו שכל שאין העדי' יודעין שדרכה להתייקר אין כאן קדושין אפי' במידי דספק שמא ש\"פ במדי כיון דליכא עדות בדבר שקבלה ש\"פ וכ\"כ הוא ז\"ל לעיל גבי ההיא דעגל זה לפדיון בני וז\"ל ומיהו פשיטא לי שכשאין העדים יודעין שדרכה להתייקר בו לא מהני דהו\"ל כקדושין בלא עדים דלא מהני אפי' ב' מודים עכ\"ל וכ\"כ הר\"ב ע\"י בשמעתי' וז\"ל ולענין הלכה באתי לחדש מה שמצאתי להר\"ן לעיל גבי עגל זה לפדיון בני כו' וסיים עו' וז\"ל ואפי' למפרשים דס\"ל דטעם גזירה זו דשמא ש\"פ במדי הוא משום דילמא יהיה כאן אחד מאנשי מדי אפי\"ה נראה דלא גזרינן אלא היכא דאפשר להיות שדעת האשה לתת פרוטה באותו דבר הא לא\"ה הוי כמקדשה בלא עדים עכ\"ל.
ואני בעניותי לא כן אדמה ולבבי לא כן יחשו' דודאי אף הר\"ן ז\"ל אזיל ומודה כשאפשר שוה פרוטה במדי אעפ\"י שאין העדים יודעין שדרכה לתת פרוטה בכך מידי ספקא לא נפקא ומקודשת מספק, ומ\"ש הר\"ן דבעינן שידעו העדים שדרכה להתייקר בכך ולדידה ש\"פ היינו כדי שתהיה מקודשת גמור' מדאורייתא דכל שאין העדי' יודעין אינה מקודשת גמורה אבל מידי ספקא לא נפקא, ומ\"ש הר\"ן ז\"ל לעיל דכל שאין העדים יודעין שדרכה להתייקר הו\"ל כמקדש בלא עדים ע\"כ לפרש דהיינו דוקא במקדש אותה בדבר שיודע שאינו ש\"פ בשום מקום כגון בדבר שאינו מתקיים לדעת רבינו והיא קאמרה דלדידה ש\"פ דהתם ודאי כל שאין העדים יודעין בכך אין כאן קדושין אבל בדבר שאפשר שש\"פ בשום מקום אף כשאין העדים יודעין שדרכה של אשה להתייקר בכך כיון דאינהו נמי ספוקי מספ\"ל שמא ש\"פ במדי הו\"ל ספק מקודשת והרי זה דומה לעדים שראו שזרק לה קדושין ס' קרוב לו ס' קרוב לה דמקודשת מס' וראיה לזה דאם איתא דכל שלא ידעו העדים שדרכה להתייקר בכך אינה מקודשת א\"כ כי אמרינן בשמעתין דחיישינן לדשמואל דילמא ש\"פ במדי עכ\"ל דמיירי שידעו העדים שדרכה להתייקר בכך ואפ\"ה אי לאו דתלינן טעמא דילמא ש\"פ במדי אפילו שדרכה להתייקר בכך לא היתה מקודשת וא\"כ מאי קמספ\"ל להר\"ן לעיל במקדש את האשה בדבר שאינו ש\"פ ואיהי אמרה לדידי ש\"פ והעדים יודעין בכך אי הויא מקודשת דמ\"נ במאי קמיירי הר\"ן אי בדבר שאינו ש\"פ בשום מקום תפשוט דאינה מקודשת מדקאמר שמואל בשמעתין טעמא דדילמא ש\"פ במדי ולא קאמר בפשיטות דאינה מקודשת משום דדעתה להתייקר בכך ש\"מ דמה\"ט אינה מקודשת ואי הר\"ן ז\"ל מיירי לעיל בדבר שהוא ספק אי ש\"פ במדי הנה אין מקום לזה דעיקר ספיקו הוא דברי שמואל דקא' דילמא ש\"פ במדי ומאי קמספקא ליה להר\"ן ז\"ל אלא ודאי דהר\"ן ז\"ל לעיל מיירי במקדש את האשה בדבר שידוע שאינו ש\"פ בשום מקום ולהכי ספוקי מספ\"ל כי קאמרה איהי דלדידה ש\"פ והעדים יודעין בכך אי מקודשת או לא ולא מצי למפשט ספיקו מדשמעתין דתלינן טעמא דמקודשת דשמא ש\"פ במדי ולא בדרכה להתייקר דהכא מיירי בדבר שאין דרכה להתייקר בכך ואפי\"ה אמרינן דמקו' מספק שמא ש\"פ במדי מיהא וכי קמספ\"ל להר\"ן הוא כשידוע שאינו ש\"פ בשום מקום ואיהי דרכה להתייקר בכך.
באופן דחידוש דין זה שחידש לנו הר\"ב ע\"י ז\"ל דכל שלא ידעו העדים שדרכה להתייקר בכך אפילו בדבר דאיכא למיחש שמא ש\"פ במדי לא נהירא לקע\"ד, ועיין להרב בית שמואל סי' ל\"א סק\"י שכ' וז\"ל וא\"ת מאי מהני אי ש\"פ במקום אחר כיון שאינו ש\"פ במקומו הוה ליה כאלו קידש אותה בלא עדים דהא במקום שהעדים עומדים אינו ש\"פ, וי\"ל כיון דהאי ס' שמא ש\"פ במקום אחר ספק הוא גם להעדים לכן חוששין לקדושין עכ\"ל, הנה דבריו ז\"ל הפך דברי הרב ע\"י ז\"ל ומיהו מ\"ש עו' הרב בית שמואל שם דכי מספ\"ל להר\"ן ז\"ל באומרת לדידי ש\"פ היינו היכא דאינו ידוע שש\"פ במקום אחר כו' לפי האמור לא דקדק יפה בלשונו וצריך לומר דכי מספ\"ל להר\"ן ז\"ל היינו היכא שידוע שאינו ש\"פ במקום אחר דאלו באינו ידוע לא הוה מספ\"ל להר\"ן דהוה מצי למפשט לה שפיר משמעתין כמדובר, עוד ראיתי להרב בית שמואל שם שהוק' לו למ\"ש הרא\"ש ז\"ל ע\"ש ר\"י דאפי' כשידוע שש\"פ במקום אחר אינה מקודשת מדאורייתא משום דאין להקדש אלא מקומו ושעתו מההיא דפ\"ב דנ\"ג גבי המקדש במעשר שני שכתב רש\"י ז\"ל לפי' שני דמקודשת מיד אפי' שאינו שוה כאן ש\"פ אלא בירו' יע\"ש, ואשתמיט מיניה דמר דברי הריטב\"א שם בחידושיו יע\"ש ודו\"ק.
ודע דבגמ' אחר שהביא האי מימרא דשמואל מייתי עובדא אחריתי דההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא כו' ויתיב ר\"ח וקא שמעה ליה אי אית ביה ש\"פ אין ואם לאו לא ופרי' ואי לית ביה ש\"פ לא והא אמר שמואל חיישינן כו' ר\"ח לא סבר להא דשמואל וכתבו התוס' ד\"ה ר\"ח כו' לא מצי לשנויי כו' משום דמיירי שקדשה אחיו עיין למוהרימ\"ט בחידושיו שכתב דמש\"ה הוצרכו התוספות לומר דמיירי בשקדשה אחיו דאי לא\"ה אף ר\"ח היה אוסרה לשני משום דאיהי שויתיה נפשה חתיכה דאיסורא וכל כה\"ג לא אמרינן עיניה נתנה באחר כדתנן בסוף נדרים כיון דבדבורא לא נאסרה לב' לעולם שהרי יכול לגרש ראשון ומצי להנשא לב' או כשמת ראשון יעש\"ב, ולכאורה קשה מי הגיד להם שהאשה עצמה היתה מודה לדברי אמה כדי שנאמר שויתיה נפשה חתיכה דאיסורא דאפש' שהאשה עצמה לא היתה יודעת אם בשע' קדושין היה ש\"פ ושוב ראיתי לחי' הריטב\"א שהכריח בהדייא שהאש' עצמה מודה לדברי אמה מדברי ר\"ח הא דמדמה דהכא לדיאודי' דביתהו דר\"ח ולא מדמי לה למתני' דלקמן דתנן הוא אומ' קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני אלא בתי בתו מותרת לקרוביו אלמא שאין האם נאמנת יע\"ש, ולדבריו ז\"ל צ\"ל דיאודית דביתהו דר\"ח אעפ\"י שהיתה אומרת שאמה אמרה לה שקיבל אביה קדושיה כשהיא קטנה ובודאי דלא ידעה במילי דאבוה מ\"מ כיון שהיא היתה סומכת על דברי אמה ומהמנא לה כבי תרי חשיבא לדידה ומה\"ט הוא אסירא ליה כעובדא דסמייא דלקמן ולא מפני שאמ' לאו בר סמכה היא לא נאסרה עליה דר\"ח ומשו\"ה מדמי ר\"ח שפיר הא דידיה לההיא עובדא דביתהו דר\"ח ואף ע\"ג דהתם איהי נמי שויתיה נפשה חתיכה דאיסורא אפ\"ה לא נאסרה עליה דר\"ח.
ובהכי ניחא לי מ\"ש התוס' רי\"ד עלה דהך עובדא דר\"ח וז\"ל אמרה לה לאו כל כמינך דאסרת ליך עילוואי פי' ואע\"ג דהיא מהמנא לשווייא נפשה חתיכה דאיסורא ותנן לקמן היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסור' בקרוביו התם משום דלא אגידה ביה ולא מפסל' לאחריני אבל הכא דאגידה ביה ומשעבדא ליה ומטי איסו' לגביה לא מהימנא וכדאמרי' בשלהי נדרים עכ\"ל, וראיתי למוהריב\"ל בח\"ג סי' ק' שכתב וז\"ל ואיברא דהך לישנא מזה החכם לכאורה ק' טובא דמאן דכר שמיה דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא בהך עובדא דיאודית דהרי לא ידעה דבר מהקדושין אלא דאמה היא דאמרה קבל אביך קדושין אדזוטרת והך קושייא איכא לאקשויי נמי בהגהות מרדכי דהוה ק' בעיני ה\"ר שמואל על המעשה הנעשה כו' דהא לא חיישינן לה ונראה דקאי על ההוא דיאודית דלא חיישינן לה ומה ענין זל\"ז דההיא דיהודית לא מפיה אנו חיים אלא מפי האם דקאמרה לה קיב' ביך אביך קדו' כדזוטרת וכדכתבינן וכבר היה אפשר לתרץ בדוחק כי אלו החכמים תוס' רי\"ד והר\"ש ז\"ל הי\"ל הנוס' לאו כל כמינך דאסרת ליך עילוואי ולא גרסי לא כ\"כ דאימך וכ\"כ בתו' רי\"ד דס\"ל דה\"ק ליה ר\"ח דאפי' אם אתה היית אומרת שקבלת קדושין מאחר לאו כ\"כ ואין ספק כי זה התירוץ הוא דחוק וצ\"ע עכ\"ל.
ועפ\"י האמור צדקו יחדיו דברי תוס' רי\"ד והר\"ש ז\"ל דמשמע להו דכל שהיא סומכת לדברי האם ומהימנא לגבי דידה חשיבא כאומרת בפירוש שהיא יודעת בכך ושויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא אם לא דלא משגחינן בה מטעמא דלאו כ\"כ למסרא ליה אבתר' ובעיקר תירוץ זה שתירצו בתוס' רי\"ד לעיקר הקושייא עיין למהרימ\"ט ז\"ל בח\"א מתשו' סי' צ\"ב מה שהוקשה לו על דבריהם מההיא מתני' דסוף נדרים ונראה מדבריו דס\"ל דענין זה דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא מדין נדרי איסר נגעו בה יע\"ש ובזה נסתפק הרב מוהר\"י באסאן ז\"ל בתשו' סי' פ' והרב מ\"ץ ח\"א סי' ס\"ה מפשט פשיטא ליה דמדין נדרי איסר נגעו בה ובכן עמד מתמיה על תשו' הרשד\"ם שעלה לחלק בין אותה שכתב הרשב\"א בתשובותיו בעובדא דטבח שהטבח נאמן על עצמו לומר שהוא לא שחטה להיכא שאומר קדשתי את בתי ויש עדים שלא קדשה יע\"ש, ואשתמיט מיניה תשו' הרשב\"א בדין הקדו' הביאה מרן ב\"י בא\"ה סימן מ\"ה דהתם אפילו נגד עדים נמי הוא ומה שייחס עוד הר\"ב מ\"ץ בדעת הרא\"ש ז\"ל דס\"ל הכי הנה דברי הרא\"ש ביבמות דכ\"ב הויין תיובתיה ואשתמיט מיניה.
ולעיקר קו' הרב מוהרימ\"ט ז\"ל על מה שתירצו בתוס' רי\"ד מההיא מתני' דסוף נדרים מקום יש ליישב ע\"פ מ\"ש הר\"ן ז\"ל שם אבל התוס' חלוקים ע\"ד הר\"ן ולדבריהם הדרא קו' התוס' בשמעתין לדוכת' וליכא לתרוצי כתירוץ מוהרימ\"ט ז\"ל דסוגיין לא אזלא כוותיה בין ממ\"ש ר\"ח בההוא עובדא דאבנא דכוחלא דהתם נמי אמיה הוה בין מעובדא דדביתהו דר\"ח דאיהי לא הוה בעי לאנסובי לאיניש אחרינא משום צער לידה וליכא חששא דשמא עיניה נתנה באחר ובזה יש מקום להתיישב, מיהו אפשר ליישב קו' תוס' רי\"ד לדברי התוס' דסוף נדרים דמשו\"ה לא מייתי רב חסדא ראיה מההיא מתני' דלקמן משום דשנייא היא הך עובדא דהיא אינה יודעת עיקר העדות ואדברי אמה קסמכה ואפשר דכל כה\"ג שאינה מעידה מצד עצמה ליכא למיחש לשמא עיניה נתנה באחר ולהכי מדמי לה לההיא דיאודית ובכן ע\"פי האמור יש ליישב ג\"כ תשו' הרא\"ש ז\"ל שהביא מרן ב\"י בא\"ה ס\"ס מ\"ו שעמד מתמיה עליה הר\"ב ע\"י ושאר האחרונים ז\"ל מהא דשמעתין דהתם שאני שהיא היתה יודעת שנתקדשה לאחר וכל כה\"ג אמרינן ודאי שוייא אנפשה חתיכה דאיסורא ועיין בזה להר\"ב ד\"מ שדבריו תמוהים גם מ\"ש הר\"ב עצמות יוסף ז\"ל קשה יע\"ש, ועוד אחרת י\"ל לתשובת הרא\"ש ז\"ל הלזו ע\"פי מ\"ש התו' בכתובות דס\"ג ע\"ב באחד מן התירוצים שתרצו שם עיין עליהם ואע\"פ שהרא\"ש דחה תירוצם הלזו שם באותה סוגייא ולא חילק בין היכא דמפסדא כתובה להיכא דלא מפסדא יע\"ש, הנה בתשובותיו חשש לסברא זו דכל דמפסדה כתובה אמרינן ודאי שוייא נפשה חתיכ' דאיסורא ולא אמרינן עיניה נתנה באחר, ואותה סוגייא דסוף נדרים מיירי באשת כהן שנאנסה דלא מפסדה כתוב' לפי דברי התוס' והרא\"ש הנז', ובכן יש לתמוה על מ\"ש מרן ב\"י בא\"ה סימן קט\"ו עמ\"ש הטור דאיהי מהימנא לומר שנטמאת להפסידה כתובתה וציין מרן ז\"ל מתני' דסוף נדרים וכתב דפשוט הוא ולא זכר ש'ר דברי התו' דכתובות הנז' שלפי דבריהם ההיא מתני' לא מכרעא דמיירי באשת כהן שאומרת שנאנסה וליכא הפסד כתובה ודוק.
ודע שרבינו בפכ\"ד מהלכות אישות די\"ח משמע דסבור כשיטת התוס' דכתובות הנז' ודבריו סותרין למ\"ש בפי\"ד ד\"ח יע\"ש, ושמעתי מפי מו\"ה בעל שע\"ה שיישב דבריו בהקדים לבאר כוונת התוס' שם בכתובות שהק' הקו' האחרונה באומרם שיהא נאמן במיגו ולא הוק' להם סתמא בפשיטות והיינו טעמא דאי לאו דאיכא מיגו לא הוה ק\"ל מידי דאיכא למימר שאני הכא דאיכא סברא לומר אין אדם מע\"ר אבל היכא דאיכא מגו אמרינן שפיר אפילו היכא שמשים עצמו רשע וזה כדברי הרשב\"א בתשו' ושלא כדברי מהריב\"ל שכתב דלא אמרינן מיגו היכא שמע\"ר ולדידי אכתי אין זה נכון שהרי כתבו התוס' בדוכתי טובא הביא דבריהם בספר ארעא דרבנן דלא אמרינן אין אדם מע\"ר היכא שהוא מכוין לטוב יע\"ש עוד יש ליישב תשו' הרא\"ש שהביא מרן ב\"י בא\"ה ס\"ס מ\"ו ע\"פ מ\"ש הרא\"ש גופיה בסוף נדרים וז\"ל ועוד נ\"ל טעם טוב דהלכתא כרב המנונא שאפי' למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה אבל ודאי חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר מתחת בעלה להיותה באיסור א\"א כל ימיה יע\"ש ה\"נ דוכוותא היא ודוק.", + "שורש מקדש בשוה כסף ככסף\n הא \n למדת שכל המקדש בש\"פ כו' הרי אלו קדושי ודאי כו'. הנה התוס' ז\"ל בפ\"ק ד\"א ד\"ה בפרוטה כתבו וז\"ל ואם תאמר ומנ\"ל דשוה כסף ככסף כו' ופדיון הבן דכתיב ביה כסף ואמרינן לקמן דרב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן מנ\"ל דשוה כסף ככסף ומיהו בפ\"ק דשבועות דריש בכלל ופרט עכ\"ל ואנכי לא ידעתי למה לא הביאו ראיה דגבי פדיון הבן דש\"כ ככסף ממשנה ערוכה דתני תנא בפ' יש בכור דמ\"ט ע\"ב וכולם נפדין בכסף ובש\"כ ועיין שם בפי' הרע\"ב ז\"ל גם במ\"ש בפ\"ק דשבועות דריש לה בכלל ופרט וכלל לא ידעתי למה הביאו ממרחק לחמם ממס' שבועות והיא משנה ערוכה שם בפ' יש בכור עלה דהך מתני' דלכולם נפדין בכסף ובש\"כ דתנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעו' ומפרשינן טעמא בגמ' משום כלל ופרט וכלל וצ\"ע.
כ\"ע אבל גבי ערכין דכתיב ביה כסף והקדש נמי דתנן בערכין כו' מנ\"ל דש\"כ ככסף עכ\"ל הנה למאי דמשמע להו דגבי ערכין נמי ש\"כ ככסף לא הביאו ראיה מהיכא משמע להו כן ואי מהא דתנן בספ\"ו דערכין דחייבי ערכין ממשכנין אותם ונפרעין מעבדי' וקרקעות שלהם כדאיתא התם ופסק כן רבינו בספ\"ג מהל' ערכין משם תשו' יוצאה לעיקר קושייתם דקראי טובא איכא להכי ומינייהו ילפינן דלאו דוקא כסף ועוד דמהתם ליכא ראיה שעיקר לקיחת עבדים וקרקעות אינו אלא כדי למוכרן ולגבות מהדמים שלהם וכי קפיד קרא הוא שלא יהיה עיקר פרעון חובו משווי העבדים והקרקעות סוף דבר לא ידעתי מהיכא משמע להו גבי ערכין דש\"כ ככס' ועיין בדברי הריטב\"א דמשמע ליה דערכין נמי דין הקדשות אית להו יע\"ש.
כ\"ע מיהו בהקדשו' אפשר דדרשינן כלל ופרט כו' עיין בדבריהם בפ' הזהב כי שם פירשו ענין כלל ופרט דנפ\"ל מקרא דויסף חמשית כסף ערכך והיה לו ויסף חמשית כלל כסף פרט והיה לו חזר וכלל והקשה לזה וז\"ל וא\"ת דאי לא הוה כתוב אלא כסף לחודיה הו\"א ש\"כ ככסף והשתא דכתיבי כללי ממעטינן קרקעות עכ\"ל וכתב ע\"ד הר' ח\"ה וז\"ל מצינן למימר השתא דכסף דהכא דוקא ולא גמרינן ליה מנזקין ועבד אלא דניחא להו למימר דכסף דה\"נ כסף ואפילו ש\"כ דילפי' ליה מנזקין ועבד עכ\"ל והרואה ירא' שדבריו הם כמילתא בלא טעמא דאמאי ניחא להו למימר הכי ולבקש תשו' אחרות ליישב קושייתם אבל הדבר מבואר דמשמע להו הכי דאי לא הוה כתיב אלא כסף לחודיה הוה ילפינן מנזקין וע\"ע דה\"ה ש\"כ כי היכי דילפינן כסף דקידושין וערכין מהנהו וכמ\"ש הם ז\"ל הכא בקידושין וברור ומיהו התוס' ז\"ל בפ' יש בכור דנ\"א ע\"א ד\"ה אימא כתבו דבת\"כ פ' אם בחוקותי דריש לכלל ופרט מקרא דוכל ערכך יהיה בשקל הקדש ומאי דמייתי תלמודא בפ' הזהב קרא דונתן הכסף וקם לו לא חש לו להביא אלא חד מקראי דכתיב כסף ועיין בספר לשון ערומים בלשונות הרמב\"ם ד\"ח ע\"ג.
כ\"ע וי\"ל דילפינן מנזקין וע\"ע כו' הרב ע\"י הק' דא\"כ אמאי לא ילפינן עיקר קנין כסף מע\"ע ולמה אצטריך ג\"ש דקיחה קיחה והאריך בזה יע\"ש ותמיה לי על דבריו דהא לקמן ד\"ד ע\"ב כי הוה בעי תלמו' למילף קנין כסף באשה מאמה העבריה מק\"ו פריך מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף יע\"ש והשתא היכי מצינן למילף עיקר קנין כסף מע\"ע דאיכא למפרך הכי משא\"כ גילוי מילתא דכסף דקרא לאו דוקא אלא ה\"ה שוה כסף ילפינן שפיר מהתם ודוק והרב ח\"ה ז\"ל כתב ע\"ד התו' הללו וז\"ל דע\"כ מפדיון הבן והקדש לא נילף להו דהא קדושין איתנהו בקרקע וכן בשטר וה\"נ פשיטא להו בערכין דאיתא בשטר וקרקע עכ\"ל הנה הרב ז\"ל מינח ניחא ליה בהכי מה שלא כתבו התוס' דש\"כ דקדושין וערכין ילפי' מפדיון והקדש משום דמשמע להו דאיתנהו בשטר וקרקע דאי מהתם ילפינן לה הו\"ל למעוטינהו דומיא דהנך.
ואולם אכתי היא גופא קשיא מהיכא משמע להו דאיתנהו בשטר וקרקע אם לא משום דילפינן לה מע\"ע ונזיקין ואם כן דאדילפי לה מעבד עברי וניזקין ומרבו אפילו שטר וקרקע לילף מהקדש ופדיון ונמעוט שטר וקרקע ומה תקן הוא ז\"ל בזה, וראיתי להרב עצמו' יוסף שכתב דמרבויי קניינין אית לן למילף ולא ממיעוט קניינין ולדידי נ\"ל דמהקדש ופדיון ליכא למילף דהוה ליה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ואף שהוא ז\"ל דחה זה יש לעמוד על דבריו ולא עת האסף עוד כתב הרב חידושי הלכות ז\"ל וז\"ל מיהו ק\"ק אמאי לא ניחא להו כדבעו למימר מעיקר' דמס' נימא דש\"כ ככסף בקידושין וערכין ומיהו אצטריך קראי בע\"ע ונזיקין דאי לא הוה כתיב בע\"ע ס\"ד דלא יהיה ש\"כ ככסף לפי שהוא גרם לו למכר כמ\"ש התוס' בתירו' שני וכן בנזיקין לפי שמצינו שהקפיד הכתוב לענין מיטב כמ\"ש התוס' בתירוץ קמא עכ\"ל, ואין מקום לקושייתו לע\"ד דודאי אי הסברא היה נותן לומר דכל מקו' דכתיב כסף ה\"ה ש\"כ מהיכא תיתי למעט נזיקין וע\"ע מהני טעמי דאז הו\"ל כאילו כתיב קרא בהדייא בהו דמהני ש\"כ והתוס' לא כתבו דמהני טעמי לא ילפי מהדדי אלא לפום קושטא דמשמ' להו דכל דלא רבי קרא ש\"כ בהדיא אין סברא לרבויי ממילא ועיין בס' לשון ערומים בלשונו' הרמב\"ם ד\"ח ע\"ג.
כ\"ע וא\"ת והא גבי ניזקין כו' א\"נ י\"ל אי כתיב בעבד הו\"א דדין הוא שנקל עליו כדי שלא יטמע עכ\"ל והק' הרב ע\"י דאכתי נימא פדיון הבן יוכי' דאע\"ג דליכא האי טעמא שכ\"כ וליכא למימר דכי אמרי' הכי הו\"א דייו לבא מן הדין להיות כנדון ומה פדיון הבן שטר לא אף נזיקין כן שהרי כתב הרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דבבא קמא ד\"ו ע\"א דלא אמרינן דיין ויוכיח ולהכי כי ילפינן התם אבנו סכינו ומשאו מבור ומאש כתב הוא ז\"ל דיהבי' להו כל דין בור אע\"ג דמבור לחודיה לו אתו אלא מבינייא דבור ואש לא אמרינן דייו שיהא דינם כאש ונפטור בהו טמון דומייא דאש הואיל ועיקר הילפותא אינו אלא מבור ואש אינו אלא יוכיח לא אמרי' דייו איוכיח וה\"נ כי אמרי' פדיון הבן יוכיח לא אמרינן דייו שיהא דינו כפדיון ע\"כ ת\"ד ז\"ל ולע\"ד י\"ל דדוקא התם הוא דכתב הרא\"ש דלא אמרי' דייו איוכיח משום דאבנו סכינו ומשאו דמו טפי לבור ובור גמור היינו משום דלא דמו לגמרי בהך מילתא דתחילת עשייתה לנזק או משום דדבר אחר מעורב בו בעשייתן או שלא גרמו לו מעשיו או שעשייתה ברשות כל דאשכח בשאר נזיקין כה\"ג שלא מנע הכתוב החייוב בהם גם אלה לא יצאו מכלל בור משום הנך פירכות וכל דין בור יש להם קלות וחמורות שבו כמ\"ש כל זה הרא\"ש ז\"ל משא\"כ הכא דלא דמו נזיקין לע\"ע טפי מפדיון הבן ועיקר הילפותא היא דכי היכי דהתם גלי רחמנא דבכסף לאו דוקא ה\"נ הכא א\"כ כי אמרינן פדיון הבן יוכיח איכא למימ' דיהבינן ליה כל דין פדייון מטעם דיו.
עלה בידינו מכלל דברי התוס' דמשמע להו דמאי דמהני ש\"כ גבי קידושין הוא משום דילפינן הכי מנזיקין וע\"ע אבל הרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א והר\"ן כתבו דמסברא אית לן למימר הכי בכל קנין דהא לדידהו דמקנה וקונה ניחא להו בהכי משא\"כ גבי ע\"ע דכיון דע\"כ דרבו הוא מגרע פדייונו ויוצא סד\"א כסף דוקא להכי אצטריך קרא לרבות ש\"כ וכן גבי נזיקין אע\"ג דמסברא הו\"ל למימר דש\"כ ככסף דדומייא דמה שהזיק ישלם מ\"מ הואיל וקפיד קרא שישלם לו ממיטב סד\"א דה\"נ קפיד אכסף דוקא קמ\"ל דלאו דוקא ועיין עוד בדברי הרשב\"א והריטב\"א שיישבו לפי שיטתם ההיא דאמרינן לקמן ד\"ח ע\"א האי תבואה וכלים היכי דמי ישיב אמר רחמנא לרבו' ש\"כ כו' יע\"ש.
ולדידי ק\"ל לפי דבריהם עיקר מימרא דרב יוסף שם דקיליף מכסף דמידי דלא קייץ לא מהני לקדושין דמה כסף מידי דקייץ אף ש\"כ מידי דקייץ והשתא כיון דבמידי דקייץ בדידהו דמקנה וקונה תלייא מילתא ומה\"ט אמרינן דכסף לאו דוקא וה\"ה ש\"כ ה\"נ נימא במידי דלא קייץ נמי דלאו דוקא כיון דלדידהו דמקנה וקונה הא ניחא להו בהכי ועיקר הילפותא דיליף מע\"ע דבעינן מידי דקייץ לפי דבריהם לא מכרעא דשאני ע\"ע כיון דע\"כ דרבו הוא מגרע פדיונו ויוצא החמירה עליו התורה שלא תצא כי אם במידי דקייץ משא\"כ באשה דהסברא היא שתקנה עצמה בכל מידי דבעי דומייא דש\"כ.
והנה הרב פר\"ח בתשובותיו שבס\"ס מים חיים סי' ה' העלה דגבי פדיון הבן וכל שאר מתנות כהונה אם נתנה בע\"כ של כהן יצא י\"ח נתינה דנתינה בע\"כ במידי דממונא שמה נתינה וראיתי למורינו הרב בס' קול יעקב בקונט' חידושי הלכות דנ\"ז ע\"ג שדחה דבריו משיטת הראשונים הללו שכתבו דגבי ע\"ע אצטריך קרא לרבות ש\"כ דכיון דע\"כ דרבו מגרע פדיונו ויוצא הו\"א דוקא כסף והשתא לפי דברי הרב פר\"ח ז\"ל אכתי תקשי דלמה לי קרא דהא מפדיון הבן דנתינה בע\"כ שמה נתינה ואפי' בש\"כ כדאמרינן רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן מניה הוה שמעינן דה\"ה בע\"ע יע\"ש ולק\"ד אין דמיונו' עולה יפה דאכתי איכא למימר דגבי ע\"ע שאני דאיכא פסידא לרבו שהרי אנו באין להוציאו לעבד מרשותו בע\"כ הילכך אית לן למימר שפיר דקפיד קרא אכסף דוקא ולא אש\"כ משא\"כ גבי פדיון הבן דכיון דמתנה הוא דיהיב ליה רחמנא ולית ליה פסידא כי יהיב ליה ש\"כ דינא הוא דאפי' בע\"כ שמה נתינה ועוד דגבי עבד כשקנאו רבו נתן כסף ועכשיו שאנו באים להוציאו מרשותו נותנין לו ש\"כ משא\"כ גבי פדיון ועוד דאי מפדיון הבן הוה שמעינן לע\"ע הו\"א דייו לבא מן הדין להיות כנדון ומה פדיון הבן שטר וקרקע לא מהני ה\"נ הכא להכי אצטריך קרא גבי ע\"ע.
ודע שהרב מש\"ל ברפ\"ד מה' מלוה ולוה מייתי הא דתניא בר\"פ אז\"נ נשך כסף נשך אוכל אין לי אלא אלו מנין לרבות כל דבר ת\"ל נשך כל דבר והקשה הרב דלמה אצטריך כל דבר דהרי גבי קדושין כתיב כסף ומרבינן כל דבר ואפי' קרקעות ואפילו מאן דפליג בקרקעו' היינו משום היקשא דויצאה והיתה ועיין במה שישב הוא ז\"ל ולשיטת הראשונים הללו דמשמע להו דה\"ט שמרבינן ש\"כ בקדושין אינו אלא מסברא דגבי קנין בדידהו דמקנה וקונה תליא מילתא אין מקום לקושייתו דגבי רבית מהיכא תיתי לרבויי ש\"כ ועיקר קושייתו לא חלה כי אם לדברי התוס' דנפ\"ל מקרא דנזיקין וע\"ע והוא מן הקושי למה לא בירר שיחותיו בזה והרב מהרימ\"ט עלה ונסתפק לשיטת הראשונים הללו דנפ\"ל ש\"כ דגבי קדושין מסברא אי מהני נתינה בעל כרחה אפילו בש\"כ כגון שאמר לאשה הרי את מקודשת לי ע\"מ שאתן ליך ק\"ק זוז ונתן לה בע\"כ כדי שווים מהו כיון דבע\"כ יהיב מסתברא דכסף דוקא וכ\"כ נסתפק גבי הלוהו על שדהו ואמר אם אין אתה נותן לי מכאן ועד יום פ' הרי היא שלי ונתן לו ש\"כ בע\"כ אם קיים תנאו בהכי או לא וכתב דמע\"ע לא מצינן למילף דשאני ע\"ע דאקיל רחמנא גביה כדי שלא יטמע בין הגוים ובע\"ע הנמכר לישראל מפני שריבה לו הכתוב יציאות הרבה בשנים וביובל והתורה הקפי' על ישראל שלא ישתעב' דכתיב עבדי הם וכתב דגבי גט מסתברא ודאי דלא מהני שהרי לצעורה קא מכוין כי ההיא דאמרינן גבי אצטלית בפרק מי שאחזו אבל גבי קדושין וקרקע בספקא תליא מילתא עכ\"ל ואין ספק כי לשיטת התוס' דנפקא להו ש\"כ גבי קדושין מקרא דע\"ע דדינא הוא דאפי' בע\"כ נמי מהני דומיא דע\"ע ועיקר ספקו של הרב ז\"ל אינו אלא לפי שיטת הראשונים שכתבנו ולענין כשהתנה עמו ע\"מ שתתן לי כלי פ' וישנו כגון אם יכול ליתן כלי אחר כמוהו נראה ברור שיכול ליתן אחר אך כשאומר כלי שלי פ' עיין בס' בני אהרן בביאורו לטח\"מ סי' רע\"א דקכ\"ז ע\"א ד\"ה אבל גם איפכא לא קא מספק\"ל להרב ז\"ל כגון אם התנה לתת לה חפץ פלוני ונתן דמים אי מהני שדבר זה כבר בא מפורש בדברי הרא\"ש שם בפרק מי שאחזו ובפרק לולב הגזול שחזרת דמים מהני בכל מקום לבד מגט משום דלצעורה קמכוין ועיין להר' מח\"א ה' זכיה סי' ך' ודברי הרב בית שמואל בא\"הע ריש סימן כ\"ז במ\"ש ע\"ד מהרימ\"ט הללו תמוהים הרבה וכמו שתפס עליו בס' אור יקרות.
ואולם עיקר ספיקו של הרב ז\"ל במחלוקת הוא שנוי בין גדולי האחרונים ודעת הרב מהר\"י בירב הובאו דבריו במהר\"ם אלשקאר ז\"ל סימן ל\"ב ובהרלב\"ח סימן קל\"ד דאפילו בגיטין כל כה\"ג שהתנה לתת דמים ואפי' בש\"פ ממטבע פ' יכול ליתן שוויים אפי' בע\"כ שע\"כ לא פליגי רשב\"ג ורבנן גבי גט אלא כשהתנה לתת איצטלית ורצה ליתן דמים אבל כשהתנה לתת דמים כולי עלמא מודו שיכול ליתן שוויים ועי' בספר משאת משה ח\"ג תשו' בנו סימן כ\"ז בריש התשובה שכתב וז\"ל שראובן חייב ליתן לסופר השלשים אמות חיטא'י ואע\"ג שבכל אתר ש\"כ ככסף בכל שכן הוא בנ\"ד דכסף גופיה עדיף מש\"כ דאדרבא לקיחת הדמים עדיף מל' אמות חיטא'י מ\"מ כו' ולא זכר דברי הר\"י בירב אלו דאזיל בתר איפכא ועיין בתשובו' הרא\"ש כלל ח' סימן ט\"ז והרלנ\"ח והר\"ם אלשקאר חלקו על מהר\"י בירב כמו שתראה למרן החבי\"ב בא\"הע סימן ל\"ח הג\"הט אות י\"ג וי\"ד ובסי' קמ\"ג הג\"הט אות ס\"א ושם בסימן ל\"ח כתב שהרב המבי\"ט הסכים לדברי מהר\"י בירב ז\"ל והוא מן התימא איך אשתמיט מיניה דמהרימ\"ט ז\"ל תשו' זו כי כל רז לא אניס ליה.
ולענין אם האשה מתקדשת במחובר לקרקע מדין כסף כתב הר\"ן דאיכא מ\"ד דלא מהני דהא אתקש הויה ליציאה ותנן גבי גט בפרק המביא תניין אין כותבין במחובר לקרקע והביאו ראיה לדבריהם מההיא דפריך תלמו' בפ\"ק דגטין ד\"ט עלה דתניא בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דאמאי לא תני נמי פסול מחובר ומשני מילתא דאיתיה בקדושין לא קתני ודחה הר\"ן ז\"ל דבריהם דהתם מיירי לענין קדושי שטר אבל גבי קדושי כסף לא מקשינן הויה ליציאה כדמשמע ההיא דריש לקיש לקמן בסוגין דף ט' שאמר הויות להדדי מקשינן כו' ואף על פי שדחה זה באומר ודהתם מיירי לענין לשמה דאין סברא אפילו לשיטת החולקים להקיש הויה ליציאה מ\"מ דחה דבריהם מכח התוספתא דתניא במכילתין פ\"ד גבי המקדש בעיר הנידחת דמינה משמע דקדושי כסף מהני במחובר יע\"ש.
וראיתי למהרימ\"ט ז\"ל בנימוקיו על הרי\"ף והר\"ן שכתב דבריו הללו וז\"ל וא\"ת אם איתא דפיסול מחובר ליתיה בקדושי כסף היכי מבעיא ליה לר\"ל הויות להדדי מקשינן כלומר שיהא שוה שטר לכסף הרי מחובר דפסול בשטר ולא בכסף וכ\"ת ודאי דלמאי דמספ\"ל דהויות להדדי מקשינן אף כס' פסול במחובר אבל לפי המסקנא לא גמרינן אלא בשטר אין לנו לומר כן כו' עד וי\"ל דבתר דאסיקנן לענין לשמה דהויה מיציאה ילפי' ה\"ה לענין מחובר דלא ילפינן אלא בשטר דדיו לבא מן הדין להיו' כנדון מה התם בשטר דוקא אף הכא בשטר ולא בכסף ולדידי נ\"ל דודאי דמאי דמספ\"ל לר\"ל אי בעינן גבי שטר אירוסין לשמה ה\"נ מספ\"ל לענין מחובר ולמאי דבעינן מימר אתקוש הויות להדדי ה\"נ גבי שטר אירוסין מהני מחובר דומיא דהויה דכסף דלא מפסיל במחובר כיון דליכא היקשא דהויה ויציאה ור\"ל נקט בעייתו בענין לשמה וה\"ה לענין מחובר כמ\"ש הרב עצמו שם לעיל מזה יע\"ש ומה שתירץ הוא ז\"ל דכי מספ\"ל אי אמרינן אתקוש הויות להדדי אף כסף פסול במחובר אלא דלמאי דפשיטא ליה דאתקש הויה ליציאה לא אמרינן הכי אלא גבי קדושי שטר דמיניה הוא דאתי לקדושי כסף משום דדיו לבא מן הדין להיות כנדון אכתי קשה דנהי דמיניה לא אתי אכתי נילף הכי מקדושי שטר ומשום היקשא דהויות להדדי ונילף שטר מיניה וכסף משטר.
ואולם הא ק\"ל למו\"ה בספר שער המלך דכיון דעכ\"ל דכי מספ\"ל לר\"ל בקדושי שטר אי בעינן לשמה ה\"נ מספ\"ל לענין מחובר א\"כ אמאי לא פשיט לה מאותה ברייתא דפרק המביא ד\"ט דאייתי הר\"ן דלא מני פיסול מחובר בהדי אינך דברים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דלית לן למימר אלא כדמשני התם תלמו' מילתא דאיתיה בקדושין לא קתני וכיון דילפינן מינה לענין מחובר ה\"נ לענין לשמה דלפי שיטת הר\"ן כהדדי נינהו משא\"כ לפי שיטת החולקים על הר\"ן שלענין מחובר מפשט פשיטא ליה לר\"ל דפסיל ולענין לשמה דוקא הוא דמספ\"ל אי מקשינן הויות להדדי דגבי קדושי כסף פשיטא ליה דבעינן לשמה דמפני שיוויו היא מתקדשת ולא מפני טבועו כמ\"ש הר\"ן ז\"ל ואין לומר ולדידך מי ניחא דסו' סוף תקשי אמאי לא פשיט מינה לענין לשמה דמדלא מני להו התם מוכח דאיתיה נמי גבי קדושין דהא ודאי לא קשיא דאיכא למימר דר\"ל ס\"ל כרבא דטעמא שצ\"ל בפני נכתב ובפ\"נ הוא מה\"ט שלשמה והא מני לה יע\"ש ואפשר לומר בדוחק דכיון דאותה ברייתא לא יהיב טעמ' אמאי פסיל מחובר גבי שטר קדושין ולא ילפינן היתרא מהיקשא דהויות להדדי לא מייתי מינה ראיה אע\"ג דמינה שמעינן עיקר דינא וא\"נ אפשר לומר דהא דמשני התם תלמו' מילתא דאיתי' בקדושין לא קתני היינו בתר דשמעי' לר\"ל דמפשט פשיטא ליה דאית לן למימר אתקש הוייה ליציאה אמנם לפי מאי דס\"ד דר\"ל דהוייות להדדי מקשי' לא שמעינן מידי מההיא ברייתא דאיכא למימר איפכא דמילתא דליתיה בקדושין קתני וטעמא רבה איכא למימר הכי דכיון דתנא תני גיטי נשי' רצה לכלול במילתיה שני גיטין דהיינו ב' שטרות שטר גרושין ושט' קדושין ומילתא דאיתא בשניהם קתני דליתיה בשניהם לא קתני והוה שמעינן נמי דגבי שטר קדושין צריך שיאמר השליח בפ\"נ ובפ\"ן והוה פסלי' ליה בנעשה ע\"י ערכאות והוה מכשרינן בעד כותי וטעמא איכא למימר הכי דשטר קדושין מיניה דגרושין ילפינן ליה השוו חכמים מידותיהם בהם ועיין שם בדברי המפרשים ז\"ל.
תו ק\"ל למו\"ה הנז' נר\"ו לשיטת הר\"ן דמחוב' ולשמה כי הדדי נינהו לענין קדושי כסף א\"כ לקמן בפרק הא\"מ דף מ\"ח דקאמר תלמודא דר\"א לית ליה הך פשיטותא דר\"ל אלא סבירא ליה דלא בעינן לשמה לענין קידושין הכא נמי ודאי דלית ליה הא דמחובר אלא לדידיה מצי לקדש במחובר וכיון שכן ק' אמאי לא מני באותה ברייתא דפ' המביא לר\"א ד' דברים דליתני מחובר נמי דהא לר\"א ליתיה בקידושין והו\"ל למימר ולדברי ר\"א בד' כדקתני ולר\"מ בד' ועיין להתוס' בגיטין פ' כל הגט דכ\"ו ע\"א ד\"ה חוץ תו ק\"ל למו\"ה הנז' אמאי לא אייתי הר\"ן ז\"ל סייעתא לדבריו דלא ילפינן מהוייה ליציאה אלא דוקא גבי קידושי שטר ולא גבי קדושי כסף מדברי הירושל' הביאם הר\"ן גופיה בר\"פ האומר דקאמר התם הרי את מקודשת לי ל' יום הרי היא מקודשת לעולם אמר ר\"י בר אלעזר הדא דתימר מקודשת בשקידשה בכסף אבל אם קידשה בשטר הואיל ולא למדנו כתב קידושין אלא מגירושין מה בגירושין אינה מגורשת אף בקידושין אינה מקודשת ואע\"פ שהר\"ן ז\"ל כתב שם דמאי דמשמע ליה מהירוש' דבגרושין אינה מגורשת תלמודא דידן פליג וקי\"ל דמגורשת מ\"מ במאי דמשמע ליה מהירוש' דיש חילוק בין שטר לכסף לענין היקשה דהוייה ליציאה לא אשכחן פלוג' בהא את\"ד נר'ו ושוב ראיתי להרב מש\"ל בפ\"ו מה' אישות ד\"י ציין דברי הר\"ן ז\"ל הללו בשני המקומות כנר' שרצה להק' לו כן ועיין בנדרים פ\"ד דכ\"ט ע\"א דקאמר תלמודא ומה אלו אמר לאשה היום את אשתי ומחר אין את אשתי נפקא בלא גט וכתבו שם התוס' והרא\"ש דפשי' ליה הכי מהקשא דהוייה ליציאה דכי היכי דגבי גט קי\"ל דכיון דפסקא פסקא ה\"נ גבי קידושין יע\"ש והשתא מדקא' תלמודא סתמא דמקודשת לעולם ולא חילקו בין קידושי כסף לקידושי שטר משמע דפליג תלמודא דידן אירושלמי דמחלק בהכי.
איברא דלפי זה אפסדן לקמייתא דהשתא תיקשי לן איפכא לשיטת הר\"ן איך כתב דגבי קידושי כסף לא עבדינן הקשא דהוייה ליציאה וההיא דנדרים הוייא תיובתיה ויש ליישב דאף הר\"ן לא כתב כן אלא דוקא לענין מחובר דסברא הוא שלא לפסול קידושי כסף במחובר כיון דבהנאה תליא מילתא והא אית לה משא\"כ בההיא דנדרים דאין מקום לחלק בהכי ובהכי ניחא ההיא דר\"פ המגרש דפשיט ר' אבא דהמקדש לאשה חוץ מפ' שאינה מקודשת לרבנן משום דמקשינן הוייה ליציאה ולא אשכחן דמחלק תלמודא בין קידושי כסף לקידושי שטר ועיין שם בדברי הר\"ן ז\"ל גם הרא\"ש והטור ז\"ל בא\"ה ס\"סי ל\"ח פסקו לדרבי אבא ולא חילקו ביניהם גם רבינו בפ\"ז מה' אישות דפסק דהוייא ס' מקודשת לא חילק בהכי וע\"פ האמור הנה נכון ועיין בס' קרית מלך רב בפ\"ז מה' אישות דס\"ד ע\"ג שתמה ע\"ד הר\"ן ז\"ל מהא דאיבעיא לן לקמן דפ\"ז ונקיש הוייה ליציאה מה הוייה בכסף אף יציאה בכסף דנר' משם דגם לענין כסף מקשינן הוייה ליציאה יע\"ש ואין מקום לקושייתו דאף הר\"ן לא כתב כן אלא לפום קושטא דמילתא דלית לן כסף גבי גירושין אלא שטר דוקא ותלמודא פריך שפיר דאמאי לא ניל' ליה מהקשא דהוייה ליציאה והדברי' ברורים.
ולשיטת החולקים שהביא הר\"ן ז\"ל הקשה מורי הרב נר\"ו מהא דלקמן ד\"ד ע\"ב דהוה בעי תנא לאתויי כסף גבי קדושין מק\"ו דאמה העבריה אף על גב דאינה נקנית בביאה ודחי לה יע\"ש והשתא לפי שיטת החולקים דמשמע דאף בקידושי כסף מקשינן הוייה ליציא' ופסלינן מחובר היכי הוה ס\"ד למילף מאמה העבריה דאיכא למידחי מה לאמה העבריה שכן נקנית במחובר מקרא דישיב דמרבינן כל מילי תאמר באשה שאינ' נקנית עכת\"ד נר\"ו ולדידי הא ל\"ק כלל די\"ל שאף החולקים על הר\"ן אזלי ומודו דאי הוה ילפינן כסף גבי קידושין מאמה העבריה דלא הוה עבדינן הקשא דויצאה והיתה לענין כסף לפסול מחובר דכיון דילי' לה מאמה העבריה יהבינן לה כל דין אמה העבריה בענין כסף והקשא דויצאה והיתה היינו דוקא לענין שטר וכדברי הר\"ן ז\"ל וא\"נ י\"ל דכי פרכינן הכי מצינן מימר הקדש יוכיח דאע\"ג שאינו נפדה במחובר לקרקע נפדה הוא בכסף ודוק.
תו ק\"ל למו\"ה הנז' לשיטת החולקי' על הר\"ן ומשמע להו דגבי קדושי כסף נמי מקשי' הוייה ליציאה ופסלינן מחובר א\"כ לר\"י הגלילי דאית ליה דאין כותבין הגט לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלי' מדכתיב וכתב לה ספר כריתות מה ספר שאין בו רוח חיים ולא אוכל כדאיתא בפ' המביא תניין דכ\"א ע\"ב ה\"נ ודאי גבי קדושין ממעטינן להו מהקשא דהוייה ליציאה וזה לא שמענו בשום מקום דלר\"י הגלילי אין קדושין במידי דאית ביה רוח חיים ואוכלין, ועוד דבפ' הא\"מ דב\"ן ע\"א עלה דתנן המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת קאמר תלמוד' נימא מתני' דלא כר\"י הגלילי כו' יע\"ש, ואם איתא דלר\"י הגלילי אין קדושין במידי דאוכלין פשיטא ודאי דמתניתין דלא כוותיה את\"ד נר\"ו.
איברא דלע\"ד הא לא מכרע' כולי האי דאיכא למימר דתלמוד' ה\"ק נימא תנא דמתני' לית ליה כר\"י הגלילי לענין זה דמאי דמשמ' ממתני' דמהני קדושין באוכלין פשיטא ודאי דלית ליה כר\"י הגלילי בהא נמי נימא דלית ליה כוותיה, ומשני דבהא מצי סבר כוותיה מ\"מ מדלא אשכחן לר\"י הגלילי בעלמא דס\"ל הכי הא ודאי מכרעא דלדידיה נמי מהני קדושין באוכלין ועוד דקרא כתיב תנה את אשתי את מיכל אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים וכיון דלר\"י הגלילי עכ\"ל דלא מקשי' הוייה ליציאה לענין קדושי כסף ה\"נ אית לן למימ' לרבנן דאפושי בפלוגתא לא מפשינן את\"ד מו\"ה נר\"ו.
ולע\"ד איכא למימר לשיטת החולקים הנז' דלר\"י הגלילי ודאי דאין סברא להקיש הויי' ליציאה ולמעט אוכלין דכיון דאוכלין מטלטלי' נינהו ודמו לכסף אית לן למימר דבכלל כסף נינהו וכיון דגלי רחמנ' גבי קדושין דמהני ביה כסף כל מידי דדמו לכסף מרבינן מסברא דעיקר טעמא משום הנאה הא אית לה הנאה מה שא\"כ במחובר לקרקע כיון דלא דמי לכסף דהוי מידי דמטלטל ואית לן הקשא דהוייה ליציאה אית לן למעוטי וכה\"ג אשכחן לקמן דקממעט רב יוסף מידי דלא קייץ משום דלא דמו לכסף דשוה כסף דומייא דכסף בעי' ואף ע\"ג דלא קי\"ל כרב יוסף הכא דאית לן הקשא ממעטינן ליה משום הקשא ודוק.
ואולם בראיה זו שהביא הר\"ן ז\"ל מהתו' דמכלתין ועליה בנה דייק לדחו' סברת החולקי' הנה הרשב\"א ז\"ל נידחית קרי לה דאפש' דמשום סיפ' דמכרן וקידש בדמיהם נקט לה בעיר הנדחת ובאשרה יע\"ש, ולדידי ק\"ל לדעת הר\"ן ז\"ל דעשה ממנה עיקר לדחות סברת החולקים אמאי לא פריך מינה תלמודא לקמן לר\"י דאמר דש\"כ דומייא דכסף בעינן ומה כסף מידי דקייץ אף כל מידי דקייץ דהשתא לדידיה ודאי ה\"נ ממעטינן מחובר לקרקע דלא דמי לכסף דהוי מידי דמטלטל ולא מרבינן לדידיה אלא מטלטלין דומייא דכסף וא\"כ תקשי ליה הך ברייתא דאייתי הר\"ן ז\"ל דמינה משמע דמחובר לקרקע מהני בקדושי כסף דהיא היא עיקר ראיית הר\"ן ז\"ל, ועיין להרב מוהריט\"א נר\"ו בקונט' גט מקושר מה שתמה על ראיה זו שהביא הרשב\"א מהתוספתא הלזו יע\"ש, זאת תורת העול'ה דדע' הרשב\"א והר\"ן ז\"ל דהאשה מתקדשת במחובר לקרקע מדין כסף ולא מדין שטר דבשטר אזלי ומודו דאינה מקודשת כדמוכח ההיא דפ\"ק דגיטין ד\"ט כהא דר\"ל דלקמן דפסיל בשנכתב שלא לשמה משום דמקשינן הוייה ליציאה לענין קדושי שטר ודברי הרשב\"א בתשו' סי' ת\"ר כבר תמה עליהם מוהריב\"ל בח\"ב סי' ל\"ג ומוהרימ\"ט ז\"ל בנימוקיו על הרי\"ף בסוגיין ועיין בספר בני חיי בחי' לגיטין ד\"י ואין בדבריו כדי שביעה.
ולענין תלוש ולבסו' חברו וביטלו אי דינו כתלוש או כמחובר ונ\"מ לענין שטר אירוסין דפסול במחובר לכ\"ע אם כתבו על תלוש כזה אי מהני או לאו הנה הרשב\"א בחי' לגיטין פ' המביא תניין דכ\"א עלה דתנן אין כותבין במחובר מסכים הולך דדינו כמחובר ועיקר יסודו מדתנן התם ר\"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש דנקט חתימתו אע\"ג דממילא משמע ודאי כיון דכתיבתו מיהא צריך שיהיה בתלוש לאשמועינן האי דינא דאם אחר שכתבו בתלוש וחיברו וביטלו דלא מהני עד שתהא כתיבתו בתלוש וכן נוטי' פשט דברי הירוש' שהביא הרב שם יע\"ש, אמנם בתשו' סימן אלף רל\"ג נסתפק בדעת השואל אי ס\"ל דדינו כתלוש או כמחובר וצידד שני צדדין בדבריו והוא ז\"ל לא גילה דעתו בדבר זה יעו\"ש, ויש בו מן התימא למה לא דחה הצד הראשון אשר רצה לצדד בדברי השואל דס\"ל דדינו כתלוש עפ\"י שיטתו שהסכים במס' גיטין דדינו כמחובר ועיין עוד בתשו' שהביא מרן ב\"י בה' נדרים סס\"י רכ\"א שכתב וז\"ל ועו' דאפשר דתלוש וחיברו וביטלו לענין הקדש כתלוש דמי משמע דלשאר דברים מפשט פשיטא ליה דדינו כמחובר יעויין שם.
עוד כתב באותה תשו' וז\"ל גם מה שאמר' דבאשרה ופירותיה דקתני בברייתא דאינה מקו' מיירי באשרה שנטעה מתחי' לכך ומשמע לי מתוך דבריך שאתה סבור לומר שגם זו כתלוש וטעמא דאינה מקודשת משום ע\"ז הא בעלמא מקודשת גם זה אינו שלא מצינו בשום מקום תלוש ונטעו שיהא דינו כתלוש לשום דבר דתלוש וחברו אמרו תלוש ונטעו לא אמרו עכ\"ל ודבריו תמוהים שהרי בפ' כל הצלמים דמ\"ה ע\"ב מוקי תלמוד' פלוגתייהו דר\"י ורבנן באילן שנטעו ולבסוף עבדו ולפי שיטת רש\"י ז\"ל שם קמפלגי באילן שנטעו גרעין ואפ\"ה לר\"י הגלילי דינו כתלוש ולרבנן בנטעו אילן מיהא דינו כתלוש, ולפי שיטת התוס' בנטעו אילן הוא דפליגי אבל בנטעו גרעין כ\"ע מודו דדינו כמחובר לר\"י הגלילי מיהא שמעינן דכל שנטעו אילן דינו כתלוש והשתא בין לשיטת רש\"י בין לשי' התוס' ז\"ל דברי השואל נכונין דלשיטת רש\"י ז\"ל מצי אתי ברייתא ככ\"ע וכגון שנטע אשירה זו אחר שנעשה אילן דבהא כ\"ע מודו דדינו כתלוש ואי לאו משום איסור ע\"ז מקודשת ואי לשיטת התוס' אכתי מצינן מימר דהך בריית' אתייא כר\"י הגלילי דס\"ל שכל שנטעו אילן דינו כתלוש.
איברא דדברי השואל שכתב דמיירי באשי' שנטעה מתחיל' לכך משמ' דאם נטעו ואח\"ך עבדו אינ' נאס' והיינו כרבנן דר\"י הגלילי דס\"ל דאילן שנטעו ולבסו' עבדו אינו נאסר דהו\"ל מחובר לשיט' רש\"י בנטעו גרעין ולשי' התוס' בנטעו אילן ולפ\"ז ק\"ט דאיך כתב דאי לאו טעמא דע\"ז היתה מקודש' דהא לרבנן דר\"י הגלילי אי לאו שנטעו מתחילה לכך לא היה נאסר משום דלדידהו הו\"ל מחובר ואיך כתב דמקודשת משום דהו\"ל תלוש ואפשר דלהכי קאמר דאיירי באשירה שנטעה מתחילה לכך דאי בנטעה כשהוא אילן ולבסו' עבדו דאתי כר\"י הגלילי לשיטת התוס' וא\"נ אפי' כרבנן לשיטת רש\"י הוייא מקו' בעיקרו של אילן כשידעה האשה שהוא אילן של ע\"ז שהרי כתב רש\"י באותה סוגייא דאף לר\"י הגלילי דאסר בנטעו ולבסו' עבדו מודה הוא דעיקרו מיהא שרי כדאמר שמואל לקמן עלה דמתני' דג' אשירות וה\"ן ודאי לרבנן דמודו לר\"י הגלילי כשנטעו כשהוא אילן ואח\"כ עבדו לשיטת רש\"י, ועיין בדברי רש\"י פ' נגמר הדין דמ\"ז ע\"ב ד\"ה בקבר בנין שכתב דכוותיה בע\"ז בית שבנאו מתחילה לע\"ז אסור דתלוש ולבסו' חברו הוי תלוש בענין ע\"ז עכ\"ל והן דברים תמו' דבית שבנאו מתחילה לע\"ז לאו משום דתלוש שחברו דינו כתלוש הוא שהרי עלה דאמר רב בפ' כל הצלמים דמ\"ז ע\"ב דהמשתחוה לבית אסרה פריך תלמודא לימא תלוש שחברו דינו כתלוש והא בנאו מתחילה לע\"ז תנן ומשני כו' יע\"ש וצ\"ע ועיין בדברי התוס' בפ\"ק דגיטין ד\"ד ע\"א ד\"ה עד שתהא כו' דנראה מדבריהם דאף כשחברו וביטלו דינו כתלוש כל שלא השריש.
ועיין בהריטב\"א בחי' לגיטין בפ' המביא תניין עלה דמתני' דאין כותבין במחובר כתב וז\"ל ולענין תלוש שחברו וביטלו י\"א דפסול מדאמ' ר\"י עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ורבינו נר\"ו אמר דאין מכאן ראיה דאצטריך דאי אמר כתיבתו הו\"א דלא בעינן חתימה לשמה ובפ\"ק מוקמינן מתני' דבעינן כתיבה וחתימה לשמה כר\"י דלא אשכח תנא דאית ליה הכי בהדיא ועוד דאפשר שיהא כתיבתו בתלוש כגון שכתב הגט על עץ לח ונטעו ואחר ג' ימים שנקלטו הנטיעות דהוי מחובר גמור אפשר שיחתום בו עדים משו\"ה אצטריך עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש הילכך אפשר בתלוש ולבסו' חברו וביטלו דלא חשיב כמחובר דהא לענין ע\"ז והכשר זרעים הוי כתלוש כדאי' בפ\"ק דחולין תדע דלר\"י אין ראיה דבירוש' דבעי כתבו בתלוש וחברו מהו אמאי לא פשיט זה מר\"י מיהו אפשר דגמרין פשיטא להו דהוי כע\"ז וזרעים עכ\"ל והר' בני יעקב בדקכ\"ה ע\"ד הרבה להשיב ע\"ד הריטב\"א ז\"ל הללו במה שהכריח דבריו מדברי הירוש' דאדרבא משם ראיה הפך דבריו דנראה דפשיטא להו דדינו כמחובר שהרי לשון הירוש' שהביאו הרשב\"א והר' העיטור הוא זה בעי ר\"ש בר אבא כתבו בתלוש חברו חתמו תלשו ונתנו לה מה אמרין ביה רבנן בעי ר\"א בר בון כתבו וחתמו בתלוש חברו ותלשו ונתנו לה מה אמר ר\"י כו' ומדקבעי היכא דכתבו בתלוש ואחר שחברו חתמו לרבנן וכן היכא שכתבו וחתמו בתלוש לאחר שחברו נתנו לר\"י משמע דמפשט פשיט' ליה שאם כתבו לרבנן וחתמו לר\"י בתלוש אחר שחברו דפסול משום מחובר וזה הפך דברי הריטב\"א יע\"ש שהארי'.
ולקע\"ד הדבר ברור דהריטב\"א ז\"ל משמע ליה דה\"ה דהוה מצי למבעי נמי היכא שחברו וביטלו וכתב בו את הגט אלא דנקטיה בכה\"ג משום דאף בכה\"ג נמי קמבעיא ליה כמ\"ש הרב פר\"ח בקונטרי' מים חיים בחי' לגיטין דכ\"ה וע\"ש במ\"ש וז\"ל אבל סברת הרשב\"א להכשיר כשכתבו וחתמו בתלוש ואח\"ך חברו ותלשו ונתנו לה אינה מחוורת דאיכא למימר כמ\"ש התוס' ד\"ד דמשכחת לה שכתבו על אילן תלוש ואח\"ך נטעו והשריש ובהכי נדחו כל דברי הרשב\"א עכ\"ל ודברים אלו משוללי הבנה דאיך ע\"פ דברי התוס' נידחה קרי לה ס' הרשב\"א הלזו ואדרבא מדברי התוס' יש ראיה לדבריו דמשמע להו דכל שלא השריש אפי' ביטלו דינו כתלוש וכ\"ש כשכתבו בתלוש ואח\"ך חברו ותלשו ונתנו דפשיטא דכשר ולע\"ד ט\"ס יש בדברי הפ\"ח ז\"ל ובמקום להכשיר שכתב צ\"ל לפסול ושיעור לשונו הוא זה דסברת הרשב\"א שכתב לפסול הגט בשכתבו וחתמו בתלוש ואח\"ך חברו דסבירא ליה להרשב\"א ז\"ל דתלוש ואחר כך חברו דינו כמחובר אינה מחוורת דאיכא למימר כדברי התוס' דמתני' בשחברו והשריש והן הן דברי הריטב\"א ז\"ל שכתבנו ועדיין צ\"י, ועיין בדברי הטור א\"ה סי' קכ\"ד שכתב ע\"ש הרמ\"ה דאפי' בלא ביטלו כל שחברו דינו כמחובר וע\"ש בדברי הפ\"ח דנ\"ט לדבריו והנראה שהרמ\"ה ז\"ל דעתו לפסוק כר\"י דפ' נגמר הדין דמ\"ו דס\"ל דמחוסר תלישה לבד חשיב מחוסר מעשה ורבינו בפט\"ו מה' סנהדרין פסק כרבנן דדוקא מחובר גמור הוא דאסור ויש בדברי מרן כ\"מ מקום גמגום במה שדקדק דדעת רבינו לפסוק כן ממה שפסק בהל' י\"ו ודברי רבינו ברור מללו שם בהל' ז' שכתב משקעין את הקורה וכמו שגמגם עליו הפ\"ח בחי' על רבינו ויש ליישב שרצה לדקדק דדעתו ז\"ל דאפי' כשבטלו חשיב כתלוש ולא אסר אלא דומיא דאילן שהוא מחובר גמור שהשריש ודוק.
ודע שדעת רבינו דתלוש שחברו וביטלו דינו כתלוש לענין ע\"ז בפ\"ח מהל' ע\"ז ה\"ד וכן לענין שחיטה דבעינן דבר תלוש כתב בפ\"א מהל' שחיטה די\"ט שאם חברו וביטלו בדיעבד אם שחט שחיטתו כשרה וכ\"כ לענין הכשר זרעים בפי\"ב מה' טומאת אוכלין ד\"ג אבל לענין מעילה בפ\"ה מה' מעילה ד\"ה כתב דדינו כמחובר וע\"ש בדברי מרן כ\"מ שכתב דלענין ע\"ז דוקא הוא דקי\"ל דדינו כתלוש משום חומרת ע\"ז וכ\"נ מדברי הרשב\"א ז\"ל בתשו' סי' אלף רל\"ג ומדברי הרדב\"ז בתשו' הנז' וקשה שהרי לענין שחיטה נמי פסק כן ואפילו שהוא להקל ועיין בס' צרור החיים שם ע\"ש ובעיקר דברי רבינו הללו תמה הלח\"מ בפ\"ו מה' ערכין הל' ל' שדבריו סותרים למה שפסק שם דהמשכיר בית לחברו והקדישו ה\"ז קדש ופקעה שכירות ואם דר בו השוכר מעל הרי דגבי בית נמי פסק דאית בה מעילה הפך מה שכתב כאן בהלכות מעילה גם הרב ברכת הזבח בסוף פרק רביעי מערכין דף כ\"א עמד ע\"ז ועיין במה שתירץ חתנו ז\"ל בס' צאן קדשים שם ובס' חזון נחום ואין בדבריהם כדי שביעה ועיין להרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"ב סי' קי\"ט שעמד בזה ויישב דבריו באומרו דבה' ערכין דמיירי בבית העשויה להשכיר כשעשאה הקדש חייל ההקדש על דמי השכירות ולהכי מעל כשדר בו יע\"ש וק' טובא דא\"כ כי מעלי דמי השכירו' להקדש אמאי מעל וקפריך תלמודא דהיכי מעלי שכר להקדש והא מכי מעל ביה נפק שכר לחולין.
ומורי הרב הי\"ו יישב דברי רבינו ע\"פ חילוק זה שחילק הרדב\"ז ז\"ל דשאני ההיא דהלכות ערכין דמיירי בשעשויה הבית להשכיר ואולם אין הטעם כמו שכתב הוא ז\"ל אלא דכיון דעשויה להשכיר הדר בו בשכירות ודאי מעל דהא קי\"ל שכירות ליומיה ממכר וכיון שכן נמצא שהשוכר הפקיע הבית מרשות הקדש והניחה ברשותו ע\"י שכירותו וחזקתו דכל דאיכא שינוי מרשות לרשות אפי' במחובר כי האי ודאי מעל דכי ילפי' מתרומה מג\"ש דחטא חטא למעוטי מחובר כדאיתא בר\"פ הנהנה אינו אלא לענין נהנה מהקדש בלי הוצאה מרשות לרשות דומיא דתרומה אבל הוצאה מרשות לרשות מע\"ז ילפינן לה דכתיב וימעלו בני ישראל מעל בה' כמ\"ש התוס' שם ואפילו בלי שום הנאה דומיא דע\"ז וכיון שכן אפילו מחובר כי האי נמי שהוציא מרשות לרשות כה\"ג שעשויה בית להשכיר והשכירה מהקדש ודר בו בשכירות הרי הוציאה מרשות הקדש ומעל וכי הוה בעי תלמודא לסייועי לרב מהא דתנייא הדר בבית של הקדש מעל ומוקי לה ר\"ל בשהקדישו ואח\"ך בנאו היינו בסתם בית שאינה עשויה להשכיר דסתמא קתני ואפ\"ה הוה בעי לסייועי ליה לרב דכי היכי דלענין ע\"ז תלוש וחברו חשיב ליה כתלוש ואסרו ה\"נ לענין מעילה חשיב כתלוש דכל שנהנה בו מעל דאע\"ג דגבי תרומה לא אשכחן דתלוש שחברו שיהא דינו כתלוש מ\"מ ילפינן הכי מע\"ז ודחי ר\"ל דכיון דגבי תרומה דמיניה ילפי' דהנהנה מהקדש מעל לא אשכחן תלוש שחברו שיהא דינו כתלוש ה\"נ לענין מעיל' וה\"נ לענין הנאה דילפינן לה מתרומה משא\"כ לענין הוצאה מרשות לרשות דילפינן לה מע\"ז דכי היכי דלענין ע\"ז חשיב כתלוש ה\"נ לענין הקדש את\"ד נר\"ו.
ולדידי איכא למשדי נרגא בתי' זה דאף כי נימא דע\"י השכירות מוציא הבית מרשות הקדש אכתי צריך לדעת למה מעל אחר שהוא נותן הדמים של שכירו' ואשכחן בפ\"ד דשקלי' מ\"ז ופסקה ר' בפ\"ה מה' ערכין ד\"ז דהמקדיש נכסיו והיו בהם בהמה ראויה למזבח זכרים ימכרו לצורכי עולות ונקבות ימכרו לצורכי שלמים וכן המקדיש נכסיו והיו בהם יינות שמנים וסלתות ימכרו לצורכי אותו המין הרי דהקדש ב\"ה יכולים למוכרו ולהוצי' מרשות הקדש מפני הדמים שנכנסים תחת הדבר היוצא לחולין וה\"נ כיון שנותן דמי שכירות הבית למה ימעול ודוחק לומר דהכא מיירי כשנותן דמי השכירות לבסוף דוקא ולהכי מעל כיון שבשעה שהוציא הבית מרשות הקדש עדיין לא נתן הדמים כדי שיחול בהם ההקדש אבל אם נתן הדמים תחילה אפשר דלא מעל וכי פריך תלמודא דאחר דמעל היכי מעל' שכר להקדש ה\"ט דלא משני דמיירי בשמעל' שכר תחי' דל' מעל' שכר להקדש משמע שנותן השכר לבסוף כדין שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף, ודוק ועיין במ\"ש הרע\"ב ז\"ל בפ\"ד מה' שקלים מ\"ה ובס' מוצל מאש דת סי' מ\"ד יישב דברי רבינו ז\"ל הללו דמ\"ש ואם דר בו השוכר מעל לאו דוקא מעל אלא איסורא קאמר כמ\"ש הרשב\"א בתשו' הביאה מרן בה' נדרים סי' רכ\"א דאע\"ג דאין מעילה במחובר איסורא מיהא איכא יע\"ש ולא ידעתי מה יענה לסוגיא דס\"פ האומר משקלי דפריך כיון דמעל ביה נפק שכר לחולין דמוכח מינה דמעילה ממש קאמר ועיין בס' בני דוד בה' מעילה.
באופן עלה בידינו דדבר זה דתלוש ולבסוף חברו לענין גט וה\"ה לקדושין ג' מחלוקות בדבר דלדעת הרשב\"א כל שחברו וביטלו דינו כמחובר גמור דמדמי ליה לאיסור ע\"ז ולדעת התוס' אפי' ביטלו דינו כתלוש כל שלא השריש בקרקע ולהריטב\"א ז\"ל ספוקי מספ\"ל ולדעת הרמ\"ה שהביא הטור בא\"ה סימן קכ\"ד אפי' אם לא ביטלו דינו כמחובר ולענין שחיטה לכ\"ע דינו כתלוש לענין אם שחט דיעבד ובשלא ביטלו אבל בשביטלו דעת הרא\"ש ז\"ל דדינו כמחובר כמ\"ש מרן כ\"מ בה' שחיטה, ולענין הכשר זרעים לכ\"ע דינו כתלו' ואפי' בטלו ולענין הקדש דעת רבינו דדינו כתלוש והרשב\"א ז\"ל ספוקי מספ\"ל וכמו שנראה מתשובה שהביא מרן ב\"י בה' נדרים ססי' רכ\"א, ועיין להתוס' ז\"ל בערובין דל\"א ע\"ב ד\"ה ונתן הכסף דמפשט פשיטא להו גבי חילול הקדש דתלוש שחברו דינו כתלוש וע\"פ דבריה' יש לפשוט ג\"כ לענין פדיון הבן דאין פודין במחובר, ועיין להר\"ב פו\"ד בי\"ד סי' ו' ועיין להש\"ך בח\"מ סי' צ\"ה דמפשט פשיטא ליה לכ\"ע דגבי ממונא בית דינו כמחובר יע\"ש, ולכאורה עלה על דעתי להביא ראיה דתלו' שחברו ובטלו לענין הקדש דינו כתלוש מאותה שאמרו בפרק כל שעה דכ\"ו אמר רבא מנא אמינא ליה דתניא לולין היו פותחין לבית קדש הקדשים שבהם היו משלשלים האומנים כדי שלא יזונו עיניהם כו' ותסברא והא אמר ר\"ש בן פזי קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה יע\"ש, ואם איתא דתלוש שחברו וביטלו דינו כמחובר אמאי לא דחי לה מהאי טעמא והא אין מעילה במחובר אלא משמע דכיון דמתחילה היה תלוש דינו כתלוש לענין מעילה ומשו' הכי הוצרך לדחות מטעמא דמראה אין בה משום מעילה ושוב ראיתי דאין זו ראיה דשאני מקדש דכל דבר שהיו צריכין לו היו מקדישין אותו ואח\"ך היו בונין אותו כמ\"ש רבינו בפ\"ח מה' מעילה ה\"ד לכך יש לו דין תלוש כיון שההקדש חל עליו בעודו תלוש כדדחי ר\"ל בספ\"ה דמעילה דלא נסייעיה לרב מאותה ברייתא דהדר בבית של הקדש מעל דמיירי בשהקדישו והדר בנאו כמ\"ש רבינו בפרק ה' מהלכות מעילה ותו לא מידי." + ], + [], + [], + [ + "שורש ספקא דאורייתא לחומרא אי הוי דאורייתא או דרבנן היו \n עומדים בר\"ה כו' או שהיו ס' קרוב לו ס' קרוב לה ה\"ז ס' מקודשת כו'. ע\"כ. הנה בענין ספקא דאורייתא לחומרא אם הוא דאורייתא או דרבנן הפליגו הראשונים ז\"ל כמו שכתבתי בשורש קדושי ספק פ\"ג מה' אלו ה\"ג והרב פר\"ח בי\"ד סי' ק\"י הביא ראיה לשיטת רבינו ודעימיה דס\"ל דהוי דרבנן מההיא דפ\"ב דיומא דאפליגו ר\"י ור\"ל בחצי שיעור אם הוא דאורייתא או דרבנן ומייתי ההיא בריי' דקאמר כל חלב לרבות חצי שיעור ושני ר\"ל דקרא אינו אלא אסמ' בעלמא וראיה מדקתני נמי כוי ואי מדאורייתא אצטריך קרא לאתויי ספקא הרי דכוי שהוא ספק וחצי שיעור הוא מדרבנן ואף לר\"י דפליג אר\"ל תנא כוי משום שהוא בריה בפני עצמה הא לא\"ה לא הוה אסיר מדאורייתא יע\"ש.
ומורי הרב המו' מר יאוד' אשכנזי ז\"ל דחה ראיה זו משום דע\"כ לא מספקא לן אלא בספק שקול דליכא חזקה לאחד מן הצדדים אבל כל דאיכא חזקה המסייע סמכינן אחזקה וגבי כוי אית ליה חזקה דמעי אמו שאין איסור חלב בשליל כמ\"ש רבינו בפ\"ז מה' מ\"א וכבר התוס' ביבמות דקי\"ט ע\"א ד\"ה מחוורתא כו' ובפ\"ק דחולין די\"א ע\"ב לר\"מ כתבו דחזקת מעי אמו חשיבא חזקה ומש\"ה לא אמרינן סמוך מיעוטא דחולבות אעפ\"י שאינן יולדות אחזקה דבהמה שלא ילדה משום דאיכא נמי חזקה דולד שאינו קדוש בבכורה במעי אמו יע\"ש.
ולק\"ד יש לחלק דשאני גבי איסור חלב דאשכחן דאף במעי אמו אסור וכגון כשכלו לו חדשיו כמ\"ש רבינו ה\"נ ואף לשיטת החולקים שכתב גם ה\"ה ז\"ל אזלי ומודו דכל שהושיט ידו לתוך מעיו ותלש חלב מבן ט' חי דחייב לר\"י משא\"כ גבי איסור קדושת בכורה דכל שלא פטר את הרחם אע\"פ שכלו לו חדשיו אינו קדוש בבכורה ואין לומר דגבי חלב נוקים ליה אחזקה דקודם שכלו לו חדשיו דחזקה זו לא חשיבא חזקה משום דקודם שכלו חדשיו לא הותר חלבו אלא מטעמא דחשיבא כירך אמו ואינה אלא פרשא בעלמא ומה\"ט ניתרת בשחיטת אמו ואם נתנבלה האם היא נמי אסירא מה\"ט משא\"כ בשכלו לו חדשיו דחשיבא בפני עצמה ואינה נמשכת בתר אמו ומה שניתרת בשחיטת אמו היא מגזרת הכתוב כל בהמה תאכלו כל שבבהמה תאכלו כדאיתא בגמ' ומש\"ה חלבה אסיר ופנים חדשות באו לכאן לא כן גבי קדושת בכורה דאף כשכלו לו חדשיו ואינה נמשכת בתר אימה אינה קדושה עד שיפטור את הרחם דאז ודאי איכא לאוקמא אחזקה דמעי אמו דחזקת התר זה הותר מכללו בגופו של עובר ולא מצד אמו ויש לחזק חילוק זה מדברי התוס' דפ\"ק דחולין די\"א ע\"א ד\"ה אתייא מפרה אדומה וכמו שיראה המעיין שם.
ומ\"מ בעיקר דברי התוס' ז\"ל הללו דחזקת מעי אמו חשיבא חזקה יש לדון בהם מההיא דר\"פ בהמה המקשה דע\"ז ע\"ב עלה דמתני' דמבקרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים כו' דקאמר בגמ' טעמא משום דרוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט בהמות יולדות דבר שאינו קדוש כגון נדמה וכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דנקבות למיעוטא דנדמה והו\"ל זכרים מיעוטא יע\"ש, והשתא לפי דברי התוס' ז\"ל למה הוצרך להכי דתיפוק ליה דאפי' הוו מחצה על מחצה אכתי סמכינן אחזקה דמעי אמו דלא קדשה ואוקמינן לה אחזקתה דמעי אמו ויש לישב דתלמודא הוצרך לזה לאוקמא סתם מתני' כר\"מ ואלו לר\"מ אפי' כי סמכינן אחזקה וחשיב חזקה ומחצה כרוב בהמות דיולדות דבר שאינו קדוש מ\"מ כיון דאיכא מיעוטא דיולדות דבר הקדוש חייש רבי מאיר למיעוטא כדאמרינן בפרק קמא דחולין ד\"ו דגזר ר\"מ ביין של כותי מהאי טעמ' וכן ביבמות דס\"א גבי קטן וקטנה לא חולצין כו' וסוגיין דהכא ושם דקי\"ט ע\"א ובר\"פ כל הצלמי' גזר כל המקומות אטו מקומו ובנידה בפרק בנות כותי' נידות מעריסתן משום מיעוטא דחזייא אמנם למאי דקא' השתא תלמו' אתיא נמי כר\"מ דהא ר\"מ מיעוטא דמיעוטא לא חייש כדאמרי' הכא בסוגייא דיבמות דקי\"ט ובע\"ז דף ל\"ד ותו לא מידי.
ודע דלכאורה עלה על דעתי להביא ראיה לשיטת האומרים דספקא דאורייתא לחומרא הוי דאורייתא מאותה שאמרו בפרק הקומץ רבה דל\"א ע\"א אמר ר\"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ובאתי ושאלתי את ר\"ט ואמר לי קח לך מן השוק ועשר עליו ואמרינן קסבר דאורייתא ברובא בטיל ורוב ע\"ה מעשרין הם וכתב רש\"י וז\"ל ונ\"ל שהטבל הזה טבל גמור היה וכיון שנתערב בחולין בטיל דאורייתא והו\"ל פטור דאורייתא ורבנן הוא דאחמור ביה ואמרו טבל אוס' במשהו והצריכו להפריש עליו תרומה ומיהו מיניה וביה לא דחולין מתוקנין נפטרו לגמרי ואפילו חיובא דרבנן ליכא ואמר לו צא ולקח מן השוק ועשר עליו לפי חשבון קסבר רוב ע\"ה מעשרין והו\"ל פטור מדאורייתא וחייב מדרבנן ע\"כ ואמרינן תו איכא דאמרי אמר ליה לך קח מן הגוי קסבר יש קנין כו' ולימא ליה קח לך מן השוק קסבר אין ע\"ה מעשרין וכתב רש\"י איכא דאמרי כו' קסבר אין רוב ע\"ה כו' ושמא זה שמכרו לא עשר והו\"ל מדאוריי' וטבל המעורב בה פטור דאורייתא עכ\"ל, והשתא אם איתא דספקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן מאי קאמר קסבר רוב ע\"ה מעשרין כו' ואפי' נימא דאין רוב ע\"ה מעשרין אלא ספק שקול אכתי לא מחייב אלא מדרבנן אלא ודאי דכל דהוי ספק שקול אזלינן לחומרא מדאוריי' אלא דלזה יש לדחות דהכא איכא חזקה דמעיקרא שלא היה מעושר וכל דאיכא חזקה לכ\"ע סמכי' אחזקה ומדאו' אסיר ולשיטת האומרים דספקא דאורייתא לחומרא הוי מדרבנן לכאורה יש להביא ראיה מאותה שאמרו בפסחים פ' האשה גבי שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון דדוקא גבי מלך התירו משום שלום מלכות אבל לשאר בני אדם אסו' לאכול משניהם משום דאין ברירה בדאורייתא יע\"ש והנה הא דקי\"ל דאין ברירה בדאורייתא כתב הר\"ן בפרק כל הגט דתקס\"ו ע\"א דאינו אלא משום דקי\"ל ספקא דאורייתא לחומרא יע\"ש והשתא לשיטת האומרים דהא דקי\"ל ספק' דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן ניחא דהתירו למלך משו' שלום מלכות דהם אמרו והם אמרו אבל אי הא דקי\"ל דספקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא איך התירו משום שלום מלכות.
וראיתי להרב תי\"ט בפרק האשה מ\"ב דספוקי מספ\"ל בהאי מילתא דקי\"ל דבדאוריי' אין ברירה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן ובתחילה צדד לומר דהוא מדרבנן מדהתירו למלך משום שלום מלכות ושוב כתב שיותר נ\"ל דהוי מדאורייתא ואפי\"ה התירו למלך משום שלום מלכות כדאמרינן בעלמא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כו' ה\"נ כל שיהיה ספק לאדם בפסחו נתלה בדעת החכמים והחכמים קבעו לראשון ודוקא למלך קבעו חכמים ראשון אבל לכל אדם לא רצו לתלות בדעתם לפי שאין בו צורך כמו גבי קדושין דשכיח הדבר ויש הכרח גדול בזה לתקן הרבה עיקרי דינים אבל גבי ק\"פ דלא שכיח לא רצו חכמים שיסמכו על דעתם אלא דוקא גבי מלך משום שלום מלכות עכ\"ל והנה מה שנסתפק הרב אי הוי דאוריי' או דרבנן אין כאן מקום להסתפק דהדבר מבואר דזה תלוי בפלוגתא דרבוותא דאפליגו בעלמא דספק דאורייתא לחומרא אי הוי דאורייתא או דרבנן ולמ\"ד דהוי מדרבנן ה\"נ גבי ברירה דמשום ספיקא הוא דתלינן לחומרא בדאו' כמ\"ש הר\"ן בפרק כל הגט הוי דרבנן ומ\"מ הראיה שהבאתי לשיטת האומרים דהוי מדרבנן מההיא דפ' האשה לפי מ\"ש התי\"ט שם יש מקום לדחותה כמובן אלא שבעיקר דברי התוספות י\"ט יש לדון במה שדימה נדון זה לההיא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ודוק.
וכעת יש להביא ראיה קצת לשיטת הנז' דס\"ל דספק דאוריית' לחומרא הוי מדרבנן מההיא דמסכת נידה דע\"א ע\"א עלה דאפליגו תנאי בדם תבוסה דהני ס' יצא מחיים או לאחר מיתה ואלו בפרק האשה שם דס\"ב ע\"ב אמרו דדם תבוסה דרבנן וה\"נ אמרו בב\"ק דק\"א וצ\"ע ועיין בס' שער אפרים סימן ע\"ט ועיין למרן החבי\"ב בי\"ד סי' רכ\"ח הגהב\"י אות נ\"א ועיין להרפ\"ח בי\"ד סי' ס\"ב סק\"ז ד\"ה ולענין דינא בני דוד פ\"י מה' כלאים ועיין תשו' הראנ\"ח ח\"א סימן נ\"ב דפ\"ה ע\"ג, ודע שהרב מוהריט\"א נר\"ו בס' הלכות יום טוב דכ\"ב כתב דבמ\"ע ספקא דאורייתא לחומרא לכ\"ע הוי דאורייתא והוכיח כן מההיא דחטאת העוף וליתא ועיין למוהרימ\"ט חי\"ד סי' א' מה שתמה על זה לדברי מוהר\"ש חייון שכתב שאשם תלוי יוכיח דלקרבן בעינן חתיכה אחת משני חתיכו' משא\"כ בקרבן זיבה ויולדת ואיסורא מהכשר קרבן לא ילפינן ועיין בס' שער המלך בה' מקוואות בכללי הס\"ס ס\"ז שכתב גבי ספקא דרבנן לקולא במ\"ע אף דהוו תרתי דסתרן אזלינן לקולא משא\"כ בס' איסור וגם זה אינו נרא' לע\"ד ועיין למוהרימ\"ט חי\"ד סי' ב' שלא חילק בין ס' מצוה לספק איסור.
ואמנם לעיקר קושייתו יש לחלק דגבי מגילה כיון דע\"כ מחייב לקרות בי\"ד משום ה\"ט דאי לא מיעקר ודאי תקנתא דרבנן ומשו\"ה אמרי' דחייב לקרותה בא' מהם ואם אנו באים לקרותה בי\"ד או בט\"ו ע\"כ מחייבי' ליה בי\"ד דמאי חזית לקרות בט\"ו ולא בי\"ד הבא ראשון וכיון דע\"כ באים בזה אח\"ז כיון דקרא בי\"ד שוב לא יקרא בט\"ו מספק וגבי ארבע כוסות הוה אמרי' דוכוות' אי לאו מטעמא אחרינא נגעו בה שאפשר דלא נתקיימה כלל תקנת חכמים משא\"כ גבי אתרוג דס' מעשר עני וס' מעשר שני שניהם באים בבת א' ואם אנו באים לומר נפרוש מ\"ע ושוב לא יפרוש מ\"ב אמרינן מאי חזית דאזלת לקולא בהאי טפי מהאי ואם באנו לומר בהפך ה\"נ י\"ל מאי חזית כיון שהשני חיובים באים בבת אחת וכשבא לעשר עישור א' יהיה מה שיהיה ולהפטר מחברו אמרינן מאי חזית לעשר הך עישור ולא חבירו ולהכי מחייבינן ליה בשניהם משא\"כ בשאין כל החיוב בבת אחת ואי אפשר לבא אלא בזה אחר זה החיוב הבא ראשון מותר עליו לעשות כיון שאי אפשר למיזל לקולא בשניהם ואם בא למינקט חד ולמישבק חד אם בא להניח המוקדם אצל המאוחר אמרינן ליה מאי חזית ואדרבא אמרינן מצוה הבאה לידך קיים אותה ואין מעבירין על המצות והיינו טעמא דמגילה וגבי הסיבה שאני וכמ\"ש הרמ\"ל ודוק." + ] + ], + [ + [], + [ + "שורש מקדש בשור הנסקל אבל \n המקדש בפרש שור הנסקל ה\"ז מקו' אעפ\"י ששור הנסקל אסור בהנאה כו'. ע\"כ. והנה התוס' בזבחים ר\"פ כל הזבחים ד\"ה אפי' ובסנהדרין פרק הנשרפין דע\"ט ע\"ב ד\"ה בשור כתבו ע\"ש ר\"ת ז\"ל דשור הנסקל ורובע ונרבע אינן אסורין בהנאה לאחר שנגמר דינן אלא לאחר מיתה אבל קודם מיתה בעודן חיים מותרין בהנאה כגון לרכוב עליו ולחרוש בו עד שעת מיתה יע\"ש ועיין להתוס' בפ' הא\"מ דנ\"ז ע\"ב ד\"ה הרי רובע כו' ובב\"ק פרק שור שנגח דמ\"ה ע\"א ד\"ה מכור יע\"ש ובכריתות דכ\"ד ע\"א ד\"ה אם יע\"ש ולפ\"ז נראה שאם קדש את האשה בשור הנסקל לאחר שנגמר דינו ליהנות בו בשערות או לחרוש בו או לרכוב עליו מקו' מיהו לפי מ\"ש התוס' שם בזבחים שאע\"ג שמותר בהנאה אם מכרו לאותה הנאה אינו מכור שהלוקח אינו יכול לזכות בו טפי משאר אדם שכל שאין לו בעלים אין לו מכר יע\"ש לפ\"ז אם קדש בו את האשה נמי אינה מקו' שהרי לא זכתה בה האש' טפי משאר אדם וכשם שאינו מכור כך אינה מקו' מיהו נראה שאם אמר לה הרי את מקו' לי באותה הנאה שנתתי ליך דבר זה שתתהני בו מקו' וכמ\"ש הרדב\"ז בתשו' הביאה הרמ\"ל ברפ\"ו מהל' אישות גבי מקדש בדבר האסור בהנאה שאם אמר לה כן מקו' יע\"ש.
ודע שבפ' אין מעמידין דל\"ד אמרינן שהמקדש בפרש של שור הנסקל מקו' מפני שהפרש אינו חשוב ופירשא בעלמא הוא יע\"ש ולפי דברי ר\"ת ז\"ל צריך לומר דמיירי במקדש בו לאחר מיתת השור דאי מחיים מאי אירייא משום דלא הוי דבר חשוב שאפילו אם יהיה חשוב כיון שאינו נאסר מחיים הרי היא מקו' בו ולפי מ\"ש ע\"ש ר\"ת ז\"ל דכל שאין לו בעלים אין לו מכר שאין הלוקח זוכה בו טפי משאר אדם לפ\"ז אין צורך לומר דמיירי במקדש בו לאחר מיתה שאפילו מחיים נמי אינה מקודשת מיהו מדברי התוס' בפרק כיצד הרגל דכ\"ג ע\"ב ד\"ה ולא ישמרנו מבואר מדבריהם דלר\"ת כל שלא נסקל השור אף על פי שנגמר דינו עדיין של בעלים ראשונים הוא והנאתו שלו הוא ומה\"ט אם נגח והמית אחר שנגמר דינו מחייבי הבעלים כופר שלם יע\"ש ולפ\"ז ודאי דההיא דהמקדש בפרש של שור הנסקל שהוצרך לטעמא דפירשא בעלמא היא מיירי לאחר מיתה דאי מקודם מיתה פשיט' דמקו' כיון דמחיים לא נאסר.
ודע שלפי דבריהם הללו שכתבו בפרק כיצד הרגל דשור הנסקל לאחר שנגמר דינו עדיין של בעלים הוא עד לאחר מיתה יש לדקדק מאותה שאמרו בכריתות פרק המביא אשם דכ\"ד ע\"א שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו יע\"ש ולפי דברי ר\"ת למה זכה זה בו כיון שלא נסקל עדיין של בעלים הוא דמה\"ט מחייב בכופר שלם כשהרג לאחר גמר דין ויש ליישב קצת ע\"פ מ\"ש התוס' שם בכריתות למה שהוק' להם לפי' רבי' אפרים יע\"ש והיותר נכון שר\"ת ז\"ל מפרש לה בהוזמו עדיו אחר שנסקל ודוק ועיין לרש\"י בפרק החובל דצ\"א ע\"א ד\"ה ומשני שנראה דקאי בשיטת ר\"ת דכל שלא נסקל נפטר בהנאה ועיין שם בע\"ב גבי מ\"ש האומר שורי הרגת מאי קטעין ליה כו' יע\"ש.
והנה הרמ\"ל בה' מכירה פי\"ו הי\"ד עלה ונסתפק במוכר לחבירו דבר שאסור בהנאה וידע הלוקח שאסור בהנאה ואעפ\"כ נתחייב לתת לו המעות אי מחייבינן ליה ללוקח ליתן דכיון שידע ונתחייב הו\"ל כמתחייב לתת מתנה לחבירו וכפינן ליה או דילמא כיון שהמעות אסורות למוכר לא כפינן ליה והעלה הרב שם מתוך דברי הרב התרומות ז\"ל דלא כפינן ליה יע\"ש, ועיין במ\"ש התוס' בב\"ק פ' שור שנגח דמ\"ה ע\"א ד\"ה מכור וז\"ל וא\"ת וסיפא כשנגמר דינו דקתני אינו מכור מסתמא יודע שנגח ושנגמר דינו דומיא דרישא שיודע שהרג וא\"כ להוי מעות מתנה כמו במקדש אחותו וי\"ל שאין הכל בקיאין עכ\"ל והשתא אם איתא דס\"ל דכל שלא נתן הלוקח המעות לא מחייבינן ליה ליתן מאי ק\"ל דלהוי המעות מתנה דאה\"נ דכל שנתן המעות במתנה הם מיהו להכי תני שאם מכרו אינו מכור לומר שאם לא נתן הלוקח המעות לא כפינן ליה ליתן אלא ודאי משמע דכל שנתחייב ליתן כפינן ליה ליתן איברא שהדברים תמוהים דאיך הפה יכולה לדבר דכל שעדיין לא נתן המעו' למוכר שנחייב אותו ליתן דכיון שהוא אסור בהנאה לאו מידי יהיב ליה ונהי דכשכבר עבר ונתן אמרינן דמתנה קא יהיב ליה כדאמרינן במקדש את אחותו אבל כל שעדיין לא נתן מה מקום לו' דמחייב לו ליתן דאע\"ג דמעיקרא נתחייב ליתן הרי הוא חוזר בו וממאן ליתן ואדרבא על הרמ\"ל יש לתמוה לכאור' שהוצרך ללמו' דבר זה מדברי הרב התרומות שדבר זה לא נכנס בסוג ספק כלל.
ונראה דעיקר ספק הרב הוא בנתחייב בקנין לתת המעות לחבירו דשוב אינו יכול לחזור בו כמבואר בח\"מ סימן ס' וקא מספ\"ל דכיון שעדיין לא נתן המעות לא כפינן ליה ליתן דכיון דמתנה זו שנותן הלוקח למוכר בשביל הדברים האסורים בהנאה הוא שנותן ונמצא שהמוכר נהנה בהם שהוא מקבל מתנה מהלוקח בשבי' דבר האסור בהנאה ובשעה שהוא מקבל המתנה הו\"ל כנהנה באותן הדברים האסורים בהנאה ולכן לא כפינן ליה ליתן או\"ד לא חשיב כאלו באותה שעה החליפן דמיד שנתחייב הלוקח ליתן הו\"ל כאלו באו לידו וכפינן ליה אח\"כ ללוקח ליתן כיון שהרי נתחייב בקנין לתת מתנה לחבירו וע\"ז פשיט הרב מדברי הרב התרומות שאפי' לדעת רבינו דס\"ל דדמי איסורי הנאה מותרי' היינו היכ' שבאו לידו כבר אבל כל שלא באו אפי' כשנתחייב הלוקח ליתן דמי איסורי הנאה לא כפינן ליה ליתן דבשעה שנותן הו\"ל כאלו באותה שעה מחליפן ואסור ומשמע ליה להר' ז\"ל שהר\"ב התרומות מיירי בשנתחייב הלוקח ליתן בקנין או בהודאה דלא מצי לחזור בו אם לא מטעם דאסור המוכר בדמים אלו דאי ס\"ל להרב ז\"ל דהרב התרומות מיירי היכא דליכא קנין או בדרך הודאה לא פשיט מידי מדבריו ז\"ל דמש\"ה כת' הרב דלא כפינן ליה משום דמצי למימר מתנה הוא דיהיבנא לך וחזרתי בי וזה מבואר בכונת דברי הרב ז\"ל ובכן דברי התוס' שבפרק שור שנגח הם תמוהים אמאי לא תירצו דלהכי תני אם מכרו אינו מכור לומר דלא כפינן ללוקח ליתן לו את הדמים מפני שהמוכר אסור בהם ואפשר דמדקתני סתמא אינו מכור משמע להו אפי' בשכבר קבל המעות המוכר אינו מכור ומחזיר את הדמים, ומ\"מ זה דוחק דמי הגיד להם כן שאפי' בשקבל המעות קא' דאיכא למימר שאינו מכור דקתני היינו לענין שאם לא נתן המעו' לא יתן ואף כשנתן לא מתורת מכר זכה המוכר אלא מתורת מתנה ונראה דהתוס' לא ניחא להו לפרש כן שאינו מכור דקתני היינו לענין שאם לא נתן המעות הלוקח לא כפינן ליה משום דאכתי קשה לשיטת ר\"ת שכתב דשור הנסקל מותר בהנאה בעודו בחיים אין סברא לומר דלא כפינן ללוקח שיתן המעות למוכר שנתחייב ליתן שהרי המוכר מותר בדמים אלו וע\"כ לא כתב הר\"ב התרומות דלא כפינן ללוקח ליתן אלא בשלקח מהמוכר דבר שאסור בהנאת המוכר אבל במוכר שור הנסקל לאחר שנגמר דינו בעודו חי שלדעת ר\"ת מותר בהנאה כפינן ללוקח שיתן ועיין בתשו' הרשב\"א אלף קכ\"א.
ונראה דספיקו של הרמ\"ל תלוי במחלו' הפוסקי' במי שנשבע שלא למכור ועבר ומכר אי הוי המכר מכר ומרן הב\"י בח\"מ סימן ר\"ח כתב בשם המרדכי שאם עבר ומכר שאין מכירתו מכירה ומרן ז\"ל דחה דבריו שם והב\"ח והסמ\"ע והש\"ך כתבו דהמע\"ה יע\"ש ובכן ה\"נ כיון דאמור רבנן דלא לזבון איניש דבר האסור בהנאה כמ\"ש הריטב\"א בפ' הא\"מ דנ\"ח עלה דמתני' דמכרן וקדש בדמיהן וכו' דאיכא איסור למכור משום שנראה כמתהנה מאיסורי הנאה א\"כ אם עבר ומכר אין מכירתו מכירה אלא כפינן ליתן לו את הדמים ללוקח וכ\"ת אם איתא שאין מכירתו מכירה היאך קתני מתני' שאם עבר וקדש בדמיהן מקודשת כבר כתב הרמ\"ל שם דכיון שידע הלוקח שהוא מאיסורי הנאה ואפ\"ה נתן לו המעו' למתנה הוא שנתן לו וליכא למימר דאכתי משם אין ראיה דאפשר דהתם שאני דהוי מילתא דאמר רחמנא לא תעביד לדעת המרדכי אבל באיסורים דרבנן היכא דאשכחן דאמור רבנן בהדיא דאי עביד לא מהני אמור ואי לא לא דהא ליתא כמ\"ש הרב חזון נחום במס' תמורה דקנ\"א ע\"א יע\"ש.
ודע שכתב הטור בא\"הע ס\"ס כ\"ח ובמוכר איסורים דאורייתא ומקדש בדמיהן דמקודשת דוקא במכרו לגוי או לישראל ויודע הלוקח שהוא איסורי הנאה אבל אם אינו יודע לא חל המכר ונראה שאם הלוקח טוען שהוא לא היה יודע שאסור בהנאה המעות גזל ביד המוכר ואינה מקו' כ\"ן מדברי התוס' שבפ' שור שנגח ד\"וה דמ\"ה ע\"א ד\"ה מכור יע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מקדש במלוה או בהנאת מלוה המקדש \n במלוה אפי' היתה בשטר אינה מקודשת כו'. ע\"כ. וכתב ה\"ה ז\"ל פ\"ק מימרא המקדש במלוה אינה מקודשת כו' ע\"כ וכתוב בחי' הריטב\"א ואיכא דק\"ל מ\"ש מקדש במלוה שאינה מקודשת מהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום בכסף זה שאם לא חזרה בה בתוך ל' יום מקודשת ואע\"פ שנתאכלו המעות והא התם הנהו מעות עד ל' יום בתורת מלוה הם ברשותה ואף ע\"ג דליתנהו בשעת חלות הקדושין ואיכא למימר דשאני התם דכיון דלתורת קדושין יהבינהו ניהלה הרי הוא כאלו פירש שתתקדש לו בהם לאחר ל' בהנאה שהלוה אותם לה ונפטרת מהם דודאי להכי אקדמינהו ניהליה ויהבינהו לה לאנפיקינון שתהנה בהם ותתקדש בהנאתן אבל הכא דבתורת מלוה הגיעו לידה ושלה הם לגמרי והוא בא לקדשה בממון שלה אינה מקודשת עכ\"ל ודבריו ז\"ל סוגייא ערוכה היא לקמן בר\"פ האומר דנ\"ט ע\"א דאמרי' התם לא בא אחר וקדשה בתוך ל\"י מהו רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת אע\"פ שנתאכלו המעות מ\"ט הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו לפקדון לא דמו פקדון ברשותא דמריה קמתאכלי והני ברשותה דידה קמתאכלי למלוה נמי לא דמו מלוה להוצאה ניתנה הני בתורת קדושין יהבינהו ניהלה ע\"כ, ועיין שם בחי' הריטב\"א והרשב\"א והר\"ן ועיין להתוס' בפרק האשה רבה דצ\"ג ע\"א ד\"ה קנויה וצ\"ע ולענין דינא אם היא מקודשת עיין למרן החבי\"ב בא\"ה סימן כ\"ח הגה\"ט אות ל\"ו יע\"ש ואפשר ליישב דברי הריטב\"א דכונתו להקשות למה לא הקשה הש\"ס עתה על אביי מההיא דשמואל ולימא כהתם ולזה תירץ דבלאו הכי ממלוה לחוד לההיא דשמואל לא ק\"ל להש\"ס אבל התם יהיב טעמא למה לא יהיו מעות הקדושין פקדון בידה עד ל' יום ודוק." + ], + [], + [ + "המקדש \n בהנאת מלוה ה\"ז מקודשת וכו' ואסור לעשות כן מפני שהיא כרבית כו'. ע\"כ. מימרא דאביי בפ\"ק דקדושין ד\"ו ע\"ב המקד' בהנאת מלוה מקודשת ופריך בגמ' האי הנאת מלוה היכי דמי אילימא דאזקפה לה ד' בה' האי רבית מעלייתא היא כו' כתוב בחידושי הריטב\"א פי' לישנא בעלמא קמקשה היכי קרי לה הערמת רבית אבל ודאי אפילו ברבית גמורה אם כבר פרעתו לו וחזר וקדשה בו מקודשת דמעות דרביתא שפרעם לוה למלוה קנאו לגמרי וממונו גמור הוא אלא שיש עליו חובה להחזירו וב\"ד מוציאין ממנו ואם מת אין בניו חייבים להחזיר אלא בדבר מסויים משום כבו' אביהם ולא עו' אלא שאפילו בחזרה לא מתקן לאויה כדמתקין לאו דגזל וכדפרישית בפרק אז\"ן פי' מרווח עכ\"ל ודבריו בפ' אז\"ן הם בדס\"ה ע\"א עלה דאמרינן התם האי מאן דמסיק זוזי דרביתא בחבריה כי מפקינן מיניה ה' מפקינן מיניה הובאו דבריו בש\"מ.
ועיין להרב מח\"א בה' מלוה ולוה סימן ב' דפ\"ה ע\"ב שעל דבריו הללו שכתב בשמעתין כתב עליו וז\"ל ודברים אלו קשים לע\"ד שאפילו אם נודה לדבריו במ\"ש דזוזי דרביתא אחר שבאו ליד המלוה קנאם ואם קדש בהם את האשה מקו' מ\"מ כשעדיין לא באו לידו אין סברא שיוכל לקדש בהם את האשה דכיון דרבית קצוצה יוצאה בדיינין לאו מידי קא יהיב לה וכ\"ן מדלא נקט אביי למילתיה במקדש בהנאת מלוה אפי' בכה\"ג דהוי רבית קצוצה עכ\"ל, ותמוהים דבריו לע\"ד דהיכן ראה הרב בדברי הריטב\"א דס\"ל שאפי' בשלא הגיעו ליד המלוה מעות של רבית שיכול לקדש בהם את האשה ודבריו ברור מללו דוקא כשפרעם ובאו ליד המלוה הוא דמצי לקדש בהם את האשה ומ\"ש בפי' השמועה דלישנא בעלמא הוא דמקשה דמשמע שהאשה מקו' אע\"ג דהכא מיירינן כשלא באו ליד המלוה כוונתו רצויה דלמאי דלא אקשי אכתי תלמו' ועו' היינו מלוה משמע דבעי להקשו' דאפי' כשיגיעו המעות ליד המלוה לא תהא מקו' משום דרבית מעלייתא הוא והדר פריך ועוד היינו מלוה כלומר דהכא בלא\"ה מיירינן בשלא הגיעו ליד המלוה והיינו מלוה וכו' וע\"ז כתב הריטב\"א דמאי דאקשי תחי' רבית מעלייתא הוא ואפי' בשהגיעו ליד המלוה לאו בענין שלא תהא מקו' אלא לישנא בעלמא קמקשה אמאי קרי ליה הערמת רבית ולא רבית מעלייתא אבל ודאי כשהגיעו המעות ליד המלוה היא מקו' בהם שהרי קנאם כן נרא' לי ברור בהבנת דברי הריטב\"א וההכרח הזה שהכריח הרב מדלא נקיט אביי למילתיה אפי' בכה\"ג דהוי רבית קצוצה ש\"מ דכל שלא באו ליד המלוה אינה מקו' בהם מפני שעדיין לא קנאם אינו מובן לע\"ד דאפי' אם נאמר שקנאם אכתי מלוה נינהו גבה והמקדש במלוה אינה מקו' והיכי מצי נקיט לה אביי למלתיה בכה\"ג אבל נר' שכונתו לומר אמאי לא אשמועינן לה אביי בקדשה בהנאת מחילת מעות של רבית אלא ש\"מ שעדיין לא קנאם כיון שלא באו לידו ועדיין אין זה הכרח לע\"ד דאביי לאו להכי אתא אלא לענין קדושין ומה לו השתא לאשמועינן מילתא דלא שייך בקדושין ומ\"מ האמת יורה דרכו בדעת הריטב\"א דודאי כל שלא הגיעו המעות ליד המלוה שלא קנאם המלוה כיון דעתידין להיות יוצאין בדיינין מהיכא תיתי שכל שלא באו לידו שיהיה קונה אותם וכ\"כ בהדייא בספ' בית שמואל בסי' כ\"ח ס\"ק י\"ו בדברי הריטב\"א ז\"ל ודוק.
איברא שמדברי הרשב\"א שכתב הוא ז\"ל בסוף דבריו נראה לע\"ד דאפי' לא באו לידו של מלוה קנאם שהרי הוא ז\"ל כתב דאם הלוה לחבירו ע\"מ שידור בביתו חינם או שישתמש במשכונה התנאי קיים והרי החצר קנוי למלוה לדור ואע\"פ שהתנה באיסו' והביא ראיה מההיא דאז\"ן דהוה מסיק זוזי דרביתא בחבריה ומכר לו החפץ בעדם דהמקח קיים והרי התם דהחצר והמשכונה לא יצאו מרשות הלוה ליד המלוה דהיכא דאיתיה ברשות הלוה איתיה ואפי\"ה בשביל התנאי שהתנ' עמו נתחייב הלוה ומיד נכנסו ברשו' המלו' ה\"נ בענין הדמי' שנתחייב ליתן הרי קנאם המלוה אלא דאיתנהו לגבי לוה כמלוה וכחוב בעלמא וכל שקדש בהנאת מחילת חוב זה תהיה מקודשת מיהו אף שמדברי הרשב\"א נוכל לדקדק כן מדברי הריטב\"א הללו דשמעתין לא משמע הכי וצריך להתיישב בזה ועיין למרן החביב בסי' כ\"ח הג\"הט אות נ\"ו יע\"ש.
עוד כתב הרב מח\"א שם שנ\"ל דזוזי דרביתא אפי' אחר שבאו ליד המלוה לא קנאם וצריך הוא להחזיר הדמים עצמן או אותו החפץ שלקח ברבית והביא ראיה מההיא דריש הגוזל בתרא דאמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי כו' ועמ\"ש התוס' שם יע\"ש ויש לדחות דהריטב\"א לא כ\"כ אלא למאי דקי\"ל כרבא דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וטעמא דהיורשי' פטורים משום דדוקא גבי אביהן חייב מקרא דוחי אחיך אהדר ליה כי היכי דנחיה לדידיה קמזהר רחמנא ולא לבניו ומשמע ליה דטעמא ודאי לאו משום דגזרת הכתוב הוא אלא משום דרבית לא הוי כגזל דהא מדעתו של לוה באו לידו וכן מוכח לשון הריטב\"א שבפ' אז\"ן דמדפטרינהו רחמנא ליורשין שמעינן דרבית ממון גמור הוא והיינו ודאי כרבא דיליף הכי מקרא דוחי אחיך ודלא כרמי בר חמא ודברי התוס' דר\"פ הגוזל עצים לרמי בר חמא נינהו, גם מה שהקשה עוד לדברי הריטב\"א מההיא דר\"פ קמא דתמורה דלא קאמר איכא בינייהו דרבא ואביי לענין רבית אי קנינהו מלוה או לא אינה קושייא כלל דכיון דגלי קרא דהיורשים פטורים לא מצי למימר לרבא דלא קנינהו מלוה דא\"כ הוי כגזל והיורשים חייבים ומדפטרינהו רחמנא ליורשים ש\"מ שהמלוה קנאן דלאו כגזל דמו וממון גמור הוא באופן שאין מכל ראיותיו הכרח לדחות דברי הריטב\"א וכ\"ש שכבר מצינו לו חבר להרשב\"א כמ\"ש הוא ז\"ל שם וגם עיקר דברי הריטב\"א הם משם הרמב\"ן ומצינו שלושת הרועים בסברא זו ועיין להרב עצמות יוסף שכתב שרי\"ו חולק בסברא זו יע\"ש ועיין להרב מש\"ל בפ\"ד מהלכו' מלוה ולוה הל' ג' וד' כי שם הביא דברי הריטב\"א הללו ויישב ההיא דרמי ב\"ח כאשר כתבנו ועיין עוד שם שהבי' מחלו' בדבר שהרב החינוך ור\"יו ס\"ל דרבית וגזל כי הדדי נינהו וצריך להחזיר הכל בעין יע\"ש ועיין בפ\"ח דט\"ל כי שם כתב בפשיטות דהנותן חפץ ברבית צריך להחזיר החפץ עצמו ולא זכר ש'ר דברי הרשב\"א והריטב\"א דהכא וצ\"ע.
והנה התוס' בפ\"ק דקידושין ד\"ו ע\"ב ד\"ה דארווח לה זימנא כתבו וז\"ל פי' רש\"י שהייתה חייבת לו ונתן לה זמן כו' עיין בחי' הריטב\"א שכתב דלא חשיב רבית במה שמתנה עצמה מפני שבזה אדרבא קונה אדון לעצמו כלומר שהוא מתחייב עכשיו בשאר כסות ועונה ואין זה רבית שכל הנאה של מעות דרבית למלוה וכעין זה כתב הרשב\"א ז\"ל ועיין להרב לח\"מ בפ\"א מה' אישות בדין זה דהמקדש במלוה יע\"ש ועיין להרב מח\"א ה' מלוה ולוה סי' ט' הביא דברי הריטב\"א ושקיל וטרי בהו ע\"ש ובספר מוצל מאש שבס\"ס רב יוסף סי' ט\"ו הביא דברי הריטב\"א ז\"ל אלו וכתב וז\"ל הנה מכאן ראיה למ\"ש במקום אחר לענין אתנן דהצריכו חז\"ל משיכה לשיהיה לו דין אתנן דהכי הקשו בפ\"ב דע\"ז והא מחסרא משיכה ותרצו דקאי בחצרה וק' לן דכיון דמן התורה מעות קונות הוייא לה אתנן ומ\"ש ממ\"ש הרמב\"ם בספ\"ט מה' תרומות שאם מכר כהן פרתו לישראל ולקח הדמים אף על פי שלא משך הרי זה אסור להאכילה תרומה דמן התורה מעות קונות וניחא לי דהביאה לא מקרייא מעות לענין זה אעפ\"י שהיא יוצאה בדיינים דלא אמרינן מעות קונות אלא מעות בעין, ועתה נלע\"ד ראיה גדולה מדברי הריטב\"א ז\"ל הללו דלא מיקרי ממון מה שנקנית האשה וכל שכן דהביאה לא מקרייא ממון לקנות הטלה מדין מעו' קונות עכ\"ל, והדברים תמוהים עד מאד דמלבד דאין מדברי הריטב\"א הללו ראיה כלל דאין כונ' הריטב\"א לומ' דהביאה מקרייא מעות אלא כונתו לומר דאין זה רבית כיון דהוא ג\"כ מתחייב בשאר כסות ועונה ואין כל הנאה של המלוה ואדרבא מגרעות נתן בקניה זו דהוא קונה אדון לעצמו ואם היא נותנת לעצמו הוא ג\"כ מתחייב בעשרה דברים מה שא\"כ כשנותן לה טלה באתננה דהביאה קרויה ממון ולפי דעתו דהביאה אינה קרויה מעות יש לתמוה מה תרצו בגמ' לקושיית והא מחסרה משיכה בזונה נכרית דלא קנייא במשיכה יע\"ש, מוכח בהדייא דהביאה קרויה מעות ולהכי בזונה נכרית דלא קנייא במשיכ' אלא במעות קנייא היא לאותו טלה בביאה ולהכי אסיר ועיק' קושייתו מההיא דתרומה לא קשייא כלל עפ\"י מ\"ש התוס' ז\"ל שם ד\"ה והא מחסרא משיכה כו' שכתבו ולא דמייא לההי' דפ' הזהב נתנה לסיטון מעל שקניית הכסף מועיל דכיון דמעל מן התורה מי יפקיע המעילה ממעות הקדש עכ\"ל וביאור דבריהם עיין להרב לח\"מ בריש פרק ג' מהלכות מכירה יע\"ש.
עוד כתבו התוס' בקדושין בא\"ד וכ\"ש אם קדשה בהנאת מחילת מלוה ולזה הסכים הרא\"ש והריטב\"א ושאר הפוסקים אבל הר\"ן ז\"ל כתב דאפש' דכל שמחל המלוה עצמה אפי' אמר לה בההיא הנאה דעתה אזוזי ומש\"ה נקט לה בארווח לה זימנא דליכא אלא הנאה גרידא יע\"ש, וכעין זה כתבו התוס' בפ' הגוזל עצים דצ\"ט ע\"א ד\"ה אלא במאי מקדשה כו' וז\"ל ואומר ר\"י דסברא הוא כו' שאינה מקודשת במה שמוחל לו שכרו אפי' לא יהא אלא מלוה והוא מוחל לה אינה מקו' שאין דעתה להתקדש עד שיבואו הנזמים לידה, ולכאורה קשה בדברי הר\"ן והתוס' הללו דהא קי\"ל כרבא דהמקד' במלוה ופרוטה שהיא מקודשת משום דדעתה אפרוטה ולא אמלו' כמו שהביאה הר\"ן ז\"ל לזו סמוך ונראה בסוגיין וא\"כ ה\"נ דהנאת מחילת מלוה חשיבה כפרוטה למה לא תהא מקודשת ולמה אמרו שדעתה אמלוה, וי\"ל דשנייא היא היכא דיהיב בידה פרוטה מיהא בעין להיכא דמקדש לה בהנאת מחילת מלוה דלא יהיב לה מידי וברור ועיין מ\"ש בתוס' רי\"ד לקמן דמ\"ח גבי עשה לי שיריים ונזמים ובס' פרישה בא\"ה סי' כ\"ח יע\"ש, ומדברי התוס' שם בא\"ד הכריח הרב מח\"א בה' קנין מעות סי' ג' די\"ג ע\"א דלא אמרינן דהמקדש בהנאת מחילת מלוה דמקודשת אלא בשהגיע זמן המלוה ליפרע אבל קודם לכן אינה מקודשת יע\"ש, עוד כתבו התוס' בא\"ד לכן פי' ר\"ת כו' וא\"ת אמאי אסור כו' וי\"ל היינו כשאין הלוה נותן כלום לנותן אבל אם היה נותן היה נראה כשלוחו ואסור עכ\"ל הדבר מבואר דאסור זה משום דנראה כשלוחו אינו אלא מדרבנן כדמוכח בגמ' דאמר ואסור לעשות כן מפני הערמ' רבית ועיין להר\"ב גד\"ת בדר\"ם ע\"ב שכתב עמ\"ש מרן ב\"י ז\"ל שהרוצה לסמוך על דברי המתירים בזה רשאי כיון דמידי דרבנן הוא כו' כתב וז\"ל ויש לגמגם על פסק זה דכיון דפלוגתא דהני רבוותא הוא אי הוי כשלוחו או לא הא אי הוי כשלוחו הרי הוא כמותו ואסור מן התורה כו' יע\"ש ואין ספק דאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו דמוכיחים דבריהם דליכא איסורא אלא מדרבנן וברור.
ודע שעיקר דברי ר\"ת ז\"ל הללו הביאן שם הר\"ב התרומות והוסיף עוד וז\"ל גם הראב\"ד ז\"ל כתב דדוקא בשלא דבר הלוה עם המלוה בשום רבית אבל אם דבר עמו ואמר לו אני לא אתן לך רבית אבל פלוני אהובי יתן לך לאהבתי אסור מפני שהוא כשלוחו וכ\"ש אם יפייס אותו שיתן עכ\"ל, והרב גד\"ת ז\"ל כתב וז\"ל נראה מדברי רבינו מדעירב דברי ר\"ת עם דברי הראב\"ד דכולם אמרו דבר אחד ומה שיסבור מר יסבור מר ואין זה מוכרח דנהי דהראב\"ד ז\"ל יסכים לדברי ר\"ת דלדידיה אפי' פיוס אסור אע\"ג דלא פרע מידי כ\"ש כשמחזיר לו מעות מ\"מ ר\"ת ז\"ל יסבור דדוקא כשמחזיר המעות הוא דהוי כשלוחו אבל פיוס דברים בעלמא לאו כלום הוא תדע דהרמב\"ן סובר כן עכ\"ל, ולדידי מאי דמפשט פשי' ליה להרב ז\"ל דהראב\"ד מודה לר\"ת ספוקי מספ\"ל טובא דאפשר לומר דפיוס דברים לנותן מחזי כשלוחו טפי מחזר' המעות לנותן משום דבפיוס דברים עינינו הרואות שקבל מלוה מעות הרבית ע\"פ דבורו ופיוסו של לוה והו\"ל כאלו באו מידו של לוה משא\"כ כשהנותן נתן שלא מדעת הלוה אעפ\"י שחזר ופרען איכא למימר שכר טרחו הוא שנותן לו ולא מעות של רבית ובשיטה מקובצת לבבא מציעא בפרק אז\"ן כתוב ע\"ש הריטב\"א שאפי' פייסו הלוה לנותן שיתן משלו למלוה כדי שילוה לו ואח\"כ חזר ופרע לו אין בכך כלום דכיון דמדינא אינו חייב הלוה לשלם לנותן שכר טורחו הוא דיהיב ליה מנפשיה עכ\"ל יע\"ש, ועיין במ\"ש הריטב\"א בחי' למסכת קדושין שהסכים לדברי התוס' דכל שחזר המעות לנותן אסור וזה הפך דבריו הללו שבפ' א\"ן ויש ליישב שלא הסכים לדברי התוס' אלא לפי' השמועה ובענין שהאשה אמר' לו כן מעיקרא שיתן למלוה בעבורה והיא יתקדש לו וכל כה\"ג ודאי אסיר ועיין בדברי הר\"ן בשמעתין.
אבל יש לתמוה על מ\"ש עוד לקמן עלה דאמר רבא תן מנה לפ' ואקדש אני לך מקו' מדין ערב וצ\"ע ואלו היה רואה הרב גד\"ת דברי הריטב\"א הללו אפשר דהוה מספ\"ל בדעת הראב\"ד ז\"ל אם הוא מודה לר\"ת דהא איכא טעמא רבה למילתא דפיוס דברים מחזי כשלוחו טפי גם מ\"ש עוד הרב ז\"ל דלדעת הרמב\"ן והרשב\"א כל דאיכא שתיהן פיוס דברים וחזרת המעות לכ\"ע אסור לפי מ\"ש ע\"ש הריטב\"א אפשר דאף הרמב\"ן והרשב\"א מודו בה דאל\"כ לא היה מחליט הדבר הריטב\"א ז\"ל וכל כי האי הול\"ל דאין הרמב\"ן והרשב\"א מודו בדבר גם מה שנסתפק עו' שם הרב אם בחזרת המעות לנותן בלי פיוס מודו הרמב\"ן והרשב\"א לפי מ\"ש ע\"ש הריטב\"א דאפילו בדאיכא שתיהן שרי כ\"ש חדא מינייהו דשרי ועיין להרמ\"ל בפ\"ו מה' מלוה ולוה הל' יו'ד ד\"ה כתב הטור דפשיטא ליה בדעת הרשב\"א דבחזרת המעות אסור מכח אותה תשובה שהביא מרן ב\"י ע\"ש, והוא ז\"ל עלה ונסתפק היכא שלא פייס ולא נתן אלא שדבר עם המלוה פ' יתן לאהבתי אם יודו הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל להראב\"ד דאסיר יע\"ש והוא תימא מה מקום יש בזה לבא לידי ספק דמדברי הראב\"ד שהביא הר\"ב התרומות משמע דטפי מחזי כשלוחו במפייס הלוה לנותן שיתן למלוה משלו מהיכא שדבר עם המלוה פ' יתן לאהבתי דאחר שכתב הראב\"ד שלא ידבר הלוה עם המלוה פ' יתן לאהבתי סיים וכ\"ש אם פייס את הנותן שיתן ומבואר מדברי מרן ב\"י דהאי וכ\"ש חלוקה בפני עצמה היא וכן נראה מדברי הרב גד\"ת יע\"ש וכיון דבחלוקה זו דפיוס הלוה חלקו עליו הרמב\"ן והרשב\"א דמשמע להו דשרי כ\"ש בחלוקה ראשונה דפ' יתן לאהבתי דודאי לדידהו ז\"ל שרי במכ\"ש ואפי' כשתירצה לומר דהאי וכ\"ש שכתב הראב\"ד אינה חלוקה אחרת אלא סיום חלוקה הראשו' וכונתו לומר וכ\"ש בדאיכא שתיהן הנה הרמב\"ן והרשב\"א עליו דהראב\"ד אתו וחלקו עליו כמו שתראה בסדור הלשון המובא בשיטה מקו' לבב\"מ פ' א\"ן יע\"ש ונמצא שהם ז\"ל התירו בשתיהן בדאיכא פיוס של הלוה לנותן וגם הלוה עם המלוה וא\"ל פ' יתן לאהבתי באופן שאין מקום להסתפק בדעתן אי שרו לומר פ' יתן לאהבתי ולענין הלכה במקדש לה בהנאת הרוחת זמן עיין למהר\"ש יונה בסי' ס\"ב אסף וקבץ סברות כל הפוסקים בזה ונשא ונתן לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא יע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש קידושין בדין ערב האשה \n שאמרה תן דינר לפ' מתנה ואתקדש אני לך הרי זו מקודשת כו'. הכי איתא בגמ' קידושין ד\"ז ע\"א אמר רבא תן מנה לפ' ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב פרש\"י וכשנתנו אמר לה התקדשי לי מקודש' ואע\"ג דלא מטי הנאה לידה הרא\"ש כתב וז\"ל וכשנתן המנה לאותו פ' אמר לה הרי את מקודשת ממנה שנתתי לפ' וכ\"כ הטור בא\"ה ר\"ס כ\"ט אבל הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן כתבו שהיא מקודשת בהנאה זו שנתן המנה על פיה שיש בהנאה זו שוה פרוטה שהיתה נותנת לאחרים שיעשו רצונה אבל במנה עצמו אינה מקודשת שהרי לא הגיעו לידה והתוס' ז\"ל בפרק הריבית דע\"א ע\"ב ד\"ה מצאו ישראל ובפ' הזהב דנ\"ח ד\"ה לספק סלתות משמע להו נמי כשיטת הרא\"ש והטור שהיא מקודשת במנה עצמו שנתן על פיה דחשיב כאלו באו לידה ולכך כתבו דכשהלוה לחבירו ע\"מ שיתן מנה לפ' חשיב כאילו קיבל הוא המנה שנתן לאותו פ' על פיו וכתב שם המרדכי דכי מפקינן מיניה מפקינן כל מה שנתן לאותו פ' על פיו יע\"ש לא כן לשיטת הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן בשמעתין דלא מפקינן מיניה מידי שאפילו הנאת אותה פרוטה לא קץ ליה ולא חשיב רבית קצוצה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל לעיל גבי המקדש בהנאת מחילת מלוה יע\"ש ועיין להרב מח\"א בה' מלוה ולוה סי' י\"א דשקיל וטרי בדברי הריטב\"א במ\"ש בשמעתין עמ\"ש בפ' הריבית יע\"ש.
וכעין זה איכא למידק על הש\"ך והט\"ז בי\"ד רס\"י ק\"ס דמאחר שמר\"ן ז\"ל בא\"ה ריש סי' כ\"ט הסכים לשיטת המפרשים שאינה מקודשת אלא בהנאת פרוטה זו שעשתה רצונה איך כתבו שם בי\"ד דברי הטור שהוא הולך שם לשיטתו שכתב כאן בא\"ה שהיא מקודשת באותו מנה עצמו ולכן גם לענין רבית כתב ג\"כ דחשיב כאלו קבל המנה עצמו שנתן על פיו לא כן לדעת מרן ז\"ל ודוק ובעיקר מחלוקת זה של הרא\"ש והתוס' עם שאר המפרשים שכתבנו דאיכא מ\"ד דנתינת מעות לאחר ע\"פ דבורו של זה חשיב כאלו באו המעות לידו של זה ממש ואיכא מ\"ד דליכא אלא הנאת פרוטה עיין להרב מח\"א ז\"ל בה' קנין מעות ס\"ב שכתב נפקותא אחרת לענין מכי' מטלטלין ע\"מ שיתן לפ' מנה אי קנה בזה כקנין חליפין או לא דלדעת הרא\"ש והתוס' דחשיב כאלו באו המעות שנתן ע\"פ דבורו כאילו נתנו לו ממש במוכר מטלטלין כי האי גוונא לא קנה שהרי מטלטלין אינן נקנין בכסף ולדעת שאר המפרשים דליכא אלא הנאה שקיים דברו הרי כתב הר\"ן בשמעתין ע\"ש ר\"ח דהנאה זו חשיב כחליפין וקני אף מטלטלין אלו דבריו יע\"ש ולפ\"ז לדעת מרן ב\"י שפסק בא\"ה סי' כ\"ט כשיטת המפרשים דליכא אלא הנאה שעשה רצונה א\"כ לענין מכירת מטלטלין באופן זה קנה כמ\"ש אבל מרן החבי\"ב בח\"מ סי' ק\"ץ הגהת ב\"י אות ד' כתב ע\"ש הרב משאת בנימין בסי' י\"ז שכתבו לדברי מרן ב\"י דבמטלטלין לא קנה באופן זה אם לא באותה שכתב הר\"ן ז\"ל ע\"ש ר\"ח ז\"ל דוקא ע\"ש וכעת צריך ישוב." + ], + [ + "אמר \n לה הילך דינר זה במתנ' והתקדשי לפ' וקדשה אותו פ' כו'. הכי איתא בגמ' אמר רבא הילך מנה והתקדשי לפ' מקודשת מדין עבד כנעני כתב רש\"י והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו עכ\"ל וכתב הרשב\"א ז\"ל וכיוון בזה לומר שאם לא עשאו שליח אינה מקודשת ואפילו נתרצה לבסוף משום דבשעת קדו' מיהא לא מקנייא דהא איהו לא שוייא שליח ודילמא לא נתרצה מעיקרא בהכי והא דאמרינן לקמן בפרק האיש מקדש דמ\"ה ודלמא ארצויי ארצי קמיה ה\"ק דמעיקרא גילה דעתו דניחא ליה בהא וכן פרש\"י ז\"ל שם עכ\"ל ולכאו' קשה על דברי הרא\"ש דבההיא דלקמן כתב כפי' רש\"י ז\"ל דאפילו נתרצה הבן אח\"כ אינו מועיל וכאן כתב דאפילו לא עשאו שליח אלא שאח\"ך אמר המקדש הרי את מקוד' במנה שנתן ליך פ' מקודשת ע\"ש וי\"ל דאפילו רש\"י ז\"ל לא אמר אלא כשנתרצה אח\"כ בקידושין שקדשה הראשון דאז לא מהני דילמ' לא נתרצה מעיקרא דכיון דבשעה שנתקדשה מן הראשון לא נתרצ' לא מהני מה שנתרצ' אח\"כ כיון דבשעת קידושין לא מקניא כמ\"ש הרשב\"א אבל כשחוזר הוא ומקדשה אח\"ך במנה שנתן אותו פ' ודאי מקודשת דמהשת' מתחילין הקידושין ואע\"ג דהשתא לא יהיב לה מידי לא הוי כמקדש במלוה כיון דמעות הללו מעיקרא בתורת קידושין הגיעו לידה והו\"ל כנותן מעות לאשה שתתקדש לו מעכשיו ולאחר שלושים יום דאמרי' בפ' האומר דנ\"ט דמקודשת דהני זוזי לאו למלוה דמו ולא לפקדון דמו יע\"ש.
והנה בעיקר ילפותא זו דילפינן מדין עבד כנעני להך דקידושין יש להכריח קצת שיטת הראשונים שכתב הר\"ן לקמן עלה דמתני' דבכסף על ידי אחרים שכתבו דעבד כנעני אינו יוצא בכסף שע\"י אחרים אלא כשיהיה ברצונו אבל אם הוא בע\"כ אינו יוצא דאין זכין לו לאדם ע\"כ יע\"ש והשתא מדמדמינן אשה לעבד כנעני משמע מינה הכי דאי לא הא איכא למפרך מה לעבד שכן יוצא על ידי אחרים אפילו בע\"כ לא כן באשה והיכי מדמינן להו אהדדי ויש לדחות ועיין בטור ח\"מ סימן ק\"ץ לענין ממונא ועיין שם בב\"י ועיין להרב מח\"א הלכות שלוחין סי' ט\"ו ובס' דברי אמת בקונ' דנ\"ג ע\"א כת' וז\"ל תן מנה לפ' ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם כו' הרמב\"ם בפ\"ה מהל' אישות כתב שצריך שיאמר המקדש הרי את מקודשת בהנאה שהבאתי ברצונך והשיג עליו הרשב\"א דזה הוי כנתנה היא ואמר הוא והר\"ן ז\"ל הליץ בעדו ודבריו צריכין ביאור כי יש חיסור לשון בדבריו ועיין למהריב\"ל בס\"ג סי' ס\"ו יע\"ש.
שורש סתם אדם אם יש לו דין קרקע\n ומ\"ש עוד רבינו אמרה \n לו הילך דינר זה מתנה ואקדש אני לך ולקחו כו' ואם אדם חשוב הוא ה\"ז מקודשת שהנאה יש לה בהיותה נהנה ממנו כו'. הכי איתא בגמרא שם בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך כו' א\"ל רב אשי א\"כ הו\"ל נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות וכתבו התוס' פירש\"י דאדם הוקש לקרקעות וקשה דההוא קרא כתיב בעבד אבל בן חורין לא אתקש אלא דוקא לדמי עלי לפי ששמין אותו כעבד כדאיתא בפ\"ק דסנהדרין עכ\"ל וכדבריהם כתבו הרשב\"א והריטב\"א בשמעתין ולדברי כולם הדבר מבואר דעבד עברי אתקש לקרקע דומיא דעבד כנעני דהא ההיא דסנהדרין דהאומר דמי עלי דשמין אותו כעבד לית פתרי לדבריהם אלא בהכי דאע\"ג דבן חורין הוא האומר דמי עלי אפי\"ה יש לו דין קרקע משום דשמין אותו כעבד ועבד אתקש לקרקע ואותו עבד לאו כנעני הוא דמהיכא תיתי לעשותו לבן חורין זה משום דאמר דמי עלי עבד כנעני ועיין להתוס' במגילה דכ\"ג ע\"ב ד\"ה שמין אותו כעבד ובמ\"ש שם הרב חידושי הלכות ז\"ל דמ\"ש שמין אותו כעבד היינו כעבד כנעני יע\"ש ודבריו תמוהים דעבד כנעני מאן דכר שמיה כיון דישראל גמור הוא ומשום דאמר דמי עלי הוא דיהבינן ליה דין עבד לשומו כעבד וא\"כ למה זה נידון אותו בכבודו כעבד כנעני ולא כעבד עברי ואפשר דכיון דאמר דמי עלי כונתו לומר שהוא מקדיש דמי גופו כפי מה ששוה למי שיקנה אותו לעבוד בו כל ימי חייו וזה כעבד כנעני שאינו יוצא בשש וביובל וכיון שכן דנין אותו כעבד כנעני ממש דאיתקש לקרקע ועפ\"י האמור ניחא דההיא דאמרינן בסנהדרין אית לה פתרי כמ\"ש הרב חידושי הלכות.
ועפ\"י דברי הרב ז\"ל הללו נוחים אצלי דברי הר\"ן ז\"ל שכתב לקמן בפרקין דכ\"ח עלה דאמרינן עד היכן גילגול שבועה כו' אמר רבא השתבע לי שאין אתה עבדי וכתב שם הר\"ן בפי' ההלכות וכן בפרק כל הנשבעין דלאו למימרא דעבד עברי הוי כקרקע דהא לא איתקש לקרקע אלא עבד כנעני כו' יע\"ש, ותמה עליו הרב ש\"ך ז\"ל בח\"מ סימן צ\"ה בדין החופר בשדה חבירו כו' דמההיא דריש סנהדרין מוכח דעבד עברי נמי איתקש לקרקע יע\"ש ועיין להרב ט\"ז בה' שבת סס\"י של\"ו שכתב וז\"ל יש ליזהר שלא יתלוש מן העור שבידו או שבמקום אחר שבגופו בשבת דהאדם הוי כמחובר לקרקע כדמשמע בריש סנהדרין עכ\"ל ולא זכר שר שדבר זה במחלוקת הוא שנוי בין רש\"י והתוס' ז\"ל בשמעתין וההיא דסנהדרין לא מכרעא כמ\"ש התוס' בשמעתין ועיין להריב\"ש בסימן קכ\"ט שנראה קצת מדבריו דסתם אדם לא הוקש לקרקע כעבד יע\"ש.
ולדידי קשיא לשיטת רש\"י ז\"ל דס\"ל דכל אדם הוקש לקרקע כעבד מאותה ששנינו בר\"פ המצניע דצ\"ד ע\"ב הנוטל צפורניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו ר\"א מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ואמרינן בגמ' מחלוקת ביד אבל בכלי דברי הכל חייב ופירש\"י ז\"ל דביד פטור משום דאין דרך גזיזה בכך בחול יע\"ש והשתא לפי שיטתו כאן דכל אדם הוקש לקרקע לחייב משו' תולש מן הקרקע דאב מלאכ' שלו משום קוצר כמ\"ש רבינו בפ\"ח מה' שבת הל' ג' דכל התולש או העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר וכתב הלח\"מ ז\"ל דאפי' ביד נמי חייב משום תולדה זו דקוצר יע\"ש ואף דבפ' הלוקח בהמה דכ\"ה ע\"א מוכח דאף אם נאמר דתולש דבר מבעלי חיים חייב משום עוקר דבר מגידולו לא מחייב אלא בכלי ולא ביד דהו\"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד וא\"כ לא נ\"מ מידי בין אם נאמר דטעמא דהנוטל צפורניו כו' הוא משום תולדת גוזז או משום תולדת קוצר דלעולם אינו חייב אלא בכלי ולא ביד מ\"מ הרואה יראה דלא אתמר התם הכי אלא גבי בעלי חיים שתולדת עוקר שלהם הוא משום גוזז וגוזז ליכא אלא בכלי ולא ביד אך לפי שיטת רש\"י דאדם סתם הוקש לקרקע למה לא יתחייב בתולש מניה וביה כתולש מן הקרקע בין ביד ובין בכלי וכמ\"ש הרב ט\"ז וכעת צריך טעם לחלק בזה בין איסורי שבת לשאר דברים ועיין להתו' בשבת פ' השואל ד\"ק גבי ענבים העומדות ליבצר יע\"ש ועיין מ\"ש רש\"י בפ\"ק דכתובות ד\"ז ע\"ב גבי המפיס מורסא בשבת חייב וז\"ל חייב שהוא מתקן פתח וחייב משום בונה דאשכחן בנין בבעלי חיים כדכתיב ויבן ה' אלהים את הצלע עכ\"ל מוכח דאדם דין קרקע יש לו ועיין בפרק שילוח הקן דקל\"ט גבי מצא קן בראשו של אדם דחייב בשילוח מדכתיב ואדמה על ראשו יע\"ש.
ודע דבנדרים פר\"א דס\"ה ע\"ב עלה דמתני' דפותחין לאדם בכתובת אשתו כו' אמרינן בגמ' מטלטלי מי משתעבדי לכתובה אמר אביי קרקע שוה שמונה מאות דינר קאמר ופרכינן והא קתני שער ראשו ושער ראשו מטלטלי הוא יע\"ש ויש מכאן קצת ראיה לדברי התוס' ז\"ל דמשמע להו דסתם אדם לא הוקש לקרקע אלא עבדים דוקא מדקרי התם לשער ראשו מטלטלי אע\"ג דשער הראש מחובר בגוף האדם הם ואם סתם אדם הוקש לקרקע גם שער הראש שמחובר בו דין קרקע יש לו ומדקרי ליה תלמודא לשער הראש מטלטלין משמע כדברי התוס' ז\"ל דלא הוקש לקרקע אלא עבדי' דוקא וראיתי לרש\"י ולהרא\"ש ז\"ל שכתבו וז\"ל ושער ראשו מטלטלי הוא דכל העומד ליגזז כגזוז דמי עכ\"ל כנראה שבאו לשלול מ\"ש דלא מפני שגוף האדם יש לו דין מטלטלין הוא דחשיב שער ראשו כמטלטלין אלא מפני שעומד ליגזז הוא.
ואולם מרן מלכא הרב המופלא מוהרח\"א נר\"ו הק' לדבריהם ז\"ל מההיא דפ' השולח דל\"ט ע\"א דאיתא התם פלוגתא דרבנן ורשב\"ג גבי שער הראש אי אמרינן ביה כל העומד ליגזז כגזוז דמי ולרבנן דרשב\"ג דהלכתא כוותייהו ס\"ל דגבי שער הראש לא אמרינן כל העומד ליגזז כגזוז דמי ואפילו לר\"מ דס\"ל גבי ענבים העומדות ליבצר דכבצורות דמיין אמרינן התם גבי שער הראש מודה הוא לרבנן דרשב\"ג דלאו כגזוז דמי משו' דשער הראש כל כמה דקאי שבוחי משבח יע\"ש והשתא הך סוגייא דנדרים לפי דברי רש\"י והרא\"ש ז\"ל אזלא דלא כהלכתא והיותר תימה על הרא\"ש שהוא ז\"ל כתב בסוגיין דקידושין כתוספותיו שבנדרים דסתם אדם לא הוקש לקרקע זולת עבדים דוקא והכריח כן מההיא דרפ\"ק דסנהדרין וא\"כ לא ידעתי למה לו לפרש ההיא דנדרים דקרי לשער הראש מטלטלי מטעם זה דעומד ליגזז וטפי היה לו לפרש משו' דסתם אדם לא הוקש לקרקע ודין מטלטלין יש לו ומיהו מאי דקשיא לן מההיא דפרק השולח דרבנן דרשב\"ג ור\"מ ס\"ל גבי שער הראש דלא אמרינן ביה כגזוז דמי הנה מקום איתי ליישב זה עפ\"י מ\"ש התוס' ז\"ל בסנהדרין דף ט\"ו ע\"א ד\"ה בענבים כו' דגבי בעל חוב כ\"ע מודו דלא גבי מדבר העומד ליגזז אפי' למ\"ד דלאו כגזוז דמי משו' דאיכא טעמא דלא סמכא דעתיה דבעל חוב לגבות מדבר העומד ליגזז יע\"ש ועיין להתוס' ביבמות דצ\"ט ע\"א ד\"ה מאי והשתא הן הן דברי רש\"י והרא\"ש שכתבו דשער הראש העומד ליגזז כגזוז דמי משום דקאי תלמודא גבי בעל חוב ובבעל חוב כ\"ע מודו דחשיב כגזוז מטעמא דלא סמכה דעתיה ואע\"ג דבתמרי הצריכי לדיקלא אמרינן בפ' נערה דבעל חוב גובה ממנו וא\"כ גבי שער הראש דכל כמה דקאי שבוחי משבח הו\"ל כתמרי דדיקלא לא היא דהתם כיון דצריכי לדיקלא אינן עומדות ליבצר אבל בשער הראש אע\"ג דצריך לגוף כל שעומד ליגוז גוזזן מיד ודוק.
ודע שגם הרב המגיד ז\"ל בפ\"א מה' טוען הל' ב' קאי ג\"כ כשיטת התוס' ז\"ל דשמעתין שלא הוקשו לקרקע אלא דוקא עבדים שכתב שם וז\"ל דכי אמרינן דאדם הוקש לקרקע הני מילי עבדים דכתיב בהו בהדיא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אבל שאר אנשים ודאי לא עכ\"ל וראיתי להרב משנה למלך שכתב שם וז\"ל זה אינו דאף שאר אינשי הוקשו לקרקע וכ\"כ רבינו בפרק י\"ג מהל' מכירה דהשוכר את הפועל בין בקרקע בין במטלטלין אין להם אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין להם אונאה וטעמא מפני שהוקשו לקרקע ושמא יאמר הרב דהתם דוקא אתמר שהוא מטעם שכתב רבינו שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין להם אונאה אבל אין דברי הרב המגיד ז\"ל מיושבים שכתב הנ\"מ עבדים דכתיב בהו בהדיא והתנחלתם וההוא בעבד כנעני הכתוב מדבר ויש ליישב בדוחק ובודאי כך היא כוונתו עכ\"ל, והדברים מוכרחים ליאמר בדעת ה\"ה ז\"ל שהרי הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ח מהל' ערכין ד\"ב פסק כאותה סוגייא דריש פ\"ק דסנהדרין דהאומר דמי עלי שמין אותו כעבד בעשרה ואחד כהן משום דאיתקש לקרקע הרי דסתם אדם נמי הוקש לקרקע משום דשמין אותו כעבד שמע מינה דעבד עברי נמי אתקש לקרקע ומ\"מ יש לדחות במ\"ש לעיל ע\"ש הרב חידושי הלכות ז\"ל במגילה.
וראיתי להרמ\"ל שם בפ\"ח דערכין שכתב ע\"ד הרמב\"ם וז\"ל ולא ביאר רבינו בעבדים ישראלים אי סגי בג' או בעינן עשרה ובירוש' פ\"ק דסנהדרין ובפרק הקורא עומד איתא דסגי בג' וכ\"כ התוס' בפ' הקורא אך מדבריהם פ\"ק דסנהדרין נר' דס\"ל דאף בעבדים בעינן עשרה עכ\"ל ולא ידעתי כונתו דודאי עיקר ספיקו ז\"ל לא חלו בו ידים אלא במקדיש עבדו העברי דאי באומר דמי עלי מי גרע משאר אינשי שכתב רבינו בדין הנז' שאם אמר דמי פ' עלי שמין אותו בעשרה וא\"כ הוא קשיא טובא שהרי כתב הרמב\"ם בפ\"ו מה' ערכין הל' כ\"א שדוקא עבד עברי אינו נקדש שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואפילו האומר שיהיה קדוש לדמיו נראה מדברי התוספות בפרק השולח דל\"ח ע\"ב ד\"ה גופיה כו' שאינו קדוש אלא דוקא באומר דמיו עלי דוקא יע\"ש ועיין שם בחי' הרשב\"א ז\"ל וכעת צריך ישוב אצלי ולפי מ\"ש הוא ז\"ל כאן דרבי' ס\"ל דאפי' בפועל דינו כעבד לענין אונאה דאתקש לקרקע לא מצאתי מקום לספיקו בדעתו ז\"ל דאם פועל בעלמא יהבינן ליה דין עבד כנעני דאתקש לקרקע כ\"ש בעבד עברי דקנין כספו הוא וגופו קנוי דודאי דין עבד כנעני יש לו דאתקש לקרקע ושמין אותו בעשרה ורבינו לא הוצרך לבארו משום דכיון שכתב דסתם אדם נמי באומר דמי עלי שמין אותו בעשרה מכל שכן אתי עבד עברי כנלע\"ד.
ודע שלפי דברי רבינו ז\"ל הללו שהביא הרמ\"ל בפרק י\"ג מה' מכירה שאפי' פועל בעלמא יש לו דין עבד לענין אונאה דאין אונאה לקרקעות יש ללמו' ממנו נמי לענין שבועה שאין נשבעין על העבדים ועל הקרקעו' שאין נשבעין ג\"כ על הפועלים כיון דאתקש לקרקעות ואי תיקשי לך אותה שכתב רבינו בפי\"א מה' שכירות ד\"ו כל שכיר ששכרוהו בעדים כו' שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לומר כו' וישבע בע\"הב היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת עכ\"ל והשתא לפי מ\"ש דפועל דינו כעבד היאך יכול לישבע שבועת התורה כיון דאתקש לקרקע וכן קשה במ\"ש שם הר' המגיד ד\"ה היה לו עד א' ששכרו אינו מועיל לו כלום שבקש טעם לדבר ולא כתב מהטעם שכתבנו דאיתקש לקרקע והיותר תימא מ\"ש ע\"ש רבינו מאיר ז\"ל שחייב בעל הבית לישבע שבועת התורה ולא זכר שר שלפי דברי רבינו הנז' דפי\"ג מהל' מכירה ליתיה לדברי הרמ\"ה ז\"ל.
איברא דלפי מ\"ש הרב המגיד בפ\"ה מהל' טוען ד\"ה גבי הטוען את חבירו ב' חדשים שכנת בחצרי כו' ששכירות קרקע אחר הזמן חוב גמור הוא כיון שמחלוקתן בדמים שאם היה מחלוקת זו שזה אומר יש לי לדור עדין והלה כופר הרי זה תביעת קרקע והרי הוא כקרקע לענין קניה ואונאה כו' אבל כאן שאין מחלוקת אלא בתביעת דמי השכירות נר' שזה כשאר חיובין יע\"ש באורך והשתא לפי דברי הרב המגיד הללו יש לומר דההיא דפי\"א מה' שכירות הוי נמי כה\"ג שהם מחולקים בדמי השכירות שזה אומר שכרתני ולא נתת לי שכרך וזה מודה לו במקצת אבל אם מחלוקתן הוא בשכירות עצמו שזה אומר שכרתיך לב' ימים ולא עבדת עמי אלא יום א' וזה אומר כבר עבדתיך שני ימים הוי כשכירו' דבית שמחולקים בימי השכירות דאין נשבעין עליו ואי תיקשי לך אכתי נהמניה לבעל הבית במה שטוען עכשיו בלי שבועת התורה במיגו דאי בעי הוה טעין הרי שכרתיך ועדיין לא עבדת עמי דבשכרו שלא בעדים עסקינן והיינו שלא ראוהו עדים במלאכה כמ\"ש שם ה\"ה בפי\"א מה' שכירות ואלו היה טוען הכי אז היה פטור אפי' משבועה כמ\"ש דכיון דהיה טענתם על עיקר השכירות אין נשבעין על הקרקעו' כמדו' הא לא קשיא כלל דכלל זה בידינו בדעת רבינו ז\"ל דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרי' וכמ\"ש בפי\"ג מה' מלוה בדין הטוען על המשכון.
ואגב אורחי עמדתי על דברי ה\"ה ז\"ל בפי\"ד מהל' טוען ד\"ט עמ\"ש רבינו גבי אכלו שני חזקה בחיי אביהן מתוך שיוכל לומר לקוחה היא בידי מאביהן נאמן לומר חוב יש לי על אביהן וגובהו שלא בשבועה כו' והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל דאמאי גובהו שלא בשבועה כיון דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן כו' וכתב על זה הרב המגיד וז\"ל עוד הקשה הראב\"ד בהשגו' ממה שהסכימו הגאונים ונתבאר בדברי רבינו בהרבה מקומות ומהם פ\"ח שכשטוען על המשכון שהוא נאמן עד כדי דמיו שאינו נוטל אלא בנקיטת חפץ אף כאן אם בא לגבות לכתחילה צריך הוא לישבע ויש לי לתרץ דחילוק יש בין משכון מטלטלין לקרקע שהרי דבר תורה אין נשבעין על הקרקעו' ושבועת היסת אין כאן לפי שאין טענת בריא הפך דברי זה המחזיק ואין נשבעין היסת על טענת שמא עכ\"ל.
וראיתי להרב גד\"ת בשער י\"ד ח\"א דפ\"א ע\"ג שכתב על דברי ה\"ה הללו וז\"ל ואם השגת הראב\"ד היא השגה נר' שתירוצו של ה\"ה לא העלה לה ארוכה שהמיגו לא יועיל לפוטרו משבועה מפני הכלל שלמדנו מדין המשכון שנתבאר פ\"ג מה' מלוה דאין אומרי' מיגו לאפטורי משבוע' ולא לפוטרו ממון וכלל זה הוא מוחלט ולא פרטי ומה יועיל היות כאן משכון על הקרקע ולא של טלטול ס\"ס כיון שאתה בא לפוטרו משבו' מטעם מיגו הרי נתבאר שאין כח במיגו לפוטרו משובע' בכל ענין שתהיה ל\"ש טלטול ל\"ש קרקע עד כאן לשונו יע\"ש, ולק\"ד דברי הרב המגיד נכונים וטעמם ונימוקם עמם דשני' היא משכון קרקע ממשכון דמטלטל דמשכון קרקע שעיקר טענתו של המחזיק שחוב יש לו לגבותו מזה הקרקע ושבעל הקרקע הורידו לתוכו לאכול הפירות עד שיפרע חובו ואלו היה בעל הקרקע קיים והיה מכחישו כל שיש לו טענת מיגו לא היה צריך שבוע' אפי' בטענת מודה מקצת וכההיא דפ\"ה מה' טוען גבי הטוען את חבי' שתי חדשים שכנת בחצרי שכ' שם ה\"ה דכל שטענתם ומחלוקותם הוא בעיקר השכירות שזה אומר יש לי לדור עדיין בתוכו וזה מכחישו אז הו\"ל כפירת שעבוד קרקע ואין נשבעין על הקרקעות וא\"כ ה\"ן גבי יתומים כיון שטענתו של המחזיק הוא זה שאביהם הורידו לתוכו כדי שיפרע חובו אף שטענינן ליתמי שלא הורידו לתוכו כל שיש לו מיגו לא מצינן להשביעו כיון דאין נשבעין על הקרקעות ומה לי הם מה לי אביהם כן נלע\"ד נכון.", + "שורש קידושי אדם חשוב\n ומ\"ש עוד רבינו ובהנאה \n זו הקנה עצמה לו. הכי איתא בגמ' הכא באדם חשוב עסקינן דבההיא הנאה דקא מקבל מינה מתנה גמרה ומקניא עצמה ע\"כ הנה אני בעניותי נסתפקתי לענין אתנן זונה דאמרינן בפ' כל האיסורים דכ\"ט ופסקה רבינו בפ\"ד מה' איסורי מזבח הל' ט' שאם נתנה האשה אתנן לבועל דהוא מותר ואין בו משום אתנן אם היה המקבל אדם חשוב דלגבי קידושין חשיב כאלו נתן הוא לאשה והיא מקודשת בקבלתו אי אמרי' ה\"נ גבי אתנן דחשיב כאלו נתן הוא לה ואסיר או דילמא הכא גבי קידושין מה שהיא מקודשת לא מפני דחשיב נתינתה כקבלה הוא אלא משום דבאותה הנאה שעושה רצונה לקבל מידה דחשיבא כפרוט' הוא דמקודשת ולכן גבי אתנן שהדבר עצמו לא בא מידו לידה ודאי דשרי דאין כאן אתנן וכן נמי יש להסתפק במנות ביום פורים ששלח לאדם חשוב אם יצא י\"ח ולכאו' עלה על דעתי לומר דדבר זה תלוי במחלוקותן של ראשונים שכתבנו לעיל גבי תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דאיכא למ\"ד דחשיב כאלו נתן המעות לידה ואיכא למ\"ד דליכא אלא הנאה לבד שעשה רצונה ליתן לאותו פלוני בעבורה ושוויא ההיא הנאה כפרוטה ובאותה פרוטה היא דמקו' עיין מש\"ל בשורש קידושין בדין ערב הובאו דבריהם ז\"ל וה\"נ אפשר דכל שהיא נהנית בקבלה זו חשיבה הנאה זו כאילו נתן לידה בעצמו שנתנה לו ואסור משום אתנן לחד מ\"ד שוב ראיתי דלא דמיא לההיא דאפי' למ\"ד התם דחשיב כאלו באו לידה לאו משום הנאתה הוא אלא כיון שנתן לאותו פ' ע\"פ דבריה אעפ\"י שהיא לא קבלה מידו חשיב כאלו היא קבלתן ונתנה לאותו פ' וכיון דאית לה הנאה נתחייבה בדבר אבל הכא ליכא נתינה לידה כלל והיא הנותנת וליכא אלא הנאה שקיבל מידה ומהיכא תיתי לומר דחשיב' נתינ' זו כקבלה עיין בחידושי הריטב\"א ובהר\"ן וברבינו ז\"ל שכתבו דכשמקדש לה אומר לה הרי את מקו' בהנאה זו שקבלתי ממך ודוק.
וכתוב בחי' הרמב\"ן וז\"ל הכא באדם חשוב וכו' תמהני ללוי דאמר בפרק הזהב קונין בכליו של מקנה ומפרשינן טעמא משום דבההיא הנאה דקמקבל מיניה גמר ומקני ליה ולא בעינן אדם חשוב הכא אמאי בעינן אדם חשוב ואיכא למימר דקדושין שאני שאינה מקנה עצמה בהנאת פורתא אבל התם אעפ\"י שאין בו שוה פרוט' קונין ועוד דהתם מה שנהנה בכך שויוה רבנן אדם חשוב ותמיה לי לרב דאמר קונין בכליו של לוקח ולא בשל מקנה באדם חשוב אמאי אין קונין בכליו של קונה לא קשיא דההיא הנאה דקמקבל מיניה דמים הוא והמעות אינן קונות מטלט' לפיכך לא תקינו חליפי סודר אפי' בקרקע אלא בשל קונה ועו' דסתם מקנה זו היא ע\"מ להחזי' אינה מקנה של הנאה שיקנה באותה הנאה עכ\"ל והנה זה שכתב דהנאה זו דמקבל מינה היא גופה אינה אלא דמים הרשב\"א והר\"ן דחו דבריו וכתבו שהנאה זו חשיבא דמים וחשיבא מטלט' ולגבי קידושין חשיבא דמים ולגבי קנין חשיבא מטלט' יע\"ש וכדבריהם משמע ודאי מדלוי דאמר קונין בכליו של מקנה ומפרש רש\"י טעמא משו' דבההי' הנא' דמקבל כו' ואי חשיבא ההיא הנאה דמים אכתי היכי קני מטלט' ולדבריו צ\"ל דבהא פליגי לוי ורב דמר חשיב ליה לההיא הנאה מטלט' ומר חשיב ליה דמים והוא דוחק.
ובדברי הר\"ן ג\"כ יש לגמגם שהוא ז\"ל כת' דלרב לא קשיא אמאי אין קונין בכליו של מקנ' כשהוא אדם חשוב משום דלא מקרייא הנאה דאדם חשוב מקנה אלא במתנה גמורה אבל במקבל ע\"מ להחזיר שאין הנותן מתחשב בשביל כך ולא חשיבא מקנה וסתם חליפי סודר ע\"מ להחזיר היא עכ\"ל וקשה שהוא ז\"ל הביא לקמיה דברי ר\"ח שכתבה למימרא דרב אהילך מנה ויקנו לך נכסי דבאדם חשוב קנה משו' דההיא הנאה חשיבא כקבלת מטבע' וקני אפי' מטלט' וכתב הוא ז\"ל דהנאה זו חשיבא דמים וחשיבא חליפין ולהכי גבי אשה היא מתקדשת באותה הנאה כקבלת דמים וגבי קנין קונין באותה הנאה כקנין חליפין יע\"ש וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא לרב אמאי אין קונין בכליו של מקנ' מדין חליפין דאפי' שאין הנותן מתחשב בשבי' כך כל שהוא בתורת חליפין הנאה כל שהוא מהניא וכמ\"ש הוא ז\"ל ללוי דאמר קונין בכליו של מקנה ואפי' שלא באדם חשוב יע\"ש ובשלמא אי חשיבא הנאה זו כקבלת דמים ניחא לרב דלא קני דכיון שאין בהנאתה שוה פרוטה לא קני אבל אי חשיבא חליפין קשה וי\"ל דמשמע לרב דכל שאין הנותן מתחשב בשבי' כך לא חשיבא הנאה כלל ובהא הוא דפליגי לוי ורב לפי דבריו." + ], + [ + "שורש קדושי משכון האומר \n לאשה התקדשי לי בדינר וה\"ז המשכון בידיך עד שאתן אינה מקו' כו'. הכי איתא בגמ' אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליו אינה מקו' מנה אין כאן משכון אין כאן הנה הרמב\"ן משמע ליה דאפי' נתחייב בקנין על המלוה והניח עליו משכון או שא\"ל זכי בגוף משכון זה לשעבו' מנה אינה מקו' אבל הראב\"ד חלוק וס\"ל דכל שנתחייב בקנין על המלוה והניח עליו משכון או שא\"ל זכי במשכון זה לשעבו' מנה מקו' וכן כל מידי דמקני בכסף מהני בכה\"ג והריטב\"א הסכים לס' הראב\"ד ודעת הרשב\"א כדעת הרמב\"ן כמ\"ש בשמעתין בהדיא דאפי' אמר לה הריני מתחייב בקנין אינה מקו' שאין כאן מנה אבל אידך שכתב הרמב\"ן דגם באומר לה זכי במשכון זה לשעבו' מנה דאינה מקו' לא כתב כנראה דבהא מודה ליה להראב\"ד וכן יש לדקדק קצת מדבריו שכתב לקמן בדף י\"ט ע\"א עלה דאמר רבא המקדש במלוה שיש עליה משכון מקו' שכתב בתוך דבריו וז\"ל ואינו דומה לאידך דרבא אמר רב נחמן דאמר לעיל התקדשי לי במנה והניח עליו משכון אינ' מקו' דהתם לא היה המשכון קנוי לשעבו' המנה אלא במנה גרידא הוא מקדשה ואח\"כ הוא משעבד המשכון למלוה כו' יע\"ש כנראה מדבריו שאם א\"ל תחילת דבר זכי במשכון זה לשעבו' מנה והתקדשי לי בו מקו' שהרי יש לו קנין במשכון לשעבו' המנה ומ\"מ אין מכאן ראיה כ\"כ.
והרא\"ש ז\"ל הסכים לשיטת הראב\"ד ז\"ל דכל שנתחייב בקנין על המנה והניח עליו משכון היא מקודשת אבל אידך שכתב הראב\"ד ז\"ל דאף באומר לה זכי במשכון זה לשעבוד מנה דמקודשת לא בא הדבר מבואר בדבריו ומתוך הלשון שכתב בתוך דבריו לענין השדוכין וז\"ל הלכך כשעושין שידוכין ונותנין ערבונות לשם קנס לא יאמר אם אחזור בי אני אתן כו' אלא צריך להקנות לו בקנין או יאמר תזכה בגוף משכון זה בכך וכך עכ\"ל נראה דלדידיה משמע ליה דלא מהני בשיאמר תזכה בגוף משכון זה לשעבוד מנה אלא צריך לומר תזכה בגוף משכון זה סתם דכשאומר תזכה בגוף זה לשעבוד מנה כיון דלא קדם לו חיוב ושעבוד לא מהני לשון זה דאמרינן שעבוד אין כאן זכיה אין כאן אבל כשאומר זכה במשכון זה שיעור מנה אין לך זכיה גדולה מזו. ונמצא דהרא\"ש ז\"ל מודה ליה להראב\"ד בחד' ופליג בחדא וזה הבין מוהרימ\"ט ז\"ל בדעת הרא\"ש שכתב שדברי הרא\"ש אינן לא כדברי הרמב\"ן ולא כדברי הראב\"ד ז\"ל והרב בני יעקב במאמר קנין דק\"ב ע\"ג כתב שלדעתו אין בין דברי הראב\"ד לדברי הרא\"ש כמלא נימא ולא צדק בזה דהמרחק בניהם רב ועיין במ\"ש הוא ז\"ל לקמן דק\"ג ע\"ד על דברי הרא\"ש ז\"ל הללו.
והן עתה נדפס מחדש ס' קהלת יעקב וראיתי לו ז\"ל שם באות פ' דצ\"ו ע\"ד עמד בזה ובהכי ניחא מה שתמה הוא ז\"ל על הרב המפה בסי' כ\"ט שכתב על מ\"ש מרן דאם הניח עליה משכון אינה מקודשת וה\"ה אם כתב עליה שטר אבל אי א\"ל זכי במשכון זה בשעבוד מנה מקודשת עכ\"ל ותמה עליו דהרב פסק תרתי דסתרן דכיון דפסק דאפילו אם כתב שטר אינה מקודשת עכ\"ל דה\"ט משום דהו\"ל מקדש במלוה וכדברי הרמב\"ן וכפי הטעם הזה אפילו אמר לה זכי במשכון שעבוד מנה אינה מקוד' ואיך כתב דאם אמר לה זכי במשכון זה שעבוד מנה אינה מקודשת והניח דבריו בצ\"ע והרואה דברי הרב המפה על מרן שכתב יראה דלא ק\"מ שהרי הוא ז\"ל כתב כלשון הזה אבל א\"ל הרי את מקודשת לי בדינר ותזכה בו בגו' המשכון שאני נותן לך על זה הרי זו מקודשת וציין שהוא מדברי ר\"יו נ\"ג ואין ספק שהן הן דברי הרא\"ש ז\"ל כאשר כתבנו דאע\"ג דפליג עליה דהראב\"ד באומר זכי במשכון זה לשעבו' מנה מודה הוא ז\"ל באומר זכי במשכון זה שיעור מנה ידע דלשיטת הראב\"ד ז\"ל כשמתחייב בקניין לתת לה מנה ומקדשה לה בההוא מנה מקודש' ואפי' לא נתן לה משכון עליה וזה מבואר בדברי הריטב\"א שכת' וז\"ל אבל אם נתחיי' לה מנה בקנין וחזר וקדשה בו או שלקח ממנו שדה אשה מקודשת ושדה מכורה ומה שסיים עוד על זה וז\"ל ואם נתן משכון על אותו מנה זכתה בו דהא איכא הנאה דשויא פרוטה להתקדש בו ומילתא באפי נפשיה היא דכיון דהיא מקודשת בחיוב המנה דאית לה הנאת ש\"פ בחיוב זה כשנתן לה משכון זכתה בו ולא בעינן חיוב ומשכון וזה ברור לע\"ד.
אשר עפ\"ז אפשר לישב מה שהוק' לו למהרימ\"ט ז\"ל בחי' על הר\"ן ז\"ל לשיטת הראב\"ד ז\"ל הלזו דס\"ל דכל שאמר לה זכי במשכון זה לשיעבוד מנה דמקודשת מאי האי דפריך רבא לרב נחמן מהא דתניא קדשה במשכון מקודשת והוצרך לשנויי במשכון דאחרים כו' ואמאי לא משני דקדשה במשכון דידיה ובכה\"ג דא\"ל זכי במשכון זה לשעבוד מנה והוא ז\"ל תירץ דהא פשי' ליה יעויין שם, ולפי דעתי יש לומר דאי תנא דברייתא נחית לאשמועינן האי דינא הוה ליה לאשמועי' עדיפא מינה אפילו במקדשה בחיוב מנה בקנין לבד שאינו מוסר בידה כלום וכ\"ש בקדשה במשכון שהרי איכא נתינה מידו לידה ואי משום דהא עדיפא ליה שהרי כתבנו בדעת הרא\"ש דאע\"ג דמודה ליה להראב\"ד במקדשה בחיוב מנה ובקנין פליג עליה בההיא דזכי במשכון זה לשעבוד מנה הא ליתא דהיכן השמיענו תנא דברייתא דמיירי באומר זכי במשכון לשעבוד מנה דאפשר דמיירי באומר זכי בגוף המשכון שיעור מנה דבהא מודה נמי הרא\"ש ועיין במה שהוקשה עוד למהרימ\"ט על שיטת הראב\"ד מההיא דגיטין פ' האומר דס\"ו גבי גניבא יוצא בקולר הוה כי הוה קא נפיק אמר הבו ארבע מאה זוזי לרבי אבינא מחמרא דנהר פניא כו' דאמר רבי אבא חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר מחמרא קאמר ואידך כדי ליפות את כחו יע\"ש ועיין בכתובות ס\"פ נערה דנ\"ד ע\"ב תוס' ד\"ה ארבע כו' ועיין בפ' מי שמת.
עוד ראיתי להרב בני יעקב שם דק\"ב ע\"ד שכתב תמיה על הרא\"ש במ\"ש דבערבונות של שידוכין צריך שיתחייב בקנין תחילה ואח\"ך יתן לו המשכון דאי לא\"ה לא מתפיס דמאחר שהטור בח\"מ סי' ר\"ז כתב ע\"ש הרא\"ש דבערבונות של שדוכין אין צריך לקנות בב\"ד חשוב משום דשפיר מתחייב בקנס אם חזר בו שביישו א\"כ למה הצריך שיתחייב לו בקנין תחילה כיון דהרי מחוייב ועומד וכשנתן המשכון שפיר מתפיס כדאמרינן גבי פועלים אם באת חבילתה לידו מחייבינן לקיים דבורם שהרי גרמו לו הפסד וכמו כן תמה על הטור ממ\"ש בח\"מ סי' ר\"ז למ\"ש בא\"ה סי' ן' יע\"ש וזו אינה קושיא לע\"ד דכל דליכא קנין אע\"ג דכשהמשכון תחת ידו גובה בו מיהו אם יצא מתחת ידו אינו יכול לגבות כדאמרי' גבי פועלים שאם לא באת חבילתה ליד בע\"ה אע\"ג דגרמו לו הפסד אינו יכול לגבות מהם ה\"ן הכא אם יצא המשכון מתחת ידו אינו יכול לגבות מידי ולהכי הצריך קנין כדי שיוכל לגבות לעולם ואמנם מה שהוצרך קנין דלא כאסמכתא בב\"ד חשוב זה תימה וכבר עמד ע\"ז מר\"ן ב\"י ועיין בספר ב\"ח ובקיצור פסקי הרא\"ש בשמעתין לא ראיתי שהעתיק דבר זה יע\"ש ועיין עוד בדברי הרב בני יעקב דק\"ב ע\"ד במה שנסתפק גבי פדיון אי מהני על ידי משכון דפשיטא ליה מדברי הרשב\"א בשמעתין ומההיא דפ' יש בכור דחיוב לא מהני גבי פדיון וכיון דלא מהני חיוב לא מהני משכון דמנה אין כאן משכון אין כאן דגבי פדיון נתינה מעליא בעינן לכ\"ע וכעין זה יש להסתפק לענין מתנות לאביונים בפורים אם יצא ידי נתינה ע\"י משכון או דילמא מנה אין כאן משכון אין כאן ולא עת האסף ועיין בדינים אלו דמנה אין כאן בטור ח\"מ סי' ס' ובס' דברי אמת בקונט' ז' סי' ב' יע\"ש.
ומ\"ש עוד רבינו היה \n בידו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקידש בו אשה כו'. הכי איתא בגמרא ד\"ח התם במשכון דאחרים וכדר\"י דאמר ר\"י מניין לבעל חוב שקונה משכון כו' כתב רש\"י במשכון דאחרים וקדשה בחוב שיש לו עליו כו' אבל מדברי כל הראשונים משמע דמקדשה במשכון עצמו ועיין למהר\"ש יונה בסי' ס\"ג מה שהוקשה לו לפי' רש\"י ולא קשיא כלל כאשר יראה הרואה ולפקע\"ד היה נר' דהוצרך רש\"י לפרש דקדשה בחוב שיש לו עליו דאי לא קדשה אלא במשכון לבד ומפני שהוא קנוי לו הוא דמקודש' לו אכתי ק' היכי מקדשה דהא אמרי' לקמן בפ\"ב דמ\"ח דהיינו טעמא דהמקדש במלוה של אחרים אינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה מימר אמרה הוא מחיל ליה כדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והשתא כי מקדש לה במשכון ועיקר המלוה והחוב הוא של הבעל מאי הוי אכתי לא סמכא דעתה דמימר אמרה שהבעל מוחל חובו ללוה וממילא לא נשאר לה שום קנין על המשכון משא\"כ כשהוא מקדשה בעיקר החוב ומוסר המשכון בידה דמקודשת דהשתא איהו לא מצי מחיל כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בשמעתין והר\"ן והריטב\"א ז\"ל בגיטין דל\"ז דקדקו כן מהא דר\"י דשמעתין יע\"ש.
אלא שלפ\"ז משמע דלדעת רש\"י אם קדש במתנה שנתנו לו ע\"מ להחזיר אינה מקודשת כיון דעתיד לחזור ולא כן משמע מדברי הרא\"ש ז\"ל לקמן דף ט\"ז סימן ך' דפשיטא ליה דהמקדש במתנה שנתנו לו ע\"מ להחזיר מקודשת ומחזיר המתנה ונותן לה דמים תחת המתנה יע\"ש וטעם הדבר כיון דבשעת שקדשה היה שלו הרי באותה שעה נתן לה כסף משלו וקנאה מקודש' גמורה היא וכשחוזר ולוקחה ממנה בדמים שנותן לה כאילו חוזר וקונה הדבר ממנה ואפשר דאפי' חוזר ולוקחה ממנה בע\"כ לא מפני זה נאמר שאינה מקודשת אלא חשיב כאילו גוזלה אבל הקדושין שקדש במקומן עומדין ואם כן ה\"ה נמי הכא כשקדשה במשכון דבשעת הקדושין קנוי לו כדר\"י ומקדש אותה במשכון זה אע\"ג דכשחוזר ומוחל החוב פקע שעבודו הו\"ל כמתנה ע\"מ להחזיר דמקודשת גמורה היא כיון דבשעת הקדושין היה שלו ואם כן צ\"ל דמ\"ש רש\"י ז\"ל וקדשה בחוב שיש לו עליה לחידושא נקטיה דלא מבעיא דמקדשה במשכון אלא אפי' במקדשה בחוב היא מקדושת.
ודע שכתב הרשב\"א ז\"ל בשמעתין דאע\"ג דמשכון דאחרי' קנוי לו ומצי מקדש בו את האשה אפי\"ה אינו קנוי לו ממש ואי אקדיש ליה מלוה או זבין מלוה לא עבד כלום ולענין קדושין כיון שיש לו מקצת קנין לענין שביעית ושאינו נעשה מטלט' אצל בניו הו\"ל כדידיה ומתקדשת האשה בו יע\"ש ואיכא למידק לכאורה ממ\"ש לקמן בפ' האיש מקדש דנ\"ב ע\"א גבי מאי דקאמר רב המקדש בגזל אינה מקודשת וקאמר ר\"י עלה מי קאמר רב הכי ופרכינן והוא לא אמר הכי והא אמר ר\"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כו' יע\"ש דמשמע דקדושין והקדש כי הדדי נינהו וכל היכא דלא מצי מקדיש לא מצי מקדש ומשו\"ה פריך לר\"י דאמר ומי אמר רב הכי ממאי דאמר איהו גבי הקדש ולפי דברי הרשב\"א ז\"ל מאי קושיא הרי מצינו במשכון של אחרים דאע\"ג דלא מצי מקדיש מצי מקדש בו ואם כן אע\"ג דגבי גזל ס\"ל לר\"י דלא מצי מקדיש אפשר דס\"ל דמצי מקדש והדבר ברור דהתם לא משום דגבי הקדש קאמר ר\"י דלא מצי מקדיש הוא דפריך אלא ממאי דקאמר דה\"ט דגזל משום שאינו שלו וכיון שאינו שלו מינה דלא מצי מקדש בו ועיין להרב ש\"ך בח\"מ סימן ע\"ב ס\"ק י\"ז שהכריח מאותה סוגיא דהקדש וקדושין כי הדדי נינהו ומתוך כל העלה דמשכון אחרים כיון דמצי מקדש בו יכול להקדיש יע\"ש ואישתמיט מיניה דברי הרשב\"א ז\"ל בסוגיין וצ\"ע.
ומ\"מ לדידי ק\"ל לדברי הרשב\"א ז\"ל הללו מ\"ש ממתנה על מנת להחזיר דאמרינן בפ' יש נוחלין דאם לא אמר ע\"מ שתחזירהו לי הקדישו והחזירו מוקדש ומוחזר וי\"ל דהתם קנוי לו לגמרי לאותו זמן שנתנו לו אבל הכא אינו קנוי לו לגמרי ויש להסתפק בממשכן את חבירו אתרוג שלא בשעת הלואה אי קני ליה לצאת בו ידי חובה מי אמרינן כיון דלא מצי מקדיש ליה לא קרינן ביה לכם או דילמא כיון שיש לו מקצת קנין ולענין חמץ קרינן ביה לך וכן לענין שמיטה אם יוכל לקדש בו את האשה והסברא נותנת דכיון דאתרוג של שות' אינו יוצא בו ה\"נ לא נפיק ביה כיון דאין לו אלא מקצת קנין כנלע\"ד אבל יש להסתפק אם יכול הלוה לקדש במשכון זה שנתן למלוה כיון שמן הדין קנוי למלוה או דילמא כיון שיכול להוציאו בדמים חשיב שלו והסברא נוטה לזה, ושוב מצאתי בדברי הרמב\"ן בחי' לקדושין שכתב בהדיא דלוה מצי מקדיש ליה יע\"ש.
ולענין משכון זה של אחרים אם הוא דוקא במשכון שמשכנו שלא בשעת הלואתו או לאו דוקא אלא אפי' משכנו בשעת הלואתו עיין בזה להרא\"ש ז\"ל ועיין במהר\"ש יונה סימן ס\"ג שעמד על דבריו במה שיש בהם מן הקושי יע\"ש והרמב\"ן וכן הרשב\"א והריטב\"א בגיטין משמ' להו דאפי' במשכון שמשכנו בשעת הלואתו היא ומקודשת ועיין בספר המלחמות להרמב\"ן בפרק שבועת הדיינים כי שם הרבה להשיב על שיטת רש\"י והרז\"ה דס\"ל דהך דר\"י לא אתמר אלא שלא בשעת הלואתו דוקא ולפי דבריהם מתחייב באונסים ג\"כ לא כן במשכנו בשעת הלואתו שאינו חייב באונסים והוא ז\"ל השוה מידותיהן ובין בשע' הלואתו ובין שלא בשעת הלואתו לא מחייב אלא בגניבה ואבידה כיון שאין כל הנאה שלו והוכיח מתוך סוגיא זו דקדושין ודפסחים וגטין דהך דר\"י אפי' בשעת הלואתו מיירי ואי כדברי רש\"י והרז\"ה דמחייב אפי' באונסים הא לענין משכון בשעת הלואה משנה ערוכה שנינו בפרק האומנים מלוה על המשכון כו' ואיך יתכן לומר דדברי ר\"י שנאמרו סתמא בכל משכון שיהיה דברו לחצאין ובמשכון דבשעת הלואתו קנוי לו להיות ש\"ש ושלא בשעת הלואתו להיות כשואל.
וכבר הרב ש\"ך בח\"מ סי' ע\"ב עמד על כל דבריו ז\"ל ויש גימגום בדבריו ובסו' דבריו המצי' לנו דבר חדש דכל שחטף משכון מיד חבירו שלא ברשות ב\"ד ושלא מדעת הלוה אפי' לדעת הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל חייב באונסים שהרי נעשה שלו והביא ראיה מדברי רבינו בפ\"י מה' שכירות דקאי כשיטת הרמב\"ן דבמשכנו שלא בשע' הלואתו לא מחייב אלא בגניבה ואבידה ואפ\"ה כתב בפ\"ו מה' מלוה ולוה הל' ד' דהממשכן את חבירו שלא ברשות ב\"ד חייב באונסין וכמ\"ש שם ה\"ה ז\"ל ועפ\"ז ניחא ליה ההיא דפרק אלו הן הלוקין דקאמר ותו ליכא והא איכא השבת העבוט כו' יע\"ש ולפי דבריו הללו דחיוב דאונסין הוא מפני דהו\"ל גזלן לא ידעתי לכאורה טעמו של הראב\"ד דאיהו ז\"ל בספ\"ג מה' אבידה השיג על רבינו וס\"ל דהממשכן שלא ברשות אינו נקרא גזלן ומתני' דפרק כל הנשבעין ששנינו דשכנגדו נשבע ונוטל היינו דוקא בנמצא שלא היה לו חוב יע\"ש וי\"ל דהראב\"ד לשיטתיה אזיל דס\"ל דמשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה לגמרי אפי' לאונסים ואם כן הכא אמאי חייב באונסים וע\"ד ה\"ה יש לעמוד שכתב שלדעת רבינו אינו נקרא גזלן ושם בספ\"ג מה' אבידה קראו רבינו גזלן יע\"ש ועיין להרב מח\"א בהגהותיו על רבינו פ\"ג מה' מלוה וכבר עמדתי ע\"ז בחיבורי על הש\"ע ח\"מ סי' ע\"ב.
והנה הרמ\"ל בפ\"י מה' שכירו' הביא דברי מהריט\"ץ בתשובו' סימן י\"ב שכתב דכל שמשכנו שלא בשעת הלואתו אפי' שלא ברשות ב\"ד כי אם שהלוה בעצמו משכן לו ברצונו חייב באונסים לשיטת רש\"י ז\"ל והרז\"ה ז\"ל וכתב עליו שטעה בזה שזה אינו אלא דוקא במשכנו לבסוף ע\"י ב\"ד ששם הוזהר המלוה להחזיר כסות של יום ביום וכסות לילה בלילה ושם הוא דאמר ר' יצחק בעל חוב קונה משכון אבל במשכון הבא מיד הלוה ליד המלוה ברצו' כך הוא שעת ההלואה כשלא בשעת ההלואה לכ\"ע אין בו למרבה אלא ש\"ש ואלו דברים ברורים הם עכ\"ל ודבריו תמוהים שהרי בהדיא כתב רבינו בפ\"ג מה' מלוה ולוה הל' ה' דאפי' במשכנו מדעת הלוה הוזהר להחזיר לו העבוט בעת הצריך לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום והכי איתא בפרק אלו מציאות דל\"ז ע\"ב השב תשיב אין לי אלא שמשכנו ברשות ב\"ד שלא ברשות ב\"ד מנין ת\"ל השב תשיב ועיין בס\"פ אלו הן הלוקין דפרכינן ותו ליכא והא איכא השבת העבוט דכתיב השב תשיב כו' ומיירי במשכנו שלא ברשות ב\"ד אלא דמהתם אין ראיה כ\"כ דהתם מיירי במשכנו בע\"כ אבל ההיא דאלו מציאות מוכח דאפי' מדעת הלוה איכא השב תשיב ועיין בפי' רש\"י ז\"ל שם.
הן אמת כי זה שכתב דכל שלא משכנו שלא ברשות ב\"ד כי אם מדע' הלוה ומרצונו אינו מתחייב באונסים כן משמע מתוך פירש\"י שם בפרק האומנים דפ\"ב עלה דהך מימרא דר\"י וכן בפרק המקבל דקי\"ג במתני' דהמלוה את חבירו לא ימשכנינו אלא בב\"ד יע\"ש ועיין להרב מח\"א ה' גביית חוב סימן י\"א דק\"ב ע\"ב אמנם אין הטעם בדבריו מפני ששם לא הוזהר המלוה להחזיר דאע\"ג שהוזהר להחזיר מ\"מ קרא דולך תהיה צדקה משמע דלא קאי אלא אמה שמפורש בכתוב שהוא על הממשכן ע\"י ב\"ד ולא על מאי דמרבינן מריבוייא דהשב ישיב שהרי בריבוי הכתוב מרבינן נמי על הממשכנו בעל כרחו שאז נקרא גזלן כמ\"ש רבינו בספ\"ג מה' אבידה ולדעת רבינו אין הבעל חוב קונה משכון אלא להתחייב בגניבה ואבידה והממשכן את חבירו בע\"כ מתחייב הוא באונסין ג\"כ כדין גזלן כמ\"ש בפ\"ג מה' מלוה ולוה ואי קרא דולך תהיה צדקה קאי על הממשכן חבירו בע\"כ אין סברא שיפורש הכתוב בשני ענינים דעל הממשכנו מדעתו הוא חייב בגניבה ואבידה והממשכנו בע\"כ שיתחייב באונסין ועדיין צ\"ע." + ], + [ + "שורש אי אשה נקנית בחליפין האומר \n לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה ע\"מ שתחזירהו לי אינה מקודשת כו'. הנה מתוך דברי הר\"ן משמע שאם קדשה במתנה ע\"מ להחזיר ופי' ואמר שתהא מקוד' בהנאת קשוט שהיא נהני' בזמן שהמתנ' בידה הרי היא מקו' שכתב וז\"ל אבל רבינו בפ\"ה מה' אישות נראה שהוא מפרש דמתנה ע\"מ להחזיר הרי הוא כחליפין לגבי אשה כו' שהרי אם אינה מחזרת אותה לא קנתה ואם מחזרת אותה הרי לא נהנית באותה מתנה ואפילו נהנית בש\"פ קודם שהחזירתה איהו לאו בההיא הנאה קאמר לה כו' יע\"ש משמע שאם פי' בהדיא ואמר שתהא מקודשת בההיא הנאה הויא מקודשת וכ\"ן מדברי הרא\"ש ז\"ל לקמן בפרקין די\"ב סי' ך' גבי מקדש בטבעת שאולה שכתב וז\"ל ואני אומר אם השאילו לו הטבעת לזמן ידוע ונתנו לו רשות להשאילו לאחר לקדש בו את האשה והודיע שהיא שאולה בידו עד זמן פ' ומסרו לה שהיא מקודשת בהנאת שמוש וקשוט שתוכל להתקשט בו עד זמן פ' ושמין אם יש בהנאת אותו קשוט ש\"פ מקו' ואעפ\"י שאין גוף הטבעת שלו דכל הנאת ש\"פ אשה מקוד' בה מידי דהוי מרווח לה זימנא ונותנת מנה לאדם חשוב עכ\"ל וא\"כ יש לגמגם על מרן ב\"י ז\"ל שבא\"הע ר\"ס כ\"ט כתב דבר זה שאם קדשה בהנאת קשוט אפי' במתנה ע\"מ להחזיר שהיא מקודשת בשם רי\"ו ולא זכר שר דברי הר\"ן והרא\"ש הללו.
ומיהו יש לדחות דאין מדברי הר\"ן והרא\"ש ראיה כ\"כ לענין מתנה ע\"מ להחזיר שתהא מקו' בהנאת קשוט שהיא נהנית בזמן שהיא בידה דאפשר דכיון שאם קדשה במתנה עצמה אינה מקודשת מדרבנן משום דדמי לחליפין אע\"ג דמדאורייתא היא מקודשת גמורה כמו שפירשו התוס' וכל המפרשים ה\"נ כשקדשה בהנאת קשוט דמתנה ע\"מ להחזיר לא תהא מקודשת מדרבנן דאתו למיטעי שהיא מתקדשת במתנה עצמ' אע\"ג דהדרא למריה ודברי הר\"ן אפשר לומר שאינן אלא לדעת רבי' שסובר דמתנה ע\"מ להחזיר לגבי אשה כחליפין ממש הוא ואף מדאורייתא אינה מקודשת ולא משום גזרה אתינן עלה ולהכי כתב דלדבריו אם קדשה בהנאת קשוט שהיא נהנית כל זמן שהיא בידה היא מקודשת דלדידיה ליכא למיגזר כלל ודברי הרא\"ש דלקמן ג\"כ אינן אלא בטבעת שאולה דליכא בה משום גזרה אבל במתנה ע\"מ להחזיר אפשר דכי היכי דגזרינן במקדש במתנה עצמה ה\"נ גזרינן בהנאת קשוט המתנה ולהכי הוצרך הרב להביא הדבר בשם רי\"ו שאמר כן אפי' במתנה ע\"מ להחזיר ועיין בספר חלקת מחוקק סימן כ\"ח ס\"ק ל\"ה וסימן כ\"ט סק\"ג ועיין להרשב\"א בשמעתין.
והנה התוס' ד\"ה לבר מאשה כו' כתבו וא\"ת במאי דמו לחליפין הא חליפין גופייהו אמרינן בפ' השותפין דאי תפס מתפיס ונר' לר\"י דלאו חליפין כו' אלא לפי שדרך העולם להחזיר חליפין והוי כעין חליפין עכ\"ל גם הרא\"ש בשמעתין כתב וז\"ל אלא אמר רבא בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין לפי שדרך הוא להחזי' הסודר שמקנין בו כו' עכ\"ל משמע דס\"ל כשיטת התוס' דחליפין נמי אי תפיס מתפיס מדינא אלא שאין דרך להתפיס וקשה דבנדרים ס\"פ השותפין פסק דבחליפין אי תפיס לא מתפיס שכתב שם וז\"ל כתב הרמב\"ן דהלכת' כר\"י דסודרא קני ע\"מ להקנות הוא כלומר מתנה ע\"מ להחזיר ואע\"ג דאמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס לא מתפיס הא רב נחמן אמר דלא ועוד דר\"א גופיה מדחי הוא דדחי כו' אבל איהו גופיה כר\"נ ס\"ל דגרסינן בפ\"ק דקדושין כו' שמעינן מינה דחליפין קני ע\"מ להקנות הוא ואי תפיס לא מתפיס וה\"נ פסק הגאון בס' מקח וממכר עכ\"ל וכעת צ\"ע.
ולענין הלכה מרן ב\"י בח\"מ סימן קצ\"ה אסף וקבץ דעת כל הפוסקים בזה ובסעיף ה' כתב שהרב בעל העיטור במ\"ב קאי כשיטת הרא\"ש והר\"ן דנדרי' דאי תפיס מתפיס אבל בהגהת אשר\"י דפרק הזהב וכן הג\"מי בפ\"ה מהל' מכירה כתבו בשם רב עמרם דאי תפיס מתפיס כדעת התוס' דשמעתין ולקמן בדכ\"ו ע\"ב ד\"ה ה\"ג ובסעיף ו' הביא דברי רב עמרם בשם הרב העיטור במ\"ב עש\"ב ובסעיף יו'ד אחר שהביא דברי הרא\"ש והר\"ן דנדרים כתב וז\"ל ומ\"ש לעיל בשם ר\"ע דאי בעי מקנה פסיק לסוד' אפשר דס\"ל כר\"א ולא תיקשי ליה ההיא דקידושין דכיון דיכולין להקנות בסודר ואז לא מצי למפסקיה גזרי אפילו היכא שקונה הבעל בסודר עכ\"ל והנה זה שכתב דכשקוני' בסודר אז לא מצי למפסקיה הוא ט\"ס וצ\"ל אז לא חציף למפסקיה וכן הוא בדברי רב עמרם שהביא הוא ז\"ל לעיל בסעיף ו' יע\"ש אלא שדבריו תמוהים במ\"ש דכשקונה הבעל בסודר גזרו משום היכא שקונה בסודר דלא חציף למפסקי' דקנין סודר דבעל באשה לנוטלן משום גזרה דעדים שהרי אמרו בגמ' לעיל דאתתא בחליפין לא מקנייא משום דחליפי' איתנהו בפחות מש\"פ ואתתא בפחות מש\"פ לא מקנייא נפשה ופי' רש\"י חליפין קנין סודר יע\"ש והרא\"ש והר\"ן בנדרים לא הביאו ראיה משמעתין דחליפין אי תפיס לא מתפיס אלא מדמדמי תלמודא מתנה ע\"מ להחזיר לקנין סודר דמשמע דקנין סודר נמי הדרא למריה כמתנה ע\"מ להחזיר אבל קנין סודר ודאי טעמא דלא מהני באשה לאו משום דהדרא הוא אלא משום דאיתיה בפחות מש\"פ כדאמ' לעיל וליישב סוגיא דשמעתין לדעת ר\"ע דס\"ל דסודר אי תפיס מתפיס וא\"כ היכי מדמי לה לתלמודא למתנה ע\"מ להחזיר כבר כתבו התוס' הכא דמשום דרגילות הוא להחזיר דמו אהדדי אף על גב דמדינא אי תפיס מתפיס והדברים ברורים ודברי מרן ב\"י בזה לדידן צ\"י.
ודע שבעיקרן של דברים הללו דקמפלגי התם בס\"פ השותפין ר\"נ ורב אשי אי קני ע\"מ להקנות קני או לא קני ומייתי ראיה ר\"נ מהא דקנין סודר ודחי לה רב אשי יש לגמגם קצת אמאי לא מייתי ראיה דקני ע\"מ להקנות קני מאותה ששנינו בפ' המביא תניין דכ\"ב האשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו ופירש\"י כותבת את גיטה ומקנהו לבעל וחוזר ומוסרו לה הרי דקנין זה שמקנהו האשה לבעל אינו אלא כדי שאח\"כ יקנהו לה וה\"ל כמקנה ע\"מ להקנות וכ\"כ הר\"ן והריטב\"א ז\"ל שם בדכ\"א דמייתי התם תלמודא להך מתניתא והא ודאי בורכא דהתם הוי כמתנה ע\"מ להחזיר דאית ליה תועלת למקבל באותה מתנה לזמן שהיא בידו ה\"נ אית ליה תועלת במתנה זו שאינו נותן הגט משלו וכל כי האי הו\"ל מתנה על מנת להחזיר והדבר מבואר משא\"כ בקני ע\"מ להקנות שלא זכה הקונה אותו לשום דבר זולת להיות מקנה אותו לאחר." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש חזקה שליח עושה שליחותו האומר \n לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח כו' שחזקת שליח לעשות שליחותו כו' והואיל ואינו ידוע איזו קדש לו ה\"ז אסור בכל אשה שיש לה קרובות שהן ערוה עמה כגון כו'. הנה הרב מש\"ל עלה ונסתפק אם מותר בשניות שאיסורן הוא מדרבנן וכתב תחילה דדבר זה במחלוקת הוא שנוי דלדעת התוס' שם בנזיר דס\"ל דחזקה זו אינה מן הדין לאסור עליו כל הנשים שבעולם דדילמא לא נתרצתה שום אשה להתקדש לו ועוד אפילו תימא נתרצתה שום אשה למה נאסור אותו בכל הנשים נזיל בתר רובא שלא נתקדשו וע\"כ מה שאנו אוסרין אותו אינו אלא מטעם קנס יע\"ש ולפ\"ז י\"ל שפיר דלא קנסו אותו אלא באיסור תורה ולא בשניות שהן מדרבנן כו' אבל לדעת הרמב\"ן דס\"ל דלא מתורת קנס נגעו בה אלא מדינא א\"כ אף בשניות אסור עכ\"ל והנה זה שכתב דלהרמב\"ן הוא מדינא ולא מתורת קנס לימדו הרב ממ\"ש ה\"ה על שמו שישב הוא ז\"ל קושיית התוס' בנזיר שהקשו למה לא נאסר כל הנשים הפנויות לינשא מה\"ט דחזקה וכן קטנות שמתו אביהן והוא ז\"ל לא ניחא ליה דהכא משום קנסא הוא ולדידיה גזרו ולא לדידה אלא תי' תירו' אחר דחזקה זו מהנייא לאסור לו כל הנשים שיש להם קרובות ואין אנו יודעין מה בפיהן של אותן קרובות דאפשר שיודו שנתקדשו ולא אתי חזקה דמה שהיו פנויות מקודם לבטל חזקה זו כל שאפשר שהם ג\"כ יודו שנתקדשו אבל כשיודו שלא נתקדשו ודאי נאמנות דע\"א נאמן באיסו' וכל שכן הכא דלא אתחזק איסורא דנאמנות נמצא דלהרמב\"ן לא מתורת קנס נאסרו קרובותיה אלא מדינא דכל דאתו הקרובות לב\"ד ואמרו לא קדשנו איכא חזקת שליח דעשה שליחותו ולפ\"ז אומר הרב שכל הנשים אסורו' אף שניות דרבנן.
ואני לא ידעתי כונתו דכיון דההכרח שהכריחו התוס' שהוא קנס הוא משום דמדינא היה לנו לילך בתר רובא או שמא לא נתרצית האשה להתקדש וליכא חזקה א\"כ מה\"ט אפילו לדעת הרמב\"ן אינו אלא מדרבנן מה שאנו הולכין אחר חזקה זו ולחומרא בעלמא דהרי ההכרח שהכריחו התוס' חזקים הם כראי מוצק ואין ספק דמה\"ט אמרו בפ' התקבל דס\"ד דחזקה זו לא אזלינן בתרה אלא לחומרא ולא לקולא וכיון שהוא מדרבנן ולחומר' ודאי דבשניות שהן מדרבנן שרי ואין בין דברי התוספות והרמב\"ן אלא שהתוס' קנסו אותו אפילו כשהקרובות באות לפנינו ואומרות שלא נתקדשו דאסורות לו משום קנס ולהרמב\"ן כל שהן באות לפנינו ואומרות שלא נתקדשו ע\"א נאמן באיסורי' ואולם לכ\"ע כשאינן באות לפנינו אינן אסורות כי אם מדרבנן וכי היכי דלדעת התוס' ז\"ל מפשט פשיטא ליה להרב דמותרות ה\"ן לדעת הרמב\"ן ז\"ל לפקע\"ד.
האמנם ספקו של הרב יש להסתפק כשהשניו' באות לפנינו לב\"ד ואומרות שלא נתקדשו אם שרו לדעת התוס' דאפשר דע\"כ לא קנסו אלא באיסור תורה כה\"ג ולא באיסור של דבריהם וספק זה ליתיה אלא כשנאמר בדעת התוס' דאפי' בשניות גזרו אבל כבר פשיט' ליה להרב ז\"ל דלא גזרו בשניות לדעת התוס' יע\"ש.
עוד כתב הרב ז\"ל שם דאף לדעת הרמב\"ן דלא אזלו בתר חזקה זו משום קנסא אלא מדינא דשניות מותרות דהא בפ' התקבל דס\"ד מוכח דחזקה זו אינה אלא מדרבנן כדאמרו שם דכי אזלינן בתר חזקה זו לחומרא לקולא מי אזלינן יע\"ש וכיון שאינו אלא מדרבנן בשניות דרבנן לא גזרו ולפי דבריו הללו אף למ\"ש הוא תחי' בדעת התוס' דבאומר צא וקדש לי אשה פ' אסור בקרובותיה מדינא אינו אסור כי אם מדרבנן דהאי מאי דס\"ל לתוס' באשה פ' שהוא מדינא ס\"ל להרמב\"ן בצא וקדש לי אשה סתם שאסור בקרובותיה מדינא וכי היכי דמפשט פשיטא ליה בדעת הרמב\"ן דאינו אסור כי אם מדרבנן מאותה סוגייא דפ' התקבל ה\"נ ס\"ל להתוס' ולפ\"ז לא ידעתי מהו זה שכתב בתר הכי סמוך ונראה וז\"ל והא דכתיבנא דאפילו לדעת התוס' דאית להו דמה שאסור בכל הנשים הוא מדרבנן משום קנסא באומר צא וקדש לי אשה פ' דאסור בקרובותיה מדינא לדעתי איכא לעייוני טובא שהרי התוס' כתבו בזה ב' טעמים לומר שאין איסורו מן הדין חדא דאית לן למיזל בתר רובא ורובא דנשים מותרות לזה אך לפי הטעם האחר שכתבו דאין זו חזקה גמורה דשמא לא תתרצה וטעם זה שייך אף באומר צא וקדש לי אשה פ' וק\"ו הדברים אם באומר צא וקדש לי אשה סתם דרחוק הוא לעלות על הדעת ששום אשה שבעולם לא תתרצה להתקדש אפ\"ה אמרי' כ\"ש באומר אשה פ' דאפשר דאותה האשה לא רצתה דפשיטא דלא אמרי' בזה חזקת שליח עושה שליחותו וכיון שכן נר' דמותר בקרובותי' היכא דמיית השליח דמדינא אין כאן חזקת שליח וקנסא ליכא דהא קנס לא שייך באשה פלונית אלו דבריו ז\"ל.
הרי דמשמע דתפס עיקר בדעת התוס' דלהטעם הראשון שכתבו דחזקה זו הוא קנסא משום דמדינא הו\"ל למיזל בתר רוב נשים דכל שהוא אומר אשה פ' אפי' השניות אסורות דהכא ליכא טעמא דרובא שהרי אמר אשה פ' וכיון דמדינא אסורות גם השניות אסורות וק\"ל טובא דכיון שהוא ז\"ל הסכים בדעת הרמב\"ן דאפילו דס\"ל דחזקה זו הוא משום דינא אפ\"ה אינו אלא מדרבנן וכדמוכח מאותה סוגייא דפ' התקבל א\"כ גם לדעת התו' עכ\"ל כן דליכא איסורא כי אם מדרבנן אפי' היכא דליכא טעמא דרובא כגון באומר צא וקדש לי אשה פ' כדמוכח אותה סוגייא דפ' התקבל דמאי דס\"ל להרמב\"ן ז\"ל בכל הנשים ס\"ל להתוס' באשה זו וכדאמרן ולומר דלא כתב הרב כן אלא לפום מאי דס\"ד תחילה לומר לדעת הרמב\"ן דלדידיה איכא איסורא אפי' בשניות ואה\"ן דלפום מאי דאסיק בתר הכי דלהרמב\"ן נמי ליכא אלא איסורא דרבנן ומותר בשניות ה\"נ לדעת התוס' באומר אשה זו לא אסיר אלא מדרבנן ומותר בשניות הוא דוחק והא ודאי בורכא היא דאף הרב ז\"ל לא כתב אלא דאיכא איסורא מדינא באומר אשה פ' אבל אה\"ן דאינו אלא מדרבנן כמ\"ש לדעת הרמב\"ן והשניות מותרות וכל עיקרו ז\"ל לא בא אלא לומר דלא אסיר משום קנסא אלא מדינא ושזה אינו אלא לפי הטעם הראשון דאז אסור בקרובותיה של אשה זו מן הדין דחזקת שליח עושה שליחותו וליכא למימר נזיל בתר רובא דמאי רובא איכא באשה זו ואע\"ג דמוכח בפרק התקבל דחזקה זו הוא מדרבנן ה\"נ אסור מדינא מדרבנן לפי הטעם הב' שכתבו שמא לא נתרצו ה\"נ איכא למימר שמא לא נתרצו ומותר בקרובותיה דמאיזה טעם נאסור אותו.
ודע שראיתי לר' בפ\"א מה' מעשר ה\"ח שכתב וז\"ל האומר לחבירו הריני מעשר על ידיך אינו צריך לעמוד עמו עד שיראה אם יעשר או לא יעשר ואם אמר הוא לחבירו עשר ע\"י צריך לעמוד עמו וכתב הרב כ\"מ שהוא ירוש' פ\"ב דמעשרות והטעם דכיון שהשליח פתח לומר שהוא רוצה לעשר על ידו חזקתו שעשה שליחו' משא\"כ כשלא פתח הוא ועיין להמש\"ל בה' בכורות בתשובתו הרמת'ה פ\"ד ה\"א דק\"ג ע\"ב שכתב וז\"ל וזה כלל גדול דאף דקי\"ל דלא מהני חזקת שליח לקולא היכא דהשליח פתח תחילה לומר שהוא רוצה לעשות פעולה א' אמרינן דחזקת שליח עושה שליחותו ואפילו לקולא יעש\"ב." + ] + ], + [ + [], + [ + "שורש אי חופה קונה כיון \n שנכנסה ארוסה לחופה וכו'. הנה הרא\"ש פ\"ק דקדושין כתב שהרמב\"ן פסק דלא כר\"ה ושכן נראה דעת הרי\"ף מדלא הביא דברי ר\"ה משמע דס\"ל דלית הלכתא כוותיה והאריך בדבר ובסוף דבריו כתב שלזה הסכימו כל הפוסקים ושלא כדעת ר\"ח שכתב דהא דר\"ה ספיקא הוי א\"ד ז\"ל וראיתי למו\"ה בעל שער המלך בקונטריס חופת חתנים ס\"א שכתב וז\"ל האמנם זו היא שקשה טובא לדעת ר\"ח וסיעתיה דס\"ל דהלכה כר' הונא דכיון דהך ק\"ו פריכא הוא דאיכא למימר דייו וסוף דינא מה חופה גומרת אחר כסף אף כאן אחר כסף וכמו שהקשו התוספות בד\"ה חופה ולא מצאו מענה לזה אלא בשנאמר דהא דר\"ה אתי כר\"ט דהיכא דמיפריך ק\"ו לא אמרינן דייו וא\"כ מאחר דקי\"ל כרבנן דר\"ט דאפי' בחצר הניזק משלם חצי נזק וכמ\"ש כל הפוס' וע\"כ משום דאמרי' דייו אפי' היכא דמפריך ק\"ו א\"כ הא דר\"ה אין לה ישיב' בעולם דכיון דאיכא למימר דייו ק\"ו פריכא איהו וכבר נתקשה בזה הרב עצמות יוסף והניחה בצ\"ע ואיהו ז\"ל יישב זה בהקדים לבאר כונת התוס' שלכאורה יש בהם מן הקושי שלפי דבריהם דהא דר\"ה אין לה מקום פטור אלא בשנא' דאתי כר\"ט א\"כ מאי קא ק\"ל לרבא דקאמר שתי תשובות בדבר חדא דשלש תנן וארבע לא תנן ודחיק אביי לשנויי מתני' מילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ואמאי לא משני עדיפא מינה דכיון דהא דר\"ה בפלוגתא מתנייא מתני' מילתא דתליא בפלוגתא לא קתני כדמשני תלמודא בדוכתי טובא ובר מן דין ק' דאם איתא דהא דר\"ה לא מתאמרה אלא אליבא דר\"ט כל כי האי לא הו\"ל לר\"ה למסתם סתומי כאלו היא הלכה פסוק' כי ע\"כ פי' דבריהם ע\"פ מ\"ש הרב יבין שמועה בדל\"ד ע\"ב כלל ע\"ו דלפעמים דורש הגמ' ק\"ו ולאו דוקא אלא סמך אמ\"מ ונקט ק\"ו משום דאלים ולהכי במקומות שאינו אומר הגמ' דייו איכא למימר סמך אמ\"מ והאריך בזה ובסוף דבריו הוקשה לו דברי התוס' דשמעתין דאמאי לא תירצו דר\"ה סמך אמ\"מ וישב זה באומרו דע\"כ מוכח הכא דלא מצינן למימר סמך אמ\"מ מדפריך רבא וקאמר שתי תשו' בדבר כו' ועוד כלום חופה גומרת אלא ע\"י קי' וכי דנין חופה שלא ע\"י קדושין מחופה שע\"י קדושין דהיינו כעין דייו וחזינן דלא משני תלמודא דק\"ו לאו דוקא וסמך אמ\"מ אלא אדרבא מכח קושיא זו דחיק אביי לשנויי ר\"ה ה\"ק כו' ומש\"ה ק\"ל להתוס' שפיר דכיון דע\"כ בשמעתין לא מצית למימר סמך אמ\"מ סוף סוף איך תקן פרכת דייו את\"ד הרב יבין שמועה.
ובעיקר דבריו הללו הוקשה לו למורי הרב הנזכר דאם איתא דבשמעתין לא מצית מימר דסמך אמ\"מ וע\"כ ודאי משום דאיכא למיפרך שום פירכא ואנחנו לא נדע הן עוד היום היכי מייתי לה במה הצד משלשתן כסף שטר וביאה והדר דינא למ\"מ ולא פריך תלמודא אותה פירכא דשייכא אמ\"מ אלא ודאי דלר\"ה לית ליה שום פירכא אף כי מייתינן לה במ\"מ וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דמאי ק\"ל להתוס' וכמו כן קשה מאי דפריך תלמודא כלום חופה גומרת ולא משני דסמך אמ\"מ כי ע\"כ נראה דודאי מילתיה דר\"ה א\"ש במ\"מ אלא דתלמו' לא מצי לשנויי דר\"ה סמך אמ\"מ משום דחזינן דמעיקרא הוה מייתי לה ר\"ה מק\"ו דכסף שאינו מאכיל בתרומה וכי פרכינן והאמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישר' אוכלת בתרומה הדר ביה וקאמר אלא פריך הכי ומה כסף שאינו גומר כו' והשתא אם איתא דבהך ק\"ו איכא למיפר' מידי וסמך ר\"ה אמ\"מ א\"כ אמאי הדר ביה ר\"ה מהק\"ו דעביד מעיקרא ואיכפל לאתויי ק\"ו אחר ואמאי לא משני מיד דק\"ו לאו דוקא וסמך אמ\"מ כיון דעוד היום מייתי לה מהך ק\"ו ע\"כ לומר הכי דק\"ו לאו דוקא וסמך אמ\"מ אלא עכ\"ל דרב הונא ס\"ל דהך ק\"ו לית ליה פירכא ומש\"ה ק\"ל להתוס' שפיר דנימא דייו אסוף דינא ולזה תירצו דר\"ה אתי כר\"ט דכיון דמפריך ק\"ו לא אמרינן דייו וכונתם דכיון דר\"ה ס\"ל כר\"ט מש\"ה מייתי לה בק\"ו דהשת' לדידיה לית ליה פירכא ומ\"מ לאלומי מילתיה מייתי לה בק\"ו דאלים טפי וכן נמי מאי דפריך בגמ' כלום חופה גומרת כו' הכי פריך כיון דהך ק\"ו פריכא איהו אמאי איכפל ר\"ה לאתויי ליה מק\"ו והול\"ל דסמך אמ\"מ ואהא משני אביי שפיר דר\"ה ה\"ק כו' ושפיר מייתי לה מק\"ו וכיון שכן איכא למימר דאפילו למאי דקי\"ל בהא כר\"ה משו' דאע\"ג דלא מצי אתי הא דר\"ה בק\"ו מייתינן ליה במ\"מ את\"ד מו\"ה נר\"ו.
ולקע\"ד דרך זה דחוי מעיקרו הוא דהכ' בשמעת' ליכא למימר דק\"ו לאו דוקא אלא דסמך אמ\"מ שהרי הכריח הרב עצמות יוסף בשמעתין דבק\"ו של מקומות ליכא למילף במ\"מ כמ\"ש התוס' בחולין דכ\"ג ע\"ב ד\"ה ותהא פרה כו' והסברא נוטה לזה גם זה שהכריח דמדהדר ביה ר\"ה מהק\"ו דעביד מעיקרא ש\"מ דלא סמך אמ\"מ אין דעתי נוחה בזה דע\"כ לא כתב הרב יבין שמו' דלפעמי' עביד הש\"ס ק\"ו וסמך אמ\"מ אלא היכא שאותו ק\"ו אית ביה שום פירכא מבחוץ אבל היכא שהק\"ו דחוי מעיק' כי הכא בשמעתין מה מקום יש לומר דסמך אמ\"מ ונקט ק\"ו משום דאלים דמאי אולמיה וא\"כ אכתי אפ\"ל דר\"ה מש\"ה הדר ביה ועביד ק\"ו אחר אע\"ג דלא דוקא אלא דסמך אמ\"מ משום דהך ק\"ו דהוה עביד מעיקרא דחוי מעיקרו הוא גם מה שהוקשה לו בדברי הרב יבין שמועה שכתב דהכא בשמעתין ליכא למימר דסמך אמ\"מ וכו' דא\"כ עוד היום היכי מייתי לה במה הצד כו' הא לק\"מ לע\"ד למי שיעיין במ\"ש הרב עצמו בס' גופי הלכות בכלל תפ\"ז יע\"ש.
ובמ\"ש הרמב\"ן והרשב\"א שדעת הרי\"ף ז\"ל כדעת ר\"ח דרפויי מרפייא בידיה אי קי\"ל הלכה כר\"ה עיין במ\"ש ע\"ז מו\"ה בספר שע\"ה בדין זה ס\"ב משם מרן מלכא הרב המופלא מהרח\"א נר\"ו ובסו' דבריו כתב וז\"ל מיהו מאי דקשיא ליה תו דאם איתא דלר\"ה העראה אינו קונה איכא למיפרך העראה תוכיח הא ודאי קשה טובא ועיין להרב עצמות יוסף לקמן באותה סוגיא דתחילת ביאה קונה כו' שכתב דלהסוברים העראה אינו קונה תחילת קנין כלל עכ\"ל דר\"ה אית ליה הא דרבא והפוסקים כר\"ה לא יפרשו כפי' הר\"ן והרי\"ף יע\"ש ומו\"ה חשב ליישב זה ע\"פ מה שנסתפק הרמ\"ל בפ\"ג מה' אישות הי\"א במי שקדש את בתו פחותה מבת ג' שנים ויום אחד בכסף דאי\"ל דהוי אשת איש גמורה אם הכניסה אביה לחופה אי חופתה חופה אי חשיבא נשואה או לא והאריך שם וכלל דבריו שלדעת הרשב\"א חופה דפחותה מבת ג' חשיבא חופה יעש\"ב וא\"כ אף אנו נאמר שדעת הרי\"ף כדעת הרשב\"א ומש\"ה ליכא למימר העראה יוכיח משום דאיכא למימר מה להעראה שכן אינה גומרת בפחותה מבת ג' דלא חשיבא ביאה כלל תאמר בחופה בהעראה שגומרת בפחות' מבת ג\"ש ואכתי אפשר דס\"ל לר\"ה דהעראה אינו קונה ואחר מעט התבוננות יראה הרואה שדבר זה אין לו שחר שהרי כתב שם הרב ז\"ל שלדעת הרשב\"א דס\"ל דחופה פחותה מבת ג\"ש חשיבא חופה חופת נידה נמי חשיבא וכו' יעש\"ב.
ולקע\"ד אפשר ליישב בדוחק ע\"פ מה שמצאנו ראינו לבעלי הכללים ומלכם בראשם הוא המלך שלמה בספר גופי הלכות כלל תע\"ד שכתבו שלפעמי' פריך תלמודא על ק\"ו ומ\"מ מה לפלוני שכן ישנו במינו כך כההיא דרפ\"ב דזבחים מה לשם יושב שכן פסול לעדות וכ\"כ בתוספי הרא\"ש בר\"פ כיצד מברכים עכ\"ל ואם כן אפשר דכי היכי דבק\"ו פרכינן פירכא כי האי ה\"ה נמי גבי יוכיח דהוי כעין מ\"מ דחינן הכי ומה\"ט הוא דלא דחי בשמעתין העראה יוכיח משום דאיכא למידחי מה לביאה בהעראה שכן במינו דהיינו בביאה גמורה קונה ואמטול היא גומרת כנ\"ל בדוחק ואולם לדידי ק\"ל קושיא זו באופן אחר והוא כי הנה זו שמענו להרי\"ף בפרק אעפ\"י דס\"ל דחופת נידה לא קניא מפני שאינה ראויה לביאה והואיל וכן עכ\"ל דלית ליה כר\"ה דחופה קונה דהא לדידי' דר\"ה עכ\"ל דס\"ל דחופת נידה קניא דאי לא היכי יליף לחופה שקונה במה הצד מכסף ושטר וביאה הא איכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן קונין אפי' באיסו' שאפי' קדשה בביאת נידה היא מקודשת גמורה אלא עכ\"ל דלר\"ה חופת נידה נמי קניא וא\"כ איך יתכן דהרי\"ף שפסק דחופת נידה לא קניא שיפסוק להא דר\"ה." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מתנה על מה שכתוב בתורה התנה \n עמה שאין לה עליו עונה תנאו בטל וחייב בעונתה שהרי התנה עמ\"ש בתו' ואינו תנאי ממון כו'. הנה בתנאי שאינו של ממון ליכא פלוגתא ולכ\"ע כל שמתנה עמ\"ש בתורה תנאו בטל ומשנה ערוכה שנינו בספ\"ו ממסכת פאה הריני קוצר ע\"מ מה שאני שוכח אני אטול יש לו ופירשו הטעם בירוש' והביאו הר\"ש ז\"ל מפני שהוא מתנה עמש\"ב וכ\"כ רבינו בפ\"ה מה' מתנות עניים ה\"ח וז\"ל וכל האומר הריני קוצר ע\"מ כו' יש לו שכחה שכל המתנה עמש\"ב תנאו בטל עכ\"ל ובפ\"ק דקדושין די\"ט ע\"ב תניא המוכר את בתו ופסק ע\"מ שלא לייעד נתקיים התנאי דברי ר\"מ וחכ\"א אם רצה לייעד מייעד מפני שהתנה עמש\"ב וכל המתנה עמש\"ב תנאו בטל ופרכינן ולר\"מ תנאו קיים והתניא האומר לאשה ע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זה מקודשת ותנאו בטל דברי ר\"מ רי\"א בדבר שבממון תנאו קיים ומשנינן אמר חזקיה שאני הכא דאמר קרא לאמר פעמים כו' יע\"ש וכ\"כ רבינו בספ\"ד מה' עבדים המוכר את בתו ופסק על האדון ע\"מ שלא לייעד אותה אם רצה האדון לייעד מייעד שהתנ' עמש\"ב שתנאו בטל עכ\"ל.
ובפ\"ב דמסכת נזיר שנינו הריני נזיר ע\"מ שאהא שותה יין ומטמא למתים ה\"ז נזיר ואסור בכולן יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין ה\"ז אסור ור\"ש מתיר ופריך בגמרא ולפלוג נמי ר\"ש ברישא כי היכי דפליג בסיפא וס\"ל דלא חייל עליו נזירו' משום דלא קיבל כל דקדוקי נזירות אמר ריב\"ל חלוק היה ר\"ש אף ברישא רבינא אמר ברישא לא פליג ר\"ש מ\"ט משו' דהו\"ל מתנה עמש\"ב דתנאו בטל וכתב רש\"י בד\"ה רבינא אמר ברישא לא פליג ר\"ש דאלו התם כיון דאמר הריני נזיר קבל עליו כל תורת נזיר והאי דאמר ע\"מ הוה ליה מעמ\"ש בתורה ואין בתנאו כלום והו\"ל נזיר גמור דהו\"ל כמי שאמר ע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה והדר מותבינן לריב\"ל היאך קאמר כי חלוק היה ר\"ש אף ברישא הא הו\"ל מתנה עמש\"ב ומשנינן אמר לך ריב\"ל האי ע\"מ כחוץ דמי ופרש\"י כיון שקבל עליו נזירות במקצת לא הוי מתנה עמש\"ב דאלו לגבי מ\"ד ע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה לא קבל עליו כלום אבל הכא קבל עליו במקצ' ומש\"ה הוי תנאו קיים ואינו נזיר לפי שאין דבריו הראשו' כלום משום דלר\"ש לא הוי נזיר עד שיזור מכולן עכ\"ל.
מבואר יוצא מדבריו דבין לרבינא ובין לריב\"ל אף לר\"ש מתנה עמש\"ב תנאו בטל מיהו בהא פליגי דלרבינא אפי' מתנה לעקור מקצת מש\"ב תנאו בטל וע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה אפי' במתנה לעקור א' מהם תנאו בטל לר\"מ אמנם לריב\"ל כל שמתנה לעקור מקצת מ\"ש בתורה ולקיים מקצת תנאו קיים וההיא דע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דלר\"מ תנאו בטל מפני שהתנה עמש\"ב מיירי במתנה לעקור שלשתן אבל במתנה לעקור א' מהם מהני תנאו שפיר לריב\"ל ולפי דבריו ז\"ל אותה ששנינו בספ\"ו דפאה הריני קוצר ע\"מ מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה ופירשו הטעם בירוש' מפני שהוא מתנה עמש\"ב לריב\"ל מיירי במתנה ליטול כל מה שהוא שוכח אבל אם מתנה על מקצת מה שהוא שוכח שאינו עוקר מצו' שכחה לגמרי מהני תנאו שפיר וכן אותה ששנה רשב\"ג בר\"פ הכותב דין ודברים אין לי בנכסייך בחייך ובמותיך אם מתה ירשנה מפני שמעמ\"ש בתורה צ\"ל לריב\"ל דמיירי במתנה שאין לו דין ודברים בכל נכסיה אבל אם התנה כן על מקצת נכסיה מהני תנאו שפיר שהרי מקיים מצות ירושה במקצת נכסיה אך ק' מההיא דר\"פ אעפ\"י דקתני ר\"מ כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילתו בעילת זנות ודייקינן התם בגמ' דנ\"ו ע\"ב כל הפוחת אפי' בתנאה דכל המתנה עמש\"ב תנאו בטל יע\"ש אלמא אפי' שאינו מתנה לעקור כתובתה לגמרי אלא מקצ' אמר ר\"מ דחשיב מתנה עמש\"ב דס\"ל כתובה דאורייתא ודוחק לומר דלריב\"ל דוקא לר\"ש הוא דס\"ל הכי דבמתנה לעקור מקצת מש\"ב תנאו קיים אבל ר\"מ ושאר תנאי פליגי וס\"ל דאפי' במתנה לעקור במקצת תנאו בטל דכיון דלא אשכחן דפליגי בהכי אפושי פלוגתא לא מפשינן וי\"ל ודוק.
ומדברי התוס' ז\"ל בד\"ה האי ע\"מ ובד\"ה תניא כו' נראה דמשמע להו דרבינא וריב\"ל פליגי בע\"מ זה אי תנאה הוי ולא מהני או חוץ הוי וה\"ל כאומר חוץ מן היין ומן הטומאה ואין זה מתנה עמש\"ב דלרבינא תנאה הוי וחשיב מעמש\"ב ולריב\"ל חוץ הוי ואין כאן משום מתנה עמש\"ב וכתבו דלריב\"ל דהוי כאומר חוץ מן היין לא קשיא מההיא דע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דחשיב מעמש\"ב דהתם אפי' אמר חוץ משאר לא מהני ליה דבורו דאין קידושין לחצאין אבל גבי נזיר ילפי' לעיל מקראי דצריך שיזיר מכלן דאם נזר מאחד מהם לא הוי נזיר עכ\"ל גם הרמב\"ן ז\"ל בחי' לב\"ב פ' המוכר את הבית דס\"ג גבי ברייתא דב\"ל שמכר שדה לישראל ואמר ע\"מ שהמעשרות שלי כו' שפיר' הוא ז\"ל דכשאומר לו ע\"מ שהמעשר שלו ר\"ל שהוא משיירו לעצמו ולא מוכרו ואינו כתולה ממכרו במעשר הילכך אע\"פ שלא נתן אין המכר בטל בכך כו' סיים וכתב דסוגייא דשמעתתא סלקא ע\"מ שיורא הוא לא שנא שיתנה על הלוקח בלשון חוץ או שהתנה בלשון ע\"מ הכל שיורא כדאמרי' מקום מעשר שיורי שייר ודמי להא דגרסינן בחולין גבי ע\"מ שהמתנות שלי דמר סבר ע\"מ כחוץ דמי ומ\"ס ע\"מ לאו כחוץ דמי חוץ שייורא ע\"מ לאו שייורא ואפי' למ\"ד לאו שייורא הוא אין ממכרו בטל דהא תניא ע\"מ שהמתנות שלי נותנן לכל כהן שירצה ובדדמי להא דע\"מ חוץ הוי אתמר בנזיר פ\"ב עכ\"ל והיינו הך דשמעתין דלריב\"ל ע\"מ חוץ הוי ומשו\"ה ס\"ל דלר\"ש לא חשיב מתנה עמש\"ב והן הן דברי התוס' דנזיר.
ואיכא למידק לפי שיטתם ז\"ל אמאי לא מסייע תלמודא לריב\"ל מאותה ברייתא דפרק המוכר את הבית ומאותה ברייתא דפ' הזרוע דף קל\"ד דס\"ל דע\"מ חוץ הוי וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל וכ\"כ ג\"כ הרא\"ש בפ' הזרוע דאותה ברייתא דפ' המוכר את הבית גבי ן' לוי שמכר שדהו לישראל ע\"מ שהמעשר ראשון שלו דהמעשר ראשון שלו ס\"ל דע\"מ שיורא הוא יע\"ש ולרבינא נמי הוה מצי לסיועי מאידך ברייתא דמייתי התם בפרק הזרוע דקתני ע\"מ שהמתנות שלי נותנן לכל כהן שירצה משום דס\"ל דע\"מ תנאה הוי והו\"ל מעמש\"ב כמ\"ש התוספות ז\"ל והרא\"ש שם יע\"ש וראיתי להרא\"ש ז\"ל שם בפ' המוכר את הבית שכתב דהטעם דס\"ל לתנא דע\"מ שיורא הוי ולא תנאה משום דבתנאה לא מצי לאתנויי דלא שקיל לוי חלף עבודתו דמעשר אלא בשביל התנאי יע\"ש וכעין זה כתב בפ' הזרוע וז\"ל אבל אם אמר כהן לישראל פרה זו מכור' לך ע\"מ שהמתנות שלי נותנן לכל כהן שירצה דע\"מ לאו שיורא הוא אלא תנאי שמכר לו הכל בתנאי שיהיו המתנו' שלו ואין בו כח להתנות זה שהתורה אמרה שיתנם לכל כהן שירצה ולא אמרי' שהמכר בטל מאחר שאין התנאי מתקיים משום דמתנה עמש\"ב התנאי בטל והמעשה קיים ודוכוותא אמרי' בפ' המוכר את הבית גבי בן לוי כו' משום דסבר הך תנא דע\"מ שיורא הוא ושיורא שייר למקום מעשר אבל בתנאי לא מצי לאתנויי שיתן לו המעשר בכל שנה ושנה דמתנה עמש\"ב הוא עכ\"ל אשר מבוארים דבריו ז\"ל דאי לאו טעמא דמתנה עמש\"ב הוא או משום טעמא דלא שקיל לוי חלף עבודתו היינו אומרים דע\"מ תנאה הוי ולא שיורא.
והשתא איכא למימר דמשו\"ה לא מסייע ליה הכא תלמודא לריב\"ל דע\"מ חוץ הוא ולא תנאי מאותם הברייתות משום דהתם שאני דאיכא טעמא למימ' דע\"מ חוץ הוא ולא תנאי משו' דכי מפרשינן ליה לע\"מ בלשון חוץ אהני תנאו שפיר ואין אנו מוציאין דבריו של מתנה לבטלה אבל הכא אם נאמר דחוץ הא דקאמר וקיבל עליו נזירות במקצת במ\"ש הריני נזיר אין דבריו הראשונים כלום משום דלר\"ש אין זה נזיר עד שיזור מכולם וע\"כ לומר שזה הוציא דבריו לבטלה וכן אם נאמר דתנאה הוא דקאמר מעמש\"ב הוא ותנאו בטל באופן דבין הכי ובין הכי עכ\"ל שזה הוציא דבריו לבטלה א\"כ טפי אית לן למימר דע\"מ תנאה הוי ומעמש\"ב הוא והרי הוא נזיר לחומרא מלומר דחוץ הוי ולא הוי נזיר ודוק.
והנה התוס' שם בפ' הזרוע דקל\"ד ד\"ה חוץ שיורא כתבו וז\"ל וא\"ת כי אמר ליה ע\"מ דאמרי' נותנן לכל כהן שירצה א\"כ המקח בטל שלא נתן לו הבהמה אלא ע\"מ שהמתנות שלו וי\"ל דמיירי שהתנו שיהיו המתנות שלו ואם לא יתן לא יהיה המקח בטל א\"נ הוי כמו מתנה עמ\"ש בתורה שהרשתו תורה ליתנן לכל כהן שירצה עכ\"ל וראיתי למרן החביב בי\"ד סי' ס\"א הגהת הטור אות נ\"ד כתב על דבריהם וז\"ל וצריך להבין דלפי הנראה גם בתי' הא' צריכים הם למ\"ש בתי' השני דהוי מתנה עמש\"ב דאי לא\"ה דהמקח קיים מ\"מ המתנות שלו מחמת התנאי אלא ע\"כ דהמקח קיים משום שכך התנה בפי' דאפי' לא יתן לו המתנות המקח קיים והמתנות נותנן לכל כהן שירצה מפני שאף אם הוא תנאי מעמש\"ב הוא והתנאי בטל והמעשה קיים וא\"כ מה חידשו התוס' בתי' האחרון ונר' שכגון דא אינה צריכה רבה דלא חדשו התוס' בתי' השני אלא דאין צ\"ל שהתנו בפי' דאפי' לא יתן המתנות המכר קיים ויתקיים המכר ולא יתן המתנות דכיון דהתנו ע\"מ שכתוב בתורה הרי הוא כאלו אין כאן תנאי וזהו שהרא\"ש והר\"ן והטור ור\"יו ז\"ל לא הזכירו אלא התי' השני מפני שכיון דבין הכי ובין הכי צריכין לטעמא דמתנה עמש\"ב אין צורך לומר דהתנו בפי' ואף התוס' סתמו בתי' הב' מה\"ט והן הן דברי הרמב\"ם בפ\"ו מהל' בכורים שהאומר ע\"מ לא שייר לו במתנות כלום הואיל ולא שייר לו בהן שותפות לא קנאן בתנאי זה כלומר כיון שלא שייר לא הוי אלא תנאי ותנאי לא מהני ועיין בדמש\"א דתי\"ח ע\"ב וא\"ת ומה בכך שהתנה עמש\"ב דבדבר של ממון תנאו קיים וי\"ל דהא איסו' הוא כיון שהרשתו תורה ליתנן לכל כהן שירצה שיזכה במצות הפרשה כל שנותנן לכהן זה לא קיים מצות ונתן עכ\"ל.
ולע\"ד מה שעלה לישב בכונת דברי התוס' ז\"ל לא נחה דעתי בו דלפי דבריו ז\"ל שאף בתי' הראשון צריכין הן לומר דהכא הוי מע\"מש בתורה ומה\"ט התנאי בטל ולא באו לחדש בתירוץ השני אלא דמה\"ט נמי הוי המעשה קיים ולא מפני שהתנה כן בפי' כו' לפי זה העיקר חסר מדבריהם דכיון דלא באו לחדש בתי' הב' אלא דבר זה לא היה להם לומר אלא א\"נ כיון שמתנה עמש\"ב הוא התנאי בטל והמעשה קיים ומתוך לשונם מבואר שבאו לחדש דהכא חשיב מתנה עמש\"ב מפני שהרשתו תורה ליתנם לכל כהן ולפי דברי הרב ז\"ל זה היה ידוע להם בתירוץ הראשון ועוד דכיון שלפי תירוצם הראשון צריכין לומר ע\"כ דהכא הוי מעמש\"ב אם כן מה צורך להם ז\"ל לידחק דמיירי שהתנה כן בפי' וכי נעלם מהם דמי שמתנה עמש\"ב תנאו בטל ומעשהו קיים אלא ודאי דלפי תירוצם הראשון משמע להו דהכא לא חשיב מתנה עמש\"ב דדבר זה כממון הוא דתנאו קיים כמו שהוקשה לו להרב ז\"ל בתר הכי.
ולעיקר קושייתו ז\"ל בדברי התוס' בתי' הראשון שהוקשה לו דאפי' התנו כן בפי' שהמקח יהיה קיים א\"כ המתנות שלו מחמת התנאי ואיך קתני בברייתא נותנן לכל כהן שירצה נלע\"ד דלא קשיא דכיון דתנאי זה לפי מ\"ש התוס' ז\"ל בתי' זה לא אגיד בעיקר המקח שהרי התנו בפי' שאפי' לא יתן יהיה המקח קיים א\"כ תנאי זה אינו אלא פטומי מילי בעלמא כיון שאין זה מחילת דבר וליכא הכא קניין אלא דברים בעלמא ותנא דברייתא גופיה לא נחית לאשמועינן דבר זה דמילתא דפשיטא הוא שתנאי דברים בלתי קניין מועיל לא מהני ולא אתא לאשמועינן אלא דע\"מ לא הוי חוץ אלא תנאה ולאו שיורא הוא דאי הוה שיורא אעפ\"י שהתנו בפירוש שאפי' לא יתן לא יהיה המקח בטל מ\"מ מיחייב הוא לשלם לו דמי המתנות כיון דשיירן לעצמו ולא מכרן לו וזה מבואר לע\"ד ופשוט בכונת דבריהם וזה לע\"ד כונת רבינו ז\"ל בפ\"ט מה' בכורים שכתב שהאומר ע\"מ לא שייר לו במתנות כלום הואיל ולא שייר לו בהן שותפות לא קנאן בתנאי זה כלומר מפני שתנאי זה אינו אלא פטומי מילי בעלמא שאם כונתו ז\"ל כמ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל שלא קנאן בתנאי זה הוא מפני דהו\"ל מתנה עמש\"ב כל כי האי לא היה לו לרבינו ז\"ל להכחיד תחת לשונו ועוד דהיה לו לומר בפי' מפני שמתנה עמש\"ב כדרכו בכל מקום בענין זה וכמ\"ש בפ\"א מה' מתנות עניים ופ\"א מה' נזירות הי\"ג ופ\"ט מה' שמיטה ה' יו'ד ובספ\"ד מה' עבדים ובפרקין אלא ודאי שכונתו ז\"ל כמ\"ש והן הן דברי התוס' בתירוץ הראשון וכמדובר וא\"ת אם כונת רבינו ז\"ל כן אכתי היה לו לבאר שהתנו כן בפי' שאפי' לא יתן לו המתנות לא יהיה המקח בטל כמ\"ש התוס' בתי' הראשון לזה נרא' לע\"ד דרבינו לשיטתיה אזיל שכת' בפ\"ו מה' אישות ופ\"ג מה' זכיה דאף בתנאי שבממון בעי' משפטי התנאים וחד מינייהו שיהיה התנאי כפול ואם לא כפליה התנאי בטל והמעשה קיים ובכן הכא מיירי בשלא כפל תנאו ולכן לא הוצרך לבאר אלא דע\"מ זה לאו חוץ הוא וליכא שיורא וכיון שאינו אלא תנאה ממילא דכיון דלא עשאו כדינו תנאו בטל אמנם התוס' נראה דאזלי בשיטת הגאונים דס\"ל דבתנאי שבממון לא בעינן שיהיה כפול ומש\"ה הוצרכו לידחק בתי' הראשון דמיירי שהתנו בפי' שאף אם לא יתן לא יהיה המקח בטל ובתי' הב' הוצרכו לומר דחשיב מעמש\"ב כן נראה לע\"ד ודוק.
הוספה
כתבתי לעיל בפי' דברי רבינו דפ\"ט מה' בכורים שהאומר ע\"מ לא קנאן בתנאי זה דר\"ל מפני שתנאי זה אינו אלא פטומי בעלמא וע\"ז נתקשה אצלי דא\"כ הי\"ל לבאר שהתנו כן בפי' שאפילו לא יתן המתנות. ותרצתי לזה דרבינו אזיל לשיטתו דאף בממון בעינן משפטי התנאים וחד מינייהו כפול והכא מיירי שלא כפל תנאו עכ\"ל. ועתה בהיות הס' על מזבח הדפוס הק' אלי רחימא דנפשאי החכם השלם עצו\"ר כמה\"ר רפאל ן' חסון נר\"ו וז\"ל ואני בעוניי לא ירדתי לסוף דעתו שהרי מפורש יוצא בדברי רבינו שם סוף הפרק ובה\"ז פרק ג' ה\"ח דס\"ל דבמעכשיו או באומר ע\"מ אין צריך ת\"כ וא\"כ הכא דמיירי באומ' ע\"מ התנאי קיים בלי ת\"כ עכ\"ל.
ואני אומר דאין ספק דאישתמיט מיניה דמר מ\"ש הרשב\"א בס' תולדות אדם סימן ק\"מ כי לא כל ע\"מ האמור בש\"ס שוה פירושו לע\"מ דהרי את מקודשת או מגורשת ע\"מ שתתן או אתן ק\"ק זוז וכיוצא כי יש ע\"מ שפי' ובלבד שתהא כו\"כ יע\"ש. א\"כ אפשר לומר דע\"מ זה שכתב הרמב\"ם בעניין זה שאהי' שותף עמך ע\"מ שהמתנות שלי שאינו עוש' שום מעש' כקידושי' וגרושי' ע\"מ כו\"כ הו\"ל ע\"מ זה כאומר אהיה שותף עמך בתנאי אם יהיו המתנות שלי וכל כה\"ג לדעת רבינו צריך לכפול תנאו זה נ\"ל לדעת רבינו דע\"מ זה הוא כתנאי אם ואין ע\"מ זה כההיא דהרי את מקודשת או מגורשת ע\"מ כו\"כ שעוש' מעש' הקידושין והגירושין משא\"כ באומר אהיה שותף עמך ע\"מ שהמתנו' שלי שאין כאן מעש' ודוק.
עוד ראיתי שכתב על מה שהקשתי שם על הרב מוהרח\"א מסוגייא דפ' עד כמה וז\"ל כת\"ר ובזה לא ידענא מאי קשיתיה דלע\"ד הא ודאי אזיל ומוד' דגם בכהנים איכא איסור מסייע בבית הגרנות כנודע אלא דס\"ל בפי' דברי הרא\"ש דפ' המוכר את הבית דבבן לוי לא מצי לאתנויי משום דלא שקיל חלף עבודתו אלא משום תנאו והו\"ל כאלו לא עישר כלל משא\"כ גבי איסור כהן המסייע דאי עבד האיסור נהי דחילל כהונתו מעשיו קיימי' וכמ\"ש בהלכות תרומות עכ\"ל והנה זה שכתב כת\"ר שיש חילוק בין תרומה למעשר באיסור זה דמסייע בבית הגרנות דבתרומה מעשיו קיימים אע\"פ שעבר האיסור דמסייע משא\"כ במעשר שאם עבר ונתן במסייע בבית הגרנות דאין מעשיו קיימ' ושכ\"כ הר\"מ ז\"ל בהלכות תרומות עכ\"ל כת\"ר. ואני חזרתי ע\"כ דברי הר\"מ בהלכות תרומות ולא מצאתי חילוק זה אלא אדרב' מלשונו של רבינו שכתב בדין זה דמסייע בבית הגרנות השוה מידותיו מעשר לתרומה שכ\"כ בהלכות תרומות פי\"ב הח\"י אסור לכהני' וללויים לסייע בבית הגרנות כדי ליטול מתנותיהם וכל המחלל חילל קדש ה' ועליהם נאמר שיחתם ברית הלוי וכו' הרי לך בהדייא דכולם שוים באיסור זה ככהן כלוי ואין חילוק ביניהם אפי' כמלוא נימא. ובני ותלמידי החכם המרומם מרדכי נחום ה\"י הביא ראיה דאין חילוק בין תרומה למעשר דכל מאי דאמרינן בתרומה דאין תרומתו תרומה ה\"נ במעשר וכן איפכא ממ\"ש רבינו בפרק ז' מהלכות מעשר יע\"ש. ואם כן קשה מנ\"ל חילוק זה דמעשר לתרומה. [עד כאן ההוספה].
עוד ראיתי למרן החבי\"ב שהקוש' לו במ\"ש התוס' בתי' הב' דמש\"ה תנאו בטל דמתנ' עמש\"ב הוא דמה בכך הא קי\"ל בדבר שבממון תנאו קיים ועלה לתרץ דהא איסור' הוא דכיון דהרשתו תורה ליתנם לכל כהן שירצה ושירצה במצות הפרשה כל שנותן לכהן זה לא קיים מצות ונתן עכ\"ל ולא נתקררה דעתי בתי' זה דכיון דהתורה הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה וזה ברצונו נותנו לכהן זה בשביל שרוצה בקיום המקח למה זה נאמר שלא קיים מצות ונתן ומ\"ש ממצות שארה וכסותה שאם התנה עם האשה ע\"מ שאין לך עלי שאר כסות דלדידן דקי\"ל כר\"י דבדבר שבממון תנאו קיים מהני תנאו שפיר ולא אמרינן דחשיב מעמש\"ב דעבר על מצות שארה וכסותה לא יגרע וטעמא דמילתא דכיון דמידי דממון ניתן למחילה הו\"ל כאומ' ע\"מ שתמחלי לי ממון השאר והכסות שזכתה לך תורה והיינו טעמא נמי דע\"מ שאין לך עלי אונאה כמ\"ש הרב בספר אסיפת זקנים בשם הרשב\"א ז\"ל בכתובות פרק אעפ\"י יע\"ש, וכ\"כ נמי הרמב\"ן בחידושיו לב\"ב דקכ\"ו וז\"ל ובדבר של ממון יכול הוא למחול שלא אמרה תורה שיתחייב אלא ברצונו של זה כו' יע\"ש וא\"כ דוכוותא נמי הכי דכיון שהתו' הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה וזה התנה עמו שברצונו יתנם לו ולא לכהן אחר אין כאן עקירת מצות ונתן שהרי הוא נותנם לכהן אלא שמחל רשותו וכחו אצל כהן זה ובס' מוצל מאש ח\"א סימן ד\"ן הוקשה לו קו' מרן החבי\"ב הלזו והניחה בצ\"ע.
והנראה לע\"ד ליישב בזה הוא בהקדים ליישב מה שהקשה עוד בס' הנז' על הרא\"ש ז\"ל דבפ' הזרוע יהיב טעמ' דהתנאי בטל באומר ע\"מ שהמתנו' שלי משום דהוי מתנה עמש\"ב והתורה הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה ואילו בפ' המוכר את הבית כתב דטעמא דלא מצי לאתנויי הלוי ע\"מ שהמעשרות שלי משום דלא שקיל לוי חלף עבודתו אלא בשביל תנאו דלמה לי האי טעמ' דלא שקיל לוי כו' תיפוק לי מהטעם שכתב בפרק הזרוע דהו\"ל מתנה עמש\"ב ועיין בספר נחפה בכסף חי\"ד סימן ב' דכ\"ד ע\"ג מה שרצה ליישב לזה ולא עלה בידו יע\"ש והוא ז\"ל כתב וז\"ל ונראה לומר בדוחק דדוקא גבי בן לוי שייך הך טעמא דלא שקיל לוי חלף עבודתו משום דהאי קרא דחלף עבודתו גבי בן לוי כתיב אבל גבי כהן לא שייך הך טעמא ומש\"ה אצטריך למיהב טעמא מפני שהתורה אמרה שיתנם לכל כהן שירצה והא דלא יהיב הרא\"ש ז\"ל טעמא גבי בן לוי מפני שהתור' אמר' כו' עדיפא מיניה נקט וזה דוחק גדול ומה גם דהרשב\"ץ בספר זוהר הרקיע מצוה נ\"ו כתב דכהן נמי לא מצי שקיל אלא חלף עבודתו עכ\"ל.
ומהתימא על הרב שנראה דאשתמיט מיניה אותה שאמרו בר\"פ עד כמה דכ\"ו ע\"ב ופסקה רבינו בפי\"ב מה' תרומות הלכה ח\"י דכהנים ולויים המסייעים בבית הרועים ובבית המטבחיים ובבית הגרנות אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן ואם עשו כן חיללו ועליהן נאמר שיחתם ברית הלוי ואומר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו מאי ואומר וכ\"ת מיתה לא ת\"ש כו' ובקשו חכמים לקונסם ולהיות מפרישין תרומה משלם כו' יע\"ש הרי בהדיא דגם הכהנים מוזהרים שלא ליטול מתנותיהן אלא חלף עבודתם וחייבים עליהן מיתה ובפ\"ק דקדושין ד\"ו ע\"ב גבי מתנה ע\"מ להחזיר אמרינן בתרומה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנר' ככהן המסייע בבית הגרנות ועיין בטי\"ד סימן ש\"ה בענין הפודה את בנו במתנה ע\"מ להחזיר יע\"ש ועיין בערכין דכ\"ח ע\"ב ברש\"י ותוס' ד\"ה לבן בתו או לבן אחותו דמבואר מדבריהם שם דאפי' ליתן הכהן לבע\"ה פרוטה כדי שיתן תרומותיו לבנו אסור משום כהן המסייע בבית הגרנות יע\"ש ואין ספק דטעם זה שכתב הרא\"ש גבי בן לוי דלא מצי לאתנויי משום דלא שקיל חלף עבודתו היינו ודאי איסורא דמסייע בבית הגרנות וכן מבואר בדברי התוספו' שם בפרק המוכר את הבית דע\"ג ד\"ה ע\"מ יע\"ש וא\"כ לא ידעתי איך עלה על דעתו ז\"ל לחלק בענין איסור חלף עבודתו בין כהן ללוי והביא ממרחק לחמו ממ\"ש בס' זוהר הרקיע וצ\"ע.
ואשר אני אחזה לע\"ד הוא זה דשתי טעמי' הללו שכתב הרא\"ש בפ' הזרוע ובפרק המוכר תרווייהו צריכי והא בלא הא לא סגי והיינו משום דבלשון התנאי הזה דע\"מ שהמתנות או המעשר שלו יש במשמעו' שתי כונות דאפשר לפרש שכונתו להתנות עם הלוקח דע\"מ שתתן לו המתנות או המעשר הוא מוכר לו את המקח הזה ואם זו היתה כונתו אין לבטל את התנאי משו' דהו\"ל מעמש\"ב משום שהתורה הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה שהרי כתבנו דכל כה\"ג אין כאן משום מעמש\"ב דכיון שעיקר תנאו הוא עם הלוקח שיתנם לו הו\"ל ככל תנאי שבממון דתנאו קיים כמדובר אמנם אם זו היתה כונתו יש לבטל התנאי הזה מהטעם שכתב הרא\"ש בפרק המוכר את הבית דאם כן לא שקיל המתנות משום חלף עבודתו אלא משום תנאו והתורה אמרה שיקחם חלף עבודתו והו\"ל כמסייע בבית הגרנות ותנאו בטל מיהו אפשר לפרש עוד כונת התנאי הזה ע\"מ שהמתנות או המעשר שלי שהוא מכוין להתנות עם התורה דאף שהתורה נתנה לך רשות שתתן המתנות למי שתרצה אני מתנה לעקור כח ורשות זה שנתנה לך והריני מוכר לך את המקח הזה על מנת שאלו המתנות יהיו שלי ולא יהיה לך רשות בהם לתתן למי שתרצה והו\"ל כאותה שאמרו בפ\"ק דמכות גבי ע\"מ שלא תשמטני שביעית שאין התנאי עם הלוה ע\"מ שלא תשמיטהו בשביעית אלא עיקר תנאו הוא עם התור' שציותה על השביעית כמ\"ש שם רש\"י והרמב\"ם בפ\"ט מה' שביעית די\"ב וכעין זה כתב הריטב\"א ז\"ל בחי' לגיטין פ' המגרש דפ\"ד ע\"ב יע\"ש.
ואם זו היתה כוונתו בתנאי זה אין לבטל התנאי מהטעם שכתב הרא\"ש בפ' המוכר דלא שקיל לוי חלף עבודתו דכיון שלא התנה עם הלוקח שיתן לו המתנות אלא עיקר תנאו הוא עם התורה אי הוה מהני תנאי זה ולא היה בזה משום מעמש\"ב חשיב מתנות אלו כמתנות של בהמתו דליכא בהו משום חלף עבודתו אמנם קושטא קאי דמתנה עמש\"ב הוא כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפרק הזרוע והשתא שפיר כתב הרא\"ש שתי הטעמים הללו לומר דבין אם יהיה כוונת התנאי הכי או הכי עכ\"פ תנאו בטל משתי הטעמים הללו ובכן ממילא נתיישב מה שהוק' לו מרן החבי\"ב ולהרב מוצל מאש ז\"ל דאחר דהוי דבר שבממון למה לא מהני תנאו דלפי האמור לא דמי לשאר תנאי שבממון כההיא דע\"מ שאין לך שאר כסות וע\"מ שאין עלי אונאה דהתם לשון התנאי מורה שהוא מתנה עם האשה או עם הלוקח שימחלו לו וממון ניתן למחילה כמ\"ש לעיל בשם הרשב\"א והרמב\"ן ז\"ל אמנם בתנאי זו דע\"מ שהמתנות או המעשר שלי משמע להו להתוס' והרא\"ש בפר' הזרוע דמדלא קאמר ע\"מ שתתן לי המתנות אלא שהמתנות שלי משמע טפי שכונתו לעקור כח ורשות שנתנה התורה לנותן דומה לע\"מ שלא תשמטני שביעית ובכן אפי' דהוי דבר שבממון תנאו בטל שאין כח בידו לבטל מ\"ש בתורה כנלע\"ד.
וע\"פ האמור מינח ניחא לי נמי מה שהקשה הרב מח\"א בהלכות מלוה סימן ל\"ח דצ\"ו ע\"ג בתי' התוס' והרא\"ש ז\"ל הלזו שתי' בפ' הזרוע וז\"ל ולכאורה ק' דמ\"ש מע\"מ שתאכל בשר חזיר דאמרי' דלא חשיב מתנה על מש\"ב משום דאמרי' לא תיכול ולא תגרש ה\"נ נימא לא תתן ולא יקנה ונדחק ליישב כיע\"ש אמנם ע\"פ מ\"ש לא דמי לההיא כלל דהתם אין התנאי עם התורה כמ\"ש שם הריטב\"א בחי' אלא התנאי הוא עם האשה שתאכל בשר חזיר וכמ\"ש משא\"כ בלשון זה דע\"מ שהמתנות שלי דדמי לע\"מ שלא תשמטני שביעית כמדובר.
וראיתי עוד למרן החבי\"ב ז\"ל שכתב וז\"ל וכתב הסמ\"ע בח\"מ סי' כ\"ב ס\"ק ט\"ו דאע\"פ שאסור לדון בדיני גויים ואם קנו מיניה לדון בדיני גויים אין הקנין כלום ואסור לדון בפניהם היינו דוקא היכא דאין יפוי כח וזכות לאחד מבעלי דינין במשפט הגויים טפי מבמשפט ישראל אבל אם יש לאחד מהם יפוי כח וזכות במשפטם טפי מבמשפט ישראל אז מהני הקנין ולא אמרינן אין אדם מתנה עמ\"ש בתורה כי אם בתנאין בעלמא אבל אין לאחר קניין כלום עכ\"ל ויש לחקור אם מהני קניין כאן במתנה ע\"מ שהמתנות שלי אע\"ג דהוי מתנה עמש\"ב דומייא דהמקבל עליו לדון בדיני גויים וקנה בקניין דתנאו קיים על הדרך שכתב הסמ\"ע ויראה ודאי דהתם שאני דיש לו יפוי כח במשפט הגויים מבמשפט ישראל וכאן לא שייך זה עכ\"ל.
והנה לפי הטעם שכתבו התוס' והרא\"ש שם בפרק הזרוע דמאי דחשיב מתנה עמש\"ב הוא מפני שהתורה הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה ופירשנו כוונתם ז\"ל דמשמע להו דלשון תנאי זה דע\"מ שהמתנות שלי הוי כלשון ע\"מ שתשמטני שביעית שהוא מתנה עם התורה לעקור כח ורשות שנתנה לו ללוקח כמדובר לעיל, הנה לפי הטעם הזה אין מקום לע\"ד לדברי הרב ז\"ל דבנדון זה כשקנה מיד הלוקח גילה דעתו המתנה שאין כוונתו בתנאי זה לעקור מ\"ש תורה שהרשות ביד הלוקח ליתנם לכל כהן שירצה אלא כוונתו להתנות עם הלוקח ע\"מ שתתן לי המתנות וכבר כתבנו דכל כה\"ג אין כאן משום מעמש\"ב דאע\"פ שהתורה הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה יכול הוא להתנות שיתנם לו כיון שהרשות בידו ומפני שעיקר תנאו הוא עם הלוקח לכך קנו מידו בקנין כדי שלא יוכל לחזור בו שאם כוונתו היה להתנות עם התורה ע\"מ שלא יהיה לך כח ורשות שנתנה לך תורה כמו ע\"מ שלא תשמיטני שביעית קנין מאי בעי הכא, מיהו אם יש מקום להסתפק לפי דברי הסמ\"ע ז\"ל הוא לפי הטעם שכתב הרא\"ש בפרק המוכר את הבית דטעמא דלא מהני תנאי זה דע\"מ שהמתנות הוא מפני דא\"כ לא שקיל להו למתנות חלף עבודתו אלא מפני תנאו וכל שקנה מידו יש להסתפק אם קנאן למתנות ע\"י הקנין אע\"פ שיש איסור בדבר דומייא דמתנה לדון לפני גוים וקנה בקנין דמהני.
ולעד\"ן דכי היכי דהתם מהני הקנין ה\"נ מהני הכא דאע\"ג דאיכא איסורא כיון שע\"י הקנין הרי עבר וקנאו אין לאחר קנין כלום כמ\"ש הסמ\"ע ז\"ל, וראיה לדבר שהרי בפרק עד כמה לא אמרו אלא דכהנים ולויים המסייעין בבית הגרנות אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן והיינו דוקא לכתחילה אבל עם עברו ונתנו להן מה שעשו עשו וכמו שסיימו בברייתא ואם עשו כן חיללו ובקשו חכמים לקונסם כו' הרי מבואר דכל שבאו לידם אע\"ג דעבדו איסורא דלא נטלום בשביל חלף עבודתן מה שעשו עשו ה\"נ כל שקנאן ע\"י קנין כמי שבאו לידם דמי, וכי תימא אדרבא משם ראיה דע\"י קנין לאו כמי שבאו לידם דמי שהרי פועלים קונין שכר עבודתן ע\"י פעולתן ולא בעו קנין כנודע דקנין דידהו היינו פעולתן ואפי\"ה אמרו דלכתחילה אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן ואם איתא דכל שקנו בקנין כמי שבאו לידם דמי אמאי אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכר פעולתן שסייעו בבית הגרנות וקנו אותם בשכרן אלא ודאי דכל שלא באו לידם ממש לא מהני בהו קנין נלע\"ד דאי מהא לא אירייא שהרי כתב הרא\"ש בע\"ז פרק השוכר את הפועל דס\"ג דקנין דפועל גרע מקנין דעלמא שכתב שם וז\"ל ומכאן נ\"ל לדקדק דהאומר לפועל עשה עמי מלאכה זו ואני אתן לך חפץ פ' בשכרך יכול ליתן לו דמי החפץ כו' אבל גוף החפץ אי אפשר לו לקנו' אלא במשיכה או שיהיה ברשות הפועל בשעת עשיית מלאכה עכ\"ל וכ\"כ ג\"כ הר\"ן ז\"ל שם בהלכות והביא דבריהם רמ\"א בח\"מ סימן של\"ב ס\"ד ובסי' רמ\"א ס\"ז יע\"ש, ועיין למהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סימן כ\"ב ובחח\"מ סימן כ\"ג ובדברי הר\"ב משנה למלך פ\"ד מהלכו' איסורי מזבח הלכה יו\"ד ובדברי הר\"ב מח\"א ז\"ל בהגהותיו על מוהרימ\"ט ז\"ל, ועיין בספר פנים מאירות סימן צ\"ב ובספר משאת משה ח\"ג סימן כ\"ה ובספר זכרון דברים דנ\"ז ע\"ג יע\"ש ובכן איכא למימר שפיר דכהנים ולויים המסייעים בבית הגרנות בשביל תרומות ומעשרות אם קנו מיד הבע\"ה בקנין קנו שפיר וכמי שבאו לידם דמי וצריך ליתנם להן כנלע\"ד.
וא\"ת כיון דקנין זה באיסור הוא לא מהני דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואיך כתב הסמ\"ע דאם קנה בקנין לדון בדיני גוים כל שיש יפוי כח וזכות לאחד מהם דאין לאחר קנין כלום והלא הסמ\"ע גופיה בסימן ר\"ח כתב דאפי' באיסור דרבנן אי עביד לא מהני וכ\"כ הש\"ך ז\"ל שם יע\"ש, הא לא קשיא שכבר עלו לחלק שם הם ז\"ל בין מקח שנעשה באיסור כגון נשבע או נדר שלא למכור ועבר ומכר בקנין שאי אפשר לקיים המקח אא\"כ ע\"י האיסור דכל כה\"ג אי עביד לא מהני אבל היכא שאפשר לקיים המקח בלתי איסור כההיא דמוכר גלימא בדמי רבית דכל שמסלקים האיסור המקח קיים מהני יע\"ש, ה\"נ במקנה בקנין לדון בדיני גוים שעיקר הקנין שקנו ממנו הוא לתת כח וזכות לחבירו בממונו ובזה אין בו איסור והאיסור הוא לבא לפני הערכאות לדון לפניהם כשמסלקים האיסור שלא לבא לדון לפניהם כיון שהדבר ידוע שיש לזה יפוי כח זכות בדיניהם זכה שפיר, ובנ\"ד ג\"כ שהקנה לו המתנות בשביל תנאו אין האיסור תלוי בעיקר הקניין אלא במה שהתנה מתחילת המכר שיתן לו כל שקנאן בקניין והרי הן שלו אין לנו להוציאן מרשותו בשביל התנאי דסמי מכאן עיקר התנאי והרי הוא נוטלן בשביל קניינו כאלו הקנה אותן לו בלתי תנאי, ואפי' אם נאמר דנ\"ד דמי טפי למקח שנעשה באיסור כי ההיא דנשבע שלא ימכור כו' כבר הוכחנו מההיא דר\"פ עד כמה דכהנים ולוי' שסייעו בבית הגרנות אם כבר באו לידם המתנות אין מוציאין מידם וכיון דקליש איסור זה שהרי אין מוציאין מידם אף אם קנו מידם נמי קנו דלא דמי לההיא דנשבע שלא ימכור דאפי' בא המקח לידו צריך לחזור ועיין בס' חזון נחום דקנ\"א ע\"א שכתב דאיכא איסורי' דרבנן דאי עביד מהני דהם אמרו והם אמרו כדאמרי' בפ\"ק דתמור' שאני התם דגלי קרא יע\"ש.
עוד ראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל עמד על דברי רבינו הר\"ם במז\"ל דבפ\"ט מה' בכורים הי\"א פסק דהאומר ע\"מ שהמתנות שלי תנאו בטל מפני שמתנ' ע\"מ ש\"ב ואלו בפ\"ו מה' מעשר הי\"ט גבי בן לוי שמכר שדהו לישראל ואמר ע\"מ שהמעשר שלי פ' דתנאו קיי' והמעשר שלו משום דע\"מ שיור הוא ושייורי שייר למקום מעש' וכבר עמדו בזה הר\"ב ט\"ז והש\"ך ז\"ל שם ס\"ק ח\"י, ומרן החביב ז\"ל עלה לחלק דהתם גבי בן לוי משו\"ה חשבי' לתנאי דע\"מ כאומר חוץ ושיורא הוי משום דאי תנאה הוי הא קי\"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ועכ\"ל דשייר מקום כדי שיקנה ולא תהוי דשב\"ל וכיון דשייורי שייר מקום מעשר תו ליכא משום מתנה עמש\"ב אבל במוכר פרה ואמר ע\"מ שהמתנות שלי דליכא טעמא דמקנה דבר שלא בא לעולם תנאי גמור הוא והו\"ל מתנה עמש\"ב אלו תורף דבריו ז\"ל יע\"ש וכדבריו ז\"ל כתב ג\"כ הרפ\"ח שם ס\"ק מ\"ד.
ואני בעוניי לא זכיתי להבין דבריהם ז\"ל דמלבד דאין הטעם הזה מספיק לע\"ד לחלק דמה לי טעמא דמתנה עמש\"ב ומה לי טעמא דאין אדם מקנה דשלב\"ל דכי היכי דמשום טעמא דאין אדם מקנה דשלב\"ל אנו אומרים דע\"מ חוץ הוא ושייורי שייר למקום מעשר ה\"נ משום טעמא דאין אדם מתנה עמש\"ב הוה לן למימר דע\"מ חוץ הוא ולא תנאה, וכבר תפס על הפ\"ח ז\"ל בזה בהגהת הרב ט\"ז ז\"ל סי' רי\"ב ס\"ג, ועיין בספר נחפה בכסף חי\"ד סי' ב' דכ\"ד ע\"ד שעמד ליישב דברי הפר\"ח ז\"ל ומרן החבי\"ב ואין בדבריו כדי שביעה, ולבר מן דין נר' דאשתמיט מינייהו מ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפרק המוכר את הבית דס\"ג דאע\"ג דאין אדם מקנ' דשלב\"ל אדם מתנ' בדבר שלב\"ל עד שמתוך כך הוצרך הרא\"ש ז\"ל לומר דההיא דפריך תלמודא בפ' המוכר והא אין אדם מקנה דשלב\"ל היינו משום דע\"כ האי תנא סבר דע\"מ שיור' הוא ולא תנאה דאי תנאה הוא מתנה עמש\"ב הוא יע\"ש אשר מבואר יוצא מתוך דבריו ז\"ל דטעמא דמשמע ליה לתנא דע\"מ שיורא הוא ולא תנאה לאו משום טעמא דאין אדם מקנה דשלב\"ל הוא כדמשמע מפשט השמוע' דהא ודאי ליתא דהא אדם מתנ' בדשלב\"ל אלא עיקר טעמא הוא משום דאי תנאה הוא הו\"ל מתנה עמש\"ב הפך דברי מרן החבי\"ב והפ\"ח ז\"ל וצ\"ע, ועיין למרן ב\"י בח\"מ ס\"ס ר\"ט שכתב ע\"ש הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן ז\"ל דכל תנאי שהוא מתנה בעיקר המקח לכ\"ע לאו תנאה הוא אלא שיור' יע\"ש, ועיין למוהר\"ש יונה ז\"ל בסי' כ\"ה מה שהקשה בעיקר דברי הרמב\"ן ז\"ל ועיין בס' נחפה בכסף שם דף כ\"ד.
והרב ש\"ך ז\"ל תירץ דלישנא דע\"מ משמע תנאה ומשמע שיורא ולכן ס\"ל להר\"ם במז\"ל דיש חילוק בין קרקע למטלטלים דגבי בן לוי שמכ' שדהו ע\"מ שהמעשר שלי כיון דקרקע בחזקת בעלים הראשו' עומדת אמרי' דע\"מ לאו תנאה ושייורי שייר מקו' מעשר אבל גבי מוכר פרה ע\"מ שהמתנות שלו כיון דמסר' הבהמ' ללוקח וקאי בידיה לא אמרי' שייורי שייר לאפוקי מיני' המתנות את\"ד ז\"ל יע\"ש, ותירוץ זה לא איפר' מחולשא דלפ\"ז צ\"ל לדעת רבינו ז\"ל דתנא גופיה ספוקי מספ\"ל בלשון ע\"מ אי תנא' הוי או שיורא הוי וזה דוחק.
ולכן נלע\"ד דמשמע ליה לרבינו ז\"ל דלישנ' דע\"מ תנא' הוי והיינו טעמא משום דאי חוץ הוי למה אפקיה המתנה הזה בלשון ע\"מ ולא בלשון חוץ אם היתה כונתו לשיורא דטפי הול\"ל חוץ דהוא לשון מבורר ומדאפקי' בהאי לישנא דע\"מ אנו אומרים שכונתו הוא לתנא' ולא לשיורא מיהו היכא דאיכא טעמא למימ' דחוץ הוא והא דאפקי' בלשון ע\"מ משום דאי הוה אמר חוץ הוה משמע שיורא טפי ממאי דבעי לשייר ולהכי אפקי' בלשון ע\"מ אז אנו אומרים דע\"מ חוץ הוי ובכן ממיל' מתיישב דחילוק יש בין ההיא דבן לוי שמכ' שדהו ע\"מ שהמעשרו' שלי לההיא דמוכר פרה ע\"מ שהמתנות שלי דגבי ההיא דבן לוי להכי אנו אומרים דע\"מ שיורא משום טעמא דאי תנאה הוא הו\"ל מתנה עמש\"ב כמ\"ש הרא\"ש בפ' הזרוע א\"נ משום דלא שקיל לוי חלף עבודתו והא דלא אפקיה בלשון חוץ ממקום המעשר הוא משום דאי הוה אמר הכי לא היה לו כח ללוקח באותו מקום כדי לעשר על חלקו דהא שייר המוכר אותו מקום לעצמו לגמרי ולהכי קאמר לשון זה דע\"מ דמשמע נמי תנאה ולא שיורא מפני שהוא מכר ללוקח כח זה במקום המעשר שיהיה כשלו כדי שיוכל לעשר ממנו על חלקו וכמ\"ש התוספות ז\"ל בפרק המוכר את הבית דס\"ג ד\"ה ע\"מ וז\"ל הכא לא הוי כמו כהן המסייע בבית הגרנות דהא קאמר מקום מעש' שיורי שייר והוי מעשר שלו לגמרי אלא שמכר לו כח זה שיוכל לעשר על חלקו עכ\"ל, אבל גבי מוכר פרה ע\"מ שהמתנו' שלו אם כונת המתנה הוא לשייר לעצמו המתנות לגמרי ולא למוכרן ללוקח הול\"ל חוץ מהמתנות ומדאפקיה בלשון ע\"מ ש\"מ תנאה הוי ולא שיורא דהתם ליכא טעמ' למימר דלהכי אמר ע\"מ משום דשייר ללוקח כח וזכות שיוכ' לעשר על חלקו דהתם לא שייכא האי מילתא כמובן כן נר' לע\"ד ודוק.
עוד ראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל הביא ההיא דאמר ר\"ל עלה דהך ברייתא דבן לוי זאת אומרת המוכר בית לחבירו ואמר ע\"מ שהדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו וקאמר ר\"ל דנ\"מ להוציא זיזין לחצר ופסקו כן הרמב\"ם בפכ\"ד מה' מכירה והטור והש\"ע בח\"מ סי' רי\"ב ורי\"ד וכתב על זה ואע\"ג דע\"מ לא מהני לדידן בבן לוי שמכר כו' משום דלדידן ע\"מ לאו שיורא הוא וא\"כ ה\"ה נמי גבי דיוטא שלמד ממנה ר\"ל לא היא דגבי מעשר ומתנות ל\"מ משום דמעמש\"ב הוא אבל גבי דיוטא לא הוי מעמש\"ב ותנאו קיים עכ\"ל, והנה לפ\"ד ז\"ל קל\"ט דאם כן למה הוצרך ר\"ל ללמוד דבר זה מבריית' דבן לוי ועל הדרך שפי' הרא\"ש ז\"ל שם דתפ\"ל דמשום תנאו שהתנה להוציא זיזין לאויר מהני תנאו שפיר דאע\"ג דאין אמ\"ד שב\"ל וה\"ה דבר שאין בו ממש מ\"מ אדם מתנה ע\"ד שב\"ל וה\"ה בדבר שאין בו ממש דגבי ע\"מ שהמעשר שלי לא הוצרכנו לטעמא דשיור מקום אלא משום דס\"ל לתנא דע\"מ לאו תנאה הוא אלא שיורא כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל שם ואין אדם משייר דשב\"ל אבל בע\"מ שדיוטא עליונה שלי דלית בה משום מתנה עמש\"ב ותנאה הוא מה צור' לטעמ' דשיור מקום כי ע\"כ נרא' לע\"ד דההיא דר\"ל ל\"מ אלא באומר חוץ מדיוטא העליונה וע\"מ דנקט לאו דוק' כמו שכ' רשב\"ם ז\"ל שם והרא\"ש והטור ז\"ל הביאו הא דר\"ל ללמוד ממנו לענין האומר חוץ מדיוטא כו' דבאומ' ע\"מ אין צורך לטעמא דשיור מקום כמדובר וכ\"כ בהגה' הט\"ז בסי' רי\"ב יע\"ש.
ודע שהר\"ב פר\"ח ז\"ל בס' מים חיים בתשו' סימן ו' נשאל על מי שקידש אשה ע\"מ שאם תפו' לפני יבם שתחלוץ מי אמרי' דמתנה עמש\"ב הוא ותנאו בטל או דילמא כיון דמן התורה מצי לחלוץ אין זה מתנה על מש\"ב וכ\"ש למ\"ד מצות חליצה קודמת, והשיב כיון דמן התורה מצי לחלוץ או ליבם ואיהו קמתני שלא ליבם הו\"ל מעמש\"ב ותנאו בטל וראיה לדבר מהא דאיתא בפ' הזרוע דקל\"ד דכהן שמכר פרה לישראל ע\"מ שהמתנות שלו תנאו בטל וטעמא דמילתא משום דהוי מתנה עמש\"ב שהרי מן התורה יכול ליתנם לכל כהן שירצה וה\"נ דוכוותא כן נ\"ל עכ\"ל, והנה לא זכר הרב ז\"ל הטעם שכתב הרא\"ש בפרק המוכר את הבית דטעמא דלא מהני תנאי זה דע\"מ שהמ' שלי הוא מפני דא\"כ לא שקי' להו למתנות חלף עבודתו אלא מפני תנאו דלפי אותו הטעם אין ראיה מההי' לנדון הרב ז\"ל מיהו לפי מ\"ש אנן יד עניי לעי' בישוב שתי הלשונות שכתב הרא\"ש בפ' הזרוע ובפ' המוכר דאותו הטעם שכתב הרא\"ש בפ' המוכר הוצרך אפי' אם נפרש כוונת לשון התנאי שהוא מתנה עם הלוקח שתתן לו המתנות שאם זו היתה כונתו אין בזה משום מעמש\"ב דומיא דע\"מ שאין לך עלי שאר כסות וכיוצא כמדובר לעיל, אמנם כשהוא מתנ' עם התורה ע\"מ שלא יתחייב במ\"ש התורה כההיא דע\"מ שלא תשמטני שביעית וכן ע\"מ שהמת' שלי אם כונתו לעקו' כח ורשו' שנתנ' התו' ללוק' ליתנם למי שירצ' והוא מתנה עם התור' שיהיו המתנות שלו ולא יהיה ללוקח כח ורשות בהם אלא ליתנם לו בזה מודה הרא\"ש דתנאו בטל מטעם מעש\"ב וזהו שכתב בפ' הזרוע דטעמא דתנאו בטל הוא משום דמתנה עמש\"ב הוא לפ\"ז שפיר מייתי הרב ראיה מההיא לנדון שלו שהוא מתנה בקדושין שאם תיפול לפני יבם שתחלוץ דכיון שהתורה נתנה רשות ליבם או לחלוץ אין בידו של מקדש לעקור כח ורשות שנתנה תורה ליבם והרי תנאי זה הוא עם התורה ממש ותנאו בטל משום מעמש\"ב.
ואף שהתוס' ז\"ל בפ' הזרוע תירצו בתי' א' דטעמ' דלא מהני תנאו הוא משום שאין התנאי אגיד בעיקר המקח דמיירי שהתנו בפי' שאפילו לא יתן לו המתנות שלא יתבטל המקח והו\"ל תנאי זה פטומי מילי בעלמא ולא קנה זה המתנות משום תנאי בעלמא וכבר כתבנו לעיל דהכי נמי משמע ליה לרבינו ז\"ל בפ\"ט מה' בכורים כמדובר לעיל וא\"כ לפי תירוץ זה אזדא ליה ראית הפר\"ח ז\"ל לא היא דהתוס' ז\"ל בתי' הראשון משמע להו דלשון תנאי זה דע\"מ שהמתנות שלי כונתו ע\"מ שתתן לי המתנות דעיקר תנאו הוא עם הלוקח ולא לעקור מ\"ש בתור' ואין בזה משום מעמש\"ב ולזה הוצרכו לומר דטעמ' דתנאו בטל הוא משום דלא אגיד בעיקר המקח מיהו למאי דמשמע להו בתירוץ הב' דכונת לשון התנאי הוא לעקור כח ורשות שנתנה תורה ללוקח ויש בזה משום מתנה עמש\"ב שמעינן מדבריהם ז\"ל דאפי' במתנה לעקור מקצת מ\"ש בתורה כההיא דע\"מ שהמתנות שהוא מתנה שלא יהיה ללוקח כח ורשות כי אם לתתם לו חשיב שפיר מתנה עמש\"ב ובזה לא נחלקו התוס' בתי' הראשון וא\"כ בנדון הפ\"ח שהוא מתנה בהדייא עמש\"ב כמדובר דן הרב דאפי' דהוי מתנה לעקור מקצת מש\"ב דתנאו בטל כדברי התוס' והרא\"ש שם ודוק.
ובעומדי בענין זה כן בא אצלינו חד צורבא מרבנן מע\"הק ירושלי' תובב\"א הוא החה\"ש עצ\"ור כמה\"ר מ" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נודרת על דעת רבים ואם \n נשאת כו' אבל אינה נודרת שמא יפר לה בעלה. ע\"כ. הכי איתא בפ' השולח דל\"ה ע\"ב דקאמר ר\"ן אפי' נישאת מדרינן לה כו' ופרכי' נשאת ודאי מפר לה בעל ומשני דמדרינן לה ברבי' וכתב רש\"י ז\"ל בד\"ה ברבים נודרת בפני עשרה וקסבר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה ע\"כ שמעתי מקשים שדברי רש\"י הללו הוא הפך מ\"ש בפ' השולח דמ\"ה ע\"א וכמה רבים ר\"ן אמר ג' ר\"י אמר עשרה ר\"ן אמר ג' כו' וא\"כ הכא דקיימינן אליבא דר\"ן איך פרש\"י דמדרינן לה ברבים היינו עשרה הפך מאי דס\"ל לר\"ן ואף דמדברי התוס' לקמן נר' דהוו גרסי ר\"ן בר יצחק ואפשר דהכי הוה גריס רש\"י ז\"ל שם והכא גריס ר\"ן סתם והוא ר\"ן בר יעקב או ר\"ן בר חסדא מלבד שזה לא ניתן ליאמר דהא לשיט' רש\"י ר\"ן סתם נמי הוא ר\"ן בר יצחק כמ\"ש התוס' ז\"ל בגיטין ס\"פ הנזיקין דל\"א ע\"ב ד\"ה אנא יע\"ש, עוד בה דאפי' אם נפרש הכא שהוא ר\"ן בר יעקב אכתי קשה מנא ליה לרש\"י לפרושי דר\"ן ב\"י ס\"ל דרבים היינו עשרה ולא פי' דס\"ל דהיינו ג' וכמו שכן פסקו כל הפוסקים לענין נודר ע\"ד רבים דהיינו ג' ואפשר דרש\"י ז\"ל משום דקשיתיה לישנא דתלמודא דקאמר דמדרינן לה ברבים דמשמע דכי ניסת דוקא הוא דמדרינן לה ברבים כדי שלא יפר לה הבעל אבל כי לא ניסת לא מדרינן לה ברבים וזה ק' דהא מקמי הכי שם דל\"ה ע\"א אמרינן דא\"ל רב יאודה לרב ירמי' ביראה אדרה בב\"ד ואשבעה חוץ לב\"ד נראה דאפי' סתם אלמנה כי מדרינן לה לא מדרינן לה אלא בב\"ד וסתם ב\"ד היינו ג' וא\"כ כי מקשה הכא תלמודא עליה ניסת ודאי מפר לה בעל הו\"ל לשנויי הכי הא מדרינן לה בב\"ד דהוי רבים ומדקאמר דמדרינן לה ברבים משמע דס\"ל להאי תרצן דכי ניסת עבדינן לה מילתא יתירתא טפי מב\"ד ועכ\"ל דהכי קאמר דמדרינן לה בעשרה דאע\"ג דסתם אלמנה מדרינן לה בב\"ד של ג' כי ניסת עבדינן לה מילתא יתירתא להדיר לה ברבים דהיינו עשרה ודוק ועיין להרב ב\"ד חא\"ה סי' פ\"ו וסי' צ\"ט ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה הבעל \n שמכר נכסיו כו' אבל אם קנו מיד האשה תחילה שאין לה שעבוד במקום זה ואח\"ך מכר אותו הבעל אינה טורפת אותו. ע\"כ. הנה דברי רבינו מבוארים הם בפרק מי שהיה נשוי דצ\"א ע\"א ובמ\"ש התוס' שם ד\"ה תימה כו' ומתני' דלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש דמייתי התם הש\"ס כתבה רבינו בפ\"ל מה' מכירה ד\"ג והביא דבריו ה\"ה ז\"ל לקמן בפ' כ\"ב ה' י\"ו וז\"ל וכשנתנה לאחרים או מכרה פשוט הוא שאין מעשיה כלום אא\"כ רצה הבעל אח\"ך אבל ודאי אם רצה בעל לקיים יקיים דהו\"ל קנו מן האשה וחזרו וקנו מן האיש שהמקח קיים כנזכר פ' הנזיקין ונתבאר פ\"א מה' מכירה וראיתי למרן ב\"י בס' ב\"ה בא\"ה ס\"ס צ' שכתב וז\"ל ולדברי רבינו אף בנדון תשו' הרא\"ש שהסילוק לגבי בעלה מהני שהרי מבואר מדבריו דהא דתנן לקח מן האישה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים האי לקח מן האשה לא מכרה לו היא אלא לסילוק כתובתה קרי לקח מן האשה שהרי כתב בפי\"ז מה' אישות וז\"ל אבל אם קנו מיד האשה כו' עכ\"ל.
וזה לי ימים נשאלתי מהחכם השלם והכולל עצום ורב ספרא רבא כמוה\"ר בנימין פונטרימולי נר\"ו להבין כונת מרן בזה דאיך שם מרן ז\"ל מחלוקת בזה בין הרמב\"ם להרא\"ש והלא דברי רבי' הללו מבוארים הם בסוגייא דפ' מי שהיה נשוי ומי זה אמר שהרמב\"ם מפרש פי' אחר במתני' דלקח מן האשה והלא בפ' ל' מהלכות מכירה ד\"ג ומדברי ה\"ה לקמן בפ' כ\"ב מבואר דאף הוא מפרשה למתני' דלקח מן האשה כפשטה כמבואר שם אלו ת\"ד והנלע\"ד דכונת מרן לומר דמדברי רבינו משמע דאפילו לא סילק האשה שעבודה ממקום זה אלא לגבי הבעל לבד ולא כתבה כן ללוקח בפי' מהני ומדברי הרא\"ש לא משמע הכי אלא בעינן שיכתוב כן ללוקח שסילק שעבוד' מזה ולא תטרוף ממנו דאלו לא כתבה כן ללוקח בפירוש אלא לבעלה לא מהני דהו\"ל כאלו לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה כמבואר בתשו' הרא\"ש שהביא הטור שם ומה שכתב שהרי מבואר מדבריו דהא דתנן לקח מן האשה לא מכרה לו היא אלא לסלוק שעבודה קרי לקח מן האשה כו' כונת דבריו דלדעת רבינו דסילוק שעבודה מהני אפי' שלא כתבה כן ללוקח בפי' עכ\"ל דמאי דנקט מתני' לקח מן האשה לאו דוקא שהלוקח לקח בפי' מן האשה אלא שעדיפא מינה הו\"ל לאשמועי' דאפי' שסילוק שעבודה לגבי הבעל מהני אלא היא היא כוונת מתני' שהאשה סלקה שעבוד כתובתה משדה זו לגבי הבעל וכאלו לקח ממנה תחי' קאמר משא\"כ לדעת הרא\"ש דמתני' דוקא קאמר שלקח הלוקח ממנה תחי' או שקנה ממנה שנסתלקה משעבודה כנלע\"ד כונת מרן אף כי לא ימלט מן הדוחק קצת ועיין למרן החביב בס' דינא דחיי עשין מ\"ח ד\"מ ע\"ב ד\"ה אבל שדבריו תמוהים יותר ואין מקום לישבן ע\"פי דרך זה וכנראה דאשתמיט מיניה סוגייא דפ' מי שהיה נשוי דצ\"ו ודברי התוס' שם וצ\"ע ועיין בס' אדמת קדש חא\"ה סי' ל\"ד ועיין בפני משה ח\"א סי' ס\"ו יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דברים הנקנין באמירה איש \n ואשה שהיו ביניהם שדוכין ואמר לה כמה את מכנסת לי כך וכך כו' קנו אותן הדברים ואעפ\"י שלא היה ביניהם קנין ואלו הן הדברים הנקנין באמירה. ע\"כ. הכי איתא במס' קדושין דף ט' וכרב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כו' הן הן הדברים הנקנין באמיר' ע\"כ הנה הריב\"ש ז\"ל בסי' שמ\"ה הביא דבריו מרן ב\"י בא\"ה סי' נ\"א כתב דהא דרב גידל לאו דוקא כשהתנו כן בשעת קדושין דה\"ה בשעת נשואין ושכן נר' מלשון רבינו פי\"א מה' מכירה שלא הזכי' שם אלא שעת נשואין וטעמא דההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא אקרובי דעתא ורב גידל נקט וקדשה לרבות' דבקדושין לחוד מהני אעפ\"י שלא נזכר התנאי בשעת הנשואין עכ\"ל ומדברי התוס' בכתובות פ' נערה דנ\"ג ד\"ה השתא נמי אהדר בי שכתבו וז\"ל ואע\"ג דהן הן הדברי' הנקנין באמירה היינו היכא דעמדו וקדשו והכא כשרצה לחזור עדיין לא קדשו א\"נ הכא כבר קידשו קודם לכן ואח\"ך כתבו ולא אמרינן הן הן הדברים דנקנים באמיר' אלא כשקידשו אחר כך עכ\"ל.
והנה מתירוץ הלז שתירצו דהכא כבר קדשו ואחר כך כתבו ולא אמרו הן הן הדברי' אלא כשקדשו אח\"כ משמע דס\"ל דבשעת הנשואין לא מהני תנאה דאי בשע' נשו' מהני תנאה אכתי תקשי להו דאפי' אם כבר קדשו תקני באמיר' כיון דאיכא נשואין עדיין וגמר ומקנה בההיא הנאה דנשו' ואין לומר דאע\"ג דבשעת הנשואין גמר ומקנה היינו דוקא בשעמדו ונשאת והתם כשפסק אבא סוראה והדר ביה עדיין לא גמרו הנשואין דא\"כ מה הועילו התוס' בתירוצם השני כיון דאכתי תירוץ זה הוא ניהו מעין התירוץ הא' שעדיין לא קדשו או שעדיין לא נישאו אלא ודאי דכונתם לומר בתירוץ זה דאפילו הו\"מ למהדר ביה לעולם וכי אמר אבא סוראה השתא נמי אהדר כי לאו דוקא השתא אלא כי בעינן למהדר הדרנא בי היינו משום דכבר קדשו ומשמע דאפילו עמדו ונשאו נמי מצי למהדר ביה ויש לדחות דודאי התוס' אזלי ומודו דאי התנה נמי בשעת נשואין ועמדו וגמרו הנישואין הן הן הדברים הנקנין באמי' וכשתירצו דהכא כבר קדשו קודם לכן כונתם לומר דהשתא ארווח לן דכי אמרינן דלא קנה באמירה לבד משום דעדיין לא נישאו אין זה דוחק דהא באותו מעמד הוא דהוה בעי למהדר אבא סוראה ובודאי דעדיין לא נשאו משא\"כ אי הוה עובדא שפסק קודם קדושין דאפשר ואפ' דבמה שפסק עמדו וקדשו ומ\"מ פשט דבריהם מורים כמ\"ש מעיקרא וכבר הרב נ\"מ בדצ\"א ע\"ג דקדק מדברי המרדכי ג\"כ דאזיל בתר סברת הריב\"ש הלזו יע\"ש.
ואני בעניותי עיקר סברת הריב\"ש הלזו לא יכולתי להולמה שכ' דר\"ג נקט קידושין לרבותא דאפילו התנה כן בשעת קדושין ולא בשעת נשואין דאיכא אקרובי דעתא טפי אפ\"ה מהני תנאה באמירה בעלמא והדא מן התימה בעיני דכיון דנישואין בתר קדושין גרירי ועיקר אחתוני אהדדי בקדושין הוא והגע עצמך במי שקדש אשה סתם בלי שום תנאי ובשעת הנשואין היא האשה אינה רוצה לינשא אם לא כשיתן לה האיש כך וכך או להפך וכי הדין נותן שלא תנשא לו אם לא יקיים תנאה אשר שאלה זו אין הדעת סובלו דכיון דקדש סתם שורת הדין מחייב שתנשא לו סתם וכיון שכן איך הפה יכולה לדבר דרב גידל נקט קדושין לרבותא וכ\"ש כשהתנו כן בשעת הנשואין דאדרבא נהפוך הוא דדוקא בשעת הקדושין דכל אחד רשאי בעצמו וע\"י התנאי' גמרו וקדשו ואחתנו אהדדי אז הוא דמהני תנאי באמירה בעלמא אבל בשכבר קדשו סתם ובשעת הנשואין התנו תנאם ודאי דפטומי מילי בעלמא נינהו הואיל וליכא השתא הנאת דמחתני אהדדי דכבר אחתנו להו ואינן יכולין למאן זה בזה בנשואין.
והנה דבר זה היה מקום ליישב ולומר דהכא לאו מטעם דגמרו להתחתן זה בזה ע\"פ תנאם הוא דאמרינן דבאמירה בעלמא גמרי ומקנו דומי' דערב דבההיא הנאה דסמך מלוה אדבורא דערב ויזיף ליה גמר ערב ומשעבד נפשיה ה\"נ בההיא הנאה דצייתי ומחתני אהדדי גמר ומקנה כי זו היא סברת חכמי צרפת המובא בהגהות מיימוניות בפכ\"ג מהלכות אישות וכבר נדחה קרו לה לסברא זו דא\"כ שאר אינשי נמי שייכי בהכי ואלו בירוש' אמרו בהדיא דוקא אב ולא אחי אלא עיקר טעמא דדוקא אב שדעתו קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנשואין הראשוני' גמר ומקנה ליה באם וא\"כ איכא למימ' דאפילו עמדו וקדשו כבר כל שהוא מתנה ליתן בשעת הנשואין גמר ויהיב ולאו משום דאי לא יהיב לא מחתני אהדדי וכי יהיב מחתני אלא כל שהוא מוציא בפיו ובשפתיו בעת ההיא לאמר גמר ויהיב באמירה בעלמא מרוב שמחתו אשר ראו עיניו נשואי בנו וחתון דידיה אשר קרב את הרחוקים ועוד כי במתנות אלו אשר הוא נותן דין גרמא שיהיו כולם שמחים אלי גיל ולא יעבור בהם דרך עוצב ובההיא הנאה הוא דגמר ויהיב באמירה בעלמא לא כן באדם דעלמא כי לגבי דידיה לשמחה מה זאת עושה.
אך קשה דא\"כ אפי' לא התנו על כך אלא שהוא מעצמו אמר ליתן נימא דגמר ויהיב באמירה בעלמא כיון דעיקר טעמא בשמחה תליא מילתא וכדאמרן ואלו הריב\"ש ז\"ל גופיה הביא דבריו מרן ז\"ל שם בב\"י כתב דדוקא אם התנו ליתן מהני תנאה אבל אם מעצמו עשה כן הו\"ל כשאר חוב דעלמא ולא מקני באמירה ע\"כ לשונו יע\"ש ויש לישב והדבר תלוי בשיקול הדעת ודוק.
ודע שמרן בכ\"מ בפכ\"ג מה' אישות הל' י\"ג הביא דברי הריב\"ש הללו דמשמע ליה דהא דרב גידל לאו דוקא בקידושין דה\"ה בנשואין וקדושין לרבותא נקטיה וכתב שכן משמע מדברי רבינו ז\"ל יע\"ש וקשה טובא שהרב עצמו לקמן בהל' י\"ז עמ\"ש רבינו הפוסק עם האשה שיזון את בתה ה' שנים והוא שיתנו ע\"ז בשע' קידו' אבל שלא בשע' קדו' עד שיתנו כתב דדבר שאינו קצוב כשהוא בשעת קדושין שלא באמירה בעלמא סגי וכשהוא בשעת נישואין לא קני באמי' עד דאיכא קנין דכיון שכבר קדש לא קני באמירה כו' וכ\"כ בפי\"א מה' מכירה יע\"ש וכיון שכן דבשעת נשואין גרע לדעתו משעת קדושין לענין דבר שאינו קצוב א\"כ איך יחס בדעת רבינו כסברת הריב\"ש ז\"ל דאפילו בשעת נשואין נמי אמרינן הן הן הדברים הנקנין באמירה ומנ\"ל הא לרבינו כיון דרב גידל נקט קדושין איכא למימר דוקא קדושין ולא נשואין דלדעתו ליכא למימר דקדושין דנקט רב גידל לרבותא נקטיה דהא לדידיה נשואין גרע מקדושין לענין דבר שאינו קצוב דבעי קנין לא כן בשעת קדושין.
ובעיקר חילוק זה שחילק הרב ז\"ל לענין דבר שאינו קצוב בין באמירה דשעת קדושין לאמירה דשעת נשואין ראיתי להרב גד\"ת בד' שמ\"ו ע\"ג שכתב וז\"ל לדעתו ז\"ל גרע שעת נישואין משעת קדושין ואלו הריב\"ש ז\"ל בסי' שמ\"ו כתב דרב גידל נקט קדושין לרבותא דבקדושין לחוד מהני ולפי דבריו הדבר קשה לאוקמא ההיא דרב גידל דוקא בקדושין דהא מתני' קתני הנושא את האשה ופסקה עמו כדי לזון את בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים עד הפקחין היו כותבין ע\"מ שאזון את בתך כל זמן שאת עמי ומסתמא משמע דהך סיפא דהפקחין קאי ארישא דהנושא את האשה ופסקה עמה לזון את בתה דהיינו פסקה בשעת נישואין שכן הוא משמעות הנושא ועלה קאמר דהפקחין כשעושין פסיקא זו מפרשי כל זמן שאת עמי ובגמ' שיילינן בהא דרב גידל אי ניתן ליכתב או לא וקאמר רב אשי דלא ניתנו ליכתב ואותיב עלה רבינ' מהא דהפקחין היו כותבין ומשני מאי כותבין אומרים כו' ואם כדעת הרב כ\"מ כיון דאוקימנא למתני' דאיירי בנשואין היכי מצינן לאוקומא באמירה הא ע\"כ לא סגי בלא כתיבה או קנין עם כי זה היה מקום לתרץ בדוחק קשה עוד כיון דלדעתו ז\"ל כך היא כתיבה בנשואין כמו אמרו בקדושין למה לי לדחוקי דקרי ליה לאמירה כתיבה לימא דהך כתיבה היינו משום דהוייא בשעת נישואין דלא סגי בלא כתיבה ואין לו כח אלא באמירה בשעת קדו' ולעולם דההיא דרב גידל לא ניתן ליכתב עכ\"ל.
ולא ידעתי אמאי לא הוקשה לו בפשיטו' טפי למאי דמשמע ליה ז\"ל דהנושא דקתני במתני' היינו נשואין ולא קדושין מתחילת הסוגייא דפריך תלמודא לר\"ל מהא דתנן הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים ומוקי לה בשטרי פסיקתא וכדרב גידל יע\"ש, וליכא למימר דבקנין הוא דמוקי למתני' ומייתינן לרב גידל לומר דכי היכי דמהני בשעת קדושין אמירה בדבר קצוב ה\"נ מהני בקנין בשעת נישואין בדבר שאינו קצוב דהא ליתא שהרי בדי\"ג עמ\"ש ר' איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין והתנו ביניה' הרי הם דברי' הנקנין באמי' כת' מרן כ\"מ דמש' לר' דההי' דר\"ג לאו דוק' באב אצל בנו דהה\"נ בבעל עם אשתו וראייה לזה מההיא דר\"פ הנושא דמוקמי' מתני' דהנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה בדרב גידל יע\"ש הרי דמשמע ליה דמתני' בלתי שום קנין איירי ולפי דבריו ז\"ל דבשעת הנישואין ודבר שאינו קצוב לא מהני אמירה בעלמא אם לא בקנין היכי מוקמינן לה כדרב גידל ויש לישב לזו דאה\"נ דכי מפרשינן למתני' בשטרי פסיקת' ע\"כ לאוקומה בקנין כיון דהוי בשעת נשואין ודבר שאינו קצוב מיהו מינה יליף רבינו ז\"ל לדבר שאינו קצוב בשע' קדו' לגבי בעל ואשתו דכי היכי דמהני תנאה בשעת נישואין בדבר שאינו קצוב ובקנין ה\"נ מהני בשעת קדושין או נשואין בלתי קנין בדבר קצוב דשקולין הם שעת נישואין בקנין בדבר שאינו קצוב כשעת קדושין בלתי קנין ואפי' בדב' שאינו קצוב.
ומיהו האמת יורה דרכו דמשמע ליה למרן ז\"ל דלישנא דהנושא לאו דוקא נשואין אלא ה\"ה דלקדושין נמי קרי ליה נשואין וכ\"כ רבינו בפ' כ\"ג מה' אישות די\"ז הנושא את האשה כו' והוא שיתנו על זה בשעת קדושין כו' ובשעת קדושין אפי' דבר שאינו קצוב הוא נקנו באמירה בלתי קנין ולהכי מדמי תלמודא שפיר כי מוקמי' מתני' דהנושא בשטרי פסיקתא לההיא דרב גידל דמיירי בלי קנין כי אם באמירה לבד ומינה יליף רבינו לאיש ואשה שהתנו בשעת קדושין דמהני בהו תנאי בלי קנין באמירה בעלמא ובהכי מתישב שפי' מה שהוקשה לו להרב גד\"ת ז\"ל מההיא דפריך תלמודא מהפקחין היו כותבין דכיון דהנושא לאו דוקא אמאי היו כותבין בשעת קדושין באמירה בעלמא מחייבי ודחיקא ליה לאוקומה בשעת נשואין דוקא ועיין להר\"ב נ\"מ ז\"ל בדצ\"א ע\"ג.
ולענין אם הבעל מתחייב לאשתו בשעת נשואין באמירה בלבד מדברי רבינו פכ\"ג הל' י\"ג מבואר דמהני תנאם וכתב ה\"ה ז\"ל דכ\"ש הוא מדין האב וג\"כ מתבאר מן הגמרא עכ\"ל וכבר ביאר מרן בכ\"מ ז\"ל ראיית הגמרא ואין ראייתו מכרחת לדברי הראב\"ד ז\"ל וסיעתו שכתבו דר\"ל הוא דמוקי למתני' דהנוש' את האשה בשטרי פסיקתא אבל לר\"י מתוקמא באומר חייב אני לך מנה בשטר וכמ\"ש הרב נ\"מ ז\"ל בד' צ\"ב ע\"ב והוא ז\"ל הכריח שפיר מסוף אותה סוגייא דפ' הנושא בד' ק\"ב דפרכינן לרב אשי דאמר דברים אלו לא ניתנו ליכתב ממתני' דבנותיו נזונות מנכסים ב\"ח והיא נזונת מנכסים משועבדים ומשני בשקנו מידו ופריך עלה בנותיו נמי ומשני בשקנו לזו ולא קנו לזו ופרכינן אמאי פסקא כו' ומאי פריך ומאי פסקא האי כדיניה והאי כדיניה בנותיו דאיתנהו בתנאי ב\"ד ולא בעו קנין מסתמא לא קנו מידו אבל בעל אשתו כיון שהוא פסק אי לא סגי באמירה מסתמא קנו מידו אלא עכ\"ל דבת אשתו נמי קנו באמירה וכיון שעם כל זה נקט למלתיה בשקנו מידו אמאי לא נקט הכי גבי בנותיו אלו דבריו ז\"ל.
ולא ידעתי אמאי לא הביא ראיה מהא דפרי' תלמו' מקמי הכי לרב אשי דאמר דברים אלו לא ניתנו ליכתב מהא דתנן הפקחין היו כותבין ע\"מ שאזון את בתך כו' ואם איתא דבעל עם אשתו לא קני בלא כתיבא או קנין מאי קושיא לרב אשי מההיא מתניתין דמיירי בבעל שהתנה לזון את בת אשתו אלא ודאי דאף בבעל עם אשתו דינא הכי דמהני תנאה באמירה בעלמא וראיה זו היא ראיה פשוט' ואלימא טובא ולא ידעתי איך העלימה הרב מנגד עיניו.
וכתב עוד הרב נ\"מ ז\"ל דסברת רבינו הלזו כבר נמצא מי שחולק בה והוא רשב\"ט ז\"ל שכתבו בהגהות מיימוניות שם בפ' כ\"ג מהלכות אישות על שמו דדוקא אב ולא בעל ויש לו על מה שיסמוך מן הירוש' שאמרו בפ' אעפ\"י כשם שהאב פוסק כך הבעל פוס' אלא שהבעל בכתב והאב בדברים ע\"כ והרי זה מפורש בדבריו אלא דשאר רבוותא אפשר דס\"ל דכיון דבגמ' דידן מוכח איפכא לא שבקינן תלמודא דידן ועבדינן כירושלמי עכ\"ל ואם הירושלמי הזה מפורש כסברת רשב\"ט ז\"ל קשה טובא על דברי ה\"ה ז\"ל שכתב הבעל לגבי אשתו אתי מכל דכן דאב לגבי בנו שהרי מירושלמי הזה מוכח איפכא קאזיל ולולי שבש\"ס דידן מוכח איפכא הוה אזלינן בתריה ולא מצד הסברא דליתא להך סברא, ולדידי יש קצת ראיה לסברת רשב\"ט ז\"ל הלזו מתלמודא דילן מאותה שאמרו בס\"פ הכותב דפ\"ט ע\"ב א\"ל מר קשישא ברי' דרב חסדא לרב אשי אלמנה מן הארוסין מנ\"ל דאית לה כתובה אי לימא מהא דתנן נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל דילמא דכתב לה כו' וכ\"ת מאי למימרא לאפוקי מדר\"א בן עזריא כו' ואלא מדתני ר\"ח בר אבין אשתו ארוסה כו' מת הוא גובה כתובתה דילמא דכתב לה וכי תימא אי כתב לה מאי למימ' מתה אינה יורשה אצטריכא ליה כו' יע\"ש והשתא אמאי לא קאמר דמתני' בשפסק עמה והא קמ\"ל כרב גידל דהן הן הדברים הנקנין באמירה ומדלא דחי הכי משמע דהא דרב גידל ליתא בבעל עם אשתו ואין זה ראיה כל כך כאשר יראה הרואה ובפרט דסוגיין דפ' הנושא מוכחא איפכא כמדובר ומ\"מ סברת רשב\"ט הלזו נידחה קרו לה כל הפוסקים ז\"ל.
ודע דרבני צרפת הביאו דבריהם בהגהות מימון פכ\"ג מה' אישות כתבו דאפי' כל אדם נמי משתעבד באמירה בשעת קדושין כיון שעפ\"י דיבורם נגמרו הקדושין והוה ליה כערב דמשתעבד בההיא הנאה דמהימן ליה ומ\"ש רב גידל בההיא הנאה דמחתני אהדדי הכונה בההיא הנאה דצייתי ליה ומחתני אהדדי גמר ומשעבד נפשיה ורשב\"ט ז\"ל דחה דבריה' מדברי הירושלמי יע\"ש, ונר' שזו היתה סברת הרב המבי\"ט ז\"ל בח\"א סי' רכ\"ג שכתב והטעם השני דאף אם לא קדש לא היה יכול לחזור כיון שעשו שידוכין על פיהם ואינן יכולים לחזור בהם ולא נתחייבו אלא על מה שפסקו להם אביהם לכן חייבים לקיים מה שפסקו וכי לא נשתעבדו אלא על דבו' אביהם והו\"ל כערב לזר ואני ערב לך כו' עכ\"ל, והרב נ\"מ ז\"ל בד' צ\"א ע\"ד הרבה להשיב על טעם זה עד שהניחו טועה ח\"ו להרב ז\"ל בזה יע\"ש, ולדעתי הן הן דברי חכמי צרפת הללו שעשה מדבריהם הרב ז\"ל סניף לדבריו שם ומבוארים דבריו לע\"ד וכבר כתב הרב המבי\"ט דלענין הלכה הוא לא היה סומך על הטעם הזה לבד כי סברת חכמי צרפת הלזו נדחה היא לדעת שאר כל הפוסקים.
ולענין אם בעינן עמדו וקדשו מיד מתו' הדברים הנה התוס' ז\"ל כתבו ע\"ש רשב\"ם דדוקא בשמתוך התנאים עמדו וקידשו אז ניקנית באמירה ולזה הסכים הטור בא\"ה סי' נ\"א ומרן כ\"מ בפ' כ\"ג מה' אישות הל' י\"ד יחס סברא זו בדעת רבינו וכתב שכן כתב הטור שהוא דעת רבינו יע\"ש, ואני חפשתי בדברי הטור ולא מצאתי שכתב שזו היא דעת הר\"ם במז\"ל כי אם בא\"ה סי' נ\"א הביא סברא זו מעצמו ולא ע\"ש הרמב\"ם כאשר יר' הרואה שם, ואם מדברי רבינו אין הכרח לזה דמה שכתב מרן ז\"ל שיש ללמוד כן מדבריו ממ\"ש גבי פוסק לזון את בת אשתו והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקדושין וכן ממ\"ש שם בסוף הפרק ואם פסקו בשעת הקדושין כו' יש לדחות דדוקא בפוסק לזון את בת אשתו דהוי דבר שאינו קצוב מצריך הרמב\"ם שעת הקדושין אבל בפיסוק דמים דליכא רעותא אפי' שלא בשעת קדושין מהני כי היכי דמחל' הרב ז\"ל בין שעת הנשואין לשעת הקדושין בדבר שאינו קצוב לדבר קצוב דבדבר קצוב אפי' פסק עמה אחר הקדושין קודם נשואין אהני תנאם בדברים בעלמא בלי קנין ואלו בדבר שאינו קצוב בעי קנין כל שלא היה בשעת הקדושין וכמ\"ש שם בהל' י\"ז ובפי\"א מה' מכירה יע\"ש וכבר עמדו ע\"ז הרב גד\"ת בד' שמ\"ז ע\"א ודחה הכרעת מרן הלזו כדבר האמור, וכתבו עוד התוס' ז\"ל ע\"ש ר\"ת ז\"ל דהא דרב גידל דוקא באב הפוסק לבנו בנשואין ראשונים אבל בנשואין ב' לא קני באמירה בעלמא עד דאיכא קנין וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש בפ' הנושא משם הירושלמי וכ\"כ רבינו בפ' כ\"ג מה' אישות והטור באבן העזר סימן נ\"א יע\"ש.
ונסתפק הרב נ\"מ ז\"ל בד' צ\"ד ע\"ד אי בעינן נשואי ראשוני' מדידיה ודידה או בחד מינייהו סגי להתחייב לכל אחד מהם שאפי' הם נשואין הראשונים לגבי הבן אפי' דלגבי דידה הם שניים מתחייב אבי הבן כיון דלגבי דידיה איכא שמחה דהוו נשואין ראשו' וכן להפך יע\"ש והנ' מההיא דר\"פ הנושא דמוקמי' מתניתין דהנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה חמשה שנים בשטרי פסיקתא וכדרב גידל יש להבי' ראיה דאפי' בנשואין ראשונים דידיה מהני תנאה שהרי התם לגבי האשה הזו נשואין שניים שהרי בתה מורכב לה על כתפה ובדידה קטרח להתנות ע\"מ שיזון אותה הבעל הזה חמשה שנים ומוקמינן לה כרב גידל דבאמיר' בעלמא מתחייב ומוקמינן בדרב גידל בנשואין ראשונים דוקא, איברא כי לפי מ\"ש הריב\"ש ז\"ל בסי' שמ\"ו הביא דבריו מרן ב\"י בא\"ה סי' נ\"א דאפשר דלא חלקו בין נשואין ראשונים לשניים אלא באב הפוסק ע\"י בנו או בתו שעל זה נזכר בירושלמי אבל חתן עצמו הפוסק לאשתו אפי' בנשואין שניים וכו' שכן נראה מדברי רבינו ז\"ל עכ\"ל.
הנה אין משם ראייה דאפש' דלגבי אב לגבי בנו או בתו בעינן נשואין ראשונים מצד שניהם ומאי דמהני תנאי דברים לגבי בעל אפי' דליכא נשואין ראשונים לגבי דידה משום דלגבי בעל הפוסק לאשתו אפי' נשואים שניים מהני תנאה וע\"כ לחלק בהכי שהרי בנשו' שניים מצד שניהם אין ספק דלא מהני תנאה דדברים בעלמא לגבי אב הפוסק לבנו או לבתו וכמ\"ש בהדייא כל הפוסקים ודוקא בנשואין ראשונים ולפחות בעינן שיהיו ראשונים לגבי אחד מהם כדי שיתחייב בדברים כמבואר ואלו לגבי בעל עם אשתו אפי' דלגבי דידיה ודידה הוו נשואין שניים אהני תנאי דברים להתחייב ומנא אמינ' לה מאותה סוגייא דר\"פ הנושא דק\"ב ע\"ב דפריך רבינא לרב אשי דאמר דברים הללו לא ניתנו ליכתב מדת' בנו' בנותיהם נזונות מב\"ח והיא ניזונת ממשעבדי ומשני בשקנו מידו והד' פריך אי בשקנו מידו אפי' בנו' נמי ומשני בשקנו לזו ולא לזו והדר פריך ומאי פסק' ומשנינן איהי דהוואי בשע' קנין מהני להו קנין בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני בהו קנין והדר פריך מי לא עסקינן דבנות נמי הוו בשעת קנין והיכי דמי כגון דגרשה ואהדרה אלא כו' יע\"ש.
והנה מהך דפריך מי לא עסקינן דבנות נמי הוו בשעת קנין והיכי דמי כגון דגרשה ואהדרה מוכח דאפי' בגרשה ואהדרה דהוו נשואין שניים דידיה ודידה מהני נמי תנאי דברים ומשו\"ה פריך שפיר דכיון דמשכחת לה דגרשה ואהדרה ומהני בה תנאי דברים ואפי' הכי אוקימת' לה בשקנו מידו דמש\"ה גובה מן המשועבדים א\"כ בנות נמי בשקנו מידו מיירי דומיא דבת אשתו ואמאי גבי מב\"ח אבל בשגרשה ואהדרה דהוו נשואין שניים לגבי דידיה לא מהני ביה תנאי דברים בעלמא לגבות אפילו מב\"ח וע\"כ לאוקמה בשקנו מידו אפי' לגבי בת אשתו א\"כ מאי פריך מינה לרב אשי דאמר דברים הללו לא ניתנו ליכתב דאטו לדידך מי ניחא דכיון דמתני' סתמא מיירי ואפי' בגרשה ואהדרה א\"כ לגבי בת אשתו ע\"כ לאוקמה בשקנו מידו דאי לא הו\"ל תנאי דברים בעלמא ולא קני וכיון שכן לגבי בנות נמי בשקנו מידו הוא ואמאי לא גבו מן המשועבדים כיון שקנו מידו ודוק.
שוב ראיתי שאין מכאן ראיה דודאי כי מוקמינן לה בשגרשה ואהדרה ודאי דכי פסקה עמו לזון את בת אשתו בתר דגרשה ואהדרה צריך שיהיה בקנין כיון דהוו נשואין שניים לגבי בעל וליכא שמחה מיהו ליכא למידק דדומיא דתנאי דפיסוק דבת אשתו הוי נמי תנאי דבנות נמי דידיה והיינו דוקא בקנין משום דאיכא למימר האי כדיניה והאי כדיניה בנותיו דאיתנהו בתנאי ב\"ד ולא בעי קנין מסתמא לא קנו מידו אבל בת אשתו דליתא בתנאי ב\"ד ואיהו פסק לה ולא סגי באמירה בעלמא כיון דהוו נשואין שניים מסתמ' קנו מידו ולהכי בת אשתו דאית לה קנין גובה מן המשועבדים בנותיו דליתנהו בקנין גבו מב\"ח אבל לרב אשי פריך תלמודא שפיר דלדידי' דמשמע ליה דבת אשתו נמי לא גבי ממשעבדי אלא בדקנו מידו וכשלא קנו מידו גובה מב\"ח ולדידיה תנא דמתני' דקתני דבת אשתו גובה ממשעבדי בהכי מיירי בשקנו מידו דוקא ע\"ז קמתמ' תלמוד' דא\"כ דנחית תנא למתני גבי בת אשתו דגובה מן המשועבדים בדקנו מידו אמאי לא נחי' לאשמו' נמי גבי בנות דגבו ממשעבדי בדקנו מידו וגרשה ואהדרה אלא ודאי דליתא דלרב אשי בת אשתו אפי' בלא קנין גובה מן המשועבדים ותנא קא סתים ותני דבת אשתו לעולם היא גובה מן המשועבדים דאי בנשואין ראשונים אפילו שלא קנו מידו ובדברים בעלמא היא גובה מן המשועבדים דדברים הללו ניתנו ליכתב ואי בנשואין ב' לעולם לא גבי אפי' מב\"ח אלא בקנין וכיון שקנו מידו גובה מן המשו' לא כן בבנות דידיה דמשכח' לה דגובה מב\"ח ולא ממשעבדי בשלא קנו מידו וסמך אתנאי ב\"ד וכיון דמשכחת לה דגוב' מב\"ח ולא ממשעבדי לא קשיא אמאי לא תני תנא דגבו ממשעבדי בשקנו מידו וגרשה ואהדרה דתנא מילתא פסיקתא קתני דבת אשתו לא משכחת לה דגבי אלא מן משעבדי אבל בנות גבו מב\"ח בשלא קנו מידו באופן דאכתי שפיר איכא למימר דבעל נמי לא מתחיי' בדברים אלא בנשואין ראשונים ולא בשניים וההיא דפ' הנושא לא מכרעא וכדאמרן.
ובהכי ניחא דהריב\"ש ז\"ל שחילק בין בעל לאב לא הביא ראיה מההיא דפ' הנושא דאיכא למידחי כמדובר ומ\"מ מדברי הריב\"ש ז\"ל הללו יש לפשוט הספק הזה שנסתפק הרב נ\"מ ז\"ל דאם איתא דלגבי אב הפוסק לבנו או בתו בעינן שיהיו נשואין ראשוני' מדידיה ודידה ואי לאו הכי אפילו שיהיו ראשונים לגבי אחד מהם לא משתעבד אמאי לא פשיט הריב\"ש ז\"ל דלגבי בעל עם אשתו לא בעינן נשואין ראשונים מדחזינן בפרק הנושא דבעל שפסק לזון את בת אשתו בקנין דבריה' בעלמ' משתעבד וכדרב גידל הרי דאפילו שהאשה היתה נשואה מקודם ולגבי דידה הוו נשואין שניי' הבעל מתחיי' בדברים בעלמא ולגבי אב בעינן שתהיה אשתו ראשונה ובעל רא' אלא ודאי דלגבי בעל לא בעינן נשואין ראשונים ואמאי אמרה הרב ז\"ל לסברתו בדרך אפשר אלא ודאי דמשמ' ליה להריב\"ש דנשואין ראשונים לגבי א' מהם בעי' ולהכי ליכא שום ראיה מההיא דפ' הנושא דאפש' דבבעל הפוס' בנשו' ראשונים דידיה הוו וכ\"ש לפי מה שדחה הרב נ\"מ ז\"ל דברי הריב\"ש שם בדצ\"ב ע\"ב מדברי הירושלמי שחלקו בין נשואים ראשונים לשניים בבעל עצמו דעלה דמתניתין דהפקחין היו כותבין אמרו ובלבד מן הנשו' הראשונים כו' יע\"ש, דלפ\"ז מבואר הדבר דנשואין ראשונים היינו לגבי אחד מהם כמובן.
ואת זה חזיתי להרב נ\"מ ז\"ל בדף צ\"ב ע\"ד שכתב דמדברי התוס' והרא\"ש יש להוכיח הפך דברי הריב\"ש שהקשו עלה דהך מילתא דרב גידל מפלוגתא דאדמון וחכמים גבי הפוסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל כו' ואמאי כיון שהן דברים הנקנין באמירה מוציא ממנו בב\"ד מה שפסק לו ותרצו דמיירי בנשואין ב' דלא קנו באמירה ואם כדברי הריב\"ש ז\"ל אכתי לא מתרצא דקתני התם בברייתא לא נחלקו על הפוסק לחתנו כו' על מה נחלקו על אשה שפסקה היא לעצמה אדמון אומר דסבור אני כו' ואם איתא דאפי' בנשואין ב' כשפסק' היא לעצמה קנה הבעל באמירה איך שייך לומר דסבו' אני כיון שהיא חייבת מהדין לפרוע לו מה שפסקה לעצמה ויכול להוציא ממנה בב\"ד מה שפסקה לו אלא עכ\"ל דאף לגבי דידה בנשואין שניים לא קנה עד כאן לשונו.
ואין זו ראיה לע\"ד לדחות דברי הריב\"ש דאפשר דאף הריב\"ש אזיל ומודה דכל שהאשה יכולה לטעון דסבורה אני שאבא פסק עלי טענה אלימתא היא ואפי' בנשואין ראשונים מצי למטען הכי ועיין בשי' מקובצת מ\"ש שם הרשב\"א ז\"ל בטעם הדבר דמיירי שפסקה במעמד אביה ואביה שתק אבל בפוסקת שלא במעמד אביה תשב עד שתלבין ראשה והריב\"ש ז\"ל לא אמר דבשפסק' היא לעצמה בנשואין שניים קני באמירה בעלמא אלא כשפסק' לעצמה ואינה יכולה לטעון טענה זו דאז ודאי גמרה והקנה בדברים בעלמא ואינו תלוי זה בזה מיהו הוה מצי הרב ז\"ל להביא ראיה מדברי חכמים דפליגי אאדמון ואמרו תשב עד שתלבין ראשה דלדידהו הלא מצי למטען כסבורה אני שאבא פסק עלי אם כן הוה ליה כשאר נשים דפוסקות לעצמן וכיון שכן אמאי תשב עד שתלבין ראשה יכופו אותה לקיים דיבורה כיון שקנה הבע' בדברים בעלמא ואפי' בנשואין ב' אם איתא לדברי הריב\"ש וכמו כן יש לדקדק מדברי אדמון דמתניתין דאמר יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שתלבין ראשי כו' ואמאי תשב עד שתלבין ראשה כשפסקה היא לעצמה ישלם לה מה שפסק דהן הן הדברי' הנקנין באמירה א\"ו דאף לגבי דידה בנשואין שניים לא קנה ומהתימה על הרב ז\"ל שהעלים עין מזה.
ועוד זאת חזי הוית בדברי הרב ז\"ל דברים תמוהים שכתב ע\"ש וז\"ל וכן מצאתי במרדכי פ' נערה אההיא דכתב לה פירות כסות וכלים שכתב וז\"ל ה\"ה אם לא כתב אלא באמירה בעלמא ור' שמואל בר רב פי' דהא דנקט כתב לו משום דבירוש' מחלק בין נישואין ראשונים לשניים דלא קני אלא בכתיבה משום הכי נקט מלתא פסיק' עכ\"ד, וההיא בכתב הבעל לאשתו מיירי ועכ\"ז כתב דמשו' הכי נקט ולא באמירה משום דמילתא פסיקתא קתני ואף בנשואין שניים דלא קני באמירה הרי דגם בחתן הפוסק לעצמו לא קני באמירה בנשואין ב' כלל ודברים אלו יש לתמוה אם יצאו מפה קדוש דההיא דכתב לה פירות כסות וכלים מבואר בגמ' בפ' נערה דמ\"ז ע\"א דבכתב לה האב לבתו מיירי כמ\"ש שם רש\"י ז\"ל וכמבואר שם ולית לה פתרי באופן אחר כאשר יראה הרואה והדא מן התימה וצ\"ע." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a4430f137bd88d8e56ab64a46d4166af2a3bea09 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,230 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Marriage", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Marriage", + "text": [ + [ + [], + [ + "שורש מצות קידושין לנשים הכשרות וליקוחין \n אלו מצות עשה מן התורה היא ובאחד מג' דברים אלו האשה נקנית בכסף או בשטר כו'. הכי איתא ברפ\"ק דקדושין ובעי בגמ' בכסף מנ\"ל גמר קיחה קיח' משדה עפרון כתיב הכא כי יקח איש אשה וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני וקיחה אקרי קנין דכתיב השדה אשר קנה אברהם א\"נ שדו' בכסף יקנו כו' וכתבו התוס' בד\"ה א\"נ שדות כו' וקשה א\"כ הו\"ל לאתויי השדה אשר קנה אברהם כו' עיין בחי' הרב מהריב\"ל ז\"ל ובתשו' להרב מהר\"י אדרבי ז\"ל סימן ת\"ז שביארו כונת דברי התוס' ז\"ל ויען הר\"ב מר דרור ג\"כ כיוון לדרכם וספרו מצוי לא העליתי דבריהם על ספר יע\"ש.
כ\"ע התוס' וי\"ל דמההיא ליכא למידק דאיכא למימר השדה אשר קנה אברהם בשטר או בחזקה עכ\"ל הנה הרב מהרש\"ך בח\"ב בתשובותיו סימן ל\"ד נשאל דברי התוס' אלו עם מ\"ש הם עצמן לקמן דכ\"ו ע\"א ד\"ה שדות בכסף יקנו וז\"ל הא דלא מייתי קרא דהשדה אשר קנה אברהם דכתיב גבי עפרון משום דדילמא הני מילי מנכרי שכל קניינו בכסף עכ\"ל, והוא ז\"ל הבין בכונת השואל דהוקשה לו בדבריהם דלמה לא השוו התוס' מידותיהם ולתרץ תי' אחר בשני המקומות דהכא יתרצו מה שתירצו התם והתם מה שתירצו הכא והרב ז\"ל השיב דהכא לא מצו לתרץ מה שתירצו התם משום דאפילו נאמר דשאני נכרי דכל קניינו בכסף אכתי הוה מצי תלמודא למילף שפיר דקיחה דכסף אקרי קנין ולהך מילתא מה לי נכרי מה לי ישראל ומה שלא תירצו התם מה שתירצו הכא עדיפא מינה משנו דלא מבעיא אי מיירי שקנה בשטר או בחזקה דליכא לאוכוחי מידי אלא אפילו אם נאמר דמיירי בכסף אין להוכיח כלל דקרקע נקנה בכסף מהאי קרא דאיכא למימר שאני נכרי דכל קנינו בכסף את\"ד ז\"ל.
ולע\"ד זה שכתב הרב ז\"ל דעדיפא מינה משנו התם מידי דוחקא לא נפקא ואפילו לפי דבריו ז\"ל כל כי האי הי\"ל להתוס' לעלות בזכרונם מ\"ש הכא ולומר בסוף דבריהם שע\"פ מ\"ש הכא אין מקו' ג\"כ לקושי' ז\"ל אמנם לדידי נ\"ל דהתם לא מצו לתרץ כמו שתירצו הכא דהתם אין כונת התוס' כמו שחשב הוא ז\"ל דקשיא להו אמאי לא אייתי קרא דהשדה אשר קנה אברהם לחוד ולא בעי קרא דשדות בכסף יקנו אלא עיקר קושייתם ז\"ל היא דאמאי התם לא אייתי קרא דאברהם מעיקרא והדר נימא א\"נ שדות בכסף יקנו כדקאמר הכא דהשתא אין מקום לתרץ ע\"פ מה שתרצו הכא דכונ' דבריהם הכא הוא לומר דמאי דנייד תלמודא מקרא דהשדה אשר קנה אברהם דמייתי מעיקר' וקאמ' א\"ן הוא משום דיש לדוחה לדחות כמ\"ש בהבנת דבריהם הרב מהריב\"ל והר\"י אדרבי ז\"ל והשתא מקשו התם שפיר אמאי לא קאמר התם כי הכא ואין מקום לתרץ אלא כמו שתירצו התם ודוק ואף כשתמצא לומר שפשט דברי התוס' שם משמע דק\"ל אמאי לא אייתי קרא דאברהם ולא קרא דשדות בכסף דההוא מדנביאי אכתי איכא למימר דלא ניחא להו לתרץ קושיי' ע\"פ מ\"ש הכא כי היכי דלא תיקשי אמאי לא אייתי שתיהן כדקאמר תלמודא הכא.
ולעיקר קושית התוס' נ\"ל לתרץ דמש\"ה נייד תלמודא מקרא דהשדה אשר קנה אברהם ומייתי קרא דשדות בכסף יקנו משום דבעי למפשט נמי שהאשה מתקדשת בשוה פרוטה ומקרא דאברהם אין ראיה דהא לא קנהו השדה אם לא שנתן כל שיוייו ד' מאות שקל כסף עובר לסוחר משא\"כ השתא דמייתי קרא דשדות בכסף יקנו דסתם כסף הוי ש\"פ כדאיתא לקמן בגמ' דף י\"א ע\"ב ואף דהתם קאמר והרי קדושי אשה דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון ותנן בה\"א בפרוטה ובש\"פ כו' דמשמע דמקרא דעפרון נמי שמעינן דהאשה מתקדשת בש\"פ וכ\"כ התוספות בדי\"ג ע\"א ד\"ה כשם שאין האשה מתקדשת וכו' ולפי מ\"ש אין הוכחה משם די\"ל דסמך אקרא דשדות בכסף יקנו ומה שיש לתמוה מאותה סוגיא עמ\"ש מרן ב\"י בח\"מ סימן ק\"ץ כתבתי במקום אחר, ובהכי מתיישב קושית התוס' דלקמן דמש\"ה מייתי קרא דשדות בכסף לאוכוחי דאפילו בש\"פ נקנה הקרקע כמ\"ש הטור בח\"מ סימן ק\"ץ ולפי דברי התוס' איכא למידק דאכתי אמאי לא מייתי מקרא דסוף יאושע ודסו' שמואל יע\"ש.
עוד כתב רבינו שקדושי כסף הם מד\"ס וכתב ה\"ה שאעפ\"י שהם מד\"ס דין תורה גמור יש להם כקדושי שטר וביאה שהם נקראים מדאורייתא ותמה ע\"ז הרב מ\"ל ז\"ל דלקמן בפ\"ד מהל' אישות עמ\"ש רבינו ז\"ל דהמקדש בפסולי עדות של דבריהם הויא ספק מקודשת, כתב ה\"ה שהם קרובי האם שקראן רבינו בפי\"ג מה' עדות שהם מד\"ס ולכך הויא ספק מקודשת יע\"ש ולפי דבריו שכתב כאן דאעפ\"י דקדושי כסף קראן רבינו ד\"ס דין תורה גמור יש להם התם נמי אף על גב שקראן ד\"ס הול\"ל דדינן כדין תורה גמור וכמקדש בפסולי עדות של תורה יע\"ש וקושיא זו הוקשה ג\"כ להלח\"מ ותירץ דקרובי האם לא נפקי מדרשא די\"ג מידות כקדושי כסף אלא מרבוייא ולהכי דינן כדין ד\"ס כשאר מילי דרבנן יע\"ש ולפי מ\"ש רבינו בספר המצות בשורש הב' דכל דבר הנלמד מי\"ג מידות ולא מצאנו בהדיא בגמ' דקראן דאורייתא הו\"ל כד\"ס אין מקום לקושייתם דקדושי כסף חזינן בכל התלמו' דחשיב להו דאורייתא וכמ\"ש הרמב\"ן בס' המצות יע\"ש לא כן גבי קרובי האם ובעיקר דברי רבינו הללו בשורש הזה עיין להרב דברי אמת בקונט' הט' שהעמיק הרחיב בזה יע\"ש ובמ\"ש אנן יד עניי בשורשי המצוות בשורש הב' יע\"ש." + ], + [], + [ + "הבא \n על הפנויה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה. עיין בדברי ה\"ה ז\"ל שיש סיוע לרבינו ממ\"ש חז\"ל בכל מקום אין אדם עושה בעילתו ב\"ז ואי כשבועל לשם זנות ליכא אלא איסורא דרבנן לא היו סומכין על חזקה זו דאיסורא דרבנן כלהו אינשי לא זהירי ביה עכ\"ל ועיין בהגהת המ\"ל בפ\"ד מה' מלוה ולוה הל' יו'ד מ\"ש שדברי ה\"ה ז\"ל הללו נראין כסותרין למ\"ש הוא עצמו שם בה' מ\"ול גבי רבית מאוחרת דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן אע\"ג דרבית מאוחרת איכא למ\"ד דהוי דרבנן עיין בי\"ד סימן קס\"ב ודוק, והרשב\"א בתשו' סי' תתקל\"ח כתב דגרע אפי' מאבק רבית וכתב שאם נשבע ליתן רבית מאוחרת שבועה חלה עליו יע\"ש ויש לחלק דהתם כיון דלית ליה הנאה לנותן שפיר איכא למימר דלא מחזיקינן שעובר אדרבנן בלי הנאה אבל הכא דאית ליה הנאת איסור איכא למימר דבדרבנן לא זהירי אינשי ודוק ועיין במה שאכתוב לקמן בה' גירושין פ\"י הי\"ט בשורש אין אדם עוש' בעילתו בעילת זנות יע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "ויש \n איסורי ביאה מן התורה בעשה והן מצרי ואדומי ובעולה לכ\"ג. והקשה הרב לח\"מ אמאי לא מנה הכונס ליבמתו שנאסרו הצרות ליבם בעשה כמ\"ש רבינו פ\"א מהל' יבום די\"ב והרב מש\"ל תירץ דלא מנה רבינו כי אם אותם שבא עליהם אזהרת עשה מיוחד ועפ\"י זה ניחא ליה נמי מה שלא מנה אשה שנסתרה אחר קינוי דאסורה לבעלה דכתי' ונטמאה והיא מאיסורי עשה וכמ\"ש ה\"ה בפי\"א מהל' גרושין הי\"ד וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ק דיבמות די\"א וכ\"כ התוס' שם ובסוטה דכ\"ח ד\"ה מה ת\"ל ובפרק אלמנה לכ\"ג דס\"ט ד\"ה כי תהיה אך בפרק יש מותרות דפ\"ו ד\"ה לרבי מתיא כו' כתבו בסוף דבריהם וז\"ל ועוד דלא מרגלא ליה דאיכא השתא תרי לאוי משמע דס\"ל דבספק סוטה איכא לאו ועיין בפ\"ק דסוטה ד\"ז דאמרינן סוטה שהיא בלאו לכ\"ש ופי' רש\"י בלאו דלא יוכל בעלה כו' עכ\"ל.
והנה זה שכתב שלא מנה רבינו כי אם אותם שבא עליהם אזהרת עשה מיוחד כו' עיין להרב עצמו בס' פרשת דרכים דרך מצוותיך דס\"ט ע\"ג ד\"ה ודע שכל הנשים כו' שכתב שקרא דיבמה יבא עליה מיותר הוא דהא כתיב בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא שתי בתים וכי כתיב קרא אחרינא יבמה יבא עליה הוא לנתקו מכרת לעשה דמה\"ט לא אמרינן כיון דאהדריה אהדריה לאיסור אשת אח דמעיקרא יע\"ש וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא, ואפשר ליישב דאכתי עיקר קרא דיבמה בא לעש' על היבם שייבם אשת אחיו וממילת עליה דמיית' הוא דילפינן דהכונס ליבמתו אין בו כי אם עשה ואין כאן אזהרת עשה מיוחדת ודוק, ואולם בראיות הללו שהביא מדברי הרא\"ש והתוס' בפ\"ק דסוטה די\"א דס\"ל דספק סוטה היא מאיסורי עשה אני בעניותי לא כן אדמה כי הנה הרואה יראה להתוס' ז\"ל שם בדי\"א ע\"ב ד\"ה מאי שכתבו דאף כשבא עליה בעלה בדרך לוקה משום דהכתוב עשאה לספק סוטה כודאי יע\"ש וזו היא שיטת הרשב\"א שכתב ה\"ה בפי\"א מה' גרושין די\"ד דאף בספק סוטה לוקה וחשיב כעובר על לאו יע\"ש.
ומ\"ש התוס' שם בדי\"א ע\"א ד\"ה צרת סוטה על מה שהקשו וא\"ת כיון שלא נכתב שם טומאה אלא על הודאי אמאי אסורה לביתה ולתרומה ולמאי דפרישית לעיל דלמסקנא דשמעתין טומאה בעריות דכתיב בו דאמר רב היינו במקום לאו ניחא כו' דההיא טומאה לא כתיבה אלא על הודאי נבעלה עכ\"ל דמשמע לכאורה מדבריהם הללו דס\"ל דבספק טומאה ליכא לאו הא לא מכרעא לע\"ד דודאי הם ז\"ל אזלי ומודו דגבי ספק סוטה לא כתיב לאו בהדייא אלא דמפני שהכתוב החמיר עליה לעשותה כודאי הוא שכתבו דלקי כסוטה ודאי ומיהו לא חשיבא טומאה זו דספק סוטה כשאר עריות כיון דלא כתיב לאו בהדייא כי היכי דכתיב גבי סוטה ודאי ומה שיש לדקדק על דברי התוס' הללו עיין להרב מש\"ל בה' יבום פ\"ו די\"ט יע\"ש והן הן דברי הרא\"ש שם באותה סוגיא כאשר יראה הרואה שם, באופן דאכתי אפשר לומר דס\"ל כסברת הרשב\"א שהביא ה\"ה ז\"ל דאף בספק סוטה לקי ולא חשיב כאיסור עשה ובהכי ניחא דברי התוס' בפ' יש מותרות דפ\"ו שדקדק מהם הר\"ב מש\"ל י\"ל דס\"ל דבספק סוטה איכא נמי לאו ולפי דבריו ז\"ל הנה התוס' ז\"ל תברי לגזזייהו ממקום למקום ועפ\"י האמור הנה נכון כי כולם שפה אחת ודברים אחדים הם כדבר האמור.
איברא שבעיקר דברי הרב מש\"ל במה שרצה לדקדק מדברי התוס' הללו דפ' יש מותרו' דס\"ל דבספק סוטה איכא לאו לע\"ד יש לדון בזה כי אפשר לצדד בדבריהם ולומר במ\"ש דהשתא איכא תרי לאוי שאין כונתם לומר חד לאו בספק סוטה דאסור להחזירה ואידך לאו דזונה כמו שהבין המ\"ל זלה\"ה אלא כונתם לומר חד לאו דגרושה ואידך לאו דזונה וקיימי התוס' למה שסיימו לומר ואע\"ג דבלא\"ה אסורה לכהונה משום גרושה כו' וע\"ז כתבו דלר' מתיא ן' חרש דס\"ל דסוטה שבא עליה בעלה בדרך עשאה זונה קאמ' תלמודא שפיר דהוא מרגלא ליה כיון דאיכא תרי לאוי לאו דגרושה ולאו דזונה ואולם לפי מ\"ש אין אנו צריכין לזה שאף אם נאמר דכונתם היתה אלאו דספק סוטה ניחא דס\"ל דס\"ס כיון דלקי חשיב כעובר על הלאו כמ\"ש ה\"ה ע\"ש הרשב\"א ז\"ל, ואולם הראיה שהביא מדברי התוס' דסוטה דכ\"ח דס\"ל דבס\"ס ליכא אלא עשה היא ראיה שאין עליה תשו' ומ\"מ דבריהם סותרין בהדיא למ\"ש ביבמות דאף בס\"ס לקי ולא ידעתי איך לא שת לבו לזה הרב ז\"ל, גם מ\"ש עוד שמדברי התוס' בפרק אלמנה לכ\"ג דס\"ט ד\"ה כי תהיה משמע דס\"ל דבס\"ס ליכא אלא עשה לע\"ד יש לדון בה שהם ז\"ל עמ\"ש שם בגמ' דלרבי עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין מאי כי תהיה כי תבעל הקשו דלר\"ע נמי איכא לפרושי כי תהיה בהנך דאית בהו הוייה וכגון בסוטה שבא עליה בעלה בדרך דליכא אלא עשה וממה שכתבו דליכא אלא עשה דקדק הרב ז\"ל דמשמע להו דבס\"ס לא לקי כיון דלדידהו משמע להו דליכא אלא עשה דונטמאה לחוד ולא לאו דלא יוכל בעלה הראשון וזה הבין בכונת דבריהם הרב דברי אמת בקונטריס ששי דנ\"ו ע\"א והוקשה לו דלפי סברתם הלזו דבס\"ס ליכא אלא עשה דונטמאה ק' לרבנן דלר\"ע בפרק האומר דקדושין אמאי לא מוקמי קרא דכי תהיינה לחייבי עשה כגון סוטה שנסתרה ובהכי מיירי קרא וליכא שום קושיא לא מעם אחד ולא מי כתיב כי תהיינה לבועל אלא ודאי תשמע דסוטה שנסתרה בלאו קאי עכ\"ל.
ולפום מאי' דמשמע להו בהבנת דבריהם אנכי לא ידעתי למה להו להתוס' לומר דלהכי תפסי קדושין משום דליכא אלא עשה דמשמע דאילו הוה כתיב בה לאו דלא יוכל לא הוו תפסי בה קדושין והלא סוטה ודאי דאיכא ביה לאו דלא יוכל כדאמרינן בפ\"ק די\"א ואפי\"ה קדושין תופסין בה כדאמרינן לעיל בפרק החולץ דמ\"ט ובפרק האומר דקדושין דס\"ח אמר אביי הכל מודים בבא על הנידה ועל הסוטה דקדושין תפסי בה וכתבו שם התוספות ז\"ל דאפילו גרשה וחזר ולקחה קדושין תפסי בסוטה ודאי מקרא דלהיות לו לאשה יע\"ש ותו קשה דלפי דבריהם ז\"ל מאי קא ק\"ל להתוס' אמאי לא מוקי קרא דלא תהיה בספק סוטה דתפסי בה קדושין כיון דליכא אלא עשה ומאי קושיא דאכתי הוה קשיא ליה לתלמודא ולמ\"ד אין קדושין תופסין בחייבי עשה מאי איכא למימר וכדאקשי תלמודא בפרק האומר גבי קרא דכי תהיינה לאיש ב' נשים ובכמה דוכתי.
כי ע\"כ הדבר מבואר לע\"ד דכונת התוספות הייתה להקשות אמאי לא מוקי קרא לר\"ע בס\"ס דתפסי בה קדושין ולא מפני שהוא מחייבי עשה כי אם אפילו אם נאמר דאיכא נמי בס\"ס לאו וכסברת הרשב\"א שהביא ה\"ה ז\"ל אכתי קדושין תופסין בה מקרא דלהיות לו לאשה וכמ\"ש התוס' לעיל דמ\"ט ובפרק האומר דקדושין ומשום דהוה מצינן לתרוצי דלהכי לא מוקי לה בס\"ס משום דבס\"ס בלא\"ה היא אסורה בתרומה משעה שנסתרה מקרא דונטמאה דדריש ר\"ע בסוט' פרק כשם דכ\"ח תלת ונטמאה כתיב חד לאוסרה לבעל וחד לאוסרה לבועל וחד לאוסרה בתרומה ע\"ז באו כמשיב דאי מקרא דונטמאה דתרומה ליכא אלא עשה וקרא דובת כהן אתא ללאו ולאוסרה בלאו כשבא עליה בעלה ומאי דלא ק\"ל אמאי לא מוקי לה בסוטה ודאי דאעפ\"י דאיכא לאו קדושין תופסין בה כמ\"ש התוס' לעיל הוא משום דכיון דסוטה ודאי שזינתה תחת בעלה היא מן החמורות מחייבי מיתות ב\"ד כבר כתבו התוס' ז\"ל לעיל ד\"ה נכרי ועבד ע\"ש ר\"י דפשיטא ליה להש\"ס דעיקר קרא דלאיש זר אתא לחייבי כריתות אפילו שאין קדושין תופסין בה מק\"ו דהשתא ממזר הוי ליפסל מיבעיא וכי דרשינן כי תהיה הנך דאית בהו קדושין חידושא קאמר דאפי' הנך דקיל מפסלי בתרומה יע\"ש.
איברא שדבריהם תמוהים דהכא משמע להו דחייבי כריתות ומיתות ב\"ד מהאי קרא נפקי ואפילו הנך בלאו זה מעיקרא ולעיל בפ' ד' אחין דל\"ה ע\"א ד\"ה אע\"פ כתבו דהנך כריתו' דלאו זה מעיקרא נינהו לא נפקי מהאי קרא יע\"ש. ומ\"מ לפי דבריהם שם דאשת איש פסולה לכהונה משום טומאה יתיישב מאי דלא ק\"ל מאשת איש שזינתה בהכי דלהא לא צריך קרא והשתא אין מקום לפרש קרא דכי תהיה בסוטה ודאי דתפסי בה קדושין דמשמע דדוקא משום דנבעלה לבעלה הוא דנאסרה בתרומה והלא משעה שזינתה הרי היא אסור' לאכול בתרומה כיון דנבעלה לפסול לה כשאר חייבי כריתו' דבשעה שנבעלה נאסרה לתרומה מהק\"ו שכתבו התוס' דהשתא ממזר הוי ליפסל מיבעיא ולכן נקטו קושייתם בספק סוטה שבא עליה בעל' בדרך הנה לפי האמור בכונת דבריהם אין מכאן ראיה דס\"ל דס' סוטה ליכא אלא עשה דאפשר ואפשר דס\"ל כשי' הרשב\"א דלקי וחשיב כעובר על הלאו ומ\"ש דליכא אלא עש' דונטמאה לא קאי אעש' דונטמ' דדרשינן ליה לאוסרה לבעל אלא אעשה דונטמאה דדרשי' מיניה לאוסרה בתרומה כדבר האמור, ומ\"מ אף למאי דמשמע להו בכונת דבריהם במ\"ש דליכא אלא עשה דונטמאה דקאי אעשה דונטמאה לאוסרה לבעל אין מכאן ראיה דס\"ל דליכא לאו בס\"ס כסברת הרשב\"א דאכתי אפ\"ל שפיר דס\"ל כסברת הרשב\"א דספק סוטה לקי וחשיב כעובר על הלאו וכמ\"ש בהדיא בדי\"א ע\"ב אלא לענין אי תפסי בה קדושין משמע להו דתפסו שפיר לר\"ע כיון דליכא לאו בהדיא אלא עשה דמה\"ט כתבו התוס' לעיל די\"א דלא חשיב כטומאה דעריות לפוטרה מן החליצה ומן היבום כיון דלא כתיב לאו בהדיא בספק סוטה וא\"כ ה\"נ לר\"ע דלא תפסי בה קדושין בחייבי לאוין מ\"מ גבי ספק סוטה אע\"ג דלקי קדושין תפסי בה כיון דלא כתיב לאו בהדייא והאי דלקי משום דלחומרא עשאה הכתוב לספק כודאי ודוק.
ועיין בס' דברי אמת בקונט' ו' דנ\"ה ע\"ג וע\"ד במה שעמד על דברי הר\"ב מש\"ל ז\"ל הללו ושם הקשה לו קושייא חזקה למה שהוק' להם להמ\"ל ז\"ל ולהל\"מ אמאי לא מנה רבינו צרת סוטה שהיא בעשה דקו' זו קשה על הגמ' בקדושין פ' האומר דלא משכח לאוקומי קרא דכי תהיינה לרבנן באיסורי עשה ולפי דברי רבינו דצרת יבמה היא בעשה אמאי לא מוקי קרא בהכי והביא דברי הרשב\"א ז\"ל בפ\"ק דיבמו' דס\"ל דצרת יבמה היא בלאו יע\"ש, שוב ראיתי להר\"ב מ\"ל גופיה הוק' לו קושיא זו על הש\"ס בפי\"ט מה' א\"ב ד\"ה ואגב גררא יע\"ש ויישבה היטב ודוק, ויתר דבריו שם הם מגומגמים ויותר במה שרצה לומר דגבי סוטה לבועל איכא איסור לאו עיין שם, והנה ראיתי לדברי מהר\"י כולי ז\"ל בהגהתו שציין דברי הירוש' שהביאו התו' בשלהי פ' המגרש וז\"ל בירוש' פריך אמאי אצטריך קרא דלא יוכל בעלה תיפוק לי דבלא\"ה אסור להחזיר סוטתו ומשני לעבור עליו בב' לאוין ע\"כ, עוד ציין מ\"ש התוס' בפ' אלו נערות ד\"מ ד\"ה ניתי עשה דונטמאה הוא עשה יע\"ש, ואין מדברי התוספות הללו דגיטין ראיה לומר דס\"ל דבס\"ס איכא לאו דאפשר דס\"ל דליכא אלא עשה ומ\"ש תרי לאוי הם קיימי אסוטה ודאי דלכ\"ע איכ' לאו כדאמרי' ביבמו' ובסוט' די\"א וראיתי שהבי' דברי הרב פנים מאירו' שהגיה בדברי התוס' הללו דגיטין במקום תרי לאוי לעבור עליו בלאו והכריח כן הרב הנז' בספרו משום דביבמות די\"א אמרינן דלר\"י בן כיפר לאו בסוטה לית ליה ולרבנן ילפינן לאו בסוטה מהאי קרא דלשוב לקחתה א\"כ לא מקשו התו' מידי אמאי אצטריך קרא אלא ע\"כ צ\"ל לעבור עליו ותמה על המפרשים שלא הרגישו בזה ודוק ותשכח עכ\"ל.
ולדעתי אין צורך להגיה ואין מקום לקושייתו בדברי התוס' דהתוס' ז\"ל ק\"ל שפיר דכיון דלב\"ש כי כתיב קרא דוכתב לה ס' כריתות אכי מצא בה ערות דבר קאי דהיינו דבר ערוה בעדים ברורים אם כן לדידהו למה אסרה הכתוב מטעם דהלכה והיתה לאיש אחר דאפי' לא היתה לאיש אחר אסורה מקרא דאחרי אשר הוטמאה דדרשי' לה לרבות סוטה שנסתרה וכיון דאפילו בסוטה שנסתרה לבד רבי לן קרא שהיא אסור' לבעל' למה זה כתיב ושלחה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר דכיון דאפי' בלא שלוחין אסורה דלב\"ה אצטריך להזהיר המחזיר גרושתו אפי' שלא נטמאה ולהזהיר על הנטמאה שהם ב' לאוין אך לב\"ש קש' ולזה תירצו דלב\"ש אתא קרא לעבור עליו בב' לאוין וכאלו כתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה ולא יוכל להושיבה תחתיו אחרי אשר הוטמאה דהשתא כי נטמאת והלכה לאיש אחר עובר משום לא יוכל לקחתה ומשום לא יוכל להושיבה תחתיו ושוב מצאתי הדבר מפורש בהרמב\"ן בפי' התורה בפרשת כי תצא על פסוק זה דאחרי אשר הוטמאה שכתב וז\"ל וא\"כ יאמר הכתוב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשו' לקחתה ואחרי אשר הוטמאה והנה הם ב' לאוין יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת ויזהיר במחזיר אשתו שנשאת בזנות עכ\"ל וא\"כ לב\"ש דמחזיר גרושתו היינו שגרשה משום זנות כדכתיב קרא דלעיל מיניה ע\"כ אצטריך לעבור עליו בב' לאוין משום מחזיר גרושתו ומשום מחזיר סוטתו.
גם מ\"ש הרב מהר\"י כולי שהתוס' בפ' אלו נערות כתבו ונטמאה חשיב עשה לא ידעתי למה הביא דבריהם הללו שהם בלי צורך דאף הרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה דונטמאה הוא עשה וכי מספקא לן אי בס\"ס איכא לאו היינו מקרא דלא יוכל בעלה הראשון דכיון דהכתוב עשאה לספק כודאי הו\"ל כעובר על הלאו סוף דבר בהא סלקינן ובהא נחתינן שאין מדברי התוספות והרא\"ש דיבמות שום משמעות דס\"ל דגבי ספק סוטה ליכא לאו כשי' הרשב\"א ואדרבא מדבריהם בדי\"א ע\"ב משמע בהדייא דס\"ל כפי' הרשב\"א ז\"ל זולת דבריהם שבסוטה דכ\"ח מוכח דס\"ל דלא כהרשב\"א ז\"ל וזה הפך דבריהם שביבמות כן נלע\"ד ודע שראיתי להרב פני יאושע בס\"פ המגרש עלה דאמרי' התם א\"ל רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו א\"ל מדגלי רחמנא גבי אונס דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו בעמוד והחזר קאי מכלל דבעלמא מאי דעבד עבד, כתב הרב הנז' וז\"ל וקל\"ט דהא רבא גופיה אמר במסכת תמורה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומקשינן עליה מאונס שגירש אי ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואמאי לא לקי כיון דעבר אמימרא דרחמנא ומשני רבא שאני התם דאמר רחמנא כל ימיו בעמוד והחזר ניתקו הכתוב לעשה ולפ\"ז נהי דלא קשיא לן בעיקר מימרא דרבא דהתם אמר אי עביד לא מהני והכא קאמר מאי דעבד עבד דהתם איירי דוקא היכא דאמר רחמנא לא תעביד בלשון לאו משא\"כ בלא מצא לא ערוה ולא דבר אין כאן לאו אבל הא ודאי ק' היאך יליף רבא הכא מדגלי רחמנא גבי אונס כל ימיו מכלל דבעלמא מאי דעבד עבד דהא אפי' אי בעלמא כשגרשה שלא כדין לא מהני אפי\"ה אצטריך לכתוב גבי אונס כל ימיו למימרא דלא לקי דסד\"א כיון דעבר אמימרא דרחמנא לקי משו\"ה נתקו הכתוב לעשה דלא לקי, והנלע\"ד ליישב דמהא מילתא גופיה יליף רבא דכיון דלקושטא דמילתא באונס לא לקי דהו\"ל לאו הניתק לעשה א\"כ אמאי אצטריך כלל קרא דלא יוכל לשלחה כו' וליכא למימר דלא אצטריך לענין כהן דהא לב\"ש בלא\"ה אסור משום זנות ואי משום לעבור עליו בלאו הא ליתא דכיון דלא לקי לא אצטריך למיכתב לאו יתירא כדאיתא בתוס' ר\"פ אז\"ן אע\"ג דלב\"ש היכא דלא מצא בה ערות דבר וגרשה מאי דעבד עבד וא\"כ אצטריך לא יוכל לשלחה והשתא מדב\"ש נשמע לב\"ה דהיכא דלא מצא לא ערוה ולא דבר מאי דעבד עבד כנ\"ל נכון עכ\"ל.
ואנא גברא רבא חזינא ותיובתא חזינא ופירוקא לא חזינא דמ\"ש תחילה כשהביא מימרא דרבא דמס' תמורה גבי כל מילתא דאמר רחמנא דמעיקר מימרא דרבא ל\"ק דהתם דוקא איירי היכא דאמר רחמנא בלשון לאו כו' אשתמיט מיניה מאי דפריך תלמודא התם לרבא ממתני' דאין תורמין מן הרע על היפה ואי תרם תרומתו תרומה דאמאי תרומתו תרומה לרבא כיון דלא מהני והוצרך לשנויי שאני התם דגלי קרא כו' ואם איתא דרבא לא קאמר דלא מהני אלא היכא דאמר רחמנא בלשון לאו הא בתורם מן הרע על היפה ליכא לאו הבא מכלל עשה כמ\"ש שם רש\"י בהדייא מקרא דמכל חלבו ממנו והוי דומיא דגט דכתיב כי מצא בה ערות דבר דהוי לאו הבא מכלל עשה, גם מ\"ש עוד ליישב הקו' השניה דמהא מילתא יליף רבא דא\"כ אמאי אצטריך קרא דלא יוכל לשלחה כו' אחר המחילה רבא לא ידענא מאי קאמר דהא שפיר אצטריך קרא ללאו ולמלקות בין לב\"ש ובין לב\"ה דאע\"ג דהוי לאו הניתק לעשה ולא לקי היינו היכא דקיים העשה אבל אם לא קיים העשה כגון שמתה האשה אחר שגירשה למ\"ד קיימו ולא קיימו או שהרגה באונס או בשגגה למ\"ד ביטלו ולא ביטלו לקי שפיר על הלאו וכן בכהן שעבר וגירשה דלוקה ואינו מחזיר וא\"כ שפיר אצטרי' קרא דלא יוכל לשלחה ללאו ולמלקות והדרא קו' לדוכתה היאך יליף רבא מקרא דכל ימיו בעמוד והחזר למימרא דבעלמא מאי דעבד עבד הא שפיר איכא למימר דבעלמא מאי דעבד לא עבד דכופין אותו להחזירה דהתם גבי אונס אצטריך קרא דכל ימיו לומר דלא לקי אלאו דלא יוכל היכא דמקיים העשה.
והנלע\"ד לעיקר קושיותיו דמאחר דקרא דכל ימיו איכא למדרשיה דאתא למילף בעלמא דאי עבד עבד ולא אתא לנתוקי לעשה ואיכא למדרשיה דאתא לנתוקי לעשה ולא למילף בעלמא דאי עבד עבד כל כה\"ג אמרי' הי מינייהו מפקת ותרתי ש\"מ וכי אתינן למילף דילקי על לאו דלא יוכל אמרי' דילמא אתא קרא לנתוקי לעשה ולא לקי וכי אתינן למילף בעלמא דכופין למי שגירש אשתו בלא ערוה ובלא דבר שיחזור לקחתה אמרינן דאתא קרא למילף בעלמא דאי עבד עבד כנלע\"ד ועדיין צ\"ע." + ] + ], + [], + [ + [ + "שורש ידים מוכיחות אומר \n לה הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי כו'. וכתב ה\"ה ז\"ל ואי אמר את מקודשת ולא אמר לי כתבו הרמב\"ן והרשב\"א והרבה מן המפרשים שאינה מקודשת והוכיחו כן מן הסוג' משום דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים ע\"כ.
הנה בגמ' אמרי' אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף ושוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאינתו הרי זו מקודשת כו' א\"ל רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידיים והתנן כו' הכא במאי עסקינן דאמר לי כו' ע\"כ, מה שיש לדקדק בסוגיין מ\"ש דכשלא אמר לי אינה מקודשת מטעמא דהוה ליה ידים שאין מוכיחות דלא פי' בדיבורו למי הוא מקדשה ואלו בפ' האיש מקדש דנ\"ב אמרי' דהאומר אחת מבנותיך מקודשת לא' מבני דכולם מקודשות מספק אע\"פ שלא פי' לאיזה מהן קדש ולמי מקדש יע\"ש עיין להריב\"ש ז\"ל בסי' רס\"ו שתי' לזה דשאני הכא שאין הוכחה בלשון הקידושין שהוא המקדש ושהיא המתקדשת אבל בההיא דלקמן הלשון של הקידושין הוא שלם שהוא המקדש לבתו של פ' ומצד הלשון של הקידושין אין חסרון אלא מצד הענין שלא ידענו מי היא זאת הבת ומי הוא זה הבן ולהכי כולם מקו' מס' ואני אפרש עוד דשאני ההיא דלקמן דמה שחשב בלבו ומה שהוציא בשפתיו הכל א' ואין שום חיסור בלשונו ממה שחשב בלבו שמעיקרא כך חשב בלבו לקדש א' מבנותיו לאחד מבניו לאיזה מהם שירצה לקדש אח\"כ ולומר לו ולשון זה הוא שלם ומפני שלא בירר א' מהם אנו אומרי' שכולם מקודשו' משא\"כ הכא שהוא חשב לקדשה לו ובלשונו לא אמר לי כ\"ן לע\"ד ועיין בתשו' מהר\"י הלוי סי' ד' ה' ו' ז' בסוגייא זו.
וכתב עוד שם דבאומר הריני נותנו לך בתורת קידושין מקודשת ודאי דאין כאן ידים אלא דבור שלם שכיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קדושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת דלא שביק איניש מצוה דנפשיה ועביד מידי דלא רמי עליה והביא ראיה מאותה סוגייא דאחת מבנותיך דאמרי' עלה שאפילו מנתה הגדולה שליח לקבל קדושיה אינה מקו' מה\"ט יע\"ש ולכאורה אין דבריו מובנים דמאי אהני לן האי טעמא דלא שביק כו' להיכא שאין הוכחה בלשון שהוא דמקדש לה לדידיה ושהיא עצמה תהיה המתקדשת וההיא דאחת מבנותיך שאני דהלשון והדבור שלם ומובן אלא שאין הוכחה מצד הענין וכבר תמה על דבריו בס' קמ\"ר בה' אישות דל\"ז ע\"א יע\"ש.
ולק\"ד מבואר כוונתו ז\"ל דלדידיה משמע ליה דכל דע\"י האומדנא מבואר לשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת ואין שום חסרון בלשונו של המקדש אין כאן ידים כלל אע\"פ שלולי זאת האומדנא לא היה הוכחה בלשון כלל משא\"כ כשיהיה אופן לשונו שאף ע\"י האומדנא אכתי יש חסרון בלשונו ואין דבורו שלם דודאי כל כי האי הו\"ל ידים שאין מוכיחות ולהכי באומר הריני נותנו לך בתורת קדושין דמשמע ליה להרב שכיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קדושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת כיון דאיכא אומדנא זו דלא שביק כו' ולזה הביא ראיה דאומדנא זו אלימא טובא שהרי גבי אחת מבנותיך אהני לן אומדנא הלזו לומר דאפילו מנתה אותו שליח שלא תהיה מקודשת אפי' שאמר בתך מקודשת לי ולשון זה דבתך מוכח טפי דעלה קאי ואפ\"ה אמרינן דלא היא ה\"נ כל שהאומדנא מפרש כונת לשונו דמ\"ש הריני נותנו לך הכונה לומר שהוא המקדש אותה הרי זו מקוד' משא\"כ באומר הרי את מקודשת ולא אמר לי דאף דאיכא אומדנא זו מ\"מ לשון המקדש חסר הוא שלא פי' דלדידיה הוא מקדשה ולהכי אינה מקודשת דע\"י האומדנא לא נוסיף על דבריו ונאמר שאמר לי כנלע\"ד.
ועיין עוד בס' הנז' שכתב דמהרלב\"ח ז\"ל בדרל\"א תירץ עוד לזה וז\"ל ולאו דבעינן שיורה לשון הקדושין עד הוא איש מסויים וכן המתקדשת דאי הוה בעינן הכי הוה קשיא לן ההיא דפ' האיש מקדש אבל עיקרא דמילתא דבעינן דלימא לשון מוכח מיניה שמקדשה לשום איש שיחולו בה הקידושי' ושיהיה ההוכחה בלשון הקדו' שהאשה היא המתקדשת לאיש הראוי לאוסרה בקידו' יע\"ש ותירוץ זה מבואר בטעמו יותר אמנם ממ\"ש התוס' דלהכי חשיב ידים שאין מוכיחות כל שלא אמר לי משום דאדם עשוי לקדש אשת חבירו משא\"כ בגט כו' אין מקום לתי' זה דהכא נמי אין אדם עשוי לקדש אשה למי שאין ראוי לקידו' ולדידהו אין ליישב אם לא ע\"פ דברי הריב\"ם ז\"ל והנה התוס' ד\"ה הכא כו' כתבו וז\"ל ומדקאמר שמואל מוקי כו' מכלל דאיהו לא ס\"ל כו' עיין להר\"ן שם בנדרי' שכתב הפך זה והכריח כדבריו וכ\"כ שם הרא\"ש ומה שיש לדקדק בדברי הר\"ן עיין להרב עצמות יוסף בסוגיין ועיין בספר לשון למודים בה' נדרים סי' א'.
וראיתי דק\"ל ז\"ל לפי דבריו אמאי אוקמא שמואל למתני' כר\"י לוקמא אפילו כרבנן כיון דס\"ל דאע\"ג דבעלמא ידים שאין מוכיחות לא הויין ידיים דוקא בגט הויין ידים מטעמא דאין עשוי כו' יע\"ש ולדידי אי מהא לא אירייא דאפשר לומר דתלמודא ה\"ק שמואל מוקי מתני' דנדרים כר\"י כלומר כס' ר\"י דאית ליה גבי גט ידיים שאין מוכיחות הויין ידיים ולא דאתי מתניתין כוותיה דר\"י דוקא אלא ככ\"ע ומשום דלא אשכחן האי סברא דידים שאין מוכיחות דהויין ידים בעלמא אלא לר\"י קאמר דמוקי מתני' כר\"י והדר פריך מנ\"ל לשמואל לחלק בין גיטין לנדרים ולאוקמא מתני' דנדרים כס' ר\"י וקאמר דמתני' קשיתיה כו' ועוד אפ\"ל שאף הר\"ן לא כתב כן אלא לפום סוגיי' דקי' ודגיטין אמנם לפום האי סוגיי' דנדרים הדבר מבואר דליכא לחלק בהכי ודוק.
ובדברי הרא\"ש בסוגייא דקידושין לא יכולתי עמוד על עומק כוונתם דנראי' כסותרים זה לזה בתכ\"ד דבתחילת דבריו משמע דס\"ל דשמואל ס\"ל כר\"י ומשו\"ה מוקי למתני' כוותיה שכתב ומסיק הכא דקאמר לי כו' וק' דבריש נזיר מסיק כו' וי\"ל דהרי את מקודשת ולא אמר לי אבל היכא דאיכא הוכחה קצת כהנהו דריש נדרים הויין ידים כו' הנה מבואר מלשון זה דמשמע ליה דההיא דריש נדרים דאיכא הוכחה קצת ס\"ל דידיים שאין מוכיחות הויין ידיים וע\"כ דמשמע ליה דכי מוקי שמואל מתני' כר\"י היינו משום דהכי ס\"ל ובסוף דבריו משמע להפך שכתב וז\"ל ובלא\"ה הלכ' כההיא סוגייא דנדרי' דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דשקיל וטרי תלמודא במילתא דשמואל טובא עד דמוקי ליה הכי עכ\"ל הנה מלשונו זה מבואר דס\"ל דשמואל מוקי מתני' כר\"י ולא ס\"ל וכעת צריך ישוב ועיין במהרימ\"ט ז\"ל בח\"י על הרי\"ף דשקיל וטרי עוד בדברי הרא\"ש הללו.
ולענין הלכה במקדש את האשה סתם ולא אמר לי כתב הרב עצמות יוסף שיש לחוש להחמיר כיון שמצאנו ראינו סברת י\"א שהביא הר\"ן ז\"ל בפרקי' גם בהגהות מרדכי בסוף גיטין כתב להחמיר גם הרשב\"א בחי' למס' קידושין נוטה דעתו להחמיר אף שלא אמר לי והביא כל לשונו באורך יע\"ש ולקע\"ד סברת הי\"א שהביא הר\"ן בפרקי' היא היא סברת הרשב\"א בחי' שכתב איכא למימר דכשלא אמר לי יש לחוש ולהחמיר וכ\"כ מהרימ\"ט ז\"ל בחי' על הרי\"ף ועיין בס' קול יעקב שהביא דברי הרשב\"א הללו שלא הבין כן והאריך להקשו' לפי הבנתו ושרי ליה מאריה וכבר ביטל דעתו מפני דעת הי\"א שהביא אחריו אשר ע\"פ דבריהם אין מקום לסברא זו לחוש ולהחמיר כיון דעיקר הראיה אינו אלא מההיא דאיבעייא לן בגיטין אי בעי' ודין או לא ונדחה קרו לה הי\"א והיא היא עיקר הדחית הר\"ן וזו היה לו לה\"ה כאן לכתוב בשם הרשב\"א דכל שלא אמר לי אין לחוש לקידו' ומה שהביא ראיה מת' הרשב\"א סי' תשע\"ד ואלף רל\"ד כבר אפשר לפרש שדעתו דכל דלא אמר לי לא מהני' והכא ה\"ט משום דאמר הריני כו' כמו שפי' הוא באחד מן הפירושים ונמצא שאף הרשב\"א ז\"ל משמע ליה דכל שלא אמר לי אין לחוש לקידושיו ואין מקום לחוש ולהחמי' בזה ושוב ראיתי שכך העלה מהרימ\"ט בחי' על הרי\"ף להלכה ולמעשה וכתב ככל אשר כתבנו.
ועוד אני תמיה בעיקר סברת הי\"א שהביא הר\"ן ז\"ל והיא סברת הרשב\"א ז\"ל שכתב דברי'ה שכתבו דיש להחמיר בדבר כיון דחזינן דתלמודא ספוקי מספקא ליה אי בעי' ודין או לא ולא אפשיטא כו' דמבוארים דבריהם ז\"ל דמשמע להו דמש\"ה מספקא ליה לתלמודא אי בעי' ודין אע\"ג דלפי למאי דקי\"ל דבעי' ידים מוכיחות אין ספק בזה דודאי בעי' ודין אלא דמשו' חומרא הוא דמספ\"ל לתלמודא הכי ומינה דה\"ה גבי קידושין נמי ספקא הוי והוא תימא איך הפה יכולה לדבר דמשום חומרא דגט נחית תלמודא נפשיה לספק זה דא\"כ מה הלשון אומרת בעי' ודין או לא בעי' ודין דלשון זה מוכח דמספק\"ל אי לכתחילה בעי' שיכתוב ודין או לא ובזה ליכא ספקא דפשיטא ודאי דבעי' למכתב ודין כיון דקי\"ל דבעינן ידים מוכיחות ואי עיקר הבעייא היא אי חוששין להחמיר היכא שלא כתב ודין ונ\"מ דאם פשטה ידה וקבלה קדושין שתהיה ספק מקודשת ותהיה צריכה גט משני לא הול\"ל האי לישנא דבעינן או בעי' אלא אם לא כתב ודין מאי ועוד שאם זו היתה עיקר הבעייא היכי הוה ס\"ד דתלמודא למפשט בעיין מההיא דרבא דאתקין בגיטין כו' ואלו ודין לא קאמר ש\"מ לא בעינן ודין והשתא מאי פשיטותא איכא דאטו לדידיה מי ניחא דלכתחיל' ודאי בעי' ודין למאי דקי\"ל כר\"י ואמאי לא אתקין רבא אלא ודאי דעיקר הבעיא דבעי' התם ללכתחילה הוא דבעי לה אי בעי למכתב ודין או לא וכמו שדחה הר\"ן ז\"ל והוא מן התימא איך לא דחה הר\"ן ז\"ל בהכי וכעת צ\"י.
ולענין האומר הריני נותן לך זה לקדושין כתב הר\"ב עצמות יוסף ז\"ל שהרשב\"א בתשו' כתב שיש לחוש ולהחמיר שמא בקדושין בענין זה לא בעי' ידים מוכיחות כו' וכתב שיש לפרש בדבריו ג' פירו' או שטעם החומרא הוא מפני שדעתו להחמיר אפי' בשלא אמר לי או מפני שלשון הריני הוא לשון נאה כמ\"ש הריב\"ש בתשו' או מפני שבנדון הרשב\"א הוא והם מודים שלשם קדושין נתכוונו ותמה על מוהרשד\"ם שבסימן ג' משמע ליה כהבנה השניה ובסימן י\"א וי\"ג משמע ליה כהבנה הראשונה ויש חילוק גדול לענין הדין יע\"ש ועיין בסי' ל\"א ול\"ו ועוד דגם שם משמע כהבנה ראשונה ובסי' ן' ספוקי מספק\"ל בהבנת דברי הרשב\"א יע\"ש ומוהרימ\"ט בחי' על הרי\"ף הסכים על ההבנה השניה והוא הנכון לע\"ד ועיין למרן ב\"י בא\"ה סימן כ\"ז יע\"ש ולענין הלכה למעשה העלה הע\"י דהוא ספק מקודשת והדבר ברור כיון שהרשב\"א בתשו' כתב שיש להחמיר.
וראיתי להרב מש\"ל ברפ\"ג מה' אישו' שתמה על מהרשד\"ם שבסי' ג' כתב דבאומר הריני דעת הריב\"ש הוא דהוו קדושין גמורי' וכ\"כ בסי' ל\"ז ואלו בסי' צ\"ט כתב במי שאמר דעי שאני נותנו לך בתורת קדושין שאין כאן הוכחה לא למקדש ולא למתקדשת וכתב וז\"ל ממה שקשה עליו ממילת אני שמורה שהוא המקדש אם מכח יתור הלשון כמ\"ש בסי' ג' ואם ממ\"ש הריב\"ש דכל שאמר הריני נותנו לך כו' הוא דבור שלם דיש כאן הוכחה בין למקדש כו' זאת ועוד דמדקאמר דעי משמע שהיא המתקד' כמ\"ש הוא ז\"ל בסי' ע\"ו וצ\"ע עכ\"ל והנה מה שהוקשה לו דבריו שבסי' ג' עמ\"ש בסי' צ\"ט לע\"ד אין כאן מקום לקושייתו שבסימן ג' לא סמך על סברת הריב\"ש ז\"ל אם לא מפני הטעמים אחרים שכתב הרב שהיתה משודכתו מקודם ואין אדם עשוי לקדש את משודכתו לאחרים, ועוד שהיו אוכלים ושותים יחד שהיא אומדנא דאין אדם טורח בסעודה וכן נמי שהזכיר ארוסתי בל' הקידושין יע\"ש ובסי' צ\"ט לא היה בה אחד מהטעמים הנז' זולת הריני ולא סמך על הריב\"ש וחשש להחמיר וכן ההיא דסי' ע\"ו מיירי נמי במשודכת ולכך עשה עיקר מלשון מירה קי ווש לודו משא\"כ דסי' צ\"ט.
ועיין עוד במה שתמה על הרב עצמות יוסף שהק' על מה שפסק מוהרשד\"ם בסי' י\"ב וז\"ל ולא ידעתי איך לא שת לבו להחמיר כו' וכתב עליו ותמהני שהרי לא התירו מוהרשד\"ם שכ\"כ בפי' ואע\"פ שחכמי דורו התירו עכ\"ז הוא החמיר בדבר והצריכה גט יע\"ש ולפי ק\"ד כונת הרב ע\"י היתה למה לא חשש להחמיר מטעם זה שאני וכו' והוא לא החמיר מהאי טעמא אלא מטעם שהוא דאפילו באומר הרי את מותרת ולא אמר לי יש לחוש אחר סברת י\"א שהביא הר\"ן ותשו' הרשב\"א שחוששין להחמיר בדבר ולמה לא החמי' מטע' שאמר שאני שלפי דעת הריב\"ש הוייא מקודשת גמורה כמ\"ש הוא בסי' ג' שזה הלשון הוא דבור שלם ובזה אין מקום למה שהאריך עוד לחלק בין מ\"ש בסי' ג' להא בסי' י\"ב כי לא היתה כונת קושייתו ממה שפסק שם כי אם מעיקר תשו' הריב\"ש דס\"ל דזה הלשון הוא דבור שלם ודוק כנעל\"ד, ועיין עוד במה שהק' בתשו' הרשד\"ם שבסי' ל\"ו וסי' ן' עמ\"ש בסי' ך' ויע\"ש וי\"ל דבסי' ל\"ו וסי' ן' מיירי בשדוכין ולכך עשה אותם הדברים ס' להחמיר משא\"כ בסי' ך'.
ולענין גט אי בעי' ודין ומינאי יש ג' מחלוקות בדבר איכא למ\"ד דבעינן לשניהם ואיכא למ\"ד דלא בעי' לא זה ולא זה ואיכא למ\"ד דודין בעינן ומינאי לא בעי' עיין בחי' הר\"ן לנדרים ובנימוקיו על הרי\"ף לגיטין וקידושין ודעתו בדעת רבינו דלא בעינן ודין ולא מינאי ואולם הלח\"מ בפ\"א מה' גירושין ובפ\"ד ומהר\"י הלוי בתשו' והתי\"ט ז\"ל ס\"ל בדעתו דבעינן ודין ובעי' מינאי ועיקר דבריהם תלוי במ\"ש רבינו בפי' המשנה בפ' המגרש גבי פלוגתייהו דר\"י ורבנן שכתב דאף ר\"י מודה דגופו של גט הוא הרי את מותרת לכל אדם ולא בעינן ודין לעיכובא אלא מדרבנן יע\"ש והפ\"ח בה' גיטין סי' קכ\"ה סקל\"ט ד\"ה גרסי' דחה דברי רבי' הללו שבפי' המשנ' מהסוג' דנדרים ומורינו הרב בס' קול יעקב ישב עיקר קושייתו ויע\"ש ולדידי ק\"ל טובא בדברי רבינו הללו שבפי' המשנה ממסקנת אותה סוגייא דנדרים דקאמר אביי אמר אנא דאמרי אפילו כר\"י ע\"כ לא אמר ר\"י כו' והשתא אם איתא דר\"י גופיה אזיל ומודה דעיקר הגט אינו אלא את מותרת ולא בעינן ודין אלא מדרבנן מאי קא ק\"ל לאביי מדר\"י אדרבא ר\"י נמי קאי כוותיה ועיין להרב גט פשוט בסי' קכג ובהרב מכתב מאליהו שגם הם ז\"ל ניחא להו דברי רבינו ע\"פ מ\"ש בפי' המשנה יע\"ש והרשב\"א דקדק מדברי רבינו דגבי גט לא בעי' שיאמר ודין מינאי בשעת הנתינה ותמה עליו הרב קול יעקב דמדברי רבינו נראה דאפילו בכתיבת הגט לא בעי מינאי שהרי הוא ז\"ל כתב דגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם יע\"ש ואין ספק שהוא ז\"ל לא דקדק מדברי רבינו כן אלא ממ\"ש גבי נתינת הגט ויאמר הר\"ז גיטך ולא הצריך שיאמר ממני ואף שהוא ז\"ל כתב בזה הלשון דבקדושין הזכירו לי וכגרושין כתבו דברי שמואל כהלכתן כו' לא כתבו כן אלא על דברי הרי\"ף ז\"ל והר\"ב ה\"ג ז\"ל כי רבינו לא הביא דברי שמואל ודוק." + ], + [ + "שורש קדושי ספק הכסף \n נתנה היא ואמרה לו הריני מקודשת וכו'. ברייתא במס' קדוש' ד\"ה ע\"ב ת\"ר כיצד בכסף וכו' סוגייא זו מבוארת כל הצורך בדברי הרב ע\"י ומהא דמשני הכא תלמודא דנתן הוא ואמרה היא נעשה וכו' יש לתמוה עמ\"ש הרב גופי הלכות בכלל תכ\"ג ע\"ש שיטת הראשונים דלא אמרי' נעשה כל היכא דתני סיפא בלשון אבל יע\"ש, ושיטה זו הביאה הר\"ב בשיטה מקובצת לבבא מציעא ד\"ל ע\"א יע\"ש ועיין בהר\"ן ז\"ל ר\"פ בני העיר דיש ראיה לזה ודוק והוא תימה שהרי הכא בשמעתי' משני תלמודא נעשה אע\"ג דתני סיפא בלשון אבל, ואולי אפשר דמשמע להו דמה\"ט משני שינוייא אחרינא, ועוד אפשר לומר דהכא נמי תני סיפא בלשון אבל כי היכי דלא נימא נעשה אכל מאי דדייקינן ברישא שהרי על מה שדקדקו בתוס' דאמאי לא דייק תלמודא דייוקא דרישא ודייוקא דסיפא בחלוקה דנתנה היא ואמר הוא, תירץ הר\"ן דהא לא קשייא משום דהא והא איתא וכאן באדם חשוב וכאן בשאינו חשוב והשתא אי לא תני סיפא בלשון אבל כי מפרשינן לסיפא בנעשה לכל מאי דדייקינן ברישא בין נתן הוא ואמרה היא ובין בנתנה היא ואמר הוא מפרשינן לה וא\"כ עכ\"ל דגם חלוקה דנתנה היא ואמר הוא לעולם אינה מקודשת ואפי' באדם חשוב דומייא דחלוקה דסיפא דנתנה היא ואמר הוא דמפרשינן לה בנעשה והא ודאי ליתא דבנתנה היא ואמר הוא באדם חשוב מקודשת להכי תני סיפא בלשון אבל כי היכי דלא נפרש לה בנעשה אכל מאי דדייקינן ברישא כיון דלשון אבל הוצרך למתני' לחלק ושלח לפרש לה בנעשה לכל מאי דדייקינן ברישא אע\"ג דבחדא מן החלוקות דדייקינן מריש' מפרשינן לסיפא בנעשה אין קפידה ודוק.
ועל מאי דמסקינן בשמעתין דנתן הוא ואמר' היא ספיקא הוי כתב הר\"ן ז\"ל וז\"ל לפיכך אני מסתפק בכל ספק קדושין דאמרינן ספיקא הוי אי חומרא זו דבעייא גט הוא דוקא מדרבנן או דילמא אפילו דאורייתא והרי\"ף ז\"ל לקמן גבי בעייא דכלב רץ אחריה דסלקא בתיקו כתב וז\"ל וכיון דספיקא דאורייתא היא אזלינן לחומרא וצ\"ע עכ\"ל, ועיין למוהרי\"ט ז\"ל בח\"א סימן קל\"ח דקפ\"ה ע\"א וע\"ב שהאריך בדברי הר\"ן ז\"ל הללו, ועיין להרפ\"ח בי\"ד סימן ק\"י בכללי הס\"ס שכתב דלהכי קא מספק\"ל להר\"ן ז\"ל אע\"ג דקי\"ל דמדאוריית' מוקמינן לה אחזקא דמעיקרא משום דמשמע ליה דספקא דדינא חשיב כחסרון דידיעה ועיין להרב יבין שמועה כלל קפ\"ו שכתב להפך דס' דדין קיל מספק דמציאות וצ\"ע ועיין דברי אמת בתשו' די\"ז ע\"ג ועל מה שהוקשה לו להר\"ן מדברי הרי\"ף דלקמן תמה עליו הרפ\"ח איך יצאו דברים אלו מפיו דכונת הרי\"ף מבוארת דמשום דהוי ס' במידי דאורייתא קאמר דאזלינן לחומרא ולעולם דאינו אלא דרבנן מאי דאזלינן לחומרא יע\"ש גם הרב עצמות יוסף כתב שדברי הר\"ן בזה מגומגמים ואין ספק שהוא ז\"ל לא הגדיל מדורת קושיתו כהרפ\"ח משום שי\"ל דהר\"ן ז\"ל דקדק מדברי הרי\"ף מדלא קאמר והו\"ל ספק במידי דאורייתא וכתב והו\"ל ספק דאורייתא דכונתו לומר דאף מדאוריית' נמי אזלינן לחומרא ועיין להרב בני חיי שם בי\"ד סי' ק\"י דע\"ג ע\"ד יע\"ש.
ומהרימ\"ט בחי' על הרי\"ף כתב דטעמו של הרי\"ף ז\"ל דס\"ל דמדאורייתא נמי אזלינן לחומרא ולא מוקמינן לה אחזקה דמעיקרא משום דחזקה דפנויה הא איתרע לה במה שפשטה ידה וקבלה קדושין והביא ראיה ממ\"ש התוס' בפרק האשה שנתארמלה דכ\"ג ע\"א ד\"ה תרווייהו שכתבו דמש\"ה לא אזלינן בתר חזקה דפנויה כשעד א' אומר קרוב לו ועד א' אומר קרוב לה משום דחזקה זו הא איתרעא לה משעה שזרק לה קדושין וכתב שכיונו לומר דמה\"ט לא תינשא לכתחי' אפי' מדאורייתא ומיהו בדיעבד אם נשאת לא תצא כיון דלית לה חזקה דאיסורא דלאוסרה על מי שנשאת צריך כח עכת\"ד ז\"ל ועיין בדברי הר\"ן לקמן בפרקין גבי ההוא גברא דקידש באבנא דכוחלא שכתב בהדיא כדברי מהרימ\"ט הללו ואין ספק דמ\"ש דמדאורייתא נמי אינה נשאת לכתחילה אינו אלא לשיטת האומרים ספקא דאורייתא לחומרא דאורייתא היא וזה ברור ומיהו איכא למידק לפי דבריו בספק גרושין דע\"א אומר קרוב לו וע\"א אומר קרוב לה דמשעה שזרק לה גיטה הא איתרע לה לחזקת א\"א אמאי תני סיפא שאם נשאת תצא ומאי שנא מספק קדושין ואפשר דמדרבנן הוא דאמרינן שאם נשאת תצא בספק גרושין דלא אמרינן דאתרעא לה לחזקת אשת איש משעה שזרק לה גיטה דלחומרא דוקא הוא דאמרינן הכי ולא לקולא וכן ראיתי להרב גופיה בתשו' ח\"א סי' נ\"א שישב כן למה שהקשה עליו מחכמי דורו מההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר דמוקמינן גברא בחזקת טמא אע\"ג שכבר טבל לפנינו והורעה לחזקת טומאה יע\"ש אבל אנכי לא ידעתי למה לא הוקשה להחכם המשיג ע\"ד מהא דספק קדושין והביא ממרחק לחמו ועיין עוד להרב ז\"ל באותה תשו' שכתב דע\"כ לא אמרינן דכל שפשטה ידה וקבלה קדושין דאתרעא לה לחזקת פנויה אלא בשראינו שפשטה ידה וקבלה קדושין קודם שבאו העדים שאמרו קרוב לו וקרוב לה אבל אם לא ידענו ולא שמענו אלא מפי עדים אז לא אמרינן הכי כיון דע\"פ העדים אנו חיים והאומר שנתקדשה אומ' קרוב לה והאומר שלא נתקדשה אומר קרוב לו יע\"ש ומיהו אין ליישב בהכי הא דתני סיפא גבי גרושין שאם נשאת לא תצא דמיירי בכה\"ג שלא ראינו ולא שמענו מהגרושין אלא ע\"פ העדים עצמן דלפ\"ז לא אתרע לה לחזקה דמעיקרא דא\"כ גבי קדושין אמאי לא תנשא לכתחלה כיון דאית לה חזקה דפנויה וברור.
ואולם זו היא שקשה טובא לדבריו דבפ\"ד אחין עלה דמתני' איזהו ספק קדושין זרק לה קדושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו שקיל וטרי תלמודא התם למיהב טעמא אמאי לא קתני הכי בספק גרושין ובין לפום מאי דס\"ד למימר מעיקרא ובין למאי דמסיק לבסוף משמע דלא ס\"ל לתלמודא האי כללא דכייל לן הרב ז\"ל דכל שפשטה ידה וקבלה קדושיה וגרושיה הורעא לחזקתה דמעיקרא מן התורה והוא דמעיקרא קאמר תלמוד' דה\"ט דלא קתני הכי גבי ספק גרושין משום דבספק גרושין כה\"ג דספק קרוב לו וספק קרוב לה לא שייך למיתני חולצת ולא מתייבמת משום דאף חליצה נמי לא בעיא שאם אתה אומר חולצת מתייבמת וביבום אסירא כיון דאשה זו עד השתא בחזקת היתר לשוק עומדת ובחזקת איסור ליבם, והשתא לפי דברי הרב ז\"ל דמשעה שזרק לה גרושי' אתרעה לה לחזקה דמעיקרא השתא נמי אם תתייבם אין בכך כלום דהא חזקה זו דהוה לה מעיקרא דהיתר לשוק ואיסור ליבם הא אתרעה לה משעה שזרק לה גרושיה והשתא לית לה לחזקה דמעיקרא דהתר לשוק במה שפשטה ידה א\"כ איך מתירין אותה לשוק בלא חליצה משום גזרה שאם אתה אומר חולצת מתייבמת דכיון דמהשתא אתרעה לחזקה דמעיקרא אשה זו קיימא בספק וכיון דספקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא הו\"ל למימר שתחלוץ מן התורה גם במסקנא אסיקנא התם דתרי ותרי ספקא דרבנן היא דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה בין באיסורא כגון אשת איש דתרי אמרי קרוב לה זרק לה גיטה ותרי אמרי קרוב לו דמדאוריית' אזלינן בחר חזקת א\"א דמעיקרא וכן להיתרא כגון בתרי ותרי בספק קדושין יע\"ש וזה הפך מה שכתב הוא ז\"ל דכל דאתרעה לה לחזקה דמעיקרא במה שפשטה ידה לקבל גרושיה וקדושיה הותרעה לחזקתה דמעיקרא מן התורה.
וכבר ראיתי בספר קרית מלך רב בפ\"ג מה' אישות סוף ד\"ב דל\"ז ע\"ד עמד בזה ובסוף דבריו כתב וז\"ל שוב ראיתי שנראה דמהרי\"ט כבר הרגיש מכל הנז' בחי' שם ותירוצו צריך ישוב ונראה דכונתו לומר דכל שקודם שנולד לנו הספק כבר אתרע חזקה דהיינו שידענו שנתקדשה סתם ולא ידענו מהספק כי אם אח\"ך אז לא אזלינן בתר חזקה עכ\"ל והרואה למהרימ\"ט בחי' יראה שדברים אלו לכאורה הם דברי נבואה ולא עלה על דעת מהרי\"ט ז\"ל שמץ דבר ממ\"ש הוא ז\"ל בזה ואולם אף כי באו דברי מהרי\"ט סתומים וחתומים דבר ה' בפיהו אמת ואני אפרש כי הרב כבר הביא דבריו הללו בתשו' ח\"א סי' מ\"א ושם בסימן נ\"א שכתב וז\"ל ואם באת לדחות את דברי היה לך לדחות באוקמתא שבפרק הזורק דאוקמוה למתני' בתרי ותרי ולכך לא אזלינן בתר חזקה אע\"ג שהיא חזקה אלימתא ולכך חולצת ולא מתייבמת ושוב כתב ומ\"מ דברי התוס' שבפרק הזורק אינן הפך מ\"ש בפ\"ב דכתובות דשניהם אמת דאף אם לא היו הגרושין לפנינו אלא ע\"פ שתי כיתי עדים הללו אנו דנין ודאי לא אתרעה חזקתה דהוי כמו קול ושוברו עמו שאלו המחזיקים אותה במגורשת הם מכחישין זה את זה וכמאן דליתניהו דמי ואוקי אתתא אחזקתה.
ומ\"מ כתבו התוס' דבתרי ותרי מדרבנן אין להעמידה אחזקתה דהכי הוא קושטא דמלתא כדמסקינן בפ\"ד אחין וכשהיו הגרושין והקדושין לפנינו אפי' בחד וחד לא אמרינן אוקמא אחזקתה להתירה לכתחילה עכת\"ד מהרימ\"ט יע\"ש וכונתו מבוארת שהרב ז\"ל הוקשה לו לכאורה לדבריו שכתב בסימן מ\"א דטעמא דמתני' שזרק לה הקדושין או הגרושין דאיכא ספקא דחד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה דחולצת ולא מתייבמת ולא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא היינו משום דחזק' דמעיקרא הורעה משעה שידענו שפשטה ידה לקבל קדושיה וגרושיה והביא ראיה לדבריו דכל כה\"ג לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ממ\"ש התוס' בכתובות פרק הכותב דלפי זה אין מקום לקושיתם שהק' בפרק הזורק דע\"ח ע\"ב ד\"ה והא שכתבנו וז\"ל וא\"ת ונימא אוקי תרי בהדי תרי ואוקי איתתא בחזקת א\"א ותירצו וי\"ל כיון דמספ\"ל בתרי ותרי מדרבנן נתנו לה דין מגורשת ואינה מגורשת עכ\"ל והשתא לפי דבריהם שבפרק הכותב לא הוו צריכי לזה דבלא\"ה ניחא משום דחזקה דמעיקרא הורעה לה משעה שזרק לה גרושיה וע\"כ הוצר' הרב ז\"ל לומר דקושטא דמילתא קמשנו דאפילו איכא חזקה אלימתא כגון שלא ראינו הגרושין והקדושין לפנינו מ\"מ כיון דתרי ותרי ס' דרבנן עשאוה ספק מגורשת זה נראה ברור בכונת דברי הרב מהרימ\"ט ז\"ל והרואה יראה שט\"ס נפל בדבריו במ\"ש ומ\"מ דברי התוס' שבפ' המגרש וצ\"ל שבפ' הזורק והן הן הדברים שכתבנו ועיין בס' מוצל מאש שבס\"ס רב יוסף סימן מ\"א.
ואיך שיהיה הנה מבואר יוצא מדבריו הללו דע\"כ ל\"א דכל שפשטה ידה וקבלה גרושיה וקדושי' דאתרע לה לחזקה דמעיקרא אלא בשראינו כן קודם קבלת העדות אבל אם ע\"פי העדים אנו חיים לית לן בה והשתא אותה סוגיא שבפ\"ד אחין דמוכחינן דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא מיירי בהכי שלא ראינו ולא שמענו אלא מפי העדים המכחישין זא\"ז ומ\"מ אנכי לא ידעתי אמאי זה דחה הרב דבריו שכתב בסימן מ\"א דטעמא דמתני' היינו משום דאתרע לה לחזקה דמעיקרא כמ\"ש התוס' בפרק הכותב מתוך מאי דאסיקו התם בפ\"ד אחין דתרי ותרי חזקה דרבנן כי אלו לפום מאי דס\"ד דתלמודא דהתם ניחא וכבר כתבנו כי לפום מאי דס\"ד דתלמו' אין מקום לפרש מתני' בכה\"ג דא\"כ יכולה היא לחלוץ ואדרבא אם לא תחלוץ איכא איסורא מדאורייתא והוא תימא בעיני וכעת צ\"י.
ודע שמהרימ\"ט בתשו' ח\"א סימן קל\"ח דקפ\"ז ע\"ג הקשה בהוכחה זו שהכריח הר\"ן דמ\"ש מכל תיקו דממונא דאזלינן ביה בתר חזקה דמעיקרא ותמה עליו דמה הוכחה היא זו דחזקה דממונא ודאי דעדיפא טובא מחזקה דפנויה שהרי חזקה דממונא עדיפא מחזקת הגוף דעדיפא מחזקת דפנויה ואם חזקת ממון עדיף מחזקת הגוף כ\"ש מחזקת פנויה דגריע לגבי חזקת הגוף שהרי בפרק מי שמת תנן לא כתב לה ש\"מ הוא אומר ש\"מ היה והם אומרים בריא היה רמ\"א אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה ש\"מ וחכמי' אומרי' המע\"ה אלמא רבנן לא חיישי לחזקת הגוף דברי הוה במקום חזקת ממון ובס\"פ המדיר בשמעתתא דכלה אמרינן לא תימא ר\"י לא אזיל בתר חזקה דגופה כלל אלא כי לא אזיל ר\"י בתר חזקה דגופה היכא דאיכא חזקת הגוף כו' וחזקת דגופה עדיפא מחזקה דפנויה כדמוכח התם גבי מומין כדכתבו התוס' שם דמהני חזקת הגוף אעפ\"י שיש חזקה אחרת כנגדה דהיינו העמידנה בחזקת פנויה א\"כ היכי מדמי הר\"ן חזקת פנויה לחזקת ממון דעדיפא טובא וכתב וז\"ל ונראה שעיקר ראית הר\"ן היינו ממ\"ש שהסכימו כל גדולי האחרונים שאפי' תקפו תובע מוציאין אותם והיינו משום דמוקמינן ממונא בחזקת מרא קמא ומפקינן לו מיד התוקף והיינו דומיא דחזקה קמייתא דפנויה אבל חזקת ממון דעדיף מחזקת הגוף היינו הוצאת ממון מיד בעליו הראשונים עכ\"ל.
ואנכי לא ידעתי מה יענה הרב ביום שידובר בו ההיא דפ\"ד אחין דל\"א ע\"א דקא' תלמודא דשתי כיתי עדים דחד אמר קרוב לו היו הקדושין וחד אמר קרוב לה מדאורייתא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא דפנויה וקאמר מידי דהוי אנכסי דבר שטייא דבר שטייא זבין נכסי ואתו תרי ואמרי כשהוא חלים זבין ואתו בי תרי ואמרי כשהוא שוטה זבין ואמר רב אשי אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת דבר שטייא יע\"ש הרי דקמדמי תלמודא חזקה דפנויה לחזקה דממונא ואין לומר דה\"נ מוקמינן ממונא בחזקת בר שטיא ומפקינן לה מיד המוחזק שהרי התוס' בפרק האשה שנתארמלה ד\"ך ע\"א ד\"ה ואוקי ממונא כו' כתבו דדוקא בקרקע הוא דאמרינן הכי דכל היכא דאיתיה בחזקת מאריה קמא איתיה אבל במטלטלין אמרינן דהוו בחזקת המוחזק יע\"ש הרי דמדמי חזקה דפנויה לחזקת ממון אעפ\"י שממון זה לא אתינן לאפוקי מיד המוחזק כי היכי דנימא דדמיין אהדדי על הדרך שכתב הוא ז\"ל בדברי הר\"ן ז\"ל וכעת צ\"ע." + ], + [ + "ואם \n קידש בשטר כותב על הנייר או על החרס וכו' הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי כו'. הכי איתא בפ\"ק דקדושין ד\"ט וכתבו התוס' שם ד\"ה כתב על הנייר או על החרס וז\"ל משמע דשטר כשר על החרס וכו' וקשה דאמרינן בפ\"ב דכתובות דכ\"ח האי מאן דבעי לאחוויי חתימת ידיה בב\"ד ליכתוב אחספא אבל אמגילתא לא דילמא משכח איניש דלא מעלי וכתב עליה מאי דבעי כו' משמע אבל על חרס ליכא למיחש להכי דאפילו כתוב עליו לא יועיל, ואומר ר\"ת דההיא דהכא ודלקמן אתי כר\"א דאמר עידי מסירה כרתי וההיא דכתובות אתי כר\"מ עידי חתימ' כרתי כו' עכ\"ל והדבר קשה דבההיא דכתובות לא שייך שם עידי מסירה כלל וכל כה\"ג אף ר\"א מודה דפסול כיון דמחמת הכתב אנו באין לדון ואפשר שזייפוהו וכן הקשה הרב ע\"י ומה שרצה לתרץ דא\"כ אמגילתא נמי לא שייך שיעשה עידי שקר יע\"ש אין דבריו מובנים כלל וכה הראני מרן מלכא כמהרח\"א נר\"ו כתוב בכתב ידו וז\"ל ואפשר ליישב דלר\"א דאמר עידי מסירה כרתי כל שכתב בכתב ידו ומסרו בפני עדים יש לו דין שטר גמור לגבות אפילו ממשעבדי כמבואר בטח\"מ ס\"ס ס\"ט והשתא לא מצית אמרת דההיא דכתובות אתיא כר\"א דכיון דסבור עידי מסירה כרתי אכתי אף אחספא נמי איכא למיחש שמא היום או מחר ילוה לו אדם א' ויכתוב לו כתב על חרס בחתימת ידו וימסרנו בפ\"ע ואחר הפירעון בחזרת השטר שוב יחזור ויתבענו בחרס זה שמצא בחתימת ידו ואינו נאמן לומר פרעתי כיון דמצי א\"ל שטרא בידי מאי בעי וגם אינו נאמן לומר דכבר החזירו לו השטר וזה שטר אחר הוא שחתם בו על החלק וכסברת החולקים על הטור בסי' ס\"ט וכמ\"ש שם מרן ב\"י וא\"כ ע\"כ ההיא דכתובות לא מצית לאוקמא כר\"א דאדרבא איכא למיחש למידי וברור א\"ד וראויים אליו נר\"ו.
עוד הקשה הרב עצמות יוסף דלפי מ\"ש התוס' בסמוך שלא הכשיר ר\"א אלא בגיטין אבל בשטרו' לא אמאי לא אוקמוה לההיא דכתובות אף כר\"א דהא איהו לא אמר אלא בגיטין יע\"ש וכן הק' הרב ח\"ה ז\"ל שם בכתובות יע\"ש ואין כאן קושיא כלל דהך מילתא במחלוקת היא שנויה שם בפ' כל הגט דלר' יוחנן אף בשאר שטרות מכשיר ר\"א כמבואר שם אמור מעתה לסב' ר' יוחנן אין כאן מקום ישוב כיון דגם בשאר שטרות מכשיר ר\"א והתוס' בסמוך לא כתבו כן אלא להק' מינה לר\"א דסבור התם דלא הכשיר ר\"א אלא בגיטין דהך בריי' דהכא הוייא תיובתיה כיון דע\"כ לאוקמא כר\"א כמ\"ש ר\"ת אמנם לר\"י לק\"מ דאדרבא מסייע ליה כמבואר ומה שתי' ז\"ל דכתב ידו דמי לשטרי מכר וקדושין משום דנאמן לו' פרעתי ואינו עשוי לעמוד ימים רבים יע\"ש הנה התוס' שם בכתובות ד\"ה הוציא חלוקים על הרי\"ף ז\"ל בזה וס\"ל בכתיבת ידו אינו נאמן לומר פרעתי לכן העיקר כמ\"ש וכ\"כ בכרבי הקדש למרן מלכא הרב מהרח\"א נר\"ו.
ועיין בחי' ה\"ה מהרימ\"ט שתמה ע\"ד התוס' דאמאי לא העמידו הכא והתם כר\"מ שאין הכתב שעל החרס ניכר אלא חתימתו לבד ואיכא למיחש דמלת' אחריתי הוה כתיב בה וחתי' עלה וזה מחק וחזר וכתב ולא מנכרא מילת' דדבר שיכול להזדייף הוא אבל הכא דכת' בתך מקו' לי או שדי מכורה לך וניכרת כתיבתו בטביעות עינא הא ליכא למיחש למידי דודאי גוף כתיבתו הוא וחשיב שפיר שטר בין לענין קדושי אשה בין לענין קניין שדה וכי בעי ר\"מ עדים בשטר קדושין כשאין כתיבת השטר אלא מיד סופר אבל אם הוא כתב ידו כמאה עדים דמי וכדתנן בפ' המגרש כתב בכתב ידו כו' וכמ\"ש התוס' דגיטין עכ\"ל יע\"ש. ודבריו ז\"ל הן הן דברי התוס' בפרק חזקת דנ\"א דאחר שהביאו דברי ר\"ת כתבו וז\"ל ועוד י\"ל דהכא ודקדו' לא איירי אלא בכתיבתה כדאמרינן הוציא עליו כתב ידו וזה אינו יכול להזדייף שהיה ניכר שאין זה כתב ידו עכ\"ל והוא תימא איך לא העלה דבריהם על דל שפתיו והנה זה שכתבו התוס' דכת\"י אינו יכול להזדייף אין ספק דהיינו דוקא בכתב ידו לחוד קאמרי דליכא חתימת ידו וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות עלה דמתני' דכתב בכתב ידו ואין עליו עדים וז\"ל וכתב ידו בלא חתימתו מהני בדיני ממונות והיינו מאי דתנן בס\"פ גט פשוט הוציא עליו כתב ידו ולא קתני חתימת ידו שלא כדברי מי שאומר דכתיבת ידו דמתני' ר\"ל חתימת ידו עכ\"ל וכונת דבריהם מבוארת בהכי וכמ\"ש הרב החסיד מוהריט\"א בקונ' גט מקושר דמ\"ד ע\"ב ויפה השיב על הרב בני יעקב ז\"ל שלא עמד על כוונת דברי התוס' ומוהרימ\"ט יע\"ש.
ועל מ\"ש עוד התוס' והך דהכא לא אתייא כר\"מ דכיון דבעי' כו' ועדים שע\"ג החרס לא חשיבי ואין מוכיח מתוכו כלום ע\"כ וכוונתם מבוארת דהוצרכו לזה כי היכי דלא נימא דאכתי אפשר לאוקומי הך בריית' דהכא כר\"מ דע\"כ לא קאמר ר\"מ התם דאין כותבין על דבר שיכול להזדייף אלא דוקא כשאנו באין לדון מכח היכר חתימתן אמנם אי אתו סהדי קמן ומעידים שלא זייפוהו גם ר\"מ מודה דכשר וכמו שכן הוא דעת רש\"י ז\"ל שם בגיטין יעו\"ש וכיון שכן הוא אפשר לומר דהך ברייתא דהכא מתוקמא אף כר\"מ ובדאיכא סהדי דמסהדו שלא היה בה זייוף כלל וכ\"כ בתוס' רי\"ד בשמעתין לזה כתבו דהך ברייתא לאו כר\"מ דלר\"מ אף אי אתו סהדי השטר פסול דבעי' מוכיח מתוכו שהם ז\"ל אזלי לשיטתייהו דחלוקין על רש\"י בזה כמבואר שם בפ' המביא תניין ד\"ה מאן חכמים יע\"ש ותמה ע\"ז הרב בני יעקב בדקי\"ג ע\"ג דמדברי הרשב\"א ז\"ל שם בחי' לגיטין נר' דדעת ר\"ת בזה כדעת רש\"י דלר\"מ לא בעי' מוכיח מתוכו וכיון שכן למה זה נדחק ר\"ת ז\"ל לאוקומי הך ברייתא כר\"א כיון דגם כר\"מ אתייא כמדובר והוא ז\"ל ניחא ליה דכיון דברייתא סתמא קתני כתב על החרס משמע ליה לר\"ת אפי' לכתחילה קאמ' והא ליתא לר\"מ דלדידיה אסור שמא תזייף ויבא לסמוך על עידי חתימה ומשו\"ה אוקמא כר\"א ושוב נרגש ממ\"ש התוס' דעדים שעל החרס לא חשיבי ואין מוכיח מתוכו ונדחק בפי' דבריהם ושוב דחאו מדברי התוס' בפ' חזקת דנ\"א יע\"ש ואי מהא לא אירייא דאפשר ואפשר דהני מילי לאו ר\"ת גופיה אמרם אלא הן הן דברי התוספות ז\"ל דאזלי לשיטתייהו דס\"ל דלר\"מ בעי' מוכיח מתוכו ומצאו מקום וסייוע לדברי ר\"ת ז\"ל שכתב דהך ברייתא אתייא כר\"א ודלא כר\"מ ואולם ר\"ת גופיה לא תירץ כן אלא מההכרח האמור דברייתא סתמא מיתנייא.
אך הדבר הקשה בזה הוא שאם עיקר דברי ר\"ת לא נאמרו אלא מהטעם האמור דברייתא סתמא מיתנייא הא ודאי אין זה הכרח כלל לאוקמא דוקא כר\"א דאפש' דמשו\"ה נקט תנא סתמא ולא פי' דדוק' בדיעבד שעבר וכתב ובדאיכא סהדי קמן משום דתנא נקט מילתיה ככ\"ע בין לר\"א ובין לר\"מ ואי הוה מפרש דבדיעבד דוקא קא' כמ\"ש הרב ז\"ל לא מצית לאוקמא אלא כר\"מ כמובן מש\"ה נקט סתמא כתב על החרס וסמך על המבין דלמר כדאית ליה עידי מסירה כרתי היינו אפי' לכתחילה ולמר כדאית ליה עידי חתימה כרתי אינו אלא דיעבד וברור באופן שאי אפשר לומר שזו היתה הכרעת ר\"ת לאוקמא לברייתא כר\"א אם לא מהכרח התוס' ז\"ל והדרא קושיין לדוכתא כמדובר ונראה דמעולם לא קאמר ר\"ת דלר\"מ כשר על דבר שיכול להזדייף אי אתו סהדי ומסהדי קמן דהא כיון דשטרא גופיה לאו כלום הוא כיון דבידו לזייפו האי שטרא חספא בעלמא הוא ואין כאן שום שטר ומה בצע בהעדאת העדים שאומרים שלא זייפוהו כל שהשטר גופיה אינו ראוי לקדש בו ובידו לזייפו ונמצא שאין כאן שטר כלל והר\"ז דומה למקדש בשט' שכתבו שלא לשמה שפיסולו מגופו ה\"נ דכוות' כמבואר ברם בההיא דכתב לגרש בו את הגדולה וגרש את הקטנ' דיכול לגרש בו את הגדול' סבור ר\"ת דאפי' לר\"מ אי אתו עידי חתימה ומסהדי דגרש את הגדולה כשר מטעמא דשטרא גופיה מיהא חזי ואין בו שום פיסול מצד עצמו כלל אלא דאנו מסופקים מבחוץ שמא לא מסרו לגדולה אלא לקטנה כל כה\"ג כל דאתו סהדי ומסהדי דלגדולה מסרו שפיר דמי דעדותן מועלת ואין זה דומה לכתב שיכול להזדייף וכמו שביארנו והרשב\"א שם בחידושיו לא קאמר אלא שדעת רש\"י דסבור דגם אם כתבו על דבר שיכול להזדייף אי אתו סהדי ומסהדו קמן כשר והק' עליו התוס' מההיא דפ' כל הגט דאוקמוהו למתני' כר\"א מוכח דאפי' אי אתו סהדי קמן אפי\"ה לא מכשר דכלפי קושייא זו בא הרשב\"א ליישב דעת רש\"י ולומר דמההיא דפ' כל הגט ליכא תברא דאפשר דסבור כסברת ר\"ת דס\"ל בההיא דפרק כל הגט דגם כר\"מ אתי אבל אין מזה הכרח לומר דר\"ת אזיל ומודה לסברת רש\"י דבדבר שיכול להזדייף אי אתו סהדי קמן מכשיר ר\"מ כיון דהשמים בינו לבינו כמ\"ש.
וע\"פ האמור יתיישב מה שהוקשה לו עוד להרב בני יעקב שם בדקכ\"ו עמ\"ש הריטב\"א בחי' בפ\"ב דגיטין שדחה דברי רש\"י וכתב דאף דאתו סהדי קמן לא מכשר ר\"מ ואלו בפ' כל הגט הסכים לדעת ר\"ת ז\"ל וכן תמה על הרמב\"ן יע\"ש וע\"פ האמור ומדובר צדקו דבריה' ז\"ל והרואה דברי הריטב\"א שם בפ\"ב לבבו יבין דכונתו כמו שאמרנו ומדוייקים דבריו שכתב וז\"ל ומיהו אפילו אתו עדים של שטר ומעידים שלא זייף כלום לר\"מ ודאי אינו כשר דכיון דשטרא מגופיה לאו כלום הוא שהרי היה יכול להזדייף ה\"ה דפסול בעדים שהעידו שלא זייפו ע\"כ דברים אלו מורין כמ\"ש וברור וע\"פ זה יש ליישב דברי מרן ב\"י ז\"ל שהביא דבריו סתם בההיא דהיו מוחזקים בעבד כו' וקרא עליו ערער הרב בני יעקב ז\"ל כיון דאיכא כמה מרבוותא ז\"ל הלא הם רש\"י ור\"ת והרמב\"ן והריטב\"א דס\"ל דלא בעינן מוכיח מתוכו למה סתם דבריו עיין שם בדקכ\"ז ע\"ד וע\"פ האמור לא מצינו מי שיסבור כן זולת רש\"י ותוס' רי\"ד בדבר שיכול להזדייף דוקא.
ועל מ\"ש עוד התוס' וז\"ל ואע\"ג דאמרינן בגיטין לא הכשר ר\"א אלא בגטין אבל בשטרות לא הנ\"מ בשטרות העומדות לראיה אבל זה אינו עשוי כו' כעין גטין הוא עכ\"ל, ודבריהם מבוארים דחילוק זה לא ניתן ליאמ' אלא לר\"א אבל לר\"מ דאמר ע\"ח כרתי גם שטרי קניין ודאי פסולי' על החרס דהא גיטין שטרי קניין הם ופסולים לר\"מ אך בס' אסיפת זקנים למס' כתובות כתב ע\"ש הרמב\"ן וז\"ל דכי בעינן כתב שאינו יכול להזדייף היינו בשטרי ראיה שעומד ברשות הקונה אבל שטרי מקנה שעושין לשעתו לקנות בו ולזורקו אע\"פ שיכול להזדייף כשר כי לעולם אין מביאין ראיה ממנו לב\"ד אלא שהעדים יעידו למחר שזכה זה בשטר כתוב וחתום כראוי ואתייא מתני' אפי' כר\"מ דאמר עידי חתימה כרתי והוא תימא דהא לר\"מ אף בשטר העשוי לשעתו מיפסיל בדבר שיכול להזדייף וכדאשכחן בגט דפוסל בו ר\"מ אף דאינו אלא לשעתו לגרש בו את האשה וכדאיתא בפ' המביא תניין דכ\"ב יע\"ש וכבר עמד ע\"ז הרב בני יעקב דקכ\"ו ע\"ב ומה שרצה ליישב בזה אינו מן הישוב וכעת צ\"ע.
ובעיקר דברי התוס' הללו שכתבו דכל שטרי קניין העשויין לשעתן דינן כגיטין וכי קאמר לא הכשיר ר\"א אלא בגיטין ודכוותייהו קאמר וקידושי' לגיטין דמו שעיקרן אינן אלא לראיה וכן כתב הרמב\"ן ז\"ל בפ' חזקת והר\"ן בפי' ההלכות שם בגיטין אמילתיה דר\"א דאמר לא הכשיר ר\"א אלא בגיטין יע\"ש הק' הרב בני יעקב דק\"ל ע\"א על הרמב\"ן והר\"ן ממ\"ש בפ' המגרש עלה דההיא דהלכתא כר\"א בגיטין אבל לא בשטרות דהא בשטרי קניין קאמר דהא מקרא דוכתוב בספר וחתום גמר וההיא בשטרי קנין הוא יע\"ש ומאי שנא האי מהאי כיון דהך מילתא דאין כותבין ע\"ד שיכול להזדייף מלמען יעמדו ימים רבים גמר לה התם בפ' כל הגט והוי בשטר מקנה והצריכה עיון יע\"ש ואין זה מן התימה דשאני ההיא דלמען יעמדו ימים רבים דלעיל מיניה כתיב את ספר המקנה ואת ספר הגלוי ופי' רש\"י שם בפי' ספר הגלוי הוא אשרתא דדייני לעשות הדבר גלוי ומפורסם פן ימותו העדים יע\"ש וכיון שכן י\"ל דעלה קאי מה שאמר הכתוב דלמען יעמדו ימים רבים כיון שעומד לראיה פן ימותו העדי' כמ\"ש רש\"י ואע\"פ שסיים וכתב ורבותינו פי' לענין גט פשוט ומקושר יע\"ש מ\"מ למסקנ' דהתם דר\"פ גט פשוט דאמרי' דגט מקושר דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ע\"כ לפרש כמ\"ש רש\"י ז\"ל וברור.
והנה הר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות כתב כדברי התוספו' דהך ברייתא דכתב לו על החרס אתיא כר\"א דעידי מסירה כרתי ומשו\"ה כשר על החרס ומיהו דוקא בדלית ליה עדים אבל בדאית ביה עדים אפי' לר\"א פסול גזירה דילמא אתי למסמך עליה בעידי חתימ' לחוד דמודה ר\"א במזוייף בתוכו שהוא פסול כדאיתא בגטין עכ\"ל, ושמעתי מפי קדוש מרן מלכא מהרח\"א נר\"ו שהוק' לו מהא דאמרי' בפ\"ק דגטין ד\"ט בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים כו' ופרכינן והא איכא לשמה ומחובר ומהדרינן במסקנא דכי קתני מילתא דליתא בקדושין מילתא דאיתא בקדושין לא קתני ופי' רש\"י ז\"ל דערכאות ליתא בקידו' היכא דאיכא עידי מסירה ישראל דבגט ושחרור הוא דגזרינן דילמא אתי למסמך עלייהו ומצרכינן ליה גיטא אחרינא אבל בקדושין כיון דמדאורייתא מקודשת משום ע\"מ אי אמרת שאינה מקודשת שרית אשת איש לעלמא ע\"כ ומעין זה כתבו התוס' שם ד\"ה כי קתני הכי להדייא דהאי דגזרינן במזוייף מתוכו דילמא אתי למסמך עלייהו אינו אלא בגיטין ודוכוותיה אבל בקידושין לא גזרינן וזה הפך דברי הר\"ן ז\"ל שכתבנו ובחי' הר\"ן לגיטין הביא דברי רש\"י וגמגם עליהם דכי היכי דגבי גט אמרינן דהגט פסול וקדושי אחר תופסים בה ה\"נ נימא בקדושין ולכך כתב הוא דבקדושין מילתא דלא שכיחא היא ולכאורה נראה שכוונתו לומר דמילתא דלא שכיחא הוא לחוש לפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר וכמ\"ש התוס' והרשב\"א בחי' שם ולבאר דברי רש\"י הוא בא וכיון שכן קשה דזה הפך מ\"ש כאן דגבי קידושין אי איכא עדים פסול משום גזירה דילמא אתי למסמך אבל אפשר לדחות דכונתו לומר דמילתא דלא שכיחא היא שיעשה שטר קדושין בערכאות של גויים אבל בגיטין לפי שע\"י קטטה הוא מגרשה מצוי הדבר לגרשה בערכאות של גויים וכ\"כ בחי' הרשב\"א ז\"ל ואם זו היתה כונתו אפשר דסבר ז\"ל דגם בקידושין גזרינן דילמא אתי למסמך עליה ואף דמן התורה מקודש' מ\"מ נ\"מ לחזור ולקדשה וכמ\"ש מרן בספ\"ה מה' נדרים ע\"ד הראב\"ד שכתב דאם קדש בגדולין צריך לחזור ולקדש יע\"ש אך קשה שהר\"ן ז\"ל כתב עוד שם בחידושיו לגיטין ועוד דכולהו קדושין לאו בשטר נינהו דהא אפשר בקדושי כסף או ביאה ורובא דעלמא בקידושי כסף מקדשי כיון שכן מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרי' אבל בגיטין דלא אפשר אלא בגט חיישינן ע\"כ, ולפי פירוש זה האחרון אכתי תורה יוצאה דקידושין ליכא למגזר דילמא אתי למסמך בע\"ח בלא עידי מסירה וכיון דמילתא דלא שכיחא היא דרובא מקדשי בכסף כמ\"ש ז\"ל וכיון שכן ק' איך כתב הכא בפשיטות דאי איכא עידי חתימה פסול אף בע\"מ משום גזירה דילמא אתי למסמך עליה דזה אינו לפי הפי' האחרון שפי' שם וכדאמרן ועיין עוד להרב בני יעקב דקכ\"ז ע\"ב וג' במה שתמה עוד ע\"ד הר\"ן ז\"ל יע\"ש ע\"כ באו דברי מרן מלכא ז\"ל.
והנה הרואה יראה שהרב נר\"ו עמד מתמיה ע\"ד הר\"ן ז\"ל בין ממ\"ש התוס' שם בפ' המביא ובין ממ\"ש הר\"ן גופיה בא' מהטעמים הנז' ולא כן אנכי עמדי דלפי מה שפי' התוס' ז\"ל ל\"ק כלל שהם ז\"ל נתנו טעם לדבר דבקדושין לא חיישינן משום דלא נפיק מיניה חורבה דאם יסברו לסמוך אעידי חתימה הם אוסרים את המותר וכיון שכן י\"ל דהכא ודאי גבי דבר שיכול להזדיי' שייך למגזר דיפיק מיניה חורבה דדילמא אתי למסמך אעידי חתימה וכיון דהוי דבר שיכול להזדייף אפשר שיזדייף ותכתוב איזה תנאי בשטר מאי דלא הוה מעיקרא ואם יסמכו אעידי חתימה מתירין א\"א לעלמא אם לא קיימה האשה אותו תנאי הכתוב בשטר ונמצא מתירין את האיסור ואולם אי קשייא לדברי הר\"ן דוקא קשייא וכדבר האמור וכבר עמד ע\"ז הרב החסי' מוהריט\"א נר\"ו בקונ' גט מקושר בסי' ד' דל\"ה ע\"ג וע\"ד יע\"ש." + ], + [ + "וצריך \n שיכתוב לשם האשה כו' כתבו שלא לשמה כו' אינה מקודשת כו'. הכי איתא בגמ' בפ\"ק דקדושין ד\"ט ע\"א אתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה רב פפא ורב שרבייא אמרי אינה כו' הנה רבינו ז\"ל כאן פסק כרב פפא ורב שרבייא דאינה מקודשת ולפ\"ז מתני' דאין כותבין שטרי ארוסין ונשואין אתייא כפשטה בשטרי אירוסין ממש כדקאמרינן בשמעתין אבל הוא ז\"ל בפכ\"ד מה' מלוה ולוה הביא למתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין בנראה שהוא מפרש לה בשטרי פסיקתא וכ\"כ ה\"ה שם יע\"ש וכבר עמד ע\"ז הל\"מ ואין זו קושייא כ\"כ דאע\"פ שהוא פוסק כרב פפא ורב שרבייא מפרש לההיא מתני' בשטרי פסיקתא כיון דרבא ורבינא מפרשי לה הכי ולענין דינא במקדש שלא מדעתה פסק כרב פפא ורב שרבייא דמסתבר טעמייהו ורב אשי קאי כוותייהו בפ' הנושא ואינהו לא פלוג בעיקר דינא בשטרי פסיקתא ארבא ורבינא אך מה שקשה טובא לדעת רבינו ז\"ל הוא מה שהוקשה לו עוד להרב לח\"מ דמאחר דרבינו פסק בפ\"ו מה' זכיה ומתנה די\"ז דדברים הללו לא ניתנו ליכתב ובפ' הנוש' דק\"ב אמרי' דמאן דאית ליה הכי מוקי הך מתני' דשטרי ארוסין בשטרי אירוסין ממש ולא בשטרי פסיקתא דאי בשטרי פסיקתא הא לא ניתנו ליכתב ומאי אין כותבין אלא מדעתן דקתני אלא ע\"כ בשטרי אירוסין ממש קאמר כדאיתא התם א\"כ איך מפרש לה רבינו בשטרי פסיקתא, והלח\"מ תירץ דלפי המסקנא דתירצו לברייתא אחרת דמייתי התם תלמודא הכא במאי עסקינן בשקנו מידו הך מתני' דאין כותבין שטרי ארוסין נמי מצינן לתרוצי בהכי בשקנו מידו ומיירי בשטרי פסיקתא בשקנו מידו ואע\"ג דבקנו מידו לא בעינן דעת דסתם קנין לכתיבה עומד הכא בשטרי פסיקתא לא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא בעי' דעת שניהם עכ\"ל יעש\"ב והרואה יראה שאין בזה כדי שביעה דמה טעם לחלק בין שטרי פסיקתא וקנו מידו לשאר שטרי קנין כיון דסתם קנין לכתיבה עומד מה לי שטרי פסיקתא מה לי שאר שטרי קנין.
ואולם אפשר ליישב באופן אחר דלפי מה שנראה מדברי רבינו בפ\"ו מה' זכיה שהוא מפרש מאי דבעי רבינא דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב שהכונה אי מהני בהו כתיבה לגבות ממשעבדי או לא מהני בהו כתיבה דאפילו נכתבו אינו טורף ממשעבדי שלא עלה על דעתם להשתעבד באמירה שלהם אלא אצל ב\"ח אבל לא אצל משועבדין כמ\"ש שם ה\"ה ולפ\"ז כי פריך ליה רבינא ור\"א דאמר לא ניתנו ליכתב ולא מהני בהו כתיבה ממתני' דאין כותבין שטרי ארוסין אלא מדעת שניהם הכי פריך דאם איתא דאפילו יכתוב לא מהני בהו כתיבה לטרוף ממשעבדי למה לי דעת שניהם דדעת שניה' מאי מהני וע\"ז תריץ יתיב שפיר ר\"א דמתני' בשטרי אירוסין וכרב פפא ורב שרבייא ועל זה הוקשה לו לרבינו קושיית התוספו' שם דכיון דרבינא ס\"ל דשטרי ארוסין לא בעינן דעתא וע\"כ לאוקמא להך מתני' בשטרי פסיקתא א\"כ מאי קמבעיא ליה אי דברי' הללו ניתנו ליכתב או לא תפשוט ליה מהך מתני' דמהני בהו כתיבה לטרוף ממשעבדי מדבעינן דעת שניהם וליישב זה משמע ליה לרבינו דאע\"ג דמתני' איירי בשטרי פסיקת' אכתי ספוקי מספ\"ל לרבינא בפירושא דמתני' דאין כותבין אלא מדעת שניהם דילמא אף על גב דלא ניתנו ליכתב ולא מהני בהו כתיבה לטרוף ממשעבדי מיהו הבא לכתוב דברים הללו לראיה בעלמא ולטרוף מבני חרי מיהא לא יכתוב אלא מדעת שניהם כלומר עד שידע מפי שניהם שנתרצו בדבר וגמרו אפסיקא דומייא למאי דקתני לעיל מיניה כותבין שטר ללוה אעפ\"י שאין מלוה עמו דהכונה אע\"פ שאינו יודע מפי המלוה שאם הלוהו אם לא וכותבין שטר למוכר אע\"פ שאין הלוקח יודע ועלה קתני דשטר אירוסין אין כותבין לראיה ביד אחד מהם אלא מדעת שניהם דאע\"ג דאין בשטר זה דין שטר ויכול לטעון להד\"מ שהרי אין כאן כתיבת ידו מיהו כל שנכתב בשם העדים פ' פסק כך עם פ' אהני עדותן מיהא לגבות מב\"ח ולכך אין כותבין אלא מידיעת שניהם וכעין זה כתבו התוס' שם בד\"ה ניתנו ליכתב יע\"ש ומאי דפריך ליה רבינא לר\"א דאמר לא ניתנו ליכתב ממתני' דאין כותבין אלא מדעת שניהם הכונה דכיון דמתני' אפשר לפרשה לענין גביה ממשעבדי ולהכי אין כותבין אלא מדעת שניהם אמאי מפשט פשיטא לך לו' דלא ניתנו ליכתב דלא מהני ליה כתיבה וכ\"כ בשיטת הראשונים ז\"ל יע\"ש ודחי ליה ר\"א דמתני' בשטרי אירוסין ולהכי מפשט פשיטא לי בשטרי פסיקתא דלא מהני בהו כתיבה ומ\"מ שמעינן לרבינא דלא מצי לאוקמא בשטרי אירוסין ממש דהא איהו ס\"ל דאפי' שלא מדעתה מקוד' דמתני' בשטרי פסיקתא איירי וכיון דקי\"ל כר\"א דמפשט פשיטא ליה דדברים הללו לא ניתנו ליכתב ע\"כ לפרש מתני' לרבינא בשטרי פסיקתא וכפירושא דאמרן דאין כותבין שטרי פסיקתא לראיה ולגבות מבני חרי אלא מידיעת שניהם שגמרו ביניהם הפסיקא כדבר האמור והן הן דברי רבינו בפכ\"ד מה' מלוה ולוה.
א\"נ אפשר לומר דרבינו משמע ליה דכי אקשי ליה רבינא לר\"א ממתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם היינו משום דפשטא משמע דאפי' לא אמר לו המתחייב לכתוב כל שהוא בידיעת שניהם ששניהם נתרצו בדבר דידעו גמר הפסיקא אבל לא ידעו בכתיבה דומיא דהנך דלעיל מיניה כותבין שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה וכותבין שטר למוכר אעפ\"י שאין לוקח עמו ולהכי אקשי ליה רבינא לר\"א דאם איתא דדברים הללו לא ניתנו ליכתב כלומר דאפי' נכתבו לא טריף ממשעבדי מפני שאין דעת שניהם להשתעבד באמירה אלא אצל בני חורין אבל לא אצל משועבדין דעת שניהם ל\"ל כיון דליכא תועלת לגבות ממשעבדי בידיעה.
ואולם רבינא גופיה אע\"ג דאיהו מוקי להך מתני' בשטרי פסיקתא כמ\"ש התוס' ז\"ל ניחא ליה מתני' דבעי דעת שניהם דאיהו לא מספקא ליה אי ניתנו ליכתב או לא כלו' אי אהני כתיבה לגבו' ממשעבדי אלא כשנכתב שלא בלשון חיוב ומדעת המתחייב אלא באמירה בעלמא פ' אמר כך ופ' אמר כך והיינו טעמא כמ\"ש ה\"ה ז\"ל שלא עלה על דעתם באמירה לבד אצל משועבדים הילכך אפי' נכתב בספר אמירה זו אינו טורף אבל כשנכתב בלשון חיוב בצווי המתחייב שחייב עצמו טורף ממשעבדי שהרי אין כאן אמירה לבד כי אם חיוב בשטר וכ\"כ הרמב\"ן בס' המלחמות בפירקין על פי' זה וז\"ל שהטעם שכיון שלא קבלו עליהם בחיוב ולא פירש חייב אני לך מנה לבני לענין המשועבדים לא קנו אלא א\"כ פי' חייב אני לך מנה בשטר יע\"ש וכמ\"ש כל זה הרב נתיבות משפט דצ\"ה ע\"ב.
אשר ע\"פ זה מ\"ש רבינו בפכ\"ג מה' אישות וז\"ל מהו אלו שפסקו לזון אותם אם קנו מידו או שחייב עצמו בשטר הרי זה כבעל חוב וטורפת עכ\"ל, יע\"ש ועיין להב\"ח בא\"ה סי' נ\"א הרי דמשמע ליה לרבינו דחיוב בשטר מהני אע\"ג דלא קנו מידו אע\"ג דהוא ז\"ל כתב בפ\"י מה' זכיה דדברים אלו אינן כשטר לטרוף בהם כלומר דלא מהני בהו כתיבה לטרוף ממשעבדי אלא ודאי דיש חילוק בין כתיבה בלשון חייוב ומדעת המתחייב לכתיבת הדברים בלבד פ' אמר כך לפ' מעתה מתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם מצינן לפרושה שפיר בכה\"ג דאין כותבין שטרי פסיקתא בלשון חייוב אלא מדעת שניהם דכשהוא מדעת שניהם שגילו דעתם בפי' שרצונם להתחייב בשטר כותבין בלשון חייוב בשטר ואז גובה ממשעבדי ורבינא דחיק ומפרש מתניתין בהכי אע\"ג דלא הוי דומיא דהנך דלעיל כמ\"ש התוס' אלא דרב אשי דמפשט פשיטא ליה טובא דלא ניתנו ליכתב אקשי ליה מהאי מתני' דפשטא אזלא כהנך דלעיל ודחי ליה דהאי מתני' מיתנייא לענין שטרי אירוסין ממש דלא שייכא כלל בהנך דלעיל והילכך לענין הלכה דקי\"ל כר\"א דדברים הללו לא ניתנו ליכתב מפרשינן למתניתין בשטרי אירוסין ושטרי פסיקתא וכדמפרש לה רבינא לענין שאין כותבין אותם הדברים בלשון חייוב שנתחייבו בשטר עד שיהיה מדעתם ומרצונם להתחייב בשטר ואז גובה ממשעבדי כלע\"ד ועיין בב\"הת שער ס\"א ח\"א ובספר גד\"ת שם דף של\"ז ע\"ג במה שתמה שם עמ\"ש התוס' דתלמודא משמע ליה דאין כותבין אלא מדעת שניהם היינו בידיעת שניהם דומיא דכותבין שטר ללוה אע\"פ שאין המלוה עמו ותמה על דבריהם דעל דדייקי מרישא לדייקו מסיפא דקתני אין כותבין למלוה עד שיהא לוה עמו יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דרבינו גופיה הכי מפרש למתני' אלא דלר\"א הוא דפריך דמפשט פשיטא ליה מילתא דלא ניתנו ליכתב דכיון דמתני אפשר לפרושה דדומיא דהנך דלעיל הוא דקתני ולא דומיא דסיפא אמאי פשיטא לך מילתא לומר דלא ניתנו ליכתב ודוק." + ], + [ + "והמקדש \n בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה. והנה התוס' בפ\"ק דקדושין דיו\"ד ד\"ה כל הבועל הק' וז\"ל תימה דבפ' הבע\"י ילפינן דאשה נקנית בהעראה כו' ואומר רשב\"א דהתם בשלא עשה כי אם העראה ופירש דמוכח דלא היה דעתו לקנות על גמר ביאה אבל הכא מיירי בשגמר ביאתו וריב\"ם תירץ במפרש לקנות בהעראה והכא בשלא פי' דבסתם דעתו על גמר ביאה עכ\"ל הרב מוהרימ\"ט ז\"ל בתי' שם משמע ליה דרשב\"א וריב\"ם פליגי לענין דינא דלריב\"ם אינו קונה בהעראה אם לא בשפירש בהדיא שדעתו לקנות בהעראה לבד ואפי' הערה ופירש לא קנה כל שלא פי' ועפ\"ז ק\"ל דאמאי לא אמרו בגמרא דנפקא מינה אם הערה ולא גמר אך לפי' רשב\"א ניחא דהא פשיטא דמקודשת כמבואר והוא ז\"ל תירץ דכשלא גמר אין ס' שאינה מקודשת דהו\"ל כאומר הרי את מקודשת במנה ולא נתן לה אלא דינר דאמר ר\"א ה\"ז מקודשת וישלים וכמ\"ד לה ע\"מ דמי וכשינוייא דר\"א דמונה והולך שאני סוף ביאה קונה דכולה ביאה במקום קדושין דש\"פ קיימא וכי היכי דבש\"פ מצי למיהדר בה עד שישלים הפרוטה ה\"נ מצי למיהדר ומסיק כל הבועל כו' עכת\"ד ז\"ל ובכתבי הקדש למרן מלכא מוהרח\"א נר\"ו כתב עליו וז\"ל ובקוצר ידיעתי לא הבנתי כונת הרב ז\"ל חדא דלפום מאי דמשני התם ר\"א מונה והולך שאני א\"כ נראה דבבועל סתם כמונה והולך דמי ואינה מקודשת ועוד דלמאי דמצדד אצדודי ואמר דכולה ביאה במקום קדושין דש\"פ קיימה ומה\"ט אינה מקודשת אמאי לא הכריחו דפשיטא דאינו כן מטעמא דאי לקדו' דש\"פ מדמית ליה א\"כ אמאי במפרש לקנות בהעראה מקו' אטו מי איכא מאן דס\"ל דאם נתרצתה להתקד' בפחו' מש\"פ דמקודש' הא ליתא כמבוא' וכיון דמההי' דיבמו' חזינן דבמפרש לקנות בהעראה דמקודשת הרי מוכח דלאו לקדושין דש\"פ דמו אלא למקדש במנה והיכי קאמר דאינה מקודש' משום דדמי כולה ביאה לש\"פ ויותר היה נראה לע\"ד כמתלמד מדבריו דודאי פשיטא ליה לבעיין דאם הערה בה ופירש שאינה מקו' כיון דגלו דעתייהו מעיקרא להתקדש בביאה וסתם ביאה לגמר ביאה לאנשי משמע להו ולא הערא' אמנם בשגמר ביאתו אפשר לצדד ולומר דמקו' משעת העראה וטעמא דכיון דאי אפשר לגמר ביאה בלא העראה קודם א\"כ נמצא דבהעראה תליא מילתא שהיא הגורמת הנאה לביאה הא למה זה דומה למקדש בכסף שאין הנאתה מן הכסף בשעת הלקיחה כלל אלא שע\"י לקיחת הכסף שלקחה בשעת הקדושין גורם שתהיה האשה נהנית אח\"כ וה\"ה ה\"נ כמובן וכיון דגמר ביאתו נמצא למפרע דהעראה הראויה להתקדש בו הויא משא\"כ בשלא גמר אף שהערה בה אותה העראה לא חשיבה כלל ודוק עכ\"ל.
והאמת יורה דרכו דהני תרי שנויי לא פליגי ומר אמר חדא ומא\"ח וכן משמע מדברי הרא\"ש והרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א וכ\"כ הרמ\"ל בפי\"ז מה' א\"ב דט\"ו ד\"ה נסתפקתי בכ\"ג שבא לקדש אשה כו' יע\"ש וכתב עוד הרמ\"ל שם דאף לפי תירוץ רשב\"א וריב\"ם אסור לכ\"ג לקדש בביאה אם לא שיגמור ביאתו או שיפרש שדעתו לקנות בהעראה וליכא למימר דכיון דאיכא איסו' לא אמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה אלא אמרינן דעתו לקנות בהעראה דהא קושיא זו שהקשו הראשונים היא ג\"כ על הבעיין דמאי קבעי וכי לא גמר מס' יבמות דגמרי העראה דאשה לבעלה מקיחה קיחה ועוד דהרמב\"ן והרשב\"א החזיקו פירושם מדלא קאמר הבעיין נ\"מ להערה בה ופירש כו' יע\"ש.
וכתב על זה מרן מלכא מהרח\"א נר\"ו וז\"ל ואף כי דברי הרב אינן צריכין חיזור ותור' אמת היתה בפיהו ומה גם שכבר עשה לו סמוכות הן מדברי הבעיין עצמו הן מדברי הרמב\"ן והרשב\"א ע\"ד הבעיין עכ\"ז נראה שהדין דין אמת מטעם אחר דחזינן להראשו' ז\"ל שאחר שכתבו דבסתם אינו קונה בהעראה הם אמרו דיבם ליבמה אף בסתם קונה משעת העראה והכריחו מההיא דפרק כיצד בכ\"ג שנפלה לו יבמה מן האירוסין דמדין תורה מיבם אותה משום דאתי עשה ודחי ל\"ת כו' ככתוב בחי' הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות ואי אמרת דבכ\"ג אף בסתם הו\"ל כפירש כיון דאיכא איסורא אין משם ראיה דהתם שאני משום דהו\"ל כפירש כיון דאיכא איסורא כדאמרן אמנם ביבמה דעלמא דלא שייך האי טעמא אה\"נ דכל שלא פירש וגמר ביאתו אינו קונה כי אם בגמר ביאה אלא מוכרח שדינו דין אמת דגם בכ\"ג על הסתם דעתו על גמר ביאה ולא אמרינן דכיון דאיכא איסו' הו\"ל כפירש כמבואר.
ומכאן ק\"ל למ\"ש הריטב\"א הביאו מרן ב\"י ז\"ל בא\"הע סימן מ\"ה שאם יש חרם בעיר שלא לקדש אשה אלא בעשרה אין חוששין לסבלונות שמא הם קדושין וכ\"כ מהרי\"קו בשורש קע\"א שאם שלח סבלונות בשבת שאין חוששין לקדושין יע\"ש ומבואר טעמם דכיון דאיסור רביע עלייהו שלא לקדש אף שהוא איסור מדרבנן ודאי דלא עביד איסורא ולא לשם קדושין שלחם וכדבריהם פסק שם מור\"ם ז\"ל ועיין להרב פ\"מ ח\"א סימן פ\"ח דף רכ\"ד ע\"ג הלא בספרתם ולפי דבריהם ז\"ל אמאי לא אמרי' הכא נמי דאף שגמר ביאתו ולא פירש דלהוי כאלו פירש דאלת\"ה איסורא רביע עליה דקעבר על עשה דבתולה יקח דומיא דסבלונות דאף דסתמא הוו קדושין מ\"מ כל שיש שם איסור אמרינן דהו\"ל כאלו גלי דעתיה דלשם מתנה שלחם ולא לקדושין כמ\"ש ז\"ל.
שוב ראיתי לה\"ה מופת הדור בספר מש\"ל ברפ\"א מה' מכירה שתמה משמעתין דהכא ומתוך מה שהעלו הראשונים על תשו' ה\"ה מהריב\"ל ח\"א סוף כלל י\"ג שכתב שאע\"ג דבמקום שכותבין שטר לא קנה בכסף לבדו אם לא היכא דפריש היכא דאיכא שבועה הוי כפריש וקנה בכסף לבד או בשטר לבד עכ\"ל ותמה עליו דלפי מאי דפירשו הראשונים בשמעתין הויא תיובתיה יע\"ש, ובסוף דבריו העלה שיש לחלק בין היכא שהוא בדה את האיסור להיכא דהאיסור בא מעצמו שבנדון הריב\"ל שנשבע לקיים את המקח הוי כאלו באותה שבועה שנשבע כאלו גילה דעתו שרוצה לקנות באותו קנין משא\"כ גבי כ\"ג דליכא שום גילוי דעת שרוצה לקנות בתחילת ביאה עכ\"ל והדבר ברור שאין זה מעלה ארוכה ומרפא למה שהקשינו ע\"ד הריטב\"א ומהרי\"קו ז\"ל בההיא דסבלונות כמובן.
כי ע\"כ בהורמנותיה דמר אנא דאמרי דאפשר לחלק ולומר דע\"כ לא כתבו הראשונים דבכ\"ג אף על הסתם לא קנה ולא אמרינן כיון דאיכא איסורא הוי כאלו פירש אלא דוקא בההיא דהעראה דלאו כ\"ע דינא גמירי וסוברים דכל שלא גמר ביאתו לא חשיב בעולה וכיון שאינו יודע זה מסתמא דעתו על גמר ביאה ואף דבכ\"ג ליכא למיחש שטועה בזה וכדאמרינן הגדול מאחיו שיהא גדול בחכמה מ\"מ אף דבדידיה ליכא למימר דטעי בהכי מ\"מ בעינן דעת האשה ג\"כ ואם הוא מכוין בתחילת ביאה משו' שיודע דבגמר ביאה נעשית בעולה ואסירא ליה אכתי היא האשה אינה יודעת דבהעראה נעשית בעולה ודעתה לגמר ביאה וכיון שאין כאן דעת שניהם אינה מקודשת משא\"כ בההיא דמהריב\"ל והריטב\"א ומהרי\"קו ז\"ל דידעי אינשי בהכי וברירא להו איסורא דפשיטא דסתמו כפירושו ודוק עכ\"ל מרן נר\"ו ומדבריו הללו זאת שמענו דהא דאמרינן דאי פריש בהדיא שדעתו לקנות בהעראה דקני היינו דוקא כשפירש ג\"כ האשה שרצונה להתקדש בהעראה אבל אם האשה לא גלתה דעתה אינה מקודשת בהעראה אע\"ג דמקדש גילה דעתו שדעתו לקנות בהעראה ודבר זה לא ראינו לשום א' מהפוסקים שיאמרו כן בהדיא.
כ\"ע ור\"ת תירץ דאחרי שנתרבתה העראה בגמר ביאה א\"כ כל מקום שמזכיר ביאה בהעראה קא' וה\"ק תחילת העראה קונה או סוף העראה ולמ\"ד דהעראה זו הכנסת עטרה דשייך בו תחילה וסוף עכ\"ל וכתב ע\"ז הרב מש\"ל בפי\"ז מה' א\"ב הט\"ו ד\"ה עוד כתבו התוספות כו' וז\"ל ולא ידעתי לאיזה דבר קרי תחילת העראה אם הוא לנשיקה הוא דבר תימא שתקרא בעולה ותיאסר לכ\"ג בשביל נשיקה, ושוב כתב שכן תמה הריטב\"א בחי' ע\"ד ר\"ת יע\"ש ולעד\"ן דמעולם לא עלה על דעת ר\"ת לומר דבנשיקה תקרא בעולה דפשיטא שעדיין בתולה מקרי ולא תקרא בעולה אלא בהכנסת עטרה שזו היא הנקראת העראה אמנם דעת ר\"ת לומר דאי סוף ביאה קונה דהיינו אחר גמר העראה אסור לכ\"ג לקדש בזה דכיון דהבעילה והקניה באים כא' אי איפשר לצמצם והרי באותו רגע ממש שהוא קונה אותה הרי היא בעולה אבל אי תחילת ביאה דהיינו נשיקה קונה אותה הרי בשעת הקניה היא בתולה ולא נעשית בעולה עד העראה ומש\"ה אמרו דנ\"מ לכ\"ג והדברי' ברורים.
ומהרימ\"ט הרבה להקשות על סברת ר\"ת הלזו שלפי דבריו אמאי לא אמרו בגמרא דנ\"מ אם עשה תחילת העראה ולא גמר להערות ועו' דמאי קמבעיא ליה בתחילת העראה הא כיון דילפי' קיחה קיחה לא קני אלא מה שקונה בעריות דהיינו בהכנסת ראש עטרה גמורה דפחות מכאן ודאי דלא מחייב שאינו אלא נשיקה כדאמרינן בפרק הבא על יבימתו כ\"ש גבי קדושין דא\"ל דעתו על גמר ביאה ועיין בספר משנה למלך ז\"ל, ועוד הקשה דכיון דמסקינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה פשיטא דהיינו מירוק לגמרי דומיא דשפחה דאין סברא לומר שדעתו אהכנסת עטרה ותו לא דהא אמרינן בעלמא תחילתו באונס אעפ\"י שלבסוף אמרה הניחו לו שאלמלא נזקק לה שוכרתו פטורה מ\"ט יצר אלבשה א\"כ היכי אמרינן התם דאשה ניקנית בהעראה ולא אמרי' דעתו על גמר ביאה והוא ז\"ל יישב דפשיטא ליה לר\"ת נמי דבשעשה העראה גמורה ולא מירק דלא הוו קדושין ולא מטעם דלא קניא אלא דקדושי טעות הן שדעתייהו על גמר ביאה והא דאמרינן דניקנית בהעראה היינו לענין שלא תוכל האשה לחזור בה דהו\"ל כע\"מ ומקיים תנאה ואזיל והכא מ\"ל בהעראה גופה שהאשה ניקנית בה אם מתחילת העראה נקנית דלא מצייא למהדר בה או אם היא חוזרת עד סוף העראה ומסיק כל הבועל כו' ולא סגי בלא מירוק דכולה העראה במקום פרוטה דקדושין קיימא ופחו' מכאן לאו כלום הוא עכ\"ל.
ויש לדקדק על דברי הרב חדא דאכתי מה תיקן בזה למה שהקשה דכיון דמקיחה דעריו' ילפינן לה פשיטא שצריך הכנסת עטרה והן עוד היום אף לפי תירוצו ז\"ל דקאמר כמ\"ש בפרק הבע\"י דהעראה קונה היינו דלאחר שגומר ביאתו קני משעת העראה א\"כ דוקא משעת עטרה ואילך הוא דקני שזהו מאי דילפינן מעריות ולא קודם לכן ומדבריו משמע שרוצה ליישב בזה גם קו' זו כמבואר ועוד דלפי דבריו מוכח דסבור ר\"ת שאם פירשו דבריהם מקודם שמתרצים להתקדש בהעראה שמקודשת אף שלא גמר ביאתו דהשתא ליכא טעמא דקדושי טעות וזה ברור אם כן עדיין קשה ע\"ד ר\"ת דאמאי לא אמרו בגמר' דנ\"מ אם פירשו דבריהם ואמרו דבתחילת העראה דהיינו נשיקה שתהיה מקודשת אף שלא יגמור דאי אמרינן דכולה ביאה לקדושי פרוטה דמייא פשיטא שאינה מקו' אך אי לקדושי כסף במנה דמו תנאם קיים ומקו' כמ\"ש הרב והיא גופה קשיא לדעת הר\"ן שכתבו התוס' בתר הכי ועיין בס' עצמו' יוסף דאמאי לא אמרו דנ\"מ אם פי' שדעתו לקנו' ולא ידעתי אמאי לא ערער הרב על תי' ר\"ן.
וסבור הייתי לומר שאף לתי' ר\"ן והיא תי' הרי\"ף כל שפירש דעתו לקנות בהעראה או שלא גמר ביאתו דמוכחא מילתא שדעתו לקנות בהעראה אין ספק שהיא מקו' וכסברת רשב\"א וריב\"ם ז\"ל ומאי דלא אוקמוה ההיא דפרק הבע\"י בכה\"ג היינו משום דס\"ל ז\"ל דמ\"ש התם אשה לבעלה גמר קיחה קיחה היינו נמי בשגמר ביאתו בסתם דהא דומיא דיבם ליבמה קתני לה התם וביבמה עכ\"ל דהיינו אפילו על הסתם וכמ\"ש הראשונים ומש\"ה הוצרכו להעמידה בביאה שלאחר קדושין ונ\"מ להפרת נדריה אם נדרה בין העראה לגמר ביאה דמפר לה בעל או אם מתה בנתיים ליורשה וליטמא לה כמובן וכמו שכן מוכרחין אנו לומר כן לפי דברי ה\"ה שאכתוב בסמוך בס\"ד אך אמנם אנכי הרואה להרב מש\"ל מפשט פשיטא ליה טובא דלהרי\"ף ור\"ן גאון בכל גוונא אסור לכ\"ג לקדש בביאה אף אי אמרינן דביאה עושה נשואין יע\"ש והכי מסתבר וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא אמאי לא אמרו דנ\"מ אם פירש דעתו לקנות בהעראה ולא גמר ביאתו וכדאמרן.
ולכן נלע\"ד דס\"ל להרי\"ף ור\"ן גאון ור\"ת דהעראה לחודה בלא גמר ביאה פשיטא ליה לתלמו' דלא הוו קדושין כלל דאותה העראה כלא חשיב כיון שאין אחריה גמר ביאה והרי זה דומה ממש למקדש בפחות מש\"פ שאינה מקו' וע\"כ לא נסתפקו בגמ' אלא בשגמר ביאתו דהשתא כיון שאי אפשר לגמר ביאה בלא העראה תחילה חשיבא להו שאפשר דקונה וכמ\"ש לעיל ומש\"ה אמרו בגמ' נ\"מ לפשטה ידה א\"נ לכ\"ג כו' דבלא\"ה אין שם נפקותא כלל ופשטוה שגם בזה אינה מקו' ודוק ועיין להרב מש\"ל שם בפי\"ז מה' א\"ב שכתב ע\"ש הרמב\"ן בחי' שכתב ע\"ש ר\"ת שאם פירש ולא גמר ביאתו לדברי הכל לא קנה אבל בשגמר בעינן דמאיזו שעה קנה אם מתחילת ביאה או מסופה ואפשר דהיינו מן הטעם האמור בזה ודוק.
כ\"ע ורבינו נסים גאון תירץ דההיא דיבמות אחר קדושין שע\"י אותה העראה הוי כנשואה כמו חופה דלאחר קדושין וקשה לפי' דקיחה גבי קדושין כתיב ולא מיירי בחופה כלל עכ\"ל גם הרי\"ף בפרק הבע\"י תי' כתי' רבינו נסים גאון והביא דבריו הר\"ן בפי' ההלכות בשמעתין והרשב\"א בחי' הוקשה לו בתי' זה כמו שהקשו התוספו' ותירץ שי\"ל כי יקח ובעלה משמע ביאה לבתר קדושין כדאיתא בשמעתין וכתב ע\"ז ומיהו לא נהיר דא\"כ לעולם לא יקנה עד דקדיש ובתר בעיל וכ\"ת אתא בעולת בעל וגלי על ביאה לבדה שתקנה א\"כ ובעלה לחודה משמע והדרא קושיין לדוכתא עכ\"ל ואין דבריו מובנים דאי בעולת בעל גלי על ביאה לחודה שתקנה תו אין לפקפק דובעלה לחודה משמע דאדרבא היא הנותנת לומר דובעלה לאו לחודה משמע דא\"כ תרי קראי למה לי בביאה לחודה דקני אלא ודאי עכ\"ל דקרא דבעולת בעל אתא לאשמועינן דביאה לחודה קנה ומ\"מ אינה כנשואה ואתא ובעלה לאשמועינן דביאה דאחר קדושין קונה קנין גמור להיות לו כאשתו לכל דבר ולא תימא חופה דוקא בעינן להיות דינה כנשואה וכסף אחר כסף אינו גומר כנודע והוה אמינא ביאה אינו גומר בה כל שלא היה שם חופה להכי אתא קרא לאשמועינן דביאה נמי לאחר קדושין משוה אותה נשואה וכיון שגמר קיחה קיחה מעריות די אפילו בהעראה כמובן ואי קשיא לך דא\"כ מאי האי דפריך תלמו' לר\"י האי ובעלה מאי עביד ליה ומשני דאצטרי' למעט אמה העבריה ולפי האמור שפיר אצטריך קרא ובעלה לאשמועינן דביאה גומר בה להיות דינה כנשואה כדאמרן לזה י\"ל דכיון דאכתי לא ברירא ליה אי ביאה אירוסין עוש' או נשואין עוש' ואפשר דנשואין עושה דובעלה למילתא אחריתי אצטריך דאי לענין שתהיה גומר אחר כסף הא לא אצטריך שאפילו בביאה לחודה היא גומרת למה לי קרא שהיא גומרת אחר כסף אך אי אמרינן דאירוסין עושה אצטריך קרא להכי לומר דביאה גומרת אחר כסף ואפשר דר\"י לפום קושטא הכי ס\"ל דביאה אירוסין עושה וניחא ליה ההיא דיבמות וכ\"כ הר\"ן דאביי ורבא ס\"ל דאירוסין עושה יע\"ש.
ומרן מלכא מהרח\"א נר\"ו כתב בקונטריסו דמשום דאכתי לא ברירא ליה לתלמו' אי בעי' גמר ביאה ואפשר שתחילת ביא' קונה דקרא בתחילת קנין מיירי מש\"ה קאמר דובעלה אצטריך למילתא אחריתי אמנם למאי דאסיקנא שסוף ביאה קונה מצינן למימר שפיר דקרא בביאה לאחר קדושין מיירי לאשמועינן אגב גררא שקונה להיות דינה כנשואה וכדאמרן א\"ד נר\"ו ולא זכיתי להבין אמרי קדוש שמי גילה לו רז זה דכי אמרינן דתחילת ביאה קונה קרא דובעלה בתחילת קנין מיירי ולא בגמר קנין והיינו בביאה לאח' קדושין ואתא קרא לאשמועי' דביאה גומר וכ\"ת שאם איתא דקרא בגמר קנין מיירי א\"כ ג\"ש דקיחה קיחה מעריות למה לי הא שמעינן ליה מעיקר קרא דובעלה דבעילה ביאה אחר קדושין גומר בה להיות דינה כנשואה הא לא קשיא דהוה אמינא היא גופה אתא ג\"ש לאשמועינן דקרא דובעלה בתחילת ביאה מיירי ולא בביאה גמורה וקמ\"ל שתחילת ביאה קונה דאי לאו ג\"ש הוה אמינא דקרא דבעולת בעל בביאה גמורה איירי לעניין תחי' קניין וקרא דובעלה בביאה גמורה שלאחר קדושין ולענין גמר קנין קמ\"ל.
והר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות בשמעתין הוק' לו בתי' ר\"ן גאון והרי\"ף שתירצו דההיא דיבמות מיירי לאחר קדושין וז\"ל ואיכא למידק ביאה דקניא אחר קדושין היכי דמי אי דאיכא חופה ביאה ל\"ל ואי דליכא חופה כיון שביאת איסור היא דהא קי\"ל הבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה אינו בדין שתקנה דהא בפ\"ד אחין אמרינן שאפילו למ\"ד מאמר קונה קנין גמור מאמר דהיתרא קני מאמר דאיסורא לא קני וי\"ל דאה\"נ שאם בא שלא לשם נשואין כו' אבל בא עליה לשם נשואין קונה ואינו לוקה ואע\"ג דלא אשכחן בהדיא שאינו קונה אלא חופה סברא היא שכיון דחופה לא קניא אלא מפני שהיא צורך ביאה כ\"ש ביאה עצמ' ועוד שיש ללמוד מדין ק\"ו ומה יבמה שאין כסף קונ' בה ביאה גומרת בה זו שכסף קונה בה אינו דין שביאה גומרת בה וליכא למפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זאת זקוקה ועומדת עכ\"ל וכדבריו ז\"ל כתוב בחי' הריטב\"א יע\"ש והנה זה שכת' דהבועל ארוסתו בבי' חמיו לוקה וכ\"כ הריטב\"א צריך לפרש במכת מרדות מדרבנן קאמרי וכמ\"ש ה\"ה ברפ\"י מה' אישות וה\"נ משמע בפ' הבע\"י דנ\"ח וכבר עמדתי ע\"ז במקום אחר.
ובעיקר דבריו שכתב דביאת איסור לא קני והביא ראיה מההיא דאמרינן מאמר דהיתרא קני וכו' מרן מלכא מוהרח\"א נר\"ו עמד מתמיה עליו שהרי ביבמה גופה קיל\"ן דאם בא עליה ביאת איסור וכגון שהיא נידה אפי\"ה קונה אותה וכדמוכח בפסחי' פ' אלו דברים דע\"ב ע\"ב וכמ\"ש התוס' בריש יבמות ד\"ה אחות אשתו ובחייבי לאוין דקי\"ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין נראה ודאי דאפי' קדשה בביאה מקודשת כדמוכח מדברי הר\"ן בפ' האומר גבי ההיא דנשבית ופדתיה שהק' דנאמניה במיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה יע\"ש וכן מבואר מדברי התוס' דפ' הבע\"י דנ\"ז ד\"ה רב אמר ומה שהק' שם משם הרי\"ט מיוני ופסקו הטור בא\"ה סי' קס\"ד וההיא דבפ\"ד אחין לא מכרעא דהתם שאני דאכתי לא עבד איסורא כלל ואם אנו אומרים דמאמר קונה בה קנין גמור א\"כ נמצא דע\"י קנין זה הוא בא לעבור את האיסור ולבא על אחות זקוקתו לכתחילה ומשו\"ה דין הוא שנאמר דקנין כזה אינו מועיל ובזה מוצל אותו האיש מאיסור אחות זקוקתו, ברם הכא בבא על ארוסתו בבית חמיו דאיסורא דעבד כבר עבד דאם אנו אומרים דקנין כזה כיון שהוא באיסור לא מהני אצולי לא מצלא ואיסור שבו כדקאי קאי מה בצע בשנאמר דאין קניינו מועיל ואפשר דמהני כמובן, וכ\"כ מוהרימ\"ט בתשו' ח\"א סי' ס\"ט יע\"ש, ועיין בס' קרית מלך רב בפ\"י מה' אישות ד\"ב וקו' זו ע\"ד הר\"ן הצריכה עייון מרן מלכא נר\"ו.
ומורי הרב המובהק בעל שער המלך בקונטריס חופת חתנים ס\"ט כתב ליישב זה וז\"ל ולפי חומר הנושא נראה לומר דודאי הר\"ן ז\"ל אזיל ומודה דחייבי לאוין שקידשו בביאה וא\"נ המקדש אשה נידה בקדושי ביאה דודאי היא מקודשת דכיון דנפ\"ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין מקרא דכי תהיינה לאיש ב' נשים וכן גבי נידה מקרא דותהי נידתה עליו כדאיתא בפ' האומר אין לחלק בין קדושי כסף ושטר לקדושי ביאה דהא אתקוש הוייות אהדדי כדאיתא בפ' נערה אמתני' דהאב זכאי בבתו אלא שהר\"ן לא כתב כן אלא למאי דכתב הרי\"ף ז\"ל דביאה דבתר קידושין קני לה ליורשה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ואהא הוא דק\"ל דאם בא עליה בבית חמיו אינו בדין שתקנה אותה לדברים הללו כיון דביאת איסור היא א\"כ מצינו חוטא נשכר ואהא הוא דמייתי ראיה אותה שאמרו בפ\"ד אחין דאע\"ג דמאמר דהיתרא קני לה קנין גמור ופקע מיניה איסור אחות זקוקתו ומותר בה מכל מקום מאמר דאיסורא אינו בדין שיקנה אותה קנין גמור כדי שיהא נשכר ויהא מותר באחות זקוקתו ואם כן ה\"נ דוכוותא דכיון דביאת איסור היא אינו בדין שיהא נשכר לקנותה לכל הדברים הללו זה נר' לי אמת ויציב בכונת דברי הר\"ן עכ\"ל.
ואני בענייותי אכתי לא נחה דעתי בזה דמאחר דבקנין זה שקונה אותה הבעל מתחייב הוא לה בעשרה דברים והוא אינו זוכה בה אלא בד' דברים וכמו שכתב רבינו ברפי\"ב מה' אישות אין זה נקרא נשכר עד שנאמר שאינו בדין שתקנה משום שלא יהא חוטא נשכר כיון שהוא קרוב להפסד יותר מהשכר ולדידי חזי לי דמשמע ליה להר\"ן דאע\"ג דאשכחן שהאשה מתקדשת בביאה של איסור מ\"מ כל דלא אשכחן בהדייא גבי קנין שהיא נקנית בה לא ילפינן מקדושין ועיקר קנין משום דכיון דהסברא נותנת דכל שהקנין הוא באיסור אינו בדין שתקנה אית לן למימר שלא תהא האשה נקנית בה וגבי קידושין דוקא דגלי קרא גלי דחי' הוא שחידשה תורה גבי קידושין ואין לך בו אלא חידושו וראיה לדבר שהרי אי לאו דגלי קרא בחייבי לאוין דקדושין תופסין בה מקרא דכי תהיינה לא הוו תפסי בה קידושין לרבא דאמר פרק קמא דתמורה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכבר מותבינן עליה דרבא התם ד\"ד ממתניתין דאלמנה לכהן גדול דקדושין תופסין בה ומשני דשאני התם דגלי קרא ואין ספק דהכא נמי הוה מצי למפרך מכל חייבי לאוין וצריך לשנוייי דשאני התם דגלי קרא אלא דבפלוגתא לא קמיירי דהא איכא למ\"ד דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ועיין בפ' האומר דס\"ח ע\"א ולפום קושטא דמילתא דילפינן העראה באשה מיבמה ה\"נ ודאי שהאשה נקנית אפי' בביאה של איסור דילפינן לה מקנין דיבמה שהיא נקנית אפילו בביאה של איסור כדאמרי' בפסחים פ' אלו דברים ודברי הר\"ן אינן אלא לפום מאי דמשמע מדברי הרי\"ף דתלמודא לא קא מספקא ליה אלא בהעראה דוקא ולהכי יליף לה בפ' הבע\"י מיבמה אבל בביאה גמורה מפשט פשיטא ליה דקני לה וע\"ז היטב חרה לו להר\"ן היכי מפשט פשיטא ליה בביאה גמורה כיון דאיכא איסורא והסברא נותנת שלא תהא האשה ניקנית בה וע\"ז הביא ראיה כדוגמא לדבר אותה שאמרו בפ\"ד אחין מאמר דהיתרא קני דאיסורא לא קני הרי דאע\"ג דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומן התורה יבמה ניקנית בביאה של איסו' כביא' נידה אפי\"ה חכמים לא תקון הכי משום דדבר זה חי' הוא שחידשה תורה וא\"כ ה\"נ כיון דלא אשכחן דגלי קרא בהדייא שהאשה ניקנית לבעלה בביאה של איסור היכי מפשט פשיטא ליה לתלמודא האי מילתא גבי ביאה גמורה דלא הוצרך לאתויי לה אלא להעראה כנלע\"ד ועיין להרב פרשת דרכים בדרך האתרים דרוש א' ד\"ד ע\"ג במה שנתספק בגוי שבא על אמו יע\"ש.
עוד הוקשה לו למרן מלכא מוהרח\"א נר\"ו בדברי הר\"ן ז\"ל הללו דנראה מדבריו דלמאי דס\"ד מעיקרא אין הפרש בין בא עליה לשם נישואין לבא עליה שלא לשם נישואין קונה ולוקה לדעת הרי\"ף וכיון שכן אמאי הוצרך לאתויי למימרא דאינו קונה מההיא דמאמר דהיתרא קני ולא דאיסורא דמההיא אפשר למימר דלא דמי וכמ\"ש לעיל והלא בפי' משמע מדברי הגמ' דלא קני שהרי בפ' הבע\"י דנ\"ח גבי ההיא דאמרי' ותנא תונא אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה ושומרת יבם וקאמר רבא דלא מתרצתא היא משום דבעינן שקדמה שכיבת בעל לבועל ואמר רבא משכחת לה שבא עליה ארוסה בבית אביה ופרכי' דוכוותא גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיה שומרת יבם קרית לה אשתו מעלייא היא כו' יע\"ש ואם איתא דכל שבא עליה בבית חמיה שלא לשם נשואין קנה מגופה הו\"ל לאקשויי דהא ארוסה קרית לה נשואה הוייא אלא ודאי דלא קנה הפך סברת הרי\"ף ז\"ל ונר' דמעולם לא אסיק אדעתיה הר\"ן ז\"ל דאם בא עליה לשם זנות ולא לשם נשואין דקונה אלא דמעיקרא אסיק אדעתיה דאף בבא עליה לשם נשואין אף שקונה אותה לוקה משום ביאת איסור ולזה הוקשה לו דכיון שלוקה היאך קונה והשתא לא מצי לאתויי מההיא דפ' הבע\"י דאמרן דהתם בבא עליה שלא לשם נישואין אלא דרך זנות ומשו\"ה אינו קונה אבל אה\"ן דאם בא לשם נשואין קונה ולוקה, אמנם מההיא דמאמר דאיסורא הוכיח שפיר דכיון דיש שם איסור אינו קונה ולזה תירץ דדעת הרי\"ף דבא עליה לשם נשואין קונה ואינו לוקה כמבואר וזה נראה דעת רש\"י בסוטה דל\"ד שפי' כגון שבא עליה ארוסה בבית חמיה בזנות ע\"כ הורה לנו דכל שאינו בזנות אלא לשם נשואין קנה.
ואכתי איכא למידק טובא בדברי הר\"ן ז\"ל במה שהכריח דביאה בתר קדושין קונה קנין גמור מק\"ו דיבמה דא\"כ תיקשי ליה ל\"ל ג\"ש דקיחה קיחה דעריות לאשמועינן דהעראה גומרת באשה דתיפו' לי מק\"ו דיבמה דאף שאין כסף קונה בה העראה גומ' בה כדילפינן התם בפ' הבע\"י דנ\"ה ע\"ב מג\"ש דביאה ביאה כ\"ש אשה לבעלה דכסף קונה בה שהעראה גומרת בה והשתא נמי ליכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומד' דהא נמי זקוקה ועומדת היא ואולי אפשר לחלק דדוקא ביאה גמורה ילפינן לה מק\"ו דיבמה משום דאשכחן דתחילת קנין קונה בה באשה מקרא דבעולת בעל או מקרא דכי יקח ובעלה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל העראה שאינו קונה באשה תחילת קנין ומטעמא דכל הבועל דעתו ע\"ג ביאה ולדעת ר\"ן גאון והרי\"ף אפי' בשפי' שדעתו לקנות בהעראה לא קני כמ\"ש הר\"ב מש\"ל בפי\"ז מה' א\"ב דט\"ז ד\"ה העולה ממ\"ש יע\"ש, אף דאשכחן ביבמה דהעראה גומר בה חידוש הוא שחידשה תורה לא ילפינן מינה לאשה ובעלה מק\"ו אף דאיכא ק\"ו וכעין זה כתב הרב ע\"י לעיל בד\"ד ע\"ב כי הוה בעי תלמו' למילף ביאה באשה מיבמה מק\"ו זה דאע\"ג דהיבמה נקני' בע\"כ באשה לא ילפינן מיניה בע\"כ משום דאין סברא שתהא האשה נקנית לו בע\"כ דלא ילפינן מיבמה אלא שביאה קונה בה וברצונה יע\"ש והכא נמי כיון שהסברא נותנת שלא תהא אשה ניקנית בהערא' מהאי טעמא שאין דעת הבועל אלא על גמר ביאה לא ילפינן מיבמה לענין זה כי היכי דלא ילפינן אנוסה ושוגגת דע\"כ ועדיין צ\"ע.
והרב מש\"ל בפי\"ז מה' א\"ב דט\"ו ד\"ה נסתפקתי בכ\"ג וכו' הוקשה לו בדברי ר\"ן גאון והרי\"ף מההיא דלעיל דפריך תלמודא לר\"י אמאי לא יליף קדושי ביאה מקרא דובעלה וקאמר דאי מהתם הו\"א עד דאקדיש והדר בעיל והקשו ע\"ז דנערה המאורסה היכי משכחת לה יע\"ש ולדעת הרי\"ף אמאי לא הקשו ג\"כ קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה דהא לעולם בעינן ביאה וביאה אינו קונה אלא בגמר ביאה כמ\"ש ז\"ל וא\"כ הרי היא בעולה אלא ודאי דכסף קונה ולא מצית לתרוצי השתא כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה דהא פלוגתא דתנאי היא בפ' הבע\"י דנ\"ט ע\"א דאיכא תנא דס\"ל התם דשלא כדרכה לא חזייא לכ\"ג מגזרת הכתוב דכתיב בבתולי' יעש\"ב וליכא לתרוצי דמשו\"ה לא אקשי לר\"י מקרא דוהוא אשה בבתוליה יקח דאפש' דר\"י כר\"ה ס\"ל דחופ' קונ' כדאיתא לעיל בריש פרקין ולדידיה ה\"ה נמי דהעראה קונה וכטעמו של הר\"ן שכתב דכיון דחופה שהיא צורך ביאה קונה כ\"ש ביאה עצמה ותלמודא דמסיק דסוף ביאה קונ' ולא תחי' ביא' אתי דלא כרב הונא אבל ר\"י מצי סבר כר\"ה ולהכי אקשי ליה מנערה המאורסה דהשתא לא מצי לשנויי כגון שקידשה בחופה דאי הכי הוייא לה כנשואה ודינה בחנק ולא בסקיל' עד שהוצרכו לומר שבא עליה ארוס שלא כדרכה תירוץ זה לא ניתן ליאמר חדא דהעראה לא שייכא בחופה כלל דאפשר דחופה קונה ולא העראה והטעם שכתב הר\"ן ז\"ל אינו אלא על ביאה גמורה וכיון דחופה לצורך ביאה היא וקונה כ\"ש ביאה גמורה אבל העראה לא קני כל שלא גמר ביאתו דחופה דוקא קונה מפני שהיא הכנה לצורך ביאה גמורה וכבר עמדתי ע\"ז במקום אחר ועוד דעיקר טעמו של ר\"ה דחופה קונה אינו אלא דיליף לה מק\"ו מכסף וכמו שאמר כסף שאינו גומר קונה כו' חופה שגומרת אינו דין שתקנה ולמאי דס\"ד השתא דכסף לחודיה אינו קונה עד דבעיל ליכא ק\"ו תו למילף מיניה דחופה לחודה קונה וא\"כ לפום מאי דס\"ד השתא הדרא קושיין לדוכתא אמאי לא אקשי דבתולה לכ\"ג היכי משכחת לה.
ולדידי מקום יש לדחות דלהכי לא אקשי ליה תלמודא מקרא דוהוא אשה בבתוליה יקח משום דמצי שפיר למדחי ליה דכ\"ג אינו מוזהר על הבתולה אלא בשעת תחילת קניינו דהיינו בשעת נתינת הכסף דהא קרא והוא אשה בבתוליה יקח כתיב וקיחה היינו כסף כדאמרינן כי יקח איש אשה דהיינו קדושי כסף ותלמודא גופיה ספוקי מספ\"ל בפ' הבע\"י דנ\"ט גבי קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח אי קיחה דקדושין בעינן או קיחה דנשואין יע\"ש ובהכי ניחא נמי מה שהוקשה לו למרן מלכא לשיטת כל הראשונים ז\"ל אמאי לא פריך תלמודא לר\"י מהאי קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח שהרי הם ז\"ל הוק' להם עלה דהך בעיא דבעי תלמודא תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ואמרו דנ\"מ לכ\"ג אי מצי לקדש בביאה דאי אמרת דתחילת ביאה קונה יכול לקדש בביאה כו' דהיכי אפשר לכ\"ג לקדש בביאה אפי' אי אמרי' דתחילת ביאה קונה והא בתר נשואין אזלינן ולא בתר אירוסין ובשעת נשואין בעולת עצמו היא ואסורה ותירצו דהכא הוה ס\"ד דביאה נשואין עושה ועיין בתוס' בפרק הבע\"י דנ\"ט ד\"ה הא לא אשתני כנראה דס\"ל כתירוץ זה יע\"ש.
והנה הדבר ברור דלמאי דקאמר ר\"י התם דאי לאו בעולת בעל הו\"א עד דקדיש והדר בעיל עכ\"ל דביאה אירוסין עושה דא\"ת נשואין עושה לא משכחת לה שם ארוסה כלל כיון שמיד שקדשה בכסף או בביאה הויא לה נשואה וכיון שכן עכ\"ל דלפום מאי דס\"ד דאינו קונה עד דקדיש או דבעיל ביאה ודאי אירוסין עושה דע\"כ לא נסתפקו שם אי אירוסין עושה או נשואין עושה אלא לפום קושטא דמילתא וכיון שכן תקשי אמאי לא הק' שם דבתולה לכ\"ג היכי משכחת לה כיון דבשעת נשואין הרי היא בעולה והו\"ל כונס בעולת עצמו והא עדיפא ממאי דפריך התם מנערה המאורסה כמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל ובכן תמה על הרב מ\"ל דאדמקשה ליה קושיא זאת בדעת הרי\"ף אמאי לא תקשי אף לסברת החולקים על הרי\"ף כדבר האמור והשתא לא תעלה ארוכה ומרפא לקושיא זו עפ\"י מה שדחה הוא ז\"ל כמובן וע\"פ האמור ניחא כמדובר.
ובר מן דין לקע\"ד אין כאן קושיא כלל דיסוד זה אשר בנה מנ\"ר נר\"ו דלמאי דקאמר ר\"י דאי לאו בעולת בעל הו\"א עד דאקדיש והדר בעיל עכ\"ל דביאה אירוסין עושה דאי נשואין עושה לא משכחת לה שם ארוסה כלל הנה כשאני לעצמי לא אדע שכו'ל מאי קאמר מר דאה\"נ דלפום האי ס\"ד לא משכחת שם ארוסה כלל וכל הנו מתני' דתני תנא מה בין ארוסה לנשואה היינו לפום קושטא דאית לן קרא דבעולת בעל ותלמודא לא מצי פריך לר\"י מינייהו אלא מהך דנערה המאורסה היכי משכחת לה דבלא קרא דבעולת בעל הא שמעינן דאיכא חילוק בין ארוסה לנשואה ולר\"י ל\"ל קרא דבעולת בעל אבל מעיקר שם ארוסה לא מצי פריך דמצי למימר שפיר דהיינו בתר דגלי לן קרא בבעולת בעל וכיון שכן אכתי מצינן למימר שפיר דר\"י לפום האי ס\"ד נמי ס\"ל דביאה נשואין עושה ולא קשיא מזה לדברי הראשונים ז\"ל כמובן.
תו ק\"ל למרן מלכא נר\"ו לתירוץ ר\"ן גאון והרי\"ף מההיא דאמרינן לעיל ד\"ד ע\"ב ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף כו' ופרכינן ול\"ל קרא הא אתיא ליה כו' יע\"ש והשתא לפי דברי ר\"ן גאון והרי\"ף ז\"ל מאי קושיא אי מיבמה הוה אמינא דאפילו בהעראה קונה משו\"ה אצטריך קרא דובעלה לאשמועינן דבגמר ביאה דוקא קונה ולא בהעראה והרב נר\"ו תירץ דאה\"נ דלפום מאי דפשיטא לן הכא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה והעראה אינה קונה איכא למימר שפיר דמשו\"ה כתיב ובעלה דלא ילפינן מיבמה כאמור אמנם לפום מאי דאיבעיא לן התם אי תחילת ביאה קונה ולא פשיט לה מהך ברייתא דקאמר ובעלה מלמד שנקנית בביאה וע\"כ העראה אינה קונה דאי קונה תפשוט לה מיבמה ולא צריך קרא עכ\"ל דלאו מה\"ט קאמר דאתא קרא למי' דנקנית בביאה אלא מטעם דשאני יבמה משום דזקוקה ועומדת היא כמ\"ש שם ופשוט עכ\"ל ולדידי אין צורך לזה דבלא\"ה תקשי ליה אמאי לא קאמר תלמודא דאי מיבמה הו\"א אפי' בע\"כ ואפי' שוגגת ואנוסה וכמו שהק' הרב ע\"י ז\"ל שם ועכ\"ל דמלתא כדנא דחדוש הוא גבי יבמה לא ילפינן מינה לאשה כמ\"ש הרב הנז' וכיון שכן א\"ל דה\"ה להעראה כיון דדעתו של אדם על גמר ביאה אין סברא שיקנה גבי אשה וכל כי הא לא ילפינן מיבמה משום דחדוש הוא כאמור.
ומורי הרב המובהק בעל שע\"ה הוקשה לו עוד לסברת הרי\"ף והר\"ן גאון ז\"ל אמאי לא אקשי תלמודא מקרא דכתיב גבי סוטה ומבלעדי אישך ודרשינן בפרק הבע\"י ובסוטה דכ\"ד מי שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל יע\"ש והשתא אם איתא דארוסה לא משכחת לה אלא בדקדיש ובעיל וכל דליכא ביאה לא הויא ארוסה כלל אמאי אצטריך קרא למעט משקדמה שכיבת בועל לבעל הא אמרן דכל דליכא שכיבת בעל לא הויא אשתו כלל וארוסה לא משכחת לה עד דקדיש והדר בעיל א\"ד נר\"ו ואפשר דאכתי הוה מצי למדחי דארוסה היא בדקדיש ובא עליה שלא כדרכה וקרא דמבלעדי אישך הוה אמינא דאתא לומר דבעינן ביאת בעל כדרכה תחילה א\"נ הוה ממעטינן שכיבת סריס כדאמרינן בס' ארוסה דכ\"ו אשת סריס שותה פשיטא ומשני מהו דתימא מבלעדי אישך בעינן והאי לאו הכי קמ\"ל יע\"ש, והנכון דכיון דהאי מילתא דקדמה שכיבת בעל לבועל אינה מפורשת בקרא דאתייא מדרשא לא פריך מינה דהוה מצי למדחי דאי לאו קרא דבעולת בעל לא הוה דרשינן קרא להכי ואמטו להכי פריך ליה מההיא דנערה המאורסה היכי משכחת דמפורש בקרא בהדיא דלא הוה בעינן קרא דבעולת בעל.
והנה הרב מ\"ל ז\"ל אחר שהביא תירוץ הרי\"ף כתב וז\"ל ונראה דאף לפי סברא זו דביאה דקדושין בעינן גמר ביאה יבם ליבמתו קני בהעראה דהתם ביבמות אמרינן יבמה מנ\"ל אתייא ביאה ואפשר דטעמא דמילתא הוא דכי היכי דביאה דאחר אירוסין שהיא כדי לקנותה סגי בהעראה מאחר שכבר קדמו קדושין ה\"נ ביבמה שכבר היא זקוקה לו סגי בהעראה שהרי הקש זה כתבו אותו הראשונים ז\"ל ומוכרחין אנו לומר כן דהא בפרק כיצד אמרינן דאלמנה שנפלה ליבום לפני כ\"ג אם היא מן האירוסין מד\"ת מייבם אותה דאתי עשה כו' ואי אמרת דגם יבם אינו קונה אלא בגמר ביאה א\"כ היכי מייבם אותה הרי בשעה שקונה אותה עבר על עשה ול\"ת אלא ודאי כדכתיבנא דיבם ליבמה קונה אותה בהעראה לכ\"ע עכ\"ל והרואה יראה שדברי הרב הללו לא ניתנו ליכתב מרוב פשיטותן ומהיכא תיתי דתיסק אדעתיה דדעת הרי\"ף ביבם ויבמתו אינו קונה בהעראה ומשנה ערוכה שנינו אחד הגומר ואחד המערה קנה וע\"כ לא הוצרכו הראשונים ז\"ל לומר דיבם ויבמתו קונה אותה בהעראה מההיא דפ' כיצד אלא למאן דס\"ל דהעראה אינו קונה באשה אלא כשפירש דעתו או כשהערה בה ולא גמר ביאתו דכל כי האי הוה אפשר למיסק אדעתין ולומר דדכוותא ביבמה דוקא כשפירש שדעתו לקנות בהעראה או שהערה בה בלבד הוא דקני אבל בסתם לא קנה לזה למדונו ז\"ל דבכל גוונא קנה ביבמה ואף בסתם אמנם לדעת הרי\"ף דאין חילוק בין סתם למפרש כלל הא ודאי פשיטא טובא דבכל גוונא קני ביבמה ואי אמרת דיש לחלק א\"כ גם באשה דעלמא נימא הכי ולזה אין צורך למיהב טעמא דמילתא וגם לאתויי עלה מההיא דפ' כיצד וכמובן.
ומרן מלכא נר\"ו ביאר לנו דע' הרב ז\"ל שכיוין בזה לענין אחר דהנה על ההיא דתנן שם בפ' הבע\"י אחד הגומר וא' המערה קנה אמרינן בגמרא דלשמואל לא קנה אלא לדברים המפורשים בפרשה ולא להיות זוכה בה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה וכיוצא וכתבו שם התוס' דלא קאי מילתיה דשמואל אלא דוקא לשוגג ולאנוס וכיוצ' השנויין במתני' דכיון דאין כיוצ' בהם בעלמ' חשוב קנין ה\"ה ה\"נ לא חשיב קנין גמור ולא קנה אלא לדברים המפורשים בפרשה אמנם העראה דבעלמא קונה קנין גמור מודה שמואל דקנה לכל יע\"ש אמור מעתה תינח לדעת התוס' ז\"ל ודעימייהו דס\"ל דהעראה קונה בעלמא דמש\"ה איכ' למימר ביבמה דאפי' שמואל מודה דקנה קנין גמור אמנם לפי סברת הרי\"ף ז\"ל דסובר דהעראה אינה קונה באשה תחילת קנין אפשר דגם ביבמה לא קנה קנין גמור לשמואל ואתי שפיר לפי זה מה שהביאו שם בגמ' מלתיה דשמואל עלה דההיא דא' המערה כו' ולדברי התוס' ז\"ל צריכין אנו לומר דמשום דסיים קנה וקאי על כל החלוקות האמורות מקודם משו\"ה נקט מילתיה דשמואל עלה כמ\"ש ז\"ל וכיון שכן נמצא דהתוס' והרי\"ף פליגי ביבמה אי קנה לכל או לא כדאמרן לזה השמיענו ז\"ל דגם להרי\"ף ז\"ל קנה לכל ופירש טעמא דמילתא דכיון דיבמה זקוקה ועומדת ובעלמא בזקוקה ועומדת חשיב קנין לדעת הרי\"ף ה\"ה ה\"נ קנ' קנין גמור ועוד הכריח כן מההיא דפרק כיצד דמודעת זאת דכהן גדול מוזהר על הבתולה גם בשעת נשואין אף שבשעת הקידושין היתה בתולה כנודע ואי אמרת דלא קנה קנין גמור הרי בשעת נשואין עובר על עשה ול\"ת אלא ודאי דיבם ויבמתו קונה קנין גמור בהעראה לכ\"ע א\"ד מר\"ן נר\"ן והם ראויים אליו.
ועל מ\"ש הר\"ן דיבמה נקנית בהעראה לכ\"ע והכריח דבריו מההיא דפ' כיצד דהוה בעי תלמודא למימר דכ\"ג מייבם ליבמתו שנפלה לו מן האירוסין כתב עליו הרב מש\"ל דיש לדקדק מה הכרח הוא זה אימא דה\"ק מן האירוסין אמאי לא מייבם ויפרש דעתו לקנות בתחילת ביאה או שלא יגמור ביאתו דהשתא ליכא כי אם ל\"ת מנ\"ל דאפי' בסתם קנה בהעראה ופי' הרב ז\"ל כוונת הר\"ן דאי קושיית הגמ' היתה דמן האירוסין יפרש דעתו או שלא יגמור ביאתו למאי אצטריכו התם לומר גזירה ביאה א' אטו ביאה שניה אימא גזירה אטו שלא יפרש דעתו ויגמור ביאתו סתם שהיא חששא יותר קרובה אלא ודאי דבביאה ראשונה ליכא איסורא אפילו יגמור ומשום דתחילת ביאה קונה יע\"ש ואי מהא לא אירייא דאם איתא דטפי אית לן למגזר תחילת ביאה אטו סוף ביאה הן עוד היום אף שנאמר דביבמה אף בסתם קונה בהעראה זו היא שקשה על מילתא דרבא דקאמר דמשום גזירת ביאה שנייה אינו מייבם א\"כ אמאי לא אמרו ג\"כ בעלמא שכ\"ג לא יקדש בביאה מה\"ט גופיה דגזירה שלא יפרש דכוונתו לקנות בתחילת ביאה ונמצא עובר על עשה דבתולה ושמ\"ת אה\"ן דהא רבא גופיה קאמר הכא דדוקא על הסתם אינו יכול לקדש בביאה אבל אם מפרש או אינו גומר שרי א\"ו עכ\"ל דלא דמייא הא להא כלל ופשיטא ליה לרבא דגזירה שמא לא יפרש דעתו ויגמור ליכא למיגזר כלל דודאי לאו ברשיעי עסקינן דכיון דסמי בידיה לעשות בהיתר לא יעשנו באיסור ופשיטא דכל כה\"ג ליכא למגזר כלל אמנם בגזירה ביאה ראשונה אטו שנייה דבביאה שנייה אי אפשר לו לעשותה בהיתר איכא למיחש שמא יבא עליה באיסור משו\"ה גזרינן ביאה ראשונה אטו שנייה וכיון שכן עדיין קושיית הרב במקומה עומדת ואנו אין לנו אלא כדברי הריטב\"א ז\"ל וכמ\"ש הוא ז\"ל.
עלה בידינו בענין המקדש בתחילת ביאה דלהרא\"ש ז\"ל ודעימיה כל שפי' דעתו לקנות בהעראה או אפי' שלא פי' כל שלא גמר ביאתו מקודשת, ולדעת הרי\"ף ודעימיה אינה מקודשת כמבואר ורבינו ז\"ל כאן נראה שדעתו כדעת הרא\"ש ודעימיה מדכתב והמקדש בביאה סתמא דעתו ע\"ג ביאה וכשתגמור ביאתו תהיה מקודשת נר' דדוקא על הסתם דעתו ע\"ג ביאה אמנם אם פי' ואמר שדעתו לקנות בתחילת ביאה או שלא גמר ביאתו הוו קידושין וכ\"כ ה\"ה ז\"ל אבל הלח\"מ תמה עליו שלא הוצרך הרב ההלכות לומר כן אלא לתרץ קושיית התוס' דבפ' הבע\"י אמרי דנקנית בהעראה והכא אמרינן דכל הבועל דעתו ע\"ג ביאה ולא קני בהעראה לכך תירץ בעל ההלכות דשאני התם דפי' ואמר דדעתו לקנות בתחיל' ביאה אבל הרי\"ף תי' דהתם מיירי בהעראה במקום חופה דאחר קידושין ורבינו אית ליה כדברי הרי\"ף כמ\"ש בפ\"י מהל' אישות וז\"ל והבא על ארוסתו אחר שקידשה משהערה בה קנאה ושם כתב ה\"ה ז\"ל שזה כדעת ההלכות וא\"כ למה הוצרך רבינו ז\"ל לשתי התירוצים ותי' דפשט הדברים דקאמר דעתו ע\"ג ביאה מורה דהיכא דפי' מקודשת דס\"ל ג\"כ כדברי הרי\"ף משום דק\"ל קושיית התוס' שהק' לעיל ד\"ה עלה", + "ובין \n שבא עליה כדרכה ובין שבא עליה שלא כדרכה ה\"ז מקודשת. ע\"כ. והנה הרב כנ\"הג בא\"ה סימן ל\"ג הגה\"ט אות ב' כתב וז\"ל ולענין אם האשה מתקדשת בביאה שלא כדרכה לא ביארו הרמב\"ם והטור אם היא מקודשת אך המפרשים כתבו דמקודשת וגם הרב המפה כתב משם הטור דמקודשת ושוב כתב דמצא בקצת דפוסי הטור שכתב בפי' דמקודשת וכן היתה גירסת מרן הב\"י שם כמבואר שם גם בספרי הרמב\"ם שנדפסו מחדש באמשטרדם כתוב שם בהדייא דאף אם בא עליה שלא כדרכה לשם קדושין דמקודשת וכתב שם ה\"ה דזה מפורש בפ\"ק דקדושין וכ\"כ מרן ב\"י ע\"ד הטור דהכי משמע בפ\"ק דקדושין יע\"ש ואין ספק שכונתם ז\"ל לההיא דאמ' לקמן ד\"ט ע\"ב משכחת לה כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה יע\"ש דמודה דבעילה שלא כדרכה קני באשה ומלבד מה שיש לגמגם בה שלא אמרו כן אלא לפום מאי דס\"ד לומר דאין אשה נקנית אלא בדאקדיש תחילה ואח\"כ בעיל דהשתא כי היכי דלא תקשי נערה המאורסה היכי משכחת לה עכ\"ל דבעילה שלא כדרכה קני אמנם לפום קושטא דכסף לחודיה קני אפשר דאינה נקנית אלא בביאה כדרכה ולא בשלא כדרכה עוד זאת איכא לדחויי ולמימר דדוקא למאי דס\"ד מימר עד דאקדיש והדר בעיל דבעינן תרווייהו הוא דאמרינן הכי ומשום דהוה ילפינן לה שפיר מיבמה מק\"ו דאע\"ג דכסף לא קני בה העראה קני בה כ\"ש אשה דכסף קני בה דהשתא ליכא למדחי מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת דהא נמי זקוקה ועומדת היא ע\"י הקדושין הראשונים אמנם לבתר דמסקינן דכסף לחודיה קני תו ליכא לדמויי ליבמה דאיכא למדחי כדאמרן וכעין זה כתב הר\"ן ז\"ל לקמן גבי מאי דאיבעייא לן אי תחילת ביאה קונ' או סו' בביאה קונה דמה שביאה גומרת אחר כסף בלי סופה הוא משום דאתי מק\"ו דיבמה דליכא למפרך שכן זקוק' ועומדת דהא נמי זקוק' ועומדת היא יע\"ש.
ואמנם אחר מעט התבוננות לאו מילת' היא דשניי' היא ההיא דהר\"ן דלפום מאי דס\"ד השתא דאין אשה נקנית אלא בדאקדיש והדר בעיל כל דלא עביד אלא חדא מינייהו לא מידי עביד ולא זקוקה ועומדת מקרי וא\"כ למאי דס\"ד מימר דאין אשה נקנית אלא בדאקדיש ואח\"כ בעיל לא מצי ילי' לה מיבמה ושפיר דייקו מרן וה\"ה מינה דביאה שלא כדרכה קני באשה אך קמייתא ק' דאימא דלפום קושטא לא קני הכי כדפרישית ובכתבי הקדש למרן מלכא מוהרח\"א נר\"ו כתוב וז\"ל ואפשר דס\"ל ז\"ל דכיון דאמרינן התם דלכ\"ע אם בא עליה בעלה שלא כדרכה הויא בעולה ולא בתולה והכתוב תלאו בבעילה מוכח דבעילה שלא כדרכה קני כיון שנקראת בביאה הלזו בעולה כמובן עכ\"ל והן הן דברי הרב עצמות יוסף ז\"ל לקמן בד\"ט ע\"ב שכתב ובביאה שלא כדרכה נמי נקנית האשה וכ\"כ הפוסקים וראייתם מדקרי לה בגמ' בעולה אפי' שלא כדרכה ואין משם הכרח כ\"כ דנקנית בזה אבל יש בזה מן הירוש' ראיה ברורה עכ\"ל הרי שכתב דמשמעו' הפוסקים הוא מדקרי ליה בעולה בביאה זו ומ\"ש דמן הירושלמי יש ראיה ברורה לזה מרן מלכא נר\"ו הביא דברי הירושלמי הנז' והוא ממ\"ש שם גבי מתני' דהאשה נקנית בביאה לא סוף דבר בכדרכה אלא אף בשלא כדרכה עכ\"ל ועוד ראיה ע\"ז ממ\"ש בסוגיין ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה כו' ת\"ל ובעלה ופרכינן הא אתייא לה ומשנינן משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא ע\"כ והשתא אם איתא דבביאה שלא כדרכה אינה מקודשת מאי קושיא לימא דאי מיבמה הו\"א אפילו שלא כדרכה דומיא דיבמה שנקנית בה כדתנן בפ' הבע\"י להכי אצטריך ובעלה לומר דדוקא כדרכה דאי אפילו שלא כדרכה ל\"ל קרא מק\"ו נפקא אלא ודאי דבקדושין נמי שלא כדרכה מקודשת א\"ד נר\"ו.
ולדידי מלבד דשערי דחיה לא ננעלו דאיכא למדחי דתלמודא גופיה ספוקי מספ\"ל גבי קדושין אי קני לה שלא כדרכה ולהכי לא קאמר דמה\"ט אצטריך ליה לתנא קרא דובעלה דא\"כ פשיטא ליה מילתא דבביאה שלא כדרכה נמי מקודשת ולהכי קאמר פירכא אחריתי לומר דאכתי לא תפשוט מידי, עוד זאת שהרי כתבנו לעיל עוד משם הרב עצמות יוסף דאפילו הכי ילפינן ביאה באשה מיבמה לא ילפינן שהיא נקנית בעל כרחה ושתהא גומרת בה כיבמה אי משום דאין סב' אי משום דאיכא למימר דייו ואינו נעשה פירכא משום דהו\"ל פירכא הבאה אחר דייו ולא פרכינן וכבר חיזקנו זרועותיו מדברי התוס' שהביא ג\"כ הרב גופי הלכות בכלל קכ\"ז יע\"ש ולפי זה אין ראיה זו מכרחת דאיכא למימר דאע\"ג דילפינן עיקר קדושי ביאה באשה מיבמה היינו דוקא קידושי ביאה בכדרכ' ולא דשלא כדרכה כי היכי דלא ילפינן מינה שתהא נקנית בעל כרחה ושתהא גומרת בה הכא נמי אין סברא שתהא נקנית בביאה שלא כדרכה כיון דלית לה שום הנאה ואדרב' היא מצטערת בכך כמ\"ש התוס' ספ\"ד אחין ומשום דאמרינן דייו שתהא בקידושי כסף דאית לה הנאה וכבר כתבנו דזה אינו נעשה פירכא כיון שהיא באה אחר דייו.
ומו\"ר בעל שע\"ה דחה עוד דאיכא למימר דכי קאמר והלא דין הוא כו' לאו אעיקר קרא פריך דאיכא למימר דקרא ודאי אצטריך להכי אלא אדברי עצמו פריך למ\"ל למילף ביאה באשה מקרא הא איכא למילף כן מק\"ו וקאמר דמק\"ו לא שמעת לה וכבר הרב ח\"ה כתב כן בברייתא דלעיל דיליף כסף באשה מקרא וקאמ' והלא דין הוא ע\"ש בד\"ה כתב רחמנא ולע\"ד שנייא היא דבבריית' דלעיל איכא למימר שפיר דתנא אדברי עצמו פריך משו\"ה הוה אתי כסף מק\"ו דאמה מצי שפיר תנא למילף עיקר קידושי כסף ולשון הקידושין מקרא אבל הכא כי יליף תנא עיקר קדושי ביאה מק\"ו דיבמה איכא למיטעי דאף בביאה שלא כדרכה היא מקודשת דומייא דיבמה ולהכי יליף לה מקרא כי היכי דלא נטעי בהכי ואף התוספות בד\"ה אמה העבריה כו' משמע להו דהכא ליכ' לפרושי דתנא אדברי עצמו קפריך דאלת\"ה הוו מצו לתרץ עיקר קושייתם בהכי ודוק.
ודע שאעיקר' דדינא יש לדקדק מאיזה טעם אמרו דאשה נקנית בביאה שלא כדרכה כיון דלא מטי לה שום הנאה וכבר ידוע דבקדושין בעי' שיקדש' במידי דאית לה הנאה וכל שאין האשה נהנית אין שם קידושין כנודע וכיון דבבא עליה שלא כדרכה מלבד דלית לה הנאה היא מצטערת בכך כמ\"ש התוס' ספ\"ד אחין אמאי היא מקודשת ובכתבי הקדש למרן מלכ' מוהרח\"א נר\"ו עמד בזה ותי' דאפשר דקים להו לרבנן דקדושי ביאה לאו משום שהיא נהנית מטו בה אלא הרי הוא כקדושי שטר דאף דלית לה הנאה בגופ' של שטר אפי\"ה קאמר רחמנא דמקוד' ה\"ה והוא הטעם לקדושי ביאה עכ\"ל וע\"פ דבריו יעלה מן הישוב מאי דקשיא לן עלה דהאי מילתא דאמרן דהאשה מתקדשת בביאה מההיא דלקמן ד\"ה ע\"א דקאמר לא לכתוב רחמנא בשטר ותיתי מכסף וביאה ודחינן מה לכסף וביאה שכן הנאתן מרובה ואם בביאה שלא כדרכה נמי מקודשת היכי קאמר דביאה הנאתן מרובה דהא תינח ביאה כדרכ' אבל ביאה שלא כדרכ' מאי איכא למימר אלא משום דמאי דקים להו לרבנן דקדושי ביאה לאו מטעמא דמטי לה הנאה הוא דמקודש' אינו אלא מקדושי שטר דאע\"ג דלית לה הנאה מקודשת א\"כ כל היכא דאכתי לא ידעינן עיקר קדושי שטר אית לן למימר דבביאה שלא כדרכה נמי דלא מטי לה הנאה אינה מקודשת ולהכי כי אתינן למיל' קדושי שטר מקדושי ביאה דחי' שפיר מה לביאה שכן הנאתן מרובה דכיון דאכתי לא שמעינן קידושי שטר אף קידושי ביאה שלא כדרכה נמי לא שמעי' וכן לקמן בד\"ה ע\"ב דילי' רב הונא חופה מק\"ו דכסף וביאה ודחינן מה להנך שכן הנאתן מרובה והדר קאמר שטר יוכיח להכא נמי הוה מצי למימר ביאה שלא כדרכה יוכיח אלא כיון דהיא גופ' לא שמעינן אלא מקדושי שטר ניחא ליה לתלמוד' למימר שטר יוכיח דמיניה אתי ביאה שלא כדרכה.
והנה לשיטת המפרשים לקמן גבי בעיית תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה דמשמע להו דההיא דפ' הבע\"י דילפינן העראה שקונה באשה מג\"ש דקיחה קיחה דחייבי כריתות דמיירי אפי' בתחילת קנין וכגון שלא פי' שאינו רוצה שתקנה כמ\"ש שם התוס' ז\"ל והרא\"ש וכן הוא דעת הטור בסי' ל\"ג הדבר ברור דלדידהו ז\"ל כי היכי דילפינן מההיא לענין העראה ה\"ן ילפי' מינה לענין ביאה שלא כדרכ' דאין ג\"ש למחצה אבל לשי' הרי\"ף ורבינו בפ\"י מה' אישות דלא ילפינן מינה אלא להעראה דבתר קדושין ולענין שתעשה נשואה ה\"נ לא מצינן למילף לענין ביאה שלא כדרכה עיקר קדושין וכיון שכן יש לתמוה על מרן ב\"י למה לא כתב עמ\"ש הטור בסי' כ\"ו דהאשה נקנית בביאה שלא כדרכה דנפ\"ל הכי מההיא דפ' הבע\"י דלשיטת הטור מצי למילף שפיר מהתם וכדאמרן ובחי' הרשב\"א ז\"ל ליבמות דנ\"ד עלה דאמרי' התם ולקחה לו שלא כדרכה כתב וז\"ל וא\"ת שלא כדרכה ל\"ל קרא מג\"ש דביאה ביאה מעריות נפקא דכתיב בהו משכבי אשה ותירצו בתוס' דאצטריך ביבמה שלא תאמר הואיל ועיקר ביאה לקיום זרע הוא ושלא כדרכה ליכא קיום זרע כלל קמ\"ל עכ\"ל וכ\"כ בחי' הריטב\"א מוכח מדבריהם דאי לאו להאי טעמא דקיום זרע הוה ילפינן שפיר ביאה שלא כדרכה ביבמה מעריות כי היכי דילפינן העראה וא\"כ בקדושי אשה דליכא להאי טעמא ילפי' שפיר מהתם לשיטתם ז\"ל זאת תורת העולה דהאשה מתקדשת בביאה שלא כדרכה.
ולענין משמש באבר מת אם האשה נקנית בו כתב הרב שע\"ה דבאנו למחלוקת אביי ורבא בשבועות פ' ידיעות הטומאה ד\"י ע\"א דלרבא דאמר משמש מת בעריות פטור ה\"ן אינה מקודשת דילפי' קיחה קיחה מעריות ולאביי דאמר חייב ה\"ן מקודשת והתוספו' בר\"פ הבע\"י ד\"ה שאנסוהו נכרים כתבו ע\"ש ר\"י וז\"ל ואר\"י דיש לדקדק מכאן דאין יבמה נקנית אלא בבא עליה בקשוי כו' ואיכא למימר דאתי הך סוגייא כמ\"ד משמש מת בעריות פטור וילפינן קיחה קיחה מעריות דאינה נקני' אלא בקשוי עכ\"ל הרי שתלו הדבר בפלוגתא דאביי ורבא וה\"ן דוכוותא ואף שלבתר הכי כתבו וז\"ל ועוד אור\"י דאתייא שפיר אפי' למ\"ד משמש מת בעריות חייב ולענין יבום בעינן ביאה דרך הקמת שם עכ\"ל היינו דוקא גבי יבמה דאיכא למימר להאי טעמא אבל קידושי אשה דמתקדשת בכסף ושטר ועוד שאין בזה משום הקמת שם ודאי דלאביי ילפינן שפיר מעריות ומתקדשת בה מיהו לדידן דקי\"ל כרבא דהמשמש מת בעריות פטור כמ\"ש רבי' פ\"א מה' א\"ב ה\"ן ודאי דאינה מקודשת דילפינן קיחה קיחה מעריות כמ\"ש התוס' ביבמות זאת תורת העול'ה דבמשמש מת אין האשה מקודשת." + ], + [ + "שורש לשון הקידושין הרי \n את שלי הרי את חרופתי מקודשת כו'. הכי איתא בגמ' דקידושין פ\"ק ד\"ו ע\"א שכן ביאודה קורין לארוסה חרופה ורבינו לא חילק בין יאודה לשאר מקומות וכבר ביאר דעתו הרשב\"א בחי' דמשמע ליה דתנא דברייתא דקתני דוקא ביאודה מקודשת ס\"ל כמ\"ד דקרא מיירי בשפחה כנענית אבל לדידן דקי\"ל כמ\"ד דקרא מיירי בחצייה שפחה וחצייה בת חורין האומר חרופתי מקודשת במקדש בת חורין כיון דאשכחן לשון זה בענין יחוד דצד חירות ואע\"ג דנחרפת לאו היינו מאורסת אלא מיוחדת כדדחי תלמודא בפ' השולח הא מיהא ל' יחוד הוי והו\"ל כצלעתי וסגורתי דמשום דאתמר בענין אישו' ויחוד היא מקודשת יע\"ש ואף הריטב\"א ז\"ל כתב כן והביא דבריו מרן בכ\"מ ויש ט\"ס כי לא בא לשונו על נכון יע\"ש, וראיתי למרן כ\"מ אחר שהביא לשון הריטב\"א שכתב וז\"ל ועדיין ק' דהא משמע בהשולח דאפילו למ\"ד התם דתפסי בה קידושין ס' קידושין הן דתניא ואם נשתחררה וקבלה קידושין מאחר מקודשת מס' עכ\"ל ודבריו מגומגמי' דודאי למ\"ד התם דהוייא מקודשת לאו קדושי ס' אלא מקודשת ודאי ומ\"ש דאם נשתחררה וקבלה קידושין מאחר מקוד' מס' אינו אלא משום דמספ\"ל כמאן הלכתא וכ\"כ רש\"י בהדייא משום דפלוגת' דאמוראי הוא דספק\"ל הי מינייהו הוו קדושין יע\"ש.
ולענין האומר מיועדת לי באמה העבריה אם היא מקודשת בלשון זה הדבר מבואר דבספקא תלייא מילתא שאלו היתה מקודשת בכך אין מקום להסתפ' בשאר נשי דעלמא דכל דאשכחן שהוא לשון יחוד גבי אישות אע\"פ שהוא גבי אמה העבריה מינה ילפינן דאלת\"ה היכי הוה בעינן למפשט בעייא דהרי את חרופתי ממ\"ש גבי שפחה חרופה ולפי שיטת רש\"י ורבינו קושטא קאי הכי דהאומר חרופתי מקודשת כמ\"ש ע\"ש הרשב\"א דלשון חרופתי פירושו מיועדת כמ\"ש הר\"ן ז\"ל וכיון שכן ק\"ל עמ\"ש רש\"י בפ' משפטים ד\"ה ואם לבנו יעדנה וז\"ל מלמד שאף בנו קם תחתיו ליעדה ואומר לה הרי את מיועדת לי בכסף שקבל אביך ורבינו בפ\"ד מה' עבדים כתב כיצד מצות יעוד אומר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאנתו עכ\"ל והיא ברייתא שנוייא לקמן די\"ט ע\"ב.
ובהיותי בענין זה כתבתי פתקא א' לעמיתינו בתורה החכם השלם והכולל כמ' אליקים גאטינייו בלשון זה יעיין כת\"ר במ\"ש רש\"י בפ' משפטים בפסוק ואם לבנו יעדנה וז\"ל מלמד שאף בנו קם תחתיו ליעדה ואינו צריך לקדשה קדושין אחרים אלא אומר לה הרי את מיועדת בכסף שקבל אביך ע\"כ דק\"ל דבפ\"ק דקידושין ד\"ה ע\"א מספקא לן גבי קדושין באומר מיועדת לי מהו ולא איפשיטא וא\"כ קשה איך פשיטא ליה לרש\"י ז\"ל באומר לה הרי את מיועדת לי ורבינו בפ\"ד מה' עבדים כתב כיצד מצות יעוד אומר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לי לאשה ואלו את מיועדת לא קאמר והכי איתא בברייתא בפ\"ק די\"ט ע\"ב והר\"ן בפ\"ק דקידושין גבי בעייא זו דהרי את מיועדת לי כתב כלשון הזה ויעוד הכתוב באמה העבריה לשון מושאל הוא בודאי ולא לשון מיוחד באישות כדכתיב הילכו ב' יחדיו בלתי אם נועדו ע\"כ ואין לומר דס\"ל לרש\"י דלשון זה מהני גבי אמה העבריה דוקא ובגמ' לא מספקא לן אלא גבי נשים דעלמא ומאמה העבריה לא ילפינן דא\"כ קשה היכי הוה בעי למפשט לשון חרופתי מהא דתנייא האומר חרופתי מקודשת שנאמר והיא שפחה נחרפת לאיש כו' והשתא מאי פשיטותא איכא מהאי קרא שלא נאמר אלא גבי שפחה חרופה לנשי דעלמא ועכ\"ל דכל שנאמר גבי יחוד ואישות אפי' שנאמר גבי שפחה ילפינן מינה וא\"כ ה\"נ נאמר ללשון זה דמיועדת לי ועיין בחי' הרשב\"א שם באותה סוגייא שדקדק מפי' רש\"י דס\"ל לפום קושטא דמילתא דהאומר חרופתי מקודשת וכסברת הרמב\"ם בפ\"ג מה' אישות יע\"ש ומיהו ק\"ק אמאי לא פשיט תלמודא בעיין דהאומר מיועדת לי דלא מהני מאותה ברייתא דמייתי לקמן בדי\"ט ע\"ב דקתני כיצד מצות יעוד הרי את מקודש' הרי את מאורסת ואילו הרי את מיועדת לא קאמר וכעת צ\"ע.
ועיין עוד בלשון הר\"ן שם שכתב על מה שפסק רבינו דהאומר הרי את חרופתי מקודשת וז\"ל וראיתי שהק' היאך אפשר דטפי עדיף לשון חרופה שפירושו מיועדת משום דאיתיה בחציה בת חורין יותר מאמה העבריה דשייכי בה קידושין גמורים וכתיב בה לשון יעוד וא\"ה מספ\"ל מיועדת לי מהו כו' והא ל\"ק לי מידי דלשון יעוד דכתיב באמה העבריה כו' אבל ל' חרופתי גבי אישו' דחצי' שפח' וחצי' בת חורין אפש' שהוא מיוחד בו עכ\"ל ודוק וע\"פ דבריו הללו אפש' ליישב בדוחק דס\"ל לרש\"י דבתר דמייתי תלמודא ברייתא דהאומר חרופתי מקודשת למפשט בעיין דהאומר חרופתי כו' ה\"ן איפשיטא דמיועדת לי נמי מכל דכן דהא חרופתי הוי פי' מיועדת כמ\"ש הר\"ן וכיון דבאומר חרופתי מקודשת כ\"ש מיועדת לי וכיון דלשיטת רש\"י באומר חרופתי לפום קושטא דמילתא אפשיטא בעיין ולשיטת רבינו ה\"נ גבי מיועדת לי נמי איפשיטא בעיין כנלע\"ד.
ועל זה שלח אלי פתקא אחת החכם השלם הנז' וז\"ל על מאי דבדיק לן כת\"ר במאי דכתב רש\"י קושייא מעיקרא ליכא דהרי כתב רש\"י בגמ' בלשון הבעייא וז\"ל מיועדת לי לשון אשר לא יעדה שהוא לשון קידושין באמה העבריה וכ\"כ הר\"ן נמצא דכל הספק הוא בשאר קידושין ולא באמה העברי' דהתם ודאי כך הוא לשון הכתוב עכ\"ל וכה היתה תשובתי אליו חזיתיה לדעתיה דמשפט פשיטא ליה טובא בכוונת רש\"י והר\"ן ז\"ל דבעו מימר דלשון מיועדת הוא לשון קידושין באמה העבריה והיא מתקדשת בהאי לישנא ולבבי לא כן יחשוב דא\"כ מאי טעמא ספוקי מספ\"ל להש\"ס בשאר נשים טפי מאמה העברי' דכיון דאשכחן באמה העבריה שהיא מתקדשת מהיכא תיתי לבא לידי ספק בשאר נשים וכי תימא דשאני אמה העבריה שהיא מתקדשת בכסף מכירתה א\"כ נימא דדוקא בלשון מיועדת היא מתקדשת ולא בלשון אחר ואלו בבריית' לקמן די\"ט וכתבה רבינו בפ\"ד מה' עבדים קתני כיצד מצות יעוד הרי את מקודשת הרי את מאורסת וכיון דבשאר לשונות מתקדשת כשאר נשים א\"כ היא כשאר נשים וכיון דגלי לן קרא דבלשון יעוד היא מתקדשת א\"כ נימא נמי שגם בשאר נשים נמי דינא הכי ועוד דא\"כ היכי פשי' תלמודא לשון חרופתי מקרא דוהיא שפחה נחרפת לאיש לימא דבחציה שפחה שייך לשון זה ולא בשאר נשים וכבר הר\"ן הוקשה לו כן לפום מאי דמשמע ליה לרש\"י ורבינו לפום קושטא דהאומר חרופתי מקודשת דמאי שנא לשון מיועד' לי ותריץ יתיב דשאני לשון יעוד שהוא לשון מושאל ולא ל' מיוחד באישו' יע\"ש וכוונתו ז\"ל לע\"ד דהכתוב כיון דלא מיירי בלשון המקדש לא קפיד למינקט לשון מושאל אבל במקדש עצמו צריך לקדש בלשון ברור ולא בלשון יעוד דמשמע נמי לשון כדכתיב הילכו ב' ולהכי קמספ\"ל לתלמו' בלשון מיועדת לי טפי מלשון חרופתי והעד ע\"ז שבברית' לקמן די\"ט ורבינו בפ\"ד מהל' עבדים לא נקטו בקדושי אמה העבריה לשון מיועדת לי וזה ברור אצלי והדרא קו' ע\"ד רש\"י שבפי' התורה לדוכתא דמילתא דפשיטא ליה ספוקי מספ\"ל להש\"ס.
ואולם את זה אחוה לך מה שראיתי בס' הילקוט בפ' משפטים נוסח הברייתא דלקמן בדף י\"ט כיצד מצות יעוד הרי את מיועדת לי הרי את מקוד' כו' וכן מצאתי בדברי הרי\"ף בפ\"ק דקידושין ד\"ה ע\"ב הביא ברייתא זו אגב גררא וגריס בה בהדייא הכי יע\"ש ולפ\"ז צריכין אנו לומר דהכא לא מספק\"ל אלא בשאר נשי' ולא באמה העבריה ומאי דקשיא לן אמאי לא פשיט מינה תלמודא לשאר נשי' י\"ל דכיון דהכתוב נקט באמה העבריה לשון יעוד במקום לשון קידושין מעתה תו ליכא לאסתפוקי שמא לשון יעוד קאמר משא\"כ בשאר נשים ומעיקר קרא לא מצי למפשט מידי דהכתוב לשון מושאל נקט אלא דבתר דנקט קרא לשון מושאל מינה דמצי לקדש בהאי לישנא באמה העבריה דוקא ולא בשאר נשים." + ], + [], + [ + "היה \n מדבר עם האשה על עסקי הקידו' ורצתה ועמד וקדש דייו כו'. ודקדק מרן בכ\"מ ממ\"ש ורצתה שצריך שתאמר אין ואם לא אמרה אין לא מהני ועיין להלח\"מ ולמוהרימ\"ט בחי' על הר\"ן שחלקו עליו בזה דודאי כל ששתקה אין לך הוכחה שנתרצית גדולה מזו ותו אם ברצתה ואמרה אין ההיא שדוכין מקרו דאפי' קדשה בגזל וחמס דידה ושתקה מקודשת ולא מציא אמרה דידי שקלי וכן הוא לשון הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ה מה' אישות אם קדם ביניהם שידוכין כו' ומה שהכריח מרן ממ\"ש ורצתה ולא כתב ומחתה כו' דדוקא בשאמר' אין אין זו ראיה דרצתה נמי יש במשמע נמי שלא מיחתה כו' כדאמרינן בפ' האומר ע\"מ שירצה הבעל ע\"מ שלא ימחה כו' יע\"ש באורך עכ\"ל והנה מה שהכריח דאי רצתה ואמרה אין ההיא שידוכין מקרו עיין להתוס' ד\"ן ד\"ה חוששין יע\"ש ומ\"ש דרצתה יש במשמע ששתקה ולא מיחתה עדיפא מינה עיין למרן ב\"י בח\"מ סי' ר\"ז גבי הא דאמרינן בפ' הכונס הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני שפי' הא דשתק הא דלא שתק ועיין עוד בדברי רבינו בפ' זה הלכה ח\"י ועיין בס' דינא דחיי בעשין די\"ו ע\"א ועיין עוד למר\"ן החביב בסי' כ\"ח הגהת ב\"י אות ה' ומ\"ש בס' שער יוסף ד\"ב רע\"ג ולענין הל' בהיה מדבר עם האשה מענין לענין ונתן לה סתם כתב הרב עצמות יוסף דאינה מקודשת וגמגם על מרן ב\"י שכתב כן ע\"ש הרי\"ף דא\"כ למאי הלכתא הביא כל הך שקלא וטריא וכן נר' בהדייא בחי' הרשב\"א והרא\"ש ומ\"מ לענין הל' העלה הר\"ש יונה להחמיר ובנותן לאשה כסף סתם ולא היה מדברת על עסקי קדושין כלל כתב ה\"ה ע\"ש הרשב\"א שאם רצה לקדשה עכשיו צריך שיחזור ויקח הכסף ויתננו לה בתורת קידושין ופי' הטעם הלח\"מ ומוהרימ\"ט בסי' מ\"ג דכיון דמעיקרא נתנו לה סתם לשם מתנה איכוון, וכן כתב בחי' הרשב\"א בשמעתין בהדייא וכ\"כ הר\"ן לקמן עלה דתן מנה לפ' ואקדש אני לך דהנותן לחבירו דבר סתם לשם מתנה הוא יע\"ש ודברים אלו נעלמו מעיני הרב מש\"ל כמ\"ש בס' קרית מלך רב ועיין בס' אש דת בפרשת שלח לך שכתב ע\"ש ס' גבורת אנשים שמי שאמר לחבירו תן לי דבר זה במתנה ונתנו לו סתם דיכול לומר לפקדון נתתיו, והרב ז\"ל עשה לו סמוכות מההיא דפ' אז\"ן האי מאן דיוזיף לחבריו ואשכח טופיינא יע\"ש ואין זו סמיכה ודברי הרשב\"א והר\"ן ז\"ל הויין תיובתיה ולענין דינא אם היא מקודשת עיין למרן החבי\"ב בא\"ה סי' כ\"ח הג\"הט אות ל\"ז." + ] + ], + [ + [ + "שורש מקדש בעל כרחה אין \n האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בע\"כ אינה מקודשת כו'. הכי אמרינן במס' קידושין ד\"ב ע\"ב אי תנא האיש קונה כו' תנא האשה נקנית דמדעתה אין שלא מדעתה לא ע\"כ ואפי' לרב אשי דאמר בפ' חזקת דמ\"ח ע\"ב דתלוה וקדי' קדושיו קדושין היינו דוקא כשקבל' קדושין אחר האונס ולא גילה דעתה שאין רצונה בכך אבל אם מסרה מודעא או שצוחה בשעת קבלת הקדושין שאין רצונה בכך אינה מקודשת ולדעת הראב\"ד דכל שלא אמרה רוצה אני חשיב כאלו מסרה מודעא וצוחה בשעת הקדושין, ותלמודא הכא מיירי בכה\"ג בגילה דעתה שאין רצונה בכך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דלכ\"ע אינה מקודשת ודוק בלשון רבינו שכפל לשונו ותראה איך רמז בדבריו שני עניינים אלו ועיין בדברי ה\"ה שנר' ברור מדבריו דבתלוה וזבין לא בעינן שיאמר רוצה אני והלח\"מ ז\"ל תמה עליו מהסוגייא דפ' הכונס דמשמע מינה דבעינן שיאמר רוצה אני וכתב שאף שמרן ב\"י ז\"ל בח\"מ סי' ר\"ז כתב דהוא ז\"ל מפרש דמאי דקאמר תלמודא הא דאמ' רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני אין הכונה שיאמר בפי' כן אלא לומר הא דשתק הא דלא שתק מ\"מ צרי' הכרח לדבריו מנין לו כן יע\"ש ולע\"ד יש לו סמוכות מסוגייא דפ' האומ' משקלי עלי דדייק רב ששת ממתני' דאמר כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דצריך שיבטל המודעא שמס' על הגט מדקתני עד שיאמר רוצה אני ולא קתני עד שיתן ואם איתא דגבי תלוה וזבין כל שלא אמר בפי' לאו זביני זביני מאי קאמר ליתני עד שיתן דהא כל שלא אמר בפירוש רוצה אני לאו מידי הוא אלא ודאי דכל ששתק ועביד מעשה ולא גילה דעתו ע\"י מודעא חשיב כאומר רוצה אני ודוק.
ועיין להלח\"מ ברפ\"י מה' מכירה שתמה עמ\"ש ה\"ה בפ\"א מה' גזילה שדעת רבינו ז\"ל הוא דהחומד ממון חבירו ולקחו ממנו אעפ\"י שהמקח קיים עובר הוא על לאו דלא תחמוד ותמה עליו מסוגייא דפ' הכונס דפרי' תלמודא אי יהיב דמי חמסן קרית ליה ומאי קושייא הא אעפ\"י שהוא חמסן מקחו קיים כמו שהוא האמת לדעת רבינו וצ\"ע עכ\"ל.
ולע\"ד נראה דתלמודא פריך שפיר היכי קרי ליה חמסן כיון דמקחו קיים דחמסן לא מקרי אלא למי שגוזל ממון חבירו שלא כדין וזהו פי' של חמסן על דרך כי מלאה הארץ חמס מפניהם והיינו דבעי מאי בין גזלן לחמסן כלומר שניהם גזלנים הם וממונם אינ' שלהם וע\"ז השיב דגזלן לא יהיב דמי וחמסן יהיב דמי ואפ\"ה לא קני ליה וע\"ז פריך מהא דרב הונא דזביני זביני ומשני הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני כלו' דכל שלא נתרצה המוכ' הא לא קני אפי' שנתן דמים והו\"ל גזלן ואין הדבר כמו שחשב הוא ז\"ל בדעת רבינו דכל דעבר על לאו דלא תחמוד מקרי חמסן, ועיין לרבינו בפ\"י מהל' עדות הלכה ד' ותראה איך קורא לחמסנים גזלני' שלוקחים ממון שאינם שלהם יע\"ש וכ\"כ הר\"ב ע\"י ותמה ע\"ד מרן ב\"מ במ\"ש בפ\"י מה' עדות דדעת רבינו הוא דכל שנותן דמים אינו עובר על לאו דלא תחמוד ומש\"ה לא פסילי החמסנים אלא מדרבנן שזה הפך דברי רבינו שבפ' ראשון מה' גזילה דנר' בהדייא מדבריו דאפי' שנותן דמים עובר על לאו דלא תחמוד אלא שאינו לוקה על לאו זה כמ\"ש ה\"ה ז\"ל יע\"ש.
והוא ז\"ל כתב דלדעת רבינו יש ב' חמסנין חמסן דאורייתא וחמסן דרבנן דכל דלא אמר רוצה אני הוא חמסן דאורייתא ואם אמר רוצה אני הוי דרבנן ובשניהם הוא פסול לעדות יע\"ש, ולא כן אנכי בענייותי אלא דדעת רבינו ז\"ל דכל דיהיב דמיהם אפי' שאין הבעלים מתרצים לא פסיל לעדות אלא מדרבנן דמדאורייתא לא מיפסיל דלא מיקרי רשע דחמס אלא בגזלן שאינו נותן דמים ואע\"ג דעבר על לאו דלא תחמוד כיון שאין לוקין על זה כמ\"ש בפ\"א מה' גזילה לא מיפסיל לעדות שהרי כתב הוא ז\"ל בפ\"י מהלכו' גזילה דלא מיפסיל לעדות מן התורה אלא בעובר על לאו שחייבים עליו מלקות שקראו התורה רשע אם בן הכות הרשע או ברשע דחמס יע\"ש ומאי דבעי תלמודא בפרק הכונס מאי בין גזלן לחמסן לדעת רבינו ז\"ל צריך לומר דבעי מאי בין גזלן דאורייתא לחמסן דרבנן ועיין למרן מלכא בס' בתי כהונה ח\"א חב\"ו דע\"ד ע\"ב ולענין אם האיש שקדש בע\"כ ע\"י שאנסוהו לקדש אם קידושיו קידושין כבר האריכו בה הרב עצמות יוסף וה\"ה מוהרימ\"ט ז\"ל כיד ה' הטובה עליהם ועיין לשון ערומים ד\"ה ע\"ד וכעת אין כל חדש בענין זה." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקדש \n אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורים עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקדושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה הרי זו ספק קדושין לשניהם. ע\"כ. והשיג עליו הראב\"ד שאם גמרו קדושיה אחר שנשתחררא איך תהיה מקודשת מספק לשני והם דברים סותרים, וה\"ה ז\"ל יישב דבריו דמ\"ש שהם קדושין גמורים מיירי בשבעל אחר שנשתחררה ומשום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות גמר ובעל לשם קדושין ומ\"ש שאם בא אחר וקדשה דהרי זו ספק קדושין מיירי בשלא בעל וזה רמז במ\"ש הרי זו כקדושי קטנה שגדלה דהתם נמי מיירי בהכי עכ\"ל, והר\"ן ז\"ל הביא דבריו מרן בכ\"מ דחה תירוץ זה משום דלא אמרינן הכי אלא גבי קטנה שגדלה דוק' דאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום אבל הכא גבי שפחה שנשתחררה דמספקא לן אי גמרו הקדושין הראשונים או לא היכי נימא דאדם יודע כו' דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע עכ\"ל, ומרן כ\"מ יישב זה באומרו דהכא נמי נאמר דאדם יודע שאין קדושין תופסין בשפחה וכשהיא חציה שפחה מספקא לן וגמר ובעל לשם קדושין.
וראיתי למוהרימ\"ט בחידושיו על הרי\"ף ד\"ע ע\"א שגם הוא ז\"ל כ\"כ והבי' ראיה לדבריו דגבי ספקא נמי נחית איניש נפשיה לספקא וגמר ובעל לשם קידושין מההיא דאמרינן בפרק האומר ובכתובו' בפ' המדיר דהמקדש על תנאי ובעל סתם לשם קדושין בעל וכתב דהתם שאני שהוא חושש שמא לא יתקיים תנאו ותהא מופקעת ממנו לגמרי והו\"ל בעיל' זנות למפרע אבל גבי חציה שפחה וחציה ב\"ח לעולם אגידא ביה משום ספיקא ואע\"ג דקמי שמייא גלייא והו\"ל בעילת זנות מ\"מ כיון דמנטרא ליה וזרעו מיוחס אחריו לא חשיב ליה זנות ולא יהיב דעתו לקדשה אח\"ך עכ\"ל, והרואה יראה כמה יש מהדוחק בתירוץ זה, ולקע\"ד נ\"ל דמעיקרא קושיא ליכא דשנייא היא ההיא דמקדש על תנאי דכיון דאיהו מתנה בדבר וידע איהו בתנאיה שאם לא יתקיים תהיה בעילתו בעילת זנות ולכך גומר ובועל לשם קידושין משא\"כ הכא גבי שפחה דפלוגתא דאמוראי היא ואיכא למ\"ד דהוייא מקודשת גמורה מי יימר שלא יעלה בדעתו שהיא מקודשת גמורה כמ\"ד הכי ולא תהיה בועל לשם קידושין דמילת' כדנא בסברא תלייא ואפשר שתדמה בדעתו שהיא מקודש' וכמ\"ד הכי ומ\"ש הר\"ן דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע אין הכוונה לומר דלדידיה ספוקי מספק\"ל אלא דהכא ודאי ליכא למימר דגמר ובעל לשם קדושין אם לא בשנאמר דקים ליה הלכתא כמ\"ד דאינה מקודשת דאי משום ספיקא מי יימר דנחית נפשי' לספקא ואנן לא קמספקא לן אלא משום דאשכחן פלוגתא דמר אמר הכי ומר אמר הכי אבל האי גברא אזיל בתר סברתיה וע\"ז כתב הוא ז\"ל דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע לאסוקי שמעתתא כמ\"ד דאינה מקודשת אלא כיון דאיכא למימר הכי והכי אפשר שתדמה בדעתו שהיא מקודשת ולא יבעול לשם קידושין כנלע\"ד.
ומרן בכ\"מ תירץ עוד בדעת רבינו דמיירי כשלא בעל ומשמע ליה דמאי דאיפליגו אמוראי בגמרא היינו אם בא אחר וקדשה אבל בשלא בא אחר וקדשה אינה צריכה קדושין אחרים יע\"ש, והוא פליאה למה לא יהיה צריך קידושין אחרי' דומייא דקטנ' שהגדילה דמודה הוא ז\"ל דבעי קידושין אחרים כמ\"ש בתחי' דבריו וכבר עמד על דבריו הללו מוהרימ\"ט שם בחידושיו על הר\"ן ועוד הוקשה לו לפי דרכו לישנא דגמרא מר סבר פקעי ומר סבר גמרי ואי מ\"ד פקעי מיירי בשקדשה שני ה\"נ מ\"ד גמרי מיירי בהכי דבחדא מילתא מיירו יע\"ש ולדידי נ\"ל דרבינו קשיתיה קושיית הרא\"ש שם בפ' השולח וז\"ל תמיה לי למ\"ד אין קדושיו קדושין היכי מצי למימר דאין חייבים עליה אשם ואפילו אי מוקי קרא בשפחה כנענית המיוחדת לע\"ע כו' וכי בשביל שחציה ב\"ח גריע טפי וכתב הרמ\"ה כו' יע\"ש, והשתא מתוך קושייא זו הוכרח לומר דמ\"ד קדושיה קדושין היינו לומר שאינה צריכה קדושין אחרים לעולם ומ\"ד אין קידושיה קידושין היינו לומר דלאחר שתשתחרר צריכה קידושין אחרים דלאחר שתשתחרר לא נ\"מ מידי דלעולם הבא עליה באשם קאי ולזה לענין שלא יצטרך קדושין אחרים פסק כמ\"ד דקדושיה קידושין ולענין אם בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה דפליגי בה אמוראי בתר הכי דמר אמר פקעי קדושין ומר אמר גמרי פסק דהוייא ספק מקודשת ודוק כנלע\"ד.
והרב פ\"ח בחידושיו לגיטין שם בדמ\"ג עמד ע\"ד רבינו ודחה דברי ה\"ה ז\"ל ממ\"ש רבינו בפ\"ג מהלכו' א\"ב וז\"ל שפחה חרופה האמור בתורה היא שחציה שפחה וחציה ב\"ח המקודשת לע\"ע שנאמר לא יומתו כי לא חופשה הא אם נשתחררה כולה חייבי' עליה מיתת בית דין וכ\"כ בפ\"ו מהלכות עבדים שפחה חרופה אם רצה לשחרר חציה הנשאר דתעשה אשת איש גמורה ה\"ז משחרר עכ\"ל הרי בהדייא שכל שנשתחררה הוייא כא\"א גמורה ומתוך כך כתב שנ\"ל בדעת הרב ז\"ל דס\"ל דלכ\"ע כל שלא בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה ה\"ז מקודשת גמורה והבא עליה חייב מיתת ב\"ד ופלוגתייהו דהני אמוראי אינו אלא לכשנתקדשה מאחר אחר שנשתחררה דמר סבר דע\"י קידושי שני שמצאו מקום לנוח בשעת חירות פקעי קדושי ראשון שאלו הקדושין השניים הולכים ומתפשטים בכולה ופקעי קידושי ראשון ומר סבר דקדושי ראשון גמרי אחר שנשתחררה ואין חלות לקדושי שני את\"ד ז\"ל.
ואחר שאלת אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא ידעתי אם יצאו דברים אלו מפי קדוש כי איך הפה יכולה לדבר שהבא עליה יהיה חייב מיתת ב\"ד ותהיה מקודשת מס' לשני כי הן דברים סותרים ז\"לז ועוד דאם איתא דכל שלא נתקדשה לב' הבא עליה חייב מיתת ב\"ד הא ודאי מודה הוא ז\"ל דטעמא דכשנתקדשה לב' פקעי קדושי ראשון אינו אלא דמיגז גייז לקדושי ראשון מפני שע\"י אלו הקדושין מתפשטין והולכין בכולה ופקעי לקדושי ראשון מכאן ולהבא דאי מעיקר עקרי להו מעיקרא וכאלו לא נתקדשה מעולם א\"כ למה כשלא נתקדשה יתחייב הבא עליה מיתת ב\"ד יקדשנה לו ויפטר ממיתת ב\"ד וא\"כ קש' דכיון דקדושי ראשון לא פקעי מעיקרא אלא מכאן ולהבא היכי קאמר תלמודא שאין אני קורא בה אשת שני מתים ומותרת להתייבם לאחיו הג' דאין לך אשת שני מתים גדולה מזו ולפי דברי הרב צ\"ל דמיירי באופן שאין מקום לקדשה לו מהשתא וזה דוחק גדול ועוד דלמה לא נאמר שכשבא עליה כיוין לקדשה בביאה והעדים המעידים שבא עלי' הן הן עידי הקדושין וטעמא רבא איכא שאין אדם עושה בב\"ז.
סוף דבר אין מקום חלות לדרך זה ועיקר קושייתו לדרכו של ה\"ה ז\"ל מאותם המקומות שהביא מדברי רבינו אינן מכריחות כי מה דוחק מצא יות' באותם המקומות לפרש דבריו בשבעל אחר שנשתחררה טפי ממ\"ש כאן בפ\"ד מה' אישות וביאר דבריו ה\"ה ז\"ל דמיירי בשבעל אחר שנשתחררה, האמנם דרכו של מרן כ\"מ ומה שכתבנו אנן בענייותינו הוא נדחה ממקומות הללו שכ' רבינו בהדייא שכל שנשתחררה הרי היא א\"א גמורה ולפי דרכינו אינו כן אלא לענין שלא יצטרך לקדושין אחרים בעודה תחתיו אבל אם בא עליה אחר אין בה חיוב מיתת ב\"ד כא\"א שהרי קדושין תופסי' בה, ועיין למרן החבי\"ב בא\"ה סי' מ\"ד הגב\"י אות ט' שכתב שראה לא' קדוש יישב דברי רבינו בכל המקומות ולא זכינו לאורו ה' יאיר עינינו בתורתו." + ], + [], + [], + [ + "שורש מקדש בספק אי שוה פרוטה קדשה \n באוכל כו' ה\"ז מקודשת מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר כו'. וכתב ה\"ה פ\"ק אמר שמואל קדשה בתמרה כו' ע\"כ הנה הרשב\"א והר\"ן דקדקו מלישנא דמשני תלמודא הא בקדושי ודאי הא בקדושי ספק ולא קאמר הא מדאוריי' הא מדרבנן דכל שידוע שש\"פ במדי הרי אלו קדושי תורה וכל שאינו ידוע הו\"ל ספקא דאורייתא, והר\"ן ז\"ל הוסי' בה דברים וכתב דכיון שהיא נתרצתה בהן וש\"פ באיזה מקום אילו ידעו העדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר הו\"ל כאלו אמרה לדידי שוה כדאמרי' לעיל גבי דעגל זה לפדיון בני עכ\"ל, ומשמע לכאורה מדבריו שכל שאין העדי' יודעין שדרכה להתייקר אין כאן קדושין אפי' במידי דספק שמא ש\"פ במדי כיון דליכא עדות בדבר שקבלה ש\"פ וכ\"כ הוא ז\"ל לעיל גבי ההיא דעגל זה לפדיון בני וז\"ל ומיהו פשיטא לי שכשאין העדים יודעין שדרכה להתייקר בו לא מהני דהו\"ל כקדושין בלא עדים דלא מהני אפי' ב' מודים עכ\"ל וכ\"כ הר\"ב ע\"י בשמעתי' וז\"ל ולענין הלכה באתי לחדש מה שמצאתי להר\"ן לעיל גבי עגל זה לפדיון בני כו' וסיים עו' וז\"ל ואפי' למפרשים דס\"ל דטעם גזירה זו דשמא ש\"פ במדי הוא משום דילמא יהיה כאן אחד מאנשי מדי אפי\"ה נראה דלא גזרינן אלא היכא דאפשר להיות שדעת האשה לתת פרוטה באותו דבר הא לא\"ה הוי כמקדשה בלא עדים עכ\"ל.
ואני בעניותי לא כן אדמה ולבבי לא כן יחשו' דודאי אף הר\"ן ז\"ל אזיל ומודה כשאפשר שוה פרוטה במדי אעפ\"י שאין העדים יודעין שדרכה לתת פרוטה בכך מידי ספקא לא נפקא ומקודשת מספק, ומ\"ש הר\"ן דבעינן שידעו העדים שדרכה להתייקר בכך ולדידה ש\"פ היינו כדי שתהיה מקודשת גמור' מדאורייתא דכל שאין העדי' יודעין אינה מקודשת גמורה אבל מידי ספקא לא נפקא, ומ\"ש הר\"ן ז\"ל לעיל דכל שאין העדים יודעין שדרכה להתייקר הו\"ל כמקדש בלא עדים ע\"כ לפרש דהיינו דוקא במקדש אותה בדבר שיודע שאינו ש\"פ בשום מקום כגון בדבר שאינו מתקיים לדעת רבינו והיא קאמרה דלדידה ש\"פ דהתם ודאי כל שאין העדים יודעין בכך אין כאן קדושין אבל בדבר שאפשר שש\"פ בשום מקום אף כשאין העדים יודעין שדרכה של אשה להתייקר בכך כיון דאינהו נמי ספוקי מספ\"ל שמא ש\"פ במדי הו\"ל ספק מקודשת והרי זה דומה לעדים שראו שזרק לה קדושין ס' קרוב לו ס' קרוב לה דמקודשת מס' וראיה לזה דאם איתא דכל שלא ידעו העדים שדרכה להתייקר בכך אינה מקודשת א\"כ כי אמרינן בשמעתין דחיישינן לדשמואל דילמא ש\"פ במדי עכ\"ל דמיירי שידעו העדים שדרכה להתייקר בכך ואפ\"ה אי לאו דתלינן טעמא דילמא ש\"פ במדי אפילו שדרכה להתייקר בכך לא היתה מקודשת וא\"כ מאי קמספ\"ל להר\"ן לעיל במקדש את האשה בדבר שאינו ש\"פ ואיהי אמרה לדידי ש\"פ והעדים יודעין בכך אי הויא מקודשת דמ\"נ במאי קמיירי הר\"ן אי בדבר שאינו ש\"פ בשום מקום תפשוט דאינה מקודשת מדקאמר שמואל בשמעתין טעמא דדילמא ש\"פ במדי ולא קאמר בפשיטות דאינה מקודשת משום דדעתה להתייקר בכך ש\"מ דמה\"ט אינה מקודשת ואי הר\"ן ז\"ל מיירי לעיל בדבר שהוא ספק אי ש\"פ במדי הנה אין מקום לזה דעיקר ספיקו הוא דברי שמואל דקא' דילמא ש\"פ במדי ומאי קמספקא ליה להר\"ן ז\"ל אלא ודאי דהר\"ן ז\"ל לעיל מיירי במקדש את האשה בדבר שידוע שאינו ש\"פ בשום מקום ולהכי ספוקי מספ\"ל כי קאמרה איהי דלדידה ש\"פ והעדים יודעין בכך אי מקודשת או לא ולא מצי למפשט ספיקו מדשמעתין דתלינן טעמא דמקודשת דשמא ש\"פ במדי ולא בדרכה להתייקר דהכא מיירי בדבר שאין דרכה להתייקר בכך ואפי\"ה אמרינן דמקו' מספק שמא ש\"פ במדי מיהא וכי קמספ\"ל להר\"ן הוא כשידוע שאינו ש\"פ בשום מקום ואיהי דרכה להתייקר בכך.
באופן דחידוש דין זה שחידש לנו הר\"ב ע\"י ז\"ל דכל שלא ידעו העדים שדרכה להתייקר בכך אפילו בדבר דאיכא למיחש שמא ש\"פ במדי לא נהירא לקע\"ד, ועיין להרב בית שמואל סי' ל\"א סק\"י שכ' וז\"ל וא\"ת מאי מהני אי ש\"פ במקום אחר כיון שאינו ש\"פ במקומו הוה ליה כאלו קידש אותה בלא עדים דהא במקום שהעדים עומדים אינו ש\"פ, וי\"ל כיון דהאי ס' שמא ש\"פ במקום אחר ספק הוא גם להעדים לכן חוששין לקדושין עכ\"ל, הנה דבריו ז\"ל הפך דברי הרב ע\"י ז\"ל ומיהו מ\"ש עו' הרב בית שמואל שם דכי מספ\"ל להר\"ן ז\"ל באומרת לדידי ש\"פ היינו היכא דאינו ידוע שש\"פ במקום אחר כו' לפי האמור לא דקדק יפה בלשונו וצריך לומר דכי מספ\"ל להר\"ן ז\"ל היינו היכא שידוע שאינו ש\"פ במקום אחר דאלו באינו ידוע לא הוה מספ\"ל להר\"ן דהוה מצי למפשט לה שפיר משמעתין כמדובר, עוד ראיתי להרב בית שמואל שם שהוק' לו למ\"ש הרא\"ש ז\"ל ע\"ש ר\"י דאפי' כשידוע שש\"פ במקום אחר אינה מקודשת מדאורייתא משום דאין להקדש אלא מקומו ושעתו מההיא דפ\"ב דנ\"ג גבי המקדש במעשר שני שכתב רש\"י ז\"ל לפי' שני דמקודשת מיד אפי' שאינו שוה כאן ש\"פ אלא בירו' יע\"ש, ואשתמיט מיניה דמר דברי הריטב\"א שם בחידושיו יע\"ש ודו\"ק.
ודע דבגמ' אחר שהביא האי מימרא דשמואל מייתי עובדא אחריתי דההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא כו' ויתיב ר\"ח וקא שמעה ליה אי אית ביה ש\"פ אין ואם לאו לא ופרי' ואי לית ביה ש\"פ לא והא אמר שמואל חיישינן כו' ר\"ח לא סבר להא דשמואל וכתבו התוס' ד\"ה ר\"ח כו' לא מצי לשנויי כו' משום דמיירי שקדשה אחיו עיין למוהרימ\"ט בחידושיו שכתב דמש\"ה הוצרכו התוספות לומר דמיירי בשקדשה אחיו דאי לא\"ה אף ר\"ח היה אוסרה לשני משום דאיהי שויתיה נפשה חתיכה דאיסורא וכל כה\"ג לא אמרינן עיניה נתנה באחר כדתנן בסוף נדרים כיון דבדבורא לא נאסרה לב' לעולם שהרי יכול לגרש ראשון ומצי להנשא לב' או כשמת ראשון יעש\"ב, ולכאורה קשה מי הגיד להם שהאשה עצמה היתה מודה לדברי אמה כדי שנאמר שויתיה נפשה חתיכה דאיסורא דאפש' שהאשה עצמה לא היתה יודעת אם בשע' קדושין היה ש\"פ ושוב ראיתי לחי' הריטב\"א שהכריח בהדייא שהאש' עצמה מודה לדברי אמה מדברי ר\"ח הא דמדמה דהכא לדיאודי' דביתהו דר\"ח ולא מדמי לה למתני' דלקמן דתנן הוא אומ' קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני אלא בתי בתו מותרת לקרוביו אלמא שאין האם נאמנת יע\"ש, ולדבריו ז\"ל צ\"ל דיאודית דביתהו דר\"ח אעפ\"י שהיתה אומרת שאמה אמרה לה שקיבל אביה קדושיה כשהיא קטנה ובודאי דלא ידעה במילי דאבוה מ\"מ כיון שהיא היתה סומכת על דברי אמה ומהמנא לה כבי תרי חשיבא לדידה ומה\"ט הוא אסירא ליה כעובדא דסמייא דלקמן ולא מפני שאמ' לאו בר סמכה היא לא נאסרה עליה דר\"ח ומשו\"ה מדמי ר\"ח שפיר הא דידיה לההיא עובדא דביתהו דר\"ח ואף ע\"ג דהתם איהי נמי שויתיה נפשה חתיכה דאיסורא אפ\"ה לא נאסרה עליה דר\"ח.
ובהכי ניחא לי מ\"ש התוס' רי\"ד עלה דהך עובדא דר\"ח וז\"ל אמרה לה לאו כל כמינך דאסרת ליך עילוואי פי' ואע\"ג דהיא מהמנא לשווייא נפשה חתיכה דאיסורא ותנן לקמן היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסור' בקרוביו התם משום דלא אגידה ביה ולא מפסל' לאחריני אבל הכא דאגידה ביה ומשעבדא ליה ומטי איסו' לגביה לא מהימנא וכדאמרי' בשלהי נדרים עכ\"ל, וראיתי למוהריב\"ל בח\"ג סי' ק' שכתב וז\"ל ואיברא דהך לישנא מזה החכם לכאורה ק' טובא דמאן דכר שמיה דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא בהך עובדא דיאודית דהרי לא ידעה דבר מהקדושין אלא דאמה היא דאמרה קבל אביך קדושין אדזוטרת והך קושייא איכא לאקשויי נמי בהגהות מרדכי דהוה ק' בעיני ה\"ר שמואל על המעשה הנעשה כו' דהא לא חיישינן לה ונראה דקאי על ההוא דיאודית דלא חיישינן לה ומה ענין זל\"ז דההיא דיהודית לא מפיה אנו חיים אלא מפי האם דקאמרה לה קיב' ביך אביך קדו' כדזוטרת וכדכתבינן וכבר היה אפשר לתרץ בדוחק כי אלו החכמים תוס' רי\"ד והר\"ש ז\"ל הי\"ל הנוס' לאו כל כמינך דאסרת ליך עילוואי ולא גרסי לא כ\"כ דאימך וכ\"כ בתו' רי\"ד דס\"ל דה\"ק ליה ר\"ח דאפי' אם אתה היית אומרת שקבלת קדושין מאחר לאו כ\"כ ואין ספק כי זה התירוץ הוא דחוק וצ\"ע עכ\"ל.
ועפ\"י האמור צדקו יחדיו דברי תוס' רי\"ד והר\"ש ז\"ל דמשמע להו דכל שהיא סומכת לדברי האם ומהימנא לגבי דידה חשיבא כאומרת בפירוש שהיא יודעת בכך ושויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא אם לא דלא משגחינן בה מטעמא דלאו כ\"כ למסרא ליה אבתר' ובעיקר תירוץ זה שתירצו בתוס' רי\"ד לעיקר הקושייא עיין למהרימ\"ט ז\"ל בח\"א מתשו' סי' צ\"ב מה שהוקשה לו על דבריהם מההיא מתני' דסוף נדרים ונראה מדבריו דס\"ל דענין זה דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא מדין נדרי איסר נגעו בה יע\"ש ובזה נסתפק הרב מוהר\"י באסאן ז\"ל בתשו' סי' פ' והרב מ\"ץ ח\"א סי' ס\"ה מפשט פשיטא ליה דמדין נדרי איסר נגעו בה ובכן עמד מתמיה על תשו' הרשד\"ם שעלה לחלק בין אותה שכתב הרשב\"א בתשובותיו בעובדא דטבח שהטבח נאמן על עצמו לומר שהוא לא שחטה להיכא שאומר קדשתי את בתי ויש עדים שלא קדשה יע\"ש, ואשתמיט מיניה תשו' הרשב\"א בדין הקדו' הביאה מרן ב\"י בא\"ה סימן מ\"ה דהתם אפילו נגד עדים נמי הוא ומה שייחס עוד הר\"ב מ\"ץ בדעת הרא\"ש ז\"ל דס\"ל הכי הנה דברי הרא\"ש ביבמות דכ\"ב הויין תיובתיה ואשתמיט מיניה.
ולעיקר קו' הרב מוהרימ\"ט ז\"ל על מה שתירצו בתוס' רי\"ד מההיא מתני' דסוף נדרים מקום יש ליישב ע\"פ מ\"ש הר\"ן ז\"ל שם אבל התוס' חלוקים ע\"ד הר\"ן ולדבריהם הדרא קו' התוס' בשמעתין לדוכת' וליכא לתרוצי כתירוץ מוהרימ\"ט ז\"ל דסוגיין לא אזלא כוותיה בין ממ\"ש ר\"ח בההוא עובדא דאבנא דכוחלא דהתם נמי אמיה הוה בין מעובדא דדביתהו דר\"ח דאיהי לא הוה בעי לאנסובי לאיניש אחרינא משום צער לידה וליכא חששא דשמא עיניה נתנה באחר ובזה יש מקום להתיישב, מיהו אפשר ליישב קו' תוס' רי\"ד לדברי התוס' דסוף נדרים דמשו\"ה לא מייתי רב חסדא ראיה מההיא מתני' דלקמן משום דשנייא היא הך עובדא דהיא אינה יודעת עיקר העדות ואדברי אמה קסמכה ואפשר דכל כה\"ג שאינה מעידה מצד עצמה ליכא למיחש לשמא עיניה נתנה באחר ולהכי מדמי לה לההיא דיאודית ובכן ע\"פי האמור יש ליישב ג\"כ תשו' הרא\"ש ז\"ל שהביא מרן ב\"י בא\"ה ס\"ס מ\"ו שעמד מתמיה עליה הר\"ב ע\"י ושאר האחרונים ז\"ל מהא דשמעתין דהתם שאני שהיא היתה יודעת שנתקדשה לאחר וכל כה\"ג אמרינן ודאי שוייא אנפשה חתיכה דאיסורא ועיין בזה להר\"ב ד\"מ שדבריו תמוהים גם מ\"ש הר\"ב עצמות יוסף ז\"ל קשה יע\"ש, ועוד אחרת י\"ל לתשובת הרא\"ש ז\"ל הלזו ע\"פי מ\"ש התו' בכתובות דס\"ג ע\"ב באחד מן התירוצים שתרצו שם עיין עליהם ואע\"פ שהרא\"ש דחה תירוצם הלזו שם באותה סוגייא ולא חילק בין היכא דמפסדא כתובה להיכא דלא מפסדא יע\"ש, הנה בתשובותיו חשש לסברא זו דכל דמפסדה כתובה אמרינן ודאי שוייא נפשה חתיכ' דאיסורא ולא אמרינן עיניה נתנה באחר, ואותה סוגייא דסוף נדרים מיירי באשת כהן שנאנסה דלא מפסדה כתוב' לפי דברי התוס' והרא\"ש הנז', ובכן יש לתמוה על מ\"ש מרן ב\"י בא\"ה סימן קט\"ו עמ\"ש הטור דאיהי מהימנא לומר שנטמאת להפסידה כתובתה וציין מרן ז\"ל מתני' דסוף נדרים וכתב דפשוט הוא ולא זכר ש'ר דברי התו' דכתובות הנז' שלפי דבריהם ההיא מתני' לא מכרעא דמיירי באשת כהן שאומרת שנאנסה וליכא הפסד כתובה ודוק.
ודע שרבינו בפכ\"ד מהלכות אישות די\"ח משמע דסבור כשיטת התוס' דכתובות הנז' ודבריו סותרין למ\"ש בפי\"ד ד\"ח יע\"ש, ושמעתי מפי מו\"ה בעל שע\"ה שיישב דבריו בהקדים לבאר כוונת התוס' שם בכתובות שהק' הקו' האחרונה באומרם שיהא נאמן במיגו ולא הוק' להם סתמא בפשיטות והיינו טעמא דאי לאו דאיכא מיגו לא הוה ק\"ל מידי דאיכא למימר שאני הכא דאיכא סברא לומר אין אדם מע\"ר אבל היכא דאיכא מגו אמרינן שפיר אפילו היכא שמשים עצמו רשע וזה כדברי הרשב\"א בתשו' ושלא כדברי מהריב\"ל שכתב דלא אמרינן מיגו היכא שמע\"ר ולדידי אכתי אין זה נכון שהרי כתבו התוס' בדוכתי טובא הביא דבריהם בספר ארעא דרבנן דלא אמרינן אין אדם מע\"ר היכא שהוא מכוין לטוב יע\"ש עוד יש ליישב תשו' הרא\"ש שהביא מרן ב\"י בא\"ה ס\"ס מ\"ו ע\"פ מ\"ש הרא\"ש גופיה בסוף נדרים וז\"ל ועוד נ\"ל טעם טוב דהלכתא כרב המנונא שאפי' למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה אבל ודאי חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר מתחת בעלה להיותה באיסור א\"א כל ימיה יע\"ש ה\"נ דוכוותא היא ודוק.", + "שורש מקדש בשוה כסף ככסף\n הא \n למדת שכל המקדש בש\"פ כו' הרי אלו קדושי ודאי כו'. הנה התוס' ז\"ל בפ\"ק ד\"א ד\"ה בפרוטה כתבו וז\"ל ואם תאמר ומנ\"ל דשוה כסף ככסף כו' ופדיון הבן דכתיב ביה כסף ואמרינן לקמן דרב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן מנ\"ל דשוה כסף ככסף ומיהו בפ\"ק דשבועות דריש בכלל ופרט עכ\"ל ואנכי לא ידעתי למה לא הביאו ראיה דגבי פדיון הבן דש\"כ ככסף ממשנה ערוכה דתני תנא בפ' יש בכור דמ\"ט ע\"ב וכולם נפדין בכסף ובש\"כ ועיין שם בפי' הרע\"ב ז\"ל גם במ\"ש בפ\"ק דשבועות דריש לה בכלל ופרט וכלל לא ידעתי למה הביאו ממרחק לחמם ממס' שבועות והיא משנה ערוכה שם בפ' יש בכור עלה דהך מתני' דלכולם נפדין בכסף ובש\"כ דתנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעו' ומפרשינן טעמא בגמ' משום כלל ופרט וכלל וצ\"ע.
כ\"ע אבל גבי ערכין דכתיב ביה כסף והקדש נמי דתנן בערכין כו' מנ\"ל דש\"כ ככסף עכ\"ל הנה למאי דמשמע להו דגבי ערכין נמי ש\"כ ככסף לא הביאו ראיה מהיכא משמע להו כן ואי מהא דתנן בספ\"ו דערכין דחייבי ערכין ממשכנין אותם ונפרעין מעבדי' וקרקעות שלהם כדאיתא התם ופסק כן רבינו בספ\"ג מהל' ערכין משם תשו' יוצאה לעיקר קושייתם דקראי טובא איכא להכי ומינייהו ילפינן דלאו דוקא כסף ועוד דמהתם ליכא ראיה שעיקר לקיחת עבדים וקרקעות אינו אלא כדי למוכרן ולגבות מהדמים שלהם וכי קפיד קרא הוא שלא יהיה עיקר פרעון חובו משווי העבדים והקרקעות סוף דבר לא ידעתי מהיכא משמע להו גבי ערכין דש\"כ ככס' ועיין בדברי הריטב\"א דמשמע ליה דערכין נמי דין הקדשות אית להו יע\"ש.
כ\"ע מיהו בהקדשו' אפשר דדרשינן כלל ופרט כו' עיין בדבריהם בפ' הזהב כי שם פירשו ענין כלל ופרט דנפ\"ל מקרא דויסף חמשית כסף ערכך והיה לו ויסף חמשית כלל כסף פרט והיה לו חזר וכלל והקשה לזה וז\"ל וא\"ת דאי לא הוה כתוב אלא כסף לחודיה הו\"א ש\"כ ככסף והשתא דכתיבי כללי ממעטינן קרקעות עכ\"ל וכתב ע\"ד הר' ח\"ה וז\"ל מצינן למימר השתא דכסף דהכא דוקא ולא גמרינן ליה מנזקין ועבד אלא דניחא להו למימר דכסף דה\"נ כסף ואפילו ש\"כ דילפי' ליה מנזקין ועבד עכ\"ל והרואה ירא' שדבריו הם כמילתא בלא טעמא דאמאי ניחא להו למימר הכי ולבקש תשו' אחרות ליישב קושייתם אבל הדבר מבואר דמשמע להו הכי דאי לא הוה כתיב אלא כסף לחודיה הוה ילפינן מנזקין וע\"ע דה\"ה ש\"כ כי היכי דילפינן כסף דקידושין וערכין מהנהו וכמ\"ש הם ז\"ל הכא בקידושין וברור ומיהו התוס' ז\"ל בפ' יש בכור דנ\"א ע\"א ד\"ה אימא כתבו דבת\"כ פ' אם בחוקותי דריש לכלל ופרט מקרא דוכל ערכך יהיה בשקל הקדש ומאי דמייתי תלמודא בפ' הזהב קרא דונתן הכסף וקם לו לא חש לו להביא אלא חד מקראי דכתיב כסף ועיין בספר לשון ערומים בלשונות הרמב\"ם ד\"ח ע\"ג.
כ\"ע וי\"ל דילפינן מנזקין וע\"ע כו' הרב ע\"י הק' דא\"כ אמאי לא ילפינן עיקר קנין כסף מע\"ע ולמה אצטריך ג\"ש דקיחה קיחה והאריך בזה יע\"ש ותמיה לי על דבריו דהא לקמן ד\"ד ע\"ב כי הוה בעי תלמו' למילף קנין כסף באשה מאמה העבריה מק\"ו פריך מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף יע\"ש והשתא היכי מצינן למילף עיקר קנין כסף מע\"ע דאיכא למפרך הכי משא\"כ גילוי מילתא דכסף דקרא לאו דוקא אלא ה\"ה שוה כסף ילפינן שפיר מהתם ודוק והרב ח\"ה ז\"ל כתב ע\"ד התו' הללו וז\"ל דע\"כ מפדיון הבן והקדש לא נילף להו דהא קדושין איתנהו בקרקע וכן בשטר וה\"נ פשיטא להו בערכין דאיתא בשטר וקרקע עכ\"ל הנה הרב ז\"ל מינח ניחא ליה בהכי מה שלא כתבו התוס' דש\"כ דקדושין וערכין ילפי' מפדיון והקדש משום דמשמע להו דאיתנהו בשטר וקרקע דאי מהתם ילפינן לה הו\"ל למעוטינהו דומיא דהנך.
ואולם אכתי היא גופא קשיא מהיכא משמע להו דאיתנהו בשטר וקרקע אם לא משום דילפינן לה מע\"ע ונזיקין ואם כן דאדילפי לה מעבד עברי וניזקין ומרבו אפילו שטר וקרקע לילף מהקדש ופדיון ונמעוט שטר וקרקע ומה תקן הוא ז\"ל בזה, וראיתי להרב עצמו' יוסף שכתב דמרבויי קניינין אית לן למילף ולא ממיעוט קניינין ולדידי נ\"ל דמהקדש ופדיון ליכא למילף דהוה ליה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ואף שהוא ז\"ל דחה זה יש לעמוד על דבריו ולא עת האסף עוד כתב הרב חידושי הלכות ז\"ל וז\"ל מיהו ק\"ק אמאי לא ניחא להו כדבעו למימר מעיקר' דמס' נימא דש\"כ ככסף בקידושין וערכין ומיהו אצטריך קראי בע\"ע ונזיקין דאי לא הוה כתיב בע\"ע ס\"ד דלא יהיה ש\"כ ככסף לפי שהוא גרם לו למכר כמ\"ש התוס' בתירו' שני וכן בנזיקין לפי שמצינו שהקפיד הכתוב לענין מיטב כמ\"ש התוס' בתירוץ קמא עכ\"ל, ואין מקום לקושייתו לע\"ד דודאי אי הסברא היה נותן לומר דכל מקו' דכתיב כסף ה\"ה ש\"כ מהיכא תיתי למעט נזיקין וע\"ע מהני טעמי דאז הו\"ל כאילו כתיב קרא בהדייא בהו דמהני ש\"כ והתוס' לא כתבו דמהני טעמי לא ילפי מהדדי אלא לפום קושטא דמשמ' להו דכל דלא רבי קרא ש\"כ בהדיא אין סברא לרבויי ממילא ועיין בס' לשון ערומים בלשונו' הרמב\"ם ד\"ח ע\"ג.
כ\"ע וא\"ת והא גבי ניזקין כו' א\"נ י\"ל אי כתיב בעבד הו\"א דדין הוא שנקל עליו כדי שלא יטמע עכ\"ל והק' הרב ע\"י דאכתי נימא פדיון הבן יוכי' דאע\"ג דליכא האי טעמא שכ\"כ וליכא למימר דכי אמרי' הכי הו\"א דייו לבא מן הדין להיות כנדון ומה פדיון הבן שטר לא אף נזיקין כן שהרי כתב הרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דבבא קמא ד\"ו ע\"א דלא אמרינן דיין ויוכיח ולהכי כי ילפינן התם אבנו סכינו ומשאו מבור ומאש כתב הוא ז\"ל דיהבי' להו כל דין בור אע\"ג דמבור לחודיה לו אתו אלא מבינייא דבור ואש לא אמרינן דייו שיהא דינם כאש ונפטור בהו טמון דומייא דאש הואיל ועיקר הילפותא אינו אלא מבור ואש אינו אלא יוכיח לא אמרי' דייו איוכיח וה\"נ כי אמרי' פדיון הבן יוכיח לא אמרינן דייו שיהא דינו כפדיון ע\"כ ת\"ד ז\"ל ולע\"ד י\"ל דדוקא התם הוא דכתב הרא\"ש דלא אמרי' דייו איוכיח משום דאבנו סכינו ומשאו דמו טפי לבור ובור גמור היינו משום דלא דמו לגמרי בהך מילתא דתחילת עשייתה לנזק או משום דדבר אחר מעורב בו בעשייתן או שלא גרמו לו מעשיו או שעשייתה ברשות כל דאשכח בשאר נזיקין כה\"ג שלא מנע הכתוב החייוב בהם גם אלה לא יצאו מכלל בור משום הנך פירכות וכל דין בור יש להם קלות וחמורות שבו כמ\"ש כל זה הרא\"ש ז\"ל משא\"כ הכא דלא דמו נזיקין לע\"ע טפי מפדיון הבן ועיקר הילפותא היא דכי היכי דהתם גלי רחמנא דבכסף לאו דוקא ה\"נ הכא א\"כ כי אמרינן פדיון הבן יוכיח איכא למימ' דיהבינן ליה כל דין פדייון מטעם דיו.
עלה בידינו מכלל דברי התוס' דמשמע להו דמאי דמהני ש\"כ גבי קידושין הוא משום דילפינן הכי מנזיקין וע\"ע אבל הרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א והר\"ן כתבו דמסברא אית לן למימר הכי בכל קנין דהא לדידהו דמקנה וקונה ניחא להו בהכי משא\"כ גבי ע\"ע דכיון דע\"כ דרבו הוא מגרע פדייונו ויוצא סד\"א כסף דוקא להכי אצטריך קרא לרבות ש\"כ וכן גבי נזיקין אע\"ג דמסברא הו\"ל למימר דש\"כ ככסף דדומייא דמה שהזיק ישלם מ\"מ הואיל וקפיד קרא שישלם לו ממיטב סד\"א דה\"נ קפיד אכסף דוקא קמ\"ל דלאו דוקא ועיין עוד בדברי הרשב\"א והריטב\"א שיישבו לפי שיטתם ההיא דאמרינן לקמן ד\"ח ע\"א האי תבואה וכלים היכי דמי ישיב אמר רחמנא לרבו' ש\"כ כו' יע\"ש.
ולדידי ק\"ל לפי דבריהם עיקר מימרא דרב יוסף שם דקיליף מכסף דמידי דלא קייץ לא מהני לקדושין דמה כסף מידי דקייץ אף ש\"כ מידי דקייץ והשתא כיון דבמידי דקייץ בדידהו דמקנה וקונה תלייא מילתא ומה\"ט אמרינן דכסף לאו דוקא וה\"ה ש\"כ ה\"נ נימא במידי דלא קייץ נמי דלאו דוקא כיון דלדידהו דמקנה וקונה הא ניחא להו בהכי ועיקר הילפותא דיליף מע\"ע דבעינן מידי דקייץ לפי דבריהם לא מכרעא דשאני ע\"ע כיון דע\"כ דרבו הוא מגרע פדיונו ויוצא החמירה עליו התורה שלא תצא כי אם במידי דקייץ משא\"כ באשה דהסברא היא שתקנה עצמה בכל מידי דבעי דומייא דש\"כ.
והנה הרב פר\"ח בתשובותיו שבס\"ס מים חיים סי' ה' העלה דגבי פדיון הבן וכל שאר מתנות כהונה אם נתנה בע\"כ של כהן יצא י\"ח נתינה דנתינה בע\"כ במידי דממונא שמה נתינה וראיתי למורינו הרב בס' קול יעקב בקונט' חידושי הלכות דנ\"ז ע\"ג שדחה דבריו משיטת הראשונים הללו שכתבו דגבי ע\"ע אצטריך קרא לרבות ש\"כ דכיון דע\"כ דרבו מגרע פדיונו ויוצא הו\"א דוקא כסף והשתא לפי דברי הרב פר\"ח ז\"ל אכתי תקשי דלמה לי קרא דהא מפדיון הבן דנתינה בע\"כ שמה נתינה ואפי' בש\"כ כדאמרינן רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן מניה הוה שמעינן דה\"ה בע\"ע יע\"ש ולק\"ד אין דמיונו' עולה יפה דאכתי איכא למימר דגבי ע\"ע שאני דאיכא פסידא לרבו שהרי אנו באין להוציאו לעבד מרשותו בע\"כ הילכך אית לן למימר שפיר דקפיד קרא אכסף דוקא ולא אש\"כ משא\"כ גבי פדיון הבן דכיון דמתנה הוא דיהיב ליה רחמנא ולית ליה פסידא כי יהיב ליה ש\"כ דינא הוא דאפי' בע\"כ שמה נתינה ועוד דגבי עבד כשקנאו רבו נתן כסף ועכשיו שאנו באים להוציאו מרשותו נותנין לו ש\"כ משא\"כ גבי פדיון ועוד דאי מפדיון הבן הוה שמעינן לע\"ע הו\"א דייו לבא מן הדין להיות כנדון ומה פדיון הבן שטר וקרקע לא מהני ה\"נ הכא להכי אצטריך קרא גבי ע\"ע.
ודע שהרב מש\"ל ברפ\"ד מה' מלוה ולוה מייתי הא דתניא בר\"פ אז\"נ נשך כסף נשך אוכל אין לי אלא אלו מנין לרבות כל דבר ת\"ל נשך כל דבר והקשה הרב דלמה אצטריך כל דבר דהרי גבי קדושין כתיב כסף ומרבינן כל דבר ואפי' קרקעות ואפילו מאן דפליג בקרקעו' היינו משום היקשא דויצאה והיתה ועיין במה שישב הוא ז\"ל ולשיטת הראשונים הללו דמשמע להו דה\"ט שמרבינן ש\"כ בקדושין אינו אלא מסברא דגבי קנין בדידהו דמקנה וקונה תליא מילתא אין מקום לקושייתו דגבי רבית מהיכא תיתי לרבויי ש\"כ ועיקר קושייתו לא חלה כי אם לדברי התוס' דנפ\"ל מקרא דנזיקין וע\"ע והוא מן הקושי למה לא בירר שיחותיו בזה והרב מהרימ\"ט עלה ונסתפק לשיטת הראשונים הללו דנפ\"ל ש\"כ דגבי קדושין מסברא אי מהני נתינה בעל כרחה אפילו בש\"כ כגון שאמר לאשה הרי את מקודשת לי ע\"מ שאתן ליך ק\"ק זוז ונתן לה בע\"כ כדי שווים מהו כיון דבע\"כ יהיב מסתברא דכסף דוקא וכ\"כ נסתפק גבי הלוהו על שדהו ואמר אם אין אתה נותן לי מכאן ועד יום פ' הרי היא שלי ונתן לו ש\"כ בע\"כ אם קיים תנאו בהכי או לא וכתב דמע\"ע לא מצינן למילף דשאני ע\"ע דאקיל רחמנא גביה כדי שלא יטמע בין הגוים ובע\"ע הנמכר לישראל מפני שריבה לו הכתוב יציאות הרבה בשנים וביובל והתורה הקפי' על ישראל שלא ישתעב' דכתיב עבדי הם וכתב דגבי גט מסתברא ודאי דלא מהני שהרי לצעורה קא מכוין כי ההיא דאמרינן גבי אצטלית בפרק מי שאחזו אבל גבי קדושין וקרקע בספקא תליא מילתא עכ\"ל ואין ספק כי לשיטת התוס' דנפקא להו ש\"כ גבי קדושין מקרא דע\"ע דדינא הוא דאפי' בע\"כ נמי מהני דומיא דע\"ע ועיקר ספקו של הרב ז\"ל אינו אלא לפי שיטת הראשונים שכתבנו ולענין כשהתנה עמו ע\"מ שתתן לי כלי פ' וישנו כגון אם יכול ליתן כלי אחר כמוהו נראה ברור שיכול ליתן אחר אך כשאומר כלי שלי פ' עיין בס' בני אהרן בביאורו לטח\"מ סי' רע\"א דקכ\"ז ע\"א ד\"ה אבל גם איפכא לא קא מספק\"ל להרב ז\"ל כגון אם התנה לתת לה חפץ פלוני ונתן דמים אי מהני שדבר זה כבר בא מפורש בדברי הרא\"ש שם בפרק מי שאחזו ובפרק לולב הגזול שחזרת דמים מהני בכל מקום לבד מגט משום דלצעורה קמכוין ועיין להר' מח\"א ה' זכיה סי' ך' ודברי הרב בית שמואל בא\"הע ריש סימן כ\"ז במ\"ש ע\"ד מהרימ\"ט הללו תמוהים הרבה וכמו שתפס עליו בס' אור יקרות.
ואולם עיקר ספיקו של הרב ז\"ל במחלוקת הוא שנוי בין גדולי האחרונים ודעת הרב מהר\"י בירב הובאו דבריו במהר\"ם אלשקאר ז\"ל סימן ל\"ב ובהרלב\"ח סימן קל\"ד דאפילו בגיטין כל כה\"ג שהתנה לתת דמים ואפי' בש\"פ ממטבע פ' יכול ליתן שוויים אפי' בע\"כ שע\"כ לא פליגי רשב\"ג ורבנן גבי גט אלא כשהתנה לתת איצטלית ורצה ליתן דמים אבל כשהתנה לתת דמים כולי עלמא מודו שיכול ליתן שוויים ועי' בספר משאת משה ח\"ג תשו' בנו סימן כ\"ז בריש התשובה שכתב וז\"ל שראובן חייב ליתן לסופר השלשים אמות חיטא'י ואע\"ג שבכל אתר ש\"כ ככסף בכל שכן הוא בנ\"ד דכסף גופיה עדיף מש\"כ דאדרבא לקיחת הדמים עדיף מל' אמות חיטא'י מ\"מ כו' ולא זכר דברי הר\"י בירב אלו דאזיל בתר איפכא ועיין בתשובו' הרא\"ש כלל ח' סימן ט\"ז והרלנ\"ח והר\"ם אלשקאר חלקו על מהר\"י בירב כמו שתראה למרן החבי\"ב בא\"הע סימן ל\"ח הג\"הט אות י\"ג וי\"ד ובסי' קמ\"ג הג\"הט אות ס\"א ושם בסימן ל\"ח כתב שהרב המבי\"ט הסכים לדברי מהר\"י בירב ז\"ל והוא מן התימא איך אשתמיט מיניה דמהרימ\"ט ז\"ל תשו' זו כי כל רז לא אניס ליה.
ולענין אם האשה מתקדשת במחובר לקרקע מדין כסף כתב הר\"ן דאיכא מ\"ד דלא מהני דהא אתקש הויה ליציאה ותנן גבי גט בפרק המביא תניין אין כותבין במחובר לקרקע והביאו ראיה לדבריהם מההיא דפריך תלמו' בפ\"ק דגטין ד\"ט עלה דתניא בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דאמאי לא תני נמי פסול מחובר ומשני מילתא דאיתיה בקדושין לא קתני ודחה הר\"ן ז\"ל דבריהם דהתם מיירי לענין קדושי שטר אבל גבי קדושי כסף לא מקשינן הויה ליציאה כדמשמע ההיא דריש לקיש לקמן בסוגין דף ט' שאמר הויות להדדי מקשינן כו' ואף על פי שדחה זה באומר ודהתם מיירי לענין לשמה דאין סברא אפילו לשיטת החולקים להקיש הויה ליציאה מ\"מ דחה דבריהם מכח התוספתא דתניא במכילתין פ\"ד גבי המקדש בעיר הנידחת דמינה משמע דקדושי כסף מהני במחובר יע\"ש.
וראיתי למהרימ\"ט ז\"ל בנימוקיו על הרי\"ף והר\"ן שכתב דבריו הללו וז\"ל וא\"ת אם איתא דפיסול מחובר ליתיה בקדושי כסף היכי מבעיא ליה לר\"ל הויות להדדי מקשינן כלומר שיהא שוה שטר לכסף הרי מחובר דפסול בשטר ולא בכסף וכ\"ת ודאי דלמאי דמספ\"ל דהויות להדדי מקשינן אף כס' פסול במחובר אבל לפי המסקנא לא גמרינן אלא בשטר אין לנו לומר כן כו' עד וי\"ל דבתר דאסיקנן לענין לשמה דהויה מיציאה ילפי' ה\"ה לענין מחובר דלא ילפינן אלא בשטר דדיו לבא מן הדין להיו' כנדון מה התם בשטר דוקא אף הכא בשטר ולא בכסף ולדידי נ\"ל דודאי דמאי דמספ\"ל לר\"ל אי בעינן גבי שטר אירוסין לשמה ה\"נ מספ\"ל לענין מחובר ולמאי דבעינן מימר אתקוש הויות להדדי ה\"נ גבי שטר אירוסין מהני מחובר דומיא דהויה דכסף דלא מפסיל במחובר כיון דליכא היקשא דהויה ויציאה ור\"ל נקט בעייתו בענין לשמה וה\"ה לענין מחובר כמ\"ש הרב עצמו שם לעיל מזה יע\"ש ומה שתירץ הוא ז\"ל דכי מספ\"ל אי אמרינן אתקוש הויות להדדי אף כסף פסול במחובר אלא דלמאי דפשיטא ליה דאתקש הויה ליציאה לא אמרינן הכי אלא גבי קדושי שטר דמיניה הוא דאתי לקדושי כסף משום דדיו לבא מן הדין להיות כנדון אכתי קשה דנהי דמיניה לא אתי אכתי נילף הכי מקדושי שטר ומשום היקשא דהויות להדדי ונילף שטר מיניה וכסף משטר.
ואולם הא ק\"ל למו\"ה בספר שער המלך דכיון דעכ\"ל דכי מספ\"ל לר\"ל בקדושי שטר אי בעינן לשמה ה\"נ מספ\"ל לענין מחובר א\"כ אמאי לא פשיט לה מאותה ברייתא דפרק המביא ד\"ט דאייתי הר\"ן דלא מני פיסול מחובר בהדי אינך דברים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דלית לן למימר אלא כדמשני התם תלמו' מילתא דאיתיה בקדושין לא קתני וכיון דילפינן מינה לענין מחובר ה\"נ לענין לשמה דלפי שיטת הר\"ן כהדדי נינהו משא\"כ לפי שיטת החולקים על הר\"ן שלענין מחובר מפשט פשיטא ליה לר\"ל דפסיל ולענין לשמה דוקא הוא דמספ\"ל אי מקשינן הויות להדדי דגבי קדושי כסף פשיטא ליה דבעינן לשמה דמפני שיוויו היא מתקדשת ולא מפני טבועו כמ\"ש הר\"ן ז\"ל ואין לומר ולדידך מי ניחא דסו' סוף תקשי אמאי לא פשיט מינה לענין לשמה דמדלא מני להו התם מוכח דאיתיה נמי גבי קדושין דהא ודאי לא קשיא דאיכא למימר דר\"ל ס\"ל כרבא דטעמא שצ\"ל בפני נכתב ובפ\"נ הוא מה\"ט שלשמה והא מני לה יע\"ש ואפשר לומר בדוחק דכיון דאותה ברייתא לא יהיב טעמ' אמאי פסיל מחובר גבי שטר קדושין ולא ילפינן היתרא מהיקשא דהויות להדדי לא מייתי מינה ראיה אע\"ג דמינה שמעינן עיקר דינא וא\"נ אפשר לומר דהא דמשני התם תלמו' מילתא דאיתי' בקדושין לא קתני היינו בתר דשמעי' לר\"ל דמפשט פשיטא ליה דאית לן למימר אתקש הוייה ליציאה אמנם לפי מאי דס\"ד דר\"ל דהוייות להדדי מקשי' לא שמעינן מידי מההיא ברייתא דאיכא למימר איפכא דמילתא דליתיה בקדושין קתני וטעמא רבה איכא למימר הכי דכיון דתנא תני גיטי נשי' רצה לכלול במילתיה שני גיטין דהיינו ב' שטרות שטר גרושין ושט' קדושין ומילתא דאיתא בשניהם קתני דליתיה בשניהם לא קתני והוה שמעינן נמי דגבי שטר קדושין צריך שיאמר השליח בפ\"נ ובפ\"ן והוה פסלי' ליה בנעשה ע\"י ערכאות והוה מכשרינן בעד כותי וטעמא איכא למימר הכי דשטר קדושין מיניה דגרושין ילפינן ליה השוו חכמים מידותיהם בהם ועיין שם בדברי המפרשים ז\"ל.
תו ק\"ל למו\"ה הנז' נר\"ו לשיטת הר\"ן דמחוב' ולשמה כי הדדי נינהו לענין קדושי כסף א\"כ לקמן בפרק הא\"מ דף מ\"ח דקאמר תלמודא דר\"א לית ליה הך פשיטותא דר\"ל אלא סבירא ליה דלא בעינן לשמה לענין קידושין הכא נמי ודאי דלית ליה הא דמחובר אלא לדידיה מצי לקדש במחובר וכיון שכן ק' אמאי לא מני באותה ברייתא דפ' המביא לר\"א ד' דברים דליתני מחובר נמי דהא לר\"א ליתיה בקידושין והו\"ל למימר ולדברי ר\"א בד' כדקתני ולר\"מ בד' ועיין להתוס' בגיטין פ' כל הגט דכ\"ו ע\"א ד\"ה חוץ תו ק\"ל למו\"ה הנז' אמאי לא אייתי הר\"ן ז\"ל סייעתא לדבריו דלא ילפינן מהוייה ליציאה אלא דוקא גבי קידושי שטר ולא גבי קדושי כסף מדברי הירושל' הביאם הר\"ן גופיה בר\"פ האומר דקאמר התם הרי את מקודשת לי ל' יום הרי היא מקודשת לעולם אמר ר\"י בר אלעזר הדא דתימר מקודשת בשקידשה בכסף אבל אם קידשה בשטר הואיל ולא למדנו כתב קידושין אלא מגירושין מה בגירושין אינה מגורשת אף בקידושין אינה מקודשת ואע\"פ שהר\"ן ז\"ל כתב שם דמאי דמשמע ליה מהירוש' דבגרושין אינה מגורשת תלמודא דידן פליג וקי\"ל דמגורשת מ\"מ במאי דמשמע ליה מהירוש' דיש חילוק בין שטר לכסף לענין היקשה דהוייה ליציאה לא אשכחן פלוג' בהא את\"ד נר'ו ושוב ראיתי להרב מש\"ל בפ\"ו מה' אישות ד\"י ציין דברי הר\"ן ז\"ל הללו בשני המקומות כנר' שרצה להק' לו כן ועיין בנדרים פ\"ד דכ\"ט ע\"א דקאמר תלמודא ומה אלו אמר לאשה היום את אשתי ומחר אין את אשתי נפקא בלא גט וכתבו שם התוס' והרא\"ש דפשי' ליה הכי מהקשא דהוייה ליציאה דכי היכי דגבי גט קי\"ל דכיון דפסקא פסקא ה\"נ גבי קידושין יע\"ש והשתא מדקא' תלמודא סתמא דמקודשת לעולם ולא חילקו בין קידושי כסף לקידושי שטר משמע דפליג תלמודא דידן אירושלמי דמחלק בהכי.
איברא דלפי זה אפסדן לקמייתא דהשתא תיקשי לן איפכא לשיטת הר\"ן איך כתב דגבי קידושי כסף לא עבדינן הקשא דהוייה ליציאה וההיא דנדרים הוייא תיובתיה ויש ליישב דאף הר\"ן לא כתב כן אלא דוקא לענין מחובר דסברא הוא שלא לפסול קידושי כסף במחובר כיון דבהנאה תליא מילתא והא אית לה משא\"כ בההיא דנדרים דאין מקום לחלק בהכי ובהכי ניחא ההיא דר\"פ המגרש דפשיט ר' אבא דהמקדש לאשה חוץ מפ' שאינה מקודשת לרבנן משום דמקשינן הוייה ליציאה ולא אשכחן דמחלק תלמודא בין קידושי כסף לקידושי שטר ועיין שם בדברי הר\"ן ז\"ל גם הרא\"ש והטור ז\"ל בא\"ה ס\"סי ל\"ח פסקו לדרבי אבא ולא חילקו ביניהם גם רבינו בפ\"ז מה' אישות דפסק דהוייא ס' מקודשת לא חילק בהכי וע\"פ האמור הנה נכון ועיין בס' קרית מלך רב בפ\"ז מה' אישות דס\"ד ע\"ג שתמה ע\"ד הר\"ן ז\"ל מהא דאיבעיא לן לקמן דפ\"ז ונקיש הוייה ליציאה מה הוייה בכסף אף יציאה בכסף דנר' משם דגם לענין כסף מקשינן הוייה ליציאה יע\"ש ואין מקום לקושייתו דאף הר\"ן לא כתב כן אלא לפום קושטא דמילתא דלית לן כסף גבי גירושין אלא שטר דוקא ותלמודא פריך שפיר דאמאי לא ניל' ליה מהקשא דהוייה ליציאה והדברי' ברורים.
ולשיטת החולקים שהביא הר\"ן ז\"ל הקשה מורי הרב נר\"ו מהא דלקמן ד\"ד ע\"ב דהוה בעי תנא לאתויי כסף גבי קדושין מק\"ו דאמה העבריה אף על גב דאינה נקנית בביאה ודחי לה יע\"ש והשתא לפי שיטת החולקים דמשמע דאף בקידושי כסף מקשינן הוייה ליציא' ופסלינן מחובר היכי הוה ס\"ד למילף מאמה העבריה דאיכא למידחי מה לאמה העבריה שכן נקנית במחובר מקרא דישיב דמרבינן כל מילי תאמר באשה שאינ' נקנית עכת\"ד נר\"ו ולדידי הא ל\"ק כלל די\"ל שאף החולקים על הר\"ן אזלי ומודו דאי הוה ילפינן כסף גבי קידושין מאמה העבריה דלא הוה עבדינן הקשא דויצאה והיתה לענין כסף לפסול מחובר דכיון דילי' לה מאמה העבריה יהבינן לה כל דין אמה העבריה בענין כסף והקשא דויצאה והיתה היינו דוקא לענין שטר וכדברי הר\"ן ז\"ל וא\"נ י\"ל דכי פרכינן הכי מצינן מימר הקדש יוכיח דאע\"ג שאינו נפדה במחובר לקרקע נפדה הוא בכסף ודוק.
תו ק\"ל למו\"ה הנז' לשיטת החולקי' על הר\"ן ומשמע להו דגבי קדושי כסף נמי מקשי' הוייה ליציאה ופסלינן מחובר א\"כ לר\"י הגלילי דאית ליה דאין כותבין הגט לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלי' מדכתיב וכתב לה ספר כריתות מה ספר שאין בו רוח חיים ולא אוכל כדאיתא בפ' המביא תניין דכ\"א ע\"ב ה\"נ ודאי גבי קדושין ממעטינן להו מהקשא דהוייה ליציאה וזה לא שמענו בשום מקום דלר\"י הגלילי אין קדושין במידי דאית ביה רוח חיים ואוכלין, ועוד דבפ' הא\"מ דב\"ן ע\"א עלה דתנן המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת קאמר תלמוד' נימא מתני' דלא כר\"י הגלילי כו' יע\"ש, ואם איתא דלר\"י הגלילי אין קדושין במידי דאוכלין פשיטא ודאי דמתניתין דלא כוותיה את\"ד נר\"ו.
איברא דלע\"ד הא לא מכרע' כולי האי דאיכא למימר דתלמוד' ה\"ק נימא תנא דמתני' לית ליה כר\"י הגלילי לענין זה דמאי דמשמ' ממתני' דמהני קדושין באוכלין פשיטא ודאי דלית ליה כר\"י הגלילי בהא נמי נימא דלית ליה כוותיה, ומשני דבהא מצי סבר כוותיה מ\"מ מדלא אשכחן לר\"י הגלילי בעלמא דס\"ל הכי הא ודאי מכרעא דלדידיה נמי מהני קדושין באוכלין ועוד דקרא כתיב תנה את אשתי את מיכל אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים וכיון דלר\"י הגלילי עכ\"ל דלא מקשי' הוייה ליציאה לענין קדושי כסף ה\"נ אית לן למימ' לרבנן דאפושי בפלוגתא לא מפשינן את\"ד מו\"ה נר\"ו.
ולע\"ד איכא למימר לשיטת החולקים הנז' דלר\"י הגלילי ודאי דאין סברא להקיש הויי' ליציאה ולמעט אוכלין דכיון דאוכלין מטלטלי' נינהו ודמו לכסף אית לן למימר דבכלל כסף נינהו וכיון דגלי רחמנ' גבי קדושין דמהני ביה כסף כל מידי דדמו לכסף מרבינן מסברא דעיקר טעמא משום הנאה הא אית לה הנאה מה שא\"כ במחובר לקרקע כיון דלא דמי לכסף דהוי מידי דמטלטל ואית לן הקשא דהוייה ליציאה אית לן למעוטי וכה\"ג אשכחן לקמן דקממעט רב יוסף מידי דלא קייץ משום דלא דמו לכסף דשוה כסף דומייא דכסף בעי' ואף ע\"ג דלא קי\"ל כרב יוסף הכא דאית לן הקשא ממעטינן ליה משום הקשא ודוק.
ואולם בראיה זו שהביא הר\"ן ז\"ל מהתו' דמכלתין ועליה בנה דייק לדחו' סברת החולקי' הנה הרשב\"א ז\"ל נידחית קרי לה דאפש' דמשום סיפ' דמכרן וקידש בדמיהם נקט לה בעיר הנדחת ובאשרה יע\"ש, ולדידי ק\"ל לדעת הר\"ן ז\"ל דעשה ממנה עיקר לדחות סברת החולקים אמאי לא פריך מינה תלמודא לקמן לר\"י דאמר דש\"כ דומייא דכסף בעינן ומה כסף מידי דקייץ אף כל מידי דקייץ דהשתא לדידיה ודאי ה\"נ ממעטינן מחובר לקרקע דלא דמי לכסף דהוי מידי דמטלטל ולא מרבינן לדידיה אלא מטלטלין דומייא דכסף וא\"כ תקשי ליה הך ברייתא דאייתי הר\"ן ז\"ל דמינה משמע דמחובר לקרקע מהני בקדושי כסף דהיא היא עיקר ראיית הר\"ן ז\"ל, ועיין להרב מוהריט\"א נר\"ו בקונט' גט מקושר מה שתמה על ראיה זו שהביא הרשב\"א מהתוספתא הלזו יע\"ש, זאת תורת העול'ה דדע' הרשב\"א והר\"ן ז\"ל דהאשה מתקדשת במחובר לקרקע מדין כסף ולא מדין שטר דבשטר אזלי ומודו דאינה מקודשת כדמוכח ההיא דפ\"ק דגיטין ד\"ט כהא דר\"ל דלקמן דפסיל בשנכתב שלא לשמה משום דמקשינן הוייה ליציאה לענין קדושי שטר ודברי הרשב\"א בתשו' סי' ת\"ר כבר תמה עליהם מוהריב\"ל בח\"ב סי' ל\"ג ומוהרימ\"ט ז\"ל בנימוקיו על הרי\"ף בסוגיין ועיין בספר בני חיי בחי' לגיטין ד\"י ואין בדבריו כדי שביעה.
ולענין תלוש ולבסו' חברו וביטלו אי דינו כתלוש או כמחובר ונ\"מ לענין שטר אירוסין דפסול במחובר לכ\"ע אם כתבו על תלוש כזה אי מהני או לאו הנה הרשב\"א בחי' לגיטין פ' המביא תניין דכ\"א עלה דתנן אין כותבין במחובר מסכים הולך דדינו כמחובר ועיקר יסודו מדתנן התם ר\"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש דנקט חתימתו אע\"ג דממילא משמע ודאי כיון דכתיבתו מיהא צריך שיהיה בתלוש לאשמועינן האי דינא דאם אחר שכתבו בתלוש וחיברו וביטלו דלא מהני עד שתהא כתיבתו בתלוש וכן נוטי' פשט דברי הירוש' שהביא הרב שם יע\"ש, אמנם בתשו' סימן אלף רל\"ג נסתפק בדעת השואל אי ס\"ל דדינו כתלוש או כמחובר וצידד שני צדדין בדבריו והוא ז\"ל לא גילה דעתו בדבר זה יעו\"ש, ויש בו מן התימא למה לא דחה הצד הראשון אשר רצה לצדד בדברי השואל דס\"ל דדינו כתלוש עפ\"י שיטתו שהסכים במס' גיטין דדינו כמחובר ועיין עוד בתשו' שהביא מרן ב\"י בה' נדרים סס\"י רכ\"א שכתב וז\"ל ועו' דאפשר דתלוש וחיברו וביטלו לענין הקדש כתלוש דמי משמע דלשאר דברים מפשט פשיטא ליה דדינו כמחובר יעויין שם.
עוד כתב באותה תשו' וז\"ל גם מה שאמר' דבאשרה ופירותיה דקתני בברייתא דאינה מקו' מיירי באשרה שנטעה מתחי' לכך ומשמע לי מתוך דבריך שאתה סבור לומר שגם זו כתלוש וטעמא דאינה מקודשת משום ע\"ז הא בעלמא מקודשת גם זה אינו שלא מצינו בשום מקום תלוש ונטעו שיהא דינו כתלוש לשום דבר דתלוש וחברו אמרו תלוש ונטעו לא אמרו עכ\"ל ודבריו תמוהים שהרי בפ' כל הצלמים דמ\"ה ע\"ב מוקי תלמוד' פלוגתייהו דר\"י ורבנן באילן שנטעו ולבסוף עבדו ולפי שיטת רש\"י ז\"ל שם קמפלגי באילן שנטעו גרעין ואפ\"ה לר\"י הגלילי דינו כתלוש ולרבנן בנטעו אילן מיהא דינו כתלוש, ולפי שיטת התוס' בנטעו אילן הוא דפליגי אבל בנטעו גרעין כ\"ע מודו דדינו כמחובר לר\"י הגלילי מיהא שמעינן דכל שנטעו אילן דינו כתלוש והשתא בין לשיטת רש\"י בין לשי' התוס' ז\"ל דברי השואל נכונין דלשיטת רש\"י ז\"ל מצי אתי ברייתא ככ\"ע וכגון שנטע אשירה זו אחר שנעשה אילן דבהא כ\"ע מודו דדינו כתלוש ואי לאו משום איסור ע\"ז מקודשת ואי לשיטת התוס' אכתי מצינן מימר דהך בריית' אתייא כר\"י הגלילי דס\"ל שכל שנטעו אילן דינו כתלוש.
איברא דדברי השואל שכתב דמיירי באשי' שנטעה מתחיל' לכך משמ' דאם נטעו ואח\"ך עבדו אינ' נאס' והיינו כרבנן דר\"י הגלילי דס\"ל דאילן שנטעו ולבסו' עבדו אינו נאסר דהו\"ל מחובר לשיט' רש\"י בנטעו גרעין ולשי' התוס' בנטעו אילן ולפ\"ז ק\"ט דאיך כתב דאי לאו טעמא דע\"ז היתה מקודש' דהא לרבנן דר\"י הגלילי אי לאו שנטעו מתחילה לכך לא היה נאסר משום דלדידהו הו\"ל מחובר ואיך כתב דמקודשת משום דהו\"ל תלוש ואפשר דלהכי קאמר דאיירי באשירה שנטעה מתחילה לכך דאי בנטעה כשהוא אילן ולבסו' עבדו דאתי כר\"י הגלילי לשיטת התוס' וא\"נ אפי' כרבנן לשיטת רש\"י הוייא מקו' בעיקרו של אילן כשידעה האשה שהוא אילן של ע\"ז שהרי כתב רש\"י באותה סוגייא דאף לר\"י הגלילי דאסר בנטעו ולבסו' עבדו מודה הוא דעיקרו מיהא שרי כדאמר שמואל לקמן עלה דמתני' דג' אשירות וה\"ן ודאי לרבנן דמודו לר\"י הגלילי כשנטעו כשהוא אילן ואח\"כ עבדו לשיטת רש\"י, ועיין בדברי רש\"י פ' נגמר הדין דמ\"ז ע\"ב ד\"ה בקבר בנין שכתב דכוותיה בע\"ז בית שבנאו מתחילה לע\"ז אסור דתלוש ולבסו' חברו הוי תלוש בענין ע\"ז עכ\"ל והן דברים תמו' דבית שבנאו מתחילה לע\"ז לאו משום דתלוש שחברו דינו כתלוש הוא שהרי עלה דאמר רב בפ' כל הצלמים דמ\"ז ע\"ב דהמשתחוה לבית אסרה פריך תלמודא לימא תלוש שחברו דינו כתלוש והא בנאו מתחילה לע\"ז תנן ומשני כו' יע\"ש וצ\"ע ועיין בדברי התוס' בפ\"ק דגיטין ד\"ד ע\"א ד\"ה עד שתהא כו' דנראה מדבריהם דאף כשחברו וביטלו דינו כתלוש כל שלא השריש.
ועיין בהריטב\"א בחי' לגיטין בפ' המביא תניין עלה דמתני' דאין כותבין במחובר כתב וז\"ל ולענין תלוש שחברו וביטלו י\"א דפסול מדאמ' ר\"י עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ורבינו נר\"ו אמר דאין מכאן ראיה דאצטריך דאי אמר כתיבתו הו\"א דלא בעינן חתימה לשמה ובפ\"ק מוקמינן מתני' דבעינן כתיבה וחתימה לשמה כר\"י דלא אשכח תנא דאית ליה הכי בהדיא ועוד דאפשר שיהא כתיבתו בתלוש כגון שכתב הגט על עץ לח ונטעו ואחר ג' ימים שנקלטו הנטיעות דהוי מחובר גמור אפשר שיחתום בו עדים משו\"ה אצטריך עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש הילכך אפשר בתלוש ולבסו' חברו וביטלו דלא חשיב כמחובר דהא לענין ע\"ז והכשר זרעים הוי כתלוש כדאי' בפ\"ק דחולין תדע דלר\"י אין ראיה דבירוש' דבעי כתבו בתלוש וחברו מהו אמאי לא פשיט זה מר\"י מיהו אפשר דגמרין פשיטא להו דהוי כע\"ז וזרעים עכ\"ל והר' בני יעקב בדקכ\"ה ע\"ד הרבה להשיב ע\"ד הריטב\"א ז\"ל הללו במה שהכריח דבריו מדברי הירוש' דאדרבא משם ראיה הפך דבריו דנראה דפשיטא להו דדינו כמחובר שהרי לשון הירוש' שהביאו הרשב\"א והר' העיטור הוא זה בעי ר\"ש בר אבא כתבו בתלוש חברו חתמו תלשו ונתנו לה מה אמרין ביה רבנן בעי ר\"א בר בון כתבו וחתמו בתלוש חברו ותלשו ונתנו לה מה אמר ר\"י כו' ומדקבעי היכא דכתבו בתלוש ואחר שחברו חתמו לרבנן וכן היכא שכתבו וחתמו בתלוש לאחר שחברו נתנו לר\"י משמע דמפשט פשיט' ליה שאם כתבו לרבנן וחתמו לר\"י בתלוש אחר שחברו דפסול משום מחובר וזה הפך דברי הריטב\"א יע\"ש שהארי'.
ולקע\"ד הדבר ברור דהריטב\"א ז\"ל משמע ליה דה\"ה דהוה מצי למבעי נמי היכא שחברו וביטלו וכתב בו את הגט אלא דנקטיה בכה\"ג משום דאף בכה\"ג נמי קמבעיא ליה כמ\"ש הרב פר\"ח בקונטרי' מים חיים בחי' לגיטין דכ\"ה וע\"ש במ\"ש וז\"ל אבל סברת הרשב\"א להכשיר כשכתבו וחתמו בתלוש ואח\"ך חברו ותלשו ונתנו לה אינה מחוורת דאיכא למימר כמ\"ש התוס' ד\"ד דמשכחת לה שכתבו על אילן תלוש ואח\"ך נטעו והשריש ובהכי נדחו כל דברי הרשב\"א עכ\"ל ודברים אלו משוללי הבנה דאיך ע\"פ דברי התוס' נידחה קרי לה ס' הרשב\"א הלזו ואדרבא מדברי התוס' יש ראיה לדבריו דמשמע להו דכל שלא השריש אפי' ביטלו דינו כתלוש וכ\"ש כשכתבו בתלוש ואח\"ך חברו ותלשו ונתנו דפשיטא דכשר ולע\"ד ט\"ס יש בדברי הפ\"ח ז\"ל ובמקום להכשיר שכתב צ\"ל לפסול ושיעור לשונו הוא זה דסברת הרשב\"א שכתב לפסול הגט בשכתבו וחתמו בתלוש ואח\"ך חברו דסבירא ליה להרשב\"א ז\"ל דתלוש ואחר כך חברו דינו כמחובר אינה מחוורת דאיכא למימר כדברי התוס' דמתני' בשחברו והשריש והן הן דברי הריטב\"א ז\"ל שכתבנו ועדיין צ\"י, ועיין בדברי הטור א\"ה סי' קכ\"ד שכתב ע\"ש הרמ\"ה דאפי' בלא ביטלו כל שחברו דינו כמחובר וע\"ש בדברי הפ\"ח דנ\"ט לדבריו והנראה שהרמ\"ה ז\"ל דעתו לפסוק כר\"י דפ' נגמר הדין דמ\"ו דס\"ל דמחוסר תלישה לבד חשיב מחוסר מעשה ורבינו בפט\"ו מה' סנהדרין פסק כרבנן דדוקא מחובר גמור הוא דאסור ויש בדברי מרן כ\"מ מקום גמגום במה שדקדק דדעת רבינו לפסוק כן ממה שפסק בהל' י\"ו ודברי רבינו ברור מללו שם בהל' ז' שכתב משקעין את הקורה וכמו שגמגם עליו הפ\"ח בחי' על רבינו ויש ליישב שרצה לדקדק דדעתו ז\"ל דאפי' כשבטלו חשיב כתלוש ולא אסר אלא דומיא דאילן שהוא מחובר גמור שהשריש ודוק.
ודע שדעת רבינו דתלוש שחברו וביטלו דינו כתלוש לענין ע\"ז בפ\"ח מהל' ע\"ז ה\"ד וכן לענין שחיטה דבעינן דבר תלוש כתב בפ\"א מהל' שחיטה די\"ט שאם חברו וביטלו בדיעבד אם שחט שחיטתו כשרה וכ\"כ לענין הכשר זרעים בפי\"ב מה' טומאת אוכלין ד\"ג אבל לענין מעילה בפ\"ה מה' מעילה ד\"ה כתב דדינו כמחובר וע\"ש בדברי מרן כ\"מ שכתב דלענין ע\"ז דוקא הוא דקי\"ל דדינו כתלוש משום חומרת ע\"ז וכ\"נ מדברי הרשב\"א ז\"ל בתשו' סי' אלף רל\"ג ומדברי הרדב\"ז בתשו' הנז' וקשה שהרי לענין שחיטה נמי פסק כן ואפילו שהוא להקל ועיין בס' צרור החיים שם ע\"ש ובעיקר דברי רבינו הללו תמה הלח\"מ בפ\"ו מה' ערכין הל' ל' שדבריו סותרים למה שפסק שם דהמשכיר בית לחברו והקדישו ה\"ז קדש ופקעה שכירות ואם דר בו השוכר מעל הרי דגבי בית נמי פסק דאית בה מעילה הפך מה שכתב כאן בהלכות מעילה גם הרב ברכת הזבח בסוף פרק רביעי מערכין דף כ\"א עמד ע\"ז ועיין במה שתירץ חתנו ז\"ל בס' צאן קדשים שם ובס' חזון נחום ואין בדבריהם כדי שביעה ועיין להרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"ב סי' קי\"ט שעמד בזה ויישב דבריו באומרו דבה' ערכין דמיירי בבית העשויה להשכיר כשעשאה הקדש חייל ההקדש על דמי השכירות ולהכי מעל כשדר בו יע\"ש וק' טובא דא\"כ כי מעלי דמי השכירו' להקדש אמאי מעל וקפריך תלמודא דהיכי מעלי שכר להקדש והא מכי מעל ביה נפק שכר לחולין.
ומורי הרב הי\"ו יישב דברי רבינו ע\"פ חילוק זה שחילק הרדב\"ז ז\"ל דשאני ההיא דהלכות ערכין דמיירי בשעשויה הבית להשכיר ואולם אין הטעם כמו שכתב הוא ז\"ל אלא דכיון דעשויה להשכיר הדר בו בשכירות ודאי מעל דהא קי\"ל שכירות ליומיה ממכר וכיון שכן נמצא שהשוכר הפקיע הבית מרשות הקדש והניחה ברשותו ע\"י שכירותו וחזקתו דכל דאיכא שינוי מרשות לרשות אפי' במחובר כי האי ודאי מעל דכי ילפי' מתרומה מג\"ש דחטא חטא למעוטי מחובר כדאיתא בר\"פ הנהנה אינו אלא לענין נהנה מהקדש בלי הוצאה מרשות לרשות דומיא דתרומה אבל הוצאה מרשות לרשות מע\"ז ילפינן לה דכתיב וימעלו בני ישראל מעל בה' כמ\"ש התוס' שם ואפילו בלי שום הנאה דומיא דע\"ז וכיון שכן אפילו מחובר כי האי נמי שהוציא מרשות לרשות כה\"ג שעשויה בית להשכיר והשכירה מהקדש ודר בו בשכירות הרי הוציאה מרשות הקדש ומעל וכי הוה בעי תלמודא לסייועי לרב מהא דתנייא הדר בבית של הקדש מעל ומוקי לה ר\"ל בשהקדישו ואח\"ך בנאו היינו בסתם בית שאינה עשויה להשכיר דסתמא קתני ואפ\"ה הוה בעי לסייועי ליה לרב דכי היכי דלענין ע\"ז תלוש וחברו חשיב ליה כתלוש ואסרו ה\"נ לענין מעילה חשיב כתלוש דכל שנהנה בו מעל דאע\"ג דגבי תרומה לא אשכחן דתלוש שחברו שיהא דינו כתלוש מ\"מ ילפינן הכי מע\"ז ודחי ר\"ל דכיון דגבי תרומה דמיניה ילפי' דהנהנה מהקדש מעל לא אשכחן תלוש שחברו שיהא דינו כתלוש ה\"נ לענין מעיל' וה\"נ לענין הנאה דילפינן לה מתרומה משא\"כ לענין הוצאה מרשות לרשות דילפינן לה מע\"ז דכי היכי דלענין ע\"ז חשיב כתלוש ה\"נ לענין הקדש את\"ד נר\"ו.
ולדידי איכא למשדי נרגא בתי' זה דאף כי נימא דע\"י השכירות מוציא הבית מרשות הקדש אכתי צריך לדעת למה מעל אחר שהוא נותן הדמים של שכירו' ואשכחן בפ\"ד דשקלי' מ\"ז ופסקה ר' בפ\"ה מה' ערכין ד\"ז דהמקדיש נכסיו והיו בהם בהמה ראויה למזבח זכרים ימכרו לצורכי עולות ונקבות ימכרו לצורכי שלמים וכן המקדיש נכסיו והיו בהם יינות שמנים וסלתות ימכרו לצורכי אותו המין הרי דהקדש ב\"ה יכולים למוכרו ולהוצי' מרשות הקדש מפני הדמים שנכנסים תחת הדבר היוצא לחולין וה\"נ כיון שנותן דמי שכירות הבית למה ימעול ודוחק לומר דהכא מיירי כשנותן דמי השכירות לבסוף דוקא ולהכי מעל כיון שבשעה שהוציא הבית מרשות הקדש עדיין לא נתן הדמים כדי שיחול בהם ההקדש אבל אם נתן הדמים תחילה אפשר דלא מעל וכי פריך תלמודא דאחר דמעל היכי מעל' שכר להקדש ה\"ט דלא משני דמיירי בשמעל' שכר תחי' דל' מעל' שכר להקדש משמע שנותן השכר לבסוף כדין שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף, ודוק ועיין במ\"ש הרע\"ב ז\"ל בפ\"ד מה' שקלים מ\"ה ובס' מוצל מאש דת סי' מ\"ד יישב דברי רבינו ז\"ל הללו דמ\"ש ואם דר בו השוכר מעל לאו דוקא מעל אלא איסורא קאמר כמ\"ש הרשב\"א בתשו' הביאה מרן בה' נדרים סי' רכ\"א דאע\"ג דאין מעילה במחובר איסורא מיהא איכא יע\"ש ולא ידעתי מה יענה לסוגיא דס\"פ האומר משקלי דפריך כיון דמעל ביה נפק שכר לחולין דמוכח מינה דמעילה ממש קאמר ועיין בס' בני דוד בה' מעילה.
באופן עלה בידינו דדבר זה דתלוש ולבסוף חברו לענין גט וה\"ה לקדושין ג' מחלוקות בדבר דלדעת הרשב\"א כל שחברו וביטלו דינו כמחובר גמור דמדמי ליה לאיסור ע\"ז ולדעת התוס' אפי' ביטלו דינו כתלוש כל שלא השריש בקרקע ולהריטב\"א ז\"ל ספוקי מספ\"ל ולדעת הרמ\"ה שהביא הטור בא\"ה סימן קכ\"ד אפי' אם לא ביטלו דינו כמחובר ולענין שחיטה לכ\"ע דינו כתלוש לענין אם שחט דיעבד ובשלא ביטלו אבל בשביטלו דעת הרא\"ש ז\"ל דדינו כמחובר כמ\"ש מרן כ\"מ בה' שחיטה, ולענין הכשר זרעים לכ\"ע דינו כתלו' ואפי' בטלו ולענין הקדש דעת רבינו דדינו כתלוש והרשב\"א ז\"ל ספוקי מספ\"ל וכמו שנראה מתשובה שהביא מרן ב\"י בה' נדרים ססי' רכ\"א, ועיין להתוס' ז\"ל בערובין דל\"א ע\"ב ד\"ה ונתן הכסף דמפשט פשיטא להו גבי חילול הקדש דתלוש שחברו דינו כתלוש וע\"פ דבריה' יש לפשוט ג\"כ לענין פדיון הבן דאין פודין במחובר, ועיין להר\"ב פו\"ד בי\"ד סי' ו' ועיין להש\"ך בח\"מ סי' צ\"ה דמפשט פשיטא ליה לכ\"ע דגבי ממונא בית דינו כמחובר יע\"ש, ולכאורה עלה על דעתי להביא ראיה דתלו' שחברו ובטלו לענין הקדש דינו כתלוש מאותה שאמרו בפרק כל שעה דכ\"ו אמר רבא מנא אמינא ליה דתניא לולין היו פותחין לבית קדש הקדשים שבהם היו משלשלים האומנים כדי שלא יזונו עיניהם כו' ותסברא והא אמר ר\"ש בן פזי קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה יע\"ש, ואם איתא דתלוש שחברו וביטלו דינו כמחובר אמאי לא דחי לה מהאי טעמא והא אין מעילה במחובר אלא משמע דכיון דמתחילה היה תלוש דינו כתלוש לענין מעילה ומשו' הכי הוצרך לדחות מטעמא דמראה אין בה משום מעילה ושוב ראיתי דאין זו ראיה דשאני מקדש דכל דבר שהיו צריכין לו היו מקדישין אותו ואח\"ך היו בונין אותו כמ\"ש רבינו בפ\"ח מה' מעילה ה\"ד לכך יש לו דין תלוש כיון שההקדש חל עליו בעודו תלוש כדדחי ר\"ל בספ\"ה דמעילה דלא נסייעיה לרב מאותה ברייתא דהדר בבית של הקדש מעל דמיירי בשהקדישו והדר בנאו כמ\"ש רבינו בפרק ה' מהלכות מעילה ותו לא מידי." + ], + [], + [], + [ + "שורש ספקא דאורייתא לחומרא אי הוי דאורייתא או דרבנן היו \n עומדים בר\"ה כו' או שהיו ס' קרוב לו ס' קרוב לה ה\"ז ס' מקודשת כו'. ע\"כ. הנה בענין ספקא דאורייתא לחומרא אם הוא דאורייתא או דרבנן הפליגו הראשונים ז\"ל כמו שכתבתי בשורש קדושי ספק פ\"ג מה' אלו ה\"ג והרב פר\"ח בי\"ד סי' ק\"י הביא ראיה לשיטת רבינו ודעימיה דס\"ל דהוי דרבנן מההיא דפ\"ב דיומא דאפליגו ר\"י ור\"ל בחצי שיעור אם הוא דאורייתא או דרבנן ומייתי ההיא בריי' דקאמר כל חלב לרבות חצי שיעור ושני ר\"ל דקרא אינו אלא אסמ' בעלמא וראיה מדקתני נמי כוי ואי מדאורייתא אצטריך קרא לאתויי ספקא הרי דכוי שהוא ספק וחצי שיעור הוא מדרבנן ואף לר\"י דפליג אר\"ל תנא כוי משום שהוא בריה בפני עצמה הא לא\"ה לא הוה אסיר מדאורייתא יע\"ש.
ומורי הרב המו' מר יאוד' אשכנזי ז\"ל דחה ראיה זו משום דע\"כ לא מספקא לן אלא בספק שקול דליכא חזקה לאחד מן הצדדים אבל כל דאיכא חזקה המסייע סמכינן אחזקה וגבי כוי אית ליה חזקה דמעי אמו שאין איסור חלב בשליל כמ\"ש רבינו בפ\"ז מה' מ\"א וכבר התוס' ביבמות דקי\"ט ע\"א ד\"ה מחוורתא כו' ובפ\"ק דחולין די\"א ע\"ב לר\"מ כתבו דחזקת מעי אמו חשיבא חזקה ומש\"ה לא אמרינן סמוך מיעוטא דחולבות אעפ\"י שאינן יולדות אחזקה דבהמה שלא ילדה משום דאיכא נמי חזקה דולד שאינו קדוש בבכורה במעי אמו יע\"ש.
ולק\"ד יש לחלק דשאני גבי איסור חלב דאשכחן דאף במעי אמו אסור וכגון כשכלו לו חדשיו כמ\"ש רבינו ה\"נ ואף לשיטת החולקים שכתב גם ה\"ה ז\"ל אזלי ומודו דכל שהושיט ידו לתוך מעיו ותלש חלב מבן ט' חי דחייב לר\"י משא\"כ גבי איסור קדושת בכורה דכל שלא פטר את הרחם אע\"פ שכלו לו חדשיו אינו קדוש בבכורה ואין לומר דגבי חלב נוקים ליה אחזקה דקודם שכלו לו חדשיו דחזקה זו לא חשיבא חזקה משום דקודם שכלו חדשיו לא הותר חלבו אלא מטעמא דחשיבא כירך אמו ואינה אלא פרשא בעלמא ומה\"ט ניתרת בשחיטת אמו ואם נתנבלה האם היא נמי אסירא מה\"ט משא\"כ בשכלו לו חדשיו דחשיבא בפני עצמה ואינה נמשכת בתר אמו ומה שניתרת בשחיטת אמו היא מגזרת הכתוב כל בהמה תאכלו כל שבבהמה תאכלו כדאיתא בגמ' ומש\"ה חלבה אסיר ופנים חדשות באו לכאן לא כן גבי קדושת בכורה דאף כשכלו לו חדשיו ואינה נמשכת בתר אימה אינה קדושה עד שיפטור את הרחם דאז ודאי איכא לאוקמא אחזקה דמעי אמו דחזקת התר זה הותר מכללו בגופו של עובר ולא מצד אמו ויש לחזק חילוק זה מדברי התוס' דפ\"ק דחולין די\"א ע\"א ד\"ה אתייא מפרה אדומה וכמו שיראה המעיין שם.
ומ\"מ בעיקר דברי התוס' ז\"ל הללו דחזקת מעי אמו חשיבא חזקה יש לדון בהם מההיא דר\"פ בהמה המקשה דע\"ז ע\"ב עלה דמתני' דמבקרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים כו' דקאמר בגמ' טעמא משום דרוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט בהמות יולדות דבר שאינו קדוש כגון נדמה וכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דנקבות למיעוטא דנדמה והו\"ל זכרים מיעוטא יע\"ש, והשתא לפי דברי התוס' ז\"ל למה הוצרך להכי דתיפוק ליה דאפי' הוו מחצה על מחצה אכתי סמכינן אחזקה דמעי אמו דלא קדשה ואוקמינן לה אחזקתה דמעי אמו ויש לישב דתלמודא הוצרך לזה לאוקמא סתם מתני' כר\"מ ואלו לר\"מ אפי' כי סמכינן אחזקה וחשיב חזקה ומחצה כרוב בהמות דיולדות דבר שאינו קדוש מ\"מ כיון דאיכא מיעוטא דיולדות דבר הקדוש חייש רבי מאיר למיעוטא כדאמרינן בפרק קמא דחולין ד\"ו דגזר ר\"מ ביין של כותי מהאי טעמ' וכן ביבמות דס\"א גבי קטן וקטנה לא חולצין כו' וסוגיין דהכא ושם דקי\"ט ע\"א ובר\"פ כל הצלמי' גזר כל המקומות אטו מקומו ובנידה בפרק בנות כותי' נידות מעריסתן משום מיעוטא דחזייא אמנם למאי דקא' השתא תלמו' אתיא נמי כר\"מ דהא ר\"מ מיעוטא דמיעוטא לא חייש כדאמרי' הכא בסוגייא דיבמות דקי\"ט ובע\"ז דף ל\"ד ותו לא מידי.
ודע דלכאורה עלה על דעתי להביא ראיה לשיטת האומרים דספקא דאורייתא לחומרא הוי דאורייתא מאותה שאמרו בפרק הקומץ רבה דל\"א ע\"א אמר ר\"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ובאתי ושאלתי את ר\"ט ואמר לי קח לך מן השוק ועשר עליו ואמרינן קסבר דאורייתא ברובא בטיל ורוב ע\"ה מעשרין הם וכתב רש\"י וז\"ל ונ\"ל שהטבל הזה טבל גמור היה וכיון שנתערב בחולין בטיל דאורייתא והו\"ל פטור דאורייתא ורבנן הוא דאחמור ביה ואמרו טבל אוס' במשהו והצריכו להפריש עליו תרומה ומיהו מיניה וביה לא דחולין מתוקנין נפטרו לגמרי ואפילו חיובא דרבנן ליכא ואמר לו צא ולקח מן השוק ועשר עליו לפי חשבון קסבר רוב ע\"ה מעשרין והו\"ל פטור מדאורייתא וחייב מדרבנן ע\"כ ואמרינן תו איכא דאמרי אמר ליה לך קח מן הגוי קסבר יש קנין כו' ולימא ליה קח לך מן השוק קסבר אין ע\"ה מעשרין וכתב רש\"י איכא דאמרי כו' קסבר אין רוב ע\"ה כו' ושמא זה שמכרו לא עשר והו\"ל מדאוריי' וטבל המעורב בה פטור דאורייתא עכ\"ל, והשתא אם איתא דספקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן מאי קאמר קסבר רוב ע\"ה מעשרין כו' ואפי' נימא דאין רוב ע\"ה מעשרין אלא ספק שקול אכתי לא מחייב אלא מדרבנן אלא ודאי דכל דהוי ספק שקול אזלינן לחומרא מדאוריי' אלא דלזה יש לדחות דהכא איכא חזקה דמעיקרא שלא היה מעושר וכל דאיכא חזקה לכ\"ע סמכי' אחזקה ומדאו' אסיר ולשיטת האומרים דספקא דאורייתא לחומרא הוי מדרבנן לכאורה יש להביא ראיה מאותה שאמרו בפסחים פ' האשה גבי שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון דדוקא גבי מלך התירו משום שלום מלכות אבל לשאר בני אדם אסו' לאכול משניהם משום דאין ברירה בדאורייתא יע\"ש והנה הא דקי\"ל דאין ברירה בדאורייתא כתב הר\"ן בפרק כל הגט דתקס\"ו ע\"א דאינו אלא משום דקי\"ל ספקא דאורייתא לחומרא יע\"ש והשתא לשיטת האומרים דהא דקי\"ל ספק' דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן ניחא דהתירו למלך משו' שלום מלכות דהם אמרו והם אמרו אבל אי הא דקי\"ל דספקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא איך התירו משום שלום מלכות.
וראיתי להרב תי\"ט בפרק האשה מ\"ב דספוקי מספ\"ל בהאי מילתא דקי\"ל דבדאוריי' אין ברירה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן ובתחילה צדד לומר דהוא מדרבנן מדהתירו למלך משום שלום מלכות ושוב כתב שיותר נ\"ל דהוי מדאורייתא ואפי\"ה התירו למלך משום שלום מלכות כדאמרינן בעלמא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כו' ה\"נ כל שיהיה ספק לאדם בפסחו נתלה בדעת החכמים והחכמים קבעו לראשון ודוקא למלך קבעו חכמים ראשון אבל לכל אדם לא רצו לתלות בדעתם לפי שאין בו צורך כמו גבי קדושין דשכיח הדבר ויש הכרח גדול בזה לתקן הרבה עיקרי דינים אבל גבי ק\"פ דלא שכיח לא רצו חכמים שיסמכו על דעתם אלא דוקא גבי מלך משום שלום מלכות עכ\"ל והנה מה שנסתפק הרב אי הוי דאוריי' או דרבנן אין כאן מקום להסתפק דהדבר מבואר דזה תלוי בפלוגתא דרבוותא דאפליגו בעלמא דספק דאורייתא לחומרא אי הוי דאורייתא או דרבנן ולמ\"ד דהוי מדרבנן ה\"נ גבי ברירה דמשום ספיקא הוא דתלינן לחומרא בדאו' כמ\"ש הר\"ן בפרק כל הגט הוי דרבנן ומ\"מ הראיה שהבאתי לשיטת האומרים דהוי מדרבנן מההיא דפ' האשה לפי מ\"ש התי\"ט שם יש מקום לדחותה כמובן אלא שבעיקר דברי התוספות י\"ט יש לדון במה שדימה נדון זה לההיא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ודוק.
וכעת יש להביא ראיה קצת לשיטת הנז' דס\"ל דספק דאוריית' לחומרא הוי מדרבנן מההיא דמסכת נידה דע\"א ע\"א עלה דאפליגו תנאי בדם תבוסה דהני ס' יצא מחיים או לאחר מיתה ואלו בפרק האשה שם דס\"ב ע\"ב אמרו דדם תבוסה דרבנן וה\"נ אמרו בב\"ק דק\"א וצ\"ע ועיין בס' שער אפרים סימן ע\"ט ועיין למרן החבי\"ב בי\"ד סי' רכ\"ח הגהב\"י אות נ\"א ועיין להרפ\"ח בי\"ד סי' ס\"ב סק\"ז ד\"ה ולענין דינא בני דוד פ\"י מה' כלאים ועיין תשו' הראנ\"ח ח\"א סימן נ\"ב דפ\"ה ע\"ג, ודע שהרב מוהריט\"א נר\"ו בס' הלכות יום טוב דכ\"ב כתב דבמ\"ע ספקא דאורייתא לחומרא לכ\"ע הוי דאורייתא והוכיח כן מההיא דחטאת העוף וליתא ועיין למוהרימ\"ט חי\"ד סי' א' מה שתמה על זה לדברי מוהר\"ש חייון שכתב שאשם תלוי יוכיח דלקרבן בעינן חתיכה אחת משני חתיכו' משא\"כ בקרבן זיבה ויולדת ואיסורא מהכשר קרבן לא ילפינן ועיין בס' שער המלך בה' מקוואות בכללי הס\"ס ס\"ז שכתב גבי ספקא דרבנן לקולא במ\"ע אף דהוו תרתי דסתרן אזלינן לקולא משא\"כ בס' איסור וגם זה אינו נרא' לע\"ד ועיין למוהרימ\"ט חי\"ד סי' ב' שלא חילק בין ס' מצוה לספק איסור.
ואמנם לעיקר קושייתו יש לחלק דגבי מגילה כיון דע\"כ מחייב לקרות בי\"ד משום ה\"ט דאי לא מיעקר ודאי תקנתא דרבנן ומשו\"ה אמרי' דחייב לקרותה בא' מהם ואם אנו באים לקרותה בי\"ד או בט\"ו ע\"כ מחייבי' ליה בי\"ד דמאי חזית לקרות בט\"ו ולא בי\"ד הבא ראשון וכיון דע\"כ באים בזה אח\"ז כיון דקרא בי\"ד שוב לא יקרא בט\"ו מספק וגבי ארבע כוסות הוה אמרי' דוכוות' אי לאו מטעמא אחרינא נגעו בה שאפשר דלא נתקיימה כלל תקנת חכמים משא\"כ גבי אתרוג דס' מעשר עני וס' מעשר שני שניהם באים בבת א' ואם אנו באים לומר נפרוש מ\"ע ושוב לא יפרוש מ\"ב אמרינן מאי חזית דאזלת לקולא בהאי טפי מהאי ואם באנו לומר בהפך ה\"נ י\"ל מאי חזית כיון שהשני חיובים באים בבת אחת וכשבא לעשר עישור א' יהיה מה שיהיה ולהפטר מחברו אמרינן מאי חזית לעשר הך עישור ולא חבירו ולהכי מחייבינן ליה בשניהם משא\"כ בשאין כל החיוב בבת אחת ואי אפשר לבא אלא בזה אחר זה החיוב הבא ראשון מותר עליו לעשות כיון שאי אפשר למיזל לקולא בשניהם ואם בא למינקט חד ולמישבק חד אם בא להניח המוקדם אצל המאוחר אמרינן ליה מאי חזית ואדרבא אמרינן מצוה הבאה לידך קיים אותה ואין מעבירין על המצות והיינו טעמא דמגילה וגבי הסיבה שאני וכמ\"ש הרמ\"ל ודוק." + ] + ], + [ + [], + [ + "שורש מקדש בשור הנסקל אבל \n המקדש בפרש שור הנסקל ה\"ז מקו' אעפ\"י ששור הנסקל אסור בהנאה כו'. ע\"כ. והנה התוס' בזבחים ר\"פ כל הזבחים ד\"ה אפי' ובסנהדרין פרק הנשרפין דע\"ט ע\"ב ד\"ה בשור כתבו ע\"ש ר\"ת ז\"ל דשור הנסקל ורובע ונרבע אינן אסורין בהנאה לאחר שנגמר דינן אלא לאחר מיתה אבל קודם מיתה בעודן חיים מותרין בהנאה כגון לרכוב עליו ולחרוש בו עד שעת מיתה יע\"ש ועיין להתוס' בפ' הא\"מ דנ\"ז ע\"ב ד\"ה הרי רובע כו' ובב\"ק פרק שור שנגח דמ\"ה ע\"א ד\"ה מכור יע\"ש ובכריתות דכ\"ד ע\"א ד\"ה אם יע\"ש ולפ\"ז נראה שאם קדש את האשה בשור הנסקל לאחר שנגמר דינו ליהנות בו בשערות או לחרוש בו או לרכוב עליו מקו' מיהו לפי מ\"ש התוס' שם בזבחים שאע\"ג שמותר בהנאה אם מכרו לאותה הנאה אינו מכור שהלוקח אינו יכול לזכות בו טפי משאר אדם שכל שאין לו בעלים אין לו מכר יע\"ש לפ\"ז אם קדש בו את האשה נמי אינה מקו' שהרי לא זכתה בה האש' טפי משאר אדם וכשם שאינו מכור כך אינה מקו' מיהו נראה שאם אמר לה הרי את מקו' לי באותה הנאה שנתתי ליך דבר זה שתתהני בו מקו' וכמ\"ש הרדב\"ז בתשו' הביאה הרמ\"ל ברפ\"ו מהל' אישות גבי מקדש בדבר האסור בהנאה שאם אמר לה כן מקו' יע\"ש.
ודע שבפ' אין מעמידין דל\"ד אמרינן שהמקדש בפרש של שור הנסקל מקו' מפני שהפרש אינו חשוב ופירשא בעלמא הוא יע\"ש ולפי דברי ר\"ת ז\"ל צריך לומר דמיירי במקדש בו לאחר מיתת השור דאי מחיים מאי אירייא משום דלא הוי דבר חשוב שאפילו אם יהיה חשוב כיון שאינו נאסר מחיים הרי היא מקו' בו ולפי מ\"ש ע\"ש ר\"ת ז\"ל דכל שאין לו בעלים אין לו מכר שאין הלוקח זוכה בו טפי משאר אדם לפ\"ז אין צורך לומר דמיירי במקדש בו לאחר מיתה שאפילו מחיים נמי אינה מקודשת מיהו מדברי התוס' בפרק כיצד הרגל דכ\"ג ע\"ב ד\"ה ולא ישמרנו מבואר מדבריהם דלר\"ת כל שלא נסקל השור אף על פי שנגמר דינו עדיין של בעלים ראשונים הוא והנאתו שלו הוא ומה\"ט אם נגח והמית אחר שנגמר דינו מחייבי הבעלים כופר שלם יע\"ש ולפ\"ז ודאי דההיא דהמקדש בפרש של שור הנסקל שהוצרך לטעמא דפירשא בעלמא היא מיירי לאחר מיתה דאי מקודם מיתה פשיט' דמקו' כיון דמחיים לא נאסר.
ודע שלפי דבריהם הללו שכתבו בפרק כיצד הרגל דשור הנסקל לאחר שנגמר דינו עדיין של בעלים הוא עד לאחר מיתה יש לדקדק מאותה שאמרו בכריתות פרק המביא אשם דכ\"ד ע\"א שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו יע\"ש ולפי דברי ר\"ת למה זכה זה בו כיון שלא נסקל עדיין של בעלים הוא דמה\"ט מחייב בכופר שלם כשהרג לאחר גמר דין ויש ליישב קצת ע\"פ מ\"ש התוס' שם בכריתות למה שהוק' להם לפי' רבי' אפרים יע\"ש והיותר נכון שר\"ת ז\"ל מפרש לה בהוזמו עדיו אחר שנסקל ודוק ועיין לרש\"י בפרק החובל דצ\"א ע\"א ד\"ה ומשני שנראה דקאי בשיטת ר\"ת דכל שלא נסקל נפטר בהנאה ועיין שם בע\"ב גבי מ\"ש האומר שורי הרגת מאי קטעין ליה כו' יע\"ש.
והנה הרמ\"ל בה' מכירה פי\"ו הי\"ד עלה ונסתפק במוכר לחבירו דבר שאסור בהנאה וידע הלוקח שאסור בהנאה ואעפ\"כ נתחייב לתת לו המעות אי מחייבינן ליה ללוקח ליתן דכיון שידע ונתחייב הו\"ל כמתחייב לתת מתנה לחבירו וכפינן ליה או דילמא כיון שהמעות אסורות למוכר לא כפינן ליה והעלה הרב שם מתוך דברי הרב התרומות ז\"ל דלא כפינן ליה יע\"ש, ועיין במ\"ש התוס' בב\"ק פ' שור שנגח דמ\"ה ע\"א ד\"ה מכור וז\"ל וא\"ת וסיפא כשנגמר דינו דקתני אינו מכור מסתמא יודע שנגח ושנגמר דינו דומיא דרישא שיודע שהרג וא\"כ להוי מעות מתנה כמו במקדש אחותו וי\"ל שאין הכל בקיאין עכ\"ל והשתא אם איתא דס\"ל דכל שלא נתן הלוקח המעות לא מחייבינן ליה ליתן מאי ק\"ל דלהוי המעות מתנה דאה\"נ דכל שנתן המעות במתנה הם מיהו להכי תני שאם מכרו אינו מכור לומר שאם לא נתן הלוקח המעות לא כפינן ליה ליתן אלא ודאי משמע דכל שנתחייב ליתן כפינן ליה ליתן איברא שהדברים תמוהים דאיך הפה יכולה לדבר דכל שעדיין לא נתן המעו' למוכר שנחייב אותו ליתן דכיון שהוא אסור בהנאה לאו מידי יהיב ליה ונהי דכשכבר עבר ונתן אמרינן דמתנה קא יהיב ליה כדאמרינן במקדש את אחותו אבל כל שעדיין לא נתן מה מקום לו' דמחייב לו ליתן דאע\"ג דמעיקרא נתחייב ליתן הרי הוא חוזר בו וממאן ליתן ואדרבא על הרמ\"ל יש לתמוה לכאור' שהוצרך ללמו' דבר זה מדברי הרב התרומות שדבר זה לא נכנס בסוג ספק כלל.
ונראה דעיקר ספק הרב הוא בנתחייב בקנין לתת המעות לחבירו דשוב אינו יכול לחזור בו כמבואר בח\"מ סימן ס' וקא מספ\"ל דכיון שעדיין לא נתן המעות לא כפינן ליה ליתן דכיון דמתנה זו שנותן הלוקח למוכר בשביל הדברים האסורים בהנאה הוא שנותן ונמצא שהמוכר נהנה בהם שהוא מקבל מתנה מהלוקח בשבי' דבר האסור בהנאה ובשעה שהוא מקבל המתנה הו\"ל כנהנה באותן הדברים האסורים בהנאה ולכן לא כפינן ליה ליתן או\"ד לא חשיב כאלו באותה שעה החליפן דמיד שנתחייב הלוקח ליתן הו\"ל כאלו באו לידו וכפינן ליה אח\"כ ללוקח ליתן כיון שהרי נתחייב בקנין לתת מתנה לחבירו וע\"ז פשיט הרב מדברי הרב התרומות שאפי' לדעת רבינו דס\"ל דדמי איסורי הנאה מותרי' היינו היכ' שבאו לידו כבר אבל כל שלא באו אפי' כשנתחייב הלוקח ליתן דמי איסורי הנאה לא כפינן ליה ליתן דבשעה שנותן הו\"ל כאלו באותה שעה מחליפן ואסור ומשמע ליה להר' ז\"ל שהר\"ב התרומות מיירי בשנתחייב הלוקח ליתן בקנין או בהודאה דלא מצי לחזור בו אם לא מטעם דאסור המוכר בדמים אלו דאי ס\"ל להרב ז\"ל דהרב התרומות מיירי היכא דליכא קנין או בדרך הודאה לא פשיט מידי מדבריו ז\"ל דמש\"ה כת' הרב דלא כפינן ליה משום דמצי למימר מתנה הוא דיהיבנא לך וחזרתי בי וזה מבואר בכונת דברי הרב ז\"ל ובכן דברי התוס' שבפרק שור שנגח הם תמוהים אמאי לא תירצו דלהכי תני אם מכרו אינו מכור לומר דלא כפינן ללוקח ליתן לו את הדמים מפני שהמוכר אסור בהם ואפשר דמדקתני סתמא אינו מכור משמע להו אפי' בשכבר קבל המעות המוכר אינו מכור ומחזיר את הדמים, ומ\"מ זה דוחק דמי הגיד להם כן שאפי' בשקבל המעות קא' דאיכא למימר שאינו מכור דקתני היינו לענין שאם לא נתן המעו' לא יתן ואף כשנתן לא מתורת מכר זכה המוכר אלא מתורת מתנה ונראה דהתוס' לא ניחא להו לפרש כן שאינו מכור דקתני היינו לענין שאם לא נתן המעות הלוקח לא כפינן ליה משום דאכתי קשה לשיטת ר\"ת שכתב דשור הנסקל מותר בהנאה בעודו בחיים אין סברא לומר דלא כפינן ללוקח שיתן המעות למוכר שנתחייב ליתן שהרי המוכר מותר בדמים אלו וע\"כ לא כתב הר\"ב התרומות דלא כפינן ללוקח ליתן אלא בשלקח מהמוכר דבר שאסור בהנאת המוכר אבל במוכר שור הנסקל לאחר שנגמר דינו בעודו חי שלדעת ר\"ת מותר בהנאה כפינן ללוקח שיתן ועיין בתשו' הרשב\"א אלף קכ\"א.
ונראה דספיקו של הרמ\"ל תלוי במחלו' הפוסקי' במי שנשבע שלא למכור ועבר ומכר אי הוי המכר מכר ומרן הב\"י בח\"מ סימן ר\"ח כתב בשם המרדכי שאם עבר ומכר שאין מכירתו מכירה ומרן ז\"ל דחה דבריו שם והב\"ח והסמ\"ע והש\"ך כתבו דהמע\"ה יע\"ש ובכן ה\"נ כיון דאמור רבנן דלא לזבון איניש דבר האסור בהנאה כמ\"ש הריטב\"א בפ' הא\"מ דנ\"ח עלה דמתני' דמכרן וקדש בדמיהן וכו' דאיכא איסור למכור משום שנראה כמתהנה מאיסורי הנאה א\"כ אם עבר ומכר אין מכירתו מכירה אלא כפינן ליתן לו את הדמים ללוקח וכ\"ת אם איתא שאין מכירתו מכירה היאך קתני מתני' שאם עבר וקדש בדמיהן מקודשת כבר כתב הרמ\"ל שם דכיון שידע הלוקח שהוא מאיסורי הנאה ואפ\"ה נתן לו המעו' למתנה הוא שנתן לו וליכא למימר דאכתי משם אין ראיה דאפשר דהתם שאני דהוי מילתא דאמר רחמנא לא תעביד לדעת המרדכי אבל באיסורים דרבנן היכא דאשכחן דאמור רבנן בהדיא דאי עביד לא מהני אמור ואי לא לא דהא ליתא כמ\"ש הרב חזון נחום במס' תמורה דקנ\"א ע\"א יע\"ש.
ודע שכתב הטור בא\"הע ס\"ס כ\"ח ובמוכר איסורים דאורייתא ומקדש בדמיהן דמקודשת דוקא במכרו לגוי או לישראל ויודע הלוקח שהוא איסורי הנאה אבל אם אינו יודע לא חל המכר ונראה שאם הלוקח טוען שהוא לא היה יודע שאסור בהנאה המעות גזל ביד המוכר ואינה מקו' כ\"ן מדברי התוס' שבפ' שור שנגח ד\"וה דמ\"ה ע\"א ד\"ה מכור יע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מקדש במלוה או בהנאת מלוה המקדש \n במלוה אפי' היתה בשטר אינה מקודשת כו'. ע\"כ. וכתב ה\"ה ז\"ל פ\"ק מימרא המקדש במלוה אינה מקודשת כו' ע\"כ וכתוב בחי' הריטב\"א ואיכא דק\"ל מ\"ש מקדש במלוה שאינה מקודשת מהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום בכסף זה שאם לא חזרה בה בתוך ל' יום מקודשת ואע\"פ שנתאכלו המעות והא התם הנהו מעות עד ל' יום בתורת מלוה הם ברשותה ואף ע\"ג דליתנהו בשעת חלות הקדושין ואיכא למימר דשאני התם דכיון דלתורת קדושין יהבינהו ניהלה הרי הוא כאלו פירש שתתקדש לו בהם לאחר ל' בהנאה שהלוה אותם לה ונפטרת מהם דודאי להכי אקדמינהו ניהליה ויהבינהו לה לאנפיקינון שתהנה בהם ותתקדש בהנאתן אבל הכא דבתורת מלוה הגיעו לידה ושלה הם לגמרי והוא בא לקדשה בממון שלה אינה מקודשת עכ\"ל ודבריו ז\"ל סוגייא ערוכה היא לקמן בר\"פ האומר דנ\"ט ע\"א דאמרי' התם לא בא אחר וקדשה בתוך ל\"י מהו רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת אע\"פ שנתאכלו המעות מ\"ט הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו לפקדון לא דמו פקדון ברשותא דמריה קמתאכלי והני ברשותה דידה קמתאכלי למלוה נמי לא דמו מלוה להוצאה ניתנה הני בתורת קדושין יהבינהו ניהלה ע\"כ, ועיין שם בחי' הריטב\"א והרשב\"א והר\"ן ועיין להתוס' בפרק האשה רבה דצ\"ג ע\"א ד\"ה קנויה וצ\"ע ולענין דינא אם היא מקודשת עיין למרן החבי\"ב בא\"ה סימן כ\"ח הגה\"ט אות ל\"ו יע\"ש ואפשר ליישב דברי הריטב\"א דכונתו להקשות למה לא הקשה הש\"ס עתה על אביי מההיא דשמואל ולימא כהתם ולזה תירץ דבלאו הכי ממלוה לחוד לההיא דשמואל לא ק\"ל להש\"ס אבל התם יהיב טעמא למה לא יהיו מעות הקדושין פקדון בידה עד ל' יום ודוק." + ], + [], + [ + "המקדש \n בהנאת מלוה ה\"ז מקודשת וכו' ואסור לעשות כן מפני שהיא כרבית כו'. ע\"כ. מימרא דאביי בפ\"ק דקדושין ד\"ו ע\"ב המקד' בהנאת מלוה מקודשת ופריך בגמ' האי הנאת מלוה היכי דמי אילימא דאזקפה לה ד' בה' האי רבית מעלייתא היא כו' כתוב בחידושי הריטב\"א פי' לישנא בעלמא קמקשה היכי קרי לה הערמת רבית אבל ודאי אפילו ברבית גמורה אם כבר פרעתו לו וחזר וקדשה בו מקודשת דמעות דרביתא שפרעם לוה למלוה קנאו לגמרי וממונו גמור הוא אלא שיש עליו חובה להחזירו וב\"ד מוציאין ממנו ואם מת אין בניו חייבים להחזיר אלא בדבר מסויים משום כבו' אביהם ולא עו' אלא שאפילו בחזרה לא מתקן לאויה כדמתקין לאו דגזל וכדפרישית בפרק אז\"ן פי' מרווח עכ\"ל ודבריו בפ' אז\"ן הם בדס\"ה ע\"א עלה דאמרינן התם האי מאן דמסיק זוזי דרביתא בחבריה כי מפקינן מיניה ה' מפקינן מיניה הובאו דבריו בש\"מ.
ועיין להרב מח\"א בה' מלוה ולוה סימן ב' דפ\"ה ע\"ב שעל דבריו הללו שכתב בשמעתין כתב עליו וז\"ל ודברים אלו קשים לע\"ד שאפילו אם נודה לדבריו במ\"ש דזוזי דרביתא אחר שבאו ליד המלוה קנאם ואם קדש בהם את האשה מקו' מ\"מ כשעדיין לא באו לידו אין סברא שיוכל לקדש בהם את האשה דכיון דרבית קצוצה יוצאה בדיינין לאו מידי קא יהיב לה וכ\"ן מדלא נקט אביי למילתיה במקדש בהנאת מלוה אפי' בכה\"ג דהוי רבית קצוצה עכ\"ל, ותמוהים דבריו לע\"ד דהיכן ראה הרב בדברי הריטב\"א דס\"ל שאפי' בשלא הגיעו ליד המלוה מעות של רבית שיכול לקדש בהם את האשה ודבריו ברור מללו דוקא כשפרעם ובאו ליד המלוה הוא דמצי לקדש בהם את האשה ומ\"ש בפי' השמועה דלישנא בעלמא הוא דמקשה דמשמע שהאשה מקו' אע\"ג דהכא מיירינן כשלא באו ליד המלוה כוונתו רצויה דלמאי דלא אקשי אכתי תלמו' ועו' היינו מלוה משמע דבעי להקשו' דאפי' כשיגיעו המעות ליד המלוה לא תהא מקו' משום דרבית מעלייתא הוא והדר פריך ועוד היינו מלוה כלומר דהכא בלא\"ה מיירינן בשלא הגיעו ליד המלוה והיינו מלוה וכו' וע\"ז כתב הריטב\"א דמאי דאקשי תחי' רבית מעלייתא הוא ואפי' בשהגיעו ליד המלוה לאו בענין שלא תהא מקו' אלא לישנא בעלמא קמקשה אמאי קרי ליה הערמת רבית ולא רבית מעלייתא אבל ודאי כשהגיעו המעות ליד המלוה היא מקו' בהם שהרי קנאם כן נרא' לי ברור בהבנת דברי הריטב\"א וההכרח הזה שהכריח הרב מדלא נקיט אביי למילתיה אפי' בכה\"ג דהוי רבית קצוצה ש\"מ דכל שלא באו ליד המלוה אינה מקו' בהם מפני שעדיין לא קנאם אינו מובן לע\"ד דאפי' אם נאמר שקנאם אכתי מלוה נינהו גבה והמקדש במלוה אינה מקו' והיכי מצי נקיט לה אביי למלתיה בכה\"ג אבל נר' שכונתו לומר אמאי לא אשמועינן לה אביי בקדשה בהנאת מחילת מעות של רבית אלא ש\"מ שעדיין לא קנאם כיון שלא באו לידו ועדיין אין זה הכרח לע\"ד דאביי לאו להכי אתא אלא לענין קדושין ומה לו השתא לאשמועינן מילתא דלא שייך בקדושין ומ\"מ האמת יורה דרכו בדעת הריטב\"א דודאי כל שלא הגיעו המעות ליד המלוה שלא קנאם המלוה כיון דעתידין להיות יוצאין בדיינין מהיכא תיתי שכל שלא באו לידו שיהיה קונה אותם וכ\"כ בהדייא בספ' בית שמואל בסי' כ\"ח ס\"ק י\"ו בדברי הריטב\"א ז\"ל ודוק.
איברא שמדברי הרשב\"א שכתב הוא ז\"ל בסוף דבריו נראה לע\"ד דאפי' לא באו לידו של מלוה קנאם שהרי הוא ז\"ל כתב דאם הלוה לחבירו ע\"מ שידור בביתו חינם או שישתמש במשכונה התנאי קיים והרי החצר קנוי למלוה לדור ואע\"פ שהתנה באיסו' והביא ראיה מההיא דאז\"ן דהוה מסיק זוזי דרביתא בחבריה ומכר לו החפץ בעדם דהמקח קיים והרי התם דהחצר והמשכונה לא יצאו מרשות הלוה ליד המלוה דהיכא דאיתיה ברשות הלוה איתיה ואפי\"ה בשביל התנאי שהתנ' עמו נתחייב הלוה ומיד נכנסו ברשו' המלו' ה\"נ בענין הדמי' שנתחייב ליתן הרי קנאם המלוה אלא דאיתנהו לגבי לוה כמלוה וכחוב בעלמא וכל שקדש בהנאת מחילת חוב זה תהיה מקודשת מיהו אף שמדברי הרשב\"א נוכל לדקדק כן מדברי הריטב\"א הללו דשמעתין לא משמע הכי וצריך להתיישב בזה ועיין למרן החביב בסי' כ\"ח הג\"הט אות נ\"ו יע\"ש.
עוד כתב הרב מח\"א שם שנ\"ל דזוזי דרביתא אפי' אחר שבאו ליד המלוה לא קנאם וצריך הוא להחזיר הדמים עצמן או אותו החפץ שלקח ברבית והביא ראיה מההיא דריש הגוזל בתרא דאמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי כו' ועמ\"ש התוס' שם יע\"ש ויש לדחות דהריטב\"א לא כ\"כ אלא למאי דקי\"ל כרבא דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וטעמא דהיורשי' פטורים משום דדוקא גבי אביהן חייב מקרא דוחי אחיך אהדר ליה כי היכי דנחיה לדידיה קמזהר רחמנא ולא לבניו ומשמע ליה דטעמא ודאי לאו משום דגזרת הכתוב הוא אלא משום דרבית לא הוי כגזל דהא מדעתו של לוה באו לידו וכן מוכח לשון הריטב\"א שבפ' אז\"ן דמדפטרינהו רחמנא ליורשין שמעינן דרבית ממון גמור הוא והיינו ודאי כרבא דיליף הכי מקרא דוחי אחיך ודלא כרמי בר חמא ודברי התוס' דר\"פ הגוזל עצים לרמי בר חמא נינהו, גם מה שהקשה עוד לדברי הריטב\"א מההיא דר\"פ קמא דתמורה דלא קאמר איכא בינייהו דרבא ואביי לענין רבית אי קנינהו מלוה או לא אינה קושייא כלל דכיון דגלי קרא דהיורשים פטורים לא מצי למימר לרבא דלא קנינהו מלוה דא\"כ הוי כגזל והיורשים חייבים ומדפטרינהו רחמנא ליורשים ש\"מ שהמלוה קנאן דלאו כגזל דמו וממון גמור הוא באופן שאין מכל ראיותיו הכרח לדחות דברי הריטב\"א וכ\"ש שכבר מצינו לו חבר להרשב\"א כמ\"ש הוא ז\"ל שם וגם עיקר דברי הריטב\"א הם משם הרמב\"ן ומצינו שלושת הרועים בסברא זו ועיין להרב עצמות יוסף שכתב שרי\"ו חולק בסברא זו יע\"ש ועיין להרב מש\"ל בפ\"ד מהלכו' מלוה ולוה הל' ג' וד' כי שם הביא דברי הריטב\"א הללו ויישב ההיא דרמי ב\"ח כאשר כתבנו ועיין עוד שם שהבי' מחלו' בדבר שהרב החינוך ור\"יו ס\"ל דרבית וגזל כי הדדי נינהו וצריך להחזיר הכל בעין יע\"ש ועיין בפ\"ח דט\"ל כי שם כתב בפשיטות דהנותן חפץ ברבית צריך להחזיר החפץ עצמו ולא זכר ש'ר דברי הרשב\"א והריטב\"א דהכא וצ\"ע.
והנה התוס' בפ\"ק דקידושין ד\"ו ע\"ב ד\"ה דארווח לה זימנא כתבו וז\"ל פי' רש\"י שהייתה חייבת לו ונתן לה זמן כו' עיין בחי' הריטב\"א שכתב דלא חשיב רבית במה שמתנה עצמה מפני שבזה אדרבא קונה אדון לעצמו כלומר שהוא מתחייב עכשיו בשאר כסות ועונה ואין זה רבית שכל הנאה של מעות דרבית למלוה וכעין זה כתב הרשב\"א ז\"ל ועיין להרב לח\"מ בפ\"א מה' אישות בדין זה דהמקדש במלוה יע\"ש ועיין להרב מח\"א ה' מלוה ולוה סי' ט' הביא דברי הריטב\"א ושקיל וטרי בהו ע\"ש ובספר מוצל מאש שבס\"ס רב יוסף סי' ט\"ו הביא דברי הריטב\"א ז\"ל אלו וכתב וז\"ל הנה מכאן ראיה למ\"ש במקום אחר לענין אתנן דהצריכו חז\"ל משיכה לשיהיה לו דין אתנן דהכי הקשו בפ\"ב דע\"ז והא מחסרא משיכה ותרצו דקאי בחצרה וק' לן דכיון דמן התורה מעות קונות הוייא לה אתנן ומ\"ש ממ\"ש הרמב\"ם בספ\"ט מה' תרומות שאם מכר כהן פרתו לישראל ולקח הדמים אף על פי שלא משך הרי זה אסור להאכילה תרומה דמן התורה מעות קונות וניחא לי דהביאה לא מקרייא מעות לענין זה אעפ\"י שהיא יוצאה בדיינים דלא אמרינן מעות קונות אלא מעות בעין, ועתה נלע\"ד ראיה גדולה מדברי הריטב\"א ז\"ל הללו דלא מיקרי ממון מה שנקנית האשה וכל שכן דהביאה לא מקרייא ממון לקנות הטלה מדין מעו' קונות עכ\"ל, והדברים תמוהים עד מאד דמלבד דאין מדברי הריטב\"א הללו ראיה כלל דאין כונ' הריטב\"א לומ' דהביאה מקרייא מעות אלא כונתו לומר דאין זה רבית כיון דהוא ג\"כ מתחייב בשאר כסות ועונה ואין כל הנאה של המלוה ואדרבא מגרעות נתן בקניה זו דהוא קונה אדון לעצמו ואם היא נותנת לעצמו הוא ג\"כ מתחייב בעשרה דברים מה שא\"כ כשנותן לה טלה באתננה דהביאה קרויה ממון ולפי דעתו דהביאה אינה קרויה מעות יש לתמוה מה תרצו בגמ' לקושיית והא מחסרה משיכה בזונה נכרית דלא קנייא במשיכה יע\"ש, מוכח בהדייא דהביאה קרויה מעות ולהכי בזונה נכרית דלא קנייא במשיכ' אלא במעות קנייא היא לאותו טלה בביאה ולהכי אסיר ועיק' קושייתו מההיא דתרומה לא קשייא כלל עפ\"י מ\"ש התוס' ז\"ל שם ד\"ה והא מחסרא משיכה כו' שכתבו ולא דמייא לההי' דפ' הזהב נתנה לסיטון מעל שקניית הכסף מועיל דכיון דמעל מן התורה מי יפקיע המעילה ממעות הקדש עכ\"ל וביאור דבריהם עיין להרב לח\"מ בריש פרק ג' מהלכות מכירה יע\"ש.
עוד כתבו התוס' בקדושין בא\"ד וכ\"ש אם קדשה בהנאת מחילת מלוה ולזה הסכים הרא\"ש והריטב\"א ושאר הפוסקים אבל הר\"ן ז\"ל כתב דאפש' דכל שמחל המלוה עצמה אפי' אמר לה בההיא הנאה דעתה אזוזי ומש\"ה נקט לה בארווח לה זימנא דליכא אלא הנאה גרידא יע\"ש, וכעין זה כתבו התוס' בפ' הגוזל עצים דצ\"ט ע\"א ד\"ה אלא במאי מקדשה כו' וז\"ל ואומר ר\"י דסברא הוא כו' שאינה מקודשת במה שמוחל לו שכרו אפי' לא יהא אלא מלוה והוא מוחל לה אינה מקו' שאין דעתה להתקדש עד שיבואו הנזמים לידה, ולכאורה קשה בדברי הר\"ן והתוס' הללו דהא קי\"ל כרבא דהמקד' במלוה ופרוטה שהיא מקודשת משום דדעתה אפרוטה ולא אמלו' כמו שהביאה הר\"ן ז\"ל לזו סמוך ונראה בסוגיין וא\"כ ה\"נ דהנאת מחילת מלוה חשיבה כפרוטה למה לא תהא מקודשת ולמה אמרו שדעתה אמלוה, וי\"ל דשנייא היא היכא דיהיב בידה פרוטה מיהא בעין להיכא דמקדש לה בהנאת מחילת מלוה דלא יהיב לה מידי וברור ועיין מ\"ש בתוס' רי\"ד לקמן דמ\"ח גבי עשה לי שיריים ונזמים ובס' פרישה בא\"ה סי' כ\"ח יע\"ש, ומדברי התוס' שם בא\"ד הכריח הרב מח\"א בה' קנין מעות סי' ג' די\"ג ע\"א דלא אמרינן דהמקדש בהנאת מחילת מלוה דמקודשת אלא בשהגיע זמן המלוה ליפרע אבל קודם לכן אינה מקודשת יע\"ש, עוד כתבו התוס' בא\"ד לכן פי' ר\"ת כו' וא\"ת אמאי אסור כו' וי\"ל היינו כשאין הלוה נותן כלום לנותן אבל אם היה נותן היה נראה כשלוחו ואסור עכ\"ל הדבר מבואר דאסור זה משום דנראה כשלוחו אינו אלא מדרבנן כדמוכח בגמ' דאמר ואסור לעשות כן מפני הערמ' רבית ועיין להר\"ב גד\"ת בדר\"ם ע\"ב שכתב עמ\"ש מרן ב\"י ז\"ל שהרוצה לסמוך על דברי המתירים בזה רשאי כיון דמידי דרבנן הוא כו' כתב וז\"ל ויש לגמגם על פסק זה דכיון דפלוגתא דהני רבוותא הוא אי הוי כשלוחו או לא הא אי הוי כשלוחו הרי הוא כמותו ואסור מן התורה כו' יע\"ש ואין ספק דאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו דמוכיחים דבריהם דליכא איסורא אלא מדרבנן וברור.
ודע שעיקר דברי ר\"ת ז\"ל הללו הביאן שם הר\"ב התרומות והוסיף עוד וז\"ל גם הראב\"ד ז\"ל כתב דדוקא בשלא דבר הלוה עם המלוה בשום רבית אבל אם דבר עמו ואמר לו אני לא אתן לך רבית אבל פלוני אהובי יתן לך לאהבתי אסור מפני שהוא כשלוחו וכ\"ש אם יפייס אותו שיתן עכ\"ל, והרב גד\"ת ז\"ל כתב וז\"ל נראה מדברי רבינו מדעירב דברי ר\"ת עם דברי הראב\"ד דכולם אמרו דבר אחד ומה שיסבור מר יסבור מר ואין זה מוכרח דנהי דהראב\"ד ז\"ל יסכים לדברי ר\"ת דלדידיה אפי' פיוס אסור אע\"ג דלא פרע מידי כ\"ש כשמחזיר לו מעות מ\"מ ר\"ת ז\"ל יסבור דדוקא כשמחזיר המעות הוא דהוי כשלוחו אבל פיוס דברים בעלמא לאו כלום הוא תדע דהרמב\"ן סובר כן עכ\"ל, ולדידי מאי דמפשט פשי' ליה להרב ז\"ל דהראב\"ד מודה לר\"ת ספוקי מספ\"ל טובא דאפשר לומר דפיוס דברים לנותן מחזי כשלוחו טפי מחזר' המעות לנותן משום דבפיוס דברים עינינו הרואות שקבל מלוה מעות הרבית ע\"פ דבורו ופיוסו של לוה והו\"ל כאלו באו מידו של לוה משא\"כ כשהנותן נתן שלא מדעת הלוה אעפ\"י שחזר ופרען איכא למימר שכר טרחו הוא שנותן לו ולא מעות של רבית ובשיטה מקובצת לבבא מציעא בפרק אז\"ן כתוב ע\"ש הריטב\"א שאפי' פייסו הלוה לנותן שיתן משלו למלוה כדי שילוה לו ואח\"כ חזר ופרע לו אין בכך כלום דכיון דמדינא אינו חייב הלוה לשלם לנותן שכר טורחו הוא דיהיב ליה מנפשיה עכ\"ל יע\"ש, ועיין במ\"ש הריטב\"א בחי' למסכת קדושין שהסכים לדברי התוס' דכל שחזר המעות לנותן אסור וזה הפך דבריו הללו שבפ' א\"ן ויש ליישב שלא הסכים לדברי התוס' אלא לפי' השמועה ובענין שהאשה אמר' לו כן מעיקרא שיתן למלוה בעבורה והיא יתקדש לו וכל כה\"ג ודאי אסיר ועיין בדברי הר\"ן בשמעתין.
אבל יש לתמוה על מ\"ש עוד לקמן עלה דאמר רבא תן מנה לפ' ואקדש אני לך מקו' מדין ערב וצ\"ע ואלו היה רואה הרב גד\"ת דברי הריטב\"א הללו אפשר דהוה מספ\"ל בדעת הראב\"ד ז\"ל אם הוא מודה לר\"ת דהא איכא טעמא רבה למילתא דפיוס דברים מחזי כשלוחו טפי גם מ\"ש עוד הרב ז\"ל דלדעת הרמב\"ן והרשב\"א כל דאיכא שתיהן פיוס דברים וחזרת המעות לכ\"ע אסור לפי מ\"ש ע\"ש הריטב\"א אפשר דאף הרמב\"ן והרשב\"א מודו בה דאל\"כ לא היה מחליט הדבר הריטב\"א ז\"ל וכל כי האי הול\"ל דאין הרמב\"ן והרשב\"א מודו בדבר גם מה שנסתפק עו' שם הרב אם בחזרת המעות לנותן בלי פיוס מודו הרמב\"ן והרשב\"א לפי מ\"ש ע\"ש הריטב\"א דאפילו בדאיכא שתיהן שרי כ\"ש חדא מינייהו דשרי ועיין להרמ\"ל בפ\"ו מה' מלוה ולוה הל' יו'ד ד\"ה כתב הטור דפשיטא ליה בדעת הרשב\"א דבחזרת המעות אסור מכח אותה תשובה שהביא מרן ב\"י ע\"ש, והוא ז\"ל עלה ונסתפק היכא שלא פייס ולא נתן אלא שדבר עם המלוה פ' יתן לאהבתי אם יודו הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל להראב\"ד דאסיר יע\"ש והוא תימא מה מקום יש בזה לבא לידי ספק דמדברי הראב\"ד שהביא הר\"ב התרומות משמע דטפי מחזי כשלוחו במפייס הלוה לנותן שיתן למלוה משלו מהיכא שדבר עם המלוה פ' יתן לאהבתי דאחר שכתב הראב\"ד שלא ידבר הלוה עם המלוה פ' יתן לאהבתי סיים וכ\"ש אם פייס את הנותן שיתן ומבואר מדברי מרן ב\"י דהאי וכ\"ש חלוקה בפני עצמה היא וכן נראה מדברי הרב גד\"ת יע\"ש וכיון דבחלוקה זו דפיוס הלוה חלקו עליו הרמב\"ן והרשב\"א דמשמע להו דשרי כ\"ש בחלוקה ראשונה דפ' יתן לאהבתי דודאי לדידהו ז\"ל שרי במכ\"ש ואפי' כשתירצה לומר דהאי וכ\"ש שכתב הראב\"ד אינה חלוקה אחרת אלא סיום חלוקה הראשו' וכונתו לומר וכ\"ש בדאיכא שתיהן הנה הרמב\"ן והרשב\"א עליו דהראב\"ד אתו וחלקו עליו כמו שתראה בסדור הלשון המובא בשיטה מקו' לבב\"מ פ' א\"ן יע\"ש ונמצא שהם ז\"ל התירו בשתיהן בדאיכא פיוס של הלוה לנותן וגם הלוה עם המלוה וא\"ל פ' יתן לאהבתי באופן שאין מקום להסתפק בדעתן אי שרו לומר פ' יתן לאהבתי ולענין הלכה במקדש לה בהנאת הרוחת זמן עיין למהר\"ש יונה בסי' ס\"ב אסף וקבץ סברות כל הפוסקים בזה ונשא ונתן לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא יע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש קידושין בדין ערב האשה \n שאמרה תן דינר לפ' מתנה ואתקדש אני לך הרי זו מקודשת כו'. הכי איתא בגמ' קידושין ד\"ז ע\"א אמר רבא תן מנה לפ' ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב פרש\"י וכשנתנו אמר לה התקדשי לי מקודש' ואע\"ג דלא מטי הנאה לידה הרא\"ש כתב וז\"ל וכשנתן המנה לאותו פ' אמר לה הרי את מקודשת ממנה שנתתי לפ' וכ\"כ הטור בא\"ה ר\"ס כ\"ט אבל הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן כתבו שהיא מקודשת בהנאה זו שנתן המנה על פיה שיש בהנאה זו שוה פרוטה שהיתה נותנת לאחרים שיעשו רצונה אבל במנה עצמו אינה מקודשת שהרי לא הגיעו לידה והתוס' ז\"ל בפרק הריבית דע\"א ע\"ב ד\"ה מצאו ישראל ובפ' הזהב דנ\"ח ד\"ה לספק סלתות משמע להו נמי כשיטת הרא\"ש והטור שהיא מקודשת במנה עצמו שנתן על פיה דחשיב כאלו באו לידה ולכך כתבו דכשהלוה לחבירו ע\"מ שיתן מנה לפ' חשיב כאילו קיבל הוא המנה שנתן לאותו פ' על פיו וכתב שם המרדכי דכי מפקינן מיניה מפקינן כל מה שנתן לאותו פ' על פיו יע\"ש לא כן לשיטת הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן בשמעתין דלא מפקינן מיניה מידי שאפילו הנאת אותה פרוטה לא קץ ליה ולא חשיב רבית קצוצה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל לעיל גבי המקדש בהנאת מחילת מלוה יע\"ש ועיין להרב מח\"א בה' מלוה ולוה סי' י\"א דשקיל וטרי בדברי הריטב\"א במ\"ש בשמעתין עמ\"ש בפ' הריבית יע\"ש.
וכעין זה איכא למידק על הש\"ך והט\"ז בי\"ד רס\"י ק\"ס דמאחר שמר\"ן ז\"ל בא\"ה ריש סי' כ\"ט הסכים לשיטת המפרשים שאינה מקודשת אלא בהנאת פרוטה זו שעשתה רצונה איך כתבו שם בי\"ד דברי הטור שהוא הולך שם לשיטתו שכתב כאן בא\"ה שהיא מקודשת באותו מנה עצמו ולכן גם לענין רבית כתב ג\"כ דחשיב כאלו קבל המנה עצמו שנתן על פיו לא כן לדעת מרן ז\"ל ודוק ובעיקר מחלוקת זה של הרא\"ש והתוס' עם שאר המפרשים שכתבנו דאיכא מ\"ד דנתינת מעות לאחר ע\"פ דבורו של זה חשיב כאלו באו המעות לידו של זה ממש ואיכא מ\"ד דליכא אלא הנאת פרוטה עיין להרב מח\"א ז\"ל בה' קנין מעות ס\"ב שכתב נפקותא אחרת לענין מכי' מטלטלין ע\"מ שיתן לפ' מנה אי קנה בזה כקנין חליפין או לא דלדעת הרא\"ש והתוס' דחשיב כאלו באו המעות שנתן ע\"פ דבורו כאילו נתנו לו ממש במוכר מטלטלין כי האי גוונא לא קנה שהרי מטלטלין אינן נקנין בכסף ולדעת שאר המפרשים דליכא אלא הנאה שקיים דברו הרי כתב הר\"ן בשמעתין ע\"ש ר\"ח דהנאה זו חשיב כחליפין וקני אף מטלטלין אלו דבריו יע\"ש ולפ\"ז לדעת מרן ב\"י שפסק בא\"ה סי' כ\"ט כשיטת המפרשים דליכא אלא הנאה שעשה רצונה א\"כ לענין מכירת מטלטלין באופן זה קנה כמ\"ש אבל מרן החבי\"ב בח\"מ סי' ק\"ץ הגהת ב\"י אות ד' כתב ע\"ש הרב משאת בנימין בסי' י\"ז שכתבו לדברי מרן ב\"י דבמטלטלין לא קנה באופן זה אם לא באותה שכתב הר\"ן ז\"ל ע\"ש ר\"ח ז\"ל דוקא ע\"ש וכעת צריך ישוב." + ], + [ + "אמר \n לה הילך דינר זה במתנ' והתקדשי לפ' וקדשה אותו פ' כו'. הכי איתא בגמ' אמר רבא הילך מנה והתקדשי לפ' מקודשת מדין עבד כנעני כתב רש\"י והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו עכ\"ל וכתב הרשב\"א ז\"ל וכיוון בזה לומר שאם לא עשאו שליח אינה מקודשת ואפילו נתרצה לבסוף משום דבשעת קדו' מיהא לא מקנייא דהא איהו לא שוייא שליח ודילמא לא נתרצה מעיקרא בהכי והא דאמרינן לקמן בפרק האיש מקדש דמ\"ה ודלמא ארצויי ארצי קמיה ה\"ק דמעיקרא גילה דעתו דניחא ליה בהא וכן פרש\"י ז\"ל שם עכ\"ל ולכאו' קשה על דברי הרא\"ש דבההיא דלקמן כתב כפי' רש\"י ז\"ל דאפילו נתרצה הבן אח\"כ אינו מועיל וכאן כתב דאפילו לא עשאו שליח אלא שאח\"ך אמר המקדש הרי את מקוד' במנה שנתן ליך פ' מקודשת ע\"ש וי\"ל דאפילו רש\"י ז\"ל לא אמר אלא כשנתרצה אח\"כ בקידושין שקדשה הראשון דאז לא מהני דילמ' לא נתרצה מעיקרא דכיון דבשעה שנתקדשה מן הראשון לא נתרצ' לא מהני מה שנתרצ' אח\"כ כיון דבשעת קידושין לא מקניא כמ\"ש הרשב\"א אבל כשחוזר הוא ומקדשה אח\"ך במנה שנתן אותו פ' ודאי מקודשת דמהשת' מתחילין הקידושין ואע\"ג דהשתא לא יהיב לה מידי לא הוי כמקדש במלוה כיון דמעות הללו מעיקרא בתורת קידושין הגיעו לידה והו\"ל כנותן מעות לאשה שתתקדש לו מעכשיו ולאחר שלושים יום דאמרי' בפ' האומר דנ\"ט דמקודשת דהני זוזי לאו למלוה דמו ולא לפקדון דמו יע\"ש.
והנה בעיקר ילפותא זו דילפינן מדין עבד כנעני להך דקידושין יש להכריח קצת שיטת הראשונים שכתב הר\"ן לקמן עלה דמתני' דבכסף על ידי אחרים שכתבו דעבד כנעני אינו יוצא בכסף שע\"י אחרים אלא כשיהיה ברצונו אבל אם הוא בע\"כ אינו יוצא דאין זכין לו לאדם ע\"כ יע\"ש והשתא מדמדמינן אשה לעבד כנעני משמע מינה הכי דאי לא הא איכא למפרך מה לעבד שכן יוצא על ידי אחרים אפילו בע\"כ לא כן באשה והיכי מדמינן להו אהדדי ויש לדחות ועיין בטור ח\"מ סימן ק\"ץ לענין ממונא ועיין שם בב\"י ועיין להרב מח\"א הלכות שלוחין סי' ט\"ו ובס' דברי אמת בקונ' דנ\"ג ע\"א כת' וז\"ל תן מנה לפ' ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם כו' הרמב\"ם בפ\"ה מהל' אישות כתב שצריך שיאמר המקדש הרי את מקודשת בהנאה שהבאתי ברצונך והשיג עליו הרשב\"א דזה הוי כנתנה היא ואמר הוא והר\"ן ז\"ל הליץ בעדו ודבריו צריכין ביאור כי יש חיסור לשון בדבריו ועיין למהריב\"ל בס\"ג סי' ס\"ו יע\"ש.
שורש סתם אדם אם יש לו דין קרקע\n ומ\"ש עוד רבינו אמרה \n לו הילך דינר זה מתנה ואקדש אני לך ולקחו כו' ואם אדם חשוב הוא ה\"ז מקודשת שהנאה יש לה בהיותה נהנה ממנו כו'. הכי איתא בגמרא שם בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך כו' א\"ל רב אשי א\"כ הו\"ל נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות וכתבו התוס' פירש\"י דאדם הוקש לקרקעות וקשה דההוא קרא כתיב בעבד אבל בן חורין לא אתקש אלא דוקא לדמי עלי לפי ששמין אותו כעבד כדאיתא בפ\"ק דסנהדרין עכ\"ל וכדבריהם כתבו הרשב\"א והריטב\"א בשמעתין ולדברי כולם הדבר מבואר דעבד עברי אתקש לקרקע דומיא דעבד כנעני דהא ההיא דסנהדרין דהאומר דמי עלי דשמין אותו כעבד לית פתרי לדבריהם אלא בהכי דאע\"ג דבן חורין הוא האומר דמי עלי אפי\"ה יש לו דין קרקע משום דשמין אותו כעבד ועבד אתקש לקרקע ואותו עבד לאו כנעני הוא דמהיכא תיתי לעשותו לבן חורין זה משום דאמר דמי עלי עבד כנעני ועיין להתוס' במגילה דכ\"ג ע\"ב ד\"ה שמין אותו כעבד ובמ\"ש שם הרב חידושי הלכות ז\"ל דמ\"ש שמין אותו כעבד היינו כעבד כנעני יע\"ש ודבריו תמוהים דעבד כנעני מאן דכר שמיה כיון דישראל גמור הוא ומשום דאמר דמי עלי הוא דיהבינן ליה דין עבד לשומו כעבד וא\"כ למה זה נידון אותו בכבודו כעבד כנעני ולא כעבד עברי ואפשר דכיון דאמר דמי עלי כונתו לומר שהוא מקדיש דמי גופו כפי מה ששוה למי שיקנה אותו לעבוד בו כל ימי חייו וזה כעבד כנעני שאינו יוצא בשש וביובל וכיון שכן דנין אותו כעבד כנעני ממש דאיתקש לקרקע ועפ\"י האמור ניחא דההיא דאמרינן בסנהדרין אית לה פתרי כמ\"ש הרב חידושי הלכות.
ועפ\"י דברי הרב ז\"ל הללו נוחים אצלי דברי הר\"ן ז\"ל שכתב לקמן בפרקין דכ\"ח עלה דאמרינן עד היכן גילגול שבועה כו' אמר רבא השתבע לי שאין אתה עבדי וכתב שם הר\"ן בפי' ההלכות וכן בפרק כל הנשבעין דלאו למימרא דעבד עברי הוי כקרקע דהא לא איתקש לקרקע אלא עבד כנעני כו' יע\"ש, ותמה עליו הרב ש\"ך ז\"ל בח\"מ סימן צ\"ה בדין החופר בשדה חבירו כו' דמההיא דריש סנהדרין מוכח דעבד עברי נמי איתקש לקרקע יע\"ש ועיין להרב ט\"ז בה' שבת סס\"י של\"ו שכתב וז\"ל יש ליזהר שלא יתלוש מן העור שבידו או שבמקום אחר שבגופו בשבת דהאדם הוי כמחובר לקרקע כדמשמע בריש סנהדרין עכ\"ל ולא זכר שר שדבר זה במחלוקת הוא שנוי בין רש\"י והתוס' ז\"ל בשמעתין וההיא דסנהדרין לא מכרעא כמ\"ש התוס' בשמעתין ועיין להריב\"ש בסימן קכ\"ט שנראה קצת מדבריו דסתם אדם לא הוקש לקרקע כעבד יע\"ש.
ולדידי קשיא לשיטת רש\"י ז\"ל דס\"ל דכל אדם הוקש לקרקע כעבד מאותה ששנינו בר\"פ המצניע דצ\"ד ע\"ב הנוטל צפורניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו ר\"א מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ואמרינן בגמ' מחלוקת ביד אבל בכלי דברי הכל חייב ופירש\"י ז\"ל דביד פטור משום דאין דרך גזיזה בכך בחול יע\"ש והשתא לפי שיטתו כאן דכל אדם הוקש לקרקע לחייב משו' תולש מן הקרקע דאב מלאכ' שלו משום קוצר כמ\"ש רבינו בפ\"ח מה' שבת הל' ג' דכל התולש או העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר וכתב הלח\"מ ז\"ל דאפי' ביד נמי חייב משום תולדה זו דקוצר יע\"ש ואף דבפ' הלוקח בהמה דכ\"ה ע\"א מוכח דאף אם נאמר דתולש דבר מבעלי חיים חייב משום עוקר דבר מגידולו לא מחייב אלא בכלי ולא ביד דהו\"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד וא\"כ לא נ\"מ מידי בין אם נאמר דטעמא דהנוטל צפורניו כו' הוא משום תולדת גוזז או משום תולדת קוצר דלעולם אינו חייב אלא בכלי ולא ביד מ\"מ הרואה יראה דלא אתמר התם הכי אלא גבי בעלי חיים שתולדת עוקר שלהם הוא משום גוזז וגוזז ליכא אלא בכלי ולא ביד אך לפי שיטת רש\"י דאדם סתם הוקש לקרקע למה לא יתחייב בתולש מניה וביה כתולש מן הקרקע בין ביד ובין בכלי וכמ\"ש הרב ט\"ז וכעת צריך טעם לחלק בזה בין איסורי שבת לשאר דברים ועיין להתו' בשבת פ' השואל ד\"ק גבי ענבים העומדות ליבצר יע\"ש ועיין מ\"ש רש\"י בפ\"ק דכתובות ד\"ז ע\"ב גבי המפיס מורסא בשבת חייב וז\"ל חייב שהוא מתקן פתח וחייב משום בונה דאשכחן בנין בבעלי חיים כדכתיב ויבן ה' אלהים את הצלע עכ\"ל מוכח דאדם דין קרקע יש לו ועיין בפרק שילוח הקן דקל\"ט גבי מצא קן בראשו של אדם דחייב בשילוח מדכתיב ואדמה על ראשו יע\"ש.
ודע דבנדרים פר\"א דס\"ה ע\"ב עלה דמתני' דפותחין לאדם בכתובת אשתו כו' אמרינן בגמ' מטלטלי מי משתעבדי לכתובה אמר אביי קרקע שוה שמונה מאות דינר קאמר ופרכינן והא קתני שער ראשו ושער ראשו מטלטלי הוא יע\"ש ויש מכאן קצת ראיה לדברי התוס' ז\"ל דמשמע להו דסתם אדם לא הוקש לקרקע אלא עבדים דוקא מדקרי התם לשער ראשו מטלטלי אע\"ג דשער הראש מחובר בגוף האדם הם ואם סתם אדם הוקש לקרקע גם שער הראש שמחובר בו דין קרקע יש לו ומדקרי ליה תלמודא לשער הראש מטלטלין משמע כדברי התוס' ז\"ל דלא הוקש לקרקע אלא עבדי' דוקא וראיתי לרש\"י ולהרא\"ש ז\"ל שכתבו וז\"ל ושער ראשו מטלטלי הוא דכל העומד ליגזז כגזוז דמי עכ\"ל כנראה שבאו לשלול מ\"ש דלא מפני שגוף האדם יש לו דין מטלטלין הוא דחשיב שער ראשו כמטלטלין אלא מפני שעומד ליגזז הוא.
ואולם מרן מלכא הרב המופלא מוהרח\"א נר\"ו הק' לדבריהם ז\"ל מההיא דפ' השולח דל\"ט ע\"א דאיתא התם פלוגתא דרבנן ורשב\"ג גבי שער הראש אי אמרינן ביה כל העומד ליגזז כגזוז דמי ולרבנן דרשב\"ג דהלכתא כוותייהו ס\"ל דגבי שער הראש לא אמרינן כל העומד ליגזז כגזוז דמי ואפילו לר\"מ דס\"ל גבי ענבים העומדות ליבצר דכבצורות דמיין אמרינן התם גבי שער הראש מודה הוא לרבנן דרשב\"ג דלאו כגזוז דמי משו' דשער הראש כל כמה דקאי שבוחי משבח יע\"ש והשתא הך סוגייא דנדרים לפי דברי רש\"י והרא\"ש ז\"ל אזלא דלא כהלכתא והיותר תימה על הרא\"ש שהוא ז\"ל כתב בסוגיין דקידושין כתוספותיו שבנדרים דסתם אדם לא הוקש לקרקע זולת עבדים דוקא והכריח כן מההיא דרפ\"ק דסנהדרין וא\"כ לא ידעתי למה לו לפרש ההיא דנדרים דקרי לשער הראש מטלטלי מטעם זה דעומד ליגזז וטפי היה לו לפרש משו' דסתם אדם לא הוקש לקרקע ודין מטלטלין יש לו ומיהו מאי דקשיא לן מההיא דפרק השולח דרבנן דרשב\"ג ור\"מ ס\"ל גבי שער הראש דלא אמרינן ביה כגזוז דמי הנה מקום איתי ליישב זה עפ\"י מ\"ש התוס' ז\"ל בסנהדרין דף ט\"ו ע\"א ד\"ה בענבים כו' דגבי בעל חוב כ\"ע מודו דלא גבי מדבר העומד ליגזז אפי' למ\"ד דלאו כגזוז דמי משו' דאיכא טעמא דלא סמכא דעתיה דבעל חוב לגבות מדבר העומד ליגזז יע\"ש ועיין להתוס' ביבמות דצ\"ט ע\"א ד\"ה מאי והשתא הן הן דברי רש\"י והרא\"ש שכתבו דשער הראש העומד ליגזז כגזוז דמי משום דקאי תלמודא גבי בעל חוב ובבעל חוב כ\"ע מודו דחשיב כגזוז מטעמא דלא סמכה דעתיה ואע\"ג דבתמרי הצריכי לדיקלא אמרינן בפ' נערה דבעל חוב גובה ממנו וא\"כ גבי שער הראש דכל כמה דקאי שבוחי משבח הו\"ל כתמרי דדיקלא לא היא דהתם כיון דצריכי לדיקלא אינן עומדות ליבצר אבל בשער הראש אע\"ג דצריך לגוף כל שעומד ליגוז גוזזן מיד ודוק.
ודע שגם הרב המגיד ז\"ל בפ\"א מה' טוען הל' ב' קאי ג\"כ כשיטת התוס' ז\"ל דשמעתין שלא הוקשו לקרקע אלא דוקא עבדים שכתב שם וז\"ל דכי אמרינן דאדם הוקש לקרקע הני מילי עבדים דכתיב בהו בהדיא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אבל שאר אנשים ודאי לא עכ\"ל וראיתי להרב משנה למלך שכתב שם וז\"ל זה אינו דאף שאר אינשי הוקשו לקרקע וכ\"כ רבינו בפרק י\"ג מהל' מכירה דהשוכר את הפועל בין בקרקע בין במטלטלין אין להם אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין להם אונאה וטעמא מפני שהוקשו לקרקע ושמא יאמר הרב דהתם דוקא אתמר שהוא מטעם שכתב רבינו שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין להם אונאה אבל אין דברי הרב המגיד ז\"ל מיושבים שכתב הנ\"מ עבדים דכתיב בהו בהדיא והתנחלתם וההוא בעבד כנעני הכתוב מדבר ויש ליישב בדוחק ובודאי כך היא כוונתו עכ\"ל, והדברים מוכרחים ליאמר בדעת ה\"ה ז\"ל שהרי הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ח מהל' ערכין ד\"ב פסק כאותה סוגייא דריש פ\"ק דסנהדרין דהאומר דמי עלי שמין אותו כעבד בעשרה ואחד כהן משום דאיתקש לקרקע הרי דסתם אדם נמי הוקש לקרקע משום דשמין אותו כעבד שמע מינה דעבד עברי נמי אתקש לקרקע ומ\"מ יש לדחות במ\"ש לעיל ע\"ש הרב חידושי הלכות ז\"ל במגילה.
וראיתי להרמ\"ל שם בפ\"ח דערכין שכתב ע\"ד הרמב\"ם וז\"ל ולא ביאר רבינו בעבדים ישראלים אי סגי בג' או בעינן עשרה ובירוש' פ\"ק דסנהדרין ובפרק הקורא עומד איתא דסגי בג' וכ\"כ התוס' בפ' הקורא אך מדבריהם פ\"ק דסנהדרין נר' דס\"ל דאף בעבדים בעינן עשרה עכ\"ל ולא ידעתי כונתו דודאי עיקר ספיקו ז\"ל לא חלו בו ידים אלא במקדיש עבדו העברי דאי באומר דמי עלי מי גרע משאר אינשי שכתב רבינו בדין הנז' שאם אמר דמי פ' עלי שמין אותו בעשרה וא\"כ הוא קשיא טובא שהרי כתב הרמב\"ם בפ\"ו מה' ערכין הל' כ\"א שדוקא עבד עברי אינו נקדש שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואפילו האומר שיהיה קדוש לדמיו נראה מדברי התוספות בפרק השולח דל\"ח ע\"ב ד\"ה גופיה כו' שאינו קדוש אלא דוקא באומר דמיו עלי דוקא יע\"ש ועיין שם בחי' הרשב\"א ז\"ל וכעת צריך ישוב אצלי ולפי מ\"ש הוא ז\"ל כאן דרבי' ס\"ל דאפי' בפועל דינו כעבד לענין אונאה דאתקש לקרקע לא מצאתי מקום לספיקו בדעתו ז\"ל דאם פועל בעלמא יהבינן ליה דין עבד כנעני דאתקש לקרקע כ\"ש בעבד עברי דקנין כספו הוא וגופו קנוי דודאי דין עבד כנעני יש לו דאתקש לקרקע ושמין אותו בעשרה ורבינו לא הוצרך לבארו משום דכיון שכתב דסתם אדם נמי באומר דמי עלי שמין אותו בעשרה מכל שכן אתי עבד עברי כנלע\"ד.
ודע שלפי דברי רבינו ז\"ל הללו שהביא הרמ\"ל בפרק י\"ג מה' מכירה שאפי' פועל בעלמא יש לו דין עבד לענין אונאה דאין אונאה לקרקעות יש ללמו' ממנו נמי לענין שבועה שאין נשבעין על העבדים ועל הקרקעו' שאין נשבעין ג\"כ על הפועלים כיון דאתקש לקרקעות ואי תיקשי לך אותה שכתב רבינו בפי\"א מה' שכירות ד\"ו כל שכיר ששכרוהו בעדים כו' שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לומר כו' וישבע בע\"הב היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת עכ\"ל והשתא לפי מ\"ש דפועל דינו כעבד היאך יכול לישבע שבועת התורה כיון דאתקש לקרקע וכן קשה במ\"ש שם הר' המגיד ד\"ה היה לו עד א' ששכרו אינו מועיל לו כלום שבקש טעם לדבר ולא כתב מהטעם שכתבנו דאיתקש לקרקע והיותר תימא מ\"ש ע\"ש רבינו מאיר ז\"ל שחייב בעל הבית לישבע שבועת התורה ולא זכר שר שלפי דברי רבינו הנז' דפי\"ג מהל' מכירה ליתיה לדברי הרמ\"ה ז\"ל.
איברא דלפי מ\"ש הרב המגיד בפ\"ה מהל' טוען ד\"ה גבי הטוען את חבירו ב' חדשים שכנת בחצרי כו' ששכירות קרקע אחר הזמן חוב גמור הוא כיון שמחלוקתן בדמים שאם היה מחלוקת זו שזה אומר יש לי לדור עדין והלה כופר הרי זה תביעת קרקע והרי הוא כקרקע לענין קניה ואונאה כו' אבל כאן שאין מחלוקת אלא בתביעת דמי השכירות נר' שזה כשאר חיובין יע\"ש באורך והשתא לפי דברי הרב המגיד הללו יש לומר דההיא דפי\"א מה' שכירות הוי נמי כה\"ג שהם מחולקים בדמי השכירות שזה אומר שכרתני ולא נתת לי שכרך וזה מודה לו במקצת אבל אם מחלוקתן הוא בשכירות עצמו שזה אומר שכרתיך לב' ימים ולא עבדת עמי אלא יום א' וזה אומר כבר עבדתיך שני ימים הוי כשכירו' דבית שמחולקים בימי השכירות דאין נשבעין עליו ואי תיקשי לך אכתי נהמניה לבעל הבית במה שטוען עכשיו בלי שבועת התורה במיגו דאי בעי הוה טעין הרי שכרתיך ועדיין לא עבדת עמי דבשכרו שלא בעדים עסקינן והיינו שלא ראוהו עדים במלאכה כמ\"ש שם ה\"ה בפי\"א מה' שכירות ואלו היה טוען הכי אז היה פטור אפי' משבועה כמ\"ש דכיון דהיה טענתם על עיקר השכירות אין נשבעין על הקרקעו' כמדו' הא לא קשיא כלל דכלל זה בידינו בדעת רבינו ז\"ל דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרי' וכמ\"ש בפי\"ג מה' מלוה בדין הטוען על המשכון.
ואגב אורחי עמדתי על דברי ה\"ה ז\"ל בפי\"ד מהל' טוען ד\"ט עמ\"ש רבינו גבי אכלו שני חזקה בחיי אביהן מתוך שיוכל לומר לקוחה היא בידי מאביהן נאמן לומר חוב יש לי על אביהן וגובהו שלא בשבועה כו' והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל דאמאי גובהו שלא בשבועה כיון דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן כו' וכתב על זה הרב המגיד וז\"ל עוד הקשה הראב\"ד בהשגו' ממה שהסכימו הגאונים ונתבאר בדברי רבינו בהרבה מקומות ומהם פ\"ח שכשטוען על המשכון שהוא נאמן עד כדי דמיו שאינו נוטל אלא בנקיטת חפץ אף כאן אם בא לגבות לכתחילה צריך הוא לישבע ויש לי לתרץ דחילוק יש בין משכון מטלטלין לקרקע שהרי דבר תורה אין נשבעין על הקרקעו' ושבועת היסת אין כאן לפי שאין טענת בריא הפך דברי זה המחזיק ואין נשבעין היסת על טענת שמא עכ\"ל.
וראיתי להרב גד\"ת בשער י\"ד ח\"א דפ\"א ע\"ג שכתב על דברי ה\"ה הללו וז\"ל ואם השגת הראב\"ד היא השגה נר' שתירוצו של ה\"ה לא העלה לה ארוכה שהמיגו לא יועיל לפוטרו משבועה מפני הכלל שלמדנו מדין המשכון שנתבאר פ\"ג מה' מלוה דאין אומרי' מיגו לאפטורי משבוע' ולא לפוטרו ממון וכלל זה הוא מוחלט ולא פרטי ומה יועיל היות כאן משכון על הקרקע ולא של טלטול ס\"ס כיון שאתה בא לפוטרו משבו' מטעם מיגו הרי נתבאר שאין כח במיגו לפוטרו משובע' בכל ענין שתהיה ל\"ש טלטול ל\"ש קרקע עד כאן לשונו יע\"ש, ולק\"ד דברי הרב המגיד נכונים וטעמם ונימוקם עמם דשני' היא משכון קרקע ממשכון דמטלטל דמשכון קרקע שעיקר טענתו של המחזיק שחוב יש לו לגבותו מזה הקרקע ושבעל הקרקע הורידו לתוכו לאכול הפירות עד שיפרע חובו ואלו היה בעל הקרקע קיים והיה מכחישו כל שיש לו טענת מיגו לא היה צריך שבוע' אפי' בטענת מודה מקצת וכההיא דפ\"ה מה' טוען גבי הטוען את חבי' שתי חדשים שכנת בחצרי שכ' שם ה\"ה דכל שטענתם ומחלוקותם הוא בעיקר השכירות שזה אומר יש לי לדור עדיין בתוכו וזה מכחישו אז הו\"ל כפירת שעבוד קרקע ואין נשבעין על הקרקעות וא\"כ ה\"ן גבי יתומים כיון שטענתו של המחזיק הוא זה שאביהם הורידו לתוכו כדי שיפרע חובו אף שטענינן ליתמי שלא הורידו לתוכו כל שיש לו מיגו לא מצינן להשביעו כיון דאין נשבעין על הקרקעות ומה לי הם מה לי אביהם כן נלע\"ד נכון.", + "שורש קידושי אדם חשוב\n ומ\"ש עוד רבינו ובהנאה \n זו הקנה עצמה לו. הכי איתא בגמ' הכא באדם חשוב עסקינן דבההיא הנאה דקא מקבל מינה מתנה גמרה ומקניא עצמה ע\"כ הנה אני בעניותי נסתפקתי לענין אתנן זונה דאמרינן בפ' כל האיסורים דכ\"ט ופסקה רבינו בפ\"ד מה' איסורי מזבח הל' ט' שאם נתנה האשה אתנן לבועל דהוא מותר ואין בו משום אתנן אם היה המקבל אדם חשוב דלגבי קידושין חשיב כאלו נתן הוא לאשה והיא מקודשת בקבלתו אי אמרי' ה\"נ גבי אתנן דחשיב כאלו נתן הוא לה ואסיר או דילמא הכא גבי קידושין מה שהיא מקודשת לא מפני דחשיב נתינתה כקבלה הוא אלא משום דבאותה הנאה שעושה רצונה לקבל מידה דחשיבא כפרוט' הוא דמקודשת ולכן גבי אתנן שהדבר עצמו לא בא מידו לידה ודאי דשרי דאין כאן אתנן וכן נמי יש להסתפק במנות ביום פורים ששלח לאדם חשוב אם יצא י\"ח ולכאו' עלה על דעתי לומר דדבר זה תלוי במחלוקותן של ראשונים שכתבנו לעיל גבי תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דאיכא למ\"ד דחשיב כאלו נתן המעות לידה ואיכא למ\"ד דליכא אלא הנאה לבד שעשה רצונה ליתן לאותו פלוני בעבורה ושוויא ההיא הנאה כפרוטה ובאותה פרוטה היא דמקו' עיין מש\"ל בשורש קידושין בדין ערב הובאו דבריהם ז\"ל וה\"נ אפשר דכל שהיא נהנית בקבלה זו חשיבה הנאה זו כאילו נתן לידה בעצמו שנתנה לו ואסור משום אתנן לחד מ\"ד שוב ראיתי דלא דמיא לההיא דאפי' למ\"ד התם דחשיב כאלו באו לידה לאו משום הנאתה הוא אלא כיון שנתן לאותו פ' ע\"פ דבריה אעפ\"י שהיא לא קבלה מידו חשיב כאלו היא קבלתן ונתנה לאותו פ' וכיון דאית לה הנאה נתחייבה בדבר אבל הכא ליכא נתינה לידה כלל והיא הנותנת וליכא אלא הנאה שקיבל מידה ומהיכא תיתי לומר דחשיב' נתינ' זו כקבלה עיין בחידושי הריטב\"א ובהר\"ן וברבינו ז\"ל שכתבו דכשמקדש לה אומר לה הרי את מקו' בהנאה זו שקבלתי ממך ודוק.
וכתוב בחי' הרמב\"ן וז\"ל הכא באדם חשוב וכו' תמהני ללוי דאמר בפרק הזהב קונין בכליו של מקנה ומפרשינן טעמא משום דבההיא הנאה דקמקבל מיניה גמר ומקני ליה ולא בעינן אדם חשוב הכא אמאי בעינן אדם חשוב ואיכא למימר דקדושין שאני שאינה מקנה עצמה בהנאת פורתא אבל התם אעפ\"י שאין בו שוה פרוט' קונין ועוד דהתם מה שנהנה בכך שויוה רבנן אדם חשוב ותמיה לי לרב דאמר קונין בכליו של לוקח ולא בשל מקנה באדם חשוב אמאי אין קונין בכליו של קונה לא קשיא דההיא הנאה דקמקבל מיניה דמים הוא והמעות אינן קונות מטלט' לפיכך לא תקינו חליפי סודר אפי' בקרקע אלא בשל קונה ועו' דסתם מקנה זו היא ע\"מ להחזי' אינה מקנה של הנאה שיקנה באותה הנאה עכ\"ל והנה זה שכתב דהנאה זו דמקבל מינה היא גופה אינה אלא דמים הרשב\"א והר\"ן דחו דבריו וכתבו שהנאה זו חשיבא דמים וחשיבא מטלט' ולגבי קידושין חשיבא דמים ולגבי קנין חשיבא מטלט' יע\"ש וכדבריהם משמע ודאי מדלוי דאמר קונין בכליו של מקנה ומפרש רש\"י טעמא משו' דבההי' הנא' דמקבל כו' ואי חשיבא ההיא הנאה דמים אכתי היכי קני מטלט' ולדבריו צ\"ל דבהא פליגי לוי ורב דמר חשיב ליה לההיא הנאה מטלט' ומר חשיב ליה דמים והוא דוחק.
ובדברי הר\"ן ג\"כ יש לגמגם שהוא ז\"ל כת' דלרב לא קשיא אמאי אין קונין בכליו של מקנ' כשהוא אדם חשוב משום דלא מקרייא הנאה דאדם חשוב מקנה אלא במתנה גמורה אבל במקבל ע\"מ להחזיר שאין הנותן מתחשב בשביל כך ולא חשיבא מקנה וסתם חליפי סודר ע\"מ להחזיר היא עכ\"ל וקשה שהוא ז\"ל הביא לקמיה דברי ר\"ח שכתבה למימרא דרב אהילך מנה ויקנו לך נכסי דבאדם חשוב קנה משו' דההיא הנאה חשיבא כקבלת מטבע' וקני אפי' מטלט' וכתב הוא ז\"ל דהנאה זו חשיבא דמים וחשיבא חליפין ולהכי גבי אשה היא מתקדשת באותה הנאה כקבלת דמים וגבי קנין קונין באותה הנאה כקנין חליפין יע\"ש וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא לרב אמאי אין קונין בכליו של מקנ' מדין חליפין דאפי' שאין הנותן מתחשב בשבי' כך כל שהוא בתורת חליפין הנאה כל שהוא מהניא וכמ\"ש הוא ז\"ל ללוי דאמר קונין בכליו של מקנה ואפי' שלא באדם חשוב יע\"ש ובשלמא אי חשיבא הנאה זו כקבלת דמים ניחא לרב דלא קני דכיון שאין בהנאתה שוה פרוטה לא קני אבל אי חשיבא חליפין קשה וי\"ל דמשמע לרב דכל שאין הנותן מתחשב בשבי' כך לא חשיבא הנאה כלל ובהא הוא דפליגי לוי ורב לפי דבריו." + ], + [ + "שורש קדושי משכון האומר \n לאשה התקדשי לי בדינר וה\"ז המשכון בידיך עד שאתן אינה מקו' כו'. הכי איתא בגמ' אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליו אינה מקו' מנה אין כאן משכון אין כאן הנה הרמב\"ן משמע ליה דאפי' נתחייב בקנין על המלוה והניח עליו משכון או שא\"ל זכי בגוף משכון זה לשעבו' מנה אינה מקו' אבל הראב\"ד חלוק וס\"ל דכל שנתחייב בקנין על המלוה והניח עליו משכון או שא\"ל זכי במשכון זה לשעבו' מנה מקו' וכן כל מידי דמקני בכסף מהני בכה\"ג והריטב\"א הסכים לס' הראב\"ד ודעת הרשב\"א כדעת הרמב\"ן כמ\"ש בשמעתין בהדיא דאפי' אמר לה הריני מתחייב בקנין אינה מקו' שאין כאן מנה אבל אידך שכתב הרמב\"ן דגם באומר לה זכי במשכון זה לשעבו' מנה דאינה מקו' לא כתב כנראה דבהא מודה ליה להראב\"ד וכן יש לדקדק קצת מדבריו שכתב לקמן בדף י\"ט ע\"א עלה דאמר רבא המקדש במלוה שיש עליה משכון מקו' שכתב בתוך דבריו וז\"ל ואינו דומה לאידך דרבא אמר רב נחמן דאמר לעיל התקדשי לי במנה והניח עליו משכון אינ' מקו' דהתם לא היה המשכון קנוי לשעבו' המנה אלא במנה גרידא הוא מקדשה ואח\"כ הוא משעבד המשכון למלוה כו' יע\"ש כנראה מדבריו שאם א\"ל תחילת דבר זכי במשכון זה לשעבו' מנה והתקדשי לי בו מקו' שהרי יש לו קנין במשכון לשעבו' המנה ומ\"מ אין מכאן ראיה כ\"כ.
והרא\"ש ז\"ל הסכים לשיטת הראב\"ד ז\"ל דכל שנתחייב בקנין על המנה והניח עליו משכון היא מקודשת אבל אידך שכתב הראב\"ד ז\"ל דאף באומר לה זכי במשכון זה לשעבוד מנה דמקודשת לא בא הדבר מבואר בדבריו ומתוך הלשון שכתב בתוך דבריו לענין השדוכין וז\"ל הלכך כשעושין שידוכין ונותנין ערבונות לשם קנס לא יאמר אם אחזור בי אני אתן כו' אלא צריך להקנות לו בקנין או יאמר תזכה בגוף משכון זה בכך וכך עכ\"ל נראה דלדידיה משמע ליה דלא מהני בשיאמר תזכה בגוף משכון זה לשעבוד מנה אלא צריך לומר תזכה בגוף משכון זה סתם דכשאומר תזכה בגוף זה לשעבוד מנה כיון דלא קדם לו חיוב ושעבוד לא מהני לשון זה דאמרינן שעבוד אין כאן זכיה אין כאן אבל כשאומר זכה במשכון זה שיעור מנה אין לך זכיה גדולה מזו. ונמצא דהרא\"ש ז\"ל מודה ליה להראב\"ד בחד' ופליג בחדא וזה הבין מוהרימ\"ט ז\"ל בדעת הרא\"ש שכתב שדברי הרא\"ש אינן לא כדברי הרמב\"ן ולא כדברי הראב\"ד ז\"ל והרב בני יעקב במאמר קנין דק\"ב ע\"ג כתב שלדעתו אין בין דברי הראב\"ד לדברי הרא\"ש כמלא נימא ולא צדק בזה דהמרחק בניהם רב ועיין במ\"ש הוא ז\"ל לקמן דק\"ג ע\"ד על דברי הרא\"ש ז\"ל הללו.
והן עתה נדפס מחדש ס' קהלת יעקב וראיתי לו ז\"ל שם באות פ' דצ\"ו ע\"ד עמד בזה ובהכי ניחא מה שתמה הוא ז\"ל על הרב המפה בסי' כ\"ט שכתב על מ\"ש מרן דאם הניח עליה משכון אינה מקודשת וה\"ה אם כתב עליה שטר אבל אי א\"ל זכי במשכון זה בשעבוד מנה מקודשת עכ\"ל ותמה עליו דהרב פסק תרתי דסתרן דכיון דפסק דאפילו אם כתב שטר אינה מקודשת עכ\"ל דה\"ט משום דהו\"ל מקדש במלוה וכדברי הרמב\"ן וכפי הטעם הזה אפילו אמר לה זכי במשכון שעבוד מנה אינה מקוד' ואיך כתב דאם אמר לה זכי במשכון זה שעבוד מנה אינה מקודשת והניח דבריו בצ\"ע והרואה דברי הרב המפה על מרן שכתב יראה דלא ק\"מ שהרי הוא ז\"ל כתב כלשון הזה אבל א\"ל הרי את מקודשת לי בדינר ותזכה בו בגו' המשכון שאני נותן לך על זה הרי זו מקודשת וציין שהוא מדברי ר\"יו נ\"ג ואין ספק שהן הן דברי הרא\"ש ז\"ל כאשר כתבנו דאע\"ג דפליג עליה דהראב\"ד באומר זכי במשכון זה לשעבו' מנה מודה הוא ז\"ל באומר זכי במשכון זה שיעור מנה ידע דלשיטת הראב\"ד ז\"ל כשמתחייב בקניין לתת לה מנה ומקדשה לה בההוא מנה מקודש' ואפי' לא נתן לה משכון עליה וזה מבואר בדברי הריטב\"א שכת' וז\"ל אבל אם נתחיי' לה מנה בקנין וחזר וקדשה בו או שלקח ממנו שדה אשה מקודשת ושדה מכורה ומה שסיים עוד על זה וז\"ל ואם נתן משכון על אותו מנה זכתה בו דהא איכא הנאה דשויא פרוטה להתקדש בו ומילתא באפי נפשיה היא דכיון דהיא מקודשת בחיוב המנה דאית לה הנאת ש\"פ בחיוב זה כשנתן לה משכון זכתה בו ולא בעינן חיוב ומשכון וזה ברור לע\"ד.
אשר עפ\"ז אפשר לישב מה שהוק' לו למהרימ\"ט ז\"ל בחי' על הר\"ן ז\"ל לשיטת הראב\"ד ז\"ל הלזו דס\"ל דכל שאמר לה זכי במשכון זה לשיעבוד מנה דמקודשת מאי האי דפריך רבא לרב נחמן מהא דתניא קדשה במשכון מקודשת והוצרך לשנויי במשכון דאחרים כו' ואמאי לא משני דקדשה במשכון דידיה ובכה\"ג דא\"ל זכי במשכון זה לשעבוד מנה והוא ז\"ל תירץ דהא פשי' ליה יעויין שם, ולפי דעתי יש לומר דאי תנא דברייתא נחית לאשמועינן האי דינא הוה ליה לאשמועי' עדיפא מינה אפילו במקדשה בחיוב מנה בקנין לבד שאינו מוסר בידה כלום וכ\"ש בקדשה במשכון שהרי איכא נתינה מידו לידה ואי משום דהא עדיפא ליה שהרי כתבנו בדעת הרא\"ש דאע\"ג דמודה ליה להראב\"ד במקדשה בחיוב מנה ובקנין פליג עליה בההיא דזכי במשכון זה לשעבוד מנה הא ליתא דהיכן השמיענו תנא דברייתא דמיירי באומר זכי במשכון לשעבוד מנה דאפשר דמיירי באומר זכי בגוף המשכון שיעור מנה דבהא מודה נמי הרא\"ש ועיין במה שהוקשה עוד למהרימ\"ט על שיטת הראב\"ד מההיא דגיטין פ' האומר דס\"ו גבי גניבא יוצא בקולר הוה כי הוה קא נפיק אמר הבו ארבע מאה זוזי לרבי אבינא מחמרא דנהר פניא כו' דאמר רבי אבא חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר מחמרא קאמר ואידך כדי ליפות את כחו יע\"ש ועיין בכתובות ס\"פ נערה דנ\"ד ע\"ב תוס' ד\"ה ארבע כו' ועיין בפ' מי שמת.
עוד ראיתי להרב בני יעקב שם דק\"ב ע\"ד שכתב תמיה על הרא\"ש במ\"ש דבערבונות של שידוכין צריך שיתחייב בקנין תחילה ואח\"ך יתן לו המשכון דאי לא\"ה לא מתפיס דמאחר שהטור בח\"מ סי' ר\"ז כתב ע\"ש הרא\"ש דבערבונות של שדוכין אין צריך לקנות בב\"ד חשוב משום דשפיר מתחייב בקנס אם חזר בו שביישו א\"כ למה הצריך שיתחייב לו בקנין תחילה כיון דהרי מחוייב ועומד וכשנתן המשכון שפיר מתפיס כדאמרינן גבי פועלים אם באת חבילתה לידו מחייבינן לקיים דבורם שהרי גרמו לו הפסד וכמו כן תמה על הטור ממ\"ש בח\"מ סי' ר\"ז למ\"ש בא\"ה סי' ן' יע\"ש וזו אינה קושיא לע\"ד דכל דליכא קנין אע\"ג דכשהמשכון תחת ידו גובה בו מיהו אם יצא מתחת ידו אינו יכול לגבות כדאמרי' גבי פועלים שאם לא באת חבילתה ליד בע\"ה אע\"ג דגרמו לו הפסד אינו יכול לגבות מהם ה\"ן הכא אם יצא המשכון מתחת ידו אינו יכול לגבות מידי ולהכי הצריך קנין כדי שיוכל לגבות לעולם ואמנם מה שהוצרך קנין דלא כאסמכתא בב\"ד חשוב זה תימה וכבר עמד ע\"ז מר\"ן ב\"י ועיין בספר ב\"ח ובקיצור פסקי הרא\"ש בשמעתין לא ראיתי שהעתיק דבר זה יע\"ש ועיין עוד בדברי הרב בני יעקב דק\"ב ע\"ד במה שנסתפק גבי פדיון אי מהני על ידי משכון דפשיטא ליה מדברי הרשב\"א בשמעתין ומההיא דפ' יש בכור דחיוב לא מהני גבי פדיון וכיון דלא מהני חיוב לא מהני משכון דמנה אין כאן משכון אין כאן דגבי פדיון נתינה מעליא בעינן לכ\"ע וכעין זה יש להסתפק לענין מתנות לאביונים בפורים אם יצא ידי נתינה ע\"י משכון או דילמא מנה אין כאן משכון אין כאן ולא עת האסף ועיין בדינים אלו דמנה אין כאן בטור ח\"מ סי' ס' ובס' דברי אמת בקונט' ז' סי' ב' יע\"ש.
ומ\"ש עוד רבינו היה \n בידו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקידש בו אשה כו'. הכי איתא בגמרא ד\"ח התם במשכון דאחרים וכדר\"י דאמר ר\"י מניין לבעל חוב שקונה משכון כו' כתב רש\"י במשכון דאחרים וקדשה בחוב שיש לו עליו כו' אבל מדברי כל הראשונים משמע דמקדשה במשכון עצמו ועיין למהר\"ש יונה בסי' ס\"ג מה שהוקשה לו לפי' רש\"י ולא קשיא כלל כאשר יראה הרואה ולפקע\"ד היה נר' דהוצרך רש\"י לפרש דקדשה בחוב שיש לו עליו דאי לא קדשה אלא במשכון לבד ומפני שהוא קנוי לו הוא דמקודש' לו אכתי ק' היכי מקדשה דהא אמרי' לקמן בפ\"ב דמ\"ח דהיינו טעמא דהמקדש במלוה של אחרים אינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה מימר אמרה הוא מחיל ליה כדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והשתא כי מקדש לה במשכון ועיקר המלוה והחוב הוא של הבעל מאי הוי אכתי לא סמכא דעתה דמימר אמרה שהבעל מוחל חובו ללוה וממילא לא נשאר לה שום קנין על המשכון משא\"כ כשהוא מקדשה בעיקר החוב ומוסר המשכון בידה דמקודשת דהשתא איהו לא מצי מחיל כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בשמעתין והר\"ן והריטב\"א ז\"ל בגיטין דל\"ז דקדקו כן מהא דר\"י דשמעתין יע\"ש.
אלא שלפ\"ז משמע דלדעת רש\"י אם קדש במתנה שנתנו לו ע\"מ להחזיר אינה מקודשת כיון דעתיד לחזור ולא כן משמע מדברי הרא\"ש ז\"ל לקמן דף ט\"ז סימן ך' דפשיטא ליה דהמקדש במתנה שנתנו לו ע\"מ להחזיר מקודשת ומחזיר המתנה ונותן לה דמים תחת המתנה יע\"ש וטעם הדבר כיון דבשעת שקדשה היה שלו הרי באותה שעה נתן לה כסף משלו וקנאה מקודש' גמורה היא וכשחוזר ולוקחה ממנה בדמים שנותן לה כאילו חוזר וקונה הדבר ממנה ואפשר דאפי' חוזר ולוקחה ממנה בע\"כ לא מפני זה נאמר שאינה מקודשת אלא חשיב כאילו גוזלה אבל הקדושין שקדש במקומן עומדין ואם כן ה\"ה נמי הכא כשקדשה במשכון דבשעת הקדושין קנוי לו כדר\"י ומקדש אותה במשכון זה אע\"ג דכשחוזר ומוחל החוב פקע שעבודו הו\"ל כמתנה ע\"מ להחזיר דמקודשת גמורה היא כיון דבשעת הקדושין היה שלו ואם כן צ\"ל דמ\"ש רש\"י ז\"ל וקדשה בחוב שיש לו עליה לחידושא נקטיה דלא מבעיא דמקדשה במשכון אלא אפי' במקדשה בחוב היא מקדושת.
ודע שכתב הרשב\"א ז\"ל בשמעתין דאע\"ג דמשכון דאחרי' קנוי לו ומצי מקדש בו את האשה אפי\"ה אינו קנוי לו ממש ואי אקדיש ליה מלוה או זבין מלוה לא עבד כלום ולענין קדושין כיון שיש לו מקצת קנין לענין שביעית ושאינו נעשה מטלט' אצל בניו הו\"ל כדידיה ומתקדשת האשה בו יע\"ש ואיכא למידק לכאורה ממ\"ש לקמן בפ' האיש מקדש דנ\"ב ע\"א גבי מאי דקאמר רב המקדש בגזל אינה מקודשת וקאמר ר\"י עלה מי קאמר רב הכי ופרכינן והוא לא אמר הכי והא אמר ר\"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כו' יע\"ש דמשמע דקדושין והקדש כי הדדי נינהו וכל היכא דלא מצי מקדיש לא מצי מקדש ומשו\"ה פריך לר\"י דאמר ומי אמר רב הכי ממאי דאמר איהו גבי הקדש ולפי דברי הרשב\"א ז\"ל מאי קושיא הרי מצינו במשכון של אחרים דאע\"ג דלא מצי מקדיש מצי מקדש בו ואם כן אע\"ג דגבי גזל ס\"ל לר\"י דלא מצי מקדיש אפשר דס\"ל דמצי מקדש והדבר ברור דהתם לא משום דגבי הקדש קאמר ר\"י דלא מצי מקדיש הוא דפריך אלא ממאי דקאמר דה\"ט דגזל משום שאינו שלו וכיון שאינו שלו מינה דלא מצי מקדש בו ועיין להרב ש\"ך בח\"מ סימן ע\"ב ס\"ק י\"ז שהכריח מאותה סוגיא דהקדש וקדושין כי הדדי נינהו ומתוך כל העלה דמשכון אחרים כיון דמצי מקדש בו יכול להקדיש יע\"ש ואישתמיט מיניה דברי הרשב\"א ז\"ל בסוגיין וצ\"ע.
ומ\"מ לדידי ק\"ל לדברי הרשב\"א ז\"ל הללו מ\"ש ממתנה על מנת להחזיר דאמרינן בפ' יש נוחלין דאם לא אמר ע\"מ שתחזירהו לי הקדישו והחזירו מוקדש ומוחזר וי\"ל דהתם קנוי לו לגמרי לאותו זמן שנתנו לו אבל הכא אינו קנוי לו לגמרי ויש להסתפק בממשכן את חבירו אתרוג שלא בשעת הלואה אי קני ליה לצאת בו ידי חובה מי אמרינן כיון דלא מצי מקדיש ליה לא קרינן ביה לכם או דילמא כיון שיש לו מקצת קנין ולענין חמץ קרינן ביה לך וכן לענין שמיטה אם יוכל לקדש בו את האשה והסברא נותנת דכיון דאתרוג של שות' אינו יוצא בו ה\"נ לא נפיק ביה כיון דאין לו אלא מקצת קנין כנלע\"ד אבל יש להסתפק אם יכול הלוה לקדש במשכון זה שנתן למלוה כיון שמן הדין קנוי למלוה או דילמא כיון שיכול להוציאו בדמים חשיב שלו והסברא נוטה לזה, ושוב מצאתי בדברי הרמב\"ן בחי' לקדושין שכתב בהדיא דלוה מצי מקדיש ליה יע\"ש.
ולענין משכון זה של אחרים אם הוא דוקא במשכון שמשכנו שלא בשעת הלואתו או לאו דוקא אלא אפי' משכנו בשעת הלואתו עיין בזה להרא\"ש ז\"ל ועיין במהר\"ש יונה סימן ס\"ג שעמד על דבריו במה שיש בהם מן הקושי יע\"ש והרמב\"ן וכן הרשב\"א והריטב\"א בגיטין משמ' להו דאפי' במשכון שמשכנו בשעת הלואתו היא ומקודשת ועיין בספר המלחמות להרמב\"ן בפרק שבועת הדיינים כי שם הרבה להשיב על שיטת רש\"י והרז\"ה דס\"ל דהך דר\"י לא אתמר אלא שלא בשעת הלואתו דוקא ולפי דבריהם מתחייב באונסים ג\"כ לא כן במשכנו בשעת הלואתו שאינו חייב באונסים והוא ז\"ל השוה מידותיהן ובין בשע' הלואתו ובין שלא בשעת הלואתו לא מחייב אלא בגניבה ואבידה כיון שאין כל הנאה שלו והוכיח מתוך סוגיא זו דקדושין ודפסחים וגטין דהך דר\"י אפי' בשעת הלואתו מיירי ואי כדברי רש\"י והרז\"ה דמחייב אפי' באונסים הא לענין משכון בשעת הלואה משנה ערוכה שנינו בפרק האומנים מלוה על המשכון כו' ואיך יתכן לומר דדברי ר\"י שנאמרו סתמא בכל משכון שיהיה דברו לחצאין ובמשכון דבשעת הלואתו קנוי לו להיות ש\"ש ושלא בשעת הלואתו להיות כשואל.
וכבר הרב ש\"ך בח\"מ סי' ע\"ב עמד על כל דבריו ז\"ל ויש גימגום בדבריו ובסו' דבריו המצי' לנו דבר חדש דכל שחטף משכון מיד חבירו שלא ברשות ב\"ד ושלא מדעת הלוה אפי' לדעת הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל חייב באונסים שהרי נעשה שלו והביא ראיה מדברי רבינו בפ\"י מה' שכירות דקאי כשיטת הרמב\"ן דבמשכנו שלא בשע' הלואתו לא מחייב אלא בגניבה ואבידה ואפ\"ה כתב בפ\"ו מה' מלוה ולוה הל' ד' דהממשכן את חבירו שלא ברשות ב\"ד חייב באונסין וכמ\"ש שם ה\"ה ז\"ל ועפ\"ז ניחא ליה ההיא דפרק אלו הן הלוקין דקאמר ותו ליכא והא איכא השבת העבוט כו' יע\"ש ולפי דבריו הללו דחיוב דאונסין הוא מפני דהו\"ל גזלן לא ידעתי לכאורה טעמו של הראב\"ד דאיהו ז\"ל בספ\"ג מה' אבידה השיג על רבינו וס\"ל דהממשכן שלא ברשות אינו נקרא גזלן ומתני' דפרק כל הנשבעין ששנינו דשכנגדו נשבע ונוטל היינו דוקא בנמצא שלא היה לו חוב יע\"ש וי\"ל דהראב\"ד לשיטתיה אזיל דס\"ל דמשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה לגמרי אפי' לאונסים ואם כן הכא אמאי חייב באונסים וע\"ד ה\"ה יש לעמוד שכתב שלדעת רבינו אינו נקרא גזלן ושם בספ\"ג מה' אבידה קראו רבינו גזלן יע\"ש ועיין להרב מח\"א בהגהותיו על רבינו פ\"ג מה' מלוה וכבר עמדתי ע\"ז בחיבורי על הש\"ע ח\"מ סי' ע\"ב.
והנה הרמ\"ל בפ\"י מה' שכירו' הביא דברי מהריט\"ץ בתשובו' סימן י\"ב שכתב דכל שמשכנו שלא בשעת הלואתו אפי' שלא ברשות ב\"ד כי אם שהלוה בעצמו משכן לו ברצונו חייב באונסים לשיטת רש\"י ז\"ל והרז\"ה ז\"ל וכתב עליו שטעה בזה שזה אינו אלא דוקא במשכנו לבסוף ע\"י ב\"ד ששם הוזהר המלוה להחזיר כסות של יום ביום וכסות לילה בלילה ושם הוא דאמר ר' יצחק בעל חוב קונה משכון אבל במשכון הבא מיד הלוה ליד המלוה ברצו' כך הוא שעת ההלואה כשלא בשעת ההלואה לכ\"ע אין בו למרבה אלא ש\"ש ואלו דברים ברורים הם עכ\"ל ודבריו תמוהים שהרי בהדיא כתב רבינו בפ\"ג מה' מלוה ולוה הל' ה' דאפי' במשכנו מדעת הלוה הוזהר להחזיר לו העבוט בעת הצריך לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום והכי איתא בפרק אלו מציאות דל\"ז ע\"ב השב תשיב אין לי אלא שמשכנו ברשות ב\"ד שלא ברשות ב\"ד מנין ת\"ל השב תשיב ועיין בס\"פ אלו הן הלוקין דפרכינן ותו ליכא והא איכא השבת העבוט דכתיב השב תשיב כו' ומיירי במשכנו שלא ברשות ב\"ד אלא דמהתם אין ראיה כ\"כ דהתם מיירי במשכנו בע\"כ אבל ההיא דאלו מציאות מוכח דאפי' מדעת הלוה איכא השב תשיב ועיין בפי' רש\"י ז\"ל שם.
הן אמת כי זה שכתב דכל שלא משכנו שלא ברשות ב\"ד כי אם מדע' הלוה ומרצונו אינו מתחייב באונסים כן משמע מתוך פירש\"י שם בפרק האומנים דפ\"ב עלה דהך מימרא דר\"י וכן בפרק המקבל דקי\"ג במתני' דהמלוה את חבירו לא ימשכנינו אלא בב\"ד יע\"ש ועיין להרב מח\"א ה' גביית חוב סימן י\"א דק\"ב ע\"ב אמנם אין הטעם בדבריו מפני ששם לא הוזהר המלוה להחזיר דאע\"ג שהוזהר להחזיר מ\"מ קרא דולך תהיה צדקה משמע דלא קאי אלא אמה שמפורש בכתוב שהוא על הממשכן ע\"י ב\"ד ולא על מאי דמרבינן מריבוייא דהשב ישיב שהרי בריבוי הכתוב מרבינן נמי על הממשכנו בעל כרחו שאז נקרא גזלן כמ\"ש רבינו בספ\"ג מה' אבידה ולדעת רבינו אין הבעל חוב קונה משכון אלא להתחייב בגניבה ואבידה והממשכן את חבירו בע\"כ מתחייב הוא באונסין ג\"כ כדין גזלן כמ\"ש בפ\"ג מה' מלוה ולוה ואי קרא דולך תהיה צדקה קאי על הממשכן חבירו בע\"כ אין סברא שיפורש הכתוב בשני ענינים דעל הממשכנו מדעתו הוא חייב בגניבה ואבידה והממשכנו בע\"כ שיתחייב באונסין ועדיין צ\"ע." + ], + [ + "שורש אי אשה נקנית בחליפין האומר \n לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה ע\"מ שתחזירהו לי אינה מקודשת כו'. הנה מתוך דברי הר\"ן משמע שאם קדשה במתנה ע\"מ להחזיר ופי' ואמר שתהא מקוד' בהנאת קשוט שהיא נהני' בזמן שהמתנ' בידה הרי היא מקו' שכתב וז\"ל אבל רבינו בפ\"ה מה' אישות נראה שהוא מפרש דמתנה ע\"מ להחזיר הרי הוא כחליפין לגבי אשה כו' שהרי אם אינה מחזרת אותה לא קנתה ואם מחזרת אותה הרי לא נהנית באותה מתנה ואפילו נהנית בש\"פ קודם שהחזירתה איהו לאו בההיא הנאה קאמר לה כו' יע\"ש משמע שאם פי' בהדיא ואמר שתהא מקודשת בההיא הנאה הויא מקודשת וכ\"ן מדברי הרא\"ש ז\"ל לקמן בפרקין די\"ב סי' ך' גבי מקדש בטבעת שאולה שכתב וז\"ל ואני אומר אם השאילו לו הטבעת לזמן ידוע ונתנו לו רשות להשאילו לאחר לקדש בו את האשה והודיע שהיא שאולה בידו עד זמן פ' ומסרו לה שהיא מקודשת בהנאת שמוש וקשוט שתוכל להתקשט בו עד זמן פ' ושמין אם יש בהנאת אותו קשוט ש\"פ מקו' ואעפ\"י שאין גוף הטבעת שלו דכל הנאת ש\"פ אשה מקוד' בה מידי דהוי מרווח לה זימנא ונותנת מנה לאדם חשוב עכ\"ל וא\"כ יש לגמגם על מרן ב\"י ז\"ל שבא\"הע ר\"ס כ\"ט כתב דבר זה שאם קדשה בהנאת קשוט אפי' במתנה ע\"מ להחזיר שהיא מקודשת בשם רי\"ו ולא זכר שר דברי הר\"ן והרא\"ש הללו.
ומיהו יש לדחות דאין מדברי הר\"ן והרא\"ש ראיה כ\"כ לענין מתנה ע\"מ להחזיר שתהא מקו' בהנאת קשוט שהיא נהנית בזמן שהיא בידה דאפשר דכיון שאם קדשה במתנה עצמה אינה מקודשת מדרבנן משום דדמי לחליפין אע\"ג דמדאורייתא היא מקודשת גמורה כמו שפירשו התוס' וכל המפרשים ה\"נ כשקדשה בהנאת קשוט דמתנה ע\"מ להחזיר לא תהא מקודשת מדרבנן דאתו למיטעי שהיא מתקדשת במתנה עצמ' אע\"ג דהדרא למריה ודברי הר\"ן אפשר לומר שאינן אלא לדעת רבי' שסובר דמתנה ע\"מ להחזיר לגבי אשה כחליפין ממש הוא ואף מדאורייתא אינה מקודשת ולא משום גזרה אתינן עלה ולהכי כתב דלדבריו אם קדשה בהנאת קשוט שהיא נהנית כל זמן שהיא בידה היא מקודשת דלדידיה ליכא למיגזר כלל ודברי הרא\"ש דלקמן ג\"כ אינן אלא בטבעת שאולה דליכא בה משום גזרה אבל במתנה ע\"מ להחזיר אפשר דכי היכי דגזרינן במקדש במתנה עצמה ה\"נ גזרינן בהנאת קשוט המתנה ולהכי הוצרך הרב להביא הדבר בשם רי\"ו שאמר כן אפי' במתנה ע\"מ להחזיר ועיין בספר חלקת מחוקק סימן כ\"ח ס\"ק ל\"ה וסימן כ\"ט סק\"ג ועיין להרשב\"א בשמעתין.
והנה התוס' ד\"ה לבר מאשה כו' כתבו וא\"ת במאי דמו לחליפין הא חליפין גופייהו אמרינן בפ' השותפין דאי תפס מתפיס ונר' לר\"י דלאו חליפין כו' אלא לפי שדרך העולם להחזיר חליפין והוי כעין חליפין עכ\"ל גם הרא\"ש בשמעתין כתב וז\"ל אלא אמר רבא בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין לפי שדרך הוא להחזי' הסודר שמקנין בו כו' עכ\"ל משמע דס\"ל כשיטת התוס' דחליפין נמי אי תפיס מתפיס מדינא אלא שאין דרך להתפיס וקשה דבנדרים ס\"פ השותפין פסק דבחליפין אי תפיס לא מתפיס שכתב שם וז\"ל כתב הרמב\"ן דהלכת' כר\"י דסודרא קני ע\"מ להקנות הוא כלומר מתנה ע\"מ להחזיר ואע\"ג דאמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס לא מתפיס הא רב נחמן אמר דלא ועוד דר\"א גופיה מדחי הוא דדחי כו' אבל איהו גופיה כר\"נ ס\"ל דגרסינן בפ\"ק דקדושין כו' שמעינן מינה דחליפין קני ע\"מ להקנות הוא ואי תפיס לא מתפיס וה\"נ פסק הגאון בס' מקח וממכר עכ\"ל וכעת צ\"ע.
ולענין הלכה מרן ב\"י בח\"מ סימן קצ\"ה אסף וקבץ דעת כל הפוסקים בזה ובסעיף ה' כתב שהרב בעל העיטור במ\"ב קאי כשיטת הרא\"ש והר\"ן דנדרי' דאי תפיס מתפיס אבל בהגהת אשר\"י דפרק הזהב וכן הג\"מי בפ\"ה מהל' מכירה כתבו בשם רב עמרם דאי תפיס מתפיס כדעת התוס' דשמעתין ולקמן בדכ\"ו ע\"ב ד\"ה ה\"ג ובסעיף ו' הביא דברי רב עמרם בשם הרב העיטור במ\"ב עש\"ב ובסעיף יו'ד אחר שהביא דברי הרא\"ש והר\"ן דנדרים כתב וז\"ל ומ\"ש לעיל בשם ר\"ע דאי בעי מקנה פסיק לסוד' אפשר דס\"ל כר\"א ולא תיקשי ליה ההיא דקידושין דכיון דיכולין להקנות בסודר ואז לא מצי למפסקיה גזרי אפילו היכא שקונה הבעל בסודר עכ\"ל והנה זה שכתב דכשקוני' בסודר אז לא מצי למפסקיה הוא ט\"ס וצ\"ל אז לא חציף למפסקיה וכן הוא בדברי רב עמרם שהביא הוא ז\"ל לעיל בסעיף ו' יע\"ש אלא שדבריו תמוהים במ\"ש דכשקונה הבעל בסודר גזרו משום היכא שקונה בסודר דלא חציף למפסקי' דקנין סודר דבעל באשה לנוטלן משום גזרה דעדים שהרי אמרו בגמ' לעיל דאתתא בחליפין לא מקנייא משום דחליפי' איתנהו בפחות מש\"פ ואתתא בפחות מש\"פ לא מקנייא נפשה ופי' רש\"י חליפין קנין סודר יע\"ש והרא\"ש והר\"ן בנדרים לא הביאו ראיה משמעתין דחליפין אי תפיס לא מתפיס אלא מדמדמי תלמודא מתנה ע\"מ להחזיר לקנין סודר דמשמע דקנין סודר נמי הדרא למריה כמתנה ע\"מ להחזיר אבל קנין סודר ודאי טעמא דלא מהני באשה לאו משום דהדרא הוא אלא משום דאיתיה בפחות מש\"פ כדאמ' לעיל וליישב סוגיא דשמעתין לדעת ר\"ע דס\"ל דסודר אי תפיס מתפיס וא\"כ היכי מדמי לה לתלמודא למתנה ע\"מ להחזיר כבר כתבו התוס' הכא דמשום דרגילות הוא להחזיר דמו אהדדי אף על גב דמדינא אי תפיס מתפיס והדברים ברורים ודברי מרן ב\"י בזה לדידן צ\"י.
ודע שבעיקרן של דברים הללו דקמפלגי התם בס\"פ השותפין ר\"נ ורב אשי אי קני ע\"מ להקנות קני או לא קני ומייתי ראיה ר\"נ מהא דקנין סודר ודחי לה רב אשי יש לגמגם קצת אמאי לא מייתי ראיה דקני ע\"מ להקנות קני מאותה ששנינו בפ' המביא תניין דכ\"ב האשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו ופירש\"י כותבת את גיטה ומקנהו לבעל וחוזר ומוסרו לה הרי דקנין זה שמקנהו האשה לבעל אינו אלא כדי שאח\"כ יקנהו לה וה\"ל כמקנה ע\"מ להקנות וכ\"כ הר\"ן והריטב\"א ז\"ל שם בדכ\"א דמייתי התם תלמודא להך מתניתא והא ודאי בורכא דהתם הוי כמתנה ע\"מ להחזיר דאית ליה תועלת למקבל באותה מתנה לזמן שהיא בידו ה\"נ אית ליה תועלת במתנה זו שאינו נותן הגט משלו וכל כי האי הו\"ל מתנה על מנת להחזיר והדבר מבואר משא\"כ בקני ע\"מ להקנות שלא זכה הקונה אותו לשום דבר זולת להיות מקנה אותו לאחר." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש חזקה שליח עושה שליחותו האומר \n לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח כו' שחזקת שליח לעשות שליחותו כו' והואיל ואינו ידוע איזו קדש לו ה\"ז אסור בכל אשה שיש לה קרובות שהן ערוה עמה כגון כו'. הנה הרב מש\"ל עלה ונסתפק אם מותר בשניות שאיסורן הוא מדרבנן וכתב תחילה דדבר זה במחלוקת הוא שנוי דלדעת התוס' שם בנזיר דס\"ל דחזקה זו אינה מן הדין לאסור עליו כל הנשים שבעולם דדילמא לא נתרצתה שום אשה להתקדש לו ועוד אפילו תימא נתרצתה שום אשה למה נאסור אותו בכל הנשים נזיל בתר רובא שלא נתקדשו וע\"כ מה שאנו אוסרין אותו אינו אלא מטעם קנס יע\"ש ולפ\"ז י\"ל שפיר דלא קנסו אותו אלא באיסור תורה ולא בשניות שהן מדרבנן כו' אבל לדעת הרמב\"ן דס\"ל דלא מתורת קנס נגעו בה אלא מדינא א\"כ אף בשניות אסור עכ\"ל והנה זה שכתב דלהרמב\"ן הוא מדינא ולא מתורת קנס לימדו הרב ממ\"ש ה\"ה על שמו שישב הוא ז\"ל קושיית התוס' בנזיר שהקשו למה לא נאסר כל הנשים הפנויות לינשא מה\"ט דחזקה וכן קטנות שמתו אביהן והוא ז\"ל לא ניחא ליה דהכא משום קנסא הוא ולדידיה גזרו ולא לדידה אלא תי' תירו' אחר דחזקה זו מהנייא לאסור לו כל הנשים שיש להם קרובות ואין אנו יודעין מה בפיהן של אותן קרובות דאפשר שיודו שנתקדשו ולא אתי חזקה דמה שהיו פנויות מקודם לבטל חזקה זו כל שאפשר שהם ג\"כ יודו שנתקדשו אבל כשיודו שלא נתקדשו ודאי נאמנות דע\"א נאמן באיסו' וכל שכן הכא דלא אתחזק איסורא דנאמנות נמצא דלהרמב\"ן לא מתורת קנס נאסרו קרובותיה אלא מדינא דכל דאתו הקרובות לב\"ד ואמרו לא קדשנו איכא חזקת שליח דעשה שליחותו ולפ\"ז אומר הרב שכל הנשים אסורו' אף שניות דרבנן.
ואני לא ידעתי כונתו דכיון דההכרח שהכריחו התוס' שהוא קנס הוא משום דמדינא היה לנו לילך בתר רובא או שמא לא נתרצית האשה להתקדש וליכא חזקה א\"כ מה\"ט אפילו לדעת הרמב\"ן אינו אלא מדרבנן מה שאנו הולכין אחר חזקה זו ולחומרא בעלמא דהרי ההכרח שהכריחו התוס' חזקים הם כראי מוצק ואין ספק דמה\"ט אמרו בפ' התקבל דס\"ד דחזקה זו לא אזלינן בתרה אלא לחומרא ולא לקולא וכיון שהוא מדרבנן ולחומר' ודאי דבשניות שהן מדרבנן שרי ואין בין דברי התוספות והרמב\"ן אלא שהתוס' קנסו אותו אפילו כשהקרובות באות לפנינו ואומרות שלא נתקדשו דאסורות לו משום קנס ולהרמב\"ן כל שהן באות לפנינו ואומרות שלא נתקדשו ע\"א נאמן באיסורי' ואולם לכ\"ע כשאינן באות לפנינו אינן אסורות כי אם מדרבנן וכי היכי דלדעת התוס' ז\"ל מפשט פשיטא ליה להרב דמותרות ה\"ן לדעת הרמב\"ן ז\"ל לפקע\"ד.
האמנם ספקו של הרב יש להסתפק כשהשניו' באות לפנינו לב\"ד ואומרות שלא נתקדשו אם שרו לדעת התוס' דאפשר דע\"כ לא קנסו אלא באיסור תורה כה\"ג ולא באיסור של דבריהם וספק זה ליתיה אלא כשנאמר בדעת התוס' דאפי' בשניות גזרו אבל כבר פשיט' ליה להרב ז\"ל דלא גזרו בשניות לדעת התוס' יע\"ש.
עוד כתב הרב ז\"ל שם דאף לדעת הרמב\"ן דלא אזלו בתר חזקה זו משום קנסא אלא מדינא דשניות מותרות דהא בפ' התקבל דס\"ד מוכח דחזקה זו אינה אלא מדרבנן כדאמרו שם דכי אזלינן בתר חזקה זו לחומרא לקולא מי אזלינן יע\"ש וכיון שאינו אלא מדרבנן בשניות דרבנן לא גזרו ולפי דבריו הללו אף למ\"ש הוא תחי' בדעת התוס' דבאומר צא וקדש לי אשה פ' אסור בקרובותיה מדינא אינו אסור כי אם מדרבנן דהאי מאי דס\"ל לתוס' באשה פ' שהוא מדינא ס\"ל להרמב\"ן בצא וקדש לי אשה סתם שאסור בקרובותיה מדינא וכי היכי דמפשט פשיטא ליה בדעת הרמב\"ן דאינו אסור כי אם מדרבנן מאותה סוגייא דפ' התקבל ה\"נ ס\"ל להתוס' ולפ\"ז לא ידעתי מהו זה שכתב בתר הכי סמוך ונראה וז\"ל והא דכתיבנא דאפילו לדעת התוס' דאית להו דמה שאסור בכל הנשים הוא מדרבנן משום קנסא באומר צא וקדש לי אשה פ' דאסור בקרובותיה מדינא לדעתי איכא לעייוני טובא שהרי התוס' כתבו בזה ב' טעמים לומר שאין איסורו מן הדין חדא דאית לן למיזל בתר רובא ורובא דנשים מותרות לזה אך לפי הטעם האחר שכתבו דאין זו חזקה גמורה דשמא לא תתרצה וטעם זה שייך אף באומר צא וקדש לי אשה פ' וק\"ו הדברים אם באומר צא וקדש לי אשה סתם דרחוק הוא לעלות על הדעת ששום אשה שבעולם לא תתרצה להתקדש אפ\"ה אמרי' כ\"ש באומר אשה פ' דאפשר דאותה האשה לא רצתה דפשיטא דלא אמרי' בזה חזקת שליח עושה שליחותו וכיון שכן נר' דמותר בקרובותי' היכא דמיית השליח דמדינא אין כאן חזקת שליח וקנסא ליכא דהא קנס לא שייך באשה פלונית אלו דבריו ז\"ל.
הרי דמשמע דתפס עיקר בדעת התוס' דלהטעם הראשון שכתבו דחזקה זו הוא קנסא משום דמדינא הו\"ל למיזל בתר רוב נשים דכל שהוא אומר אשה פ' אפי' השניות אסורות דהכא ליכא טעמא דרובא שהרי אמר אשה פ' וכיון דמדינא אסורות גם השניות אסורות וק\"ל טובא דכיון שהוא ז\"ל הסכים בדעת הרמב\"ן דאפילו דס\"ל דחזקה זו הוא משום דינא אפ\"ה אינו אלא מדרבנן וכדמוכח מאותה סוגייא דפ' התקבל א\"כ גם לדעת התו' עכ\"ל כן דליכא איסורא כי אם מדרבנן אפי' היכא דליכא טעמא דרובא כגון באומר צא וקדש לי אשה פ' כדמוכח אותה סוגייא דפ' התקבל דמאי דס\"ל להרמב\"ן ז\"ל בכל הנשים ס\"ל להתוס' באשה זו וכדאמרן ולומר דלא כתב הרב כן אלא לפום מאי דס\"ד תחילה לומר לדעת הרמב\"ן דלדידיה איכא איסורא אפי' בשניות ואה\"ן דלפום מאי דאסיק בתר הכי דלהרמב\"ן נמי ליכא אלא איסורא דרבנן ומותר בשניות ה\"נ לדעת התוס' באומר אשה זו לא אסיר אלא מדרבנן ומותר בשניות הוא דוחק והא ודאי בורכא היא דאף הרב ז\"ל לא כתב אלא דאיכא איסורא מדינא באומר אשה פ' אבל אה\"ן דאינו אלא מדרבנן כמ\"ש לדעת הרמב\"ן והשניות מותרות וכל עיקרו ז\"ל לא בא אלא לומר דלא אסיר משום קנסא אלא מדינא ושזה אינו אלא לפי הטעם הראשון דאז אסור בקרובותיה של אשה זו מן הדין דחזקת שליח עושה שליחותו וליכא למימר נזיל בתר רובא דמאי רובא איכא באשה זו ואע\"ג דמוכח בפרק התקבל דחזקה זו הוא מדרבנן ה\"נ אסור מדינא מדרבנן לפי הטעם הב' שכתבו שמא לא נתרצו ה\"נ איכא למימר שמא לא נתרצו ומותר בקרובותיה דמאיזה טעם נאסור אותו.
ודע שראיתי לר' בפ\"א מה' מעשר ה\"ח שכתב וז\"ל האומר לחבירו הריני מעשר על ידיך אינו צריך לעמוד עמו עד שיראה אם יעשר או לא יעשר ואם אמר הוא לחבירו עשר ע\"י צריך לעמוד עמו וכתב הרב כ\"מ שהוא ירוש' פ\"ב דמעשרות והטעם דכיון שהשליח פתח לומר שהוא רוצה לעשר על ידו חזקתו שעשה שליחו' משא\"כ כשלא פתח הוא ועיין להמש\"ל בה' בכורות בתשובתו הרמת'ה פ\"ד ה\"א דק\"ג ע\"ב שכתב וז\"ל וזה כלל גדול דאף דקי\"ל דלא מהני חזקת שליח לקולא היכא דהשליח פתח תחילה לומר שהוא רוצה לעשות פעולה א' אמרינן דחזקת שליח עושה שליחותו ואפילו לקולא יעש\"ב." + ] + ], + [ + [], + [ + "שורש אי חופה קונה כיון \n שנכנסה ארוסה לחופה וכו'. הנה הרא\"ש פ\"ק דקדושין כתב שהרמב\"ן פסק דלא כר\"ה ושכן נראה דעת הרי\"ף מדלא הביא דברי ר\"ה משמע דס\"ל דלית הלכתא כוותיה והאריך בדבר ובסוף דבריו כתב שלזה הסכימו כל הפוסקים ושלא כדעת ר\"ח שכתב דהא דר\"ה ספיקא הוי א\"ד ז\"ל וראיתי למו\"ה בעל שער המלך בקונטריס חופת חתנים ס\"א שכתב וז\"ל האמנם זו היא שקשה טובא לדעת ר\"ח וסיעתיה דס\"ל דהלכה כר' הונא דכיון דהך ק\"ו פריכא הוא דאיכא למימר דייו וסוף דינא מה חופה גומרת אחר כסף אף כאן אחר כסף וכמו שהקשו התוספות בד\"ה חופה ולא מצאו מענה לזה אלא בשנאמר דהא דר\"ה אתי כר\"ט דהיכא דמיפריך ק\"ו לא אמרינן דייו וא\"כ מאחר דקי\"ל כרבנן דר\"ט דאפי' בחצר הניזק משלם חצי נזק וכמ\"ש כל הפוס' וע\"כ משום דאמרי' דייו אפי' היכא דמפריך ק\"ו א\"כ הא דר\"ה אין לה ישיב' בעולם דכיון דאיכא למימר דייו ק\"ו פריכא איהו וכבר נתקשה בזה הרב עצמות יוסף והניחה בצ\"ע ואיהו ז\"ל יישב זה בהקדים לבאר כונת התוס' שלכאורה יש בהם מן הקושי שלפי דבריהם דהא דר\"ה אין לה מקום פטור אלא בשנא' דאתי כר\"ט א\"כ מאי קא ק\"ל לרבא דקאמר שתי תשובות בדבר חדא דשלש תנן וארבע לא תנן ודחיק אביי לשנויי מתני' מילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ואמאי לא משני עדיפא מינה דכיון דהא דר\"ה בפלוגתא מתנייא מתני' מילתא דתליא בפלוגתא לא קתני כדמשני תלמודא בדוכתי טובא ובר מן דין ק' דאם איתא דהא דר\"ה לא מתאמרה אלא אליבא דר\"ט כל כי האי לא הו\"ל לר\"ה למסתם סתומי כאלו היא הלכה פסוק' כי ע\"כ פי' דבריהם ע\"פ מ\"ש הרב יבין שמועה בדל\"ד ע\"ב כלל ע\"ו דלפעמים דורש הגמ' ק\"ו ולאו דוקא אלא סמך אמ\"מ ונקט ק\"ו משום דאלים ולהכי במקומות שאינו אומר הגמ' דייו איכא למימר סמך אמ\"מ והאריך בזה ובסוף דבריו הוקשה לו דברי התוס' דשמעתין דאמאי לא תירצו דר\"ה סמך אמ\"מ וישב זה באומרו דע\"כ מוכח הכא דלא מצינן למימר סמך אמ\"מ מדפריך רבא וקאמר שתי תשו' בדבר כו' ועוד כלום חופה גומרת אלא ע\"י קי' וכי דנין חופה שלא ע\"י קדושין מחופה שע\"י קדושין דהיינו כעין דייו וחזינן דלא משני תלמודא דק\"ו לאו דוקא וסמך אמ\"מ אלא אדרבא מכח קושיא זו דחיק אביי לשנויי ר\"ה ה\"ק כו' ומש\"ה ק\"ל להתוס' שפיר דכיון דע\"כ בשמעתין לא מצית למימר סמך אמ\"מ סוף סוף איך תקן פרכת דייו את\"ד הרב יבין שמועה.
ובעיקר דבריו הללו הוקשה לו למורי הרב הנזכר דאם איתא דבשמעתין לא מצית מימר דסמך אמ\"מ וע\"כ ודאי משום דאיכא למיפרך שום פירכא ואנחנו לא נדע הן עוד היום היכי מייתי לה במה הצד משלשתן כסף שטר וביאה והדר דינא למ\"מ ולא פריך תלמודא אותה פירכא דשייכא אמ\"מ אלא ודאי דלר\"ה לית ליה שום פירכא אף כי מייתינן לה במ\"מ וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דמאי ק\"ל להתוס' וכמו כן קשה מאי דפריך תלמודא כלום חופה גומרת ולא משני דסמך אמ\"מ כי ע\"כ נראה דודאי מילתיה דר\"ה א\"ש במ\"מ אלא דתלמו' לא מצי לשנויי דר\"ה סמך אמ\"מ משום דחזינן דמעיקרא הוה מייתי לה ר\"ה מק\"ו דכסף שאינו מאכיל בתרומה וכי פרכינן והאמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישר' אוכלת בתרומה הדר ביה וקאמר אלא פריך הכי ומה כסף שאינו גומר כו' והשתא אם איתא דבהך ק\"ו איכא למיפר' מידי וסמך ר\"ה אמ\"מ א\"כ אמאי הדר ביה ר\"ה מהק\"ו דעביד מעיקרא ואיכפל לאתויי ק\"ו אחר ואמאי לא משני מיד דק\"ו לאו דוקא וסמך אמ\"מ כיון דעוד היום מייתי לה מהך ק\"ו ע\"כ לומר הכי דק\"ו לאו דוקא וסמך אמ\"מ אלא עכ\"ל דרב הונא ס\"ל דהך ק\"ו לית ליה פירכא ומש\"ה ק\"ל להתוס' שפיר דנימא דייו אסוף דינא ולזה תירצו דר\"ה אתי כר\"ט דכיון דמפריך ק\"ו לא אמרינן דייו וכונתם דכיון דר\"ה ס\"ל כר\"ט מש\"ה מייתי לה בק\"ו דהשת' לדידיה לית ליה פירכא ומ\"מ לאלומי מילתיה מייתי לה בק\"ו דאלים טפי וכן נמי מאי דפריך בגמ' כלום חופה גומרת כו' הכי פריך כיון דהך ק\"ו פריכא איהו אמאי איכפל ר\"ה לאתויי ליה מק\"ו והול\"ל דסמך אמ\"מ ואהא משני אביי שפיר דר\"ה ה\"ק כו' ושפיר מייתי לה מק\"ו וכיון שכן איכא למימר דאפילו למאי דקי\"ל בהא כר\"ה משו' דאע\"ג דלא מצי אתי הא דר\"ה בק\"ו מייתינן ליה במ\"מ את\"ד מו\"ה נר\"ו.
ולקע\"ד דרך זה דחוי מעיקרו הוא דהכ' בשמעת' ליכא למימר דק\"ו לאו דוקא אלא דסמך אמ\"מ שהרי הכריח הרב עצמות יוסף בשמעתין דבק\"ו של מקומות ליכא למילף במ\"מ כמ\"ש התוס' בחולין דכ\"ג ע\"ב ד\"ה ותהא פרה כו' והסברא נוטה לזה גם זה שהכריח דמדהדר ביה ר\"ה מהק\"ו דעביד מעיקרא ש\"מ דלא סמך אמ\"מ אין דעתי נוחה בזה דע\"כ לא כתב הרב יבין שמו' דלפעמי' עביד הש\"ס ק\"ו וסמך אמ\"מ אלא היכא שאותו ק\"ו אית ביה שום פירכא מבחוץ אבל היכא שהק\"ו דחוי מעיק' כי הכא בשמעתין מה מקום יש לומר דסמך אמ\"מ ונקט ק\"ו משום דאלים דמאי אולמיה וא\"כ אכתי אפ\"ל דר\"ה מש\"ה הדר ביה ועביד ק\"ו אחר אע\"ג דלא דוקא אלא דסמך אמ\"מ משום דהך ק\"ו דהוה עביד מעיקרא דחוי מעיקרו הוא גם מה שהוקשה לו בדברי הרב יבין שמועה שכתב דהכא בשמעתין ליכא למימר דסמך אמ\"מ וכו' דא\"כ עוד היום היכי מייתי לה במה הצד כו' הא לק\"מ לע\"ד למי שיעיין במ\"ש הרב עצמו בס' גופי הלכות בכלל תפ\"ז יע\"ש.
ובמ\"ש הרמב\"ן והרשב\"א שדעת הרי\"ף ז\"ל כדעת ר\"ח דרפויי מרפייא בידיה אי קי\"ל הלכה כר\"ה עיין במ\"ש ע\"ז מו\"ה בספר שע\"ה בדין זה ס\"ב משם מרן מלכא הרב המופלא מהרח\"א נר\"ו ובסו' דבריו כתב וז\"ל מיהו מאי דקשיא ליה תו דאם איתא דלר\"ה העראה אינו קונה איכא למיפרך העראה תוכיח הא ודאי קשה טובא ועיין להרב עצמות יוסף לקמן באותה סוגיא דתחילת ביאה קונה כו' שכתב דלהסוברים העראה אינו קונה תחילת קנין כלל עכ\"ל דר\"ה אית ליה הא דרבא והפוסקים כר\"ה לא יפרשו כפי' הר\"ן והרי\"ף יע\"ש ומו\"ה חשב ליישב זה ע\"פ מה שנסתפק הרמ\"ל בפ\"ג מה' אישות הי\"א במי שקדש את בתו פחותה מבת ג' שנים ויום אחד בכסף דאי\"ל דהוי אשת איש גמורה אם הכניסה אביה לחופה אי חופתה חופה אי חשיבא נשואה או לא והאריך שם וכלל דבריו שלדעת הרשב\"א חופה דפחותה מבת ג' חשיבא חופה יעש\"ב וא\"כ אף אנו נאמר שדעת הרי\"ף כדעת הרשב\"א ומש\"ה ליכא למימר העראה יוכיח משום דאיכא למימר מה להעראה שכן אינה גומרת בפחותה מבת ג' דלא חשיבא ביאה כלל תאמר בחופה בהעראה שגומרת בפחות' מבת ג\"ש ואכתי אפשר דס\"ל לר\"ה דהעראה אינו קונה ואחר מעט התבוננות יראה הרואה שדבר זה אין לו שחר שהרי כתב שם הרב ז\"ל שלדעת הרשב\"א דס\"ל דחופה פחותה מבת ג\"ש חשיבא חופה חופת נידה נמי חשיבא וכו' יעש\"ב.
ולקע\"ד אפשר ליישב בדוחק ע\"פ מה שמצאנו ראינו לבעלי הכללים ומלכם בראשם הוא המלך שלמה בספר גופי הלכות כלל תע\"ד שכתבו שלפעמי' פריך תלמודא על ק\"ו ומ\"מ מה לפלוני שכן ישנו במינו כך כההיא דרפ\"ב דזבחים מה לשם יושב שכן פסול לעדות וכ\"כ בתוספי הרא\"ש בר\"פ כיצד מברכים עכ\"ל ואם כן אפשר דכי היכי דבק\"ו פרכינן פירכא כי האי ה\"ה נמי גבי יוכיח דהוי כעין מ\"מ דחינן הכי ומה\"ט הוא דלא דחי בשמעתין העראה יוכיח משום דאיכא למידחי מה לביאה בהעראה שכן במינו דהיינו בביאה גמורה קונה ואמטול היא גומרת כנ\"ל בדוחק ואולם לדידי ק\"ל קושיא זו באופן אחר והוא כי הנה זו שמענו להרי\"ף בפרק אעפ\"י דס\"ל דחופת נידה לא קניא מפני שאינה ראויה לביאה והואיל וכן עכ\"ל דלית ליה כר\"ה דחופה קונה דהא לדידי' דר\"ה עכ\"ל דס\"ל דחופת נידה קניא דאי לא היכי יליף לחופה שקונה במה הצד מכסף ושטר וביאה הא איכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן קונין אפי' באיסו' שאפי' קדשה בביאת נידה היא מקודשת גמורה אלא עכ\"ל דלר\"ה חופת נידה נמי קניא וא\"כ איך יתכן דהרי\"ף שפסק דחופת נידה לא קניא שיפסוק להא דר\"ה." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מתנה על מה שכתוב בתורה התנה \n עמה שאין לה עליו עונה תנאו בטל וחייב בעונתה שהרי התנה עמ\"ש בתו' ואינו תנאי ממון כו'. הנה בתנאי שאינו של ממון ליכא פלוגתא ולכ\"ע כל שמתנה עמ\"ש בתורה תנאו בטל ומשנה ערוכה שנינו בספ\"ו ממסכת פאה הריני קוצר ע\"מ מה שאני שוכח אני אטול יש לו ופירשו הטעם בירוש' והביאו הר\"ש ז\"ל מפני שהוא מתנה עמש\"ב וכ\"כ רבינו בפ\"ה מה' מתנות עניים ה\"ח וז\"ל וכל האומר הריני קוצר ע\"מ כו' יש לו שכחה שכל המתנה עמש\"ב תנאו בטל עכ\"ל ובפ\"ק דקדושין די\"ט ע\"ב תניא המוכר את בתו ופסק ע\"מ שלא לייעד נתקיים התנאי דברי ר\"מ וחכ\"א אם רצה לייעד מייעד מפני שהתנה עמש\"ב וכל המתנה עמש\"ב תנאו בטל ופרכינן ולר\"מ תנאו קיים והתניא האומר לאשה ע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זה מקודשת ותנאו בטל דברי ר\"מ רי\"א בדבר שבממון תנאו קיים ומשנינן אמר חזקיה שאני הכא דאמר קרא לאמר פעמים כו' יע\"ש וכ\"כ רבינו בספ\"ד מה' עבדים המוכר את בתו ופסק על האדון ע\"מ שלא לייעד אותה אם רצה האדון לייעד מייעד שהתנ' עמש\"ב שתנאו בטל עכ\"ל.
ובפ\"ב דמסכת נזיר שנינו הריני נזיר ע\"מ שאהא שותה יין ומטמא למתים ה\"ז נזיר ואסור בכולן יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין ה\"ז אסור ור\"ש מתיר ופריך בגמרא ולפלוג נמי ר\"ש ברישא כי היכי דפליג בסיפא וס\"ל דלא חייל עליו נזירו' משום דלא קיבל כל דקדוקי נזירות אמר ריב\"ל חלוק היה ר\"ש אף ברישא רבינא אמר ברישא לא פליג ר\"ש מ\"ט משו' דהו\"ל מתנה עמש\"ב דתנאו בטל וכתב רש\"י בד\"ה רבינא אמר ברישא לא פליג ר\"ש דאלו התם כיון דאמר הריני נזיר קבל עליו כל תורת נזיר והאי דאמר ע\"מ הוה ליה מעמ\"ש בתורה ואין בתנאו כלום והו\"ל נזיר גמור דהו\"ל כמי שאמר ע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה והדר מותבינן לריב\"ל היאך קאמר כי חלוק היה ר\"ש אף ברישא הא הו\"ל מתנה עמש\"ב ומשנינן אמר לך ריב\"ל האי ע\"מ כחוץ דמי ופרש\"י כיון שקבל עליו נזירות במקצת לא הוי מתנה עמש\"ב דאלו לגבי מ\"ד ע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה לא קבל עליו כלום אבל הכא קבל עליו במקצ' ומש\"ה הוי תנאו קיים ואינו נזיר לפי שאין דבריו הראשו' כלום משום דלר\"ש לא הוי נזיר עד שיזור מכולן עכ\"ל.
מבואר יוצא מדבריו דבין לרבינא ובין לריב\"ל אף לר\"ש מתנה עמש\"ב תנאו בטל מיהו בהא פליגי דלרבינא אפי' מתנה לעקור מקצת מש\"ב תנאו בטל וע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה אפי' במתנה לעקור א' מהם תנאו בטל לר\"מ אמנם לריב\"ל כל שמתנה לעקור מקצת מ\"ש בתורה ולקיים מקצת תנאו קיים וההיא דע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דלר\"מ תנאו בטל מפני שהתנה עמש\"ב מיירי במתנה לעקור שלשתן אבל במתנה לעקור א' מהם מהני תנאו שפיר לריב\"ל ולפי דבריו ז\"ל אותה ששנינו בספ\"ו דפאה הריני קוצר ע\"מ מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה ופירשו הטעם בירוש' מפני שהוא מתנה עמש\"ב לריב\"ל מיירי במתנה ליטול כל מה שהוא שוכח אבל אם מתנה על מקצת מה שהוא שוכח שאינו עוקר מצו' שכחה לגמרי מהני תנאו שפיר וכן אותה ששנה רשב\"ג בר\"פ הכותב דין ודברים אין לי בנכסייך בחייך ובמותיך אם מתה ירשנה מפני שמעמ\"ש בתורה צ\"ל לריב\"ל דמיירי במתנה שאין לו דין ודברים בכל נכסיה אבל אם התנה כן על מקצת נכסיה מהני תנאו שפיר שהרי מקיים מצות ירושה במקצת נכסיה אך ק' מההיא דר\"פ אעפ\"י דקתני ר\"מ כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילתו בעילת זנות ודייקינן התם בגמ' דנ\"ו ע\"ב כל הפוחת אפי' בתנאה דכל המתנה עמש\"ב תנאו בטל יע\"ש אלמא אפי' שאינו מתנה לעקור כתובתה לגמרי אלא מקצ' אמר ר\"מ דחשיב מתנה עמש\"ב דס\"ל כתובה דאורייתא ודוחק לומר דלריב\"ל דוקא לר\"ש הוא דס\"ל הכי דבמתנה לעקור מקצת מש\"ב תנאו קיים אבל ר\"מ ושאר תנאי פליגי וס\"ל דאפי' במתנה לעקור במקצת תנאו בטל דכיון דלא אשכחן דפליגי בהכי אפושי פלוגתא לא מפשינן וי\"ל ודוק.
ומדברי התוס' ז\"ל בד\"ה האי ע\"מ ובד\"ה תניא כו' נראה דמשמע להו דרבינא וריב\"ל פליגי בע\"מ זה אי תנאה הוי ולא מהני או חוץ הוי וה\"ל כאומר חוץ מן היין ומן הטומאה ואין זה מתנה עמש\"ב דלרבינא תנאה הוי וחשיב מעמש\"ב ולריב\"ל חוץ הוי ואין כאן משום מתנה עמש\"ב וכתבו דלריב\"ל דהוי כאומר חוץ מן היין לא קשיא מההיא דע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דחשיב מעמש\"ב דהתם אפי' אמר חוץ משאר לא מהני ליה דבורו דאין קידושין לחצאין אבל גבי נזיר ילפי' לעיל מקראי דצריך שיזיר מכלן דאם נזר מאחד מהם לא הוי נזיר עכ\"ל גם הרמב\"ן ז\"ל בחי' לב\"ב פ' המוכר את הבית דס\"ג גבי ברייתא דב\"ל שמכר שדה לישראל ואמר ע\"מ שהמעשרות שלי כו' שפיר' הוא ז\"ל דכשאומר לו ע\"מ שהמעשר שלו ר\"ל שהוא משיירו לעצמו ולא מוכרו ואינו כתולה ממכרו במעשר הילכך אע\"פ שלא נתן אין המכר בטל בכך כו' סיים וכתב דסוגייא דשמעתתא סלקא ע\"מ שיורא הוא לא שנא שיתנה על הלוקח בלשון חוץ או שהתנה בלשון ע\"מ הכל שיורא כדאמרי' מקום מעשר שיורי שייר ודמי להא דגרסינן בחולין גבי ע\"מ שהמתנות שלי דמר סבר ע\"מ כחוץ דמי ומ\"ס ע\"מ לאו כחוץ דמי חוץ שייורא ע\"מ לאו שייורא ואפי' למ\"ד לאו שייורא הוא אין ממכרו בטל דהא תניא ע\"מ שהמתנות שלי נותנן לכל כהן שירצה ובדדמי להא דע\"מ חוץ הוי אתמר בנזיר פ\"ב עכ\"ל והיינו הך דשמעתין דלריב\"ל ע\"מ חוץ הוי ומשו\"ה ס\"ל דלר\"ש לא חשיב מתנה עמש\"ב והן הן דברי התוס' דנזיר.
ואיכא למידק לפי שיטתם ז\"ל אמאי לא מסייע תלמודא לריב\"ל מאותה ברייתא דפרק המוכר את הבית ומאותה ברייתא דפ' הזרוע דף קל\"ד דס\"ל דע\"מ חוץ הוי וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל וכ\"כ ג\"כ הרא\"ש בפ' הזרוע דאותה ברייתא דפ' המוכר את הבית גבי ן' לוי שמכר שדהו לישראל ע\"מ שהמעשר ראשון שלו דהמעשר ראשון שלו ס\"ל דע\"מ שיורא הוא יע\"ש ולרבינא נמי הוה מצי לסיועי מאידך ברייתא דמייתי התם בפרק הזרוע דקתני ע\"מ שהמתנות שלי נותנן לכל כהן שירצה משום דס\"ל דע\"מ תנאה הוי והו\"ל מעמש\"ב כמ\"ש התוספות ז\"ל והרא\"ש שם יע\"ש וראיתי להרא\"ש ז\"ל שם בפ' המוכר את הבית שכתב דהטעם דס\"ל לתנא דע\"מ שיורא הוי ולא תנאה משום דבתנאה לא מצי לאתנויי דלא שקיל לוי חלף עבודתו דמעשר אלא בשביל התנאי יע\"ש וכעין זה כתב בפ' הזרוע וז\"ל אבל אם אמר כהן לישראל פרה זו מכור' לך ע\"מ שהמתנות שלי נותנן לכל כהן שירצה דע\"מ לאו שיורא הוא אלא תנאי שמכר לו הכל בתנאי שיהיו המתנו' שלו ואין בו כח להתנות זה שהתורה אמרה שיתנם לכל כהן שירצה ולא אמרי' שהמכר בטל מאחר שאין התנאי מתקיים משום דמתנה עמש\"ב התנאי בטל והמעשה קיים ודוכוותא אמרי' בפ' המוכר את הבית גבי בן לוי כו' משום דסבר הך תנא דע\"מ שיורא הוא ושיורא שייר למקום מעשר אבל בתנאי לא מצי לאתנויי שיתן לו המעשר בכל שנה ושנה דמתנה עמש\"ב הוא עכ\"ל אשר מבוארים דבריו ז\"ל דאי לאו טעמא דמתנה עמש\"ב הוא או משום טעמא דלא שקיל לוי חלף עבודתו היינו אומרים דע\"מ תנאה הוי ולא שיורא.
והשתא איכא למימר דמשו\"ה לא מסייע ליה הכא תלמודא לריב\"ל דע\"מ חוץ הוא ולא תנאי מאותם הברייתות משום דהתם שאני דאיכא טעמא למימ' דע\"מ חוץ הוא ולא תנאי משו' דכי מפרשינן ליה לע\"מ בלשון חוץ אהני תנאו שפיר ואין אנו מוציאין דבריו של מתנה לבטלה אבל הכא אם נאמר דחוץ הא דקאמר וקיבל עליו נזירות במקצת במ\"ש הריני נזיר אין דבריו הראשונים כלום משום דלר\"ש אין זה נזיר עד שיזור מכולם וע\"כ לומר שזה הוציא דבריו לבטלה וכן אם נאמר דתנאה הוא דקאמר מעמש\"ב הוא ותנאו בטל באופן דבין הכי ובין הכי עכ\"ל שזה הוציא דבריו לבטלה א\"כ טפי אית לן למימר דע\"מ תנאה הוי ומעמש\"ב הוא והרי הוא נזיר לחומרא מלומר דחוץ הוי ולא הוי נזיר ודוק.
והנה התוס' שם בפ' הזרוע דקל\"ד ד\"ה חוץ שיורא כתבו וז\"ל וא\"ת כי אמר ליה ע\"מ דאמרי' נותנן לכל כהן שירצה א\"כ המקח בטל שלא נתן לו הבהמה אלא ע\"מ שהמתנות שלו וי\"ל דמיירי שהתנו שיהיו המתנות שלו ואם לא יתן לא יהיה המקח בטל א\"נ הוי כמו מתנה עמ\"ש בתורה שהרשתו תורה ליתנן לכל כהן שירצה עכ\"ל וראיתי למרן החביב בי\"ד סי' ס\"א הגהת הטור אות נ\"ד כתב על דבריהם וז\"ל וצריך להבין דלפי הנראה גם בתי' הא' צריכים הם למ\"ש בתי' השני דהוי מתנה עמש\"ב דאי לא\"ה דהמקח קיים מ\"מ המתנות שלו מחמת התנאי אלא ע\"כ דהמקח קיים משום שכך התנה בפי' דאפי' לא יתן לו המתנות המקח קיים והמתנות נותנן לכל כהן שירצה מפני שאף אם הוא תנאי מעמש\"ב הוא והתנאי בטל והמעשה קיים וא\"כ מה חידשו התוס' בתי' האחרון ונר' שכגון דא אינה צריכה רבה דלא חדשו התוס' בתי' השני אלא דאין צ\"ל שהתנו בפי' דאפי' לא יתן המתנות המכר קיים ויתקיים המכר ולא יתן המתנות דכיון דהתנו ע\"מ שכתוב בתורה הרי הוא כאלו אין כאן תנאי וזהו שהרא\"ש והר\"ן והטור ור\"יו ז\"ל לא הזכירו אלא התי' השני מפני שכיון דבין הכי ובין הכי צריכין לטעמא דמתנה עמש\"ב אין צורך לומר דהתנו בפי' ואף התוס' סתמו בתי' הב' מה\"ט והן הן דברי הרמב\"ם בפ\"ו מהל' בכורים שהאומר ע\"מ לא שייר לו במתנות כלום הואיל ולא שייר לו בהן שותפות לא קנאן בתנאי זה כלומר כיון שלא שייר לא הוי אלא תנאי ותנאי לא מהני ועיין בדמש\"א דתי\"ח ע\"ב וא\"ת ומה בכך שהתנה עמש\"ב דבדבר של ממון תנאו קיים וי\"ל דהא איסו' הוא כיון שהרשתו תורה ליתנן לכל כהן שירצה שיזכה במצות הפרשה כל שנותנן לכהן זה לא קיים מצות ונתן עכ\"ל.
ולע\"ד מה שעלה לישב בכונת דברי התוס' ז\"ל לא נחה דעתי בו דלפי דבריו ז\"ל שאף בתי' הראשון צריכין הן לומר דהכא הוי מע\"מש בתורה ומה\"ט התנאי בטל ולא באו לחדש בתירוץ השני אלא דמה\"ט נמי הוי המעשה קיים ולא מפני שהתנה כן בפי' כו' לפי זה העיקר חסר מדבריהם דכיון דלא באו לחדש בתי' הב' אלא דבר זה לא היה להם לומר אלא א\"נ כיון שמתנה עמש\"ב הוא התנאי בטל והמעשה קיים ומתוך לשונם מבואר שבאו לחדש דהכא חשיב מתנה עמש\"ב מפני שהרשתו תורה ליתנם לכל כהן ולפי דברי הרב ז\"ל זה היה ידוע להם בתירוץ הראשון ועוד דכיון שלפי תירוצם הראשון צריכין לומר ע\"כ דהכא הוי מעמש\"ב אם כן מה צורך להם ז\"ל לידחק דמיירי שהתנה כן בפי' וכי נעלם מהם דמי שמתנה עמש\"ב תנאו בטל ומעשהו קיים אלא ודאי דלפי תירוצם הראשון משמע להו דהכא לא חשיב מתנה עמש\"ב דדבר זה כממון הוא דתנאו קיים כמו שהוקשה לו להרב ז\"ל בתר הכי.
ולעיקר קושייתו ז\"ל בדברי התוס' בתי' הראשון שהוקשה לו דאפי' התנו כן בפי' שהמקח יהיה קיים א\"כ המתנות שלו מחמת התנאי ואיך קתני בברייתא נותנן לכל כהן שירצה נלע\"ד דלא קשיא דכיון דתנאי זה לפי מ\"ש התוס' ז\"ל בתי' זה לא אגיד בעיקר המקח שהרי התנו בפי' שאפי' לא יתן יהיה המקח קיים א\"כ תנאי זה אינו אלא פטומי מילי בעלמא כיון שאין זה מחילת דבר וליכא הכא קניין אלא דברים בעלמא ותנא דברייתא גופיה לא נחית לאשמועינן דבר זה דמילתא דפשיטא הוא שתנאי דברים בלתי קניין מועיל לא מהני ולא אתא לאשמועינן אלא דע\"מ לא הוי חוץ אלא תנאה ולאו שיורא הוא דאי הוה שיורא אעפ\"י שהתנו בפירוש שאפי' לא יתן לא יהיה המקח בטל מ\"מ מיחייב הוא לשלם לו דמי המתנות כיון דשיירן לעצמו ולא מכרן לו וזה מבואר לע\"ד ופשוט בכונת דבריהם וזה לע\"ד כונת רבינו ז\"ל בפ\"ט מה' בכורים שכתב שהאומר ע\"מ לא שייר לו במתנות כלום הואיל ולא שייר לו בהן שותפות לא קנאן בתנאי זה כלומר מפני שתנאי זה אינו אלא פטומי מילי בעלמא שאם כונתו ז\"ל כמ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל שלא קנאן בתנאי זה הוא מפני דהו\"ל מתנה עמש\"ב כל כי האי לא היה לו לרבינו ז\"ל להכחיד תחת לשונו ועוד דהיה לו לומר בפי' מפני שמתנה עמש\"ב כדרכו בכל מקום בענין זה וכמ\"ש בפ\"א מה' מתנות עניים ופ\"א מה' נזירות הי\"ג ופ\"ט מה' שמיטה ה' יו'ד ובספ\"ד מה' עבדים ובפרקין אלא ודאי שכונתו ז\"ל כמ\"ש והן הן דברי התוס' בתירוץ הראשון וכמדובר וא\"ת אם כונת רבינו ז\"ל כן אכתי היה לו לבאר שהתנו כן בפי' שאפי' לא יתן לו המתנות לא יהיה המקח בטל כמ\"ש התוס' בתי' הראשון לזה נרא' לע\"ד דרבינו לשיטתיה אזיל שכת' בפ\"ו מה' אישות ופ\"ג מה' זכיה דאף בתנאי שבממון בעי' משפטי התנאים וחד מינייהו שיהיה התנאי כפול ואם לא כפליה התנאי בטל והמעשה קיים ובכן הכא מיירי בשלא כפל תנאו ולכן לא הוצרך לבאר אלא דע\"מ זה לאו חוץ הוא וליכא שיורא וכיון שאינו אלא תנאה ממילא דכיון דלא עשאו כדינו תנאו בטל אמנם התוס' נראה דאזלי בשיטת הגאונים דס\"ל דבתנאי שבממון לא בעינן שיהיה כפול ומש\"ה הוצרכו לידחק בתי' הראשון דמיירי שהתנו בפי' שאף אם לא יתן לא יהיה המקח בטל ובתי' הב' הוצרכו לומר דחשיב מעמש\"ב כן נראה לע\"ד ודוק.
הוספה
כתבתי לעיל בפי' דברי רבינו דפ\"ט מה' בכורים שהאומר ע\"מ לא קנאן בתנאי זה דר\"ל מפני שתנאי זה אינו אלא פטומי בעלמא וע\"ז נתקשה אצלי דא\"כ הי\"ל לבאר שהתנו כן בפי' שאפילו לא יתן המתנות. ותרצתי לזה דרבינו אזיל לשיטתו דאף בממון בעינן משפטי התנאים וחד מינייהו כפול והכא מיירי שלא כפל תנאו עכ\"ל. ועתה בהיות הס' על מזבח הדפוס הק' אלי רחימא דנפשאי החכם השלם עצו\"ר כמה\"ר רפאל ן' חסון נר\"ו וז\"ל ואני בעוניי לא ירדתי לסוף דעתו שהרי מפורש יוצא בדברי רבינו שם סוף הפרק ובה\"ז פרק ג' ה\"ח דס\"ל דבמעכשיו או באומר ע\"מ אין צריך ת\"כ וא\"כ הכא דמיירי באומ' ע\"מ התנאי קיים בלי ת\"כ עכ\"ל.
ואני אומר דאין ספק דאישתמיט מיניה דמר מ\"ש הרשב\"א בס' תולדות אדם סימן ק\"מ כי לא כל ע\"מ האמור בש\"ס שוה פירושו לע\"מ דהרי את מקודשת או מגורשת ע\"מ שתתן או אתן ק\"ק זוז וכיוצא כי יש ע\"מ שפי' ובלבד שתהא כו\"כ יע\"ש. א\"כ אפשר לומר דע\"מ זה שכתב הרמב\"ם בעניין זה שאהי' שותף עמך ע\"מ שהמתנות שלי שאינו עוש' שום מעש' כקידושי' וגרושי' ע\"מ כו\"כ הו\"ל ע\"מ זה כאומר אהיה שותף עמך בתנאי אם יהיו המתנות שלי וכל כה\"ג לדעת רבינו צריך לכפול תנאו זה נ\"ל לדעת רבינו דע\"מ זה הוא כתנאי אם ואין ע\"מ זה כההיא דהרי את מקודשת או מגורשת ע\"מ כו\"כ שעוש' מעש' הקידושין והגירושין משא\"כ באומר אהיה שותף עמך ע\"מ שהמתנו' שלי שאין כאן מעש' ודוק.
עוד ראיתי שכתב על מה שהקשתי שם על הרב מוהרח\"א מסוגייא דפ' עד כמה וז\"ל כת\"ר ובזה לא ידענא מאי קשיתיה דלע\"ד הא ודאי אזיל ומוד' דגם בכהנים איכא איסור מסייע בבית הגרנות כנודע אלא דס\"ל בפי' דברי הרא\"ש דפ' המוכר את הבית דבבן לוי לא מצי לאתנויי משום דלא שקיל חלף עבודתו אלא משום תנאו והו\"ל כאלו לא עישר כלל משא\"כ גבי איסור כהן המסייע דאי עבד האיסור נהי דחילל כהונתו מעשיו קיימי' וכמ\"ש בהלכות תרומות עכ\"ל והנה זה שכתב כת\"ר שיש חילוק בין תרומה למעשר באיסור זה דמסייע בבית הגרנות דבתרומה מעשיו קיימים אע\"פ שעבר האיסור דמסייע משא\"כ במעשר שאם עבר ונתן במסייע בבית הגרנות דאין מעשיו קיימ' ושכ\"כ הר\"מ ז\"ל בהלכות תרומות עכ\"ל כת\"ר. ואני חזרתי ע\"כ דברי הר\"מ בהלכות תרומות ולא מצאתי חילוק זה אלא אדרב' מלשונו של רבינו שכתב בדין זה דמסייע בבית הגרנות השוה מידותיו מעשר לתרומה שכ\"כ בהלכות תרומות פי\"ב הח\"י אסור לכהני' וללויים לסייע בבית הגרנות כדי ליטול מתנותיהם וכל המחלל חילל קדש ה' ועליהם נאמר שיחתם ברית הלוי וכו' הרי לך בהדייא דכולם שוים באיסור זה ככהן כלוי ואין חילוק ביניהם אפי' כמלוא נימא. ובני ותלמידי החכם המרומם מרדכי נחום ה\"י הביא ראיה דאין חילוק בין תרומה למעשר דכל מאי דאמרינן בתרומה דאין תרומתו תרומה ה\"נ במעשר וכן איפכא ממ\"ש רבינו בפרק ז' מהלכות מעשר יע\"ש. ואם כן קשה מנ\"ל חילוק זה דמעשר לתרומה. [עד כאן ההוספה].
עוד ראיתי למרן החבי\"ב שהקוש' לו במ\"ש התוס' בתי' הב' דמש\"ה תנאו בטל דמתנ' עמש\"ב הוא דמה בכך הא קי\"ל בדבר שבממון תנאו קיים ועלה לתרץ דהא איסור' הוא דכיון דהרשתו תורה ליתנם לכל כהן שירצה ושירצה במצות הפרשה כל שנותן לכהן זה לא קיים מצות ונתן עכ\"ל ולא נתקררה דעתי בתי' זה דכיון דהתורה הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה וזה ברצונו נותנו לכהן זה בשביל שרוצה בקיום המקח למה זה נאמר שלא קיים מצות ונתן ומ\"ש ממצות שארה וכסותה שאם התנה עם האשה ע\"מ שאין לך עלי שאר כסות דלדידן דקי\"ל כר\"י דבדבר שבממון תנאו קיים מהני תנאו שפיר ולא אמרינן דחשיב מעמש\"ב דעבר על מצות שארה וכסותה לא יגרע וטעמא דמילתא דכיון דמידי דממון ניתן למחילה הו\"ל כאומ' ע\"מ שתמחלי לי ממון השאר והכסות שזכתה לך תורה והיינו טעמא נמי דע\"מ שאין לך עלי אונאה כמ\"ש הרב בספר אסיפת זקנים בשם הרשב\"א ז\"ל בכתובות פרק אעפ\"י יע\"ש, וכ\"כ נמי הרמב\"ן בחידושיו לב\"ב דקכ\"ו וז\"ל ובדבר של ממון יכול הוא למחול שלא אמרה תורה שיתחייב אלא ברצונו של זה כו' יע\"ש וא\"כ דוכוותא נמי הכי דכיון שהתו' הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה וזה התנה עמו שברצונו יתנם לו ולא לכהן אחר אין כאן עקירת מצות ונתן שהרי הוא נותנם לכהן אלא שמחל רשותו וכחו אצל כהן זה ובס' מוצל מאש ח\"א סימן ד\"ן הוקשה לו קו' מרן החבי\"ב הלזו והניחה בצ\"ע.
והנראה לע\"ד ליישב בזה הוא בהקדים ליישב מה שהקשה עוד בס' הנז' על הרא\"ש ז\"ל דבפ' הזרוע יהיב טעמ' דהתנאי בטל באומר ע\"מ שהמתנו' שלי משום דהוי מתנה עמש\"ב והתורה הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה ואילו בפ' המוכר את הבית כתב דטעמא דלא מצי לאתנויי הלוי ע\"מ שהמעשרות שלי משום דלא שקיל לוי חלף עבודתו אלא בשביל תנאו דלמה לי האי טעמ' דלא שקיל לוי כו' תיפוק לי מהטעם שכתב בפרק הזרוע דהו\"ל מתנה עמש\"ב ועיין בספר נחפה בכסף חי\"ד סימן ב' דכ\"ד ע\"ג מה שרצה ליישב לזה ולא עלה בידו יע\"ש והוא ז\"ל כתב וז\"ל ונראה לומר בדוחק דדוקא גבי בן לוי שייך הך טעמא דלא שקיל לוי חלף עבודתו משום דהאי קרא דחלף עבודתו גבי בן לוי כתיב אבל גבי כהן לא שייך הך טעמא ומש\"ה אצטריך למיהב טעמא מפני שהתורה אמרה שיתנם לכל כהן שירצה והא דלא יהיב הרא\"ש ז\"ל טעמא גבי בן לוי מפני שהתור' אמר' כו' עדיפא מיניה נקט וזה דוחק גדול ומה גם דהרשב\"ץ בספר זוהר הרקיע מצוה נ\"ו כתב דכהן נמי לא מצי שקיל אלא חלף עבודתו עכ\"ל.
ומהתימא על הרב שנראה דאשתמיט מיניה אותה שאמרו בר\"פ עד כמה דכ\"ו ע\"ב ופסקה רבינו בפי\"ב מה' תרומות הלכה ח\"י דכהנים ולויים המסייעים בבית הרועים ובבית המטבחיים ובבית הגרנות אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן ואם עשו כן חיללו ועליהן נאמר שיחתם ברית הלוי ואומר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו מאי ואומר וכ\"ת מיתה לא ת\"ש כו' ובקשו חכמים לקונסם ולהיות מפרישין תרומה משלם כו' יע\"ש הרי בהדיא דגם הכהנים מוזהרים שלא ליטול מתנותיהן אלא חלף עבודתם וחייבים עליהן מיתה ובפ\"ק דקדושין ד\"ו ע\"ב גבי מתנה ע\"מ להחזיר אמרינן בתרומה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנר' ככהן המסייע בבית הגרנות ועיין בטי\"ד סימן ש\"ה בענין הפודה את בנו במתנה ע\"מ להחזיר יע\"ש ועיין בערכין דכ\"ח ע\"ב ברש\"י ותוס' ד\"ה לבן בתו או לבן אחותו דמבואר מדבריהם שם דאפי' ליתן הכהן לבע\"ה פרוטה כדי שיתן תרומותיו לבנו אסור משום כהן המסייע בבית הגרנות יע\"ש ואין ספק דטעם זה שכתב הרא\"ש גבי בן לוי דלא מצי לאתנויי משום דלא שקיל חלף עבודתו היינו ודאי איסורא דמסייע בבית הגרנות וכן מבואר בדברי התוספו' שם בפרק המוכר את הבית דע\"ג ד\"ה ע\"מ יע\"ש וא\"כ לא ידעתי איך עלה על דעתו ז\"ל לחלק בענין איסור חלף עבודתו בין כהן ללוי והביא ממרחק לחמו ממ\"ש בס' זוהר הרקיע וצ\"ע.
ואשר אני אחזה לע\"ד הוא זה דשתי טעמי' הללו שכתב הרא\"ש בפ' הזרוע ובפרק המוכר תרווייהו צריכי והא בלא הא לא סגי והיינו משום דבלשון התנאי הזה דע\"מ שהמתנות או המעשר שלו יש במשמעו' שתי כונות דאפשר לפרש שכונתו להתנות עם הלוקח דע\"מ שתתן לו המתנות או המעשר הוא מוכר לו את המקח הזה ואם זו היתה כונתו אין לבטל את התנאי משו' דהו\"ל מעמש\"ב משום שהתורה הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה שהרי כתבנו דכל כה\"ג אין כאן משום מעמש\"ב דכיון שעיקר תנאו הוא עם הלוקח שיתנם לו הו\"ל ככל תנאי שבממון דתנאו קיים כמדובר אמנם אם זו היתה כונתו יש לבטל התנאי הזה מהטעם שכתב הרא\"ש בפרק המוכר את הבית דאם כן לא שקיל המתנות משום חלף עבודתו אלא משום תנאו והתורה אמרה שיקחם חלף עבודתו והו\"ל כמסייע בבית הגרנות ותנאו בטל מיהו אפשר לפרש עוד כונת התנאי הזה ע\"מ שהמתנות או המעשר שלי שהוא מכוין להתנות עם התורה דאף שהתורה נתנה לך רשות שתתן המתנות למי שתרצה אני מתנה לעקור כח ורשות זה שנתנה לך והריני מוכר לך את המקח הזה על מנת שאלו המתנות יהיו שלי ולא יהיה לך רשות בהם לתתן למי שתרצה והו\"ל כאותה שאמרו בפ\"ק דמכות גבי ע\"מ שלא תשמטני שביעית שאין התנאי עם הלוה ע\"מ שלא תשמיטהו בשביעית אלא עיקר תנאו הוא עם התור' שציותה על השביעית כמ\"ש שם רש\"י והרמב\"ם בפ\"ט מה' שביעית די\"ב וכעין זה כתב הריטב\"א ז\"ל בחי' לגיטין פ' המגרש דפ\"ד ע\"ב יע\"ש.
ואם זו היתה כוונתו בתנאי זה אין לבטל התנאי מהטעם שכתב הרא\"ש בפ' המוכר דלא שקיל לוי חלף עבודתו דכיון שלא התנה עם הלוקח שיתן לו המתנות אלא עיקר תנאו הוא עם התורה אי הוה מהני תנאי זה ולא היה בזה משום מעמש\"ב חשיב מתנות אלו כמתנות של בהמתו דליכא בהו משום חלף עבודתו אמנם קושטא קאי דמתנה עמש\"ב הוא כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפרק הזרוע והשתא שפיר כתב הרא\"ש שתי הטעמים הללו לומר דבין אם יהיה כוונת התנאי הכי או הכי עכ\"פ תנאו בטל משתי הטעמים הללו ובכן ממילא נתיישב מה שהוק' לו מרן החבי\"ב ולהרב מוצל מאש ז\"ל דאחר דהוי דבר שבממון למה לא מהני תנאו דלפי האמור לא דמי לשאר תנאי שבממון כההיא דע\"מ שאין לך שאר כסות וע\"מ שאין עלי אונאה דהתם לשון התנאי מורה שהוא מתנה עם האשה או עם הלוקח שימחלו לו וממון ניתן למחילה כמ\"ש לעיל בשם הרשב\"א והרמב\"ן ז\"ל אמנם בתנאי זו דע\"מ שהמתנות או המעשר שלי משמע להו להתוס' והרא\"ש בפר' הזרוע דמדלא קאמר ע\"מ שתתן לי המתנות אלא שהמתנות שלי משמע טפי שכונתו לעקור כח ורשות שנתנה התורה לנותן דומה לע\"מ שלא תשמטני שביעית ובכן אפי' דהוי דבר שבממון תנאו בטל שאין כח בידו לבטל מ\"ש בתורה כנלע\"ד.
וע\"פ האמור מינח ניחא לי נמי מה שהקשה הרב מח\"א בהלכות מלוה סימן ל\"ח דצ\"ו ע\"ג בתי' התוס' והרא\"ש ז\"ל הלזו שתי' בפ' הזרוע וז\"ל ולכאורה ק' דמ\"ש מע\"מ שתאכל בשר חזיר דאמרי' דלא חשיב מתנה על מש\"ב משום דאמרי' לא תיכול ולא תגרש ה\"נ נימא לא תתן ולא יקנה ונדחק ליישב כיע\"ש אמנם ע\"פ מ\"ש לא דמי לההיא כלל דהתם אין התנאי עם התורה כמ\"ש שם הריטב\"א בחי' אלא התנאי הוא עם האשה שתאכל בשר חזיר וכמ\"ש משא\"כ בלשון זה דע\"מ שהמתנות שלי דדמי לע\"מ שלא תשמטני שביעית כמדובר.
וראיתי עוד למרן החבי\"ב ז\"ל שכתב וז\"ל וכתב הסמ\"ע בח\"מ סי' כ\"ב ס\"ק ט\"ו דאע\"פ שאסור לדון בדיני גויים ואם קנו מיניה לדון בדיני גויים אין הקנין כלום ואסור לדון בפניהם היינו דוקא היכא דאין יפוי כח וזכות לאחד מבעלי דינין במשפט הגויים טפי מבמשפט ישראל אבל אם יש לאחד מהם יפוי כח וזכות במשפטם טפי מבמשפט ישראל אז מהני הקנין ולא אמרינן אין אדם מתנה עמ\"ש בתורה כי אם בתנאין בעלמא אבל אין לאחר קניין כלום עכ\"ל ויש לחקור אם מהני קניין כאן במתנה ע\"מ שהמתנות שלי אע\"ג דהוי מתנה עמש\"ב דומייא דהמקבל עליו לדון בדיני גויים וקנה בקניין דתנאו קיים על הדרך שכתב הסמ\"ע ויראה ודאי דהתם שאני דיש לו יפוי כח במשפט הגויים מבמשפט ישראל וכאן לא שייך זה עכ\"ל.
והנה לפי הטעם שכתבו התוס' והרא\"ש שם בפרק הזרוע דמאי דחשיב מתנה עמש\"ב הוא מפני שהתורה הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה ופירשנו כוונתם ז\"ל דמשמע להו דלשון תנאי זה דע\"מ שהמתנות שלי הוי כלשון ע\"מ שתשמטני שביעית שהוא מתנה עם התורה לעקור כח ורשות שנתנה לו ללוקח כמדובר לעיל, הנה לפי הטעם הזה אין מקום לע\"ד לדברי הרב ז\"ל דבנדון זה כשקנה מיד הלוקח גילה דעתו המתנה שאין כוונתו בתנאי זה לעקור מ\"ש תורה שהרשות ביד הלוקח ליתנם לכל כהן שירצה אלא כוונתו להתנות עם הלוקח ע\"מ שתתן לי המתנות וכבר כתבנו דכל כה\"ג אין כאן משום מעמש\"ב דאע\"פ שהתורה הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה יכול הוא להתנות שיתנם לו כיון שהרשות בידו ומפני שעיקר תנאו הוא עם הלוקח לכך קנו מידו בקנין כדי שלא יוכל לחזור בו שאם כוונתו היה להתנות עם התורה ע\"מ שלא יהיה לך כח ורשות שנתנה לך תורה כמו ע\"מ שלא תשמיטני שביעית קנין מאי בעי הכא, מיהו אם יש מקום להסתפק לפי דברי הסמ\"ע ז\"ל הוא לפי הטעם שכתב הרא\"ש בפרק המוכר את הבית דטעמא דלא מהני תנאי זה דע\"מ שהמתנות הוא מפני דא\"כ לא שקיל להו למתנות חלף עבודתו אלא מפני תנאו וכל שקנה מידו יש להסתפק אם קנאן למתנות ע\"י הקנין אע\"פ שיש איסור בדבר דומייא דמתנה לדון לפני גוים וקנה בקנין דמהני.
ולעד\"ן דכי היכי דהתם מהני הקנין ה\"נ מהני הכא דאע\"ג דאיכא איסורא כיון שע\"י הקנין הרי עבר וקנאו אין לאחר קנין כלום כמ\"ש הסמ\"ע ז\"ל, וראיה לדבר שהרי בפרק עד כמה לא אמרו אלא דכהנים ולויים המסייעין בבית הגרנות אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן והיינו דוקא לכתחילה אבל עם עברו ונתנו להן מה שעשו עשו וכמו שסיימו בברייתא ואם עשו כן חיללו ובקשו חכמים לקונסם כו' הרי מבואר דכל שבאו לידם אע\"ג דעבדו איסורא דלא נטלום בשביל חלף עבודתן מה שעשו עשו ה\"נ כל שקנאן ע\"י קנין כמי שבאו לידם דמי, וכי תימא אדרבא משם ראיה דע\"י קנין לאו כמי שבאו לידם דמי שהרי פועלים קונין שכר עבודתן ע\"י פעולתן ולא בעו קנין כנודע דקנין דידהו היינו פעולתן ואפי\"ה אמרו דלכתחילה אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן ואם איתא דכל שקנו בקנין כמי שבאו לידם דמי אמאי אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכר פעולתן שסייעו בבית הגרנות וקנו אותם בשכרן אלא ודאי דכל שלא באו לידם ממש לא מהני בהו קנין נלע\"ד דאי מהא לא אירייא שהרי כתב הרא\"ש בע\"ז פרק השוכר את הפועל דס\"ג דקנין דפועל גרע מקנין דעלמא שכתב שם וז\"ל ומכאן נ\"ל לדקדק דהאומר לפועל עשה עמי מלאכה זו ואני אתן לך חפץ פ' בשכרך יכול ליתן לו דמי החפץ כו' אבל גוף החפץ אי אפשר לו לקנו' אלא במשיכה או שיהיה ברשות הפועל בשעת עשיית מלאכה עכ\"ל וכ\"כ ג\"כ הר\"ן ז\"ל שם בהלכות והביא דבריהם רמ\"א בח\"מ סימן של\"ב ס\"ד ובסי' רמ\"א ס\"ז יע\"ש, ועיין למהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סימן כ\"ב ובחח\"מ סימן כ\"ג ובדברי הר\"ב משנה למלך פ\"ד מהלכו' איסורי מזבח הלכה יו\"ד ובדברי הר\"ב מח\"א ז\"ל בהגהותיו על מוהרימ\"ט ז\"ל, ועיין בספר פנים מאירות סימן צ\"ב ובספר משאת משה ח\"ג סימן כ\"ה ובספר זכרון דברים דנ\"ז ע\"ג יע\"ש ובכן איכא למימר שפיר דכהנים ולויים המסייעים בבית הגרנות בשביל תרומות ומעשרות אם קנו מיד הבע\"ה בקנין קנו שפיר וכמי שבאו לידם דמי וצריך ליתנם להן כנלע\"ד.
וא\"ת כיון דקנין זה באיסור הוא לא מהני דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואיך כתב הסמ\"ע דאם קנה בקנין לדון בדיני גוים כל שיש יפוי כח וזכות לאחד מהם דאין לאחר קנין כלום והלא הסמ\"ע גופיה בסימן ר\"ח כתב דאפי' באיסור דרבנן אי עביד לא מהני וכ\"כ הש\"ך ז\"ל שם יע\"ש, הא לא קשיא שכבר עלו לחלק שם הם ז\"ל בין מקח שנעשה באיסור כגון נשבע או נדר שלא למכור ועבר ומכר בקנין שאי אפשר לקיים המקח אא\"כ ע\"י האיסור דכל כה\"ג אי עביד לא מהני אבל היכא שאפשר לקיים המקח בלתי איסור כההיא דמוכר גלימא בדמי רבית דכל שמסלקים האיסור המקח קיים מהני יע\"ש, ה\"נ במקנה בקנין לדון בדיני גוים שעיקר הקנין שקנו ממנו הוא לתת כח וזכות לחבירו בממונו ובזה אין בו איסור והאיסור הוא לבא לפני הערכאות לדון לפניהם כשמסלקים האיסור שלא לבא לדון לפניהם כיון שהדבר ידוע שיש לזה יפוי כח זכות בדיניהם זכה שפיר, ובנ\"ד ג\"כ שהקנה לו המתנות בשביל תנאו אין האיסור תלוי בעיקר הקניין אלא במה שהתנה מתחילת המכר שיתן לו כל שקנאן בקניין והרי הן שלו אין לנו להוציאן מרשותו בשביל התנאי דסמי מכאן עיקר התנאי והרי הוא נוטלן בשביל קניינו כאלו הקנה אותן לו בלתי תנאי, ואפי' אם נאמר דנ\"ד דמי טפי למקח שנעשה באיסור כי ההיא דנשבע שלא ימכור כו' כבר הוכחנו מההיא דר\"פ עד כמה דכהנים ולוי' שסייעו בבית הגרנות אם כבר באו לידם המתנות אין מוציאין מידם וכיון דקליש איסור זה שהרי אין מוציאין מידם אף אם קנו מידם נמי קנו דלא דמי לההיא דנשבע שלא ימכור דאפי' בא המקח לידו צריך לחזור ועיין בס' חזון נחום דקנ\"א ע\"א שכתב דאיכא איסורי' דרבנן דאי עביד מהני דהם אמרו והם אמרו כדאמרי' בפ\"ק דתמור' שאני התם דגלי קרא יע\"ש.
עוד ראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל עמד על דברי רבינו הר\"ם במז\"ל דבפ\"ט מה' בכורים הי\"א פסק דהאומר ע\"מ שהמתנות שלי תנאו בטל מפני שמתנ' ע\"מ ש\"ב ואלו בפ\"ו מה' מעשר הי\"ט גבי בן לוי שמכר שדהו לישראל ואמר ע\"מ שהמעשר שלי פ' דתנאו קיי' והמעשר שלו משום דע\"מ שיור הוא ושייורי שייר למקום מעש' וכבר עמדו בזה הר\"ב ט\"ז והש\"ך ז\"ל שם ס\"ק ח\"י, ומרן החביב ז\"ל עלה לחלק דהתם גבי בן לוי משו\"ה חשבי' לתנאי דע\"מ כאומר חוץ ושיורא הוי משום דאי תנאה הוי הא קי\"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ועכ\"ל דשייר מקום כדי שיקנה ולא תהוי דשב\"ל וכיון דשייורי שייר מקום מעשר תו ליכא משום מתנה עמש\"ב אבל במוכר פרה ואמר ע\"מ שהמתנות שלי דליכא טעמא דמקנה דבר שלא בא לעולם תנאי גמור הוא והו\"ל מתנה עמש\"ב אלו תורף דבריו ז\"ל יע\"ש וכדבריו ז\"ל כתב ג\"כ הרפ\"ח שם ס\"ק מ\"ד.
ואני בעוניי לא זכיתי להבין דבריהם ז\"ל דמלבד דאין הטעם הזה מספיק לע\"ד לחלק דמה לי טעמא דמתנה עמש\"ב ומה לי טעמא דאין אדם מקנה דשלב\"ל דכי היכי דמשום טעמא דאין אדם מקנה דשלב\"ל אנו אומרים דע\"מ חוץ הוא ושייורי שייר למקום מעשר ה\"נ משום טעמא דאין אדם מתנה עמש\"ב הוה לן למימר דע\"מ חוץ הוא ולא תנאה, וכבר תפס על הפ\"ח ז\"ל בזה בהגהת הרב ט\"ז ז\"ל סי' רי\"ב ס\"ג, ועיין בספר נחפה בכסף חי\"ד סי' ב' דכ\"ד ע\"ד שעמד ליישב דברי הפר\"ח ז\"ל ומרן החבי\"ב ואין בדבריו כדי שביעה, ולבר מן דין נר' דאשתמיט מינייהו מ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפרק המוכר את הבית דס\"ג דאע\"ג דאין אדם מקנ' דשלב\"ל אדם מתנ' בדבר שלב\"ל עד שמתוך כך הוצרך הרא\"ש ז\"ל לומר דההיא דפריך תלמודא בפ' המוכר והא אין אדם מקנה דשלב\"ל היינו משום דע\"כ האי תנא סבר דע\"מ שיור' הוא ולא תנאה דאי תנאה הוא מתנה עמש\"ב הוא יע\"ש אשר מבואר יוצא מתוך דבריו ז\"ל דטעמא דמשמע ליה לתנא דע\"מ שיורא הוא ולא תנאה לאו משום טעמא דאין אדם מקנה דשלב\"ל הוא כדמשמע מפשט השמוע' דהא ודאי ליתא דהא אדם מתנ' בדשלב\"ל אלא עיקר טעמא הוא משום דאי תנאה הוא הו\"ל מתנה עמש\"ב הפך דברי מרן החבי\"ב והפ\"ח ז\"ל וצ\"ע, ועיין למרן ב\"י בח\"מ ס\"ס ר\"ט שכתב ע\"ש הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן ז\"ל דכל תנאי שהוא מתנה בעיקר המקח לכ\"ע לאו תנאה הוא אלא שיור' יע\"ש, ועיין למוהר\"ש יונה ז\"ל בסי' כ\"ה מה שהקשה בעיקר דברי הרמב\"ן ז\"ל ועיין בס' נחפה בכסף שם דף כ\"ד.
והרב ש\"ך ז\"ל תירץ דלישנא דע\"מ משמע תנאה ומשמע שיורא ולכן ס\"ל להר\"ם במז\"ל דיש חילוק בין קרקע למטלטלים דגבי בן לוי שמכ' שדהו ע\"מ שהמעשר שלי כיון דקרקע בחזקת בעלים הראשו' עומדת אמרי' דע\"מ לאו תנאה ושייורי שייר מקו' מעשר אבל גבי מוכר פרה ע\"מ שהמתנות שלו כיון דמסר' הבהמ' ללוקח וקאי בידיה לא אמרי' שייורי שייר לאפוקי מיני' המתנות את\"ד ז\"ל יע\"ש, ותירוץ זה לא איפר' מחולשא דלפ\"ז צ\"ל לדעת רבינו ז\"ל דתנא גופיה ספוקי מספ\"ל בלשון ע\"מ אי תנא' הוי או שיורא הוי וזה דוחק.
ולכן נלע\"ד דמשמע ליה לרבינו ז\"ל דלישנ' דע\"מ תנא' הוי והיינו טעמא משום דאי חוץ הוי למה אפקיה המתנה הזה בלשון ע\"מ ולא בלשון חוץ אם היתה כונתו לשיורא דטפי הול\"ל חוץ דהוא לשון מבורר ומדאפקי' בהאי לישנא דע\"מ אנו אומרים שכונתו הוא לתנא' ולא לשיורא מיהו היכא דאיכא טעמא למימ' דחוץ הוא והא דאפקי' בלשון ע\"מ משום דאי הוה אמר חוץ הוה משמע שיורא טפי ממאי דבעי לשייר ולהכי אפקי' בלשון ע\"מ אז אנו אומרים דע\"מ חוץ הוי ובכן ממיל' מתיישב דחילוק יש בין ההיא דבן לוי שמכ' שדהו ע\"מ שהמעשרו' שלי לההיא דמוכר פרה ע\"מ שהמתנות שלי דגבי ההיא דבן לוי להכי אנו אומרים דע\"מ שיורא משום טעמא דאי תנאה הוא הו\"ל מתנה עמש\"ב כמ\"ש הרא\"ש בפ' הזרוע א\"נ משום דלא שקיל לוי חלף עבודתו והא דלא אפקיה בלשון חוץ ממקום המעשר הוא משום דאי הוה אמר הכי לא היה לו כח ללוקח באותו מקום כדי לעשר על חלקו דהא שייר המוכר אותו מקום לעצמו לגמרי ולהכי קאמר לשון זה דע\"מ דמשמע נמי תנאה ולא שיורא מפני שהוא מכר ללוקח כח זה במקום המעשר שיהיה כשלו כדי שיוכל לעשר ממנו על חלקו וכמ\"ש התוספות ז\"ל בפרק המוכר את הבית דס\"ג ד\"ה ע\"מ וז\"ל הכא לא הוי כמו כהן המסייע בבית הגרנות דהא קאמר מקום מעש' שיורי שייר והוי מעשר שלו לגמרי אלא שמכר לו כח זה שיוכל לעשר על חלקו עכ\"ל, אבל גבי מוכר פרה ע\"מ שהמתנו' שלו אם כונת המתנה הוא לשייר לעצמו המתנות לגמרי ולא למוכרן ללוקח הול\"ל חוץ מהמתנות ומדאפקיה בלשון ע\"מ ש\"מ תנאה הוי ולא שיורא דהתם ליכא טעמ' למימר דלהכי אמר ע\"מ משום דשייר ללוקח כח וזכות שיוכ' לעשר על חלקו דהתם לא שייכא האי מילתא כמובן כן נר' לע\"ד ודוק.
עוד ראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל הביא ההיא דאמר ר\"ל עלה דהך ברייתא דבן לוי זאת אומרת המוכר בית לחבירו ואמר ע\"מ שהדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו וקאמר ר\"ל דנ\"מ להוציא זיזין לחצר ופסקו כן הרמב\"ם בפכ\"ד מה' מכירה והטור והש\"ע בח\"מ סי' רי\"ב ורי\"ד וכתב על זה ואע\"ג דע\"מ לא מהני לדידן בבן לוי שמכר כו' משום דלדידן ע\"מ לאו שיורא הוא וא\"כ ה\"ה נמי גבי דיוטא שלמד ממנה ר\"ל לא היא דגבי מעשר ומתנות ל\"מ משום דמעמש\"ב הוא אבל גבי דיוטא לא הוי מעמש\"ב ותנאו קיים עכ\"ל, והנה לפ\"ד ז\"ל קל\"ט דאם כן למה הוצרך ר\"ל ללמוד דבר זה מבריית' דבן לוי ועל הדרך שפי' הרא\"ש ז\"ל שם דתפ\"ל דמשום תנאו שהתנה להוציא זיזין לאויר מהני תנאו שפיר דאע\"ג דאין אמ\"ד שב\"ל וה\"ה דבר שאין בו ממש מ\"מ אדם מתנה ע\"ד שב\"ל וה\"ה בדבר שאין בו ממש דגבי ע\"מ שהמעשר שלי לא הוצרכנו לטעמא דשיור מקום אלא משום דס\"ל לתנא דע\"מ לאו תנאה הוא אלא שיורא כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל שם ואין אדם משייר דשב\"ל אבל בע\"מ שדיוטא עליונה שלי דלית בה משום מתנה עמש\"ב ותנאה הוא מה צור' לטעמ' דשיור מקום כי ע\"כ נרא' לע\"ד דההיא דר\"ל ל\"מ אלא באומר חוץ מדיוטא העליונה וע\"מ דנקט לאו דוק' כמו שכ' רשב\"ם ז\"ל שם והרא\"ש והטור ז\"ל הביאו הא דר\"ל ללמוד ממנו לענין האומר חוץ מדיוטא כו' דבאומ' ע\"מ אין צורך לטעמא דשיור מקום כמדובר וכ\"כ בהגה' הט\"ז בסי' רי\"ב יע\"ש.
ודע שהר\"ב פר\"ח ז\"ל בס' מים חיים בתשו' סימן ו' נשאל על מי שקידש אשה ע\"מ שאם תפו' לפני יבם שתחלוץ מי אמרי' דמתנה עמש\"ב הוא ותנאו בטל או דילמא כיון דמן התורה מצי לחלוץ אין זה מתנה על מש\"ב וכ\"ש למ\"ד מצות חליצה קודמת, והשיב כיון דמן התורה מצי לחלוץ או ליבם ואיהו קמתני שלא ליבם הו\"ל מעמש\"ב ותנאו בטל וראיה לדבר מהא דאיתא בפ' הזרוע דקל\"ד דכהן שמכר פרה לישראל ע\"מ שהמתנות שלו תנאו בטל וטעמא דמילתא משום דהוי מתנה עמש\"ב שהרי מן התורה יכול ליתנם לכל כהן שירצה וה\"נ דוכוותא כן נ\"ל עכ\"ל, והנה לא זכר הרב ז\"ל הטעם שכתב הרא\"ש בפרק המוכר את הבית דטעמא דלא מהני תנאי זה דע\"מ שהמ' שלי הוא מפני דא\"כ לא שקי' להו למתנות חלף עבודתו אלא מפני תנאו דלפי אותו הטעם אין ראיה מההי' לנדון הרב ז\"ל מיהו לפי מ\"ש אנן יד עניי לעי' בישוב שתי הלשונות שכתב הרא\"ש בפ' הזרוע ובפ' המוכר דאותו הטעם שכתב הרא\"ש בפ' המוכר הוצרך אפי' אם נפרש כוונת לשון התנאי שהוא מתנה עם הלוקח שתתן לו המתנות שאם זו היתה כונתו אין בזה משום מעמש\"ב דומיא דע\"מ שאין לך עלי שאר כסות וכיוצא כמדובר לעיל, אמנם כשהוא מתנ' עם התורה ע\"מ שלא יתחייב במ\"ש התורה כההיא דע\"מ שלא תשמטני שביעית וכן ע\"מ שהמת' שלי אם כונתו לעקו' כח ורשו' שנתנ' התו' ללוק' ליתנם למי שירצ' והוא מתנה עם התור' שיהיו המתנות שלו ולא יהיה ללוקח כח ורשות בהם אלא ליתנם לו בזה מודה הרא\"ש דתנאו בטל מטעם מעש\"ב וזהו שכתב בפ' הזרוע דטעמא דתנאו בטל הוא משום דמתנה עמש\"ב הוא לפ\"ז שפיר מייתי הרב ראיה מההיא לנדון שלו שהוא מתנה בקדושין שאם תיפול לפני יבם שתחלוץ דכיון שהתורה נתנה רשות ליבם או לחלוץ אין בידו של מקדש לעקור כח ורשות שנתנה תורה ליבם והרי תנאי זה הוא עם התורה ממש ותנאו בטל משום מעמש\"ב.
ואף שהתוס' ז\"ל בפ' הזרוע תירצו בתי' א' דטעמ' דלא מהני תנאו הוא משום שאין התנאי אגיד בעיקר המקח דמיירי שהתנו בפי' שאפילו לא יתן לו המתנות שלא יתבטל המקח והו\"ל תנאי זה פטומי מילי בעלמא ולא קנה זה המתנות משום תנאי בעלמא וכבר כתבנו לעיל דהכי נמי משמע ליה לרבינו ז\"ל בפ\"ט מה' בכורים כמדובר לעיל וא\"כ לפי תירוץ זה אזדא ליה ראית הפר\"ח ז\"ל לא היא דהתוס' ז\"ל בתי' הראשון משמע להו דלשון תנאי זה דע\"מ שהמתנות שלי כונתו ע\"מ שתתן לי המתנות דעיקר תנאו הוא עם הלוקח ולא לעקור מ\"ש בתור' ואין בזה משום מעמש\"ב ולזה הוצרכו לומר דטעמ' דתנאו בטל הוא משום דלא אגיד בעיקר המקח מיהו למאי דמשמע להו בתירוץ הב' דכונת לשון התנאי הוא לעקור כח ורשות שנתנה תורה ללוקח ויש בזה משום מתנה עמש\"ב שמעינן מדבריהם ז\"ל דאפי' במתנה לעקור מקצת מ\"ש בתורה כההיא דע\"מ שהמתנות שהוא מתנה שלא יהיה ללוקח כח ורשות כי אם לתתם לו חשיב שפיר מתנה עמש\"ב ובזה לא נחלקו התוס' בתי' הראשון וא\"כ בנדון הפ\"ח שהוא מתנה בהדייא עמש\"ב כמדובר דן הרב דאפי' דהוי מתנה לעקור מקצת מש\"ב דתנאו בטל כדברי התוס' והרא\"ש שם ודוק.
ובעומדי בענין זה כן בא אצלינו חד צורבא מרבנן מע\"הק ירושלי' תובב\"א הוא החה\"ש עצ\"ור כמה\"ר מ" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נודרת על דעת רבים ואם \n נשאת כו' אבל אינה נודרת שמא יפר לה בעלה. ע\"כ. הכי איתא בפ' השולח דל\"ה ע\"ב דקאמר ר\"ן אפי' נישאת מדרינן לה כו' ופרכי' נשאת ודאי מפר לה בעל ומשני דמדרינן לה ברבי' וכתב רש\"י ז\"ל בד\"ה ברבים נודרת בפני עשרה וקסבר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה ע\"כ שמעתי מקשים שדברי רש\"י הללו הוא הפך מ\"ש בפ' השולח דמ\"ה ע\"א וכמה רבים ר\"ן אמר ג' ר\"י אמר עשרה ר\"ן אמר ג' כו' וא\"כ הכא דקיימינן אליבא דר\"ן איך פרש\"י דמדרינן לה ברבים היינו עשרה הפך מאי דס\"ל לר\"ן ואף דמדברי התוס' לקמן נר' דהוו גרסי ר\"ן בר יצחק ואפשר דהכי הוה גריס רש\"י ז\"ל שם והכא גריס ר\"ן סתם והוא ר\"ן בר יעקב או ר\"ן בר חסדא מלבד שזה לא ניתן ליאמר דהא לשיט' רש\"י ר\"ן סתם נמי הוא ר\"ן בר יצחק כמ\"ש התוס' ז\"ל בגיטין ס\"פ הנזיקין דל\"א ע\"ב ד\"ה אנא יע\"ש, עוד בה דאפי' אם נפרש הכא שהוא ר\"ן בר יעקב אכתי קשה מנא ליה לרש\"י לפרושי דר\"ן ב\"י ס\"ל דרבים היינו עשרה ולא פי' דס\"ל דהיינו ג' וכמו שכן פסקו כל הפוסקים לענין נודר ע\"ד רבים דהיינו ג' ואפשר דרש\"י ז\"ל משום דקשיתיה לישנא דתלמודא דקאמר דמדרינן לה ברבים דמשמע דכי ניסת דוקא הוא דמדרינן לה ברבים כדי שלא יפר לה הבעל אבל כי לא ניסת לא מדרינן לה ברבים וזה ק' דהא מקמי הכי שם דל\"ה ע\"א אמרינן דא\"ל רב יאודה לרב ירמי' ביראה אדרה בב\"ד ואשבעה חוץ לב\"ד נראה דאפי' סתם אלמנה כי מדרינן לה לא מדרינן לה אלא בב\"ד וסתם ב\"ד היינו ג' וא\"כ כי מקשה הכא תלמודא עליה ניסת ודאי מפר לה בעל הו\"ל לשנויי הכי הא מדרינן לה בב\"ד דהוי רבים ומדקאמר דמדרינן לה ברבים משמע דס\"ל להאי תרצן דכי ניסת עבדינן לה מילתא יתירתא טפי מב\"ד ועכ\"ל דהכי קאמר דמדרינן לה בעשרה דאע\"ג דסתם אלמנה מדרינן לה בב\"ד של ג' כי ניסת עבדינן לה מילתא יתירתא להדיר לה ברבים דהיינו עשרה ודוק ועיין להרב ב\"ד חא\"ה סי' פ\"ו וסי' צ\"ט ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה הבעל \n שמכר נכסיו כו' אבל אם קנו מיד האשה תחילה שאין לה שעבוד במקום זה ואח\"ך מכר אותו הבעל אינה טורפת אותו. ע\"כ. הנה דברי רבינו מבוארים הם בפרק מי שהיה נשוי דצ\"א ע\"א ובמ\"ש התוס' שם ד\"ה תימה כו' ומתני' דלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש דמייתי התם הש\"ס כתבה רבינו בפ\"ל מה' מכירה ד\"ג והביא דבריו ה\"ה ז\"ל לקמן בפ' כ\"ב ה' י\"ו וז\"ל וכשנתנה לאחרים או מכרה פשוט הוא שאין מעשיה כלום אא\"כ רצה הבעל אח\"ך אבל ודאי אם רצה בעל לקיים יקיים דהו\"ל קנו מן האשה וחזרו וקנו מן האיש שהמקח קיים כנזכר פ' הנזיקין ונתבאר פ\"א מה' מכירה וראיתי למרן ב\"י בס' ב\"ה בא\"ה ס\"ס צ' שכתב וז\"ל ולדברי רבינו אף בנדון תשו' הרא\"ש שהסילוק לגבי בעלה מהני שהרי מבואר מדבריו דהא דתנן לקח מן האישה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים האי לקח מן האשה לא מכרה לו היא אלא לסילוק כתובתה קרי לקח מן האשה שהרי כתב בפי\"ז מה' אישות וז\"ל אבל אם קנו מיד האשה כו' עכ\"ל.
וזה לי ימים נשאלתי מהחכם השלם והכולל עצום ורב ספרא רבא כמוה\"ר בנימין פונטרימולי נר\"ו להבין כונת מרן בזה דאיך שם מרן ז\"ל מחלוקת בזה בין הרמב\"ם להרא\"ש והלא דברי רבי' הללו מבוארים הם בסוגייא דפ' מי שהיה נשוי ומי זה אמר שהרמב\"ם מפרש פי' אחר במתני' דלקח מן האשה והלא בפ' ל' מהלכות מכירה ד\"ג ומדברי ה\"ה לקמן בפ' כ\"ב מבואר דאף הוא מפרשה למתני' דלקח מן האשה כפשטה כמבואר שם אלו ת\"ד והנלע\"ד דכונת מרן לומר דמדברי רבינו משמע דאפילו לא סילק האשה שעבודה ממקום זה אלא לגבי הבעל לבד ולא כתבה כן ללוקח בפי' מהני ומדברי הרא\"ש לא משמע הכי אלא בעינן שיכתוב כן ללוקח שסילק שעבוד' מזה ולא תטרוף ממנו דאלו לא כתבה כן ללוקח בפירוש אלא לבעלה לא מהני דהו\"ל כאלו לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה כמבואר בתשו' הרא\"ש שהביא הטור שם ומה שכתב שהרי מבואר מדבריו דהא דתנן לקח מן האשה לא מכרה לו היא אלא לסלוק שעבודה קרי לקח מן האשה כו' כונת דבריו דלדעת רבינו דסילוק שעבודה מהני אפי' שלא כתבה כן ללוקח בפי' עכ\"ל דמאי דנקט מתני' לקח מן האשה לאו דוקא שהלוקח לקח בפי' מן האשה אלא שעדיפא מינה הו\"ל לאשמועי' דאפי' שסילוק שעבודה לגבי הבעל מהני אלא היא היא כוונת מתני' שהאשה סלקה שעבוד כתובתה משדה זו לגבי הבעל וכאלו לקח ממנה תחי' קאמר משא\"כ לדעת הרא\"ש דמתני' דוקא קאמר שלקח הלוקח ממנה תחי' או שקנה ממנה שנסתלקה משעבודה כנלע\"ד כונת מרן אף כי לא ימלט מן הדוחק קצת ועיין למרן החביב בס' דינא דחיי עשין מ\"ח ד\"מ ע\"ב ד\"ה אבל שדבריו תמוהים יותר ואין מקום לישבן ע\"פי דרך זה וכנראה דאשתמיט מיניה סוגייא דפ' מי שהיה נשוי דצ\"ו ודברי התוס' שם וצ\"ע ועיין בס' אדמת קדש חא\"ה סי' ל\"ד ועיין בפני משה ח\"א סי' ס\"ו יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דברים הנקנין באמירה איש \n ואשה שהיו ביניהם שדוכין ואמר לה כמה את מכנסת לי כך וכך כו' קנו אותן הדברים ואעפ\"י שלא היה ביניהם קנין ואלו הן הדברים הנקנין באמירה. ע\"כ. הכי איתא במס' קדושין דף ט' וכרב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כו' הן הן הדברים הנקנין באמיר' ע\"כ הנה הריב\"ש ז\"ל בסי' שמ\"ה הביא דבריו מרן ב\"י בא\"ה סי' נ\"א כתב דהא דרב גידל לאו דוקא כשהתנו כן בשעת קדושין דה\"ה בשעת נשואין ושכן נר' מלשון רבינו פי\"א מה' מכירה שלא הזכי' שם אלא שעת נשואין וטעמא דההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא אקרובי דעתא ורב גידל נקט וקדשה לרבות' דבקדושין לחוד מהני אעפ\"י שלא נזכר התנאי בשעת הנשואין עכ\"ל ומדברי התוס' בכתובות פ' נערה דנ\"ג ד\"ה השתא נמי אהדר בי שכתבו וז\"ל ואע\"ג דהן הן הדברי' הנקנין באמירה היינו היכא דעמדו וקדשו והכא כשרצה לחזור עדיין לא קדשו א\"נ הכא כבר קידשו קודם לכן ואח\"ך כתבו ולא אמרינן הן הן הדברים דנקנים באמיר' אלא כשקידשו אחר כך עכ\"ל.
והנה מתירוץ הלז שתירצו דהכא כבר קדשו ואחר כך כתבו ולא אמרו הן הן הדברי' אלא כשקדשו אח\"כ משמע דס\"ל דבשעת הנשואין לא מהני תנאה דאי בשע' נשו' מהני תנאה אכתי תקשי להו דאפי' אם כבר קדשו תקני באמיר' כיון דאיכא נשואין עדיין וגמר ומקנה בההיא הנאה דנשו' ואין לומר דאע\"ג דבשעת הנשואין גמר ומקנה היינו דוקא בשעמדו ונשאת והתם כשפסק אבא סוראה והדר ביה עדיין לא גמרו הנשואין דא\"כ מה הועילו התוס' בתירוצם השני כיון דאכתי תירוץ זה הוא ניהו מעין התירוץ הא' שעדיין לא קדשו או שעדיין לא נישאו אלא ודאי דכונתם לומר בתירוץ זה דאפילו הו\"מ למהדר ביה לעולם וכי אמר אבא סוראה השתא נמי אהדר כי לאו דוקא השתא אלא כי בעינן למהדר הדרנא בי היינו משום דכבר קדשו ומשמע דאפילו עמדו ונשאו נמי מצי למהדר ביה ויש לדחות דודאי התוס' אזלי ומודו דאי התנה נמי בשעת נשואין ועמדו וגמרו הנישואין הן הן הדברים הנקנין באמי' וכשתירצו דהכא כבר קדשו קודם לכן כונתם לומר דהשתא ארווח לן דכי אמרינן דלא קנה באמירה לבד משום דעדיין לא נישאו אין זה דוחק דהא באותו מעמד הוא דהוה בעי למהדר אבא סוראה ובודאי דעדיין לא נשאו משא\"כ אי הוה עובדא שפסק קודם קדושין דאפשר ואפ' דבמה שפסק עמדו וקדשו ומ\"מ פשט דבריהם מורים כמ\"ש מעיקרא וכבר הרב נ\"מ בדצ\"א ע\"ג דקדק מדברי המרדכי ג\"כ דאזיל בתר סברת הריב\"ש הלזו יע\"ש.
ואני בעניותי עיקר סברת הריב\"ש הלזו לא יכולתי להולמה שכ' דר\"ג נקט קידושין לרבותא דאפילו התנה כן בשעת קדושין ולא בשעת נשואין דאיכא אקרובי דעתא טפי אפ\"ה מהני תנאה באמירה בעלמא והדא מן התימה בעיני דכיון דנישואין בתר קדושין גרירי ועיקר אחתוני אהדדי בקדושין הוא והגע עצמך במי שקדש אשה סתם בלי שום תנאי ובשעת הנשואין היא האשה אינה רוצה לינשא אם לא כשיתן לה האיש כך וכך או להפך וכי הדין נותן שלא תנשא לו אם לא יקיים תנאה אשר שאלה זו אין הדעת סובלו דכיון דקדש סתם שורת הדין מחייב שתנשא לו סתם וכיון שכן איך הפה יכולה לדבר דרב גידל נקט קדושין לרבותא וכ\"ש כשהתנו כן בשעת הנשואין דאדרבא נהפוך הוא דדוקא בשעת הקדושין דכל אחד רשאי בעצמו וע\"י התנאי' גמרו וקדשו ואחתנו אהדדי אז הוא דמהני תנאי באמירה בעלמא אבל בשכבר קדשו סתם ובשעת הנשואין התנו תנאם ודאי דפטומי מילי בעלמא נינהו הואיל וליכא השתא הנאת דמחתני אהדדי דכבר אחתנו להו ואינן יכולין למאן זה בזה בנשואין.
והנה דבר זה היה מקום ליישב ולומר דהכא לאו מטעם דגמרו להתחתן זה בזה ע\"פ תנאם הוא דאמרינן דבאמירה בעלמא גמרי ומקנו דומי' דערב דבההיא הנאה דסמך מלוה אדבורא דערב ויזיף ליה גמר ערב ומשעבד נפשיה ה\"נ בההיא הנאה דצייתי ומחתני אהדדי גמר ומקנה כי זו היא סברת חכמי צרפת המובא בהגהות מיימוניות בפכ\"ג מהלכות אישות וכבר נדחה קרו לה לסברא זו דא\"כ שאר אינשי נמי שייכי בהכי ואלו בירוש' אמרו בהדיא דוקא אב ולא אחי אלא עיקר טעמא דדוקא אב שדעתו קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנשואין הראשוני' גמר ומקנה ליה באם וא\"כ איכא למימ' דאפילו עמדו וקדשו כבר כל שהוא מתנה ליתן בשעת הנשואין גמר ויהיב ולאו משום דאי לא יהיב לא מחתני אהדדי וכי יהיב מחתני אלא כל שהוא מוציא בפיו ובשפתיו בעת ההיא לאמר גמר ויהיב באמירה בעלמא מרוב שמחתו אשר ראו עיניו נשואי בנו וחתון דידיה אשר קרב את הרחוקים ועוד כי במתנות אלו אשר הוא נותן דין גרמא שיהיו כולם שמחים אלי גיל ולא יעבור בהם דרך עוצב ובההיא הנאה הוא דגמר ויהיב באמירה בעלמא לא כן באדם דעלמא כי לגבי דידיה לשמחה מה זאת עושה.
אך קשה דא\"כ אפי' לא התנו על כך אלא שהוא מעצמו אמר ליתן נימא דגמר ויהיב באמירה בעלמא כיון דעיקר טעמא בשמחה תליא מילתא וכדאמרן ואלו הריב\"ש ז\"ל גופיה הביא דבריו מרן ז\"ל שם בב\"י כתב דדוקא אם התנו ליתן מהני תנאה אבל אם מעצמו עשה כן הו\"ל כשאר חוב דעלמא ולא מקני באמירה ע\"כ לשונו יע\"ש ויש לישב והדבר תלוי בשיקול הדעת ודוק.
ודע שמרן בכ\"מ בפכ\"ג מה' אישות הל' י\"ג הביא דברי הריב\"ש הללו דמשמע ליה דהא דרב גידל לאו דוקא בקידושין דה\"ה בנשואין וקדושין לרבותא נקטיה וכתב שכן משמע מדברי רבינו ז\"ל יע\"ש וקשה טובא שהרב עצמו לקמן בהל' י\"ז עמ\"ש רבינו הפוסק עם האשה שיזון את בתה ה' שנים והוא שיתנו ע\"ז בשע' קידו' אבל שלא בשע' קדו' עד שיתנו כתב דדבר שאינו קצוב כשהוא בשעת קדושין שלא באמירה בעלמא סגי וכשהוא בשעת נישואין לא קני באמי' עד דאיכא קנין דכיון שכבר קדש לא קני באמירה כו' וכ\"כ בפי\"א מה' מכירה יע\"ש וכיון שכן דבשעת נשואין גרע לדעתו משעת קדושין לענין דבר שאינו קצוב א\"כ איך יחס בדעת רבינו כסברת הריב\"ש ז\"ל דאפילו בשעת נשואין נמי אמרינן הן הן הדברים הנקנין באמירה ומנ\"ל הא לרבינו כיון דרב גידל נקט קדושין איכא למימר דוקא קדושין ולא נשואין דלדעתו ליכא למימר דקדושין דנקט רב גידל לרבותא נקטיה דהא לדידיה נשואין גרע מקדושין לענין דבר שאינו קצוב דבעי קנין לא כן בשעת קדושין.
ובעיקר חילוק זה שחילק הרב ז\"ל לענין דבר שאינו קצוב בין באמירה דשעת קדושין לאמירה דשעת נשואין ראיתי להרב גד\"ת בד' שמ\"ו ע\"ג שכתב וז\"ל לדעתו ז\"ל גרע שעת נישואין משעת קדושין ואלו הריב\"ש ז\"ל בסי' שמ\"ו כתב דרב גידל נקט קדושין לרבותא דבקדושין לחוד מהני ולפי דבריו הדבר קשה לאוקמא ההיא דרב גידל דוקא בקדושין דהא מתני' קתני הנושא את האשה ופסקה עמו כדי לזון את בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים עד הפקחין היו כותבין ע\"מ שאזון את בתך כל זמן שאת עמי ומסתמא משמע דהך סיפא דהפקחין קאי ארישא דהנושא את האשה ופסקה עמה לזון את בתה דהיינו פסקה בשעת נישואין שכן הוא משמעות הנושא ועלה קאמר דהפקחין כשעושין פסיקא זו מפרשי כל זמן שאת עמי ובגמ' שיילינן בהא דרב גידל אי ניתן ליכתב או לא וקאמר רב אשי דלא ניתנו ליכתב ואותיב עלה רבינ' מהא דהפקחין היו כותבין ומשני מאי כותבין אומרים כו' ואם כדעת הרב כ\"מ כיון דאוקימנא למתני' דאיירי בנשואין היכי מצינן לאוקומא באמירה הא ע\"כ לא סגי בלא כתיבה או קנין עם כי זה היה מקום לתרץ בדוחק קשה עוד כיון דלדעתו ז\"ל כך היא כתיבה בנשואין כמו אמרו בקדושין למה לי לדחוקי דקרי ליה לאמירה כתיבה לימא דהך כתיבה היינו משום דהוייא בשעת נישואין דלא סגי בלא כתיבה ואין לו כח אלא באמירה בשעת קדו' ולעולם דההיא דרב גידל לא ניתן ליכתב עכ\"ל.
ולא ידעתי אמאי לא הוקשה לו בפשיטו' טפי למאי דמשמע ליה ז\"ל דהנושא דקתני במתני' היינו נשואין ולא קדושין מתחילת הסוגייא דפריך תלמודא לר\"ל מהא דתנן הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים ומוקי לה בשטרי פסיקתא וכדרב גידל יע\"ש, וליכא למימר דבקנין הוא דמוקי למתני' ומייתינן לרב גידל לומר דכי היכי דמהני בשעת קדושין אמירה בדבר קצוב ה\"נ מהני בקנין בשעת נישואין בדבר שאינו קצוב דהא ליתא שהרי בדי\"ג עמ\"ש ר' איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין והתנו ביניה' הרי הם דברי' הנקנין באמי' כת' מרן כ\"מ דמש' לר' דההי' דר\"ג לאו דוק' באב אצל בנו דהה\"נ בבעל עם אשתו וראייה לזה מההיא דר\"פ הנושא דמוקמי' מתני' דהנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה בדרב גידל יע\"ש הרי דמשמע ליה דמתני' בלתי שום קנין איירי ולפי דבריו ז\"ל דבשעת הנישואין ודבר שאינו קצוב לא מהני אמירה בעלמא אם לא בקנין היכי מוקמינן לה כדרב גידל ויש לישב לזו דאה\"נ דכי מפרשינן למתני' בשטרי פסיקת' ע\"כ לאוקומה בקנין כיון דהוי בשעת נשואין ודבר שאינו קצוב מיהו מינה יליף רבינו ז\"ל לדבר שאינו קצוב בשע' קדו' לגבי בעל ואשתו דכי היכי דמהני תנאה בשעת נישואין בדבר שאינו קצוב ובקנין ה\"נ מהני בשעת קדושין או נשואין בלתי קנין בדבר קצוב דשקולין הם שעת נישואין בקנין בדבר שאינו קצוב כשעת קדושין בלתי קנין ואפי' בדב' שאינו קצוב.
ומיהו האמת יורה דרכו דמשמע ליה למרן ז\"ל דלישנא דהנושא לאו דוקא נשואין אלא ה\"ה דלקדושין נמי קרי ליה נשואין וכ\"כ רבינו בפ' כ\"ג מה' אישות די\"ז הנושא את האשה כו' והוא שיתנו על זה בשעת קדושין כו' ובשעת קדושין אפי' דבר שאינו קצוב הוא נקנו באמירה בלתי קנין ולהכי מדמי תלמודא שפיר כי מוקמי' מתני' דהנושא בשטרי פסיקתא לההיא דרב גידל דמיירי בלי קנין כי אם באמירה לבד ומינה יליף רבינו לאיש ואשה שהתנו בשעת קדושין דמהני בהו תנאי בלי קנין באמירה בעלמא ובהכי מתישב שפי' מה שהוקשה לו להרב גד\"ת ז\"ל מההיא דפריך תלמודא מהפקחין היו כותבין דכיון דהנושא לאו דוקא אמאי היו כותבין בשעת קדושין באמירה בעלמא מחייבי ודחיקא ליה לאוקומה בשעת נשואין דוקא ועיין להר\"ב נ\"מ ז\"ל בדצ\"א ע\"ג.
ולענין אם הבעל מתחייב לאשתו בשעת נשואין באמירה בלבד מדברי רבינו פכ\"ג הל' י\"ג מבואר דמהני תנאם וכתב ה\"ה ז\"ל דכ\"ש הוא מדין האב וג\"כ מתבאר מן הגמרא עכ\"ל וכבר ביאר מרן בכ\"מ ז\"ל ראיית הגמרא ואין ראייתו מכרחת לדברי הראב\"ד ז\"ל וסיעתו שכתבו דר\"ל הוא דמוקי למתני' דהנוש' את האשה בשטרי פסיקתא אבל לר\"י מתוקמא באומר חייב אני לך מנה בשטר וכמ\"ש הרב נ\"מ ז\"ל בד' צ\"ב ע\"ב והוא ז\"ל הכריח שפיר מסוף אותה סוגייא דפ' הנושא בד' ק\"ב דפרכינן לרב אשי דאמר דברים אלו לא ניתנו ליכתב ממתני' דבנותיו נזונות מנכסים ב\"ח והיא נזונת מנכסים משועבדים ומשני בשקנו מידו ופריך עלה בנותיו נמי ומשני בשקנו לזו ולא קנו לזו ופרכינן אמאי פסקא כו' ומאי פריך ומאי פסקא האי כדיניה והאי כדיניה בנותיו דאיתנהו בתנאי ב\"ד ולא בעו קנין מסתמא לא קנו מידו אבל בעל אשתו כיון שהוא פסק אי לא סגי באמירה מסתמא קנו מידו אלא עכ\"ל דבת אשתו נמי קנו באמירה וכיון שעם כל זה נקט למלתיה בשקנו מידו אמאי לא נקט הכי גבי בנותיו אלו דבריו ז\"ל.
ולא ידעתי אמאי לא הביא ראיה מהא דפרי' תלמו' מקמי הכי לרב אשי דאמר דברים אלו לא ניתנו ליכתב מהא דתנן הפקחין היו כותבין ע\"מ שאזון את בתך כו' ואם איתא דבעל עם אשתו לא קני בלא כתיבא או קנין מאי קושיא לרב אשי מההיא מתניתין דמיירי בבעל שהתנה לזון את בת אשתו אלא ודאי דאף בבעל עם אשתו דינא הכי דמהני תנאה באמירה בעלמא וראיה זו היא ראיה פשוט' ואלימא טובא ולא ידעתי איך העלימה הרב מנגד עיניו.
וכתב עוד הרב נ\"מ ז\"ל דסברת רבינו הלזו כבר נמצא מי שחולק בה והוא רשב\"ט ז\"ל שכתבו בהגהות מיימוניות שם בפ' כ\"ג מהלכות אישות על שמו דדוקא אב ולא בעל ויש לו על מה שיסמוך מן הירוש' שאמרו בפ' אעפ\"י כשם שהאב פוסק כך הבעל פוס' אלא שהבעל בכתב והאב בדברים ע\"כ והרי זה מפורש בדבריו אלא דשאר רבוותא אפשר דס\"ל דכיון דבגמ' דידן מוכח איפכא לא שבקינן תלמודא דידן ועבדינן כירושלמי עכ\"ל ואם הירושלמי הזה מפורש כסברת רשב\"ט ז\"ל קשה טובא על דברי ה\"ה ז\"ל שכתב הבעל לגבי אשתו אתי מכל דכן דאב לגבי בנו שהרי מירושלמי הזה מוכח איפכא קאזיל ולולי שבש\"ס דידן מוכח איפכא הוה אזלינן בתריה ולא מצד הסברא דליתא להך סברא, ולדידי יש קצת ראיה לסברת רשב\"ט ז\"ל הלזו מתלמודא דילן מאותה שאמרו בס\"פ הכותב דפ\"ט ע\"ב א\"ל מר קשישא ברי' דרב חסדא לרב אשי אלמנה מן הארוסין מנ\"ל דאית לה כתובה אי לימא מהא דתנן נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל דילמא דכתב לה כו' וכ\"ת מאי למימרא לאפוקי מדר\"א בן עזריא כו' ואלא מדתני ר\"ח בר אבין אשתו ארוסה כו' מת הוא גובה כתובתה דילמא דכתב לה וכי תימא אי כתב לה מאי למימ' מתה אינה יורשה אצטריכא ליה כו' יע\"ש והשתא אמאי לא קאמר דמתני' בשפסק עמה והא קמ\"ל כרב גידל דהן הן הדברים הנקנין באמירה ומדלא דחי הכי משמע דהא דרב גידל ליתא בבעל עם אשתו ואין זה ראיה כל כך כאשר יראה הרואה ובפרט דסוגיין דפ' הנושא מוכחא איפכא כמדובר ומ\"מ סברת רשב\"ט הלזו נידחה קרו לה כל הפוסקים ז\"ל.
ודע דרבני צרפת הביאו דבריהם בהגהות מימון פכ\"ג מה' אישות כתבו דאפי' כל אדם נמי משתעבד באמירה בשעת קדושין כיון שעפ\"י דיבורם נגמרו הקדושין והוה ליה כערב דמשתעבד בההיא הנאה דמהימן ליה ומ\"ש רב גידל בההיא הנאה דמחתני אהדדי הכונה בההיא הנאה דצייתי ליה ומחתני אהדדי גמר ומשעבד נפשיה ורשב\"ט ז\"ל דחה דבריה' מדברי הירושלמי יע\"ש, ונר' שזו היתה סברת הרב המבי\"ט ז\"ל בח\"א סי' רכ\"ג שכתב והטעם השני דאף אם לא קדש לא היה יכול לחזור כיון שעשו שידוכין על פיהם ואינן יכולים לחזור בהם ולא נתחייבו אלא על מה שפסקו להם אביהם לכן חייבים לקיים מה שפסקו וכי לא נשתעבדו אלא על דבו' אביהם והו\"ל כערב לזר ואני ערב לך כו' עכ\"ל, והרב נ\"מ ז\"ל בד' צ\"א ע\"ד הרבה להשיב על טעם זה עד שהניחו טועה ח\"ו להרב ז\"ל בזה יע\"ש, ולדעתי הן הן דברי חכמי צרפת הללו שעשה מדבריהם הרב ז\"ל סניף לדבריו שם ומבוארים דבריו לע\"ד וכבר כתב הרב המבי\"ט דלענין הלכה הוא לא היה סומך על הטעם הזה לבד כי סברת חכמי צרפת הלזו נדחה היא לדעת שאר כל הפוסקים.
ולענין אם בעינן עמדו וקדשו מיד מתו' הדברים הנה התוס' ז\"ל כתבו ע\"ש רשב\"ם דדוקא בשמתוך התנאים עמדו וקידשו אז ניקנית באמירה ולזה הסכים הטור בא\"ה סי' נ\"א ומרן כ\"מ בפ' כ\"ג מה' אישות הל' י\"ד יחס סברא זו בדעת רבינו וכתב שכן כתב הטור שהוא דעת רבינו יע\"ש, ואני חפשתי בדברי הטור ולא מצאתי שכתב שזו היא דעת הר\"ם במז\"ל כי אם בא\"ה סי' נ\"א הביא סברא זו מעצמו ולא ע\"ש הרמב\"ם כאשר יר' הרואה שם, ואם מדברי רבינו אין הכרח לזה דמה שכתב מרן ז\"ל שיש ללמוד כן מדבריו ממ\"ש גבי פוסק לזון את בת אשתו והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקדושין וכן ממ\"ש שם בסוף הפרק ואם פסקו בשעת הקדושין כו' יש לדחות דדוקא בפוסק לזון את בת אשתו דהוי דבר שאינו קצוב מצריך הרמב\"ם שעת הקדושין אבל בפיסוק דמים דליכא רעותא אפי' שלא בשעת קדושין מהני כי היכי דמחל' הרב ז\"ל בין שעת הנשואין לשעת הקדושין בדבר שאינו קצוב לדבר קצוב דבדבר קצוב אפי' פסק עמה אחר הקדושין קודם נשואין אהני תנאם בדברים בעלמא בלי קנין ואלו בדבר שאינו קצוב בעי קנין כל שלא היה בשעת הקדושין וכמ\"ש שם בהל' י\"ז ובפי\"א מה' מכירה יע\"ש וכבר עמדו ע\"ז הרב גד\"ת בד' שמ\"ז ע\"א ודחה הכרעת מרן הלזו כדבר האמור, וכתבו עוד התוס' ז\"ל ע\"ש ר\"ת ז\"ל דהא דרב גידל דוקא באב הפוסק לבנו בנשואין ראשונים אבל בנשואין ב' לא קני באמירה בעלמא עד דאיכא קנין וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש בפ' הנושא משם הירושלמי וכ\"כ רבינו בפ' כ\"ג מה' אישות והטור באבן העזר סימן נ\"א יע\"ש.
ונסתפק הרב נ\"מ ז\"ל בד' צ\"ד ע\"ד אי בעינן נשואי ראשוני' מדידיה ודידה או בחד מינייהו סגי להתחייב לכל אחד מהם שאפי' הם נשואין הראשונים לגבי הבן אפי' דלגבי דידה הם שניים מתחייב אבי הבן כיון דלגבי דידיה איכא שמחה דהוו נשואין ראשו' וכן להפך יע\"ש והנ' מההיא דר\"פ הנושא דמוקמי' מתניתין דהנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה חמשה שנים בשטרי פסיקתא וכדרב גידל יש להבי' ראיה דאפי' בנשואין ראשונים דידיה מהני תנאה שהרי התם לגבי האשה הזו נשואין שניים שהרי בתה מורכב לה על כתפה ובדידה קטרח להתנות ע\"מ שיזון אותה הבעל הזה חמשה שנים ומוקמינן לה כרב גידל דבאמיר' בעלמא מתחייב ומוקמינן בדרב גידל בנשואין ראשונים דוקא, איברא כי לפי מ\"ש הריב\"ש ז\"ל בסי' שמ\"ו הביא דבריו מרן ב\"י בא\"ה סי' נ\"א דאפשר דלא חלקו בין נשואין ראשונים לשניים אלא באב הפוסק ע\"י בנו או בתו שעל זה נזכר בירושלמי אבל חתן עצמו הפוסק לאשתו אפי' בנשואין שניים וכו' שכן נראה מדברי רבינו ז\"ל עכ\"ל.
הנה אין משם ראייה דאפש' דלגבי אב לגבי בנו או בתו בעינן נשואין ראשונים מצד שניהם ומאי דמהני תנאי דברים לגבי בעל אפי' דליכא נשואין ראשונים לגבי דידה משום דלגבי בעל הפוסק לאשתו אפי' נשואים שניים מהני תנאה וע\"כ לחלק בהכי שהרי בנשו' שניים מצד שניהם אין ספק דלא מהני תנאה דדברים בעלמא לגבי אב הפוסק לבנו או לבתו וכמ\"ש בהדייא כל הפוסקים ודוקא בנשואין ראשונים ולפחות בעינן שיהיו ראשונים לגבי אחד מהם כדי שיתחייב בדברים כמבואר ואלו לגבי בעל עם אשתו אפי' דלגבי דידיה ודידה הוו נשואין שניים אהני תנאי דברים להתחייב ומנא אמינ' לה מאותה סוגייא דר\"פ הנושא דק\"ב ע\"ב דפריך רבינא לרב אשי דאמר דברים הללו לא ניתנו ליכתב מדת' בנו' בנותיהם נזונות מב\"ח והיא ניזונת ממשעבדי ומשני בשקנו מידו והד' פריך אי בשקנו מידו אפי' בנו' נמי ומשני בשקנו לזו ולא לזו והדר פריך ומאי פסק' ומשנינן איהי דהוואי בשע' קנין מהני להו קנין בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני בהו קנין והדר פריך מי לא עסקינן דבנות נמי הוו בשעת קנין והיכי דמי כגון דגרשה ואהדרה אלא כו' יע\"ש.
והנה מהך דפריך מי לא עסקינן דבנות נמי הוו בשעת קנין והיכי דמי כגון דגרשה ואהדרה מוכח דאפי' בגרשה ואהדרה דהוו נשואין שניים דידיה ודידה מהני נמי תנאי דברים ומשו\"ה פריך שפיר דכיון דמשכחת לה דגרשה ואהדרה ומהני בה תנאי דברים ואפי' הכי אוקימת' לה בשקנו מידו דמש\"ה גובה מן המשועבדים א\"כ בנות נמי בשקנו מידו מיירי דומיא דבת אשתו ואמאי גבי מב\"ח אבל בשגרשה ואהדרה דהוו נשואין שניים לגבי דידיה לא מהני ביה תנאי דברים בעלמא לגבות אפילו מב\"ח וע\"כ לאוקמה בשקנו מידו אפי' לגבי בת אשתו א\"כ מאי פריך מינה לרב אשי דאמר דברים הללו לא ניתנו ליכתב דאטו לדידך מי ניחא דכיון דמתני' סתמא מיירי ואפי' בגרשה ואהדרה א\"כ לגבי בת אשתו ע\"כ לאוקמה בשקנו מידו דאי לא הו\"ל תנאי דברים בעלמא ולא קני וכיון שכן לגבי בנות נמי בשקנו מידו הוא ואמאי לא גבו מן המשועבדים כיון שקנו מידו ודוק.
שוב ראיתי שאין מכאן ראיה דודאי כי מוקמינן לה בשגרשה ואהדרה ודאי דכי פסקה עמו לזון את בת אשתו בתר דגרשה ואהדרה צריך שיהיה בקנין כיון דהוו נשואין שניים לגבי בעל וליכא שמחה מיהו ליכא למידק דדומיא דתנאי דפיסוק דבת אשתו הוי נמי תנאי דבנות נמי דידיה והיינו דוקא בקנין משום דאיכא למימר האי כדיניה והאי כדיניה בנותיו דאיתנהו בתנאי ב\"ד ולא בעי קנין מסתמא לא קנו מידו אבל בת אשתו דליתא בתנאי ב\"ד ואיהו פסק לה ולא סגי באמירה בעלמא כיון דהוו נשואין שניים מסתמ' קנו מידו ולהכי בת אשתו דאית לה קנין גובה מן המשועבדים בנותיו דליתנהו בקנין גבו מב\"ח אבל לרב אשי פריך תלמודא שפיר דלדידי' דמשמע ליה דבת אשתו נמי לא גבי ממשעבדי אלא בדקנו מידו וכשלא קנו מידו גובה מב\"ח ולדידיה תנא דמתני' דקתני דבת אשתו גובה ממשעבדי בהכי מיירי בשקנו מידו דוקא ע\"ז קמתמ' תלמוד' דא\"כ דנחית תנא למתני גבי בת אשתו דגובה מן המשועבדים בדקנו מידו אמאי לא נחי' לאשמו' נמי גבי בנות דגבו ממשעבדי בדקנו מידו וגרשה ואהדרה אלא ודאי דליתא דלרב אשי בת אשתו אפי' בלא קנין גובה מן המשועבדים ותנא קא סתים ותני דבת אשתו לעולם היא גובה מן המשועבדים דאי בנשואין ראשונים אפילו שלא קנו מידו ובדברים בעלמא היא גובה מן המשועבדים דדברים הללו ניתנו ליכתב ואי בנשואין ב' לעולם לא גבי אפי' מב\"ח אלא בקנין וכיון שקנו מידו גובה מן המשו' לא כן בבנות דידיה דמשכח' לה דגובה מב\"ח ולא ממשעבדי בשלא קנו מידו וסמך אתנאי ב\"ד וכיון דמשכחת לה דגוב' מב\"ח ולא ממשעבדי לא קשיא אמאי לא תני תנא דגבו ממשעבדי בשקנו מידו וגרשה ואהדרה דתנא מילתא פסיקתא קתני דבת אשתו לא משכחת לה דגבי אלא מן משעבדי אבל בנות גבו מב\"ח בשלא קנו מידו באופן דאכתי שפיר איכא למימר דבעל נמי לא מתחיי' בדברים אלא בנשואין ראשונים ולא בשניים וההיא דפ' הנושא לא מכרעא וכדאמרן.
ובהכי ניחא דהריב\"ש ז\"ל שחילק בין בעל לאב לא הביא ראיה מההיא דפ' הנושא דאיכא למידחי כמדובר ומ\"מ מדברי הריב\"ש ז\"ל הללו יש לפשוט הספק הזה שנסתפק הרב נ\"מ ז\"ל דאם איתא דלגבי אב הפוסק לבנו או בתו בעינן שיהיו נשואין ראשוני' מדידיה ודידה ואי לאו הכי אפילו שיהיו ראשונים לגבי אחד מהם לא משתעבד אמאי לא פשיט הריב\"ש ז\"ל דלגבי בעל עם אשתו לא בעינן נשואין ראשונים מדחזינן בפרק הנושא דבעל שפסק לזון את בת אשתו בקנין דבריה' בעלמ' משתעבד וכדרב גידל הרי דאפילו שהאשה היתה נשואה מקודם ולגבי דידה הוו נשואין שניי' הבעל מתחיי' בדברים בעלמא ולגבי אב בעינן שתהיה אשתו ראשונה ובעל רא' אלא ודאי דלגבי בעל לא בעינן נשואין ראשונים ואמאי אמרה הרב ז\"ל לסברתו בדרך אפשר אלא ודאי דמשמ' ליה להריב\"ש דנשואין ראשונים לגבי א' מהם בעי' ולהכי ליכא שום ראיה מההיא דפ' הנושא דאפש' דבבעל הפוס' בנשו' ראשונים דידיה הוו וכ\"ש לפי מה שדחה הרב נ\"מ ז\"ל דברי הריב\"ש שם בדצ\"ב ע\"ב מדברי הירושלמי שחלקו בין נשואים ראשונים לשניים בבעל עצמו דעלה דמתניתין דהפקחין היו כותבין אמרו ובלבד מן הנשו' הראשונים כו' יע\"ש, דלפ\"ז מבואר הדבר דנשואין ראשונים היינו לגבי אחד מהם כמובן.
ואת זה חזיתי להרב נ\"מ ז\"ל בדף צ\"ב ע\"ד שכתב דמדברי התוס' והרא\"ש יש להוכיח הפך דברי הריב\"ש שהקשו עלה דהך מילתא דרב גידל מפלוגתא דאדמון וחכמים גבי הפוסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל כו' ואמאי כיון שהן דברים הנקנין באמירה מוציא ממנו בב\"ד מה שפסק לו ותרצו דמיירי בנשואין ב' דלא קנו באמירה ואם כדברי הריב\"ש ז\"ל אכתי לא מתרצא דקתני התם בברייתא לא נחלקו על הפוסק לחתנו כו' על מה נחלקו על אשה שפסקה היא לעצמה אדמון אומר דסבור אני כו' ואם איתא דאפי' בנשואין ב' כשפסק' היא לעצמה קנה הבעל באמירה איך שייך לומר דסבו' אני כיון שהיא חייבת מהדין לפרוע לו מה שפסקה לעצמה ויכול להוציא ממנה בב\"ד מה שפסקה לו אלא עכ\"ל דאף לגבי דידה בנשואין שניים לא קנה עד כאן לשונו.
ואין זו ראיה לע\"ד לדחות דברי הריב\"ש דאפשר דאף הריב\"ש אזיל ומודה דכל שהאשה יכולה לטעון דסבורה אני שאבא פסק עלי טענה אלימתא היא ואפי' בנשואין ראשונים מצי למטען הכי ועיין בשי' מקובצת מ\"ש שם הרשב\"א ז\"ל בטעם הדבר דמיירי שפסקה במעמד אביה ואביה שתק אבל בפוסקת שלא במעמד אביה תשב עד שתלבין ראשה והריב\"ש ז\"ל לא אמר דבשפסק' היא לעצמה בנשואין שניים קני באמירה בעלמא אלא כשפסק' לעצמה ואינה יכולה לטעון טענה זו דאז ודאי גמרה והקנה בדברים בעלמא ואינו תלוי זה בזה מיהו הוה מצי הרב ז\"ל להביא ראיה מדברי חכמים דפליגי אאדמון ואמרו תשב עד שתלבין ראשה דלדידהו הלא מצי למטען כסבורה אני שאבא פסק עלי אם כן הוה ליה כשאר נשים דפוסקות לעצמן וכיון שכן אמאי תשב עד שתלבין ראשה יכופו אותה לקיים דיבורה כיון שקנה הבע' בדברים בעלמא ואפי' בנשואין ב' אם איתא לדברי הריב\"ש וכמו כן יש לדקדק מדברי אדמון דמתניתין דאמר יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שתלבין ראשי כו' ואמאי תשב עד שתלבין ראשה כשפסקה היא לעצמה ישלם לה מה שפסק דהן הן הדברי' הנקנין באמירה א\"ו דאף לגבי דידה בנשואין שניים לא קנה ומהתימה על הרב ז\"ל שהעלים עין מזה.
ועוד זאת חזי הוית בדברי הרב ז\"ל דברים תמוהים שכתב ע\"ש וז\"ל וכן מצאתי במרדכי פ' נערה אההיא דכתב לה פירות כסות וכלים שכתב וז\"ל ה\"ה אם לא כתב אלא באמירה בעלמא ור' שמואל בר רב פי' דהא דנקט כתב לו משום דבירוש' מחלק בין נישואין ראשונים לשניים דלא קני אלא בכתיבה משום הכי נקט מלתא פסיק' עכ\"ד, וההיא בכתב הבעל לאשתו מיירי ועכ\"ז כתב דמשו' הכי נקט ולא באמירה משום דמילתא פסיקתא קתני ואף בנשואין שניים דלא קני באמירה הרי דגם בחתן הפוסק לעצמו לא קני באמירה בנשואין ב' כלל ודברים אלו יש לתמוה אם יצאו מפה קדוש דההיא דכתב לה פירות כסות וכלים מבואר בגמ' בפ' נערה דמ\"ז ע\"א דבכתב לה האב לבתו מיירי כמ\"ש שם רש\"י ז\"ל וכמבואר שם ולית לה פתרי באופן אחר כאשר יראה הרואה והדא מן התימה וצ\"ע." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות אישות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nashim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3dc16bccea865568a57e2c5eed5419884d8d343b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,89 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Virgin Maiden", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נערה בתולה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nashim" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "שורש דין חזקת אנוסה או מפותה כל \n הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת אנוסה כו' וכל הנבעלת בעיר הר\"ז בחזקת מפותה. כלומר ונ\"מ לדמי הצער דאיכא בין אונס למפתה דכשהאיש והאשה מחולקים בטענותיהן והיא אומרת אנסת אותי וחייב אתה לאבי אף בדמי הצער והוא אומר לא כי אלא פיתיתי אותך ופטור אני מדמי הצער חזינן אי שניהם מודים שהמעשה היה בשדה חזקת השדה הוא שהייתה אנוסה ומשלם לאביה אף דמי הצער ואם שניהם מודים שהיה בעיר חזקת עיר הוא שהיתה מפותה ומשלם לאביה שאר הדברים חוץ מהצער ובשאין לה אב דאז קנס וב\"ופ לעצמה וכשהיא מפותה אין לה לא קנס ולא ב\"ופ דאחוליה אחילתיה כדמוכח בריש אלו נערות דל\"ב ובריש פ' נערה ד\"מ וכמ\"ש מרן כ\"מ לקמן בפ\"ב הל' י' נ\"מ לכל הדברים דאם היה המעשה בעיר דעומדת בחזקת מפותה פטור המפתה בכל ואם היה המעשה בשדה והיא בחזקת אנוסה חייב בכל.
וכתוב בהשג' הראב\"ד וז\"ל חיי ראשי חזקה זו איני יודע מה תועלת יש בה אם יש שם עדים יבואו ויעידו ואם אין שם עדים קנס אין שם ואם לענין ג' דברים אם יש טענה ביניהם זה כלל גדול בדין המע\"ה והעיר והשדה שוות הם עכ\"ל הנה זה שכתב הרב דכשאין עדים בדבר קנס אין שם אלא ג' דברים הוא דאיכא בינייהו לפי מ\"ש אף ג' דברים ליכא בינייהו אלא כשאין לה אב דלפי טענתה שהיתה אנוסה חייב בבושת ופגם וצער לעצמה ולפי טענתו שפיתה אותה פטור מכולם אבל כשיש לה אב שאפילו היתה מפותה כדבריו חייב בבושת ופגם וכמ\"ש רבינו לקמן בפ\"ב הל' י\"ב ליכא בינייהו אלא צער בלבד וחדא מינייהו נקט הראב\"ד ז\"ל ומ\"ש דכל שאין עדים בדבר זה כלל גדול בדין המע\"ה והעיר והשד' שוות הן כוונתו ז\"ל דאע\"ג דאיכא בשדה חזק' דאנוס' כל דליכא עדים בדבר אלא שהוא הודה שהיה המעש' בשדה מהמנינן ליה במ\"ש שהיתה מפותה במיגו דאי בעי אמר בעיר היה או להד\"מ דאע\"ג דעכשיו שהוא אומר שהיה בשדה איכא חזקה דאנוסה והו\"ל כמיגו במקום חזקה אפ\"ה מהימן ולא מפקי' מיניה ממונא דמיגו במקום חזקה אי אמרינן או לא בעיא דלא איפשיטא היא בפ\"ק דב\"ב ד\"ה ע\"ב ופסקו הפוסקים ז\"ל דמספקא לא מפקינן ממונא מיד המוחזק וכמו שבא הדבר מבואר בדברי מרן ב\"י ח\"מ סי' ע\"ח ולהרב ש\"ך שם ס\"ק י\"ט ובכללי המיגו שלו שם סי' פ\"ב סק\"י וע\"ש.
ומרן כ\"מ ז\"ל ישב דברי רבינו ז\"ל דמיירי בדאיכא עדים על עיקר המעשה והמה ראו אם היה בעיר או בשדה אלא שלא ידעו אם היה באונס או ברצון אם היה בעיר חזקה שהיא מפותה אם לא צעקה ולא העידו העדים ששלף חרבו עליה ואם היה בשדה חזקה שהיא אנוסה עכ\"ל ומבוארים דבריו דאי ליכא עדים בדבר על עיקר המעשה אף רבינו אזיל ומודה לדברי הראב\"ד ז\"ל שאפילו הודה האיש שהיה המעשה בשדה מהימן במ\"ש שהיתה מפותה ולא מהני חזקת השדה כלל והיינו מהטעם שכתבנו דאז מהימן האיש במיגו ועיין למהר\"ם אלשקר בסימן צ\"ד שדבריו תמוהים בזה יע\"ש ולפי האמור בטעמו של הראב\"ד דלא השוה העיר והשדה אלא בדליכא עדים מטעם דאית ליה לאונס מיגו כדאמרן הנה לענין איסורא דאשת איש שזינתה אפשר דאזיל ומודה דחזקת עיר שהיתה מפותה ואסורה לבעלה וחזקת שדה שהיתה אנוסה וכ\"כ מהר\"ם אלשקר בסי' ע\"ז וצ\"ד, וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' קע\"ז הגהת הטור אות ב' שתמה עליו דא\"כ מאי מקשה הראב\"ד לרבינו חזקה זו איני יודע מה תועלת יש בה כו' כיון דמהני חזקה זו לענין איסורא היכא דליכא עדים יע\"ש וזו אינה קושיא לדעתי הקצרה דמדברי רבינו מבואר דחזק' זו אהני לענין ממונא דאונס ומפת' וע\"ז השיגו דלענין ממונ' לא נ\"מ מידי דזה כלל גדול בדין המע\"ה אבל לענין איסורא ודאי אזיל ומודה והדבר ברור.
והרב מ\"ל ז\"ל כתב וז\"ל נראה בעיני דלא אמר רבינו חזקה זו אלא לומר שאם ראוה עדים מרחוק ולא ידעו אם באונס אם ברצון דבעיר אינה נאמנת לומר אנוסה הייתי ליטול הצער ולהנשא לו בע\"כ ובשדה נאמנת ודנין בה כדין אנוסה אבל לעולם אם טענה בין בעיר בין בשדה שהיתה אנוסה משביעין אותו על טענתה כדי לפטור עצמו מן הצער ולא אמרי' כיון שלפי דבריו נבעלת בעיר ע\"כ מפותה היתה מהאי חזקה דכל הנבעלת בעיר דאטו לא סגי בלא\"ה הרי אפשר דבעיר נמי נאנסה ולא תועיל חזקה זו אלא שלא להאמינה ליטול המינו ותדע שהרי כתב רבינו לקמן היא אומרת אנסת אותי והוא אומר פיתיתי אותך נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם ואם איתא נשאל אותה אם טענתה היא שנבעלת שאמרה אנסת אותי טענה כו' אלא ודאי לענין שבועה בין בעיר בין בשדה משביעין אותו שבועת הסת וה\"ה למ\"מ ודלא כמהרח\"ש בא\"ה סי' ט\"ז שכתב כיון דחזקה דעיר מפותה היא אינה יכולה להשביעו אם טענה אנוסה הייתי עכ\"ל.
ובדברי הרב מ\"ל הללו נדרשתי מאת מורינו הרב המופלא מקור מים חיים נר\"ו לגלות דעתי בכוונת דבריו וכה הייתה תשובתי, אחרי נשיקת מדרך כפות רגלי אדוני בכריעה והשתחויה על אפים הנה באתי היום בהורמנותיה דמר להרצות לפניו קוצר דעתי החלושה בדברי הרב מ\"ל ז\"ל אשר מר ניהו רבא מבקש לו תבונות בכונת דבריו כי לכאורה באו משוללי הבנה דמאחר שהקדים הרב ז\"ל וכתב דכל דאיכא עדים בדבר דוקא בעיר אינה נאמנת האש' לומר אנוסה הייתי ליטול הצער ולהנשא לו בע\"כ אבל בשדה היא נאמנת לומר אנוסה הייתי ודנין בה כדין אנוסה משום דאית לה חזקה איך חזר תכ\"ד וכתב אבל לעולם אם טענה בין בעיר בין בשדה אנוסה הייתי דמשביעין אותו על טענתה דלפ\"ז העיר והשדה שוות הן דלעולם האיש נאמן בשבועה ומאי אהני לן חזקת העיר וחזקת שדה כיון דלא נ\"מ מידי ועוד דלפי מה שסובר השתא דאפילו בשדה דאית לה לאשה חזקת אנוסה האיש מהימן בשבועה מה זה שכתב אחר כך ולא תועיל חזקת מפותה בעיר אלא לשלא נאמין אותה על טענתה ליטול ממנו דמבוארין דבריו דכל דלית ליה חזקה המסייעו מהמנינן לדידה שתטול ממנו וזה הפך מ\"ש תחילה דאפי' בשדה משביעין אותו על טענתה ואף אם נאמר שזה שכ' דבין בעיר בין בשדה משביעין אותו באו הדברים שלא בדקדוק דודאי אזיל ומודה הרב ז\"ל דבשדה היא נאמנת ותטול והוא ז\"ל לא בא אלא לומר דבעיר אע\"ג דמסייע ליה החזקה דמפותה לא מהימן בלי שבועה הפך מ\"ש מהרח\"ש ז\"ל מלבד מה שיש בזה מהדוחק דמדאיכפל תנא ותני זה פעמים כלשון הזה דבין בעיר בין בשדה משביעין אותו ש\"מ תנא דוקנא הוא עוד בה מה טעם יש לחלק בין החזקות ולמה בחזקה דעיר לא מהמנינן לאיש בלא שבועה משום דאמרינן אטו לא סגי בלא\"ה דאפשר דבעיר נמי נאנסה ובשדה מהמנינן לדידה שתטול ולא אמרינן מהאי טעמא דאטו לא סגי בלא\"ה דאפשר דבשדה נמי נתפתתה ועוד דמה זו ראיה מצא לדבריו מדברי רבינו לקמן בפ\"ב גבי היא אומרת אנסת אותי כו' ואם איתא נשאל אותה על טענתה כו' דאטו לדידיה מי ניחא דלדידיה נמי תקשי אמאי סתם וכתב משביעין אותו נשאל אותו אם יאמר שהיו בשדה תהיה היא נאמנת ותיטול שהרי לדידיה חזקת שדה אלימא טובא דמהמנינן לדידה שתטול ממנו.
כי ע\"כ נלע\"ד בירורן של דברים דודאי מילתא דפשי' טובא היא דכל דאיכא עדים על עיקר המעשה שראו הדבר מרחוק והמה ראו אם היו בעיר או בשדה אלא שלא ידעו אם היה תחילתו באונס או ברצון דאהני חזקת השדה להאמינה לדידה ולדון אותה בחזקת אנוסה וכמו שהקדים הרב וכתב בפתח דבריו אבל כשאין עדים על עיקר המעשה ועל פיהם וטענתם של האיש והאשה אנו עתידין ליתן את הדין אז ודאי אם טענה האשה בין בעיר בין בשדה שהיתה אנוסה והוא אומר דמפותה היתה אז מהמנינן ליה אפי' בשדה דאית לה חזקה דאנוסה במ\"ש שהיתה מפותה ובשבועה והטעם דכל דליכא עדים אית ליה מיגו ומיגו במקום חזקה בעיא דלא אפשיטא היא בפ' קמא דב\"ב ומספיקא לא מפקינן ממונא יע\"ש, ובדליכא עדים על עיקר המעשה הוא שכתב הרב מ\"ל דבין בעיר בין בשדה משביעין אותו על טענתה ושיעור דבריו כך הוא דמתחילה הקדים וכתב דנראה בעיניו דלא אמר רבינו חזקה דמהמנינן לאשה בחזקה דשדה אלא בדאיכא עדים על עיקר המעשה אבל כל דליכא עדים לא מהמנא ואח\"כ כתב דלעולם כלומר אפי' יהיה האופן דליכא עדים בדבר דמהמנינן לאיש בין בעיר בין בשדה לא מהמנינן ליה בלי שבועה אפילו בעיר דאית ליה מיגו דלהד\"מ וחזקה דמפות' מטעמא דאטו לא סגי בלא\"ה וע\"ז כתב ולא תועיל חזקה דעיר אלא שלא להאמינה ליטול ממנו כלומר דממ\"ש רבי' דחזקה דעיר שהיא מפותה משמע לכאורה דבא לומר דכיון דאיכא חזקה דמפותה מפטר בלא שבועה דאי לא למנ\"מ כתב כן כיון דבין בדאית ליה חזקה דמפותה ובין היכא דלית ליה חייב שבועה לזה כתב דאה\"נ דלא היה צריך לומר אלא דחזקת שדה שהיא אנוסה דבחזקת עיר שהיא מפותה לא נ\"מ מידי אלא שכתב כן לומר שאינה בחזקת אנוסה כחזקה דשדה שאלו היה כן היתה נאמנת ותטול ודוקא בדאיכא עדים על עיקר המעשה דבהכי מיירי רבינו ז\"ל כמו שהקדים הרב בתחילת דבריו.
ומ\"מ נלע\"ד שאף בשדה דמהימנינן לאשה שהיא בחזקת אנוסה ותטול לא מהימנינן לה בלי שבועה מהטעם הזה שכתב הרב דאטו לא סגי בלא\"ה, ואפשר דבשדה נתפתתה ובריש כל הנשבעין שנינו שהנחבל הוא מהנשבעין ונוטלין וזו ג\"כ מכללן היא אלא שהרב ז\"ל עדיפא מינה אצטריך לאשמועינן דאפי' לגבי דידיה דאיכא תרתי לטיבותא חזקת עיר מפותה ומיגו וחזקה דממונא אפ\"ה משביעין אותו כ\"ש לגבי דידה דלא מהימנא אלא בשבועה דלית לה אלא חזקה דשדה לחודה וע\"ז הביא ראיה לדבריו דאפי' בעיר ואפי' היכא דליכא עדים משבי' אותו על טענתה ממ\"ש רבינו לקמן בפ\"ב גבי היא אומרת אנסת אותי והוא אומר כו' דמשביעין אותו שבועת התורה כמודה מקצת וע\"כ דמיירי בדליכא עדים על עיקר המעשה מדחייבו שבועת התורה משום מודה מקצת שהודה על הבושת והפגם וכפר בצער ואי איכא עדים בעיקר המעשה לא הוי מודה מקצת וכמ\"ש רבינו בפ\"ב מה' טוען דכל שלא היה יכול לכפור בדבר לא מקרי מ\"מ ואי איכא עדים בדבר הרי אינו יכול לכפור מעתה כיון דרבינו מיירי בדליכא עדים על עיקר המעשה אין מקום למה שהקשינו לדברי הרב דלדידיה תקשי אמאי סתם וכתב דמשביעין אותו דנשאל אותה ואם תאמר שהיו בשדה תהיה האשה נאמנת דכל דליכא עדים אפי' שיאמר שהיו בשדה האיש נאמן משום דאית ליה מיגו דלהד\"מ או היה בעיר, באופן עלו ובאו דברי המ\"ל דבר דבור על אופניו אין בהם נפתל ועקש לקוצר דעתי החלושה ואם בעיני דמר דשפיר חזו יכשר הדבר מה טוב ואם אין יהיו דברי כקש ומלאך ה' דוחה והיה שכרי על הדרישה ועל הפרישה ויחי אדוני המלך חיים עד העולם אכי\"ר." + ], + [ + "שורש אונס ומפתה המפותה \n שלא רצה להנשא וכו' הר\"ז נותן קנס. בפרק אלו נערות דף ט\"ל וכתב הרמ\"ל דמפתה שפיתה אשה האסור' לו וקדש אותה אם היא מחייבי לאוין או עשה דתפסי בה קדושין אע\"פ שכופין אותו להוציא מועיל כניסתו לפטור עצמו מהקנס שהרי קיים קרא דמהר ימהרנה לו לאשה בקדושין אלו והכי איתא בפרק הבא על יבמתו דנ\"ט גבי מ\"ש אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי דקאמר רב אחא בר יעקב דלהכי קתני אם נשא נשוי לומר שאינו משלם קנס במפותה אע\"ג דקי\"ל כרב דמוציאה כמו שפסק רבינו לקמן בפרקין הל' ו' ופי\"ז מה' א\"ב הל' ט\"ז ותמה על רבינו שלא השמיענו חידוש זה דרב אחא בר יעקב והניחה בתימא ולכאורה עלה על דעתי לומר ע\"פ מה שהקשו התוס' שם דלמאי נ\"מ קאמר דאינו משלם קנס כיון דס\"ס הרי יש לה כתובה ותירצו דכתובת בעולה דרבנן א\"נ מה שמוציאה בגט היינו מדרבנן יע\"ש וסבור הייתי שכונתם לו' דתנא דבריי' דקתני דאם נשא נשוי לומר שאינו משלם קנס במפותה היינו לדין התורה דליכא כתובה אבל השתא דתקינו רבנן כתובה לבעולה לא נ\"מ מידי כיון דבמקו' קנס איכא כתובה שוב ראיתי להרב ז\"ל לקמן הביא דברי התוס' הללו וכתב שכונתם היתה למ\"ש הרב הנמקי דאיכא טובא בין קנס דאורייתא לכתובה דרבנן שזו כסף צורי וזו כסף מדינה וזו היא שיטת רבינו בפ\"ד מהל' אישות דכתובה אינו אלא מדרבנן ומכסף מדינה יע\"ש.
עוד כתב הרב דמאי דנקט לה תנא דבריית' במפותה לכ\"ג ולא בשאר איסורי לאוין ועשה משום דבעי למנקט לה אליבא דכ\"ע ואף לר\"ע דס\"ל אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ועשה ושוב הוקשה לו אמאי לא נקט לה במחזיר סוטתו וכגון שזינתה אשתו מן האירוסין שלא כדרכה וגרשה וחזר ופיתה אותה דאם נשאה אהנו לה נשואין למפטריה מקנסא וכי תימא היא גופה תיקשי לסוגיית הגמרא דלא אשכח פתרי לאוקומי קרא דכי תהינה לאיש שתי נשים אליבא דר\"ע כי אם בבעולה לכ\"ג ואמאי לא אוקמוה במחזיר סוטתו כבר התוס' בפרק החולץ דמ\"ט ד\"ה סוטה הקשו קושיא זו ותירצו דלא בעי לאוקומיה בסוטה משום דשנואה משמע שהיתה שנואה מתחלה ע\"כ ותמה על דברי התוספות הללו שאם היתה הקושיא דלוקמה לקרא אליבא דר\"ע במי שזינתה אשתו תחתיו ולא גרשה הוה ניחא תירוצם שזו לא היתה שנואה בתחילת נישואיה אבל אם הקושיא היא למחזיר סוטתו לאחר שגרשה שכבר הכריחו התוס' שאף זו לר\"ע לא תפסי בה קדושין א\"כ הרי זו שנואה בתחילת נשואיה עכ\"ל וקושיא זו איני מכיר דאף בשגרשה וחזרה נמי לא מקרי שנואה מעיקר' כל שהיתה מותרת לו בנשואין הראשונים קודם שזינתה דשנואה מתחילת ביאתה לעולם בעינן שלא היתה לו אצלה שעת התר וראיה לדבר ההיא דפריך תלמודא בפ' אלמנה לכ\"ג דס\"ט גבי קרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו ומשנינן לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא והאי לאו זר אצלה מעיקרא הרי דאפי' גבי מחזיר גרושתו קאמר דלא מקרי זר אצלה מעיקרא אע\"ג דבנשואין הללו זר אצלה מעיקר' הוא א\"ו כדאמרן דבעינן שיהיה זר או שנואה מעיקרא שלא היה להם שעת התר בעולם ומהתימה על הרב מ\"ל איך אשתמיט מיניה סוגיא זו וצ\"ע.
ולעיקר הקושיא תירוציו נכונים דלהכי לא נקטו בגמ' מפתה סוטתו ונשאה דפטור מקנס אי משום דאפי' לא נשאה אין לה קנס דהו\"ל כיוצאת משום שם רע דאין לה קנס ואי משום דכיון דקנסה לעצמה הא אחילתיה כדאיתא בפ' א\"נ דל\"ב ובריש פרק נערה ד\"מ ואי משום דבסיפא דההיא ברייתא פליגי ר\"א וחכמים ונקט רישא בהכי אגב סיפא וע\"פ מ\"ש דמחזיר סוטתו הוי כיוצאת משום ש\"ר דאין לה קנס ישב ג\"כ ההיא דדף כ\"ט גבי פלוגתא דר\"ש התימני ורשב\"מ בקרא דולו תהיה לאשה דמהדר תלמודא אמאי דביני ביני ולא קא' דמחזיר סוטתו איכא בינייהו אמנם ע\"פ האמו' ניחא דהו\"ל כיוצאת משום ש\"ר דלכ\"ע אין לו קנס וליכא בינייהו מידי.
עוד כתב ואני מסתפק באונס יבמה לשוק ועבר וכנסה מהו כיון דבעניותינו צריכה גט מספק דלא ידעינן אי קדושין תפסין בה או לא וא\"ת דאין קדושין תופסין פשיטא דלא אהנו מעשיו כלל וחייב הוא בקנס וא\"כ כיון דפשיטא דהוא חייב בקנס בודאי וס' הוא אם בכניסה זו נפטר הו\"ל כבריא בחיובא וס' בחזרה כו' ודעתי נוטה דפטור ואין כאן מקום להאריך עכ\"ל ואין ס' שט\"ס נפל בדברי הרב ז\"ל ובמקום אונס יבמה לשוק צ\"ל מפתה יבמה לשוק דהא באונס לא מפטר בכניסה דהאונס נותן מיד והמפתה כשלא יכנוס אלא שעדיין יש לתמוה דבמפתה נמי אין מקום לספק זה שהרי כיון שהיא יבמה הרי נתארסה ונתגרשה דקנסה לעצמה ובמפותה ליכא מידי דהא אחילתיה וכמ\"ש הרב ז\"ל גופיה לעיל מזה סמוך ונראה ואי לר\"י הגלילי אין קנס לארוסה שנתגרשה ואולי קמספקא ליה הכי לתנא דברייתא דמייתי התם תלמודא בדף ל\"ח ע\"א דס\"ל לר\"ע דנערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לאביה דהשתא לאו בת מחילה היא, ובחופשי בשיטת הר\"ב ז\"ל שם באותה סוגייא ראיתי שהביא מ\"ש התוס' בפ' בן סורר דע\"ג ע\"ב ד\"ה במפותה כו' דמפותה שאמרו בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו הקנס מחייב שהרי לא מחלה יע\"ש והשתא אפ' דמספ\"ל בשפיתה יבמה ואמרה בשעה שבא עליה שאינ' מוחלת לו הקנס וחזר וכנסה אי מפטר בכניסה זו.
איברא שבעיקר דברי התוס' ז\"ל הללו יש לי לדון עליהן מההיא דפריך תלמודא בריש פ' נערה לאביה נמי פשיטא מדקיהיב מפתה דאי לעצמה כו' מדעתה עבד יע\"ש ולדברי התוס' דכל שאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו חייב מאי קושיא דאכתי לא שמעינן מההיא דריש א\"נ דקנסה לאביה דשפיר איכא למימר דהוי לדידה והא דקיהיב מפתה היינו בשאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו ואין לומר דאי מתני' דאלו נערות מיירי בשאמרה בפי' שאינה מוחלת אמאי קתני מתני' דהמפתה נותן ג' דברים דהיינו בושת ופגם וקנס ואי בשפירשה ואמרה שאינה מוחלת לתני נמי דמשל' לה את הצער שהרי פירשה שאינה מוחלת לו כלום דהא לא קשיא דאיכא למימר דצער אינו משלם לעולם אפילו בשפירשה בפי' שאינה מוחלת לו דכיון דס\"ס מדעתה עבד וכל דמדעתה ליכא צערא כדאמרינן בגמ' לא מחייב בדבר שלא היה לה אבל קנס שחייבו הכתוב בשביל הנאת ביאתו וכן בושת ופגם הבא עליה בשבילה כל שפירש' שאינה מוחלת לו מחייב לעולם שהרי לא מחלה לו ואפ' דדחיקא ליה מלתא לאוקומה למתני' דא\"נ בשאמרה בפי' בשעה שבא עליה שאינה מוחלת דכל כי האי הי\"ל לפרש.
שוב ראיתי למהרי\"ק בשורש קכ\"ט שכתב דאפי' התנה עמה בשעת מעשה שישאנה וע\"מ כן נתפתתה אפי' לא ישאנה אח\"כ אינו משלם לה כלום כיון דמדעתה עבד והביא ראיה לדבריו מהך דריש פרק נערה דפריך לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה כו' מדעתה עבד ואם איתא דכשהתנה עמה שישאנה וע\"מ כן נתפתתה כשלא ישאנה אח\"כ מחייב בקנס וב\"וף מאי קושיא אימא דאי ממתני' דא\"נ אכתי לא הוה שמעינן דלאביה הוא ולא לעצמה ומאי דקא יהיב מפתה היינו בשהתנה עמה בשעת מעשה שישאנה ואח\"כ לא נשאה ואין זה דוחק דהא עיקר קרא דמפתה מיירי במפתה לשם אישות כדאיתא בקדושין פ\"ב דמ\"ו ע\"א לרב הונא ולחייא בר רב וכן רב יוסף לשיטת רש\"י ולשיטת הערוך ולרוב גירסת הספרים דגרסי אלא אמר רב נחמן בר יצחק לומר שמשלם קנס במפותה והכי הוי מסקנא דסוגיא התם ודחייא דרב דבעי לאוקומי התם בפיתה שלא לשם אישות לא קאי התם לפי אותה גירסא וא\"כ שפיר מצינן לפרושי מתני' דא\"נ דקתני דהמפתה נותן ג' דברים דמיירי לעצמה ובפיתה לשם אישות ואח\"כ אינו רוצה לכנוס כדקתני סיפא המפתה כשיוציא דהיינו כשלא יכניס אלא ודאי כל דמדע' עבדה אעפ\"י דקמטעי לה לא מחייב דאע\"ג דבעלמא אמרינן מחילה בטעות לא הויא מחילה הכא שאני דכיון שנבעלה שלא ע\"י קדושין גילה דעתה דלא איכפת לה בב\"ופ דלא נתכוונה זו אלא להנאת בעילה דהא פשיטא דאפי' פיתו אותה לשם אישות אינה מקודשת כיון שלא נתרצה האב ועיין להראנ\"ח ח\"א סי' י\"ו ומהר\"מ די בוטון סי' כ\"ה שהסכימו בזה עם מהרי\"קו יע\"ש.
ולדידי הדבר צ\"ת שלפי דברי מהרי\"ק נלע\"ד דאפילו בשהתנה עמה לשלם לה הבושת והפגם והקנס וע\"מ כן נתפתתה יהיה פטור כיון דסוף סוף מדעתה עבד והויא לה כמחי' בטעות דכיון שנתפתת' גילה דעתה דלא איכפת לה בב\"ופ ולא נתכונה זאת אלא להנאת בעילה ואעפ\"י שאמרה בשעת מעשה שהיא אינה מוחלת סוף סוף הרי מדעתה בא עליה ואעפ\"י שהיתה סבורה שהיה חייב לשלם אכתי הו\"ל כמחילה בטעו' וכיון שכן דברי התוס' בסנהדרין דע\"ג שכתבו שאם אמרה בשעת מעשה שהיה חייב לה הקנס מיחייב הם הפך דברי מהרי\"קו ז\"ל ועיין במ\"ש לקמן בפ\"ב הל' טו\"ב בס\"ד ומ\"מ בעיקר הראיה שהביא מההיא דריש פרק נערה יש לגמגם בה דכיון דמקרא דאם מאן ימאן שמעינן דאפי' כשהיה ממאנ' בו חייב לשלם הקנס א\"כ שפיר פריך תלמודא דמדקיהיב מפתה אפי' כשרוצ' לכונס' והיא ממאנ' בו שמעי' דלאביה הוא דאי לעצמה הא מדעתה עבד ואמאי כשהיא ממאנת בו משלם קנס וי\"ל ועיין בליקוטי הרב בצלאל שם בר\"פ נערה ודוק.
ולמאי דאתינן עלה בעיקר הס' שנסתפק הרב מש\"ל ז\"ל במפתה יבמה לשוק מלבד מ\"ש ליישב דעיקר הס' הזה הוא בשאמרה בשעת מעשה שאינה מוחלת לו הקנס וכמ\"ש ע\"ש התוס' עוד י\"ל דנפקא מינה על הקטנה דלאו בת מחילה היא כמ\"ש התוס' ז\"ל שם בר\"פ נערה על הא דפרכינן ואביה נמי פשיטא וז\"ל אף ע\"ג דא\"ל דהא דמחייבינן מפותה היינו בקטנה דלא שייך בה מחילה וכדרבנן דאמרי יש קנס במקום מכר מ\"מ משמע ליה דבנערה מיירי דפשטא דמתני' על אלו נערות דרישא קאי עכ\"ל וכן כתוב בליקוטי הר\"ב שם ע\"ש הרא\"ש ז\"ל יע\"ש ועיין להרב מש\"ל ז\"ל לקמן בפ\"ב די\"ג שכתב שדבר זה אם פתוי קטנה במקום שהקנס לעצמה אי אמרי' לאו בת מחילה היא צריכין אנו למוד'עי יע\"ש ודברי תוס' הללו מבוארים דאפי' במקום שהיא שלה לאו בת מחילה היא ולאו למוד'עי הוא צריך ודוק.
איברא שבעיקר דברי התוס' יש לגמגם דהיכי מצינן למימר דהא דמחייבינן מפתה היינו בקטנה דא\"כ יתחייב ג\"כ בדמי צערה כדין אונס והא קי\"ל פתוי קטנה אונס הוא וכדאיתא בפ\"ד אחים דל\"ג ובפ' הבא על יבמתו דס\"א וכמ\"ש התוס' עצמן לעיל בפ\"ק ד\"ט ע\"א ד\"ה אבע\"א ולעיל בפ' א\"נ ד\"מ ע\"ב ד\"ה הא לא\"ה כו' יע\"ש ואלו התם בפרק א\"נ קתני המפתה נותן ג' דברים והאונס ד' מה בין אונס למפתה האונס נותן את הצער ואי מיירי בקטנה כיון דפיתוי קטנה אונס הוא הי\"ל לשלם את הצער ואין לומר דאף אם נאמר דפיתוי קטנה אונס הוא מ\"מ אינו משלם את הצער כיון שלא בא עליה באונס אלא ברצון ולית לה צער דהא ודאי ליתא כיון דאין לקטנה רצון דקלישה דעתה אין ס' דאית לה צער וכ\"כ בהדייא הראב\"ד ז\"ל בהשגות פ\"ב מה' סוטה הל' ד' יע\"ש וכמו כן ק' דאי בקטנה אמאי קתני אם רצה להוציא יוציא הרי פיתוי קטנה אונס הוא ומחייב בעשה דולו תהיה לאשה כאונס ועיין להרב מ\"ל לעיל פי\"א מה' אישות הל' ח' ד\"ה הן אמת כי שם הכריח בדברי התוס' שכתבנו דפיתוי קטנה אונס הוא ולפ\"ז לא ידעתי מאי קא מספקא ליה הכא לגבי קטנה כשקנסה לעצמה אם היא בת מחילה וכעת צריך ישוב.
ועמ\"ש רבינו ואם \n רצה וכנסה למפותה כו' כותב לה כתובה כשאר הבתולות. כתב הרב מ\"ל שלא מצא מקום לדין זה ושהתוס' ורבינו יהונתן הביא דבריו הנ\"י ז\"ל בפרק הבע\"י ד\"ס עלה דאמרינן התם לומר שאינו משלם קנס במפותה כתבו דכתובת מפותה אינו אלא מנה כשאר הבעולות וכן הוא דעת הראב\"ד הביא דבריו הר\"ב בליקוטיו בפ' א\"ן דט\"ל עלה דאמרי' לכשיוציא אשתו היא יע\"ש וע\"ז הביא דברי רש\"י בפ' משפטים על פסוק מהר ימהרינה לו לאשה שכתב ג\"כ כדברי רבינו שכותב לה כתובה מאתים כשאר בתולות וצדד בדברי רש\"י הללו ב' צדדים דאפשר דס\"ל דכתובת בתולה דאורייתא היא וא\"נ דמדרבנן היא אלא דפי' הכתוב דויצאה אשתו עמו דקאי קרא על המנהג הנהוג בפני האדם יע\"ש וצד זה האחרון נראה יותר דס\"ל לרש\"י דעיקר כתובה הוא מדרבנן ואפילו כתובת בתולה וכמו שהכריחו ההגהות מיימוניות לעיל פ\"י מהל' אישות ד\"ז מדברי רש\"י פ\"ק דסנהדרין יע\"ש ודלא כמ\"ש הרא\"ם דרש\"י פסק כמ\"ד דהויא דאורייתא דההיא דסנהדרין הוי תיובתיה באופן דמלתא כדנא אי כתובת אשה הויא דאורייתא או דרבנן במחלוקת היא שנוייה כמ\"ש ההגהות מיימוניות ז\"ל לעיל פ\"י מה' אישות ואי כתובת מפותה היא מנה או מאתים ג\"כ שנויה במחלוקת ולדעת רבינו והטור בסי' קע\"ז הוי מאתים ולדעת התוס' ורבינו יהונתן והראב\"ד אינה אלא מנה ועיין בתשו' הר\"ש בן הרשב\"ץ סי' נ\"א ותשובה זו לא ראה הרב מ\"ל ועיין יד אהרן סי' קע\"ז אות ה'.
ומ\"ש עוד רבינו רצתה \n היא כו' כופין אותו וכונס ונותן קנס שנאמר ולו תהיה לאשה הר\"ז מצות עשה כו'. הנה הרדב\"ז ז\"ל בתשו' השניות ח\"א סי' ס\"ח נשאל על מי שאנס נערה ואסר הנאתה עליו אי חל עליה איסור הנדר להפקיע מעליו עשה דולו תהיה לאשה והשיב דכיון דחל עליו מעיקרא עשה דולו תהיה לאשה תו לא פקע עשה זה ע\"י נדרו ולא דמי למי שאוסר על עצמו ישיבת סוכה או אכילת מצה דחל הנדר דהתם שאני דהוו מצות שבין אדם למקום אבל בדברים שבין אדם לחבירו לא חל הגע עצמך שהיה חייב לחבירו מנה ואמר פ' מודר מנכסי כלום חל הנדר על המנה שהוא חייב ה\"נ לא שנא והמדי' את אשתו דחל עליו הנד' היינו משום דבידו לגרשה והביא עוד ראיה מהא דאמרינן כהן שאנס אשה ונשאה ועבר וגרשה הר\"ז לוקה שהרי עבר על לא תעשה ואינו יכול לקיים עשה שבו ואמאי לוקה יאסור הנאתו עליה ונדחה העשה למפרע מעליו אלא ודאי לא יועיל ועליו לקיים העשה ונושא אותה ולא יוכל לשלחה כל ימיו אלא שב\"ד כופין את האונס לרצות את הבת עד שתתרצה ואם לא נתרצי' פטור מהנדר עכ\"ל יע\"ש.
ויש לתמוה שנראין דבריו הפך סוגיית הגמ' במכות דט\"ז ע\"א עלה דאמרי' התם זה הכלל כל מצות ל\"ת שיש בה קום עשה אין חייבים עליה אר\"י אין לנו אלא זאת ועוד אחרת א\"ל ר' אלעזר היכא א\"ל לכי תשכח נפק דק ואשכח דתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו היכי משכחת לה כו' אלא אמר רב שמי מנהרדעא כגון שהדירה ברבים כו' ואם איתא לדברי הרב ז\"ל דכל שיש עשה דולו תהיה לא חל הנדר היכי קאמרי בגמ' משכחת לה בטלו ולא בטלו כגון שהדירה ברבים או שהדירה ע\"ד רבים והלא אין הנדר חל כיון דאיכא עליה מצות דולו תהיה לאשה איברא כי לפי מ\"ש רש\"י שם בד\"ה ע\"ד רבים וז\"ל שמצא בה עון שאסורה לו והדירה ע\"ד רבים וע\"ד ב\"ד בזה נוחים דברי הרב דהרב לא כתב דלא חל הנדר אלא היכא שאין לה שום עון אבל בגמ' איירי היכא שיש לה עון שאסורה לו כמדובר אמנם התוס' דחו דברי רש\"י ז\"ל ממ\"ש בגמרא לקמן שכתבו וז\"ל ול\"נ דא\"כ אינו מצוה לקיימה אלא נר' שהדירה בלא שום עון ושפיר חל עליה כגון דאמר קונם תשמישך עלי כדאיתא בנדרים וכן כתב הריטב\"א ז\"ל שם וא\"כ הדרא קושית הרב לדוכתה וצ\"ע.
והנה מבוארין דבריו דאם קודם שנאנס ופיתה אסרה עליו תו לא אתי עשה דולו תהיה לאשה ודחי לאו דבל יחל דכל שקדם הלאו דבל יחל תחילה דומה לשאר נשים דאית בהו עשה או לאו דלא מחייב בעשה דולו תהיה לאשה דבעינן אשה הראוייה לו יע\"ש ואיכא למידק דכיון דעשה ול\"ת דנדר קיל דהא איתי' בשאלה אמאי לא אתי עשה דולו תהיה לאשה ודחי ליה דכה\"ג אמרי' בפ' שני נזירים דנ\"ח דעשה דגילוח דמצורע דחי עשה ול\"ת דנזיר דקיל הואיל ואיתיה בשאלה והכי איתא בריש יבמות ד\"ה יע\"ש ה\"נ נימא דליתי עשה דולו תהיה לאשה ולידחי ל\"ת דבל יחל אפי' בשקדם הנדר הא ל\"ק דהיא גופא תקשי לך בההיא דהנודר מישיבת סוכה ולולב ואכיל' מצה בפסח אמאי חל עליו הנדר ולא אמרי' דליתי עשה ולדחי ל\"ת וע\"כ צריך אתה לומר כמ\"ש התוס' בעירו' ס\"פ המוציא תפילין דכל שהיה אפשר לעשה להתקיים בלי דחיית לאו ועל ידי מעשיו הביא לאו אין עשה דוחה אותו ה\"נ דכוותא, ועיין במ\"ש בזה במקום אחר.
ואולם בעיקר דברי הרדב\"ז ז\"ל הללו שכתב דכל שחל עליה עשה דולו תהיה לאשה תו לא פקע מיניה ע\"י נדרו איכא למידק דמ\"ש מאותה ששנינו בפי\"א דיבמות דקי\"א הנודרת הנאה מיבמה אחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה יע\"ש ומשמע ודאי דחל עליה הנדר ואסורה להתיבם לו מדינ' וכשלא רצה היבם לחלוץ כותבין עליו אגרת מרד או תשב עגונה כל ימיה וכמו שנר' מדברי רבינו וה\"ה בפ\"ב מה' יבום וחליצה דט\"ו יע\"ש והשתא לדברי הרב ז\"ל אמאי חייל הנדר דליתי עשה דיבום ולידחי ל\"ת דבל יחל וליכא למימר דהו\"ל מצוה שבין אדם למקום כישיבת סוכה דיבמה ניקני' בעל כרחה וכי תימא התם שאני דאפשר בחליצה הכא נמי אפשר שתמחול האשה אלא כל עוד שלא מחלה מחייב בעשה זה דולו תהיה לאשה והת' נמי כיון שאין היבם רוצה בחליצ' אלא ביבום ליתי עשה ולידחי ל\"ת והרשב\"א ז\"ל בחידושיו בר\"פ קמא כתב דה\"ט דאין עשה דיבום דוחה ל\"ת דבל יחל משום דגבי נדר איכא עשה ול\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה יע\"ש הן אמת שדבריו צריכין ישוב ממה שתמה עליו הרב מ\"ל הובאו דבריו בספר בני דוד דנ\"ח ע\"ב ודבריו עמדנו עליהן במקום אחר וכעת צ\"ע ואין ליישב קוש' דשאני יבום דחייל הנדר מפני שאפ' בחליצ' דא\"כ מאי פריך תלמודא ביבמות ד\"ך ע\"ב ודס\"א ע\"א גבי כ\"ג חולץ ואינו מיבם וליתי עשה ולדחי ל\"ת לישני שאני הכא דאפשר בחליצ' אלא ודאי דהא ליתא, ועיין עוד להרדב\"ז ח\"ב סימן תרנ\"ה." + ], + [], + [ + "היתה \n אנוסה זו אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפי' שניה הר\"ז לא ישאנה. יש להסתפק באונס ומפתה נערה שהוחזק' קטלנית מן הארוסין לסברת הפוסקים דכופין אותו להוציא אם מחייב בעשה דולו תהיה לאשה מי נימא דדמי לשניה מדברי סופרים דפטור או דילמא כיון שאדם רשאי לחבול בעצמו ואונס שותה בעציצו וליכא שום סייג לדברי תורה כשניה מחייב לקחתה לו לאשה ועיין בטור אבן העזר סימן ט' בדין קטלנית ולענין יבום מרן החבי\"ב בהלכות יבום סימן קע\"ד הביא מחלוקת בדבר יע\"ש, ועיין בתשו' הרב צבי סימן א' ועיין להרב מ\"ל ז\"ל לקמן בה' סוטה פ\"ב הל' יוד ד\"ה ודע שיש עדין קצת נשים דאיכא איסור בלקיחתן ולא הוזכרו במשנה כו' וכמו כן יש להסתפק בנערה עקרה ששתה כוס של עיקרין וכן במי שנדרה הנאה מתשמיש וכבר כתבנו לזה מ\"ש הרדב\"ז בתשובות שניות ח\"א סימן ס\"ח לעיל בהל' ג' יע\"ש.
ועיין מ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל דחייבי עשה מסקינן בפ' א\"נ דכ\"ט שאינה ראויה לקיימ' ואמטול הכי כתב ר' לא ישאנה ועיין להרב מ\"ל בדין זה ד\"ה עוד ראיתי כו' שתמה עליו שאין צורך לזה דלדידן דחייבי לאוין קדושין תופסין בחייבי עשה אין הפרש ביניהם ובר\"פ א\"נ לא חלקו בין חייבי לאוין לחייבי עשה אלא לר\"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ואף לר\"ע לא חלקו כן אלא למאן דדריש ולו תהיה לאשה באשה שיש בה הויה אבל למאן דדריש לה באשה הראויה לקיימה אין חילוק דחייבי עשה נמי אינה ראויה לקיימה ואף למאן דדריש קרא באשה שיש בה הויה ולר\"ע לא חלקו בהכי אלא לענין קנס אי מחייב בקנס או לא אבל לענין לקיחה לו לאשה כ\"ע מודו דכל דאיכא איסור עשה לא מחייב לקחתה דאין עשה דולו תהיה לאשה דחי עשה ואף להרשב\"א שכתב בחי' דעשה דאיסורי ביאה קילי ואתי עשה ודחי אותם מ\"מ עשה דולו תהיה נמי קיל דאי אמרה לא בעינא ליתי לעשה כלל באופן דפלוגתייהו דר\"ש התמני ורשב\"ם בקרא דולו תהיה לאשה אי מפרשי' ליה באשה שיש בה הויה או באשה הראויה לקיימה לא נ\"מ מידי אלא לענין קנס דלענין לקחתה פשיטא דלכ\"ע אסיר ועיין בדברי הרב ז\"ל עוד שם בד\"ה והנני יוצא לידון כו' יע\"ש.
ועמ\"ש עוד דשניות אף על גב דמדרבנן הם כיון דחכמים מצאו מקום לאסור אותם מקרא דושמרתם את משמרתי וא\"נ כיון דאיכא לאו דלא תסור חשיבי כדאורייתא ואמעיטו מקרא דולו תהיה לאשה וכן כתב ג\"כ ברפ\"ג מה' עבדים עמ\"ש רבינו היתה אשתו של ע\"ע מחייבי לאוין או שניה אינו חייב במזונותיה שנאמר אשתו עמו אשה הראויה לעמוד עמו יע\"ש והקשה ע\"ז מוהר\"א ששון ז\"ל ממ\"ש בפ' א\"נ דף ל\"ו ע\"א שניות כיון דמדאורייתא חזיין אמאי אין להן קנס כו' ולדברי מרן ז\"ל שניות נמי דאורייתא נינהו ומאי קושיא יע\"ש, והרב מ\"ל ז\"ל תי' לזה דלפום מאי דס\"ד לומר דברייתא אתיא כשמעון התמני דדריש קרא באשה שיש בה הויה פריך שפיר שניות אמאי אמעיטו דהא שניות יש בהן הויה ומשני שפיר ללישנא קמא דאתיא כשמעון התמני ומאי שניות שניות לעריות וללישנא בתרא מוקי לה כרשב\"ם ומאי עריות חייבי מיתות ב\"ד וחייבי כריתות שניות חייבי לאוין נוקט הברייתא שני סוגין של איסורי ביאה איסורי ביאה שאין בהן קדושין ואיסורי ביאה דתפסי בהם קדושין ולפ\"ז ה\"ה לשניות דרבנן דהא אשה שאינה ראויה לקיימה היא ולא הוזכרה בגמ' בפי' כשם שלא הוזכרו חייבי עשה דודאי רשב\"ם מודה בה דאינה ראויה לקיימה כדאמרן לעיל והא דלא מפרשי' השתא שניות ממש הוא משום דדחיקא ליה עריות דרישא לפרש בעריות דתפסי בה קדושין וכיון דעריות הן מחייבי מיתות' וכריתות לא שביק תנא חייבי לאוין ונקט שניות דרבנן להכי הוצרכו לומר מאי שניות חייבי לאוין ולאו דוקא דה\"ה חייבי עשה ושניות דרבנן אלו דבריו ז\"ל ועיין בספר אורים גדולים לימוד קס\"ט כי גם הרב ז\"ל שם ישב כן דברי מרן כ\"מ ז\"ל ומוהרי\"ך ז\"ל לא הונח לו לומר דלרשב\"ם ה\"ה שניות דרבנן דא\"כ לא הוה נייד תלמודא מלפרש שניות כפשטיה ע\"ש בד' ע\"ו ע\"א ד\"ה ומאי ושוב חזר מוהר\"א זאבי ז\"ל שם בד' ע\"ח ע\"א וב' וחיזק דרך זה בסוגיית הגמרא במסמרות נטועים וכדברי הרב מ\"ל ז\"ל הנז' והוא דרך סלולה וישרה ומוצל אותו צדיק מר\"ן ז\"ל מאותה סוגיא דלא הוה תיובתיה ונכון הדבר מאת האלהים הן ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד יע\"ש וה' הוא היודע ועד כי מה שעלתה עוד על דעתי הקצרה בישוב אותה סוגיא לדעת מרן ז\"ל כן בקדש חזיתיו שם בס' הנז' בפתיחה דחכימי ולהחכם השלם כמה\"ר רפאל הלוי נ\"ע כמ\"ש שם בד' ע\"ג ע\"כ ד\"ה ואולם יע\"ש:
והן עתה לדידי חזי לי עוד לישב אותה סוגיא על פי אותה שאמרו בריש פרק שבועת העדות עלה דקתני מתני' ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד רב פפא אמר לאפוקי מלך רב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא ואמרינן עלה מ\"ד מלך אבל משחק בקוביא לא משום דמדאורייתא מחזא חזי ורבנן הוא דפסלוהו וכתב רש\"י ז\"ל אבל רב אחא סבר הואיל וס\"ס אי מסהיד לא מקבלינן מיניה לא קרינן ביה והוא עד עכ\"ל והכי איתא ביומא ר\"פ יוה\"כ דף ע\"ד ע\"א יע\"ש. ורבינו פסק כרב אחא בריש פ\"י מהלכות שבועות יע\"ש. והשתא י\"ל דההיא דפריך תלמודא בפרק א\"נ שניות כיון דמדאורייתא חזיא אמאי אין להם קנס היינו לדעת רב פפא דאמר לאפוקי מלך אבל דרבנן מחזא חזי כנלע\"ד:
ועל מה שהוקש' לו עוד למוהר\"א ששון ז\"ל בדברי מרן כ\"מ דהכא משמע ליה דלרשב\"ם אפילו חייבי עשה אינה ראויה לקיימה מקרו, ואמטו להכי כתב רבינו שאפילו חייבי עשה לא ישאנה ולקמן בהל' י\"ב על מ\"ש רבינו ז\"ל דחייבי עשה חייבות בקנס בין התרו בו בין לא התרו בו כתב דנפקא ליה לרבינו זה מאות' שאמרו בפרק א\"נ דל\"ה ללישנא בתרא דמוקי לברייתא כרשב\"ם מאי שניות חייבי לאוין ומשמע דוקא חייבי לאוין אבל לא חייבי עשה יע\"ש ועיין שם בדין הנז' להר\"ב מ\"ל ז\"ל שלא מצא מקום ישוב לדברי מרן ז\"ל הנז' וכתב שתלמיד טועה כתבן יע\"ש ועיין בס' אורים גדולים בדע\"ד ע\"א שישב דברי מרן כ\"מ ז\"ל הנז' באומרו דמשמע לי' למרן כ\"מ ז\"ל דאי אוקימנא לברייתא כרשב\"ם ללישנא בתרא היינו לומר דרשב\"ם דפטר לעריות ולחייבי לאוין מהקנס דוקא בדהתרו ומשום דאין אדם לוקה ומשלם אבל כי לא התרו בו משמע ליה לרשב\"ם דמחייב בקנס דאית ליה לרשב\"ם כתנא דא\"נ דאתו תרי רבויי ואתרבו חייבי כריתות וגם חייבי לאוין ועשה לקנס והכריחו למרן כ\"מ לפרש כן בסוגיית הגמרא קצת ראיות מכריחות עש\"ב. ואמת כי לפ\"ז דברי מרן כ\"מ באו על נכון ומדוקדקים דבריו ז\"ל אך עיקר שיט' זו דחוייה היא בסוגיית הגמראכאשר האריך שם מוהרי\"ך ז\"ל וגם הרב ז\"ל חזר והודה לדבריו אלא שהוא ז\"ל לא בא אלא לתת פנים הנראין לשיטת מר\"ן יע\"ש:
ודע שמוהרי\"ך ז\"ל שם בפתיחת דבריו הוקשה לו לדברי מרן הללו שכתב דמשמע דמשום דאיכא באיסורין דרבנן עשה דושמרתם ול\"ת דלא תסור יבואו לכלל איסורי תורה ויכללם הלאו והעשה האמור בתורה כי הך דה' נערה וה' עבדים דממעטינן לשניות מקרא דולו תהיה לאשה ומקרא דויצאה אשתו עמו וכן בהלכו' סוטה פ\"ב הל' ח' מיעט לשניות מקרא דונקה האיש מעון אם כן למה בפ' י\"ח מה' א\"ב כתב דשניות לאו בכלל זונה האמורה בתורה הן כיון דמן התורה שריין ולולי דברי מרן היינו יכולים לומר דר' לאו מעיקר קרא מעטינהו דודאי כיון דמדרבנן הן אע\"ג דאית בהו עשה ול\"ת מ\"מ אינן נכללות באיסור זנות האמור בתורה וכן בשם אשה הראויה לקיימה האמורה בתורה דודאי התורה לא דברה אלא באותן האסורות מן התורה בעת ההיא לאמר, אבל שניות האסורות מדרבנן העובר ונושאן עובר על עשה דושמרתם ול\"ת דלא תסור אבל לא מפני זה נקראו' זונות האמורות בתורה או נשים שאינן ראויות מן התורה וכמ\"ש מוהר\"א ששון ז\"ל, ומוהר\"א זאבי זלה\"ה כתב דפשט דברי רבינו מוכיחים כדברי מרן וההיא דפרק י\"ח מהלכות א\"ב לא קשייא דשאני התם דבעינן שיהיו זר אצלה מעיקרא ושניות לאו זר אצלה מעיקרא נינהו שהרי אותם שנמצאו בשעת הגזירה היו מותרות מקודם ועכ\"ל כן שהרי גבי נתינין שהן דרבנן כתב שם רבינו דאסורות משום זונה יע\"ש: וחילוק זה אין בו טעם אבל יש לחלק עוד דשאני נתינים שמצד עצמן אסורים לא כן בשניות שאין האיסור בא מחמת גופן אלא מצד קרובותיה, ועיין עוד בתשו' הרב מוהר\"א זאבי במה שיישב לההיא דפ\"ב מהלכות סוטה שהביא מוהרי\"ך ז\"ל וכעת לא הבנתי כוונתו ז\"ל דהתם כתב רבינו בהדייא דשנייה אינה שותה משום קרא דונקה האיש מעון דכל שאינו מנוקה אפילו מאיסור דרבנן אין המים בודקין אותה ואיך יתכן דמשום איסור דרבנן שלא יהיו המים בודקין כיון דמדאורייתא חזי לה ואיך נכלול איסור דרבנן לענין בדיקת המים בקרא דונקה האיש מעון אם לא מה\"ט דכיון דאיכא עשה ול\"ת חשיב כדאורייתא גמורה ונכלול אותו בכתוב זה. וכבר הר\"ב מ\"ל הכריח ג\"כ מלשון זה דחכמים העמידו דבריהם במקום תורה אף היכא דליכא לא משום סייג ולא משום גדר וכתב ובירורן של דברים הוא כמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל דכל היכא דהכתוב כתב סתם כי הכא גבי אונס וסוטה דרחמנא אמר ונקה האיש מעון ובא הפירוש המקובל לדעת רבינו שבא למעט למי שבא ביאה אסורה אין חילוק בין ביאה האסורה מן התורה לביאה האסורה מד\"ס דלעולם חשיב אינו מנוקה מעון יע\"ש ועיין בספר בתי כהונה חלק בית ועד די\"ז ע\"ג וד', באופן עלה בידינו מדבריו שחכמים העמידו דבריהם במקום תורה וכללו דבריהם באיסור האמו' בתורה באיזה שם מהשמות או אשה שאינה ראויה או שאינו מנוקה מעון וכיוצא ועיין לרבינו והרמב\"ן בס' המצות שורש ראשון ולמליצים העומדים על שפתם יע\"ש ועיין במה שעמדתי ע\"ד הרמ\"ל לקמן בהל' סוטה פ\"ב הל' ט' שדבריו שם נראין כסותרין למ\"ש כאן יע\"ש ודוק:" + ], + [ + "כ\"ג \n שאנס כו'. עיין בפרק י\"ז מה' א\"ב הל' י\"ז ובדברי ה\"ה ז\"ל שם ודברי מרן כאן לא ידעתי מה טיבן ועיין בפר' א\"נ בדף ל' ע\"א בתוס' ד\"ה איכא בינייהו יע\"ש:" + ], + [], + [ + "אין \n האונס או המפתה חייב בקנס עד שיבא עליה כדרכה. סברת רבינו הלזו היא תמוה וכמ\"ש הרא\"ש בפ' א\"נ ד\"מ ע\"א ועיין בלקוטי הרב שכתב שכל הראשוני' חלוקים על רבינו בזה ועיין להרב מ\"ל בפי\"ז מה' א\"ב הל' י\"ג ה\"ה והיכא דאנס שכתב שמצא קצת סמך לדברי רבינו מאותה שאמרו בפרק בן סורר דף ע\"ג אמר ר\"ח כגון שבא עליה של\"כ וחזר ובא עליה כדרכה יע\"ש ובפרק י\"ח מה' א\"ב הל' ב' ה\"ה ועתה ע\"ש ועיין בהגמ\"י בדין זה ובדברי מרן ב\"י סימן קע\"ז ובפרק נערה דמ\"ו ע\"א אמרינן לא מצינו בכל התורה כולה שחילק הכתוב בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה למכו' ולעונשין משמע הפך סברת רבינו ועיין בספר מגדל עוז יע\"ש, ועיין בשיטה חדשה למסכת קדושין בד\"ט ע\"ב שעמד שם על דברי רבינו וישב אותה סוגיא לדעתו ז\"ל והביא ראיה לדבריו מההיא דפרק ן' סורר וכמ\"ש הרמ\"ל ודע דמאותה סוגיא דפ\"ק דקדושין ד\"ט ע\"ב מבואר דע\"כ לא אמרינן דביאה שלא כדרכה חשיבא ביאה לענין קנס ועדיין בתולה היא ואם באו עליו עשרה כולם חייבים בקנס אלא בבאו עליה זרים אבל בא עליה בעלה שלא כדרכה עשאה בעולה ואם גירשה ובאו עליה פטורים מקנס אעפ\"י שעדיין בתולה היא יע\"ש ומסוגיא הלזו יש לתמוה ע\"ד התוספות בר\"פ א\"נ ד\"ה הכותית שהקשו אמאי לא מני במתניתין מחזיר גרושתו משנשאת ובא עליה שלא כדרכה וכו' יע\"ש ולפי סוגיא זו אין כאן תימא כלל דכיון שנשאת אעפ\"י שבא עליה שלא כדרכה הרי עשאה בעולה ותו ליכא קנס אם לא שנאמר דהתוספות שם ס\"ל כשיטה החדשה דקדושין וצ\"ע ועיין בחידושינו לקדושין בה' אישות יע\"ש:" + ], + [ + "ואלו \n שאין להן קנס הבוגרת והממאנת כו'. בפי' ממאנת נחלקו רש\"י והתוס' בפרק א\"נ דל\"ה ע\"ב דרש\"י פירש דממאנת אין לה קנס לפי שהיא עומדת בחזקת בעולה הואיל וניסת ומיירי ביתומה שנאנסה או נתפתתה אחר שמיאנה בבעלה אבל התוס' שם דחו פירושו ופירשו דה\"ק דיתומה שאנסה בעלה ופיתה אותה כשהיתה תחתיה קודם מיאון אע\"ג דכשמיאנה אח\"כ איגלאי מלתא למפרע שלא היתה אשתו אפ\"ה אין לו קנס יע\"ש ובדברי רבינו אין הכרח לאחד מן הפירושים ומרן כ\"מ הביא פירוש רש\"י כנראה דהכי משמע ליה בדעת רבינו דמפרש כפי' רש\"י ולפום מאי דמשמע ליה בדעת רבינו דמפרש כפי' רש\"י לא ידעתי למה הוצרך הרב לומר דדין מגורשת מן הנישואין דאין לו קנס הוציאה כדינו מההיא דפ\"ק דכתובות גבי טענת בתולים והביא ממרחק לחמו ולא הי\"ל צורך לזה דמהא דממאנת הי\"ל לומר דנפ\"ל לרבינו ההיא דמגורשת מן הנשואין דחד טעמא אית להו לפום מאי דמשמע ליה דמפרש כפי' רש\"י ועיין בלקוטי הרב ז\"ל שם:
ודע שעל פירוש רש\"י ז\"ל שמעתי מקשים מאותה שאמרו בפ' הבע\"י דנ\"ט עלה דאמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכ\"ג ומפרשי' לה בממאנת ופי' רש\"י ביתומה קטנה הנשאת לבעל ובעלה של\"כ ומיאנה בו דאין כאן פיסול זנות ולא אלמנות ולא גירושין ואשמועינן רב דפסולה משום בעולה לכ\"ג יע\"ש והשתא כיון דנשאת הרי היא עומדת בחזקת בעולה כדרכה ותיפוק לי משום בעולה כדרכה דמה\"ט לא מחייב האונס את הממאנת בקנס משו' דבחזקת בעולה קיימה ומה\"ט הנושא את הבתולה מן הנשו' אין לה אלא מנה ואין לה טענת בתולים ודוחק לומר דאין הכי נמי דלפום מאי דמפרשינן בפרק א\"נ ההיא דממאנת בשנשאת ומיאנה דלא אצטריך ההיא דרב משום בעולה של\"כ דבלא\"ה כיון שנשאת בחזקת בעולה כדרכה קיימה כדאמרינן גבי קנס וההיא דרב אתיא כרפרם דמפרש מאי ממאנת הראויה למאן ולא שנשאת ומיאנה דמנ\"ל דרפרם פליג אמאי דמשמע מאוקמתא קמייתא דכל שנשאת בחזקת בעולה קיימא דאפשר דאיהו לא פליג אלא בפירוש ממאנת דברייתא אבל לענין דינא מודה, ולדידי אין כאן קושיא לפי מ\"ש בלקוטי הרב ע\"ש הרמב\"ן וז\"ל פי' רש\"י ממאנת אין לו קנס לפי שאינה בחזקת בתולה הואיל ונשאת ולא נהיר אי שהתה עמו כדי ביאה פשי' ואם יש עדים שלא נתייחד' עמו אמאי אין לו קנס ואיכא למימ' לעולם בששהתה עמו כדי ביאה ואצטריך סד\"א אוקמא אחזקה והיכא דטענה ליה א\"נ לא טענה ליה כיון דליכא סהדי ישלם כדי שלא יהא חוטא נשכר קמ\"ל אי נמי לאשמועינן הא קטנה בעלמא יש לו קנס ועיקר עכ\"ל, מעתה איכא למימר דההיא דרב בפרק הבא על יבמתו מיירי בדאיכא עדים המעידים שלא נבעלה אלא שלא כדרכה ומיד מיאנה דכל כי האי לא מוקמינן לה בחזקת בעולה כדרכה:
ואולם ראיתי עוד בלקוטי הרב שם שכתב ע\"ש הרשב\"א ז\"ל וז\"ל הממאנת פירש\"י שאינה בחזקת בתולה כיון שנשאת וא\"ת היכי דמי אי כשנסתרה פשיטא ואי כשיש לה עדים שלא נסתרה אמאי לא כו' י\"ל דאפילו יש לו עדים שלא נסתרה אפ\"ה לא סמכינן אעדים לאפוקי ממונא בכי הא דעדים לא דייקי שפיר במילתא דלא סלקא דעתייהו לאסהודי עלה וכדאמרינן בפ\"ק כנס הא' לשם נשואין ויש לו עדים שלא נסתרה אין השני יכול לטעון טענת דמים א\"נ כשנסתרה ואצטריך לאשמועינן דקטנה בעלמא יש לה קנס עכ\"ל הנה לפום מאי דמשמע ליה דאפילו עדים מעידים שלא נסתרה כו' אפי\"ה לא סמכינן אעדים ומוקמינן לה בחזקת בעולה כדרכה הדרא קושיין לדוכתה ולולי דברי רש\"י שם בפרק הבע\"י שפירש דמיירי בממאנת מן הנשואין היינו יכולין לפרש לה בממאנת מן האירוסין ובא עליה של\"ך דהשתא לית לה חזקה דבעולה כדרכה אך לפי' רש\"י ז\"ל קשיא ומ\"מ אפשר דרש\"י ס\"ל כסברת הרמב\"ן ז\"ל דכל דאיכא עדים המעידים שלא נסתרה מוקמינן לה בחזקת בתולה וההיא דפ\"ק שכתב הרשב\"א ז\"ל לא מכרעא דהתם לאו משום דלא מהימנינן להו לעדים הוא אלא דכיון שכינסה הא' לשם נשואין שוב אין לה חן כבתולה אלא הרי היא בעיני כל אדם כבעולה וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל שם בדי\"ב ע\"א עלה דאמר רב אשי התם שהרי כנסה הראשון כו' עיין בליקוטי הרב ז\"ל דנ\"ה ע\"ד ד\"ה הא דאמר כו' יע\"ש:
ובהכי ניחא לי דברי רבינו דכאן פסק דממאנת ומגורשת מן הנשואין אין לה קנס וע\"כ משום דמוקמינן להו בחזקת דבעולה וכ\"כ בפי\"ט מה' א\"ב ה\"ג גבי כהן שקידש אשה מאיסורי ביאה לכהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין לא נתחללה ואם נשאת אעפ\"י שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אע\"פ שנמצאת בתולה עכ\"ל, וכתב ה\"ה דנפ\"ל לרבינו מאותה ששנינו בפ' הבע\"י דף נ\"ו ע\"ב נתאלמנו או נתגרשו מן הנשואין פסולות ולמד כן ממ\"ש סתם מן הנשואין ולענין כתובה אמרו בפ\"ק דכתובות די\"א שכל אלמנה מן הנשואין כתובתן מנה והרי היא בחזקת בעולה וכ\"ש באיסור של תורה עכ\"ל ומשמע ודאי דחללה מדאורייתא קא' מדסתם וכתב אע\"פ שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא ע\"כ ואלו בה' סוטה פ\"ב הל' ה' כתב דנשואה שקנא לה ונסתרה קודם שיבעול אותה בעלה אינה שותה ויוצאה בלא כתובה ואסורה עליו לעולם שנאמר ויתן [איש] בך את שכבתו מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לשכיבת בועל יע\"ש והשתא אמאי לא מוקמינן לה בחזקת בעולה כיון שנשאת כי היכי דמוקמינן לה בחזקת בעולה לענין קנס ולענין חללה וליכא למימר דגבי סוטה שאני דכיון דהבעל הוא האומר שלא בא עליה ואיהו קים ליה במילתיה מהימן משא\"כ בעדים מעידים שלא נסתרה דהתם אמרינן עדים לא דייקי במילתא דלא סליק אדעתייהו לאסהודי דהא ודאי ליתא דמהיכא תיתי למהימני לבעל במ\"ש שלא בא עליה במקום דאיכא פסידא לאשה שלא תשתה ותצא בלא כתובה אלא ודאי בדאיכא עדים שלא נסתרה מיירי וא\"כ קשה מ\"ש מקנס וחללה דמוקמינן לה בחזקת בעולה אמנם עפ\"י דברי הרמב\"ן ז\"ל שכתבנו נוחים דברי רבינו דודאי כל דאיכא עדים שלא נסתרה בחזקת בעולה קיימא אפי' נשאת וההיא דסוטה בהכי מיירי ומה\"ט אינה שותה דלא קרינן בה שקדמה שכיבת בעל לבועל והא דממאנת ומגורש' מן הנשואין שכ' ר' דאין להן קנס בסתמ' מיירי שהיא אומר' שלא נבעלה וליכא עדים בדבר וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בשמעתין וכן ההיא דחללה נמי בהכי מיירי דליכא עדי' בדבר ומה\"ט מוקמינן להו בחזקת בעולה, אמנם כל זה דוחק דפשיטא מילתא טובא ומאי קמ\"ל וכמו שהק' הרמב\"ן בשמעתין ותירוץ השני לא יתכן לדעת רבינו ותירוץ הראשון דחוק ועוד דבדין החללה כתב ה\"ה ז\"ל דלמדו רבינו מדין כתובה דכל אלמנה מן הנשואין בחזקת בעולה עומדת והתם אפילו בדאיכא עדים שלא נסתרה הוא כמ\"ש שם בגמרא כי על כן נלע\"ד דלגבי סוט' אם האשה מכחישתו ואומרת שבא עליה אחר שנשאת והיא ראויה לשתות משקינן לה ולא מהימנינן ליה במ\"ש שלא בא עליה ודברי רבינו הם בששניהם האיש והאשה מודים שלא בא עליה דהשת' אין לך עדות גמור מזה ואמטו להכי כתב רבינו דאינ' שותה ויוצאת בלי כתובה כנלע\"ד:
באופן עלה בידינו לפי מ\"ש דדעת רבינו כדעת הרשב\"א ז\"ל דאפילו בדאיכא עדים על הנשואה שלא נסתרה לא מהימנינן להו ומוקמינן לה בחזקה שנבעלה בין לענין קנס דאונס ומפתה ובין לענין חללה לכהונה וכן לענין כתובה וההיא דפ\"ב דסוטה בששניהם מודים שלא בא עליה, ומעתה בא ונצווח על מ\"ש ה\"ה ז\"ל בפי\"ז מהלכות א\"ב הל' ח\"י עמ\"ש רבינו דהממאנת מותרת לכהן כתב וז\"ל כבר נתבאר זה פי\"א מהלכו' גרושין ומשנה היא פ' ב\"ש ביבמות ובפרק הבע\"י דנ\"ט מבואר בסוגיא דאפילו לכ\"ג מותרת ובשלא נבעלה כלל כדאיתא התם ופשוט הוא דכל שנבעלה הרי היא אסורה לכ\"ג לפי שאינה בתולה עכ\"ל, הנה זה שכת' דבפרק הבע\"י מבואר דממאנת מותרת לכ\"ג בשלא נבעלה כלל היינו ההיא דרב דאמר התם דנבעלה של\"ך פסולה לכ\"ג ומפרשי' למימריה בממאנת שנבעלה של\"ך ומשמע דוקא בשנבעלה של\"ך אבל אי לא נבעלה כלל כשרה לכ\"ג וברור, ולפי מ\"ש בדעת רבינו דאפילו בדאיכא עדים שלא נסתרה אכתי בחזקת בעולה מוקמינן לה הואיל ונשאת ההיא מימרא דרב דנקט טעמא דממאנת משום בעולה של\"ך לית לה פתרי לע\"ד בממאנת מן הנשואין דבלא\"ה הרי היא עומדת בחזקת בעולה כדרכה אלא בממאנת מן האירוסין היא ובא עליה ארוס של\"ך דהשתא ליכא חזקה דבעולה כדרכה ואילו פשט דברי ה\"ה ז\"ל דקאי על דברי רבינו שכתב דהממאנת מותרת לכהן ואפילו בממאנת מן הנשואין קאמר רבינו וע\"ז כתב דאפי' לכ\"ג מותרת הממאנת בשלא נבעלה כלל משמע דאפילו ממאנת מן הנשואין כשרה לכ\"ג, והוא תימא דכיון שנשאת הרי היא בחזקת בעולה ואסורה לכ\"ג כדבר האמור אם לא שנדחוק דבממאנת מן האירוסין קאמר ויצא לידון בדבר חדש וא\"נ אפשר דהוא ז\"ל מפרש בדעת רבינו כמ\"ש לעיל דס\"ל כדעת הרמב\"ן דכל דאיכא עדים שלא נסתרה מהימנינן להו ודברי רבינו מבוארין ע\"פ מ\"ש ודו\"ק. ועיין בספר שע\"ה בהלכות אישות בענין חופת חתנים ס\"ה מ\"ש שם אי נשואין חשיבי כבעולה יע\"ש:", + "ובמ\"ש עוד רבינו דהשוטה \n והחרשת אין להם קנס. עיין בדברי מר\"ן כ\"מ ז\"ל ועיין בדברי הרב מ\"ל ז\"ל בפי\"א מה' אישות הל' ח' ה\"ה ולענין קנס כו' שעמד מתמיה על דברי מרן כ\"מ ז\"ל שכתב דלר\"ג כי היכי דלית להו טענת בתולים ה\"נ לית להו קנס דמה ענין זה לזה יע\"ש והוא ז\"ל לשיטתיה אזיל דמשמע ליה בדעת רבינו דמוכת עץ יש לה קנס ואמטו להכי הוקשה לו לדעת מרן מ\"ע זה לזה דמ\"ע יוכיח, ותמיהתו על דברי מרן לא במקום זה לבד' היא שעמדה לו שהרי לקמן בדין זה ובהל' יו\"ד ג\"כ קשיא עליה שכתב דדין מגורשת מן הנשואין ודין גיורת ומשוחררת מדין טענת בתולים יליף לה רבינו יע\"ש ולפי דבריו אין ענין זה לזה והנראה בדעת מרן ז\"ל דמשמע ליה בדעת רבינו דאף מ\"ע אין לה קנס ואתיא מכ\"ש דחרשת ושוטה ומגורשת מן הנשואין ויוצאה משום ש\"ר דאע\"ג דכל הנך משום חששא דאין להן בתולים הוא דאין להן קנס וכ\"ש מ\"ע שהרי ראינו שאין לה בתולים שנשרו ע\"י מכתה ומה שלא מנה אותה רבינו בהדי הנך עשרה שאין להן קנס משום דהוא לא מנה אלא הנך דמשום חששא בעלמא פטרינן להו מקנס ובוגרת ואיילונית משום גזירת הכתוב דלאו נערה נינהו אבל מ\"ע לא איצטריכא ליה דהרי אינה בתולה ותחילת דברו בה' אלו היה מי שאנס בתולה כנלע\"ד:
ומ\"מ לדעת הראב\"ד ז\"ל שכתב דחרשת ושוטה יש להן קנס מצינו לו חמודות מאותה ששנינו בפר' איזהו נשך דף ט\"ל ע\"א אונס שותה בעציצו כיצד אפי' היא חגרת אפילו היא סומא כו' ואם איתא דחרשת ושוטה יש להן קנס לתני אפי' היא חרשת ואפי' היא שוטה דהוו טפי כעורות מאלו אלא ודאי דחרש' ושוטה אין להן קנס ומכאן ראיה למה שנסתפק הרב מוהרדב\"ז בתשו' אי עשה דולו תהיה לאשה חשיב קנס ולקמן בפ\"ב ה\"י והל' י\"א נעמוד ע\"ז בס\"ד ולדברי רבינו דשוטה אין לה קנס ק\"ק מאותה שאמרו בפ' א\"נ דל\"ב ע\"א אמר עולא ל\"ק כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת אחותו בוגרת נמי אית לה בושת ופגם בשוטה כו' ולדברי רבינו קשה אמאי מוקי לה תלמודא בבוגרת ובשוטה כיון דבשוטה אין לה קנס כי מוקמינן לה בשוטה לבד ניחא ויש לישב דאה\"נ דכי מוקמי' לה בשוטה תו לא בעי' דמיירי בבוגרת ודוק:" + ], + [ + "הגיורת \n והשבויה והמשוחררת אם היא בת ג' שנים או פחות יש לה קנס כו'. דברי רבינו הללו הם משניות ערוכות בר\"פ א\"נ שנויות לענין קנס וכ\"כ מרן בב\"י סימן קע\"ז ומהתימה שכאן בכ\"מ כתב שדין זה נלמד מפ\"ק דכתובות גבי טענת בתולים וכבר עמד מתמיה ע\"ז הרב פר\"ח ז\"ל בספר מים חיים והוא פלא וצ\"ע:" + ], + [ + "היתה \n בתולה זו אסורה על האונס או המפתה מחייבי כריתות כו' אם התרו בו לוקה ואינו משלם קנס ואם לא התרו בו הואיל ואינו חייב מלקו' הר\"ז משלם קנס. ע\"כ. דברי רבינו מבוארי' פ' א\"נ דל\"א כמ\"ש מרן כ\"מ אבל אכתי קשה דאפילו לא התרו בו דליכא מלקות אכתי פטור הוא מהקנס הואיל והתיר עצמו למיתה דהרודף אחר הערוה מצילין אותה בנפשו של רודף וכמ\"ש רבינו בה' רוצח וזה שאנס א' מחייבי כריתות הרי התיר עצמו למיתה ואע\"ג דהא לא אקטיל פטור הוא מתשלומין כמ\"ש רבינו בהל' י\"ג גבי חייבי מיתו' ב\"ד דאפילו שוגגין דליכא בהו מיתת ב\"ד פטורין מתשלו' מקרא דמכה בהמה שלא חילק הכתוב בין שוגג למזיד, ובפ' בן סורר דע\"ג ע\"ב פריך הכי תלמוד' עלה דקתני בבריי' דחייבי כריתות ניתן להצילן בנפשן של רודף מדתנן הבא על אחותו חייב בקנס ומשני רב חסדא דמש\"ה חייב בקנס משום דמשעת העראה דפגמה אפטר מקטלא וממונא דקנס' לא משלם עד גמר ביאה ופרכינן עליה הניחא למ\"ד הערא' זו נשיק' אלא למ\"ד העראה זו הכנסת עטרה מאי איכא למימר והדר אמר רב חסדא הבא על אחותו מחייב קנס כשבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכ' דלא ניתן בביאה זו להצילה בנפשו שהרי נפגמה בביאה ראשונ' ורבא משני דבא על אחותו מחייב בקנס במניחתו שלא יהרגנה ורבי יאודה היא דאמר דלא ניתן להצילה בנפשו כשאמרה הכי ור\"פ משני במפות' דליכא מיתה לדברי הכל ואביי אמר בשיכול להצילה באחד מאבריו ור\"י בן שאול היא:
והשתא מכל אלו השינוים לא יתיישבו דברי רבינו אלא בשנוייא דאביי דמשני בשיכול להצילו בא' מאבריו דשינוייא דמשני מעיקרא ר\"ח דמשעת העראה פגמה לא יתכן לדעת רבינו דהא אמרינן עלה דאכתי תקשי למ\"ד העראה זו הכנסת עטרה וכן פסק רבי' בפ\"א מה' א\"ב הל' יו\"ד ושינוייא דבא עליה תחיל' שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה גם זה לא יתכן להולמו בדברי רבינו דסתם וכתב האונס כו' ושינוייא דרבא במניחתו שלא יהרגנה לא יתכן ג\"כ בדעת רבינו שפסק בפ\"א מהל' רוצח די\"ב דלעולם מצילין אותה בנפשו אפילו היא אומ' שלא יהרגנה ותירוץ מפותה נמי הדבר מבואר בדברי רבינו שכתב אונס או מפתה כו' ואין לנו לומר אלא דס\"ל כשינוייא דאביי דביכול להציל בא' מאבריו דליכא חיוב מיתה מחייב בקנס ומשום דאורחא דמילתא הכי הוא לא הוצרך רבינו לפרש במילתיה וכמו כן צריכין אנו לומר במ\"ש רבינו ברפ\"ה מה' חובל גבי הנואף את האשה ויצאו ילדיה שכתב דמשלם דמי ולדות לבעל שלא פי' שאם נתכוון להמית הוא פטור מתשלומין שהרי התיר עצמו למיתה אלא כיון שיכולין להצילו בא' מאבריו מחייב והכי אמרי' בהדייא התם בפ' בן סורר יע\"ש וכן במ\"ש בספ\"ח מהל' חובל די\"ב דרודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושבר כלים פטור מן התשלומין מפני שמתחייב בנפשו ק' דהי\"ל לפרש דלא מפטר אלא בשאינן יכולים להצילו באחד מאבריו דאי יכול להצילו בא' מאבריו מחייב ודא עקא, ועיין בס' בתי כהונה ח\"א ח' בית ועד עמד בזה יע\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין בושת ופגם.\n כל \n בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם כו' וכל בת שאין לה קנס כך אין לה בו\"פ אם נתפתתה וכן אם נאנסה חוץ מבוגרת וממאנת ושוטה וחרשת. כיצד האונס את הבוגרת ואת הממאנת אע\"פ שאין להן קנס יש להן בו\"פ וצער והאונס שוטה או חרשת משלם צער בלבד אבל המפתה את כולן פטור מכלום. ע\"כ. הנה הטור בא\"ה סימן קע\"ז ומרן שם בב\"י ובכ\"מ תמהו על דברי רבינו שתלה הצער והבו\"פ בקנס דמה ענין זה אל זה דאע\"פ שאין להם קנס למה לא יהיה להם צער ובו\"פ יע\"ש ואנכי לא ידעתי למה לא תמה עוד על דבריו דלדעתו ז\"ל למה נשתנו בוגרת וממאנת מהשאר שבשתים אלו כתב דאע\"פ שאין להם קנס יש להם בו\"פ והשאר פטרן מכל ועוד קשה דהיכא אשכח רבינו בגמ' דהממאנת יש לה בו\"פ אע\"פ שאין להם קנס וגבי בוגרת דוקא אשכח בפרק א\"נ דל\"ב ע\"א דקאמר בגמרא דמחייב בבו\"פ דעלה דמוקמינן למתני' דהבא על אחותו בבוגרת פרכינן והא אית לה בו\"פ ומשנינן בשוטה כו' יע\"ש אבל ממאנת אפשר דכי היכי דלית לה קנס ה\"נ לית לה בושת ופגם לדעתו ז\"ל דתלוי זה בזה ועוד יש לתמוה דממאנת ומגורשת מן הנשואין חד טעמא אית להו דכיון שנשאו בחזקת בעולות עומדות ולמה הוציא את הממאנת מן הכלל והניח את המגורשת מן הנשואין ודוחק לומר דחדא מינייהו נקט ואף אם נדחוק עצמינו בכך מה נשתנו אלו מהגיורת והשבויה ומשוחררת דאין להן בו\"פ דכל הנך בחזקת בעולות עומדות ומה\"ט פטורות מהקנס כממאנת ומגורשת מן הנשואין ומה מקום יש לחל' ביניהם ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה בדברי רבינו במקום הממאנת האיילונית ומשום דבוגרת ואיילונית בתולות הן אלא שמפני גזרת הכתוב דאמר נערה הוא דממעטי' להו ומשמע ליה לרבינו דכי היכי דבוגרת מצינו בגמ' דאית לה בו\"פ ה\"נ אית לה לאיילונית דחד טעמא אית להו אבל שאר הבנות דאין להם קנס משום דבחזקת בעולות עומדות משמע ליה לרבינו דכי היכי דפטרן הכתוב מקנס ה\"נ פטרן מבו\"פ וצער:
ודע דאף לדעת רבינו דפטר לנשים האלו מבו\"פ וצער לא פטרן אלא בדין זה דאונס ומפתה אבל בעלמא בדין חובל את חבירו שחייב בה' דברים אין ס' דהנשים הללו לא יצאו מהכלל והמבייש אותן והחובל בהן מחייב בבו\"פ ובה' חובל פ\"ג כתב רבינו דהמבייש את החרש חייב בבושת וכ\"כ שם דהמבייש את הגר חייב בבושת ושם בפ\"ד ג\"כ כתב דהמבייש למי שחציו עבד וחציו ב\"ח אם הוא ביום שהוא של רבו לרבו ואם הוא ביום שלו שלו ושם בדי\"ו כתב דאשה נשואה יש לה בו\"פ יע\"ש ודוקא הכא בדין אונס ומפתה הוא דפטרן רבינו דמשמע ליה דבו\"פ וצער זה אינו אלא מפני השרת הבתולים וכל דמוקמי' להו בחזקת בעולות לא מחייב בהן אמנם הטור ומרן ז\"ל משמ' להו דבושת וצער אינו תלוי בבתולים אלא בשכיבה בעלמא אשר שכב עמה ויעניה מיחייב ומ\"מ אף לדברי הטור ומרן ז\"ל בנשים העומדות בחזקת בעולות לא מחייב בפגם דהא פגם אינו משלם אלא בשביל שעשאה בעולה וכל שעומדת בחזקת בעולה ודאי דלא מחייב בפגם ומ\"ש הטור למה לא יהיה להם צער ובו\"פ אין ספק דפגם לגררא נקטיה א\"נ לחלוקה דאיילונית שעומדת בחזקת בתולה נקט לה ובשוטה ג\"כ מבואר הדבר שאף לדברי הטור ומרן אין לה בושת שהרי לענין בושת דעלמא קי\"ל דאין לשוטה בושת וכמו שפסק רבינו בפ\"ג מה' חובל ומבואר בפ' החובל וכ\"כ הטור בח\"מ יע\"ש:
תו איכא למידק במ\"ש רבינו דהאונס את השוטה ואת החרשת יש להן צער דלמה בהנך תרתי לבד מחייב בצער טפי משאר דלדבריו ז\"ל הבושת והפגם והצער תלוי בבתולים וכל העומדת בחזקת בעולה לא מחייב בצער ובו\"פ ומה\"ט פטר לאונס את המגורשת מן הנשואין וכל הנך מהנך מילי וא\"כ למה בהנך תרתי מחייב בצער כיון דבחזק' מוכת עץ קיימי ואולי מוכת עץ שלא נבעלה ע\"י אדם בבעילה ראשונה אית לה צער והדבר צ\"ת מנ\"ל לרבינו הך מילתא איברא דבשוטה אשכחן דקאמ' תלמודא בפ' א\"נ דל\"ב ע\"א דאית לה צער כדאיתא התם אבל ק' מנ\"ל לרבינו לחלק בין שוטה וחרשת לכל הנך והדבר צ\"ת:
ונשאלתי מחד צורבא מרבנן לדעת רבינו שפטר את השוטה ואת החרשת מבו\"פ למה זה כשהקשו שם בפ' א\"נ דל\"ב ע\"א דאוקי' למתני' בבוגרת הא אית לה בושת ופגם ומשנינן בשוטה אמאי לא משני בחרשת דהוי רבותא טפי דאע\"ג דבעלמא גבי חבלה אית לה בושת הכא לית לה ולפחות היל\"ל בשוטה וחרשת דהכי הוי אורחא דתלמודא למיתנינהו גבי הדדי ומדשבקי הכא לבר זוגיה משמע דהכא נמי אית לה בו\"פ לחרשת, וכה היתה תשובתי אליו הא לאו מילתא היא דמשמע ליה לרבי' דתלמודא מילתא פסיקתא נקט אליבא דכ\"ע דאפי' לתנא דמייתי תלמודא לקמן דל\"ה דתני חרשת ושוטה יש להן קנס ולדידי' אית להו נמי בו\"פ אפי\"ה בשוט' אזיל ומודה דלית לה בושת שהרי לגבי בושת דעלמא גבי חבלה לית לה כדאיתא בפ' החובל דפ\"ו כנלע\"ד ודוק:" + ], + [ + "שורש דין בושת ופגם.\n כל \n בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם כו' וכל בת שאין לה קנס כך אין לה בו\"פ אם נתפתתה וכן אם נאנסה חוץ מבוגרת וממאנת ושוטה וחרשת. כיצד האונס את הבוגרת ואת הממאנת אע\"פ שאין להן קנס יש להן בו\"פ וצער והאונס שוטה או חרשת משלם צער בלבד אבל המפתה את כולן פטור מכלום. ע\"כ. הנה הטור בא\"ה סימן קע\"ז ומרן שם בב\"י ובכ\"מ תמהו על דברי רבינו שתלה הצער והבו\"פ בקנס דמה ענין זה אל זה דאע\"פ שאין להם קנס למה לא יהיה להם צער ובו\"פ יע\"ש ואנכי לא ידעתי למה לא תמה עוד על דבריו דלדעתו ז\"ל למה נשתנו בוגרת וממאנת מהשאר שבשתים אלו כתב דאע\"פ שאין להם קנס יש להם בו\"פ והשאר פטרן מכל ועוד קשה דהיכא אשכח רבינו בגמ' דהממאנת יש לה בו\"פ אע\"פ שאין להם קנס וגבי בוגרת דוקא אשכח בפרק א\"נ דל\"ב ע\"א דקאמר בגמרא דמחייב בבו\"פ דעלה דמוקמינן למתני' דהבא על אחותו בבוגרת פרכינן והא אית לה בו\"פ ומשנינן בשוטה כו' יע\"ש אבל ממאנת אפשר דכי היכי דלית לה קנס ה\"נ לית לה בושת ופגם לדעתו ז\"ל דתלוי זה בזה ועוד יש לתמוה דממאנת ומגורשת מן הנשואין חד טעמא אית להו דכיון שנשאו בחזקת בעולות עומדות ולמה הוציא את הממאנת מן הכלל והניח את המגורשת מן הנשואין ודוחק לומר דחדא מינייהו נקט ואף אם נדחוק עצמינו בכך מה נשתנו אלו מהגיורת והשבויה ומשוחררת דאין להן בו\"פ דכל הנך בחזקת בעולות עומדות ומה\"ט פטורות מהקנס כממאנת ומגורשת מן הנשואין ומה מקום יש לחל' ביניהם ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה בדברי רבינו במקום הממאנת האיילונית ומשום דבוגרת ואיילונית בתולות הן אלא שמפני גזרת הכתוב דאמר נערה הוא דממעטי' להו ומשמע ליה לרבינו דכי היכי דבוגרת מצינו בגמ' דאית לה בו\"פ ה\"נ אית לה לאיילונית דחד טעמא אית להו אבל שאר הבנות דאין להם קנס משום דבחזקת בעולות עומדות משמע ליה לרבינו דכי היכי דפטרן הכתוב מקנס ה\"נ פטרן מבו\"פ וצער:
ודע דאף לדעת רבינו דפטר לנשים האלו מבו\"פ וצער לא פטרן אלא בדין זה דאונס ומפתה אבל בעלמא בדין חובל את חבירו שחייב בה' דברים אין ס' דהנשים הללו לא יצאו מהכלל והמבייש אותן והחובל בהן מחייב בבו\"פ ובה' חובל פ\"ג כתב רבינו דהמבייש את החרש חייב בבושת וכ\"כ שם דהמבייש את הגר חייב בבושת ושם בפ\"ד ג\"כ כתב דהמבייש למי שחציו עבד וחציו ב\"ח אם הוא ביום שהוא של רבו לרבו ואם הוא ביום שלו שלו ושם בדי\"ו כתב דאשה נשואה יש לה בו\"פ יע\"ש ודוקא הכא בדין אונס ומפתה הוא דפטרן רבינו דמשמע ליה דבו\"פ וצער זה אינו אלא מפני השרת הבתולים וכל דמוקמי' להו בחזקת בעולות לא מחייב בהן אמנם הטור ומרן ז\"ל משמ' להו דבושת וצער אינו תלוי בבתולים אלא בשכיבה בעלמא אשר שכב עמה ויעניה מיחייב ומ\"מ אף לדברי הטור ומרן ז\"ל בנשים העומדות בחזקת בעולות לא מחייב בפגם דהא פגם אינו משלם אלא בשביל שעשאה בעולה וכל שעומדת בחזקת בעולה ודאי דלא מחייב בפגם ומ\"ש הטור למה לא יהיה להם צער ובו\"פ אין ספק דפגם לגררא נקטיה א\"נ לחלוקה דאיילונית שעומדת בחזקת בתולה נקט לה ובשוטה ג\"כ מבואר הדבר שאף לדברי הטור ומרן אין לה בושת שהרי לענין בושת דעלמא קי\"ל דאין לשוטה בושת וכמו שפסק רבינו בפ\"ג מה' חובל ומבואר בפ' החובל וכ\"כ הטור בח\"מ יע\"ש:
תו איכא למידק במ\"ש רבינו דהאונס את השוטה ואת החרשת יש להן צער דלמה בהנך תרתי לבד מחייב בצער טפי משאר דלדבריו ז\"ל הבושת והפגם והצער תלוי בבתולים וכל העומדת בחזקת בעולה לא מחייב בצער ובו\"פ ומה\"ט פטר לאונס את המגורשת מן הנשואין וכל הנך מהנך מילי וא\"כ למה בהנך תרתי מחייב בצער כיון דבחזק' מוכת עץ קיימי ואולי מוכת עץ שלא נבעלה ע\"י אדם בבעילה ראשונה אית לה צער והדבר צ\"ת מנ\"ל לרבינו הך מילתא איברא דבשוטה אשכחן דקאמ' תלמודא בפ' א\"נ דל\"ב ע\"א דאית לה צער כדאיתא התם אבל ק' מנ\"ל לרבינו לחלק בין שוטה וחרשת לכל הנך והדבר צ\"ת:
ונשאלתי מחד צורבא מרבנן לדעת רבינו שפטר את השוטה ואת החרשת מבו\"פ למה זה כשהקשו שם בפ' א\"נ דל\"ב ע\"א דאוקי' למתני' בבוגרת הא אית לה בושת ופגם ומשנינן בשוטה אמאי לא משני בחרשת דהוי רבותא טפי דאע\"ג דבעלמא גבי חבלה אית לה בושת הכא לית לה ולפחות היל\"ל בשוטה וחרשת דהכי הוי אורחא דתלמודא למיתנינהו גבי הדדי ומדשבקי הכא לבר זוגיה משמע דהכא נמי אית לה בו\"פ לחרשת, וכה היתה תשובתי אליו הא לאו מילתא היא דמשמע ליה לרבי' דתלמודא מילתא פסיקתא נקט אליבא דכ\"ע דאפי' לתנא דמייתי תלמודא לקמן דל\"ה דתני חרשת ושוטה יש להן קנס ולדידי' אית להו נמי בו\"פ אפי\"ה בשוט' אזיל ומודה דלית לה בושת שהרי לגבי בושת דעלמא גבי חבלה לית לה כדאיתא בפ' החובל דפ\"ו כנלע\"ד ודוק:" + ], + [ + "אין \n אדם משלם קנס בהודאת פיו אלא ע\"פ עדים לפיכך האומר אנסתי או פיתיתי בתו של פ' אינו משלם קנס. ע\"כ. הנה הרדב\"ז ז\"ל בתשו' השניות ח\"א סי' י\"ט נשאל במי שאנס נערה והודה דקי\"ל דמודה בקנס פטור אם פטור ג\"כ מלישא אותה כיון שפטור מן הקנס א\"ד כופין אותה לישא אותה והשיב הרב ז\"ל וז\"ל דבר זה לא ראיתי באחד מן המפרשים ומסתברא לי שכופין אותו וישא אותה וישתה בעציצו תדע דשתי מצות עשה נינהו א' ליתן הקנס וא' לישא אותה וכן מנאן הרמב\"ם משמע דלאו הא בהא תלייא דמודה בקנס פטור אמרינן והא לאו קנס הוא אלא ממון נתחייב בשאר כסו' ועונה ואפילו תימא עונש המוד' בעונשו אינו נפטר ממנו והאומר עברתי עבירה פ' שאין מלקין אותו היינו משום דאין אדם מע\"ר כו' ותו דחידוש הוא שחידשו חכמים ואין לך בו אלא חידושו גבי קנס של ממון דוקא ותו דחידוש גדול כזה לא לישתמיט חד מהפוסקים שישמיענו אותו ובשלמא גבי מפתה שאם רצה לפרוע הקנס אינו נושא אותה כיון שהודה בקנס ונפטר ממנו נפטר נמי מליש' אותה כאלו נתן את הקנס אבל גבי אונס שחייב תרתי לישא אותה ולתת הקנס אפילו אם הודה בקנס ונפטר עדיין נשאר החיוב השני דכמו שחייב בבושת ופגם שהן ממון ה\"נ חייב לישא אותה וכופין אותו על ככה ואפשר כי מרוב פשיטו' הדבר לא דברו בו הראשונים עכ\"ל ועיין עוד שם בסי' ס\"ג:
ולע\"ד נר' לי דדעת רבינו דעשה זה אינו אלא קנס בעלמא וכל דמפטר מקנס הן' כסף מפטר נמי מעשה זה ואמינא לה ממ\"ש רבינו ז\"ל לקמן פ\"ג ה\"ט גבי קדש נערה וגרשה וחזר וקדשה והוציא עליה ש\"ר והביא עדים שזינתה תחתיה בקדושי' הראשונים ונמצאו זוממין הר\"ז פטור כו' וסיים וכל הרוצה לגרש יגרש עכ\"ל והנה דין זה דמוציא ש\"ר על הנשואין הראשונים אי מחייב בקנס בעיא דלא אפשיטא היא בפ' נערה דף מ\"ז וכתב מרן כ\"מ דמשום דלא אפשיטא פסקה רבינו לקולא יע\"ש והשתא אי ס\"ל דעשה זו דולו תהיה לאשה אינו אלא קנס בעלמא כעשה דק' כסף ניחא מ\"ש דכל הפטור מתשלום אם רצה לגרש יגרש דס\"ל דעשה זה נמי כיון דאינו אלא קנס מספקא לא קנסינן ליה אע\"ג דאיכא עשה דומיא דק' כסף אבל אי ס\"ל דעשה לחודיה קאי ואינו קנס ק' כסף איך יכול לגרשה והלא ספיקא דאורייתא היא ופשיט' דאזלינן לחומרא וכמו שתמה ע\"ז הרב מ\"ל ז\"ל שם יע\"ש ואין ספק דאין לחלק בזה בין מוציא ש\"ר לאונס ומפתה דמה טעם יש לחלק ביניהם ולמה שצידד הרב ז\"ל לומר דעשה זה עונש הוא יש לדחות ראיה זו דגבי עונש נמי מספיקא לא ענשינן ליה אבל ממרוצת לשונו משמע דס\"ל דאין זה אונס אלא ממון יע\"ש:
והנה מוהריט\"ץ ז\"ל בתשו' סי' ק\"ח דצ\"ט ע\"ב כתב וז\"ל ונשאלתי מבעלי ההוראה אם האונס את הבוגרת חייב לקחתה לו לאשה אע\"פ שאין לה קנס א\"ד כיון דפטרי' ליה מקנס מטעמא דנערה ולא בוגרת א\"כ גם לקחת' לו לאשה בע\"כ אין לו דקרא כתיב ונתן לאבי הנערה ן' כסף היכא דאיכא ן' כסף לו תהיה לאשה היכא דליכא ן' כסף כמו בוגרת אינו חייב לקחת' ובאמת חפשתי בסוגיית הגמ' ובפוסקים ולא מצאתי גילוי לזה, ובעיני יפלא איך אישתמיט מינייהו דברי רבינו ז\"ל שכתבנו גם עיקר ספק זה לא שמיע לי דמהיכא תיתי לחייב האונס את הבוגרת בעשה זה כיון דנערה מלא דבר הכתוב ועליה קאי עשה זה ואף הרדב\"ז ז\"ל לא נסתפק בזה אלא במודה בקנס דוקא כנר' דבבוגרת מפשט פשיטא ליה והסברא נוטה לזה:
וראיתי עוד למהריט\"ץ ז\"ל שכתב וז\"ל ומתוך דבור התוס' דפ' א\"נ המתחי' אין לי אלא אביו מצאנו שסוב' התו' שאין לבוגרת גם בו\"פ מדכתבו התו' ואי דאין לה אב או שבגרה אח\"ך ומדנקטו אח\"כ משמע דבוגרת אין לה עכ\"ל ושותיה דמר לא ידענא דמהיכן משמע ליה מדברי התוס' הללו דס\"ל דאין לבוגרת גם בושת ופגם שהתוס' שם בדבור הנז' אין להם עסק שם בענין בו\"פ ואיך יתכן לומר דבר זה דאין לבוגרת בו\"פ דתלמוד ערוך הוא בר\"פ א\"נ דל\"ב ע\"א ובריש פרק נערה דמ\"ב דבוגרת אע\"ג דאין לה קנס יש לה בו\"פ וכמ\"ש רבי' בדין הקודם ואף אם נאמר דטעות נפל בדבריו וצ\"ל דאין לבוגרת עשה דולו תהיה לאשה או שהרב ז\"ל קורא לעשה זו בו\"פ כמו שנר' מדבריו שכתב אח\"ך אכתי לא ידעתי מה הכרח מצא מדברי התוס' הללו דקיימי במפות' דודאי כל שהיתה בוגרת בשעה שנתפתתה פטור הוא מעשה זה שהרי אחולי אחילתא וכמש\"ל ע\"ש הרדב\"ז ומש\"ה הוצרכו התוס' לומר או שבגרה אח\"ך דכיון דבשעה שנתפתתה לא היתה בוגרת וקנסה לאביה לא היתה יכולה למחול וספק בעלי ההוראה אינו אלא באונס את הבוגרת:
עוד ראיתי לו ז\"ל שם שכתב וז\"ל אמנם הרמב\"ם ז\"ל כתב בפ\"ב דבוגרת ואיילונית מפותה אין להם בו\"פ כיון שאין להם קנס ובודאי שהדבר תמוה מה לבו\"פ עם הקנס והטור ז\"ל גם כן כתב שאינו מבין דבריו דאע\"פ שאין להם קנס למה לא יהיה להם שאר דברים וכתב מוהרי\"ק שגם בעיניו יפלא ולענין בוגרת מפותה דאין לה בו\"פ סברא היא דמחלה וכ\"כ מוהרי\"ק וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש והנה תמיהת הטור כפי הנר' על בוגרת נמי מתמי' דהא הרמב\"ם נקט בוגרת ואיילונית שאין להם בו\"פ במפותה והטור תמה למה לא יהיה להם בו\"פ דמשמע דעל שניהם תמה מדקאמר להם משמע דקאי אשתים שהזכיר הרמב\"ם וק' ע\"ז שחילק על הרא\"ש אביו ולא יפרש אשר ע\"כ צ\"ל דלא חילק אלא על איילונית ולא על בוגרת דבוגר' מפותה שייך מחילה כיון דמדעתא עבדה עכ\"ל אמת יהגה חיכו שאם הדברים ככתבן דלית בהו חסיר חליף או יתיר אנכי לא אדע שכו\"ל מה הלשון אומרת דהיכן ראה להטור ז\"ל שחולק עמ\"ש רבי' דבוגרת מפותה אין לה קנס ואחד הרוא' דברי הטור על מקומן יראה שלא חלק על רבינו אלא בדין האונס את הבוגרת והאיילוני' וכל הנך שכתב רבי' דכל הנך שפטורות מהקנס פטורו' מבו\"פ אבל במפתה את הבוג' והאיילונית וכל דלית להו אב פשיטא טובא דכיון דקנסא לעצמה אזיל ומודה הטור דלית להו בו\"פ, והדבר ברור מאליו ועיין עוד שם במה שתמה על דברי רבי' שפטר את הבוגרת מפותה מדין בו\"פ מההיא דר\"פ א\"ן דל\"ב ע\"א יע\"ש והס כי לא להזכיר ולדעתי בתשו' זו הוסיפו בה דברים שלא יצאו מפי קדוש מהריט\"ץ ולאו מר חתים עלה יע\"ש:" + ], + [], + [ + "ג' \n דברים של מפתה כו' של אונס הרי הן של אב שכל כו' ואם אין לה אב הרי הן של עצמה. כתב הרב מ\"ל ז\"ל דכשאין לה אב אינן לעצמה אלא באונס אבל מפותה לא שכבר מחלה דע\"כ אין לה אב שכתב רבינו היינו כשנתפתתה דאם בשעת תביע' קאמר היינו בבא דבסמוך עכ\"ל ולפי מ\"ש התוס' ז\"ל בפרק בן סורר דע\"ג ע\"ב ד\"ה במפות' דאפילו במפות' מחייב אי אמרה בשעה שבא עלי' שאינה מוחלת הקנס יע\"ש וזה נר' דעת רבינו לקמן בהל' ט\"ז כמו שאכתוב בע\"ה ניחא טפי דאפשר דאף מפותה נמי אמר דכשאין לה אב קנסא לעצמה וכאשר יהיה האופן שלא נתפתתה אלא ע\"מ שישלם לה הקנס ובו\"פ ועיין במ\"ש לעיל פ\"א ה\"ג ע\"ש מוהרי\"קו זלה\"ה:" + ], + [], + [], + [ + "שורש דין קדשה\n אני \n אומר שזה שנאמר בתור' אל תחלל את בתך להזנותה שלא יאמר האב כו' הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבא עליה בכל ממון שארצ' או אניח זה לבא בחינם כו' שזה שחייב תורה לאונס ומפתה בשאירע הדבר במקרה ולא הכינה עצמה לכך, אבל אם הניח בתו הבתול' מוכנת לכל מי שיבא עליה גורם שתמלא הארץ זימה כו' והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא יהיה קדשה ואין קונסין אותו שלא חייבה תורה אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה. עכ\"ל. לכאורה דברי רבינו קשה דיוקא אדיוקא דמתחילת לשונו שכתב שלא יאמר האב הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבא עליה בכל ממון שארצה משמע דאפילו לא הכינה אלא לא' המיוחד הרי זה בכלל לא תחלל כו' ואלו ממה שסיים וכתב אבל אם הניח בתו הבתולה מוכנת לכל משמע דוקא במכינה לכל הוא דמוזהר בלאו זה אבל אם הכינה לא' דוקא לא ועוד קשה מה שהקשה מרן כ\"מ ז\"ל דמדברי רבינו הכא משמע דאינו לוקה משום קדשה אא\"כ היא מוכנת לכך ובפ\"א מה' אישות כתב כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה. לפי שבעל קדשה יע\"ש ומ\"ש שצריך לדחוק שסמך שם אמ\"ש כאן אין לך דוחק גדול מזה ולא זו הדרך לסמוך אמה שיכתוב לקמיה:
וראיתי לרבינו בס' המצוות מצוה שנ\"ה שכתב כלשון הזה הזהירנו שלא לבא על אשה בלא כתובה ובלא קדושין והוא אומרו לא תהיה קדשה מבנות ישראל וכבר נכפלה אזהרה בזה הענין בלשון אחר והוא אומרו אל תחלל את בתך להזנותה ולשון ספרי אל תחלל את בתך להזנותה זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות ושמע ממני למה כפל לאו זה בזה הלשון ואין זה ענין נוסף בו וזה כבר קדם שהבא על הבתולה בין שיהיה מפתה או אונס שאין חייב שום עונש מן העונשין אלא קנס ממון ולקחת אותה כמו שיתבאר והיה עול' במחשבתינו שאחר שזה הדבר אין בו אלא קנס ממון שיהיה דינו כדין כל דבר שבממון וכמו שיש רשות לאדם ליתן לחבירו ממון כמו שירצ' ויפטרהו במה שיש לו אצלו שיהיה לו כמו כן התר שיקח בתו נערה ויתננה לאיש שיבעול אותה ויפטרהו מזה אחר שזה זכות מזכיותיו ר\"ל הן' כסף שהם לאבי הנערה או ג\"כ יתננה לו ע\"מ שיקח ממנו כך וכך דינרים על כן הזהיר מזה ואמר אל תחלל כו' לפי שזה שדנתי לעונשו ממון לבד הוא בשיקרה שיפתנה איש או יאנס אותה אבל כשיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמ' אחת אין דרך לזה והראיה בזה הטעם באומרו ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה לפי שהפתוי והאונס לא יקרה אלא מעט אבל כשיהיה הענין בבחיר' והסכמ' ירבה זה ויתפשט בארץ וזה טעם יפה ומשובח בזה הפסוק וזה לאו דפנויה לוקין עכ\"ל:
והנה מדבריו הללו השומע ישמע שדעת שפתיו ברור מללו דאפי' בשלא הכינה לכל אלא לזה האיש לבד הר\"ז עובר על לאו דקדשה ולאו דאל תחלל כמבואר אלא שבטעם הכתוב דלא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה פירש שהכונה לומר כי האיש העושה זה יבא להרבות זמה בארץ דכשם שבחר והסכים להשכיר את בתו לאיש הזה יבא לשוכרה לאחר ולמחר אחריני ויבואו לידי זמה שהאב יקח את בתו ואח את אחותו וע\"פ דבריו הללו הנה דברי רבינו בדין זה מבואר יפה דמתחי' כתב דקרא דאל תחלל הזהיר על האב שלא ישכיר את בתו הבתולה לבא עליה ואפי' לאדם אחד מיוחד מפני שאין האב רשאי בבתו לשוכרה בשביל ממון ומה שזכתה לו תורה ממון קנסה אינו אלא כשבא הדבר דרך מקרה ולא מפני שהוא רשאי לשוכרה וע\"ז נתן טעם שאם יש רשות לשוכרה למי שירצה יבא הדבר לידי זימה שכשם ששוכרה לאחד ישכור אותה לאחרים וז\"ש אבל אם הניח בתו הבתולה מוכנת לכל גורם שתמלא הארץ זימה והוא הטעם האמור בסיפיה דקרא דאל תחלל ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה וכמו שביאר הרב עצמו בס' המצוות דכשיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמ' אחת ירבה זו ויתפשט בארץ ויבא הדב' לידי זימה וע\"ז סיים והמכין בתו לכך הרי היא קדשה כו' ולוקה הבועל והנבעלת כו' כלומר דהמכין בתו אפי' לאדם אחד שלא בא הדבר דרך מקרה אלא שברצון ובהסכמת שניהם היה הדבר הרי זה לוק' משום לא תהיה קדשה כו' מעתה דברי רבינו שבדין זה ודבריו שבפ\"א מה' אישות הן שפה א' ודברים אחדים ומפני שהראב\"ד ז\"ל הבין כן השיגו שאין קדשה אלא בעומדת בקוב' של זונות כו' ולאו דוקא שעומדת ממש בקובה של זונות אלא שתהיה מופקרת לכל קאמר ומפני דלדעתו ז\"ל בעינן שתהיה מופקרת לכל דמהיכן נדע שהפקירה עצמה לכל ואפשר כי זה הבכו'ר על כן פירש דבריו ואמר שכשתהיה עומדת בקוב' של זונות מיד הרי היא נעשית קדשה והבועל אותה אפי' יהיה ראשון לפורענות ילקה מיד ודברי הראב\"ד ז\"ל שבכאן ושבפ\"א מה' אישות הם דברים אחדים ושלא כדברי מרן כ\"מ ז\"ל שהבין בדעת הראב\"ד דבעינן שתהיה היא יושבת דוקא הא לא\"ה אע\"פ שידענו שהיא מופקרת לכל לא הוייא קדשה:
ולבבי לא כן יחשוב דודאי כל שהפקיר' עצמה לכל והיא מוכנת לכל הבא עליה הרי היא קדש' כיון שידענו שזנת' עם אנשים הרבה ועדיין היא מופקרת אלא שמפני שלא יודע דבר זה בעומד' בחצרה וקרפיפה דיתכן דחזרה בה מיד אבל כשיהיה לה בית מיוחד' להכין עצמ' לבאין אליה אז יודע שהיא מופקרת אפי' היא מוכנת לדבר זה כדרך תמנתה ונקט הראב\"ד קוב' של זונות כי כך היא הדרך להיות מופקרת לכל כנ\"ל ועיין להרד\"ך ז\"ל בבית ט' חדר ז' ומ\"מ עיקר השגת הראב\"ד ז\"ל על רבינו הוא זה דמשמע ליה בדעת רבינו דאפי' שאינה מופקרת לכל אלא שזנתה ברצונה בלי פיתוי עם איש אחד לוקה משום קדשה וכמ\"ש בספר המצוות בהדיא ע\"ז השיגו שלדעתו ז\"ל אין קדשה אלא המופקרת לכל באופן שדברי רבינו והראב\"ד בדין זה הן הן הדברים שבפ\"א מה' אישות מר כי אתריה ומר כי אתריה יע\"ש:
ואין ספק שזה הבין ה\"ה בדעת רבינו בדין זה כי שם בפ\"א מה' אישות משמע ליה בדעת רבינו דאפי' בזונה שאינה מופקרת לכל לוקין משום קדשה ואם דברי רבינו שבדין זה הם כמו שהבין מרן כ\"מ יש לתמוה על ה\"ה שם שלא העלה בזכרונו דברים אלו שהם הפך דבריו ועיין ג\"כ למרן כ\"מ בפ\"ד מה' מלכים שהסכים בדעת רבינו דאפי' בשאינה מופקרת לכל היא קדשה והם הפך דבריו שכתב כאן ואין ספק דהדר ביה הרב ז\"ל כי הנכון כמ\"ש ועיין בפתיחת הספר להרב ע\"י שהשוה דעת רבינו עם דעת הראב\"ד ממ\"ש רבינו כאן בדין זה יעו\"ש ולדעתי הקצרה לא כיון יפה ואשתמיט מיניה דבריו שבס' המצוות שכתבנו ולדעתו השגת הראב\"ד על רבינו היא על הדרך שכתב מרן כ\"מ ואין בזה טעם:
וראיתי לה\"ה ז\"ל שם שכתב ע\"ש הראב\"ד שהשיגו לרבינו שאם כדבריו דאפי' בבא על האשה שאינה מופקרת לכל כל שבא עליה שלא בכתובה ושלא בקדושין לוקה משום קדשה א\"כ המפותה היאך משלם עליה ממון והלא לוקה אלא ודאי מדהוצרך לפיתוי אינה קדשה עכ\"ל וכונתו לומ' דבשלמא לדעתו ז\"ל מש\"ה משלם קנס ולא אמרינן מדנתפתתה הרי הפקירה עצמה לכל דזה אינו דמדהוצרך לפתותה ש\"מ שזו אינה ברצונה להבעל לו כמו הקדשה שברצונה מפקרת עצמה לכל מה שא\"כ לדעת רבינו דמיד שנתפתתה ובא עליה שלא לשם קדושין ילקה עליה משום קדש' ולא ישלם וזו ודאי אינה קושיא כלל לדעת רבינו שהרי ביאר דעתו בספר המצוות שהאונס והפיתוי כיון שאינן באין אלא דרך מקרה לא יהיה בזה שם קדשה דקדש' היא שמכינה עצמה לכך בלי פיתוי כלל דמיד שדברה עמה הסכימ' דעתה או דעת אביה לזה ומפני שכשיהיה הדבר בהסכמת שניהם יבא הדבר לידי זימ' שיתפשט וירבה כן כמ\"ש בספר המצוות ולהכי אינו לוק' עליו כי לא היתה בזה קדש' והדבר מבואר ומרוב פשיטותו לא חש ה\"ה ז\"ל לישב דבר זה ועיין בס' עץ החיים בלשונות רבינו ד\"א ע\"א ודוק ומה שיש לעמוד עוד על דברי רבינו דכאן הסכים לומר שכל הנבעלת בלא כתוב' וקדושין אנו קורין עליה אל תחלל את בתך להזנות' הרי שקראה זונ' לבא על הפנויה ואלו הוא ז\"ל פסק כרבנן דר\"א דאין זונ' אלא למי שנבעלת למי שאין קדושין תופסין בה עיין בדברי הרא\"ם בפרשת קדושים בפסוק זה דאל תחלל את בתך להזנות' ועיין שם בדברי הרמב\"ן בפי' התור' ובמ\"ש בספר המצוות בשורש החמישי ובמצוה שנ\"ה ועיין בס' ת\"ר שלא הבין כונת הרמב\"ן ותמה עליו מסוגיא דסנהדרין דע\"ו:
ועל מ\"ש רבינו ואין קונסין אותו שלא חייבה התור' קנס כו' אבל זו שהכינ' עצמה לכך הר\"ז קדשה כתב הראב\"ד ז\"ל וז\"ל ועוד שגם היא מפותה ומדעתה עשה עכ\"ל ונ\"ל שדעת רבינו הוא כמ\"ש התוס' בסנהדרין פ' בן סורר דע\"ג ע\"ב ד\"ה במפות' כו' דמפות' שאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו הקנס חייב לשלם לה יע\"ש והשתא מש\"ה פטר רבינו לקדשה מטעם קדשה ולא מטעם שהיא מפותה דאי מטעם מפות' משכח' לה שיתחייב אפי' שהיא מפותה בשאמרה בעת הפיתוי שאינה מוחלת הקנס וע\"מ כן נתפתתה וכן מבואר מדברי רבינו שכתב בתחילת דבריו שלא יאמר האב הריני שוכר בתי הבתולה בכל ממון שארצה כו' וע\"ז קאמר דכל שבא הדבר בהסכמת שניהם שלא בדרך פיתוי והכין בתו לכך אפי' שפי' שהוא שוכרה ע\"מ שישלם הקנס אין קונסין אותו אפי' ממון הקנס שאין אדם לוקה ומשלם ואפי' לא התרו בו נמי שאין כאן מלקות אינו משלם שאין זו אנוס' ומפותה שאמרה תורה והר\"ז קדשה דהשתא אין לפוטרו מהטעם שכתב הראב\"ד דמדעתו עבד דאף דמדעתו עבד מ\"מ הרי פי' שאינו מוחל לו הקנס ומ\"מ נראה שהראב\"ד חלוק ע\"ז וס\"ל דאע\"פ שאמרה בפי' דאינו מוחל לו כיון דס\"ס הרי נתפתתה ומדעתו עבד אין לו קנס דכיון דעיקר המעשה היה ברצונו או ברצונה אע\"פ שאמרה שאינה מוחל' לו הקנס אין לו עליו כלום שלא חייבה תורה אלא לאונס או על המפתה שלא מדעת אביה שעיקר המעשה היה באונס אבל כשהיה מדעת שניהם אין כאן קנס:
ויש להסתפק בבא על המפותה ונתחייב לתת לה כו\"כ ולא קנו מידו אם נתחייב במה שאמר לתת דנהי דקנס ליכא במפותה אבל במה שנתחייב בהנאת ביאתו חייב ואף למ\"ש התוס' בסנהדרין דמפותה שאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו הקנס דחייב לשלם יש לומר דדוקא בכי האי גוונא שאמרה שאינה מוחלת לו הקנס מחייב דכיון שלא נתפתתה אלא בהכי הו\"ל כאנוסה דהשתא לאו מדעתה עבדה שהרי פירשה שלא מחלה נרא' דהה\"נ כשנתפתתה ע\"מ שיתן לה כו\"כ אפשר שהוא חייב לתת כיון דבשביל הנאת ביאתו הוא מתחייב ומדברי מוהריק\"ו ז\"ל שכתבנו לעיל פ\"א הל' ג' שכתב בשורש קכ\"ט דמפתה שפיתה אותה ע\"מ שישא אותה לא מחייב לנושאה ולא לשלם לה קנס ובו\"פ נר' דה\"ה פיתה אותה ע\"מ שיתן לה כו\"כ וזה נראה הפך מ\"ש התוס' בסנהדרין כנז\"ל ואולם יש לחלק דדברי התוס' הם בשאמרה שאינה מוחלת לו הקנס דהו\"ל כאנוסה שהרי גילה דעתה שלא מחלה אבל כשמחלה הקנס ונתפתתה על תנאי שישאנה כל שלא קנו מידו אין כאן חיוב וכן נראה מדברי מהרימ\"ט בתשו' חח\"מ סימן כ\"ג שכתב עמ\"ש בגמ' בע\"ז ר\"פ השוכר את הפועל דס\"ג גבי אתנן בא עליה ואח\"ך נתן אתננה מותר ומוקמי' לה בישר' זונה שאמר לה הבעלי לי בטלה זה דלא קנאתו דבעי משיכ' וכתב ע\"ז הרב הנז' ושמא דאפילו חיוב אין כאן דכיון שאמר לה בטלה זה והיא לא זכתה בטלה ליכא נמי חיובא יע\"ש:
שוב ראיתי להרא\"ש בפסקיו שם באותה סוגיא דפ' השוכר שכתב וז\"ל טלה זה הא קמחסרה משיכה ק' לן הא שכר פעולה לא בעי קנין דפועל העושה עם בעה\"ב במה קנה שכרו וביאה דבר שנותנין שכר עליה הוא ואמאי לא נקנה הטלה לה בביאה ומכאן נ\"ל לדקדק דהאומר לפועל עשה עמי מלאכה זו ואני אתן לך חפץ פ' בשכרך יכול ליתן לו דמי החפץ אבל ודאי נתחייב לו החפץ או הדמים אבל גוף החפץ א\"א לו לקנות אלא במשיכה או שיהיה ברשות הפועל בשעת עשיית מלאכה עכ\"ל הנה מבוארי' דבריו דהבועל לשם זנות ונתחייב בכו\"כ חייב לתת דהו\"ל כשכירות פועל דלא בעי קנין ודברים אלו הם הפך דברי מהרימ\"ט שכתב ושמא כו' וכבר עמד על דבריו המ\"ל בפ\"ד מה' איסורי מזבח די\"ג גם על דברי מוהריק\"ו בתשו' קכ\"ט שכתבנו יש לתמוה דאמאי לא יתחייב לנושאה ולתת לו שאר כסות ועונה כיון שפיתה אותה ע\"מ כן דתיפוק לי משום שכירות בעלמא וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל דבמה שנתחייב לה הוא חייב ולא בעי קנין וכעת לדידי צריך ישוב:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..006de0107ca9babb6ca297170a1c0fd8fa88e714 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,86 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Virgin Maiden", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Virgin_Maiden", + "text": [ + [ + [], + [ + "שורש דין חזקת אנוסה או מפותה כל \n הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת אנוסה כו' וכל הנבעלת בעיר הר\"ז בחזקת מפותה. כלומר ונ\"מ לדמי הצער דאיכא בין אונס למפתה דכשהאיש והאשה מחולקים בטענותיהן והיא אומרת אנסת אותי וחייב אתה לאבי אף בדמי הצער והוא אומר לא כי אלא פיתיתי אותך ופטור אני מדמי הצער חזינן אי שניהם מודים שהמעשה היה בשדה חזקת השדה הוא שהייתה אנוסה ומשלם לאביה אף דמי הצער ואם שניהם מודים שהיה בעיר חזקת עיר הוא שהיתה מפותה ומשלם לאביה שאר הדברים חוץ מהצער ובשאין לה אב דאז קנס וב\"ופ לעצמה וכשהיא מפותה אין לה לא קנס ולא ב\"ופ דאחוליה אחילתיה כדמוכח בריש אלו נערות דל\"ב ובריש פ' נערה ד\"מ וכמ\"ש מרן כ\"מ לקמן בפ\"ב הל' י' נ\"מ לכל הדברים דאם היה המעשה בעיר דעומדת בחזקת מפותה פטור המפתה בכל ואם היה המעשה בשדה והיא בחזקת אנוסה חייב בכל.
וכתוב בהשג' הראב\"ד וז\"ל חיי ראשי חזקה זו איני יודע מה תועלת יש בה אם יש שם עדים יבואו ויעידו ואם אין שם עדים קנס אין שם ואם לענין ג' דברים אם יש טענה ביניהם זה כלל גדול בדין המע\"ה והעיר והשדה שוות הם עכ\"ל הנה זה שכתב הרב דכשאין עדים בדבר קנס אין שם אלא ג' דברים הוא דאיכא בינייהו לפי מ\"ש אף ג' דברים ליכא בינייהו אלא כשאין לה אב דלפי טענתה שהיתה אנוסה חייב בבושת ופגם וצער לעצמה ולפי טענתו שפיתה אותה פטור מכולם אבל כשיש לה אב שאפילו היתה מפותה כדבריו חייב בבושת ופגם וכמ\"ש רבינו לקמן בפ\"ב הל' י\"ב ליכא בינייהו אלא צער בלבד וחדא מינייהו נקט הראב\"ד ז\"ל ומ\"ש דכל שאין עדים בדבר זה כלל גדול בדין המע\"ה והעיר והשד' שוות הן כוונתו ז\"ל דאע\"ג דאיכא בשדה חזק' דאנוס' כל דליכא עדים בדבר אלא שהוא הודה שהיה המעש' בשדה מהמנינן ליה במ\"ש שהיתה מפותה במיגו דאי בעי אמר בעיר היה או להד\"מ דאע\"ג דעכשיו שהוא אומר שהיה בשדה איכא חזקה דאנוסה והו\"ל כמיגו במקום חזקה אפ\"ה מהימן ולא מפקי' מיניה ממונא דמיגו במקום חזקה אי אמרינן או לא בעיא דלא איפשיטא היא בפ\"ק דב\"ב ד\"ה ע\"ב ופסקו הפוסקים ז\"ל דמספקא לא מפקינן ממונא מיד המוחזק וכמו שבא הדבר מבואר בדברי מרן ב\"י ח\"מ סי' ע\"ח ולהרב ש\"ך שם ס\"ק י\"ט ובכללי המיגו שלו שם סי' פ\"ב סק\"י וע\"ש.
ומרן כ\"מ ז\"ל ישב דברי רבינו ז\"ל דמיירי בדאיכא עדים על עיקר המעשה והמה ראו אם היה בעיר או בשדה אלא שלא ידעו אם היה באונס או ברצון אם היה בעיר חזקה שהיא מפותה אם לא צעקה ולא העידו העדים ששלף חרבו עליה ואם היה בשדה חזקה שהיא אנוסה עכ\"ל ומבוארים דבריו דאי ליכא עדים בדבר על עיקר המעשה אף רבינו אזיל ומודה לדברי הראב\"ד ז\"ל שאפילו הודה האיש שהיה המעשה בשדה מהימן במ\"ש שהיתה מפותה ולא מהני חזקת השדה כלל והיינו מהטעם שכתבנו דאז מהימן האיש במיגו ועיין למהר\"ם אלשקר בסימן צ\"ד שדבריו תמוהים בזה יע\"ש ולפי האמור בטעמו של הראב\"ד דלא השוה העיר והשדה אלא בדליכא עדים מטעם דאית ליה לאונס מיגו כדאמרן הנה לענין איסורא דאשת איש שזינתה אפשר דאזיל ומודה דחזקת עיר שהיתה מפותה ואסורה לבעלה וחזקת שדה שהיתה אנוסה וכ\"כ מהר\"ם אלשקר בסי' ע\"ז וצ\"ד, וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' קע\"ז הגהת הטור אות ב' שתמה עליו דא\"כ מאי מקשה הראב\"ד לרבינו חזקה זו איני יודע מה תועלת יש בה כו' כיון דמהני חזקה זו לענין איסורא היכא דליכא עדים יע\"ש וזו אינה קושיא לדעתי הקצרה דמדברי רבינו מבואר דחזק' זו אהני לענין ממונא דאונס ומפת' וע\"ז השיגו דלענין ממונ' לא נ\"מ מידי דזה כלל גדול בדין המע\"ה אבל לענין איסורא ודאי אזיל ומודה והדבר ברור.
והרב מ\"ל ז\"ל כתב וז\"ל נראה בעיני דלא אמר רבינו חזקה זו אלא לומר שאם ראוה עדים מרחוק ולא ידעו אם באונס אם ברצון דבעיר אינה נאמנת לומר אנוסה הייתי ליטול הצער ולהנשא לו בע\"כ ובשדה נאמנת ודנין בה כדין אנוסה אבל לעולם אם טענה בין בעיר בין בשדה שהיתה אנוסה משביעין אותו על טענתה כדי לפטור עצמו מן הצער ולא אמרי' כיון שלפי דבריו נבעלת בעיר ע\"כ מפותה היתה מהאי חזקה דכל הנבעלת בעיר דאטו לא סגי בלא\"ה הרי אפשר דבעיר נמי נאנסה ולא תועיל חזקה זו אלא שלא להאמינה ליטול המינו ותדע שהרי כתב רבינו לקמן היא אומרת אנסת אותי והוא אומר פיתיתי אותך נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם ואם איתא נשאל אותה אם טענתה היא שנבעלת שאמרה אנסת אותי טענה כו' אלא ודאי לענין שבועה בין בעיר בין בשדה משביעין אותו שבועת הסת וה\"ה למ\"מ ודלא כמהרח\"ש בא\"ה סי' ט\"ז שכתב כיון דחזקה דעיר מפותה היא אינה יכולה להשביעו אם טענה אנוסה הייתי עכ\"ל.
ובדברי הרב מ\"ל הללו נדרשתי מאת מורינו הרב המופלא מקור מים חיים נר\"ו לגלות דעתי בכוונת דבריו וכה הייתה תשובתי, אחרי נשיקת מדרך כפות רגלי אדוני בכריעה והשתחויה על אפים הנה באתי היום בהורמנותיה דמר להרצות לפניו קוצר דעתי החלושה בדברי הרב מ\"ל ז\"ל אשר מר ניהו רבא מבקש לו תבונות בכונת דבריו כי לכאורה באו משוללי הבנה דמאחר שהקדים הרב ז\"ל וכתב דכל דאיכא עדים בדבר דוקא בעיר אינה נאמנת האש' לומר אנוסה הייתי ליטול הצער ולהנשא לו בע\"כ אבל בשדה היא נאמנת לומר אנוסה הייתי ודנין בה כדין אנוסה משום דאית לה חזקה איך חזר תכ\"ד וכתב אבל לעולם אם טענה בין בעיר בין בשדה אנוסה הייתי דמשביעין אותו על טענתה דלפ\"ז העיר והשדה שוות הן דלעולם האיש נאמן בשבועה ומאי אהני לן חזקת העיר וחזקת שדה כיון דלא נ\"מ מידי ועוד דלפי מה שסובר השתא דאפילו בשדה דאית לה לאשה חזקת אנוסה האיש מהימן בשבועה מה זה שכתב אחר כך ולא תועיל חזקת מפותה בעיר אלא לשלא נאמין אותה על טענתה ליטול ממנו דמבוארין דבריו דכל דלית ליה חזקה המסייעו מהמנינן לדידה שתטול ממנו וזה הפך מ\"ש תחילה דאפי' בשדה משביעין אותו על טענתה ואף אם נאמר שזה שכ' דבין בעיר בין בשדה משביעין אותו באו הדברים שלא בדקדוק דודאי אזיל ומודה הרב ז\"ל דבשדה היא נאמנת ותטול והוא ז\"ל לא בא אלא לומר דבעיר אע\"ג דמסייע ליה החזקה דמפותה לא מהימן בלי שבועה הפך מ\"ש מהרח\"ש ז\"ל מלבד מה שיש בזה מהדוחק דמדאיכפל תנא ותני זה פעמים כלשון הזה דבין בעיר בין בשדה משביעין אותו ש\"מ תנא דוקנא הוא עוד בה מה טעם יש לחלק בין החזקות ולמה בחזקה דעיר לא מהמנינן לאיש בלא שבועה משום דאמרינן אטו לא סגי בלא\"ה דאפשר דבעיר נמי נאנסה ובשדה מהמנינן לדידה שתטול ולא אמרינן מהאי טעמא דאטו לא סגי בלא\"ה דאפשר דבשדה נמי נתפתתה ועוד דמה זו ראיה מצא לדבריו מדברי רבינו לקמן בפ\"ב גבי היא אומרת אנסת אותי כו' ואם איתא נשאל אותה על טענתה כו' דאטו לדידיה מי ניחא דלדידיה נמי תקשי אמאי סתם וכתב משביעין אותו נשאל אותו אם יאמר שהיו בשדה תהיה היא נאמנת ותיטול שהרי לדידיה חזקת שדה אלימא טובא דמהמנינן לדידה שתטול ממנו.
כי ע\"כ נלע\"ד בירורן של דברים דודאי מילתא דפשי' טובא היא דכל דאיכא עדים על עיקר המעשה שראו הדבר מרחוק והמה ראו אם היו בעיר או בשדה אלא שלא ידעו אם היה תחילתו באונס או ברצון דאהני חזקת השדה להאמינה לדידה ולדון אותה בחזקת אנוסה וכמו שהקדים הרב וכתב בפתח דבריו אבל כשאין עדים על עיקר המעשה ועל פיהם וטענתם של האיש והאשה אנו עתידין ליתן את הדין אז ודאי אם טענה האשה בין בעיר בין בשדה שהיתה אנוסה והוא אומר דמפותה היתה אז מהמנינן ליה אפי' בשדה דאית לה חזקה דאנוסה במ\"ש שהיתה מפותה ובשבועה והטעם דכל דליכא עדים אית ליה מיגו ומיגו במקום חזקה בעיא דלא אפשיטא היא בפ' קמא דב\"ב ומספיקא לא מפקינן ממונא יע\"ש, ובדליכא עדים על עיקר המעשה הוא שכתב הרב מ\"ל דבין בעיר בין בשדה משביעין אותו על טענתה ושיעור דבריו כך הוא דמתחילה הקדים וכתב דנראה בעיניו דלא אמר רבינו חזקה דמהמנינן לאשה בחזקה דשדה אלא בדאיכא עדים על עיקר המעשה אבל כל דליכא עדים לא מהמנא ואח\"כ כתב דלעולם כלומר אפי' יהיה האופן דליכא עדים בדבר דמהמנינן לאיש בין בעיר בין בשדה לא מהמנינן ליה בלי שבועה אפילו בעיר דאית ליה מיגו דלהד\"מ וחזקה דמפות' מטעמא דאטו לא סגי בלא\"ה וע\"ז כתב ולא תועיל חזקה דעיר אלא שלא להאמינה ליטול ממנו כלומר דממ\"ש רבי' דחזקה דעיר שהיא מפותה משמע לכאורה דבא לומר דכיון דאיכא חזקה דמפותה מפטר בלא שבועה דאי לא למנ\"מ כתב כן כיון דבין בדאית ליה חזקה דמפותה ובין היכא דלית ליה חייב שבועה לזה כתב דאה\"נ דלא היה צריך לומר אלא דחזקת שדה שהיא אנוסה דבחזקת עיר שהיא מפותה לא נ\"מ מידי אלא שכתב כן לומר שאינה בחזקת אנוסה כחזקה דשדה שאלו היה כן היתה נאמנת ותטול ודוקא בדאיכא עדים על עיקר המעשה דבהכי מיירי רבינו ז\"ל כמו שהקדים הרב בתחילת דבריו.
ומ\"מ נלע\"ד שאף בשדה דמהימנינן לאשה שהיא בחזקת אנוסה ותטול לא מהימנינן לה בלי שבועה מהטעם הזה שכתב הרב דאטו לא סגי בלא\"ה, ואפשר דבשדה נתפתתה ובריש כל הנשבעין שנינו שהנחבל הוא מהנשבעין ונוטלין וזו ג\"כ מכללן היא אלא שהרב ז\"ל עדיפא מינה אצטריך לאשמועינן דאפי' לגבי דידיה דאיכא תרתי לטיבותא חזקת עיר מפותה ומיגו וחזקה דממונא אפ\"ה משביעין אותו כ\"ש לגבי דידה דלא מהימנא אלא בשבועה דלית לה אלא חזקה דשדה לחודה וע\"ז הביא ראיה לדבריו דאפי' בעיר ואפי' היכא דליכא עדים משבי' אותו על טענתה ממ\"ש רבינו לקמן בפ\"ב גבי היא אומרת אנסת אותי והוא אומר כו' דמשביעין אותו שבועת התורה כמודה מקצת וע\"כ דמיירי בדליכא עדים על עיקר המעשה מדחייבו שבועת התורה משום מודה מקצת שהודה על הבושת והפגם וכפר בצער ואי איכא עדים בעיקר המעשה לא הוי מודה מקצת וכמ\"ש רבינו בפ\"ב מה' טוען דכל שלא היה יכול לכפור בדבר לא מקרי מ\"מ ואי איכא עדים בדבר הרי אינו יכול לכפור מעתה כיון דרבינו מיירי בדליכא עדים על עיקר המעשה אין מקום למה שהקשינו לדברי הרב דלדידיה תקשי אמאי סתם וכתב דמשביעין אותו דנשאל אותה ואם תאמר שהיו בשדה תהיה האשה נאמנת דכל דליכא עדים אפי' שיאמר שהיו בשדה האיש נאמן משום דאית ליה מיגו דלהד\"מ או היה בעיר, באופן עלו ובאו דברי המ\"ל דבר דבור על אופניו אין בהם נפתל ועקש לקוצר דעתי החלושה ואם בעיני דמר דשפיר חזו יכשר הדבר מה טוב ואם אין יהיו דברי כקש ומלאך ה' דוחה והיה שכרי על הדרישה ועל הפרישה ויחי אדוני המלך חיים עד העולם אכי\"ר." + ], + [ + "שורש אונס ומפתה המפותה \n שלא רצה להנשא וכו' הר\"ז נותן קנס. בפרק אלו נערות דף ט\"ל וכתב הרמ\"ל דמפתה שפיתה אשה האסור' לו וקדש אותה אם היא מחייבי לאוין או עשה דתפסי בה קדושין אע\"פ שכופין אותו להוציא מועיל כניסתו לפטור עצמו מהקנס שהרי קיים קרא דמהר ימהרנה לו לאשה בקדושין אלו והכי איתא בפרק הבא על יבמתו דנ\"ט גבי מ\"ש אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי דקאמר רב אחא בר יעקב דלהכי קתני אם נשא נשוי לומר שאינו משלם קנס במפותה אע\"ג דקי\"ל כרב דמוציאה כמו שפסק רבינו לקמן בפרקין הל' ו' ופי\"ז מה' א\"ב הל' ט\"ז ותמה על רבינו שלא השמיענו חידוש זה דרב אחא בר יעקב והניחה בתימא ולכאורה עלה על דעתי לומר ע\"פ מה שהקשו התוס' שם דלמאי נ\"מ קאמר דאינו משלם קנס כיון דס\"ס הרי יש לה כתובה ותירצו דכתובת בעולה דרבנן א\"נ מה שמוציאה בגט היינו מדרבנן יע\"ש וסבור הייתי שכונתם לו' דתנא דבריי' דקתני דאם נשא נשוי לומר שאינו משלם קנס במפותה היינו לדין התורה דליכא כתובה אבל השתא דתקינו רבנן כתובה לבעולה לא נ\"מ מידי כיון דבמקו' קנס איכא כתובה שוב ראיתי להרב ז\"ל לקמן הביא דברי התוס' הללו וכתב שכונתם היתה למ\"ש הרב הנמקי דאיכא טובא בין קנס דאורייתא לכתובה דרבנן שזו כסף צורי וזו כסף מדינה וזו היא שיטת רבינו בפ\"ד מהל' אישות דכתובה אינו אלא מדרבנן ומכסף מדינה יע\"ש.
עוד כתב הרב דמאי דנקט לה תנא דבריית' במפותה לכ\"ג ולא בשאר איסורי לאוין ועשה משום דבעי למנקט לה אליבא דכ\"ע ואף לר\"ע דס\"ל אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ועשה ושוב הוקשה לו אמאי לא נקט לה במחזיר סוטתו וכגון שזינתה אשתו מן האירוסין שלא כדרכה וגרשה וחזר ופיתה אותה דאם נשאה אהנו לה נשואין למפטריה מקנסא וכי תימא היא גופה תיקשי לסוגיית הגמרא דלא אשכח פתרי לאוקומי קרא דכי תהינה לאיש שתי נשים אליבא דר\"ע כי אם בבעולה לכ\"ג ואמאי לא אוקמוה במחזיר סוטתו כבר התוס' בפרק החולץ דמ\"ט ד\"ה סוטה הקשו קושיא זו ותירצו דלא בעי לאוקומיה בסוטה משום דשנואה משמע שהיתה שנואה מתחלה ע\"כ ותמה על דברי התוספות הללו שאם היתה הקושיא דלוקמה לקרא אליבא דר\"ע במי שזינתה אשתו תחתיו ולא גרשה הוה ניחא תירוצם שזו לא היתה שנואה בתחילת נישואיה אבל אם הקושיא היא למחזיר סוטתו לאחר שגרשה שכבר הכריחו התוס' שאף זו לר\"ע לא תפסי בה קדושין א\"כ הרי זו שנואה בתחילת נשואיה עכ\"ל וקושיא זו איני מכיר דאף בשגרשה וחזרה נמי לא מקרי שנואה מעיקר' כל שהיתה מותרת לו בנשואין הראשונים קודם שזינתה דשנואה מתחילת ביאתה לעולם בעינן שלא היתה לו אצלה שעת התר וראיה לדבר ההיא דפריך תלמודא בפ' אלמנה לכ\"ג דס\"ט גבי קרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו ומשנינן לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא והאי לאו זר אצלה מעיקרא הרי דאפי' גבי מחזיר גרושתו קאמר דלא מקרי זר אצלה מעיקרא אע\"ג דבנשואין הללו זר אצלה מעיקר' הוא א\"ו כדאמרן דבעינן שיהיה זר או שנואה מעיקרא שלא היה להם שעת התר בעולם ומהתימה על הרב מ\"ל איך אשתמיט מיניה סוגיא זו וצ\"ע.
ולעיקר הקושיא תירוציו נכונים דלהכי לא נקטו בגמ' מפתה סוטתו ונשאה דפטור מקנס אי משום דאפי' לא נשאה אין לה קנס דהו\"ל כיוצאת משום שם רע דאין לה קנס ואי משום דכיון דקנסה לעצמה הא אחילתיה כדאיתא בפ' א\"נ דל\"ב ובריש פרק נערה ד\"מ ואי משום דבסיפא דההיא ברייתא פליגי ר\"א וחכמים ונקט רישא בהכי אגב סיפא וע\"פ מ\"ש דמחזיר סוטתו הוי כיוצאת משום ש\"ר דאין לה קנס ישב ג\"כ ההיא דדף כ\"ט גבי פלוגתא דר\"ש התימני ורשב\"מ בקרא דולו תהיה לאשה דמהדר תלמודא אמאי דביני ביני ולא קא' דמחזיר סוטתו איכא בינייהו אמנם ע\"פ האמו' ניחא דהו\"ל כיוצאת משום ש\"ר דלכ\"ע אין לו קנס וליכא בינייהו מידי.
עוד כתב ואני מסתפק באונס יבמה לשוק ועבר וכנסה מהו כיון דבעניותינו צריכה גט מספק דלא ידעינן אי קדושין תפסין בה או לא וא\"ת דאין קדושין תופסין פשיטא דלא אהנו מעשיו כלל וחייב הוא בקנס וא\"כ כיון דפשיטא דהוא חייב בקנס בודאי וס' הוא אם בכניסה זו נפטר הו\"ל כבריא בחיובא וס' בחזרה כו' ודעתי נוטה דפטור ואין כאן מקום להאריך עכ\"ל ואין ס' שט\"ס נפל בדברי הרב ז\"ל ובמקום אונס יבמה לשוק צ\"ל מפתה יבמה לשוק דהא באונס לא מפטר בכניסה דהאונס נותן מיד והמפתה כשלא יכנוס אלא שעדיין יש לתמוה דבמפתה נמי אין מקום לספק זה שהרי כיון שהיא יבמה הרי נתארסה ונתגרשה דקנסה לעצמה ובמפותה ליכא מידי דהא אחילתיה וכמ\"ש הרב ז\"ל גופיה לעיל מזה סמוך ונראה ואי לר\"י הגלילי אין קנס לארוסה שנתגרשה ואולי קמספקא ליה הכי לתנא דברייתא דמייתי התם תלמודא בדף ל\"ח ע\"א דס\"ל לר\"ע דנערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לאביה דהשתא לאו בת מחילה היא, ובחופשי בשיטת הר\"ב ז\"ל שם באותה סוגייא ראיתי שהביא מ\"ש התוס' בפ' בן סורר דע\"ג ע\"ב ד\"ה במפותה כו' דמפותה שאמרו בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו הקנס מחייב שהרי לא מחלה יע\"ש והשתא אפ' דמספ\"ל בשפיתה יבמה ואמרה בשעה שבא עליה שאינ' מוחלת לו הקנס וחזר וכנסה אי מפטר בכניסה זו.
איברא שבעיקר דברי התוס' ז\"ל הללו יש לי לדון עליהן מההיא דפריך תלמודא בריש פ' נערה לאביה נמי פשיטא מדקיהיב מפתה דאי לעצמה כו' מדעתה עבד יע\"ש ולדברי התוס' דכל שאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו חייב מאי קושיא דאכתי לא שמעינן מההיא דריש א\"נ דקנסה לאביה דשפיר איכא למימר דהוי לדידה והא דקיהיב מפתה היינו בשאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו ואין לומר דאי מתני' דאלו נערות מיירי בשאמרה בפי' שאינה מוחלת אמאי קתני מתני' דהמפתה נותן ג' דברים דהיינו בושת ופגם וקנס ואי בשפירשה ואמרה שאינה מוחלת לתני נמי דמשל' לה את הצער שהרי פירשה שאינה מוחלת לו כלום דהא לא קשיא דאיכא למימר דצער אינו משלם לעולם אפילו בשפירשה בפי' שאינה מוחלת לו דכיון דס\"ס מדעתה עבד וכל דמדעתה ליכא צערא כדאמרינן בגמ' לא מחייב בדבר שלא היה לה אבל קנס שחייבו הכתוב בשביל הנאת ביאתו וכן בושת ופגם הבא עליה בשבילה כל שפירש' שאינה מוחלת לו מחייב לעולם שהרי לא מחלה לו ואפ' דדחיקא ליה מלתא לאוקומה למתני' דא\"נ בשאמרה בפי' בשעה שבא עליה שאינה מוחלת דכל כי האי הי\"ל לפרש.
שוב ראיתי למהרי\"ק בשורש קכ\"ט שכתב דאפי' התנה עמה בשעת מעשה שישאנה וע\"מ כן נתפתתה אפי' לא ישאנה אח\"כ אינו משלם לה כלום כיון דמדעתה עבד והביא ראיה לדבריו מהך דריש פרק נערה דפריך לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה כו' מדעתה עבד ואם איתא דכשהתנה עמה שישאנה וע\"מ כן נתפתתה כשלא ישאנה אח\"כ מחייב בקנס וב\"וף מאי קושיא אימא דאי ממתני' דא\"נ אכתי לא הוה שמעינן דלאביה הוא ולא לעצמה ומאי דקא יהיב מפתה היינו בשהתנה עמה בשעת מעשה שישאנה ואח\"כ לא נשאה ואין זה דוחק דהא עיקר קרא דמפתה מיירי במפתה לשם אישות כדאיתא בקדושין פ\"ב דמ\"ו ע\"א לרב הונא ולחייא בר רב וכן רב יוסף לשיטת רש\"י ולשיטת הערוך ולרוב גירסת הספרים דגרסי אלא אמר רב נחמן בר יצחק לומר שמשלם קנס במפותה והכי הוי מסקנא דסוגיא התם ודחייא דרב דבעי לאוקומי התם בפיתה שלא לשם אישות לא קאי התם לפי אותה גירסא וא\"כ שפיר מצינן לפרושי מתני' דא\"נ דקתני דהמפתה נותן ג' דברים דמיירי לעצמה ובפיתה לשם אישות ואח\"כ אינו רוצה לכנוס כדקתני סיפא המפתה כשיוציא דהיינו כשלא יכניס אלא ודאי כל דמדע' עבדה אעפ\"י דקמטעי לה לא מחייב דאע\"ג דבעלמא אמרינן מחילה בטעות לא הויא מחילה הכא שאני דכיון שנבעלה שלא ע\"י קדושין גילה דעתה דלא איכפת לה בב\"ופ דלא נתכוונה זו אלא להנאת בעילה דהא פשיטא דאפי' פיתו אותה לשם אישות אינה מקודשת כיון שלא נתרצה האב ועיין להראנ\"ח ח\"א סי' י\"ו ומהר\"מ די בוטון סי' כ\"ה שהסכימו בזה עם מהרי\"קו יע\"ש.
ולדידי הדבר צ\"ת שלפי דברי מהרי\"ק נלע\"ד דאפילו בשהתנה עמה לשלם לה הבושת והפגם והקנס וע\"מ כן נתפתתה יהיה פטור כיון דסוף סוף מדעתה עבד והויא לה כמחי' בטעות דכיון שנתפתת' גילה דעתה דלא איכפת לה בב\"ופ ולא נתכונה זאת אלא להנאת בעילה ואעפ\"י שאמרה בשעת מעשה שהיא אינה מוחלת סוף סוף הרי מדעתה בא עליה ואעפ\"י שהיתה סבורה שהיה חייב לשלם אכתי הו\"ל כמחילה בטעו' וכיון שכן דברי התוס' בסנהדרין דע\"ג שכתבו שאם אמרה בשעת מעשה שהיה חייב לה הקנס מיחייב הם הפך דברי מהרי\"קו ז\"ל ועיין במ\"ש לקמן בפ\"ב הל' טו\"ב בס\"ד ומ\"מ בעיקר הראיה שהביא מההיא דריש פרק נערה יש לגמגם בה דכיון דמקרא דאם מאן ימאן שמעינן דאפי' כשהיה ממאנ' בו חייב לשלם הקנס א\"כ שפיר פריך תלמודא דמדקיהיב מפתה אפי' כשרוצ' לכונס' והיא ממאנ' בו שמעי' דלאביה הוא דאי לעצמה הא מדעתה עבד ואמאי כשהיא ממאנת בו משלם קנס וי\"ל ועיין בליקוטי הרב בצלאל שם בר\"פ נערה ודוק.
ולמאי דאתינן עלה בעיקר הס' שנסתפק הרב מש\"ל ז\"ל במפתה יבמה לשוק מלבד מ\"ש ליישב דעיקר הס' הזה הוא בשאמרה בשעת מעשה שאינה מוחלת לו הקנס וכמ\"ש ע\"ש התוס' עוד י\"ל דנפקא מינה על הקטנה דלאו בת מחילה היא כמ\"ש התוס' ז\"ל שם בר\"פ נערה על הא דפרכינן ואביה נמי פשיטא וז\"ל אף ע\"ג דא\"ל דהא דמחייבינן מפותה היינו בקטנה דלא שייך בה מחילה וכדרבנן דאמרי יש קנס במקום מכר מ\"מ משמע ליה דבנערה מיירי דפשטא דמתני' על אלו נערות דרישא קאי עכ\"ל וכן כתוב בליקוטי הר\"ב שם ע\"ש הרא\"ש ז\"ל יע\"ש ועיין להרב מש\"ל ז\"ל לקמן בפ\"ב די\"ג שכתב שדבר זה אם פתוי קטנה במקום שהקנס לעצמה אי אמרי' לאו בת מחילה היא צריכין אנו למוד'עי יע\"ש ודברי תוס' הללו מבוארים דאפי' במקום שהיא שלה לאו בת מחילה היא ולאו למוד'עי הוא צריך ודוק.
איברא שבעיקר דברי התוס' יש לגמגם דהיכי מצינן למימר דהא דמחייבינן מפתה היינו בקטנה דא\"כ יתחייב ג\"כ בדמי צערה כדין אונס והא קי\"ל פתוי קטנה אונס הוא וכדאיתא בפ\"ד אחים דל\"ג ובפ' הבא על יבמתו דס\"א וכמ\"ש התוס' עצמן לעיל בפ\"ק ד\"ט ע\"א ד\"ה אבע\"א ולעיל בפ' א\"נ ד\"מ ע\"ב ד\"ה הא לא\"ה כו' יע\"ש ואלו התם בפרק א\"נ קתני המפתה נותן ג' דברים והאונס ד' מה בין אונס למפתה האונס נותן את הצער ואי מיירי בקטנה כיון דפיתוי קטנה אונס הוא הי\"ל לשלם את הצער ואין לומר דאף אם נאמר דפיתוי קטנה אונס הוא מ\"מ אינו משלם את הצער כיון שלא בא עליה באונס אלא ברצון ולית לה צער דהא ודאי ליתא כיון דאין לקטנה רצון דקלישה דעתה אין ס' דאית לה צער וכ\"כ בהדייא הראב\"ד ז\"ל בהשגות פ\"ב מה' סוטה הל' ד' יע\"ש וכמו כן ק' דאי בקטנה אמאי קתני אם רצה להוציא יוציא הרי פיתוי קטנה אונס הוא ומחייב בעשה דולו תהיה לאשה כאונס ועיין להרב מ\"ל לעיל פי\"א מה' אישות הל' ח' ד\"ה הן אמת כי שם הכריח בדברי התוס' שכתבנו דפיתוי קטנה אונס הוא ולפ\"ז לא ידעתי מאי קא מספקא ליה הכא לגבי קטנה כשקנסה לעצמה אם היא בת מחילה וכעת צריך ישוב.
ועמ\"ש רבינו ואם \n רצה וכנסה למפותה כו' כותב לה כתובה כשאר הבתולות. כתב הרב מ\"ל שלא מצא מקום לדין זה ושהתוס' ורבינו יהונתן הביא דבריו הנ\"י ז\"ל בפרק הבע\"י ד\"ס עלה דאמרינן התם לומר שאינו משלם קנס במפותה כתבו דכתובת מפותה אינו אלא מנה כשאר הבעולות וכן הוא דעת הראב\"ד הביא דבריו הר\"ב בליקוטיו בפ' א\"ן דט\"ל עלה דאמרי' לכשיוציא אשתו היא יע\"ש וע\"ז הביא דברי רש\"י בפ' משפטים על פסוק מהר ימהרינה לו לאשה שכתב ג\"כ כדברי רבינו שכותב לה כתובה מאתים כשאר בתולות וצדד בדברי רש\"י הללו ב' צדדים דאפשר דס\"ל דכתובת בתולה דאורייתא היא וא\"נ דמדרבנן היא אלא דפי' הכתוב דויצאה אשתו עמו דקאי קרא על המנהג הנהוג בפני האדם יע\"ש וצד זה האחרון נראה יותר דס\"ל לרש\"י דעיקר כתובה הוא מדרבנן ואפילו כתובת בתולה וכמו שהכריחו ההגהות מיימוניות לעיל פ\"י מהל' אישות ד\"ז מדברי רש\"י פ\"ק דסנהדרין יע\"ש ודלא כמ\"ש הרא\"ם דרש\"י פסק כמ\"ד דהויא דאורייתא דההיא דסנהדרין הוי תיובתיה באופן דמלתא כדנא אי כתובת אשה הויא דאורייתא או דרבנן במחלוקת היא שנוייה כמ\"ש ההגהות מיימוניות ז\"ל לעיל פ\"י מה' אישות ואי כתובת מפותה היא מנה או מאתים ג\"כ שנויה במחלוקת ולדעת רבינו והטור בסי' קע\"ז הוי מאתים ולדעת התוס' ורבינו יהונתן והראב\"ד אינה אלא מנה ועיין בתשו' הר\"ש בן הרשב\"ץ סי' נ\"א ותשובה זו לא ראה הרב מ\"ל ועיין יד אהרן סי' קע\"ז אות ה'.
ומ\"ש עוד רבינו רצתה \n היא כו' כופין אותו וכונס ונותן קנס שנאמר ולו תהיה לאשה הר\"ז מצות עשה כו'. הנה הרדב\"ז ז\"ל בתשו' השניות ח\"א סי' ס\"ח נשאל על מי שאנס נערה ואסר הנאתה עליו אי חל עליה איסור הנדר להפקיע מעליו עשה דולו תהיה לאשה והשיב דכיון דחל עליו מעיקרא עשה דולו תהיה לאשה תו לא פקע עשה זה ע\"י נדרו ולא דמי למי שאוסר על עצמו ישיבת סוכה או אכילת מצה דחל הנדר דהתם שאני דהוו מצות שבין אדם למקום אבל בדברים שבין אדם לחבירו לא חל הגע עצמך שהיה חייב לחבירו מנה ואמר פ' מודר מנכסי כלום חל הנדר על המנה שהוא חייב ה\"נ לא שנא והמדי' את אשתו דחל עליו הנד' היינו משום דבידו לגרשה והביא עוד ראיה מהא דאמרינן כהן שאנס אשה ונשאה ועבר וגרשה הר\"ז לוקה שהרי עבר על לא תעשה ואינו יכול לקיים עשה שבו ואמאי לוקה יאסור הנאתו עליה ונדחה העשה למפרע מעליו אלא ודאי לא יועיל ועליו לקיים העשה ונושא אותה ולא יוכל לשלחה כל ימיו אלא שב\"ד כופין את האונס לרצות את הבת עד שתתרצה ואם לא נתרצי' פטור מהנדר עכ\"ל יע\"ש.
ויש לתמוה שנראין דבריו הפך סוגיית הגמ' במכות דט\"ז ע\"א עלה דאמרי' התם זה הכלל כל מצות ל\"ת שיש בה קום עשה אין חייבים עליה אר\"י אין לנו אלא זאת ועוד אחרת א\"ל ר' אלעזר היכא א\"ל לכי תשכח נפק דק ואשכח דתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו היכי משכחת לה כו' אלא אמר רב שמי מנהרדעא כגון שהדירה ברבים כו' ואם איתא לדברי הרב ז\"ל דכל שיש עשה דולו תהיה לא חל הנדר היכי קאמרי בגמ' משכחת לה בטלו ולא בטלו כגון שהדירה ברבים או שהדירה ע\"ד רבים והלא אין הנדר חל כיון דאיכא עליה מצות דולו תהיה לאשה איברא כי לפי מ\"ש רש\"י שם בד\"ה ע\"ד רבים וז\"ל שמצא בה עון שאסורה לו והדירה ע\"ד רבים וע\"ד ב\"ד בזה נוחים דברי הרב דהרב לא כתב דלא חל הנדר אלא היכא שאין לה שום עון אבל בגמ' איירי היכא שיש לה עון שאסורה לו כמדובר אמנם התוס' דחו דברי רש\"י ז\"ל ממ\"ש בגמרא לקמן שכתבו וז\"ל ול\"נ דא\"כ אינו מצוה לקיימה אלא נר' שהדירה בלא שום עון ושפיר חל עליה כגון דאמר קונם תשמישך עלי כדאיתא בנדרים וכן כתב הריטב\"א ז\"ל שם וא\"כ הדרא קושית הרב לדוכתה וצ\"ע.
והנה מבוארין דבריו דאם קודם שנאנס ופיתה אסרה עליו תו לא אתי עשה דולו תהיה לאשה ודחי לאו דבל יחל דכל שקדם הלאו דבל יחל תחילה דומה לשאר נשים דאית בהו עשה או לאו דלא מחייב בעשה דולו תהיה לאשה דבעינן אשה הראוייה לו יע\"ש ואיכא למידק דכיון דעשה ול\"ת דנדר קיל דהא איתי' בשאלה אמאי לא אתי עשה דולו תהיה לאשה ודחי ליה דכה\"ג אמרי' בפ' שני נזירים דנ\"ח דעשה דגילוח דמצורע דחי עשה ול\"ת דנזיר דקיל הואיל ואיתיה בשאלה והכי איתא בריש יבמות ד\"ה יע\"ש ה\"נ נימא דליתי עשה דולו תהיה לאשה ולידחי ל\"ת דבל יחל אפי' בשקדם הנדר הא ל\"ק דהיא גופא תקשי לך בההיא דהנודר מישיבת סוכה ולולב ואכיל' מצה בפסח אמאי חל עליו הנדר ולא אמרי' דליתי עשה ולדחי ל\"ת וע\"כ צריך אתה לומר כמ\"ש התוס' בעירו' ס\"פ המוציא תפילין דכל שהיה אפשר לעשה להתקיים בלי דחיית לאו ועל ידי מעשיו הביא לאו אין עשה דוחה אותו ה\"נ דכוותא, ועיין במ\"ש בזה במקום אחר.
ואולם בעיקר דברי הרדב\"ז ז\"ל הללו שכתב דכל שחל עליה עשה דולו תהיה לאשה תו לא פקע מיניה ע\"י נדרו איכא למידק דמ\"ש מאותה ששנינו בפי\"א דיבמות דקי\"א הנודרת הנאה מיבמה אחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה יע\"ש ומשמע ודאי דחל עליה הנדר ואסורה להתיבם לו מדינ' וכשלא רצה היבם לחלוץ כותבין עליו אגרת מרד או תשב עגונה כל ימיה וכמו שנר' מדברי רבינו וה\"ה בפ\"ב מה' יבום וחליצה דט\"ו יע\"ש והשתא לדברי הרב ז\"ל אמאי חייל הנדר דליתי עשה דיבום ולידחי ל\"ת דבל יחל וליכא למימר דהו\"ל מצוה שבין אדם למקום כישיבת סוכה דיבמה ניקני' בעל כרחה וכי תימא התם שאני דאפשר בחליצה הכא נמי אפשר שתמחול האשה אלא כל עוד שלא מחלה מחייב בעשה זה דולו תהיה לאשה והת' נמי כיון שאין היבם רוצה בחליצ' אלא ביבום ליתי עשה ולידחי ל\"ת והרשב\"א ז\"ל בחידושיו בר\"פ קמא כתב דה\"ט דאין עשה דיבום דוחה ל\"ת דבל יחל משום דגבי נדר איכא עשה ול\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה יע\"ש הן אמת שדבריו צריכין ישוב ממה שתמה עליו הרב מ\"ל הובאו דבריו בספר בני דוד דנ\"ח ע\"ב ודבריו עמדנו עליהן במקום אחר וכעת צ\"ע ואין ליישב קוש' דשאני יבום דחייל הנדר מפני שאפ' בחליצ' דא\"כ מאי פריך תלמודא ביבמות ד\"ך ע\"ב ודס\"א ע\"א גבי כ\"ג חולץ ואינו מיבם וליתי עשה ולדחי ל\"ת לישני שאני הכא דאפשר בחליצ' אלא ודאי דהא ליתא, ועיין עוד להרדב\"ז ח\"ב סימן תרנ\"ה." + ], + [], + [ + "היתה \n אנוסה זו אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפי' שניה הר\"ז לא ישאנה. יש להסתפק באונס ומפתה נערה שהוחזק' קטלנית מן הארוסין לסברת הפוסקים דכופין אותו להוציא אם מחייב בעשה דולו תהיה לאשה מי נימא דדמי לשניה מדברי סופרים דפטור או דילמא כיון שאדם רשאי לחבול בעצמו ואונס שותה בעציצו וליכא שום סייג לדברי תורה כשניה מחייב לקחתה לו לאשה ועיין בטור אבן העזר סימן ט' בדין קטלנית ולענין יבום מרן החבי\"ב בהלכות יבום סימן קע\"ד הביא מחלוקת בדבר יע\"ש, ועיין בתשו' הרב צבי סימן א' ועיין להרב מ\"ל ז\"ל לקמן בה' סוטה פ\"ב הל' יוד ד\"ה ודע שיש עדין קצת נשים דאיכא איסור בלקיחתן ולא הוזכרו במשנה כו' וכמו כן יש להסתפק בנערה עקרה ששתה כוס של עיקרין וכן במי שנדרה הנאה מתשמיש וכבר כתבנו לזה מ\"ש הרדב\"ז בתשובות שניות ח\"א סימן ס\"ח לעיל בהל' ג' יע\"ש.
ועיין מ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל דחייבי עשה מסקינן בפ' א\"נ דכ\"ט שאינה ראויה לקיימ' ואמטול הכי כתב ר' לא ישאנה ועיין להרב מ\"ל בדין זה ד\"ה עוד ראיתי כו' שתמה עליו שאין צורך לזה דלדידן דחייבי לאוין קדושין תופסין בחייבי עשה אין הפרש ביניהם ובר\"פ א\"נ לא חלקו בין חייבי לאוין לחייבי עשה אלא לר\"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ואף לר\"ע לא חלקו כן אלא למאן דדריש ולו תהיה לאשה באשה שיש בה הויה אבל למאן דדריש לה באשה הראויה לקיימה אין חילוק דחייבי עשה נמי אינה ראויה לקיימה ואף למאן דדריש קרא באשה שיש בה הויה ולר\"ע לא חלקו בהכי אלא לענין קנס אי מחייב בקנס או לא אבל לענין לקיחה לו לאשה כ\"ע מודו דכל דאיכא איסור עשה לא מחייב לקחתה דאין עשה דולו תהיה לאשה דחי עשה ואף להרשב\"א שכתב בחי' דעשה דאיסורי ביאה קילי ואתי עשה ודחי אותם מ\"מ עשה דולו תהיה נמי קיל דאי אמרה לא בעינא ליתי לעשה כלל באופן דפלוגתייהו דר\"ש התמני ורשב\"ם בקרא דולו תהיה לאשה אי מפרשי' ליה באשה שיש בה הויה או באשה הראויה לקיימה לא נ\"מ מידי אלא לענין קנס דלענין לקחתה פשיטא דלכ\"ע אסיר ועיין בדברי הרב ז\"ל עוד שם בד\"ה והנני יוצא לידון כו' יע\"ש.
ועמ\"ש עוד דשניות אף על גב דמדרבנן הם כיון דחכמים מצאו מקום לאסור אותם מקרא דושמרתם את משמרתי וא\"נ כיון דאיכא לאו דלא תסור חשיבי כדאורייתא ואמעיטו מקרא דולו תהיה לאשה וכן כתב ג\"כ ברפ\"ג מה' עבדים עמ\"ש רבינו היתה אשתו של ע\"ע מחייבי לאוין או שניה אינו חייב במזונותיה שנאמר אשתו עמו אשה הראויה לעמוד עמו יע\"ש והקשה ע\"ז מוהר\"א ששון ז\"ל ממ\"ש בפ' א\"נ דף ל\"ו ע\"א שניות כיון דמדאורייתא חזיין אמאי אין להן קנס כו' ולדברי מרן ז\"ל שניות נמי דאורייתא נינהו ומאי קושיא יע\"ש, והרב מ\"ל ז\"ל תי' לזה דלפום מאי דס\"ד לומר דברייתא אתיא כשמעון התמני דדריש קרא באשה שיש בה הויה פריך שפיר שניות אמאי אמעיטו דהא שניות יש בהן הויה ומשני שפיר ללישנא קמא דאתיא כשמעון התמני ומאי שניות שניות לעריות וללישנא בתרא מוקי לה כרשב\"ם ומאי עריות חייבי מיתות ב\"ד וחייבי כריתות שניות חייבי לאוין נוקט הברייתא שני סוגין של איסורי ביאה איסורי ביאה שאין בהן קדושין ואיסורי ביאה דתפסי בהם קדושין ולפ\"ז ה\"ה לשניות דרבנן דהא אשה שאינה ראויה לקיימה היא ולא הוזכרה בגמ' בפי' כשם שלא הוזכרו חייבי עשה דודאי רשב\"ם מודה בה דאינה ראויה לקיימה כדאמרן לעיל והא דלא מפרשי' השתא שניות ממש הוא משום דדחיקא ליה עריות דרישא לפרש בעריות דתפסי בה קדושין וכיון דעריות הן מחייבי מיתות' וכריתות לא שביק תנא חייבי לאוין ונקט שניות דרבנן להכי הוצרכו לומר מאי שניות חייבי לאוין ולאו דוקא דה\"ה חייבי עשה ושניות דרבנן אלו דבריו ז\"ל ועיין בספר אורים גדולים לימוד קס\"ט כי גם הרב ז\"ל שם ישב כן דברי מרן כ\"מ ז\"ל ומוהרי\"ך ז\"ל לא הונח לו לומר דלרשב\"ם ה\"ה שניות דרבנן דא\"כ לא הוה נייד תלמודא מלפרש שניות כפשטיה ע\"ש בד' ע\"ו ע\"א ד\"ה ומאי ושוב חזר מוהר\"א זאבי ז\"ל שם בד' ע\"ח ע\"א וב' וחיזק דרך זה בסוגיית הגמרא במסמרות נטועים וכדברי הרב מ\"ל ז\"ל הנז' והוא דרך סלולה וישרה ומוצל אותו צדיק מר\"ן ז\"ל מאותה סוגיא דלא הוה תיובתיה ונכון הדבר מאת האלהים הן ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד יע\"ש וה' הוא היודע ועד כי מה שעלתה עוד על דעתי הקצרה בישוב אותה סוגיא לדעת מרן ז\"ל כן בקדש חזיתיו שם בס' הנז' בפתיחה דחכימי ולהחכם השלם כמה\"ר רפאל הלוי נ\"ע כמ\"ש שם בד' ע\"ג ע\"כ ד\"ה ואולם יע\"ש:
והן עתה לדידי חזי לי עוד לישב אותה סוגיא על פי אותה שאמרו בריש פרק שבועת העדות עלה דקתני מתני' ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד רב פפא אמר לאפוקי מלך רב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא ואמרינן עלה מ\"ד מלך אבל משחק בקוביא לא משום דמדאורייתא מחזא חזי ורבנן הוא דפסלוהו וכתב רש\"י ז\"ל אבל רב אחא סבר הואיל וס\"ס אי מסהיד לא מקבלינן מיניה לא קרינן ביה והוא עד עכ\"ל והכי איתא ביומא ר\"פ יוה\"כ דף ע\"ד ע\"א יע\"ש. ורבינו פסק כרב אחא בריש פ\"י מהלכות שבועות יע\"ש. והשתא י\"ל דההיא דפריך תלמודא בפרק א\"נ שניות כיון דמדאורייתא חזיא אמאי אין להם קנס היינו לדעת רב פפא דאמר לאפוקי מלך אבל דרבנן מחזא חזי כנלע\"ד:
ועל מה שהוקש' לו עוד למוהר\"א ששון ז\"ל בדברי מרן כ\"מ דהכא משמע ליה דלרשב\"ם אפילו חייבי עשה אינה ראויה לקיימה מקרו, ואמטו להכי כתב רבינו שאפילו חייבי עשה לא ישאנה ולקמן בהל' י\"ב על מ\"ש רבינו ז\"ל דחייבי עשה חייבות בקנס בין התרו בו בין לא התרו בו כתב דנפקא ליה לרבינו זה מאות' שאמרו בפרק א\"נ דל\"ה ללישנא בתרא דמוקי לברייתא כרשב\"ם מאי שניות חייבי לאוין ומשמע דוקא חייבי לאוין אבל לא חייבי עשה יע\"ש ועיין שם בדין הנז' להר\"ב מ\"ל ז\"ל שלא מצא מקום ישוב לדברי מרן ז\"ל הנז' וכתב שתלמיד טועה כתבן יע\"ש ועיין בס' אורים גדולים בדע\"ד ע\"א שישב דברי מרן כ\"מ ז\"ל הנז' באומרו דמשמע לי' למרן כ\"מ ז\"ל דאי אוקימנא לברייתא כרשב\"ם ללישנא בתרא היינו לומר דרשב\"ם דפטר לעריות ולחייבי לאוין מהקנס דוקא בדהתרו ומשום דאין אדם לוקה ומשלם אבל כי לא התרו בו משמע ליה לרשב\"ם דמחייב בקנס דאית ליה לרשב\"ם כתנא דא\"נ דאתו תרי רבויי ואתרבו חייבי כריתות וגם חייבי לאוין ועשה לקנס והכריחו למרן כ\"מ לפרש כן בסוגיית הגמרא קצת ראיות מכריחות עש\"ב. ואמת כי לפ\"ז דברי מרן כ\"מ באו על נכון ומדוקדקים דבריו ז\"ל אך עיקר שיט' זו דחוייה היא בסוגיית הגמראכאשר האריך שם מוהרי\"ך ז\"ל וגם הרב ז\"ל חזר והודה לדבריו אלא שהוא ז\"ל לא בא אלא לתת פנים הנראין לשיטת מר\"ן יע\"ש:
ודע שמוהרי\"ך ז\"ל שם בפתיחת דבריו הוקשה לו לדברי מרן הללו שכתב דמשמע דמשום דאיכא באיסורין דרבנן עשה דושמרתם ול\"ת דלא תסור יבואו לכלל איסורי תורה ויכללם הלאו והעשה האמור בתורה כי הך דה' נערה וה' עבדים דממעטינן לשניות מקרא דולו תהיה לאשה ומקרא דויצאה אשתו עמו וכן בהלכו' סוטה פ\"ב הל' ח' מיעט לשניות מקרא דונקה האיש מעון אם כן למה בפ' י\"ח מה' א\"ב כתב דשניות לאו בכלל זונה האמורה בתורה הן כיון דמן התורה שריין ולולי דברי מרן היינו יכולים לומר דר' לאו מעיקר קרא מעטינהו דודאי כיון דמדרבנן הן אע\"ג דאית בהו עשה ול\"ת מ\"מ אינן נכללות באיסור זנות האמור בתורה וכן בשם אשה הראויה לקיימה האמורה בתורה דודאי התורה לא דברה אלא באותן האסורות מן התורה בעת ההיא לאמר, אבל שניות האסורות מדרבנן העובר ונושאן עובר על עשה דושמרתם ול\"ת דלא תסור אבל לא מפני זה נקראו' זונות האמורות בתורה או נשים שאינן ראויות מן התורה וכמ\"ש מוהר\"א ששון ז\"ל, ומוהר\"א זאבי זלה\"ה כתב דפשט דברי רבינו מוכיחים כדברי מרן וההיא דפרק י\"ח מהלכות א\"ב לא קשייא דשאני התם דבעינן שיהיו זר אצלה מעיקרא ושניות לאו זר אצלה מעיקרא נינהו שהרי אותם שנמצאו בשעת הגזירה היו מותרות מקודם ועכ\"ל כן שהרי גבי נתינין שהן דרבנן כתב שם רבינו דאסורות משום זונה יע\"ש: וחילוק זה אין בו טעם אבל יש לחלק עוד דשאני נתינים שמצד עצמן אסורים לא כן בשניות שאין האיסור בא מחמת גופן אלא מצד קרובותיה, ועיין עוד בתשו' הרב מוהר\"א זאבי במה שיישב לההיא דפ\"ב מהלכות סוטה שהביא מוהרי\"ך ז\"ל וכעת לא הבנתי כוונתו ז\"ל דהתם כתב רבינו בהדייא דשנייה אינה שותה משום קרא דונקה האיש מעון דכל שאינו מנוקה אפילו מאיסור דרבנן אין המים בודקין אותה ואיך יתכן דמשום איסור דרבנן שלא יהיו המים בודקין כיון דמדאורייתא חזי לה ואיך נכלול איסור דרבנן לענין בדיקת המים בקרא דונקה האיש מעון אם לא מה\"ט דכיון דאיכא עשה ול\"ת חשיב כדאורייתא גמורה ונכלול אותו בכתוב זה. וכבר הר\"ב מ\"ל הכריח ג\"כ מלשון זה דחכמים העמידו דבריהם במקום תורה אף היכא דליכא לא משום סייג ולא משום גדר וכתב ובירורן של דברים הוא כמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל דכל היכא דהכתוב כתב סתם כי הכא גבי אונס וסוטה דרחמנא אמר ונקה האיש מעון ובא הפירוש המקובל לדעת רבינו שבא למעט למי שבא ביאה אסורה אין חילוק בין ביאה האסורה מן התורה לביאה האסורה מד\"ס דלעולם חשיב אינו מנוקה מעון יע\"ש ועיין בספר בתי כהונה חלק בית ועד די\"ז ע\"ג וד', באופן עלה בידינו מדבריו שחכמים העמידו דבריהם במקום תורה וכללו דבריהם באיסור האמו' בתורה באיזה שם מהשמות או אשה שאינה ראויה או שאינו מנוקה מעון וכיוצא ועיין לרבינו והרמב\"ן בס' המצות שורש ראשון ולמליצים העומדים על שפתם יע\"ש ועיין במה שעמדתי ע\"ד הרמ\"ל לקמן בהל' סוטה פ\"ב הל' ט' שדבריו שם נראין כסותרין למ\"ש כאן יע\"ש ודוק:" + ], + [ + "כ\"ג \n שאנס כו'. עיין בפרק י\"ז מה' א\"ב הל' י\"ז ובדברי ה\"ה ז\"ל שם ודברי מרן כאן לא ידעתי מה טיבן ועיין בפר' א\"נ בדף ל' ע\"א בתוס' ד\"ה איכא בינייהו יע\"ש:" + ], + [], + [ + "אין \n האונס או המפתה חייב בקנס עד שיבא עליה כדרכה. סברת רבינו הלזו היא תמוה וכמ\"ש הרא\"ש בפ' א\"נ ד\"מ ע\"א ועיין בלקוטי הרב שכתב שכל הראשוני' חלוקים על רבינו בזה ועיין להרב מ\"ל בפי\"ז מה' א\"ב הל' י\"ג ה\"ה והיכא דאנס שכתב שמצא קצת סמך לדברי רבינו מאותה שאמרו בפרק בן סורר דף ע\"ג אמר ר\"ח כגון שבא עליה של\"כ וחזר ובא עליה כדרכה יע\"ש ובפרק י\"ח מה' א\"ב הל' ב' ה\"ה ועתה ע\"ש ועיין בהגמ\"י בדין זה ובדברי מרן ב\"י סימן קע\"ז ובפרק נערה דמ\"ו ע\"א אמרינן לא מצינו בכל התורה כולה שחילק הכתוב בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה למכו' ולעונשין משמע הפך סברת רבינו ועיין בספר מגדל עוז יע\"ש, ועיין בשיטה חדשה למסכת קדושין בד\"ט ע\"ב שעמד שם על דברי רבינו וישב אותה סוגיא לדעתו ז\"ל והביא ראיה לדבריו מההיא דפרק ן' סורר וכמ\"ש הרמ\"ל ודע דמאותה סוגיא דפ\"ק דקדושין ד\"ט ע\"ב מבואר דע\"כ לא אמרינן דביאה שלא כדרכה חשיבא ביאה לענין קנס ועדיין בתולה היא ואם באו עליו עשרה כולם חייבים בקנס אלא בבאו עליה זרים אבל בא עליה בעלה שלא כדרכה עשאה בעולה ואם גירשה ובאו עליה פטורים מקנס אעפ\"י שעדיין בתולה היא יע\"ש ומסוגיא הלזו יש לתמוה ע\"ד התוספות בר\"פ א\"נ ד\"ה הכותית שהקשו אמאי לא מני במתניתין מחזיר גרושתו משנשאת ובא עליה שלא כדרכה וכו' יע\"ש ולפי סוגיא זו אין כאן תימא כלל דכיון שנשאת אעפ\"י שבא עליה שלא כדרכה הרי עשאה בעולה ותו ליכא קנס אם לא שנאמר דהתוספות שם ס\"ל כשיטה החדשה דקדושין וצ\"ע ועיין בחידושינו לקדושין בה' אישות יע\"ש:" + ], + [ + "ואלו \n שאין להן קנס הבוגרת והממאנת כו'. בפי' ממאנת נחלקו רש\"י והתוס' בפרק א\"נ דל\"ה ע\"ב דרש\"י פירש דממאנת אין לה קנס לפי שהיא עומדת בחזקת בעולה הואיל וניסת ומיירי ביתומה שנאנסה או נתפתתה אחר שמיאנה בבעלה אבל התוס' שם דחו פירושו ופירשו דה\"ק דיתומה שאנסה בעלה ופיתה אותה כשהיתה תחתיה קודם מיאון אע\"ג דכשמיאנה אח\"כ איגלאי מלתא למפרע שלא היתה אשתו אפ\"ה אין לו קנס יע\"ש ובדברי רבינו אין הכרח לאחד מן הפירושים ומרן כ\"מ הביא פירוש רש\"י כנראה דהכי משמע ליה בדעת רבינו דמפרש כפי' רש\"י ולפום מאי דמשמע ליה בדעת רבינו דמפרש כפי' רש\"י לא ידעתי למה הוצרך הרב לומר דדין מגורשת מן הנישואין דאין לו קנס הוציאה כדינו מההיא דפ\"ק דכתובות גבי טענת בתולים והביא ממרחק לחמו ולא הי\"ל צורך לזה דמהא דממאנת הי\"ל לומר דנפ\"ל לרבינו ההיא דמגורשת מן הנשואין דחד טעמא אית להו לפום מאי דמשמע ליה דמפרש כפי' רש\"י ועיין בלקוטי הרב ז\"ל שם:
ודע שעל פירוש רש\"י ז\"ל שמעתי מקשים מאותה שאמרו בפ' הבע\"י דנ\"ט עלה דאמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכ\"ג ומפרשי' לה בממאנת ופי' רש\"י ביתומה קטנה הנשאת לבעל ובעלה של\"כ ומיאנה בו דאין כאן פיסול זנות ולא אלמנות ולא גירושין ואשמועינן רב דפסולה משום בעולה לכ\"ג יע\"ש והשתא כיון דנשאת הרי היא עומדת בחזקת בעולה כדרכה ותיפוק לי משום בעולה כדרכה דמה\"ט לא מחייב האונס את הממאנת בקנס משו' דבחזקת בעולה קיימה ומה\"ט הנושא את הבתולה מן הנשו' אין לה אלא מנה ואין לה טענת בתולים ודוחק לומר דאין הכי נמי דלפום מאי דמפרשינן בפרק א\"נ ההיא דממאנת בשנשאת ומיאנה דלא אצטריך ההיא דרב משום בעולה של\"כ דבלא\"ה כיון שנשאת בחזקת בעולה כדרכה קיימה כדאמרינן גבי קנס וההיא דרב אתיא כרפרם דמפרש מאי ממאנת הראויה למאן ולא שנשאת ומיאנה דמנ\"ל דרפרם פליג אמאי דמשמע מאוקמתא קמייתא דכל שנשאת בחזקת בעולה קיימא דאפשר דאיהו לא פליג אלא בפירוש ממאנת דברייתא אבל לענין דינא מודה, ולדידי אין כאן קושיא לפי מ\"ש בלקוטי הרב ע\"ש הרמב\"ן וז\"ל פי' רש\"י ממאנת אין לו קנס לפי שאינה בחזקת בתולה הואיל ונשאת ולא נהיר אי שהתה עמו כדי ביאה פשי' ואם יש עדים שלא נתייחד' עמו אמאי אין לו קנס ואיכא למימ' לעולם בששהתה עמו כדי ביאה ואצטריך סד\"א אוקמא אחזקה והיכא דטענה ליה א\"נ לא טענה ליה כיון דליכא סהדי ישלם כדי שלא יהא חוטא נשכר קמ\"ל אי נמי לאשמועינן הא קטנה בעלמא יש לו קנס ועיקר עכ\"ל, מעתה איכא למימר דההיא דרב בפרק הבא על יבמתו מיירי בדאיכא עדים המעידים שלא נבעלה אלא שלא כדרכה ומיד מיאנה דכל כי האי לא מוקמינן לה בחזקת בעולה כדרכה:
ואולם ראיתי עוד בלקוטי הרב שם שכתב ע\"ש הרשב\"א ז\"ל וז\"ל הממאנת פירש\"י שאינה בחזקת בתולה כיון שנשאת וא\"ת היכי דמי אי כשנסתרה פשיטא ואי כשיש לה עדים שלא נסתרה אמאי לא כו' י\"ל דאפילו יש לו עדים שלא נסתרה אפ\"ה לא סמכינן אעדים לאפוקי ממונא בכי הא דעדים לא דייקי שפיר במילתא דלא סלקא דעתייהו לאסהודי עלה וכדאמרינן בפ\"ק כנס הא' לשם נשואין ויש לו עדים שלא נסתרה אין השני יכול לטעון טענת דמים א\"נ כשנסתרה ואצטריך לאשמועינן דקטנה בעלמא יש לה קנס עכ\"ל הנה לפום מאי דמשמע ליה דאפילו עדים מעידים שלא נסתרה כו' אפי\"ה לא סמכינן אעדים ומוקמינן לה בחזקת בעולה כדרכה הדרא קושיין לדוכתה ולולי דברי רש\"י שם בפרק הבע\"י שפירש דמיירי בממאנת מן הנשואין היינו יכולין לפרש לה בממאנת מן האירוסין ובא עליה של\"ך דהשתא לית לה חזקה דבעולה כדרכה אך לפי' רש\"י ז\"ל קשיא ומ\"מ אפשר דרש\"י ס\"ל כסברת הרמב\"ן ז\"ל דכל דאיכא עדים המעידים שלא נסתרה מוקמינן לה בחזקת בתולה וההיא דפ\"ק שכתב הרשב\"א ז\"ל לא מכרעא דהתם לאו משום דלא מהימנינן להו לעדים הוא אלא דכיון שכינסה הא' לשם נשואין שוב אין לה חן כבתולה אלא הרי היא בעיני כל אדם כבעולה וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל שם בדי\"ב ע\"א עלה דאמר רב אשי התם שהרי כנסה הראשון כו' עיין בליקוטי הרב ז\"ל דנ\"ה ע\"ד ד\"ה הא דאמר כו' יע\"ש:
ובהכי ניחא לי דברי רבינו דכאן פסק דממאנת ומגורשת מן הנשואין אין לה קנס וע\"כ משום דמוקמינן להו בחזקת דבעולה וכ\"כ בפי\"ט מה' א\"ב ה\"ג גבי כהן שקידש אשה מאיסורי ביאה לכהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין לא נתחללה ואם נשאת אעפ\"י שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אע\"פ שנמצאת בתולה עכ\"ל, וכתב ה\"ה דנפ\"ל לרבינו מאותה ששנינו בפ' הבע\"י דף נ\"ו ע\"ב נתאלמנו או נתגרשו מן הנשואין פסולות ולמד כן ממ\"ש סתם מן הנשואין ולענין כתובה אמרו בפ\"ק דכתובות די\"א שכל אלמנה מן הנשואין כתובתן מנה והרי היא בחזקת בעולה וכ\"ש באיסור של תורה עכ\"ל ומשמע ודאי דחללה מדאורייתא קא' מדסתם וכתב אע\"פ שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא ע\"כ ואלו בה' סוטה פ\"ב הל' ה' כתב דנשואה שקנא לה ונסתרה קודם שיבעול אותה בעלה אינה שותה ויוצאה בלא כתובה ואסורה עליו לעולם שנאמר ויתן [איש] בך את שכבתו מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לשכיבת בועל יע\"ש והשתא אמאי לא מוקמינן לה בחזקת בעולה כיון שנשאת כי היכי דמוקמינן לה בחזקת בעולה לענין קנס ולענין חללה וליכא למימר דגבי סוטה שאני דכיון דהבעל הוא האומר שלא בא עליה ואיהו קים ליה במילתיה מהימן משא\"כ בעדים מעידים שלא נסתרה דהתם אמרינן עדים לא דייקי במילתא דלא סליק אדעתייהו לאסהודי דהא ודאי ליתא דמהיכא תיתי למהימני לבעל במ\"ש שלא בא עליה במקום דאיכא פסידא לאשה שלא תשתה ותצא בלא כתובה אלא ודאי בדאיכא עדים שלא נסתרה מיירי וא\"כ קשה מ\"ש מקנס וחללה דמוקמינן לה בחזקת בעולה אמנם עפ\"י דברי הרמב\"ן ז\"ל שכתבנו נוחים דברי רבינו דודאי כל דאיכא עדים שלא נסתרה בחזקת בעולה קיימא אפי' נשאת וההיא דסוטה בהכי מיירי ומה\"ט אינה שותה דלא קרינן בה שקדמה שכיבת בעל לבועל והא דממאנת ומגורש' מן הנשואין שכ' ר' דאין להן קנס בסתמ' מיירי שהיא אומר' שלא נבעלה וליכא עדים בדבר וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בשמעתין וכן ההיא דחללה נמי בהכי מיירי דליכא עדי' בדבר ומה\"ט מוקמינן להו בחזקת בעולה, אמנם כל זה דוחק דפשיטא מילתא טובא ומאי קמ\"ל וכמו שהק' הרמב\"ן בשמעתין ותירוץ השני לא יתכן לדעת רבינו ותירוץ הראשון דחוק ועוד דבדין החללה כתב ה\"ה ז\"ל דלמדו רבינו מדין כתובה דכל אלמנה מן הנשואין בחזקת בעולה עומדת והתם אפילו בדאיכא עדים שלא נסתרה הוא כמ\"ש שם בגמרא כי על כן נלע\"ד דלגבי סוט' אם האשה מכחישתו ואומרת שבא עליה אחר שנשאת והיא ראויה לשתות משקינן לה ולא מהימנינן ליה במ\"ש שלא בא עליה ודברי רבינו הם בששניהם האיש והאשה מודים שלא בא עליה דהשת' אין לך עדות גמור מזה ואמטו להכי כתב רבינו דאינ' שותה ויוצאת בלי כתובה כנלע\"ד:
באופן עלה בידינו לפי מ\"ש דדעת רבינו כדעת הרשב\"א ז\"ל דאפילו בדאיכא עדים על הנשואה שלא נסתרה לא מהימנינן להו ומוקמינן לה בחזקה שנבעלה בין לענין קנס דאונס ומפתה ובין לענין חללה לכהונה וכן לענין כתובה וההיא דפ\"ב דסוטה בששניהם מודים שלא בא עליה, ומעתה בא ונצווח על מ\"ש ה\"ה ז\"ל בפי\"ז מהלכות א\"ב הל' ח\"י עמ\"ש רבינו דהממאנת מותרת לכהן כתב וז\"ל כבר נתבאר זה פי\"א מהלכו' גרושין ומשנה היא פ' ב\"ש ביבמות ובפרק הבע\"י דנ\"ט מבואר בסוגיא דאפילו לכ\"ג מותרת ובשלא נבעלה כלל כדאיתא התם ופשוט הוא דכל שנבעלה הרי היא אסורה לכ\"ג לפי שאינה בתולה עכ\"ל, הנה זה שכת' דבפרק הבע\"י מבואר דממאנת מותרת לכ\"ג בשלא נבעלה כלל היינו ההיא דרב דאמר התם דנבעלה של\"ך פסולה לכ\"ג ומפרשי' למימריה בממאנת שנבעלה של\"ך ומשמע דוקא בשנבעלה של\"ך אבל אי לא נבעלה כלל כשרה לכ\"ג וברור, ולפי מ\"ש בדעת רבינו דאפילו בדאיכא עדים שלא נסתרה אכתי בחזקת בעולה מוקמינן לה הואיל ונשאת ההיא מימרא דרב דנקט טעמא דממאנת משום בעולה של\"ך לית לה פתרי לע\"ד בממאנת מן הנשואין דבלא\"ה הרי היא עומדת בחזקת בעולה כדרכה אלא בממאנת מן האירוסין היא ובא עליה ארוס של\"ך דהשתא ליכא חזקה דבעולה כדרכה ואילו פשט דברי ה\"ה ז\"ל דקאי על דברי רבינו שכתב דהממאנת מותרת לכהן ואפילו בממאנת מן הנשואין קאמר רבינו וע\"ז כתב דאפי' לכ\"ג מותרת הממאנת בשלא נבעלה כלל משמע דאפילו ממאנת מן הנשואין כשרה לכ\"ג, והוא תימא דכיון שנשאת הרי היא בחזקת בעולה ואסורה לכ\"ג כדבר האמור אם לא שנדחוק דבממאנת מן האירוסין קאמר ויצא לידון בדבר חדש וא\"נ אפשר דהוא ז\"ל מפרש בדעת רבינו כמ\"ש לעיל דס\"ל כדעת הרמב\"ן דכל דאיכא עדים שלא נסתרה מהימנינן להו ודברי רבינו מבוארין ע\"פ מ\"ש ודו\"ק. ועיין בספר שע\"ה בהלכות אישות בענין חופת חתנים ס\"ה מ\"ש שם אי נשואין חשיבי כבעולה יע\"ש:", + "ובמ\"ש עוד רבינו דהשוטה \n והחרשת אין להם קנס. עיין בדברי מר\"ן כ\"מ ז\"ל ועיין בדברי הרב מ\"ל ז\"ל בפי\"א מה' אישות הל' ח' ה\"ה ולענין קנס כו' שעמד מתמיה על דברי מרן כ\"מ ז\"ל שכתב דלר\"ג כי היכי דלית להו טענת בתולים ה\"נ לית להו קנס דמה ענין זה לזה יע\"ש והוא ז\"ל לשיטתיה אזיל דמשמע ליה בדעת רבינו דמוכת עץ יש לה קנס ואמטו להכי הוקשה לו לדעת מרן מ\"ע זה לזה דמ\"ע יוכיח, ותמיהתו על דברי מרן לא במקום זה לבד' היא שעמדה לו שהרי לקמן בדין זה ובהל' יו\"ד ג\"כ קשיא עליה שכתב דדין מגורשת מן הנשואין ודין גיורת ומשוחררת מדין טענת בתולים יליף לה רבינו יע\"ש ולפי דבריו אין ענין זה לזה והנראה בדעת מרן ז\"ל דמשמע ליה בדעת רבינו דאף מ\"ע אין לה קנס ואתיא מכ\"ש דחרשת ושוטה ומגורשת מן הנשואין ויוצאה משום ש\"ר דאע\"ג דכל הנך משום חששא דאין להן בתולים הוא דאין להן קנס וכ\"ש מ\"ע שהרי ראינו שאין לה בתולים שנשרו ע\"י מכתה ומה שלא מנה אותה רבינו בהדי הנך עשרה שאין להן קנס משום דהוא לא מנה אלא הנך דמשום חששא בעלמא פטרינן להו מקנס ובוגרת ואיילונית משום גזירת הכתוב דלאו נערה נינהו אבל מ\"ע לא איצטריכא ליה דהרי אינה בתולה ותחילת דברו בה' אלו היה מי שאנס בתולה כנלע\"ד:
ומ\"מ לדעת הראב\"ד ז\"ל שכתב דחרשת ושוטה יש להן קנס מצינו לו חמודות מאותה ששנינו בפר' איזהו נשך דף ט\"ל ע\"א אונס שותה בעציצו כיצד אפי' היא חגרת אפילו היא סומא כו' ואם איתא דחרשת ושוטה יש להן קנס לתני אפי' היא חרשת ואפי' היא שוטה דהוו טפי כעורות מאלו אלא ודאי דחרש' ושוטה אין להן קנס ומכאן ראיה למה שנסתפק הרב מוהרדב\"ז בתשו' אי עשה דולו תהיה לאשה חשיב קנס ולקמן בפ\"ב ה\"י והל' י\"א נעמוד ע\"ז בס\"ד ולדברי רבינו דשוטה אין לה קנס ק\"ק מאותה שאמרו בפ' א\"נ דל\"ב ע\"א אמר עולא ל\"ק כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת אחותו בוגרת נמי אית לה בושת ופגם בשוטה כו' ולדברי רבינו קשה אמאי מוקי לה תלמודא בבוגרת ובשוטה כיון דבשוטה אין לה קנס כי מוקמינן לה בשוטה לבד ניחא ויש לישב דאה\"נ דכי מוקמי' לה בשוטה תו לא בעי' דמיירי בבוגרת ודוק:" + ], + [ + "הגיורת \n והשבויה והמשוחררת אם היא בת ג' שנים או פחות יש לה קנס כו'. דברי רבינו הללו הם משניות ערוכות בר\"פ א\"נ שנויות לענין קנס וכ\"כ מרן בב\"י סימן קע\"ז ומהתימה שכאן בכ\"מ כתב שדין זה נלמד מפ\"ק דכתובות גבי טענת בתולים וכבר עמד מתמיה ע\"ז הרב פר\"ח ז\"ל בספר מים חיים והוא פלא וצ\"ע:" + ], + [ + "היתה \n בתולה זו אסורה על האונס או המפתה מחייבי כריתות כו' אם התרו בו לוקה ואינו משלם קנס ואם לא התרו בו הואיל ואינו חייב מלקו' הר\"ז משלם קנס. ע\"כ. דברי רבינו מבוארי' פ' א\"נ דל\"א כמ\"ש מרן כ\"מ אבל אכתי קשה דאפילו לא התרו בו דליכא מלקות אכתי פטור הוא מהקנס הואיל והתיר עצמו למיתה דהרודף אחר הערוה מצילין אותה בנפשו של רודף וכמ\"ש רבינו בה' רוצח וזה שאנס א' מחייבי כריתות הרי התיר עצמו למיתה ואע\"ג דהא לא אקטיל פטור הוא מתשלומין כמ\"ש רבינו בהל' י\"ג גבי חייבי מיתו' ב\"ד דאפילו שוגגין דליכא בהו מיתת ב\"ד פטורין מתשלו' מקרא דמכה בהמה שלא חילק הכתוב בין שוגג למזיד, ובפ' בן סורר דע\"ג ע\"ב פריך הכי תלמוד' עלה דקתני בבריי' דחייבי כריתות ניתן להצילן בנפשן של רודף מדתנן הבא על אחותו חייב בקנס ומשני רב חסדא דמש\"ה חייב בקנס משום דמשעת העראה דפגמה אפטר מקטלא וממונא דקנס' לא משלם עד גמר ביאה ופרכינן עליה הניחא למ\"ד הערא' זו נשיק' אלא למ\"ד העראה זו הכנסת עטרה מאי איכא למימר והדר אמר רב חסדא הבא על אחותו מחייב קנס כשבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכ' דלא ניתן בביאה זו להצילה בנפשו שהרי נפגמה בביאה ראשונ' ורבא משני דבא על אחותו מחייב בקנס במניחתו שלא יהרגנה ורבי יאודה היא דאמר דלא ניתן להצילה בנפשו כשאמרה הכי ור\"פ משני במפות' דליכא מיתה לדברי הכל ואביי אמר בשיכול להצילה באחד מאבריו ור\"י בן שאול היא:
והשתא מכל אלו השינוים לא יתיישבו דברי רבינו אלא בשנוייא דאביי דמשני בשיכול להצילו בא' מאבריו דשינוייא דמשני מעיקרא ר\"ח דמשעת העראה פגמה לא יתכן לדעת רבינו דהא אמרינן עלה דאכתי תקשי למ\"ד העראה זו הכנסת עטרה וכן פסק רבי' בפ\"א מה' א\"ב הל' יו\"ד ושינוייא דבא עליה תחיל' שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה גם זה לא יתכן להולמו בדברי רבינו דסתם וכתב האונס כו' ושינוייא דרבא במניחתו שלא יהרגנה לא יתכן ג\"כ בדעת רבינו שפסק בפ\"א מהל' רוצח די\"ב דלעולם מצילין אותה בנפשו אפילו היא אומ' שלא יהרגנה ותירוץ מפותה נמי הדבר מבואר בדברי רבינו שכתב אונס או מפתה כו' ואין לנו לומר אלא דס\"ל כשינוייא דאביי דביכול להציל בא' מאבריו דליכא חיוב מיתה מחייב בקנס ומשום דאורחא דמילתא הכי הוא לא הוצרך רבינו לפרש במילתיה וכמו כן צריכין אנו לומר במ\"ש רבינו ברפ\"ה מה' חובל גבי הנואף את האשה ויצאו ילדיה שכתב דמשלם דמי ולדות לבעל שלא פי' שאם נתכוון להמית הוא פטור מתשלומין שהרי התיר עצמו למיתה אלא כיון שיכולין להצילו בא' מאבריו מחייב והכי אמרי' בהדייא התם בפ' בן סורר יע\"ש וכן במ\"ש בספ\"ח מהל' חובל די\"ב דרודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושבר כלים פטור מן התשלומין מפני שמתחייב בנפשו ק' דהי\"ל לפרש דלא מפטר אלא בשאינן יכולים להצילו באחד מאבריו דאי יכול להצילו בא' מאבריו מחייב ודא עקא, ועיין בס' בתי כהונה ח\"א ח' בית ועד עמד בזה יע\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין בושת ופגם.\n כל \n בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם כו' וכל בת שאין לה קנס כך אין לה בו\"פ אם נתפתתה וכן אם נאנסה חוץ מבוגרת וממאנת ושוטה וחרשת. כיצד האונס את הבוגרת ואת הממאנת אע\"פ שאין להן קנס יש להן בו\"פ וצער והאונס שוטה או חרשת משלם צער בלבד אבל המפתה את כולן פטור מכלום. ע\"כ. הנה הטור בא\"ה סימן קע\"ז ומרן שם בב\"י ובכ\"מ תמהו על דברי רבינו שתלה הצער והבו\"פ בקנס דמה ענין זה אל זה דאע\"פ שאין להם קנס למה לא יהיה להם צער ובו\"פ יע\"ש ואנכי לא ידעתי למה לא תמה עוד על דבריו דלדעתו ז\"ל למה נשתנו בוגרת וממאנת מהשאר שבשתים אלו כתב דאע\"פ שאין להם קנס יש להם בו\"פ והשאר פטרן מכל ועוד קשה דהיכא אשכח רבינו בגמ' דהממאנת יש לה בו\"פ אע\"פ שאין להם קנס וגבי בוגרת דוקא אשכח בפרק א\"נ דל\"ב ע\"א דקאמר בגמרא דמחייב בבו\"פ דעלה דמוקמינן למתני' דהבא על אחותו בבוגרת פרכינן והא אית לה בו\"פ ומשנינן בשוטה כו' יע\"ש אבל ממאנת אפשר דכי היכי דלית לה קנס ה\"נ לית לה בושת ופגם לדעתו ז\"ל דתלוי זה בזה ועוד יש לתמוה דממאנת ומגורשת מן הנשואין חד טעמא אית להו דכיון שנשאו בחזקת בעולות עומדות ולמה הוציא את הממאנת מן הכלל והניח את המגורשת מן הנשואין ודוחק לומר דחדא מינייהו נקט ואף אם נדחוק עצמינו בכך מה נשתנו אלו מהגיורת והשבויה ומשוחררת דאין להן בו\"פ דכל הנך בחזקת בעולות עומדות ומה\"ט פטורות מהקנס כממאנת ומגורשת מן הנשואין ומה מקום יש לחל' ביניהם ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה בדברי רבינו במקום הממאנת האיילונית ומשום דבוגרת ואיילונית בתולות הן אלא שמפני גזרת הכתוב דאמר נערה הוא דממעטי' להו ומשמע ליה לרבינו דכי היכי דבוגרת מצינו בגמ' דאית לה בו\"פ ה\"נ אית לה לאיילונית דחד טעמא אית להו אבל שאר הבנות דאין להם קנס משום דבחזקת בעולות עומדות משמע ליה לרבינו דכי היכי דפטרן הכתוב מקנס ה\"נ פטרן מבו\"פ וצער:
ודע דאף לדעת רבינו דפטר לנשים האלו מבו\"פ וצער לא פטרן אלא בדין זה דאונס ומפתה אבל בעלמא בדין חובל את חבירו שחייב בה' דברים אין ס' דהנשים הללו לא יצאו מהכלל והמבייש אותן והחובל בהן מחייב בבו\"פ ובה' חובל פ\"ג כתב רבינו דהמבייש את החרש חייב בבושת וכ\"כ שם דהמבייש את הגר חייב בבושת ושם בפ\"ד ג\"כ כתב דהמבייש למי שחציו עבד וחציו ב\"ח אם הוא ביום שהוא של רבו לרבו ואם הוא ביום שלו שלו ושם בדי\"ו כתב דאשה נשואה יש לה בו\"פ יע\"ש ודוקא הכא בדין אונס ומפתה הוא דפטרן רבינו דמשמע ליה דבו\"פ וצער זה אינו אלא מפני השרת הבתולים וכל דמוקמי' להו בחזקת בעולות לא מחייב בהן אמנם הטור ומרן ז\"ל משמ' להו דבושת וצער אינו תלוי בבתולים אלא בשכיבה בעלמא אשר שכב עמה ויעניה מיחייב ומ\"מ אף לדברי הטור ומרן ז\"ל בנשים העומדות בחזקת בעולות לא מחייב בפגם דהא פגם אינו משלם אלא בשביל שעשאה בעולה וכל שעומדת בחזקת בעולה ודאי דלא מחייב בפגם ומ\"ש הטור למה לא יהיה להם צער ובו\"פ אין ספק דפגם לגררא נקטיה א\"נ לחלוקה דאיילונית שעומדת בחזקת בתולה נקט לה ובשוטה ג\"כ מבואר הדבר שאף לדברי הטור ומרן אין לה בושת שהרי לענין בושת דעלמא קי\"ל דאין לשוטה בושת וכמו שפסק רבינו בפ\"ג מה' חובל ומבואר בפ' החובל וכ\"כ הטור בח\"מ יע\"ש:
תו איכא למידק במ\"ש רבינו דהאונס את השוטה ואת החרשת יש להן צער דלמה בהנך תרתי לבד מחייב בצער טפי משאר דלדבריו ז\"ל הבושת והפגם והצער תלוי בבתולים וכל העומדת בחזקת בעולה לא מחייב בצער ובו\"פ ומה\"ט פטר לאונס את המגורשת מן הנשואין וכל הנך מהנך מילי וא\"כ למה בהנך תרתי מחייב בצער כיון דבחזק' מוכת עץ קיימי ואולי מוכת עץ שלא נבעלה ע\"י אדם בבעילה ראשונה אית לה צער והדבר צ\"ת מנ\"ל לרבינו הך מילתא איברא דבשוטה אשכחן דקאמ' תלמודא בפ' א\"נ דל\"ב ע\"א דאית לה צער כדאיתא התם אבל ק' מנ\"ל לרבינו לחלק בין שוטה וחרשת לכל הנך והדבר צ\"ת:
ונשאלתי מחד צורבא מרבנן לדעת רבינו שפטר את השוטה ואת החרשת מבו\"פ למה זה כשהקשו שם בפ' א\"נ דל\"ב ע\"א דאוקי' למתני' בבוגרת הא אית לה בושת ופגם ומשנינן בשוטה אמאי לא משני בחרשת דהוי רבותא טפי דאע\"ג דבעלמא גבי חבלה אית לה בושת הכא לית לה ולפחות היל\"ל בשוטה וחרשת דהכי הוי אורחא דתלמודא למיתנינהו גבי הדדי ומדשבקי הכא לבר זוגיה משמע דהכא נמי אית לה בו\"פ לחרשת, וכה היתה תשובתי אליו הא לאו מילתא היא דמשמע ליה לרבי' דתלמודא מילתא פסיקתא נקט אליבא דכ\"ע דאפי' לתנא דמייתי תלמודא לקמן דל\"ה דתני חרשת ושוטה יש להן קנס ולדידי' אית להו נמי בו\"פ אפי\"ה בשוט' אזיל ומודה דלית לה בושת שהרי לגבי בושת דעלמא גבי חבלה לית לה כדאיתא בפ' החובל דפ\"ו כנלע\"ד ודוק:" + ], + [ + "שורש דין בושת ופגם.\n כל \n בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם כו' וכל בת שאין לה קנס כך אין לה בו\"פ אם נתפתתה וכן אם נאנסה חוץ מבוגרת וממאנת ושוטה וחרשת. כיצד האונס את הבוגרת ואת הממאנת אע\"פ שאין להן קנס יש להן בו\"פ וצער והאונס שוטה או חרשת משלם צער בלבד אבל המפתה את כולן פטור מכלום. ע\"כ. הנה הטור בא\"ה סימן קע\"ז ומרן שם בב\"י ובכ\"מ תמהו על דברי רבינו שתלה הצער והבו\"פ בקנס דמה ענין זה אל זה דאע\"פ שאין להם קנס למה לא יהיה להם צער ובו\"פ יע\"ש ואנכי לא ידעתי למה לא תמה עוד על דבריו דלדעתו ז\"ל למה נשתנו בוגרת וממאנת מהשאר שבשתים אלו כתב דאע\"פ שאין להם קנס יש להם בו\"פ והשאר פטרן מכל ועוד קשה דהיכא אשכח רבינו בגמ' דהממאנת יש לה בו\"פ אע\"פ שאין להם קנס וגבי בוגרת דוקא אשכח בפרק א\"נ דל\"ב ע\"א דקאמר בגמרא דמחייב בבו\"פ דעלה דמוקמינן למתני' דהבא על אחותו בבוגרת פרכינן והא אית לה בו\"פ ומשנינן בשוטה כו' יע\"ש אבל ממאנת אפשר דכי היכי דלית לה קנס ה\"נ לית לה בושת ופגם לדעתו ז\"ל דתלוי זה בזה ועוד יש לתמוה דממאנת ומגורשת מן הנשואין חד טעמא אית להו דכיון שנשאו בחזקת בעולות עומדות ולמה הוציא את הממאנת מן הכלל והניח את המגורשת מן הנשואין ודוחק לומר דחדא מינייהו נקט ואף אם נדחוק עצמינו בכך מה נשתנו אלו מהגיורת והשבויה ומשוחררת דאין להן בו\"פ דכל הנך בחזקת בעולות עומדות ומה\"ט פטורות מהקנס כממאנת ומגורשת מן הנשואין ומה מקום יש לחל' ביניהם ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה בדברי רבינו במקום הממאנת האיילונית ומשום דבוגרת ואיילונית בתולות הן אלא שמפני גזרת הכתוב דאמר נערה הוא דממעטי' להו ומשמע ליה לרבינו דכי היכי דבוגרת מצינו בגמ' דאית לה בו\"פ ה\"נ אית לה לאיילונית דחד טעמא אית להו אבל שאר הבנות דאין להם קנס משום דבחזקת בעולות עומדות משמע ליה לרבינו דכי היכי דפטרן הכתוב מקנס ה\"נ פטרן מבו\"פ וצער:
ודע דאף לדעת רבינו דפטר לנשים האלו מבו\"פ וצער לא פטרן אלא בדין זה דאונס ומפתה אבל בעלמא בדין חובל את חבירו שחייב בה' דברים אין ס' דהנשים הללו לא יצאו מהכלל והמבייש אותן והחובל בהן מחייב בבו\"פ ובה' חובל פ\"ג כתב רבינו דהמבייש את החרש חייב בבושת וכ\"כ שם דהמבייש את הגר חייב בבושת ושם בפ\"ד ג\"כ כתב דהמבייש למי שחציו עבד וחציו ב\"ח אם הוא ביום שהוא של רבו לרבו ואם הוא ביום שלו שלו ושם בדי\"ו כתב דאשה נשואה יש לה בו\"פ יע\"ש ודוקא הכא בדין אונס ומפתה הוא דפטרן רבינו דמשמע ליה דבו\"פ וצער זה אינו אלא מפני השרת הבתולים וכל דמוקמי' להו בחזקת בעולות לא מחייב בהן אמנם הטור ומרן ז\"ל משמ' להו דבושת וצער אינו תלוי בבתולים אלא בשכיבה בעלמא אשר שכב עמה ויעניה מיחייב ומ\"מ אף לדברי הטור ומרן ז\"ל בנשים העומדות בחזקת בעולות לא מחייב בפגם דהא פגם אינו משלם אלא בשביל שעשאה בעולה וכל שעומדת בחזקת בעולה ודאי דלא מחייב בפגם ומ\"ש הטור למה לא יהיה להם צער ובו\"פ אין ספק דפגם לגררא נקטיה א\"נ לחלוקה דאיילונית שעומדת בחזקת בתולה נקט לה ובשוטה ג\"כ מבואר הדבר שאף לדברי הטור ומרן אין לה בושת שהרי לענין בושת דעלמא קי\"ל דאין לשוטה בושת וכמו שפסק רבינו בפ\"ג מה' חובל ומבואר בפ' החובל וכ\"כ הטור בח\"מ יע\"ש:
תו איכא למידק במ\"ש רבינו דהאונס את השוטה ואת החרשת יש להן צער דלמה בהנך תרתי לבד מחייב בצער טפי משאר דלדבריו ז\"ל הבושת והפגם והצער תלוי בבתולים וכל העומדת בחזקת בעולה לא מחייב בצער ובו\"פ ומה\"ט פטר לאונס את המגורשת מן הנשואין וכל הנך מהנך מילי וא\"כ למה בהנך תרתי מחייב בצער כיון דבחזק' מוכת עץ קיימי ואולי מוכת עץ שלא נבעלה ע\"י אדם בבעילה ראשונה אית לה צער והדבר צ\"ת מנ\"ל לרבינו הך מילתא איברא דבשוטה אשכחן דקאמ' תלמודא בפ' א\"נ דל\"ב ע\"א דאית לה צער כדאיתא התם אבל ק' מנ\"ל לרבינו לחלק בין שוטה וחרשת לכל הנך והדבר צ\"ת:
ונשאלתי מחד צורבא מרבנן לדעת רבינו שפטר את השוטה ואת החרשת מבו\"פ למה זה כשהקשו שם בפ' א\"נ דל\"ב ע\"א דאוקי' למתני' בבוגרת הא אית לה בושת ופגם ומשנינן בשוטה אמאי לא משני בחרשת דהוי רבותא טפי דאע\"ג דבעלמא גבי חבלה אית לה בושת הכא לית לה ולפחות היל\"ל בשוטה וחרשת דהכי הוי אורחא דתלמודא למיתנינהו גבי הדדי ומדשבקי הכא לבר זוגיה משמע דהכא נמי אית לה בו\"פ לחרשת, וכה היתה תשובתי אליו הא לאו מילתא היא דמשמע ליה לרבי' דתלמודא מילתא פסיקתא נקט אליבא דכ\"ע דאפי' לתנא דמייתי תלמודא לקמן דל\"ה דתני חרשת ושוטה יש להן קנס ולדידי' אית להו נמי בו\"פ אפי\"ה בשוט' אזיל ומודה דלית לה בושת שהרי לגבי בושת דעלמא גבי חבלה לית לה כדאיתא בפ' החובל דפ\"ו כנלע\"ד ודוק:" + ], + [ + "אין \n אדם משלם קנס בהודאת פיו אלא ע\"פ עדים לפיכך האומר אנסתי או פיתיתי בתו של פ' אינו משלם קנס. ע\"כ. הנה הרדב\"ז ז\"ל בתשו' השניות ח\"א סי' י\"ט נשאל במי שאנס נערה והודה דקי\"ל דמודה בקנס פטור אם פטור ג\"כ מלישא אותה כיון שפטור מן הקנס א\"ד כופין אותה לישא אותה והשיב הרב ז\"ל וז\"ל דבר זה לא ראיתי באחד מן המפרשים ומסתברא לי שכופין אותו וישא אותה וישתה בעציצו תדע דשתי מצות עשה נינהו א' ליתן הקנס וא' לישא אותה וכן מנאן הרמב\"ם משמע דלאו הא בהא תלייא דמודה בקנס פטור אמרינן והא לאו קנס הוא אלא ממון נתחייב בשאר כסו' ועונה ואפילו תימא עונש המוד' בעונשו אינו נפטר ממנו והאומר עברתי עבירה פ' שאין מלקין אותו היינו משום דאין אדם מע\"ר כו' ותו דחידוש הוא שחידשו חכמים ואין לך בו אלא חידושו גבי קנס של ממון דוקא ותו דחידוש גדול כזה לא לישתמיט חד מהפוסקים שישמיענו אותו ובשלמא גבי מפתה שאם רצה לפרוע הקנס אינו נושא אותה כיון שהודה בקנס ונפטר ממנו נפטר נמי מליש' אותה כאלו נתן את הקנס אבל גבי אונס שחייב תרתי לישא אותה ולתת הקנס אפילו אם הודה בקנס ונפטר עדיין נשאר החיוב השני דכמו שחייב בבושת ופגם שהן ממון ה\"נ חייב לישא אותה וכופין אותו על ככה ואפשר כי מרוב פשיטו' הדבר לא דברו בו הראשונים עכ\"ל ועיין עוד שם בסי' ס\"ג:
ולע\"ד נר' לי דדעת רבינו דעשה זה אינו אלא קנס בעלמא וכל דמפטר מקנס הן' כסף מפטר נמי מעשה זה ואמינא לה ממ\"ש רבינו ז\"ל לקמן פ\"ג ה\"ט גבי קדש נערה וגרשה וחזר וקדשה והוציא עליה ש\"ר והביא עדים שזינתה תחתיה בקדושי' הראשונים ונמצאו זוממין הר\"ז פטור כו' וסיים וכל הרוצה לגרש יגרש עכ\"ל והנה דין זה דמוציא ש\"ר על הנשואין הראשונים אי מחייב בקנס בעיא דלא אפשיטא היא בפ' נערה דף מ\"ז וכתב מרן כ\"מ דמשום דלא אפשיטא פסקה רבינו לקולא יע\"ש והשתא אי ס\"ל דעשה זו דולו תהיה לאשה אינו אלא קנס בעלמא כעשה דק' כסף ניחא מ\"ש דכל הפטור מתשלום אם רצה לגרש יגרש דס\"ל דעשה זה נמי כיון דאינו אלא קנס מספקא לא קנסינן ליה אע\"ג דאיכא עשה דומיא דק' כסף אבל אי ס\"ל דעשה לחודיה קאי ואינו קנס ק' כסף איך יכול לגרשה והלא ספיקא דאורייתא היא ופשיט' דאזלינן לחומרא וכמו שתמה ע\"ז הרב מ\"ל ז\"ל שם יע\"ש ואין ספק דאין לחלק בזה בין מוציא ש\"ר לאונס ומפתה דמה טעם יש לחלק ביניהם ולמה שצידד הרב ז\"ל לומר דעשה זה עונש הוא יש לדחות ראיה זו דגבי עונש נמי מספיקא לא ענשינן ליה אבל ממרוצת לשונו משמע דס\"ל דאין זה אונס אלא ממון יע\"ש:
והנה מוהריט\"ץ ז\"ל בתשו' סי' ק\"ח דצ\"ט ע\"ב כתב וז\"ל ונשאלתי מבעלי ההוראה אם האונס את הבוגרת חייב לקחתה לו לאשה אע\"פ שאין לה קנס א\"ד כיון דפטרי' ליה מקנס מטעמא דנערה ולא בוגרת א\"כ גם לקחת' לו לאשה בע\"כ אין לו דקרא כתיב ונתן לאבי הנערה ן' כסף היכא דאיכא ן' כסף לו תהיה לאשה היכא דליכא ן' כסף כמו בוגרת אינו חייב לקחת' ובאמת חפשתי בסוגיית הגמ' ובפוסקים ולא מצאתי גילוי לזה, ובעיני יפלא איך אישתמיט מינייהו דברי רבינו ז\"ל שכתבנו גם עיקר ספק זה לא שמיע לי דמהיכא תיתי לחייב האונס את הבוגרת בעשה זה כיון דנערה מלא דבר הכתוב ועליה קאי עשה זה ואף הרדב\"ז ז\"ל לא נסתפק בזה אלא במודה בקנס דוקא כנר' דבבוגרת מפשט פשיטא ליה והסברא נוטה לזה:
וראיתי עוד למהריט\"ץ ז\"ל שכתב וז\"ל ומתוך דבור התוס' דפ' א\"נ המתחי' אין לי אלא אביו מצאנו שסוב' התו' שאין לבוגרת גם בו\"פ מדכתבו התו' ואי דאין לה אב או שבגרה אח\"ך ומדנקטו אח\"כ משמע דבוגרת אין לה עכ\"ל ושותיה דמר לא ידענא דמהיכן משמע ליה מדברי התוס' הללו דס\"ל דאין לבוגרת גם בושת ופגם שהתוס' שם בדבור הנז' אין להם עסק שם בענין בו\"פ ואיך יתכן לומר דבר זה דאין לבוגרת בו\"פ דתלמוד ערוך הוא בר\"פ א\"נ דל\"ב ע\"א ובריש פרק נערה דמ\"ב דבוגרת אע\"ג דאין לה קנס יש לה בו\"פ וכמ\"ש רבי' בדין הקודם ואף אם נאמר דטעות נפל בדבריו וצ\"ל דאין לבוגרת עשה דולו תהיה לאשה או שהרב ז\"ל קורא לעשה זו בו\"פ כמו שנר' מדבריו שכתב אח\"ך אכתי לא ידעתי מה הכרח מצא מדברי התוס' הללו דקיימי במפות' דודאי כל שהיתה בוגרת בשעה שנתפתתה פטור הוא מעשה זה שהרי אחולי אחילתא וכמש\"ל ע\"ש הרדב\"ז ומש\"ה הוצרכו התוס' לומר או שבגרה אח\"ך דכיון דבשעה שנתפתתה לא היתה בוגרת וקנסה לאביה לא היתה יכולה למחול וספק בעלי ההוראה אינו אלא באונס את הבוגרת:
עוד ראיתי לו ז\"ל שם שכתב וז\"ל אמנם הרמב\"ם ז\"ל כתב בפ\"ב דבוגרת ואיילונית מפותה אין להם בו\"פ כיון שאין להם קנס ובודאי שהדבר תמוה מה לבו\"פ עם הקנס והטור ז\"ל גם כן כתב שאינו מבין דבריו דאע\"פ שאין להם קנס למה לא יהיה להם שאר דברים וכתב מוהרי\"ק שגם בעיניו יפלא ולענין בוגרת מפותה דאין לה בו\"פ סברא היא דמחלה וכ\"כ מוהרי\"ק וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש והנה תמיהת הטור כפי הנר' על בוגרת נמי מתמי' דהא הרמב\"ם נקט בוגרת ואיילונית שאין להם בו\"פ במפותה והטור תמה למה לא יהיה להם בו\"פ דמשמע דעל שניהם תמה מדקאמר להם משמע דקאי אשתים שהזכיר הרמב\"ם וק' ע\"ז שחילק על הרא\"ש אביו ולא יפרש אשר ע\"כ צ\"ל דלא חילק אלא על איילונית ולא על בוגרת דבוגר' מפותה שייך מחילה כיון דמדעתא עבדה עכ\"ל אמת יהגה חיכו שאם הדברים ככתבן דלית בהו חסיר חליף או יתיר אנכי לא אדע שכו\"ל מה הלשון אומרת דהיכן ראה להטור ז\"ל שחולק עמ\"ש רבי' דבוגרת מפותה אין לה קנס ואחד הרוא' דברי הטור על מקומן יראה שלא חלק על רבינו אלא בדין האונס את הבוגרת והאיילוני' וכל הנך שכתב רבי' דכל הנך שפטורות מהקנס פטורו' מבו\"פ אבל במפתה את הבוג' והאיילונית וכל דלית להו אב פשיטא טובא דכיון דקנסא לעצמה אזיל ומודה הטור דלית להו בו\"פ, והדבר ברור מאליו ועיין עוד שם במה שתמה על דברי רבי' שפטר את הבוגרת מפותה מדין בו\"פ מההיא דר\"פ א\"ן דל\"ב ע\"א יע\"ש והס כי לא להזכיר ולדעתי בתשו' זו הוסיפו בה דברים שלא יצאו מפי קדוש מהריט\"ץ ולאו מר חתים עלה יע\"ש:" + ], + [], + [ + "ג' \n דברים של מפתה כו' של אונס הרי הן של אב שכל כו' ואם אין לה אב הרי הן של עצמה. כתב הרב מ\"ל ז\"ל דכשאין לה אב אינן לעצמה אלא באונס אבל מפותה לא שכבר מחלה דע\"כ אין לה אב שכתב רבינו היינו כשנתפתתה דאם בשעת תביע' קאמר היינו בבא דבסמוך עכ\"ל ולפי מ\"ש התוס' ז\"ל בפרק בן סורר דע\"ג ע\"ב ד\"ה במפות' דאפילו במפות' מחייב אי אמרה בשעה שבא עלי' שאינה מוחלת הקנס יע\"ש וזה נר' דעת רבינו לקמן בהל' ט\"ז כמו שאכתוב בע\"ה ניחא טפי דאפשר דאף מפותה נמי אמר דכשאין לה אב קנסא לעצמה וכאשר יהיה האופן שלא נתפתתה אלא ע\"מ שישלם לה הקנס ובו\"פ ועיין במ\"ש לעיל פ\"א ה\"ג ע\"ש מוהרי\"קו זלה\"ה:" + ], + [], + [], + [ + "שורש דין קדשה\n אני \n אומר שזה שנאמר בתור' אל תחלל את בתך להזנותה שלא יאמר האב כו' הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבא עליה בכל ממון שארצ' או אניח זה לבא בחינם כו' שזה שחייב תורה לאונס ומפתה בשאירע הדבר במקרה ולא הכינה עצמה לכך, אבל אם הניח בתו הבתול' מוכנת לכל מי שיבא עליה גורם שתמלא הארץ זימה כו' והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא יהיה קדשה ואין קונסין אותו שלא חייבה תורה אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה. עכ\"ל. לכאורה דברי רבינו קשה דיוקא אדיוקא דמתחילת לשונו שכתב שלא יאמר האב הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבא עליה בכל ממון שארצה משמע דאפילו לא הכינה אלא לא' המיוחד הרי זה בכלל לא תחלל כו' ואלו ממה שסיים וכתב אבל אם הניח בתו הבתולה מוכנת לכל משמע דוקא במכינה לכל הוא דמוזהר בלאו זה אבל אם הכינה לא' דוקא לא ועוד קשה מה שהקשה מרן כ\"מ ז\"ל דמדברי רבינו הכא משמע דאינו לוקה משום קדשה אא\"כ היא מוכנת לכך ובפ\"א מה' אישות כתב כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה. לפי שבעל קדשה יע\"ש ומ\"ש שצריך לדחוק שסמך שם אמ\"ש כאן אין לך דוחק גדול מזה ולא זו הדרך לסמוך אמה שיכתוב לקמיה:
וראיתי לרבינו בס' המצוות מצוה שנ\"ה שכתב כלשון הזה הזהירנו שלא לבא על אשה בלא כתובה ובלא קדושין והוא אומרו לא תהיה קדשה מבנות ישראל וכבר נכפלה אזהרה בזה הענין בלשון אחר והוא אומרו אל תחלל את בתך להזנותה ולשון ספרי אל תחלל את בתך להזנותה זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות ושמע ממני למה כפל לאו זה בזה הלשון ואין זה ענין נוסף בו וזה כבר קדם שהבא על הבתולה בין שיהיה מפתה או אונס שאין חייב שום עונש מן העונשין אלא קנס ממון ולקחת אותה כמו שיתבאר והיה עול' במחשבתינו שאחר שזה הדבר אין בו אלא קנס ממון שיהיה דינו כדין כל דבר שבממון וכמו שיש רשות לאדם ליתן לחבירו ממון כמו שירצ' ויפטרהו במה שיש לו אצלו שיהיה לו כמו כן התר שיקח בתו נערה ויתננה לאיש שיבעול אותה ויפטרהו מזה אחר שזה זכות מזכיותיו ר\"ל הן' כסף שהם לאבי הנערה או ג\"כ יתננה לו ע\"מ שיקח ממנו כך וכך דינרים על כן הזהיר מזה ואמר אל תחלל כו' לפי שזה שדנתי לעונשו ממון לבד הוא בשיקרה שיפתנה איש או יאנס אותה אבל כשיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמ' אחת אין דרך לזה והראיה בזה הטעם באומרו ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה לפי שהפתוי והאונס לא יקרה אלא מעט אבל כשיהיה הענין בבחיר' והסכמ' ירבה זה ויתפשט בארץ וזה טעם יפה ומשובח בזה הפסוק וזה לאו דפנויה לוקין עכ\"ל:
והנה מדבריו הללו השומע ישמע שדעת שפתיו ברור מללו דאפי' בשלא הכינה לכל אלא לזה האיש לבד הר\"ז עובר על לאו דקדשה ולאו דאל תחלל כמבואר אלא שבטעם הכתוב דלא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה פירש שהכונה לומר כי האיש העושה זה יבא להרבות זמה בארץ דכשם שבחר והסכים להשכיר את בתו לאיש הזה יבא לשוכרה לאחר ולמחר אחריני ויבואו לידי זמה שהאב יקח את בתו ואח את אחותו וע\"פ דבריו הללו הנה דברי רבינו בדין זה מבואר יפה דמתחי' כתב דקרא דאל תחלל הזהיר על האב שלא ישכיר את בתו הבתולה לבא עליה ואפי' לאדם אחד מיוחד מפני שאין האב רשאי בבתו לשוכרה בשביל ממון ומה שזכתה לו תורה ממון קנסה אינו אלא כשבא הדבר דרך מקרה ולא מפני שהוא רשאי לשוכרה וע\"ז נתן טעם שאם יש רשות לשוכרה למי שירצה יבא הדבר לידי זימה שכשם ששוכרה לאחד ישכור אותה לאחרים וז\"ש אבל אם הניח בתו הבתולה מוכנת לכל גורם שתמלא הארץ זימה והוא הטעם האמור בסיפיה דקרא דאל תחלל ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה וכמו שביאר הרב עצמו בס' המצוות דכשיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמ' אחת ירבה זו ויתפשט בארץ ויבא הדב' לידי זימה וע\"ז סיים והמכין בתו לכך הרי היא קדשה כו' ולוקה הבועל והנבעלת כו' כלומר דהמכין בתו אפי' לאדם אחד שלא בא הדבר דרך מקרה אלא שברצון ובהסכמת שניהם היה הדבר הרי זה לוק' משום לא תהיה קדשה כו' מעתה דברי רבינו שבדין זה ודבריו שבפ\"א מה' אישות הן שפה א' ודברים אחדים ומפני שהראב\"ד ז\"ל הבין כן השיגו שאין קדשה אלא בעומדת בקוב' של זונות כו' ולאו דוקא שעומדת ממש בקובה של זונות אלא שתהיה מופקרת לכל קאמר ומפני דלדעתו ז\"ל בעינן שתהיה מופקרת לכל דמהיכן נדע שהפקירה עצמה לכל ואפשר כי זה הבכו'ר על כן פירש דבריו ואמר שכשתהיה עומדת בקוב' של זונות מיד הרי היא נעשית קדשה והבועל אותה אפי' יהיה ראשון לפורענות ילקה מיד ודברי הראב\"ד ז\"ל שבכאן ושבפ\"א מה' אישות הם דברים אחדים ושלא כדברי מרן כ\"מ ז\"ל שהבין בדעת הראב\"ד דבעינן שתהיה היא יושבת דוקא הא לא\"ה אע\"פ שידענו שהיא מופקרת לכל לא הוייא קדשה:
ולבבי לא כן יחשוב דודאי כל שהפקיר' עצמה לכל והיא מוכנת לכל הבא עליה הרי היא קדש' כיון שידענו שזנת' עם אנשים הרבה ועדיין היא מופקרת אלא שמפני שלא יודע דבר זה בעומד' בחצרה וקרפיפה דיתכן דחזרה בה מיד אבל כשיהיה לה בית מיוחד' להכין עצמ' לבאין אליה אז יודע שהיא מופקרת אפי' היא מוכנת לדבר זה כדרך תמנתה ונקט הראב\"ד קוב' של זונות כי כך היא הדרך להיות מופקרת לכל כנ\"ל ועיין להרד\"ך ז\"ל בבית ט' חדר ז' ומ\"מ עיקר השגת הראב\"ד ז\"ל על רבינו הוא זה דמשמע ליה בדעת רבינו דאפי' שאינה מופקרת לכל אלא שזנתה ברצונה בלי פיתוי עם איש אחד לוקה משום קדשה וכמ\"ש בספר המצוות בהדיא ע\"ז השיגו שלדעתו ז\"ל אין קדשה אלא המופקרת לכל באופן שדברי רבינו והראב\"ד בדין זה הן הן הדברים שבפ\"א מה' אישות מר כי אתריה ומר כי אתריה יע\"ש:
ואין ספק שזה הבין ה\"ה בדעת רבינו בדין זה כי שם בפ\"א מה' אישות משמע ליה בדעת רבינו דאפי' בזונה שאינה מופקרת לכל לוקין משום קדשה ואם דברי רבינו שבדין זה הם כמו שהבין מרן כ\"מ יש לתמוה על ה\"ה שם שלא העלה בזכרונו דברים אלו שהם הפך דבריו ועיין ג\"כ למרן כ\"מ בפ\"ד מה' מלכים שהסכים בדעת רבינו דאפי' בשאינה מופקרת לכל היא קדשה והם הפך דבריו שכתב כאן ואין ספק דהדר ביה הרב ז\"ל כי הנכון כמ\"ש ועיין בפתיחת הספר להרב ע\"י שהשוה דעת רבינו עם דעת הראב\"ד ממ\"ש רבינו כאן בדין זה יעו\"ש ולדעתי הקצרה לא כיון יפה ואשתמיט מיניה דבריו שבס' המצוות שכתבנו ולדעתו השגת הראב\"ד על רבינו היא על הדרך שכתב מרן כ\"מ ואין בזה טעם:
וראיתי לה\"ה ז\"ל שם שכתב ע\"ש הראב\"ד שהשיגו לרבינו שאם כדבריו דאפי' בבא על האשה שאינה מופקרת לכל כל שבא עליה שלא בכתובה ושלא בקדושין לוקה משום קדשה א\"כ המפותה היאך משלם עליה ממון והלא לוקה אלא ודאי מדהוצרך לפיתוי אינה קדשה עכ\"ל וכונתו לומ' דבשלמא לדעתו ז\"ל מש\"ה משלם קנס ולא אמרינן מדנתפתתה הרי הפקירה עצמה לכל דזה אינו דמדהוצרך לפתותה ש\"מ שזו אינה ברצונה להבעל לו כמו הקדשה שברצונה מפקרת עצמה לכל מה שא\"כ לדעת רבינו דמיד שנתפתתה ובא עליה שלא לשם קדושין ילקה עליה משום קדש' ולא ישלם וזו ודאי אינה קושיא כלל לדעת רבינו שהרי ביאר דעתו בספר המצוות שהאונס והפיתוי כיון שאינן באין אלא דרך מקרה לא יהיה בזה שם קדשה דקדש' היא שמכינה עצמה לכך בלי פיתוי כלל דמיד שדברה עמה הסכימ' דעתה או דעת אביה לזה ומפני שכשיהיה הדבר בהסכמת שניהם יבא הדבר לידי זימ' שיתפשט וירבה כן כמ\"ש בספר המצוות ולהכי אינו לוק' עליו כי לא היתה בזה קדש' והדבר מבואר ומרוב פשיטותו לא חש ה\"ה ז\"ל לישב דבר זה ועיין בס' עץ החיים בלשונות רבינו ד\"א ע\"א ודוק ומה שיש לעמוד עוד על דברי רבינו דכאן הסכים לומר שכל הנבעלת בלא כתוב' וקדושין אנו קורין עליה אל תחלל את בתך להזנות' הרי שקראה זונ' לבא על הפנויה ואלו הוא ז\"ל פסק כרבנן דר\"א דאין זונ' אלא למי שנבעלת למי שאין קדושין תופסין בה עיין בדברי הרא\"ם בפרשת קדושים בפסוק זה דאל תחלל את בתך להזנות' ועיין שם בדברי הרמב\"ן בפי' התור' ובמ\"ש בספר המצוות בשורש החמישי ובמצוה שנ\"ה ועיין בס' ת\"ר שלא הבין כונת הרמב\"ן ותמה עליו מסוגיא דסנהדרין דע\"ו:
ועל מ\"ש רבינו ואין קונסין אותו שלא חייבה התור' קנס כו' אבל זו שהכינ' עצמה לכך הר\"ז קדשה כתב הראב\"ד ז\"ל וז\"ל ועוד שגם היא מפותה ומדעתה עשה עכ\"ל ונ\"ל שדעת רבינו הוא כמ\"ש התוס' בסנהדרין פ' בן סורר דע\"ג ע\"ב ד\"ה במפות' כו' דמפות' שאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו הקנס חייב לשלם לה יע\"ש והשתא מש\"ה פטר רבינו לקדשה מטעם קדשה ולא מטעם שהיא מפותה דאי מטעם מפות' משכח' לה שיתחייב אפי' שהיא מפותה בשאמרה בעת הפיתוי שאינה מוחלת הקנס וע\"מ כן נתפתתה וכן מבואר מדברי רבינו שכתב בתחילת דבריו שלא יאמר האב הריני שוכר בתי הבתולה בכל ממון שארצה כו' וע\"ז קאמר דכל שבא הדבר בהסכמת שניהם שלא בדרך פיתוי והכין בתו לכך אפי' שפי' שהוא שוכרה ע\"מ שישלם הקנס אין קונסין אותו אפי' ממון הקנס שאין אדם לוקה ומשלם ואפי' לא התרו בו נמי שאין כאן מלקות אינו משלם שאין זו אנוס' ומפותה שאמרה תורה והר\"ז קדשה דהשתא אין לפוטרו מהטעם שכתב הראב\"ד דמדעתו עבד דאף דמדעתו עבד מ\"מ הרי פי' שאינו מוחל לו הקנס ומ\"מ נראה שהראב\"ד חלוק ע\"ז וס\"ל דאע\"פ שאמרה בפי' דאינו מוחל לו כיון דס\"ס הרי נתפתתה ומדעתו עבד אין לו קנס דכיון דעיקר המעשה היה ברצונו או ברצונה אע\"פ שאמרה שאינה מוחל' לו הקנס אין לו עליו כלום שלא חייבה תורה אלא לאונס או על המפתה שלא מדעת אביה שעיקר המעשה היה באונס אבל כשהיה מדעת שניהם אין כאן קנס:
ויש להסתפק בבא על המפותה ונתחייב לתת לה כו\"כ ולא קנו מידו אם נתחייב במה שאמר לתת דנהי דקנס ליכא במפותה אבל במה שנתחייב בהנאת ביאתו חייב ואף למ\"ש התוס' בסנהדרין דמפותה שאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו הקנס דחייב לשלם יש לומר דדוקא בכי האי גוונא שאמרה שאינה מוחלת לו הקנס מחייב דכיון שלא נתפתתה אלא בהכי הו\"ל כאנוסה דהשתא לאו מדעתה עבדה שהרי פירשה שלא מחלה נרא' דהה\"נ כשנתפתתה ע\"מ שיתן לה כו\"כ אפשר שהוא חייב לתת כיון דבשביל הנאת ביאתו הוא מתחייב ומדברי מוהריק\"ו ז\"ל שכתבנו לעיל פ\"א הל' ג' שכתב בשורש קכ\"ט דמפתה שפיתה אותה ע\"מ שישא אותה לא מחייב לנושאה ולא לשלם לה קנס ובו\"פ נר' דה\"ה פיתה אותה ע\"מ שיתן לה כו\"כ וזה נראה הפך מ\"ש התוס' בסנהדרין כנז\"ל ואולם יש לחלק דדברי התוס' הם בשאמרה שאינה מוחלת לו הקנס דהו\"ל כאנוסה שהרי גילה דעתה שלא מחלה אבל כשמחלה הקנס ונתפתתה על תנאי שישאנה כל שלא קנו מידו אין כאן חיוב וכן נראה מדברי מהרימ\"ט בתשו' חח\"מ סימן כ\"ג שכתב עמ\"ש בגמ' בע\"ז ר\"פ השוכר את הפועל דס\"ג גבי אתנן בא עליה ואח\"ך נתן אתננה מותר ומוקמי' לה בישר' זונה שאמר לה הבעלי לי בטלה זה דלא קנאתו דבעי משיכ' וכתב ע\"ז הרב הנז' ושמא דאפילו חיוב אין כאן דכיון שאמר לה בטלה זה והיא לא זכתה בטלה ליכא נמי חיובא יע\"ש:
שוב ראיתי להרא\"ש בפסקיו שם באותה סוגיא דפ' השוכר שכתב וז\"ל טלה זה הא קמחסרה משיכה ק' לן הא שכר פעולה לא בעי קנין דפועל העושה עם בעה\"ב במה קנה שכרו וביאה דבר שנותנין שכר עליה הוא ואמאי לא נקנה הטלה לה בביאה ומכאן נ\"ל לדקדק דהאומר לפועל עשה עמי מלאכה זו ואני אתן לך חפץ פ' בשכרך יכול ליתן לו דמי החפץ אבל ודאי נתחייב לו החפץ או הדמים אבל גוף החפץ א\"א לו לקנות אלא במשיכה או שיהיה ברשות הפועל בשעת עשיית מלאכה עכ\"ל הנה מבוארי' דבריו דהבועל לשם זנות ונתחייב בכו\"כ חייב לתת דהו\"ל כשכירות פועל דלא בעי קנין ודברים אלו הם הפך דברי מהרימ\"ט שכתב ושמא כו' וכבר עמד על דבריו המ\"ל בפ\"ד מה' איסורי מזבח די\"ג גם על דברי מוהריק\"ו בתשו' קכ\"ט שכתבנו יש לתמוה דאמאי לא יתחייב לנושאה ולתת לו שאר כסות ועונה כיון שפיתה אותה ע\"מ כן דתיפוק לי משום שכירות בעלמא וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל דבמה שנתחייב לה הוא חייב ולא בעי קנין וכעת לדידי צריך ישוב:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נערה בתולה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nashim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..cf5961ffd559030a046b136e3e4977679e7f3e0a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,123 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות סוטה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nashim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "שורש דיני קינוי וסתירה\n קנא \n לה על שנים כא' כו'. עיין בדברי מרן כ\"מ שהביא לשון הירוש' דבעו התם מהו שיקנא לה מב' ב\"א כאחד ואמרו דלמ\"ד דמקנא לה מאביה או מבנה ה\"נ מקנא לה משני ב\"א כא' יע\"ש. והרב מש\"ל ביאר כוונת הירוש' דעיקר הבעייא היתה דאפשר דלא שייך קנוי וסתירה אלא בסתירה האסורה מן הדין דקי\"ל דיחוד אסור מן התורה אבל ביחוד דב' ב\"א דליכא איסור מן הדין זולת בפרוצים ומוחזקים ברשע אפשר דלא חשיב קינוי וע\"ז אמרו דלמ\"ד דמקנא לה ע\"י אביה ואחיה אע\"ג דבהנהו ליכא איסור יחוד כדאיתא בקדושין ה\"נ מקנא לה מב' ב\"א כא' את\"ד הרב ולדידי ק\"ל דיחוד דאדם אחד נמי אינה אסורה מן הדין כל שבעלה בעיר וכמו שפסק רבינו לקמן בפכ\"ב מהלכו' א\"ב ואפ\"ה מקנא לה ודוחק לומר דקינוי דאדם אחד נמי אינו אלא בשאין בעלה בעיר למ\"ד דאינו מקנא לה מאביה ובנה ומב' ב\"א כא' ואולי דיחוד דאדם אחד אף ע\"ג דכשבעלה בעיר הוא מותר מן הדין מיהו כיון דכשאין בעלה בעיר איכא איסור מן הדין איכא קינוי ביחוד זה דכיון דקפיד בעל חשיב כאלו אין בעלה בעיר אבל יחוד דב' ב\"א או מקרוביו כאביה ובנה לא מצינו בו איסור כלל ומיהו לפי דברי הירוש' הלז ופסקו רבינו ק' מאי פריך תלמודא בפ' ארוסה דכ\"ו עלה דמתני' דקתני ע\"י כל העריות מקנאין כו' פשיטא והשתא מאי פשיטותא איכא טובא קמ\"ל מתני' דלא תימא דקינוי דאביה ואחיה לא הוי קינוי משום דבדידהו ליכא איסור יחוד קמ\"ל דאפי' הכי מקנאין ע\"י וי\"ל בדוחק וק\"ל ואי ק\"ל מאותה שאמרו בר\"פ שני נזירין ספק טומאה ברה\"י מהיכן גמרינן לה מסוטה מה סוטה בועל בנבעלת אף כל ספק טומאה ברה\"י כגון דאיכא בי תרי אבל הכא שנים והאי דקאי גביהון הא תלתא ומשני רבא בר רב הונא באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניהם כו' ופסק רבי' בפ\"ט דנזיר יע\"ש הא ודאי ל\"ק כלל דודאי כל שקינא לה עם ב' חשיבי כחד כיון דהספק הוי עם ב' ולא ממעטינן אלא אדם אחר שלא קינא אותה עמו דלא נכנס בכלל הספק ועיין במ\"ש הר' תוי\"ט שם בנזיר בשם הר\"ש בפי' ממסכת תרומות:
והנה הרב ז\"ל תוך דבריו הביא דברי התוס' בר\"פ ארוסה שהקשו דאמאי לא מסייע תלמודא לרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם מדאיצטריך קרא למעט שומרת יבם שאינה שותה כדכתיב תחת אישך ואם היא מותרת ליבם אמאי אצטריך קרא למעוטי הא תנן בפ' היה מביא כל שתבעל ולא תהא אסורה לו לא היא מקנא דמאי קינוי שייך היכא דלא מתסרא בסתירתה אלא ש\"מ דמתסרא כו' יע\"ש ותמה ע\"ד דשם בד' כ\"ו ממעטינן מקר' דשכבת זרע פרט למקנא לה דרך אברים ופרכינן פריצותא בעלמא הוא ופריצותא מי אסר רחמנא ומשנינן מהו דתימא בקפידא דבעל תליא רחמנא ובעל הא קא קפיד קמ\"ל הרי דאפילו בקנוי דדרך אברי' ואינה נאסרת עליו אצטריך קרא למעט ומאי ק\"ל והניחה בצ\"ע ולענ\"ד לק\"מ דס\"ל להתוס' דבתר דגלי לן קרא דשכבת זרע דלא אזלינן בתר קפידא דבעל תו לא צריך קרא גבי שומרת יבם למעוטי מקינו' וסתירה דכיון דלא מתסרא בסתירת' פשיטא דאינו מקנא לה דאי בתר קפידא דבעל לא אזלי' כ\"ש בתר קפידא דיבם ושפיר ק\"ל להתוס' אי לא ק\"ל כרב המנונא דשומרת יבם שזינתה אסורה לבעלה למה לן קרא למעט לן כיון דלא מתסרא בסתירתה והדברי' ברורים:
וראיתי עוד להרב שכתב בדעת רבינו דס\"ל דקטן פחות מבן ט' מיעטו קרא דאיש איש אע\"ג שאין האשה נאסרת בכך משום דהו\"א דבקפידא דבעל תלי רחמנא יע\"ש ואין להקשות דלמה לן תרי קראי כיון דהא שמעינן דלא אזלינן בתר קפידא דבעל מקרא דשכבת זרע דאיכא למימר בדעת רבינו דדוקא קפידא דדרך אברים לא חשיבא קפידא אבל קפידא דביאה דקטן אלימא טפי מדרך אברים וכן איפכא ולהכי אצטריך תרי מיעוטי ועיין בספר שמש צדקה בחי\"ד סימן ס\"ד דק\"ח ע\"ג וע\"ד ודוק אך ק' דאם איתא דכי ממעטינן קטן היינו פחות מבן ט' א\"כ למה זה לא אקשי תלמודא עלה הא פריצותא בעלמא הוא כדפריך בתר הכי בההיא דקינא לה דרך אברים ולשיטת התוס' דמיירי בקטן פחות מי\"ג ניחא אך לדעת רבינו ק' וי\"ל דאה\"נ דהוה מצי לאקשויי הכי משום דמצי למדחי ליה דמיירי בקטן בפחות מי\"ג ומשום הכי לא אקשי לעיל הכי אבל בתר דשמעיה ליה דבשקינא לה דרך אברים אצטריך קרא למעוטי משום דהו\"א נזיל בתר קפידא דבעל מעתה ההיא דקטן שבקינן ליה לפשטיה בפחות מבן ט' והיא גופה קמ\"ל דלא אזלינן בתר קפידא דבעל אף בביאת קטן כזה ודוק:
ומה שהקשה הרמ\"ל במ\"ש מרן דרבינו פסק כמ\"ד דמקנא לה ע\"י שנים משום דבפ\"ב דכריתות תנן ומקנא לה ע\"י אנשים הרבה ותמה עליו דבפירוש דמתני' הוא דמקנא לה ע\"י אנשים הרבה בכל אחד לבדו כו' לכאורה קו' אלימתא היא ואפשר דהמביאו למרן כ\"מ לדחות פי' זה הוא מה שהקשו התוס' ישנים עלה דמתני' דבסוטה אמרו לרבנן אין אשה שותה ושונה באיש אחד ושנים בועלים אינה שונה וכיון דאינה שונה למאי אצטרי' לומר דאינה מביאה אלא קרבן אחד והניחוה בתימא ומתוך כך פי' מרן פי' זה וכן ראיתי בספר שם אהרן בחי' למס' כריתות ולא דק שהרי פסק רבינו לקמן הל' י\"ד לההיא מתני' ופי' רבינו כפי' הרב מ\"ל וכעת צ\"י:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האשה \n שקנא לה בעלה ונסתרה וכו' ובא עד אחד והעיד שנבעלה עם זה שקנא הרי זו אסור' על בעלה לעולם. ע\"כ. וכתב הרמ\"ל דבין לדברי רבינו ובין לדברי רש\"י דפ\"ק דסוטה וכן ברפ\"ו אין עד זה נאמן לאוסרה על בעלה אלא בשמעיד שזינתה עם האיש הלזה שקינא לה ונסתרה אבל אם מעיד שזינתה אם אדם אחר לא מהני מידי זולת כשמהימן ליה לבעל כבי תרי ומתוך כך תמה על תשו' הרשב\"א בסימן תקנ\"ב שנשאל וז\"ל זה שאמרו אפי' שמע מעוף הפורח לא תשתה אם הודה החשוד מהו לא נהמניהו משום דאין אדם מע\"ר א\"ד פלגינן דבוריה והשיב מסתברא דפלגינן דבוריה ואין אנו דנין שהוא עצמו בא עליה אלא כאלו העיד שזינתה עם אחר עכ\"ל, ותמה עליו הרב דכי פלגינן דבוריה ואינו מעיד שנטמאת עמו שהוא החשוד שקינא לה אלא עם אחר מה יהנה לן עדות זו כיון דלכ\"ע בעינן שיעיד העד הזה שזינתה עם אותו שקינא לה ואין לומר דהוא ז\"ל מיירי לענין לאוסרה על בעלה דא\"כ אין הדבר תלוי בפלגינן דבוריה אלא בנאמנות הבעל ואי מהימן ליה אפי' שהוא מעיד על עצמו ואין אדם מע\"ר הו\"ל כעדות גוי דאי מהימן לבעל אסירא ליה ועוד דמדברי השאלה מוכח דבענין שתיית מי סוטה הוא נשאל יע\"ש:
ולע\"ד יש לישב דברי הרשב\"א דמיירי לענין שתיית מי סוטה אלא דמלבד החשוד הזה יש עד אחר המעיד שנטמאת האשה הזאת עם איש אחר שאינו אותו שקינא לה הבעל והשתא אי פלגינן דבוריה של זה החשוד הו\"ל שני עדים המעידים שנטמאת האשה עם איש אחר ששוב לא היתה שותה כמו שהוכיח לקמן הרמ\"ל ואי לא פלגינן דבוריה הו\"ל עד א' המעיד שנטמאת עם איש אחר שהיתה שותה לכ\"ע ומצאתי למהריק\"ש בהגהותיו לא\"ה סימן קט\"ו שכתב וז\"ל אמר על אשה שזינתה עמו נאמן כעד א' דפלגינן דבוריה ולדעתי הן הן דברי תשו' הרשב\"א ושוב ראיתי להר\"ב חלקת מחוקק באה\"ע ס\"ק כ\"ה פי' כן בכונת תשובת הרשב\"א הלזו וע\"ש עוד אי נמי י\"ל דברי הרשב\"א ע\"פ מ\"ש הרב כ\"מ לעיל בהל' ח' עמ\"ש רבינו וכן היו העם מרננים אחריה עד ששמע מהנשי' הטוות לאור הלבנה נושאות ונותנות בה שזינתה עם האיש שקינא לה ה\"ז אסור לקיימה ויוציא ויתן כתובה ע\"כ וכתב מרן כ\"מ דהכי איתא בר\"פ מי שקינא דל\"א מי שקינא לאשתו ונסתרה ר\"א אומר אפי' שמע מעוף הפורח יוציא ויתן כתובה ר\"י אומר עד שישאו ויתנו בה נשים המוזרות בלבנה וידוע דהלכה כר\"י ויש לתמוה על רבינו דלעיל בה\"ב כתב דבקנוי וסתירה לבד תצא בלא כתובה והכא כתב מלבד הקנוי והסתירה שמע מהעם המרננים אחריה תצא בכתובה ותי' דהכא מיירי דלא היו בסתירה אלא עד אחד ולהכי ברינון יוציא ויתן כתובה עכ\"ל והשתא הרשב\"א בכה\"ג דמתני' היתה שאלתו שיש ע\"א בסתירה זאת ועדות החשוד הזה שאומר שנטמאה עמו ונשאל הרב אי פלגינן דבוריה והו\"ל עד זה כנשים המוזרות בלבנה ולא היתה שותה ויוצאה בכתובה והשיב דודאי דפלגינן דבוריה ולא היתה שותה דחשיב עדות זה החשוד כרינון דנשים הטוות בלבנה ואע\"ג דלכ\"ע עדות ע\"א לא מהני אפי' בדאיכא עדות גמור בסתירה אלא כשמעיד שנטמאת עם אותו שקינא לה בעל ה\"ד להחשיבה כודאי זונה ולענין שתצא בלא כתובה אבל עד אחד המעיד שנטמאת עם אחר לא גרע מעדות נשים המוזרות בלבנה כנ\"ל לע\"ד:
איברא דלדברי רבינו שכתב עד אחד ששמע מהנשי' הטוות מאור הלבנה נושאות ונותנו' בה שזינתה עם האיש שקינא לה יש לבעל דין לחלוק ולומר דלא דמי עדות ע\"א המעיד שנטמאת עם אחר לעדות הנשים הללו שהן מעידות על פריצותה באותו האיש שקינא לה ואיכא למימר כיון דאיכא סתירה רגלים לדבר שהאמת אתם כי היכי דמהימנינן ליה לע\"א באותה סתירה אע\"ג דבעלמא לא מהימן ע\"א אבל רש\"י לא כתב כלשון רבינו משמע דכל שנושאות ונותנות בפריצותא אפי' עם אדם אחר שוב אין המים בודקין אותה וא\"כ אפשר דע\"א נמי לא גרע מעדות נשים:
ודע שבעיקר קושית מרן כ\"מ יש לגמגם לע\"ד שנקט הקושיא בדרך קל וחומר דלעיל בהל' ב' דאיכא קנוי וסתירה לבד בלתי רינון נשים יוצאה שלא בכתובה וכאן דאיכא ג\"כ רינון יוצאה בכתובה ואין זה ק\"ו דלעיל מיירי בזמן דליכא מי סוטה וכאן מיירי בזמן דאיכא מי סוט' ואלולי שהנשים המוזרות היו מרננין אחריה היתה נוטלת כתובתה אלו היתה רוצה לשתות ובעלה לא היה רוצה לשתו' שוב ראיתי להפ\"ח בספר מים חיים הוקשה לו כן בדברי מרן הללו וכבר התוספו' שם בר\"פ מי שקנא הוקשה להם קושיא זו לפי' רש\"י והיא היא גירסת רבינו ותירצו מעין מה שתירץ מרן כ\"מ ז\"ל ועיין שם בדברי הרב חי' הלכות שכתב שהתוס' לא ניחא להו בהכי מפני שלפ\"ז דברי ר\"י לא הוו דומיא דר\"א יע\"ש גם לדידי דחיקא לי מימר כן לדעת הרמב\"ם דכל כי האי הו\"ל לפרש בפי' המשנה דסתירה זו היינו בע\"א כי ע\"כ נלע\"ד דמשמע ליה לרבי' דלא דמי הא דנשים המוזרות בלבנה לההיא דסוטה שנסת' בזמן דליכא מי סוטה או לארוסה ושומרת יבם שהביאו התוס' דלא שותות ולא נוטלות כתובה משום דהנך הן גרמו ליאסר שנסתרו ומשעת הסתירה הדבר ידוע שלא היו יכו' לשתות ועל כן אבדו כתובתן כיון שהן גרמו ליאסר עולמית אבל באשה זו דמרננו אבתרה נשים המוזרות בלבנה שנסתרה לפי דבריה שהיא אומרת שטהורה היא לא אסרה עצמה במה שנסתרה שהרי לפי דבריה בשעת הסתירה יכולה היתה לשתות וליבדק ועכשיו שהנשים מרננות אחריה הוא שהמים אינן בודקין אותה ומפני זה היא לא תפסיד כתובתה שהיא אומרת ששקר ענו בה וטהורה היא והיא לא היתה יודעת בשעה שנסתרה שיהיו הנשי' מרננו' אחריה לאור הלבנה ולא יהיו המים בודקין כדי שנאמר שהיא גרמה לו ליאסר כי לפי דעתה יכולה היא לשתות ולכך אמרינן שיוציא ויתן כתובה כן נלע\"ד:
ונסתפק הרמ\"ל אם כשיש עדים דטומאה עם איש אחר אם היתה שותה והאריך לצדד ולומר דיכולה לשתות אע\"ג דבלא\"ה אסורה לבעל כמו שמצינו באלמנה לכ\"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט דאי לאו קרא דתחת אישך לרש\"י ולהרמב\"ם משום דאין האיש מנוקה מעון היו שותות ובאשה זו לא שייך הני טעמי כמו שהאריך לקמן הוא ז\"ל והעלה הוא מההיא סוגיא דרפ\"ק דסוטה ד\"ו עלה דאמר רב ששת סוטה שיש לה עדים במד\"ה אין המים בודקין אותה כו' דלא היתה שותה דכל שיש לה עדים במדינת הים בין מאותה טומאה בין מטומאה אחרת אין המים בודקין אותה אבל לקמן בד\"ה וראיתי לרש\"י כו' דקדק מדברי רש\"י עלה דמלתא דרב ששת דס\"ל דדוקא כשיש עדים על אותה טומאה הוא דאין המים בודקין אבל אם יש עדים על טומאה אחרת היו המים בודקין ולא ידעתי למה לא הוקשה לו לדבריו מה יענה למאי דאקשי התם תלמודא לר\"ש ממתניתין דואלו שמנחותיהן נשרפות כו' ואמאי לא משני התם בשבאו עדים דטומאה מאיניש אחרינא דהמים בודקין אותה ואין לומר דס\"ל דכיון שהמים בודקים היתה שותה ולא היתה מנחתה נשרפת דאם כן כי משני תלמודא כגון שנטמאת בעזרה והיינו שנטמאת עם אחר כמו שהכריח הרמ\"ל אמאי נשרפ' כיון שהיו המים בודקין אותה א\"ו שאעפ\"י שהיו המים בודקין אותה כל שידוע שזינתה והרי היא אסורה לבעלה לא היתה שותה והיה המנחה נשרפת שוב ראיתי להרב ז\"ל לקמן ד\"ה וכל שיישב כן לדעת רש\"י ז\"ל ולא זכר ש'ר שהוא הכריח דאי אפשר לפרש דזנות זה שזינתה בעזרה היה עם אותו שקינא לה וצ\"י:
עוד ראיתי לו ז\"ל שכתב וז\"ל ודע דנהי שהוכחנו דטומאה דלעבר נמי כי יש עדים אין המים בודקין מ\"מ עדיין יש לחקור אשה ששהתה והיתה טמאה ולא היו עדים בטומא' זו שקינא לה אבל היו עדים בטומא' אחרת מהו מי אמרינן כל שיש עדים דטומא' אפי' אחרת שוב אין המים בודקין אפי' טומא' דליכא עדים או דילמא עדים לא אהנו אלא לאותה טומא' שהיו המים באים לבדוק אבל לא לטומאה אחרת כו' יע\"ש ולא ידעתי במה נסתפק אחר שהוא ז\"ל לעיל בה\"ה אשר כתב וז\"ל ומאי דלא אוקי תלמודא מתני' כגון שבאו עדים שזינתה מקודם ולא עם זה שקינא לה אלא עם אחר הוא משום דרב ששת דאמר סוטה שיש לה עדים במד\"ה אין המים בודקין אותה אין חילוק בטומאה זו אם היתה עם זה שקינא לה או עם אחר דלעולם כל דאיכא עדי טומאה אין המים בודקין ומשו\"ה הוצרך לאוקומיה בשזינתה בעזרה דאי מקודם הדרא קושיא לדוכתא תגלי מילתא למפרע דכי קדיש מעיקרא בטעות קדיש וטעמא דמילתא וכו' יע\"ש הרי שכתב דאפי' בשביל עידי טומא' אחרת לא היו המים בודקין אפילו טומא' דליכא עדים דמה\"ט מקשי תלמודא בפשיטות לרב ששת אמאי היתה המנחה נשרפת כיון שלא נתקדשה המנח' בכלי ועיין במ\"ש עוד הרב בד\"ה אך ודוק:
עוד חזר הרב ז\"ל וצידד לומר לפום קושטא דלרב ששת כל שלא באו עדי טומא' אחרת לפנינו היו המים בודקין אות' והוא לא אמר שלא היו המים בודקים אותה אלא בטומאה זו שקינא לה וכו' ולא זכיתי להבין דבריו הללו לפי מ\"ש לעיל דמהראיה שהביא רב ששת ממתני' דמי שבאו עדים שהיא טמאה כו' משמע דכל שיש עדים שהיא טמאה אפילו מטומא' אחרת שוב לא היתה שותה ותמה מזה על פרש\"י ז\"ל וצ\"ע כעת:
עוד ראיתי להרמ\"ל בד\"ה ודע הביא דברי מהרי\"ט ז\"ל שהק' עמ\"ש רבינו ז\"ל דהאשה שותה ושונה בשקינא לה עם אחר בפעם שניה שאינו אותו שקינא לה תחילה דלמאי הלכתא חוזר ושונה הא אם אמת היה הדבר שנטמאת בקינוי ב' היו המים דשתיה ראשונ' בודקין אותה דהא קי\"ל כר\"מ דאמר שהמים היו בודקין אותה בין להבא בין לשעבר עכ\"ל ואין לומר דהית' שותה שניה שמא הזכות תלתה לה דא\"כ הזכו' תולה לה השתא נמי וראיתי בספר קרבן חגיגה שאם הזכו' תלה לה על איסור מחיקת השם פעם א' לא יתלה לה על ב' פעמים ותירץ דלא היו בודקין המים להבא אלא לאותו בועל ולא כשנטמאת עם בועל אחר יע\"ש ודבר זה ניתן ליאמר ומ\"ש אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא הכי קאמר מאיש זה ומאיש אחר באותו קינוי שלא נטמאתי ושלא אטמא באותו בועל עצמו שנסתר' השתא עמו ועוד תירץ שאם לא בדקו אות' בשתיה ראשונ' מפני שהיה בידו עון אשר חטא כשעש' תשוב' בנתים יועילו לה המים האחרו' לבודק' וכ\"כ בספר אור יקרות בחי' על הרמב\"ם דמ\"ד ע\"ג וגם בזה לא כיוונו יפה שכבר הכריח הרב מ\"ל לקמן בפ\"ב ה\"ח שאין תשו' מועלת לענין מי סוטה ולבר מן דין כבר כתב עוד הרב ז\"ל שם בד\"ה וראיתי להרא\"ש דב\"ד היו מזהירין אותו שאם היה יודע שיש בידו עון אשר חטא אין המים בודקים אותה ואין ס' שאם היה יודע שיש בידו עון אשר חטא לא היה משקה אותה בלא הועי' ואין לומר דשמא שכתב אותה שעה שהיה בידו עון שהרי הכריח הרב שם בד\"ה אחר שכתבתי דכל ששכח אפי' חטא במזיד המים בודקים את אשתו יע\"ש והנכון בזה מה שתי' מוהרימ\"ט שלא היתה שונה אלא בשלא גלגל ועמד בשבועתו להבא דאז אין המים בודקים אותה ולפי מה שצדד הרב לקמן פ\"ג הל' י\"ז שלא היו המים בודקין לבועל אלא לאותו בועל שנסתרה עמו ועל ידו הוא משקה אותה אבל לבועל אחר דלהבא לא היו המים בודקים יע\"ש אפשר דלכך היתה שונה לשתו' כדי שיבדקו המים לבועל השני ודוק:" + ], + [ + "אף \n ה' נשים ששונאו' זו את זו מעידו' זע\"ז לומר שנטמאת כו'. כתב מוהר\"י כולי בהגהתו דלפי מה שהעלה הרב מ\"ל לעיל פי\"ב מה' גרושין די\"ו דלדעת רבינו הני נשי למדו לשונם דבר שקר ואין בעדותן עדות כלל והויא לה כאשת איש גמורה ק' אמאי נאמנות הכא לאוסרה על בעלה ולדעת הראב\"ד אסורה לבעלה מס' עכ\"ל ואחר המחילה איני יודע מה הוא סח דמה שאסורה על בעלה לא מפני עדותן של אלו הוא דבלא\"ה כל שאינה שותה אסירא וקיימא מן התורה מקרא דוהיא נטמאה וכמ\"ש רבינו בר\"פ ה\"ב ועדותן של אלו הנשים לא מהני אלא שלא להשקותה מקרא דועד אין בה והו\"ל כנשים המוזרות בלבנה וכיוצא שמונעות אותה מלהשקותה וכיון שאין משקין אותה ממילא היא אסורה לבעלה ודוק:" + ] + ], + [ + [ + "וכן \n אם אמר בעלה איני משקה אותה. העלה הרב מ\"ל דהטעם שנוטלו' כתובת' ואינה מפסדת אותה מפני שעברה על דת יאודית הוא משום דעיקר טעמא דעוברת על דת יאודית שאינה נוטל' כתובה אינה אלא מפני שאסורה על בעלה מפני חשש זנות דפריצותה מוכחת עלה וכל היכא דסמי בידן לברורי שלא זינתה והוא אינו רוצה להשקותה אינה מפסדת כתובתה ועיין בדברי הרב פ\"א די\"ד ד\"ה ודע ומ\"ש שהרא\"ש כתב בתשו' שעוברת על דת יוצאה בלא כתובה מפני שמכשיל את בעל' כו' לא היה צריך לדבריו שבתשו' דבהדייא כתב כן בפסקיו בפ' המדיר וכ\"כ הטור בא\"ה ר\"ס קט\"ו יע\"ש ומ\"ש רבינו דכשאמר' טמא' אני לא היתה שותה כך שנינו בפ\"ק דסוטה ד\"ז אמרה טמאה אני שוברת כתוב' ויוצאה:
ודרך אגב נתקשיתי על מ\"ש הראב\"ד הביאו הר\"ן בפ' המדיר עלה דמתני' דואלו יוצאות שלא בכתובה שאם האשה הודית שעברה על דת משה ויהודית לא הפסידה כתובתה שאין אדם מע\"ר והר\"ן ז\"ל חלק עליו דלהפסיד כתובה ודאי נאמנת הודאת בעל דין כק' עדים דמי יע\"ש וכ\"כ הריטב\"א הובאו דבריו בליקוטי הר\"ב ז\"ל דלענין תשלומי ממון לא אמרינן הכי שהרי המוד' לחבירו שגזלו או שחבל בו חייב הוא לשלם לו ממון ולא אמרו שאינו משלם ע\"פ עצמו אלא קנס לבד עכ\"ל יע\"ש. ולא ידעתי אמאי לא תמהו עליו מהך מתני' דאומרת טמאה אני לך שהיתה יוצאה שלא בכתובה שוב ראיתי שאין מכאן ראיה כלל דשאני הכא שכשאמרה טמאה אני לא היתה שותה כיון דאיכא עידי קינוי וסתירה אסורה על בעלה לעולם ומש\"ה הפסידה כתובתה אבל בעלמא שאין עידי קינוי וסתירה אמרינן אין אדם מע\"ר אך ק' דת\"ל דלא מהימנינן לה כדאמרינן עיניה נתנה באחר כדאיתא בפ' אחרון דנדרים ד\"ץ גבי אומרת טמאה אני לך וי\"ל דהתם מיירי באומרת טמאה אני באונס ולאסור עצמה בכהונה כדמוקמינן למתני' התם בגמ' הילכך לא מצי למיהב טעמא משום דאין אדם מע\"ר כיון שהיא אומרת שבאונס נטמאה ומשום דאינה מפסדת כתובתה בכך חיישי' שמא עיניה נתנה באחר אבל בטוענת שעברה על דת יאודית דמפסד' כתובתה בכך לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר ולכך יהיב הראב\"ד טעמא משום דאין אדם מע\"ר וחילוק זה כתבו התוס' בפ' אע\"פ דע\"ג ע\"ב ד\"ה אבל אמרה מאיס עלי כו' יע\"ש:
אך ק' דלמאי דאסיק אדעתיה תלמודא התם למימר דמתני' מיירי באשת ישראל ובאומרת שנטמאה ברצונה אמאי לא פריך א\"ה אמאי יוצאת והא אין אדם מע\"ר וקושיא זו לא על הראב\"ד ז\"ל בלבד קשיא דלכ\"ע קשיא אמאי יוצאת מתחת בעלה דהא ממתניתין מוכח דאיכא איסורא בדבר מדתני חזרו לומר כמשנה אחרונה שאינה יוצאת משום דחיישינן שמא עיני' נתנה באחר וברור וזה קשה דאמאי נאסרת לבעלה הא קי\"ל אין אדם מע\"ר ודבר זה יש ליישב ע\"פ מ\"ש בס' ארעא דרבנן בכלל זה דאין אדם מע\"ר יעש\"ב ועיין בלקוטי הר'ב לבבא מציעא יע\"ש ובהכי יתיישב מה שלא נתנו טעם הריטב\"א והר\"ן בההיא דהודית שהאכילתו דבר שאינו מעושר דלהכי לא מוקי לה תלמודא כשהוד' היא עצמה משום דבעי למיתני היוצאת מתחת בעלה ואי בשהודית היא עצמה נהי דלהפסי' כתובה נאמנת אבל לאסור עצמה על בעלה אינה נאמנת דאין אדם מע\"ר וע\"פ מ\"ש בס' הנז' נכון וצרי' להתיישב בכל זה:
ושוב ראיתי להרב משפט צדק ח\"א סי' ס\"ז הוק' לו בדברי הראב\"ד ז\"ל הללו מההיא דפרק בתרא דנדרים ודבריו תמוהים כי לא על דברי הראב\"ד תלונותיו כי אם אף לכל הראשונים החולקים על הראב\"ד שהם לא חלקו אלא שאינה מפסדת כתובתה כיון שאינה נאמנת לאסור עצמה עליה אלא שלא ידעתי אמאי נקט טעמא משום דאין אדם מע\"ר ת\"ל דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר ואינה יוצאת מתחת בעלה וי\"ל דבעיא היא בפ' ארוסה בעוברת על דת אם רשאי הבעל לקיימה ולא איפשיט' ופסקו הפוסקים דאין כופין אותה להוציאה אלא שמצוה עליו לגרשה כדכתב הטור בא\"ה סי' קט\"ו יע\"ש וכיון דליכא כפיה בדבר ליכא למיחש להכי ולכך נתן הטעם מפני שאין אדם מע\"ר אלא דלגבי האשה שאמרה טמאה אני לא היינו צריכין לטעם זה דשמא עיניה נתנה באחר דת\"ל משום דאין אדם מע\"ר וי\"ל דכיון שהיא מפסדת כתובת' בכך יש סברא לומר דהאמת אתה לכך הוצרכו להאי טעמא ואיך שיהיה הנה דברי הראב\"ד אינן מוקשין מההיא מתני' דסוטה:
וראיתי למרן ב\"י שם בא\"ה סימן קט\"ו עמ\"ש הטור דכשאין עדים שזינתה והיא אמרה שזינתה דאין חוששין לה אבל אבדה כתובתה כו' כתב וז\"ל ומ\"ש שאינו נותן לה כתובה משום דהודאתה כמאה עדים דמיא וכך מבואר בדברי רבינו ומשנה שלימה היא בפ\"ק דסוטה אם אמרה טמאה אני לך שוברת כתובתה ויוצאה עכ\"ל ולא ידעתי מה ראיה היא זו לפי מ\"ש דשאני התם דאיכא עידי קנוי וסתירה ולפי דבריו ז\"ל לא ידעתי למה כשהביא דברי הראב\"ד בתחילת הסימן לא תפס עליו ממשנה זו וגם בזה לא העלהו בזכרונו וכעת צ\"ע וה\"ה בפכ\"ד מה' אישות הל' ח\"י עמ\"ש רבינו דאם אמרה האשה שזינת' ברצונה אין משגיחין לדבריה אבל אבדה כתובתה הביא ראיה לדבריו מאותה שאמרו בנדרים פרק בתרא ד\"ץ עלה דמתני' דבראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה כו' במאי עסקינן אי באשת ישראל שאמרה שזינת' ברצון כלום יש לה כתובה כו' יע\"ש וכתב ומסוגיא זו יש להביא ראיה לדברי רבינו במ\"ש שהיא מפסדת כתובתה בהודאת' יע\"ש ולא ידעתי למה זה לעיל בהל' י\"א גבי עוברת על דת כתב בשם הרשב\"א דכשהיא מודה מפסדת כתובה ולא הביא דברי רבינו שבדין זה שמבוארים דבריו כדברי הרשב\"א ז\"ל וצ\"ע:" + ], + [ + "ואלו \n הנשים שאינן ראויות לשתות כו' וקטנה אשת הגדול וגדולה אשת הקטן ואנדרוגינוס כו'. כתב מרן כ\"מ ז\"ל נר' שהטעם משום דכתיב והביא האיש את אשתו איש לאפוקי קטן אשתו לאפוקי קטנה ותו דרשינן איש ודאי לאפוקי אנדרוגינוס ואנכי לא ידעתי מה עול מצא לדברי רבינו שכתב בדין שאח\"ז דקטן וקטנה ואשת אנדרוגינוס ממעטינן להו מקרא דאשר תשטה אשה תחת אישה כו' אשה פרט לקטנה תחת אישה פרט לקטן ואנדרוגינוס שאינו איש איברא שבעיקר דברי רבינו אני מתמיה ל\"ל קרא למעט אשת קטן משתיית סוטה כיון דאין קדושין לקטן כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכיון דאין לו קדושין אפי' זינתה תחתיו מותרת לו ומהיכא תיתי להשקותה עד דאצטריך קרא למעטה ובקטנה ל\"ק לי כלל דרבינו מיירי בקטנה שקדש' אביה והרי היא מקודשת מדאורייתא ולהכי אצט' קרא למעוטה אבל גבי קטן לא ידעתי למה לי קרא ולא דיי לי זה הצער אלא שמרן ז\"ל הוסיף עלינו מקרא שכתוב והביא האיש את אשתו ולא ידעתי למה ואולי רבינו אזיל בשיטת ר\"י בר ברזילי שהביא מוהרי\"קו בשורש ל' דאית ליה דקטן שקידש לו אביו אשה צריכה גט משום דזכין לו שלא בפניו ולפי הנר' משום קדושי תורה אתי עלה יע\"ש, ועיין בדברי הרב מ\"ל בפ\"ו מה' גרושין ריש הל' ג' יע\"ש והשתא אפשר דאצטריך קטן למעט אשת קטן משתיית סוטה בשנתקדשה ע\"י אביו של קטן יע\"ש:
וכל זה איננו שוה לי דסברא זו נידחה קרו לה רוב הפוסקים וכמעט כולם כמ\"ש מוהראנ\"ח בתשו' ואין סברא ליחס סברא זו לרבינו אבל אפשר לישב דברי רבינו באותה שאמרו בפ\"ק דקדושין די\"ט ע\"א עלה דבעי ר\"ל מהו שמיעד אדם לבנו קטן ואמר ר\"ז ת\"ש איש פרט לקטן אשר ינאף פרט לאשת קטן ואי אמרת מייעד א\"כ מצינו אישות לקטן ופרכינן ואלא מאי אינו מייעד אמאי קממעט ליה קרא תפשוט מינה דמייעד ואמר רב אשי הכא ביבם בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו עסקינן מהו דתימא כיון דמדאורייתא חזייא ליה וביאתו ביאה הבא עליה מתחייב באשת איש קמ\"ל יע\"ש והשתא אפשר דכי אצטריך קרא נמי גבי סוטה למעט אשת קטן משתיית סוטה מיירי ביבם בן תשע הבא על יבמתו דמהו דתימא כיון דמדאורייתא חזייא ליה וביאתו ביאה הבא עליה אסרה עליו קמ\"ל דלא דאין קדושין לקטן כלל ואפי' ביבמה וכי תימא אכתי ל\"ל קרא גבי סוטה הא ילפינן לה מקרא דאשר ינאף את א\"א דלא קנאה הא ל\"ק דאי מהתם הו\"א דקנאה והרי היא כאשתו לכל דבר וכמו שסובר רש\"י ז\"ל לפום קושטא ומיהו ממיתה דוקא פטרו הכתוב להבא עליה להכי אצטריך קרא גבי סוטה לומר שאינה אסורה לבעל משום דלא קנאה כלל וכמ\"ש התוס' ז\"ל יע\"ש:
ומתוך סוגיא זו תמיה לי טובא על סברת ר\"י בר ברזילי שכתב מוהרי\"קו ז\"ל דהיכא דקדש אביו לקטן הרי היא מקודשת מדאורייתא דלפ\"ז אמאי דחיק תלמודא לאוקומי הך ברייתא דקתני אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ביבם בן ט' ואמאי לא מוקי ליה בקטן שקדש לו אביו אשה וכעת צל\"ע, ועיין בספר לשון ערומים בדרושיו ד\"ט ע\"א וד\"י ע\"א יע\"ש ומ\"מ עדין לא נחה דעתי בזה לדברי רבינו דמיעט אשת קטן מקרא דמנ\"ל לרבינו לדרוש מדעתו מה שלא דרשו בו חכמים המשנה והש\"ס וחפשתי בדברי הספרי ולא מצאתי שמיעטו מקרא דאיש ואשה לא קטן ולא קטנה ואין ספק דקטנים ג\"כ לא אצטריך קרא למעט כיון דפיתוי קטנה אונס הוא ואין לה רצון והרי היא בכלל מ\"ש והיא לא נתפסה וכסברת הראב\"ד ז\"ל דאפי' אביה קבל קדושיה אינה נאסרת על בעלה וכמו שאכתוב לקמן בהל' ד' בס\"ד אך את זה מצאתי בספרי שדרשו קרא דושכב איש אותך שכבת זרע להוציא את הקטן שאינו איש וכמו כן שנינו בפ' ארוסה דכ\"ד ע\"י כל העריות מקנין חוץ מן הקטן ואמרי' בגמ' איש אמר רחמנא ולא קטן ופי' רש\"י דכתיב ושכב איש אותך יע\"ש וכבר הביא דין זה רבינו לעיל פ\"א הל' ו' יע\"ש:" + ], + [], + [ + "קטנה \n שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה כו'. וכתב הראב\"ד ז\"ל והרי אמרו פיתוי קטנה אונס הוא ועוד התראה לקטנה אינה התראה שאין לה דעת ואין לחלק בין קטן לקטנה לענין פיתוי לומר קטנה בת מיאון אין לה רצון ויתן את הצער כמו אנוסה אלא כולן שוות להתפתות בקלות הדעת עכ\"ל כונת דבריו במ\"ש ועוד התראה לקטנה אינה התראה וכו' כלומר וכיון דאינה התראה א\"כ קינוי זה שקנא לה בעלה אינו קינוי וכיון דליכא קינוי בהדי סתירה אין מקום לאוסרה על בעלה ומ\"ש עוד ואין לחלק בין קטן לקטנה לענין פיתוי כו' כונתו לומר דלדעת רבינו צריכין אנו לחלק בהכי ואין זו סברא כיון דשתיהן שוות להתפתות והו\"ל אנוסות לא כן לענין לאוסרן על בעליהן יש טעם קצת לדברי רבינו לחלק ביניהם כיון דקטנה שקדשה אביה עבדא איסו' דאורייתא והבועל נהרג עליה לא כן לענין פיתוי ואונס אין סבר' לחל' ביניהן וה\"ה בפ\"ג מה' איסורי ביאה עמד מתמיה על השגת הראב\"ד והביא סוגיא שבפ\"ד אחין דל\"ג ע\"ב דאמרן פיתוי קטנה אונס הוא וכתב לישב דאותה סוגיא לאו בדוקא הוא אתמר אלא בדרך דחיה והפ\"ח בס' מים חיים עמד מתמיה עליו שנעלם ממנו הסוגיא דפ' הבע\"י דס\"א ע\"ב דאיתא התם בפשיטו' דפיתוי קטנה אונס הוא יע\"ש:
ועיין להרמ\"ל בפי\"א מה' אישות הל' ח' ד\"ה הן אמת שגם הוא ז\"ל תמה על ה\"ה בזה וז\"ל ולא ידעתי מה יענה הרב בההיא דאמרינן בפרק הבע\"י דס\"א תניא ר\"א אומר לא ישא אדם את הקטנה ואמר רבא דטעמיה דר\"א הוא דחיישינן שמא תתפתה עליו והק' כו' הרי דלר\"א ס\"ל דפיתוי דקטנה אונס הוא ולא מצינו בזה שנחלקו כו' אבל במאי דס\"ל לר\"א דפיתוי קטנה אונס הוא לא מצינו מי שיחלוק עליו ולפי קע\"ד אין מכאן תשו' לדברי ה\"ה ואדרבא יש להביא קצת ראיה ממנה לדברי רבינו אשר ביקש ה\"ה ולא מצא ראיה לדבריו דחזינן לסתמא דתלמודא דמייתי להך דרבא דמוקי להך דר\"א בכהן הדיוט ומשום דחיישי' שמא תתפתה דפריך עלה א\"ה ישראל נמי עד דהדר ומתרץ פיתוי קטנ' אונס ואונס בישראל משרא שרי ובתר הכי מייתי תלמוד' ההיא דר\"פ דאמ' דהך דר\"א מיירי בכ\"ג וס\"ל כהאי תנא דתניא בתול' יכול קטנה ת\"ל אשה אי אשה יכול בוגרת ת\"ל בתולה הא כיצד יצתה מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באתה ור\"נ ב\"י נמי מוקי לה בכ\"ג והאי תנא הוא דתניא בתולה אין בתול' אלא נערה יע\"ש והשתא מדחזינן לסתמא דתלמודא דפריך א\"ה ישר' נמי משמע ליה לרבינו דהכי קי\"ל וכי משני רבא פיתוי קטנה אונס ואונס בישראל משרא שרי לדעת ר\"א הוא דמשני הכי דאפשר דר\"א הכי ס\"ל ומה\"ט הוא דהדרי אמוראי לאוקמי ההיא דר\"א באנפא אחרינא ולאוקמא בכ\"ג משום דדחיקא להו מימר דר\"א ס\"ל דפיתוי קטנה אונס הוא אפי' בשקדש' ואמטו להכי ניחא להו שפיר לדחוקי ולפרושי לה בכ\"ג אע\"ג דקתני סתם כהן כי היכי דלא נשוי מחלוקת בדבר הזה ואולי שמפני שכבר כתב ה\"ה דההיא סוגיא דפ\"ד אחין בדל\"ג בדרך דחיה אתמר לא הוצרך להביא סוגיא זו ולומר דרבא לפרושי הך ברייתא דלא ידעינן טעמא מאי דלא ישא את הקטנ' ההוא אמר דר\"א ס\"ל דפיתוי קטנ' אונס הוא אפילו בקטנ' שקדש' אביה אבל בתר דחדית לן ר\"פ ורנב\"י הנהו אוקמתי לסברתין דפיתוי קטנ' כזאת לאו אונס הוא פשטא דסוגיא לדידיה הכי רהטא טפי ויש קצת ראיה לדעת רבינו כנלע\"ד:
ומרן כ\"מ ז\"ל כתב דיש ראיה לדברי רבינו ממ\"ש בנידה דנ\"ב והיא לא נתפס' אסור' וכו' ואיזו זו שקידושיה קדושי טעות מוכח בהדיא דדוקא קדושי טעות כגון קדושי קטנ' דאין מעשיה כלום שהיא בת מיאון וכדפי' רש\"י שם והכריחו התוס' דבקדושי קטנות נמי מיירי הא בקדושי קטנות שאינן קדושי טעות כגון שקדש' אביה אסו' וזהו שחילק רבינו בין בת מיאון לאינ' בת מיאון עכ\"ל, וראיה זו איני מכיר דהתם כשזינת' כשהיא גדולה מיירי וקאמ' רבי ישמעאל כיון שעיקר הקדושין לא היו אלא בעודה קטנה מותרת ולא אמרינן דעל דעת קדושין אחרים בא עליה בעלה משגדלה ואמטול הכי נקט דוקא קדושי טעות דהיינו שלא היה בה קדושין דאורייתא דאי בקדושין דאוריי' כגון שקדשה אביה נהי דכשזינתה בעודה קטנה מותרת משום דפיתוי קטנ' אונס הוא וכמ\"ש הראב\"ד ז\"ל, מיהו כשזינתה כשהיא גדולה אסור' שהרי היא א\"א גמורה ואין לפוטרה לא משום אונס שהרי כשהיא גדולה זינתה ולא משום קדושי טעות שהרי קדשה אביה באופן שאין מכאן ראיה לדברי רבינו לע\"ד ולדידי דברי מרן צ\"ע ועיין בס' בני משה בלקוטיו ד\"א ע\"ד שיטה מ\"א ודבריו הס כי לא להזכיר יע\"ש:" + ], + [ + "נשואה \n שקינא לה ונסתרה וכו'. עיין בחידושינו פ\"א מה' נערה הל' ט':" + ], + [ + "שורש דין השקאת סוטה בגיורת\n הגיורת \n והמשוחררת וכו'. משנה פ\"ה דעדויות עקביא ב\"מ אומר אין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת וחכ\"א משקין וטעמא דעקביא פי' רש\"י פ\"ג דברכות די\"ט וז\"ל דבנ\"י אמור בפ' פרט לאשת גר ועבד משוחרר עכ\"ל וכתב הרמ\"ל ז\"ל וז\"ל והנר' דרש\"י ז\"ל ס\"ל דעקביא היה ממעט מבני ישראל הגיורת ואשת הגר דהוא בעי דשניהם יהיו ישראלים ורבנן כי היכי דס\"ל דואמרת רבוייא הוא לאשת הגר ה\"ה נמי דרבינן מיניה לגר ולא ידעתי למה לא הוזכר מחלוקו' כי אם בגיורת ולא בגר עכ\"ל ולדבריו ז\"ל מ\"ש רש\"י פרט לאשת הגר ואשת עבד משוחרר לאו דוקא וכונתו לומר דכי היכי דממעטינן אשת גר ועבד משוחרר ה\"נ ממעטינן גיורת ומשוחררת לדע' עקביא ב\"מ ולרבנן מרבינן לארבעתן מרבוייא דואמרת, ולבבי לא כן יחשוב בכונת דברי רש\"י דהעיקר חסר מלשונו אם זו היתה כונתו ז\"ל וכל כי האי הי\"ל לסיים ולומר וה\"ה גבי גיורת ומשוחררת דאשת גר ואשת עבד משוחרר מאן דכר שמיהו בהך מתני' והיל\"ל דבסוטה מרבינן להו מקרא דואמרת והיינו לדעת רבנן:
כי ע\"כ נלע\"ד דרש\"י משמע ליה דגיורת ומשוחרר' דקתני מתני' היא היא אשת גר ואשת עבד משוחרר וקרי להו התנא גיורת ומשוחררת מפני שנשואות לגר ועבד משוחרר וכבר בירושלמי שהביא הרב מ\"ל ז\"ל צדדו לפרש כן ואמרו במה אנן קיימין אם בגר שנשא בת ישראל כו' ולכך סתם וכתב רש\"י דבני ישראל האמור בפ' פרט לאשת גר ואשת עבד משוחרר דמשמע ליה דהיינו פלוגתייהו דעקביא וחכמים ואותה ברייתא שהביאו בפ\"ד דסוטה דכ\"ו דקתני אשת גר ואשת עבד משוחרר שותות אתיא כחכמים דפליגי אעקביא והשתא ניחא דממעטינן להו לעקביא מקרא דבני ישראל דהכתוב מדבר על האישים ואי גיורת ומשוחררת הם אשת גר ועבד משוחרר אמעיטו שפיר מבני ישראל שהרי גר ועבד משוחרר אשר לא מבני ישראל המה אבל אי גיורת ומשוחררת הם כפשטן אבל בעליהן ישראל לא ממעטו מקרא דבני ישראל דבעלמא דרשינן בני ישראל ולא בנות ישראל גבי קרא דועשו להם ציצית וכן גבי קרא דבני אהרן וכו' יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דאף עקביא ב\"מ מודה בגיורת ממש והיא נשואה לישראל דשותה דלית לן מיעוטא:
ומ\"מ בין אם נאמר שזו היתה כונת רש\"י ז\"ל או שנאמר שכונתו למ\"ש הר\"ב מ\"ל לא ידעתי מאי האי דמקשינן בפ\"ד דסוטה דכ\"ו עלה דהך ברייתא דקתני אשת הגר ועבד משוחרר שותות פשיטא ומשנינא מהו דתימא בני ישראל כתיב קמ\"ל יע\"ש והשתא לפי דברי רש\"י ז\"ל ע\"כ דאותה ברייתא אזלא כרבנן דעקביא אבל עקביא פליג עלה וא\"כ מאי בעי פשיטא כיון דדבר זה במחלוקת הוא שנוי ואי משום דאכתי לא ידע טעמא דעקביא תיקשי ליה אעיקר דברי עקביא ב\"מ מפני מה אינה שותות ולא הו\"ל למפרך פשיט' ואפשר ליישב בדוחק דלפום ס\"ד דפריך פשיטא משמע ליה דעקביא וחכמים פליגי דוקא בגיורת ומשוחררת הנשואות לישראל וטעמא דעקביא משו' דכתיב לאלה ולשבועה בתוך עמך פרט לאלה שאינן בתוך עמם וכדמשמ' ליה לפום קושטא להרע\"ב ז\"ל אלא דלמאי דהדר תלמודא ואמר מהו דתימא בני ישראל כתיב משמע ליה לרש\"י דהשתא הדרינן מימר דהיינו פלוגתייהו דעקביא וחכמים:
עוד שם\n אשת \n סריס חמה או סריס אדם כו'. כתב מרן כ\"מ וז\"ל ומ\"ש ואשת סריס חמה שם במשנה אשת סריס שותה ופי' רש\"י בגמרא דבסריס חמה קאמר דמותר לקיימה ולא בסריס אדם דאסור לקיימה משום לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה וכתבו התוס' ולא ידעי' מנלן דסריס אדם כגון ששתה כוס עיקרין דאסור לקיימה עכ\"ל ואני אומר דלא איירי רש\"י בהכי דלא מקרי סריס אדם אלא בששלטה יד אדם באברי ההולדה וכקרא דמייתי פצוע דכא וכרות שפכה ורבינו שכתב או סריס אדם צ\"ל דמיירי בששתה כוס של עיקרין שמותרת לו וקרי ליה סריס אדם לפי שע\"י אדם בא לו עכ\"ל ועיין להרב זרע אברהם חא\"ה סימן י\"א דל\"ז ע\"ב דמפשט פשיטא ליה טובא להרב ז\"ל שם דסריס שנעשה ע\"י כוס עיקרין הרי הוא בכלל פצוע דכא וכרות שפכה ולא זכר ש'ר דברי התוס' ומרן ז\"ל הללו דאזלי בתר איפכא וכבר עמד על דבריו חתנו המגיה שם יע\"ש ולדידי חזי לי דרש\"י בשיטתיה קאי וכמו שיחסו התוס' בדעתו ז\"ל ושלא כדברי מרן כ\"מ שכתב דאף לדעת רש\"י אזיל ומודה לדבריהם שהרי רש\"י בפרק כיצד ד\"ך ע\"ב ובפרק הערל דע\"ט ע\"ב עלה דקתני בברייתא שהביאו התוס' בסוטה פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן חולצין כו' ואם בעלו קנו ואסו' לקיימן משום שנאמר לא יבא פצוע דכא כתב רש\"י וז\"ל ואסור לקיימן לאו אזקן קאי עכ\"ל מבוארין דבריו דדוקא זקן אינו אסור לקיימן אבל סריס אדם המוזכר בברייתא קאי בלא יבא וע\"כ דסריס אדם המוזכר בהך ברייתא היינו ששתה כוס של עיקרין דאי בששלט יד אדם באברי ההולדה הא קתני בהדיא פצוע דכא וכרות שפכה ומדהדר קתני סריס אדם ע\"כ דבשתה כוס עיקרין קאמר והכי משמע להו להתוס' שם בפ\"ד דסוטה יע\"ש ומהתימא על מרן כ\"מ שרצה לייחס שיטת התוס' בדעת רש\"י ואין ספק שדברי רש\"י הללו הביאן להתוס' ז\"ל לומר דרש\"י בשיטה זו קאי ועיין עוד במ\"ש רש\"י שם בפרק כיצד ד\"ה סריס שכתב וז\"ל שנסתרס ע\"י אדם ולא ע\"י חולי ע\"ש ועיין בספר תומת ישרים סימן נ\"ב וקכ\"ה שכתב בשם מהר\"י אבאייוב ז\"ל דמי שנעשה כרות שפכה ע\"י חולי אין כופין אותו לגרש אבל מנדין אותו שיפרוש ממנה, או נגזור על עצמינו שלא נישא וניתן עמו אבל בסימן נ\"ח ונ\"ג כתב משמיה דנפשיה דלא עבדינן ליה לא זה ולא אותו לא נידוי ולא הפרשה וכ\"כ בסימן רי\"ב בשם מהר\"י דונדון עיין למרן החבי\"ב באה\"ע סימן קנ\"ד הג\"הט אות ס\"ד וצריך אני להתיישב בזה וכעת אין הספרים הללו בידי לחזות בנועם דבריהם:
ולדידי ק\"ל בשיטת התוס' דמשמע להו דע\"י כוס עיקרין לא הוי בכלל פצוע דכא מההיא דפריך תלמודא דע\"ט ע\"ב עלה דקתני מתני' אמר ר\"ע סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו כו' מכדי שמעינן ליה לר\"ע דאמר דחייבי לאוין כחייבי כריתות וחייבי כריתו' לאו בני חליצ' נינהו ואמר רבי אמי הב\"ע בשנשא אחיו גיורת ור\"ע סבר כר\"י דאמר קהל גרים לא מקרי קהל יע\"ש והשתא לדברי התוס' אמאי לא משני דסריס אדם דקאמר ר\"ע היינו בששתה כוס עיקרין והוי דומיא דסריס חמה אלא שזה בידי שמים וזה בידי אדם ודוחק לומר דסריס אדם סתם משמע דשלט יד אדם באברי ההולדה וכן ראיתי שכתב הרב תוי\"ט שם בפ\"ד דסוטה יע\"ש דהא באותה ברייתא דקתני פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן ע\"כ דסריס אדם ע\"י כוס עיקרין קאמר, ואולי שניא היא דהא קתני בהדיא כרות שפכה אבל סריס אדם סתם שנסתרס באברי ההולדה משמע ולהכי מהדר תלמו' אשינויי אחריני ועוד נ\"ל ליישב דעת התוס' דמש\"ה לא משני דסריס אדם דקאמר ר\"ע מיירי בששתה כוס של עיקרין דמש' ליה לתלמודא דכל שלא שלט יד אדם באברי ההולד' יש לו רפואה ע\"י סמים אחרים כדאית ליה רפואה לסריס חמה וא\"כ היכי קתני ר\"א סריס אדם אינו חולץ משום שאין לו רפואה אלא ודאי דבסריס שנסתרס ע\"י אדם באברי ההולדה מיירי ר\"ע ועלה קאמר ר\"א דאינו חולץ משום שאין לו רפואה כן נראה לע\"ד:
וכתב הרמ\"ל וז\"ל ודע שראיתי לרש\"י ז\"ל בר\"פ ארוסה שכתב וז\"ל אשת סריס שותה כגון שנסתרס לאחר שנשאה וקדמה שכיבת בעל לבועל ובגמרא עלה דמתני' אמרינן פשיטא מהו דתימא מבלעדי אישך אמר רחמנא והאי לאו בר הכי הוא קמ\"ל ופי' רש\"י קמ\"ל דלמיקדם שכיבת בעל לבועל הוא דאתא וסריס בר שכיבת הוא אלא שאינו בר זריעה ע\"כ ודבריו הללו סותרין מ\"ש במתני' דמהתם משמע דסריס לאו בר שכיבה הוא דלהכי מוקי לה בשנסתרס אחר שנשאה והרב ח\"ה כתב דדברי רש\"י במתני' אינו אלא גיליון ובפירו' ישנים אינו כפי' רש\"י דמתני' והרב ניחא ליה דברי רש\"י שכתב במתני' וקשיא ליה טובא דבריו שבסוגיית הגמרא דמ\"ש במתני' הוא כפי הקושיא דפריך פשיטא דס\"ל דהתלמוד שהקשה פשיטא הוא משום דס\"ל דמתני' איירי בשנסתרס אח\"כ דאי לא לא קדמה שכיבת בעל לבועל ומש\"ה הקשו פשיטא ותרצו דאינו כן אלא מתני' איירי בסריס קודם שנשאה דאפ\"ה משקה אותה משום דבר שכיבת הוא אף שאינו בר זריעה ואשמועינן מתני' דלא תימא לא קדמה שכיבת בעל לבועל קמ\"ל דקדמה וידוע הוא שדרכו של רש\"י ז\"ל לפרש המשנה כפי הס\"ד אלא שמ\"ש רש\"י קמ\"ל דלמקדם שכיבת בעל לבועל כו' עמדו לפניו ככותל דמאי קאמר דלמקדם הוא דאתא דזה כבר ידענו אותו אלא דס\"ד דכל שנסתרס קודם שנשאה לא מקרי קדימה דהול\"ל קמ\"ל דבר שכיבה הוא וקרי כאן שקדמה שכיבת בעל לבועל אעפ\"י שהיה סריס קודם שנשאה ואם הס\"ד דמהו דתימא הוא דבעינן שיהיה בר שכיבה בשעת שתיה א\"כ לא הוה ליה למימר אלא קמ\"ל דלא בעינן שיהיה בר הכי אלא דהקפידה אינו אלא שיקדום שכיבת בעל ומ\"ש דסריס בר שכיבה אינו ענין לזה ועוד דאי סריס בר שכיבה הוא א\"כ אף דנימא דבעינן שיהיה בר שכיבה בשעת שתיה נמי לא ממעיט אסריס את\"ד הרב:
ולדידי הס\"ד דמהו דתימא הוא דקרא דמבלעדי אישך לא אתא לשיקדום שכיבת בעל לבועל אלא להשוות השכיבות שיהיה שכיבת הבעל כשכיב' הבועל ואמטול הכי כשהבעל סריס והבועל אינו סריס לא היתה שותה כיון שאין שכיבת שניהם שוה וקרא מבלעדי אישך כתיב שיהיה הבעל בר הכי כבועל וקאמר קמ\"ל דמבלעדי אישך לא אתא אלא לשיקדום שכיבת בעל לבועל אבל לא בעי' שיהיה שכיבת בעל כשכיבת בועל דסריס בר שכיבה הוא אלא שאינו בר זריעה והרי היא כקדמה בשכיבתו כן נלע\"ד ודברי רש\"י שבפי' המשנה הם לפי הס\"ד דפריך פשיטא ועל הדרך שכתב הרמ\"ל אלא דזה שכתב הרב דכבר ידוע שדרכו של רש\"י לפרש המשנה לפי הס\"ד לא היה צורך לזה שהרי בפי' אתמר בדברי רש\"י דמתני' דקאי לפי הס\"ד מדסיים וכתב ובגמ' פריך פשיטא הרי בהדיא דקאי לפי הס\"ד:" + ], + [ + "שורש דין השקאת סוטה במעוברת\n מעוברת \n ומניקת כו'. ברייתא בסוטה פ\"ד דכ\"ו מעוברת ומנקת עצמו או שותה או לא נוטלת כתובה ופירש רש\"י ולא אמרינן לא לקטליה לולד ע\"כ והתוס' דחו פירושו דאמאי אית לן למקטליה נמתין עד שתלד דהא דתנן בערכין האשה היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד התם גזרת הכתוב הוא ומתו גם שניהם כו' ומתוך כך פירשו הם ז\"ל דלעולם ממתינין וה\"פ מעוברת עצמו אע\"פ שקינא לה כשהיא מעוברת שותה לאחר שתלד ולא אמרינן כמו גבי מעוברת חבירו דאם קינא לה כשהיא מעוברת וילדה ומת הולד או הפילה אינה שותה דלאו בת קינוי היתה וכדאמ' בירוש' לא היו לו אשה ובנים ונולדו לו כבר נדחית שלא לשתות עכ\"ל, והנה זה שכתבו כמו גבי מעוברת חבירו כו' כתב הרמ\"ל שלא ידע כונתם דאליבא דמאן קיימי אי אליבא דר\"מ אפילו שמת הולד או שהפילה אינה ראויה לשתות כיון דאיהו סבר יוציא ולא יחזיר עולמית ואי אליבא דרבנן לעולם היא שותה דראויה לאישות היא כיון דבידו להחזירה וכתב ואי לאו דמסתפינא הו\"א להגיה כל זה מדברי התוס' ולא היו מביאין ראיה כי אם מדברי הירוש' דקיימי עלה דמתני' דאיילונית וזקנה עכ\"ל יע\"ש:
ולק\"ד א\"צ להגיה כל זה מדברי התוס' זולת מילת כמו לבד צריך להגיה וצ\"ל נמי ולא אמרי' נמי גבי מעוברת חבירו וכונתם ז\"ל למ\"ש הרב ז\"ל לקמיה דלדעת התוס' במעובר' חבירו נמי צריכה להמתין עד שתלד וכתב דלא גרע ממעוברת עצמו וכתב דלא תקשי בין לרש\"י בין להתוספו' מאי קמ\"ל הברייתא במעוברת עצמו דהא שמעינן לה ממעוברת חבירו משום דהו\"א דמעוברת חבירו איירי בשקינא לה לאחר שתלד אבל בעודה מעוברת עדיין לא למדנו אם מקנא לה לדעת התוס' ולא למדנו אלא ממעוברת עצמו עכ\"ל נמצא דהמלמדינו דעת דמצי מקנא לה אפי' בעודה מעוברת וילדה או הפילה דשותה אח\"כ לרבנן דר\"מ אינו אלא חלוקה זו דמעוברת עצמו דאי לא ה\"א דאף במעוברת לא מצי מקנא לה עד אחר שתלד או שהפילה דקינוי דמקמיה הכי לא מהני והיא גופ' היא כונת התוספו' שכתבו דבמעוברת עצמו הכי פירושו דמצי מקנא לה כשהיא מעוברת כי היכי דלא תקשי לך דהא שמעינן לה מחלוקת מעוברת חבירו כמ\"ש הרמ\"ל לזה כתבו דהא קמ\"ל דלא אמרינן נמי גבי מעוברת חבירו דלא מצי מקנא לה בעודה מעוברת דאם לא היה התנא שונה חלוק' זו לאשמועינן גבי מעוברת חבירו דינא נמי הכי דמצי מקנא לה לרבנן דר\"מ אפי' בעודה מעוברת כנ\"ל ונכון:" + ], + [ + "שורש אשה שנשאה באיסור אין המים בודקין\n כל \n איש שבא ביאה אסור' מימיו כו'. לפיכך אם היתה אשתו אסו' עליו וכו' אינה שותה. ע\"כ. הנה דעת רבינו ז\"ל מבואר דס\"ל דטעמא דמתני' דתנן בר\"פ ארוסה אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה כו' לא שותות ולא נוטלות כתוב' היינו משום דאין האיש מנוקה מעון וכתב הרמ\"ל ז\"ל דטעמא דלא אשמועינן מתני' חידושא טפי דאפילו עבר עבירה אחת בימיו משהגדיל שוב אין המים בודקין את אשתו וכ\"ש הני נשי דכל ימיו באיסור קאי הוא משום דמתני' בעי למתני ולא נוטלות כתובה ומי שבא ביאה אסור' דקי\"ל דאין משקין אותה מ\"מ אינה מפסדת כתובת' וכמ\"ש רבינו לעיל בריש פרקין דאם בא עליה בעלה אחר שנסתרה ה\"ז אינה שותה ונוטלת כתובת' אלא דאלמנה לכ\"ג ודכוותייהו כיון דבסיבתן אינן ראויות לשתות דאין האיש מנוקה מעון אינן נוטלות כתובה וכתב עוד וכי תימא בא עליה בעלה אחר שנסתרה היא היתה סיבה שלא תשתה הא לא קשיא משום דשאני בא עליה שהיא אומרת שהיא טהורה ואין כאן איסור כלל אבל לדידיה הוא מוזהר עליה בלאו הבא מכלל עשה ואפילו אם היא טהורה נענש בב\"ד של מעלה כמ\"ש התוס' בר\"פ כשם ד\"ה מה ת\"ל יע\"ש:
עוד כתב הרב ז\"ל וז\"ל ועוד נ\"ל דמי שבא על אשה בלא קדושין דפשיטא דאינו מנוקה מעון דהא אליבא דרבינו לוקה וכמ\"ש בריש הלכות אישות אם חזר ולקחה נהי שאינו יכול להשקותה משום שאינו מנוק' מעון מיהו אינה מפסדת כתובתה ואף שהיא היתה סיבת העון משום דדוקא היכא שהנשואין היו באיסור הוא דאמרינן דמפסדת כתובת' אבל היכא שהנשואין היו בהיתר אף שקודם לזה קדם ביאה אסורה אינה מפסדת כתובת' והיינו טעמא דבא עליה בעלה אחר שנסתר' שאינה מפסדת כתוב' לפי שנשואיה בהיתר היו עכ\"ל ולפי דבריו ז\"ל אין ספק שאם בא על ארוסתו בבית חמיו ואח\"כ נשאה וקנא לה ונסתרה אעפ\"י שזו אינה שותה לדעת רבינו שהרי אינו מנוקה מעון מיהו אינה מפסדת דאף שהיא היתה סיבת העון מ\"מ הנשואין בהיתר היו:
והנה אמת שאם עיקר הטעם תלוי במ\"ש הרב ז\"ל דכל שנשואיה היו בהיתר אף שהיא היתה סיבת העון אינה מפסדת כתובת' יפה דן יפה זיכה, ואולם אני בע\"ד לא כן אדמה כי מי גילה לו להרב ז\"ל רז זה בטעמו של דבר דאפשר לומר טעם יותר נכון והוא דכל שקדמה לה הידיעה קודם סתירת' שאם תבא לידי שתיה שאין המים בודקים אותה בא' מהסיבות המונעות בדיקת המים ואפ\"ה הלכה ונסתר' באותו שקינא לה אז ודאי הפסיד' כתובת' כיון שהיא גרמה לה והפסידה נפשה דמאחר שהיתה יודעת שאין המים בודקין אותה על מה סמכה נפשה להסתתר ולומר שהיא טהורה כיון דלא סמא בידה להכריע דבריה שהיא טהורה וע\"כ באלמנה לכ\"ג וחלוצה לכהן הדיוט וכיוצא דקדמה לה הידיעה קודם סתירתה שאם תסתתר לא תבא לידי שתיה כיון שאין המי' בודקין אותה בעבור בעלה שאינו מנוקה מעון כשהלכו ונסתרו אבדו כתובתן שהרי עשה הכתוב ספק סוטה כודאי מה\"ט קפיד רחמנא אבעל שאם קינא לה ונסתרה שלא תזקק לה עד שתשתה משו\"ה אין אנו מאמינים אותן במה שיאמרו טהורות הן שאנו תולין שנטמאו בודאי וכיון שאינן ראויות לשתות והלכו ונסתרו אינהו דאיפסידו אנפשייהו לא כן בבא עליה בעלה אחר שנסתרה דבשעה שנסתרה היתה ראויה לשתות ואח\"כ הוא דאירע הדבר שאינה ראויה לשתות נאמנת בדבריה שאומרת שטהורה היא ואין בסתירתה הוכחה שנטמאת דבשעה שנסתרה ראויה היתה לשתות ועל שהיתה ראויה לשתות וסמא בידה להוכיח שלא נטמאת סמכה נפשה ונסתרה וכשאירע הדבר אח\"ך שאינה יכולה לשתות לא מפני זה תפסיד כתובתה כיון דסתירה האוסרתה לא מכרעת לומר שנטמאת ועיין להתוס' בר\"פ כשם ד\"ה ה\"ג כו' באופן שטעם הפסד הכתובה תלויה ועומדת במעשיה וגרמא דידה שנסתרה ואינה יכולה לברר שהיא טהורה וכל שבשעה שנסתרה סמא בידה לברורי שהיא טהורה לא הפסידה אנפשה בסתירתה דסמכ' אנפשה שיכולה לברר שהיא טהורה ועיין במ\"ש הרב ז\"ל לעיל בריש הפרק:
מעתה בבא עליה בעלה בעודה ארוסה וכן בבא עליה בלי קידושין דקודם הסתירה הדבר ידוע שאין המים בודקין אותה כשהלכה ונסתרה הפסידה כתובתה בודאי דדמיין לאלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דמשום שקדמה להן הידיעה מקודם אפסידו אנפשייהו כדבר האמור, וראיה לדברינו מ\"ש רבי' ברפ\"א דבזמן שאין מי הסוטה וקנא לה ונסתרה תצא בלא כתובה יע\"ש, הרי דאפילו שהנשואין היו בהיתר אפ\"ה כשאינה יכולה לשתות אמרינן שתצא בלא כתוב' והדבר ברור שהט' תלוי בדבר האמור דהתם איהי אפסידה אנפשה כיון שהדבר ידוע שאין המים בודקין ואפי\"ה הלכה ושתתה. ואם כנים אנחנו בזה הדרא קושיית הרב לדוכתא למה נקט מתני' אלמנ' לכ\"ג דהיינו שנשא אשה באיסור תיפוק לי דאפילו עבר עבירה אחת בימיו כגון שבא על ארוסתו בבית חמיו ואח\"ך נשאה או שלקחה בלי קידושין דאפ\"ה מפסדת כתובתה ובזה לא יצדק תשובת הרב ז\"ל כמובן, כי ע\"כ נלע\"ד דלחידושא נקט תנא הני נשי דאפילו שהן אסורות לבעליהן אפי\"ה מקנו להן וכדדייקינן בגמרא משתא הוא דלא שתו הא קינוי מקנו למאי אי לאוסרן לבעל הרי אסירן וקיימא אלא לאוסרן לבועל יע\"ש, ומשום דהוה ס\"ד לומר דדוקא כשקינוי הוא לאוסרן לבעל מצי מקנא לה ונאסרה בקינוייו אבל כשאסורות ועומדות לבעל לא מהני קינוי ואפילו לבועל אינן אסורות קמ\"ל כנלע\"ד:
תו ק\"ל במ\"ש הרב ז\"ל דאשה שבא עליה בעל' אחר שנסתרה והיא אומרת שהיא טהורה לדידה אין כאן איסור כלל אבל לדידיה הוא מוזהר עליה בלאו הבא מכלל עשה ואפילו אם היא טהורה הוא מוזהר בב\"ד של מעלה עכ\"ל ובקצורי לא זכיתי להבין מנ\"ל להרב ז\"ל דכיון דקרא עשאה כודאי סוטה אעפ\"י שהיא צווחת ואומרת שהיא טהורה למה לא יהיה היא ג\"כ בכלל האיסור והרי אנו פוסלין אותה מתרומה מקרא דונטמאה אע\"פ שהיא האוכלת ואין לזרים איתה ולא אמרינן היא יודעת בנפשה שהיא טהורה ותאכל ותשבע אלא ודאי דאעפ\"י שהאמת כדבריה גזירת הכתוב היא שכל שלא שתה מי סוטה ותוציא לאור אמיתות דבריה הרי היא כודאי סוט' והרי היא בכלל העונש כשאר עונשים שבתורה אחד האיש ואחד האשה שוים:
עוד זאת חזינא ליה להרב ז\"ל דממשנה זו דאלמנה לכ\"ג הוציא רבינו הדין שכתב לקמן בפרקין ה\"ט שאם היתה אשתו אסורה עליו ואפילו שניה שאינה שותה משום דבמתני' קתני חלוצה והדבר פשוט דאיסור חלוצה אינו אלא מד\"ס עכ\"ל. הנה הרב ז\"ל גופי' לעיל בפ\"א מהלכות נערה בתולה הל' ה' עמ\"ש רבינו שאם היתה האנוסה אסורה עליו אפילו שניה מד\"ס לא ישאינה כתב הרב ז\"ל בד\"ה גם מה שרצה להכריח מוהר\"א ששון ז\"ל מסוגיא דפרק הבע\"י דאף באיסורין דרבנן לא ישאינה מדקתני חלוצה והחלוצה אסורה מד\"ס לדידי לא מכרעא ראיה זו שהרי מצינו במקומות רבים דקתני החלוצ' והוי אשגרת לישן והאריך בראיות וכתב שכ\"כ מרן ב\"י בא\"ה סימן קי\"ו והן דבריו בכ\"מ פכ\"ד מהלכות אישות הל' ד' ועל כן טרח הרב ז\"ל שם לבקש מקום ראיה לדברי רבינו עיין עליו ולא ידעתי איך לא שת לבו לדבריו שכתב כאן:
איברא כי באותו הדין עצמו לעיל מזה ד\"ה עוד ראיתי להרב הנז' כתב הרב דברי' הפכיים כי שם הביא אותה ברייתא דפ\"ב דיבמות דקתני אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הרי הן כאשתו ואינו מטמא לה והכריח דמדקתני חלוצה דאפילו באיסורין של דבריהם בטלו עשה דלה יטמא וסיים וכי תימא האי דנקט חלוצה לאו דוקא אלא אשגרת לישן היא ויש לנו כיוצא בזה בתלמוד וכמו שיתבאר לקמן הא ליתא דודאי חלוצה דקתני הכא בדוקא הוא דהא רישא דהך ברייתא הביאו אותה בפ' יש מותרות דפ\"ה לענין כתובה ואמרו דרבי חלוצה קא קשייא ליה והא חלוצה דרבנן ואית לה כתובה כו' מוכח בהדייא דס\"ל דחלוצה לאו אשגרת לישן הוא אלא בדוקא נשנית עכ\"ל. הרי שהכריח הרב דאותה ברייתא דקתני שהחלוצה שאין לה כתובה בדוקא נשנית וזה היפך דברי מרן ב\"י בא\"ה ס\"י שהביא הרב ז\"ל שכתב דאותה ברייתא דקתני חלוצה לאו דוקא היא. ויש ליישב בדוחק דודאי לסברת איכא מ\"ד דר' קתני לה וקשייא ליה חלוצה ה\"נ ודאי דס\"ל דחלוצה דוקא ולאו אשגרת לישן אמנם לסברת איכא מ\"ד דר' אלעזר קתני לה חלוצ' לאו דוקא וכן מבואר בדברי מרן כ\"מ בפכ\"ד מהל' אישות הל' ד' דבפלוגתא דלישני תלייא מילתא יע\"ש מעתה נוחי' דברי מרן ודברי הרב ז\"ל וכמובן:
עוד ראיתי להרב ז\"ל שכתב וז\"ל אך ראיתי לרש\"י שפי' טעמא דמתני' משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכתב דהכי תניי' בספרי ותמה עליו ז\"ל דלדידיה תקשי קרא למאי איצטריך למעט שאינה ראויה לאישות ת\"ל דאינה מנוקה מעון דהא ע\"כ בבא עליה איירי דאי לא הא קדם שכיבת בועל לבעל וכי תימא קרא אתא להפסידה כתובתה הא ליתא דהא כתובה אינה מן התורה ואפי' לרשב\"ג דאמר בכתובות דכתובת אשה דאורייתא כבר כתבו הראשונים דלאו משום דאורייתא הוא אלא דאית ליה סמך מן התורה ועלה על דעתו לומר דרש\"י ז\"ל חולק על רבינו ומשמע ליה דקרא דונקה האיש מעון לא מיירי אלא בעון דבא על אשתו אחר שנסתרה ושוב הביא אותה סוגייא דפ' עגלה ערופה דמ\"ז דאמרי' בהדייא דאפי' על עון דבניה ובנותיה אין המים בודקי' אותה ורש\"י ז\"ל ג\"כ ע\"כ דמודה בזה והדר' קושיין לדוכתא והניח דבריו בצ\"ע:
והנה לפי מ\"ש הרב ז\"ל עצמו בפ\"א מה' נערה ה\"ג ד\"ה וראיתי לרש\"י בפי' החומש וז\"ל ונר' דאף למ\"ד כתובת אשה דרבנן דריש קרא דמהר ימהרנה לו כדדריש ליה רש\"י ז\"ל יפסוק לו מוה' כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתוב' וישאינה שהרי מצינו כיוצא בזה בעבד עברי דכתיב ויצאה אשתו עמו ואמרינן בפ\"ק דקדושין מי הכניסם שיצאו ואמרו מכאן שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו וכתבו הראשונים ז\"ל דאע\"ג דמדין תורה אין הבעל חייב במזונות אשתו מ\"מ כיון דמנהגם היה שהבעל היה זן אשתו ואת בניו הכתוב חייב לאדון בכל מה שהיה נוהג העבד שהיה מפרנס את אשתו ואת בניו ה\"נ נהי דליכא כתובה מן התורה מ\"מ כיון דהמנהג היה שכל הנושא בתולה היה כותב לה כתובה ולזה בא הכתוב גבי מפתה לומר דאף שהיא בעולה שיכתוב לה כתוב' כמו שהוא המנהג לכתוב לבתולו' עכ\"ל עי\"ש ולפ\"ז אפשר גם כן לומר דקרא דכי תשטה אשתו נמי אצטריך להפסי' כתובתה דאף על גב דמעיקר דינא דאורייתא לא מחייב מ\"מ כיון שהמנהג היה לכתוב לה כתובה אתא קרא לומר שיפסיד כתובה ואינה יכולה לתבוע מצד המנהג כי היכי דאמרי' בהנהו קראי דויצאה אשתו ובקרא דמהר ימהרנה לו ומ\"מ דבר זה לא ימלט מהדוחק:
כי ע\"כ נלע\"ד דמעיקרא קושייא ליכא דקרא דכי תשטה אשתו אצטריך לגלויי אקרא דונק' דלאו דוקא אעון דבא עליה אחר שנסתרה הוא דאינו מנוקה מעון אלא אף אשאר עון דאיסורי ביאה דפשטיה דקרא כונתיה משמע דמיירי בעון דבא עליה אחר שנסתר' דוקא דבהכי מיירי כוליה עניינא דקרא אתא קרא דכי תשטה אשתו בראוי לאישות פרט לאלמנה לכ\"ג דבעמוד והוצא קאי וגלי אקרא דונקה דלאו דוקא בבא עליה אחר שנסתר' אלא אף אשאר עונות נמי ואצטריך קרא דונקה ואצטריך קרא דכי תשטה דאי לאו קרא דונקה הו\"א דדוק' כשנשא אשה באיסור הוא דאין המים בודקין אות' אבל מי שעבר עבירה אחת בימיו משהגדיל אפשר שהמים בודקין את אשתו להכי אצטריך קרא דונקה לומר דאפי' בשביל עבירה אחת שעבר בימיו לוקה. ושוב זכיתי ומצאתי כדברי להרב הגדול מוהר\"א זאבי ז\"ל בס' אורים גדולים למוד ק\"ע דע\"ז ע\"א:
ובעומדי בזה עם מורי הרב המובהק מוהר\"י נוניש נר\"ו ההוא אמר דלא קשייא אעיקר קרא למה אצטריך דאפשר דקרא אצטריך לאלמנה לכ\"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט שנפלה להם יבמה מן האירוסין דמן התורה ביאה ראשונה ליכא איסורא דאתי עשה דיבום ודחי ל\"ת דאלמנה לא יקח וחכמי' הוא דגזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה כדאיתא ביבמות בפר' ב' ד\"ך ע\"ב ואהא אתא קרא דתחת אישך בראויה לאישות פרט לאלו שאינן ראויות לאישות דאע\"ג דאיסורא ליכא בהו והרי הם מנוקים מעון מ\"מ משום שאינן ראויות לאישות אינן שותות אלו דבריו נר\"ו, מיהו אכתי לא נחה דעתי בזה דודאי מתני' דקתני אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא שותו' ולא נוטלות כתובה לא מיירי באלמנה מן האירוסין ובשנפלה לפניו ליבום וכן חלוצה וגרושה שנפלו לפניו ליבום ובא עליהן ביאה ראשונה דא\"כ אמאי אינן נוטלות כתובה כיון דמדינא דאורייתא קנאן כאשתו לכל דבר ואין כאן עון אשר חטא:
ולפי דברי הרב מ\"ל ז\"ל טעמא דכל הנהו דאינן נוטלות כתובה אינו אלא מפני שהנשואין היו באיסור והן היו סיבת העון דבסיבתן אינן ראויות לשתות שאין האיש מנוקה מעון וכמ\"ש בתחילת דבריו וכיון שכן באלמנה מן האירוסין ואינך הבאות לו ליבם דבביאה ראשונה ליכא איסורא ודאי דאינה מפסד' כתובה ומדקתני מתני' דאינה נוטלת כתובה ודאי דבאלמנה מן הנשואין או בשאר אלמנות וגרושות דעלמא דליכא בהו מצות יבום קמיירי והדרא קושייא לדוכתא למה לו לרש\"י ז\"ל להביא ראיה מקרא דכי תשטה אשתו ת\"ל מקרא דונקה האיש מעון וזה אינו מנוקה מעון, וע\"ז השיב מורי הרב הנז' דעל רש\"י ז\"ל לא קשיא ליה להרב מ\"ל דרש\"י ז\"ל מייתי האי קרא למיהב טעמא דמפסד' כתובה ומתני' ודאי בשאר אלמנות וגרושות דעלמ' קמיירי ועיקר קושיית הרב ז\"ל אינה אלא דעיקר קרא למאי איצטריך כיון דכתובה אינה מן התורה כמבואר בדבריו א\"ד נר\"ו:
והנה אמת דבריו מוצדקים לפי דברי הרב מ\"ל מיהו כשאני לעצמי עיקר דברי הרב מ\"ל ז\"ל הללו שכתב דרש\"י ז\"ל מייתי האי קרא למיהב טעמא למה אינה נוטלת כתובה לא אדע שכו\"ל מאי קאמר שהרי לפי מ\"ש הוא ז\"ל דטעמא דהנהו שאינן נוטלות כתוב' הוא מפני שהן היו סיבת העון ובסיבתן אינן ראויות לשתות שאין האיש מנוקה מעון לפ\"ז עיקר הטעם תלוי בסברא וקרא למה ליה לרש\"י ומהיכא משמע מהאי קרא שאינה נוטלת כתובה דמעיקר קרא ליכא למילף אלא שאינן שותות ולא שאינן נוטלות כתובה שהרי כתובה אינה מן התורה מיהו לפי מ\"ש אנן יד עניי לעיל מזה דטעמא דאינן נוטלות כתוב' הוא משו' דאינהו אפסידו אנפשייהו שנסתרו ויודעות שאינן ראויות לשתות יצדק תירוץ הרב הנז' נר\"ו הדק הטב. ואפשר לאוקמי שפיר מתניתין באלמנה מן האירוסין ושנפלה לפניו ליבום ובא עליה ולהכי איצטריך תשט' אשתו ללמוד דאינ' שות' אע\"פ שהאי' מנוקה מעון משו' שאינה ראויה לאישות ולכן אינה נוטל' כתובה כיון שהיתה יודעת שאין המים בודקין אותה ואפ\"ה נסתרה דהשתא איהי אפסידה אנפשה ונכון הדבר ועוד אפשר לומר לע\"ד דעיקר קרא אצטריך למי שנעשה כרות שפכה אחר שנשא' ובא עליה דבשעת השתיה אינה ראויה לאישות וליכא טעמא דמנוקה מעון וברור ועיין לקמן ודע שאחרי כותבי תירוץ מו\"ה נר\"ו כן בקדש חזיתיו דברים כהווייתן בס' נצח ישראל דט\"ו ד\"ה ועתה יע\"ש:
עוד כתב הרב ז\"ל בד\"ה ולדעת רבינו דמה שלא מנה במתני' דואלו שמנחותיהן נשרפות מי שבעלה בעילת איסור במקום מי שבעלה בא עליה בדרך משום דלחידושא נקטיה דאפי' באיסור דלאחר סתירה דכבר נראית לשתות בסתירה אפ\"ה אינה שותה וה\"ה דהו\"מ מימר מי שבעל ביאה אסורה אחר סתירה דהא נראית לשתות אלא נקט כה\"ג דשכיח דהא מוסרין ב' ת\"ח עכ\"ל, ודבריו תמוהים שהרי לקמן סמוך ונראה בד\"ה אך כתב בהפך דעבירה זו דבא עליה אחר שנסתרה לא שכיח אי משום דהיו מוסרין לו ב' ת\"ח ואי משום דמאיס' היא גביה וכמ\"ש הירוש' אבל שאר ביאות של איסו' שכיח טפי דהא רבי יוחנן תיקן זמן בגיטין משום זנות, ולכן נלע\"ד דכיון דבמתני' דר\"פ ארוסה גבי ההוא דלא שותות ולא נוטלות כתובה הוצרך תנא למתני לחידושא ושבעלה בא עליה בדרך דאע\"פ שהיא גרמא שלא תשתה אפי' הכי נוטלת כתובה כמ\"ש הרב ז\"ל נקט נמי בהנו דאלו שמנחו' נשרפות ומתני' דאלו שאינן אוכלות בתרומה ושבעלה בא עליה בדרך בהדי אידך השנויות שם דתנא סירכיה נקיט ואזיל בכל דוכתא והוא הנכון ומה שהוקשה עוד להרב ז\"ל למה השמיט רבינו לקמן פ\"ד הל' י\"ד גבי אלו שמנחותיהן נשרפות חלוקא דבא עליה בעלה בדרך י\"ל דרבינו הוקשה לו קושיית התו' שם בדכ\"ב דכיון שבעלה בא עליה בדרך קודם שנקדוש המנחה למה נשרפת ומתוך כך סובר דחלוק' זו לאו דוקא ואשגרת לישנא הוא כמו שמצינו במקומות רבים וכמ\"ש הרב בפ\"א הל' ה' בד\"ה גם לענין חלוצה מד\"ס:
עוד כתב הרב בד\"ה אך מאי דקשיא לי בדברי רבי' דס\"ל דכל ביאה אסורה מונעת הבדיקה מהא דתנן בפ\"ג דכ\"ב רש\"א אין זכות תולה במים המרים שאם אתה אומר תולה אתה מוציא ש\"ר על הטהורות ששתו שהן אומרות טמאות היו אלא שתלה להם זכות ולדעת רבינו אכתי אתה מוציא לעז על הטהורות שהן אומרות טמאות היו אלא שבעליהן בעלו בעילת איסור ובשלמא אי אמרינן דדוקא בבא עליה בעלה בדרך הוא דלא היו בודקין איכא למימר דהא לא שכיח ואינן תולין בכך וכ\"כ התוס' בפ\"ק דסוטה עלה דאמרינן סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה יע\"ש וכתב ע\"ז דאפשר ליישב שהרי מדברי רש\"י ביבמות פ\"ו דח\"ן ע\"ב נר' דאיכא תנא דלא דריש הך דרשא דונקה האיש מעון ואפשר דר\"ש הכי ס\"ל ומשו\"ה לא הוקשה לו כי אם מזכות תולה ומה שהק' בגמ' לר\"ש מהיו לה עדים במ\"ה הוא משום דלא מצאו תנא שיחלוק בדרשא זו דטהור' ולא שיש לה עדים במ\"ה עכ\"ל הנה דברי רש\"י הללו שכתב הרב דמשמע ליה דאיכא תנא דלא דריש הך דרשא דונקה האיש מעון מלבד שהתוס' לא ניחא להו כפי' מדמצינו בכמה דוכתי דפריך תלמודא ומי בדקי לה מייא והתנייא ונקה האיש מעון כו' ולא משני האי תנא הוא משמע דליכא מאן דפליג:
ועוד זאת שמעתי ממו\"ה המובהק מוהרי\"ן נר\"ו שתמה דאיך אפשר לומר דרב פפא ס\"ל דההוא תנא דתני אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין להשקותה כשהיא נשואה לית ליה הך דרשא דונקה האיש מעון והא רב פפא גופיה בפ' ארוסה דכ\"ד ע\"א עלה דאיבעייא לן התם אי עוברת על דת צריכ' התראה להפסידה כתובת' ובעינן למפשט מהא דתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה ודייקי' משתא הוא דלא שתי הא קינוי מקנא למאי לאו להפסידה כתובה ודחי ר\"פ לא להשקותה כשהיא נשואה כדתניא אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה יע\"ש הרי דמוקי למתני' דארוסה ושומרת יבם דס\"ל כאידך דאין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה ואם איתא למה שכתב רש\"י ז\"ל דהך תנא דאין מקנין לית ליה הך דרשא דונקה האיש מעון היכי מצי' לאוקמי' מתני' דארוסה דס\"ל כהך תנא דאין מקנין דהא בסיפא דהך מתני' דארוסה ושומרת יבם קתני ושבעלה בא עליה בדרך נוטלת כתובה ואינה שותה וטעמא דאינה שותה הוא משום דאינו מנוקה מעון וכמ\"ש רש\"י בפ\"ק ד\"ו ע\"א עלה דמתני' דואלו אסורות לאכול בתרומה יע\"ש וע\"כ לפרש כלישנא קמא שכתב רש\"י דהא דקתני אין מקנין לה כשהיא ארוסה אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה דה\"ק דקני לה כשהיא ארוסה ונשאה ובא עליה והדר אסתתר ומשקה לה ע\"י אותו קינוי דהשתא ליכא עון ושפיר בדקי לה מיא וכמ\"ש התוס' ז\"ל ונמצא דליכא מאן דפליג בהך דרשא דונקה האיש מעון והדרא קושיית הרב לדוכתא והתירוץ הנכון לזה מה שהעלה הרב בסוף דבריו כמו שיבא בע\"ה:
וליישב דברי רש\"י ז\"ל הנז' ממה שהוקשה למו\"ה המובהק נר\"ו נלע\"ד דודאי למה שפירש רש\"י בלישנא בתרא דהא דקתני דאין מקנין כו' אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה בשקינה לה ונסתרה בעודה ארוסה ומשקה לה כשהיא נשואה קאמר וכמו שהכריח מההיא דאמן שלא שתיתי ארוסה כו' עכ\"ל דלית ליה להך תנא דרשא דונקה האיש מעון מיהו ההיא דפ' ארוסה דדחי רב פפא דמתני' להשקותה כשהיא נשואה קאמר ע\"כ דה\"ק דמתני' בשקנא לה בעודה ארוסה ואח\"ך נשאה ונסתרה בעוד' נשואה ומשקה לה דהא מתני' אית ליה דרשא דונק' האיש מעון ואי נסתר' בעוד' ארוס' תו לא מצי להשקות' דהא אינו מנוקה מעון והא דקאמר כדתניא אין מקנין לה לארוסה אבל מקנין לה כו' לאו למימרא דמתני' דומיא דברייתא מיירי ובשנסתר' בעוד' ארוסה דהא ודאי לא מצי' מימר הכי וכמדובר אלא סיעתא בעלמא קמייתי מינה דקינוי דארוסה הוי קינוי אע\"פ שאינה ראויה לשתיה בזמן הקינוי וכדתניא אין מקנין לה כו' אבל מקנין לה להשקו' כשהיא נשואה הרי דקינוי דארוסה חשיב קינוי ובהא לא פליגי אבל במאי דמשמע לתנא דהך בריית' דאפי' נסתרה בעודה ארוסה מצי להשקותה כשנשאת ולית ליה דרשא דונקה האיש מעון בהא ודאי פליגי תנא דמתני' עם תנא דברייתא והדברים ברורים:
עוד הוקשה לו להרב ז\"ל בשיטת רבינו דס\"ל דכל שבא ביאה אסורה מימיו שלא היו המים בודקין אותה מהא דרב ששת סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ופשיט לה מדתנן אלו אסורות לאכול בתרומה ושבאו עדים שהיא טמאה והכריח שבאו עדים אחר השתיה ואי אמרת דהמים בודקין אותה תגלי מלתא למפרע דסהדי שקרי נינהו ורב יוסף רצה לדחות ראיה זו דילמא זכות תלה ורב השיבו דלעולם מתכוונת וכדאיתא התם ואם איתא לשי' רבינו אימא דלעולם המים בודקין אותה והכא ה\"ט משום דילמא בעל בעילת איסור ומשמא בא עליה בדרך לא קשיא משום דמאוסה היא א\"נ דהא איכא עדים אך לרבינו ק' והגדיל הרב מדורת קושייתו ממ\"ש רבינו עצמו לקמן בספ\"ג הל' כ\"ג באו עידי טומאה כו' ועוד דשמא בעלה אינו מנוקה מעון וא\"כ אזדא ליה ראיית רב ששת דאין לומר דס\"ל לרב ששת דנהי דמי שבא ביאה אסורה אין המים בודקין אותה מכל מקום מתכוונת היא דומיא דזכות דמדברי רבינו בספ\"ג דכתב ב' טעמי' למה לא בדקוה המים והיינו שיש לה עדים או שמא בעלה אינו מנוקה מעון ולא כתב דשמא הזכות תלה ש\"מ דאיהו אזיל לשיטתיה דהזכות תולה אבל היתה מתכוונת אבל בב' טעמים שכתב אין שטן' ואין פ\"ר ומש\"ה לא נקט אלא הני תרי טעמי שהרי ראינוה שלא היתה מתכוונת והניח הדבר בצ\"ע ובד\"ה אחר שכתבתי הביא דברי התוס' בפ\"ק דקדושין דז\"ך ד\"ה ונקה שכתבו דכל שבשעת ההשקאה היה יודע שבא ביאת איסור מימיו אפי' שהיתה בשוגג שוב אין המים בודקין אותה אבל אם בשעת השקאה לא היה יודע אף שעבר עבירה בימיו היו המים בודקין אותה בין שעבר בשוגג בין שעבר במזיד ועפ\"ז העלה מן הישו'ב דברי רבינו דלא קשיא כלל מההיא דרב ששת דהוה ס\"ל לרב ששת דאי המים בודקין אותה בשיש לה עדי' במ\"ה א\"כ תגלי מילתא למפרע דהני סהדי שקרי נינהו מדלא בדקו לה מייא והשת' ליכ' למי' דילמ' בעל בעיל' אסורה ומשו\"ה לא בדקו לה מייא דממ\"נ אם בשעת השקאה היה יודע שעבר עביר' בימיו אומדנ' דמוכח שהוא לא היה משקה אותה שהרי היו אומרים לו ב\"ד שאם יש בידו עון אשר חטא וזכור הוא אין המים בודקין אותה ואין ספק שהוא לא היה משקה אותה ומוחק את השם בלא הועיל ואם הוא שכח בשע' השקאה שעבר עבירה בימיו הרי הוכחנו שהמים בודקין אותה וא\"כ שפיר הוכיח רב ששת דכל שיש לה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ומה\"ט מהימנינן לעדים את\"ד הרב ז\"ל שם בא\"ד יע\"ש:
ואנכי לא ידעתי איך נחה דעתו של הרב ז\"ל בכך דאכתי לשון רבינו בספ\"ב מה' אלו הכ\"ג שכתב באו עידי טומאה אחר ששתה הר\"ז תצא מפני שאין המים בודקין אותה אלא מי שאין לה עדים שמעידין על זנותה ועוד דשמא בעלה אינו מנוקה מעון לפיכך לא בדקו המים את אשתו הנה לשון זה עומד ומנגדו דחייש הרב לשמא אינו מנוקה מעון ובטלה האומדנא שכתב הרב ז\"ל לדעתו וכיון שכן הדרא קושייא לדוכתא מההיא דרב ששת ולית לה פתרי במ\"ש הוא ז\"ל וכעת צ\"ע:
עוד ראיתי להרב ז\"ל שבסוף לשונו ד\"ה אחרי הודיע אלהי'ם כו' עמד מתמיה ע\"ד הרא\"ש במה שהכריח דאף בעון בניו וכלותיו אין המים בודקין אותה אלא דוקא בשידע ולא מיחה מההיא דרב ששת דאמר סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ודייק לה ממתני' דשבאו עדים שהיא טמאה כו' ואם איתא מאי קדייק ממתני' נימא הא דלא בדקוה מייא משום עון בניו וכלותיו אלא ודאי דוקא היכא שיודע ואינו מוחה אז ודאי לא היו משקין אותה כיון שיודע שאין המים בודקין אותה ע\"כ ותמה הרב ז\"ל עליו דכיון דעכ\"ל שיש חילוק בין כשיודע בשע' השקא' שחטא לכשאינו יודע וכמ\"ש התוס' דז\"ך ע\"ב א\"כ אימא דלעולם משום עון בניו וכלותיו אפילו שלא ידע אין המים בודקין אותה מיהו היינו דוקא בשידע בשע' ההשקאה שחטאו בניו וכיון שידע פשיטא שלא היה משקה אותה אבל אם לא ידע בשע' ההשקאה המים בודקין דומיא דעון דידיה את\"ד והניחה בצ\"ע:
והנה אמת קושייא זו לא קשייא אלא לפי היסוד אשר בנה ונטע הרב ז\"ל בדיבור הקוד' דעון דמזיד ודשוגג כי הדדי נינהו ועל כולם שר של שכת' מצוי לא ימיש מתוך האהל דלפי\"ז אין לנו טעם למה התורה התירה ע\"י שתיית סוטה ולא תלינן דילמא חטא בשוגג או במזיד והוא לא ידע בעת ההשקאה אלא משום דכל דלא ידע בשעת ההשקאה חשיב מנוקה מעון ובכן יפה השיב על הכרעת הרא\"ש כמדובר:
ואולם אנו בענייותנו לא כן אחשב דהסבר' נותנת דע\"כ לא נאמר כלל זה דכל שלא ידע בשעת ההשקאה שחטא דחשיב מנוקה מעון אלא בעון דשוגג אבל בעון דבמזיד אדרבא כיון שהוא עבר במזיד ולא שם חטאתו נגדו תמיד לעשות תשובה הראויה אין לך עון גדול מזו דומה למ\"ש התוס' בשבועות ד\"ה והביאו הרב ז\"ל לעיל בד\"ה ומ\"מ אני מסתפק יע\"ש, ואדרבא פושע מיקרי ומשוח שישראל כשרין הן ואם עבר וחטא במזי' הנה לעולם חטאתו נגדו תמיד לשוב בתשובה כי ע\"כ התירה התורה ע\"י שתיית סוטה ולא תלינן שמא חטא במזיד דמילתא דלא שכיח הוא שיחטא וישכח דחזקה אלימתא שאם חטא במזיד דלא היה שוכח ועל כן משרבו המנאפין בטלו מי סוטה ולא סמכו על האומדנ' והחזקה דכיון שרבו המנאפין בטלה חזקה זו דאין אדם חוטא ושוכח שהרי נעשי' להם כהתר דכיון שעבר עבירה ושנה ושלש נעשית לו כהתר ובודאי שכח ולא שם לבו עליה ולדברי הרב ז\"ל קשה למה בטלו מי סוט' משרבו דכיון שהיו מודיעין להם שאין המים בודקין ואעפ\"י כן היה משקה אין לך אומדנא גדולה מזו דאפי' עבר עביר' ושכח בעת ההשקא' דהמים בודקין אותה אלא ודאי כדאמרן:
ובכן דברי הרא\"ש יעלו על נכון דמעיקר' נסתפק הרב דשמא על עון בניו וכלותיו שעברו במזיד חשיב כעון דידיה דאין המים בודקין אותה וע\"ז העלה דכל שלא ידע למחות אעפ\"י שהם עברו במזי' ותהי עונותם על עצמותם המים בודקין אותה דאלת\"ה מאי קדייק רב ששת ממתני' כיון דאיכא למתלי בעון בניו וכלותיו שעברו במזיד והוא לא ידע דבעון דידיה כה\"ג אין המים בודקין אותה אלא ודאי דכל שלא ידע למחות בהם אין בו עון אשר חטא כלל ומה שהק' על הרא\"ש ז\"ל למה לא הכריח דינו ממקום זה דאי אמרת אפילו שלא ידע אין המים בודקין איך התירה תורה לאשה אחר ששת' ולא תלינן דילמא חטאו בניו הדבר מבואר אצלי דאי מהא לא אירייא דכל התורה כולה סמכו אחזקה וכל ישראל בחזקת כשרים שלא חטאו בשאט בנפש אבל בההיא דרב ששת דאיכא סהדי דמסהדו שנטמאת כי חזינן דאין המי' בודקין אות' ודאי בטלה חזק' זו לגבי עדים וכל היכא דאיכא למיתלי תלינן וא\"כ אפשר דעדיפא מינה קא מוכח הרא\"ש מההיא דרב ששת אפי' דאיכא עדים וכמ\"ש הרב ז\"ל לעיל סד\"ה ונר' כו' יע\"ש:
ואולם אי קשייא לי הא קשייא לי עמ\"ש התוס' בפ' קמא דסוטה והביא דבריהם הרב לעיל בד\"ה אך כו' עמ\"ש בגמ' עדים במ\"ה לא שכיח כתבו הם ז\"ל וה\"ה בא בעלה בדרך לא שכיח יע\"ש והשתא למה זה הוצרכו לומר דבא עליה בעלה בדרך לא שכיח ואפילו אם נאמר דשכיח ושכיח מ\"מ אם ידע בעת ההשקא' שבא עליה אומדנא גדולה איכא בדבר שהוא לא היה משק' אותה ואם לא ידע בעת ההשקאה הרי המים בודקין אותה בין על עון דשוגג בין על עון דמזי' לדברי הרב ז\"ל ולדברינו על עון דשוגג ועל דמזיד ליכא למיחש שהוא לא ידע דודאי זכור הוא בעת ההשקאה דאין אדם חוטא במזיד ושוכח דמה\"ט שרינן לאשה ע\"י שתיית מי סוטה ועל הרב ז\"ל יש לתמוה אמאי לא עמד על דעת התוספות הללו וכעת צ\"ע:
שורש בא על ארוסתו אין המים בודקין\n עוד כתב רבינו ואפי' \n בא על ארוסתו בבית חמיו כו.' וכתוב בהשגו' האי דלא כהלכתא משמעתתא דריש ארוסה ושומרת יבם וכתב מרן כ\"מ דהיינו מדאמרי' התם טעמא דכתיבי הני קראי הא לא\"ה ארוסה שתייא והא כי אתא ר' אחא כו' מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל ואמר רמי בר חמא משכח' לה כגון שבא עלי' ארוס בבית חמיו משמע מהכא דאע\"ג דבא עליה ארוס בבית חמיו הוה שתייא אי לא דממעט קרא דלא שתייא והשתא אם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון ל\"ל קרא למעט ארוסה ת\"ל דאינו מנוקה מעון ואפשר לדחוק ולומ' דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה עכ\"ל ודברי מרן ז\"ל הללו לפי פשטן מרפסן אגרי וכל השומע יתמה היכן מצינו קראי יתירי לרבות בטעמים ואנן לא דרשינן טעמא דקרא כלל ועוד דא\"כ מאי קמקשי בגמרא מההיא דרב אחא אימא דקרא תרי טעמי יהיב אי משום ארוס' ואי משום שקדמה שכיבת בועל לבעל ועוד דמעיקרא ליכא קושייא ביתור הפסוקים דשפיר אצטריך קרא דתחת אישך למעט ארוסה משום דמן התורה ליכא איסור בבא על ארוסתו בבית חמיו כי היכי דנמעט מקרא דונקה האיש מעון ונהי דכי אתו רבנן ואסרו בבא על ארוסתו בבית חמיו שפיר ממעיט מקרא דונקה שאין זה מנוקה מעון מיהו עיקר קרא אצטריך למעט ארוסה לקודם שאסרו חכמים בא על ארוסתו בבית חמיו ומתוך כך דחה הרב מ\"ל דברי מרן ובחר לו דרך לעצמו לומר דהשג' הראב\"ד היתה ממקום אחר יע\"ש ולא מן השם הוא זה לדחו' דברי מרן המלמדינו להועיל בפרט בדבר כזה שהמתחילים בעיון לא יכתבו כדברים האלה וחס ליה למרן שיכתוב דברים תמוהי' הללו:
ואולם הנר' מבואר בדעת קדוש שהוא ז\"ל לא כיוון לומר דעיקר השגת הראב\"ד היתה דעיקר קרא דתחת אישך למאי אצטריך ות\"ל דאינו מנוק' מעון דודאי מעיקר קרא לא קשייא כלל כדאמרן אבל כונתו לומר דמדאצטריך תנא דמתני' למעט ארוסה מקרא דתחת אישך ולא ממעט לה מקרא דונקה האיש מעון משמע דמההוא קרא לא מצינן ממעט לה משום דמנוקה מעון הוא וזה היפך דעת רבינו דחשיב ליה אינו מנוקה מעון וע\"ז בא כמשיב לדעת רבינו דתנא תרי טעמי יהיב למילתיה למעט ארוסה אי משום שאינו מנוקה מעון ואי משום דבעינן תחת אישך וליכא ומ\"ש בדברי מרן דקרא תרי טעמי יהיב ט\"ס נפל בדבריו במקום דתנא כתבו דקרא ובזה מוצל אדונינו מרן ז\"ל מכל התמיהות הללו הנופלות בדבריו וכה הראני מו\"ה הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו כתוב אצלו בדברי מרן הללו שט\"ס נפל בדבריו והוא הנכון:
ומצאתי כתוב לאחד קדוש לא ידעתי למי מקדושים אחר שהביא דברי רבינו ומרן כתב וז\"ל ותהי בה הרב המובהק מופת הדור כמוהר\"י רוזאניש נר\"ו ואין כאן קושיא דהא הנהו קראי עד דלא אתו רבנן ואסרו בעילת ארוסה בב\"ח אצטריכו ונהי דהשתא בתר דגזור רבנן אפשר דממעיט מונקה האיש מעון אבל כל כמה דלא גזור אי לאו הנהו קראי הוה שתייא ומאי דנסיב להאי קרא תנא דמתני' ולא קרא דונקה כו' לא מכרעא דתנא עיקר קרא דריש ולמה ליה לאתויי הא וההוא קרא עדיף טפי וא\"כ ליכא תברא מהסוגייא וחד מרבנן הק' דאי מקרא דונקה גרידא התם נוטלת כתובה אבל מהנהו קראי אינה נוטלת ולא קשיא הא דהא כתובה דרבנן היא וא\"כ שפיר איכא בש\"ס הני קראי ל\"ל ת\"ל מונקה האיש כיון דמן התורה ליכא כתובה ומיהו השתא ל\"ק תנא דמתני' למה לא הביא קרא דונקה משום דאי מההוא נוטלת כתובה מש\"ה אצטריך לאתויי מעיקר קרא ברם קושיית הרב הנ\"ל עצמית וקו' האי מרבנן שייכא למה שהבין מרן בדעת הראב\"ד שסובר דקו' הני קראי הוא היום דתקשי ליה ת\"ל מונקה ליתא דתנא בעי הני קראי לפוטרו מן הכתו' ודוק והחכם השלם כמוהר\"י ן' פורנה נר\"ו הקשה אפילו לדברי מרן אכתי לא תברא דת\"ל מונקה כו' משום דאיכא למימר דאצטריך בשקטן קידש אשה והיא ארוסתו ובא עליה כשהוא בן תשע דליכא עון וכשהגדיל וגדלו קדושיה וקנא לה ונסתרה דשפיר איכא למימר קדימת שכיבת הבעל שכבר בא עליה בב\"ח ושפיר איכא ונקה האיש מעון הואיל וכשבא עליה לא היה בר עונשין ואמטו להכי אצטריכו הני קראי דמ\"מ כיון דאכתי ארוסה היא לא קרי' ביה תחת אישך ולי אפשר שאין זה נקרא שקדמה שכיבת בעל דלאו בעל מקרי קטן ולא שייך מבלעדי אישך שאין אישות לקטן כנודע ולא מסתבר למימר לכשהגדיל והגדילו הקדושין למפרע איקרי שכיבת בעל וכל מן דין אינה שותה:
והנה מדברי רבינו הנ\"ל נראה דשפיר קא ממעט מונקה האיש מעון אפי' איסורין דרבנן ומשמע משום לתא דלא תסור וכ\"כ מרן ז\"ל בפ\"ג מהלכות עבדים עמ\"ש רבינו שם וז\"ל כל ע\"ע הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואה לו ולא ארוסה כו' והוא שתהיה מותרת לו אבל אם היתה מאיסורי לאוין אפילו שניה אינו חייב במזונותיה שנאמר אשתו עמו אשה הראויה לעמוד עמו וכתב מרן דכל מילי דרבנן אסמכוה אקרא דלא תסור ועוד דשניות ילפינן מושמרתם את משמרתי שפיר איכא למימר דמעטינהו קרא עכ\"ל והק' החכם השלם כמוהר\"י הלוי נר\"ו מדאמרינן בפ' אלו נערות דל\"ה ת\"ר עריות ושניות לעריות אין להן קנס ולא פיתוי ופרכי' עלה מאי עריות ומאי שניות אילימא עריות ממש שניות מדברי סופרין כיון דמדאורייתא חזיין ליה אמאי אין להן קנס אלא עריות חייבי מיתות בית דין שניות חייבי כריתות אבל חייבי לאוין יש להן קנס כו' ע\"ש אלמא כיון דחזיין מדאורייתא שפיר קרינן ולו תהיה לאשה וע\"ש בפירש\"י ולדברי מרן מאי קושיא הא לא חזיין מלאו דל\"ת א\"נ מושמרתם וכו' ושפיר ממעטו ואמאי לא משני הכי גם רבינו פסק דשניות יש להן קנס ואפילו חייבי עשה זו קו' החר\"י הנז':
ולדעתי כי הנה בדברי הרמב\"ם ז\"ל עצמו אין כאן קושיא לאפוקי החר\"י הי\"ו שערך קושיתו גם על הרמב\"ם והלא כה דברי כי הנה אותה הלכה של עבד שנויה במכילתא שהביא מרן שם ששנו בה יכול אף אלמנ' לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה ת\"ל עמה ע\"ש וידוע דחלוצה דרבנן וכיון דרבנן אסרוה עליו כעין דאורייתא תקון שלא יהיה לה מזונות ומאי דנקט לה בהכי אסור תורה אשגרת לישן היא ועיקר דרשא ועיקר קרא לאלמנה וגרושה אבל חלוצה כולה מלתא דרבנן וכששנה חלוצה בהדייהו להשוות' שלא יהיו לה מזונות ומדרבנן אבל לא דממעטא נמי מהך קרא ודוגמא כתב הרב המגיד בריש הל' אישות והתי\"ט ביבמות ומכאן למד הרב ז\"ל לשאר עריות דרבנן דפטור האדון ומאי דמייתי ראיה מהך קרא הוא לחייבי לאוין שהזכיר ולא חש לערב בכלל השניה כשם שלא חש תנא דמכילתא אלא המכוון לה שותה לדין והיינו דפריך שפיר גבי קנס דלא ממעיטא מולא תהיה לאשה וכ\"ת נימא כהתם דכל דתקון כעין דאורייתא תקון וכשם דאיסו' תורה אין קנס גם לזה איכא למימר דלא מסתבר לתקוני הכי שלא יהיה חוטא נשכר אלא לא יכנוס ויתן קנס וההיא גזרת הכתוב הוא א\"נ דלא תהוי כפרה אבל הכא לא חשו משא\"כ גבי מזונות אשת העבד דלעולם אין העבד משתכר ולא מפסי' ואדרבא כדי שלא תהיה עמו אינו ראוי שיפרנס' שאם יפרנסנ' אנו מחזיקין ידי ע\"ע בידים ובזה הפקיעו המזונות ובזה דברי הרב נוחין ואין אנו צריכין ליישוב מרן ז\"ל ובהל' נערה בתול' פ\"ה ה\"ה שכתב דאם האנוסה אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה הרי זה לא ישאינ' כו' שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו והוא לשון המשנ' בפרק אלו נערות אלא שלא הוזכרו במשנ' שניות ומ\"מ הדין אמת שהרי ביבמות דנ\"א אמרו ולו תהיה לאשה הראויה לו פרט אלמנ' לכ\"ג חלוצ' לכ\"ה וע\"כ דאגב נקטא וכדאמרן בההיא דעבד ומ\"מ הרי הזכירו אסור ד\"ס ג\"כ ופסק הרב מוכרח וראייתו שהביא עיקרו אחייבי לאוין ואגב נקטא שניה לאשמועינן איסורא וכמ\"ש בההיא דעבד ואין מקום לקושיית החר\"י הנז' לדברי הרב אלא לדברי מרן ז\"ל ודכוותא כתב מרן ז\"ל שם בההיא דאנוסה דאייתינן וז\"ל ומ\"ש רבינו ואפי' שניה כו' ק' כיון דמדאורייתא היא אשה הראויה לו כיון דמושמרתם וכו' מצאו חכמים מקום לאסור שניות שפיר א\"ל דשניה אמעיט' מולו תהיה לאשה כו' בלא תסור כו' ע\"כ והוא תימא דעל אותה סוגיא עצמה קאי וקאמר להך שנויא ואולי כל דברי מרן כאן ובה' עבדים הכונה דרך אסמכתא ור\"ל מה מצאו מקום לסומכם אקרא דפשט הלשון משמע דלפחות סמך יש במקרא מדערבינהו ולזה תירץ דכיון דיש להן סמך בלא תסור שפיר אסמכינהו אהני קראי אלא בההיא דקנס שפיר פרכינן דבשביל סמך כל דהו אין להפקיע זכות האנוסה ויהיה חוטא נשכר אבל למעט שלא ישאינ' שפיר ממעטא בדרך אסמכתא:
וראיתי עוד למרן דברים תמוהים לא זכיתי להבינם הלא המה שם בה' נערה בתולה פ\"ה דף י\"ד כתב הרב ז\"ל היתה מחייבי עשה או שניה וכיוצא בהן שאסורה מד\"ס בין התרו בו בין לא התרו בו חייב בקנס שאין כאן מלקות ע\"כ ומרן הביא הברייתא הנ\"ל וכתב דפסק רבינו כלישנא בתרא דאמר שניות חייבי לאוין ומ\"ש דוקא חייבי לאוין אבל חייבי עשה לא ועוד דאתיא כמ\"ד אין אדם לוקה ומשלם וכו' עש\"ב ותימא דאותה ברייתא אוקימנא לה ללישנא קמא כשמעון התימני וללישנ' בתרא כשמעון בן מנסיא ותרווייהו דלא כתנא דמתני' דהתם דתני קנס בחייבי כריתות וחייבי לאוין וכן מבואר שם בכולה סוגיא ע\"ש ואמרו מתני' דלא כהאי תנא ועיין בתוס' במיעוטי דנערה והרב ז\"ל פסק כתנא דמתני' ודלא כתרווייהו ומ\"ש עוד דללישנא בתרא לא אמעוט חייבי עשה ליתא דבפירוש אמרו בסוגיא מאי בינייהו חייבי עשה דלשמעון בן מסיא אמעוט דהא אין לקיימה ע\"ש ופשוט ומרן עצמו בלשון הנ\"ל דאנוס' דאייתינן לעיל כתב כן ותמה על הרב שכתב השניה וניחא ליה בחייבי עשה ע\"ש ובעיקר דין הרב אין פקפוק כלל שהוא פסק כתנא דמתני' דבכולהו אית קנס ואמר ר\"י בלא התרו בו אבל התרו בו לקי ולא משלם ולפיכך כל מקום שאין בו מציאות מלקות כגון חייבי עשה ושניות לעולם משלם קנס ודין הרב אמת ולית שייכות למה שהביא מרן כאן ופשוט ע\"כ מ\"כ:
והנה מלבד מה שדחה מרן לדעת רבינו דתנא תרי טעמי יהיב ונקט קרא דתחת אישך וה\"ה דהוה מצי למימר מטעם שאינו מנוקה מעון דהא ארוסה לא משכחת לה דשתיא אלא בבא עליה ארוס כי היכי דתקדום שכיבתו לבועל ואין זה מנוקה מעון עוד זאת יש ליישב לדעת רבינו דמש\"ה נקט תנא קרא דתחת אישך למעט ארוסה משום דמקרא דונקה האיש מעון ליכא הוכח' דעל סתם העון דזנות קפיד קרא אלא על עון שבא עליה בעלה בדרך דוקא הוא דקפיד דבהכי מיירי ענינא דקרא ולזה אתא קרא דתחת אישך למעט ארוסה ולגלויי אקרא דונקה האי" + ], + [ + "שורש אשה שנשאה באיסור אין המים בודקין\n כל \n איש שבא ביאה אסור' מימיו כו'. לפיכך אם היתה אשתו אסו' עליו וכו' אינה שותה. ע\"כ. הנה דעת רבינו ז\"ל מבואר דס\"ל דטעמא דמתני' דתנן בר\"פ ארוסה אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה כו' לא שותות ולא נוטלות כתוב' היינו משום דאין האיש מנוקה מעון וכתב הרמ\"ל ז\"ל דטעמא דלא אשמועינן מתני' חידושא טפי דאפילו עבר עבירה אחת בימיו משהגדיל שוב אין המים בודקין את אשתו וכ\"ש הני נשי דכל ימיו באיסור קאי הוא משום דמתני' בעי למתני ולא נוטלות כתובה ומי שבא ביאה אסור' דקי\"ל דאין משקין אותה מ\"מ אינה מפסדת כתובת' וכמ\"ש רבינו לעיל בריש פרקין דאם בא עליה בעלה אחר שנסתרה ה\"ז אינה שותה ונוטלת כתובת' אלא דאלמנה לכ\"ג ודכוותייהו כיון דבסיבתן אינן ראויות לשתות דאין האיש מנוקה מעון אינן נוטלות כתובה וכתב עוד וכי תימא בא עליה בעלה אחר שנסתרה היא היתה סיבה שלא תשתה הא לא קשיא משום דשאני בא עליה שהיא אומרת שהיא טהורה ואין כאן איסור כלל אבל לדידיה הוא מוזהר עליה בלאו הבא מכלל עשה ואפילו אם היא טהורה נענש בב\"ד של מעלה כמ\"ש התוס' בר\"פ כשם ד\"ה מה ת\"ל יע\"ש:
עוד כתב הרב ז\"ל וז\"ל ועוד נ\"ל דמי שבא על אשה בלא קדושין דפשיטא דאינו מנוקה מעון דהא אליבא דרבינו לוקה וכמ\"ש בריש הלכות אישות אם חזר ולקחה נהי שאינו יכול להשקותה משום שאינו מנוק' מעון מיהו אינה מפסדת כתובתה ואף שהיא היתה סיבת העון משום דדוקא היכא שהנשואין היו באיסור הוא דאמרינן דמפסדת כתובת' אבל היכא שהנשואין היו בהיתר אף שקודם לזה קדם ביאה אסורה אינה מפסדת כתובת' והיינו טעמא דבא עליה בעלה אחר שנסתר' שאינה מפסדת כתוב' לפי שנשואיה בהיתר היו עכ\"ל ולפי דבריו ז\"ל אין ספק שאם בא על ארוסתו בבית חמיו ואח\"כ נשאה וקנא לה ונסתרה אעפ\"י שזו אינה שותה לדעת רבינו שהרי אינו מנוקה מעון מיהו אינה מפסדת דאף שהיא היתה סיבת העון מ\"מ הנשואין בהיתר היו:
והנה אמת שאם עיקר הטעם תלוי במ\"ש הרב ז\"ל דכל שנשואיה היו בהיתר אף שהיא היתה סיבת העון אינה מפסדת כתובת' יפה דן יפה זיכה, ואולם אני בע\"ד לא כן אדמה כי מי גילה לו להרב ז\"ל רז זה בטעמו של דבר דאפשר לומר טעם יותר נכון והוא דכל שקדמה לה הידיעה קודם סתירת' שאם תבא לידי שתיה שאין המים בודקים אותה בא' מהסיבות המונעות בדיקת המים ואפ\"ה הלכה ונסתר' באותו שקינא לה אז ודאי הפסיד' כתובת' כיון שהיא גרמה לה והפסידה נפשה דמאחר שהיתה יודעת שאין המים בודקין אותה על מה סמכה נפשה להסתתר ולומר שהיא טהורה כיון דלא סמא בידה להכריע דבריה שהיא טהורה וע\"כ באלמנה לכ\"ג וחלוצה לכהן הדיוט וכיוצא דקדמה לה הידיעה קודם סתירתה שאם תסתתר לא תבא לידי שתיה כיון שאין המי' בודקין אותה בעבור בעלה שאינו מנוקה מעון כשהלכו ונסתרו אבדו כתובתן שהרי עשה הכתוב ספק סוטה כודאי מה\"ט קפיד רחמנא אבעל שאם קינא לה ונסתרה שלא תזקק לה עד שתשתה משו\"ה אין אנו מאמינים אותן במה שיאמרו טהורות הן שאנו תולין שנטמאו בודאי וכיון שאינן ראויות לשתות והלכו ונסתרו אינהו דאיפסידו אנפשייהו לא כן בבא עליה בעלה אחר שנסתרה דבשעה שנסתרה היתה ראויה לשתות ואח\"כ הוא דאירע הדבר שאינה ראויה לשתות נאמנת בדבריה שאומרת שטהורה היא ואין בסתירתה הוכחה שנטמאת דבשעה שנסתרה ראויה היתה לשתות ועל שהיתה ראויה לשתות וסמא בידה להוכיח שלא נטמאת סמכה נפשה ונסתרה וכשאירע הדבר אח\"ך שאינה יכולה לשתות לא מפני זה תפסיד כתובתה כיון דסתירה האוסרתה לא מכרעת לומר שנטמאת ועיין להתוס' בר\"פ כשם ד\"ה ה\"ג כו' באופן שטעם הפסד הכתובה תלויה ועומדת במעשיה וגרמא דידה שנסתרה ואינה יכולה לברר שהיא טהורה וכל שבשעה שנסתרה סמא בידה לברורי שהיא טהורה לא הפסידה אנפשה בסתירתה דסמכ' אנפשה שיכולה לברר שהיא טהורה ועיין במ\"ש הרב ז\"ל לעיל בריש הפרק:
מעתה בבא עליה בעלה בעודה ארוסה וכן בבא עליה בלי קידושין דקודם הסתירה הדבר ידוע שאין המים בודקין אותה כשהלכה ונסתרה הפסידה כתובתה בודאי דדמיין לאלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דמשום שקדמה להן הידיעה מקודם אפסידו אנפשייהו כדבר האמור, וראיה לדברינו מ\"ש רבי' ברפ\"א דבזמן שאין מי הסוטה וקנא לה ונסתרה תצא בלא כתובה יע\"ש, הרי דאפילו שהנשואין היו בהיתר אפ\"ה כשאינה יכולה לשתות אמרינן שתצא בלא כתוב' והדבר ברור שהט' תלוי בדבר האמור דהתם איהי אפסידה אנפשה כיון שהדבר ידוע שאין המים בודקין ואפי\"ה הלכה ושתתה. ואם כנים אנחנו בזה הדרא קושיית הרב לדוכתא למה נקט מתני' אלמנ' לכ\"ג דהיינו שנשא אשה באיסור תיפוק לי דאפילו עבר עבירה אחת בימיו כגון שבא על ארוסתו בבית חמיו ואח\"ך נשאה או שלקחה בלי קידושין דאפ\"ה מפסדת כתובתה ובזה לא יצדק תשובת הרב ז\"ל כמובן, כי ע\"כ נלע\"ד דלחידושא נקט תנא הני נשי דאפילו שהן אסורות לבעליהן אפי\"ה מקנו להן וכדדייקינן בגמרא משתא הוא דלא שתו הא קינוי מקנו למאי אי לאוסרן לבעל הרי אסירן וקיימא אלא לאוסרן לבועל יע\"ש, ומשום דהוה ס\"ד לומר דדוקא כשקינוי הוא לאוסרן לבעל מצי מקנא לה ונאסרה בקינוייו אבל כשאסורות ועומדות לבעל לא מהני קינוי ואפילו לבועל אינן אסורות קמ\"ל כנלע\"ד:
תו ק\"ל במ\"ש הרב ז\"ל דאשה שבא עליה בעל' אחר שנסתרה והיא אומרת שהיא טהורה לדידה אין כאן איסור כלל אבל לדידיה הוא מוזהר עליה בלאו הבא מכלל עשה ואפילו אם היא טהורה הוא מוזהר בב\"ד של מעלה עכ\"ל ובקצורי לא זכיתי להבין מנ\"ל להרב ז\"ל דכיון דקרא עשאה כודאי סוטה אעפ\"י שהיא צווחת ואומרת שהיא טהורה למה לא יהיה היא ג\"כ בכלל האיסור והרי אנו פוסלין אותה מתרומה מקרא דונטמאה אע\"פ שהיא האוכלת ואין לזרים איתה ולא אמרינן היא יודעת בנפשה שהיא טהורה ותאכל ותשבע אלא ודאי דאעפ\"י שהאמת כדבריה גזירת הכתוב היא שכל שלא שתה מי סוטה ותוציא לאור אמיתות דבריה הרי היא כודאי סוט' והרי היא בכלל העונש כשאר עונשים שבתורה אחד האיש ואחד האשה שוים:
עוד זאת חזינא ליה להרב ז\"ל דממשנה זו דאלמנה לכ\"ג הוציא רבינו הדין שכתב לקמן בפרקין ה\"ט שאם היתה אשתו אסורה עליו ואפילו שניה שאינה שותה משום דבמתני' קתני חלוצה והדבר פשוט דאיסור חלוצה אינו אלא מד\"ס עכ\"ל. הנה הרב ז\"ל גופי' לעיל בפ\"א מהלכות נערה בתולה הל' ה' עמ\"ש רבינו שאם היתה האנוסה אסורה עליו אפילו שניה מד\"ס לא ישאינה כתב הרב ז\"ל בד\"ה גם מה שרצה להכריח מוהר\"א ששון ז\"ל מסוגיא דפרק הבע\"י דאף באיסורין דרבנן לא ישאינה מדקתני חלוצה והחלוצה אסורה מד\"ס לדידי לא מכרעא ראיה זו שהרי מצינו במקומות רבים דקתני החלוצ' והוי אשגרת לישן והאריך בראיות וכתב שכ\"כ מרן ב\"י בא\"ה סימן קי\"ו והן דבריו בכ\"מ פכ\"ד מהלכות אישות הל' ד' ועל כן טרח הרב ז\"ל שם לבקש מקום ראיה לדברי רבינו עיין עליו ולא ידעתי איך לא שת לבו לדבריו שכתב כאן:
איברא כי באותו הדין עצמו לעיל מזה ד\"ה עוד ראיתי להרב הנז' כתב הרב דברי' הפכיים כי שם הביא אותה ברייתא דפ\"ב דיבמות דקתני אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הרי הן כאשתו ואינו מטמא לה והכריח דמדקתני חלוצה דאפילו באיסורין של דבריהם בטלו עשה דלה יטמא וסיים וכי תימא האי דנקט חלוצה לאו דוקא אלא אשגרת לישן היא ויש לנו כיוצא בזה בתלמוד וכמו שיתבאר לקמן הא ליתא דודאי חלוצה דקתני הכא בדוקא הוא דהא רישא דהך ברייתא הביאו אותה בפ' יש מותרות דפ\"ה לענין כתובה ואמרו דרבי חלוצה קא קשייא ליה והא חלוצה דרבנן ואית לה כתובה כו' מוכח בהדייא דס\"ל דחלוצה לאו אשגרת לישן הוא אלא בדוקא נשנית עכ\"ל. הרי שהכריח הרב דאותה ברייתא דקתני שהחלוצה שאין לה כתובה בדוקא נשנית וזה היפך דברי מרן ב\"י בא\"ה ס\"י שהביא הרב ז\"ל שכתב דאותה ברייתא דקתני חלוצה לאו דוקא היא. ויש ליישב בדוחק דודאי לסברת איכא מ\"ד דר' קתני לה וקשייא ליה חלוצה ה\"נ ודאי דס\"ל דחלוצה דוקא ולאו אשגרת לישן אמנם לסברת איכא מ\"ד דר' אלעזר קתני לה חלוצ' לאו דוקא וכן מבואר בדברי מרן כ\"מ בפכ\"ד מהל' אישות הל' ד' דבפלוגתא דלישני תלייא מילתא יע\"ש מעתה נוחי' דברי מרן ודברי הרב ז\"ל וכמובן:
עוד ראיתי להרב ז\"ל שכתב וז\"ל אך ראיתי לרש\"י שפי' טעמא דמתני' משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכתב דהכי תניי' בספרי ותמה עליו ז\"ל דלדידיה תקשי קרא למאי איצטריך למעט שאינה ראויה לאישות ת\"ל דאינה מנוקה מעון דהא ע\"כ בבא עליה איירי דאי לא הא קדם שכיבת בועל לבעל וכי תימא קרא אתא להפסידה כתובתה הא ליתא דהא כתובה אינה מן התורה ואפי' לרשב\"ג דאמר בכתובות דכתובת אשה דאורייתא כבר כתבו הראשונים דלאו משום דאורייתא הוא אלא דאית ליה סמך מן התורה ועלה על דעתו לומר דרש\"י ז\"ל חולק על רבינו ומשמע ליה דקרא דונקה האיש מעון לא מיירי אלא בעון דבא על אשתו אחר שנסתרה ושוב הביא אותה סוגייא דפ' עגלה ערופה דמ\"ז דאמרי' בהדייא דאפי' על עון דבניה ובנותיה אין המים בודקי' אותה ורש\"י ז\"ל ג\"כ ע\"כ דמודה בזה והדר' קושיין לדוכתא והניח דבריו בצ\"ע:
והנה לפי מ\"ש הרב ז\"ל עצמו בפ\"א מה' נערה ה\"ג ד\"ה וראיתי לרש\"י בפי' החומש וז\"ל ונר' דאף למ\"ד כתובת אשה דרבנן דריש קרא דמהר ימהרנה לו כדדריש ליה רש\"י ז\"ל יפסוק לו מוה' כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתוב' וישאינה שהרי מצינו כיוצא בזה בעבד עברי דכתיב ויצאה אשתו עמו ואמרינן בפ\"ק דקדושין מי הכניסם שיצאו ואמרו מכאן שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו וכתבו הראשונים ז\"ל דאע\"ג דמדין תורה אין הבעל חייב במזונות אשתו מ\"מ כיון דמנהגם היה שהבעל היה זן אשתו ואת בניו הכתוב חייב לאדון בכל מה שהיה נוהג העבד שהיה מפרנס את אשתו ואת בניו ה\"נ נהי דליכא כתובה מן התורה מ\"מ כיון דהמנהג היה שכל הנושא בתולה היה כותב לה כתובה ולזה בא הכתוב גבי מפתה לומר דאף שהיא בעולה שיכתוב לה כתוב' כמו שהוא המנהג לכתוב לבתולו' עכ\"ל עי\"ש ולפ\"ז אפשר גם כן לומר דקרא דכי תשטה אשתו נמי אצטריך להפסי' כתובתה דאף על גב דמעיקר דינא דאורייתא לא מחייב מ\"מ כיון שהמנהג היה לכתוב לה כתובה אתא קרא לומר שיפסיד כתובה ואינה יכולה לתבוע מצד המנהג כי היכי דאמרי' בהנהו קראי דויצאה אשתו ובקרא דמהר ימהרנה לו ומ\"מ דבר זה לא ימלט מהדוחק:
כי ע\"כ נלע\"ד דמעיקרא קושייא ליכא דקרא דכי תשטה אשתו אצטריך לגלויי אקרא דונק' דלאו דוקא אעון דבא עליה אחר שנסתרה הוא דאינו מנוקה מעון אלא אף אשאר עון דאיסורי ביאה דפשטיה דקרא כונתיה משמע דמיירי בעון דבא עליה אחר שנסתר' דוקא דבהכי מיירי כוליה עניינא דקרא אתא קרא דכי תשטה אשתו בראוי לאישות פרט לאלמנה לכ\"ג דבעמוד והוצא קאי וגלי אקרא דונקה דלאו דוקא בבא עליה אחר שנסתר' אלא אף אשאר עונות נמי ואצטריך קרא דונקה ואצטריך קרא דכי תשטה דאי לאו קרא דונקה הו\"א דדוק' כשנשא אשה באיסור הוא דאין המים בודקין אות' אבל מי שעבר עבירה אחת בימיו משהגדיל אפשר שהמים בודקין את אשתו להכי אצטריך קרא דונקה לומר דאפי' בשביל עבירה אחת שעבר בימיו לוקה. ושוב זכיתי ומצאתי כדברי להרב הגדול מוהר\"א זאבי ז\"ל בס' אורים גדולים למוד ק\"ע דע\"ז ע\"א:
ובעומדי בזה עם מורי הרב המובהק מוהר\"י נוניש נר\"ו ההוא אמר דלא קשייא אעיקר קרא למה אצטריך דאפשר דקרא אצטריך לאלמנה לכ\"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט שנפלה להם יבמה מן האירוסין דמן התורה ביאה ראשונה ליכא איסורא דאתי עשה דיבום ודחי ל\"ת דאלמנה לא יקח וחכמי' הוא דגזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה כדאיתא ביבמות בפר' ב' ד\"ך ע\"ב ואהא אתא קרא דתחת אישך בראויה לאישות פרט לאלו שאינן ראויות לאישות דאע\"ג דאיסורא ליכא בהו והרי הם מנוקים מעון מ\"מ משום שאינן ראויות לאישות אינן שותות אלו דבריו נר\"ו, מיהו אכתי לא נחה דעתי בזה דודאי מתני' דקתני אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא שותו' ולא נוטלות כתובה לא מיירי באלמנה מן האירוסין ובשנפלה לפניו ליבום וכן חלוצה וגרושה שנפלו לפניו ליבום ובא עליהן ביאה ראשונה דא\"כ אמאי אינן נוטלות כתובה כיון דמדינא דאורייתא קנאן כאשתו לכל דבר ואין כאן עון אשר חטא:
ולפי דברי הרב מ\"ל ז\"ל טעמא דכל הנהו דאינן נוטלות כתובה אינו אלא מפני שהנשואין היו באיסור והן היו סיבת העון דבסיבתן אינן ראויות לשתות שאין האיש מנוקה מעון וכמ\"ש בתחילת דבריו וכיון שכן באלמנה מן האירוסין ואינך הבאות לו ליבם דבביאה ראשונה ליכא איסורא ודאי דאינה מפסד' כתובה ומדקתני מתני' דאינה נוטלת כתובה ודאי דבאלמנה מן הנשואין או בשאר אלמנות וגרושות דעלמא דליכא בהו מצות יבום קמיירי והדרא קושייא לדוכתא למה לו לרש\"י ז\"ל להביא ראיה מקרא דכי תשטה אשתו ת\"ל מקרא דונקה האיש מעון וזה אינו מנוקה מעון, וע\"ז השיב מורי הרב הנז' דעל רש\"י ז\"ל לא קשיא ליה להרב מ\"ל דרש\"י ז\"ל מייתי האי קרא למיהב טעמא דמפסד' כתובה ומתני' ודאי בשאר אלמנות וגרושות דעלמ' קמיירי ועיקר קושיית הרב ז\"ל אינה אלא דעיקר קרא למאי איצטריך כיון דכתובה אינה מן התורה כמבואר בדבריו א\"ד נר\"ו:
והנה אמת דבריו מוצדקים לפי דברי הרב מ\"ל מיהו כשאני לעצמי עיקר דברי הרב מ\"ל ז\"ל הללו שכתב דרש\"י ז\"ל מייתי האי קרא למיהב טעמא למה אינה נוטלת כתובה לא אדע שכו\"ל מאי קאמר שהרי לפי מ\"ש הוא ז\"ל דטעמא דהנהו שאינן נוטלות כתוב' הוא מפני שהן היו סיבת העון ובסיבתן אינן ראויות לשתות שאין האיש מנוקה מעון לפ\"ז עיקר הטעם תלוי בסברא וקרא למה ליה לרש\"י ומהיכא משמע מהאי קרא שאינה נוטלת כתובה דמעיקר קרא ליכא למילף אלא שאינן שותות ולא שאינן נוטלות כתובה שהרי כתובה אינה מן התורה מיהו לפי מ\"ש אנן יד עניי לעיל מזה דטעמא דאינן נוטלות כתוב' הוא משו' דאינהו אפסידו אנפשייהו שנסתרו ויודעות שאינן ראויות לשתות יצדק תירוץ הרב הנז' נר\"ו הדק הטב. ואפשר לאוקמי שפיר מתניתין באלמנה מן האירוסין ושנפלה לפניו ליבום ובא עליה ולהכי איצטריך תשט' אשתו ללמוד דאינ' שות' אע\"פ שהאי' מנוקה מעון משו' שאינה ראויה לאישות ולכן אינה נוטל' כתובה כיון שהיתה יודעת שאין המים בודקין אותה ואפ\"ה נסתרה דהשתא איהי אפסידה אנפשה ונכון הדבר ועוד אפשר לומר לע\"ד דעיקר קרא אצטריך למי שנעשה כרות שפכה אחר שנשא' ובא עליה דבשעת השתיה אינה ראויה לאישות וליכא טעמא דמנוקה מעון וברור ועיין לקמן ודע שאחרי כותבי תירוץ מו\"ה נר\"ו כן בקדש חזיתיו דברים כהווייתן בס' נצח ישראל דט\"ו ד\"ה ועתה יע\"ש:
עוד כתב הרב ז\"ל בד\"ה ולדעת רבינו דמה שלא מנה במתני' דואלו שמנחותיהן נשרפות מי שבעלה בעילת איסור במקום מי שבעלה בא עליה בדרך משום דלחידושא נקטיה דאפי' באיסור דלאחר סתירה דכבר נראית לשתות בסתירה אפ\"ה אינה שותה וה\"ה דהו\"מ מימר מי שבעל ביאה אסורה אחר סתירה דהא נראית לשתות אלא נקט כה\"ג דשכיח דהא מוסרין ב' ת\"ח עכ\"ל, ודבריו תמוהים שהרי לקמן סמוך ונראה בד\"ה אך כתב בהפך דעבירה זו דבא עליה אחר שנסתרה לא שכיח אי משום דהיו מוסרין לו ב' ת\"ח ואי משום דמאיס' היא גביה וכמ\"ש הירוש' אבל שאר ביאות של איסו' שכיח טפי דהא רבי יוחנן תיקן זמן בגיטין משום זנות, ולכן נלע\"ד דכיון דבמתני' דר\"פ ארוסה גבי ההוא דלא שותות ולא נוטלות כתובה הוצרך תנא למתני לחידושא ושבעלה בא עליה בדרך דאע\"פ שהיא גרמא שלא תשתה אפי' הכי נוטלת כתובה כמ\"ש הרב ז\"ל נקט נמי בהנו דאלו שמנחו' נשרפות ומתני' דאלו שאינן אוכלות בתרומה ושבעלה בא עליה בדרך בהדי אידך השנויות שם דתנא סירכיה נקיט ואזיל בכל דוכתא והוא הנכון ומה שהוקשה עוד להרב ז\"ל למה השמיט רבינו לקמן פ\"ד הל' י\"ד גבי אלו שמנחותיהן נשרפות חלוקא דבא עליה בעלה בדרך י\"ל דרבינו הוקשה לו קושיית התו' שם בדכ\"ב דכיון שבעלה בא עליה בדרך קודם שנקדוש המנחה למה נשרפת ומתוך כך סובר דחלוק' זו לאו דוקא ואשגרת לישנא הוא כמו שמצינו במקומות רבים וכמ\"ש הרב בפ\"א הל' ה' בד\"ה גם לענין חלוצה מד\"ס:
עוד כתב הרב בד\"ה אך מאי דקשיא לי בדברי רבי' דס\"ל דכל ביאה אסורה מונעת הבדיקה מהא דתנן בפ\"ג דכ\"ב רש\"א אין זכות תולה במים המרים שאם אתה אומר תולה אתה מוציא ש\"ר על הטהורות ששתו שהן אומרות טמאות היו אלא שתלה להם זכות ולדעת רבינו אכתי אתה מוציא לעז על הטהורות שהן אומרות טמאות היו אלא שבעליהן בעלו בעילת איסור ובשלמא אי אמרינן דדוקא בבא עליה בעלה בדרך הוא דלא היו בודקין איכא למימר דהא לא שכיח ואינן תולין בכך וכ\"כ התוס' בפ\"ק דסוטה עלה דאמרינן סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה יע\"ש וכתב ע\"ז דאפשר ליישב שהרי מדברי רש\"י ביבמות פ\"ו דח\"ן ע\"ב נר' דאיכא תנא דלא דריש הך דרשא דונקה האיש מעון ואפשר דר\"ש הכי ס\"ל ומשו\"ה לא הוקשה לו כי אם מזכות תולה ומה שהק' בגמ' לר\"ש מהיו לה עדים במ\"ה הוא משום דלא מצאו תנא שיחלוק בדרשא זו דטהור' ולא שיש לה עדים במ\"ה עכ\"ל הנה דברי רש\"י הללו שכתב הרב דמשמע ליה דאיכא תנא דלא דריש הך דרשא דונקה האיש מעון מלבד שהתוס' לא ניחא להו כפי' מדמצינו בכמה דוכתי דפריך תלמודא ומי בדקי לה מייא והתנייא ונקה האיש מעון כו' ולא משני האי תנא הוא משמע דליכא מאן דפליג:
ועוד זאת שמעתי ממו\"ה המובהק מוהרי\"ן נר\"ו שתמה דאיך אפשר לומר דרב פפא ס\"ל דההוא תנא דתני אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין להשקותה כשהיא נשואה לית ליה הך דרשא דונקה האיש מעון והא רב פפא גופיה בפ' ארוסה דכ\"ד ע\"א עלה דאיבעייא לן התם אי עוברת על דת צריכ' התראה להפסידה כתובת' ובעינן למפשט מהא דתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה ודייקי' משתא הוא דלא שתי הא קינוי מקנא למאי לאו להפסידה כתובה ודחי ר\"פ לא להשקותה כשהיא נשואה כדתניא אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה יע\"ש הרי דמוקי למתני' דארוסה ושומרת יבם דס\"ל כאידך דאין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה ואם איתא למה שכתב רש\"י ז\"ל דהך תנא דאין מקנין לית ליה הך דרשא דונקה האיש מעון היכי מצי' לאוקמי' מתני' דארוסה דס\"ל כהך תנא דאין מקנין דהא בסיפא דהך מתני' דארוסה ושומרת יבם קתני ושבעלה בא עליה בדרך נוטלת כתובה ואינה שותה וטעמא דאינה שותה הוא משום דאינו מנוקה מעון וכמ\"ש רש\"י בפ\"ק ד\"ו ע\"א עלה דמתני' דואלו אסורות לאכול בתרומה יע\"ש וע\"כ לפרש כלישנא קמא שכתב רש\"י דהא דקתני אין מקנין לה כשהיא ארוסה אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה דה\"ק דקני לה כשהיא ארוסה ונשאה ובא עליה והדר אסתתר ומשקה לה ע\"י אותו קינוי דהשתא ליכא עון ושפיר בדקי לה מיא וכמ\"ש התוס' ז\"ל ונמצא דליכא מאן דפליג בהך דרשא דונקה האיש מעון והדרא קושיית הרב לדוכתא והתירוץ הנכון לזה מה שהעלה הרב בסוף דבריו כמו שיבא בע\"ה:
וליישב דברי רש\"י ז\"ל הנז' ממה שהוקשה למו\"ה המובהק נר\"ו נלע\"ד דודאי למה שפירש רש\"י בלישנא בתרא דהא דקתני דאין מקנין כו' אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה בשקינה לה ונסתרה בעודה ארוסה ומשקה לה כשהיא נשואה קאמר וכמו שהכריח מההיא דאמן שלא שתיתי ארוסה כו' עכ\"ל דלית ליה להך תנא דרשא דונקה האיש מעון מיהו ההיא דפ' ארוסה דדחי רב פפא דמתני' להשקותה כשהיא נשואה קאמר ע\"כ דה\"ק דמתני' בשקנא לה בעודה ארוסה ואח\"ך נשאה ונסתרה בעוד' נשואה ומשקה לה דהא מתני' אית ליה דרשא דונק' האיש מעון ואי נסתר' בעוד' ארוס' תו לא מצי להשקות' דהא אינו מנוקה מעון והא דקאמר כדתניא אין מקנין לה לארוסה אבל מקנין לה כו' לאו למימרא דמתני' דומיא דברייתא מיירי ובשנסתר' בעוד' ארוסה דהא ודאי לא מצי' מימר הכי וכמדובר אלא סיעתא בעלמא קמייתי מינה דקינוי דארוסה הוי קינוי אע\"פ שאינה ראויה לשתיה בזמן הקינוי וכדתניא אין מקנין לה כו' אבל מקנין לה להשקו' כשהיא נשואה הרי דקינוי דארוסה חשיב קינוי ובהא לא פליגי אבל במאי דמשמע לתנא דהך בריית' דאפי' נסתרה בעודה ארוסה מצי להשקותה כשנשאת ולית ליה דרשא דונקה האיש מעון בהא ודאי פליגי תנא דמתני' עם תנא דברייתא והדברים ברורים:
עוד הוקשה לו להרב ז\"ל בשיטת רבינו דס\"ל דכל שבא ביאה אסורה מימיו שלא היו המים בודקין אותה מהא דרב ששת סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ופשיט לה מדתנן אלו אסורות לאכול בתרומה ושבאו עדים שהיא טמאה והכריח שבאו עדים אחר השתיה ואי אמרת דהמים בודקין אותה תגלי מלתא למפרע דסהדי שקרי נינהו ורב יוסף רצה לדחות ראיה זו דילמא זכות תלה ורב השיבו דלעולם מתכוונת וכדאיתא התם ואם איתא לשי' רבינו אימא דלעולם המים בודקין אותה והכא ה\"ט משום דילמא בעל בעילת איסור ומשמא בא עליה בדרך לא קשיא משום דמאוסה היא א\"נ דהא איכא עדים אך לרבינו ק' והגדיל הרב מדורת קושייתו ממ\"ש רבינו עצמו לקמן בספ\"ג הל' כ\"ג באו עידי טומאה כו' ועוד דשמא בעלה אינו מנוקה מעון וא\"כ אזדא ליה ראיית רב ששת דאין לומר דס\"ל לרב ששת דנהי דמי שבא ביאה אסורה אין המים בודקין אותה מכל מקום מתכוונת היא דומיא דזכות דמדברי רבינו בספ\"ג דכתב ב' טעמי' למה לא בדקוה המים והיינו שיש לה עדים או שמא בעלה אינו מנוקה מעון ולא כתב דשמא הזכות תלה ש\"מ דאיהו אזיל לשיטתיה דהזכות תולה אבל היתה מתכוונת אבל בב' טעמים שכתב אין שטן' ואין פ\"ר ומש\"ה לא נקט אלא הני תרי טעמי שהרי ראינוה שלא היתה מתכוונת והניח הדבר בצ\"ע ובד\"ה אחר שכתבתי הביא דברי התוס' בפ\"ק דקדושין דז\"ך ד\"ה ונקה שכתבו דכל שבשעת ההשקאה היה יודע שבא ביאת איסור מימיו אפי' שהיתה בשוגג שוב אין המים בודקין אותה אבל אם בשעת השקאה לא היה יודע אף שעבר עבירה בימיו היו המים בודקין אותה בין שעבר בשוגג בין שעבר במזיד ועפ\"ז העלה מן הישו'ב דברי רבינו דלא קשיא כלל מההיא דרב ששת דהוה ס\"ל לרב ששת דאי המים בודקין אותה בשיש לה עדי' במ\"ה א\"כ תגלי מילתא למפרע דהני סהדי שקרי נינהו מדלא בדקו לה מייא והשת' ליכ' למי' דילמ' בעל בעיל' אסורה ומשו\"ה לא בדקו לה מייא דממ\"נ אם בשעת השקאה היה יודע שעבר עביר' בימיו אומדנ' דמוכח שהוא לא היה משקה אותה שהרי היו אומרים לו ב\"ד שאם יש בידו עון אשר חטא וזכור הוא אין המים בודקין אותה ואין ספק שהוא לא היה משקה אותה ומוחק את השם בלא הועיל ואם הוא שכח בשע' השקאה שעבר עבירה בימיו הרי הוכחנו שהמים בודקין אותה וא\"כ שפיר הוכיח רב ששת דכל שיש לה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ומה\"ט מהימנינן לעדים את\"ד הרב ז\"ל שם בא\"ד יע\"ש:
ואנכי לא ידעתי איך נחה דעתו של הרב ז\"ל בכך דאכתי לשון רבינו בספ\"ב מה' אלו הכ\"ג שכתב באו עידי טומאה אחר ששתה הר\"ז תצא מפני שאין המים בודקין אותה אלא מי שאין לה עדים שמעידין על זנותה ועוד דשמא בעלה אינו מנוקה מעון לפיכך לא בדקו המים את אשתו הנה לשון זה עומד ומנגדו דחייש הרב לשמא אינו מנוקה מעון ובטלה האומדנא שכתב הרב ז\"ל לדעתו וכיון שכן הדרא קושייא לדוכתא מההיא דרב ששת ולית לה פתרי במ\"ש הוא ז\"ל וכעת צ\"ע:
עוד ראיתי להרב ז\"ל שבסוף לשונו ד\"ה אחרי הודיע אלהי'ם כו' עמד מתמיה ע\"ד הרא\"ש במה שהכריח דאף בעון בניו וכלותיו אין המים בודקין אותה אלא דוקא בשידע ולא מיחה מההיא דרב ששת דאמר סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ודייק לה ממתני' דשבאו עדים שהיא טמאה כו' ואם איתא מאי קדייק ממתני' נימא הא דלא בדקוה מייא משום עון בניו וכלותיו אלא ודאי דוקא היכא שיודע ואינו מוחה אז ודאי לא היו משקין אותה כיון שיודע שאין המים בודקין אותה ע\"כ ותמה הרב ז\"ל עליו דכיון דעכ\"ל שיש חילוק בין כשיודע בשע' השקא' שחטא לכשאינו יודע וכמ\"ש התוס' דז\"ך ע\"ב א\"כ אימא דלעולם משום עון בניו וכלותיו אפילו שלא ידע אין המים בודקין אותה מיהו היינו דוקא בשידע בשע' ההשקאה שחטאו בניו וכיון שידע פשיטא שלא היה משקה אותה אבל אם לא ידע בשע' ההשקאה המים בודקין דומיא דעון דידיה את\"ד והניחה בצ\"ע:
והנה אמת קושייא זו לא קשייא אלא לפי היסוד אשר בנה ונטע הרב ז\"ל בדיבור הקוד' דעון דמזיד ודשוגג כי הדדי נינהו ועל כולם שר של שכת' מצוי לא ימיש מתוך האהל דלפי\"ז אין לנו טעם למה התורה התירה ע\"י שתיית סוטה ולא תלינן דילמא חטא בשוגג או במזיד והוא לא ידע בעת ההשקאה אלא משום דכל דלא ידע בשעת ההשקאה חשיב מנוקה מעון ובכן יפה השיב על הכרעת הרא\"ש כמדובר:
ואולם אנו בענייותנו לא כן אחשב דהסבר' נותנת דע\"כ לא נאמר כלל זה דכל שלא ידע בשעת ההשקאה שחטא דחשיב מנוקה מעון אלא בעון דשוגג אבל בעון דבמזיד אדרבא כיון שהוא עבר במזיד ולא שם חטאתו נגדו תמיד לעשות תשובה הראויה אין לך עון גדול מזו דומה למ\"ש התוס' בשבועות ד\"ה והביאו הרב ז\"ל לעיל בד\"ה ומ\"מ אני מסתפק יע\"ש, ואדרבא פושע מיקרי ומשוח שישראל כשרין הן ואם עבר וחטא במזי' הנה לעולם חטאתו נגדו תמיד לשוב בתשובה כי ע\"כ התירה התורה ע\"י שתיית סוטה ולא תלינן שמא חטא במזיד דמילתא דלא שכיח הוא שיחטא וישכח דחזקה אלימתא שאם חטא במזיד דלא היה שוכח ועל כן משרבו המנאפין בטלו מי סוטה ולא סמכו על האומדנ' והחזקה דכיון שרבו המנאפין בטלה חזקה זו דאין אדם חוטא ושוכח שהרי נעשי' להם כהתר דכיון שעבר עבירה ושנה ושלש נעשית לו כהתר ובודאי שכח ולא שם לבו עליה ולדברי הרב ז\"ל קשה למה בטלו מי סוט' משרבו דכיון שהיו מודיעין להם שאין המים בודקין ואעפ\"י כן היה משקה אין לך אומדנא גדולה מזו דאפי' עבר עביר' ושכח בעת ההשקא' דהמים בודקין אותה אלא ודאי כדאמרן:
ובכן דברי הרא\"ש יעלו על נכון דמעיקר' נסתפק הרב דשמא על עון בניו וכלותיו שעברו במזיד חשיב כעון דידיה דאין המים בודקין אותה וע\"ז העלה דכל שלא ידע למחות אעפ\"י שהם עברו במזי' ותהי עונותם על עצמותם המים בודקין אותה דאלת\"ה מאי קדייק רב ששת ממתני' כיון דאיכא למתלי בעון בניו וכלותיו שעברו במזיד והוא לא ידע דבעון דידיה כה\"ג אין המים בודקין אותה אלא ודאי דכל שלא ידע למחות בהם אין בו עון אשר חטא כלל ומה שהק' על הרא\"ש ז\"ל למה לא הכריח דינו ממקום זה דאי אמרת אפילו שלא ידע אין המים בודקין איך התירה תורה לאשה אחר ששת' ולא תלינן דילמא חטאו בניו הדבר מבואר אצלי דאי מהא לא אירייא דכל התורה כולה סמכו אחזקה וכל ישראל בחזקת כשרים שלא חטאו בשאט בנפש אבל בההיא דרב ששת דאיכא סהדי דמסהדו שנטמאת כי חזינן דאין המי' בודקין אות' ודאי בטלה חזק' זו לגבי עדים וכל היכא דאיכא למיתלי תלינן וא\"כ אפשר דעדיפא מינה קא מוכח הרא\"ש מההיא דרב ששת אפי' דאיכא עדים וכמ\"ש הרב ז\"ל לעיל סד\"ה ונר' כו' יע\"ש:
ואולם אי קשייא לי הא קשייא לי עמ\"ש התוס' בפ' קמא דסוטה והביא דבריהם הרב לעיל בד\"ה אך כו' עמ\"ש בגמ' עדים במ\"ה לא שכיח כתבו הם ז\"ל וה\"ה בא בעלה בדרך לא שכיח יע\"ש והשתא למה זה הוצרכו לומר דבא עליה בעלה בדרך לא שכיח ואפילו אם נאמר דשכיח ושכיח מ\"מ אם ידע בעת ההשקא' שבא עליה אומדנא גדולה איכא בדבר שהוא לא היה משק' אותה ואם לא ידע בעת ההשקאה הרי המים בודקין אותה בין על עון דשוגג בין על עון דמזי' לדברי הרב ז\"ל ולדברינו על עון דשוגג ועל דמזיד ליכא למיחש שהוא לא ידע דודאי זכור הוא בעת ההשקאה דאין אדם חוטא במזיד ושוכח דמה\"ט שרינן לאשה ע\"י שתיית מי סוטה ועל הרב ז\"ל יש לתמוה אמאי לא עמד על דעת התוספות הללו וכעת צ\"ע:
שורש בא על ארוסתו אין המים בודקין\n עוד כתב רבינו ואפי' \n בא על ארוסתו בבית חמיו כו.' וכתוב בהשגו' האי דלא כהלכתא משמעתתא דריש ארוסה ושומרת יבם וכתב מרן כ\"מ דהיינו מדאמרי' התם טעמא דכתיבי הני קראי הא לא\"ה ארוסה שתייא והא כי אתא ר' אחא כו' מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל ואמר רמי בר חמא משכח' לה כגון שבא עלי' ארוס בבית חמיו משמע מהכא דאע\"ג דבא עליה ארוס בבית חמיו הוה שתייא אי לא דממעט קרא דלא שתייא והשתא אם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון ל\"ל קרא למעט ארוסה ת\"ל דאינו מנוקה מעון ואפשר לדחוק ולומ' דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה עכ\"ל ודברי מרן ז\"ל הללו לפי פשטן מרפסן אגרי וכל השומע יתמה היכן מצינו קראי יתירי לרבות בטעמים ואנן לא דרשינן טעמא דקרא כלל ועוד דא\"כ מאי קמקשי בגמרא מההיא דרב אחא אימא דקרא תרי טעמי יהיב אי משום ארוס' ואי משום שקדמה שכיבת בועל לבעל ועוד דמעיקרא ליכא קושייא ביתור הפסוקים דשפיר אצטריך קרא דתחת אישך למעט ארוסה משום דמן התורה ליכא איסור בבא על ארוסתו בבית חמיו כי היכי דנמעט מקרא דונקה האיש מעון ונהי דכי אתו רבנן ואסרו בבא על ארוסתו בבית חמיו שפיר ממעיט מקרא דונקה שאין זה מנוקה מעון מיהו עיקר קרא אצטריך למעט ארוסה לקודם שאסרו חכמים בא על ארוסתו בבית חמיו ומתוך כך דחה הרב מ\"ל דברי מרן ובחר לו דרך לעצמו לומר דהשג' הראב\"ד היתה ממקום אחר יע\"ש ולא מן השם הוא זה לדחו' דברי מרן המלמדינו להועיל בפרט בדבר כזה שהמתחילים בעיון לא יכתבו כדברים האלה וחס ליה למרן שיכתוב דברים תמוהי' הללו:
ואולם הנר' מבואר בדעת קדוש שהוא ז\"ל לא כיוון לומר דעיקר השגת הראב\"ד היתה דעיקר קרא דתחת אישך למאי אצטריך ות\"ל דאינו מנוק' מעון דודאי מעיקר קרא לא קשייא כלל כדאמרן אבל כונתו לומר דמדאצטריך תנא דמתני' למעט ארוסה מקרא דתחת אישך ולא ממעט לה מקרא דונקה האיש מעון משמע דמההוא קרא לא מצינן ממעט לה משום דמנוקה מעון הוא וזה היפך דעת רבינו דחשיב ליה אינו מנוקה מעון וע\"ז בא כמשיב לדעת רבינו דתנא תרי טעמי יהיב למילתיה למעט ארוסה אי משום שאינו מנוקה מעון ואי משום דבעינן תחת אישך וליכא ומ\"ש בדברי מרן דקרא תרי טעמי יהיב ט\"ס נפל בדבריו במקום דתנא כתבו דקרא ובזה מוצל אדונינו מרן ז\"ל מכל התמיהות הללו הנופלות בדבריו וכה הראני מו\"ה הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו כתוב אצלו בדברי מרן הללו שט\"ס נפל בדבריו והוא הנכון:
ומצאתי כתוב לאחד קדוש לא ידעתי למי מקדושים אחר שהביא דברי רבינו ומרן כתב וז\"ל ותהי בה הרב המובהק מופת הדור כמוהר\"י רוזאניש נר\"ו ואין כאן קושיא דהא הנהו קראי עד דלא אתו רבנן ואסרו בעילת ארוסה בב\"ח אצטריכו ונהי דהשתא בתר דגזור רבנן אפשר דממעיט מונקה האיש מעון אבל כל כמה דלא גזור אי לאו הנהו קראי הוה שתייא ומאי דנסיב להאי קרא תנא דמתני' ולא קרא דונקה כו' לא מכרעא דתנא עיקר קרא דריש ולמה ליה לאתויי הא וההוא קרא עדיף טפי וא\"כ ליכא תברא מהסוגייא וחד מרבנן הק' דאי מקרא דונקה גרידא התם נוטלת כתובה אבל מהנהו קראי אינה נוטלת ולא קשיא הא דהא כתובה דרבנן היא וא\"כ שפיר איכא בש\"ס הני קראי ל\"ל ת\"ל מונקה האיש כיון דמן התורה ליכא כתובה ומיהו השתא ל\"ק תנא דמתני' למה לא הביא קרא דונקה משום דאי מההוא נוטלת כתובה מש\"ה אצטריך לאתויי מעיקר קרא ברם קושיית הרב הנ\"ל עצמית וקו' האי מרבנן שייכא למה שהבין מרן בדעת הראב\"ד שסובר דקו' הני קראי הוא היום דתקשי ליה ת\"ל מונקה ליתא דתנא בעי הני קראי לפוטרו מן הכתו' ודוק והחכם השלם כמוהר\"י ן' פורנה נר\"ו הקשה אפילו לדברי מרן אכתי לא תברא דת\"ל מונקה כו' משום דאיכא למימר דאצטריך בשקטן קידש אשה והיא ארוסתו ובא עליה כשהוא בן תשע דליכא עון וכשהגדיל וגדלו קדושיה וקנא לה ונסתרה דשפיר איכא למימר קדימת שכיבת הבעל שכבר בא עליה בב\"ח ושפיר איכא ונקה האיש מעון הואיל וכשבא עליה לא היה בר עונשין ואמטו להכי אצטריכו הני קראי דמ\"מ כיון דאכתי ארוסה היא לא קרי' ביה תחת אישך ולי אפשר שאין זה נקרא שקדמה שכיבת בעל דלאו בעל מקרי קטן ולא שייך מבלעדי אישך שאין אישות לקטן כנודע ולא מסתבר למימר לכשהגדיל והגדילו הקדושין למפרע איקרי שכיבת בעל וכל מן דין אינה שותה:
והנה מדברי רבינו הנ\"ל נראה דשפיר קא ממעט מונקה האיש מעון אפי' איסורין דרבנן ומשמע משום לתא דלא תסור וכ\"כ מרן ז\"ל בפ\"ג מהלכות עבדים עמ\"ש רבינו שם וז\"ל כל ע\"ע הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואה לו ולא ארוסה כו' והוא שתהיה מותרת לו אבל אם היתה מאיסורי לאוין אפילו שניה אינו חייב במזונותיה שנאמר אשתו עמו אשה הראויה לעמוד עמו וכתב מרן דכל מילי דרבנן אסמכוה אקרא דלא תסור ועוד דשניות ילפינן מושמרתם את משמרתי שפיר איכא למימר דמעטינהו קרא עכ\"ל והק' החכם השלם כמוהר\"י הלוי נר\"ו מדאמרינן בפ' אלו נערות דל\"ה ת\"ר עריות ושניות לעריות אין להן קנס ולא פיתוי ופרכי' עלה מאי עריות ומאי שניות אילימא עריות ממש שניות מדברי סופרין כיון דמדאורייתא חזיין ליה אמאי אין להן קנס אלא עריות חייבי מיתות בית דין שניות חייבי כריתות אבל חייבי לאוין יש להן קנס כו' ע\"ש אלמא כיון דחזיין מדאורייתא שפיר קרינן ולו תהיה לאשה וע\"ש בפירש\"י ולדברי מרן מאי קושיא הא לא חזיין מלאו דל\"ת א\"נ מושמרתם וכו' ושפיר ממעטו ואמאי לא משני הכי גם רבינו פסק דשניות יש להן קנס ואפילו חייבי עשה זו קו' החר\"י הנז':
ולדעתי כי הנה בדברי הרמב\"ם ז\"ל עצמו אין כאן קושיא לאפוקי החר\"י הי\"ו שערך קושיתו גם על הרמב\"ם והלא כה דברי כי הנה אותה הלכה של עבד שנויה במכילתא שהביא מרן שם ששנו בה יכול אף אלמנ' לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה ת\"ל עמה ע\"ש וידוע דחלוצה דרבנן וכיון דרבנן אסרוה עליו כעין דאורייתא תקון שלא יהיה לה מזונות ומאי דנקט לה בהכי אסור תורה אשגרת לישן היא ועיקר דרשא ועיקר קרא לאלמנה וגרושה אבל חלוצה כולה מלתא דרבנן וכששנה חלוצה בהדייהו להשוות' שלא יהיו לה מזונות ומדרבנן אבל לא דממעטא נמי מהך קרא ודוגמא כתב הרב המגיד בריש הל' אישות והתי\"ט ביבמות ומכאן למד הרב ז\"ל לשאר עריות דרבנן דפטור האדון ומאי דמייתי ראיה מהך קרא הוא לחייבי לאוין שהזכיר ולא חש לערב בכלל השניה כשם שלא חש תנא דמכילתא אלא המכוון לה שותה לדין והיינו דפריך שפיר גבי קנס דלא ממעיטא מולא תהיה לאשה וכ\"ת נימא כהתם דכל דתקון כעין דאורייתא תקון וכשם דאיסו' תורה אין קנס גם לזה איכא למימר דלא מסתבר לתקוני הכי שלא יהיה חוטא נשכר אלא לא יכנוס ויתן קנס וההיא גזרת הכתוב הוא א\"נ דלא תהוי כפרה אבל הכא לא חשו משא\"כ גבי מזונות אשת העבד דלעולם אין העבד משתכר ולא מפסי' ואדרבא כדי שלא תהיה עמו אינו ראוי שיפרנס' שאם יפרנסנ' אנו מחזיקין ידי ע\"ע בידים ובזה הפקיעו המזונות ובזה דברי הרב נוחין ואין אנו צריכין ליישוב מרן ז\"ל ובהל' נערה בתול' פ\"ה ה\"ה שכתב דאם האנוסה אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה הרי זה לא ישאינ' כו' שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו והוא לשון המשנ' בפרק אלו נערות אלא שלא הוזכרו במשנ' שניות ומ\"מ הדין אמת שהרי ביבמות דנ\"א אמרו ולו תהיה לאשה הראויה לו פרט אלמנ' לכ\"ג חלוצ' לכ\"ה וע\"כ דאגב נקטא וכדאמרן בההיא דעבד ומ\"מ הרי הזכירו אסור ד\"ס ג\"כ ופסק הרב מוכרח וראייתו שהביא עיקרו אחייבי לאוין ואגב נקטא שניה לאשמועינן איסורא וכמ\"ש בההיא דעבד ואין מקום לקושיית החר\"י הנז' לדברי הרב אלא לדברי מרן ז\"ל ודכוותא כתב מרן ז\"ל שם בההיא דאנוסה דאייתינן וז\"ל ומ\"ש רבינו ואפי' שניה כו' ק' כיון דמדאורייתא היא אשה הראויה לו כיון דמושמרתם וכו' מצאו חכמים מקום לאסור שניות שפיר א\"ל דשניה אמעיט' מולו תהיה לאשה כו' בלא תסור כו' ע\"כ והוא תימא דעל אותה סוגיא עצמה קאי וקאמר להך שנויא ואולי כל דברי מרן כאן ובה' עבדים הכונה דרך אסמכתא ור\"ל מה מצאו מקום לסומכם אקרא דפשט הלשון משמע דלפחות סמך יש במקרא מדערבינהו ולזה תירץ דכיון דיש להן סמך בלא תסור שפיר אסמכינהו אהני קראי אלא בההיא דקנס שפיר פרכינן דבשביל סמך כל דהו אין להפקיע זכות האנוסה ויהיה חוטא נשכר אבל למעט שלא ישאינ' שפיר ממעטא בדרך אסמכתא:
וראיתי עוד למרן דברים תמוהים לא זכיתי להבינם הלא המה שם בה' נערה בתולה פ\"ה דף י\"ד כתב הרב ז\"ל היתה מחייבי עשה או שניה וכיוצא בהן שאסורה מד\"ס בין התרו בו בין לא התרו בו חייב בקנס שאין כאן מלקות ע\"כ ומרן הביא הברייתא הנ\"ל וכתב דפסק רבינו כלישנא בתרא דאמר שניות חייבי לאוין ומ\"ש דוקא חייבי לאוין אבל חייבי עשה לא ועוד דאתיא כמ\"ד אין אדם לוקה ומשלם וכו' עש\"ב ותימא דאותה ברייתא אוקימנא לה ללישנא קמא כשמעון התימני וללישנ' בתרא כשמעון בן מנסיא ותרווייהו דלא כתנא דמתני' דהתם דתני קנס בחייבי כריתות וחייבי לאוין וכן מבואר שם בכולה סוגיא ע\"ש ואמרו מתני' דלא כהאי תנא ועיין בתוס' במיעוטי דנערה והרב ז\"ל פסק כתנא דמתני' ודלא כתרווייהו ומ\"ש עוד דללישנא בתרא לא אמעוט חייבי עשה ליתא דבפירוש אמרו בסוגיא מאי בינייהו חייבי עשה דלשמעון בן מסיא אמעוט דהא אין לקיימה ע\"ש ופשוט ומרן עצמו בלשון הנ\"ל דאנוס' דאייתינן לעיל כתב כן ותמה על הרב שכתב השניה וניחא ליה בחייבי עשה ע\"ש ובעיקר דין הרב אין פקפוק כלל שהוא פסק כתנא דמתני' דבכולהו אית קנס ואמר ר\"י בלא התרו בו אבל התרו בו לקי ולא משלם ולפיכך כל מקום שאין בו מציאות מלקות כגון חייבי עשה ושניות לעולם משלם קנס ודין הרב אמת ולית שייכות למה שהביא מרן כאן ופשוט ע\"כ מ\"כ:
והנה מלבד מה שדחה מרן לדעת רבינו דתנא תרי טעמי יהיב ונקט קרא דתחת אישך וה\"ה דהוה מצי למימר מטעם שאינו מנוקה מעון דהא ארוסה לא משכחת לה דשתיא אלא בבא עליה ארוס כי היכי דתקדום שכיבתו לבועל ואין זה מנוקה מעון עוד זאת יש ליישב לדעת רבינו דמש\"ה נקט תנא קרא דתחת אישך למעט ארוסה משום דמקרא דונקה האיש מעון ליכא הוכח' דעל סתם העון דזנות קפיד קרא אלא על עון שבא עליה בעלה בדרך דוקא הוא דקפיד דבהכי מיירי ענינא דקרא ולזה אתא קרא דתחת אישך למעט ארוסה ולגלויי אקרא דונקה האי" + ], + [ + "שורש דין השקאת סוטה\n מי \n שאין לו אשה הראויה לילד כו'. דברי מרן כ\"מ ז\"ל במה שכתב וז\"ל פרש\"י ז\"ל הרובא ילד בחור כמו רבייא כו' והיינו לומר שהוא ילד שעדיין אין לו אשה ובנים הא אם היו לו אשה אחרת ובנים שותה והכי אמרי' בירושלמי כו' דברים אלו אינן מובנים דמי לא ידע בכל אלה והברייתא תני הכי בהדייא ומה צורך לו לדקדק כן מדברי הירושלמי ועוד שהיה לו להביא דברי רש\"י שבפי' המשנה שפי' טעמא דכל אלו אסו' לקיימן למי שאין לו בנים שהרי ישראל נצטוו על פריה ורביה עכ\"ל ומוכח בהדייא דאם יש לו בנים או אשה הראוי' לבני' היתה שותה ולומר שהרב ז\"ל בא לדקדק מדברי רש\"י והירושלמי דאפי' באשה לחוד או בבנים לחוד היא שותה מלבד שאין זה במשמעות לשונו גם הי\"ל לדקדק כן מדברי רש\"י שבפי' המשנה כי שם מבואר דבחד מינייהו סגי ואולי כוונתו ז\"ל היתה לדקדק דלא בעינן שיהיו לו בנים או אשה בשעה שנשא עקרה וזקינה אלא כל שיש לו בשעת הקינוי והסתירה היתה שותה וזהו שדקדק הרב ז\"ל וכתב והיינו לומר שעדיין אין לו אשה ובנים כלומר שבשעת הקינוי עדיין הוא רובא שאין לו אשה ובנים הא אם היו לו בשעת הקינוי אפי' שבשע' שנשה את העקרה לא היו לו לא מפני שעבר איסורא דרבנן לא ישתה וכל זה דוחק ודברי הירוש' כבר ביאר הרב מ\"ל דמה שהוצרכו לו' מודים חכמים לר\"א שאם היו לו אשה ובנים היית' שותה לאפוקי ממה שפי' רבי' בפי' המשנה אתא והוא הנכון:
עוד שם היו לו בנים או אשה אחרת הראוי' לילד הר\"ז משק' אותה הנה הרב מ\"ל ז\"ל עמד מתמי' על מה שפירש רש\"י ז\"ל בפי' הסוגייא בדכ\"ב עלה דאותיבו לר\"ן מהברייתא ותירץ אנא דאמרי כי האי תנא דתנייא רשב\"א אומר איילונית לא שותה ולא נוטלת כתו' ופי' רש\"י אנא דאמרי כי האי תנא דאית ליה עקרה וזקנה שותות מדלא נקט אלא איילונית ונסיב לה מונקת' ונזרעה זרע ולא משום דאינה ראויה לקיימ' אלמא כר\"א ס\"ל דיכול לישא אחרת לפריה ורבי' ואפ\"ה איילונית לא עכ\"ל ותמה עליו הרב הנז' כי מי הגיד לו לרש\"י ז\"ל דרשב\"א ס\"ל כר\"א ולא כחכמי' דחלוק' זאת דקתני בבריית' דאיילונית או שותה או לא נוטלת כתובה בשיש לו אשה ובנים מיירי ועלה קאמר רשב\"א ז\"ל דאיילונית אף שיש לו אשה ובנים אינה שותה לפי שאין דרכה להזריע ובהכי ניחא דקתני להא דאיילונית בחלוק' בפ\"ע ולא תני לה בהדי עקרה וזקנה מפני שרשב\"א פליג עליו משא\"כ בעקרה וזקנ' דכ\"ע מודו בה דאם יש לו אשה ובנים היתה שותה לכ\"ע ואם לא היו לו אשה ובנים לא הייתה שותה לכ\"ע והיינו דאמרי' אמר לך ר\"ן אנא דאמרי כי האי תנא כלו' וחכמי' דמתני' ס\"ל כרשב\"א דאיילוני' לעולם אינה שותה אפי' יש לו אשה ובנים מטעם שאינה ראויה להזריע אלו דבריו ז\"ל:
והנה מה שכתב דהא דרשב\"א דאמר דאיילונית אינה שותה מקרא דונזרעה באיילונית שיש לו לבעל אשה ובנים קמיירי דבר ה' בפיהו אמת דעלה דקתני בברייתא גבי חלוקת דהרובא שנשא עקרה וזקנה ויש לו אשה ובנים וקתני בסיפא ואיילוני' או שותה או לא נוטלת כתוב' הוא דאתא רשב\"א לפלוגי ולומר דאיילונית לעולם אינה שותה והכי איתא בתוספתא בהדייא ברפ\"ה ממס' סוטה דמייתי להא דרשב\"א עלה דקתני התם המקנא לארוסתו כו' או שותה או לא נוטלת כתובה הרובא שנשא עקרה וזקנה ויש לו אשה ובנים או שותה או לא נוטלת כתובה כהנת ולויה כו' ועבד משוחרר ואיילונית או שותה או לא נוטלת כתובה רשב\"א אומר איילונית לא שותה ולא נוטלת כתו' שנאמר כו' ובתר הכי קתני אבל המקנא לארוס' כו' והרובא שנשא עקרה כו' ואין לו אשה ובנים לא שותה ולא נוטלת כתוב' ע\"כ מבואר בהדייא דרשב\"א איש לו אשה ובנים קאי וקאמר דאיילונית לעולם אינה שותה וא\"כ שפיר איכא למימר דחכמים דמתני' ס\"ל כרשב\"א ז\"ל וההכרח שהכריח רש\"י מדלא יהיב טעמא גבי איילונית משו' שאינ' ראויה לקיימה וגם מדלא נקט אלא איילונית אינו הכרח כלל דכיון דקאי איש לו אשה ובנים לא מצי למינקט אלא איילונית דוקא ומהאי טעמא דאינה ראויה להזריע ומ\"מ אפשר לומר דרש\"י ז\"ל מיאן בפי' זה ולומר דכי אמר ר\"ן אנא דאמרי כי הא תנא הוא לומר דחכמים דמתני' ס\"ל כרשב\"א דכיון דההיא דרשב\"א רבנן פליגי עליה וגם ר\"י ור\"ע חולקים עליו דרשב\"א דחיקא ליה טובא לרש\"י לומר דר\"ן מוקי לחכמים דמתני' כרשב\"א וכ\"ש דר\"ן גופיה לא קאמר הלכה כרשב\"א אלא סתמא דתלמוד' הוא דקאמר לה אמר לך ר\"נ אנא דאמרי כי האי תנא והוא דוחק לומר דר\"ן יסבור כוותיה דרשב\"א אחר דרבים פליגי עליה כי ע\"כ בחר לו רש\"י דרך לעצמו לומר דכי אמרי' אנא דאמרי כי האי תנא הכונ' לומ' אנא דאמרי דר\"א דמתני' מודה באיילונית אתי כרשב\"א וע\"ז הכריח רש\"י דרשב\"א ס\"ל כר\"א מדלא הזכיר אלא איילונית כו' ומיהו אין הכרח בזה כלל כאשר כתב הרב וכמבואר בדברי התוספתא כמדובר:
עוד כתב הרב משנה למלך ז\"ל וזה לשונו ולפי הנראה לי דרב נחמן כבר ידע דמלתא דרשב\"א במחלוקת היא שנוייה אלא דס\"ל דהלכתא כרשב\"א דפשטי' דקרא הכי משמע כו' וע\"כ אית לן למימר דר\"ן לפסק הלכה הוא דאתא דאי לא מי דחקו לפרושי מתני' כרשב\"א ואיילונית נשתנה דינה כו' ולפ\"ז אני תמיה על רבי' דפסק דאיילונית שותה כיון דר\"ן דהוא מאריה דתלמודא ס\"ל דהלכתא כרשב\"א ולא מצינו מי שיחלוק על ר\"ן בפסק זה למה לא ניפסוק כר\"ן וצ\"ע עכ\"ל וקושיא זו לא קשיא אלא לפי מה שפירש הרב בפשט הסוגיא דר\"ן דקאמר אבל באיילונית דינא הכי אינה שותה דאליבא דחכמים נמי אמרה למילתיה ולענין כשיהיו לו אשה ובנים אבל לפי מ\"ש רש\"י דר\"ן לא אמרה אלא לר\"א וההיא דרשב\"א אתי כר\"א אין מקום לקושייתו על דברי רבינו דר\"ן אזיל ומודה לענין הלכה דלית הלכתא כרשב\"א וחכמים דמתני' לא ס\"ל כרשב\"א אלא שהרב ז\"ל מאחר שדחה דברי רש\"י ז\"ל ולא הונח לו בפי' עמד מתמיה על דברי רבינו ז\"ל למה לא פסק כר\"ן ולדידי אף רבינו ז\"ל בשיטת רש\"י ז\"ל קאי דר\"ן לא אמרה למילתיה אלא אליבא דר\"א אבל לדעת חכמים אזיל ומודה דאיילונית שותה בשיש לו אשה ובנים דמהיכא תיתי לומר דר\"ן מוקי לחכמים כוותיה דרשב\"א דיחידאה היא ור\"י ור\"ע וחכמים דברייתא פליגי עליה ומפני שהוקשה לו לר\"ן במתני' דקאמר ר\"א דאיילו' שותה ואילו בברייתא קאמר רשב\"א בנו דאינ' שותה ודחיקא ליה מימר דרשב\"א יחלוק על סברת אביו לזה אתא ופירש דאף ר\"א מודה באיילונית דאינה שותה דהשתא קאי בשיטת רשב\"א בנו אבל לענין הלכה ודאי לא קי\"ל כוותיה ואל תשיבני דר\"א דמתני' הוא ר' אליעזר ולא ר' אלעזר שבגי' התוס' וברוב הגירסאות כתוב במתני' ר' אלעזר שהוא ר' אלעזר אביו של רשב\"א:
ובהכי ניחא מה שהוקשה לו להרב מ\"ל ז\"ל עוד בד\"ה ודע על דברי רבינו שבפי' המשנה שפירש דחכמים ס\"ל כרשב\"א דקרא דונזרעה למעוטי מי שאינה ראויה להזריע ור\"א ס\"ל כחכמים דרשב\"א וכר\"י ור\"ע יע\"ש ולפי דרכו צ\"ל דר\"ן סובר דאף ר\"א דריש לקרא כרשב\"א אלא דר\"א ס\"ל דלא ממעט מקרא אלא איילונית דוקא דלעולם אינה בת הריון אבל זקינ' ועקרה לא ממעט וחכמים ס\"ל דאף עקרה וזקנה ממעיט והק' עליו מהברייתא דאיכא מאן דס\"ל דלא ממעיט מקרא דונזרעה שום דבר ואיכא למימר דר\"א הכי ס\"ל ומנא ליה לר\"ן דר\"א מודה בדרשת דונזרעה למעוטי איילונית מהא וע\"ז תירץ אנא דאמרי כי האי תנא כו' ותמה ע\"ז הרב מ\"ל דלפי פירוש זה אכתי מה תירץ ר\"ן אנא דאמרי כרשב\"א דכיון דע\"כ איכא תנא דלא דריש לקרא דונזרעה למיעוטא מי דחקו לר\"ן לומר דר\"א אזיל בשיטת רשב\"א אימא דר\"א אית ליה כתנא דברייתא דאינו ממעט מקרא דונזרעה שום דבר כו' אלו דבריו יע\"ש, ועפ\"י האמור ניחא דר\"ן אתא למימר דר\"א ורשב\"א בנו בשיט' אחת קיימי ואי ר\"א פליג במתני' אף באיילונית הנה רשב\"א חולק על סברת אביו ולכך הוצרך לומר דבאיילונית כ\"ע ל\"פ כנלע\"ד ומה שפירש רבינו בפירוש המשנה דר\"א פליג אף אאיילונית וזה דלא כר\"ן הא ל\"ק דכיון דלא נ\"מ מידי לענין הלכה דאין הלכה כר\"א לא דק לפרש מלתיה דר\"א כוותיה דר\"ן דמודה ר\"א באיילונית כמובן:
עוד הוקשה לו להרב הנז' לדברי רבינו שבפירוש המשנה דאיך יתכן שחכמים ימעטו זקנה ועקרה מקרא דונזרעה והרי גבי יבום דכתיב אשה כי תלד לא ממעטינן אלא איילונית דוק' ולא נחה דעתי בתירוץ הרב ז\"ל גם הרב לח\"מ ברפ\"א מה' יבום כתב דרבינו אית ליה הטעם שכתב הרב הנמק\"י דעקרות וזקנות ראוייות להוליד קרינן בהו יע\"ש, כי על כן נלע\"ד דשאני הכא דשינה הכתוב לומר ונזרעה זרע דמשמע שהיא ראוי' עדיין להזריע פעמים שלש וגם מתיבת ונזרע' משמע שכב' נזרעה מעיקרא ולכן ממעיטו עקרות וזקנות שאינן מזריעות והולכות וגם לא נזרע מעיקרא אעקרות, ובהכי ניחא אותה ברייתא שהביאו בירושלמי דממעט עקרה וזקנ' מקרא דונזרעה דלא תיקשי לדברי הנ\"י ז\"ל שכתב דעקרו' וזקנות ראויות להזריע שהרי ראינו כמה זקנות נפקדו כו' דהבריי' הלזו ממעט להו מכפל ונזרעה זרע כאמור, ומ\"ש עוד הרב הנז' דבירושלמי איתא כדברי רבינו בפי' המשנה כו' דברי הירושלמי הללו כבר הביא אותם הרב ז\"ל בתחילת דבריו וכתב דאפ\"ה לענין פי' המשנה אין הירושלמי מפרש כפי' רבינו ולכן אמרו מודים חכמים לר\"א שאם היו לו אשה ובנים שהיתה שותה ולא ידעתי מה שכתב כאן דמ\"מ למדנו שדברי רבינו הם עפ\"י הירושלמי דא\"כ איך אמרו מודים חכמים לר\"א בהיו לו בנים שהי' שותה כיון דטעמא דידהו משום שאינן ראויות להזריע:
ובעיקר דין זה דאשה זקנה ועקרה ואיילונית שאינן שותות הוקשה לו להרב ז\"ל מ\"ש דגבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו קי\"ל דשותו' דראויות לאישות קרינן בהו משום דיכול לגרשה ולהחזירה לאחר זמן והכא נמי הרי בידו לקיימה שישא אשה בת בני' וכתב הרב ז\"ל דכפי מ\"ש התוס' בפ' החולץ דל\"ו דמדתנן יכול הוא להפרישה ולא קתני להוציאה משמע דלא בעיא גט והטעם דכיון דאסורא ליה מדאורייתא משום סוטה לא בעיא גט וכ\"כ שם הרא\"ש ז\"ל והוסיף עוד טעם דמאיסא ליה שהרי קנא לה ונסתרה וא\"כ יש לחלק דשאני התם גבי מעוברת ומניקת דחשיבא ראויה לאישות דהא לא מיחסרא שום דבר אלא הפרשה אבל זקנה ועקרה כופין אותו להוציא עד שיקח אחרת וכל זמן שאינו לוקח אחרת אינה ראויה לאישות עכ\"ל ולא זכיתי להבין כונ' הרב ז\"ל בזה דכיון דגבי מעוברת ומנקת חבירו משום דקנא לה ונסתרה הוא דלא בעייא גט אי משום דאסירא ליה מדאו' או משום דמאיסא ליה כדברי הרא\"ש ז\"ל א\"כ מה\"ט נמי גבי זקנה ועקרה ואיילוני' כל שקנא לה ונסתרה לא בעייא גט דאיכא להני טעמי דהתוס' והרא\"ש והא דאמרי' בפ' המדיר דע\"ז דנשא עקרה וזקנה כופין אותו להוציא עד שיקח אשה הראויה היינו דוקא בדליכא עליה איסורא דומיא דמעוברת ומנקת כל דליכא עליה איסורא כופין אותו להוציא ובדאיכא עליה איסורא הוא שכתבו התוספ' והרא\"ש דאין כופין אותו להוציא ודעת הרב ז\"ל בדבר זה שגבה ממני:
ולעיקר הקושי' נלע\"ד דשנייא היא חלוק' מעוברת חבירו מנשא אשה עקרה וזקנה דבנשא אשה עקרה וזקנה כיון דסמיה בידיה בשע' הקינוי והסתירה לישא אשה הראויה לו והוא אינו נושא לא סמכינן אמה שיש בידו לישא אשה בת בנים שאם הדבר בידו ישא אותה עכשיו בעת הקינוי וישקנה לאשה העקרה וזקנה כדינה ואם אין הדבר בידו עכשיו אמרינן גם לאח' זמן לא יהיה בידו משא\"כ בדין המעוברת והמנקת דתלוי הדבר בזמן שיעבור כ\"ד חדש ואח\"ך תהיה מותרת לו ועכשיו אין הזמן בידו ודאי דשרינן ליה להשקותה עכשיו משו' טעמא דבידו להפרישה ולהחזירה לאחר זמן, ומה דלא אמרינן שימתי' עד שיעבור זמן היניקה ואח\"ך תשקה אות' משום דמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה ועוד דחשו שמא ימו' הבעל או האשה כנלע\"ד נכון:
וכתב עוד בד\"ה ודע דיש עוד קצת נשים דאיכא איסור בלקיחתן כו' דהקטלנית לא הוזכרה במשנה ולדעת רבינו דס\"ל דהקטלנית אין כופין אותו להוציא פשיטא דשותה שהרי לא אמרו כאן דאינה שותה אלא במי שכופין אותו להוציא ואף למ\"ד דגם בקטלנית כופין נראה דהכא שותה דכיון דאין איסורא כי אם משום סכנה ראויה לאישות קרינן בה שהוא רוצה לחבול בעצמו עכ\"ל, ולא ידעתי איך מפשט פשיטא ליה להרב ז\"ל דאף למ\"ד דכופין בקטלנית להוציא דהכא שותה משום שהוא רוצה לחבול בעצמו והלא הרא\"ש בר\"פ נערה שנתפתתה הוא מכת הסוברים דכופין אותו להוציא ותלה הטע' דכשם שב\"ד מצווין להפריש האדם מאיסור כך חייבים למונעו שלא יפשע בעצמו כמ\"ש הטור בא\"ה סי' ט' וכתב מרן ב\"י בשם הריטב\"א דאיכא עליה איסורא דשופך דם האדם ומנדין אותו עד שיגרש ואיך יתכן שיהיה האשה הזאת ראויה לשתות לדעת הנהו רבוותא ז\"ל ולענין יבום ראיתי למרן החביב בא\"ה סי' קע\"ד כתב דפלוגתא דרבוותא היא ודעת הרא\"ם ז\"ל דקטלנית מתייבמת לכתחילה אפי' לדעת הרא\"ש ז\"ל עיין בתשו' ח\"א סי' ב\"ך אבל הרד\"ך בבית שני חדר י\"ג כתב דלדעת הרא\"ש ז\"ל חולצת ולא מתיבמת ועיין בתשובות הרב צבי סימן א' יעויין שם:
ודע שיש עוד אשה אחרת שאסור לקחתה וכופין אותו להוציאה והוא הנטען על האשה דאיכ' עדים שראו דבר מכוער שאסורה לנטען ואם נשאת תצא כל דלית לה בנים הימנו כדאיתא ביבמות דכ\"ד ופסקו הטור והש\"ע בא\"ה סי' י\"א, ויש להסתפק בהכונס את היבמה ונמצא מעוברת שמפרישין אותן וממתינין לה אם הפילה יחזור ויקיים ואם ילדה ולד של קיימא תצא ממנו כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' יבום אם יכול להשקותה בזמן ההפרשה כיון דאינה צריכה גט, והדבר מבואר דכיון דרוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוטן מפילות כדאיתא בפ' האשה בתרא אזלינן בתר רובא והרי היא ערוה עליו ואינו יכול להשקותה ועיין בפי\"א מה' גרושין הל' כ\"ג וכ\"ד בהשגת הראב\"ד ז\"ל ועיין בס' בני דוד ז\"ל שם:
ויש להסתפק גבי עשה דולו תהיה לאשה דכתי' גבי אונס ומפתה אי אנס נערה שנתארסה לג' ומתו דהוחזקה קטלנית כמ\"ש מרן ב\"י בא\"ה ס\"ט אי מחייב בעשה זה דולו תהיה לאשה ולדעת הרא\"ם ז\"ל שכתב גבי יבום דמתיבמת לכתחילה אפי' לדעת הרא\"ש מפש' פשיטא לי דמחייב בעשה זה אך לדעת הרד\"ך ז\"ל יש להסתפק ואף לדעת הרא\"ם אפשר דדוקא גבי יבום שאין בידה למאן מחייב ליבמה אבל בעשה דאונס דאי אמרה לא בעינ' ליתיה לעשה כלל אפשר דבקטלנית לא מחייב וכעת הדב' צריך תלמוד, וכמו כן יש להסתפק באונס נערה והיא עקרה ששתת' כוס של עיקרין דמדרבנן אינו יכול לישא עקר' וכופין אותו להוציא או ישא אשה אחרת אי בנערה זו כופין אותו לישא אשה אחרת עליה או לא ובה' נערה עמדתי על זה יע\"ש:
ונסתפק הרב ז\"ל בכהן שנשא מעוברת חבירו ומנקת חבירו לדע' רבינו דס\"ל דר\"מ דאס' במעוב' חבירו ומנקת הוא משום דבעל בעילה אסורה וחכמים דשרו הוא מטעם דכיון דאינה אסורה עליו לעול' דיכול להחזירה לאחר זמן אין זה בכלל ביאה אסור' לפ\"ז בכהן דאינו יכול להחזירה לעולם דאחר שמוציאה בגט הרי היא גרושה ואסורה לו מי נימא דאין יכול להשקות' או דילמא כיון שאין איסורו אלא מחמת הגט הרי אין כאן ביאה אסורה ויכול להשקות' ואף שהתוס' ז\"ל מפשט פשיטא להו גבי כהן דאינו יכול להשקותה היינו משום דסביר' להו דטעמא דמעוברת ומנקת משום דבעינן ראויה לאישות אבל לדעת רבינו דטעמא משום דבעל ביאה אסור' ספוקי מספ\"ל ע\"כ ת\"ד יע\"ש, ולכאורה קשיא לי בדברי התו' דמפשט פשיטא להו גבי כהן דאינו יכול להשקותה משום דלגבי דידיה אינה ראויה לאישות לעולם דאמאי אינה ראויה הא משכחת לה שיהא ראויה לו לאחר כ\"ד חדשים כגון שמגרש אותה על תנאי שלא יעשה כך וכך אחר כ\"ד חדש או ע\"מ שיעשה ובבא הזמן ההוא יבטל תנאו ותהיה מותרת לו שהרי גט על תנאי אינו פוסל לכהונה כדאיתא בפ' הזורק דפ\"א ופסקו הטור ומרן בש\"ע בא\"ה סימן ו' ואפי' לכתחילה מגרש על תנאי כמ\"ש מרן שם בשם הרא\"ש כלל מ\"ה סי' כ\"ד ויש לי ראיה מהסוגייא שבפ\"ק דיומא גבי כ\"ג יע\"ש וכיון שכן הרי גבי כהן נמי סמי בידיה להחזירה בכה\"ג ולמה זה סגרו הדלת לומר דגבי כהן אסו' אף לרבנן להשקותה מטעמא דבעיא גט:
ואחר התבוננות נראה דלא ק\"מ דודאי גט כזה אינו מועיל דכיון דקנס קנסו אותו חכמים למי שעבר ונשא מעוברת חבירו שיוציאנה בגט משום חשש שמא יבא עלי' אם מועיל גט על תנאי כזה שבידו לבטל הגט למפרע אכתי לא הועילו חכמים בתקנת' דעכשיו יבא עליה והוא סומך על ביטול התנאי, וראיה לדבר שהרי בר\"פ החולץ דל\"ז קמבעיא לן גבי כהן מי עבוד רבנן תקנתא שלא להוציאה בגט ותסגי בהפרשה בעלמ' כיון דלא מצי מהדר לה ואסיקנא דלא עבוד רבנן תקנת' ומוציא' בגט והשתא אם איתא דגט על תנאי מועיל הא איכא תקנתא גבי כהן בכה\"ג אלא ודאי דלא מהני האי תקנתא כדבר האמור ומ\"מ אכתי קשה דכיון דכשברח למקום רחוק והרחיק נדוד עד מקום שאינו יכול לחזור תוך כ\"ד חדשים אין צריך להוציא כמ\"ש רבינו בספי\"א והטור ומרן בסס\"י י\"ג א\"כ הרי ראויה לאישות היא אף לכהן דמ\"ש מגט לישראל דכיון דיכול להחזירה אחר כ\"ד חדש ראויה לאישו' קרינן בה עכשיו לחכמים דפליגי אר\"מ וה\"נ לכהן סמי בידיה לברוח למקום רחוק וערוקיה מסתייה ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דהתוס' ז\"ל דמפשט פשיטא להו גבי כהן דאינו יכול להשקותה היינו משום דס\"ל כדעת הראב\"ד ז\"ל שכתב ה\"ה ז\"ל בספי\"א מה' גירושין דאפילו ברח כופין אותו להוציא אבל לדעת רבינו דס\"ל דבברח אין כופין אותו להוציא ראויה לכהן היא לעולם ויכול להשקותה מהאי טעמא ובכן נפשט ספקו של הרב ז\"ל:
עוד עמד מתמיה הרב ז\"ל בד\"ה ודע על דברי רבינו דמשמע ליה דטעמא דמי שאין לו אשה ובנים ונשא עקרה וזקנה ואיילונית דאינו משקה אותן הוא משום דבעל בעילה אסורה דא\"כ כשהיה לו אשה ובנים ומתו בין קנוי לסתירה אמאי משקה אותה מפני שנראית לשתות בשעת קנוי וכי נראית לשתות מאי הוי הא בא עליה בעלה בדרך נמי נראית לשתות בשעת קנוי ואפי\"ה אינה שותה משום דבעל בעילה אסורה ובתחילה עלה על דעת הרב ז\"ל לומר דאף רבינו אזיל ומודה דטעמא דהני נשי דאינן שותות הוא משום שאינן ראויות לאישות ושוב לא נחה דעתו בזה משום דק\"ל מהיכן הוציאו רז\"ל דין זה דאם מקרא דכי תשטה אשתו קרא למאי אתא אי לאלמנה לכ\"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט הנהו תיפוק ליה דאינו מנוקה מעון ואפי' שלא היתה נשואה לו ולו' דהני תקנת חכמים נינהו גם בזה לא נחה דעתו דמה ראו חכמים לתקן תקנה זו לעקור מצות שתייה שהיא מן התור' ועוד שמדברי רבינו ז\"ל שנתן טעם גבי מעוברת חבירו שאין כאן עבירה משמע דבעקרה וזקנה טעמא דידהו דאינן שותות הוא משום ליתא דעבירה היא דבא ביאה אסורה וכיון שכן הדרא קו' לדוכתא והניח דבריו בצ\"ע:
ולע\"ד דברי רבינו יכולים אנו ליישב אותם עפ\"י מה שצדד הרב לומר דס\"ל דטעמא דהני נשי דאינן שותות הוא משום שאינן ראויות לאישות ומה שהוקשה לו להרב ז\"ל דא\"כ עיקר קרא למאי אתא אי לאלמנה לכ\"ג כו' הנהו ת\"ל דאינו מנוקה מעון אין כאן קושיא דאיכא למימ' דקרא אצטריך לאלמנה לכ\"ג וגרוש' וחלוצה לכהן הדיוט שנפלו להו ליבום דמן התורה ביאה ראשונה מותרת להם דאתי עשה דיבום ודחי ל\"ת דאלמנה וגרוש' כדאיתא בפ' כיצד ד\"ך ופסקו רבינו בפ\"ו מהלכות יבום וחליצה הל' יו\"ד ואחר ביאה ראשונה שוב אינן ראויות לאישות מן התורה דנמצא דאין כאן ביאה אסורה ולית לן למעוטינהו אלא מפני הטעם שאינן ראויות לאישות וכבר כתבנו זה לעיל הל' ח' יע\"ש וא\"נ י\"ל דעיקר קרא אצטריך למי שנעשה כרות שפכה אחר שנשאה ובשע' השקא' הוא דאסורה עליו דהשתא אינה ראויה לאישות מדאוריי' וליכ' טעמא דאינו מנוקה מעון וא\"נ אפש' לומר דמדרבנן הוא דאסרו להני נשי ומה שהוקשה לו להרב ז\"ל דמה ראו לתקן חז\"ל תקנה זו לעקור מצוה מן התורה יש לומ' דטעמא רבה מצאו בדבר שהרי לא אמרה תורה שתמחה שמו ית' כביכול על המים אלא לשים שלו' בין איש לאשתו כדאמרי' בעלמא בכל דוכת' וכל שאין כאן שלום שהרי אינן ראויות לאישות למה זה ימחה שמו בלא הועיל ואין כאן שלום:
ומה שהוקשה לו להרב ז\"ל ממ\"ש רבינו גבי מעוברת דשותה מפני שאין כאן עביר' ומשמע דעקר' וזקנה טעמא דידהו משום עביר' לזה אפשר לדחו' דטעמא דאין כאן עבירה שכתב רבינו היינו מטעמא שאין איסורה מחמת עצמה אלא דבר אחר גרמה לה וא\"כ אפשר דה\"ה לעקרה וזקנה ואיילונית דאין כאן עביר' אלא עיק' טעמן שאינן שותות הוא מפני שאינן ראויות לאישות, וכן מורה לשון רבינו דנקט לעקרה זקנה ואיילונית בהל' יו\"ד ולא כלל אותן בהדי הנך נשים שכתב לעיל מזה דטעמא דידהו משום ביאה אסור' אלא יחד אותן בפני עצמן ומשמע דהיינו משום דהני טעמא דידהו משום שאינן ראויות לאישות הוא ולא מטעמא דהנך דלעיל ודוק ואף שבפי' המשנה משמע דס\"ל דטעמא דהנך נשי הוא משום דבא ביאה אסור' אפשר לומר שבחבורו חזר בו והיינו משום ההיא דירושלמי שחלקו בהן בין יש לו בנים בשעת קנוי לאין לו דזה מורה דטעמא דידהו משום שאינן ראויות לאישות הן וא\"נ אפשר לומר דרבינו ס\"ל דטעמא דהנך נשים משום דבא ביאה אסורה מדבריהם הוא דאינן שותות:
והחילוק הזה שחילק בהל' י\"א בין היו לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה דכיון דנראית לשתות משקה אותה ואי טעמא הוא משום בא ביאה אסורה כי נראית לשתות מאי הוי כמו שהוקשה הרב ז\"ל יש ליישב דמיירי רבינו בשלא בא ביאה אסורה אחר שמתו כגון שלא בא עליה עוד והוא נאמן על עצמו כמ\"ש הרב לעיל בהל' ח' ד\"ה וראיתי להרא\"ש יע\"ש וכן מ\"ש עוד רבינו שאם לא היו לו בנים ולא אשה הראוי' לילד ונולד לו בן מגרושה בין קינוי לסתירה כבר נדחי' האיילו' מלשתות ודקדק הרב דדוקא כשנולד לו בין קינוי לסתירה לא מהני אבל אם נולד לו קודם קינוי יכול הוא להשקותה אע\"פ שקדמה העבירה לקינוי כו' גם זה יש לישב דמיירי בכה\"ג שנולד לו קודם קינוי באופן שלא היה שם ביאה אסורה כגון שכשנשאה לאיילונית היה לו אשה אחרת ואחר שגרשה לאחרת שוב לא בא על האיילונית ובשעת שקנא אותה היה בשעת התר' עמה וכל זה יש במשמע דברי רבי' אף כי לא ימלט מן הדוחק קצת כן נראה לע\"ד:" + ], + [], + [ + "כל \n אשה שהיה לה קינוי כו' בין שלא רצה בעלה להשקותה כו' הרי היא אסורה ע\"ז שנתיחדה כו'. עיין במה שהק' הרב מ\"ל על שם הרב חלקת מחוקק דכשלא רצה בעלה להשקותה למה זה תהיה אסורה לבועל כיון שהיא צווחת ואומרת דטהו' היא והוא אינו רוצה להשקות' אף דהרשות בידו לאוסרה על עצמו מ\"מ אינו יכול לאוסרה על הנחשד כיון שהן טועני' בריא כו' מלבד מ\"ש הרב מ\"ל דדבר זה היא סוגי' ערוכה בפ' האשה רבא דצ\"ה דאתמר בהדיא דבאמר הבעל איני משקה אותה מיד היא נאסרת על הבועל יע\"ש עוד זאת לא אדע שכו'ל דברי הרב ח\"מ הללו דלפי דבריו אם הבעל אינו רוצה להשקות' מפני שמאמינ' שלא נטמאה ואינו רוצה שתתבזה אשתו בשתיית מי סוטה אף הבעל עצמו מותר בה כיון שהיא טוענת בריא שלא נטמאת והבעל ג\"כ מאמינ' והא ודאי ליתא דהא סתמא קתני מתניתין דכל שבעלה אינו רוצה להשקות' אפילו שמה שאינו רוצ' להשקות' הוא מפני שמאמין לדבריה שלא נטמאה אפי\"ה אסור' לביאה ואסור' לאכול בתרומה והטעם ודאי כמ\"ש הרמ\"ל והרב ב\"ש וברור:
עוד שם מפי \n השמועה למדו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. עיין במ\"ש הרמ\"ל בפ\"א מהל' אישות הל' ח' ובמה שעמדתי על דבריו שם ככתוב בחידושי שם יע\"ש ומ\"ש עוד הרמ\"ל ז\"ל דאשת ישראל שנארסה כשם שמותרת לבעל כך מותרת לבועל והביא דברי התוס' בשבת דכ\"ו וסוגיא דפ\"ק דכתובות ודברי הירושל' שהביאו התוס' בסוטה ר\"פ כשם כו' הנה דברים כהויתן עלו ובאו בספר בית שמואל ר\"ס י\"א ע\"ש ושמעתי מביאין ראיה מש\"ס דידן דמותרת לבועל ממ\"ש בסנהדרין פ' אין בודקין דמ\"א ע\"א והא יכולין לומר לאוסר' על בועלה שני באנו ומשנינן שזינתה מבועל ראשון א\"נ שזינתה מקרוביה כו' והשתא אם איתא דכשהיא באונס והוא מזיד אסו' לבועל מאי קושיא לימא אם איתא דלאוסרה על בועל שני באתם למה לכם להעיד שזינתה ברצון הרי יכולין הייתם אתם להעיד שזינתה באונס ומדהעדתם שזינתה ברצון ודאי דלהורגה באתם אלא ודאי משמע דכל שהיא באונס מות' לבועל ולהכי צריכין להעיד שזינתה ברצון, ולע\"ד יש לדחות דלעולם אסור' לבועל אפילו שהיא באונס אלא משו' דלאו כ\"ע דינא גמירי ויכולין לטעון דמשום דלא ידעו שאסור' לבועל להכי העידו שזינתה ברצון לזה הוצרכו לשנויי כשזינתה מבועל ראשון או מקרובותיה דהאי מלתא כ\"ע ידעי:
ולפק\"ד זה שכתבו דמדברי הירושלמי משמע דפליג אתלמודא דידן וס\"ל דכל שהבועל מזיד אף שהיא שוגגת אסור' לבועל לבבי לא כן יחשוב דאפשר דהא והא איתא ותלמודא דידן קאמר דמעיקר דינא מותרת לבועל וליכא איסורא דונטמא' אלא כשאסור' לבעל אבל מדרבנן מיהא איכא איסורא משום קנסא דקנסו ליה לאונס אותה שלא יהא חוטא נשכר והיינו דקאמר בירוש' אפשר לומר מזיד בה ואת אמרת דבין כו' כלומר דלכתחילה ודאי אין להתירה לאונס הזה כל שכיוין לבא עליה באיסור ומצינו להרב הלכות גדולות וכל הראשונים גבי יבמה שקבלה קידושין שאמרו דמותרת ליבם ותנשא לו ליבם אחר שמגרש אותה המקדש אבל למקדש עצמו אסירא לעולם משום קנסא וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בפרק האשה רבה דצ\"ב והטור בא\"ה סי' קנ\"א יע\"ש ובכן מה שסיימו בירוש' ואמרו ומנין שהדבר תלוי בה שנאמר לטמאה בה כו' לא פליג ארישא וכמו שרצה לפרש הרב ז\"ל אלא רישא מיירי באיסור דרבנן ומשום קנסא וסיפא מיירי מעיקר דינא דאורייתא מדכתיב לטמאה בה איברא דבלא\"ה דברי הירוש' נוחים הם דבסיפא מיירי לענין לאוסרה לבעל דהדבר תלוי בה שאם היא מזידה אסור' ואם היא שוגגת מותרת ומה שהוק' לו להרב מ\"ל דא\"כ למה לי קרא דלטמא' בה דתיפיק לי מקרא דוהיא לא נתפסה אפשר לו' דמקרא דוהיא לא נתפסה לא שמענו אלא לענין כשהיא אנוסה אבל כשהיא שוגגת דקרובה למזיד לא שמענו מהאי קרא ולהכי מייתי קרא דלטמאה בה וראיה לדבר דיש חילוק ביניהם שהרי רבינו לקמן בסוף פ\"ג הביא ב' כתובים לענין אנוסה ושוגגת שאין המים בודקים אותה וזה ברור ועיין עוד במ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל ועיין להרב בנימין זאב בסי' ק\"ל הביא דבריו מרן החביב ז\"ל בכנה\"ג א\"ח סי' שי\"ח שכתב בהדייא שאין לדמות אונס לשוגג יע\"ש:
וראיתי להרב ז\"ל שנסתפק באשת כהן שנאנסה אם היא מותרת לבועל כיון שאסרה לבעלה והביא דברי הרב בית שמואל שיחס דין זה בכוונת דברי הרב המפה במ\"ש בסי' י\"א וז\"ל וה\"ה אם נאסרה בשבילו לבעלה אסורה לו שכוונתו לומר דאשת כהן שנאנסה אסורה לבועל ולא נחה דעת הרב ז\"ל בזה יע\"ש ולע\"ד נר' שהרב המפה כיוין בזה למ\"ש הוא עצמו לקמן בסי' ט\"ו סכ\"ח על שם הרב תה\"ד ז\"ל דמי שבא על אחות אשתו בזנות ואסרה לבעל' אסורה לו ג\"כ לאחר מיתת אשתו אף על פי שכבר היתה אסורה לו בשעת שזינת' עמו משו' אחו' אשתו ולא אמרינן הואיל ואסורה לו עכשיו בשעת זנות משום איסור אחו' אשתו לא קרינן בה ונטמאה כדאיתא בפ' ארוסה דכ\"ו גבי שאר עריות דשאני אחות אשה דכיון דיש לה היתר לאחר מיתת אשתו קרינן בה ונטמאה לאוסרה לבועל וזו היתה כונת הרב המפה בדין זה לע\"ד:
איברא שבעיקר דברי הרב תה\"ד ז\"ל יש לדקדק מההיא דפ' המגרש דפ\"א ע\"א דקמבעי' לן התם במגרש לאשתו חוץ מבעל אחותה מהו השתא מיהא לא חזייא ליה או דילמא זמנין דמתה אחותה וחזי' ליה ולא אפשיטא ולפי דברי הרב תה\"ד קשה דמ\"ש מקרא דונטמאה דקפיד רחמנא אזמנין דמתה אחותה וי\"ל דשניא היא ההיא דסוטה דקנס הוא על שאסרה לבעלה משא\"כ גבי כריתות דגט דלא קפיד רחמנא בכריתו' לזמנין דמת ועוד אפשר לומר שכיוין הרב למ\"ש בירושלמי הלז שהביא הרב מ\"ל דכשהאשה מזידה והבועל שוגג אסורה לבועל כיון שעל ידו נאסרה לבעלה וזה ג\"כ נכון ועיין עוד בא\"ה ר\"ס קנ\"ט והנכון לענ\"ד שכיוין הרב המפה בזה למה שנתבאר בסי' קט\"ו ס\"ז שאם הבעל ראה את אשתו שזינת' וכן אם הגידו עליה קרובים או עד אחד ודעתו של בעל סומכת עליהם דאסורה לו יע\"ש דבכל אלו כיון שנאסרה לבעל וחייב להוציאה אסורה נמי לבועל ותמהני על הרב בית שמואל והרב מ\"ל ז\"ל שלא מצאו פתח פתוח בפירוש דברי המפה ודברים אלו ברורים אצלי ועיין בס' אורים גדולים דמ\"ה ע\"ב למוד קכ\"ו:
עוד ראיתי להרב מ\"ל ז\"ל שהביא דברי הנמקי ז\"ל בההיא דשומר' יבם שזינתה שכת' דאע\"ג דמותר' ליבם אסורה לבועל משו' קנס ורצ' ללמוד מדבריו דאשת כהן שנאנס' אסור' לבועל משום קנס אלא שעמד מתמיה בדבריו היכן מצא בתלמוד גזירה כזו יע\"ש ולא ידעתי למה זה תלה תלונותיו על דברי הרב הנמקי ז\"ל הללו דעדיפא מינה כתב לעיל מזה ע\"ש הריטב\"א וכל הראשוני' דשומר' יבם שקבלה קדושין מאחר אסורה למקדש עולמית וכמ\"ש לעיל כ\"ש בשזינתה דעבדא איסורא טפי וכבר הרמב\"ן הביא דבריו ה\"ה בפ\"ב מה' יבום די\"ט הוק' לו בדברי הראשו' הנז' מעין קו' הרב ז\"ל מיהו חזר והודה לדבריהם ז\"ל ואין ספק שדברי הרב הנמק\"י הללו מדברי הראשונים הנז' לימדם במכל דכן ואולי הרב ז\"ל משמע ליה דיבמה שנתקדשה מגרשתה נתן מפני שכל עוד שלא קבלה גט מהמקדש נאסרה ליבם ודמי טפי למי שהלכה בעלה למ\"ה ועמדה ונשאת דמפני שנאסרה לבעל אסורה לבועל ואע\"פ דשאני התם שנאסרה לבעל לעולם מ\"מ כיון דהכא נמי נאסרה לו זמן מה לא חלקו אבל בשזינתה עם אחר שלא נאסרה לו כלל איכא למימר דאינה אסורה לבועל כלל ומ\"מ זה שרצה ללמוד מדברי הרב הנמק\"י דאשת כהן שנאסרה אסורה לבועל אין דמיונו עולה יפה דשאני יבמה שזינתה שהיא עצמה כיונה לעבור על האיסור במזיד ולכך קנסו אותה אבל באש' כהן שנאנסה מי יימר דקנסינן לה שלא תנשא לבועל כיון שהיא לא עברה על האיסור וזה ברור אצלי ועיין בס' אורים גדולים דמ\"ה ע\"ב למוד קכ\"ו וקכ\"ז ועיין בס' מוצל מאש שבס\"ס אש דת סימן מ\"ו שנסתפק בבא על אשת איש ואח\"כ נודע שבשעה שבא עליה זה כבר מת בעלה אם נאסרה לבועל והביא דברי הרב הנמק\"י הללו וחילק ביניהם יע\"ש ולע\"ד יש להוכיח כן ממ\"ש רבינו בפי\"ב מה' נדרים הל' ח\"י גבי נדרה והפר לה האב או הבעל והיא לא ידעה ועברה על נדרה ועל שבועתה בזדון כו' מכין אותה מ\"מ מפני שנתכוונה לאיסור עכ\"ל ה\"נ קונסין אותה כמובן:
ועיין בתשובות מוהר\"א ששון סימן קצ\"ז שנסתפק על אשת איש שבאו עליה שני בועלים אי נאסרה לבועל שני כיון שכבר היא אסורה לבעל משעה שבא עליה הבועל ראשון ועיין בס' מ\"ל בפ\"ב מה' סוטה הי\"ב ד\"ה נמצא מה שציין הר' המגיה ע\"ז שם יע\"ש ובדברי הרב מוהר\"א ששון יש להסתפק ג\"כ בבא על אשת איש קטנה הראויה למאן וכתב רבינו בפ\"ג מהל' א\"ב הל' ב' שלא נאסרה לבעלה אם היא מותרת לכהן ועיין להתוס' ביבמות פ' כיצד דכ\"ד ע\"ב גבי הא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא שכתבו התוס' שם אר\"ת דתצא מן הרוכל קאמר דלבעלה היא מותרת יע\"ש ועיין בדבריהם שם דל\"ו ע\"א ד\"ה אעפ\"י שכתבו בסוף דבריהם וז\"ל ומיהו גבי בועל אע\"ג דלא כתיב בה לא נתפסה יש לחלק בין אונס לרצון באשת ישראל דסברא הוא דלא נאסרה על הבועל אלא כשנאסרה לבעל עכ\"ל והך דרוכל קשה לדבריהם לכאורה וי\"ל דההיא דרוכל מדבריהם הוא דאסורה ודברי התוס' מדאורייתא ומ\"מ דברי התוס' שם צ\"ע ממ\"ש הם עצמם בפ' אלמנה לכ\"ג דס\"ח ע\"ב ד\"ה נכרי ועבד יע\"ש עוד ראיתי להמ\"ל שם בה' סוטה שנסתפק בספק זה שנסתפקנו אנו בעניותינו ובסוף דבריו הביא ראיה זה שכתבו התוס' ביבמות פ' כיצד דכ\"ד ולא זכר ש'ר ההיא דרוכל ודוק:" + ] + ], + [ + [ + "כיצד \n סדר השקאת סוטה כו'. עיין במה שתמה הרב מ\"ל על דברי רבינו שלא נקט לא סדר הכתוב ולא סדר המשנה דלפי סדרן של כתובים בתחילה הכהן היה מכין את המנחה ואת המים ואח\"כ היה פורע ראשה ואח\"כ נותן את המנחה על ידיה ואח\"כ משביעה בשבועת האלה ורבינו כתב דבתחיל' היה משביעה ואח\"כ היה כותב המגילה ואח\"כ היה מכין המנחה והמים ואח\"כ פורע ראשה ובגדיה וגם לפי סדר המשנה בתחילה היה פורע ראשה ובגדיה ואח\"כ נותן המנחה על ידיה באופן שסדר זה שסידר רבינו אתי דלא כמאן יע\"ש ותמה עוד על מרן כ\"מ שלא נתעורר בזה יע\"ש ולא ידעתי איך לא השגיח בדברי מרן כ\"מ בהל' י\"א כי שם נתעורר בזה וישב דברי רבינו עפ\"י דברי הירוש' יע\"ש ואני תמיה עוד טובא לפי סדרו דקודם הכנת המים בכלי היה משביעה בשבו' האלה איך היה אומר לה ובאו המים המאררים האלה במעיך כו' דאיך אומר האלה כל עוד שהמים עדין אינן בעולם:" + ], + [], + [], + [ + "גם במ\"ש אם \n עמד בדיבורה מביאין אותה כנגד שער המזרח מבחוץ כו'. קשה דבתוספת' הביאוה התוס' בפ\"ק ד\"ח ע\"א ד\"ה ששם משקין אמרו שהאשה היה מבפנים והכהן מבחוץ שנאמר והעמיד את [האשה] לפני ה' האשה לפני ה' ולא הכהן לפני ה' ודבריו הם הפך התוספתא שכתב שגם האשה עומדת מבחוץ ואולם רבינו משמע ליה דמתני' פליגא אהך תוספתא מדקתני ששם משקין את הסוטות ומטהרין את המצורעין כו' והמצורעין ודאי לא היו מבפנים כנודע ואפשר דגם התוס' דקתני שהאשה מבפנים לאו היינו לפנים מן הפתח דהיכי יליף מקרא דלפני ה' והלא גבי מצורע נמי כתיב לפני ה' ולא היה מבפנים אלא שניהן היו חוץ לפתח אלא שהאשה היה סמוך לפתח והכהן היה רחוק מן האשה גם זה לעומת זה ומפני שלא היה הכהן לצד הפתח קרי ליה מבחוץ אלא דאכתי קשה אמאי לא ביאר לנו רבינו זה שהאשה מבפנים והכהן מבחוץ וכעת צ\"ע:
גם במה שפסק רבינו בדט\"ו דבתחילה היה משקה אותה ואח\"כ היה מקריב את המנחה וכתב מרן כ\"מ דפסק כת\"ק דר\"ש משום דידוע דכן הלכה כו' יע\"ש ולדידי ק\"ל דמאחר דחזינן דהדר תנא דמתני' וסתם כר\"ש בתר הכי בההיא מתני' דלקמן דקתני לא היתה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות ואמרי' בגמ' מני ר\"ש היא דאמר מקריב במנח' ואח\"כ משקה אותה אמאי לא פסק רבינו כההיא סתמא דהא קי\"ל סתמא בתרא עיקר כדאיתא בריש שבועות ובהכי ניחא לי דברי רש\"י בפי' על התורה בפ' נשא בפסוק והשקה את האשה שתפס עיקר כדר\"ש דאמר בתחיל' מקריב מנחת' ואח\"כ משקה אותה ושביק סברת רבנן דר\"ש מפני שהוא ז\"ל עינו ראתה דהדר תנא וסתם כסברת ר\"ש ואין אנו צריכין לדברי הרא\"ם שכתב דרש\"י אזיל בתר פשטיה דקרא וכמובן:
הן אמת כי יש לדקדק בדברי רש\"י דמאחר דתפס עיקר כר\"ש דאמר דבתחילה מקריב מנחתה ואחר כך משקה אותה אמאי לא דריש נמי קרא דוהשקה את האשה קמא כדדריש ליה ר\"ש בגמ' בדי\"א דאתא למימר שאם בדיעבד עבר והשק' אותה תחיל' קודם הקרבת המנחה כשירה ונדחק לפרש שהכתוב מבשרך שכשישקנה המים בודקי' אותה ודבר זה אין לו מובן דלזה למה לי קרא הא מקרא מלא דבר הכתוב שהמים בודקים אותה וצבתה בטנה ונפלה ירכה. ואולם לזה סמך רש\"י ז\"ל דרשת ובאו בה המים המאררים שהמים היו בודקים כל גופ' לומר דלהכי אתא כולי' קרא דוהשקה לבשרך שהמים בודקים אותה ולא דריש רש\"י ז\"ל קרא כדדריש ר\"ש דאצטריך לומ' שאם בדיעבד עבר והשקה קודם הקרבת המנחה כשירה משום דרבנן דחו לה בדיעבד לא פתח קרא ובחר לו רש\"י דרך לפום פשטי' דקרא וברור ואע\"ג דכבר כתיב קרא אחרינא ובאו בה כבר דרשו אותו בגמרא אחד לבעל ואחד לבועל ולמאי דקשיא לן ע\"ד רבינו למה לא פסק כר\"ש דבתחי' מקריב מנחת' ואח\"כ משקה אותה כיון דסתמא בתרא אזלא דכותיה נלע\"ד דכל כה\"ג לא מקרי סתמא בתרא בחד פרקא ועיין למרן החבי\"ב ז\"ל בשכנה\"ג בכללי התלמוד אות ט\"ו ובמ\"ש בחידושי בפ\"ק די\"ט ד\"ב ע\"ב בתוספו' ד\"ה גבי שבת יע\"ש:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ועל מ\"ש רבינו ואח\"כ \n מביא כלי חרס שלא נעש' בו מלאכ' מעולם. תמה מרן בכ\"מ דכיון דפסק כר\"י הי\"ל לפסוק בפ\"ה מה' ביאת מקדש דמי כיור אינן כשרים אלא מן המעיין ותמה על תמיהתו הרמ\"ל דלרבא דאמר התם דטעמא דר\"י היינו מדכתיב בכלי חרס כלי שאמרתי לך כבר אין הכרע לפסוק בההיא דמי כיור כר\"י דאמר מי מעיין הם יע\"ש ולדעתי דעת הדיוט אין תמיהתו תמיהא כל כך ע\"ד מרן דשפיר דייק מרן דהי\"ל לפסוק בההיא דמי כיור כר\"י דמאחר דחזינן בסוג' דלפום מאי דסלקא דעתייהו למימר דטעמא דר\"י משום דגמר כלי כלי ממצורע ועכ\"ל דמשמע ליה לפום האי ס\"ד דהלכה כר\"י בההיא דמי כיור אף כי הדר אמר רבא דטעמא דר\"י מדכתיב בכלי חרס מנ\"ל למימר דהדר תלמו' ממאי דהוה סבר דהלכתא כר\"י דילמא רבא נמי הכי ס\"ל כדהוה ס\"ד למימר דהלכה כר\"י וכל שכן דתלמודא לא קאמר אלא כו' דמשמע דלא הדר ממאי דקאמר עד השתא כנ\"ל להליץ בעד מרן מלכא ועיין בספר קרבן חגיגה סימן פ\"א כי שם האריך יותר ליישב תמיהת מרן ולפי מ\"ש אכתי לא מייתבא שפיר תמיהת מרן ודוק:
ואולם לדידי ק\"ל בעיקר דברי מרן שכתב דמשמע ליה לרבינו דהא דאמר רבא ל\"ש אלא שלא נתאכמו פניו לר' ישמעאל קאמר שאעפ\"י שהוא חדש אם נתאכמו פניו פסו' ולא כדפרש\"י דלרבנן קאי כו' עכ\"ל ומי הכריחו למרן לומר כן דלפ\"ז לא דייק שפיר לישנא דרבא דאמר ל\"ש כו' כמבואר ויותר הי\"ל לפרש דרבינו משמע ליה כפרש\"י דלרבנן קאי וה\"ק אף רבנן דמכשירו בכלי חרס שאינו חדש ממש ואפי' נעשה בו מלאכה מיהו אם נתאכמו פניו שנתבלה ונשתנה מראיתו לא מכשירו משום דדומיא דמים בעינן לכ\"ע אף לרבנן וכ\"ש לר' ישמעאל דבעי חדש ממש והשתא רבינו פסק לדרבא אף לדידן דקי\"ל כר\"י משום דעיקר מימר' הלזו לכ\"ע אתמר ואפשר להעמיס פי' זה בדעת מרן אף כי לשונו אינו מורה כן ודוק ועיין בסמוך:
עוד כתב רבינו ואם \n החזירו לכבשן עד שנתחדש כשר. וכתב מרן שם בעיא דלא אפשיטא ואיני יודע למה פסק רבינו בה לקולא יע\"ש וכתב הרמ\"ל דרבינו משמ' ליה כסברת התוס' שכתבו שם דנתאכמו אין פיסולו כי אם מדרבנן והכריחו זה כמו שיע\"ש עכ\"ל וראיתי למו\"ה בס' קול יעקב ברמזיו דנ\"ז ע\"ד שכתב ע\"ד הרמ\"ל הללו וכן על מש\"ל מזה ע\"ד מרן שיש לתרץ דברי מרן במאי דאיכא למידק עוד דמנ\"ל לרבינו לפרש דמ\"ש רבא ל\"ש כו' לר\"י קאי ולא לרבנן ועכ\"ל דאיהו ק\"ל מה שהקשו התוספות דמאחר דמי כיור כשרין כמי מקוה ומי מקוה שנשתנו מראיהן פסולים מאי קאמר מה מים שלא נשתנו מראיהן וכו' ואיהו לא ניחא ליה בתירוץ התוספות ז\"ל משום דוחקא ועל כן פי' דרבא לר\"י ז\"ל קאי ולדידיה מי כיור מי מעיין הם וילפינן שפיר מה מים כו' ואם כן שפיר ק\"ל למרן ז\"ל דכיון דרבינו פסק הכא כר\"י דנתאכמו פסול וע\"כ טעמא הוא משום דס\"ל מי מעיין הן והא בהא תליא מעתה איך פסק דמי מעיין כשרים לקידוש ובכן תמה עליו ג\"כ אמאי פסק לבעיא דרבא לקולא כיון דהוי ספקא דאורייתא ואין מקום לתרץ בזה ע\"פ דברי התוס' לפי האמור דהך בעיא קאי לר\"י כמובן את\"ד ז\"ל יע\"ש ולפי מ\"ש לעיל דרבינו מפרש כפי' רש\"י דההיא דרבא לרבנן דר\"י נמי אתמר גלגל חוזר ומתיישב שפיר תמיהו' מרן ז\"ל שתים הנה ע\"פ דברי הרמ\"ל ז\"ל ודוק:
ודע שמ\"ש התוספו' דמי מקוה ומי כיור שנשתנו מראיהן כשרין ה\"ד כשנשתנו מחמת עצמן או מחמת צבע אבל אם נשתנו מחמת משקה אחר כגון דם או יין וחלב הרי הן פסולין וכמו ששנינו בפ\"ז מה' מקואות ופסקו הרמב\"ם בפ\"ז מה' מקואות ה\"א וה\"ז יע\"ש ועיקר קושייתם היתה דכיון דכשנשתנו מראיהן מחמת צבע כשרין היכי יליף מינה לכלי שנתאכמו פניו דפסולין כיון שהשינוי בא מחמת עצמו וכל כה\"ג במים כשרים ותירצו דאסמכתא בעלמא היא והכי דריש מה מים סתמן לא נשתנו מראיהן אף כלי כשלא נשתנה מראיתו:
וראיתי לרבינו בפ\"ה מה' ביאת מקדש די\"ב שכת' וז\"ל כל המימות כשרין לקידוש בין מים חיים בין מי מקוה ובלבד שלא ישתנו מראיהן אלא יהיו כלים הכשרים לטבילה כו' ומרן לא הורה לנו מקום דין זה איו ולפי הנר' הם דברי עצמו דמשמע ליה לרבינו ז\"ל כסברת התוס' דשמעתין דכיון דמי כיור הם כשרים ממי מקוה דין מי מקוה יש להם ואם נשתנו מראיהן מחמת עצמן או מחמת צבע כשרים אבל מחמת משקה אחר פסולין דומיא דמי מקוה וה\"נ אמרינן בפ\"ב דזבחים דכ\"ה כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור וכמ\"ש שם רבי' יע\"ש ואת זה ראיתי למרן הב\"י בא\"ח ר\"סי ק\"ס עמ\"ש הטור צריך שיהיו במים הנטילה מראה מים שאם נשתנו מראיהן בין מחמת עצמן בין מחמת דבר אחר שנפל לתוכן בין מחמת מקומם פסולים כדתנן נפל לתוכן קומוס וקנקנתום ושינו מראיהן פסולים כו' כתב וז\"ל וכתב הרא\"ה בברכות פ' אלו דברים דטעמא דבנטילת ידים בעינן מים שלא נשתנו צורתן דומיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור והת' מסתברא משום מים יתירא דכתיב ונתת שמה מים לרחצה ורחצו אהרן ובניו כו' וכתיב בבואם אל אהל מועד ירחצו ומהכא דייקינן דמים בהויתן בעינן שלא נשתנו עכ\"ל:
מבואר יוצא מתוך דברי הרא\"ה הללו דס\"ל דמי כיור שנשתנו מראיהן בין מחמת עצמן או מחמת דבר שנפל פסולים דומיא דנט\"י וזה הפך דברי התוס' הללו דשמעתין והפך דברי רבינו בפ\"ה מה' ביאת מקדש שכתבנו ומהתימא על מרן שלא התעורר בזה ומ\"מ סוגיין דשמעתין מוכח שפיר כדברי הרא\"ה דמדמי שינוי כלי לשינוי המים דמשמע דמי כיור שנשת' מראי' אף מחמת עצמן פסולים ומתיישב שפיר קושית התוס' לדעתו ז\"ל דמי כיור ודאי פסולי' בשינוי מראה אף מחמ' עצמן מיתורא דקר' במים תרי זימני לא כן במי מקוה כמובן ולדע' רבי' והתו' דמשמע להו דמי כיור אינן נפסלי' בשינוי מראה אלא כשנפל לתוכן משק' אחר אבל מי צבע וכיוצא אינן פוס' אין טעמו של הרא\"ה שנתן במים של נטילה שייך לשיטת' ז\"ל דמים של נטיל' פסולים אפי' כשנפל לתוכן קומוס וקנקנתום דכל כה\"ג גבי מי כיור כשרים דמי צבע כשרי' למי מקוה ולמי כיור ועיין להראב\"ד בס' תמים דעים סי' ס\"ו שנ\"ט למה שפסלו שינוי מראה במים של נטילה יע\"ש:
ובעיקר דברי הרא\"ה ז\"ל הללו ק\"ל טובא דכיון דשינוי מראה במים של נטילה מדין קידוש מי כיור ילפי לה א\"כ אם אדם הטביל ידיו בתוך הכלי נמי לא יצא ידי חובת נט\"י דומיא דקדוש ידים ורגלים דדרשינן ממנו ולא מתוכו ואילו הרא\"ה בשיטת הרב ה\"ג קאי דס\"ל דגבי נט\"י אם הטביל ידיו בתוך הכלי יצא י\"ח נטילה כמ\"ש בהדיא בספר החינוך בפרשת כי תשא בפסוק ורחצו אהרן ובניו וז\"ל ואין אנו מצריכין בנט\"י בחולין ליטול מן הכלי ולא בתוכו אעפ\"י שאנו מצריכין כלי לנטילת חולין ויסוד הדבר הוא מפני שמצאנו כלי לנטילה בקדש מ\"מ בקדושה הוא דמיעט רחמנא ממנו ולא בתוכו אבל בחולין אין לנו מיעוט ואעפ\"י שנטילת החולין משום סרך הקדשים הוא וכמ\"ש ז\"ל משום סרך תרומה מ\"מ אין לנו להשוותם לגמרי בכל דיניהם ודיי לנו לחייב בנטילה ובכלי משום סרך ולהניח מיעוטו דממנו שנאמר בו במקומו ואפילו בתרומה עצמו נט\"י בו מדרבנן הוא כו' כ\"כ בספר המצות להרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל הרי שכתב דדבר זה דממנו ולא מתוכו לא ילפינן מדין קידוש במה שהצריכו כלי ונטי' וכ\"כ התוס' והרא\"ש הביא דבריהם מרן ב\"י לעיל בסימן קנ\"ט ע\"ד הרב ה\"ג יע\"ש:
וא\"כ קשה דמ\"ש דבשינוי מראה המים דגבי כיור לא מפסיל אלא מיתורא דבמים במים ילפו לה גבי נט\"י מדין קדוש ידים ורגלים ממי כיור וגבי ממנו ולא מתוכו לא ילפו לה מהתם ואם הדבר הזה דממנו ולא בתוכו שכתב הרב דגבי נט\"י אין קפידא בדבר היה מפורש בש\"ס לא היה מקו' לשאלתינו שהם אמרו והם אמרו וכשם שהצריכו כלי ונט\"י הצריכו ג\"כ שלא ישתנו מראה המים דומיא דמי כיור ולא הצריכו שיהיו ממנו ולא בתוכו דבקצת דברים השוו תקנת נט\"י לקדושי מי כיור ולא בכולן וכך היתה עיקר תקנתם אבל מאחר שאין הדבר מפורש בגמ' ואדרבא משמע הפך זה וכמ\"ש מרן ב\"י בסימן קנ\"ט יע\"ש א\"כ כיון שמצינו גבי קדוש ידים ורגלים דלא מכשר אלא ממנו ולא בתוכו למה לא נאמר כן גבי נט\"י דיליף מהתם לענין שינוי מראה ושאר דברים ומ\"ש התוס' והרא\"ש דטעמו של הרב ה\"ג מדאבעיא ליה לרבא הכי גבי קדוש ידים מהו לקדש בכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו משמע דבקדוש הוא דקא מבעיא ליה הכי משום דכתיב ממנו אבל בנט\"י אפי' בתוכו מותר עכ\"ל דמשמע דעיקר טעמו של הרב ה\"ג הוא מדאבעיא ליה הכי גבי קדוש ולא גבי נט\"י אין זה הכרח לפי דברי הרב החינוך דכיון דמהתם ילפינן לנט\"י להכי ספוקי מספקא ליה התם ומינה נפקא לדין נט\"י באופן שלא מצאתי מקום לפי דברי הרא\"ה מה בין שינוי מראה דנפ\"ל מיתורא דבמים לנטי' בתוך הכלי דנפ\"ל ממנו ולא בתוכו וכעת צ\"י:
שוב ראיתי להרא\"ה גופיה בספר בד\"ה דק\"ס ע\"א מפשט פשיטא ליה טובא דגבי נט\"י נמי לא מהני נטי' בתוך הכלי דבעינן ממנו ולא מתוכו דומיא דקדו' ידים ורגלים מן הכיור והרשב\"א בספר משמרת הבית תמה עליו בזה מדברי הרב ה\"ג שכתב דגבי נט\"י לא בעינן ממנו ולא בתוכו ואפי' שכשך ידיו בתוך הכלי מהני ליה נטילה יעש\"ב באופן שדברי הרא\"ה סתרי אהדדי ותבריה לגזיזיה ממ\"ש בספר החינוך למ\"ש בבדק הבית והדבר צ\"ע:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אם \n טהורה היא יוצאת כו' ואם טמאה היא כו' והן אומרים הוציאוה כדי שלא תפרוש נידה והנידות מטמאות עזרת נשים והן מוציאין אותה מעזרת נשים. ע\"כ. וכתב הרמ\"ל שנראה מדברי רבינו דדוקא בעזרת נשים הוא דאיכא קפידא אבל בהר הבית לא קפדינן והדבר הוא תמוה דבפ\"ז מה' בית הבחירה הט\"ו ובפ\"ג מה' ביאת מקדש ה\"ג פסק דהר הבית מקודש שאין נכנסין לשם נדות ויולדות והכי איתא בפ\"ק דכלים והניח' בתימא יע\"ש ועיין להרב תי\"ט במשנתינו שכתב דעזרה דנקט תנא דמתני' היינו נמי הר הבית דהר הבית נכלל בשם העזרה סתם יע\"ש ולע\"ד אפשר ליישב בדוחק דדעת רבינו דדוקא תנן מעזרה ולא מהר הבית דאע\"ג דגם הר הבית מקודש שאין נכנסין לשם נידות ויולדות ה\"ד נדות ודאות אבל ספק נדות כסוטה זו שלא היתה נידה ודאית אלא שהיו חוששין שמא תפרוש נדה לא היו מוציאין אותה מיד אלא מעזרת נשים שהיא עומדת בה ולא מהר הבית שאינה מקודשת כ\"כ כעזרת נשים ואה\"נ שאם פרסה נדה מוציאין אותה מכל הר הבית אלא דמספקא לא היו מוצי' אותה מיד דאפשר שלא תפרוש שהזכות תולה אעפ\"י שהיא מתכוונת ודוק ועיין להתוס' בפסחים פ' האשה דצ\"ב ע\"א ד\"ה טבול יום ודוק:" + ], + [], + [], + [], + [ + "סוטה \n שיש לה זכות ת\"ת אעפ\"י שאינה מצווה על ת\"ת הר\"ז תולה לה ואינה מתה לשעתה אלא נימוקת והולכת וחלאים כבדים באים עליה כו'. עכ\"ל. ונשאלתי מחד צורבא מרבנן מעיר רודיש יע\"א בדברי רבינו ז\"ל הללו שנראין לכאורה הפך מסקנת הש\"ס בפ' היה נוטל דכ\"א דאלו התם מסקינן דזכו' זה שתולה לה לאו בזכות ת\"ת דידה הוא דהא אינה מצווה ועושה אלא באקרויי בנייהו ומנטרן לגברייהו כו' וכמ\"ש שם רש\"י ז\"ל ומסתמות דברי רבינו ז\"ל משמע דעל ת\"ת דידה קאמר דאי לא כל כי האי הו\"ל לפרש וא\"כ איך תפס עיקר הר\"מ ז\"ל זכות ת\"ת אעפ\"י שאינה מצוו' כיון שטעם זה נדחה קרו לה בש\"ס וזה לשון תשובתי אליו לע\"ד ב' תשובות בדבר הא' שאפשר שרבינו ז\"ל מפרש בדברי רבינא דקאמר לעולם בזכות תורה כו' בזכות דאקרויי בנייהו ומנטרן לגברייהו מי לא פלגן בהדייהו כו' דה\"ק לעולם בזכות תורה דידהו ואף ששכ' זה אינו כ\"כ כמצוה ועושה מ\"מ זכות מיהא אית להו ולא יבצר ששכר זה יגיע לחצי כופר ממי שמצווה ועושה וא\"כ זכות ת\"ת זה עושה מחצה וזכות דאקרויי בנייהו דפלגן בהדייהו נמי הוה ליה שכרו משלם ודלא כמו שפי' רש\"י ז\"ל דהשתא הדר ממאי דקאמר תחילה בזכו' תורה דידהו דא\"כ לא היה ליה למימר בהאי לישנא דלעולם זכות ת\"ת דמשמע דעל זכות תורה האמור מעיקרא קאי אך לפי האמור ניחא:
ואף שלפ\"ז אכתי הי\"ל לרבינו לומר דזכות ת\"ת תולה לה בהצטרף אליה זכותא דאקרויי בנייהו מ\"מ כיון שהיא מילתא דשכיח ברוב הנשים הא דאקרויי בנייהו לא הוצרך לפרש ובשתיים עלתה לו שרבינו סובר דתלמוד' לא הוצרך לאוקומי ולמימר דזכות תורה היינו הא דאקרויי בנייהו כו' ולא ניחא ליה למימר דזכות ת\"ת דידה יכולה היא שתגן אף שאינה מצווה ועושה אלא דוקא לתנא דמתני' שסובר שהזכות תולה לה שלא היתה מתה באותה מיתה אבל לר' דפליג אר\"ש בסיפא דהך מתני' וסובר שהיתה מתה באותה מיתה ולא היתה יולדת ולא משכחת כו' וכדאוקי פלוגתייהו רב יוסף בד\"ו הא ודאי לא פריך מידי תלמודא אי זכות תורה הא אינה מצווה ועושה דנהי שאינה מצווה מ\"מ לא בשבי' זה אין לה שכר כלל ואדרבא הסברא נותנת שגדול יהיה פר''ע ממי שאינו מצווה ממצוו' אלא שהטעם לזה שהמצווה דואג תמיד לבטל יצרו כמ\"ש התוספו' ואין למדין מתורתו של דואג שאין לה שכר כלל ולשון חכמים בכל מקום הוא גדול המצווה ממי שאינו מצווה וכ\"כ רבינו בה' ת\"ת האשה שלמד' תורה יש לה שכר אבל אינה כשכר האיש יע\"ש וא\"כ לר' דאית ליה שהיתה מתנוולת ומתה באותה מיתה אלא שלא היתה מתה מיד אין ספק שכר זכות זה להגן עליה ולהצי' ממות נפש' שלא תמות מיד וז\"ש רש\"י וז\"ל זכות דמאי כו' מגינה כל כך עכ\"ל ודוק:" + ], + [], + [ + "סוטה \n ששתתה והיא טהורה הרי זו מתחזקת ופניה מזהירות ואם היה בה חולי יסור ותתעבר ותלד זכר היה דרכה לילד בקושי כו' לילד נקבות יולדת זכרים. ע\"כ. הרב החבי\"ב בלקוטיו על רבינו בס\"ס שכנה\"ג א\"ח כתב דמ\"ש רבינו שהיתה מתחזקת ופניה מזהירות לא נזכר בגמרא לא בדברי ר\"ע ולא בדברי ר\"י ורבינו הוציאו ממאי דאמרינן שאם היא טמאה פניה מוריקות כו' ומרובה מדה טובה ממדת פורענות שאם היא טהורה ודאי מתחזקת ופניה מזהירות אך מ\"ש רבינו ואם היה בא חולי יסור ותתעבר אם כיוין לו' שאם היתה עקרה נפקדת אדרבא ארכביה אתרי רכשי דזו היא סברת ר\"ע ומ\"ש אם היה דרכה לילד בקושי תלד בריוח היא סברת ר\"י ובגמרא בסוטה ובברכות פליגי ר\"ע ור\"י דר\"ע אמר אם היתה עקרה נפקדת ואמר ליה ר\"י אם כן יסתרו כל העקרות כו' אלא אם היתה יולדת בצער תלד בריוח נקבות יולדת זכרים כו' ורבינו מזכה שטרא לבי תרי ואם מ\"ש רבינו ואם היה בה חולי יסור ותתעבר הכונה לומר שאם סר ממנה הלידה מחמת חולי תתרפא ותלד הא לא רמיזא בדברי ר\"י שלא אמר אלא שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח אבל אם סר ממנה הלידה מחמת חולי שתשוב ותתרפא ותתעבר לא אמר וע\"ק שלפ\"ז פסק רבינו כר\"י נגד ר\"ע ואנן קי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ולכן נראה דמ\"ש ואם היה בה חולי יסור ותתעבר היא סברת ר\"ע דאמר אם היתה עקרה יולדת וחולי מחמת עקרות קאמר ופסק כר\"ע מחבירו אלא שהוא ז\"ל ראה דבפרק ארוסה קאמר ר\"ע שאם היתה עקרה נפקדת ור\"י קאמר שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח ובפ' אין עומדין מוחלפת השיטה שר\"י אומ' אם היתה עקרה נפקדת ור\"ע אומר אם היתה יולדת בצער כו' ולא פסיקא ליה מלתא איזו היא סברת ר\"ע בבירור ולכן כתב שתי סברות עכ\"ל:
והנה למאי דמשמע ליה להרב דרבינו פסק כר\"ע דאמר אם היתה עקרה נפקדת לא היה לו צורך לידחק במה שנדחק דמשום דרבינו לא פסיקא ליה מלתא איזו היא סברת ר\"ע להכי כתב שתי הסברות אם היתה עקרה נפקדת וגם אם היתה יולדת בצער תלד בריוח דמילתא כדנא לא ניתן ליאמר דכיון דלא פסיקא ליה מלתא לרבינו לא היה לו להביא אלא סברת מ\"ד אם היתה יולדת בצער תלד בריוח דבהך מלתא אפשר דאף ת\"ק מודה בה אלא דאיהו לאוספי אתא דאף אם היתה עקרה יולדת וכיון דאפליגו עלה היה לו לרבינו לתפוס הסברא דלא רמו בה תגרא ועוד דכיון דבאותה סוגייא שבברכו' אשכחן לרבי אלעזר דדריש קרא דאם ראה תראה כסבר' מ\"ד אם היתה עקרה נפקדת היה לו לרבינו להכריח דהיא היא סברת ר\"ע דהלכה כמותו ויותר היה לו להרב ז\"ל לומר דרבינו פסק כר\"ע שאם היתה עקרה נפקדת ומ\"מ הביא ג\"כ לדרשת ר\"י דאמר אם היתה יולד' בצער יולדת בריוח משום דבהך מלתא אף ר\"ע נמי אזיל ומודה בה שאם לא היתה עקרה והיתה יולדת נקבות יולדת זכרים כו' ואיהו לאוסופי אתא דאף אם היתה עקרה היתה יולדת דלא מפני שהיתה יולדת הפסידה ברכתה וקרא נמי דייק דכתיב ונקתה ונזרעה זרע דאם בא הכתוב לו' שאם היתה עקרה היתה יולדת דוקא הול\"ל ונקתה ונזרעה ומדאכפל קרא לומר זרע ע\"כ לדרשא הוא בא שאם היתה יולדת נקבות יולדת זכרים כו' וזרע הגון וראוי לה קאמר הנה זה אפשר לומר לפי דבריו דרבינו פסק כמ\"ד שאם היתה עקרה נפקדת ואם היה בה חולי יסור ותתעבר דקאמר היינו חולי העקרו':
אמנם דבר זה לא ניתן ליאמר כלל דרבינו לעיל בפ\"ב ה\"י כתב וז\"ל היו לו אשה ובנים ה\"ז משקה אותה אעפ\"י שהיא עקרה או זקנה שלא נאמר בתורה ונזרעה זרע אלא בראויה לילד שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח היה דרכה לילד נקבות תלד זכרי' עכ\"ל הרי שכתב בהדיא דקרא דונזרעה זרע לא נאמר אלא בראויה לילד שאם יולדת בצער תלד בריוח אבל אם היתה עקר' שלא היתה ראויה לילד לא קאמר הכתו' שתלד וא\"כ מבואר דרבינו פסק דוקא כמ\"ד שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח כו' ולא כמ\"ד שאם היתה עקרה נפקדת וזה הפך דברי מרן החביב ומהתימא איך אשתמיט מיניה לשון זה איברא שדברי רבינו בדין הנז' צרי' ביאור וכבר עמד בו הרמ\"ל שם יע\"ש כי ע\"כ נר' ברור דמ\"ש רבינו ואם היה בה חולי יסור ותתעבר ותלד לאו חולי העקרות קאמר אלא שאם היתה חולנית ומחמת חוליה לא היתה מתעברת היתה מתרפאת ויולדת זכר דאף למ\"ד שאם היתה עקרה לא היתה יולדת היינו כשתהיה עקרה מחמת מזל או מחמת שנעקרה בית הרחם שלה כמ\"ש רש\"י בפ\"ד דערובין דמ\"ז וז\"ל עקרה מחמת מזל ובפ\"ד דיבמות דמ\"ב פי' עקרה שנעקרה רחמה וניטלה האם שלה וא\"נ ששתתה כוס של עיקרין כמ\"ש התוס' בסוטה דכ\"ד וכמ\"ש כ\"ז לעיל בפ\"ב ה\"י הרמ\"ל יע\"ש דכל אלו אינן ראויות לילד מחמ' עצמן ולא מחמת חולי והני הוא דאמעיטו למאן דלא דריש קרא שאם היתה עקרה נפקדת אבל כשלא היתה יולדת מחמת חוליה לאו עקרה היא דכשמתרפאת ראויה לילד היא והטעם לזה מבואר דכל שצריך להפך טבע העולם בשביל' כל כי האי צריך זכות רב וזו לא היתה ראויה לכך וברור:
אלא דאכתי קשה מה שהק' עוד הרב דמנ\"ל הא לרבי' דהא ר\"י לא אמר אלא שאם יולדת בצער יולדת בריוח אבל אם היתה חולה שהיא מתרפאת והיתה יולדת לא קאמר ואפשר דהא פשיטא ליה לר\"י דודאי כיון שהיתה מתרפאת מחוליה שהרי גדולה מדה טובה ממדת פורענות כמ\"ש מר\"ן החבי\"ב פשיטא שממילא היתה יולדת ודוחק ויותר נלע\"ד שהן דברי רבינו דמשמע ליה כן מאותה שאמרו גבי ר' אלעזר שטיהר כל אותן דמין ואמר אם הן טהורות יולדו כולן זכרים כו' הרי שנתן סימן שהיו טהורות וראויות לבעליהן בלידתן זכרים והכא נמי ודאי שאם היתה טהור' סימנא לזה היה שהיתה יולדת זכר ור\"י לא הוצרך לזה דזו אינה ברכה אלא סימנא בעלמא ולכן דרש קרא דונזרעה זרע שאם היתה יולדת נקבות תלד זכרים ודוק:
ומ\"מ יש לדקדק בדברי רבינו דלאיזה תכלית כתב זה ומאי נ\"מ לענין דינא ואין מדרכו של רבינו להביא בחבורו כי אם היוצא לענין דינא וכעין זה הוקשה לו להרב מ\"ל לקמן בהל' כ\"ד בדין אשה שזינתה באונס כו' יע\"ש ובדין זה לא נתעורר ונר' דנ\"מ לענין שאם באו עדים אחר ששתתה ואמרו שנטמאה באותה סתירה דמחזקינן להו בסהדי שקרי כיון שלא נתכוונה מיד אחר השתיה ואדרבא פניה מבהיקו' וכ\"ש אם נתעברה וילד' זכר דאע\"ג דכל שיש לה עדי' במ\"ה אין המים בודקין אותה מ\"מ היא לא היתה יולדת ולא היו פניה מזהירות וזו שנתחזקה אחר השתיה וילדה זכר היא ראיה גדול' שלא נטמאת ומ\"מ דין מחודש הוא ואין הדעת סומך בו דכיון שאין המים בודקין אותה אפשר שילדה זכר במקרה וטבע העולם וכן אם נעשו פניה מזהירות אפשר שבאה לה מתענוג שענגה עצמה ואין זו ראיה כלל והדרא קו' לדוכתא לאיזה תכלית כתב רבינו דין זה ודוק:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6883a9df0ef87fbfc982d816f72bfd0498cca1c5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,120 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Woman_Suspected_of_Infidelity", + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "שורש דיני קינוי וסתירה\n קנא \n לה על שנים כא' כו'. עיין בדברי מרן כ\"מ שהביא לשון הירוש' דבעו התם מהו שיקנא לה מב' ב\"א כאחד ואמרו דלמ\"ד דמקנא לה מאביה או מבנה ה\"נ מקנא לה משני ב\"א כא' יע\"ש. והרב מש\"ל ביאר כוונת הירוש' דעיקר הבעייא היתה דאפשר דלא שייך קנוי וסתירה אלא בסתירה האסורה מן הדין דקי\"ל דיחוד אסור מן התורה אבל ביחוד דב' ב\"א דליכא איסור מן הדין זולת בפרוצים ומוחזקים ברשע אפשר דלא חשיב קינוי וע\"ז אמרו דלמ\"ד דמקנא לה ע\"י אביה ואחיה אע\"ג דבהנהו ליכא איסור יחוד כדאיתא בקדושין ה\"נ מקנא לה מב' ב\"א כא' את\"ד הרב ולדידי ק\"ל דיחוד דאדם אחד נמי אינה אסורה מן הדין כל שבעלה בעיר וכמו שפסק רבינו לקמן בפכ\"ב מהלכו' א\"ב ואפ\"ה מקנא לה ודוחק לומר דקינוי דאדם אחד נמי אינו אלא בשאין בעלה בעיר למ\"ד דאינו מקנא לה מאביה ובנה ומב' ב\"א כא' ואולי דיחוד דאדם אחד אף ע\"ג דכשבעלה בעיר הוא מותר מן הדין מיהו כיון דכשאין בעלה בעיר איכא איסור מן הדין איכא קינוי ביחוד זה דכיון דקפיד בעל חשיב כאלו אין בעלה בעיר אבל יחוד דב' ב\"א או מקרוביו כאביה ובנה לא מצינו בו איסור כלל ומיהו לפי דברי הירוש' הלז ופסקו רבינו ק' מאי פריך תלמודא בפ' ארוסה דכ\"ו עלה דמתני' דקתני ע\"י כל העריות מקנאין כו' פשיטא והשתא מאי פשיטותא איכא טובא קמ\"ל מתני' דלא תימא דקינוי דאביה ואחיה לא הוי קינוי משום דבדידהו ליכא איסור יחוד קמ\"ל דאפי' הכי מקנאין ע\"י וי\"ל בדוחק וק\"ל ואי ק\"ל מאותה שאמרו בר\"פ שני נזירין ספק טומאה ברה\"י מהיכן גמרינן לה מסוטה מה סוטה בועל בנבעלת אף כל ספק טומאה ברה\"י כגון דאיכא בי תרי אבל הכא שנים והאי דקאי גביהון הא תלתא ומשני רבא בר רב הונא באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניהם כו' ופסק רבי' בפ\"ט דנזיר יע\"ש הא ודאי ל\"ק כלל דודאי כל שקינא לה עם ב' חשיבי כחד כיון דהספק הוי עם ב' ולא ממעטינן אלא אדם אחר שלא קינא אותה עמו דלא נכנס בכלל הספק ועיין במ\"ש הר' תוי\"ט שם בנזיר בשם הר\"ש בפי' ממסכת תרומות:
והנה הרב ז\"ל תוך דבריו הביא דברי התוס' בר\"פ ארוסה שהקשו דאמאי לא מסייע תלמודא לרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם מדאיצטריך קרא למעט שומרת יבם שאינה שותה כדכתיב תחת אישך ואם היא מותרת ליבם אמאי אצטריך קרא למעוטי הא תנן בפ' היה מביא כל שתבעל ולא תהא אסורה לו לא היא מקנא דמאי קינוי שייך היכא דלא מתסרא בסתירתה אלא ש\"מ דמתסרא כו' יע\"ש ותמה ע\"ד דשם בד' כ\"ו ממעטינן מקר' דשכבת זרע פרט למקנא לה דרך אברים ופרכינן פריצותא בעלמא הוא ופריצותא מי אסר רחמנא ומשנינן מהו דתימא בקפידא דבעל תליא רחמנא ובעל הא קא קפיד קמ\"ל הרי דאפילו בקנוי דדרך אברי' ואינה נאסרת עליו אצטריך קרא למעט ומאי ק\"ל והניחה בצ\"ע ולענ\"ד לק\"מ דס\"ל להתוס' דבתר דגלי לן קרא דשכבת זרע דלא אזלינן בתר קפידא דבעל תו לא צריך קרא גבי שומרת יבם למעוטי מקינו' וסתירה דכיון דלא מתסרא בסתירת' פשיטא דאינו מקנא לה דאי בתר קפידא דבעל לא אזלי' כ\"ש בתר קפידא דיבם ושפיר ק\"ל להתוס' אי לא ק\"ל כרב המנונא דשומרת יבם שזינתה אסורה לבעלה למה לן קרא למעט לן כיון דלא מתסרא בסתירתה והדברי' ברורים:
וראיתי עוד להרב שכתב בדעת רבינו דס\"ל דקטן פחות מבן ט' מיעטו קרא דאיש איש אע\"ג שאין האשה נאסרת בכך משום דהו\"א דבקפידא דבעל תלי רחמנא יע\"ש ואין להקשות דלמה לן תרי קראי כיון דהא שמעינן דלא אזלינן בתר קפידא דבעל מקרא דשכבת זרע דאיכא למימר בדעת רבינו דדוקא קפידא דדרך אברים לא חשיבא קפידא אבל קפידא דביאה דקטן אלימא טפי מדרך אברים וכן איפכא ולהכי אצטריך תרי מיעוטי ועיין בספר שמש צדקה בחי\"ד סימן ס\"ד דק\"ח ע\"ג וע\"ד ודוק אך ק' דאם איתא דכי ממעטינן קטן היינו פחות מבן ט' א\"כ למה זה לא אקשי תלמודא עלה הא פריצותא בעלמא הוא כדפריך בתר הכי בההיא דקינא לה דרך אברים ולשיטת התוס' דמיירי בקטן פחות מי\"ג ניחא אך לדעת רבינו ק' וי\"ל דאה\"נ דהוה מצי לאקשויי הכי משום דמצי למדחי ליה דמיירי בקטן בפחות מי\"ג ומשום הכי לא אקשי לעיל הכי אבל בתר דשמעיה ליה דבשקינא לה דרך אברים אצטריך קרא למעוטי משום דהו\"א נזיל בתר קפידא דבעל מעתה ההיא דקטן שבקינן ליה לפשטיה בפחות מבן ט' והיא גופה קמ\"ל דלא אזלינן בתר קפידא דבעל אף בביאת קטן כזה ודוק:
ומה שהקשה הרמ\"ל במ\"ש מרן דרבינו פסק כמ\"ד דמקנא לה ע\"י שנים משום דבפ\"ב דכריתות תנן ומקנא לה ע\"י אנשים הרבה ותמה עליו דבפירוש דמתני' הוא דמקנא לה ע\"י אנשים הרבה בכל אחד לבדו כו' לכאורה קו' אלימתא היא ואפשר דהמביאו למרן כ\"מ לדחות פי' זה הוא מה שהקשו התוס' ישנים עלה דמתני' דבסוטה אמרו לרבנן אין אשה שותה ושונה באיש אחד ושנים בועלים אינה שונה וכיון דאינה שונה למאי אצטרי' לומר דאינה מביאה אלא קרבן אחד והניחוה בתימא ומתוך כך פי' מרן פי' זה וכן ראיתי בספר שם אהרן בחי' למס' כריתות ולא דק שהרי פסק רבינו לקמן הל' י\"ד לההיא מתני' ופי' רבינו כפי' הרב מ\"ל וכעת צ\"י:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האשה \n שקנא לה בעלה ונסתרה וכו' ובא עד אחד והעיד שנבעלה עם זה שקנא הרי זו אסור' על בעלה לעולם. ע\"כ. וכתב הרמ\"ל דבין לדברי רבינו ובין לדברי רש\"י דפ\"ק דסוטה וכן ברפ\"ו אין עד זה נאמן לאוסרה על בעלה אלא בשמעיד שזינתה עם האיש הלזה שקינא לה ונסתרה אבל אם מעיד שזינתה אם אדם אחר לא מהני מידי זולת כשמהימן ליה לבעל כבי תרי ומתוך כך תמה על תשו' הרשב\"א בסימן תקנ\"ב שנשאל וז\"ל זה שאמרו אפי' שמע מעוף הפורח לא תשתה אם הודה החשוד מהו לא נהמניהו משום דאין אדם מע\"ר א\"ד פלגינן דבוריה והשיב מסתברא דפלגינן דבוריה ואין אנו דנין שהוא עצמו בא עליה אלא כאלו העיד שזינתה עם אחר עכ\"ל, ותמה עליו הרב דכי פלגינן דבוריה ואינו מעיד שנטמאת עמו שהוא החשוד שקינא לה אלא עם אחר מה יהנה לן עדות זו כיון דלכ\"ע בעינן שיעיד העד הזה שזינתה עם אותו שקינא לה ואין לומר דהוא ז\"ל מיירי לענין לאוסרה על בעלה דא\"כ אין הדבר תלוי בפלגינן דבוריה אלא בנאמנות הבעל ואי מהימן ליה אפי' שהוא מעיד על עצמו ואין אדם מע\"ר הו\"ל כעדות גוי דאי מהימן לבעל אסירא ליה ועוד דמדברי השאלה מוכח דבענין שתיית מי סוטה הוא נשאל יע\"ש:
ולע\"ד יש לישב דברי הרשב\"א דמיירי לענין שתיית מי סוטה אלא דמלבד החשוד הזה יש עד אחר המעיד שנטמאת האשה הזאת עם איש אחר שאינו אותו שקינא לה הבעל והשתא אי פלגינן דבוריה של זה החשוד הו\"ל שני עדים המעידים שנטמאת האשה עם איש אחר ששוב לא היתה שותה כמו שהוכיח לקמן הרמ\"ל ואי לא פלגינן דבוריה הו\"ל עד א' המעיד שנטמאת עם איש אחר שהיתה שותה לכ\"ע ומצאתי למהריק\"ש בהגהותיו לא\"ה סימן קט\"ו שכתב וז\"ל אמר על אשה שזינתה עמו נאמן כעד א' דפלגינן דבוריה ולדעתי הן הן דברי תשו' הרשב\"א ושוב ראיתי להר\"ב חלקת מחוקק באה\"ע ס\"ק כ\"ה פי' כן בכונת תשובת הרשב\"א הלזו וע\"ש עוד אי נמי י\"ל דברי הרשב\"א ע\"פ מ\"ש הרב כ\"מ לעיל בהל' ח' עמ\"ש רבינו וכן היו העם מרננים אחריה עד ששמע מהנשי' הטוות לאור הלבנה נושאות ונותנות בה שזינתה עם האיש שקינא לה ה\"ז אסור לקיימה ויוציא ויתן כתובה ע\"כ וכתב מרן כ\"מ דהכי איתא בר\"פ מי שקינא דל\"א מי שקינא לאשתו ונסתרה ר\"א אומר אפי' שמע מעוף הפורח יוציא ויתן כתובה ר\"י אומר עד שישאו ויתנו בה נשים המוזרות בלבנה וידוע דהלכה כר\"י ויש לתמוה על רבינו דלעיל בה\"ב כתב דבקנוי וסתירה לבד תצא בלא כתובה והכא כתב מלבד הקנוי והסתירה שמע מהעם המרננים אחריה תצא בכתובה ותי' דהכא מיירי דלא היו בסתירה אלא עד אחד ולהכי ברינון יוציא ויתן כתובה עכ\"ל והשתא הרשב\"א בכה\"ג דמתני' היתה שאלתו שיש ע\"א בסתירה זאת ועדות החשוד הזה שאומר שנטמאה עמו ונשאל הרב אי פלגינן דבוריה והו\"ל עד זה כנשים המוזרות בלבנה ולא היתה שותה ויוצאה בכתובה והשיב דודאי דפלגינן דבוריה ולא היתה שותה דחשיב עדות זה החשוד כרינון דנשים הטוות בלבנה ואע\"ג דלכ\"ע עדות ע\"א לא מהני אפי' בדאיכא עדות גמור בסתירה אלא כשמעיד שנטמאת עם אותו שקינא לה בעל ה\"ד להחשיבה כודאי זונה ולענין שתצא בלא כתובה אבל עד אחד המעיד שנטמאת עם אחר לא גרע מעדות נשים המוזרות בלבנה כנ\"ל לע\"ד:
איברא דלדברי רבינו שכתב עד אחד ששמע מהנשי' הטוות מאור הלבנה נושאות ונותנו' בה שזינתה עם האיש שקינא לה יש לבעל דין לחלוק ולומר דלא דמי עדות ע\"א המעיד שנטמאת עם אחר לעדות הנשים הללו שהן מעידות על פריצותה באותו האיש שקינא לה ואיכא למימר כיון דאיכא סתירה רגלים לדבר שהאמת אתם כי היכי דמהימנינן ליה לע\"א באותה סתירה אע\"ג דבעלמא לא מהימן ע\"א אבל רש\"י לא כתב כלשון רבינו משמע דכל שנושאות ונותנות בפריצותא אפי' עם אדם אחר שוב אין המים בודקין אותה וא\"כ אפשר דע\"א נמי לא גרע מעדות נשים:
ודע שבעיקר קושית מרן כ\"מ יש לגמגם לע\"ד שנקט הקושיא בדרך קל וחומר דלעיל בהל' ב' דאיכא קנוי וסתירה לבד בלתי רינון נשים יוצאה שלא בכתובה וכאן דאיכא ג\"כ רינון יוצאה בכתובה ואין זה ק\"ו דלעיל מיירי בזמן דליכא מי סוטה וכאן מיירי בזמן דאיכא מי סוט' ואלולי שהנשים המוזרות היו מרננין אחריה היתה נוטלת כתובתה אלו היתה רוצה לשתות ובעלה לא היה רוצה לשתו' שוב ראיתי להפ\"ח בספר מים חיים הוקשה לו כן בדברי מרן הללו וכבר התוספו' שם בר\"פ מי שקנא הוקשה להם קושיא זו לפי' רש\"י והיא היא גירסת רבינו ותירצו מעין מה שתירץ מרן כ\"מ ז\"ל ועיין שם בדברי הרב חי' הלכות שכתב שהתוס' לא ניחא להו בהכי מפני שלפ\"ז דברי ר\"י לא הוו דומיא דר\"א יע\"ש גם לדידי דחיקא לי מימר כן לדעת הרמב\"ם דכל כי האי הו\"ל לפרש בפי' המשנה דסתירה זו היינו בע\"א כי ע\"כ נלע\"ד דמשמע ליה לרבי' דלא דמי הא דנשים המוזרות בלבנה לההיא דסוטה שנסת' בזמן דליכא מי סוטה או לארוסה ושומרת יבם שהביאו התוס' דלא שותות ולא נוטלות כתובה משום דהנך הן גרמו ליאסר שנסתרו ומשעת הסתירה הדבר ידוע שלא היו יכו' לשתות ועל כן אבדו כתובתן כיון שהן גרמו ליאסר עולמית אבל באשה זו דמרננו אבתרה נשים המוזרות בלבנה שנסתרה לפי דבריה שהיא אומרת שטהורה היא לא אסרה עצמה במה שנסתרה שהרי לפי דבריה בשעת הסתירה יכולה היתה לשתות וליבדק ועכשיו שהנשים מרננות אחריה הוא שהמים אינן בודקין אותה ומפני זה היא לא תפסיד כתובתה שהיא אומרת ששקר ענו בה וטהורה היא והיא לא היתה יודעת בשעה שנסתרה שיהיו הנשי' מרננו' אחריה לאור הלבנה ולא יהיו המים בודקין כדי שנאמר שהיא גרמה לו ליאסר כי לפי דעתה יכולה היא לשתות ולכך אמרינן שיוציא ויתן כתובה כן נלע\"ד:
ונסתפק הרמ\"ל אם כשיש עדים דטומאה עם איש אחר אם היתה שותה והאריך לצדד ולומר דיכולה לשתות אע\"ג דבלא\"ה אסורה לבעל כמו שמצינו באלמנה לכ\"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט דאי לאו קרא דתחת אישך לרש\"י ולהרמב\"ם משום דאין האיש מנוקה מעון היו שותות ובאשה זו לא שייך הני טעמי כמו שהאריך לקמן הוא ז\"ל והעלה הוא מההיא סוגיא דרפ\"ק דסוטה ד\"ו עלה דאמר רב ששת סוטה שיש לה עדים במד\"ה אין המים בודקין אותה כו' דלא היתה שותה דכל שיש לה עדים במדינת הים בין מאותה טומאה בין מטומאה אחרת אין המים בודקין אותה אבל לקמן בד\"ה וראיתי לרש\"י כו' דקדק מדברי רש\"י עלה דמלתא דרב ששת דס\"ל דדוקא כשיש עדים על אותה טומאה הוא דאין המים בודקין אבל אם יש עדים על טומאה אחרת היו המים בודקין ולא ידעתי למה לא הוקשה לו לדבריו מה יענה למאי דאקשי התם תלמודא לר\"ש ממתניתין דואלו שמנחותיהן נשרפות כו' ואמאי לא משני התם בשבאו עדים דטומאה מאיניש אחרינא דהמים בודקין אותה ואין לומר דס\"ל דכיון שהמים בודקים היתה שותה ולא היתה מנחתה נשרפת דאם כן כי משני תלמודא כגון שנטמאת בעזרה והיינו שנטמאת עם אחר כמו שהכריח הרמ\"ל אמאי נשרפ' כיון שהיו המים בודקין אותה א\"ו שאעפ\"י שהיו המים בודקין אותה כל שידוע שזינתה והרי היא אסורה לבעלה לא היתה שותה והיה המנחה נשרפת שוב ראיתי להרב ז\"ל לקמן ד\"ה וכל שיישב כן לדעת רש\"י ז\"ל ולא זכר ש'ר שהוא הכריח דאי אפשר לפרש דזנות זה שזינתה בעזרה היה עם אותו שקינא לה וצ\"י:
עוד ראיתי לו ז\"ל שכתב וז\"ל ודע דנהי שהוכחנו דטומאה דלעבר נמי כי יש עדים אין המים בודקין מ\"מ עדיין יש לחקור אשה ששהתה והיתה טמאה ולא היו עדים בטומא' זו שקינא לה אבל היו עדים בטומא' אחרת מהו מי אמרינן כל שיש עדים דטומא' אפי' אחרת שוב אין המים בודקין אפי' טומא' דליכא עדים או דילמא עדים לא אהנו אלא לאותה טומא' שהיו המים באים לבדוק אבל לא לטומאה אחרת כו' יע\"ש ולא ידעתי במה נסתפק אחר שהוא ז\"ל לעיל בה\"ה אשר כתב וז\"ל ומאי דלא אוקי תלמודא מתני' כגון שבאו עדים שזינתה מקודם ולא עם זה שקינא לה אלא עם אחר הוא משום דרב ששת דאמר סוטה שיש לה עדים במד\"ה אין המים בודקין אותה אין חילוק בטומאה זו אם היתה עם זה שקינא לה או עם אחר דלעולם כל דאיכא עדי טומאה אין המים בודקין ומשו\"ה הוצרך לאוקומיה בשזינתה בעזרה דאי מקודם הדרא קושיא לדוכתא תגלי מילתא למפרע דכי קדיש מעיקרא בטעות קדיש וטעמא דמילתא וכו' יע\"ש הרי שכתב דאפי' בשביל עידי טומא' אחרת לא היו המים בודקין אפילו טומא' דליכא עדים דמה\"ט מקשי תלמודא בפשיטות לרב ששת אמאי היתה המנחה נשרפת כיון שלא נתקדשה המנח' בכלי ועיין במ\"ש עוד הרב בד\"ה אך ודוק:
עוד חזר הרב ז\"ל וצידד לומר לפום קושטא דלרב ששת כל שלא באו עדי טומא' אחרת לפנינו היו המים בודקין אות' והוא לא אמר שלא היו המים בודקים אותה אלא בטומאה זו שקינא לה וכו' ולא זכיתי להבין דבריו הללו לפי מ\"ש לעיל דמהראיה שהביא רב ששת ממתני' דמי שבאו עדים שהיא טמאה כו' משמע דכל שיש עדים שהיא טמאה אפילו מטומא' אחרת שוב לא היתה שותה ותמה מזה על פרש\"י ז\"ל וצ\"ע כעת:
עוד ראיתי להרמ\"ל בד\"ה ודע הביא דברי מהרי\"ט ז\"ל שהק' עמ\"ש רבינו ז\"ל דהאשה שותה ושונה בשקינא לה עם אחר בפעם שניה שאינו אותו שקינא לה תחילה דלמאי הלכתא חוזר ושונה הא אם אמת היה הדבר שנטמאת בקינוי ב' היו המים דשתיה ראשונ' בודקין אותה דהא קי\"ל כר\"מ דאמר שהמים היו בודקין אותה בין להבא בין לשעבר עכ\"ל ואין לומר דהית' שותה שניה שמא הזכות תלתה לה דא\"כ הזכו' תולה לה השתא נמי וראיתי בספר קרבן חגיגה שאם הזכו' תלה לה על איסור מחיקת השם פעם א' לא יתלה לה על ב' פעמים ותירץ דלא היו בודקין המים להבא אלא לאותו בועל ולא כשנטמאת עם בועל אחר יע\"ש ודבר זה ניתן ליאמר ומ\"ש אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא הכי קאמר מאיש זה ומאיש אחר באותו קינוי שלא נטמאתי ושלא אטמא באותו בועל עצמו שנסתר' השתא עמו ועוד תירץ שאם לא בדקו אות' בשתיה ראשונ' מפני שהיה בידו עון אשר חטא כשעש' תשוב' בנתים יועילו לה המים האחרו' לבודק' וכ\"כ בספר אור יקרות בחי' על הרמב\"ם דמ\"ד ע\"ג וגם בזה לא כיוונו יפה שכבר הכריח הרב מ\"ל לקמן בפ\"ב ה\"ח שאין תשו' מועלת לענין מי סוטה ולבר מן דין כבר כתב עוד הרב ז\"ל שם בד\"ה וראיתי להרא\"ש דב\"ד היו מזהירין אותו שאם היה יודע שיש בידו עון אשר חטא אין המים בודקים אותה ואין ס' שאם היה יודע שיש בידו עון אשר חטא לא היה משקה אותה בלא הועי' ואין לומר דשמא שכתב אותה שעה שהיה בידו עון שהרי הכריח הרב שם בד\"ה אחר שכתבתי דכל ששכח אפי' חטא במזיד המים בודקים את אשתו יע\"ש והנכון בזה מה שתי' מוהרימ\"ט שלא היתה שונה אלא בשלא גלגל ועמד בשבועתו להבא דאז אין המים בודקים אותה ולפי מה שצדד הרב לקמן פ\"ג הל' י\"ז שלא היו המים בודקין לבועל אלא לאותו בועל שנסתרה עמו ועל ידו הוא משקה אותה אבל לבועל אחר דלהבא לא היו המים בודקים יע\"ש אפשר דלכך היתה שונה לשתו' כדי שיבדקו המים לבועל השני ודוק:" + ], + [ + "אף \n ה' נשים ששונאו' זו את זו מעידו' זע\"ז לומר שנטמאת כו'. כתב מוהר\"י כולי בהגהתו דלפי מה שהעלה הרב מ\"ל לעיל פי\"ב מה' גרושין די\"ו דלדעת רבינו הני נשי למדו לשונם דבר שקר ואין בעדותן עדות כלל והויא לה כאשת איש גמורה ק' אמאי נאמנות הכא לאוסרה על בעלה ולדעת הראב\"ד אסורה לבעלה מס' עכ\"ל ואחר המחילה איני יודע מה הוא סח דמה שאסורה על בעלה לא מפני עדותן של אלו הוא דבלא\"ה כל שאינה שותה אסירא וקיימא מן התורה מקרא דוהיא נטמאה וכמ\"ש רבינו בר\"פ ה\"ב ועדותן של אלו הנשים לא מהני אלא שלא להשקותה מקרא דועד אין בה והו\"ל כנשים המוזרות בלבנה וכיוצא שמונעות אותה מלהשקותה וכיון שאין משקין אותה ממילא היא אסורה לבעלה ודוק:" + ] + ], + [ + [ + "וכן \n אם אמר בעלה איני משקה אותה. העלה הרב מ\"ל דהטעם שנוטלו' כתובת' ואינה מפסדת אותה מפני שעברה על דת יאודית הוא משום דעיקר טעמא דעוברת על דת יאודית שאינה נוטל' כתובה אינה אלא מפני שאסורה על בעלה מפני חשש זנות דפריצותה מוכחת עלה וכל היכא דסמי בידן לברורי שלא זינתה והוא אינו רוצה להשקותה אינה מפסדת כתובתה ועיין בדברי הרב פ\"א די\"ד ד\"ה ודע ומ\"ש שהרא\"ש כתב בתשו' שעוברת על דת יוצאה בלא כתובה מפני שמכשיל את בעל' כו' לא היה צריך לדבריו שבתשו' דבהדייא כתב כן בפסקיו בפ' המדיר וכ\"כ הטור בא\"ה ר\"ס קט\"ו יע\"ש ומ\"ש רבינו דכשאמר' טמא' אני לא היתה שותה כך שנינו בפ\"ק דסוטה ד\"ז אמרה טמאה אני שוברת כתוב' ויוצאה:
ודרך אגב נתקשיתי על מ\"ש הראב\"ד הביאו הר\"ן בפ' המדיר עלה דמתני' דואלו יוצאות שלא בכתובה שאם האשה הודית שעברה על דת משה ויהודית לא הפסידה כתובתה שאין אדם מע\"ר והר\"ן ז\"ל חלק עליו דלהפסיד כתובה ודאי נאמנת הודאת בעל דין כק' עדים דמי יע\"ש וכ\"כ הריטב\"א הובאו דבריו בליקוטי הר\"ב ז\"ל דלענין תשלומי ממון לא אמרינן הכי שהרי המוד' לחבירו שגזלו או שחבל בו חייב הוא לשלם לו ממון ולא אמרו שאינו משלם ע\"פ עצמו אלא קנס לבד עכ\"ל יע\"ש. ולא ידעתי אמאי לא תמהו עליו מהך מתני' דאומרת טמאה אני לך שהיתה יוצאה שלא בכתובה שוב ראיתי שאין מכאן ראיה כלל דשאני הכא שכשאמרה טמאה אני לא היתה שותה כיון דאיכא עידי קינוי וסתירה אסורה על בעלה לעולם ומש\"ה הפסידה כתובתה אבל בעלמא שאין עידי קינוי וסתירה אמרינן אין אדם מע\"ר אך ק' דת\"ל דלא מהימנינן לה כדאמרינן עיניה נתנה באחר כדאיתא בפ' אחרון דנדרים ד\"ץ גבי אומרת טמאה אני לך וי\"ל דהתם מיירי באומרת טמאה אני באונס ולאסור עצמה בכהונה כדמוקמינן למתני' התם בגמ' הילכך לא מצי למיהב טעמא משום דאין אדם מע\"ר כיון שהיא אומרת שבאונס נטמאה ומשום דאינה מפסדת כתובתה בכך חיישי' שמא עיניה נתנה באחר אבל בטוענת שעברה על דת יאודית דמפסד' כתובתה בכך לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר ולכך יהיב הראב\"ד טעמא משום דאין אדם מע\"ר וחילוק זה כתבו התוס' בפ' אע\"פ דע\"ג ע\"ב ד\"ה אבל אמרה מאיס עלי כו' יע\"ש:
אך ק' דלמאי דאסיק אדעתיה תלמודא התם למימר דמתני' מיירי באשת ישראל ובאומרת שנטמאה ברצונה אמאי לא פריך א\"ה אמאי יוצאת והא אין אדם מע\"ר וקושיא זו לא על הראב\"ד ז\"ל בלבד קשיא דלכ\"ע קשיא אמאי יוצאת מתחת בעלה דהא ממתניתין מוכח דאיכא איסורא בדבר מדתני חזרו לומר כמשנה אחרונה שאינה יוצאת משום דחיישינן שמא עיני' נתנה באחר וברור וזה קשה דאמאי נאסרת לבעלה הא קי\"ל אין אדם מע\"ר ודבר זה יש ליישב ע\"פ מ\"ש בס' ארעא דרבנן בכלל זה דאין אדם מע\"ר יעש\"ב ועיין בלקוטי הר'ב לבבא מציעא יע\"ש ובהכי יתיישב מה שלא נתנו טעם הריטב\"א והר\"ן בההיא דהודית שהאכילתו דבר שאינו מעושר דלהכי לא מוקי לה תלמודא כשהוד' היא עצמה משום דבעי למיתני היוצאת מתחת בעלה ואי בשהודית היא עצמה נהי דלהפסי' כתובה נאמנת אבל לאסור עצמה על בעלה אינה נאמנת דאין אדם מע\"ר וע\"פ מ\"ש בס' הנז' נכון וצרי' להתיישב בכל זה:
ושוב ראיתי להרב משפט צדק ח\"א סי' ס\"ז הוק' לו בדברי הראב\"ד ז\"ל הללו מההיא דפרק בתרא דנדרים ודבריו תמוהים כי לא על דברי הראב\"ד תלונותיו כי אם אף לכל הראשונים החולקים על הראב\"ד שהם לא חלקו אלא שאינה מפסדת כתובתה כיון שאינה נאמנת לאסור עצמה עליה אלא שלא ידעתי אמאי נקט טעמא משום דאין אדם מע\"ר ת\"ל דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר ואינה יוצאת מתחת בעלה וי\"ל דבעיא היא בפ' ארוסה בעוברת על דת אם רשאי הבעל לקיימה ולא איפשיט' ופסקו הפוסקים דאין כופין אותה להוציאה אלא שמצוה עליו לגרשה כדכתב הטור בא\"ה סי' קט\"ו יע\"ש וכיון דליכא כפיה בדבר ליכא למיחש להכי ולכך נתן הטעם מפני שאין אדם מע\"ר אלא דלגבי האשה שאמרה טמאה אני לא היינו צריכין לטעם זה דשמא עיניה נתנה באחר דת\"ל משום דאין אדם מע\"ר וי\"ל דכיון שהיא מפסדת כתובת' בכך יש סברא לומר דהאמת אתה לכך הוצרכו להאי טעמא ואיך שיהיה הנה דברי הראב\"ד אינן מוקשין מההיא מתני' דסוטה:
וראיתי למרן ב\"י שם בא\"ה סימן קט\"ו עמ\"ש הטור דכשאין עדים שזינתה והיא אמרה שזינתה דאין חוששין לה אבל אבדה כתובתה כו' כתב וז\"ל ומ\"ש שאינו נותן לה כתובה משום דהודאתה כמאה עדים דמיא וכך מבואר בדברי רבינו ומשנה שלימה היא בפ\"ק דסוטה אם אמרה טמאה אני לך שוברת כתובתה ויוצאה עכ\"ל ולא ידעתי מה ראיה היא זו לפי מ\"ש דשאני התם דאיכא עידי קנוי וסתירה ולפי דבריו ז\"ל לא ידעתי למה כשהביא דברי הראב\"ד בתחילת הסימן לא תפס עליו ממשנה זו וגם בזה לא העלהו בזכרונו וכעת צ\"ע וה\"ה בפכ\"ד מה' אישות הל' ח\"י עמ\"ש רבינו דאם אמרה האשה שזינת' ברצונה אין משגיחין לדבריה אבל אבדה כתובתה הביא ראיה לדבריו מאותה שאמרו בנדרים פרק בתרא ד\"ץ עלה דמתני' דבראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה כו' במאי עסקינן אי באשת ישראל שאמרה שזינת' ברצון כלום יש לה כתובה כו' יע\"ש וכתב ומסוגיא זו יש להביא ראיה לדברי רבינו במ\"ש שהיא מפסדת כתובתה בהודאת' יע\"ש ולא ידעתי למה זה לעיל בהל' י\"א גבי עוברת על דת כתב בשם הרשב\"א דכשהיא מודה מפסדת כתובה ולא הביא דברי רבינו שבדין זה שמבוארים דבריו כדברי הרשב\"א ז\"ל וצ\"ע:" + ], + [ + "ואלו \n הנשים שאינן ראויות לשתות כו' וקטנה אשת הגדול וגדולה אשת הקטן ואנדרוגינוס כו'. כתב מרן כ\"מ ז\"ל נר' שהטעם משום דכתיב והביא האיש את אשתו איש לאפוקי קטן אשתו לאפוקי קטנה ותו דרשינן איש ודאי לאפוקי אנדרוגינוס ואנכי לא ידעתי מה עול מצא לדברי רבינו שכתב בדין שאח\"ז דקטן וקטנה ואשת אנדרוגינוס ממעטינן להו מקרא דאשר תשטה אשה תחת אישה כו' אשה פרט לקטנה תחת אישה פרט לקטן ואנדרוגינוס שאינו איש איברא שבעיקר דברי רבינו אני מתמיה ל\"ל קרא למעט אשת קטן משתיית סוטה כיון דאין קדושין לקטן כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכיון דאין לו קדושין אפי' זינתה תחתיו מותרת לו ומהיכא תיתי להשקותה עד דאצטריך קרא למעטה ובקטנה ל\"ק לי כלל דרבינו מיירי בקטנה שקדש' אביה והרי היא מקודשת מדאורייתא ולהכי אצט' קרא למעוטה אבל גבי קטן לא ידעתי למה לי קרא ולא דיי לי זה הצער אלא שמרן ז\"ל הוסיף עלינו מקרא שכתוב והביא האיש את אשתו ולא ידעתי למה ואולי רבינו אזיל בשיטת ר\"י בר ברזילי שהביא מוהרי\"קו בשורש ל' דאית ליה דקטן שקידש לו אביו אשה צריכה גט משום דזכין לו שלא בפניו ולפי הנר' משום קדושי תורה אתי עלה יע\"ש, ועיין בדברי הרב מ\"ל בפ\"ו מה' גרושין ריש הל' ג' יע\"ש והשתא אפשר דאצטריך קטן למעט אשת קטן משתיית סוטה בשנתקדשה ע\"י אביו של קטן יע\"ש:
וכל זה איננו שוה לי דסברא זו נידחה קרו לה רוב הפוסקים וכמעט כולם כמ\"ש מוהראנ\"ח בתשו' ואין סברא ליחס סברא זו לרבינו אבל אפשר לישב דברי רבינו באותה שאמרו בפ\"ק דקדושין די\"ט ע\"א עלה דבעי ר\"ל מהו שמיעד אדם לבנו קטן ואמר ר\"ז ת\"ש איש פרט לקטן אשר ינאף פרט לאשת קטן ואי אמרת מייעד א\"כ מצינו אישות לקטן ופרכינן ואלא מאי אינו מייעד אמאי קממעט ליה קרא תפשוט מינה דמייעד ואמר רב אשי הכא ביבם בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו עסקינן מהו דתימא כיון דמדאורייתא חזייא ליה וביאתו ביאה הבא עליה מתחייב באשת איש קמ\"ל יע\"ש והשתא אפשר דכי אצטריך קרא נמי גבי סוטה למעט אשת קטן משתיית סוטה מיירי ביבם בן תשע הבא על יבמתו דמהו דתימא כיון דמדאורייתא חזייא ליה וביאתו ביאה הבא עליה אסרה עליו קמ\"ל דלא דאין קדושין לקטן כלל ואפי' ביבמה וכי תימא אכתי ל\"ל קרא גבי סוטה הא ילפינן לה מקרא דאשר ינאף את א\"א דלא קנאה הא ל\"ק דאי מהתם הו\"א דקנאה והרי היא כאשתו לכל דבר וכמו שסובר רש\"י ז\"ל לפום קושטא ומיהו ממיתה דוקא פטרו הכתוב להבא עליה להכי אצטריך קרא גבי סוטה לומר שאינה אסורה לבעל משום דלא קנאה כלל וכמ\"ש התוס' ז\"ל יע\"ש:
ומתוך סוגיא זו תמיה לי טובא על סברת ר\"י בר ברזילי שכתב מוהרי\"קו ז\"ל דהיכא דקדש אביו לקטן הרי היא מקודשת מדאורייתא דלפ\"ז אמאי דחיק תלמודא לאוקומי הך ברייתא דקתני אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ביבם בן ט' ואמאי לא מוקי ליה בקטן שקדש לו אביו אשה וכעת צל\"ע, ועיין בספר לשון ערומים בדרושיו ד\"ט ע\"א וד\"י ע\"א יע\"ש ומ\"מ עדין לא נחה דעתי בזה לדברי רבינו דמיעט אשת קטן מקרא דמנ\"ל לרבינו לדרוש מדעתו מה שלא דרשו בו חכמים המשנה והש\"ס וחפשתי בדברי הספרי ולא מצאתי שמיעטו מקרא דאיש ואשה לא קטן ולא קטנה ואין ספק דקטנים ג\"כ לא אצטריך קרא למעט כיון דפיתוי קטנה אונס הוא ואין לה רצון והרי היא בכלל מ\"ש והיא לא נתפסה וכסברת הראב\"ד ז\"ל דאפי' אביה קבל קדושיה אינה נאסרת על בעלה וכמו שאכתוב לקמן בהל' ד' בס\"ד אך את זה מצאתי בספרי שדרשו קרא דושכב איש אותך שכבת זרע להוציא את הקטן שאינו איש וכמו כן שנינו בפ' ארוסה דכ\"ד ע\"י כל העריות מקנין חוץ מן הקטן ואמרי' בגמ' איש אמר רחמנא ולא קטן ופי' רש\"י דכתיב ושכב איש אותך יע\"ש וכבר הביא דין זה רבינו לעיל פ\"א הל' ו' יע\"ש:" + ], + [], + [ + "קטנה \n שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה כו'. וכתב הראב\"ד ז\"ל והרי אמרו פיתוי קטנה אונס הוא ועוד התראה לקטנה אינה התראה שאין לה דעת ואין לחלק בין קטן לקטנה לענין פיתוי לומר קטנה בת מיאון אין לה רצון ויתן את הצער כמו אנוסה אלא כולן שוות להתפתות בקלות הדעת עכ\"ל כונת דבריו במ\"ש ועוד התראה לקטנה אינה התראה וכו' כלומר וכיון דאינה התראה א\"כ קינוי זה שקנא לה בעלה אינו קינוי וכיון דליכא קינוי בהדי סתירה אין מקום לאוסרה על בעלה ומ\"ש עוד ואין לחלק בין קטן לקטנה לענין פיתוי כו' כונתו לומר דלדעת רבינו צריכין אנו לחלק בהכי ואין זו סברא כיון דשתיהן שוות להתפתות והו\"ל אנוסות לא כן לענין לאוסרן על בעליהן יש טעם קצת לדברי רבינו לחלק ביניהם כיון דקטנה שקדשה אביה עבדא איסו' דאורייתא והבועל נהרג עליה לא כן לענין פיתוי ואונס אין סבר' לחל' ביניהן וה\"ה בפ\"ג מה' איסורי ביאה עמד מתמיה על השגת הראב\"ד והביא סוגיא שבפ\"ד אחין דל\"ג ע\"ב דאמרן פיתוי קטנה אונס הוא וכתב לישב דאותה סוגיא לאו בדוקא הוא אתמר אלא בדרך דחיה והפ\"ח בס' מים חיים עמד מתמיה עליו שנעלם ממנו הסוגיא דפ' הבע\"י דס\"א ע\"ב דאיתא התם בפשיטו' דפיתוי קטנה אונס הוא יע\"ש:
ועיין להרמ\"ל בפי\"א מה' אישות הל' ח' ד\"ה הן אמת שגם הוא ז\"ל תמה על ה\"ה בזה וז\"ל ולא ידעתי מה יענה הרב בההיא דאמרינן בפרק הבע\"י דס\"א תניא ר\"א אומר לא ישא אדם את הקטנה ואמר רבא דטעמיה דר\"א הוא דחיישינן שמא תתפתה עליו והק' כו' הרי דלר\"א ס\"ל דפיתוי דקטנה אונס הוא ולא מצינו בזה שנחלקו כו' אבל במאי דס\"ל לר\"א דפיתוי קטנה אונס הוא לא מצינו מי שיחלוק עליו ולפי קע\"ד אין מכאן תשו' לדברי ה\"ה ואדרבא יש להביא קצת ראיה ממנה לדברי רבינו אשר ביקש ה\"ה ולא מצא ראיה לדבריו דחזינן לסתמא דתלמודא דמייתי להך דרבא דמוקי להך דר\"א בכהן הדיוט ומשום דחיישי' שמא תתפתה דפריך עלה א\"ה ישראל נמי עד דהדר ומתרץ פיתוי קטנ' אונס ואונס בישראל משרא שרי ובתר הכי מייתי תלמוד' ההיא דר\"פ דאמ' דהך דר\"א מיירי בכ\"ג וס\"ל כהאי תנא דתניא בתול' יכול קטנה ת\"ל אשה אי אשה יכול בוגרת ת\"ל בתולה הא כיצד יצתה מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באתה ור\"נ ב\"י נמי מוקי לה בכ\"ג והאי תנא הוא דתניא בתולה אין בתול' אלא נערה יע\"ש והשתא מדחזינן לסתמא דתלמודא דפריך א\"ה ישר' נמי משמע ליה לרבינו דהכי קי\"ל וכי משני רבא פיתוי קטנה אונס ואונס בישראל משרא שרי לדעת ר\"א הוא דמשני הכי דאפשר דר\"א הכי ס\"ל ומה\"ט הוא דהדרי אמוראי לאוקמי ההיא דר\"א באנפא אחרינא ולאוקמא בכ\"ג משום דדחיקא להו מימר דר\"א ס\"ל דפיתוי קטנה אונס הוא אפי' בשקדש' ואמטו להכי ניחא להו שפיר לדחוקי ולפרושי לה בכ\"ג אע\"ג דקתני סתם כהן כי היכי דלא נשוי מחלוקת בדבר הזה ואולי שמפני שכבר כתב ה\"ה דההיא סוגיא דפ\"ד אחין בדל\"ג בדרך דחיה אתמר לא הוצרך להביא סוגיא זו ולומר דרבא לפרושי הך ברייתא דלא ידעינן טעמא מאי דלא ישא את הקטנ' ההוא אמר דר\"א ס\"ל דפיתוי קטנ' אונס הוא אפילו בקטנ' שקדש' אביה אבל בתר דחדית לן ר\"פ ורנב\"י הנהו אוקמתי לסברתין דפיתוי קטנ' כזאת לאו אונס הוא פשטא דסוגיא לדידיה הכי רהטא טפי ויש קצת ראיה לדעת רבינו כנלע\"ד:
ומרן כ\"מ ז\"ל כתב דיש ראיה לדברי רבינו ממ\"ש בנידה דנ\"ב והיא לא נתפס' אסור' וכו' ואיזו זו שקידושיה קדושי טעות מוכח בהדיא דדוקא קדושי טעות כגון קדושי קטנ' דאין מעשיה כלום שהיא בת מיאון וכדפי' רש\"י שם והכריחו התוס' דבקדושי קטנות נמי מיירי הא בקדושי קטנות שאינן קדושי טעות כגון שקדש' אביה אסו' וזהו שחילק רבינו בין בת מיאון לאינ' בת מיאון עכ\"ל, וראיה זו איני מכיר דהתם כשזינת' כשהיא גדולה מיירי וקאמ' רבי ישמעאל כיון שעיקר הקדושין לא היו אלא בעודה קטנה מותרת ולא אמרינן דעל דעת קדושין אחרים בא עליה בעלה משגדלה ואמטול הכי נקט דוקא קדושי טעות דהיינו שלא היה בה קדושין דאורייתא דאי בקדושין דאוריי' כגון שקדשה אביה נהי דכשזינתה בעודה קטנה מותרת משום דפיתוי קטנ' אונס הוא וכמ\"ש הראב\"ד ז\"ל, מיהו כשזינתה כשהיא גדולה אסור' שהרי היא א\"א גמורה ואין לפוטרה לא משום אונס שהרי כשהיא גדולה זינתה ולא משום קדושי טעות שהרי קדשה אביה באופן שאין מכאן ראיה לדברי רבינו לע\"ד ולדידי דברי מרן צ\"ע ועיין בס' בני משה בלקוטיו ד\"א ע\"ד שיטה מ\"א ודבריו הס כי לא להזכיר יע\"ש:" + ], + [ + "נשואה \n שקינא לה ונסתרה וכו'. עיין בחידושינו פ\"א מה' נערה הל' ט':" + ], + [ + "שורש דין השקאת סוטה בגיורת\n הגיורת \n והמשוחררת וכו'. משנה פ\"ה דעדויות עקביא ב\"מ אומר אין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת וחכ\"א משקין וטעמא דעקביא פי' רש\"י פ\"ג דברכות די\"ט וז\"ל דבנ\"י אמור בפ' פרט לאשת גר ועבד משוחרר עכ\"ל וכתב הרמ\"ל ז\"ל וז\"ל והנר' דרש\"י ז\"ל ס\"ל דעקביא היה ממעט מבני ישראל הגיורת ואשת הגר דהוא בעי דשניהם יהיו ישראלים ורבנן כי היכי דס\"ל דואמרת רבוייא הוא לאשת הגר ה\"ה נמי דרבינן מיניה לגר ולא ידעתי למה לא הוזכר מחלוקו' כי אם בגיורת ולא בגר עכ\"ל ולדבריו ז\"ל מ\"ש רש\"י פרט לאשת הגר ואשת עבד משוחרר לאו דוקא וכונתו לומר דכי היכי דממעטינן אשת גר ועבד משוחרר ה\"נ ממעטינן גיורת ומשוחררת לדע' עקביא ב\"מ ולרבנן מרבינן לארבעתן מרבוייא דואמרת, ולבבי לא כן יחשוב בכונת דברי רש\"י דהעיקר חסר מלשונו אם זו היתה כונתו ז\"ל וכל כי האי הי\"ל לסיים ולומר וה\"ה גבי גיורת ומשוחררת דאשת גר ואשת עבד משוחרר מאן דכר שמיהו בהך מתני' והיל\"ל דבסוטה מרבינן להו מקרא דואמרת והיינו לדעת רבנן:
כי ע\"כ נלע\"ד דרש\"י משמע ליה דגיורת ומשוחרר' דקתני מתני' היא היא אשת גר ואשת עבד משוחרר וקרי להו התנא גיורת ומשוחררת מפני שנשואות לגר ועבד משוחרר וכבר בירושלמי שהביא הרב מ\"ל ז\"ל צדדו לפרש כן ואמרו במה אנן קיימין אם בגר שנשא בת ישראל כו' ולכך סתם וכתב רש\"י דבני ישראל האמור בפ' פרט לאשת גר ואשת עבד משוחרר דמשמע ליה דהיינו פלוגתייהו דעקביא וחכמים ואותה ברייתא שהביאו בפ\"ד דסוטה דכ\"ו דקתני אשת גר ואשת עבד משוחרר שותות אתיא כחכמים דפליגי אעקביא והשתא ניחא דממעטינן להו לעקביא מקרא דבני ישראל דהכתוב מדבר על האישים ואי גיורת ומשוחררת הם אשת גר ועבד משוחרר אמעיטו שפיר מבני ישראל שהרי גר ועבד משוחרר אשר לא מבני ישראל המה אבל אי גיורת ומשוחררת הם כפשטן אבל בעליהן ישראל לא ממעטו מקרא דבני ישראל דבעלמא דרשינן בני ישראל ולא בנות ישראל גבי קרא דועשו להם ציצית וכן גבי קרא דבני אהרן וכו' יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דאף עקביא ב\"מ מודה בגיורת ממש והיא נשואה לישראל דשותה דלית לן מיעוטא:
ומ\"מ בין אם נאמר שזו היתה כונת רש\"י ז\"ל או שנאמר שכונתו למ\"ש הר\"ב מ\"ל לא ידעתי מאי האי דמקשינן בפ\"ד דסוטה דכ\"ו עלה דהך ברייתא דקתני אשת הגר ועבד משוחרר שותות פשיטא ומשנינא מהו דתימא בני ישראל כתיב קמ\"ל יע\"ש והשתא לפי דברי רש\"י ז\"ל ע\"כ דאותה ברייתא אזלא כרבנן דעקביא אבל עקביא פליג עלה וא\"כ מאי בעי פשיטא כיון דדבר זה במחלוקת הוא שנוי ואי משום דאכתי לא ידע טעמא דעקביא תיקשי ליה אעיקר דברי עקביא ב\"מ מפני מה אינה שותות ולא הו\"ל למפרך פשיט' ואפשר ליישב בדוחק דלפום ס\"ד דפריך פשיטא משמע ליה דעקביא וחכמים פליגי דוקא בגיורת ומשוחררת הנשואות לישראל וטעמא דעקביא משו' דכתיב לאלה ולשבועה בתוך עמך פרט לאלה שאינן בתוך עמם וכדמשמ' ליה לפום קושטא להרע\"ב ז\"ל אלא דלמאי דהדר תלמודא ואמר מהו דתימא בני ישראל כתיב משמע ליה לרש\"י דהשתא הדרינן מימר דהיינו פלוגתייהו דעקביא וחכמים:
עוד שם\n אשת \n סריס חמה או סריס אדם כו'. כתב מרן כ\"מ וז\"ל ומ\"ש ואשת סריס חמה שם במשנה אשת סריס שותה ופי' רש\"י בגמרא דבסריס חמה קאמר דמותר לקיימה ולא בסריס אדם דאסור לקיימה משום לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה וכתבו התוס' ולא ידעי' מנלן דסריס אדם כגון ששתה כוס עיקרין דאסור לקיימה עכ\"ל ואני אומר דלא איירי רש\"י בהכי דלא מקרי סריס אדם אלא בששלטה יד אדם באברי ההולדה וכקרא דמייתי פצוע דכא וכרות שפכה ורבינו שכתב או סריס אדם צ\"ל דמיירי בששתה כוס של עיקרין שמותרת לו וקרי ליה סריס אדם לפי שע\"י אדם בא לו עכ\"ל ועיין להרב זרע אברהם חא\"ה סימן י\"א דל\"ז ע\"ב דמפשט פשיטא ליה טובא להרב ז\"ל שם דסריס שנעשה ע\"י כוס עיקרין הרי הוא בכלל פצוע דכא וכרות שפכה ולא זכר ש'ר דברי התוס' ומרן ז\"ל הללו דאזלי בתר איפכא וכבר עמד על דבריו חתנו המגיה שם יע\"ש ולדידי חזי לי דרש\"י בשיטתיה קאי וכמו שיחסו התוס' בדעתו ז\"ל ושלא כדברי מרן כ\"מ שכתב דאף לדעת רש\"י אזיל ומודה לדבריהם שהרי רש\"י בפרק כיצד ד\"ך ע\"ב ובפרק הערל דע\"ט ע\"ב עלה דקתני בברייתא שהביאו התוס' בסוטה פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן חולצין כו' ואם בעלו קנו ואסו' לקיימן משום שנאמר לא יבא פצוע דכא כתב רש\"י וז\"ל ואסור לקיימן לאו אזקן קאי עכ\"ל מבוארין דבריו דדוקא זקן אינו אסור לקיימן אבל סריס אדם המוזכר בברייתא קאי בלא יבא וע\"כ דסריס אדם המוזכר בהך ברייתא היינו ששתה כוס של עיקרין דאי בששלט יד אדם באברי ההולדה הא קתני בהדיא פצוע דכא וכרות שפכה ומדהדר קתני סריס אדם ע\"כ דבשתה כוס עיקרין קאמר והכי משמע להו להתוס' שם בפ\"ד דסוטה יע\"ש ומהתימא על מרן כ\"מ שרצה לייחס שיטת התוס' בדעת רש\"י ואין ספק שדברי רש\"י הללו הביאן להתוס' ז\"ל לומר דרש\"י בשיטה זו קאי ועיין עוד במ\"ש רש\"י שם בפרק כיצד ד\"ה סריס שכתב וז\"ל שנסתרס ע\"י אדם ולא ע\"י חולי ע\"ש ועיין בספר תומת ישרים סימן נ\"ב וקכ\"ה שכתב בשם מהר\"י אבאייוב ז\"ל דמי שנעשה כרות שפכה ע\"י חולי אין כופין אותו לגרש אבל מנדין אותו שיפרוש ממנה, או נגזור על עצמינו שלא נישא וניתן עמו אבל בסימן נ\"ח ונ\"ג כתב משמיה דנפשיה דלא עבדינן ליה לא זה ולא אותו לא נידוי ולא הפרשה וכ\"כ בסימן רי\"ב בשם מהר\"י דונדון עיין למרן החבי\"ב באה\"ע סימן קנ\"ד הג\"הט אות ס\"ד וצריך אני להתיישב בזה וכעת אין הספרים הללו בידי לחזות בנועם דבריהם:
ולדידי ק\"ל בשיטת התוס' דמשמע להו דע\"י כוס עיקרין לא הוי בכלל פצוע דכא מההיא דפריך תלמודא דע\"ט ע\"ב עלה דקתני מתני' אמר ר\"ע סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו כו' מכדי שמעינן ליה לר\"ע דאמר דחייבי לאוין כחייבי כריתות וחייבי כריתו' לאו בני חליצ' נינהו ואמר רבי אמי הב\"ע בשנשא אחיו גיורת ור\"ע סבר כר\"י דאמר קהל גרים לא מקרי קהל יע\"ש והשתא לדברי התוס' אמאי לא משני דסריס אדם דקאמר ר\"ע היינו בששתה כוס עיקרין והוי דומיא דסריס חמה אלא שזה בידי שמים וזה בידי אדם ודוחק לומר דסריס אדם סתם משמע דשלט יד אדם באברי ההולדה וכן ראיתי שכתב הרב תוי\"ט שם בפ\"ד דסוטה יע\"ש דהא באותה ברייתא דקתני פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן ע\"כ דסריס אדם ע\"י כוס עיקרין קאמר, ואולי שניא היא דהא קתני בהדיא כרות שפכה אבל סריס אדם סתם שנסתרס באברי ההולדה משמע ולהכי מהדר תלמו' אשינויי אחריני ועוד נ\"ל ליישב דעת התוס' דמש\"ה לא משני דסריס אדם דקאמר ר\"ע מיירי בששתה כוס של עיקרין דמש' ליה לתלמודא דכל שלא שלט יד אדם באברי ההולד' יש לו רפואה ע\"י סמים אחרים כדאית ליה רפואה לסריס חמה וא\"כ היכי קתני ר\"א סריס אדם אינו חולץ משום שאין לו רפואה אלא ודאי דבסריס שנסתרס ע\"י אדם באברי ההולדה מיירי ר\"ע ועלה קאמר ר\"א דאינו חולץ משום שאין לו רפואה כן נראה לע\"ד:
וכתב הרמ\"ל וז\"ל ודע שראיתי לרש\"י ז\"ל בר\"פ ארוסה שכתב וז\"ל אשת סריס שותה כגון שנסתרס לאחר שנשאה וקדמה שכיבת בעל לבועל ובגמרא עלה דמתני' אמרינן פשיטא מהו דתימא מבלעדי אישך אמר רחמנא והאי לאו בר הכי הוא קמ\"ל ופי' רש\"י קמ\"ל דלמיקדם שכיבת בעל לבועל הוא דאתא וסריס בר שכיבת הוא אלא שאינו בר זריעה ע\"כ ודבריו הללו סותרין מ\"ש במתני' דמהתם משמע דסריס לאו בר שכיבה הוא דלהכי מוקי לה בשנסתרס אחר שנשאה והרב ח\"ה כתב דדברי רש\"י במתני' אינו אלא גיליון ובפירו' ישנים אינו כפי' רש\"י דמתני' והרב ניחא ליה דברי רש\"י שכתב במתני' וקשיא ליה טובא דבריו שבסוגיית הגמרא דמ\"ש במתני' הוא כפי הקושיא דפריך פשיטא דס\"ל דהתלמוד שהקשה פשיטא הוא משום דס\"ל דמתני' איירי בשנסתרס אח\"כ דאי לא לא קדמה שכיבת בעל לבועל ומש\"ה הקשו פשיטא ותרצו דאינו כן אלא מתני' איירי בסריס קודם שנשאה דאפ\"ה משקה אותה משום דבר שכיבת הוא אף שאינו בר זריעה ואשמועינן מתני' דלא תימא לא קדמה שכיבת בעל לבועל קמ\"ל דקדמה וידוע הוא שדרכו של רש\"י ז\"ל לפרש המשנה כפי הס\"ד אלא שמ\"ש רש\"י קמ\"ל דלמקדם שכיבת בעל לבועל כו' עמדו לפניו ככותל דמאי קאמר דלמקדם הוא דאתא דזה כבר ידענו אותו אלא דס\"ד דכל שנסתרס קודם שנשאה לא מקרי קדימה דהול\"ל קמ\"ל דבר שכיבה הוא וקרי כאן שקדמה שכיבת בעל לבועל אעפ\"י שהיה סריס קודם שנשאה ואם הס\"ד דמהו דתימא הוא דבעינן שיהיה בר שכיבה בשעת שתיה א\"כ לא הוה ליה למימר אלא קמ\"ל דלא בעינן שיהיה בר הכי אלא דהקפידה אינו אלא שיקדום שכיבת בעל ומ\"ש דסריס בר שכיבה אינו ענין לזה ועוד דאי סריס בר שכיבה הוא א\"כ אף דנימא דבעינן שיהיה בר שכיבה בשעת שתיה נמי לא ממעיט אסריס את\"ד הרב:
ולדידי הס\"ד דמהו דתימא הוא דקרא דמבלעדי אישך לא אתא לשיקדום שכיבת בעל לבועל אלא להשוות השכיבות שיהיה שכיבת הבעל כשכיב' הבועל ואמטול הכי כשהבעל סריס והבועל אינו סריס לא היתה שותה כיון שאין שכיבת שניהם שוה וקרא מבלעדי אישך כתיב שיהיה הבעל בר הכי כבועל וקאמר קמ\"ל דמבלעדי אישך לא אתא אלא לשיקדום שכיבת בעל לבועל אבל לא בעי' שיהיה שכיבת בעל כשכיבת בועל דסריס בר שכיבה הוא אלא שאינו בר זריעה והרי היא כקדמה בשכיבתו כן נלע\"ד ודברי רש\"י שבפי' המשנה הם לפי הס\"ד דפריך פשיטא ועל הדרך שכתב הרמ\"ל אלא דזה שכתב הרב דכבר ידוע שדרכו של רש\"י לפרש המשנה לפי הס\"ד לא היה צורך לזה שהרי בפי' אתמר בדברי רש\"י דמתני' דקאי לפי הס\"ד מדסיים וכתב ובגמ' פריך פשיטא הרי בהדיא דקאי לפי הס\"ד:" + ], + [ + "שורש דין השקאת סוטה במעוברת\n מעוברת \n ומניקת כו'. ברייתא בסוטה פ\"ד דכ\"ו מעוברת ומנקת עצמו או שותה או לא נוטלת כתובה ופירש רש\"י ולא אמרינן לא לקטליה לולד ע\"כ והתוס' דחו פירושו דאמאי אית לן למקטליה נמתין עד שתלד דהא דתנן בערכין האשה היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד התם גזרת הכתוב הוא ומתו גם שניהם כו' ומתוך כך פירשו הם ז\"ל דלעולם ממתינין וה\"פ מעוברת עצמו אע\"פ שקינא לה כשהיא מעוברת שותה לאחר שתלד ולא אמרינן כמו גבי מעוברת חבירו דאם קינא לה כשהיא מעוברת וילדה ומת הולד או הפילה אינה שותה דלאו בת קינוי היתה וכדאמ' בירוש' לא היו לו אשה ובנים ונולדו לו כבר נדחית שלא לשתות עכ\"ל, והנה זה שכתבו כמו גבי מעוברת חבירו כו' כתב הרמ\"ל שלא ידע כונתם דאליבא דמאן קיימי אי אליבא דר\"מ אפילו שמת הולד או שהפילה אינה ראויה לשתות כיון דאיהו סבר יוציא ולא יחזיר עולמית ואי אליבא דרבנן לעולם היא שותה דראויה לאישות היא כיון דבידו להחזירה וכתב ואי לאו דמסתפינא הו\"א להגיה כל זה מדברי התוס' ולא היו מביאין ראיה כי אם מדברי הירוש' דקיימי עלה דמתני' דאיילונית וזקנה עכ\"ל יע\"ש:
ולק\"ד א\"צ להגיה כל זה מדברי התוס' זולת מילת כמו לבד צריך להגיה וצ\"ל נמי ולא אמרי' נמי גבי מעוברת חבירו וכונתם ז\"ל למ\"ש הרב ז\"ל לקמיה דלדעת התוס' במעובר' חבירו נמי צריכה להמתין עד שתלד וכתב דלא גרע ממעוברת עצמו וכתב דלא תקשי בין לרש\"י בין להתוספו' מאי קמ\"ל הברייתא במעוברת עצמו דהא שמעינן לה ממעוברת חבירו משום דהו\"א דמעוברת חבירו איירי בשקינא לה לאחר שתלד אבל בעודה מעוברת עדיין לא למדנו אם מקנא לה לדעת התוס' ולא למדנו אלא ממעוברת עצמו עכ\"ל נמצא דהמלמדינו דעת דמצי מקנא לה אפי' בעודה מעוברת וילדה או הפילה דשותה אח\"כ לרבנן דר\"מ אינו אלא חלוקה זו דמעוברת עצמו דאי לא ה\"א דאף במעוברת לא מצי מקנא לה עד אחר שתלד או שהפילה דקינוי דמקמיה הכי לא מהני והיא גופ' היא כונת התוספו' שכתבו דבמעוברת עצמו הכי פירושו דמצי מקנא לה כשהיא מעוברת כי היכי דלא תקשי לך דהא שמעינן לה מחלוקת מעוברת חבירו כמ\"ש הרמ\"ל לזה כתבו דהא קמ\"ל דלא אמרינן נמי גבי מעוברת חבירו דלא מצי מקנא לה בעודה מעוברת דאם לא היה התנא שונה חלוק' זו לאשמועינן גבי מעוברת חבירו דינא נמי הכי דמצי מקנא לה לרבנן דר\"מ אפי' בעודה מעוברת כנ\"ל ונכון:" + ], + [ + "שורש אשה שנשאה באיסור אין המים בודקין\n כל \n איש שבא ביאה אסור' מימיו כו'. לפיכך אם היתה אשתו אסו' עליו וכו' אינה שותה. ע\"כ. הנה דעת רבינו ז\"ל מבואר דס\"ל דטעמא דמתני' דתנן בר\"פ ארוסה אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה כו' לא שותות ולא נוטלות כתוב' היינו משום דאין האיש מנוקה מעון וכתב הרמ\"ל ז\"ל דטעמא דלא אשמועינן מתני' חידושא טפי דאפילו עבר עבירה אחת בימיו משהגדיל שוב אין המים בודקין את אשתו וכ\"ש הני נשי דכל ימיו באיסור קאי הוא משום דמתני' בעי למתני ולא נוטלות כתובה ומי שבא ביאה אסור' דקי\"ל דאין משקין אותה מ\"מ אינה מפסדת כתובת' וכמ\"ש רבינו לעיל בריש פרקין דאם בא עליה בעלה אחר שנסתרה ה\"ז אינה שותה ונוטלת כתובת' אלא דאלמנה לכ\"ג ודכוותייהו כיון דבסיבתן אינן ראויות לשתות דאין האיש מנוקה מעון אינן נוטלות כתובה וכתב עוד וכי תימא בא עליה בעלה אחר שנסתרה היא היתה סיבה שלא תשתה הא לא קשיא משום דשאני בא עליה שהיא אומרת שהיא טהורה ואין כאן איסור כלל אבל לדידיה הוא מוזהר עליה בלאו הבא מכלל עשה ואפילו אם היא טהורה נענש בב\"ד של מעלה כמ\"ש התוס' בר\"פ כשם ד\"ה מה ת\"ל יע\"ש:
עוד כתב הרב ז\"ל וז\"ל ועוד נ\"ל דמי שבא על אשה בלא קדושין דפשיטא דאינו מנוקה מעון דהא אליבא דרבינו לוקה וכמ\"ש בריש הלכות אישות אם חזר ולקחה נהי שאינו יכול להשקותה משום שאינו מנוק' מעון מיהו אינה מפסדת כתובתה ואף שהיא היתה סיבת העון משום דדוקא היכא שהנשואין היו באיסור הוא דאמרינן דמפסדת כתובת' אבל היכא שהנשואין היו בהיתר אף שקודם לזה קדם ביאה אסורה אינה מפסדת כתובת' והיינו טעמא דבא עליה בעלה אחר שנסתר' שאינה מפסדת כתוב' לפי שנשואיה בהיתר היו עכ\"ל ולפי דבריו ז\"ל אין ספק שאם בא על ארוסתו בבית חמיו ואח\"כ נשאה וקנא לה ונסתרה אעפ\"י שזו אינה שותה לדעת רבינו שהרי אינו מנוקה מעון מיהו אינה מפסדת דאף שהיא היתה סיבת העון מ\"מ הנשואין בהיתר היו:
והנה אמת שאם עיקר הטעם תלוי במ\"ש הרב ז\"ל דכל שנשואיה היו בהיתר אף שהיא היתה סיבת העון אינה מפסדת כתובת' יפה דן יפה זיכה, ואולם אני בע\"ד לא כן אדמה כי מי גילה לו להרב ז\"ל רז זה בטעמו של דבר דאפשר לומר טעם יותר נכון והוא דכל שקדמה לה הידיעה קודם סתירת' שאם תבא לידי שתיה שאין המים בודקים אותה בא' מהסיבות המונעות בדיקת המים ואפ\"ה הלכה ונסתר' באותו שקינא לה אז ודאי הפסיד' כתובת' כיון שהיא גרמה לה והפסידה נפשה דמאחר שהיתה יודעת שאין המים בודקין אותה על מה סמכה נפשה להסתתר ולומר שהיא טהורה כיון דלא סמא בידה להכריע דבריה שהיא טהורה וע\"כ באלמנה לכ\"ג וחלוצה לכהן הדיוט וכיוצא דקדמה לה הידיעה קודם סתירתה שאם תסתתר לא תבא לידי שתיה כיון שאין המי' בודקין אותה בעבור בעלה שאינו מנוקה מעון כשהלכו ונסתרו אבדו כתובתן שהרי עשה הכתוב ספק סוטה כודאי מה\"ט קפיד רחמנא אבעל שאם קינא לה ונסתרה שלא תזקק לה עד שתשתה משו\"ה אין אנו מאמינים אותן במה שיאמרו טהורות הן שאנו תולין שנטמאו בודאי וכיון שאינן ראויות לשתות והלכו ונסתרו אינהו דאיפסידו אנפשייהו לא כן בבא עליה בעלה אחר שנסתרה דבשעה שנסתרה היתה ראויה לשתות ואח\"כ הוא דאירע הדבר שאינה ראויה לשתות נאמנת בדבריה שאומרת שטהורה היא ואין בסתירתה הוכחה שנטמאת דבשעה שנסתרה ראויה היתה לשתות ועל שהיתה ראויה לשתות וסמא בידה להוכיח שלא נטמאת סמכה נפשה ונסתרה וכשאירע הדבר אח\"ך שאינה יכולה לשתות לא מפני זה תפסיד כתובתה כיון דסתירה האוסרתה לא מכרעת לומר שנטמאת ועיין להתוס' בר\"פ כשם ד\"ה ה\"ג כו' באופן שטעם הפסד הכתובה תלויה ועומדת במעשיה וגרמא דידה שנסתרה ואינה יכולה לברר שהיא טהורה וכל שבשעה שנסתרה סמא בידה לברורי שהיא טהורה לא הפסידה אנפשה בסתירתה דסמכ' אנפשה שיכולה לברר שהיא טהורה ועיין במ\"ש הרב ז\"ל לעיל בריש הפרק:
מעתה בבא עליה בעלה בעודה ארוסה וכן בבא עליה בלי קידושין דקודם הסתירה הדבר ידוע שאין המים בודקין אותה כשהלכה ונסתרה הפסידה כתובתה בודאי דדמיין לאלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דמשום שקדמה להן הידיעה מקודם אפסידו אנפשייהו כדבר האמור, וראיה לדברינו מ\"ש רבי' ברפ\"א דבזמן שאין מי הסוטה וקנא לה ונסתרה תצא בלא כתובה יע\"ש, הרי דאפילו שהנשואין היו בהיתר אפ\"ה כשאינה יכולה לשתות אמרינן שתצא בלא כתוב' והדבר ברור שהט' תלוי בדבר האמור דהתם איהי אפסידה אנפשה כיון שהדבר ידוע שאין המים בודקין ואפי\"ה הלכה ושתתה. ואם כנים אנחנו בזה הדרא קושיית הרב לדוכתא למה נקט מתני' אלמנ' לכ\"ג דהיינו שנשא אשה באיסור תיפוק לי דאפילו עבר עבירה אחת בימיו כגון שבא על ארוסתו בבית חמיו ואח\"ך נשאה או שלקחה בלי קידושין דאפ\"ה מפסדת כתובתה ובזה לא יצדק תשובת הרב ז\"ל כמובן, כי ע\"כ נלע\"ד דלחידושא נקט תנא הני נשי דאפילו שהן אסורות לבעליהן אפי\"ה מקנו להן וכדדייקינן בגמרא משתא הוא דלא שתו הא קינוי מקנו למאי אי לאוסרן לבעל הרי אסירן וקיימא אלא לאוסרן לבועל יע\"ש, ומשום דהוה ס\"ד לומר דדוקא כשקינוי הוא לאוסרן לבעל מצי מקנא לה ונאסרה בקינוייו אבל כשאסורות ועומדות לבעל לא מהני קינוי ואפילו לבועל אינן אסורות קמ\"ל כנלע\"ד:
תו ק\"ל במ\"ש הרב ז\"ל דאשה שבא עליה בעל' אחר שנסתרה והיא אומרת שהיא טהורה לדידה אין כאן איסור כלל אבל לדידיה הוא מוזהר עליה בלאו הבא מכלל עשה ואפילו אם היא טהורה הוא מוזהר בב\"ד של מעלה עכ\"ל ובקצורי לא זכיתי להבין מנ\"ל להרב ז\"ל דכיון דקרא עשאה כודאי סוטה אעפ\"י שהיא צווחת ואומרת שהיא טהורה למה לא יהיה היא ג\"כ בכלל האיסור והרי אנו פוסלין אותה מתרומה מקרא דונטמאה אע\"פ שהיא האוכלת ואין לזרים איתה ולא אמרינן היא יודעת בנפשה שהיא טהורה ותאכל ותשבע אלא ודאי דאעפ\"י שהאמת כדבריה גזירת הכתוב היא שכל שלא שתה מי סוטה ותוציא לאור אמיתות דבריה הרי היא כודאי סוט' והרי היא בכלל העונש כשאר עונשים שבתורה אחד האיש ואחד האשה שוים:
עוד זאת חזינא ליה להרב ז\"ל דממשנה זו דאלמנה לכ\"ג הוציא רבינו הדין שכתב לקמן בפרקין ה\"ט שאם היתה אשתו אסורה עליו ואפילו שניה שאינה שותה משום דבמתני' קתני חלוצה והדבר פשוט דאיסור חלוצה אינו אלא מד\"ס עכ\"ל. הנה הרב ז\"ל גופי' לעיל בפ\"א מהלכות נערה בתולה הל' ה' עמ\"ש רבינו שאם היתה האנוסה אסורה עליו אפילו שניה מד\"ס לא ישאינה כתב הרב ז\"ל בד\"ה גם מה שרצה להכריח מוהר\"א ששון ז\"ל מסוגיא דפרק הבע\"י דאף באיסורין דרבנן לא ישאינה מדקתני חלוצה והחלוצה אסורה מד\"ס לדידי לא מכרעא ראיה זו שהרי מצינו במקומות רבים דקתני החלוצ' והוי אשגרת לישן והאריך בראיות וכתב שכ\"כ מרן ב\"י בא\"ה סימן קי\"ו והן דבריו בכ\"מ פכ\"ד מהלכות אישות הל' ד' ועל כן טרח הרב ז\"ל שם לבקש מקום ראיה לדברי רבינו עיין עליו ולא ידעתי איך לא שת לבו לדבריו שכתב כאן:
איברא כי באותו הדין עצמו לעיל מזה ד\"ה עוד ראיתי להרב הנז' כתב הרב דברי' הפכיים כי שם הביא אותה ברייתא דפ\"ב דיבמות דקתני אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הרי הן כאשתו ואינו מטמא לה והכריח דמדקתני חלוצה דאפילו באיסורין של דבריהם בטלו עשה דלה יטמא וסיים וכי תימא האי דנקט חלוצה לאו דוקא אלא אשגרת לישן היא ויש לנו כיוצא בזה בתלמוד וכמו שיתבאר לקמן הא ליתא דודאי חלוצה דקתני הכא בדוקא הוא דהא רישא דהך ברייתא הביאו אותה בפ' יש מותרות דפ\"ה לענין כתובה ואמרו דרבי חלוצה קא קשייא ליה והא חלוצה דרבנן ואית לה כתובה כו' מוכח בהדייא דס\"ל דחלוצה לאו אשגרת לישן הוא אלא בדוקא נשנית עכ\"ל. הרי שהכריח הרב דאותה ברייתא דקתני שהחלוצה שאין לה כתובה בדוקא נשנית וזה היפך דברי מרן ב\"י בא\"ה ס\"י שהביא הרב ז\"ל שכתב דאותה ברייתא דקתני חלוצה לאו דוקא היא. ויש ליישב בדוחק דודאי לסברת איכא מ\"ד דר' קתני לה וקשייא ליה חלוצה ה\"נ ודאי דס\"ל דחלוצה דוקא ולאו אשגרת לישן אמנם לסברת איכא מ\"ד דר' אלעזר קתני לה חלוצ' לאו דוקא וכן מבואר בדברי מרן כ\"מ בפכ\"ד מהל' אישות הל' ד' דבפלוגתא דלישני תלייא מילתא יע\"ש מעתה נוחי' דברי מרן ודברי הרב ז\"ל וכמובן:
עוד ראיתי להרב ז\"ל שכתב וז\"ל אך ראיתי לרש\"י שפי' טעמא דמתני' משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכתב דהכי תניי' בספרי ותמה עליו ז\"ל דלדידיה תקשי קרא למאי איצטריך למעט שאינה ראויה לאישות ת\"ל דאינה מנוקה מעון דהא ע\"כ בבא עליה איירי דאי לא הא קדם שכיבת בועל לבעל וכי תימא קרא אתא להפסידה כתובתה הא ליתא דהא כתובה אינה מן התורה ואפי' לרשב\"ג דאמר בכתובות דכתובת אשה דאורייתא כבר כתבו הראשונים דלאו משום דאורייתא הוא אלא דאית ליה סמך מן התורה ועלה על דעתו לומר דרש\"י ז\"ל חולק על רבינו ומשמע ליה דקרא דונקה האיש מעון לא מיירי אלא בעון דבא על אשתו אחר שנסתרה ושוב הביא אותה סוגייא דפ' עגלה ערופה דמ\"ז דאמרי' בהדייא דאפי' על עון דבניה ובנותיה אין המים בודקי' אותה ורש\"י ז\"ל ג\"כ ע\"כ דמודה בזה והדר' קושיין לדוכתא והניח דבריו בצ\"ע:
והנה לפי מ\"ש הרב ז\"ל עצמו בפ\"א מה' נערה ה\"ג ד\"ה וראיתי לרש\"י בפי' החומש וז\"ל ונר' דאף למ\"ד כתובת אשה דרבנן דריש קרא דמהר ימהרנה לו כדדריש ליה רש\"י ז\"ל יפסוק לו מוה' כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתוב' וישאינה שהרי מצינו כיוצא בזה בעבד עברי דכתיב ויצאה אשתו עמו ואמרינן בפ\"ק דקדושין מי הכניסם שיצאו ואמרו מכאן שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו וכתבו הראשונים ז\"ל דאע\"ג דמדין תורה אין הבעל חייב במזונות אשתו מ\"מ כיון דמנהגם היה שהבעל היה זן אשתו ואת בניו הכתוב חייב לאדון בכל מה שהיה נוהג העבד שהיה מפרנס את אשתו ואת בניו ה\"נ נהי דליכא כתובה מן התורה מ\"מ כיון דהמנהג היה שכל הנושא בתולה היה כותב לה כתובה ולזה בא הכתוב גבי מפתה לומר דאף שהיא בעולה שיכתוב לה כתוב' כמו שהוא המנהג לכתוב לבתולו' עכ\"ל עי\"ש ולפ\"ז אפשר גם כן לומר דקרא דכי תשטה אשתו נמי אצטריך להפסי' כתובתה דאף על גב דמעיקר דינא דאורייתא לא מחייב מ\"מ כיון שהמנהג היה לכתוב לה כתובה אתא קרא לומר שיפסיד כתובה ואינה יכולה לתבוע מצד המנהג כי היכי דאמרי' בהנהו קראי דויצאה אשתו ובקרא דמהר ימהרנה לו ומ\"מ דבר זה לא ימלט מהדוחק:
כי ע\"כ נלע\"ד דמעיקרא קושייא ליכא דקרא דכי תשטה אשתו אצטריך לגלויי אקרא דונק' דלאו דוקא אעון דבא עליה אחר שנסתרה הוא דאינו מנוקה מעון אלא אף אשאר עון דאיסורי ביאה דפשטיה דקרא כונתיה משמע דמיירי בעון דבא עליה אחר שנסתר' דוקא דבהכי מיירי כוליה עניינא דקרא אתא קרא דכי תשטה אשתו בראוי לאישות פרט לאלמנה לכ\"ג דבעמוד והוצא קאי וגלי אקרא דונקה דלאו דוקא בבא עליה אחר שנסתר' אלא אף אשאר עונות נמי ואצטריך קרא דונקה ואצטריך קרא דכי תשטה דאי לאו קרא דונקה הו\"א דדוק' כשנשא אשה באיסור הוא דאין המים בודקין אות' אבל מי שעבר עבירה אחת בימיו משהגדיל אפשר שהמים בודקין את אשתו להכי אצטריך קרא דונקה לומר דאפי' בשביל עבירה אחת שעבר בימיו לוקה. ושוב זכיתי ומצאתי כדברי להרב הגדול מוהר\"א זאבי ז\"ל בס' אורים גדולים למוד ק\"ע דע\"ז ע\"א:
ובעומדי בזה עם מורי הרב המובהק מוהר\"י נוניש נר\"ו ההוא אמר דלא קשייא אעיקר קרא למה אצטריך דאפשר דקרא אצטריך לאלמנה לכ\"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט שנפלה להם יבמה מן האירוסין דמן התורה ביאה ראשונה ליכא איסורא דאתי עשה דיבום ודחי ל\"ת דאלמנה לא יקח וחכמי' הוא דגזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה כדאיתא ביבמות בפר' ב' ד\"ך ע\"ב ואהא אתא קרא דתחת אישך בראויה לאישות פרט לאלו שאינן ראויות לאישות דאע\"ג דאיסורא ליכא בהו והרי הם מנוקים מעון מ\"מ משום שאינן ראויות לאישות אינן שותות אלו דבריו נר\"ו, מיהו אכתי לא נחה דעתי בזה דודאי מתני' דקתני אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא שותו' ולא נוטלות כתובה לא מיירי באלמנה מן האירוסין ובשנפלה לפניו ליבום וכן חלוצה וגרושה שנפלו לפניו ליבום ובא עליהן ביאה ראשונה דא\"כ אמאי אינן נוטלות כתובה כיון דמדינא דאורייתא קנאן כאשתו לכל דבר ואין כאן עון אשר חטא:
ולפי דברי הרב מ\"ל ז\"ל טעמא דכל הנהו דאינן נוטלות כתובה אינו אלא מפני שהנשואין היו באיסור והן היו סיבת העון דבסיבתן אינן ראויות לשתות שאין האיש מנוקה מעון וכמ\"ש בתחילת דבריו וכיון שכן באלמנה מן האירוסין ואינך הבאות לו ליבם דבביאה ראשונה ליכא איסורא ודאי דאינה מפסד' כתובה ומדקתני מתני' דאינה נוטלת כתובה ודאי דבאלמנה מן הנשואין או בשאר אלמנות וגרושות דעלמא דליכא בהו מצות יבום קמיירי והדרא קושייא לדוכתא למה לו לרש\"י ז\"ל להביא ראיה מקרא דכי תשטה אשתו ת\"ל מקרא דונקה האיש מעון וזה אינו מנוקה מעון, וע\"ז השיב מורי הרב הנז' דעל רש\"י ז\"ל לא קשיא ליה להרב מ\"ל דרש\"י ז\"ל מייתי האי קרא למיהב טעמא דמפסד' כתובה ומתני' ודאי בשאר אלמנות וגרושות דעלמ' קמיירי ועיקר קושיית הרב ז\"ל אינה אלא דעיקר קרא למאי איצטריך כיון דכתובה אינה מן התורה כמבואר בדבריו א\"ד נר\"ו:
והנה אמת דבריו מוצדקים לפי דברי הרב מ\"ל מיהו כשאני לעצמי עיקר דברי הרב מ\"ל ז\"ל הללו שכתב דרש\"י ז\"ל מייתי האי קרא למיהב טעמא למה אינה נוטלת כתובה לא אדע שכו\"ל מאי קאמר שהרי לפי מ\"ש הוא ז\"ל דטעמא דהנהו שאינן נוטלות כתוב' הוא מפני שהן היו סיבת העון ובסיבתן אינן ראויות לשתות שאין האיש מנוקה מעון לפ\"ז עיקר הטעם תלוי בסברא וקרא למה ליה לרש\"י ומהיכא משמע מהאי קרא שאינה נוטלת כתובה דמעיקר קרא ליכא למילף אלא שאינן שותות ולא שאינן נוטלות כתובה שהרי כתובה אינה מן התורה מיהו לפי מ\"ש אנן יד עניי לעיל מזה דטעמא דאינן נוטלות כתוב' הוא משו' דאינהו אפסידו אנפשייהו שנסתרו ויודעות שאינן ראויות לשתות יצדק תירוץ הרב הנז' נר\"ו הדק הטב. ואפשר לאוקמי שפיר מתניתין באלמנה מן האירוסין ושנפלה לפניו ליבום ובא עליה ולהכי איצטריך תשט' אשתו ללמוד דאינ' שות' אע\"פ שהאי' מנוקה מעון משו' שאינה ראויה לאישות ולכן אינה נוטל' כתובה כיון שהיתה יודעת שאין המים בודקין אותה ואפ\"ה נסתרה דהשתא איהי אפסידה אנפשה ונכון הדבר ועוד אפשר לומר לע\"ד דעיקר קרא אצטריך למי שנעשה כרות שפכה אחר שנשא' ובא עליה דבשעת השתיה אינה ראויה לאישות וליכא טעמא דמנוקה מעון וברור ועיין לקמן ודע שאחרי כותבי תירוץ מו\"ה נר\"ו כן בקדש חזיתיו דברים כהווייתן בס' נצח ישראל דט\"ו ד\"ה ועתה יע\"ש:
עוד כתב הרב ז\"ל בד\"ה ולדעת רבינו דמה שלא מנה במתני' דואלו שמנחותיהן נשרפות מי שבעלה בעילת איסור במקום מי שבעלה בא עליה בדרך משום דלחידושא נקטיה דאפי' באיסור דלאחר סתירה דכבר נראית לשתות בסתירה אפ\"ה אינה שותה וה\"ה דהו\"מ מימר מי שבעל ביאה אסורה אחר סתירה דהא נראית לשתות אלא נקט כה\"ג דשכיח דהא מוסרין ב' ת\"ח עכ\"ל, ודבריו תמוהים שהרי לקמן סמוך ונראה בד\"ה אך כתב בהפך דעבירה זו דבא עליה אחר שנסתרה לא שכיח אי משום דהיו מוסרין לו ב' ת\"ח ואי משום דמאיס' היא גביה וכמ\"ש הירוש' אבל שאר ביאות של איסו' שכיח טפי דהא רבי יוחנן תיקן זמן בגיטין משום זנות, ולכן נלע\"ד דכיון דבמתני' דר\"פ ארוסה גבי ההוא דלא שותות ולא נוטלות כתובה הוצרך תנא למתני לחידושא ושבעלה בא עליה בדרך דאע\"פ שהיא גרמא שלא תשתה אפי' הכי נוטלת כתובה כמ\"ש הרב ז\"ל נקט נמי בהנו דאלו שמנחו' נשרפות ומתני' דאלו שאינן אוכלות בתרומה ושבעלה בא עליה בדרך בהדי אידך השנויות שם דתנא סירכיה נקיט ואזיל בכל דוכתא והוא הנכון ומה שהוקשה עוד להרב ז\"ל למה השמיט רבינו לקמן פ\"ד הל' י\"ד גבי אלו שמנחותיהן נשרפות חלוקא דבא עליה בעלה בדרך י\"ל דרבינו הוקשה לו קושיית התו' שם בדכ\"ב דכיון שבעלה בא עליה בדרך קודם שנקדוש המנחה למה נשרפת ומתוך כך סובר דחלוק' זו לאו דוקא ואשגרת לישנא הוא כמו שמצינו במקומות רבים וכמ\"ש הרב בפ\"א הל' ה' בד\"ה גם לענין חלוצה מד\"ס:
עוד כתב הרב בד\"ה אך מאי דקשיא לי בדברי רבי' דס\"ל דכל ביאה אסורה מונעת הבדיקה מהא דתנן בפ\"ג דכ\"ב רש\"א אין זכות תולה במים המרים שאם אתה אומר תולה אתה מוציא ש\"ר על הטהורות ששתו שהן אומרות טמאות היו אלא שתלה להם זכות ולדעת רבינו אכתי אתה מוציא לעז על הטהורות שהן אומרות טמאות היו אלא שבעליהן בעלו בעילת איסור ובשלמא אי אמרינן דדוקא בבא עליה בעלה בדרך הוא דלא היו בודקין איכא למימר דהא לא שכיח ואינן תולין בכך וכ\"כ התוס' בפ\"ק דסוטה עלה דאמרינן סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה יע\"ש וכתב ע\"ז דאפשר ליישב שהרי מדברי רש\"י ביבמות פ\"ו דח\"ן ע\"ב נר' דאיכא תנא דלא דריש הך דרשא דונקה האיש מעון ואפשר דר\"ש הכי ס\"ל ומשו\"ה לא הוקשה לו כי אם מזכות תולה ומה שהק' בגמ' לר\"ש מהיו לה עדים במ\"ה הוא משום דלא מצאו תנא שיחלוק בדרשא זו דטהור' ולא שיש לה עדים במ\"ה עכ\"ל הנה דברי רש\"י הללו שכתב הרב דמשמע ליה דאיכא תנא דלא דריש הך דרשא דונקה האיש מעון מלבד שהתוס' לא ניחא להו כפי' מדמצינו בכמה דוכתי דפריך תלמודא ומי בדקי לה מייא והתנייא ונקה האיש מעון כו' ולא משני האי תנא הוא משמע דליכא מאן דפליג:
ועוד זאת שמעתי ממו\"ה המובהק מוהרי\"ן נר\"ו שתמה דאיך אפשר לומר דרב פפא ס\"ל דההוא תנא דתני אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין להשקותה כשהיא נשואה לית ליה הך דרשא דונקה האיש מעון והא רב פפא גופיה בפ' ארוסה דכ\"ד ע\"א עלה דאיבעייא לן התם אי עוברת על דת צריכ' התראה להפסידה כתובת' ובעינן למפשט מהא דתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה ודייקי' משתא הוא דלא שתי הא קינוי מקנא למאי לאו להפסידה כתובה ודחי ר\"פ לא להשקותה כשהיא נשואה כדתניא אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה יע\"ש הרי דמוקי למתני' דארוסה ושומרת יבם דס\"ל כאידך דאין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה ואם איתא למה שכתב רש\"י ז\"ל דהך תנא דאין מקנין לית ליה הך דרשא דונקה האיש מעון היכי מצי' לאוקמי' מתני' דארוסה דס\"ל כהך תנא דאין מקנין דהא בסיפא דהך מתני' דארוסה ושומרת יבם קתני ושבעלה בא עליה בדרך נוטלת כתובה ואינה שותה וטעמא דאינה שותה הוא משום דאינו מנוקה מעון וכמ\"ש רש\"י בפ\"ק ד\"ו ע\"א עלה דמתני' דואלו אסורות לאכול בתרומה יע\"ש וע\"כ לפרש כלישנא קמא שכתב רש\"י דהא דקתני אין מקנין לה כשהיא ארוסה אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה דה\"ק דקני לה כשהיא ארוסה ונשאה ובא עליה והדר אסתתר ומשקה לה ע\"י אותו קינוי דהשתא ליכא עון ושפיר בדקי לה מיא וכמ\"ש התוס' ז\"ל ונמצא דליכא מאן דפליג בהך דרשא דונקה האיש מעון והדרא קושיית הרב לדוכתא והתירוץ הנכון לזה מה שהעלה הרב בסוף דבריו כמו שיבא בע\"ה:
וליישב דברי רש\"י ז\"ל הנז' ממה שהוקשה למו\"ה המובהק נר\"ו נלע\"ד דודאי למה שפירש רש\"י בלישנא בתרא דהא דקתני דאין מקנין כו' אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה בשקינה לה ונסתרה בעודה ארוסה ומשקה לה כשהיא נשואה קאמר וכמו שהכריח מההיא דאמן שלא שתיתי ארוסה כו' עכ\"ל דלית ליה להך תנא דרשא דונקה האיש מעון מיהו ההיא דפ' ארוסה דדחי רב פפא דמתני' להשקותה כשהיא נשואה קאמר ע\"כ דה\"ק דמתני' בשקנא לה בעודה ארוסה ואח\"ך נשאה ונסתרה בעוד' נשואה ומשקה לה דהא מתני' אית ליה דרשא דונק' האיש מעון ואי נסתר' בעוד' ארוס' תו לא מצי להשקות' דהא אינו מנוקה מעון והא דקאמר כדתניא אין מקנין לה לארוסה אבל מקנין לה כו' לאו למימרא דמתני' דומיא דברייתא מיירי ובשנסתר' בעוד' ארוסה דהא ודאי לא מצי' מימר הכי וכמדובר אלא סיעתא בעלמא קמייתי מינה דקינוי דארוסה הוי קינוי אע\"פ שאינה ראויה לשתיה בזמן הקינוי וכדתניא אין מקנין לה כו' אבל מקנין לה להשקו' כשהיא נשואה הרי דקינוי דארוסה חשיב קינוי ובהא לא פליגי אבל במאי דמשמע לתנא דהך בריית' דאפי' נסתרה בעודה ארוסה מצי להשקותה כשנשאת ולית ליה דרשא דונקה האיש מעון בהא ודאי פליגי תנא דמתני' עם תנא דברייתא והדברים ברורים:
עוד הוקשה לו להרב ז\"ל בשיטת רבינו דס\"ל דכל שבא ביאה אסורה מימיו שלא היו המים בודקין אותה מהא דרב ששת סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ופשיט לה מדתנן אלו אסורות לאכול בתרומה ושבאו עדים שהיא טמאה והכריח שבאו עדים אחר השתיה ואי אמרת דהמים בודקין אותה תגלי מלתא למפרע דסהדי שקרי נינהו ורב יוסף רצה לדחות ראיה זו דילמא זכות תלה ורב השיבו דלעולם מתכוונת וכדאיתא התם ואם איתא לשי' רבינו אימא דלעולם המים בודקין אותה והכא ה\"ט משום דילמא בעל בעילת איסור ומשמא בא עליה בדרך לא קשיא משום דמאוסה היא א\"נ דהא איכא עדים אך לרבינו ק' והגדיל הרב מדורת קושייתו ממ\"ש רבינו עצמו לקמן בספ\"ג הל' כ\"ג באו עידי טומאה כו' ועוד דשמא בעלה אינו מנוקה מעון וא\"כ אזדא ליה ראיית רב ששת דאין לומר דס\"ל לרב ששת דנהי דמי שבא ביאה אסורה אין המים בודקין אותה מכל מקום מתכוונת היא דומיא דזכות דמדברי רבינו בספ\"ג דכתב ב' טעמי' למה לא בדקוה המים והיינו שיש לה עדים או שמא בעלה אינו מנוקה מעון ולא כתב דשמא הזכות תלה ש\"מ דאיהו אזיל לשיטתיה דהזכות תולה אבל היתה מתכוונת אבל בב' טעמים שכתב אין שטן' ואין פ\"ר ומש\"ה לא נקט אלא הני תרי טעמי שהרי ראינוה שלא היתה מתכוונת והניח הדבר בצ\"ע ובד\"ה אחר שכתבתי הביא דברי התוס' בפ\"ק דקדושין דז\"ך ד\"ה ונקה שכתבו דכל שבשעת ההשקאה היה יודע שבא ביאת איסור מימיו אפי' שהיתה בשוגג שוב אין המים בודקין אותה אבל אם בשעת השקאה לא היה יודע אף שעבר עבירה בימיו היו המים בודקין אותה בין שעבר בשוגג בין שעבר במזיד ועפ\"ז העלה מן הישו'ב דברי רבינו דלא קשיא כלל מההיא דרב ששת דהוה ס\"ל לרב ששת דאי המים בודקין אותה בשיש לה עדי' במ\"ה א\"כ תגלי מילתא למפרע דהני סהדי שקרי נינהו מדלא בדקו לה מייא והשת' ליכ' למי' דילמ' בעל בעיל' אסורה ומשו\"ה לא בדקו לה מייא דממ\"נ אם בשעת השקאה היה יודע שעבר עביר' בימיו אומדנ' דמוכח שהוא לא היה משקה אותה שהרי היו אומרים לו ב\"ד שאם יש בידו עון אשר חטא וזכור הוא אין המים בודקין אותה ואין ספק שהוא לא היה משקה אותה ומוחק את השם בלא הועיל ואם הוא שכח בשע' השקאה שעבר עבירה בימיו הרי הוכחנו שהמים בודקין אותה וא\"כ שפיר הוכיח רב ששת דכל שיש לה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ומה\"ט מהימנינן לעדים את\"ד הרב ז\"ל שם בא\"ד יע\"ש:
ואנכי לא ידעתי איך נחה דעתו של הרב ז\"ל בכך דאכתי לשון רבינו בספ\"ב מה' אלו הכ\"ג שכתב באו עידי טומאה אחר ששתה הר\"ז תצא מפני שאין המים בודקין אותה אלא מי שאין לה עדים שמעידין על זנותה ועוד דשמא בעלה אינו מנוקה מעון לפיכך לא בדקו המים את אשתו הנה לשון זה עומד ומנגדו דחייש הרב לשמא אינו מנוקה מעון ובטלה האומדנא שכתב הרב ז\"ל לדעתו וכיון שכן הדרא קושייא לדוכתא מההיא דרב ששת ולית לה פתרי במ\"ש הוא ז\"ל וכעת צ\"ע:
עוד ראיתי להרב ז\"ל שבסוף לשונו ד\"ה אחרי הודיע אלהי'ם כו' עמד מתמיה ע\"ד הרא\"ש במה שהכריח דאף בעון בניו וכלותיו אין המים בודקין אותה אלא דוקא בשידע ולא מיחה מההיא דרב ששת דאמר סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ודייק לה ממתני' דשבאו עדים שהיא טמאה כו' ואם איתא מאי קדייק ממתני' נימא הא דלא בדקוה מייא משום עון בניו וכלותיו אלא ודאי דוקא היכא שיודע ואינו מוחה אז ודאי לא היו משקין אותה כיון שיודע שאין המים בודקין אותה ע\"כ ותמה הרב ז\"ל עליו דכיון דעכ\"ל שיש חילוק בין כשיודע בשע' השקא' שחטא לכשאינו יודע וכמ\"ש התוס' דז\"ך ע\"ב א\"כ אימא דלעולם משום עון בניו וכלותיו אפילו שלא ידע אין המים בודקין אותה מיהו היינו דוקא בשידע בשע' ההשקאה שחטאו בניו וכיון שידע פשיטא שלא היה משקה אותה אבל אם לא ידע בשע' ההשקאה המים בודקין דומיא דעון דידיה את\"ד והניחה בצ\"ע:
והנה אמת קושייא זו לא קשייא אלא לפי היסוד אשר בנה ונטע הרב ז\"ל בדיבור הקוד' דעון דמזיד ודשוגג כי הדדי נינהו ועל כולם שר של שכת' מצוי לא ימיש מתוך האהל דלפי\"ז אין לנו טעם למה התורה התירה ע\"י שתיית סוטה ולא תלינן דילמא חטא בשוגג או במזיד והוא לא ידע בעת ההשקאה אלא משום דכל דלא ידע בשעת ההשקאה חשיב מנוקה מעון ובכן יפה השיב על הכרעת הרא\"ש כמדובר:
ואולם אנו בענייותנו לא כן אחשב דהסבר' נותנת דע\"כ לא נאמר כלל זה דכל שלא ידע בשעת ההשקאה שחטא דחשיב מנוקה מעון אלא בעון דשוגג אבל בעון דבמזיד אדרבא כיון שהוא עבר במזיד ולא שם חטאתו נגדו תמיד לעשות תשובה הראויה אין לך עון גדול מזו דומה למ\"ש התוס' בשבועות ד\"ה והביאו הרב ז\"ל לעיל בד\"ה ומ\"מ אני מסתפק יע\"ש, ואדרבא פושע מיקרי ומשוח שישראל כשרין הן ואם עבר וחטא במזי' הנה לעולם חטאתו נגדו תמיד לשוב בתשובה כי ע\"כ התירה התורה ע\"י שתיית סוטה ולא תלינן שמא חטא במזיד דמילתא דלא שכיח הוא שיחטא וישכח דחזקה אלימתא שאם חטא במזיד דלא היה שוכח ועל כן משרבו המנאפין בטלו מי סוטה ולא סמכו על האומדנ' והחזקה דכיון שרבו המנאפין בטלה חזקה זו דאין אדם חוטא ושוכח שהרי נעשי' להם כהתר דכיון שעבר עבירה ושנה ושלש נעשית לו כהתר ובודאי שכח ולא שם לבו עליה ולדברי הרב ז\"ל קשה למה בטלו מי סוט' משרבו דכיון שהיו מודיעין להם שאין המים בודקין ואעפ\"י כן היה משקה אין לך אומדנא גדולה מזו דאפי' עבר עביר' ושכח בעת ההשקא' דהמים בודקין אותה אלא ודאי כדאמרן:
ובכן דברי הרא\"ש יעלו על נכון דמעיקר' נסתפק הרב דשמא על עון בניו וכלותיו שעברו במזיד חשיב כעון דידיה דאין המים בודקין אותה וע\"ז העלה דכל שלא ידע למחות אעפ\"י שהם עברו במזי' ותהי עונותם על עצמותם המים בודקין אותה דאלת\"ה מאי קדייק רב ששת ממתני' כיון דאיכא למתלי בעון בניו וכלותיו שעברו במזיד והוא לא ידע דבעון דידיה כה\"ג אין המים בודקין אותה אלא ודאי דכל שלא ידע למחות בהם אין בו עון אשר חטא כלל ומה שהק' על הרא\"ש ז\"ל למה לא הכריח דינו ממקום זה דאי אמרת אפילו שלא ידע אין המים בודקין איך התירה תורה לאשה אחר ששת' ולא תלינן דילמא חטאו בניו הדבר מבואר אצלי דאי מהא לא אירייא דכל התורה כולה סמכו אחזקה וכל ישראל בחזקת כשרים שלא חטאו בשאט בנפש אבל בההיא דרב ששת דאיכא סהדי דמסהדו שנטמאת כי חזינן דאין המי' בודקין אות' ודאי בטלה חזק' זו לגבי עדים וכל היכא דאיכא למיתלי תלינן וא\"כ אפשר דעדיפא מינה קא מוכח הרא\"ש מההיא דרב ששת אפי' דאיכא עדים וכמ\"ש הרב ז\"ל לעיל סד\"ה ונר' כו' יע\"ש:
ואולם אי קשייא לי הא קשייא לי עמ\"ש התוס' בפ' קמא דסוטה והביא דבריהם הרב לעיל בד\"ה אך כו' עמ\"ש בגמ' עדים במ\"ה לא שכיח כתבו הם ז\"ל וה\"ה בא בעלה בדרך לא שכיח יע\"ש והשתא למה זה הוצרכו לומר דבא עליה בעלה בדרך לא שכיח ואפילו אם נאמר דשכיח ושכיח מ\"מ אם ידע בעת ההשקא' שבא עליה אומדנא גדולה איכא בדבר שהוא לא היה משק' אותה ואם לא ידע בעת ההשקאה הרי המים בודקין אותה בין על עון דשוגג בין על עון דמזי' לדברי הרב ז\"ל ולדברינו על עון דשוגג ועל דמזיד ליכא למיחש שהוא לא ידע דודאי זכור הוא בעת ההשקאה דאין אדם חוטא במזיד ושוכח דמה\"ט שרינן לאשה ע\"י שתיית מי סוטה ועל הרב ז\"ל יש לתמוה אמאי לא עמד על דעת התוספות הללו וכעת צ\"ע:
שורש בא על ארוסתו אין המים בודקין\n עוד כתב רבינו ואפי' \n בא על ארוסתו בבית חמיו כו.' וכתוב בהשגו' האי דלא כהלכתא משמעתתא דריש ארוסה ושומרת יבם וכתב מרן כ\"מ דהיינו מדאמרי' התם טעמא דכתיבי הני קראי הא לא\"ה ארוסה שתייא והא כי אתא ר' אחא כו' מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל ואמר רמי בר חמא משכח' לה כגון שבא עלי' ארוס בבית חמיו משמע מהכא דאע\"ג דבא עליה ארוס בבית חמיו הוה שתייא אי לא דממעט קרא דלא שתייא והשתא אם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון ל\"ל קרא למעט ארוסה ת\"ל דאינו מנוקה מעון ואפשר לדחוק ולומ' דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה עכ\"ל ודברי מרן ז\"ל הללו לפי פשטן מרפסן אגרי וכל השומע יתמה היכן מצינו קראי יתירי לרבות בטעמים ואנן לא דרשינן טעמא דקרא כלל ועוד דא\"כ מאי קמקשי בגמרא מההיא דרב אחא אימא דקרא תרי טעמי יהיב אי משום ארוס' ואי משום שקדמה שכיבת בועל לבעל ועוד דמעיקרא ליכא קושייא ביתור הפסוקים דשפיר אצטריך קרא דתחת אישך למעט ארוסה משום דמן התורה ליכא איסור בבא על ארוסתו בבית חמיו כי היכי דנמעט מקרא דונקה האיש מעון ונהי דכי אתו רבנן ואסרו בבא על ארוסתו בבית חמיו שפיר ממעיט מקרא דונקה שאין זה מנוקה מעון מיהו עיקר קרא אצטריך למעט ארוסה לקודם שאסרו חכמים בא על ארוסתו בבית חמיו ומתוך כך דחה הרב מ\"ל דברי מרן ובחר לו דרך לעצמו לומר דהשג' הראב\"ד היתה ממקום אחר יע\"ש ולא מן השם הוא זה לדחו' דברי מרן המלמדינו להועיל בפרט בדבר כזה שהמתחילים בעיון לא יכתבו כדברים האלה וחס ליה למרן שיכתוב דברים תמוהי' הללו:
ואולם הנר' מבואר בדעת קדוש שהוא ז\"ל לא כיוון לומר דעיקר השגת הראב\"ד היתה דעיקר קרא דתחת אישך למאי אצטריך ות\"ל דאינו מנוק' מעון דודאי מעיקר קרא לא קשייא כלל כדאמרן אבל כונתו לומר דמדאצטריך תנא דמתני' למעט ארוסה מקרא דתחת אישך ולא ממעט לה מקרא דונקה האיש מעון משמע דמההוא קרא לא מצינן ממעט לה משום דמנוקה מעון הוא וזה היפך דעת רבינו דחשיב ליה אינו מנוקה מעון וע\"ז בא כמשיב לדעת רבינו דתנא תרי טעמי יהיב למילתיה למעט ארוסה אי משום שאינו מנוקה מעון ואי משום דבעינן תחת אישך וליכא ומ\"ש בדברי מרן דקרא תרי טעמי יהיב ט\"ס נפל בדבריו במקום דתנא כתבו דקרא ובזה מוצל אדונינו מרן ז\"ל מכל התמיהות הללו הנופלות בדבריו וכה הראני מו\"ה הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו כתוב אצלו בדברי מרן הללו שט\"ס נפל בדבריו והוא הנכון:
ומצאתי כתוב לאחד קדוש לא ידעתי למי מקדושים אחר שהביא דברי רבינו ומרן כתב וז\"ל ותהי בה הרב המובהק מופת הדור כמוהר\"י רוזאניש נר\"ו ואין כאן קושיא דהא הנהו קראי עד דלא אתו רבנן ואסרו בעילת ארוסה בב\"ח אצטריכו ונהי דהשתא בתר דגזור רבנן אפשר דממעיט מונקה האיש מעון אבל כל כמה דלא גזור אי לאו הנהו קראי הוה שתייא ומאי דנסיב להאי קרא תנא דמתני' ולא קרא דונקה כו' לא מכרעא דתנא עיקר קרא דריש ולמה ליה לאתויי הא וההוא קרא עדיף טפי וא\"כ ליכא תברא מהסוגייא וחד מרבנן הק' דאי מקרא דונקה גרידא התם נוטלת כתובה אבל מהנהו קראי אינה נוטלת ולא קשיא הא דהא כתובה דרבנן היא וא\"כ שפיר איכא בש\"ס הני קראי ל\"ל ת\"ל מונקה האיש כיון דמן התורה ליכא כתובה ומיהו השתא ל\"ק תנא דמתני' למה לא הביא קרא דונקה משום דאי מההוא נוטלת כתובה מש\"ה אצטריך לאתויי מעיקר קרא ברם קושיית הרב הנ\"ל עצמית וקו' האי מרבנן שייכא למה שהבין מרן בדעת הראב\"ד שסובר דקו' הני קראי הוא היום דתקשי ליה ת\"ל מונקה ליתא דתנא בעי הני קראי לפוטרו מן הכתו' ודוק והחכם השלם כמוהר\"י ן' פורנה נר\"ו הקשה אפילו לדברי מרן אכתי לא תברא דת\"ל מונקה כו' משום דאיכא למימר דאצטריך בשקטן קידש אשה והיא ארוסתו ובא עליה כשהוא בן תשע דליכא עון וכשהגדיל וגדלו קדושיה וקנא לה ונסתרה דשפיר איכא למימר קדימת שכיבת הבעל שכבר בא עליה בב\"ח ושפיר איכא ונקה האיש מעון הואיל וכשבא עליה לא היה בר עונשין ואמטו להכי אצטריכו הני קראי דמ\"מ כיון דאכתי ארוסה היא לא קרי' ביה תחת אישך ולי אפשר שאין זה נקרא שקדמה שכיבת בעל דלאו בעל מקרי קטן ולא שייך מבלעדי אישך שאין אישות לקטן כנודע ולא מסתבר למימר לכשהגדיל והגדילו הקדושין למפרע איקרי שכיבת בעל וכל מן דין אינה שותה:
והנה מדברי רבינו הנ\"ל נראה דשפיר קא ממעט מונקה האיש מעון אפי' איסורין דרבנן ומשמע משום לתא דלא תסור וכ\"כ מרן ז\"ל בפ\"ג מהלכות עבדים עמ\"ש רבינו שם וז\"ל כל ע\"ע הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואה לו ולא ארוסה כו' והוא שתהיה מותרת לו אבל אם היתה מאיסורי לאוין אפילו שניה אינו חייב במזונותיה שנאמר אשתו עמו אשה הראויה לעמוד עמו וכתב מרן דכל מילי דרבנן אסמכוה אקרא דלא תסור ועוד דשניות ילפינן מושמרתם את משמרתי שפיר איכא למימר דמעטינהו קרא עכ\"ל והק' החכם השלם כמוהר\"י הלוי נר\"ו מדאמרינן בפ' אלו נערות דל\"ה ת\"ר עריות ושניות לעריות אין להן קנס ולא פיתוי ופרכי' עלה מאי עריות ומאי שניות אילימא עריות ממש שניות מדברי סופרין כיון דמדאורייתא חזיין ליה אמאי אין להן קנס אלא עריות חייבי מיתות בית דין שניות חייבי כריתות אבל חייבי לאוין יש להן קנס כו' ע\"ש אלמא כיון דחזיין מדאורייתא שפיר קרינן ולו תהיה לאשה וע\"ש בפירש\"י ולדברי מרן מאי קושיא הא לא חזיין מלאו דל\"ת א\"נ מושמרתם וכו' ושפיר ממעטו ואמאי לא משני הכי גם רבינו פסק דשניות יש להן קנס ואפילו חייבי עשה זו קו' החר\"י הנז':
ולדעתי כי הנה בדברי הרמב\"ם ז\"ל עצמו אין כאן קושיא לאפוקי החר\"י הי\"ו שערך קושיתו גם על הרמב\"ם והלא כה דברי כי הנה אותה הלכה של עבד שנויה במכילתא שהביא מרן שם ששנו בה יכול אף אלמנ' לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה ת\"ל עמה ע\"ש וידוע דחלוצה דרבנן וכיון דרבנן אסרוה עליו כעין דאורייתא תקון שלא יהיה לה מזונות ומאי דנקט לה בהכי אסור תורה אשגרת לישן היא ועיקר דרשא ועיקר קרא לאלמנה וגרושה אבל חלוצה כולה מלתא דרבנן וכששנה חלוצה בהדייהו להשוות' שלא יהיו לה מזונות ומדרבנן אבל לא דממעטא נמי מהך קרא ודוגמא כתב הרב המגיד בריש הל' אישות והתי\"ט ביבמות ומכאן למד הרב ז\"ל לשאר עריות דרבנן דפטור האדון ומאי דמייתי ראיה מהך קרא הוא לחייבי לאוין שהזכיר ולא חש לערב בכלל השניה כשם שלא חש תנא דמכילתא אלא המכוון לה שותה לדין והיינו דפריך שפיר גבי קנס דלא ממעיטא מולא תהיה לאשה וכ\"ת נימא כהתם דכל דתקון כעין דאורייתא תקון וכשם דאיסו' תורה אין קנס גם לזה איכא למימר דלא מסתבר לתקוני הכי שלא יהיה חוטא נשכר אלא לא יכנוס ויתן קנס וההיא גזרת הכתוב הוא א\"נ דלא תהוי כפרה אבל הכא לא חשו משא\"כ גבי מזונות אשת העבד דלעולם אין העבד משתכר ולא מפסי' ואדרבא כדי שלא תהיה עמו אינו ראוי שיפרנס' שאם יפרנסנ' אנו מחזיקין ידי ע\"ע בידים ובזה הפקיעו המזונות ובזה דברי הרב נוחין ואין אנו צריכין ליישוב מרן ז\"ל ובהל' נערה בתול' פ\"ה ה\"ה שכתב דאם האנוסה אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה הרי זה לא ישאינ' כו' שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו והוא לשון המשנ' בפרק אלו נערות אלא שלא הוזכרו במשנ' שניות ומ\"מ הדין אמת שהרי ביבמות דנ\"א אמרו ולו תהיה לאשה הראויה לו פרט אלמנ' לכ\"ג חלוצ' לכ\"ה וע\"כ דאגב נקטא וכדאמרן בההיא דעבד ומ\"מ הרי הזכירו אסור ד\"ס ג\"כ ופסק הרב מוכרח וראייתו שהביא עיקרו אחייבי לאוין ואגב נקטא שניה לאשמועינן איסורא וכמ\"ש בההיא דעבד ואין מקום לקושיית החר\"י הנז' לדברי הרב אלא לדברי מרן ז\"ל ודכוותא כתב מרן ז\"ל שם בההיא דאנוסה דאייתינן וז\"ל ומ\"ש רבינו ואפי' שניה כו' ק' כיון דמדאורייתא היא אשה הראויה לו כיון דמושמרתם וכו' מצאו חכמים מקום לאסור שניות שפיר א\"ל דשניה אמעיט' מולו תהיה לאשה כו' בלא תסור כו' ע\"כ והוא תימא דעל אותה סוגיא עצמה קאי וקאמר להך שנויא ואולי כל דברי מרן כאן ובה' עבדים הכונה דרך אסמכתא ור\"ל מה מצאו מקום לסומכם אקרא דפשט הלשון משמע דלפחות סמך יש במקרא מדערבינהו ולזה תירץ דכיון דיש להן סמך בלא תסור שפיר אסמכינהו אהני קראי אלא בההיא דקנס שפיר פרכינן דבשביל סמך כל דהו אין להפקיע זכות האנוסה ויהיה חוטא נשכר אבל למעט שלא ישאינ' שפיר ממעטא בדרך אסמכתא:
וראיתי עוד למרן דברים תמוהים לא זכיתי להבינם הלא המה שם בה' נערה בתולה פ\"ה דף י\"ד כתב הרב ז\"ל היתה מחייבי עשה או שניה וכיוצא בהן שאסורה מד\"ס בין התרו בו בין לא התרו בו חייב בקנס שאין כאן מלקות ע\"כ ומרן הביא הברייתא הנ\"ל וכתב דפסק רבינו כלישנא בתרא דאמר שניות חייבי לאוין ומ\"ש דוקא חייבי לאוין אבל חייבי עשה לא ועוד דאתיא כמ\"ד אין אדם לוקה ומשלם וכו' עש\"ב ותימא דאותה ברייתא אוקימנא לה ללישנא קמא כשמעון התימני וללישנ' בתרא כשמעון בן מנסיא ותרווייהו דלא כתנא דמתני' דהתם דתני קנס בחייבי כריתות וחייבי לאוין וכן מבואר שם בכולה סוגיא ע\"ש ואמרו מתני' דלא כהאי תנא ועיין בתוס' במיעוטי דנערה והרב ז\"ל פסק כתנא דמתני' ודלא כתרווייהו ומ\"ש עוד דללישנא בתרא לא אמעוט חייבי עשה ליתא דבפירוש אמרו בסוגיא מאי בינייהו חייבי עשה דלשמעון בן מסיא אמעוט דהא אין לקיימה ע\"ש ופשוט ומרן עצמו בלשון הנ\"ל דאנוס' דאייתינן לעיל כתב כן ותמה על הרב שכתב השניה וניחא ליה בחייבי עשה ע\"ש ובעיקר דין הרב אין פקפוק כלל שהוא פסק כתנא דמתני' דבכולהו אית קנס ואמר ר\"י בלא התרו בו אבל התרו בו לקי ולא משלם ולפיכך כל מקום שאין בו מציאות מלקות כגון חייבי עשה ושניות לעולם משלם קנס ודין הרב אמת ולית שייכות למה שהביא מרן כאן ופשוט ע\"כ מ\"כ:
והנה מלבד מה שדחה מרן לדעת רבינו דתנא תרי טעמי יהיב ונקט קרא דתחת אישך וה\"ה דהוה מצי למימר מטעם שאינו מנוקה מעון דהא ארוסה לא משכחת לה דשתיא אלא בבא עליה ארוס כי היכי דתקדום שכיבתו לבועל ואין זה מנוקה מעון עוד זאת יש ליישב לדעת רבינו דמש\"ה נקט תנא קרא דתחת אישך למעט ארוסה משום דמקרא דונקה האיש מעון ליכא הוכח' דעל סתם העון דזנות קפיד קרא אלא על עון שבא עליה בעלה בדרך דוקא הוא דקפיד דבהכי מיירי ענינא דקרא ולזה אתא קרא דתחת אישך למעט ארוסה ולגלויי אקרא דונקה האי" + ], + [ + "שורש אשה שנשאה באיסור אין המים בודקין\n כל \n איש שבא ביאה אסור' מימיו כו'. לפיכך אם היתה אשתו אסו' עליו וכו' אינה שותה. ע\"כ. הנה דעת רבינו ז\"ל מבואר דס\"ל דטעמא דמתני' דתנן בר\"פ ארוסה אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה כו' לא שותות ולא נוטלות כתוב' היינו משום דאין האיש מנוקה מעון וכתב הרמ\"ל ז\"ל דטעמא דלא אשמועינן מתני' חידושא טפי דאפילו עבר עבירה אחת בימיו משהגדיל שוב אין המים בודקין את אשתו וכ\"ש הני נשי דכל ימיו באיסור קאי הוא משום דמתני' בעי למתני ולא נוטלות כתובה ומי שבא ביאה אסור' דקי\"ל דאין משקין אותה מ\"מ אינה מפסדת כתובת' וכמ\"ש רבינו לעיל בריש פרקין דאם בא עליה בעלה אחר שנסתרה ה\"ז אינה שותה ונוטלת כתובת' אלא דאלמנה לכ\"ג ודכוותייהו כיון דבסיבתן אינן ראויות לשתות דאין האיש מנוקה מעון אינן נוטלות כתובה וכתב עוד וכי תימא בא עליה בעלה אחר שנסתרה היא היתה סיבה שלא תשתה הא לא קשיא משום דשאני בא עליה שהיא אומרת שהיא טהורה ואין כאן איסור כלל אבל לדידיה הוא מוזהר עליה בלאו הבא מכלל עשה ואפילו אם היא טהורה נענש בב\"ד של מעלה כמ\"ש התוס' בר\"פ כשם ד\"ה מה ת\"ל יע\"ש:
עוד כתב הרב ז\"ל וז\"ל ועוד נ\"ל דמי שבא על אשה בלא קדושין דפשיטא דאינו מנוקה מעון דהא אליבא דרבינו לוקה וכמ\"ש בריש הלכות אישות אם חזר ולקחה נהי שאינו יכול להשקותה משום שאינו מנוק' מעון מיהו אינה מפסדת כתובתה ואף שהיא היתה סיבת העון משום דדוקא היכא שהנשואין היו באיסור הוא דאמרינן דמפסדת כתובת' אבל היכא שהנשואין היו בהיתר אף שקודם לזה קדם ביאה אסורה אינה מפסדת כתובת' והיינו טעמא דבא עליה בעלה אחר שנסתר' שאינה מפסדת כתוב' לפי שנשואיה בהיתר היו עכ\"ל ולפי דבריו ז\"ל אין ספק שאם בא על ארוסתו בבית חמיו ואח\"כ נשאה וקנא לה ונסתרה אעפ\"י שזו אינה שותה לדעת רבינו שהרי אינו מנוקה מעון מיהו אינה מפסדת דאף שהיא היתה סיבת העון מ\"מ הנשואין בהיתר היו:
והנה אמת שאם עיקר הטעם תלוי במ\"ש הרב ז\"ל דכל שנשואיה היו בהיתר אף שהיא היתה סיבת העון אינה מפסדת כתובת' יפה דן יפה זיכה, ואולם אני בע\"ד לא כן אדמה כי מי גילה לו להרב ז\"ל רז זה בטעמו של דבר דאפשר לומר טעם יותר נכון והוא דכל שקדמה לה הידיעה קודם סתירת' שאם תבא לידי שתיה שאין המים בודקים אותה בא' מהסיבות המונעות בדיקת המים ואפ\"ה הלכה ונסתר' באותו שקינא לה אז ודאי הפסיד' כתובת' כיון שהיא גרמה לה והפסידה נפשה דמאחר שהיתה יודעת שאין המים בודקין אותה על מה סמכה נפשה להסתתר ולומר שהיא טהורה כיון דלא סמא בידה להכריע דבריה שהיא טהורה וע\"כ באלמנה לכ\"ג וחלוצה לכהן הדיוט וכיוצא דקדמה לה הידיעה קודם סתירתה שאם תסתתר לא תבא לידי שתיה כיון שאין המי' בודקין אותה בעבור בעלה שאינו מנוקה מעון כשהלכו ונסתרו אבדו כתובתן שהרי עשה הכתוב ספק סוטה כודאי מה\"ט קפיד רחמנא אבעל שאם קינא לה ונסתרה שלא תזקק לה עד שתשתה משו\"ה אין אנו מאמינים אותן במה שיאמרו טהורות הן שאנו תולין שנטמאו בודאי וכיון שאינן ראויות לשתות והלכו ונסתרו אינהו דאיפסידו אנפשייהו לא כן בבא עליה בעלה אחר שנסתרה דבשעה שנסתרה היתה ראויה לשתות ואח\"כ הוא דאירע הדבר שאינה ראויה לשתות נאמנת בדבריה שאומרת שטהורה היא ואין בסתירתה הוכחה שנטמאת דבשעה שנסתרה ראויה היתה לשתות ועל שהיתה ראויה לשתות וסמא בידה להוכיח שלא נטמאת סמכה נפשה ונסתרה וכשאירע הדבר אח\"ך שאינה יכולה לשתות לא מפני זה תפסיד כתובתה כיון דסתירה האוסרתה לא מכרעת לומר שנטמאת ועיין להתוס' בר\"פ כשם ד\"ה ה\"ג כו' באופן שטעם הפסד הכתובה תלויה ועומדת במעשיה וגרמא דידה שנסתרה ואינה יכולה לברר שהיא טהורה וכל שבשעה שנסתרה סמא בידה לברורי שהיא טהורה לא הפסידה אנפשה בסתירתה דסמכ' אנפשה שיכולה לברר שהיא טהורה ועיין במ\"ש הרב ז\"ל לעיל בריש הפרק:
מעתה בבא עליה בעלה בעודה ארוסה וכן בבא עליה בלי קידושין דקודם הסתירה הדבר ידוע שאין המים בודקין אותה כשהלכה ונסתרה הפסידה כתובתה בודאי דדמיין לאלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דמשום שקדמה להן הידיעה מקודם אפסידו אנפשייהו כדבר האמור, וראיה לדברינו מ\"ש רבי' ברפ\"א דבזמן שאין מי הסוטה וקנא לה ונסתרה תצא בלא כתובה יע\"ש, הרי דאפילו שהנשואין היו בהיתר אפ\"ה כשאינה יכולה לשתות אמרינן שתצא בלא כתוב' והדבר ברור שהט' תלוי בדבר האמור דהתם איהי אפסידה אנפשה כיון שהדבר ידוע שאין המים בודקין ואפי\"ה הלכה ושתתה. ואם כנים אנחנו בזה הדרא קושיית הרב לדוכתא למה נקט מתני' אלמנ' לכ\"ג דהיינו שנשא אשה באיסור תיפוק לי דאפילו עבר עבירה אחת בימיו כגון שבא על ארוסתו בבית חמיו ואח\"ך נשאה או שלקחה בלי קידושין דאפ\"ה מפסדת כתובתה ובזה לא יצדק תשובת הרב ז\"ל כמובן, כי ע\"כ נלע\"ד דלחידושא נקט תנא הני נשי דאפילו שהן אסורות לבעליהן אפי\"ה מקנו להן וכדדייקינן בגמרא משתא הוא דלא שתו הא קינוי מקנו למאי אי לאוסרן לבעל הרי אסירן וקיימא אלא לאוסרן לבועל יע\"ש, ומשום דהוה ס\"ד לומר דדוקא כשקינוי הוא לאוסרן לבעל מצי מקנא לה ונאסרה בקינוייו אבל כשאסורות ועומדות לבעל לא מהני קינוי ואפילו לבועל אינן אסורות קמ\"ל כנלע\"ד:
תו ק\"ל במ\"ש הרב ז\"ל דאשה שבא עליה בעל' אחר שנסתרה והיא אומרת שהיא טהורה לדידה אין כאן איסור כלל אבל לדידיה הוא מוזהר עליה בלאו הבא מכלל עשה ואפילו אם היא טהורה הוא מוזהר בב\"ד של מעלה עכ\"ל ובקצורי לא זכיתי להבין מנ\"ל להרב ז\"ל דכיון דקרא עשאה כודאי סוטה אעפ\"י שהיא צווחת ואומרת שהיא טהורה למה לא יהיה היא ג\"כ בכלל האיסור והרי אנו פוסלין אותה מתרומה מקרא דונטמאה אע\"פ שהיא האוכלת ואין לזרים איתה ולא אמרינן היא יודעת בנפשה שהיא טהורה ותאכל ותשבע אלא ודאי דאעפ\"י שהאמת כדבריה גזירת הכתוב היא שכל שלא שתה מי סוטה ותוציא לאור אמיתות דבריה הרי היא כודאי סוט' והרי היא בכלל העונש כשאר עונשים שבתורה אחד האיש ואחד האשה שוים:
עוד זאת חזינא ליה להרב ז\"ל דממשנה זו דאלמנה לכ\"ג הוציא רבינו הדין שכתב לקמן בפרקין ה\"ט שאם היתה אשתו אסורה עליו ואפילו שניה שאינה שותה משום דבמתני' קתני חלוצה והדבר פשוט דאיסור חלוצה אינו אלא מד\"ס עכ\"ל. הנה הרב ז\"ל גופי' לעיל בפ\"א מהלכות נערה בתולה הל' ה' עמ\"ש רבינו שאם היתה האנוסה אסורה עליו אפילו שניה מד\"ס לא ישאינה כתב הרב ז\"ל בד\"ה גם מה שרצה להכריח מוהר\"א ששון ז\"ל מסוגיא דפרק הבע\"י דאף באיסורין דרבנן לא ישאינה מדקתני חלוצה והחלוצה אסורה מד\"ס לדידי לא מכרעא ראיה זו שהרי מצינו במקומות רבים דקתני החלוצ' והוי אשגרת לישן והאריך בראיות וכתב שכ\"כ מרן ב\"י בא\"ה סימן קי\"ו והן דבריו בכ\"מ פכ\"ד מהלכות אישות הל' ד' ועל כן טרח הרב ז\"ל שם לבקש מקום ראיה לדברי רבינו עיין עליו ולא ידעתי איך לא שת לבו לדבריו שכתב כאן:
איברא כי באותו הדין עצמו לעיל מזה ד\"ה עוד ראיתי להרב הנז' כתב הרב דברי' הפכיים כי שם הביא אותה ברייתא דפ\"ב דיבמות דקתני אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הרי הן כאשתו ואינו מטמא לה והכריח דמדקתני חלוצה דאפילו באיסורין של דבריהם בטלו עשה דלה יטמא וסיים וכי תימא האי דנקט חלוצה לאו דוקא אלא אשגרת לישן היא ויש לנו כיוצא בזה בתלמוד וכמו שיתבאר לקמן הא ליתא דודאי חלוצה דקתני הכא בדוקא הוא דהא רישא דהך ברייתא הביאו אותה בפ' יש מותרות דפ\"ה לענין כתובה ואמרו דרבי חלוצה קא קשייא ליה והא חלוצה דרבנן ואית לה כתובה כו' מוכח בהדייא דס\"ל דחלוצה לאו אשגרת לישן הוא אלא בדוקא נשנית עכ\"ל. הרי שהכריח הרב דאותה ברייתא דקתני שהחלוצה שאין לה כתובה בדוקא נשנית וזה היפך דברי מרן ב\"י בא\"ה ס\"י שהביא הרב ז\"ל שכתב דאותה ברייתא דקתני חלוצה לאו דוקא היא. ויש ליישב בדוחק דודאי לסברת איכא מ\"ד דר' קתני לה וקשייא ליה חלוצה ה\"נ ודאי דס\"ל דחלוצה דוקא ולאו אשגרת לישן אמנם לסברת איכא מ\"ד דר' אלעזר קתני לה חלוצ' לאו דוקא וכן מבואר בדברי מרן כ\"מ בפכ\"ד מהל' אישות הל' ד' דבפלוגתא דלישני תלייא מילתא יע\"ש מעתה נוחי' דברי מרן ודברי הרב ז\"ל וכמובן:
עוד ראיתי להרב ז\"ל שכתב וז\"ל אך ראיתי לרש\"י שפי' טעמא דמתני' משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכתב דהכי תניי' בספרי ותמה עליו ז\"ל דלדידיה תקשי קרא למאי איצטריך למעט שאינה ראויה לאישות ת\"ל דאינה מנוקה מעון דהא ע\"כ בבא עליה איירי דאי לא הא קדם שכיבת בועל לבעל וכי תימא קרא אתא להפסידה כתובתה הא ליתא דהא כתובה אינה מן התורה ואפי' לרשב\"ג דאמר בכתובות דכתובת אשה דאורייתא כבר כתבו הראשונים דלאו משום דאורייתא הוא אלא דאית ליה סמך מן התורה ועלה על דעתו לומר דרש\"י ז\"ל חולק על רבינו ומשמע ליה דקרא דונקה האיש מעון לא מיירי אלא בעון דבא על אשתו אחר שנסתרה ושוב הביא אותה סוגייא דפ' עגלה ערופה דמ\"ז דאמרי' בהדייא דאפי' על עון דבניה ובנותיה אין המים בודקי' אותה ורש\"י ז\"ל ג\"כ ע\"כ דמודה בזה והדר' קושיין לדוכתא והניח דבריו בצ\"ע:
והנה לפי מ\"ש הרב ז\"ל עצמו בפ\"א מה' נערה ה\"ג ד\"ה וראיתי לרש\"י בפי' החומש וז\"ל ונר' דאף למ\"ד כתובת אשה דרבנן דריש קרא דמהר ימהרנה לו כדדריש ליה רש\"י ז\"ל יפסוק לו מוה' כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתוב' וישאינה שהרי מצינו כיוצא בזה בעבד עברי דכתיב ויצאה אשתו עמו ואמרינן בפ\"ק דקדושין מי הכניסם שיצאו ואמרו מכאן שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו וכתבו הראשונים ז\"ל דאע\"ג דמדין תורה אין הבעל חייב במזונות אשתו מ\"מ כיון דמנהגם היה שהבעל היה זן אשתו ואת בניו הכתוב חייב לאדון בכל מה שהיה נוהג העבד שהיה מפרנס את אשתו ואת בניו ה\"נ נהי דליכא כתובה מן התורה מ\"מ כיון דהמנהג היה שכל הנושא בתולה היה כותב לה כתובה ולזה בא הכתוב גבי מפתה לומר דאף שהיא בעולה שיכתוב לה כתוב' כמו שהוא המנהג לכתוב לבתולו' עכ\"ל עי\"ש ולפ\"ז אפשר גם כן לומר דקרא דכי תשטה אשתו נמי אצטריך להפסי' כתובתה דאף על גב דמעיקר דינא דאורייתא לא מחייב מ\"מ כיון שהמנהג היה לכתוב לה כתובה אתא קרא לומר שיפסיד כתובה ואינה יכולה לתבוע מצד המנהג כי היכי דאמרי' בהנהו קראי דויצאה אשתו ובקרא דמהר ימהרנה לו ומ\"מ דבר זה לא ימלט מהדוחק:
כי ע\"כ נלע\"ד דמעיקרא קושייא ליכא דקרא דכי תשטה אשתו אצטריך לגלויי אקרא דונק' דלאו דוקא אעון דבא עליה אחר שנסתרה הוא דאינו מנוקה מעון אלא אף אשאר עון דאיסורי ביאה דפשטיה דקרא כונתיה משמע דמיירי בעון דבא עליה אחר שנסתר' דוקא דבהכי מיירי כוליה עניינא דקרא אתא קרא דכי תשטה אשתו בראוי לאישות פרט לאלמנה לכ\"ג דבעמוד והוצא קאי וגלי אקרא דונקה דלאו דוקא בבא עליה אחר שנסתר' אלא אף אשאר עונות נמי ואצטריך קרא דונקה ואצטריך קרא דכי תשטה דאי לאו קרא דונקה הו\"א דדוק' כשנשא אשה באיסור הוא דאין המים בודקין אות' אבל מי שעבר עבירה אחת בימיו משהגדיל אפשר שהמים בודקין את אשתו להכי אצטריך קרא דונקה לומר דאפי' בשביל עבירה אחת שעבר בימיו לוקה. ושוב זכיתי ומצאתי כדברי להרב הגדול מוהר\"א זאבי ז\"ל בס' אורים גדולים למוד ק\"ע דע\"ז ע\"א:
ובעומדי בזה עם מורי הרב המובהק מוהר\"י נוניש נר\"ו ההוא אמר דלא קשייא אעיקר קרא למה אצטריך דאפשר דקרא אצטריך לאלמנה לכ\"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט שנפלה להם יבמה מן האירוסין דמן התורה ביאה ראשונה ליכא איסורא דאתי עשה דיבום ודחי ל\"ת דאלמנה לא יקח וחכמי' הוא דגזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה כדאיתא ביבמות בפר' ב' ד\"ך ע\"ב ואהא אתא קרא דתחת אישך בראויה לאישות פרט לאלו שאינן ראויות לאישות דאע\"ג דאיסורא ליכא בהו והרי הם מנוקים מעון מ\"מ משום שאינן ראויות לאישות אינן שותות אלו דבריו נר\"ו, מיהו אכתי לא נחה דעתי בזה דודאי מתני' דקתני אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא שותו' ולא נוטלות כתובה לא מיירי באלמנה מן האירוסין ובשנפלה לפניו ליבום וכן חלוצה וגרושה שנפלו לפניו ליבום ובא עליהן ביאה ראשונה דא\"כ אמאי אינן נוטלות כתובה כיון דמדינא דאורייתא קנאן כאשתו לכל דבר ואין כאן עון אשר חטא:
ולפי דברי הרב מ\"ל ז\"ל טעמא דכל הנהו דאינן נוטלות כתובה אינו אלא מפני שהנשואין היו באיסור והן היו סיבת העון דבסיבתן אינן ראויות לשתות שאין האיש מנוקה מעון וכמ\"ש בתחילת דבריו וכיון שכן באלמנה מן האירוסין ואינך הבאות לו ליבם דבביאה ראשונה ליכא איסורא ודאי דאינה מפסד' כתובה ומדקתני מתני' דאינה נוטלת כתובה ודאי דבאלמנה מן הנשואין או בשאר אלמנות וגרושות דעלמא דליכא בהו מצות יבום קמיירי והדרא קושייא לדוכתא למה לו לרש\"י ז\"ל להביא ראיה מקרא דכי תשטה אשתו ת\"ל מקרא דונקה האיש מעון וזה אינו מנוקה מעון, וע\"ז השיב מורי הרב הנז' דעל רש\"י ז\"ל לא קשיא ליה להרב מ\"ל דרש\"י ז\"ל מייתי האי קרא למיהב טעמא דמפסד' כתובה ומתני' ודאי בשאר אלמנות וגרושות דעלמ' קמיירי ועיקר קושיית הרב ז\"ל אינה אלא דעיקר קרא למאי איצטריך כיון דכתובה אינה מן התורה כמבואר בדבריו א\"ד נר\"ו:
והנה אמת דבריו מוצדקים לפי דברי הרב מ\"ל מיהו כשאני לעצמי עיקר דברי הרב מ\"ל ז\"ל הללו שכתב דרש\"י ז\"ל מייתי האי קרא למיהב טעמא למה אינה נוטלת כתובה לא אדע שכו\"ל מאי קאמר שהרי לפי מ\"ש הוא ז\"ל דטעמא דהנהו שאינן נוטלות כתוב' הוא מפני שהן היו סיבת העון ובסיבתן אינן ראויות לשתות שאין האיש מנוקה מעון לפ\"ז עיקר הטעם תלוי בסברא וקרא למה ליה לרש\"י ומהיכא משמע מהאי קרא שאינה נוטלת כתובה דמעיקר קרא ליכא למילף אלא שאינן שותות ולא שאינן נוטלות כתובה שהרי כתובה אינה מן התורה מיהו לפי מ\"ש אנן יד עניי לעיל מזה דטעמא דאינן נוטלות כתוב' הוא משו' דאינהו אפסידו אנפשייהו שנסתרו ויודעות שאינן ראויות לשתות יצדק תירוץ הרב הנז' נר\"ו הדק הטב. ואפשר לאוקמי שפיר מתניתין באלמנה מן האירוסין ושנפלה לפניו ליבום ובא עליה ולהכי איצטריך תשט' אשתו ללמוד דאינ' שות' אע\"פ שהאי' מנוקה מעון משו' שאינה ראויה לאישות ולכן אינה נוטל' כתובה כיון שהיתה יודעת שאין המים בודקין אותה ואפ\"ה נסתרה דהשתא איהי אפסידה אנפשה ונכון הדבר ועוד אפשר לומר לע\"ד דעיקר קרא אצטריך למי שנעשה כרות שפכה אחר שנשא' ובא עליה דבשעת השתיה אינה ראויה לאישות וליכא טעמא דמנוקה מעון וברור ועיין לקמן ודע שאחרי כותבי תירוץ מו\"ה נר\"ו כן בקדש חזיתיו דברים כהווייתן בס' נצח ישראל דט\"ו ד\"ה ועתה יע\"ש:
עוד כתב הרב ז\"ל בד\"ה ולדעת רבינו דמה שלא מנה במתני' דואלו שמנחותיהן נשרפות מי שבעלה בעילת איסור במקום מי שבעלה בא עליה בדרך משום דלחידושא נקטיה דאפי' באיסור דלאחר סתירה דכבר נראית לשתות בסתירה אפ\"ה אינה שותה וה\"ה דהו\"מ מימר מי שבעל ביאה אסורה אחר סתירה דהא נראית לשתות אלא נקט כה\"ג דשכיח דהא מוסרין ב' ת\"ח עכ\"ל, ודבריו תמוהים שהרי לקמן סמוך ונראה בד\"ה אך כתב בהפך דעבירה זו דבא עליה אחר שנסתרה לא שכיח אי משום דהיו מוסרין לו ב' ת\"ח ואי משום דמאיס' היא גביה וכמ\"ש הירוש' אבל שאר ביאות של איסו' שכיח טפי דהא רבי יוחנן תיקן זמן בגיטין משום זנות, ולכן נלע\"ד דכיון דבמתני' דר\"פ ארוסה גבי ההוא דלא שותות ולא נוטלות כתובה הוצרך תנא למתני לחידושא ושבעלה בא עליה בדרך דאע\"פ שהיא גרמא שלא תשתה אפי' הכי נוטלת כתובה כמ\"ש הרב ז\"ל נקט נמי בהנו דאלו שמנחו' נשרפות ומתני' דאלו שאינן אוכלות בתרומה ושבעלה בא עליה בדרך בהדי אידך השנויות שם דתנא סירכיה נקיט ואזיל בכל דוכתא והוא הנכון ומה שהוקשה עוד להרב ז\"ל למה השמיט רבינו לקמן פ\"ד הל' י\"ד גבי אלו שמנחותיהן נשרפות חלוקא דבא עליה בעלה בדרך י\"ל דרבינו הוקשה לו קושיית התו' שם בדכ\"ב דכיון שבעלה בא עליה בדרך קודם שנקדוש המנחה למה נשרפת ומתוך כך סובר דחלוק' זו לאו דוקא ואשגרת לישנא הוא כמו שמצינו במקומות רבים וכמ\"ש הרב בפ\"א הל' ה' בד\"ה גם לענין חלוצה מד\"ס:
עוד כתב הרב בד\"ה אך מאי דקשיא לי בדברי רבי' דס\"ל דכל ביאה אסורה מונעת הבדיקה מהא דתנן בפ\"ג דכ\"ב רש\"א אין זכות תולה במים המרים שאם אתה אומר תולה אתה מוציא ש\"ר על הטהורות ששתו שהן אומרות טמאות היו אלא שתלה להם זכות ולדעת רבינו אכתי אתה מוציא לעז על הטהורות שהן אומרות טמאות היו אלא שבעליהן בעלו בעילת איסור ובשלמא אי אמרינן דדוקא בבא עליה בעלה בדרך הוא דלא היו בודקין איכא למימר דהא לא שכיח ואינן תולין בכך וכ\"כ התוס' בפ\"ק דסוטה עלה דאמרינן סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה יע\"ש וכתב ע\"ז דאפשר ליישב שהרי מדברי רש\"י ביבמות פ\"ו דח\"ן ע\"ב נר' דאיכא תנא דלא דריש הך דרשא דונקה האיש מעון ואפשר דר\"ש הכי ס\"ל ומשו\"ה לא הוקשה לו כי אם מזכות תולה ומה שהק' בגמ' לר\"ש מהיו לה עדים במ\"ה הוא משום דלא מצאו תנא שיחלוק בדרשא זו דטהור' ולא שיש לה עדים במ\"ה עכ\"ל הנה דברי רש\"י הללו שכתב הרב דמשמע ליה דאיכא תנא דלא דריש הך דרשא דונקה האיש מעון מלבד שהתוס' לא ניחא להו כפי' מדמצינו בכמה דוכתי דפריך תלמודא ומי בדקי לה מייא והתנייא ונקה האיש מעון כו' ולא משני האי תנא הוא משמע דליכא מאן דפליג:
ועוד זאת שמעתי ממו\"ה המובהק מוהרי\"ן נר\"ו שתמה דאיך אפשר לומר דרב פפא ס\"ל דההוא תנא דתני אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין להשקותה כשהיא נשואה לית ליה הך דרשא דונקה האיש מעון והא רב פפא גופיה בפ' ארוסה דכ\"ד ע\"א עלה דאיבעייא לן התם אי עוברת על דת צריכ' התראה להפסידה כתובת' ובעינן למפשט מהא דתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה ודייקי' משתא הוא דלא שתי הא קינוי מקנא למאי לאו להפסידה כתובה ודחי ר\"פ לא להשקותה כשהיא נשואה כדתניא אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה יע\"ש הרי דמוקי למתני' דארוסה ושומרת יבם דס\"ל כאידך דאין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה ואם איתא למה שכתב רש\"י ז\"ל דהך תנא דאין מקנין לית ליה הך דרשא דונקה האיש מעון היכי מצי' לאוקמי' מתני' דארוסה דס\"ל כהך תנא דאין מקנין דהא בסיפא דהך מתני' דארוסה ושומרת יבם קתני ושבעלה בא עליה בדרך נוטלת כתובה ואינה שותה וטעמא דאינה שותה הוא משום דאינו מנוקה מעון וכמ\"ש רש\"י בפ\"ק ד\"ו ע\"א עלה דמתני' דואלו אסורות לאכול בתרומה יע\"ש וע\"כ לפרש כלישנא קמא שכתב רש\"י דהא דקתני אין מקנין לה כשהיא ארוסה אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה דה\"ק דקני לה כשהיא ארוסה ונשאה ובא עליה והדר אסתתר ומשקה לה ע\"י אותו קינוי דהשתא ליכא עון ושפיר בדקי לה מיא וכמ\"ש התוס' ז\"ל ונמצא דליכא מאן דפליג בהך דרשא דונקה האיש מעון והדרא קושיית הרב לדוכתא והתירוץ הנכון לזה מה שהעלה הרב בסוף דבריו כמו שיבא בע\"ה:
וליישב דברי רש\"י ז\"ל הנז' ממה שהוקשה למו\"ה המובהק נר\"ו נלע\"ד דודאי למה שפירש רש\"י בלישנא בתרא דהא דקתני דאין מקנין כו' אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה בשקינה לה ונסתרה בעודה ארוסה ומשקה לה כשהיא נשואה קאמר וכמו שהכריח מההיא דאמן שלא שתיתי ארוסה כו' עכ\"ל דלית ליה להך תנא דרשא דונקה האיש מעון מיהו ההיא דפ' ארוסה דדחי רב פפא דמתני' להשקותה כשהיא נשואה קאמר ע\"כ דה\"ק דמתני' בשקנא לה בעודה ארוסה ואח\"ך נשאה ונסתרה בעוד' נשואה ומשקה לה דהא מתני' אית ליה דרשא דונק' האיש מעון ואי נסתר' בעוד' ארוס' תו לא מצי להשקות' דהא אינו מנוקה מעון והא דקאמר כדתניא אין מקנין לה לארוסה אבל מקנין לה כו' לאו למימרא דמתני' דומיא דברייתא מיירי ובשנסתר' בעוד' ארוסה דהא ודאי לא מצי' מימר הכי וכמדובר אלא סיעתא בעלמא קמייתי מינה דקינוי דארוסה הוי קינוי אע\"פ שאינה ראויה לשתיה בזמן הקינוי וכדתניא אין מקנין לה כו' אבל מקנין לה להשקו' כשהיא נשואה הרי דקינוי דארוסה חשיב קינוי ובהא לא פליגי אבל במאי דמשמע לתנא דהך בריית' דאפי' נסתרה בעודה ארוסה מצי להשקותה כשנשאת ולית ליה דרשא דונקה האיש מעון בהא ודאי פליגי תנא דמתני' עם תנא דברייתא והדברים ברורים:
עוד הוקשה לו להרב ז\"ל בשיטת רבינו דס\"ל דכל שבא ביאה אסורה מימיו שלא היו המים בודקין אותה מהא דרב ששת סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ופשיט לה מדתנן אלו אסורות לאכול בתרומה ושבאו עדים שהיא טמאה והכריח שבאו עדים אחר השתיה ואי אמרת דהמים בודקין אותה תגלי מלתא למפרע דסהדי שקרי נינהו ורב יוסף רצה לדחות ראיה זו דילמא זכות תלה ורב השיבו דלעולם מתכוונת וכדאיתא התם ואם איתא לשי' רבינו אימא דלעולם המים בודקין אותה והכא ה\"ט משום דילמא בעל בעילת איסור ומשמא בא עליה בדרך לא קשיא משום דמאוסה היא א\"נ דהא איכא עדים אך לרבינו ק' והגדיל הרב מדורת קושייתו ממ\"ש רבינו עצמו לקמן בספ\"ג הל' כ\"ג באו עידי טומאה כו' ועוד דשמא בעלה אינו מנוקה מעון וא\"כ אזדא ליה ראיית רב ששת דאין לומר דס\"ל לרב ששת דנהי דמי שבא ביאה אסורה אין המים בודקין אותה מכל מקום מתכוונת היא דומיא דזכות דמדברי רבינו בספ\"ג דכתב ב' טעמי' למה לא בדקוה המים והיינו שיש לה עדים או שמא בעלה אינו מנוקה מעון ולא כתב דשמא הזכות תלה ש\"מ דאיהו אזיל לשיטתיה דהזכות תולה אבל היתה מתכוונת אבל בב' טעמים שכתב אין שטן' ואין פ\"ר ומש\"ה לא נקט אלא הני תרי טעמי שהרי ראינוה שלא היתה מתכוונת והניח הדבר בצ\"ע ובד\"ה אחר שכתבתי הביא דברי התוס' בפ\"ק דקדושין דז\"ך ד\"ה ונקה שכתבו דכל שבשעת ההשקאה היה יודע שבא ביאת איסור מימיו אפי' שהיתה בשוגג שוב אין המים בודקין אותה אבל אם בשעת השקאה לא היה יודע אף שעבר עבירה בימיו היו המים בודקין אותה בין שעבר בשוגג בין שעבר במזיד ועפ\"ז העלה מן הישו'ב דברי רבינו דלא קשיא כלל מההיא דרב ששת דהוה ס\"ל לרב ששת דאי המים בודקין אותה בשיש לה עדי' במ\"ה א\"כ תגלי מילתא למפרע דהני סהדי שקרי נינהו מדלא בדקו לה מייא והשת' ליכ' למי' דילמ' בעל בעיל' אסורה ומשו\"ה לא בדקו לה מייא דממ\"נ אם בשעת השקאה היה יודע שעבר עביר' בימיו אומדנ' דמוכח שהוא לא היה משקה אותה שהרי היו אומרים לו ב\"ד שאם יש בידו עון אשר חטא וזכור הוא אין המים בודקין אותה ואין ספק שהוא לא היה משקה אותה ומוחק את השם בלא הועיל ואם הוא שכח בשע' השקאה שעבר עבירה בימיו הרי הוכחנו שהמים בודקין אותה וא\"כ שפיר הוכיח רב ששת דכל שיש לה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ומה\"ט מהימנינן לעדים את\"ד הרב ז\"ל שם בא\"ד יע\"ש:
ואנכי לא ידעתי איך נחה דעתו של הרב ז\"ל בכך דאכתי לשון רבינו בספ\"ב מה' אלו הכ\"ג שכתב באו עידי טומאה אחר ששתה הר\"ז תצא מפני שאין המים בודקין אותה אלא מי שאין לה עדים שמעידין על זנותה ועוד דשמא בעלה אינו מנוקה מעון לפיכך לא בדקו המים את אשתו הנה לשון זה עומד ומנגדו דחייש הרב לשמא אינו מנוקה מעון ובטלה האומדנא שכתב הרב ז\"ל לדעתו וכיון שכן הדרא קושייא לדוכתא מההיא דרב ששת ולית לה פתרי במ\"ש הוא ז\"ל וכעת צ\"ע:
עוד ראיתי להרב ז\"ל שבסוף לשונו ד\"ה אחרי הודיע אלהי'ם כו' עמד מתמיה ע\"ד הרא\"ש במה שהכריח דאף בעון בניו וכלותיו אין המים בודקין אותה אלא דוקא בשידע ולא מיחה מההיא דרב ששת דאמר סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ודייק לה ממתני' דשבאו עדים שהיא טמאה כו' ואם איתא מאי קדייק ממתני' נימא הא דלא בדקוה מייא משום עון בניו וכלותיו אלא ודאי דוקא היכא שיודע ואינו מוחה אז ודאי לא היו משקין אותה כיון שיודע שאין המים בודקין אותה ע\"כ ותמה הרב ז\"ל עליו דכיון דעכ\"ל שיש חילוק בין כשיודע בשע' השקא' שחטא לכשאינו יודע וכמ\"ש התוס' דז\"ך ע\"ב א\"כ אימא דלעולם משום עון בניו וכלותיו אפילו שלא ידע אין המים בודקין אותה מיהו היינו דוקא בשידע בשע' ההשקאה שחטאו בניו וכיון שידע פשיטא שלא היה משקה אותה אבל אם לא ידע בשע' ההשקאה המים בודקין דומיא דעון דידיה את\"ד והניחה בצ\"ע:
והנה אמת קושייא זו לא קשייא אלא לפי היסוד אשר בנה ונטע הרב ז\"ל בדיבור הקוד' דעון דמזיד ודשוגג כי הדדי נינהו ועל כולם שר של שכת' מצוי לא ימיש מתוך האהל דלפי\"ז אין לנו טעם למה התורה התירה ע\"י שתיית סוטה ולא תלינן דילמא חטא בשוגג או במזיד והוא לא ידע בעת ההשקאה אלא משום דכל דלא ידע בשעת ההשקאה חשיב מנוקה מעון ובכן יפה השיב על הכרעת הרא\"ש כמדובר:
ואולם אנו בענייותנו לא כן אחשב דהסבר' נותנת דע\"כ לא נאמר כלל זה דכל שלא ידע בשעת ההשקאה שחטא דחשיב מנוקה מעון אלא בעון דשוגג אבל בעון דבמזיד אדרבא כיון שהוא עבר במזיד ולא שם חטאתו נגדו תמיד לעשות תשובה הראויה אין לך עון גדול מזו דומה למ\"ש התוס' בשבועות ד\"ה והביאו הרב ז\"ל לעיל בד\"ה ומ\"מ אני מסתפק יע\"ש, ואדרבא פושע מיקרי ומשוח שישראל כשרין הן ואם עבר וחטא במזי' הנה לעולם חטאתו נגדו תמיד לשוב בתשובה כי ע\"כ התירה התורה ע\"י שתיית סוטה ולא תלינן שמא חטא במזיד דמילתא דלא שכיח הוא שיחטא וישכח דחזקה אלימתא שאם חטא במזיד דלא היה שוכח ועל כן משרבו המנאפין בטלו מי סוטה ולא סמכו על האומדנ' והחזקה דכיון שרבו המנאפין בטלה חזקה זו דאין אדם חוטא ושוכח שהרי נעשי' להם כהתר דכיון שעבר עבירה ושנה ושלש נעשית לו כהתר ובודאי שכח ולא שם לבו עליה ולדברי הרב ז\"ל קשה למה בטלו מי סוט' משרבו דכיון שהיו מודיעין להם שאין המים בודקין ואעפ\"י כן היה משקה אין לך אומדנא גדולה מזו דאפי' עבר עביר' ושכח בעת ההשקא' דהמים בודקין אותה אלא ודאי כדאמרן:
ובכן דברי הרא\"ש יעלו על נכון דמעיקר' נסתפק הרב דשמא על עון בניו וכלותיו שעברו במזיד חשיב כעון דידיה דאין המים בודקין אותה וע\"ז העלה דכל שלא ידע למחות אעפ\"י שהם עברו במזי' ותהי עונותם על עצמותם המים בודקין אותה דאלת\"ה מאי קדייק רב ששת ממתני' כיון דאיכא למתלי בעון בניו וכלותיו שעברו במזיד והוא לא ידע דבעון דידיה כה\"ג אין המים בודקין אותה אלא ודאי דכל שלא ידע למחות בהם אין בו עון אשר חטא כלל ומה שהק' על הרא\"ש ז\"ל למה לא הכריח דינו ממקום זה דאי אמרת אפילו שלא ידע אין המים בודקין איך התירה תורה לאשה אחר ששת' ולא תלינן דילמא חטאו בניו הדבר מבואר אצלי דאי מהא לא אירייא דכל התורה כולה סמכו אחזקה וכל ישראל בחזקת כשרים שלא חטאו בשאט בנפש אבל בההיא דרב ששת דאיכא סהדי דמסהדו שנטמאת כי חזינן דאין המי' בודקין אות' ודאי בטלה חזק' זו לגבי עדים וכל היכא דאיכא למיתלי תלינן וא\"כ אפשר דעדיפא מינה קא מוכח הרא\"ש מההיא דרב ששת אפי' דאיכא עדים וכמ\"ש הרב ז\"ל לעיל סד\"ה ונר' כו' יע\"ש:
ואולם אי קשייא לי הא קשייא לי עמ\"ש התוס' בפ' קמא דסוטה והביא דבריהם הרב לעיל בד\"ה אך כו' עמ\"ש בגמ' עדים במ\"ה לא שכיח כתבו הם ז\"ל וה\"ה בא בעלה בדרך לא שכיח יע\"ש והשתא למה זה הוצרכו לומר דבא עליה בעלה בדרך לא שכיח ואפילו אם נאמר דשכיח ושכיח מ\"מ אם ידע בעת ההשקא' שבא עליה אומדנא גדולה איכא בדבר שהוא לא היה משק' אותה ואם לא ידע בעת ההשקאה הרי המים בודקין אותה בין על עון דשוגג בין על עון דמזי' לדברי הרב ז\"ל ולדברינו על עון דשוגג ועל דמזיד ליכא למיחש שהוא לא ידע דודאי זכור הוא בעת ההשקאה דאין אדם חוטא במזיד ושוכח דמה\"ט שרינן לאשה ע\"י שתיית מי סוטה ועל הרב ז\"ל יש לתמוה אמאי לא עמד על דעת התוספות הללו וכעת צ\"ע:
שורש בא על ארוסתו אין המים בודקין\n עוד כתב רבינו ואפי' \n בא על ארוסתו בבית חמיו כו.' וכתוב בהשגו' האי דלא כהלכתא משמעתתא דריש ארוסה ושומרת יבם וכתב מרן כ\"מ דהיינו מדאמרי' התם טעמא דכתיבי הני קראי הא לא\"ה ארוסה שתייא והא כי אתא ר' אחא כו' מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל ואמר רמי בר חמא משכח' לה כגון שבא עלי' ארוס בבית חמיו משמע מהכא דאע\"ג דבא עליה ארוס בבית חמיו הוה שתייא אי לא דממעט קרא דלא שתייא והשתא אם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון ל\"ל קרא למעט ארוסה ת\"ל דאינו מנוקה מעון ואפשר לדחוק ולומ' דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה עכ\"ל ודברי מרן ז\"ל הללו לפי פשטן מרפסן אגרי וכל השומע יתמה היכן מצינו קראי יתירי לרבות בטעמים ואנן לא דרשינן טעמא דקרא כלל ועוד דא\"כ מאי קמקשי בגמרא מההיא דרב אחא אימא דקרא תרי טעמי יהיב אי משום ארוס' ואי משום שקדמה שכיבת בועל לבעל ועוד דמעיקרא ליכא קושייא ביתור הפסוקים דשפיר אצטריך קרא דתחת אישך למעט ארוסה משום דמן התורה ליכא איסור בבא על ארוסתו בבית חמיו כי היכי דנמעט מקרא דונקה האיש מעון ונהי דכי אתו רבנן ואסרו בבא על ארוסתו בבית חמיו שפיר ממעיט מקרא דונקה שאין זה מנוקה מעון מיהו עיקר קרא אצטריך למעט ארוסה לקודם שאסרו חכמים בא על ארוסתו בבית חמיו ומתוך כך דחה הרב מ\"ל דברי מרן ובחר לו דרך לעצמו לומר דהשג' הראב\"ד היתה ממקום אחר יע\"ש ולא מן השם הוא זה לדחו' דברי מרן המלמדינו להועיל בפרט בדבר כזה שהמתחילים בעיון לא יכתבו כדברים האלה וחס ליה למרן שיכתוב דברים תמוהי' הללו:
ואולם הנר' מבואר בדעת קדוש שהוא ז\"ל לא כיוון לומר דעיקר השגת הראב\"ד היתה דעיקר קרא דתחת אישך למאי אצטריך ות\"ל דאינו מנוק' מעון דודאי מעיקר קרא לא קשייא כלל כדאמרן אבל כונתו לומר דמדאצטריך תנא דמתני' למעט ארוסה מקרא דתחת אישך ולא ממעט לה מקרא דונקה האיש מעון משמע דמההוא קרא לא מצינן ממעט לה משום דמנוקה מעון הוא וזה היפך דעת רבינו דחשיב ליה אינו מנוקה מעון וע\"ז בא כמשיב לדעת רבינו דתנא תרי טעמי יהיב למילתיה למעט ארוסה אי משום שאינו מנוקה מעון ואי משום דבעינן תחת אישך וליכא ומ\"ש בדברי מרן דקרא תרי טעמי יהיב ט\"ס נפל בדבריו במקום דתנא כתבו דקרא ובזה מוצל אדונינו מרן ז\"ל מכל התמיהות הללו הנופלות בדבריו וכה הראני מו\"ה הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו כתוב אצלו בדברי מרן הללו שט\"ס נפל בדבריו והוא הנכון:
ומצאתי כתוב לאחד קדוש לא ידעתי למי מקדושים אחר שהביא דברי רבינו ומרן כתב וז\"ל ותהי בה הרב המובהק מופת הדור כמוהר\"י רוזאניש נר\"ו ואין כאן קושיא דהא הנהו קראי עד דלא אתו רבנן ואסרו בעילת ארוסה בב\"ח אצטריכו ונהי דהשתא בתר דגזור רבנן אפשר דממעיט מונקה האיש מעון אבל כל כמה דלא גזור אי לאו הנהו קראי הוה שתייא ומאי דנסיב להאי קרא תנא דמתני' ולא קרא דונקה כו' לא מכרעא דתנא עיקר קרא דריש ולמה ליה לאתויי הא וההוא קרא עדיף טפי וא\"כ ליכא תברא מהסוגייא וחד מרבנן הק' דאי מקרא דונקה גרידא התם נוטלת כתובה אבל מהנהו קראי אינה נוטלת ולא קשיא הא דהא כתובה דרבנן היא וא\"כ שפיר איכא בש\"ס הני קראי ל\"ל ת\"ל מונקה האיש כיון דמן התורה ליכא כתובה ומיהו השתא ל\"ק תנא דמתני' למה לא הביא קרא דונקה משום דאי מההוא נוטלת כתובה מש\"ה אצטריך לאתויי מעיקר קרא ברם קושיית הרב הנ\"ל עצמית וקו' האי מרבנן שייכא למה שהבין מרן בדעת הראב\"ד שסובר דקו' הני קראי הוא היום דתקשי ליה ת\"ל מונקה ליתא דתנא בעי הני קראי לפוטרו מן הכתו' ודוק והחכם השלם כמוהר\"י ן' פורנה נר\"ו הקשה אפילו לדברי מרן אכתי לא תברא דת\"ל מונקה כו' משום דאיכא למימר דאצטריך בשקטן קידש אשה והיא ארוסתו ובא עליה כשהוא בן תשע דליכא עון וכשהגדיל וגדלו קדושיה וקנא לה ונסתרה דשפיר איכא למימר קדימת שכיבת הבעל שכבר בא עליה בב\"ח ושפיר איכא ונקה האיש מעון הואיל וכשבא עליה לא היה בר עונשין ואמטו להכי אצטריכו הני קראי דמ\"מ כיון דאכתי ארוסה היא לא קרי' ביה תחת אישך ולי אפשר שאין זה נקרא שקדמה שכיבת בעל דלאו בעל מקרי קטן ולא שייך מבלעדי אישך שאין אישות לקטן כנודע ולא מסתבר למימר לכשהגדיל והגדילו הקדושין למפרע איקרי שכיבת בעל וכל מן דין אינה שותה:
והנה מדברי רבינו הנ\"ל נראה דשפיר קא ממעט מונקה האיש מעון אפי' איסורין דרבנן ומשמע משום לתא דלא תסור וכ\"כ מרן ז\"ל בפ\"ג מהלכות עבדים עמ\"ש רבינו שם וז\"ל כל ע\"ע הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואה לו ולא ארוסה כו' והוא שתהיה מותרת לו אבל אם היתה מאיסורי לאוין אפילו שניה אינו חייב במזונותיה שנאמר אשתו עמו אשה הראויה לעמוד עמו וכתב מרן דכל מילי דרבנן אסמכוה אקרא דלא תסור ועוד דשניות ילפינן מושמרתם את משמרתי שפיר איכא למימר דמעטינהו קרא עכ\"ל והק' החכם השלם כמוהר\"י הלוי נר\"ו מדאמרינן בפ' אלו נערות דל\"ה ת\"ר עריות ושניות לעריות אין להן קנס ולא פיתוי ופרכי' עלה מאי עריות ומאי שניות אילימא עריות ממש שניות מדברי סופרין כיון דמדאורייתא חזיין ליה אמאי אין להן קנס אלא עריות חייבי מיתות בית דין שניות חייבי כריתות אבל חייבי לאוין יש להן קנס כו' ע\"ש אלמא כיון דחזיין מדאורייתא שפיר קרינן ולו תהיה לאשה וע\"ש בפירש\"י ולדברי מרן מאי קושיא הא לא חזיין מלאו דל\"ת א\"נ מושמרתם וכו' ושפיר ממעטו ואמאי לא משני הכי גם רבינו פסק דשניות יש להן קנס ואפילו חייבי עשה זו קו' החר\"י הנז':
ולדעתי כי הנה בדברי הרמב\"ם ז\"ל עצמו אין כאן קושיא לאפוקי החר\"י הי\"ו שערך קושיתו גם על הרמב\"ם והלא כה דברי כי הנה אותה הלכה של עבד שנויה במכילתא שהביא מרן שם ששנו בה יכול אף אלמנ' לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה ת\"ל עמה ע\"ש וידוע דחלוצה דרבנן וכיון דרבנן אסרוה עליו כעין דאורייתא תקון שלא יהיה לה מזונות ומאי דנקט לה בהכי אסור תורה אשגרת לישן היא ועיקר דרשא ועיקר קרא לאלמנה וגרושה אבל חלוצה כולה מלתא דרבנן וכששנה חלוצה בהדייהו להשוות' שלא יהיו לה מזונות ומדרבנן אבל לא דממעטא נמי מהך קרא ודוגמא כתב הרב המגיד בריש הל' אישות והתי\"ט ביבמות ומכאן למד הרב ז\"ל לשאר עריות דרבנן דפטור האדון ומאי דמייתי ראיה מהך קרא הוא לחייבי לאוין שהזכיר ולא חש לערב בכלל השניה כשם שלא חש תנא דמכילתא אלא המכוון לה שותה לדין והיינו דפריך שפיר גבי קנס דלא ממעיטא מולא תהיה לאשה וכ\"ת נימא כהתם דכל דתקון כעין דאורייתא תקון וכשם דאיסו' תורה אין קנס גם לזה איכא למימר דלא מסתבר לתקוני הכי שלא יהיה חוטא נשכר אלא לא יכנוס ויתן קנס וההיא גזרת הכתוב הוא א\"נ דלא תהוי כפרה אבל הכא לא חשו משא\"כ גבי מזונות אשת העבד דלעולם אין העבד משתכר ולא מפסי' ואדרבא כדי שלא תהיה עמו אינו ראוי שיפרנס' שאם יפרנסנ' אנו מחזיקין ידי ע\"ע בידים ובזה הפקיעו המזונות ובזה דברי הרב נוחין ואין אנו צריכין ליישוב מרן ז\"ל ובהל' נערה בתול' פ\"ה ה\"ה שכתב דאם האנוסה אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה הרי זה לא ישאינ' כו' שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו והוא לשון המשנ' בפרק אלו נערות אלא שלא הוזכרו במשנ' שניות ומ\"מ הדין אמת שהרי ביבמות דנ\"א אמרו ולו תהיה לאשה הראויה לו פרט אלמנ' לכ\"ג חלוצ' לכ\"ה וע\"כ דאגב נקטא וכדאמרן בההיא דעבד ומ\"מ הרי הזכירו אסור ד\"ס ג\"כ ופסק הרב מוכרח וראייתו שהביא עיקרו אחייבי לאוין ואגב נקטא שניה לאשמועינן איסורא וכמ\"ש בההיא דעבד ואין מקום לקושיית החר\"י הנז' לדברי הרב אלא לדברי מרן ז\"ל ודכוותא כתב מרן ז\"ל שם בההיא דאנוסה דאייתינן וז\"ל ומ\"ש רבינו ואפי' שניה כו' ק' כיון דמדאורייתא היא אשה הראויה לו כיון דמושמרתם וכו' מצאו חכמים מקום לאסור שניות שפיר א\"ל דשניה אמעיט' מולו תהיה לאשה כו' בלא תסור כו' ע\"כ והוא תימא דעל אותה סוגיא עצמה קאי וקאמר להך שנויא ואולי כל דברי מרן כאן ובה' עבדים הכונה דרך אסמכתא ור\"ל מה מצאו מקום לסומכם אקרא דפשט הלשון משמע דלפחות סמך יש במקרא מדערבינהו ולזה תירץ דכיון דיש להן סמך בלא תסור שפיר אסמכינהו אהני קראי אלא בההיא דקנס שפיר פרכינן דבשביל סמך כל דהו אין להפקיע זכות האנוסה ויהיה חוטא נשכר אבל למעט שלא ישאינ' שפיר ממעטא בדרך אסמכתא:
וראיתי עוד למרן דברים תמוהים לא זכיתי להבינם הלא המה שם בה' נערה בתולה פ\"ה דף י\"ד כתב הרב ז\"ל היתה מחייבי עשה או שניה וכיוצא בהן שאסורה מד\"ס בין התרו בו בין לא התרו בו חייב בקנס שאין כאן מלקות ע\"כ ומרן הביא הברייתא הנ\"ל וכתב דפסק רבינו כלישנא בתרא דאמר שניות חייבי לאוין ומ\"ש דוקא חייבי לאוין אבל חייבי עשה לא ועוד דאתיא כמ\"ד אין אדם לוקה ומשלם וכו' עש\"ב ותימא דאותה ברייתא אוקימנא לה ללישנא קמא כשמעון התימני וללישנ' בתרא כשמעון בן מנסיא ותרווייהו דלא כתנא דמתני' דהתם דתני קנס בחייבי כריתות וחייבי לאוין וכן מבואר שם בכולה סוגיא ע\"ש ואמרו מתני' דלא כהאי תנא ועיין בתוס' במיעוטי דנערה והרב ז\"ל פסק כתנא דמתני' ודלא כתרווייהו ומ\"ש עוד דללישנא בתרא לא אמעוט חייבי עשה ליתא דבפירוש אמרו בסוגיא מאי בינייהו חייבי עשה דלשמעון בן מסיא אמעוט דהא אין לקיימה ע\"ש ופשוט ומרן עצמו בלשון הנ\"ל דאנוס' דאייתינן לעיל כתב כן ותמה על הרב שכתב השניה וניחא ליה בחייבי עשה ע\"ש ובעיקר דין הרב אין פקפוק כלל שהוא פסק כתנא דמתני' דבכולהו אית קנס ואמר ר\"י בלא התרו בו אבל התרו בו לקי ולא משלם ולפיכך כל מקום שאין בו מציאות מלקות כגון חייבי עשה ושניות לעולם משלם קנס ודין הרב אמת ולית שייכות למה שהביא מרן כאן ופשוט ע\"כ מ\"כ:
והנה מלבד מה שדחה מרן לדעת רבינו דתנא תרי טעמי יהיב ונקט קרא דתחת אישך וה\"ה דהוה מצי למימר מטעם שאינו מנוקה מעון דהא ארוסה לא משכחת לה דשתיא אלא בבא עליה ארוס כי היכי דתקדום שכיבתו לבועל ואין זה מנוקה מעון עוד זאת יש ליישב לדעת רבינו דמש\"ה נקט תנא קרא דתחת אישך למעט ארוסה משום דמקרא דונקה האיש מעון ליכא הוכח' דעל סתם העון דזנות קפיד קרא אלא על עון שבא עליה בעלה בדרך דוקא הוא דקפיד דבהכי מיירי ענינא דקרא ולזה אתא קרא דתחת אישך למעט ארוסה ולגלויי אקרא דונקה האי" + ], + [ + "שורש דין השקאת סוטה\n מי \n שאין לו אשה הראויה לילד כו'. דברי מרן כ\"מ ז\"ל במה שכתב וז\"ל פרש\"י ז\"ל הרובא ילד בחור כמו רבייא כו' והיינו לומר שהוא ילד שעדיין אין לו אשה ובנים הא אם היו לו אשה אחרת ובנים שותה והכי אמרי' בירושלמי כו' דברים אלו אינן מובנים דמי לא ידע בכל אלה והברייתא תני הכי בהדייא ומה צורך לו לדקדק כן מדברי הירושלמי ועוד שהיה לו להביא דברי רש\"י שבפי' המשנה שפי' טעמא דכל אלו אסו' לקיימן למי שאין לו בנים שהרי ישראל נצטוו על פריה ורביה עכ\"ל ומוכח בהדייא דאם יש לו בנים או אשה הראוי' לבני' היתה שותה ולומר שהרב ז\"ל בא לדקדק מדברי רש\"י והירושלמי דאפי' באשה לחוד או בבנים לחוד היא שותה מלבד שאין זה במשמעות לשונו גם הי\"ל לדקדק כן מדברי רש\"י שבפי' המשנה כי שם מבואר דבחד מינייהו סגי ואולי כוונתו ז\"ל היתה לדקדק דלא בעינן שיהיו לו בנים או אשה בשעה שנשא עקרה וזקינה אלא כל שיש לו בשעת הקינוי והסתירה היתה שותה וזהו שדקדק הרב ז\"ל וכתב והיינו לומר שעדיין אין לו אשה ובנים כלומר שבשעת הקינוי עדיין הוא רובא שאין לו אשה ובנים הא אם היו לו בשעת הקינוי אפי' שבשע' שנשה את העקרה לא היו לו לא מפני שעבר איסורא דרבנן לא ישתה וכל זה דוחק ודברי הירוש' כבר ביאר הרב מ\"ל דמה שהוצרכו לו' מודים חכמים לר\"א שאם היו לו אשה ובנים היית' שותה לאפוקי ממה שפי' רבי' בפי' המשנה אתא והוא הנכון:
עוד שם היו לו בנים או אשה אחרת הראוי' לילד הר\"ז משק' אותה הנה הרב מ\"ל ז\"ל עמד מתמי' על מה שפירש רש\"י ז\"ל בפי' הסוגייא בדכ\"ב עלה דאותיבו לר\"ן מהברייתא ותירץ אנא דאמרי כי האי תנא דתנייא רשב\"א אומר איילונית לא שותה ולא נוטלת כתו' ופי' רש\"י אנא דאמרי כי האי תנא דאית ליה עקרה וזקנה שותות מדלא נקט אלא איילונית ונסיב לה מונקת' ונזרעה זרע ולא משום דאינה ראויה לקיימ' אלמא כר\"א ס\"ל דיכול לישא אחרת לפריה ורבי' ואפ\"ה איילונית לא עכ\"ל ותמה עליו הרב הנז' כי מי הגיד לו לרש\"י ז\"ל דרשב\"א ס\"ל כר\"א ולא כחכמי' דחלוק' זאת דקתני בבריית' דאיילונית או שותה או לא נוטלת כתובה בשיש לו אשה ובנים מיירי ועלה קאמר רשב\"א ז\"ל דאיילונית אף שיש לו אשה ובנים אינה שותה לפי שאין דרכה להזריע ובהכי ניחא דקתני להא דאיילונית בחלוק' בפ\"ע ולא תני לה בהדי עקרה וזקנה מפני שרשב\"א פליג עליו משא\"כ בעקרה וזקנ' דכ\"ע מודו בה דאם יש לו אשה ובנים היתה שותה לכ\"ע ואם לא היו לו אשה ובנים לא הייתה שותה לכ\"ע והיינו דאמרי' אמר לך ר\"ן אנא דאמרי כי האי תנא כלו' וחכמי' דמתני' ס\"ל כרשב\"א דאיילוני' לעולם אינה שותה אפי' יש לו אשה ובנים מטעם שאינה ראויה להזריע אלו דבריו ז\"ל:
והנה מה שכתב דהא דרשב\"א דאמר דאיילונית אינה שותה מקרא דונזרעה באיילונית שיש לו לבעל אשה ובנים קמיירי דבר ה' בפיהו אמת דעלה דקתני בברייתא גבי חלוקת דהרובא שנשא עקרה וזקנה ויש לו אשה ובנים וקתני בסיפא ואיילוני' או שותה או לא נוטלת כתוב' הוא דאתא רשב\"א לפלוגי ולומר דאיילונית לעולם אינה שותה והכי איתא בתוספתא בהדייא ברפ\"ה ממס' סוטה דמייתי להא דרשב\"א עלה דקתני התם המקנא לארוסתו כו' או שותה או לא נוטלת כתובה הרובא שנשא עקרה וזקנה ויש לו אשה ובנים או שותה או לא נוטלת כתובה כהנת ולויה כו' ועבד משוחרר ואיילונית או שותה או לא נוטלת כתובה רשב\"א אומר איילונית לא שותה ולא נוטלת כתו' שנאמר כו' ובתר הכי קתני אבל המקנא לארוס' כו' והרובא שנשא עקרה כו' ואין לו אשה ובנים לא שותה ולא נוטלת כתוב' ע\"כ מבואר בהדייא דרשב\"א איש לו אשה ובנים קאי וקאמר דאיילונית לעולם אינה שותה וא\"כ שפיר איכא למימר דחכמים דמתני' ס\"ל כרשב\"א ז\"ל וההכרח שהכריח רש\"י מדלא יהיב טעמא גבי איילונית משו' שאינ' ראויה לקיימה וגם מדלא נקט אלא איילונית אינו הכרח כלל דכיון דקאי איש לו אשה ובנים לא מצי למינקט אלא איילונית דוקא ומהאי טעמא דאינה ראויה להזריע ומ\"מ אפשר לומר דרש\"י ז\"ל מיאן בפי' זה ולומר דכי אמר ר\"ן אנא דאמרי כי הא תנא הוא לומר דחכמים דמתני' ס\"ל כרשב\"א דכיון דההיא דרשב\"א רבנן פליגי עליה וגם ר\"י ור\"ע חולקים עליו דרשב\"א דחיקא ליה טובא לרש\"י לומר דר\"ן מוקי לחכמים דמתני' כרשב\"א וכ\"ש דר\"ן גופיה לא קאמר הלכה כרשב\"א אלא סתמא דתלמוד' הוא דקאמר לה אמר לך ר\"נ אנא דאמרי כי האי תנא והוא דוחק לומר דר\"ן יסבור כוותיה דרשב\"א אחר דרבים פליגי עליה כי ע\"כ בחר לו רש\"י דרך לעצמו לומר דכי אמרי' אנא דאמרי כי האי תנא הכונ' לומ' אנא דאמרי דר\"א דמתני' מודה באיילונית אתי כרשב\"א וע\"ז הכריח רש\"י דרשב\"א ס\"ל כר\"א מדלא הזכיר אלא איילונית כו' ומיהו אין הכרח בזה כלל כאשר כתב הרב וכמבואר בדברי התוספתא כמדובר:
עוד כתב הרב משנה למלך ז\"ל וזה לשונו ולפי הנראה לי דרב נחמן כבר ידע דמלתא דרשב\"א במחלוקת היא שנוייה אלא דס\"ל דהלכתא כרשב\"א דפשטי' דקרא הכי משמע כו' וע\"כ אית לן למימר דר\"ן לפסק הלכה הוא דאתא דאי לא מי דחקו לפרושי מתני' כרשב\"א ואיילונית נשתנה דינה כו' ולפ\"ז אני תמיה על רבי' דפסק דאיילונית שותה כיון דר\"ן דהוא מאריה דתלמודא ס\"ל דהלכתא כרשב\"א ולא מצינו מי שיחלוק על ר\"ן בפסק זה למה לא ניפסוק כר\"ן וצ\"ע עכ\"ל וקושיא זו לא קשיא אלא לפי מה שפירש הרב בפשט הסוגיא דר\"ן דקאמר אבל באיילונית דינא הכי אינה שותה דאליבא דחכמים נמי אמרה למילתיה ולענין כשיהיו לו אשה ובנים אבל לפי מ\"ש רש\"י דר\"ן לא אמרה אלא לר\"א וההיא דרשב\"א אתי כר\"א אין מקום לקושייתו על דברי רבינו דר\"ן אזיל ומודה לענין הלכה דלית הלכתא כרשב\"א וחכמים דמתני' לא ס\"ל כרשב\"א אלא שהרב ז\"ל מאחר שדחה דברי רש\"י ז\"ל ולא הונח לו בפי' עמד מתמיה על דברי רבינו ז\"ל למה לא פסק כר\"ן ולדידי אף רבינו ז\"ל בשיטת רש\"י ז\"ל קאי דר\"ן לא אמרה למילתיה אלא אליבא דר\"א אבל לדעת חכמים אזיל ומודה דאיילונית שותה בשיש לו אשה ובנים דמהיכא תיתי לומר דר\"ן מוקי לחכמים כוותיה דרשב\"א דיחידאה היא ור\"י ור\"ע וחכמים דברייתא פליגי עליה ומפני שהוקשה לו לר\"ן במתני' דקאמר ר\"א דאיילו' שותה ואילו בברייתא קאמר רשב\"א בנו דאינ' שותה ודחיקא ליה מימר דרשב\"א יחלוק על סברת אביו לזה אתא ופירש דאף ר\"א מודה באיילונית דאינה שותה דהשתא קאי בשיטת רשב\"א בנו אבל לענין הלכה ודאי לא קי\"ל כוותיה ואל תשיבני דר\"א דמתני' הוא ר' אליעזר ולא ר' אלעזר שבגי' התוס' וברוב הגירסאות כתוב במתני' ר' אלעזר שהוא ר' אלעזר אביו של רשב\"א:
ובהכי ניחא מה שהוקשה לו להרב מ\"ל ז\"ל עוד בד\"ה ודע על דברי רבינו שבפי' המשנה שפירש דחכמים ס\"ל כרשב\"א דקרא דונזרעה למעוטי מי שאינה ראויה להזריע ור\"א ס\"ל כחכמים דרשב\"א וכר\"י ור\"ע יע\"ש ולפי דרכו צ\"ל דר\"ן סובר דאף ר\"א דריש לקרא כרשב\"א אלא דר\"א ס\"ל דלא ממעט מקרא אלא איילונית דוקא דלעולם אינה בת הריון אבל זקינ' ועקרה לא ממעט וחכמים ס\"ל דאף עקרה וזקנה ממעיט והק' עליו מהברייתא דאיכא מאן דס\"ל דלא ממעיט מקרא דונזרעה שום דבר ואיכא למימר דר\"א הכי ס\"ל ומנא ליה לר\"ן דר\"א מודה בדרשת דונזרעה למעוטי איילונית מהא וע\"ז תירץ אנא דאמרי כי האי תנא כו' ותמה ע\"ז הרב מ\"ל דלפי פירוש זה אכתי מה תירץ ר\"ן אנא דאמרי כרשב\"א דכיון דע\"כ איכא תנא דלא דריש לקרא דונזרעה למיעוטא מי דחקו לר\"ן לומר דר\"א אזיל בשיטת רשב\"א אימא דר\"א אית ליה כתנא דברייתא דאינו ממעט מקרא דונזרעה שום דבר כו' אלו דבריו יע\"ש, ועפ\"י האמור ניחא דר\"ן אתא למימר דר\"א ורשב\"א בנו בשיט' אחת קיימי ואי ר\"א פליג במתני' אף באיילונית הנה רשב\"א חולק על סברת אביו ולכך הוצרך לומר דבאיילונית כ\"ע ל\"פ כנלע\"ד ומה שפירש רבינו בפירוש המשנה דר\"א פליג אף אאיילונית וזה דלא כר\"ן הא ל\"ק דכיון דלא נ\"מ מידי לענין הלכה דאין הלכה כר\"א לא דק לפרש מלתיה דר\"א כוותיה דר\"ן דמודה ר\"א באיילונית כמובן:
עוד הוקשה לו להרב הנז' לדברי רבינו שבפירוש המשנה דאיך יתכן שחכמים ימעטו זקנה ועקרה מקרא דונזרעה והרי גבי יבום דכתיב אשה כי תלד לא ממעטינן אלא איילונית דוק' ולא נחה דעתי בתירוץ הרב ז\"ל גם הרב לח\"מ ברפ\"א מה' יבום כתב דרבינו אית ליה הטעם שכתב הרב הנמק\"י דעקרות וזקנות ראוייות להוליד קרינן בהו יע\"ש, כי על כן נלע\"ד דשאני הכא דשינה הכתוב לומר ונזרעה זרע דמשמע שהיא ראוי' עדיין להזריע פעמים שלש וגם מתיבת ונזרע' משמע שכב' נזרעה מעיקרא ולכן ממעיטו עקרות וזקנות שאינן מזריעות והולכות וגם לא נזרע מעיקרא אעקרות, ובהכי ניחא אותה ברייתא שהביאו בירושלמי דממעט עקרה וזקנ' מקרא דונזרעה דלא תיקשי לדברי הנ\"י ז\"ל שכתב דעקרו' וזקנות ראויות להזריע שהרי ראינו כמה זקנות נפקדו כו' דהבריי' הלזו ממעט להו מכפל ונזרעה זרע כאמור, ומ\"ש עוד הרב הנז' דבירושלמי איתא כדברי רבינו בפי' המשנה כו' דברי הירושלמי הללו כבר הביא אותם הרב ז\"ל בתחילת דבריו וכתב דאפ\"ה לענין פי' המשנה אין הירושלמי מפרש כפי' רבינו ולכן אמרו מודים חכמים לר\"א שאם היו לו אשה ובנים שהיתה שותה ולא ידעתי מה שכתב כאן דמ\"מ למדנו שדברי רבינו הם עפ\"י הירושלמי דא\"כ איך אמרו מודים חכמים לר\"א בהיו לו בנים שהי' שותה כיון דטעמא דידהו משום שאינן ראויות להזריע:
ובעיקר דין זה דאשה זקנה ועקרה ואיילונית שאינן שותות הוקשה לו להרב ז\"ל מ\"ש דגבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו קי\"ל דשותו' דראויות לאישות קרינן בהו משום דיכול לגרשה ולהחזירה לאחר זמן והכא נמי הרי בידו לקיימה שישא אשה בת בני' וכתב הרב ז\"ל דכפי מ\"ש התוס' בפ' החולץ דל\"ו דמדתנן יכול הוא להפרישה ולא קתני להוציאה משמע דלא בעיא גט והטעם דכיון דאסורא ליה מדאורייתא משום סוטה לא בעיא גט וכ\"כ שם הרא\"ש ז\"ל והוסיף עוד טעם דמאיסא ליה שהרי קנא לה ונסתרה וא\"כ יש לחלק דשאני התם גבי מעוברת ומניקת דחשיבא ראויה לאישות דהא לא מיחסרא שום דבר אלא הפרשה אבל זקנה ועקרה כופין אותו להוציא עד שיקח אחרת וכל זמן שאינו לוקח אחרת אינה ראויה לאישות עכ\"ל ולא זכיתי להבין כונ' הרב ז\"ל בזה דכיון דגבי מעוברת ומנקת חבירו משום דקנא לה ונסתרה הוא דלא בעייא גט אי משום דאסירא ליה מדאו' או משום דמאיסא ליה כדברי הרא\"ש ז\"ל א\"כ מה\"ט נמי גבי זקנה ועקרה ואיילוני' כל שקנא לה ונסתרה לא בעייא גט דאיכא להני טעמי דהתוס' והרא\"ש והא דאמרי' בפ' המדיר דע\"ז דנשא עקרה וזקנה כופין אותו להוציא עד שיקח אשה הראויה היינו דוקא בדליכא עליה איסורא דומיא דמעוברת ומנקת כל דליכא עליה איסורא כופין אותו להוציא ובדאיכא עליה איסורא הוא שכתבו התוספ' והרא\"ש דאין כופין אותו להוציא ודעת הרב ז\"ל בדבר זה שגבה ממני:
ולעיקר הקושי' נלע\"ד דשנייא היא חלוק' מעוברת חבירו מנשא אשה עקרה וזקנה דבנשא אשה עקרה וזקנה כיון דסמיה בידיה בשע' הקינוי והסתירה לישא אשה הראויה לו והוא אינו נושא לא סמכינן אמה שיש בידו לישא אשה בת בנים שאם הדבר בידו ישא אותה עכשיו בעת הקינוי וישקנה לאשה העקרה וזקנה כדינה ואם אין הדבר בידו עכשיו אמרינן גם לאח' זמן לא יהיה בידו משא\"כ בדין המעוברת והמנקת דתלוי הדבר בזמן שיעבור כ\"ד חדש ואח\"ך תהיה מותרת לו ועכשיו אין הזמן בידו ודאי דשרינן ליה להשקותה עכשיו משו' טעמא דבידו להפרישה ולהחזירה לאחר זמן, ומה דלא אמרינן שימתי' עד שיעבור זמן היניקה ואח\"ך תשקה אות' משום דמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה ועוד דחשו שמא ימו' הבעל או האשה כנלע\"ד נכון:
וכתב עוד בד\"ה ודע דיש עוד קצת נשים דאיכא איסור בלקיחתן כו' דהקטלנית לא הוזכרה במשנה ולדעת רבינו דס\"ל דהקטלנית אין כופין אותו להוציא פשיטא דשותה שהרי לא אמרו כאן דאינה שותה אלא במי שכופין אותו להוציא ואף למ\"ד דגם בקטלנית כופין נראה דהכא שותה דכיון דאין איסורא כי אם משום סכנה ראויה לאישות קרינן בה שהוא רוצה לחבול בעצמו עכ\"ל, ולא ידעתי איך מפשט פשיטא ליה להרב ז\"ל דאף למ\"ד דכופין בקטלנית להוציא דהכא שותה משום שהוא רוצה לחבול בעצמו והלא הרא\"ש בר\"פ נערה שנתפתתה הוא מכת הסוברים דכופין אותו להוציא ותלה הטע' דכשם שב\"ד מצווין להפריש האדם מאיסור כך חייבים למונעו שלא יפשע בעצמו כמ\"ש הטור בא\"ה סי' ט' וכתב מרן ב\"י בשם הריטב\"א דאיכא עליה איסורא דשופך דם האדם ומנדין אותו עד שיגרש ואיך יתכן שיהיה האשה הזאת ראויה לשתות לדעת הנהו רבוותא ז\"ל ולענין יבום ראיתי למרן החביב בא\"ה סי' קע\"ד כתב דפלוגתא דרבוותא היא ודעת הרא\"ם ז\"ל דקטלנית מתייבמת לכתחילה אפי' לדעת הרא\"ש ז\"ל עיין בתשו' ח\"א סי' ב\"ך אבל הרד\"ך בבית שני חדר י\"ג כתב דלדעת הרא\"ש ז\"ל חולצת ולא מתיבמת ועיין בתשובות הרב צבי סימן א' יעויין שם:
ודע שיש עוד אשה אחרת שאסור לקחתה וכופין אותו להוציאה והוא הנטען על האשה דאיכ' עדים שראו דבר מכוער שאסורה לנטען ואם נשאת תצא כל דלית לה בנים הימנו כדאיתא ביבמות דכ\"ד ופסקו הטור והש\"ע בא\"ה סי' י\"א, ויש להסתפק בהכונס את היבמה ונמצא מעוברת שמפרישין אותן וממתינין לה אם הפילה יחזור ויקיים ואם ילדה ולד של קיימא תצא ממנו כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' יבום אם יכול להשקותה בזמן ההפרשה כיון דאינה צריכה גט, והדבר מבואר דכיון דרוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוטן מפילות כדאיתא בפ' האשה בתרא אזלינן בתר רובא והרי היא ערוה עליו ואינו יכול להשקותה ועיין בפי\"א מה' גרושין הל' כ\"ג וכ\"ד בהשגת הראב\"ד ז\"ל ועיין בס' בני דוד ז\"ל שם:
ויש להסתפק גבי עשה דולו תהיה לאשה דכתי' גבי אונס ומפתה אי אנס נערה שנתארסה לג' ומתו דהוחזקה קטלנית כמ\"ש מרן ב\"י בא\"ה ס\"ט אי מחייב בעשה זה דולו תהיה לאשה ולדעת הרא\"ם ז\"ל שכתב גבי יבום דמתיבמת לכתחילה אפי' לדעת הרא\"ש מפש' פשיטא לי דמחייב בעשה זה אך לדעת הרד\"ך ז\"ל יש להסתפק ואף לדעת הרא\"ם אפשר דדוקא גבי יבום שאין בידה למאן מחייב ליבמה אבל בעשה דאונס דאי אמרה לא בעינ' ליתיה לעשה כלל אפשר דבקטלנית לא מחייב וכעת הדב' צריך תלמוד, וכמו כן יש להסתפק באונס נערה והיא עקרה ששתת' כוס של עיקרין דמדרבנן אינו יכול לישא עקר' וכופין אותו להוציא או ישא אשה אחרת אי בנערה זו כופין אותו לישא אשה אחרת עליה או לא ובה' נערה עמדתי על זה יע\"ש:
ונסתפק הרב ז\"ל בכהן שנשא מעוברת חבירו ומנקת חבירו לדע' רבינו דס\"ל דר\"מ דאס' במעוב' חבירו ומנקת הוא משום דבעל בעילה אסורה וחכמים דשרו הוא מטעם דכיון דאינה אסורה עליו לעול' דיכול להחזירה לאחר זמן אין זה בכלל ביאה אסור' לפ\"ז בכהן דאינו יכול להחזירה לעולם דאחר שמוציאה בגט הרי היא גרושה ואסורה לו מי נימא דאין יכול להשקות' או דילמא כיון שאין איסורו אלא מחמת הגט הרי אין כאן ביאה אסורה ויכול להשקות' ואף שהתוס' ז\"ל מפשט פשיטא להו גבי כהן דאינו יכול להשקותה היינו משום דסביר' להו דטעמא דמעוברת ומנקת משום דבעינן ראויה לאישות אבל לדעת רבינו דטעמא משום דבעל ביאה אסור' ספוקי מספ\"ל ע\"כ ת\"ד יע\"ש, ולכאורה קשיא לי בדברי התו' דמפשט פשיטא להו גבי כהן דאינו יכול להשקותה משום דלגבי דידיה אינה ראויה לאישות לעולם דאמאי אינה ראויה הא משכחת לה שיהא ראויה לו לאחר כ\"ד חדשים כגון שמגרש אותה על תנאי שלא יעשה כך וכך אחר כ\"ד חדש או ע\"מ שיעשה ובבא הזמן ההוא יבטל תנאו ותהיה מותרת לו שהרי גט על תנאי אינו פוסל לכהונה כדאיתא בפ' הזורק דפ\"א ופסקו הטור ומרן בש\"ע בא\"ה סימן ו' ואפי' לכתחילה מגרש על תנאי כמ\"ש מרן שם בשם הרא\"ש כלל מ\"ה סי' כ\"ד ויש לי ראיה מהסוגייא שבפ\"ק דיומא גבי כ\"ג יע\"ש וכיון שכן הרי גבי כהן נמי סמי בידיה להחזירה בכה\"ג ולמה זה סגרו הדלת לומר דגבי כהן אסו' אף לרבנן להשקותה מטעמא דבעיא גט:
ואחר התבוננות נראה דלא ק\"מ דודאי גט כזה אינו מועיל דכיון דקנס קנסו אותו חכמים למי שעבר ונשא מעוברת חבירו שיוציאנה בגט משום חשש שמא יבא עלי' אם מועיל גט על תנאי כזה שבידו לבטל הגט למפרע אכתי לא הועילו חכמים בתקנת' דעכשיו יבא עליה והוא סומך על ביטול התנאי, וראיה לדבר שהרי בר\"פ החולץ דל\"ז קמבעיא לן גבי כהן מי עבוד רבנן תקנתא שלא להוציאה בגט ותסגי בהפרשה בעלמ' כיון דלא מצי מהדר לה ואסיקנא דלא עבוד רבנן תקנת' ומוציא' בגט והשתא אם איתא דגט על תנאי מועיל הא איכא תקנתא גבי כהן בכה\"ג אלא ודאי דלא מהני האי תקנתא כדבר האמור ומ\"מ אכתי קשה דכיון דכשברח למקום רחוק והרחיק נדוד עד מקום שאינו יכול לחזור תוך כ\"ד חדשים אין צריך להוציא כמ\"ש רבינו בספי\"א והטור ומרן בסס\"י י\"ג א\"כ הרי ראויה לאישות היא אף לכהן דמ\"ש מגט לישראל דכיון דיכול להחזירה אחר כ\"ד חדש ראויה לאישו' קרינן בה עכשיו לחכמים דפליגי אר\"מ וה\"נ לכהן סמי בידיה לברוח למקום רחוק וערוקיה מסתייה ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דהתוס' ז\"ל דמפשט פשיטא להו גבי כהן דאינו יכול להשקותה היינו משום דס\"ל כדעת הראב\"ד ז\"ל שכתב ה\"ה ז\"ל בספי\"א מה' גירושין דאפילו ברח כופין אותו להוציא אבל לדעת רבינו דס\"ל דבברח אין כופין אותו להוציא ראויה לכהן היא לעולם ויכול להשקותה מהאי טעמא ובכן נפשט ספקו של הרב ז\"ל:
עוד עמד מתמיה הרב ז\"ל בד\"ה ודע על דברי רבינו דמשמע ליה דטעמא דמי שאין לו אשה ובנים ונשא עקרה וזקנה ואיילונית דאינו משקה אותן הוא משום דבעל בעילה אסורה דא\"כ כשהיה לו אשה ובנים ומתו בין קנוי לסתירה אמאי משקה אותה מפני שנראית לשתות בשעת קנוי וכי נראית לשתות מאי הוי הא בא עליה בעלה בדרך נמי נראית לשתות בשעת קנוי ואפי\"ה אינה שותה משום דבעל בעילה אסורה ובתחילה עלה על דעת הרב ז\"ל לומר דאף רבינו אזיל ומודה דטעמא דהני נשי דאינן שותות הוא משום שאינן ראויות לאישות ושוב לא נחה דעתו בזה משום דק\"ל מהיכן הוציאו רז\"ל דין זה דאם מקרא דכי תשטה אשתו קרא למאי אתא אי לאלמנה לכ\"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט הנהו תיפוק ליה דאינו מנוקה מעון ואפי' שלא היתה נשואה לו ולו' דהני תקנת חכמים נינהו גם בזה לא נחה דעתו דמה ראו חכמים לתקן תקנה זו לעקור מצות שתייה שהיא מן התור' ועוד שמדברי רבינו ז\"ל שנתן טעם גבי מעוברת חבירו שאין כאן עבירה משמע דבעקרה וזקנה טעמא דידהו דאינן שותות הוא משום ליתא דעבירה היא דבא ביאה אסורה וכיון שכן הדרא קו' לדוכתא והניח דבריו בצ\"ע:
ולע\"ד דברי רבינו יכולים אנו ליישב אותם עפ\"י מה שצדד הרב לומר דס\"ל דטעמא דהני נשי דאינן שותות הוא משום שאינן ראויות לאישות ומה שהוקשה לו להרב ז\"ל דא\"כ עיקר קרא למאי אתא אי לאלמנה לכ\"ג כו' הנהו ת\"ל דאינו מנוקה מעון אין כאן קושיא דאיכא למימ' דקרא אצטריך לאלמנה לכ\"ג וגרוש' וחלוצה לכהן הדיוט שנפלו להו ליבום דמן התורה ביאה ראשונה מותרת להם דאתי עשה דיבום ודחי ל\"ת דאלמנה וגרוש' כדאיתא בפ' כיצד ד\"ך ופסקו רבינו בפ\"ו מהלכות יבום וחליצה הל' יו\"ד ואחר ביאה ראשונה שוב אינן ראויות לאישות מן התורה דנמצא דאין כאן ביאה אסורה ולית לן למעוטינהו אלא מפני הטעם שאינן ראויות לאישות וכבר כתבנו זה לעיל הל' ח' יע\"ש וא\"נ י\"ל דעיקר קרא אצטריך למי שנעשה כרות שפכה אחר שנשאה ובשע' השקא' הוא דאסורה עליו דהשתא אינה ראויה לאישות מדאוריי' וליכ' טעמא דאינו מנוקה מעון וא\"נ אפש' לומר דמדרבנן הוא דאסרו להני נשי ומה שהוקשה לו להרב ז\"ל דמה ראו לתקן חז\"ל תקנה זו לעקור מצוה מן התורה יש לומ' דטעמא רבה מצאו בדבר שהרי לא אמרה תורה שתמחה שמו ית' כביכול על המים אלא לשים שלו' בין איש לאשתו כדאמרי' בעלמא בכל דוכת' וכל שאין כאן שלום שהרי אינן ראויות לאישות למה זה ימחה שמו בלא הועיל ואין כאן שלום:
ומה שהוקשה לו להרב ז\"ל ממ\"ש רבינו גבי מעוברת דשותה מפני שאין כאן עביר' ומשמע דעקר' וזקנה טעמא דידהו משום עביר' לזה אפשר לדחו' דטעמא דאין כאן עבירה שכתב רבינו היינו מטעמא שאין איסורה מחמת עצמה אלא דבר אחר גרמה לה וא\"כ אפשר דה\"ה לעקרה וזקנה ואיילונית דאין כאן עביר' אלא עיק' טעמן שאינן שותות הוא מפני שאינן ראויות לאישות, וכן מורה לשון רבינו דנקט לעקרה זקנה ואיילונית בהל' יו\"ד ולא כלל אותן בהדי הנך נשים שכתב לעיל מזה דטעמא דידהו משום ביאה אסור' אלא יחד אותן בפני עצמן ומשמע דהיינו משום דהני טעמא דידהו משום שאינן ראויות לאישות הוא ולא מטעמא דהנך דלעיל ודוק ואף שבפי' המשנה משמע דס\"ל דטעמא דהנך נשי הוא משום דבא ביאה אסור' אפשר לומר שבחבורו חזר בו והיינו משום ההיא דירושלמי שחלקו בהן בין יש לו בנים בשעת קנוי לאין לו דזה מורה דטעמא דידהו משום שאינן ראויות לאישות הן וא\"נ אפשר לומר דרבינו ס\"ל דטעמא דהנך נשים משום דבא ביאה אסורה מדבריהם הוא דאינן שותות:
והחילוק הזה שחילק בהל' י\"א בין היו לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה דכיון דנראית לשתות משקה אותה ואי טעמא הוא משום בא ביאה אסורה כי נראית לשתות מאי הוי כמו שהוקשה הרב ז\"ל יש ליישב דמיירי רבינו בשלא בא ביאה אסורה אחר שמתו כגון שלא בא עליה עוד והוא נאמן על עצמו כמ\"ש הרב לעיל בהל' ח' ד\"ה וראיתי להרא\"ש יע\"ש וכן מ\"ש עוד רבינו שאם לא היו לו בנים ולא אשה הראוי' לילד ונולד לו בן מגרושה בין קינוי לסתירה כבר נדחי' האיילו' מלשתות ודקדק הרב דדוקא כשנולד לו בין קינוי לסתירה לא מהני אבל אם נולד לו קודם קינוי יכול הוא להשקותה אע\"פ שקדמה העבירה לקינוי כו' גם זה יש לישב דמיירי בכה\"ג שנולד לו קודם קינוי באופן שלא היה שם ביאה אסורה כגון שכשנשאה לאיילונית היה לו אשה אחרת ואחר שגרשה לאחרת שוב לא בא על האיילונית ובשעת שקנא אותה היה בשעת התר' עמה וכל זה יש במשמע דברי רבי' אף כי לא ימלט מן הדוחק קצת כן נראה לע\"ד:" + ], + [], + [ + "כל \n אשה שהיה לה קינוי כו' בין שלא רצה בעלה להשקותה כו' הרי היא אסורה ע\"ז שנתיחדה כו'. עיין במה שהק' הרב מ\"ל על שם הרב חלקת מחוקק דכשלא רצה בעלה להשקותה למה זה תהיה אסורה לבועל כיון שהיא צווחת ואומרת דטהו' היא והוא אינו רוצה להשקות' אף דהרשות בידו לאוסרה על עצמו מ\"מ אינו יכול לאוסרה על הנחשד כיון שהן טועני' בריא כו' מלבד מ\"ש הרב מ\"ל דדבר זה היא סוגי' ערוכה בפ' האשה רבא דצ\"ה דאתמר בהדיא דבאמר הבעל איני משקה אותה מיד היא נאסרת על הבועל יע\"ש עוד זאת לא אדע שכו'ל דברי הרב ח\"מ הללו דלפי דבריו אם הבעל אינו רוצה להשקות' מפני שמאמינ' שלא נטמאה ואינו רוצה שתתבזה אשתו בשתיית מי סוטה אף הבעל עצמו מותר בה כיון שהיא טוענת בריא שלא נטמאת והבעל ג\"כ מאמינ' והא ודאי ליתא דהא סתמא קתני מתניתין דכל שבעלה אינו רוצה להשקות' אפילו שמה שאינו רוצ' להשקות' הוא מפני שמאמין לדבריה שלא נטמאה אפי\"ה אסור' לביאה ואסור' לאכול בתרומה והטעם ודאי כמ\"ש הרמ\"ל והרב ב\"ש וברור:
עוד שם מפי \n השמועה למדו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. עיין במ\"ש הרמ\"ל בפ\"א מהל' אישות הל' ח' ובמה שעמדתי על דבריו שם ככתוב בחידושי שם יע\"ש ומ\"ש עוד הרמ\"ל ז\"ל דאשת ישראל שנארסה כשם שמותרת לבעל כך מותרת לבועל והביא דברי התוס' בשבת דכ\"ו וסוגיא דפ\"ק דכתובות ודברי הירושל' שהביאו התוס' בסוטה ר\"פ כשם כו' הנה דברים כהויתן עלו ובאו בספר בית שמואל ר\"ס י\"א ע\"ש ושמעתי מביאין ראיה מש\"ס דידן דמותרת לבועל ממ\"ש בסנהדרין פ' אין בודקין דמ\"א ע\"א והא יכולין לומר לאוסר' על בועלה שני באנו ומשנינן שזינתה מבועל ראשון א\"נ שזינתה מקרוביה כו' והשתא אם איתא דכשהיא באונס והוא מזיד אסו' לבועל מאי קושיא לימא אם איתא דלאוסרה על בועל שני באתם למה לכם להעיד שזינתה ברצון הרי יכולין הייתם אתם להעיד שזינתה באונס ומדהעדתם שזינתה ברצון ודאי דלהורגה באתם אלא ודאי משמע דכל שהיא באונס מות' לבועל ולהכי צריכין להעיד שזינתה ברצון, ולע\"ד יש לדחות דלעולם אסור' לבועל אפילו שהיא באונס אלא משו' דלאו כ\"ע דינא גמירי ויכולין לטעון דמשום דלא ידעו שאסור' לבועל להכי העידו שזינתה ברצון לזה הוצרכו לשנויי כשזינתה מבועל ראשון או מקרובותיה דהאי מלתא כ\"ע ידעי:
ולפק\"ד זה שכתבו דמדברי הירושלמי משמע דפליג אתלמודא דידן וס\"ל דכל שהבועל מזיד אף שהיא שוגגת אסור' לבועל לבבי לא כן יחשוב דאפשר דהא והא איתא ותלמודא דידן קאמר דמעיקר דינא מותרת לבועל וליכא איסורא דונטמא' אלא כשאסור' לבעל אבל מדרבנן מיהא איכא איסורא משום קנסא דקנסו ליה לאונס אותה שלא יהא חוטא נשכר והיינו דקאמר בירוש' אפשר לומר מזיד בה ואת אמרת דבין כו' כלומר דלכתחילה ודאי אין להתירה לאונס הזה כל שכיוין לבא עליה באיסור ומצינו להרב הלכות גדולות וכל הראשונים גבי יבמה שקבלה קידושין שאמרו דמותרת ליבם ותנשא לו ליבם אחר שמגרש אותה המקדש אבל למקדש עצמו אסירא לעולם משום קנסא וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בפרק האשה רבה דצ\"ב והטור בא\"ה סי' קנ\"א יע\"ש ובכן מה שסיימו בירוש' ואמרו ומנין שהדבר תלוי בה שנאמר לטמאה בה כו' לא פליג ארישא וכמו שרצה לפרש הרב ז\"ל אלא רישא מיירי באיסור דרבנן ומשום קנסא וסיפא מיירי מעיקר דינא דאורייתא מדכתיב לטמאה בה איברא דבלא\"ה דברי הירוש' נוחים הם דבסיפא מיירי לענין לאוסרה לבעל דהדבר תלוי בה שאם היא מזידה אסור' ואם היא שוגגת מותרת ומה שהוק' לו להרב מ\"ל דא\"כ למה לי קרא דלטמא' בה דתיפיק לי מקרא דוהיא לא נתפסה אפשר לו' דמקרא דוהיא לא נתפסה לא שמענו אלא לענין כשהיא אנוסה אבל כשהיא שוגגת דקרובה למזיד לא שמענו מהאי קרא ולהכי מייתי קרא דלטמאה בה וראיה לדבר דיש חילוק ביניהם שהרי רבינו לקמן בסוף פ\"ג הביא ב' כתובים לענין אנוסה ושוגגת שאין המים בודקים אותה וזה ברור ועיין עוד במ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל ועיין להרב בנימין זאב בסי' ק\"ל הביא דבריו מרן החביב ז\"ל בכנה\"ג א\"ח סי' שי\"ח שכתב בהדייא שאין לדמות אונס לשוגג יע\"ש:
וראיתי להרב ז\"ל שנסתפק באשת כהן שנאנסה אם היא מותרת לבועל כיון שאסרה לבעלה והביא דברי הרב בית שמואל שיחס דין זה בכוונת דברי הרב המפה במ\"ש בסי' י\"א וז\"ל וה\"ה אם נאסרה בשבילו לבעלה אסורה לו שכוונתו לומר דאשת כהן שנאנסה אסורה לבועל ולא נחה דעת הרב ז\"ל בזה יע\"ש ולע\"ד נר' שהרב המפה כיוין בזה למ\"ש הוא עצמו לקמן בסי' ט\"ו סכ\"ח על שם הרב תה\"ד ז\"ל דמי שבא על אחות אשתו בזנות ואסרה לבעל' אסורה לו ג\"כ לאחר מיתת אשתו אף על פי שכבר היתה אסורה לו בשעת שזינת' עמו משו' אחו' אשתו ולא אמרינן הואיל ואסורה לו עכשיו בשעת זנות משום איסור אחו' אשתו לא קרינן בה ונטמאה כדאיתא בפ' ארוסה דכ\"ו גבי שאר עריות דשאני אחות אשה דכיון דיש לה היתר לאחר מיתת אשתו קרינן בה ונטמאה לאוסרה לבועל וזו היתה כונת הרב המפה בדין זה לע\"ד:
איברא שבעיקר דברי הרב תה\"ד ז\"ל יש לדקדק מההיא דפ' המגרש דפ\"א ע\"א דקמבעי' לן התם במגרש לאשתו חוץ מבעל אחותה מהו השתא מיהא לא חזייא ליה או דילמא זמנין דמתה אחותה וחזי' ליה ולא אפשיטא ולפי דברי הרב תה\"ד קשה דמ\"ש מקרא דונטמאה דקפיד רחמנא אזמנין דמתה אחותה וי\"ל דשניא היא ההיא דסוטה דקנס הוא על שאסרה לבעלה משא\"כ גבי כריתות דגט דלא קפיד רחמנא בכריתו' לזמנין דמת ועוד אפשר לומר שכיוין הרב למ\"ש בירושלמי הלז שהביא הרב מ\"ל דכשהאשה מזידה והבועל שוגג אסורה לבועל כיון שעל ידו נאסרה לבעלה וזה ג\"כ נכון ועיין עוד בא\"ה ר\"ס קנ\"ט והנכון לענ\"ד שכיוין הרב המפה בזה למה שנתבאר בסי' קט\"ו ס\"ז שאם הבעל ראה את אשתו שזינת' וכן אם הגידו עליה קרובים או עד אחד ודעתו של בעל סומכת עליהם דאסורה לו יע\"ש דבכל אלו כיון שנאסרה לבעל וחייב להוציאה אסורה נמי לבועל ותמהני על הרב בית שמואל והרב מ\"ל ז\"ל שלא מצאו פתח פתוח בפירוש דברי המפה ודברים אלו ברורים אצלי ועיין בס' אורים גדולים דמ\"ה ע\"ב למוד קכ\"ו:
עוד ראיתי להרב מ\"ל ז\"ל שהביא דברי הנמקי ז\"ל בההיא דשומר' יבם שזינתה שכת' דאע\"ג דמותר' ליבם אסורה לבועל משו' קנס ורצ' ללמוד מדבריו דאשת כהן שנאנס' אסור' לבועל משום קנס אלא שעמד מתמיה בדבריו היכן מצא בתלמוד גזירה כזו יע\"ש ולא ידעתי למה זה תלה תלונותיו על דברי הרב הנמקי ז\"ל הללו דעדיפא מינה כתב לעיל מזה ע\"ש הריטב\"א וכל הראשוני' דשומר' יבם שקבלה קדושין מאחר אסורה למקדש עולמית וכמ\"ש לעיל כ\"ש בשזינתה דעבדא איסורא טפי וכבר הרמב\"ן הביא דבריו ה\"ה בפ\"ב מה' יבום די\"ט הוק' לו בדברי הראשו' הנז' מעין קו' הרב ז\"ל מיהו חזר והודה לדבריהם ז\"ל ואין ספק שדברי הרב הנמק\"י הללו מדברי הראשונים הנז' לימדם במכל דכן ואולי הרב ז\"ל משמע ליה דיבמה שנתקדשה מגרשתה נתן מפני שכל עוד שלא קבלה גט מהמקדש נאסרה ליבם ודמי טפי למי שהלכה בעלה למ\"ה ועמדה ונשאת דמפני שנאסרה לבעל אסורה לבועל ואע\"פ דשאני התם שנאסרה לבעל לעולם מ\"מ כיון דהכא נמי נאסרה לו זמן מה לא חלקו אבל בשזינתה עם אחר שלא נאסרה לו כלל איכא למימר דאינה אסורה לבועל כלל ומ\"מ זה שרצה ללמוד מדברי הרב הנמק\"י דאשת כהן שנאסרה אסורה לבועל אין דמיונו עולה יפה דשאני יבמה שזינתה שהיא עצמה כיונה לעבור על האיסור במזיד ולכך קנסו אותה אבל באש' כהן שנאנסה מי יימר דקנסינן לה שלא תנשא לבועל כיון שהיא לא עברה על האיסור וזה ברור אצלי ועיין בס' אורים גדולים דמ\"ה ע\"ב למוד קכ\"ו וקכ\"ז ועיין בס' מוצל מאש שבס\"ס אש דת סימן מ\"ו שנסתפק בבא על אשת איש ואח\"כ נודע שבשעה שבא עליה זה כבר מת בעלה אם נאסרה לבועל והביא דברי הרב הנמק\"י הללו וחילק ביניהם יע\"ש ולע\"ד יש להוכיח כן ממ\"ש רבינו בפי\"ב מה' נדרים הל' ח\"י גבי נדרה והפר לה האב או הבעל והיא לא ידעה ועברה על נדרה ועל שבועתה בזדון כו' מכין אותה מ\"מ מפני שנתכוונה לאיסור עכ\"ל ה\"נ קונסין אותה כמובן:
ועיין בתשובות מוהר\"א ששון סימן קצ\"ז שנסתפק על אשת איש שבאו עליה שני בועלים אי נאסרה לבועל שני כיון שכבר היא אסורה לבעל משעה שבא עליה הבועל ראשון ועיין בס' מ\"ל בפ\"ב מה' סוטה הי\"ב ד\"ה נמצא מה שציין הר' המגיה ע\"ז שם יע\"ש ובדברי הרב מוהר\"א ששון יש להסתפק ג\"כ בבא על אשת איש קטנה הראויה למאן וכתב רבינו בפ\"ג מהל' א\"ב הל' ב' שלא נאסרה לבעלה אם היא מותרת לכהן ועיין להתוס' ביבמות פ' כיצד דכ\"ד ע\"ב גבי הא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא שכתבו התוס' שם אר\"ת דתצא מן הרוכל קאמר דלבעלה היא מותרת יע\"ש ועיין בדבריהם שם דל\"ו ע\"א ד\"ה אעפ\"י שכתבו בסוף דבריהם וז\"ל ומיהו גבי בועל אע\"ג דלא כתיב בה לא נתפסה יש לחלק בין אונס לרצון באשת ישראל דסברא הוא דלא נאסרה על הבועל אלא כשנאסרה לבעל עכ\"ל והך דרוכל קשה לדבריהם לכאורה וי\"ל דההיא דרוכל מדבריהם הוא דאסורה ודברי התוס' מדאורייתא ומ\"מ דברי התוס' שם צ\"ע ממ\"ש הם עצמם בפ' אלמנה לכ\"ג דס\"ח ע\"ב ד\"ה נכרי ועבד יע\"ש עוד ראיתי להמ\"ל שם בה' סוטה שנסתפק בספק זה שנסתפקנו אנו בעניותינו ובסוף דבריו הביא ראיה זה שכתבו התוס' ביבמות פ' כיצד דכ\"ד ולא זכר ש'ר ההיא דרוכל ודוק:" + ] + ], + [ + [ + "כיצד \n סדר השקאת סוטה כו'. עיין במה שתמה הרב מ\"ל על דברי רבינו שלא נקט לא סדר הכתוב ולא סדר המשנה דלפי סדרן של כתובים בתחילה הכהן היה מכין את המנחה ואת המים ואח\"כ היה פורע ראשה ואח\"כ נותן את המנחה על ידיה ואח\"כ משביעה בשבועת האלה ורבינו כתב דבתחיל' היה משביעה ואח\"כ היה כותב המגילה ואח\"כ היה מכין המנחה והמים ואח\"כ פורע ראשה ובגדיה וגם לפי סדר המשנה בתחילה היה פורע ראשה ובגדיה ואח\"כ נותן המנחה על ידיה באופן שסדר זה שסידר רבינו אתי דלא כמאן יע\"ש ותמה עוד על מרן כ\"מ שלא נתעורר בזה יע\"ש ולא ידעתי איך לא השגיח בדברי מרן כ\"מ בהל' י\"א כי שם נתעורר בזה וישב דברי רבינו עפ\"י דברי הירוש' יע\"ש ואני תמיה עוד טובא לפי סדרו דקודם הכנת המים בכלי היה משביעה בשבו' האלה איך היה אומר לה ובאו המים המאררים האלה במעיך כו' דאיך אומר האלה כל עוד שהמים עדין אינן בעולם:" + ], + [], + [], + [ + "גם במ\"ש אם \n עמד בדיבורה מביאין אותה כנגד שער המזרח מבחוץ כו'. קשה דבתוספת' הביאוה התוס' בפ\"ק ד\"ח ע\"א ד\"ה ששם משקין אמרו שהאשה היה מבפנים והכהן מבחוץ שנאמר והעמיד את [האשה] לפני ה' האשה לפני ה' ולא הכהן לפני ה' ודבריו הם הפך התוספתא שכתב שגם האשה עומדת מבחוץ ואולם רבינו משמע ליה דמתני' פליגא אהך תוספתא מדקתני ששם משקין את הסוטות ומטהרין את המצורעין כו' והמצורעין ודאי לא היו מבפנים כנודע ואפשר דגם התוס' דקתני שהאשה מבפנים לאו היינו לפנים מן הפתח דהיכי יליף מקרא דלפני ה' והלא גבי מצורע נמי כתיב לפני ה' ולא היה מבפנים אלא שניהן היו חוץ לפתח אלא שהאשה היה סמוך לפתח והכהן היה רחוק מן האשה גם זה לעומת זה ומפני שלא היה הכהן לצד הפתח קרי ליה מבחוץ אלא דאכתי קשה אמאי לא ביאר לנו רבינו זה שהאשה מבפנים והכהן מבחוץ וכעת צ\"ע:
גם במה שפסק רבינו בדט\"ו דבתחילה היה משקה אותה ואח\"כ היה מקריב את המנחה וכתב מרן כ\"מ דפסק כת\"ק דר\"ש משום דידוע דכן הלכה כו' יע\"ש ולדידי ק\"ל דמאחר דחזינן דהדר תנא דמתני' וסתם כר\"ש בתר הכי בההיא מתני' דלקמן דקתני לא היתה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות ואמרי' בגמ' מני ר\"ש היא דאמר מקריב במנח' ואח\"כ משקה אותה אמאי לא פסק רבינו כההיא סתמא דהא קי\"ל סתמא בתרא עיקר כדאיתא בריש שבועות ובהכי ניחא לי דברי רש\"י בפי' על התורה בפ' נשא בפסוק והשקה את האשה שתפס עיקר כדר\"ש דאמר בתחיל' מקריב מנחת' ואח\"כ משקה אותה ושביק סברת רבנן דר\"ש מפני שהוא ז\"ל עינו ראתה דהדר תנא וסתם כסברת ר\"ש ואין אנו צריכין לדברי הרא\"ם שכתב דרש\"י אזיל בתר פשטיה דקרא וכמובן:
הן אמת כי יש לדקדק בדברי רש\"י דמאחר דתפס עיקר כר\"ש דאמר דבתחילה מקריב מנחתה ואחר כך משקה אותה אמאי לא דריש נמי קרא דוהשקה את האשה קמא כדדריש ליה ר\"ש בגמ' בדי\"א דאתא למימר שאם בדיעבד עבר והשק' אותה תחיל' קודם הקרבת המנחה כשירה ונדחק לפרש שהכתוב מבשרך שכשישקנה המים בודקי' אותה ודבר זה אין לו מובן דלזה למה לי קרא הא מקרא מלא דבר הכתוב שהמים בודקים אותה וצבתה בטנה ונפלה ירכה. ואולם לזה סמך רש\"י ז\"ל דרשת ובאו בה המים המאררים שהמים היו בודקים כל גופ' לומר דלהכי אתא כולי' קרא דוהשקה לבשרך שהמים בודקים אותה ולא דריש רש\"י ז\"ל קרא כדדריש ר\"ש דאצטריך לומ' שאם בדיעבד עבר והשקה קודם הקרבת המנחה כשירה משום דרבנן דחו לה בדיעבד לא פתח קרא ובחר לו רש\"י דרך לפום פשטי' דקרא וברור ואע\"ג דכבר כתיב קרא אחרינא ובאו בה כבר דרשו אותו בגמרא אחד לבעל ואחד לבועל ולמאי דקשיא לן ע\"ד רבינו למה לא פסק כר\"ש דבתחי' מקריב מנחת' ואח\"כ משקה אותה כיון דסתמא בתרא אזלא דכותיה נלע\"ד דכל כה\"ג לא מקרי סתמא בתרא בחד פרקא ועיין למרן החבי\"ב ז\"ל בשכנה\"ג בכללי התלמוד אות ט\"ו ובמ\"ש בחידושי בפ\"ק די\"ט ד\"ב ע\"ב בתוספו' ד\"ה גבי שבת יע\"ש:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ועל מ\"ש רבינו ואח\"כ \n מביא כלי חרס שלא נעש' בו מלאכ' מעולם. תמה מרן בכ\"מ דכיון דפסק כר\"י הי\"ל לפסוק בפ\"ה מה' ביאת מקדש דמי כיור אינן כשרים אלא מן המעיין ותמה על תמיהתו הרמ\"ל דלרבא דאמר התם דטעמא דר\"י היינו מדכתיב בכלי חרס כלי שאמרתי לך כבר אין הכרע לפסוק בההיא דמי כיור כר\"י דאמר מי מעיין הם יע\"ש ולדעתי דעת הדיוט אין תמיהתו תמיהא כל כך ע\"ד מרן דשפיר דייק מרן דהי\"ל לפסוק בההיא דמי כיור כר\"י דמאחר דחזינן בסוג' דלפום מאי דסלקא דעתייהו למימר דטעמא דר\"י משום דגמר כלי כלי ממצורע ועכ\"ל דמשמע ליה לפום האי ס\"ד דהלכה כר\"י בההיא דמי כיור אף כי הדר אמר רבא דטעמא דר\"י מדכתיב בכלי חרס מנ\"ל למימר דהדר תלמו' ממאי דהוה סבר דהלכתא כר\"י דילמא רבא נמי הכי ס\"ל כדהוה ס\"ד למימר דהלכה כר\"י וכל שכן דתלמודא לא קאמר אלא כו' דמשמע דלא הדר ממאי דקאמר עד השתא כנ\"ל להליץ בעד מרן מלכא ועיין בספר קרבן חגיגה סימן פ\"א כי שם האריך יותר ליישב תמיהת מרן ולפי מ\"ש אכתי לא מייתבא שפיר תמיהת מרן ודוק:
ואולם לדידי ק\"ל בעיקר דברי מרן שכתב דמשמע ליה לרבינו דהא דאמר רבא ל\"ש אלא שלא נתאכמו פניו לר' ישמעאל קאמר שאעפ\"י שהוא חדש אם נתאכמו פניו פסו' ולא כדפרש\"י דלרבנן קאי כו' עכ\"ל ומי הכריחו למרן לומר כן דלפ\"ז לא דייק שפיר לישנא דרבא דאמר ל\"ש כו' כמבואר ויותר הי\"ל לפרש דרבינו משמע ליה כפרש\"י דלרבנן קאי וה\"ק אף רבנן דמכשירו בכלי חרס שאינו חדש ממש ואפי' נעשה בו מלאכה מיהו אם נתאכמו פניו שנתבלה ונשתנה מראיתו לא מכשירו משום דדומיא דמים בעינן לכ\"ע אף לרבנן וכ\"ש לר' ישמעאל דבעי חדש ממש והשתא רבינו פסק לדרבא אף לדידן דקי\"ל כר\"י משום דעיקר מימר' הלזו לכ\"ע אתמר ואפשר להעמיס פי' זה בדעת מרן אף כי לשונו אינו מורה כן ודוק ועיין בסמוך:
עוד כתב רבינו ואם \n החזירו לכבשן עד שנתחדש כשר. וכתב מרן שם בעיא דלא אפשיטא ואיני יודע למה פסק רבינו בה לקולא יע\"ש וכתב הרמ\"ל דרבינו משמ' ליה כסברת התוס' שכתבו שם דנתאכמו אין פיסולו כי אם מדרבנן והכריחו זה כמו שיע\"ש עכ\"ל וראיתי למו\"ה בס' קול יעקב ברמזיו דנ\"ז ע\"ד שכתב ע\"ד הרמ\"ל הללו וכן על מש\"ל מזה ע\"ד מרן שיש לתרץ דברי מרן במאי דאיכא למידק עוד דמנ\"ל לרבינו לפרש דמ\"ש רבא ל\"ש כו' לר\"י קאי ולא לרבנן ועכ\"ל דאיהו ק\"ל מה שהקשו התוספות דמאחר דמי כיור כשרין כמי מקוה ומי מקוה שנשתנו מראיהן פסולים מאי קאמר מה מים שלא נשתנו מראיהן וכו' ואיהו לא ניחא ליה בתירוץ התוספות ז\"ל משום דוחקא ועל כן פי' דרבא לר\"י ז\"ל קאי ולדידיה מי כיור מי מעיין הם וילפינן שפיר מה מים כו' ואם כן שפיר ק\"ל למרן ז\"ל דכיון דרבינו פסק הכא כר\"י דנתאכמו פסול וע\"כ טעמא הוא משום דס\"ל מי מעיין הן והא בהא תליא מעתה איך פסק דמי מעיין כשרים לקידוש ובכן תמה עליו ג\"כ אמאי פסק לבעיא דרבא לקולא כיון דהוי ספקא דאורייתא ואין מקום לתרץ בזה ע\"פ דברי התוס' לפי האמור דהך בעיא קאי לר\"י כמובן את\"ד ז\"ל יע\"ש ולפי מ\"ש לעיל דרבינו מפרש כפי' רש\"י דההיא דרבא לרבנן דר\"י נמי אתמר גלגל חוזר ומתיישב שפיר תמיהו' מרן ז\"ל שתים הנה ע\"פ דברי הרמ\"ל ז\"ל ודוק:
ודע שמ\"ש התוספו' דמי מקוה ומי כיור שנשתנו מראיהן כשרין ה\"ד כשנשתנו מחמת עצמן או מחמת צבע אבל אם נשתנו מחמת משקה אחר כגון דם או יין וחלב הרי הן פסולין וכמו ששנינו בפ\"ז מה' מקואות ופסקו הרמב\"ם בפ\"ז מה' מקואות ה\"א וה\"ז יע\"ש ועיקר קושייתם היתה דכיון דכשנשתנו מראיהן מחמת צבע כשרין היכי יליף מינה לכלי שנתאכמו פניו דפסולין כיון שהשינוי בא מחמת עצמו וכל כה\"ג במים כשרים ותירצו דאסמכתא בעלמא היא והכי דריש מה מים סתמן לא נשתנו מראיהן אף כלי כשלא נשתנה מראיתו:
וראיתי לרבינו בפ\"ה מה' ביאת מקדש די\"ב שכת' וז\"ל כל המימות כשרין לקידוש בין מים חיים בין מי מקוה ובלבד שלא ישתנו מראיהן אלא יהיו כלים הכשרים לטבילה כו' ומרן לא הורה לנו מקום דין זה איו ולפי הנר' הם דברי עצמו דמשמע ליה לרבינו ז\"ל כסברת התוס' דשמעתין דכיון דמי כיור הם כשרים ממי מקוה דין מי מקוה יש להם ואם נשתנו מראיהן מחמת עצמן או מחמת צבע כשרים אבל מחמת משקה אחר פסולין דומיא דמי מקוה וה\"נ אמרינן בפ\"ב דזבחים דכ\"ה כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור וכמ\"ש שם רבי' יע\"ש ואת זה ראיתי למרן הב\"י בא\"ח ר\"סי ק\"ס עמ\"ש הטור צריך שיהיו במים הנטילה מראה מים שאם נשתנו מראיהן בין מחמת עצמן בין מחמת דבר אחר שנפל לתוכן בין מחמת מקומם פסולים כדתנן נפל לתוכן קומוס וקנקנתום ושינו מראיהן פסולים כו' כתב וז\"ל וכתב הרא\"ה בברכות פ' אלו דברים דטעמא דבנטילת ידים בעינן מים שלא נשתנו צורתן דומיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור והת' מסתברא משום מים יתירא דכתיב ונתת שמה מים לרחצה ורחצו אהרן ובניו כו' וכתיב בבואם אל אהל מועד ירחצו ומהכא דייקינן דמים בהויתן בעינן שלא נשתנו עכ\"ל:
מבואר יוצא מתוך דברי הרא\"ה הללו דס\"ל דמי כיור שנשתנו מראיהן בין מחמת עצמן או מחמת דבר שנפל פסולים דומיא דנט\"י וזה הפך דברי התוס' הללו דשמעתין והפך דברי רבינו בפ\"ה מה' ביאת מקדש שכתבנו ומהתימא על מרן שלא התעורר בזה ומ\"מ סוגיין דשמעתין מוכח שפיר כדברי הרא\"ה דמדמי שינוי כלי לשינוי המים דמשמע דמי כיור שנשת' מראי' אף מחמת עצמן פסולים ומתיישב שפיר קושית התוס' לדעתו ז\"ל דמי כיור ודאי פסולי' בשינוי מראה אף מחמ' עצמן מיתורא דקר' במים תרי זימני לא כן במי מקוה כמובן ולדע' רבי' והתו' דמשמע להו דמי כיור אינן נפסלי' בשינוי מראה אלא כשנפל לתוכן משק' אחר אבל מי צבע וכיוצא אינן פוס' אין טעמו של הרא\"ה שנתן במים של נטילה שייך לשיטת' ז\"ל דמים של נטיל' פסולים אפי' כשנפל לתוכן קומוס וקנקנתום דכל כה\"ג גבי מי כיור כשרים דמי צבע כשרי' למי מקוה ולמי כיור ועיין להראב\"ד בס' תמים דעים סי' ס\"ו שנ\"ט למה שפסלו שינוי מראה במים של נטילה יע\"ש:
ובעיקר דברי הרא\"ה ז\"ל הללו ק\"ל טובא דכיון דשינוי מראה במים של נטילה מדין קידוש מי כיור ילפי לה א\"כ אם אדם הטביל ידיו בתוך הכלי נמי לא יצא ידי חובת נט\"י דומיא דקדוש ידים ורגלים דדרשינן ממנו ולא מתוכו ואילו הרא\"ה בשיטת הרב ה\"ג קאי דס\"ל דגבי נט\"י אם הטביל ידיו בתוך הכלי יצא י\"ח נטילה כמ\"ש בהדיא בספר החינוך בפרשת כי תשא בפסוק ורחצו אהרן ובניו וז\"ל ואין אנו מצריכין בנט\"י בחולין ליטול מן הכלי ולא בתוכו אעפ\"י שאנו מצריכין כלי לנטילת חולין ויסוד הדבר הוא מפני שמצאנו כלי לנטילה בקדש מ\"מ בקדושה הוא דמיעט רחמנא ממנו ולא בתוכו אבל בחולין אין לנו מיעוט ואעפ\"י שנטילת החולין משום סרך הקדשים הוא וכמ\"ש ז\"ל משום סרך תרומה מ\"מ אין לנו להשוותם לגמרי בכל דיניהם ודיי לנו לחייב בנטילה ובכלי משום סרך ולהניח מיעוטו דממנו שנאמר בו במקומו ואפילו בתרומה עצמו נט\"י בו מדרבנן הוא כו' כ\"כ בספר המצות להרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל הרי שכתב דדבר זה דממנו ולא מתוכו לא ילפינן מדין קידוש במה שהצריכו כלי ונטי' וכ\"כ התוס' והרא\"ש הביא דבריהם מרן ב\"י לעיל בסימן קנ\"ט ע\"ד הרב ה\"ג יע\"ש:
וא\"כ קשה דמ\"ש דבשינוי מראה המים דגבי כיור לא מפסיל אלא מיתורא דבמים במים ילפו לה גבי נט\"י מדין קדוש ידים ורגלים ממי כיור וגבי ממנו ולא מתוכו לא ילפו לה מהתם ואם הדבר הזה דממנו ולא בתוכו שכתב הרב דגבי נט\"י אין קפידא בדבר היה מפורש בש\"ס לא היה מקו' לשאלתינו שהם אמרו והם אמרו וכשם שהצריכו כלי ונט\"י הצריכו ג\"כ שלא ישתנו מראה המים דומיא דמי כיור ולא הצריכו שיהיו ממנו ולא בתוכו דבקצת דברים השוו תקנת נט\"י לקדושי מי כיור ולא בכולן וכך היתה עיקר תקנתם אבל מאחר שאין הדבר מפורש בגמ' ואדרבא משמע הפך זה וכמ\"ש מרן ב\"י בסימן קנ\"ט יע\"ש א\"כ כיון שמצינו גבי קדוש ידים ורגלים דלא מכשר אלא ממנו ולא בתוכו למה לא נאמר כן גבי נט\"י דיליף מהתם לענין שינוי מראה ושאר דברים ומ\"ש התוס' והרא\"ש דטעמו של הרב ה\"ג מדאבעיא ליה לרבא הכי גבי קדוש ידים מהו לקדש בכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו משמע דבקדוש הוא דקא מבעיא ליה הכי משום דכתיב ממנו אבל בנט\"י אפי' בתוכו מותר עכ\"ל דמשמע דעיקר טעמו של הרב ה\"ג הוא מדאבעיא ליה הכי גבי קדוש ולא גבי נט\"י אין זה הכרח לפי דברי הרב החינוך דכיון דמהתם ילפינן לנט\"י להכי ספוקי מספקא ליה התם ומינה נפקא לדין נט\"י באופן שלא מצאתי מקום לפי דברי הרא\"ה מה בין שינוי מראה דנפ\"ל מיתורא דבמים לנטי' בתוך הכלי דנפ\"ל ממנו ולא בתוכו וכעת צ\"י:
שוב ראיתי להרא\"ה גופיה בספר בד\"ה דק\"ס ע\"א מפשט פשיטא ליה טובא דגבי נט\"י נמי לא מהני נטי' בתוך הכלי דבעינן ממנו ולא מתוכו דומיא דקדו' ידים ורגלים מן הכיור והרשב\"א בספר משמרת הבית תמה עליו בזה מדברי הרב ה\"ג שכתב דגבי נט\"י לא בעינן ממנו ולא בתוכו ואפי' שכשך ידיו בתוך הכלי מהני ליה נטילה יעש\"ב באופן שדברי הרא\"ה סתרי אהדדי ותבריה לגזיזיה ממ\"ש בספר החינוך למ\"ש בבדק הבית והדבר צ\"ע:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אם \n טהורה היא יוצאת כו' ואם טמאה היא כו' והן אומרים הוציאוה כדי שלא תפרוש נידה והנידות מטמאות עזרת נשים והן מוציאין אותה מעזרת נשים. ע\"כ. וכתב הרמ\"ל שנראה מדברי רבינו דדוקא בעזרת נשים הוא דאיכא קפידא אבל בהר הבית לא קפדינן והדבר הוא תמוה דבפ\"ז מה' בית הבחירה הט\"ו ובפ\"ג מה' ביאת מקדש ה\"ג פסק דהר הבית מקודש שאין נכנסין לשם נדות ויולדות והכי איתא בפ\"ק דכלים והניח' בתימא יע\"ש ועיין להרב תי\"ט במשנתינו שכתב דעזרה דנקט תנא דמתני' היינו נמי הר הבית דהר הבית נכלל בשם העזרה סתם יע\"ש ולע\"ד אפשר ליישב בדוחק דדעת רבינו דדוקא תנן מעזרה ולא מהר הבית דאע\"ג דגם הר הבית מקודש שאין נכנסין לשם נידות ויולדות ה\"ד נדות ודאות אבל ספק נדות כסוטה זו שלא היתה נידה ודאית אלא שהיו חוששין שמא תפרוש נדה לא היו מוציאין אותה מיד אלא מעזרת נשים שהיא עומדת בה ולא מהר הבית שאינה מקודשת כ\"כ כעזרת נשים ואה\"נ שאם פרסה נדה מוציאין אותה מכל הר הבית אלא דמספקא לא היו מוצי' אותה מיד דאפשר שלא תפרוש שהזכות תולה אעפ\"י שהיא מתכוונת ודוק ועיין להתוס' בפסחים פ' האשה דצ\"ב ע\"א ד\"ה טבול יום ודוק:" + ], + [], + [], + [], + [ + "סוטה \n שיש לה זכות ת\"ת אעפ\"י שאינה מצווה על ת\"ת הר\"ז תולה לה ואינה מתה לשעתה אלא נימוקת והולכת וחלאים כבדים באים עליה כו'. עכ\"ל. ונשאלתי מחד צורבא מרבנן מעיר רודיש יע\"א בדברי רבינו ז\"ל הללו שנראין לכאורה הפך מסקנת הש\"ס בפ' היה נוטל דכ\"א דאלו התם מסקינן דזכו' זה שתולה לה לאו בזכות ת\"ת דידה הוא דהא אינה מצווה ועושה אלא באקרויי בנייהו ומנטרן לגברייהו כו' וכמ\"ש שם רש\"י ז\"ל ומסתמות דברי רבינו ז\"ל משמע דעל ת\"ת דידה קאמר דאי לא כל כי האי הו\"ל לפרש וא\"כ איך תפס עיקר הר\"מ ז\"ל זכות ת\"ת אעפ\"י שאינה מצוו' כיון שטעם זה נדחה קרו לה בש\"ס וזה לשון תשובתי אליו לע\"ד ב' תשובות בדבר הא' שאפשר שרבינו ז\"ל מפרש בדברי רבינא דקאמר לעולם בזכות תורה כו' בזכות דאקרויי בנייהו ומנטרן לגברייהו מי לא פלגן בהדייהו כו' דה\"ק לעולם בזכות תורה דידהו ואף ששכ' זה אינו כ\"כ כמצוה ועושה מ\"מ זכות מיהא אית להו ולא יבצר ששכר זה יגיע לחצי כופר ממי שמצווה ועושה וא\"כ זכות ת\"ת זה עושה מחצה וזכות דאקרויי בנייהו דפלגן בהדייהו נמי הוה ליה שכרו משלם ודלא כמו שפי' רש\"י ז\"ל דהשתא הדר ממאי דקאמר תחילה בזכו' תורה דידהו דא\"כ לא היה ליה למימר בהאי לישנא דלעולם זכות ת\"ת דמשמע דעל זכות תורה האמור מעיקרא קאי אך לפי האמור ניחא:
ואף שלפ\"ז אכתי הי\"ל לרבינו לומר דזכות ת\"ת תולה לה בהצטרף אליה זכותא דאקרויי בנייהו מ\"מ כיון שהיא מילתא דשכיח ברוב הנשים הא דאקרויי בנייהו לא הוצרך לפרש ובשתיים עלתה לו שרבינו סובר דתלמוד' לא הוצרך לאוקומי ולמימר דזכות תורה היינו הא דאקרויי בנייהו כו' ולא ניחא ליה למימר דזכות ת\"ת דידה יכולה היא שתגן אף שאינה מצווה ועושה אלא דוקא לתנא דמתני' שסובר שהזכות תולה לה שלא היתה מתה באותה מיתה אבל לר' דפליג אר\"ש בסיפא דהך מתני' וסובר שהיתה מתה באותה מיתה ולא היתה יולדת ולא משכחת כו' וכדאוקי פלוגתייהו רב יוסף בד\"ו הא ודאי לא פריך מידי תלמודא אי זכות תורה הא אינה מצווה ועושה דנהי שאינה מצווה מ\"מ לא בשבי' זה אין לה שכר כלל ואדרבא הסברא נותנת שגדול יהיה פר''ע ממי שאינו מצווה ממצוו' אלא שהטעם לזה שהמצווה דואג תמיד לבטל יצרו כמ\"ש התוספו' ואין למדין מתורתו של דואג שאין לה שכר כלל ולשון חכמים בכל מקום הוא גדול המצווה ממי שאינו מצווה וכ\"כ רבינו בה' ת\"ת האשה שלמד' תורה יש לה שכר אבל אינה כשכר האיש יע\"ש וא\"כ לר' דאית ליה שהיתה מתנוולת ומתה באותה מיתה אלא שלא היתה מתה מיד אין ספק שכר זכות זה להגן עליה ולהצי' ממות נפש' שלא תמות מיד וז\"ש רש\"י וז\"ל זכות דמאי כו' מגינה כל כך עכ\"ל ודוק:" + ], + [], + [ + "סוטה \n ששתתה והיא טהורה הרי זו מתחזקת ופניה מזהירות ואם היה בה חולי יסור ותתעבר ותלד זכר היה דרכה לילד בקושי כו' לילד נקבות יולדת זכרים. ע\"כ. הרב החבי\"ב בלקוטיו על רבינו בס\"ס שכנה\"ג א\"ח כתב דמ\"ש רבינו שהיתה מתחזקת ופניה מזהירות לא נזכר בגמרא לא בדברי ר\"ע ולא בדברי ר\"י ורבינו הוציאו ממאי דאמרינן שאם היא טמאה פניה מוריקות כו' ומרובה מדה טובה ממדת פורענות שאם היא טהורה ודאי מתחזקת ופניה מזהירות אך מ\"ש רבינו ואם היה בא חולי יסור ותתעבר אם כיוין לו' שאם היתה עקרה נפקדת אדרבא ארכביה אתרי רכשי דזו היא סברת ר\"ע ומ\"ש אם היה דרכה לילד בקושי תלד בריוח היא סברת ר\"י ובגמרא בסוטה ובברכות פליגי ר\"ע ור\"י דר\"ע אמר אם היתה עקרה נפקדת ואמר ליה ר\"י אם כן יסתרו כל העקרות כו' אלא אם היתה יולדת בצער תלד בריוח נקבות יולדת זכרים כו' ורבינו מזכה שטרא לבי תרי ואם מ\"ש רבינו ואם היה בה חולי יסור ותתעבר הכונה לומר שאם סר ממנה הלידה מחמת חולי תתרפא ותלד הא לא רמיזא בדברי ר\"י שלא אמר אלא שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח אבל אם סר ממנה הלידה מחמת חולי שתשוב ותתרפא ותתעבר לא אמר וע\"ק שלפ\"ז פסק רבינו כר\"י נגד ר\"ע ואנן קי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ולכן נראה דמ\"ש ואם היה בה חולי יסור ותתעבר היא סברת ר\"ע דאמר אם היתה עקרה יולדת וחולי מחמת עקרות קאמר ופסק כר\"ע מחבירו אלא שהוא ז\"ל ראה דבפרק ארוסה קאמר ר\"ע שאם היתה עקרה נפקדת ור\"י קאמר שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח ובפ' אין עומדין מוחלפת השיטה שר\"י אומ' אם היתה עקרה נפקדת ור\"ע אומר אם היתה יולדת בצער כו' ולא פסיקא ליה מלתא איזו היא סברת ר\"ע בבירור ולכן כתב שתי סברות עכ\"ל:
והנה למאי דמשמע ליה להרב דרבינו פסק כר\"ע דאמר אם היתה עקרה נפקדת לא היה לו צורך לידחק במה שנדחק דמשום דרבינו לא פסיקא ליה מלתא איזו היא סברת ר\"ע להכי כתב שתי הסברות אם היתה עקרה נפקדת וגם אם היתה יולדת בצער תלד בריוח דמילתא כדנא לא ניתן ליאמר דכיון דלא פסיקא ליה מלתא לרבינו לא היה לו להביא אלא סברת מ\"ד אם היתה יולדת בצער תלד בריוח דבהך מלתא אפשר דאף ת\"ק מודה בה אלא דאיהו לאוספי אתא דאף אם היתה עקרה יולדת וכיון דאפליגו עלה היה לו לרבינו לתפוס הסברא דלא רמו בה תגרא ועוד דכיון דבאותה סוגייא שבברכו' אשכחן לרבי אלעזר דדריש קרא דאם ראה תראה כסבר' מ\"ד אם היתה עקרה נפקדת היה לו לרבינו להכריח דהיא היא סברת ר\"ע דהלכה כמותו ויותר היה לו להרב ז\"ל לומר דרבינו פסק כר\"ע שאם היתה עקרה נפקדת ומ\"מ הביא ג\"כ לדרשת ר\"י דאמר אם היתה יולד' בצער יולדת בריוח משום דבהך מלתא אף ר\"ע נמי אזיל ומודה בה שאם לא היתה עקרה והיתה יולדת נקבות יולדת זכרים כו' ואיהו לאוסופי אתא דאף אם היתה עקרה היתה יולדת דלא מפני שהיתה יולדת הפסידה ברכתה וקרא נמי דייק דכתיב ונקתה ונזרעה זרע דאם בא הכתוב לו' שאם היתה עקרה היתה יולדת דוקא הול\"ל ונקתה ונזרעה ומדאכפל קרא לומר זרע ע\"כ לדרשא הוא בא שאם היתה יולדת נקבות יולדת זכרים כו' וזרע הגון וראוי לה קאמר הנה זה אפשר לומר לפי דבריו דרבינו פסק כמ\"ד שאם היתה עקרה נפקדת ואם היה בה חולי יסור ותתעבר דקאמר היינו חולי העקרו':
אמנם דבר זה לא ניתן ליאמר כלל דרבינו לעיל בפ\"ב ה\"י כתב וז\"ל היו לו אשה ובנים ה\"ז משקה אותה אעפ\"י שהיא עקרה או זקנה שלא נאמר בתורה ונזרעה זרע אלא בראויה לילד שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח היה דרכה לילד נקבות תלד זכרי' עכ\"ל הרי שכתב בהדיא דקרא דונזרעה זרע לא נאמר אלא בראויה לילד שאם יולדת בצער תלד בריוח אבל אם היתה עקר' שלא היתה ראויה לילד לא קאמר הכתו' שתלד וא\"כ מבואר דרבינו פסק דוקא כמ\"ד שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח כו' ולא כמ\"ד שאם היתה עקרה נפקדת וזה הפך דברי מרן החביב ומהתימא איך אשתמיט מיניה לשון זה איברא שדברי רבינו בדין הנז' צרי' ביאור וכבר עמד בו הרמ\"ל שם יע\"ש כי ע\"כ נר' ברור דמ\"ש רבינו ואם היה בה חולי יסור ותתעבר ותלד לאו חולי העקרות קאמר אלא שאם היתה חולנית ומחמת חוליה לא היתה מתעברת היתה מתרפאת ויולדת זכר דאף למ\"ד שאם היתה עקרה לא היתה יולדת היינו כשתהיה עקרה מחמת מזל או מחמת שנעקרה בית הרחם שלה כמ\"ש רש\"י בפ\"ד דערובין דמ\"ז וז\"ל עקרה מחמת מזל ובפ\"ד דיבמות דמ\"ב פי' עקרה שנעקרה רחמה וניטלה האם שלה וא\"נ ששתתה כוס של עיקרין כמ\"ש התוס' בסוטה דכ\"ד וכמ\"ש כ\"ז לעיל בפ\"ב ה\"י הרמ\"ל יע\"ש דכל אלו אינן ראויות לילד מחמ' עצמן ולא מחמת חולי והני הוא דאמעיטו למאן דלא דריש קרא שאם היתה עקרה נפקדת אבל כשלא היתה יולדת מחמת חוליה לאו עקרה היא דכשמתרפאת ראויה לילד היא והטעם לזה מבואר דכל שצריך להפך טבע העולם בשביל' כל כי האי צריך זכות רב וזו לא היתה ראויה לכך וברור:
אלא דאכתי קשה מה שהק' עוד הרב דמנ\"ל הא לרבי' דהא ר\"י לא אמר אלא שאם יולדת בצער יולדת בריוח אבל אם היתה חולה שהיא מתרפאת והיתה יולדת לא קאמר ואפשר דהא פשיטא ליה לר\"י דודאי כיון שהיתה מתרפאת מחוליה שהרי גדולה מדה טובה ממדת פורענות כמ\"ש מר\"ן החבי\"ב פשיטא שממילא היתה יולדת ודוחק ויותר נלע\"ד שהן דברי רבינו דמשמע ליה כן מאותה שאמרו גבי ר' אלעזר שטיהר כל אותן דמין ואמר אם הן טהורות יולדו כולן זכרים כו' הרי שנתן סימן שהיו טהורות וראויות לבעליהן בלידתן זכרים והכא נמי ודאי שאם היתה טהור' סימנא לזה היה שהיתה יולדת זכר ור\"י לא הוצרך לזה דזו אינה ברכה אלא סימנא בעלמא ולכן דרש קרא דונזרעה זרע שאם היתה יולדת נקבות תלד זכרים ודוק:
ומ\"מ יש לדקדק בדברי רבינו דלאיזה תכלית כתב זה ומאי נ\"מ לענין דינא ואין מדרכו של רבינו להביא בחבורו כי אם היוצא לענין דינא וכעין זה הוקשה לו להרב מ\"ל לקמן בהל' כ\"ד בדין אשה שזינתה באונס כו' יע\"ש ובדין זה לא נתעורר ונר' דנ\"מ לענין שאם באו עדים אחר ששתתה ואמרו שנטמאה באותה סתירה דמחזקינן להו בסהדי שקרי כיון שלא נתכוונה מיד אחר השתיה ואדרבא פניה מבהיקו' וכ\"ש אם נתעברה וילד' זכר דאע\"ג דכל שיש לה עדי' במ\"ה אין המים בודקין אותה מ\"מ היא לא היתה יולדת ולא היו פניה מזהירות וזו שנתחזקה אחר השתיה וילדה זכר היא ראיה גדול' שלא נטמאת ומ\"מ דין מחודש הוא ואין הדעת סומך בו דכיון שאין המים בודקין אותה אפשר שילדה זכר במקרה וטבע העולם וכן אם נעשו פניה מזהירות אפשר שבאה לה מתענוג שענגה עצמה ואין זו ראיה כלל והדרא קו' לדוכתא לאיזה תכלית כתב רבינו דין זה ודוק:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות סוטה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nashim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ce84d11147cabe59bfde11abf6e1070c16da56bd --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,62 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Damages to Property", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נזקי ממון", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nezikim" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מבריח ארי מנכסי חבירו ופורע חובו בהמה \n שהוחלקה באבן או במי רגליה ונפל' לגינה ונחבטה או שאכלה משלמת מה שנהנית כו'. ע\"כ. הכי איתא בפרק הכונס דנ\"ח עלה דתני במתני' נפלה לגינ' ונהנית משלמת מה שנהנית ואמרינן עלה בגמרא בנחבטה (ופרש\"י שנחבטה קאמר שנחבטה על התבואה ושקעתן בקרקע והפסידה התבואה והיא נהנית שלא לקתה גופה בקרקע) ולא מיבעיא קאמר ל\"מ אכלה דמשלמת מיהא מה שנהנית אע\"ג דלא פשע בשמירתה דהא נהנית אבל בנחבטה דאפילו בההיא היזיקה אנוסה הואי ומבריח ארי מנכסי חבירו הוא ומה שנהנית נמי לא משלם קמ\"ל ופרכינן ואימא ה\"נ דהו\"ל מבריח ארי ואמאי בנחבטה משלם מה שנהנית ומשני מאמ\"ח מדעתו האי שלא מדעתו א\"נ מאמ\"ח לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא ע\"כ והנה מפשט השמועה משמע דלפי תי' הא' הכל תלוי בדעתו ושלא מדעתו דכל שהציל ממון מדעתו של מציל בין אית ליה פסידא בין לית ליה פסידא חשיב מאמ\"ח ופטור הניצול מלשלם ולפי תי' הב' של א\"נ הכל תלוי בין אית ליה פסידא בין לית ליה פסידא דהיכא דאית ליה פסידא להציל ממון חבירו בין שיהיה מדעתו של מציל בין שלא יהיה מדעתו של מציל חייב הניצול לשלם והיכא דלית ליה פסידא למציל בין שהציל מדעתו בין שלא הציל מדעתו אינו חייב הניצול לשלם אפי' שכר טורחו ואם האמת כן ק' בפורע חובו של חבירו אמרו בר\"פ שני דייני גזרות דק\"ז ע\"א ובר\"פ אין בין המודר דל\"ג דחשיב לחנן מבריח ארי מנכסי חבירו ופטור הלוה לשלם לו ולפי תי' הא' ניחא דכיון דהוי מדעתו של מציל אפי' דאית ליה פסידא פטור הלוה: אבל לפי תירוץ הא\"נ ק' דכיון דהכל תלוי בפסידא אמאי פטור הלוה הא כיון דאית ליה פסידא לפורע אפי' שפרע מדעתו הו\"ל לחיוביה ללוה לשלם כיון דכל דאית ליה פסידא לא חשיב מאמ\"ח ומתוך קושיא זו כתבו התוס' שם ד\"ה א\"נ דכונת הש\"ס בתירוץ הא\"נ אינו לומר דהכל תלוי בדעתו דכל דאית ליה פסידא אפי' מדעתו חייב אלא ה\"ק א\"נ אפי' מאמ\"ח שלא מדעתו נמי חשיב מבריח ופטור אלא היכא דלית ליה פסידא כגון שהכריחוהו להבריח אמנ\"ח דכיון דלית ליה פסידא פטור משכר טורחו נמי. אבל היכא שהכריחוהו שלא מדעתו דלית ליה פסידא לא חשיב מבריח וחייב לשלם לו ונמצא דלפי תירוץ הא\"נ כשהוא מדעתו אפי' אית ליה פסידא פטור והיינו ההיא דפורע חובו של חבירו של\"מ וכשהוא שלא מדעתו של מציל ואית ליה פסידא ג\"כ חייב לשלם ולא חשיב מבריח ארי ואי לית ליה פסידא אפי' שהוא שלא מדעתו פטור מלשלם דחשיב כמבריח ארי מדעתו ושוב הוקשה להם להתוס' דכיון דלפום מסוגיין מבואר יוצא דכל שהוא מדעתו אפילו אית ליה פסידא חשיב מבריח ארי איך אמרו בסוף השוכר את הפועלים דצ\"ד דש\"ח שהי\"ל לקדם במקלו' ולא קדם חייב ומפרש\"י ש\"ח בחינם ש\"ש בשכר ומסקי' דחוזר ונותן מבה\"ב ומשמע דש\"ח אינו חייב לקדם: אבל אם קדם בשכר דשפיר עבד ונוטלין לו מה שהוציא ומסתברא דה\"ה איניש דעלמא שאינו שומר וגם שכר עצמו הוא נוטל ועוד אמרי' בהגוזל בתרא דקט\"ו שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח שלו והציל את ש\"ח אין לו אלא שכרו ושכרו מיהא שקיל ולא אמרי' מאמ\"ח בעלמא הוא וכן משיב אבידה שנותני' לו שכר כפועל בטל כדאמרי' במציעא דל\"א דלא אמרי' דלהוי כמ\"א בעלמא כיון דהוי מדעתו ותרצו בשם ר\"י דהא דאמרי' דכל שהוא מדעתו חשיב מ\"א ופטור מלשלם היינו היכא שההצלה היא מהפסד שאינו ברור כל כך ואינו מצילו אלא מצער ודאגה בעלמא שמא יבא לידי הפסד גמור כגון שהארי רחוק ואינו יודע בריא אם יבא כאן או לא אבל אם הדבר ברור שיבא לידי הפסד ולידי דריסת הארי או מציל מפי ארי עצמו אז ודאי נוטל שכרו והיינו ההיא דש\"ח שהיה לו לקדם וכן ההיא דשטף נהר חמורו וההיא דמשיב אבידה שנוטל עליו שכר אבל פורע חובו של חבירו אינו מהפסד כמו שהיה הלוה לפרוע אינו חשוב הפסד שהרי נתחייב לו ואינו מצילו אלא מצער בעלמא וחשיב מ\"א א\"נ כדאמרי' בירוש' מפייסנא הוינא ליה וכן בנחבטה בהמה בתבואת חבירו אלו היה מדעתו של בעל הגינה וכן אם לא היה לו פסידא אפי' שלא מדעתו נמי הוה חשיב מ\"א אע\"ג דהציל את הבהמה בתבואתו מנזק ברור שהיתה נחבטת בקרקע והו\"ל לש\"ס למימר דלהכי חייב לשלם מה שנהנית משום שבריא הזיקא וכל כה\"ג לא חשיב מ\"א מיירי הש\"ס שהצילו מצער בעלמא שאין בעל הבהמה רוצה שתחבט בהמתו בארץ ותצטער אע\"פ שלא היו דמיה נפחתי' בכך ולכך היה נחשב מ\"א אי הוה מדעתו או שלא מדעתו ולא הו\"ל פסידא יע\"ש:
אשר ע\"כ אני תמיה על הרב הגדול מוהרימ\"ט ז\"ל בחי' לכתובות בפ' שני דייני גזרות דק\"ז ד\"ה חנן כו' דעמ\"ש שם התו' בשם ר\"ת דס\"ל דהא דאמרו הפורע חוב שלו פטור דוקא בפורע חוב מזונות אשתו משום דאפשר לה לצמצם במזונותיה אבל שאר חובות של מלוה חייב לכ\"ע דאי אפשר לה להיפטר ועפ\"ז ניחא להו ההיא דש\"ח שקדם במקלות וכן ההיא דהשבת אבידה שנוטל שכרו כפועל בטל וכן ההיא דשטף נהר חמורו דאי אפשר להיפטר מאותו חוב יע\"ש והוק' לו להרב דלפ\"ז מאי פריך הש\"ס בפ' הכונס גבי נחבטה ואימא ה\"נ דהו\"ל מ\"א והוצרך לשנויי מ\"א מדעתו כו' והשתא לדברי ר\"ת לימא מ\"א לא קריא הזיקא שיכולה האשה לצמצם ולהתפרנס בדוחק נפלה לגינה בריא היזיקא דדמייא דפורע שאר חובו דעלמא דחייב משום דבריא היזיקא והניחה בצ\"ע ותמהני איך לא שלטו ביה עיני דמר בדברי התוס' הללו דפ' הכונס שכתבו בהדייא דהא דנחבטה נמי מיירי בדלא בריא היזיקא דאפי' אם נחבטה בקרקע לא היו נפחתי' דמיה ולא הציל התבואה את הבהמה אלא מצער בעלמא שאין אדם רוצה שתצטער בהמתו ולכך אם היה ההצלה הזאת מדעתו של בעל הגינה או אם לא היה לו הפסד בתבואה אע\"פ שלא היה מדעתו היה פטור וכעין זה ראיתי להר\"ב בני יעקב בתשו' סי' ד' דקצ\"ג ע\"א ד\"ה וזה שתמה על הר\"ב תומת ישרים סי' ק\"ן יע\"ש וצ\"ע:
ודע דבסברא הלזו דס\"ל לר\"ת דהא דאמרי' דפורע חובו ש\"ח הוא פטור לא איירי אלא בפורע חוב מזונות אשתו הנה הטור ז\"ל בח\"מ בסי' קכ\"ח כתב וז\"ל הפורע חובו של חבירו אין צריך לשלם לו אפי' אם המלוה היה דוחקו לפרוע ולא עוד אלא אפי' היה ללוה משכון ביד המלוה והלך זה ופרע למלוה ונטל המשכון צריך להחזיר ללוה ופירש\"י דבכל חוב איירי וכ\"כ הרמב\"ם בפכ\"ו מה' מלוה אבל ר\"ת פי' דלא איירי אלא בפורע חוב מזונות אשתו כו' אבל בשאר חובו לא וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל עכ\"ל הנה עיקר מחלוקת זה הביאוהו התוס' בפ' שני דייני גזרות דק\"ח ד\"ה הא מני חנן היא כו' וכתבו דר\"ח ג\"כ קאי בשיטת ר\"ת ז\"ל דפי' ההוא דפורע חובו בפורע חוב מזונות אשתו ובשם ריב\"א כתבו דקאי בשיטת רש\"י והוכיח כן מדברי הירוש' ובפ' אין בין המודר דל\"ג ע\"ב ד\"ה חנן הביאו ב' הפירושי' סתם ולא הכריעו יע\"ש והרא\"ש ז\"ל בפ' שני דייני גזרות הביא דברי התוס' כדמותם ולא הכריע אמנם בפי' למ' נדרי' דל\"ג עמ\"ש חנן היא כתב דה\"ה בכל חוב שעליו ועמד זה ופרעו וזה לא א\"ל הלויני אינו חייב לו כלום וסיים כך פי' רש\"י בפ' בתרא דכתובות יע\"ש:
ונראה שדעתו לפרש כפי' רש\"י ועיין בקיצור פסקי הרא\"ש בפ' שני דייני גזרות סי' ח' שהביא ס' ר\"ת ואח\"כ הביא ס' רש\"י ז\"ל כנראה דס\"ל דספוקי מספ\"ל להרא\"ש לענין דינא ולא הכריע וכבר תמה מרן ב\"י ז\"ל בח\"מ סי' הנז' ובי\"ד סי' רכ\"א עמ\"ש הטור דמסקנת הרא\"ש כר\"ת דהיכן מצא כן להרא\"ש ז\"ל דאדרבא ממ\"ש בפי' לנדרים כפי' רש\"י וכן ממ\"ש עוד שם בכתובות אהא דאמרי' שני דברי' שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו כתב כיוצא בו דחנן דאמר לעיל הא מני חנן היא כו' קמ\"ל כיוצא בשאר חובות דעלמא דהלכה כמותו גם מוהרא\"ש בתשו' סי' ע\"ו הוק' לו בדברי הטור ממ\"ש הרא\"ש בתשו' כלל ע\"ג סי' ט' על ב' שלוו ונעשו אחראין כו' וכתב וז\"ל והא דאמרי' הפורע חובו של חבירו הפסיד מעותיו היינו חוב דמדעתו קם ופרע ולא היה מוכרח לכך דהוי כמו מ\"א אבל היכא דמתחי' נעשו אחראין וערבאי' זה לזה אין כאן מ\"א וצריך חבירו לפרוע חלקו עכ\"ל הרי מבואר שאין דעת הרא\"ש כר\"ת ז\"ל ממה שפנה אל חילוקי' אחרי' והניח דברי הטור וצ\"ע:
ולדידי ק\"ל עוד בדברי הטור לפי מ\"ש הוא ז\"ל דמסקנת הרי\"ף כר\"ת מה זה שהוק' לו בי\"ד סי' רכ\"א על מ\"ש אביו הרא\"ש עלה דמתני' דזן את בניו ואת בנותיו דפי' ר\"ת ז\"ל דהיינו כזן אותם לפניו והוא במדינה וכיון שזן אותם בפניו ואינו אומר כלום דרך מתנה הוא ואינו חייב לפרוע דלא הוייא הנאה כיון שאם לא היה זונה היתה מצמצמת ומפרנסת ממעשה ידיה וי\"מ דמיירי כשהבעל נותן לה צורכה וזה מענגה במזונות יתירים אבל בענין אחר לא וכתב הטור וז\"ל וא\"א הרא\"ש הביא כל אלו המ' בפסקיו ואני תמה דכל זה אין צורך אלא לרבנן אבל לחנן מותר בכל ענין דהלכתא כוותיה וכ\"כ הרמב\"ם עכ\"ל והנה דברי הרא\"ש הללו שהביא הטור הם בפסקיו שם בפ' אין בין המודר דל\"ז וז\"ל וזן את אשתו כו' משמע דאתייא אפילו כרבנן מדלא קאמר הא מני חנן היא כדקאמר לעיל ואומר ר\"ת ז\"ל דמיירי כשזן את אשתו לפניו דכיון שהוא במדינה כו' וי\"מ כו' עכ\"ל: ואיכא למימר שפיר דמפני שהרא\"ש ז\"ל מפ' ההיא דאמרי' לעיל הא מני חנן וכמו שפי' ר\"ת ז\"ל דפורע חובו דמתני' מיירי בפורע חוב מזונות אשתו וזן אותה לזה הוקש' לו דהך מתני' משנה שאינה צריכה היא דכב' תני לה לעיל בפורע את חובו לדעת רב הושעיא דאמר הא מני חנן היא ופורע חובו היינו זן את אשתו ועוד דהו\"ל להש\"ס לפרש מתני' דהכא כחנן אפי' לרבא דמפ' לעיל ההיא דפ\"ח אפי' כרבנן וכשלוה ע\"מ שלא לפרוע דהך מתני' אתייא כחנן לכ\"ע ולזה תריץ יתיב דהך מתני' מילתא אחריתי היא דמיירי כשזן את אשתו בפניו ולחנן הוי חידושא דאע\"פ שמפרנסן לפניו ואינו מוחהו אפי\"ה חשבינן ליה כמבריח ארי ופטור ולרבנן נמי כיון שלא התנה עם הבעל מתנה הוא דיהיב לה ופטור כיון שהיתה יכולה לצמצם במזונותיה ואין כאן הנאה ועל שם י\"מ תירץ דמתני' אתייא כרבנן דמיירי כשנותן לה מזונות יתרי' באופן דשפיר איכא למימר דהרא\"ש ז\"ל לא הוצרך לפרש מתני' בהני פירושי אלא כדי ליישב דלא תהוי משנה שאינה צריכה לפי פי' ר\"ת ז\"ל דהאי מתני' דפורע חובו דמיירי בחוב אשתו וכמו שכן הוקשה להם להתוס' ז\"ל שם בפרק אין בין המודר ד\"ה חנן ותי' כן דלחנן אשמועינן חידושא דחשיב מ\"א אפי' בזן אשתו לפניו יע\"ש ואה\"ן דלענין דינא ס\"ל להרא\"ש למאי דקי\"ל כחנן פטור בכל ענין ומאי קא ק\"ל וצ\"ע:
וראיתי להרב פו\"ד בדרישה ס\"נ שכתב דחיליה דהטור בדעת הרא\"ש דס\"ל כדעת ר\"ת ז\"ל הוא ממ\"ש בפסקיו בפ' אין בין המודר בההיא דפורע לו חובו כאוקמתא דרבא דמוקי לה אפי' כרבנן וכשהלוהו ע\"מ שלא לפרוע כלומר שלא יגשנו המלוה לפרוע לו אלא לכשירצה הלוה יפרענו ולא הביא אוקמתא דרב הושעיא דמוקי לה כחנן יע\"ש ומינה משמע דכשהלוה לפרוע אסו' לפרוע חובו של מודר וזה אינו לפו' מאי דקי\"ל כחנן אמנם אי נאמר דהרא\"ש ס\"ל כר\"ת ז\"ל ניחא דלר' הושעיא מתני' בפורע חוב מזונות אשתו דוקא ולרבא בכל חוב מיירי ובע\"מ שלא לפרוע ולהכי ניחא ליה טפי אוקמתא זו דפורע חובו סתמא משמע בכל חוב דעלמא וע\"כ דמיירי בשהלוהו ע\"מ שלא לפרוע וכל שהלוהו סתמא בין לרב הושעיא בין לרבא אסור דלא חשיב מ\"א לדעת ר\"ת ומ\"ש בפי' לפ' אין בין המודר כפי' רש\"י אין זו הכרח כיון דלא כתב כן לענין הלכה וכן מ\"ש בפסקיו בכלל ע\"ב ס\"ט הוא לדעת השואל דסובר כהרמב\"ם דפורע חובו ש\"ח מיירי בחוב דעלמא יע\"ש:
ולע\"ד עדיין אין זה הכרח לומר דמסקנת הרא\"ש הוא כר\"ת דאפשר דהרא\"ש ספוקי מספ\"ל לענין דינא אי כפי' רש\"י עיקר או כפי' ר\"ת הילכך לענין מודר הנאה דהוי מידי דאיסורא אזיל בתר פירוש ר\"ת ז\"ל לחומרא ולענין ממונא המוחזק ידו על העליונה ואם הלוה מוחזק לא מחייבינן ליה לפרוע למי שפרע בעדו דמצי למימר קי\"ל כרש\"י ודעימיה דפורע חובו ש\"ח בכל חוב מיירי אמנם אם הפורע תפוס משל לוה לא מחייבינן ליה ואפשר לומר בדוחק שזו היתה כונת הטור במ\"ש ומסקנת א\"א הרא\"ש כר\"ת כלומר דחושש לסברתו שלא להוציא מיד המוחזק:
עוד ראיתי למהר\"א ששון ז\"ל בסימן ע\"ו שהוקשה לו לסברת ר\"ת ז\"ל מאותה שאמרו בירושלמי שם בריש פרק שני דייני גזירות ובפרק הגוזל בתרא עלה דמתניתין דהגוזל שדה ונטלוה מסיקי' דהביאו מחלוקת ריב\"ל ורב בנתפס ע\"ח וקאמר דרב אמר כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו חיליה דרב מן הדא הגוזל שדה ונטלוה מסיקי' כו' ולא שמע מר דאמר ר\"י קנס קנסו לגזלן ע\"כ ופי' הרב שדה יאושע ז\"ל וז\"ל חיליה דרב כחו וראייתו מהא דתנן בפ' הגוזל בתרא הגוזל שדה ונטלוה מסיקי' אי מחמת הגזלן הוא חייב להעמיד לו שדה הרי שנתפס על חבירו וחייב לפרוע לו ולא שמיע ליה דלא ראיה היא זו דשאני גזלן דאע\"פ דאינו חייב קנסו רבנן ביה כדמקשה התם התלמודא והלא אין הקרקע נגזלת ולמה אמרו חייב להעמיד לו שדה קנס קנסוהו אבל במקום דלא שייך קנס אימור דאינו חייב לפרוע עכ\"ל: וכ\"פ הרא\"ש בפ' שני דייני גזרות בפי' הירושלמי מבוארי' דבריו דעיקר ראייתו של רב הוא דכל שתפסו הקרקע של הנגזל הו\"ל כאלו כפאוהו לנגזל עצמו מחמת הגזלן ונתן בעבורו קרקע זה ומשו\"ה חייב הגזלן להעמיד לנגזל שדה אחר וע\"ז דחו בש\"ס דהתם שאני דכיון שגזלו מתחילה הגזלן קנסו אותו להעמיד לו שדה אחר כל שנטלוהו ממנו מסיקי' עד שלא העמידו תחילה ביד הנגזל וצריך לומר דהירוש' הלזה אינו סובר כפי' הש\"ס דידן דהגזלן עצמו אחויי אחוי האי ארעתא למסיקי' דא\"כ מאי ראיה מייתי הרב מהכא לדין נתפס על חבירו דהתם שאני דחבירו לא היה שם בשעת שנתפס זה ולא נתן ממון הנתפס בידו ליד הב\"ח ולהכי מצי אמר ליה חבירו הנתפס מי זה אמר לך שתשלם בעבורי ואפי' אנסוך אבל הכא שזה מסר ממון הנתפס בידו חייב אלא ודאי דהירושלמי סובר דה\"נ הגזלן לא הראה להם קרקע זה אלא המסיקי' באו מעצמם ונטלוהו מחמת הגזלן על סמך שהגזלן יעמיד שדה אחר בעליו ולהכי חשי' כנתפס למאי דקי\"ל כריב\"ל וכמו שפסק רבינו בפ\"ח מה' חובל ומזיק ה\"ו והטור בח\"מ סי' קכ\"ח סמוך לזה וז\"ל מי שמשכנו אותו לפרוע בשביל חבירו פטור מלשלם לו אא\"כ משכנוהו בשביל המס ומה שיש לדקדק בראית הרב הלזו עיין למוהר\"א ששון ז\"ל בסי' ע\"ו דנ\"ח ע\"ד:
והשתא לדעת ר\"ת שסובר דפורע חובו ש\"ח דעלמא חייב לשלם לו למה אמר ריב\"ל אין לך נתפס על חבירו וחייב לשלם לו אלא בארנון וגולגלת והלא אף בפורע חובו ש\"ח נמי חייב לשלם לו ועל הטור ז\"ל ק' טפי דמאחר שסיים וכתב שמסקנת הרא\"ש כר\"ת ז\"ל היאך סמך וכתב דמי שמשכנוהו אותו לפרוע חוב חבירו דפטור והלא לדברי ר\"ת ז\"ל אפי' לא משכנוהו אותו וזה פורע מעצמו חייב לפרוע לו וקושייא זו ק' ג\"כ על הרא\"ש בפסקיו שאחר שהביא דברי ר\"ת סמך וכתב הירוש' ופירשו ולא פי' אותו בדעת ר\"ת ז\"ל ודוחק לומר דס\"ל להרא\"ש דכי היכי דר\"ת כתב דהירוש' הוא פליג אגמ' דידן כן ג\"כ פליג על הירוש' הלזה שהרי הי\"ל לו להרא\"ש לפרש זה והרב מוהרא\"ש ז\"ל כתב וז\"ל ולתרץ לדעת הירוש' אפשר לומר אחד משני פנים הא' דמאי דקאמר התם אין לך נתפס כו' אלא ארנון וגולגלת לאו דוקא ארנון וגולגלת אלא דומייא דארנון וגולגלת שהחייב חייב בו מן הדין כלומר מדינא דמלכותא אז חייב לפרוע בעדו ודמי לפורע חובו לדעת ר\"ת ז\"ל כיון דה\"נ מדינא דמלכותא חייב אבל שאר כל דבר שלא היה חייב מן הדין אם תפסו בעדו לחבירו לא נתחייב מעולם לשלם ודמי לזן לאשתו ובניו ונמצא לפ\"ז שהכל תלוי בעיקר החיוב אם היה חייב מן הדין או לאו ולא איכפת לן אם מה שתפסוהו לחבירו שיפרע בעדו היה מן הדין התפיסה או לא שהכל תלוי בעיקר החוב וכמו שכתבתי וא\"כ השתא אתי שפיר ר\"ת ז\"ל כריב\"ל ור\"י והתירוץ הב' הוא הפך זה שהעיקר תלוי בתפיסה אם אותו הנתפס התפיסוהו מדינא דמלכותא אז חייב לפרוע לנתפס אבל אם תפסוהו שלא כדין אז אפי' שעיקר החוב היה אמיתי אינו חייב לפרוע לו וטעמא הוי כמ\"ש בע\"הת בשער ע' בשם הרמב\"ן וז\"ל שאין לך נתפס על חבירו וחייב אלא כשתפסוהו על המס הקצוב והוא שלקחו ממנו בפי' בגלל פו\"פ בשני עדים וטעם הדבר שהוא פטור מפני שהוא יכול לטעון כשתפסוך אתה או ממונך אם הם אנסוך שהרי שלא כדין משכונך בעבורי שאין אדם עשוי לימשכן ע\"ז מה לך עלי מאונסך דאע\"ג דגרסי' בהגוזל בתרא בר מתא אבר מתא מעבט הא אמרי' התם הנ\"מ באבולה דארעא וכרגא דמתא אבל בענין אחר הו\"ל אונס ובאונס כיון שאינו כדין לא מחיי' אידך דמשמיא אנסו להאיך דאם פרעו מדעתו נמי פטור דהו\"ל כמ\"א כו' אי משום טעמא דמפייס הוינא ליה ומחיל כו' יע\"ש: א\"כ אף לר\"ת ז\"ל נמי דאמר דדוקא כשתפסוהו שלא כדין שלא פרע אלא מחמת התפיסה ודעתו לא היה לפרוע בעד חבירו רק דמשמייא אנסוהו לפיכך הוא פטור דנמצא דמשמייא אנסו ליה דסייעו לזה אבל בפור' מדעתו לא אנסוהו לפרו' אלא שמדעתו אזל ופרע לית דינא ולית דיינא דיהא פטור ומשו\"ה חייב לדעת ר\"ת ז\"ל דהא ס\"ל דלא חשיב הא מ\"א וכן ג\"כ לא חייש ליה טעמא דמפייס הוינא ליה כו' עכ\"ל וב' התי' הללו רמזם ה\"ה בפ\"ת מה' חובל ומזיק ה\"ו כמ\"ש הרב יעש\"ב :
והנה אמת התי' הב' הנזכר נראה לכאורה טפל בלי טעם מספיק דמה לי אם פרעו מעצמו ומה לי אם פרעו ע\"י אונס דאף כשפרעו ע\"י אונס לימא ליה מרצוני הייתי פורע לו אפי' אם לא היו מאנסי' אותי פרע לי אמנם אחר ההתבוננות נראה דיש טעם מספיק דכל שפרעו מרצונו בלי אונס הגוי המכריחו כי לא בעי למפרע ליה מצי אזיל בתר בע\"ח גוי ולומר לו תבע את חובי שפרעתי בשביל פ' וכיון שמרצונו פרעו אף הגוי עושה רצונו וחוזר ותובע לזה חובו וכיון דביד זה לכופו לפורעו לגוי מחייבינן ליה שיפרע לישראל שפרעו אבל כשהגוי אנסו לזה שיפרע לו בשביל חבירו ולא רצה מעיקרא לתבוע לו השת' נמי לא ציית ליה הילכך אין בידינו לכופו לזה שיפרע לו דמשמייא רחימו עליה דאנסו לזה כנלע\"ד ומה שיש לגמגם על תירוץ זה מסוגייא דפ' הכונס דנ\"ח ע\"א דאמרי' התם מהו דתימא מ\"א בעלמא הוא כו' ואימא ה\"נ מ\"א מדעתו האי שלא מדעתו א\"נ מ\"א לית ליה פסידא הכא אית ליה פסידא יע\"ש ומבואר מדברי התוס' שם דמדעתו אפי' אית ליה פסידא פטור טפי משלא מדעתו אפי' אית ליה פסידא כמ\"ש לעיל וזה נראה הפך החילוק הנז' דשלא מדעתו אית לן לאפטורי טפי מדעתו עיין להרב בני יעקב דקצ\"ב ע\"ג ד\"ה איברא שעלה לחלק שפיר בין כשאנסו הבע\"ח בעצמו לפרוע כההיא דפ' הכונס דבהמתו שלו נפלה לגינה ונהנית דהוי כאילו הבע\"ח בעצמו אנסו לפרוע לכשאנסוהו אחרים לפרו' חובו של זה כההיא דאנסוהו גוים לפרוע חוב חבירו דמצי למימר דמשמיא אנסוך ומ\"מ לא הי\"ל צורך למוהרא\"ש ז\"ל לחלק בין אנוסוהו לפרוע לפורע מדעתו שזה החילוק אין הדעת מקבלו לדעת ר\"ת ז\"ל דמעיקרא קושייא ליתא מדברי הירוש' הלז לדעת ר\"ת ז\"ל דודאי אף לדעתו ז\"ל לא אמר דבפורע חובו של חבירו חייב לפרוע לו חבירו אלא בחוב שהוא ברור שזה חייב לזה אבל בחוב שאינו ברור לא אמר ר\"ת דחייב דא\"כ שפיר איכא למימר דאין אדם נתפס על חבירו אלא בארנון וגולגולת דמשמע דבשאר חובות פטור אלא בחובות שאינו ברור כארנון וגולגולת דאע\"ג דמדינא דמלכותא חייב מ\"מ אין החוב ברור דאי משתמיט מגזבר המלך עד יעבור הזמן של המס מפטר מן המס המלך וכן בשאר אופנים של פיטור ואי לאו דדינא דמלכותא למעבט חד אחבריה לא הוה מיחייב למפרע אבל שאר חובות כה\"ג דמצי מפטר נפשיה לא מיחייב אבל בחוב של הלואה שהחוב ברור לית דינא ודיינא לר\"ת ז\"ל לומר שזה יפרע חובו וזה יפטר והרב הגדול מוהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' קכ\"ד כתב דאף לדעת החולקי' על ר\"ת וס\"ל דאף פורע חובו ש\"ח פטור לפרוע דמצי טעין הוה מפייסנא ליה דוקא בשפרעו מדעתו פטור מפני שעשה שלא כהוגן שפרע שלא ברשות ועילא מצאו לפוטרו בטענה כל דהי דהוה מפייסנא ליה אבל אם באו עדים בחוב ברור ותפסו ממונו של זה ונפרעו ממנו אי חייב זה לפורעו מדינא דר\"ן דכי היכי דנשתעבד לבע\"ח נשתעבד לזה שנפרע ממנו ומחייבינן ליה לפורעו כההיא דפ' הכונס דנ\"ח דאמרי' דכל שלא מדעתו ואית ליה פסידא לא חשיב מ\"א וההיא דהירוש' דאמרי' אין אדם נתפס על חבירו אלא בארנון וגולגלת דמשמע דבשאר חוב פטו' ל\"ק דהתם אין החוב ברור אבל כל שהחוב ברור ופרעו מדעתו פטור אבל שלא מדעתו חייב והיינו ההיא דפורע חובו ש\"ח דחייב לפרוע לדעתם ז\"ל ודבריו נכונים וברורים וראויים למי שאמרן:
ויש להביא ראיה לדבריו מדברי הירוש' דאחר דברי ריב\"ל דאמר אין לך נתפס על חבירו וחייב אלא בארנון וגולגו' מסיים ר\"א כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו חיליה דרב מן הדא הגוזל שדה ונטלוה מסיקי' אי מחמת הגזלן הוא חייב להעמיד לו שדה ולא שמיע ליה מה דאמר ר\"י קנס קנסו בגזלן ע\"כ מבואר יוצא מתוך דברי הירוש' דלפום מאי דלא שמיע ליה לרב ההיא דר\"י דקנס קנסו בגזלן שמעי' ממתני' דהנתפס על חבירו חייב הפך דברי ריב\"ל ועכ\"ל דריב\"ל בדליתיה לחוב ברור דומייא דחוב דגוזל שדה ונטלוה מסיקי' דאפי' שהלוה מחמת הגזלן אין כאן חוב ברור דמסיקי' הוא דנטלוה וכיון דקרקע אינה נגזלת ויש לו טענה גמורה ליפטר דמה\"ט קאמר ר\"י לפום קושטא דקנס קנסו חכמים ולא מדינא ולרב דלא שמיע ליה הא דר\"י וס\"ל דמדינא חייב אף שאין החוב ברור פשיט שפיר דכל שנתפס על חבירו חייב ליתן לו אף שאין חובו ברור ותפיסתו על חבירו:
וראיתי להרב בני יעקב בדף קצ\"ב ע\"ד שכתב וז\"ל אך הדבר הק' על מוהרי\"ט ח\"א סי' קכ\"ד שהוצרך לחלק בין ההיא דירוש' דאין אדם נתפס לההיא דפ' הכונס דההיא דאין לך נתפס על חבירו מיירי בשהיה יכול ליפטר והוא תימא שהרי בפורע חובו אע\"ג דהיה יכול ליפטר נראה דדוקא מפני שהוא מדעתו וצ\"ע עכ\"ל: ולא ידעתי מה זו תמיה שהרי דברי הרב מבוארי' דמשמע ליה דהכל תלוי במידי דיכול ליפטר דכל שאין בידו ליפטר וזה פרעו שלא מדעתו כגון שאנוסוהו לפרוע חייב ומה\"ט אמרו בירוש' דכל חוב שאינו במס וארנון שאנוסוהו לפרוע בעד חבירו אפילו שלא פרעו אלא באונס כיון דהוי מודי דיכול ליפטר פטור חבירו מלפרוע ובפורע חובו של חבירו אע\"ג דמדינא חייב באותו חוב ואינו יכול ליפטר עשאוהו חכמים כחוב שיכול ליפטר ואמרו דמצי למימר מפייס הוינא ליה וכיוצא מפני שעשה שלא כהוגן לפרוע חובו שלא ברשותו וההיא דהכונס משום דהוי מידי דאינו יכול ליפטר דכיון דנפלה הבהמה לגינה וניצולת בעשבים של חבירו דנמצא דחבירו ההנהו שלא מדעתו מה\"ט אמרו דחייב לשלם לחבירו ודוק:
הכלל העולה דלדעת מהר\"א ששון ז\"ל לפי שיטת ר\"ת ז\"ל ור\"ח ז\"ל דבפורע חובו חייב לפרוע ולא מצי טעין מפייס הוינא ליה וכל כה\"ג דמהני את חבירו מדעתו במידי דלא מצי פטר נפשיה בפורע חובו הברור של חבירו וכמשיב אבידתו וכקדם ברועי' ובמקלות להציל הצאן מפי הארי הבא לתוך הצאן דבריא היזיקא וכן בנפלה בהמתו לגינה ונחבטה בזרעים של בעל הגינה וניצולה מן הנזק ונפסדו זרעים של בעל הגינה וכן באנוסוהו לפרוע מס וארנון של חבירו דהוי דינא דמלכותא אע\"ג דמצי פטר נפשיה באיזה אופן כל כה\"ג חייב חבירו לפרוע לו אמנם אם פרע בעד חבירו מדעתו מידי דמצי פטר נפשיה מיניה כגון שפרע בעד חבירו לגוי או לישראל חוב שאינו ברור או איזה עלילה ודאי דפטור אף לדעת ר\"ת ור\"ח ז\"ל שלא אמרו הם ז\"ל אלא בפורע חוב חבירו הברור דטענת מפייס הוינא ליה לאו טענה היא לדידהו ז\"ל אבל אם טוען איני חייב לו או פרעתי לו בהא אף לר\"ח ור\"ת ז\"ל פטור וכן אם אנוסוהו לפרוע בעד חבירו חוב שאינו ברור ופרעו באונס אף בזה פטור לדעת ר\"ח ור\"ת דמצי א\"ל מן השמים אנוסך וכן הוא לדעת מוהרימ\"ט ז\"ל ואין ביניהם אלא דלדעת מוהר\"א ששון הירוש' שאמרו אין לך פורע בעד חבירו דחייב לשלם אלא בארנון וגולגלת דמשמע דבשאר חובות פטור מיירי אפי' בפורע חוב ברור דלדעת מוהרא\"ש כל שאנוסוהו לפרוע אפי' חוב ברור פטור לכ\"ע ומצי טעין מן השמים אנוסך ולדעת מהרי\"ט דוקא כשאנוסוהו חוב שאינו ברור הוא אבל אם אנוסוהו לפרוע חוב ברור הו\"ל כההיא דנפלה לגינה דמיחייב לשלומי:
וראיתי להרב החסיד כמוהר\"י אלגאזי בספר שמע יעקב ד\"א ע\"ד שכתב וז\"ל ועוד הוקשה לי מסוגיא זו דפרק הכונס דמסיק תלמודא דכל דאיכא תרתי פסידא ולאו מדעתיה תו ליכא דינא דמ\"א ק' ממ\"ש בירוש' כתבוהו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל שלהי שני דייני גזירות ריב\"ל אומר אין לך נתפס על חבירו דחייב לשלם אלא בארנון וגולגלתא ופסקוה הרמב\"ם בפ\"ח מהל' חו\"מ והטור בח\"מ סי' קכ\"ח ולפי סוגיא דהכונס לא אדע שכו\"ל מאי אירייא ארנון וגולגתא דנקט בירושלמי דמשמע דבשאר חובות פטור חבירו והא כיון דנתפס ולאו אדעתיה דאיכא פסידא דחסריה ממונא ודאי חייב ולא דמי לפורע חוב דעלמא דחשבינן ליה מ\"א דהא מדעתיה עביד כמ\"ש התוס' התם אבל הכא בנתפס לפרוע דהוי תרתי פסידא ולאו מדעתיה אף בשאר חובות דלאו ארנון וגולגולת ליחייב ומאי איריא ארנון וגולגולת והוא פליא והדבר צריך לי תלמוד עכ\"ל ואין ספק דאשתמיט מיניה דברי מוהרא\"ש ומוהרי\"ט והרב בני יעקב שכתבנו דכולהו הני רבוותא לא הוק' להם מדברי הירוש' הלזו אלא לשיטת ר\"ת דס\"ל דפורע חובו ש\"ח דאי אפשר לו להפטר מאותו חוב דחייב דלדידיה ק' למה נקטו בירוש' ארנון וגולגלת אבל לשיטת התוס' דס\"ל דפורע חובו נמי פטור ל\"ק להו מידי מדברי הירוש' למה נקט ארנון וגולגלת דלדידהו ודאי דוקא בארנון וגולגלת דהוי דינא דמלכותא דמעבט חד אחבריה חייב אבל אם נתפס על חוב חבירו ופרעו פטור דמצי אמר ליה מי אמר לך דתפרע דאנא הוה מפייסנא ליה ואם אנסך שלא כדין אנסך ומן השמים אנוסך ומ\"ש בפ' הכונס דהיכא דאית ליה פסידא ושלא מדעתו דחייב הוא משום דא\"א לו ליפטר מאותו חוב דכשנפלה הבהמה לגינה אם לא היו עשבים של זה היתה הבהמה ניזוקת בודאי ולא מצי פטר נפשיה באופן אחר כמ\"ש בשם מוהרימ\"ט ז\"ל א\"נ לא אמרו בפ' הכונס דשלא מדעתו ופסידא דחייב אלא כשהאונס דשלא מדעתו בא מיד חבירו שאנסו החייב לפרוע חובו דהתם נמי בהמתו של חבירו שהניחה בעל הבהמה לצאת ונפלה לגינת חבירו והזיקה עשבים הו\"ל כאלו הוא בעצמו הכריחו להציל ולהכי חייב מה שא\"כ בדברי הירוש' שהאונס בא מיד אחר דהיינו שהמלוה לשמעון הכריחו ללוי שיפרע לוי בעבור שמעון וכל שהאונס בא מיד אחר מצי א\"ל מן השמים אנסוך וכמ\"ש בשם הרב בני יעקב ז\"ל ודוק:
עוד ראיתי להרב הנז' שם ע\"ג הביא תשו' מוהריב\"ל ח\"ג סי' י\"א שכתב דמי שפדה שבוי אדעתא שישלם לו דמי פדיונו דחייב כיון דבריא היזיקא דשבי כולהו איתנהו ביה כמ\"ש התוס' בפ' הכונס אע\"ג דהוי מדעתו וכתב עליו דמה זו ראיה דהא איכא למימר דשבי דאיכא פקוח נפש מיחייב איהו לאצולי מדאורייתא בלי ממון והו\"ל לאתויי מדברי הרא\"ש בפ' ן' סורר דאין אדם חייב להציל נפש חבירו בממונו והביא ראיה מההיא דנרדף ששבר כלים של רודף פטור של כל אדם חייב ואם היה מחוייב להציל את הנרדף בממונו א\"כ יפטר משבירת כלים של כל אדם שהרי ממון חבירו מחויב להציל וברשות שברם כדי להציל אלא עכ\"ל דלא מיחייב יע\"ש: וא\"כ בפשיטות הי\"ל למוהריב\"ל ז\"ל להביא ראיה מדברי הרא\"ש הללו דמבואר בהדיא דאפי' בהצל' נפשו' לא מיחייב איניש לאצולי לחבריה בממוניה ומשתלם מיניה ומשם יוצא הדין פשוט לפודה את השבוי עכ\"ל: ולא ידעתי למה זה תמה על מוהריב\"ל בזה ולא על המרדכי והגהו' אשירי שכתבו כדברי מוהריב\"ל דהפודה את השבוי אין בו משום מ\"א מטעמא דבריא היזיקא ולא נרגשו לומר דשמא לא יתחייב לשלם דמדאורייתא מיחייב לאצולי ועכ\"ל דהם ז\"ל פשיטא להו האי מילתא דכל דאית ליה ממון להציל את עצמו אין סברא לחייב לחבירו להצילו משלו אמנם הך מילתא קמספקא להו גבי שבוי דילמא לא מיחייב לשלם משום דהו\"ל כמ\"א מנכסי חבירו ולא הוי כחיה גוררתו ולסטים שעליו דפ' בן סורר שכתב הרא\"ש דהנזק ברור טפי לזה הביא ההיא דהכונס ודברי המרדכי דפ' ב' דייני גזרות דשבוי נמי חשיב בריא היזיקא ומיחייב לשלם:
ודע שרבינו ז\"ל בפי\"ב מה' אישות די\"ט כתב וז\"ל הלך בעלה ולותה ואכלה כשיבא חייב לשלם עמד אחר מדעת עצמו וזנה משלו אם יבא הבעל אינו חייב לשלם והר\"ז איבד מעותיו מפני שלא ציוהו לזונה והיא לא לותה ממנו עכ\"ל וכתב ה\"ה מחלוקת במשנה ונפסקה הלכה בגמ' כחנן שהניח מעותיו על קה\"ץ והרשב\"א כתב בפ' אין המודר דל\"ג מסתברא לי דדוקא בפורע ומפ' שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה ובכה\"ג הוא אינו חייב לשלם כיון שלא אמר לו שיפרע בשבילו והיא נמי אינה חייבת שהרי לא לותה ממנו ולא אכלה ממנו אלא בתורת פרעון חוב בעלה אבל במפרנס סתם חוזר וגובה שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה וראיה מיתומים שסמכו אצל בה\"ב דיתומים קטנים אינן יכולים להתנות ועוד מן היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דחייב בה\"ב לשלם ולא אמרי' כיון דירד לתוכו סתם לא נתכוון אלא למתנה והאריך בזה עוד כתב ונ\"ל דכיון שכן המפרנס אשת חבירו סתם הר\"ז חוזר ונפרע מהבעל כיון שהבעל חייב במזונות אשתו בתנאי ב\"ד דהו\"ל כיורד לתוך שדה חבירו כדאמרן וה\"ה לזן עבדו ושפחתו העברים דכל המלוה מזונות סתם לאלו כאלו מלוה לאדון עכ\"ל ואין נראה כן דעת הראשונים אלא אפי' במפרנס סתם איבד מעותיו והטעם דיש חילוק בין סילוק נזק להבאת תועלת ואינו דומה זה ליורד לתוך שדה חבירו ונטעה דהתם מביא לו תועלת ומעלה קרקעו מה שא\"כ הכא אינו מביא לו שום תועלת לבעל אלא מסלק ממנו נזק והר\"ז כפורע חובו ש\"ח שלא מדעתו שאינו חוזר ונפרע ממנו מכלום וכן אין לומר בזה שישתלם לפי שההנה את האשה וזן אותה לפי שהיא כבר היה לה מי שהיה מחוייב לזונה והוא הבעל ואלו לא זן אותה זה היתה נזונת מנכסי הבעל או היתה לוה ואוכלת והוא פורע נמצא שאינו מביא לו שום תועלת מחודש שכבר היה לה מי שמחוייב לעשות כן סוף דבר הר\"ז כפורע חובו ש\"ח ממש ואפשר שדינא של הרב ז\"ל קיים בשזן ומפרנס סתם איניש דעלמא שחוזר ומשתלם ממנו אבל באשת איש וכיוצא בו לא עכ\"ל:
הנה העתקתי דברי ה\"ה לבאר דבריו יען ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל ע\"ד ה\"ה וז\"ל ומ\"ש ואין נראה כן דעת הראשונים ז\"ל אלא אפי' במפרנס סתם איבד מעותיו כו' כונת ה\"ה ז\"ל בזה סתומה ולא ידעתי במה הוא דחה דברי הרשב\"א שהרי יסוד הרב ז\"ל הוא לומר שהמפרנס סתם לאשה או לחברו מסתמא לא לשם מתנה הוא אלא לשם הלואה מההיא דיתומים שסמכו אצל בה\"ב ומההיא דיורד לתוך שדה חבירו א\"כ כיון שלא פי' דאדעתא ליטול מן הבעל סתמא דמילתא לאשה עצמה הלוה והבעל חייב במזונותי' א\"כ זה שהלוה לה חוזר וגובה מדר\"ן דהנושה בחבירו מנה כו' מוציאין מזה ונותני' לזה א\"כ כל מה שדחה ה\"ה ז\"ל בין הנאת תועלת אסילוק הנזק לא אירייא כלל לפי יסוד הרשב\"א ז\"ל דכל זה שייך גבי מאמ\"ח ופורע חובו אבל כאן כיון שהיא נטלה והיא החייבת דהבעל חייב מדין מוציאין מזה חייב הבעל לפרוע מה שנטלה וצ\"ע כך הבנתי בדברי הרשב\"א כמו שכתבתי לעיל אחר שכתבתי זה ראיתי להריב\"ש בסי' תפ\"א ולפ\"ז ק\"ל בדברי הרשב\"א דלמה במפרנס ופי' בעד חוב שחייב לה בעלה במזונותי' הניח מעותיו על קה\"ץ ומה בין המפרנס סתם אף שהיה חייב לה מעות לאשה אין האשה חייבת כלום לדעת הרב וא\"כ בין בסתם בין במפרש הוי פורע חובו ש\"ח וצ\"ע:
אחר כל זה ראיתי תשו' להרשב\"א במיוחסות סי' י\"ד כו' ומעתה נתבארו דברי ה\"ה ז\"ל ומיהו עדיין לא יצאנו ידי שאלה שהקשינו מה בין זן סתם למפרש כיון שאין עליה שום חיוב ונשאר חילוק הרב ז\"ל דק כחוט השערה ויש להתיישב בזה עוד עכ\"ל וכל זה גרם לו להרב ז\"ל שלא ראה דברי הרשב\"א ז\"ל עצמה שבחי' לפ' אין בין המודר דל\"ג בשתי מקומות הא' בדל\"ג ע\"ב ד\"ה עמד והוא בדק\"ן ע\"ב לחי' והשניה בדמ\"ז ע\"ב ד\"ה לוה ובע\"ח באים ונפרעין והוא דקנ\"ד ע\"ב לחי' ושם בדמ\"ז מבוארי' דבריו יותר וההכרח שהכריח מתוך אותה סוגייא הוא זה דמפרנס אשת חבירו דפטור לחנן הוא דוקא במפרש לה שבתורת פרעון חוב העלה הוא דכל כה\"ג הו\"ל כאלו פי' בפי' לה שהיא לא תתחייב לו לא מצד שהלוה לה ע\"מ לפרוע ממנה שהיא תטול מבעלה ותתן לו ולא ע\"מ שהוא עצמו תתבע לבעלה ומשעבוד נכסי בעלה יפרע ההלואה דכיון שפי' שבתורת פרעון חוב בעלה הוא נתן לה אין כאן חיוב הלואה לאשה כלל ולא לבעלה אמנם במפרנס וזן אותה סתם הו\"ל כאלו אמר לה אני מלוה לך מזונות אלו ע\"מ ליפרע מבעלה ולא ממנה כלומר שהיא תגבם מבעלה וישלם לו והטע' דמפרשי' הכי בזן אותה סתם הוא מפני דכיון דלא פי' בפי' להלואה לה וגם לא לפרעון חוב בעלה ולא למתנה ואין אדם מהנה את חבירו סתם במתנה כדמוכח ההיא דיורד לתוך שדה חבירו ע\"כ לפרש דה\"ק לה הנני זן אותך ע\"מ ליפרע מבעלה ולא ממנה והיינו ברייתא שאת נהנית לי דמינה דייק בש\"ס דחילופין לאו כגדולים דמו משום דשרינן ליה ללוה כלומר להתפרנס מהם ולחייב נכסי הבעלה באכילתה דבאכילתה נתחייב הבעל לשלם ונמצא כאלו החליפה נכסי הבעל בפירות אלו כיע\"ש:
באופן דמתוך ההיא דיורד לשדה חבירו הוליד הרשב\"א דזן ומפרנס אשת חבירו סתם לא למתנה איכוון ולא להלואה לעצמה ע\"מ ליגבות ממנה אלא כאלו הלוה לה ע\"מ ליגבות מבעלה ולא ממנה יע\"ש ולזה דחה שפיר ה\"ה ז\"ל דמההיא אין ראיה לומר דלא לשם מתנה איכוון בזן ומפרנס אשת חבירו סתמא דשפיר איכא למימר דכל שלא פירש לשם הלואה ודאי לשם מתנה לבעל או לאשה איכוון ולא דמי לההי' דיור' לשדה חברו דמביא לו תועלת לבעל השדה ומעלה קרקעו ומהנהו אבל בזן ומפרנס אשת חבירו אינו מביא לו שום תועלת לבעל במה שזן את אשתו ומהנה אותו אלא שמסלק ממנו היזק דפורע חובו וכל כה\"ג שפיר מצינן למימר דלשם מתנה איכוון ולא לשם הלואה גם ליכא למימר דכיון דלאשה עצמה מהנה לה במה שמאכיל ומפרנס לה והו\"ל כההיא דיורד לתוך שדה חבירו א\"כ איכא למימר דלא לשם מתנה קיהיב אלא לשם הלואה ע\"מ להשתלם מבעלה לזה כתב ה\"ה דלאשה נמי לא קמהני לה דההיא דיורד לתוך שדה חבירו כו' דהתם אם לא היה יורד זה ומעלה קרקעו ודאי שלא היה נמצא אחר לנוטעו אבל הכא אם לא היה זה היה נמצא אחר כיון דמחוייב בעלה לזונה וכל שהיה נמצא אחר לזונה ע\"מ להשתלם מבעלה זה שזנה ופרנסה סתם אם כוונתו להלות לה ע\"מ להשתלם מבעלה היה לו לפרש וכל שלא פירש איכא למימר דלשם מתנה איכוון או לשם פרעון חוב בעלה כמ\"א ובכן מ\"ש הרב מ\"ל ז\"ל בסוף דבריו שק' על הרשב\"א מה בין זן סתם למפ' כיון שאין עליה שום חיוב לא קשיא ולא מידי דאיכא בינייהו טובא דבמפרש לה לשם הלואה חיובא רמיא עלה לפרוע הלואתה והיא היא קמחייבא אי אית לה וכי לית לה מוציאין מבעלה אבל בזן אותה סתם הו\"ל כאלו הלוה לה ע\"מ ליגבות מבעלה ולא ממנה וכמבואר מדברי הרשב\"א בחי' ודוק:
וראיתי להר\"ב מח\"א בחי' על רבינו בה' אישות שכתב עמ\"ש ה\"ה ז\"ל ואין נראה כן דעת הראשונים אלא אפי' במפרש סתם אבד מעותיו כו' וז\"ל לא ידעתי זה דהא כל המ' כתבו דלותה היא שגובה מן הבעל דשליחותיה דידיה קעבדא ובפרנסה ג\"כ כיון דלשם הלואה נתנם ומוהר\"מ כתב דכל היכא דהיא פטורה הבעל נמי לא מיחייב עכ\"ל ולפי האמור בהכרח הרשב\"א בפרנסה סתם לאו לשם מתנה איכוון אלא לשם הלואה לה ע\"מ להשתלם מבעלה הוא מההיא דיורד לתוך שדה חבירו כו' שפיר דחו הראשונים דמההיא ליכא ראיה להא דהכא כיון דליכא תועלת והנאה במזונות אלו שהוא זן אותה לא לבעל ולא לאשה שפיר איכא למימר דאלו היה מכוין להלואה ולא למתנה היה לו לפרש דלשם הלואה הוא נותן לה ולא לשם מתנה :
עוד כתב הר\"ב מח\"א עמ\"ש ה\"ה ז\"ל ואלו לא היה זן אותה היתה נזונת מנכסי הבעל או היתה לוה ואוכלת כו' וז\"ל ק\"ק דגם אם היתה נפרעת ממנו וכ\"כ רש\"י והרשב\"א עכ\"ל והא ל\"ק מידי דכונת ה\"ה ז\"ל לומר דהא דזן את אש' חבירו לא דמי' לההי' דיורד לתוך שד' חבירו להכרי' דלשם הלואה איכוון ולא לשם מתנ' דהתם התועלת וההנאה שעשה זה לתוך שדהו לא היה מוצא במקום אח' שיעשו לו דרך מתנה הילכך חייב לשלם לו מה שההנהו כל שלא פי' דלשם מתנה איכוון. אבל זן אשת חבירו שהיא היתה ניזונת בלא\"ה או מנכסי בעלה או בהלואה מאחרים בפי' ע\"מ שישתלם מבעלה אם זה איכוון לשם הלואה ע\"מ שישתלם מבעלה היה לו לפרש דלשם הלואה על מנת שישתלם מבעלה קא מכוון דכיון דבהנאה זו שעשה לה היה בא לה ממקום אחר שפיר איכא למימר דזה שלא פי' אפשר דלשם פרעון חוב בעלה הוא נותן לה או לשם מתנה ודוק:
עוד כתב הרב מח\"א ז\"ל והר\"ן בנדרים דל\"ג ע\"ב כתב ע\"ד הרשב\"א דנהי דלאו בתורת מתנה קעביד מיהו סתמא זו אדעתא דבעל קנחית ולא אדעתא דידה שכבר הוא יודע שאין לאשה נכסים ע\"כ ודבריו תמוהים ג\"כ דנהי דאין לאשה נכסים יפרע מן הבעל מדר' נתן והכי כתב הר\"ן בפ' השותפים דמ\"ז ע\"ב גבי האומר לאשתו קונם שאיני נהנה לך לווה ובע\"ח באים ונפרעים ממנו עכ\"ל ולא ידעתי דודאי כל שלותה בפי' בדרך הלואה חייב בעלה לשלם מדר' נתן אבל בזן לה סתמא דאיכא למימר דאדעתא דבעל קנחית ולאו אדעתה דידה לומר שנתחייב היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו דלאו כ\"ע דינא גמירי דהפורע חוב חבירו פטור מלשלם כדי שנאמר דודאי זה לשם הלואה לדידה קמכוין שפיר איכא למימר דזה לשם פרעון חוב בעלה איכוון ולחזור ולגבות ממנו:
ודע שבראיה שהביא ה\"ה ז\"ל בשם הרשב\"א דהזן את חבירו סתם לא לשם מתנה איכוון אלא לשם הלואה מיתומים קטנים שסמכו אצל בה\"ב ויתומי' קטנים אינן יכולים להתנות וראיתי להר\"ב גד\"ת בדשנ\"ג ע\"ג שכתב וז\"ל וזה תימא דערביך ערבא צריך ויתומים קטנים גופייהו מנ\"ל דמיחייבי לפרוע למפרנס אותם סתם והרי הרי\"ף ז\"ל גדול הפוסקים בפה מלא [אמר] דהמפרנס יתום בסתם הניח מעותיו על קה\"ץ ויתום זה שהכניסו לחצירו מבואר הוא דהוי ממש יתומים שסמכו כו' עכ\"ל ולע\"ד אין ספק דאף הרי\"ף ז\"ל אזיל ומודה לההיא דיתומים קטנים שסמכו אצל בה\"ב דמיחייבי יתומים לפרוע למפרנס אותם בסתם דהרי אמרו דבע\"הב דינו כאפוטרופוס לכל דבר כמ\"ש הטור בסי' ר\"ץ סל\"א וכיון שדינם כאפוטרופוס לכל דבר ודאי דמיחייבי לפרוע ולדעת הרא\"ש דאפי' בקטנים פחות מעונת הפעוטות דלאו בני תנאי נינהו אלא דהרשב\"א ז\"ל סבור דכיון דלאו בני תנאי נינהו הו\"ל כמפרנס אותם לשם הלואה ומיחייבי לפרוע מינה יליף לסתם בני אדם דכל שזן אותם בסתם הו\"ל כמפרש לשם הלואה כיתומי' קטנים דלאו בני מעבד תנאי נינהו דאמרי' דסתמא לשם הלואה הוא אמנם הרי\"ף ז\"ל ושאר מפרשי' ס\"ל דדוקא ביתומים קטנים אדרבא משום דלא מהני בהו תנאי משו\"ה אמרי' דסתמא לשם הלואה הוא דכיון דאינו יכול להתנות בפי' כיון דקטנים נינהו משו\"ה לא התנה בפי' עמהם לשם הלואה אבל בגדולים ושאר בני אדם דיכולים להתנות עמהם לשם הלואה כל שלא התנה עמהם לשם הלואה אמרינן דלשם מתנה איכוון וזה נראה דעת מרן ב\"י ז\"ל בדעת הרי\"ף דבסי' קכ\"ח מחו' ב' שאחר שהביא תשו' הרי\"ף ז\"ל שהביא בעה\"ת ז\"ל כתב וז\"ל ונראה דאם היתום היה קטן אפי' אין לו בידו משל" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש כופר אחד ולא ב' כופרים שור \n של ב' שותפים שהרג כל א' משלם כופר שלם. הנה אמרי' בפ' שור ושנגח ד\"מ ע\"א משבח ליה רבא לר\"ן בדרב אחא בר יעקב דאדם גדול הוא א\"ל לכשיבא לידך הביאהו לידי כי אתא לגביה א\"ל בעי מינאי מילתא בעא מיניה שור של ב' שותפים כיצד משלמי' כופר משלם האי כופר והאי כופר כופר א' אמר רחמנא ולא ב' כופרים האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר אדיתיב וקמעיין בה א\"ל תנן חייבי ערכין ממשכנין חייבי חטאות אין ממשכנין חייבי כופרים מאי כיון דכפרה הוא כחטאת ואשם דמו מחמר חמי' עליה ולא בעי משכוני' א\"ד כיון דלחבריה הוא דבעי מיתבא ליה ממונא הוא ולא לגבוה ולא חמיר ליה ובעי משכוני א\"כ כיון דהוא לא חטא וממונא הוא דאזיק לא חמיר מילתא עליה ובעי למשכוני א\"ל שבקן אסתגר בקמייתא ופי' רש\"י הסגרתי ונאלמתי בראשונה ע\"כ :
ושמעתי מפה קדוש הרב המובהק כמוהר\"י הלוי אשכנזי ז\"ל שהיה אומר דהבעיא (הב' דקמבעייא ליה לרב אחא בי\"ע אי ממשכני' על הכופר או לא החזיק הבעייא הראשונה דקמ\"ל אי שור של ב' שותפים משלמי' בין ב' את הכופר או לא אי משום דכופר א' ואי משום דכופר שלם בעי' ולא חצי כופר דאי הוה פשיטא ליה בבעייא שניה דממשכני' על הכופר ממילא הוה נפשט הבעייא הא' ששור של ב' שותפים לא היו משלמי' כופר כלל אי משום דכופר א' אמר רחמנא ולא ב' כופרים ואי משום דכופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר והיא היא טעמא דמתני' דקתני התם במ' מכות ד\"ג גבי ד' דברים נאמרו בעדי זוממים כו' ואין משלמי' את הכופר וה\"ט ודאי דכופר אחד אמר רחמנא ולא ב' כופרי' או כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר ומשו\"ה לא [הוו] עדי' זוממי' לשלם דאי משלם האי כופר והאי כופר כופר א' אמר רחמנא ולא ב' כופרי' ואי משלם האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר שלם אמ\"ר ולא חצי כופר אבל השתא דמספ\"ל אי חייבי כופר ממשכני' אותם או לא איכא למימר דטעמא דעדים זוממי' אינן משלמי' את הכופר הוא מהטעם שכתב הריטב\"א בשיטתו שם וכיון דמס\"ל אי ממשכני' אותם ולא איפשיטא הילכך מספיקא אין ממשכני' אותם וכיון שהוא היה יודע בעצמו שלא היה כמו שהעידו העדי' לא היה נותן וכיון שכן אין כאן דין הזמה עכ\"ל הרשב\"א ובכן כשהיה מעיין ר\"ן בבעייא ראשונה והיה רוצה לפשוט הס' מהך דמכות דעדים זוממי' דאין משלמים כופר והוה בעי מימר טעמא דלא מצו לשלם לא חצי כופר כל א' ולא ב' כופרים ובזה הוה נפשטא הבעייא אבל היה מעיין דאפשר דמה\"ט היו משלמים או ב' כופרים או חצי כופר כל א' ומה שאין עדים זוממים משלמים הוא מטעם הריטב\"א דאין כאן דין הזמה משום דאין ממשכנים אותם והם מאליהם אינן נוטלים כיון שיודעים שלא היה כמו שהעידו העדים ואין כאן דין הזמה לכן כששאל לו הבעייא השניה אי ממשכני' על הכופר השיב שפיר שבקן אסתגר בקמייתא כלומר דבכלל בעייא ראשונה בכלל' היא הב' דאי לא הרי נפשטה הראשונה עכת\"ד הרב ששמעתי ונומיתי לו דאין זה נכון דמה שייכות יש לזוממין עם שור של ב' שותפים דזוממי' ודאי בין שניהם לא היו מחייבי' לבע\"ד אלא כופר א' ומשום ועשיתם לו כאשר זמם לאחיו היו חייבים הם לשלם בין שניהם הכופר שהיה הבע\"ד חייב כמו משלשין בממון שם ד\"נ ומשום קנסא ולא היו נפטרים מטעם כופר א' אמר רחמנא ולא ב' כופרים או ולא חצי כופר שהם אינן משלמים מתורת כופר אלא מתורת קנס שהיו רוצים לחייב לבע\"ד ובודאי דהפיטור שלהם הוא משום דלאו בני כפרה נינהו כמ\"ש הריטב\"א והרמב\"ן וא\"כ בלתי הבעייא השניה לא היה נפשט הבעייא הראשונה דאם העדים היו פטורים ודאי שלא היו נפטרים אלא מטעם דלאו בני כפרה ובמ\"ש הרמב\"ן שם ולא מטעם כופר א' אמר ולא ב' כופרי' א\"נ ולא חצי כופר דבהם לא שייך האי טעמא כיון דהם משלמים מתורת קנס ולא משום חיוב כופר אבל בשור של ב' שותפים אי בעייא ליה שפיר כיון דהן משלמים מתורת כופר ודוק ודע דלתי' הריטב\"א ז\"ל שם במכות ק' אמאי לא פשיט הבעייא בקמא מההיא דת\"ר דעדים זוממים אינן משלמים את הכופר דמוכח מינה דאין ממשכנים על הכופר וליכא למימר דמשום דהבריית' דמספ\"ל אי ממשכני' או לא משו\"ה תני דאין משלמין את הכופר דליתא דמשום ספיקא לא הו\"ל למיתני אין משלמים כיון דאי תפס לא מפקינן מיניה וכעת צ\"י :" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8fc63812286dc5490a82a44afeb7dd309fd08e69 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,59 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Damages to Property", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Damages_to_Property", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מבריח ארי מנכסי חבירו ופורע חובו בהמה \n שהוחלקה באבן או במי רגליה ונפל' לגינה ונחבטה או שאכלה משלמת מה שנהנית כו'. ע\"כ. הכי איתא בפרק הכונס דנ\"ח עלה דתני במתני' נפלה לגינ' ונהנית משלמת מה שנהנית ואמרינן עלה בגמרא בנחבטה (ופרש\"י שנחבטה קאמר שנחבטה על התבואה ושקעתן בקרקע והפסידה התבואה והיא נהנית שלא לקתה גופה בקרקע) ולא מיבעיא קאמר ל\"מ אכלה דמשלמת מיהא מה שנהנית אע\"ג דלא פשע בשמירתה דהא נהנית אבל בנחבטה דאפילו בההיא היזיקה אנוסה הואי ומבריח ארי מנכסי חבירו הוא ומה שנהנית נמי לא משלם קמ\"ל ופרכינן ואימא ה\"נ דהו\"ל מבריח ארי ואמאי בנחבטה משלם מה שנהנית ומשני מאמ\"ח מדעתו האי שלא מדעתו א\"נ מאמ\"ח לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא ע\"כ והנה מפשט השמועה משמע דלפי תי' הא' הכל תלוי בדעתו ושלא מדעתו דכל שהציל ממון מדעתו של מציל בין אית ליה פסידא בין לית ליה פסידא חשיב מאמ\"ח ופטור הניצול מלשלם ולפי תי' הב' של א\"נ הכל תלוי בין אית ליה פסידא בין לית ליה פסידא דהיכא דאית ליה פסידא להציל ממון חבירו בין שיהיה מדעתו של מציל בין שלא יהיה מדעתו של מציל חייב הניצול לשלם והיכא דלית ליה פסידא למציל בין שהציל מדעתו בין שלא הציל מדעתו אינו חייב הניצול לשלם אפי' שכר טורחו ואם האמת כן ק' בפורע חובו של חבירו אמרו בר\"פ שני דייני גזרות דק\"ז ע\"א ובר\"פ אין בין המודר דל\"ג דחשיב לחנן מבריח ארי מנכסי חבירו ופטור הלוה לשלם לו ולפי תי' הא' ניחא דכיון דהוי מדעתו של מציל אפי' דאית ליה פסידא פטור הלוה: אבל לפי תירוץ הא\"נ ק' דכיון דהכל תלוי בפסידא אמאי פטור הלוה הא כיון דאית ליה פסידא לפורע אפי' שפרע מדעתו הו\"ל לחיוביה ללוה לשלם כיון דכל דאית ליה פסידא לא חשיב מאמ\"ח ומתוך קושיא זו כתבו התוס' שם ד\"ה א\"נ דכונת הש\"ס בתירוץ הא\"נ אינו לומר דהכל תלוי בדעתו דכל דאית ליה פסידא אפי' מדעתו חייב אלא ה\"ק א\"נ אפי' מאמ\"ח שלא מדעתו נמי חשיב מבריח ופטור אלא היכא דלית ליה פסידא כגון שהכריחוהו להבריח אמנ\"ח דכיון דלית ליה פסידא פטור משכר טורחו נמי. אבל היכא שהכריחוהו שלא מדעתו דלית ליה פסידא לא חשיב מבריח וחייב לשלם לו ונמצא דלפי תירוץ הא\"נ כשהוא מדעתו אפי' אית ליה פסידא פטור והיינו ההיא דפורע חובו של חבירו של\"מ וכשהוא שלא מדעתו של מציל ואית ליה פסידא ג\"כ חייב לשלם ולא חשיב מבריח ארי ואי לית ליה פסידא אפי' שהוא שלא מדעתו פטור מלשלם דחשיב כמבריח ארי מדעתו ושוב הוקשה להם להתוס' דכיון דלפום מסוגיין מבואר יוצא דכל שהוא מדעתו אפילו אית ליה פסידא חשיב מבריח ארי איך אמרו בסוף השוכר את הפועלים דצ\"ד דש\"ח שהי\"ל לקדם במקלו' ולא קדם חייב ומפרש\"י ש\"ח בחינם ש\"ש בשכר ומסקי' דחוזר ונותן מבה\"ב ומשמע דש\"ח אינו חייב לקדם: אבל אם קדם בשכר דשפיר עבד ונוטלין לו מה שהוציא ומסתברא דה\"ה איניש דעלמא שאינו שומר וגם שכר עצמו הוא נוטל ועוד אמרי' בהגוזל בתרא דקט\"ו שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח שלו והציל את ש\"ח אין לו אלא שכרו ושכרו מיהא שקיל ולא אמרי' מאמ\"ח בעלמא הוא וכן משיב אבידה שנותני' לו שכר כפועל בטל כדאמרי' במציעא דל\"א דלא אמרי' דלהוי כמ\"א בעלמא כיון דהוי מדעתו ותרצו בשם ר\"י דהא דאמרי' דכל שהוא מדעתו חשיב מ\"א ופטור מלשלם היינו היכא שההצלה היא מהפסד שאינו ברור כל כך ואינו מצילו אלא מצער ודאגה בעלמא שמא יבא לידי הפסד גמור כגון שהארי רחוק ואינו יודע בריא אם יבא כאן או לא אבל אם הדבר ברור שיבא לידי הפסד ולידי דריסת הארי או מציל מפי ארי עצמו אז ודאי נוטל שכרו והיינו ההיא דש\"ח שהיה לו לקדם וכן ההיא דשטף נהר חמורו וההיא דמשיב אבידה שנוטל עליו שכר אבל פורע חובו של חבירו אינו מהפסד כמו שהיה הלוה לפרוע אינו חשוב הפסד שהרי נתחייב לו ואינו מצילו אלא מצער בעלמא וחשיב מ\"א א\"נ כדאמרי' בירוש' מפייסנא הוינא ליה וכן בנחבטה בהמה בתבואת חבירו אלו היה מדעתו של בעל הגינה וכן אם לא היה לו פסידא אפי' שלא מדעתו נמי הוה חשיב מ\"א אע\"ג דהציל את הבהמה בתבואתו מנזק ברור שהיתה נחבטת בקרקע והו\"ל לש\"ס למימר דלהכי חייב לשלם מה שנהנית משום שבריא הזיקא וכל כה\"ג לא חשיב מ\"א מיירי הש\"ס שהצילו מצער בעלמא שאין בעל הבהמה רוצה שתחבט בהמתו בארץ ותצטער אע\"פ שלא היו דמיה נפחתי' בכך ולכך היה נחשב מ\"א אי הוה מדעתו או שלא מדעתו ולא הו\"ל פסידא יע\"ש:
אשר ע\"כ אני תמיה על הרב הגדול מוהרימ\"ט ז\"ל בחי' לכתובות בפ' שני דייני גזרות דק\"ז ד\"ה חנן כו' דעמ\"ש שם התו' בשם ר\"ת דס\"ל דהא דאמרו הפורע חוב שלו פטור דוקא בפורע חוב מזונות אשתו משום דאפשר לה לצמצם במזונותיה אבל שאר חובות של מלוה חייב לכ\"ע דאי אפשר לה להיפטר ועפ\"ז ניחא להו ההיא דש\"ח שקדם במקלות וכן ההיא דהשבת אבידה שנוטל שכרו כפועל בטל וכן ההיא דשטף נהר חמורו דאי אפשר להיפטר מאותו חוב יע\"ש והוק' לו להרב דלפ\"ז מאי פריך הש\"ס בפ' הכונס גבי נחבטה ואימא ה\"נ דהו\"ל מ\"א והוצרך לשנויי מ\"א מדעתו כו' והשתא לדברי ר\"ת לימא מ\"א לא קריא הזיקא שיכולה האשה לצמצם ולהתפרנס בדוחק נפלה לגינה בריא היזיקא דדמייא דפורע שאר חובו דעלמא דחייב משום דבריא היזיקא והניחה בצ\"ע ותמהני איך לא שלטו ביה עיני דמר בדברי התוס' הללו דפ' הכונס שכתבו בהדייא דהא דנחבטה נמי מיירי בדלא בריא היזיקא דאפי' אם נחבטה בקרקע לא היו נפחתי' דמיה ולא הציל התבואה את הבהמה אלא מצער בעלמא שאין אדם רוצה שתצטער בהמתו ולכך אם היה ההצלה הזאת מדעתו של בעל הגינה או אם לא היה לו הפסד בתבואה אע\"פ שלא היה מדעתו היה פטור וכעין זה ראיתי להר\"ב בני יעקב בתשו' סי' ד' דקצ\"ג ע\"א ד\"ה וזה שתמה על הר\"ב תומת ישרים סי' ק\"ן יע\"ש וצ\"ע:
ודע דבסברא הלזו דס\"ל לר\"ת דהא דאמרי' דפורע חובו ש\"ח הוא פטור לא איירי אלא בפורע חוב מזונות אשתו הנה הטור ז\"ל בח\"מ בסי' קכ\"ח כתב וז\"ל הפורע חובו של חבירו אין צריך לשלם לו אפי' אם המלוה היה דוחקו לפרוע ולא עוד אלא אפי' היה ללוה משכון ביד המלוה והלך זה ופרע למלוה ונטל המשכון צריך להחזיר ללוה ופירש\"י דבכל חוב איירי וכ\"כ הרמב\"ם בפכ\"ו מה' מלוה אבל ר\"ת פי' דלא איירי אלא בפורע חוב מזונות אשתו כו' אבל בשאר חובו לא וכן היא מסקנת א\"א הרא\"ש ז\"ל עכ\"ל הנה עיקר מחלוקת זה הביאוהו התוס' בפ' שני דייני גזרות דק\"ח ד\"ה הא מני חנן היא כו' וכתבו דר\"ח ג\"כ קאי בשיטת ר\"ת ז\"ל דפי' ההוא דפורע חובו בפורע חוב מזונות אשתו ובשם ריב\"א כתבו דקאי בשיטת רש\"י והוכיח כן מדברי הירוש' ובפ' אין בין המודר דל\"ג ע\"ב ד\"ה חנן הביאו ב' הפירושי' סתם ולא הכריעו יע\"ש והרא\"ש ז\"ל בפ' שני דייני גזרות הביא דברי התוס' כדמותם ולא הכריע אמנם בפי' למ' נדרי' דל\"ג עמ\"ש חנן היא כתב דה\"ה בכל חוב שעליו ועמד זה ופרעו וזה לא א\"ל הלויני אינו חייב לו כלום וסיים כך פי' רש\"י בפ' בתרא דכתובות יע\"ש:
ונראה שדעתו לפרש כפי' רש\"י ועיין בקיצור פסקי הרא\"ש בפ' שני דייני גזרות סי' ח' שהביא ס' ר\"ת ואח\"כ הביא ס' רש\"י ז\"ל כנראה דס\"ל דספוקי מספ\"ל להרא\"ש לענין דינא ולא הכריע וכבר תמה מרן ב\"י ז\"ל בח\"מ סי' הנז' ובי\"ד סי' רכ\"א עמ\"ש הטור דמסקנת הרא\"ש כר\"ת דהיכן מצא כן להרא\"ש ז\"ל דאדרבא ממ\"ש בפי' לנדרים כפי' רש\"י וכן ממ\"ש עוד שם בכתובות אהא דאמרי' שני דברי' שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו כתב כיוצא בו דחנן דאמר לעיל הא מני חנן היא כו' קמ\"ל כיוצא בשאר חובות דעלמא דהלכה כמותו גם מוהרא\"ש בתשו' סי' ע\"ו הוק' לו בדברי הטור ממ\"ש הרא\"ש בתשו' כלל ע\"ג סי' ט' על ב' שלוו ונעשו אחראין כו' וכתב וז\"ל והא דאמרי' הפורע חובו של חבירו הפסיד מעותיו היינו חוב דמדעתו קם ופרע ולא היה מוכרח לכך דהוי כמו מ\"א אבל היכא דמתחי' נעשו אחראין וערבאי' זה לזה אין כאן מ\"א וצריך חבירו לפרוע חלקו עכ\"ל הרי מבואר שאין דעת הרא\"ש כר\"ת ז\"ל ממה שפנה אל חילוקי' אחרי' והניח דברי הטור וצ\"ע:
ולדידי ק\"ל עוד בדברי הטור לפי מ\"ש הוא ז\"ל דמסקנת הרי\"ף כר\"ת מה זה שהוק' לו בי\"ד סי' רכ\"א על מ\"ש אביו הרא\"ש עלה דמתני' דזן את בניו ואת בנותיו דפי' ר\"ת ז\"ל דהיינו כזן אותם לפניו והוא במדינה וכיון שזן אותם בפניו ואינו אומר כלום דרך מתנה הוא ואינו חייב לפרוע דלא הוייא הנאה כיון שאם לא היה זונה היתה מצמצמת ומפרנסת ממעשה ידיה וי\"מ דמיירי כשהבעל נותן לה צורכה וזה מענגה במזונות יתירים אבל בענין אחר לא וכתב הטור וז\"ל וא\"א הרא\"ש הביא כל אלו המ' בפסקיו ואני תמה דכל זה אין צורך אלא לרבנן אבל לחנן מותר בכל ענין דהלכתא כוותיה וכ\"כ הרמב\"ם עכ\"ל והנה דברי הרא\"ש הללו שהביא הטור הם בפסקיו שם בפ' אין בין המודר דל\"ז וז\"ל וזן את אשתו כו' משמע דאתייא אפילו כרבנן מדלא קאמר הא מני חנן היא כדקאמר לעיל ואומר ר\"ת ז\"ל דמיירי כשזן את אשתו לפניו דכיון שהוא במדינה כו' וי\"מ כו' עכ\"ל: ואיכא למימר שפיר דמפני שהרא\"ש ז\"ל מפ' ההיא דאמרי' לעיל הא מני חנן וכמו שפי' ר\"ת ז\"ל דפורע חובו דמתני' מיירי בפורע חוב מזונות אשתו וזן אותה לזה הוקש' לו דהך מתני' משנה שאינה צריכה היא דכב' תני לה לעיל בפורע את חובו לדעת רב הושעיא דאמר הא מני חנן היא ופורע חובו היינו זן את אשתו ועוד דהו\"ל להש\"ס לפרש מתני' דהכא כחנן אפי' לרבא דמפ' לעיל ההיא דפ\"ח אפי' כרבנן וכשלוה ע\"מ שלא לפרוע דהך מתני' אתייא כחנן לכ\"ע ולזה תריץ יתיב דהך מתני' מילתא אחריתי היא דמיירי כשזן את אשתו בפניו ולחנן הוי חידושא דאע\"פ שמפרנסן לפניו ואינו מוחהו אפי\"ה חשבינן ליה כמבריח ארי ופטור ולרבנן נמי כיון שלא התנה עם הבעל מתנה הוא דיהיב לה ופטור כיון שהיתה יכולה לצמצם במזונותיה ואין כאן הנאה ועל שם י\"מ תירץ דמתני' אתייא כרבנן דמיירי כשנותן לה מזונות יתרי' באופן דשפיר איכא למימר דהרא\"ש ז\"ל לא הוצרך לפרש מתני' בהני פירושי אלא כדי ליישב דלא תהוי משנה שאינה צריכה לפי פי' ר\"ת ז\"ל דהאי מתני' דפורע חובו דמיירי בחוב אשתו וכמו שכן הוקשה להם להתוס' ז\"ל שם בפרק אין בין המודר ד\"ה חנן ותי' כן דלחנן אשמועינן חידושא דחשיב מ\"א אפי' בזן אשתו לפניו יע\"ש ואה\"ן דלענין דינא ס\"ל להרא\"ש למאי דקי\"ל כחנן פטור בכל ענין ומאי קא ק\"ל וצ\"ע:
וראיתי להרב פו\"ד בדרישה ס\"נ שכתב דחיליה דהטור בדעת הרא\"ש דס\"ל כדעת ר\"ת ז\"ל הוא ממ\"ש בפסקיו בפ' אין בין המודר בההיא דפורע לו חובו כאוקמתא דרבא דמוקי לה אפי' כרבנן וכשהלוהו ע\"מ שלא לפרוע כלומר שלא יגשנו המלוה לפרוע לו אלא לכשירצה הלוה יפרענו ולא הביא אוקמתא דרב הושעיא דמוקי לה כחנן יע\"ש ומינה משמע דכשהלוה לפרוע אסו' לפרוע חובו של מודר וזה אינו לפו' מאי דקי\"ל כחנן אמנם אי נאמר דהרא\"ש ס\"ל כר\"ת ז\"ל ניחא דלר' הושעיא מתני' בפורע חוב מזונות אשתו דוקא ולרבא בכל חוב מיירי ובע\"מ שלא לפרוע ולהכי ניחא ליה טפי אוקמתא זו דפורע חובו סתמא משמע בכל חוב דעלמא וע\"כ דמיירי בשהלוהו ע\"מ שלא לפרוע וכל שהלוהו סתמא בין לרב הושעיא בין לרבא אסור דלא חשיב מ\"א לדעת ר\"ת ומ\"ש בפי' לפ' אין בין המודר כפי' רש\"י אין זו הכרח כיון דלא כתב כן לענין הלכה וכן מ\"ש בפסקיו בכלל ע\"ב ס\"ט הוא לדעת השואל דסובר כהרמב\"ם דפורע חובו ש\"ח מיירי בחוב דעלמא יע\"ש:
ולע\"ד עדיין אין זה הכרח לומר דמסקנת הרא\"ש הוא כר\"ת דאפשר דהרא\"ש ספוקי מספ\"ל לענין דינא אי כפי' רש\"י עיקר או כפי' ר\"ת הילכך לענין מודר הנאה דהוי מידי דאיסורא אזיל בתר פירוש ר\"ת ז\"ל לחומרא ולענין ממונא המוחזק ידו על העליונה ואם הלוה מוחזק לא מחייבינן ליה לפרוע למי שפרע בעדו דמצי למימר קי\"ל כרש\"י ודעימיה דפורע חובו ש\"ח בכל חוב מיירי אמנם אם הפורע תפוס משל לוה לא מחייבינן ליה ואפשר לומר בדוחק שזו היתה כונת הטור במ\"ש ומסקנת א\"א הרא\"ש כר\"ת כלומר דחושש לסברתו שלא להוציא מיד המוחזק:
עוד ראיתי למהר\"א ששון ז\"ל בסימן ע\"ו שהוקשה לו לסברת ר\"ת ז\"ל מאותה שאמרו בירושלמי שם בריש פרק שני דייני גזירות ובפרק הגוזל בתרא עלה דמתניתין דהגוזל שדה ונטלוה מסיקי' דהביאו מחלוקת ריב\"ל ורב בנתפס ע\"ח וקאמר דרב אמר כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו חיליה דרב מן הדא הגוזל שדה ונטלוה מסיקי' כו' ולא שמע מר דאמר ר\"י קנס קנסו לגזלן ע\"כ ופי' הרב שדה יאושע ז\"ל וז\"ל חיליה דרב כחו וראייתו מהא דתנן בפ' הגוזל בתרא הגוזל שדה ונטלוה מסיקי' אי מחמת הגזלן הוא חייב להעמיד לו שדה הרי שנתפס על חבירו וחייב לפרוע לו ולא שמיע ליה דלא ראיה היא זו דשאני גזלן דאע\"פ דאינו חייב קנסו רבנן ביה כדמקשה התם התלמודא והלא אין הקרקע נגזלת ולמה אמרו חייב להעמיד לו שדה קנס קנסוהו אבל במקום דלא שייך קנס אימור דאינו חייב לפרוע עכ\"ל: וכ\"פ הרא\"ש בפ' שני דייני גזרות בפי' הירושלמי מבוארי' דבריו דעיקר ראייתו של רב הוא דכל שתפסו הקרקע של הנגזל הו\"ל כאלו כפאוהו לנגזל עצמו מחמת הגזלן ונתן בעבורו קרקע זה ומשו\"ה חייב הגזלן להעמיד לנגזל שדה אחר וע\"ז דחו בש\"ס דהתם שאני דכיון שגזלו מתחילה הגזלן קנסו אותו להעמיד לו שדה אחר כל שנטלוהו ממנו מסיקי' עד שלא העמידו תחילה ביד הנגזל וצריך לומר דהירוש' הלזה אינו סובר כפי' הש\"ס דידן דהגזלן עצמו אחויי אחוי האי ארעתא למסיקי' דא\"כ מאי ראיה מייתי הרב מהכא לדין נתפס על חבירו דהתם שאני דחבירו לא היה שם בשעת שנתפס זה ולא נתן ממון הנתפס בידו ליד הב\"ח ולהכי מצי אמר ליה חבירו הנתפס מי זה אמר לך שתשלם בעבורי ואפי' אנסוך אבל הכא שזה מסר ממון הנתפס בידו חייב אלא ודאי דהירושלמי סובר דה\"נ הגזלן לא הראה להם קרקע זה אלא המסיקי' באו מעצמם ונטלוהו מחמת הגזלן על סמך שהגזלן יעמיד שדה אחר בעליו ולהכי חשי' כנתפס למאי דקי\"ל כריב\"ל וכמו שפסק רבינו בפ\"ח מה' חובל ומזיק ה\"ו והטור בח\"מ סי' קכ\"ח סמוך לזה וז\"ל מי שמשכנו אותו לפרוע בשביל חבירו פטור מלשלם לו אא\"כ משכנוהו בשביל המס ומה שיש לדקדק בראית הרב הלזו עיין למוהר\"א ששון ז\"ל בסי' ע\"ו דנ\"ח ע\"ד:
והשתא לדעת ר\"ת שסובר דפורע חובו ש\"ח דעלמא חייב לשלם לו למה אמר ריב\"ל אין לך נתפס על חבירו וחייב לשלם לו אלא בארנון וגולגלת והלא אף בפורע חובו ש\"ח נמי חייב לשלם לו ועל הטור ז\"ל ק' טפי דמאחר שסיים וכתב שמסקנת הרא\"ש כר\"ת ז\"ל היאך סמך וכתב דמי שמשכנוהו אותו לפרוע חוב חבירו דפטור והלא לדברי ר\"ת ז\"ל אפי' לא משכנוהו אותו וזה פורע מעצמו חייב לפרוע לו וקושייא זו ק' ג\"כ על הרא\"ש בפסקיו שאחר שהביא דברי ר\"ת סמך וכתב הירוש' ופירשו ולא פי' אותו בדעת ר\"ת ז\"ל ודוחק לומר דס\"ל להרא\"ש דכי היכי דר\"ת כתב דהירוש' הוא פליג אגמ' דידן כן ג\"כ פליג על הירוש' הלזה שהרי הי\"ל לו להרא\"ש לפרש זה והרב מוהרא\"ש ז\"ל כתב וז\"ל ולתרץ לדעת הירוש' אפשר לומר אחד משני פנים הא' דמאי דקאמר התם אין לך נתפס כו' אלא ארנון וגולגלת לאו דוקא ארנון וגולגלת אלא דומייא דארנון וגולגלת שהחייב חייב בו מן הדין כלומר מדינא דמלכותא אז חייב לפרוע בעדו ודמי לפורע חובו לדעת ר\"ת ז\"ל כיון דה\"נ מדינא דמלכותא חייב אבל שאר כל דבר שלא היה חייב מן הדין אם תפסו בעדו לחבירו לא נתחייב מעולם לשלם ודמי לזן לאשתו ובניו ונמצא לפ\"ז שהכל תלוי בעיקר החיוב אם היה חייב מן הדין או לאו ולא איכפת לן אם מה שתפסוהו לחבירו שיפרע בעדו היה מן הדין התפיסה או לא שהכל תלוי בעיקר החוב וכמו שכתבתי וא\"כ השתא אתי שפיר ר\"ת ז\"ל כריב\"ל ור\"י והתירוץ הב' הוא הפך זה שהעיקר תלוי בתפיסה אם אותו הנתפס התפיסוהו מדינא דמלכותא אז חייב לפרוע לנתפס אבל אם תפסוהו שלא כדין אז אפי' שעיקר החוב היה אמיתי אינו חייב לפרוע לו וטעמא הוי כמ\"ש בע\"הת בשער ע' בשם הרמב\"ן וז\"ל שאין לך נתפס על חבירו וחייב אלא כשתפסוהו על המס הקצוב והוא שלקחו ממנו בפי' בגלל פו\"פ בשני עדים וטעם הדבר שהוא פטור מפני שהוא יכול לטעון כשתפסוך אתה או ממונך אם הם אנסוך שהרי שלא כדין משכונך בעבורי שאין אדם עשוי לימשכן ע\"ז מה לך עלי מאונסך דאע\"ג דגרסי' בהגוזל בתרא בר מתא אבר מתא מעבט הא אמרי' התם הנ\"מ באבולה דארעא וכרגא דמתא אבל בענין אחר הו\"ל אונס ובאונס כיון שאינו כדין לא מחיי' אידך דמשמיא אנסו להאיך דאם פרעו מדעתו נמי פטור דהו\"ל כמ\"א כו' אי משום טעמא דמפייס הוינא ליה ומחיל כו' יע\"ש: א\"כ אף לר\"ת ז\"ל נמי דאמר דדוקא כשתפסוהו שלא כדין שלא פרע אלא מחמת התפיסה ודעתו לא היה לפרוע בעד חבירו רק דמשמייא אנסוהו לפיכך הוא פטור דנמצא דמשמייא אנסו ליה דסייעו לזה אבל בפור' מדעתו לא אנסוהו לפרו' אלא שמדעתו אזל ופרע לית דינא ולית דיינא דיהא פטור ומשו\"ה חייב לדעת ר\"ת ז\"ל דהא ס\"ל דלא חשיב הא מ\"א וכן ג\"כ לא חייש ליה טעמא דמפייס הוינא ליה כו' עכ\"ל וב' התי' הללו רמזם ה\"ה בפ\"ת מה' חובל ומזיק ה\"ו כמ\"ש הרב יעש\"ב :
והנה אמת התי' הב' הנזכר נראה לכאורה טפל בלי טעם מספיק דמה לי אם פרעו מעצמו ומה לי אם פרעו ע\"י אונס דאף כשפרעו ע\"י אונס לימא ליה מרצוני הייתי פורע לו אפי' אם לא היו מאנסי' אותי פרע לי אמנם אחר ההתבוננות נראה דיש טעם מספיק דכל שפרעו מרצונו בלי אונס הגוי המכריחו כי לא בעי למפרע ליה מצי אזיל בתר בע\"ח גוי ולומר לו תבע את חובי שפרעתי בשביל פ' וכיון שמרצונו פרעו אף הגוי עושה רצונו וחוזר ותובע לזה חובו וכיון דביד זה לכופו לפורעו לגוי מחייבינן ליה שיפרע לישראל שפרעו אבל כשהגוי אנסו לזה שיפרע לו בשביל חבירו ולא רצה מעיקרא לתבוע לו השת' נמי לא ציית ליה הילכך אין בידינו לכופו לזה שיפרע לו דמשמייא רחימו עליה דאנסו לזה כנלע\"ד ומה שיש לגמגם על תירוץ זה מסוגייא דפ' הכונס דנ\"ח ע\"א דאמרי' התם מהו דתימא מ\"א בעלמא הוא כו' ואימא ה\"נ מ\"א מדעתו האי שלא מדעתו א\"נ מ\"א לית ליה פסידא הכא אית ליה פסידא יע\"ש ומבואר מדברי התוס' שם דמדעתו אפי' אית ליה פסידא פטור טפי משלא מדעתו אפי' אית ליה פסידא כמ\"ש לעיל וזה נראה הפך החילוק הנז' דשלא מדעתו אית לן לאפטורי טפי מדעתו עיין להרב בני יעקב דקצ\"ב ע\"ג ד\"ה איברא שעלה לחלק שפיר בין כשאנסו הבע\"ח בעצמו לפרוע כההיא דפ' הכונס דבהמתו שלו נפלה לגינה ונהנית דהוי כאילו הבע\"ח בעצמו אנסו לפרוע לכשאנסוהו אחרים לפרו' חובו של זה כההיא דאנסוהו גוים לפרוע חוב חבירו דמצי למימר דמשמיא אנסוך ומ\"מ לא הי\"ל צורך למוהרא\"ש ז\"ל לחלק בין אנוסוהו לפרוע לפורע מדעתו שזה החילוק אין הדעת מקבלו לדעת ר\"ת ז\"ל דמעיקרא קושייא ליתא מדברי הירוש' הלז לדעת ר\"ת ז\"ל דודאי אף לדעתו ז\"ל לא אמר דבפורע חובו של חבירו חייב לפרוע לו חבירו אלא בחוב שהוא ברור שזה חייב לזה אבל בחוב שאינו ברור לא אמר ר\"ת דחייב דא\"כ שפיר איכא למימר דאין אדם נתפס על חבירו אלא בארנון וגולגולת דמשמע דבשאר חובות פטור אלא בחובות שאינו ברור כארנון וגולגולת דאע\"ג דמדינא דמלכותא חייב מ\"מ אין החוב ברור דאי משתמיט מגזבר המלך עד יעבור הזמן של המס מפטר מן המס המלך וכן בשאר אופנים של פיטור ואי לאו דדינא דמלכותא למעבט חד אחבריה לא הוה מיחייב למפרע אבל שאר חובות כה\"ג דמצי מפטר נפשיה לא מיחייב אבל בחוב של הלואה שהחוב ברור לית דינא ודיינא לר\"ת ז\"ל לומר שזה יפרע חובו וזה יפטר והרב הגדול מוהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' קכ\"ד כתב דאף לדעת החולקי' על ר\"ת וס\"ל דאף פורע חובו ש\"ח פטור לפרוע דמצי טעין הוה מפייסנא ליה דוקא בשפרעו מדעתו פטור מפני שעשה שלא כהוגן שפרע שלא ברשות ועילא מצאו לפוטרו בטענה כל דהי דהוה מפייסנא ליה אבל אם באו עדים בחוב ברור ותפסו ממונו של זה ונפרעו ממנו אי חייב זה לפורעו מדינא דר\"ן דכי היכי דנשתעבד לבע\"ח נשתעבד לזה שנפרע ממנו ומחייבינן ליה לפורעו כההיא דפ' הכונס דנ\"ח דאמרי' דכל שלא מדעתו ואית ליה פסידא לא חשיב מ\"א וההיא דהירוש' דאמרי' אין אדם נתפס על חבירו אלא בארנון וגולגלת דמשמע דבשאר חוב פטו' ל\"ק דהתם אין החוב ברור אבל כל שהחוב ברור ופרעו מדעתו פטור אבל שלא מדעתו חייב והיינו ההיא דפורע חובו ש\"ח דחייב לפרוע לדעתם ז\"ל ודבריו נכונים וברורים וראויים למי שאמרן:
ויש להביא ראיה לדבריו מדברי הירוש' דאחר דברי ריב\"ל דאמר אין לך נתפס על חבירו וחייב אלא בארנון וגולגו' מסיים ר\"א כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו חיליה דרב מן הדא הגוזל שדה ונטלוה מסיקי' אי מחמת הגזלן הוא חייב להעמיד לו שדה ולא שמיע ליה מה דאמר ר\"י קנס קנסו בגזלן ע\"כ מבואר יוצא מתוך דברי הירוש' דלפום מאי דלא שמיע ליה לרב ההיא דר\"י דקנס קנסו בגזלן שמעי' ממתני' דהנתפס על חבירו חייב הפך דברי ריב\"ל ועכ\"ל דריב\"ל בדליתיה לחוב ברור דומייא דחוב דגוזל שדה ונטלוה מסיקי' דאפי' שהלוה מחמת הגזלן אין כאן חוב ברור דמסיקי' הוא דנטלוה וכיון דקרקע אינה נגזלת ויש לו טענה גמורה ליפטר דמה\"ט קאמר ר\"י לפום קושטא דקנס קנסו חכמים ולא מדינא ולרב דלא שמיע ליה הא דר\"י וס\"ל דמדינא חייב אף שאין החוב ברור פשיט שפיר דכל שנתפס על חבירו חייב ליתן לו אף שאין חובו ברור ותפיסתו על חבירו:
וראיתי להרב בני יעקב בדף קצ\"ב ע\"ד שכתב וז\"ל אך הדבר הק' על מוהרי\"ט ח\"א סי' קכ\"ד שהוצרך לחלק בין ההיא דירוש' דאין אדם נתפס לההיא דפ' הכונס דההיא דאין לך נתפס על חבירו מיירי בשהיה יכול ליפטר והוא תימא שהרי בפורע חובו אע\"ג דהיה יכול ליפטר נראה דדוקא מפני שהוא מדעתו וצ\"ע עכ\"ל: ולא ידעתי מה זו תמיה שהרי דברי הרב מבוארי' דמשמע ליה דהכל תלוי במידי דיכול ליפטר דכל שאין בידו ליפטר וזה פרעו שלא מדעתו כגון שאנוסוהו לפרוע חייב ומה\"ט אמרו בירוש' דכל חוב שאינו במס וארנון שאנוסוהו לפרוע בעד חבירו אפילו שלא פרעו אלא באונס כיון דהוי מודי דיכול ליפטר פטור חבירו מלפרוע ובפורע חובו של חבירו אע\"ג דמדינא חייב באותו חוב ואינו יכול ליפטר עשאוהו חכמים כחוב שיכול ליפטר ואמרו דמצי למימר מפייס הוינא ליה וכיוצא מפני שעשה שלא כהוגן לפרוע חובו שלא ברשותו וההיא דהכונס משום דהוי מידי דאינו יכול ליפטר דכיון דנפלה הבהמה לגינה וניצולת בעשבים של חבירו דנמצא דחבירו ההנהו שלא מדעתו מה\"ט אמרו דחייב לשלם לחבירו ודוק:
הכלל העולה דלדעת מהר\"א ששון ז\"ל לפי שיטת ר\"ת ז\"ל ור\"ח ז\"ל דבפורע חובו חייב לפרוע ולא מצי טעין מפייס הוינא ליה וכל כה\"ג דמהני את חבירו מדעתו במידי דלא מצי פטר נפשיה בפורע חובו הברור של חבירו וכמשיב אבידתו וכקדם ברועי' ובמקלות להציל הצאן מפי הארי הבא לתוך הצאן דבריא היזיקא וכן בנפלה בהמתו לגינה ונחבטה בזרעים של בעל הגינה וניצולה מן הנזק ונפסדו זרעים של בעל הגינה וכן באנוסוהו לפרוע מס וארנון של חבירו דהוי דינא דמלכותא אע\"ג דמצי פטר נפשיה באיזה אופן כל כה\"ג חייב חבירו לפרוע לו אמנם אם פרע בעד חבירו מדעתו מידי דמצי פטר נפשיה מיניה כגון שפרע בעד חבירו לגוי או לישראל חוב שאינו ברור או איזה עלילה ודאי דפטור אף לדעת ר\"ת ור\"ח ז\"ל שלא אמרו הם ז\"ל אלא בפורע חוב חבירו הברור דטענת מפייס הוינא ליה לאו טענה היא לדידהו ז\"ל אבל אם טוען איני חייב לו או פרעתי לו בהא אף לר\"ח ור\"ת ז\"ל פטור וכן אם אנוסוהו לפרוע בעד חבירו חוב שאינו ברור ופרעו באונס אף בזה פטור לדעת ר\"ח ור\"ת דמצי א\"ל מן השמים אנוסך וכן הוא לדעת מוהרימ\"ט ז\"ל ואין ביניהם אלא דלדעת מוהר\"א ששון הירוש' שאמרו אין לך פורע בעד חבירו דחייב לשלם אלא בארנון וגולגלת דמשמע דבשאר חובות פטור מיירי אפי' בפורע חוב ברור דלדעת מוהרא\"ש כל שאנוסוהו לפרוע אפי' חוב ברור פטור לכ\"ע ומצי טעין מן השמים אנוסך ולדעת מהרי\"ט דוקא כשאנוסוהו חוב שאינו ברור הוא אבל אם אנוסוהו לפרוע חוב ברור הו\"ל כההיא דנפלה לגינה דמיחייב לשלומי:
וראיתי להרב החסיד כמוהר\"י אלגאזי בספר שמע יעקב ד\"א ע\"ד שכתב וז\"ל ועוד הוקשה לי מסוגיא זו דפרק הכונס דמסיק תלמודא דכל דאיכא תרתי פסידא ולאו מדעתיה תו ליכא דינא דמ\"א ק' ממ\"ש בירוש' כתבוהו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל שלהי שני דייני גזירות ריב\"ל אומר אין לך נתפס על חבירו דחייב לשלם אלא בארנון וגולגלתא ופסקוה הרמב\"ם בפ\"ח מהל' חו\"מ והטור בח\"מ סי' קכ\"ח ולפי סוגיא דהכונס לא אדע שכו\"ל מאי אירייא ארנון וגולגתא דנקט בירושלמי דמשמע דבשאר חובות פטור חבירו והא כיון דנתפס ולאו אדעתיה דאיכא פסידא דחסריה ממונא ודאי חייב ולא דמי לפורע חוב דעלמא דחשבינן ליה מ\"א דהא מדעתיה עביד כמ\"ש התוס' התם אבל הכא בנתפס לפרוע דהוי תרתי פסידא ולאו מדעתיה אף בשאר חובות דלאו ארנון וגולגולת ליחייב ומאי איריא ארנון וגולגולת והוא פליא והדבר צריך לי תלמוד עכ\"ל ואין ספק דאשתמיט מיניה דברי מוהרא\"ש ומוהרי\"ט והרב בני יעקב שכתבנו דכולהו הני רבוותא לא הוק' להם מדברי הירוש' הלזו אלא לשיטת ר\"ת דס\"ל דפורע חובו ש\"ח דאי אפשר לו להפטר מאותו חוב דחייב דלדידיה ק' למה נקטו בירוש' ארנון וגולגלת אבל לשיטת התוס' דס\"ל דפורע חובו נמי פטור ל\"ק להו מידי מדברי הירוש' למה נקט ארנון וגולגלת דלדידהו ודאי דוקא בארנון וגולגלת דהוי דינא דמלכותא דמעבט חד אחבריה חייב אבל אם נתפס על חוב חבירו ופרעו פטור דמצי אמר ליה מי אמר לך דתפרע דאנא הוה מפייסנא ליה ואם אנסך שלא כדין אנסך ומן השמים אנוסך ומ\"ש בפ' הכונס דהיכא דאית ליה פסידא ושלא מדעתו דחייב הוא משום דא\"א לו ליפטר מאותו חוב דכשנפלה הבהמה לגינה אם לא היו עשבים של זה היתה הבהמה ניזוקת בודאי ולא מצי פטר נפשיה באופן אחר כמ\"ש בשם מוהרימ\"ט ז\"ל א\"נ לא אמרו בפ' הכונס דשלא מדעתו ופסידא דחייב אלא כשהאונס דשלא מדעתו בא מיד חבירו שאנסו החייב לפרוע חובו דהתם נמי בהמתו של חבירו שהניחה בעל הבהמה לצאת ונפלה לגינת חבירו והזיקה עשבים הו\"ל כאלו הוא בעצמו הכריחו להציל ולהכי חייב מה שא\"כ בדברי הירוש' שהאונס בא מיד אחר דהיינו שהמלוה לשמעון הכריחו ללוי שיפרע לוי בעבור שמעון וכל שהאונס בא מיד אחר מצי א\"ל מן השמים אנסוך וכמ\"ש בשם הרב בני יעקב ז\"ל ודוק:
עוד ראיתי להרב הנז' שם ע\"ג הביא תשו' מוהריב\"ל ח\"ג סי' י\"א שכתב דמי שפדה שבוי אדעתא שישלם לו דמי פדיונו דחייב כיון דבריא היזיקא דשבי כולהו איתנהו ביה כמ\"ש התוס' בפ' הכונס אע\"ג דהוי מדעתו וכתב עליו דמה זו ראיה דהא איכא למימר דשבי דאיכא פקוח נפש מיחייב איהו לאצולי מדאורייתא בלי ממון והו\"ל לאתויי מדברי הרא\"ש בפ' ן' סורר דאין אדם חייב להציל נפש חבירו בממונו והביא ראיה מההיא דנרדף ששבר כלים של רודף פטור של כל אדם חייב ואם היה מחוייב להציל את הנרדף בממונו א\"כ יפטר משבירת כלים של כל אדם שהרי ממון חבירו מחויב להציל וברשות שברם כדי להציל אלא עכ\"ל דלא מיחייב יע\"ש: וא\"כ בפשיטות הי\"ל למוהריב\"ל ז\"ל להביא ראיה מדברי הרא\"ש הללו דמבואר בהדיא דאפי' בהצל' נפשו' לא מיחייב איניש לאצולי לחבריה בממוניה ומשתלם מיניה ומשם יוצא הדין פשוט לפודה את השבוי עכ\"ל: ולא ידעתי למה זה תמה על מוהריב\"ל בזה ולא על המרדכי והגהו' אשירי שכתבו כדברי מוהריב\"ל דהפודה את השבוי אין בו משום מ\"א מטעמא דבריא היזיקא ולא נרגשו לומר דשמא לא יתחייב לשלם דמדאורייתא מיחייב לאצולי ועכ\"ל דהם ז\"ל פשיטא להו האי מילתא דכל דאית ליה ממון להציל את עצמו אין סברא לחייב לחבירו להצילו משלו אמנם הך מילתא קמספקא להו גבי שבוי דילמא לא מיחייב לשלם משום דהו\"ל כמ\"א מנכסי חבירו ולא הוי כחיה גוררתו ולסטים שעליו דפ' בן סורר שכתב הרא\"ש דהנזק ברור טפי לזה הביא ההיא דהכונס ודברי המרדכי דפ' ב' דייני גזרות דשבוי נמי חשיב בריא היזיקא ומיחייב לשלם:
ודע שרבינו ז\"ל בפי\"ב מה' אישות די\"ט כתב וז\"ל הלך בעלה ולותה ואכלה כשיבא חייב לשלם עמד אחר מדעת עצמו וזנה משלו אם יבא הבעל אינו חייב לשלם והר\"ז איבד מעותיו מפני שלא ציוהו לזונה והיא לא לותה ממנו עכ\"ל וכתב ה\"ה מחלוקת במשנה ונפסקה הלכה בגמ' כחנן שהניח מעותיו על קה\"ץ והרשב\"א כתב בפ' אין המודר דל\"ג מסתברא לי דדוקא בפורע ומפ' שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה ובכה\"ג הוא אינו חייב לשלם כיון שלא אמר לו שיפרע בשבילו והיא נמי אינה חייבת שהרי לא לותה ממנו ולא אכלה ממנו אלא בתורת פרעון חוב בעלה אבל במפרנס סתם חוזר וגובה שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה וראיה מיתומים שסמכו אצל בה\"ב דיתומים קטנים אינן יכולים להתנות ועוד מן היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דחייב בה\"ב לשלם ולא אמרי' כיון דירד לתוכו סתם לא נתכוון אלא למתנה והאריך בזה עוד כתב ונ\"ל דכיון שכן המפרנס אשת חבירו סתם הר\"ז חוזר ונפרע מהבעל כיון שהבעל חייב במזונות אשתו בתנאי ב\"ד דהו\"ל כיורד לתוך שדה חבירו כדאמרן וה\"ה לזן עבדו ושפחתו העברים דכל המלוה מזונות סתם לאלו כאלו מלוה לאדון עכ\"ל ואין נראה כן דעת הראשונים אלא אפי' במפרנס סתם איבד מעותיו והטעם דיש חילוק בין סילוק נזק להבאת תועלת ואינו דומה זה ליורד לתוך שדה חבירו ונטעה דהתם מביא לו תועלת ומעלה קרקעו מה שא\"כ הכא אינו מביא לו שום תועלת לבעל אלא מסלק ממנו נזק והר\"ז כפורע חובו ש\"ח שלא מדעתו שאינו חוזר ונפרע ממנו מכלום וכן אין לומר בזה שישתלם לפי שההנה את האשה וזן אותה לפי שהיא כבר היה לה מי שהיה מחוייב לזונה והוא הבעל ואלו לא זן אותה זה היתה נזונת מנכסי הבעל או היתה לוה ואוכלת והוא פורע נמצא שאינו מביא לו שום תועלת מחודש שכבר היה לה מי שמחוייב לעשות כן סוף דבר הר\"ז כפורע חובו ש\"ח ממש ואפשר שדינא של הרב ז\"ל קיים בשזן ומפרנס סתם איניש דעלמא שחוזר ומשתלם ממנו אבל באשת איש וכיוצא בו לא עכ\"ל:
הנה העתקתי דברי ה\"ה לבאר דבריו יען ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל ע\"ד ה\"ה וז\"ל ומ\"ש ואין נראה כן דעת הראשונים ז\"ל אלא אפי' במפרנס סתם איבד מעותיו כו' כונת ה\"ה ז\"ל בזה סתומה ולא ידעתי במה הוא דחה דברי הרשב\"א שהרי יסוד הרב ז\"ל הוא לומר שהמפרנס סתם לאשה או לחברו מסתמא לא לשם מתנה הוא אלא לשם הלואה מההיא דיתומים שסמכו אצל בה\"ב ומההיא דיורד לתוך שדה חבירו א\"כ כיון שלא פי' דאדעתא ליטול מן הבעל סתמא דמילתא לאשה עצמה הלוה והבעל חייב במזונותי' א\"כ זה שהלוה לה חוזר וגובה מדר\"ן דהנושה בחבירו מנה כו' מוציאין מזה ונותני' לזה א\"כ כל מה שדחה ה\"ה ז\"ל בין הנאת תועלת אסילוק הנזק לא אירייא כלל לפי יסוד הרשב\"א ז\"ל דכל זה שייך גבי מאמ\"ח ופורע חובו אבל כאן כיון שהיא נטלה והיא החייבת דהבעל חייב מדין מוציאין מזה חייב הבעל לפרוע מה שנטלה וצ\"ע כך הבנתי בדברי הרשב\"א כמו שכתבתי לעיל אחר שכתבתי זה ראיתי להריב\"ש בסי' תפ\"א ולפ\"ז ק\"ל בדברי הרשב\"א דלמה במפרנס ופי' בעד חוב שחייב לה בעלה במזונותי' הניח מעותיו על קה\"ץ ומה בין המפרנס סתם אף שהיה חייב לה מעות לאשה אין האשה חייבת כלום לדעת הרב וא\"כ בין בסתם בין במפרש הוי פורע חובו ש\"ח וצ\"ע:
אחר כל זה ראיתי תשו' להרשב\"א במיוחסות סי' י\"ד כו' ומעתה נתבארו דברי ה\"ה ז\"ל ומיהו עדיין לא יצאנו ידי שאלה שהקשינו מה בין זן סתם למפרש כיון שאין עליה שום חיוב ונשאר חילוק הרב ז\"ל דק כחוט השערה ויש להתיישב בזה עוד עכ\"ל וכל זה גרם לו להרב ז\"ל שלא ראה דברי הרשב\"א ז\"ל עצמה שבחי' לפ' אין בין המודר דל\"ג בשתי מקומות הא' בדל\"ג ע\"ב ד\"ה עמד והוא בדק\"ן ע\"ב לחי' והשניה בדמ\"ז ע\"ב ד\"ה לוה ובע\"ח באים ונפרעין והוא דקנ\"ד ע\"ב לחי' ושם בדמ\"ז מבוארי' דבריו יותר וההכרח שהכריח מתוך אותה סוגייא הוא זה דמפרנס אשת חבירו דפטור לחנן הוא דוקא במפרש לה שבתורת פרעון חוב העלה הוא דכל כה\"ג הו\"ל כאלו פי' בפי' לה שהיא לא תתחייב לו לא מצד שהלוה לה ע\"מ לפרוע ממנה שהיא תטול מבעלה ותתן לו ולא ע\"מ שהוא עצמו תתבע לבעלה ומשעבוד נכסי בעלה יפרע ההלואה דכיון שפי' שבתורת פרעון חוב בעלה הוא נתן לה אין כאן חיוב הלואה לאשה כלל ולא לבעלה אמנם במפרנס וזן אותה סתם הו\"ל כאלו אמר לה אני מלוה לך מזונות אלו ע\"מ ליפרע מבעלה ולא ממנה כלומר שהיא תגבם מבעלה וישלם לו והטע' דמפרשי' הכי בזן אותה סתם הוא מפני דכיון דלא פי' בפי' להלואה לה וגם לא לפרעון חוב בעלה ולא למתנה ואין אדם מהנה את חבירו סתם במתנה כדמוכח ההיא דיורד לתוך שדה חבירו ע\"כ לפרש דה\"ק לה הנני זן אותך ע\"מ ליפרע מבעלה ולא ממנה והיינו ברייתא שאת נהנית לי דמינה דייק בש\"ס דחילופין לאו כגדולים דמו משום דשרינן ליה ללוה כלומר להתפרנס מהם ולחייב נכסי הבעלה באכילתה דבאכילתה נתחייב הבעל לשלם ונמצא כאלו החליפה נכסי הבעל בפירות אלו כיע\"ש:
באופן דמתוך ההיא דיורד לשדה חבירו הוליד הרשב\"א דזן ומפרנס אשת חבירו סתם לא למתנה איכוון ולא להלואה לעצמה ע\"מ ליגבות ממנה אלא כאלו הלוה לה ע\"מ ליגבות מבעלה ולא ממנה יע\"ש ולזה דחה שפיר ה\"ה ז\"ל דמההיא אין ראיה לומר דלא לשם מתנה איכוון בזן ומפרנס אשת חבירו סתמא דשפיר איכא למימר דכל שלא פירש לשם הלואה ודאי לשם מתנה לבעל או לאשה איכוון ולא דמי לההי' דיור' לשדה חברו דמביא לו תועלת לבעל השדה ומעלה קרקעו ומהנהו אבל בזן ומפרנס אשת חבירו אינו מביא לו שום תועלת לבעל במה שזן את אשתו ומהנה אותו אלא שמסלק ממנו היזק דפורע חובו וכל כה\"ג שפיר מצינן למימר דלשם מתנה איכוון ולא לשם הלואה גם ליכא למימר דכיון דלאשה עצמה מהנה לה במה שמאכיל ומפרנס לה והו\"ל כההיא דיורד לתוך שדה חבירו א\"כ איכא למימר דלא לשם מתנה קיהיב אלא לשם הלואה ע\"מ להשתלם מבעלה לזה כתב ה\"ה דלאשה נמי לא קמהני לה דההיא דיורד לתוך שדה חבירו כו' דהתם אם לא היה יורד זה ומעלה קרקעו ודאי שלא היה נמצא אחר לנוטעו אבל הכא אם לא היה זה היה נמצא אחר כיון דמחוייב בעלה לזונה וכל שהיה נמצא אחר לזונה ע\"מ להשתלם מבעלה זה שזנה ופרנסה סתם אם כוונתו להלות לה ע\"מ להשתלם מבעלה היה לו לפרש וכל שלא פירש איכא למימר דלשם מתנה איכוון או לשם פרעון חוב בעלה כמ\"א ובכן מ\"ש הרב מ\"ל ז\"ל בסוף דבריו שק' על הרשב\"א מה בין זן סתם למפ' כיון שאין עליה שום חיוב לא קשיא ולא מידי דאיכא בינייהו טובא דבמפרש לה לשם הלואה חיובא רמיא עלה לפרוע הלואתה והיא היא קמחייבא אי אית לה וכי לית לה מוציאין מבעלה אבל בזן אותה סתם הו\"ל כאלו הלוה לה ע\"מ ליגבות מבעלה ולא ממנה וכמבואר מדברי הרשב\"א בחי' ודוק:
וראיתי להר\"ב מח\"א בחי' על רבינו בה' אישות שכתב עמ\"ש ה\"ה ז\"ל ואין נראה כן דעת הראשונים אלא אפי' במפרש סתם אבד מעותיו כו' וז\"ל לא ידעתי זה דהא כל המ' כתבו דלותה היא שגובה מן הבעל דשליחותיה דידיה קעבדא ובפרנסה ג\"כ כיון דלשם הלואה נתנם ומוהר\"מ כתב דכל היכא דהיא פטורה הבעל נמי לא מיחייב עכ\"ל ולפי האמור בהכרח הרשב\"א בפרנסה סתם לאו לשם מתנה איכוון אלא לשם הלואה לה ע\"מ להשתלם מבעלה הוא מההיא דיורד לתוך שדה חבירו כו' שפיר דחו הראשונים דמההיא ליכא ראיה להא דהכא כיון דליכא תועלת והנאה במזונות אלו שהוא זן אותה לא לבעל ולא לאשה שפיר איכא למימר דאלו היה מכוין להלואה ולא למתנה היה לו לפרש דלשם הלואה הוא נותן לה ולא לשם מתנה :
עוד כתב הר\"ב מח\"א עמ\"ש ה\"ה ז\"ל ואלו לא היה זן אותה היתה נזונת מנכסי הבעל או היתה לוה ואוכלת כו' וז\"ל ק\"ק דגם אם היתה נפרעת ממנו וכ\"כ רש\"י והרשב\"א עכ\"ל והא ל\"ק מידי דכונת ה\"ה ז\"ל לומר דהא דזן את אש' חבירו לא דמי' לההי' דיורד לתוך שד' חבירו להכרי' דלשם הלואה איכוון ולא לשם מתנ' דהתם התועלת וההנאה שעשה זה לתוך שדהו לא היה מוצא במקום אח' שיעשו לו דרך מתנה הילכך חייב לשלם לו מה שההנהו כל שלא פי' דלשם מתנה איכוון. אבל זן אשת חבירו שהיא היתה ניזונת בלא\"ה או מנכסי בעלה או בהלואה מאחרים בפי' ע\"מ שישתלם מבעלה אם זה איכוון לשם הלואה ע\"מ שישתלם מבעלה היה לו לפרש דלשם הלואה על מנת שישתלם מבעלה קא מכוון דכיון דבהנאה זו שעשה לה היה בא לה ממקום אחר שפיר איכא למימר דזה שלא פי' אפשר דלשם פרעון חוב בעלה הוא נותן לה או לשם מתנה ודוק:
עוד כתב הרב מח\"א ז\"ל והר\"ן בנדרים דל\"ג ע\"ב כתב ע\"ד הרשב\"א דנהי דלאו בתורת מתנה קעביד מיהו סתמא זו אדעתא דבעל קנחית ולא אדעתא דידה שכבר הוא יודע שאין לאשה נכסים ע\"כ ודבריו תמוהים ג\"כ דנהי דאין לאשה נכסים יפרע מן הבעל מדר' נתן והכי כתב הר\"ן בפ' השותפים דמ\"ז ע\"ב גבי האומר לאשתו קונם שאיני נהנה לך לווה ובע\"ח באים ונפרעים ממנו עכ\"ל ולא ידעתי דודאי כל שלותה בפי' בדרך הלואה חייב בעלה לשלם מדר' נתן אבל בזן לה סתמא דאיכא למימר דאדעתא דבעל קנחית ולאו אדעתה דידה לומר שנתחייב היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו דלאו כ\"ע דינא גמירי דהפורע חוב חבירו פטור מלשלם כדי שנאמר דודאי זה לשם הלואה לדידה קמכוין שפיר איכא למימר דזה לשם פרעון חוב בעלה איכוון ולחזור ולגבות ממנו:
ודע שבראיה שהביא ה\"ה ז\"ל בשם הרשב\"א דהזן את חבירו סתם לא לשם מתנה איכוון אלא לשם הלואה מיתומים קטנים שסמכו אצל בה\"ב ויתומי' קטנים אינן יכולים להתנות וראיתי להר\"ב גד\"ת בדשנ\"ג ע\"ג שכתב וז\"ל וזה תימא דערביך ערבא צריך ויתומים קטנים גופייהו מנ\"ל דמיחייבי לפרוע למפרנס אותם סתם והרי הרי\"ף ז\"ל גדול הפוסקים בפה מלא [אמר] דהמפרנס יתום בסתם הניח מעותיו על קה\"ץ ויתום זה שהכניסו לחצירו מבואר הוא דהוי ממש יתומים שסמכו כו' עכ\"ל ולע\"ד אין ספק דאף הרי\"ף ז\"ל אזיל ומודה לההיא דיתומים קטנים שסמכו אצל בה\"ב דמיחייבי יתומים לפרוע למפרנס אותם בסתם דהרי אמרו דבע\"הב דינו כאפוטרופוס לכל דבר כמ\"ש הטור בסי' ר\"ץ סל\"א וכיון שדינם כאפוטרופוס לכל דבר ודאי דמיחייבי לפרוע ולדעת הרא\"ש דאפי' בקטנים פחות מעונת הפעוטות דלאו בני תנאי נינהו אלא דהרשב\"א ז\"ל סבור דכיון דלאו בני תנאי נינהו הו\"ל כמפרנס אותם לשם הלואה ומיחייבי לפרוע מינה יליף לסתם בני אדם דכל שזן אותם בסתם הו\"ל כמפרש לשם הלואה כיתומי' קטנים דלאו בני מעבד תנאי נינהו דאמרי' דסתמא לשם הלואה הוא אמנם הרי\"ף ז\"ל ושאר מפרשי' ס\"ל דדוקא ביתומים קטנים אדרבא משום דלא מהני בהו תנאי משו\"ה אמרי' דסתמא לשם הלואה הוא דכיון דאינו יכול להתנות בפי' כיון דקטנים נינהו משו\"ה לא התנה בפי' עמהם לשם הלואה אבל בגדולים ושאר בני אדם דיכולים להתנות עמהם לשם הלואה כל שלא התנה עמהם לשם הלואה אמרינן דלשם מתנה איכוון וזה נראה דעת מרן ב\"י ז\"ל בדעת הרי\"ף דבסי' קכ\"ח מחו' ב' שאחר שהביא תשו' הרי\"ף ז\"ל שהביא בעה\"ת ז\"ל כתב וז\"ל ונראה דאם היתום היה קטן אפי' אין לו בידו משל" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש כופר אחד ולא ב' כופרים שור \n של ב' שותפים שהרג כל א' משלם כופר שלם. הנה אמרי' בפ' שור ושנגח ד\"מ ע\"א משבח ליה רבא לר\"ן בדרב אחא בר יעקב דאדם גדול הוא א\"ל לכשיבא לידך הביאהו לידי כי אתא לגביה א\"ל בעי מינאי מילתא בעא מיניה שור של ב' שותפים כיצד משלמי' כופר משלם האי כופר והאי כופר כופר א' אמר רחמנא ולא ב' כופרים האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר אדיתיב וקמעיין בה א\"ל תנן חייבי ערכין ממשכנין חייבי חטאות אין ממשכנין חייבי כופרים מאי כיון דכפרה הוא כחטאת ואשם דמו מחמר חמי' עליה ולא בעי משכוני' א\"ד כיון דלחבריה הוא דבעי מיתבא ליה ממונא הוא ולא לגבוה ולא חמיר ליה ובעי משכוני א\"כ כיון דהוא לא חטא וממונא הוא דאזיק לא חמיר מילתא עליה ובעי למשכוני א\"ל שבקן אסתגר בקמייתא ופי' רש\"י הסגרתי ונאלמתי בראשונה ע\"כ :
ושמעתי מפה קדוש הרב המובהק כמוהר\"י הלוי אשכנזי ז\"ל שהיה אומר דהבעיא (הב' דקמבעייא ליה לרב אחא בי\"ע אי ממשכני' על הכופר או לא החזיק הבעייא הראשונה דקמ\"ל אי שור של ב' שותפים משלמי' בין ב' את הכופר או לא אי משום דכופר א' ואי משום דכופר שלם בעי' ולא חצי כופר דאי הוה פשיטא ליה בבעייא שניה דממשכני' על הכופר ממילא הוה נפשט הבעייא הא' ששור של ב' שותפים לא היו משלמי' כופר כלל אי משום דכופר א' אמר רחמנא ולא ב' כופרים ואי משום דכופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר והיא היא טעמא דמתני' דקתני התם במ' מכות ד\"ג גבי ד' דברים נאמרו בעדי זוממים כו' ואין משלמי' את הכופר וה\"ט ודאי דכופר אחד אמר רחמנא ולא ב' כופרי' או כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר ומשו\"ה לא [הוו] עדי' זוממי' לשלם דאי משלם האי כופר והאי כופר כופר א' אמר רחמנא ולא ב' כופרי' ואי משלם האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר שלם אמ\"ר ולא חצי כופר אבל השתא דמספ\"ל אי חייבי כופר ממשכני' אותם או לא איכא למימר דטעמא דעדים זוממי' אינן משלמי' את הכופר הוא מהטעם שכתב הריטב\"א בשיטתו שם וכיון דמס\"ל אי ממשכני' אותם ולא איפשיטא הילכך מספיקא אין ממשכני' אותם וכיון שהוא היה יודע בעצמו שלא היה כמו שהעידו העדי' לא היה נותן וכיון שכן אין כאן דין הזמה עכ\"ל הרשב\"א ובכן כשהיה מעיין ר\"ן בבעייא ראשונה והיה רוצה לפשוט הס' מהך דמכות דעדים זוממי' דאין משלמים כופר והוה בעי מימר טעמא דלא מצו לשלם לא חצי כופר כל א' ולא ב' כופרים ובזה הוה נפשטא הבעייא אבל היה מעיין דאפשר דמה\"ט היו משלמים או ב' כופרים או חצי כופר כל א' ומה שאין עדים זוממים משלמים הוא מטעם הריטב\"א דאין כאן דין הזמה משום דאין ממשכנים אותם והם מאליהם אינן נוטלים כיון שיודעים שלא היה כמו שהעידו העדים ואין כאן דין הזמה לכן כששאל לו הבעייא השניה אי ממשכני' על הכופר השיב שפיר שבקן אסתגר בקמייתא כלומר דבכלל בעייא ראשונה בכלל' היא הב' דאי לא הרי נפשטה הראשונה עכת\"ד הרב ששמעתי ונומיתי לו דאין זה נכון דמה שייכות יש לזוממין עם שור של ב' שותפים דזוממי' ודאי בין שניהם לא היו מחייבי' לבע\"ד אלא כופר א' ומשום ועשיתם לו כאשר זמם לאחיו היו חייבים הם לשלם בין שניהם הכופר שהיה הבע\"ד חייב כמו משלשין בממון שם ד\"נ ומשום קנסא ולא היו נפטרים מטעם כופר א' אמר רחמנא ולא ב' כופרים או ולא חצי כופר שהם אינן משלמים מתורת כופר אלא מתורת קנס שהיו רוצים לחייב לבע\"ד ובודאי דהפיטור שלהם הוא משום דלאו בני כפרה נינהו כמ\"ש הריטב\"א והרמב\"ן וא\"כ בלתי הבעייא השניה לא היה נפשט הבעייא הראשונה דאם העדים היו פטורים ודאי שלא היו נפטרים אלא מטעם דלאו בני כפרה ובמ\"ש הרמב\"ן שם ולא מטעם כופר א' אמר ולא ב' כופרי' א\"נ ולא חצי כופר דבהם לא שייך האי טעמא כיון דהם משלמים מתורת קנס ולא משום חיוב כופר אבל בשור של ב' שותפים אי בעייא ליה שפיר כיון דהן משלמים מתורת כופר ודוק ודע דלתי' הריטב\"א ז\"ל שם במכות ק' אמאי לא פשיט הבעייא בקמא מההיא דת\"ר דעדים זוממים אינן משלמים את הכופר דמוכח מינה דאין ממשכנים על הכופר וליכא למימר דמשום דהבריית' דמספ\"ל אי ממשכני' או לא משו\"ה תני דאין משלמין את הכופר דליתא דמשום ספיקא לא הו\"ל למיתני אין משלמים כיון דאי תפס לא מפקינן מיניה וכעת צ\"י :" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נזקי ממון", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nezikim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f7c49827a99c93cd908c169507110c511064db9e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,55 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nezikim" + ], + "text": [ + [], + [ + [ + "שורש אין שליח לדבר עבירה כל \n ההורג חבירו בידו כו' הר\"ז נהרג בב\"ד. אבל השוכר הורג להרוג או ששלח עבדיו כו' או שכפתו ונתנו לפני הארי כו' וכן ההורג את עצמו כל א' מאלו שופך דמים הוא ועון הריג' בידו וחייב מית' לשמים ואין בהם מיתת ב\"ד. ומנין שכן הוא הדין שנאמר כו' ובפי' נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים. עכ\"ל. הנה עיקר דברי רבינו והפסוק שהביא על זה הובא במ\"ר פרשת נח פ' ל\"ד וז\"ל אך את דמכם כו' להביא את החונק את עצמו יכו' כשאול ת\"ל אך כו' מיד כל חיה זה המוסר את חבירו לחיה להורגו מיד איש אחיו זה השוכר את אחרים להרוג את חבירו כו' אמ\"ר חנינא כולהם בהלכות בני נח בע\"א בדיין א' בלא עדים ובלא התרא' ע\"י שליח ע\"י עוברי' בע\"א בדיין א' שופך דם האדם באדם א' דמו ישפך ע\"י שליח שופך דם האדם ע\"י אדם דמו ישפך ע\"י עוברים שופך דם האדם ע\"כ:
ולכאורה משמע דר' חנינא דדריש ע\"י שליח מקרא דשופך דם האדם באדם פליג אדרשא קמייתא דנפ\"ל שוכר את אחרים להרוג את חבירו מקרא דמיד איש אחיו אדרוש דלר' חנינא כל כ\"הג מיחייב מיתה בידי אדם שהרי קרא דדמו ישפך במיתה בידי אדם קמיירי כמבואר ואילו לדרשא קמייתא דנפ\"ל מקרא דאדרוש לא מיחייב אלא מיתה בידי שמים וכמ\"ש רבינו דלשון דרישה הוא שדינו מסור לשמים וראיתי למוהר\"ש יפה ז\"ל שם ד\"ה ע\"י שליח שכתב וז\"ל תימא דהא ממיד איש אחיו נפקא כדלעיל כו' ושמא מיד איש אחיו דריש ליה ר' חנינא שאוהבו כאח והרגו שוגג דצריך כפרה וגלות ואם לא ה' ידרוש מעמו וכדפירש\"י בחומש ע\"כ. ולא זכיתי להבין דבריו ז\"ל דמשמע דס\"ל דקרא דאדרוש ושופך דם האדם לדרשא קמייתא בישראל קמיירי דאית בהו חילוק בין שוגג למזיד וקרא קמא בהורג בשוגג ודשופך דם האדם בהורג במזיד אלא דר' חנינא דריש קרא דשופך דם האדם בהלכות בני נח וזה תימא דהני קראי רחמנא קמזהר לנח ולבניו ואיך הפה יכולה לדבר דלישראל נאמרו ולא לבני נח אלא ודאי דבין לדרשא קמייתא ובין לדר' חנינא הני קראי לזה ולזה נאמרו אלא דקרא קמא דאך את דמכם מיירי לישראל כדינו דהיינו אפי' בהורג במזיד אלא דליכא התראה או ב' עדים ולחייבו מיתה לשמים כדכתיב אדרוש וכמ\"ש רבינו ז\"ל ולבני נח כדינו וכגון היכא דליכא לא עד ולא דיין ולא הודאת בעל דבר וקאמ' רחמנא לנח דבין במוסרו לפני חיה ובין ע\"י שליח וכ\"ש אם הרגו בעצמו דינו מסור לשמים היכא דליכא דיינא בארעא והדר קאמ' דשופך דם האדם ובאדם שהוא ע\"י שליח או ע\"י עוברי' או בהודאתו או בע\"א דמו ישפך בב\"ד של מטה ולא פליג ר' חנינא אדרשא קמייתא ולא דרשא קמייתא אדר' חנינא אלא דרשא קמייתא מיירי קרא קמא בהורג בכל מיני הריגה וליכא אופן לחייבו מיתה בידי אדם לבני נח כדינו ולישראל כדינו דאז דינו מסור לשמים וקרא בתרא דשופך דם האדם היכא דאיכא אופן לחייבו מיתה בידי אדם כדדריש ר\"ח דאיכא ע\"א או לפחות הודאת ההורג וכי תימא אם איתא דר\"ח אזיל ומודה לדרשא קמייתא וכדאמרן א\"כ כי דריש תיבת באדם לרבות ע\"י שליח אמאי לא דריש נמי כפתו ונתנו לפני הארי נמי שבן נח נהרג עליו כי איכא ע\"א או הודאת ההורג הא ודאי לא קשיא דר\"ח תיבת באדם קדריש וחיה לא רמיז בהאי קרא ולהכי לא נקט חיה ואקרא גופיה לא קשיא אמאי לא רמיז בהאי קרא מוסרו לפני חיה כמו שרמז ע\"י שליח דאיכא למימר דחדא מינייהו איצטריך קרא לאשמועינן דאית בהו מיתת ב\"ד כי איכא אופן למיחייביה בב\"ד וכיון דע\"י חיה וע\"י שליח הקשן הכתוב לענין מיתה בידי שמים בקרא קמא דאך את דמכם כי אשמועינן אח\"כ לענין מיתת בני אדם בע\"י שליח דחייב ממילא אנו למדין לע\"י חיה נמי ובזה אין צורך למ\"ש מוהר\"ש יפה שם ד\"ה כולהם כו' דר\"ח פליג בזה אדרשא קמייתא וס\"ל דאף ב\"ן אינו נהרג על זה יע\"ש שאם כדבריו ז\"ל אף לדרשא קמייתא נמי איכא למימר דס\"ל כר\"ח דדוקא לענין מיתה בידי שמים הוא דדריש דרשא קמייתא קרא דמיד איש אחיו אבל לענין מיתת בני אדם אזיל ומודה לר\"ח דלא מיחייב וליכא למימר דאה\"נ דליכא פלוגתא בהכי ולכ\"ע פטור מדיני אדם דא\"כ תיקשי לך על רבינו שפסק בה' מלכים פ\"ט ה\"ד דבן נח נהרג אף בכפתו ונתנו לפני ארי וזה דלא כמאן אלא עכ\"ל דמשמע ליה לרבינו דלר\"ח כי היכי דס\"ל דבן נח נהרג על הריגתו ע\"י שליח ה\"נ נהרג בהורג ע\"י חיה והשתא דאתית להכי שפיר איכא למימר דאף דרשא קמייתא לא פליג אדר\"ח בהא וכ\"ע מודו בזה ודברי מוהר\"ש יפה צל\"ע כעת:
ודע דבפ\"ד מיתות דנ\"ז ע\"ב אמרו אשכח ר' יעקב בר אחא דהוה כתיב בס' אגדתא דבי רב בן נח נהרג בדיין א' ובע\"א שלא בהתראה מפי איש ולא מפי אשה ואפי' קרוב משום ר' ישמעאל אמרו אף על העוברין מנה\"מ א\"ר יאודה דאמר קרא אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש אפי' בדיין א' מיד חיה אפי' שלא בהתראה אדרשנו מיד האדם אפי' בע\"א מיד איש ולא מיד אשה אחיו אפי' קרוב משום ר' ישמעאל כו' מ\"ט דר\"י דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך איזהו אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו ע\"כ וזה נראה לכאורה הפך מ\"ש רבינו בלשון דרישה והוא שדינו מסור לשמים דהא הכא דריש קרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לומר דבן נח נהרג בדיין א' וכן מיד כל חיה אדרשנו לומר שנהרג שלא בהתראה ונהרג דקאמ' ודאי דהיינו במיתת בני אדם ורבינו בספ\"ט מה' מלכים פסק כן וז\"ל ובן נח נהרג בע\"א ובדיין א' בלא התראה ועפ\"י קרובים אבל לא בעדו' אשה ולא תדון אשה להם עכ\"ל וגם פסק שם הל' ד' שבן נח נהרג על העוברין כר' ישמעאל יע\"ש וליכא למימר דרבינו סובר דדרשת הש\"ס מהאי קרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כו' פליג אדרשה דדריש ר\"ח במ\"ר ולר\"ח דמפיק דיין א' וע\"א ובלא עדים והתראה הן ע\"י עוברי' מקרא דשופך דם האדם באדם קרא קמא דאדרוש קאי אעונש שמים וכדאמרן לעיל והש\"ס משמע ליה דקרא דאדרוש קאי אעונש ב\"ד ומשום דלענין דינא לא פליג הש\"ס עם המדרש ופשטיה דקרא דאדרוש משמע טפי דקאי אעונש שמים משו\"ה נקט רבינו דרשת ר\"ח שבמדרש רבה ושביק דרשת הש\"ס דא\"כ מנ\"ל לרבינו למעט שאינו נהרג בן נח בעדות אשה ובדיין אשה וכן אין לרבות קרוב דלפי דרשת המדרש דדריש קרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לעונש שמים ליכא למעט עדות אשה ודיין אשה מקרא דמיד איש ולא מיד אשה ולא לרבות קרוב מקרא דמיד איש אחיו דכיון דהכתוב מיירי בעונש שמים מהי תיתי למעט אלו כיון שהוא ית' היוד' ועד ועכ\"ל ודאי דרבינו תפס בזה דרשת הש\"ס וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דא\"כ איך בה' רוצח קאמר דאדרוש הוא בידי שמים וכבר נרגשו מזה מרן החבי\"ב בשיירי כנ\"הג א\"ח בחי' על רבינו בפ\"ב מה' רוצח ומרן מלכא כמוהרח\"א בס' מקראי קדש פ\"ב מהל' רוצח ובס' עה\"ח בליקוטיו על רבינו ד\"ב ע\"ג ובפ' נח ד\"ג סע\"א יע\"ש אלא שהרבנים הנז' לא ראו דברי המדרש רבה וכמבואר מדבריהם שם יע\"ש:
והנלע\"ד דרבינו משמע ליה דאף הש\"ס אזיל ומודה דקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לא מיירי אלא בעונשי שמים ומאי דמפיק מיניה דיין א' וע\"א ושלא בהתראה ומפי איש ולא מפי אשה ואפילו קרוב היינו משום דמשמע ליה להש\"ס דקרא קמזהר לבני נח דיענשו ב\"ד שלהם בידי שמים כשיש ביניהם שפיכות דמים כי הני גוונא וליכא דיינא בארעא לעשות בהם דין שהרי בני נח נצטוו על הדינין וכמ\"ש רבינו ברפ\"ט מה' מלכים ושיעור ב' הכתובים דאך את דמכם ודשופך דם האדם באדם דמו ישפך הכי מדריש לדעת הש\"ס אך את דמכם לנפשותיכ' דהיינו שיש שפיכות דמים ביניכם בכל אופן שיהיה ידוע לכם אפי' בדיין א' אדרוש את דמו מידכם של ב\"ד שלכם וכן מיד כל חיה דהיינו אפי' שלא בהתראה וכמו שפירש\"י מיד כל דבר חי שהרגו אפי' בלי התראה אדרשנו מאיתכם על שלא הרגתם אותו וכן מיד האדם שהרגו בע\"א ולא בא להעיד או שהעיד ולא האמנתם לו ודוקא כשזה האדם הוא איש ואפי' אחיו אדרוש מאיתכם את דמו ובא הכתוב אחריו ופירש שופך דם האדם באדם כלומר אפי' זה שהרג את העוברים דמו ישפך בב\"ד שלכם וכ\"ש מי שהרג אדם שלם וכל שלא שפכתם דמו אנכי אדרוש את דמו מידכם ותענשו על שלא עשיתם בו בהורג דין ונמצא לפי זה דאף לפי דרשת הגמ' קרא דאדרוש ואדרשנו בעונש שמי' קמיירי אלא דלפי דרשת המדרש כל הני דרשות דדיין א' וע\"א ועוברים ובלא התראה נפקי מקרא דשופך דם האדם באדם ולפי דרשת הש\"ס דיין א' וע\"א נפקי מקרא קמא דאך את דמכם לנפשותיכם ועוברי' לבד נפיק מקרא דשופך דם האדם באדם ואפשר דכי היכי דדריש ר\"י בגמ' עוברי' משופך דם האדם באדם ה\"נ דריש מיניה ע\"י שליח כדדריש ר\"ח במ\"ר ותרתי שמע מינה כמ\"ש מהרש\"ל ז\"ל גם לפי דרשת הש\"ס קרא דאדרוש ואדרשנו היינו עונש שמים לב\"ד של מטה של ב\"נ שלא עשו דין בהורג כמדובר ולפי דרשת המד\"ר היינו עונש שמים להורג כשלא עשו בו דין בב\"ד מאיזה טעם שיהיה גם לפי דרשת הש\"ס מיד איש אחיו אתא למעט אשה ולרבות קרוב ולפי דרשת המד\"ר אתא לרבות הורג ע\"י שליח דמיחייב כל א' כדינו בן נח אפי' בב\"ד של מטה וישראל בב\"ד של מעלה וזו היא לבד שקשה על רבינו דבה' רוצח תפס עיקר דרשת המ\"ר דדריש איש אחיו לרבות הורג ע\"י שליח ובה' מלכים פסק למעט אשה ולרבות קרוב ואע\"ג דבה' מלכים לא מפיק ליה מהאי קרא אלא סתמא כתב הדין מ\"מ הש\"ס לא אשכח קרא להאי דינא אלא מהאי דרשא דאיש אחיו וכיון דבמ\"ר דריש ליה לרבות הורג ע\"י שליח מנ\"ל האי דינא דלמעט אשה ולרבות קרוב אמנם מה שפסק בה' רוצח דהשוכר להרוג והכופתו לפני ארי וההורג את עצמו דאינו חייב מיתה אלא בידי שמים ומפיק להו מקרא דאך את דמכם אדרוש כו' ובה' מלכים פסק דהני בבן נח חייב מיתה בידי אדם זה אינו סותר לזה דודאי קרא בעונש בידי שמים מיירי אלא דלגבי בני נח דגלי קרא דשופך דם האדם באדם דנהרג בדיין א' ובע\"א ובהודאת עצמו עכ\"ל דקרא דאך את דמכם אדרוש מיירי או בדליכא לא עד ולא דיין ולא הודאת עצמו וקאמר קרא דרחמנא ידרשנו וכדרשא קמיתא דדריש במדרש רבה ולדרשת הש\"ס מיירי לענין עונש הב\"ד של בני נח שידרוש מהם ה' ויענישם על מה שלא דנו והענישו למי שהרג בע\"א ואפי' קרוב ואפי' בלא התראה וממילא משמע דההורג עצמו אם הוא בן נח חייב מיתה בידי אדם ואם הוא ישראל חייב מיתה לשמים אמנם קמייתא קשיא מנ\"ל לרבינו למעט עדות אשה ולרבות קרוב מאחר דקרא דמיד איש אחיו אצטריך ליה להורג ע\"י שליח וליכא למימר דמשמע ליה לרבינו דלפום דרשת המד\"ר דדריש מיד איש אחיו לענין ע\"י שליח מיעוט אשה נפיק מקרא דשופך דם האדם באדם דמו ישפך כלומר באדם שהוא איש דמו ישפך ולא באשה וקרוב נמי דכשר לעדות ממילא משמע דבאדם סתם קאמר קרא ואפי' קרוב במשמע הא ודאי ליתא דא\"כ מנ\"ל לרבינו לחייב לבן נח על העוברים דהא ר' ישמעאל ור\"ח מרבו עוברי' מהאי קרא דבאדם ועוד דממילת באדם אין סברא למעט האשה דהא אשה נמי אדם אקרי כדכתיב כתפארת אדם לשבת בית ומה\"ט דרשו ר\"י ור\"ח עוברים ממילת באדם שהיא האשה כמובן גם ליכא למימר דקרוב לא צריך קרא גבי בן נח לרבות דכשר לעדות שהרי בישראל אצטריך קרא דלא יומתו אבות על בנים למעטינהו כמ\"ש רבינו ברפי\"ג מה' עדות וממילא בבן נח כשר הוא דהא ודאי צריך קרא משום דכיון דאשה אצטריך קרא בבן נח למעט דפסולה לעדות כישראל הוה אמינא דה\"ה קרוב נמי פסול כישראל להכי אצטריך איש למעט אשה ואחיו לרבות קרוב באופן שלפי דברי רבינו בה' רוצח דקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיירי בעונש שמים להורג את עצמו וע\"י חיה וע\"י שליח אין מקום לדרוש מיד איש אחיו למעט אשה ולרבות קרוב דלענין עונש שמים מה מקום לדרשות אלו ואפי' אי קאי העונש על הדיינים וכדאמרן לעיל הנה לפי דברי רבינו דהעונש קאי על ההורג עצמו ע\"י שליח או בעצמו או ע\"י חיה בדיני שמים אין מקום לרבות קרוב ולמעט אשה מהאי קרא דמיד איש אחיו ואולי משמע ליה דהאי מילתא דאשה וקרוב ועוברים ודיין א' וע\"א ושלא בהתראה גבי בני נח גמרא גמירי להו ואסמכינהו אהני קראי ועיין במד\"ר פ' נ\"ב בפסוק ויבא אלדים אל אבימלך כו' שדרשו מכאן שאין התראה לבני נח אבל פשט הכתוב אינו אלא כמ\"ש הוא ז\"ל כאן וכדרשת המדרש שכתבנו ואע\"ג דבגמ' אמרו מנא הני מילי דמשמע מהאי לישנא דלאו אסמכתא נינהו וכמ\"ש הרמב\"ן בס' המצות שורש ראשון כבר מצינו כי האי לישנא אפי במידי דרבנן וקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא כדאיתא בריש פ\"ב דביצה ועיין בחידושינו שם ועדיין צ\"ע:
וראיתי להרב פרשת דרכים דף ו' סע\"א שהוקשה לו לפי המד\"ר דדריש ר\"ח דבן נח נהרג בהורג ע\"י שליח וכמ\"ש מהר\"ש יפה א\"כ תקשי ליה ההיא דאמרי' בפ' זה בורר דכ\"ט ע\"א אמר רשב\"ן אמר ר\"י מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דאמר ר' שמלאי הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען כו' מאי הול\"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ע\"כ: ולפי המדרש הנז' מה היה מועיל לנחש טענה זו הרי טענה זו לא מהניא בבני נח כיון דהמשלח נהרג בב\"ד והעלה הרב ב' תירוצים הא' דדוקא גבי שפיכות דמים הוא דבן נח מחייב המשלח ולא בשאר עבירות וכעין זה אמרו בגמ' בפ\"ב דקידושין דמ\"ג אליבא דשמאי הזקן. ועוד תירץ דכל דהשליח נהנה מן העבירה ולא המשלח כל כה\"ג אפי' למאן דס\"ל יש שלד\"ע לא מיחייב המשלח וכדרבא שם בפ\"ב דקדושין והסתו של נחש היה בדבר אכיל' שהשליח נהנה את\"ד יע\"ש:
ולע\"ד אין צורך לזה דע\"כ לא קאמר ר\"ח דגבי בן נח יש שלד\"ע אלא במידי דהמשלח מצווה באותה עבירה כההיא דשפיכות דמים בב\"נ אבל בענין היסת הנחש שהנחש אינו מצווה שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע ואפשר נמי דכיון שהנחש היה חיה לא שייך גביה אפי' אכילת אותו הפרי וכיון שכן אין כאן שליחות ועדיף מההיא דאשה המקיף את הגדול דלא מיחייבא כמ\"ש בקידושין דל\"ה והרמב\"ם פרק י\"ב מהלכות ע\"ז והתוספות בפרק קמא דמציעא ד\"ו ע\"א דלא מיחייבא יע\"ש ובהכי יתיישב ג\"כ אידך דק\"ל להרב גופיה בס' משנה למלך פ\"ב מה' רוצח דלפי מ\"ש הריטב\"א בפ' האיש מקדש דדוקא שוכר הורג דעביד מעשה לשכור חייב המשלח בד\"ש אבל בדבורא בעלמא לא מיחייב וכ\"ת שזה דעת הרמב\"ם ג\"כ מדכתב השוכר הורג או ששלח עבדיו כו' דמשמ' עבדיו דוקא שהם שכורים לו ניחא אותה סוגייא דסנהדרין דיליף מנחש דאין טועני' למסית ולפי פשטן של דברים ק' דמה היה מועיל לו טענה זו הא בדיני שמים דנו אותו ובד\"ש יש שלד\"ע אלא ודאי דאף בד\"ש היה פטור משום דלא היה התם כי אם דבורא בעלמא עכ\"ל. והנה זה שכתב הרב בשם הריטב\"א דפ' הא\"מ דס\"ל דיש חילוק בין שוכר לאומר ליתא שהרי מדברי הריטב\"א דפ' הא\"מ דקדק הש\"ך בח\"מ סי' ל\"ב סק\"ג איפכא דס\"ל דאין חילוק בין שוכר לאומר דלעולם בד\"ש מיחייב והתוס' הוא שחילקו בזה בר\"פ הכונס דנ\"ו ע\"א והוקשה לו להש\"ך לפי דבריהם הסוגייא בפרק האיש מקדש גבי האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דמשמע מינה דאפי' באמירה בעלמא לא מפטר מד\"ש ובהג\"ה שם סייע חילוק התוס' מההיא דסנהדרין וכמ\"ש המש\"ל. ולפי מ\"ש ליכא סייעתא כלל מאותה סוגייא דודאי לגבי נחש דלא נצטוה באיסור אכילת עץ הדעת ליכא למענשיה משום שלד\"ע ואפי' בד\"ש אפי' לדברי הריטב\"א דע\"כ לא אמרו שם בפ' הא\"מ דבד\"ש מיחייב לכ\"ע אלא במידי דהמשלחו מוזהר בו והו\"ל כאילו הוא עשאו ושפיר הוה מצי טעין דברי הרב ודברי התלמיד כו' ומאי דאיענש לפום קושטא היינו משום שבאתה תקלה על ידו וכמ\"ש התוס' שם בפ' ז\"ב ולא משום דהוי שליח לד\"ע ומאי דיליף הש\"ס מיניה דאין טוענין למסית הוא דכי היכי דלא טענינן לנחש האי טענתא דדברי הרב כו' דמהני לדידיה שלא נצטוה להסית ה\"נ לא טענינן למסית טענה אחרת כגון שלא כיון להסיתו אלא להבחי' דעתו ולבו וכיוצ' ולקמן נעמוד עוד בזה. ומה שיש לעמוד על דברי התוס' שם בקושייתם ובתירוצם עיין להרב בני דוד בה' סנהדרין פי\"א דצ\"א ע\"א יע\"ש ועיין בס' תועפות רא\"ם לעמיתנו בתורה חרא\"ג ה\"י דף ג' ע\"ג מ\"ש בשם מרן החבי\"ב על דברי התוס' הנז' יע\"ש:
ומהר\"י כולי בהגהתו שם בס' מש\"ל כתב שהרב המחבר היה מיישב קושיא זו בהא דאמרי' שם בפ' הא\"מ דמ\"ג דבאומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב לכ\"ע הוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב ה\"נ דכוותא עכ\"ל ואין ס' דכונתו לומר דכי היכי דלשמאי הזקן דס\"ל יש שלד\"ע למחייביה למשלח בדיני אדם קאמר רבא דהיכא דהשליח הוא נהנה בעבירה פטור המשלח מדיני אדם ה\"נ למאן דפליג אשמאי הזקן וס\"ל דאין שלד\"ע דהמשלח אינו חייב אלא בד\"ש כל שהמשלח אינו נהנה בעבירה אלא השליח אז המשלח פטור אפי' מד\"ש ובהכי יתיישב שפיר ההיא דסנהדרין אליבא דמאן דפליג אשמאי הזקן איברא שאם הדבר כן קשה למה נקט רבא למילתיה אליבא דשמאי הזקן ובאת\"ל דס\"ל דיש שלד\"ע דלפי דברי הרב הו\"ל לרבא לאשמועי' האי מילתא בין אי ס\"ל דיש שלד\"ע ובין אי ס\"ל אין שלד\"ע וכן אף לרבנן דפליגי אשמאי הזקן הו\"ל לאשמועי' האי מילתא ולענין דלא מיחייב בד\"ש : ואולי יאמר הרב דאה\"נ אלא משום דקי\"ל לרבא דהלכתא כשמאי הזקן שאמרה משם חגי הנביא וס\"ל דאף בדיני אדם קאמר לכך נקטי' למילתיה אליביה ודוחק:
ונלע\"ד דכי היכי דלמ\"ד יש שלד\"ע והמשלח חייב אמרי' דהיכא דהשליח נהנה ולא המשלח אז השליח חייב ולא המשלח משום דלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב ה\"נ י\"ל דלמ\"ד אין שלד\"ע והשליח חייב ולא המשלח אם המשלח נהנה בעבירה ולא השליח אז המשלח חייב וכמדומה לי שכך שמעתי מפי מורי הר\"ב שער המלך ששמע למרן מלכא כמהר\"י הכהן זלה\"ה וכבר הארכתי בזה במקום אחר יע\"ש ועיין במבי\"ט ח\"ג סי' נ\"ז ועיין במה שאכתו' לקמן ד\"ה ודע. ובזה יש ליישב מה שהוקשה לו למורי הרב בס' שער המלך בפ\"ו מה' י\"ט ה\"ט ד\"ס ע\"ב גבי מי שלא הניח עירובי תבשילין דאסור אפילו אחר שהניח לבשל ולאפות לזה שלא הניח עד שיקנה לו קמחו וכתב הר\"ן דאי ליכא הקנאה אסור משום דשלוחו של אדם כמותו יע\"ש והוקשה לו למורי הרב זלה\"ה שם דלרב חמא דס\"ל בפ\"ק דמציעא דאפי' היכא דשליח לאו בר חיובא אמרי' אין שלד\"ע תקשי ליה הך ברייתא דלמה צריך הקנאה כיון דהוא נאסר ואין קמחו נאסר הא אין שלד\"ע וכעין זה הוקשה לו להמש\"ל בפ\"ה מה' מו\"ל כו' ומכח זה היה רוצה להוכיח דבאיסורי' דרבנן לא אמרי' אין שלד\"ע אלא יש שליח והמשלח חייב אלא שמוהרימ\"ט בח\"א סימן קי\"ו נסתפק בזה יע\"ש. ועפ\"י האמור דהיכא דהמשלח נהנה ממעשה העבירה ולא השליח לכ\"ע יש שלד\"ע והמשלח חייב ניחא ודוק :
ודע דכי היכי דהתוס' בפ' הכונס דנ\"ו ס\"ל דיש חילוק בין שוכר לאומר דדוקא בשוכר הוא דאמרינן דיש שלד\"ע לענין דיני עונשי שמים אבל באומר לא והכריחו כן מההיא מתני' דשלח ביד פקח הפקח חייב ולא תני דהמשלח חייב בד\"ש כדקתני רישא השולח את הבערה ביד חש\"ו פטור מדיני אדם וחייב בד\"ש יע\"ש. ה\"נ ס\"ל לתוס' רי\"ד בפ\"ב דקדושין דמ\"ב דעלה דפרכינן התם ושלוחו של אדם כמותו והא תנן שלח ביד פקח הפקח חייב ומשנינן שאני התם דאין שלד\"ע כתב וז\"ל הפקח חייב ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו וניחייב המשלח פירו' ואע\"ג דשליח לא מצי לאיפטורי כיון דהוא פקח כלומר והניזק ודאי מצי תבע ממנו כיון דמידו בא לו הנזק ואעפ\"י שהוא יטעון שבשליחות פ' עשה הנזק נפקא מינה דאי ליכא לאשתלומי מיניה מפרע מן המשלח ע\"כ. מבואר יוצא מדבריו דלמאי דמשני בגמ' שאני התם דאין שלד\"ע כי קתני מתני' הפקח חייב והמשלח פטור אפי' כי ליכא לאשתלומי מיניה לא מפרע מן המשלח וכי קתני מתני' הפקח חייב הכוונה בין אית ליה לאשתלומי בין לית לי' הוא חייב והמשלח פטור ושלא כדברי הריטב\"א ז\"ל שכתב דכי קתני דהפקח חייב והמשלח פטור אפי' מדיני שמים היינו בשכב' נשתלם הניזוק מן הפקח משא\"כ בשוכר עדי שקר שפטור מדיני אדם וחייב בד\"ש דלא אשתלים ניזק מנזקי' עכ\"ל ואין ספק שכוונתו לומר דאין חילוק בין ההיא דשלח ביד פקח לשוכר עדי שקר דבשניהם הדין שוה דכי משתלם ניזק נזקו פטור המשלח את הבערה ופטור השוכר את העידי שקר וכי לא אשתלים ניזק את נזקו בב' חייב בד\"ש המשלח והשוכר אלא משום דגבי שולח את הבערה ביד פקח שחיוב הפקח הוא ברור ומסתמא אית ליה לאשתלומי להכי לא תני דהמשלח חייב בד\"ש כיון דתני הפקח חייב משא\"כ בשוכר עידי שקר דמסתמא המוציא הממון מיד חבירו והעידים לא קמודו שהוציאו ממון שלא כדין אלא השוכר לבד הוא דקמודי להכי קתני דהשוכר פטור מדיני אדם וחייב בד\"ש כיון דמסתמא הלוקח הממון אינו מודה כדי להשתלם ממנו אבל ודאי דאי מודה אותו שהוציא הממון מיד חבירו ע\"י עידי שקר הללו דהשתא משתלם ממנו הניזק ודאי דפטור השוכר זה נראה כונת הריטב\"א ז\"ל וזה הבין הש\"ך בסי' ל\"ב סק\"ג בכונת דברי הריטב\"א ז\"ל דלדידיה אין חילוק בין שוכר לאומר כמו שחילקו התוס' בפ' הכונס והביאו ראיה ממתני' דהפקח חייב משום דמשמ' להו כדברי התוס' רי\"ד ז\"ל דמתני' כי קתני הפקח חייב ופטור המשלח היינו אפי' כי לית ליה לפקח לאשתלומי מיניה כמדובר ולהכי כי היכי דלא תיקשי משוכר עידי שקר דמשום דלא משתלם מיניה חייב השוכר מד\"ש להכי הוצרכו לחלק בין שוכר לאומר אך הריטב\"א ז\"ל לא משמע ליה הכי אלא הדין שוה בשניהם כמדובר:
בשיטה זו קאי ג\"כ הרב המאירי ז\"ל שם בפרק הכונס דנ\"ט עלה דמתני' דשלח ביד פקח הפקח חייב שכתב וז\"ל והמשלח פטור אף מד\"ש ואע\"פ שבשוכר עידי שקר לחברו אמרו שבד\"ש חייב בזו הוא מפסידו אבל כאן הרי פקח חייב לשלם לו וה\"ה שאם לא יהא לו במה לשלם שהמשלם יש עליו עונש שמים עכ\"ל :
בשיטת הריטב\"א והמאירי ז\"ל הלזו נראה דקאי ג\"כ שיטה לא נודעה למי שם בקדושין דמ\"ב דעלה דאמרי' התם מכלל דת\"ק סבר אפי' בד\"ש נמי פטורים כתב וז\"ל הא ודאי אע\"ג דשליח חייב בדיני אדם שולחו חייב מדיני שמים והא דתנן שלח ביד פקח הפקח חייב דמשמע דשולחו פטור אף מדיני שמים מדלא תנא דשולחו חייב בד\"ש כדקתני רישא התם לענין ממון כיון דפקח משלם מאי עונשו דשולחו אבל הכא גבי רוצח אע\"ג דשליח חייב בד\"א זה ע\"י שליח מת ועוד דדומיא דעובדא דדוד ודאי שולחו חייב בד\"ש דכיון שהיה מלך דוד יודע היה שיקיים יואב מצותו עכ\"ל ומבואר ממ\"ש דשאני גבי פקח משום דלית ליה לאשתלומי דחייב המשלח בד\"ש דזה ברור דקאי בשיטת הריטב\"א והמאירי ז\"ל:
וראיתי להרב זרע אברהם חלק חו\"מ סי' י\"ג דקכ\"א סע\"ד שכת' וז\"ל ומ\"ש הש\"ך ליישב מה שהביאו התוס' ראיה לדבריהם מההיא דהשולח את הבערה דמשמע להדייא דהמשלח פטור אף מדין שמים היינו משום כיון דפקח משלם תו לא שייך דין שמים על המשלח וכ\"כ הריטב\"א כו' עד משא\"כ בשוכר עידי שקר שחייב בד\"ש דלא אשתלם ניזק מנזקיה עכ\"ל, אחר המחיל' רבה לא ירדתי לסוף דעתו דהן אמת שכ\"כ הריטב\"א אמנם אין כוונתו לומר דמיירי ששלם הפקח מה שהזיק ומ\"ה נפטר המשלח דאטו מי לא משכח' לה דאין לפקח מה לשלם או שהלך למ\"ה או שמת ולא שלים א\"כ במאי נפטר המשלח תדע דהא גבי שוכר עידי שקר דאסיקנא דמיירי לאחריני וכת' התוס' דמיירי שאין לו מה לשלם או שהלך למ\"ה כו' יע\"ש נמצא דאף בשוכר עידי שקר אינו חייב בד\"ש אלא אם לא נשתלם הניזק נזקו א\"כ גם גבי המשלח את הבערה ביד פקח נימא דהיא היא שאם לא שילם הפקח יתחייב המשלח דהא לא אשתלם הניזק א\"כ מה בין זו לזו ומלישנא דמתני' מוכח דאין על המשלח דין שמים כלל תדע דהא כשהקשו בגמ' ותו ליכא והא איכא כו' עד והשוכר עידי שקר נמי מהו דתימא לימא דברי הרב וד\"הת דברי מי שומעי' ובד\"ש נמי לא ליחייב קמ\"ל יע\"ש ואם איתא דבמשלח את הבערה ביד פקח ולית ליה לשלומי חייב המשלח משום דלא אשתלים הניזק נזקו א\"כ הא נמי מהתם ילפינן לה דאי לא אמאי מחייב המשלח לימא דברי הרב כו' אלא ש\"מ דלא אמרינן הכי וחזרנו לדין ההיא דשוכר עידי שקר למאי אצטריך אמור מעתה דמוכרח אתה לומר דבשלח ע\"י פקח הפקח חייב ומשלח פטור אפי' מד\"ש וא\"כ תקשי לדברי הריטב\"א. ותו ק\"ל לשון הריטב\"א בעצמו שכת' משא\"כ בשוכר עידי שקר כו' דלפי שיטת הש\"ך דינן שוה שבשניהם אי אשתלם ניזק מהפקח או מהעדים והמלוה פטור המשלח והשוכר ואי לא אשתלם ניזק חייב המשלח והשוכר ועוד מאי שכבר אשתלם הניזק שכתב היל\"ל אם נשתלם הניזק אלא ודאי שכוונת הריטב\"א היא שכיון שהפקח בר תשלומין הר\"ז נכנס במקום המשלח ותו אין על המשלח אפי' ד\"ש ואם מת או שאין לו מה לשלם שוב אינו חוזר על המשלח כלל וטעמא דמילתא דאין שלד\"ע וכיון דאזל לגרמיה הוא דעבד ואדעתא דנפשיה קעביד ואמטו להכי נפטר המשלח דמילי דעלמא קא\"ל אבל בשוכר עידי שקר כי השוכר פיתהו ושחיד ליה וקרקש ליה בזוזי וגרם לו לחטא בזה לא נפטר השוכר דלא שייך למימר דברי הרב ודברי התלמיד כו' משום דאגב אונסא דזוזי שם נפשו מנגד להעיד עדות שקר לפני ב\"ד והשוכר חייב בד\"ש כי החטיא את העדים וגרם להוציא ממון חבירו שלא כדין וכל מה דמצינן לאהדורי ממונא ולהשיב הגזילה מיד המלוה שישנה תחת ידו מהדרינן אבל אם אין לו מה לשלם וכיוצא חזר הדין על השוכר כי הוא הגורם העיקר וכדכתבית :
ומ\"ש הריטב\"א משא\"כ בשוכר עידי שקר דלא אשתלים ניזק מנזקיה משום דבההיא שעתא אין פה אחר קם תחתיו לתשלומין שהרי העדים והמלוה אומרי' כי אמת העידו ולא מצי ניזק לאשתלומי מינייהו דמי מפיס האמת עם מי אבל בשולח את הבערה ביד פקח בההיא עידנא דאזל הוברר החיוב על הפיקח וניזק מצי לאשתעויי דינא בהדיה וקם תחתיו של המשלח דמשלח מצי למימר דברי הרב כו' :
זה נראה לי ברור בכוונת דברי הריטב\"א הגם כי אין לשונו לכאורה מוכיח כן מוכרח אתה לפרשו כן כי היכי דלא תיקשי ליה דלמאי אצטריך לאשמועינן השוכר עידי שקר דמההיא דהשולח את הבערה נלמד דלא מצי למימר דברי הרב כו' דהא חייב היכא דלא אשתלם ניזק נזקו וגם מ\"ש משא\"כ בשוכר כדכתיבית לעיל ובכן עלו דברי רבותינו בעלי התוס' מחוורי' כשמלה חדשה שאין בה שום דופי וגם דברי הריטב\"א מסכימים עם דברי התוס' נמצא דגם בזה דברי הש\"ך נפלאו מניעכ\"ל:
ואחר כל האריכות הלזה שהאריך הרב ז\"ל לבאר לנו דברי הריטב\"א הנה הכלל העולה מדבריו הוא דאף הריטב\"א ז\"ל אזיל ומודה לדברי התוס' ז\"ל דיש לחלק בין שוכר לאומר ואשתלם נזקיה ולא אשתלם נזקיה שכתב הריטב\"א ז\"ל לפי דרכו ז\"ל לאו דוקא תשלומי' ממש אלא הכונה בין נתחייב האחר בתשלומי ניזק ללא נתחייב האחר דגבי שולח הבערה ביד פקח מיד נתחייב הפקח משא\"כ בשוכר עידי שקר לחבירו לא נתחייב חבירו המוציא אם לא שיודה בפיו והוכרח לידחק בזה בפי' לשון הריטב\"א כי היכי דלא תיקשי ליה למאי אצטריך לאשמועינן השוכר עידי שקר כיון דמההיא דהשולח את הבערה נלמד דלא מצי למימר דברי הרב כו' וגם מ\"ש משא\"כ בשוכר כו' כמדובר:
ואחרי שאלת המחילה הראויה לפי כבודו ז\"ל אין הכרעותיו מכריחות להוציא דברי הריטב\"א מפשט לשונם וכבר כתבנו לשון הרב המאירי ז\"ל שכתב בהדיא שאין חילוק בין ההיא דשולח את הבערה ביד פקח לההיא דשוכר עידי שקר דבשניה' הדין שוה כמדובר לעיל ומה שהוקשה לו להרב דא\"כ למאי אצטריך לאשמועי' עידי שקר כו' לא ירדתי לסוף דעתו דזה שאנו אומרים דבשולח את הבערה ביד פקח דכי לא משלם פקח דחייב המשלח מדיני שמים לא למדנו דבר זה אלא מההיא דהשוכר עידי שקר דקאמר בהדייא פטור מדיני אדם וחייב מד\"ש דאי לא תני ההיא דשוכר דחייב בד\"ש אף בשולח את הבערה ביד פקח נמי היינו אומרים דאפי' כי לית ליה לפקח לשלומי לא מיחייב משלח אפי' בד\"ש מהאי טעמא דמצי למימר דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעי' אבל השתא דתני שוכר דחייב בד\"ש מיניה ילפי' לההיא דפקח וא\"כ שפיר קאמר תלמודא דאצטריך למתני שוכר לומר דחייב בד\"ש דמההיא דהשולח את הבערה ביד פקח דקתני דהפקח חייב לא שמעי' מידי כמובן:
גם מה שהכריחו עוד מ\"ש הריטב\"א משא\"כ בשוכר כו' לפי מ\"ש הוא ז\"ל דשוכר אין חיובו ברור כמו פקח היא היא כונת הריטב\"א דגבי פקח תני סתמ' הפקח חייב והמשלח פטור אף מדיני שמים משום דכיון דחיובו ברור תני סתמא דהמשלח פטור משו' דלאו בגברא ערטילאי קמיירי ומסתמא אית ליה לשלומי ומשתלם ממנו משא\"כ גבי שוכר עידי שקר לחבירו דכיון דסתמא לא עביד עדים והמוציא ממון מחבירו בעידי שקר לחזור ולהודות ואפי' השוכר לא קמודי אלא משום דלא מיחייב בידי אדם הילכך התם גבי שוכר מסתמא אין כאן תשלומי' מחבירו ולכך תני סתמא דהשוכר חייב בד\"ש : באופן דשפיר כתב הש\"ך ז\"ל דהריטב\"א חלוק על דברי התוס' ולדידיה אין חילוק בין שוכר לאומר וכבר כתבנו לעיל שזו היא ג\"כ שיטת המאירי ז\"ל וגם שיטה לא נודע למי כמדובר:
ולעיקר קושיית הש\"ך על דברי התוס' דפ' הכונס שעלו לחלק בין שוכר לאומר דבאומר לא מיחייב אפי' בד\"ש מהסוגייא דפ' האיש מקד' דמבואר מינה דאפי' באומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דמיחייב בדיני שמים ראיתי להר\"ב זרע אברהם ז\"ל שם דקכ\"א ע\"ד שכתב דלא ק\"מ מההיא לדברי התוס' ושפיר קמתמה תלמודא את\"ק מכלל דת\"ק סבר דבעונשי שמים לא מיחייב דהא שמאי הזקן קרא קדריש מקרא דאותו הרגת בחרב בני עמון הרי דהוכיחו ליה מן שמיא על שהרג אוריה בחרב בני עמון ואיך פליגי רבנן אקרא וסברי דאף בד\"ש פטור אלא ודאי דמד\"ש מיחייב וטעמא דמילתא כדאסיקנא בפ\"ק דמציעא דהיכא אמרינן אשלד\"ע ומחייב השליח ולא שולחו היכא דשליח בר חיובא וטעמא משום דדברי הרב כו' אבל היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו ובני עמון לאו בני חיובא נינהו ודאי וכי תימא יואב ליחייב הא ל\"ק משום דיואב לא דריש אכין ורקין וכדאמרינן בסנהדרין מ\"ט קטלתיה לעמשא וכיון שכן לביה אנסה ופטור וכיון שכן חזר הדין על משלחו: א\"נ לאידך שינויא דשאני התם דהיכא אמרי' אשלד\"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד מאי בינייהו כו' והכא בני עמון הנרדפין ודאי עבדי כו' ודברי הש\"ך נפלאו מני עכ\"ל:
ותמוהים דבריו דאי מאי דמתמה תלמודא את\"ק הוא משום דשמאי הזקן קרא קדריש אם כן היכי הדר פריך בתר הכי שם ורבנן ואותו הרגת בחרב בני עמון מאי עבדי ליה ומשני מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו כו' ולפי דברי הרב הך קושיא מתרצתא היא מעיקרא דקרא בעונשי שמים [מיירי] אלא ודאי דמאי דפריך מעיקרא מכלל דת\"ק פטור אף מד\"ש לאו מכח קרא קמקשי אלא בלא\"ה נר' דמילי בעי אע\"ג דלדידהו ס\"ל אשלד\"ע בעונשי שמים ודאי ליכא סברא דמפטרי רבנן והדרא קושי' הש\"ך לדוכתא. גם מ\"ש וטעמא דמילתא דהכא שליח לאו בר חיובא וגם עביד ודאי הוא תימא דא\"כ היכי מוכח מהאי קרא שמאי הזקן דיש שלד\"ע ות\"ק למה הוצרך לומר דקרא הכי קאמר מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו לימא דהתם שליח לאו בר חיובא א\"נ ודאי עביד ובכה\"ג יש שלד\"ע ויחייב שולחו וכי תימא ולפום קושטא תיקשי לן היכי מוכח שמאי הזקן מקרא דאותו הרגת בחרב בני עמון דיש שלד\"ע לימא שאני התם דכיון דיואב לא דריש אכין ורקין ודאי עביד ומה\"ט נענש דוד המשלח וכמ\"ש הר\"ב זרע אברהם ז\"ל הא ודאי לא קשיא דהא דלא דריש יואב אכין ורקין לא שמענו אלא מעובדא דבתר הכי דקאמר דוד לעמשא לך הזעק לי את איש יהודה כו' כדאיתא בסנהדרין ומעיקרא לא ידע דוד דהכי ס\"ל ליואב וא\"כ שפיר מוכח מינה שמאי הזקן דיש שלד\"ע כיון דאכתי לא ידע דוד האי מילתא וברור:
ואת זה ראיתי בחידושי קדושין דכ\"ז ע\"ד שהוקשה לו במה שהוכיח שמאי הזקן מקרא דאותו הרגת דיש שלד\"ע וז\"ל ואע\"ג דהתם לא היה חייב מיתה דהא לא קטליה שליח בידים אלא שנתנו למול המלחמה החזקה י\"ל מ\"מ כיון דהתם תלי עיקר העונש בדוד ולא ביואב ש\"מ דהיכא דקטליה שליח בידים נמי שוכח הוא דמיחייב בידי אדם ע\"כ וכונתו מבוארת דאע\"ג דבעיקר מעשה השליח שנתנו אל מול פני המלחמה החזקה לא מיחייב מיתה בידי אדם אלא מיתה בידי עונש שמים מ\"מ עונש זה לא תלאו הכתוב אלא בדוד א\"כ ממילא ג\"כ בשהרג השליח בידים דמיחייב מיתה בידי אדם אינו תלוי אלא במשלח ולא בשליח:
עוד הוקשה לו בחידושי הנז' שם דהיכא דהרגו שליח בידים איך יתכן שהמשלח יהא חייב מיתה בידי אדם והא לגבי המשלח הו\"ל התראת ספק ולאו שמיה התראה דדילמא שליח לא קטיל י\"ל הכא בשלוחו שהוא כבוש תחתיו עסקינן דמסתמא לא יעבור על מצוותו דומיא דדוד שהיה יואב ברשותו ומסתמא היה יואב מקיים את דבריו א\"ן מאי שולחו חייב דכונסין אותו לכפה כדין מזיד בעדים בלא התראה מור\"י נר\"ו עכ\"ל. הנה מדבריו הללו בתירוץ הראשון מבואר יוצא כמו שתירץ מוהר\"י הכהן ז\"ל בתשו' אשר לו בס' זרע אברהם סי' י\"ב דקט\"ו ע\"ג ליישב קו' הש\"ך ז\"ל על דברי התוס' דפרק הכונס שחילקו בין שוכר לאומר דבאומר אינו חייב אפי' בד\"ש מההיא דהאומ' לשלוחו צא והרוג את הנפש כו' דמבואר בגמ' דבד\"ש מיחייב לכ\"ע כו' ויתרץ הרב הנז' דמדקאמר בגמ' האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש ולא אמר האומר לחבירו משמע ששכרו בדמים ונעשה שלוחו הילכך ס\"ל לת\"ק דחייב בד\"ש כיון דהוי בשכר וכמ\"ש התוס' ז\"ל וכן מבואר בדברי הרמב\"ם פ\"ב מה' רוצח כו' יע\"ש:
והרב זרע אברהם שם סי' י\"ג דקכ\"א ע\"ד דחה דבריו של מוהר\"י הכהן ז\"ל וכת' דמאי דנקט האומר לשלוחו לא למעט אומר לחבירו אלא אורחא דמילתא נקט דמסתמא לא ישמע לו אלא שלוחו יע\"ש ומלבד שדבריו תמוהים דמאחר דאזיל ומודה הוא ז\"ל דשלוחו היינו ששכרו ברצי כסף וא\"כ איכא למימר שפיר דבאומר לחבירו לא מיחייב שולחו כדברי התוס' וממילא לא קשיא קושית הש\"ך עוד בה דלפי דברי הרב בעל החידושי' בתרוץ הא' מוכרח הדבר ליאמר דמיירי דוקא בשכרו לשליח או שהוא כבוש תחת יד המשלח דבודאי יעשה ויקיים דברו ומה\"ט מיחייב המשלח לשמאי הזקן בדיני אדם דאי לא איך מיחייב המשלח הא הו\"ל התראת ספק כמבואר:
ואת זה ראיתי בתשו' הרב צבי ז\"ל סי' קל\"ח שכתב על מה שהקשה הש\"ך על התוס' דפ' הכונס דסברי דהאומר לעדים שיעידו שקר דפטור אף מדיני שמים מההיא דפריך בגמ' פ' האיש מקדש מכלל דת\"ק סבר אפי' בד\"ש נמי פטור ומשני אלא דינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו ועי\"כ הסכים דלעולם חייב בד\"ש כדברי הריטב\"א שכתב כן והא דשלח ביד פקח פטור ואפי' בד\"ש היינו משום דכבר נשתלם הניזק מן הפקח משא\"כ בשוכר עידי שקר דלא אשתלם ניזק והא ודאי אינן אלא דברי תימא דמאי פסקא דבשוכר עידי שקר לא אשתלם ניזק מנזקו מי לא עסקינן דהודו העידים שהעידו שקר או שהתובע הודה אלא שיש לדוחה לומר דמילתא דלא שכיחא היא משא\"כ בהמבעיר את הבערה דמשתלם על כרחו במקום שיש רואין אבל עיקר ראייתו של הש\"ך אינה כלום דאתו מי לא מודו התוס' דאף שאינו מחוייב לשלם לצאת י\"ש עבירה היא בידו שהרי החזיק ידי עוברי עבירה ומשום לפני עוור נמי איכא ובודאי יש עליו עון אשר חטא ועונש מחטיאי אדם בדבר אלא שאינו צריך לשלם אף לצאת י\"ש כיון שלא שכרן ובתשו' בעלמא סגי:
וה\"ן ס\"ל לרבנן דשמאי התם בהאיש מקדש דהיינו דינא זוטא דלא מיענש כהורג עצמו אלא כגורם ה\"נ לא מיענש אפי' בידי שמים כמעיד עצמו או כגוזל עצמו אלא כגורם לגזול וכל כי הא בתשו' בעלמא סגי ותמהני על הש\"ך דלא נחית לעומק אלו הדברים בהיות דברי רש\"י לפניו אלא דמיגז גייז להו ודברי התוס' נכונים וברורים והראיה שהביא מהנחש אינו כלום דהנחש לא היה מצווה שלא להסית וכן דחה הרא\"ש לענין שכל מסית אינו יכול לטעון דברי הרב וד\"הת דברי מי שומעין יע\"ש: אבל ראיית התוס' נכונה מדנקט השוכר כו' ומ\"ש הש\"ך דתרי לא עבדי דחוטאין כו' חד נמי אין אדם חוטא ולא לו ואפי\"ה קתני שלח ביד פקח לאשמועי' דינא עכ\"ל:
וכל דבריו תמוהים אצלי דמה שהקשה תחילה עמ\"ש הש\"ך בשם הריטב\"א לחלק בין שוכר עידי שקר דלא אשתלם ניזק נזקיה לשולח את הבערה ביד פקח דמשתלם ניזק נזקיה דמאי פסקא דמי לא עסקינן דבשוכר עדי שקר הודו העדים שהעידו שקר או שהודה התובע כו' לא ידעתי למה הוקשה לו כן על דברי הריטב\"א והלא קושייא זו תיקשי ליה ג\"כ לדברי התוס' דפ' הכונס דנ\"ו שכתבו שם בריש דבריהם וז\"ל אלא לחבריה כגון שאין לחבריה מה לשלם או שהלך למדינת הים או כגון שאין אנו יודעים שהם עידי שקר כו' יע\"ש הרי דמשמע להו להתוס' בהדייא דלא מיחייב בד\"ש שוכר עידי שקר לחבריה אלא דוקא כשאין התובע או העדים חייבים ולדברי הרב ז\"ל תיקשי דמאי פסקה כו':
גם מ\"ש עוד דעיקר ראייתו של הש\"ך אינה כלום דאטו מי לא מודו התוס' כו' לא ידעתי מאי קמתמה על הש\"ך בזה דנהי דלמאי דמשני השתא הש\"ס דשמאי הזקן לא קמחייב אלא בד\"ש קאמר שפיר דרבנן דשמאי הזקן לא קמיחייבי בד\"ש אלא בדינא זוטא וכגורם להורגו אבל לאידך שינויי דמשני דשמאי הזקן אף בדיני אדם נמי מיחייב ומשום דסבר דב' כתובים הבאים כאחד מלמדים והוא ההוא לא דריש כו' וא\"נ משום דשאני התם דגלי רחמנא ואותו הרגת בחרב בני עמון משמע בהדיא דרבנן דשמאי הזקן לא אפליגו עליה דשמאי הזקן אלא דוקא לענין דלא מיחייב בדיני אדם אבל בד\"ש מיהא מיחייב אם לא דלדידהו קרא דואותו הרגת בחרב בני עמון בא לומר כשם שאי אתה נענש על חרב בני עמון אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו משום דמורד במלכות הוה הא לא\"ה משום דאין שלד\"ע הוה מיחייב שפיר בד\"ש וכ\"כ בחידושי קדושין וז\"ל מ\"ט מורד במלכות הוה והא דלא קאמר משום דאין שלד\"ע משום דא\"כ בד\"ש הוה מיחייב עכ\"ל וא\"כ שפיר הוכיח הש\"ך מההיא דאפי' באומר מיחייב בד\"ש הפך דברי התוס' דמחלקין בין שוכר לאומר גם מ\"ש עוד דהראיה שהביא בהגהת הש\"ך מנחש אינה ראיה שהנחש לא היה מצווה שלא להסית ושכ\"כ הרא\"ש לענין שכל מסית אינו יכול לטעון דברי הרב ודה\"ת כו' יע\"ש כדבריו ז\"ל כתב ג\"כ מרן מלכ' בס' ישרש יעקב במ\"ב פ\"ג דסנהדרין דקל\"ח ע\"א ובס' בני דוד פי\"א מה' סנהדרין דצ\"א ע\"א יע\"ש. ולדבריהם מאי דיליף הש\"ס מנחש שאין טוענין למסית היינו דכי היכי דגבי נחש שלא נצטווה להסית וכי טעין האי טענתא דדברי הרב כו' הוה טענתיה מעלייא ואפ\"ה לא טענינן ליה הכי נמי גבי מסית ממש שנצטווה שלא להסית אע\"ג דכי טעין האי טענתא לא מהני ליה אפ\"ה כי מצי טעין טענה אחרת דהיינו שהוא לא כיון להסיתו אלא שלהבחין את לבו ודעתו אמר לו כן אפי\"ה לא טענינן ליה כל דלא טעין איהו וברור:
ומ\"מ אין תירוץ זה נח לי דודאי זה שלא נצטווה להסית אין בו טעם לומר דטענת דברי הרב כו' מהני ליה לפוטרו אף מעונשי שמים שהרי בשאר עבירות שבתורה דליכא אזהרה למסית אלא בע\"כום בלבד ואפי\"ה אמרי' דהאומר לחבירו שיעיד שקר וצא והרוג את הנפש וצא וגזול וכיוצא ואפי\"ה לא מהני טענת דברי הרב לפוטרו מעונשי שמים אע\"ג דלא נצטווה באותה עבירה שלא להסית וא\"כ ה\"ן גבי נחש אע\"ג דלא נצטווה שלא להסית למה יפטר מעונשי שמים בטענת דברי הר" + ], + [ + "שורש אין שליח לדבר עבירה כל \n ההורג חבירו בידו כו' הר\"ז נהרג בב\"ד. אבל השוכר הורג להרוג או ששלח עבדיו כו' או שכפתו ונתנו לפני הארי כו' וכן ההורג את עצמו כל א' מאלו שופך דמים הוא ועון הריג' בידו וחייב מית' לשמים ואין בהם מיתת ב\"ד. ומנין שכן הוא הדין שנאמר כו' ובפי' נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים. עכ\"ל. הנה עיקר דברי רבינו והפסוק שהביא על זה הובא במ\"ר פרשת נח פ' ל\"ד וז\"ל אך את דמכם כו' להביא את החונק את עצמו יכו' כשאול ת\"ל אך כו' מיד כל חיה זה המוסר את חבירו לחיה להורגו מיד איש אחיו זה השוכר את אחרים להרוג את חבירו כו' אמ\"ר חנינא כולהם בהלכות בני נח בע\"א בדיין א' בלא עדים ובלא התרא' ע\"י שליח ע\"י עוברי' בע\"א בדיין א' שופך דם האדם באדם א' דמו ישפך ע\"י שליח שופך דם האדם ע\"י אדם דמו ישפך ע\"י עוברים שופך דם האדם ע\"כ:
ולכאורה משמע דר' חנינא דדריש ע\"י שליח מקרא דשופך דם האדם באדם פליג אדרשא קמייתא דנפ\"ל שוכר את אחרים להרוג את חבירו מקרא דמיד איש אחיו אדרוש דלר' חנינא כל כ\"הג מיחייב מיתה בידי אדם שהרי קרא דדמו ישפך במיתה בידי אדם קמיירי כמבואר ואילו לדרשא קמייתא דנפ\"ל מקרא דאדרוש לא מיחייב אלא מיתה בידי שמים וכמ\"ש רבינו דלשון דרישה הוא שדינו מסור לשמים וראיתי למוהר\"ש יפה ז\"ל שם ד\"ה ע\"י שליח שכתב וז\"ל תימא דהא ממיד איש אחיו נפקא כדלעיל כו' ושמא מיד איש אחיו דריש ליה ר' חנינא שאוהבו כאח והרגו שוגג דצריך כפרה וגלות ואם לא ה' ידרוש מעמו וכדפירש\"י בחומש ע\"כ. ולא זכיתי להבין דבריו ז\"ל דמשמע דס\"ל דקרא דאדרוש ושופך דם האדם לדרשא קמייתא בישראל קמיירי דאית בהו חילוק בין שוגג למזיד וקרא קמא בהורג בשוגג ודשופך דם האדם בהורג במזיד אלא דר' חנינא דריש קרא דשופך דם האדם בהלכות בני נח וזה תימא דהני קראי רחמנא קמזהר לנח ולבניו ואיך הפה יכולה לדבר דלישראל נאמרו ולא לבני נח אלא ודאי דבין לדרשא קמייתא ובין לדר' חנינא הני קראי לזה ולזה נאמרו אלא דקרא קמא דאך את דמכם מיירי לישראל כדינו דהיינו אפי' בהורג במזיד אלא דליכא התראה או ב' עדים ולחייבו מיתה לשמים כדכתיב אדרוש וכמ\"ש רבינו ז\"ל ולבני נח כדינו וכגון היכא דליכא לא עד ולא דיין ולא הודאת בעל דבר וקאמ' רחמנא לנח דבין במוסרו לפני חיה ובין ע\"י שליח וכ\"ש אם הרגו בעצמו דינו מסור לשמים היכא דליכא דיינא בארעא והדר קאמ' דשופך דם האדם ובאדם שהוא ע\"י שליח או ע\"י עוברי' או בהודאתו או בע\"א דמו ישפך בב\"ד של מטה ולא פליג ר' חנינא אדרשא קמייתא ולא דרשא קמייתא אדר' חנינא אלא דרשא קמייתא מיירי קרא קמא בהורג בכל מיני הריגה וליכא אופן לחייבו מיתה בידי אדם לבני נח כדינו ולישראל כדינו דאז דינו מסור לשמים וקרא בתרא דשופך דם האדם היכא דאיכא אופן לחייבו מיתה בידי אדם כדדריש ר\"ח דאיכא ע\"א או לפחות הודאת ההורג וכי תימא אם איתא דר\"ח אזיל ומודה לדרשא קמייתא וכדאמרן א\"כ כי דריש תיבת באדם לרבות ע\"י שליח אמאי לא דריש נמי כפתו ונתנו לפני הארי נמי שבן נח נהרג עליו כי איכא ע\"א או הודאת ההורג הא ודאי לא קשיא דר\"ח תיבת באדם קדריש וחיה לא רמיז בהאי קרא ולהכי לא נקט חיה ואקרא גופיה לא קשיא אמאי לא רמיז בהאי קרא מוסרו לפני חיה כמו שרמז ע\"י שליח דאיכא למימר דחדא מינייהו איצטריך קרא לאשמועינן דאית בהו מיתת ב\"ד כי איכא אופן למיחייביה בב\"ד וכיון דע\"י חיה וע\"י שליח הקשן הכתוב לענין מיתה בידי שמים בקרא קמא דאך את דמכם כי אשמועינן אח\"כ לענין מיתת בני אדם בע\"י שליח דחייב ממילא אנו למדין לע\"י חיה נמי ובזה אין צורך למ\"ש מוהר\"ש יפה שם ד\"ה כולהם כו' דר\"ח פליג בזה אדרשא קמייתא וס\"ל דאף ב\"ן אינו נהרג על זה יע\"ש שאם כדבריו ז\"ל אף לדרשא קמייתא נמי איכא למימר דס\"ל כר\"ח דדוקא לענין מיתה בידי שמים הוא דדריש דרשא קמייתא קרא דמיד איש אחיו אבל לענין מיתת בני אדם אזיל ומודה לר\"ח דלא מיחייב וליכא למימר דאה\"נ דליכא פלוגתא בהכי ולכ\"ע פטור מדיני אדם דא\"כ תיקשי לך על רבינו שפסק בה' מלכים פ\"ט ה\"ד דבן נח נהרג אף בכפתו ונתנו לפני ארי וזה דלא כמאן אלא עכ\"ל דמשמע ליה לרבינו דלר\"ח כי היכי דס\"ל דבן נח נהרג על הריגתו ע\"י שליח ה\"נ נהרג בהורג ע\"י חיה והשתא דאתית להכי שפיר איכא למימר דאף דרשא קמייתא לא פליג אדר\"ח בהא וכ\"ע מודו בזה ודברי מוהר\"ש יפה צל\"ע כעת:
ודע דבפ\"ד מיתות דנ\"ז ע\"ב אמרו אשכח ר' יעקב בר אחא דהוה כתיב בס' אגדתא דבי רב בן נח נהרג בדיין א' ובע\"א שלא בהתראה מפי איש ולא מפי אשה ואפי' קרוב משום ר' ישמעאל אמרו אף על העוברין מנה\"מ א\"ר יאודה דאמר קרא אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש אפי' בדיין א' מיד חיה אפי' שלא בהתראה אדרשנו מיד האדם אפי' בע\"א מיד איש ולא מיד אשה אחיו אפי' קרוב משום ר' ישמעאל כו' מ\"ט דר\"י דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך איזהו אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו ע\"כ וזה נראה לכאורה הפך מ\"ש רבינו בלשון דרישה והוא שדינו מסור לשמים דהא הכא דריש קרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לומר דבן נח נהרג בדיין א' וכן מיד כל חיה אדרשנו לומר שנהרג שלא בהתראה ונהרג דקאמ' ודאי דהיינו במיתת בני אדם ורבינו בספ\"ט מה' מלכים פסק כן וז\"ל ובן נח נהרג בע\"א ובדיין א' בלא התראה ועפ\"י קרובים אבל לא בעדו' אשה ולא תדון אשה להם עכ\"ל וגם פסק שם הל' ד' שבן נח נהרג על העוברין כר' ישמעאל יע\"ש וליכא למימר דרבינו סובר דדרשת הש\"ס מהאי קרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כו' פליג אדרשה דדריש ר\"ח במ\"ר ולר\"ח דמפיק דיין א' וע\"א ובלא עדים והתראה הן ע\"י עוברי' מקרא דשופך דם האדם באדם קרא קמא דאדרוש קאי אעונש שמים וכדאמרן לעיל והש\"ס משמע ליה דקרא דאדרוש קאי אעונש ב\"ד ומשום דלענין דינא לא פליג הש\"ס עם המדרש ופשטיה דקרא דאדרוש משמע טפי דקאי אעונש שמים משו\"ה נקט רבינו דרשת ר\"ח שבמדרש רבה ושביק דרשת הש\"ס דא\"כ מנ\"ל לרבינו למעט שאינו נהרג בן נח בעדות אשה ובדיין אשה וכן אין לרבות קרוב דלפי דרשת המדרש דדריש קרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לעונש שמים ליכא למעט עדות אשה ודיין אשה מקרא דמיד איש ולא מיד אשה ולא לרבות קרוב מקרא דמיד איש אחיו דכיון דהכתוב מיירי בעונש שמים מהי תיתי למעט אלו כיון שהוא ית' היוד' ועד ועכ\"ל ודאי דרבינו תפס בזה דרשת הש\"ס וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דא\"כ איך בה' רוצח קאמר דאדרוש הוא בידי שמים וכבר נרגשו מזה מרן החבי\"ב בשיירי כנ\"הג א\"ח בחי' על רבינו בפ\"ב מה' רוצח ומרן מלכא כמוהרח\"א בס' מקראי קדש פ\"ב מהל' רוצח ובס' עה\"ח בליקוטיו על רבינו ד\"ב ע\"ג ובפ' נח ד\"ג סע\"א יע\"ש אלא שהרבנים הנז' לא ראו דברי המדרש רבה וכמבואר מדבריהם שם יע\"ש:
והנלע\"ד דרבינו משמע ליה דאף הש\"ס אזיל ומודה דקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לא מיירי אלא בעונשי שמים ומאי דמפיק מיניה דיין א' וע\"א ושלא בהתראה ומפי איש ולא מפי אשה ואפילו קרוב היינו משום דמשמע ליה להש\"ס דקרא קמזהר לבני נח דיענשו ב\"ד שלהם בידי שמים כשיש ביניהם שפיכות דמים כי הני גוונא וליכא דיינא בארעא לעשות בהם דין שהרי בני נח נצטוו על הדינין וכמ\"ש רבינו ברפ\"ט מה' מלכים ושיעור ב' הכתובים דאך את דמכם ודשופך דם האדם באדם דמו ישפך הכי מדריש לדעת הש\"ס אך את דמכם לנפשותיכ' דהיינו שיש שפיכות דמים ביניכם בכל אופן שיהיה ידוע לכם אפי' בדיין א' אדרוש את דמו מידכם של ב\"ד שלכם וכן מיד כל חיה דהיינו אפי' שלא בהתראה וכמו שפירש\"י מיד כל דבר חי שהרגו אפי' בלי התראה אדרשנו מאיתכם על שלא הרגתם אותו וכן מיד האדם שהרגו בע\"א ולא בא להעיד או שהעיד ולא האמנתם לו ודוקא כשזה האדם הוא איש ואפי' אחיו אדרוש מאיתכם את דמו ובא הכתוב אחריו ופירש שופך דם האדם באדם כלומר אפי' זה שהרג את העוברים דמו ישפך בב\"ד שלכם וכ\"ש מי שהרג אדם שלם וכל שלא שפכתם דמו אנכי אדרוש את דמו מידכם ותענשו על שלא עשיתם בו בהורג דין ונמצא לפי זה דאף לפי דרשת הגמ' קרא דאדרוש ואדרשנו בעונש שמי' קמיירי אלא דלפי דרשת המדרש כל הני דרשות דדיין א' וע\"א ועוברים ובלא התראה נפקי מקרא דשופך דם האדם באדם ולפי דרשת הש\"ס דיין א' וע\"א נפקי מקרא קמא דאך את דמכם לנפשותיכם ועוברי' לבד נפיק מקרא דשופך דם האדם באדם ואפשר דכי היכי דדריש ר\"י בגמ' עוברי' משופך דם האדם באדם ה\"נ דריש מיניה ע\"י שליח כדדריש ר\"ח במ\"ר ותרתי שמע מינה כמ\"ש מהרש\"ל ז\"ל גם לפי דרשת הש\"ס קרא דאדרוש ואדרשנו היינו עונש שמים לב\"ד של מטה של ב\"נ שלא עשו דין בהורג כמדובר ולפי דרשת המד\"ר היינו עונש שמים להורג כשלא עשו בו דין בב\"ד מאיזה טעם שיהיה גם לפי דרשת הש\"ס מיד איש אחיו אתא למעט אשה ולרבות קרוב ולפי דרשת המד\"ר אתא לרבות הורג ע\"י שליח דמיחייב כל א' כדינו בן נח אפי' בב\"ד של מטה וישראל בב\"ד של מעלה וזו היא לבד שקשה על רבינו דבה' רוצח תפס עיקר דרשת המ\"ר דדריש איש אחיו לרבות הורג ע\"י שליח ובה' מלכים פסק למעט אשה ולרבות קרוב ואע\"ג דבה' מלכים לא מפיק ליה מהאי קרא אלא סתמא כתב הדין מ\"מ הש\"ס לא אשכח קרא להאי דינא אלא מהאי דרשא דאיש אחיו וכיון דבמ\"ר דריש ליה לרבות הורג ע\"י שליח מנ\"ל האי דינא דלמעט אשה ולרבות קרוב אמנם מה שפסק בה' רוצח דהשוכר להרוג והכופתו לפני ארי וההורג את עצמו דאינו חייב מיתה אלא בידי שמים ומפיק להו מקרא דאך את דמכם אדרוש כו' ובה' מלכים פסק דהני בבן נח חייב מיתה בידי אדם זה אינו סותר לזה דודאי קרא בעונש בידי שמים מיירי אלא דלגבי בני נח דגלי קרא דשופך דם האדם באדם דנהרג בדיין א' ובע\"א ובהודאת עצמו עכ\"ל דקרא דאך את דמכם אדרוש מיירי או בדליכא לא עד ולא דיין ולא הודאת עצמו וקאמר קרא דרחמנא ידרשנו וכדרשא קמיתא דדריש במדרש רבה ולדרשת הש\"ס מיירי לענין עונש הב\"ד של בני נח שידרוש מהם ה' ויענישם על מה שלא דנו והענישו למי שהרג בע\"א ואפי' קרוב ואפי' בלא התראה וממילא משמע דההורג עצמו אם הוא בן נח חייב מיתה בידי אדם ואם הוא ישראל חייב מיתה לשמים אמנם קמייתא קשיא מנ\"ל לרבינו למעט עדות אשה ולרבות קרוב מאחר דקרא דמיד איש אחיו אצטריך ליה להורג ע\"י שליח וליכא למימר דמשמע ליה לרבינו דלפום דרשת המד\"ר דדריש מיד איש אחיו לענין ע\"י שליח מיעוט אשה נפיק מקרא דשופך דם האדם באדם דמו ישפך כלומר באדם שהוא איש דמו ישפך ולא באשה וקרוב נמי דכשר לעדות ממילא משמע דבאדם סתם קאמר קרא ואפי' קרוב במשמע הא ודאי ליתא דא\"כ מנ\"ל לרבינו לחייב לבן נח על העוברים דהא ר' ישמעאל ור\"ח מרבו עוברי' מהאי קרא דבאדם ועוד דממילת באדם אין סברא למעט האשה דהא אשה נמי אדם אקרי כדכתיב כתפארת אדם לשבת בית ומה\"ט דרשו ר\"י ור\"ח עוברים ממילת באדם שהיא האשה כמובן גם ליכא למימר דקרוב לא צריך קרא גבי בן נח לרבות דכשר לעדות שהרי בישראל אצטריך קרא דלא יומתו אבות על בנים למעטינהו כמ\"ש רבינו ברפי\"ג מה' עדות וממילא בבן נח כשר הוא דהא ודאי צריך קרא משום דכיון דאשה אצטריך קרא בבן נח למעט דפסולה לעדות כישראל הוה אמינא דה\"ה קרוב נמי פסול כישראל להכי אצטריך איש למעט אשה ואחיו לרבות קרוב באופן שלפי דברי רבינו בה' רוצח דקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיירי בעונש שמים להורג את עצמו וע\"י חיה וע\"י שליח אין מקום לדרוש מיד איש אחיו למעט אשה ולרבות קרוב דלענין עונש שמים מה מקום לדרשות אלו ואפי' אי קאי העונש על הדיינים וכדאמרן לעיל הנה לפי דברי רבינו דהעונש קאי על ההורג עצמו ע\"י שליח או בעצמו או ע\"י חיה בדיני שמים אין מקום לרבות קרוב ולמעט אשה מהאי קרא דמיד איש אחיו ואולי משמע ליה דהאי מילתא דאשה וקרוב ועוברים ודיין א' וע\"א ושלא בהתראה גבי בני נח גמרא גמירי להו ואסמכינהו אהני קראי ועיין במד\"ר פ' נ\"ב בפסוק ויבא אלדים אל אבימלך כו' שדרשו מכאן שאין התראה לבני נח אבל פשט הכתוב אינו אלא כמ\"ש הוא ז\"ל כאן וכדרשת המדרש שכתבנו ואע\"ג דבגמ' אמרו מנא הני מילי דמשמע מהאי לישנא דלאו אסמכתא נינהו וכמ\"ש הרמב\"ן בס' המצות שורש ראשון כבר מצינו כי האי לישנא אפי במידי דרבנן וקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא כדאיתא בריש פ\"ב דביצה ועיין בחידושינו שם ועדיין צ\"ע:
וראיתי להרב פרשת דרכים דף ו' סע\"א שהוקשה לו לפי המד\"ר דדריש ר\"ח דבן נח נהרג בהורג ע\"י שליח וכמ\"ש מהר\"ש יפה א\"כ תקשי ליה ההיא דאמרי' בפ' זה בורר דכ\"ט ע\"א אמר רשב\"ן אמר ר\"י מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דאמר ר' שמלאי הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען כו' מאי הול\"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ע\"כ: ולפי המדרש הנז' מה היה מועיל לנחש טענה זו הרי טענה זו לא מהניא בבני נח כיון דהמשלח נהרג בב\"ד והעלה הרב ב' תירוצים הא' דדוקא גבי שפיכות דמים הוא דבן נח מחייב המשלח ולא בשאר עבירות וכעין זה אמרו בגמ' בפ\"ב דקידושין דמ\"ג אליבא דשמאי הזקן. ועוד תירץ דכל דהשליח נהנה מן העבירה ולא המשלח כל כה\"ג אפי' למאן דס\"ל יש שלד\"ע לא מיחייב המשלח וכדרבא שם בפ\"ב דקדושין והסתו של נחש היה בדבר אכיל' שהשליח נהנה את\"ד יע\"ש:
ולע\"ד אין צורך לזה דע\"כ לא קאמר ר\"ח דגבי בן נח יש שלד\"ע אלא במידי דהמשלח מצווה באותה עבירה כההיא דשפיכות דמים בב\"נ אבל בענין היסת הנחש שהנחש אינו מצווה שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע ואפשר נמי דכיון שהנחש היה חיה לא שייך גביה אפי' אכילת אותו הפרי וכיון שכן אין כאן שליחות ועדיף מההיא דאשה המקיף את הגדול דלא מיחייבא כמ\"ש בקידושין דל\"ה והרמב\"ם פרק י\"ב מהלכות ע\"ז והתוספות בפרק קמא דמציעא ד\"ו ע\"א דלא מיחייבא יע\"ש ובהכי יתיישב ג\"כ אידך דק\"ל להרב גופיה בס' משנה למלך פ\"ב מה' רוצח דלפי מ\"ש הריטב\"א בפ' האיש מקדש דדוקא שוכר הורג דעביד מעשה לשכור חייב המשלח בד\"ש אבל בדבורא בעלמא לא מיחייב וכ\"ת שזה דעת הרמב\"ם ג\"כ מדכתב השוכר הורג או ששלח עבדיו כו' דמשמ' עבדיו דוקא שהם שכורים לו ניחא אותה סוגייא דסנהדרין דיליף מנחש דאין טועני' למסית ולפי פשטן של דברים ק' דמה היה מועיל לו טענה זו הא בדיני שמים דנו אותו ובד\"ש יש שלד\"ע אלא ודאי דאף בד\"ש היה פטור משום דלא היה התם כי אם דבורא בעלמא עכ\"ל. והנה זה שכתב הרב בשם הריטב\"א דפ' הא\"מ דס\"ל דיש חילוק בין שוכר לאומר ליתא שהרי מדברי הריטב\"א דפ' הא\"מ דקדק הש\"ך בח\"מ סי' ל\"ב סק\"ג איפכא דס\"ל דאין חילוק בין שוכר לאומר דלעולם בד\"ש מיחייב והתוס' הוא שחילקו בזה בר\"פ הכונס דנ\"ו ע\"א והוקשה לו להש\"ך לפי דבריהם הסוגייא בפרק האיש מקדש גבי האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דמשמע מינה דאפי' באמירה בעלמא לא מפטר מד\"ש ובהג\"ה שם סייע חילוק התוס' מההיא דסנהדרין וכמ\"ש המש\"ל. ולפי מ\"ש ליכא סייעתא כלל מאותה סוגייא דודאי לגבי נחש דלא נצטוה באיסור אכילת עץ הדעת ליכא למענשיה משום שלד\"ע ואפי' בד\"ש אפי' לדברי הריטב\"א דע\"כ לא אמרו שם בפ' הא\"מ דבד\"ש מיחייב לכ\"ע אלא במידי דהמשלחו מוזהר בו והו\"ל כאילו הוא עשאו ושפיר הוה מצי טעין דברי הרב ודברי התלמיד כו' ומאי דאיענש לפום קושטא היינו משום שבאתה תקלה על ידו וכמ\"ש התוס' שם בפ' ז\"ב ולא משום דהוי שליח לד\"ע ומאי דיליף הש\"ס מיניה דאין טוענין למסית הוא דכי היכי דלא טענינן לנחש האי טענתא דדברי הרב כו' דמהני לדידיה שלא נצטוה להסית ה\"נ לא טענינן למסית טענה אחרת כגון שלא כיון להסיתו אלא להבחי' דעתו ולבו וכיוצ' ולקמן נעמוד עוד בזה. ומה שיש לעמוד על דברי התוס' שם בקושייתם ובתירוצם עיין להרב בני דוד בה' סנהדרין פי\"א דצ\"א ע\"א יע\"ש ועיין בס' תועפות רא\"ם לעמיתנו בתורה חרא\"ג ה\"י דף ג' ע\"ג מ\"ש בשם מרן החבי\"ב על דברי התוס' הנז' יע\"ש:
ומהר\"י כולי בהגהתו שם בס' מש\"ל כתב שהרב המחבר היה מיישב קושיא זו בהא דאמרי' שם בפ' הא\"מ דמ\"ג דבאומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב לכ\"ע הוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב ה\"נ דכוותא עכ\"ל ואין ס' דכונתו לומר דכי היכי דלשמאי הזקן דס\"ל יש שלד\"ע למחייביה למשלח בדיני אדם קאמר רבא דהיכא דהשליח הוא נהנה בעבירה פטור המשלח מדיני אדם ה\"נ למאן דפליג אשמאי הזקן וס\"ל דאין שלד\"ע דהמשלח אינו חייב אלא בד\"ש כל שהמשלח אינו נהנה בעבירה אלא השליח אז המשלח פטור אפי' מד\"ש ובהכי יתיישב שפיר ההיא דסנהדרין אליבא דמאן דפליג אשמאי הזקן איברא שאם הדבר כן קשה למה נקט רבא למילתיה אליבא דשמאי הזקן ובאת\"ל דס\"ל דיש שלד\"ע דלפי דברי הרב הו\"ל לרבא לאשמועי' האי מילתא בין אי ס\"ל דיש שלד\"ע ובין אי ס\"ל אין שלד\"ע וכן אף לרבנן דפליגי אשמאי הזקן הו\"ל לאשמועי' האי מילתא ולענין דלא מיחייב בד\"ש : ואולי יאמר הרב דאה\"נ אלא משום דקי\"ל לרבא דהלכתא כשמאי הזקן שאמרה משם חגי הנביא וס\"ל דאף בדיני אדם קאמר לכך נקטי' למילתיה אליביה ודוחק:
ונלע\"ד דכי היכי דלמ\"ד יש שלד\"ע והמשלח חייב אמרי' דהיכא דהשליח נהנה ולא המשלח אז השליח חייב ולא המשלח משום דלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב ה\"נ י\"ל דלמ\"ד אין שלד\"ע והשליח חייב ולא המשלח אם המשלח נהנה בעבירה ולא השליח אז המשלח חייב וכמדומה לי שכך שמעתי מפי מורי הר\"ב שער המלך ששמע למרן מלכא כמהר\"י הכהן זלה\"ה וכבר הארכתי בזה במקום אחר יע\"ש ועיין במבי\"ט ח\"ג סי' נ\"ז ועיין במה שאכתו' לקמן ד\"ה ודע. ובזה יש ליישב מה שהוקשה לו למורי הרב בס' שער המלך בפ\"ו מה' י\"ט ה\"ט ד\"ס ע\"ב גבי מי שלא הניח עירובי תבשילין דאסור אפילו אחר שהניח לבשל ולאפות לזה שלא הניח עד שיקנה לו קמחו וכתב הר\"ן דאי ליכא הקנאה אסור משום דשלוחו של אדם כמותו יע\"ש והוקשה לו למורי הרב זלה\"ה שם דלרב חמא דס\"ל בפ\"ק דמציעא דאפי' היכא דשליח לאו בר חיובא אמרי' אין שלד\"ע תקשי ליה הך ברייתא דלמה צריך הקנאה כיון דהוא נאסר ואין קמחו נאסר הא אין שלד\"ע וכעין זה הוקשה לו להמש\"ל בפ\"ה מה' מו\"ל כו' ומכח זה היה רוצה להוכיח דבאיסורי' דרבנן לא אמרי' אין שלד\"ע אלא יש שליח והמשלח חייב אלא שמוהרימ\"ט בח\"א סימן קי\"ו נסתפק בזה יע\"ש. ועפ\"י האמור דהיכא דהמשלח נהנה ממעשה העבירה ולא השליח לכ\"ע יש שלד\"ע והמשלח חייב ניחא ודוק :
ודע דכי היכי דהתוס' בפ' הכונס דנ\"ו ס\"ל דיש חילוק בין שוכר לאומר דדוקא בשוכר הוא דאמרינן דיש שלד\"ע לענין דיני עונשי שמים אבל באומר לא והכריחו כן מההיא מתני' דשלח ביד פקח הפקח חייב ולא תני דהמשלח חייב בד\"ש כדקתני רישא השולח את הבערה ביד חש\"ו פטור מדיני אדם וחייב בד\"ש יע\"ש. ה\"נ ס\"ל לתוס' רי\"ד בפ\"ב דקדושין דמ\"ב דעלה דפרכינן התם ושלוחו של אדם כמותו והא תנן שלח ביד פקח הפקח חייב ומשנינן שאני התם דאין שלד\"ע כתב וז\"ל הפקח חייב ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו וניחייב המשלח פירו' ואע\"ג דשליח לא מצי לאיפטורי כיון דהוא פקח כלומר והניזק ודאי מצי תבע ממנו כיון דמידו בא לו הנזק ואעפ\"י שהוא יטעון שבשליחות פ' עשה הנזק נפקא מינה דאי ליכא לאשתלומי מיניה מפרע מן המשלח ע\"כ. מבואר יוצא מדבריו דלמאי דמשני בגמ' שאני התם דאין שלד\"ע כי קתני מתני' הפקח חייב והמשלח פטור אפי' כי ליכא לאשתלומי מיניה לא מפרע מן המשלח וכי קתני מתני' הפקח חייב הכוונה בין אית ליה לאשתלומי בין לית לי' הוא חייב והמשלח פטור ושלא כדברי הריטב\"א ז\"ל שכתב דכי קתני דהפקח חייב והמשלח פטור אפי' מדיני שמים היינו בשכב' נשתלם הניזוק מן הפקח משא\"כ בשוכר עדי שקר שפטור מדיני אדם וחייב בד\"ש דלא אשתלים ניזק מנזקי' עכ\"ל ואין ספק שכוונתו לומר דאין חילוק בין ההיא דשלח ביד פקח לשוכר עדי שקר דבשניהם הדין שוה דכי משתלם ניזק נזקו פטור המשלח את הבערה ופטור השוכר את העידי שקר וכי לא אשתלים ניזק את נזקו בב' חייב בד\"ש המשלח והשוכר אלא משום דגבי שולח את הבערה ביד פקח שחיוב הפקח הוא ברור ומסתמא אית ליה לאשתלומי להכי לא תני דהמשלח חייב בד\"ש כיון דתני הפקח חייב משא\"כ בשוכר עידי שקר דמסתמא המוציא הממון מיד חבירו והעידים לא קמודו שהוציאו ממון שלא כדין אלא השוכר לבד הוא דקמודי להכי קתני דהשוכר פטור מדיני אדם וחייב בד\"ש כיון דמסתמא הלוקח הממון אינו מודה כדי להשתלם ממנו אבל ודאי דאי מודה אותו שהוציא הממון מיד חבירו ע\"י עידי שקר הללו דהשתא משתלם ממנו הניזק ודאי דפטור השוכר זה נראה כונת הריטב\"א ז\"ל וזה הבין הש\"ך בסי' ל\"ב סק\"ג בכונת דברי הריטב\"א ז\"ל דלדידיה אין חילוק בין שוכר לאומר כמו שחילקו התוס' בפ' הכונס והביאו ראיה ממתני' דהפקח חייב משום דמשמ' להו כדברי התוס' רי\"ד ז\"ל דמתני' כי קתני הפקח חייב ופטור המשלח היינו אפי' כי לית ליה לפקח לאשתלומי מיניה כמדובר ולהכי כי היכי דלא תיקשי משוכר עידי שקר דמשום דלא משתלם מיניה חייב השוכר מד\"ש להכי הוצרכו לחלק בין שוכר לאומר אך הריטב\"א ז\"ל לא משמע ליה הכי אלא הדין שוה בשניהם כמדובר:
בשיטה זו קאי ג\"כ הרב המאירי ז\"ל שם בפרק הכונס דנ\"ט עלה דמתני' דשלח ביד פקח הפקח חייב שכתב וז\"ל והמשלח פטור אף מד\"ש ואע\"פ שבשוכר עידי שקר לחברו אמרו שבד\"ש חייב בזו הוא מפסידו אבל כאן הרי פקח חייב לשלם לו וה\"ה שאם לא יהא לו במה לשלם שהמשלם יש עליו עונש שמים עכ\"ל :
בשיטת הריטב\"א והמאירי ז\"ל הלזו נראה דקאי ג\"כ שיטה לא נודעה למי שם בקדושין דמ\"ב דעלה דאמרי' התם מכלל דת\"ק סבר אפי' בד\"ש נמי פטורים כתב וז\"ל הא ודאי אע\"ג דשליח חייב בדיני אדם שולחו חייב מדיני שמים והא דתנן שלח ביד פקח הפקח חייב דמשמע דשולחו פטור אף מדיני שמים מדלא תנא דשולחו חייב בד\"ש כדקתני רישא התם לענין ממון כיון דפקח משלם מאי עונשו דשולחו אבל הכא גבי רוצח אע\"ג דשליח חייב בד\"א זה ע\"י שליח מת ועוד דדומיא דעובדא דדוד ודאי שולחו חייב בד\"ש דכיון שהיה מלך דוד יודע היה שיקיים יואב מצותו עכ\"ל ומבואר ממ\"ש דשאני גבי פקח משום דלית ליה לאשתלומי דחייב המשלח בד\"ש דזה ברור דקאי בשיטת הריטב\"א והמאירי ז\"ל:
וראיתי להרב זרע אברהם חלק חו\"מ סי' י\"ג דקכ\"א סע\"ד שכת' וז\"ל ומ\"ש הש\"ך ליישב מה שהביאו התוס' ראיה לדבריהם מההיא דהשולח את הבערה דמשמע להדייא דהמשלח פטור אף מדין שמים היינו משום כיון דפקח משלם תו לא שייך דין שמים על המשלח וכ\"כ הריטב\"א כו' עד משא\"כ בשוכר עידי שקר שחייב בד\"ש דלא אשתלם ניזק מנזקיה עכ\"ל, אחר המחיל' רבה לא ירדתי לסוף דעתו דהן אמת שכ\"כ הריטב\"א אמנם אין כוונתו לומר דמיירי ששלם הפקח מה שהזיק ומ\"ה נפטר המשלח דאטו מי לא משכח' לה דאין לפקח מה לשלם או שהלך למ\"ה או שמת ולא שלים א\"כ במאי נפטר המשלח תדע דהא גבי שוכר עידי שקר דאסיקנא דמיירי לאחריני וכת' התוס' דמיירי שאין לו מה לשלם או שהלך למ\"ה כו' יע\"ש נמצא דאף בשוכר עידי שקר אינו חייב בד\"ש אלא אם לא נשתלם הניזק נזקו א\"כ גם גבי המשלח את הבערה ביד פקח נימא דהיא היא שאם לא שילם הפקח יתחייב המשלח דהא לא אשתלם הניזק א\"כ מה בין זו לזו ומלישנא דמתני' מוכח דאין על המשלח דין שמים כלל תדע דהא כשהקשו בגמ' ותו ליכא והא איכא כו' עד והשוכר עידי שקר נמי מהו דתימא לימא דברי הרב וד\"הת דברי מי שומעי' ובד\"ש נמי לא ליחייב קמ\"ל יע\"ש ואם איתא דבמשלח את הבערה ביד פקח ולית ליה לשלומי חייב המשלח משום דלא אשתלים הניזק נזקו א\"כ הא נמי מהתם ילפינן לה דאי לא אמאי מחייב המשלח לימא דברי הרב כו' אלא ש\"מ דלא אמרינן הכי וחזרנו לדין ההיא דשוכר עידי שקר למאי אצטריך אמור מעתה דמוכרח אתה לומר דבשלח ע\"י פקח הפקח חייב ומשלח פטור אפי' מד\"ש וא\"כ תקשי לדברי הריטב\"א. ותו ק\"ל לשון הריטב\"א בעצמו שכת' משא\"כ בשוכר עידי שקר כו' דלפי שיטת הש\"ך דינן שוה שבשניהם אי אשתלם ניזק מהפקח או מהעדים והמלוה פטור המשלח והשוכר ואי לא אשתלם ניזק חייב המשלח והשוכר ועוד מאי שכבר אשתלם הניזק שכתב היל\"ל אם נשתלם הניזק אלא ודאי שכוונת הריטב\"א היא שכיון שהפקח בר תשלומין הר\"ז נכנס במקום המשלח ותו אין על המשלח אפי' ד\"ש ואם מת או שאין לו מה לשלם שוב אינו חוזר על המשלח כלל וטעמא דמילתא דאין שלד\"ע וכיון דאזל לגרמיה הוא דעבד ואדעתא דנפשיה קעביד ואמטו להכי נפטר המשלח דמילי דעלמא קא\"ל אבל בשוכר עידי שקר כי השוכר פיתהו ושחיד ליה וקרקש ליה בזוזי וגרם לו לחטא בזה לא נפטר השוכר דלא שייך למימר דברי הרב ודברי התלמיד כו' משום דאגב אונסא דזוזי שם נפשו מנגד להעיד עדות שקר לפני ב\"ד והשוכר חייב בד\"ש כי החטיא את העדים וגרם להוציא ממון חבירו שלא כדין וכל מה דמצינן לאהדורי ממונא ולהשיב הגזילה מיד המלוה שישנה תחת ידו מהדרינן אבל אם אין לו מה לשלם וכיוצא חזר הדין על השוכר כי הוא הגורם העיקר וכדכתבית :
ומ\"ש הריטב\"א משא\"כ בשוכר עידי שקר דלא אשתלים ניזק מנזקיה משום דבההיא שעתא אין פה אחר קם תחתיו לתשלומין שהרי העדים והמלוה אומרי' כי אמת העידו ולא מצי ניזק לאשתלומי מינייהו דמי מפיס האמת עם מי אבל בשולח את הבערה ביד פקח בההיא עידנא דאזל הוברר החיוב על הפיקח וניזק מצי לאשתעויי דינא בהדיה וקם תחתיו של המשלח דמשלח מצי למימר דברי הרב כו' :
זה נראה לי ברור בכוונת דברי הריטב\"א הגם כי אין לשונו לכאורה מוכיח כן מוכרח אתה לפרשו כן כי היכי דלא תיקשי ליה דלמאי אצטריך לאשמועינן השוכר עידי שקר דמההיא דהשולח את הבערה נלמד דלא מצי למימר דברי הרב כו' דהא חייב היכא דלא אשתלם ניזק נזקו וגם מ\"ש משא\"כ בשוכר כדכתיבית לעיל ובכן עלו דברי רבותינו בעלי התוס' מחוורי' כשמלה חדשה שאין בה שום דופי וגם דברי הריטב\"א מסכימים עם דברי התוס' נמצא דגם בזה דברי הש\"ך נפלאו מניעכ\"ל:
ואחר כל האריכות הלזה שהאריך הרב ז\"ל לבאר לנו דברי הריטב\"א הנה הכלל העולה מדבריו הוא דאף הריטב\"א ז\"ל אזיל ומודה לדברי התוס' ז\"ל דיש לחלק בין שוכר לאומר ואשתלם נזקיה ולא אשתלם נזקיה שכתב הריטב\"א ז\"ל לפי דרכו ז\"ל לאו דוקא תשלומי' ממש אלא הכונה בין נתחייב האחר בתשלומי ניזק ללא נתחייב האחר דגבי שולח הבערה ביד פקח מיד נתחייב הפקח משא\"כ בשוכר עידי שקר לחבירו לא נתחייב חבירו המוציא אם לא שיודה בפיו והוכרח לידחק בזה בפי' לשון הריטב\"א כי היכי דלא תיקשי ליה למאי אצטריך לאשמועינן השוכר עידי שקר כיון דמההיא דהשולח את הבערה נלמד דלא מצי למימר דברי הרב כו' וגם מ\"ש משא\"כ בשוכר כו' כמדובר:
ואחרי שאלת המחילה הראויה לפי כבודו ז\"ל אין הכרעותיו מכריחות להוציא דברי הריטב\"א מפשט לשונם וכבר כתבנו לשון הרב המאירי ז\"ל שכתב בהדיא שאין חילוק בין ההיא דשולח את הבערה ביד פקח לההיא דשוכר עידי שקר דבשניה' הדין שוה כמדובר לעיל ומה שהוקשה לו להרב דא\"כ למאי אצטריך לאשמועי' עידי שקר כו' לא ירדתי לסוף דעתו דזה שאנו אומרים דבשולח את הבערה ביד פקח דכי לא משלם פקח דחייב המשלח מדיני שמים לא למדנו דבר זה אלא מההיא דהשוכר עידי שקר דקאמר בהדייא פטור מדיני אדם וחייב מד\"ש דאי לא תני ההיא דשוכר דחייב בד\"ש אף בשולח את הבערה ביד פקח נמי היינו אומרים דאפי' כי לית ליה לפקח לשלומי לא מיחייב משלח אפי' בד\"ש מהאי טעמא דמצי למימר דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעי' אבל השתא דתני שוכר דחייב בד\"ש מיניה ילפי' לההיא דפקח וא\"כ שפיר קאמר תלמודא דאצטריך למתני שוכר לומר דחייב בד\"ש דמההיא דהשולח את הבערה ביד פקח דקתני דהפקח חייב לא שמעי' מידי כמובן:
גם מה שהכריחו עוד מ\"ש הריטב\"א משא\"כ בשוכר כו' לפי מ\"ש הוא ז\"ל דשוכר אין חיובו ברור כמו פקח היא היא כונת הריטב\"א דגבי פקח תני סתמ' הפקח חייב והמשלח פטור אף מדיני שמים משום דכיון דחיובו ברור תני סתמא דהמשלח פטור משו' דלאו בגברא ערטילאי קמיירי ומסתמא אית ליה לשלומי ומשתלם ממנו משא\"כ גבי שוכר עידי שקר לחבירו דכיון דסתמא לא עביד עדים והמוציא ממון מחבירו בעידי שקר לחזור ולהודות ואפי' השוכר לא קמודי אלא משום דלא מיחייב בידי אדם הילכך התם גבי שוכר מסתמא אין כאן תשלומי' מחבירו ולכך תני סתמא דהשוכר חייב בד\"ש : באופן דשפיר כתב הש\"ך ז\"ל דהריטב\"א חלוק על דברי התוס' ולדידיה אין חילוק בין שוכר לאומר וכבר כתבנו לעיל שזו היא ג\"כ שיטת המאירי ז\"ל וגם שיטה לא נודע למי כמדובר:
ולעיקר קושיית הש\"ך על דברי התוס' דפ' הכונס שעלו לחלק בין שוכר לאומר דבאומר לא מיחייב אפי' בד\"ש מהסוגייא דפ' האיש מקד' דמבואר מינה דאפי' באומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דמיחייב בדיני שמים ראיתי להר\"ב זרע אברהם ז\"ל שם דקכ\"א ע\"ד שכתב דלא ק\"מ מההיא לדברי התוס' ושפיר קמתמה תלמודא את\"ק מכלל דת\"ק סבר דבעונשי שמים לא מיחייב דהא שמאי הזקן קרא קדריש מקרא דאותו הרגת בחרב בני עמון הרי דהוכיחו ליה מן שמיא על שהרג אוריה בחרב בני עמון ואיך פליגי רבנן אקרא וסברי דאף בד\"ש פטור אלא ודאי דמד\"ש מיחייב וטעמא דמילתא כדאסיקנא בפ\"ק דמציעא דהיכא אמרינן אשלד\"ע ומחייב השליח ולא שולחו היכא דשליח בר חיובא וטעמא משום דדברי הרב כו' אבל היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו ובני עמון לאו בני חיובא נינהו ודאי וכי תימא יואב ליחייב הא ל\"ק משום דיואב לא דריש אכין ורקין וכדאמרינן בסנהדרין מ\"ט קטלתיה לעמשא וכיון שכן לביה אנסה ופטור וכיון שכן חזר הדין על משלחו: א\"נ לאידך שינויא דשאני התם דהיכא אמרי' אשלד\"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד מאי בינייהו כו' והכא בני עמון הנרדפין ודאי עבדי כו' ודברי הש\"ך נפלאו מני עכ\"ל:
ותמוהים דבריו דאי מאי דמתמה תלמודא את\"ק הוא משום דשמאי הזקן קרא קדריש אם כן היכי הדר פריך בתר הכי שם ורבנן ואותו הרגת בחרב בני עמון מאי עבדי ליה ומשני מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו כו' ולפי דברי הרב הך קושיא מתרצתא היא מעיקרא דקרא בעונשי שמים [מיירי] אלא ודאי דמאי דפריך מעיקרא מכלל דת\"ק פטור אף מד\"ש לאו מכח קרא קמקשי אלא בלא\"ה נר' דמילי בעי אע\"ג דלדידהו ס\"ל אשלד\"ע בעונשי שמים ודאי ליכא סברא דמפטרי רבנן והדרא קושי' הש\"ך לדוכתא. גם מ\"ש וטעמא דמילתא דהכא שליח לאו בר חיובא וגם עביד ודאי הוא תימא דא\"כ היכי מוכח מהאי קרא שמאי הזקן דיש שלד\"ע ות\"ק למה הוצרך לומר דקרא הכי קאמר מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו לימא דהתם שליח לאו בר חיובא א\"נ ודאי עביד ובכה\"ג יש שלד\"ע ויחייב שולחו וכי תימא ולפום קושטא תיקשי לן היכי מוכח שמאי הזקן מקרא דאותו הרגת בחרב בני עמון דיש שלד\"ע לימא שאני התם דכיון דיואב לא דריש אכין ורקין ודאי עביד ומה\"ט נענש דוד המשלח וכמ\"ש הר\"ב זרע אברהם ז\"ל הא ודאי לא קשיא דהא דלא דריש יואב אכין ורקין לא שמענו אלא מעובדא דבתר הכי דקאמר דוד לעמשא לך הזעק לי את איש יהודה כו' כדאיתא בסנהדרין ומעיקרא לא ידע דוד דהכי ס\"ל ליואב וא\"כ שפיר מוכח מינה שמאי הזקן דיש שלד\"ע כיון דאכתי לא ידע דוד האי מילתא וברור:
ואת זה ראיתי בחידושי קדושין דכ\"ז ע\"ד שהוקשה לו במה שהוכיח שמאי הזקן מקרא דאותו הרגת דיש שלד\"ע וז\"ל ואע\"ג דהתם לא היה חייב מיתה דהא לא קטליה שליח בידים אלא שנתנו למול המלחמה החזקה י\"ל מ\"מ כיון דהתם תלי עיקר העונש בדוד ולא ביואב ש\"מ דהיכא דקטליה שליח בידים נמי שוכח הוא דמיחייב בידי אדם ע\"כ וכונתו מבוארת דאע\"ג דבעיקר מעשה השליח שנתנו אל מול פני המלחמה החזקה לא מיחייב מיתה בידי אדם אלא מיתה בידי עונש שמים מ\"מ עונש זה לא תלאו הכתוב אלא בדוד א\"כ ממילא ג\"כ בשהרג השליח בידים דמיחייב מיתה בידי אדם אינו תלוי אלא במשלח ולא בשליח:
עוד הוקשה לו בחידושי הנז' שם דהיכא דהרגו שליח בידים איך יתכן שהמשלח יהא חייב מיתה בידי אדם והא לגבי המשלח הו\"ל התראת ספק ולאו שמיה התראה דדילמא שליח לא קטיל י\"ל הכא בשלוחו שהוא כבוש תחתיו עסקינן דמסתמא לא יעבור על מצוותו דומיא דדוד שהיה יואב ברשותו ומסתמא היה יואב מקיים את דבריו א\"ן מאי שולחו חייב דכונסין אותו לכפה כדין מזיד בעדים בלא התראה מור\"י נר\"ו עכ\"ל. הנה מדבריו הללו בתירוץ הראשון מבואר יוצא כמו שתירץ מוהר\"י הכהן ז\"ל בתשו' אשר לו בס' זרע אברהם סי' י\"ב דקט\"ו ע\"ג ליישב קו' הש\"ך ז\"ל על דברי התוס' דפרק הכונס שחילקו בין שוכר לאומר דבאומר אינו חייב אפי' בד\"ש מההיא דהאומ' לשלוחו צא והרוג את הנפש כו' דמבואר בגמ' דבד\"ש מיחייב לכ\"ע כו' ויתרץ הרב הנז' דמדקאמר בגמ' האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש ולא אמר האומר לחבירו משמע ששכרו בדמים ונעשה שלוחו הילכך ס\"ל לת\"ק דחייב בד\"ש כיון דהוי בשכר וכמ\"ש התוס' ז\"ל וכן מבואר בדברי הרמב\"ם פ\"ב מה' רוצח כו' יע\"ש:
והרב זרע אברהם שם סי' י\"ג דקכ\"א ע\"ד דחה דבריו של מוהר\"י הכהן ז\"ל וכת' דמאי דנקט האומר לשלוחו לא למעט אומר לחבירו אלא אורחא דמילתא נקט דמסתמא לא ישמע לו אלא שלוחו יע\"ש ומלבד שדבריו תמוהים דמאחר דאזיל ומודה הוא ז\"ל דשלוחו היינו ששכרו ברצי כסף וא\"כ איכא למימר שפיר דבאומר לחבירו לא מיחייב שולחו כדברי התוס' וממילא לא קשיא קושית הש\"ך עוד בה דלפי דברי הרב בעל החידושי' בתרוץ הא' מוכרח הדבר ליאמר דמיירי דוקא בשכרו לשליח או שהוא כבוש תחת יד המשלח דבודאי יעשה ויקיים דברו ומה\"ט מיחייב המשלח לשמאי הזקן בדיני אדם דאי לא איך מיחייב המשלח הא הו\"ל התראת ספק כמבואר:
ואת זה ראיתי בתשו' הרב צבי ז\"ל סי' קל\"ח שכתב על מה שהקשה הש\"ך על התוס' דפ' הכונס דסברי דהאומר לעדים שיעידו שקר דפטור אף מדיני שמים מההיא דפריך בגמ' פ' האיש מקדש מכלל דת\"ק סבר אפי' בד\"ש נמי פטור ומשני אלא דינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו ועי\"כ הסכים דלעולם חייב בד\"ש כדברי הריטב\"א שכתב כן והא דשלח ביד פקח פטור ואפי' בד\"ש היינו משום דכבר נשתלם הניזק מן הפקח משא\"כ בשוכר עידי שקר דלא אשתלם ניזק והא ודאי אינן אלא דברי תימא דמאי פסקא דבשוכר עידי שקר לא אשתלם ניזק מנזקו מי לא עסקינן דהודו העידים שהעידו שקר או שהתובע הודה אלא שיש לדוחה לומר דמילתא דלא שכיחא היא משא\"כ בהמבעיר את הבערה דמשתלם על כרחו במקום שיש רואין אבל עיקר ראייתו של הש\"ך אינה כלום דאתו מי לא מודו התוס' דאף שאינו מחוייב לשלם לצאת י\"ש עבירה היא בידו שהרי החזיק ידי עוברי עבירה ומשום לפני עוור נמי איכא ובודאי יש עליו עון אשר חטא ועונש מחטיאי אדם בדבר אלא שאינו צריך לשלם אף לצאת י\"ש כיון שלא שכרן ובתשו' בעלמא סגי:
וה\"ן ס\"ל לרבנן דשמאי התם בהאיש מקדש דהיינו דינא זוטא דלא מיענש כהורג עצמו אלא כגורם ה\"נ לא מיענש אפי' בידי שמים כמעיד עצמו או כגוזל עצמו אלא כגורם לגזול וכל כי הא בתשו' בעלמא סגי ותמהני על הש\"ך דלא נחית לעומק אלו הדברים בהיות דברי רש\"י לפניו אלא דמיגז גייז להו ודברי התוס' נכונים וברורים והראיה שהביא מהנחש אינו כלום דהנחש לא היה מצווה שלא להסית וכן דחה הרא\"ש לענין שכל מסית אינו יכול לטעון דברי הרב וד\"הת דברי מי שומעין יע\"ש: אבל ראיית התוס' נכונה מדנקט השוכר כו' ומ\"ש הש\"ך דתרי לא עבדי דחוטאין כו' חד נמי אין אדם חוטא ולא לו ואפי\"ה קתני שלח ביד פקח לאשמועי' דינא עכ\"ל:
וכל דבריו תמוהים אצלי דמה שהקשה תחילה עמ\"ש הש\"ך בשם הריטב\"א לחלק בין שוכר עידי שקר דלא אשתלם ניזק נזקיה לשולח את הבערה ביד פקח דמשתלם ניזק נזקיה דמאי פסקא דמי לא עסקינן דבשוכר עדי שקר הודו העדים שהעידו שקר או שהודה התובע כו' לא ידעתי למה הוקשה לו כן על דברי הריטב\"א והלא קושייא זו תיקשי ליה ג\"כ לדברי התוס' דפ' הכונס דנ\"ו שכתבו שם בריש דבריהם וז\"ל אלא לחבריה כגון שאין לחבריה מה לשלם או שהלך למדינת הים או כגון שאין אנו יודעים שהם עידי שקר כו' יע\"ש הרי דמשמע להו להתוס' בהדייא דלא מיחייב בד\"ש שוכר עידי שקר לחבריה אלא דוקא כשאין התובע או העדים חייבים ולדברי הרב ז\"ל תיקשי דמאי פסקה כו':
גם מ\"ש עוד דעיקר ראייתו של הש\"ך אינה כלום דאטו מי לא מודו התוס' כו' לא ידעתי מאי קמתמה על הש\"ך בזה דנהי דלמאי דמשני השתא הש\"ס דשמאי הזקן לא קמחייב אלא בד\"ש קאמר שפיר דרבנן דשמאי הזקן לא קמיחייבי בד\"ש אלא בדינא זוטא וכגורם להורגו אבל לאידך שינויי דמשני דשמאי הזקן אף בדיני אדם נמי מיחייב ומשום דסבר דב' כתובים הבאים כאחד מלמדים והוא ההוא לא דריש כו' וא\"נ משום דשאני התם דגלי רחמנא ואותו הרגת בחרב בני עמון משמע בהדיא דרבנן דשמאי הזקן לא אפליגו עליה דשמאי הזקן אלא דוקא לענין דלא מיחייב בדיני אדם אבל בד\"ש מיהא מיחייב אם לא דלדידהו קרא דואותו הרגת בחרב בני עמון בא לומר כשם שאי אתה נענש על חרב בני עמון אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו משום דמורד במלכות הוה הא לא\"ה משום דאין שלד\"ע הוה מיחייב שפיר בד\"ש וכ\"כ בחידושי קדושין וז\"ל מ\"ט מורד במלכות הוה והא דלא קאמר משום דאין שלד\"ע משום דא\"כ בד\"ש הוה מיחייב עכ\"ל וא\"כ שפיר הוכיח הש\"ך מההיא דאפי' באומר מיחייב בד\"ש הפך דברי התוס' דמחלקין בין שוכר לאומר גם מ\"ש עוד דהראיה שהביא בהגהת הש\"ך מנחש אינה ראיה שהנחש לא היה מצווה שלא להסית ושכ\"כ הרא\"ש לענין שכל מסית אינו יכול לטעון דברי הרב ודה\"ת כו' יע\"ש כדבריו ז\"ל כתב ג\"כ מרן מלכ' בס' ישרש יעקב במ\"ב פ\"ג דסנהדרין דקל\"ח ע\"א ובס' בני דוד פי\"א מה' סנהדרין דצ\"א ע\"א יע\"ש. ולדבריהם מאי דיליף הש\"ס מנחש שאין טוענין למסית היינו דכי היכי דגבי נחש שלא נצטווה להסית וכי טעין האי טענתא דדברי הרב כו' הוה טענתיה מעלייא ואפ\"ה לא טענינן ליה הכי נמי גבי מסית ממש שנצטווה שלא להסית אע\"ג דכי טעין האי טענתא לא מהני ליה אפ\"ה כי מצי טעין טענה אחרת דהיינו שהוא לא כיון להסיתו אלא שלהבחין את לבו ודעתו אמר לו כן אפי\"ה לא טענינן ליה כל דלא טעין איהו וברור:
ומ\"מ אין תירוץ זה נח לי דודאי זה שלא נצטווה להסית אין בו טעם לומר דטענת דברי הרב כו' מהני ליה לפוטרו אף מעונשי שמים שהרי בשאר עבירות שבתורה דליכא אזהרה למסית אלא בע\"כום בלבד ואפי\"ה אמרי' דהאומר לחבירו שיעיד שקר וצא והרוג את הנפש וצא וגזול וכיוצא ואפי\"ה לא מהני טענת דברי הרב לפוטרו מעונשי שמים אע\"ג דלא נצטווה באותה עבירה שלא להסית וא\"כ ה\"ן גבי נחש אע\"ג דלא נצטווה שלא להסית למה יפטר מעונשי שמים בטענת דברי הר" + ], + [ + "שורש אין שליח לדבר עבירה כל \n ההורג חבירו בידו כו' הר\"ז נהרג בב\"ד. אבל השוכר הורג להרוג או ששלח עבדיו כו' או שכפתו ונתנו לפני הארי כו' וכן ההורג את עצמו כל א' מאלו שופך דמים הוא ועון הריג' בידו וחייב מית' לשמים ואין בהם מיתת ב\"ד. ומנין שכן הוא הדין שנאמר כו' ובפי' נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים. עכ\"ל. הנה עיקר דברי רבינו והפסוק שהביא על זה הובא במ\"ר פרשת נח פ' ל\"ד וז\"ל אך את דמכם כו' להביא את החונק את עצמו יכו' כשאול ת\"ל אך כו' מיד כל חיה זה המוסר את חבירו לחיה להורגו מיד איש אחיו זה השוכר את אחרים להרוג את חבירו כו' אמ\"ר חנינא כולהם בהלכות בני נח בע\"א בדיין א' בלא עדים ובלא התרא' ע\"י שליח ע\"י עוברי' בע\"א בדיין א' שופך דם האדם באדם א' דמו ישפך ע\"י שליח שופך דם האדם ע\"י אדם דמו ישפך ע\"י עוברים שופך דם האדם ע\"כ:
ולכאורה משמע דר' חנינא דדריש ע\"י שליח מקרא דשופך דם האדם באדם פליג אדרשא קמייתא דנפ\"ל שוכר את אחרים להרוג את חבירו מקרא דמיד איש אחיו אדרוש דלר' חנינא כל כ\"הג מיחייב מיתה בידי אדם שהרי קרא דדמו ישפך במיתה בידי אדם קמיירי כמבואר ואילו לדרשא קמייתא דנפ\"ל מקרא דאדרוש לא מיחייב אלא מיתה בידי שמים וכמ\"ש רבינו דלשון דרישה הוא שדינו מסור לשמים וראיתי למוהר\"ש יפה ז\"ל שם ד\"ה ע\"י שליח שכתב וז\"ל תימא דהא ממיד איש אחיו נפקא כדלעיל כו' ושמא מיד איש אחיו דריש ליה ר' חנינא שאוהבו כאח והרגו שוגג דצריך כפרה וגלות ואם לא ה' ידרוש מעמו וכדפירש\"י בחומש ע\"כ. ולא זכיתי להבין דבריו ז\"ל דמשמע דס\"ל דקרא דאדרוש ושופך דם האדם לדרשא קמייתא בישראל קמיירי דאית בהו חילוק בין שוגג למזיד וקרא קמא בהורג בשוגג ודשופך דם האדם בהורג במזיד אלא דר' חנינא דריש קרא דשופך דם האדם בהלכות בני נח וזה תימא דהני קראי רחמנא קמזהר לנח ולבניו ואיך הפה יכולה לדבר דלישראל נאמרו ולא לבני נח אלא ודאי דבין לדרשא קמייתא ובין לדר' חנינא הני קראי לזה ולזה נאמרו אלא דקרא קמא דאך את דמכם מיירי לישראל כדינו דהיינו אפי' בהורג במזיד אלא דליכא התראה או ב' עדים ולחייבו מיתה לשמים כדכתיב אדרוש וכמ\"ש רבינו ז\"ל ולבני נח כדינו וכגון היכא דליכא לא עד ולא דיין ולא הודאת בעל דבר וקאמ' רחמנא לנח דבין במוסרו לפני חיה ובין ע\"י שליח וכ\"ש אם הרגו בעצמו דינו מסור לשמים היכא דליכא דיינא בארעא והדר קאמ' דשופך דם האדם ובאדם שהוא ע\"י שליח או ע\"י עוברי' או בהודאתו או בע\"א דמו ישפך בב\"ד של מטה ולא פליג ר' חנינא אדרשא קמייתא ולא דרשא קמייתא אדר' חנינא אלא דרשא קמייתא מיירי קרא קמא בהורג בכל מיני הריגה וליכא אופן לחייבו מיתה בידי אדם לבני נח כדינו ולישראל כדינו דאז דינו מסור לשמים וקרא בתרא דשופך דם האדם היכא דאיכא אופן לחייבו מיתה בידי אדם כדדריש ר\"ח דאיכא ע\"א או לפחות הודאת ההורג וכי תימא אם איתא דר\"ח אזיל ומודה לדרשא קמייתא וכדאמרן א\"כ כי דריש תיבת באדם לרבות ע\"י שליח אמאי לא דריש נמי כפתו ונתנו לפני הארי נמי שבן נח נהרג עליו כי איכא ע\"א או הודאת ההורג הא ודאי לא קשיא דר\"ח תיבת באדם קדריש וחיה לא רמיז בהאי קרא ולהכי לא נקט חיה ואקרא גופיה לא קשיא אמאי לא רמיז בהאי קרא מוסרו לפני חיה כמו שרמז ע\"י שליח דאיכא למימר דחדא מינייהו איצטריך קרא לאשמועינן דאית בהו מיתת ב\"ד כי איכא אופן למיחייביה בב\"ד וכיון דע\"י חיה וע\"י שליח הקשן הכתוב לענין מיתה בידי שמים בקרא קמא דאך את דמכם כי אשמועינן אח\"כ לענין מיתת בני אדם בע\"י שליח דחייב ממילא אנו למדין לע\"י חיה נמי ובזה אין צורך למ\"ש מוהר\"ש יפה שם ד\"ה כולהם כו' דר\"ח פליג בזה אדרשא קמייתא וס\"ל דאף ב\"ן אינו נהרג על זה יע\"ש שאם כדבריו ז\"ל אף לדרשא קמייתא נמי איכא למימר דס\"ל כר\"ח דדוקא לענין מיתה בידי שמים הוא דדריש דרשא קמייתא קרא דמיד איש אחיו אבל לענין מיתת בני אדם אזיל ומודה לר\"ח דלא מיחייב וליכא למימר דאה\"נ דליכא פלוגתא בהכי ולכ\"ע פטור מדיני אדם דא\"כ תיקשי לך על רבינו שפסק בה' מלכים פ\"ט ה\"ד דבן נח נהרג אף בכפתו ונתנו לפני ארי וזה דלא כמאן אלא עכ\"ל דמשמע ליה לרבינו דלר\"ח כי היכי דס\"ל דבן נח נהרג על הריגתו ע\"י שליח ה\"נ נהרג בהורג ע\"י חיה והשתא דאתית להכי שפיר איכא למימר דאף דרשא קמייתא לא פליג אדר\"ח בהא וכ\"ע מודו בזה ודברי מוהר\"ש יפה צל\"ע כעת:
ודע דבפ\"ד מיתות דנ\"ז ע\"ב אמרו אשכח ר' יעקב בר אחא דהוה כתיב בס' אגדתא דבי רב בן נח נהרג בדיין א' ובע\"א שלא בהתראה מפי איש ולא מפי אשה ואפי' קרוב משום ר' ישמעאל אמרו אף על העוברין מנה\"מ א\"ר יאודה דאמר קרא אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש אפי' בדיין א' מיד חיה אפי' שלא בהתראה אדרשנו מיד האדם אפי' בע\"א מיד איש ולא מיד אשה אחיו אפי' קרוב משום ר' ישמעאל כו' מ\"ט דר\"י דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך איזהו אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו ע\"כ וזה נראה לכאורה הפך מ\"ש רבינו בלשון דרישה והוא שדינו מסור לשמים דהא הכא דריש קרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לומר דבן נח נהרג בדיין א' וכן מיד כל חיה אדרשנו לומר שנהרג שלא בהתראה ונהרג דקאמ' ודאי דהיינו במיתת בני אדם ורבינו בספ\"ט מה' מלכים פסק כן וז\"ל ובן נח נהרג בע\"א ובדיין א' בלא התראה ועפ\"י קרובים אבל לא בעדו' אשה ולא תדון אשה להם עכ\"ל וגם פסק שם הל' ד' שבן נח נהרג על העוברין כר' ישמעאל יע\"ש וליכא למימר דרבינו סובר דדרשת הש\"ס מהאי קרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כו' פליג אדרשה דדריש ר\"ח במ\"ר ולר\"ח דמפיק דיין א' וע\"א ובלא עדים והתראה הן ע\"י עוברי' מקרא דשופך דם האדם באדם קרא קמא דאדרוש קאי אעונש שמים וכדאמרן לעיל והש\"ס משמע ליה דקרא דאדרוש קאי אעונש ב\"ד ומשום דלענין דינא לא פליג הש\"ס עם המדרש ופשטיה דקרא דאדרוש משמע טפי דקאי אעונש שמים משו\"ה נקט רבינו דרשת ר\"ח שבמדרש רבה ושביק דרשת הש\"ס דא\"כ מנ\"ל לרבינו למעט שאינו נהרג בן נח בעדות אשה ובדיין אשה וכן אין לרבות קרוב דלפי דרשת המדרש דדריש קרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לעונש שמים ליכא למעט עדות אשה ודיין אשה מקרא דמיד איש ולא מיד אשה ולא לרבות קרוב מקרא דמיד איש אחיו דכיון דהכתוב מיירי בעונש שמים מהי תיתי למעט אלו כיון שהוא ית' היוד' ועד ועכ\"ל ודאי דרבינו תפס בזה דרשת הש\"ס וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דא\"כ איך בה' רוצח קאמר דאדרוש הוא בידי שמים וכבר נרגשו מזה מרן החבי\"ב בשיירי כנ\"הג א\"ח בחי' על רבינו בפ\"ב מה' רוצח ומרן מלכא כמוהרח\"א בס' מקראי קדש פ\"ב מהל' רוצח ובס' עה\"ח בליקוטיו על רבינו ד\"ב ע\"ג ובפ' נח ד\"ג סע\"א יע\"ש אלא שהרבנים הנז' לא ראו דברי המדרש רבה וכמבואר מדבריהם שם יע\"ש:
והנלע\"ד דרבינו משמע ליה דאף הש\"ס אזיל ומודה דקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לא מיירי אלא בעונשי שמים ומאי דמפיק מיניה דיין א' וע\"א ושלא בהתראה ומפי איש ולא מפי אשה ואפילו קרוב היינו משום דמשמע ליה להש\"ס דקרא קמזהר לבני נח דיענשו ב\"ד שלהם בידי שמים כשיש ביניהם שפיכות דמים כי הני גוונא וליכא דיינא בארעא לעשות בהם דין שהרי בני נח נצטוו על הדינין וכמ\"ש רבינו ברפ\"ט מה' מלכים ושיעור ב' הכתובים דאך את דמכם ודשופך דם האדם באדם דמו ישפך הכי מדריש לדעת הש\"ס אך את דמכם לנפשותיכ' דהיינו שיש שפיכות דמים ביניכם בכל אופן שיהיה ידוע לכם אפי' בדיין א' אדרוש את דמו מידכם של ב\"ד שלכם וכן מיד כל חיה דהיינו אפי' שלא בהתראה וכמו שפירש\"י מיד כל דבר חי שהרגו אפי' בלי התראה אדרשנו מאיתכם על שלא הרגתם אותו וכן מיד האדם שהרגו בע\"א ולא בא להעיד או שהעיד ולא האמנתם לו ודוקא כשזה האדם הוא איש ואפי' אחיו אדרוש מאיתכם את דמו ובא הכתוב אחריו ופירש שופך דם האדם באדם כלומר אפי' זה שהרג את העוברים דמו ישפך בב\"ד שלכם וכ\"ש מי שהרג אדם שלם וכל שלא שפכתם דמו אנכי אדרוש את דמו מידכם ותענשו על שלא עשיתם בו בהורג דין ונמצא לפי זה דאף לפי דרשת הגמ' קרא דאדרוש ואדרשנו בעונש שמי' קמיירי אלא דלפי דרשת המדרש כל הני דרשות דדיין א' וע\"א ועוברים ובלא התראה נפקי מקרא דשופך דם האדם באדם ולפי דרשת הש\"ס דיין א' וע\"א נפקי מקרא קמא דאך את דמכם לנפשותיכם ועוברי' לבד נפיק מקרא דשופך דם האדם באדם ואפשר דכי היכי דדריש ר\"י בגמ' עוברי' משופך דם האדם באדם ה\"נ דריש מיניה ע\"י שליח כדדריש ר\"ח במ\"ר ותרתי שמע מינה כמ\"ש מהרש\"ל ז\"ל גם לפי דרשת הש\"ס קרא דאדרוש ואדרשנו היינו עונש שמים לב\"ד של מטה של ב\"נ שלא עשו דין בהורג כמדובר ולפי דרשת המד\"ר היינו עונש שמים להורג כשלא עשו בו דין בב\"ד מאיזה טעם שיהיה גם לפי דרשת הש\"ס מיד איש אחיו אתא למעט אשה ולרבות קרוב ולפי דרשת המד\"ר אתא לרבות הורג ע\"י שליח דמיחייב כל א' כדינו בן נח אפי' בב\"ד של מטה וישראל בב\"ד של מעלה וזו היא לבד שקשה על רבינו דבה' רוצח תפס עיקר דרשת המ\"ר דדריש איש אחיו לרבות הורג ע\"י שליח ובה' מלכים פסק למעט אשה ולרבות קרוב ואע\"ג דבה' מלכים לא מפיק ליה מהאי קרא אלא סתמא כתב הדין מ\"מ הש\"ס לא אשכח קרא להאי דינא אלא מהאי דרשא דאיש אחיו וכיון דבמ\"ר דריש ליה לרבות הורג ע\"י שליח מנ\"ל האי דינא דלמעט אשה ולרבות קרוב אמנם מה שפסק בה' רוצח דהשוכר להרוג והכופתו לפני ארי וההורג את עצמו דאינו חייב מיתה אלא בידי שמים ומפיק להו מקרא דאך את דמכם אדרוש כו' ובה' מלכים פסק דהני בבן נח חייב מיתה בידי אדם זה אינו סותר לזה דודאי קרא בעונש בידי שמים מיירי אלא דלגבי בני נח דגלי קרא דשופך דם האדם באדם דנהרג בדיין א' ובע\"א ובהודאת עצמו עכ\"ל דקרא דאך את דמכם אדרוש מיירי או בדליכא לא עד ולא דיין ולא הודאת עצמו וקאמר קרא דרחמנא ידרשנו וכדרשא קמיתא דדריש במדרש רבה ולדרשת הש\"ס מיירי לענין עונש הב\"ד של בני נח שידרוש מהם ה' ויענישם על מה שלא דנו והענישו למי שהרג בע\"א ואפי' קרוב ואפי' בלא התראה וממילא משמע דההורג עצמו אם הוא בן נח חייב מיתה בידי אדם ואם הוא ישראל חייב מיתה לשמים אמנם קמייתא קשיא מנ\"ל לרבינו למעט עדות אשה ולרבות קרוב מאחר דקרא דמיד איש אחיו אצטריך ליה להורג ע\"י שליח וליכא למימר דמשמע ליה לרבינו דלפום דרשת המד\"ר דדריש מיד איש אחיו לענין ע\"י שליח מיעוט אשה נפיק מקרא דשופך דם האדם באדם דמו ישפך כלומר באדם שהוא איש דמו ישפך ולא באשה וקרוב נמי דכשר לעדות ממילא משמע דבאדם סתם קאמר קרא ואפי' קרוב במשמע הא ודאי ליתא דא\"כ מנ\"ל לרבינו לחייב לבן נח על העוברים דהא ר' ישמעאל ור\"ח מרבו עוברי' מהאי קרא דבאדם ועוד דממילת באדם אין סברא למעט האשה דהא אשה נמי אדם אקרי כדכתיב כתפארת אדם לשבת בית ומה\"ט דרשו ר\"י ור\"ח עוברים ממילת באדם שהיא האשה כמובן גם ליכא למימר דקרוב לא צריך קרא גבי בן נח לרבות דכשר לעדות שהרי בישראל אצטריך קרא דלא יומתו אבות על בנים למעטינהו כמ\"ש רבינו ברפי\"ג מה' עדות וממילא בבן נח כשר הוא דהא ודאי צריך קרא משום דכיון דאשה אצטריך קרא בבן נח למעט דפסולה לעדות כישראל הוה אמינא דה\"ה קרוב נמי פסול כישראל להכי אצטריך איש למעט אשה ואחיו לרבות קרוב באופן שלפי דברי רבינו בה' רוצח דקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיירי בעונש שמים להורג את עצמו וע\"י חיה וע\"י שליח אין מקום לדרוש מיד איש אחיו למעט אשה ולרבות קרוב דלענין עונש שמים מה מקום לדרשות אלו ואפי' אי קאי העונש על הדיינים וכדאמרן לעיל הנה לפי דברי רבינו דהעונש קאי על ההורג עצמו ע\"י שליח או בעצמו או ע\"י חיה בדיני שמים אין מקום לרבות קרוב ולמעט אשה מהאי קרא דמיד איש אחיו ואולי משמע ליה דהאי מילתא דאשה וקרוב ועוברים ודיין א' וע\"א ושלא בהתראה גבי בני נח גמרא גמירי להו ואסמכינהו אהני קראי ועיין במד\"ר פ' נ\"ב בפסוק ויבא אלדים אל אבימלך כו' שדרשו מכאן שאין התראה לבני נח אבל פשט הכתוב אינו אלא כמ\"ש הוא ז\"ל כאן וכדרשת המדרש שכתבנו ואע\"ג דבגמ' אמרו מנא הני מילי דמשמע מהאי לישנא דלאו אסמכתא נינהו וכמ\"ש הרמב\"ן בס' המצות שורש ראשון כבר מצינו כי האי לישנא אפי במידי דרבנן וקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא כדאיתא בריש פ\"ב דביצה ועיין בחידושינו שם ועדיין צ\"ע:
וראיתי להרב פרשת דרכים דף ו' סע\"א שהוקשה לו לפי המד\"ר דדריש ר\"ח דבן נח נהרג בהורג ע\"י שליח וכמ\"ש מהר\"ש יפה א\"כ תקשי ליה ההיא דאמרי' בפ' זה בורר דכ\"ט ע\"א אמר רשב\"ן אמר ר\"י מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דאמר ר' שמלאי הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען כו' מאי הול\"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ע\"כ: ולפי המדרש הנז' מה היה מועיל לנחש טענה זו הרי טענה זו לא מהניא בבני נח כיון דהמשלח נהרג בב\"ד והעלה הרב ב' תירוצים הא' דדוקא גבי שפיכות דמים הוא דבן נח מחייב המשלח ולא בשאר עבירות וכעין זה אמרו בגמ' בפ\"ב דקידושין דמ\"ג אליבא דשמאי הזקן. ועוד תירץ דכל דהשליח נהנה מן העבירה ולא המשלח כל כה\"ג אפי' למאן דס\"ל יש שלד\"ע לא מיחייב המשלח וכדרבא שם בפ\"ב דקדושין והסתו של נחש היה בדבר אכיל' שהשליח נהנה את\"ד יע\"ש:
ולע\"ד אין צורך לזה דע\"כ לא קאמר ר\"ח דגבי בן נח יש שלד\"ע אלא במידי דהמשלח מצווה באותה עבירה כההיא דשפיכות דמים בב\"נ אבל בענין היסת הנחש שהנחש אינו מצווה שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע ואפשר נמי דכיון שהנחש היה חיה לא שייך גביה אפי' אכילת אותו הפרי וכיון שכן אין כאן שליחות ועדיף מההיא דאשה המקיף את הגדול דלא מיחייבא כמ\"ש בקידושין דל\"ה והרמב\"ם פרק י\"ב מהלכות ע\"ז והתוספות בפרק קמא דמציעא ד\"ו ע\"א דלא מיחייבא יע\"ש ובהכי יתיישב ג\"כ אידך דק\"ל להרב גופיה בס' משנה למלך פ\"ב מה' רוצח דלפי מ\"ש הריטב\"א בפ' האיש מקדש דדוקא שוכר הורג דעביד מעשה לשכור חייב המשלח בד\"ש אבל בדבורא בעלמא לא מיחייב וכ\"ת שזה דעת הרמב\"ם ג\"כ מדכתב השוכר הורג או ששלח עבדיו כו' דמשמ' עבדיו דוקא שהם שכורים לו ניחא אותה סוגייא דסנהדרין דיליף מנחש דאין טועני' למסית ולפי פשטן של דברים ק' דמה היה מועיל לו טענה זו הא בדיני שמים דנו אותו ובד\"ש יש שלד\"ע אלא ודאי דאף בד\"ש היה פטור משום דלא היה התם כי אם דבורא בעלמא עכ\"ל. והנה זה שכתב הרב בשם הריטב\"א דפ' הא\"מ דס\"ל דיש חילוק בין שוכר לאומר ליתא שהרי מדברי הריטב\"א דפ' הא\"מ דקדק הש\"ך בח\"מ סי' ל\"ב סק\"ג איפכא דס\"ל דאין חילוק בין שוכר לאומר דלעולם בד\"ש מיחייב והתוס' הוא שחילקו בזה בר\"פ הכונס דנ\"ו ע\"א והוקשה לו להש\"ך לפי דבריהם הסוגייא בפרק האיש מקדש גבי האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דמשמע מינה דאפי' באמירה בעלמא לא מפטר מד\"ש ובהג\"ה שם סייע חילוק התוס' מההיא דסנהדרין וכמ\"ש המש\"ל. ולפי מ\"ש ליכא סייעתא כלל מאותה סוגייא דודאי לגבי נחש דלא נצטוה באיסור אכילת עץ הדעת ליכא למענשיה משום שלד\"ע ואפי' בד\"ש אפי' לדברי הריטב\"א דע\"כ לא אמרו שם בפ' הא\"מ דבד\"ש מיחייב לכ\"ע אלא במידי דהמשלחו מוזהר בו והו\"ל כאילו הוא עשאו ושפיר הוה מצי טעין דברי הרב ודברי התלמיד כו' ומאי דאיענש לפום קושטא היינו משום שבאתה תקלה על ידו וכמ\"ש התוס' שם בפ' ז\"ב ולא משום דהוי שליח לד\"ע ומאי דיליף הש\"ס מיניה דאין טוענין למסית הוא דכי היכי דלא טענינן לנחש האי טענתא דדברי הרב כו' דמהני לדידיה שלא נצטוה להסית ה\"נ לא טענינן למסית טענה אחרת כגון שלא כיון להסיתו אלא להבחי' דעתו ולבו וכיוצ' ולקמן נעמוד עוד בזה. ומה שיש לעמוד על דברי התוס' שם בקושייתם ובתירוצם עיין להרב בני דוד בה' סנהדרין פי\"א דצ\"א ע\"א יע\"ש ועיין בס' תועפות רא\"ם לעמיתנו בתורה חרא\"ג ה\"י דף ג' ע\"ג מ\"ש בשם מרן החבי\"ב על דברי התוס' הנז' יע\"ש:
ומהר\"י כולי בהגהתו שם בס' מש\"ל כתב שהרב המחבר היה מיישב קושיא זו בהא דאמרי' שם בפ' הא\"מ דמ\"ג דבאומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב לכ\"ע הוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב ה\"נ דכוותא עכ\"ל ואין ס' דכונתו לומר דכי היכי דלשמאי הזקן דס\"ל יש שלד\"ע למחייביה למשלח בדיני אדם קאמר רבא דהיכא דהשליח הוא נהנה בעבירה פטור המשלח מדיני אדם ה\"נ למאן דפליג אשמאי הזקן וס\"ל דאין שלד\"ע דהמשלח אינו חייב אלא בד\"ש כל שהמשלח אינו נהנה בעבירה אלא השליח אז המשלח פטור אפי' מד\"ש ובהכי יתיישב שפיר ההיא דסנהדרין אליבא דמאן דפליג אשמאי הזקן איברא שאם הדבר כן קשה למה נקט רבא למילתיה אליבא דשמאי הזקן ובאת\"ל דס\"ל דיש שלד\"ע דלפי דברי הרב הו\"ל לרבא לאשמועי' האי מילתא בין אי ס\"ל דיש שלד\"ע ובין אי ס\"ל אין שלד\"ע וכן אף לרבנן דפליגי אשמאי הזקן הו\"ל לאשמועי' האי מילתא ולענין דלא מיחייב בד\"ש : ואולי יאמר הרב דאה\"נ אלא משום דקי\"ל לרבא דהלכתא כשמאי הזקן שאמרה משם חגי הנביא וס\"ל דאף בדיני אדם קאמר לכך נקטי' למילתיה אליביה ודוחק:
ונלע\"ד דכי היכי דלמ\"ד יש שלד\"ע והמשלח חייב אמרי' דהיכא דהשליח נהנה ולא המשלח אז השליח חייב ולא המשלח משום דלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב ה\"נ י\"ל דלמ\"ד אין שלד\"ע והשליח חייב ולא המשלח אם המשלח נהנה בעבירה ולא השליח אז המשלח חייב וכמדומה לי שכך שמעתי מפי מורי הר\"ב שער המלך ששמע למרן מלכא כמהר\"י הכהן זלה\"ה וכבר הארכתי בזה במקום אחר יע\"ש ועיין במבי\"ט ח\"ג סי' נ\"ז ועיין במה שאכתו' לקמן ד\"ה ודע. ובזה יש ליישב מה שהוקשה לו למורי הרב בס' שער המלך בפ\"ו מה' י\"ט ה\"ט ד\"ס ע\"ב גבי מי שלא הניח עירובי תבשילין דאסור אפילו אחר שהניח לבשל ולאפות לזה שלא הניח עד שיקנה לו קמחו וכתב הר\"ן דאי ליכא הקנאה אסור משום דשלוחו של אדם כמותו יע\"ש והוקשה לו למורי הרב זלה\"ה שם דלרב חמא דס\"ל בפ\"ק דמציעא דאפי' היכא דשליח לאו בר חיובא אמרי' אין שלד\"ע תקשי ליה הך ברייתא דלמה צריך הקנאה כיון דהוא נאסר ואין קמחו נאסר הא אין שלד\"ע וכעין זה הוקשה לו להמש\"ל בפ\"ה מה' מו\"ל כו' ומכח זה היה רוצה להוכיח דבאיסורי' דרבנן לא אמרי' אין שלד\"ע אלא יש שליח והמשלח חייב אלא שמוהרימ\"ט בח\"א סימן קי\"ו נסתפק בזה יע\"ש. ועפ\"י האמור דהיכא דהמשלח נהנה ממעשה העבירה ולא השליח לכ\"ע יש שלד\"ע והמשלח חייב ניחא ודוק :
ודע דכי היכי דהתוס' בפ' הכונס דנ\"ו ס\"ל דיש חילוק בין שוכר לאומר דדוקא בשוכר הוא דאמרינן דיש שלד\"ע לענין דיני עונשי שמים אבל באומר לא והכריחו כן מההיא מתני' דשלח ביד פקח הפקח חייב ולא תני דהמשלח חייב בד\"ש כדקתני רישא השולח את הבערה ביד חש\"ו פטור מדיני אדם וחייב בד\"ש יע\"ש. ה\"נ ס\"ל לתוס' רי\"ד בפ\"ב דקדושין דמ\"ב דעלה דפרכינן התם ושלוחו של אדם כמותו והא תנן שלח ביד פקח הפקח חייב ומשנינן שאני התם דאין שלד\"ע כתב וז\"ל הפקח חייב ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו וניחייב המשלח פירו' ואע\"ג דשליח לא מצי לאיפטורי כיון דהוא פקח כלומר והניזק ודאי מצי תבע ממנו כיון דמידו בא לו הנזק ואעפ\"י שהוא יטעון שבשליחות פ' עשה הנזק נפקא מינה דאי ליכא לאשתלומי מיניה מפרע מן המשלח ע\"כ. מבואר יוצא מדבריו דלמאי דמשני בגמ' שאני התם דאין שלד\"ע כי קתני מתני' הפקח חייב והמשלח פטור אפי' כי ליכא לאשתלומי מיניה לא מפרע מן המשלח וכי קתני מתני' הפקח חייב הכוונה בין אית ליה לאשתלומי בין לית לי' הוא חייב והמשלח פטור ושלא כדברי הריטב\"א ז\"ל שכתב דכי קתני דהפקח חייב והמשלח פטור אפי' מדיני שמים היינו בשכב' נשתלם הניזוק מן הפקח משא\"כ בשוכר עדי שקר שפטור מדיני אדם וחייב בד\"ש דלא אשתלים ניזק מנזקי' עכ\"ל ואין ספק שכוונתו לומר דאין חילוק בין ההיא דשלח ביד פקח לשוכר עדי שקר דבשניהם הדין שוה דכי משתלם ניזק נזקו פטור המשלח את הבערה ופטור השוכר את העידי שקר וכי לא אשתלים ניזק את נזקו בב' חייב בד\"ש המשלח והשוכר אלא משום דגבי שולח את הבערה ביד פקח שחיוב הפקח הוא ברור ומסתמא אית ליה לאשתלומי להכי לא תני דהמשלח חייב בד\"ש כיון דתני הפקח חייב משא\"כ בשוכר עידי שקר דמסתמא המוציא הממון מיד חבירו והעידים לא קמודו שהוציאו ממון שלא כדין אלא השוכר לבד הוא דקמודי להכי קתני דהשוכר פטור מדיני אדם וחייב בד\"ש כיון דמסתמא הלוקח הממון אינו מודה כדי להשתלם ממנו אבל ודאי דאי מודה אותו שהוציא הממון מיד חבירו ע\"י עידי שקר הללו דהשתא משתלם ממנו הניזק ודאי דפטור השוכר זה נראה כונת הריטב\"א ז\"ל וזה הבין הש\"ך בסי' ל\"ב סק\"ג בכונת דברי הריטב\"א ז\"ל דלדידיה אין חילוק בין שוכר לאומר כמו שחילקו התוס' בפ' הכונס והביאו ראיה ממתני' דהפקח חייב משום דמשמ' להו כדברי התוס' רי\"ד ז\"ל דמתני' כי קתני הפקח חייב ופטור המשלח היינו אפי' כי לית ליה לפקח לאשתלומי מיניה כמדובר ולהכי כי היכי דלא תיקשי משוכר עידי שקר דמשום דלא משתלם מיניה חייב השוכר מד\"ש להכי הוצרכו לחלק בין שוכר לאומר אך הריטב\"א ז\"ל לא משמע ליה הכי אלא הדין שוה בשניהם כמדובר:
בשיטה זו קאי ג\"כ הרב המאירי ז\"ל שם בפרק הכונס דנ\"ט עלה דמתני' דשלח ביד פקח הפקח חייב שכתב וז\"ל והמשלח פטור אף מד\"ש ואע\"פ שבשוכר עידי שקר לחברו אמרו שבד\"ש חייב בזו הוא מפסידו אבל כאן הרי פקח חייב לשלם לו וה\"ה שאם לא יהא לו במה לשלם שהמשלם יש עליו עונש שמים עכ\"ל :
בשיטת הריטב\"א והמאירי ז\"ל הלזו נראה דקאי ג\"כ שיטה לא נודעה למי שם בקדושין דמ\"ב דעלה דאמרי' התם מכלל דת\"ק סבר אפי' בד\"ש נמי פטורים כתב וז\"ל הא ודאי אע\"ג דשליח חייב בדיני אדם שולחו חייב מדיני שמים והא דתנן שלח ביד פקח הפקח חייב דמשמע דשולחו פטור אף מדיני שמים מדלא תנא דשולחו חייב בד\"ש כדקתני רישא התם לענין ממון כיון דפקח משלם מאי עונשו דשולחו אבל הכא גבי רוצח אע\"ג דשליח חייב בד\"א זה ע\"י שליח מת ועוד דדומיא דעובדא דדוד ודאי שולחו חייב בד\"ש דכיון שהיה מלך דוד יודע היה שיקיים יואב מצותו עכ\"ל ומבואר ממ\"ש דשאני גבי פקח משום דלית ליה לאשתלומי דחייב המשלח בד\"ש דזה ברור דקאי בשיטת הריטב\"א והמאירי ז\"ל:
וראיתי להרב זרע אברהם חלק חו\"מ סי' י\"ג דקכ\"א סע\"ד שכת' וז\"ל ומ\"ש הש\"ך ליישב מה שהביאו התוס' ראיה לדבריהם מההיא דהשולח את הבערה דמשמע להדייא דהמשלח פטור אף מדין שמים היינו משום כיון דפקח משלם תו לא שייך דין שמים על המשלח וכ\"כ הריטב\"א כו' עד משא\"כ בשוכר עידי שקר שחייב בד\"ש דלא אשתלם ניזק מנזקיה עכ\"ל, אחר המחיל' רבה לא ירדתי לסוף דעתו דהן אמת שכ\"כ הריטב\"א אמנם אין כוונתו לומר דמיירי ששלם הפקח מה שהזיק ומ\"ה נפטר המשלח דאטו מי לא משכח' לה דאין לפקח מה לשלם או שהלך למ\"ה או שמת ולא שלים א\"כ במאי נפטר המשלח תדע דהא גבי שוכר עידי שקר דאסיקנא דמיירי לאחריני וכת' התוס' דמיירי שאין לו מה לשלם או שהלך למ\"ה כו' יע\"ש נמצא דאף בשוכר עידי שקר אינו חייב בד\"ש אלא אם לא נשתלם הניזק נזקו א\"כ גם גבי המשלח את הבערה ביד פקח נימא דהיא היא שאם לא שילם הפקח יתחייב המשלח דהא לא אשתלם הניזק א\"כ מה בין זו לזו ומלישנא דמתני' מוכח דאין על המשלח דין שמים כלל תדע דהא כשהקשו בגמ' ותו ליכא והא איכא כו' עד והשוכר עידי שקר נמי מהו דתימא לימא דברי הרב וד\"הת דברי מי שומעי' ובד\"ש נמי לא ליחייב קמ\"ל יע\"ש ואם איתא דבמשלח את הבערה ביד פקח ולית ליה לשלומי חייב המשלח משום דלא אשתלים הניזק נזקו א\"כ הא נמי מהתם ילפינן לה דאי לא אמאי מחייב המשלח לימא דברי הרב כו' אלא ש\"מ דלא אמרינן הכי וחזרנו לדין ההיא דשוכר עידי שקר למאי אצטריך אמור מעתה דמוכרח אתה לומר דבשלח ע\"י פקח הפקח חייב ומשלח פטור אפי' מד\"ש וא\"כ תקשי לדברי הריטב\"א. ותו ק\"ל לשון הריטב\"א בעצמו שכת' משא\"כ בשוכר עידי שקר כו' דלפי שיטת הש\"ך דינן שוה שבשניהם אי אשתלם ניזק מהפקח או מהעדים והמלוה פטור המשלח והשוכר ואי לא אשתלם ניזק חייב המשלח והשוכר ועוד מאי שכבר אשתלם הניזק שכתב היל\"ל אם נשתלם הניזק אלא ודאי שכוונת הריטב\"א היא שכיון שהפקח בר תשלומין הר\"ז נכנס במקום המשלח ותו אין על המשלח אפי' ד\"ש ואם מת או שאין לו מה לשלם שוב אינו חוזר על המשלח כלל וטעמא דמילתא דאין שלד\"ע וכיון דאזל לגרמיה הוא דעבד ואדעתא דנפשיה קעביד ואמטו להכי נפטר המשלח דמילי דעלמא קא\"ל אבל בשוכר עידי שקר כי השוכר פיתהו ושחיד ליה וקרקש ליה בזוזי וגרם לו לחטא בזה לא נפטר השוכר דלא שייך למימר דברי הרב ודברי התלמיד כו' משום דאגב אונסא דזוזי שם נפשו מנגד להעיד עדות שקר לפני ב\"ד והשוכר חייב בד\"ש כי החטיא את העדים וגרם להוציא ממון חבירו שלא כדין וכל מה דמצינן לאהדורי ממונא ולהשיב הגזילה מיד המלוה שישנה תחת ידו מהדרינן אבל אם אין לו מה לשלם וכיוצא חזר הדין על השוכר כי הוא הגורם העיקר וכדכתבית :
ומ\"ש הריטב\"א משא\"כ בשוכר עידי שקר דלא אשתלים ניזק מנזקיה משום דבההיא שעתא אין פה אחר קם תחתיו לתשלומין שהרי העדים והמלוה אומרי' כי אמת העידו ולא מצי ניזק לאשתלומי מינייהו דמי מפיס האמת עם מי אבל בשולח את הבערה ביד פקח בההיא עידנא דאזל הוברר החיוב על הפיקח וניזק מצי לאשתעויי דינא בהדיה וקם תחתיו של המשלח דמשלח מצי למימר דברי הרב כו' :
זה נראה לי ברור בכוונת דברי הריטב\"א הגם כי אין לשונו לכאורה מוכיח כן מוכרח אתה לפרשו כן כי היכי דלא תיקשי ליה דלמאי אצטריך לאשמועינן השוכר עידי שקר דמההיא דהשולח את הבערה נלמד דלא מצי למימר דברי הרב כו' דהא חייב היכא דלא אשתלם ניזק נזקו וגם מ\"ש משא\"כ בשוכר כדכתיבית לעיל ובכן עלו דברי רבותינו בעלי התוס' מחוורי' כשמלה חדשה שאין בה שום דופי וגם דברי הריטב\"א מסכימים עם דברי התוס' נמצא דגם בזה דברי הש\"ך נפלאו מניעכ\"ל:
ואחר כל האריכות הלזה שהאריך הרב ז\"ל לבאר לנו דברי הריטב\"א הנה הכלל העולה מדבריו הוא דאף הריטב\"א ז\"ל אזיל ומודה לדברי התוס' ז\"ל דיש לחלק בין שוכר לאומר ואשתלם נזקיה ולא אשתלם נזקיה שכתב הריטב\"א ז\"ל לפי דרכו ז\"ל לאו דוקא תשלומי' ממש אלא הכונה בין נתחייב האחר בתשלומי ניזק ללא נתחייב האחר דגבי שולח הבערה ביד פקח מיד נתחייב הפקח משא\"כ בשוכר עידי שקר לחבירו לא נתחייב חבירו המוציא אם לא שיודה בפיו והוכרח לידחק בזה בפי' לשון הריטב\"א כי היכי דלא תיקשי ליה למאי אצטריך לאשמועינן השוכר עידי שקר כיון דמההיא דהשולח את הבערה נלמד דלא מצי למימר דברי הרב כו' וגם מ\"ש משא\"כ בשוכר כו' כמדובר:
ואחרי שאלת המחילה הראויה לפי כבודו ז\"ל אין הכרעותיו מכריחות להוציא דברי הריטב\"א מפשט לשונם וכבר כתבנו לשון הרב המאירי ז\"ל שכתב בהדיא שאין חילוק בין ההיא דשולח את הבערה ביד פקח לההיא דשוכר עידי שקר דבשניה' הדין שוה כמדובר לעיל ומה שהוקשה לו להרב דא\"כ למאי אצטריך לאשמועי' עידי שקר כו' לא ירדתי לסוף דעתו דזה שאנו אומרים דבשולח את הבערה ביד פקח דכי לא משלם פקח דחייב המשלח מדיני שמים לא למדנו דבר זה אלא מההיא דהשוכר עידי שקר דקאמר בהדייא פטור מדיני אדם וחייב מד\"ש דאי לא תני ההיא דשוכר דחייב בד\"ש אף בשולח את הבערה ביד פקח נמי היינו אומרים דאפי' כי לית ליה לפקח לשלומי לא מיחייב משלח אפי' בד\"ש מהאי טעמא דמצי למימר דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעי' אבל השתא דתני שוכר דחייב בד\"ש מיניה ילפי' לההיא דפקח וא\"כ שפיר קאמר תלמודא דאצטריך למתני שוכר לומר דחייב בד\"ש דמההיא דהשולח את הבערה ביד פקח דקתני דהפקח חייב לא שמעי' מידי כמובן:
גם מה שהכריחו עוד מ\"ש הריטב\"א משא\"כ בשוכר כו' לפי מ\"ש הוא ז\"ל דשוכר אין חיובו ברור כמו פקח היא היא כונת הריטב\"א דגבי פקח תני סתמ' הפקח חייב והמשלח פטור אף מדיני שמים משום דכיון דחיובו ברור תני סתמא דהמשלח פטור משו' דלאו בגברא ערטילאי קמיירי ומסתמא אית ליה לשלומי ומשתלם ממנו משא\"כ גבי שוכר עידי שקר לחבירו דכיון דסתמא לא עביד עדים והמוציא ממון מחבירו בעידי שקר לחזור ולהודות ואפי' השוכר לא קמודי אלא משום דלא מיחייב בידי אדם הילכך התם גבי שוכר מסתמא אין כאן תשלומי' מחבירו ולכך תני סתמא דהשוכר חייב בד\"ש : באופן דשפיר כתב הש\"ך ז\"ל דהריטב\"א חלוק על דברי התוס' ולדידיה אין חילוק בין שוכר לאומר וכבר כתבנו לעיל שזו היא ג\"כ שיטת המאירי ז\"ל וגם שיטה לא נודע למי כמדובר:
ולעיקר קושיית הש\"ך על דברי התוס' דפ' הכונס שעלו לחלק בין שוכר לאומר דבאומר לא מיחייב אפי' בד\"ש מהסוגייא דפ' האיש מקד' דמבואר מינה דאפי' באומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דמיחייב בדיני שמים ראיתי להר\"ב זרע אברהם ז\"ל שם דקכ\"א ע\"ד שכתב דלא ק\"מ מההיא לדברי התוס' ושפיר קמתמה תלמודא את\"ק מכלל דת\"ק סבר דבעונשי שמים לא מיחייב דהא שמאי הזקן קרא קדריש מקרא דאותו הרגת בחרב בני עמון הרי דהוכיחו ליה מן שמיא על שהרג אוריה בחרב בני עמון ואיך פליגי רבנן אקרא וסברי דאף בד\"ש פטור אלא ודאי דמד\"ש מיחייב וטעמא דמילתא כדאסיקנא בפ\"ק דמציעא דהיכא אמרינן אשלד\"ע ומחייב השליח ולא שולחו היכא דשליח בר חיובא וטעמא משום דדברי הרב כו' אבל היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו ובני עמון לאו בני חיובא נינהו ודאי וכי תימא יואב ליחייב הא ל\"ק משום דיואב לא דריש אכין ורקין וכדאמרינן בסנהדרין מ\"ט קטלתיה לעמשא וכיון שכן לביה אנסה ופטור וכיון שכן חזר הדין על משלחו: א\"נ לאידך שינויא דשאני התם דהיכא אמרי' אשלד\"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד מאי בינייהו כו' והכא בני עמון הנרדפין ודאי עבדי כו' ודברי הש\"ך נפלאו מני עכ\"ל:
ותמוהים דבריו דאי מאי דמתמה תלמודא את\"ק הוא משום דשמאי הזקן קרא קדריש אם כן היכי הדר פריך בתר הכי שם ורבנן ואותו הרגת בחרב בני עמון מאי עבדי ליה ומשני מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו כו' ולפי דברי הרב הך קושיא מתרצתא היא מעיקרא דקרא בעונשי שמים [מיירי] אלא ודאי דמאי דפריך מעיקרא מכלל דת\"ק פטור אף מד\"ש לאו מכח קרא קמקשי אלא בלא\"ה נר' דמילי בעי אע\"ג דלדידהו ס\"ל אשלד\"ע בעונשי שמים ודאי ליכא סברא דמפטרי רבנן והדרא קושי' הש\"ך לדוכתא. גם מ\"ש וטעמא דמילתא דהכא שליח לאו בר חיובא וגם עביד ודאי הוא תימא דא\"כ היכי מוכח מהאי קרא שמאי הזקן דיש שלד\"ע ות\"ק למה הוצרך לומר דקרא הכי קאמר מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו לימא דהתם שליח לאו בר חיובא א\"נ ודאי עביד ובכה\"ג יש שלד\"ע ויחייב שולחו וכי תימא ולפום קושטא תיקשי לן היכי מוכח שמאי הזקן מקרא דאותו הרגת בחרב בני עמון דיש שלד\"ע לימא שאני התם דכיון דיואב לא דריש אכין ורקין ודאי עביד ומה\"ט נענש דוד המשלח וכמ\"ש הר\"ב זרע אברהם ז\"ל הא ודאי לא קשיא דהא דלא דריש יואב אכין ורקין לא שמענו אלא מעובדא דבתר הכי דקאמר דוד לעמשא לך הזעק לי את איש יהודה כו' כדאיתא בסנהדרין ומעיקרא לא ידע דוד דהכי ס\"ל ליואב וא\"כ שפיר מוכח מינה שמאי הזקן דיש שלד\"ע כיון דאכתי לא ידע דוד האי מילתא וברור:
ואת זה ראיתי בחידושי קדושין דכ\"ז ע\"ד שהוקשה לו במה שהוכיח שמאי הזקן מקרא דאותו הרגת דיש שלד\"ע וז\"ל ואע\"ג דהתם לא היה חייב מיתה דהא לא קטליה שליח בידים אלא שנתנו למול המלחמה החזקה י\"ל מ\"מ כיון דהתם תלי עיקר העונש בדוד ולא ביואב ש\"מ דהיכא דקטליה שליח בידים נמי שוכח הוא דמיחייב בידי אדם ע\"כ וכונתו מבוארת דאע\"ג דבעיקר מעשה השליח שנתנו אל מול פני המלחמה החזקה לא מיחייב מיתה בידי אדם אלא מיתה בידי עונש שמים מ\"מ עונש זה לא תלאו הכתוב אלא בדוד א\"כ ממילא ג\"כ בשהרג השליח בידים דמיחייב מיתה בידי אדם אינו תלוי אלא במשלח ולא בשליח:
עוד הוקשה לו בחידושי הנז' שם דהיכא דהרגו שליח בידים איך יתכן שהמשלח יהא חייב מיתה בידי אדם והא לגבי המשלח הו\"ל התראת ספק ולאו שמיה התראה דדילמא שליח לא קטיל י\"ל הכא בשלוחו שהוא כבוש תחתיו עסקינן דמסתמא לא יעבור על מצוותו דומיא דדוד שהיה יואב ברשותו ומסתמא היה יואב מקיים את דבריו א\"ן מאי שולחו חייב דכונסין אותו לכפה כדין מזיד בעדים בלא התראה מור\"י נר\"ו עכ\"ל. הנה מדבריו הללו בתירוץ הראשון מבואר יוצא כמו שתירץ מוהר\"י הכהן ז\"ל בתשו' אשר לו בס' זרע אברהם סי' י\"ב דקט\"ו ע\"ג ליישב קו' הש\"ך ז\"ל על דברי התוס' דפרק הכונס שחילקו בין שוכר לאומר דבאומר אינו חייב אפי' בד\"ש מההיא דהאומ' לשלוחו צא והרוג את הנפש כו' דמבואר בגמ' דבד\"ש מיחייב לכ\"ע כו' ויתרץ הרב הנז' דמדקאמר בגמ' האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש ולא אמר האומר לחבירו משמע ששכרו בדמים ונעשה שלוחו הילכך ס\"ל לת\"ק דחייב בד\"ש כיון דהוי בשכר וכמ\"ש התוס' ז\"ל וכן מבואר בדברי הרמב\"ם פ\"ב מה' רוצח כו' יע\"ש:
והרב זרע אברהם שם סי' י\"ג דקכ\"א ע\"ד דחה דבריו של מוהר\"י הכהן ז\"ל וכת' דמאי דנקט האומר לשלוחו לא למעט אומר לחבירו אלא אורחא דמילתא נקט דמסתמא לא ישמע לו אלא שלוחו יע\"ש ומלבד שדבריו תמוהים דמאחר דאזיל ומודה הוא ז\"ל דשלוחו היינו ששכרו ברצי כסף וא\"כ איכא למימר שפיר דבאומר לחבירו לא מיחייב שולחו כדברי התוס' וממילא לא קשיא קושית הש\"ך עוד בה דלפי דברי הרב בעל החידושי' בתרוץ הא' מוכרח הדבר ליאמר דמיירי דוקא בשכרו לשליח או שהוא כבוש תחת יד המשלח דבודאי יעשה ויקיים דברו ומה\"ט מיחייב המשלח לשמאי הזקן בדיני אדם דאי לא איך מיחייב המשלח הא הו\"ל התראת ספק כמבואר:
ואת זה ראיתי בתשו' הרב צבי ז\"ל סי' קל\"ח שכתב על מה שהקשה הש\"ך על התוס' דפ' הכונס דסברי דהאומר לעדים שיעידו שקר דפטור אף מדיני שמים מההיא דפריך בגמ' פ' האיש מקדש מכלל דת\"ק סבר אפי' בד\"ש נמי פטור ומשני אלא דינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו ועי\"כ הסכים דלעולם חייב בד\"ש כדברי הריטב\"א שכתב כן והא דשלח ביד פקח פטור ואפי' בד\"ש היינו משום דכבר נשתלם הניזק מן הפקח משא\"כ בשוכר עידי שקר דלא אשתלם ניזק והא ודאי אינן אלא דברי תימא דמאי פסקא דבשוכר עידי שקר לא אשתלם ניזק מנזקו מי לא עסקינן דהודו העידים שהעידו שקר או שהתובע הודה אלא שיש לדוחה לומר דמילתא דלא שכיחא היא משא\"כ בהמבעיר את הבערה דמשתלם על כרחו במקום שיש רואין אבל עיקר ראייתו של הש\"ך אינה כלום דאתו מי לא מודו התוס' דאף שאינו מחוייב לשלם לצאת י\"ש עבירה היא בידו שהרי החזיק ידי עוברי עבירה ומשום לפני עוור נמי איכא ובודאי יש עליו עון אשר חטא ועונש מחטיאי אדם בדבר אלא שאינו צריך לשלם אף לצאת י\"ש כיון שלא שכרן ובתשו' בעלמא סגי:
וה\"ן ס\"ל לרבנן דשמאי התם בהאיש מקדש דהיינו דינא זוטא דלא מיענש כהורג עצמו אלא כגורם ה\"נ לא מיענש אפי' בידי שמים כמעיד עצמו או כגוזל עצמו אלא כגורם לגזול וכל כי הא בתשו' בעלמא סגי ותמהני על הש\"ך דלא נחית לעומק אלו הדברים בהיות דברי רש\"י לפניו אלא דמיגז גייז להו ודברי התוס' נכונים וברורים והראיה שהביא מהנחש אינו כלום דהנחש לא היה מצווה שלא להסית וכן דחה הרא\"ש לענין שכל מסית אינו יכול לטעון דברי הרב וד\"הת דברי מי שומעין יע\"ש: אבל ראיית התוס' נכונה מדנקט השוכר כו' ומ\"ש הש\"ך דתרי לא עבדי דחוטאין כו' חד נמי אין אדם חוטא ולא לו ואפי\"ה קתני שלח ביד פקח לאשמועי' דינא עכ\"ל:
וכל דבריו תמוהים אצלי דמה שהקשה תחילה עמ\"ש הש\"ך בשם הריטב\"א לחלק בין שוכר עידי שקר דלא אשתלם ניזק נזקיה לשולח את הבערה ביד פקח דמשתלם ניזק נזקיה דמאי פסקא דמי לא עסקינן דבשוכר עדי שקר הודו העדים שהעידו שקר או שהודה התובע כו' לא ידעתי למה הוקשה לו כן על דברי הריטב\"א והלא קושייא זו תיקשי ליה ג\"כ לדברי התוס' דפ' הכונס דנ\"ו שכתבו שם בריש דבריהם וז\"ל אלא לחבריה כגון שאין לחבריה מה לשלם או שהלך למדינת הים או כגון שאין אנו יודעים שהם עידי שקר כו' יע\"ש הרי דמשמע להו להתוס' בהדייא דלא מיחייב בד\"ש שוכר עידי שקר לחבריה אלא דוקא כשאין התובע או העדים חייבים ולדברי הרב ז\"ל תיקשי דמאי פסקה כו':
גם מ\"ש עוד דעיקר ראייתו של הש\"ך אינה כלום דאטו מי לא מודו התוס' כו' לא ידעתי מאי קמתמה על הש\"ך בזה דנהי דלמאי דמשני השתא הש\"ס דשמאי הזקן לא קמחייב אלא בד\"ש קאמר שפיר דרבנן דשמאי הזקן לא קמיחייבי בד\"ש אלא בדינא זוטא וכגורם להורגו אבל לאידך שינויי דמשני דשמאי הזקן אף בדיני אדם נמי מיחייב ומשום דסבר דב' כתובים הבאים כאחד מלמדים והוא ההוא לא דריש כו' וא\"נ משום דשאני התם דגלי רחמנא ואותו הרגת בחרב בני עמון משמע בהדיא דרבנן דשמאי הזקן לא אפליגו עליה דשמאי הזקן אלא דוקא לענין דלא מיחייב בדיני אדם אבל בד\"ש מיהא מיחייב אם לא דלדידהו קרא דואותו הרגת בחרב בני עמון בא לומר כשם שאי אתה נענש על חרב בני עמון אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו משום דמורד במלכות הוה הא לא\"ה משום דאין שלד\"ע הוה מיחייב שפיר בד\"ש וכ\"כ בחידושי קדושין וז\"ל מ\"ט מורד במלכות הוה והא דלא קאמר משום דאין שלד\"ע משום דא\"כ בד\"ש הוה מיחייב עכ\"ל וא\"כ שפיר הוכיח הש\"ך מההיא דאפי' באומר מיחייב בד\"ש הפך דברי התוס' דמחלקין בין שוכר לאומר גם מ\"ש עוד דהראיה שהביא בהגהת הש\"ך מנחש אינה ראיה שהנחש לא היה מצווה שלא להסית ושכ\"כ הרא\"ש לענין שכל מסית אינו יכול לטעון דברי הרב ודה\"ת כו' יע\"ש כדבריו ז\"ל כתב ג\"כ מרן מלכ' בס' ישרש יעקב במ\"ב פ\"ג דסנהדרין דקל\"ח ע\"א ובס' בני דוד פי\"א מה' סנהדרין דצ\"א ע\"א יע\"ש. ולדבריהם מאי דיליף הש\"ס מנחש שאין טוענין למסית היינו דכי היכי דגבי נחש שלא נצטווה להסית וכי טעין האי טענתא דדברי הרב כו' הוה טענתיה מעלייא ואפ\"ה לא טענינן ליה הכי נמי גבי מסית ממש שנצטווה שלא להסית אע\"ג דכי טעין האי טענתא לא מהני ליה אפ\"ה כי מצי טעין טענה אחרת דהיינו שהוא לא כיון להסיתו אלא שלהבחין את לבו ודעתו אמר לו כן אפי\"ה לא טענינן ליה כל דלא טעין איהו וברור:
ומ\"מ אין תירוץ זה נח לי דודאי זה שלא נצטווה להסית אין בו טעם לומר דטענת דברי הרב כו' מהני ליה לפוטרו אף מעונשי שמים שהרי בשאר עבירות שבתורה דליכא אזהרה למסית אלא בע\"כום בלבד ואפי\"ה אמרי' דהאומר לחבירו שיעיד שקר וצא והרוג את הנפש וצא וגזול וכיוצא ואפי\"ה לא מהני טענת דברי הרב לפוטרו מעונשי שמים אע\"ג דלא נצטווה באותה עבירה שלא להסית וא\"כ ה\"ן גבי נחש אע\"ג דלא נצטווה שלא להסית למה יפטר מעונשי שמים בטענת דברי הר" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שורש עגלה ערופה טריפה פסולה עגלה \n ערופה כו' ואין המומין פוסלין כו' אעפ\"כ אם היתה טריפה פסולה כפרה נאמר בה כקדשים כו'. ע\"כ: הרי אמרי' בהדיא בפ\"ק דחולין די\"א ע\"א הערופה כשהיא שלימה כו' וניחוש דילמא טריפה היא אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא וכי תימא מאי נ\"מ הא אמרי דבי רבי ינאי כפרה כתיב בה כקדשים ופירש\"י מאי נ\"מ אי טריפה היא הא לאו קרבן היא ומהערופה לא נפקא אלא שתהא לעולם כעין ערופה שלא ינתחינה לאברים אבל טריפה מחיים לא שמעינן מינה הא אמר רבי ינאי בקידושי' דנ\"ז לענין לאסור בהנאה כפרה כתיב בה כקדשים כפר לעמך ישראל מה קדשים אסורים בהנאה אף היא אסורה בהנאה וה\"נ לענין טריפה מהתם תיפוק ע\"כ ותמהני על מרן כ\"מ שכתב וז\"ל ומ\"ש רבינו אם היתה טריפה פסולה ירוש' פרק ע\"ע יע\"ש. ולא ידעתי למה זה לא ציין הש\"ס דידן דאמרו בהדיא דטריפה פסולה בההיא דפ\"ק דחולין מה\"ט דכפרה כתיב בה כקדשים כמ\"ש בירושלמי וצ\"ע:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2ac68c88d37a1eed81e46b55fd35e896979fe517 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,52 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Murderer_and_the_Preservation_of_Life", + "text": [ + [], + [ + [ + "שורש אין שליח לדבר עבירה כל \n ההורג חבירו בידו כו' הר\"ז נהרג בב\"ד. אבל השוכר הורג להרוג או ששלח עבדיו כו' או שכפתו ונתנו לפני הארי כו' וכן ההורג את עצמו כל א' מאלו שופך דמים הוא ועון הריג' בידו וחייב מית' לשמים ואין בהם מיתת ב\"ד. ומנין שכן הוא הדין שנאמר כו' ובפי' נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים. עכ\"ל. הנה עיקר דברי רבינו והפסוק שהביא על זה הובא במ\"ר פרשת נח פ' ל\"ד וז\"ל אך את דמכם כו' להביא את החונק את עצמו יכו' כשאול ת\"ל אך כו' מיד כל חיה זה המוסר את חבירו לחיה להורגו מיד איש אחיו זה השוכר את אחרים להרוג את חבירו כו' אמ\"ר חנינא כולהם בהלכות בני נח בע\"א בדיין א' בלא עדים ובלא התרא' ע\"י שליח ע\"י עוברי' בע\"א בדיין א' שופך דם האדם באדם א' דמו ישפך ע\"י שליח שופך דם האדם ע\"י אדם דמו ישפך ע\"י עוברים שופך דם האדם ע\"כ:
ולכאורה משמע דר' חנינא דדריש ע\"י שליח מקרא דשופך דם האדם באדם פליג אדרשא קמייתא דנפ\"ל שוכר את אחרים להרוג את חבירו מקרא דמיד איש אחיו אדרוש דלר' חנינא כל כ\"הג מיחייב מיתה בידי אדם שהרי קרא דדמו ישפך במיתה בידי אדם קמיירי כמבואר ואילו לדרשא קמייתא דנפ\"ל מקרא דאדרוש לא מיחייב אלא מיתה בידי שמים וכמ\"ש רבינו דלשון דרישה הוא שדינו מסור לשמים וראיתי למוהר\"ש יפה ז\"ל שם ד\"ה ע\"י שליח שכתב וז\"ל תימא דהא ממיד איש אחיו נפקא כדלעיל כו' ושמא מיד איש אחיו דריש ליה ר' חנינא שאוהבו כאח והרגו שוגג דצריך כפרה וגלות ואם לא ה' ידרוש מעמו וכדפירש\"י בחומש ע\"כ. ולא זכיתי להבין דבריו ז\"ל דמשמע דס\"ל דקרא דאדרוש ושופך דם האדם לדרשא קמייתא בישראל קמיירי דאית בהו חילוק בין שוגג למזיד וקרא קמא בהורג בשוגג ודשופך דם האדם בהורג במזיד אלא דר' חנינא דריש קרא דשופך דם האדם בהלכות בני נח וזה תימא דהני קראי רחמנא קמזהר לנח ולבניו ואיך הפה יכולה לדבר דלישראל נאמרו ולא לבני נח אלא ודאי דבין לדרשא קמייתא ובין לדר' חנינא הני קראי לזה ולזה נאמרו אלא דקרא קמא דאך את דמכם מיירי לישראל כדינו דהיינו אפי' בהורג במזיד אלא דליכא התראה או ב' עדים ולחייבו מיתה לשמים כדכתיב אדרוש וכמ\"ש רבינו ז\"ל ולבני נח כדינו וכגון היכא דליכא לא עד ולא דיין ולא הודאת בעל דבר וקאמ' רחמנא לנח דבין במוסרו לפני חיה ובין ע\"י שליח וכ\"ש אם הרגו בעצמו דינו מסור לשמים היכא דליכא דיינא בארעא והדר קאמ' דשופך דם האדם ובאדם שהוא ע\"י שליח או ע\"י עוברי' או בהודאתו או בע\"א דמו ישפך בב\"ד של מטה ולא פליג ר' חנינא אדרשא קמייתא ולא דרשא קמייתא אדר' חנינא אלא דרשא קמייתא מיירי קרא קמא בהורג בכל מיני הריגה וליכא אופן לחייבו מיתה בידי אדם לבני נח כדינו ולישראל כדינו דאז דינו מסור לשמים וקרא בתרא דשופך דם האדם היכא דאיכא אופן לחייבו מיתה בידי אדם כדדריש ר\"ח דאיכא ע\"א או לפחות הודאת ההורג וכי תימא אם איתא דר\"ח אזיל ומודה לדרשא קמייתא וכדאמרן א\"כ כי דריש תיבת באדם לרבות ע\"י שליח אמאי לא דריש נמי כפתו ונתנו לפני הארי נמי שבן נח נהרג עליו כי איכא ע\"א או הודאת ההורג הא ודאי לא קשיא דר\"ח תיבת באדם קדריש וחיה לא רמיז בהאי קרא ולהכי לא נקט חיה ואקרא גופיה לא קשיא אמאי לא רמיז בהאי קרא מוסרו לפני חיה כמו שרמז ע\"י שליח דאיכא למימר דחדא מינייהו איצטריך קרא לאשמועינן דאית בהו מיתת ב\"ד כי איכא אופן למיחייביה בב\"ד וכיון דע\"י חיה וע\"י שליח הקשן הכתוב לענין מיתה בידי שמים בקרא קמא דאך את דמכם כי אשמועינן אח\"כ לענין מיתת בני אדם בע\"י שליח דחייב ממילא אנו למדין לע\"י חיה נמי ובזה אין צורך למ\"ש מוהר\"ש יפה שם ד\"ה כולהם כו' דר\"ח פליג בזה אדרשא קמייתא וס\"ל דאף ב\"ן אינו נהרג על זה יע\"ש שאם כדבריו ז\"ל אף לדרשא קמייתא נמי איכא למימר דס\"ל כר\"ח דדוקא לענין מיתה בידי שמים הוא דדריש דרשא קמייתא קרא דמיד איש אחיו אבל לענין מיתת בני אדם אזיל ומודה לר\"ח דלא מיחייב וליכא למימר דאה\"נ דליכא פלוגתא בהכי ולכ\"ע פטור מדיני אדם דא\"כ תיקשי לך על רבינו שפסק בה' מלכים פ\"ט ה\"ד דבן נח נהרג אף בכפתו ונתנו לפני ארי וזה דלא כמאן אלא עכ\"ל דמשמע ליה לרבינו דלר\"ח כי היכי דס\"ל דבן נח נהרג על הריגתו ע\"י שליח ה\"נ נהרג בהורג ע\"י חיה והשתא דאתית להכי שפיר איכא למימר דאף דרשא קמייתא לא פליג אדר\"ח בהא וכ\"ע מודו בזה ודברי מוהר\"ש יפה צל\"ע כעת:
ודע דבפ\"ד מיתות דנ\"ז ע\"ב אמרו אשכח ר' יעקב בר אחא דהוה כתיב בס' אגדתא דבי רב בן נח נהרג בדיין א' ובע\"א שלא בהתראה מפי איש ולא מפי אשה ואפי' קרוב משום ר' ישמעאל אמרו אף על העוברין מנה\"מ א\"ר יאודה דאמר קרא אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש אפי' בדיין א' מיד חיה אפי' שלא בהתראה אדרשנו מיד האדם אפי' בע\"א מיד איש ולא מיד אשה אחיו אפי' קרוב משום ר' ישמעאל כו' מ\"ט דר\"י דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך איזהו אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו ע\"כ וזה נראה לכאורה הפך מ\"ש רבינו בלשון דרישה והוא שדינו מסור לשמים דהא הכא דריש קרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לומר דבן נח נהרג בדיין א' וכן מיד כל חיה אדרשנו לומר שנהרג שלא בהתראה ונהרג דקאמ' ודאי דהיינו במיתת בני אדם ורבינו בספ\"ט מה' מלכים פסק כן וז\"ל ובן נח נהרג בע\"א ובדיין א' בלא התראה ועפ\"י קרובים אבל לא בעדו' אשה ולא תדון אשה להם עכ\"ל וגם פסק שם הל' ד' שבן נח נהרג על העוברין כר' ישמעאל יע\"ש וליכא למימר דרבינו סובר דדרשת הש\"ס מהאי קרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כו' פליג אדרשה דדריש ר\"ח במ\"ר ולר\"ח דמפיק דיין א' וע\"א ובלא עדים והתראה הן ע\"י עוברי' מקרא דשופך דם האדם באדם קרא קמא דאדרוש קאי אעונש שמים וכדאמרן לעיל והש\"ס משמע ליה דקרא דאדרוש קאי אעונש ב\"ד ומשום דלענין דינא לא פליג הש\"ס עם המדרש ופשטיה דקרא דאדרוש משמע טפי דקאי אעונש שמים משו\"ה נקט רבינו דרשת ר\"ח שבמדרש רבה ושביק דרשת הש\"ס דא\"כ מנ\"ל לרבינו למעט שאינו נהרג בן נח בעדות אשה ובדיין אשה וכן אין לרבות קרוב דלפי דרשת המדרש דדריש קרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לעונש שמים ליכא למעט עדות אשה ודיין אשה מקרא דמיד איש ולא מיד אשה ולא לרבות קרוב מקרא דמיד איש אחיו דכיון דהכתוב מיירי בעונש שמים מהי תיתי למעט אלו כיון שהוא ית' היוד' ועד ועכ\"ל ודאי דרבינו תפס בזה דרשת הש\"ס וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דא\"כ איך בה' רוצח קאמר דאדרוש הוא בידי שמים וכבר נרגשו מזה מרן החבי\"ב בשיירי כנ\"הג א\"ח בחי' על רבינו בפ\"ב מה' רוצח ומרן מלכא כמוהרח\"א בס' מקראי קדש פ\"ב מהל' רוצח ובס' עה\"ח בליקוטיו על רבינו ד\"ב ע\"ג ובפ' נח ד\"ג סע\"א יע\"ש אלא שהרבנים הנז' לא ראו דברי המדרש רבה וכמבואר מדבריהם שם יע\"ש:
והנלע\"ד דרבינו משמע ליה דאף הש\"ס אזיל ומודה דקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לא מיירי אלא בעונשי שמים ומאי דמפיק מיניה דיין א' וע\"א ושלא בהתראה ומפי איש ולא מפי אשה ואפילו קרוב היינו משום דמשמע ליה להש\"ס דקרא קמזהר לבני נח דיענשו ב\"ד שלהם בידי שמים כשיש ביניהם שפיכות דמים כי הני גוונא וליכא דיינא בארעא לעשות בהם דין שהרי בני נח נצטוו על הדינין וכמ\"ש רבינו ברפ\"ט מה' מלכים ושיעור ב' הכתובים דאך את דמכם ודשופך דם האדם באדם דמו ישפך הכי מדריש לדעת הש\"ס אך את דמכם לנפשותיכ' דהיינו שיש שפיכות דמים ביניכם בכל אופן שיהיה ידוע לכם אפי' בדיין א' אדרוש את דמו מידכם של ב\"ד שלכם וכן מיד כל חיה דהיינו אפי' שלא בהתראה וכמו שפירש\"י מיד כל דבר חי שהרגו אפי' בלי התראה אדרשנו מאיתכם על שלא הרגתם אותו וכן מיד האדם שהרגו בע\"א ולא בא להעיד או שהעיד ולא האמנתם לו ודוקא כשזה האדם הוא איש ואפי' אחיו אדרוש מאיתכם את דמו ובא הכתוב אחריו ופירש שופך דם האדם באדם כלומר אפי' זה שהרג את העוברים דמו ישפך בב\"ד שלכם וכ\"ש מי שהרג אדם שלם וכל שלא שפכתם דמו אנכי אדרוש את דמו מידכם ותענשו על שלא עשיתם בו בהורג דין ונמצא לפי זה דאף לפי דרשת הגמ' קרא דאדרוש ואדרשנו בעונש שמי' קמיירי אלא דלפי דרשת המדרש כל הני דרשות דדיין א' וע\"א ועוברים ובלא התראה נפקי מקרא דשופך דם האדם באדם ולפי דרשת הש\"ס דיין א' וע\"א נפקי מקרא קמא דאך את דמכם לנפשותיכם ועוברי' לבד נפיק מקרא דשופך דם האדם באדם ואפשר דכי היכי דדריש ר\"י בגמ' עוברי' משופך דם האדם באדם ה\"נ דריש מיניה ע\"י שליח כדדריש ר\"ח במ\"ר ותרתי שמע מינה כמ\"ש מהרש\"ל ז\"ל גם לפי דרשת הש\"ס קרא דאדרוש ואדרשנו היינו עונש שמים לב\"ד של מטה של ב\"נ שלא עשו דין בהורג כמדובר ולפי דרשת המד\"ר היינו עונש שמים להורג כשלא עשו בו דין בב\"ד מאיזה טעם שיהיה גם לפי דרשת הש\"ס מיד איש אחיו אתא למעט אשה ולרבות קרוב ולפי דרשת המד\"ר אתא לרבות הורג ע\"י שליח דמיחייב כל א' כדינו בן נח אפי' בב\"ד של מטה וישראל בב\"ד של מעלה וזו היא לבד שקשה על רבינו דבה' רוצח תפס עיקר דרשת המ\"ר דדריש איש אחיו לרבות הורג ע\"י שליח ובה' מלכים פסק למעט אשה ולרבות קרוב ואע\"ג דבה' מלכים לא מפיק ליה מהאי קרא אלא סתמא כתב הדין מ\"מ הש\"ס לא אשכח קרא להאי דינא אלא מהאי דרשא דאיש אחיו וכיון דבמ\"ר דריש ליה לרבות הורג ע\"י שליח מנ\"ל האי דינא דלמעט אשה ולרבות קרוב אמנם מה שפסק בה' רוצח דהשוכר להרוג והכופתו לפני ארי וההורג את עצמו דאינו חייב מיתה אלא בידי שמים ומפיק להו מקרא דאך את דמכם אדרוש כו' ובה' מלכים פסק דהני בבן נח חייב מיתה בידי אדם זה אינו סותר לזה דודאי קרא בעונש בידי שמים מיירי אלא דלגבי בני נח דגלי קרא דשופך דם האדם באדם דנהרג בדיין א' ובע\"א ובהודאת עצמו עכ\"ל דקרא דאך את דמכם אדרוש מיירי או בדליכא לא עד ולא דיין ולא הודאת עצמו וקאמר קרא דרחמנא ידרשנו וכדרשא קמיתא דדריש במדרש רבה ולדרשת הש\"ס מיירי לענין עונש הב\"ד של בני נח שידרוש מהם ה' ויענישם על מה שלא דנו והענישו למי שהרג בע\"א ואפי' קרוב ואפי' בלא התראה וממילא משמע דההורג עצמו אם הוא בן נח חייב מיתה בידי אדם ואם הוא ישראל חייב מיתה לשמים אמנם קמייתא קשיא מנ\"ל לרבינו למעט עדות אשה ולרבות קרוב מאחר דקרא דמיד איש אחיו אצטריך ליה להורג ע\"י שליח וליכא למימר דמשמע ליה לרבינו דלפום דרשת המד\"ר דדריש מיד איש אחיו לענין ע\"י שליח מיעוט אשה נפיק מקרא דשופך דם האדם באדם דמו ישפך כלומר באדם שהוא איש דמו ישפך ולא באשה וקרוב נמי דכשר לעדות ממילא משמע דבאדם סתם קאמר קרא ואפי' קרוב במשמע הא ודאי ליתא דא\"כ מנ\"ל לרבינו לחייב לבן נח על העוברים דהא ר' ישמעאל ור\"ח מרבו עוברי' מהאי קרא דבאדם ועוד דממילת באדם אין סברא למעט האשה דהא אשה נמי אדם אקרי כדכתיב כתפארת אדם לשבת בית ומה\"ט דרשו ר\"י ור\"ח עוברים ממילת באדם שהיא האשה כמובן גם ליכא למימר דקרוב לא צריך קרא גבי בן נח לרבות דכשר לעדות שהרי בישראל אצטריך קרא דלא יומתו אבות על בנים למעטינהו כמ\"ש רבינו ברפי\"ג מה' עדות וממילא בבן נח כשר הוא דהא ודאי צריך קרא משום דכיון דאשה אצטריך קרא בבן נח למעט דפסולה לעדות כישראל הוה אמינא דה\"ה קרוב נמי פסול כישראל להכי אצטריך איש למעט אשה ואחיו לרבות קרוב באופן שלפי דברי רבינו בה' רוצח דקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיירי בעונש שמים להורג את עצמו וע\"י חיה וע\"י שליח אין מקום לדרוש מיד איש אחיו למעט אשה ולרבות קרוב דלענין עונש שמים מה מקום לדרשות אלו ואפי' אי קאי העונש על הדיינים וכדאמרן לעיל הנה לפי דברי רבינו דהעונש קאי על ההורג עצמו ע\"י שליח או בעצמו או ע\"י חיה בדיני שמים אין מקום לרבות קרוב ולמעט אשה מהאי קרא דמיד איש אחיו ואולי משמע ליה דהאי מילתא דאשה וקרוב ועוברים ודיין א' וע\"א ושלא בהתראה גבי בני נח גמרא גמירי להו ואסמכינהו אהני קראי ועיין במד\"ר פ' נ\"ב בפסוק ויבא אלדים אל אבימלך כו' שדרשו מכאן שאין התראה לבני נח אבל פשט הכתוב אינו אלא כמ\"ש הוא ז\"ל כאן וכדרשת המדרש שכתבנו ואע\"ג דבגמ' אמרו מנא הני מילי דמשמע מהאי לישנא דלאו אסמכתא נינהו וכמ\"ש הרמב\"ן בס' המצות שורש ראשון כבר מצינו כי האי לישנא אפי במידי דרבנן וקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא כדאיתא בריש פ\"ב דביצה ועיין בחידושינו שם ועדיין צ\"ע:
וראיתי להרב פרשת דרכים דף ו' סע\"א שהוקשה לו לפי המד\"ר דדריש ר\"ח דבן נח נהרג בהורג ע\"י שליח וכמ\"ש מהר\"ש יפה א\"כ תקשי ליה ההיא דאמרי' בפ' זה בורר דכ\"ט ע\"א אמר רשב\"ן אמר ר\"י מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דאמר ר' שמלאי הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען כו' מאי הול\"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ע\"כ: ולפי המדרש הנז' מה היה מועיל לנחש טענה זו הרי טענה זו לא מהניא בבני נח כיון דהמשלח נהרג בב\"ד והעלה הרב ב' תירוצים הא' דדוקא גבי שפיכות דמים הוא דבן נח מחייב המשלח ולא בשאר עבירות וכעין זה אמרו בגמ' בפ\"ב דקידושין דמ\"ג אליבא דשמאי הזקן. ועוד תירץ דכל דהשליח נהנה מן העבירה ולא המשלח כל כה\"ג אפי' למאן דס\"ל יש שלד\"ע לא מיחייב המשלח וכדרבא שם בפ\"ב דקדושין והסתו של נחש היה בדבר אכיל' שהשליח נהנה את\"ד יע\"ש:
ולע\"ד אין צורך לזה דע\"כ לא קאמר ר\"ח דגבי בן נח יש שלד\"ע אלא במידי דהמשלח מצווה באותה עבירה כההיא דשפיכות דמים בב\"נ אבל בענין היסת הנחש שהנחש אינו מצווה שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע ואפשר נמי דכיון שהנחש היה חיה לא שייך גביה אפי' אכילת אותו הפרי וכיון שכן אין כאן שליחות ועדיף מההיא דאשה המקיף את הגדול דלא מיחייבא כמ\"ש בקידושין דל\"ה והרמב\"ם פרק י\"ב מהלכות ע\"ז והתוספות בפרק קמא דמציעא ד\"ו ע\"א דלא מיחייבא יע\"ש ובהכי יתיישב ג\"כ אידך דק\"ל להרב גופיה בס' משנה למלך פ\"ב מה' רוצח דלפי מ\"ש הריטב\"א בפ' האיש מקדש דדוקא שוכר הורג דעביד מעשה לשכור חייב המשלח בד\"ש אבל בדבורא בעלמא לא מיחייב וכ\"ת שזה דעת הרמב\"ם ג\"כ מדכתב השוכר הורג או ששלח עבדיו כו' דמשמ' עבדיו דוקא שהם שכורים לו ניחא אותה סוגייא דסנהדרין דיליף מנחש דאין טועני' למסית ולפי פשטן של דברים ק' דמה היה מועיל לו טענה זו הא בדיני שמים דנו אותו ובד\"ש יש שלד\"ע אלא ודאי דאף בד\"ש היה פטור משום דלא היה התם כי אם דבורא בעלמא עכ\"ל. והנה זה שכתב הרב בשם הריטב\"א דפ' הא\"מ דס\"ל דיש חילוק בין שוכר לאומר ליתא שהרי מדברי הריטב\"א דפ' הא\"מ דקדק הש\"ך בח\"מ סי' ל\"ב סק\"ג איפכא דס\"ל דאין חילוק בין שוכר לאומר דלעולם בד\"ש מיחייב והתוס' הוא שחילקו בזה בר\"פ הכונס דנ\"ו ע\"א והוקשה לו להש\"ך לפי דבריהם הסוגייא בפרק האיש מקדש גבי האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דמשמע מינה דאפי' באמירה בעלמא לא מפטר מד\"ש ובהג\"ה שם סייע חילוק התוס' מההיא דסנהדרין וכמ\"ש המש\"ל. ולפי מ\"ש ליכא סייעתא כלל מאותה סוגייא דודאי לגבי נחש דלא נצטוה באיסור אכילת עץ הדעת ליכא למענשיה משום שלד\"ע ואפי' בד\"ש אפי' לדברי הריטב\"א דע\"כ לא אמרו שם בפ' הא\"מ דבד\"ש מיחייב לכ\"ע אלא במידי דהמשלחו מוזהר בו והו\"ל כאילו הוא עשאו ושפיר הוה מצי טעין דברי הרב ודברי התלמיד כו' ומאי דאיענש לפום קושטא היינו משום שבאתה תקלה על ידו וכמ\"ש התוס' שם בפ' ז\"ב ולא משום דהוי שליח לד\"ע ומאי דיליף הש\"ס מיניה דאין טוענין למסית הוא דכי היכי דלא טענינן לנחש האי טענתא דדברי הרב כו' דמהני לדידיה שלא נצטוה להסית ה\"נ לא טענינן למסית טענה אחרת כגון שלא כיון להסיתו אלא להבחי' דעתו ולבו וכיוצ' ולקמן נעמוד עוד בזה. ומה שיש לעמוד על דברי התוס' שם בקושייתם ובתירוצם עיין להרב בני דוד בה' סנהדרין פי\"א דצ\"א ע\"א יע\"ש ועיין בס' תועפות רא\"ם לעמיתנו בתורה חרא\"ג ה\"י דף ג' ע\"ג מ\"ש בשם מרן החבי\"ב על דברי התוס' הנז' יע\"ש:
ומהר\"י כולי בהגהתו שם בס' מש\"ל כתב שהרב המחבר היה מיישב קושיא זו בהא דאמרי' שם בפ' הא\"מ דמ\"ג דבאומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב לכ\"ע הוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב ה\"נ דכוותא עכ\"ל ואין ס' דכונתו לומר דכי היכי דלשמאי הזקן דס\"ל יש שלד\"ע למחייביה למשלח בדיני אדם קאמר רבא דהיכא דהשליח הוא נהנה בעבירה פטור המשלח מדיני אדם ה\"נ למאן דפליג אשמאי הזקן וס\"ל דאין שלד\"ע דהמשלח אינו חייב אלא בד\"ש כל שהמשלח אינו נהנה בעבירה אלא השליח אז המשלח פטור אפי' מד\"ש ובהכי יתיישב שפיר ההיא דסנהדרין אליבא דמאן דפליג אשמאי הזקן איברא שאם הדבר כן קשה למה נקט רבא למילתיה אליבא דשמאי הזקן ובאת\"ל דס\"ל דיש שלד\"ע דלפי דברי הרב הו\"ל לרבא לאשמועי' האי מילתא בין אי ס\"ל דיש שלד\"ע ובין אי ס\"ל אין שלד\"ע וכן אף לרבנן דפליגי אשמאי הזקן הו\"ל לאשמועי' האי מילתא ולענין דלא מיחייב בד\"ש : ואולי יאמר הרב דאה\"נ אלא משום דקי\"ל לרבא דהלכתא כשמאי הזקן שאמרה משם חגי הנביא וס\"ל דאף בדיני אדם קאמר לכך נקטי' למילתיה אליביה ודוחק:
ונלע\"ד דכי היכי דלמ\"ד יש שלד\"ע והמשלח חייב אמרי' דהיכא דהשליח נהנה ולא המשלח אז השליח חייב ולא המשלח משום דלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב ה\"נ י\"ל דלמ\"ד אין שלד\"ע והשליח חייב ולא המשלח אם המשלח נהנה בעבירה ולא השליח אז המשלח חייב וכמדומה לי שכך שמעתי מפי מורי הר\"ב שער המלך ששמע למרן מלכא כמהר\"י הכהן זלה\"ה וכבר הארכתי בזה במקום אחר יע\"ש ועיין במבי\"ט ח\"ג סי' נ\"ז ועיין במה שאכתו' לקמן ד\"ה ודע. ובזה יש ליישב מה שהוקשה לו למורי הרב בס' שער המלך בפ\"ו מה' י\"ט ה\"ט ד\"ס ע\"ב גבי מי שלא הניח עירובי תבשילין דאסור אפילו אחר שהניח לבשל ולאפות לזה שלא הניח עד שיקנה לו קמחו וכתב הר\"ן דאי ליכא הקנאה אסור משום דשלוחו של אדם כמותו יע\"ש והוקשה לו למורי הרב זלה\"ה שם דלרב חמא דס\"ל בפ\"ק דמציעא דאפי' היכא דשליח לאו בר חיובא אמרי' אין שלד\"ע תקשי ליה הך ברייתא דלמה צריך הקנאה כיון דהוא נאסר ואין קמחו נאסר הא אין שלד\"ע וכעין זה הוקשה לו להמש\"ל בפ\"ה מה' מו\"ל כו' ומכח זה היה רוצה להוכיח דבאיסורי' דרבנן לא אמרי' אין שלד\"ע אלא יש שליח והמשלח חייב אלא שמוהרימ\"ט בח\"א סימן קי\"ו נסתפק בזה יע\"ש. ועפ\"י האמור דהיכא דהמשלח נהנה ממעשה העבירה ולא השליח לכ\"ע יש שלד\"ע והמשלח חייב ניחא ודוק :
ודע דכי היכי דהתוס' בפ' הכונס דנ\"ו ס\"ל דיש חילוק בין שוכר לאומר דדוקא בשוכר הוא דאמרינן דיש שלד\"ע לענין דיני עונשי שמים אבל באומר לא והכריחו כן מההיא מתני' דשלח ביד פקח הפקח חייב ולא תני דהמשלח חייב בד\"ש כדקתני רישא השולח את הבערה ביד חש\"ו פטור מדיני אדם וחייב בד\"ש יע\"ש. ה\"נ ס\"ל לתוס' רי\"ד בפ\"ב דקדושין דמ\"ב דעלה דפרכינן התם ושלוחו של אדם כמותו והא תנן שלח ביד פקח הפקח חייב ומשנינן שאני התם דאין שלד\"ע כתב וז\"ל הפקח חייב ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו וניחייב המשלח פירו' ואע\"ג דשליח לא מצי לאיפטורי כיון דהוא פקח כלומר והניזק ודאי מצי תבע ממנו כיון דמידו בא לו הנזק ואעפ\"י שהוא יטעון שבשליחות פ' עשה הנזק נפקא מינה דאי ליכא לאשתלומי מיניה מפרע מן המשלח ע\"כ. מבואר יוצא מדבריו דלמאי דמשני בגמ' שאני התם דאין שלד\"ע כי קתני מתני' הפקח חייב והמשלח פטור אפי' כי ליכא לאשתלומי מיניה לא מפרע מן המשלח וכי קתני מתני' הפקח חייב הכוונה בין אית ליה לאשתלומי בין לית לי' הוא חייב והמשלח פטור ושלא כדברי הריטב\"א ז\"ל שכתב דכי קתני דהפקח חייב והמשלח פטור אפי' מדיני שמים היינו בשכב' נשתלם הניזוק מן הפקח משא\"כ בשוכר עדי שקר שפטור מדיני אדם וחייב בד\"ש דלא אשתלים ניזק מנזקי' עכ\"ל ואין ספק שכוונתו לומר דאין חילוק בין ההיא דשלח ביד פקח לשוכר עדי שקר דבשניהם הדין שוה דכי משתלם ניזק נזקו פטור המשלח את הבערה ופטור השוכר את העידי שקר וכי לא אשתלים ניזק את נזקו בב' חייב בד\"ש המשלח והשוכר אלא משום דגבי שולח את הבערה ביד פקח שחיוב הפקח הוא ברור ומסתמא אית ליה לאשתלומי להכי לא תני דהמשלח חייב בד\"ש כיון דתני הפקח חייב משא\"כ בשוכר עידי שקר דמסתמא המוציא הממון מיד חבירו והעידים לא קמודו שהוציאו ממון שלא כדין אלא השוכר לבד הוא דקמודי להכי קתני דהשוכר פטור מדיני אדם וחייב בד\"ש כיון דמסתמא הלוקח הממון אינו מודה כדי להשתלם ממנו אבל ודאי דאי מודה אותו שהוציא הממון מיד חבירו ע\"י עידי שקר הללו דהשתא משתלם ממנו הניזק ודאי דפטור השוכר זה נראה כונת הריטב\"א ז\"ל וזה הבין הש\"ך בסי' ל\"ב סק\"ג בכונת דברי הריטב\"א ז\"ל דלדידיה אין חילוק בין שוכר לאומר כמו שחילקו התוס' בפ' הכונס והביאו ראיה ממתני' דהפקח חייב משום דמשמ' להו כדברי התוס' רי\"ד ז\"ל דמתני' כי קתני הפקח חייב ופטור המשלח היינו אפי' כי לית ליה לפקח לאשתלומי מיניה כמדובר ולהכי כי היכי דלא תיקשי משוכר עידי שקר דמשום דלא משתלם מיניה חייב השוכר מד\"ש להכי הוצרכו לחלק בין שוכר לאומר אך הריטב\"א ז\"ל לא משמע ליה הכי אלא הדין שוה בשניהם כמדובר:
בשיטה זו קאי ג\"כ הרב המאירי ז\"ל שם בפרק הכונס דנ\"ט עלה דמתני' דשלח ביד פקח הפקח חייב שכתב וז\"ל והמשלח פטור אף מד\"ש ואע\"פ שבשוכר עידי שקר לחברו אמרו שבד\"ש חייב בזו הוא מפסידו אבל כאן הרי פקח חייב לשלם לו וה\"ה שאם לא יהא לו במה לשלם שהמשלם יש עליו עונש שמים עכ\"ל :
בשיטת הריטב\"א והמאירי ז\"ל הלזו נראה דקאי ג\"כ שיטה לא נודעה למי שם בקדושין דמ\"ב דעלה דאמרי' התם מכלל דת\"ק סבר אפי' בד\"ש נמי פטורים כתב וז\"ל הא ודאי אע\"ג דשליח חייב בדיני אדם שולחו חייב מדיני שמים והא דתנן שלח ביד פקח הפקח חייב דמשמע דשולחו פטור אף מדיני שמים מדלא תנא דשולחו חייב בד\"ש כדקתני רישא התם לענין ממון כיון דפקח משלם מאי עונשו דשולחו אבל הכא גבי רוצח אע\"ג דשליח חייב בד\"א זה ע\"י שליח מת ועוד דדומיא דעובדא דדוד ודאי שולחו חייב בד\"ש דכיון שהיה מלך דוד יודע היה שיקיים יואב מצותו עכ\"ל ומבואר ממ\"ש דשאני גבי פקח משום דלית ליה לאשתלומי דחייב המשלח בד\"ש דזה ברור דקאי בשיטת הריטב\"א והמאירי ז\"ל:
וראיתי להרב זרע אברהם חלק חו\"מ סי' י\"ג דקכ\"א סע\"ד שכת' וז\"ל ומ\"ש הש\"ך ליישב מה שהביאו התוס' ראיה לדבריהם מההיא דהשולח את הבערה דמשמע להדייא דהמשלח פטור אף מדין שמים היינו משום כיון דפקח משלם תו לא שייך דין שמים על המשלח וכ\"כ הריטב\"א כו' עד משא\"כ בשוכר עידי שקר שחייב בד\"ש דלא אשתלם ניזק מנזקיה עכ\"ל, אחר המחיל' רבה לא ירדתי לסוף דעתו דהן אמת שכ\"כ הריטב\"א אמנם אין כוונתו לומר דמיירי ששלם הפקח מה שהזיק ומ\"ה נפטר המשלח דאטו מי לא משכח' לה דאין לפקח מה לשלם או שהלך למ\"ה או שמת ולא שלים א\"כ במאי נפטר המשלח תדע דהא גבי שוכר עידי שקר דאסיקנא דמיירי לאחריני וכת' התוס' דמיירי שאין לו מה לשלם או שהלך למ\"ה כו' יע\"ש נמצא דאף בשוכר עידי שקר אינו חייב בד\"ש אלא אם לא נשתלם הניזק נזקו א\"כ גם גבי המשלח את הבערה ביד פקח נימא דהיא היא שאם לא שילם הפקח יתחייב המשלח דהא לא אשתלם הניזק א\"כ מה בין זו לזו ומלישנא דמתני' מוכח דאין על המשלח דין שמים כלל תדע דהא כשהקשו בגמ' ותו ליכא והא איכא כו' עד והשוכר עידי שקר נמי מהו דתימא לימא דברי הרב וד\"הת דברי מי שומעי' ובד\"ש נמי לא ליחייב קמ\"ל יע\"ש ואם איתא דבמשלח את הבערה ביד פקח ולית ליה לשלומי חייב המשלח משום דלא אשתלים הניזק נזקו א\"כ הא נמי מהתם ילפינן לה דאי לא אמאי מחייב המשלח לימא דברי הרב כו' אלא ש\"מ דלא אמרינן הכי וחזרנו לדין ההיא דשוכר עידי שקר למאי אצטריך אמור מעתה דמוכרח אתה לומר דבשלח ע\"י פקח הפקח חייב ומשלח פטור אפי' מד\"ש וא\"כ תקשי לדברי הריטב\"א. ותו ק\"ל לשון הריטב\"א בעצמו שכת' משא\"כ בשוכר עידי שקר כו' דלפי שיטת הש\"ך דינן שוה שבשניהם אי אשתלם ניזק מהפקח או מהעדים והמלוה פטור המשלח והשוכר ואי לא אשתלם ניזק חייב המשלח והשוכר ועוד מאי שכבר אשתלם הניזק שכתב היל\"ל אם נשתלם הניזק אלא ודאי שכוונת הריטב\"א היא שכיון שהפקח בר תשלומין הר\"ז נכנס במקום המשלח ותו אין על המשלח אפי' ד\"ש ואם מת או שאין לו מה לשלם שוב אינו חוזר על המשלח כלל וטעמא דמילתא דאין שלד\"ע וכיון דאזל לגרמיה הוא דעבד ואדעתא דנפשיה קעביד ואמטו להכי נפטר המשלח דמילי דעלמא קא\"ל אבל בשוכר עידי שקר כי השוכר פיתהו ושחיד ליה וקרקש ליה בזוזי וגרם לו לחטא בזה לא נפטר השוכר דלא שייך למימר דברי הרב ודברי התלמיד כו' משום דאגב אונסא דזוזי שם נפשו מנגד להעיד עדות שקר לפני ב\"ד והשוכר חייב בד\"ש כי החטיא את העדים וגרם להוציא ממון חבירו שלא כדין וכל מה דמצינן לאהדורי ממונא ולהשיב הגזילה מיד המלוה שישנה תחת ידו מהדרינן אבל אם אין לו מה לשלם וכיוצא חזר הדין על השוכר כי הוא הגורם העיקר וכדכתבית :
ומ\"ש הריטב\"א משא\"כ בשוכר עידי שקר דלא אשתלים ניזק מנזקיה משום דבההיא שעתא אין פה אחר קם תחתיו לתשלומין שהרי העדים והמלוה אומרי' כי אמת העידו ולא מצי ניזק לאשתלומי מינייהו דמי מפיס האמת עם מי אבל בשולח את הבערה ביד פקח בההיא עידנא דאזל הוברר החיוב על הפיקח וניזק מצי לאשתעויי דינא בהדיה וקם תחתיו של המשלח דמשלח מצי למימר דברי הרב כו' :
זה נראה לי ברור בכוונת דברי הריטב\"א הגם כי אין לשונו לכאורה מוכיח כן מוכרח אתה לפרשו כן כי היכי דלא תיקשי ליה דלמאי אצטריך לאשמועינן השוכר עידי שקר דמההיא דהשולח את הבערה נלמד דלא מצי למימר דברי הרב כו' דהא חייב היכא דלא אשתלם ניזק נזקו וגם מ\"ש משא\"כ בשוכר כדכתיבית לעיל ובכן עלו דברי רבותינו בעלי התוס' מחוורי' כשמלה חדשה שאין בה שום דופי וגם דברי הריטב\"א מסכימים עם דברי התוס' נמצא דגם בזה דברי הש\"ך נפלאו מניעכ\"ל:
ואחר כל האריכות הלזה שהאריך הרב ז\"ל לבאר לנו דברי הריטב\"א הנה הכלל העולה מדבריו הוא דאף הריטב\"א ז\"ל אזיל ומודה לדברי התוס' ז\"ל דיש לחלק בין שוכר לאומר ואשתלם נזקיה ולא אשתלם נזקיה שכתב הריטב\"א ז\"ל לפי דרכו ז\"ל לאו דוקא תשלומי' ממש אלא הכונה בין נתחייב האחר בתשלומי ניזק ללא נתחייב האחר דגבי שולח הבערה ביד פקח מיד נתחייב הפקח משא\"כ בשוכר עידי שקר לחבירו לא נתחייב חבירו המוציא אם לא שיודה בפיו והוכרח לידחק בזה בפי' לשון הריטב\"א כי היכי דלא תיקשי ליה למאי אצטריך לאשמועינן השוכר עידי שקר כיון דמההיא דהשולח את הבערה נלמד דלא מצי למימר דברי הרב כו' וגם מ\"ש משא\"כ בשוכר כו' כמדובר:
ואחרי שאלת המחילה הראויה לפי כבודו ז\"ל אין הכרעותיו מכריחות להוציא דברי הריטב\"א מפשט לשונם וכבר כתבנו לשון הרב המאירי ז\"ל שכתב בהדיא שאין חילוק בין ההיא דשולח את הבערה ביד פקח לההיא דשוכר עידי שקר דבשניה' הדין שוה כמדובר לעיל ומה שהוקשה לו להרב דא\"כ למאי אצטריך לאשמועי' עידי שקר כו' לא ירדתי לסוף דעתו דזה שאנו אומרים דבשולח את הבערה ביד פקח דכי לא משלם פקח דחייב המשלח מדיני שמים לא למדנו דבר זה אלא מההיא דהשוכר עידי שקר דקאמר בהדייא פטור מדיני אדם וחייב מד\"ש דאי לא תני ההיא דשוכר דחייב בד\"ש אף בשולח את הבערה ביד פקח נמי היינו אומרים דאפי' כי לית ליה לפקח לשלומי לא מיחייב משלח אפי' בד\"ש מהאי טעמא דמצי למימר דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעי' אבל השתא דתני שוכר דחייב בד\"ש מיניה ילפי' לההיא דפקח וא\"כ שפיר קאמר תלמודא דאצטריך למתני שוכר לומר דחייב בד\"ש דמההיא דהשולח את הבערה ביד פקח דקתני דהפקח חייב לא שמעי' מידי כמובן:
גם מה שהכריחו עוד מ\"ש הריטב\"א משא\"כ בשוכר כו' לפי מ\"ש הוא ז\"ל דשוכר אין חיובו ברור כמו פקח היא היא כונת הריטב\"א דגבי פקח תני סתמ' הפקח חייב והמשלח פטור אף מדיני שמים משום דכיון דחיובו ברור תני סתמא דהמשלח פטור משו' דלאו בגברא ערטילאי קמיירי ומסתמא אית ליה לשלומי ומשתלם ממנו משא\"כ גבי שוכר עידי שקר לחבירו דכיון דסתמא לא עביד עדים והמוציא ממון מחבירו בעידי שקר לחזור ולהודות ואפי' השוכר לא קמודי אלא משום דלא מיחייב בידי אדם הילכך התם גבי שוכר מסתמא אין כאן תשלומי' מחבירו ולכך תני סתמא דהשוכר חייב בד\"ש : באופן דשפיר כתב הש\"ך ז\"ל דהריטב\"א חלוק על דברי התוס' ולדידיה אין חילוק בין שוכר לאומר וכבר כתבנו לעיל שזו היא ג\"כ שיטת המאירי ז\"ל וגם שיטה לא נודע למי כמדובר:
ולעיקר קושיית הש\"ך על דברי התוס' דפ' הכונס שעלו לחלק בין שוכר לאומר דבאומר לא מיחייב אפי' בד\"ש מהסוגייא דפ' האיש מקד' דמבואר מינה דאפי' באומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דמיחייב בדיני שמים ראיתי להר\"ב זרע אברהם ז\"ל שם דקכ\"א ע\"ד שכתב דלא ק\"מ מההיא לדברי התוס' ושפיר קמתמה תלמודא את\"ק מכלל דת\"ק סבר דבעונשי שמים לא מיחייב דהא שמאי הזקן קרא קדריש מקרא דאותו הרגת בחרב בני עמון הרי דהוכיחו ליה מן שמיא על שהרג אוריה בחרב בני עמון ואיך פליגי רבנן אקרא וסברי דאף בד\"ש פטור אלא ודאי דמד\"ש מיחייב וטעמא דמילתא כדאסיקנא בפ\"ק דמציעא דהיכא אמרינן אשלד\"ע ומחייב השליח ולא שולחו היכא דשליח בר חיובא וטעמא משום דדברי הרב כו' אבל היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו ובני עמון לאו בני חיובא נינהו ודאי וכי תימא יואב ליחייב הא ל\"ק משום דיואב לא דריש אכין ורקין וכדאמרינן בסנהדרין מ\"ט קטלתיה לעמשא וכיון שכן לביה אנסה ופטור וכיון שכן חזר הדין על משלחו: א\"נ לאידך שינויא דשאני התם דהיכא אמרי' אשלד\"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד מאי בינייהו כו' והכא בני עמון הנרדפין ודאי עבדי כו' ודברי הש\"ך נפלאו מני עכ\"ל:
ותמוהים דבריו דאי מאי דמתמה תלמודא את\"ק הוא משום דשמאי הזקן קרא קדריש אם כן היכי הדר פריך בתר הכי שם ורבנן ואותו הרגת בחרב בני עמון מאי עבדי ליה ומשני מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו כו' ולפי דברי הרב הך קושיא מתרצתא היא מעיקרא דקרא בעונשי שמים [מיירי] אלא ודאי דמאי דפריך מעיקרא מכלל דת\"ק פטור אף מד\"ש לאו מכח קרא קמקשי אלא בלא\"ה נר' דמילי בעי אע\"ג דלדידהו ס\"ל אשלד\"ע בעונשי שמים ודאי ליכא סברא דמפטרי רבנן והדרא קושי' הש\"ך לדוכתא. גם מ\"ש וטעמא דמילתא דהכא שליח לאו בר חיובא וגם עביד ודאי הוא תימא דא\"כ היכי מוכח מהאי קרא שמאי הזקן דיש שלד\"ע ות\"ק למה הוצרך לומר דקרא הכי קאמר מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו לימא דהתם שליח לאו בר חיובא א\"נ ודאי עביד ובכה\"ג יש שלד\"ע ויחייב שולחו וכי תימא ולפום קושטא תיקשי לן היכי מוכח שמאי הזקן מקרא דאותו הרגת בחרב בני עמון דיש שלד\"ע לימא שאני התם דכיון דיואב לא דריש אכין ורקין ודאי עביד ומה\"ט נענש דוד המשלח וכמ\"ש הר\"ב זרע אברהם ז\"ל הא ודאי לא קשיא דהא דלא דריש יואב אכין ורקין לא שמענו אלא מעובדא דבתר הכי דקאמר דוד לעמשא לך הזעק לי את איש יהודה כו' כדאיתא בסנהדרין ומעיקרא לא ידע דוד דהכי ס\"ל ליואב וא\"כ שפיר מוכח מינה שמאי הזקן דיש שלד\"ע כיון דאכתי לא ידע דוד האי מילתא וברור:
ואת זה ראיתי בחידושי קדושין דכ\"ז ע\"ד שהוקשה לו במה שהוכיח שמאי הזקן מקרא דאותו הרגת דיש שלד\"ע וז\"ל ואע\"ג דהתם לא היה חייב מיתה דהא לא קטליה שליח בידים אלא שנתנו למול המלחמה החזקה י\"ל מ\"מ כיון דהתם תלי עיקר העונש בדוד ולא ביואב ש\"מ דהיכא דקטליה שליח בידים נמי שוכח הוא דמיחייב בידי אדם ע\"כ וכונתו מבוארת דאע\"ג דבעיקר מעשה השליח שנתנו אל מול פני המלחמה החזקה לא מיחייב מיתה בידי אדם אלא מיתה בידי עונש שמים מ\"מ עונש זה לא תלאו הכתוב אלא בדוד א\"כ ממילא ג\"כ בשהרג השליח בידים דמיחייב מיתה בידי אדם אינו תלוי אלא במשלח ולא בשליח:
עוד הוקשה לו בחידושי הנז' שם דהיכא דהרגו שליח בידים איך יתכן שהמשלח יהא חייב מיתה בידי אדם והא לגבי המשלח הו\"ל התראת ספק ולאו שמיה התראה דדילמא שליח לא קטיל י\"ל הכא בשלוחו שהוא כבוש תחתיו עסקינן דמסתמא לא יעבור על מצוותו דומיא דדוד שהיה יואב ברשותו ומסתמא היה יואב מקיים את דבריו א\"ן מאי שולחו חייב דכונסין אותו לכפה כדין מזיד בעדים בלא התראה מור\"י נר\"ו עכ\"ל. הנה מדבריו הללו בתירוץ הראשון מבואר יוצא כמו שתירץ מוהר\"י הכהן ז\"ל בתשו' אשר לו בס' זרע אברהם סי' י\"ב דקט\"ו ע\"ג ליישב קו' הש\"ך ז\"ל על דברי התוס' דפרק הכונס שחילקו בין שוכר לאומר דבאומר אינו חייב אפי' בד\"ש מההיא דהאומ' לשלוחו צא והרוג את הנפש כו' דמבואר בגמ' דבד\"ש מיחייב לכ\"ע כו' ויתרץ הרב הנז' דמדקאמר בגמ' האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש ולא אמר האומר לחבירו משמע ששכרו בדמים ונעשה שלוחו הילכך ס\"ל לת\"ק דחייב בד\"ש כיון דהוי בשכר וכמ\"ש התוס' ז\"ל וכן מבואר בדברי הרמב\"ם פ\"ב מה' רוצח כו' יע\"ש:
והרב זרע אברהם שם סי' י\"ג דקכ\"א ע\"ד דחה דבריו של מוהר\"י הכהן ז\"ל וכת' דמאי דנקט האומר לשלוחו לא למעט אומר לחבירו אלא אורחא דמילתא נקט דמסתמא לא ישמע לו אלא שלוחו יע\"ש ומלבד שדבריו תמוהים דמאחר דאזיל ומודה הוא ז\"ל דשלוחו היינו ששכרו ברצי כסף וא\"כ איכא למימר שפיר דבאומר לחבירו לא מיחייב שולחו כדברי התוס' וממילא לא קשיא קושית הש\"ך עוד בה דלפי דברי הרב בעל החידושי' בתרוץ הא' מוכרח הדבר ליאמר דמיירי דוקא בשכרו לשליח או שהוא כבוש תחת יד המשלח דבודאי יעשה ויקיים דברו ומה\"ט מיחייב המשלח לשמאי הזקן בדיני אדם דאי לא איך מיחייב המשלח הא הו\"ל התראת ספק כמבואר:
ואת זה ראיתי בתשו' הרב צבי ז\"ל סי' קל\"ח שכתב על מה שהקשה הש\"ך על התוס' דפ' הכונס דסברי דהאומר לעדים שיעידו שקר דפטור אף מדיני שמים מההיא דפריך בגמ' פ' האיש מקדש מכלל דת\"ק סבר אפי' בד\"ש נמי פטור ומשני אלא דינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו ועי\"כ הסכים דלעולם חייב בד\"ש כדברי הריטב\"א שכתב כן והא דשלח ביד פקח פטור ואפי' בד\"ש היינו משום דכבר נשתלם הניזק מן הפקח משא\"כ בשוכר עידי שקר דלא אשתלם ניזק והא ודאי אינן אלא דברי תימא דמאי פסקא דבשוכר עידי שקר לא אשתלם ניזק מנזקו מי לא עסקינן דהודו העידים שהעידו שקר או שהתובע הודה אלא שיש לדוחה לומר דמילתא דלא שכיחא היא משא\"כ בהמבעיר את הבערה דמשתלם על כרחו במקום שיש רואין אבל עיקר ראייתו של הש\"ך אינה כלום דאתו מי לא מודו התוס' דאף שאינו מחוייב לשלם לצאת י\"ש עבירה היא בידו שהרי החזיק ידי עוברי עבירה ומשום לפני עוור נמי איכא ובודאי יש עליו עון אשר חטא ועונש מחטיאי אדם בדבר אלא שאינו צריך לשלם אף לצאת י\"ש כיון שלא שכרן ובתשו' בעלמא סגי:
וה\"ן ס\"ל לרבנן דשמאי התם בהאיש מקדש דהיינו דינא זוטא דלא מיענש כהורג עצמו אלא כגורם ה\"נ לא מיענש אפי' בידי שמים כמעיד עצמו או כגוזל עצמו אלא כגורם לגזול וכל כי הא בתשו' בעלמא סגי ותמהני על הש\"ך דלא נחית לעומק אלו הדברים בהיות דברי רש\"י לפניו אלא דמיגז גייז להו ודברי התוס' נכונים וברורים והראיה שהביא מהנחש אינו כלום דהנחש לא היה מצווה שלא להסית וכן דחה הרא\"ש לענין שכל מסית אינו יכול לטעון דברי הרב וד\"הת דברי מי שומעין יע\"ש: אבל ראיית התוס' נכונה מדנקט השוכר כו' ומ\"ש הש\"ך דתרי לא עבדי דחוטאין כו' חד נמי אין אדם חוטא ולא לו ואפי\"ה קתני שלח ביד פקח לאשמועי' דינא עכ\"ל:
וכל דבריו תמוהים אצלי דמה שהקשה תחילה עמ\"ש הש\"ך בשם הריטב\"א לחלק בין שוכר עידי שקר דלא אשתלם ניזק נזקיה לשולח את הבערה ביד פקח דמשתלם ניזק נזקיה דמאי פסקא דמי לא עסקינן דבשוכר עדי שקר הודו העדים שהעידו שקר או שהודה התובע כו' לא ידעתי למה הוקשה לו כן על דברי הריטב\"א והלא קושייא זו תיקשי ליה ג\"כ לדברי התוס' דפ' הכונס דנ\"ו שכתבו שם בריש דבריהם וז\"ל אלא לחבריה כגון שאין לחבריה מה לשלם או שהלך למדינת הים או כגון שאין אנו יודעים שהם עידי שקר כו' יע\"ש הרי דמשמע להו להתוס' בהדייא דלא מיחייב בד\"ש שוכר עידי שקר לחבריה אלא דוקא כשאין התובע או העדים חייבים ולדברי הרב ז\"ל תיקשי דמאי פסקה כו':
גם מ\"ש עוד דעיקר ראייתו של הש\"ך אינה כלום דאטו מי לא מודו התוס' כו' לא ידעתי מאי קמתמה על הש\"ך בזה דנהי דלמאי דמשני השתא הש\"ס דשמאי הזקן לא קמחייב אלא בד\"ש קאמר שפיר דרבנן דשמאי הזקן לא קמיחייבי בד\"ש אלא בדינא זוטא וכגורם להורגו אבל לאידך שינויי דמשני דשמאי הזקן אף בדיני אדם נמי מיחייב ומשום דסבר דב' כתובים הבאים כאחד מלמדים והוא ההוא לא דריש כו' וא\"נ משום דשאני התם דגלי רחמנא ואותו הרגת בחרב בני עמון משמע בהדיא דרבנן דשמאי הזקן לא אפליגו עליה דשמאי הזקן אלא דוקא לענין דלא מיחייב בדיני אדם אבל בד\"ש מיהא מיחייב אם לא דלדידהו קרא דואותו הרגת בחרב בני עמון בא לומר כשם שאי אתה נענש על חרב בני עמון אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו משום דמורד במלכות הוה הא לא\"ה משום דאין שלד\"ע הוה מיחייב שפיר בד\"ש וכ\"כ בחידושי קדושין וז\"ל מ\"ט מורד במלכות הוה והא דלא קאמר משום דאין שלד\"ע משום דא\"כ בד\"ש הוה מיחייב עכ\"ל וא\"כ שפיר הוכיח הש\"ך מההיא דאפי' באומר מיחייב בד\"ש הפך דברי התוס' דמחלקין בין שוכר לאומר גם מ\"ש עוד דהראיה שהביא בהגהת הש\"ך מנחש אינה ראיה שהנחש לא היה מצווה שלא להסית ושכ\"כ הרא\"ש לענין שכל מסית אינו יכול לטעון דברי הרב ודה\"ת כו' יע\"ש כדבריו ז\"ל כתב ג\"כ מרן מלכ' בס' ישרש יעקב במ\"ב פ\"ג דסנהדרין דקל\"ח ע\"א ובס' בני דוד פי\"א מה' סנהדרין דצ\"א ע\"א יע\"ש. ולדבריהם מאי דיליף הש\"ס מנחש שאין טוענין למסית היינו דכי היכי דגבי נחש שלא נצטווה להסית וכי טעין האי טענתא דדברי הרב כו' הוה טענתיה מעלייא ואפ\"ה לא טענינן ליה הכי נמי גבי מסית ממש שנצטווה שלא להסית אע\"ג דכי טעין האי טענתא לא מהני ליה אפ\"ה כי מצי טעין טענה אחרת דהיינו שהוא לא כיון להסיתו אלא שלהבחין את לבו ודעתו אמר לו כן אפי\"ה לא טענינן ליה כל דלא טעין איהו וברור:
ומ\"מ אין תירוץ זה נח לי דודאי זה שלא נצטווה להסית אין בו טעם לומר דטענת דברי הרב כו' מהני ליה לפוטרו אף מעונשי שמים שהרי בשאר עבירות שבתורה דליכא אזהרה למסית אלא בע\"כום בלבד ואפי\"ה אמרי' דהאומר לחבירו שיעיד שקר וצא והרוג את הנפש וצא וגזול וכיוצא ואפי\"ה לא מהני טענת דברי הרב לפוטרו מעונשי שמים אע\"ג דלא נצטווה באותה עבירה שלא להסית וא\"כ ה\"ן גבי נחש אע\"ג דלא נצטווה שלא להסית למה יפטר מעונשי שמים בטענת דברי הר" + ], + [ + "שורש אין שליח לדבר עבירה כל \n ההורג חבירו בידו כו' הר\"ז נהרג בב\"ד. אבל השוכר הורג להרוג או ששלח עבדיו כו' או שכפתו ונתנו לפני הארי כו' וכן ההורג את עצמו כל א' מאלו שופך דמים הוא ועון הריג' בידו וחייב מית' לשמים ואין בהם מיתת ב\"ד. ומנין שכן הוא הדין שנאמר כו' ובפי' נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים. עכ\"ל. הנה עיקר דברי רבינו והפסוק שהביא על זה הובא במ\"ר פרשת נח פ' ל\"ד וז\"ל אך את דמכם כו' להביא את החונק את עצמו יכו' כשאול ת\"ל אך כו' מיד כל חיה זה המוסר את חבירו לחיה להורגו מיד איש אחיו זה השוכר את אחרים להרוג את חבירו כו' אמ\"ר חנינא כולהם בהלכות בני נח בע\"א בדיין א' בלא עדים ובלא התרא' ע\"י שליח ע\"י עוברי' בע\"א בדיין א' שופך דם האדם באדם א' דמו ישפך ע\"י שליח שופך דם האדם ע\"י אדם דמו ישפך ע\"י עוברים שופך דם האדם ע\"כ:
ולכאורה משמע דר' חנינא דדריש ע\"י שליח מקרא דשופך דם האדם באדם פליג אדרשא קמייתא דנפ\"ל שוכר את אחרים להרוג את חבירו מקרא דמיד איש אחיו אדרוש דלר' חנינא כל כ\"הג מיחייב מיתה בידי אדם שהרי קרא דדמו ישפך במיתה בידי אדם קמיירי כמבואר ואילו לדרשא קמייתא דנפ\"ל מקרא דאדרוש לא מיחייב אלא מיתה בידי שמים וכמ\"ש רבינו דלשון דרישה הוא שדינו מסור לשמים וראיתי למוהר\"ש יפה ז\"ל שם ד\"ה ע\"י שליח שכתב וז\"ל תימא דהא ממיד איש אחיו נפקא כדלעיל כו' ושמא מיד איש אחיו דריש ליה ר' חנינא שאוהבו כאח והרגו שוגג דצריך כפרה וגלות ואם לא ה' ידרוש מעמו וכדפירש\"י בחומש ע\"כ. ולא זכיתי להבין דבריו ז\"ל דמשמע דס\"ל דקרא דאדרוש ושופך דם האדם לדרשא קמייתא בישראל קמיירי דאית בהו חילוק בין שוגג למזיד וקרא קמא בהורג בשוגג ודשופך דם האדם בהורג במזיד אלא דר' חנינא דריש קרא דשופך דם האדם בהלכות בני נח וזה תימא דהני קראי רחמנא קמזהר לנח ולבניו ואיך הפה יכולה לדבר דלישראל נאמרו ולא לבני נח אלא ודאי דבין לדרשא קמייתא ובין לדר' חנינא הני קראי לזה ולזה נאמרו אלא דקרא קמא דאך את דמכם מיירי לישראל כדינו דהיינו אפי' בהורג במזיד אלא דליכא התראה או ב' עדים ולחייבו מיתה לשמים כדכתיב אדרוש וכמ\"ש רבינו ז\"ל ולבני נח כדינו וכגון היכא דליכא לא עד ולא דיין ולא הודאת בעל דבר וקאמ' רחמנא לנח דבין במוסרו לפני חיה ובין ע\"י שליח וכ\"ש אם הרגו בעצמו דינו מסור לשמים היכא דליכא דיינא בארעא והדר קאמ' דשופך דם האדם ובאדם שהוא ע\"י שליח או ע\"י עוברי' או בהודאתו או בע\"א דמו ישפך בב\"ד של מטה ולא פליג ר' חנינא אדרשא קמייתא ולא דרשא קמייתא אדר' חנינא אלא דרשא קמייתא מיירי קרא קמא בהורג בכל מיני הריגה וליכא אופן לחייבו מיתה בידי אדם לבני נח כדינו ולישראל כדינו דאז דינו מסור לשמים וקרא בתרא דשופך דם האדם היכא דאיכא אופן לחייבו מיתה בידי אדם כדדריש ר\"ח דאיכא ע\"א או לפחות הודאת ההורג וכי תימא אם איתא דר\"ח אזיל ומודה לדרשא קמייתא וכדאמרן א\"כ כי דריש תיבת באדם לרבות ע\"י שליח אמאי לא דריש נמי כפתו ונתנו לפני הארי נמי שבן נח נהרג עליו כי איכא ע\"א או הודאת ההורג הא ודאי לא קשיא דר\"ח תיבת באדם קדריש וחיה לא רמיז בהאי קרא ולהכי לא נקט חיה ואקרא גופיה לא קשיא אמאי לא רמיז בהאי קרא מוסרו לפני חיה כמו שרמז ע\"י שליח דאיכא למימר דחדא מינייהו איצטריך קרא לאשמועינן דאית בהו מיתת ב\"ד כי איכא אופן למיחייביה בב\"ד וכיון דע\"י חיה וע\"י שליח הקשן הכתוב לענין מיתה בידי שמים בקרא קמא דאך את דמכם כי אשמועינן אח\"כ לענין מיתת בני אדם בע\"י שליח דחייב ממילא אנו למדין לע\"י חיה נמי ובזה אין צורך למ\"ש מוהר\"ש יפה שם ד\"ה כולהם כו' דר\"ח פליג בזה אדרשא קמייתא וס\"ל דאף ב\"ן אינו נהרג על זה יע\"ש שאם כדבריו ז\"ל אף לדרשא קמייתא נמי איכא למימר דס\"ל כר\"ח דדוקא לענין מיתה בידי שמים הוא דדריש דרשא קמייתא קרא דמיד איש אחיו אבל לענין מיתת בני אדם אזיל ומודה לר\"ח דלא מיחייב וליכא למימר דאה\"נ דליכא פלוגתא בהכי ולכ\"ע פטור מדיני אדם דא\"כ תיקשי לך על רבינו שפסק בה' מלכים פ\"ט ה\"ד דבן נח נהרג אף בכפתו ונתנו לפני ארי וזה דלא כמאן אלא עכ\"ל דמשמע ליה לרבינו דלר\"ח כי היכי דס\"ל דבן נח נהרג על הריגתו ע\"י שליח ה\"נ נהרג בהורג ע\"י חיה והשתא דאתית להכי שפיר איכא למימר דאף דרשא קמייתא לא פליג אדר\"ח בהא וכ\"ע מודו בזה ודברי מוהר\"ש יפה צל\"ע כעת:
ודע דבפ\"ד מיתות דנ\"ז ע\"ב אמרו אשכח ר' יעקב בר אחא דהוה כתיב בס' אגדתא דבי רב בן נח נהרג בדיין א' ובע\"א שלא בהתראה מפי איש ולא מפי אשה ואפי' קרוב משום ר' ישמעאל אמרו אף על העוברין מנה\"מ א\"ר יאודה דאמר קרא אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש אפי' בדיין א' מיד חיה אפי' שלא בהתראה אדרשנו מיד האדם אפי' בע\"א מיד איש ולא מיד אשה אחיו אפי' קרוב משום ר' ישמעאל כו' מ\"ט דר\"י דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך איזהו אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו ע\"כ וזה נראה לכאורה הפך מ\"ש רבינו בלשון דרישה והוא שדינו מסור לשמים דהא הכא דריש קרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לומר דבן נח נהרג בדיין א' וכן מיד כל חיה אדרשנו לומר שנהרג שלא בהתראה ונהרג דקאמ' ודאי דהיינו במיתת בני אדם ורבינו בספ\"ט מה' מלכים פסק כן וז\"ל ובן נח נהרג בע\"א ובדיין א' בלא התראה ועפ\"י קרובים אבל לא בעדו' אשה ולא תדון אשה להם עכ\"ל וגם פסק שם הל' ד' שבן נח נהרג על העוברין כר' ישמעאל יע\"ש וליכא למימר דרבינו סובר דדרשת הש\"ס מהאי קרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כו' פליג אדרשה דדריש ר\"ח במ\"ר ולר\"ח דמפיק דיין א' וע\"א ובלא עדים והתראה הן ע\"י עוברי' מקרא דשופך דם האדם באדם קרא קמא דאדרוש קאי אעונש שמים וכדאמרן לעיל והש\"ס משמע ליה דקרא דאדרוש קאי אעונש ב\"ד ומשום דלענין דינא לא פליג הש\"ס עם המדרש ופשטיה דקרא דאדרוש משמע טפי דקאי אעונש שמים משו\"ה נקט רבינו דרשת ר\"ח שבמדרש רבה ושביק דרשת הש\"ס דא\"כ מנ\"ל לרבינו למעט שאינו נהרג בן נח בעדות אשה ובדיין אשה וכן אין לרבות קרוב דלפי דרשת המדרש דדריש קרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לעונש שמים ליכא למעט עדות אשה ודיין אשה מקרא דמיד איש ולא מיד אשה ולא לרבות קרוב מקרא דמיד איש אחיו דכיון דהכתוב מיירי בעונש שמים מהי תיתי למעט אלו כיון שהוא ית' היוד' ועד ועכ\"ל ודאי דרבינו תפס בזה דרשת הש\"ס וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דא\"כ איך בה' רוצח קאמר דאדרוש הוא בידי שמים וכבר נרגשו מזה מרן החבי\"ב בשיירי כנ\"הג א\"ח בחי' על רבינו בפ\"ב מה' רוצח ומרן מלכא כמוהרח\"א בס' מקראי קדש פ\"ב מהל' רוצח ובס' עה\"ח בליקוטיו על רבינו ד\"ב ע\"ג ובפ' נח ד\"ג סע\"א יע\"ש אלא שהרבנים הנז' לא ראו דברי המדרש רבה וכמבואר מדבריהם שם יע\"ש:
והנלע\"ד דרבינו משמע ליה דאף הש\"ס אזיל ומודה דקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לא מיירי אלא בעונשי שמים ומאי דמפיק מיניה דיין א' וע\"א ושלא בהתראה ומפי איש ולא מפי אשה ואפילו קרוב היינו משום דמשמע ליה להש\"ס דקרא קמזהר לבני נח דיענשו ב\"ד שלהם בידי שמים כשיש ביניהם שפיכות דמים כי הני גוונא וליכא דיינא בארעא לעשות בהם דין שהרי בני נח נצטוו על הדינין וכמ\"ש רבינו ברפ\"ט מה' מלכים ושיעור ב' הכתובים דאך את דמכם ודשופך דם האדם באדם דמו ישפך הכי מדריש לדעת הש\"ס אך את דמכם לנפשותיכ' דהיינו שיש שפיכות דמים ביניכם בכל אופן שיהיה ידוע לכם אפי' בדיין א' אדרוש את דמו מידכם של ב\"ד שלכם וכן מיד כל חיה דהיינו אפי' שלא בהתראה וכמו שפירש\"י מיד כל דבר חי שהרגו אפי' בלי התראה אדרשנו מאיתכם על שלא הרגתם אותו וכן מיד האדם שהרגו בע\"א ולא בא להעיד או שהעיד ולא האמנתם לו ודוקא כשזה האדם הוא איש ואפי' אחיו אדרוש מאיתכם את דמו ובא הכתוב אחריו ופירש שופך דם האדם באדם כלומר אפי' זה שהרג את העוברים דמו ישפך בב\"ד שלכם וכ\"ש מי שהרג אדם שלם וכל שלא שפכתם דמו אנכי אדרוש את דמו מידכם ותענשו על שלא עשיתם בו בהורג דין ונמצא לפי זה דאף לפי דרשת הגמ' קרא דאדרוש ואדרשנו בעונש שמי' קמיירי אלא דלפי דרשת המדרש כל הני דרשות דדיין א' וע\"א ועוברים ובלא התראה נפקי מקרא דשופך דם האדם באדם ולפי דרשת הש\"ס דיין א' וע\"א נפקי מקרא קמא דאך את דמכם לנפשותיכם ועוברי' לבד נפיק מקרא דשופך דם האדם באדם ואפשר דכי היכי דדריש ר\"י בגמ' עוברי' משופך דם האדם באדם ה\"נ דריש מיניה ע\"י שליח כדדריש ר\"ח במ\"ר ותרתי שמע מינה כמ\"ש מהרש\"ל ז\"ל גם לפי דרשת הש\"ס קרא דאדרוש ואדרשנו היינו עונש שמים לב\"ד של מטה של ב\"נ שלא עשו דין בהורג כמדובר ולפי דרשת המד\"ר היינו עונש שמים להורג כשלא עשו בו דין בב\"ד מאיזה טעם שיהיה גם לפי דרשת הש\"ס מיד איש אחיו אתא למעט אשה ולרבות קרוב ולפי דרשת המד\"ר אתא לרבות הורג ע\"י שליח דמיחייב כל א' כדינו בן נח אפי' בב\"ד של מטה וישראל בב\"ד של מעלה וזו היא לבד שקשה על רבינו דבה' רוצח תפס עיקר דרשת המ\"ר דדריש איש אחיו לרבות הורג ע\"י שליח ובה' מלכים פסק למעט אשה ולרבות קרוב ואע\"ג דבה' מלכים לא מפיק ליה מהאי קרא אלא סתמא כתב הדין מ\"מ הש\"ס לא אשכח קרא להאי דינא אלא מהאי דרשא דאיש אחיו וכיון דבמ\"ר דריש ליה לרבות הורג ע\"י שליח מנ\"ל האי דינא דלמעט אשה ולרבות קרוב אמנם מה שפסק בה' רוצח דהשוכר להרוג והכופתו לפני ארי וההורג את עצמו דאינו חייב מיתה אלא בידי שמים ומפיק להו מקרא דאך את דמכם אדרוש כו' ובה' מלכים פסק דהני בבן נח חייב מיתה בידי אדם זה אינו סותר לזה דודאי קרא בעונש בידי שמים מיירי אלא דלגבי בני נח דגלי קרא דשופך דם האדם באדם דנהרג בדיין א' ובע\"א ובהודאת עצמו עכ\"ל דקרא דאך את דמכם אדרוש מיירי או בדליכא לא עד ולא דיין ולא הודאת עצמו וקאמר קרא דרחמנא ידרשנו וכדרשא קמיתא דדריש במדרש רבה ולדרשת הש\"ס מיירי לענין עונש הב\"ד של בני נח שידרוש מהם ה' ויענישם על מה שלא דנו והענישו למי שהרג בע\"א ואפי' קרוב ואפי' בלא התראה וממילא משמע דההורג עצמו אם הוא בן נח חייב מיתה בידי אדם ואם הוא ישראל חייב מיתה לשמים אמנם קמייתא קשיא מנ\"ל לרבינו למעט עדות אשה ולרבות קרוב מאחר דקרא דמיד איש אחיו אצטריך ליה להורג ע\"י שליח וליכא למימר דמשמע ליה לרבינו דלפום דרשת המד\"ר דדריש מיד איש אחיו לענין ע\"י שליח מיעוט אשה נפיק מקרא דשופך דם האדם באדם דמו ישפך כלומר באדם שהוא איש דמו ישפך ולא באשה וקרוב נמי דכשר לעדות ממילא משמע דבאדם סתם קאמר קרא ואפי' קרוב במשמע הא ודאי ליתא דא\"כ מנ\"ל לרבינו לחייב לבן נח על העוברים דהא ר' ישמעאל ור\"ח מרבו עוברי' מהאי קרא דבאדם ועוד דממילת באדם אין סברא למעט האשה דהא אשה נמי אדם אקרי כדכתיב כתפארת אדם לשבת בית ומה\"ט דרשו ר\"י ור\"ח עוברים ממילת באדם שהיא האשה כמובן גם ליכא למימר דקרוב לא צריך קרא גבי בן נח לרבות דכשר לעדות שהרי בישראל אצטריך קרא דלא יומתו אבות על בנים למעטינהו כמ\"ש רבינו ברפי\"ג מה' עדות וממילא בבן נח כשר הוא דהא ודאי צריך קרא משום דכיון דאשה אצטריך קרא בבן נח למעט דפסולה לעדות כישראל הוה אמינא דה\"ה קרוב נמי פסול כישראל להכי אצטריך איש למעט אשה ואחיו לרבות קרוב באופן שלפי דברי רבינו בה' רוצח דקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיירי בעונש שמים להורג את עצמו וע\"י חיה וע\"י שליח אין מקום לדרוש מיד איש אחיו למעט אשה ולרבות קרוב דלענין עונש שמים מה מקום לדרשות אלו ואפי' אי קאי העונש על הדיינים וכדאמרן לעיל הנה לפי דברי רבינו דהעונש קאי על ההורג עצמו ע\"י שליח או בעצמו או ע\"י חיה בדיני שמים אין מקום לרבות קרוב ולמעט אשה מהאי קרא דמיד איש אחיו ואולי משמע ליה דהאי מילתא דאשה וקרוב ועוברים ודיין א' וע\"א ושלא בהתראה גבי בני נח גמרא גמירי להו ואסמכינהו אהני קראי ועיין במד\"ר פ' נ\"ב בפסוק ויבא אלדים אל אבימלך כו' שדרשו מכאן שאין התראה לבני נח אבל פשט הכתוב אינו אלא כמ\"ש הוא ז\"ל כאן וכדרשת המדרש שכתבנו ואע\"ג דבגמ' אמרו מנא הני מילי דמשמע מהאי לישנא דלאו אסמכתא נינהו וכמ\"ש הרמב\"ן בס' המצות שורש ראשון כבר מצינו כי האי לישנא אפי במידי דרבנן וקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא כדאיתא בריש פ\"ב דביצה ועיין בחידושינו שם ועדיין צ\"ע:
וראיתי להרב פרשת דרכים דף ו' סע\"א שהוקשה לו לפי המד\"ר דדריש ר\"ח דבן נח נהרג בהורג ע\"י שליח וכמ\"ש מהר\"ש יפה א\"כ תקשי ליה ההיא דאמרי' בפ' זה בורר דכ\"ט ע\"א אמר רשב\"ן אמר ר\"י מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דאמר ר' שמלאי הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען כו' מאי הול\"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ע\"כ: ולפי המדרש הנז' מה היה מועיל לנחש טענה זו הרי טענה זו לא מהניא בבני נח כיון דהמשלח נהרג בב\"ד והעלה הרב ב' תירוצים הא' דדוקא גבי שפיכות דמים הוא דבן נח מחייב המשלח ולא בשאר עבירות וכעין זה אמרו בגמ' בפ\"ב דקידושין דמ\"ג אליבא דשמאי הזקן. ועוד תירץ דכל דהשליח נהנה מן העבירה ולא המשלח כל כה\"ג אפי' למאן דס\"ל יש שלד\"ע לא מיחייב המשלח וכדרבא שם בפ\"ב דקדושין והסתו של נחש היה בדבר אכיל' שהשליח נהנה את\"ד יע\"ש:
ולע\"ד אין צורך לזה דע\"כ לא קאמר ר\"ח דגבי בן נח יש שלד\"ע אלא במידי דהמשלח מצווה באותה עבירה כההיא דשפיכות דמים בב\"נ אבל בענין היסת הנחש שהנחש אינו מצווה שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע ואפשר נמי דכיון שהנחש היה חיה לא שייך גביה אפי' אכילת אותו הפרי וכיון שכן אין כאן שליחות ועדיף מההיא דאשה המקיף את הגדול דלא מיחייבא כמ\"ש בקידושין דל\"ה והרמב\"ם פרק י\"ב מהלכות ע\"ז והתוספות בפרק קמא דמציעא ד\"ו ע\"א דלא מיחייבא יע\"ש ובהכי יתיישב ג\"כ אידך דק\"ל להרב גופיה בס' משנה למלך פ\"ב מה' רוצח דלפי מ\"ש הריטב\"א בפ' האיש מקדש דדוקא שוכר הורג דעביד מעשה לשכור חייב המשלח בד\"ש אבל בדבורא בעלמא לא מיחייב וכ\"ת שזה דעת הרמב\"ם ג\"כ מדכתב השוכר הורג או ששלח עבדיו כו' דמשמ' עבדיו דוקא שהם שכורים לו ניחא אותה סוגייא דסנהדרין דיליף מנחש דאין טועני' למסית ולפי פשטן של דברים ק' דמה היה מועיל לו טענה זו הא בדיני שמים דנו אותו ובד\"ש יש שלד\"ע אלא ודאי דאף בד\"ש היה פטור משום דלא היה התם כי אם דבורא בעלמא עכ\"ל. והנה זה שכתב הרב בשם הריטב\"א דפ' הא\"מ דס\"ל דיש חילוק בין שוכר לאומר ליתא שהרי מדברי הריטב\"א דפ' הא\"מ דקדק הש\"ך בח\"מ סי' ל\"ב סק\"ג איפכא דס\"ל דאין חילוק בין שוכר לאומר דלעולם בד\"ש מיחייב והתוס' הוא שחילקו בזה בר\"פ הכונס דנ\"ו ע\"א והוקשה לו להש\"ך לפי דבריהם הסוגייא בפרק האיש מקדש גבי האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דמשמע מינה דאפי' באמירה בעלמא לא מפטר מד\"ש ובהג\"ה שם סייע חילוק התוס' מההיא דסנהדרין וכמ\"ש המש\"ל. ולפי מ\"ש ליכא סייעתא כלל מאותה סוגייא דודאי לגבי נחש דלא נצטוה באיסור אכילת עץ הדעת ליכא למענשיה משום שלד\"ע ואפי' בד\"ש אפי' לדברי הריטב\"א דע\"כ לא אמרו שם בפ' הא\"מ דבד\"ש מיחייב לכ\"ע אלא במידי דהמשלחו מוזהר בו והו\"ל כאילו הוא עשאו ושפיר הוה מצי טעין דברי הרב ודברי התלמיד כו' ומאי דאיענש לפום קושטא היינו משום שבאתה תקלה על ידו וכמ\"ש התוס' שם בפ' ז\"ב ולא משום דהוי שליח לד\"ע ומאי דיליף הש\"ס מיניה דאין טוענין למסית הוא דכי היכי דלא טענינן לנחש האי טענתא דדברי הרב כו' דמהני לדידיה שלא נצטוה להסית ה\"נ לא טענינן למסית טענה אחרת כגון שלא כיון להסיתו אלא להבחי' דעתו ולבו וכיוצ' ולקמן נעמוד עוד בזה. ומה שיש לעמוד על דברי התוס' שם בקושייתם ובתירוצם עיין להרב בני דוד בה' סנהדרין פי\"א דצ\"א ע\"א יע\"ש ועיין בס' תועפות רא\"ם לעמיתנו בתורה חרא\"ג ה\"י דף ג' ע\"ג מ\"ש בשם מרן החבי\"ב על דברי התוס' הנז' יע\"ש:
ומהר\"י כולי בהגהתו שם בס' מש\"ל כתב שהרב המחבר היה מיישב קושיא זו בהא דאמרי' שם בפ' הא\"מ דמ\"ג דבאומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב לכ\"ע הוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב ה\"נ דכוותא עכ\"ל ואין ס' דכונתו לומר דכי היכי דלשמאי הזקן דס\"ל יש שלד\"ע למחייביה למשלח בדיני אדם קאמר רבא דהיכא דהשליח הוא נהנה בעבירה פטור המשלח מדיני אדם ה\"נ למאן דפליג אשמאי הזקן וס\"ל דאין שלד\"ע דהמשלח אינו חייב אלא בד\"ש כל שהמשלח אינו נהנה בעבירה אלא השליח אז המשלח פטור אפי' מד\"ש ובהכי יתיישב שפיר ההיא דסנהדרין אליבא דמאן דפליג אשמאי הזקן איברא שאם הדבר כן קשה למה נקט רבא למילתיה אליבא דשמאי הזקן ובאת\"ל דס\"ל דיש שלד\"ע דלפי דברי הרב הו\"ל לרבא לאשמועי' האי מילתא בין אי ס\"ל דיש שלד\"ע ובין אי ס\"ל אין שלד\"ע וכן אף לרבנן דפליגי אשמאי הזקן הו\"ל לאשמועי' האי מילתא ולענין דלא מיחייב בד\"ש : ואולי יאמר הרב דאה\"נ אלא משום דקי\"ל לרבא דהלכתא כשמאי הזקן שאמרה משם חגי הנביא וס\"ל דאף בדיני אדם קאמר לכך נקטי' למילתיה אליביה ודוחק:
ונלע\"ד דכי היכי דלמ\"ד יש שלד\"ע והמשלח חייב אמרי' דהיכא דהשליח נהנה ולא המשלח אז השליח חייב ולא המשלח משום דלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב ה\"נ י\"ל דלמ\"ד אין שלד\"ע והשליח חייב ולא המשלח אם המשלח נהנה בעבירה ולא השליח אז המשלח חייב וכמדומה לי שכך שמעתי מפי מורי הר\"ב שער המלך ששמע למרן מלכא כמהר\"י הכהן זלה\"ה וכבר הארכתי בזה במקום אחר יע\"ש ועיין במבי\"ט ח\"ג סי' נ\"ז ועיין במה שאכתו' לקמן ד\"ה ודע. ובזה יש ליישב מה שהוקשה לו למורי הרב בס' שער המלך בפ\"ו מה' י\"ט ה\"ט ד\"ס ע\"ב גבי מי שלא הניח עירובי תבשילין דאסור אפילו אחר שהניח לבשל ולאפות לזה שלא הניח עד שיקנה לו קמחו וכתב הר\"ן דאי ליכא הקנאה אסור משום דשלוחו של אדם כמותו יע\"ש והוקשה לו למורי הרב זלה\"ה שם דלרב חמא דס\"ל בפ\"ק דמציעא דאפי' היכא דשליח לאו בר חיובא אמרי' אין שלד\"ע תקשי ליה הך ברייתא דלמה צריך הקנאה כיון דהוא נאסר ואין קמחו נאסר הא אין שלד\"ע וכעין זה הוקשה לו להמש\"ל בפ\"ה מה' מו\"ל כו' ומכח זה היה רוצה להוכיח דבאיסורי' דרבנן לא אמרי' אין שלד\"ע אלא יש שליח והמשלח חייב אלא שמוהרימ\"ט בח\"א סימן קי\"ו נסתפק בזה יע\"ש. ועפ\"י האמור דהיכא דהמשלח נהנה ממעשה העבירה ולא השליח לכ\"ע יש שלד\"ע והמשלח חייב ניחא ודוק :
ודע דכי היכי דהתוס' בפ' הכונס דנ\"ו ס\"ל דיש חילוק בין שוכר לאומר דדוקא בשוכר הוא דאמרינן דיש שלד\"ע לענין דיני עונשי שמים אבל באומר לא והכריחו כן מההיא מתני' דשלח ביד פקח הפקח חייב ולא תני דהמשלח חייב בד\"ש כדקתני רישא השולח את הבערה ביד חש\"ו פטור מדיני אדם וחייב בד\"ש יע\"ש. ה\"נ ס\"ל לתוס' רי\"ד בפ\"ב דקדושין דמ\"ב דעלה דפרכינן התם ושלוחו של אדם כמותו והא תנן שלח ביד פקח הפקח חייב ומשנינן שאני התם דאין שלד\"ע כתב וז\"ל הפקח חייב ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו וניחייב המשלח פירו' ואע\"ג דשליח לא מצי לאיפטורי כיון דהוא פקח כלומר והניזק ודאי מצי תבע ממנו כיון דמידו בא לו הנזק ואעפ\"י שהוא יטעון שבשליחות פ' עשה הנזק נפקא מינה דאי ליכא לאשתלומי מיניה מפרע מן המשלח ע\"כ. מבואר יוצא מדבריו דלמאי דמשני בגמ' שאני התם דאין שלד\"ע כי קתני מתני' הפקח חייב והמשלח פטור אפי' כי ליכא לאשתלומי מיניה לא מפרע מן המשלח וכי קתני מתני' הפקח חייב הכוונה בין אית ליה לאשתלומי בין לית לי' הוא חייב והמשלח פטור ושלא כדברי הריטב\"א ז\"ל שכתב דכי קתני דהפקח חייב והמשלח פטור אפי' מדיני שמים היינו בשכב' נשתלם הניזוק מן הפקח משא\"כ בשוכר עדי שקר שפטור מדיני אדם וחייב בד\"ש דלא אשתלים ניזק מנזקי' עכ\"ל ואין ספק שכוונתו לומר דאין חילוק בין ההיא דשלח ביד פקח לשוכר עדי שקר דבשניהם הדין שוה דכי משתלם ניזק נזקו פטור המשלח את הבערה ופטור השוכר את העידי שקר וכי לא אשתלים ניזק את נזקו בב' חייב בד\"ש המשלח והשוכר אלא משום דגבי שולח את הבערה ביד פקח שחיוב הפקח הוא ברור ומסתמא אית ליה לאשתלומי להכי לא תני דהמשלח חייב בד\"ש כיון דתני הפקח חייב משא\"כ בשוכר עידי שקר דמסתמא המוציא הממון מיד חבירו והעידים לא קמודו שהוציאו ממון שלא כדין אלא השוכר לבד הוא דקמודי להכי קתני דהשוכר פטור מדיני אדם וחייב בד\"ש כיון דמסתמא הלוקח הממון אינו מודה כדי להשתלם ממנו אבל ודאי דאי מודה אותו שהוציא הממון מיד חבירו ע\"י עידי שקר הללו דהשתא משתלם ממנו הניזק ודאי דפטור השוכר זה נראה כונת הריטב\"א ז\"ל וזה הבין הש\"ך בסי' ל\"ב סק\"ג בכונת דברי הריטב\"א ז\"ל דלדידיה אין חילוק בין שוכר לאומר כמו שחילקו התוס' בפ' הכונס והביאו ראיה ממתני' דהפקח חייב משום דמשמ' להו כדברי התוס' רי\"ד ז\"ל דמתני' כי קתני הפקח חייב ופטור המשלח היינו אפי' כי לית ליה לפקח לאשתלומי מיניה כמדובר ולהכי כי היכי דלא תיקשי משוכר עידי שקר דמשום דלא משתלם מיניה חייב השוכר מד\"ש להכי הוצרכו לחלק בין שוכר לאומר אך הריטב\"א ז\"ל לא משמע ליה הכי אלא הדין שוה בשניהם כמדובר:
בשיטה זו קאי ג\"כ הרב המאירי ז\"ל שם בפרק הכונס דנ\"ט עלה דמתני' דשלח ביד פקח הפקח חייב שכתב וז\"ל והמשלח פטור אף מד\"ש ואע\"פ שבשוכר עידי שקר לחברו אמרו שבד\"ש חייב בזו הוא מפסידו אבל כאן הרי פקח חייב לשלם לו וה\"ה שאם לא יהא לו במה לשלם שהמשלם יש עליו עונש שמים עכ\"ל :
בשיטת הריטב\"א והמאירי ז\"ל הלזו נראה דקאי ג\"כ שיטה לא נודעה למי שם בקדושין דמ\"ב דעלה דאמרי' התם מכלל דת\"ק סבר אפי' בד\"ש נמי פטורים כתב וז\"ל הא ודאי אע\"ג דשליח חייב בדיני אדם שולחו חייב מדיני שמים והא דתנן שלח ביד פקח הפקח חייב דמשמע דשולחו פטור אף מדיני שמים מדלא תנא דשולחו חייב בד\"ש כדקתני רישא התם לענין ממון כיון דפקח משלם מאי עונשו דשולחו אבל הכא גבי רוצח אע\"ג דשליח חייב בד\"א זה ע\"י שליח מת ועוד דדומיא דעובדא דדוד ודאי שולחו חייב בד\"ש דכיון שהיה מלך דוד יודע היה שיקיים יואב מצותו עכ\"ל ומבואר ממ\"ש דשאני גבי פקח משום דלית ליה לאשתלומי דחייב המשלח בד\"ש דזה ברור דקאי בשיטת הריטב\"א והמאירי ז\"ל:
וראיתי להרב זרע אברהם חלק חו\"מ סי' י\"ג דקכ\"א סע\"ד שכת' וז\"ל ומ\"ש הש\"ך ליישב מה שהביאו התוס' ראיה לדבריהם מההיא דהשולח את הבערה דמשמע להדייא דהמשלח פטור אף מדין שמים היינו משום כיון דפקח משלם תו לא שייך דין שמים על המשלח וכ\"כ הריטב\"א כו' עד משא\"כ בשוכר עידי שקר שחייב בד\"ש דלא אשתלם ניזק מנזקיה עכ\"ל, אחר המחיל' רבה לא ירדתי לסוף דעתו דהן אמת שכ\"כ הריטב\"א אמנם אין כוונתו לומר דמיירי ששלם הפקח מה שהזיק ומ\"ה נפטר המשלח דאטו מי לא משכח' לה דאין לפקח מה לשלם או שהלך למ\"ה או שמת ולא שלים א\"כ במאי נפטר המשלח תדע דהא גבי שוכר עידי שקר דאסיקנא דמיירי לאחריני וכת' התוס' דמיירי שאין לו מה לשלם או שהלך למ\"ה כו' יע\"ש נמצא דאף בשוכר עידי שקר אינו חייב בד\"ש אלא אם לא נשתלם הניזק נזקו א\"כ גם גבי המשלח את הבערה ביד פקח נימא דהיא היא שאם לא שילם הפקח יתחייב המשלח דהא לא אשתלם הניזק א\"כ מה בין זו לזו ומלישנא דמתני' מוכח דאין על המשלח דין שמים כלל תדע דהא כשהקשו בגמ' ותו ליכא והא איכא כו' עד והשוכר עידי שקר נמי מהו דתימא לימא דברי הרב וד\"הת דברי מי שומעי' ובד\"ש נמי לא ליחייב קמ\"ל יע\"ש ואם איתא דבמשלח את הבערה ביד פקח ולית ליה לשלומי חייב המשלח משום דלא אשתלים הניזק נזקו א\"כ הא נמי מהתם ילפינן לה דאי לא אמאי מחייב המשלח לימא דברי הרב כו' אלא ש\"מ דלא אמרינן הכי וחזרנו לדין ההיא דשוכר עידי שקר למאי אצטריך אמור מעתה דמוכרח אתה לומר דבשלח ע\"י פקח הפקח חייב ומשלח פטור אפי' מד\"ש וא\"כ תקשי לדברי הריטב\"א. ותו ק\"ל לשון הריטב\"א בעצמו שכת' משא\"כ בשוכר עידי שקר כו' דלפי שיטת הש\"ך דינן שוה שבשניהם אי אשתלם ניזק מהפקח או מהעדים והמלוה פטור המשלח והשוכר ואי לא אשתלם ניזק חייב המשלח והשוכר ועוד מאי שכבר אשתלם הניזק שכתב היל\"ל אם נשתלם הניזק אלא ודאי שכוונת הריטב\"א היא שכיון שהפקח בר תשלומין הר\"ז נכנס במקום המשלח ותו אין על המשלח אפי' ד\"ש ואם מת או שאין לו מה לשלם שוב אינו חוזר על המשלח כלל וטעמא דמילתא דאין שלד\"ע וכיון דאזל לגרמיה הוא דעבד ואדעתא דנפשיה קעביד ואמטו להכי נפטר המשלח דמילי דעלמא קא\"ל אבל בשוכר עידי שקר כי השוכר פיתהו ושחיד ליה וקרקש ליה בזוזי וגרם לו לחטא בזה לא נפטר השוכר דלא שייך למימר דברי הרב ודברי התלמיד כו' משום דאגב אונסא דזוזי שם נפשו מנגד להעיד עדות שקר לפני ב\"ד והשוכר חייב בד\"ש כי החטיא את העדים וגרם להוציא ממון חבירו שלא כדין וכל מה דמצינן לאהדורי ממונא ולהשיב הגזילה מיד המלוה שישנה תחת ידו מהדרינן אבל אם אין לו מה לשלם וכיוצא חזר הדין על השוכר כי הוא הגורם העיקר וכדכתבית :
ומ\"ש הריטב\"א משא\"כ בשוכר עידי שקר דלא אשתלים ניזק מנזקיה משום דבההיא שעתא אין פה אחר קם תחתיו לתשלומין שהרי העדים והמלוה אומרי' כי אמת העידו ולא מצי ניזק לאשתלומי מינייהו דמי מפיס האמת עם מי אבל בשולח את הבערה ביד פקח בההיא עידנא דאזל הוברר החיוב על הפיקח וניזק מצי לאשתעויי דינא בהדיה וקם תחתיו של המשלח דמשלח מצי למימר דברי הרב כו' :
זה נראה לי ברור בכוונת דברי הריטב\"א הגם כי אין לשונו לכאורה מוכיח כן מוכרח אתה לפרשו כן כי היכי דלא תיקשי ליה דלמאי אצטריך לאשמועינן השוכר עידי שקר דמההיא דהשולח את הבערה נלמד דלא מצי למימר דברי הרב כו' דהא חייב היכא דלא אשתלם ניזק נזקו וגם מ\"ש משא\"כ בשוכר כדכתיבית לעיל ובכן עלו דברי רבותינו בעלי התוס' מחוורי' כשמלה חדשה שאין בה שום דופי וגם דברי הריטב\"א מסכימים עם דברי התוס' נמצא דגם בזה דברי הש\"ך נפלאו מניעכ\"ל:
ואחר כל האריכות הלזה שהאריך הרב ז\"ל לבאר לנו דברי הריטב\"א הנה הכלל העולה מדבריו הוא דאף הריטב\"א ז\"ל אזיל ומודה לדברי התוס' ז\"ל דיש לחלק בין שוכר לאומר ואשתלם נזקיה ולא אשתלם נזקיה שכתב הריטב\"א ז\"ל לפי דרכו ז\"ל לאו דוקא תשלומי' ממש אלא הכונה בין נתחייב האחר בתשלומי ניזק ללא נתחייב האחר דגבי שולח הבערה ביד פקח מיד נתחייב הפקח משא\"כ בשוכר עידי שקר לחבירו לא נתחייב חבירו המוציא אם לא שיודה בפיו והוכרח לידחק בזה בפי' לשון הריטב\"א כי היכי דלא תיקשי ליה למאי אצטריך לאשמועינן השוכר עידי שקר כיון דמההיא דהשולח את הבערה נלמד דלא מצי למימר דברי הרב כו' וגם מ\"ש משא\"כ בשוכר כו' כמדובר:
ואחרי שאלת המחילה הראויה לפי כבודו ז\"ל אין הכרעותיו מכריחות להוציא דברי הריטב\"א מפשט לשונם וכבר כתבנו לשון הרב המאירי ז\"ל שכתב בהדיא שאין חילוק בין ההיא דשולח את הבערה ביד פקח לההיא דשוכר עידי שקר דבשניה' הדין שוה כמדובר לעיל ומה שהוקשה לו להרב דא\"כ למאי אצטריך לאשמועי' עידי שקר כו' לא ירדתי לסוף דעתו דזה שאנו אומרים דבשולח את הבערה ביד פקח דכי לא משלם פקח דחייב המשלח מדיני שמים לא למדנו דבר זה אלא מההיא דהשוכר עידי שקר דקאמר בהדייא פטור מדיני אדם וחייב מד\"ש דאי לא תני ההיא דשוכר דחייב בד\"ש אף בשולח את הבערה ביד פקח נמי היינו אומרים דאפי' כי לית ליה לפקח לשלומי לא מיחייב משלח אפי' בד\"ש מהאי טעמא דמצי למימר דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעי' אבל השתא דתני שוכר דחייב בד\"ש מיניה ילפי' לההיא דפקח וא\"כ שפיר קאמר תלמודא דאצטריך למתני שוכר לומר דחייב בד\"ש דמההיא דהשולח את הבערה ביד פקח דקתני דהפקח חייב לא שמעי' מידי כמובן:
גם מה שהכריחו עוד מ\"ש הריטב\"א משא\"כ בשוכר כו' לפי מ\"ש הוא ז\"ל דשוכר אין חיובו ברור כמו פקח היא היא כונת הריטב\"א דגבי פקח תני סתמ' הפקח חייב והמשלח פטור אף מדיני שמים משום דכיון דחיובו ברור תני סתמא דהמשלח פטור משו' דלאו בגברא ערטילאי קמיירי ומסתמא אית ליה לשלומי ומשתלם ממנו משא\"כ גבי שוכר עידי שקר לחבירו דכיון דסתמא לא עביד עדים והמוציא ממון מחבירו בעידי שקר לחזור ולהודות ואפי' השוכר לא קמודי אלא משום דלא מיחייב בידי אדם הילכך התם גבי שוכר מסתמא אין כאן תשלומי' מחבירו ולכך תני סתמא דהשוכר חייב בד\"ש : באופן דשפיר כתב הש\"ך ז\"ל דהריטב\"א חלוק על דברי התוס' ולדידיה אין חילוק בין שוכר לאומר וכבר כתבנו לעיל שזו היא ג\"כ שיטת המאירי ז\"ל וגם שיטה לא נודע למי כמדובר:
ולעיקר קושיית הש\"ך על דברי התוס' דפ' הכונס שעלו לחלק בין שוכר לאומר דבאומר לא מיחייב אפי' בד\"ש מהסוגייא דפ' האיש מקד' דמבואר מינה דאפי' באומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דמיחייב בדיני שמים ראיתי להר\"ב זרע אברהם ז\"ל שם דקכ\"א ע\"ד שכתב דלא ק\"מ מההיא לדברי התוס' ושפיר קמתמה תלמודא את\"ק מכלל דת\"ק סבר דבעונשי שמים לא מיחייב דהא שמאי הזקן קרא קדריש מקרא דאותו הרגת בחרב בני עמון הרי דהוכיחו ליה מן שמיא על שהרג אוריה בחרב בני עמון ואיך פליגי רבנן אקרא וסברי דאף בד\"ש פטור אלא ודאי דמד\"ש מיחייב וטעמא דמילתא כדאסיקנא בפ\"ק דמציעא דהיכא אמרינן אשלד\"ע ומחייב השליח ולא שולחו היכא דשליח בר חיובא וטעמא משום דדברי הרב כו' אבל היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו ובני עמון לאו בני חיובא נינהו ודאי וכי תימא יואב ליחייב הא ל\"ק משום דיואב לא דריש אכין ורקין וכדאמרינן בסנהדרין מ\"ט קטלתיה לעמשא וכיון שכן לביה אנסה ופטור וכיון שכן חזר הדין על משלחו: א\"נ לאידך שינויא דשאני התם דהיכא אמרי' אשלד\"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד מאי בינייהו כו' והכא בני עמון הנרדפין ודאי עבדי כו' ודברי הש\"ך נפלאו מני עכ\"ל:
ותמוהים דבריו דאי מאי דמתמה תלמודא את\"ק הוא משום דשמאי הזקן קרא קדריש אם כן היכי הדר פריך בתר הכי שם ורבנן ואותו הרגת בחרב בני עמון מאי עבדי ליה ומשני מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו כו' ולפי דברי הרב הך קושיא מתרצתא היא מעיקרא דקרא בעונשי שמים [מיירי] אלא ודאי דמאי דפריך מעיקרא מכלל דת\"ק פטור אף מד\"ש לאו מכח קרא קמקשי אלא בלא\"ה נר' דמילי בעי אע\"ג דלדידהו ס\"ל אשלד\"ע בעונשי שמים ודאי ליכא סברא דמפטרי רבנן והדרא קושי' הש\"ך לדוכתא. גם מ\"ש וטעמא דמילתא דהכא שליח לאו בר חיובא וגם עביד ודאי הוא תימא דא\"כ היכי מוכח מהאי קרא שמאי הזקן דיש שלד\"ע ות\"ק למה הוצרך לומר דקרא הכי קאמר מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו לימא דהתם שליח לאו בר חיובא א\"נ ודאי עביד ובכה\"ג יש שלד\"ע ויחייב שולחו וכי תימא ולפום קושטא תיקשי לן היכי מוכח שמאי הזקן מקרא דאותו הרגת בחרב בני עמון דיש שלד\"ע לימא שאני התם דכיון דיואב לא דריש אכין ורקין ודאי עביד ומה\"ט נענש דוד המשלח וכמ\"ש הר\"ב זרע אברהם ז\"ל הא ודאי לא קשיא דהא דלא דריש יואב אכין ורקין לא שמענו אלא מעובדא דבתר הכי דקאמר דוד לעמשא לך הזעק לי את איש יהודה כו' כדאיתא בסנהדרין ומעיקרא לא ידע דוד דהכי ס\"ל ליואב וא\"כ שפיר מוכח מינה שמאי הזקן דיש שלד\"ע כיון דאכתי לא ידע דוד האי מילתא וברור:
ואת זה ראיתי בחידושי קדושין דכ\"ז ע\"ד שהוקשה לו במה שהוכיח שמאי הזקן מקרא דאותו הרגת דיש שלד\"ע וז\"ל ואע\"ג דהתם לא היה חייב מיתה דהא לא קטליה שליח בידים אלא שנתנו למול המלחמה החזקה י\"ל מ\"מ כיון דהתם תלי עיקר העונש בדוד ולא ביואב ש\"מ דהיכא דקטליה שליח בידים נמי שוכח הוא דמיחייב בידי אדם ע\"כ וכונתו מבוארת דאע\"ג דבעיקר מעשה השליח שנתנו אל מול פני המלחמה החזקה לא מיחייב מיתה בידי אדם אלא מיתה בידי עונש שמים מ\"מ עונש זה לא תלאו הכתוב אלא בדוד א\"כ ממילא ג\"כ בשהרג השליח בידים דמיחייב מיתה בידי אדם אינו תלוי אלא במשלח ולא בשליח:
עוד הוקשה לו בחידושי הנז' שם דהיכא דהרגו שליח בידים איך יתכן שהמשלח יהא חייב מיתה בידי אדם והא לגבי המשלח הו\"ל התראת ספק ולאו שמיה התראה דדילמא שליח לא קטיל י\"ל הכא בשלוחו שהוא כבוש תחתיו עסקינן דמסתמא לא יעבור על מצוותו דומיא דדוד שהיה יואב ברשותו ומסתמא היה יואב מקיים את דבריו א\"ן מאי שולחו חייב דכונסין אותו לכפה כדין מזיד בעדים בלא התראה מור\"י נר\"ו עכ\"ל. הנה מדבריו הללו בתירוץ הראשון מבואר יוצא כמו שתירץ מוהר\"י הכהן ז\"ל בתשו' אשר לו בס' זרע אברהם סי' י\"ב דקט\"ו ע\"ג ליישב קו' הש\"ך ז\"ל על דברי התוס' דפרק הכונס שחילקו בין שוכר לאומר דבאומר אינו חייב אפי' בד\"ש מההיא דהאומ' לשלוחו צא והרוג את הנפש כו' דמבואר בגמ' דבד\"ש מיחייב לכ\"ע כו' ויתרץ הרב הנז' דמדקאמר בגמ' האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש ולא אמר האומר לחבירו משמע ששכרו בדמים ונעשה שלוחו הילכך ס\"ל לת\"ק דחייב בד\"ש כיון דהוי בשכר וכמ\"ש התוס' ז\"ל וכן מבואר בדברי הרמב\"ם פ\"ב מה' רוצח כו' יע\"ש:
והרב זרע אברהם שם סי' י\"ג דקכ\"א ע\"ד דחה דבריו של מוהר\"י הכהן ז\"ל וכת' דמאי דנקט האומר לשלוחו לא למעט אומר לחבירו אלא אורחא דמילתא נקט דמסתמא לא ישמע לו אלא שלוחו יע\"ש ומלבד שדבריו תמוהים דמאחר דאזיל ומודה הוא ז\"ל דשלוחו היינו ששכרו ברצי כסף וא\"כ איכא למימר שפיר דבאומר לחבירו לא מיחייב שולחו כדברי התוס' וממילא לא קשיא קושית הש\"ך עוד בה דלפי דברי הרב בעל החידושי' בתרוץ הא' מוכרח הדבר ליאמר דמיירי דוקא בשכרו לשליח או שהוא כבוש תחת יד המשלח דבודאי יעשה ויקיים דברו ומה\"ט מיחייב המשלח לשמאי הזקן בדיני אדם דאי לא איך מיחייב המשלח הא הו\"ל התראת ספק כמבואר:
ואת זה ראיתי בתשו' הרב צבי ז\"ל סי' קל\"ח שכתב על מה שהקשה הש\"ך על התוס' דפ' הכונס דסברי דהאומר לעדים שיעידו שקר דפטור אף מדיני שמים מההיא דפריך בגמ' פ' האיש מקדש מכלל דת\"ק סבר אפי' בד\"ש נמי פטור ומשני אלא דינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו ועי\"כ הסכים דלעולם חייב בד\"ש כדברי הריטב\"א שכתב כן והא דשלח ביד פקח פטור ואפי' בד\"ש היינו משום דכבר נשתלם הניזק מן הפקח משא\"כ בשוכר עידי שקר דלא אשתלם ניזק והא ודאי אינן אלא דברי תימא דמאי פסקא דבשוכר עידי שקר לא אשתלם ניזק מנזקו מי לא עסקינן דהודו העידים שהעידו שקר או שהתובע הודה אלא שיש לדוחה לומר דמילתא דלא שכיחא היא משא\"כ בהמבעיר את הבערה דמשתלם על כרחו במקום שיש רואין אבל עיקר ראייתו של הש\"ך אינה כלום דאתו מי לא מודו התוס' דאף שאינו מחוייב לשלם לצאת י\"ש עבירה היא בידו שהרי החזיק ידי עוברי עבירה ומשום לפני עוור נמי איכא ובודאי יש עליו עון אשר חטא ועונש מחטיאי אדם בדבר אלא שאינו צריך לשלם אף לצאת י\"ש כיון שלא שכרן ובתשו' בעלמא סגי:
וה\"ן ס\"ל לרבנן דשמאי התם בהאיש מקדש דהיינו דינא זוטא דלא מיענש כהורג עצמו אלא כגורם ה\"נ לא מיענש אפי' בידי שמים כמעיד עצמו או כגוזל עצמו אלא כגורם לגזול וכל כי הא בתשו' בעלמא סגי ותמהני על הש\"ך דלא נחית לעומק אלו הדברים בהיות דברי רש\"י לפניו אלא דמיגז גייז להו ודברי התוס' נכונים וברורים והראיה שהביא מהנחש אינו כלום דהנחש לא היה מצווה שלא להסית וכן דחה הרא\"ש לענין שכל מסית אינו יכול לטעון דברי הרב וד\"הת דברי מי שומעין יע\"ש: אבל ראיית התוס' נכונה מדנקט השוכר כו' ומ\"ש הש\"ך דתרי לא עבדי דחוטאין כו' חד נמי אין אדם חוטא ולא לו ואפי\"ה קתני שלח ביד פקח לאשמועי' דינא עכ\"ל:
וכל דבריו תמוהים אצלי דמה שהקשה תחילה עמ\"ש הש\"ך בשם הריטב\"א לחלק בין שוכר עידי שקר דלא אשתלם ניזק נזקיה לשולח את הבערה ביד פקח דמשתלם ניזק נזקיה דמאי פסקא דמי לא עסקינן דבשוכר עדי שקר הודו העדים שהעידו שקר או שהודה התובע כו' לא ידעתי למה הוקשה לו כן על דברי הריטב\"א והלא קושייא זו תיקשי ליה ג\"כ לדברי התוס' דפ' הכונס דנ\"ו שכתבו שם בריש דבריהם וז\"ל אלא לחבריה כגון שאין לחבריה מה לשלם או שהלך למדינת הים או כגון שאין אנו יודעים שהם עידי שקר כו' יע\"ש הרי דמשמע להו להתוס' בהדייא דלא מיחייב בד\"ש שוכר עידי שקר לחבריה אלא דוקא כשאין התובע או העדים חייבים ולדברי הרב ז\"ל תיקשי דמאי פסקה כו':
גם מ\"ש עוד דעיקר ראייתו של הש\"ך אינה כלום דאטו מי לא מודו התוס' כו' לא ידעתי מאי קמתמה על הש\"ך בזה דנהי דלמאי דמשני השתא הש\"ס דשמאי הזקן לא קמחייב אלא בד\"ש קאמר שפיר דרבנן דשמאי הזקן לא קמיחייבי בד\"ש אלא בדינא זוטא וכגורם להורגו אבל לאידך שינויי דמשני דשמאי הזקן אף בדיני אדם נמי מיחייב ומשום דסבר דב' כתובים הבאים כאחד מלמדים והוא ההוא לא דריש כו' וא\"נ משום דשאני התם דגלי רחמנא ואותו הרגת בחרב בני עמון משמע בהדיא דרבנן דשמאי הזקן לא אפליגו עליה דשמאי הזקן אלא דוקא לענין דלא מיחייב בדיני אדם אבל בד\"ש מיהא מיחייב אם לא דלדידהו קרא דואותו הרגת בחרב בני עמון בא לומר כשם שאי אתה נענש על חרב בני עמון אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו משום דמורד במלכות הוה הא לא\"ה משום דאין שלד\"ע הוה מיחייב שפיר בד\"ש וכ\"כ בחידושי קדושין וז\"ל מ\"ט מורד במלכות הוה והא דלא קאמר משום דאין שלד\"ע משום דא\"כ בד\"ש הוה מיחייב עכ\"ל וא\"כ שפיר הוכיח הש\"ך מההיא דאפי' באומר מיחייב בד\"ש הפך דברי התוס' דמחלקין בין שוכר לאומר גם מ\"ש עוד דהראיה שהביא בהגהת הש\"ך מנחש אינה ראיה שהנחש לא היה מצווה שלא להסית ושכ\"כ הרא\"ש לענין שכל מסית אינו יכול לטעון דברי הרב ודה\"ת כו' יע\"ש כדבריו ז\"ל כתב ג\"כ מרן מלכ' בס' ישרש יעקב במ\"ב פ\"ג דסנהדרין דקל\"ח ע\"א ובס' בני דוד פי\"א מה' סנהדרין דצ\"א ע\"א יע\"ש. ולדבריהם מאי דיליף הש\"ס מנחש שאין טוענין למסית היינו דכי היכי דגבי נחש שלא נצטווה להסית וכי טעין האי טענתא דדברי הרב כו' הוה טענתיה מעלייא ואפ\"ה לא טענינן ליה הכי נמי גבי מסית ממש שנצטווה שלא להסית אע\"ג דכי טעין האי טענתא לא מהני ליה אפ\"ה כי מצי טעין טענה אחרת דהיינו שהוא לא כיון להסיתו אלא שלהבחין את לבו ודעתו אמר לו כן אפי\"ה לא טענינן ליה כל דלא טעין איהו וברור:
ומ\"מ אין תירוץ זה נח לי דודאי זה שלא נצטווה להסית אין בו טעם לומר דטענת דברי הרב כו' מהני ליה לפוטרו אף מעונשי שמים שהרי בשאר עבירות שבתורה דליכא אזהרה למסית אלא בע\"כום בלבד ואפי\"ה אמרי' דהאומר לחבירו שיעיד שקר וצא והרוג את הנפש וצא וגזול וכיוצא ואפי\"ה לא מהני טענת דברי הרב לפוטרו מעונשי שמים אע\"ג דלא נצטווה באותה עבירה שלא להסית וא\"כ ה\"ן גבי נחש אע\"ג דלא נצטווה שלא להסית למה יפטר מעונשי שמים בטענת דברי הר" + ], + [ + "שורש אין שליח לדבר עבירה כל \n ההורג חבירו בידו כו' הר\"ז נהרג בב\"ד. אבל השוכר הורג להרוג או ששלח עבדיו כו' או שכפתו ונתנו לפני הארי כו' וכן ההורג את עצמו כל א' מאלו שופך דמים הוא ועון הריג' בידו וחייב מית' לשמים ואין בהם מיתת ב\"ד. ומנין שכן הוא הדין שנאמר כו' ובפי' נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים. עכ\"ל. הנה עיקר דברי רבינו והפסוק שהביא על זה הובא במ\"ר פרשת נח פ' ל\"ד וז\"ל אך את דמכם כו' להביא את החונק את עצמו יכו' כשאול ת\"ל אך כו' מיד כל חיה זה המוסר את חבירו לחיה להורגו מיד איש אחיו זה השוכר את אחרים להרוג את חבירו כו' אמ\"ר חנינא כולהם בהלכות בני נח בע\"א בדיין א' בלא עדים ובלא התרא' ע\"י שליח ע\"י עוברי' בע\"א בדיין א' שופך דם האדם באדם א' דמו ישפך ע\"י שליח שופך דם האדם ע\"י אדם דמו ישפך ע\"י עוברים שופך דם האדם ע\"כ:
ולכאורה משמע דר' חנינא דדריש ע\"י שליח מקרא דשופך דם האדם באדם פליג אדרשא קמייתא דנפ\"ל שוכר את אחרים להרוג את חבירו מקרא דמיד איש אחיו אדרוש דלר' חנינא כל כ\"הג מיחייב מיתה בידי אדם שהרי קרא דדמו ישפך במיתה בידי אדם קמיירי כמבואר ואילו לדרשא קמייתא דנפ\"ל מקרא דאדרוש לא מיחייב אלא מיתה בידי שמים וכמ\"ש רבינו דלשון דרישה הוא שדינו מסור לשמים וראיתי למוהר\"ש יפה ז\"ל שם ד\"ה ע\"י שליח שכתב וז\"ל תימא דהא ממיד איש אחיו נפקא כדלעיל כו' ושמא מיד איש אחיו דריש ליה ר' חנינא שאוהבו כאח והרגו שוגג דצריך כפרה וגלות ואם לא ה' ידרוש מעמו וכדפירש\"י בחומש ע\"כ. ולא זכיתי להבין דבריו ז\"ל דמשמע דס\"ל דקרא דאדרוש ושופך דם האדם לדרשא קמייתא בישראל קמיירי דאית בהו חילוק בין שוגג למזיד וקרא קמא בהורג בשוגג ודשופך דם האדם בהורג במזיד אלא דר' חנינא דריש קרא דשופך דם האדם בהלכות בני נח וזה תימא דהני קראי רחמנא קמזהר לנח ולבניו ואיך הפה יכולה לדבר דלישראל נאמרו ולא לבני נח אלא ודאי דבין לדרשא קמייתא ובין לדר' חנינא הני קראי לזה ולזה נאמרו אלא דקרא קמא דאך את דמכם מיירי לישראל כדינו דהיינו אפי' בהורג במזיד אלא דליכא התראה או ב' עדים ולחייבו מיתה לשמים כדכתיב אדרוש וכמ\"ש רבינו ז\"ל ולבני נח כדינו וכגון היכא דליכא לא עד ולא דיין ולא הודאת בעל דבר וקאמ' רחמנא לנח דבין במוסרו לפני חיה ובין ע\"י שליח וכ\"ש אם הרגו בעצמו דינו מסור לשמים היכא דליכא דיינא בארעא והדר קאמ' דשופך דם האדם ובאדם שהוא ע\"י שליח או ע\"י עוברי' או בהודאתו או בע\"א דמו ישפך בב\"ד של מטה ולא פליג ר' חנינא אדרשא קמייתא ולא דרשא קמייתא אדר' חנינא אלא דרשא קמייתא מיירי קרא קמא בהורג בכל מיני הריגה וליכא אופן לחייבו מיתה בידי אדם לבני נח כדינו ולישראל כדינו דאז דינו מסור לשמים וקרא בתרא דשופך דם האדם היכא דאיכא אופן לחייבו מיתה בידי אדם כדדריש ר\"ח דאיכא ע\"א או לפחות הודאת ההורג וכי תימא אם איתא דר\"ח אזיל ומודה לדרשא קמייתא וכדאמרן א\"כ כי דריש תיבת באדם לרבות ע\"י שליח אמאי לא דריש נמי כפתו ונתנו לפני הארי נמי שבן נח נהרג עליו כי איכא ע\"א או הודאת ההורג הא ודאי לא קשיא דר\"ח תיבת באדם קדריש וחיה לא רמיז בהאי קרא ולהכי לא נקט חיה ואקרא גופיה לא קשיא אמאי לא רמיז בהאי קרא מוסרו לפני חיה כמו שרמז ע\"י שליח דאיכא למימר דחדא מינייהו איצטריך קרא לאשמועינן דאית בהו מיתת ב\"ד כי איכא אופן למיחייביה בב\"ד וכיון דע\"י חיה וע\"י שליח הקשן הכתוב לענין מיתה בידי שמים בקרא קמא דאך את דמכם כי אשמועינן אח\"כ לענין מיתת בני אדם בע\"י שליח דחייב ממילא אנו למדין לע\"י חיה נמי ובזה אין צורך למ\"ש מוהר\"ש יפה שם ד\"ה כולהם כו' דר\"ח פליג בזה אדרשא קמייתא וס\"ל דאף ב\"ן אינו נהרג על זה יע\"ש שאם כדבריו ז\"ל אף לדרשא קמייתא נמי איכא למימר דס\"ל כר\"ח דדוקא לענין מיתה בידי שמים הוא דדריש דרשא קמייתא קרא דמיד איש אחיו אבל לענין מיתת בני אדם אזיל ומודה לר\"ח דלא מיחייב וליכא למימר דאה\"נ דליכא פלוגתא בהכי ולכ\"ע פטור מדיני אדם דא\"כ תיקשי לך על רבינו שפסק בה' מלכים פ\"ט ה\"ד דבן נח נהרג אף בכפתו ונתנו לפני ארי וזה דלא כמאן אלא עכ\"ל דמשמע ליה לרבינו דלר\"ח כי היכי דס\"ל דבן נח נהרג על הריגתו ע\"י שליח ה\"נ נהרג בהורג ע\"י חיה והשתא דאתית להכי שפיר איכא למימר דאף דרשא קמייתא לא פליג אדר\"ח בהא וכ\"ע מודו בזה ודברי מוהר\"ש יפה צל\"ע כעת:
ודע דבפ\"ד מיתות דנ\"ז ע\"ב אמרו אשכח ר' יעקב בר אחא דהוה כתיב בס' אגדתא דבי רב בן נח נהרג בדיין א' ובע\"א שלא בהתראה מפי איש ולא מפי אשה ואפי' קרוב משום ר' ישמעאל אמרו אף על העוברין מנה\"מ א\"ר יאודה דאמר קרא אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש אפי' בדיין א' מיד חיה אפי' שלא בהתראה אדרשנו מיד האדם אפי' בע\"א מיד איש ולא מיד אשה אחיו אפי' קרוב משום ר' ישמעאל כו' מ\"ט דר\"י דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך איזהו אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו ע\"כ וזה נראה לכאורה הפך מ\"ש רבינו בלשון דרישה והוא שדינו מסור לשמים דהא הכא דריש קרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לומר דבן נח נהרג בדיין א' וכן מיד כל חיה אדרשנו לומר שנהרג שלא בהתראה ונהרג דקאמ' ודאי דהיינו במיתת בני אדם ורבינו בספ\"ט מה' מלכים פסק כן וז\"ל ובן נח נהרג בע\"א ובדיין א' בלא התראה ועפ\"י קרובים אבל לא בעדו' אשה ולא תדון אשה להם עכ\"ל וגם פסק שם הל' ד' שבן נח נהרג על העוברין כר' ישמעאל יע\"ש וליכא למימר דרבינו סובר דדרשת הש\"ס מהאי קרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כו' פליג אדרשה דדריש ר\"ח במ\"ר ולר\"ח דמפיק דיין א' וע\"א ובלא עדים והתראה הן ע\"י עוברי' מקרא דשופך דם האדם באדם קרא קמא דאדרוש קאי אעונש שמים וכדאמרן לעיל והש\"ס משמע ליה דקרא דאדרוש קאי אעונש ב\"ד ומשום דלענין דינא לא פליג הש\"ס עם המדרש ופשטיה דקרא דאדרוש משמע טפי דקאי אעונש שמים משו\"ה נקט רבינו דרשת ר\"ח שבמדרש רבה ושביק דרשת הש\"ס דא\"כ מנ\"ל לרבינו למעט שאינו נהרג בן נח בעדות אשה ובדיין אשה וכן אין לרבות קרוב דלפי דרשת המדרש דדריש קרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לעונש שמים ליכא למעט עדות אשה ודיין אשה מקרא דמיד איש ולא מיד אשה ולא לרבות קרוב מקרא דמיד איש אחיו דכיון דהכתוב מיירי בעונש שמים מהי תיתי למעט אלו כיון שהוא ית' היוד' ועד ועכ\"ל ודאי דרבינו תפס בזה דרשת הש\"ס וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דא\"כ איך בה' רוצח קאמר דאדרוש הוא בידי שמים וכבר נרגשו מזה מרן החבי\"ב בשיירי כנ\"הג א\"ח בחי' על רבינו בפ\"ב מה' רוצח ומרן מלכא כמוהרח\"א בס' מקראי קדש פ\"ב מהל' רוצח ובס' עה\"ח בליקוטיו על רבינו ד\"ב ע\"ג ובפ' נח ד\"ג סע\"א יע\"ש אלא שהרבנים הנז' לא ראו דברי המדרש רבה וכמבואר מדבריהם שם יע\"ש:
והנלע\"ד דרבינו משמע ליה דאף הש\"ס אזיל ומודה דקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לא מיירי אלא בעונשי שמים ומאי דמפיק מיניה דיין א' וע\"א ושלא בהתראה ומפי איש ולא מפי אשה ואפילו קרוב היינו משום דמשמע ליה להש\"ס דקרא קמזהר לבני נח דיענשו ב\"ד שלהם בידי שמים כשיש ביניהם שפיכות דמים כי הני גוונא וליכא דיינא בארעא לעשות בהם דין שהרי בני נח נצטוו על הדינין וכמ\"ש רבינו ברפ\"ט מה' מלכים ושיעור ב' הכתובים דאך את דמכם ודשופך דם האדם באדם דמו ישפך הכי מדריש לדעת הש\"ס אך את דמכם לנפשותיכ' דהיינו שיש שפיכות דמים ביניכם בכל אופן שיהיה ידוע לכם אפי' בדיין א' אדרוש את דמו מידכם של ב\"ד שלכם וכן מיד כל חיה דהיינו אפי' שלא בהתראה וכמו שפירש\"י מיד כל דבר חי שהרגו אפי' בלי התראה אדרשנו מאיתכם על שלא הרגתם אותו וכן מיד האדם שהרגו בע\"א ולא בא להעיד או שהעיד ולא האמנתם לו ודוקא כשזה האדם הוא איש ואפי' אחיו אדרוש מאיתכם את דמו ובא הכתוב אחריו ופירש שופך דם האדם באדם כלומר אפי' זה שהרג את העוברים דמו ישפך בב\"ד שלכם וכ\"ש מי שהרג אדם שלם וכל שלא שפכתם דמו אנכי אדרוש את דמו מידכם ותענשו על שלא עשיתם בו בהורג דין ונמצא לפי זה דאף לפי דרשת הגמ' קרא דאדרוש ואדרשנו בעונש שמי' קמיירי אלא דלפי דרשת המדרש כל הני דרשות דדיין א' וע\"א ועוברים ובלא התראה נפקי מקרא דשופך דם האדם באדם ולפי דרשת הש\"ס דיין א' וע\"א נפקי מקרא קמא דאך את דמכם לנפשותיכם ועוברי' לבד נפיק מקרא דשופך דם האדם באדם ואפשר דכי היכי דדריש ר\"י בגמ' עוברי' משופך דם האדם באדם ה\"נ דריש מיניה ע\"י שליח כדדריש ר\"ח במ\"ר ותרתי שמע מינה כמ\"ש מהרש\"ל ז\"ל גם לפי דרשת הש\"ס קרא דאדרוש ואדרשנו היינו עונש שמים לב\"ד של מטה של ב\"נ שלא עשו דין בהורג כמדובר ולפי דרשת המד\"ר היינו עונש שמים להורג כשלא עשו בו דין בב\"ד מאיזה טעם שיהיה גם לפי דרשת הש\"ס מיד איש אחיו אתא למעט אשה ולרבות קרוב ולפי דרשת המד\"ר אתא לרבות הורג ע\"י שליח דמיחייב כל א' כדינו בן נח אפי' בב\"ד של מטה וישראל בב\"ד של מעלה וזו היא לבד שקשה על רבינו דבה' רוצח תפס עיקר דרשת המ\"ר דדריש איש אחיו לרבות הורג ע\"י שליח ובה' מלכים פסק למעט אשה ולרבות קרוב ואע\"ג דבה' מלכים לא מפיק ליה מהאי קרא אלא סתמא כתב הדין מ\"מ הש\"ס לא אשכח קרא להאי דינא אלא מהאי דרשא דאיש אחיו וכיון דבמ\"ר דריש ליה לרבות הורג ע\"י שליח מנ\"ל האי דינא דלמעט אשה ולרבות קרוב אמנם מה שפסק בה' רוצח דהשוכר להרוג והכופתו לפני ארי וההורג את עצמו דאינו חייב מיתה אלא בידי שמים ומפיק להו מקרא דאך את דמכם אדרוש כו' ובה' מלכים פסק דהני בבן נח חייב מיתה בידי אדם זה אינו סותר לזה דודאי קרא בעונש בידי שמים מיירי אלא דלגבי בני נח דגלי קרא דשופך דם האדם באדם דנהרג בדיין א' ובע\"א ובהודאת עצמו עכ\"ל דקרא דאך את דמכם אדרוש מיירי או בדליכא לא עד ולא דיין ולא הודאת עצמו וקאמר קרא דרחמנא ידרשנו וכדרשא קמיתא דדריש במדרש רבה ולדרשת הש\"ס מיירי לענין עונש הב\"ד של בני נח שידרוש מהם ה' ויענישם על מה שלא דנו והענישו למי שהרג בע\"א ואפי' קרוב ואפי' בלא התראה וממילא משמע דההורג עצמו אם הוא בן נח חייב מיתה בידי אדם ואם הוא ישראל חייב מיתה לשמים אמנם קמייתא קשיא מנ\"ל לרבינו למעט עדות אשה ולרבות קרוב מאחר דקרא דמיד איש אחיו אצטריך ליה להורג ע\"י שליח וליכא למימר דמשמע ליה לרבינו דלפום דרשת המד\"ר דדריש מיד איש אחיו לענין ע\"י שליח מיעוט אשה נפיק מקרא דשופך דם האדם באדם דמו ישפך כלומר באדם שהוא איש דמו ישפך ולא באשה וקרוב נמי דכשר לעדות ממילא משמע דבאדם סתם קאמר קרא ואפי' קרוב במשמע הא ודאי ליתא דא\"כ מנ\"ל לרבינו לחייב לבן נח על העוברים דהא ר' ישמעאל ור\"ח מרבו עוברי' מהאי קרא דבאדם ועוד דממילת באדם אין סברא למעט האשה דהא אשה נמי אדם אקרי כדכתיב כתפארת אדם לשבת בית ומה\"ט דרשו ר\"י ור\"ח עוברים ממילת באדם שהיא האשה כמובן גם ליכא למימר דקרוב לא צריך קרא גבי בן נח לרבות דכשר לעדות שהרי בישראל אצטריך קרא דלא יומתו אבות על בנים למעטינהו כמ\"ש רבינו ברפי\"ג מה' עדות וממילא בבן נח כשר הוא דהא ודאי צריך קרא משום דכיון דאשה אצטריך קרא בבן נח למעט דפסולה לעדות כישראל הוה אמינא דה\"ה קרוב נמי פסול כישראל להכי אצטריך איש למעט אשה ואחיו לרבות קרוב באופן שלפי דברי רבינו בה' רוצח דקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיירי בעונש שמים להורג את עצמו וע\"י חיה וע\"י שליח אין מקום לדרוש מיד איש אחיו למעט אשה ולרבות קרוב דלענין עונש שמים מה מקום לדרשות אלו ואפי' אי קאי העונש על הדיינים וכדאמרן לעיל הנה לפי דברי רבינו דהעונש קאי על ההורג עצמו ע\"י שליח או בעצמו או ע\"י חיה בדיני שמים אין מקום לרבות קרוב ולמעט אשה מהאי קרא דמיד איש אחיו ואולי משמע ליה דהאי מילתא דאשה וקרוב ועוברים ודיין א' וע\"א ושלא בהתראה גבי בני נח גמרא גמירי להו ואסמכינהו אהני קראי ועיין במד\"ר פ' נ\"ב בפסוק ויבא אלדים אל אבימלך כו' שדרשו מכאן שאין התראה לבני נח אבל פשט הכתוב אינו אלא כמ\"ש הוא ז\"ל כאן וכדרשת המדרש שכתבנו ואע\"ג דבגמ' אמרו מנא הני מילי דמשמע מהאי לישנא דלאו אסמכתא נינהו וכמ\"ש הרמב\"ן בס' המצות שורש ראשון כבר מצינו כי האי לישנא אפי במידי דרבנן וקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא כדאיתא בריש פ\"ב דביצה ועיין בחידושינו שם ועדיין צ\"ע:
וראיתי להרב פרשת דרכים דף ו' סע\"א שהוקשה לו לפי המד\"ר דדריש ר\"ח דבן נח נהרג בהורג ע\"י שליח וכמ\"ש מהר\"ש יפה א\"כ תקשי ליה ההיא דאמרי' בפ' זה בורר דכ\"ט ע\"א אמר רשב\"ן אמר ר\"י מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דאמר ר' שמלאי הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען כו' מאי הול\"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ע\"כ: ולפי המדרש הנז' מה היה מועיל לנחש טענה זו הרי טענה זו לא מהניא בבני נח כיון דהמשלח נהרג בב\"ד והעלה הרב ב' תירוצים הא' דדוקא גבי שפיכות דמים הוא דבן נח מחייב המשלח ולא בשאר עבירות וכעין זה אמרו בגמ' בפ\"ב דקידושין דמ\"ג אליבא דשמאי הזקן. ועוד תירץ דכל דהשליח נהנה מן העבירה ולא המשלח כל כה\"ג אפי' למאן דס\"ל יש שלד\"ע לא מיחייב המשלח וכדרבא שם בפ\"ב דקדושין והסתו של נחש היה בדבר אכיל' שהשליח נהנה את\"ד יע\"ש:
ולע\"ד אין צורך לזה דע\"כ לא קאמר ר\"ח דגבי בן נח יש שלד\"ע אלא במידי דהמשלח מצווה באותה עבירה כההיא דשפיכות דמים בב\"נ אבל בענין היסת הנחש שהנחש אינו מצווה שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע ואפשר נמי דכיון שהנחש היה חיה לא שייך גביה אפי' אכילת אותו הפרי וכיון שכן אין כאן שליחות ועדיף מההיא דאשה המקיף את הגדול דלא מיחייבא כמ\"ש בקידושין דל\"ה והרמב\"ם פרק י\"ב מהלכות ע\"ז והתוספות בפרק קמא דמציעא ד\"ו ע\"א דלא מיחייבא יע\"ש ובהכי יתיישב ג\"כ אידך דק\"ל להרב גופיה בס' משנה למלך פ\"ב מה' רוצח דלפי מ\"ש הריטב\"א בפ' האיש מקדש דדוקא שוכר הורג דעביד מעשה לשכור חייב המשלח בד\"ש אבל בדבורא בעלמא לא מיחייב וכ\"ת שזה דעת הרמב\"ם ג\"כ מדכתב השוכר הורג או ששלח עבדיו כו' דמשמ' עבדיו דוקא שהם שכורים לו ניחא אותה סוגייא דסנהדרין דיליף מנחש דאין טועני' למסית ולפי פשטן של דברים ק' דמה היה מועיל לו טענה זו הא בדיני שמים דנו אותו ובד\"ש יש שלד\"ע אלא ודאי דאף בד\"ש היה פטור משום דלא היה התם כי אם דבורא בעלמא עכ\"ל. והנה זה שכתב הרב בשם הריטב\"א דפ' הא\"מ דס\"ל דיש חילוק בין שוכר לאומר ליתא שהרי מדברי הריטב\"א דפ' הא\"מ דקדק הש\"ך בח\"מ סי' ל\"ב סק\"ג איפכא דס\"ל דאין חילוק בין שוכר לאומר דלעולם בד\"ש מיחייב והתוס' הוא שחילקו בזה בר\"פ הכונס דנ\"ו ע\"א והוקשה לו להש\"ך לפי דבריהם הסוגייא בפרק האיש מקדש גבי האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דמשמע מינה דאפי' באמירה בעלמא לא מפטר מד\"ש ובהג\"ה שם סייע חילוק התוס' מההיא דסנהדרין וכמ\"ש המש\"ל. ולפי מ\"ש ליכא סייעתא כלל מאותה סוגייא דודאי לגבי נחש דלא נצטוה באיסור אכילת עץ הדעת ליכא למענשיה משום שלד\"ע ואפי' בד\"ש אפי' לדברי הריטב\"א דע\"כ לא אמרו שם בפ' הא\"מ דבד\"ש מיחייב לכ\"ע אלא במידי דהמשלחו מוזהר בו והו\"ל כאילו הוא עשאו ושפיר הוה מצי טעין דברי הרב ודברי התלמיד כו' ומאי דאיענש לפום קושטא היינו משום שבאתה תקלה על ידו וכמ\"ש התוס' שם בפ' ז\"ב ולא משום דהוי שליח לד\"ע ומאי דיליף הש\"ס מיניה דאין טוענין למסית הוא דכי היכי דלא טענינן לנחש האי טענתא דדברי הרב כו' דמהני לדידיה שלא נצטוה להסית ה\"נ לא טענינן למסית טענה אחרת כגון שלא כיון להסיתו אלא להבחי' דעתו ולבו וכיוצ' ולקמן נעמוד עוד בזה. ומה שיש לעמוד על דברי התוס' שם בקושייתם ובתירוצם עיין להרב בני דוד בה' סנהדרין פי\"א דצ\"א ע\"א יע\"ש ועיין בס' תועפות רא\"ם לעמיתנו בתורה חרא\"ג ה\"י דף ג' ע\"ג מ\"ש בשם מרן החבי\"ב על דברי התוס' הנז' יע\"ש:
ומהר\"י כולי בהגהתו שם בס' מש\"ל כתב שהרב המחבר היה מיישב קושיא זו בהא דאמרי' שם בפ' הא\"מ דמ\"ג דבאומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב לכ\"ע הוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב ה\"נ דכוותא עכ\"ל ואין ס' דכונתו לומר דכי היכי דלשמאי הזקן דס\"ל יש שלד\"ע למחייביה למשלח בדיני אדם קאמר רבא דהיכא דהשליח הוא נהנה בעבירה פטור המשלח מדיני אדם ה\"נ למאן דפליג אשמאי הזקן וס\"ל דאין שלד\"ע דהמשלח אינו חייב אלא בד\"ש כל שהמשלח אינו נהנה בעבירה אלא השליח אז המשלח פטור אפי' מד\"ש ובהכי יתיישב שפיר ההיא דסנהדרין אליבא דמאן דפליג אשמאי הזקן איברא שאם הדבר כן קשה למה נקט רבא למילתיה אליבא דשמאי הזקן ובאת\"ל דס\"ל דיש שלד\"ע דלפי דברי הרב הו\"ל לרבא לאשמועי' האי מילתא בין אי ס\"ל דיש שלד\"ע ובין אי ס\"ל אין שלד\"ע וכן אף לרבנן דפליגי אשמאי הזקן הו\"ל לאשמועי' האי מילתא ולענין דלא מיחייב בד\"ש : ואולי יאמר הרב דאה\"נ אלא משום דקי\"ל לרבא דהלכתא כשמאי הזקן שאמרה משם חגי הנביא וס\"ל דאף בדיני אדם קאמר לכך נקטי' למילתיה אליביה ודוחק:
ונלע\"ד דכי היכי דלמ\"ד יש שלד\"ע והמשלח חייב אמרי' דהיכא דהשליח נהנה ולא המשלח אז השליח חייב ולא המשלח משום דלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב ה\"נ י\"ל דלמ\"ד אין שלד\"ע והשליח חייב ולא המשלח אם המשלח נהנה בעבירה ולא השליח אז המשלח חייב וכמדומה לי שכך שמעתי מפי מורי הר\"ב שער המלך ששמע למרן מלכא כמהר\"י הכהן זלה\"ה וכבר הארכתי בזה במקום אחר יע\"ש ועיין במבי\"ט ח\"ג סי' נ\"ז ועיין במה שאכתו' לקמן ד\"ה ודע. ובזה יש ליישב מה שהוקשה לו למורי הרב בס' שער המלך בפ\"ו מה' י\"ט ה\"ט ד\"ס ע\"ב גבי מי שלא הניח עירובי תבשילין דאסור אפילו אחר שהניח לבשל ולאפות לזה שלא הניח עד שיקנה לו קמחו וכתב הר\"ן דאי ליכא הקנאה אסור משום דשלוחו של אדם כמותו יע\"ש והוקשה לו למורי הרב זלה\"ה שם דלרב חמא דס\"ל בפ\"ק דמציעא דאפי' היכא דשליח לאו בר חיובא אמרי' אין שלד\"ע תקשי ליה הך ברייתא דלמה צריך הקנאה כיון דהוא נאסר ואין קמחו נאסר הא אין שלד\"ע וכעין זה הוקשה לו להמש\"ל בפ\"ה מה' מו\"ל כו' ומכח זה היה רוצה להוכיח דבאיסורי' דרבנן לא אמרי' אין שלד\"ע אלא יש שליח והמשלח חייב אלא שמוהרימ\"ט בח\"א סימן קי\"ו נסתפק בזה יע\"ש. ועפ\"י האמור דהיכא דהמשלח נהנה ממעשה העבירה ולא השליח לכ\"ע יש שלד\"ע והמשלח חייב ניחא ודוק :
ודע דכי היכי דהתוס' בפ' הכונס דנ\"ו ס\"ל דיש חילוק בין שוכר לאומר דדוקא בשוכר הוא דאמרינן דיש שלד\"ע לענין דיני עונשי שמים אבל באומר לא והכריחו כן מההיא מתני' דשלח ביד פקח הפקח חייב ולא תני דהמשלח חייב בד\"ש כדקתני רישא השולח את הבערה ביד חש\"ו פטור מדיני אדם וחייב בד\"ש יע\"ש. ה\"נ ס\"ל לתוס' רי\"ד בפ\"ב דקדושין דמ\"ב דעלה דפרכינן התם ושלוחו של אדם כמותו והא תנן שלח ביד פקח הפקח חייב ומשנינן שאני התם דאין שלד\"ע כתב וז\"ל הפקח חייב ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו וניחייב המשלח פירו' ואע\"ג דשליח לא מצי לאיפטורי כיון דהוא פקח כלומר והניזק ודאי מצי תבע ממנו כיון דמידו בא לו הנזק ואעפ\"י שהוא יטעון שבשליחות פ' עשה הנזק נפקא מינה דאי ליכא לאשתלומי מיניה מפרע מן המשלח ע\"כ. מבואר יוצא מדבריו דלמאי דמשני בגמ' שאני התם דאין שלד\"ע כי קתני מתני' הפקח חייב והמשלח פטור אפי' כי ליכא לאשתלומי מיניה לא מפרע מן המשלח וכי קתני מתני' הפקח חייב הכוונה בין אית ליה לאשתלומי בין לית לי' הוא חייב והמשלח פטור ושלא כדברי הריטב\"א ז\"ל שכתב דכי קתני דהפקח חייב והמשלח פטור אפי' מדיני שמים היינו בשכב' נשתלם הניזוק מן הפקח משא\"כ בשוכר עדי שקר שפטור מדיני אדם וחייב בד\"ש דלא אשתלים ניזק מנזקי' עכ\"ל ואין ספק שכוונתו לומר דאין חילוק בין ההיא דשלח ביד פקח לשוכר עדי שקר דבשניהם הדין שוה דכי משתלם ניזק נזקו פטור המשלח את הבערה ופטור השוכר את העידי שקר וכי לא אשתלים ניזק את נזקו בב' חייב בד\"ש המשלח והשוכר אלא משום דגבי שולח את הבערה ביד פקח שחיוב הפקח הוא ברור ומסתמא אית ליה לאשתלומי להכי לא תני דהמשלח חייב בד\"ש כיון דתני הפקח חייב משא\"כ בשוכר עידי שקר דמסתמא המוציא הממון מיד חבירו והעידים לא קמודו שהוציאו ממון שלא כדין אלא השוכר לבד הוא דקמודי להכי קתני דהשוכר פטור מדיני אדם וחייב בד\"ש כיון דמסתמא הלוקח הממון אינו מודה כדי להשתלם ממנו אבל ודאי דאי מודה אותו שהוציא הממון מיד חבירו ע\"י עידי שקר הללו דהשתא משתלם ממנו הניזק ודאי דפטור השוכר זה נראה כונת הריטב\"א ז\"ל וזה הבין הש\"ך בסי' ל\"ב סק\"ג בכונת דברי הריטב\"א ז\"ל דלדידיה אין חילוק בין שוכר לאומר כמו שחילקו התוס' בפ' הכונס והביאו ראיה ממתני' דהפקח חייב משום דמשמ' להו כדברי התוס' רי\"ד ז\"ל דמתני' כי קתני הפקח חייב ופטור המשלח היינו אפי' כי לית ליה לפקח לאשתלומי מיניה כמדובר ולהכי כי היכי דלא תיקשי משוכר עידי שקר דמשום דלא משתלם מיניה חייב השוכר מד\"ש להכי הוצרכו לחלק בין שוכר לאומר אך הריטב\"א ז\"ל לא משמע ליה הכי אלא הדין שוה בשניהם כמדובר:
בשיטה זו קאי ג\"כ הרב המאירי ז\"ל שם בפרק הכונס דנ\"ט עלה דמתני' דשלח ביד פקח הפקח חייב שכתב וז\"ל והמשלח פטור אף מד\"ש ואע\"פ שבשוכר עידי שקר לחברו אמרו שבד\"ש חייב בזו הוא מפסידו אבל כאן הרי פקח חייב לשלם לו וה\"ה שאם לא יהא לו במה לשלם שהמשלם יש עליו עונש שמים עכ\"ל :
בשיטת הריטב\"א והמאירי ז\"ל הלזו נראה דקאי ג\"כ שיטה לא נודעה למי שם בקדושין דמ\"ב דעלה דאמרי' התם מכלל דת\"ק סבר אפי' בד\"ש נמי פטורים כתב וז\"ל הא ודאי אע\"ג דשליח חייב בדיני אדם שולחו חייב מדיני שמים והא דתנן שלח ביד פקח הפקח חייב דמשמע דשולחו פטור אף מדיני שמים מדלא תנא דשולחו חייב בד\"ש כדקתני רישא התם לענין ממון כיון דפקח משלם מאי עונשו דשולחו אבל הכא גבי רוצח אע\"ג דשליח חייב בד\"א זה ע\"י שליח מת ועוד דדומיא דעובדא דדוד ודאי שולחו חייב בד\"ש דכיון שהיה מלך דוד יודע היה שיקיים יואב מצותו עכ\"ל ומבואר ממ\"ש דשאני גבי פקח משום דלית ליה לאשתלומי דחייב המשלח בד\"ש דזה ברור דקאי בשיטת הריטב\"א והמאירי ז\"ל:
וראיתי להרב זרע אברהם חלק חו\"מ סי' י\"ג דקכ\"א סע\"ד שכת' וז\"ל ומ\"ש הש\"ך ליישב מה שהביאו התוס' ראיה לדבריהם מההיא דהשולח את הבערה דמשמע להדייא דהמשלח פטור אף מדין שמים היינו משום כיון דפקח משלם תו לא שייך דין שמים על המשלח וכ\"כ הריטב\"א כו' עד משא\"כ בשוכר עידי שקר שחייב בד\"ש דלא אשתלם ניזק מנזקיה עכ\"ל, אחר המחיל' רבה לא ירדתי לסוף דעתו דהן אמת שכ\"כ הריטב\"א אמנם אין כוונתו לומר דמיירי ששלם הפקח מה שהזיק ומ\"ה נפטר המשלח דאטו מי לא משכח' לה דאין לפקח מה לשלם או שהלך למ\"ה או שמת ולא שלים א\"כ במאי נפטר המשלח תדע דהא גבי שוכר עידי שקר דאסיקנא דמיירי לאחריני וכת' התוס' דמיירי שאין לו מה לשלם או שהלך למ\"ה כו' יע\"ש נמצא דאף בשוכר עידי שקר אינו חייב בד\"ש אלא אם לא נשתלם הניזק נזקו א\"כ גם גבי המשלח את הבערה ביד פקח נימא דהיא היא שאם לא שילם הפקח יתחייב המשלח דהא לא אשתלם הניזק א\"כ מה בין זו לזו ומלישנא דמתני' מוכח דאין על המשלח דין שמים כלל תדע דהא כשהקשו בגמ' ותו ליכא והא איכא כו' עד והשוכר עידי שקר נמי מהו דתימא לימא דברי הרב וד\"הת דברי מי שומעי' ובד\"ש נמי לא ליחייב קמ\"ל יע\"ש ואם איתא דבמשלח את הבערה ביד פקח ולית ליה לשלומי חייב המשלח משום דלא אשתלים הניזק נזקו א\"כ הא נמי מהתם ילפינן לה דאי לא אמאי מחייב המשלח לימא דברי הרב כו' אלא ש\"מ דלא אמרינן הכי וחזרנו לדין ההיא דשוכר עידי שקר למאי אצטריך אמור מעתה דמוכרח אתה לומר דבשלח ע\"י פקח הפקח חייב ומשלח פטור אפי' מד\"ש וא\"כ תקשי לדברי הריטב\"א. ותו ק\"ל לשון הריטב\"א בעצמו שכת' משא\"כ בשוכר עידי שקר כו' דלפי שיטת הש\"ך דינן שוה שבשניהם אי אשתלם ניזק מהפקח או מהעדים והמלוה פטור המשלח והשוכר ואי לא אשתלם ניזק חייב המשלח והשוכר ועוד מאי שכבר אשתלם הניזק שכתב היל\"ל אם נשתלם הניזק אלא ודאי שכוונת הריטב\"א היא שכיון שהפקח בר תשלומין הר\"ז נכנס במקום המשלח ותו אין על המשלח אפי' ד\"ש ואם מת או שאין לו מה לשלם שוב אינו חוזר על המשלח כלל וטעמא דמילתא דאין שלד\"ע וכיון דאזל לגרמיה הוא דעבד ואדעתא דנפשיה קעביד ואמטו להכי נפטר המשלח דמילי דעלמא קא\"ל אבל בשוכר עידי שקר כי השוכר פיתהו ושחיד ליה וקרקש ליה בזוזי וגרם לו לחטא בזה לא נפטר השוכר דלא שייך למימר דברי הרב ודברי התלמיד כו' משום דאגב אונסא דזוזי שם נפשו מנגד להעיד עדות שקר לפני ב\"ד והשוכר חייב בד\"ש כי החטיא את העדים וגרם להוציא ממון חבירו שלא כדין וכל מה דמצינן לאהדורי ממונא ולהשיב הגזילה מיד המלוה שישנה תחת ידו מהדרינן אבל אם אין לו מה לשלם וכיוצא חזר הדין על השוכר כי הוא הגורם העיקר וכדכתבית :
ומ\"ש הריטב\"א משא\"כ בשוכר עידי שקר דלא אשתלים ניזק מנזקיה משום דבההיא שעתא אין פה אחר קם תחתיו לתשלומין שהרי העדים והמלוה אומרי' כי אמת העידו ולא מצי ניזק לאשתלומי מינייהו דמי מפיס האמת עם מי אבל בשולח את הבערה ביד פקח בההיא עידנא דאזל הוברר החיוב על הפיקח וניזק מצי לאשתעויי דינא בהדיה וקם תחתיו של המשלח דמשלח מצי למימר דברי הרב כו' :
זה נראה לי ברור בכוונת דברי הריטב\"א הגם כי אין לשונו לכאורה מוכיח כן מוכרח אתה לפרשו כן כי היכי דלא תיקשי ליה דלמאי אצטריך לאשמועינן השוכר עידי שקר דמההיא דהשולח את הבערה נלמד דלא מצי למימר דברי הרב כו' דהא חייב היכא דלא אשתלם ניזק נזקו וגם מ\"ש משא\"כ בשוכר כדכתיבית לעיל ובכן עלו דברי רבותינו בעלי התוס' מחוורי' כשמלה חדשה שאין בה שום דופי וגם דברי הריטב\"א מסכימים עם דברי התוס' נמצא דגם בזה דברי הש\"ך נפלאו מניעכ\"ל:
ואחר כל האריכות הלזה שהאריך הרב ז\"ל לבאר לנו דברי הריטב\"א הנה הכלל העולה מדבריו הוא דאף הריטב\"א ז\"ל אזיל ומודה לדברי התוס' ז\"ל דיש לחלק בין שוכר לאומר ואשתלם נזקיה ולא אשתלם נזקיה שכתב הריטב\"א ז\"ל לפי דרכו ז\"ל לאו דוקא תשלומי' ממש אלא הכונה בין נתחייב האחר בתשלומי ניזק ללא נתחייב האחר דגבי שולח הבערה ביד פקח מיד נתחייב הפקח משא\"כ בשוכר עידי שקר לחבירו לא נתחייב חבירו המוציא אם לא שיודה בפיו והוכרח לידחק בזה בפי' לשון הריטב\"א כי היכי דלא תיקשי ליה למאי אצטריך לאשמועינן השוכר עידי שקר כיון דמההיא דהשולח את הבערה נלמד דלא מצי למימר דברי הרב כו' וגם מ\"ש משא\"כ בשוכר כו' כמדובר:
ואחרי שאלת המחילה הראויה לפי כבודו ז\"ל אין הכרעותיו מכריחות להוציא דברי הריטב\"א מפשט לשונם וכבר כתבנו לשון הרב המאירי ז\"ל שכתב בהדיא שאין חילוק בין ההיא דשולח את הבערה ביד פקח לההיא דשוכר עידי שקר דבשניה' הדין שוה כמדובר לעיל ומה שהוקשה לו להרב דא\"כ למאי אצטריך לאשמועי' עידי שקר כו' לא ירדתי לסוף דעתו דזה שאנו אומרים דבשולח את הבערה ביד פקח דכי לא משלם פקח דחייב המשלח מדיני שמים לא למדנו דבר זה אלא מההיא דהשוכר עידי שקר דקאמר בהדייא פטור מדיני אדם וחייב מד\"ש דאי לא תני ההיא דשוכר דחייב בד\"ש אף בשולח את הבערה ביד פקח נמי היינו אומרים דאפי' כי לית ליה לפקח לשלומי לא מיחייב משלח אפי' בד\"ש מהאי טעמא דמצי למימר דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעי' אבל השתא דתני שוכר דחייב בד\"ש מיניה ילפי' לההיא דפקח וא\"כ שפיר קאמר תלמודא דאצטריך למתני שוכר לומר דחייב בד\"ש דמההיא דהשולח את הבערה ביד פקח דקתני דהפקח חייב לא שמעי' מידי כמובן:
גם מה שהכריחו עוד מ\"ש הריטב\"א משא\"כ בשוכר כו' לפי מ\"ש הוא ז\"ל דשוכר אין חיובו ברור כמו פקח היא היא כונת הריטב\"א דגבי פקח תני סתמ' הפקח חייב והמשלח פטור אף מדיני שמים משום דכיון דחיובו ברור תני סתמא דהמשלח פטור משו' דלאו בגברא ערטילאי קמיירי ומסתמא אית ליה לשלומי ומשתלם ממנו משא\"כ גבי שוכר עידי שקר לחבירו דכיון דסתמא לא עביד עדים והמוציא ממון מחבירו בעידי שקר לחזור ולהודות ואפי' השוכר לא קמודי אלא משום דלא מיחייב בידי אדם הילכך התם גבי שוכר מסתמא אין כאן תשלומי' מחבירו ולכך תני סתמא דהשוכר חייב בד\"ש : באופן דשפיר כתב הש\"ך ז\"ל דהריטב\"א חלוק על דברי התוס' ולדידיה אין חילוק בין שוכר לאומר וכבר כתבנו לעיל שזו היא ג\"כ שיטת המאירי ז\"ל וגם שיטה לא נודע למי כמדובר:
ולעיקר קושיית הש\"ך על דברי התוס' דפ' הכונס שעלו לחלק בין שוכר לאומר דבאומר לא מיחייב אפי' בד\"ש מהסוגייא דפ' האיש מקד' דמבואר מינה דאפי' באומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דמיחייב בדיני שמים ראיתי להר\"ב זרע אברהם ז\"ל שם דקכ\"א ע\"ד שכתב דלא ק\"מ מההיא לדברי התוס' ושפיר קמתמה תלמודא את\"ק מכלל דת\"ק סבר דבעונשי שמים לא מיחייב דהא שמאי הזקן קרא קדריש מקרא דאותו הרגת בחרב בני עמון הרי דהוכיחו ליה מן שמיא על שהרג אוריה בחרב בני עמון ואיך פליגי רבנן אקרא וסברי דאף בד\"ש פטור אלא ודאי דמד\"ש מיחייב וטעמא דמילתא כדאסיקנא בפ\"ק דמציעא דהיכא אמרינן אשלד\"ע ומחייב השליח ולא שולחו היכא דשליח בר חיובא וטעמא משום דדברי הרב כו' אבל היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו ובני עמון לאו בני חיובא נינהו ודאי וכי תימא יואב ליחייב הא ל\"ק משום דיואב לא דריש אכין ורקין וכדאמרינן בסנהדרין מ\"ט קטלתיה לעמשא וכיון שכן לביה אנסה ופטור וכיון שכן חזר הדין על משלחו: א\"נ לאידך שינויא דשאני התם דהיכא אמרי' אשלד\"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד מאי בינייהו כו' והכא בני עמון הנרדפין ודאי עבדי כו' ודברי הש\"ך נפלאו מני עכ\"ל:
ותמוהים דבריו דאי מאי דמתמה תלמודא את\"ק הוא משום דשמאי הזקן קרא קדריש אם כן היכי הדר פריך בתר הכי שם ורבנן ואותו הרגת בחרב בני עמון מאי עבדי ליה ומשני מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו כו' ולפי דברי הרב הך קושיא מתרצתא היא מעיקרא דקרא בעונשי שמים [מיירי] אלא ודאי דמאי דפריך מעיקרא מכלל דת\"ק פטור אף מד\"ש לאו מכח קרא קמקשי אלא בלא\"ה נר' דמילי בעי אע\"ג דלדידהו ס\"ל אשלד\"ע בעונשי שמים ודאי ליכא סברא דמפטרי רבנן והדרא קושי' הש\"ך לדוכתא. גם מ\"ש וטעמא דמילתא דהכא שליח לאו בר חיובא וגם עביד ודאי הוא תימא דא\"כ היכי מוכח מהאי קרא שמאי הזקן דיש שלד\"ע ות\"ק למה הוצרך לומר דקרא הכי קאמר מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו לימא דהתם שליח לאו בר חיובא א\"נ ודאי עביד ובכה\"ג יש שלד\"ע ויחייב שולחו וכי תימא ולפום קושטא תיקשי לן היכי מוכח שמאי הזקן מקרא דאותו הרגת בחרב בני עמון דיש שלד\"ע לימא שאני התם דכיון דיואב לא דריש אכין ורקין ודאי עביד ומה\"ט נענש דוד המשלח וכמ\"ש הר\"ב זרע אברהם ז\"ל הא ודאי לא קשיא דהא דלא דריש יואב אכין ורקין לא שמענו אלא מעובדא דבתר הכי דקאמר דוד לעמשא לך הזעק לי את איש יהודה כו' כדאיתא בסנהדרין ומעיקרא לא ידע דוד דהכי ס\"ל ליואב וא\"כ שפיר מוכח מינה שמאי הזקן דיש שלד\"ע כיון דאכתי לא ידע דוד האי מילתא וברור:
ואת זה ראיתי בחידושי קדושין דכ\"ז ע\"ד שהוקשה לו במה שהוכיח שמאי הזקן מקרא דאותו הרגת דיש שלד\"ע וז\"ל ואע\"ג דהתם לא היה חייב מיתה דהא לא קטליה שליח בידים אלא שנתנו למול המלחמה החזקה י\"ל מ\"מ כיון דהתם תלי עיקר העונש בדוד ולא ביואב ש\"מ דהיכא דקטליה שליח בידים נמי שוכח הוא דמיחייב בידי אדם ע\"כ וכונתו מבוארת דאע\"ג דבעיקר מעשה השליח שנתנו אל מול פני המלחמה החזקה לא מיחייב מיתה בידי אדם אלא מיתה בידי עונש שמים מ\"מ עונש זה לא תלאו הכתוב אלא בדוד א\"כ ממילא ג\"כ בשהרג השליח בידים דמיחייב מיתה בידי אדם אינו תלוי אלא במשלח ולא בשליח:
עוד הוקשה לו בחידושי הנז' שם דהיכא דהרגו שליח בידים איך יתכן שהמשלח יהא חייב מיתה בידי אדם והא לגבי המשלח הו\"ל התראת ספק ולאו שמיה התראה דדילמא שליח לא קטיל י\"ל הכא בשלוחו שהוא כבוש תחתיו עסקינן דמסתמא לא יעבור על מצוותו דומיא דדוד שהיה יואב ברשותו ומסתמא היה יואב מקיים את דבריו א\"ן מאי שולחו חייב דכונסין אותו לכפה כדין מזיד בעדים בלא התראה מור\"י נר\"ו עכ\"ל. הנה מדבריו הללו בתירוץ הראשון מבואר יוצא כמו שתירץ מוהר\"י הכהן ז\"ל בתשו' אשר לו בס' זרע אברהם סי' י\"ב דקט\"ו ע\"ג ליישב קו' הש\"ך ז\"ל על דברי התוס' דפרק הכונס שחילקו בין שוכר לאומר דבאומר אינו חייב אפי' בד\"ש מההיא דהאומ' לשלוחו צא והרוג את הנפש כו' דמבואר בגמ' דבד\"ש מיחייב לכ\"ע כו' ויתרץ הרב הנז' דמדקאמר בגמ' האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש ולא אמר האומר לחבירו משמע ששכרו בדמים ונעשה שלוחו הילכך ס\"ל לת\"ק דחייב בד\"ש כיון דהוי בשכר וכמ\"ש התוס' ז\"ל וכן מבואר בדברי הרמב\"ם פ\"ב מה' רוצח כו' יע\"ש:
והרב זרע אברהם שם סי' י\"ג דקכ\"א ע\"ד דחה דבריו של מוהר\"י הכהן ז\"ל וכת' דמאי דנקט האומר לשלוחו לא למעט אומר לחבירו אלא אורחא דמילתא נקט דמסתמא לא ישמע לו אלא שלוחו יע\"ש ומלבד שדבריו תמוהים דמאחר דאזיל ומודה הוא ז\"ל דשלוחו היינו ששכרו ברצי כסף וא\"כ איכא למימר שפיר דבאומר לחבירו לא מיחייב שולחו כדברי התוס' וממילא לא קשיא קושית הש\"ך עוד בה דלפי דברי הרב בעל החידושי' בתרוץ הא' מוכרח הדבר ליאמר דמיירי דוקא בשכרו לשליח או שהוא כבוש תחת יד המשלח דבודאי יעשה ויקיים דברו ומה\"ט מיחייב המשלח לשמאי הזקן בדיני אדם דאי לא איך מיחייב המשלח הא הו\"ל התראת ספק כמבואר:
ואת זה ראיתי בתשו' הרב צבי ז\"ל סי' קל\"ח שכתב על מה שהקשה הש\"ך על התוס' דפ' הכונס דסברי דהאומר לעדים שיעידו שקר דפטור אף מדיני שמים מההיא דפריך בגמ' פ' האיש מקדש מכלל דת\"ק סבר אפי' בד\"ש נמי פטור ומשני אלא דינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו ועי\"כ הסכים דלעולם חייב בד\"ש כדברי הריטב\"א שכתב כן והא דשלח ביד פקח פטור ואפי' בד\"ש היינו משום דכבר נשתלם הניזק מן הפקח משא\"כ בשוכר עידי שקר דלא אשתלם ניזק והא ודאי אינן אלא דברי תימא דמאי פסקא דבשוכר עידי שקר לא אשתלם ניזק מנזקו מי לא עסקינן דהודו העידים שהעידו שקר או שהתובע הודה אלא שיש לדוחה לומר דמילתא דלא שכיחא היא משא\"כ בהמבעיר את הבערה דמשתלם על כרחו במקום שיש רואין אבל עיקר ראייתו של הש\"ך אינה כלום דאתו מי לא מודו התוס' דאף שאינו מחוייב לשלם לצאת י\"ש עבירה היא בידו שהרי החזיק ידי עוברי עבירה ומשום לפני עוור נמי איכא ובודאי יש עליו עון אשר חטא ועונש מחטיאי אדם בדבר אלא שאינו צריך לשלם אף לצאת י\"ש כיון שלא שכרן ובתשו' בעלמא סגי:
וה\"ן ס\"ל לרבנן דשמאי התם בהאיש מקדש דהיינו דינא זוטא דלא מיענש כהורג עצמו אלא כגורם ה\"נ לא מיענש אפי' בידי שמים כמעיד עצמו או כגוזל עצמו אלא כגורם לגזול וכל כי הא בתשו' בעלמא סגי ותמהני על הש\"ך דלא נחית לעומק אלו הדברים בהיות דברי רש\"י לפניו אלא דמיגז גייז להו ודברי התוס' נכונים וברורים והראיה שהביא מהנחש אינו כלום דהנחש לא היה מצווה שלא להסית וכן דחה הרא\"ש לענין שכל מסית אינו יכול לטעון דברי הרב וד\"הת דברי מי שומעין יע\"ש: אבל ראיית התוס' נכונה מדנקט השוכר כו' ומ\"ש הש\"ך דתרי לא עבדי דחוטאין כו' חד נמי אין אדם חוטא ולא לו ואפי\"ה קתני שלח ביד פקח לאשמועי' דינא עכ\"ל:
וכל דבריו תמוהים אצלי דמה שהקשה תחילה עמ\"ש הש\"ך בשם הריטב\"א לחלק בין שוכר עידי שקר דלא אשתלם ניזק נזקיה לשולח את הבערה ביד פקח דמשתלם ניזק נזקיה דמאי פסקא דמי לא עסקינן דבשוכר עדי שקר הודו העדים שהעידו שקר או שהודה התובע כו' לא ידעתי למה הוקשה לו כן על דברי הריטב\"א והלא קושייא זו תיקשי ליה ג\"כ לדברי התוס' דפ' הכונס דנ\"ו שכתבו שם בריש דבריהם וז\"ל אלא לחבריה כגון שאין לחבריה מה לשלם או שהלך למדינת הים או כגון שאין אנו יודעים שהם עידי שקר כו' יע\"ש הרי דמשמע להו להתוס' בהדייא דלא מיחייב בד\"ש שוכר עידי שקר לחבריה אלא דוקא כשאין התובע או העדים חייבים ולדברי הרב ז\"ל תיקשי דמאי פסקה כו':
גם מ\"ש עוד דעיקר ראייתו של הש\"ך אינה כלום דאטו מי לא מודו התוס' כו' לא ידעתי מאי קמתמה על הש\"ך בזה דנהי דלמאי דמשני השתא הש\"ס דשמאי הזקן לא קמחייב אלא בד\"ש קאמר שפיר דרבנן דשמאי הזקן לא קמיחייבי בד\"ש אלא בדינא זוטא וכגורם להורגו אבל לאידך שינויי דמשני דשמאי הזקן אף בדיני אדם נמי מיחייב ומשום דסבר דב' כתובים הבאים כאחד מלמדים והוא ההוא לא דריש כו' וא\"נ משום דשאני התם דגלי רחמנא ואותו הרגת בחרב בני עמון משמע בהדיא דרבנן דשמאי הזקן לא אפליגו עליה דשמאי הזקן אלא דוקא לענין דלא מיחייב בדיני אדם אבל בד\"ש מיהא מיחייב אם לא דלדידהו קרא דואותו הרגת בחרב בני עמון בא לומר כשם שאי אתה נענש על חרב בני עמון אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו משום דמורד במלכות הוה הא לא\"ה משום דאין שלד\"ע הוה מיחייב שפיר בד\"ש וכ\"כ בחידושי קדושין וז\"ל מ\"ט מורד במלכות הוה והא דלא קאמר משום דאין שלד\"ע משום דא\"כ בד\"ש הוה מיחייב עכ\"ל וא\"כ שפיר הוכיח הש\"ך מההיא דאפי' באומר מיחייב בד\"ש הפך דברי התוס' דמחלקין בין שוכר לאומר גם מ\"ש עוד דהראיה שהביא בהגהת הש\"ך מנחש אינה ראיה שהנחש לא היה מצווה שלא להסית ושכ\"כ הרא\"ש לענין שכל מסית אינו יכול לטעון דברי הרב ודה\"ת כו' יע\"ש כדבריו ז\"ל כתב ג\"כ מרן מלכ' בס' ישרש יעקב במ\"ב פ\"ג דסנהדרין דקל\"ח ע\"א ובס' בני דוד פי\"א מה' סנהדרין דצ\"א ע\"א יע\"ש. ולדבריהם מאי דיליף הש\"ס מנחש שאין טוענין למסית היינו דכי היכי דגבי נחש שלא נצטווה להסית וכי טעין האי טענתא דדברי הרב כו' הוה טענתיה מעלייא ואפ\"ה לא טענינן ליה הכי נמי גבי מסית ממש שנצטווה שלא להסית אע\"ג דכי טעין האי טענתא לא מהני ליה אפ\"ה כי מצי טעין טענה אחרת דהיינו שהוא לא כיון להסיתו אלא שלהבחין את לבו ודעתו אמר לו כן אפי\"ה לא טענינן ליה כל דלא טעין איהו וברור:
ומ\"מ אין תירוץ זה נח לי דודאי זה שלא נצטווה להסית אין בו טעם לומר דטענת דברי הרב כו' מהני ליה לפוטרו אף מעונשי שמים שהרי בשאר עבירות שבתורה דליכא אזהרה למסית אלא בע\"כום בלבד ואפי\"ה אמרי' דהאומר לחבירו שיעיד שקר וצא והרוג את הנפש וצא וגזול וכיוצא ואפי\"ה לא מהני טענת דברי הרב לפוטרו מעונשי שמים אע\"ג דלא נצטווה באותה עבירה שלא להסית וא\"כ ה\"ן גבי נחש אע\"ג דלא נצטווה שלא להסית למה יפטר מעונשי שמים בטענת דברי הר" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שורש עגלה ערופה טריפה פסולה עגלה \n ערופה כו' ואין המומין פוסלין כו' אעפ\"כ אם היתה טריפה פסולה כפרה נאמר בה כקדשים כו'. ע\"כ: הרי אמרי' בהדיא בפ\"ק דחולין די\"א ע\"א הערופה כשהיא שלימה כו' וניחוש דילמא טריפה היא אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא וכי תימא מאי נ\"מ הא אמרי דבי רבי ינאי כפרה כתיב בה כקדשים ופירש\"י מאי נ\"מ אי טריפה היא הא לאו קרבן היא ומהערופה לא נפקא אלא שתהא לעולם כעין ערופה שלא ינתחינה לאברים אבל טריפה מחיים לא שמעינן מינה הא אמר רבי ינאי בקידושי' דנ\"ז לענין לאסור בהנאה כפרה כתיב בה כקדשים כפר לעמך ישראל מה קדשים אסורים בהנאה אף היא אסורה בהנאה וה\"נ לענין טריפה מהתם תיפוק ע\"כ ותמהני על מרן כ\"מ שכתב וז\"ל ומ\"ש רבינו אם היתה טריפה פסולה ירוש' פרק ע\"ע יע\"ש. ולא ידעתי למה זה לא ציין הש\"ס דידן דאמרו בהדיא דטריפה פסולה בההיא דפ\"ק דחולין מה\"ט דכפרה כתיב בה כקדשים כמ\"ש בירושלמי וצ\"ע:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nezikim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..168c51410f9ebe2a9b2bc8dd982cb6c3f42786e3 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,54 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nezikim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי \n ששחט חיה ועוף כו' וכן הורו שכל המונע לבעלים מעשות מצות שהם ראויים לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם עשר' זהובים. ע\"כ. הכי איתא בפ' כסוי הדם דפ\"ז מעשה באחד ששחט ובא חבירו וכיסה וחייבו ר\"ג י\"ז. ובעי בגמ' שכר מצוה או שכר ברכה נ\"מ לב\"המ אי אמרת ש\"מ אחת היא ואי אמרת ש\"ב הויין מ' ת\"ש כו'. והנה ברייתא זו הובאה בקמא פ' החובל על הא דתניא שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו פטור ומוקי לה באילן העומד לקציצה ובשור העומד להריגה ודא\"ל אנא בעינא למיעבד האי מצוה. ומייתי ליה ע\"ז הך ברייתא דרשב\"ג וכתבו שם הרי\"ף והרא\"ש דההיא דר\"ג דינא הוא ולא קנסא דאי לא היכי יליף רב מיניה לההיא דנטיעותי קצצת והא קמ\"ק לא גמרינן עכ\"ל. ותמהו על דבריהם הרש\"ך בח\"מ סי' שפ\"ב ובסי' שפ\"ה והרב מש\"ל בפרקי' ה\"ב דרב הוא דס\"ל דק\"מק ילפינן ואיך כתבו דמדיליף רב מיניה דרשב\"ג לההיא דנטיעותי קצצת ש\"מ דינא הוא ולא קנסא. והרב מש\"ל הוסיף עוד לומר והרבה יותר מדאי דחקתי את עצמי ליישב דבריו ולא עלה בידי:
ולק\"ד מקום איתי ליישב דברי הרי\"ף והרא\"ש והוא דהם ז\"ל קשיתיה באותה סוגייא דפ' הנזקין דקאמר הש\"ס דמשום הכי לא קאמר רב דמנסך היינו מערב משום דאיהו ס\"ל דק\"מק ילפינן והיינו מדמע:
וק\"ל להרי\"ף דמאן לימא לן דהכי ס\"ל לרב דשפיר איכא למימר דאף רב נמי ס\"ל דק\"מק לא ילפינן והיינו טעמיה דרב דיליף מנסך ממדמע משום דס\"ל כחזקיה דמייתי הש\"ס בתר הכי דס\"ל היזק שאינו ניכר שמיה היזק ואחד שוגג וא' מזיד וחייב מדאורייתא אלא דחכמים פטרו את השוגג כדי שיודיענו כדאיתא התם ואמטו להכי יליף לה ממדמע משום דדינא הוא ולא קנסא ושמואל ס\"ל כר\"י דאמר א' שוגג וא' מזיד אינו חייב מן התורה דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וחכמים קנסו את המזיד כדי שלא ילך כל א' וא' ויטמא טהרותיו של חבירו ויאמר פטור אני וכיון דקנסא הוא לא יליף לה ממדמע אבל כ\"ע מודו דק\"מק לא ילפינן והכי הוה לן למימר טפי דפליגי רב ושמואל בפלוגתא דר\"י וחזקיה ולא לאפושי בפלוגתא ולומר דפליגי בפלוגתא אחרינאי וליישב קושיא זו ס\"ל להרי\"ף דאה\"ן לפום קושטא דמילתא בהכי הוא דפליגי רב ושמואל אלא דתלמודא אכתי לא הוה ידע ההיא פלוגתא דפליגי ר\"י וחזקיה ומשמע ליה השתא דכ\"ע ס\"ל דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק דהא לחזקיה דס\"ל שמיה היזק אסיקנא ליה לקמן בקשיא ומש\"ה הוא דקאמר דרב ושמואל פליגי בק\"מק אבל לבתר דמייתי תלמודא פלוגתא דחזקיה ור\"י וקאמר דחזקיה ס\"ל דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק אין ספק דהשתא מצי שפיר למימר דבהכי נמי פליגי רב ושמואל והדר ביה תלמודא ממאי דקאמר מעיקר' ומוקי פלוגתייהו דרב ושמואל בפלוגתא דחזקיה ור\"י וכ\"ע ס\"ל דק\"מק לא ילפינן ובכן דברי הרי\"ף נוחים הם בדבר האמור. ואמנם לדידי ק\"ל תו בדברי הרי\"ף דמאי ק\"ל מההיא דרב דיליף מההיא דר\"ג לההיא דנטיעותי קצצת דאטו רב מסברא דנפשיה קאמר הכי דאתקשי לן היכי יליף ק\"מק והלא רב לתרוצי ברייתא הוא דאתא וקאמר דהך ברייתא באומר נטיעותי קצצת כדקניס ר\"ג גבי כיסוי הדם ולא משום דתנא יליף לה מההיא דר\"ג אלא משום דתנא גופיה ס\"ל דיש לקנוס בזה שחטף את המצוה כי היכי דקניס תנא במטמא ומדמע ומנסך למ\"ד שהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק :
ואפשר ליישב דכיון דהכא ליכא טעמא למקנסיה כההיא דמטמא ומדמע דאיכא טעמא שלא ילך כל אחד ואחד ויטמא טהרותיו של חבירו דהכא אפי' ילך כל אחד ויחטוף מצות חבירו אין כאן הפסד ממון ואדרבא איכא חיבוב מצוה. ואף ר\"ג לא קנסיה לההיא דקדם וכיסה אלא מפני שלא היה המצות חביבות עליו וכמ\"ש הסמ\"ע דלטעמא דקנסא הדבר תלוי בעיני הדיין ואין הכל שוים בקנס וא\"כ הכא בהך ברייתא דתני סתמא דכי לא טעין אתה אמרת לקצוץ חייב אי לאו דס\"ל לרב דדינא הוא ולא קנסא לא הו\"ל לתרוצי ברייתא דחייב מטעם קנס כיון דתני סתמא חייב ואלו מטעם קנס לא הו\"ל למיתני סתמא חייב:
ולעיקר קושית הש\"ך והמ\"ל שמעתי תירוץ א' ומטו בה משמיה דרב מה\"ד כמה\"ר חיים מודעי נר\"ו דלדידיה משמע ליה דט\"ס נפל בלשון הרי\"ף ובמקום מ\"ש אמאי קגמר מיניה להא דתנן צ\"ל אמאי לא קגמר מינה רב מהא דתנן וכונתו דאם איתא דהא דר\"ג קנסא הוא ומינה יליף רב לההיא דנטיעותי קצצת ומשום דס\"ל דק\"מק ילפינן א\"כ כי פליגי רב ושמואל בפ' הנזקי' אי קנסא מקנסא ילפינן או לא ילפינן אמאי לא קגמר רב להך סברתו מברייתא הלזו דנטיעותי קצצת דש\"מ דס\"ל להך תנא דק\"מק ילפינן ואמאי לא מותיב מינה לשמואל דס\"ל דק\"מק לא ילפינן: והכריח הרב הנז' כדבריו דאי כמ\"ש בספרי' בלשון הרי\"ף אמאי קגמר אין הלשון מדוקדק דהכי הול\"ל היכי גמר מיניה רב ולשון אמאי לא שייך כשהקושיא היא באופן זה שהבינו הרבנים הנז' הרב ש\"ך והמש\"ל את\"ד נר\"ו ולא נחה דעתי בזה מאחר שלשון הרי\"ף הובא ג\"כ בהרא\"ש בפ' החובל ושם נמי כתוב כמ\"ש בספרי' אמאי קגמר. ודוחק לומר שגם בלשון הרא\"ש נפל ט\"ס ואעפ\"י שלשון אמאי אינו מדוקדק ולפ\"ז אין זה מן הדוחק כ\"כ וכונתו לומר אמאי לא חייש רב לסברא זו דק\"מק לא ילפינן וקגמר מינה:
והרב נחפה בכסף בחלק חו\"מ סי' א' תירץ לקו' הנז' שכונתם רצויה דהיכי גמיר מיניה רב ולא קא מותיב מהך בריית' לשמואל דס\"ל דק\"מק לא ילפינן דהרי מוכח מהך ברייתא דילפי' מדלא קאמר בהדייא מה שחייב וסמך על עובדא דר\"ג דנילף מינה ולא אשמועינן אלא פיטורא באמר ליה אתה אמרת וליכא לאוקמא אלא בהכי דאל\"כ לא שבקת חיי אלא ודאי נראה דהאי מילתא דינא הוא ולא קנסא ולכך לא מותיב מינה לשמואל עכ\"ל: ותירוץ זה הוא כעין מה שתירץ הרב כמהר\"ח מודעי ז\"ל. ועתה מידי עיברו זה בני נאמן נטע נעמן החכם המרומם כה\"ר מרדכי נחום ה\"י על דברי אלה חזות קשה הוגד לו בדברי הרב נחפה בכסף וז\"ל (אחרי המחי' הראויה אמינא. דדברי הר\"ב נחפה בכסף אינם מוכרחים לע\"ד דאיך יקשה מהך ברייתא לשמואל דס\"ל דק\"מק לא ילפי' והרי ברייתא לא קאמר בפירוש דק\"מ ילפינן כי היכי דנילף מיניה ולמותיב מינה לשמואל ואי מותבינן לשמואל הוה מתרגם יתא באופן אחר דהיינו בדליכא עדים שקצצו ושהרגו דאז נאמן הוא כשאומר אתה אמרת במיגו דיכול לומר לא קצצתי. וא\"ת דאז הוי מיגו במקום חזקה אפשר דס\"ל לשמואל דמיגו במקום חזקה אמרינן מאחר דבעיא דלא איפשיטא היא בפרק השותפים והוי קולא לנתבע וחומרא לתובע ונשבע היסת ונפטר כמ\"ש מרן החבי\"ב בח\"המ סי' שפ\"ב הג\"הט אות י\"א יע\"ש:
וראיתי להש\"ך בח\"המ סי' שפ\"ב בהאי פלוגתא אי האי חיובא דחייבו ר\"ג הוא דינא או קנסא כתב משם הש\"הג דיראה מסוף דברי הרמב\"ם דדינא הוא מאחר שכתב שהורו כן בכל המצות אלמא גמרינן מיניה והוא ז\"ל ס\"ל דקנסא הוא. ושוב כתב וז\"ל ומיהו י\"ל דכונת הרמב\"ם דלכ\"ע דינא הוא אלא דבברכה נהי דחייבו ר\"ג י\"ז מ\"מ במצוה אפשר שאינו נותן י\"ז רק כפי מה שיראו הדיינים ואח\"כ כתב שיש מי שהורה כן בכל המצות ומ\"ש הרמב\"ם שהוא נותן קנס קצוב ר\"ל אע\"ג דדינא הוא מ\"מ קנס הוא כמו שאר קנסות הכתובי' בתורה שקצובים הם והם דין תורה ולא קנסא דרבנן שאינן קצובים וכן משמע בר' ירוחם שכתב בס' אדם [וחוה] נט\"ו ח\"ד גבי כיסוי וז\"ל ומתוך דברי הרמב\"ן נר' שאינו שוה י\"ז אלא הברכה אבל מצוה בלא ברכה לא וכ\"נ דעת קצת זולתו ואחרי' כתבו שכל מצוה שוה י\"ז והביאו ראיה מפ' החובל גבי שור ואילן וכ\"פ הרי\"ף כו' ע\"כ ונר' שמ\"ש הרמב\"ן ט\"ס הוא וצ\"ל הרמב\"ם עכ\"ל הש\"ך. ולכאורה ק\"ל לס' רי\"ו הלזו דא\"כ הוא איך יליף הש\"ס בפ' החובל גבי שור ואילן מהאי עובדא דר\"ג דלדבריו ז\"ל שאני התם דהוי מצוה שאין בה ברכה דאילן ושור לאו בני ברכה נינהו ואיך יליף רב מיניה:
ולכן נלע\"ד לתרץ והוא דכבר כתבנו משם הרש\"ך דלדעת רבינו יש הפרש בין מצוה דאית בה ברכה לאין בה ברכה דבמצוה דאית בה ברכה הוא קנס קצוב י\"ז ובמצוה דלית בה ברכ' הוא כפי מה שיראו הדיינים ולדעתם מפרשי הסוגיא כך והוא דכשהביא רב להך ברייתא דר\"ג אינו אלא לראיה בעלמא ואין כונתו לומר דגבי שור ואילן נמי חייב י\"ז אלא האי כדאיתיה והאי כדאיתיה והוא דרבה בר בר חנא לא היה מוצא אופן כדי ליישב ברייתא זו והוה בעי למוחקה. ע\"ז א\"ל רב דאינו צריך למחוק הברייתא אלא תתרגם בשור העומד להריגה ומאי דטעין הוא דאנא בעינא למיעבד האי מצוה ותדע דיכול לטעון טענה כזו ע\"ז אייתי האי עובדא דר\"ג אבל אין רצונו לומר ליתן את של זה בזה דכמו דגבי מצות כיסוי הוא י\"ז כן הדין בשאר מצות דלית בהו ברכה אלא שנייא היא דמצות דאית בה ברכה הוא קנס קצוב ובמצוה דלית בה ברכ' הוא כמו שיראו הדיינים והאי דמייתי האי עובדא דר\"ג אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דיכול לטעון טענה כזו כנ\"ל ליישב פשטא דשמעתתא לפי דעתם ז\"ל:
והרב מכתב לדוד ביו\"ד סי' מ\"ב נרגש לדעת רבינו ורי\"ו מה שנתקשה אצלינו וכתב וקושטא הכי הוי דבמצוה דליכא ברכה אינו חייב וההיא דפרק החובל פליגי עם סוגיא דהכא ואנן נקטינן כסוגיא דהכא דמקרי טפי סוגיא במקומה ועדיפא יעש\"ב. והרואה יראה דדבריו ז\"ל דחוקים מאד לומר דסוגייאי פליגי אהדדי דאפושי בפלוגתא לא מפשינן כדאמרי' בכמה דוכתי וצ\"ע.
ודע שרש\"ל כתב בפשיטות דהחוטף מצוה דרבנן אינו חייב י\"ז יע\"ש ומדברי רבינו בפרקי' משמע דס\"ל כחילוק רש\"ל בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן שכתב וכן הורו שכל המונע את הבעלים מעשות מ\"ע ומשמע דדוקא מ\"ע מן התורה קאמר וכ\"כ הרב נ\"בכ שם. וכ\"כ הרב מכתם לדוד בי\"ד סי' מ\"ב וכתב עוד שם דאמאי לא כתב רבינו דבשכר ברכה נמי חייב דהא מסקנת הגמרא שם בפ' כס\"ה מוכח דשכר ברכה היא ונ\"מ לב\"המ. ותירץ הוא ז\"ל דרבינו היא גופא קמבעייא ליה היכא דחטפיה מצוה וברכה שעליה אי חייב י\"ז לבד או עשרים דאיכא למימר דהא דלא חייביה כו' א\"ד דוקא עשרה נקט ר\"ג משום דאורייתא אבל משום ברכה לא קפדינן כלל ואפי' יאמרנה בלחש אינו חייב שאינו חייב אלא במידי דאורייתא:
ורצה להוכיח מההוא עובדא דר' מדקאמר מ' זהובים ש\"מ דגם על הברכה דרבנן חייב אמנם ס\"ל להרמב\"ם דהך דהכא אינה אלא ראייה בעלמא דדילמא ר' פליג על ר\"ג ור\"ג מדלא חייבו אלא עשרה אולי דהכי ס\"ל בעלמא דוקא על מצוה שהיא מדאורייתא חייב ולא על הברכה דרבנן וכפשט דברי ר\"ג שלא הזכיר רק מעשה הכיסוי וא\"כ נקטינן כר\"ג לגבי דר' דלא קי\"ל כר' אלא מחבירו ולא מרבו ואף דיצא ב\"ק קי\"ל אין משגיחין בב\"ק. ולע\"ד אחר המחילה אין נר' דרך זה שכתב דרבינו ס\"ל דפליגי ר\"ג ור' וקי\"ל דהלכה כר\"ג דהא דחייבו הוא י\"ז משום ש\"מ ומשום ש\"ב אינו חייב דאפושי בפלוגתא לא מפשינן מאחר דמריהטא דסוגייא משמע דלא פליגי דהא דחייבו ר\"ג הוא ש\"ב ותו ק' על הרב ז\"ל דאיך שרטט וכתב ואף דיצא ב\"ק קי\"ל דאין משגיחין בב\"ק וכנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' ז\"ל בכמה דוכתי וחדא מינייהו ביבמות די\"ד דהא דאמרינן אין משגיחין בב\"ק היינו כשהוא שאול מאתו כההיא דר\"א דאמר מן השמים יוכיחו ומשום כבודו הוא דיצא אבל כשהב\"ק יוצא מאליו משגיחין בב\"ק ועוד תירצו שם דהא דאמרי' אין משגיחים בב\"ק היינו כשהם רבים כההיא דר\"א דהוו רבנן רבים לגבי ר\"א אבל לגבי ר\"א דהם רבים משגיחין בב\"ק והנה מבואר דהכא לא שייכי הני תירוצי דתירצו התוס' כדי שנאמר דאין משגיחין בב\"ק וא\"כ ק' איך כתב הא קי\"ל דאין משגיחין בב\"ק דבכה\"ג שפיר משגיחינן אב\"ק ודע דהא דחייב י\"ז בחוטף מצוה מחבירו ה\"ד כשהיא מצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן אינו חייב כלום כמ\"ש רש\"ל בב\"ק פ' החובל וז\"ל ומיהו ה\"ד במצוה הכתובה בתורה כגון לא תשים דמים בביתך וכיוצא אבל במצוה דרבנן לא כו' יע\"ש וכ\"כ הרב נחפה בכסף בסי' הנז' מסברא דנפשיה ועיין להרב מוהרי\"ד ז\"ל בס' שער יוסף ז\"ל שהק' ע\"ד למה לא הביא דברי רש\"ל ז\"ל שממנו יצאו הדברים הללו יע\"ש והרב הנז' הביא ראיה דבמצוה דרבנן אינו חייב מהא דפ' הניזקין בסוגייא דהיזק שאינו ניכר דרמי דר\"י אדר\"י דבמטמא ומדמע בשוגג פטור במזיד חייב ואלו במבשל בשבת אמר בשוגג יאכל במוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית ותירצו ל\"ק כי לא קניס בדרבנן בדאורייתא קניס ע\"כ ופסקו הפוסקים כר\"י ופירש\"י וז\"ל ור\"י באיסור דאורייתא משום דעבר איסור חמור קניס להרחיקו אבל בדרבנן דקיל לא קניס את השוגג ע\"כ וא\"כ ה\"נ לענין זה במצות עשה דאורייתא דחמירא קנסו למונע את חבירו אבל במצוה דרבנן דקילא לא קנסו למונע עכ\"ל: ולא ידעתי איך לא חילק במצוה דרבנן כשהוא במזיד דחייב שכן מבואר שם בגמ' דבאיסורא דרבנן אם עבר במזיד אפי' בדרבנן קנסו דעלה דרמי מדר\"י אר\"י דבחד דוכתא אמר ר\"י המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב ובמקום אחר אמר ר\"י המבשל בשבת בשוגג יאכל למ\"ש במזיד לא יאכל עולמית ותריץ דר\"י אדר\"י ל\"ק כי לא קניס בדרבנן בדאורייתא קניס וכתב שם רש\"י וז\"ל ור\"י באיסור דאורייתא משום דעבד איסור חמור קניס להרחיקו אבל בדרבנן דקיל לא קניס את השוגג: הרי מבואר בהדיא מדברי רש\"י הללו דבמילתא דרבנן הא דלא קנסו ה\"ד כשהוא שוגג אבל במזיד חייב בקנס וכן מבואר בהדיא ג\"כ בפסחים בס\"פ כ\"ש גבי ההיא דעברה ולשה וא\"כ ק' על הרב ז\"ל איך שרטט וכתב דבמצוה דרבנן לעולם אינו חייב דמשמע בין בשוגג בין במזיד דהא ממקום שבא מבואר דאיכא הפרש בין שוגג למזיד:
איברא דלא על הרב ז\"ל לבד תלונתינו כי גם לס' רש\"ל ודעימיה דס\"ל דבמצוה דרבנן אינו חייב לכאורה סוגיא זו הויא תיובתיה דמבואר דאפי' במילתא דרבנן כשהוא במזיד חייב מיהו לסברת רש\"ל הלזו י\"ל דהוא ז\"ל לא כתב דבמצוה דרבנן אינו חייב אין הכונה לומר דאינו חייב כלל ועיקר אלא כונתו לומר שאינו חייב ק\"ק י\"ז כמו מצוה הכתובה בתורה שהוא י\"ז אבל עכ\"פ מיחייב איהו בקנס כמו שיראו הדיינים והכי משמ' מדיוק דבריו דהא הוא ז\"ל קאי בענין י\"ז וע\"ז סיים וכת' דבמצוה דרבנן לא כלומר דאין שיעורייהו שוה מצוה דאורייתא למצוה דרבנן דנחתינן דרגא כנ\"ל ליישב דעת רש\"ל כי היכי דלא תקשי מסוגיא הלזו ומיהו לדעת הרב נב\"כ שכתב דבמצוה דרבנן לעולם אינו חייב ק' איך לא עלה לחלק בהכי מאחר שהביא הסוגיא הלזו ודוחק לומר דכל עיקר כונת הרב ז\"ל לומר הוא דיש הפרש בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן דבדאורייתא חמירא ובדרבנן קילא דהכי מבואר מסוגיא הלזו ולעולם דבמזיד חייב דכל כי האי הי\"ל לפרש ודוק:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6dfddaf78fda37f9f80682ca113b8a3d249b9391 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,51 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_One_Who_Injures_a_Person_or_Property", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי \n ששחט חיה ועוף כו' וכן הורו שכל המונע לבעלים מעשות מצות שהם ראויים לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם עשר' זהובים. ע\"כ. הכי איתא בפ' כסוי הדם דפ\"ז מעשה באחד ששחט ובא חבירו וכיסה וחייבו ר\"ג י\"ז. ובעי בגמ' שכר מצוה או שכר ברכה נ\"מ לב\"המ אי אמרת ש\"מ אחת היא ואי אמרת ש\"ב הויין מ' ת\"ש כו'. והנה ברייתא זו הובאה בקמא פ' החובל על הא דתניא שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו פטור ומוקי לה באילן העומד לקציצה ובשור העומד להריגה ודא\"ל אנא בעינא למיעבד האי מצוה. ומייתי ליה ע\"ז הך ברייתא דרשב\"ג וכתבו שם הרי\"ף והרא\"ש דההיא דר\"ג דינא הוא ולא קנסא דאי לא היכי יליף רב מיניה לההיא דנטיעותי קצצת והא קמ\"ק לא גמרינן עכ\"ל. ותמהו על דבריהם הרש\"ך בח\"מ סי' שפ\"ב ובסי' שפ\"ה והרב מש\"ל בפרקי' ה\"ב דרב הוא דס\"ל דק\"מק ילפינן ואיך כתבו דמדיליף רב מיניה דרשב\"ג לההיא דנטיעותי קצצת ש\"מ דינא הוא ולא קנסא. והרב מש\"ל הוסיף עוד לומר והרבה יותר מדאי דחקתי את עצמי ליישב דבריו ולא עלה בידי:
ולק\"ד מקום איתי ליישב דברי הרי\"ף והרא\"ש והוא דהם ז\"ל קשיתיה באותה סוגייא דפ' הנזקין דקאמר הש\"ס דמשום הכי לא קאמר רב דמנסך היינו מערב משום דאיהו ס\"ל דק\"מק ילפינן והיינו מדמע:
וק\"ל להרי\"ף דמאן לימא לן דהכי ס\"ל לרב דשפיר איכא למימר דאף רב נמי ס\"ל דק\"מק לא ילפינן והיינו טעמיה דרב דיליף מנסך ממדמע משום דס\"ל כחזקיה דמייתי הש\"ס בתר הכי דס\"ל היזק שאינו ניכר שמיה היזק ואחד שוגג וא' מזיד וחייב מדאורייתא אלא דחכמים פטרו את השוגג כדי שיודיענו כדאיתא התם ואמטו להכי יליף לה ממדמע משום דדינא הוא ולא קנסא ושמואל ס\"ל כר\"י דאמר א' שוגג וא' מזיד אינו חייב מן התורה דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וחכמים קנסו את המזיד כדי שלא ילך כל א' וא' ויטמא טהרותיו של חבירו ויאמר פטור אני וכיון דקנסא הוא לא יליף לה ממדמע אבל כ\"ע מודו דק\"מק לא ילפינן והכי הוה לן למימר טפי דפליגי רב ושמואל בפלוגתא דר\"י וחזקיה ולא לאפושי בפלוגתא ולומר דפליגי בפלוגתא אחרינאי וליישב קושיא זו ס\"ל להרי\"ף דאה\"ן לפום קושטא דמילתא בהכי הוא דפליגי רב ושמואל אלא דתלמודא אכתי לא הוה ידע ההיא פלוגתא דפליגי ר\"י וחזקיה ומשמע ליה השתא דכ\"ע ס\"ל דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק דהא לחזקיה דס\"ל שמיה היזק אסיקנא ליה לקמן בקשיא ומש\"ה הוא דקאמר דרב ושמואל פליגי בק\"מק אבל לבתר דמייתי תלמודא פלוגתא דחזקיה ור\"י וקאמר דחזקיה ס\"ל דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק אין ספק דהשתא מצי שפיר למימר דבהכי נמי פליגי רב ושמואל והדר ביה תלמודא ממאי דקאמר מעיקר' ומוקי פלוגתייהו דרב ושמואל בפלוגתא דחזקיה ור\"י וכ\"ע ס\"ל דק\"מק לא ילפינן ובכן דברי הרי\"ף נוחים הם בדבר האמור. ואמנם לדידי ק\"ל תו בדברי הרי\"ף דמאי ק\"ל מההיא דרב דיליף מההיא דר\"ג לההיא דנטיעותי קצצת דאטו רב מסברא דנפשיה קאמר הכי דאתקשי לן היכי יליף ק\"מק והלא רב לתרוצי ברייתא הוא דאתא וקאמר דהך ברייתא באומר נטיעותי קצצת כדקניס ר\"ג גבי כיסוי הדם ולא משום דתנא יליף לה מההיא דר\"ג אלא משום דתנא גופיה ס\"ל דיש לקנוס בזה שחטף את המצוה כי היכי דקניס תנא במטמא ומדמע ומנסך למ\"ד שהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק :
ואפשר ליישב דכיון דהכא ליכא טעמא למקנסיה כההיא דמטמא ומדמע דאיכא טעמא שלא ילך כל אחד ואחד ויטמא טהרותיו של חבירו דהכא אפי' ילך כל אחד ויחטוף מצות חבירו אין כאן הפסד ממון ואדרבא איכא חיבוב מצוה. ואף ר\"ג לא קנסיה לההיא דקדם וכיסה אלא מפני שלא היה המצות חביבות עליו וכמ\"ש הסמ\"ע דלטעמא דקנסא הדבר תלוי בעיני הדיין ואין הכל שוים בקנס וא\"כ הכא בהך ברייתא דתני סתמא דכי לא טעין אתה אמרת לקצוץ חייב אי לאו דס\"ל לרב דדינא הוא ולא קנסא לא הו\"ל לתרוצי ברייתא דחייב מטעם קנס כיון דתני סתמא חייב ואלו מטעם קנס לא הו\"ל למיתני סתמא חייב:
ולעיקר קושית הש\"ך והמ\"ל שמעתי תירוץ א' ומטו בה משמיה דרב מה\"ד כמה\"ר חיים מודעי נר\"ו דלדידיה משמע ליה דט\"ס נפל בלשון הרי\"ף ובמקום מ\"ש אמאי קגמר מיניה להא דתנן צ\"ל אמאי לא קגמר מינה רב מהא דתנן וכונתו דאם איתא דהא דר\"ג קנסא הוא ומינה יליף רב לההיא דנטיעותי קצצת ומשום דס\"ל דק\"מק ילפינן א\"כ כי פליגי רב ושמואל בפ' הנזקי' אי קנסא מקנסא ילפינן או לא ילפינן אמאי לא קגמר רב להך סברתו מברייתא הלזו דנטיעותי קצצת דש\"מ דס\"ל להך תנא דק\"מק ילפינן ואמאי לא מותיב מינה לשמואל דס\"ל דק\"מק לא ילפינן: והכריח הרב הנז' כדבריו דאי כמ\"ש בספרי' בלשון הרי\"ף אמאי קגמר אין הלשון מדוקדק דהכי הול\"ל היכי גמר מיניה רב ולשון אמאי לא שייך כשהקושיא היא באופן זה שהבינו הרבנים הנז' הרב ש\"ך והמש\"ל את\"ד נר\"ו ולא נחה דעתי בזה מאחר שלשון הרי\"ף הובא ג\"כ בהרא\"ש בפ' החובל ושם נמי כתוב כמ\"ש בספרי' אמאי קגמר. ודוחק לומר שגם בלשון הרא\"ש נפל ט\"ס ואעפ\"י שלשון אמאי אינו מדוקדק ולפ\"ז אין זה מן הדוחק כ\"כ וכונתו לומר אמאי לא חייש רב לסברא זו דק\"מק לא ילפינן וקגמר מינה:
והרב נחפה בכסף בחלק חו\"מ סי' א' תירץ לקו' הנז' שכונתם רצויה דהיכי גמיר מיניה רב ולא קא מותיב מהך בריית' לשמואל דס\"ל דק\"מק לא ילפינן דהרי מוכח מהך ברייתא דילפי' מדלא קאמר בהדייא מה שחייב וסמך על עובדא דר\"ג דנילף מינה ולא אשמועינן אלא פיטורא באמר ליה אתה אמרת וליכא לאוקמא אלא בהכי דאל\"כ לא שבקת חיי אלא ודאי נראה דהאי מילתא דינא הוא ולא קנסא ולכך לא מותיב מינה לשמואל עכ\"ל: ותירוץ זה הוא כעין מה שתירץ הרב כמהר\"ח מודעי ז\"ל. ועתה מידי עיברו זה בני נאמן נטע נעמן החכם המרומם כה\"ר מרדכי נחום ה\"י על דברי אלה חזות קשה הוגד לו בדברי הרב נחפה בכסף וז\"ל (אחרי המחי' הראויה אמינא. דדברי הר\"ב נחפה בכסף אינם מוכרחים לע\"ד דאיך יקשה מהך ברייתא לשמואל דס\"ל דק\"מק לא ילפי' והרי ברייתא לא קאמר בפירוש דק\"מ ילפינן כי היכי דנילף מיניה ולמותיב מינה לשמואל ואי מותבינן לשמואל הוה מתרגם יתא באופן אחר דהיינו בדליכא עדים שקצצו ושהרגו דאז נאמן הוא כשאומר אתה אמרת במיגו דיכול לומר לא קצצתי. וא\"ת דאז הוי מיגו במקום חזקה אפשר דס\"ל לשמואל דמיגו במקום חזקה אמרינן מאחר דבעיא דלא איפשיטא היא בפרק השותפים והוי קולא לנתבע וחומרא לתובע ונשבע היסת ונפטר כמ\"ש מרן החבי\"ב בח\"המ סי' שפ\"ב הג\"הט אות י\"א יע\"ש:
וראיתי להש\"ך בח\"המ סי' שפ\"ב בהאי פלוגתא אי האי חיובא דחייבו ר\"ג הוא דינא או קנסא כתב משם הש\"הג דיראה מסוף דברי הרמב\"ם דדינא הוא מאחר שכתב שהורו כן בכל המצות אלמא גמרינן מיניה והוא ז\"ל ס\"ל דקנסא הוא. ושוב כתב וז\"ל ומיהו י\"ל דכונת הרמב\"ם דלכ\"ע דינא הוא אלא דבברכה נהי דחייבו ר\"ג י\"ז מ\"מ במצוה אפשר שאינו נותן י\"ז רק כפי מה שיראו הדיינים ואח\"כ כתב שיש מי שהורה כן בכל המצות ומ\"ש הרמב\"ם שהוא נותן קנס קצוב ר\"ל אע\"ג דדינא הוא מ\"מ קנס הוא כמו שאר קנסות הכתובי' בתורה שקצובים הם והם דין תורה ולא קנסא דרבנן שאינן קצובים וכן משמע בר' ירוחם שכתב בס' אדם [וחוה] נט\"ו ח\"ד גבי כיסוי וז\"ל ומתוך דברי הרמב\"ן נר' שאינו שוה י\"ז אלא הברכה אבל מצוה בלא ברכה לא וכ\"נ דעת קצת זולתו ואחרי' כתבו שכל מצוה שוה י\"ז והביאו ראיה מפ' החובל גבי שור ואילן וכ\"פ הרי\"ף כו' ע\"כ ונר' שמ\"ש הרמב\"ן ט\"ס הוא וצ\"ל הרמב\"ם עכ\"ל הש\"ך. ולכאורה ק\"ל לס' רי\"ו הלזו דא\"כ הוא איך יליף הש\"ס בפ' החובל גבי שור ואילן מהאי עובדא דר\"ג דלדבריו ז\"ל שאני התם דהוי מצוה שאין בה ברכה דאילן ושור לאו בני ברכה נינהו ואיך יליף רב מיניה:
ולכן נלע\"ד לתרץ והוא דכבר כתבנו משם הרש\"ך דלדעת רבינו יש הפרש בין מצוה דאית בה ברכה לאין בה ברכה דבמצוה דאית בה ברכה הוא קנס קצוב י\"ז ובמצוה דלית בה ברכ' הוא כפי מה שיראו הדיינים ולדעתם מפרשי הסוגיא כך והוא דכשהביא רב להך ברייתא דר\"ג אינו אלא לראיה בעלמא ואין כונתו לומר דגבי שור ואילן נמי חייב י\"ז אלא האי כדאיתיה והאי כדאיתיה והוא דרבה בר בר חנא לא היה מוצא אופן כדי ליישב ברייתא זו והוה בעי למוחקה. ע\"ז א\"ל רב דאינו צריך למחוק הברייתא אלא תתרגם בשור העומד להריגה ומאי דטעין הוא דאנא בעינא למיעבד האי מצוה ותדע דיכול לטעון טענה כזו ע\"ז אייתי האי עובדא דר\"ג אבל אין רצונו לומר ליתן את של זה בזה דכמו דגבי מצות כיסוי הוא י\"ז כן הדין בשאר מצות דלית בהו ברכה אלא שנייא היא דמצות דאית בה ברכה הוא קנס קצוב ובמצוה דלית בה ברכ' הוא כמו שיראו הדיינים והאי דמייתי האי עובדא דר\"ג אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דיכול לטעון טענה כזו כנ\"ל ליישב פשטא דשמעתתא לפי דעתם ז\"ל:
והרב מכתב לדוד ביו\"ד סי' מ\"ב נרגש לדעת רבינו ורי\"ו מה שנתקשה אצלינו וכתב וקושטא הכי הוי דבמצוה דליכא ברכה אינו חייב וההיא דפרק החובל פליגי עם סוגיא דהכא ואנן נקטינן כסוגיא דהכא דמקרי טפי סוגיא במקומה ועדיפא יעש\"ב. והרואה יראה דדבריו ז\"ל דחוקים מאד לומר דסוגייאי פליגי אהדדי דאפושי בפלוגתא לא מפשינן כדאמרי' בכמה דוכתי וצ\"ע.
ודע שרש\"ל כתב בפשיטות דהחוטף מצוה דרבנן אינו חייב י\"ז יע\"ש ומדברי רבינו בפרקי' משמע דס\"ל כחילוק רש\"ל בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן שכתב וכן הורו שכל המונע את הבעלים מעשות מ\"ע ומשמע דדוקא מ\"ע מן התורה קאמר וכ\"כ הרב נ\"בכ שם. וכ\"כ הרב מכתם לדוד בי\"ד סי' מ\"ב וכתב עוד שם דאמאי לא כתב רבינו דבשכר ברכה נמי חייב דהא מסקנת הגמרא שם בפ' כס\"ה מוכח דשכר ברכה היא ונ\"מ לב\"המ. ותירץ הוא ז\"ל דרבינו היא גופא קמבעייא ליה היכא דחטפיה מצוה וברכה שעליה אי חייב י\"ז לבד או עשרים דאיכא למימר דהא דלא חייביה כו' א\"ד דוקא עשרה נקט ר\"ג משום דאורייתא אבל משום ברכה לא קפדינן כלל ואפי' יאמרנה בלחש אינו חייב שאינו חייב אלא במידי דאורייתא:
ורצה להוכיח מההוא עובדא דר' מדקאמר מ' זהובים ש\"מ דגם על הברכה דרבנן חייב אמנם ס\"ל להרמב\"ם דהך דהכא אינה אלא ראייה בעלמא דדילמא ר' פליג על ר\"ג ור\"ג מדלא חייבו אלא עשרה אולי דהכי ס\"ל בעלמא דוקא על מצוה שהיא מדאורייתא חייב ולא על הברכה דרבנן וכפשט דברי ר\"ג שלא הזכיר רק מעשה הכיסוי וא\"כ נקטינן כר\"ג לגבי דר' דלא קי\"ל כר' אלא מחבירו ולא מרבו ואף דיצא ב\"ק קי\"ל אין משגיחין בב\"ק. ולע\"ד אחר המחילה אין נר' דרך זה שכתב דרבינו ס\"ל דפליגי ר\"ג ור' וקי\"ל דהלכה כר\"ג דהא דחייבו הוא י\"ז משום ש\"מ ומשום ש\"ב אינו חייב דאפושי בפלוגתא לא מפשינן מאחר דמריהטא דסוגייא משמע דלא פליגי דהא דחייבו ר\"ג הוא ש\"ב ותו ק' על הרב ז\"ל דאיך שרטט וכתב ואף דיצא ב\"ק קי\"ל דאין משגיחין בב\"ק וכנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' ז\"ל בכמה דוכתי וחדא מינייהו ביבמות די\"ד דהא דאמרינן אין משגיחין בב\"ק היינו כשהוא שאול מאתו כההיא דר\"א דאמר מן השמים יוכיחו ומשום כבודו הוא דיצא אבל כשהב\"ק יוצא מאליו משגיחין בב\"ק ועוד תירצו שם דהא דאמרי' אין משגיחים בב\"ק היינו כשהם רבים כההיא דר\"א דהוו רבנן רבים לגבי ר\"א אבל לגבי ר\"א דהם רבים משגיחין בב\"ק והנה מבואר דהכא לא שייכי הני תירוצי דתירצו התוס' כדי שנאמר דאין משגיחין בב\"ק וא\"כ ק' איך כתב הא קי\"ל דאין משגיחין בב\"ק דבכה\"ג שפיר משגיחינן אב\"ק ודע דהא דחייב י\"ז בחוטף מצוה מחבירו ה\"ד כשהיא מצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן אינו חייב כלום כמ\"ש רש\"ל בב\"ק פ' החובל וז\"ל ומיהו ה\"ד במצוה הכתובה בתורה כגון לא תשים דמים בביתך וכיוצא אבל במצוה דרבנן לא כו' יע\"ש וכ\"כ הרב נחפה בכסף בסי' הנז' מסברא דנפשיה ועיין להרב מוהרי\"ד ז\"ל בס' שער יוסף ז\"ל שהק' ע\"ד למה לא הביא דברי רש\"ל ז\"ל שממנו יצאו הדברים הללו יע\"ש והרב הנז' הביא ראיה דבמצוה דרבנן אינו חייב מהא דפ' הניזקין בסוגייא דהיזק שאינו ניכר דרמי דר\"י אדר\"י דבמטמא ומדמע בשוגג פטור במזיד חייב ואלו במבשל בשבת אמר בשוגג יאכל במוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית ותירצו ל\"ק כי לא קניס בדרבנן בדאורייתא קניס ע\"כ ופסקו הפוסקים כר\"י ופירש\"י וז\"ל ור\"י באיסור דאורייתא משום דעבר איסור חמור קניס להרחיקו אבל בדרבנן דקיל לא קניס את השוגג ע\"כ וא\"כ ה\"נ לענין זה במצות עשה דאורייתא דחמירא קנסו למונע את חבירו אבל במצוה דרבנן דקילא לא קנסו למונע עכ\"ל: ולא ידעתי איך לא חילק במצוה דרבנן כשהוא במזיד דחייב שכן מבואר שם בגמ' דבאיסורא דרבנן אם עבר במזיד אפי' בדרבנן קנסו דעלה דרמי מדר\"י אר\"י דבחד דוכתא אמר ר\"י המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב ובמקום אחר אמר ר\"י המבשל בשבת בשוגג יאכל למ\"ש במזיד לא יאכל עולמית ותריץ דר\"י אדר\"י ל\"ק כי לא קניס בדרבנן בדאורייתא קניס וכתב שם רש\"י וז\"ל ור\"י באיסור דאורייתא משום דעבד איסור חמור קניס להרחיקו אבל בדרבנן דקיל לא קניס את השוגג: הרי מבואר בהדיא מדברי רש\"י הללו דבמילתא דרבנן הא דלא קנסו ה\"ד כשהוא שוגג אבל במזיד חייב בקנס וכן מבואר בהדיא ג\"כ בפסחים בס\"פ כ\"ש גבי ההיא דעברה ולשה וא\"כ ק' על הרב ז\"ל איך שרטט וכתב דבמצוה דרבנן לעולם אינו חייב דמשמע בין בשוגג בין במזיד דהא ממקום שבא מבואר דאיכא הפרש בין שוגג למזיד:
איברא דלא על הרב ז\"ל לבד תלונתינו כי גם לס' רש\"ל ודעימיה דס\"ל דבמצוה דרבנן אינו חייב לכאורה סוגיא זו הויא תיובתיה דמבואר דאפי' במילתא דרבנן כשהוא במזיד חייב מיהו לסברת רש\"ל הלזו י\"ל דהוא ז\"ל לא כתב דבמצוה דרבנן אינו חייב אין הכונה לומר דאינו חייב כלל ועיקר אלא כונתו לומר שאינו חייב ק\"ק י\"ז כמו מצוה הכתובה בתורה שהוא י\"ז אבל עכ\"פ מיחייב איהו בקנס כמו שיראו הדיינים והכי משמ' מדיוק דבריו דהא הוא ז\"ל קאי בענין י\"ז וע\"ז סיים וכת' דבמצוה דרבנן לא כלומר דאין שיעורייהו שוה מצוה דאורייתא למצוה דרבנן דנחתינן דרגא כנ\"ל ליישב דעת רש\"ל כי היכי דלא תקשי מסוגיא הלזו ומיהו לדעת הרב נב\"כ שכתב דבמצוה דרבנן לעולם אינו חייב ק' איך לא עלה לחלק בהכי מאחר שהביא הסוגיא הלזו ודוחק לומר דכל עיקר כונת הרב ז\"ל לומר הוא דיש הפרש בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן דבדאורייתא חמירא ובדרבנן קילא דהכי מבואר מסוגיא הלזו ולעולם דבמזיד חייב דכל כי האי הי\"ל לפרש ודוק:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nezikim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..61978da5912b86054122125bcbb7f5e685fabc92 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,78 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nezikim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל \n אם היה גר קטן אי אתה צרי' לחזור עליו אלא חזקתו שאין לו יורשין. הנה מדין זה מבואר שקטן אינו מוליד ועיין להרא\"ם בפרשת ויקהל ד\"ה חור בנה של מרים שהכריח שקטן אינו מוליד ממה שהוכרחו רז\"ל לומר שבדורות הראשונים דוקא היו מולידין ולא ידעתי מה צורך לזה דבהדיא אמרינן שם בפ' בן סורר דקטן אינו מוליד מדכתיב אם אין לאיש גואל איש אתה צריך לחזור אחריו אם יש לו גואלים אם לאו קטן א\"צ בידוע שאין לו הרי מבואר דקטן אינו מוליד וצ\"ע:" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "שורש מציל עצמו בממון חבירו אנס \n המלך את הגזלן ואמר לו הראה לנו כל מה שיש לך והראה שדה זו שגזל בכלל שדותיו ונטלה המלך חייב להעמיד לו שדה אחרת כמותה כו'. הנה בב\"ק פ' הגוזל דקי\"ו על מתני' דהגוזל את השדה ונטלוה מסיקין ואם מחמת גזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ומסקינן מאי מחמת גזלן דאחוי אחוויי ומייתינן עלה ברייתא דקתני ישראל שאנוסוהו גויים והראה ממון חבירו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב אמר רבא ואם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי וחייב ע\"כ ובפירוש ברייתא זו נחלקו בו אבות העולם הרי\"ף וסיעתו עם רבינו האיי וסיעתו דלדעת הרי\"ף פירוש הברייתא הוא בשאנוסוהו בפי' על ממון חבירו להראות להם או להביאם להם וע\"ז קתני דאם אנוסוהו להראות ממון חבירו והראה כיון שהיה כאן אונס ולא עשה מעשה בידים אלא הראה לבד פטור דכל כי הא לא חשיב אלא גרמא בעלמא אבל אם אנוסוהו לעשות מעשה בידים ולהביא ממון חבירו והביא אע\"פ שהיה כאן אונס בפי' כיון שעשה מעשה בידים להביא חייב דהו\"ל מציל עצמו בממון חבירו ודינא דגרמי וחייב ובשיטה זו קאי רבינו והרמב\"ן והרשב\"א והרא\"ה והרא\"ש והטור סי' שפ\"ח ואף הרז\"ה בס' המאור והכריחו כן ממאי דשקיל וטרי תלמודא בתר הכי עלה דהך ברייתא כיע\"ש:
ולפי שיטה זו כתב הרב הנמקי דאם אנוסוהו סתם ביסורים ומכות ולא אמרו לו דבר וכדי להציל עצמו מן האונס הראה להם ממון חבירו חייב כאלו עשה מעשה בידים כיון שלא אנוסוהו בפי' להראות ממון חבירו והיינו דקאמר רבא ואם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי וחייב כלומר אפי' שהראה מחמת אונס כיון שלא אנסוהו בפי' על ממון חבירו כמי שנשא ונתן ביד דמי וחייב דאם כונת רבא שהראה מעצמו בלי אונס כלל וכמו שנראה מפי' רש\"י ק' דמאי קמ\"ל רבא הא מילתא שמעינן לה ממתני' דקתני ואם מחמת גזלן חייב ומסקי' לא צריכה דאחוי אחוויי יע\"ש: וזה נלע\"ד ברור בכונת דברי הטור ז\"ל בסי' שפ\"ח ס\"א וז\"ל המוסר ממון חבירו ביד אנס כו' חייב לשלם לו אע\"פ שלא נשא ונתן ביד במד\"א שהראהו מעצמו בלי אונס או שאנסוהו להראות שלו והראה שלו ושל חבירו או שייסרו אותו ולא אמרו לו על מה והראה ממון חבירו ונפטר בו בכך חייב אבל אם אנסו אנס שיראה לו ממון פלוני והראהו פטור עכ\"ל:
ואין ספק שזה שכתב הרב או שייסרו אותו ולא אמרו לו על מה והראה ממון חבירו ונפטר בו בכך חייב כו' הן הן דברי הנ\"י ז\"ל שכתב שזה פי' דברי רבא שאמר ואם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי וחייב דאי מיירי בשהראה מעצמו בלי אונס כלל הא שמעינן לה ממתני' דקתני ואם מחמת גזלן חייב ומסקי' דלא צריכה דאחוי אחוויי כמדובר ואולם ראיתי למרן ב\"י ז\"ל שכתב דזה שכתב הטור או שייסרו אותו ולא אמרו לו על מה למדו הטור ממ\"ש בגמ' לקמן בההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא סליקו גנבי עליה שקלא ויהבא להו ואמר רב אשי חזינן אי איניש אמיד הוא עליה דידיה אתו וחייב ואי לא עליה דכסא אתו ופטור הרי דכי אמיד מיחייב אע\"פ שלא אמרו בפי' דעליה דידיה אתו יע\"ש : והר\"ב ב\"ח ז\"ל דחה ראיה זו דהתם משום הכי חייב אפי' בסתם משום דעש' מעש' בידיים שנשא ונתן ביד כמ\"ש שקלא ויהבא להו והוא ז\"ל כתב דנפ\"ל ממתני' ואם מחמת הגזלן חייב ואוקימנן לה באחוי אחוויי יע\"ש והש\"ך בס\"ק כ\"א דחה דבריו דמאן לימא לן דאיירי באנוסוהו והרי רש\"י ז\"ל פירש ששמע מבית המלך כו' ואין כאן אונס כלל והוא ז\"ל כתב דמסברא כתב הטור דין זה דמיירי הטור כשניכרין הדברים שלא יסרוהו מתחילה בשביל ממון ולכן חייב יע\"ש:
ותמהני טובא למה זה העלימו עיניהם מרן והב\"ח והש\"ך ז\"ל מדברי הרב הנמקי שכתבנו שכנראה שהן הן דברי הטור ומה צורך להביא עצות מרחוק ואולי משמע להו דדברי הרב הנמקי הם בשאנסוהו סתם להראות להם ממון ולא פרשו לו אם ממנו או מאחר וזהו סתם דקאמר הרב הנמקי אבל לעולם פרשו לו ממון שמה שאנוסוהו אותו הוא להביא ממון וע\"ז הוא שכתב הרב הנמקי דאם הראה להם ממון חבירו דחייב לשלם אבל בשאנסוהו סתם ולא אמרו לו על מה והוא מעצמו הראה להם ממון חבירו שהוא לשון הטור משמע להו למרן והב\"ח והש\"ך דכל כה\"ג פטור לדעת הנמקי ולהכי הוצרכו להביא עצות מרחוק לסייע דברי הטור ממקום אחר ולא ממימרא דרבא דאם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי וחייב וכמ\"ש הרב הנמקי וזה נלע\"ד דעת מרן החבי\"ב דבסי' שפ\"ח הג\"הט אות י\"ט כתב וז\"ל ונראה מדברי רבינו בע\"הט שכתב או שאנסוהו להראות שלו והראה שלו ושל חבירו דדוקא בכה\"ג חייב כיון דאנוסוהו על שלו והראה על של חבירו הוי מציל עצמו בממון חבירו אבל אם אנסוהו סתם והראה של חבירו פטור שיש בכלל האונס על ממון אחרים כמו על ממון עצמו ויש לתמוה דאדתני הטור בסיפא אבל אם אנסו האנס שיראהו ממון פלוני והראהו פטור לשמועינן רבותא דאפי' אנסוהו בסתם והראה ממון חבירו דפטור והניח הדבר בתימה וסיים שהרב הנמקי הכריח ממימרא דרבא דאפי' אנסוהו בסתם והראה ממון חבירו דחייב יע\"ש ולכאורה דבריו תמוהים שהרי סיים הטור וכתב או שייסרו אותו ולא אמרו לו על מה והראה ממון חבירו ונפטר בכך חייב וא\"כ מה זה שדקדק מרישא דכל כ\"הג שאנסוהו סתם דפטור ומה הוקשה לו אדתני סיפא כו' מאחר שכבר בירר שיחותיו הטור דאפי' אנסוהו סתמא והראה דחייב והן הן דברי הרב הנמקי ז\"ל וליכא למימר דהרב ז\"ל לא היה לו גירסא זו בדברי הטור שלפניו שהרי בהגב\"י אות ח' עמד ליישב תמיהת הב\"ח ע\"ד מרן ב\"י דמבואר שהיה גורס כן בדברי הטור אמנם נראה שדעתו ז\"ל לחלק בין אנסוהו סתם ולא אמרו לו על מה שכתב הטור לאנסוהו סתם להראות ממון ולא פירשו לו אם ממנו או מאחרים ומשמע ליה דאנסוהו סתם שכתב הנ\"י ז\"ל הוא שאנסוהו סתם להראות ממון ובכל כה\"ג הוא דמסתפק הרב לדעת הטור אי חייב או לא וק\"ל דיוקא אדיוקא בדבריו ולדעתי אין מקום לחלק ביניהם ואדרבא טפי מסתבר לחייב לדעת הטור באנסוהו סתם להראות ממון סתם מאנסוהו סתם ולא אמרו לו על מה דכשהזכירו לו ממון הו\"ל כאומר בפי' ממון שלך דמי זה האנס שיניח את שלפניו ויצטרך ממי שאינו לפניו וסתמו כפירושו וכמ\"ש מוהר\"י פרמון הובאו דבריו בתשו' הרב משפטי שמואל סי' ע\"ג ד\"ס ע\"א אבל כשמאנס אותו סתם ואינו מזכיר לו ממון הו\"ל כאלו גילה דעתו שיודע שאין לו ממון ומפני זה אינו מזכיר לו ממון אבל הוא מאניסו סתם כאומר לו אע\"פ שאין לך ממון מ\"מ להציל עצמך עביד טצדקי מאחרים שיהיה לי ממון ואציל אותך מהאונס הזה זה נ\"ל ברור בכונת הטור והנ\"י ז\"ל ושניהם דבר אחד אמרו ואין ביניהם כמלוא נימא ושוב ראיתי למוהרח\"ש בחח\"מ סי' ס\"ח דק\"א ע\"א שדעתו ז\"ל לחלק בין אנסוהו סתם להראות ממון לאנסוהו סתם ולא אמרו לו דבר וישב דברי הטור דלא תיקשי דיוקא אדיוקא וכמו שהק' מרן החבי\"ב ז\"ל ויש לי מקום לשא וליתן בדבריו הקדושים ז\"ל ואין כאן מקומו ועיין להרב משאת משה חח\"מ סי' ס\"ח דקע\"ז ע\"א יע\"ש ואיך שיהיה הנה זו שיטת הרי\"ף ודעימיה דכל שאנסוהו להראות מממונו של פ' והראה פטור אבל אם אנסוהו והראה בשל חבירו או שאנסוהו להביא אפי' שאמרו בפי' להביא מממונו של פ' והביא חייב שאין אדם מציל עצמו בממון חבירו ואולם רבינו האיי גאון ור\"ח ובע\"הט ורבינו אפרים תלמידו של הרי\"ף והראב\"ד ס\"ל דכל שאנסוהו באונס הגוף אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואם אנסוהו בפי' להביא ממון חבירו ודאי פטור וכי קתני בברייתא ואם נשא ביד חייב לדעת רבינו האי ז\"ל הק' אם אנסוהו להראות בשל חבירו והראה פטור אבל אם הוסיף הוא מעצמו ועשה מעשה ונשא ונתן ביד חייב כיון שהוסיף מדיליה לעשות מעשה בידיים מה שלא אנסוהו ולדעת הרב העיטור ז\"ל ה\"פ אם אנסוהו סתם להראות ממון ולא פירשו אם משלו אם משל אחרים והוא הראה בשל אחרים פטור כיון דלא עשה מעשה ואנסוהו סתם אבל אם אנסוהו סתם להביא בידיים והביא בשל חבירו חייב כיון דעשה מעשה בידיים ולא פירשו לו בפי' משל אחרים אבל אם אנסוהו בפי' על של חבירו להביא ודאי פטור דאין לך דבר דעומד בפני פקוח נפש אלא ע\"ז וג\"ע וש\"ד ועוד הביאו ראיה לדבריהם מדאמרי' לקמן ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא אתו גנבי עליה שקלא ויהבא לגבייהו אתא לקמיה דרבא פטריה א\"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא אמר רב אשי אי איניש אמיד הוא עליה דידיה הוא ואי לא אמיד אההוא כסא אתו ופטור הרי דכל דאיכא אומדנא שרוצים לאונסו להביא ממון חבירו אפי' נשא ונתן ביד פטור כ\"ש כשאונסים אותו בפי' להביא ממון חבירו והביא דפטור ועוד הביאו ראיה מדברי הירוש' שבפ' החובל שאמרו גוים שאנסוהו ונטלו ממנו מממונו של חבירו בפניו פטור נטל הוא ונתן להם חייב אמ\"ר יוסי הדא דתימא באותן שאמרו לו תן לנו ממון ונתן של חבירו אבל באותן שאמרו לו תן לנו מממונו של פ' אע\"פ שהוציא ונתן להם פטור ע\"כ:
הרי בהדייא דכל שאנסוהו בפי' להביא ממון פ' והביא פטור יע\"ש והרמב\"ן ז\"ל במלחמות דחה ראייתם דמ\"ש אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש כו' זו אינה ראיה דאטו אנן מי קאמרי' יהרג או יסבול יסורים ואל ימסור ממונו של חבירו ימסור ואל יהרג וישלם ממון לבעלי' קאמרינן והביא ראיה לדבר מדאמרינן בפ' הכונס ד\"ס ע\"פ ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם כו' מאי קמבעייא ליה ר\"ה אמ' גדישין של ישראל היו דהוו מטמרי בהו פלשתים וקא מיבעייא ליה מהו לשורפם ולהציל עצמו בממון חבירו שלחו ליה דאסור אבל אתה מלך כו' והתם אם היו יכולים להתרחק בלא סכנת נפשות איך היה נקרא מציל עצמו ולמה היה הדבר ספק אצל הגבורים ואדונינו דוד לא ידע אלא ודאי דהצלתם היתה מיוחדת בשריפת הגדישין ואעפ\"כ אסרו לשרוף אלא ע\"מ ליתן הדמים יע\"ש והעובדא שהביאו מכסא דכספא ומדברי הירוש' כתב הרב דאינה ראיה דהתם הוי נפקד וידו כיד הבעלים וכסא גביה איתיה ואדעתא דכסא אתו וכיון דש\"ח הוא דלא קביל עליה נטירותא אלא מפשיעה כי אתו גנבי עליה לא מיחייב דהוי כאלו באו על הבעלים עצמן דהוו מסרי ליה כסא דכספא להציל עצמן ברם באנסוהו להביא ממון חבירו מביתו של חבירו כיון דממונא ליתיה גביה עוונותיו גרמו לו דמשמייא קנסו לו לההוא גברא בההוא אונסא דאתו עליה שהרי חפצו של חבירו לאו גביה דידיה איתיה ומשו\"ה כל ששלח בו יד ונשא ונתן ביד נעשה עליו גזלן וחייב א\"ד ז\"ל וכ\"כ הנ\"י בשם הרא\"ה ז\"ל וה\"ה בשם הרשב\"א ז\"ל והרא\"ש ז\"ל בפסקיו יע\"ש וכתב עוד הרא\"ש ז\"ל דיש לפרש הירוש' דפ' החובל אפי' באנסוהו להביא מבית חבירו ואפ\"ה פטור כשהלך והביאו דמיירי כגון שידע האנס הממון שבבית אותו פ' ואנסוהו לזה להביאן ובהכי ניחא ליה עובדא דכסא דכספא יע\"ש ובפי' דברי הרא\"ש הללו איפליגו האחרונים ז\"ל דמרן ב\"י ז\"ל כתב בשם החכם המרשים דכונת הרא\"ש דוקא בשידע האנס הממון שבבית פ' וגם ידו של האנס שולטת שם להביאן אצלו דהו\"ל כאלו הם קלויים ועומדים בידיעת האנס וזה שהביאן לא קעביד מידי ובזה אף הרי\"ף ז\"ל מודה וכמבואר בשמעתין בעובדא דחמרא דרב מרי ורב פנחס דכל שהראם תחילה ע\"י אונס אפי' הביאן אח\"כ בידיים פטור אמנם אם אין יד האנס שולטת שם אפי' ידע האנס בממון שבידו של אותו פ' ואנסו לזה להביאן והביאן חייב כיון שלולי זה שהביאו אין ביד האנס להביאו וזה הבין ג\"כ בדעת הרא\"ש הרב פ\"מ בח\"א סי' צ\"ו דרנ\"ג ע\"א וב' אבל השלה\"ג ומוהרשד\"ם חח\"מ סי' נ\"ה משמע להו בכונת דברי הרא\"ש דאפי' דאין יד האנס שולטת שם כל שידע האנס ויחדם לזה להביאן אצלו הו\"ל כאלו בא האונס על אותו ממון הידוע לאנס ואפי' הלך זה והביאו פטור ולא תלינן לומר דמשמייא קנסו ליה בשביל עוונותיו שיביאם יע\"ש:
והנה הרב משפטי שמואל סי' ע\"ג נשאל על איש אחד שאנסוהו אותו מעבדי המלך וכבשו בבית האסורים כדי שיראה לו ליאודי אחד שהיה לפנים עוסק במלאכת המלך במכס ושמו יחיאל ש'אקי ונשאר חייב למלך סך מה והיה שם ג\"כ איש אחר שמו יחיאל חזן מתעסק במלאכת אחרת ושלא במכס וכשאנסו לזה להראות את יחיאל ש'אקי אמר אל עבד המלך לא יש כאן מי שחייב למלך כי אם יחיאל חזן ותכף תקפו וחבשו עד שנפרע ממנו מה שלא היה חייב ושוב תבע לדין לאותו האיש שמסר אותו לשלם לו מה שהפסיד ע\"י מסירתו:
והרב מ\"ש חייבו למוסר מטעמא דהו\"ל כאנסוהו להראות משלו והראהו משל חבירו אפי' אי חשיב כמו שאנסוהו להראות סתם הרי לדעת הרי\"ף ודעימיה שהם עמודי הוראה שאנו סומכי' עליהם כל שאנסוהו סתם והראה בשל חבירו חייב כמ\"ש הנ\"י ז\"ל והטור ואע\"פ שזה לא הראה ליחיאל חזן אלא שהגיד לעבד המלך שיחיאל חזן הוא החייב הרי מבואר בדברי הפוסקים ובת' הרשב\"א והרא\"ש דכל שמסר לחבירו אפי' בהגדה בעלמא ובהזכרה לחוד חייב ועוד הוסיף הרב ז\"ל לומר דאפי' לדעת החולקים על הרי\"ף ודעימיה וס\"ל דכל שאנסוהו להראות בסתם והראה בשל חבירו דפטור דאינו אלא גרמא בעלמא כיון שלא נשא ונתן ביד וכן לדעת הרי\"ף באנסוהו להראות בפי' בשל חבירו דפטור אפשר דלא אמרו כן אלא בשהראה או הגיד ממון חבירו אבל אם הראה או הגיד ומסר גופו של חבירו ביד אנס לכ\"ע מיחייב כיון שקרוב הדבר שיבא לידי פקוח נפש ע\"י הכאות ויסורים אמנם מוהר\"י פירמון ותלמידו מוהרש\"ך נחלקו עליו וכתבו דלשיטת החולקים על הרי\"ף ז\"ל כל דאיכא אונס להראות או להגיד בין להראות ממון בין להראות גוף בין באנסוהו סתם והראה בשל חבירו בין באנסוהו בפי' על שלו והראה והגיד בשל חבירו פטור כל שלא עשה מעשה בידיים ונשא ונתן ביד ואיכא אונס בדבר:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כהן \n שראה את האבידה כו' מבטל עשה דקדושים יהיו ואין עשה דוחה עשה ול\"ת כו': דע שהתוס' במכות דט\"ו ע\"א דעשה ול\"ת דגרושה לכהן הוי לאו שאינו שוה בכל: עיין להתוס' ביבמות ד\"ו ע\"א שכתבו דכל דשוה באנשי' ובנשים חשיב שוה בכל ואלמנה לכ\"ג חשיב שוה בכל מפני שגם האשה בכלל האיסור ועוד אמרו דנזיר מצורע מגלח מפני דעשה דגילוח שלו אלים משום שלום הבית אבל עשה ול\"ת באלמנה לכ\"ג אינו נדחה מפני עשה דיבום יע\"ש: וזה הפך דבריהם דמכות ומה שיש ליישב בזה עדיין ק' ממ\"ש הם עצמן בר\"פ יש מותרות יע\"ש וביאור דברי התוס' הללו דמכות שכתבו דאיכא עשה ול\"ת גבי גרושה לכהן עיין להתוס' ביבמות ר\"פ יש מותרות וע' בסוגיית הגמ' ד\"ך ע\"ב ועיין בס' דברי אמת דנ\"ט ע\"ג וד' יע\"ש באורך ושם בדק\"ה ע\"א כתב שרבינו לא מנה עשה דקדו' יהיו מפני שסמך על הסוגיא שבפ\"ק דיבמו' ד\"ה דמשמע משם דליכא עשה זה גבי כהנים יע\"ש ואשתמיט מיניה לשון זה שכתב רבינו כאן דמבואר דאיכא עשה זה גבי כהנים יע\"ש:
ובמ\"ש עוד רבינו ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה כתב ה\"ה ז\"ל כאן דאין אנו צריכין לכך דתיפוק ליה דבעידנא דקא עייל בבית הקברות אכתי לא מקיים מצות עשה דהשב תשיבם ואין עשה דוחה ל\"ת אלא כגון כלאים בציצית כו' ומילה בצרעת דבעידנא דקעבר הלאו מקיים את עשה: והנה בענין זה דבעי' בעידנא דמקיים עשה ידחה הלאו אי בכה\"ג אמרינן ג\"כ בעשה שיש בו כרת דדחי לעשה דאין בו כרת אי בעי' בעידנא כמו גבי לאו ונראה דבמחלוקת הוא שנוי לבעלי התוס' בין ריב\"א ור\"י בפסחים דנ\"ט עמ\"ש בגמ' דמחו' כפורי' דחי ע' דהשלמ' ואתי עש' דק\"פ שיש בו כרת ודחי עש' דהשלמ' שאין בו כרת והקשה ריב\"א דאנן בעי' בעידנא דמיעקר עש' דהשלמה לקיים עש' דפסח דהיינו אכיל' הפסח והכא בעידנא דשחיט קרבנות כפרתו אחר הקרב' התמיד של בין הערבים ודחי ע' דהשלמה לא קמקיים עשה דאכילת פסח עד הלילה והוא ז\"ל תירץ דה\"נ הוי בעידנא כגון ששוחט ק\"פ שלו תחילה אחר תמיד של בין הערבים אע\"פ שעדיין לא הקריב כפרתו דשוחטין וזורקין על טבול יום אע\"פ שעדיין לא טבל משום דבידו לטבול ושמשא ממילא ערבא וכן על מחוסר כפורי' כשמסר מעו' כפרתו לב\"ד דליכא חששא שיתעצל ולא יביא כפרתו וכל שראוי לאכול הפסח בלילה אפי' לא אכל כשהקריבו הק\"פ עליו נפטר' מידי חיוב הקרבת פסח ופטו' מלעשות פסח שני אלא שביטל מ\"ע דאכילת פסח הילכך כשמביא כפרתו אחר תמיד של ב' הער' ודחי עשה דהשלמה הו\"ל בעידנא דאז הוי ראוי לאכול לערב ונמצא מקיים עשה דהקרבת פסח ויצא י\"ח הפסח כיון דראוי לאכול לערב ע\"י הקרבת קרבנות כפרתו ואין הדבר תלוי באכילתו זו היא ס' ריב\"א ז\"ל ור\"י נחלק עליו ואמר דאין צורך לומר דשוחטין הפסח עליו תחילה כי היכי דלהוי בעידנא אלא תחילה שוחטין קרבנו' כפרתו ואח\"ך הפסח ואע\"ג דבשעה דשוחטי' כפרתו ודחי עשה דהשלמה עדיין לא הקריב הפסח ולא הוי בעידנא דעקר לעשה דהשלמה קמקיים עש' דפסח אין קפידא בדבר דדוקא גבי עשה ול\"ת דאמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת דהלא תעשה הוא חמור טפי מעשה אז בעינן שיהיה בעיד' דמיעקר לאו דלקיים עש' אפי' בעש' חמיר אבל עש' חמי' דאתי לדחויי עשה אח' כיון דלא אתי לדחויי אלא עשה לא בעי' בעידנא והביא ראיה מההיא דר\"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה ועבר אעשה דלעולם בהם תעבודו משום עשה דונקדשתי בתוך בני ישראל שהוא עשה דרבים אע\"ג דבשעה שמשחררו לא קמקיים עשה דונקדשתי וכן בפרק שלוח הקן שלח תשלח אפי' לדבר מצוה כגון טהרת מצורע ע\"י שתי צפרים חיות ופרכינן למה לי קרא האי עשה והאי עשה ואין עשה דוחה עשה ומשני אצטריך מהו דתימא עשה דטהרת מצורע חמיר דאיכא שלום הבית וגדול השלום ששמו הגדול נמחה במים ודחי עשה דשלח תשלח קמ\"ל הרי דאי לאו קרא הו\"א דאתי עשה דחמיר ודחי עשה קל אע\"ג דלא הוי בעידנא דבשע' ששוחט הצפור לטהרת מצורע קעקר עשה דשלח תשלח ועשה דטהרת מצורע לא קמקיים עשה עד אחר שמזין עליו אלא ודאי דגבי עשה חמיר עם עשה קל ולא בעינן בעידנא:
וראיתי להרב הגדול כמהר\"א זאבי בדרשותיו פ' בשלח שכתב דריב\"א לא חש לראיות הללו דבשחרור עבדו של ר\"א ס\"ל כמ\"ש הר\"ן בפ' השולח עלה דאמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלאו עשה גמור קאמר דאי עשה גמור היכי דחינן עשה שבתורה משו' האי מצוה דונקדשתי אע\"ג דלא הוי בעידנא גם הראיה שהביא מההיא דטהרת מצורע דדחי עשה דשלח תשלח אע\"ג דבשעה ששלח הצפור של שלוח הקן לתוך המים ודחי עשה דשלח תשלח לא קמקיים עדיין עשה דטהרת מצורע עד שעה שמזין עליו: כתב הרב ז\"ל דריב\"א ס\"ל כמ\"ש הר\"ן שהביא הרב הנמקי בפרק אלו מציאות ד\"ל עלה דאמרינן התם דאין עשה דהשבת אבידה דחי ל\"ת ועשה דטומאה כגון שהיתה בב\"הק וכתב הנמקי ואיכא דמקשה למה לי טעמא דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה ת\"ל דאפילו ליכא אלא ל\"ת לחוד לא דחי ליה עשה דהשבת אבידה כיון דבעידנא דקעקר לאו דלנפש לא יטמא לא קמקיים עדיין עשה דהשבת אבידה עד שיחזירנה לבעליו ותירץ בשם הר\"ן דה\"נ בשעה שהוא מתעסק במצות השבת אבידה קמקיים עשה אע\"פ שעדיין לא גמרה דהוא ז\"ל סבור דגוף עיקר העשה מתחיל משעת ראיית אבידה וכתב שר\"י הלוי ן' מיגאש ז\"ל חלוק ע\"ז וס\"ל דעיקר העשה אינו אלא בשעה שמשיב אבידה והשאר אינו אלא כעין מכשירי מצוה ודמי לשאר מכשירי מצוה אע\"פ שצריך לעקור הלולב מן הדקל לעיקר מצות נטילת לולב העיקר הוא נטילת לולב אע\"פ שמתעסק מתחילה לקיום המצוה גם ההשבה נמי כן הוא עכ\"ל ובכן ריב\"א ס\"ל כהר\"ן דכל שהוא עסוק במכשירי המצוה הרי הוא כמצוה עצמה ולהכי הוא דחי שחיטת הצפור לטהרת המצורע אע\"פ דבשעת שחיטת הצפור לא נגמר טהרת המצורע עד שיזו עליו מ\"מ כיון שהוא עסוק במכשירי המצוה הרי הוא כעוסק במצוה עצמה והו\"ל בעידנא: אמנם ר\"י ס\"ל כסברת ר\"י ן' מיגאש שהביא הנ\"י דאפי' עוסק במכשירי המצוה שאי אפש' להמצוה להתקיים בלתו לאו עוס' במצוה בעידנא מקרי:
והנה מתוך דבריו מבואר יוצא דס\"ל לדעת הר\"ן כל הכשר מצוה דדמי לההיא דהשבת אבידה חשיב העוסק בה כעוסק במצוה עצמה ולהכי דימה הרב ההיא דעוסק בשחיטת צפורי מצורע לטהר את המצורע כאלו עוסק בהזאתו ממש עליו וחשיב בעידנא לדעת ריב\"א והר\"ן ולא כן אנכי עמדי אחרי התאבקי בעפרות זהב לו דלדידי אף הר\"ן ז\"ל אזיל ומודה לסברת הר\"י הלוי בכל הכשר מצוה אף דדמי להשבת אבידה דאי אפשר להשיבה בלתי הליכה כעוקר לולב מן האילן לצורך נטילתו דלא חשיב העוסק בהכשר מצוה כעוסק במצוה עצמה ודוקא גבי הליכת להשיב האבידה הוא שכתב הר\"ן דחשיב כעוסק במצוה דמשמע ראיית אבידה מתחיל עיקר העשה דהשב תשיבם לאחיך יען מיד משעת ראייתה של האבידה רמי רחמנא עילויה לאו דלא תוכל להתעלם ועשה דהשב תשיבם לאחיך ומשמע ליה להר\"ן ז\"ל דכשם שהלאו מתחיל מיד ה\"נ העשה וכאלו אמר לא תוכל להתעלם התעסק מיד בהשבתה ואע\"פ שלא נגמר העשה עד שימסרנה ביד בעליו מ\"מ כבר התחיל במצוה עצמה דרמי רחמנא עליה להתעסק בהשבתה מיד והו\"ל כמילה בצרעת דחשיב בעידנא אע\"פ שמל ולא פרע למילה כאלו לא מל ומיד שמל וחתך את הצרעת עדיין לא גמר את המצוה מ\"מ חשיב בעידנא כיון שהתחיל במצוה רמי רחמנא עליה בהדייא ה\"נ דוכוותא היא אבל בשאר הכשר מצוה דלא גלי רחמנא דאיכא מצוה עליה להתעסק בהכשר המצוה לא חשיב כעוסק במצוה עצמה אע\"פ שאי אפשר לעשות המצוה עצמה בלתי הכשר המצוה דאם כדברי הרב מוהר\"א זאבי ז\"ל דכל הכשר מצוה לדעת הר\"ן חשיב כעוסק במצוה עצמה ק' שהר\"ן ז\"ל גופיה בפ\"ג דר\"ה עלה דמתני' דשופר דר\"ה אין מפקחי' עליו את הגל כו' ואמרי' בגמ' מ\"ט י\"ט עשה ול\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה כתב הר\"ן ז\"ל וז\"ל ודקא יהבינן טעמא משום דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה קושטא דמילתא קאמר מיהו לא צרכינן להכי דאפי' הוי י\"ט ל\"ת גרידא לא אתי מכשירי מצות שופר ודחי לה דהא בעידנא דקעקר ללאו לא קמקיים עשה דשופר ואם איתא דס\"ל להר\"ן ז\"ל דבכל מכשירי מצוה דאי אפשר למצוה בלתו חשיב כעוסק במצוה עצמה דומייא דהשבת אבידה לימא דמשו\"ה יהבינן טעמא משום דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה משום דאי הוי ל\"ת גרידא הוה דחי ליה עשה דחשיב בעידנא כיון דעסיק במכשירי מצוה אלא ודאי כדאמרן דדוקא בהשבת אבידה הוא שכתב הר\"ן ז\"ל דמשעת ראיית האבידה ומתחיל להתעסק בה חשיב מתעסק בגוף עיקר העשה מטעמא דאמרן דאיתקש העשה דהשב תשיבם לאחיך ללאו דלא תוכל להתעלם דמתחיל משעת ראייתה ובהכי ניחא לי מה שראיתי להרמ\"ל ברפ\"י מה' ק\"פ ככתוב כ\"ז בספרי הקטן ח\"א ה' מילה שורש אתי עשה ודחי ל\"ת יע\"ש ועיין במה שאכתוב לקמן בס\"ד בה' מו\"ל שורש מלוה על המשכון אם הוא ש\"ח או ש\"ש יע\"ש באורך ועיין במה שכתבתי בזה בשורש מתנה עמש\"ב בח\"ב יע\"ש באורך:
והנה מדברי התוס' שכתבנו לעיל משם ר\"י דדוקא גבי עשה ול\"ת הוא דבעינן בעידנא משו' דהל\"ת חמור ולא דחי עשה אלא בעידנא אבל עשה חמיר שבא לדחות עשה קל לא בעינן בעידנא והכריח כן מההיא דר\"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה דאתי עשה דרבים דונקדשתי ודחי עשה דיחיד דלעולם בהם תעבודו מבואר דס\"ל דעשה אפי' חמיר לא דחי ל\"ת אלא בעידנא ותמהני על הרב יד אהרן ז\"ל שכתב בא\"ח סי' תמ\"ו דעל מ\"ש מרן ב\"י ז\"ל בשם שבולי הלקט בסי' צ\"ז דשופר של ר\"ה ששנינו במתני' דאין מפקחי' את הגל וכו' ויהבינן טעמא בגמרא משום דתקיעת שופר עשה וי\"ט עשה ול\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה והוק' לו מה שהק' הר\"ן דאפי' לא הוי אלא ל\"ת גרידא אכתי לא הוי בעידנא ומשו\"ה לא דחי לל\"ת ותירץ בשם יש מפרשי' דמצוה דרבים דחי ל\"ת אע\"פ דלא הוי בעידנא וכתב הרב יד אהרן דיש ראיה לדבריו ממ\"ש גבי ר\"א ששיחרר עבדו משום מצוה דרבים דונקדשתי אע\"ג דלא הוי בעידנא יע\"ש ואשתמיט מיניה דברי התוס' שכתבו בהדייא דהתם שאני דהוי עשה דקיל מל\"ת ולהכי לא בעי' בעידנא ודחי ליה עשה חמיר דרבים אבל גבי ל\"ת כל דלא הוי בעידנא לא דחי ליה עשה אפי' חמיר:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..88b7c59a31fcdaed006acc579400dd4e8e3bd60d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,75 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Robbery_and_Lost_Property", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל \n אם היה גר קטן אי אתה צרי' לחזור עליו אלא חזקתו שאין לו יורשין. הנה מדין זה מבואר שקטן אינו מוליד ועיין להרא\"ם בפרשת ויקהל ד\"ה חור בנה של מרים שהכריח שקטן אינו מוליד ממה שהוכרחו רז\"ל לומר שבדורות הראשונים דוקא היו מולידין ולא ידעתי מה צורך לזה דבהדיא אמרינן שם בפ' בן סורר דקטן אינו מוליד מדכתיב אם אין לאיש גואל איש אתה צריך לחזור אחריו אם יש לו גואלים אם לאו קטן א\"צ בידוע שאין לו הרי מבואר דקטן אינו מוליד וצ\"ע:" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "שורש מציל עצמו בממון חבירו אנס \n המלך את הגזלן ואמר לו הראה לנו כל מה שיש לך והראה שדה זו שגזל בכלל שדותיו ונטלה המלך חייב להעמיד לו שדה אחרת כמותה כו'. הנה בב\"ק פ' הגוזל דקי\"ו על מתני' דהגוזל את השדה ונטלוה מסיקין ואם מחמת גזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ומסקינן מאי מחמת גזלן דאחוי אחוויי ומייתינן עלה ברייתא דקתני ישראל שאנוסוהו גויים והראה ממון חבירו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב אמר רבא ואם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי וחייב ע\"כ ובפירוש ברייתא זו נחלקו בו אבות העולם הרי\"ף וסיעתו עם רבינו האיי וסיעתו דלדעת הרי\"ף פירוש הברייתא הוא בשאנוסוהו בפי' על ממון חבירו להראות להם או להביאם להם וע\"ז קתני דאם אנוסוהו להראות ממון חבירו והראה כיון שהיה כאן אונס ולא עשה מעשה בידים אלא הראה לבד פטור דכל כי הא לא חשיב אלא גרמא בעלמא אבל אם אנוסוהו לעשות מעשה בידים ולהביא ממון חבירו והביא אע\"פ שהיה כאן אונס בפי' כיון שעשה מעשה בידים להביא חייב דהו\"ל מציל עצמו בממון חבירו ודינא דגרמי וחייב ובשיטה זו קאי רבינו והרמב\"ן והרשב\"א והרא\"ה והרא\"ש והטור סי' שפ\"ח ואף הרז\"ה בס' המאור והכריחו כן ממאי דשקיל וטרי תלמודא בתר הכי עלה דהך ברייתא כיע\"ש:
ולפי שיטה זו כתב הרב הנמקי דאם אנוסוהו סתם ביסורים ומכות ולא אמרו לו דבר וכדי להציל עצמו מן האונס הראה להם ממון חבירו חייב כאלו עשה מעשה בידים כיון שלא אנוסוהו בפי' להראות ממון חבירו והיינו דקאמר רבא ואם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי וחייב כלומר אפי' שהראה מחמת אונס כיון שלא אנסוהו בפי' על ממון חבירו כמי שנשא ונתן ביד דמי וחייב דאם כונת רבא שהראה מעצמו בלי אונס כלל וכמו שנראה מפי' רש\"י ק' דמאי קמ\"ל רבא הא מילתא שמעינן לה ממתני' דקתני ואם מחמת גזלן חייב ומסקי' לא צריכה דאחוי אחוויי יע\"ש: וזה נלע\"ד ברור בכונת דברי הטור ז\"ל בסי' שפ\"ח ס\"א וז\"ל המוסר ממון חבירו ביד אנס כו' חייב לשלם לו אע\"פ שלא נשא ונתן ביד במד\"א שהראהו מעצמו בלי אונס או שאנסוהו להראות שלו והראה שלו ושל חבירו או שייסרו אותו ולא אמרו לו על מה והראה ממון חבירו ונפטר בו בכך חייב אבל אם אנסו אנס שיראה לו ממון פלוני והראהו פטור עכ\"ל:
ואין ספק שזה שכתב הרב או שייסרו אותו ולא אמרו לו על מה והראה ממון חבירו ונפטר בו בכך חייב כו' הן הן דברי הנ\"י ז\"ל שכתב שזה פי' דברי רבא שאמר ואם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי וחייב דאי מיירי בשהראה מעצמו בלי אונס כלל הא שמעינן לה ממתני' דקתני ואם מחמת גזלן חייב ומסקי' דלא צריכה דאחוי אחוויי כמדובר ואולם ראיתי למרן ב\"י ז\"ל שכתב דזה שכתב הטור או שייסרו אותו ולא אמרו לו על מה למדו הטור ממ\"ש בגמ' לקמן בההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא סליקו גנבי עליה שקלא ויהבא להו ואמר רב אשי חזינן אי איניש אמיד הוא עליה דידיה אתו וחייב ואי לא עליה דכסא אתו ופטור הרי דכי אמיד מיחייב אע\"פ שלא אמרו בפי' דעליה דידיה אתו יע\"ש : והר\"ב ב\"ח ז\"ל דחה ראיה זו דהתם משום הכי חייב אפי' בסתם משום דעש' מעש' בידיים שנשא ונתן ביד כמ\"ש שקלא ויהבא להו והוא ז\"ל כתב דנפ\"ל ממתני' ואם מחמת הגזלן חייב ואוקימנן לה באחוי אחוויי יע\"ש והש\"ך בס\"ק כ\"א דחה דבריו דמאן לימא לן דאיירי באנוסוהו והרי רש\"י ז\"ל פירש ששמע מבית המלך כו' ואין כאן אונס כלל והוא ז\"ל כתב דמסברא כתב הטור דין זה דמיירי הטור כשניכרין הדברים שלא יסרוהו מתחילה בשביל ממון ולכן חייב יע\"ש:
ותמהני טובא למה זה העלימו עיניהם מרן והב\"ח והש\"ך ז\"ל מדברי הרב הנמקי שכתבנו שכנראה שהן הן דברי הטור ומה צורך להביא עצות מרחוק ואולי משמע להו דדברי הרב הנמקי הם בשאנסוהו סתם להראות להם ממון ולא פרשו לו אם ממנו או מאחר וזהו סתם דקאמר הרב הנמקי אבל לעולם פרשו לו ממון שמה שאנוסוהו אותו הוא להביא ממון וע\"ז הוא שכתב הרב הנמקי דאם הראה להם ממון חבירו דחייב לשלם אבל בשאנסוהו סתם ולא אמרו לו על מה והוא מעצמו הראה להם ממון חבירו שהוא לשון הטור משמע להו למרן והב\"ח והש\"ך דכל כה\"ג פטור לדעת הנמקי ולהכי הוצרכו להביא עצות מרחוק לסייע דברי הטור ממקום אחר ולא ממימרא דרבא דאם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי וחייב וכמ\"ש הרב הנמקי וזה נלע\"ד דעת מרן החבי\"ב דבסי' שפ\"ח הג\"הט אות י\"ט כתב וז\"ל ונראה מדברי רבינו בע\"הט שכתב או שאנסוהו להראות שלו והראה שלו ושל חבירו דדוקא בכה\"ג חייב כיון דאנוסוהו על שלו והראה על של חבירו הוי מציל עצמו בממון חבירו אבל אם אנסוהו סתם והראה של חבירו פטור שיש בכלל האונס על ממון אחרים כמו על ממון עצמו ויש לתמוה דאדתני הטור בסיפא אבל אם אנסו האנס שיראהו ממון פלוני והראהו פטור לשמועינן רבותא דאפי' אנסוהו בסתם והראה ממון חבירו דפטור והניח הדבר בתימה וסיים שהרב הנמקי הכריח ממימרא דרבא דאפי' אנסוהו בסתם והראה ממון חבירו דחייב יע\"ש ולכאורה דבריו תמוהים שהרי סיים הטור וכתב או שייסרו אותו ולא אמרו לו על מה והראה ממון חבירו ונפטר בכך חייב וא\"כ מה זה שדקדק מרישא דכל כ\"הג שאנסוהו סתם דפטור ומה הוקשה לו אדתני סיפא כו' מאחר שכבר בירר שיחותיו הטור דאפי' אנסוהו סתמא והראה דחייב והן הן דברי הרב הנמקי ז\"ל וליכא למימר דהרב ז\"ל לא היה לו גירסא זו בדברי הטור שלפניו שהרי בהגב\"י אות ח' עמד ליישב תמיהת הב\"ח ע\"ד מרן ב\"י דמבואר שהיה גורס כן בדברי הטור אמנם נראה שדעתו ז\"ל לחלק בין אנסוהו סתם ולא אמרו לו על מה שכתב הטור לאנסוהו סתם להראות ממון ולא פירשו לו אם ממנו או מאחרים ומשמע ליה דאנסוהו סתם שכתב הנ\"י ז\"ל הוא שאנסוהו סתם להראות ממון ובכל כה\"ג הוא דמסתפק הרב לדעת הטור אי חייב או לא וק\"ל דיוקא אדיוקא בדבריו ולדעתי אין מקום לחלק ביניהם ואדרבא טפי מסתבר לחייב לדעת הטור באנסוהו סתם להראות ממון סתם מאנסוהו סתם ולא אמרו לו על מה דכשהזכירו לו ממון הו\"ל כאומר בפי' ממון שלך דמי זה האנס שיניח את שלפניו ויצטרך ממי שאינו לפניו וסתמו כפירושו וכמ\"ש מוהר\"י פרמון הובאו דבריו בתשו' הרב משפטי שמואל סי' ע\"ג ד\"ס ע\"א אבל כשמאנס אותו סתם ואינו מזכיר לו ממון הו\"ל כאלו גילה דעתו שיודע שאין לו ממון ומפני זה אינו מזכיר לו ממון אבל הוא מאניסו סתם כאומר לו אע\"פ שאין לך ממון מ\"מ להציל עצמך עביד טצדקי מאחרים שיהיה לי ממון ואציל אותך מהאונס הזה זה נ\"ל ברור בכונת הטור והנ\"י ז\"ל ושניהם דבר אחד אמרו ואין ביניהם כמלוא נימא ושוב ראיתי למוהרח\"ש בחח\"מ סי' ס\"ח דק\"א ע\"א שדעתו ז\"ל לחלק בין אנסוהו סתם להראות ממון לאנסוהו סתם ולא אמרו לו דבר וישב דברי הטור דלא תיקשי דיוקא אדיוקא וכמו שהק' מרן החבי\"ב ז\"ל ויש לי מקום לשא וליתן בדבריו הקדושים ז\"ל ואין כאן מקומו ועיין להרב משאת משה חח\"מ סי' ס\"ח דקע\"ז ע\"א יע\"ש ואיך שיהיה הנה זו שיטת הרי\"ף ודעימיה דכל שאנסוהו להראות מממונו של פ' והראה פטור אבל אם אנסוהו והראה בשל חבירו או שאנסוהו להביא אפי' שאמרו בפי' להביא מממונו של פ' והביא חייב שאין אדם מציל עצמו בממון חבירו ואולם רבינו האיי גאון ור\"ח ובע\"הט ורבינו אפרים תלמידו של הרי\"ף והראב\"ד ס\"ל דכל שאנסוהו באונס הגוף אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואם אנסוהו בפי' להביא ממון חבירו ודאי פטור וכי קתני בברייתא ואם נשא ביד חייב לדעת רבינו האי ז\"ל הק' אם אנסוהו להראות בשל חבירו והראה פטור אבל אם הוסיף הוא מעצמו ועשה מעשה ונשא ונתן ביד חייב כיון שהוסיף מדיליה לעשות מעשה בידיים מה שלא אנסוהו ולדעת הרב העיטור ז\"ל ה\"פ אם אנסוהו סתם להראות ממון ולא פירשו אם משלו אם משל אחרים והוא הראה בשל אחרים פטור כיון דלא עשה מעשה ואנסוהו סתם אבל אם אנסוהו סתם להביא בידיים והביא בשל חבירו חייב כיון דעשה מעשה בידיים ולא פירשו לו בפי' משל אחרים אבל אם אנסוהו בפי' על של חבירו להביא ודאי פטור דאין לך דבר דעומד בפני פקוח נפש אלא ע\"ז וג\"ע וש\"ד ועוד הביאו ראיה לדבריהם מדאמרי' לקמן ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא אתו גנבי עליה שקלא ויהבא לגבייהו אתא לקמיה דרבא פטריה א\"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא אמר רב אשי אי איניש אמיד הוא עליה דידיה הוא ואי לא אמיד אההוא כסא אתו ופטור הרי דכל דאיכא אומדנא שרוצים לאונסו להביא ממון חבירו אפי' נשא ונתן ביד פטור כ\"ש כשאונסים אותו בפי' להביא ממון חבירו והביא דפטור ועוד הביאו ראיה מדברי הירוש' שבפ' החובל שאמרו גוים שאנסוהו ונטלו ממנו מממונו של חבירו בפניו פטור נטל הוא ונתן להם חייב אמ\"ר יוסי הדא דתימא באותן שאמרו לו תן לנו ממון ונתן של חבירו אבל באותן שאמרו לו תן לנו מממונו של פ' אע\"פ שהוציא ונתן להם פטור ע\"כ:
הרי בהדייא דכל שאנסוהו בפי' להביא ממון פ' והביא פטור יע\"ש והרמב\"ן ז\"ל במלחמות דחה ראייתם דמ\"ש אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש כו' זו אינה ראיה דאטו אנן מי קאמרי' יהרג או יסבול יסורים ואל ימסור ממונו של חבירו ימסור ואל יהרג וישלם ממון לבעלי' קאמרינן והביא ראיה לדבר מדאמרינן בפ' הכונס ד\"ס ע\"פ ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם כו' מאי קמבעייא ליה ר\"ה אמ' גדישין של ישראל היו דהוו מטמרי בהו פלשתים וקא מיבעייא ליה מהו לשורפם ולהציל עצמו בממון חבירו שלחו ליה דאסור אבל אתה מלך כו' והתם אם היו יכולים להתרחק בלא סכנת נפשות איך היה נקרא מציל עצמו ולמה היה הדבר ספק אצל הגבורים ואדונינו דוד לא ידע אלא ודאי דהצלתם היתה מיוחדת בשריפת הגדישין ואעפ\"כ אסרו לשרוף אלא ע\"מ ליתן הדמים יע\"ש והעובדא שהביאו מכסא דכספא ומדברי הירוש' כתב הרב דאינה ראיה דהתם הוי נפקד וידו כיד הבעלים וכסא גביה איתיה ואדעתא דכסא אתו וכיון דש\"ח הוא דלא קביל עליה נטירותא אלא מפשיעה כי אתו גנבי עליה לא מיחייב דהוי כאלו באו על הבעלים עצמן דהוו מסרי ליה כסא דכספא להציל עצמן ברם באנסוהו להביא ממון חבירו מביתו של חבירו כיון דממונא ליתיה גביה עוונותיו גרמו לו דמשמייא קנסו לו לההוא גברא בההוא אונסא דאתו עליה שהרי חפצו של חבירו לאו גביה דידיה איתיה ומשו\"ה כל ששלח בו יד ונשא ונתן ביד נעשה עליו גזלן וחייב א\"ד ז\"ל וכ\"כ הנ\"י בשם הרא\"ה ז\"ל וה\"ה בשם הרשב\"א ז\"ל והרא\"ש ז\"ל בפסקיו יע\"ש וכתב עוד הרא\"ש ז\"ל דיש לפרש הירוש' דפ' החובל אפי' באנסוהו להביא מבית חבירו ואפ\"ה פטור כשהלך והביאו דמיירי כגון שידע האנס הממון שבבית אותו פ' ואנסוהו לזה להביאן ובהכי ניחא ליה עובדא דכסא דכספא יע\"ש ובפי' דברי הרא\"ש הללו איפליגו האחרונים ז\"ל דמרן ב\"י ז\"ל כתב בשם החכם המרשים דכונת הרא\"ש דוקא בשידע האנס הממון שבבית פ' וגם ידו של האנס שולטת שם להביאן אצלו דהו\"ל כאלו הם קלויים ועומדים בידיעת האנס וזה שהביאן לא קעביד מידי ובזה אף הרי\"ף ז\"ל מודה וכמבואר בשמעתין בעובדא דחמרא דרב מרי ורב פנחס דכל שהראם תחילה ע\"י אונס אפי' הביאן אח\"כ בידיים פטור אמנם אם אין יד האנס שולטת שם אפי' ידע האנס בממון שבידו של אותו פ' ואנסו לזה להביאן והביאן חייב כיון שלולי זה שהביאו אין ביד האנס להביאו וזה הבין ג\"כ בדעת הרא\"ש הרב פ\"מ בח\"א סי' צ\"ו דרנ\"ג ע\"א וב' אבל השלה\"ג ומוהרשד\"ם חח\"מ סי' נ\"ה משמע להו בכונת דברי הרא\"ש דאפי' דאין יד האנס שולטת שם כל שידע האנס ויחדם לזה להביאן אצלו הו\"ל כאלו בא האונס על אותו ממון הידוע לאנס ואפי' הלך זה והביאו פטור ולא תלינן לומר דמשמייא קנסו ליה בשביל עוונותיו שיביאם יע\"ש:
והנה הרב משפטי שמואל סי' ע\"ג נשאל על איש אחד שאנסוהו אותו מעבדי המלך וכבשו בבית האסורים כדי שיראה לו ליאודי אחד שהיה לפנים עוסק במלאכת המלך במכס ושמו יחיאל ש'אקי ונשאר חייב למלך סך מה והיה שם ג\"כ איש אחר שמו יחיאל חזן מתעסק במלאכת אחרת ושלא במכס וכשאנסו לזה להראות את יחיאל ש'אקי אמר אל עבד המלך לא יש כאן מי שחייב למלך כי אם יחיאל חזן ותכף תקפו וחבשו עד שנפרע ממנו מה שלא היה חייב ושוב תבע לדין לאותו האיש שמסר אותו לשלם לו מה שהפסיד ע\"י מסירתו:
והרב מ\"ש חייבו למוסר מטעמא דהו\"ל כאנסוהו להראות משלו והראהו משל חבירו אפי' אי חשיב כמו שאנסוהו להראות סתם הרי לדעת הרי\"ף ודעימיה שהם עמודי הוראה שאנו סומכי' עליהם כל שאנסוהו סתם והראה בשל חבירו חייב כמ\"ש הנ\"י ז\"ל והטור ואע\"פ שזה לא הראה ליחיאל חזן אלא שהגיד לעבד המלך שיחיאל חזן הוא החייב הרי מבואר בדברי הפוסקים ובת' הרשב\"א והרא\"ש דכל שמסר לחבירו אפי' בהגדה בעלמא ובהזכרה לחוד חייב ועוד הוסיף הרב ז\"ל לומר דאפי' לדעת החולקים על הרי\"ף ודעימיה וס\"ל דכל שאנסוהו להראות בסתם והראה בשל חבירו דפטור דאינו אלא גרמא בעלמא כיון שלא נשא ונתן ביד וכן לדעת הרי\"ף באנסוהו להראות בפי' בשל חבירו דפטור אפשר דלא אמרו כן אלא בשהראה או הגיד ממון חבירו אבל אם הראה או הגיד ומסר גופו של חבירו ביד אנס לכ\"ע מיחייב כיון שקרוב הדבר שיבא לידי פקוח נפש ע\"י הכאות ויסורים אמנם מוהר\"י פירמון ותלמידו מוהרש\"ך נחלקו עליו וכתבו דלשיטת החולקים על הרי\"ף ז\"ל כל דאיכא אונס להראות או להגיד בין להראות ממון בין להראות גוף בין באנסוהו סתם והראה בשל חבירו בין באנסוהו בפי' על שלו והראה והגיד בשל חבירו פטור כל שלא עשה מעשה בידיים ונשא ונתן ביד ואיכא אונס בדבר:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כהן \n שראה את האבידה כו' מבטל עשה דקדושים יהיו ואין עשה דוחה עשה ול\"ת כו': דע שהתוס' במכות דט\"ו ע\"א דעשה ול\"ת דגרושה לכהן הוי לאו שאינו שוה בכל: עיין להתוס' ביבמות ד\"ו ע\"א שכתבו דכל דשוה באנשי' ובנשים חשיב שוה בכל ואלמנה לכ\"ג חשיב שוה בכל מפני שגם האשה בכלל האיסור ועוד אמרו דנזיר מצורע מגלח מפני דעשה דגילוח שלו אלים משום שלום הבית אבל עשה ול\"ת באלמנה לכ\"ג אינו נדחה מפני עשה דיבום יע\"ש: וזה הפך דבריהם דמכות ומה שיש ליישב בזה עדיין ק' ממ\"ש הם עצמן בר\"פ יש מותרות יע\"ש וביאור דברי התוס' הללו דמכות שכתבו דאיכא עשה ול\"ת גבי גרושה לכהן עיין להתוס' ביבמות ר\"פ יש מותרות וע' בסוגיית הגמ' ד\"ך ע\"ב ועיין בס' דברי אמת דנ\"ט ע\"ג וד' יע\"ש באורך ושם בדק\"ה ע\"א כתב שרבינו לא מנה עשה דקדו' יהיו מפני שסמך על הסוגיא שבפ\"ק דיבמו' ד\"ה דמשמע משם דליכא עשה זה גבי כהנים יע\"ש ואשתמיט מיניה לשון זה שכתב רבינו כאן דמבואר דאיכא עשה זה גבי כהנים יע\"ש:
ובמ\"ש עוד רבינו ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה כתב ה\"ה ז\"ל כאן דאין אנו צריכין לכך דתיפוק ליה דבעידנא דקא עייל בבית הקברות אכתי לא מקיים מצות עשה דהשב תשיבם ואין עשה דוחה ל\"ת אלא כגון כלאים בציצית כו' ומילה בצרעת דבעידנא דקעבר הלאו מקיים את עשה: והנה בענין זה דבעי' בעידנא דמקיים עשה ידחה הלאו אי בכה\"ג אמרינן ג\"כ בעשה שיש בו כרת דדחי לעשה דאין בו כרת אי בעי' בעידנא כמו גבי לאו ונראה דבמחלוקת הוא שנוי לבעלי התוס' בין ריב\"א ור\"י בפסחים דנ\"ט עמ\"ש בגמ' דמחו' כפורי' דחי ע' דהשלמ' ואתי עש' דק\"פ שיש בו כרת ודחי עש' דהשלמ' שאין בו כרת והקשה ריב\"א דאנן בעי' בעידנא דמיעקר עש' דהשלמה לקיים עש' דפסח דהיינו אכיל' הפסח והכא בעידנא דשחיט קרבנות כפרתו אחר הקרב' התמיד של בין הערבים ודחי ע' דהשלמה לא קמקיים עשה דאכילת פסח עד הלילה והוא ז\"ל תירץ דה\"נ הוי בעידנא כגון ששוחט ק\"פ שלו תחילה אחר תמיד של בין הערבים אע\"פ שעדיין לא הקריב כפרתו דשוחטין וזורקין על טבול יום אע\"פ שעדיין לא טבל משום דבידו לטבול ושמשא ממילא ערבא וכן על מחוסר כפורי' כשמסר מעו' כפרתו לב\"ד דליכא חששא שיתעצל ולא יביא כפרתו וכל שראוי לאכול הפסח בלילה אפי' לא אכל כשהקריבו הק\"פ עליו נפטר' מידי חיוב הקרבת פסח ופטו' מלעשות פסח שני אלא שביטל מ\"ע דאכילת פסח הילכך כשמביא כפרתו אחר תמיד של ב' הער' ודחי עשה דהשלמה הו\"ל בעידנא דאז הוי ראוי לאכול לערב ונמצא מקיים עשה דהקרבת פסח ויצא י\"ח הפסח כיון דראוי לאכול לערב ע\"י הקרבת קרבנות כפרתו ואין הדבר תלוי באכילתו זו היא ס' ריב\"א ז\"ל ור\"י נחלק עליו ואמר דאין צורך לומר דשוחטין הפסח עליו תחילה כי היכי דלהוי בעידנא אלא תחילה שוחטין קרבנו' כפרתו ואח\"ך הפסח ואע\"ג דבשעה דשוחטי' כפרתו ודחי עשה דהשלמה עדיין לא הקריב הפסח ולא הוי בעידנא דעקר לעשה דהשלמה קמקיים עש' דפסח אין קפידא בדבר דדוקא גבי עשה ול\"ת דאמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת דהלא תעשה הוא חמור טפי מעשה אז בעינן שיהיה בעיד' דמיעקר לאו דלקיים עש' אפי' בעש' חמיר אבל עש' חמי' דאתי לדחויי עשה אח' כיון דלא אתי לדחויי אלא עשה לא בעי' בעידנא והביא ראיה מההיא דר\"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה ועבר אעשה דלעולם בהם תעבודו משום עשה דונקדשתי בתוך בני ישראל שהוא עשה דרבים אע\"ג דבשעה שמשחררו לא קמקיים עשה דונקדשתי וכן בפרק שלוח הקן שלח תשלח אפי' לדבר מצוה כגון טהרת מצורע ע\"י שתי צפרים חיות ופרכינן למה לי קרא האי עשה והאי עשה ואין עשה דוחה עשה ומשני אצטריך מהו דתימא עשה דטהרת מצורע חמיר דאיכא שלום הבית וגדול השלום ששמו הגדול נמחה במים ודחי עשה דשלח תשלח קמ\"ל הרי דאי לאו קרא הו\"א דאתי עשה דחמיר ודחי עשה קל אע\"ג דלא הוי בעידנא דבשע' ששוחט הצפור לטהרת מצורע קעקר עשה דשלח תשלח ועשה דטהרת מצורע לא קמקיים עשה עד אחר שמזין עליו אלא ודאי דגבי עשה חמיר עם עשה קל ולא בעינן בעידנא:
וראיתי להרב הגדול כמהר\"א זאבי בדרשותיו פ' בשלח שכתב דריב\"א לא חש לראיות הללו דבשחרור עבדו של ר\"א ס\"ל כמ\"ש הר\"ן בפ' השולח עלה דאמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלאו עשה גמור קאמר דאי עשה גמור היכי דחינן עשה שבתורה משו' האי מצוה דונקדשתי אע\"ג דלא הוי בעידנא גם הראיה שהביא מההיא דטהרת מצורע דדחי עשה דשלח תשלח אע\"ג דבשעה ששלח הצפור של שלוח הקן לתוך המים ודחי עשה דשלח תשלח לא קמקיים עדיין עשה דטהרת מצורע עד שעה שמזין עליו: כתב הרב ז\"ל דריב\"א ס\"ל כמ\"ש הר\"ן שהביא הרב הנמקי בפרק אלו מציאות ד\"ל עלה דאמרינן התם דאין עשה דהשבת אבידה דחי ל\"ת ועשה דטומאה כגון שהיתה בב\"הק וכתב הנמקי ואיכא דמקשה למה לי טעמא דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה ת\"ל דאפילו ליכא אלא ל\"ת לחוד לא דחי ליה עשה דהשבת אבידה כיון דבעידנא דקעקר לאו דלנפש לא יטמא לא קמקיים עדיין עשה דהשבת אבידה עד שיחזירנה לבעליו ותירץ בשם הר\"ן דה\"נ בשעה שהוא מתעסק במצות השבת אבידה קמקיים עשה אע\"פ שעדיין לא גמרה דהוא ז\"ל סבור דגוף עיקר העשה מתחיל משעת ראיית אבידה וכתב שר\"י הלוי ן' מיגאש ז\"ל חלוק ע\"ז וס\"ל דעיקר העשה אינו אלא בשעה שמשיב אבידה והשאר אינו אלא כעין מכשירי מצוה ודמי לשאר מכשירי מצוה אע\"פ שצריך לעקור הלולב מן הדקל לעיקר מצות נטילת לולב העיקר הוא נטילת לולב אע\"פ שמתעסק מתחילה לקיום המצוה גם ההשבה נמי כן הוא עכ\"ל ובכן ריב\"א ס\"ל כהר\"ן דכל שהוא עסוק במכשירי המצוה הרי הוא כמצוה עצמה ולהכי הוא דחי שחיטת הצפור לטהרת המצורע אע\"פ דבשעת שחיטת הצפור לא נגמר טהרת המצורע עד שיזו עליו מ\"מ כיון שהוא עסוק במכשירי המצוה הרי הוא כעוסק במצוה עצמה והו\"ל בעידנא: אמנם ר\"י ס\"ל כסברת ר\"י ן' מיגאש שהביא הנ\"י דאפי' עוסק במכשירי המצוה שאי אפש' להמצוה להתקיים בלתו לאו עוס' במצוה בעידנא מקרי:
והנה מתוך דבריו מבואר יוצא דס\"ל לדעת הר\"ן כל הכשר מצוה דדמי לההיא דהשבת אבידה חשיב העוסק בה כעוסק במצוה עצמה ולהכי דימה הרב ההיא דעוסק בשחיטת צפורי מצורע לטהר את המצורע כאלו עוסק בהזאתו ממש עליו וחשיב בעידנא לדעת ריב\"א והר\"ן ולא כן אנכי עמדי אחרי התאבקי בעפרות זהב לו דלדידי אף הר\"ן ז\"ל אזיל ומודה לסברת הר\"י הלוי בכל הכשר מצוה אף דדמי להשבת אבידה דאי אפשר להשיבה בלתי הליכה כעוקר לולב מן האילן לצורך נטילתו דלא חשיב העוסק בהכשר מצוה כעוסק במצוה עצמה ודוקא גבי הליכת להשיב האבידה הוא שכתב הר\"ן דחשיב כעוסק במצוה דמשמע ראיית אבידה מתחיל עיקר העשה דהשב תשיבם לאחיך יען מיד משעת ראייתה של האבידה רמי רחמנא עילויה לאו דלא תוכל להתעלם ועשה דהשב תשיבם לאחיך ומשמע ליה להר\"ן ז\"ל דכשם שהלאו מתחיל מיד ה\"נ העשה וכאלו אמר לא תוכל להתעלם התעסק מיד בהשבתה ואע\"פ שלא נגמר העשה עד שימסרנה ביד בעליו מ\"מ כבר התחיל במצוה עצמה דרמי רחמנא עליה להתעסק בהשבתה מיד והו\"ל כמילה בצרעת דחשיב בעידנא אע\"פ שמל ולא פרע למילה כאלו לא מל ומיד שמל וחתך את הצרעת עדיין לא גמר את המצוה מ\"מ חשיב בעידנא כיון שהתחיל במצוה רמי רחמנא עליה בהדייא ה\"נ דוכוותא היא אבל בשאר הכשר מצוה דלא גלי רחמנא דאיכא מצוה עליה להתעסק בהכשר המצוה לא חשיב כעוסק במצוה עצמה אע\"פ שאי אפשר לעשות המצוה עצמה בלתי הכשר המצוה דאם כדברי הרב מוהר\"א זאבי ז\"ל דכל הכשר מצוה לדעת הר\"ן חשיב כעוסק במצוה עצמה ק' שהר\"ן ז\"ל גופיה בפ\"ג דר\"ה עלה דמתני' דשופר דר\"ה אין מפקחי' עליו את הגל כו' ואמרי' בגמ' מ\"ט י\"ט עשה ול\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה כתב הר\"ן ז\"ל וז\"ל ודקא יהבינן טעמא משום דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה קושטא דמילתא קאמר מיהו לא צרכינן להכי דאפי' הוי י\"ט ל\"ת גרידא לא אתי מכשירי מצות שופר ודחי לה דהא בעידנא דקעקר ללאו לא קמקיים עשה דשופר ואם איתא דס\"ל להר\"ן ז\"ל דבכל מכשירי מצוה דאי אפשר למצוה בלתו חשיב כעוסק במצוה עצמה דומייא דהשבת אבידה לימא דמשו\"ה יהבינן טעמא משום דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה משום דאי הוי ל\"ת גרידא הוה דחי ליה עשה דחשיב בעידנא כיון דעסיק במכשירי מצוה אלא ודאי כדאמרן דדוקא בהשבת אבידה הוא שכתב הר\"ן ז\"ל דמשעת ראיית האבידה ומתחיל להתעסק בה חשיב מתעסק בגוף עיקר העשה מטעמא דאמרן דאיתקש העשה דהשב תשיבם לאחיך ללאו דלא תוכל להתעלם דמתחיל משעת ראייתה ובהכי ניחא לי מה שראיתי להרמ\"ל ברפ\"י מה' ק\"פ ככתוב כ\"ז בספרי הקטן ח\"א ה' מילה שורש אתי עשה ודחי ל\"ת יע\"ש ועיין במה שאכתוב לקמן בס\"ד בה' מו\"ל שורש מלוה על המשכון אם הוא ש\"ח או ש\"ש יע\"ש באורך ועיין במה שכתבתי בזה בשורש מתנה עמש\"ב בח\"ב יע\"ש באורך:
והנה מדברי התוס' שכתבנו לעיל משם ר\"י דדוקא גבי עשה ול\"ת הוא דבעינן בעידנא משו' דהל\"ת חמור ולא דחי עשה אלא בעידנא אבל עשה חמיר שבא לדחות עשה קל לא בעינן בעידנא והכריח כן מההיא דר\"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה דאתי עשה דרבים דונקדשתי ודחי עשה דיחיד דלעולם בהם תעבודו מבואר דס\"ל דעשה אפי' חמיר לא דחי ל\"ת אלא בעידנא ותמהני על הרב יד אהרן ז\"ל שכתב בא\"ח סי' תמ\"ו דעל מ\"ש מרן ב\"י ז\"ל בשם שבולי הלקט בסי' צ\"ז דשופר של ר\"ה ששנינו במתני' דאין מפקחי' את הגל וכו' ויהבינן טעמא בגמרא משום דתקיעת שופר עשה וי\"ט עשה ול\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה והוק' לו מה שהק' הר\"ן דאפי' לא הוי אלא ל\"ת גרידא אכתי לא הוי בעידנא ומשו\"ה לא דחי לל\"ת ותירץ בשם יש מפרשי' דמצוה דרבים דחי ל\"ת אע\"פ דלא הוי בעידנא וכתב הרב יד אהרן דיש ראיה לדבריו ממ\"ש גבי ר\"א ששיחרר עבדו משום מצוה דרבים דונקדשתי אע\"ג דלא הוי בעידנא יע\"ש ואשתמיט מיניה דברי התוס' שכתבו בהדייא דהתם שאני דהוי עשה דקיל מל\"ת ולהכי לא בעי' בעידנא ודחי ליה עשה חמיר דרבים אבל גבי ל\"ת כל דלא הוי בעידנא לא דחי ליה עשה אפי' חמיר:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nezikim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9b3852cd29445e2d36ee595f632840b9e11a0a49 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,61 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Theft", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות גניבה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nezikim" + ], + "text": [ + [], + [ + [ + "וכן \n הגונב קדשים מבית בעליהן כו'. ע\"כ. א\"ה בנו ותלמידו של מורינו ורבינו נר\"ו הנה דין זה הוציא רבינו מדאמרינן בכמה דוכתי וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש והתוס' ז\"ל בפ\"ק דב\"ק כתבו דה\"ה לכל ד' אבות נזיקין דליתנהו בהקדש והוק' להם מהא דאמרינן בפ' איש כי יאכל קדש פרט למזיק דפטור מן החומש הא קרן משלם ותירצו דההוא מדרבנן אבל מן התורה פטור אף מן הקרן משום דהקדש ליתיה בתורת נזקין עכ\"ל: והנה הרב מ\"ל ז\"ל הוק' לו בדברי התוס' הללו דאמאי לא הוק' להם מהא דתנן כהנים שפגלו במקדש מזידי' חייבי' ואמאי אף דנימא דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק הא הקדש ליתיה בתורת נזיקים ותירץ הרב ואולי דהו\"א דמתני' בקדשים קלים ואליבא דר\"י הגלילי דקדשים קלים הוי ממון בעלים אבל ההיא דפרט לא מצי לאוקומי בקדשים קלים משום דלית בהו חומש יע\"ש ואחרי המ\"ר לא ידעתי מה יענה לההיא סוגיא דמנחות דמ\"ט עלה דכבשי עצרת ששחטן לשם אילים דלא עלו לבעלים לש\"ח ואמרו עוד שם אי עקירה בטעות הוייא עקירה או לא הוייא עקירה דפליגי בה אמוראי ומותבי' שם מהך מתני' דכהנים שפגלו במקדש מזידי' חייבים הא שוגגין פטורים ותני עלה פיגולן פיגול ה\"ד אלימא דידעי דחטאת היא וקא מחשב לשם שלמים האי שוגגין מזידין הוו א\"ל אביי לעולם דידע דחטאת היא וקא מחשב לשם שלמים ובאומר מותר ע\"כ הרי לך בהדייא דאוקי למתני' זאת דכהנים בקדשי קדשים וא\"כ ק' דהיכי קאמר דהוה מוקי לה בקדשי' קלים דהרי סוגייא זו הוייא תיובתיה ומשו\"ה לא מצו התוס' להקשות מהכא מכח סוגייא זו כאמור וצ\"ע:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "שורש אי עשו תקנת השוק ללוקח מן הגנב הגונב \n ומכר ולא נתייאשו הבעלים ואח\"כ הוכר הגנב ובאו עדים ואמרו שזה החפץ שמכרו פ' הוא גנבו בפנינו חוזר החפץ לבעליו והבעלים נותני' ללוקח דמים שנתן לגנב מפני תקנת השוק והבעלים חוזרי' ועושי' דין עם הגנב ואם גנב הוא מפורסם לא עשו בו תקנת השוק ואין הבעלים נותנים ללוקח. ע\"כ. הנה בגמ' בפ' הגוזל דקט\"ו הביא פלוגתא דגנב ומכר ואח\"כ הוכר הגנב רב משמיה דר' חייא אמר הדין עם הראשון ור\"י אמר הדין עם השני ושקיל וטרי שם בגמ' במאי פליגי אי אית להו הא דרב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה כו' ושוב קאמר הש\"ס ר\"פ אמר בגלימא דגניבה דכ\"ע לא פליגי דהדר למריה והכא בעשו תקנת השוק קמפלגי רב משמיה דר\"י אמר דהדין עם הראשון דינא דלוקח דלשקול זוזי מגנב שהוא ראשון שהכי' הלוקח דלא עשו בו תקנת השוק ור\"י משמיה דר' ינאי אמ' הדין עם הב' דינו דלוקח דלשקו' מב\"ה שהוא שני שהכיר הלוקח דעשו בו תקנת השוק ופי' רש\"י ר\"פ אמר לעולם בלפני יאוש פליגי ותרווייהו אית להו דרב חסדא ובגלימא דגניבה כ\"ע לא פליגי דהדרא למרא מיד בחינם ואין הלוקח יכול לעכבה על מעותיו וכדרב חסדא דהדין עם הראשון דאמר רב לא בדין הבה\"ב קאמר אלא בדינו של לוקח קאמר תקנת השוק על שקנאו בשוק בפרהסייא לא הבין בו שנגנב עשו לו תקנה שישלם לו בה\"ב מעותיו ור\"י סבר עשו תקנה ונהי דאית לן דר\"ח דלא מצי לוקח למימר ליה לב\"הב לאו בעל דברים דידי את מיהו לאחר שישלם הגניבה יתבע מעותיו מב\"הב והדר פריך תלמודא וסבר רב לא עשו בו תקנת השוק והא ר\"ה תלמידיה דרב הוה וחנן בישא גנב גלימא וזבנה אתא בעל הגלימא קמיה דר\"ה א\"ל זיל שרי עבוטך פירש\"י פדה משכונך שביד הלוקח אלמא ס\"ל עשו תקנת השוק ומשני שאני חנן בישא כיון דליכא לאשתלומי מיניה כלא הוכר הגנב דמי ובלא הוכר הגנב או דליכא לאשתלומי מיניה לכ\"ע עשו בו תקנת השוק ומסיק תלמודא דהלכתא דעשו תקנת השוק אף בהוכר הגנב דאיכא לאשתלומי מיניה :
והנה מתוך פירש\"י שכתב בהא דקאמר ר\"פ בגלימא כ\"ע לא פליגי דהדרא למרא דהכונה לומר דהדרא למרא מיד בחינם ואין הלוקח יכול לעכבה בשביל מעותיו וכן ממ\"ש דר\"י סבר עשו בו תקנת השוק דנהי דאית לן דר\"ח דלא מצי לוקח למימר לב\"הב לאו ב\"ד דידי את מיהו לאחר שיחזיר הגניבה יתבע מעותיו מב\"הב מבואר דס\"ל לרש\"י דבין לר\"ח דס\"ל דלא עשו ביה תקנת השוק ודינו של הלוקח עם הגנב ובין לר\"י דס\"ל דעשו ביה תקנת השוק ודינו של הלוקח עם הב\"הב לעולם אינו יכול הלוקח לעכב הגניבה על מעותיו עד שיתנם לו הגנב או בה\"ב אלא תכף מחזיר הגניבה לבע\"הב חינם ואח\"כ תובע מעותיו לרב מהגנב ולר\"י מב\"הב ובכן אני תמיה על הטור ז\"ל בסי' שנ\"ו כתב וז\"ל הקונה מן הגנב לפני יאוש ומוכר הגנב ויש עדים שזה החפץ שמכרו לפ' גנוב הוא צריך להחזירו לבעלים והבעלים נותנים ללוקח מעותיו אע\"פ שהוכר הגנב והיה הלוקח לתובעו מעותיו אפי\"ה תקנו חכמים שאינו צריך להחזיר הגניבה לבעליה אלא עד שיתן לו דמיו משום תקנת השוק ואין צ\"ל כשלא הוכר הגנב שצריך ליתן ללוקח מעותיו עכ\"ל ותמהני במ\"ש בפשיטות דחכמים תקנו שאינו צריך להחזיר עד שיתן לו דמים משום תקנת השוק מאחר שרש\"י כתב להפך דאפי' לר\"י דס\"ל דעשו תקנת השוק מחזיר הלוקח מיד חינם לב\"הב ואח\"ז יתבע מעותיו הן אמת דעל סברת רש\"י ז\"ל ק' לכאורה מעובדא דחנן בישא דקא\"ל ר\"ה לבעל הגלימא זיל שרי משכונך שביד הלוקח משמע בהדייא דהלוקח מצי לעכב הגניבה עד שיתן לו מעות מדקרי לגניבה שביד הלוקח משכון וכן ראיתי בשיטה מקובצת דקפ\"א ע\"ג שכתב בשם הרמ\"ה וז\"ל זיל שלים עבוטך כלומר לך אצל הלוקח ותן לו מה שהוציא והתר המשכון שבידו ושמעינן מינה דלא מפקי' מיד הלוקח עד דיהיב ליה בה\"ב דמיו עכ\"ל :
ואפשר ליישב דברי רש\"י דע\"כ לא כתב הוא דאפי' למ\"ד עשו תקנת השוק דמחזיר הגניבה ואח\"כ תובע מעותיו אלא דוקא בשהוכר הגנב ואיכא לאשתלומי מיניה דכשיחזיר הגניבה לבעלים מיד חינם ליכא למיחש שלא ישלם לו אח\"כ בה\"ב כיון דהא איכא גנב נמי דמצי בה\"ב לאשתלומי מיניה הלכך תקנו חכמים שיחזיר הלוקח הגניבה מיד כדין תורה ואח\"כ יתבע מעותיו מתקנת חכמים אבל כשלא הוכר הגנב או דליכא לאשתלומי מיניה אז יכול לעכב הגניבה הלוקח בשביל מעותיו כיון דלית ליה מקום אחר לאשתלומי מיניה בה\"ב או הלוקח ובכן בחנן בישא דקאמר הש\"ס שאני חנן בישא דכיון דליכא לאשתלומי מיניה כלא הוכר הגנב דמי להכי קאמר ליה ר\"ה ללוקח זיל שרי עבוטך דכל כה\"ג הדין עם הלוקח שלא להחזיר הגניבה עד שתתן לו מעותיו כנ\"ל לע\"ד ליישב לדעת רש\"י ז\"ל אך אכתי ק' מעובדא אחריתי דמייתי הש\"ס דנרשאה גנב ספרא וזבן לפפונאה בתמנן זוזי ופפונאה זביני לבר מחוזא במאה ועשרים ואמר רבא ליזיל מריה דספרא ויהיב ליה לבר מחוזא מאה ועשרים ולשקול ספרא וליזיל מריה דספרא ולשקול מ' מפפונאה ותמנן מנרשאה הרי דאע\"פ דהוכר הגנב קאמר רבא דמריה דספרא יהיב זוזי תחילה והדר שקיל ספריה ולא אמר שקיל ספריה ויהיב ק\"ך זוזי ויש ליישב דאורחא דמילתא נקט ואיך שיהיה הנה דברי הטור שכתב דחכמים תקנו דאינו צריך להחזיר הגניבה אלא עד שיתן לו הדמים הם שלא כדברי רש\"י אלא כדברי הרמ\"ה ז\"ל שכתבנו והוא מן התימא איך לא זכר ש\"ר סברת רש\"י ז\"ל והיותר תימא על מרן ב\"י ז\"ל שהוא הביא לשון רש\"י בד\"ה בגלימא כ\"ע ל\"פ דהדרא למריה מיד בחינם ואין הלוקח יכול לעכבו על מעותיו ולא כת' שדברי רש\"י הללו הם הפך מ\"ש הטור דאין צריך להחזיר עד שיתן לו מעותיו ולא עוד אלא דעל דברי הטור הללו שכתב דאפי\"ה תקנו חכמים שאינו צריך להחזיר לבעליו עד שיתן לו בה\"ב מעותיו כתב זה מבואר במ\"ש בסמוך כו' דזה הפך מ\"ש בסמוך בשם רש\"י והי\"ל לומר דהטור פליג עמ\"ש בסמוך בשם רש\"י לא שזה מבואר במ\"ש בסמוך ואדרבא איפכא מבואר:
וראיתי למרן החבי\"ב בהגב\"י אות ג' כתב עמ\"ש מרן בשם רש\"י ואין הלוקח יכול לעכבו וז\"ל נ\"ב פי' אם לא היו עושים תקנת השוק הדרא למריה בחינם ואין הלוקח יכול לעכבו מעותיו עד שישלם הגנב אבל השתא דעשו תקנת השוק יכול לעכבו עד שיתן לו בה\"ב את מעותיו כדכתב הטור עכ\"ל : ותמהני טובא דנראה דאשתמיט מיניה סוף לשונו של רש\"י שסיים עוד וכתב ור\"י סבר עשו תקנת השוק ונהי דאית לן דרב חסדא דלא מצי לוקח למימר לאו בעל דברים דידי את מיהו לאחר שיחזיר הגניבה יתבע מעותיו מב\"הב עכ\"ל הרי שכתב דאפ' לר\"י דס\"ל דעשו תקנת השוק מחזיר תחילה הגניבה לב\"הב ואח\"ך דן עמו על המעות שנתן לגנב ואיך כתב הוא ז\"ל דמ\"ש רש\"י בתחי' דבריו דהדרא למריה מיד בחינם ואין הלוקח יכול לעכבו על מעותיו היינו אם לא היו עושים תקנת השוק דלמ\"ד עשו תקנת השוק יכול לעכבו עד שיתן לו בה\"ב מעותיו והם דברים תמוהי' איך לא השגיח בסוף דברי רש\"י וכעת צ\"ע:
והנה מבואר יוצא מתוך פירש\"י בסוגייא זו דלפום אוקמתיה דר\"פ דמוקי פלוגתא דרב ור\"י בעשו תקנת השוק היכא דהוכר הגנב או לא עשו תקנת השוק אלא דוקא היכא דלא הוכר הגנב או דליכא לאשתלומי מיניה הדין עם הראשון דקאמר רב והדין עם השני דקאמר ר\"י אין הכונה כמו שפירשו אותו רב יוסף ואביי ורב זביד דהיינו דינו של בה\"ב ותביעתו דגניבה שלו למר יתבע אותה מהגנב דוקא ולמר מצי תבע אותה אף מן הלוקח למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לפום אוקמתיה כמדובר אמנם לפום אוקמתיה דר\"פ דלכ\"ע בין לרב בין לר\"י גלימא הדרא לבעל הגנבה מיד הלוקח דדינו של בעל הגניבה לכ\"ע אף מן הלוקח כדרב חסדא דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה ופלוגתייהו דרב ור\"י בעשו תקנת השוק א\"כ דינו של ראשון דקאמר רב היינו דינו של לוקח ותביעת מעותיו עם הגנב דוקא שהוא ראשון שהכיר הלוקח ולא עם הב' שהכיר בה\"ב שהוא השני שהכיר עכשיו הלוקח משום דס\"ל לרב דלא עשו תקנת השוק לשלם לבעה\"ב היכא דהוכר הגנב ולר\"י דאמר הדין עם השני היינו דינו של הלוקח ותביעת מעותיו שנתן לגנב אף עם השני שהוא בעה\"ב שהוא שני ללוקח משום דס\"ל דעשו תקנת השוק לתבוע אף מבעל הגניבה ובכן יש לתמוה על מרן ב\"י דאחר שהביא לישנא דר\"פ דאמר בגלימא כ\"ע ל\"פ דהדרא כתב וז\"ל ופירש\"י הדין עם הראשון דינו של בע\"הב ותביעתו הוא על הגנב ואין הלוקח בעל דינו ואם בא לגבותו ממנו יתן דמים אע\"פ שהוכר הגנב לא אמרינן יחזו' הכלים בחינם ויפרע מן הגנב ור\"י אמר דינו עם הב' דינו של בע\"הב עם הלוקח הוא ויוציא הימנו כליו בחינם עכ\"ל :
הנה העתיק הרב מ\"ש רש\"י בתחילת הסוגייא בעיקר המימרא דרב ור\"י דפי' זה אזיל לפום אוקמתיה דרב יוסף ואביי ורב זביד דפליגי רב ור\"י בדינו של בע\"הב ותביעתו של הגניבה אם הוא על הלוקח או על הגנב דוקא אמנם לר\"פ דקאמר בגלימא כ\"ע ל\"פ דהדר למרא אי אפשר לפרש דפליגי בדינו של בע\"הב ותביעתו אם הוא על הגנב דוקא או גם על הלוקח דבזה הא כ\"ע מודו שדינו של בע\"הב גם על הלוקח ולא פליגי אלא בתקנת השוק ובדין הלוקח אם חוזר על הגנב שהוא הראשון אצל הלוקח או עם הב' שהוא הבע\"הב וצריך לי עיון כעת: ולענין הלכה מבואר יוצא מתוך סוגייא זו דמדינא דאורייתא בין לרב בין לר\"י בין הוכר הגנב בין לא הוכר הגנב או שאין לו לשלם חייב הלוקח מן הגנב להחזיר הגניבה לבעל הגניבה חינם ואינו יכול לעכב הגניבה בידו עד שיתן לו מעותיו אמנם חכמים תקנו משום תקנת השוק לרב כי לא הוכר הגנב ולר\"י אפי' הוכר הגנב לעכב הגניבה בידו עד שיתן לו בעל הגניבה מעותיו שנתן לגנב לדעת הטור והרמ\"ה ז\"ל ולדעת רש\"י ז\"ל אע\"פ שאינו יכול לעכב הגניבה בידו עד שיתן לו מעותיו אלא מחזירה מיד חינם מ\"מ אח\"כ תובע אף מבעל הגניבה כשלא הוכר הגנב או שאין לו לשלם :" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש רחמי האב על הבן היה \n הדבר ברור לבעה\"ב שזה אינו הורגו לפיכך האב הבא במחתרת על בנו אינו נהרג. הכי איתא דע\"ב ת\"ר אין לו דמים אם זרחה השמש עליו וכי השמש עליו בלבד זרח אלא אם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו ותניא אידך כו' אלא אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו תהרגהו ק' סתמא אסתמא ל\"ק כאן באב על הבן כאן בבן על האב ופי' האב על הבן הבא במחתרת מספקא אל יהרגהו דודאי רחמי האב על הבן ואינו בא אלא על עסקי ממון לבד ולא על עסקי נפשות ודע דבענין זה דרחמי האב על הבן איכא לספוקי אי אמרי' ג\"כ רחמי האם על הבן ועיין בתשו' המביט ח\"א סי' של\"ט שכתב בפשיטות דרחמי האב על הבן אמרי' ולא רחמי האם על הבן יע\"ש ועיין במ\"ש לקמן ה' מכירה פכ\"ב ה\"ה משם המבי\"ט בענין אם דעתה של האם קרובה אצל בנה כמ\"ש גבי אב וק' לדבריו ממ\"ש [בפ'] אלו הן הלוקי' דכ\"ג ודילמא מדהא מרחמא על בריה ואידך לא מרחמא ש\"מ היא אמו יע\"ש אלמא דגבי אם נמי אמרינן דמרחמת על בנה כרחם אב על בנו ולדברי המבי\"ט דטבע האב דוקא לרחם על הבן ואין טבע האם לרחם על בנה דילמא הא נמי דלא מרחמא היה אמו והא דלא רחים עליה משום דטבע האם דלא מרחמי ואידך דמרחמא אערומי קמערמא ואין לומר דכי איכא אומדנא כל דהו כי הכא דהא מרחמא ואידך לא מרחמא לא אזלינן בתר טבע האשה ודיינינן ע\"פ האומדנא תדע דהא ברא לא מרחם אבא כדאמרינן גבי בא במחתרת ואפי\"ה חזינן גבי עובדא דר' בנאה בפ' חזקת דנ\"ח דשדי נכסי לחד ברא באומדנא כל דהו ולא אזיל בתר טבעא דעלמא דסתם בן לא מרחם על האב יע\"ש אי מהא לא אירייא דהתם עיקר הדין הוי שודא דדייני ובדעת הדיין היה תלוי ואפי' למאן דס\"ל דבעינן דעת הנותן כעובדא דנכסי לטוביה ס\"ס מדכלהו בני חביטו והאי לא חביט ש\"מ האי דצניע מקרבא דעתיה לגביה אבל עובדא דשהע\"ה לאו מטעמ' דשודא דדייני נגעו בה לחייבו מיתה לבן על הכאתה של זאת ולא על הכאתה של האשה אחרת דאדרבא אפכא קי\"ל בדין בני התערובות כדאיתא בפ' נושאין על האנוסה הכה זה וחזר והכה זה פטור בבת אחת חייב ואפי' לסברת רבנן דאמרי חייב ס\"ס החיוב הוא משום שהכה את שניהם אבל הכה לאחד פשיטא דלכ\"ע פטור ומדקאמר שלמה היא אמו ודאית היינו לחייבו על הכאתה וקללתה כדין התורה ובשלמא אי אמרי' דטבע האם לרחם הפך מ\"ש המבי\"ט שפיר הוכיח שהע\"ה מדהא מרחם והא לא מרחמא ידים מוכיחות שהיא אמו אמנ' אי טבע האם שלא לרחם כס' המבי\"ט מנ\"ל לשלמה שהיא אמו ויש ליישב דהא דאמר המבי\"ט דאין טבע האם לרחם היינו כשיש לה איזה הנאה כמאמר הכתוב ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו אמנם להורג בנו בלתי שום הנאה בזה לא דיבר הרב א\"נ י\"ל דדוקא כשהבן הקניט את אמו דלא מרחמת על בנה לעבור על חטאתו כגון שבא במחתרת על אמו דגבי אב אמרי' דאבא על ברא מרחם משא\"כ באם אבל בעלמא שאין הקנטה בינו לבינה ודאי דהיא מרחמא על בנה טפי מאשה אחרת: והנה הטור בח\"מ סי' ס\"ה סכ\"א כתב בשם תשו' הרא\"ש דדנין ע\"פ האומדנא והביא ראיה מעובדא דר' בנאה דפ' חזקת וכתב דר' בנאה למדה מאדון החכמים שהע\"ה יע\"ש
וראיתי בכתבי הרב מוהר\"א חאקו ז\"ל שמצא כתוב להחה\"ש הדיין המצויין שליחא דרחמנא שמשון גומץ פאטו נר\"ו שהק' בשם הרב הגדול כמוהר\"א ן' חיים תושב עה\"ק חברון תובב\"א על תשו' הרא\"ש דמאי ראיה מייתי מעובדא דשע\"ה לההיא דר' בנאה דההיא דשע\"ה ילפינן שפיר שהיא אמו משום דרחמי האב על בנו וה\"ה אמו כשאין לה הנאה אבל בעובדא דר' בנאה שהוא בן על האב מנ\"ל למילף דהבן שלא הכה את אביו הוא ניהו בנו טפי מאחרים כיון דברא לא מרחם את אביו והניח הדבר בצ\"ע והחכם הר\"ש גו\"ף תירץ דלעולם מסתמא ברא נמי מרחם אבא אמנם כשאנו רואים במעשיו הפוכים מן הסברא אז ודאי דיינינן דעל עסקי נפשות בא אבל גבי אהבת האב על הבן אע\"פ שמעשיו מוכיחי' דלהרוג הוא בא אמרינן רחמי האב על הבן ומוהר\"ח אלפ'אנדארי תירץ ע\"פ תשו' המבי\"ט דרחמי האם על הבן הוי כרחמי בן על האב ולהכי מדמי הרא\"ש ההיא דר' בנאה לההיא עובדא דשע\"ה דשניהן שוים האם לגבי הבן והבן לגבי האב לית להו רחמי זה על זה:
ולפי מ\"ש לדעת המבי\"ט דכל דליכא הנאה לאם בהריגת הבן א\"נ אם לא הקניט הבן לאמו אז אמרי' דרחמי אם על בנו אכתי לא דמי ההיא דר' בנאה דאית ליה הנאה לבן בהכאת קבר אביו לההיא דשע\"ה דלא הוה לה הנאה לאם מהריגת הבן וכל כה\"ג אמרי' דהאם נמי מרחמא לבן ולהכי דן שהע\"ה היא אמו משא\"כ בההיא דר' בנאה דכיון דיש לבן הנאה בהכאת קבר אביו אין הבן מרחם על האב ולעד\"ן דאע\"פ שאין הבן מרחם על האב כדילפינן מההיא דבא במחתרת היינו דוקא בצינעא אבל בפרהסייא לעיני כל העם אינו מראה אכזריות על אביו דבזיון הוא לו ובהכי ניחא לי אותה שאמרו בפ\"ק דברכות ד\"ז מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום קינה מבעי ליה אמר רשב\"י כיון דאמר ליה הקב\"ה הנני מקים עליך רעה מביתך היה עצב אמר שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלה כיון דחזא דאבשלום הוא שמח משו\"ה אמר מזמור אמר סתם ברא דרחים על אבא יע\"ש: וזה נראה הפך ההיא דבא במחתרת דבן על האב ודאי על עסקי נפשות בא אמנם ע\"פ האמור הנה נכון דשאני ההיא דאבשלום דהוה בפרהסיא לעיני כל ישראל משא\"כ בא במחתרת דהוי בצינעא. ודע דלפי דעת המבי\"ט נראה דאם האם באה במחתרת על בנה דינא הוא כבן על האב הבא במחתרת על אביו ולדעת החולקים על המבי\"ט ז\"ל דינא הוא כאב על הבן וצריך להתיישב בזה: ודע עוד שזה ימים הייתי מסתפק באותה שאמרו בפ\"ב דשבת דל\"ב רא\"א בעון נדרים בני' של אדם מתים כשהן קטנים שנאמר אל תתן אל פיך לחטוא כו' ולמה יקצוף אלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך איזה הן מעשה ידיו של אדם הוי אומר בניו ובנותיו של אדם יע\"ש אם יש עונש זה ג\"כ באשה שיש לה עון נדרים אם בניו מתים בעבורה כשם שמתים בעון האב דמעשה ידיה הם הבנים או דילמא דוקא בעון האדם הם מתים שמתייחסי' אחריו והם ערבים עליו כמ\"ש בקבלת התורה ביקש הקב\"ה מישראל ערבים ואמרו בנינו ערבים לנו יע\"ש:
ולכאורה הייתי רוצה להביא ראיה דאף בעון נדרים האשה בניה מתים מאותה שאמרו בפ' השולח דנ\"ה אמר ר\"י אמר רב מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת ונתנתו לעני לימים בא בעל הדינר וא\"ל תני לי דינרי א\"ל יהנה סם המות באחד מבניה של אותה האשה אם נהנית מדינרי כלום אמרו לא היו ימים מועטים עד שמת אח' מבניה וכששמעו חכמים בדבר אמרו מי שנשבע באמת כך הנשבע על שקר עאכו\"כ ומ\"ט איענשה דאשתרש ליה מקום דינר ומאי מי שנשבע באמת כמי שנשבע באמת ועיין במ\"ש התו' והרי\"ף שם י\"ש משמ' מהאי עובדא דבעון שלא דקדקה בשבועתה מת בנה ושוב מצאתי למהרמ\"ג בס' זבח שלמים די\"ב ע\"א סימן ל' שכתב בשם הרב גור אריה דגבי עבירה שחייבים עליה כרת כגון מטמא מקדש וקדשיו אפקיה קרא בלשו' מיתה משום דכרת הוא שנכרת הוא וזרעו ובאשה לא משכחת לה שיכרתו [זרעה] דאין הבנים מתים אלא בעון אבות ולא בעון האם להכי אפקיה קרא להאי כרת בלשון מיתה כיון דבאשה היא נכרתת ולא זרעה ומהרמ\"ג סייע סברא זו מדאשכחן בעדות קרובים דנפ\"ל מקרא דלא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו ע\"א והכריחו חז\"ל שכונת הכתוב לא יומתו אבות בעדות בנים ואמרו עוד תינח קורבה מצד האב אבל קורבא מצד האם מנ\"ל ותי' אבות אבות תרי זימני אם אינו ענין לאב תנהו ענין לאם יע\"ש משמע דדוקא היכא דיש ריבוי מרבינן לאם אבל על הסתם אין האם בכלל האב ואמנם ק\"ל להרב מההיא עובדא דפרק השולח שכתבנו וכתב דאפשר דחומרא דשבועה שאני דנפרעים ממנו ומכל משפחתו ומכל העולם א\"נ שאני התם שהיא היתה מזכרת שתקבור את בניה ופתחה פיה לרעה וכמשפטה חרצה ולהורות שהיתה כשבועה לשקר אבל על הסתם אין הבן מת בעון האם עכ\"ל ותירוצו הראשון אינו נח לי דכיון דלא היתה שבועתה בשם או בכינוי אין כאן חומרא שבועה כמובן והנכון הוא מ\"ש בתירוצו הב': ואולם הא ק\"ל טובא על הרבנים הנז\"ל דנראה דאשתמיט מינייהו אותה שאמרו בכתובות פרק המדיר דע\"ב ע\"ב על מה ששנינו במתני' ואלו יוצאות שלא בכתובה והנודרת ואינה מקיימת דאמר מר בעון נדרים בנים מתים הרי בהדיא דאף בעון האם הבנים מתים וצ\"ע: ואח\"ז ראיתי להרשב\"א בחי' לגיטין דמ\"ו עמ\"ש המוציא אשתו משום ש\"ר ומשום נדר כתב וז\"ל ואיכא עונש דאפשר דבעון נדרה זה ימותו בניו וכדאמרינן בעון נדרים בנים מתים ע\"כ הרי לך כמ\"ש ודוק:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8e92407a258fb8c10e29a907a527fdc2668250f6 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nezikim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,58 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Theft", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Theft", + "text": [ + [], + [ + [ + "וכן \n הגונב קדשים מבית בעליהן כו'. ע\"כ. א\"ה בנו ותלמידו של מורינו ורבינו נר\"ו הנה דין זה הוציא רבינו מדאמרינן בכמה דוכתי וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש והתוס' ז\"ל בפ\"ק דב\"ק כתבו דה\"ה לכל ד' אבות נזיקין דליתנהו בהקדש והוק' להם מהא דאמרינן בפ' איש כי יאכל קדש פרט למזיק דפטור מן החומש הא קרן משלם ותירצו דההוא מדרבנן אבל מן התורה פטור אף מן הקרן משום דהקדש ליתיה בתורת נזקין עכ\"ל: והנה הרב מ\"ל ז\"ל הוק' לו בדברי התוס' הללו דאמאי לא הוק' להם מהא דתנן כהנים שפגלו במקדש מזידי' חייבי' ואמאי אף דנימא דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק הא הקדש ליתיה בתורת נזיקים ותירץ הרב ואולי דהו\"א דמתני' בקדשים קלים ואליבא דר\"י הגלילי דקדשים קלים הוי ממון בעלים אבל ההיא דפרט לא מצי לאוקומי בקדשים קלים משום דלית בהו חומש יע\"ש ואחרי המ\"ר לא ידעתי מה יענה לההיא סוגיא דמנחות דמ\"ט עלה דכבשי עצרת ששחטן לשם אילים דלא עלו לבעלים לש\"ח ואמרו עוד שם אי עקירה בטעות הוייא עקירה או לא הוייא עקירה דפליגי בה אמוראי ומותבי' שם מהך מתני' דכהנים שפגלו במקדש מזידי' חייבים הא שוגגין פטורים ותני עלה פיגולן פיגול ה\"ד אלימא דידעי דחטאת היא וקא מחשב לשם שלמים האי שוגגין מזידין הוו א\"ל אביי לעולם דידע דחטאת היא וקא מחשב לשם שלמים ובאומר מותר ע\"כ הרי לך בהדייא דאוקי למתני' זאת דכהנים בקדשי קדשים וא\"כ ק' דהיכי קאמר דהוה מוקי לה בקדשי' קלים דהרי סוגייא זו הוייא תיובתיה ומשו\"ה לא מצו התוס' להקשות מהכא מכח סוגייא זו כאמור וצ\"ע:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "שורש אי עשו תקנת השוק ללוקח מן הגנב הגונב \n ומכר ולא נתייאשו הבעלים ואח\"כ הוכר הגנב ובאו עדים ואמרו שזה החפץ שמכרו פ' הוא גנבו בפנינו חוזר החפץ לבעליו והבעלים נותני' ללוקח דמים שנתן לגנב מפני תקנת השוק והבעלים חוזרי' ועושי' דין עם הגנב ואם גנב הוא מפורסם לא עשו בו תקנת השוק ואין הבעלים נותנים ללוקח. ע\"כ. הנה בגמ' בפ' הגוזל דקט\"ו הביא פלוגתא דגנב ומכר ואח\"כ הוכר הגנב רב משמיה דר' חייא אמר הדין עם הראשון ור\"י אמר הדין עם השני ושקיל וטרי שם בגמ' במאי פליגי אי אית להו הא דרב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה כו' ושוב קאמר הש\"ס ר\"פ אמר בגלימא דגניבה דכ\"ע לא פליגי דהדר למריה והכא בעשו תקנת השוק קמפלגי רב משמיה דר\"י אמר דהדין עם הראשון דינא דלוקח דלשקול זוזי מגנב שהוא ראשון שהכי' הלוקח דלא עשו בו תקנת השוק ור\"י משמיה דר' ינאי אמ' הדין עם הב' דינו דלוקח דלשקו' מב\"ה שהוא שני שהכיר הלוקח דעשו בו תקנת השוק ופי' רש\"י ר\"פ אמר לעולם בלפני יאוש פליגי ותרווייהו אית להו דרב חסדא ובגלימא דגניבה כ\"ע לא פליגי דהדרא למרא מיד בחינם ואין הלוקח יכול לעכבה על מעותיו וכדרב חסדא דהדין עם הראשון דאמר רב לא בדין הבה\"ב קאמר אלא בדינו של לוקח קאמר תקנת השוק על שקנאו בשוק בפרהסייא לא הבין בו שנגנב עשו לו תקנה שישלם לו בה\"ב מעותיו ור\"י סבר עשו תקנה ונהי דאית לן דר\"ח דלא מצי לוקח למימר ליה לב\"הב לאו בעל דברים דידי את מיהו לאחר שישלם הגניבה יתבע מעותיו מב\"הב והדר פריך תלמודא וסבר רב לא עשו בו תקנת השוק והא ר\"ה תלמידיה דרב הוה וחנן בישא גנב גלימא וזבנה אתא בעל הגלימא קמיה דר\"ה א\"ל זיל שרי עבוטך פירש\"י פדה משכונך שביד הלוקח אלמא ס\"ל עשו תקנת השוק ומשני שאני חנן בישא כיון דליכא לאשתלומי מיניה כלא הוכר הגנב דמי ובלא הוכר הגנב או דליכא לאשתלומי מיניה לכ\"ע עשו בו תקנת השוק ומסיק תלמודא דהלכתא דעשו תקנת השוק אף בהוכר הגנב דאיכא לאשתלומי מיניה :
והנה מתוך פירש\"י שכתב בהא דקאמר ר\"פ בגלימא כ\"ע לא פליגי דהדרא למרא דהכונה לומר דהדרא למרא מיד בחינם ואין הלוקח יכול לעכבה בשביל מעותיו וכן ממ\"ש דר\"י סבר עשו בו תקנת השוק דנהי דאית לן דר\"ח דלא מצי לוקח למימר לב\"הב לאו ב\"ד דידי את מיהו לאחר שיחזיר הגניבה יתבע מעותיו מב\"הב מבואר דס\"ל לרש\"י דבין לר\"ח דס\"ל דלא עשו ביה תקנת השוק ודינו של הלוקח עם הגנב ובין לר\"י דס\"ל דעשו ביה תקנת השוק ודינו של הלוקח עם הב\"הב לעולם אינו יכול הלוקח לעכב הגניבה על מעותיו עד שיתנם לו הגנב או בה\"ב אלא תכף מחזיר הגניבה לבע\"הב חינם ואח\"כ תובע מעותיו לרב מהגנב ולר\"י מב\"הב ובכן אני תמיה על הטור ז\"ל בסי' שנ\"ו כתב וז\"ל הקונה מן הגנב לפני יאוש ומוכר הגנב ויש עדים שזה החפץ שמכרו לפ' גנוב הוא צריך להחזירו לבעלים והבעלים נותנים ללוקח מעותיו אע\"פ שהוכר הגנב והיה הלוקח לתובעו מעותיו אפי\"ה תקנו חכמים שאינו צריך להחזיר הגניבה לבעליה אלא עד שיתן לו דמיו משום תקנת השוק ואין צ\"ל כשלא הוכר הגנב שצריך ליתן ללוקח מעותיו עכ\"ל ותמהני במ\"ש בפשיטות דחכמים תקנו שאינו צריך להחזיר עד שיתן לו דמים משום תקנת השוק מאחר שרש\"י כתב להפך דאפי' לר\"י דס\"ל דעשו תקנת השוק מחזיר הלוקח מיד חינם לב\"הב ואח\"ז יתבע מעותיו הן אמת דעל סברת רש\"י ז\"ל ק' לכאורה מעובדא דחנן בישא דקא\"ל ר\"ה לבעל הגלימא זיל שרי משכונך שביד הלוקח משמע בהדייא דהלוקח מצי לעכב הגניבה עד שיתן לו מעות מדקרי לגניבה שביד הלוקח משכון וכן ראיתי בשיטה מקובצת דקפ\"א ע\"ג שכתב בשם הרמ\"ה וז\"ל זיל שלים עבוטך כלומר לך אצל הלוקח ותן לו מה שהוציא והתר המשכון שבידו ושמעינן מינה דלא מפקי' מיד הלוקח עד דיהיב ליה בה\"ב דמיו עכ\"ל :
ואפשר ליישב דברי רש\"י דע\"כ לא כתב הוא דאפי' למ\"ד עשו תקנת השוק דמחזיר הגניבה ואח\"כ תובע מעותיו אלא דוקא בשהוכר הגנב ואיכא לאשתלומי מיניה דכשיחזיר הגניבה לבעלים מיד חינם ליכא למיחש שלא ישלם לו אח\"כ בה\"ב כיון דהא איכא גנב נמי דמצי בה\"ב לאשתלומי מיניה הלכך תקנו חכמים שיחזיר הלוקח הגניבה מיד כדין תורה ואח\"כ יתבע מעותיו מתקנת חכמים אבל כשלא הוכר הגנב או דליכא לאשתלומי מיניה אז יכול לעכב הגניבה הלוקח בשביל מעותיו כיון דלית ליה מקום אחר לאשתלומי מיניה בה\"ב או הלוקח ובכן בחנן בישא דקאמר הש\"ס שאני חנן בישא דכיון דליכא לאשתלומי מיניה כלא הוכר הגנב דמי להכי קאמר ליה ר\"ה ללוקח זיל שרי עבוטך דכל כה\"ג הדין עם הלוקח שלא להחזיר הגניבה עד שתתן לו מעותיו כנ\"ל לע\"ד ליישב לדעת רש\"י ז\"ל אך אכתי ק' מעובדא אחריתי דמייתי הש\"ס דנרשאה גנב ספרא וזבן לפפונאה בתמנן זוזי ופפונאה זביני לבר מחוזא במאה ועשרים ואמר רבא ליזיל מריה דספרא ויהיב ליה לבר מחוזא מאה ועשרים ולשקול ספרא וליזיל מריה דספרא ולשקול מ' מפפונאה ותמנן מנרשאה הרי דאע\"פ דהוכר הגנב קאמר רבא דמריה דספרא יהיב זוזי תחילה והדר שקיל ספריה ולא אמר שקיל ספריה ויהיב ק\"ך זוזי ויש ליישב דאורחא דמילתא נקט ואיך שיהיה הנה דברי הטור שכתב דחכמים תקנו דאינו צריך להחזיר הגניבה אלא עד שיתן לו הדמים הם שלא כדברי רש\"י אלא כדברי הרמ\"ה ז\"ל שכתבנו והוא מן התימא איך לא זכר ש\"ר סברת רש\"י ז\"ל והיותר תימא על מרן ב\"י ז\"ל שהוא הביא לשון רש\"י בד\"ה בגלימא כ\"ע ל\"פ דהדרא למריה מיד בחינם ואין הלוקח יכול לעכבו על מעותיו ולא כת' שדברי רש\"י הללו הם הפך מ\"ש הטור דאין צריך להחזיר עד שיתן לו מעותיו ולא עוד אלא דעל דברי הטור הללו שכתב דאפי\"ה תקנו חכמים שאינו צריך להחזיר לבעליו עד שיתן לו בה\"ב מעותיו כתב זה מבואר במ\"ש בסמוך כו' דזה הפך מ\"ש בסמוך בשם רש\"י והי\"ל לומר דהטור פליג עמ\"ש בסמוך בשם רש\"י לא שזה מבואר במ\"ש בסמוך ואדרבא איפכא מבואר:
וראיתי למרן החבי\"ב בהגב\"י אות ג' כתב עמ\"ש מרן בשם רש\"י ואין הלוקח יכול לעכבו וז\"ל נ\"ב פי' אם לא היו עושים תקנת השוק הדרא למריה בחינם ואין הלוקח יכול לעכבו מעותיו עד שישלם הגנב אבל השתא דעשו תקנת השוק יכול לעכבו עד שיתן לו בה\"ב את מעותיו כדכתב הטור עכ\"ל : ותמהני טובא דנראה דאשתמיט מיניה סוף לשונו של רש\"י שסיים עוד וכתב ור\"י סבר עשו תקנת השוק ונהי דאית לן דרב חסדא דלא מצי לוקח למימר לאו בעל דברים דידי את מיהו לאחר שיחזיר הגניבה יתבע מעותיו מב\"הב עכ\"ל הרי שכתב דאפ' לר\"י דס\"ל דעשו תקנת השוק מחזיר תחילה הגניבה לב\"הב ואח\"ך דן עמו על המעות שנתן לגנב ואיך כתב הוא ז\"ל דמ\"ש רש\"י בתחי' דבריו דהדרא למריה מיד בחינם ואין הלוקח יכול לעכבו על מעותיו היינו אם לא היו עושים תקנת השוק דלמ\"ד עשו תקנת השוק יכול לעכבו עד שיתן לו בה\"ב מעותיו והם דברים תמוהי' איך לא השגיח בסוף דברי רש\"י וכעת צ\"ע:
והנה מבואר יוצא מתוך פירש\"י בסוגייא זו דלפום אוקמתיה דר\"פ דמוקי פלוגתא דרב ור\"י בעשו תקנת השוק היכא דהוכר הגנב או לא עשו תקנת השוק אלא דוקא היכא דלא הוכר הגנב או דליכא לאשתלומי מיניה הדין עם הראשון דקאמר רב והדין עם השני דקאמר ר\"י אין הכונה כמו שפירשו אותו רב יוסף ואביי ורב זביד דהיינו דינו של בה\"ב ותביעתו דגניבה שלו למר יתבע אותה מהגנב דוקא ולמר מצי תבע אותה אף מן הלוקח למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לפום אוקמתיה כמדובר אמנם לפום אוקמתיה דר\"פ דלכ\"ע בין לרב בין לר\"י גלימא הדרא לבעל הגנבה מיד הלוקח דדינו של בעל הגניבה לכ\"ע אף מן הלוקח כדרב חסדא דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה ופלוגתייהו דרב ור\"י בעשו תקנת השוק א\"כ דינו של ראשון דקאמר רב היינו דינו של לוקח ותביעת מעותיו עם הגנב דוקא שהוא ראשון שהכיר הלוקח ולא עם הב' שהכיר בה\"ב שהוא השני שהכיר עכשיו הלוקח משום דס\"ל לרב דלא עשו תקנת השוק לשלם לבעה\"ב היכא דהוכר הגנב ולר\"י דאמר הדין עם השני היינו דינו של הלוקח ותביעת מעותיו שנתן לגנב אף עם השני שהוא בעה\"ב שהוא שני ללוקח משום דס\"ל דעשו תקנת השוק לתבוע אף מבעל הגניבה ובכן יש לתמוה על מרן ב\"י דאחר שהביא לישנא דר\"פ דאמר בגלימא כ\"ע ל\"פ דהדרא כתב וז\"ל ופירש\"י הדין עם הראשון דינו של בע\"הב ותביעתו הוא על הגנב ואין הלוקח בעל דינו ואם בא לגבותו ממנו יתן דמים אע\"פ שהוכר הגנב לא אמרינן יחזו' הכלים בחינם ויפרע מן הגנב ור\"י אמר דינו עם הב' דינו של בע\"הב עם הלוקח הוא ויוציא הימנו כליו בחינם עכ\"ל :
הנה העתיק הרב מ\"ש רש\"י בתחילת הסוגייא בעיקר המימרא דרב ור\"י דפי' זה אזיל לפום אוקמתיה דרב יוסף ואביי ורב זביד דפליגי רב ור\"י בדינו של בע\"הב ותביעתו של הגניבה אם הוא על הלוקח או על הגנב דוקא אמנם לר\"פ דקאמר בגלימא כ\"ע ל\"פ דהדר למרא אי אפשר לפרש דפליגי בדינו של בע\"הב ותביעתו אם הוא על הגנב דוקא או גם על הלוקח דבזה הא כ\"ע מודו שדינו של בע\"הב גם על הלוקח ולא פליגי אלא בתקנת השוק ובדין הלוקח אם חוזר על הגנב שהוא הראשון אצל הלוקח או עם הב' שהוא הבע\"הב וצריך לי עיון כעת: ולענין הלכה מבואר יוצא מתוך סוגייא זו דמדינא דאורייתא בין לרב בין לר\"י בין הוכר הגנב בין לא הוכר הגנב או שאין לו לשלם חייב הלוקח מן הגנב להחזיר הגניבה לבעל הגניבה חינם ואינו יכול לעכב הגניבה בידו עד שיתן לו מעותיו אמנם חכמים תקנו משום תקנת השוק לרב כי לא הוכר הגנב ולר\"י אפי' הוכר הגנב לעכב הגניבה בידו עד שיתן לו בעל הגניבה מעותיו שנתן לגנב לדעת הטור והרמ\"ה ז\"ל ולדעת רש\"י ז\"ל אע\"פ שאינו יכול לעכב הגניבה בידו עד שיתן לו מעותיו אלא מחזירה מיד חינם מ\"מ אח\"כ תובע אף מבעל הגניבה כשלא הוכר הגנב או שאין לו לשלם :" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש רחמי האב על הבן היה \n הדבר ברור לבעה\"ב שזה אינו הורגו לפיכך האב הבא במחתרת על בנו אינו נהרג. הכי איתא דע\"ב ת\"ר אין לו דמים אם זרחה השמש עליו וכי השמש עליו בלבד זרח אלא אם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו ותניא אידך כו' אלא אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו תהרגהו ק' סתמא אסתמא ל\"ק כאן באב על הבן כאן בבן על האב ופי' האב על הבן הבא במחתרת מספקא אל יהרגהו דודאי רחמי האב על הבן ואינו בא אלא על עסקי ממון לבד ולא על עסקי נפשות ודע דבענין זה דרחמי האב על הבן איכא לספוקי אי אמרי' ג\"כ רחמי האם על הבן ועיין בתשו' המביט ח\"א סי' של\"ט שכתב בפשיטות דרחמי האב על הבן אמרי' ולא רחמי האם על הבן יע\"ש ועיין במ\"ש לקמן ה' מכירה פכ\"ב ה\"ה משם המבי\"ט בענין אם דעתה של האם קרובה אצל בנה כמ\"ש גבי אב וק' לדבריו ממ\"ש [בפ'] אלו הן הלוקי' דכ\"ג ודילמא מדהא מרחמא על בריה ואידך לא מרחמא ש\"מ היא אמו יע\"ש אלמא דגבי אם נמי אמרינן דמרחמת על בנה כרחם אב על בנו ולדברי המבי\"ט דטבע האב דוקא לרחם על הבן ואין טבע האם לרחם על בנה דילמא הא נמי דלא מרחמא היה אמו והא דלא רחים עליה משום דטבע האם דלא מרחמי ואידך דמרחמא אערומי קמערמא ואין לומר דכי איכא אומדנא כל דהו כי הכא דהא מרחמא ואידך לא מרחמא לא אזלינן בתר טבע האשה ודיינינן ע\"פ האומדנא תדע דהא ברא לא מרחם אבא כדאמרינן גבי בא במחתרת ואפי\"ה חזינן גבי עובדא דר' בנאה בפ' חזקת דנ\"ח דשדי נכסי לחד ברא באומדנא כל דהו ולא אזיל בתר טבעא דעלמא דסתם בן לא מרחם על האב יע\"ש אי מהא לא אירייא דהתם עיקר הדין הוי שודא דדייני ובדעת הדיין היה תלוי ואפי' למאן דס\"ל דבעינן דעת הנותן כעובדא דנכסי לטוביה ס\"ס מדכלהו בני חביטו והאי לא חביט ש\"מ האי דצניע מקרבא דעתיה לגביה אבל עובדא דשהע\"ה לאו מטעמ' דשודא דדייני נגעו בה לחייבו מיתה לבן על הכאתה של זאת ולא על הכאתה של האשה אחרת דאדרבא אפכא קי\"ל בדין בני התערובות כדאיתא בפ' נושאין על האנוסה הכה זה וחזר והכה זה פטור בבת אחת חייב ואפי' לסברת רבנן דאמרי חייב ס\"ס החיוב הוא משום שהכה את שניהם אבל הכה לאחד פשיטא דלכ\"ע פטור ומדקאמר שלמה היא אמו ודאית היינו לחייבו על הכאתה וקללתה כדין התורה ובשלמא אי אמרי' דטבע האם לרחם הפך מ\"ש המבי\"ט שפיר הוכיח שהע\"ה מדהא מרחם והא לא מרחמא ידים מוכיחות שהיא אמו אמנ' אי טבע האם שלא לרחם כס' המבי\"ט מנ\"ל לשלמה שהיא אמו ויש ליישב דהא דאמר המבי\"ט דאין טבע האם לרחם היינו כשיש לה איזה הנאה כמאמר הכתוב ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו אמנם להורג בנו בלתי שום הנאה בזה לא דיבר הרב א\"נ י\"ל דדוקא כשהבן הקניט את אמו דלא מרחמת על בנה לעבור על חטאתו כגון שבא במחתרת על אמו דגבי אב אמרי' דאבא על ברא מרחם משא\"כ באם אבל בעלמא שאין הקנטה בינו לבינה ודאי דהיא מרחמא על בנה טפי מאשה אחרת: והנה הטור בח\"מ סי' ס\"ה סכ\"א כתב בשם תשו' הרא\"ש דדנין ע\"פ האומדנא והביא ראיה מעובדא דר' בנאה דפ' חזקת וכתב דר' בנאה למדה מאדון החכמים שהע\"ה יע\"ש
וראיתי בכתבי הרב מוהר\"א חאקו ז\"ל שמצא כתוב להחה\"ש הדיין המצויין שליחא דרחמנא שמשון גומץ פאטו נר\"ו שהק' בשם הרב הגדול כמוהר\"א ן' חיים תושב עה\"ק חברון תובב\"א על תשו' הרא\"ש דמאי ראיה מייתי מעובדא דשע\"ה לההיא דר' בנאה דההיא דשע\"ה ילפינן שפיר שהיא אמו משום דרחמי האב על בנו וה\"ה אמו כשאין לה הנאה אבל בעובדא דר' בנאה שהוא בן על האב מנ\"ל למילף דהבן שלא הכה את אביו הוא ניהו בנו טפי מאחרים כיון דברא לא מרחם את אביו והניח הדבר בצ\"ע והחכם הר\"ש גו\"ף תירץ דלעולם מסתמא ברא נמי מרחם אבא אמנם כשאנו רואים במעשיו הפוכים מן הסברא אז ודאי דיינינן דעל עסקי נפשות בא אבל גבי אהבת האב על הבן אע\"פ שמעשיו מוכיחי' דלהרוג הוא בא אמרינן רחמי האב על הבן ומוהר\"ח אלפ'אנדארי תירץ ע\"פ תשו' המבי\"ט דרחמי האם על הבן הוי כרחמי בן על האב ולהכי מדמי הרא\"ש ההיא דר' בנאה לההיא עובדא דשע\"ה דשניהן שוים האם לגבי הבן והבן לגבי האב לית להו רחמי זה על זה:
ולפי מ\"ש לדעת המבי\"ט דכל דליכא הנאה לאם בהריגת הבן א\"נ אם לא הקניט הבן לאמו אז אמרי' דרחמי אם על בנו אכתי לא דמי ההיא דר' בנאה דאית ליה הנאה לבן בהכאת קבר אביו לההיא דשע\"ה דלא הוה לה הנאה לאם מהריגת הבן וכל כה\"ג אמרי' דהאם נמי מרחמא לבן ולהכי דן שהע\"ה היא אמו משא\"כ בההיא דר' בנאה דכיון דיש לבן הנאה בהכאת קבר אביו אין הבן מרחם על האב ולעד\"ן דאע\"פ שאין הבן מרחם על האב כדילפינן מההיא דבא במחתרת היינו דוקא בצינעא אבל בפרהסייא לעיני כל העם אינו מראה אכזריות על אביו דבזיון הוא לו ובהכי ניחא לי אותה שאמרו בפ\"ק דברכות ד\"ז מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום קינה מבעי ליה אמר רשב\"י כיון דאמר ליה הקב\"ה הנני מקים עליך רעה מביתך היה עצב אמר שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלה כיון דחזא דאבשלום הוא שמח משו\"ה אמר מזמור אמר סתם ברא דרחים על אבא יע\"ש: וזה נראה הפך ההיא דבא במחתרת דבן על האב ודאי על עסקי נפשות בא אמנם ע\"פ האמור הנה נכון דשאני ההיא דאבשלום דהוה בפרהסיא לעיני כל ישראל משא\"כ בא במחתרת דהוי בצינעא. ודע דלפי דעת המבי\"ט נראה דאם האם באה במחתרת על בנה דינא הוא כבן על האב הבא במחתרת על אביו ולדעת החולקים על המבי\"ט ז\"ל דינא הוא כאב על הבן וצריך להתיישב בזה: ודע עוד שזה ימים הייתי מסתפק באותה שאמרו בפ\"ב דשבת דל\"ב רא\"א בעון נדרים בני' של אדם מתים כשהן קטנים שנאמר אל תתן אל פיך לחטוא כו' ולמה יקצוף אלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך איזה הן מעשה ידיו של אדם הוי אומר בניו ובנותיו של אדם יע\"ש אם יש עונש זה ג\"כ באשה שיש לה עון נדרים אם בניו מתים בעבורה כשם שמתים בעון האב דמעשה ידיה הם הבנים או דילמא דוקא בעון האדם הם מתים שמתייחסי' אחריו והם ערבים עליו כמ\"ש בקבלת התורה ביקש הקב\"ה מישראל ערבים ואמרו בנינו ערבים לנו יע\"ש:
ולכאורה הייתי רוצה להביא ראיה דאף בעון נדרים האשה בניה מתים מאותה שאמרו בפ' השולח דנ\"ה אמר ר\"י אמר רב מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת ונתנתו לעני לימים בא בעל הדינר וא\"ל תני לי דינרי א\"ל יהנה סם המות באחד מבניה של אותה האשה אם נהנית מדינרי כלום אמרו לא היו ימים מועטים עד שמת אח' מבניה וכששמעו חכמים בדבר אמרו מי שנשבע באמת כך הנשבע על שקר עאכו\"כ ומ\"ט איענשה דאשתרש ליה מקום דינר ומאי מי שנשבע באמת כמי שנשבע באמת ועיין במ\"ש התו' והרי\"ף שם י\"ש משמ' מהאי עובדא דבעון שלא דקדקה בשבועתה מת בנה ושוב מצאתי למהרמ\"ג בס' זבח שלמים די\"ב ע\"א סימן ל' שכתב בשם הרב גור אריה דגבי עבירה שחייבים עליה כרת כגון מטמא מקדש וקדשיו אפקיה קרא בלשו' מיתה משום דכרת הוא שנכרת הוא וזרעו ובאשה לא משכחת לה שיכרתו [זרעה] דאין הבנים מתים אלא בעון אבות ולא בעון האם להכי אפקיה קרא להאי כרת בלשון מיתה כיון דבאשה היא נכרתת ולא זרעה ומהרמ\"ג סייע סברא זו מדאשכחן בעדות קרובים דנפ\"ל מקרא דלא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו ע\"א והכריחו חז\"ל שכונת הכתוב לא יומתו אבות בעדות בנים ואמרו עוד תינח קורבה מצד האב אבל קורבא מצד האם מנ\"ל ותי' אבות אבות תרי זימני אם אינו ענין לאב תנהו ענין לאם יע\"ש משמע דדוקא היכא דיש ריבוי מרבינן לאם אבל על הסתם אין האם בכלל האב ואמנם ק\"ל להרב מההיא עובדא דפרק השולח שכתבנו וכתב דאפשר דחומרא דשבועה שאני דנפרעים ממנו ומכל משפחתו ומכל העולם א\"נ שאני התם שהיא היתה מזכרת שתקבור את בניה ופתחה פיה לרעה וכמשפטה חרצה ולהורות שהיתה כשבועה לשקר אבל על הסתם אין הבן מת בעון האם עכ\"ל ותירוצו הראשון אינו נח לי דכיון דלא היתה שבועתה בשם או בכינוי אין כאן חומרא שבועה כמובן והנכון הוא מ\"ש בתירוצו הב': ואולם הא ק\"ל טובא על הרבנים הנז\"ל דנראה דאשתמיט מינייהו אותה שאמרו בכתובות פרק המדיר דע\"ב ע\"ב על מה ששנינו במתני' ואלו יוצאות שלא בכתובה והנודרת ואינה מקיימת דאמר מר בעון נדרים בנים מתים הרי בהדיא דאף בעון האם הבנים מתים וצ\"ע: ואח\"ז ראיתי להרשב\"א בחי' לגיטין דמ\"ו עמ\"ש המוציא אשתו משום ש\"ר ומשום נדר כתב וז\"ל ואיכא עונש דאפשר דבעון נדרה זה ימותו בניו וכדאמרינן בעון נדרים בנים מתים ע\"כ הרי לך כמ\"ש ודוק:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות גניבה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nezikim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..635658241f1c70a79c8f3ffb2c474e1b7ff05462 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,58 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Kings and Wars", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Shoftim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין זכירת עמלק וכן \n מ\"ע לאבד את זכר עמלק ומ\"ע לזכור את מעשיו הרעים. ע\"כ. והנה הר\"ב החינוך בפ' בהר במצוה ראשונה כתב וז\"ל וכעין ענין זה מצאנו בלשון זכירה דכתיב בענין עמל' זכירה וע\"ד מרים זכירה וכתיב ג\"כ זכירה בענין יציא' מצרים ועל יצ\"מ באתה הקבלה לעשייתה בפה וכמ\"ש בברכות אמת ויציב דאוריית' די לנו בזכירת הלב בלבד השגחתינו על הדברים עכ\"ל.
וזה תימא שהרי בזכירת עמלק נמי אמרו זכור בפה ואל תשכח בלב והרב ז\"ל עצמו בס\"פ כי תצא כתב שחיוב זכירה זו היא בלב ובפה וכן הוא בפה וכן הוא בספרי זכור וא\"ת בלב וכתב הרב שם דזכירת עמלק היא מתקיימת בקריאה פ' זכור וכתב עוד שהעובר על זה ולא זכר בלבו וקרא בפיו מה שעשה עמלק לישראל בטל עשה וגם עבר על לאו שהוא לא תשכח וצ\"ע.
ובעמדי בזה עם עמיתי בתורה הרב ועצום כמוה\"ר בנימין פונטרימילי נר\"ו ההוא אמר שאין כאן תמיהא שהרי בספרי אמרו וז\"ל זכור יכול בלב כשהוא אומר אל תשכח הרי זכרון הלב אמור הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך ע\"כ. מבואר יוצא דאי לאו קרא דלא תשכח הייתי אומר זכור בלב והיינו דקאמר דמ\"ש דגבי יצ\"מ דכתיב למען תזכור אמרו זכירה בפה אלא ודאי דקבלה היא מרז\"ל וזה מבואר עכ\"ל.
וזה אשר השבותי לו מילתא כדנא לא נפלאת היא מעיני יצחק אלא עיקר תמיהתי היתה על לשון הרב הנאמר בפ' בהר שאמר ושאר הזכירות דיי לנו בהם בזכירת הלב לבד והיא השגחתינו על הדברים עכ\"ל. דלשונו זה מורה באצבע שכונת הר' היתה לומר דזכירת עמלק לפום קושטא דיי והותר בזכירת הלב לבד שהרי כלל זכירת עמלק עם זכירת מרים ולא הונח לי לפרש בלשון זה שכתב דיי לנו בזכירת הלב שתהיה כונתו לומר לס\"ד בעלמא ותו ק\"ל בדבריו שהרב ז\"ל בפ' כי תצא לא הצריך בענין זכירת עמלק אלא שתהיה בפה ולא אמר ג\"כ שתהיה בספר כדמוכח במגילה דח\"י ע\"א גבי קראה ע\"פ לא יצא יע\"ש וצ\"ע ועיין בדרשותי לשבת זכור כי שם בא' מדרושי הרחבתי הדיבור יותר יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מצוה שנאמרה לב\"ן אי לזה ולזה נאמרה יצא \n זרעו של ישמעאל כו'. גרסי' בסנהדרין דנ\"ט כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה והק' והרי מילה שנאמרה לבני נח דכתיב ואתה את בריתי תשמור ונשנית בסיני דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ולישראל נאמרה ולא לבני נח ותירצו ההוא למשרי שבת הוא דאתא ביום ואפילו בשבת כו' וכתב הרא\"ם בפ' בראשית ד\"ה שנצטוו בה ישראל כו' י\"ל דפי' נשנית דהכא בכתיבה קמיירי וה\"ק כל מצוה שנכתבה לבני נח דהיינו קודם בואם בהר סיני וחזרה ונכתבה אחר בואם בהר סיני לזה ולזה נאמרה וכל מצוה שנכתבה לבני נח ולא חזרה ונכתבה אחר בואם בהר סיני ומצות גיד הנשה אליבא דר\"י אע\"פ שחזרה ונאמרה לכל ישראל בסיני כדנפקא לן מקרא דאלה המצות לישראל נאמרה ולא לבני נח ע\"כ ועיין למוהראנ\"ח בדרשותיו בפרשת וירא ובפ' בא ובמה שנתקשה עליו הרב כנ\"הג בלשונות הרא\"ם ועיין להרב מ\"ל ז\"ל בפרקין במה שכתב ע\"ד הרב כנסת הגדולה ז\"ל וז\"ל ודבריו תמוהים בעיני הרבה חדא דאיך נולדה לו קושיא זו במה שפי' הרא\"ם נשנית בכתיבה דהא אפילו תימ' דפי' נשנית הוי באמירה דג\"ה לר\"י לא נאמרה בה\"ס ואפי\"ה אנו מצווי' משום דישראל כשקבלו את התורה לא יצאו מכלל מצות הראשונות עדיין קושייתו במקומה עומדת דע\"כ דמצות שחזרה ונאמרה בסיני לזה ולזה נאמרה דאלת\"ה אלא לישראל דוקא א\"כ למה נאמרה כמו שבמצות ג\"ה אע\"פ שלא נאמר' בסיני אנו מצווים עליה ה\"נ שאר מצות אלא ודאי מדחזרו ונאמרו בסיני השינוי הורה לנו שלזה ולזה נאמרה. תו ק\"ל במה שתיר' דאי לאו שנכתבה היינו אומרים דלא נאמרה לישראל בסיני אפילו ע\"פ כו' דא\"כ ג\"ה לר\"י מנלן שנאמרה ע\"פ אלא עכ\"ל דההכרח הוא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולבני נח אסיר וא\"כ הדרא קושיין לדוכתי' דע\"כ אותו שנשנית לזה ולזה נאמרה דאם איתא דלישראל דוקא נאמרה למה נשנית באמירה דוקא לחוד סגי דומה דמצות ג\"ה עכ\"ל.
ולפק\"ד אף הרב כנ\"הג אזיל ומודה בהכי דלר' יהודה דאיכא מצוה שנאמרה לב\"נ ולא נשני' בסיני כמצות ג\"ה אין מקום להק' לא לדברי הרא\"ם ולא בפשט השמועה וכמ\"ש הרמ\"ל ועיקר קושייתו של הכנ\"הג הוא מהא דפריך סתמא בגמ' דמשמע דאף לרבנן דר\"י פריך הכי ולפי דברי הרא\"ם ז\"ל לרבנן דר\"י ל\"ק ולא מידי דאיכא למימר מדכתבה ולא נאמרה בע\"פ לבד ש\"מ לזה ולזה נאמרה דהשת' לדידהו ליכא למימר ג\"ה יוכיח דהא לא נאמרה לב\"נ ולא נשנית בסיני ולהכי בפשט השמועה לא ק\"ל מידי דמה שינוי איכא כדי שנאמר לזה ולזה נאמרה אבל לדברי הרא\"ם ק\"ל שפיר ואף שהרב סייע דבריו מג\"ה לא כתב כן אלא לדמיון בעלמא דכי היכי דבג\"ה באמירה לחוד דיו לר\"י ה\"נ לרבנן נמי בשאר מצות די והשיב דלדידהו אכתי הוה אפשר לומר שלא נאמרה מעיקרא מהר סיני דלדידהו ליכא הוכחה לומר שנאמרה כמ\"ש הרמ\"ל ודוק. ועוד י\"ל דבפשט לק\"מ דלהכי חזרה ונאמרה דאי לא חזרה ונאמרה הו\"א דבני נח דוקא מצווים בה ולא תיקשי מי איכא מידי כו' כיון דאיכא הרבה מצות שנאמרו לבני נח דוקא ובכל הנך הו\"א שבני נח מצווים בה ולא ישראל ותלמודא לא משני מי איכא מידי כו' אלא לבתר דאשכחן בשאר מצוות ב\"ן דמצווים בהם ב\"ן וישראל ג\"כ משא\"כ לפום מאי דפריך לזה ולזה נאמרה אדרבא כו' דמצוה ג\"ה אין הכרח מזה לומר דאי לישראל נאמרה די באמירת בני נח לבד דאז הו\"א שאף ג\"ה לב\"ן נאמרה ולא לישראל ודוק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..23b18f42a3b8e7f38cb08e49eb2f6786072d9c1f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,55 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Kings and Wars", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Kings_and_Wars", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין זכירת עמלק וכן \n מ\"ע לאבד את זכר עמלק ומ\"ע לזכור את מעשיו הרעים. ע\"כ. והנה הר\"ב החינוך בפ' בהר במצוה ראשונה כתב וז\"ל וכעין ענין זה מצאנו בלשון זכירה דכתיב בענין עמל' זכירה וע\"ד מרים זכירה וכתיב ג\"כ זכירה בענין יציא' מצרים ועל יצ\"מ באתה הקבלה לעשייתה בפה וכמ\"ש בברכות אמת ויציב דאוריית' די לנו בזכירת הלב בלבד השגחתינו על הדברים עכ\"ל.
וזה תימא שהרי בזכירת עמלק נמי אמרו זכור בפה ואל תשכח בלב והרב ז\"ל עצמו בס\"פ כי תצא כתב שחיוב זכירה זו היא בלב ובפה וכן הוא בפה וכן הוא בספרי זכור וא\"ת בלב וכתב הרב שם דזכירת עמלק היא מתקיימת בקריאה פ' זכור וכתב עוד שהעובר על זה ולא זכר בלבו וקרא בפיו מה שעשה עמלק לישראל בטל עשה וגם עבר על לאו שהוא לא תשכח וצ\"ע.
ובעמדי בזה עם עמיתי בתורה הרב ועצום כמוה\"ר בנימין פונטרימילי נר\"ו ההוא אמר שאין כאן תמיהא שהרי בספרי אמרו וז\"ל זכור יכול בלב כשהוא אומר אל תשכח הרי זכרון הלב אמור הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך ע\"כ. מבואר יוצא דאי לאו קרא דלא תשכח הייתי אומר זכור בלב והיינו דקאמר דמ\"ש דגבי יצ\"מ דכתיב למען תזכור אמרו זכירה בפה אלא ודאי דקבלה היא מרז\"ל וזה מבואר עכ\"ל.
וזה אשר השבותי לו מילתא כדנא לא נפלאת היא מעיני יצחק אלא עיקר תמיהתי היתה על לשון הרב הנאמר בפ' בהר שאמר ושאר הזכירות דיי לנו בהם בזכירת הלב לבד והיא השגחתינו על הדברים עכ\"ל. דלשונו זה מורה באצבע שכונת הר' היתה לומר דזכירת עמלק לפום קושטא דיי והותר בזכירת הלב לבד שהרי כלל זכירת עמלק עם זכירת מרים ולא הונח לי לפרש בלשון זה שכתב דיי לנו בזכירת הלב שתהיה כונתו לומר לס\"ד בעלמא ותו ק\"ל בדבריו שהרב ז\"ל בפ' כי תצא לא הצריך בענין זכירת עמלק אלא שתהיה בפה ולא אמר ג\"כ שתהיה בספר כדמוכח במגילה דח\"י ע\"א גבי קראה ע\"פ לא יצא יע\"ש וצ\"ע ועיין בדרשותי לשבת זכור כי שם בא' מדרושי הרחבתי הדיבור יותר יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מצוה שנאמרה לב\"ן אי לזה ולזה נאמרה יצא \n זרעו של ישמעאל כו'. גרסי' בסנהדרין דנ\"ט כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה והק' והרי מילה שנאמרה לבני נח דכתיב ואתה את בריתי תשמור ונשנית בסיני דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ולישראל נאמרה ולא לבני נח ותירצו ההוא למשרי שבת הוא דאתא ביום ואפילו בשבת כו' וכתב הרא\"ם בפ' בראשית ד\"ה שנצטוו בה ישראל כו' י\"ל דפי' נשנית דהכא בכתיבה קמיירי וה\"ק כל מצוה שנכתבה לבני נח דהיינו קודם בואם בהר סיני וחזרה ונכתבה אחר בואם בהר סיני לזה ולזה נאמרה וכל מצוה שנכתבה לבני נח ולא חזרה ונכתבה אחר בואם בהר סיני ומצות גיד הנשה אליבא דר\"י אע\"פ שחזרה ונאמרה לכל ישראל בסיני כדנפקא לן מקרא דאלה המצות לישראל נאמרה ולא לבני נח ע\"כ ועיין למוהראנ\"ח בדרשותיו בפרשת וירא ובפ' בא ובמה שנתקשה עליו הרב כנ\"הג בלשונות הרא\"ם ועיין להרב מ\"ל ז\"ל בפרקין במה שכתב ע\"ד הרב כנסת הגדולה ז\"ל וז\"ל ודבריו תמוהים בעיני הרבה חדא דאיך נולדה לו קושיא זו במה שפי' הרא\"ם נשנית בכתיבה דהא אפילו תימ' דפי' נשנית הוי באמירה דג\"ה לר\"י לא נאמרה בה\"ס ואפי\"ה אנו מצווי' משום דישראל כשקבלו את התורה לא יצאו מכלל מצות הראשונות עדיין קושייתו במקומה עומדת דע\"כ דמצות שחזרה ונאמרה בסיני לזה ולזה נאמרה דאלת\"ה אלא לישראל דוקא א\"כ למה נאמרה כמו שבמצות ג\"ה אע\"פ שלא נאמר' בסיני אנו מצווים עליה ה\"נ שאר מצות אלא ודאי מדחזרו ונאמרו בסיני השינוי הורה לנו שלזה ולזה נאמרה. תו ק\"ל במה שתיר' דאי לאו שנכתבה היינו אומרים דלא נאמרה לישראל בסיני אפילו ע\"פ כו' דא\"כ ג\"ה לר\"י מנלן שנאמרה ע\"פ אלא עכ\"ל דההכרח הוא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולבני נח אסיר וא\"כ הדרא קושיין לדוכתי' דע\"כ אותו שנשנית לזה ולזה נאמרה דאם איתא דלישראל דוקא נאמרה למה נשנית באמירה דוקא לחוד סגי דומה דמצות ג\"ה עכ\"ל.
ולפק\"ד אף הרב כנ\"הג אזיל ומודה בהכי דלר' יהודה דאיכא מצוה שנאמרה לב\"נ ולא נשני' בסיני כמצות ג\"ה אין מקום להק' לא לדברי הרא\"ם ולא בפשט השמועה וכמ\"ש הרמ\"ל ועיקר קושייתו של הכנ\"הג הוא מהא דפריך סתמא בגמ' דמשמע דאף לרבנן דר\"י פריך הכי ולפי דברי הרא\"ם ז\"ל לרבנן דר\"י ל\"ק ולא מידי דאיכא למימר מדכתבה ולא נאמרה בע\"פ לבד ש\"מ לזה ולזה נאמרה דהשת' לדידהו ליכא למימר ג\"ה יוכיח דהא לא נאמרה לב\"נ ולא נשנית בסיני ולהכי בפשט השמועה לא ק\"ל מידי דמה שינוי איכא כדי שנאמר לזה ולזה נאמרה אבל לדברי הרא\"ם ק\"ל שפיר ואף שהרב סייע דבריו מג\"ה לא כתב כן אלא לדמיון בעלמא דכי היכי דבג\"ה באמירה לחוד דיו לר\"י ה\"נ לרבנן נמי בשאר מצות די והשיב דלדידהו אכתי הוה אפשר לומר שלא נאמרה מעיקרא מהר סיני דלדידהו ליכא הוכחה לומר שנאמרה כמ\"ש הרמ\"ל ודוק. ועוד י\"ל דבפשט לק\"מ דלהכי חזרה ונאמרה דאי לא חזרה ונאמרה הו\"א דבני נח דוקא מצווים בה ולא תיקשי מי איכא מידי כו' כיון דאיכא הרבה מצות שנאמרו לבני נח דוקא ובכל הנך הו\"א שבני נח מצווים בה ולא ישראל ותלמודא לא משני מי איכא מידי כו' אלא לבתר דאשכחן בשאר מצוות ב\"ן דמצווים בהם ב\"ן וישראל ג\"כ משא\"כ לפום מאי דפריך לזה ולזה נאמרה אדרבא כו' דמצוה ג\"ה אין הכרח מזה לומר דאי לישראל נאמרה די באמירת בני נח לבד דאז הו\"א שאף ג\"ה לב\"ן נאמרה ולא לישראל ודוק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Shoftim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..03f77b69651de44cf868cdbcf0cfe02558273ef1 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,58 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rebels", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ממרים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Shoftim" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [ + "שורש אין בי\"ד יכול לבטל דברי בי\"ד חבירו בי\"ד \n שגזרו גזרה ותיקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל והיא גזרה שרוב הציבור יכולים לעמוד בה אין ב\"ד אחר יכול לבטל את דבריו עד שיהיו גדולים בחכמה ובמנין במד\"א שגדולים בחכמה ובמנין שיכולים לבטל דברי הראשונים כשלא אסרו אותם כדי לעשות סייג לתורה [וכו'] אם פשט א' בכל ישראל אין ב\"ד אחר יכול לעקרן ולהתירו אפי' היה גדול מן הראשונים. עכ\"ל. הכי איתא בגמ' פ' אין מעמידין דל\"ה ע\"ב וכתבו שם התוס' על מה שתירצו שם בגמ' דרבי וב\"ד התירו את השמן שלא פשט איסורו והוי גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה הוק' להם ז\"ל ממ\"ש שמואל בפרק השולח דל\"ז האי פרוזבול עולבנא דדייני הוא אי איישר חילי אבטליניה ופירש\"י עולבנא דדייני הוא לשון חוצפא שלוקחין ממון שלא כדין בחזקה ופרי' תלמודא אבטליניה והא אין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו אלא א\"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ומשני אי איישר חילי יותר מהלל אבטיליניה והשתא היכי דמי אי פשיט תקנת פרוזבול בכל ישראל אפי' היה גדול אין יכול לבטל דהא אמר רבי יוחנן הכא בכל יכול לבטל דברי ב\"ד חוץ מחי' דבר שפשט איסורן בכל ישראל ואי לא פשט תקנת פרוזבול בכל ישראל למה לי אי איישר חילי הרי רבי וב\"ד התירו את השמן אע\"פ שהיה ב\"ד קטן מתלמידי שמאי והלל ותרצו דפרוזבול ודאי פשט איסורו בכל ישראל ומ\"ש שמואל אי איישר חילי ויותר מהלל אבטליניה היינו משום דדוקא בחי' דבר דפשט איסורו בכל ועמד להם בנפשותם ופירשו בירושלמי שהגזירה עשאוה בחוזק רב שנעצו חרב חייב בבה\"מ שכל מי שעובר גזרתם ידקר בחרב ובגיטין כתבו עוד שתלמידי שמאי היו הורגין בתלמידי הלל כל כ\"הג אפי' יבוא אליהו וב\"ד אין שומעין לו אבל תקנת פרוזבול אפילו שפשט איסורו בכל ישראל כיון שלא היתה גזרה חזקה ולא עמד בנפשותם ב\"ד גדול יכול לבטל ולהכי אמר שמואל אי אישר חילי אבטליניה מבואר יוצא מדבריהם דכל שהגזירה היא חזקה דגזרו מיתה באותה גזירה וגם פשטה בכל ישראל אפי' ב\"ד הגדול כאליהו וב\"ד אין יכול לבטל וכשאין שם גזירה מיתה ופשט איסורו כההיא דפרוזבול ב\"ד גדול יכול לבטל וכשלא פשט איסורו כגזרת השמן אע\"פ שהיא דבר שעמד להם בנפשותם אפילו ב\"ד קטן יכול לבטל.
וראיתי להרב משפטי שמואל סי' כ\"ה על מה ששאלו ממנו בענין עיר פטרץ שהיה להם הסכמה קדומה עשויה ע\"פ אדם גדול בתורה ורב מאד בישראל הרב יעקב בכר שמריא אשר סמך ידיו עליו הר' כמוהר\"מ פדוואה שכל תקנה או קנס שיעשו הממונים בעיר צריך שתהיה ע\"פ רוב הממונים אשר בכל קהל וקהל ואם לא יסכימו רוב הממונים שבכל קהל וקהל לא יהיה לה קיום והזהיר מאד להרב יעקב הנז' לק\"ק תושבים לבל יתפתו לבטל זאת ההסכמה לעולם והן עתה קם אחד חכם אחר עם ה\"ג קהלות חוץ מק\"ק תושבים ועשו תקנה מחדש לבטל זאת הסכמה אשר עדיין לא נשלם זמנה שתהיה התקנות והקנסות ע\"פ רוב הממונים שבעיר אע\"פ שתהיה רוב מכל קהל וקהל רוצים להכריח לק\"ק תושבים לבטל הסכמה ישנה ויסכמו עמהם בהסכמתם וק\"ק תושבים אינן רוצים לבטל ההסכמה קדומה ושלא לעבור ע\"ד רבם מוהר\"י יעקב הנז' האם יכולים לכופן לק\"ק תושבים או לא והשיב הרב דמכמה סיבות וטעמים אינן יכולים לכוף לק\"ק תושבים לבטל הסכמתם והא' מהטעמים הוא שמאחר שהסכמתם ראשונה נעשית בהסכמת הרב יעקב הנז\"ל א\"כ אין ב\"ד אחר יכול לבטלה אם לא שיהיה גדול הימנו בחכמה ובמנין אם לא שיהיו הנהו תנאים דפי' בתוס' שאין הציבור יכולים לעמוד בה ולא פשט איסורן בכל ישראל ואפי' באלו אם עמדו בנפשותם א\"א לבטל והרב עמד בנפשו וצוה בשעת מותו לעשות כן משמע דס\"ל דאף בההוא עלמא ס\"ל לקיים ההסכמה זו ואין לבטלה אא\"כ יעמוד ב\"ד הגדול ממנו והאריך עוד בשאר טעמים יע\"ש.
ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דמשמע מדבריהם שהבין דמ\"ש התוס' דחי' דבר עמד בנפשותם ומשו\"ה אפי' אם יבואו אליהו וב\"ד אין יכולים לבטלם הכוונה שגזרו וצוו בשעת מיתה אותה גזירה שבזה הורו דבההוא עלמא ג\"כ דעתן על אותה גזירה ותקנה לקיימה ולא ידעתי הא מנ\"ל שבפי' סיימו התוס' וכתבו בשם הירוש' דעמד להם בנפשותם היינו דנעצו חרב בבה\"מ וכ\"כ בגיטין שהיו הורגין בתלמידי' ועוד יש לתמוה במ\"ש עוד דאפי' באלו התנאים שלא פשט איסורן ושהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד אם עמד להם בנפשותם א\"א ליבטל אם כוונתו לומר שא\"א לבטלה כלל איך סיים וכתב ואין לבטל הסכמה זו אא\"כ יעמוד ב\"ד הגדול ממנו והלא לפ\"ד אפי' גדול ממנו א\"א לבטל כל שעמד בנפשו דומיא דחי' דבר שאפי' יבא אליהו וב\"ד אין שומעין לו ואם כוונתו לומר שא\"א ליבטל ע\"י ב\"ד אחר קטן אם לא שיהיה גדול ממנו זה היפך גזירה השמש שהיא מחי' דבר שעמד להם בנפשותם ואפי\"ה ר\"י נשיאה וב\"ד קטן מתלמידי שמאי והלל עמדו והתירוהו מפני שלא פשט איסורו והיא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה סוף דבר דברי הרב הנז' פליאה הם בעיני וכעת צל\"ע." + ], + [ + "שורש אין בי\"ד יכול לבטל דברי בי\"ד חבירו בי\"ד \n שגזרו גזרה ותיקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל והיא גזרה שרוב הציבור יכולים לעמוד בה אין ב\"ד אחר יכול לבטל את דבריו עד שיהיו גדולים בחכמה ובמנין במד\"א שגדולים בחכמה ובמנין שיכולים לבטל דברי הראשונים כשלא אסרו אותם כדי לעשות סייג לתורה [וכו'] אם פשט א' בכל ישראל אין ב\"ד אחר יכול לעקרן ולהתירו אפי' היה גדול מן הראשונים. עכ\"ל. הכי איתא בגמ' פ' אין מעמידין דל\"ה ע\"ב וכתבו שם התוס' על מה שתירצו שם בגמ' דרבי וב\"ד התירו את השמן שלא פשט איסורו והוי גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה הוק' להם ז\"ל ממ\"ש שמואל בפרק השולח דל\"ז האי פרוזבול עולבנא דדייני הוא אי איישר חילי אבטליניה ופירש\"י עולבנא דדייני הוא לשון חוצפא שלוקחין ממון שלא כדין בחזקה ופרי' תלמודא אבטליניה והא אין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו אלא א\"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ומשני אי איישר חילי יותר מהלל אבטיליניה והשתא היכי דמי אי פשיט תקנת פרוזבול בכל ישראל אפי' היה גדול אין יכול לבטל דהא אמר רבי יוחנן הכא בכל יכול לבטל דברי ב\"ד חוץ מחי' דבר שפשט איסורן בכל ישראל ואי לא פשט תקנת פרוזבול בכל ישראל למה לי אי איישר חילי הרי רבי וב\"ד התירו את השמן אע\"פ שהיה ב\"ד קטן מתלמידי שמאי והלל ותרצו דפרוזבול ודאי פשט איסורו בכל ישראל ומ\"ש שמואל אי איישר חילי ויותר מהלל אבטליניה היינו משום דדוקא בחי' דבר דפשט איסורו בכל ועמד להם בנפשותם ופירשו בירושלמי שהגזירה עשאוה בחוזק רב שנעצו חרב חייב בבה\"מ שכל מי שעובר גזרתם ידקר בחרב ובגיטין כתבו עוד שתלמידי שמאי היו הורגין בתלמידי הלל כל כ\"הג אפי' יבוא אליהו וב\"ד אין שומעין לו אבל תקנת פרוזבול אפילו שפשט איסורו בכל ישראל כיון שלא היתה גזרה חזקה ולא עמד בנפשותם ב\"ד גדול יכול לבטל ולהכי אמר שמואל אי אישר חילי אבטליניה מבואר יוצא מדבריהם דכל שהגזירה היא חזקה דגזרו מיתה באותה גזירה וגם פשטה בכל ישראל אפי' ב\"ד הגדול כאליהו וב\"ד אין יכול לבטל וכשאין שם גזירה מיתה ופשט איסורו כההיא דפרוזבול ב\"ד גדול יכול לבטל וכשלא פשט איסורו כגזרת השמן אע\"פ שהיא דבר שעמד להם בנפשותם אפילו ב\"ד קטן יכול לבטל.
וראיתי להרב משפטי שמואל סי' כ\"ה על מה ששאלו ממנו בענין עיר פטרץ שהיה להם הסכמה קדומה עשויה ע\"פ אדם גדול בתורה ורב מאד בישראל הרב יעקב בכר שמריא אשר סמך ידיו עליו הר' כמוהר\"מ פדוואה שכל תקנה או קנס שיעשו הממונים בעיר צריך שתהיה ע\"פ רוב הממונים אשר בכל קהל וקהל ואם לא יסכימו רוב הממונים שבכל קהל וקהל לא יהיה לה קיום והזהיר מאד להרב יעקב הנז' לק\"ק תושבים לבל יתפתו לבטל זאת ההסכמה לעולם והן עתה קם אחד חכם אחר עם ה\"ג קהלות חוץ מק\"ק תושבים ועשו תקנה מחדש לבטל זאת הסכמה אשר עדיין לא נשלם זמנה שתהיה התקנות והקנסות ע\"פ רוב הממונים שבעיר אע\"פ שתהיה רוב מכל קהל וקהל רוצים להכריח לק\"ק תושבים לבטל הסכמה ישנה ויסכמו עמהם בהסכמתם וק\"ק תושבים אינן רוצים לבטל ההסכמה קדומה ושלא לעבור ע\"ד רבם מוהר\"י יעקב הנז' האם יכולים לכופן לק\"ק תושבים או לא והשיב הרב דמכמה סיבות וטעמים אינן יכולים לכוף לק\"ק תושבים לבטל הסכמתם והא' מהטעמים הוא שמאחר שהסכמתם ראשונה נעשית בהסכמת הרב יעקב הנז\"ל א\"כ אין ב\"ד אחר יכול לבטלה אם לא שיהיה גדול הימנו בחכמה ובמנין אם לא שיהיו הנהו תנאים דפי' בתוס' שאין הציבור יכולים לעמוד בה ולא פשט איסורן בכל ישראל ואפי' באלו אם עמדו בנפשותם א\"א לבטל והרב עמד בנפשו וצוה בשעת מותו לעשות כן משמע דס\"ל דאף בההוא עלמא ס\"ל לקיים ההסכמה זו ואין לבטלה אא\"כ יעמוד ב\"ד הגדול ממנו והאריך עוד בשאר טעמים יע\"ש.
ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דמשמע מדבריהם שהבין דמ\"ש התוס' דחי' דבר עמד בנפשותם ומשו\"ה אפי' אם יבואו אליהו וב\"ד אין יכולים לבטלם הכוונה שגזרו וצוו בשעת מיתה אותה גזירה שבזה הורו דבההוא עלמא ג\"כ דעתן על אותה גזירה ותקנה לקיימה ולא ידעתי הא מנ\"ל שבפי' סיימו התוס' וכתבו בשם הירוש' דעמד להם בנפשותם היינו דנעצו חרב בבה\"מ וכ\"כ בגיטין שהיו הורגין בתלמידי' ועוד יש לתמוה במ\"ש עוד דאפי' באלו התנאים שלא פשט איסורן ושהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד אם עמד להם בנפשותם א\"א ליבטל אם כוונתו לומר שא\"א לבטלה כלל איך סיים וכתב ואין לבטל הסכמה זו אא\"כ יעמוד ב\"ד הגדול ממנו והלא לפ\"ד אפי' גדול ממנו א\"א לבטל כל שעמד בנפשו דומיא דחי' דבר שאפי' יבא אליהו וב\"ד אין שומעין לו ואם כוונתו לומר שא\"א ליבטל ע\"י ב\"ד אחר קטן אם לא שיהיה גדול ממנו זה היפך גזירה השמש שהיא מחי' דבר שעמד להם בנפשותם ואפי\"ה ר\"י נשיאה וב\"ד קטן מתלמידי שמאי והלל עמדו והתירוהו מפני שלא פשט איסורו והיא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה סוף דבר דברי הרב הנז' פליאה הם בעיני וכעת צל\"ע." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין מיתת זקן ממרא ברגל ועד \n הרגל משמרין אותו וחונקין אותו ברגל שנאמר וכל ישראל ישמעו ויראו מכלל שצריך הכרזה. וכתב רש\"י בפ' שופטים וכל העם ישמעו ויראו וז\"ל מכאן שממתינין אותו עד הרגל וכתב הרא\"ם כדתנן בפ' הנחנקין אין ממתין אותו לא בב\"ד שבעירן ולא בב\"ד שביבנה אלא מעלין אותו לב\"ד הגדול שבירוש' ומשמרין אותו ברגל וממיתין אותו ברגל דר\"ע רי\"א אין מענין דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין בכל המקומות איש פ' נהרג בב\"ד וא\"ת מ\"ש הכא דפי' רש\"י מכאן שממתינין כו' וגבי ן' סורר כתב מכאן שצריך הכרזה בב\"ד פ' נסקל כו' כר\"י וי\"ל שגם ר\"ע מודה שצריך הכרזה דאל\"כ מה הועילו חכמים בהמתנה זו כו' אבל המחלוקת שבין ר\"י ור\"ע אינו אלא בהמתנה שר\"ע אומר צריך להמתינו עד הרגל ור\"י אומר ממיתין אותו מיד שהרי הרמב\"ם שפסק גבי זקן ממרא שממתינין אותו עד הרגל כר\"ע חזר וכתב ארבעה צריכין הכרזה הנה מדברי מרן כ\"מ פי\"ח מה' עדות ד\"ז ופ\"ג מה' אלו בהלכה זו מבואר דס\"ל דזקן ממרא אינו צריך הכרזה דכיון שהיו ממיתין אותו ברגל ושם היו כל ישראל אין לך הכרזה גדולה מזו דחברך חברא אית ליה ושלא כדברי הרא\"ם ז\"ל הללו שמה שדקדק מדברים הד\"מ ממ\"ש וד' צריכין הכרזה דאף זקן ממרא בעי הכרזה לפי דברי מרן כ\"מ שהכרזת זק\"מ היא הריגתו בירוש' ולפי דבריו אתי שפיר מה שלא ביאר הכרזת זק\"מ כמו שביאר בכל הנך איברא ודאי שלשון ד' צריכין הכרזה אינו מדוקדק לפי דברי מרן ז\"ל ועיין למ\"מ בס' עה\"ת בסוף פ' שופטים.
ודע שמדברי הרא\"ש הללו וכן מדברי כ\"מ משמע דלא פליג ר\"י אר\"ע אלא על המתנה דוקא אבל על עיקר מיתתו שהיה בירוש' כ\"ע מודו ואף ר\"י ויותר מדוקדק דבר זה מלשון מרן ז\"ל שעמ\"ש רבינו ועד הרגל משמרין אותו כתב וז\"ל פסק כר\"ע לגבי ר\"י ולא כתב כן בתחי' דבריו שכתב רבינו מעלין אותו לירוש' יע\"ש וכן משמע קצת מדבריו ברפ\"ה מה' סנהדרין יע\"ש והדבר ק' דבפ\"ק דסנהדרין דט\"ז מפשט פשיטא ליה לתלמודא דקטלא דזקן ממרא לא בעי בע\"א אלא דיי בכ\"ג יע\"ש וא\"כ לר\"י מה צורך להביאו לירוש' להמיתו בב\"ד הגדול כיון דלדידיה היה דיי בהכרזה ששולחין בכל המקומות ואף לר\"ע ק' כיון דקטלת זקן ממרא דיי בכ\"ג למה היו מעלין אותו לב\"ד הגדול שבירוש' דהיה דיי להביאו לב\"ד של כ\"ג ואולי ב\"ד הגדול דקתני במתני' לאו דוקא לעכובא אלא אורחא דמילתא הוא שכשמעלין אותו לירוש' ודאי שהיו מעלין לב\"ד הגדול ואה\"ן שאם העלוהו לב\"ד של כ\"ג בירוש' דיי ובכן מה שתמה מרן כ\"מ ע\"ד רבינו ברפ\"ה מה' סנהדרין עמ\"ש אין עושין זקן ממרא אלא בב\"ד של ע\"א דאמאי לא כתב שאף מיתתו נמי לא היה אלא בב\"ד של ע\"א כמו ששנינו בפ' הנחנקין וכתב דמההיא דפ\"ק דסנהדרין שאמרו שמיתת זקן ממרא בכ\"ג משמע כדבריו אלא דמתני' ק' הנה נכון ע\"פ האמור דב\"ד הגדול דמתני' לאו דוקא כיון דקרא לא קפיד אלא אאמראה וקרא דכל ישראל ישמעו ויראו הוא דהורה לנו שיהיה מיתתו בירוש' ברגל אבל שיהיה בב\"ד הגדול לא שמיע לן מהאי קרא כנלע\"ד.
ומ\"מ עיקר דברי מרן דרפ\"ה מה' סנהדרין שכתב דמההיא דרש' דפ\"ק דסנהדרין מוכח דמיתתו של זקן ממרא היה בכ\"ג הם הפך דבריו דפרקין שכתב דקטלה דזק\"מ בכ\"ג דאיתמר בפ\"ק דסנהדרין לאו דוקא קטלא ממ\"ש דהא בהדיא תנן דאינן אלא בב\"ד הגדול שבירוש' אלא קטלא דאיתמר התם היינו גמר דין יע\"ש אשר לפ\"ז דברי רבינו נכונים דנקט אין עושים זקן ממרא לכלול בין האמראה בין המיתה כמו אין עושי' מעיר הנידחת אבל אי הוה תני אין ממיתין הוה משמע דוקא המיתה ולא ההמראה ולומר דמרן דקדק אמאי לא אמר אין ממיתין ולימא אין עושים ואין ממיתין זקן ממרא דש\"מ דס\"ל דקטלא בכ\"ג דאיתמר בפ\"ק היינו מיתה ממש וע\"ז תמה עליו שפיר ממתני' דסנהדרין הנה מלבד שאין זה במשמעות לשון מרן אכתי כיון שכן דעתו של רבי' איך כתב כאן בדעת רבינו דקטלא דפ\"ק דסנהדרין היינו גמר דין וצ\"ע כעת.
ודע שבעיקר פלוגתייהו דר\"ע ור\"י פסק רבינו כר\"ע לגבי זקן ממרא דוקא אבל באינך פסק כר\"י דלא היה צריך עליית לרגל אלא מיד היו ממתין אותו בב\"ד והיו שולחין בכל ישראל לומר פ' נהרג על דבר פ' ומשמע דס\"ל לרבינו דר\"ע לא פליג אלא דוקא בזקן ממרא ומודה לר\"י בשאר וכ\"כ מרן כ\"מ כאן ובפח\"י מה' עדות ד\"ז יע\"ש וק\"ל דבתוספתא פי\"א דסנהדרין אפליגו אף בשאר וכן בספרי פ' ראה ע\"פ דוכל ישראל ישמעו ויראו הנאמר במסית מייתי פלוגתא דר\"מ ור\"י יע\"ש הרי דלאו דוקא בזקן ממרא פליגי אלא אף בשאר ואולי משמע ליה לרבינו דמדלא מייתי פלוגתייהו דר\"ע ור\"י תנא דמתני' בזקן ממרא ש\"מ דס\"ל דבאינך אזיל ומודה ר\"ע לר\"י ופליגי תנאי בהכי א\"נ תנא דמתני' לא מייתי פלוגתיהו אלא דוקא גבי זקן ממרא דהתם דוקא ראה דבריו של ר\"ע וכעין זה אמרו בריש פ\"ק די\"ט וכעת צ\"ע אשר עפ\"ז שמצינו מחלוקת בין הספרי ובין תנא דמתני' לדעת רבינו הנה מקום איתי לישב דברי רש\"י ממה שהוק' להלח\"מ בפרקין למה לא פי' קרא דוכל העם ישמעו ויראו דכתיב גבי מסית דכתיב בפ' ראה שבא לומר ענין הכרזה כמו שכתב גבי קרא דבן סורר ומורה בפ' כי תצא יע\"ש מפני שרש\"י ראה הספרי עם ההיא דסנהדרין חלוקין בענין המסית אם ההכרזה היא לדעת ר\"ע שהיו שולחין בכל ב\"ד להודיע שפ' נהרג או שההכרזה היה שהיו הורגין אותו בירוש' ברגל כדין זקן ממרא ולכן בזקן ממרא דתני תנא בהדיא דמיתתו ברגל לר\"ע פי' הכתוב דוכל העם כר\"ע שהיו הורגין אותו ברגל והיינו הכרזה כמ\"ש מרן כ\"מ ודלא כהרא\"ם ז\"ל וגבי שאר דהיינו ן' סורר ומורה ועדים זוממי' דלא אשכח פלוגתא בהו פי' הכתוב כר\"י וגבי מסית דאשכח פלוגתא בין הספרי ותנא דמתני' סק\"ל את ידיו כנלע\"ד ודוק.
ודע שרבינו כאן כתב שגמר דינו של זקן ממרא היה בעירו ומיתתו בירוש' ברגל ולא ידעתי מנ\"ל הא מילתא דגמר דינו היה בערו ולא בירוש' ברגל ומרן כ\"מ כתב דהיינו מאותה שאמרו ברפ\"ק דסנהדרין דקטלא דזקן היה בכ\"ג והיינו גמר דינו דאלו מיתתו היה בב\"ד הגדול שבירוש' אלא על גמר דינו קאמר שהיה בכ\"ג יע\"ש ולא ידעתי דנהי דמהתם משמע שהיה ג\"ד בכ\"ג אבל אכתי נימא שהיה ג\"ד בכ\"ג בירוש' ברגל ומה ששנינו שהיו מעלין אותו לב\"ד הגדול שבירוש' היינו בעת העליה אבל בשעת המיתה היו גומרין דינו ב\"ד של כ\"ג והיו שולחין להמיתו וא\"נ ב\"ד הגדול דנקט מתני' לאו דוקא כמ\"ש לעיל דהא לא אשכחן דקפיד קרא אלא על ההמראה ולא על הקטלא ועל גמר דין וא\"כ נימא דגמר דינו לא היה אלא בעת המיתה ולא מקודם דאיכא ביה משום עינוי הדין ואברא דמדקאמר ר\"י לר\"ע לא מענין דינו הכי משמע דלר\"ע היה בה עינוי הדין מיהו צ\"ע מנ\"ל לר\"ע האי מילתא ואולי כיון דמיד שהעידו עליו העדים שעשה כהוראתו דינו מבוא' כל שמשהין אותו עד הרגל הו\"ל עינוי הדין אף דלא גמרו דינו למיתה והסכימו כולם שדינו למות וזה מבואר.
ודע דמהא דקי\"ל גבי זקן ממרא כר\"ע שהיו ממתין אותו ברגל ק\"ל לידידי הרב ועצום בפ' נר\"ו ההיא דפ' אלו מגלחין די\"ד ע\"ב דאפליגו אביי ורב יוסף בברייתא דקתני דנין דיני נפשות במועד דאביי קאמר דדנין לאו דוקא דהא איכא ביטול שמחת י\"ט אלא לענין בדיניה קאמר יע\"ש דהשתא תיקשי ליה לאביי הא דזקן ממרא דקתני בהדיא דממתין אותו ברגל מקרא דוכל ישראל ישמעו ויראו וע\"כ לשנויי כדרב יוסף וי\"ל דגבי זקן ממרא דאי אפשר בלא\"ה אע\"ג דאתו לאמנועי משמחת י\"ט ממתין אותו ברגל אבל בשאר המומתין דאפשר למחר וליומא אחורי ק\"ל שפיר לאביי אמאי התירו לדון בי\"ט אלא ודאי דלעיוני קאמר ועוד י\"ל לע\"ד דכיון דזקן ממרא כבר נגמ' דינו בעירו אפי' שהיו ממתין אותו ברגל לא היו מתבטלין משמחת י\"ט דגברא קטילא קטלו וליכא איסורא דלא תאכלו על הדם אלא ביום שנגמרו דינו על המות ולא ביום שנהרג וספק זה יש להסתפק במי שנגמר דינו למיתה שאסורין באכילה אותו יום אם בכת זה המחוייב מיתה מי נימא דהותרו לאכילה או לא וכעת אין הפנאי מסכים עמי לעמוד על זה.
ודע דבפ' הנחנקין דפ\"ט מייתי ההיא דת\"ר ד' צריכין הכרזה כו' ובכולם כתיב וכל העם וכל ישראל ובעדים זוממים כתיב והנשארי' דלאו כ\"ע חזו לסהדותא יע\"ש ועיין בפי' רש\"י שם וק\"ל דגבי בן סורר נמי לאו כ\"ע חזו להכי שהרי אינו נענש ן' סורר אם לא משהתחיל להביא ב' שערות עד שיקיף זקן וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מה' ממרים וכמה חילוקים אחרים דלא שייכי לגבי כ\"ע כמו שיראה הרואה ואיך כתיב וכל העם ומזקן ממרא ל\"ק לי דאפשר דכל העם ישמעו ויראו קאי אכל ישראל אפי' למי שאינו ראוי לזקן ממרא שישאו ק\"ו שלא לעבור ע\"ד חכמים מהריגת זקן ממרא אבל גבי בן סורר ק' ואפשר לומר דגבי ן' סורר ישמעו ויראו כל ישראל שלא לגזול ולגנוב כיון שן' סורר נהרג ע\"ש סופו ודוק." + ] + ], + [], + [ + [ + "המקלל \n אביו ואמו כו' שנאמר אביו ואמו קלל דמיו בו כו'. נתתי אל לבי לתור ולדרוש בשורש זה דוי'ו להוסיף או לחלק הנה בפ\"ד מתות דס\"ו ע\"א ובמציעא דצ\"ד ובשבועות דכ\"ז ובחולין דע\"ח וביומא דז\"ן ובמנחות ד\"ץ ע\"א מייתי תלמודא פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן גבי קרא דומקלל אביו ואמו מות יומת וקאמר אין לי אלא אביו ואמו אביו שלא אמו אמו שלא אביו מנין ת\"ל אביו ואמו קלל אביו קלל אמו קלל דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר משמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו ע\"כ ופרש\"י רבי יונתן אומר מתחיל' המקרא משמע את אביו ואת אמו דאע\"ג דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון משמע נמי אחד מהם עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו כדרך שהוצרך לפרוט בכלאים שכתוב בו לא תחרוש בשור ובחמור ופרט בו יחדיו שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו או בחמור לבדו ואביו ואמו קלל דסיפא דריש ליה ר' יונתן לקמן באלו הן הנחנקין לרבות את המקלל לאחר מיתה עכ\"ל.
וקודם שנבאר דברי רש\"י ז\"ל נבין לישנא דר' יונתן דקאמר משמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד בפ\"ע כו' מהו הכוונה כי יש לצדד ולומר דהכי קאמר משמע הכי ומשמע הכי ואין הכרע לאחד משתי המשמעיות טפי מהאחר הילכך אית לן למדרש הכתוב לחומרא ולחייב את המקלל את אחד מהם או דילמא הכי קאמר משמע הכי ומשמע הכי ושתיהן בכלל משמעות המקרא וכאלו בא מפורש בכתוב ומקלל אביו ואמו יחד או מקלל אחד משניהם מות יומת ואי כוונת ר' יונתן הוא כהצד הראשון שכתבנו ישתנה הבנת המקרא לדעת רבי יונתן לפי ענין הכתוב דהכא גבי מקלל דהחומרא הוא לחייב מקלל אחד מהם יהיה הבנת הכתוב ומקלל אביו או אמו ואם יהיה ענין הכתו' ציווי לעשות על ב' דברים והחומרא הוא שיתחייב בשתיהן יהיה הבנת המקרא זה וזה ולא זה או זה משא\"כ לפי הצד השני שכתבנו דאין שינוי בהבנת הכתובים לר' יונתן דלעולם יפורשו בהבנת ב' המשמעיו' זה וזה וזה או זה והמשל בזה מקרא שכתוב ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה דלפי הצד הראשון שכתבנו יהיה כונת הכתוב שיתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ג' יחד ואין הכוונה או זרוע או לחיים או קיבה ולפי הצד השני יהיה כוונת הכתוב שתי המשמעיות שיתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ג' יחד וגם יפורש הזרוע או הלחיים או הקיבה וכי תאמר אלי היאך אפשר לפרש בכתוב הזה כן כיון דשתי הפירושים סותרין זה את זה דלפי הפי' האחד חייב ליתן שלשתן ולפי הפי' האחר אינו חייב ליתן אלא אחד מהן ולא דמי למקלל אביו ואמו דב' הפירושים אינן סותרין זה את זה כמובן הא לא קשיא דיש לפרש ב' הפירושים הכא נמי שלא יהיו סותרין זה את זה דהיכא דישנן לשלשתן בידו שלא נאבדו או שאין הבהמה בשותפות עם אחר וכיוצא חייב ליתן שלשתן ואם אין שלשתן בידו אלא אחד מהם חייב ליתן אחד מהם מהנמצא בידו או זרוע או לחיים או קיבה.
וא\"ת ולפי הצד הראשון נמי כיון דאין הכרע לאחד מב' המשמעיות ואית לן למדרש לחומרא ה\"נ היכא שאין בידו אלא זרוע או לחיים או קיבה ודאי דאית לן למדרש לחומרא ולחייבו באחד מהן וא\"כ לא נ\"מ בין שני הצדדים שצדדנו מידי לזה אומר לך דאה\"נ אלא דלפי הצד הראשון אין ב' המשמעיות בכלל משמעות המקרא דמשמעות המקרא והבנתו הוא אחד משניהן דהיינו מקלל אביו או אמו ומקלל שתיהן כאחד ילפינן ממילא ומק\"ו וה\"נ גבי קרא דונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה משמעות המקרא הוא שיתן זה וזה וזה והיכא שאין לו אלא אחד מהן מסברא ילפינן דודאי לא חייבו הכתוב אלא היכא דיש לו שלשתן ואם אין לו אלא אחד מהן סברא הוא דמחייב ליתנו לכהן דבכלל מאתים מנה משא\"כ אפי' הצד השני הב' המשמעיות בכלל הבנת הכתוב וכאלו בא מפורש הדבר בכתוב כמדובר לעיל.
ואין ספק דהצד השני הוא הנכון בכוונת הלשון חדא דלפי הצד הראשון העיקר חסר מדברי ר' יונתן דקאמר משמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד לבדו ואם כוונתו לומר דאין כאן אלא משמעות אחד ותפסינן לחומרא הו\"ל לרבי יונתן לסיים ולומר דהכא פי' הכתוב הוי כל אחד ואחד לבדו משום חומרא ועוד דכיון דספק נפשות הוא אדרבא הו\"ל למדרש קרא אפי' לא כתיב יחדיו כמו דכתיב יחדיו ואינו חייב עד שיקלל את שתיהן ועוד דבפ' השואל דצ\"ו ע\"א גבי קרא דאם בעליו עמו ובעליו אין עמו לא קאמ' הש\"ס דרב' סבר לה כר' יונתן ומתר' לקראי כוותי' אם בעליו עמו לא ישלם משמ' דאיתיה בתרוייהו ומשמע דכי איתיה בחדא וליתיה בחדא פטור וכתיב בעליו אין עמו שלם ישלם משמע דליתי' בתרוייהו ומשמ' נמי דכי איתיה בחדא וליתיה בחדא חייב לומר לך כו' יע\"ש ואם איתא להצד הראשון שכתבנו דאין במשמעות המקרא והבנתו אלא חדא או זה וזה או זה או זה אלא הו\"ל למדרש שתיהן בתרוייהו ובכל חדא וחדא אלא אחד מהם הו\"ל למדרש ולחומרא אלא ודאי דהצד השני הוא הנכון דלרבי יונתן היכא שהזכיר הכתוב ב' דברים אפי' שהזכירן בוי\"ו כשפסק עליהן דין מיתה או איסור קאי אשניהן יחד ואכל אחד ואחד לבדו דשתי המשמעיות הן בכלל הבנת הכתוב כמדובר ועיין ג\"כ להתוס' ביומא דנ\"ח ע\"א ד\"ה רבי יונתן כו' שכתבו בהדיא דלרבי יונתן ב' המשמעיות בהבנת הכתוב יע\"ש ועיין בס' לשון ערומים בלשונות הרא\"ם די\"ד ע\"ב ד\"ה מעתה ודוק.
ובכן נבא לבאר כוונת רש\"י ז\"ל דמ\"ש מתחילת המקרא משמע את אביו ואת אמו כו' כוונתו מבוארת דלר' יונתן אין צורך ללמד דאף על אחד מהם חייב מסוף המקרא דסמך הקללה לאמו כמ\"ש ר' יאשיה אלא מתחילת המקרא נמי משמע דחייב על אחד מהם וז\"ש רש\"י משמע את אביו ואת אמו כו' כלומר משמע דאי משמעות אע\"ג דכתוב את אביו ואת אמו בוי\"ו דאע\"ג דוי\"ו מוסיף על ענין א' משמע נמי אחד מה כו' כלומר דהוי\"ו מוסיף לא ימעט משמעות דאחד מהם נמי דההוספה היא לענין הדין שהדבר האחרון דינו כדבר הראשון והראשון כאחרון ע\"ד שאמרו במציעא דצ\"א ע\"א גבי שומר שכר וש\"ח דיליף מדין שואל בוי\"ו מוסיף לענין אם בעליו עמו דפטור דילמד עליון מתחתון ועיין בזבחים דמ\"ה ע\"א לענין נהנה מן ההקדש דאם בספק חייב אשם תלוי כשאר ספק חטאות דיליף בוי\"ו מוסיף דואם נפש כי תחטא ועיין במנחות די\"ט ע\"א גבי מקמיצה ואילך מצות כהונה ועיין ביומא ד\"ה ע\"ב לענין מכנסיים דמעכב בבגדי כהונה ועיין בראש השנה ד\"י ע\"א גבי פירות שחנטו בשנה רביעית קודם ט\"ו בשבט דכתיב ובשנה הרביעית וכיוצא באלו בש\"ס וא\"כ ה\"נ הוי\"ו מוסיף הוא לענין אמו שדינה כדין אביו שהמקלל חייב אבל אכתי אפשר נמי למשמע מקרא שע\"כ אחד מהם חייב וכאלו אמר ומקלל אביו ומקלל אמו שכל ב' דברים שהוזכרו בכתוב וגזר עליהן מיתה או איסור אפי' שהב' דברים נאמרו בוי\"ו מוסיף הדין הנאמר עליהן קאי בין על שניהן יחד בין לכל אחד לבדו כמ\"ש רש\"י בפ' השואל דצ\"א ע\"ב ד\"ה אביי סבר כו' וכתב עוד כדרך שהוצרך לפרט בכלאים שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו או בחמור לבדו כו' לדר' יונתן מה\"ט הוצרך הכתוב גבי לא תחרוש בשור ובחמור לומר יחדיו משום דאי לא הוה כתיב יחדיו הוה משמע בין בשניהן יחדיו ובין בכל אחד ואחד לבדו.
וראיתי למהריב\"ל בח\"ג סי' ס\"ח שהביא דברי רש\"י ז\"ל הללו וכתב וז\"ל ואיכא למידק דכיון דעיקר המשמעות הוא דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון למה אצטריך יחדיו ואפשר לתרץ חדא מתרתי דנימא דכוונת רש\"י ז\"ל למימר דאם לאו קרא דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו הייתי אומר מסברא דמשמע שניהן כאחד ודוי\"ו מוסיף על ענין ראשון אבל כיון דאצטריך למימר בשור ובחמור יחדיו משמע דהיכא דלא כתיב יחדיו לא משמע אלא כל אחד בפני עצמו ולפי זה התירוץ לישנא דנמי הוא דחוק א\"נ אפשר למימר דכוונת רש\"י דכיון דלא קאמר או וקאמר יחדיו כוונת הכתוב להזהיר ולענוש בשור ובחמור לבדו או בשניהן יחדיו משום דאין מזהירין מן הדין ואין עונשין מן הדין ונפקא מינה דהיכא דאתה יכול לקיים את שניה' שפיר ואם לא נוכל לקיים את שניהן נקיים משמעות דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון דמשמע טפי עכ\"ל ויש ט\"ס הניכר בדבריו ובמ\"ש דלא קאמר או וקאמר יחדיו צ\"ל ולא קאמר יחדיו וכ\"כ שם בפ' י\"ז בתשו' כיע\"ש.
ויען ראה ראיתי להרב כהונת עולם ז\"ל בה' נדרים ד\"ב ע\"א ד\"ה אך נתקשה הרבה בהבנת דברי מוהריב\"ל ז\"ל הללו עד שהוצרך לומר דט\"ס נפל בלשון הקושיא או שהלשון אינו בדקדוק וכונתו להקשות על לשון ר' יונתן דנקט משמע שניהן כאחד כו' כיע\"ש ועיין ג\"כ בס' עבודת ישראל דקכ\"ו ע\"א וע\"ב ועיין עוד בס' קול יעקב בחידושי ההלכות די\"ז ע\"א ובמ\"ש שם וז\"ל ומיהו יש הפרש אחר מהכא להתם דהכא ההיא דאתה יכול לקיים את שניהן נכלל בתירוץ זה והתם עשאו בשני תירוצים וצריך ישוב עכ\"ל ואני לא מצאתי שום הפרש במ\"ש בסי' ס\"ח למ\"ש בסי' י\"ז ולא זכיתי להבין מאי קאמר.
ולע\"ד אין צורך להגיה בדברי מוהריב\"ל ז\"ל כלל דהרב ז\"ל ידע שפיר דאצטריך יחדיו לדעת רש\"י גבי לא תחרוש בשור ובחמור לאשמועינן בעלמא דכל היכא דלא כתיב יחדיו דרשינן וי\"ו לחלק אלא דהרב ספוקי מספ\"ל אי אתא יחדיו לאשמועינן בדעלמ' וי\"ו לחלק דוקא או דילמא דבעלמא דרשינן שתיהן בין וי\"ו להוסיף ובין וי\"ו לחלק ומספ\"ל בלישנא דרבי יונתן דקאמר משמע הכי ומשמע הכי בשני הצדדים שצידדנו לעיל אי הכוונה בהצד הראשון או כהצד השני והרב ז\"ל הכריח כהצד השני מלשון רש\"י שכתב משמע נמי כו' דמבואר דס\"ל דאי לאו יחדיו משמע בין וי\"ו לחלק ובין וי\"ו להוסיף דשתיהן במשמ' הכתוב ואין ספק דהכריחו לרש\"י כן לישנא דר' יונתן וההיא דהשואל וכמו שהכרחנו לעיל והרב ז\"ל לא הוצרך להאריך בזה דהוא מבואר מעצמו והוא ז\"ל לא כתב מעיקרא ואיכא למידק ור\"י אלא לומר דלזה יש לתרץ חדא מתרתי והעיקר בכוונת רש\"י דאי לאו יחדיו יש במשמעות הכתוב בין וי\"ו לחלק ובין וי\"ו להוסיף משום דבחדא מינייהו לא סגי דאין עונשין מן הדין ואין מזהירין מן הדין ולכן בסי' י\"ז עשה עיקר מהתירוץ האחרון ולא הזכיר הראשון וזה ברור.
ותמהני מהרב שער אפרים ז\"ל בסי' קל\"ג ד\"ק ע\"ג עמד על דברי רש\"י דפ' ארבע מיתות ובמ\"ש מהריב\"ל על דבריו והאריך ליישב כוונת רש\"י ז\"ל בדברים דחוקים מדרך הפשט כיע\"ש ועיין עוד למהרשד\"ם בחא\"ה סי' מ\"ח דלפי דבריו ז\"ל כוונת רש\"י דכל היכא דלא כתיב יחדיו אין משמעות הכתוב אלא וי\"ו להוסיף או וי\"ו לחלק כל אחד לפי ענין הכתוב דאי וי\"ו להוסיף לחומרא דרשי' ליה בוי\"ו להוסיף ואם וי\"ו לחלק לחומרא דרשי' ליה בוי\"ו לחלק יע\"ש ודבריו ז\"ל הם כהצד הראשון שכתבנו לעיל בלישנא דר' יונתן וזה לא ניתן ליאמר וכמ\"ש לעיל וכבר תפס עליו בזה הרב משפט צדק בח\"א דקמ\"א ע\"א והרב כ\"ע ז\"ל בדף ע\"ב גם מהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' קל\"ד קאי כשיטת הרשד\"ם ז\"ל וכבר תמה עליו ג\"כ בס' כ\"ע דפ\"א רע\"ב כיע\"ש גם הרב משפט צדק שם לא צידק כמ\"ש שם דיחדיו אשמועינן לדעת רש\"י דוי\"ו לחלק דוקא ובין לחומרא ובין לקולא ומ\"ש רש\"י אע\"ג דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון כו' היינו אי לא הוה כתיב יחדיו דהשתא דכתיב יחדיו אשמועינן איפכא דבעלמא וי\"ו לחלק יע\"ש ולדבריו מלבד דק' ההיא דפ' השואל דצ\"ו דדרשינן לקרא דר' יונתן בשתי המשמעיות דוי\"ו להוסיף ובוי\"ו לחלק אם לישנא דר' יונתן נמי דקאמר משמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד כו' לא דייק דלפי דבריו לא הו\"ל לר' יונתן לומר אלא משמע אחד אחד בפ\"ע עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו אם לשון רש\"י דכתב משמע נמי פשטיה משמע דב' המשמעיות איתנהו כמבואר ועיין ג\"כ להרב ט\"ז בי\"ד סי' רכ\"ח ס\"ק מ\"ט שגם הוא ז\"ל משמע ליה כהרשד\"ם ז\"ל דלרבי יונתן כל היכא דלא כתיב יחדיו אין כאן אלא משמעות אחד לחומרא יע\"ש ובהרב כהונת עולם ז\"ל ד\"ף יע\"ש ומה שיש לעמוד עוד בדברי הט\"ז ז\"ל עיין בס\"ס לחם יאודה ח\"ב דס\"ו ע\"ד וגם הוא ז\"ל קאי בשיטת הרב משפט צדק ז\"ל בכל מ\"ש שם כיע\"ש.
ולענין הלכה במחלוקת זה דר' יאשיה ור' יונתן כתב הרב הנמקי ז\"ל בדפ' השואל דקי\"ח ע\"ב דקי\"ל כר' יונתן דמשמע אחד אחד לבדו ואפי' לא קילל אלא אחד מהם חייב וכן באם בעליו עמו דאמר קרא לא ישלם לא בעינן שיהיה בשניהן כאחד דהיינו בשעת שאלה ובשעת שבורה ומתה אלא דיי באחד דהיינו בשעת שאלה משום דרבא סבר לה כוותיה וכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיעל קג\"ם כ\"כ הראב\"ד ז\"ל והרשב\"א ז\"ל בתשובה עכ\"ל ודברי הרשב\"א ז\"ל בתשובה שכתב הרב ז\"ל אין ספק שהיא היא התשובה שהביא מרן ז\"ל בב\"י בי\"ד סי' רכ\"ח גבי ראובן שהשביע את חנוך בנו שלא ילוה כי אם ברשות ראובן ושמעון כיע\"ש ועיין עוד להתוס' בפ' הזרוע דע\"ט ע\"א ד\"ה עייל לי הנך כו' שכתבו דקי\"ל הלכה כחנניה דאותו ואת בנו נוהג בזכרים משום דהתם מוקמינן לחנניה כר' יונתן דס\"ל דלחלק לא צריך קרא והכא ס\"ל כר' יונתן והלכה כרבא לגבי אביי יע\"ש. וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל שם כיע\"ש ודברי כל הראשונים ז\"ל הללו אשתמיט מיניה דמוהרשד\"ם בחא\"ה סימן מ\"ח כמ\"ש הרב שער אפרים ז\"ל בסימן קל\"ב יע\"ש.
ואיברא דלמאי דקי\"ל כר' יונתן א\"כ גבי אותו ואת בנו הו\"ל למדרש אותו כחנניה דאתא לרבות זכרים והו\"ל למפשט דחוששין לזרע האב דלרבנן דחנניה דאצטריך אותו לחלק מספ\"ל אי חוששין לזרע האב או לא אבל לדידן דלא בעינן אותו לחלק א\"כ ע\"כ אתא לדחנניה דדריש אותו דמשמע זכר כדאיתא התם בפ' אותו ואת בנו דע\"ט ע\"א וא\"כ תפשוט מינה דחוששין לזרע האב ואלו בפ' שני דייני גזרות דקי\"א פסק הש\"ס בהדיא הלכה כר' יאודה בפרדות דמספק\"ל אי חוששין לזרע האב וגם כל הנהו אמוראי בתראי דמייתי התם ס\"ל כר' יאודה דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב כמ\"ש התוס' שם ד\"ה עייל לי יע\"ש.
והנה קושיא זו הוקשה להם להתוס' בפ' שור שנגח דנ\"ד ע\"א ד\"ה או מבעי ליה לחלק כו' יע\"ש שהניחוה בתימה ועיין לרש\"ל בס' יש\"ש בפ' או\"ב סי' ג' שעלה לישב דאפי' לר' יאודה דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב מצי סבר כר' יונתן דלא בעינן קרא לחלק ואותו אצטריך לרבות את הכלאים ואע\"ג דכלאים מרבינן ממילת או איכא למימר דר' יאודה או לא דריש א\"נ מילת או דרשינן ליה למלתא אחריתי וכמ\"ש התוס' בהאי שמעתתא עכ\"ל ועיין למורי הרב בס' שער המלך ה' שחיטה דקמ\"ח ע\"ג שכתב דלדידן אותו אצטריך לרבות את הכלאים ואו לרבות את הכוי ובהכי ניחא ליה דברי רבינו ז\"ל דאע\"ג דבפי\"ב מה' שחיטה הלכה י\"א פסק דאיסור או\"ב נוהג בזכרים מספק שמא חוששין לזרע האב אפי\"ה פסק שם בפי\"ב הלכה ח' דשה הבא על הצביה וילדה בת ואותה בת ילדה בן ושחטה עם הבן לוקה ותמהו עליו דאמאי לוקה כיון דס' הוא אי חוששין לזרע האב א\"כ בת הצביה הזאת ספק הוא אי נוהג בה דין אותו ואת בנו ואין מלקין על הספק מיהו לפי האמור הנה נכון דאע\"ג דס' הוא אי חוששין לזרע האב אפי\"ה גלי רחמנא בכלאים דנוהג בה דין אותו ואת בנו את\"ד יע\"ש.
ולא נחה דעתי בזה כמו שאכתוב לקמן ודרך אגב ראיתי שם למורי נר\"ו עמד עמ\"ש הר\"ן ז\"ל בשם הרמב\"ן ז\"ל דאפי' רבי יאודה דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב אפי\"ה ס\"ל לענין אותו ואת בנו דאין חוששין מדרשא דקראי ומספ\"ל בעלמא משום דקסבר חידוש הוא שחדשה תורה באו\"ב דאין חוששין אבל בעלמא חיישינן יע\"ש דא\"כ מאי פריך התם בגמ' דע\"ט ע\"ב אבריתא דאו\"ב נוהג בכלאים ובכוי ולפלגו בחוששין לזרע האב בפלוגתא דחנניה ורבנן כו' ואי כדבריו מאי קושיא אפשר דאפי' דס\"ל לרבנן דחוששין לזרע האב מספ\"ל אי נוהג בזכרים משום דכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו אלא ודאי דהא בהא תליא דמאן דס\"ל חוששין לזרע האב ס\"ל דנוהג בזכרים ומאן דס\"ל אין חוששין ס\"ל דאינו נוהג בזכרים והצריכו עיון יעו\"ש.
ולע\"ד אפשר ליישב דע\"כ לא קאמר הרמב\"ן ז\"ל דאפי' למאן דמספ\"ל בעלמא אי חוששין לזרע האב אפ\"ה לענין או\"ב ס\"ל דאין חוששין מדרשא דקראי אלא משום דק\"ל דאלת\"ה ת\"ק דחנניה דס\"ל דאינו נוהג בזכרים מני לא רבי יאודה ולא רבנן ולא ר\"א דכולהו ספוקי מספ\"ל אי חוששין לזרע האב כדמסיק הש\"ס התם בדע\"ט ע\"ב ומתוך כך ע\"כ לומר דאפי' מאן דמספ\"ל בעלמא גבי או\"ב ס\"ל דאין חוששין כי היכי דתיקום רישא דברייתא כר\"י וכמבואר מדברי הרמב\"ן ז\"ל בס' המלחמות שהביא מורי הרב נר\"ו שם ובכן לפום מאי דאסיק אדעתיה הש\"ס למימר כרבנן ור\"א מפלגו בחוששין לזרע האב ולרבנן ס\"ל חוששין לזרע האב ולר\"א אין חוששין ולא קמספ\"ל בזה כלל א\"כ לפ\"ז מצינן למימר שפיר דת\"ק דחנניה היינו ר\"א ומה\"ט קממעט זכרים ולא בעינן למדחק נפשין ולומר דת\"ק דחנניה בעלמא ס\"ל חוששין ושאני הכא דגלי קרא כיון דמצינן לאוקומה שפיר כמאן דס\"ל אין חוששין ומש\"ה פריך הש\"ס דאדמפלגי רבנן ור\"א בכלאים ובכוי לפלוג בפלוגתא דחנניה ורבנן מיהו למאי דמסיק וקאמר דאף רבנן ור\"א ספוקי מספ\"ל אי חוששין לזרע האב מעתה עכ\"ל דת\"ק דחנניה נמי ס\"ל הכי ושאני אותו ואת בנו דגלי ביה קרא דאלת\"ה מני לא ר\"י ולא רבנן ולא ר\"א ודוק.
ועוד אפשר ליישב לע\"ד דלדעת הרמב\"ן ז\"ל כי פריך הש\"ס לפלוג בפלוגתא דחנניה ורבנן לאו לענין אותו ואת בנו קאמר אלא בפלוגתא דפליגי בפרדות רבי יאודה וחכמים קאמר דאמר שמואל מאן חכמים חנניה דהתם נמי קמפלגי בחוששין לזרע האב דלר\"י דאין חוששין לזרע האב הנולדים מן החמור עם הנולדים מן הסוס אסורים ולחנניה דס\"ל חוששין לזרע האב מותרים ולמה להו לאפלוגי הכא בתרתי בחוששין לזרע האב ובשה ואפי' מקצת שה ולזה משני אי פליגי בההיא הו\"א בהא אפי' רבנן מודו דשה ואפי' מקצת שה לא אמרינן ודוק ומיהו מ\"ש בתירוץ הראשון הוא הנכון לע\"ד טפי.
ודע שרש\"י ז\"ל חלוק על הרמב\"ן ז\"ל בזה וס\"ל דת\"ק דחנניה דממעט זכרים באו\"ב ס\"ל דאין חוששין לזרע האב כלל ואפי' לקולא דלא מספ\"ל דחוששין לזרע האב אלא לר' יאודה ולרבי אליעזר ורבנן דר\"א אבל לדידיה לא מספ\"ל כלל ואמינה לה ממ\"ש רש\"י ז\"ל בס\"פ ב' דייני גזרות דקי\"א ע\"ב עלה דתניא פרדא שתבעה אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה כתב וז\"ל מספ\"ל אי חוששין לזרע האב כו' ורבנן פליגי עליה ואמרי אין חוששין לזרע האב ואם בת סוסיא היא מרביעין עליה סוס ואם בת חמורה היא מרביעין עליה חמור הכי איתא בפ' או\"ב עכ\"ל.
ולכאורה דבריו תמוהים דרבנן דפליגי עליה דרבי יאודה היינו חנניה דס\"ל חוששין לזרע האב כדקאמר שמואל ואע\"ג דלדידהו אמרינן כל מיני פרדות אחת הן ואפי' הנולדים מן החמור מותרין עם הנולדים מן הסוס מ\"מ פרי עם האם אסור דהתם היא סוסיא והפרי אי חוששין לזרע האב היא חמור וה\"נ קאמר התם רב הונא בריה דרב יאושע הכל מודים בפרי עם האם שאסור ואיך כתב רש\"י ז\"ל דרבנן דפליגי עליה דר' יאודה ס\"ל דאין חוששין לזרע האב ופרי עם האם שרי דמה לי פרי עם האם מה לי פרד עם האב דהיינו בת סוסייא דמרביעין עליה סוס שכתב רש\"י ז\"ל מיהו נר' דרש\"י ז\"ל ס\"ל דת\"ק דחנניה דממעטו זכרים באו\"ב ס\"ל דאין חוששין לזרע האב ולדידהו פרי עם האם שרי דע\"כ לא קאמר רב הונא הכל מודים בפרי עם האם שאסור אלא לר' יאודה דספוקי מספ\"ל אי חוששין לזרע האב ולחנניה דפשיטא ליה הכי מיהו לת\"ק דחנניה דפשיטא להו דאין חוששין לזרע האב ודאי דפרי עם האם שרי ושמואל משום דס\"ל דהלכה כחנניה קאמר דחכמים דפליגי אר' יאודה היינו חנניה כדקאמר הש\"ס ואזדה שמואל לטעמיה כו' אבל אה\"נ דת\"ק דחנניה פליג עליה דר' יאודה נמי וס\"ל דאפי' פרי עם האם שרי ומ\"מ לא ידעתי אמאי לא כתב רש\"י ז\"ל ג\"כ דחכמים פליגי עליה דר\"י וס\"ל דחוששין לזרע האב וכל מיני פרדות אחת הן ומאן חכמים חנניה כדקאמר שמואל וצ\"ע ועיין בפ' כל הבשר דקי\"ד ע\"ב דנראה דפרי עם האם לכ\"ע אסור וליכא מאן דפליג בהא כדברי הרמב\"ן ז\"ל יע\"ש.
עוד ראיתי למורי הרב שם דקמ\"ט ע\"א הקשה בשם מהר\"ם מלובלין סי' ס\"ה דבפ' כסוי הדם דפ\"ו ע\"ב אפליגו ר\"י ורבנן בשחט חיה ועוף במקום אחד דרבנן ס\"ל כסוי אחד לכולן ור\"י ס\"ל שחט חיה יכסינה ואח\"ך ישחוט את העוף ואמרי' דטעמיה דר\"י משום דקרא כתיב חיה או עוף ורבנן ס\"ל דאו לחלק ור' יאודה לחלק מדמו נפקא ורבנן דמו טובא משמע יע\"ש והשתא כיון דאנן קי\"ל דחוששין לזרע האב מספק א\"כ גבי כסוי הדם היה לנו לפסוק דטעון כסוי לכל אחד מספק דהא לחנניה דס\"ל דחוששין לזרע האב לגבי אותו ואת בנו לא בעי או לחלק וא\"כ גבי כס\"ה דכתיב או אי חוששין לזרע האב לא בעי או לחלק וי\"ו ודאי דאתא להפסיק ולהטעין כסוי לכל אחד דלחלק לא צריך קרא וא\"כ מספקא הול\"ל דטעון כסוי לכל אחד שמא או אתא לחלק או שמא אתא להטעין כסוי לכ\"א יע\"ש ויותר היה לי לתמוה דלדידן דקי\"ל כרבא אליבא דר' יונתן דוי\"ו לחלק א\"כ פשיטא טובא דאו לא אצטריך לחלק אלא אצטריך להטעין כסוי לכ\"א כר' יאודה וא\"כ לא הוה לן למפסק כרבנן דר\"י דכסוי אחד לכולן אלא כר\"י.
וראיתי למורי הרב נר\"ו שם שתירץ וז\"ל דאו דגבי כסוי הדם אצטריך לדרשא אחריתי דדריש בתורת כהנים יכול אף עוף טמא במשמע ת\"ל חיה וכתב הרב ק\"א ז\"ל וז\"ל דסמיך חיה לעוף לומר שחיה או עוף שהיא כחיה וממילת או דרישה לה שלא נאמר זה או זה אלא על דברים שהן ממין אחד אלו דבריו יע\"ש ולא נחה דעתי בזה שהרי חזרו בתורת כהנים מדרשא זו ואמרו אי מה חיה שאינו באם על הבנים כו' ת\"ל אשר יאכל יצא עוף טמא שאינו נאכל אין לי אלא עוף נאכל חיה נאכלת מנין ת\"ל חיה או עוף אשר יאכל וכתב הרב ק\"א ז\"ל אין לו צריך שיהיה ממין הנאכל לחיוב כסוי דמו אלא בעוף דסמוך לו כתיב תנאי דאשר יאכל חיה דאם היא אינו חייב לכסות אלא בנאכלת מנין ת\"ל חיה או עוף דמילת או מקיש אותם כדי שתשוב מילת אשר יאכל לשניהן עכ\"ל.
הרי מבואר דממילת אשר יאכל ממעטינן עוף טמא וחיה אדרבא יליף מעוף וכיון שכן למאי דקי\"ל כר' יונתן דוי\"ו לחלק נמי משמע אפי' הוה כתיב נמי חיה ועוף ולא הוה כתיב או שפיר משמע לחלק ומילת אשר יאכל לדידיה ודאי דהוה קאי בין אחיה ובין אעוף כדדרשינן קרא דאם בעליו עמו אשעת שאלה או אשעת שבורה ומתה כדאיתא בפ' השואל דצ\"ו ועוד דהא קי\"ל מקרא נדרש לפניו ולפני פניו כדאיתא נמי התם דצ\"א ע\"א ובכמה דוכתי באופן דאכתי אייתר לן מילת או ועכ\"ל דאצטריך לכדר' יאודה להטעין כסוי לכל אחד ואחד והדרא קו' לדוכתא ולפי מ\"ש לעיל בשם רש\"ל ז\"ל דר' יאודה דמספ\"ל בחוששין לזרע האב מצי סבר כר' יונתן כו' ואו לא דריש כו' א\"נ אצטריך לדרשא אחרת יע\"ש ה\"נ איכא למימר הכא דאו לא דריש א\"נ אצטריך לדרשא אחריתי ותלמודא דקאמר דלרבנן אצטריך או לחלק היינו אי ס\"ל כר' יאשיה אבל אי ס\"ל כר' יונתן איכא למימר דאו לא דרשי א\"כ אצטריך לשום דרשא ודוק ועיין במ\"ש לעיל בשם מורי הרב נר\"ו ליישב דעת רבינו שפסק דכלאים חייב באו\"ב וגם חייב בכוי משום דלמאי דקי\"ל כר' יונתן דוי\"ו לחלק איתר לן מילת אותו ומילת או ודרשינן לרבות את הכוי ואת הכלאים יע\"ש ולפי דבריו קשה דה\"נ גבי כסו\"ה דאייתר מילת או לר' יונתן כמדובר הו\"ל לרבות את הכוי כי ע\"כ נראה הנכון מ\"ש רש\"ל ז\"ל.
עוד ראיתי למורי הרב נר\"ו שם שכתב וז\"ל ודוכוותא כעין זה קשה ע\"מ שפסק רבינו בפי\"ג מה' נזקי ממון כו' יע\"ש כלומר דבפ' שור שנגח דנ\"ד ע\"א איפליגו ר\"י ורבנן גבי קרא דונפל שמה שור או חמור דלרבנן אינו חייב על נזקי כלים בבור ולר' יאודה חייב ואמרי' התם דרבנן דרשי שור ולא אדם חמור ולא כלים ורבי יאודה דריש או לרבות את הכלים ורבנן אצטריך או לחלק ור' יאודה לחלק מונפל נפקא ליה ורבנן ונפל טובא משמע יע\"ש ופסק רבינו כרבנן דאינו חייב על נזקי כלים וק' דכיון דקי\"ל כר' יונתן דוי\"ו לחלק א\"כ אייתר לן מילת או וע\"כ דאתא לרבות כלים כדדריש ליה כר' יאודה וא\"כ הו\"ל לרבינו לפסוק כר' יאודה ולא כרבנן ועיין בס' הלכה למשה שם דקי\"ג ע\"א וע\"ב שכתב דאע\"ג דקי\"ל כר\"י איכא למימר דאו אצטריך ליה לשום דרשא ועוד תירץ ע\"פ מ\"ש הרב תה\"ד בפסקים וכתבים סימן ע\"ג דמחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן אינו אלא כשאינו כולל את שניהן בלשון אחד כעין מקלל אביו ואמו וכן שור ושה דלא תשחטו קאי אשוחטים אבל היכא דכיילינהו בדבור אחד כגון ותפשו בו אביו ואמו כו' לכ\"ע משמע שניהן כאחד עד שיאמר או כו' וכמו כן הכא דונפל טובא משמע כמ\"ש לרבנן וא\"כ אם לא היה אומר או הייתי אומר לכ\"ע בעינן שניהן כאחד קמ\"ל או לחלק אלא דלהתוס' והרשב\"א ז\"ל לא ס\"ל כהאי חילוקא שהרי כתבו שם דהך סוגייא אתייא דלא כר' יונתן וכמ\"ש מהראנ\"ח בתשו' כ\"י הובאו דבריו בכנ\"הג י\"ד סי' רכ\"ח הגב\"י אות שי\"ח יע\"ש.
והנה זה שדימה הרב קרא דונפל לקרא דותפשו בו שכתב הרב תה\"ד ז\"ל אין דמיונו עולה כלל דודאי מאי דאמרי' בגמ' ונפל טובא משמע היינו לומר דאף טובא נמי במשמע דונפל אבל פשטיה דלישנא אינו אלא לשון יחיד דלשון רבים הוא באומרו ונפלו לא ונפל אלא דלרבנן משמע להו דאף ונפל נאמר על רבים וקאי אנפילה לכ\"א ואחד בפני עצמו וכאלו אמר הכתוב ונפל אחד מהם ובזה אין מקום לתמיהת מהראנ\"ח ז\"ל על הרב תה\"ד ממ\"ש התוס' ז\"ל שם בפ' הפרה וכבר תפס עליו בזה הרב כהונת עולם בה' נדרים ד\"ף ע\"ג יע\"ש.
והן עתה חדשים מקרוב באו שיטה מקובצת להראשונים ז\"ל לבבא קמא וראיתי שם בפ' הפרה דנ\"ד שכתב בשם תוספי הרא\"ש ז\"ל עמ\"ש התוס' דהך סוגייא אזלא כאביי וז\"ל דמוהר\"מ ז\"ל תירץ דהכא אפי' ר' יונתן מודה דאי לא הוה או לחלק הוה אמרי' שור וחמור דהכא משור וחמור דחרישה מה להלן יחדיו אף כאן יחדיו ועוד כתוב שם בשם הרב ישעיה וז\"ל תימא דכל סוגייא דהכא בין לרבנן בין לר' יאודה כר' יאשיה ס\"ל ואנן כר' יונתן קי\"ל דבפ' השואל אמרי' דאביי כר' יאשיה ורבא כר' יונתן ובפ' הזרוע נמי אמרי' דכתיב אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ודרשי' אם לחלק כר' יאשיה וי\"ל דבמנחות פ' ב' מדות דריש מן הבקר ומן הצאן ומן לחלק לענין נסכין ומסיק תלמודא דאפי' לר' יונתן אצטריך ומן לחלק לכ\"א נסכין דאע\"ג דמשמע כ\"א בפני עצמו סד\"א היכא דעבוד בקר וצאן יחד לא יביא לשניהן נסכין אלא כשיעור אחד להכי כתיב ומן לומר שיביא ב' נסכין וכן י\"ל כאן דאצטריך קרא לחלק אף לר' יהונתן אע\"ג דמשמע כ\"א בפ\"ע היכא דנפלו שניהן אימא לא ליחייב אלא אחד מינייהו וכן במתנות כהונה הו\"א היכא דשחט שנים לא ליחייב ליתן מתנות אלא מחד מינייהו קמ\"ל עכ\"ל ואין ספק דט\"ס נפל במ\"ש דהתם דריש מן הצאן לחלק כו' דלאו ממילת מן הוא דדריש התם לחלק אלא ממילת או דכתיב או מן הצאן דמילת מן אדרבא לאו לחלק אלא לחבר הענין ולהוסיף כדאמרינן התם בדצ\"א ע\"א גבי קרא דאדם כי יקריב מכם כו' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן מהו דתימה כיון דכתיב ומן הצאן כמאן דכתיב יחדיו דמי יע\"ש.
וע\"פ דברי הר' ישעיה ז\"ל ממילא יתיישב נמי מה שהוקשה להם להתוס' בפ' או\"ב דע\"ט ע\"א ד\"ה עייל לי כו' דהתם בשמעתין מסקינן דבין לר\"א ובין לרבנן ספוקי מספ\"ל אי חוששין לזרע האב או לא ואמאי מספ\"ל מאחר דבפ' הזרוע גבי מתנות מבעי להו קרא לחלק וכיון דבעו קרא לחלק מינה דאין חוששין לזרע האב כת\"ק לחנניה דמבעי ליה אותו לחלק וממעטו זכרים מאותו ואת בנו יעו\"ש מיהו בהכי ניחא דגבי מתנות אצטריך קרא לחלק אף לר' יונתן דהו\"א היכא דשחט שניהן לא ליחייב במתנות אכל חד וחד קמ\"ל וברור ובהכי יתיישב נמי מה שהוקשה להם עוד שם וז\"ל וא\"ת לר' יוחנן דדריש התם אם שה לרבנן לרבות את הכוי כו' וא\"כ לא צריך קרא לחלק יע\"ש.
ודע דבזבחים פ' השוחט והמעלה דק\"ז ע\"א מייתי הש\"ס פלוגתא דר' ישמעאל ור\"ע גבי זורק מקצת דמים בחוץ דחייב דר\"י מפיק ליה מקרא דדם יחשב כו' ור\"ע נפ\"ל מרבוייא דאו זבח וקאמר ור\"י מאי עביד ליה מבעי ליה לחלק ור\"ע לחלק מנ\"ל נפ\"ל מלא יביאנו ור\"י ההוא מבעי ליה על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר ור\"ע נפ\"ל מלעשות אותו ור\"י חד למוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ וחד למוקטרי חוץ שחסרו והעלן בחוץ ור\"ע מוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ חייב ע\"כ וכתבו התוס' שם ד\"ה מאי עביד ליה כו' וז\"ל ותימא דהך סוגייא דלא כרבא אלא כאביי דפ' השואל דסבר לה כר' יאשיה דבעי קרא לחלק גבי ומקלל אביו ואמו עכ\"ל ולפום מאי דקי\"ל כרבא וכר' יונתן דוי\"ו לחלק נראה דאית לן למפסק כר' ישמעאל דמוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ דפטור דכיון דלא בעינן קרא לחלק מרבינן זורק מריבוייא דאו זבח ואייתר לן קרא דלא יביאנו וקרא דלעשות אותו חד למוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ וחד למוקטרי חוץ שחסרו והעלן בחוץ דפטור ועיין להרב מש\"ל בפי\"ט מה' מעשה הקרבנות הלכה י\"א ד\"ה אך כפי פי' התוס' כו' שכתב דלפי הכלל דהלכה כר\"ע מחבירו נראה דהלכה כר\"ע כו' יע\"ש.
ולפי מ\"ש נראה דהלכה כר' ישמעאל בהא מאחר דקי\"ל כר' יונתן מיהו לפי דברי הר' ישעיה ז\"ל שכתבנו לעיל איכא למימר דאף לר' יונתן אצטריך קרא לחלק דהו\"א דאע\"ג דלדידיה משמע כל אחד בפ\"ע אכתי היכא דשחט שניהן בחוץ לא מיחייב אלא חדא אחד מינייהו להכי אצטריך קרא לחלק דחיוב אכל חד וחד ודוק ומה שיש לעמוד עוד בענין זה מהסוגיא שבפ' עשרה יוחסין דע\"ז ע\"ב עלה דאמר רבא מנא הא מלתא דאמור רבנן אין חללה אלא מאיסורי כהונה דתנייא לא יאמר גרושה כו' וממ\"ש רש\"י ז\"ל שם דלכאורה לפי פי' רש\"י ז\"ל אותה בריתא אזלא כר' יאשיה וגם רבא ס\"ל כוותיה וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל בחי' שם עיין במ\"ש בסוף פרט איסור חל על איסור די\"ט ע\"א יע\"ש ועיין עוד בס' לשון ערומים די\"ד ע\"א ד\"ה מיהו ק' כו' שהביא אותה סוגיא דפ\"ק דקדושין ד\"ט ע\"ב דיליף ר' יוחנן קדושי ביאה מקרא דבעולת בעל והכי יליף לה מברייתא מקרא דכי יקח איש אשה ובעלה ואמרי' התם דר' יוחנן להכי לא יליף מקרא דובעלה דאי מהתם הוה אמינה עד דמקדש והדר בעיל כו' וכתב הריטב\"א ז\"ל בחידושיו דר' יוחנן ורבי פליגי בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן דר' יוחנן ס\"ל כרבי יאשיה דוי\"ו להוסיף ולהכי לא יליף ליה מקרא דובעלה משום דהו\"א עד דמקדש והדר שהרי וי\"ו להוסיף אמנם רבי ס\"ל כר' יונתן דמשמע נמי אחד מהם ולהכי יליף מהאי קרא יע\"ש.
ועיין לרבינו בריש הלכות אישות ובס' המצות סי' רי\"ג ממצות עשה ובשרשיו שם בשורש השני ובמה שהשיג עליו הרמב\"ן ז\"ל שם די\"ו ודי\"ז ולפי דברי הרמב\"ן ז\"ל דקידושי כסף וביאה הן מן התורה ודאי דלדידן דקי\"ל כר' יונתן די\"ו לחלק נמי משמע קי\"ל כר\"י דנפ\"ל קדושי ביאה מקרא דכי יקח איש אשה ובעלה הנה נא ביארנו כל הסוגייאות שנראה לכאורה דאזלי דלא כר' יונתן והעמדנו אותן אליבא דהלכתא וכמבואר ועיין בפ\"ק דמגילה ד\"ב ע\"ב עלה דבעי הש\"ס ואימא פרזים בי\"ד מוקפים בי\"ד ובט\"ו ומשני א\"כ לימא קרא את יום י\"ד וט\"ו השתא דכתיב את ואת אתא את ופסקיה הני בי\"ד והני בט\"ו ע\"כ.
ולכאורה ק' דהך שינויא דמשני דלא כר' יאשיה ודלא כר' יונתן דהא הכא גבי קרא דאיש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו דאע\"ג דכתיב את ואת ואפי' לר' יונתן קאמר דמשמע נמי אחד מהם וכ\"ש לר' יאשיה דלא משמע אלא שניהן כאחד ולפי מ\"ש הרב שער אפרים בסי' מ\"ח ליישב ההיא דקדוש ידים דכתיב נמי את ידיהם ואת רגליהם יתיישב ג\"כ זה וכן למה שתירץ בנו של הרב שם מיהו למ\"ש בס' אש דת די\"ט ע\"ד קשה ודוק ועיין עוד שם בפ\"ק דמגילה במאי דבעי ואימא פרזים בי\"ד מוקפים אי בעו בי\"ד אי בעו בט\"ו יע\"ש ולפי מ\"ש הריטב\"א ז\"ל ונביא דבריו לקמן דבמידי דעשיה לכ\"ע וי\"ו להוסיף ק' לכאורה מאי קושיא דהא ואת כתיב ואפשר דתלמודא השתא בעי למימר דעיקר קרא דאת יום י\"ד ואת יום ט\"ו לאו במוקפים איירי אלא בפרזים ובשושן דפרזים בי\"ד ושושן בט\"ו כדגלי בהו קרא וכמ\"ש רש\"י בד\"ה פרזים בתליסר ומוקפים דלא קבע להו קרא זמן אי בעו בי\"ד אי בעו בט\"ו ומשני שפיר דבזמניהם קאמר זמנו כו'.
ומעתה יש לנו לעמוד במ\"ש מהריב\"ל בח\"ג סי' ס\"ח וסי' י\"ז דאף ר' יונתן לא קאמר דמשמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד בפ\"ע אלא דוקא כי ההיא דומקלל אביו ואמו כו' דאיכא למימר דשתי המשמעיות בהבנת הכתוב וכאלו אמר הכתוב המקלל אביו ואמו יחד או מקלל אחד מהם מות יומת דכיון דאין עונשין ומזהירין מן הדין עכ\"ל דשתי המשמעיות הם בהבנת הכתוב אבל היכא דאי אפשר לפרש שתי המשמעיות בהבנת הכתוב דהוו תרתי דסתרי אהדדי אז אזיל ומודה ר' יונתן דאין המשמעות הוי\"ו אלא להוסיף ועפי\"ז עלה ליישב אותה תשובה שכתב הרשב\"א ז\"ל והביאה מרן ב\"י ז\"ל בי\"ד סי' רכ\"ח גבי ראובן שהשביע את חנוך בנו שלא ילוה לשום אדם כי אם ברשות ראובן ושמעון ומת אחד מהם אם יוכל להלוות ברשות האחד שנשאר קיים והשיב דאנן קי\"ל כר' יונתן דאמר משמע ב' כאחד ומשמע אחד אחד בפ\"ע ואף זה כיוצא בהם ע\"כ.
ולכאורה תשו' הרשב\"א הלזו סותרת לתשו' הרא\"ש ז\"ל בכלל כ\"ה סי' י\"ב והביאה הטור בא\"ה סי' קמ\"ד במי שנתן גט על תנאי ואמר שאם יבוא לעיר שאשתו שרוייה שם ויראה שם בפניה ובפני עדים בתוך ח' חדשים כו' או אם לא תהיה אשתו שם שיראה עצמו בפני א' מן הזקנים ובפני עדים שיהיה הגט בטל וכו' ועבר הזמן ולא בא והאשה אומרת שלא בא לפניה וכן הזקנים אומרים כן מי חיישינן שמא בא ונתבטל הגט כו' ובסוף התשובה כתב הילכך בנדון זה שתלה ביאתו בעדים ונתן לה גט מעכשיו ליכא למיחש שמא ביטל הגט בדיבורו וגם ליכא למיחש שמא יוציא לעז שבא כיון שאין ביאתו מבטלת הגט עד שיביא עדים שנתראה לאשה בפניהן או לזקן בפניהם הילכך אפי' לעז ליכא עכ\"ל הרי מבואר מדבריו דס\"ל דוי\"ו להוסיף ומשו\"ה ס\"ל דמ\"ש בפניה ובפני עדים וכן בפני הזקנים ובפני עדים דבפני שניהן דוקא קאמר ולכך קאמר הרא\"ש ז\"ל דצריך שיביא עדים שנתראה בפני האשה ובפני הזקנים דאי ס\"ל דאו או קאמר אכתי איכא למיחש שמא בא ונתראה בפני האשה ואין צריך שיביא עדים דמ\"ש ובפני עדים או בפני עדים קאמר מיהו עפ\"י האמור הנה נכון דבנדון הרשב\"א דאפשר לקיים ב' המשמעיות דמשמעות וי\"ו להוסיף אנו מקיימין כשראובן ושמעון קיימים דאינו יכול להלוות כי אם ברשות ב' יחד ובשמת אחד מהם אנו מקיימין משמעות וי\"ו לחלק כתב הרשב\"א ז\"ל דקי\"ל כר' יונתן אמנם בנדון הרא\"ש ז\"ל דאי אפשר לקיים ב' המשמעיות דהוו תרתי דסתרי אהדדי כתב הרא\"ש ז\"ל דאין כאן אלא משמעות וי\"ו להוסיף.
ושוב דחה הרב ז\"ל דבר זה מאותה סוגיא דפ' השואל דצ\"ו דדרשינן קרא דאם בעליו עמו לר' יונתן בין שהיה עמו בשעת שאלה ובשעת שבורה ובין באחד מהם וה\"נ דרשי' קרא דאם בעליו אין עמו כו' כיע\"ש הרי דהתם ליכא עונשא ולא אזהרה בכתוב ואי משמעות הכתוב הוא בוי\"ו להוסיף הוי הפך משמעות וי\"ו לחלק וכן להפך ואפי\"ה דרשי' ליה לר' יונתן בב' המשמעיות ועכ\"ל דכוונת הכתוב כי דרשינן ליה בשתי המשמעיות לר' יונתן כאלו אמר בין בין כלומר בין אם יהיה בעליו בשעת שאלה ובשעת שבורה בין אם יהיו באחד מהם חייב לשלם או פטור מלשלם וכיון שכן בנדון הרשב\"א והרא\"ש ז\"ל איכא למימר נמי הכי דמ\"ש בנדון הרשב\"א כי אם ברשות רו\"ש כוונתו בין ברשות שניהן בין ברשות אחד מהם וכן בנדון הרא\"ש ז\"ל נמי מ\"ש בפניה ובפני העדים כוונתו בין בפני שניהן יחד בין בפני אחד מהם והדרא קושיא לדוכתא למה זה פשיטא ליה להרא\"ש דמ\"ש בפניה ובפני העדים דבפני שניהן דוקא קאמר ולא בפני אחד מהם ומתוך כך כתב הרב ז\"ל דהרא\"ש ז\"ל ס\"ל דמאי דקאמר המגרש שיתראה בפני האשה ובפני הזקן ובפני העדים לאו תרתי מילי נינהו אלא כולה חדא מילתא היא ועיקר ההתראות הוא בפני האשה שהיא בעלת הדבר או בפני הזקן שהוא שלוחה והעדים הם כדי שלא ישקר ויאמר שבא אפי' שלא בא דאל\"כ אלא דהוה ס\"ל להרא\"ש ז\"ל דהוו תרתי מילי מנ\"ל להרא\"ש ז\"ל למימר דאצטריך שיתראה בפני האשה ובפני העדים במצב אחד ובהכי ניחא דלא פליג הרשב\"א עליו דהרא\"ש ז\"ל וסבורין שניהן כו' ותו לא מידי ע\"כ ת\"ד ז\"ל יע\"ש.
והנה מלבד ההכרח שהכריח הרב ז\"ל מאותה סוגיא דפ' השואל דאפי' היכא שאין אנו יכולים לקיים שניהם לר' יונתן דרשינן שני המשמעיו' לע\"ד יש להכריח עוד כדבריו ממ\"ש התוס' ביומא דנ\"ח גבי קרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר דאמרי' התם דלרבי יונתן אין מערבין לקרנות והקשה להם ז\"ל ד\"ה ר' יונתן וז\"ל תימה לי דהא רבי יונתן אית ליה דמשמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפ\"ע והכא משמע דאית ליה דוקא מזה בפ\"ע ומזה בפ\"ע ונראה כיון דמשמע הכי ומשמע הכי ילמד סתום מן המפורש כי היכי דלפני ולפנים כו' יע\"ש.
והשתא אם איתא דהיכא דאי אפשר לקיים שניהן ס\"ל דמשמע שניהן כאחד דוי\"ו להוסיף הרי התם אי אפשר לקיים שניהם דאי כוונת הכתוב שיקח משניהן כאחד אי אפשר שיקח מזה בפ\"ע ומזה בפ\"ע ואי כוונת הכתוב שיקח מזה בפני עצמו ומזה בפ\"ע אי אפשר שיקח משניהן כאחד וא\"כ היה להם להתוס' ז\"ל להקשות עדיפא מינה דלרבי יונתן נמי כל כ\"הג הו\"לל דשניהן כאחד בעינן דע\"כ לא קאמר ר' יונתן דמשמע אחד אחד בפ\"ע אלא כי ההיא דומקלל אביו ואמו דכיון דאין עונשין מן הדין דרשינן ב' המשמעיות בהבנת הכתוב אבל היכא דליכא עונש אלא אזהרה אין כאן אלא משמעות שניהן כאחד ומלשונם ז\"ל משמע דעיקר קושיתם דהכא נמי הו\"ל למדרש לר' יונתן שתי המשמעיות כי ההיא דומקלל אביו ואמו מיהו לפי מסקנת מוהריב\"ל ז\"ל דאפי' היכא דאי אפשר לקיים שתיהן נמי דרשינן שתי המשמעיות וכאלו פירש לנו הכתוב בין משניהן כאחד בין מאחד אחד לבדו בכל גוונא יהיה הדין כן הכא נמי לרבי יונתן הול\"ל דקרא הכי קאמר ולקח בין מדם הפר והשעיר כאחד ובין מכל אחד ואחד לבדו בכל גוונא מקיים מצות לקיחה ולמה זה קאמר ר' יונתן שיזה מזה בפ\"ע ומזה בפ\"ע ותירצו שפיר התוס' ז\"ל דהכא איכא למימר ילמד סתום מן המפורש ומשו\"ה לא דריש ליה אלא אחד אחד לבדו ועוד יש להכריח לע\"ד כן מאותה סוגיא דפ\"ק דקדושין ד\"ט שכתבנו לעיל שכתב הריטב\"א דרבי דנפ\"ל דקידושי ביאה מקרא דכי יקח איש אשה ובעלה ס\"ל כר' יונתן דמשמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד לבדו יע\"ש ואם איתא דכל דאי אפשר לקיים שניהן אפי' רבי יונתן מודה דוי\"ו להוסיף ואינו אלא שניהן כאחד התם נמי אי אפשר לקיים שניהן מקרי וא\"כ הול\"ל דוי\"ו מוסיף ומשמע שניהן כאחד כדקאמר ר' יוחנן אלא ודאי דאף במקום שאי אפשר לקיים שניהן דרשינן ליה בשתי המשמעיות לרבי יונתן דכו" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f82b21fa3a58ebaaf3da72b59fe1f4b8ff162f9d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,55 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rebels", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Rebels", + "text": [ + [], + [ + [], + [ + "שורש אין בי\"ד יכול לבטל דברי בי\"ד חבירו בי\"ד \n שגזרו גזרה ותיקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל והיא גזרה שרוב הציבור יכולים לעמוד בה אין ב\"ד אחר יכול לבטל את דבריו עד שיהיו גדולים בחכמה ובמנין במד\"א שגדולים בחכמה ובמנין שיכולים לבטל דברי הראשונים כשלא אסרו אותם כדי לעשות סייג לתורה [וכו'] אם פשט א' בכל ישראל אין ב\"ד אחר יכול לעקרן ולהתירו אפי' היה גדול מן הראשונים. עכ\"ל. הכי איתא בגמ' פ' אין מעמידין דל\"ה ע\"ב וכתבו שם התוס' על מה שתירצו שם בגמ' דרבי וב\"ד התירו את השמן שלא פשט איסורו והוי גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה הוק' להם ז\"ל ממ\"ש שמואל בפרק השולח דל\"ז האי פרוזבול עולבנא דדייני הוא אי איישר חילי אבטליניה ופירש\"י עולבנא דדייני הוא לשון חוצפא שלוקחין ממון שלא כדין בחזקה ופרי' תלמודא אבטליניה והא אין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו אלא א\"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ומשני אי איישר חילי יותר מהלל אבטיליניה והשתא היכי דמי אי פשיט תקנת פרוזבול בכל ישראל אפי' היה גדול אין יכול לבטל דהא אמר רבי יוחנן הכא בכל יכול לבטל דברי ב\"ד חוץ מחי' דבר שפשט איסורן בכל ישראל ואי לא פשט תקנת פרוזבול בכל ישראל למה לי אי איישר חילי הרי רבי וב\"ד התירו את השמן אע\"פ שהיה ב\"ד קטן מתלמידי שמאי והלל ותרצו דפרוזבול ודאי פשט איסורו בכל ישראל ומ\"ש שמואל אי איישר חילי ויותר מהלל אבטליניה היינו משום דדוקא בחי' דבר דפשט איסורו בכל ועמד להם בנפשותם ופירשו בירושלמי שהגזירה עשאוה בחוזק רב שנעצו חרב חייב בבה\"מ שכל מי שעובר גזרתם ידקר בחרב ובגיטין כתבו עוד שתלמידי שמאי היו הורגין בתלמידי הלל כל כ\"הג אפי' יבוא אליהו וב\"ד אין שומעין לו אבל תקנת פרוזבול אפילו שפשט איסורו בכל ישראל כיון שלא היתה גזרה חזקה ולא עמד בנפשותם ב\"ד גדול יכול לבטל ולהכי אמר שמואל אי אישר חילי אבטליניה מבואר יוצא מדבריהם דכל שהגזירה היא חזקה דגזרו מיתה באותה גזירה וגם פשטה בכל ישראל אפי' ב\"ד הגדול כאליהו וב\"ד אין יכול לבטל וכשאין שם גזירה מיתה ופשט איסורו כההיא דפרוזבול ב\"ד גדול יכול לבטל וכשלא פשט איסורו כגזרת השמן אע\"פ שהיא דבר שעמד להם בנפשותם אפילו ב\"ד קטן יכול לבטל.
וראיתי להרב משפטי שמואל סי' כ\"ה על מה ששאלו ממנו בענין עיר פטרץ שהיה להם הסכמה קדומה עשויה ע\"פ אדם גדול בתורה ורב מאד בישראל הרב יעקב בכר שמריא אשר סמך ידיו עליו הר' כמוהר\"מ פדוואה שכל תקנה או קנס שיעשו הממונים בעיר צריך שתהיה ע\"פ רוב הממונים אשר בכל קהל וקהל ואם לא יסכימו רוב הממונים שבכל קהל וקהל לא יהיה לה קיום והזהיר מאד להרב יעקב הנז' לק\"ק תושבים לבל יתפתו לבטל זאת ההסכמה לעולם והן עתה קם אחד חכם אחר עם ה\"ג קהלות חוץ מק\"ק תושבים ועשו תקנה מחדש לבטל זאת הסכמה אשר עדיין לא נשלם זמנה שתהיה התקנות והקנסות ע\"פ רוב הממונים שבעיר אע\"פ שתהיה רוב מכל קהל וקהל רוצים להכריח לק\"ק תושבים לבטל הסכמה ישנה ויסכמו עמהם בהסכמתם וק\"ק תושבים אינן רוצים לבטל ההסכמה קדומה ושלא לעבור ע\"ד רבם מוהר\"י יעקב הנז' האם יכולים לכופן לק\"ק תושבים או לא והשיב הרב דמכמה סיבות וטעמים אינן יכולים לכוף לק\"ק תושבים לבטל הסכמתם והא' מהטעמים הוא שמאחר שהסכמתם ראשונה נעשית בהסכמת הרב יעקב הנז\"ל א\"כ אין ב\"ד אחר יכול לבטלה אם לא שיהיה גדול הימנו בחכמה ובמנין אם לא שיהיו הנהו תנאים דפי' בתוס' שאין הציבור יכולים לעמוד בה ולא פשט איסורן בכל ישראל ואפי' באלו אם עמדו בנפשותם א\"א לבטל והרב עמד בנפשו וצוה בשעת מותו לעשות כן משמע דס\"ל דאף בההוא עלמא ס\"ל לקיים ההסכמה זו ואין לבטלה אא\"כ יעמוד ב\"ד הגדול ממנו והאריך עוד בשאר טעמים יע\"ש.
ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דמשמע מדבריהם שהבין דמ\"ש התוס' דחי' דבר עמד בנפשותם ומשו\"ה אפי' אם יבואו אליהו וב\"ד אין יכולים לבטלם הכוונה שגזרו וצוו בשעת מיתה אותה גזירה שבזה הורו דבההוא עלמא ג\"כ דעתן על אותה גזירה ותקנה לקיימה ולא ידעתי הא מנ\"ל שבפי' סיימו התוס' וכתבו בשם הירוש' דעמד להם בנפשותם היינו דנעצו חרב בבה\"מ וכ\"כ בגיטין שהיו הורגין בתלמידי' ועוד יש לתמוה במ\"ש עוד דאפי' באלו התנאים שלא פשט איסורן ושהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד אם עמד להם בנפשותם א\"א ליבטל אם כוונתו לומר שא\"א לבטלה כלל איך סיים וכתב ואין לבטל הסכמה זו אא\"כ יעמוד ב\"ד הגדול ממנו והלא לפ\"ד אפי' גדול ממנו א\"א לבטל כל שעמד בנפשו דומיא דחי' דבר שאפי' יבא אליהו וב\"ד אין שומעין לו ואם כוונתו לומר שא\"א ליבטל ע\"י ב\"ד אחר קטן אם לא שיהיה גדול ממנו זה היפך גזירה השמש שהיא מחי' דבר שעמד להם בנפשותם ואפי\"ה ר\"י נשיאה וב\"ד קטן מתלמידי שמאי והלל עמדו והתירוהו מפני שלא פשט איסורו והיא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה סוף דבר דברי הרב הנז' פליאה הם בעיני וכעת צל\"ע." + ], + [ + "שורש אין בי\"ד יכול לבטל דברי בי\"ד חבירו בי\"ד \n שגזרו גזרה ותיקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל והיא גזרה שרוב הציבור יכולים לעמוד בה אין ב\"ד אחר יכול לבטל את דבריו עד שיהיו גדולים בחכמה ובמנין במד\"א שגדולים בחכמה ובמנין שיכולים לבטל דברי הראשונים כשלא אסרו אותם כדי לעשות סייג לתורה [וכו'] אם פשט א' בכל ישראל אין ב\"ד אחר יכול לעקרן ולהתירו אפי' היה גדול מן הראשונים. עכ\"ל. הכי איתא בגמ' פ' אין מעמידין דל\"ה ע\"ב וכתבו שם התוס' על מה שתירצו שם בגמ' דרבי וב\"ד התירו את השמן שלא פשט איסורו והוי גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה הוק' להם ז\"ל ממ\"ש שמואל בפרק השולח דל\"ז האי פרוזבול עולבנא דדייני הוא אי איישר חילי אבטליניה ופירש\"י עולבנא דדייני הוא לשון חוצפא שלוקחין ממון שלא כדין בחזקה ופרי' תלמודא אבטליניה והא אין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו אלא א\"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ומשני אי איישר חילי יותר מהלל אבטיליניה והשתא היכי דמי אי פשיט תקנת פרוזבול בכל ישראל אפי' היה גדול אין יכול לבטל דהא אמר רבי יוחנן הכא בכל יכול לבטל דברי ב\"ד חוץ מחי' דבר שפשט איסורן בכל ישראל ואי לא פשט תקנת פרוזבול בכל ישראל למה לי אי איישר חילי הרי רבי וב\"ד התירו את השמן אע\"פ שהיה ב\"ד קטן מתלמידי שמאי והלל ותרצו דפרוזבול ודאי פשט איסורו בכל ישראל ומ\"ש שמואל אי איישר חילי ויותר מהלל אבטליניה היינו משום דדוקא בחי' דבר דפשט איסורו בכל ועמד להם בנפשותם ופירשו בירושלמי שהגזירה עשאוה בחוזק רב שנעצו חרב חייב בבה\"מ שכל מי שעובר גזרתם ידקר בחרב ובגיטין כתבו עוד שתלמידי שמאי היו הורגין בתלמידי הלל כל כ\"הג אפי' יבוא אליהו וב\"ד אין שומעין לו אבל תקנת פרוזבול אפילו שפשט איסורו בכל ישראל כיון שלא היתה גזרה חזקה ולא עמד בנפשותם ב\"ד גדול יכול לבטל ולהכי אמר שמואל אי אישר חילי אבטליניה מבואר יוצא מדבריהם דכל שהגזירה היא חזקה דגזרו מיתה באותה גזירה וגם פשטה בכל ישראל אפי' ב\"ד הגדול כאליהו וב\"ד אין יכול לבטל וכשאין שם גזירה מיתה ופשט איסורו כההיא דפרוזבול ב\"ד גדול יכול לבטל וכשלא פשט איסורו כגזרת השמן אע\"פ שהיא דבר שעמד להם בנפשותם אפילו ב\"ד קטן יכול לבטל.
וראיתי להרב משפטי שמואל סי' כ\"ה על מה ששאלו ממנו בענין עיר פטרץ שהיה להם הסכמה קדומה עשויה ע\"פ אדם גדול בתורה ורב מאד בישראל הרב יעקב בכר שמריא אשר סמך ידיו עליו הר' כמוהר\"מ פדוואה שכל תקנה או קנס שיעשו הממונים בעיר צריך שתהיה ע\"פ רוב הממונים אשר בכל קהל וקהל ואם לא יסכימו רוב הממונים שבכל קהל וקהל לא יהיה לה קיום והזהיר מאד להרב יעקב הנז' לק\"ק תושבים לבל יתפתו לבטל זאת ההסכמה לעולם והן עתה קם אחד חכם אחר עם ה\"ג קהלות חוץ מק\"ק תושבים ועשו תקנה מחדש לבטל זאת הסכמה אשר עדיין לא נשלם זמנה שתהיה התקנות והקנסות ע\"פ רוב הממונים שבעיר אע\"פ שתהיה רוב מכל קהל וקהל רוצים להכריח לק\"ק תושבים לבטל הסכמה ישנה ויסכמו עמהם בהסכמתם וק\"ק תושבים אינן רוצים לבטל ההסכמה קדומה ושלא לעבור ע\"ד רבם מוהר\"י יעקב הנז' האם יכולים לכופן לק\"ק תושבים או לא והשיב הרב דמכמה סיבות וטעמים אינן יכולים לכוף לק\"ק תושבים לבטל הסכמתם והא' מהטעמים הוא שמאחר שהסכמתם ראשונה נעשית בהסכמת הרב יעקב הנז\"ל א\"כ אין ב\"ד אחר יכול לבטלה אם לא שיהיה גדול הימנו בחכמה ובמנין אם לא שיהיו הנהו תנאים דפי' בתוס' שאין הציבור יכולים לעמוד בה ולא פשט איסורן בכל ישראל ואפי' באלו אם עמדו בנפשותם א\"א לבטל והרב עמד בנפשו וצוה בשעת מותו לעשות כן משמע דס\"ל דאף בההוא עלמא ס\"ל לקיים ההסכמה זו ואין לבטלה אא\"כ יעמוד ב\"ד הגדול ממנו והאריך עוד בשאר טעמים יע\"ש.
ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דמשמע מדבריהם שהבין דמ\"ש התוס' דחי' דבר עמד בנפשותם ומשו\"ה אפי' אם יבואו אליהו וב\"ד אין יכולים לבטלם הכוונה שגזרו וצוו בשעת מיתה אותה גזירה שבזה הורו דבההוא עלמא ג\"כ דעתן על אותה גזירה ותקנה לקיימה ולא ידעתי הא מנ\"ל שבפי' סיימו התוס' וכתבו בשם הירוש' דעמד להם בנפשותם היינו דנעצו חרב בבה\"מ וכ\"כ בגיטין שהיו הורגין בתלמידי' ועוד יש לתמוה במ\"ש עוד דאפי' באלו התנאים שלא פשט איסורן ושהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד אם עמד להם בנפשותם א\"א ליבטל אם כוונתו לומר שא\"א לבטלה כלל איך סיים וכתב ואין לבטל הסכמה זו אא\"כ יעמוד ב\"ד הגדול ממנו והלא לפ\"ד אפי' גדול ממנו א\"א לבטל כל שעמד בנפשו דומיא דחי' דבר שאפי' יבא אליהו וב\"ד אין שומעין לו ואם כוונתו לומר שא\"א ליבטל ע\"י ב\"ד אחר קטן אם לא שיהיה גדול ממנו זה היפך גזירה השמש שהיא מחי' דבר שעמד להם בנפשותם ואפי\"ה ר\"י נשיאה וב\"ד קטן מתלמידי שמאי והלל עמדו והתירוהו מפני שלא פשט איסורו והיא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה סוף דבר דברי הרב הנז' פליאה הם בעיני וכעת צל\"ע." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין מיתת זקן ממרא ברגל ועד \n הרגל משמרין אותו וחונקין אותו ברגל שנאמר וכל ישראל ישמעו ויראו מכלל שצריך הכרזה. וכתב רש\"י בפ' שופטים וכל העם ישמעו ויראו וז\"ל מכאן שממתינין אותו עד הרגל וכתב הרא\"ם כדתנן בפ' הנחנקין אין ממתין אותו לא בב\"ד שבעירן ולא בב\"ד שביבנה אלא מעלין אותו לב\"ד הגדול שבירוש' ומשמרין אותו ברגל וממיתין אותו ברגל דר\"ע רי\"א אין מענין דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין בכל המקומות איש פ' נהרג בב\"ד וא\"ת מ\"ש הכא דפי' רש\"י מכאן שממתינין כו' וגבי ן' סורר כתב מכאן שצריך הכרזה בב\"ד פ' נסקל כו' כר\"י וי\"ל שגם ר\"ע מודה שצריך הכרזה דאל\"כ מה הועילו חכמים בהמתנה זו כו' אבל המחלוקת שבין ר\"י ור\"ע אינו אלא בהמתנה שר\"ע אומר צריך להמתינו עד הרגל ור\"י אומר ממיתין אותו מיד שהרי הרמב\"ם שפסק גבי זקן ממרא שממתינין אותו עד הרגל כר\"ע חזר וכתב ארבעה צריכין הכרזה הנה מדברי מרן כ\"מ פי\"ח מה' עדות ד\"ז ופ\"ג מה' אלו בהלכה זו מבואר דס\"ל דזקן ממרא אינו צריך הכרזה דכיון שהיו ממיתין אותו ברגל ושם היו כל ישראל אין לך הכרזה גדולה מזו דחברך חברא אית ליה ושלא כדברי הרא\"ם ז\"ל הללו שמה שדקדק מדברים הד\"מ ממ\"ש וד' צריכין הכרזה דאף זקן ממרא בעי הכרזה לפי דברי מרן כ\"מ שהכרזת זק\"מ היא הריגתו בירוש' ולפי דבריו אתי שפיר מה שלא ביאר הכרזת זק\"מ כמו שביאר בכל הנך איברא ודאי שלשון ד' צריכין הכרזה אינו מדוקדק לפי דברי מרן ז\"ל ועיין למ\"מ בס' עה\"ת בסוף פ' שופטים.
ודע שמדברי הרא\"ש הללו וכן מדברי כ\"מ משמע דלא פליג ר\"י אר\"ע אלא על המתנה דוקא אבל על עיקר מיתתו שהיה בירוש' כ\"ע מודו ואף ר\"י ויותר מדוקדק דבר זה מלשון מרן ז\"ל שעמ\"ש רבינו ועד הרגל משמרין אותו כתב וז\"ל פסק כר\"ע לגבי ר\"י ולא כתב כן בתחי' דבריו שכתב רבינו מעלין אותו לירוש' יע\"ש וכן משמע קצת מדבריו ברפ\"ה מה' סנהדרין יע\"ש והדבר ק' דבפ\"ק דסנהדרין דט\"ז מפשט פשיטא ליה לתלמודא דקטלא דזקן ממרא לא בעי בע\"א אלא דיי בכ\"ג יע\"ש וא\"כ לר\"י מה צורך להביאו לירוש' להמיתו בב\"ד הגדול כיון דלדידיה היה דיי בהכרזה ששולחין בכל המקומות ואף לר\"ע ק' כיון דקטלת זקן ממרא דיי בכ\"ג למה היו מעלין אותו לב\"ד הגדול שבירוש' דהיה דיי להביאו לב\"ד של כ\"ג ואולי ב\"ד הגדול דקתני במתני' לאו דוקא לעכובא אלא אורחא דמילתא הוא שכשמעלין אותו לירוש' ודאי שהיו מעלין לב\"ד הגדול ואה\"ן שאם העלוהו לב\"ד של כ\"ג בירוש' דיי ובכן מה שתמה מרן כ\"מ ע\"ד רבינו ברפ\"ה מה' סנהדרין עמ\"ש אין עושין זקן ממרא אלא בב\"ד של ע\"א דאמאי לא כתב שאף מיתתו נמי לא היה אלא בב\"ד של ע\"א כמו ששנינו בפ' הנחנקין וכתב דמההיא דפ\"ק דסנהדרין שאמרו שמיתת זקן ממרא בכ\"ג משמע כדבריו אלא דמתני' ק' הנה נכון ע\"פ האמור דב\"ד הגדול דמתני' לאו דוקא כיון דקרא לא קפיד אלא אאמראה וקרא דכל ישראל ישמעו ויראו הוא דהורה לנו שיהיה מיתתו בירוש' ברגל אבל שיהיה בב\"ד הגדול לא שמיע לן מהאי קרא כנלע\"ד.
ומ\"מ עיקר דברי מרן דרפ\"ה מה' סנהדרין שכתב דמההיא דרש' דפ\"ק דסנהדרין מוכח דמיתתו של זקן ממרא היה בכ\"ג הם הפך דבריו דפרקין שכתב דקטלה דזק\"מ בכ\"ג דאיתמר בפ\"ק דסנהדרין לאו דוקא קטלא ממ\"ש דהא בהדיא תנן דאינן אלא בב\"ד הגדול שבירוש' אלא קטלא דאיתמר התם היינו גמר דין יע\"ש אשר לפ\"ז דברי רבינו נכונים דנקט אין עושים זקן ממרא לכלול בין האמראה בין המיתה כמו אין עושי' מעיר הנידחת אבל אי הוה תני אין ממיתין הוה משמע דוקא המיתה ולא ההמראה ולומר דמרן דקדק אמאי לא אמר אין ממיתין ולימא אין עושים ואין ממיתין זקן ממרא דש\"מ דס\"ל דקטלא בכ\"ג דאיתמר בפ\"ק היינו מיתה ממש וע\"ז תמה עליו שפיר ממתני' דסנהדרין הנה מלבד שאין זה במשמעות לשון מרן אכתי כיון שכן דעתו של רבי' איך כתב כאן בדעת רבינו דקטלא דפ\"ק דסנהדרין היינו גמר דין וצ\"ע כעת.
ודע שבעיקר פלוגתייהו דר\"ע ור\"י פסק רבינו כר\"ע לגבי זקן ממרא דוקא אבל באינך פסק כר\"י דלא היה צריך עליית לרגל אלא מיד היו ממתין אותו בב\"ד והיו שולחין בכל ישראל לומר פ' נהרג על דבר פ' ומשמע דס\"ל לרבינו דר\"ע לא פליג אלא דוקא בזקן ממרא ומודה לר\"י בשאר וכ\"כ מרן כ\"מ כאן ובפח\"י מה' עדות ד\"ז יע\"ש וק\"ל דבתוספתא פי\"א דסנהדרין אפליגו אף בשאר וכן בספרי פ' ראה ע\"פ דוכל ישראל ישמעו ויראו הנאמר במסית מייתי פלוגתא דר\"מ ור\"י יע\"ש הרי דלאו דוקא בזקן ממרא פליגי אלא אף בשאר ואולי משמע ליה לרבינו דמדלא מייתי פלוגתייהו דר\"ע ור\"י תנא דמתני' בזקן ממרא ש\"מ דס\"ל דבאינך אזיל ומודה ר\"ע לר\"י ופליגי תנאי בהכי א\"נ תנא דמתני' לא מייתי פלוגתיהו אלא דוקא גבי זקן ממרא דהתם דוקא ראה דבריו של ר\"ע וכעין זה אמרו בריש פ\"ק די\"ט וכעת צ\"ע אשר עפ\"ז שמצינו מחלוקת בין הספרי ובין תנא דמתני' לדעת רבינו הנה מקום איתי לישב דברי רש\"י ממה שהוק' להלח\"מ בפרקין למה לא פי' קרא דוכל העם ישמעו ויראו דכתיב גבי מסית דכתיב בפ' ראה שבא לומר ענין הכרזה כמו שכתב גבי קרא דבן סורר ומורה בפ' כי תצא יע\"ש מפני שרש\"י ראה הספרי עם ההיא דסנהדרין חלוקין בענין המסית אם ההכרזה היא לדעת ר\"ע שהיו שולחין בכל ב\"ד להודיע שפ' נהרג או שההכרזה היה שהיו הורגין אותו בירוש' ברגל כדין זקן ממרא ולכן בזקן ממרא דתני תנא בהדיא דמיתתו ברגל לר\"ע פי' הכתוב דוכל העם כר\"ע שהיו הורגין אותו ברגל והיינו הכרזה כמ\"ש מרן כ\"מ ודלא כהרא\"ם ז\"ל וגבי שאר דהיינו ן' סורר ומורה ועדים זוממי' דלא אשכח פלוגתא בהו פי' הכתוב כר\"י וגבי מסית דאשכח פלוגתא בין הספרי ותנא דמתני' סק\"ל את ידיו כנלע\"ד ודוק.
ודע שרבינו כאן כתב שגמר דינו של זקן ממרא היה בעירו ומיתתו בירוש' ברגל ולא ידעתי מנ\"ל הא מילתא דגמר דינו היה בערו ולא בירוש' ברגל ומרן כ\"מ כתב דהיינו מאותה שאמרו ברפ\"ק דסנהדרין דקטלא דזקן היה בכ\"ג והיינו גמר דינו דאלו מיתתו היה בב\"ד הגדול שבירוש' אלא על גמר דינו קאמר שהיה בכ\"ג יע\"ש ולא ידעתי דנהי דמהתם משמע שהיה ג\"ד בכ\"ג אבל אכתי נימא שהיה ג\"ד בכ\"ג בירוש' ברגל ומה ששנינו שהיו מעלין אותו לב\"ד הגדול שבירוש' היינו בעת העליה אבל בשעת המיתה היו גומרין דינו ב\"ד של כ\"ג והיו שולחין להמיתו וא\"נ ב\"ד הגדול דנקט מתני' לאו דוקא כמ\"ש לעיל דהא לא אשכחן דקפיד קרא אלא על ההמראה ולא על הקטלא ועל גמר דין וא\"כ נימא דגמר דינו לא היה אלא בעת המיתה ולא מקודם דאיכא ביה משום עינוי הדין ואברא דמדקאמר ר\"י לר\"ע לא מענין דינו הכי משמע דלר\"ע היה בה עינוי הדין מיהו צ\"ע מנ\"ל לר\"ע האי מילתא ואולי כיון דמיד שהעידו עליו העדים שעשה כהוראתו דינו מבוא' כל שמשהין אותו עד הרגל הו\"ל עינוי הדין אף דלא גמרו דינו למיתה והסכימו כולם שדינו למות וזה מבואר.
ודע דמהא דקי\"ל גבי זקן ממרא כר\"ע שהיו ממתין אותו ברגל ק\"ל לידידי הרב ועצום בפ' נר\"ו ההיא דפ' אלו מגלחין די\"ד ע\"ב דאפליגו אביי ורב יוסף בברייתא דקתני דנין דיני נפשות במועד דאביי קאמר דדנין לאו דוקא דהא איכא ביטול שמחת י\"ט אלא לענין בדיניה קאמר יע\"ש דהשתא תיקשי ליה לאביי הא דזקן ממרא דקתני בהדיא דממתין אותו ברגל מקרא דוכל ישראל ישמעו ויראו וע\"כ לשנויי כדרב יוסף וי\"ל דגבי זקן ממרא דאי אפשר בלא\"ה אע\"ג דאתו לאמנועי משמחת י\"ט ממתין אותו ברגל אבל בשאר המומתין דאפשר למחר וליומא אחורי ק\"ל שפיר לאביי אמאי התירו לדון בי\"ט אלא ודאי דלעיוני קאמר ועוד י\"ל לע\"ד דכיון דזקן ממרא כבר נגמ' דינו בעירו אפי' שהיו ממתין אותו ברגל לא היו מתבטלין משמחת י\"ט דגברא קטילא קטלו וליכא איסורא דלא תאכלו על הדם אלא ביום שנגמרו דינו על המות ולא ביום שנהרג וספק זה יש להסתפק במי שנגמר דינו למיתה שאסורין באכילה אותו יום אם בכת זה המחוייב מיתה מי נימא דהותרו לאכילה או לא וכעת אין הפנאי מסכים עמי לעמוד על זה.
ודע דבפ' הנחנקין דפ\"ט מייתי ההיא דת\"ר ד' צריכין הכרזה כו' ובכולם כתיב וכל העם וכל ישראל ובעדים זוממים כתיב והנשארי' דלאו כ\"ע חזו לסהדותא יע\"ש ועיין בפי' רש\"י שם וק\"ל דגבי בן סורר נמי לאו כ\"ע חזו להכי שהרי אינו נענש ן' סורר אם לא משהתחיל להביא ב' שערות עד שיקיף זקן וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מה' ממרים וכמה חילוקים אחרים דלא שייכי לגבי כ\"ע כמו שיראה הרואה ואיך כתיב וכל העם ומזקן ממרא ל\"ק לי דאפשר דכל העם ישמעו ויראו קאי אכל ישראל אפי' למי שאינו ראוי לזקן ממרא שישאו ק\"ו שלא לעבור ע\"ד חכמים מהריגת זקן ממרא אבל גבי בן סורר ק' ואפשר לומר דגבי ן' סורר ישמעו ויראו כל ישראל שלא לגזול ולגנוב כיון שן' סורר נהרג ע\"ש סופו ודוק." + ] + ], + [], + [ + [ + "המקלל \n אביו ואמו כו' שנאמר אביו ואמו קלל דמיו בו כו'. נתתי אל לבי לתור ולדרוש בשורש זה דוי'ו להוסיף או לחלק הנה בפ\"ד מתות דס\"ו ע\"א ובמציעא דצ\"ד ובשבועות דכ\"ז ובחולין דע\"ח וביומא דז\"ן ובמנחות ד\"ץ ע\"א מייתי תלמודא פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן גבי קרא דומקלל אביו ואמו מות יומת וקאמר אין לי אלא אביו ואמו אביו שלא אמו אמו שלא אביו מנין ת\"ל אביו ואמו קלל אביו קלל אמו קלל דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר משמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו ע\"כ ופרש\"י רבי יונתן אומר מתחיל' המקרא משמע את אביו ואת אמו דאע\"ג דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון משמע נמי אחד מהם עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו כדרך שהוצרך לפרוט בכלאים שכתוב בו לא תחרוש בשור ובחמור ופרט בו יחדיו שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו או בחמור לבדו ואביו ואמו קלל דסיפא דריש ליה ר' יונתן לקמן באלו הן הנחנקין לרבות את המקלל לאחר מיתה עכ\"ל.
וקודם שנבאר דברי רש\"י ז\"ל נבין לישנא דר' יונתן דקאמר משמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד בפ\"ע כו' מהו הכוונה כי יש לצדד ולומר דהכי קאמר משמע הכי ומשמע הכי ואין הכרע לאחד משתי המשמעיות טפי מהאחר הילכך אית לן למדרש הכתוב לחומרא ולחייב את המקלל את אחד מהם או דילמא הכי קאמר משמע הכי ומשמע הכי ושתיהן בכלל משמעות המקרא וכאלו בא מפורש בכתוב ומקלל אביו ואמו יחד או מקלל אחד משניהם מות יומת ואי כוונת ר' יונתן הוא כהצד הראשון שכתבנו ישתנה הבנת המקרא לדעת רבי יונתן לפי ענין הכתוב דהכא גבי מקלל דהחומרא הוא לחייב מקלל אחד מהם יהיה הבנת הכתוב ומקלל אביו או אמו ואם יהיה ענין הכתו' ציווי לעשות על ב' דברים והחומרא הוא שיתחייב בשתיהן יהיה הבנת המקרא זה וזה ולא זה או זה משא\"כ לפי הצד השני שכתבנו דאין שינוי בהבנת הכתובים לר' יונתן דלעולם יפורשו בהבנת ב' המשמעיו' זה וזה וזה או זה והמשל בזה מקרא שכתוב ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה דלפי הצד הראשון שכתבנו יהיה כונת הכתוב שיתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ג' יחד ואין הכוונה או זרוע או לחיים או קיבה ולפי הצד השני יהיה כוונת הכתוב שתי המשמעיות שיתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ג' יחד וגם יפורש הזרוע או הלחיים או הקיבה וכי תאמר אלי היאך אפשר לפרש בכתוב הזה כן כיון דשתי הפירושים סותרין זה את זה דלפי הפי' האחד חייב ליתן שלשתן ולפי הפי' האחר אינו חייב ליתן אלא אחד מהן ולא דמי למקלל אביו ואמו דב' הפירושים אינן סותרין זה את זה כמובן הא לא קשיא דיש לפרש ב' הפירושים הכא נמי שלא יהיו סותרין זה את זה דהיכא דישנן לשלשתן בידו שלא נאבדו או שאין הבהמה בשותפות עם אחר וכיוצא חייב ליתן שלשתן ואם אין שלשתן בידו אלא אחד מהם חייב ליתן אחד מהם מהנמצא בידו או זרוע או לחיים או קיבה.
וא\"ת ולפי הצד הראשון נמי כיון דאין הכרע לאחד מב' המשמעיות ואית לן למדרש לחומרא ה\"נ היכא שאין בידו אלא זרוע או לחיים או קיבה ודאי דאית לן למדרש לחומרא ולחייבו באחד מהן וא\"כ לא נ\"מ בין שני הצדדים שצדדנו מידי לזה אומר לך דאה\"נ אלא דלפי הצד הראשון אין ב' המשמעיות בכלל משמעות המקרא דמשמעות המקרא והבנתו הוא אחד משניהן דהיינו מקלל אביו או אמו ומקלל שתיהן כאחד ילפינן ממילא ומק\"ו וה\"נ גבי קרא דונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה משמעות המקרא הוא שיתן זה וזה וזה והיכא שאין לו אלא אחד מהן מסברא ילפינן דודאי לא חייבו הכתוב אלא היכא דיש לו שלשתן ואם אין לו אלא אחד מהן סברא הוא דמחייב ליתנו לכהן דבכלל מאתים מנה משא\"כ אפי' הצד השני הב' המשמעיות בכלל הבנת הכתוב וכאלו בא מפורש הדבר בכתוב כמדובר לעיל.
ואין ספק דהצד השני הוא הנכון בכוונת הלשון חדא דלפי הצד הראשון העיקר חסר מדברי ר' יונתן דקאמר משמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד לבדו ואם כוונתו לומר דאין כאן אלא משמעות אחד ותפסינן לחומרא הו\"ל לרבי יונתן לסיים ולומר דהכא פי' הכתוב הוי כל אחד ואחד לבדו משום חומרא ועוד דכיון דספק נפשות הוא אדרבא הו\"ל למדרש קרא אפי' לא כתיב יחדיו כמו דכתיב יחדיו ואינו חייב עד שיקלל את שתיהן ועוד דבפ' השואל דצ\"ו ע\"א גבי קרא דאם בעליו עמו ובעליו אין עמו לא קאמ' הש\"ס דרב' סבר לה כר' יונתן ומתר' לקראי כוותי' אם בעליו עמו לא ישלם משמ' דאיתיה בתרוייהו ומשמע דכי איתיה בחדא וליתיה בחדא פטור וכתיב בעליו אין עמו שלם ישלם משמע דליתי' בתרוייהו ומשמ' נמי דכי איתיה בחדא וליתיה בחדא חייב לומר לך כו' יע\"ש ואם איתא להצד הראשון שכתבנו דאין במשמעות המקרא והבנתו אלא חדא או זה וזה או זה או זה אלא הו\"ל למדרש שתיהן בתרוייהו ובכל חדא וחדא אלא אחד מהם הו\"ל למדרש ולחומרא אלא ודאי דהצד השני הוא הנכון דלרבי יונתן היכא שהזכיר הכתוב ב' דברים אפי' שהזכירן בוי\"ו כשפסק עליהן דין מיתה או איסור קאי אשניהן יחד ואכל אחד ואחד לבדו דשתי המשמעיות הן בכלל הבנת הכתוב כמדובר ועיין ג\"כ להתוס' ביומא דנ\"ח ע\"א ד\"ה רבי יונתן כו' שכתבו בהדיא דלרבי יונתן ב' המשמעיות בהבנת הכתוב יע\"ש ועיין בס' לשון ערומים בלשונות הרא\"ם די\"ד ע\"ב ד\"ה מעתה ודוק.
ובכן נבא לבאר כוונת רש\"י ז\"ל דמ\"ש מתחילת המקרא משמע את אביו ואת אמו כו' כוונתו מבוארת דלר' יונתן אין צורך ללמד דאף על אחד מהם חייב מסוף המקרא דסמך הקללה לאמו כמ\"ש ר' יאשיה אלא מתחילת המקרא נמי משמע דחייב על אחד מהם וז\"ש רש\"י משמע את אביו ואת אמו כו' כלומר משמע דאי משמעות אע\"ג דכתוב את אביו ואת אמו בוי\"ו דאע\"ג דוי\"ו מוסיף על ענין א' משמע נמי אחד מה כו' כלומר דהוי\"ו מוסיף לא ימעט משמעות דאחד מהם נמי דההוספה היא לענין הדין שהדבר האחרון דינו כדבר הראשון והראשון כאחרון ע\"ד שאמרו במציעא דצ\"א ע\"א גבי שומר שכר וש\"ח דיליף מדין שואל בוי\"ו מוסיף לענין אם בעליו עמו דפטור דילמד עליון מתחתון ועיין בזבחים דמ\"ה ע\"א לענין נהנה מן ההקדש דאם בספק חייב אשם תלוי כשאר ספק חטאות דיליף בוי\"ו מוסיף דואם נפש כי תחטא ועיין במנחות די\"ט ע\"א גבי מקמיצה ואילך מצות כהונה ועיין ביומא ד\"ה ע\"ב לענין מכנסיים דמעכב בבגדי כהונה ועיין בראש השנה ד\"י ע\"א גבי פירות שחנטו בשנה רביעית קודם ט\"ו בשבט דכתיב ובשנה הרביעית וכיוצא באלו בש\"ס וא\"כ ה\"נ הוי\"ו מוסיף הוא לענין אמו שדינה כדין אביו שהמקלל חייב אבל אכתי אפשר נמי למשמע מקרא שע\"כ אחד מהם חייב וכאלו אמר ומקלל אביו ומקלל אמו שכל ב' דברים שהוזכרו בכתוב וגזר עליהן מיתה או איסור אפי' שהב' דברים נאמרו בוי\"ו מוסיף הדין הנאמר עליהן קאי בין על שניהן יחד בין לכל אחד לבדו כמ\"ש רש\"י בפ' השואל דצ\"א ע\"ב ד\"ה אביי סבר כו' וכתב עוד כדרך שהוצרך לפרט בכלאים שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו או בחמור לבדו כו' לדר' יונתן מה\"ט הוצרך הכתוב גבי לא תחרוש בשור ובחמור לומר יחדיו משום דאי לא הוה כתיב יחדיו הוה משמע בין בשניהן יחדיו ובין בכל אחד ואחד לבדו.
וראיתי למהריב\"ל בח\"ג סי' ס\"ח שהביא דברי רש\"י ז\"ל הללו וכתב וז\"ל ואיכא למידק דכיון דעיקר המשמעות הוא דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון למה אצטריך יחדיו ואפשר לתרץ חדא מתרתי דנימא דכוונת רש\"י ז\"ל למימר דאם לאו קרא דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו הייתי אומר מסברא דמשמע שניהן כאחד ודוי\"ו מוסיף על ענין ראשון אבל כיון דאצטריך למימר בשור ובחמור יחדיו משמע דהיכא דלא כתיב יחדיו לא משמע אלא כל אחד בפני עצמו ולפי זה התירוץ לישנא דנמי הוא דחוק א\"נ אפשר למימר דכוונת רש\"י דכיון דלא קאמר או וקאמר יחדיו כוונת הכתוב להזהיר ולענוש בשור ובחמור לבדו או בשניהן יחדיו משום דאין מזהירין מן הדין ואין עונשין מן הדין ונפקא מינה דהיכא דאתה יכול לקיים את שניה' שפיר ואם לא נוכל לקיים את שניהן נקיים משמעות דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון דמשמע טפי עכ\"ל ויש ט\"ס הניכר בדבריו ובמ\"ש דלא קאמר או וקאמר יחדיו צ\"ל ולא קאמר יחדיו וכ\"כ שם בפ' י\"ז בתשו' כיע\"ש.
ויען ראה ראיתי להרב כהונת עולם ז\"ל בה' נדרים ד\"ב ע\"א ד\"ה אך נתקשה הרבה בהבנת דברי מוהריב\"ל ז\"ל הללו עד שהוצרך לומר דט\"ס נפל בלשון הקושיא או שהלשון אינו בדקדוק וכונתו להקשות על לשון ר' יונתן דנקט משמע שניהן כאחד כו' כיע\"ש ועיין ג\"כ בס' עבודת ישראל דקכ\"ו ע\"א וע\"ב ועיין עוד בס' קול יעקב בחידושי ההלכות די\"ז ע\"א ובמ\"ש שם וז\"ל ומיהו יש הפרש אחר מהכא להתם דהכא ההיא דאתה יכול לקיים את שניהן נכלל בתירוץ זה והתם עשאו בשני תירוצים וצריך ישוב עכ\"ל ואני לא מצאתי שום הפרש במ\"ש בסי' ס\"ח למ\"ש בסי' י\"ז ולא זכיתי להבין מאי קאמר.
ולע\"ד אין צורך להגיה בדברי מוהריב\"ל ז\"ל כלל דהרב ז\"ל ידע שפיר דאצטריך יחדיו לדעת רש\"י גבי לא תחרוש בשור ובחמור לאשמועינן בעלמא דכל היכא דלא כתיב יחדיו דרשינן וי\"ו לחלק אלא דהרב ספוקי מספ\"ל אי אתא יחדיו לאשמועינן בדעלמ' וי\"ו לחלק דוקא או דילמא דבעלמא דרשינן שתיהן בין וי\"ו להוסיף ובין וי\"ו לחלק ומספ\"ל בלישנא דרבי יונתן דקאמר משמע הכי ומשמע הכי בשני הצדדים שצידדנו לעיל אי הכוונה בהצד הראשון או כהצד השני והרב ז\"ל הכריח כהצד השני מלשון רש\"י שכתב משמע נמי כו' דמבואר דס\"ל דאי לאו יחדיו משמע בין וי\"ו לחלק ובין וי\"ו להוסיף דשתיהן במשמ' הכתוב ואין ספק דהכריחו לרש\"י כן לישנא דר' יונתן וההיא דהשואל וכמו שהכרחנו לעיל והרב ז\"ל לא הוצרך להאריך בזה דהוא מבואר מעצמו והוא ז\"ל לא כתב מעיקרא ואיכא למידק ור\"י אלא לומר דלזה יש לתרץ חדא מתרתי והעיקר בכוונת רש\"י דאי לאו יחדיו יש במשמעות הכתוב בין וי\"ו לחלק ובין וי\"ו להוסיף משום דבחדא מינייהו לא סגי דאין עונשין מן הדין ואין מזהירין מן הדין ולכן בסי' י\"ז עשה עיקר מהתירוץ האחרון ולא הזכיר הראשון וזה ברור.
ותמהני מהרב שער אפרים ז\"ל בסי' קל\"ג ד\"ק ע\"ג עמד על דברי רש\"י דפ' ארבע מיתות ובמ\"ש מהריב\"ל על דבריו והאריך ליישב כוונת רש\"י ז\"ל בדברים דחוקים מדרך הפשט כיע\"ש ועיין עוד למהרשד\"ם בחא\"ה סי' מ\"ח דלפי דבריו ז\"ל כוונת רש\"י דכל היכא דלא כתיב יחדיו אין משמעות הכתוב אלא וי\"ו להוסיף או וי\"ו לחלק כל אחד לפי ענין הכתוב דאי וי\"ו להוסיף לחומרא דרשי' ליה בוי\"ו להוסיף ואם וי\"ו לחלק לחומרא דרשי' ליה בוי\"ו לחלק יע\"ש ודבריו ז\"ל הם כהצד הראשון שכתבנו לעיל בלישנא דר' יונתן וזה לא ניתן ליאמר וכמ\"ש לעיל וכבר תפס עליו בזה הרב משפט צדק בח\"א דקמ\"א ע\"א והרב כ\"ע ז\"ל בדף ע\"ב גם מהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' קל\"ד קאי כשיטת הרשד\"ם ז\"ל וכבר תמה עליו ג\"כ בס' כ\"ע דפ\"א רע\"ב כיע\"ש גם הרב משפט צדק שם לא צידק כמ\"ש שם דיחדיו אשמועינן לדעת רש\"י דוי\"ו לחלק דוקא ובין לחומרא ובין לקולא ומ\"ש רש\"י אע\"ג דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון כו' היינו אי לא הוה כתיב יחדיו דהשתא דכתיב יחדיו אשמועינן איפכא דבעלמא וי\"ו לחלק יע\"ש ולדבריו מלבד דק' ההיא דפ' השואל דצ\"ו דדרשינן לקרא דר' יונתן בשתי המשמעיות דוי\"ו להוסיף ובוי\"ו לחלק אם לישנא דר' יונתן נמי דקאמר משמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד כו' לא דייק דלפי דבריו לא הו\"ל לר' יונתן לומר אלא משמע אחד אחד בפ\"ע עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו אם לשון רש\"י דכתב משמע נמי פשטיה משמע דב' המשמעיות איתנהו כמבואר ועיין ג\"כ להרב ט\"ז בי\"ד סי' רכ\"ח ס\"ק מ\"ט שגם הוא ז\"ל משמע ליה כהרשד\"ם ז\"ל דלרבי יונתן כל היכא דלא כתיב יחדיו אין כאן אלא משמעות אחד לחומרא יע\"ש ובהרב כהונת עולם ז\"ל ד\"ף יע\"ש ומה שיש לעמוד עוד בדברי הט\"ז ז\"ל עיין בס\"ס לחם יאודה ח\"ב דס\"ו ע\"ד וגם הוא ז\"ל קאי בשיטת הרב משפט צדק ז\"ל בכל מ\"ש שם כיע\"ש.
ולענין הלכה במחלוקת זה דר' יאשיה ור' יונתן כתב הרב הנמקי ז\"ל בדפ' השואל דקי\"ח ע\"ב דקי\"ל כר' יונתן דמשמע אחד אחד לבדו ואפי' לא קילל אלא אחד מהם חייב וכן באם בעליו עמו דאמר קרא לא ישלם לא בעינן שיהיה בשניהן כאחד דהיינו בשעת שאלה ובשעת שבורה ומתה אלא דיי באחד דהיינו בשעת שאלה משום דרבא סבר לה כוותיה וכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיעל קג\"ם כ\"כ הראב\"ד ז\"ל והרשב\"א ז\"ל בתשובה עכ\"ל ודברי הרשב\"א ז\"ל בתשובה שכתב הרב ז\"ל אין ספק שהיא היא התשובה שהביא מרן ז\"ל בב\"י בי\"ד סי' רכ\"ח גבי ראובן שהשביע את חנוך בנו שלא ילוה כי אם ברשות ראובן ושמעון כיע\"ש ועיין עוד להתוס' בפ' הזרוע דע\"ט ע\"א ד\"ה עייל לי הנך כו' שכתבו דקי\"ל הלכה כחנניה דאותו ואת בנו נוהג בזכרים משום דהתם מוקמינן לחנניה כר' יונתן דס\"ל דלחלק לא צריך קרא והכא ס\"ל כר' יונתן והלכה כרבא לגבי אביי יע\"ש. וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל שם כיע\"ש ודברי כל הראשונים ז\"ל הללו אשתמיט מיניה דמוהרשד\"ם בחא\"ה סימן מ\"ח כמ\"ש הרב שער אפרים ז\"ל בסימן קל\"ב יע\"ש.
ואיברא דלמאי דקי\"ל כר' יונתן א\"כ גבי אותו ואת בנו הו\"ל למדרש אותו כחנניה דאתא לרבות זכרים והו\"ל למפשט דחוששין לזרע האב דלרבנן דחנניה דאצטריך אותו לחלק מספ\"ל אי חוששין לזרע האב או לא אבל לדידן דלא בעינן אותו לחלק א\"כ ע\"כ אתא לדחנניה דדריש אותו דמשמע זכר כדאיתא התם בפ' אותו ואת בנו דע\"ט ע\"א וא\"כ תפשוט מינה דחוששין לזרע האב ואלו בפ' שני דייני גזרות דקי\"א פסק הש\"ס בהדיא הלכה כר' יאודה בפרדות דמספק\"ל אי חוששין לזרע האב וגם כל הנהו אמוראי בתראי דמייתי התם ס\"ל כר' יאודה דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב כמ\"ש התוס' שם ד\"ה עייל לי יע\"ש.
והנה קושיא זו הוקשה להם להתוס' בפ' שור שנגח דנ\"ד ע\"א ד\"ה או מבעי ליה לחלק כו' יע\"ש שהניחוה בתימה ועיין לרש\"ל בס' יש\"ש בפ' או\"ב סי' ג' שעלה לישב דאפי' לר' יאודה דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב מצי סבר כר' יונתן דלא בעינן קרא לחלק ואותו אצטריך לרבות את הכלאים ואע\"ג דכלאים מרבינן ממילת או איכא למימר דר' יאודה או לא דריש א\"נ מילת או דרשינן ליה למלתא אחריתי וכמ\"ש התוס' בהאי שמעתתא עכ\"ל ועיין למורי הרב בס' שער המלך ה' שחיטה דקמ\"ח ע\"ג שכתב דלדידן אותו אצטריך לרבות את הכלאים ואו לרבות את הכוי ובהכי ניחא ליה דברי רבינו ז\"ל דאע\"ג דבפי\"ב מה' שחיטה הלכה י\"א פסק דאיסור או\"ב נוהג בזכרים מספק שמא חוששין לזרע האב אפי\"ה פסק שם בפי\"ב הלכה ח' דשה הבא על הצביה וילדה בת ואותה בת ילדה בן ושחטה עם הבן לוקה ותמהו עליו דאמאי לוקה כיון דס' הוא אי חוששין לזרע האב א\"כ בת הצביה הזאת ספק הוא אי נוהג בה דין אותו ואת בנו ואין מלקין על הספק מיהו לפי האמור הנה נכון דאע\"ג דס' הוא אי חוששין לזרע האב אפי\"ה גלי רחמנא בכלאים דנוהג בה דין אותו ואת בנו את\"ד יע\"ש.
ולא נחה דעתי בזה כמו שאכתוב לקמן ודרך אגב ראיתי שם למורי נר\"ו עמד עמ\"ש הר\"ן ז\"ל בשם הרמב\"ן ז\"ל דאפי' רבי יאודה דמספ\"ל אי חוששין לזרע האב אפי\"ה ס\"ל לענין אותו ואת בנו דאין חוששין מדרשא דקראי ומספ\"ל בעלמא משום דקסבר חידוש הוא שחדשה תורה באו\"ב דאין חוששין אבל בעלמא חיישינן יע\"ש דא\"כ מאי פריך התם בגמ' דע\"ט ע\"ב אבריתא דאו\"ב נוהג בכלאים ובכוי ולפלגו בחוששין לזרע האב בפלוגתא דחנניה ורבנן כו' ואי כדבריו מאי קושיא אפשר דאפי' דס\"ל לרבנן דחוששין לזרע האב מספ\"ל אי נוהג בזכרים משום דכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו אלא ודאי דהא בהא תליא דמאן דס\"ל חוששין לזרע האב ס\"ל דנוהג בזכרים ומאן דס\"ל אין חוששין ס\"ל דאינו נוהג בזכרים והצריכו עיון יעו\"ש.
ולע\"ד אפשר ליישב דע\"כ לא קאמר הרמב\"ן ז\"ל דאפי' למאן דמספ\"ל בעלמא אי חוששין לזרע האב אפ\"ה לענין או\"ב ס\"ל דאין חוששין מדרשא דקראי אלא משום דק\"ל דאלת\"ה ת\"ק דחנניה דס\"ל דאינו נוהג בזכרים מני לא רבי יאודה ולא רבנן ולא ר\"א דכולהו ספוקי מספ\"ל אי חוששין לזרע האב כדמסיק הש\"ס התם בדע\"ט ע\"ב ומתוך כך ע\"כ לומר דאפי' מאן דמספ\"ל בעלמא גבי או\"ב ס\"ל דאין חוששין כי היכי דתיקום רישא דברייתא כר\"י וכמבואר מדברי הרמב\"ן ז\"ל בס' המלחמות שהביא מורי הרב נר\"ו שם ובכן לפום מאי דאסיק אדעתיה הש\"ס למימר כרבנן ור\"א מפלגו בחוששין לזרע האב ולרבנן ס\"ל חוששין לזרע האב ולר\"א אין חוששין ולא קמספ\"ל בזה כלל א\"כ לפ\"ז מצינן למימר שפיר דת\"ק דחנניה היינו ר\"א ומה\"ט קממעט זכרים ולא בעינן למדחק נפשין ולומר דת\"ק דחנניה בעלמא ס\"ל חוששין ושאני הכא דגלי קרא כיון דמצינן לאוקומה שפיר כמאן דס\"ל אין חוששין ומש\"ה פריך הש\"ס דאדמפלגי רבנן ור\"א בכלאים ובכוי לפלוג בפלוגתא דחנניה ורבנן מיהו למאי דמסיק וקאמר דאף רבנן ור\"א ספוקי מספ\"ל אי חוששין לזרע האב מעתה עכ\"ל דת\"ק דחנניה נמי ס\"ל הכי ושאני אותו ואת בנו דגלי ביה קרא דאלת\"ה מני לא ר\"י ולא רבנן ולא ר\"א ודוק.
ועוד אפשר ליישב לע\"ד דלדעת הרמב\"ן ז\"ל כי פריך הש\"ס לפלוג בפלוגתא דחנניה ורבנן לאו לענין אותו ואת בנו קאמר אלא בפלוגתא דפליגי בפרדות רבי יאודה וחכמים קאמר דאמר שמואל מאן חכמים חנניה דהתם נמי קמפלגי בחוששין לזרע האב דלר\"י דאין חוששין לזרע האב הנולדים מן החמור עם הנולדים מן הסוס אסורים ולחנניה דס\"ל חוששין לזרע האב מותרים ולמה להו לאפלוגי הכא בתרתי בחוששין לזרע האב ובשה ואפי' מקצת שה ולזה משני אי פליגי בההיא הו\"א בהא אפי' רבנן מודו דשה ואפי' מקצת שה לא אמרינן ודוק ומיהו מ\"ש בתירוץ הראשון הוא הנכון לע\"ד טפי.
ודע שרש\"י ז\"ל חלוק על הרמב\"ן ז\"ל בזה וס\"ל דת\"ק דחנניה דממעט זכרים באו\"ב ס\"ל דאין חוששין לזרע האב כלל ואפי' לקולא דלא מספ\"ל דחוששין לזרע האב אלא לר' יאודה ולרבי אליעזר ורבנן דר\"א אבל לדידיה לא מספ\"ל כלל ואמינה לה ממ\"ש רש\"י ז\"ל בס\"פ ב' דייני גזרות דקי\"א ע\"ב עלה דתניא פרדא שתבעה אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה כתב וז\"ל מספ\"ל אי חוששין לזרע האב כו' ורבנן פליגי עליה ואמרי אין חוששין לזרע האב ואם בת סוסיא היא מרביעין עליה סוס ואם בת חמורה היא מרביעין עליה חמור הכי איתא בפ' או\"ב עכ\"ל.
ולכאורה דבריו תמוהים דרבנן דפליגי עליה דרבי יאודה היינו חנניה דס\"ל חוששין לזרע האב כדקאמר שמואל ואע\"ג דלדידהו אמרינן כל מיני פרדות אחת הן ואפי' הנולדים מן החמור מותרין עם הנולדים מן הסוס מ\"מ פרי עם האם אסור דהתם היא סוסיא והפרי אי חוששין לזרע האב היא חמור וה\"נ קאמר התם רב הונא בריה דרב יאושע הכל מודים בפרי עם האם שאסור ואיך כתב רש\"י ז\"ל דרבנן דפליגי עליה דר' יאודה ס\"ל דאין חוששין לזרע האב ופרי עם האם שרי דמה לי פרי עם האם מה לי פרד עם האב דהיינו בת סוסייא דמרביעין עליה סוס שכתב רש\"י ז\"ל מיהו נר' דרש\"י ז\"ל ס\"ל דת\"ק דחנניה דממעטו זכרים באו\"ב ס\"ל דאין חוששין לזרע האב ולדידהו פרי עם האם שרי דע\"כ לא קאמר רב הונא הכל מודים בפרי עם האם שאסור אלא לר' יאודה דספוקי מספ\"ל אי חוששין לזרע האב ולחנניה דפשיטא ליה הכי מיהו לת\"ק דחנניה דפשיטא להו דאין חוששין לזרע האב ודאי דפרי עם האם שרי ושמואל משום דס\"ל דהלכה כחנניה קאמר דחכמים דפליגי אר' יאודה היינו חנניה כדקאמר הש\"ס ואזדה שמואל לטעמיה כו' אבל אה\"נ דת\"ק דחנניה פליג עליה דר' יאודה נמי וס\"ל דאפי' פרי עם האם שרי ומ\"מ לא ידעתי אמאי לא כתב רש\"י ז\"ל ג\"כ דחכמים פליגי עליה דר\"י וס\"ל דחוששין לזרע האב וכל מיני פרדות אחת הן ומאן חכמים חנניה כדקאמר שמואל וצ\"ע ועיין בפ' כל הבשר דקי\"ד ע\"ב דנראה דפרי עם האם לכ\"ע אסור וליכא מאן דפליג בהא כדברי הרמב\"ן ז\"ל יע\"ש.
עוד ראיתי למורי הרב שם דקמ\"ט ע\"א הקשה בשם מהר\"ם מלובלין סי' ס\"ה דבפ' כסוי הדם דפ\"ו ע\"ב אפליגו ר\"י ורבנן בשחט חיה ועוף במקום אחד דרבנן ס\"ל כסוי אחד לכולן ור\"י ס\"ל שחט חיה יכסינה ואח\"ך ישחוט את העוף ואמרי' דטעמיה דר\"י משום דקרא כתיב חיה או עוף ורבנן ס\"ל דאו לחלק ור' יאודה לחלק מדמו נפקא ורבנן דמו טובא משמע יע\"ש והשתא כיון דאנן קי\"ל דחוששין לזרע האב מספק א\"כ גבי כסוי הדם היה לנו לפסוק דטעון כסוי לכל אחד מספק דהא לחנניה דס\"ל דחוששין לזרע האב לגבי אותו ואת בנו לא בעי או לחלק וא\"כ גבי כס\"ה דכתיב או אי חוששין לזרע האב לא בעי או לחלק וי\"ו ודאי דאתא להפסיק ולהטעין כסוי לכל אחד דלחלק לא צריך קרא וא\"כ מספקא הול\"ל דטעון כסוי לכל אחד שמא או אתא לחלק או שמא אתא להטעין כסוי לכ\"א יע\"ש ויותר היה לי לתמוה דלדידן דקי\"ל כרבא אליבא דר' יונתן דוי\"ו לחלק א\"כ פשיטא טובא דאו לא אצטריך לחלק אלא אצטריך להטעין כסוי לכ\"א כר' יאודה וא\"כ לא הוה לן למפסק כרבנן דר\"י דכסוי אחד לכולן אלא כר\"י.
וראיתי למורי הרב נר\"ו שם שתירץ וז\"ל דאו דגבי כסוי הדם אצטריך לדרשא אחריתי דדריש בתורת כהנים יכול אף עוף טמא במשמע ת\"ל חיה וכתב הרב ק\"א ז\"ל וז\"ל דסמיך חיה לעוף לומר שחיה או עוף שהיא כחיה וממילת או דרישה לה שלא נאמר זה או זה אלא על דברים שהן ממין אחד אלו דבריו יע\"ש ולא נחה דעתי בזה שהרי חזרו בתורת כהנים מדרשא זו ואמרו אי מה חיה שאינו באם על הבנים כו' ת\"ל אשר יאכל יצא עוף טמא שאינו נאכל אין לי אלא עוף נאכל חיה נאכלת מנין ת\"ל חיה או עוף אשר יאכל וכתב הרב ק\"א ז\"ל אין לו צריך שיהיה ממין הנאכל לחיוב כסוי דמו אלא בעוף דסמוך לו כתיב תנאי דאשר יאכל חיה דאם היא אינו חייב לכסות אלא בנאכלת מנין ת\"ל חיה או עוף דמילת או מקיש אותם כדי שתשוב מילת אשר יאכל לשניהן עכ\"ל.
הרי מבואר דממילת אשר יאכל ממעטינן עוף טמא וחיה אדרבא יליף מעוף וכיון שכן למאי דקי\"ל כר' יונתן דוי\"ו לחלק נמי משמע אפי' הוה כתיב נמי חיה ועוף ולא הוה כתיב או שפיר משמע לחלק ומילת אשר יאכל לדידיה ודאי דהוה קאי בין אחיה ובין אעוף כדדרשינן קרא דאם בעליו עמו אשעת שאלה או אשעת שבורה ומתה כדאיתא בפ' השואל דצ\"ו ועוד דהא קי\"ל מקרא נדרש לפניו ולפני פניו כדאיתא נמי התם דצ\"א ע\"א ובכמה דוכתי באופן דאכתי אייתר לן מילת או ועכ\"ל דאצטריך לכדר' יאודה להטעין כסוי לכל אחד ואחד והדרא קו' לדוכתא ולפי מ\"ש לעיל בשם רש\"ל ז\"ל דר' יאודה דמספ\"ל בחוששין לזרע האב מצי סבר כר' יונתן כו' ואו לא דריש כו' א\"נ אצטריך לדרשא אחרת יע\"ש ה\"נ איכא למימר הכא דאו לא דריש א\"נ אצטריך לדרשא אחריתי ותלמודא דקאמר דלרבנן אצטריך או לחלק היינו אי ס\"ל כר' יאשיה אבל אי ס\"ל כר' יונתן איכא למימר דאו לא דרשי א\"כ אצטריך לשום דרשא ודוק ועיין במ\"ש לעיל בשם מורי הרב נר\"ו ליישב דעת רבינו שפסק דכלאים חייב באו\"ב וגם חייב בכוי משום דלמאי דקי\"ל כר' יונתן דוי\"ו לחלק איתר לן מילת אותו ומילת או ודרשינן לרבות את הכוי ואת הכלאים יע\"ש ולפי דבריו קשה דה\"נ גבי כסו\"ה דאייתר מילת או לר' יונתן כמדובר הו\"ל לרבות את הכוי כי ע\"כ נראה הנכון מ\"ש רש\"ל ז\"ל.
עוד ראיתי למורי הרב נר\"ו שם שכתב וז\"ל ודוכוותא כעין זה קשה ע\"מ שפסק רבינו בפי\"ג מה' נזקי ממון כו' יע\"ש כלומר דבפ' שור שנגח דנ\"ד ע\"א איפליגו ר\"י ורבנן גבי קרא דונפל שמה שור או חמור דלרבנן אינו חייב על נזקי כלים בבור ולר' יאודה חייב ואמרי' התם דרבנן דרשי שור ולא אדם חמור ולא כלים ורבי יאודה דריש או לרבות את הכלים ורבנן אצטריך או לחלק ור' יאודה לחלק מונפל נפקא ליה ורבנן ונפל טובא משמע יע\"ש ופסק רבינו כרבנן דאינו חייב על נזקי כלים וק' דכיון דקי\"ל כר' יונתן דוי\"ו לחלק א\"כ אייתר לן מילת או וע\"כ דאתא לרבות כלים כדדריש ליה כר' יאודה וא\"כ הו\"ל לרבינו לפסוק כר' יאודה ולא כרבנן ועיין בס' הלכה למשה שם דקי\"ג ע\"א וע\"ב שכתב דאע\"ג דקי\"ל כר\"י איכא למימר דאו אצטריך ליה לשום דרשא ועוד תירץ ע\"פ מ\"ש הרב תה\"ד בפסקים וכתבים סימן ע\"ג דמחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן אינו אלא כשאינו כולל את שניהן בלשון אחד כעין מקלל אביו ואמו וכן שור ושה דלא תשחטו קאי אשוחטים אבל היכא דכיילינהו בדבור אחד כגון ותפשו בו אביו ואמו כו' לכ\"ע משמע שניהן כאחד עד שיאמר או כו' וכמו כן הכא דונפל טובא משמע כמ\"ש לרבנן וא\"כ אם לא היה אומר או הייתי אומר לכ\"ע בעינן שניהן כאחד קמ\"ל או לחלק אלא דלהתוס' והרשב\"א ז\"ל לא ס\"ל כהאי חילוקא שהרי כתבו שם דהך סוגייא אתייא דלא כר' יונתן וכמ\"ש מהראנ\"ח בתשו' כ\"י הובאו דבריו בכנ\"הג י\"ד סי' רכ\"ח הגב\"י אות שי\"ח יע\"ש.
והנה זה שדימה הרב קרא דונפל לקרא דותפשו בו שכתב הרב תה\"ד ז\"ל אין דמיונו עולה כלל דודאי מאי דאמרי' בגמ' ונפל טובא משמע היינו לומר דאף טובא נמי במשמע דונפל אבל פשטיה דלישנא אינו אלא לשון יחיד דלשון רבים הוא באומרו ונפלו לא ונפל אלא דלרבנן משמע להו דאף ונפל נאמר על רבים וקאי אנפילה לכ\"א ואחד בפני עצמו וכאלו אמר הכתוב ונפל אחד מהם ובזה אין מקום לתמיהת מהראנ\"ח ז\"ל על הרב תה\"ד ממ\"ש התוס' ז\"ל שם בפ' הפרה וכבר תפס עליו בזה הרב כהונת עולם בה' נדרים ד\"ף ע\"ג יע\"ש.
והן עתה חדשים מקרוב באו שיטה מקובצת להראשונים ז\"ל לבבא קמא וראיתי שם בפ' הפרה דנ\"ד שכתב בשם תוספי הרא\"ש ז\"ל עמ\"ש התוס' דהך סוגייא אזלא כאביי וז\"ל דמוהר\"מ ז\"ל תירץ דהכא אפי' ר' יונתן מודה דאי לא הוה או לחלק הוה אמרי' שור וחמור דהכא משור וחמור דחרישה מה להלן יחדיו אף כאן יחדיו ועוד כתוב שם בשם הרב ישעיה וז\"ל תימא דכל סוגייא דהכא בין לרבנן בין לר' יאודה כר' יאשיה ס\"ל ואנן כר' יונתן קי\"ל דבפ' השואל אמרי' דאביי כר' יאשיה ורבא כר' יונתן ובפ' הזרוע נמי אמרי' דכתיב אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ודרשי' אם לחלק כר' יאשיה וי\"ל דבמנחות פ' ב' מדות דריש מן הבקר ומן הצאן ומן לחלק לענין נסכין ומסיק תלמודא דאפי' לר' יונתן אצטריך ומן לחלק לכ\"א נסכין דאע\"ג דמשמע כ\"א בפני עצמו סד\"א היכא דעבוד בקר וצאן יחד לא יביא לשניהן נסכין אלא כשיעור אחד להכי כתיב ומן לומר שיביא ב' נסכין וכן י\"ל כאן דאצטריך קרא לחלק אף לר' יהונתן אע\"ג דמשמע כ\"א בפ\"ע היכא דנפלו שניהן אימא לא ליחייב אלא אחד מינייהו וכן במתנות כהונה הו\"א היכא דשחט שנים לא ליחייב ליתן מתנות אלא מחד מינייהו קמ\"ל עכ\"ל ואין ספק דט\"ס נפל במ\"ש דהתם דריש מן הצאן לחלק כו' דלאו ממילת מן הוא דדריש התם לחלק אלא ממילת או דכתיב או מן הצאן דמילת מן אדרבא לאו לחלק אלא לחבר הענין ולהוסיף כדאמרינן התם בדצ\"א ע\"א גבי קרא דאדם כי יקריב מכם כו' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן מהו דתימה כיון דכתיב ומן הצאן כמאן דכתיב יחדיו דמי יע\"ש.
וע\"פ דברי הר' ישעיה ז\"ל ממילא יתיישב נמי מה שהוקשה להם להתוס' בפ' או\"ב דע\"ט ע\"א ד\"ה עייל לי כו' דהתם בשמעתין מסקינן דבין לר\"א ובין לרבנן ספוקי מספ\"ל אי חוששין לזרע האב או לא ואמאי מספ\"ל מאחר דבפ' הזרוע גבי מתנות מבעי להו קרא לחלק וכיון דבעו קרא לחלק מינה דאין חוששין לזרע האב כת\"ק לחנניה דמבעי ליה אותו לחלק וממעטו זכרים מאותו ואת בנו יעו\"ש מיהו בהכי ניחא דגבי מתנות אצטריך קרא לחלק אף לר' יונתן דהו\"א היכא דשחט שניהן לא ליחייב במתנות אכל חד וחד קמ\"ל וברור ובהכי יתיישב נמי מה שהוקשה להם עוד שם וז\"ל וא\"ת לר' יוחנן דדריש התם אם שה לרבנן לרבות את הכוי כו' וא\"כ לא צריך קרא לחלק יע\"ש.
ודע דבזבחים פ' השוחט והמעלה דק\"ז ע\"א מייתי הש\"ס פלוגתא דר' ישמעאל ור\"ע גבי זורק מקצת דמים בחוץ דחייב דר\"י מפיק ליה מקרא דדם יחשב כו' ור\"ע נפ\"ל מרבוייא דאו זבח וקאמר ור\"י מאי עביד ליה מבעי ליה לחלק ור\"ע לחלק מנ\"ל נפ\"ל מלא יביאנו ור\"י ההוא מבעי ליה על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר ור\"ע נפ\"ל מלעשות אותו ור\"י חד למוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ וחד למוקטרי חוץ שחסרו והעלן בחוץ ור\"ע מוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ חייב ע\"כ וכתבו התוס' שם ד\"ה מאי עביד ליה כו' וז\"ל ותימא דהך סוגייא דלא כרבא אלא כאביי דפ' השואל דסבר לה כר' יאשיה דבעי קרא לחלק גבי ומקלל אביו ואמו עכ\"ל ולפום מאי דקי\"ל כרבא וכר' יונתן דוי\"ו לחלק נראה דאית לן למפסק כר' ישמעאל דמוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ דפטור דכיון דלא בעינן קרא לחלק מרבינן זורק מריבוייא דאו זבח ואייתר לן קרא דלא יביאנו וקרא דלעשות אותו חד למוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ וחד למוקטרי חוץ שחסרו והעלן בחוץ דפטור ועיין להרב מש\"ל בפי\"ט מה' מעשה הקרבנות הלכה י\"א ד\"ה אך כפי פי' התוס' כו' שכתב דלפי הכלל דהלכה כר\"ע מחבירו נראה דהלכה כר\"ע כו' יע\"ש.
ולפי מ\"ש נראה דהלכה כר' ישמעאל בהא מאחר דקי\"ל כר' יונתן מיהו לפי דברי הר' ישעיה ז\"ל שכתבנו לעיל איכא למימר דאף לר' יונתן אצטריך קרא לחלק דהו\"א דאע\"ג דלדידיה משמע כל אחד בפ\"ע אכתי היכא דשחט שניהן בחוץ לא מיחייב אלא חדא אחד מינייהו להכי אצטריך קרא לחלק דחיוב אכל חד וחד ודוק ומה שיש לעמוד עוד בענין זה מהסוגיא שבפ' עשרה יוחסין דע\"ז ע\"ב עלה דאמר רבא מנא הא מלתא דאמור רבנן אין חללה אלא מאיסורי כהונה דתנייא לא יאמר גרושה כו' וממ\"ש רש\"י ז\"ל שם דלכאורה לפי פי' רש\"י ז\"ל אותה בריתא אזלא כר' יאשיה וגם רבא ס\"ל כוותיה וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל בחי' שם עיין במ\"ש בסוף פרט איסור חל על איסור די\"ט ע\"א יע\"ש ועיין עוד בס' לשון ערומים די\"ד ע\"א ד\"ה מיהו ק' כו' שהביא אותה סוגיא דפ\"ק דקדושין ד\"ט ע\"ב דיליף ר' יוחנן קדושי ביאה מקרא דבעולת בעל והכי יליף לה מברייתא מקרא דכי יקח איש אשה ובעלה ואמרי' התם דר' יוחנן להכי לא יליף מקרא דובעלה דאי מהתם הוה אמינה עד דמקדש והדר בעיל כו' וכתב הריטב\"א ז\"ל בחידושיו דר' יוחנן ורבי פליגי בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן דר' יוחנן ס\"ל כרבי יאשיה דוי\"ו להוסיף ולהכי לא יליף ליה מקרא דובעלה משום דהו\"א עד דמקדש והדר שהרי וי\"ו להוסיף אמנם רבי ס\"ל כר' יונתן דמשמע נמי אחד מהם ולהכי יליף מהאי קרא יע\"ש.
ועיין לרבינו בריש הלכות אישות ובס' המצות סי' רי\"ג ממצות עשה ובשרשיו שם בשורש השני ובמה שהשיג עליו הרמב\"ן ז\"ל שם די\"ו ודי\"ז ולפי דברי הרמב\"ן ז\"ל דקידושי כסף וביאה הן מן התורה ודאי דלדידן דקי\"ל כר' יונתן די\"ו לחלק נמי משמע קי\"ל כר\"י דנפ\"ל קדושי ביאה מקרא דכי יקח איש אשה ובעלה הנה נא ביארנו כל הסוגייאות שנראה לכאורה דאזלי דלא כר' יונתן והעמדנו אותן אליבא דהלכתא וכמבואר ועיין בפ\"ק דמגילה ד\"ב ע\"ב עלה דבעי הש\"ס ואימא פרזים בי\"ד מוקפים בי\"ד ובט\"ו ומשני א\"כ לימא קרא את יום י\"ד וט\"ו השתא דכתיב את ואת אתא את ופסקיה הני בי\"ד והני בט\"ו ע\"כ.
ולכאורה ק' דהך שינויא דמשני דלא כר' יאשיה ודלא כר' יונתן דהא הכא גבי קרא דאיש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו דאע\"ג דכתיב את ואת ואפי' לר' יונתן קאמר דמשמע נמי אחד מהם וכ\"ש לר' יאשיה דלא משמע אלא שניהן כאחד ולפי מ\"ש הרב שער אפרים בסי' מ\"ח ליישב ההיא דקדוש ידים דכתיב נמי את ידיהם ואת רגליהם יתיישב ג\"כ זה וכן למה שתירץ בנו של הרב שם מיהו למ\"ש בס' אש דת די\"ט ע\"ד קשה ודוק ועיין עוד שם בפ\"ק דמגילה במאי דבעי ואימא פרזים בי\"ד מוקפים אי בעו בי\"ד אי בעו בט\"ו יע\"ש ולפי מ\"ש הריטב\"א ז\"ל ונביא דבריו לקמן דבמידי דעשיה לכ\"ע וי\"ו להוסיף ק' לכאורה מאי קושיא דהא ואת כתיב ואפשר דתלמודא השתא בעי למימר דעיקר קרא דאת יום י\"ד ואת יום ט\"ו לאו במוקפים איירי אלא בפרזים ובשושן דפרזים בי\"ד ושושן בט\"ו כדגלי בהו קרא וכמ\"ש רש\"י בד\"ה פרזים בתליסר ומוקפים דלא קבע להו קרא זמן אי בעו בי\"ד אי בעו בט\"ו ומשני שפיר דבזמניהם קאמר זמנו כו'.
ומעתה יש לנו לעמוד במ\"ש מהריב\"ל בח\"ג סי' ס\"ח וסי' י\"ז דאף ר' יונתן לא קאמר דמשמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד בפ\"ע אלא דוקא כי ההיא דומקלל אביו ואמו כו' דאיכא למימר דשתי המשמעיות בהבנת הכתוב וכאלו אמר הכתוב המקלל אביו ואמו יחד או מקלל אחד מהם מות יומת דכיון דאין עונשין ומזהירין מן הדין עכ\"ל דשתי המשמעיות הם בהבנת הכתוב אבל היכא דאי אפשר לפרש שתי המשמעיות בהבנת הכתוב דהוו תרתי דסתרי אהדדי אז אזיל ומודה ר' יונתן דאין המשמעות הוי\"ו אלא להוסיף ועפי\"ז עלה ליישב אותה תשובה שכתב הרשב\"א ז\"ל והביאה מרן ב\"י ז\"ל בי\"ד סי' רכ\"ח גבי ראובן שהשביע את חנוך בנו שלא ילוה לשום אדם כי אם ברשות ראובן ושמעון ומת אחד מהם אם יוכל להלוות ברשות האחד שנשאר קיים והשיב דאנן קי\"ל כר' יונתן דאמר משמע ב' כאחד ומשמע אחד אחד בפ\"ע ואף זה כיוצא בהם ע\"כ.
ולכאורה תשו' הרשב\"א הלזו סותרת לתשו' הרא\"ש ז\"ל בכלל כ\"ה סי' י\"ב והביאה הטור בא\"ה סי' קמ\"ד במי שנתן גט על תנאי ואמר שאם יבוא לעיר שאשתו שרוייה שם ויראה שם בפניה ובפני עדים בתוך ח' חדשים כו' או אם לא תהיה אשתו שם שיראה עצמו בפני א' מן הזקנים ובפני עדים שיהיה הגט בטל וכו' ועבר הזמן ולא בא והאשה אומרת שלא בא לפניה וכן הזקנים אומרים כן מי חיישינן שמא בא ונתבטל הגט כו' ובסוף התשובה כתב הילכך בנדון זה שתלה ביאתו בעדים ונתן לה גט מעכשיו ליכא למיחש שמא ביטל הגט בדיבורו וגם ליכא למיחש שמא יוציא לעז שבא כיון שאין ביאתו מבטלת הגט עד שיביא עדים שנתראה לאשה בפניהן או לזקן בפניהם הילכך אפי' לעז ליכא עכ\"ל הרי מבואר מדבריו דס\"ל דוי\"ו להוסיף ומשו\"ה ס\"ל דמ\"ש בפניה ובפני עדים וכן בפני הזקנים ובפני עדים דבפני שניהן דוקא קאמר ולכך קאמר הרא\"ש ז\"ל דצריך שיביא עדים שנתראה בפני האשה ובפני הזקנים דאי ס\"ל דאו או קאמר אכתי איכא למיחש שמא בא ונתראה בפני האשה ואין צריך שיביא עדים דמ\"ש ובפני עדים או בפני עדים קאמר מיהו עפ\"י האמור הנה נכון דבנדון הרשב\"א דאפשר לקיים ב' המשמעיות דמשמעות וי\"ו להוסיף אנו מקיימין כשראובן ושמעון קיימים דאינו יכול להלוות כי אם ברשות ב' יחד ובשמת אחד מהם אנו מקיימין משמעות וי\"ו לחלק כתב הרשב\"א ז\"ל דקי\"ל כר' יונתן אמנם בנדון הרא\"ש ז\"ל דאי אפשר לקיים ב' המשמעיות דהוו תרתי דסתרי אהדדי כתב הרא\"ש ז\"ל דאין כאן אלא משמעות וי\"ו להוסיף.
ושוב דחה הרב ז\"ל דבר זה מאותה סוגיא דפ' השואל דצ\"ו דדרשינן קרא דאם בעליו עמו לר' יונתן בין שהיה עמו בשעת שאלה ובשעת שבורה ובין באחד מהם וה\"נ דרשי' קרא דאם בעליו אין עמו כו' כיע\"ש הרי דהתם ליכא עונשא ולא אזהרה בכתוב ואי משמעות הכתוב הוא בוי\"ו להוסיף הוי הפך משמעות וי\"ו לחלק וכן להפך ואפי\"ה דרשי' ליה לר' יונתן בב' המשמעיות ועכ\"ל דכוונת הכתוב כי דרשינן ליה בשתי המשמעיות לר' יונתן כאלו אמר בין בין כלומר בין אם יהיה בעליו בשעת שאלה ובשעת שבורה בין אם יהיו באחד מהם חייב לשלם או פטור מלשלם וכיון שכן בנדון הרשב\"א והרא\"ש ז\"ל איכא למימר נמי הכי דמ\"ש בנדון הרשב\"א כי אם ברשות רו\"ש כוונתו בין ברשות שניהן בין ברשות אחד מהם וכן בנדון הרא\"ש ז\"ל נמי מ\"ש בפניה ובפני העדים כוונתו בין בפני שניהן יחד בין בפני אחד מהם והדרא קושיא לדוכתא למה זה פשיטא ליה להרא\"ש דמ\"ש בפניה ובפני העדים דבפני שניהן דוקא קאמר ולא בפני אחד מהם ומתוך כך כתב הרב ז\"ל דהרא\"ש ז\"ל ס\"ל דמאי דקאמר המגרש שיתראה בפני האשה ובפני הזקן ובפני העדים לאו תרתי מילי נינהו אלא כולה חדא מילתא היא ועיקר ההתראות הוא בפני האשה שהיא בעלת הדבר או בפני הזקן שהוא שלוחה והעדים הם כדי שלא ישקר ויאמר שבא אפי' שלא בא דאל\"כ אלא דהוה ס\"ל להרא\"ש ז\"ל דהוו תרתי מילי מנ\"ל להרא\"ש ז\"ל למימר דאצטריך שיתראה בפני האשה ובפני העדים במצב אחד ובהכי ניחא דלא פליג הרשב\"א עליו דהרא\"ש ז\"ל וסבורין שניהן כו' ותו לא מידי ע\"כ ת\"ד ז\"ל יע\"ש.
והנה מלבד ההכרח שהכריח הרב ז\"ל מאותה סוגיא דפ' השואל דאפי' היכא שאין אנו יכולים לקיים שניהם לר' יונתן דרשינן שני המשמעיו' לע\"ד יש להכריח עוד כדבריו ממ\"ש התוס' ביומא דנ\"ח גבי קרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר דאמרי' התם דלרבי יונתן אין מערבין לקרנות והקשה להם ז\"ל ד\"ה ר' יונתן וז\"ל תימה לי דהא רבי יונתן אית ליה דמשמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפ\"ע והכא משמע דאית ליה דוקא מזה בפ\"ע ומזה בפ\"ע ונראה כיון דמשמע הכי ומשמע הכי ילמד סתום מן המפורש כי היכי דלפני ולפנים כו' יע\"ש.
והשתא אם איתא דהיכא דאי אפשר לקיים שניהן ס\"ל דמשמע שניהן כאחד דוי\"ו להוסיף הרי התם אי אפשר לקיים שניהם דאי כוונת הכתוב שיקח משניהן כאחד אי אפשר שיקח מזה בפ\"ע ומזה בפ\"ע ואי כוונת הכתוב שיקח מזה בפני עצמו ומזה בפ\"ע אי אפשר שיקח משניהן כאחד וא\"כ היה להם להתוס' ז\"ל להקשות עדיפא מינה דלרבי יונתן נמי כל כ\"הג הו\"לל דשניהן כאחד בעינן דע\"כ לא קאמר ר' יונתן דמשמע אחד אחד בפ\"ע אלא כי ההיא דומקלל אביו ואמו דכיון דאין עונשין מן הדין דרשינן ב' המשמעיות בהבנת הכתוב אבל היכא דליכא עונש אלא אזהרה אין כאן אלא משמעות שניהן כאחד ומלשונם ז\"ל משמע דעיקר קושיתם דהכא נמי הו\"ל למדרש לר' יונתן שתי המשמעיות כי ההיא דומקלל אביו ואמו מיהו לפי מסקנת מוהריב\"ל ז\"ל דאפי' היכא דאי אפשר לקיים שתיהן נמי דרשינן שתי המשמעיות וכאלו פירש לנו הכתוב בין משניהן כאחד בין מאחד אחד לבדו בכל גוונא יהיה הדין כן הכא נמי לרבי יונתן הול\"ל דקרא הכי קאמר ולקח בין מדם הפר והשעיר כאחד ובין מכל אחד ואחד לבדו בכל גוונא מקיים מצות לקיחה ולמה זה קאמר ר' יונתן שיזה מזה בפ\"ע ומזה בפ\"ע ותירצו שפיר התוס' ז\"ל דהכא איכא למימר ילמד סתום מן המפורש ומשו\"ה לא דריש ליה אלא אחד אחד לבדו ועוד יש להכריח לע\"ד כן מאותה סוגיא דפ\"ק דקדושין ד\"ט שכתבנו לעיל שכתב הריטב\"א דרבי דנפ\"ל דקידושי ביאה מקרא דכי יקח איש אשה ובעלה ס\"ל כר' יונתן דמשמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד לבדו יע\"ש ואם איתא דכל דאי אפשר לקיים שניהן אפי' רבי יונתן מודה דוי\"ו להוסיף ואינו אלא שניהן כאחד התם נמי אי אפשר לקיים שניהן מקרי וא\"כ הול\"ל דוי\"ו מוסיף ומשמע שניהן כאחד כדקאמר ר' יוחנן אלא ודאי דאף במקום שאי אפשר לקיים שניהן דרשינן ליה בשתי המשמעיות לרבי יונתן דכו" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ממרים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Shoftim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c7580eb6097a0342c2c0dc16913125c9e5314387 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,98 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Testimony", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות עדות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Shoftim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "שורש דין כהן גדול אינו חייב להעיד אלא בפני המלך לבד כ\"ג \n אינו חייב להעיד אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד הולך לב\"ד הגדול ומעיד בה אבל בשאר העדויות פטור. ע\"כ. בפ' כ\"ג דח\"י עלה דמתני' כ\"ג דן ודנין אותו מעיד ומעידין אותו ופריך בגמ' מעיד והתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ופעמים שא\"א מתעלם הא כיצד כהן והוא בבית הקברות זקן ואינו לפי כבודו לכך נאמר והתעלמת וכתב רש\"י אלמא כבוד הבריות דוחה לאו דלא תוכל להתעלם וה\"נ זילותא הוא לגבי כ\"ג למיתי לאסהודי ומשני א\"ר יוסף מעיד למלך ופרש\"י שהיה המלך בעל דין וכ\"ג יודע לו עדות ופרכינן והתנן מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו ופרש\"י וכיון דאין דנין אותו מאי סהדותא בעי ומשני א\"ר זירא מעיד לבן מלך ופריך בן מלך הדיוט הוא אלא מעיד בפני המלך ופרש\"י שהמלך יושב ודן בסנהדרין ופרכינן והתנן אין מושיבין מלך בסנהדרין ולא מלך וכ\"ג בעיבור שנה מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על ריב לא תענה על רב ופרש\"י אינך רשאי לסתור את דברי מופלא שבסנהדרין ואי אמר המלך חובה תו לא מצו אינך למחזי ליה זכותה ולא מלך וכ\"ג בעיבור שנה מלך משום אפסניא וכ\"ג משום צינה ופי' משום אפסניא מחלק ממון לחיילותיו כך וכך לשנה ונוח לו שיהיו כל השנים מעוברות כ\"ג אינו רוצה שתתעבר השנה מפני הצינה שצריך לטבול ולקדש בי\"הך ה' טבילות וי' קידושין ואם תתעבר השנה הרי תשרי במרחשון וצינה במרחשון תהיה בתשרי ומשנינן משום יקרא דכ\"ג אתא ויתיב בסנהדרין מקבל ניהליה לסהדותיה קאי הוא ואזיל ומעיינן ליה אנן בדיניה ע\"כ.
וראיתי להרב משאת משה חח\"מ סי' ס\"ג דקס\"ג ע\"ג שהוק' לו בהך סוגייה במאי דתריץ ר\"ז מעיד בפני המלך ולא בפני אחריני משום דזלותא הוא דטירחא לבא להעיד בפני ב\"ד ויש בזה משום והתעלמת וכתב הוא ז\"ל לאו משום דזלותא הוא לגביה דידיה לבא להעיד לפני ב\"ד דזוטר מיניה דהרי תניא בהוריות אמתני' דהאיש קודם לאשה כו' דת\"ח קודם למלך ומלך לכ\"ג וא\"כ ליכא זלותא לבא להעיד לפני מי שגדול ממנו אלא עיקר טעמא הוא משום דהו\"ל כהשבת אבידה דטריחא ליה ה\"נ טריחא ליה לבא לבית הועד והואיל וכן כי מעיד בפני המלך מאי הוי הא ס\"ס זילה ליה טריחא ליה ואם בפני ב\"ד פטור כ\"ש בפני המלך דזוטר מב\"ד וליישב זה כתב דמתוך קו' זאת משמע להו להתוס' דכי משני הש\"ס מעיד בפני המלך הכונה לומר שעיקר העדות הוא לצורך המלך דהיינו לבן מלך כדמשני מעיקרא ולהכי ק\"ל דאמאי לא פריך הש\"ס דאיך יושב המלך בסנהדרין לדון את בנו ותי' מה שתי' ולכאורה ק' דמי הגיד להם דכי משני הש\"ס מעיד בפני המלך מיירי שעיקר העדות הוא לבנו דילמא השתא הדר ביה ומיירי אפי' לאחריני אלא דהוק' להם קו' זו ומתוך כך הוצרכו לומר דודאי דלהך שינוייא נמי לא הדר ביה ממאי דמשני מעיקרא מעיד לבן מלך. והשתא ליכא זילותא לכ\"ג דכיון דהמלך חפץ בשלום בנו אתא לב\"ד ויתיב וכשבא כ\"ג לבא להעיד בב\"ד הו\"ל כאלו בא לב\"ד לבא להעיד למלך עצמו וליכא זילותא דטירחא ובהכי ניחא מה שהק' מרן כ\"מ בפ\"א מה' עדות ה\"ג עמ\"ש הרמב\"ם דכ\"ג אינו מעיד אלא למלך ישראל בלבד אבל בשאר עדיות פטור והוק' למרן ז\"ל דזה מסקנת הש\"ס דידן דאינו מעיד למלך דמלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו אלא מעיד לפני המלך הול\"ל. אמנם ע\"פ האמור הנה נכון דכיון דמעיד לבן מלך הו\"ל כאלו מעיד לצורך המלך א\"ד יע\"ש.
ודבריו תמוהים לע\"ד דכיון דלפי דעתו גדול כבוד הת\"ח מכבוד המלך כמו שהכריח מההיא דהוריות שאמרו ת\"ח קודם למלך ומלך לכ\"ג א\"כ כשבא המלך דב\"ד לא חיישינן לזלותא וטירחא לכ\"ג דבא להעיד דהו\"ל כשבא להעיד לצורך המלך א\"כ כ\"ש דיכול לבא להעיד לצורך ת\"ח דגדול כבודו ממלך וא\"כ ל\"ל להש\"ס לדחוקי נפשיה ולשרויי דמעיד לבן מלך והמלך אתא ויתיב משום יקרא דכ\"ג ואזיל ואמאי לא משני בפשיטות טפי מאי מעיד לת\"ח שבא לב\"ד דכיון דת\"ח גדול כבודו מכבוד המלך ותו מאי האי דקאמר משום יקרא דכ\"ג אתא ויתיב לימא משום שלום בנו אתא ויתיב ועוד שמדברי הרא\"ש בפ' שבועת העדות מוכח דכבוד כ\"ג גדול מכבוד ת\"ח שכתב שת\"ח שתורתו אומנתו וזילא ביה מילתא למיזל לב\"ד ולערער בהדי ע\"ה שרשאים ב\"ד לשגר לו סופרי ב\"ד ולטעון טענותיו אבל כ\"ג אפי' זה גנאי הוא לו ולפיכך פריך בירוש' גבי כ\"ג דן ודנין אותו וימנה אנטלר דהיינו מורשה ולא פריך שישגרו לו סופרי הדיינים יע\"ש.
גם מדברי רבינו פ\"ב מה' מלכים ה\"ה מבואר דכבוד כ\"ג גדול מכבוד המלך וכבוד המלך גדול מכבוד ת\"ח שכת' דבעת שירצה המלך באים כל העם לפניו ועומדים לפניו ומשתחוי' ארצה אבל כ\"ג אינו בא לפני המלך אלא אם רצה ואינו עומד לפניו אלא המלך עומד לפני כ\"ג שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמד אעפ\"כ מצוה על הכ\"ג לכבד את המלך ולהושיבו ולעמוד בפניו כשיבא וכן מצוה על המלך לכבד לומדי תורה בצינעא אבל בפרהסיא בפני העם לא יעשה ולא יעמוד מפני אדם עכ\"ל והכי אמרו בכתובות דק\"ב שציוה ר' לר\"ג בנו נהוג נשיאותך ברמים וזרוק מרה בתלמידים יע\"ש הרי מבואר דכבוד כ\"ג גדול מכבוד המלך וכבוד המלך גדול מכבוד הת\"ח ומה שהכריח הרב ז\"ל מההיא דהוריות דכבוד ת\"ח הוא גדול מכבוד המלך אחרי המחילה אינה ראיה כלל דהתם לא לענין כבוד אלא לענין מי קודם לפדותו מבית השביה שלא ימות בשבי וקאמר דת\"ח קודם אפי' המלך שהוא הכרח לעולם יותר דת\"ח שמת אין לנו תמורתו ומלך שמת כל ישראל ראוים למלוכה וכ\"כ בהדייא רבינו בפי' המשנה דדוקא לענין ממון אמרו ת\"ח קודם למלך מפני שתועלתו לאומה הוא יותר אבל לענין מעשה המלך גדול כבודו מכל שנאמר שום תשים עליך מלך עכ\"ל.
ולכן נלע\"ד כוותיה דהרב ז\"ל ולא מטעמיה דודאי כי משני תלמודה מעיד בפני המלך לא מפני דהוי כלצורך הוא דקאמר ומשום דהשתא לא חייש הכ\"ג לטירחא דהליכה לב\"ד כדקאמר הרב ז\"ל אלא משום זלותא דאסהודי קמיהו הוא דגדול כבודו מכבוד הת\"ח כמ\"ש הרא\"ש אמנם כי אתא מלכה ויתיב בב\"ד ומזמנו שיבא להעיד בפניו כיון דכשקוראו המלך לפניו אם רצה הכ\"ג הוא הבא לפניו ומצוה נמי עביד כשמכבד את המלך כמ\"ש רבינו אע\"פ שגדול כבודו מכבוד המלך להכי הוצרך הש\"ס לשנויי דמעיד בפני המלך דהשתא ליכא משום והתעלמת כיון דליכא שום זלותא כי מעיד בפני המלך דאע\"פ שגדול כבודו מכבוד המלך מצוה עליו לכבד את המלך ומשום דאין דרך המלך שיבא לב\"ד כדי שיעיד הכ\"ג לפניו אם לא משום צורך בנו דחשיב עליו כגופו להכי הוצרכו התוס' לשנויי דלא הדר משינוייא קמא דמשני דמעיד לבן מלך ואפשר דהה\"נ באיש אחר אשר חפץ ביקרו ובא לב\"ד בעבורו כדי שיעיד הכ\"ג חייב הכ\"ג להעיד כיון דהשתא ליכא זלותא לכ\"ג וזהו שכתב רבינו וכ\"ג אינו חייב להעיד אלא עדות שהוא למלך ישרא' לבדו כלומר שחפץ המלך באותו עדות וקוראו לפניו להעיד באותו עדות עוד ראיתי להרב הנז' שעמד עמ\"ש התוס' שם ד\"ה מעיד וז\"ל וא\"ת ולוקמא בעדות החודש וי\"ל דלשון מעיד משמע לכל דבר ממונא ואיסורא דומייא דמלך לא מעיד דמיירי אפי' בממון דאי באיסורא אין חכמה ואין תבונ' כו' עכ\"ל וכת' שדברי התו' מרפסן איגרי שהם דברי התוס' סותרים זל\"ז דממ\"ש מיירי אפי' בממון משמע דס\"ל דמיירי נמי אפי' באיסורא וממה שסיימו דאי באיסורא אין חכמה ואין תבונה כו' משמע דוקא בממון איירי ולא באיסור והניח דבריהם בצ\"ע.
ולעד\"ן לפרש דבריהם בהדק לשונם שכתבו אפי' בממון דמאי אפי' דקאמרי שאי בעדות איסור דחמיר אינו מעיד כ\"ש בממון הקל והכי הול\"ל דמיירי בין באיסור בין בממון אמנם נראה דכוונתם ז\"ל דאיכא מידי דאיסורא דמלך לא מעיד והוא היכא דאפשר לברר אותו איסור ע\"י עדים אחרים מלבד המלך דאף אם המלך יודע באותו עדות אינו רשאי לזלזל ולבא לב\"ד להעיד כיון דאפשר לברר האיסו' ע\"פ עדים אחרי' דהשתא תו ליכא משו' אין חכמה כו' ובממון אפי' כי ליכא עדים אחרים כיון דממון קל וניתן למחילה אינו יכול למחול ולהעיד וזהו שכתבו דמיירי אפי' בממון כלומר לא מיבעיא באיסור דאיכא עדים אחרים אלא אפי' בממון דליכא עדים אחרים דאי מיירי באיסורא כלומר אפי' כי ליכא עדים אחרים דומייא דממון ודומייא דמעיד דכ\"ג אין חכמה כו'." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש הכחשת העדים במנין השעות אמר \n ע\"א בשתי שעות והב' אומר בג' עדותן קיימת שדרך העם לטעות שעה אחד כו'. ע\"כ. בגמ' פסחים די\"א תנן התם אחד אומר בשנים בחדש וא' אומר בג' עדותן קיימת שזה יודע בעיבורו של חדש וזה אינו יודע אחד אומר בג' וא' אומר בחמשה עדותן בטילה אחד אומר בב' שעות וא' אומר בג' שעות עדותן קיימת אחד אומר בג' וא' אומר בה' עדותן בטילה דברי ר\"מ ר' יאודה אומר עדותן קיימת אחד אומר בה' וא' אומר בז' עדותן בטילה כו' אמר אביי לכשתמצא לומר לדברי ר\"מ אין אדם טועה ולא כלום לדברי ר\"י אדם טועה חצי שעה מעשה כי הוה במיפק תרי ועייל תלתא והא דקאמר שתים בסוף שתים והא דקאמר ג' בתחילת שלש לדברי ר\"י אדם טועה חצי שעה מעשה כי הוה בפלגיה דארבעה הוה והאי דקאמר ג' בסוף ג' וקטעיה פלגא שעתא דקמיה והאי דקאמר חמש בתחילת חמש וקטעיה פלגא דשעתא לאחוריה כו' ע\"כ ופי' רש\"י כשתעמוד ותדקדק על מכונו תמצא לר\"מ כו' וק\"ק דאמאי לר\"מ אדם טועה רביע שעה ומשהו כי הוה בסוף שתיים חסר רביע הוה ומ\"ד שתיים חסר רביע קאמר ומ\"ד שלש בתחילת שלש וקטעי רביע שעה ומשהו.
וא\"כ דמעשה כי הוה בתחילת שלש הוה ומ\"ד שתים חסר רביע קאמר וקטעי רביע שעה ומשהו אבל אין לומר באופן אחר דקסבר ר\"מ דאדם טועה חצי שעה דא\"כ אחד אומר בג' וא' אומר בחמש נמי יכול להתקיים עדותן ואיכא למימר דחצי שעה איכא בינייהו כדאמרינן לר\"י אך רביע שעה איכא למימר שפיר דאדם טועה לר\"מ ולולי דברי רש\"י היינו יכולים לפרש ולומר דה\"ק כשתמצא לומר לר\"מ כו' כלומר כשתרצה לומר דלר\"מ אין אדם טועה ולא כלום לר\"י עכ\"ל אין אדם טועה לא כלום לר\"י ע\"כ לומר דאדם טועה חצי שעה ולא יותר דאפושי פלוגתא לא מפשינן וי\"ל.
תו במ\"ש איכא דאמרי לדברי ר\"י אדם טועה שעה ומשהו כו' ק\"ק דאמאי לא אמרי' דלר\"י אדם טועה שעה ומחצה דמעשה כי הוה באמצע שעה רביעי הוה ומ\"ד שלש תחילת שלש ומ\"ד חמש תחילת חמש או סוף חמש וי\"ל דלהאי לישנא משמע ליה דלא תלינן טעותא בב' עדים ואמטו להכי נייד מלומר כלישנא קמא ולישנא קמא משמע ליה דטפי עדיף למימר דתלינן הטעות בב' עדים ושטעו כל א' בזמן מועט מלתלות הטעות בע\"א ובזמן רב ומה\"ט לא הוק' להם להתוס' בד\"ה אלא אמר רבא קושייתם ללישנא בתרא דאביי משום דמה\"ט דאמרן הוא דנייד מלומר כלישנא קמא אבל לרבא ק\"ל שפיר דכל עיקר טעמא דלא אמרי' כהנהו לישני דאביי אינו אלא משום דס\"ל דמספקא לא קטלינן עד שהוצרכו לידחק ולומר דמה\"ט נמי הוא דלא אמר כלישנא דאביי אע\"ג דלא תי' איהו גופיה ה\"ט בהדייא והרב ח\"ה ז\"ל כתב ע\"ד התוס' וז\"ל ולעיל לאביי ללישנא בתרא דאמר דקטעי שעה ומשהו לא ק\"ל דא\"כ לר\"י הא' אומר בב' והא' אומר בחמש נמי דזה שאומר בשתים בסוף שתים וזה שאומר בה' בתחילת חמש ועובדא הוה בתחילת ארבע וכל א' טעי שעה ומשהו דאיכא למימר דאה\"ן לר\"י אלא דנקט שלש וחמש לרבותא דר\"ע דאפי\"ה עדותן בטילה עכ\"ל ואלו הוה ק\"ל להרב ז\"ל כדאקשינן לא הי\"ל מקום לתירוצו ז\"ל ואפשר שהרב ז\"ל לא הוק' לו כן משום דמשמע ליה דהא ל\"ק דאפשר כהאי לישנא משמע ליה דדוקא בשעה ומשהו עבידי אינשי דטעו ותו לא עבידי דטעו.
וראיתי להתוס' ז\"ל שם בד\"ה אחד אומר בב' שעות כו' שכתבו כשזה אומר קודם הנץ החמה כו' אבל הני לא דקדקו כו' עכ\"ל והא דפריך תלמודא לקמן לרב שימי בר אשי דאמר לא שנו אלא לשעות פשיטא כו' ולפי דבריהם טובא קמ\"ל דאע\"ג דא' אומר בשתיים וא' אומר בג' דמי לא' אומר קודם הנץ החמה וא' אומר אחר הנץ החמה אפי\"ה שנייא היא טעות שעות דאין בני אדם מדקדקים בשעות כמ\"ש התוס' ז\"ל דאפי\"ה פריך פשיטא לר' שימי דאיהו לא נחית להכי אלא לאשמועינן עיקר דינא בקודם ולאחר הנץ החמה ואם איתא לא הו\"ל למימר בהאי לישנא אך במה שתירצו התוס' איכא למידק דאכתי ק' מה מפסיד אם מדקדק בהם דשמא ידעי בהכי ונמצא עדותן בטילה כמו שדקדקו הם ז\"ל בתחילת הסוגייא וכאן לא יתכן לתירוצם בודאי שעות לחוד וימים לחוד ואע\"פ שכיונו ביום מדקדק אחריהם בשעות ולפי שיטת מן המפרשים דשעות היום נמנין מהנץ החמה עד שקיעתה והביא דבריהם הר\"ב מנחת כהן בקו\" מבוא השמש ח\"ב פ\"א ר\"מ ניחא עיקר קושייתם ולדבריהם צריך ישוב ועוד י\"ל לפי דבריהם מ\"ש בא' אומר בחמש וא' אומר בשבע עדותן בטילה משום דחמש חמה במזרח ושבע חמה במערב ואמאי לא נאמר שלא דקדקו בשעות ולזה הישוב מבואר.
עוד ראיתי שכתבו התוס' שם בד\"ה אלא אמר רבא לדברי ר\"מ כו' וא\"ת אחד אומר בג' וא' אומר בה' אמאי עדותן בטילה נימא דעובדא ברביעית הוה וי\"ל דסבר רבא דאין (לגלות) [לתלות] הטעות בשניהם אך יש להק' א' אומר בג' וא' אומר בה' אמאי עדותן בטילה אלו דייקת בהני סהדי דילמא האי דקאמר בג' בסוף ג' וי\"ל דלהחמיר ולקיים עדותן לא בדקינן להו עכ\"ל לפי דבריהם כאן בסוגייא מצינן מימר שבתירוץ זה כוונו לתרץ ג\"כ הקושייא הראשונה אמנם בפ' היו בודקים דמ\"א ע\"ב הפכו סדר קושייתם וראשונה הק' הקושייא השניה ותרצו התירוץ שתי' כאן ושוב הק' הקושייא הראשונה שהק' כאן ותירוצו משמע דלא ניחא להו לתרץ הקו' הראשו' עפ\"י תירוץ זה ומצאתי בשיטת כת\"י למרן החבי\"ב שם בפ' היו בודקים שכתבו וז\"ל משמע להו להתוס' דלא אמרינן דלקיים עדותן לא בדקינן להו אלא כשדברי העדים מכוונים בסתמא כגון שאמרו בשעה פ' אז לא בדקינן להו שיפרשו דבריהם ושזה יאמר בתחילת השעה וזה אמצעיתה או בסופה דכיון דכוונו עדותן ואמרו בשעה פ' מובנו שוה לשניהם או בתחילת השעה או בסופה וכיון דמובנו הכי והכי לא בדקינן להו כדי לקיים עדותן שיפרשו שהוא בסופה או בתחילת' אבל לומר דעדותן הוה בד' דאינו תלוי זה בזה בדברי העדים אז תלינן ואמרי' דעובדא הכי הוה ודברי העדים כדקיימי קיימי וניחא בהכי מה שסמכו קושייא למה שלמעלה הימנה והראוי היה שיעשו דבור בפני עצמו אלא במה שכתבנו ניחא שרצה ללמדנו דבמה שתרצו דלקיים עדותן לא בדקינן להו אינו מתורץ מה שהק' דאימא דעובדא בד' הוה דצריך לומר דאין לתלות הטעות בשניהם עכ\"ל ודוק.
עוד ראיתי שכתבו התוס' שם בד\"ה באיזה יום כו' תימא דכיון דסבר כיוונו יום החדש ל\"ל למשלינהו באיזה יום הא הו\"ל חוזרים ומגידים ע\"כ וכתב שם הרב ח\"ה וז\"ל ולכאורה ק' דלמה אין יכולים לחזור ולהגיד דהא יכול אחד מהם לומר דמתחילה לא כיון יום החדש וטעה בעבורא דירחא עכ\"ל ודבריו י\"ל הם מגומגמים ואם הם כפשטן אין להם מובן דהיא עיקר קושיית התוס' דאי מצו למימר דטעו בעבורא דירחא למאי נ\"מ שואלים מאיתם באיזה יום ואי לא מצו למימר דטעו בעיבורא דירחא כגון דטעי בתרי עבורי וא\"כ הו\"ל חוזרים ומגידים וא\"כ מה נפשך לא נ\"מ מידי בחקירה זה ואולם כוונתו מבוארת שכיון להק' מה שהק' רש\"ל והביא דבריו איהו גופיה בפ' היו בודקי' דלהכי שיילינהו ימי השבוע שאם יאמרו העדים בג' בחדש היה המעשה ויאמרו המזימין הלא בג' בחדש עמנו הייתם כל שלא פירשו יום שבוע יכולים לומר טעינו בעבורא דירחא משא\"כ כשיאמרו יום השבוע דתו לא מצי למטען מידי וזו' היתה כונתו כאן.
והנה הרב ח\"ה ז\"ל שם כתב ע\"ד רש\"ל הללו וז\"ל ודבריו תמוהים דא\"כ אמאי חשיב בכמה בחדש מז' חקירות כיון דלא אתי לידי הזמה אלא ע\"כ דמיירי הכא דאתי לידי הזמה על כמה בחדש וכגון דיהבינן להו טעותיהו כוליה א\"נ דאיירי בבא אחר רובו של חדש דשוב לא יוכל לומר כן כדאמרינן לקמן ועוד נ\"ל דלא אמרי' דטעו בעבורא דירחא אלא בשני עדים שהא' אמר בב' בחדש והב' אמר בג' בחדש ששניהם מעידים על עיקר המעשה אנו תולים שהא' מהם טעה בעבורא דירחא אבל בכת א' שאומרת בב' או בג' אין אנו תולים שטעו בעבורא דירחא כיון שאין כאן מי שמעיד על גוף המעשה הזה שנעשה בג' וזה נ\"ל לדקדק מדברי התוס' דפסחים שכתבו על קושית רש\"י בגמ' דנ\"מ לא' אומר בב' וא' אומר בג' משמע דבכת א' שאומרת שהיה בב' ליכא נפקותא עכ\"ל.
הנה מה שתמה על תירוצו של רש\"ל דא\"כ איך מנה תנא דמתני' לחקירה זו כיון דלא אתי עלה לידי הזמה ודימה לחקירה כמה בשעה דלא הוי מן החקירות מה\"ט הדבר מבואר דלא דמו אהדדי דשנייא היא כמה בשעה דלא אתי עלה לידי הזמה לעולם משא\"כ בחקי' כמה בחדש דע\"י חקירה כמה בשבוע אתי עלה לידי הזמה למפרע על יום החדש ובחקירה באיזה יום בשבוע לחוד לא מצי אתי עלה לידי הזמה דאם יאמר בג' או בד' בשבת לבד לא אתי עלה לידי הזמה דכמה ג' וד' איכא בחדש ובהודאת שתיהם יום השבוע ויום החדש אתי עלה לידי הזמה מה שא\"כ בחקירה בכמה בשעה שאף בחקירה אחרת לא אתי לידי הזמה גם מ\"ש עוד דמתני' איירי בדיהבינן כל טעותייהו ובהכי אין צורך לחקירה יום השבוע אינו מובן דמאן לימא לן שהעדים האחרונים שיבואו להזימן לא יודעים להזמן בכל טעותייהו דיתכן שיבואו להגיד באותו יום לבד ולא על טעותייהו דהשתא בחקירה יום השבוע לבד דיי בעדות דמזומן להזימן גם מ\"ש עוד א\"נ דאיירי הכא אחר רובו של חדש דשוב לא יוכל לומר טעיתי כו' הרב ראש יוסף בה' עדות סי' ל\"ג הגהת מ\"ו ביאר דבר זה יותר והוא זה שאם כדברי רש\"ל דחקירה איזה יום אצטריך משום דעל חקירה כמה בחדש לבד לא אתי לידי הזמה דמצו למימר טעו בעבורא דירחא א\"כ כשהעידו אחר רובן של חדש דלא מצו למטען הכי למה היו חוקרים אותם בחקירת כמה בשבוע כיון דבלא\"ה אתו לידי הזמה והוא ז\"ל ישב דלא פלוג וכמו זה צריכין אנו לומר למה שתירצו התוס' כאן בתירוץ השני הנ\"מ לאחד אומר בב' וא' אומר בג' דמה שהיו שואלים חקירה זו אפי' בשכוונו עדותן משום דלא פליג.
ומ\"מ נראה דלתירוץ רש\"ל אין צורך לזה דבלא\"ה י\"ל שהיה להם מן הצורך לשאול מאתם חקירה איזה יום אפי' אחר רובו של חדש דהא דאמרי' בגמ' דכל שמעידים אחר רובו של חדש לא טעו בעבורא דירחא לאו למימרא דלא טעו כלל כלל אלא כרובא דעלמא דעבידי דלא טעו בהכי כי היכי דעבידי למטעי קודם שיצא מרובו של חדש דאז כיון דרובא דעלמא שכיחי למטעי קטלינן ע\"פ עדות כזה משום דתלינן ברובא דטעו אבל כל שיצא רובו של חדש ליכא אלא ספק שקול דאיכא אינשי דטעו ואיכא דלא טעו וכיון שכן לא קטלינן ליה ע\"פ עדותן דתלינן דהנהו עדים ידעי בעבורו ועדותן מוכחשת מספקא ומיהו אף העדים אינן נזמין ונהרגין דאיכא למימר נמי איפכא דטעו בעיבורא דירחא דהדבר שקול ולעולם אזלינן לקולא משום ספק נפשות והואיל וכן לעולם היו צריכין לחקירה יום השבוע כדי להזימן ואף לאחר רובו של חדש.
ומ\"ש עוד הרב ח\"ה ז\"ל דנר' לו דאין לתלות הטעות בשני עדים גם הר'ב ראש יוסף כתב כן וכבר קדמו בזה גדולי האחרונים בראשון קדם מוהר\"י בירב בת' הובאה בתשו' הרלנ\"ח סי' קנ\"ו וז\"ל הרב ז\"ל שם בדרכ\"ג ע\"ד עוד אני אומר שאפי' לא היה ביניהם אלא טעות של חצי שעה לא אמרינן עבידי אינשי דמטעי בהכי ולהבין זה נחקור שבגמ' לא הוזכר טעות דעבידי אינשי למטעי אלא בענין החקירות שהיו עושים לשני עדים שהא' אמר כך והאחד אמר כך ולא מצינו בתלמוד שיזכירו טעות בב' עדים המעידים נגדם להזימן או להכחישם וגם לא הוזכר בתלמוד כששנים אומרים בשעת פ' מיוחדת ובאו שנים אחרים והזימום ואמרו באותה שעה עמנו הייתם שנאמר עבידי חדא משתי הכיתות לטעות ואולי לא היה באותה שעה אלא בשעה אחרת אלא שאמרו עדותן מזומם גם אמרו עמנו הייתם שבאותה שעה כנזכר למעלה במזרח הבירה ואמאי נימא באחד משתי הכיתות עבידי לטעות בשעה א' אלא ודאי לא אמרינן בשני עדים עבידי אינשי דטעו אלא נאמר שהעדים זריזים הם ורבינו ז\"ל בפי\"ט מה' אלו הביא ההיא דשנים שהעידו במזרח הבירה כו' ולא הזכיר דעבידי אינשי דטעו באותה שעה ובמ\"ש יתיישבו דבריו וגדולה מזאת כתבו התוס' בסנהדרין ובפסחים וז\"ל בפ' ז\"ב ד\"ה אחד אומר בג' כו' מכאן תדין ק\"ו לר\"ע אם בשני עדים שיש קצת הכחשה ביניהם אמרת שאין לתלות הטעות בשניהם כ\"ש לדעת ר\"ע נאמר שכשהשנים הסכימו בשעת פ' שאין ראוי לתלות טעות לשניהם כיון שהסכימו לדבר א' ומפני זה לא תמצא בתלמוד שהזכירו הטעות אלא בא' אומר כך וא' אומר כך כו' עכ\"ל.
והרב מוהרלנ\"ח ז\"ל שם בסי' קל\"ו דר\"ל סע\"ב אף שחולק עליו בעיקר ראיה זו שהביא מדברי התוס' וכתב עליו דק\"ו פריכה הוא כלומר דאיכא טעות בשני עדים זה להוסיף עליו זמן וזה לגרוע הוא דבר זה מלומר ששניהם יתלו בגירוע הזמן או בהוספה מיהו בעיקר הדין עלה בהסכמה איתו עמו וכהלכתיה ולאו מטעמיה גם מוהרדב\"ז בח\"א סי' נ\"ו דחה ג\"כ ראיה זו והודה לו וסייעו ממ\"ש התוס' בסוגיין ד\"ה ולר\"ע יע\"ש ואמנם אף כי הרב מוהר\"י בירב לא העלה על דל שפתותיו דברי התוס' הללו שבד\"ה ולר\"מ הנה הוא ז\"ל קיים מסברת עצמו דבריהם והכרעתם בד\"ה וזהו שכתב בתחי' דבריו ולא מצינו שיזכירו בגמ' טעות בשני העדים המעידי' נגדם להזימן או להכחישם עכ\"ל והן הן דברי התוס' בד\"ה ולר\"מ כאשר יראה הרואה.
אשר לפי זה לא מצאתי מקום לתמיהת מוהרלנ\"ח ז\"ל שם בסי' קל\"ח דר\"ל ע\"ב מסוגייא דפסחים דאמרינן בהדייא דיהבינן לעדים כל טעותייהו ע\"כ ואין ספק שהוא ז\"ל הבין כונת אחרת בדברי מוהר\"י בירב הללו שכיון לומר שלא מצינו דיהבינן טעותייהו לעדים השניים כשבאים להזימן או להכחישם אלא אם הזימו באותם הב' שעות שיעידו העדים הראשונים הן מזומין ותו לא ואמטול ק\"ל לסוגיין דקאמר בהדייא דיהבינן לעדים כל טעותייהו וע\"פ האמור אין כאן קושייא ומ\"מ אין מדברי התוס' הללו ראיה לדברי הר'ב ח\"ה והרב רא\"י שכתבו דבטעות בעבורא דירחא נמי כל שכיונו העדים ליום א' לא תלינן לומר שטעו בעבורא דירחא דאיכא למימר שהתוס' ז\"ל לא כתבו כן אלא בטעות דשעות דתלי באונס הדעת דכל כי האי לא תלינן בשני עדים אבל בטעות דעבורא דירחא דהדבר תלוי בשמיעת קל שיפורא איכא למימר דשניהם טעו וכי היכי דהא לא שמע הא נמי לא שמע ואיברא דאיפכא נמי איכא למימר ואמטול להכי לא הביאו הרבנים הנז' ראיה מדברי התוס' שהביא הרב ח\"ה ז\"ל דשם מיירו בטעות דעבורא דירחא והם ז\"ל איירי בטעות דשעות וגם הרב ח\"ה ז\"ל לא הביא ראיה מדברי התוס' שהביאו הרבנים הנז' דקיימי לענין טעות שעות ואיהו ז\"ל מיירי בטעות דשיפורא ומר אמר חדא ומר אמר חדא.
ומ\"מ התוס' ז\"ל בפ' אז\"ן דע\"ב ע\"א סד\"ה שטר שיש בו רבית כתבו בהדייא דתלינן הטעות בעבורא דירחא אפי' בשני עדים יע\"ש. ואיך שיהיה דבשני עדים דעת כל הרבנים הוא דלא תלינן בטעות דשעות כשיטה התוס' ז\"ל ולפי דבריהם ז\"ל צ\"ל דכי קאמר תלמודא דחקירה איזו שעה עדות שאי אתה יכול להזימה היא אם לאו דיהבינן להו טעותייהו בשני עדים הרי דתלינן טעות בשני עדים מיירי בשלא כיונו שתיהם לשעה א' כי אם הא' אמר בב' והא' בג' וכיון דתלינן בטעותא דהעדים הראשונים כדי לכוין עדותן ה\"נ כשבאו עדים אחרים להזימן נמי תלינן בטעותן ויהבינן להו טעותייהו ואע\"ג דטעות זה שאנו תולין לעדין המזימין הוי הפך מה שאנו תולין העדים הראשונים דבטעות עדות הראשונים אנו תולין לכוין עדותם ובטעות הזה שבעדים המזימין אנו תולין ואומרים שהם מוכחשים למפרע בעדותם אין חשד מזה דודאי מתחילה כשבאו לו עוד העדים הראשונים אי אמרינן דטעה כל א' לפניו או לאחריו ועדותן מוכחשת נמצא א' מהם משקר במה שבא להעיד ולא מפקינן גברא מחזק' כשר ולומר שהוא משקר כל דאיכא למימר דקושטא קמסהדו אבל כשבאו עדים להזימן דהא איכא סהדי דמפקי להו מחזקתייהו אז תלינן בטעות שטעה לפניו או לאחריו ועדותן מוכחשת ולא מזומן דמי יימר דלו היה הטעות באופן זה אך כשבעיקר עדותן אין שום צורך למתלי בטעות כגון שכיונו שניהם השעה השתא נמי שבאו עדים להזימן לא תלינן בטעות לומר דשניהם טעו דתרי לא עבידי למטעי ואע\"ג דתלמודא סתמא קאמר דחקירה איזו שעה עדות שאי אתה יכול להזימה הוא לפי דבריהם עכ\"ל דה\"ק חקירה באיזו שעה בעדות שני עדים שהא' אומר בב' והא' אומר בג' עדות שאי אתה יכול להזימה הוא והיכי קתני מתני' דעדות זה קיים וכ\"כ הרלנ\"ח ז\"ל באותה תשובה.
ואולם באותה סוגיא דפ' היו בודקי' דקאמר תלמודא דחקירה כמה בשעה לא משכחת לא לאביי ולרבא דרבי ליה רחמנא משום דלא אתי עלה לידי הזמה לפ\"ז צריכה ישוב דהא משכחת לה דאתי לידי הזמה בכ\"הג שמכוונים העדים עדותן בכמה בשעה דלא תלינן טעות בשניהם ואם נחקור עדותן ולא יכוונו העדות כגון שהא' אמר בתחילת השעה וא' אמר באמצע השעה כיון דמצו למטען אח\"כ כשיבואו עדים המזימין אותם שבתחי' השעה ובאמצעה היו עמהם שטעו חצי שעה ועובדא הוה חצי שעה קודם או חצי שעה אחריה אז לא תהא עדותן עדות אבל כשכיונו שניהם לומר שבתחילת השעה או באמצעה הוה עובדא תתקיים עדותן ונימא דבכה\"ג הוא דרבי רחמנא חקירה כמה בשעה וצ\"ל דחיליה דהמקשן הוא ממתני' א' אומר בשנים וא' אומר בג' עדותן קיימת וא\"כ ה\"ה נמי א' אומר בתחילת השעה וא' אומר באמצע השעה ואיך תהיה עדותן קיימת כיון דלא אתו עלה לידי הזמה.
איברא דאותה סוגייא היא גופה קשייא ולכאורה משוללת הבנה דמ\"נ אי ס\"ל לתלמודה התם דבחקירה איזו שעה אתו לידי הזמה בדיהבינן להו עליה טעותייהו כדקאמר בסוגיין היכי קאמר דבחקירה כמה בשעה לא אתו עלה לידי הזמה שפיר מצי אתי לידי הזמה בכ\"הג שאם העידו העדים שבתחי' השעה הוה עובדא יהבינן להו טעותייהו חצי שעה לפניה וחצי שעה לאחריה וכן לרבא כדאית ליה ונמצא דלא יהבינן להו טעותייהו אלא מהרגעים אשר הם מעידים בו משא\"כ בחקירה איזו שעה דיהבינן להו טעותייהו מתחילה השעה שהם מעידים ומסופה מספיקא ואי תלמודא התם לית ליה האי שינוייא דמשנינן הכא דיהבינן לעדים טעותייהו תיקשי ליה נמי דלחקירה איזה שעה לא אתי עלה לידי הזמה והיכי מנינן לה בהדי ז' חקירות לאביי ולרבא וכבר הק' לו קושייא זו להר'ב ח\"ה ז\"ל גם הרב מוהרלנ\"ח ז\"ל בדרל\"א ע\"ג כתב וז\"ל גם ק' בעיני ליישב הסוגייא שבפ' היו בודקי' עם הסוגייא דפסחים דאמרי' דיהבינן להו כל טעותייהו דא\"ה ל\"ק כלל לא לאביי ולא לרבא דלהכי חקרינן להו בכמה בשעה למיהב להו טעותייהו מההוא רגע מהשעה אשר לפ\"ז הנני מסופק אם סברת רבינו דלא מייתי הא דיהבינן לעדים טעותייהו הוא משום דס\"ל דהני סוגייאי פליגי אהדדי ויש לנו לפסוק כההיא דפ' היו בודקי' דאיתיה בדוכתא ולא יהבינן טעותייהו כלל אפ' כשלא כיונו שעה א' ודוקא לכוין עדותן זה עם זה אמרינן דשמא א' מהם טעה אבל לענין להזימן לא יהבינן להו טעותייהו כלל אם הוזמו באותן השני שעות שהעידו שניהם וצ\"ע עכ\"ל.
ודבריו ז\"ל סתומים וחתומים כספר החתום דמאי אהני ליה להרב זה שכתב דאותה סוגייא דפ' היו בודקי' ס\"ל דלא יהבינן לעדים טעותייהו אלא לקרב עדותן וכל שהזימום באותן השעות שאמרו והגידו מעיקרא לא יהבינן תו מידי דהשתא אכתי תיקשי ליה טפי היכי קאמר תלמודא דחקירה כמה בשעה לא אתו לידי הזמה דהא לפי דבריו ז\"ל שכיונו שניהם עדותן שהיו בתחילת השעה או בסופה והזימום העדים תו לא מצו למימר שטעו שעובדא הוה בתחי' השעה או בסופה ולקרב עדותן דוקא הוא דאמרינן הכי אבל כל שכיונו שניהם לרגע אחד תו לא מצו מימר שטעו שהרי כשהא' אמר בב' והא' בג' כתב הרב ז\"ל דכל שהזימו העדים באותן שתי שעות הרי הם מזומים ולא יהבינן להו טעותייהו טפי משתי שעות הללו שהעידו וה\"נ ודאי כשכיונו לרגע אחד דלא אמרינן שטעו וכל שהזימו באותו הרגע דיי להזימם וא\"כ שפיר מצינן מימר דרבי ליה רחמנא לחקירה כמה בשעה כיון דאתי עלה לידי הזמה ואם יאמר הרב ז\"ל דחקיר' כמה בשעה עבידי אינשי דמטעי טפי ואפי' בשכיונו שניהם ברגע אחד והזימום באותו רגע אינן מזומים משום דשכיחי טפי למטעי אפי' שנים א\"כ ת\"ל דאכתי בדיהבינן להו טעותייהו משכחת לה לחקירה זו שאם העידו ברגע שבתחילת השעה יהבינן להו כל השעה כולה לפניה ולאחריה וכל שהזימו בכ\"הג השעה שהיה עמהם ושעה שלפניה ואותה שעה מהרגע אשר הם מעידים הרי הם מזומים ונ\"מ בחקירה זו שאם העידו סתם בשעה פ' כל שהוזמו באותה שעה שהיו עמהם דיי לפי דברי הרב ז\"ל דס\"ל שאותה סוגייא דלא יהבינן להו טעותייהו אלא לכוין עדותן וכשחוקרים אותם באיזו רגע כיון דעבידי אינשי למטעי ברגעי' צריך למיהב להו טעותייהו משעה שלפניה או שלאחריה ולא דיי כשיוזמו באותה שעה לבד וי\"ל דס\"ל להרב ז\"ל דאע\"ג דעבידי אינשי למטעי ברגעים היינו ברגעי השעה אשר הם מעידים דהיינו אם העידו ברגע הא' שבשעת רביעי או חמישי אז תלינן שהיה מעשה בסוף השעה או להפך דכ\"הג שכיח שיטעו אבל בין רגעים דשעה לשעה לא שכיח וכל שאמרו שבשעה פ' היה המעשה וכוונו שניהם עדותן להעיד בשעה אחת לא עבידי תרי למטעי בקריאת שם השעה והשתא משו\"ה קאמר תלמודא דחקירת כמה בשעה לא אתי עלה לידי הזמה אפילו בשכוונו עדותן וזה שלא כדברי רש\"י שם בפ' היו בודקי' ועדיין הדבר צריך ישוב.
ובשיטה כ\"י להרשב\"א ז\"ל על מס' סנהדרין כתוב כלשון הזה אלא לאביי כו' תימא אכתי אצטריך דאי אמרי עדים בשעה שניה ואמרי המזימים עמנו הייתם באותה שעה אינן מזומים דהני אמרי בפלגא קמא והני אמרי בפלגא בתרא ולא מצו לאזומינהו אי לא יהבינן להו טעותייהו וכדאיתא בפ\"ק דפסחים ואי שיילינהו בכמה בשעה מצו לאזומינהו בפלגא ועוד נ\"מ היכא דהא' אמר בד' שעות והא' אמר בג' דאי שיילינהו בכמה בשעה אמר זה בתחילה ב' וזה בסוף ג' הוייא עדות מוכחשת וי\"ל כיון שכשמשנים שעה א' לא נ\"מ מידי לענין הכחשת זה את זה דאפי' אמר זה בתחילתה וזה בסופה שמא כל אחד טעה חצי שעה אין ראוי לחושבה מן החקירות עכ\"ל מבוארים דבריו דמשום דבחקירה כמה בשעה לא נ\"מ מידי לענין עדותן כשהם מחולקים בשעה עצמה שהאחד אמר דעובדא הוה בתחילת השעה והאחר אמר בסופה אע\"ג דנ\"מ טובא לכשיהיו מחולקים בשתי שעות שהאחד אמר בתחילת שתים והאחר אמר בסוף מ\"מ לא חשיב זה מן החקירות כל דלא נ\"מ מידי לענין השעה עצמה והנראה בטעמו של דבר דסברת הוא דלא רבי רחמנא ז' חקירות אלא כדי שהם יכוונו עדותן כא' מן החקירות דחקרו אותם כאחרת כי אולי יוכחשו או יוזמו ותהיה עדותן בטילה.
והשתא מה\"ט אי אפשר לומר דרבי רחמנא חקירה כמה בשעה כיון שאם כבר כוונו עדותן בחקירת איזה שעה שהיא החקירה הקודמת והעידו שניהם על שעה אחת שוב לא יוכלו לבא לידי הזמה והכחשה על כמה בשעה שאפי' האחד יאמר בתחילתו והאחד בסופה עדותן קיימת כיון דעבידי אינשי למטעי בחצי שעה ונמצא דלא אהני חקירה כמה בשעה אלא לכשהאחד יאמר בשעה שניה והאחד בג' שאז אם יפרשו זה בתחילת שעה שניה וזה בסוף ג' תהיה עדותן מוכחשת ולא זו הדרך לומר דרבי ליה רחמנא לכשיהיה תשובת העדים בכ\"הג הא לא\"ה לא דהא לא דמי לשאר החקירות ואם זו היתה כוונתו מצינו להתוס' הפך סברתו שהרי הם ז\"ל כתבו דחקירה איזו שעה נמי לא נ\"מ אלא לאחד אומר בשנים וא' אומר בג' הרי שכתבו דחקירה איזו שעה לא נצרכה אלא לכשיהיו העדים חלוקים בעדותן.
ואולם הרשב\"א ז\"ל אפשר דס\"ל כתירוץ הא' שתירצו התוס' או כמו שתירץ רש\"י בפ' היו בודקים ומפי מורי הרב מוהרי\"ן נר\"ו שמעתי עוד בטעמו של דבר דהסברא נותנת דלא רבי רחמנא חקירה כמה בשעה כיון דאין ההזמה מעין החקירות דלעולם לא יוכלו לבא לידי הזמה אם לא דיהבינן להו טעותייהו בשעה אחרת וצריכין העדים המזימין שיעידו שהיו עמהם שעה אחרת חוץ מהשעה אשר העידו מטעמא דאמרן דעבידי אינשי למטעי וכיון שכן נמצא שאין הזמה מעין החקירה דהחקירה היא בכמה בשעה והזמה היא בשעות דשייכא ההזמה לחקירת איזו שעה והסברא נותנת דכולהו ז' חקירות דרבי רחמנא הוא כדי שיוזמו בכל חדא מינייהו מעין החקירות משא\"כ בחקירת איזו שעה והדברים נכונים ויכונו בדברי הרשב\"א הללו שכתבנו ונוחים דבריו עם דברי התוס' ומר אמר חדא ומר אמר חדא.
ובשיטה כ\"י למרן החבי\"ב על מ' סנהדרין כתוב כלשון הזה אלא לאביי כו' תימא מאי קושייא שהרי בשעות נמי עבידי אינשי למטעי כדתנן במתני' א' אומר בב' וא' אומר בג' עדותן קיימת ואפי\"ה שיילינן להו בכמה כדי שאם יאמרו הראשונים בשתי שעות ביום והאחרונים יאמרו משתי שעות ע\"ס ד' שעות הייתם עמנו במקום פ' הוו מזימים אף כאן דאדם טועה בחצי שעה נשייליה בכמה בשעה כדי שאם יאמרו בכך רגעים בשעה יוזמו כשיאמרו האחרונים עמנו הייתם מתחי' שעה פ' עד סופה.
וראיתי בתשוב' מוהר\"ם אלשקר סי' ט' ובתשו' מוהרלנ\"ח סי' קל\"ו כתבו בשם הרב מוהר\"י בירב דאין לתלות הטעות בשני עדים והם דברי התוס' בפסחים ולפי סברתם ניחא הכא קושיית הגמ' כיון דבהזמה קיימינן אבל ק' דאי אפשר ליישב סוגיית הגמ' בפסחים דהרי מסקינן התם דיהבינן טעותייהו לענין הזמה ופירש\"י דיהבינן להאי דשתיים ושלש לטעותייהו הרי דאפי' בב' עדים יהבינן להו טעותייהו וי\"ל דאין כונת רש\"י ז\"ל דלשני עדים יהבינן טעותייהו אלא משום דמספקא לן בכת זו מי הוא טועה יהבינן ליה ע\"ס ד' ואם העד שאומר בג' שעות הוא הטועה יהבינן ליה ע\"ס חמש אבל אין כוונתו לומר דהשני עדים הם טועים וא\"נ רש\"י ז\"ל סובר דיהבינן לשני עדים טעותייהו וכמו שנראה ברור בדבריו ז\"ל בסוגייא זו שכתב וא\"נ אמרי להו מתחילתה ועד חצייה עמנו הייתם לא מתזמים דאימור שמא בסוף שעה היו והם טעו מסופה לחצייה וכמו שהכריח הרלנ\"ח בתשו' סי' קל\"ו והתוס' דס\"ל דלשני עדים לא יהבינן להו טעותייהו יפרשו מאי דאמרינן דיהבינן להו טעותייהו וכמ\"ש שמא אותו שאמר בשלש שעות טעה ויהבינן ליה ע\"ס חמש והדרא קושיין לפי דעת רש\"י ז\"ל דבשני עדים נמי יהבינן להו טעותייהו מאי מקשינן הכא אלא לאביי מאי איכא למימר וי\"ל דשפיר פרכינן לאביי מאי איכא למימר דכיון דאפשר לטעות בחצי שעה חקירת של כמה בשעה היכי משכחת לה שיהא עדות שאתה יכול להזימה שהרי אפי' יאמרו העדים שהיה בתחי' שעה ג' ויאמרו המזימים בתחילת שעה ג' ועד סופה עמנו הייתם אין כאן הזמה דאפשר שהמעשה היה בסוף שעה שניה ואם יאמרו בסוף שעה ג' אפשר דהמעשה היה בתחי' ד' ואם יאמרו בחצי שעה ג' אפשר דהיה בתחי' השעה והמזימים ג\"כ טעו שהיא חצי שעה ומחצי שעה ג' עד חצי שעה ד' שעה ג' קרו לה וזה דוחק ולכן נר' דכיון דלרבא איכא קושייא אע\"ג דלאביי ליכא קושייא לא דק התלמוד בדבר עכ\"ל מרן החבי\"ב.
ואנחנו לא נדע היכי ניחא ליה קושייתו ע\"פ שיטה הר\"י בירב ז\"ל דבשני עדים אין לתלות טעות ואדרבא דא תברתיה דלא קשייא השתא מידי דהשתא חקירת כמה בשעה נמי מצי אתי עלה לידי הזמה כל ששניהם מכוונים עדותן ברגע א' מהשעה דהשתא לא מצי מימר שטעו כיון דשנים לא עבידי למטעי ואולי הוא ז\"ל כיוין למ\"ש לעיל בדברי הרלנ\"ח דדוקא משעה לשעה אחריתי לא עבידי שנים למטעי משא\"כ ברגעי השעה דאפי' שנים עבידי למטעי ועיקר מן התירוץ חסר מן הספר גם מ\"ש עוד דשפיר מקשה לאביי כו' ע\"ס הלשון שותיה דמר לא ידענא דכי יהבינן להו טעותייהו ע\"כ דיהבינן להו חצי שעה קודם השעה שהם מעידים וחצי שעה לאחר השעה שהם מעידים שאם העידו שהיה המעשה בתחילת שעה ג' צריכין המזימים שהיה עמהם וחצי שעה שניה עד חצי שעה רביעי דהשתא ע\"כ הם מזומים ואולי גם הוא ז\"ל כיוין למ\"ש לעיל דכיון דעכ\"ל שתהיה ההזמה לשעה אחרת לבד מהשעה אשר הם מעידים הוייא ליה הזמה זו הזמה לחקירה איזו שעה ולא הזמה לחקירת כמה בשעה וכיון דלא דמייא ההזמה לחקירה חשיבא החקירה מז' החקירות דרבי רחמנא וכיון דלא משכחת ההזמה באותה שעה גופה שהם מעידים קאמר תלמודא דלא משכחת דאתי לידי הזמה גם במ\"ש עוד דלרבא איכא קושייא אע\"ג דלאביי ליכא קושייא לא דקדק התלמוד לא ירדנו בזה לסוף דעתו של הרב ז\"ל דלמה זו לרבא קשייא ולאביי לא קשייא דעיקר קושייתו לשניהם קשייא ואין בזה לזה כמלוא נימא.
ואולם אי איכא למימר דלרבא קשייא ולאביי לא קשייא אינו אלא כשנפרש פי' אחרת באותה סוגייא שלא כפי' רש\"י ז\"ל והוא ע\"פ מ\"ש התוס' בסוגיי' דפסחים ובסנהדרין ד\"ה אלא אמר רבא דלרבא להחמיר ולקיים העדות עדים לא בדקינן להו והשתא אפשר דהיא היא מאי דפריך תלמודא התם דלרבא דטעו אינשי טובא איך יתכן לרבות חקירה כמה בשעה דא\"כ כי בדקינן להו בחקירה זו הו\"ל להחמיר ולקיים עדותן דהא כשהא' אמר בג' והא' אמר בה' עדותן בטילה דכי בדקינן להו ומפרשים דבריהם שהא' בתחילת חמש והא' אמר בסוף ג' עדותן קיימת וכל כי האי דאתינן לקיים עדותן לא בדקינן להו דאדרבא כי רבי רחמנא ז' בדיקות הוא כדי להכחישן כמ\"ש התוס' אבל לאביי ודאי לא קשייא דהא לדידיה פשיטא ליה דכל דאפשר לקרב עדותן מקרבינן ואם לזה כיוין הרב ז\"ל מלבד שאין זה כפי' רש\"י עוד זאת כי העיקר חסר וצ\"ע.
עוד כתבו התוס' בא\"ד וז\"ל וי\"ל כיון דז' חקירות ילפינן מקראי צריך שלא יכחישו זא\"ז ושלא יכחישו את עצמן עכ\"ל עיין להר'ב פמ\"א ח\"א סי' ק' שטרח לזווג דברי התוס' הללו עם מ\"ש הרא\"ש בתשו' והביאה הטור בא\"ה סי' קכ\"ו גבי גט אחד שהיה כתוב בד' בשבת עשרים יום מירח פ' ויום ד' בשבת הוא כ\"א וטעה וכתב כ' והכשירו הרא\"ש ז\"ל מטעמא דתלינן בטעות הסופר בקיבועא דירחא ולא הוי מוקדם אע\"ג דהכא רובו של חדש לא עבידי אינשי למטעי בקיבועא דירחא הכא שאני שהרי אנו רואים שטעה ממ\"ש בד' בשבת יע\"ש וכתב שדברי התוס' הללו הם הפך דבריו שהרי כתבו שכל שיש הכחשת בחקירת יום החדש ויום השבוע הוי עדות מוכחש ולא אמרינן שטעה ביום החדש כיון שכיוין ליום השבוע יע\"ש. ועיין להרב גט פשוט שם בסי' קכ\"ו בס\"ק ס\"ה ויערב לך ויתר דברי הפ\"מא בתשו' הלזו באו מגומגמים כיע\"ש.
תו גרסי' בגמ' תנן היו בודקים כו' ואי אמרת טעו אינשי כו' חקירת דאיזו שעה עדות שאי אתה יכול להזימה הוא דק\"ק דאטו לדידיה מי ניחא דהא לכ\"ע בקיבועא דירחא עבידי אינשי דטעי והיכי קתני מתני' א' בב' וא' בג' עדותן קיימת דהא הו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה עכ\"ל כדשנינן דיהבינן להו טעותייהו ואמאי ק\"ל לרבא טפי ממתני' גופה וי\"ל דאי מהא לא אירייא דהא אמרינן התם דעד רובו של חדש עבידי אינשי למטעי בקיבועא דירחא טפי לא וא\"כ אפשר דמתני' איירי בכ\"הג שבאו עדים אחר רובו של חדש דאז אתו לידי הזמה ולפי מ\"ש לעיל דאפי' אחר רובו של חדש עבידי נמי דטעו אלא דהוי ספק שקול ואין העדי' מזומים בכך י\"ל דחקירה יום החדש וחקירה יום השבוע אתו עלה לידי הזמה דכיון שכיוין יום החדש עם יום השבוע תו ליכא למימר דטעה בעיבורא דירחא משא\"כ בחקירה איזו שעה דלעולם לא אתי עלה לידי הזמה.
עוד גרסינן התם א\"ה בשית נמי ניכול כו' כתב רש\"י ז\"ל וז\"ל דהא בשש עדיין לא נטתה חמה לצד מערב אלא באמצע הרקיע וזריחתה תחתיה בראש כל אדם ואין צל נוטה לא לכאן ולא לכאן אלא תחתיו עכ\"ל הק' בס' בית יעקב ס' צ\"ט וז\"ל הכא משמע בפלגא קמא לשית חמה עומדת בראש כל אדם מדפריך בשית נמי ניכול וכמ\"ש רש\"י ואלו לקמן בפ' מי שהיה דנ\"ד ע\"א תנן בהדייא חמש חמה במזרח ושבע חמה במערב חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם עכ\"ל ואי מהא לא אירייא דאיכא למימר דכי קאמר בשית נמי ניכול היינו בפלגא דשית קמא דוקא כיון דלפלגא בתרא דשית חמה עומדת בראש כל אדם ואיכא היכרא ומשני דלפלגא קמא איכא למתלי משום דחמה בקרנתא קאי ומ\"ש רש\"י דבשית דחמה עומדת בראש כל אדם היינו בפלגא דשית בתרא וניחא השתא מאי דמשני חמה בקרנתא קאי ופירש\"י ואין עומדין עליה ולמה אין עומדין עליה כיון שהוא עומד בראש כל אדם וע\"פ האמור הנה נכון דמ\"ש ואין עומדין עליה היינו בפלגא דשית קמא דכיון דעומד בקרנתא מחזי כעומד באמצע הרקיע בחצי שש וחצי שבע אבל בפלגא דשית בתרא אז ודאי עומדין עליה כיון דעומד בראש כל אדם ומפני דחצי שבע נמי חמה עומדת בראש כל אדם כחצי שש גזרינן עליה שש אטו חצי שבע ולפי מה שהבין הרב בית יעקב היה יכול להקשות עדיפא מינה דמאי פריך דשית נמי ניכול משום דאז חמה עומדת בראש כל אדם ומאי קושייא דהא בחצי שבע נמי חמה עומדת בראש כל אדם ואיכא למטעי בין שש לתחי' שבע וע\"פ האמור ניחא דבפלגא דשית קמא דוקא הוא דפריך דאז ליכא למטעי כיון דבתחי' שש אין החמה עומד' בראש כל אדם עד דחדית ליה דאז נמי איכ' למתלי דחמה בקרנתא קאי וע\"פ האמור אין מקום לקושיית התוס' שהק' בד\"ה בשית לאביי דאמר לר\"י אדם טועה חצי כו' א\"כ אחד אומר בחמש וא' אומר בשבע אמאי עדותן בטילה כיון דאין היכרא בתחילת ו' לז' נימא הא דקאמר חמש בסוף חמש והאי דקאמר ז' בתחי' ז' ועובדא הוה בפלגא דשית וטעה כל א' חצי שעה עכ\"ל ואין זה מן הקושי דודאי בין סוף חמש לשש איכא היכרא דבשש חמה בקרנתא קאי ומחזי כעומד באמצע הרקיע ובחמש כולה חמה נוטה לצד מזרח ודוקא בתחי' ו' לז' הוא דליכא היכרא אבל לסוף חמש איכא היכרא טובא.
ובשיטה כ\"י למרן החבי\"ב מצאתי כתוב על מה שתירצו התוס' וי\"ל דהא דקאמר בשית חמה בקרנתא קאי היינו דוקא לענין חמץ דלכל מסור אבל עדות מסורה לזריזים וז\"ל וק' דאם בעדות לא טעי אינשי תיקשי לאביי מתני' א' אומ' בחמש וא' אומר בשבע עדותן בטילה לשמועינן רבותא א' אומר בשש וא' אומר בז' עדותן בטילה וכ\"ש א' אומר בחמש ואחד אומר בז' וצריך לדחוק ולומר דלאביי נהי דלא טעה בין תחי' שש לתחי' שבע משום דעדות מסורה לזריזים מ\"מ מצינן למימר דזה שאומר כו' הוא בסוף ו' וזה שאומר בז' הוא בתחי' ז' וכל כי האי לא מיקרי טעות תדע שהרי בפ\"ק דפסחים לאביי ללישנא קמא דאמר לר\"מ אין אדם טועה ולא כלום א' אומר בב' וא' אומר בג' עדותן קיימת במעשה כי הוה במיפק תרתי ולמיעל תלת והא דקאמר בב' בסוף ב' והא דקאמר בג' בתחי' ג' הרי דאע\"ג דאין אדם טועה ולא כלום מ\"מ יכול לטעות במיפק תרתי ולמיעל תלת ומיהו יש לדחות דהיינו דוקא בטעות התלוי בשעות אבל בטעות התלוי בקרנתא אפשר דאפי' בכי הא לא טעי ושוב אמרו לי שרש\"ל בפ\"ק דפסחים תירץ כן.
אך ק\"ל הרי דלאביי ניחא לרבא תיקשי מתני' בין לר\"מ בין לר\"י אמאי נקט חמש ושבע ליתני ו' וז' דעדותן בטילה דהשתא לא מצית לתרץ בנוכל לומר בסוף ו' בתחי' ז' דקאי עדותן כמו שהק' רבא לאביי ובודאי או בתחי' ו' ותחי' ז' קאמר או בתחי' ו' וסוף ז' קאמר ובין הכי ובין הכי עדותן בטילה שהרי לא טעה בין תחי' ו' לתחי' ז' כ\"ש בתחי' ו' לסוף ה' ושמא קאמר דלרבא כל כמה דמצינן למרחק מדברי העדים אלו מאלו מרחיקים ומי שאומר בשש בתחי' ו' ומי שאומר ז' בסוף ז' מאי נ\"מ אי הוה תני א' אומר בו' ואחד אומר בז' כיון דאפי' תני הכי עדיין לא שמענו דבקרנתא לא טעו אינשי דכיון דמפרשים דהאומר בו' בתחי' ו' קאמר והאומר בז' בסוף ז' קאמר עדיין יש מקום לומר דאם אמר בפי' והא' אמר בתחי' ז' עדותן קיימת ושש יאמר בקרנתא קאי וטעו אינשי ודתנן עדותן בטילה היינו דלבטל עדותן אמרי' דבתחי' ז' וסוף ח' קאמרי ובהא לא טעו שבתחי' ו' חמה במזרח ובסוף ז' חמה במערב הא לאו מילתא היא דטובא אשמועינן דאי תני אחד אומר בו' וא' אומר בז' הו\"א דבחלוקה זו אשמועינן דאפי' בלא טענא דוהצילו העדה דנפרש הא' אומר בו' בתחי' ו' וא' אומר בז' עדותן בטילה דבתחי' ו' חמה במזרח ובתחי' ז' חמה במערב.
א\"נ דאי הוה תני א' אומר בו' וא' אומר בז' טובא אשמועינן דאפי' פירשו ואמרו בתחי' ו' ובתחי' ז' עדותן בטילה מפני שבתחי' ו' חמה במזרח ובתחי' ז' חמה במערב ואפי' בשית דיומא בקרנתא קאי בעדות לא טעי דמסורה לזריזים משא\"כ בא' אומר בו' וא' אומר בז' דאי משום הא לא אירייא דאפי' בא' אומר בה' וא' אומר בז' אם פירשו דבסוף חמש ותחי' ז' קאמרי אי טעי אינשי בקרנתא עדותן קיימת ומחוורתא דמילתא דלא דמרוחינן בא' אומר בה' וא' אומר בז' דאפי' בלא טענה דוהצילו העדה עדותן בטילה והדרא קושייא לדוכתין ליתני א' אומר בו' וא' אומר בז' וכ\"ש א' אומר בחמש כו' ונראה לתרץ דהאי דקאמרי דבעדות לא טעי בקרנתא הוא דוקא לאביי אבל לרבא כמו שטועין בחמץ טועין בעדות.
והשתא לא מצי למתני מתני' א' אומר בו' וא' אומר בז' עדותן בטילה בין לר\"מ בין לר\"י דלר\"מ אדם טועה שתי שעות חסר משהו ולר\"י שלש שעות חסר משהו א\"נ י\"ל דאפי' אי הוה תני א' אומר בו' וא' אומר בז' עדותן בטילה מצינן לומר דמטעם דוהצילו העדה עדותן בטילה דמפרשינן תחי' ו' וסוף ז' וזה אי אפשר דבתחי' ו' חמה במזרח ובסוף ז' חמה במערב ואי מטעם דבעדות שמסורה לזריזים לא טעי איניש דקרנתא מי זה אמר שנפרש דברי העדים בתחי' ו' ובתחי' ז' נימא דבתחי' ו' בסוף ו' קאמרי בין לאביי אליבא דר\"י בין לרבא אליבא דכ\"ע או בסוף ז' בתחי' ז' קאמר בין לאביי בין לרבא אליבא דכ\"ע מדלא מפרשינן הכי ודאי מטעם דוהצילו העדה קאמר עדותן בטילה משום דמפרשינן דברי העדים דבתחי' ו' וסוף ז' קאמרי וכיון דמוכרחים אנו לפרש דבריהם כן מה לי א' אומר בו' וא' אומר בז' לא' אומר בה' וא' אומר בז'.
א\"נ מתני' מילתא פסיקתא קתני א' אומר בה' וא' אומר בז' עדותן בטילה בין פירשו בתחי' ז' ובין לא פירשו עדותן בטילה לאביי אליבא דר\"מ משא\"כ אי הוה תני א' אומר בו' וא' אומר בז' דאי פירשו בסוף ו' בתחי' ז' דאפי' לאביי אליבא דר\"מ עדותן קיימת וכן לר\"י בא' אומר בה' וא' אומר בז' דאפי' פירשו עדותן בטילה וכן לרבא אליבא דר\"מ לר\"י א\"נ י\"ל דכי קאמרי התוס' דעדות מסורה לזריזים ולא טעו בין תחי' ו' לז' היינו לומר דלא טעי שני עדים בדבר אפי' לאביי אבל חד מיהא טעי אע\"ג דבעלמא תלינן הטעות בשני העדים הכא לא עבידי למטעי שניהם והשתא לא קשה לרבא ליתני א' אומר בו' וא' אומר בז' עדותן בטילה ואינו כן אלא עדותן קיימת דמפרשי' דהא דקאמר שש טעי בין ו' לז' או הא דקאמר ז' טעי בין ז' לו' ולאביי צריך לומר כתירוץ רש\"ל דמפרשי' דסוף ו' ותחי' ז' קאמרי ועדותן קיימת עכ\"ל מרן החבי\"ב ז\"ל והנה תירוץ זה שתי' דמתני' מילתא פסיקתא קתני רש\"ל בסוגיין תירץ כן ע\"ש מוהר\"ם ז\"ל ואין ספק שלא סיימו לשון רש\"ל קמיה דמרן החבי\"ב ותירוצו אחרון הוא חריף ונכון ושפתים יושק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "שורש מפיהם ולא מפי כתבם דין \n תורה שאין מקבלים עדות אלא מפי העדים מפיהם ולא מפי כתב ידם. הנה בגמ' בפ' מי שאחזו דע\"א ע\"א באלם שאינו יכול להגיד אלא ע\"י כתב אינו יכול להעיד דרחמנא אמר ע\"פ שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם והתוס' ביבמות דל\"א ע\"ב ד\"ה דחזו בכתבה כו' ובכתובות ד\"ך ד\"ה ור' יוחנן כו' כתבו דיכולים העדים לשלוח עדותן לב\"ד ע\"י כתב הואיל וזוכרים עדותן הו\"ל ראויים להגיד ושאני אלם דאינו ראוי להגיד בע\"פ וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת ומדברי הרא\"ש ביבמות משמע דקאי בשיטת התוס' ועיין להטור בח\"מ סי' כ\"ח אבל רש\"י ז\"ל פליג בזה כמ\"ש התוס' במקומות הנז' וכך הם דברי רבינו ז\"ל בפ\"ג מה' עדות הנז' ולזה הסכים מרן בש\"ע ח\"מ סי' כ\"ח ומורי הרב מר יאודה נר\"ו תמה בזה דגבי הפרת נדרים בעי בגמ' דע\"ג ע\"א אי בעל מפר בלי שמיעה דקרא דושמע אישה דוקא או לאו דוקא ושוב קאמר התם את\"ל לאו דוקא משום דבר משמע הוא אבל חרש דלאו בר משמע הוא מאי ולא אפשיטא ורבינו בה' נדרים פסק דאפי' בלי שמיעה יכול להפר כיון דבר משמע הוא וכדר' זירא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת והרא\"ש והטור פסקו דאינו יכול להפר דשמיעה מעכבא יע\"ש.
וא\"כ ק' דרבינו לדרבינו ודהרא\"ש להרא\"ש דמ\"ש עדות מנדרים וכל אחד תבריה לגזיזיה מהכא להתם עכ\"ל מורי הרב נר\"ו ולפי קע\"ד המעט הוא נר' דל\"ק לא להרא\"ש ולא לרבינו ז\"ל קושייא שהרי התוס' במנחות פ' הקומץ רבה דח\"י ע\"ב ד\"ה ואמר ר\"ז וביבמות פ' מצות חליצה ק\"ד ע\"ב ד\"ה דאמר ר\"ז ובקידושים דכ\"ה ד\"ה כל כו' כתבו דמאי דלא מעכבה בלילה במנחות אע\"ג דשנה עליו הכתוב משום דלא נאמר בלשון ציווי ומאי דמספקא לן גבי הפרה אי מעכבה שמיעה אע\"ג שנאמרה בלשון ציווי דכתיב ושמע הוא משום דדילמא אורחא דמילתא נקט שאינו מפר אלא א\"כ שמע יע\"ש ובר\"פ כס\"ה ד\"ה אין בילה מעכבת ובנדה פ' תנוקת דס\"ו ע\"ב ד\"ה כל כו' כתבו דמאי דלא מעכבה בלילה במנחות דשמא יש שום דרשא בשום מקום דבילה לא מעכבה וכ\"כ הריטב\"א בחי' לקידושין דכ\"ה וז\"ל ובלילה חזינן בכמה מקומות דאהדריה קרא ואפי\"ה אינו מעכב דהכי גמירי לה הלכה למ\"מ דאינו מעכבה עכ\"ל.
מעתה אפשר דהרא\"ש ורבינו פליגי בהני טעמי וכל אחד לשיטתיה אזיל דהרא\"ש משום דס\"ל דמאי דלא מעכבה בלילה היינו משום דלא נאמר בלשון ציווי אמטו להכי גבי עדות נמי דלא נאמר בלשון ציווי כתב דלא מעכבה ביה הגדה כל שראוי להגיד דומייא דההיא דר\"ז וברייתא דפ' מי שאחזו דנקט לה באלם שאינו יכול להעיד כלל מסייעתו דע\"י כתב מצי להעיד משא\"כ גבי הפרה דתלמודא מספ\"ל אי מעכבה שמיעה וקרא דוקא הוא או לא מעכבא וקרא אורחא דמילתא נקט אזיל לחומרא ופסק דמעכבה ביה שמיעה וקרא דוקא דלצווי הוא דנאמר אמנם רבינו ס\"ל דמאי דלא מעכבה בלילה הוא משום דאית להו שום דרשא או הללמ\"מ דלא מעכבה ולהכי כל דלא חזינן לתלמודא דקאמר דלא מעכבה שבקינן לקרא כפשטיה ומעכב ולהכי גבי עדות פסק דמעכבה הגדה משא\"כ בהפרה דכיון דמספ\"ל לתלמודא אי מעכבה ביה שמיעה וקרא דוקא הוא או לא מעכבה ואורחא דמילתא נקט תפס עיקר באת\"ל דקאמר תלמודא דלא מספקא שמיעה כנ\"ל ברור ועיין בס' יד משה בליקוטיו דק\"ס ע\"ד." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שורש אין אדם משים עצמו רשע אין \n אדם נפסל בעבירה ע\"פ עצמו כיצד הרי שבא לב\"ד ואמר שגנב או גזל או הלוה ברבית אע\"פ שמשלם ע\"פ עצמו אינו נפסל. ע\"כ. הנה מרן כ\"מ ז\"ל לא הורה לנו מקום דין זה שכתב רבינו איו ולכאורה משמע דנפ\"ל מדאמרי' בכל דוכתא מודה בקנס פטור ולעניין ממון אמרי' איפכא הודאת בע\"ד כמאה עדים דמי אבל אי מהא לא אירייא דיש לומר דדוקא בעדים שאינו משים עצמו רשע הוא דאמרי' הכי כגון חייב אני לך מנה אבל היכא שמשים עצמו רשע בעדותו ומתחייב ממון אפשר דכי היכי דלא מהני עדותו לפסול את גופו מטעמא דאין אמע\"ר ה\"נ לא מהני עדותו להתחייב בממון וזה נראה לכאורה דעת הראב\"ד ז\"ל שכתב הר\"ן ז\"ל בפ' המדיר דע\"ב עלה דפריך תלמו' אהא דתנן ואלו יוצאות שלא בכתובה מאכילתו דבר שאינו מעושר מנא ידע כו' שכתב וז\"ל והאי דלא אוקומה בשמורה כתב הראב\"ד ז\"ל משום דאינה נאמנת דאין אמע\"ר ולא נראה דלהפסידה כתובתה ודאי נאמנת דהודאת בע\"ד כמאה ע\"ד ע\"כ.
וכ\"כ הר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת שם בשם הריטב\"א ז\"ל יע\"ש וזה נראה ג\"כ דעת הרשב\"א בחי' לשבועו' ר\"פ כל הנשבעין והביא דבריו ג\"כ הר\"ן ז\"ל עלה דתנן ושכנגדו חשוד על השבועה אחת שבועת העדות שהקשה הרב ז\"ל דמאן מוכח דעבר על השבועה במזיד דאי במודה שהזיד שידע ולא העיד אין אמע\"ר והר\"ן ז\"ל תירץ דאע\"ג דאין אמע\"ר הנ\"מ לפוסלו לעדות אבל זה שמחייב את עצמו בממון שהרי אומר שאינו יכול לישבע מפני שהוא חשוד הו\"ל הודאת בעל דין דמהנייא לגבי ממון דהודאת בע\"ד כמאה ע\"ד עכ\"ל ומשמע לכאורה דהראב\"ד והרשב\"א ז\"ל אית להו דכל דלא מהני עדות בענין פסול גופו לא מהני נמי לענין לחייבו ממון.
מיהו אחר ההתבוננות נראה דהא ודאי ליתא שהרי דברי רבינו משניות ערוכות הן שהרי שנינו בפ' אלו נערות דמ\"א ע\"א האומר פתיתי בתו של פ' משלם בושת ופגם ע\"פ עצמו האומר גנבתי משלם הקרן ע\"פ עצמו ע\"כ וכמו כן שנינו בפ' הגוזל ומאכיל דקי\"ח ע\"א האומר לחבירו גזלתיך כו' ואיני יודע אם החזרתי לך חייב לשלם ע\"כ ובר\"פ שבועת הפקדון שנינו לא גנבתי משביעך אני ואמר אמן חייב לא חבלתי ולא עשיתי בך חבורה משביעך אני ואמר אמן חייב וקתני סיפא זה הכלל כל המשלם ע\"פ עצמו חייב ושאינו משלם ע\"פ עצמו פטור ע\"כ וכל אלו הלכות פסוקות הן ומבואר יוצא דאפי' בעדות שמשים עצמו רשע ומתחייב בממון מחייבינן ליה בממון ולא אמרי' כיון שאינו נפסל ע\"פ עדותו לא מיחייב בממון ועיין להתוס' ביבמות דכ\"ה ע\"ב ד\"ה לימא רב יוסף וכ\"כ הריטב\"א בחי' למכות ד\"ג ע\"א עלה דאמר רבא עד זומם משלם לפי חלקו ומפרשינן לה באומר עדות שקר העדתי וז\"ל וכי תימא והיאך נאמן אפילו על פי עצמו כיון דאין אדם משים עצמו רשע י\"ל דההיא בחיוב שבגופו בלחוד אבל בממון פלגינן דיבוריה כאומר גנבתי או גזלתי שמשלם קרן ע\"פ עצמו שהרי יוצא מדבריו שיש לחבירו ממון אצלו וכן במודה שנטל מחבירו רבית קצוצה חייב על פיו ותדע דלמ\"ד כופרא ממונא משלמין הן על פיהם אע\"פ שאומרים עדות שקר העדנו כדאיתא בסוגיין עכ\"ל.
ועיין עוד בפ\"ק דמציעא ד\"ד עלה דפריך הש\"ס מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן כו' וכתב הר\"ב ז\"ל בש\"מ בשם ר\"ח ז\"ל וז\"ל אם כפר ואח\"כ הודה אינו נפסל כדרבא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אמע\"ר כו' יע\"ש מבואר יוצא שהכופר בכל ואח\"כ הודה אע\"פ ששם נפשיה רשיעא בהודאה זו חייב לשלם מה שהודה ונשבע על השאר יע\"ש ועיין עוד להטור ח\"מ סי' פ\"ז סמ\"ג שכתב ג\"כ בשם רב שרירא גאון ז\"ל דהכופר בכל ונשבע היסת ואח\"כ הודה במקצת משלם מה שהודה ונשבע על השאר וכן פסק מרן בש\"ע שם סעיף כ\"ח יע\"ש ועיין למור\"ם במפה סי' ל\"ב ועיין עוד למור\"ם במפה סי' שפ\"ח ס\"ח שכתב דמסור שהודה שמסר חייב לשלם כוליה היזיקא דעבד והן הן דברי הר\"ר אביגדור שהביא המרדכי בפ' הגוזל בתרא ועיין למרן החבי\"ב שם בסי' שפ\"ח הגהב\"י אות כ\"ז שכתב שכן הוא דעת רש\"ל ובעל בנימין זאב והראד\"ב והרב פליטת בית יאודה יע\"ש ועיין עוד לרבינו בפ\"ד מה' גזילה הל' י\"א ובפ\"ב מה' נערה גבי אנסתי ופתיתי בתו של פ' ופ\"ח מה' חובל הל' ו' ופ\"א מה' טוען הל' י\"ו ובהשג' הראב\"ד ז\"ל שם דמבואר מדבריו ז\"ל דהחובל בחבירו שהודה מעצמו חייב בה' דברים דאין קנס בחבלות אע\"ג דשם נפשיה רשיעא שחבל בחבירו ואיכא איסורא דאורייתא.
וראיתי עוד מביאין ראיה שזה דעת הראב\"ד ז\"ל ממ\"ש הר\"ב בש\"מ לבב\"ק פ' שור שנגח דמ\"ב עלה דאמר ר\"א אין דיני אלא להמית ע\"פ ע\"א או ע\"פ הבעלים כו' וכתב בשם הראב\"ד ז\"ל וז\"ל וקסבר כופרא כפרה דאי חצי כופר קנסא ע\"פ הבעלים לא צריך קרא למעוטי ע\"כ ומדקא דייק דלאו ממונא הוא מדאצטריך קרא למעוטי ע\"פ ע\"א דהאי דיוקא פריכא הוא דשפיר איכא למימר דכופרא ממונא וקרא לא אתא אלא למעוטי ע\"פ הבעלים כיון דחד מיעוטא הוא דאיכא ולא קדייק דלאו ממונא הוא מדמחייב כופר במועד ע\"פ עצמו ולא מיפטר מפני שאין אדם משים ע\"ר ש\"מ דכופרא כפרה היא מכלל דס\"ל להראב\"ד ז\"ל דאף שאין אמע\"ר בדבר שבממון הרי הוא חייב משום הודאת בע\"ד ועוד דמוכח מדבריו של הראב\"ד שם דאי לאו מיעוטא דקרא דקממעט ע\"פ ע\"א שפיר הוה מצינן למימר דכופרא ממונא הוא ובתם הוא דלא משלם כופר ע\"פ עצמו משום דמיעטיה קרא לתם מכופר אבל מועד חייב בכופר ולא מיפטר מטעם אין אמע\"ר.
ועוד תדע שכתב הראב\"ד ז\"ל עלה דמוקי תלמודא לרבא הא דתנן המית שורי משלם ע\"פ עצמו דמים וז\"ל שהכופר הוא דקצב הערכין הדמים הוא כדי שווייו עכ\"ל מוכח דס\"ל דאע\"ג דאין אמע\"ר ממונא מחייב משום הודאת בע\"ד דאי לת\"ה תיקשי לרבא דאי דמים הוא דמשלם ע\"פ עצמו הא אין אמע\"ר אלא ודאי דמודה הראב\"ד דלעניין ממונא מיחייב ועיין בהשגות ספ\"י מה' נזקי ממון וכן יש להוכיח מדלא קשייא ליה ז\"ל דלרבא דאמר דמשלם דמים ע\"פ עצמו הא אין אדם מע\"ר כי היכי דק\"ל היכי משלם כופר הא אין דמים למת יע\"ש וליכא למימר דאיסורא דלא נטריה לתוריה לא חשיב איסורא ומשו\"ה לא ק\"ל הכי דהא ודאי דמיחייב מיתת לשמים לא גרע מעדים שאמרו אמנה היו דברינו שאינן נאמנים מטעמא דאין אמע\"ר אע\"ג דליכא אלא איסורא דרבנן משום אל תשכן באהליך עולה ואפילו למאי דפרישו רבוות' דלר\"שי עדים שאמרו משחקי בקובייא היינו נאמנים הא יהבו בה טעמא משום דלא אסרוהו חכמים אלא מפני יישובו של עולם כמ\"ש הר\"ב בש\"מ פ\"ב דכתובות דח\"י ועיין להרפ\"ח ז\"ל שם בחי' ולמוהרי\"ט בתשו' חח\"מ סי' ס\"ט יע\"ש זה תורף דבריהם.
ולע\"ד אין מכל זה ראיה דס\"ל להראב\"ד דהיכא שמשים עצמו רשע מיחייב ממונא דודאי כל היכא דלא שמעי' דכופרא כפרה אלא ממונא איכא למימר דאין כאן שם עבירה משום דלא נטריה לתוריה כי היכי דנימא אין אמע\"ר אלא דמים הוא דמחייביה רחמנא משום דהזיק ממונו ולהכי הוצרך הראב\"ד ז\"ל לומר דאי כופרא ממונא ומה\"ט מיחייב ע\"פ עצמו משום הודאת בע\"ד למה אצטריך קרא למעוטי ע\"פ ע\"א גם מה שדקדקו עוד מדבריו דאי לאו מיעוטא דקרא דממעט ע\"פ ע\"א שפיר הוה מצינן למימר דכופר' ממונא הוי ובתם הוא דלא משלם אבל מועד חייב בכופר ולא מיפטר מטעמא דאין אמע\"ר מהא נמי לא אירייא דאי הו\"א דכופרא ממונא לא הוה דייקינן דבמועד חייב בכופר ע\"פ עצמו אלא אדרבא הו\"א דבמועד דמשים עצמו רשע לא אצטריך קרא למעוטי ע\"פ עצמו דהא בלא'ה מפטר מטעמא דאין אמע\"ר וכי אצטריך קרא למעוטי בתם דוקא הוא דאצטריך למעוטי דאין כאן עבירה והו\"א דמיחייב קמ\"ל אלא דלפום קושטא דאמרי' דכופרא כפרה דייקינן דדוקא בתם גלי רחמנא דלא מיחייב אבל במועד מיחייב שפיר דמשום כפרה ודאי מע\"ר גם מ\"ש ועוד תדע כו' דאי לת\"ה תיקשי לרבה כו' מהא נמי לא אירייא דכיון דאינו משלם כופר ש\"מ דאינו רע לשמים וכמ\"ש שם רש\"י ז\"ל ומאי דמיחייב בדמים אינו אלא משום נזק בעלמא וברור.
ובזה נדחה היא נמי מ\"ש עוד וכן יש להוכיח מדק\"ל להראב\"ד ז\"ל עליה דרבה באופן דמדברי הראב\"ד ז\"ל הללו ליכא שום ראייה לומר דס\"ל דאפי' היכא שמשים ע\"ר בהודאתו מיחייב בממונא מיהו מכל הני מתניתא ופסקי הרמב\"ם ז\"ל שכתבנו מוכח כן וכמדובר.
ובכן לנו לדעת טעמו של הראב\"ד ז\"ל בההיא דפרק המדיר שכתבו הר\"ן והריטב\"א ז\"ל דס\"ל דאין האשה מפסדת כתובתה ע\"פ הודאתה שהאכילתו דבר שאינו מעושר מטעמא דאין אמע\"ר דכיון דהפסד כתובתה מידי דממונא הוא אמאי לא מפסדה בהודאתה אע\"פ שמשים ע\"ר וכמו כן צריכין אנו לדעת טעמו של הרשב\"א ז\"ל בההיא דר\"פ כל הנשבעים גבי חשוד על השבועה דמשמע מדבריו דאינו מתחייב בממון ע\"פ הודאתו מטעמא דאין אמע\"ר וזה הפך כל הני מתניתא שכתבנו והיותר תימה שנראה שהוא סותר את עצמו שהרי כתב ה\"ה ז\"ל בפכ\"ד מה' אישות ע\"ש הרשב\"א דהאשה שהודית שעברה על דת יהודית מפסדת כתובתה ע\"פ עצמה משום הודאת בע\"ד ע\"ש ואת זה ראיתי להרב כהונת עולם בביאורו לה' רבית דח\"י סע\"ג ד\"ה אני טרם אכלה כו' הביא דברי הראב\"ד ז\"ל ומ\"ש עליו הריטב\"א ז\"ל בחידושיו דדוקא גבי קנס מצינו שאינו משלם ע\"פ עצמו אבל קרן שאומר גזלתיך וכיוצא משלם וכתב ע\"ז הרב הנז' וז\"ל וראיה זו דגזלתיך איני מכירה דבתבע ליה ודאי מודה הראב\"ד ז\"ל דמאי נ\"מ דאין אמע\"ר ס\"ס הלה תובעו ממון בברי והודה לי למה לא יתחייב ודוקא בבעל שמפיה הוא חיי ועל פיה רוצה להפקיע כתובתה לז\"א שלא תהא הודאת פיה גדולה לעניין זה ולא מצינו בגזלתיך דחייב באין הלה תובעו אלא לצאת ידי שמים והא ודאי מודה ביה הראב\"ד כיון שיודע בינו לבין קונו שגזל המינו עכ\"ל ועיין למרן החבי\"ב בח\"מ סי' ץ' במהדורא בתרא הגב\"י או' ד' ולקמן נעמוד על דבריו ז\"ל.
ודבריו תמוהים מאותה ששנינו בפ' הגוזל ומאכיל דקי\"ח האומר גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי חייב לשלם וכן מההיא דפ' אלו נערות דמ\"א ומההיא דפ' שבועת הפקדון דמבואר מהני מתני' דאפי' בשאין הלה תובעו מיחייב מדינא בהודאת עצמו ואף שבפ' המפקיד דל\"ז ע\"א עלה דמתני' דהאומר לשנים גזלתי מאחד מכם מנה ואיני יודע מאיזה מכם נותן לזה מנה ולזה מנה אוקימנא לה בגמ' בשאין לו תובעין ומשום לצאת ידי שמים הוא דמיחייב לתת לזה מנה ולזה מנה התם הוא שלא גזל אלא מנה ומשום שאינו יודע למי מב' גזל הוא דלא מיחייב מדינא לב' אלא לצאת י\"ש אבל במנה מיהא אפי' דליכא תובעים מחייב מדינא וכמבואר בדברי רבינו פ\"ד מה' גזילה הל' יו\"ד וכאן בפירקין ועיין בטח\"מ סי' ש' ושס\"ה יע\"ש.
ולכן נראה לע\"ד דטעמו של הראב\"ד ז\"ל גבי ההיא דמודית שעברה על דת הוא מפני דמשמע ליה דכיון דעיקר טעמא דאמרו חכמים שעוברת על דת יוצאה שלא בכתובה אינו אלא משום קנסא ולא מפני שום חיוב ממון שנתחייבה לבעלה על ידי מעשיה אלא מפני רשעותא קנסו אותה חכמים שתצא שלא בכתובה ולא דמי כלל לההיא דהאומר גזלתיך ולההיא דפתיתי בתו של פ' ומודה שחבל בחבירו דבכל הני חייבינהו רחמנא ממון לשלם לחבירו בשביל המעשה שעשה כאלו גזל ממנו ממון ולא משום איסור העבירה שעשה הילכך בכל הני מתחייב בהודאת עצמו אע\"פ שמשים ע\"ר כיון דבהודאת המעשה שעשה מתחייב בממון הוא וכאלו הודה שיש לחבירו אצלו ממון משא\"כ במודית שעברה על דת שאין בעיקר המעשה שום חיוב ממון אלא קנסא שקנסו לה חכמים שתצא שלא בכתובה מפני האיסור שעשתה הילכך כל כ\"הג משמע ליה להראב\"ד ז\"ל דאין מקום להפסידה כתובתה ע\"פ הודאת עצמה כיון דאין אמע\"ר.
אמנם הר\"ן והריטב\"א משמע להו דהא נמי דמייא לאומר גזלתיך וכיוצא דנאמן על עצמו להפסיד ממנו אע\"פ שמע\"ר ה\"נ הו\"ל כאלו אמרה שאין לבעלה חיוב כתובתה מפני שמחלה לו וההיא דהרשב\"א דר\"פ כל הנשבעי' נמי לא קש' דאע\"ג דאיהו ז\"ל אזיל ומודה דלעניין ממון אדם מתחייב בהודאתו אע\"פ שמע\"ר כההיא דהאומר גזלתיך וכיוצא מיהו בההיא דחשוד על השבועה כיון שעיקר הודאתו אינו על חיוב ממון שהרי הוא צווח ככרוכייא שאינו חייב לחבירו ממון ועיקר הודאתו אינו אלא שהוא פסול לשבועה הילכך כי הודה מעצמו שעבר על שבועת העדות במזיד אינו נעשה חשוד על פיו כיון דאין אמע\"ר ועיקר הודאתו הוא לפסול גופו לשבועה מפני שהוא רשע אבל הר\"ן ז\"ל משמע ליה דכל כה\"ג נאמן לפסול עצמו כיון דעי\"ז מתחייב בממון לחבירו ואין דברי הרשב\"א ז\"ל בזה סותרים למ\"ש הוא עצמו גבי עוברת על דת דמפסדת כתובתה ע\"פ הודאתה דשאני התם דמיד שאמרו שעברה על דת מפסידה כתובתה והו\"ל כאלו אמרה שהיא אינה ראוייה לגבות כתובה שאין לבעלה חיוב כתובה משא\"כ באומר שהוא עבר על השבועה דליכא בהודאה זו חיוב ממון לחבירו מיד עד שישבע חבירו ויטול וכיון דאין בהודאתו מיד חיוב ממון אלא פסול גופו לשבועה ס\"ל ז\"ל דאין אדם מע\"ר.
ועוד אפשר לומר דאף הרשב\"א אזיל ומודה לדברי הר\"ן דהאומר שהוא חשוד על השבועה נאמן על עצמו להפסיד ממונו ושישבע שכנגדו ויטול מיהו לישנא דמתני' דקתני ושכנגדו חשוד על השבועה אחת שבועת העדות כו' דקרי ליה חשוד על השבועה סתם ומשמע שדינו כדין כל חשוד שנפסל לגמרי בין לעדות ובין לשבועה לגבי כ\"ע ולא לגבי תובע ממנו ממון לבד מש\"ה לא ניחא ליה לפרושי מתני' כמ\"ש הר\"ן ז\"ל במודה שהזיד דא\"כ לא מפסיל לגמרי אלא לענין תביעת ממון דוקא שיהא חבירו נשבע ונוטל לא לשאר דברים וכעין זה ראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל בח\"מ סי' ל\"ו שכתב דברי הרי\"ף בתשו' שהביא הטח\"מ סי' פ\"ז סמ\"ג ומה שתמהו עליו הטור ז\"ל והרב בעל התרומות ז\"ל כיע\"ש ושו\"ר להרב דברי אמת בקונטריס ה\"ה ד\"כ סע\"ד שהביא שם פלוגתא דהרי\"ף ורב שרירא גאון ז\"ל שהביא הטור בסי' פ\"ז סמ\"ג בענין חשוד על השבועה מפי עצמו אי מפסיל לענין שיהא שכנגדו נשבע ונוטל וכתב שדעת הר\"ן ז\"ל הוא כדעת הרי\"ף דפסול ודעת הרשב\"א ז\"ל כדעת רב שרירא גאון ז\"ל יע\"ש ולפי מ\"ש אף הרשב\"א מצי קאי כהרי\"ף ז\"ל ודוק.
נמצינו למדין דהיכא דשם נפשיה רשיעא על ידי שום מעשה איסור שעשה לחבירו ובאותו מעשה איכא חיוב ממון לחבירו כההיא דהאומר גזלתיך ואנסתי ופתיתי בתו של פ' וכן מודה שחבל לחבירו וכיוצא לכ\"ע אדם מתחייב בהודאתו לחבירו ובכן יש לתמוה טובא על מ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל בכנ\"הג מהדורא בתרא סי' ץ' הגב\"י אות ד' וז\"ל ויש ללמוד זכות על הסוברים דהגוזל את חבירו בעדים דצריך להחזיר לו בעדים דהא דלא מקשה בפ\"ב דכתובו' דלתני ומודה רבי יאושע באומר לחבירו גזלתיך מנה והחזרתי לך נאמן כו' משום דס\"ל דבלא\"ה אינו משלם דאינו נאמן משום דאין אמע\"ר אבל אה\"ן שאם גזל בעדים צריך להחזיר בעדים איברא דבסו' קמא מוכח דנאמן אדם לומר גזלתיך אע\"פ שמשים ע\"ר דתנן התם האומר לחבירו גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך חייב לשלם הרי מבואר דאע\"ג דאמר גזלתיך ומשים עצמו רשע חייב לשלם וכ\"כ הרשב\"א בתשו' סי' רל\"א ואע\"ג דהך מתני' מיירי בבא לצאת ידי שמים אפי' לרב הונה ולרב יאודה כדאוקימנא לה התם בגמ' מ\"מ משם מוכח דנאמן אדם לומר גזלתיך אע\"פ שמשים ע\"ר כו' ומיהו כל זה אפשר לדחות דהך מקשה ס\"ל כר\"י ור\"ן ולדידיה מתני' אתייא כפשטא דבאומר גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי חייב לצאת ידי שמים ובאומר איני יודע אם גזלתיך אף בבא לצאת ידי שמים אינו חייב אבל בדיני אדם אינו חייב לשלם משום שאין אדם משים ע\"ר יע\"ש.
והדברים תמוהין דמה יענה הרב למתני' דפ' אלו נערות דמ\"א דקתני האומר גנבתי משלם את הקרן ע\"פ עצמו וכן האומר פתיתי כו' וכן ההיא מתני' דפ' שבועת הפקדון דקתני זה הכלל כל המשלם ע\"פ עצמו חייב כו' גם מ\"ש דלר\"י ור\"ן אתייא מתני' כפשטא דאיירי בבא לצאת ידי שמים אבל בדיני אדם פטור הם דברים תמוהים דאדרבא לר\"י ור\"ן אתייא מתני' כפשטא דבדתבע ליה והודה איירי מתני' וחייב לשלם בהודאתו בדיני אדם כמבואר שם ועוד מה יענה הרב לדעת הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל שכתבו בהדייא דאע\"ג דאין אמע\"ר חייב בתשלו' ואעפ\"כ ס\"ל דהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים כמ\"ש הרב במ\"ק הגב\"י אות י\"א עוד כתב הרב וז\"ל ועוד אפשר לומר דס\"ל להך מקשה דאע\"ג דאם תבעו גזלתני ומודה ואמר גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך חייב אפי' בבא לצאת ידי שמים לא מפני זה נאמר דיהא נאמן לומר גזלתיך דדוקא כשתבעו והודה נאמן משום דלא חציף איניש כו' אבל בלא תביעא דליכא האי טעמא לא מהימן משום דאין אמע\"ר עכ\"ל. וכדבריו ז\"ל כתבנו לעיל בשם הרב כהונת עולם ז\"ל וכתבנו דמתני' דפ' אלו נערות ופ' שבועת הפקדון ודברי רבינו בפירקי' ופ\"ד מה' גזילה הל' יו\"ד הויין תיובתייהו וצ\"ע.
ולעיקר הקושיא דק\"ל למרן החבי\"ב ז\"ל לשיטת האומרי' דהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים מההיא דפ\"ב דכתובות עיין בשיטה מקובצת להר\"ב ז\"ל שם שעמד עליה יע\"ש סוף דבר דברי מרן ז\"ל צל\"ע ועיין בס' ארעא דרבנן אות י\"ז שכתב דההיא דהאומר פתיתי בתו של פ' וגזלתיך כו' דחייב לשלם הוא במודה ומכוין לשוב בתשובה דכל כ\"הג מע\"ר יע\"ש ולא דק דלעניין ממון אדם מתחייב בהודאתו אפי' אינו מכוין לתשובה דפלגינן דבוריה כאלו אמר שיש לחבירו אצלו ממון וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל בחי' למכות וכתבנו לשונו לעיל ובמכוין לתשובה אפי' לפסול עצמו נאמן כמו שנראה בהדייא ממתני' דריש כריתות גבי ב' אומרים אכלת חלב מה אם ירצה לומר מזיד הייתי וצ\"ע.
ומן האמור ומדובר אתה תחזה דמאי דמשמע ליה לרלח\"מ ז\"ל לקמן בפח\"י מהל' עדות ד\"ח דלדעת רבינו ז\"ל וכן לדעת ר\"ח ז\"ל שהביא דבריו הטור בח\"מ סי' ל\"ח ס\"ד עדים שאמרו שקר העדנו לא מחייבי לשלם ע\"פ הודאתם לא מדין הזמה ולא מדינא דגרמי ושלא כדעת הרא\"ש שהביא הטור בסי' מ\"ו סל\"ד ורבינו ירוחם שהביא מרן ב\"י ז\"ל שם בסי' ל\"ח דמשמע להו דמחייבי לשלם מדד\"ג ע\"פ הודאתם וכדברי הלח\"ם ז\"ל ומשמע להו נמי למור\"ם ז\"ל בס' ד\"מ שם בסי' ל\"ח ולהרב ב\"ח ז\"ל שם ולהרב בני אהרן ז\"ל בסי' צ\"ג ולהרב שארית יוסף ז\"ל הביא דבריו הש\"ך ז\"ל שם ברס\"י ל\"ח יע\"ש ליתא דכיון דלעניין חיוב ממון אדם נאמן על עצמו לשים עצמו רשע כמו שהוכחנו מההיא דהאומר גזלתיך כו' למה לא יתחייבו העדים שאמרו שקר העדנו לשלם משום דינא דגרמי וכמו שהק' הש\"ך ז\"ל שם ומה שעלו לחלק הרב ב\"ח והרב שארית יוסף ז\"ל בין דינא דגרמי להא דשקר העדנו כבר דחאו הש\"ך ז\"ל שם.
וגם מ\"ש הש\"ך ז\"ל דכל שלא עשו מעשה עדיין ע\"פ עדותן ואמרו שקר העדנו אע\"פ שאין אנו שומעים להם לבטל עדותן הראשון מטעמא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מ\"מ לא מחייבינן להו לשלם מדינא דגרמי וגם עדותן הא' אם באו עדים והזימום אחר שאמרו שקר העדנו יש בו דין הזמה כמ\"ש התוס' בפ\"ק דמכות וזהו פי' של ר\"ח ז\"ל שכתב הטור יע\"ש הרואה דברי ר\"ח ז\"ל שהביא הרמב\"ן ז\"ל בנימוקיו למכות והביא דבריו הרב בני אהרן ז\"ל בסי' צ\"ג יראה שאין פי' ר\"ת הולך ע\"פ שיטת התוס' והילך לשון הרמב\"ן ז\"ל עמ\"ש שם בגמ' תדע שהרי ממון ביד בעליו ומשלמי' כו' לאו למימרא שאם שלמו אין משלמין אלא לומר שאע\"פ שלא שלמו משלמין ומיהו כיון דכי לא שלמו משלמין קנסא הוי לעולם ולא משלמין ע\"פ עצמן לרבי עקיבא כלומר שאם אמרו הוזמנו בב\"ד אין משלמין אע\"פ ששילם על פיהם אלא א\"כ הודו באמת עדות שקר העדנו דודאי משלמין דלא גרע מדינא דגרמי כדן את הדין וכיוצא בו והא דאקשינן כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כו' ואי משלם מאי קושיא הכי קא ק\"ל דלא מקרי עד זומם דהא עדותו קיימת ור\"ת ז\"ל כתב באומר עדות שקר העדתי וכ\"הג לא סגי דאינו משלם אלא עדותו שהעיד נכונה חשבינן ליה ומתקיימת ע\"כ והא דאמ\"ר עקיבא אין משלמין ע\"פ עצמן לא משכחת לה אלא בשאין מודים שהעידו שקר אבל לא באומר העדנו שקר וקסבר ר\"ע מה שחדשה תורה לשלם ע\"פ מזימין והאמינה לאלו קנס הוא א\"נ י\"ל דאפי' לר\"ע אם שילם על פיהם ואי אפשר להחזיר ממון לבעליו ודאי משלמין כהזמה ואפי' ע\"פ עצמן ולא אמרי' אין משלמין ע\"פ עצמן אלא בגמר דין והרמב\"ם ז\"ל פוטר בהם אע\"פ ששילם על ידן והודו עכ\"ל מבוארין דבריו ז\"ל שדברי ר\"ח ז\"ל שהביא הטור הוא פירושו שפי' בהא דאמר רבא בגמ' כל כמיניה כיון שהגיד שוב אח\"ו ומשמע דלפום מאי דקאמר מעיקרא עדות שקר העדתי הוה בעי מימר דמחייב לשלם זה העד שאמר שקר העדתי לפי חלקו ועלה פריך כל כמיניה כיון שהגיד כו' כלומר וכיון שכן לא מבעייא דזה העד אינו משלם ע\"פ עצמו אלא אף עדותו נכונה הוא ולפי דברי התוס' אינו כן דמעיקרא כי קאמר הש\"ס באומר עדות שקר העדתי הוה בעי מימר וזה העד לא מחייב לשלם כשהוזמו ב' אח\"כ אלא העד הב' וע\"ז פריך כל כמיניה כו' וכיון שכן ב' חייבים כשהוזמו.
גם עיקר דין זה שכתב הש\"ך דאף למאן דדאין דינא דגרמי לא מחייבי העדים בשאמרו שקר העדנו אלא כשכבר הוציאו ממון על פיהם לדידי צריכה רבה דכיון דמיד שהעידו שזה חייב לזה שוב אינן יכולים לחזור בהם א\"כ אפי' לא הוציאו עדיין הממון יתחייבו לשלם מדינא דגרמי אלא שמדברי הרמב\"ן ז\"ל שכתבנו במ\"ש א\"כ י\"ל כו' נראה כמ\"ש הש\"ך ז\"ל ועדיפא מינה דאפי' שילם דבר על פיהם ואח\"כ אמרו עדות שקר העדנו אם אפשר להחזיר הממון כגון שמי שזכה בממון אמיד וישנו כאן אע\"פ שאין ב\"ד יכולים להחזיר הממון שנטלו משום דכיון שהגיד שוב אח\"ו עדים לא מחייבי מדינא דגרמי כיון שיכולים להחזיר ממון לבעליו ולא מחייבי עדים כשאמרו עדות שקר העדנו אלא כשהוציאו ממון על פיהם ושוב אי אפשר להחזיר ממון לבעליו כגון שאינו כאן או שהוא עני או גברא אלמא וכיוצא אבל בלא\"ה לא מחייבי עדים.
ושוב ראיתי דמדברי הרמב\"ן ז\"ל אין ראיה למ\"ש הש\"ך ז\"ל דהרמב\"ן ז\"ל לא קאמר דאפי' לר\"ע אם שילם על פיהם ואי אפשר להחזיר ממון לבעליו ודאי משלמין בהזמה ואפי' ע\"פ עצמן ולא אמרינן אין משלמין ע\"פ עצמן אלא בגמר דין כו' אלא בעדים שאמרו העדנו והוזמנו בב\"ד פ' על זה קאמר דמשלמין ע\"פ עצמן שאמרו הוזמנו בשאי אפשר להחזיר ממון לבעליו ע\"פ המזימים כגון שכבר הלך מי שלקח הממון למ\"ה או שהעני וכיוצא שאם היה כאן או היה לו ממון לא היינו מחייבין את העדים שהעידו שקר משום דינא דגרמי שהיינו יכולים להחזיר הממון לבעליו ע\"פ המזימים אבל בעדים שאמרו שקר העדנו ואין כאן מזימין אלא ע\"פ עצמן לבד כיון דקי\"ל דכיון שהגיד שוב אח\"ו ואין אנו יכולין להחזיר ממון לבעליו ע\"פ מה שחזרו ואמרו שקר העדנו איכא למימר דס\"ל דאפי' לא שלמו עדיין מיחייבי מיד העדים לשלם משום דינא דגרמי וזה ברור באופן שאף דרכו של הש\"ך בכוונת דברי ר\"ח ז\"ל בחזקת סכנה הוא עומד.
כי על כן היותר נכון לומר דאף ר\"ח ורבינו ז\"ל לא אמרו דאין משלמין ע\"פ עצמן אלא דוקא משום דינא דהזמה ולחיובינהו משום עדים זוממין אבל ודאי דמשום חיובא דדינא דגרמי מחייבי שפיר ע\"פ הודאתן ונ\"מ דאי מחייבי משום הזמה העדות מעיקרא בטל ומשלמין העדים אפי' מחל לו התובע לנתבע תביעתו ולא שילם לו אבל כי מחייבי משום דינא דגרמי כי לית להו לעדים לשלם מחייבינן לנתבע לשלם ע\"פ עדותן וכשיזדמן ממון לעדים ישלמו לנתבע משום הודאתם וגם אם מחל התובע לנתבע תביעתו לא מחייבינן לעדים לשלם לנתבע משום ד\"דג כיון דלא הפסידוהו שהרי מחל לו התובע עיין להרב פ\"מ ח\"ב סי' ל\"ב ול\"ג יע\"ש וזה נראה דעת מרן ב\"י ז\"ל דר\"ח לא פליג אמ\"ש הטור בסי' ל\"ט סל\"ד בשם תשו' הרא\"ש דמדינא דגרמי חייב וכסברת רי\"ו ז\"ל שהביא הוא ז\"ל והיא סברת הרמב\"ן והריטב\"א ז\"ל ומש\"ה עמד מתמיה על הטור למה הביא דין זה בשם ר\"ח מאחר דסוגייא ערוכה היא בפ\"ק דמכות כיון דלא פליג ר\"ח אהרא\"ש ור\"יו והרמב\"ן ז\"ל וס\"ל דמדין הזמה דוקא הוא דפטור ולא מדד\"ג איברא שמדברי הרמב\"ן ז\"ל שכתבנו משמע דבדברי ר\"ח ז\"ל אפשר לפרושי הכי אמנם בדברי רבינו מפשט פשיטא ליה דלא מחייבי כלל העדים בשהודו אפי' מדינא דגרמי וכמו שהבין הלח\"מ ז\"ל ועיין להרב פרישה ודרישה בסי' ל\"ח ולמוהרח\"ש ז\"ל בח\"א סי' מ\"ב ולהרב תורת חסד בסי' קל\"ד ולהרב פמ\"א בח\"א סי' ע\"ח ולמוהר\"י קצבי סי' כ\"ה דכולהו ס\"ל כמ\"ש דר\"ח ז\"ל לא פליג אהרא\"ש ורי\"ו והרמב\"ן ז\"ל יע\"ש ומרן החבי\"ב ז\"ל בסי' ל\"ח הגה\"ט אות ח' כתב דאפשר דר\"ח ז\"ל ס\"ל כריטב\"א דדינא דגרמי קנסא הוא ואין אדם משלם קנס ע\"פ עצמו יע\"ש.
וזה לא ניתן ליאמר דבקנסא דרבנן כבר כתב המרדכי והביא דבריו הש\"ך בסי' שפ\"ח ס\"ק מ\"ט דאדם משלם ע\"פ עצמו ולבר מן דין מלבד דאכתי לא מייתבא בהכי דעת רבינו דאיהו ס\"ל דדינא דגרמי דינא הוי ולא קנסא וכמבואר בפ\"ח מה' חובל יע\"ש אף גם זאת אי אפשר לייחס זה בדעת ר\"ח ז\"ל שהרי הוא ז\"ל ס\"ל דשף מטבע של חבירו חייב וכמ\"ש בשמו הרמב\"ן ז\"ל בקונט' דינא דגרמי שלו יע\"ש וכ\"כ בשמו ה\"ה ז\"ל פ\"ז מה' חובל הל' י\"א יע\"ש וזה מבואר דס\"ל דדינא דגרמי דינא הוי ולא קנסא דלמ\"ד קנסא שף מטבע פטור כמ\"ש הש\"ך סי' שפ\"ו סק\"א יע\"ש. עוד צידד מרן החבי\"ב ז\"ל שם ליישב דעת ר\"ח דס\"ל דלא מחייב מדינא דגרמי אלא כשברור לנו ע\"פ עדים שהזיק לחבירו אבל בעדים שאמרו שקר העדנו כיון דלענין העדות בעצמו לאו כל כמנייהו לחזור בהם ועדות הראשונה מתקיימת אף להתחייב עצמן מדינא דגרמי לאו כל כמינייהו עכ\"ל ואין בזה כדי שביעה דבאומר גזלתיך נמי נימא כיון דלפסול עצמן בעדות זה לאו כל כמיניה אף להתחייב לאו כל כמיניה אלא ודאי דלא תלייא הא בהא דלחייב עצמן פלגינן דיבוריהו כאלו אמרו יש לחבירו אצלי ממון שנתחייבתי לו וכמ\"ש לעיל בשם הריטב\"א ז\"ל.
סוף דבר היותר נכון בדעת ר\"ח ורבינו ז\"ל הוא כמ\"ש דלא אמרו דאין משלמין ע\"פ עצמן אלא מדין הזמה אבל משום דינא דגרמי מחייבי ולפום מאי דמשמע ליה להרמב\"ן בדעת רבינו דאף משום דינא דגרמי לא מחייבי עדים ע\"פ הודאתן אפשר לומר שטעמו ז\"ל דע\"כ לא אמרו דדינא דגרמי דינא הוא ולא קנסא ומחייב ע\"פ עצמו אלא בדבר דאי איכא עדים מחייב משום דינא אבל הכא בעדים שאמרו שקר העדנו שאם היו באים עדים להזימן לא היו מחייבי אלא משום קנסא בין שלמו ע\"פ בין לא שלמו ע\"פ וכמו שהכריח הרמב\"ן ז\"ל וכתבנו לשונו לעיל כי הודו מעצמן ואמרו שקר העדנו כי מחייבי ע\"פ כהעדאת עדים הוא דמחייבי דהיינו קנסא ולא דינא ואין אדם משלם קנס ע\"פ עצמו והחולקים על רבינו ז\"ל ס\"ל דע\"כ לא אמרו דעדים זוממין קנסא הוא אלא בעדים המכחישים דוקא דחידוש הוא שחדשה תורה דמאי חזית דתסמוך אעדות המזימין ולא אעדות נזומין אבל כשהנזומין בעצמן מודים ששקר העידו אין כאן חידוש לומר דקנסא הוא ועיין בשיטה מקובצת להר\"ב ז\"ל בפ\"ק דבב\"ק דף ד' שכתב בשם הרר\"י ז\"ל וז\"ל ואם יודו העדים מעצמן אחר שהעידו ששקר העידו אינן נאמנים ותגמר עדותן כאלו לא הודו ואותו ראובן שהעידו עליו ישלם המאתיים זוז דכיון שהגיד שוב אח\"ו והן אינן משלמין לו למאן דאמר עדים זוממין קנסא הוא ולמ\"ד ממונא הוא משלמין הן לו מאתיים זוז והוא אינו משלם לו כלום עכ\"ל ומדלא ביאר דמדינא דגרמי מחייבי העדים בהודאת עצמן אפי' למ\"ד קנסא משמע דס\"ל כדעת רבינו ז\"ל דלא מחייבי כלל אפי' מדד\"ג וכמדובר.
עלה בידינו מן האמור ומדובר דהיכא דשם נפשיה רשיעא במעשה איסור שעשה ובאותו מעשה איכא חיוב ממון לחבירו כההיא דגזלתיך וכיוצא לכ\"ע מחייב בהודאת עצמו ובמודה שהעיד שקר לחבירו דהוציא ממון ע\"פ לדעת רבינו ז\"ל והר\"ר יהונתן ז\"ל לפום מאי דמשמע ליה להרמב\"ן ז\"ל לא מחייב לשלם בהודאתו ולא משום טעמא דאין אמע\"ר דהא לעניין לחייב עצמו בממון מהימן אלא משום דס\"ל דהו\"ל מודה בקנס כיון דלא משכחת לה שיתחי' על פי עדים משום דינא אלא משום קנסא אמנם לדעת הרמב\"ן והריטב\"א והרא\"ש ורי\"ו ז\"ל כל כ\"הג מחייב בהודאת עצמו משום דד\"ג כמדובר ולעניין הלכה נראה דכל כ\"הג מצי המוחזק לומר קי\"ל כרבינו ורבינו יהונתן ז\"ל כיון דהרמב\"ן ז\"ל משמע ליה בפשיטות בדעת רבינו דמפטר אף משום דד\"ג ודוק.
ובמודה מעצמו שהוא חשוד על השבועה אי מהימן על עצמו לעניין חיוב ממון לשיהיה שכנגדו נשבע ונוטל כבר כתבנו לעיל בתחילת דברינו דבהא אפליגו הרשב\"א והר\"ן בפ' כל הנשבעין דלדעת הרשב\"א לא מהימן מטעמא דאין אמע\"ר ולדעת הר\"ן ז\"ל מהימן ודעת הרא\"ה כדעת הרשב\"א כמ\"ש הרב דברי אמת בקונט' החמישי ד\"ל ע\"ד יע\"ש ומיהו לע\"ד אפשר דאף הרשב\"א ז\"ל מודה לדברי הר\"ן וכמ\"ש לעיל וראיתי להרב דברי אמת שם דכ\"ט ע\"ד הביא דברי הר\"ן ז\"ל וכתב וז\"ל וגם בזה אני תמה שהרי כתב הרמב\"ם פ\"ב מה' טוען דאין אדם נעשה חשוד עד שיפסל מפי עדים וכתב ה\"ה ז\"ל שדברים פשוטין הן ושכ\"כ רבינו האיי ז\"ל ושהרמ\"ה ז\"ל כתב דאם התובע מן הנשבעין ונוטלין ואמ' חשוד אני נאמן להזיק את עצמו אבל לא בנתבע עכ\"ל והנה הרב ז\"ל משום דמפשט פשיטא ליה בדעת הר\"ן דנתבע שאמר חשוד אני נאמן לחייב את עצמו והו\"ל ככל חשוד דעלמא שנשבע שכנגדו ונוטל ואם לא רצה לישבע הפסיד ונפטר הנתבע בלי שבועה מש\"ה כתב עליו שדברי רבינו והגאונים שכתב ה\"ה ז\"ל הויין תיובתיה דהר\"ן ז\"ל ומה\"ט עמד מתמיה עוד שם לקמיה על הרב גד\"ת ומרן החבי\"ב שעמדו לישב דברי הרי\"ף בתשו' שהביאו הרב התרומות בשער עשירי ח\"א ה\"ג והטח\"מ סי' פ\"ז סמ\"ג שנראה מדבריו שאדם נעשה חשוד ע\"פ עצמו ובקשו טעם לדבריו ותמה עליהם שלא ראו דברי הר\"ן ז\"ל הללו שטעמו מבואר דס\"ל דלדבר של ממון ולחובתו הודאת בע\"ד כמע\"ד אלא שאין כן דעת רבינו האיי ורב שרירא ורבינו וראב\"ן והרשב\"א ובעה\"ת והטו' ור\"יו והרמ\"ה וה\"ה ז\"ל ושם ד\"ל ע\"ב ד\"ה ולפי כו' עמד מתמיה ג\"כ על הרב ב\"ח ז\"ל שכתב שדעת הרי\"ף כדעת הרמ\"ה ז\"ל דלא מפסיל הנתבע בהודאת עצמו איך לא זכר להך לישנא דהר\"ן המוצג לפנינו יע\"ש.
ואין ספק דאשתמיט מיניה דהרב ז\"ל מ\"ש הרב תיו\"ט ז\"ל שם בפ' כל הנשבעין משנה ד' דאחר שהביא לשון הר\"ן ז\"ל כתב וז\"ל ונר' דדוקא בדניחא ליה לתובע לישבע הוא שנשבע ונוטל אבל בלא\"ה יכול לומר או השבע ותפטר או תודה ותשלם דהא בכי הא זכות הוא לו במה שאומר שהוא חשוד דבשבועה דאוריית' קי\"ל דלא מפכינן והשתא מהפך ליה במ\"ש שהוא חשוד וזו היא סברת הרמ\"ה שכתב הטור בסי' צ\"ב וז\"ל ואי ניחא ליה לתובע לישבע נשבע ונוטל ע\"כ אבל הרמב\"ם בפ\"ב מה' טוען כתב דאין אדם נעשה חשוד כו' עכ\"ל והשתא לפי דברי התיו\"ט ז\"ל שאף דברי הר\"ן ז\"ל הן כדברי הרמ\"ה ז\"ל אין מקום לתמיהת הרב דברי אמת לא על הר\"ן מדברי רבינו והגאונים שהביא ה\"ה ז\"ל כיון שאף לדברי הר\"ן ז\"ל אינו נעשה חשוד ע\"פ עצמו אלא לחובתו של נתבע לעניין שאם רוצה התובע לישבע וליטול הרשות בידו אבל אם אינו רוצה לישבע וליטול לא הפסיד כשאר חשוד על השבועה ע\"פ עדים אלא חוזר ומהפך השבועה על הנתבע ואומרים לו או תשבע או תשלם ואף דברי רבינו מתפרשים בדרך זה כמו שנראה מדברי ה\"ה ז\"ל דאחר שהביא דברי הרמ\"ה ז\"ל כתב ופשוט הוא ולא כתב שרבינו חולק על זו וכן נראה מדברי הטור בסי' צ\"ב דאחר שהביא דברי רבינו סיים וז\"ל וכתב הרמ\"ה אבל אי ניחא ליה לתובע לישבע וליטול כי אמר נתבע חשוד אני נשבע ונוטל והנ\"מ דלא מהימן למימר חשוד אני בנשבע ונפטר אבל בנשבע ונוטל נאמן דהא לחייוביה נפשיה ממונא קאתי והודאת בע\"ד כמע\"ד עכ\"ל ומדלא כתב ע\"ד הרמב\"ם והרמ\"ה כתב אלא וכתב הרמ\"ה נראה מבואר דס\"ל דאף דברי רבינו יכולים להיות כדברי הרמ\"ה וכ\"כ מהרימ\"ט בתשו' חח\"מ סי' ל\"ו והש\"ך בסי' צ\"ב סק\"ו יע\"ש ומהתימה על התיו\"ט ז\"ל שנראה מדבריו דרבינו חולק על דברי הרמ\"ה ז\"ל ואינו כן כמדובר ואפשר שלזה כיון הש\"ך בסק\"ו במ\"ש ונראה דגם הסברה ראשונה מודה בזה כו' וגם דעת הר\"ן דנאמן לעשות עצמו חשוד ודלא כהתיו\"ט פ' כל הנשבעין ועדיין צ\"ע עכ\"ל דכונתו להשיג על התיו\"ט ז\"ל שסיים על דברי הר\"ן אבל הרמב\"ם כתב שאינו נעשה חשוד ע\"פ עצמו אלא ע\"פ עדים כו' דמשמע מדבריו שהרמב\"ם חולק ואינו כן.
ומעתה גם מה שתמה עוד הרב דברי אמת על הגד\"ת ומרן החבי\"ב והב\"ח ז\"ל לא קשיא דמשום דמשמע להו דלהרי\"ף ז\"ל בהודאת עצמו נעשה חשוד לגמרי שיהא שכנגדו נשבע ככל חשוד דעלמא ואם לא ישבע יפסיד ונפטר הנתבע בלי שבועה שהרי לא תלה טעמו משום דנאמן לחובתו כמ\"ש הר\"ן ז\"ל כדי שנוכל לפרש דבריו כשיטת הרמ\"ה ז\"ל מש\"ה בקשו טעם לדברי הרי\"ף ז\"ל והב\"ח ז\"ל נדחק לומר דאע\"פ שלא ביאר הרי\"ף טעם הדבר אפשר לפרש דבריו דמטעם דנאמן לחובתו הוא שכתב כן ואה\"ן שאם אינו רוצה התובע לישבע דחוזר ומהפך השבועה על הנתבע ואינו נפסל ע\"פ עצמו כשיטת הרמ\"ה ז\"ל.
אמנם בדברי הר\"ן שכתב בהדייא דהטעם דנעשה חשוד ע\"פ עצמו הוא מפני שאדם נאמן לחייב את עצמו בממון שהרי אומר שאינו יכול לישבע מפני שהוא חשוד כו' דזה מבואר שאם אין התובע רוצה לישבע לא הפסיד ואומרים לו לנתבע או תשבע או תשלם שאם לא כן אלא שפטור בלא שבועה כשאר חשוד ע\"פ עדים נמצא שהוא נאמן לזכות לעצמו ליפטר בלי שבועה כמו שהכריח התיו\"ט ז\"ל מש\"ה לא העלו הרבנים הנז' דברי הר\"ן ז\"ל על דל שפתם מפני שאין זה ענין לדברי הרי\"ף ז\"ל והן הן דברי הרמ\"ה שכתב הטור בסי' ק\"ב והסכים עמהם ודוק.
וראיתי עוד להרב הנז' שם בדף ל' ע\"ד הביא דברי הריטב\"א ז\"ל בשיטתו לבב\"מ שכת' וז\"ל ומיהו מי שטען על חבירו מנה של רבית יש לי בידך כו' הלכך אם כופר בכל פטור בלי שבועה ואם מודה מקצת משלם מה שהודה ופטו' מן השאר בלי שבוע' שאע\"פ שהוא הודה שהוא פסול אינו נפסל ע\"י עצמו שאין אדם מע\"ר ולא הוי ע\"פ עצמו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע כן דעת מור\"י נר\"ו ודינו נראה נכון אע\"פ שראיתי מן הגדולים חלוקים עליו ואמרו דאפי' ע\"פ עצמו חשבינן ליה מחויב שבועה שאי\"ל דכיון שהודה שאינו בן שבועה לחובתו מהימן ומשלם ואינו נשבע שהרי לפי טענתו ראוי הוא לשלם וזה צ\"ע עכ\"ל וכתב ע\"ז הרב הנז' וז\"ל ועוד שמענו שהריטב\"א מסתפק במאי דפשיטא ליה להר\"ן ז\"ל וכיון דהר\"ן והריטב\"א ז\"ל הושוו לחלק בין פיסול דעדות לפיסול דשבועה דלעדו' אין אדם נפסל ע\"פ עצמו אך לעניין שבועה כיון שהוא לחובתו הודאת בע\"ד כמע\"ד מעתה גם דעת הרי\"ף הכי הוי אלא שלדעת רב שרירא וראב\"ן והרמב\"ם ובעה\"ת והטור והמרדכי ורבינו האיי והרשב\"א ורי\"ו וה\"ה ז\"ל כשם שאין אדם נפסל לעדות ע\"פ עצמו כן לשבועה עכ\"ל ולפי מ\"ש בדעת הר\"ן ז\"ל אין כאן מחלוקת שאף דעת הר\"ן כדעת הגדולים הללו שלא כתב הוא ז\"ל שנעשה חשוד ונפסל לשבועה אלא לחובתו ודוקא כשהתובע רוצה לישבע אבל אם אינו רוצה לישבע ודאי לא מיפטר הנתבע בלא שבועה דא\"כ הו\"ל נאמן לזכותו ולא לחובתו כמדובר.
ואף הריטב\"א ז\"ל שכתב דאפשר דאפי' ע\"פ עצמו חשבינן ליה מחויב שבועה שאי\"ל דכיון שהודה שאינו בן שבועה לחובתו מהימן ומשלם ואינו נשבע שהרי לפי טענתו ראוי הוא לשלם עכ\"ל איכא למימר דקאי בשיטת הראשונים הנז' שאין אדם נפסל לשבועה על פיו מיהו משמע ליה דהיינו דוקא בתובע ונתבע דעלמא דאם הנתבע שם נפשיה רשיעא כנדון הרי\"ף והרמ\"ה ז\"ל כי אמר נתבע שהוא חשוד לא מפני זה נעשה התובע חשוד ומש\"ה יכול התובע לישבע וליטול ע\"כ של נתבע ואם אינו רוצה לישבע חוזר ואומר לנתבע או תשבע או תשלם ולא מפטר הנתבע בלי שבועה וגם אינו נעשה חשוד ע\"פ עצמו לשלם בלי שבועה שיכול לטעון שישבע התובע ויטול שהוא לא אמר שהוא חשוד אלא כדי שישבע התובע ואם אין התובע רוצה לישבע הוא לא ישלם אלא ישבע שאין אדם נפסל לשבועה ע\"פ עצמו אבל בנדון הריטב\"א שהודה הנתבע שלוה ברבית מן התובע שלפי דברי הנתבע גם התובע נעשה חשוד מאחר שעבר והלוה ברבית א\"כ לפי דברי הנתבע שגם התובע חשוד והו\"ל ב' חשודים חזרה השבועה למחויב לה שהוא הנתבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ומה\"ט כתב הריטב\"א דכל כ\"הג לחובתו מהימן ומשלם ואינו נשבע שהרי לפי טענתו ראוי לשלם הוא ע\"כ כלומר לפי טענתו שהודה שלוה ברבית וגם המלוה הוא חשוד לשבועה כל כ\"הג ודאי ראוי הוא לשלם ולא ליפטר בשבועה נשאר חשוד ע\"פ עצמו דעלמא כן נראה לע\"ד.
ועוד ראיתי להרב דברי אמת שם דף ל' ע\"ב שכתב וז\"ל וראיתי להרב מוהרימ\"ט ז\"ל חח\"מ סימן ל\"ו תמה על מה שתמה הטור סי' פ\"ז על דברי הרי\"ף שכתב דאדם נפסל בשבועה ע\"פ עצמו דהרי הטור ז\"ל סי' צ\"ב הביא דברי הרמב\"ם שכתב אין אדם נעשה חשוד עד שיבואו עדים כו' וכתב הרמ\"ה אי ניחא ליה לתובע לישבע וליטול כי אמר נתבע חשוד אני נשבע ונוטל וכתב עליו מרן ז\"ל שם דכיון שהנתבע אומר חשוד אני שכנגדו אם ירצה נשבע ויטול בע\"כ של נתבע כו' ואמאי תמה הטור על הרי\"ף ז\"ל ולא עוד אלא לפי מה שפירש מרן ז\"ל בדברי הרמ\"ה המובאים בטור דאם אמר חשוד אני שכנגדו נשבע ונוטל ע\"כ של נתבע יהיו דברי הרמ\"ה סותרים למ\"ש ה\"ה ז\"ל בשמו פ\"ב מה' טוען שה\"ה ז\"ל כתב משם הרמ\"ה ז\"ל לחלק בין תוב' מהנשבעין ונוטלין שאומר חשוד לנתבע שאומר חשוד אני דתובע שאומר חשוד אני להזיק לעצמו קאתי והודאת בעל דין כמע\"ד לא כן בנתבע ולפי דברי הטור כפי מה שפירש מרן דין התובע ודין הנתבע שוין הם דבכולן אמרי' הודאת בע\"ד כמע\"ד ואי לאו דמסתפינא מגדולת מרן כו' ולפי דרך זה אתי שפיר דברי הרמ\"ה מ\"ש הטור בשמו עם מ\"ש ה\"ה בשמו שוין לטובה וג\"כ הטור אינו חולק כו' אלא שלא ראיתי לשום אחד מנושאי כלי מרן שפירשו כן ואדרבא כולן תופסין דברי הרמ\"ה דבאומרו חשוד אני אם רוצה התובע נשבע ונוטל ע\"כ של נתבע ואם לא רצה ב\"ד מוסרין לו שבועה דאין אדם נעשה חשוד ע\"פ עצמו כו' עכ\"ל.
ואחר שאלת מחילה הראויה לפי כבודו לא ידעתי מה כל החרדה הזאת אשר החריד לישב דברי הטור ודברי הרמ\"ה דלא תיקשי אהדדי ואף גם זה לא עלתה לו מפני שלא ראה לנושאי כלי מרן ז\"ל שפירשו כדבריו ולע\"ד לא חזינא תיובתא לא בדברי הטור ולא בדברי הרמ\"ה ז\"ל לפי שיטת מרן ז\"ל ואני תמיה טובא דלפי דבריו מה לו להקשות דברי הרמ\"ה שהביא הטור בסי' צ\"ב עם דברי הרמ\"ה שהביא ה\"ה ז\"ל בפ\"ב מה' טוען והלא הטור ז\"ל שם כשהביא דברי הרמ\"ה שכתב דאי ניחא ליה לתובע לישבע ישבע ויטול ע\"כ של נתבע סיים וכתב והנ\"מ דלא מהימן למימר חשוד אני בנשבע ונפטר אבל בנשבע ונוטל נאמן דהא לחיוביה נפשיה ממונא אתי והודאת בע\"ד כמע\"ד עכ\"ל וסיום לשונו הן הן דברי ה\"ה ז\"ל שכתב בשם הרמ\"ה לחלק בין תובע לנתבע והיה" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "מי \n שהעיד בשקר ונודע בעדים שהעיד בשקר זהו נקרא עד זומם כו' ומצוה עשה לעשות לו כמו שרצה לעשות. וכתב שם הכ\"מ ס\"פ אלו הן הנחנקין כל הזוממי' מקדימין לאותה מיתה כלומר אין להם לצפות למיתה אחרת כו' והנה רש\"י ז\"ל בפ\"ק דמכות כתב שאין להם נס והמלטה והק' שם התוס' שם דמאי קמ\"ל פשיטא ובכתובות פי' שר\"ל מקדימין שלא יענו הדין וג\"ז ק' דמאי קמ\"ל פשיטא עכ\"ל הק' א' מבני הישיבה דמאי ק\"ל להתוס' ז\"ל בפי' זה שגם זה פשיטא דהא איכא למימר דכונת רש\"י בפי' זה כלפי מאי דאפליגו ר\"י ור\"ע במשנה פ' הנחנקין דפ\"ט ע\"א גבי זקן ממרא דר\"ע סבר דאין ממיתין אותו אלא בב\"ד הגדול שבירוש' ומשמרין אותו על הרגל וממיתין אותו ברגל משום שנאמר וכל העם ישמעו ויראו ורי\"א שאין מעני' את דינו אלא ממיתי' אותו מיד וכותבין ושולחי' בכל המקומו' ובודאי דכי היכי דאפליגו גבי זקן ממרא ה\"נ אפליגו גבי עדים זוממין דכתי' בהו ג\"כ וכל ישראל ישמעו ויראו והכי איתא בהדיא בתוספתא בסנהדרין פי\"א וז\"ל בן סורר ומורה וזקן ממרא ומסית ומדיח ונביא השקר ועדים זוממי' אין ממיתי' אותם מיד אלא מעלין אותם לב\"ד הגדול שבירוש' ומשמרי' אותם עד הרגל וממיתי' אותם ברגל שנאמר וכל העם ישמעו ויראו א\"ל ר\"י וכי נאמר וכל העם יראו ויראו לא נאמר אלא וכל העם ישמעו ויראו למה מענין דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבי' ושולחי' יע\"ש נמצא דלר\"י גבי עדים זוממין אין ממתי' אותם ברגל משום דאיכא עינוי אלא ממיתין אותם מיד.
והשתא איכא למימר שזו היתה כונת רש\"י במ\"ש דכל הזוממי' מקדימין לאותה מיתה שלא יענו את הדין כלומר דמתני' אתיא כר\"י דאין מענין את דינו להרוג אותם ברגל כסברת ר\"ע אלא ממיתין אותו מיד כסברת ר\"י והשתא ליכא לאקשויי פשיטא דהא קמ\"ל דלא כר\"ע שוב ראיתי שפי' זה שכתבו התוס' בשם רש\"י שפי' בכתובות נר' שהוא בפ' נערה דמ\"ה ע\"א גבי ברייתא דנערה המאורסה שזינתה כו' היא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה שבפי' רש\"י שהיה בידם היה מפרש דמקדימין היינו שלא יענו את הדין וכיון דקתני נערה המאורסה בהדי זוממין דמקדימין כו' אי אפשר לפרש כמ\"ש דגבי נערה המאורסה ליכא למ\"ד דמשמרין מיתתה עד הרגל כתבו עוד וכן ק' דבתוספתא תנייא כו' ודריש ליה מקרא דובערת הרע מקרבך דאמאי הוי רוצח וגואל הדם ב' כתובים כו' עיין במ\"ש הרב ח\"ס ז\"ל ולק\"ד אין צורך להגיה דאע\"ג דבגירסת התוספתא שלהם לא היה אלא עדים זוממים מ\"מ אכתי ק\"ל שפיר כיון דמפיק ליה מקרא דובערת הרע מקרבך א\"כ גבי קרא דיד העדים נמי דכתיב ביה נמי ובערת הרע מקרבך איכא למדרש נמי כדדרשי' גבי עדים זוממים שאתה ממיתו בכל מיתה וא\"כ אמאי הוי רוצח וגואל הדם ב' כתובים וזה ברור." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עדים \n שהעידו על א' והרשיעוהו רשע שאין בו לא מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון הרי אלו לוקין כיצד העידו על כהן שהוא חלל כגון שהעידו בפנינו נתגרשה אמו כו' והוזמו הרי הן לוקין כו'. ע\"כ. הכי איתא בפ\"ק דמכות כיצד העדים נעשים זוממין מעידי' אנו באיש פ' שהוא בן גרושה ובן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה תחתיו אלא לוקה את המ' וכתב התוס' שם תימא כיון דאם הוזמו אינן נעשים בן גרושה ובן חלוצה א\"כ גם שלא יוזמו כו' דהכי הוא האמת כו' עיין בס' מע\"ח מה שנדחק במ\"ש דהכי הוא האמת יע\"ש ולע\"ד כונתם מבוארת דהוה מצינן למימ' דאה\"ן דאף כשלא יוזמו אינן נעשים בן גרושה ובן חלוצה משום דהוייא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה ומתני' הק' עדות זה עדותם שאי אתה יכול להזימה הוא וממילא אין מקבלין עדותן וכדמשני תלמודא בפ' היו בודקי' דמ\"א עלה דקאמר ר\"ח עידי נערה מאורסה שהוזמו אינן נהרגין ופרכינן כיון דאינהו לא מקטלי איהי היכי מקטלא הוייא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה ומשנינן הכי נמי קאמר מתוך שאינן נהרגין איהי נמי אינה נהרגת יע\"ש.
לזה כתבו דהכא לא מצינן לתרוצי הכי דהאמת הוא דע\"פ עדותן אם לא יצאו זוממין נעשה בן גרושה ובן חלוצה דאי לא תימא הכי לא משכחת בן גרושה ובן חלוצה לעולם ובפ' שבועת העדות שנינו שבועה שתבא ותעידיני שאיני בן גרושה ובן חלוצה כו' וגם בסוף מסכת תמיד שנינו לשכת הגזית שם היתה סנהדרי גדולה יושבת ודנה את הכהונה כו' ודוק כתבו עוד וי\"ל כיון דלוקין הוי כאשר זמם וק' דא\"כ מאי קאמר בפ' היו כו' והא מ\"מ לוקה כו' מבואר מדבריהם דמפשט פשיטא להו דכל עדות שאי אתה יכול לקיים בעדים הזמה לוקי' דומייא דעדים דבן גרושה ובן חלוצה דלוקה משום לאו דלא תענה בריעך כו' דנפ\"ל מקרא דוהיה אם בן הכות הרשע ולפי\"ז גם במעידים על הטריפה שהרג את הנפש דאינן נהרגין משום דגברא קטילה בעו למיקטל ואיהו נמי אינו נהרג משום דהוייא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה כדאמרינן בפ' הנשרפין דמ\"ז לוקי' משום לאו דלא תענה ברעך וכדנפ\"ל מקרא דוהיה אם בן הכת הרשע אבל מדבריהם פ' אלו נערות דל\"ג ע\"א ד\"ה אלא מבואר דבעדות כזה אף מלקות נמי לא לקי שכתבו וז\"ל וי\"ל דלא חשיב עדות שאי אתה יכול להזימה אלא במעידין את הטריפה דאי אפשר לקיים בשום דבר לא במיתה ולא במלקות דגברא קטילה בעו למיקטל אבל הכא נתקיימה ההזמה במלקות עכ\"ל.
והדברים תמוהים בעיני דמה טעם לפוטרם ממלקות מה\"ט משום דגברא קטילא כו' כיון דס\"ס אית בהו לאו דלא תענה ברעך עד שקר דלחיי שעה ודאי חיישינן כל היכא דאיכא צד לטיבותא כמו שנראה מדברי רש\"י והתוס' בע\"ז דכ\"ז גבי הא דאמר ר\"י ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהם כו' יע\"ש ועוד יש לתמוה בדבריהם שם דאכתי אמאי לא ק\"ל מההיא דפ' היו בודקים ולא יתכן תירוצם דע\"כ צריכין לתירוצם דהכא וכעת צריך ישוב כתבו עוד וז\"ל אבל הכא שלא כיוין אלא לשוויה בן גרושה ובן חלוצה דליכא כי אם לאו בעלמא כיון שלקו חשיב שפיר עדות שאתה יכול להזימה עכ\"ל וק' דהא הכא נמי באים לחייבו מיתה דכיון דבאים לחייבו לעשותו בן גרושה ובן חלוצה אי עבד עבודה בשבת חייב מיתה כמ\"ש התוס' בפ\"ק דקידושין די\"ב ע\"ב ד\"ה אי הקנטו כו' לחלל שעבד עבודה בשבת חייב מיתה יע\"ש.
ועיין להרב פ\"ח בליקוטיו בס' מים חיים שהק' שם ע\"ד התוס' הנז' דכיון שחלל שעבד עבודה עבודתו כשירה כדאמרי' בפ' האומר דס\"ז ואפי' אחר שנודע בודאי שהוא חלל כמ\"ש רבינו בפ' ו' מה' ביאת מקדש ד\"י וכ\"ב התוס' בתעניות די\"ז ע\"ב ד\"ה דבר יע\"ש איך יתחייב מיתה כשעבד בשבת כיון שעבודתו כשירה יע\"ש מדברי התוס' הללו נוחים לפ\"ז אלא ששיטה זו של התוס' ורבינו דמשמע להו דאפי' נודע בודאי שהוא חלל עבודתו יש בה מן הקושי מההיא דפ' האומר דס\"ו ע\"ב במשל שהביא רבי טרפון גבי מקוה שנמדדה ונמצא חסר שכל הטהרות שנעשו ע\"ג טהורות מההיא דבן גרושה ובן חלוצה שכל קרבנותיו כשרות למפרע ולפי שיטה זו אין המשל דומה לנמשל דשאני בן גרושה ובן חלוצה דאפי' אחר שנודע עבודתו כשיר' משא\"כ גבי מקוה דלאחר שנודע שהוא חסר טהרותיו טמאות מכאן ולהבא וכבר עמד בזה בס' מגי' ספר בלאוין דקס\"א ע\"ב ויש עוד בזה אריכות דברים אין כאן מקומו.
ודע שבחידושי הריטב\"א הק' בשם הרמב\"ן ז\"ל דכשהעידו על פ' שהוא בן גרושה ובן חלוצה והוזמו אמאי לא יתחייבו לשלם לו דמי תרומות ומעשרות שהפסידוהו ותי' דזה אינו אלא גרם בעלמא ואינן נזומים על כך ועוד דכיון שאינן נזממים על עיקר עדותן שהוא בן גרושה ובן חלוצה גם על חיוב הממון אינן נעשים זוממין יע\"ש והנה התירוץ הא' יש לדחותו דמי לא עסקינן שכבר אכל תרומות ומעשרות וכשעושי' אותו בן גרושה ובן חלוצה חייב לשלם את הקרן כמ\"ש רבינו בפ\"י מה' תרומות די\"ב ואפשר לומר דכיון דליכא תובעים בענין חיוב זה כמ\"ש בחולין דקל\"א לא מיחייבי העדים זוממין ויש להתיישב בזה.
ובמ\"ש עוד רבינו שם מעידים אנו שהרג בשגגה והוזמו לוקי' ואינן גולין כו'. גם זה שם מעידים אנו שחייב גלות אין אומרי' כו' אלא לוקה כו' וכתבו התוס' שם בד\"ה מעידין אנו באיש פ' כו' וא\"ת והיאך הם יכולים לחייבו גלות והא יכול לומר מזיד הייתי כו' כתב הר'ב ח\"ה וק' לי לדבריהם דמאי קושיא דהא אינו יכול לומר מזיד הייתי דהא אין אדם מע\"ר כדאמרי' בפ\"ק דסנהדרין גבי פ' רבעני לרצוני והתם גבי אכלתי חלב דיכול לומר מזיד הייתי כבר תי' בתוס' בפ\"ק דמציעא ובפ' אמרו לו דאינו מע\"ר אלא שהוא עושה תשובה דאינו רוצה להביא חולין לעזרה אבל הכא גבי גלות אי אפשר לומר כן עכ\"ל וכן הק' הפ\"ח בקו' מים חיים ולע\"ד לק\"מ דאיכא למימר דקושיית' דהכא הוא לדעת רב יוסף דפליג על רבא בפ\"ק דסנהדרין ד\"ט גבי ההוא דפ' רבעני לרצוני דס\"ל דאדם נאמן על עצמו אף לשים עצמו רשע ולדידיה ק\"ל שפיר הכא דהא יכול לומר מזיד הייתי ונאמן לשים עצמו רשע ובפ\"ק דמציעא ובפ' אמרו לו הק' שפיר אליבא דרב יוסף דס\"ל דאין אדם מע\"ר והוצרכו לתרץ אליביה דהתם מכוין לעשות תשובה אבל לרב יוסף בלא\"ה ניחא להו שפיר ודוק ובר מן דין יש ליישב קושיית הרב ז\"ל דקושייתם דהכא אף אליבא דרבה הוא דס\"ל אין אדם מע\"ר דהכא נמי מכוין לטובה הוא כשאומר מזיד הייתי דאם אומר שוגג הייתי ומחייבין אותו גלות אם בא גואל הדם והרגו בתוך עיר מקלטו נהרג עליו אבל אם הוא מזיד אם הרגו גואל הדם פטור כמ\"ש רבינו בה' רוצח וכיון שכן נאמן לומר מזיד הייתי ולא מחייבינן אותו גלות כיון דלפי דבריו ההורג אותו מגואלי הדם פטור הוא ואיך מחייב אותו גלות כיון דאפשר שיבא הדבר לחייב מיתה את הפטור ועיין בדבריהם ביבמות דכ\"ה ד\"ה ואין אדם כו' ודוק.
כתבו עוד וז\"ל ועוד י\"ל דמיירי שפיר דליכא רגלים לדבר ומ\"מ אוהב גולה כגון דשתיק כו' לכאורה משמע דעפ\"ז מתורצת עיקר קושייתם שהק' מתחילה דהיאך העדים מחייבים אותו גלות כיון דיכול לומר מזיד הייתי והשתא ניחא להו דמתני' מיירי בדשתיק ולא אמר מידי אבל הא ודאי ליתא דאם מתני' מיירי בדשתיק ושתיקה כהודאה דמיא אין העדים נעשים זוממי' כשבאו עדים אחרים והזימום דהרי אין כאן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו שהרי בעל הדבר הודה מעצמו ואיהו גופיה קמחייב ולמה לן קרא דהוא ינוס ודרשי' הוא ולא זוממין ת\"ל דאין כאן הזמה משום דאיכא הודאת בע\"ד בעצמו כי ע\"כ נרא' לומר דהתוס' ז\"ל לא באו לתרץ הכא כי אם מתני' דלקמן דקתני דשונא גולה ושונא אינו גולה דמיירי היכא דשתיק ובשתיקה וליכא רגלים לדבר יש חילוק בין שונא לאוהב אבל עיקר מתני' לא מתרצה אלא בתירוץ הראשון ועוד אפשר לומר דעכשיו באו לתרץ אף עיקר קושייתם שהק' תחי' על מתני' וס\"ל דשתיקת בעל דבר לא חשיבא לא הודאה לענין לפטור את העדים זוממי' ולא הכחשת כדי לתרץ דבריו ולומר דה\"ק לא הרגתיו שוגג אלא מזיד ועיין בחי' הריטב\"א ז\"ל.
והנה בגמ' שם בפ\"ק דמכות עלה דתני מתני' מעידים אנו באיש פ' שהוא בן גרושה ובן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה כו' אלא לוקה את המ' פריך שם בגמ' מה\"מ אמר ר\"י בן לוי אמר ר\"ש בן לקיש דאמר קרא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לו ולא לזרעו וליפסוליה לדידיה ולא לפסוליה לזרעיה בעינן כאשר זמם לעשות וליכא כו' וכתבו שם התוס' ד\"ה כאשר זמם וליכא וקשיא היכא שמעידים שהוא איש מצרי שני דאין באין לפסול זרעו כי אם לפוסלו א\"כ נפסול וכתב שם הר'ב ח\"ה וק\"ק ומאי קושיא ונימא דקושטא הוא דנפסל עכ\"ל ולע\"ד ל\"ק כלל דמתני' דנקט עדות בן גרושה ובן חלוצה דאינן נעשים זוממים ודאי דלאו דוקא אלא כל עדות שבפיסול הגוף דכוותיה וכמ\"ש התוס' לעיל דה\"ה מעידין אנו באיש פ' שהוא ממזר כו' ולא נקט בן גרושה אלא משום דתנא בפיסולי כהונה קעסיק ואם איתא דבעדות מצרי ב' נפסלים העדים לא הוה סתים לן תנא והוה תני בהדיא דבעדות מצרי ב' נפסלים העדים וא\"נ הוה יהיב לן טעמא בהדיא גבי בן גרושה משום דכתי' לו ולא לזרעו דמינה הוה שמעינן דגבי מצרי ב' דליכא האי טעמא נפסלים העדים וברור.
כתבו עוד בתירוצם וי\"ל דמ\"מ אשתו נפסלת בביאתו וכתיב ועשיתם לו ולא לאשתו עכ\"ל ואיכא למידק דבפ' אלמנה לכ\"ג דס\"ט ע\"א איפליגו בהך מילתא רבי יוסי ורבנן ולרבנן נפסלת לכהונה אבל לר\"י כיון שאין זרעו פסול אף היא אינה נפסלת יע\"ש והשתא לר\"י מה יענו התוס' לקושייתם דאין סברת לומר דלרבי יוסי דהעדים זוממי' נפסלין דלא משתמיט תנא בשום דוכתא לאשמועי' הך פלוגתא דרבי יוסי ורבנן בעדים זוממי' ולולי דברי התוס' ז\"ל היינו יכולים לתרץ קושייתם באופן אחר וניחא נמי אף לדעת רבי יוסי והוא דמצרי ב' הבא על בת ישראל דאיכא איסור עשה כמ\"ש רבינו בספ\"א מה' אישות דכתיב דור ג' יבא בקהל ה' ולאו הבא מכלל עשה עשה א\"כ כשבאו להעיד על אחד שהוא מצרי הרי אשתו ישראלית אסורה לו ואם נקיים הזמה בעדים לפוסלן כמצרי ב' הרי אשתו אסורה לו וכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לאשתו ולא ידעתי למה נקטו התוס' תירוצם משום פיסול כהונה דנפסלת בביאתו ולא עלו לתרץ כאשר כתבנו וממילא יתישב אף לדעת ר\"י וצ\"ע.
עוד אמרו בגמ' משמיה דרב פדא ק\"ו ומה המחלל אינו מתחלל הבא לחלל ולא חילל אינו דין שלא יתחלל מתקיף לה רבינא א\"כ בטלת תורת עדים זוממים ומה הסוקל אינו נסקל הבא ליסקל ולא סקל אינו דין שלא יסקל אלא מחוורתא כו' וכתבו שם התוס' ומה הסוקל פי' הקונטרי' כו' לכך פי' ר\"ת דה\"ק ומה הסוקל אינו נסקל פי' אדם שסוקל חבירו באבנים ומת דנידון בסייף ולא בסקילה הבא ליסקל ולא נסקל המעידים איש פ' חייב סקילה ולא נסקל על ידם אינו דין שלא יסקלנו והשתא לא ביטלת לגמרי כו' דהכי קאמר לעיל דלא עבדינן ק\"ו בכ\"הג כו' עכ\"ל כך היא הנוסחא בדבריהם בספרים ישנים והר'ב ח\"ה הגיה וכתב דגרסי' דהיכי קאמרי' דעבדינן ק' ובכ\"הג וכונתם על הק\"ו דעביד בר פדא ומה המחלל כו' יע\"ש ומלבד מה שנדחק למחוק גי' הספרים עוד בה שלפי גירסא זו דבריהם באו בדרך ארוכה וללא צורך ועוד דמילת לעיל אין לה מובן כיון דעל ק\"ו דבר פדא קיימי התוס' ולכן נ\"ל לקיים גי' הספרים ישנים והן קדם נדקדק בדברי ר\"ת ז\"ל דאכתי תיקשי לדידיה נמי מה שהק' לפ' רש\"י ז\"ל דמאי פריך שאני הכא דגלי קרא בהדיא כו' ה\"נ לדידיה גלי קרא דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ודרשי' לאחיו ולא לאחותו הרי דגלי קרא דעדים זוממי' נהרגים במיתת הבועל שהוא בחנק ולא עבדינן ק\"ו דומה הסוקל דא\"כ אינו נהרג אלא בסייף כיון דגלי קרא בהדיא א\"כ מאי פריך רבינא א\"כ בטלת כו' ועכ\"ל דלפי' ר\"ת לק\"מ וכיון דק\"ו דעבי' בר פדא ומה המחלל אינו מתחלל והאי ק\"ו דעביד רבינא ומה הסוקל אינו נסקל דמו שפיר אהדדי בנושאי' ושתי הילפותות הם מעלמא דמינייהו ילפינן לענין העדים זוממים וכיון דאשכחן דגלי קרא בק\"ו זה דומה הסוקל דלא עבדינן ליה כדכתיב לאחיו ולא לאחותו וש\"מ דעדים זוממים נהרגים בסייף ממילא ממפריך אידך ק\"ו דעביד בר פדא ומה מחלל כו' דהא גלי לן קרא דלא עבדינן ק\"ו כהאי גבי עדים זוממים לפוטרם בשום דבר אבל לפי' רש\"י ז\"ל דלא דמי ק\"ו דבר פדא לק\"ו דרבינא אהדדי דק\"ו דרבינא דילפותא הוא מצד העדים זוממים עצמם דקאמר רחמנא דאם לא עשו מעשה נהרגין ואם עשו מעשה דאינן נהרגין וק\"ו דבר פדא בילפותא אינו מצד העדים עצמם אלא מעלמא כל כי האי הקשה שפיר ר\"ת לפי' רש\"י דהיכי מדמי להו אהדדי דגבי ק\"ו דעביד רבינא איכא למימר דלא עבדינן ליה משום דגלי קרא אבל אכתי ק\"ו דרב פדא מצינן שפיר למעבד כיון דהילפותא היא מעלמא ובכן יש לקיים שפיר הנוסחאות הישנות דכונתם במ\"ש דה\"ק לעיל דלא אמרי' ק\"ו בכ\"הג היינו ממ\"ש לעיל ד\"ה זוממי' דדרשי' קרא לאחיו ולא לאחותו דמינה ילפינן דהעדים זוממי' נהרגין בחנק כמיתת הבעל וממילא מפריך האי ק\"ו דומה הסוקל דלפ\"ז ליכא מיתה בעדים זוממים אלא בסייף כמ\"ש הרב ח\"ה ז\"ל ודוק.
עוד גרסינן שם בגמ' עלה דקתני מתני' מעידים אנו באיש פ' שהוא חייב גלות כו' ובעי בגמ' מה\"מ אמר ר\"ל דאמר קרא הוא ינוס אל אחת מהערים הוא ולא זוממים הק' מורינו הרב המופלא הי\"ו למה לא דרשו ג\"כ הוא ולא היא שאין האשה גולה אל ערי מקלט וכדדרשי' גבי קרא דונמכר בגנבתו ולא בזממו ומינה ממעטי' נמי אשה כמו ששנינו במסכת סוטה בגנבתו ולא בגנבתה ועיין בפ\"ק דקידושי' דח\"י ע\"א וליכא למימר דאה\"ן שהרי מבואר בפ\"ק דגיטין די\"ב ע\"א דאשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה יע\"ש ואפשר דגבי גלות דמשום כפרה הוא אין סברא למעט אשה דאטו אשה לא בעייא כפרה עד שאמרו גברא בעי חיי אתתא לא בעי חיי ונכון.", + " העידו \n על שורו של זה שהרג כו' הרי הן לוקין ואין משלמי' את הכופר כו'. ע\"כ. הכי איתא בפ\"ק דמכות ד' דברים נאמרו בעדים זוממים כו' ואין משלמי' את הכופר קסברי כופרא כפרה הוא והני לאו בני כפרה נינהו כו' עיין במ\"ש רש\"י ובחי' הריטב\"א יע\"ש ואיכא למידק דלמה לן האי טעמא לפטור את העדים תיפוק לי דלא מצינן לחייב את העדים כופר דמצו למימר לא לחייב את הבעלים בכופר באנו אלא לחייב את השור מיתה באנו וכדאמרי' בפ' היו בודקי' דמ\"ו גבי עידי נערה המאורסה שהוזמו שאינן נהרגין מתוך שיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו ואי משום דכיון דהשור נהרג בעדותן ממילא מחייבו הבעלים בכופר התם נמי כיון שהאשה נאסרת על בעלה ממילא מחייבו מיתה לר' יוסי דאמר חבר אינו צריך התראה והתם אליבא דר\"י קיימינן כדאיתא התם וי\"ל דהכא שאני דכיון שיודעים דבאים להרוג את השור יודעים ג\"כ שבעל השור מיחייב בכופר דמקרא מלא דבר הכתוב אבל התם לא ידעו שהאשה היתה חבירה א\"נ לא ידעי דחבר אין צריך התראה והא דפריך בפ' היו בודקין אלא אשה חבירה דקי\"ל כר\"י למקטלא היכי משכחת לא הוה מצי לשנוי כגון שידעי שהיא חבירה וידעי שחבר אינו צריך התראה וכ\"כ התוס' בפ\"ק דסנהדרין ד\"ט ע\"א ד\"ה עידי האב יע\"ש.
והשתא ניחא נמי מאי דאמרינן לקמן גבי אין נמכרין בעבד עברי סבר רב המנונא למימר הנ\"מ היכא דאית ליה לדידיה כו' אבל היכא דלית ליה לדידיה דמיגו דאיהו לא מזדבן אינהו נמי לא מזדבני כו' וקשה דכי לית לדידיה נמי דלא מזדבנא דמצו העדים למימר לא לחייבו מכירה באנו דלדידן הוה משמע לן דאית ליה לדידיה וכן ק' למאי דהדר קאמר רב המנונא הנ\"מ היכא דלית ליה לא לדידיה ולא לדידהו כו' דכי לית ליה לדידיה מצו למטען הכי אמנם ע\"פ דברי התוס' ז\"ל ניחא דרב המנונא נמי לא קאמר אלא היכא דלא מצו למטען הכי כגון דידעי העדים נמי דלית ליה לדידיה אלא שבעיקר דברי התוס' אני מגמגם דהיכי משכחת לה דידעי העדים שהוא חבר א\"נ שידעי שחבר אינו צריך התראה אי בשאמרו כן העדים עצמם נמצא שאנו באים לחייבם ע\"פ עצמם ולא מצינו חיוב מיתה לאדם ע\"פ עצמו ועוד דמצו למטען דבשעת עדותן לא הוו ידעי ואי אמרו כן קודם עדותן מצי למטען דבשעת עדותן אשתלין וצ\"ל דבעת עדותן אמרו הכי כדאמרי' בפ' אלו נערות דל\"ג ע\"א לענין התראה ועיין להר\"ן בפ' כל הנשבעין.
תו אמרי' שם בגמ' משום ר\"ע אמרו אמר רבא תדע שהרי לא עשו מעשה ומשלמין כתוב בחי' הריטב\"א ואע\"ג דכי שילם נמי איכא הזמה ומשלמין כיון דכי לא שילם נמי משלמין קנסא הוא והעלה עוד דהא דמשלמין כשעשו מעשה היינו משום דינא דגרמי לדידן דקי\"ל כר\"מ דדאין דינא דגרמי ודוקא היכא דליתיה לממונא דליהדר אבל היכא דאיתיה לממונא דליהדר דשלא כדין שקליה לא מחייבו דלא דמי לדיין שטעה בדין דמה שעשה עשוי ומשלם מביתו דהתם לביה אנסיה אבל אלו שעשו במזיד מיהדר ופטירי וכתב עוד ואיכא מרבותינו ז\"ל דק\"ל דאפי' כי איתיה לממונא דהדר למאריה למה אין משלמין ליהוו כאלו לא עשו מעשה כלל אלא שזממו לעשות דאמרי' לא הרגו נהרגין ונראה דהא ליתא דמדין הזמה לא חייבם הכתוב אלא כשלא עשו מעשה וכדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה וכל ששילם זה כאשר עשה הוא אפי' בממון שראוי להשתלם דאע\"ג דאמרי' שאם הרגו אינן נהרגין הוא מפני שאין עונשין מן הדין וגבי ממון עונשים מן הדין מ\"מ לא חילקו תורה וכיון דגבי קטלה קי\"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה ה\"ה לענין ממון דהוי בדין אהדורי שאין הפסוק פירושו לצדדין ואף הרמב\"ן ואף בתוספות שאמרו כדבריו בזה לא חייבו לעדי' האלו כשעשו מעשה אלא מדינא דגרמי כו' עכ\"ל ועיין בתוספות בפ\"ק דבב\"ק ד\"ד ע\"ב ד\"ה ועדים זוממים שכתבו וז\"ל פי' ריב\"א דאפי' שילם ע\"פ עדים זוממי' חייבים דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה ור\"י מפרש דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק\"ו דגבי ממון עונשים מן הדין עכ\"ל ועיין להרב הנמקי בפ' חזקת הבתים דק\"ץ עלה דמתני' דהיו ב' מעידים אותו שאכלה ג' שנים ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל שכתב וז\"ל וא\"ת והיכי דמי כו' ותירץ לחד מגדולי רבני צרפת שאין אומרי' בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה כיון שאפשר בחזרה והריטב\"א ז\"ל תירץ דאיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליו ואחר שנגמר הדין הוזמו עידיו קודם שהחזירוהו שם והשתא הוא כאשר זמם עכ\"ל ודוק." + ], + [ + "כך \n קבלו חכמים ששנים שהעידו שהרשיעו את הצדיק והצדיקו את הרשע בעדותן ובאו אחרים והזימום כו' הרי עדים הראשונים לוקים אע\"פ שלא הרשיעו הצדיק להלקותו. הכי איתא בפ\"ק דמכות אמר עולא רמז דעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין איכא למידק לדעת רבינו לעיל בה\"ב שכתב דבעדות מלקות אפי' אם הוזמו אחר שעשו מעשה נעשים זוממי' ולוקי' ולא אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה עשה אלא דוקא גבי מיתה א\"כ מנ\"ל דבעדות בן גרושה ובן חלוצה שנמצאו זוממי' שלוקי' אי מהאי קרא דוהצדיקו איכא למימר דלא אתא קרא אלא לעדות מלקות ולאחר שעשו מעשה דלא נימא כאשר זמם ולא כאשר עשה כדאמרי' גבי מיתה אבל בעדות בן גרושה ובן חלוצה דלא אתו העדים לחייב מלקות מנ\"ל למימר שלוקי' את זה העיר מורינו הרב המופלא מהרח\"א נר\"ו והיתה תשובתי אליו כי לפי מ\"ש מוהרח\"א מוצל מאש ח\"א סי' ך' בטעמו של רבינו דס\"ל דמש\"ה בעדות מלקות לוקי' אחר שעשו מעשה משום דגבי מלקות ניתן ק\"ו לידרש ומה כשלא עשו מעשה לוקי' כשעשו מעשה לכ\"ש ולגבי מלקות ליכא למימר אין מזהירין מן הדין כדאמרי' לקמן ד\"ה ע\"ב לגבי מיתה שדבר אלינו ה\"ה ברפ\"ב מה' מאכלות אסורות שכל דבר שנאסר בלאו הבא מכלל עשה בהדיא אפשר ללאו שלהן לבא מק\"ו ולוקי' עליו ומה\"ט כתב שם רבינו גבי אוכל מבשר בהמה וחיה טמאה כזית שלוקה מן התורה אע\"ג דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה יע\"ש והשתא ה\"נ דאיכא לאו דלא תענה בריעך עד שקר אף שמפני הלאו אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה כיון דאיכא ק\"ו נמי אהני הק\"ו לעשותו ללאו זה כלאו שיש בו מעשה ולוקי' עליו א\"ד הרב מוהרח\"א יע\"ש ולפי דבריו ז\"ל מתרצתא היא קושית הרב המופלא דלית לן לאוקמי קרא דוהצדיקו בעדות מלקות ולאחר שעשו מעשה דלהכי לא צריך קרא דמסברא אנן ידעינן לה דלענין זה ניתן ק\"ו לידרש ודוק." + ], + [ + "שנים \n שהעידו על ראובן שנאף עם בת כהן ונגמר דינו ליחנק ודין הנואפת לשריפה כו' הרי אלו נחנקין ולא נשרפין כו'. ע\"כ. בגמ' פ\"ק דמכות כל הזוממי' מקדימי' לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן וכתבו שם התוס' בועלה דרשי' היא ולא בועלה וזוממי בת כהן דכתיב לאחיו דדרשי' לאחיו ולא לאחותו אבל ק' כיון דכתיב אחיו אמאי אצטריך למעוטי זוממי' מהיא וי\"ל דאי מאחיו הו\"א דה\"מ כשהבועל היה נידון קרינן ביה לאחיו קמ\"ל היא ולא זוממי' כו' עיין להתוס' בסנהדרין דנ\"ה ע\"ב ד\"ה לאחיו שכתבו ג\"כ כדבריהם דהכא וז\"ל וי\"ל דאי מהיא לחודה לא הוה ממעטי' זוממין משום דבעינן כאשר זמם קמ\"ל לאחיו ולא לאחותו ואי מהתם הו\"א הנ\"מ היכא דמעידין נמי על הבועל עכ\"ל וכתב שם הרב ח\"ה ז\"ל וז\"ל וק\"ק דהשתא נמי דכתיב היא לא נתמעט זוממים דלא גלי קרא לאחיו למעט זוממים אלא היכא דמעידים נמי על הבועל דמקיים ביה כאשר זמם אבל היכא דאינן מעידים על הבועל בעינן כאשר זמם ולע\"ד הא ל\"ק כלל דודאי עיקר קרא דהיא ע\"כ למעט זוממיה אפי' היכא דאינן מעידים על הבועל דאלת\"ה מילת היא למאי אתא דאי למדרש היא ולא בועלה הרי מקרא דועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו נפקא דרשי' ולא לאחותו דמינה שמעינן דמיתת הבועל אינה כמיתת הנבעלת ואי אתא מילת היא למידרש היא ולא זוממיה היכא דבאים להעיד נמי על הבועל זה ג\"כ נשמע מקרא דועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו דגלי קרא בהדיא דעד זומם נהרג במיתת הבועל אלא עכ\"ל דמילת היא לא אתא אלא לאשמועינן היא ולא זוממיה אף היכא דאינן באים להעיד על הבועל ותנא דברייתא דדריש מילת היא למעט בועלה ודאי דלאו אהאי קרא סמיך דלמעט בועלה מקרא דלאחיו נפקא דדרשי' לאחיו ולא לאחותו אלא אגב דדריש מילת היא למעט זוממיה דעיקר קרא להכי הוא דאתא קאמר נמי היא ולא בועלה ואקרא דלאחיו סמיך ועיין להתוס' בר\"פ לולב הגזול ד\"ל ע\"א ד\"ה כי יקריב ובכתובות דל\"ח ע\"א ד\"ה אבל כו' יע\"ש.
ואולם ק\"ק לי דהיכי ילפינן מקרא דועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו דזוממי בת כהן נהרגין במיתת הבועל מדכתיב לאחיו ודרשי' לאחיו ולא לאחותו ולמה לא נאמר דזוממי בת כהן אינן נהרגין כלל כיון דאין אנו יכולים לקיים בהם כאשר זמם שהרי הם זממו להרוג את שניהם לבועל בחנק ולנבעלת בשריפה ואין אנו יכולים לקיים שניהם ומ\"ש מעדות בן גרושה ובן חלוצה דאינן נעשים זוממי' כלל כיון דכתיב ועשיתם לו ודרשי' לו ולא לזרעו וכתיב כאשר זמם ובעינן כאשר זמם וליכא משו\"ה אינן נעשי' זוממי' ה\"נ כיון דכתיב לאחיו ודרשי' ולא לאחותו וכתיב כאשר זמם וליכא נימא שאינן נעשים זוממי' כלל ונ\"ל דזוממי בת כהן כשבאים להעיד על הבועל ועל הנבעלת לחייבם מיתה הן באים להעיד ב' עדויות דכל א' צריך התראה לבדו כנודע וכשמחייבים אנו את העדים שריפה כמיתת הנבעלת קרינן בהו כאשר זמם שהרי בעדותה איכא כאשר זמם אבל בעדות בן גרושה דליכא אלא עדות אחת שבאו לעשותו בן גרושה ובעדות זה באו לפסול זרעו ג\"כ אם נפסול את העדים ולא נפסול זרעם ליכא כאשר זמם כלל ודוק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c34baff2c8bcdd879a225d7b0ba21e5b92e0fc29 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,95 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Testimony", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Testimony", + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "שורש דין כהן גדול אינו חייב להעיד אלא בפני המלך לבד כ\"ג \n אינו חייב להעיד אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד הולך לב\"ד הגדול ומעיד בה אבל בשאר העדויות פטור. ע\"כ. בפ' כ\"ג דח\"י עלה דמתני' כ\"ג דן ודנין אותו מעיד ומעידין אותו ופריך בגמ' מעיד והתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ופעמים שא\"א מתעלם הא כיצד כהן והוא בבית הקברות זקן ואינו לפי כבודו לכך נאמר והתעלמת וכתב רש\"י אלמא כבוד הבריות דוחה לאו דלא תוכל להתעלם וה\"נ זילותא הוא לגבי כ\"ג למיתי לאסהודי ומשני א\"ר יוסף מעיד למלך ופרש\"י שהיה המלך בעל דין וכ\"ג יודע לו עדות ופרכינן והתנן מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו ופרש\"י וכיון דאין דנין אותו מאי סהדותא בעי ומשני א\"ר זירא מעיד לבן מלך ופריך בן מלך הדיוט הוא אלא מעיד בפני המלך ופרש\"י שהמלך יושב ודן בסנהדרין ופרכינן והתנן אין מושיבין מלך בסנהדרין ולא מלך וכ\"ג בעיבור שנה מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על ריב לא תענה על רב ופרש\"י אינך רשאי לסתור את דברי מופלא שבסנהדרין ואי אמר המלך חובה תו לא מצו אינך למחזי ליה זכותה ולא מלך וכ\"ג בעיבור שנה מלך משום אפסניא וכ\"ג משום צינה ופי' משום אפסניא מחלק ממון לחיילותיו כך וכך לשנה ונוח לו שיהיו כל השנים מעוברות כ\"ג אינו רוצה שתתעבר השנה מפני הצינה שצריך לטבול ולקדש בי\"הך ה' טבילות וי' קידושין ואם תתעבר השנה הרי תשרי במרחשון וצינה במרחשון תהיה בתשרי ומשנינן משום יקרא דכ\"ג אתא ויתיב בסנהדרין מקבל ניהליה לסהדותיה קאי הוא ואזיל ומעיינן ליה אנן בדיניה ע\"כ.
וראיתי להרב משאת משה חח\"מ סי' ס\"ג דקס\"ג ע\"ג שהוק' לו בהך סוגייה במאי דתריץ ר\"ז מעיד בפני המלך ולא בפני אחריני משום דזלותא הוא דטירחא לבא להעיד בפני ב\"ד ויש בזה משום והתעלמת וכתב הוא ז\"ל לאו משום דזלותא הוא לגביה דידיה לבא להעיד לפני ב\"ד דזוטר מיניה דהרי תניא בהוריות אמתני' דהאיש קודם לאשה כו' דת\"ח קודם למלך ומלך לכ\"ג וא\"כ ליכא זלותא לבא להעיד לפני מי שגדול ממנו אלא עיקר טעמא הוא משום דהו\"ל כהשבת אבידה דטריחא ליה ה\"נ טריחא ליה לבא לבית הועד והואיל וכן כי מעיד בפני המלך מאי הוי הא ס\"ס זילה ליה טריחא ליה ואם בפני ב\"ד פטור כ\"ש בפני המלך דזוטר מב\"ד וליישב זה כתב דמתוך קו' זאת משמע להו להתוס' דכי משני הש\"ס מעיד בפני המלך הכונה לומר שעיקר העדות הוא לצורך המלך דהיינו לבן מלך כדמשני מעיקרא ולהכי ק\"ל דאמאי לא פריך הש\"ס דאיך יושב המלך בסנהדרין לדון את בנו ותי' מה שתי' ולכאורה ק' דמי הגיד להם דכי משני הש\"ס מעיד בפני המלך מיירי שעיקר העדות הוא לבנו דילמא השתא הדר ביה ומיירי אפי' לאחריני אלא דהוק' להם קו' זו ומתוך כך הוצרכו לומר דודאי דלהך שינוייא נמי לא הדר ביה ממאי דמשני מעיקרא מעיד לבן מלך. והשתא ליכא זילותא לכ\"ג דכיון דהמלך חפץ בשלום בנו אתא לב\"ד ויתיב וכשבא כ\"ג לבא להעיד בב\"ד הו\"ל כאלו בא לב\"ד לבא להעיד למלך עצמו וליכא זילותא דטירחא ובהכי ניחא מה שהק' מרן כ\"מ בפ\"א מה' עדות ה\"ג עמ\"ש הרמב\"ם דכ\"ג אינו מעיד אלא למלך ישראל בלבד אבל בשאר עדיות פטור והוק' למרן ז\"ל דזה מסקנת הש\"ס דידן דאינו מעיד למלך דמלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו אלא מעיד לפני המלך הול\"ל. אמנם ע\"פ האמור הנה נכון דכיון דמעיד לבן מלך הו\"ל כאלו מעיד לצורך המלך א\"ד יע\"ש.
ודבריו תמוהים לע\"ד דכיון דלפי דעתו גדול כבוד הת\"ח מכבוד המלך כמו שהכריח מההיא דהוריות שאמרו ת\"ח קודם למלך ומלך לכ\"ג א\"כ כשבא המלך דב\"ד לא חיישינן לזלותא וטירחא לכ\"ג דבא להעיד דהו\"ל כשבא להעיד לצורך המלך א\"כ כ\"ש דיכול לבא להעיד לצורך ת\"ח דגדול כבודו ממלך וא\"כ ל\"ל להש\"ס לדחוקי נפשיה ולשרויי דמעיד לבן מלך והמלך אתא ויתיב משום יקרא דכ\"ג ואזיל ואמאי לא משני בפשיטות טפי מאי מעיד לת\"ח שבא לב\"ד דכיון דת\"ח גדול כבודו מכבוד המלך ותו מאי האי דקאמר משום יקרא דכ\"ג אתא ויתיב לימא משום שלום בנו אתא ויתיב ועוד שמדברי הרא\"ש בפ' שבועת העדות מוכח דכבוד כ\"ג גדול מכבוד ת\"ח שכתב שת\"ח שתורתו אומנתו וזילא ביה מילתא למיזל לב\"ד ולערער בהדי ע\"ה שרשאים ב\"ד לשגר לו סופרי ב\"ד ולטעון טענותיו אבל כ\"ג אפי' זה גנאי הוא לו ולפיכך פריך בירוש' גבי כ\"ג דן ודנין אותו וימנה אנטלר דהיינו מורשה ולא פריך שישגרו לו סופרי הדיינים יע\"ש.
גם מדברי רבינו פ\"ב מה' מלכים ה\"ה מבואר דכבוד כ\"ג גדול מכבוד המלך וכבוד המלך גדול מכבוד ת\"ח שכת' דבעת שירצה המלך באים כל העם לפניו ועומדים לפניו ומשתחוי' ארצה אבל כ\"ג אינו בא לפני המלך אלא אם רצה ואינו עומד לפניו אלא המלך עומד לפני כ\"ג שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמד אעפ\"כ מצוה על הכ\"ג לכבד את המלך ולהושיבו ולעמוד בפניו כשיבא וכן מצוה על המלך לכבד לומדי תורה בצינעא אבל בפרהסיא בפני העם לא יעשה ולא יעמוד מפני אדם עכ\"ל והכי אמרו בכתובות דק\"ב שציוה ר' לר\"ג בנו נהוג נשיאותך ברמים וזרוק מרה בתלמידים יע\"ש הרי מבואר דכבוד כ\"ג גדול מכבוד המלך וכבוד המלך גדול מכבוד הת\"ח ומה שהכריח הרב ז\"ל מההיא דהוריות דכבוד ת\"ח הוא גדול מכבוד המלך אחרי המחילה אינה ראיה כלל דהתם לא לענין כבוד אלא לענין מי קודם לפדותו מבית השביה שלא ימות בשבי וקאמר דת\"ח קודם אפי' המלך שהוא הכרח לעולם יותר דת\"ח שמת אין לנו תמורתו ומלך שמת כל ישראל ראוים למלוכה וכ\"כ בהדייא רבינו בפי' המשנה דדוקא לענין ממון אמרו ת\"ח קודם למלך מפני שתועלתו לאומה הוא יותר אבל לענין מעשה המלך גדול כבודו מכל שנאמר שום תשים עליך מלך עכ\"ל.
ולכן נלע\"ד כוותיה דהרב ז\"ל ולא מטעמיה דודאי כי משני תלמודה מעיד בפני המלך לא מפני דהוי כלצורך הוא דקאמר ומשום דהשתא לא חייש הכ\"ג לטירחא דהליכה לב\"ד כדקאמר הרב ז\"ל אלא משום זלותא דאסהודי קמיהו הוא דגדול כבודו מכבוד הת\"ח כמ\"ש הרא\"ש אמנם כי אתא מלכה ויתיב בב\"ד ומזמנו שיבא להעיד בפניו כיון דכשקוראו המלך לפניו אם רצה הכ\"ג הוא הבא לפניו ומצוה נמי עביד כשמכבד את המלך כמ\"ש רבינו אע\"פ שגדול כבודו מכבוד המלך להכי הוצרך הש\"ס לשנויי דמעיד בפני המלך דהשתא ליכא משום והתעלמת כיון דליכא שום זלותא כי מעיד בפני המלך דאע\"פ שגדול כבודו מכבוד המלך מצוה עליו לכבד את המלך ומשום דאין דרך המלך שיבא לב\"ד כדי שיעיד הכ\"ג לפניו אם לא משום צורך בנו דחשיב עליו כגופו להכי הוצרכו התוס' לשנויי דלא הדר משינוייא קמא דמשני דמעיד לבן מלך ואפשר דהה\"נ באיש אחר אשר חפץ ביקרו ובא לב\"ד בעבורו כדי שיעיד הכ\"ג חייב הכ\"ג להעיד כיון דהשתא ליכא זלותא לכ\"ג וזהו שכתב רבינו וכ\"ג אינו חייב להעיד אלא עדות שהוא למלך ישרא' לבדו כלומר שחפץ המלך באותו עדות וקוראו לפניו להעיד באותו עדות עוד ראיתי להרב הנז' שעמד עמ\"ש התוס' שם ד\"ה מעיד וז\"ל וא\"ת ולוקמא בעדות החודש וי\"ל דלשון מעיד משמע לכל דבר ממונא ואיסורא דומייא דמלך לא מעיד דמיירי אפי' בממון דאי באיסורא אין חכמה ואין תבונ' כו' עכ\"ל וכת' שדברי התו' מרפסן איגרי שהם דברי התוס' סותרים זל\"ז דממ\"ש מיירי אפי' בממון משמע דס\"ל דמיירי נמי אפי' באיסורא וממה שסיימו דאי באיסורא אין חכמה ואין תבונה כו' משמע דוקא בממון איירי ולא באיסור והניח דבריהם בצ\"ע.
ולעד\"ן לפרש דבריהם בהדק לשונם שכתבו אפי' בממון דמאי אפי' דקאמרי שאי בעדות איסור דחמיר אינו מעיד כ\"ש בממון הקל והכי הול\"ל דמיירי בין באיסור בין בממון אמנם נראה דכוונתם ז\"ל דאיכא מידי דאיסורא דמלך לא מעיד והוא היכא דאפשר לברר אותו איסור ע\"י עדים אחרים מלבד המלך דאף אם המלך יודע באותו עדות אינו רשאי לזלזל ולבא לב\"ד להעיד כיון דאפשר לברר האיסו' ע\"פ עדים אחרי' דהשתא תו ליכא משו' אין חכמה כו' ובממון אפי' כי ליכא עדים אחרים כיון דממון קל וניתן למחילה אינו יכול למחול ולהעיד וזהו שכתבו דמיירי אפי' בממון כלומר לא מיבעיא באיסור דאיכא עדים אחרים אלא אפי' בממון דליכא עדים אחרים דאי מיירי באיסורא כלומר אפי' כי ליכא עדים אחרים דומייא דממון ודומייא דמעיד דכ\"ג אין חכמה כו'." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש הכחשת העדים במנין השעות אמר \n ע\"א בשתי שעות והב' אומר בג' עדותן קיימת שדרך העם לטעות שעה אחד כו'. ע\"כ. בגמ' פסחים די\"א תנן התם אחד אומר בשנים בחדש וא' אומר בג' עדותן קיימת שזה יודע בעיבורו של חדש וזה אינו יודע אחד אומר בג' וא' אומר בחמשה עדותן בטילה אחד אומר בב' שעות וא' אומר בג' שעות עדותן קיימת אחד אומר בג' וא' אומר בה' עדותן בטילה דברי ר\"מ ר' יאודה אומר עדותן קיימת אחד אומר בה' וא' אומר בז' עדותן בטילה כו' אמר אביי לכשתמצא לומר לדברי ר\"מ אין אדם טועה ולא כלום לדברי ר\"י אדם טועה חצי שעה מעשה כי הוה במיפק תרי ועייל תלתא והא דקאמר שתים בסוף שתים והא דקאמר ג' בתחילת שלש לדברי ר\"י אדם טועה חצי שעה מעשה כי הוה בפלגיה דארבעה הוה והאי דקאמר ג' בסוף ג' וקטעיה פלגא שעתא דקמיה והאי דקאמר חמש בתחילת חמש וקטעיה פלגא דשעתא לאחוריה כו' ע\"כ ופי' רש\"י כשתעמוד ותדקדק על מכונו תמצא לר\"מ כו' וק\"ק דאמאי לר\"מ אדם טועה רביע שעה ומשהו כי הוה בסוף שתיים חסר רביע הוה ומ\"ד שתיים חסר רביע קאמר ומ\"ד שלש בתחילת שלש וקטעי רביע שעה ומשהו.
וא\"כ דמעשה כי הוה בתחילת שלש הוה ומ\"ד שתים חסר רביע קאמר וקטעי רביע שעה ומשהו אבל אין לומר באופן אחר דקסבר ר\"מ דאדם טועה חצי שעה דא\"כ אחד אומר בג' וא' אומר בחמש נמי יכול להתקיים עדותן ואיכא למימר דחצי שעה איכא בינייהו כדאמרינן לר\"י אך רביע שעה איכא למימר שפיר דאדם טועה לר\"מ ולולי דברי רש\"י היינו יכולים לפרש ולומר דה\"ק כשתמצא לומר לר\"מ כו' כלומר כשתרצה לומר דלר\"מ אין אדם טועה ולא כלום לר\"י עכ\"ל אין אדם טועה לא כלום לר\"י ע\"כ לומר דאדם טועה חצי שעה ולא יותר דאפושי פלוגתא לא מפשינן וי\"ל.
תו במ\"ש איכא דאמרי לדברי ר\"י אדם טועה שעה ומשהו כו' ק\"ק דאמאי לא אמרי' דלר\"י אדם טועה שעה ומחצה דמעשה כי הוה באמצע שעה רביעי הוה ומ\"ד שלש תחילת שלש ומ\"ד חמש תחילת חמש או סוף חמש וי\"ל דלהאי לישנא משמע ליה דלא תלינן טעותא בב' עדים ואמטו להכי נייד מלומר כלישנא קמא ולישנא קמא משמע ליה דטפי עדיף למימר דתלינן הטעות בב' עדים ושטעו כל א' בזמן מועט מלתלות הטעות בע\"א ובזמן רב ומה\"ט לא הוק' להם להתוס' בד\"ה אלא אמר רבא קושייתם ללישנא בתרא דאביי משום דמה\"ט דאמרן הוא דנייד מלומר כלישנא קמא אבל לרבא ק\"ל שפיר דכל עיקר טעמא דלא אמרי' כהנהו לישני דאביי אינו אלא משום דס\"ל דמספקא לא קטלינן עד שהוצרכו לידחק ולומר דמה\"ט נמי הוא דלא אמר כלישנא דאביי אע\"ג דלא תי' איהו גופיה ה\"ט בהדייא והרב ח\"ה ז\"ל כתב ע\"ד התוס' וז\"ל ולעיל לאביי ללישנא בתרא דאמר דקטעי שעה ומשהו לא ק\"ל דא\"כ לר\"י הא' אומר בב' והא' אומר בחמש נמי דזה שאומר בשתים בסוף שתים וזה שאומר בה' בתחילת חמש ועובדא הוה בתחילת ארבע וכל א' טעי שעה ומשהו דאיכא למימר דאה\"ן לר\"י אלא דנקט שלש וחמש לרבותא דר\"ע דאפי\"ה עדותן בטילה עכ\"ל ואלו הוה ק\"ל להרב ז\"ל כדאקשינן לא הי\"ל מקום לתירוצו ז\"ל ואפשר שהרב ז\"ל לא הוק' לו כן משום דמשמע ליה דהא ל\"ק דאפשר כהאי לישנא משמע ליה דדוקא בשעה ומשהו עבידי אינשי דטעו ותו לא עבידי דטעו.
וראיתי להתוס' ז\"ל שם בד\"ה אחד אומר בב' שעות כו' שכתבו כשזה אומר קודם הנץ החמה כו' אבל הני לא דקדקו כו' עכ\"ל והא דפריך תלמודא לקמן לרב שימי בר אשי דאמר לא שנו אלא לשעות פשיטא כו' ולפי דבריהם טובא קמ\"ל דאע\"ג דא' אומר בשתיים וא' אומר בג' דמי לא' אומר קודם הנץ החמה וא' אומר אחר הנץ החמה אפי\"ה שנייא היא טעות שעות דאין בני אדם מדקדקים בשעות כמ\"ש התוס' ז\"ל דאפי\"ה פריך פשיטא לר' שימי דאיהו לא נחית להכי אלא לאשמועינן עיקר דינא בקודם ולאחר הנץ החמה ואם איתא לא הו\"ל למימר בהאי לישנא אך במה שתירצו התוס' איכא למידק דאכתי ק' מה מפסיד אם מדקדק בהם דשמא ידעי בהכי ונמצא עדותן בטילה כמו שדקדקו הם ז\"ל בתחילת הסוגייא וכאן לא יתכן לתירוצם בודאי שעות לחוד וימים לחוד ואע\"פ שכיונו ביום מדקדק אחריהם בשעות ולפי שיטת מן המפרשים דשעות היום נמנין מהנץ החמה עד שקיעתה והביא דבריהם הר\"ב מנחת כהן בקו\" מבוא השמש ח\"ב פ\"א ר\"מ ניחא עיקר קושייתם ולדבריהם צריך ישוב ועוד י\"ל לפי דבריהם מ\"ש בא' אומר בחמש וא' אומר בשבע עדותן בטילה משום דחמש חמה במזרח ושבע חמה במערב ואמאי לא נאמר שלא דקדקו בשעות ולזה הישוב מבואר.
עוד ראיתי שכתבו התוס' שם בד\"ה אלא אמר רבא לדברי ר\"מ כו' וא\"ת אחד אומר בג' וא' אומר בה' אמאי עדותן בטילה נימא דעובדא ברביעית הוה וי\"ל דסבר רבא דאין (לגלות) [לתלות] הטעות בשניהם אך יש להק' א' אומר בג' וא' אומר בה' אמאי עדותן בטילה אלו דייקת בהני סהדי דילמא האי דקאמר בג' בסוף ג' וי\"ל דלהחמיר ולקיים עדותן לא בדקינן להו עכ\"ל לפי דבריהם כאן בסוגייא מצינן מימר שבתירוץ זה כוונו לתרץ ג\"כ הקושייא הראשונה אמנם בפ' היו בודקים דמ\"א ע\"ב הפכו סדר קושייתם וראשונה הק' הקושייא השניה ותרצו התירוץ שתי' כאן ושוב הק' הקושייא הראשונה שהק' כאן ותירוצו משמע דלא ניחא להו לתרץ הקו' הראשו' עפ\"י תירוץ זה ומצאתי בשיטת כת\"י למרן החבי\"ב שם בפ' היו בודקים שכתבו וז\"ל משמע להו להתוס' דלא אמרינן דלקיים עדותן לא בדקינן להו אלא כשדברי העדים מכוונים בסתמא כגון שאמרו בשעה פ' אז לא בדקינן להו שיפרשו דבריהם ושזה יאמר בתחילת השעה וזה אמצעיתה או בסופה דכיון דכוונו עדותן ואמרו בשעה פ' מובנו שוה לשניהם או בתחילת השעה או בסופה וכיון דמובנו הכי והכי לא בדקינן להו כדי לקיים עדותן שיפרשו שהוא בסופה או בתחילת' אבל לומר דעדותן הוה בד' דאינו תלוי זה בזה בדברי העדים אז תלינן ואמרי' דעובדא הכי הוה ודברי העדים כדקיימי קיימי וניחא בהכי מה שסמכו קושייא למה שלמעלה הימנה והראוי היה שיעשו דבור בפני עצמו אלא במה שכתבנו ניחא שרצה ללמדנו דבמה שתרצו דלקיים עדותן לא בדקינן להו אינו מתורץ מה שהק' דאימא דעובדא בד' הוה דצריך לומר דאין לתלות הטעות בשניהם עכ\"ל ודוק.
עוד ראיתי שכתבו התוס' שם בד\"ה באיזה יום כו' תימא דכיון דסבר כיוונו יום החדש ל\"ל למשלינהו באיזה יום הא הו\"ל חוזרים ומגידים ע\"כ וכתב שם הרב ח\"ה וז\"ל ולכאורה ק' דלמה אין יכולים לחזור ולהגיד דהא יכול אחד מהם לומר דמתחילה לא כיון יום החדש וטעה בעבורא דירחא עכ\"ל ודבריו י\"ל הם מגומגמים ואם הם כפשטן אין להם מובן דהיא עיקר קושיית התוס' דאי מצו למימר דטעו בעבורא דירחא למאי נ\"מ שואלים מאיתם באיזה יום ואי לא מצו למימר דטעו בעיבורא דירחא כגון דטעי בתרי עבורי וא\"כ הו\"ל חוזרים ומגידים וא\"כ מה נפשך לא נ\"מ מידי בחקירה זה ואולם כוונתו מבוארת שכיון להק' מה שהק' רש\"ל והביא דבריו איהו גופיה בפ' היו בודקי' דלהכי שיילינהו ימי השבוע שאם יאמרו העדים בג' בחדש היה המעשה ויאמרו המזימין הלא בג' בחדש עמנו הייתם כל שלא פירשו יום שבוע יכולים לומר טעינו בעבורא דירחא משא\"כ כשיאמרו יום השבוע דתו לא מצי למטען מידי וזו' היתה כונתו כאן.
והנה הרב ח\"ה ז\"ל שם כתב ע\"ד רש\"ל הללו וז\"ל ודבריו תמוהים דא\"כ אמאי חשיב בכמה בחדש מז' חקירות כיון דלא אתי לידי הזמה אלא ע\"כ דמיירי הכא דאתי לידי הזמה על כמה בחדש וכגון דיהבינן להו טעותיהו כוליה א\"נ דאיירי בבא אחר רובו של חדש דשוב לא יוכל לומר כן כדאמרינן לקמן ועוד נ\"ל דלא אמרי' דטעו בעבורא דירחא אלא בשני עדים שהא' אמר בב' בחדש והב' אמר בג' בחדש ששניהם מעידים על עיקר המעשה אנו תולים שהא' מהם טעה בעבורא דירחא אבל בכת א' שאומרת בב' או בג' אין אנו תולים שטעו בעבורא דירחא כיון שאין כאן מי שמעיד על גוף המעשה הזה שנעשה בג' וזה נ\"ל לדקדק מדברי התוס' דפסחים שכתבו על קושית רש\"י בגמ' דנ\"מ לא' אומר בב' וא' אומר בג' משמע דבכת א' שאומרת שהיה בב' ליכא נפקותא עכ\"ל.
הנה מה שתמה על תירוצו של רש\"ל דא\"כ איך מנה תנא דמתני' לחקירה זו כיון דלא אתי עלה לידי הזמה ודימה לחקירה כמה בשעה דלא הוי מן החקירות מה\"ט הדבר מבואר דלא דמו אהדדי דשנייא היא כמה בשעה דלא אתי עלה לידי הזמה לעולם משא\"כ בחקי' כמה בחדש דע\"י חקירה כמה בשבוע אתי עלה לידי הזמה למפרע על יום החדש ובחקירה באיזה יום בשבוע לחוד לא מצי אתי עלה לידי הזמה דאם יאמר בג' או בד' בשבת לבד לא אתי עלה לידי הזמה דכמה ג' וד' איכא בחדש ובהודאת שתיהם יום השבוע ויום החדש אתי עלה לידי הזמה מה שא\"כ בחקירה בכמה בשעה שאף בחקירה אחרת לא אתי לידי הזמה גם מ\"ש עוד דמתני' איירי בדיהבינן כל טעותייהו ובהכי אין צורך לחקירה יום השבוע אינו מובן דמאן לימא לן שהעדים האחרונים שיבואו להזימן לא יודעים להזמן בכל טעותייהו דיתכן שיבואו להגיד באותו יום לבד ולא על טעותייהו דהשתא בחקירה יום השבוע לבד דיי בעדות דמזומן להזימן גם מ\"ש עוד א\"נ דאיירי הכא אחר רובו של חדש דשוב לא יוכל לומר טעיתי כו' הרב ראש יוסף בה' עדות סי' ל\"ג הגהת מ\"ו ביאר דבר זה יותר והוא זה שאם כדברי רש\"ל דחקירה איזה יום אצטריך משום דעל חקירה כמה בחדש לבד לא אתי לידי הזמה דמצו למימר טעו בעבורא דירחא א\"כ כשהעידו אחר רובן של חדש דלא מצו למטען הכי למה היו חוקרים אותם בחקירת כמה בשבוע כיון דבלא\"ה אתו לידי הזמה והוא ז\"ל ישב דלא פלוג וכמו זה צריכין אנו לומר למה שתירצו התוס' כאן בתירוץ השני הנ\"מ לאחד אומר בב' וא' אומר בג' דמה שהיו שואלים חקירה זו אפי' בשכוונו עדותן משום דלא פליג.
ומ\"מ נראה דלתירוץ רש\"ל אין צורך לזה דבלא\"ה י\"ל שהיה להם מן הצורך לשאול מאתם חקירה איזה יום אפי' אחר רובו של חדש דהא דאמרי' בגמ' דכל שמעידים אחר רובו של חדש לא טעו בעבורא דירחא לאו למימרא דלא טעו כלל כלל אלא כרובא דעלמא דעבידי דלא טעו בהכי כי היכי דעבידי למטעי קודם שיצא מרובו של חדש דאז כיון דרובא דעלמא שכיחי למטעי קטלינן ע\"פ עדות כזה משום דתלינן ברובא דטעו אבל כל שיצא רובו של חדש ליכא אלא ספק שקול דאיכא אינשי דטעו ואיכא דלא טעו וכיון שכן לא קטלינן ליה ע\"פ עדותן דתלינן דהנהו עדים ידעי בעבורו ועדותן מוכחשת מספקא ומיהו אף העדים אינן נזמין ונהרגין דאיכא למימר נמי איפכא דטעו בעיבורא דירחא דהדבר שקול ולעולם אזלינן לקולא משום ספק נפשות והואיל וכן לעולם היו צריכין לחקירה יום השבוע כדי להזימן ואף לאחר רובו של חדש.
ומ\"ש עוד הרב ח\"ה ז\"ל דנר' לו דאין לתלות הטעות בשני עדים גם הר'ב ראש יוסף כתב כן וכבר קדמו בזה גדולי האחרונים בראשון קדם מוהר\"י בירב בת' הובאה בתשו' הרלנ\"ח סי' קנ\"ו וז\"ל הרב ז\"ל שם בדרכ\"ג ע\"ד עוד אני אומר שאפי' לא היה ביניהם אלא טעות של חצי שעה לא אמרינן עבידי אינשי דמטעי בהכי ולהבין זה נחקור שבגמ' לא הוזכר טעות דעבידי אינשי למטעי אלא בענין החקירות שהיו עושים לשני עדים שהא' אמר כך והאחד אמר כך ולא מצינו בתלמוד שיזכירו טעות בב' עדים המעידים נגדם להזימן או להכחישם וגם לא הוזכר בתלמוד כששנים אומרים בשעת פ' מיוחדת ובאו שנים אחרים והזימום ואמרו באותה שעה עמנו הייתם שנאמר עבידי חדא משתי הכיתות לטעות ואולי לא היה באותה שעה אלא בשעה אחרת אלא שאמרו עדותן מזומם גם אמרו עמנו הייתם שבאותה שעה כנזכר למעלה במזרח הבירה ואמאי נימא באחד משתי הכיתות עבידי לטעות בשעה א' אלא ודאי לא אמרינן בשני עדים עבידי אינשי דטעו אלא נאמר שהעדים זריזים הם ורבינו ז\"ל בפי\"ט מה' אלו הביא ההיא דשנים שהעידו במזרח הבירה כו' ולא הזכיר דעבידי אינשי דטעו באותה שעה ובמ\"ש יתיישבו דבריו וגדולה מזאת כתבו התוס' בסנהדרין ובפסחים וז\"ל בפ' ז\"ב ד\"ה אחד אומר בג' כו' מכאן תדין ק\"ו לר\"ע אם בשני עדים שיש קצת הכחשה ביניהם אמרת שאין לתלות הטעות בשניהם כ\"ש לדעת ר\"ע נאמר שכשהשנים הסכימו בשעת פ' שאין ראוי לתלות טעות לשניהם כיון שהסכימו לדבר א' ומפני זה לא תמצא בתלמוד שהזכירו הטעות אלא בא' אומר כך וא' אומר כך כו' עכ\"ל.
והרב מוהרלנ\"ח ז\"ל שם בסי' קל\"ו דר\"ל סע\"ב אף שחולק עליו בעיקר ראיה זו שהביא מדברי התוס' וכתב עליו דק\"ו פריכה הוא כלומר דאיכא טעות בשני עדים זה להוסיף עליו זמן וזה לגרוע הוא דבר זה מלומר ששניהם יתלו בגירוע הזמן או בהוספה מיהו בעיקר הדין עלה בהסכמה איתו עמו וכהלכתיה ולאו מטעמיה גם מוהרדב\"ז בח\"א סי' נ\"ו דחה ג\"כ ראיה זו והודה לו וסייעו ממ\"ש התוס' בסוגיין ד\"ה ולר\"ע יע\"ש ואמנם אף כי הרב מוהר\"י בירב לא העלה על דל שפתותיו דברי התוס' הללו שבד\"ה ולר\"מ הנה הוא ז\"ל קיים מסברת עצמו דבריהם והכרעתם בד\"ה וזהו שכתב בתחי' דבריו ולא מצינו שיזכירו בגמ' טעות בשני העדים המעידי' נגדם להזימן או להכחישם עכ\"ל והן הן דברי התוס' בד\"ה ולר\"מ כאשר יראה הרואה.
אשר לפי זה לא מצאתי מקום לתמיהת מוהרלנ\"ח ז\"ל שם בסי' קל\"ח דר\"ל ע\"ב מסוגייא דפסחים דאמרינן בהדייא דיהבינן לעדים כל טעותייהו ע\"כ ואין ספק שהוא ז\"ל הבין כונת אחרת בדברי מוהר\"י בירב הללו שכיון לומר שלא מצינו דיהבינן טעותייהו לעדים השניים כשבאים להזימן או להכחישם אלא אם הזימו באותם הב' שעות שיעידו העדים הראשונים הן מזומין ותו לא ואמטול ק\"ל לסוגיין דקאמר בהדייא דיהבינן לעדים כל טעותייהו וע\"פ האמור אין כאן קושייא ומ\"מ אין מדברי התוס' הללו ראיה לדברי הר'ב ח\"ה והרב רא\"י שכתבו דבטעות בעבורא דירחא נמי כל שכיונו העדים ליום א' לא תלינן לומר שטעו בעבורא דירחא דאיכא למימר שהתוס' ז\"ל לא כתבו כן אלא בטעות דשעות דתלי באונס הדעת דכל כי האי לא תלינן בשני עדים אבל בטעות דעבורא דירחא דהדבר תלוי בשמיעת קל שיפורא איכא למימר דשניהם טעו וכי היכי דהא לא שמע הא נמי לא שמע ואיברא דאיפכא נמי איכא למימר ואמטול להכי לא הביאו הרבנים הנז' ראיה מדברי התוס' שהביא הרב ח\"ה ז\"ל דשם מיירו בטעות דעבורא דירחא והם ז\"ל איירי בטעות דשעות וגם הרב ח\"ה ז\"ל לא הביא ראיה מדברי התוס' שהביאו הרבנים הנז' דקיימי לענין טעות שעות ואיהו ז\"ל מיירי בטעות דשיפורא ומר אמר חדא ומר אמר חדא.
ומ\"מ התוס' ז\"ל בפ' אז\"ן דע\"ב ע\"א סד\"ה שטר שיש בו רבית כתבו בהדייא דתלינן הטעות בעבורא דירחא אפי' בשני עדים יע\"ש. ואיך שיהיה דבשני עדים דעת כל הרבנים הוא דלא תלינן בטעות דשעות כשיטה התוס' ז\"ל ולפי דבריהם ז\"ל צ\"ל דכי קאמר תלמודא דחקירה איזו שעה עדות שאי אתה יכול להזימה היא אם לאו דיהבינן להו טעותייהו בשני עדים הרי דתלינן טעות בשני עדים מיירי בשלא כיונו שתיהם לשעה א' כי אם הא' אמר בב' והא' בג' וכיון דתלינן בטעותא דהעדים הראשונים כדי לכוין עדותן ה\"נ כשבאו עדים אחרים להזימן נמי תלינן בטעותן ויהבינן להו טעותייהו ואע\"ג דטעות זה שאנו תולין לעדין המזימין הוי הפך מה שאנו תולין העדים הראשונים דבטעות עדות הראשונים אנו תולין לכוין עדותם ובטעות הזה שבעדים המזימין אנו תולין ואומרים שהם מוכחשים למפרע בעדותם אין חשד מזה דודאי מתחילה כשבאו לו עוד העדים הראשונים אי אמרינן דטעה כל א' לפניו או לאחריו ועדותן מוכחשת נמצא א' מהם משקר במה שבא להעיד ולא מפקינן גברא מחזק' כשר ולומר שהוא משקר כל דאיכא למימר דקושטא קמסהדו אבל כשבאו עדים להזימן דהא איכא סהדי דמפקי להו מחזקתייהו אז תלינן בטעות שטעה לפניו או לאחריו ועדותן מוכחשת ולא מזומן דמי יימר דלו היה הטעות באופן זה אך כשבעיקר עדותן אין שום צורך למתלי בטעות כגון שכיונו שניהם השעה השתא נמי שבאו עדים להזימן לא תלינן בטעות לומר דשניהם טעו דתרי לא עבידי למטעי ואע\"ג דתלמודא סתמא קאמר דחקירה איזו שעה עדות שאי אתה יכול להזימה הוא לפי דבריהם עכ\"ל דה\"ק חקירה באיזו שעה בעדות שני עדים שהא' אומר בב' והא' אומר בג' עדות שאי אתה יכול להזימה הוא והיכי קתני מתני' דעדות זה קיים וכ\"כ הרלנ\"ח ז\"ל באותה תשובה.
ואולם באותה סוגיא דפ' היו בודקי' דקאמר תלמודא דחקירה כמה בשעה לא משכחת לא לאביי ולרבא דרבי ליה רחמנא משום דלא אתי עלה לידי הזמה לפ\"ז צריכה ישוב דהא משכחת לה דאתי לידי הזמה בכ\"הג שמכוונים העדים עדותן בכמה בשעה דלא תלינן טעות בשניהם ואם נחקור עדותן ולא יכוונו העדות כגון שהא' אמר בתחילת השעה וא' אמר באמצע השעה כיון דמצו למטען אח\"כ כשיבואו עדים המזימין אותם שבתחי' השעה ובאמצעה היו עמהם שטעו חצי שעה ועובדא הוה חצי שעה קודם או חצי שעה אחריה אז לא תהא עדותן עדות אבל כשכיונו שניהם לומר שבתחילת השעה או באמצעה הוה עובדא תתקיים עדותן ונימא דבכה\"ג הוא דרבי רחמנא חקירה כמה בשעה וצ\"ל דחיליה דהמקשן הוא ממתני' א' אומר בשנים וא' אומר בג' עדותן קיימת וא\"כ ה\"ה נמי א' אומר בתחילת השעה וא' אומר באמצע השעה ואיך תהיה עדותן קיימת כיון דלא אתו עלה לידי הזמה.
איברא דאותה סוגייא היא גופה קשייא ולכאורה משוללת הבנה דמ\"נ אי ס\"ל לתלמודה התם דבחקירה איזו שעה אתו לידי הזמה בדיהבינן להו עליה טעותייהו כדקאמר בסוגיין היכי קאמר דבחקירה כמה בשעה לא אתו עלה לידי הזמה שפיר מצי אתי לידי הזמה בכ\"הג שאם העידו העדים שבתחי' השעה הוה עובדא יהבינן להו טעותייהו חצי שעה לפניה וחצי שעה לאחריה וכן לרבא כדאית ליה ונמצא דלא יהבינן להו טעותייהו אלא מהרגעים אשר הם מעידים בו משא\"כ בחקירה איזו שעה דיהבינן להו טעותייהו מתחילה השעה שהם מעידים ומסופה מספיקא ואי תלמודא התם לית ליה האי שינוייא דמשנינן הכא דיהבינן לעדים טעותייהו תיקשי ליה נמי דלחקירה איזה שעה לא אתי עלה לידי הזמה והיכי מנינן לה בהדי ז' חקירות לאביי ולרבא וכבר הק' לו קושייא זו להר'ב ח\"ה ז\"ל גם הרב מוהרלנ\"ח ז\"ל בדרל\"א ע\"ג כתב וז\"ל גם ק' בעיני ליישב הסוגייא שבפ' היו בודקי' עם הסוגייא דפסחים דאמרי' דיהבינן להו כל טעותייהו דא\"ה ל\"ק כלל לא לאביי ולא לרבא דלהכי חקרינן להו בכמה בשעה למיהב להו טעותייהו מההוא רגע מהשעה אשר לפ\"ז הנני מסופק אם סברת רבינו דלא מייתי הא דיהבינן לעדים טעותייהו הוא משום דס\"ל דהני סוגייאי פליגי אהדדי ויש לנו לפסוק כההיא דפ' היו בודקי' דאיתיה בדוכתא ולא יהבינן טעותייהו כלל אפ' כשלא כיונו שעה א' ודוקא לכוין עדותן זה עם זה אמרינן דשמא א' מהם טעה אבל לענין להזימן לא יהבינן להו טעותייהו כלל אם הוזמו באותן השני שעות שהעידו שניהם וצ\"ע עכ\"ל.
ודבריו ז\"ל סתומים וחתומים כספר החתום דמאי אהני ליה להרב זה שכתב דאותה סוגייא דפ' היו בודקי' ס\"ל דלא יהבינן לעדים טעותייהו אלא לקרב עדותן וכל שהזימום באותן השעות שאמרו והגידו מעיקרא לא יהבינן תו מידי דהשתא אכתי תיקשי ליה טפי היכי קאמר תלמודא דחקירה כמה בשעה לא אתו לידי הזמה דהא לפי דבריו ז\"ל שכיונו שניהם עדותן שהיו בתחילת השעה או בסופה והזימום העדים תו לא מצו למימר שטעו שעובדא הוה בתחי' השעה או בסופה ולקרב עדותן דוקא הוא דאמרינן הכי אבל כל שכיונו שניהם לרגע אחד תו לא מצו מימר שטעו שהרי כשהא' אמר בב' והא' בג' כתב הרב ז\"ל דכל שהזימו העדים באותן שתי שעות הרי הם מזומים ולא יהבינן להו טעותייהו טפי משתי שעות הללו שהעידו וה\"נ ודאי כשכיונו לרגע אחד דלא אמרינן שטעו וכל שהזימו באותו הרגע דיי להזימם וא\"כ שפיר מצינן מימר דרבי ליה רחמנא לחקירה כמה בשעה כיון דאתי עלה לידי הזמה ואם יאמר הרב ז\"ל דחקיר' כמה בשעה עבידי אינשי דמטעי טפי ואפי' בשכיונו שניהם ברגע אחד והזימום באותו רגע אינן מזומים משום דשכיחי טפי למטעי אפי' שנים א\"כ ת\"ל דאכתי בדיהבינן להו טעותייהו משכחת לה לחקירה זו שאם העידו ברגע שבתחילת השעה יהבינן להו כל השעה כולה לפניה ולאחריה וכל שהזימו בכ\"הג השעה שהיה עמהם ושעה שלפניה ואותה שעה מהרגע אשר הם מעידים הרי הם מזומים ונ\"מ בחקירה זו שאם העידו סתם בשעה פ' כל שהוזמו באותה שעה שהיו עמהם דיי לפי דברי הרב ז\"ל דס\"ל שאותה סוגייא דלא יהבינן להו טעותייהו אלא לכוין עדותן וכשחוקרים אותם באיזו רגע כיון דעבידי אינשי למטעי ברגעי' צריך למיהב להו טעותייהו משעה שלפניה או שלאחריה ולא דיי כשיוזמו באותה שעה לבד וי\"ל דס\"ל להרב ז\"ל דאע\"ג דעבידי אינשי למטעי ברגעים היינו ברגעי השעה אשר הם מעידים דהיינו אם העידו ברגע הא' שבשעת רביעי או חמישי אז תלינן שהיה מעשה בסוף השעה או להפך דכ\"הג שכיח שיטעו אבל בין רגעים דשעה לשעה לא שכיח וכל שאמרו שבשעה פ' היה המעשה וכוונו שניהם עדותן להעיד בשעה אחת לא עבידי תרי למטעי בקריאת שם השעה והשתא משו\"ה קאמר תלמודא דחקירת כמה בשעה לא אתי עלה לידי הזמה אפילו בשכוונו עדותן וזה שלא כדברי רש\"י שם בפ' היו בודקי' ועדיין הדבר צריך ישוב.
ובשיטה כ\"י להרשב\"א ז\"ל על מס' סנהדרין כתוב כלשון הזה אלא לאביי כו' תימא אכתי אצטריך דאי אמרי עדים בשעה שניה ואמרי המזימים עמנו הייתם באותה שעה אינן מזומים דהני אמרי בפלגא קמא והני אמרי בפלגא בתרא ולא מצו לאזומינהו אי לא יהבינן להו טעותייהו וכדאיתא בפ\"ק דפסחים ואי שיילינהו בכמה בשעה מצו לאזומינהו בפלגא ועוד נ\"מ היכא דהא' אמר בד' שעות והא' אמר בג' דאי שיילינהו בכמה בשעה אמר זה בתחילה ב' וזה בסוף ג' הוייא עדות מוכחשת וי\"ל כיון שכשמשנים שעה א' לא נ\"מ מידי לענין הכחשת זה את זה דאפי' אמר זה בתחילתה וזה בסופה שמא כל אחד טעה חצי שעה אין ראוי לחושבה מן החקירות עכ\"ל מבוארים דבריו דמשום דבחקירה כמה בשעה לא נ\"מ מידי לענין עדותן כשהם מחולקים בשעה עצמה שהאחד אמר דעובדא הוה בתחילת השעה והאחר אמר בסופה אע\"ג דנ\"מ טובא לכשיהיו מחולקים בשתי שעות שהאחד אמר בתחילת שתים והאחר אמר בסוף מ\"מ לא חשיב זה מן החקירות כל דלא נ\"מ מידי לענין השעה עצמה והנראה בטעמו של דבר דסברת הוא דלא רבי רחמנא ז' חקירות אלא כדי שהם יכוונו עדותן כא' מן החקירות דחקרו אותם כאחרת כי אולי יוכחשו או יוזמו ותהיה עדותן בטילה.
והשתא מה\"ט אי אפשר לומר דרבי רחמנא חקירה כמה בשעה כיון שאם כבר כוונו עדותן בחקירת איזה שעה שהיא החקירה הקודמת והעידו שניהם על שעה אחת שוב לא יוכלו לבא לידי הזמה והכחשה על כמה בשעה שאפי' האחד יאמר בתחילתו והאחד בסופה עדותן קיימת כיון דעבידי אינשי למטעי בחצי שעה ונמצא דלא אהני חקירה כמה בשעה אלא לכשהאחד יאמר בשעה שניה והאחד בג' שאז אם יפרשו זה בתחילת שעה שניה וזה בסוף ג' תהיה עדותן מוכחשת ולא זו הדרך לומר דרבי ליה רחמנא לכשיהיה תשובת העדים בכ\"הג הא לא\"ה לא דהא לא דמי לשאר החקירות ואם זו היתה כוונתו מצינו להתוס' הפך סברתו שהרי הם ז\"ל כתבו דחקירה איזו שעה נמי לא נ\"מ אלא לאחד אומר בשנים וא' אומר בג' הרי שכתבו דחקירה איזו שעה לא נצרכה אלא לכשיהיו העדים חלוקים בעדותן.
ואולם הרשב\"א ז\"ל אפשר דס\"ל כתירוץ הא' שתירצו התוס' או כמו שתירץ רש\"י בפ' היו בודקים ומפי מורי הרב מוהרי\"ן נר\"ו שמעתי עוד בטעמו של דבר דהסברא נותנת דלא רבי רחמנא חקירה כמה בשעה כיון דאין ההזמה מעין החקירות דלעולם לא יוכלו לבא לידי הזמה אם לא דיהבינן להו טעותייהו בשעה אחרת וצריכין העדים המזימין שיעידו שהיו עמהם שעה אחרת חוץ מהשעה אשר העידו מטעמא דאמרן דעבידי אינשי למטעי וכיון שכן נמצא שאין הזמה מעין החקירה דהחקירה היא בכמה בשעה והזמה היא בשעות דשייכא ההזמה לחקירת איזו שעה והסברא נותנת דכולהו ז' חקירות דרבי רחמנא הוא כדי שיוזמו בכל חדא מינייהו מעין החקירות משא\"כ בחקירת איזו שעה והדברים נכונים ויכונו בדברי הרשב\"א הללו שכתבנו ונוחים דבריו עם דברי התוס' ומר אמר חדא ומר אמר חדא.
ובשיטה כ\"י למרן החבי\"ב על מ' סנהדרין כתוב כלשון הזה אלא לאביי כו' תימא מאי קושייא שהרי בשעות נמי עבידי אינשי למטעי כדתנן במתני' א' אומר בב' וא' אומר בג' עדותן קיימת ואפי\"ה שיילינן להו בכמה כדי שאם יאמרו הראשונים בשתי שעות ביום והאחרונים יאמרו משתי שעות ע\"ס ד' שעות הייתם עמנו במקום פ' הוו מזימים אף כאן דאדם טועה בחצי שעה נשייליה בכמה בשעה כדי שאם יאמרו בכך רגעים בשעה יוזמו כשיאמרו האחרונים עמנו הייתם מתחי' שעה פ' עד סופה.
וראיתי בתשוב' מוהר\"ם אלשקר סי' ט' ובתשו' מוהרלנ\"ח סי' קל\"ו כתבו בשם הרב מוהר\"י בירב דאין לתלות הטעות בשני עדים והם דברי התוס' בפסחים ולפי סברתם ניחא הכא קושיית הגמ' כיון דבהזמה קיימינן אבל ק' דאי אפשר ליישב סוגיית הגמ' בפסחים דהרי מסקינן התם דיהבינן טעותייהו לענין הזמה ופירש\"י דיהבינן להאי דשתיים ושלש לטעותייהו הרי דאפי' בב' עדים יהבינן להו טעותייהו וי\"ל דאין כונת רש\"י ז\"ל דלשני עדים יהבינן טעותייהו אלא משום דמספקא לן בכת זו מי הוא טועה יהבינן ליה ע\"ס ד' ואם העד שאומר בג' שעות הוא הטועה יהבינן ליה ע\"ס חמש אבל אין כוונתו לומר דהשני עדים הם טועים וא\"נ רש\"י ז\"ל סובר דיהבינן לשני עדים טעותייהו וכמו שנראה ברור בדבריו ז\"ל בסוגייא זו שכתב וא\"נ אמרי להו מתחילתה ועד חצייה עמנו הייתם לא מתזמים דאימור שמא בסוף שעה היו והם טעו מסופה לחצייה וכמו שהכריח הרלנ\"ח בתשו' סי' קל\"ו והתוס' דס\"ל דלשני עדים לא יהבינן להו טעותייהו יפרשו מאי דאמרינן דיהבינן להו טעותייהו וכמ\"ש שמא אותו שאמר בשלש שעות טעה ויהבינן ליה ע\"ס חמש והדרא קושיין לפי דעת רש\"י ז\"ל דבשני עדים נמי יהבינן להו טעותייהו מאי מקשינן הכא אלא לאביי מאי איכא למימר וי\"ל דשפיר פרכינן לאביי מאי איכא למימר דכיון דאפשר לטעות בחצי שעה חקירת של כמה בשעה היכי משכחת לה שיהא עדות שאתה יכול להזימה שהרי אפי' יאמרו העדים שהיה בתחי' שעה ג' ויאמרו המזימים בתחילת שעה ג' ועד סופה עמנו הייתם אין כאן הזמה דאפשר שהמעשה היה בסוף שעה שניה ואם יאמרו בסוף שעה ג' אפשר דהמעשה היה בתחי' ד' ואם יאמרו בחצי שעה ג' אפשר דהיה בתחי' השעה והמזימים ג\"כ טעו שהיא חצי שעה ומחצי שעה ג' עד חצי שעה ד' שעה ג' קרו לה וזה דוחק ולכן נר' דכיון דלרבא איכא קושייא אע\"ג דלאביי ליכא קושייא לא דק התלמוד בדבר עכ\"ל מרן החבי\"ב.
ואנחנו לא נדע היכי ניחא ליה קושייתו ע\"פ שיטה הר\"י בירב ז\"ל דבשני עדים אין לתלות טעות ואדרבא דא תברתיה דלא קשייא השתא מידי דהשתא חקירת כמה בשעה נמי מצי אתי עלה לידי הזמה כל ששניהם מכוונים עדותן ברגע א' מהשעה דהשתא לא מצי מימר שטעו כיון דשנים לא עבידי למטעי ואולי הוא ז\"ל כיוין למ\"ש לעיל בדברי הרלנ\"ח דדוקא משעה לשעה אחריתי לא עבידי שנים למטעי משא\"כ ברגעי השעה דאפי' שנים עבידי למטעי ועיקר מן התירוץ חסר מן הספר גם מ\"ש עוד דשפיר מקשה לאביי כו' ע\"ס הלשון שותיה דמר לא ידענא דכי יהבינן להו טעותייהו ע\"כ דיהבינן להו חצי שעה קודם השעה שהם מעידים וחצי שעה לאחר השעה שהם מעידים שאם העידו שהיה המעשה בתחילת שעה ג' צריכין המזימים שהיה עמהם וחצי שעה שניה עד חצי שעה רביעי דהשתא ע\"כ הם מזומים ואולי גם הוא ז\"ל כיוין למ\"ש לעיל דכיון דעכ\"ל שתהיה ההזמה לשעה אחרת לבד מהשעה אשר הם מעידים הוייא ליה הזמה זו הזמה לחקירה איזו שעה ולא הזמה לחקירת כמה בשעה וכיון דלא דמייא ההזמה לחקירה חשיבא החקירה מז' החקירות דרבי רחמנא וכיון דלא משכחת ההזמה באותה שעה גופה שהם מעידים קאמר תלמודא דלא משכחת דאתי לידי הזמה גם במ\"ש עוד דלרבא איכא קושייא אע\"ג דלאביי ליכא קושייא לא דקדק התלמוד לא ירדנו בזה לסוף דעתו של הרב ז\"ל דלמה זו לרבא קשייא ולאביי לא קשייא דעיקר קושייתו לשניהם קשייא ואין בזה לזה כמלוא נימא.
ואולם אי איכא למימר דלרבא קשייא ולאביי לא קשייא אינו אלא כשנפרש פי' אחרת באותה סוגייא שלא כפי' רש\"י ז\"ל והוא ע\"פ מ\"ש התוס' בסוגיי' דפסחים ובסנהדרין ד\"ה אלא אמר רבא דלרבא להחמיר ולקיים העדות עדים לא בדקינן להו והשתא אפשר דהיא היא מאי דפריך תלמודא התם דלרבא דטעו אינשי טובא איך יתכן לרבות חקירה כמה בשעה דא\"כ כי בדקינן להו בחקירה זו הו\"ל להחמיר ולקיים עדותן דהא כשהא' אמר בג' והא' אמר בה' עדותן בטילה דכי בדקינן להו ומפרשים דבריהם שהא' בתחילת חמש והא' אמר בסוף ג' עדותן קיימת וכל כי האי דאתינן לקיים עדותן לא בדקינן להו דאדרבא כי רבי רחמנא ז' בדיקות הוא כדי להכחישן כמ\"ש התוס' אבל לאביי ודאי לא קשייא דהא לדידיה פשיטא ליה דכל דאפשר לקרב עדותן מקרבינן ואם לזה כיוין הרב ז\"ל מלבד שאין זה כפי' רש\"י עוד זאת כי העיקר חסר וצ\"ע.
עוד כתבו התוס' בא\"ד וז\"ל וי\"ל כיון דז' חקירות ילפינן מקראי צריך שלא יכחישו זא\"ז ושלא יכחישו את עצמן עכ\"ל עיין להר'ב פמ\"א ח\"א סי' ק' שטרח לזווג דברי התוס' הללו עם מ\"ש הרא\"ש בתשו' והביאה הטור בא\"ה סי' קכ\"ו גבי גט אחד שהיה כתוב בד' בשבת עשרים יום מירח פ' ויום ד' בשבת הוא כ\"א וטעה וכתב כ' והכשירו הרא\"ש ז\"ל מטעמא דתלינן בטעות הסופר בקיבועא דירחא ולא הוי מוקדם אע\"ג דהכא רובו של חדש לא עבידי אינשי למטעי בקיבועא דירחא הכא שאני שהרי אנו רואים שטעה ממ\"ש בד' בשבת יע\"ש וכתב שדברי התוס' הללו הם הפך דבריו שהרי כתבו שכל שיש הכחשת בחקירת יום החדש ויום השבוע הוי עדות מוכחש ולא אמרינן שטעה ביום החדש כיון שכיוין ליום השבוע יע\"ש. ועיין להרב גט פשוט שם בסי' קכ\"ו בס\"ק ס\"ה ויערב לך ויתר דברי הפ\"מא בתשו' הלזו באו מגומגמים כיע\"ש.
תו גרסי' בגמ' תנן היו בודקים כו' ואי אמרת טעו אינשי כו' חקירת דאיזו שעה עדות שאי אתה יכול להזימה הוא דק\"ק דאטו לדידיה מי ניחא דהא לכ\"ע בקיבועא דירחא עבידי אינשי דטעי והיכי קתני מתני' א' בב' וא' בג' עדותן קיימת דהא הו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה עכ\"ל כדשנינן דיהבינן להו טעותייהו ואמאי ק\"ל לרבא טפי ממתני' גופה וי\"ל דאי מהא לא אירייא דהא אמרינן התם דעד רובו של חדש עבידי אינשי למטעי בקיבועא דירחא טפי לא וא\"כ אפשר דמתני' איירי בכ\"הג שבאו עדים אחר רובו של חדש דאז אתו לידי הזמה ולפי מ\"ש לעיל דאפי' אחר רובו של חדש עבידי נמי דטעו אלא דהוי ספק שקול ואין העדי' מזומים בכך י\"ל דחקירה יום החדש וחקירה יום השבוע אתו עלה לידי הזמה דכיון שכיוין יום החדש עם יום השבוע תו ליכא למימר דטעה בעיבורא דירחא משא\"כ בחקירה איזו שעה דלעולם לא אתי עלה לידי הזמה.
עוד גרסינן התם א\"ה בשית נמי ניכול כו' כתב רש\"י ז\"ל וז\"ל דהא בשש עדיין לא נטתה חמה לצד מערב אלא באמצע הרקיע וזריחתה תחתיה בראש כל אדם ואין צל נוטה לא לכאן ולא לכאן אלא תחתיו עכ\"ל הק' בס' בית יעקב ס' צ\"ט וז\"ל הכא משמע בפלגא קמא לשית חמה עומדת בראש כל אדם מדפריך בשית נמי ניכול וכמ\"ש רש\"י ואלו לקמן בפ' מי שהיה דנ\"ד ע\"א תנן בהדייא חמש חמה במזרח ושבע חמה במערב חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם עכ\"ל ואי מהא לא אירייא דאיכא למימר דכי קאמר בשית נמי ניכול היינו בפלגא דשית קמא דוקא כיון דלפלגא בתרא דשית חמה עומדת בראש כל אדם ואיכא היכרא ומשני דלפלגא קמא איכא למתלי משום דחמה בקרנתא קאי ומ\"ש רש\"י דבשית דחמה עומדת בראש כל אדם היינו בפלגא דשית בתרא וניחא השתא מאי דמשני חמה בקרנתא קאי ופירש\"י ואין עומדין עליה ולמה אין עומדין עליה כיון שהוא עומד בראש כל אדם וע\"פ האמור הנה נכון דמ\"ש ואין עומדין עליה היינו בפלגא דשית קמא דכיון דעומד בקרנתא מחזי כעומד באמצע הרקיע בחצי שש וחצי שבע אבל בפלגא דשית בתרא אז ודאי עומדין עליה כיון דעומד בראש כל אדם ומפני דחצי שבע נמי חמה עומדת בראש כל אדם כחצי שש גזרינן עליה שש אטו חצי שבע ולפי מה שהבין הרב בית יעקב היה יכול להקשות עדיפא מינה דמאי פריך דשית נמי ניכול משום דאז חמה עומדת בראש כל אדם ומאי קושייא דהא בחצי שבע נמי חמה עומדת בראש כל אדם ואיכא למטעי בין שש לתחי' שבע וע\"פ האמור ניחא דבפלגא דשית קמא דוקא הוא דפריך דאז ליכא למטעי כיון דבתחי' שש אין החמה עומד' בראש כל אדם עד דחדית ליה דאז נמי איכ' למתלי דחמה בקרנתא קאי וע\"פ האמור אין מקום לקושיית התוס' שהק' בד\"ה בשית לאביי דאמר לר\"י אדם טועה חצי כו' א\"כ אחד אומר בחמש וא' אומר בשבע אמאי עדותן בטילה כיון דאין היכרא בתחילת ו' לז' נימא הא דקאמר חמש בסוף חמש והאי דקאמר ז' בתחי' ז' ועובדא הוה בפלגא דשית וטעה כל א' חצי שעה עכ\"ל ואין זה מן הקושי דודאי בין סוף חמש לשש איכא היכרא דבשש חמה בקרנתא קאי ומחזי כעומד באמצע הרקיע ובחמש כולה חמה נוטה לצד מזרח ודוקא בתחי' ו' לז' הוא דליכא היכרא אבל לסוף חמש איכא היכרא טובא.
ובשיטה כ\"י למרן החבי\"ב מצאתי כתוב על מה שתירצו התוס' וי\"ל דהא דקאמר בשית חמה בקרנתא קאי היינו דוקא לענין חמץ דלכל מסור אבל עדות מסורה לזריזים וז\"ל וק' דאם בעדות לא טעי אינשי תיקשי לאביי מתני' א' אומ' בחמש וא' אומר בשבע עדותן בטילה לשמועינן רבותא א' אומר בשש וא' אומר בז' עדותן בטילה וכ\"ש א' אומר בחמש ואחד אומר בז' וצריך לדחוק ולומר דלאביי נהי דלא טעה בין תחי' שש לתחי' שבע משום דעדות מסורה לזריזים מ\"מ מצינן למימר דזה שאומר כו' הוא בסוף ו' וזה שאומר בז' הוא בתחי' ז' וכל כי האי לא מיקרי טעות תדע שהרי בפ\"ק דפסחים לאביי ללישנא קמא דאמר לר\"מ אין אדם טועה ולא כלום א' אומר בב' וא' אומר בג' עדותן קיימת במעשה כי הוה במיפק תרתי ולמיעל תלת והא דקאמר בב' בסוף ב' והא דקאמר בג' בתחי' ג' הרי דאע\"ג דאין אדם טועה ולא כלום מ\"מ יכול לטעות במיפק תרתי ולמיעל תלת ומיהו יש לדחות דהיינו דוקא בטעות התלוי בשעות אבל בטעות התלוי בקרנתא אפשר דאפי' בכי הא לא טעי ושוב אמרו לי שרש\"ל בפ\"ק דפסחים תירץ כן.
אך ק\"ל הרי דלאביי ניחא לרבא תיקשי מתני' בין לר\"מ בין לר\"י אמאי נקט חמש ושבע ליתני ו' וז' דעדותן בטילה דהשתא לא מצית לתרץ בנוכל לומר בסוף ו' בתחי' ז' דקאי עדותן כמו שהק' רבא לאביי ובודאי או בתחי' ו' ותחי' ז' קאמר או בתחי' ו' וסוף ז' קאמר ובין הכי ובין הכי עדותן בטילה שהרי לא טעה בין תחי' ו' לתחי' ז' כ\"ש בתחי' ו' לסוף ה' ושמא קאמר דלרבא כל כמה דמצינן למרחק מדברי העדים אלו מאלו מרחיקים ומי שאומר בשש בתחי' ו' ומי שאומר ז' בסוף ז' מאי נ\"מ אי הוה תני א' אומר בו' ואחד אומר בז' כיון דאפי' תני הכי עדיין לא שמענו דבקרנתא לא טעו אינשי דכיון דמפרשים דהאומר בו' בתחי' ו' קאמר והאומר בז' בסוף ז' קאמר עדיין יש מקום לומר דאם אמר בפי' והא' אמר בתחי' ז' עדותן קיימת ושש יאמר בקרנתא קאי וטעו אינשי ודתנן עדותן בטילה היינו דלבטל עדותן אמרי' דבתחי' ז' וסוף ח' קאמרי ובהא לא טעו שבתחי' ו' חמה במזרח ובסוף ז' חמה במערב הא לאו מילתא היא דטובא אשמועינן דאי תני אחד אומר בו' וא' אומר בז' הו\"א דבחלוקה זו אשמועינן דאפי' בלא טענא דוהצילו העדה דנפרש הא' אומר בו' בתחי' ו' וא' אומר בז' עדותן בטילה דבתחי' ו' חמה במזרח ובתחי' ז' חמה במערב.
א\"נ דאי הוה תני א' אומר בו' וא' אומר בז' טובא אשמועינן דאפי' פירשו ואמרו בתחי' ו' ובתחי' ז' עדותן בטילה מפני שבתחי' ו' חמה במזרח ובתחי' ז' חמה במערב ואפי' בשית דיומא בקרנתא קאי בעדות לא טעי דמסורה לזריזים משא\"כ בא' אומר בו' וא' אומר בז' דאי משום הא לא אירייא דאפי' בא' אומר בה' וא' אומר בז' אם פירשו דבסוף חמש ותחי' ז' קאמרי אי טעי אינשי בקרנתא עדותן קיימת ומחוורתא דמילתא דלא דמרוחינן בא' אומר בה' וא' אומר בז' דאפי' בלא טענה דוהצילו העדה עדותן בטילה והדרא קושייא לדוכתין ליתני א' אומר בו' וא' אומר בז' וכ\"ש א' אומר בחמש כו' ונראה לתרץ דהאי דקאמרי דבעדות לא טעי בקרנתא הוא דוקא לאביי אבל לרבא כמו שטועין בחמץ טועין בעדות.
והשתא לא מצי למתני מתני' א' אומר בו' וא' אומר בז' עדותן בטילה בין לר\"מ בין לר\"י דלר\"מ אדם טועה שתי שעות חסר משהו ולר\"י שלש שעות חסר משהו א\"נ י\"ל דאפי' אי הוה תני א' אומר בו' וא' אומר בז' עדותן בטילה מצינן לומר דמטעם דוהצילו העדה עדותן בטילה דמפרשינן תחי' ו' וסוף ז' וזה אי אפשר דבתחי' ו' חמה במזרח ובסוף ז' חמה במערב ואי מטעם דבעדות שמסורה לזריזים לא טעי איניש דקרנתא מי זה אמר שנפרש דברי העדים בתחי' ו' ובתחי' ז' נימא דבתחי' ו' בסוף ו' קאמרי בין לאביי אליבא דר\"י בין לרבא אליבא דכ\"ע או בסוף ז' בתחי' ז' קאמר בין לאביי בין לרבא אליבא דכ\"ע מדלא מפרשינן הכי ודאי מטעם דוהצילו העדה קאמר עדותן בטילה משום דמפרשינן דברי העדים דבתחי' ו' וסוף ז' קאמרי וכיון דמוכרחים אנו לפרש דבריהם כן מה לי א' אומר בו' וא' אומר בז' לא' אומר בה' וא' אומר בז'.
א\"נ מתני' מילתא פסיקתא קתני א' אומר בה' וא' אומר בז' עדותן בטילה בין פירשו בתחי' ז' ובין לא פירשו עדותן בטילה לאביי אליבא דר\"מ משא\"כ אי הוה תני א' אומר בו' וא' אומר בז' דאי פירשו בסוף ו' בתחי' ז' דאפי' לאביי אליבא דר\"מ עדותן קיימת וכן לר\"י בא' אומר בה' וא' אומר בז' דאפי' פירשו עדותן בטילה וכן לרבא אליבא דר\"מ לר\"י א\"נ י\"ל דכי קאמרי התוס' דעדות מסורה לזריזים ולא טעו בין תחי' ו' לז' היינו לומר דלא טעי שני עדים בדבר אפי' לאביי אבל חד מיהא טעי אע\"ג דבעלמא תלינן הטעות בשני העדים הכא לא עבידי למטעי שניהם והשתא לא קשה לרבא ליתני א' אומר בו' וא' אומר בז' עדותן בטילה ואינו כן אלא עדותן קיימת דמפרשי' דהא דקאמר שש טעי בין ו' לז' או הא דקאמר ז' טעי בין ז' לו' ולאביי צריך לומר כתירוץ רש\"ל דמפרשי' דסוף ו' ותחי' ז' קאמרי ועדותן קיימת עכ\"ל מרן החבי\"ב ז\"ל והנה תירוץ זה שתי' דמתני' מילתא פסיקתא קתני רש\"ל בסוגיין תירץ כן ע\"ש מוהר\"ם ז\"ל ואין ספק שלא סיימו לשון רש\"ל קמיה דמרן החבי\"ב ותירוצו אחרון הוא חריף ונכון ושפתים יושק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "שורש מפיהם ולא מפי כתבם דין \n תורה שאין מקבלים עדות אלא מפי העדים מפיהם ולא מפי כתב ידם. הנה בגמ' בפ' מי שאחזו דע\"א ע\"א באלם שאינו יכול להגיד אלא ע\"י כתב אינו יכול להעיד דרחמנא אמר ע\"פ שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם והתוס' ביבמות דל\"א ע\"ב ד\"ה דחזו בכתבה כו' ובכתובות ד\"ך ד\"ה ור' יוחנן כו' כתבו דיכולים העדים לשלוח עדותן לב\"ד ע\"י כתב הואיל וזוכרים עדותן הו\"ל ראויים להגיד ושאני אלם דאינו ראוי להגיד בע\"פ וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת ומדברי הרא\"ש ביבמות משמע דקאי בשיטת התוס' ועיין להטור בח\"מ סי' כ\"ח אבל רש\"י ז\"ל פליג בזה כמ\"ש התוס' במקומות הנז' וכך הם דברי רבינו ז\"ל בפ\"ג מה' עדות הנז' ולזה הסכים מרן בש\"ע ח\"מ סי' כ\"ח ומורי הרב מר יאודה נר\"ו תמה בזה דגבי הפרת נדרים בעי בגמ' דע\"ג ע\"א אי בעל מפר בלי שמיעה דקרא דושמע אישה דוקא או לאו דוקא ושוב קאמר התם את\"ל לאו דוקא משום דבר משמע הוא אבל חרש דלאו בר משמע הוא מאי ולא אפשיטא ורבינו בה' נדרים פסק דאפי' בלי שמיעה יכול להפר כיון דבר משמע הוא וכדר' זירא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת והרא\"ש והטור פסקו דאינו יכול להפר דשמיעה מעכבא יע\"ש.
וא\"כ ק' דרבינו לדרבינו ודהרא\"ש להרא\"ש דמ\"ש עדות מנדרים וכל אחד תבריה לגזיזיה מהכא להתם עכ\"ל מורי הרב נר\"ו ולפי קע\"ד המעט הוא נר' דל\"ק לא להרא\"ש ולא לרבינו ז\"ל קושייא שהרי התוס' במנחות פ' הקומץ רבה דח\"י ע\"ב ד\"ה ואמר ר\"ז וביבמות פ' מצות חליצה ק\"ד ע\"ב ד\"ה דאמר ר\"ז ובקידושים דכ\"ה ד\"ה כל כו' כתבו דמאי דלא מעכבה בלילה במנחות אע\"ג דשנה עליו הכתוב משום דלא נאמר בלשון ציווי ומאי דמספקא לן גבי הפרה אי מעכבה שמיעה אע\"ג שנאמרה בלשון ציווי דכתיב ושמע הוא משום דדילמא אורחא דמילתא נקט שאינו מפר אלא א\"כ שמע יע\"ש ובר\"פ כס\"ה ד\"ה אין בילה מעכבת ובנדה פ' תנוקת דס\"ו ע\"ב ד\"ה כל כו' כתבו דמאי דלא מעכבה בלילה במנחות דשמא יש שום דרשא בשום מקום דבילה לא מעכבה וכ\"כ הריטב\"א בחי' לקידושין דכ\"ה וז\"ל ובלילה חזינן בכמה מקומות דאהדריה קרא ואפי\"ה אינו מעכב דהכי גמירי לה הלכה למ\"מ דאינו מעכבה עכ\"ל.
מעתה אפשר דהרא\"ש ורבינו פליגי בהני טעמי וכל אחד לשיטתיה אזיל דהרא\"ש משום דס\"ל דמאי דלא מעכבה בלילה היינו משום דלא נאמר בלשון ציווי אמטו להכי גבי עדות נמי דלא נאמר בלשון ציווי כתב דלא מעכבה ביה הגדה כל שראוי להגיד דומייא דההיא דר\"ז וברייתא דפ' מי שאחזו דנקט לה באלם שאינו יכול להעיד כלל מסייעתו דע\"י כתב מצי להעיד משא\"כ גבי הפרה דתלמודא מספ\"ל אי מעכבה שמיעה וקרא דוקא הוא או לא מעכבא וקרא אורחא דמילתא נקט אזיל לחומרא ופסק דמעכבה ביה שמיעה וקרא דוקא דלצווי הוא דנאמר אמנם רבינו ס\"ל דמאי דלא מעכבה בלילה הוא משום דאית להו שום דרשא או הללמ\"מ דלא מעכבה ולהכי כל דלא חזינן לתלמודא דקאמר דלא מעכבה שבקינן לקרא כפשטיה ומעכב ולהכי גבי עדות פסק דמעכבה הגדה משא\"כ בהפרה דכיון דמספ\"ל לתלמודא אי מעכבה ביה שמיעה וקרא דוקא הוא או לא מעכבה ואורחא דמילתא נקט תפס עיקר באת\"ל דקאמר תלמודא דלא מספקא שמיעה כנ\"ל ברור ועיין בס' יד משה בליקוטיו דק\"ס ע\"ד." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שורש אין אדם משים עצמו רשע אין \n אדם נפסל בעבירה ע\"פ עצמו כיצד הרי שבא לב\"ד ואמר שגנב או גזל או הלוה ברבית אע\"פ שמשלם ע\"פ עצמו אינו נפסל. ע\"כ. הנה מרן כ\"מ ז\"ל לא הורה לנו מקום דין זה שכתב רבינו איו ולכאורה משמע דנפ\"ל מדאמרי' בכל דוכתא מודה בקנס פטור ולעניין ממון אמרי' איפכא הודאת בע\"ד כמאה עדים דמי אבל אי מהא לא אירייא דיש לומר דדוקא בעדים שאינו משים עצמו רשע הוא דאמרי' הכי כגון חייב אני לך מנה אבל היכא שמשים עצמו רשע בעדותו ומתחייב ממון אפשר דכי היכי דלא מהני עדותו לפסול את גופו מטעמא דאין אמע\"ר ה\"נ לא מהני עדותו להתחייב בממון וזה נראה לכאורה דעת הראב\"ד ז\"ל שכתב הר\"ן ז\"ל בפ' המדיר דע\"ב עלה דפריך תלמו' אהא דתנן ואלו יוצאות שלא בכתובה מאכילתו דבר שאינו מעושר מנא ידע כו' שכתב וז\"ל והאי דלא אוקומה בשמורה כתב הראב\"ד ז\"ל משום דאינה נאמנת דאין אמע\"ר ולא נראה דלהפסידה כתובתה ודאי נאמנת דהודאת בע\"ד כמאה ע\"ד ע\"כ.
וכ\"כ הר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת שם בשם הריטב\"א ז\"ל יע\"ש וזה נראה ג\"כ דעת הרשב\"א בחי' לשבועו' ר\"פ כל הנשבעין והביא דבריו ג\"כ הר\"ן ז\"ל עלה דתנן ושכנגדו חשוד על השבועה אחת שבועת העדות שהקשה הרב ז\"ל דמאן מוכח דעבר על השבועה במזיד דאי במודה שהזיד שידע ולא העיד אין אמע\"ר והר\"ן ז\"ל תירץ דאע\"ג דאין אמע\"ר הנ\"מ לפוסלו לעדות אבל זה שמחייב את עצמו בממון שהרי אומר שאינו יכול לישבע מפני שהוא חשוד הו\"ל הודאת בעל דין דמהנייא לגבי ממון דהודאת בע\"ד כמאה ע\"ד עכ\"ל ומשמע לכאורה דהראב\"ד והרשב\"א ז\"ל אית להו דכל דלא מהני עדות בענין פסול גופו לא מהני נמי לענין לחייבו ממון.
מיהו אחר ההתבוננות נראה דהא ודאי ליתא שהרי דברי רבינו משניות ערוכות הן שהרי שנינו בפ' אלו נערות דמ\"א ע\"א האומר פתיתי בתו של פ' משלם בושת ופגם ע\"פ עצמו האומר גנבתי משלם הקרן ע\"פ עצמו ע\"כ וכמו כן שנינו בפ' הגוזל ומאכיל דקי\"ח ע\"א האומר לחבירו גזלתיך כו' ואיני יודע אם החזרתי לך חייב לשלם ע\"כ ובר\"פ שבועת הפקדון שנינו לא גנבתי משביעך אני ואמר אמן חייב לא חבלתי ולא עשיתי בך חבורה משביעך אני ואמר אמן חייב וקתני סיפא זה הכלל כל המשלם ע\"פ עצמו חייב ושאינו משלם ע\"פ עצמו פטור ע\"כ וכל אלו הלכות פסוקות הן ומבואר יוצא דאפי' בעדות שמשים עצמו רשע ומתחייב בממון מחייבינן ליה בממון ולא אמרי' כיון שאינו נפסל ע\"פ עדותו לא מיחייב בממון ועיין להתוס' ביבמות דכ\"ה ע\"ב ד\"ה לימא רב יוסף וכ\"כ הריטב\"א בחי' למכות ד\"ג ע\"א עלה דאמר רבא עד זומם משלם לפי חלקו ומפרשינן לה באומר עדות שקר העדתי וז\"ל וכי תימא והיאך נאמן אפילו על פי עצמו כיון דאין אדם משים עצמו רשע י\"ל דההיא בחיוב שבגופו בלחוד אבל בממון פלגינן דיבוריה כאומר גנבתי או גזלתי שמשלם קרן ע\"פ עצמו שהרי יוצא מדבריו שיש לחבירו ממון אצלו וכן במודה שנטל מחבירו רבית קצוצה חייב על פיו ותדע דלמ\"ד כופרא ממונא משלמין הן על פיהם אע\"פ שאומרים עדות שקר העדנו כדאיתא בסוגיין עכ\"ל.
ועיין עוד בפ\"ק דמציעא ד\"ד עלה דפריך הש\"ס מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן כו' וכתב הר\"ב ז\"ל בש\"מ בשם ר\"ח ז\"ל וז\"ל אם כפר ואח\"כ הודה אינו נפסל כדרבא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אמע\"ר כו' יע\"ש מבואר יוצא שהכופר בכל ואח\"כ הודה אע\"פ ששם נפשיה רשיעא בהודאה זו חייב לשלם מה שהודה ונשבע על השאר יע\"ש ועיין עוד להטור ח\"מ סי' פ\"ז סמ\"ג שכתב ג\"כ בשם רב שרירא גאון ז\"ל דהכופר בכל ונשבע היסת ואח\"כ הודה במקצת משלם מה שהודה ונשבע על השאר וכן פסק מרן בש\"ע שם סעיף כ\"ח יע\"ש ועיין למור\"ם במפה סי' ל\"ב ועיין עוד למור\"ם במפה סי' שפ\"ח ס\"ח שכתב דמסור שהודה שמסר חייב לשלם כוליה היזיקא דעבד והן הן דברי הר\"ר אביגדור שהביא המרדכי בפ' הגוזל בתרא ועיין למרן החבי\"ב שם בסי' שפ\"ח הגהב\"י אות כ\"ז שכתב שכן הוא דעת רש\"ל ובעל בנימין זאב והראד\"ב והרב פליטת בית יאודה יע\"ש ועיין עוד לרבינו בפ\"ד מה' גזילה הל' י\"א ובפ\"ב מה' נערה גבי אנסתי ופתיתי בתו של פ' ופ\"ח מה' חובל הל' ו' ופ\"א מה' טוען הל' י\"ו ובהשג' הראב\"ד ז\"ל שם דמבואר מדבריו ז\"ל דהחובל בחבירו שהודה מעצמו חייב בה' דברים דאין קנס בחבלות אע\"ג דשם נפשיה רשיעא שחבל בחבירו ואיכא איסורא דאורייתא.
וראיתי עוד מביאין ראיה שזה דעת הראב\"ד ז\"ל ממ\"ש הר\"ב בש\"מ לבב\"ק פ' שור שנגח דמ\"ב עלה דאמר ר\"א אין דיני אלא להמית ע\"פ ע\"א או ע\"פ הבעלים כו' וכתב בשם הראב\"ד ז\"ל וז\"ל וקסבר כופרא כפרה דאי חצי כופר קנסא ע\"פ הבעלים לא צריך קרא למעוטי ע\"כ ומדקא דייק דלאו ממונא הוא מדאצטריך קרא למעוטי ע\"פ ע\"א דהאי דיוקא פריכא הוא דשפיר איכא למימר דכופרא ממונא וקרא לא אתא אלא למעוטי ע\"פ הבעלים כיון דחד מיעוטא הוא דאיכא ולא קדייק דלאו ממונא הוא מדמחייב כופר במועד ע\"פ עצמו ולא מיפטר מפני שאין אדם משים ע\"ר ש\"מ דכופרא כפרה היא מכלל דס\"ל להראב\"ד ז\"ל דאף שאין אמע\"ר בדבר שבממון הרי הוא חייב משום הודאת בע\"ד ועוד דמוכח מדבריו של הראב\"ד שם דאי לאו מיעוטא דקרא דקממעט ע\"פ ע\"א שפיר הוה מצינן למימר דכופרא ממונא הוא ובתם הוא דלא משלם כופר ע\"פ עצמו משום דמיעטיה קרא לתם מכופר אבל מועד חייב בכופר ולא מיפטר מטעם אין אמע\"ר.
ועוד תדע שכתב הראב\"ד ז\"ל עלה דמוקי תלמודא לרבא הא דתנן המית שורי משלם ע\"פ עצמו דמים וז\"ל שהכופר הוא דקצב הערכין הדמים הוא כדי שווייו עכ\"ל מוכח דס\"ל דאע\"ג דאין אמע\"ר ממונא מחייב משום הודאת בע\"ד דאי לת\"ה תיקשי לרבא דאי דמים הוא דמשלם ע\"פ עצמו הא אין אמע\"ר אלא ודאי דמודה הראב\"ד דלעניין ממונא מיחייב ועיין בהשגות ספ\"י מה' נזקי ממון וכן יש להוכיח מדלא קשייא ליה ז\"ל דלרבא דאמר דמשלם דמים ע\"פ עצמו הא אין אדם מע\"ר כי היכי דק\"ל היכי משלם כופר הא אין דמים למת יע\"ש וליכא למימר דאיסורא דלא נטריה לתוריה לא חשיב איסורא ומשו\"ה לא ק\"ל הכי דהא ודאי דמיחייב מיתת לשמים לא גרע מעדים שאמרו אמנה היו דברינו שאינן נאמנים מטעמא דאין אמע\"ר אע\"ג דליכא אלא איסורא דרבנן משום אל תשכן באהליך עולה ואפילו למאי דפרישו רבוות' דלר\"שי עדים שאמרו משחקי בקובייא היינו נאמנים הא יהבו בה טעמא משום דלא אסרוהו חכמים אלא מפני יישובו של עולם כמ\"ש הר\"ב בש\"מ פ\"ב דכתובות דח\"י ועיין להרפ\"ח ז\"ל שם בחי' ולמוהרי\"ט בתשו' חח\"מ סי' ס\"ט יע\"ש זה תורף דבריהם.
ולע\"ד אין מכל זה ראיה דס\"ל להראב\"ד דהיכא שמשים עצמו רשע מיחייב ממונא דודאי כל היכא דלא שמעי' דכופרא כפרה אלא ממונא איכא למימר דאין כאן שם עבירה משום דלא נטריה לתוריה כי היכי דנימא אין אמע\"ר אלא דמים הוא דמחייביה רחמנא משום דהזיק ממונו ולהכי הוצרך הראב\"ד ז\"ל לומר דאי כופרא ממונא ומה\"ט מיחייב ע\"פ עצמו משום הודאת בע\"ד למה אצטריך קרא למעוטי ע\"פ ע\"א גם מה שדקדקו עוד מדבריו דאי לאו מיעוטא דקרא דממעט ע\"פ ע\"א שפיר הוה מצינן למימר דכופר' ממונא הוי ובתם הוא דלא משלם אבל מועד חייב בכופר ולא מיפטר מטעמא דאין אמע\"ר מהא נמי לא אירייא דאי הו\"א דכופרא ממונא לא הוה דייקינן דבמועד חייב בכופר ע\"פ עצמו אלא אדרבא הו\"א דבמועד דמשים עצמו רשע לא אצטריך קרא למעוטי ע\"פ עצמו דהא בלא'ה מפטר מטעמא דאין אמע\"ר וכי אצטריך קרא למעוטי בתם דוקא הוא דאצטריך למעוטי דאין כאן עבירה והו\"א דמיחייב קמ\"ל אלא דלפום קושטא דאמרי' דכופרא כפרה דייקינן דדוקא בתם גלי רחמנא דלא מיחייב אבל במועד מיחייב שפיר דמשום כפרה ודאי מע\"ר גם מ\"ש ועוד תדע כו' דאי לת\"ה תיקשי לרבה כו' מהא נמי לא אירייא דכיון דאינו משלם כופר ש\"מ דאינו רע לשמים וכמ\"ש שם רש\"י ז\"ל ומאי דמיחייב בדמים אינו אלא משום נזק בעלמא וברור.
ובזה נדחה היא נמי מ\"ש עוד וכן יש להוכיח מדק\"ל להראב\"ד ז\"ל עליה דרבה באופן דמדברי הראב\"ד ז\"ל הללו ליכא שום ראייה לומר דס\"ל דאפי' היכא שמשים ע\"ר בהודאתו מיחייב בממונא מיהו מכל הני מתניתא ופסקי הרמב\"ם ז\"ל שכתבנו מוכח כן וכמדובר.
ובכן לנו לדעת טעמו של הראב\"ד ז\"ל בההיא דפרק המדיר שכתבו הר\"ן והריטב\"א ז\"ל דס\"ל דאין האשה מפסדת כתובתה ע\"פ הודאתה שהאכילתו דבר שאינו מעושר מטעמא דאין אמע\"ר דכיון דהפסד כתובתה מידי דממונא הוא אמאי לא מפסדה בהודאתה אע\"פ שמשים ע\"ר וכמו כן צריכין אנו לדעת טעמו של הרשב\"א ז\"ל בההיא דר\"פ כל הנשבעים גבי חשוד על השבועה דמשמע מדבריו דאינו מתחייב בממון ע\"פ הודאתו מטעמא דאין אמע\"ר וזה הפך כל הני מתניתא שכתבנו והיותר תימה שנראה שהוא סותר את עצמו שהרי כתב ה\"ה ז\"ל בפכ\"ד מה' אישות ע\"ש הרשב\"א דהאשה שהודית שעברה על דת יהודית מפסדת כתובתה ע\"פ עצמה משום הודאת בע\"ד ע\"ש ואת זה ראיתי להרב כהונת עולם בביאורו לה' רבית דח\"י סע\"ג ד\"ה אני טרם אכלה כו' הביא דברי הראב\"ד ז\"ל ומ\"ש עליו הריטב\"א ז\"ל בחידושיו דדוקא גבי קנס מצינו שאינו משלם ע\"פ עצמו אבל קרן שאומר גזלתיך וכיוצא משלם וכתב ע\"ז הרב הנז' וז\"ל וראיה זו דגזלתיך איני מכירה דבתבע ליה ודאי מודה הראב\"ד ז\"ל דמאי נ\"מ דאין אמע\"ר ס\"ס הלה תובעו ממון בברי והודה לי למה לא יתחייב ודוקא בבעל שמפיה הוא חיי ועל פיה רוצה להפקיע כתובתה לז\"א שלא תהא הודאת פיה גדולה לעניין זה ולא מצינו בגזלתיך דחייב באין הלה תובעו אלא לצאת ידי שמים והא ודאי מודה ביה הראב\"ד כיון שיודע בינו לבין קונו שגזל המינו עכ\"ל ועיין למרן החבי\"ב בח\"מ סי' ץ' במהדורא בתרא הגב\"י או' ד' ולקמן נעמוד על דבריו ז\"ל.
ודבריו תמוהים מאותה ששנינו בפ' הגוזל ומאכיל דקי\"ח האומר גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי חייב לשלם וכן מההיא דפ' אלו נערות דמ\"א ומההיא דפ' שבועת הפקדון דמבואר מהני מתני' דאפי' בשאין הלה תובעו מיחייב מדינא בהודאת עצמו ואף שבפ' המפקיד דל\"ז ע\"א עלה דמתני' דהאומר לשנים גזלתי מאחד מכם מנה ואיני יודע מאיזה מכם נותן לזה מנה ולזה מנה אוקימנא לה בגמ' בשאין לו תובעין ומשום לצאת ידי שמים הוא דמיחייב לתת לזה מנה ולזה מנה התם הוא שלא גזל אלא מנה ומשום שאינו יודע למי מב' גזל הוא דלא מיחייב מדינא לב' אלא לצאת י\"ש אבל במנה מיהא אפי' דליכא תובעים מחייב מדינא וכמבואר בדברי רבינו פ\"ד מה' גזילה הל' יו\"ד וכאן בפירקין ועיין בטח\"מ סי' ש' ושס\"ה יע\"ש.
ולכן נראה לע\"ד דטעמו של הראב\"ד ז\"ל גבי ההיא דמודית שעברה על דת הוא מפני דמשמע ליה דכיון דעיקר טעמא דאמרו חכמים שעוברת על דת יוצאה שלא בכתובה אינו אלא משום קנסא ולא מפני שום חיוב ממון שנתחייבה לבעלה על ידי מעשיה אלא מפני רשעותא קנסו אותה חכמים שתצא שלא בכתובה ולא דמי כלל לההיא דהאומר גזלתיך ולההיא דפתיתי בתו של פ' ומודה שחבל בחבירו דבכל הני חייבינהו רחמנא ממון לשלם לחבירו בשביל המעשה שעשה כאלו גזל ממנו ממון ולא משום איסור העבירה שעשה הילכך בכל הני מתחייב בהודאת עצמו אע\"פ שמשים ע\"ר כיון דבהודאת המעשה שעשה מתחייב בממון הוא וכאלו הודה שיש לחבירו אצלו ממון משא\"כ במודית שעברה על דת שאין בעיקר המעשה שום חיוב ממון אלא קנסא שקנסו לה חכמים שתצא שלא בכתובה מפני האיסור שעשתה הילכך כל כ\"הג משמע ליה להראב\"ד ז\"ל דאין מקום להפסידה כתובתה ע\"פ הודאת עצמה כיון דאין אמע\"ר.
אמנם הר\"ן והריטב\"א משמע להו דהא נמי דמייא לאומר גזלתיך וכיוצא דנאמן על עצמו להפסיד ממנו אע\"פ שמע\"ר ה\"נ הו\"ל כאלו אמרה שאין לבעלה חיוב כתובתה מפני שמחלה לו וההיא דהרשב\"א דר\"פ כל הנשבעי' נמי לא קש' דאע\"ג דאיהו ז\"ל אזיל ומודה דלעניין ממון אדם מתחייב בהודאתו אע\"פ שמע\"ר כההיא דהאומר גזלתיך וכיוצא מיהו בההיא דחשוד על השבועה כיון שעיקר הודאתו אינו על חיוב ממון שהרי הוא צווח ככרוכייא שאינו חייב לחבירו ממון ועיקר הודאתו אינו אלא שהוא פסול לשבועה הילכך כי הודה מעצמו שעבר על שבועת העדות במזיד אינו נעשה חשוד על פיו כיון דאין אמע\"ר ועיקר הודאתו הוא לפסול גופו לשבועה מפני שהוא רשע אבל הר\"ן ז\"ל משמע ליה דכל כה\"ג נאמן לפסול עצמו כיון דעי\"ז מתחייב בממון לחבירו ואין דברי הרשב\"א ז\"ל בזה סותרים למ\"ש הוא עצמו גבי עוברת על דת דמפסדת כתובתה ע\"פ הודאתה דשאני התם דמיד שאמרו שעברה על דת מפסידה כתובתה והו\"ל כאלו אמרה שהיא אינה ראוייה לגבות כתובה שאין לבעלה חיוב כתובה משא\"כ באומר שהוא עבר על השבועה דליכא בהודאה זו חיוב ממון לחבירו מיד עד שישבע חבירו ויטול וכיון דאין בהודאתו מיד חיוב ממון אלא פסול גופו לשבועה ס\"ל ז\"ל דאין אדם מע\"ר.
ועוד אפשר לומר דאף הרשב\"א אזיל ומודה לדברי הר\"ן דהאומר שהוא חשוד על השבועה נאמן על עצמו להפסיד ממונו ושישבע שכנגדו ויטול מיהו לישנא דמתני' דקתני ושכנגדו חשוד על השבועה אחת שבועת העדות כו' דקרי ליה חשוד על השבועה סתם ומשמע שדינו כדין כל חשוד שנפסל לגמרי בין לעדות ובין לשבועה לגבי כ\"ע ולא לגבי תובע ממנו ממון לבד מש\"ה לא ניחא ליה לפרושי מתני' כמ\"ש הר\"ן ז\"ל במודה שהזיד דא\"כ לא מפסיל לגמרי אלא לענין תביעת ממון דוקא שיהא חבירו נשבע ונוטל לא לשאר דברים וכעין זה ראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל בח\"מ סי' ל\"ו שכתב דברי הרי\"ף בתשו' שהביא הטח\"מ סי' פ\"ז סמ\"ג ומה שתמהו עליו הטור ז\"ל והרב בעל התרומות ז\"ל כיע\"ש ושו\"ר להרב דברי אמת בקונטריס ה\"ה ד\"כ סע\"ד שהביא שם פלוגתא דהרי\"ף ורב שרירא גאון ז\"ל שהביא הטור בסי' פ\"ז סמ\"ג בענין חשוד על השבועה מפי עצמו אי מפסיל לענין שיהא שכנגדו נשבע ונוטל וכתב שדעת הר\"ן ז\"ל הוא כדעת הרי\"ף דפסול ודעת הרשב\"א ז\"ל כדעת רב שרירא גאון ז\"ל יע\"ש ולפי מ\"ש אף הרשב\"א מצי קאי כהרי\"ף ז\"ל ודוק.
נמצינו למדין דהיכא דשם נפשיה רשיעא על ידי שום מעשה איסור שעשה לחבירו ובאותו מעשה איכא חיוב ממון לחבירו כההיא דהאומר גזלתיך ואנסתי ופתיתי בתו של פ' וכן מודה שחבל לחבירו וכיוצא לכ\"ע אדם מתחייב בהודאתו לחבירו ובכן יש לתמוה טובא על מ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל בכנ\"הג מהדורא בתרא סי' ץ' הגב\"י אות ד' וז\"ל ויש ללמוד זכות על הסוברים דהגוזל את חבירו בעדים דצריך להחזיר לו בעדים דהא דלא מקשה בפ\"ב דכתובו' דלתני ומודה רבי יאושע באומר לחבירו גזלתיך מנה והחזרתי לך נאמן כו' משום דס\"ל דבלא\"ה אינו משלם דאינו נאמן משום דאין אמע\"ר אבל אה\"ן שאם גזל בעדים צריך להחזיר בעדים איברא דבסו' קמא מוכח דנאמן אדם לומר גזלתיך אע\"פ שמשים ע\"ר דתנן התם האומר לחבירו גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך חייב לשלם הרי מבואר דאע\"ג דאמר גזלתיך ומשים עצמו רשע חייב לשלם וכ\"כ הרשב\"א בתשו' סי' רל\"א ואע\"ג דהך מתני' מיירי בבא לצאת ידי שמים אפי' לרב הונה ולרב יאודה כדאוקימנא לה התם בגמ' מ\"מ משם מוכח דנאמן אדם לומר גזלתיך אע\"פ שמשים ע\"ר כו' ומיהו כל זה אפשר לדחות דהך מקשה ס\"ל כר\"י ור\"ן ולדידיה מתני' אתייא כפשטא דבאומר גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי חייב לצאת ידי שמים ובאומר איני יודע אם גזלתיך אף בבא לצאת ידי שמים אינו חייב אבל בדיני אדם אינו חייב לשלם משום שאין אדם משים ע\"ר יע\"ש.
והדברים תמוהין דמה יענה הרב למתני' דפ' אלו נערות דמ\"א דקתני האומר גנבתי משלם את הקרן ע\"פ עצמו וכן האומר פתיתי כו' וכן ההיא מתני' דפ' שבועת הפקדון דקתני זה הכלל כל המשלם ע\"פ עצמו חייב כו' גם מ\"ש דלר\"י ור\"ן אתייא מתני' כפשטא דאיירי בבא לצאת ידי שמים אבל בדיני אדם פטור הם דברים תמוהים דאדרבא לר\"י ור\"ן אתייא מתני' כפשטא דבדתבע ליה והודה איירי מתני' וחייב לשלם בהודאתו בדיני אדם כמבואר שם ועוד מה יענה הרב לדעת הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל שכתבו בהדייא דאע\"ג דאין אמע\"ר חייב בתשלו' ואעפ\"כ ס\"ל דהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים כמ\"ש הרב במ\"ק הגב\"י אות י\"א עוד כתב הרב וז\"ל ועוד אפשר לומר דס\"ל להך מקשה דאע\"ג דאם תבעו גזלתני ומודה ואמר גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך חייב אפי' בבא לצאת ידי שמים לא מפני זה נאמר דיהא נאמן לומר גזלתיך דדוקא כשתבעו והודה נאמן משום דלא חציף איניש כו' אבל בלא תביעא דליכא האי טעמא לא מהימן משום דאין אמע\"ר עכ\"ל. וכדבריו ז\"ל כתבנו לעיל בשם הרב כהונת עולם ז\"ל וכתבנו דמתני' דפ' אלו נערות ופ' שבועת הפקדון ודברי רבינו בפירקי' ופ\"ד מה' גזילה הל' יו\"ד הויין תיובתייהו וצ\"ע.
ולעיקר הקושיא דק\"ל למרן החבי\"ב ז\"ל לשיטת האומרי' דהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים מההיא דפ\"ב דכתובות עיין בשיטה מקובצת להר\"ב ז\"ל שם שעמד עליה יע\"ש סוף דבר דברי מרן ז\"ל צל\"ע ועיין בס' ארעא דרבנן אות י\"ז שכתב דההיא דהאומר פתיתי בתו של פ' וגזלתיך כו' דחייב לשלם הוא במודה ומכוין לשוב בתשובה דכל כ\"הג מע\"ר יע\"ש ולא דק דלעניין ממון אדם מתחייב בהודאתו אפי' אינו מכוין לתשובה דפלגינן דבוריה כאלו אמר שיש לחבירו אצלו ממון וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל בחי' למכות וכתבנו לשונו לעיל ובמכוין לתשובה אפי' לפסול עצמו נאמן כמו שנראה בהדייא ממתני' דריש כריתות גבי ב' אומרים אכלת חלב מה אם ירצה לומר מזיד הייתי וצ\"ע.
ומן האמור ומדובר אתה תחזה דמאי דמשמע ליה לרלח\"מ ז\"ל לקמן בפח\"י מהל' עדות ד\"ח דלדעת רבינו ז\"ל וכן לדעת ר\"ח ז\"ל שהביא דבריו הטור בח\"מ סי' ל\"ח ס\"ד עדים שאמרו שקר העדנו לא מחייבי לשלם ע\"פ הודאתם לא מדין הזמה ולא מדינא דגרמי ושלא כדעת הרא\"ש שהביא הטור בסי' מ\"ו סל\"ד ורבינו ירוחם שהביא מרן ב\"י ז\"ל שם בסי' ל\"ח דמשמע להו דמחייבי לשלם מדד\"ג ע\"פ הודאתם וכדברי הלח\"ם ז\"ל ומשמע להו נמי למור\"ם ז\"ל בס' ד\"מ שם בסי' ל\"ח ולהרב ב\"ח ז\"ל שם ולהרב בני אהרן ז\"ל בסי' צ\"ג ולהרב שארית יוסף ז\"ל הביא דבריו הש\"ך ז\"ל שם ברס\"י ל\"ח יע\"ש ליתא דכיון דלעניין חיוב ממון אדם נאמן על עצמו לשים עצמו רשע כמו שהוכחנו מההיא דהאומר גזלתיך כו' למה לא יתחייבו העדים שאמרו שקר העדנו לשלם משום דינא דגרמי וכמו שהק' הש\"ך ז\"ל שם ומה שעלו לחלק הרב ב\"ח והרב שארית יוסף ז\"ל בין דינא דגרמי להא דשקר העדנו כבר דחאו הש\"ך ז\"ל שם.
וגם מ\"ש הש\"ך ז\"ל דכל שלא עשו מעשה עדיין ע\"פ עדותן ואמרו שקר העדנו אע\"פ שאין אנו שומעים להם לבטל עדותן הראשון מטעמא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מ\"מ לא מחייבינן להו לשלם מדינא דגרמי וגם עדותן הא' אם באו עדים והזימום אחר שאמרו שקר העדנו יש בו דין הזמה כמ\"ש התוס' בפ\"ק דמכות וזהו פי' של ר\"ח ז\"ל שכתב הטור יע\"ש הרואה דברי ר\"ח ז\"ל שהביא הרמב\"ן ז\"ל בנימוקיו למכות והביא דבריו הרב בני אהרן ז\"ל בסי' צ\"ג יראה שאין פי' ר\"ת הולך ע\"פ שיטת התוס' והילך לשון הרמב\"ן ז\"ל עמ\"ש שם בגמ' תדע שהרי ממון ביד בעליו ומשלמי' כו' לאו למימרא שאם שלמו אין משלמין אלא לומר שאע\"פ שלא שלמו משלמין ומיהו כיון דכי לא שלמו משלמין קנסא הוי לעולם ולא משלמין ע\"פ עצמן לרבי עקיבא כלומר שאם אמרו הוזמנו בב\"ד אין משלמין אע\"פ ששילם על פיהם אלא א\"כ הודו באמת עדות שקר העדנו דודאי משלמין דלא גרע מדינא דגרמי כדן את הדין וכיוצא בו והא דאקשינן כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כו' ואי משלם מאי קושיא הכי קא ק\"ל דלא מקרי עד זומם דהא עדותו קיימת ור\"ת ז\"ל כתב באומר עדות שקר העדתי וכ\"הג לא סגי דאינו משלם אלא עדותו שהעיד נכונה חשבינן ליה ומתקיימת ע\"כ והא דאמ\"ר עקיבא אין משלמין ע\"פ עצמן לא משכחת לה אלא בשאין מודים שהעידו שקר אבל לא באומר העדנו שקר וקסבר ר\"ע מה שחדשה תורה לשלם ע\"פ מזימין והאמינה לאלו קנס הוא א\"נ י\"ל דאפי' לר\"ע אם שילם על פיהם ואי אפשר להחזיר ממון לבעליו ודאי משלמין כהזמה ואפי' ע\"פ עצמן ולא אמרי' אין משלמין ע\"פ עצמן אלא בגמר דין והרמב\"ם ז\"ל פוטר בהם אע\"פ ששילם על ידן והודו עכ\"ל מבוארין דבריו ז\"ל שדברי ר\"ח ז\"ל שהביא הטור הוא פירושו שפי' בהא דאמר רבא בגמ' כל כמיניה כיון שהגיד שוב אח\"ו ומשמע דלפום מאי דקאמר מעיקרא עדות שקר העדתי הוה בעי מימר דמחייב לשלם זה העד שאמר שקר העדתי לפי חלקו ועלה פריך כל כמיניה כיון שהגיד כו' כלומר וכיון שכן לא מבעייא דזה העד אינו משלם ע\"פ עצמו אלא אף עדותו נכונה הוא ולפי דברי התוס' אינו כן דמעיקרא כי קאמר הש\"ס באומר עדות שקר העדתי הוה בעי מימר וזה העד לא מחייב לשלם כשהוזמו ב' אח\"כ אלא העד הב' וע\"ז פריך כל כמיניה כו' וכיון שכן ב' חייבים כשהוזמו.
גם עיקר דין זה שכתב הש\"ך דאף למאן דדאין דינא דגרמי לא מחייבי העדים בשאמרו שקר העדנו אלא כשכבר הוציאו ממון על פיהם לדידי צריכה רבה דכיון דמיד שהעידו שזה חייב לזה שוב אינן יכולים לחזור בהם א\"כ אפי' לא הוציאו עדיין הממון יתחייבו לשלם מדינא דגרמי אלא שמדברי הרמב\"ן ז\"ל שכתבנו במ\"ש א\"כ י\"ל כו' נראה כמ\"ש הש\"ך ז\"ל ועדיפא מינה דאפי' שילם דבר על פיהם ואח\"כ אמרו עדות שקר העדנו אם אפשר להחזיר הממון כגון שמי שזכה בממון אמיד וישנו כאן אע\"פ שאין ב\"ד יכולים להחזיר הממון שנטלו משום דכיון שהגיד שוב אח\"ו עדים לא מחייבי מדינא דגרמי כיון שיכולים להחזיר ממון לבעליו ולא מחייבי עדים כשאמרו עדות שקר העדנו אלא כשהוציאו ממון על פיהם ושוב אי אפשר להחזיר ממון לבעליו כגון שאינו כאן או שהוא עני או גברא אלמא וכיוצא אבל בלא\"ה לא מחייבי עדים.
ושוב ראיתי דמדברי הרמב\"ן ז\"ל אין ראיה למ\"ש הש\"ך ז\"ל דהרמב\"ן ז\"ל לא קאמר דאפי' לר\"ע אם שילם על פיהם ואי אפשר להחזיר ממון לבעליו ודאי משלמין בהזמה ואפי' ע\"פ עצמן ולא אמרינן אין משלמין ע\"פ עצמן אלא בגמר דין כו' אלא בעדים שאמרו העדנו והוזמנו בב\"ד פ' על זה קאמר דמשלמין ע\"פ עצמן שאמרו הוזמנו בשאי אפשר להחזיר ממון לבעליו ע\"פ המזימים כגון שכבר הלך מי שלקח הממון למ\"ה או שהעני וכיוצא שאם היה כאן או היה לו ממון לא היינו מחייבין את העדים שהעידו שקר משום דינא דגרמי שהיינו יכולים להחזיר הממון לבעליו ע\"פ המזימים אבל בעדים שאמרו שקר העדנו ואין כאן מזימין אלא ע\"פ עצמן לבד כיון דקי\"ל דכיון שהגיד שוב אח\"ו ואין אנו יכולין להחזיר ממון לבעליו ע\"פ מה שחזרו ואמרו שקר העדנו איכא למימר דס\"ל דאפי' לא שלמו עדיין מיחייבי מיד העדים לשלם משום דינא דגרמי וזה ברור באופן שאף דרכו של הש\"ך בכוונת דברי ר\"ח ז\"ל בחזקת סכנה הוא עומד.
כי על כן היותר נכון לומר דאף ר\"ח ורבינו ז\"ל לא אמרו דאין משלמין ע\"פ עצמן אלא דוקא משום דינא דהזמה ולחיובינהו משום עדים זוממין אבל ודאי דמשום חיובא דדינא דגרמי מחייבי שפיר ע\"פ הודאתן ונ\"מ דאי מחייבי משום הזמה העדות מעיקרא בטל ומשלמין העדים אפי' מחל לו התובע לנתבע תביעתו ולא שילם לו אבל כי מחייבי משום דינא דגרמי כי לית להו לעדים לשלם מחייבינן לנתבע לשלם ע\"פ עדותן וכשיזדמן ממון לעדים ישלמו לנתבע משום הודאתם וגם אם מחל התובע לנתבע תביעתו לא מחייבינן לעדים לשלם לנתבע משום ד\"דג כיון דלא הפסידוהו שהרי מחל לו התובע עיין להרב פ\"מ ח\"ב סי' ל\"ב ול\"ג יע\"ש וזה נראה דעת מרן ב\"י ז\"ל דר\"ח לא פליג אמ\"ש הטור בסי' ל\"ט סל\"ד בשם תשו' הרא\"ש דמדינא דגרמי חייב וכסברת רי\"ו ז\"ל שהביא הוא ז\"ל והיא סברת הרמב\"ן והריטב\"א ז\"ל ומש\"ה עמד מתמיה על הטור למה הביא דין זה בשם ר\"ח מאחר דסוגייא ערוכה היא בפ\"ק דמכות כיון דלא פליג ר\"ח אהרא\"ש ור\"יו והרמב\"ן ז\"ל וס\"ל דמדין הזמה דוקא הוא דפטור ולא מדד\"ג איברא שמדברי הרמב\"ן ז\"ל שכתבנו משמע דבדברי ר\"ח ז\"ל אפשר לפרושי הכי אמנם בדברי רבינו מפשט פשיטא ליה דלא מחייבי כלל העדים בשהודו אפי' מדינא דגרמי וכמו שהבין הלח\"מ ז\"ל ועיין להרב פרישה ודרישה בסי' ל\"ח ולמוהרח\"ש ז\"ל בח\"א סי' מ\"ב ולהרב תורת חסד בסי' קל\"ד ולהרב פמ\"א בח\"א סי' ע\"ח ולמוהר\"י קצבי סי' כ\"ה דכולהו ס\"ל כמ\"ש דר\"ח ז\"ל לא פליג אהרא\"ש ורי\"ו והרמב\"ן ז\"ל יע\"ש ומרן החבי\"ב ז\"ל בסי' ל\"ח הגה\"ט אות ח' כתב דאפשר דר\"ח ז\"ל ס\"ל כריטב\"א דדינא דגרמי קנסא הוא ואין אדם משלם קנס ע\"פ עצמו יע\"ש.
וזה לא ניתן ליאמר דבקנסא דרבנן כבר כתב המרדכי והביא דבריו הש\"ך בסי' שפ\"ח ס\"ק מ\"ט דאדם משלם ע\"פ עצמו ולבר מן דין מלבד דאכתי לא מייתבא בהכי דעת רבינו דאיהו ס\"ל דדינא דגרמי דינא הוי ולא קנסא וכמבואר בפ\"ח מה' חובל יע\"ש אף גם זאת אי אפשר לייחס זה בדעת ר\"ח ז\"ל שהרי הוא ז\"ל ס\"ל דשף מטבע של חבירו חייב וכמ\"ש בשמו הרמב\"ן ז\"ל בקונט' דינא דגרמי שלו יע\"ש וכ\"כ בשמו ה\"ה ז\"ל פ\"ז מה' חובל הל' י\"א יע\"ש וזה מבואר דס\"ל דדינא דגרמי דינא הוי ולא קנסא דלמ\"ד קנסא שף מטבע פטור כמ\"ש הש\"ך סי' שפ\"ו סק\"א יע\"ש. עוד צידד מרן החבי\"ב ז\"ל שם ליישב דעת ר\"ח דס\"ל דלא מחייב מדינא דגרמי אלא כשברור לנו ע\"פ עדים שהזיק לחבירו אבל בעדים שאמרו שקר העדנו כיון דלענין העדות בעצמו לאו כל כמנייהו לחזור בהם ועדות הראשונה מתקיימת אף להתחייב עצמן מדינא דגרמי לאו כל כמינייהו עכ\"ל ואין בזה כדי שביעה דבאומר גזלתיך נמי נימא כיון דלפסול עצמן בעדות זה לאו כל כמיניה אף להתחייב לאו כל כמיניה אלא ודאי דלא תלייא הא בהא דלחייב עצמן פלגינן דיבוריהו כאלו אמרו יש לחבירו אצלי ממון שנתחייבתי לו וכמ\"ש לעיל בשם הריטב\"א ז\"ל.
סוף דבר היותר נכון בדעת ר\"ח ורבינו ז\"ל הוא כמ\"ש דלא אמרו דאין משלמין ע\"פ עצמן אלא מדין הזמה אבל משום דינא דגרמי מחייבי ולפום מאי דמשמע ליה להרמב\"ן בדעת רבינו דאף משום דינא דגרמי לא מחייבי עדים ע\"פ הודאתן אפשר לומר שטעמו ז\"ל דע\"כ לא אמרו דדינא דגרמי דינא הוא ולא קנסא ומחייב ע\"פ עצמו אלא בדבר דאי איכא עדים מחייב משום דינא אבל הכא בעדים שאמרו שקר העדנו שאם היו באים עדים להזימן לא היו מחייבי אלא משום קנסא בין שלמו ע\"פ בין לא שלמו ע\"פ וכמו שהכריח הרמב\"ן ז\"ל וכתבנו לשונו לעיל כי הודו מעצמן ואמרו שקר העדנו כי מחייבי ע\"פ כהעדאת עדים הוא דמחייבי דהיינו קנסא ולא דינא ואין אדם משלם קנס ע\"פ עצמו והחולקים על רבינו ז\"ל ס\"ל דע\"כ לא אמרו דעדים זוממין קנסא הוא אלא בעדים המכחישים דוקא דחידוש הוא שחדשה תורה דמאי חזית דתסמוך אעדות המזימין ולא אעדות נזומין אבל כשהנזומין בעצמן מודים ששקר העידו אין כאן חידוש לומר דקנסא הוא ועיין בשיטה מקובצת להר\"ב ז\"ל בפ\"ק דבב\"ק דף ד' שכתב בשם הרר\"י ז\"ל וז\"ל ואם יודו העדים מעצמן אחר שהעידו ששקר העידו אינן נאמנים ותגמר עדותן כאלו לא הודו ואותו ראובן שהעידו עליו ישלם המאתיים זוז דכיון שהגיד שוב אח\"ו והן אינן משלמין לו למאן דאמר עדים זוממין קנסא הוא ולמ\"ד ממונא הוא משלמין הן לו מאתיים זוז והוא אינו משלם לו כלום עכ\"ל ומדלא ביאר דמדינא דגרמי מחייבי העדים בהודאת עצמן אפי' למ\"ד קנסא משמע דס\"ל כדעת רבינו ז\"ל דלא מחייבי כלל אפי' מדד\"ג וכמדובר.
עלה בידינו מן האמור ומדובר דהיכא דשם נפשיה רשיעא במעשה איסור שעשה ובאותו מעשה איכא חיוב ממון לחבירו כההיא דגזלתיך וכיוצא לכ\"ע מחייב בהודאת עצמו ובמודה שהעיד שקר לחבירו דהוציא ממון ע\"פ לדעת רבינו ז\"ל והר\"ר יהונתן ז\"ל לפום מאי דמשמע ליה להרמב\"ן ז\"ל לא מחייב לשלם בהודאתו ולא משום טעמא דאין אמע\"ר דהא לעניין לחייב עצמו בממון מהימן אלא משום דס\"ל דהו\"ל מודה בקנס כיון דלא משכחת לה שיתחי' על פי עדים משום דינא אלא משום קנסא אמנם לדעת הרמב\"ן והריטב\"א והרא\"ש ורי\"ו ז\"ל כל כ\"הג מחייב בהודאת עצמו משום דד\"ג כמדובר ולעניין הלכה נראה דכל כ\"הג מצי המוחזק לומר קי\"ל כרבינו ורבינו יהונתן ז\"ל כיון דהרמב\"ן ז\"ל משמע ליה בפשיטות בדעת רבינו דמפטר אף משום דד\"ג ודוק.
ובמודה מעצמו שהוא חשוד על השבועה אי מהימן על עצמו לעניין חיוב ממון לשיהיה שכנגדו נשבע ונוטל כבר כתבנו לעיל בתחילת דברינו דבהא אפליגו הרשב\"א והר\"ן בפ' כל הנשבעין דלדעת הרשב\"א לא מהימן מטעמא דאין אמע\"ר ולדעת הר\"ן ז\"ל מהימן ודעת הרא\"ה כדעת הרשב\"א כמ\"ש הרב דברי אמת בקונט' החמישי ד\"ל ע\"ד יע\"ש ומיהו לע\"ד אפשר דאף הרשב\"א ז\"ל מודה לדברי הר\"ן וכמ\"ש לעיל וראיתי להרב דברי אמת שם דכ\"ט ע\"ד הביא דברי הר\"ן ז\"ל וכתב וז\"ל וגם בזה אני תמה שהרי כתב הרמב\"ם פ\"ב מה' טוען דאין אדם נעשה חשוד עד שיפסל מפי עדים וכתב ה\"ה ז\"ל שדברים פשוטין הן ושכ\"כ רבינו האיי ז\"ל ושהרמ\"ה ז\"ל כתב דאם התובע מן הנשבעין ונוטלין ואמ' חשוד אני נאמן להזיק את עצמו אבל לא בנתבע עכ\"ל והנה הרב ז\"ל משום דמפשט פשיטא ליה בדעת הר\"ן דנתבע שאמר חשוד אני נאמן לחייב את עצמו והו\"ל ככל חשוד דעלמא שנשבע שכנגדו ונוטל ואם לא רצה לישבע הפסיד ונפטר הנתבע בלי שבועה מש\"ה כתב עליו שדברי רבינו והגאונים שכתב ה\"ה ז\"ל הויין תיובתיה דהר\"ן ז\"ל ומה\"ט עמד מתמיה עוד שם לקמיה על הרב גד\"ת ומרן החבי\"ב שעמדו לישב דברי הרי\"ף בתשו' שהביאו הרב התרומות בשער עשירי ח\"א ה\"ג והטח\"מ סי' פ\"ז סמ\"ג שנראה מדבריו שאדם נעשה חשוד ע\"פ עצמו ובקשו טעם לדבריו ותמה עליהם שלא ראו דברי הר\"ן ז\"ל הללו שטעמו מבואר דס\"ל דלדבר של ממון ולחובתו הודאת בע\"ד כמע\"ד אלא שאין כן דעת רבינו האיי ורב שרירא ורבינו וראב\"ן והרשב\"א ובעה\"ת והטו' ור\"יו והרמ\"ה וה\"ה ז\"ל ושם ד\"ל ע\"ב ד\"ה ולפי כו' עמד מתמיה ג\"כ על הרב ב\"ח ז\"ל שכתב שדעת הרי\"ף כדעת הרמ\"ה ז\"ל דלא מפסיל הנתבע בהודאת עצמו איך לא זכר להך לישנא דהר\"ן המוצג לפנינו יע\"ש.
ואין ספק דאשתמיט מיניה דהרב ז\"ל מ\"ש הרב תיו\"ט ז\"ל שם בפ' כל הנשבעין משנה ד' דאחר שהביא לשון הר\"ן ז\"ל כתב וז\"ל ונר' דדוקא בדניחא ליה לתובע לישבע הוא שנשבע ונוטל אבל בלא\"ה יכול לומר או השבע ותפטר או תודה ותשלם דהא בכי הא זכות הוא לו במה שאומר שהוא חשוד דבשבועה דאוריית' קי\"ל דלא מפכינן והשתא מהפך ליה במ\"ש שהוא חשוד וזו היא סברת הרמ\"ה שכתב הטור בסי' צ\"ב וז\"ל ואי ניחא ליה לתובע לישבע נשבע ונוטל ע\"כ אבל הרמב\"ם בפ\"ב מה' טוען כתב דאין אדם נעשה חשוד כו' עכ\"ל והשתא לפי דברי התיו\"ט ז\"ל שאף דברי הר\"ן ז\"ל הן כדברי הרמ\"ה ז\"ל אין מקום לתמיהת הרב דברי אמת לא על הר\"ן מדברי רבינו והגאונים שהביא ה\"ה ז\"ל כיון שאף לדברי הר\"ן ז\"ל אינו נעשה חשוד ע\"פ עצמו אלא לחובתו של נתבע לעניין שאם רוצה התובע לישבע וליטול הרשות בידו אבל אם אינו רוצה לישבע וליטול לא הפסיד כשאר חשוד על השבועה ע\"פ עדים אלא חוזר ומהפך השבועה על הנתבע ואומרים לו או תשבע או תשלם ואף דברי רבינו מתפרשים בדרך זה כמו שנראה מדברי ה\"ה ז\"ל דאחר שהביא דברי הרמ\"ה ז\"ל כתב ופשוט הוא ולא כתב שרבינו חולק על זו וכן נראה מדברי הטור בסי' צ\"ב דאחר שהביא דברי רבינו סיים וז\"ל וכתב הרמ\"ה אבל אי ניחא ליה לתובע לישבע וליטול כי אמר נתבע חשוד אני נשבע ונוטל והנ\"מ דלא מהימן למימר חשוד אני בנשבע ונפטר אבל בנשבע ונוטל נאמן דהא לחייוביה נפשיה ממונא קאתי והודאת בע\"ד כמע\"ד עכ\"ל ומדלא כתב ע\"ד הרמב\"ם והרמ\"ה כתב אלא וכתב הרמ\"ה נראה מבואר דס\"ל דאף דברי רבינו יכולים להיות כדברי הרמ\"ה וכ\"כ מהרימ\"ט בתשו' חח\"מ סי' ל\"ו והש\"ך בסי' צ\"ב סק\"ו יע\"ש ומהתימה על התיו\"ט ז\"ל שנראה מדבריו דרבינו חולק על דברי הרמ\"ה ז\"ל ואינו כן כמדובר ואפשר שלזה כיון הש\"ך בסק\"ו במ\"ש ונראה דגם הסברה ראשונה מודה בזה כו' וגם דעת הר\"ן דנאמן לעשות עצמו חשוד ודלא כהתיו\"ט פ' כל הנשבעין ועדיין צ\"ע עכ\"ל דכונתו להשיג על התיו\"ט ז\"ל שסיים על דברי הר\"ן אבל הרמב\"ם כתב שאינו נעשה חשוד ע\"פ עצמו אלא ע\"פ עדים כו' דמשמע מדבריו שהרמב\"ם חולק ואינו כן.
ומעתה גם מה שתמה עוד הרב דברי אמת על הגד\"ת ומרן החבי\"ב והב\"ח ז\"ל לא קשיא דמשום דמשמע להו דלהרי\"ף ז\"ל בהודאת עצמו נעשה חשוד לגמרי שיהא שכנגדו נשבע ככל חשוד דעלמא ואם לא ישבע יפסיד ונפטר הנתבע בלי שבועה שהרי לא תלה טעמו משום דנאמן לחובתו כמ\"ש הר\"ן ז\"ל כדי שנוכל לפרש דבריו כשיטת הרמ\"ה ז\"ל מש\"ה בקשו טעם לדברי הרי\"ף ז\"ל והב\"ח ז\"ל נדחק לומר דאע\"פ שלא ביאר הרי\"ף טעם הדבר אפשר לפרש דבריו דמטעם דנאמן לחובתו הוא שכתב כן ואה\"ן שאם אינו רוצה התובע לישבע דחוזר ומהפך השבועה על הנתבע ואינו נפסל ע\"פ עצמו כשיטת הרמ\"ה ז\"ל.
אמנם בדברי הר\"ן שכתב בהדייא דהטעם דנעשה חשוד ע\"פ עצמו הוא מפני שאדם נאמן לחייב את עצמו בממון שהרי אומר שאינו יכול לישבע מפני שהוא חשוד כו' דזה מבואר שאם אין התובע רוצה לישבע לא הפסיד ואומרים לו לנתבע או תשבע או תשלם שאם לא כן אלא שפטור בלא שבועה כשאר חשוד ע\"פ עדים נמצא שהוא נאמן לזכות לעצמו ליפטר בלי שבועה כמו שהכריח התיו\"ט ז\"ל מש\"ה לא העלו הרבנים הנז' דברי הר\"ן ז\"ל על דל שפתם מפני שאין זה ענין לדברי הרי\"ף ז\"ל והן הן דברי הרמ\"ה שכתב הטור בסי' ק\"ב והסכים עמהם ודוק.
וראיתי עוד להרב הנז' שם בדף ל' ע\"ד הביא דברי הריטב\"א ז\"ל בשיטתו לבב\"מ שכת' וז\"ל ומיהו מי שטען על חבירו מנה של רבית יש לי בידך כו' הלכך אם כופר בכל פטור בלי שבועה ואם מודה מקצת משלם מה שהודה ופטו' מן השאר בלי שבוע' שאע\"פ שהוא הודה שהוא פסול אינו נפסל ע\"י עצמו שאין אדם מע\"ר ולא הוי ע\"פ עצמו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע כן דעת מור\"י נר\"ו ודינו נראה נכון אע\"פ שראיתי מן הגדולים חלוקים עליו ואמרו דאפי' ע\"פ עצמו חשבינן ליה מחויב שבועה שאי\"ל דכיון שהודה שאינו בן שבועה לחובתו מהימן ומשלם ואינו נשבע שהרי לפי טענתו ראוי הוא לשלם וזה צ\"ע עכ\"ל וכתב ע\"ז הרב הנז' וז\"ל ועוד שמענו שהריטב\"א מסתפק במאי דפשיטא ליה להר\"ן ז\"ל וכיון דהר\"ן והריטב\"א ז\"ל הושוו לחלק בין פיסול דעדות לפיסול דשבועה דלעדו' אין אדם נפסל ע\"פ עצמו אך לעניין שבועה כיון שהוא לחובתו הודאת בע\"ד כמע\"ד מעתה גם דעת הרי\"ף הכי הוי אלא שלדעת רב שרירא וראב\"ן והרמב\"ם ובעה\"ת והטור והמרדכי ורבינו האיי והרשב\"א ורי\"ו וה\"ה ז\"ל כשם שאין אדם נפסל לעדות ע\"פ עצמו כן לשבועה עכ\"ל ולפי מ\"ש בדעת הר\"ן ז\"ל אין כאן מחלוקת שאף דעת הר\"ן כדעת הגדולים הללו שלא כתב הוא ז\"ל שנעשה חשוד ונפסל לשבועה אלא לחובתו ודוקא כשהתובע רוצה לישבע אבל אם אינו רוצה לישבע ודאי לא מיפטר הנתבע בלא שבועה דא\"כ הו\"ל נאמן לזכותו ולא לחובתו כמדובר.
ואף הריטב\"א ז\"ל שכתב דאפשר דאפי' ע\"פ עצמו חשבינן ליה מחויב שבועה שאי\"ל דכיון שהודה שאינו בן שבועה לחובתו מהימן ומשלם ואינו נשבע שהרי לפי טענתו ראוי הוא לשלם עכ\"ל איכא למימר דקאי בשיטת הראשונים הנז' שאין אדם נפסל לשבועה על פיו מיהו משמע ליה דהיינו דוקא בתובע ונתבע דעלמא דאם הנתבע שם נפשיה רשיעא כנדון הרי\"ף והרמ\"ה ז\"ל כי אמר נתבע שהוא חשוד לא מפני זה נעשה התובע חשוד ומש\"ה יכול התובע לישבע וליטול ע\"כ של נתבע ואם אינו רוצה לישבע חוזר ואומר לנתבע או תשבע או תשלם ולא מפטר הנתבע בלי שבועה וגם אינו נעשה חשוד ע\"פ עצמו לשלם בלי שבועה שיכול לטעון שישבע התובע ויטול שהוא לא אמר שהוא חשוד אלא כדי שישבע התובע ואם אין התובע רוצה לישבע הוא לא ישלם אלא ישבע שאין אדם נפסל לשבועה ע\"פ עצמו אבל בנדון הריטב\"א שהודה הנתבע שלוה ברבית מן התובע שלפי דברי הנתבע גם התובע נעשה חשוד מאחר שעבר והלוה ברבית א\"כ לפי דברי הנתבע שגם התובע חשוד והו\"ל ב' חשודים חזרה השבועה למחויב לה שהוא הנתבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ומה\"ט כתב הריטב\"א דכל כ\"הג לחובתו מהימן ומשלם ואינו נשבע שהרי לפי טענתו ראוי לשלם הוא ע\"כ כלומר לפי טענתו שהודה שלוה ברבית וגם המלוה הוא חשוד לשבועה כל כ\"הג ודאי ראוי הוא לשלם ולא ליפטר בשבועה נשאר חשוד ע\"פ עצמו דעלמא כן נראה לע\"ד.
ועוד ראיתי להרב דברי אמת שם דף ל' ע\"ב שכתב וז\"ל וראיתי להרב מוהרימ\"ט ז\"ל חח\"מ סימן ל\"ו תמה על מה שתמה הטור סי' פ\"ז על דברי הרי\"ף שכתב דאדם נפסל בשבועה ע\"פ עצמו דהרי הטור ז\"ל סי' צ\"ב הביא דברי הרמב\"ם שכתב אין אדם נעשה חשוד עד שיבואו עדים כו' וכתב הרמ\"ה אי ניחא ליה לתובע לישבע וליטול כי אמר נתבע חשוד אני נשבע ונוטל וכתב עליו מרן ז\"ל שם דכיון שהנתבע אומר חשוד אני שכנגדו אם ירצה נשבע ויטול בע\"כ של נתבע כו' ואמאי תמה הטור על הרי\"ף ז\"ל ולא עוד אלא לפי מה שפירש מרן ז\"ל בדברי הרמ\"ה המובאים בטור דאם אמר חשוד אני שכנגדו נשבע ונוטל ע\"כ של נתבע יהיו דברי הרמ\"ה סותרים למ\"ש ה\"ה ז\"ל בשמו פ\"ב מה' טוען שה\"ה ז\"ל כתב משם הרמ\"ה ז\"ל לחלק בין תוב' מהנשבעין ונוטלין שאומר חשוד לנתבע שאומר חשוד אני דתובע שאומר חשוד אני להזיק לעצמו קאתי והודאת בעל דין כמע\"ד לא כן בנתבע ולפי דברי הטור כפי מה שפירש מרן דין התובע ודין הנתבע שוין הם דבכולן אמרי' הודאת בע\"ד כמע\"ד ואי לאו דמסתפינא מגדולת מרן כו' ולפי דרך זה אתי שפיר דברי הרמ\"ה מ\"ש הטור בשמו עם מ\"ש ה\"ה בשמו שוין לטובה וג\"כ הטור אינו חולק כו' אלא שלא ראיתי לשום אחד מנושאי כלי מרן שפירשו כן ואדרבא כולן תופסין דברי הרמ\"ה דבאומרו חשוד אני אם רוצה התובע נשבע ונוטל ע\"כ של נתבע ואם לא רצה ב\"ד מוסרין לו שבועה דאין אדם נעשה חשוד ע\"פ עצמו כו' עכ\"ל.
ואחר שאלת מחילה הראויה לפי כבודו לא ידעתי מה כל החרדה הזאת אשר החריד לישב דברי הטור ודברי הרמ\"ה דלא תיקשי אהדדי ואף גם זה לא עלתה לו מפני שלא ראה לנושאי כלי מרן ז\"ל שפירשו כדבריו ולע\"ד לא חזינא תיובתא לא בדברי הטור ולא בדברי הרמ\"ה ז\"ל לפי שיטת מרן ז\"ל ואני תמיה טובא דלפי דבריו מה לו להקשות דברי הרמ\"ה שהביא הטור בסי' צ\"ב עם דברי הרמ\"ה שהביא ה\"ה ז\"ל בפ\"ב מה' טוען והלא הטור ז\"ל שם כשהביא דברי הרמ\"ה שכתב דאי ניחא ליה לתובע לישבע ישבע ויטול ע\"כ של נתבע סיים וכתב והנ\"מ דלא מהימן למימר חשוד אני בנשבע ונפטר אבל בנשבע ונוטל נאמן דהא לחיוביה נפשיה ממונא אתי והודאת בע\"ד כמע\"ד עכ\"ל וסיום לשונו הן הן דברי ה\"ה ז\"ל שכתב בשם הרמ\"ה לחלק בין תובע לנתבע והיה" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "מי \n שהעיד בשקר ונודע בעדים שהעיד בשקר זהו נקרא עד זומם כו' ומצוה עשה לעשות לו כמו שרצה לעשות. וכתב שם הכ\"מ ס\"פ אלו הן הנחנקין כל הזוממי' מקדימין לאותה מיתה כלומר אין להם לצפות למיתה אחרת כו' והנה רש\"י ז\"ל בפ\"ק דמכות כתב שאין להם נס והמלטה והק' שם התוס' שם דמאי קמ\"ל פשיטא ובכתובות פי' שר\"ל מקדימין שלא יענו הדין וג\"ז ק' דמאי קמ\"ל פשיטא עכ\"ל הק' א' מבני הישיבה דמאי ק\"ל להתוס' ז\"ל בפי' זה שגם זה פשיטא דהא איכא למימר דכונת רש\"י בפי' זה כלפי מאי דאפליגו ר\"י ור\"ע במשנה פ' הנחנקין דפ\"ט ע\"א גבי זקן ממרא דר\"ע סבר דאין ממיתין אותו אלא בב\"ד הגדול שבירוש' ומשמרין אותו על הרגל וממיתין אותו ברגל משום שנאמר וכל העם ישמעו ויראו ורי\"א שאין מעני' את דינו אלא ממיתי' אותו מיד וכותבין ושולחי' בכל המקומו' ובודאי דכי היכי דאפליגו גבי זקן ממרא ה\"נ אפליגו גבי עדים זוממין דכתי' בהו ג\"כ וכל ישראל ישמעו ויראו והכי איתא בהדיא בתוספתא בסנהדרין פי\"א וז\"ל בן סורר ומורה וזקן ממרא ומסית ומדיח ונביא השקר ועדים זוממי' אין ממיתי' אותם מיד אלא מעלין אותם לב\"ד הגדול שבירוש' ומשמרי' אותם עד הרגל וממיתי' אותם ברגל שנאמר וכל העם ישמעו ויראו א\"ל ר\"י וכי נאמר וכל העם יראו ויראו לא נאמר אלא וכל העם ישמעו ויראו למה מענין דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבי' ושולחי' יע\"ש נמצא דלר\"י גבי עדים זוממין אין ממתי' אותם ברגל משום דאיכא עינוי אלא ממיתין אותם מיד.
והשתא איכא למימר שזו היתה כונת רש\"י במ\"ש דכל הזוממי' מקדימין לאותה מיתה שלא יענו את הדין כלומר דמתני' אתיא כר\"י דאין מענין את דינו להרוג אותם ברגל כסברת ר\"ע אלא ממיתין אותו מיד כסברת ר\"י והשתא ליכא לאקשויי פשיטא דהא קמ\"ל דלא כר\"ע שוב ראיתי שפי' זה שכתבו התוס' בשם רש\"י שפי' בכתובות נר' שהוא בפ' נערה דמ\"ה ע\"א גבי ברייתא דנערה המאורסה שזינתה כו' היא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה שבפי' רש\"י שהיה בידם היה מפרש דמקדימין היינו שלא יענו את הדין וכיון דקתני נערה המאורסה בהדי זוממין דמקדימין כו' אי אפשר לפרש כמ\"ש דגבי נערה המאורסה ליכא למ\"ד דמשמרין מיתתה עד הרגל כתבו עוד וכן ק' דבתוספתא תנייא כו' ודריש ליה מקרא דובערת הרע מקרבך דאמאי הוי רוצח וגואל הדם ב' כתובים כו' עיין במ\"ש הרב ח\"ס ז\"ל ולק\"ד אין צורך להגיה דאע\"ג דבגירסת התוספתא שלהם לא היה אלא עדים זוממים מ\"מ אכתי ק\"ל שפיר כיון דמפיק ליה מקרא דובערת הרע מקרבך א\"כ גבי קרא דיד העדים נמי דכתיב ביה נמי ובערת הרע מקרבך איכא למדרש נמי כדדרשי' גבי עדים זוממים שאתה ממיתו בכל מיתה וא\"כ אמאי הוי רוצח וגואל הדם ב' כתובים וזה ברור." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עדים \n שהעידו על א' והרשיעוהו רשע שאין בו לא מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון הרי אלו לוקין כיצד העידו על כהן שהוא חלל כגון שהעידו בפנינו נתגרשה אמו כו' והוזמו הרי הן לוקין כו'. ע\"כ. הכי איתא בפ\"ק דמכות כיצד העדים נעשים זוממין מעידי' אנו באיש פ' שהוא בן גרושה ובן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה תחתיו אלא לוקה את המ' וכתב התוס' שם תימא כיון דאם הוזמו אינן נעשים בן גרושה ובן חלוצה א\"כ גם שלא יוזמו כו' דהכי הוא האמת כו' עיין בס' מע\"ח מה שנדחק במ\"ש דהכי הוא האמת יע\"ש ולע\"ד כונתם מבוארת דהוה מצינן למימ' דאה\"ן דאף כשלא יוזמו אינן נעשים בן גרושה ובן חלוצה משום דהוייא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה ומתני' הק' עדות זה עדותם שאי אתה יכול להזימה הוא וממילא אין מקבלין עדותן וכדמשני תלמודא בפ' היו בודקי' דמ\"א עלה דקאמר ר\"ח עידי נערה מאורסה שהוזמו אינן נהרגין ופרכינן כיון דאינהו לא מקטלי איהי היכי מקטלא הוייא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה ומשנינן הכי נמי קאמר מתוך שאינן נהרגין איהי נמי אינה נהרגת יע\"ש.
לזה כתבו דהכא לא מצינן לתרוצי הכי דהאמת הוא דע\"פ עדותן אם לא יצאו זוממין נעשה בן גרושה ובן חלוצה דאי לא תימא הכי לא משכחת בן גרושה ובן חלוצה לעולם ובפ' שבועת העדות שנינו שבועה שתבא ותעידיני שאיני בן גרושה ובן חלוצה כו' וגם בסוף מסכת תמיד שנינו לשכת הגזית שם היתה סנהדרי גדולה יושבת ודנה את הכהונה כו' ודוק כתבו עוד וי\"ל כיון דלוקין הוי כאשר זמם וק' דא\"כ מאי קאמר בפ' היו כו' והא מ\"מ לוקה כו' מבואר מדבריהם דמפשט פשיטא להו דכל עדות שאי אתה יכול לקיים בעדים הזמה לוקי' דומייא דעדים דבן גרושה ובן חלוצה דלוקה משום לאו דלא תענה בריעך כו' דנפ\"ל מקרא דוהיה אם בן הכות הרשע ולפי\"ז גם במעידים על הטריפה שהרג את הנפש דאינן נהרגין משום דגברא קטילה בעו למיקטל ואיהו נמי אינו נהרג משום דהוייא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה כדאמרינן בפ' הנשרפין דמ\"ז לוקי' משום לאו דלא תענה ברעך וכדנפ\"ל מקרא דוהיה אם בן הכת הרשע אבל מדבריהם פ' אלו נערות דל\"ג ע\"א ד\"ה אלא מבואר דבעדות כזה אף מלקות נמי לא לקי שכתבו וז\"ל וי\"ל דלא חשיב עדות שאי אתה יכול להזימה אלא במעידין את הטריפה דאי אפשר לקיים בשום דבר לא במיתה ולא במלקות דגברא קטילה בעו למיקטל אבל הכא נתקיימה ההזמה במלקות עכ\"ל.
והדברים תמוהים בעיני דמה טעם לפוטרם ממלקות מה\"ט משום דגברא קטילא כו' כיון דס\"ס אית בהו לאו דלא תענה ברעך עד שקר דלחיי שעה ודאי חיישינן כל היכא דאיכא צד לטיבותא כמו שנראה מדברי רש\"י והתוס' בע\"ז דכ\"ז גבי הא דאמר ר\"י ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהם כו' יע\"ש ועוד יש לתמוה בדבריהם שם דאכתי אמאי לא ק\"ל מההיא דפ' היו בודקים ולא יתכן תירוצם דע\"כ צריכין לתירוצם דהכא וכעת צריך ישוב כתבו עוד וז\"ל אבל הכא שלא כיוין אלא לשוויה בן גרושה ובן חלוצה דליכא כי אם לאו בעלמא כיון שלקו חשיב שפיר עדות שאתה יכול להזימה עכ\"ל וק' דהא הכא נמי באים לחייבו מיתה דכיון דבאים לחייבו לעשותו בן גרושה ובן חלוצה אי עבד עבודה בשבת חייב מיתה כמ\"ש התוס' בפ\"ק דקידושין די\"ב ע\"ב ד\"ה אי הקנטו כו' לחלל שעבד עבודה בשבת חייב מיתה יע\"ש.
ועיין להרב פ\"ח בליקוטיו בס' מים חיים שהק' שם ע\"ד התוס' הנז' דכיון שחלל שעבד עבודה עבודתו כשירה כדאמרי' בפ' האומר דס\"ז ואפי' אחר שנודע בודאי שהוא חלל כמ\"ש רבינו בפ' ו' מה' ביאת מקדש ד\"י וכ\"ב התוס' בתעניות די\"ז ע\"ב ד\"ה דבר יע\"ש איך יתחייב מיתה כשעבד בשבת כיון שעבודתו כשירה יע\"ש מדברי התוס' הללו נוחים לפ\"ז אלא ששיטה זו של התוס' ורבינו דמשמע להו דאפי' נודע בודאי שהוא חלל עבודתו יש בה מן הקושי מההיא דפ' האומר דס\"ו ע\"ב במשל שהביא רבי טרפון גבי מקוה שנמדדה ונמצא חסר שכל הטהרות שנעשו ע\"ג טהורות מההיא דבן גרושה ובן חלוצה שכל קרבנותיו כשרות למפרע ולפי שיטה זו אין המשל דומה לנמשל דשאני בן גרושה ובן חלוצה דאפי' אחר שנודע עבודתו כשיר' משא\"כ גבי מקוה דלאחר שנודע שהוא חסר טהרותיו טמאות מכאן ולהבא וכבר עמד בזה בס' מגי' ספר בלאוין דקס\"א ע\"ב ויש עוד בזה אריכות דברים אין כאן מקומו.
ודע שבחידושי הריטב\"א הק' בשם הרמב\"ן ז\"ל דכשהעידו על פ' שהוא בן גרושה ובן חלוצה והוזמו אמאי לא יתחייבו לשלם לו דמי תרומות ומעשרות שהפסידוהו ותי' דזה אינו אלא גרם בעלמא ואינן נזומים על כך ועוד דכיון שאינן נזממים על עיקר עדותן שהוא בן גרושה ובן חלוצה גם על חיוב הממון אינן נעשים זוממין יע\"ש והנה התירוץ הא' יש לדחותו דמי לא עסקינן שכבר אכל תרומות ומעשרות וכשעושי' אותו בן גרושה ובן חלוצה חייב לשלם את הקרן כמ\"ש רבינו בפ\"י מה' תרומות די\"ב ואפשר לומר דכיון דליכא תובעים בענין חיוב זה כמ\"ש בחולין דקל\"א לא מיחייבי העדים זוממין ויש להתיישב בזה.
ובמ\"ש עוד רבינו שם מעידים אנו שהרג בשגגה והוזמו לוקי' ואינן גולין כו'. גם זה שם מעידים אנו שחייב גלות אין אומרי' כו' אלא לוקה כו' וכתבו התוס' שם בד\"ה מעידין אנו באיש פ' כו' וא\"ת והיאך הם יכולים לחייבו גלות והא יכול לומר מזיד הייתי כו' כתב הר'ב ח\"ה וק' לי לדבריהם דמאי קושיא דהא אינו יכול לומר מזיד הייתי דהא אין אדם מע\"ר כדאמרי' בפ\"ק דסנהדרין גבי פ' רבעני לרצוני והתם גבי אכלתי חלב דיכול לומר מזיד הייתי כבר תי' בתוס' בפ\"ק דמציעא ובפ' אמרו לו דאינו מע\"ר אלא שהוא עושה תשובה דאינו רוצה להביא חולין לעזרה אבל הכא גבי גלות אי אפשר לומר כן עכ\"ל וכן הק' הפ\"ח בקו' מים חיים ולע\"ד לק\"מ דאיכא למימר דקושיית' דהכא הוא לדעת רב יוסף דפליג על רבא בפ\"ק דסנהדרין ד\"ט גבי ההוא דפ' רבעני לרצוני דס\"ל דאדם נאמן על עצמו אף לשים עצמו רשע ולדידיה ק\"ל שפיר הכא דהא יכול לומר מזיד הייתי ונאמן לשים עצמו רשע ובפ\"ק דמציעא ובפ' אמרו לו הק' שפיר אליבא דרב יוסף דס\"ל דאין אדם מע\"ר והוצרכו לתרץ אליביה דהתם מכוין לעשות תשובה אבל לרב יוסף בלא\"ה ניחא להו שפיר ודוק ובר מן דין יש ליישב קושיית הרב ז\"ל דקושייתם דהכא אף אליבא דרבה הוא דס\"ל אין אדם מע\"ר דהכא נמי מכוין לטובה הוא כשאומר מזיד הייתי דאם אומר שוגג הייתי ומחייבין אותו גלות אם בא גואל הדם והרגו בתוך עיר מקלטו נהרג עליו אבל אם הוא מזיד אם הרגו גואל הדם פטור כמ\"ש רבינו בה' רוצח וכיון שכן נאמן לומר מזיד הייתי ולא מחייבינן אותו גלות כיון דלפי דבריו ההורג אותו מגואלי הדם פטור הוא ואיך מחייב אותו גלות כיון דאפשר שיבא הדבר לחייב מיתה את הפטור ועיין בדבריהם ביבמות דכ\"ה ד\"ה ואין אדם כו' ודוק.
כתבו עוד וז\"ל ועוד י\"ל דמיירי שפיר דליכא רגלים לדבר ומ\"מ אוהב גולה כגון דשתיק כו' לכאורה משמע דעפ\"ז מתורצת עיקר קושייתם שהק' מתחילה דהיאך העדים מחייבים אותו גלות כיון דיכול לומר מזיד הייתי והשתא ניחא להו דמתני' מיירי בדשתיק ולא אמר מידי אבל הא ודאי ליתא דאם מתני' מיירי בדשתיק ושתיקה כהודאה דמיא אין העדים נעשים זוממי' כשבאו עדים אחרים והזימום דהרי אין כאן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו שהרי בעל הדבר הודה מעצמו ואיהו גופיה קמחייב ולמה לן קרא דהוא ינוס ודרשי' הוא ולא זוממין ת\"ל דאין כאן הזמה משום דאיכא הודאת בע\"ד בעצמו כי ע\"כ נרא' לומר דהתוס' ז\"ל לא באו לתרץ הכא כי אם מתני' דלקמן דקתני דשונא גולה ושונא אינו גולה דמיירי היכא דשתיק ובשתיקה וליכא רגלים לדבר יש חילוק בין שונא לאוהב אבל עיקר מתני' לא מתרצה אלא בתירוץ הראשון ועוד אפשר לומר דעכשיו באו לתרץ אף עיקר קושייתם שהק' תחי' על מתני' וס\"ל דשתיקת בעל דבר לא חשיבא לא הודאה לענין לפטור את העדים זוממי' ולא הכחשת כדי לתרץ דבריו ולומר דה\"ק לא הרגתיו שוגג אלא מזיד ועיין בחי' הריטב\"א ז\"ל.
והנה בגמ' שם בפ\"ק דמכות עלה דתני מתני' מעידים אנו באיש פ' שהוא בן גרושה ובן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה כו' אלא לוקה את המ' פריך שם בגמ' מה\"מ אמר ר\"י בן לוי אמר ר\"ש בן לקיש דאמר קרא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לו ולא לזרעו וליפסוליה לדידיה ולא לפסוליה לזרעיה בעינן כאשר זמם לעשות וליכא כו' וכתבו שם התוס' ד\"ה כאשר זמם וליכא וקשיא היכא שמעידים שהוא איש מצרי שני דאין באין לפסול זרעו כי אם לפוסלו א\"כ נפסול וכתב שם הר'ב ח\"ה וק\"ק ומאי קושיא ונימא דקושטא הוא דנפסל עכ\"ל ולע\"ד ל\"ק כלל דמתני' דנקט עדות בן גרושה ובן חלוצה דאינן נעשים זוממים ודאי דלאו דוקא אלא כל עדות שבפיסול הגוף דכוותיה וכמ\"ש התוס' לעיל דה\"ה מעידין אנו באיש פ' שהוא ממזר כו' ולא נקט בן גרושה אלא משום דתנא בפיסולי כהונה קעסיק ואם איתא דבעדות מצרי ב' נפסלים העדים לא הוה סתים לן תנא והוה תני בהדיא דבעדות מצרי ב' נפסלים העדים וא\"נ הוה יהיב לן טעמא בהדיא גבי בן גרושה משום דכתי' לו ולא לזרעו דמינה הוה שמעינן דגבי מצרי ב' דליכא האי טעמא נפסלים העדים וברור.
כתבו עוד בתירוצם וי\"ל דמ\"מ אשתו נפסלת בביאתו וכתיב ועשיתם לו ולא לאשתו עכ\"ל ואיכא למידק דבפ' אלמנה לכ\"ג דס\"ט ע\"א איפליגו בהך מילתא רבי יוסי ורבנן ולרבנן נפסלת לכהונה אבל לר\"י כיון שאין זרעו פסול אף היא אינה נפסלת יע\"ש והשתא לר\"י מה יענו התוס' לקושייתם דאין סברת לומר דלרבי יוסי דהעדים זוממי' נפסלין דלא משתמיט תנא בשום דוכתא לאשמועי' הך פלוגתא דרבי יוסי ורבנן בעדים זוממי' ולולי דברי התוס' ז\"ל היינו יכולים לתרץ קושייתם באופן אחר וניחא נמי אף לדעת רבי יוסי והוא דמצרי ב' הבא על בת ישראל דאיכא איסור עשה כמ\"ש רבינו בספ\"א מה' אישות דכתיב דור ג' יבא בקהל ה' ולאו הבא מכלל עשה עשה א\"כ כשבאו להעיד על אחד שהוא מצרי הרי אשתו ישראלית אסורה לו ואם נקיים הזמה בעדים לפוסלן כמצרי ב' הרי אשתו אסורה לו וכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לאשתו ולא ידעתי למה נקטו התוס' תירוצם משום פיסול כהונה דנפסלת בביאתו ולא עלו לתרץ כאשר כתבנו וממילא יתישב אף לדעת ר\"י וצ\"ע.
עוד אמרו בגמ' משמיה דרב פדא ק\"ו ומה המחלל אינו מתחלל הבא לחלל ולא חילל אינו דין שלא יתחלל מתקיף לה רבינא א\"כ בטלת תורת עדים זוממים ומה הסוקל אינו נסקל הבא ליסקל ולא סקל אינו דין שלא יסקל אלא מחוורתא כו' וכתבו שם התוס' ומה הסוקל פי' הקונטרי' כו' לכך פי' ר\"ת דה\"ק ומה הסוקל אינו נסקל פי' אדם שסוקל חבירו באבנים ומת דנידון בסייף ולא בסקילה הבא ליסקל ולא נסקל המעידים איש פ' חייב סקילה ולא נסקל על ידם אינו דין שלא יסקלנו והשתא לא ביטלת לגמרי כו' דהכי קאמר לעיל דלא עבדינן ק\"ו בכ\"הג כו' עכ\"ל כך היא הנוסחא בדבריהם בספרים ישנים והר'ב ח\"ה הגיה וכתב דגרסי' דהיכי קאמרי' דעבדינן ק' ובכ\"הג וכונתם על הק\"ו דעביד בר פדא ומה המחלל כו' יע\"ש ומלבד מה שנדחק למחוק גי' הספרים עוד בה שלפי גירסא זו דבריהם באו בדרך ארוכה וללא צורך ועוד דמילת לעיל אין לה מובן כיון דעל ק\"ו דבר פדא קיימי התוס' ולכן נ\"ל לקיים גי' הספרים ישנים והן קדם נדקדק בדברי ר\"ת ז\"ל דאכתי תיקשי לדידיה נמי מה שהק' לפ' רש\"י ז\"ל דמאי פריך שאני הכא דגלי קרא בהדיא כו' ה\"נ לדידיה גלי קרא דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ודרשי' לאחיו ולא לאחותו הרי דגלי קרא דעדים זוממי' נהרגים במיתת הבועל שהוא בחנק ולא עבדינן ק\"ו דומה הסוקל דא\"כ אינו נהרג אלא בסייף כיון דגלי קרא בהדיא א\"כ מאי פריך רבינא א\"כ בטלת כו' ועכ\"ל דלפי' ר\"ת לק\"מ וכיון דק\"ו דעבי' בר פדא ומה המחלל אינו מתחלל והאי ק\"ו דעביד רבינא ומה הסוקל אינו נסקל דמו שפיר אהדדי בנושאי' ושתי הילפותות הם מעלמא דמינייהו ילפינן לענין העדים זוממים וכיון דאשכחן דגלי קרא בק\"ו זה דומה הסוקל דלא עבדינן ליה כדכתיב לאחיו ולא לאחותו וש\"מ דעדים זוממים נהרגים בסייף ממילא ממפריך אידך ק\"ו דעביד בר פדא ומה מחלל כו' דהא גלי לן קרא דלא עבדינן ק\"ו כהאי גבי עדים זוממים לפוטרם בשום דבר אבל לפי' רש\"י ז\"ל דלא דמי ק\"ו דבר פדא לק\"ו דרבינא אהדדי דק\"ו דרבינא דילפותא הוא מצד העדים זוממים עצמם דקאמר רחמנא דאם לא עשו מעשה נהרגין ואם עשו מעשה דאינן נהרגין וק\"ו דבר פדא בילפותא אינו מצד העדים עצמם אלא מעלמא כל כי האי הקשה שפיר ר\"ת לפי' רש\"י דהיכי מדמי להו אהדדי דגבי ק\"ו דעביד רבינא איכא למימר דלא עבדינן ליה משום דגלי קרא אבל אכתי ק\"ו דרב פדא מצינן שפיר למעבד כיון דהילפותא היא מעלמא ובכן יש לקיים שפיר הנוסחאות הישנות דכונתם במ\"ש דה\"ק לעיל דלא אמרי' ק\"ו בכ\"הג היינו ממ\"ש לעיל ד\"ה זוממי' דדרשי' קרא לאחיו ולא לאחותו דמינה ילפינן דהעדים זוממי' נהרגין בחנק כמיתת הבעל וממילא מפריך האי ק\"ו דומה הסוקל דלפ\"ז ליכא מיתה בעדים זוממים אלא בסייף כמ\"ש הרב ח\"ה ז\"ל ודוק.
עוד גרסינן שם בגמ' עלה דקתני מתני' מעידים אנו באיש פ' שהוא חייב גלות כו' ובעי בגמ' מה\"מ אמר ר\"ל דאמר קרא הוא ינוס אל אחת מהערים הוא ולא זוממים הק' מורינו הרב המופלא הי\"ו למה לא דרשו ג\"כ הוא ולא היא שאין האשה גולה אל ערי מקלט וכדדרשי' גבי קרא דונמכר בגנבתו ולא בזממו ומינה ממעטי' נמי אשה כמו ששנינו במסכת סוטה בגנבתו ולא בגנבתה ועיין בפ\"ק דקידושי' דח\"י ע\"א וליכא למימר דאה\"ן שהרי מבואר בפ\"ק דגיטין די\"ב ע\"א דאשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה יע\"ש ואפשר דגבי גלות דמשום כפרה הוא אין סברא למעט אשה דאטו אשה לא בעייא כפרה עד שאמרו גברא בעי חיי אתתא לא בעי חיי ונכון.", + " העידו \n על שורו של זה שהרג כו' הרי הן לוקין ואין משלמי' את הכופר כו'. ע\"כ. הכי איתא בפ\"ק דמכות ד' דברים נאמרו בעדים זוממים כו' ואין משלמי' את הכופר קסברי כופרא כפרה הוא והני לאו בני כפרה נינהו כו' עיין במ\"ש רש\"י ובחי' הריטב\"א יע\"ש ואיכא למידק דלמה לן האי טעמא לפטור את העדים תיפוק לי דלא מצינן לחייב את העדים כופר דמצו למימר לא לחייב את הבעלים בכופר באנו אלא לחייב את השור מיתה באנו וכדאמרי' בפ' היו בודקי' דמ\"ו גבי עידי נערה המאורסה שהוזמו שאינן נהרגין מתוך שיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו ואי משום דכיון דהשור נהרג בעדותן ממילא מחייבו הבעלים בכופר התם נמי כיון שהאשה נאסרת על בעלה ממילא מחייבו מיתה לר' יוסי דאמר חבר אינו צריך התראה והתם אליבא דר\"י קיימינן כדאיתא התם וי\"ל דהכא שאני דכיון שיודעים דבאים להרוג את השור יודעים ג\"כ שבעל השור מיחייב בכופר דמקרא מלא דבר הכתוב אבל התם לא ידעו שהאשה היתה חבירה א\"נ לא ידעי דחבר אין צריך התראה והא דפריך בפ' היו בודקין אלא אשה חבירה דקי\"ל כר\"י למקטלא היכי משכחת לא הוה מצי לשנוי כגון שידעי שהיא חבירה וידעי שחבר אינו צריך התראה וכ\"כ התוס' בפ\"ק דסנהדרין ד\"ט ע\"א ד\"ה עידי האב יע\"ש.
והשתא ניחא נמי מאי דאמרינן לקמן גבי אין נמכרין בעבד עברי סבר רב המנונא למימר הנ\"מ היכא דאית ליה לדידיה כו' אבל היכא דלית ליה לדידיה דמיגו דאיהו לא מזדבן אינהו נמי לא מזדבני כו' וקשה דכי לית לדידיה נמי דלא מזדבנא דמצו העדים למימר לא לחייבו מכירה באנו דלדידן הוה משמע לן דאית ליה לדידיה וכן ק' למאי דהדר קאמר רב המנונא הנ\"מ היכא דלית ליה לא לדידיה ולא לדידהו כו' דכי לית ליה לדידיה מצו למטען הכי אמנם ע\"פ דברי התוס' ז\"ל ניחא דרב המנונא נמי לא קאמר אלא היכא דלא מצו למטען הכי כגון דידעי העדים נמי דלית ליה לדידיה אלא שבעיקר דברי התוס' אני מגמגם דהיכי משכחת לה דידעי העדים שהוא חבר א\"נ שידעי שחבר אינו צריך התראה אי בשאמרו כן העדים עצמם נמצא שאנו באים לחייבם ע\"פ עצמם ולא מצינו חיוב מיתה לאדם ע\"פ עצמו ועוד דמצו למטען דבשעת עדותן לא הוו ידעי ואי אמרו כן קודם עדותן מצי למטען דבשעת עדותן אשתלין וצ\"ל דבעת עדותן אמרו הכי כדאמרי' בפ' אלו נערות דל\"ג ע\"א לענין התראה ועיין להר\"ן בפ' כל הנשבעין.
תו אמרי' שם בגמ' משום ר\"ע אמרו אמר רבא תדע שהרי לא עשו מעשה ומשלמין כתוב בחי' הריטב\"א ואע\"ג דכי שילם נמי איכא הזמה ומשלמין כיון דכי לא שילם נמי משלמין קנסא הוא והעלה עוד דהא דמשלמין כשעשו מעשה היינו משום דינא דגרמי לדידן דקי\"ל כר\"מ דדאין דינא דגרמי ודוקא היכא דליתיה לממונא דליהדר אבל היכא דאיתיה לממונא דליהדר דשלא כדין שקליה לא מחייבו דלא דמי לדיין שטעה בדין דמה שעשה עשוי ומשלם מביתו דהתם לביה אנסיה אבל אלו שעשו במזיד מיהדר ופטירי וכתב עוד ואיכא מרבותינו ז\"ל דק\"ל דאפי' כי איתיה לממונא דהדר למאריה למה אין משלמין ליהוו כאלו לא עשו מעשה כלל אלא שזממו לעשות דאמרי' לא הרגו נהרגין ונראה דהא ליתא דמדין הזמה לא חייבם הכתוב אלא כשלא עשו מעשה וכדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה וכל ששילם זה כאשר עשה הוא אפי' בממון שראוי להשתלם דאע\"ג דאמרי' שאם הרגו אינן נהרגין הוא מפני שאין עונשין מן הדין וגבי ממון עונשים מן הדין מ\"מ לא חילקו תורה וכיון דגבי קטלה קי\"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה ה\"ה לענין ממון דהוי בדין אהדורי שאין הפסוק פירושו לצדדין ואף הרמב\"ן ואף בתוספות שאמרו כדבריו בזה לא חייבו לעדי' האלו כשעשו מעשה אלא מדינא דגרמי כו' עכ\"ל ועיין בתוספות בפ\"ק דבב\"ק ד\"ד ע\"ב ד\"ה ועדים זוממים שכתבו וז\"ל פי' ריב\"א דאפי' שילם ע\"פ עדים זוממי' חייבים דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה ור\"י מפרש דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק\"ו דגבי ממון עונשים מן הדין עכ\"ל ועיין להרב הנמקי בפ' חזקת הבתים דק\"ץ עלה דמתני' דהיו ב' מעידים אותו שאכלה ג' שנים ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל שכתב וז\"ל וא\"ת והיכי דמי כו' ותירץ לחד מגדולי רבני צרפת שאין אומרי' בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה כיון שאפשר בחזרה והריטב\"א ז\"ל תירץ דאיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליו ואחר שנגמר הדין הוזמו עידיו קודם שהחזירוהו שם והשתא הוא כאשר זמם עכ\"ל ודוק." + ], + [ + "כך \n קבלו חכמים ששנים שהעידו שהרשיעו את הצדיק והצדיקו את הרשע בעדותן ובאו אחרים והזימום כו' הרי עדים הראשונים לוקים אע\"פ שלא הרשיעו הצדיק להלקותו. הכי איתא בפ\"ק דמכות אמר עולא רמז דעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין איכא למידק לדעת רבינו לעיל בה\"ב שכתב דבעדות מלקות אפי' אם הוזמו אחר שעשו מעשה נעשים זוממי' ולוקי' ולא אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה עשה אלא דוקא גבי מיתה א\"כ מנ\"ל דבעדות בן גרושה ובן חלוצה שנמצאו זוממי' שלוקי' אי מהאי קרא דוהצדיקו איכא למימר דלא אתא קרא אלא לעדות מלקות ולאחר שעשו מעשה דלא נימא כאשר זמם ולא כאשר עשה כדאמרי' גבי מיתה אבל בעדות בן גרושה ובן חלוצה דלא אתו העדים לחייב מלקות מנ\"ל למימר שלוקי' את זה העיר מורינו הרב המופלא מהרח\"א נר\"ו והיתה תשובתי אליו כי לפי מ\"ש מוהרח\"א מוצל מאש ח\"א סי' ך' בטעמו של רבינו דס\"ל דמש\"ה בעדות מלקות לוקי' אחר שעשו מעשה משום דגבי מלקות ניתן ק\"ו לידרש ומה כשלא עשו מעשה לוקי' כשעשו מעשה לכ\"ש ולגבי מלקות ליכא למימר אין מזהירין מן הדין כדאמרי' לקמן ד\"ה ע\"ב לגבי מיתה שדבר אלינו ה\"ה ברפ\"ב מה' מאכלות אסורות שכל דבר שנאסר בלאו הבא מכלל עשה בהדיא אפשר ללאו שלהן לבא מק\"ו ולוקי' עליו ומה\"ט כתב שם רבינו גבי אוכל מבשר בהמה וחיה טמאה כזית שלוקה מן התורה אע\"ג דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה יע\"ש והשתא ה\"נ דאיכא לאו דלא תענה בריעך עד שקר אף שמפני הלאו אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה כיון דאיכא ק\"ו נמי אהני הק\"ו לעשותו ללאו זה כלאו שיש בו מעשה ולוקי' עליו א\"ד הרב מוהרח\"א יע\"ש ולפי דבריו ז\"ל מתרצתא היא קושית הרב המופלא דלית לן לאוקמי קרא דוהצדיקו בעדות מלקות ולאחר שעשו מעשה דלהכי לא צריך קרא דמסברא אנן ידעינן לה דלענין זה ניתן ק\"ו לידרש ודוק." + ], + [ + "שנים \n שהעידו על ראובן שנאף עם בת כהן ונגמר דינו ליחנק ודין הנואפת לשריפה כו' הרי אלו נחנקין ולא נשרפין כו'. ע\"כ. בגמ' פ\"ק דמכות כל הזוממי' מקדימי' לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן וכתבו שם התוס' בועלה דרשי' היא ולא בועלה וזוממי בת כהן דכתיב לאחיו דדרשי' לאחיו ולא לאחותו אבל ק' כיון דכתיב אחיו אמאי אצטריך למעוטי זוממי' מהיא וי\"ל דאי מאחיו הו\"א דה\"מ כשהבועל היה נידון קרינן ביה לאחיו קמ\"ל היא ולא זוממי' כו' עיין להתוס' בסנהדרין דנ\"ה ע\"ב ד\"ה לאחיו שכתבו ג\"כ כדבריהם דהכא וז\"ל וי\"ל דאי מהיא לחודה לא הוה ממעטי' זוממין משום דבעינן כאשר זמם קמ\"ל לאחיו ולא לאחותו ואי מהתם הו\"א הנ\"מ היכא דמעידין נמי על הבועל עכ\"ל וכתב שם הרב ח\"ה ז\"ל וז\"ל וק\"ק דהשתא נמי דכתיב היא לא נתמעט זוממים דלא גלי קרא לאחיו למעט זוממים אלא היכא דמעידים נמי על הבועל דמקיים ביה כאשר זמם אבל היכא דאינן מעידים על הבועל בעינן כאשר זמם ולע\"ד הא ל\"ק כלל דודאי עיקר קרא דהיא ע\"כ למעט זוממיה אפי' היכא דאינן מעידים על הבועל דאלת\"ה מילת היא למאי אתא דאי למדרש היא ולא בועלה הרי מקרא דועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו נפקא דרשי' ולא לאחותו דמינה שמעינן דמיתת הבועל אינה כמיתת הנבעלת ואי אתא מילת היא למידרש היא ולא זוממיה היכא דבאים להעיד נמי על הבועל זה ג\"כ נשמע מקרא דועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו דגלי קרא בהדיא דעד זומם נהרג במיתת הבועל אלא עכ\"ל דמילת היא לא אתא אלא לאשמועינן היא ולא זוממיה אף היכא דאינן באים להעיד על הבועל ותנא דברייתא דדריש מילת היא למעט בועלה ודאי דלאו אהאי קרא סמיך דלמעט בועלה מקרא דלאחיו נפקא דדרשי' לאחיו ולא לאחותו אלא אגב דדריש מילת היא למעט זוממיה דעיקר קרא להכי הוא דאתא קאמר נמי היא ולא בועלה ואקרא דלאחיו סמיך ועיין להתוס' בר\"פ לולב הגזול ד\"ל ע\"א ד\"ה כי יקריב ובכתובות דל\"ח ע\"א ד\"ה אבל כו' יע\"ש.
ואולם ק\"ק לי דהיכי ילפינן מקרא דועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו דזוממי בת כהן נהרגין במיתת הבועל מדכתיב לאחיו ודרשי' לאחיו ולא לאחותו ולמה לא נאמר דזוממי בת כהן אינן נהרגין כלל כיון דאין אנו יכולים לקיים בהם כאשר זמם שהרי הם זממו להרוג את שניהם לבועל בחנק ולנבעלת בשריפה ואין אנו יכולים לקיים שניהם ומ\"ש מעדות בן גרושה ובן חלוצה דאינן נעשים זוממי' כלל כיון דכתיב ועשיתם לו ודרשי' לו ולא לזרעו וכתיב כאשר זמם ובעינן כאשר זמם וליכא משו\"ה אינן נעשי' זוממי' ה\"נ כיון דכתיב לאחיו ודרשי' ולא לאחותו וכתיב כאשר זמם וליכא נימא שאינן נעשים זוממי' כלל ונ\"ל דזוממי בת כהן כשבאים להעיד על הבועל ועל הנבעלת לחייבם מיתה הן באים להעיד ב' עדויות דכל א' צריך התראה לבדו כנודע וכשמחייבים אנו את העדים שריפה כמיתת הנבעלת קרינן בהו כאשר זמם שהרי בעדותה איכא כאשר זמם אבל בעדות בן גרושה דליכא אלא עדות אחת שבאו לעשותו בן גרושה ובעדות זה באו לפסול זרעו ג\"כ אם נפסול את העדים ולא נפסול זרעם ליכא כאשר זמם כלל ודוק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות עדות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Shoftim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..742fbf788b0badfc5bd6cdc382132910b76c70fa --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,99 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Shoftim" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש עבידי איניש דינא לנפשיה יש \n לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח כו' אע\"פ שלא היה הפסד בנכסיו אלו נתאחר ובא לב\"ד כו'. ע\"כ. הכי איתא בגמ' עלה דשלח רב לרב נחמן הרי אמרו לרכיבה שלש ולבעיטה חמש כו' שלח ליה חסדא חסדא קנסא קמגבית בבבל אימא גופא דעובדא היכי הוה שלח ליה דההוא גורגורתא דבי תרי דכל יומא הוה דלי חד מנייהו אתא חד קדלי ביומא דלאו דיליה א\"ל יומא דידי הוא לא אשגח ביה שקל פנדא דמרא מחייה א\"ל מאה פנדא בפנדא דמרא למחייה אפי' למ\"ד לא עבי' איניש דינא לנפשיה במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה דאתמר ר' יהודה אמר רב לא עביד איניש דינא לנפשיה רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא כ\"ע ל\"פ דעביד איניש דינא לנפשיה כי פליגי היכא דליכא פסידא רב יאודה אמר לא עביד איניש ד\"ל דכיון דליכא פסידא ליזיל לקמיה דיינא רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דכדין עביד לא מחייב למייתי לב\"ד.
וראיתי להרב עדות ביעקב סי' קט\"ו דרל\"ה ע\"ד שעמד ע\"מ שהקשה הרשב\"א בחדושיו במאי דקאמר ליה ר\"ן לר\"ח קנס' קמגבית בבבל דמאי קו' דאע\"ג דלא מגבינן קנסא בבבל הא אמרי' דאי תפס לא מפקינן מיניה וכן אי תבעי בב\"ד למיזל לארץ ישראל מזמנינן ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה וכדאיתא בשלהי פ\"ק וא\"כ מש\"ה שלח ליה למידע ושיעור הכאתו בפנדא דמרא ובקופינ' דמרא דאי מפייס ליה באותו שיעור שדינן ליה שמתיה וה\"נ אי תפס טפי משיעור זה מפקינן מיניה והרשב\"א ז\"ל תירץ דהיינו דקאמר ליה אימא לי גופא דעובדא היכי הוה כלומר אימא לי אי תפס או לא או אם אמר קבעו לי זמנא למיזל לארעא דישראל או לא וגופא דעובדא היכי הוה עכ\"ל והרב הנז' כתב דמעיקרא קו' ליכא דלא מבעיא לדעת הרמ\"ה שכתב הרא\"ש בספ\"ק דלא אמרו דאי תפס ל\"מ או דמזמנינן ליה למיזל לא\"י ואי לא משמתי' ליה אלא בקנס דתשלומי חצי נזק וכיוצא דאית ליה פסידא ועבדו ליה רבנן תקנתא דלא ליפסיד ממוני אבל בתשלומי ד' וה' דהוי טפי מנזקיה לא עבדו רבנן תקנתא להרווחי מידי מממונא דחבריה יע\"ש וא\"כ דכוותא ה\"נ דהוי מידי דבושת כמו שפרש\"י דהוי מידי דליכא חסרון כיס א\"כ איכא למימר דלא תקינו ליה רבנן לא תקנתא דהיכא דתפס ולא תקנתא דאזמניה למיזל והילכך קמקשי ליה קנס' קמגבית בבבל ואפי' לדעת הרא\"ש שחלק על הרמ\"ה וכתב דדין זה דאי תפס או אזמניה לדינא לאו תקנתא הוא אלא דינא הוא דמדאורייתא מחייב לשלם אלא שבבבל אין לו דיין שיכופינו ליתן לו כל כה\"ג עביד איניש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה כל דמחייב ליה מדאורייתא וא\"כ איכא למימר דבושת נמי דהוי מ\"ה דברי' שחייבה תורה למזיק שיתן לניזק אי תפס לא מפקינן מיניה וה\"ה דמזמנינן ליה לדינא ומשמתינן ליה מ\"מ נר' דבבושת אפי' הרא\"ש יודה להרמ\"ה דדוקא בתשלומי' נזק דד' וה' שדמיו קצובים בתורה ס\"ל להרא\"ש דכל כה\"ג עביד איניש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה אבל בבושת שאין דמיו קצובים בתור' דהכל לפי המבייש והמתבייש כל כה\"ג לא עביד איניש דינא לנפשיה שהרי כת' הרא\"ש בסוגיין דלא עביד איניש דינא לנפשיה אלא דוקא כגון שהדבר שהוא תופס הוא דבר ברור שהוא שלו אבל היכא שאין הדבר ברור שהוא שלו לעאד\"ל ואין בתפיסתו כלום וא\"כ בתופס דבר משו' בושתו דלא הוי דבר ברור שזה שתפס הוא שיעור דמי בושתו שחייב לו מדינא כיון דהני שיעורי דרבנן נינהו גם אין להם קצבה ודייני א\"י הם דיכלי לשעורינהו הני שיעורי ולא בני בבל א\"כ דינא אין כאן תפיסה אין כאן עכ\"ל והניח הדבר בצ\"ע.
ותמהני דנר' דאשתמיט מיניה דמר אותה שאמרו בפ' שור שנגח דנ\"ו ע\"ב בעובדא דההו' גברא דתקע לחבריה ופרש\"י דהיינו שהכהו כנגד אזנו או שתקע ממש לתוך אזנו וביישו ושלחיה רב טוביה בר מתנה לקמיה דרב יוסף ושאל ממנו אם הא דתנן התוקע לחבירו נותן לו סלע אם הוא סלע צורי שהוא ד' זוזים או סלע מדינה שהוא שמינית סלע צורי שהוא חצי זוז והשיב לו שהוא סלע דאמר רב יאודה אמר רב כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף וכתב רש\"י ז\"ל ההוא גברא דתקע לחבריה והיה זה תפוס משלו דאי לא\"ה לא מגבינן בבבל עכ\"ל והרשב\"א ז\"ל בחי' כתב דמיירי דאמר להו אזמנוה לי לדינא למיסק לארעא דישראל כו' ופייסי בסלע מדינה יע\"ש וה\"נ אמרינן התם גבי חנן בישא תקע ליה לההוא גברא אתא לקמי דרב הונא א\"ל זיל הב לי פלגא דזוזא כו' הרי מבואר שלא כדברי הרב ז\"ל שכתב דבבושת דליכא ח\"כ לכ\"ע אי תפס ל\"מ מיניה ולא מזמנינן ליה לדינא וכן ראיתי בש\"ע שכתב משם הר' יהונתן ז\"ל שהכריח מהני עובדי דרב טוביה ורב הונא דאפי' בבושת דליכא ח\"כ אי תפס למ\"מ ומזמנינן ליה לדינא יע\"ש ועכ\"ל דאף הרמ\"ה והרא\"ש לא נחלקו אלא בקנסא בתשלומי נזק שורו בד' וה' וכיוצא אבל בבושת שביישו בעצמו לחבירו מפני תיקון העולם עבוד רבנן תקנתא וקצבו הם שיעורא לקנסא ועשהו במידי דאית ביה ח\"כ דאי תפס למ\"מ ואי אזמניה לדינא מזמנינן ומשמתינן לו וכמו שעשו הגאונים תקנה לדורות למבייש את חברו אפי' בדברים מפני תקון העולם כמ\"ש הטור בח\"המ סי' א' וסי' ת\"ך ודוק.
ואיך שיהיה הדרן לפלוגתא דר\"ן ור\"י אי עאד\"ל אי לא אתיביה ר\"ן לר\"י דאמר לא עאד\"ל מדתניא שור שעלה ע\"ג חבירו להורגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת פטור ואם דחפו לעליון ומת חייב בשלמא לדידי דאמינ' עאד\"ל אפילו במקום דליכא פסידא ניחא דמחלק הברייתא בין שמטו לתחתון דפטור לשמטו לעליון דחייב דמיירי בשור מועד דלית ליה פסידא לבעל התחתון אלו לא היה משמיטו והיה הורגו דשור מועד משלם נזק שלם מן העליה ואינו בהול על ממונו שמא יפסיד ולכך כי אשמיט את התחתון להציל את שלו כדרכו פטור לשלם העליון ואפי' שעי\"ז המיתו ושוה יותר דעאד\"ל להציל את שלו אע\"פ שאם היה מניחו והיה הורגו היה משתלם מבעל העליון ב\"ד ולהכי כשדחפו להדיוט שהוסיף על דינו להמית בידו ואינו בהול על ממונו חייב אבל לרב יאודה דאמר לא עביד איניש דינא לנפשיה אלא היכא דאיכא פסידא הכא אי בתם איירי דאית ליה פסידא ומש\"ה כי השמיטו פטור כי דחפו לעליון אמאי חייב דכיון דבהול על ממונו הוא לא הו\"ל למחיי ביה דמתוך שהוא בהול לא יהיב אדעתיה לשומטו ולא לדוחפו שרוצה להציל במה שיוכל יפה שא\"ק ותירץ רב יאודה דאפי' בתם נמי לא אמרי' בהול הוא ולהכי כי יכול להשמיט את התחתון ולהציל את שלו והוסיף לדוחפו חייב.
אשר מזה ק\"ל על רבינו ז\"ל שפסק בפרקין כר\"ן דעביד איניש דינא לנפשיה אפי' היכא דלית ליה פסידא למה זה פסק בפ\"ו מה' חובל ומזיק הל' ו' וז' דבין בשור תם ובין בשור מועד אם דחפו לעליון נמי ומת חייב ואם שמטו לתחתון פטור דלר\"ן דוק' במועד דאינו בהול על ממונו הוא דחייב כשדחפו לעליון ולא שמטו אבל בתם שהוא בהול על ממונו אפי' דחפו לעליון נמי פטור. וכעין זה ראיתי להרב לח\"מ ולהרב מ\"ל בפ\"ג מה' עבדים הל' ה' שהוקשה להם במה שפסק רבינו דעבד נרצע שנשא לו רבו שפחה כנענית והגיע יובל והיה רבו מסרב בו לצאת וחבל בו פטור שהרי נאסר בשפח' דלמה זה אצטריך רבינו למיהב טעמ' משו' דנאסר בשפחה דבלא\"ה נמי לפי מה שפסק רבינו כר\"ן דעאד\"ל אפי' במקום דליכא פסידא בלאו ה\"ט נמי פטור דלקמן בגמ' הוק' לו הכי לרבי יהודה דאמר לא עאד\"ל מדתניא בברייתא דנרצע שחבל בו רבו להוציאו שהוא פטור ותי' רב יאודה דברייתא מיירי בנרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית דעד האידנא התירא והשתא איסורא דלאו דינא לנפשיה הוא ולר\"ן בלא האי אוקמתא ניחא ליה ולמה לו לרבינו דפסק כר\"ן למיהב ה\"ט דאיתמר בגמ' אליבא דר\"י וידחקו לתרץ הסוגייא לדעת רבינו יע\"ש. ולא ידעתי אמאי לא הוקשה להם מהך דשור שעלה ע\"ג דאיתמר מקמי הכי וכעת צ\"ע.
ולענין הלכה פסקו כל גדולי הפוסקים כר\"ן דעא\"דל אפי' היכא דליכא פסידא אם ימתין עד שיעמידנו לפני הדיין אלא אפי' בשביל הצלת טורח למיזל לב\"ד לבד יכול להכותו להוציא את שלו מתחת יד חבירו אם גזלו אעפ\"י שאם יביאנו לב\"ד לא יתקוטט עם חבירו ויהיה הכל בשלום והוא שאינו יכול להציל את שלו מידו של אחר בדברי רצוי אם לא ע\"י הכאה וכ\"ש אם בא חבירו לקחת מתחת ידו ולגוזלו שעומד כנגדו ומכהו שלא יניחו לגזול והוא שיהיה הדבר ברור שהדין עמו שאם יבא לב\"ד יכול להצילו בדין מידו אבל אם אין הדבר ברור שבדין יכול להוציאו לאו כל כמיני' לומ' שלי הוא ולהוציא ממוני עשיתי והיכא דאיכא פסידא לכ\"ע אפילו לר\"י עביד איניש דינא לנפשיה.
ואולם הר\"מ מסרקסטא ז\"ל הובאו דבריו בש\"מ דנ\"ח כתב דהלכה כרב יאודה דכל דליכא פסידא אי משתהי עד דאזיל לב\"ד משום טירחא בעלמא לית ליה למיעבד דינא לנפשיה ולהכות את חבירו להציל את שלו מתחת ידו דסוגיין דייקא טפי כרב יאודה יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הכל \n כשרין לדון דיני ממונות אבל דיני נפשות כו'. בגמ' ואין הכל כשרין לדיני נפשות מ\"ט דתני רב יוסף כו' ודילמא כו' אמר רב אחא בי\"ע אמר קרא והתייצבו שם עמך בדומים לך ודילמא התם משום שכינה אלא אמר רב נחמן בי\"ץ אמר קרא ונשאו אתך אתך דומים לך ליהוי וכתב רש\"י ד\"ה משום שכינה הנך דבימי משה הוא דבעינן מיוחסים שיהיו ראוים שתשרה שכינה עליהם דכתיב ואצלתי מן הרוח כו' ונשאו אתך בסנהדראו' שחילק לו יתרו לשפוט את העם ואין כאן משום שכינה כתיב והקל מעליך ונשאו אתך ולא מונשאו אתך במשא העם יליף דהוו בע' זקנים שהלכו עמו לאהל מועד כתיב ומשו' שכינה עכ\"ל הגמ' והק' מהרש\"ל ממ\"ש בגמ' די\"ו ע\"ב עמ\"ש במתני' סנהדרי גדולה היתה של ע' וא' מ\"ט דרבנן אמר ומשה על גביהן אמר קרא והתיצבו שם עמך ואת בתרוייהו ור\"י עמך משום שכינה ורבנן אמר קרא ונשאו אתך במשא העם עמך ואת בתרוייהו ור\"י איתך בדומים לך ורבנן מוהקל מעליך ונשאו אתך נפק' וילפי סנהדרי גדולה מסנהדרי קטנה ע\"כ הרי דלר\"י יליף מהאי קרא דונשאו אתך במשא העם לענין שצריך לדומים לך ואף רבנן הוו ילפי מיניה לדומים לך כר\"י אלא דלדדייהו אייתר להו האי קרא לומר שצריך עד אחד וזה היפך מדברי רש\"י דמהאי קרא לא נפקא לדומים לך דההיא משום שכינה.
ולדידי אפשר דהתם קאי תלמודא לדיחוי מאי דילפי רבנן מקרא דונשאו אתך במשא דסנהדרין של שבעים שצריך ע' וא' ולזה קאמרי דהאי קרא אתא לומר שיהיו דומים לך ומשום שכינה ולא נילף מיניה שיהיו ע' וא' וגם לא נילף מיניה שהסנהדרין צריך שיהיו נקיים מכל מום דהתם משום שכינה אבל הכא דקאי תלמוד' למילף מקרא דונשאו אתך שסנהדרין צריך שיהיו נקיים מכל מום דבדומים לך קאמר ע\"כ לומר דהיינו מקרא דיתרו דאלו מקרא דונשאו איתך במשא לא מצי למילף מידי משום דהתם משום שכינה וא\"כ דברי רש\"י ז\"ל נכונים וראוים למי שאמרן ודוק. ובהכי ניחא מאי דלא הדר פריך הש\"ס לר\"י מאי דריש בקרא דונשאו איתך האמור ביתרו כיון דלדידיה האי דרשא דדומים לך נפ\"ל מקרא דונשאו איתך במשא כו' אמנ' ע\"פ האמו' הנה נכון דהתם משום שכינה דלא מצי למילף מיניה לבעלמא כי אם דיתרו." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש עד אחד שנאמן להעיד באיסור אינו \n צריך ב' עדים למלקו' אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כיצד כו' גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל כו' ה\"ז לוקה אע\"פ שעיקר האיסור בע\"א. עכ\"ל. והרב מח\"א בדק\"ו סי' י\"ג תמה על דבריו מסוגייא דפ' האומר דקידושין דפ\"ו גבי פלוגתא דאביי ורבא באשתו זינתה בע\"א והלה שותק דמייתי שם עובדא דינאי דאין ע\"א נאמן לומ' שנשבית וכן מההיא בריית' דמייתי התם דאין ע\"א נאמן לומ' זה בן גרושה ובן חלוצה אע\"ג דהלה שותק ועלה לחל' דשאני התם שבא להוציאו מחזקתו שהיה מוחזק בכהן ואסור בגרושה או להטמא יע\"ש ומורי הרב מהרי\"ץ נר\"ו תמה עליו מאותה ששנינו שם בדס\"ו ע\"א קדשתי את בתו קטנה קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן נשבית ופדתיה בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה אינו נאמן ואקשינן בגמ' מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא ושנינן רישא בידו וסיפא אינה בידו יע\"ש. והשתא אם איתא דע\"א נאמן לומר שהיא גרושה ושהיא שבויה למה אין האב מהימן דהא כל מקום שע\"א מהימן קרוב נמי מהימן כמ\"ש רבינו בפ\"ה מה' עדות ואיתיה בת\"כ פ' ויקרא פ\"ז ע\"פ או הודע אליו חטאתו יע\"ש והחילוק שכתב הרב לא יתכן כאן כאשר הוא מבואר א\"ד נר\"ו והישוב לזה הוא מבואר דאפשר דהתם מיירי מתני' כשהבת מכחישו וכל דאיכא הכחשה אין ע\"א מהימן ודבר זה מוכרחים אנו לומר לדעת אביי דס\"ל באותה סוגיא בדס\"ו דע\"א מהימן לומר זה בן גרושה ובן חלוצה כשהלה שותק יע\"ש. האמנם הא ק\"ט לדעת אביי מאותה ששנינו בפ' עשר' יוחסין דע\"ח ע\"ב האומר זה בני ממזר הוא אינו נאמן ואפילו שניהם מודים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנים יע\"ש. ואמרי' בגמ' דרבנן לית להו דרשה דיכיר יכירנו לאחרים ומש\"ה אמרו דאין האב מהימן והשתא לדעת אביי דע\"א מהימן לפוסלו ואפי' נגד חזקה כההיא דבן גרושה ובן חלוצה למה אין האב מהימן כיון דקרוב וע\"א כי הדדי וכ\"ש בסיפא במעיד על העובר דלית ליה חזקה דכשרות כדאמרי' התם בגמ' דאמאי לא מהימן האב ובשלמא ברישא זה אומר בני דהבן בעולם אפשר לדחוקי נפשין דמיירי שהבן מכחישו וכגון שאומר ששמע מעדים כשרים שהוא נולד בכשרות או ששמעו כן מאביו שאמר תחילה והשתא חוזר בו אבל בסיפא שמעיד על העובר מי הוא המכחיש את האב ואת האם ואין לומר דכיון דאין העובר בעולם שיכחיש אותו לא חשיב כשותק דהא אביי מייתי ראיה לדבריו באותה סוגיא דדס\"ו מעובדא דההוא סמייא דהוה מסדר תלמודא קמיה דמר שמואל כו' ואתא שליח ואמר אשתו זינתה כו' אע\"ג דההוא סמייא לא מצי להכחישו.
ואולם אפשר דה\"נ איכא שום עד שמכחישו ואומר שאומר שלהד\"מ שלא זזה ידו מתוך ידה ולא נבעלה לשום אדם חוץ מבעלה א\"נ שהבועל שאומר הבעל והאשה מכחישם וכ\"ז הוא דוחק דאכתי ק' אמאי לא אקשי מינה תלמודא לאביי ומוקי לה בהכי וצ\"ע." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור שלא לשמוע דברי בע\"ד יחיד אסור \n לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין קודם שיבא חבירו או שלא בפני חבירו ואפי' דבר אחד כו'. ע\"כ. בגמ' בפ' שבועת העדות דל\"א מנין לדיין שלא ישמע דברי בע\"ד קודם שיבא דברי בע\"ד חבירו ת\"ל מדבר שקר תרחק מנין לבע\"ד שלא יטעון דבריו לדיין קודם שיבא בע\"ד חבירו ת\"ל מדבר שקר תרחק רב כהנא מתני לה מלא תשא שמע שוא לא תשיא ש\"ש פרש\"י לא תקבל ש\"ש אזהרה לדיין לא תשיא ש\"ש אזהרה לבע\"ד. ובפ\"ק דסנהדרין ד\"ט ע\"ב מפיק לה מקרא דשמוע בין אחיכם ושפטתם צדק דאמרינן התם שמוע בין אחיכם אמר ר' חנינא אזהרה לב\"ד שלא ישמע דברי בע\"ד קודם שיבא חבירו ואזהר' לבע\"ד שלא יטעון דבריו לדיין קוגם שיבא בע\"ד חבירו קרי ביה נמי שמוע בין אחיכם ופרש\"י שמוע דבריך בין אחיכם כשתהיו שניכם יחד משמע.
והנה הרב הגדול מהראנ\"ח בתשו' ח\"א סי' ד' כתב בשם הרד\"ך דאיסור הדיין לשמוע דברי האחד שלא בפני בע\"ד חבירו הוא איסור תורה וכתב הרב וממנו אתה למד לאזהרה לבע\"ד נמי דהוי אזהרה דאורייתא כיון דמחד קרא נפקי תרוייהו. גם מתוך דברי התוס' שם בפ' שבועת העדות אפשר לדקדק כן שכתבו שם וז\"ל בפ\"ק דסנהדרין מפיק לה משמוע בין אחיכם ואפשר שרצו לומר דאע\"ג דהכא מחד קרא דרשינן שתי אזהרות לאו למימרא דחד מנייהו דרשא גמורה ואידך אסמכתא בעלמא דאל\"כ מנ\"ל למדרש תרוייהו לזה כתבו דאה\"ן דמהכא ליכא למילף תרוייהו אלא דתלמודא סמיך אאידך קרא דשמוע בין אחיכם וקרא דשמוע וקרא דמדבר שקר תרחק שקולים הם לשני הדרשות ומש\"ה דריש תלמודא גבי כל חד מנייהו שתי אזהרות גם יחד לומ' שב' צודקים ושדינן חד קר' אחדא וחד קר' אחדא עכ\"ל וכנראה דאשתמיט מיניה דמר מ\"ש מרן כ\"מ בפרקין וז\"ל וקשה שנר' מפשט דברי רבינו שאיסור הדיין נפיק מלא תשא אבל לא איסור הבע\"ד דאי לא לערבניהו וליתנהו ונ\"ל שרבינו רצה להביא ב' הדרשות דרש' מדבר שקר ודרשת לא תשא והקדים לא תשא להיותה מפורשת לדרשה בדיין ולא בבע\"ד משום דנפיק מלא תשי' וההיא אסמכתא היא ולהכי לא ערבינהו אלא כתב וכן בע\"ד מוזהר כלומר וכן בע\"ד נפיק מהאי קרא וכתב וגם ע\"ז כלומר בין על אזהרת הדיין בין על אזהר' הבע\"ד נאמר מדבר שקר תרחק עכ\"ל. ותמהני טובא בין על הראנ\"ח בין על מרן כ\"מ איך לא העלו על דל שפתיהם פלוגתא דתנאי דאפליגו בגמ' בכמה דוכתי ומהם פ\"ק דסנהדרין ד\"ד ע\"א ופ\"ק דסוכה ד\"ו ע\"ב גבי יש אם למקרא או יש אם למסורת וכתבו התוס' שם דע\"כ לא אפליגו תנאי אלא במילתא דמקרא ומסורת מכחשי אהדדי כסוכת ובסוכות ונפשת ונפשות ומצות אבל היכא דלא מכחשי אהדדי כ\"ע מודו דדרשינן מקרא ומסורת כההיא דלא יוכל למוכרה בבגדו בה דדרשי מקרא לשון כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו יכול למוכרה ודרשי' נמי המסורת בבגדו בה כיון שבגד בה פעם אחת שוב א\"י למוכרה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות וכן לחם עני למעוטי מצה עשירה ולחם עוני שעונים עליו דברים רבים. ובזבחים פ' ב\"ש ד\"מ ע\"א ד\"ה לא נצרכה כתבו בהדיא דהך דרשא דשמוע ושמע בין אחיכם וכן לא תשא ש\"ש לא תשיא ש\"ש כ\"ע מודו שהמקרא והמסור' שניהם משמעותם אחד ולא שייכי לפלוגתא דמקרא ומסורת יע\"ש וצ\"ע.
וראיתי להב\"ח בח\"מ סי' י\"ז ס\"ו שכתב בשם תשו' מהרי\"ל סי' קצ\"ה דאין איסור על הדיין לשמוע דברי האחד אלא כשקבלוהו שניהם עליהם לקבל דינו אבל אם שמע טענות אחד בדרך קבלה שאינו יודע שיקבלוהו שניהם לדיין לא קעביד איסורא וגם מותר לו להיות דיין אם נתרצה השני אח\"כ לדון לפניו וה\"ה היכא שיודע שיהיה דיין בדבר ועבר ושמע דברי האחד מותר לו להיות דיין בדבר אם נתרצ' השני אעפ\"י שעבר על לאו דשמיעה עכ\"ל וכ\"כ מהריב\"ל בח\"ג סימן קצ\"ז ומוהרשד\"ם בח\"מ סי' ב' כתבו דאעפ\"י שעבר הדיין ושמע דברי האחד יכול להיות דיין בדבר ואין הבע\"ד יכול לפוסלו דלא לשתמיט חד מהפוסקים דלימא דמשום איסור זה נפסל להיות דיין בדבר יע\"ש.
וראיתי למרן החבי\"ב שם הג\"הט אות י\"ד שהביא דבריהם וסיים וז\"ל וצ\"ע אם חולקים על הרד\"ך שסובר שאיסור זה מדאורייתא ולדידיה' אפש' שאפי' בדיעבד פסול עכ\"ל ותמהני טובא דאיך הפה יכול לדבר שמוהריב\"ל ומוהרשד\"ם ז\"ל יסברו דאיסור זה הוא מדרבנן הוא דלא כהרד\"ך מאחר שרבינו מנה איסור זה של הדיין בכלל הלאוין כמ\"ש בפתיחתו לה' סנהדרין וכ\"כ בס' המצות במנין הלאוין סי' רפ\"א דבלאו דלא תשא ש\"ש וכ\"כ הרב החינוך ז\"ל ואין חולק בזה ואף הראנ\"ח בח\"א סי' ד' לא נסתפק אלא במה שכללו בלאו זה אף לבעל הדין אבל בדיין מפשט פשיטא ליה כדברי הרד\"ך ז\"ל שהוא איסור תורה וצ\"ע." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..02a289777079a4d8c6c2d7da1788ee14e70f69bd --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Shoftim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,96 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_The_Sanhedrin_and_the_Penalties_within_their_Jurisdiction", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש עבידי איניש דינא לנפשיה יש \n לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח כו' אע\"פ שלא היה הפסד בנכסיו אלו נתאחר ובא לב\"ד כו'. ע\"כ. הכי איתא בגמ' עלה דשלח רב לרב נחמן הרי אמרו לרכיבה שלש ולבעיטה חמש כו' שלח ליה חסדא חסדא קנסא קמגבית בבבל אימא גופא דעובדא היכי הוה שלח ליה דההוא גורגורתא דבי תרי דכל יומא הוה דלי חד מנייהו אתא חד קדלי ביומא דלאו דיליה א\"ל יומא דידי הוא לא אשגח ביה שקל פנדא דמרא מחייה א\"ל מאה פנדא בפנדא דמרא למחייה אפי' למ\"ד לא עבי' איניש דינא לנפשיה במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה דאתמר ר' יהודה אמר רב לא עביד איניש דינא לנפשיה רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא כ\"ע ל\"פ דעביד איניש דינא לנפשיה כי פליגי היכא דליכא פסידא רב יאודה אמר לא עביד איניש ד\"ל דכיון דליכא פסידא ליזיל לקמיה דיינא רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דכדין עביד לא מחייב למייתי לב\"ד.
וראיתי להרב עדות ביעקב סי' קט\"ו דרל\"ה ע\"ד שעמד ע\"מ שהקשה הרשב\"א בחדושיו במאי דקאמר ליה ר\"ן לר\"ח קנס' קמגבית בבבל דמאי קו' דאע\"ג דלא מגבינן קנסא בבבל הא אמרי' דאי תפס לא מפקינן מיניה וכן אי תבעי בב\"ד למיזל לארץ ישראל מזמנינן ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה וכדאיתא בשלהי פ\"ק וא\"כ מש\"ה שלח ליה למידע ושיעור הכאתו בפנדא דמרא ובקופינ' דמרא דאי מפייס ליה באותו שיעור שדינן ליה שמתיה וה\"נ אי תפס טפי משיעור זה מפקינן מיניה והרשב\"א ז\"ל תירץ דהיינו דקאמר ליה אימא לי גופא דעובדא היכי הוה כלומר אימא לי אי תפס או לא או אם אמר קבעו לי זמנא למיזל לארעא דישראל או לא וגופא דעובדא היכי הוה עכ\"ל והרב הנז' כתב דמעיקרא קו' ליכא דלא מבעיא לדעת הרמ\"ה שכתב הרא\"ש בספ\"ק דלא אמרו דאי תפס ל\"מ או דמזמנינן ליה למיזל לא\"י ואי לא משמתי' ליה אלא בקנס דתשלומי חצי נזק וכיוצא דאית ליה פסידא ועבדו ליה רבנן תקנתא דלא ליפסיד ממוני אבל בתשלומי ד' וה' דהוי טפי מנזקיה לא עבדו רבנן תקנתא להרווחי מידי מממונא דחבריה יע\"ש וא\"כ דכוותא ה\"נ דהוי מידי דבושת כמו שפרש\"י דהוי מידי דליכא חסרון כיס א\"כ איכא למימר דלא תקינו ליה רבנן לא תקנתא דהיכא דתפס ולא תקנתא דאזמניה למיזל והילכך קמקשי ליה קנס' קמגבית בבבל ואפי' לדעת הרא\"ש שחלק על הרמ\"ה וכתב דדין זה דאי תפס או אזמניה לדינא לאו תקנתא הוא אלא דינא הוא דמדאורייתא מחייב לשלם אלא שבבבל אין לו דיין שיכופינו ליתן לו כל כה\"ג עביד איניש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה כל דמחייב ליה מדאורייתא וא\"כ איכא למימר דבושת נמי דהוי מ\"ה דברי' שחייבה תורה למזיק שיתן לניזק אי תפס לא מפקינן מיניה וה\"ה דמזמנינן ליה לדינא ומשמתינן ליה מ\"מ נר' דבבושת אפי' הרא\"ש יודה להרמ\"ה דדוקא בתשלומי' נזק דד' וה' שדמיו קצובים בתורה ס\"ל להרא\"ש דכל כה\"ג עביד איניש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה אבל בבושת שאין דמיו קצובים בתור' דהכל לפי המבייש והמתבייש כל כה\"ג לא עביד איניש דינא לנפשיה שהרי כת' הרא\"ש בסוגיין דלא עביד איניש דינא לנפשיה אלא דוקא כגון שהדבר שהוא תופס הוא דבר ברור שהוא שלו אבל היכא שאין הדבר ברור שהוא שלו לעאד\"ל ואין בתפיסתו כלום וא\"כ בתופס דבר משו' בושתו דלא הוי דבר ברור שזה שתפס הוא שיעור דמי בושתו שחייב לו מדינא כיון דהני שיעורי דרבנן נינהו גם אין להם קצבה ודייני א\"י הם דיכלי לשעורינהו הני שיעורי ולא בני בבל א\"כ דינא אין כאן תפיסה אין כאן עכ\"ל והניח הדבר בצ\"ע.
ותמהני דנר' דאשתמיט מיניה דמר אותה שאמרו בפ' שור שנגח דנ\"ו ע\"ב בעובדא דההו' גברא דתקע לחבריה ופרש\"י דהיינו שהכהו כנגד אזנו או שתקע ממש לתוך אזנו וביישו ושלחיה רב טוביה בר מתנה לקמיה דרב יוסף ושאל ממנו אם הא דתנן התוקע לחבירו נותן לו סלע אם הוא סלע צורי שהוא ד' זוזים או סלע מדינה שהוא שמינית סלע צורי שהוא חצי זוז והשיב לו שהוא סלע דאמר רב יאודה אמר רב כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף וכתב רש\"י ז\"ל ההוא גברא דתקע לחבריה והיה זה תפוס משלו דאי לא\"ה לא מגבינן בבבל עכ\"ל והרשב\"א ז\"ל בחי' כתב דמיירי דאמר להו אזמנוה לי לדינא למיסק לארעא דישראל כו' ופייסי בסלע מדינה יע\"ש וה\"נ אמרינן התם גבי חנן בישא תקע ליה לההוא גברא אתא לקמי דרב הונא א\"ל זיל הב לי פלגא דזוזא כו' הרי מבואר שלא כדברי הרב ז\"ל שכתב דבבושת דליכא ח\"כ לכ\"ע אי תפס ל\"מ מיניה ולא מזמנינן ליה לדינא וכן ראיתי בש\"ע שכתב משם הר' יהונתן ז\"ל שהכריח מהני עובדי דרב טוביה ורב הונא דאפי' בבושת דליכא ח\"כ אי תפס למ\"מ ומזמנינן ליה לדינא יע\"ש ועכ\"ל דאף הרמ\"ה והרא\"ש לא נחלקו אלא בקנסא בתשלומי נזק שורו בד' וה' וכיוצא אבל בבושת שביישו בעצמו לחבירו מפני תיקון העולם עבוד רבנן תקנתא וקצבו הם שיעורא לקנסא ועשהו במידי דאית ביה ח\"כ דאי תפס למ\"מ ואי אזמניה לדינא מזמנינן ומשמתינן לו וכמו שעשו הגאונים תקנה לדורות למבייש את חברו אפי' בדברים מפני תקון העולם כמ\"ש הטור בח\"המ סי' א' וסי' ת\"ך ודוק.
ואיך שיהיה הדרן לפלוגתא דר\"ן ור\"י אי עאד\"ל אי לא אתיביה ר\"ן לר\"י דאמר לא עאד\"ל מדתניא שור שעלה ע\"ג חבירו להורגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת פטור ואם דחפו לעליון ומת חייב בשלמא לדידי דאמינ' עאד\"ל אפילו במקום דליכא פסידא ניחא דמחלק הברייתא בין שמטו לתחתון דפטור לשמטו לעליון דחייב דמיירי בשור מועד דלית ליה פסידא לבעל התחתון אלו לא היה משמיטו והיה הורגו דשור מועד משלם נזק שלם מן העליה ואינו בהול על ממונו שמא יפסיד ולכך כי אשמיט את התחתון להציל את שלו כדרכו פטור לשלם העליון ואפי' שעי\"ז המיתו ושוה יותר דעאד\"ל להציל את שלו אע\"פ שאם היה מניחו והיה הורגו היה משתלם מבעל העליון ב\"ד ולהכי כשדחפו להדיוט שהוסיף על דינו להמית בידו ואינו בהול על ממונו חייב אבל לרב יאודה דאמר לא עביד איניש דינא לנפשיה אלא היכא דאיכא פסידא הכא אי בתם איירי דאית ליה פסידא ומש\"ה כי השמיטו פטור כי דחפו לעליון אמאי חייב דכיון דבהול על ממונו הוא לא הו\"ל למחיי ביה דמתוך שהוא בהול לא יהיב אדעתיה לשומטו ולא לדוחפו שרוצה להציל במה שיוכל יפה שא\"ק ותירץ רב יאודה דאפי' בתם נמי לא אמרי' בהול הוא ולהכי כי יכול להשמיט את התחתון ולהציל את שלו והוסיף לדוחפו חייב.
אשר מזה ק\"ל על רבינו ז\"ל שפסק בפרקין כר\"ן דעביד איניש דינא לנפשיה אפי' היכא דלית ליה פסידא למה זה פסק בפ\"ו מה' חובל ומזיק הל' ו' וז' דבין בשור תם ובין בשור מועד אם דחפו לעליון נמי ומת חייב ואם שמטו לתחתון פטור דלר\"ן דוק' במועד דאינו בהול על ממונו הוא דחייב כשדחפו לעליון ולא שמטו אבל בתם שהוא בהול על ממונו אפי' דחפו לעליון נמי פטור. וכעין זה ראיתי להרב לח\"מ ולהרב מ\"ל בפ\"ג מה' עבדים הל' ה' שהוקשה להם במה שפסק רבינו דעבד נרצע שנשא לו רבו שפחה כנענית והגיע יובל והיה רבו מסרב בו לצאת וחבל בו פטור שהרי נאסר בשפח' דלמה זה אצטריך רבינו למיהב טעמ' משו' דנאסר בשפחה דבלא\"ה נמי לפי מה שפסק רבינו כר\"ן דעאד\"ל אפי' במקום דליכא פסידא בלאו ה\"ט נמי פטור דלקמן בגמ' הוק' לו הכי לרבי יהודה דאמר לא עאד\"ל מדתניא בברייתא דנרצע שחבל בו רבו להוציאו שהוא פטור ותי' רב יאודה דברייתא מיירי בנרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית דעד האידנא התירא והשתא איסורא דלאו דינא לנפשיה הוא ולר\"ן בלא האי אוקמתא ניחא ליה ולמה לו לרבינו דפסק כר\"ן למיהב ה\"ט דאיתמר בגמ' אליבא דר\"י וידחקו לתרץ הסוגייא לדעת רבינו יע\"ש. ולא ידעתי אמאי לא הוקשה להם מהך דשור שעלה ע\"ג דאיתמר מקמי הכי וכעת צ\"ע.
ולענין הלכה פסקו כל גדולי הפוסקים כר\"ן דעא\"דל אפי' היכא דליכא פסידא אם ימתין עד שיעמידנו לפני הדיין אלא אפי' בשביל הצלת טורח למיזל לב\"ד לבד יכול להכותו להוציא את שלו מתחת יד חבירו אם גזלו אעפ\"י שאם יביאנו לב\"ד לא יתקוטט עם חבירו ויהיה הכל בשלום והוא שאינו יכול להציל את שלו מידו של אחר בדברי רצוי אם לא ע\"י הכאה וכ\"ש אם בא חבירו לקחת מתחת ידו ולגוזלו שעומד כנגדו ומכהו שלא יניחו לגזול והוא שיהיה הדבר ברור שהדין עמו שאם יבא לב\"ד יכול להצילו בדין מידו אבל אם אין הדבר ברור שבדין יכול להוציאו לאו כל כמיני' לומ' שלי הוא ולהוציא ממוני עשיתי והיכא דאיכא פסידא לכ\"ע אפילו לר\"י עביד איניש דינא לנפשיה.
ואולם הר\"מ מסרקסטא ז\"ל הובאו דבריו בש\"מ דנ\"ח כתב דהלכה כרב יאודה דכל דליכא פסידא אי משתהי עד דאזיל לב\"ד משום טירחא בעלמא לית ליה למיעבד דינא לנפשיה ולהכות את חבירו להציל את שלו מתחת ידו דסוגיין דייקא טפי כרב יאודה יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הכל \n כשרין לדון דיני ממונות אבל דיני נפשות כו'. בגמ' ואין הכל כשרין לדיני נפשות מ\"ט דתני רב יוסף כו' ודילמא כו' אמר רב אחא בי\"ע אמר קרא והתייצבו שם עמך בדומים לך ודילמא התם משום שכינה אלא אמר רב נחמן בי\"ץ אמר קרא ונשאו אתך אתך דומים לך ליהוי וכתב רש\"י ד\"ה משום שכינה הנך דבימי משה הוא דבעינן מיוחסים שיהיו ראוים שתשרה שכינה עליהם דכתיב ואצלתי מן הרוח כו' ונשאו אתך בסנהדראו' שחילק לו יתרו לשפוט את העם ואין כאן משום שכינה כתיב והקל מעליך ונשאו אתך ולא מונשאו אתך במשא העם יליף דהוו בע' זקנים שהלכו עמו לאהל מועד כתיב ומשו' שכינה עכ\"ל הגמ' והק' מהרש\"ל ממ\"ש בגמ' די\"ו ע\"ב עמ\"ש במתני' סנהדרי גדולה היתה של ע' וא' מ\"ט דרבנן אמר ומשה על גביהן אמר קרא והתיצבו שם עמך ואת בתרוייהו ור\"י עמך משום שכינה ורבנן אמר קרא ונשאו אתך במשא העם עמך ואת בתרוייהו ור\"י איתך בדומים לך ורבנן מוהקל מעליך ונשאו אתך נפק' וילפי סנהדרי גדולה מסנהדרי קטנה ע\"כ הרי דלר\"י יליף מהאי קרא דונשאו אתך במשא העם לענין שצריך לדומים לך ואף רבנן הוו ילפי מיניה לדומים לך כר\"י אלא דלדדייהו אייתר להו האי קרא לומר שצריך עד אחד וזה היפך מדברי רש\"י דמהאי קרא לא נפקא לדומים לך דההיא משום שכינה.
ולדידי אפשר דהתם קאי תלמודא לדיחוי מאי דילפי רבנן מקרא דונשאו אתך במשא דסנהדרין של שבעים שצריך ע' וא' ולזה קאמרי דהאי קרא אתא לומר שיהיו דומים לך ומשום שכינה ולא נילף מיניה שיהיו ע' וא' וגם לא נילף מיניה שהסנהדרין צריך שיהיו נקיים מכל מום דהתם משום שכינה אבל הכא דקאי תלמוד' למילף מקרא דונשאו אתך שסנהדרין צריך שיהיו נקיים מכל מום דבדומים לך קאמר ע\"כ לומר דהיינו מקרא דיתרו דאלו מקרא דונשאו איתך במשא לא מצי למילף מידי משום דהתם משום שכינה וא\"כ דברי רש\"י ז\"ל נכונים וראוים למי שאמרן ודוק. ובהכי ניחא מאי דלא הדר פריך הש\"ס לר\"י מאי דריש בקרא דונשאו איתך האמור ביתרו כיון דלדידיה האי דרשא דדומים לך נפ\"ל מקרא דונשאו איתך במשא כו' אמנ' ע\"פ האמו' הנה נכון דהתם משום שכינה דלא מצי למילף מיניה לבעלמא כי אם דיתרו." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש עד אחד שנאמן להעיד באיסור אינו \n צריך ב' עדים למלקו' אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כיצד כו' גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל כו' ה\"ז לוקה אע\"פ שעיקר האיסור בע\"א. עכ\"ל. והרב מח\"א בדק\"ו סי' י\"ג תמה על דבריו מסוגייא דפ' האומר דקידושין דפ\"ו גבי פלוגתא דאביי ורבא באשתו זינתה בע\"א והלה שותק דמייתי שם עובדא דינאי דאין ע\"א נאמן לומ' שנשבית וכן מההיא בריית' דמייתי התם דאין ע\"א נאמן לומ' זה בן גרושה ובן חלוצה אע\"ג דהלה שותק ועלה לחל' דשאני התם שבא להוציאו מחזקתו שהיה מוחזק בכהן ואסור בגרושה או להטמא יע\"ש ומורי הרב מהרי\"ץ נר\"ו תמה עליו מאותה ששנינו שם בדס\"ו ע\"א קדשתי את בתו קטנה קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן נשבית ופדתיה בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה אינו נאמן ואקשינן בגמ' מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא ושנינן רישא בידו וסיפא אינה בידו יע\"ש. והשתא אם איתא דע\"א נאמן לומר שהיא גרושה ושהיא שבויה למה אין האב מהימן דהא כל מקום שע\"א מהימן קרוב נמי מהימן כמ\"ש רבינו בפ\"ה מה' עדות ואיתיה בת\"כ פ' ויקרא פ\"ז ע\"פ או הודע אליו חטאתו יע\"ש והחילוק שכתב הרב לא יתכן כאן כאשר הוא מבואר א\"ד נר\"ו והישוב לזה הוא מבואר דאפשר דהתם מיירי מתני' כשהבת מכחישו וכל דאיכא הכחשה אין ע\"א מהימן ודבר זה מוכרחים אנו לומר לדעת אביי דס\"ל באותה סוגיא בדס\"ו דע\"א מהימן לומר זה בן גרושה ובן חלוצה כשהלה שותק יע\"ש. האמנם הא ק\"ט לדעת אביי מאותה ששנינו בפ' עשר' יוחסין דע\"ח ע\"ב האומר זה בני ממזר הוא אינו נאמן ואפילו שניהם מודים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנים יע\"ש. ואמרי' בגמ' דרבנן לית להו דרשה דיכיר יכירנו לאחרים ומש\"ה אמרו דאין האב מהימן והשתא לדעת אביי דע\"א מהימן לפוסלו ואפי' נגד חזקה כההיא דבן גרושה ובן חלוצה למה אין האב מהימן כיון דקרוב וע\"א כי הדדי וכ\"ש בסיפא במעיד על העובר דלית ליה חזקה דכשרות כדאמרי' התם בגמ' דאמאי לא מהימן האב ובשלמא ברישא זה אומר בני דהבן בעולם אפשר לדחוקי נפשין דמיירי שהבן מכחישו וכגון שאומר ששמע מעדים כשרים שהוא נולד בכשרות או ששמעו כן מאביו שאמר תחילה והשתא חוזר בו אבל בסיפא שמעיד על העובר מי הוא המכחיש את האב ואת האם ואין לומר דכיון דאין העובר בעולם שיכחיש אותו לא חשיב כשותק דהא אביי מייתי ראיה לדבריו באותה סוגיא דדס\"ו מעובדא דההוא סמייא דהוה מסדר תלמודא קמיה דמר שמואל כו' ואתא שליח ואמר אשתו זינתה כו' אע\"ג דההוא סמייא לא מצי להכחישו.
ואולם אפשר דה\"נ איכא שום עד שמכחישו ואומר שאומר שלהד\"מ שלא זזה ידו מתוך ידה ולא נבעלה לשום אדם חוץ מבעלה א\"נ שהבועל שאומר הבעל והאשה מכחישם וכ\"ז הוא דוחק דאכתי ק' אמאי לא אקשי מינה תלמודא לאביי ומוקי לה בהכי וצ\"ע." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור שלא לשמוע דברי בע\"ד יחיד אסור \n לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין קודם שיבא חבירו או שלא בפני חבירו ואפי' דבר אחד כו'. ע\"כ. בגמ' בפ' שבועת העדות דל\"א מנין לדיין שלא ישמע דברי בע\"ד קודם שיבא דברי בע\"ד חבירו ת\"ל מדבר שקר תרחק מנין לבע\"ד שלא יטעון דבריו לדיין קודם שיבא בע\"ד חבירו ת\"ל מדבר שקר תרחק רב כהנא מתני לה מלא תשא שמע שוא לא תשיא ש\"ש פרש\"י לא תקבל ש\"ש אזהרה לדיין לא תשיא ש\"ש אזהרה לבע\"ד. ובפ\"ק דסנהדרין ד\"ט ע\"ב מפיק לה מקרא דשמוע בין אחיכם ושפטתם צדק דאמרינן התם שמוע בין אחיכם אמר ר' חנינא אזהרה לב\"ד שלא ישמע דברי בע\"ד קודם שיבא חבירו ואזהר' לבע\"ד שלא יטעון דבריו לדיין קוגם שיבא בע\"ד חבירו קרי ביה נמי שמוע בין אחיכם ופרש\"י שמוע דבריך בין אחיכם כשתהיו שניכם יחד משמע.
והנה הרב הגדול מהראנ\"ח בתשו' ח\"א סי' ד' כתב בשם הרד\"ך דאיסור הדיין לשמוע דברי האחד שלא בפני בע\"ד חבירו הוא איסור תורה וכתב הרב וממנו אתה למד לאזהרה לבע\"ד נמי דהוי אזהרה דאורייתא כיון דמחד קרא נפקי תרוייהו. גם מתוך דברי התוס' שם בפ' שבועת העדות אפשר לדקדק כן שכתבו שם וז\"ל בפ\"ק דסנהדרין מפיק לה משמוע בין אחיכם ואפשר שרצו לומר דאע\"ג דהכא מחד קרא דרשינן שתי אזהרות לאו למימרא דחד מנייהו דרשא גמורה ואידך אסמכתא בעלמא דאל\"כ מנ\"ל למדרש תרוייהו לזה כתבו דאה\"ן דמהכא ליכא למילף תרוייהו אלא דתלמודא סמיך אאידך קרא דשמוע בין אחיכם וקרא דשמוע וקרא דמדבר שקר תרחק שקולים הם לשני הדרשות ומש\"ה דריש תלמודא גבי כל חד מנייהו שתי אזהרות גם יחד לומ' שב' צודקים ושדינן חד קר' אחדא וחד קר' אחדא עכ\"ל וכנראה דאשתמיט מיניה דמר מ\"ש מרן כ\"מ בפרקין וז\"ל וקשה שנר' מפשט דברי רבינו שאיסור הדיין נפיק מלא תשא אבל לא איסור הבע\"ד דאי לא לערבניהו וליתנהו ונ\"ל שרבינו רצה להביא ב' הדרשות דרש' מדבר שקר ודרשת לא תשא והקדים לא תשא להיותה מפורשת לדרשה בדיין ולא בבע\"ד משום דנפיק מלא תשי' וההיא אסמכתא היא ולהכי לא ערבינהו אלא כתב וכן בע\"ד מוזהר כלומר וכן בע\"ד נפיק מהאי קרא וכתב וגם ע\"ז כלומר בין על אזהרת הדיין בין על אזהר' הבע\"ד נאמר מדבר שקר תרחק עכ\"ל. ותמהני טובא בין על הראנ\"ח בין על מרן כ\"מ איך לא העלו על דל שפתיהם פלוגתא דתנאי דאפליגו בגמ' בכמה דוכתי ומהם פ\"ק דסנהדרין ד\"ד ע\"א ופ\"ק דסוכה ד\"ו ע\"ב גבי יש אם למקרא או יש אם למסורת וכתבו התוס' שם דע\"כ לא אפליגו תנאי אלא במילתא דמקרא ומסורת מכחשי אהדדי כסוכת ובסוכות ונפשת ונפשות ומצות אבל היכא דלא מכחשי אהדדי כ\"ע מודו דדרשינן מקרא ומסורת כההיא דלא יוכל למוכרה בבגדו בה דדרשי מקרא לשון כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו יכול למוכרה ודרשי' נמי המסורת בבגדו בה כיון שבגד בה פעם אחת שוב א\"י למוכרה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות וכן לחם עני למעוטי מצה עשירה ולחם עוני שעונים עליו דברים רבים. ובזבחים פ' ב\"ש ד\"מ ע\"א ד\"ה לא נצרכה כתבו בהדיא דהך דרשא דשמוע ושמע בין אחיכם וכן לא תשא ש\"ש לא תשיא ש\"ש כ\"ע מודו שהמקרא והמסור' שניהם משמעותם אחד ולא שייכי לפלוגתא דמקרא ומסורת יע\"ש וצ\"ע.
וראיתי להב\"ח בח\"מ סי' י\"ז ס\"ו שכתב בשם תשו' מהרי\"ל סי' קצ\"ה דאין איסור על הדיין לשמוע דברי האחד אלא כשקבלוהו שניהם עליהם לקבל דינו אבל אם שמע טענות אחד בדרך קבלה שאינו יודע שיקבלוהו שניהם לדיין לא קעביד איסורא וגם מותר לו להיות דיין אם נתרצה השני אח\"כ לדון לפניו וה\"ה היכא שיודע שיהיה דיין בדבר ועבר ושמע דברי האחד מותר לו להיות דיין בדבר אם נתרצ' השני אעפ\"י שעבר על לאו דשמיעה עכ\"ל וכ\"כ מהריב\"ל בח\"ג סימן קצ\"ז ומוהרשד\"ם בח\"מ סי' ב' כתבו דאעפ\"י שעבר הדיין ושמע דברי האחד יכול להיות דיין בדבר ואין הבע\"ד יכול לפוסלו דלא לשתמיט חד מהפוסקים דלימא דמשום איסור זה נפסל להיות דיין בדבר יע\"ש.
וראיתי למרן החבי\"ב שם הג\"הט אות י\"ד שהביא דבריהם וסיים וז\"ל וצ\"ע אם חולקים על הרד\"ך שסובר שאיסור זה מדאורייתא ולדידיה' אפש' שאפי' בדיעבד פסול עכ\"ל ותמהני טובא דאיך הפה יכול לדבר שמוהריב\"ל ומוהרשד\"ם ז\"ל יסברו דאיסור זה הוא מדרבנן הוא דלא כהרד\"ך מאחר שרבינו מנה איסור זה של הדיין בכלל הלאוין כמ\"ש בפתיחתו לה' סנהדרין וכ\"כ בס' המצות במנין הלאוין סי' רפ\"א דבלאו דלא תשא ש\"ש וכ\"כ הרב החינוך ז\"ל ואין חולק בזה ואף הראנ\"ח בח\"א סי' ד' לא נסתפק אלא במה שכללו בלאו זה אף לבעל הדין אבל בדיין מפשט פשיטא ליה כדברי הרד\"ך ז\"ל שהוא איסור תורה וצ\"ע." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Shoftim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9ca0e64899608d4082795698d1e3257bc4055d64 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,52 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין \n לוקחים שתי הצפורי' מצפורי עיר הנידחת ולא מצפורי שהחליפן בע\"ז ולא מצפורים שהרגו הנפש. ע\"כ. הכי איתא בפרק שלוח הקן דק\"מ ע\"א עלה דאמרינן במתניתין עוף טמא פטור מלשלח ויליף לה מדכתיב קן ציפור ואמרינן צפור טהור איקרי צפור צפור טמא לא איקרי צפור ופרכינן ת\"ש שתי צפורים חייות מאי חייות לאו שחייות בפיך ומשנינן לאו שחיות ראשי אברים שלהן ת\"ש מסיפא טהורות לאו מכלל דאיכא טמאות ומשנין לאו מכלל דאיכא טריפות ופרכינן מחיות נפקא ועוד מדתנא דבי ר' ישמעאל נפקא דתנא דבי ר\"י נאמר מכשיר ומכפר בפנים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ מה מכשיר ומכפר בפנים עשה מכשיר כמכפר אף מכשיר ומכפר בחוץ עשה מכשיר כמכפר אלא אמר ר\"ן בר יצחק למעוטי צפורי עיר הנדחת ר\"פ אמר לצפורים שהחליפו בצפורי ע\"ז רבינא א' למעוטי עוף שהרג את הנפש יע\"ש וכתבו התוספות שם ד\"ה שלא יזדווג וז\"ל וא\"ת וחיות למה לי וי\"ל דרבא ורנב\"י לא פליגי אהדדי ותרי מיעוטי חד לדמר וחד לדמר ע\"כ.
והנה מדפסק רבינו ז\"ל כהני אמוראי משמע דס\"ל כתנא דבי ר\"י דמקשינן מכשי' למכפר בחוץ ולא אצטריך חיות וטהורות למעוטי חיות ראשי אברים וטריפות מקרא דחיות וטהורות דהא ילפינן לה מהקישא דמכשיר למכפר ואייתר חייות וטהורות למעוטי הא דהני אמוראי כמ\"ש התוספות וק' דבפרק הא\"מ דף נ\"ז ע\"א איפליגו ר\"י ור\"ל בענין צפורי מצורע מאימתי אסורים בהנאה ור\"ל ס\"ל דמשעת לקיחה נאסרים ויליף לה מהיקש' דעגלה ערופה דמכשיר ומכפר ור\"י ס\"ל דאינן נאסרי' אלא משעת שחיטה ויליף לה מקרא דוזה אשר לא תאכלו מהם דאשר ריבוייא הוא לרבות צפורי מצורע לאחר שחיטה ואמרינן תנאי היא דמר אית ליה היקשא דמכשיר למכפר ונאסר מחיים כעגלה ערופה ומר לית ליה האי היקשא ופסק רבינו בפרקין ד\"ז כר\"י דלית ליה היקשא דמכשיר למכפר וא\"כ ק\"ט דלדידיה דלית ליה היקשא דמכשיר למכפר אצטריך קרא דחיות וטהורות למעוטי ראשי אברי' וטריפות ומנ\"ל צפורי עיר הנדחת וצפורים שהרגו את הנפש ושהחליפן בע\"ז כיון דלא אייתר ליה קרא דחיות וטהורות ולזה אפשר לומר דמשמע ליה לרבינו דכל הני אימעטו ממיל' טהורות דכולהו במשמ' טהורות ולא טריפו' ולא ציפורי עיר הנידחת ולא שהחליפן בע\"ז ולא שהרגו את הנפש ולא שיזווג לה אחרת למשולח' שאינה טהורה עד אחר שילוח אך קשה למה לא ביאר רבינו דצפורי' אלו צריכין שיהיו חיין ראשי אברים שלהם כדכתיב חיות וכדקאמר הש\"ס מעיקרא ורבינו לא כתב אלא טריפה לבד כמ\"ש בד\"ט ומהש\"ס משמע דלא ממעיט חייש ראשי אברים מטריפה מחד קרא אלא או מתחיל וטהורות או מהיקשא דמכשיר למכפר כר\"י ועיין למרן כ\"מ פ\"י מה' רוצח ד\"ב שהוק' לו כעין זה בדברי רבינו גבי עגלה ערופה יע\"ש וצ\"ע.
ודע שרש\"י ז\"ל בסוגייא זו דחולין פירש דמכפר בחוץ היינו שעיר המשתלח ובפרק הא\"מ דנ\"ז פי' דהיינו עגלה ערופה ובכריתות פ\"ו דכ\"ה ע\"א פי' שתיהן עגלה ערופה ושעיר המשתלח יע\"ש ונראה דבקדו' הוצרך לפרש דהיינו עגלה ערופה משום דהתם קאי לענין איסור הנאה ושעיר המשתלח אינו אסור בהנאה אלא מחיים ולא לאחר שחיטה וציפורי מצורע בעי למפשטיה התם דאסור בהנאה מחיים דהיינו משעת לקיחה ואף לאחר שחיטה דיליף צפורי מצורע מעגלה ערופה דמתסר' מחיים ולאחר שחיטה כמ\"ש שם התוספות ולא משעיר המשתלח דאסור מחיים לבד ולא לאחר שחיטה אמנם בחולין דקאי לענין טרפות פי' דיליף לצפורי מצורע משעיר המשתלח דהדבר ידוע ששעיר המשתלח לא מהני טריפה מכשיר דהיינו צריך להגריל עליהם איזו יהיה לה' ולהכי יליף בפשיטו' מכשיר דהיינו צפורי מצורע ממכפר דהיינו שעיר המשתלח אבל מעגלה ערופה לא מצי יליף בפשיטות דמאן לימא לן דעגלה ערופה גופה טריפה לא מהני ואי משום דכפרה כתיב בה כקדשים כדאמרינן בפ\"ק דחולין די\"א א\"כ הו\"ל להש\"ס להביא ההיא דר' ינאי ג\"כ דעגלה ערופ' גופה יליף כפרה מקדשים הו\"ל למילף בפשיטות מכשיר ממכפר ולהכי פי' דמכפר היינו שעיר המשתלח והדבר פשו' דשעיר המשתלח טריפה לא מהני ויליף מכשיר ממכפר בפשיטות אמנם בכריתות דקאי לענין עגלה ערופה אי מתסר' מחיים או לאחר טריפה ומייתי הך ברייתא דיליף ג\"כ מכפר ממכפר כי האי דיליף מכשיר ממכפר הוצרך לפרש דמכפר היינו עגלה ערופה ושעיר המשתלח ודוק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..028cb4a08b688e704a9e0756f6e18ea949730695 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,49 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Defilement_by_Leprosy", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין \n לוקחים שתי הצפורי' מצפורי עיר הנידחת ולא מצפורי שהחליפן בע\"ז ולא מצפורים שהרגו הנפש. ע\"כ. הכי איתא בפרק שלוח הקן דק\"מ ע\"א עלה דאמרינן במתניתין עוף טמא פטור מלשלח ויליף לה מדכתיב קן ציפור ואמרינן צפור טהור איקרי צפור צפור טמא לא איקרי צפור ופרכינן ת\"ש שתי צפורים חייות מאי חייות לאו שחייות בפיך ומשנינן לאו שחיות ראשי אברים שלהן ת\"ש מסיפא טהורות לאו מכלל דאיכא טמאות ומשנין לאו מכלל דאיכא טריפות ופרכינן מחיות נפקא ועוד מדתנא דבי ר' ישמעאל נפקא דתנא דבי ר\"י נאמר מכשיר ומכפר בפנים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ מה מכשיר ומכפר בפנים עשה מכשיר כמכפר אף מכשיר ומכפר בחוץ עשה מכשיר כמכפר אלא אמר ר\"ן בר יצחק למעוטי צפורי עיר הנדחת ר\"פ אמר לצפורים שהחליפו בצפורי ע\"ז רבינא א' למעוטי עוף שהרג את הנפש יע\"ש וכתבו התוספות שם ד\"ה שלא יזדווג וז\"ל וא\"ת וחיות למה לי וי\"ל דרבא ורנב\"י לא פליגי אהדדי ותרי מיעוטי חד לדמר וחד לדמר ע\"כ.
והנה מדפסק רבינו ז\"ל כהני אמוראי משמע דס\"ל כתנא דבי ר\"י דמקשינן מכשי' למכפר בחוץ ולא אצטריך חיות וטהורות למעוטי חיות ראשי אברים וטריפות מקרא דחיות וטהורות דהא ילפינן לה מהקישא דמכשיר למכפר ואייתר חייות וטהורות למעוטי הא דהני אמוראי כמ\"ש התוספות וק' דבפרק הא\"מ דף נ\"ז ע\"א איפליגו ר\"י ור\"ל בענין צפורי מצורע מאימתי אסורים בהנאה ור\"ל ס\"ל דמשעת לקיחה נאסרים ויליף לה מהיקש' דעגלה ערופה דמכשיר ומכפר ור\"י ס\"ל דאינן נאסרי' אלא משעת שחיטה ויליף לה מקרא דוזה אשר לא תאכלו מהם דאשר ריבוייא הוא לרבות צפורי מצורע לאחר שחיטה ואמרינן תנאי היא דמר אית ליה היקשא דמכשיר למכפר ונאסר מחיים כעגלה ערופה ומר לית ליה האי היקשא ופסק רבינו בפרקין ד\"ז כר\"י דלית ליה היקשא דמכשיר למכפר וא\"כ ק\"ט דלדידיה דלית ליה היקשא דמכשיר למכפר אצטריך קרא דחיות וטהורות למעוטי ראשי אברי' וטריפות ומנ\"ל צפורי עיר הנדחת וצפורים שהרגו את הנפש ושהחליפן בע\"ז כיון דלא אייתר ליה קרא דחיות וטהורות ולזה אפשר לומר דמשמע ליה לרבינו דכל הני אימעטו ממיל' טהורות דכולהו במשמ' טהורות ולא טריפו' ולא ציפורי עיר הנידחת ולא שהחליפן בע\"ז ולא שהרגו את הנפש ולא שיזווג לה אחרת למשולח' שאינה טהורה עד אחר שילוח אך קשה למה לא ביאר רבינו דצפורי' אלו צריכין שיהיו חיין ראשי אברים שלהם כדכתיב חיות וכדקאמר הש\"ס מעיקרא ורבינו לא כתב אלא טריפה לבד כמ\"ש בד\"ט ומהש\"ס משמע דלא ממעיט חייש ראשי אברים מטריפה מחד קרא אלא או מתחיל וטהורות או מהיקשא דמכשיר למכפר כר\"י ועיין למרן כ\"מ פ\"י מה' רוצח ד\"ב שהוק' לו כעין זה בדברי רבינו גבי עגלה ערופה יע\"ש וצ\"ע.
ודע שרש\"י ז\"ל בסוגייא זו דחולין פירש דמכפר בחוץ היינו שעיר המשתלח ובפרק הא\"מ דנ\"ז פי' דהיינו עגלה ערופה ובכריתות פ\"ו דכ\"ה ע\"א פי' שתיהן עגלה ערופה ושעיר המשתלח יע\"ש ונראה דבקדו' הוצרך לפרש דהיינו עגלה ערופה משום דהתם קאי לענין איסור הנאה ושעיר המשתלח אינו אסור בהנאה אלא מחיים ולא לאחר שחיטה וציפורי מצורע בעי למפשטיה התם דאסור בהנאה מחיים דהיינו משעת לקיחה ואף לאחר שחיטה דיליף צפורי מצורע מעגלה ערופה דמתסר' מחיים ולאחר שחיטה כמ\"ש שם התוספות ולא משעיר המשתלח דאסור מחיים לבד ולא לאחר שחיטה אמנם בחולין דקאי לענין טרפות פי' דיליף לצפורי מצורע משעיר המשתלח דהדבר ידוע ששעיר המשתלח לא מהני טריפה מכשיר דהיינו צריך להגריל עליהם איזו יהיה לה' ולהכי יליף בפשיטו' מכשיר דהיינו צפורי מצורע ממכפר דהיינו שעיר המשתלח אבל מעגלה ערופה לא מצי יליף בפשיטות דמאן לימא לן דעגלה ערופה גופה טריפה לא מהני ואי משום דכפרה כתיב בה כקדשים כדאמרינן בפ\"ק דחולין די\"א א\"כ הו\"ל להש\"ס להביא ההיא דר' ינאי ג\"כ דעגלה ערופ' גופה יליף כפרה מקדשים הו\"ל למילף בפשיטות מכשיר ממכפר ולהכי פי' דמכפר היינו שעיר המשתלח והדבר פשו' דשעיר המשתלח טריפה לא מהני ויליף מכשיר ממכפר בפשיטות אמנם בכריתות דקאי לענין עגלה ערופה אי מתסר' מחיים או לאחר טריפה ומייתי הך ברייתא דיליף ג\"כ מכפר ממכפר כי האי דיליף מכשיר ממכפר הוצרך לפרש דמכפר היינו עגלה ערופה ושעיר המשתלח ודוק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..07f2f2450ac4c7e8e873cf75b087f85345a43ad2 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,75 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Immersion Pools", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מקואות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אוקי מלתא אחזקתיה מי \n שטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ כו' הרי זה בטומאתו כו' הואיל והוחזק טמא על טומאתו כו'. אמר הי\"ם ראיתי לכתוב כאן מה שמצאתי כתוב מכת\"י לאחד מקדושי' לא ידעתי למי שכתב וז\"ל ראיתי להתלמד מעט מן המעט ממקצוע גדול בתורה הוא ענין החזקות דאמרי' בעלמא אוקי מילתא אחזקתיה ועם כי רב הוא מחנהו מ\"מ אמרתי ויהי מה לעורר נתיבות משפט ולהבין אמרי בינה.
וזה יצא ראשונה גרסי' ביבמות דס\"ח אלא אמר רבא כבן ט' ויום א' דהנך פסולים רישא פסולי קהל סיפא פסולי כהונה כו' וכתבו התוס' וז\"ל רישא פסולי כו' וא\"ת וספק בן ט' היאך ביאתו פוס' בביתו דנוקמי' אחזקתי' קמיית' דהוה פחו' מב\"ט ונוקי אחתא בחזק' כשרו' ומיהו פו' וי\"ל דהכא כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי ב\"ט אף עפ\"י שהיה ס' כשבא עליה לא מוקמינן ליה וה\"נ כתבו התו' בפ\"ב דגיטין די\"ז ע\"א ד\"ה משום בת אחותו שלא יחפה עליה כשאין בה זמן דלא אמרי' אוקמה אחזק' איש והשתא הוא דאיתגרשה כיון שהיא גרושה לפנינו עכ\"ל ע\"ש. וה\"נ ס\"ל להר\"ן ז\"ל שכתב שם בפ\"ה דלא אמרינן וכו' וכדברי התו' ז\"ל ע\"ש וכן כתב הרב ז\"ל נמי בשלהי פרק מי שאחזו על ההיא דתנן אם אינו ידוע אם הגט קדם למיתתו או המית' קדמ' לגט ה\"ז ספק וחולצ' ולא מתייבמת כו' ופי' הרב ז\"ל דלא מוקמינן ליה בחזקת חי ונימא דלאחר י\"ב חדש מת דכיון דהשתא מת הרי מספקי' ליה דילמא בתוך י\"ב חדש מת עכ\"ל יעו\"ש.
ואמנם נלע\"ד דכד דייקינן פורתא נר' דהך כללא ליתא אלא אף דאיתרע חזקתיה מוקמי' ליה אחזקתיה ומנא אמינא לה מההיא דגרסי' בפר\"ק דחולין ד\"י מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקתיה אמר שמואל ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר ודילמא אדנפק ואתי בציר ליה שיעור' אלא לאו משום דאמרי' אוקי אחזקתיה וכתבו שם ד\"ה דילמא וק' דתינח היכא דליכא ריעותא אבל היכא דאיכ' ריעות' כגון סכין כה\"ג מנ\"ל דאזלינן בתר חזקה וי\"ל דהכ' נמי איכא ריעותא גדולה דאע\"ג דאשתכח שחסר לאחר ז' אפי' הכי לא מטהרים למפרע כל אותם שנכנסו וכו' הרי בהדייא דאמרינן אוקי אחזקתיה אע\"ג דאיתרע חזקתו (ודברי התוס' צריכין דעת דנראי' דסתרי אהדדי וכמובן) וה\"נ משמע מדבריהם שם בדי\"א שכתבו על ההיא דאמרי' התם מנא הא מילתא דאמור רבנן ניזיל בתר רובא אמר וכו' אתייא מפרה אדומה דטעמא דלא אמרינן התם גבי פרה טעמא הוי משום חזקה דאיכא טריפה שהרי חיה שתי שנים הוי משום דהוי חזקה שלא נתברר'. וכיון שכן לא אזלינן בתרה וכתבו דיש ללמוד מתוך כך הל' למעשה דאם עשו גבינות מכמה בהמות ואחר כך נשחטה אחת ונמצאת טריפה שכולם אסורות דאין להעמיד פרה אחזקתיה וכו' עכ\"ל ע\"ש. וברור דאי הוה חזקה ברורה אף דאיתרע השתא חזקתיה אפי\"ה הוה מוקמי' לה אחזקתי' והשתא הוא דנטרפה ומיהו גבי פרה אדומה לא הק' הכי משום דאיכא חזקה אחרת דעמד טמא על חזקתו וכמ\"ש שם התוספות וכן ס\"ל להרא\"ש שם דטעמא דלא אמרינן גבי פרה דאוקמתא אחזקתיה והשתא היא דנטרפ' הוא משום שלא נודע לנו בשעתה אלא לאחר זמן לא אזלי' בתרה ולמד מכאן הלכה למעשה לגבי גבינות וכדברי התו' וכן ס\"ל להרשב\"א בחי' למס' חולין למאי דשייך לדי\"א וכן ס\"ל להר\"ן שם בפ\"ה יע\"ש ולכאור' דברי הר\"ן סתרי אהדדי.
ולכאורה היה אפשר לומר דאה\"ן דמטעמא דהך חזקה אתרעאי דהרי לפנינו היה ראוי לאסור הגבינות מיהו עדיפא מינה נקט לפי מה שהכריחו דכל חזקה שלא נתבררה לאו חזקה היא כלל ומילתא פסיקתא היא. א\"נ אפשר דאי משום ריעותא דחזקה הוה ס\"ד למיכשר כשהיו גבינות רבות מחולקות בעיסתן כחתיכות חלוקות אלו מאלו דהשתא בכל חדא איכא ס\"ס ס' אין בזו מחלב הטריפה. ואיכא ס\"ס שמא לא היתה טריפה בשנעשו הגבינות ואת\"ל היתה טריפה שמא אין חתיכה זו מחלב הטריפה ואף על גב דאין הספק בגוף אחד והוי חד ספק בגוף וחד בתערובת שכתבו הראשונים דלא מקרי ס\"ס מ\"מ הואיל והא מיהא איכא חזקה היה מקום לדון דבכה\"ג מהני ועדיפא מס\"ס גרידא דעלמא אבל מטעמא דכל חזקה שלא נתבררה אינה כלום השתא אין לסמוך על ס\"ס כזה כמובן והיינו דנקטו בלישנייהו גבינות ומ\"מ יש לפקפק דבכל חדא איכא ס\"ס שמא אין בזה מחלב הטריפה ואת\"ל יש שמא פחות מששים ויש ליישב ואין כאן מקומו.
ואולם היותר נ\"ל בזה הוא דאיכא למימר דמעשה הגבינות שאני דאיכא נמי רובא בהדיה חזקה דהיינו בהמות כשרות הן דהשתא אע\"ג דאתרעאי החזקה מ\"מ בצירוף הרוב שפיר הוה סמכינן עלה וכ\"ת ותיפוק ליה משום רובא ליתא דרובא נמי איתרע דהרי טריפה לפנינו ואיכא למימר אין זה מהרוב ותדע שהרי עוד היום לפום שינוייא דחזקה זו איננה ת\"ל משום רובא אלא ע\"כ משום דאיתרע כדאמרן ואמנם אי כדס\"ד דאפי' שלא הובררה הוייא חזקה אע\"ג דאיתרעאי מ\"מ מצטרף הרוב עמה וכדכתיבנא וכיון דאיכא רובא וחזקה אע\"ג דאיתרע השתא חזקתה הך ריעותא מרפא לה רובא מיהא אמטו להכי הוצרכו למינחת עלה משום דלא הובררה וליכא חזקה כלל אם לא טענת הרוב ורוב זה איתרע דהרי טריפה לפנינו מעתה אין היתר לגבינות אבל גבי פרה שפיר מהני רובא לחודיה דהא לא חזינן ריעותא אלא ס' בעלמא לא כן גבי גבינות דהרי טריפה לפנינו וכדאמרן ודוק ומיהו ההיא דהסגר דהוינן לעיל לכאורה נראה דקשיי' טובא.
ותו ק' טובא מההיא דגרסי' בפ\"ק דכתובות די\"ב על ההיא דתנן הנושא את האשה ולא מצא בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך וכו' וגרסי' עלה אמר שמואל הלכה כר\"ג דאמר דנאמנת אף בראשונה ופי' רש\"י וז\"ל אף בראשונ' גבי תביעת כתובה כגון משארסתני נאנסתי וכו' ואמרו עוד שם בש\"ס א\"נ ע\"כ לא קאמר ר\"ג התם אלא דאמר' אוקמא אחזקה וכו'. וכתב רש\"י אוקמא אחזקה מס' לן אשעת אירוסי' אי בתולה העמד אשה על חזקה ובתולה נולדה והך השתא הוא דאיתנסה אחר אירוסי' עכ\"ל וכן פי' הר\"ן שם ע\"ש. והנה הכא אע\"ג דאיתרע חזקתיה דהרי בעולה לפנינו א\"ה אמרינן אוקי אחזקתה ובתולה נולדה. ואיכא למימר דהכא איכא רובא דמסייע לחזקה רעועה זו והוא דרוב נשים בתולות נישאות פי' שרובן של נשים הנושאות לאנשים בתולות ולא אלמנות וגרושות דמיעוטא נינהו וה\"ה נארסת ופשוט וממילא דבתולות הן ואמטול להכי אזלינן בתר חזקה זו אף דריעא כיון דאיכא תרתי לטיבותא וכדאמרן כההיא דגבינות דלעיל וכ\"ת אם איתא להא דעיקר טעמא דר\"ג דאזיל בתר חזקה זו אע\"ג דאיתרעאי משום דאיכא בהדא רובא דרוב נשים א\"כ קשייא זה שאמרו בריש פרק ב' דכתובות אמתניתין דהיא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה דנימא סתמא דלא כר\"ג ומהדרינן התם בריא ושמא והכא בריא ובריא ואקשי' ודקארי לה מאי קארי לה. ומהדרינן כיון דרוב נשים וכו' כבריא ושמא וכו' ע\"ש וזה דהלא המקשן גופיה דס\"ד דסתמא כרשב\"ג ע\"כ הוא משום דלר\"ג הוה לן למיזל בתר חזקה והא אמרן דלר\"ג לא סמיך אהך חזקה אלא משום רוב דאלת\"ה לא הוייא חזקה דהא אתרעאי וכיון שכן מאי משני כיון דרוב הוי כבריא ושמא והלא אלו לא היה רוב זה לא היתה חזקה כלום אלא ודאי מ\"ש דכל דאיכא חזקה אע\"ג דאיתרעאי לית לן בה הא לא תברא דאיכא למימר דהמקשן קס\"ד דלא קפדינן אריעות' דקמן והחזקה במקומה עומדת ואמטו להכי ס\"ד דסתמא דלא כר\"ג דהא הכא איכא חזקה דרובא ואיכא רובא דהוייא כבריא ושמא אבל התרצן חידש דלא היא אלא כבריא ובריא חשיב וע\"כ מטעמא דהחזקה ריעא דהרי בעולה לפנינו וכן הרוב וזה מוכרח דאלת\"ה קשייא דהא אית לה חזקה ורובא וטענת בריא ואיהו לית ליה אלא חזקה וטענה אבל משמע מטעמא דאמרן. ומיהו זה יש לדחות דאין הולכים בממון אחר הרוב.
ומהך שמעתתא הוה משמע לי לכאורה ליישב עיקר קושייתינו מההיא דמשארסתני וכו' דאזיל ר\"ג בתר חזקה אע\"ג דריעא דטעמא משום דאיכא בהדיה חזקה טענת בריא שהיא טוענת משארסתני והוא טוען שמא אמטו להכי סמיך אהך חזקה וכדמוכח בשמעתתא הדין דמוקמינן להך סתמא כר\"ג משום דהוי בריא ובריא אבל בעלמא מודה דכל דאיכא ריעותא קמן תברא לה חזקה וכההיא דס' ב\"ט דהיא אינה טוענת טענת בריא דשתות ב\"ט היה בודאי אלא טענת דשמא בציר מט' היה אמטו להכי לא מהנייא ליה חזקה כיון דאיכא תרתי לריעותא דחזקה ריעא השתא דהרי ב\"ט לפנינו ואף גם זאת שהיא טוענת ס' אבל כל היכא דטענינן טענת בריא ואית לן חזקה אע\"ג דריעא השתא אפ\"ה אזלינן בתרה וכן ההיא דגיטין נמי לא אמרינן אוקמא אחזקת אשת איש כיון שהיא גרושה לפנינו ואנן נמי לא מצינן לטעון טענת בריא שא\"א היתה אמטו להכי לא סמכינן אחזקה כיון דאיכא תרתי לריעותא וכמ\"ש.
מיהו לא נהירא דהא גבי בעל איכא חזקת ממון נמי ומסתיין שטענתה הבריאה תועיל לחזק ולאמץ חזקת בתולה ולדחות ריעותא דקמן אבל מ\"מ היא חזקה כנגד חזקה דהיינו חזקת האשה ונגדה חזקת ממון הבעל ומאי חזית דסמכת אדאיתתא להוציא אבל אבל אי אמרינן דריעותא דקמן לא מרעא לחזקה קמא וכההיא דהתוספות דהשתא איכא חזקה כנגד חזקה ואשה טוענת בריא והבעל שמא כל כי הא בריא עדיפא ולא אתמר הא טעמא דר\"ג משום בריא ושמא אלא כדי להכריח לדחות חזקת ממון ולהוציא אבל לא יגדיל כח הבריא לאלומי לחזקה ולהוסיף כדי להוציא וזה ברור. ולכן נראה דמחוורתא כדשנינן מעיקרא דלא אמרה ר\"ג אלא היכא דהוי חזקה דבאה מכח הרוב וכדאמרן.
ועל פי חילוק האמור יש ליישב דברי התוספות שכתבו לעיל בד\"ט ד\"ה צריכה באשת כהן וא\"ת ונוקמא בחזקת שהיה כשירה ונימא דלאו תחתיו זינתה. וי\"ל דאדרבא אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמא בחזקת הגוף שהיתה בתולה עכ\"ל. והנה הכא איתרע חזקתה שהרי בעולה לפנינו ואיתרע חזקתיה א\"ה מוקמי' אחזקת' ולפי מ\"ש א\"ש וכמו שיראה הרואה עוד י\"ל לדעת התוספות דס\"ל דהא דאמרינן דנאמן לאוסרה הוא דוקא בשותקת ולא טענה מידי ואמטו להכי נאמן כיון שהוא טוען טענת בריא שפ\"פ מצא ושויה אנפשיה חתיכה דאיסו' דשמא תחתיו זינתה והיא אינה טוענת כלום וע\"ז הק' התוספות דנהי דאיהו טעין בריא דפ\"פ מצא ואין מכחיש מ\"מ מה שאתה אוסרה עליו אינו אלא אם זינתה תחתיו ובהא לא בריא ליה ושמא הוא ואיהי אית לה חזקה בריאה שהיתה כשירה לכהונה ועדיפא מטענת בריא דלאו תחתיו זינתה ואוקמה אחזקתה וניחא להו דנהי דאית לה חזקה בריאה מיהו לשמא תחתיו זינתה מסייע לו מיהא חזקת בתולה אע\"ג שהיא בעולה לפנינו הואיל ואין כאן שמא ואיכא למימר השתא נבעלה וכבר איהו טעין בריא שפ\"פ מצא ולס' תחתיו זינתה מסייעת החזקה דהשתא הוי החזקה נגד חזקה ומס' אסורה ומאי חזית לסמוך אהא סמוך אהא אדרבא לחומרא אבל אלו היתה היא טוענת בריא דלאו תחתיו זינתה או שלא היה פתח פתוח שפיר הוה סמכינן אחזקת כשרות לכהונה הואיל וטענתו דתחתיו שמא הוא וחזקת בתולה ריעא ואיהי אית לה חזקת כשרות לכהונה הואיל וטענתה בריא ועיין בדברי הרא\"ש בפסקי' בסוגיין דקכ\"ב ע\"א וכבר היה לי לשאת ולתת בכל האמור אך אינו מן הצורך לעיקר כונתינו עוד י\"ל דאע\"ג דאיכא למימר הרי פ\"פ לפנינו מ\"מ לגבי חזקת כשרות לכהונה חשיבא טובא יען שחזקת כשרות לכהונה היא חזקה סתמית דלאו בגופה ולאו חזקת הגוף אלא היא בחזקת שלא נודע בה שום פיסול לכהונה ואמנם חזקת בתול' היא חזקת הגוף שכך היה ואלימא אע\"ג דהא מיהא אתרעאי השתא וזהו מה שדקדקו התוס' בלשונם וכתבו דאוקמא אחזקת הגוף וכמובן ודוק באופן שאין מקום להשי' לדברי התוס' והר\"ן מהכא וכדכתיבנא מיהו ההיא דהסגר קשיא וכמ\"ש וכן היה נראה לכאורה שהיא הפך נמי ממ\"ש התו' בפ' עשרה יוחסין דע\"ט שכתבו וז\"ל קדשה אביה בדרך כו' וא\"ת אמאי אפליגו רב כו' בכה\"ג נפליגו בקידש' אביה גרידא כו' וי\"ל דודאי לא פליגי דבההיא מודה שמואל דאינה מקודשת דאמרינן העמד אשה כו' אבל עתה שקדשה אף היא עצמה ליכא חזקה דפנויה דממ\"נ אשת איש היא כו' יע\"ש והנה פשט דברי התוס' הוא דהואיל וא\"א שתהיה עוד היום בחזקת היתר לשוק כמו שהיתה מקדמת דנא דממ\"נ א\"א א\"כ איתרע לה חזקה קמייתא ולית לן למיזל אבתרה לא כשנדון בקדושי האב ולא כשנדון אקדושי דידה ומ\"ה חייש לה שמואל משא\"כ בדלא קדשה עצמה דמוקמי' לה אחזקתה ותשאר האשה כמו שהיתה קודם שנולד הספק ולפי מה שהוכחנו לעיל דריעותא דהשתא לא מרעא לחזק' קמייתא ואמרינן השתא הוא דאתרעאי וכההיא דגבינות אכתי לא משנו מידי דנהי דכשאנו דנין בקדושי האב מרעינן לחזקה דנערות בטענת הרי בוגרת לפנינו ומדהשת' בוגרת בשעת קידושין נמי בוגרת אע\"ג דגבי גבינות לא אמרינן הכי וטעמא משום דהא מיהא נערה זו בחזקת פנויה היתה והיא חזקה אלימתא והאב ע\"י קדושין בא להוציאה מחזקתה ולאוסרה לעולם בודאי לכגון דא סיועי מסייעינן ממה שהרי היא בוגרת לפנינו היות שקדמה החזקה ברם היכא דקדשה עצמה אחר קידושי אביה באופן שהיה ריוח בין דא לדא הוא שפיר נובין ונדון בקדושי האב שמא היתה בוגרת כשקדשה שהרי בוגרת לפנינו שאין קדושיו קדושין שמא נערה היתה והשתא הוא דבגרה אוקמא אחזקתה שהיתה קודם שקידש ואין קדושיו קידושין ואע\"ג שהרי נתקדשה בתר הכי ואינה פנויה השתא הוא דאיקדשה והא דאמרן גבי גבינות דאע\"ג דאיכא למימר שמא מאז היתה טריפה אפ\"ה לא מרעא לחזקה ואמרינן השתא הוא דנטרפה וכן בהסגר אמרינן השתא הוא דחסר ולא מרעא לחזקה קמיית' וכ\"ש הכא אלא משמע דכל דאיכא איזו ריעותא דא\"א היום שתהיה בחזקה קמייתא אתרעאי חזקת קמייתא.
ולכאורה הומ\"ל דדוקא בכה\"ג אמרוה ז\"ל וטעמא דכשם דטענת הרי בוגרת לפנינו מרעא מיהא לחזקת נערה אע\"ג דבעלמא לא מרעא ריעותא דקמן ותפסינן השתא אתרעאי ולא קודם וע\"כ מטעמא דאמרן היות שקדמה חזקת פנויה ה\"ה האי ריעותא דקדושי דידה מיהא מרעא לחזקת פנויה הואיל והא מיהא א\"א שתעמוד היום בחזקת היתר כמו שהיתה מיהו זה דוחק דבשלמא ההיא דבוגרת יש לומ' כמ\"ש דאיכא דבגרה קודם אבל הכא בודאי השתא הוא דאיקדשה ולא קודם קדושי אביה. וכ\"ש דהן לו יהי דליתא לההוא כללא דאמרן ולעולם כל דאיכא ריעותא קמן אתרעאי חזקה דמעיקרא אכתי קשה דאין טעם לאורועי לחזקת פנויה דהכא משום קדושי דהשתא דמה ענין זה לזה ואכתי יש לקיים שניהם החזקה והמעשה הלזו משא\"כ בעלמא דשפי' איכא למימר מדהשתא הכי אולי מן קדמת דנא הכי היתה ואין שם חזקה וחילוק זה ברור ונכון וקרוב אל הדעת. כי על כל זאת יש לי לפרש דבריהם שלא כפשוטן אך נציע דבר קרוב אל הדעת ונכון מוצאו הנה אמת והוא דיש לנו לדון בכל בשני הקידושין בכל א' בפני עצמו ולא נתפוס כמו שנדבר באיזה מן הקידושין ולא נחוש לדבר בשניים דהואיל ואם נדון כ\"א יצא כך ואם נדון כאחר יצא הפכו מאי חזית לדון בזה ולא בזה ונמצא כזה לא' מחשובי האחרונים בענין ההיפוך לס\"ס כנודע ויש שחלק שם הכא יודה כמובן. וכ\"ש שכל כה\"ג דנ\"ד ע\"כ לדבר בשניהם הא' שהם קדושי האב הרי קדמו ולמה לא נדבר בהם כי הוא היוצא ראשון והב' שהם קדושי דידה הוא המולידנו הס' הגדול הזה לרצונה ושלא לרצונה במה שקידש' עצמה על קידושי אביה כי אלו לא היו קידושי דידה נהי דהוה לן ס' מיהא בקדושי האב אם הם גמורים או לא אבל מ\"מ אם תנשא לו לית לן בה בהם השתא דקדש' עצמה נולד לנו ס' גדול דהיא א\"א באיזה מהם שתחפוץ לכן ע\"כ לשאת ולתת בכל א' מהם ונראה המורם מהם והנה דבר בקידושי דידה כי הם שהביאנו אל הס' הגדול כאמור ויהיה דברינו בהם באופן זה הרי בוגרת לפנינו ושמא מדהשתא בוגרת היה בוגרת נמי קודם קידושי האב דהשתא כשבא זה לקדשה פנויה היתה והיא לא נתפסה אל האיש הלזה ולית ליה גביה מידי. והנה כי ספק הוא אי אגידה ביה או לא. ואית לך למימר אוקמא אחזקת פנויה שהיתה קודם מעשה זה ולאו כל כמיניה להוציאה מחזקתה בספק זה אין הפה יכולה לדבר דכשאתה אומר העמד אותה אחזקת פנויה שהיתה קודם מעשה זה ולאו כל כמיניה.
א\"כ הרי הוא אתה אומר בפיך דלאו השתא הוא דבגרה דא\"א להחזיק כפנויה גמורה אלא כשתתפוס שהיתה בוגרת בזמן קידושי האב וקידושי האב לאו כלום והיא היתה פנויה עד שעת מעשה האיש הלזה א\"כ הרי מקודשת לו ע\"כ ואיך תתפוס כן בודאי הואיל ולא נודעה חזקת פנויה דלאחר קדושי האב ולא נתבררה ומידי ס' לא נפקא ואם אתה אומר העמידנה על חזקת הראשון קודם קדושי האב א\"כ כשבא מעשה האיש הלזה לא היתה בחזקת פנויה שהרי אביה קבל קדושין ונולד בה מיהא ס' א\"א וכדאמרינן והרי בלא מעשהו איתרעי חזקתה כבר ושוב לא נתברר לה חזקת פנויה ואין זה גורם לו קלקול בחזקתה ממה שהיתה כבר מחמת מעשה האב וכל כה\"ג לא אוקי אחזקתה והוא ברור אבל נאמר דמידי ס' לא נפקא וא\"א היא ממ\"נ או מחמת קדושי האב דאם דנערה היתה או שמא בוגרת והיא א\"א זה וכשנדון בקדושי האב נאמר כן שמא השתא הוא דבוגרת וכשקדשה האב נערה היתה ואאגדה באיש ההוא ואין זולתו או שמא מדהשתא בוגרת בשעת קדושי האב נמי בוגרת ואית לך למימר כיון דספקא הוי אוק' אחזקת פנוייה כמו שהיתה קודם קדושי האב ומאז היתה בוגרת ואם נדון בזה ולא נחוש לדבר בקדושי דידה כנז' א\"כ אשתכח דקדושי שני קדושי ודאי דהא אוק' לה אחזקתה כי כן הדין ותפסת דבוגרת היתה בקדושי האב אבל תברא בצידה דכשאתה בא לתתה לזה האחרון הרי תפסת עיקר חזקת פנוייה והואיל ויש לפנינו חזקת פנוייה נעצור כח להאיש האחרון הלזה ולומר לו מאי אית לך גבה דתהוי אגידה בך מחמת קידו' הרי יש בהם ס' שמא השתא הוא דבגרה אחר קדושיך ואין קדושיך כלום ואם בא אחר וקדשה כזה יגדל כחך לדחותו או אם לא תאבה ללכת אחריך במה כח הכריחנו דאימור נערה היתה בשעת קדושיך וכה\"ג שמא מאז היתה בוגרת ומידי ס' לא נפקא מ\"מ אוקמא אחזקה דפנוייה היתה והשתא הוא דבגרה והואיל וע\"כ לבא בטענה זו א\"כ הרי תפסת דהשתא הוא דבגרה א\"כ ע\"כ א\"כ הוא הרי נולד דבר אחר והם קדושי האב וקדושים גמורים הם ואפסדתן לחזקת פנויה שעצרת כח על זו ומה כחך לדחותו הואיל ואין אתה בא עליו אלא מכח ס' חזקת פנויה הא אין כאן חזקת אלא אדרבא אתה אומר ודאי מקודשת לראשון וכ\"ת שכן הוא ליתא דמאן שם לך ומה כחך לומר ודאי מקודשת לראשון דהלא בקדושה א' איכא למימר אוקמוה אחזקת פנויה הואיל והרי בוגרת לפניך וא\"כ קדושי דידה גמורים באופן שכשאתה דן בקדושי האב ואתה אומר העמדנה בחזקת פנויה הנה ע\"כ שתתפוס שמעשה האב כאלו לא היה ונשאר באותה חזקת עד בא מעשה האחרון וכשבא האחרון לתופסו לו אם אפשר לדחותו אלא בחזקתה זו וכיון שאתה דוחהו בחזקה זו הרי יוצא מאתך ביטול חזקת פנויה שתפסת נמצא שקדושי דידה גרעו קלקול לחזקת פנויה שהיתה קודם שקדשה האב שמחמתה היית דוחה קדושי האב ועכשיו כשאתה בא לדחות האחרון מחמת חזקת פנויה פיך ענה בך לומר דהשתא הוא דבגרה א\"כ לפי זה הרי בודאי נתבטלה חזקת פנוייה שהיתה קודם שקדשה האב ואין לשניהם ישוב א' בעו' וא\"כ ע\"כ לומר שמא וממ\"נ הלא א\"א לו' מחמת קדושי האב דנימ' דנערה היתה או שמא בוגרת והיתה פנוייה והיא א\"א זה האחרון והמשך דברי התוספו' כך הוא אבל עתה וכו' ליכא חזקה דפנוייה ר\"ל לשום צד דממ\"נ היא א\"א כלו' שאם אתה בא לבטל האחרון מכח חזקת פנוייה וכמ\"ש מ\"מ הרי היא א\"א מקדושי האב ואם אתה בא לדחות קדושי האב מחמת בוגרת הרי א\"א היא האחרון באופן דממ\"נ א\"א היא או משום קדושי האב או משום קדושי דידה וכו'.
ושוב ראיתי להרב עצמות יוסף בחדושיו לקדו' שדיבר בכונת התוספות דברים קרובים לדברינו ודבריו ז\"ל בכלל דברינו כמו שיראה המעיין וכתב הרב ז\"ל שכפי זה אין ללמוד מדברי התוס' היכא דאיכא ס' בקידושי' כגון ס' דרבנן ואח\"כ תפסו קדושין אחרים גמורים שלא נאמר דלא נוקמא הך איתתא בחזקת פנוייה מצד קדושין השנים שכבר היא מקודשת לאחר דמי וכו' יע\"ש. וצדק הרב ז\"ל במ\"ש דאין ללמוד מדברי התוס' אותו הדין כי הדבר פשוט שאין מקום להחמיר באותו נדון אלא כמו שמובן לכאורה מדברי התוס' הללו אך מדבריהם ז\"ל דכתובות וגיטין דאייתינן לעיל דמשמע מדבריהם דכל דאתרעאי השתא החזקה לא אזלינן בתרה וכמ\"ש לעיל אין ללמוד משם לנדון ההוא כי ההבדל ברור דלא אמרי' הכי אלא בדאיכא למימר מדהשתא הכי גם מקדמת דנא הכי וכההיא דטריפה וכן גרושה ובוגרת וכיוצא שזה המ\"צ עצמו דהשתא כן היה מקודם משא\"כ בנדון הלז דנהי דהשתא נתקדשה לאחר והיום א\"א להעמידה בחזקת פנוייה ומותרת לשוק מ\"מ מי קדשה ס' דהראשון באו וכשבאו ס' קדושי ראשון מאז היתה פנויה ודאי וכמובן וכו' כה\"ג לא תברא ריעותא דהשתא ולא נשמעניה מן הדא וכאשר רמזתי לעיל חילוק זה והוא נכון וע\"כ לומר הכי דאי דא ודא חדא היא ונימא כל דהשתא א\"א לאוקמא בחזקת היתר כמו שהיתה אזלא לה חזקת' אנן מה נעני במה שכתבו ז\"ל בפ\"ב דכתובות על ההיא דגרסינן התם מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא וכתבו שם ז\"ל וז\"ל וא\"ת שנא ושנא דרישא אית לן לאוקמא בחזקת פנויה וסיפא וכו' והא התם הא איתרע חזקתה דהרי היא נשואה לפנינו ואפ\"ה כתבו ז\"ל דהיה מותר לאוקמא אחזקה ראשונה אלא ע\"כ לחלוק כמ\"ש אבל מדבור דהכא ודאי הכי הוא מ\"ש לפי פשוטן של דברים אך אין מזה הכרח וכדבר האמור ומעתה הראית לדעת שאין מדברי התוספות הללו שום תברא לשאר דוכתי דאייתינן לעיל דמש' מיניהו דס\"ל דאף דאיתרע החזקה השתא לא קפדינן ואמרינן השתא הוא דאיתרע ובהכי ניחא מה שהיה מקום להקשות מדבור הלז לד\"ה ושמואל וכו' הבא אחריו דמוכח מדבריהם דאע\"ג דהשתא בוגרת לפנינו שפיר הוה מוקמינן לה אחזקת נערה אך במ\"ש ניחא וכמובן ואולם דבור זה האחרון בחזק' נערה חולק עם אותם הדבורים דיבמו' וגיטין דמש' מינייהו דכל דהשת' אתרעאי החזקה לא אזלי' בתרה וכמ\"ש לעיל.
ולע\"ד נראה דיש לחלק בנושאין דלא ראי זה כראי זה וזה יצא ראשונה ההיא דיבמו' דשניא דהנה האשה ההיא אם לא נודע בבירור שבא עליה שום אדם לא היינו נושאין ונותנין בה אם תאכל בתרומה וכיוצא דילמא בא עליה מי שפוסלה דמהי תיתי לחוש ואין מי שיגמגם בלשונו עליה ולא כלום אך היות שעין ראתה ביאה זו הנה עת לדבר ולגמגם מה טיבה של ביאה זו אם נפסלה האשה מחמת ביאה זה שבא עליה א\"ד אין מעשה זה פוסלה דשמא עדיין לא בא לכלל שניו הפוסלים ואנו דנין על הבא עליה אם בא לכלל שניו או עדיין בקטנותו ולא פסלה ושפיר מוקמינן אחזקתיה דקטן הוא ואמנם כדאיתא קמן אחר מעשה והוברר שבא לכלל גדול אז אמרינן הרי גדול ולא סמכינן אחזקה הינח דקודם שנתברר דבר מיהא האשה באה לכלל ספק עם שהוא קל והן הפה יכולה לדבר שמא נפסלה ומידי ריעותא כל דהוא מיהא לא נפקא והרי נולדה ריעותא לגבי אשה קודם שנולדה ריעותא אחרונה הלזו והא השתא איכא ריעותא רבתא כי הרי גדול לפנינו וגדול ודאי פוסלה א\"כ מצטרף זה כדי לפוסלה ושלא להחזיקו כקטן מאז היתה ביאתו ועם שאין שתי הריעותות בגוף אחד כי הביא' אינה מולידה שום חשש למידת ימי הקטן ואנו דנין עליו ואין לדון לגרוע חזקתו אלא מהריעותא דהשתא שהרי גדול לפנינו. אמנם ריעותא דשעת ביאה היא הגורמת לפקפק על האשה אם נפסלה או לא מ\"מ הואיל ומה שאנו דנין בקטן לא נפקא לן מידי לו לעצמו כן אם לפסל היוצא ממנו לזולתו ומחמתו יוצא פיסול לאשה הרי הדבר נמשך אל האשה וכל משאינו ומתנינו למען דעת אם האשה זו נפסלה או כשרה היא וכיון שכן ראוי לצרף אותה ריעותא קלה מיהא עם זו שלפנינו שנולדה בגוף הבא עליה ואמטול להכי פסלינן לה.
א\"נ אפשר דהביאה גורמת לדונה במידת ימי הקטן כי אין רגילות לקטן למשכב אשה לכן כשאנו רואין שבא כדרך גבר מספקינו קצת למידת ימיו נדונו ספק וריעותא קלה מיהא איכא ובהיות השתא גדול לפנינו מתאמצת היא הריעותא הלזו בריעותא קמייתא ההיא שנולדה קודם ריעותא זו או מתאמצת הריעותא קלה הראשונ' מחמת זאת האחרונ' כי רבה היא ואמרינן סופו הוכיח על תחילתו דגדול הוה ואותה דגיטין אלו לא היתה שם ביאה אחר הג'לות ודאי לא הוה לן למיחש מידי באשה זו אם היא מגורשת או לא אע\"פ שאין בעלה בעיר דמהי תיתי אבל ממה שראו מיקרה רע שזינתה המעש' הלזו מוליד מיהא קצת נדנוד ספק על הסתם שמא גרושה היתה כי אין רגילות שתזנה אשה תחת בעלה והרי תפקידה בידה ויש זכות תולה לה ומגרעות נתן קצת אחזקת ברורה דא\"א ואם היא תשיב אמריה בשעת התראה שהיא גרוש' אז אע\"פ שתאמרי אעפ\"כ מצי אמרה משטה הייתי בכם כי פנוי' הייתי והבעל אזיל ומודה יש צד לחשוש מיהא לטענת' אלא דלא חשבין אנחנא לזכות זה דהרי בחזקת אשת איש הית' ומי מוציאה מידי ספק ולא מפיה אנו חיים ואפי' שאין הבעל מכחש' ומוקמינן לה אחזקתה והודאת הבעל אמרי' לחפות עליה מ\"מ מידי ריעותא קלה לחזקת א\"א לא נפקא אלא שבטלה במיעוטא אכן בהיות שמחלפה ומחויא גיטא דעכ\"פ הרי גרוש' לפנינו מצטרפות הריעותות לאורועי לחזקת א\"א ומידי ס' לא נפקא ולא הוה קטלינן לה אכן תיקנו זמן.
ושוב חידשו דאדרבא אוקמא אחזקת כשיר' והא איכא חזק' כנגד חזק' והרי גרושה לפנינו מכריע חזקת הכשרות ועדיפא מקמייתא קמשנו ואה\"נ דבעלמא הדין כל שקדמ' איזו ריעותא מיהא לריעות' רבא הבאה אח\"כ אורועי מרעי לחזקת' קמייתא וכההיא דקטן וכדכתיבנא וא\"נ חששו לשינוייא קמא דאי מדין ריעותא קלה אתינן לאו ריעותא היא כלל כי מים גנובים יומתקו ולא דמייא לביאת קטן הנ\"ל לכן חדשו דאתינן עלה מדין כשרות כי היא חזק' נכונ'. מעתה אם כנים אנחנו בחילוק זה זה כלל גדול דכל שנולד איזו ריעותא ופקפוק בעלמא קודם שנראת' הקש\"ת היא הריעותא רבה דהשתא אזי מתאמצת היא הריעותא הלזו ומרעא שפיר לחזק' קמייתא אבל כל שלא נראית שום ריעותא קודם זו לאו כל כמיני' לאורועי החזק' דאימור השתא הוא דאיתרעאי ואע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ההיא דאיקבע איסורא ודוק.
והנה כי נתיישבו שאר דוכתי דאקשינן עלייהו מהני תרתי הנז' והיוצא ראשון הוא דהסגר דהתם קודם שנמצא חסר לא אתידיע דנגע מידי דמספיק כלל ומהי תיתי לחוש ומי מביאנו לידי חשש הוא דהשת' חסר וחששא זו רק הוא היא יחידה אמטו להכי סמכינן אחזק' ואמרינן השתא הוא דחסר. וההיא דגבינות נמי אלו לא אשתכח טריפה השתא מי שם פה לדון אם יש לגבינות חשש טריפות ולא נולד שום ריעותא אלא השתא ולית לן בה ושפיר הוה מוקמינן אחזקת' לולי שאינה ברורה. וכן ההיא דמשארסתני נאנסתי וכו' שלא נודע קוד' שנשאת אם היתה בעולה אע\"ג דאיהי קא ידעא אין לזרים אתה ולא נמצא פקפוק לעיני העם כלל ובחזקת בתול' ודאי הית' ואין דובר דבר והשתא הוא דאתגלייא מילת' שכשנשאת בעול' הית' באופן שעת' שבא הס' לפנינו נמצאת הריעותא אמטו להכי לא אמרינן הרי בעול' לפנינו ומרע' לחזקת' בתול' אלא אמרינן השתא הוא דנבעל' כלומ' אחר אירוסין הואיל ולא נודע שום ריעותא קודם האירוסין ודוק. ודוכוותא ההיא דפ\"פ מצא דהשתא הוא דאיתרע אמטו להכי כתבו התוספו' דהוה מוקמינן לה אחזקת נערות אע\"ג דהשתא הרי בוגרת לפנינו הואיל ומן קדמת דנא לא נמצא שום פקפוק וכדאמרן ואות' שכתבו התוס' שם בד\"ה קדש' אביה דלשמואל הוה מוקמינן לה אחזקת פנויה והרי היא בוגרת לפנינו וכו' יע\"ש נהי דריעותא גרידתא דהשתא לא מרעא אחזקת' קמייתא מ\"מ הנה כשקדש' אביה לא נפיק מידי פקפוק אי קדושיו קדושין מחמת נער' ומתסרא באחר או לא דנימא בגר' ואי תימא פטור' ונמצא שמחמת מעש' זה יש לדון עליו אע\"ג שאין המעש' רמז פקפוק לחזקה א\"נ היא הית' בחזק' פנוי' קודם שקדש' והאב מוציא' מחזקת' דפנוי' ואיכא לספוקי אי אהנו מעשיו להוציא' מחזקת' או לא דשמא בוגרת היא ואכתי בחזקת' קאי אמטו להכי כדהשתא בוגרת לפנינו שפיר מגרעות נתן למעש' זה שעש' האב להוציא' מחזקת' דפנוי' לפי שמעש' האב בא לקלקל חזק' הקודם וכל כה\"ג שהמעש' בא להוציא' דבר חזק קודם אזי הנה נדון שתצטרף לה חולשא דהשתא ויהיה מעש' האב ספק ואין ס' מוציא מידי ודאי חזקת פנוי' דקודם אבל כל דליכא בכה\"ג לית לן בה והמדקדק בדברי התוס' יבין היטב מ\"ש וכל זה כתבתי מבלי השקפ' העיון רק לזכרון קא אתי עד עת בא דברי בס\"ד.
בענין אוקי גברא וכדומה אחזקתיה.
חזקה שעשויה להשתנות לא מיקרייא חזקה הר\"ן בתשו' והובא בב\"י י\"ד סימן ר\"א במקוה יע\"ש. ועיין בפר\"ח י\"ד סימן א' ס\"ק א' ובמוהרי\"ט חלק ראשון סימן מ\"א.
עיין במוהרימ\"ט בח\"א סימן מ\"ב ובחא\"ה סימן כ\"ח וכ\"ט ובח\"א סימן י\"א ובסימן ל\"ז וסימן מ\"א וסי' נ\"א וסי' פ\"ב וסי' קל\"ח ובחלק שני סימן מ' בחלא\"ה ובסימן ח\"י.
מוהר\"א ששון סימן רי\"ד לחם רב סימן קע\"ו מקור ברוך סי' ל' מוהריב\"ל ח\"ב סי' ע\"ב.
בני משה סי' ל' ומה שהקשה הרב ע\"ד מוהריב\"ל יש ליישב לכאורה ולומר דמוהריב\"ל נמי הכי ס\"ל דלא אמרי התוס' כדעת הרב אלא משום ספק מיהו הרב עיקר תלמודא בידו לדעת שמואל דהא ביומא דמשלם ששה דס\"ל לרב דאזלינן בתר חזקה דהשתא ס\"ל לשמואל דחיישינן א\"כ אף הא בתוך ששה לרב חיישינן לשמואל אזלינן בתר חזקה קמייתא ובהכי דייקינן דברי הרב שכתב הלכתא כוותיה דשמואל שלכאורה נראה שהוא שפת יתר אבל לפי מ\"ש שעיקר תלמודא של הרב הוא לדעת שמואל ניחא ודוק.
עיין במוהריב\"ל בחלק ג' סימן צ\"ח." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש ספקא דרבנן לקולא אם הוא בספק שקול הטמא \n שירד וכו' הואיל ועיקר דברים אלו הם מדבריהם ספיקו טהור וכו'. ע\"כ. הנה הרב מש\"ל כאן עלה ונסתפק בהא דאמרינן ספיקא דרבנן לקולא אם היינו דוקא בספק שקול אבל בתרי ספקי להחמיר כגון טמא דרבנן ס' טבל ס' לא טבל ואת\"ל טבל ס' יש במקוה מ' סאה או לא. ובפ\"ד מהלכות בכורות בסוף הספק נסתפק ג\"כ בזה במי ששלח שליח למכור ולד בכורה לגוי ולא חזר השליח ויש ספק שמא לא עשה שליחותו ואת\"ל עשה שליחותו ס' אם הלכה כר\"ת דגוי אינו קונה בכסף אלא במשיכ'. ובפ\"ח מה' אבות הטומאה הל' ה' נקט הס' הזה באופן אחר יע\"ש. והרב ז\"ל כאן הביא אותה שאמרו בעירובין דל\"ו ע\"ב טמא שירד לטבול ס' טבל וכו' שכתבו התוס' דאפי' בתרי ספקי להחמיר אזלינן לקולא בדרבנן וכתב ואולי לא אמרו כן אלא גבי טומאה דוקא ולא בשאר איסורי' ועיין בפ\"מ ח\"א סימן ע\"א עכ\"ל יע\"ש. ולפי דבריו לא ידעתי מאי מקשה תלמודא התם בעירובין לר\"מ דאמר ספק עירוב להחמיר מההיא דספק טבל ס' לא טבל דלא אזיל ר\"מ לחומרא. ומשני קסבר ר\"מ תחומין דאורייתא אימא דאע\"ג דסבר ר\"מ תחומין דרבנן כי אמר ר\"מ ס' להחמיר היינו דוקא גבי עירוב ולא גבי טומאה דהא ע\"כ לחלק בהכי לפי דברי הרב מ\"ל ז\"ל דהא בשאר איסורי' כל דאיכא תרי ספקי להחמיר אפי' בדרבנן אזלינן לקולא ואלו גבי טומאה בטמא שס' טבל אמרינן דספיקו להקל וא\"כ מאי קושייא מההיא דר\"מ דקאמר גבי טומאה דרבנן דאפשר דגבי טומאה כך היתה התקנ' מעיקרא דבספיקא אזלינן לקולא לא כן גבי עירוב. תו ק\"ל אמאי לא הוכיח הרב הדין דאפילו בתרי ספקי להחמיר בדרבנן אזלינן לקולא ממ\"ש הטור בהלכות עירוב סימן שצ\"ד והביא דבריו הרב מ\"ל שם בהלכות בכורות דס' עירוב שלא היה שם חזקת כשרות כגון ס' הונח ס' לא הונח לא אזלינן לקולא וביאר הרב הטעם שלא אמרו ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא דנעשה שום דבר המתירו ואנו מסופקים אם נעשה בזמן המתירו או בשיעור המתירו אבל כשאנו מסופקי' אם מעיקרא נעשה לו דבר המתירו או לא אז לא אזלינן לקולא יע\"ש באורך והשתא אם איתא דכל שיש תרי ספקי להחמי' בדרבנן אזלינן לקולא תיפוק ליה דכשיש ספק אם הונח העירוב או לא איכא תרי ספקי ספק הונח ספק לא הונח ואת\"ל הונח ס' היה שם בין השמשות ס' לא היה דכל דאיכא תרי ספקי להחמיר לא אזלינן לקולא ולמה לי טעמא משום דליכא חזקת כשרות אלא ודאי דבדרבנן אפי' בתרי ספקי הולכים להקל. ומורי הרב ז\"ל בס' שער המלך כאן בפרקי' הביא ראיה עוד לזה מאותה שכתב ה\"ה בפכ\"ה מהלכות שבת והביא דבריו הר\"ב המפה בהל' עירוב סימן ח\"ד סי\"ד יעש\"ב. ועיין למרן החבי\"ב ז\"ל בחא\"ה סימן ס\"ח הגה\"ט אות ל\"ו. ועיין להרב ח\"ה בשבת פ' ב\"מ דכ\"ב ע\"א בתוס' ד\"ה אסור. ועיין להרפ\"ח בא\"ח סימן תפ\"ט סק\"ז מ\"ש בשם הרב תה\"ד יע\"ש.
וראיתי עוד להמ\"ל בספ\"ד מהלכות בכורות ז\"ל שהביא מ\"ש הריב\"ל בתשו' דכשהספק נפל באיסור תור' אף שאח\"ך נתגלגל לבא באיסור דרבנן לא אמרינן ספקא דרבנן לקולא כגון ס' טריפה שבשלה בכלי' ושהא מעת לעת דהו\"ל נ\"ט לפגם דבעלמא באיסור ודאי הכלים אסורים מדבריהם כאן נמי שהדבר ספק כיון שנפל הס' תחיל' באיסור תורה וע\"כ לאסור הבשר אף הכלים אסורים. וקשייא לי מההיא דעירובין דל\"ז דתנייא כיצד אמר ר\"י ספק עירוב כשר וכו' אבל עירב בתרומ' ספק טהור' ס' טמא' אין זה ספק עירוב וכו' ופירש רש\"י משום דאין כאן חזקת עירוב כשר מעולם וכהטעם שביאר הרב מ\"ל דבעינן ס' בשיעור או בזמן לא בספק הונח. והשתא לדברי הריב\"ל ל\"ל מהאי טעמא ת\"ל דכיון דמעיקר' נפל הספק באיסור תור' אף שאח\"ך נתגלגל הדבר לבא באיסו' דרבנן לא אמרינן ספקא דרבנן לקולא. ויש ליישב דמיירי בתרומ' דרבנן. ולמאי דקשייא לן אמאי לא הוכיח הרב ממ\"ש הטור גבי ס' עירוב הניח ס' לא הניח דלא יהיב טעמ' משום דהו\"ל תרי ספקי להחמיר ס' הניח ואת\"ל הניח ס' לא היה שם בה\"ש יש ליישב דהטור ז\"ל יהיב טעמא דליכא חזקת דכשרות משום דאי הוה יהיב טעמא משום תרי ספקי להחמיר כי מספ\"ל ס' הניחו בה\"ש תו ליכא תרי ספקי להחמי' להכי יהיב טעמא משו' דליכ' חזק' דכשרות.
ודע דכתב הש\"ך והרפ\"ח בכללי הש\"ס סי' ק\"י סק\"ט דהיכא דאיכ' ס\"ס בענין שהוא מותר מן התור' אלא דאסו' מדרבנן ואיכא נמי חדא ספיקא בדרבנן וכמו שהביא הב\"י לעיל בסימן פ\"ג בשם סמ\"ק דדגים מלוחי' מותרי' מטעם ס\"ס ס' אם נמלחו בדגים טמאי' ואת\"ל נמלחו שמא לא היה בהם שומן כלומר דמן התור' איכא ס\"ס ואע\"ג דמדרבנן מיהא אסור אף שאין בהם שמנונית מ\"מ איכ' נמי חדא ספקא בדרבנן שמא לא נמלח וראיתי למורי הרב בספר שער המלך בהלכות מקוואות כלל ח' דפ\"א ע\"ב שכתב וז\"ל ואנכי הרוא' שדין זה שכתבו בשם הסמ\"ק תלמוד ערוך הוא מההיא דפ\"ק דפסחים דאמרינן דה\"ט דחבר שמת משום דהו\"ל ספק דספק דילמא מעיקרא לא טבילי כדר' אושעייא וכתבו רש\"י ותוספות ז\"ל שם דאע\"ג דמ\"מ הוי ודאי טבל מדרבנן מ\"מ אתי ספק ומוציא מידי ודאי דטבל דרבנן וחשיבא להו בחזקת מתוקני' הרי מבוא' דאע\"ג דאיכא ס\"ס בענין שהוא מותר מן התור' ואסור מדרבנן אפי\"ה שרינן מכח ספק דרבנן. ואף לתירו' השני שכתבו התוספות ה\"ד משום טעמא דאין ס' מוציא מידי ודאי הא לא\"ה ס\"ל ז\"ל דחשיב שפיר ס' דרבנן ולקולא וזו ראיה ברורה ומאד אני תמיה על הרבנים הנז' שהוצרכו ללמוד דין זה מדברי הסמ\"ק אחר שתלמוד ערוך כמ\"ש עכ\"ל. ולדידי אין כאן תמיה דלא דמי נדון הסמ\"ק לנדון הש\"ס דגבי חבר שמת דשרינן בחד ספקא בדרבנן היינו משום שהספק הוא שמא עישרן והספק הוא מבחוץ בהא ודאי אמרינן ס' מוציא מידי ודאי כתירוץ ראשון של התוספות. אבל נדון הסמ\"ק חידוש הוא דכיון דאמרינן את\"ל נמלחו הרי ודאי נמלחו ואסור מדרבנן אלא דמן התור' מותר וכשאנו באים להתירו מאיסור דרבנן הדרי' ואמרי' שמא לא נמלחו והוו תרתי דסתרן ואפי\"ה השמיענו הרפ\"ח בשם הסמ\"ק דשפיר מיקרי ספיקא דרבנן ודוק.
והנה דברי הרב מוהריב\"ל ז\"ל שהבאתי לעיל בס' שנפל באיסור דאורייתא ואח\"כ נתגלגל הדבר להיות איסור' דרבנן ד\"מ בהמה שנמצאת ס' טריפה ונתבשלה והכלים עברו עליהם מע\"ל וכלים שאינן בני יומן לא אסירי אלא לכתחילה ומדרבנן לא אמרינן להתיר משום דהו\"ל ספקא דרבנן ולקולא כ\"כ החבי\"ב בא\"ח סימן ק\"ס הגב\"י בכללי ספיקא דרבנן גם הרפ\"ח בכללי הס\"ס אות ח' והוסיף עוד שכ\"כ הש\"ך בס\"ק י\"ט בשם הד\"מ על מה שהביא הב\"י בסימן נ\"ז משם מ\"ך שהק' אמאי דאמר ר\"י בס' דרוסה שנפלה באחרות כל התערובת אסור דאמאי אין התערובות מותר מכח ספקא דרבנן לקולא דהרי אפי' דרס ודאי לא היה התערובת אסור מדאורייתא רק מדר' והשיב וז\"ל ול\"ק דבודאי היכא דעיקר הוא באיסור עצמו ומצד עצמו הוא מדרבנן הולכין לקולא אבל כאן דמצד האיסור עצמו הוא ספק דאורייתא אלא שמצד אחר בא לו שהוא מדרבנן הואיל ונתערב ומדאורייתא חד בתרי בטיל אלא גזרו בדבר חשוב זו לא מיקרי ספיקא לילך בה לקולא ע\"כ.
וראיתי בספר זכרון דברים להרב פמ\"א שכתב דמוהרשד\"ם ומוהרש\"ך חולקים על זה הכלל דעמ\"ש הב\"י בסימן קכ\"ב דקי\"ח ע\"ג כתוב באורחו' חיים בשם הרא\"ה דקדירות או קערות שלנו בבית הגוי בלא סימן משהא אותם מע\"ל ומותר כתב מכאן למד מוהרשד\"ם ז\"ל היתר בכלים שנתבשל בהם ס' טריפה בששהו מע\"ל יע\"ש בי\"ד סימן ל\"ח והרש\"ך ח\"א סימן ע\"ז מסכי' להית' אך הרב מוהריב\"ל בח\"ג סימן ק' אוסר וכן דעת הר\"ש טאייטאצאק בשארית יאודה דס\"ג וכן שמעתי שמסכים לאסור מוהרח\"ש בתשוב' כ\"י יע\"ש. ועיין למורי הרב בס' שער המלך בפרקי' דע\"ט ע\"ב בכלל ו' שהאריך בכלל זה ומ\"ש שם ד\"פ ע\"א ד\"ה ודע מה שהקשה לו אחד מבני הישיבה. וזכורני שאנכי הדל בהיותי לומד עמו באותם הימים הייתי מקשה לו קושייא זו יע\"ש.
וראיתי עוד למו\"ה הרב הנז' שהביא ראיה לסברת האוסרים מאות' שאמרו ביומא דנ\"א ע\"ב כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא גזיר' משום חטאת שמתו בעליה ופרש\"י שמא מת אחד מהם שנתנו מעות בשופר ונמצאו מעות מעורבות עם הכשרות ופוסלות אותם ופריך ומי חיישינן וכו' והשתא ק\"ט דלו יהי דניחוש שמא מת אכתי הו\"ל ספקא דרבנן דמדאוריית' כבר נתבטלו ברובא ואין כאן אלא איסור דרבנן משום דמטבע חשיב ולא בטיל וכיון דאינו אלא ספק' שמא מת הו\"ל ספק דרבנן אלא משמע דכיון דמצד עצמו אסור מן התור' אלא שמצד אחר בא לו שהוא דרבנן לא חשיב ספק דרבנן דומה ממש לס' דרוס' שנתערב' זה נ\"ל ראיה נכונ' עכ\"ל.
ואת זה חזיתי בספר קול אליהו חי\"ד דל\"ו ע\"א ד\"ה עוד ראיתי שכתב ע\"ז וז\"ל ובאמת ראיה זו חסר' מלח חסרה תבלין דמהיכן בא ספקא דאורייתא אין כאן אלא ס' דרבנן דהמעות ניתנו בשופרות בעודן בעליהן בחיים ולא באו לכלל ס' תור'. ואם כונתו לומר דתכף ומיד כשנתנו שם שני בני אדם ראשונים קודם שנתבטלו ברוב חיישינן שמא מת אחד מאלו השנים שנתנו ואיכא איסור ס' תור' דאכתי לא נתבטלו ברוב א\"כ אין שום ראיה כלל מכאן לכלל זה דכונת הש\"ס דקאמר בחטא' שמתו בעליה לומר דלפיכך אין שופרות שמא כשנתנו מעות שני הראשונים בשופר מת אחד מהם ויצטרכו להקריב בעד אחד מהם קודם שנתבטלו ויש כאן תערובת ס' איסור חטאת שמתו בעליה והו\"ל ס' איסור תור' ואה\"ן שאם לא יקריבו מן הב' הראשונים עד אחר שיתבטלו ברוב אין כאן שום חשש משום דספיקא דרבנן לקולא אע\"ג דמתחיל' נפל בס' איסור אלא כל החשש הוא שמא יקריב הכהן מן השני הראשונים קודם שיבטלו ברוב וכאמור וזה ברור עכ\"ל. מבוארים דבריו דבשני בני אדם ליכא ביטול ברוב וליתא לפי מ\"ש רש\"י ז\"ל עלה דפריך הש\"ס ונבדור ד' זוזי ונשדי במייא והנך נשתרו וז\"ל ד' זוזי דמי חטאת והם דמי פריד' אחת וכו' יע\"ש א\"כ בשני בני אדם נמי הא איכא רוב דמים דכשרות שהם ד' זוזי דעולה של המת וח' זוזי דעול' וחטאת של החי וא\"כ לא משכחת ס' איסור תורה אלא בחד והוא לבדו. ומ\"מ שפיר קדחי הרב ז\"ל לראיית מורי הרב הנז' דכונת הש\"ס לומר דלהכי ליכא שופרות דלפעמים ליכא בשופר אלא דמי קן אחד שהניח לבדו והלך לו ולא באו עדיין אחרים וכי מספ\"ל שמא מת הו\"ל ספיק' דאוריית' ואינן יכולין להקריב חובתו עד שיתברר להם אם הוא חי או מת ואה\"ן שאם באו שנים כא' והניחו דמיה' בשופר דהשתא כי חיישינן שמא מת אחד מהם הא איכ' ביטול ברוב דמי חטאת של אחד מהם ומקריבין חובתם של כל אחד מטעם ס\"ס ואזלא לה ראיית מו\"ה ז\"ל מהך סוגייא ועוד יש לדחות לע\"ד ראיה זו דתלמוד' התם ה\"ק דלהכי לא תקינו רבנן שופר לדמי חובה כיון דבאים לידי איסור דרבנן ולומר דמטבע יש לו ביטול ברוב וליכא אלא ס' וספקא דרבנן לקולא ועיין להרב מוצל מאש דת סס\"י י\"ג ודידן עדיפא מינה דההיא ועיין בספר יד אהרן א\"ח סימן ס\"ח אות מ\"ב יע\"ש ובס' זכור לאברהם דרמ\"ה ע\"ב ועיין למרן מלכא מוהרח\"א ז\"ל בתשובתו אשר לו בס' אהל יוסף י\"ד סימן כ\"ח דנ\"ב סע\"ב שהביא ראיה מסוגייא זו דיומא לסברת ר\"י דס\"ל דס' אחד בגוף וס' אחד בתערוב' לא אמרינן ותמה על ר\"ת שחולק על סברת ר\"י יע\"ש וע\"פ האמור לא תברא דלכתחיל' אין לעשות תקנה כדי לסמוך אס\"ס ודוק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..5f41f1f76d0235f95b43a787ea798ffb98f7d3ff --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,72 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Immersion Pools", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Immersion_Pools", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אוקי מלתא אחזקתיה מי \n שטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ כו' הרי זה בטומאתו כו' הואיל והוחזק טמא על טומאתו כו'. אמר הי\"ם ראיתי לכתוב כאן מה שמצאתי כתוב מכת\"י לאחד מקדושי' לא ידעתי למי שכתב וז\"ל ראיתי להתלמד מעט מן המעט ממקצוע גדול בתורה הוא ענין החזקות דאמרי' בעלמא אוקי מילתא אחזקתיה ועם כי רב הוא מחנהו מ\"מ אמרתי ויהי מה לעורר נתיבות משפט ולהבין אמרי בינה.
וזה יצא ראשונה גרסי' ביבמות דס\"ח אלא אמר רבא כבן ט' ויום א' דהנך פסולים רישא פסולי קהל סיפא פסולי כהונה כו' וכתבו התוס' וז\"ל רישא פסולי כו' וא\"ת וספק בן ט' היאך ביאתו פוס' בביתו דנוקמי' אחזקתי' קמיית' דהוה פחו' מב\"ט ונוקי אחתא בחזק' כשרו' ומיהו פו' וי\"ל דהכא כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי ב\"ט אף עפ\"י שהיה ס' כשבא עליה לא מוקמינן ליה וה\"נ כתבו התו' בפ\"ב דגיטין די\"ז ע\"א ד\"ה משום בת אחותו שלא יחפה עליה כשאין בה זמן דלא אמרי' אוקמה אחזק' איש והשתא הוא דאיתגרשה כיון שהיא גרושה לפנינו עכ\"ל ע\"ש. וה\"נ ס\"ל להר\"ן ז\"ל שכתב שם בפ\"ה דלא אמרינן וכו' וכדברי התו' ז\"ל ע\"ש וכן כתב הרב ז\"ל נמי בשלהי פרק מי שאחזו על ההיא דתנן אם אינו ידוע אם הגט קדם למיתתו או המית' קדמ' לגט ה\"ז ספק וחולצ' ולא מתייבמת כו' ופי' הרב ז\"ל דלא מוקמינן ליה בחזקת חי ונימא דלאחר י\"ב חדש מת דכיון דהשתא מת הרי מספקי' ליה דילמא בתוך י\"ב חדש מת עכ\"ל יעו\"ש.
ואמנם נלע\"ד דכד דייקינן פורתא נר' דהך כללא ליתא אלא אף דאיתרע חזקתיה מוקמי' ליה אחזקתיה ומנא אמינא לה מההיא דגרסי' בפר\"ק דחולין ד\"י מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקתיה אמר שמואל ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר ודילמא אדנפק ואתי בציר ליה שיעור' אלא לאו משום דאמרי' אוקי אחזקתיה וכתבו שם ד\"ה דילמא וק' דתינח היכא דליכא ריעותא אבל היכא דאיכ' ריעות' כגון סכין כה\"ג מנ\"ל דאזלינן בתר חזקה וי\"ל דהכ' נמי איכא ריעותא גדולה דאע\"ג דאשתכח שחסר לאחר ז' אפי' הכי לא מטהרים למפרע כל אותם שנכנסו וכו' הרי בהדייא דאמרינן אוקי אחזקתיה אע\"ג דאיתרע חזקתו (ודברי התוס' צריכין דעת דנראי' דסתרי אהדדי וכמובן) וה\"נ משמע מדבריהם שם בדי\"א שכתבו על ההיא דאמרי' התם מנא הא מילתא דאמור רבנן ניזיל בתר רובא אמר וכו' אתייא מפרה אדומה דטעמא דלא אמרינן התם גבי פרה טעמא הוי משום חזקה דאיכא טריפה שהרי חיה שתי שנים הוי משום דהוי חזקה שלא נתברר'. וכיון שכן לא אזלינן בתרה וכתבו דיש ללמוד מתוך כך הל' למעשה דאם עשו גבינות מכמה בהמות ואחר כך נשחטה אחת ונמצאת טריפה שכולם אסורות דאין להעמיד פרה אחזקתיה וכו' עכ\"ל ע\"ש. וברור דאי הוה חזקה ברורה אף דאיתרע השתא חזקתיה אפי\"ה הוה מוקמי' לה אחזקתי' והשתא הוא דנטרפה ומיהו גבי פרה אדומה לא הק' הכי משום דאיכא חזקה אחרת דעמד טמא על חזקתו וכמ\"ש שם התוספות וכן ס\"ל להרא\"ש שם דטעמא דלא אמרינן גבי פרה דאוקמתא אחזקתיה והשתא היא דנטרפ' הוא משום שלא נודע לנו בשעתה אלא לאחר זמן לא אזלי' בתרה ולמד מכאן הלכה למעשה לגבי גבינות וכדברי התו' וכן ס\"ל להרשב\"א בחי' למס' חולין למאי דשייך לדי\"א וכן ס\"ל להר\"ן שם בפ\"ה יע\"ש ולכאור' דברי הר\"ן סתרי אהדדי.
ולכאורה היה אפשר לומר דאה\"ן דמטעמא דהך חזקה אתרעאי דהרי לפנינו היה ראוי לאסור הגבינות מיהו עדיפא מינה נקט לפי מה שהכריחו דכל חזקה שלא נתבררה לאו חזקה היא כלל ומילתא פסיקתא היא. א\"נ אפשר דאי משום ריעותא דחזקה הוה ס\"ד למיכשר כשהיו גבינות רבות מחולקות בעיסתן כחתיכות חלוקות אלו מאלו דהשתא בכל חדא איכא ס\"ס ס' אין בזו מחלב הטריפה. ואיכא ס\"ס שמא לא היתה טריפה בשנעשו הגבינות ואת\"ל היתה טריפה שמא אין חתיכה זו מחלב הטריפה ואף על גב דאין הספק בגוף אחד והוי חד ספק בגוף וחד בתערובת שכתבו הראשונים דלא מקרי ס\"ס מ\"מ הואיל והא מיהא איכא חזקה היה מקום לדון דבכה\"ג מהני ועדיפא מס\"ס גרידא דעלמא אבל מטעמא דכל חזקה שלא נתבררה אינה כלום השתא אין לסמוך על ס\"ס כזה כמובן והיינו דנקטו בלישנייהו גבינות ומ\"מ יש לפקפק דבכל חדא איכא ס\"ס שמא אין בזה מחלב הטריפה ואת\"ל יש שמא פחות מששים ויש ליישב ואין כאן מקומו.
ואולם היותר נ\"ל בזה הוא דאיכא למימר דמעשה הגבינות שאני דאיכא נמי רובא בהדיה חזקה דהיינו בהמות כשרות הן דהשתא אע\"ג דאתרעאי החזקה מ\"מ בצירוף הרוב שפיר הוה סמכינן עלה וכ\"ת ותיפוק ליה משום רובא ליתא דרובא נמי איתרע דהרי טריפה לפנינו ואיכא למימר אין זה מהרוב ותדע שהרי עוד היום לפום שינוייא דחזקה זו איננה ת\"ל משום רובא אלא ע\"כ משום דאיתרע כדאמרן ואמנם אי כדס\"ד דאפי' שלא הובררה הוייא חזקה אע\"ג דאיתרעאי מ\"מ מצטרף הרוב עמה וכדכתיבנא וכיון דאיכא רובא וחזקה אע\"ג דאיתרע השתא חזקתה הך ריעותא מרפא לה רובא מיהא אמטו להכי הוצרכו למינחת עלה משום דלא הובררה וליכא חזקה כלל אם לא טענת הרוב ורוב זה איתרע דהרי טריפה לפנינו מעתה אין היתר לגבינות אבל גבי פרה שפיר מהני רובא לחודיה דהא לא חזינן ריעותא אלא ס' בעלמא לא כן גבי גבינות דהרי טריפה לפנינו וכדאמרן ודוק ומיהו ההיא דהסגר דהוינן לעיל לכאורה נראה דקשיי' טובא.
ותו ק' טובא מההיא דגרסי' בפ\"ק דכתובות די\"ב על ההיא דתנן הנושא את האשה ולא מצא בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך וכו' וגרסי' עלה אמר שמואל הלכה כר\"ג דאמר דנאמנת אף בראשונה ופי' רש\"י וז\"ל אף בראשונ' גבי תביעת כתובה כגון משארסתני נאנסתי וכו' ואמרו עוד שם בש\"ס א\"נ ע\"כ לא קאמר ר\"ג התם אלא דאמר' אוקמא אחזקה וכו'. וכתב רש\"י אוקמא אחזקה מס' לן אשעת אירוסי' אי בתולה העמד אשה על חזקה ובתולה נולדה והך השתא הוא דאיתנסה אחר אירוסי' עכ\"ל וכן פי' הר\"ן שם ע\"ש. והנה הכא אע\"ג דאיתרע חזקתיה דהרי בעולה לפנינו א\"ה אמרינן אוקי אחזקתה ובתולה נולדה. ואיכא למימר דהכא איכא רובא דמסייע לחזקה רעועה זו והוא דרוב נשים בתולות נישאות פי' שרובן של נשים הנושאות לאנשים בתולות ולא אלמנות וגרושות דמיעוטא נינהו וה\"ה נארסת ופשוט וממילא דבתולות הן ואמטול להכי אזלינן בתר חזקה זו אף דריעא כיון דאיכא תרתי לטיבותא וכדאמרן כההיא דגבינות דלעיל וכ\"ת אם איתא להא דעיקר טעמא דר\"ג דאזיל בתר חזקה זו אע\"ג דאיתרעאי משום דאיכא בהדא רובא דרוב נשים א\"כ קשייא זה שאמרו בריש פרק ב' דכתובות אמתניתין דהיא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה דנימא סתמא דלא כר\"ג ומהדרינן התם בריא ושמא והכא בריא ובריא ואקשי' ודקארי לה מאי קארי לה. ומהדרינן כיון דרוב נשים וכו' כבריא ושמא וכו' ע\"ש וזה דהלא המקשן גופיה דס\"ד דסתמא כרשב\"ג ע\"כ הוא משום דלר\"ג הוה לן למיזל בתר חזקה והא אמרן דלר\"ג לא סמיך אהך חזקה אלא משום רוב דאלת\"ה לא הוייא חזקה דהא אתרעאי וכיון שכן מאי משני כיון דרוב הוי כבריא ושמא והלא אלו לא היה רוב זה לא היתה חזקה כלום אלא ודאי מ\"ש דכל דאיכא חזקה אע\"ג דאיתרעאי לית לן בה הא לא תברא דאיכא למימר דהמקשן קס\"ד דלא קפדינן אריעות' דקמן והחזקה במקומה עומדת ואמטו להכי ס\"ד דסתמא דלא כר\"ג דהא הכא איכא חזקה דרובא ואיכא רובא דהוייא כבריא ושמא אבל התרצן חידש דלא היא אלא כבריא ובריא חשיב וע\"כ מטעמא דהחזקה ריעא דהרי בעולה לפנינו וכן הרוב וזה מוכרח דאלת\"ה קשייא דהא אית לה חזקה ורובא וטענת בריא ואיהו לית ליה אלא חזקה וטענה אבל משמע מטעמא דאמרן. ומיהו זה יש לדחות דאין הולכים בממון אחר הרוב.
ומהך שמעתתא הוה משמע לי לכאורה ליישב עיקר קושייתינו מההיא דמשארסתני וכו' דאזיל ר\"ג בתר חזקה אע\"ג דריעא דטעמא משום דאיכא בהדיה חזקה טענת בריא שהיא טוענת משארסתני והוא טוען שמא אמטו להכי סמיך אהך חזקה וכדמוכח בשמעתתא הדין דמוקמינן להך סתמא כר\"ג משום דהוי בריא ובריא אבל בעלמא מודה דכל דאיכא ריעותא קמן תברא לה חזקה וכההיא דס' ב\"ט דהיא אינה טוענת טענת בריא דשתות ב\"ט היה בודאי אלא טענת דשמא בציר מט' היה אמטו להכי לא מהנייא ליה חזקה כיון דאיכא תרתי לריעותא דחזקה ריעא השתא דהרי ב\"ט לפנינו ואף גם זאת שהיא טוענת ס' אבל כל היכא דטענינן טענת בריא ואית לן חזקה אע\"ג דריעא השתא אפ\"ה אזלינן בתרה וכן ההיא דגיטין נמי לא אמרינן אוקמא אחזקת אשת איש כיון שהיא גרושה לפנינו ואנן נמי לא מצינן לטעון טענת בריא שא\"א היתה אמטו להכי לא סמכינן אחזקה כיון דאיכא תרתי לריעותא וכמ\"ש.
מיהו לא נהירא דהא גבי בעל איכא חזקת ממון נמי ומסתיין שטענתה הבריאה תועיל לחזק ולאמץ חזקת בתולה ולדחות ריעותא דקמן אבל מ\"מ היא חזקה כנגד חזקה דהיינו חזקת האשה ונגדה חזקת ממון הבעל ומאי חזית דסמכת אדאיתתא להוציא אבל אבל אי אמרינן דריעותא דקמן לא מרעא לחזקה קמא וכההיא דהתוספות דהשתא איכא חזקה כנגד חזקה ואשה טוענת בריא והבעל שמא כל כי הא בריא עדיפא ולא אתמר הא טעמא דר\"ג משום בריא ושמא אלא כדי להכריח לדחות חזקת ממון ולהוציא אבל לא יגדיל כח הבריא לאלומי לחזקה ולהוסיף כדי להוציא וזה ברור. ולכן נראה דמחוורתא כדשנינן מעיקרא דלא אמרה ר\"ג אלא היכא דהוי חזקה דבאה מכח הרוב וכדאמרן.
ועל פי חילוק האמור יש ליישב דברי התוספות שכתבו לעיל בד\"ט ד\"ה צריכה באשת כהן וא\"ת ונוקמא בחזקת שהיה כשירה ונימא דלאו תחתיו זינתה. וי\"ל דאדרבא אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמא בחזקת הגוף שהיתה בתולה עכ\"ל. והנה הכא איתרע חזקתה שהרי בעולה לפנינו ואיתרע חזקתיה א\"ה מוקמי' אחזקת' ולפי מ\"ש א\"ש וכמו שיראה הרואה עוד י\"ל לדעת התוספות דס\"ל דהא דאמרינן דנאמן לאוסרה הוא דוקא בשותקת ולא טענה מידי ואמטו להכי נאמן כיון שהוא טוען טענת בריא שפ\"פ מצא ושויה אנפשיה חתיכה דאיסו' דשמא תחתיו זינתה והיא אינה טוענת כלום וע\"ז הק' התוספות דנהי דאיהו טעין בריא דפ\"פ מצא ואין מכחיש מ\"מ מה שאתה אוסרה עליו אינו אלא אם זינתה תחתיו ובהא לא בריא ליה ושמא הוא ואיהי אית לה חזקה בריאה שהיתה כשירה לכהונה ועדיפא מטענת בריא דלאו תחתיו זינתה ואוקמה אחזקתה וניחא להו דנהי דאית לה חזקה בריאה מיהו לשמא תחתיו זינתה מסייע לו מיהא חזקת בתולה אע\"ג שהיא בעולה לפנינו הואיל ואין כאן שמא ואיכא למימר השתא נבעלה וכבר איהו טעין בריא שפ\"פ מצא ולס' תחתיו זינתה מסייעת החזקה דהשתא הוי החזקה נגד חזקה ומס' אסורה ומאי חזית לסמוך אהא סמוך אהא אדרבא לחומרא אבל אלו היתה היא טוענת בריא דלאו תחתיו זינתה או שלא היה פתח פתוח שפיר הוה סמכינן אחזקת כשרות לכהונה הואיל וטענתו דתחתיו שמא הוא וחזקת בתולה ריעא ואיהי אית לה חזקת כשרות לכהונה הואיל וטענתה בריא ועיין בדברי הרא\"ש בפסקי' בסוגיין דקכ\"ב ע\"א וכבר היה לי לשאת ולתת בכל האמור אך אינו מן הצורך לעיקר כונתינו עוד י\"ל דאע\"ג דאיכא למימר הרי פ\"פ לפנינו מ\"מ לגבי חזקת כשרות לכהונה חשיבא טובא יען שחזקת כשרות לכהונה היא חזקה סתמית דלאו בגופה ולאו חזקת הגוף אלא היא בחזקת שלא נודע בה שום פיסול לכהונה ואמנם חזקת בתול' היא חזקת הגוף שכך היה ואלימא אע\"ג דהא מיהא אתרעאי השתא וזהו מה שדקדקו התוס' בלשונם וכתבו דאוקמא אחזקת הגוף וכמובן ודוק באופן שאין מקום להשי' לדברי התוס' והר\"ן מהכא וכדכתיבנא מיהו ההיא דהסגר קשיא וכמ\"ש וכן היה נראה לכאורה שהיא הפך נמי ממ\"ש התו' בפ' עשרה יוחסין דע\"ט שכתבו וז\"ל קדשה אביה בדרך כו' וא\"ת אמאי אפליגו רב כו' בכה\"ג נפליגו בקידש' אביה גרידא כו' וי\"ל דודאי לא פליגי דבההיא מודה שמואל דאינה מקודשת דאמרינן העמד אשה כו' אבל עתה שקדשה אף היא עצמה ליכא חזקה דפנויה דממ\"נ אשת איש היא כו' יע\"ש והנה פשט דברי התוס' הוא דהואיל וא\"א שתהיה עוד היום בחזקת היתר לשוק כמו שהיתה מקדמת דנא דממ\"נ א\"א א\"כ איתרע לה חזקה קמייתא ולית לן למיזל אבתרה לא כשנדון בקדושי האב ולא כשנדון אקדושי דידה ומ\"ה חייש לה שמואל משא\"כ בדלא קדשה עצמה דמוקמי' לה אחזקתה ותשאר האשה כמו שהיתה קודם שנולד הספק ולפי מה שהוכחנו לעיל דריעותא דהשתא לא מרעא לחזק' קמייתא ואמרינן השתא הוא דאתרעאי וכההיא דגבינות אכתי לא משנו מידי דנהי דכשאנו דנין בקדושי האב מרעינן לחזקה דנערות בטענת הרי בוגרת לפנינו ומדהשת' בוגרת בשעת קידושין נמי בוגרת אע\"ג דגבי גבינות לא אמרינן הכי וטעמא משום דהא מיהא נערה זו בחזקת פנויה היתה והיא חזקה אלימתא והאב ע\"י קדושין בא להוציאה מחזקתה ולאוסרה לעולם בודאי לכגון דא סיועי מסייעינן ממה שהרי היא בוגרת לפנינו היות שקדמה החזקה ברם היכא דקדשה עצמה אחר קידושי אביה באופן שהיה ריוח בין דא לדא הוא שפיר נובין ונדון בקדושי האב שמא היתה בוגרת כשקדשה שהרי בוגרת לפנינו שאין קדושיו קדושין שמא נערה היתה והשתא הוא דבגרה אוקמא אחזקתה שהיתה קודם שקידש ואין קדושיו קידושין ואע\"ג שהרי נתקדשה בתר הכי ואינה פנויה השתא הוא דאיקדשה והא דאמרן גבי גבינות דאע\"ג דאיכא למימר שמא מאז היתה טריפה אפ\"ה לא מרעא לחזקה ואמרינן השתא הוא דנטרפה וכן בהסגר אמרינן השתא הוא דחסר ולא מרעא לחזקה קמיית' וכ\"ש הכא אלא משמע דכל דאיכא איזו ריעותא דא\"א היום שתהיה בחזקה קמייתא אתרעאי חזקת קמייתא.
ולכאורה הומ\"ל דדוקא בכה\"ג אמרוה ז\"ל וטעמא דכשם דטענת הרי בוגרת לפנינו מרעא מיהא לחזקת נערה אע\"ג דבעלמא לא מרעא ריעותא דקמן ותפסינן השתא אתרעאי ולא קודם וע\"כ מטעמא דאמרן היות שקדמה חזקת פנויה ה\"ה האי ריעותא דקדושי דידה מיהא מרעא לחזקת פנויה הואיל והא מיהא א\"א שתעמוד היום בחזקת היתר כמו שהיתה מיהו זה דוחק דבשלמא ההיא דבוגרת יש לומ' כמ\"ש דאיכא דבגרה קודם אבל הכא בודאי השתא הוא דאיקדשה ולא קודם קדושי אביה. וכ\"ש דהן לו יהי דליתא לההוא כללא דאמרן ולעולם כל דאיכא ריעותא קמן אתרעאי חזקה דמעיקרא אכתי קשה דאין טעם לאורועי לחזקת פנויה דהכא משום קדושי דהשתא דמה ענין זה לזה ואכתי יש לקיים שניהם החזקה והמעשה הלזו משא\"כ בעלמא דשפי' איכא למימר מדהשתא הכי אולי מן קדמת דנא הכי היתה ואין שם חזקה וחילוק זה ברור ונכון וקרוב אל הדעת. כי על כל זאת יש לי לפרש דבריהם שלא כפשוטן אך נציע דבר קרוב אל הדעת ונכון מוצאו הנה אמת והוא דיש לנו לדון בכל בשני הקידושין בכל א' בפני עצמו ולא נתפוס כמו שנדבר באיזה מן הקידושין ולא נחוש לדבר בשניים דהואיל ואם נדון כ\"א יצא כך ואם נדון כאחר יצא הפכו מאי חזית לדון בזה ולא בזה ונמצא כזה לא' מחשובי האחרונים בענין ההיפוך לס\"ס כנודע ויש שחלק שם הכא יודה כמובן. וכ\"ש שכל כה\"ג דנ\"ד ע\"כ לדבר בשניהם הא' שהם קדושי האב הרי קדמו ולמה לא נדבר בהם כי הוא היוצא ראשון והב' שהם קדושי דידה הוא המולידנו הס' הגדול הזה לרצונה ושלא לרצונה במה שקידש' עצמה על קידושי אביה כי אלו לא היו קידושי דידה נהי דהוה לן ס' מיהא בקדושי האב אם הם גמורים או לא אבל מ\"מ אם תנשא לו לית לן בה בהם השתא דקדש' עצמה נולד לנו ס' גדול דהיא א\"א באיזה מהם שתחפוץ לכן ע\"כ לשאת ולתת בכל א' מהם ונראה המורם מהם והנה דבר בקידושי דידה כי הם שהביאנו אל הס' הגדול כאמור ויהיה דברינו בהם באופן זה הרי בוגרת לפנינו ושמא מדהשתא בוגרת היה בוגרת נמי קודם קידושי האב דהשתא כשבא זה לקדשה פנויה היתה והיא לא נתפסה אל האיש הלזה ולית ליה גביה מידי. והנה כי ספק הוא אי אגידה ביה או לא. ואית לך למימר אוקמא אחזקת פנויה שהיתה קודם מעשה זה ולאו כל כמיניה להוציאה מחזקתה בספק זה אין הפה יכולה לדבר דכשאתה אומר העמד אותה אחזקת פנויה שהיתה קודם מעשה זה ולאו כל כמיניה.
א\"כ הרי הוא אתה אומר בפיך דלאו השתא הוא דבגרה דא\"א להחזיק כפנויה גמורה אלא כשתתפוס שהיתה בוגרת בזמן קידושי האב וקידושי האב לאו כלום והיא היתה פנויה עד שעת מעשה האיש הלזה א\"כ הרי מקודשת לו ע\"כ ואיך תתפוס כן בודאי הואיל ולא נודעה חזקת פנויה דלאחר קדושי האב ולא נתבררה ומידי ס' לא נפקא ואם אתה אומר העמידנה על חזקת הראשון קודם קדושי האב א\"כ כשבא מעשה האיש הלזה לא היתה בחזקת פנויה שהרי אביה קבל קדושין ונולד בה מיהא ס' א\"א וכדאמרינן והרי בלא מעשהו איתרעי חזקתה כבר ושוב לא נתברר לה חזקת פנויה ואין זה גורם לו קלקול בחזקתה ממה שהיתה כבר מחמת מעשה האב וכל כה\"ג לא אוקי אחזקתה והוא ברור אבל נאמר דמידי ס' לא נפקא וא\"א היא ממ\"נ או מחמת קדושי האב דאם דנערה היתה או שמא בוגרת והיא א\"א זה וכשנדון בקדושי האב נאמר כן שמא השתא הוא דבוגרת וכשקדשה האב נערה היתה ואאגדה באיש ההוא ואין זולתו או שמא מדהשתא בוגרת בשעת קדושי האב נמי בוגרת ואית לך למימר כיון דספקא הוי אוק' אחזקת פנוייה כמו שהיתה קודם קדושי האב ומאז היתה בוגרת ואם נדון בזה ולא נחוש לדבר בקדושי דידה כנז' א\"כ אשתכח דקדושי שני קדושי ודאי דהא אוק' לה אחזקתה כי כן הדין ותפסת דבוגרת היתה בקדושי האב אבל תברא בצידה דכשאתה בא לתתה לזה האחרון הרי תפסת עיקר חזקת פנוייה והואיל ויש לפנינו חזקת פנוייה נעצור כח להאיש האחרון הלזה ולומר לו מאי אית לך גבה דתהוי אגידה בך מחמת קידו' הרי יש בהם ס' שמא השתא הוא דבגרה אחר קדושיך ואין קדושיך כלום ואם בא אחר וקדשה כזה יגדל כחך לדחותו או אם לא תאבה ללכת אחריך במה כח הכריחנו דאימור נערה היתה בשעת קדושיך וכה\"ג שמא מאז היתה בוגרת ומידי ס' לא נפקא מ\"מ אוקמא אחזקה דפנוייה היתה והשתא הוא דבגרה והואיל וע\"כ לבא בטענה זו א\"כ הרי תפסת דהשתא הוא דבגרה א\"כ ע\"כ א\"כ הוא הרי נולד דבר אחר והם קדושי האב וקדושים גמורים הם ואפסדתן לחזקת פנויה שעצרת כח על זו ומה כחך לדחותו הואיל ואין אתה בא עליו אלא מכח ס' חזקת פנויה הא אין כאן חזקת אלא אדרבא אתה אומר ודאי מקודשת לראשון וכ\"ת שכן הוא ליתא דמאן שם לך ומה כחך לומר ודאי מקודשת לראשון דהלא בקדושה א' איכא למימר אוקמוה אחזקת פנויה הואיל והרי בוגרת לפניך וא\"כ קדושי דידה גמורים באופן שכשאתה דן בקדושי האב ואתה אומר העמדנה בחזקת פנויה הנה ע\"כ שתתפוס שמעשה האב כאלו לא היה ונשאר באותה חזקת עד בא מעשה האחרון וכשבא האחרון לתופסו לו אם אפשר לדחותו אלא בחזקתה זו וכיון שאתה דוחהו בחזקה זו הרי יוצא מאתך ביטול חזקת פנויה שתפסת נמצא שקדושי דידה גרעו קלקול לחזקת פנויה שהיתה קודם שקדשה האב שמחמתה היית דוחה קדושי האב ועכשיו כשאתה בא לדחות האחרון מחמת חזקת פנויה פיך ענה בך לומר דהשתא הוא דבגרה א\"כ לפי זה הרי בודאי נתבטלה חזקת פנוייה שהיתה קודם שקדשה האב ואין לשניהם ישוב א' בעו' וא\"כ ע\"כ לומר שמא וממ\"נ הלא א\"א לו' מחמת קדושי האב דנימ' דנערה היתה או שמא בוגרת והיתה פנוייה והיא א\"א זה האחרון והמשך דברי התוספו' כך הוא אבל עתה וכו' ליכא חזקה דפנוייה ר\"ל לשום צד דממ\"נ היא א\"א כלו' שאם אתה בא לבטל האחרון מכח חזקת פנוייה וכמ\"ש מ\"מ הרי היא א\"א מקדושי האב ואם אתה בא לדחות קדושי האב מחמת בוגרת הרי א\"א היא האחרון באופן דממ\"נ א\"א היא או משום קדושי האב או משום קדושי דידה וכו'.
ושוב ראיתי להרב עצמות יוסף בחדושיו לקדו' שדיבר בכונת התוספות דברים קרובים לדברינו ודבריו ז\"ל בכלל דברינו כמו שיראה המעיין וכתב הרב ז\"ל שכפי זה אין ללמוד מדברי התוס' היכא דאיכא ס' בקידושי' כגון ס' דרבנן ואח\"כ תפסו קדושין אחרים גמורים שלא נאמר דלא נוקמא הך איתתא בחזקת פנוייה מצד קדושין השנים שכבר היא מקודשת לאחר דמי וכו' יע\"ש. וצדק הרב ז\"ל במ\"ש דאין ללמוד מדברי התוס' אותו הדין כי הדבר פשוט שאין מקום להחמיר באותו נדון אלא כמו שמובן לכאורה מדברי התוס' הללו אך מדבריהם ז\"ל דכתובות וגיטין דאייתינן לעיל דמשמע מדבריהם דכל דאתרעאי השתא החזקה לא אזלינן בתרה וכמ\"ש לעיל אין ללמוד משם לנדון ההוא כי ההבדל ברור דלא אמרי' הכי אלא בדאיכא למימר מדהשתא הכי גם מקדמת דנא הכי וכההיא דטריפה וכן גרושה ובוגרת וכיוצא שזה המ\"צ עצמו דהשתא כן היה מקודם משא\"כ בנדון הלז דנהי דהשתא נתקדשה לאחר והיום א\"א להעמידה בחזקת פנוייה ומותרת לשוק מ\"מ מי קדשה ס' דהראשון באו וכשבאו ס' קדושי ראשון מאז היתה פנויה ודאי וכמובן וכו' כה\"ג לא תברא ריעותא דהשתא ולא נשמעניה מן הדא וכאשר רמזתי לעיל חילוק זה והוא נכון וע\"כ לומר הכי דאי דא ודא חדא היא ונימא כל דהשתא א\"א לאוקמא בחזקת היתר כמו שהיתה אזלא לה חזקת' אנן מה נעני במה שכתבו ז\"ל בפ\"ב דכתובות על ההיא דגרסינן התם מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא וכתבו שם ז\"ל וז\"ל וא\"ת שנא ושנא דרישא אית לן לאוקמא בחזקת פנויה וסיפא וכו' והא התם הא איתרע חזקתה דהרי היא נשואה לפנינו ואפ\"ה כתבו ז\"ל דהיה מותר לאוקמא אחזקה ראשונה אלא ע\"כ לחלוק כמ\"ש אבל מדבור דהכא ודאי הכי הוא מ\"ש לפי פשוטן של דברים אך אין מזה הכרח וכדבר האמור ומעתה הראית לדעת שאין מדברי התוספות הללו שום תברא לשאר דוכתי דאייתינן לעיל דמש' מיניהו דס\"ל דאף דאיתרע החזקה השתא לא קפדינן ואמרינן השתא הוא דאיתרע ובהכי ניחא מה שהיה מקום להקשות מדבור הלז לד\"ה ושמואל וכו' הבא אחריו דמוכח מדבריהם דאע\"ג דהשתא בוגרת לפנינו שפיר הוה מוקמינן לה אחזקת נערה אך במ\"ש ניחא וכמובן ואולם דבור זה האחרון בחזק' נערה חולק עם אותם הדבורים דיבמו' וגיטין דמש' מינייהו דכל דהשת' אתרעאי החזקה לא אזלי' בתרה וכמ\"ש לעיל.
ולע\"ד נראה דיש לחלק בנושאין דלא ראי זה כראי זה וזה יצא ראשונה ההיא דיבמו' דשניא דהנה האשה ההיא אם לא נודע בבירור שבא עליה שום אדם לא היינו נושאין ונותנין בה אם תאכל בתרומה וכיוצא דילמא בא עליה מי שפוסלה דמהי תיתי לחוש ואין מי שיגמגם בלשונו עליה ולא כלום אך היות שעין ראתה ביאה זו הנה עת לדבר ולגמגם מה טיבה של ביאה זו אם נפסלה האשה מחמת ביאה זה שבא עליה א\"ד אין מעשה זה פוסלה דשמא עדיין לא בא לכלל שניו הפוסלים ואנו דנין על הבא עליה אם בא לכלל שניו או עדיין בקטנותו ולא פסלה ושפיר מוקמינן אחזקתיה דקטן הוא ואמנם כדאיתא קמן אחר מעשה והוברר שבא לכלל גדול אז אמרינן הרי גדול ולא סמכינן אחזקה הינח דקודם שנתברר דבר מיהא האשה באה לכלל ספק עם שהוא קל והן הפה יכולה לדבר שמא נפסלה ומידי ריעותא כל דהוא מיהא לא נפקא והרי נולדה ריעותא לגבי אשה קודם שנולדה ריעותא אחרונה הלזו והא השתא איכא ריעותא רבתא כי הרי גדול לפנינו וגדול ודאי פוסלה א\"כ מצטרף זה כדי לפוסלה ושלא להחזיקו כקטן מאז היתה ביאתו ועם שאין שתי הריעותות בגוף אחד כי הביא' אינה מולידה שום חשש למידת ימי הקטן ואנו דנין עליו ואין לדון לגרוע חזקתו אלא מהריעותא דהשתא שהרי גדול לפנינו. אמנם ריעותא דשעת ביאה היא הגורמת לפקפק על האשה אם נפסלה או לא מ\"מ הואיל ומה שאנו דנין בקטן לא נפקא לן מידי לו לעצמו כן אם לפסל היוצא ממנו לזולתו ומחמתו יוצא פיסול לאשה הרי הדבר נמשך אל האשה וכל משאינו ומתנינו למען דעת אם האשה זו נפסלה או כשרה היא וכיון שכן ראוי לצרף אותה ריעותא קלה מיהא עם זו שלפנינו שנולדה בגוף הבא עליה ואמטול להכי פסלינן לה.
א\"נ אפשר דהביאה גורמת לדונה במידת ימי הקטן כי אין רגילות לקטן למשכב אשה לכן כשאנו רואין שבא כדרך גבר מספקינו קצת למידת ימיו נדונו ספק וריעותא קלה מיהא איכא ובהיות השתא גדול לפנינו מתאמצת היא הריעותא הלזו בריעותא קמייתא ההיא שנולדה קודם ריעותא זו או מתאמצת הריעותא קלה הראשונ' מחמת זאת האחרונ' כי רבה היא ואמרינן סופו הוכיח על תחילתו דגדול הוה ואותה דגיטין אלו לא היתה שם ביאה אחר הג'לות ודאי לא הוה לן למיחש מידי באשה זו אם היא מגורשת או לא אע\"פ שאין בעלה בעיר דמהי תיתי אבל ממה שראו מיקרה רע שזינתה המעש' הלזו מוליד מיהא קצת נדנוד ספק על הסתם שמא גרושה היתה כי אין רגילות שתזנה אשה תחת בעלה והרי תפקידה בידה ויש זכות תולה לה ומגרעות נתן קצת אחזקת ברורה דא\"א ואם היא תשיב אמריה בשעת התראה שהיא גרוש' אז אע\"פ שתאמרי אעפ\"כ מצי אמרה משטה הייתי בכם כי פנוי' הייתי והבעל אזיל ומודה יש צד לחשוש מיהא לטענת' אלא דלא חשבין אנחנא לזכות זה דהרי בחזקת אשת איש הית' ומי מוציאה מידי ספק ולא מפיה אנו חיים ואפי' שאין הבעל מכחש' ומוקמינן לה אחזקתה והודאת הבעל אמרי' לחפות עליה מ\"מ מידי ריעותא קלה לחזקת א\"א לא נפקא אלא שבטלה במיעוטא אכן בהיות שמחלפה ומחויא גיטא דעכ\"פ הרי גרוש' לפנינו מצטרפות הריעותות לאורועי לחזקת א\"א ומידי ס' לא נפקא ולא הוה קטלינן לה אכן תיקנו זמן.
ושוב חידשו דאדרבא אוקמא אחזקת כשיר' והא איכא חזק' כנגד חזק' והרי גרושה לפנינו מכריע חזקת הכשרות ועדיפא מקמייתא קמשנו ואה\"נ דבעלמא הדין כל שקדמ' איזו ריעותא מיהא לריעות' רבא הבאה אח\"כ אורועי מרעי לחזקת' קמייתא וכההיא דקטן וכדכתיבנא וא\"נ חששו לשינוייא קמא דאי מדין ריעותא קלה אתינן לאו ריעותא היא כלל כי מים גנובים יומתקו ולא דמייא לביאת קטן הנ\"ל לכן חדשו דאתינן עלה מדין כשרות כי היא חזק' נכונ'. מעתה אם כנים אנחנו בחילוק זה זה כלל גדול דכל שנולד איזו ריעותא ופקפוק בעלמא קודם שנראת' הקש\"ת היא הריעותא רבה דהשתא אזי מתאמצת היא הריעותא הלזו ומרעא שפיר לחזק' קמייתא אבל כל שלא נראית שום ריעותא קודם זו לאו כל כמיני' לאורועי החזק' דאימור השתא הוא דאיתרעאי ואע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ההיא דאיקבע איסורא ודוק.
והנה כי נתיישבו שאר דוכתי דאקשינן עלייהו מהני תרתי הנז' והיוצא ראשון הוא דהסגר דהתם קודם שנמצא חסר לא אתידיע דנגע מידי דמספיק כלל ומהי תיתי לחוש ומי מביאנו לידי חשש הוא דהשת' חסר וחששא זו רק הוא היא יחידה אמטו להכי סמכינן אחזק' ואמרינן השתא הוא דחסר. וההיא דגבינות נמי אלו לא אשתכח טריפה השתא מי שם פה לדון אם יש לגבינות חשש טריפות ולא נולד שום ריעותא אלא השתא ולית לן בה ושפיר הוה מוקמינן אחזקת' לולי שאינה ברורה. וכן ההיא דמשארסתני נאנסתי וכו' שלא נודע קוד' שנשאת אם היתה בעולה אע\"ג דאיהי קא ידעא אין לזרים אתה ולא נמצא פקפוק לעיני העם כלל ובחזקת בתול' ודאי הית' ואין דובר דבר והשתא הוא דאתגלייא מילת' שכשנשאת בעול' הית' באופן שעת' שבא הס' לפנינו נמצאת הריעותא אמטו להכי לא אמרינן הרי בעול' לפנינו ומרע' לחזקת' בתול' אלא אמרינן השתא הוא דנבעל' כלומ' אחר אירוסין הואיל ולא נודע שום ריעותא קודם האירוסין ודוק. ודוכוותא ההיא דפ\"פ מצא דהשתא הוא דאיתרע אמטו להכי כתבו התוספו' דהוה מוקמינן לה אחזקת נערות אע\"ג דהשתא הרי בוגרת לפנינו הואיל ומן קדמת דנא לא נמצא שום פקפוק וכדאמרן ואות' שכתבו התוס' שם בד\"ה קדש' אביה דלשמואל הוה מוקמינן לה אחזקת פנויה והרי היא בוגרת לפנינו וכו' יע\"ש נהי דריעותא גרידתא דהשתא לא מרעא אחזקת' קמייתא מ\"מ הנה כשקדש' אביה לא נפיק מידי פקפוק אי קדושיו קדושין מחמת נער' ומתסרא באחר או לא דנימא בגר' ואי תימא פטור' ונמצא שמחמת מעש' זה יש לדון עליו אע\"ג שאין המעש' רמז פקפוק לחזקה א\"נ היא הית' בחזק' פנוי' קודם שקדש' והאב מוציא' מחזקת' דפנוי' ואיכא לספוקי אי אהנו מעשיו להוציא' מחזקת' או לא דשמא בוגרת היא ואכתי בחזקת' קאי אמטו להכי כדהשתא בוגרת לפנינו שפיר מגרעות נתן למעש' זה שעש' האב להוציא' מחזקת' דפנוי' לפי שמעש' האב בא לקלקל חזק' הקודם וכל כה\"ג שהמעש' בא להוציא' דבר חזק קודם אזי הנה נדון שתצטרף לה חולשא דהשתא ויהיה מעש' האב ספק ואין ס' מוציא מידי ודאי חזקת פנוי' דקודם אבל כל דליכא בכה\"ג לית לן בה והמדקדק בדברי התוס' יבין היטב מ\"ש וכל זה כתבתי מבלי השקפ' העיון רק לזכרון קא אתי עד עת בא דברי בס\"ד.
בענין אוקי גברא וכדומה אחזקתיה.
חזקה שעשויה להשתנות לא מיקרייא חזקה הר\"ן בתשו' והובא בב\"י י\"ד סימן ר\"א במקוה יע\"ש. ועיין בפר\"ח י\"ד סימן א' ס\"ק א' ובמוהרי\"ט חלק ראשון סימן מ\"א.
עיין במוהרימ\"ט בח\"א סימן מ\"ב ובחא\"ה סימן כ\"ח וכ\"ט ובח\"א סימן י\"א ובסימן ל\"ז וסימן מ\"א וסי' נ\"א וסי' פ\"ב וסי' קל\"ח ובחלק שני סימן מ' בחלא\"ה ובסימן ח\"י.
מוהר\"א ששון סימן רי\"ד לחם רב סימן קע\"ו מקור ברוך סי' ל' מוהריב\"ל ח\"ב סי' ע\"ב.
בני משה סי' ל' ומה שהקשה הרב ע\"ד מוהריב\"ל יש ליישב לכאורה ולומר דמוהריב\"ל נמי הכי ס\"ל דלא אמרי התוס' כדעת הרב אלא משום ספק מיהו הרב עיקר תלמודא בידו לדעת שמואל דהא ביומא דמשלם ששה דס\"ל לרב דאזלינן בתר חזקה דהשתא ס\"ל לשמואל דחיישינן א\"כ אף הא בתוך ששה לרב חיישינן לשמואל אזלינן בתר חזקה קמייתא ובהכי דייקינן דברי הרב שכתב הלכתא כוותיה דשמואל שלכאורה נראה שהוא שפת יתר אבל לפי מ\"ש שעיקר תלמודא של הרב הוא לדעת שמואל ניחא ודוק.
עיין במוהריב\"ל בחלק ג' סימן צ\"ח." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש ספקא דרבנן לקולא אם הוא בספק שקול הטמא \n שירד וכו' הואיל ועיקר דברים אלו הם מדבריהם ספיקו טהור וכו'. ע\"כ. הנה הרב מש\"ל כאן עלה ונסתפק בהא דאמרינן ספיקא דרבנן לקולא אם היינו דוקא בספק שקול אבל בתרי ספקי להחמיר כגון טמא דרבנן ס' טבל ס' לא טבל ואת\"ל טבל ס' יש במקוה מ' סאה או לא. ובפ\"ד מהלכות בכורות בסוף הספק נסתפק ג\"כ בזה במי ששלח שליח למכור ולד בכורה לגוי ולא חזר השליח ויש ספק שמא לא עשה שליחותו ואת\"ל עשה שליחותו ס' אם הלכה כר\"ת דגוי אינו קונה בכסף אלא במשיכ'. ובפ\"ח מה' אבות הטומאה הל' ה' נקט הס' הזה באופן אחר יע\"ש. והרב ז\"ל כאן הביא אותה שאמרו בעירובין דל\"ו ע\"ב טמא שירד לטבול ס' טבל וכו' שכתבו התוס' דאפי' בתרי ספקי להחמיר אזלינן לקולא בדרבנן וכתב ואולי לא אמרו כן אלא גבי טומאה דוקא ולא בשאר איסורי' ועיין בפ\"מ ח\"א סימן ע\"א עכ\"ל יע\"ש. ולפי דבריו לא ידעתי מאי מקשה תלמודא התם בעירובין לר\"מ דאמר ספק עירוב להחמיר מההיא דספק טבל ס' לא טבל דלא אזיל ר\"מ לחומרא. ומשני קסבר ר\"מ תחומין דאורייתא אימא דאע\"ג דסבר ר\"מ תחומין דרבנן כי אמר ר\"מ ס' להחמיר היינו דוקא גבי עירוב ולא גבי טומאה דהא ע\"כ לחלק בהכי לפי דברי הרב מ\"ל ז\"ל דהא בשאר איסורי' כל דאיכא תרי ספקי להחמיר אפי' בדרבנן אזלינן לקולא ואלו גבי טומאה בטמא שס' טבל אמרינן דספיקו להקל וא\"כ מאי קושייא מההיא דר\"מ דקאמר גבי טומאה דרבנן דאפשר דגבי טומאה כך היתה התקנ' מעיקרא דבספיקא אזלינן לקולא לא כן גבי עירוב. תו ק\"ל אמאי לא הוכיח הרב הדין דאפילו בתרי ספקי להחמיר בדרבנן אזלינן לקולא ממ\"ש הטור בהלכות עירוב סימן שצ\"ד והביא דבריו הרב מ\"ל שם בהלכות בכורות דס' עירוב שלא היה שם חזקת כשרות כגון ס' הונח ס' לא הונח לא אזלינן לקולא וביאר הרב הטעם שלא אמרו ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא דנעשה שום דבר המתירו ואנו מסופקים אם נעשה בזמן המתירו או בשיעור המתירו אבל כשאנו מסופקי' אם מעיקרא נעשה לו דבר המתירו או לא אז לא אזלינן לקולא יע\"ש באורך והשתא אם איתא דכל שיש תרי ספקי להחמי' בדרבנן אזלינן לקולא תיפוק ליה דכשיש ספק אם הונח העירוב או לא איכא תרי ספקי ספק הונח ספק לא הונח ואת\"ל הונח ס' היה שם בין השמשות ס' לא היה דכל דאיכא תרי ספקי להחמיר לא אזלינן לקולא ולמה לי טעמא משום דליכא חזקת כשרות אלא ודאי דבדרבנן אפי' בתרי ספקי הולכים להקל. ומורי הרב ז\"ל בס' שער המלך כאן בפרקי' הביא ראיה עוד לזה מאותה שכתב ה\"ה בפכ\"ה מהלכות שבת והביא דבריו הר\"ב המפה בהל' עירוב סימן ח\"ד סי\"ד יעש\"ב. ועיין למרן החבי\"ב ז\"ל בחא\"ה סימן ס\"ח הגה\"ט אות ל\"ו. ועיין להרב ח\"ה בשבת פ' ב\"מ דכ\"ב ע\"א בתוס' ד\"ה אסור. ועיין להרפ\"ח בא\"ח סימן תפ\"ט סק\"ז מ\"ש בשם הרב תה\"ד יע\"ש.
וראיתי עוד להמ\"ל בספ\"ד מהלכות בכורות ז\"ל שהביא מ\"ש הריב\"ל בתשו' דכשהספק נפל באיסור תור' אף שאח\"ך נתגלגל לבא באיסור דרבנן לא אמרינן ספקא דרבנן לקולא כגון ס' טריפה שבשלה בכלי' ושהא מעת לעת דהו\"ל נ\"ט לפגם דבעלמא באיסור ודאי הכלים אסורים מדבריהם כאן נמי שהדבר ספק כיון שנפל הס' תחיל' באיסור תורה וע\"כ לאסור הבשר אף הכלים אסורים. וקשייא לי מההיא דעירובין דל\"ז דתנייא כיצד אמר ר\"י ספק עירוב כשר וכו' אבל עירב בתרומ' ספק טהור' ס' טמא' אין זה ספק עירוב וכו' ופירש רש\"י משום דאין כאן חזקת עירוב כשר מעולם וכהטעם שביאר הרב מ\"ל דבעינן ס' בשיעור או בזמן לא בספק הונח. והשתא לדברי הריב\"ל ל\"ל מהאי טעמא ת\"ל דכיון דמעיקר' נפל הספק באיסור תור' אף שאח\"ך נתגלגל הדבר לבא באיסו' דרבנן לא אמרינן ספקא דרבנן לקולא. ויש ליישב דמיירי בתרומ' דרבנן. ולמאי דקשייא לן אמאי לא הוכיח הרב ממ\"ש הטור גבי ס' עירוב הניח ס' לא הניח דלא יהיב טעמ' משום דהו\"ל תרי ספקי להחמיר ס' הניח ואת\"ל הניח ס' לא היה שם בה\"ש יש ליישב דהטור ז\"ל יהיב טעמא דליכא חזקת דכשרות משום דאי הוה יהיב טעמא משום תרי ספקי להחמיר כי מספ\"ל ס' הניחו בה\"ש תו ליכא תרי ספקי להחמי' להכי יהיב טעמא משו' דליכ' חזק' דכשרות.
ודע דכתב הש\"ך והרפ\"ח בכללי הש\"ס סי' ק\"י סק\"ט דהיכא דאיכ' ס\"ס בענין שהוא מותר מן התור' אלא דאסו' מדרבנן ואיכא נמי חדא ספיקא בדרבנן וכמו שהביא הב\"י לעיל בסימן פ\"ג בשם סמ\"ק דדגים מלוחי' מותרי' מטעם ס\"ס ס' אם נמלחו בדגים טמאי' ואת\"ל נמלחו שמא לא היה בהם שומן כלומר דמן התור' איכא ס\"ס ואע\"ג דמדרבנן מיהא אסור אף שאין בהם שמנונית מ\"מ איכ' נמי חדא ספקא בדרבנן שמא לא נמלח וראיתי למורי הרב בספר שער המלך בהלכות מקוואות כלל ח' דפ\"א ע\"ב שכתב וז\"ל ואנכי הרוא' שדין זה שכתבו בשם הסמ\"ק תלמוד ערוך הוא מההיא דפ\"ק דפסחים דאמרינן דה\"ט דחבר שמת משום דהו\"ל ספק דספק דילמא מעיקרא לא טבילי כדר' אושעייא וכתבו רש\"י ותוספות ז\"ל שם דאע\"ג דמ\"מ הוי ודאי טבל מדרבנן מ\"מ אתי ספק ומוציא מידי ודאי דטבל דרבנן וחשיבא להו בחזקת מתוקני' הרי מבוא' דאע\"ג דאיכא ס\"ס בענין שהוא מותר מן התור' ואסור מדרבנן אפי\"ה שרינן מכח ספק דרבנן. ואף לתירו' השני שכתבו התוספות ה\"ד משום טעמא דאין ס' מוציא מידי ודאי הא לא\"ה ס\"ל ז\"ל דחשיב שפיר ס' דרבנן ולקולא וזו ראיה ברורה ומאד אני תמיה על הרבנים הנז' שהוצרכו ללמוד דין זה מדברי הסמ\"ק אחר שתלמוד ערוך כמ\"ש עכ\"ל. ולדידי אין כאן תמיה דלא דמי נדון הסמ\"ק לנדון הש\"ס דגבי חבר שמת דשרינן בחד ספקא בדרבנן היינו משום שהספק הוא שמא עישרן והספק הוא מבחוץ בהא ודאי אמרינן ס' מוציא מידי ודאי כתירוץ ראשון של התוספות. אבל נדון הסמ\"ק חידוש הוא דכיון דאמרינן את\"ל נמלחו הרי ודאי נמלחו ואסור מדרבנן אלא דמן התור' מותר וכשאנו באים להתירו מאיסור דרבנן הדרי' ואמרי' שמא לא נמלחו והוו תרתי דסתרן ואפי\"ה השמיענו הרפ\"ח בשם הסמ\"ק דשפיר מיקרי ספיקא דרבנן ודוק.
והנה דברי הרב מוהריב\"ל ז\"ל שהבאתי לעיל בס' שנפל באיסור דאורייתא ואח\"כ נתגלגל הדבר להיות איסור' דרבנן ד\"מ בהמה שנמצאת ס' טריפה ונתבשלה והכלים עברו עליהם מע\"ל וכלים שאינן בני יומן לא אסירי אלא לכתחילה ומדרבנן לא אמרינן להתיר משום דהו\"ל ספקא דרבנן ולקולא כ\"כ החבי\"ב בא\"ח סימן ק\"ס הגב\"י בכללי ספיקא דרבנן גם הרפ\"ח בכללי הס\"ס אות ח' והוסיף עוד שכ\"כ הש\"ך בס\"ק י\"ט בשם הד\"מ על מה שהביא הב\"י בסימן נ\"ז משם מ\"ך שהק' אמאי דאמר ר\"י בס' דרוסה שנפלה באחרות כל התערובת אסור דאמאי אין התערובות מותר מכח ספקא דרבנן לקולא דהרי אפי' דרס ודאי לא היה התערובת אסור מדאורייתא רק מדר' והשיב וז\"ל ול\"ק דבודאי היכא דעיקר הוא באיסור עצמו ומצד עצמו הוא מדרבנן הולכין לקולא אבל כאן דמצד האיסור עצמו הוא ספק דאורייתא אלא שמצד אחר בא לו שהוא מדרבנן הואיל ונתערב ומדאורייתא חד בתרי בטיל אלא גזרו בדבר חשוב זו לא מיקרי ספיקא לילך בה לקולא ע\"כ.
וראיתי בספר זכרון דברים להרב פמ\"א שכתב דמוהרשד\"ם ומוהרש\"ך חולקים על זה הכלל דעמ\"ש הב\"י בסימן קכ\"ב דקי\"ח ע\"ג כתוב באורחו' חיים בשם הרא\"ה דקדירות או קערות שלנו בבית הגוי בלא סימן משהא אותם מע\"ל ומותר כתב מכאן למד מוהרשד\"ם ז\"ל היתר בכלים שנתבשל בהם ס' טריפה בששהו מע\"ל יע\"ש בי\"ד סימן ל\"ח והרש\"ך ח\"א סימן ע\"ז מסכי' להית' אך הרב מוהריב\"ל בח\"ג סימן ק' אוסר וכן דעת הר\"ש טאייטאצאק בשארית יאודה דס\"ג וכן שמעתי שמסכים לאסור מוהרח\"ש בתשוב' כ\"י יע\"ש. ועיין למורי הרב בס' שער המלך בפרקי' דע\"ט ע\"ב בכלל ו' שהאריך בכלל זה ומ\"ש שם ד\"פ ע\"א ד\"ה ודע מה שהקשה לו אחד מבני הישיבה. וזכורני שאנכי הדל בהיותי לומד עמו באותם הימים הייתי מקשה לו קושייא זו יע\"ש.
וראיתי עוד למו\"ה הרב הנז' שהביא ראיה לסברת האוסרים מאות' שאמרו ביומא דנ\"א ע\"ב כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא גזיר' משום חטאת שמתו בעליה ופרש\"י שמא מת אחד מהם שנתנו מעות בשופר ונמצאו מעות מעורבות עם הכשרות ופוסלות אותם ופריך ומי חיישינן וכו' והשתא ק\"ט דלו יהי דניחוש שמא מת אכתי הו\"ל ספקא דרבנן דמדאוריית' כבר נתבטלו ברובא ואין כאן אלא איסור דרבנן משום דמטבע חשיב ולא בטיל וכיון דאינו אלא ספק' שמא מת הו\"ל ספק דרבנן אלא משמע דכיון דמצד עצמו אסור מן התור' אלא שמצד אחר בא לו שהוא דרבנן לא חשיב ספק דרבנן דומה ממש לס' דרוס' שנתערב' זה נ\"ל ראיה נכונ' עכ\"ל.
ואת זה חזיתי בספר קול אליהו חי\"ד דל\"ו ע\"א ד\"ה עוד ראיתי שכתב ע\"ז וז\"ל ובאמת ראיה זו חסר' מלח חסרה תבלין דמהיכן בא ספקא דאורייתא אין כאן אלא ס' דרבנן דהמעות ניתנו בשופרות בעודן בעליהן בחיים ולא באו לכלל ס' תור'. ואם כונתו לומר דתכף ומיד כשנתנו שם שני בני אדם ראשונים קודם שנתבטלו ברוב חיישינן שמא מת אחד מאלו השנים שנתנו ואיכא איסור ס' תור' דאכתי לא נתבטלו ברוב א\"כ אין שום ראיה כלל מכאן לכלל זה דכונת הש\"ס דקאמר בחטא' שמתו בעליה לומר דלפיכך אין שופרות שמא כשנתנו מעות שני הראשונים בשופר מת אחד מהם ויצטרכו להקריב בעד אחד מהם קודם שנתבטלו ויש כאן תערובת ס' איסור חטאת שמתו בעליה והו\"ל ס' איסור תור' ואה\"ן שאם לא יקריבו מן הב' הראשונים עד אחר שיתבטלו ברוב אין כאן שום חשש משום דספיקא דרבנן לקולא אע\"ג דמתחיל' נפל בס' איסור אלא כל החשש הוא שמא יקריב הכהן מן השני הראשונים קודם שיבטלו ברוב וכאמור וזה ברור עכ\"ל. מבוארים דבריו דבשני בני אדם ליכא ביטול ברוב וליתא לפי מ\"ש רש\"י ז\"ל עלה דפריך הש\"ס ונבדור ד' זוזי ונשדי במייא והנך נשתרו וז\"ל ד' זוזי דמי חטאת והם דמי פריד' אחת וכו' יע\"ש א\"כ בשני בני אדם נמי הא איכא רוב דמים דכשרות שהם ד' זוזי דעולה של המת וח' זוזי דעול' וחטאת של החי וא\"כ לא משכחת ס' איסור תורה אלא בחד והוא לבדו. ומ\"מ שפיר קדחי הרב ז\"ל לראיית מורי הרב הנז' דכונת הש\"ס לומר דלהכי ליכא שופרות דלפעמים ליכא בשופר אלא דמי קן אחד שהניח לבדו והלך לו ולא באו עדיין אחרים וכי מספ\"ל שמא מת הו\"ל ספיק' דאוריית' ואינן יכולין להקריב חובתו עד שיתברר להם אם הוא חי או מת ואה\"ן שאם באו שנים כא' והניחו דמיה' בשופר דהשתא כי חיישינן שמא מת אחד מהם הא איכ' ביטול ברוב דמי חטאת של אחד מהם ומקריבין חובתם של כל אחד מטעם ס\"ס ואזלא לה ראיית מו\"ה ז\"ל מהך סוגייא ועוד יש לדחות לע\"ד ראיה זו דתלמוד' התם ה\"ק דלהכי לא תקינו רבנן שופר לדמי חובה כיון דבאים לידי איסור דרבנן ולומר דמטבע יש לו ביטול ברוב וליכא אלא ס' וספקא דרבנן לקולא ועיין להרב מוצל מאש דת סס\"י י\"ג ודידן עדיפא מינה דההיא ועיין בספר יד אהרן א\"ח סימן ס\"ח אות מ\"ב יע\"ש ובס' זכור לאברהם דרמ\"ה ע\"ב ועיין למרן מלכא מוהרח\"א ז\"ל בתשובתו אשר לו בס' אהל יוסף י\"ד סימן כ\"ח דנ\"ב סע\"ב שהביא ראיה מסוגייא זו דיומא לסברת ר\"י דס\"ל דס' אחד בגוף וס' אחד בתערוב' לא אמרינן ותמה על ר\"ת שחולק על סברת ר\"י יע\"ש וע\"פ האמור לא תברא דלכתחיל' אין לעשות תקנה כדי לסמוך אס\"ס ודוק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מקואות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer/English/Sefaria Community Translation.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..eabd371455bac49aa06758ae2e418f285111d210 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer/English/Sefaria Community Translation.json @@ -0,0 +1,31 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer", + "versionSource": "https://www.sefaria.org", + "versionTitle": "Sefaria Community Translation", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isSource": false, + "direction": "ltr", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות פרה אדומה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [ + [ + "The root of the law of the Red Heifer is that it must be the offspring of a cow that is at least three years old. The mitzvah of the Red Heifer must be fulfilled with a cow that is at least three years old, or four years old if it is mature. See the explanation of the Tanna Rabbi Yosei in the Mishnah, and within his words, there it is written in the entry (ד\"ה) and in the explanation (במ\"ש) where he wrote and the holy ones of blessed memory (ז\"ל), and in another version, there is a dispute between Rabbi Yehuda ben Beteira and the Sages, where Rabbi Yehuda ben Beteira says two years old, and the Sages say three years old, and Rabbi Meir even says four years old, and the fifth opinion is the straightforward reading of the Mishnah that is evident, that they all agree with Rabbi Yosei that it is two years old. And the Tosafot in the first chapter of Tractate Rosh Hashanah raises a question regarding the statement of Rabbi Meir, that wherever it says \"calf\" (עגל) in the Torah, it generally means one year old, \"bull\" (בן בקר) means two years old, and \"bull\" (פר) means three years old. They write this because the term \"bull\" (בן בקר) mentioned is the same as \"calf\" (עגל בן בקר), as is evident in the Tosefta that teaches: \"A bull, one might think, even if it is mature, the Torah teaches 'a bull', meaning how? It must be three years old according to the words of the Sages.\" And you may say that we have learned in the first chapter of Tractate Parah: Rabbi Meir says two years old, and the Sages say three years old, and Rabbi Meir even says four years old, and the implication is that according to Rabbi Meir, even two years old is valid. However, Rabbi Meir adds, and here it implies that a \"calf\" (עגל בן בקר) is two years old, but less than three years old is not valid. And the Rav, may his memory be blessed, wrote and proposed an explanation for why the Tosafot needed to make an effort to reconcile the statement of Rabbi Meir that \"bull\" (בן בקר) means two years old with their difficulty, as even if we say that \"bull\" (בן בקר) means \"calf\" (עגל בן בקר), according to the words of the Mishnah, which says that Rabbi Meir even allows four and five years old, what is the source for saying that it specifically means two years old? And if we say that \"bull\" (פר) generally means two years old, then how can we reconcile the statement of Rabbi Meir that it even includes four and five years old? According to him, it must be that \"bull\" specifically means two years old, and if it is a \"bull\" (פר) without specification, it includes three years old, but less than three is not valid. And it seems from his words that the Tosafot understood until \"calf\" (עגל בן בקר) it means two years old, and \"bull\" (פר בן בקר) means three years old, specifically, neither less nor more. And therefore, the Rav, may his memory be blessed, criticized the Tosafot for not stating this explicitly in their words, as why did they need to analyze that Rabbi Meir admits even two years old for the purpose of reconciling it with the view of the later authorities who argue with him? They could have straightforwardly reconciled it from the words of Rabbi Meir, who says even four and five years old, and he specifically meant two years old for \"bull\" (פר בן בקר). And as the Rav, may his memory be blessed, understood, undoubtedly the straightforward understanding of Rabbi Meir's words is that he meant specifically two years old, neither less nor more. And this is how the Rav, may his memory be blessed, surely understood the matter, that according to the straightforward understanding of Rabbi Meir's words, he meant to say that \"bull\" (פר בן בקר) starts from three years old and onwards. If that were the case, I would say that he meant to say that \"bull\" (פר בן בקר) specifically means three years old, neither less nor more, and that's how the Rav, may his memory be blessed, understood it. But certainly, it is clear and evident to anyone who examines the straightforward understanding of Rabbi Meir's words that the intention of his words, as explained by the Tosafot, is that \"bull\" (פר בן בקר) means three years old and onwards. Indeed, it is difficult to understand the conclusion of his words, as the intention of the Tosafot is to say that we cannot say that \"bull\" (פר בן בקר) means specifically two years old, because if so, that Mishnah contradicts it. Rather, it means \"calf\" (עגל בן בקר), and therefore it was attributed to the case of the Red Heifer (פרה) in which it specifically means three years old, neither less nor more. So what benefit did the Tosafot gain by saying that it means \"calf\" (עגל בן בקר)? It only creates a difficulty for them from the straightforward understanding of Rabbi Meir's words, as it implies that \"calf\" (עגל בן בקר) specifically means two years old, and \"bull\" (פר בן בקר) means three years old. However, if \"bull\" specifically means three years old, it does not necessarily mean only three and not more. Rather, it means that from three years old and onwards is when its time begins, but it is not limited to three and not more. So, certainly, the difficulty returns to the Tosafot from that Mishnah, and therefore their words are not clear and require further explanation. ", + "However, what seems to be his intention is that he started by scrutinizing the words of the Tosafot in the beginning of his statement, asking why they needed to force the interpretation from that Mishnah about the \"bull\" (בקר) and so on, even though it could be understood that \"bull\" means specifically two years old, which could create a difficulty for them from the Mishnah of the Red Heifer (פרה). Even though they could argue that when it says \"bull\" (פר ן' בקר), it specifically means two years old, and how does he then say \"until five or six\" (עד חמש ועד שש) and so on? Why would he also argue against Rabbi Meir's opinion? Furthermore, why did Tosafot also focus on the implication that Rabbi Meir goes and agrees with Rabbi Yosei? And he says that \"bull\" (פר ן' בקר) specifically means three years old, neither less nor more. Therefore, the intention of his words is that if we say that \"bull\" (פר בן בקר) means \"calf\" (עגל בן בקר), then certainly, as we understood from it, \"bull\" specifically means three years old and not less. But if it means more than three, then \"bull\" would include even less than three, and this is not possible. However, if we say that \"bull\" (פר בן בקר) means \"calf\" (עגל בן בקר), then we can understand that it means specifically three years old and not less, but more than three would not be called \"bull\" (פר בן בקר). However, if it includes even less than three, then we have two different names referring to the same thing, and this cannot be. But if we say that \"bull\" (פר בן בקר) means exactly three years old, then we can understand that more than three is not similar to a regular calf (עגל סתם בן שנה) which specifically means \"one year old\" and not more, as the revered rabbi mentioned earlier. Therefore, all the complaints against the revered rabbi are removed, and it is clear." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer/English/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..81a8688742bc65da104f424a7c07fbb8ed35a362 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer/English/merged.json @@ -0,0 +1,33 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Red_Heifer", + "text": [ + [ + [ + "The root of the law of the Red Heifer is that it must be the offspring of a cow that is at least three years old. The mitzvah of the Red Heifer must be fulfilled with a cow that is at least three years old, or four years old if it is mature. See the explanation of the Tanna Rabbi Yosei in the Mishnah, and within his words, there it is written in the entry (ד\"ה) and in the explanation (במ\"ש) where he wrote and the holy ones of blessed memory (ז\"ל), and in another version, there is a dispute between Rabbi Yehuda ben Beteira and the Sages, where Rabbi Yehuda ben Beteira says two years old, and the Sages say three years old, and Rabbi Meir even says four years old, and the fifth opinion is the straightforward reading of the Mishnah that is evident, that they all agree with Rabbi Yosei that it is two years old. And the Tosafot in the first chapter of Tractate Rosh Hashanah raises a question regarding the statement of Rabbi Meir, that wherever it says \"calf\" (עגל) in the Torah, it generally means one year old, \"bull\" (בן בקר) means two years old, and \"bull\" (פר) means three years old. They write this because the term \"bull\" (בן בקר) mentioned is the same as \"calf\" (עגל בן בקר), as is evident in the Tosefta that teaches: \"A bull, one might think, even if it is mature, the Torah teaches 'a bull', meaning how? It must be three years old according to the words of the Sages.\" And you may say that we have learned in the first chapter of Tractate Parah: Rabbi Meir says two years old, and the Sages say three years old, and Rabbi Meir even says four years old, and the implication is that according to Rabbi Meir, even two years old is valid. However, Rabbi Meir adds, and here it implies that a \"calf\" (עגל בן בקר) is two years old, but less than three years old is not valid. And the Rav, may his memory be blessed, wrote and proposed an explanation for why the Tosafot needed to make an effort to reconcile the statement of Rabbi Meir that \"bull\" (בן בקר) means two years old with their difficulty, as even if we say that \"bull\" (בן בקר) means \"calf\" (עגל בן בקר), according to the words of the Mishnah, which says that Rabbi Meir even allows four and five years old, what is the source for saying that it specifically means two years old? And if we say that \"bull\" (פר) generally means two years old, then how can we reconcile the statement of Rabbi Meir that it even includes four and five years old? According to him, it must be that \"bull\" specifically means two years old, and if it is a \"bull\" (פר) without specification, it includes three years old, but less than three is not valid. And it seems from his words that the Tosafot understood until \"calf\" (עגל בן בקר) it means two years old, and \"bull\" (פר בן בקר) means three years old, specifically, neither less nor more. And therefore, the Rav, may his memory be blessed, criticized the Tosafot for not stating this explicitly in their words, as why did they need to analyze that Rabbi Meir admits even two years old for the purpose of reconciling it with the view of the later authorities who argue with him? They could have straightforwardly reconciled it from the words of Rabbi Meir, who says even four and five years old, and he specifically meant two years old for \"bull\" (פר בן בקר). And as the Rav, may his memory be blessed, understood, undoubtedly the straightforward understanding of Rabbi Meir's words is that he meant specifically two years old, neither less nor more. And this is how the Rav, may his memory be blessed, surely understood the matter, that according to the straightforward understanding of Rabbi Meir's words, he meant to say that \"bull\" (פר בן בקר) starts from three years old and onwards. If that were the case, I would say that he meant to say that \"bull\" (פר בן בקר) specifically means three years old, neither less nor more, and that's how the Rav, may his memory be blessed, understood it. But certainly, it is clear and evident to anyone who examines the straightforward understanding of Rabbi Meir's words that the intention of his words, as explained by the Tosafot, is that \"bull\" (פר בן בקר) means three years old and onwards. Indeed, it is difficult to understand the conclusion of his words, as the intention of the Tosafot is to say that we cannot say that \"bull\" (פר בן בקר) means specifically two years old, because if so, that Mishnah contradicts it. Rather, it means \"calf\" (עגל בן בקר), and therefore it was attributed to the case of the Red Heifer (פרה) in which it specifically means three years old, neither less nor more. So what benefit did the Tosafot gain by saying that it means \"calf\" (עגל בן בקר)? It only creates a difficulty for them from the straightforward understanding of Rabbi Meir's words, as it implies that \"calf\" (עגל בן בקר) specifically means two years old, and \"bull\" (פר בן בקר) means three years old. However, if \"bull\" specifically means three years old, it does not necessarily mean only three and not more. Rather, it means that from three years old and onwards is when its time begins, but it is not limited to three and not more. So, certainly, the difficulty returns to the Tosafot from that Mishnah, and therefore their words are not clear and require further explanation. ", + "However, what seems to be his intention is that he started by scrutinizing the words of the Tosafot in the beginning of his statement, asking why they needed to force the interpretation from that Mishnah about the \"bull\" (בקר) and so on, even though it could be understood that \"bull\" means specifically two years old, which could create a difficulty for them from the Mishnah of the Red Heifer (פרה). Even though they could argue that when it says \"bull\" (פר ן' בקר), it specifically means two years old, and how does he then say \"until five or six\" (עד חמש ועד שש) and so on? Why would he also argue against Rabbi Meir's opinion? Furthermore, why did Tosafot also focus on the implication that Rabbi Meir goes and agrees with Rabbi Yosei? And he says that \"bull\" (פר ן' בקר) specifically means three years old, neither less nor more. Therefore, the intention of his words is that if we say that \"bull\" (פר בן בקר) means \"calf\" (עגל בן בקר), then certainly, as we understood from it, \"bull\" specifically means three years old and not less. But if it means more than three, then \"bull\" would include even less than three, and this is not possible. However, if we say that \"bull\" (פר בן בקר) means \"calf\" (עגל בן בקר), then we can understand that it means specifically three years old and not less, but more than three would not be called \"bull\" (פר בן בקר). However, if it includes even less than three, then we have two different names referring to the same thing, and this cannot be. But if we say that \"bull\" (פר בן בקר) means exactly three years old, then we can understand that more than three is not similar to a regular calf (עגל סתם בן שנה) which specifically means \"one year old\" and not more, as the revered rabbi mentioned earlier. Therefore, all the complaints against the revered rabbi are removed, and it is clear." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Sefaria Community Translation", + "https://www.sefaria.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות פרה אדומה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c2c4b0f689ec4ef9384de03bb8ea7f483cb11e83 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,50 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות פרה אדומה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [ + [ + "שורש דין פרה אדומה שתהיה בת ג' שנים מצות \n פרה אדומה שתהיה בת ג' שנים או בת ד' ואם היתה זקנה כשרה וכו'. עיין במ\"ש בזה הרב התנא מש\"ל ובתוך דבריו שם בד\"ה ובמ\"ש כתב שם וז\"ל ובאידך פלוגת' דפרים דרי\"א פרים בב' וחכמים אומ' בג' ורמ\"א אף בד' וה' מפשטא דמתני' מוכח דכולהו מודו לר' יוסי דפרים בב'. והתוספות בפ\"ק דר\"ה ד\"י עלה ההיא דאמרינן רמ\"א כל מקום שנאמר עגל בתורה סתם בן שנה בן בקר בן שתיים פר בן ג' כתבו דע\"כ בן בקר דקאמר היינו עגל בן בקר וכדמוכח בת\"ך דתנייא פר יכול אפי' זקן ת\"ל בן אי בן יכול קטן ת\"ל פר הא כיצד בן ג' כדברי חכמים ותימא דתנן בפ\"ק דפרה רי\"א פרים ב' וחכ\"א אף בג' רמ\"א אף בן ד' וחמש אלמא מכשיר ר\"מ בפר אף בת שתיים דהא מוסיף אדר\"י והכא משמע מדעגל בן בקר בן שתיים פר בן בקר בג' אבל פחות מג' לא יע\"ש. וכתב הרב ז\"ל וי\"ל דלמאי הוצרכו התוס' להכריח דמאי דקאמר ר\"מ בן בקר בב' הוא עגל בן בקר לקושייתם דהא אף דנימא דבן בקר דקאמר הוא פר בן בקר אכתי ק' מתניתין דפרה דקאמר רמ\"א אף בד' וחמש דבמאי מיירי אי בפר בן בקר הא איהו ס\"ל דפר בן בקר הוא בן שתיים דוקא ואי בפר סתם הא מדפר בן בקר ב\"ב פר סתם ב\"ג אבל פחות לא יע\"ש וק' דמתוך דבריו נראה שמ\"ש התוספות עד עגל בן בקר ב\"ב פר בן בקר ב\"ג דוקא היינו לא פחות ולא יותר ומש\"ה הוק' לו להרב ז\"ל דאף דנימא דפר בן בקר קאמר אכתי תיקשי דר\"מ קאמר פר בן בקר בן שתיים ומתניתין דפרה אי פר בן בקר קא' איך קאמר ר\"מ אף בן ד' וחמש הא איהו ס\"ל דבן שתיים דוקא לא פחות ולא יותר ולפ\"ז אמאי לא הוק' להרב ז\"ל בפשיטות בדברי התוס' דאמאי הוצרכו לדייק דר\"מ מודה אף בב' מדאתא לאוסופי אר\"י דתיקשי להו בפשיטות מדברי ר\"מ דקאמר אף בד' וחמש והא איהו ס\"ל דפר בן בקר הוא בב' דוקא לא פחות ולא יותר וכמו שהבין הרב ז\"ל אלא ודאי דמש\"ה לק\"ל בפשיטות מדברי ר\"מ דכונת דבריו במ\"ש פר בן בקר ב\"ג היינו לומר דמתחיל זמנו מג' ואילך וא\"כ אי הוה אמינא דפר בן בקר קאמר לא הוה ק\"ל מפשט דברי ר\"מ כאמור. אכן קשה במה שמסיק בסוף דבריו דכונת התוספות היא לומר דלא מצינן למימר דפר בן בקר קאמר דא\"כ ק\"ל ההיא דת\"ך אלא עגל בן בקר קאמר ומש\"ה הוק' להם מההיא דפרה ואי פר בן בקר ב\"ג דוקא לא פחות ולא יותר אכתי מה הועילו התוספות לומר דעגל בן בקר קאמר דאכתי תיקשי להו מפשט דברי ר\"מ דמהכא משמע מדעגל בן בקר שתיים פר בן בקר דוקא ג' אלא ודאי דפר בן בקר בג' לאו דוקא ג' ולא יותר אלא דמג' מתחיל זמנו אבל לא פחות וא\"כ הדרא קושיין לדוכתי' מההיא דת\"ך וא\"כ דבריו אינם מובני' וצריכין ביאור.
אך מה שיראה לומר בכונת דבריו הוא בהקדים לדקדק בדבריו ז\"ל במ\"ש בתחילת דבריו דאמאי הוצרכו להכריח מההיא דן' בקר כו' דאף דנימא דבן בקר קאמר תיקשי להו ממתני' דפרה דאי קרי' קרי' פר ן' בקר קאמר הא איהו ס\"ל דפר ן' בקר הוא דוקא שתיים ואיך קאמ' עד חמש ועד שש כו' דאמאי ל\"ק ליה ג\"כ מה שדייקו התוס' דמשמע דר\"מ אזיל ומודה לר\"י ואיהו קאמר דפר ן' בקר בג' דוקא לא פחות ולא יותר וע\"כ כונת דבריו הוא דבשלמ' אי אמרינן דבן בקר דקאמר היינו עגל בן בקר ודאי כד דייקינן מיניה הא פר בן בקר בג' היינו לומר ג' דוקא ולא פחות אבל יותר פר בן בקר איקרי אלא שאם אף בפחו' מג' מיקרי פר בן בקר א\"כ נמצא דמין אחד ב' שמות וזה לא יתכן. אך אי אמרי' דפר בן בקר קאמר ע\"כ אית לן למימ' דיותר מג' לא דומייא דעגל סתם בן שנה דקאמר דהיינו ולא יותר כמ\"ש הרב ז\"ל לעיל מזה וא\"כ נסתלקו כל התלונות מהרב ז\"ל ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אף \n כהן הדיוט כשר לשריפת הפרה. והעושה אותה לובש ד' כלים וכו'. דע שכתב התשב\"ץ בח\"ג סי' ל\"ז ד\"י ע\"ב דרבן יוחנן ן' זכאי היה כהן גדול בסוף בית ב' כמו שנראה בספרי ובתוספתא יע\"ש והספרי הוא בפ' חוקת הובא בילקוט בפסוק זאת חוקת התורה וז\"ל שאלו את ר\"י בן זכאי באיזה כלים פרה נעשית וכו' א\"ל מה שראו עיני ושרתו ידי שכחתי ק\"ו למה שלמדתי וכו' יע\"ש והכי איתא בתוספתא דפרה יע\"ש וכ\"כ רש\"י בשבת פ' ב\"מ דל\"ד ע\"א ד\"ה תורמוסין אלא שרש\"י לא כתב שהיה כהן גדול אלא שהיה כהן סתם ובודאי דאין ראיה מהתוספתא שאמרו מה שראו עיני ושרתו ידי אלא שהיה כהן סתם ולא כ\"ג שהרי הפרה כשירה בכהן הדיוט כדאמרינן בפ' טרף בקלפי דף מ\"ו וכמו שפסק רבינו כאן מיהו התוס' במנחות פ' הקומץ רבה דכ\"א ע\"ב ד\"ה שהכהנים כתבו שלא היה כהן ומ\"ש מה שראו עיני ושרתו ידי כלומר ע\"פ הוראתו יע\"ש ולפי דברי רש\"י יש לדקד' דבפ\"ג מ\"ה שנינו דחמשה פרות נעשו מעזרא ואילך ומי עשאן שמעון הצדיק וכו' ולא מנו את ר\"י בן זכאי. ואפשר דתנא דמתניתין לא מני אלא הכהנים הגדולים שנעשו הפרה בזמניהם ולא לכהן שנתעסק בשריפתה וא\"כ אפשר דאע\"ג דר\"י בן זכאי נתעסק בשריפתה לא מני אלא את ישמעאל בן פאבי שהיה כ\"ג בימיו שהיה בסוף החורבן. אך לפי מ\"ש התשב\"ץ שהיה כ\"ג ק' טובא איך לא מני את ריב\"ז. ותו ק' טובא לפום מאי דמשמע להו להתשב\"ץ ורש\"י בפי' הספרי והתוספתא דריב\"ז עצמו נתעסק בשריפת הפרה מהתוספתא שהביאו התוס' בפ\"ג ממסכת חגיגה דכ\"ג ע\"א ד\"ה מטמאין היו דקאמר מעשה בצדוקי הכהן שביקש לשרוף את הפרה במעורבי שמש ושמע ריב\"ז וסמך ידיו עליו וא\"ל אישי כ\"ג כמה נאה לך להיות כ\"ג ירד וטבל וכו' יע\"ש. הרי דהפרה שנעשה בזמן ריב\"ז לא ריב\"ז עשאה כי אם צדוקי הכהן שהיה כ\"ג בזמנו וליכא למימ' דשתי פרות נעשו בזמנו של ריב\"ז הא ליתא כדמוכח מתני' דמס' פרה פ\"ג וצ\"ע." + ], + [ + "אף \n כהן הדיוט כשר לשריפת הפרה. והעושה אותה לובש ד' כלים וכו'. דע שכתב התשב\"ץ בח\"ג סי' ל\"ז ד\"י ע\"ב דרבן יוחנן ן' זכאי היה כהן גדול בסוף בית ב' כמו שנראה בספרי ובתוספתא יע\"ש והספרי הוא בפ' חוקת הובא בילקוט בפסוק זאת חוקת התורה וז\"ל שאלו את ר\"י בן זכאי באיזה כלים פרה נעשית וכו' א\"ל מה שראו עיני ושרתו ידי שכחתי ק\"ו למה שלמדתי וכו' יע\"ש והכי איתא בתוספתא דפרה יע\"ש וכ\"כ רש\"י בשבת פ' ב\"מ דל\"ד ע\"א ד\"ה תורמוסין אלא שרש\"י לא כתב שהיה כהן גדול אלא שהיה כהן סתם ובודאי דאין ראיה מהתוספתא שאמרו מה שראו עיני ושרתו ידי אלא שהיה כהן סתם ולא כ\"ג שהרי הפרה כשירה בכהן הדיוט כדאמרינן בפ' טרף בקלפי דף מ\"ו וכמו שפסק רבינו כאן מיהו התוס' במנחות פ' הקומץ רבה דכ\"א ע\"ב ד\"ה שהכהנים כתבו שלא היה כהן ומ\"ש מה שראו עיני ושרתו ידי כלומר ע\"פ הוראתו יע\"ש ולפי דברי רש\"י יש לדקד' דבפ\"ג מ\"ה שנינו דחמשה פרות נעשו מעזרא ואילך ומי עשאן שמעון הצדיק וכו' ולא מנו את ר\"י בן זכאי. ואפשר דתנא דמתניתין לא מני אלא הכהנים הגדולים שנעשו הפרה בזמניהם ולא לכהן שנתעסק בשריפתה וא\"כ אפשר דאע\"ג דר\"י בן זכאי נתעסק בשריפתה לא מני אלא את ישמעאל בן פאבי שהיה כ\"ג בימיו שהיה בסוף החורבן. אך לפי מ\"ש התשב\"ץ שהיה כ\"ג ק' טובא איך לא מני את ריב\"ז. ותו ק' טובא לפום מאי דמשמע להו להתשב\"ץ ורש\"י בפי' הספרי והתוספתא דריב\"ז עצמו נתעסק בשריפת הפרה מהתוספתא שהביאו התוס' בפ\"ג ממסכת חגיגה דכ\"ג ע\"א ד\"ה מטמאין היו דקאמר מעשה בצדוקי הכהן שביקש לשרוף את הפרה במעורבי שמש ושמע ריב\"ז וסמך ידיו עליו וא\"ל אישי כ\"ג כמה נאה לך להיות כ\"ג ירד וטבל וכו' יע\"ש. הרי דהפרה שנעשה בזמן ריב\"ז לא ריב\"ז עשאה כי אם צדוקי הכהן שהיה כ\"ג בזמנו וליכא למימ' דשתי פרות נעשו בזמנו של ריב\"ז הא ליתא כדמוכח מתני' דמס' פרה פ\"ג וצ\"ע." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..60b1ac7237a8ab317c0b5d7aa9f0b501fa047b94 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,47 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Red_Heifer", + "text": [ + [ + [ + "שורש דין פרה אדומה שתהיה בת ג' שנים מצות \n פרה אדומה שתהיה בת ג' שנים או בת ד' ואם היתה זקנה כשרה וכו'. עיין במ\"ש בזה הרב התנא מש\"ל ובתוך דבריו שם בד\"ה ובמ\"ש כתב שם וז\"ל ובאידך פלוגת' דפרים דרי\"א פרים בב' וחכמים אומ' בג' ורמ\"א אף בד' וה' מפשטא דמתני' מוכח דכולהו מודו לר' יוסי דפרים בב'. והתוספות בפ\"ק דר\"ה ד\"י עלה ההיא דאמרינן רמ\"א כל מקום שנאמר עגל בתורה סתם בן שנה בן בקר בן שתיים פר בן ג' כתבו דע\"כ בן בקר דקאמר היינו עגל בן בקר וכדמוכח בת\"ך דתנייא פר יכול אפי' זקן ת\"ל בן אי בן יכול קטן ת\"ל פר הא כיצד בן ג' כדברי חכמים ותימא דתנן בפ\"ק דפרה רי\"א פרים ב' וחכ\"א אף בג' רמ\"א אף בן ד' וחמש אלמא מכשיר ר\"מ בפר אף בת שתיים דהא מוסיף אדר\"י והכא משמע מדעגל בן בקר בן שתיים פר בן בקר בג' אבל פחות מג' לא יע\"ש. וכתב הרב ז\"ל וי\"ל דלמאי הוצרכו התוס' להכריח דמאי דקאמר ר\"מ בן בקר בב' הוא עגל בן בקר לקושייתם דהא אף דנימא דבן בקר דקאמר הוא פר בן בקר אכתי ק' מתניתין דפרה דקאמר רמ\"א אף בד' וחמש דבמאי מיירי אי בפר בן בקר הא איהו ס\"ל דפר בן בקר הוא בן שתיים דוקא ואי בפר סתם הא מדפר בן בקר ב\"ב פר סתם ב\"ג אבל פחות לא יע\"ש וק' דמתוך דבריו נראה שמ\"ש התוספות עד עגל בן בקר ב\"ב פר בן בקר ב\"ג דוקא היינו לא פחות ולא יותר ומש\"ה הוק' לו להרב ז\"ל דאף דנימא דפר בן בקר קאמר אכתי תיקשי דר\"מ קאמר פר בן בקר בן שתיים ומתניתין דפרה אי פר בן בקר קא' איך קאמר ר\"מ אף בן ד' וחמש הא איהו ס\"ל דבן שתיים דוקא לא פחות ולא יותר ולפ\"ז אמאי לא הוק' להרב ז\"ל בפשיטות בדברי התוס' דאמאי הוצרכו לדייק דר\"מ מודה אף בב' מדאתא לאוסופי אר\"י דתיקשי להו בפשיטות מדברי ר\"מ דקאמר אף בד' וחמש והא איהו ס\"ל דפר בן בקר הוא בב' דוקא לא פחות ולא יותר וכמו שהבין הרב ז\"ל אלא ודאי דמש\"ה לק\"ל בפשיטות מדברי ר\"מ דכונת דבריו במ\"ש פר בן בקר ב\"ג היינו לומר דמתחיל זמנו מג' ואילך וא\"כ אי הוה אמינא דפר בן בקר קאמר לא הוה ק\"ל מפשט דברי ר\"מ כאמור. אכן קשה במה שמסיק בסוף דבריו דכונת התוספות היא לומר דלא מצינן למימר דפר בן בקר קאמר דא\"כ ק\"ל ההיא דת\"ך אלא עגל בן בקר קאמר ומש\"ה הוק' להם מההיא דפרה ואי פר בן בקר ב\"ג דוקא לא פחות ולא יותר אכתי מה הועילו התוספות לומר דעגל בן בקר קאמר דאכתי תיקשי להו מפשט דברי ר\"מ דמהכא משמע מדעגל בן בקר שתיים פר בן בקר דוקא ג' אלא ודאי דפר בן בקר בג' לאו דוקא ג' ולא יותר אלא דמג' מתחיל זמנו אבל לא פחות וא\"כ הדרא קושיין לדוכתי' מההיא דת\"ך וא\"כ דבריו אינם מובני' וצריכין ביאור.
אך מה שיראה לומר בכונת דבריו הוא בהקדים לדקדק בדבריו ז\"ל במ\"ש בתחילת דבריו דאמאי הוצרכו להכריח מההיא דן' בקר כו' דאף דנימא דבן בקר קאמר תיקשי להו ממתני' דפרה דאי קרי' קרי' פר ן' בקר קאמר הא איהו ס\"ל דפר ן' בקר הוא דוקא שתיים ואיך קאמ' עד חמש ועד שש כו' דאמאי ל\"ק ליה ג\"כ מה שדייקו התוס' דמשמע דר\"מ אזיל ומודה לר\"י ואיהו קאמר דפר ן' בקר בג' דוקא לא פחות ולא יותר וע\"כ כונת דבריו הוא דבשלמ' אי אמרינן דבן בקר דקאמר היינו עגל בן בקר ודאי כד דייקינן מיניה הא פר בן בקר בג' היינו לומר ג' דוקא ולא פחות אבל יותר פר בן בקר איקרי אלא שאם אף בפחו' מג' מיקרי פר בן בקר א\"כ נמצא דמין אחד ב' שמות וזה לא יתכן. אך אי אמרי' דפר בן בקר קאמר ע\"כ אית לן למימ' דיותר מג' לא דומייא דעגל סתם בן שנה דקאמר דהיינו ולא יותר כמ\"ש הרב ז\"ל לעיל מזה וא\"כ נסתלקו כל התלונות מהרב ז\"ל ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אף \n כהן הדיוט כשר לשריפת הפרה. והעושה אותה לובש ד' כלים וכו'. דע שכתב התשב\"ץ בח\"ג סי' ל\"ז ד\"י ע\"ב דרבן יוחנן ן' זכאי היה כהן גדול בסוף בית ב' כמו שנראה בספרי ובתוספתא יע\"ש והספרי הוא בפ' חוקת הובא בילקוט בפסוק זאת חוקת התורה וז\"ל שאלו את ר\"י בן זכאי באיזה כלים פרה נעשית וכו' א\"ל מה שראו עיני ושרתו ידי שכחתי ק\"ו למה שלמדתי וכו' יע\"ש והכי איתא בתוספתא דפרה יע\"ש וכ\"כ רש\"י בשבת פ' ב\"מ דל\"ד ע\"א ד\"ה תורמוסין אלא שרש\"י לא כתב שהיה כהן גדול אלא שהיה כהן סתם ובודאי דאין ראיה מהתוספתא שאמרו מה שראו עיני ושרתו ידי אלא שהיה כהן סתם ולא כ\"ג שהרי הפרה כשירה בכהן הדיוט כדאמרינן בפ' טרף בקלפי דף מ\"ו וכמו שפסק רבינו כאן מיהו התוס' במנחות פ' הקומץ רבה דכ\"א ע\"ב ד\"ה שהכהנים כתבו שלא היה כהן ומ\"ש מה שראו עיני ושרתו ידי כלומר ע\"פ הוראתו יע\"ש ולפי דברי רש\"י יש לדקד' דבפ\"ג מ\"ה שנינו דחמשה פרות נעשו מעזרא ואילך ומי עשאן שמעון הצדיק וכו' ולא מנו את ר\"י בן זכאי. ואפשר דתנא דמתניתין לא מני אלא הכהנים הגדולים שנעשו הפרה בזמניהם ולא לכהן שנתעסק בשריפתה וא\"כ אפשר דאע\"ג דר\"י בן זכאי נתעסק בשריפתה לא מני אלא את ישמעאל בן פאבי שהיה כ\"ג בימיו שהיה בסוף החורבן. אך לפי מ\"ש התשב\"ץ שהיה כ\"ג ק' טובא איך לא מני את ריב\"ז. ותו ק' טובא לפום מאי דמשמע להו להתשב\"ץ ורש\"י בפי' הספרי והתוספתא דריב\"ז עצמו נתעסק בשריפת הפרה מהתוספתא שהביאו התוס' בפ\"ג ממסכת חגיגה דכ\"ג ע\"א ד\"ה מטמאין היו דקאמר מעשה בצדוקי הכהן שביקש לשרוף את הפרה במעורבי שמש ושמע ריב\"ז וסמך ידיו עליו וא\"ל אישי כ\"ג כמה נאה לך להיות כ\"ג ירד וטבל וכו' יע\"ש. הרי דהפרה שנעשה בזמן ריב\"ז לא ריב\"ז עשאה כי אם צדוקי הכהן שהיה כ\"ג בזמנו וליכא למימ' דשתי פרות נעשו בזמנו של ריב\"ז הא ליתא כדמוכח מתני' דמס' פרה פ\"ג וצ\"ע." + ], + [ + "אף \n כהן הדיוט כשר לשריפת הפרה. והעושה אותה לובש ד' כלים וכו'. דע שכתב התשב\"ץ בח\"ג סי' ל\"ז ד\"י ע\"ב דרבן יוחנן ן' זכאי היה כהן גדול בסוף בית ב' כמו שנראה בספרי ובתוספתא יע\"ש והספרי הוא בפ' חוקת הובא בילקוט בפסוק זאת חוקת התורה וז\"ל שאלו את ר\"י בן זכאי באיזה כלים פרה נעשית וכו' א\"ל מה שראו עיני ושרתו ידי שכחתי ק\"ו למה שלמדתי וכו' יע\"ש והכי איתא בתוספתא דפרה יע\"ש וכ\"כ רש\"י בשבת פ' ב\"מ דל\"ד ע\"א ד\"ה תורמוסין אלא שרש\"י לא כתב שהיה כהן גדול אלא שהיה כהן סתם ובודאי דאין ראיה מהתוספתא שאמרו מה שראו עיני ושרתו ידי אלא שהיה כהן סתם ולא כ\"ג שהרי הפרה כשירה בכהן הדיוט כדאמרינן בפ' טרף בקלפי דף מ\"ו וכמו שפסק רבינו כאן מיהו התוס' במנחות פ' הקומץ רבה דכ\"א ע\"ב ד\"ה שהכהנים כתבו שלא היה כהן ומ\"ש מה שראו עיני ושרתו ידי כלומר ע\"פ הוראתו יע\"ש ולפי דברי רש\"י יש לדקד' דבפ\"ג מ\"ה שנינו דחמשה פרות נעשו מעזרא ואילך ומי עשאן שמעון הצדיק וכו' ולא מנו את ר\"י בן זכאי. ואפשר דתנא דמתניתין לא מני אלא הכהנים הגדולים שנעשו הפרה בזמניהם ולא לכהן שנתעסק בשריפתה וא\"כ אפשר דאע\"ג דר\"י בן זכאי נתעסק בשריפתה לא מני אלא את ישמעאל בן פאבי שהיה כ\"ג בימיו שהיה בסוף החורבן. אך לפי מ\"ש התשב\"ץ שהיה כ\"ג ק' טובא איך לא מני את ריב\"ז. ותו ק' טובא לפום מאי דמשמע להו להתשב\"ץ ורש\"י בפי' הספרי והתוספתא דריב\"ז עצמו נתעסק בשריפת הפרה מהתוספתא שהביאו התוס' בפ\"ג ממסכת חגיגה דכ\"ג ע\"א ד\"ה מטמאין היו דקאמר מעשה בצדוקי הכהן שביקש לשרוף את הפרה במעורבי שמש ושמע ריב\"ז וסמך ידיו עליו וא\"ל אישי כ\"ג כמה נאה לך להיות כ\"ג ירד וטבל וכו' יע\"ש. הרי דהפרה שנעשה בזמן ריב\"ז לא ריב\"ז עשאה כי אם צדוקי הכהן שהיה כ\"ג בזמנו וליכא למימ' דשתי פרות נעשו בזמנו של ריב\"ז הא ליתא כדמוכח מתני' דמס' פרה פ\"ג וצ\"ע." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות פרה אדומה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..4dd79197faf8509a5bd89ece5cd30273279820dc --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,44 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "שורש דין היסט ומגע הזב חומר \n בהסט הזב ממגעו וכו'. וכן כלי חרס שהוא נבוב ככדור ועדיין לא נעשה לו פה כמו אלפסין אירנייות אם הסיטן הזב טמאין ואע\"פ שהן טהורים באהל המת וכו'. ע\"כ. בפ\"ב דעדויות דכ\"א אלפסין אירוניות טהורות באהל המת וטמאות במשא הזב וכו'. והנה מתניתין זו הובא במ' ביצה דל\"ב וכתב שם רש\"י וז\"ל טהורות באהל המת דלגבי אהל המת בעינן תוך לכלי חרס דכתב וכל כלי פתוח משמע דיש לו פתוח וכן לכל טומאת מגע עכ\"ל. ולכאורה קשה דבספרי פרשת שמיני פ' ז' ס\"ד נפקא לן דפשוטי כלי חרס אינן מקבלין טומאה מקרא דוכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו את שיש לו תוך טמא את שאין לו תוך טהור פרט למטה ולכסא וכו' וכ\"כ הר\"ש ורבינו בפ\"ב דמס' כלים מ\"ג דפשיטי כ\"ח טהורים מדכתיב אל תוכו ובפ\"ק דחולין דכ\"ד ע\"ב פרכינן ויהא כלי חרס מטמא מגבו מק\"ו ומשנינן אמר קרא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד עליו טמא איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס ופי' רש\"י איזהו כלי שהרגילה התורה את הטומאה לבא פתחו הוי אומר זה כלי חרס דכתיב ביה בדוכתא אחריתי אל תוכו וקאמר הכי אין צמיד פתיל טמא הא יש צמיד פתיל טהור וכו' יע\"ש נמצא דמקרא דאל תוכו הוא דשמעינן דאין כלי חרס מקבל טומאה אלא מתוכו ומינה שמעינן דפשוטי כ\"ח טהו' כיון שאין להם תוך ולמה זה רש\"י מיאן בדרשא זו ובחר לו דרשא אחריתי מקרא דוכל כלי פתוח וכי כעורה זו ששנו בספרי. ונראה דמההוא קרא דאל תוכו משמע ליה לרש\"י דליכא ראיה לענין טומאות אהל דבעינן תוך לכלי חרס דאיכא למימר דדוקא לענין טומאת מגע קפיד קרא דבעינן תוך אבל לענין טומאה באהל המת אפשר דאפי' כי אית ליה תוך לכלי חרס מקבל טומאה לזה הביא הוא ז\"ל קרא דוכל כלי פתוח דקפיד אפתוח אפילו לענין טומאת אהל ומה שסיים רש\"י ז\"ל וכתב וכן לכל טומאת מגע לאו מהאי קרא דוכל כלי פתוח הוא דנפקא לן אלא מקרא דאל תוכו וכמובן.
ודע שרש\"י בפי' החומש בפ' חוקת בפסוק זה דוכל כלי פתוח כתב וז\"ל בכ\"ח הכתוב מדבר שאינו מקבל טומא' מגבו אלא מתוכו לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתילה עליו יפה בחיבור טמא הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור עכ\"ל. וכתב הרא\"ם ז\"ל וז\"ל יש מפרשים דה\"ק בכלי חרס הכתוב מדבר שהרי הכ\"ח אינו מקבל טומאה מגבו וכו' והכא נמי כתיב וכל כלי פתוח שפירושו אם אין מגופת צמידתו וכו' ודייקינן מינה הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור שאינו מקבל טומאה מגבו וכו' ופי' משובש הוא מכמה טעמי חדא דלא אשכחן בשום דוכתא שהכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו אלא מהכא וכו'. ועוד דבהדייא אמרו בפ\"ק דחולין דכ\"ה ויהא כלי חרס מטמא מגבו מק\"ו וכו'. ומשני אמר קרא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס וכי אין צמיד פתיל עליו טמא הא יש צמיד פתיל עליו טהור. הרי לך בפירוש שלא למדנו שבכ\"ח הכתוב מדבר אלא ממילת פתוח דכתיב ביה דמדקפיד קרא אפתיחה ש\"מ דבכלי חרס קאי דאיזהו כלי וכו' ולא ממה שאינו מטמא מגבו עכ\"ל וזה ימים נשאלתי מפי מרן מלכא הרב המופלא חיים אבועאלאפ'ייא נר\"ו דתמיהת הרא\"ם הלזו שתמה על פי' י\"מ מאותה סוגייא דפ\"ק דחולין היא שעמדה על רש\"י עצמו שכתב בפ\"ק דשבת די\"ו ע\"א באותה ששנינו כלי חרס אינן מטמאין מגבן דכתיב וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו וכו' ואלו בפ\"ק דחולין נפקא לן מקרא דוכל כלי פתוח כמ\"ש הרא\"ם גם הר\"ש בפ\"ב דמסכת כלים עלה דהך מתניתין כ' כדברי רש\"י דנפקא לן מדכתיב אל תוכו. גם רבינו בפי\"ג מה' כלים כתב כן וכבר כתב שם מרן כ\"מ דבגמרא פ\"ק דחולין נפ\"ל מקרא אחרינא יע\"ש. וא\"כ לנו לדעת למה זה מיאנו הם ז\"ל בכתוב שהביאו בגמ' והביאו קרא דוכלי חרס דהאי קרא דחו אותו בגמרא מכח הק\"ו ולא אשכחו פתרי אלא בכתוב דוכל כלי פתוח. גם רש\"י בפי' החומש בפ' שמיני בפסוק דאשר יפול מהם אל תוכו כתב וז\"ל אל תוכו אין כלי חרס מטמא אלא מאוירו עכ\"ל משמע דמההוא קרא הוא דשמעינן דאין כלי חרס מטמא מגבו אלא מאוירו וע\"ש בדברי הרא\"ם וק\"ט אמאי לא הוק' לו להרא\"ם לכל הראשונים הללו מההיא דפ\"ק דחולין כמו שהוק' לו לדברי הי\"מ אלו דברי מרן מלכא נר\"ו.
וכה היתה תשובתי אליו בהורמנותיה דמר אמינא ליישב דברי הראשונים בהקדים לדקדק באותה סוגייא דפ\"ק דחולין דמאי ראיה מייתי מקרא דוכל כלי פתוח דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו דמההוא קרא לא שמענו אלא דכ\"ח אינו מקבל טומאה מגבו לענין קבלת טומאה באהל המת אבל טומאת מגע דנוהגת בשאר טומאות לא שמענו ושפיר יש לחלק ביניהם ולומר דדוקא לענין קבלת טומאה באהל המת דאינה נוהגת אלא בטומאת מת בלבד הוא דגלי קרא דאין כ\"ח מטמא מגבו אבל טומאת מגע דנוהגת בכל הטומאות כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' טומאת מת אכתי איכא למימר דכלי חרס נמי מיטמא מגבו. ועכ\"ל דתלמודא אעיקר קרא דאל תוכו סמך דפשטיה משמע דמתוכו הוא מטמא במגע ולא מגבו אלא דמעיקרא הוה בעי תלמו' למימ' דקרא דאל תוכו לאו דוקא כיון שניתן ק\"ו לידרש בין לענין קבלת טומאה באהל המת ובין לענין טומאת מגע דשאר טומאות דבכולהו איכא ק\"ו וכי הדר מייתי קרא דוכל כלי פתוח דמוכח מינה דלענין קבלת טומאה באהל המת אין כ\"ח מיטמא מגבו ממילא איפריך ק\"ו לענין טומאת מגע דאע\"ג דטומאת מגע חמירה דנוהגת בכל הטומאות כיון דפשטיה דקרא דאל תוכו משמע דמגבו אינו מטמא וגלי קרא נמי גבי טומאת מת אע\"ג דאיכא ק\"ו דאינו מטמא מגבו תו ליכא למימר דקרא דאל תוכו לאו דוקא דודאי דוקא הוא דהא גלי קרא דהאי ק\"ו לא ניתן לידרש ונמצא דקרא דוכל כלי פתוח אתא לגלויי אקרא דאל תוכו דדוקא הוא ומה\"ט כתבו הראשונים ז\"ל דמה שאין כלי חרס מטמא במגע מגבו מקרא דאל תוכו נפקא לן כמדובר. אכן הרא\"ם ז\"ל שפיר קמתמה על דברי הי\"מ שכתבו בכונת רש\"י ז\"ל שהכתוב הזה מדבר בכלי מפני שהדבר ידוע דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו דזה אינו ידוע אלא מכח האי קרא דוכל כלי פתוח דאי לאו האי קרא מקרא דאל תוכו לא שמעינן מידי מכח הקושייא כנלע\"ד אם בעיני דמר דשפיר חזו יכשר." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6ad9b9effdbc218ac533bad6b9bef5062494b18a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,41 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Those_Who_Defile_Bed_or_Seat", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "שורש דין היסט ומגע הזב חומר \n בהסט הזב ממגעו וכו'. וכן כלי חרס שהוא נבוב ככדור ועדיין לא נעשה לו פה כמו אלפסין אירנייות אם הסיטן הזב טמאין ואע\"פ שהן טהורים באהל המת וכו'. ע\"כ. בפ\"ב דעדויות דכ\"א אלפסין אירוניות טהורות באהל המת וטמאות במשא הזב וכו'. והנה מתניתין זו הובא במ' ביצה דל\"ב וכתב שם רש\"י וז\"ל טהורות באהל המת דלגבי אהל המת בעינן תוך לכלי חרס דכתב וכל כלי פתוח משמע דיש לו פתוח וכן לכל טומאת מגע עכ\"ל. ולכאורה קשה דבספרי פרשת שמיני פ' ז' ס\"ד נפקא לן דפשוטי כלי חרס אינן מקבלין טומאה מקרא דוכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו את שיש לו תוך טמא את שאין לו תוך טהור פרט למטה ולכסא וכו' וכ\"כ הר\"ש ורבינו בפ\"ב דמס' כלים מ\"ג דפשיטי כ\"ח טהורים מדכתיב אל תוכו ובפ\"ק דחולין דכ\"ד ע\"ב פרכינן ויהא כלי חרס מטמא מגבו מק\"ו ומשנינן אמר קרא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד עליו טמא איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס ופי' רש\"י איזהו כלי שהרגילה התורה את הטומאה לבא פתחו הוי אומר זה כלי חרס דכתיב ביה בדוכתא אחריתי אל תוכו וקאמר הכי אין צמיד פתיל טמא הא יש צמיד פתיל טהור וכו' יע\"ש נמצא דמקרא דאל תוכו הוא דשמעינן דאין כלי חרס מקבל טומאה אלא מתוכו ומינה שמעינן דפשוטי כ\"ח טהו' כיון שאין להם תוך ולמה זה רש\"י מיאן בדרשא זו ובחר לו דרשא אחריתי מקרא דוכל כלי פתוח וכי כעורה זו ששנו בספרי. ונראה דמההוא קרא דאל תוכו משמע ליה לרש\"י דליכא ראיה לענין טומאות אהל דבעינן תוך לכלי חרס דאיכא למימר דדוקא לענין טומאת מגע קפיד קרא דבעינן תוך אבל לענין טומאה באהל המת אפשר דאפי' כי אית ליה תוך לכלי חרס מקבל טומאה לזה הביא הוא ז\"ל קרא דוכל כלי פתוח דקפיד אפתוח אפילו לענין טומאת אהל ומה שסיים רש\"י ז\"ל וכתב וכן לכל טומאת מגע לאו מהאי קרא דוכל כלי פתוח הוא דנפקא לן אלא מקרא דאל תוכו וכמובן.
ודע שרש\"י בפי' החומש בפ' חוקת בפסוק זה דוכל כלי פתוח כתב וז\"ל בכ\"ח הכתוב מדבר שאינו מקבל טומא' מגבו אלא מתוכו לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתילה עליו יפה בחיבור טמא הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור עכ\"ל. וכתב הרא\"ם ז\"ל וז\"ל יש מפרשים דה\"ק בכלי חרס הכתוב מדבר שהרי הכ\"ח אינו מקבל טומאה מגבו וכו' והכא נמי כתיב וכל כלי פתוח שפירושו אם אין מגופת צמידתו וכו' ודייקינן מינה הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור שאינו מקבל טומאה מגבו וכו' ופי' משובש הוא מכמה טעמי חדא דלא אשכחן בשום דוכתא שהכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו אלא מהכא וכו'. ועוד דבהדייא אמרו בפ\"ק דחולין דכ\"ה ויהא כלי חרס מטמא מגבו מק\"ו וכו'. ומשני אמר קרא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס וכי אין צמיד פתיל עליו טמא הא יש צמיד פתיל עליו טהור. הרי לך בפירוש שלא למדנו שבכ\"ח הכתוב מדבר אלא ממילת פתוח דכתיב ביה דמדקפיד קרא אפתיחה ש\"מ דבכלי חרס קאי דאיזהו כלי וכו' ולא ממה שאינו מטמא מגבו עכ\"ל וזה ימים נשאלתי מפי מרן מלכא הרב המופלא חיים אבועאלאפ'ייא נר\"ו דתמיהת הרא\"ם הלזו שתמה על פי' י\"מ מאותה סוגייא דפ\"ק דחולין היא שעמדה על רש\"י עצמו שכתב בפ\"ק דשבת די\"ו ע\"א באותה ששנינו כלי חרס אינן מטמאין מגבן דכתיב וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו וכו' ואלו בפ\"ק דחולין נפקא לן מקרא דוכל כלי פתוח כמ\"ש הרא\"ם גם הר\"ש בפ\"ב דמסכת כלים עלה דהך מתניתין כ' כדברי רש\"י דנפקא לן מדכתיב אל תוכו. גם רבינו בפי\"ג מה' כלים כתב כן וכבר כתב שם מרן כ\"מ דבגמרא פ\"ק דחולין נפ\"ל מקרא אחרינא יע\"ש. וא\"כ לנו לדעת למה זה מיאנו הם ז\"ל בכתוב שהביאו בגמ' והביאו קרא דוכלי חרס דהאי קרא דחו אותו בגמרא מכח הק\"ו ולא אשכחו פתרי אלא בכתוב דוכל כלי פתוח. גם רש\"י בפי' החומש בפ' שמיני בפסוק דאשר יפול מהם אל תוכו כתב וז\"ל אל תוכו אין כלי חרס מטמא אלא מאוירו עכ\"ל משמע דמההוא קרא הוא דשמעינן דאין כלי חרס מטמא מגבו אלא מאוירו וע\"ש בדברי הרא\"ם וק\"ט אמאי לא הוק' לו להרא\"ם לכל הראשונים הללו מההיא דפ\"ק דחולין כמו שהוק' לו לדברי הי\"מ אלו דברי מרן מלכא נר\"ו.
וכה היתה תשובתי אליו בהורמנותיה דמר אמינא ליישב דברי הראשונים בהקדים לדקדק באותה סוגייא דפ\"ק דחולין דמאי ראיה מייתי מקרא דוכל כלי פתוח דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו דמההוא קרא לא שמענו אלא דכ\"ח אינו מקבל טומאה מגבו לענין קבלת טומאה באהל המת אבל טומאת מגע דנוהגת בשאר טומאות לא שמענו ושפיר יש לחלק ביניהם ולומר דדוקא לענין קבלת טומאה באהל המת דאינה נוהגת אלא בטומאת מת בלבד הוא דגלי קרא דאין כ\"ח מטמא מגבו אבל טומאת מגע דנוהגת בכל הטומאות כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' טומאת מת אכתי איכא למימר דכלי חרס נמי מיטמא מגבו. ועכ\"ל דתלמודא אעיקר קרא דאל תוכו סמך דפשטיה משמע דמתוכו הוא מטמא במגע ולא מגבו אלא דמעיקרא הוה בעי תלמו' למימ' דקרא דאל תוכו לאו דוקא כיון שניתן ק\"ו לידרש בין לענין קבלת טומאה באהל המת ובין לענין טומאת מגע דשאר טומאות דבכולהו איכא ק\"ו וכי הדר מייתי קרא דוכל כלי פתוח דמוכח מינה דלענין קבלת טומאה באהל המת אין כ\"ח מיטמא מגבו ממילא איפריך ק\"ו לענין טומאת מגע דאע\"ג דטומאת מגע חמירה דנוהגת בכל הטומאות כיון דפשטיה דקרא דאל תוכו משמע דמגבו אינו מטמא וגלי קרא נמי גבי טומאת מת אע\"ג דאיכא ק\"ו דאינו מטמא מגבו תו ליכא למימר דקרא דאל תוכו לאו דוקא דודאי דוקא הוא דהא גלי קרא דהאי ק\"ו לא ניתן לידרש ונמצא דקרא דוכל כלי פתוח אתא לגלויי אקרא דאל תוכו דדוקא הוא ומה\"ט כתבו הראשונים ז\"ל דמה שאין כלי חרס מטמא במגע מגבו מקרא דאל תוכו נפקא לן כמדובר. אכן הרא\"ם ז\"ל שפיר קמתמה על דברי הי\"מ שכתבו בכונת רש\"י ז\"ל שהכתוב הזה מדבר בכלי מפני שהדבר ידוע דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו דזה אינו ידוע אלא מכח האי קרא דוכל כלי פתוח דאי לאו האי קרא מקרא דאל תוכו לא שמעינן מידי מכח הקושייא כנלע\"ד אם בעיני דמר דשפיר חזו יכשר." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f3a52575be260fb50ad7953d66120c12de4274f3 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,46 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Fasts", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תעניות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין תענית י\"ג באדר\n ונהגו \n כל ישראל בזמנים אלו להתענות בי\"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן כו'. ע\"כ. נ\"ב הרא\"ש ז\"ל בריש מגילה כתב בשם ר\"ת ז\"ל דיש סמך לתענית זה מדאמרי' בגמרא י\"ג זמן קהלה לכל היא פי' שהכל מתקבצים לתענית אסתר ובאים לעיירות לומר סליחות ותחנונים לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים רחמים ומה שאנו מקדימים התענית ליום ה' כשחל במ\"ש ולא עבדינן ליה בע\"ש נמצא בתשו' הגאונים לפי שרגילין בתענית זה להרבות בסליחות ותחנונים ולא יתכן לעשות כן בע\"ש לפי שלא יוכל לטרוח לכבוד השבת עכ\"ל וכ\"כ הטור בסי' תרפ\"ו ס\"ד יע\"ש.
וראיתי להרב\"ח שכתב וז\"ל משמע דוקא הכא אין להתענות מפני שמרבין בסליחות הא לא\"ה שרי וכ\"כ לעיל סימן רמ\"ט אבל לפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל כאן משמע דטעמו הכא כיון דתענית זה נדחה מזמנו כו' והא דקי\"ל הלכתא מתענה ומשלים היינו כשבא זמנו הקבוע לו כו' עכ\"ל. והנה זה שדקדק מדברי ה\"ה ז\"ל כן דקדק ג\"כ מרן החבי\"ב בסימן זה ותמה על מוהרי\"ל ז\"ל בתשו' שנסתפק בזה אם היו דוחים התענית מע\"ש אף בזמן שהיה חל זמנו הקבוע בע\"ש יע\"ש וכ\"כ ג\"כ בפשיטות מרן מלכא מוהרח\"א בס' מ\"ק בדין זה יע\"ש וע' ג\"כ בס' אור יקרות בליקוטיו דס\"ג ע\"א יע\"ש.
ואני אומר דזה גרם להם להרבנים הנז' לדקדק כן מדברי ה\"ה ז\"ל מפני שלא ראו דברי הגאונים עצמם דמתשו' אחת לבני מתיבתא שהובאה במדרש תנחומא פרשת בראשית וגם מדברי השאלתות דרב אחאי גאון בס\"פ ויקהל מבואר בהדייא דס\"ל דאף בזמן שהיה חל התענית די\"ג בע\"ש היו דוחים אותו ליום החמישי שהם ז\"ל פירשו יום הכניס' דמתני' יום התענית וכתבו די\"א וי\"ב וי\"ג היינו כשחל י\"ד בע\"ש ובשב' ובמ\"ש וכשחל בשבת לזמן הראשוני' אע\"פי שע\"ש הוא זמן התענית הקבוע היו דוחים אותו ליום החמישי שהוא י\"ב משום דכיון דמרבינן בסליחות אתו לאמנועי מכבוד שבת יע\"ש והן הן דברי הטור ז\"ל ואין ספק לע\"ד שזה ג\"כ דעת ה\"ה ז\"ל מאחר שסיים וכתב שכן כתבו הגאונים ז\"ל ומה שביאר הטעם משום דכיון דאידחי אידחי דמשמע שאם היה זמנו הקבוע בע\"ש לא היו דוחים אותו לא כת' כן אלא מפני שהוק' לו משאר תעניות חוב שאין דוחי' אותם מערב שבת לזה כתב דשאני הכא שאינו זמנו הקבוע דאפי' בשאר תענית חובה דינא הכי וכיון דאידחי אדחי ומפני שבזמן הזה לא יחול תענית אסתר בערב שבת בזמנו הקבוע לא הוצרך לבאר יותר ולומר דתענית אסתר שאני שמרבים בו בסליחות ודוחין אותו אפי' מזמנו הקבוע כיון דלא נפקא לן מידי השתא בזמן הזה כו' ונתן הטעם הפשוט דשייך אפילו בשאר תענית חובה דכיון דאידחי אידחי תדע לך שכן הוא שהרי באותה תשובה דבני מתיבתא כשבאו לפרש הטעם כשחל י\"ד באחד בשבת שדוחים התענית לי\"א כתבו סתמא שלא היו מתענין בע\"ש מפני כבו' שבת וכשבאו לפרש הטעם כשחל י\"ד בשבת שדוחין התענית מע\"ש כת' משום דעיקר התענית סליחות ותחנונים ואתי לאמנועי מכבוד שבת יע\"ש.
ואין ספק שמה שלא כתבו כן כשחל י\"ד באחד בשבת הוא מפני דהתם בטעמא כל דהו דחינן ליה מע\"ש וכיון דאידחי אידחי ואפילו אינם מרבים בסליחות אמנם כשחל י\"ד בשבת דע\"ש הוא זמן התענית הקבוע הוצרכו לפרש הטעם דמה שדוחים התענית הזה מע\"ש טפי משאר תענית חוב' הוא משו' דמרבים בו בסליחות ורחמים וזה ברור ושוב ראיתי להרב עדות ביהוסף ח\"ב סימן מ\"א שכתב כן יע\"ש.
הרי דאפילו דס\"ל לבני מתיבתא שדוחי' התענית מע\"ש אפילו כשהיה חל בזמנו הקבוע אפילו הכי פירשו הטעם כשדוחין אותו מע\"ש שלא בזמנו הקבוע משום דכיון דאידחי אדחי והן הן דברי ה\"ה ז\"ל בשם הגאונים ושלא כמו שדקדקו מדבריו הרבנים הנז' כן נר' לע\"ד.
וראיתי להרב עדות ביהוסף ז\"ל בתשוב' הנז' נתקשה הרבה בפי' דברי תשובת בני מתיבתא הלזו עד שפירשה בפי' זר ודחוק מאד כיע\"ש ולע\"ד נראה דה\"פ כי השואלים היו סוברים דפי' יום הכניסה דמתני' היינו כמו שפרש\"י דכל שני וחמישי שמתכנסים בני הכפרים והעיירות לקריאת התורה ולבא לב\"ד ומפני שבני הכפרים אין בקיאין בקריאת המגילה הקלו עליהם שיקראנה להם אחד מבני העיר בשני ובחמישי שהוא יום הכניסה שלהם בין יושבים בתענית אסתר ובין שאינן יושבים בתענית וגם השואלים היו מפרשים הא דקאמר ר\"י בברייתא אימתי כו' אבל עכשיו שהכל מסתכלין בה אין קורין אות' אלא בזמנה שהכונה שעכשיו מסתמא הכל בקיאי' בקריאת' ואין צורך להם שיקראנ' להם א' מבני העיר ופי' מסתכלין בה היינו שמסתכלין במגילה ובקיאין בקריאתה קאמר ועל זה שאלו אי הלכה כת\"ק או כר\"י והשיבו להם בני המתיבתא דבין לרבנן ובין לר\"י אין קורין אותה אלא בזמנה כו' כלומר לא כמו שאתם סוברים דלת\"ק הכפרים קורין את המגילה שלא בזמנה אפילו לא היו מתקבצים בשני ובחמישי להתענות תענית אסתר אלא אף לת\"ק לא התירו להם אלא כשמתקבצים לתענית אסתר בין אם נתקבצו בכפרים שלהם או בעיירות וזהו פי' דיום הכניסה דמתני' ואזלי ומפרשים כולה מתני' שיבא התענית בי\"א ובי\"ב ובי\"ג והיינו כשחל י\"ד בע\"ש יבא התענית בי\"ג וכשחל י\"ד בשבת אז יבא התענית בי\"ב וכשחל י\"ד באחד בשבת יבא התענית בי\"א מפני שתענית זה לא היו מתענין בערב שבת לא כשחל בזמנו ולא כשחל שלא בזמנו וכ\"כ ג\"כ בשאלתות ס\"פ ויקהל דפי' יום הכניסה דמתני' היינו יום התענית וי\"א וי\"ב וי\"ג היינו כשנדחה התענית ליום חמישי וכמ\"ש בתשובה זו שבמדרש תנחומא.
וראיתי בחי' הרב המאירי ז\"ל למגילה די\"ב ע\"ב שכתב וז\"ל ובשאלתות פירש יום הכניסה יום התענית שהיו מתכנסים בעריהם ושמא תאמר תינח בי\"ג אבל י\"ב וי\"א היאך היו מקדימים בהם פרשוה כשחל י\"ד באחד בשבת שיש מתעני' בע\"ש דהרי י\"ב ויש מקדימין לחמישי בשבת והרי י\"א כו' ואין הדברים נראין לפרש כן שלא היתה משנתינו פוסקת בתענית ע\"ש אם אסור ואם מותר עד שתייעד זמן לאחד המנהגות עכ\"ל: ותמהני היכן מצא הרב ז\"ל בדברי השאלתות שפי' למשנתינו לפי המנהגו' שאחד הרואה דברי השאלתות שם יראה בהדייא שפי' משנתינו כולה בחדא מחתא ומשום דאין מתעני' תענית זה שמרבים בו בסליחות ורחמים כשחל בע\"ש בין בזמנו הקבוע ובין שלא בזמנו הקבוע בהכי אשכח י\"א וי\"ב וי\"ג ביום התענית לא מפני שתלוי במחלוקת המנהגות כמ\"ש הרב המאירי ולא מצאתי רמז מזה כלל בדברי השאלתות וצ\"ע.
איברא דאיכא למידק לשיטת הגאונים הלזו שכתבו דמאי יום הכניסה יום התענית א\"כ כשחל י\"ד בב' ובה' היכי קתני מתני' דכפרים קורין בו ביום ולמה לא היו קורין אותה בי\"ג שהוא אחד בשבת או ד' בשבת וכמו כן קשה מדתנן אמר ר' יאודה אימתי בזמן שנכנסין בשני ובה' כו' דלפי שיטה זו דיום הכניסה היינו יום התענית מאן דכר שמיה דב' וה' והכי הול\"ל אימתי בזמן שנכנסים לתענית. וכמו כן קשה מהא דפריך הש\"ס בדף ד' ע\"ב למימרא דתקנתא דכרכין הוא כו' והא תנן חל להיות בב' כו' ואם איתא לקדמו ליום הכניסה כו' ומשנינן הו\"ל עשרה ועשרה לא תקינו רבנן והדר פריך ת\"ש חל להיות בה' כו' ואם איתא לקדמו ליום הכניסה די\"א הוא ומשנינן מיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן יע\"ש ולפי שי' הגאונים הנז' דיום הכניסה היינו יום התענית והוא יום י\"ג מאי קאמר הו\"ל עשרה דעשרה מאן דכר שמיה והא עיקר הקושייא היא דלקדמו ליום א' בשבת שהוא יום הכניסה של התעני' וכמו כן ק' מהא דקאמר עוד הש\"ס ואם איתא לקדמו ליום הכניסה די\"א הוא ולפי שיטתם י\"ג הוא ולא י\"א ועוד מאי האי דקאמר מיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן והלא לפי שיטתם אין כאן אלא יום כניסה אחד לבד שהוא יום התענית ומאי יום הכניסה ליום הכניסה דקאמר ואולי אפשר דאף הגאונים אזלי ומודו דיום שני וה' סתם דעלמא מיקרי יום הכניסה מפני שמתכנסי' בהם ג\"כ בני הכפרים בכפרים שלהם או בעיירות בקרי' התורה ולהרבות בתחנונים מפני שהם ימי רחמים אלא דמשמע להו להגאונים דיום הכניסה דמתניתין היינו כניסה של תענית ואפילו כשחל בג' ובד' ולשיטתם ז\"ל נמי לא התירו חכמים להקדים לכפרים בכניסה של תענית אלא דוקא כשחל י\"ד בא' מהימים שאינן כניסה של תורה דשני וחמישי אלא דוקא כשחל י\"ד בשלישי או בד' או בע\"ש אז הוא דהתירו להם להקדים ולקרות ביום כניסת התענית שהוא יום י\"ג דמכניסה לכניסה לא דחינן ומשו\"ה קתני מתני' כשחל י\"ד בשני ובה' אף הכפרים קורין אותה בו ביום דאין דוחין אותה ליום הכניסה של תענית אמנם כשחל בג' או ברביעי קתני שהכפרים מקדימין ליום הכניסה דהיינו יום התענית שהוא בב' או בשלישי כיון דבי\"ד ליכ' כניסה לכפרים לקריאת התורה: והשתא ההיא דאמר ר' יאודה אימתי בזמן שנכנסים בב' ובה' יום כניסתם לתענית קאמר ונקט שני וחמישי דוקא מפני שי\"א וי\"ב וי\"ג שהם ימי הקדימה לכפרים על הרוב יבא בשני ובחמישי אע\"ג דכשחל בד' הכניסה הוא בג' מ\"מ לא שכיח כולי האי ודוק והשתא אפשר ליישב נמי ההיא דפריך הש\"ס למימרא דתקנתא דכרכין כו' והא תנן חל להיות בב' כו' ואם איתא לקדמו ליום הכניסה כו' ומשנינן הו\"ל עשרה כו' כלומר דבשלמא אם תקנת הקדימה היה שלא להטריח לבני הכפרים ליכנס לקריאת המגילה ביום שאינן רגילין ליכנס בלא\"ה ניחא שלא תקינו להקדים אלא ביום כניסתן לתענית ודוקא כשחל י\"ד ביום שאינן רגילים ליכנס בלא\"ה לקריאת התורה כגון בא' בשבת ובע\"ש ובשלישי אבל כשחל י\"ד ביום שרגילים ליכנס לקריאת התורה בלא\"ה לא התירו להם להקדים כיון דס\"ס ביום פורים נכנסי' לקריאת התורה ורגילים הם ליכנס בו אמנם אם תקנתא דכרכין הוא הו\"ל לחכמים לתקן שביום הכניסה שקודם פורים שהוא כשחל פורים בב' שהוא יום כניסה לקריאת התורה יקדימו הכפרים לקרות אפי' בה' שלפניו כ\"ש ביום התענית משום דתקנתא דכרכין וע\"ז שני הש\"ס דביום ה' שלפניו הו\"ל עשרה ועשרה לא תקינו רבנן ושפיר הוה מצי להקשות עדיין דלקדמו ליום כניסה התעני' אלא משום דבעי לאלומי פירכיה דפריך מעיקרא דלקדמו אפי' ביום כניסה של קריאת התורה ואפילו קודם י\"ג הדר פרי' לי' מדתנן חל להיות בה' דלקדמו ליום ב' שהוא י\"א ושני ליה דמיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן. כלומר דלא חזו רבנן תקנתא דכרכין אלא היכא דחל י\"ד ביום שאינן רגילין להתקבץ בני הכפרים לקרי' התורה וכיון דבלא\"ה לא אתו בי\"ד הניחום במלאכתם והקלו עליהם משום תקנתא דכרכין כיון דהן בלא\"ה ממנעי ולא אתו אבל כשחל י\"ד ביום שרגילין לבא ולא ממנעי בלא\"ה לא חשו רבנן לתקנתא דכרכין אפילו ביום כניסתן לתענית שהוא י\"ג וחייבין לקרותה בי\"ד שהוא זמן קריאתה לכל העולם כנלע\"ד ביאור סוגייא זו לדעת הגאונים אע\"פ שלא ימלט קצת מן הדוחק ועיין להר\"ב פר\"ח שהביא דברי ר\"ח במה שפי' י\"ג זמן קהלה לכל שהוא יום התענית כו' והק' עליו מדתנן חל להיות בשלישי או בד' כפרים מקדימין ליום הכניסה דהיינו יום שני כו' ועיין להר\"ב בני חיי ז\"ל שהק' כן בשם מוהרד\"י ותרצה והוא ז\"ל דחה תירוצו יע\"ש ומה שיש לעמוד בדבריהם עיין בספר אור יקרות בליקוטיו דס\"ג ע\"ב יע\"ש. ועפ\"י האמור בכוונת דברי הגאונים ממילא נתיישבו דברי ר\"ת ז\"ל שדבריו הם דברי הגאונים הנז' ודו\"ק.
והנה ראיתי בשאלתות דרב אחאי ז\"ל בס\"פ ויקהל שכתב וז\"ל בזמן חכמי' הראשונים שהיו בקיאין בחשבון מולד הלבנה ובדקדוקי סוד העיבור היה יום ערבה בא בשבת ופורים בשבת ומקרא מגילה בשבת ומוציאין לולב בשבת ותוקעין שופר בשבת שחל ר\"ה להיות בו. אבל היום שאין חכמים בקיאין בחשבון תולדות הלבנה ובדקדוקי סוד העיבור גזרו חכמים שלא להוציא לולב בשבת לברך בו ואפילו בבית וכן בשופר וכן במגילה אמר רבה גזירה שמא יטלנה בידו ויעבירנה ד\"א בר\"ה עכ\"ל וק\"ל טובא דממ\"ש בתחילת דבריו דבזמן חכמי' הראשו' היה בא יום ערבה בשבת כו' משמע דעכשיו מפני שאין אנו בקיאין בחש' ובדקדוקי סוד העיבור הוא דאינו בא יום ערב' בשבת ולא יום פורים דהיינו יום י\"ד בשבת כדקי\"ל לא זב\"ד פורים ולא אד\"ו ר\"ה כו' וא\"כ בזמן המשנה ששנינו חל להיות בשבת עכ\"ל שהיה בזמן שהיו בקיאין בח' כו' וא\"כ בזמנם ודאי שהיה מקרא מגילה בזמנה כמו שסיים וכתב ומ\"מ בזמנה כו' ואם הדבר כן ק' שהרי שנינו חל להיות בשבת כפרים ועיירות קורי' ליום הכניסה ולפי דבריו ז\"ל למה להו להקדים ליום הכניסה הו\"ל למיקרי אותה בזמנה בשבת כיון שהיו בקיאין בחשבון ובדקדוקי סוד העיבור והרי הוא ז\"ל סיים וכתב דעכשיו מפני שאין אנו בקיאין בחש' גזרו בשופר ולולב ומגילה שמא יטלנה בידו. ותו ק\"ט דמבואר מדבריו דשופר נמי השתא הוא דמשום דלא בקיאינן בחשבון לא דחי שבת אבל בזמן חכמים הראשונים הוה דחי שבת וקש' שהרי שנינו י\"ט של ר\"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה כו' הרי שאפי' בזמן המקדש שהיו סנהדרין בקיאין בחש' לא היה שופר דוחה שבת אלא במקדש שאין שבות במקדש אבל במדינה אסור משום גזירה דרבה כדאיתא התם ושוב ראיתי להר\"ן ז\"ל בר\"פ לולב וערבה שהביא מ\"ש הרי\"ף בפ\"ג דמגי' דמשום דלא ידעינן בקיבועא דירחא לא דחינן אנן שופר ומגילה ולולב בשבת כו' וכתב שהרז\"ה תמה עליו שלא נאמר האי טעמא אלא לענין גזירה דרבה אבל בענין ספיקא דקיבועא דירחא אין בזה טעם לשופר ומגילה שהרי אפילו במקום שלא היה להם ספק בקיבועא דירחא לא דחו שבת כו' ומגילה לא דחתה את השבת בשו' מקום ותירץ בשם הרמב\"ן דמ\"ש הרי\"ף וה\"ט דשופר הכוונה שכיון שברוב השנים לא היו יודעים בקיבועא של חדש כו' בשאר שנים אפילו יודעין כו' ומ\"ש וה\"ט דמגילה יישב באופן אחר והר\"ן דחה דבריו וישבן באופן אחר יע\"ש. ודבריהם ז\"ל אינן מעלין ארוכה לדברי השאלתות שכתב בהדייא שבזמן החכמים הראשונים היו שופר ומ\"מ דוחה שבת וכנראה דאשתמיט מינייהו דברי השאלתות כמדובר וצ\"ע.
וראיתי בירוש' עלה דתנן במתני' חל להיות בב' חל להיות בשבת שאמרו וז\"ל אמר רבי יוסי לית כאן חל להיות בשני ולית כאן חל להיות בשבת צומא רבא בערב שבת חל להיות בשני צומא רבא בחד בשבת עכ\"ל וכתב הר\"ב שדה יאושע ז\"ל וז\"ל שהכוונה שאם תאמר שאפשר שיבא י\"ד ביום ב' יפול יוה\"כ בערב שבת והא ליתא דהא כללא כיילי לן לענין זה לא אד\"ו ר\"ה ולא בד\"ו פסח ולא גה\"ז עצרת כו' ודברי הרא\"ש והרי\"ף נוטים לזה שעמ\"ש בגמרא פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בעניינו של יום כתבו הם ז\"ל פי' יום ט\"ו לבני כרכין כו' וכ\"כ הטור בסימן תרפ\"ח בפי' די\"ד לא יבא בשבת לעולם עכ\"ל ולא ידעתי למה לא זכר שר דברי הר\"ן ז\"ל עלה דמתני' דאיזו היא עיר גדולה שהביא דברי הירושלמי וכתב בהדייא שהכוונה דלדידן לא מקלע י\"ד לא בשבת ולא בשני בשבת כמ\"ש הוא ז\"ל גם ה\"ה ז\"ל בפ\"א מהל' מגילה די\"ג עמ\"ש רבינו לפיכך אם חל זמן קריאתה בשבת הביא דברי הרי\"ף שכתב ט\"ו לבני כרכין כו' וכתב וז\"ל דתפס ל' זה לפי שבזמנינו אין י\"ד חל בשבת כו' וכ\"כ עוד בהל' י\"ד ע\"ש. ומ\"מ מבואר יוצא מדברי הר\"ן והר\"ב שדה יאושע דהאי כללא דידן דלא אד\"ו ר\"ה וכן בד\"ו פסח ולא זב\"ד פורים וכיוצא היו נוהגין בזמן הירושלמי ומשו\"ה קאמר ר' יוסי לית כאן חל בשני ולא חל בשבת וק\"ל טובא שאם כדבריהם למה לא אמר רבי יוסי ג\"כ לית כאן חל להיות בד' שאם יבא בד' יבא פסח בששי וזה אי אפשר דהא לא בד\"ו פסח שאם יבא פסח בששי יבא ר\"ה ביום ראשון ויום ערבה בשבת ואנן קי\"ל דלא אד\"ו ר\"ה כדי שלא יבא יום ערבה בשבת ותו ק\"ל שמדברי רבינו בפ\"ח מהלכות עירובין הל' יו\"ד מבואר שבזמן שמקדשי' ע\"פ ראיה לא היו נזהרין שלא יחול יוה\"כ סמוך לשבת וכן כתב ה\"ה ז\"ל שם בשם הרשב\"א לענין שהם קדושה אחת לעירוב יע\"ש וכ\"כ עוד ה\"ה ז\"ל בספ\"ה מהלכות שבת עמ\"ש רבינו יוה\"כ שחל להיות בערב שבת לא היו תוקעין כו' וז\"ל ויתבאר בהלכות קידוש החדש שבזמנינו שאין מקדשין ע\"פ הראיה אין יוה\"כ חל לעולם לא בע\"ש ולא במ\"ש יע\"ש וכבר כתב רבינו בפ\"ה מהלכות קידוש החדש ה\"ג שעד זמן אביי ורבא היו ב\"ד קבועין בא\"י והיו מקדשין את החדש ע\"פ הראיה וכבר הביא ראיה לדבריו הר\"ב ידי אליהו בתקון ל\"ד כיע\"ש ועוד יש להביא ראיה לדבריו מדאמרינן בפ\"ק דר\"ה דכ\"א ע\"א רבא הוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי דכפורי זמנא חדא אשכח כוותיה יע\"ש: וכיון שעד זמן אביי ורבא היו מקדשין ע\"פ הראיה כ\"ש בזמן האמוראים שבירושלמי שהיו מקודם ור' יוסי הנז' בירושלמי נראה שהיה בזמן ר' יוחנן כאשר יראה הרואה בדברי הירושלמי יע\"ש וכיון שכן איך אפשר לפרש דמשום כללא דידן קאמר דלית כאן חל להיות בשני ולא חל להיות בשבת דכיון דבזמן שמקדשין ע\"פ הראיה לא היה נוהג כלל זה ועיין להתוספות בפ\"ק דערכין ד\"ט ע\"א שכתבו דבימי האמוראים לא היו דוחי' ר\"ה מיום ראשון משום יום ערב' כאשר אנו דוחים יעו\"ש והכי אמרי' בסוכה דמ\"ג ע\"ב רבין וכל אלו נחותי אמרי אקלע יום ערבה בשבת אלא דלא דחי יע\"ש.
וראיתי להתוספות בפרק תמיד נשחט דנ\"ח ע\"ב ד\"ה כאלו חל בשני כו' שכתבו וז\"ל ורש\"י שהקשה דעפ\"י הראיה היו מקדשין אין נראה דאע\"ג דהיו מקדשין ע\"פ הראיה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבי בהדי הדדי דאמרינן בהדייא פ\"ק דר\"ה ד\"ך מאיימין על העדי' על החדש שנראה בזמנו לומר שלא ראו יע\"ש ובפרק אלו קשרין דקי\"ד ע\"א ד\"ה חלבי שבת כו' כתבו וז\"ל אומר ר\"י דכל היכא דקתני תרי שבי דהוו בהדי הדדי אתייא כאחרים דאמרי אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים והכי מפרש הש\"ס בסוכה דנ\"ד ע\"א עכ\"ל ועיין עוד בדבריהם בפ\"ק דסנהדרין די\"ג ע\"א ד\"ה ור\"י כו' ובמנחות ד\"ק ע\"ב ד\"ה שני ימים כו' יע\"ש ומה שיש לעמוד על דברי התוס' דפרק תמיד נשחט עיין להר\"ב יד אהרן ז\"ל בא\"ח סימן של\"ד ועיין להר\"ב אור יקרות בחי' לפסחים יע\"ש ועיין במ\"ש אנן יד עניי בפ\"א מה' עיוה\"ך יע\"ש גם המפרש להלכות קידוש החדש כתב בספ\"ז בשם ר\"ח ז\"ל דאף בזמן הראיה היו מדקדקים שלא יחול אד\"ו בר\"ה מפני דמסורת בידם מהלכה למ\"מ יע\"ש ומלבד שמדברי רבינו דפ\"ח מה' עירובין ופ\"ה מהלכות שבת ופ\"ז מהלכות תמידין ומוספין מבואר דבזמן הראיה היה חל ר\"ה באד\"ו כמדובר. לא ידעתי מה יענה לההיא דסוכה דמ\"ג דאמרינן כי אתא רבין וכל נחותי אמרי דאיקלע יום ערבה בשבת וצ\"ע.
ומ\"מ ע\"פ דברי התוס' שכתבו דכל היכא דקתני תרי שבי אהדדי אחרים היא ולא רבנן איכא למימר דההיא דאמר ר' יוסי בירושלמי לית כאן חל להיות בשבת לא משום כללא דידן קאמר דהאי כללא דלא אד\"ו ודאי לא היה נוהג בזמן הראי' שהרי יום ערבה היה חל בשבת אלא משום דס\"ל דהך מתני' אתייא כאחרים דס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי אבל לרבנן דפליגי אאחרים ס\"ל דאף בזמן הראיה היו מדקדקים שלא יבואו תרי שבי אהדדי להכי קאמר לית כאן חל להיות בב' לית כאן חל להיות בשבת ולהכי לא קאמר חל להיות בד' משום יום ערבה מפני דיום ערבה בזמן הראיה היה חל להיות בשבת כדקאמר רבין וכל נחותי כמדובר כנלע\"ד לפר' דברי הירושלמי ע\"פ שיטת התוס' שכתבנו. אמנם לפי שיטת רבינו ז\"ל דס\"ל דבזמן הראיה היה חל תרי שבי אהדדי קשה לפרש דברי הירושלמי הללו דמיירי לזמן הזה כמדובר.
ושוב ראיתי בחי' הר\"ן למס' סנהדרין די\"ג ע\"ב עלה דאמרינן ומשום חד יומא נעבריה לשתא כתב וז\"ל והרב המאור הקשה לפרש\"י ואמר שלא היו בעלי התלמוד משגיחין לא על אד\"ו ולא על בד\"ו כדמוכח בריש מגילה דתנן התם חל להיות כו' ומונה שם כל ימי השבוע ולפי הקבוע שלנו אי אפשר להיות אלא בד' ימים שבשבוע כו' והענין כן הוא שהראשונים לא היו מדקדקים בדבר והאחרונים תקנו כן כדאיתא במס' ר\"ה בפ\"ק די\"ט ידעין חבריין בבלאי מאי טיבותא עבדינן בהדייהו וכן במס' סוכה דמ\"ג אמרו הזהרו דלא ליתי יום ערבה בשבת עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דאף בימי האמוראים הראשונים שקודם אביי ורבא תקנו תקנה זו דלא ליתי אד\"ו בר\"ה שהרי הביא ראיה מההיא דעולא דפ\"ק דר\"ה די\"ט דאמ' ידעין חברין בבלאי כו' ועולא בימי רב ושמואל ור\"י היה כנודע וכן הראיה שהביא מההיא דסוכה הם דברי רבי סימון בירושלמי והביאו התוס' שם בסוכה דמ\"ג ד\"ה לא איקלע כו' אלא דבתלמודא דידן קאמר רבין וכל נחותי דיום ערבה איקלע בשבת גם מבואר יוצא מדבריו דס\"ל כדעת רבינו דבזמן התנאים היה חל תרי שבי אהדדי ושלא כדברי ר\"י ז\"ל שכתבו התוס' דזו סברת אחרים היא ולית הלכתא כוותיה כמ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל בפ\"א מה' תו\"מ יע\"ש.
ואין ספק דהר\"ן ורבינו קיימי בשיטת ר\"ת שכתבו התוס' בפ\"ק דסנהדרין די\"ג ע\"א ד\"ה ור\"י כו' דר\"י ור\"ע ור\"י ור\"ש ס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי ומה שהקשו התוס' ע\"ז דבפרק החליל דנ\"ד לא אשכח תנא דס\"ל הכי אלא אחרים דאמר אין בין עצרת כו' אפשר דס\"ל לרבינו ולהר\"ן ז\"ל דמאי דקאמר תלמודא התם דמתני' דחלבי שבת קריבין ביה\"ך אתייא כאחרי' לאו דאתייא כאחרים ממש קאמר דס\"ל דאין בין עצרת לעצרת כו' אלא ד' ימים כו' אלא דס\"ל כוותיה דאחרי' בענין דתרי שבי אתו בהדי אהדדי קאמר דלא דחינן להו משום אד\"ו אבל בענין אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בהא לא ס\"ל כוותיה דאחרים והיינו ההיא מתני' דערכין ד\"ח ע\"ב דקתני אין פוחתין מד' חדשי' המעוברים בשנה כו' דאתייא דלא כאחרים כדאמרינן התם ואפילו הכי ס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי כמו שהכריחו התוס' במנחות ד\"ק ע\"ב ד\"ה ב' ימים טובים כו' והם ז\"ל לפי שיטתם דס\"ל דליכא מאן דס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי אלא ר\"מ לבד הוק' להם ההיא מתני' דערכין והניחו בקשיא יע\"ש.
אמנם לשיטת ר\"ת ורבינו והר\"ן אפשר ליישב דלאו דוקא ר\"מ ס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי משום דס\"ל דאין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים אלא אפילו מאן דפליג אההיא דאין בין עצרת אזיל ומודה דאתו תרי שבי אהדדי וכדמוכח ההיא מתני' דערכין. ובהכי ניחא דאשכחן כמה סתמי דס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי ההיא דספ\"א דמנחות שכתבו התוס' ושם משנה ז' ששנינו חל יוה\"כ להיות ע\"ש ועיין במ\"ש התי\"ט שם וההיא דערכין ד\"ח ע\"ב והך סתמא דמגילה דקתני חל להיות בב' חל להיות בשבת וכן ההיא דספ\"ב דתענית ששנינו וכן ט\"ב שחל להיות בע\"ש ושם בפ\"ד מ\"ז ששנינו וב\"ה מתירים מפני כבוד שבת ועיין שם בפי' הרע\"ב ודחיקא להו לרבי' ולהר\"ן למימר דכולהו הנך סתמי אתו כאחרים דלית הלכתא כוותיה.
ובכן לשיטת רבינו והר\"ן נמי יש ליישב הך דקאמר ר' יוסה בירושלמי לית כאן חל להיות בב' ולית כאן חל להיות בשבת דאפשר דבזמנו כבר תקנו תקנה זו שלא יבואו תרי שבי אהדדי אע\"פ שהיו מקדשים את החדש ע\"פ הראיה ואפשר שהיה בימי עולא שנתקנה תקנה זו כמ\"ש הר\"ן ואפשר שבזמנו עדיין לא תקנו שלא יבא ר\"ה ביום א' בשבת משום יום ערבה וכדקאמר רבין בש\"ס דידן מש\"ה לא קאמר לית כאן חל להיות בד' משום יום ערבה ודוק.
איברא דאכתי קשה מהא דקאמר רב בגמרא בדף ה' ע\"א פורים שחל להיות בשבת ע\"ש זמנם כו' ואמרי' עלה מאי ע\"ש זמנם לאפוקי מדרבי דאמר הואיל ונדחו עיירות ממקומם ידחו ליום הכניסה הא קמ\"ל דע\"ש זמנם יע\"ש. מבואר יוצא דבזמן רב היה חל י\"ד בשבת ועולא ור\"י היו בזמנו ואולי כי אמרה רב למילתיה עדיין לא נתקנה תקנה זו ועיין למרן החבי\"ב בשיירי כנה\"ג א\"ח סימן תר\"צ הגב\"י אות ט\"ו במה שתמה על המט\"מ ז\"ל והדין עמו שהרי מוכח מהך מימרא דרב דלא היו חוששי' בזמנו עדיין אם היה חל תרי שבי אהדדי כדאמרן.
ודע דכלל זה שבידינו דלא אד\"ו ר\"ה ולא בד\"ו פסח ולא גה\"ז עצרת ולא זב\"ד פורים וכיוצא הכל תלוי בכלל דלא אד\"ו ר\"ה כמ\"ש הרפ\"ח בה' ר\"ח וכן כתב רש\"י בפ\"ק דסנהדרין די\"ג ע\"ב ד\"ה ולעברי' לאדר כו' וז\"ל והא דלא עבדי פסח בבד\"ו טעמא משום תשרי הוא יע\"ש. ובכן אני תמיה למה שראיתי להלח\"מ בפ\"א מה' תמ\"ו ד\"ה אבל אין קרבים בלילי הכפורים כו' שכתב וז\"ל דאע\"ג דרש\"י בפרק תמיד נשחט כתב דמשמע דכשהיה על פי הראיה לא היו שם כללי דלא בד\"ו פסח כו' ועוד דע\"כ לא קאמר רש\"י אלא בכלל דלא בד\"ו פסח אבל בלא אד\"ו ר\"ה שהוא כדי שלא יבואו שבת וכפור יחד מודה רש\"י שאפילו בזמן שמקדשין על פי הראיה היה כך דאיך יוכל רש\"י להכחיש סוגייא דפרק החליל עכ\"ל. ואתמהא דהרי הא בהא תלייא דאי לא הא לא קיימא הא ועוד שהרי מדברי רש\"י בפ\"ק דסנהדרין די\"ג מבואר דאף בזמן התנאים הראשונים היה נוהג אף כלל דלא בד\"ו זולת היכא דלא הוה אפשר משום התקופה כיע\"ש וצ\"ע.
ודרך אגב בעומדי באותה סוגייא דפרק קמא דר\"ה ד\"ך ע\"א עלה דאמר עולא ידעין חברין בבלאי מאי טיבות' עבדינן בהדייהו ואמרי' מאי טיבותא עולא אמר משום ירקייא רבי אחא בר חנינא אמר משום מתייא ואמרו על זה מאי בינייהו איכא בינייהו יוה\"כ שחל להיות בשבת מאן דאמר משום מתייא מעברינן ומאן דאמר משום ירקייא לאימת קבעי להו לאורתא לאורתא טרח ומייתי עכ\"ל ושמעתי מקשים דכשחל יוה\"כ באחד בשבת חל ר\"ה בע\"ש וכן י\"ט ראשון של חג בע\"ש ואכתי איכא ריעותא דירקייא כמ\"ש רש\"י בד\"ה משום ירקייא ואם כן אכתי ליכא בינייהו מידי דאע\"ג דמשום יה\"כ לא איכפת לן לאעבורי משום דלאורתא טרח ומייתי אכתי משום י\"ט של ר\"ה ושל חג היו צריכין לאעבורי לאלול למ\"ד נמי משום ירקייא ומאי בינייהו והיותר תימא שהתוספו' לקמן בד\"ה בין מלפניה כו' הוקשה להם כעין זה ומתוך כך מחקו גירסא בין מלפניה כו' ויותר היה להם לתמוה הכא שאין מקום לתקן זה בשינוי הגרסאות.
וכה הראוני ספר נדפס מחדש לרבני אשכנז זה שמו בית הלוי תירץ לזה די\"ט הסמוך לשבת לפניו ליכא ריעותא דירקייא משום דבי\"ט מצי ליתן הירקות במים כדי שלא יכמושו כמו ששנינו בסוף פ' לולב הגזול מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעל' ומחזירתו למים בשבת ופרש\"י כדי שלא יכמושו ואמר ר\"י עלה דבשבת מחזירין ובי\"ט מוסיפין את המים דקיימ' לן כר\"י וא\"כ ה\"נ יכול ליתן הירקו' במים כדי שלא יכמושו אבל בשבת וביה\"כ לא מצי ליתנן במים דלא התירו גבי לולב בשבת אלא להחזיר דוקא ולא ליתנן לכתחי' יע\"ש ולא נחה דעתי בזה לפי מ\"ש רש\"י בד\"ה משום ירקייא ועוד שהרי עינינו הרואות דכשנותני' הירקות במים צוננים הם נכמשין טפי מפני רכותן ולא אמרו ומחזירתו למים כדי שלא יכמוש אלא גבי לולב דוקא שהוא קשה כעץ ולא בשאר ירקות של אכילה.
והנלע\"ד דתלמודא השתא כי קאמר יוה\"כ שחל להיות אחר השבת ה\"ק דמ\"ד משום מתייא מעברינן לדידיה בהאי טעמא דמתייא לחוד מעברינן אבל למאן דאמר משום ירקייא לא מעברינן לאלול אלא היכא דאיכא ריעותא דירקייא בהדי ריעותא דמתייא כגון יוה\"כ שחל בערב שבת אבל משום ריעותא דירקייא לבד או משום ריעותא דמיתייא לא מעברינן עד דאיכא תרוייהו בהדי אהדדי ומשום דלא ניחא ליה למקשן האי תירוצא דלמאן דאמר משום ירקייא בעי תרוייהו הדר פריך דלמאן דאמר משום ירקייא אמאי לא יספיקו להעבירו משום טעמא דמתייא ולהכי הדר קאמר איכא בינייהו י\"ט הסמוך לשבת דלמאן דאמר משום ירקייא מעברינן ולמאן דאמר משום מתייא לא מעברינן ודוק.
ושוב ראיתי להרב המאור בפרק קמא דר\"ה עמד לבאר סוגייא זו ובתוך דבריו יישב קושייא זו ועיין בדברי הרשב\"א בחי' שם באותה סוגייא שכתב דברים תמוהים במה שתירצו בגמרא איכא בינייהו י\"ט הסמוך לשבת כו' וז\"ל הוא הדין דהוה מצי למימר יום הכפורים הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה איכא בינייהו אלא שלא היה מתברר טעם מחלקותם ביום טו' יפה בלשון קצרה כדרך שמתברר טעם יום הכפורים מכלל יום טוב עכ\"ל ודברי' אלו אין להם מובן לפי מה שפרש\"י באותה סוגייא ואולם לפי מה שכ' הרב המאור בשם חכמי צרפת בביאור הסוגייא יובנו דברי הרשב\"א היטב ודוק." + ], + [ + "שורש איסור כיבוס בשבוע שחל ט' באב\n ושבת \n שחל ט' באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס כו'. נכתב בצידו כן כתב מרן בש\"ע א\"ח סימן תקנ\"א סי\"ד וכתב עוד אסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה ובב\"י כתב וז\"ל וכתוב בתה\"ד שמוהר\"מ אסר לכבס בגדי קטנים בשבת זו אבל מתוך דברי תה\"ד נראה שלא נהגו כן וגם אנו לא ראינו ולא שמענו מי שנוהג כן עכ\"ל וכיון שכן לא ידעתי למה זה בש\"ע תפס בפשיטות סברת מוהר\"מ הלזו שאסור לכבס בגדי הקטנים ולא כת' סברא זו אפילו בשם י\"א כיון שבב\"י כתב שלא נהגו כן. גם זה שכתב בב\"י שמדברי התה\"ד נראה שלא נהגו כן לא ידעתי מהיכן שמיע ליה למרן מדברי הרב בעל תה\"ד שלא נהגו כן שדבריו שם בסימן קנ\"ב כך שאלה נשים המכבסי' צעיפי' לארמיות שרי להו לכבסם בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה או לא. תשובה מתוך הסברא יראה להתיר כו' ונראה גם כן להביא ראיה מהא דפסק מוהר\"מ בהלכות שמחות שלו דאסור לכבס בגדי קטנים בשבת זו והביא ראיה מדבטיל קצרי דבי רב משמע לגמרי ועוד הא אמרינן תנוקות דבית רבן בטלים בט\"ב משום פקודי ה' ישרים משמחי לב ע\"כ.
משמע דוקא בגדי קטנים דשייך בהו נמי אבילות אי משום חינוך אי משום עגמת נפש כדאמרי' קורעין לקטן מפני עגמת נפש ותו דיהיב נמי טעמא מוהר\"מ מדאמרינן תנוקות דבית רבן בטילים בו וכל הני סברות לא שייכי בארמיות כו' אמנם סובר אני להחמיר מפני מראית העין כו' ולא דמי לבגדי קטנים דלא אסרי להו משום מראית העין דהתם ניכר לכל דבגדי קטנים הם עכ\"ל: ואין ספק שזה שכתב ולא דמי לבגדי קטנים דלא אסרי להו מפני מראית העין כו' שהכוונה דמדלא אסר מוהר\"מ בגדי קטנים מהאי טעמא ובקש לו ראיה מהש\"ס מדבטלי קצרי דבי רב וגם מדבטלי מת\"ת משמע דליכא טעמא למיסר להו מפני מראית העין לזה כתב דהתם ודאי ניכר לכל כו' ואם כן הוא לא ידעתי מהיכא שמיע ליה למרן ז\"ל מדבריו שלא נהגו כן וצל\"ע.
וראיתי להר\"ב מג\"א בס\"ק ל\"ח שכתב וז\"ל לספר לקטנים דקטני נמי שייך בהו חינוך אי משום אבילות אי משום עגמת נפש תה\"ד סימן קנ\"ב וצ\"ע דבי\"ד סימן שע\"ד פסק דאין אבילות לקטן. ונראה לי דבאבילות דרבים מחמירינן טפי עכ\"ל וכדבריו מבואר בדברי מוהר\"מ ז\"ל שהביא המרדכי במ\"ק סימן תק\"ע וסימן תקע\"ה דיש חילוק בין אבילות לאבילות דבסימן תק\"ע כתב וז\"ל תניא כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד שאין לך בית האסורין גדול מזה במועד אין מעיקרא לא מתיב רב פנחס כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד מותר לגלח בימי אבלו הא אסור לגלח במועד אסור לגלח בימי אבלו ואי אמרת קטן נמצא קטן נוהג בו אבילות והתניא מקרעין לקטן מפני עגמת נפש כו' מכאן יש להוכיח שאין אבילות בקטן ואם ראובן אבל ויש לו בנים קטנים לא יבטלו מלימודן ע\"כ ובסימן תקע\"ה כתב וז\"ל תנן בפרק החולץ דמ\"ג ר\"י אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול ואמרינן בגמרא אמר רב חסדא ק\"ו ומה במקום שאסור לספר ולכבס מותר ליארס פירוש בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה מקום שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס ויש סוגייאות דלא גרסי לספר דהא אמרינן לקמן דף י\"ט ע\"ב כל ל' יום לגיהוץ ולתספורת ור\"י מאורלינאש גריס ומפרש כו' ועוד מצינו למימר כו' מיהו לא זה וזה נראין כו' ומוהר\"מ ז\"ל פי' ומה במקום שאסור לספר ולכבס בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה אפילו לקטני' אסור לגדולי' לספר אותם ולכבס בגדיהם תדע דהא בטלי קצרי דבי רב כדאמרינן בפרק בתרא דתעניות ומשמע שהיו בטלים לגמרי דאפילו בגדי קטנים לא היו מכבסים ועוד דהא אמרינן התם דתינוקות של בית רבן בטלין בו דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב ואלו גבי אבילות אינן בטלים כמו שהוכחתי לעיל אלמא דלגבי אבילות דט\"ב אסור לגדולים לעשות לקטנים כל דבר שאסו' לגדולים אם כן כמו כן אסורים הגדולים לספר לקטני' ולכבס כסותן בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה וגבי אבילות מותר לגדולים לספר לקטנים שמת אביהם או לכבס בגדיהם וזה נראה לי עיקר עכ\"ל.
הרי מבואר בהדייא שכתב דיש חילוק בין אבילות לט\"ב ואולם הטעם הזה שכתב הרב מ\"א לחלק באבילות דרבים מחמירינן טפי קשה דאדרבא מה\"ט קילא טפי כדאמרינן בפרק החולץ דמ\"ג ע\"ב אלא אמר רב אשי שאני אבילות חדשה מאבילות ישנה ושאני אבילות דרבים מאבילות דיחיד וכתב רש\"י וז\"ל אלא אמר רב אשי לא תוקמה כתנאי ור\"י מוד' בההיא דאיסורין שלא תתארס האשה כל שלשי' מפני האיבול ודקשיא לך ק\"ו דבשבת שחל ט\"ב מותר ליארס שאני בין אבילות חדשה כו' דאבילות ט\"ב הוי אבילות ישנה ואבילות דרבים הילכך קילא עכ\"ל. ואף למה שדחו התוס' פרש\"י וכתבו דהכי קאמר דאבילות דרבים יש להחמיר טפי היינו דוקא לענין משא ומתן שהוא דבר של פרהסיא אם יעסקו בפרקמטיא כל היום יבואו ויאמרו שאין חוששין להתאבל על ירושלים ולא דמי לאירוסין שאינו אלא שעה אחת יע\"ש ואם כן לספר ולכבס בגדים של קטנים מה מקום להחמיר באבילות דרבים יותר כיון שהכל רואים שהוא לקטנים ואין אבילות לקטן ואדרבא באבלות היה לנו להחמיר בקטני' טפי מט\"ב מפני שהוא אבילות חדשה כמו שהחמי' לענין אירוסי' טפי מט\"ב מה\"ט.
והנלע\"ד ליישב והן קדם נדקדק לשון הרב מוהר\"מ דבסימן תק\"פ כת' וזה לשונו ומכאן יש להוכיח שאין אבילות בקטן ואם ראובן אבל ויש לו בנים קטנים לא יבטלו מלמודן ולא כתב גם כן שמותר לספר אותם ולכבסם גם בסימן תקע\"ה כתב וגבי אבילות מותר לגדולים לספר לקטנים שמת אביהם או לכבס בגדיהם ויש לדקדק למה נקט הענין שמותר לגדולים לספר לקטנים שמת אביהם ולא כתב כמ\"ש בסימן תק\"ע שאם ראובן אבל ויש לו בנים קטנים שמותר לגדולים לספר ולכבס בגדיהם ולמה זה נקט בשמת אביהם אמנם נר' דמוהר\"ם ז\"ל אע\"פ שהכריח מההיא דפ\"ק דמ\"ק דאין אבילות נוהג בקטן מ\"מ משמע ליה דכל שאביו קיים ואביו חייב לחנכו במצוות אינו מותר להניחן לספר ולכבס בגדיהם משום חינוך כמ\"ש הר\"ב תה\"ד סימן קנ\"ב דאיכא חינוך באבילות ודוקא בת\"ת מותר שלא לבטלם מלימודם כיון שטעם ביטול תורה הוא משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב וזה לא שייך בקטן כמו שכתב הר\"ב ט\"ז בריש סימן תקנ\"ד וכיון שהקטנים מצד עצמן אין אנינות נוהג בהם כל כי האי מילתא דביטול ת\"ת לא חייבוהו חכמים לאביו לחנכו ולזה כתב שאם ראובן אבל ויש לו בנים קטנים לא יבטלו מלימודם כלומר דוקא בלימודם אבל לספר ולכבס בגדיהם אע\"פ שכשאין להם אב מצד עצמן אין אבלות נוהג בהם ומותר לגדולים לספר ולכבס בגדיהם כל שיש להם אב משום חינוך אין לספר ולכבס בגדיהם ולזה בסימן תקע\"ה נקט הענין דוקא בשמת אביהם שמותר לגדולים לספר ולכבס בגדיהם זה נ\"ל אמת ויציב. נמצא לפי האמור שמ\"ש מוהר\"ם ז\"ל דאין אבילות נוהג בקטן היינו דוקא כשאין לו אב לחנכו דאין איסור לגדולים לספר אותם ולכבס בגדיהם כמי שמספה להם איסור בידים דכתי' לא תאכלום לא תאכילום דגבי אבילות מעיקרא לא אסרו חכמים לגדולים בזה ולא הנהיגו אבילות בקטנים על ידי הגדולים ואין כאן איסור מספר בידים אבל כשיש להם אב משום חינוך אסור לאב לספר ולכבס בגדיהם זולת בת\"ת אין חינוך ואין לבטלם מלימודם ולמה שהוק' לו להר\"ב מ\"א ז\"ל דמה טעם הקילו בקטנים לגבי אבילות טפי משבת שחל ט\"ב להיות בתוכה. נלע\"ד דהטעם מבואר דאבילות דט\"ב דמי לרגל שאסרו חכמים לספר ולכבס בגדיהם הגדולים את הקטנים כל שנולד קודם הרגל משום דהיה להם לספר ולכבס בגדיהם קודם הרגל ה\"נ שבת שחל ט\"ב להיות בתוכה היה להם לספר את הקטנים ולכבס בגדיהם קודם שבת אבל באבילות שאין לו יום קבוע וזמנו ארוך ל' יום לא אסרו להם חכמים לגדולים לספר ולכבס בגדיהם דקטנים דאין אבילות נוהג בקטנים כנלע\"ד ברור.
ועפ\"י האמור מינח ניחא לי מ\"ש הרא\"ש בסוף פ\"ג דמ\"ק דכ\"ז עלה דתני בברייתא מקרעין לקטני' מפני עגמת נפש וז\"ל כתב הרי\"ץ ן' גיאת ז\"ל הגיע לחינוך קורע על קרוביו כשא' מצוות שמחנכין אותו בהם עכ\"ל וכ\"כ הטור ומרן בי\"ד סי' ש\"מ יע\"ש ולכאורה קשה ממ\"ש מרן ב\"י ז\"ל בי\"ד ס\"ס שפ\"ד בשם מוהר\"מ ז\"ל דאבל שיש לו בני' קטנים אין לו לבטלם מלימודם כי אין אבילות לקטן יע\"ש ופסק כן בש\"ע ומלבד שדברי מרן ז\"ל לכאו' סתראי נינהו גם על הרא\"ש והטור ז\"ל ק' שהביאו דברי הרי\"ץ ן' גיאת ולא זכרו דברי הר\"מ ז\"ל רבם שנר' כחולק על הרי\"ץ ן' גיאת ז\"ל ואין לחלק בין קריעה לשאר דיני אבילות שהרי בגמרא במ\"ק די\"ד הוכיחו שאין אבילות לקטן מדתני בברייתא מקרעין לקטן מפני עגמת נפש ולא מפני האבילות יע\"ש איברא דמהא לא אירייא דהתם פריך במכל דכן דאם איתא שיש אבילות לקטן כדאמר שמואל כ\"ש דחייב בקריעה אבל כל שחייב בקריעה אפשר שאינו חייב באבילות אמנם בלא\"ה מה מקום יש לחלק ביניהם ואדרבא בשאר דיני אבילות היה לנו לחייבו יותר כגון שלא לספר אותם ושלא לכבס בגדיהם דהו\"ל כמספה להם איסור בידים משא\"כ בקריעה דאם אין אנו קורעין בגדיו אינו אלא בשב ואל תעשה. וראיתי להר\"ב הפרישה ז\"ל שם בסימן ש\"מ שכתב על דברי הרי\"ץ ן' גיאת ז\"ל וז\"ל מכאן נראה ראיה קצת דקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבילות עכ\"ל כנראה שדעתו ז\"ל שיש מקום לחלק בין קריעה לאבילות ולזה כתב שיש ראיה קצת ולא ראיה גמורה ואפשר דמשמע ליה לחלק דקריעה שהוא זמן מועט חייב אבל שאר דיני אבילות שהוא ז' ול' לא חייבוהו חכמים בחינוך שאין דרכו של תינוק לעמוד באבילות כ\"כ זמן וראיתי להש\"ך בספר נקודות הכסף שם בסי' ש\"מ שכת' על דברי הר\"ב הפרישה דדוקא בקריעה אמרו הכי ולא באבילות דאין אבילות לקטן כמו שנראה מדברי מוהר\"מ והטור והש\"ע בסימן שצ\"ו יע\"ש וכוונתו מבוארת דממה שנחלקו מוהר\"מ והרא\"ש ז\"ל בקטן שמת לו מת והגדיל קודם שעברו ל' יום אם צריך להתאבל משיגדיל מבואר דס\"ל דקודם שהגדיל אפילו שכבר הגיע לחינוך אינו חייב להתאבל דאין אבילות לקטן כלל אפילו הגיע לחינוך ובקריעה דוקא הוא דחייבוהו הרי\"ץ גיאת והרא\"ש.
ואני אומר שהדין עם הר\"ב פו\"ד ז\"ל דמלבד מה שדקדקנו לעיל מלשון מהר\"ם דס\"ל דיש חינוך בקטנים באבילות זולת לענין ביטול ת\"ת בלבד הוא דס\"ל דאין חינוך מלשון זה עצמו שהביא הש\"ך ז\"ל יש לדקדק כן מלשון מוהר\"ם שהביא הרא\"ש ז\"ל בסוף מ\"ק וכן הוא לשון מרן בש\"ע מי שמת אביו ואמו והיה קטן באותה שעה כו' והדבר קשה למה זה כתבו מי שמת אביו ואמו ולא כתבו קטן שמת לו מת מקרוביו והגדיל בתוך ל' כמ\"ש לענין קריעה בשם הרי\"ץ ן' גיאת ז\"ל אמנם נראה דבדיוק כתבו כן לומר דוקא כשמת אביו ואמו דהחינוך מוטל עליהם וכיון שאין להם מי שיחנך אותם מצד עצמן פטורים אבל כשמת אחד מקרוביו ואביו ואמו קיימים משום חינוך הם חייבים ועיין להתוס' ישנים ביומא דפ\"ב ובתשו' מוהר\"מ בר ברוך קובץ קטן סימן ר' ובתשו' הרב תה\"ד סימן צ\"ד דמבואר יוצא שדעת מוהר\"מ שגם האשה חייבת בחינוך בנה כל שהיא חייבת באותה מצוה כיע\"ש ואע\"פ שבנוסח שהביא הטור בסי' שצ\"ו כתוב מי שמת אביו או אמו כו' ולא כת' אביו ואמו ככתוב בדברי הרא\"ש ומרן בש\"ע אין ספק דכוונתו ג\"כ לומר שמת מי שהיה חייב לחנכו דהיינו אביו או אמו שלא היה לו אלא אחד מהם ומת דהשתא לא נשאר לו מי שחייב לחנכו דאי לאת\"ה למה נקט הענין באביו או אמו ולא בשאר קרוביו כאחיו ואחותו ויאמר סתם מת אחד מקרוביו שחייב להתאבל כשהוא גדול אלא ודאי שבדקדוק כתבו כן וכ\"ש לנוסח הרא\"ש ומרן שכתבו אביו ואמו כנלע\"ד ברור. ובהכי ניחא לי ג\"כ ההיא דתני באיכה רבתי הביאו המרדכי בספ\"ג דמ\"ק והטור בי\"ד סימן שע\"ח דאע\"פ שאין מברין לאשה אם יש לה בנים קטנים מברין אותה עמהם לפי שנראה כעושין בשביל בניה יע\"ש ואי קטנים לאו בני אבילות נינהו ואפי' בשיש להם אב ואם דאין חינוך באבי' היאך התירו כשיש לה בני' קטנים שנראה כעושין בשביל בניה כיון שבניה לאו בני הבראה נינהו ודוחק לומר שהכוונה שעושין בשביל בניה שצריכין לאכול ולא מפני הבראת האבל דכל כי הא הו\"ל לפרש ולא לסתום אמנם ע\"פ האמור הנה נכון ומ\"מ אות' שכת' מרן ב\"י בסי' שפ\"ד בשם מוהר\"ם דאין לבטל התנוקו' מלימודם אפילו כשאביהם אבל משום דאין אבילות לקטן לכאור' היה נראה היפך מ\"ש הר\"ב פו\"ד אמנם לפי האמור דדוקא בביטול לימודם הוא דכת' מוהר\"מ דלא חיישינן לחינוך כיון דמצד עצמן פטורי' ואיכא ביטול מצוה משא\"כ בשאר דיני אבילות הנה נכון ואין ספק דהש\"ך ז\"ל ג\"כ לא הוק' לו על דברי הר\"ב פו\"ד מההיא דמוהר\"מ דמשמע ליה דמההיא לא קשייא כל כך כמדובר אמנם על הרב מ\"א ז\"ל קשה דאדהוקשה לו מההיא דסי' שפ\"ד טפי היה לו להקשות מההיא דסי' שפ\"ו וצ\"ע.
וראיתי להרמ\"ע מפאנו ז\"ל בתשו' סימן קי\"א שנשאל אם יש חיוב לחנך לקטנים בד' צומות כמו ביוה\"כ והשיב וז\"ל החינוך לקטנים בארבע צומות אם לשעות לבריאים בלבד מנהג יפה הוא וכן במיעוט תענוג אבל להשלמה אין חכמה ותבונה להביא לתינוקות לידי סכנה ובהא מילתא לא שאני לן בין ט\"ב לשאר צומות מידי דהא קי\"ל כרבנן דר\"י בפ\"ב דמגילה דסברי אין חינוך לקטן בדרבנן לפיכך לא אמרינן בקריאת המגילה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן כדאמרינן בברכת המזון וכ\"ש הכא דמן הדין אפילו גדולים בשאר צומות רצו מתענין כו' ועוד האריך להכריח דאפילו ביוה\"ך אין חינוך לקטנים אלא לשעות דקי\"ל כר\"י יע\"ש.
ולכאורה דבריו תמוהים דנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' שם במגילה די\"ט ד\"ה ורבי שכתבו דטעמייהו דרבנן דר\"י במגי' הוא משום דס\"ל דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן דמקרא מגילה דרבנן וחינוך דרבנן ולא אתי תרי ומפיק חד יע\"ש וכ\"כ הר\"ן שם בפי' ההלכות ומרן ב\"י בסימן תרפ\"ט הביא דברי התוס' הללו בסתם. ומבואר יוצא מדבריהם דיש חינוך במגילה אף שהיא דרבנן אלא דלהוציא את הגדול אינו מוציא משום דהוו תרי דרבנן והכי משמע פשטא דמתני' דלרבנן נמי מחנכין אלא שאינו מוציא את הגדול בקריאתו ואיך כתב דטעמייהו דרבנן דר\"י משום דאין חינוך בדרבנן.
ונראה לע\"ד ברור דאין כוונת הרמ\"ע דבמצו' דרבנן ליכא מצות חינוך לקטנים כלל אלא הכוונה שאין החינוך חמיר כמצוה דאורייתא דקיל הוא ואינו אלא למצוה בעלמא ולהכי בטעמא כל דהוא מבטלינן ליה וכ\"כ הרשב\"א בחי' שם במגילה אחר שהביא דברי התוספות כתב וז\"ל פי' התוספות דחוק ונ\"ל דכל שעיקר המצוה מדרבנן כמגילה והלל מצות חינוך קילא טפי והילכך לא מפיק יע\"ש ולזה כתב הרמ\"ע ז\"ל דאין לחנך הקטנים בד' צומות אפי' הבריאים דכיון דחינוך זה הוא דרבנן וקטנים בתענית מצטערו טפי ואיכא למיחש להיזק ולסכנה אין כאן מצות חינוך כיון דאינו אלא מצוה בעלמא וכעין זה כת' מוהר\"ם ז\"ל בתשו' קובץ קטן סימן ר' ובתוספי הרא\"ש הובאו דבריו בשיטה מקובצת לנזיר דכ\"ט דההיא דאמרינן בסוכה ד\"ב גבי הילני המלכה דחינך את בנה בסוכה אע\"פ שהאם אינה חייבת בחינוך למצוה בעלמא היתה מחנכתן יע\"ש הרי דאע\"פ שאמרו שם שכל מעשיה היתה ע\"פ חכמים זה שעשתה ע\"פ חכמים אינו אלא למצוה בעלמא ולא מצד חיוב מצות חינוך שהיא חייבת בו ובהכי מדוקדק לשון הש\"ס בפ\"ק דחגיגה ד\"ו גבי חגר אמר אביי כל היכא דגדול מחוייב מד\"ת קטן נמי מחנכינן ליה כל היכ' דגדול פטור מד\"ת קטן נמי פטור מדרבנן יע\"ש דמשמע מהאי לישנא דכל היכא דגדול מד\"ת אפילו דמחייב מדרבנן קטן נמי פטור ולכאורה קשה דהרי מקרא מגילה והלל דליל פסח דגדול אינו חייב כי אם מדרבנן ואפי\"ה איכא חינוך בקטן אך ע\"פ האמור ניחא דמדין חינוך פטור אף מדרבנן דמה\"ט אינו מוציא את אחרים אמנם מצוה בעלמא איכא להרגילו במצוות אפילו שהם דרבנן א\"נ אפשר דכוונת הרמ\"ע ז\"ל במ\"ש דלרבנן דר\"י אין חינוך לקטן בדרבנן כלומר דבדאורייתא אין חילוק במצוות וזה כלל גדול דכל שהיא מצוה דאורייתא איכא חינוך מדרבנן אבל במצוות דרבנן יש בהם שאמרו שחייב לחנך ויש מהם שפטור לפי ראות עיני חכמים באותה מצוה וכל שלא מצינו בפי' שאמרו חכמים שחייבים בחינוך פטורים ולכן בד' צומות שלא מצינו שחייבו בהם לתינוקות בחינוך פטורים כ\"ש דאיכא טעמא דסכנה לפוטרן וגבי מ\"מ והלל מצינו שחייבים אבל לא להוציא אחרים וכן בד' כוסות דליל פסח אמרו בפסחים דק\"ח ע\"ב דהכל חייבים אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות ומבואר מדברי התו' שם בראש הפ' דצ\"ט ע\"ב ד\"ה לא יפחתו דתינוקות חייבים מטעם חינוך ור' יאודה פליג התם ואמר מה תועלת לתינוקות ביין וכתבו התוס' דקי\"ל כרבנן דר\"י וכ\"כ הטור בסימן תע\"ב והרא\"ש בתשו' כלל י\"ד וכן בעירובין רפ\"ח אמרו קטן בן שש יוצא בעירוב אמו וכן מערב אדם ע\"י בנו ובתו הקטנים בין לדעתן בין שלא לדעתן כו' וכתבו התוס' שם ד\"ה קטן בן שש דאע\"ג דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה כגון לילך לבית האבל ולבית המשתה קטן נמי איכא מצוה לחנכו וכ\"כ הרא\"ש שם יע\"ש ומצוות אלו אינן אלא דרבנן ואיכא חינוך בהם עיין להר\"ב שער אפרים סימן ל\"ח יע\"ש וגבי ק\"ש כתב רש\"י ז\"ל בברכות ד\"ך דקטנים פטורים אפילו הגיעו לחינוך מפני שאינו מצוי אצל אביו בשעת ק\"ש ובתפלה חייבוהו חכמים לחנכו יע\"ש ובב\"י סימן ע' וסי' ק\"ו ועיין להר\"ן בתשו' סימן נ\"ב שמבואר מדבריו ומדברי הרשב\"א שיש חינוך לקטנים בברכת הנהנין וכ\"כ שם בשם הרשב\"א הביא דבריהם הב\"ח בא\"ח סימן תקנ\"ט יע\"ש וכן מבואר בפסחים דק\"א גבי קידוש י\"ט דהוי דרבנן כמ\"ש ה\"ה ז\"ל בפכ\"ט מהלכות שבת הלכה ח\"י ובס\"פ ראוהו ב\"ד גבי פורס לבניו ובני ביתו יע\"ש סוף דבר הנה דעת הרמ\"ע מפאנו ז\"ל דבדרבנן אין חינוך לקטנים כמצוה דאורייתא ואינו אלא למצוה בעלמא וכל דאיכא צער לתינוק טפי כתענית ליכא חינוך דהשלמה בד' צומות אלא לשעות וכבר הביא דברי הרמ\"ע ז\"ל הללו מרן החבי\"ב בא\"ח סי' תרי\"ו בהג\"בי יע\"ש גם מוהר\"מ בן חביב בס' שמות הארץ ביומא דפ\"ב הביא ראיה לדברי הרמ\"ע שאין חינוך בט\"ב ממ\"ש בפסחי' דנ\"ד דעוברות ומניקות מתענות בט\"ב משמע אבל לא תינוקות יע\"ש.
וראיתי לרב אחאי גאון הרב המובהק בספר חקרי לב חא\"ח דף ר\"י ע\"ג שכת' על דברי מוהר\"מ ן' חביב וז\"ל דהא לא מכרעא מידי שהרי תינוקות לאו אשגרת לישן למתנינהו בהדי עוברות ומניקות כי היכי דתידוק מיניה מדשבקיה לבר זוגיה ש\"מ דאין חייבים וכי היה חייב רבא למתני כל דיני ט\"ב והני לא אצטריך ליה כי אם דס\"ד משום סכנה לשתרי וקטן דמחנכין אותו בודאי בקטן שאין בו סכנה ותו כיון דבעי למתני ומשלימות ואלו השלמה גם ביוה\"כ ליכא כי אם בשנה או ב' וגם שיש מגדולי הפוסקים דס\"ל דאין חינוך השלמה גם ביוה\"כ וכ\"ש בט\"ב וא\"כ לא שייך למתני קטנים בהדי עוברות ומניקות עכ\"ל ולע\"ד לא נהירא שהרי מבואר הוא בדברי הרמ\"ע מפאנו ז\"ל דטפי איכא למיחש בתענית התינוקות אפי' שהם בריאים לסכנת מעוברות דטפי מצטערו התינוקות בתענית כל היום ממעוברות ומניקות שהם הגדולות ובני דעת ולזה הביא ראיה מוהר\"מ ב\"ח ז\"ל מדלא כייל להו לתינוקות בהדי עוברות ומניקות דכולהו מפני חשש סכנה הם ש\"מ דתינוקות אפילו בריאים חיישי' טפי ולא מחייבי בחינוך וזה ברור גם מ\"ש דכיון דבעי למתני ומשלימות כו' לא ידענא מאי קאמר דגם מוהר\"מ ב\"ח בחינוך דהשלמה קמיירי וקאמר דגבי ט\"ב ליכא חינוך דהשלמה אלא לשעות כמ\"ש הרמ\"ע מפאנו ז\"ל דאי איכא חינוך דהשלמה בט\"ב שנה או ב' קודם כיוה\"כ הו\"ל לרבא למתנינהו בהדי עוברות ומניקות ותינוקות שהגיעו לחינוך דהשלמה אלא ודאי ליכא חינוך דהשלמה גבי ט\"ב דחיישינן לסכנה וזה ברור.
עוד ראיתי שכתב הרב הנז' נר\"ו וז\"ל וכד הוינן בה גם בתענית ט\"ב מבואר כן בש\"ס דבסוגייא דפסחים הנז' איתיה בברייתא אין בין ט\"ב ליוה\"ך אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר ומינה לענין חינוך שוים והדבר קשה להרמב\"ח שלא נרגש מזה והכריח להיפך מהאי סוגייא עכ\"ל. ולא נהירא דאם כדבריו מאי קמ\"ל רבא דעוברות ומניקות מתענות ומשלימות הא שמעינן ליה מהך ברייתא ואי לא שמיע ליה לרבא הך ברייתא תלמודא מיהא הול\"ל תניא נמי הכי אלא ודאי דכיון דעוברות ומניקות איכא חשש סכנה הו\"א דזה בכלל מאי דתני בברייתא שזה ספיקו מותר להכי איצטריך רבא לאשמועינן דאין עוברות ומניקות בכלל ספיקו דבריית' כי אם ספיקו של יום כבין השמשות ואין עוברות ומניקות בכלל ספק סכנה והשתא מדלא כייל רבא תינוקות בהדי עוברות ומניקות היינו משום דהתם איכ' למיחש טפי והרי זה בכלל ספיקו מותר וזה ברור לע\"ד עוד ראיתי להרב שהביא ראיה היפך דברי הרמ\"ע והרמב\"ח מדאמרינן בתענית ד\"ל ופסקו הטור בסימן זה דתינוקות של בית רבן בטלים בו ואם יש חינוך בלימוד ת\"ת כ\"ש בשאר עניינים עכ\"ל. ולע\"ד לאו מילתא היא ואשתמיט מיניה מ\"ש הרב ט\"ז בר\"סי זה דביטול ת\"ת לא מפני התינוקות הוא אלא מפני המלמד שהוא גדול ושמח בלימודם יע\"ש ועוד דתענית איכא חשש סכנה כמבואר בדברי הרמ\"ע ז\"ל עוד ראיתי שתמה על דברי מוהר\"ם שאס' לספר ולכבס לקטנים בשבת שחל ט\"ב בתוכה ממה ששנינו ביומא דע\"ח גבי יוה\"ך התינוקות מותרים בכולן חוץ מנעילת הסנדל ואמרו הטעם מפני דריבותיה דתינוק בהם יע\"ש ואם ביוה\"כ לא גזרו בהם רבנן איך יגזרו בט\"ב אפילו בשבת שקודם ט\"ב וכת' וצ\"ל דלדעת מוהר\"מ התם בתינוקות שלא הגיעו לחינוך כדעת הטור בסימן תרי\"ו אך על מרן ק' דהכא כ' כמוהר\"מ ובסימן תרי\"ו כת' התם שהתינוקות מותרים בכולם ולא ביאר דהיינו דוק' בלא הגיע לחינוך וצ\"ע עכ\"ל ולא ידעתי מה ענין תספורת וכיבוס בגדי' לרחיצה וסיכה דשפיר איכא למימר דרחיצה וסיכה הוי ריבותיה דתינוק אבל תספורת דאינו בכל יום וכן כביסת הבגדים לאו ריבותיה ולהכי אסור אפי' קודם ט\"ב.
עוד כת' רב אחאי הרב הנז' וז\"ל דגם מדברי הטור בסימן תקנ\"ט נראה שיש חינוך לתענית ט\"ב שכת' דאין לברך על המילה בכוס ודעת התוס' שיברך ויתן לתינוק לשתות ולא חיישי' דאתי למסרך פי' יבא לשתות בלא זה כיון שאינו דבר קבוע יע\"ש נראה בהדייא שנאסר התינוק לשתות מדין חינוך עכ\"ל אין ספק דכוונת הטור במ\"ש שמא יבא לשתות בלא זה דהכוונה שמא לכשיגדיל יבא לשתות ולא בעודו קטן שאם נאסר בעודו קטן משום חינוך לא היו מתירין לו חכמים אפי' משום מצוה אלא החששא היא שמא לכשיגדיל ישתה ג\"כ כוס זה ולא יבחין דלא התירו לו עד עתה אלא מפני שהיה קטן וכ\"כ התוס' בהדייא בשבת דקל\"ט ד\"ה וליתן כו' וכן כתוב בגירסת הטור שבספר ב\"ח בהדייא פי' יבא לשתות כוס זה אף לאחר שיגדיל יע\"ש.
עלה בידינו לענין הלכה דבמצוות דרבנן לפעמים אין חינוך לקטנים כגון לענין תענית בד' צומות וכן לענין שלא לבטלן מלימודם כשאביהם אבל והטעם מפני שהחינוך במצוות דרבנן קיל ומה\"ט במגילה אין מוציאין את אחרים י\"ח כמו שכת' הרמ\"ע מפאנו ז\"ל ולשאר מילי דרבנן איכא מצוה קצת לחנכן ודוקא אביו ואמו במצוה שהיא חייבת ולא ב\"ד דקטן אוכל נבילות אין ב\"ד מצווין להפרישו כ\"ש באיסורין ומצוות דרבנן וכמבואר מדברי מרן ומור\"ם ז\"ל בא\"ח סימן שמ\"ג ס\"א יע\"ש והר\"ב בתי כהונה בספר כתיבת יד הביא דבריו הרב החסיד מופת הדור כמוהר\"י אזולאי בס' ברכי יוסף א\"ח סימן תרנ\"ז ס\"ג עלה ונסתפק אם יש חינוך לקטן במצות לולב גם בשאר ימי החג דהוו תרי דרבנן ולא תקון וכת' שיש לחלק בין זו לברכת המזון וחנוכה ופורים והביא ההיא דפ\"ק דחגיגה ד\"ו שכתבנו לעיל גבי קטן חיגר דמשמע מינה דבמצוה דרבנן קטן פטור מדין חינוך יע\"ש." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..4f86a0aa055a966be6d55058393f18d1c4c35e67 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,43 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Fasts", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Fasts", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין תענית י\"ג באדר\n ונהגו \n כל ישראל בזמנים אלו להתענות בי\"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן כו'. ע\"כ. נ\"ב הרא\"ש ז\"ל בריש מגילה כתב בשם ר\"ת ז\"ל דיש סמך לתענית זה מדאמרי' בגמרא י\"ג זמן קהלה לכל היא פי' שהכל מתקבצים לתענית אסתר ובאים לעיירות לומר סליחות ותחנונים לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים רחמים ומה שאנו מקדימים התענית ליום ה' כשחל במ\"ש ולא עבדינן ליה בע\"ש נמצא בתשו' הגאונים לפי שרגילין בתענית זה להרבות בסליחות ותחנונים ולא יתכן לעשות כן בע\"ש לפי שלא יוכל לטרוח לכבוד השבת עכ\"ל וכ\"כ הטור בסי' תרפ\"ו ס\"ד יע\"ש.
וראיתי להרב\"ח שכתב וז\"ל משמע דוקא הכא אין להתענות מפני שמרבין בסליחות הא לא\"ה שרי וכ\"כ לעיל סימן רמ\"ט אבל לפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל כאן משמע דטעמו הכא כיון דתענית זה נדחה מזמנו כו' והא דקי\"ל הלכתא מתענה ומשלים היינו כשבא זמנו הקבוע לו כו' עכ\"ל. והנה זה שדקדק מדברי ה\"ה ז\"ל כן דקדק ג\"כ מרן החבי\"ב בסימן זה ותמה על מוהרי\"ל ז\"ל בתשו' שנסתפק בזה אם היו דוחים התענית מע\"ש אף בזמן שהיה חל זמנו הקבוע בע\"ש יע\"ש וכ\"כ ג\"כ בפשיטות מרן מלכא מוהרח\"א בס' מ\"ק בדין זה יע\"ש וע' ג\"כ בס' אור יקרות בליקוטיו דס\"ג ע\"א יע\"ש.
ואני אומר דזה גרם להם להרבנים הנז' לדקדק כן מדברי ה\"ה ז\"ל מפני שלא ראו דברי הגאונים עצמם דמתשו' אחת לבני מתיבתא שהובאה במדרש תנחומא פרשת בראשית וגם מדברי השאלתות דרב אחאי גאון בס\"פ ויקהל מבואר בהדייא דס\"ל דאף בזמן שהיה חל התענית די\"ג בע\"ש היו דוחים אותו ליום החמישי שהם ז\"ל פירשו יום הכניס' דמתני' יום התענית וכתבו די\"א וי\"ב וי\"ג היינו כשחל י\"ד בע\"ש ובשב' ובמ\"ש וכשחל בשבת לזמן הראשוני' אע\"פי שע\"ש הוא זמן התענית הקבוע היו דוחים אותו ליום החמישי שהוא י\"ב משום דכיון דמרבינן בסליחות אתו לאמנועי מכבוד שבת יע\"ש והן הן דברי הטור ז\"ל ואין ספק לע\"ד שזה ג\"כ דעת ה\"ה ז\"ל מאחר שסיים וכתב שכן כתבו הגאונים ז\"ל ומה שביאר הטעם משום דכיון דאידחי אידחי דמשמע שאם היה זמנו הקבוע בע\"ש לא היו דוחים אותו לא כת' כן אלא מפני שהוק' לו משאר תעניות חוב שאין דוחי' אותם מערב שבת לזה כתב דשאני הכא שאינו זמנו הקבוע דאפי' בשאר תענית חובה דינא הכי וכיון דאידחי אדחי ומפני שבזמן הזה לא יחול תענית אסתר בערב שבת בזמנו הקבוע לא הוצרך לבאר יותר ולומר דתענית אסתר שאני שמרבים בו בסליחות ודוחין אותו אפי' מזמנו הקבוע כיון דלא נפקא לן מידי השתא בזמן הזה כו' ונתן הטעם הפשוט דשייך אפילו בשאר תענית חובה דכיון דאידחי אידחי תדע לך שכן הוא שהרי באותה תשובה דבני מתיבתא כשבאו לפרש הטעם כשחל י\"ד באחד בשבת שדוחים התענית לי\"א כתבו סתמא שלא היו מתענין בע\"ש מפני כבו' שבת וכשבאו לפרש הטעם כשחל י\"ד בשבת שדוחין התענית מע\"ש כת' משום דעיקר התענית סליחות ותחנונים ואתי לאמנועי מכבוד שבת יע\"ש.
ואין ספק שמה שלא כתבו כן כשחל י\"ד באחד בשבת הוא מפני דהתם בטעמא כל דהו דחינן ליה מע\"ש וכיון דאידחי אידחי ואפילו אינם מרבים בסליחות אמנם כשחל י\"ד בשבת דע\"ש הוא זמן התענית הקבוע הוצרכו לפרש הטעם דמה שדוחים התענית הזה מע\"ש טפי משאר תענית חוב' הוא משו' דמרבים בו בסליחות ורחמים וזה ברור ושוב ראיתי להרב עדות ביהוסף ח\"ב סימן מ\"א שכתב כן יע\"ש.
הרי דאפילו דס\"ל לבני מתיבתא שדוחי' התענית מע\"ש אפילו כשהיה חל בזמנו הקבוע אפילו הכי פירשו הטעם כשדוחין אותו מע\"ש שלא בזמנו הקבוע משום דכיון דאידחי אדחי והן הן דברי ה\"ה ז\"ל בשם הגאונים ושלא כמו שדקדקו מדבריו הרבנים הנז' כן נר' לע\"ד.
וראיתי להרב עדות ביהוסף ז\"ל בתשוב' הנז' נתקשה הרבה בפי' דברי תשובת בני מתיבתא הלזו עד שפירשה בפי' זר ודחוק מאד כיע\"ש ולע\"ד נראה דה\"פ כי השואלים היו סוברים דפי' יום הכניסה דמתני' היינו כמו שפרש\"י דכל שני וחמישי שמתכנסים בני הכפרים והעיירות לקריאת התורה ולבא לב\"ד ומפני שבני הכפרים אין בקיאין בקריאת המגילה הקלו עליהם שיקראנה להם אחד מבני העיר בשני ובחמישי שהוא יום הכניסה שלהם בין יושבים בתענית אסתר ובין שאינן יושבים בתענית וגם השואלים היו מפרשים הא דקאמר ר\"י בברייתא אימתי כו' אבל עכשיו שהכל מסתכלין בה אין קורין אות' אלא בזמנה שהכונה שעכשיו מסתמא הכל בקיאי' בקריאת' ואין צורך להם שיקראנ' להם א' מבני העיר ופי' מסתכלין בה היינו שמסתכלין במגילה ובקיאין בקריאתה קאמר ועל זה שאלו אי הלכה כת\"ק או כר\"י והשיבו להם בני המתיבתא דבין לרבנן ובין לר\"י אין קורין אותה אלא בזמנה כו' כלומר לא כמו שאתם סוברים דלת\"ק הכפרים קורין את המגילה שלא בזמנה אפילו לא היו מתקבצים בשני ובחמישי להתענות תענית אסתר אלא אף לת\"ק לא התירו להם אלא כשמתקבצים לתענית אסתר בין אם נתקבצו בכפרים שלהם או בעיירות וזהו פי' דיום הכניסה דמתני' ואזלי ומפרשים כולה מתני' שיבא התענית בי\"א ובי\"ב ובי\"ג והיינו כשחל י\"ד בע\"ש יבא התענית בי\"ג וכשחל י\"ד בשבת אז יבא התענית בי\"ב וכשחל י\"ד באחד בשבת יבא התענית בי\"א מפני שתענית זה לא היו מתענין בערב שבת לא כשחל בזמנו ולא כשחל שלא בזמנו וכ\"כ ג\"כ בשאלתות ס\"פ ויקהל דפי' יום הכניסה דמתני' היינו יום התענית וי\"א וי\"ב וי\"ג היינו כשנדחה התענית ליום חמישי וכמ\"ש בתשובה זו שבמדרש תנחומא.
וראיתי בחי' הרב המאירי ז\"ל למגילה די\"ב ע\"ב שכתב וז\"ל ובשאלתות פירש יום הכניסה יום התענית שהיו מתכנסים בעריהם ושמא תאמר תינח בי\"ג אבל י\"ב וי\"א היאך היו מקדימים בהם פרשוה כשחל י\"ד באחד בשבת שיש מתעני' בע\"ש דהרי י\"ב ויש מקדימין לחמישי בשבת והרי י\"א כו' ואין הדברים נראין לפרש כן שלא היתה משנתינו פוסקת בתענית ע\"ש אם אסור ואם מותר עד שתייעד זמן לאחד המנהגות עכ\"ל: ותמהני היכן מצא הרב ז\"ל בדברי השאלתות שפי' למשנתינו לפי המנהגו' שאחד הרואה דברי השאלתות שם יראה בהדייא שפי' משנתינו כולה בחדא מחתא ומשום דאין מתעני' תענית זה שמרבים בו בסליחות ורחמים כשחל בע\"ש בין בזמנו הקבוע ובין שלא בזמנו הקבוע בהכי אשכח י\"א וי\"ב וי\"ג ביום התענית לא מפני שתלוי במחלוקת המנהגות כמ\"ש הרב המאירי ולא מצאתי רמז מזה כלל בדברי השאלתות וצ\"ע.
איברא דאיכא למידק לשיטת הגאונים הלזו שכתבו דמאי יום הכניסה יום התענית א\"כ כשחל י\"ד בב' ובה' היכי קתני מתני' דכפרים קורין בו ביום ולמה לא היו קורין אותה בי\"ג שהוא אחד בשבת או ד' בשבת וכמו כן קשה מדתנן אמר ר' יאודה אימתי בזמן שנכנסין בשני ובה' כו' דלפי שיטה זו דיום הכניסה היינו יום התענית מאן דכר שמיה דב' וה' והכי הול\"ל אימתי בזמן שנכנסים לתענית. וכמו כן קשה מהא דפריך הש\"ס בדף ד' ע\"ב למימרא דתקנתא דכרכין הוא כו' והא תנן חל להיות בב' כו' ואם איתא לקדמו ליום הכניסה כו' ומשנינן הו\"ל עשרה ועשרה לא תקינו רבנן והדר פריך ת\"ש חל להיות בה' כו' ואם איתא לקדמו ליום הכניסה די\"א הוא ומשנינן מיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן יע\"ש ולפי שי' הגאונים הנז' דיום הכניסה היינו יום התענית והוא יום י\"ג מאי קאמר הו\"ל עשרה דעשרה מאן דכר שמיה והא עיקר הקושייא היא דלקדמו ליום א' בשבת שהוא יום הכניסה של התעני' וכמו כן ק' מהא דקאמר עוד הש\"ס ואם איתא לקדמו ליום הכניסה די\"א הוא ולפי שיטתם י\"ג הוא ולא י\"א ועוד מאי האי דקאמר מיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן והלא לפי שיטתם אין כאן אלא יום כניסה אחד לבד שהוא יום התענית ומאי יום הכניסה ליום הכניסה דקאמר ואולי אפשר דאף הגאונים אזלי ומודו דיום שני וה' סתם דעלמא מיקרי יום הכניסה מפני שמתכנסי' בהם ג\"כ בני הכפרים בכפרים שלהם או בעיירות בקרי' התורה ולהרבות בתחנונים מפני שהם ימי רחמים אלא דמשמע להו להגאונים דיום הכניסה דמתניתין היינו כניסה של תענית ואפילו כשחל בג' ובד' ולשיטתם ז\"ל נמי לא התירו חכמים להקדים לכפרים בכניסה של תענית אלא דוקא כשחל י\"ד בא' מהימים שאינן כניסה של תורה דשני וחמישי אלא דוקא כשחל י\"ד בשלישי או בד' או בע\"ש אז הוא דהתירו להם להקדים ולקרות ביום כניסת התענית שהוא יום י\"ג דמכניסה לכניסה לא דחינן ומשו\"ה קתני מתני' כשחל י\"ד בשני ובה' אף הכפרים קורין אותה בו ביום דאין דוחין אותה ליום הכניסה של תענית אמנם כשחל בג' או ברביעי קתני שהכפרים מקדימין ליום הכניסה דהיינו יום התענית שהוא בב' או בשלישי כיון דבי\"ד ליכ' כניסה לכפרים לקריאת התורה: והשתא ההיא דאמר ר' יאודה אימתי בזמן שנכנסים בב' ובה' יום כניסתם לתענית קאמר ונקט שני וחמישי דוקא מפני שי\"א וי\"ב וי\"ג שהם ימי הקדימה לכפרים על הרוב יבא בשני ובחמישי אע\"ג דכשחל בד' הכניסה הוא בג' מ\"מ לא שכיח כולי האי ודוק והשתא אפשר ליישב נמי ההיא דפריך הש\"ס למימרא דתקנתא דכרכין כו' והא תנן חל להיות בב' כו' ואם איתא לקדמו ליום הכניסה כו' ומשנינן הו\"ל עשרה כו' כלומר דבשלמא אם תקנת הקדימה היה שלא להטריח לבני הכפרים ליכנס לקריאת המגילה ביום שאינן רגילין ליכנס בלא\"ה ניחא שלא תקינו להקדים אלא ביום כניסתן לתענית ודוקא כשחל י\"ד ביום שאינן רגילים ליכנס בלא\"ה לקריאת התורה כגון בא' בשבת ובע\"ש ובשלישי אבל כשחל י\"ד ביום שרגילים ליכנס לקריאת התורה בלא\"ה לא התירו להם להקדים כיון דס\"ס ביום פורים נכנסי' לקריאת התורה ורגילים הם ליכנס בו אמנם אם תקנתא דכרכין הוא הו\"ל לחכמים לתקן שביום הכניסה שקודם פורים שהוא כשחל פורים בב' שהוא יום כניסה לקריאת התורה יקדימו הכפרים לקרות אפי' בה' שלפניו כ\"ש ביום התענית משום דתקנתא דכרכין וע\"ז שני הש\"ס דביום ה' שלפניו הו\"ל עשרה ועשרה לא תקינו רבנן ושפיר הוה מצי להקשות עדיין דלקדמו ליום כניסה התעני' אלא משום דבעי לאלומי פירכיה דפריך מעיקרא דלקדמו אפי' ביום כניסה של קריאת התורה ואפילו קודם י\"ג הדר פרי' לי' מדתנן חל להיות בה' דלקדמו ליום ב' שהוא י\"א ושני ליה דמיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן. כלומר דלא חזו רבנן תקנתא דכרכין אלא היכא דחל י\"ד ביום שאינן רגילין להתקבץ בני הכפרים לקרי' התורה וכיון דבלא\"ה לא אתו בי\"ד הניחום במלאכתם והקלו עליהם משום תקנתא דכרכין כיון דהן בלא\"ה ממנעי ולא אתו אבל כשחל י\"ד ביום שרגילין לבא ולא ממנעי בלא\"ה לא חשו רבנן לתקנתא דכרכין אפילו ביום כניסתן לתענית שהוא י\"ג וחייבין לקרותה בי\"ד שהוא זמן קריאתה לכל העולם כנלע\"ד ביאור סוגייא זו לדעת הגאונים אע\"פ שלא ימלט קצת מן הדוחק ועיין להר\"ב פר\"ח שהביא דברי ר\"ח במה שפי' י\"ג זמן קהלה לכל שהוא יום התענית כו' והק' עליו מדתנן חל להיות בשלישי או בד' כפרים מקדימין ליום הכניסה דהיינו יום שני כו' ועיין להר\"ב בני חיי ז\"ל שהק' כן בשם מוהרד\"י ותרצה והוא ז\"ל דחה תירוצו יע\"ש ומה שיש לעמוד בדבריהם עיין בספר אור יקרות בליקוטיו דס\"ג ע\"ב יע\"ש. ועפ\"י האמור בכוונת דברי הגאונים ממילא נתיישבו דברי ר\"ת ז\"ל שדבריו הם דברי הגאונים הנז' ודו\"ק.
והנה ראיתי בשאלתות דרב אחאי ז\"ל בס\"פ ויקהל שכתב וז\"ל בזמן חכמי' הראשונים שהיו בקיאין בחשבון מולד הלבנה ובדקדוקי סוד העיבור היה יום ערבה בא בשבת ופורים בשבת ומקרא מגילה בשבת ומוציאין לולב בשבת ותוקעין שופר בשבת שחל ר\"ה להיות בו. אבל היום שאין חכמים בקיאין בחשבון תולדות הלבנה ובדקדוקי סוד העיבור גזרו חכמים שלא להוציא לולב בשבת לברך בו ואפילו בבית וכן בשופר וכן במגילה אמר רבה גזירה שמא יטלנה בידו ויעבירנה ד\"א בר\"ה עכ\"ל וק\"ל טובא דממ\"ש בתחילת דבריו דבזמן חכמי' הראשו' היה בא יום ערבה בשבת כו' משמע דעכשיו מפני שאין אנו בקיאין בחש' ובדקדוקי סוד העיבור הוא דאינו בא יום ערב' בשבת ולא יום פורים דהיינו יום י\"ד בשבת כדקי\"ל לא זב\"ד פורים ולא אד\"ו ר\"ה כו' וא\"כ בזמן המשנה ששנינו חל להיות בשבת עכ\"ל שהיה בזמן שהיו בקיאין בח' כו' וא\"כ בזמנם ודאי שהיה מקרא מגילה בזמנה כמו שסיים וכתב ומ\"מ בזמנה כו' ואם הדבר כן ק' שהרי שנינו חל להיות בשבת כפרים ועיירות קורי' ליום הכניסה ולפי דבריו ז\"ל למה להו להקדים ליום הכניסה הו\"ל למיקרי אותה בזמנה בשבת כיון שהיו בקיאין בחשבון ובדקדוקי סוד העיבור והרי הוא ז\"ל סיים וכתב דעכשיו מפני שאין אנו בקיאין בחש' גזרו בשופר ולולב ומגילה שמא יטלנה בידו. ותו ק\"ט דמבואר מדבריו דשופר נמי השתא הוא דמשום דלא בקיאינן בחשבון לא דחי שבת אבל בזמן חכמים הראשונים הוה דחי שבת וקש' שהרי שנינו י\"ט של ר\"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה כו' הרי שאפי' בזמן המקדש שהיו סנהדרין בקיאין בחש' לא היה שופר דוחה שבת אלא במקדש שאין שבות במקדש אבל במדינה אסור משום גזירה דרבה כדאיתא התם ושוב ראיתי להר\"ן ז\"ל בר\"פ לולב וערבה שהביא מ\"ש הרי\"ף בפ\"ג דמגי' דמשום דלא ידעינן בקיבועא דירחא לא דחינן אנן שופר ומגילה ולולב בשבת כו' וכתב שהרז\"ה תמה עליו שלא נאמר האי טעמא אלא לענין גזירה דרבה אבל בענין ספיקא דקיבועא דירחא אין בזה טעם לשופר ומגילה שהרי אפילו במקום שלא היה להם ספק בקיבועא דירחא לא דחו שבת כו' ומגילה לא דחתה את השבת בשו' מקום ותירץ בשם הרמב\"ן דמ\"ש הרי\"ף וה\"ט דשופר הכוונה שכיון שברוב השנים לא היו יודעים בקיבועא של חדש כו' בשאר שנים אפילו יודעין כו' ומ\"ש וה\"ט דמגילה יישב באופן אחר והר\"ן דחה דבריו וישבן באופן אחר יע\"ש. ודבריהם ז\"ל אינן מעלין ארוכה לדברי השאלתות שכתב בהדייא שבזמן החכמים הראשונים היו שופר ומ\"מ דוחה שבת וכנראה דאשתמיט מינייהו דברי השאלתות כמדובר וצ\"ע.
וראיתי בירוש' עלה דתנן במתני' חל להיות בב' חל להיות בשבת שאמרו וז\"ל אמר רבי יוסי לית כאן חל להיות בשני ולית כאן חל להיות בשבת צומא רבא בערב שבת חל להיות בשני צומא רבא בחד בשבת עכ\"ל וכתב הר\"ב שדה יאושע ז\"ל וז\"ל שהכוונה שאם תאמר שאפשר שיבא י\"ד ביום ב' יפול יוה\"כ בערב שבת והא ליתא דהא כללא כיילי לן לענין זה לא אד\"ו ר\"ה ולא בד\"ו פסח ולא גה\"ז עצרת כו' ודברי הרא\"ש והרי\"ף נוטים לזה שעמ\"ש בגמרא פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בעניינו של יום כתבו הם ז\"ל פי' יום ט\"ו לבני כרכין כו' וכ\"כ הטור בסימן תרפ\"ח בפי' די\"ד לא יבא בשבת לעולם עכ\"ל ולא ידעתי למה לא זכר שר דברי הר\"ן ז\"ל עלה דמתני' דאיזו היא עיר גדולה שהביא דברי הירושלמי וכתב בהדייא שהכוונה דלדידן לא מקלע י\"ד לא בשבת ולא בשני בשבת כמ\"ש הוא ז\"ל גם ה\"ה ז\"ל בפ\"א מהל' מגילה די\"ג עמ\"ש רבינו לפיכך אם חל זמן קריאתה בשבת הביא דברי הרי\"ף שכתב ט\"ו לבני כרכין כו' וכתב וז\"ל דתפס ל' זה לפי שבזמנינו אין י\"ד חל בשבת כו' וכ\"כ עוד בהל' י\"ד ע\"ש. ומ\"מ מבואר יוצא מדברי הר\"ן והר\"ב שדה יאושע דהאי כללא דידן דלא אד\"ו ר\"ה וכן בד\"ו פסח ולא זב\"ד פורים וכיוצא היו נוהגין בזמן הירושלמי ומשו\"ה קאמר ר' יוסי לית כאן חל בשני ולא חל בשבת וק\"ל טובא שאם כדבריהם למה לא אמר רבי יוסי ג\"כ לית כאן חל להיות בד' שאם יבא בד' יבא פסח בששי וזה אי אפשר דהא לא בד\"ו פסח שאם יבא פסח בששי יבא ר\"ה ביום ראשון ויום ערבה בשבת ואנן קי\"ל דלא אד\"ו ר\"ה כדי שלא יבא יום ערבה בשבת ותו ק\"ל שמדברי רבינו בפ\"ח מהלכות עירובין הל' יו\"ד מבואר שבזמן שמקדשי' ע\"פ ראיה לא היו נזהרין שלא יחול יוה\"כ סמוך לשבת וכן כתב ה\"ה ז\"ל שם בשם הרשב\"א לענין שהם קדושה אחת לעירוב יע\"ש וכ\"כ עוד ה\"ה ז\"ל בספ\"ה מהלכות שבת עמ\"ש רבינו יוה\"כ שחל להיות בערב שבת לא היו תוקעין כו' וז\"ל ויתבאר בהלכות קידוש החדש שבזמנינו שאין מקדשין ע\"פ הראיה אין יוה\"כ חל לעולם לא בע\"ש ולא במ\"ש יע\"ש וכבר כתב רבינו בפ\"ה מהלכות קידוש החדש ה\"ג שעד זמן אביי ורבא היו ב\"ד קבועין בא\"י והיו מקדשין את החדש ע\"פ הראיה וכבר הביא ראיה לדבריו הר\"ב ידי אליהו בתקון ל\"ד כיע\"ש ועוד יש להביא ראיה לדבריו מדאמרינן בפ\"ק דר\"ה דכ\"א ע\"א רבא הוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי דכפורי זמנא חדא אשכח כוותיה יע\"ש: וכיון שעד זמן אביי ורבא היו מקדשין ע\"פ הראיה כ\"ש בזמן האמוראים שבירושלמי שהיו מקודם ור' יוסי הנז' בירושלמי נראה שהיה בזמן ר' יוחנן כאשר יראה הרואה בדברי הירושלמי יע\"ש וכיון שכן איך אפשר לפרש דמשום כללא דידן קאמר דלית כאן חל להיות בשני ולא חל להיות בשבת דכיון דבזמן שמקדשין ע\"פ הראיה לא היה נוהג כלל זה ועיין להתוספות בפ\"ק דערכין ד\"ט ע\"א שכתבו דבימי האמוראים לא היו דוחי' ר\"ה מיום ראשון משום יום ערב' כאשר אנו דוחים יעו\"ש והכי אמרי' בסוכה דמ\"ג ע\"ב רבין וכל אלו נחותי אמרי אקלע יום ערבה בשבת אלא דלא דחי יע\"ש.
וראיתי להתוספות בפרק תמיד נשחט דנ\"ח ע\"ב ד\"ה כאלו חל בשני כו' שכתבו וז\"ל ורש\"י שהקשה דעפ\"י הראיה היו מקדשין אין נראה דאע\"ג דהיו מקדשין ע\"פ הראיה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבי בהדי הדדי דאמרינן בהדייא פ\"ק דר\"ה ד\"ך מאיימין על העדי' על החדש שנראה בזמנו לומר שלא ראו יע\"ש ובפרק אלו קשרין דקי\"ד ע\"א ד\"ה חלבי שבת כו' כתבו וז\"ל אומר ר\"י דכל היכא דקתני תרי שבי דהוו בהדי הדדי אתייא כאחרים דאמרי אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים והכי מפרש הש\"ס בסוכה דנ\"ד ע\"א עכ\"ל ועיין עוד בדבריהם בפ\"ק דסנהדרין די\"ג ע\"א ד\"ה ור\"י כו' ובמנחות ד\"ק ע\"ב ד\"ה שני ימים כו' יע\"ש ומה שיש לעמוד על דברי התוס' דפרק תמיד נשחט עיין להר\"ב יד אהרן ז\"ל בא\"ח סימן של\"ד ועיין להר\"ב אור יקרות בחי' לפסחים יע\"ש ועיין במ\"ש אנן יד עניי בפ\"א מה' עיוה\"ך יע\"ש גם המפרש להלכות קידוש החדש כתב בספ\"ז בשם ר\"ח ז\"ל דאף בזמן הראיה היו מדקדקים שלא יחול אד\"ו בר\"ה מפני דמסורת בידם מהלכה למ\"מ יע\"ש ומלבד שמדברי רבינו דפ\"ח מה' עירובין ופ\"ה מהלכות שבת ופ\"ז מהלכות תמידין ומוספין מבואר דבזמן הראיה היה חל ר\"ה באד\"ו כמדובר. לא ידעתי מה יענה לההיא דסוכה דמ\"ג דאמרינן כי אתא רבין וכל נחותי אמרי דאיקלע יום ערבה בשבת וצ\"ע.
ומ\"מ ע\"פ דברי התוס' שכתבו דכל היכא דקתני תרי שבי אהדדי אחרים היא ולא רבנן איכא למימר דההיא דאמר ר' יוסי בירושלמי לית כאן חל להיות בשבת לא משום כללא דידן קאמר דהאי כללא דלא אד\"ו ודאי לא היה נוהג בזמן הראי' שהרי יום ערבה היה חל בשבת אלא משום דס\"ל דהך מתני' אתייא כאחרים דס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי אבל לרבנן דפליגי אאחרים ס\"ל דאף בזמן הראיה היו מדקדקים שלא יבואו תרי שבי אהדדי להכי קאמר לית כאן חל להיות בב' לית כאן חל להיות בשבת ולהכי לא קאמר חל להיות בד' משום יום ערבה מפני דיום ערבה בזמן הראיה היה חל להיות בשבת כדקאמר רבין וכל נחותי כמדובר כנלע\"ד לפר' דברי הירושלמי ע\"פ שיטת התוס' שכתבנו. אמנם לפי שיטת רבינו ז\"ל דס\"ל דבזמן הראיה היה חל תרי שבי אהדדי קשה לפרש דברי הירושלמי הללו דמיירי לזמן הזה כמדובר.
ושוב ראיתי בחי' הר\"ן למס' סנהדרין די\"ג ע\"ב עלה דאמרינן ומשום חד יומא נעבריה לשתא כתב וז\"ל והרב המאור הקשה לפרש\"י ואמר שלא היו בעלי התלמוד משגיחין לא על אד\"ו ולא על בד\"ו כדמוכח בריש מגילה דתנן התם חל להיות כו' ומונה שם כל ימי השבוע ולפי הקבוע שלנו אי אפשר להיות אלא בד' ימים שבשבוע כו' והענין כן הוא שהראשונים לא היו מדקדקים בדבר והאחרונים תקנו כן כדאיתא במס' ר\"ה בפ\"ק די\"ט ידעין חבריין בבלאי מאי טיבותא עבדינן בהדייהו וכן במס' סוכה דמ\"ג אמרו הזהרו דלא ליתי יום ערבה בשבת עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דאף בימי האמוראים הראשונים שקודם אביי ורבא תקנו תקנה זו דלא ליתי אד\"ו בר\"ה שהרי הביא ראיה מההיא דעולא דפ\"ק דר\"ה די\"ט דאמ' ידעין חברין בבלאי כו' ועולא בימי רב ושמואל ור\"י היה כנודע וכן הראיה שהביא מההיא דסוכה הם דברי רבי סימון בירושלמי והביאו התוס' שם בסוכה דמ\"ג ד\"ה לא איקלע כו' אלא דבתלמודא דידן קאמר רבין וכל נחותי דיום ערבה איקלע בשבת גם מבואר יוצא מדבריו דס\"ל כדעת רבינו דבזמן התנאים היה חל תרי שבי אהדדי ושלא כדברי ר\"י ז\"ל שכתבו התוס' דזו סברת אחרים היא ולית הלכתא כוותיה כמ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל בפ\"א מה' תו\"מ יע\"ש.
ואין ספק דהר\"ן ורבינו קיימי בשיטת ר\"ת שכתבו התוס' בפ\"ק דסנהדרין די\"ג ע\"א ד\"ה ור\"י כו' דר\"י ור\"ע ור\"י ור\"ש ס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי ומה שהקשו התוס' ע\"ז דבפרק החליל דנ\"ד לא אשכח תנא דס\"ל הכי אלא אחרים דאמר אין בין עצרת כו' אפשר דס\"ל לרבינו ולהר\"ן ז\"ל דמאי דקאמר תלמודא התם דמתני' דחלבי שבת קריבין ביה\"ך אתייא כאחרי' לאו דאתייא כאחרים ממש קאמר דס\"ל דאין בין עצרת לעצרת כו' אלא ד' ימים כו' אלא דס\"ל כוותיה דאחרי' בענין דתרי שבי אתו בהדי אהדדי קאמר דלא דחינן להו משום אד\"ו אבל בענין אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בהא לא ס\"ל כוותיה דאחרים והיינו ההיא מתני' דערכין ד\"ח ע\"ב דקתני אין פוחתין מד' חדשי' המעוברים בשנה כו' דאתייא דלא כאחרים כדאמרינן התם ואפילו הכי ס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי כמו שהכריחו התוס' במנחות ד\"ק ע\"ב ד\"ה ב' ימים טובים כו' והם ז\"ל לפי שיטתם דס\"ל דליכא מאן דס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי אלא ר\"מ לבד הוק' להם ההיא מתני' דערכין והניחו בקשיא יע\"ש.
אמנם לשיטת ר\"ת ורבינו והר\"ן אפשר ליישב דלאו דוקא ר\"מ ס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי משום דס\"ל דאין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים אלא אפילו מאן דפליג אההיא דאין בין עצרת אזיל ומודה דאתו תרי שבי אהדדי וכדמוכח ההיא מתני' דערכין. ובהכי ניחא דאשכחן כמה סתמי דס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי ההיא דספ\"א דמנחות שכתבו התוס' ושם משנה ז' ששנינו חל יוה\"כ להיות ע\"ש ועיין במ\"ש התי\"ט שם וההיא דערכין ד\"ח ע\"ב והך סתמא דמגילה דקתני חל להיות בב' חל להיות בשבת וכן ההיא דספ\"ב דתענית ששנינו וכן ט\"ב שחל להיות בע\"ש ושם בפ\"ד מ\"ז ששנינו וב\"ה מתירים מפני כבוד שבת ועיין שם בפי' הרע\"ב ודחיקא להו לרבי' ולהר\"ן למימר דכולהו הנך סתמי אתו כאחרים דלית הלכתא כוותיה.
ובכן לשיטת רבינו והר\"ן נמי יש ליישב הך דקאמר ר' יוסה בירושלמי לית כאן חל להיות בב' ולית כאן חל להיות בשבת דאפשר דבזמנו כבר תקנו תקנה זו שלא יבואו תרי שבי אהדדי אע\"פ שהיו מקדשים את החדש ע\"פ הראיה ואפשר שהיה בימי עולא שנתקנה תקנה זו כמ\"ש הר\"ן ואפשר שבזמנו עדיין לא תקנו שלא יבא ר\"ה ביום א' בשבת משום יום ערבה וכדקאמר רבין בש\"ס דידן מש\"ה לא קאמר לית כאן חל להיות בד' משום יום ערבה ודוק.
איברא דאכתי קשה מהא דקאמר רב בגמרא בדף ה' ע\"א פורים שחל להיות בשבת ע\"ש זמנם כו' ואמרי' עלה מאי ע\"ש זמנם לאפוקי מדרבי דאמר הואיל ונדחו עיירות ממקומם ידחו ליום הכניסה הא קמ\"ל דע\"ש זמנם יע\"ש. מבואר יוצא דבזמן רב היה חל י\"ד בשבת ועולא ור\"י היו בזמנו ואולי כי אמרה רב למילתיה עדיין לא נתקנה תקנה זו ועיין למרן החבי\"ב בשיירי כנה\"ג א\"ח סימן תר\"צ הגב\"י אות ט\"ו במה שתמה על המט\"מ ז\"ל והדין עמו שהרי מוכח מהך מימרא דרב דלא היו חוששי' בזמנו עדיין אם היה חל תרי שבי אהדדי כדאמרן.
ודע דכלל זה שבידינו דלא אד\"ו ר\"ה ולא בד\"ו פסח ולא גה\"ז עצרת ולא זב\"ד פורים וכיוצא הכל תלוי בכלל דלא אד\"ו ר\"ה כמ\"ש הרפ\"ח בה' ר\"ח וכן כתב רש\"י בפ\"ק דסנהדרין די\"ג ע\"ב ד\"ה ולעברי' לאדר כו' וז\"ל והא דלא עבדי פסח בבד\"ו טעמא משום תשרי הוא יע\"ש. ובכן אני תמיה למה שראיתי להלח\"מ בפ\"א מה' תמ\"ו ד\"ה אבל אין קרבים בלילי הכפורים כו' שכתב וז\"ל דאע\"ג דרש\"י בפרק תמיד נשחט כתב דמשמע דכשהיה על פי הראיה לא היו שם כללי דלא בד\"ו פסח כו' ועוד דע\"כ לא קאמר רש\"י אלא בכלל דלא בד\"ו פסח אבל בלא אד\"ו ר\"ה שהוא כדי שלא יבואו שבת וכפור יחד מודה רש\"י שאפילו בזמן שמקדשין על פי הראיה היה כך דאיך יוכל רש\"י להכחיש סוגייא דפרק החליל עכ\"ל. ואתמהא דהרי הא בהא תלייא דאי לא הא לא קיימא הא ועוד שהרי מדברי רש\"י בפ\"ק דסנהדרין די\"ג מבואר דאף בזמן התנאים הראשונים היה נוהג אף כלל דלא בד\"ו זולת היכא דלא הוה אפשר משום התקופה כיע\"ש וצ\"ע.
ודרך אגב בעומדי באותה סוגייא דפרק קמא דר\"ה ד\"ך ע\"א עלה דאמר עולא ידעין חברין בבלאי מאי טיבות' עבדינן בהדייהו ואמרי' מאי טיבותא עולא אמר משום ירקייא רבי אחא בר חנינא אמר משום מתייא ואמרו על זה מאי בינייהו איכא בינייהו יוה\"כ שחל להיות בשבת מאן דאמר משום מתייא מעברינן ומאן דאמר משום ירקייא לאימת קבעי להו לאורתא לאורתא טרח ומייתי עכ\"ל ושמעתי מקשים דכשחל יוה\"כ באחד בשבת חל ר\"ה בע\"ש וכן י\"ט ראשון של חג בע\"ש ואכתי איכא ריעותא דירקייא כמ\"ש רש\"י בד\"ה משום ירקייא ואם כן אכתי ליכא בינייהו מידי דאע\"ג דמשום יה\"כ לא איכפת לן לאעבורי משום דלאורתא טרח ומייתי אכתי משום י\"ט של ר\"ה ושל חג היו צריכין לאעבורי לאלול למ\"ד נמי משום ירקייא ומאי בינייהו והיותר תימא שהתוספו' לקמן בד\"ה בין מלפניה כו' הוקשה להם כעין זה ומתוך כך מחקו גירסא בין מלפניה כו' ויותר היה להם לתמוה הכא שאין מקום לתקן זה בשינוי הגרסאות.
וכה הראוני ספר נדפס מחדש לרבני אשכנז זה שמו בית הלוי תירץ לזה די\"ט הסמוך לשבת לפניו ליכא ריעותא דירקייא משום דבי\"ט מצי ליתן הירקות במים כדי שלא יכמושו כמו ששנינו בסוף פ' לולב הגזול מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעל' ומחזירתו למים בשבת ופרש\"י כדי שלא יכמושו ואמר ר\"י עלה דבשבת מחזירין ובי\"ט מוסיפין את המים דקיימ' לן כר\"י וא\"כ ה\"נ יכול ליתן הירקו' במים כדי שלא יכמושו אבל בשבת וביה\"כ לא מצי ליתנן במים דלא התירו גבי לולב בשבת אלא להחזיר דוקא ולא ליתנן לכתחי' יע\"ש ולא נחה דעתי בזה לפי מ\"ש רש\"י בד\"ה משום ירקייא ועוד שהרי עינינו הרואות דכשנותני' הירקות במים צוננים הם נכמשין טפי מפני רכותן ולא אמרו ומחזירתו למים כדי שלא יכמוש אלא גבי לולב דוקא שהוא קשה כעץ ולא בשאר ירקות של אכילה.
והנלע\"ד דתלמודא השתא כי קאמר יוה\"כ שחל להיות אחר השבת ה\"ק דמ\"ד משום מתייא מעברינן לדידיה בהאי טעמא דמתייא לחוד מעברינן אבל למאן דאמר משום ירקייא לא מעברינן לאלול אלא היכא דאיכא ריעותא דירקייא בהדי ריעותא דמתייא כגון יוה\"כ שחל בערב שבת אבל משום ריעותא דירקייא לבד או משום ריעותא דמיתייא לא מעברינן עד דאיכא תרוייהו בהדי אהדדי ומשום דלא ניחא ליה למקשן האי תירוצא דלמאן דאמר משום ירקייא בעי תרוייהו הדר פריך דלמאן דאמר משום ירקייא אמאי לא יספיקו להעבירו משום טעמא דמתייא ולהכי הדר קאמר איכא בינייהו י\"ט הסמוך לשבת דלמאן דאמר משום ירקייא מעברינן ולמאן דאמר משום מתייא לא מעברינן ודוק.
ושוב ראיתי להרב המאור בפרק קמא דר\"ה עמד לבאר סוגייא זו ובתוך דבריו יישב קושייא זו ועיין בדברי הרשב\"א בחי' שם באותה סוגייא שכתב דברים תמוהים במה שתירצו בגמרא איכא בינייהו י\"ט הסמוך לשבת כו' וז\"ל הוא הדין דהוה מצי למימר יום הכפורים הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה איכא בינייהו אלא שלא היה מתברר טעם מחלקותם ביום טו' יפה בלשון קצרה כדרך שמתברר טעם יום הכפורים מכלל יום טוב עכ\"ל ודברי' אלו אין להם מובן לפי מה שפרש\"י באותה סוגייא ואולם לפי מה שכ' הרב המאור בשם חכמי צרפת בביאור הסוגייא יובנו דברי הרשב\"א היטב ודוק." + ], + [ + "שורש איסור כיבוס בשבוע שחל ט' באב\n ושבת \n שחל ט' באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס כו'. נכתב בצידו כן כתב מרן בש\"ע א\"ח סימן תקנ\"א סי\"ד וכתב עוד אסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה ובב\"י כתב וז\"ל וכתוב בתה\"ד שמוהר\"מ אסר לכבס בגדי קטנים בשבת זו אבל מתוך דברי תה\"ד נראה שלא נהגו כן וגם אנו לא ראינו ולא שמענו מי שנוהג כן עכ\"ל וכיון שכן לא ידעתי למה זה בש\"ע תפס בפשיטות סברת מוהר\"מ הלזו שאסור לכבס בגדי הקטנים ולא כת' סברא זו אפילו בשם י\"א כיון שבב\"י כתב שלא נהגו כן. גם זה שכתב בב\"י שמדברי התה\"ד נראה שלא נהגו כן לא ידעתי מהיכן שמיע ליה למרן מדברי הרב בעל תה\"ד שלא נהגו כן שדבריו שם בסימן קנ\"ב כך שאלה נשים המכבסי' צעיפי' לארמיות שרי להו לכבסם בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה או לא. תשובה מתוך הסברא יראה להתיר כו' ונראה גם כן להביא ראיה מהא דפסק מוהר\"מ בהלכות שמחות שלו דאסור לכבס בגדי קטנים בשבת זו והביא ראיה מדבטיל קצרי דבי רב משמע לגמרי ועוד הא אמרינן תנוקות דבית רבן בטלים בט\"ב משום פקודי ה' ישרים משמחי לב ע\"כ.
משמע דוקא בגדי קטנים דשייך בהו נמי אבילות אי משום חינוך אי משום עגמת נפש כדאמרי' קורעין לקטן מפני עגמת נפש ותו דיהיב נמי טעמא מוהר\"מ מדאמרינן תנוקות דבית רבן בטילים בו וכל הני סברות לא שייכי בארמיות כו' אמנם סובר אני להחמיר מפני מראית העין כו' ולא דמי לבגדי קטנים דלא אסרי להו משום מראית העין דהתם ניכר לכל דבגדי קטנים הם עכ\"ל: ואין ספק שזה שכתב ולא דמי לבגדי קטנים דלא אסרי להו מפני מראית העין כו' שהכוונה דמדלא אסר מוהר\"מ בגדי קטנים מהאי טעמא ובקש לו ראיה מהש\"ס מדבטלי קצרי דבי רב וגם מדבטלי מת\"ת משמע דליכא טעמא למיסר להו מפני מראית העין לזה כתב דהתם ודאי ניכר לכל כו' ואם כן הוא לא ידעתי מהיכא שמיע ליה למרן ז\"ל מדבריו שלא נהגו כן וצל\"ע.
וראיתי להר\"ב מג\"א בס\"ק ל\"ח שכתב וז\"ל לספר לקטנים דקטני נמי שייך בהו חינוך אי משום אבילות אי משום עגמת נפש תה\"ד סימן קנ\"ב וצ\"ע דבי\"ד סימן שע\"ד פסק דאין אבילות לקטן. ונראה לי דבאבילות דרבים מחמירינן טפי עכ\"ל וכדבריו מבואר בדברי מוהר\"מ ז\"ל שהביא המרדכי במ\"ק סימן תק\"ע וסימן תקע\"ה דיש חילוק בין אבילות לאבילות דבסימן תק\"ע כתב וז\"ל תניא כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד שאין לך בית האסורין גדול מזה במועד אין מעיקרא לא מתיב רב פנחס כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד מותר לגלח בימי אבלו הא אסור לגלח במועד אסור לגלח בימי אבלו ואי אמרת קטן נמצא קטן נוהג בו אבילות והתניא מקרעין לקטן מפני עגמת נפש כו' מכאן יש להוכיח שאין אבילות בקטן ואם ראובן אבל ויש לו בנים קטנים לא יבטלו מלימודן ע\"כ ובסימן תקע\"ה כתב וז\"ל תנן בפרק החולץ דמ\"ג ר\"י אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול ואמרינן בגמרא אמר רב חסדא ק\"ו ומה במקום שאסור לספר ולכבס מותר ליארס פירוש בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה מקום שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס ויש סוגייאות דלא גרסי לספר דהא אמרינן לקמן דף י\"ט ע\"ב כל ל' יום לגיהוץ ולתספורת ור\"י מאורלינאש גריס ומפרש כו' ועוד מצינו למימר כו' מיהו לא זה וזה נראין כו' ומוהר\"מ ז\"ל פי' ומה במקום שאסור לספר ולכבס בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה אפילו לקטני' אסור לגדולי' לספר אותם ולכבס בגדיהם תדע דהא בטלי קצרי דבי רב כדאמרינן בפרק בתרא דתעניות ומשמע שהיו בטלים לגמרי דאפילו בגדי קטנים לא היו מכבסים ועוד דהא אמרינן התם דתינוקות של בית רבן בטלין בו דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב ואלו גבי אבילות אינן בטלים כמו שהוכחתי לעיל אלמא דלגבי אבילות דט\"ב אסור לגדולים לעשות לקטנים כל דבר שאסו' לגדולים אם כן כמו כן אסורים הגדולים לספר לקטני' ולכבס כסותן בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה וגבי אבילות מותר לגדולים לספר לקטנים שמת אביהם או לכבס בגדיהם וזה נראה לי עיקר עכ\"ל.
הרי מבואר בהדייא שכתב דיש חילוק בין אבילות לט\"ב ואולם הטעם הזה שכתב הרב מ\"א לחלק באבילות דרבים מחמירינן טפי קשה דאדרבא מה\"ט קילא טפי כדאמרינן בפרק החולץ דמ\"ג ע\"ב אלא אמר רב אשי שאני אבילות חדשה מאבילות ישנה ושאני אבילות דרבים מאבילות דיחיד וכתב רש\"י וז\"ל אלא אמר רב אשי לא תוקמה כתנאי ור\"י מוד' בההיא דאיסורין שלא תתארס האשה כל שלשי' מפני האיבול ודקשיא לך ק\"ו דבשבת שחל ט\"ב מותר ליארס שאני בין אבילות חדשה כו' דאבילות ט\"ב הוי אבילות ישנה ואבילות דרבים הילכך קילא עכ\"ל. ואף למה שדחו התוס' פרש\"י וכתבו דהכי קאמר דאבילות דרבים יש להחמיר טפי היינו דוקא לענין משא ומתן שהוא דבר של פרהסיא אם יעסקו בפרקמטיא כל היום יבואו ויאמרו שאין חוששין להתאבל על ירושלים ולא דמי לאירוסין שאינו אלא שעה אחת יע\"ש ואם כן לספר ולכבס בגדים של קטנים מה מקום להחמיר באבילות דרבים יותר כיון שהכל רואים שהוא לקטנים ואין אבילות לקטן ואדרבא באבלות היה לנו להחמיר בקטני' טפי מט\"ב מפני שהוא אבילות חדשה כמו שהחמי' לענין אירוסי' טפי מט\"ב מה\"ט.
והנלע\"ד ליישב והן קדם נדקדק לשון הרב מוהר\"מ דבסימן תק\"פ כת' וזה לשונו ומכאן יש להוכיח שאין אבילות בקטן ואם ראובן אבל ויש לו בנים קטנים לא יבטלו מלמודן ולא כתב גם כן שמותר לספר אותם ולכבסם גם בסימן תקע\"ה כתב וגבי אבילות מותר לגדולים לספר לקטנים שמת אביהם או לכבס בגדיהם ויש לדקדק למה נקט הענין שמותר לגדולים לספר לקטנים שמת אביהם ולא כתב כמ\"ש בסימן תק\"ע שאם ראובן אבל ויש לו בנים קטנים שמותר לגדולים לספר ולכבס בגדיהם ולמה זה נקט בשמת אביהם אמנם נר' דמוהר\"ם ז\"ל אע\"פ שהכריח מההיא דפ\"ק דמ\"ק דאין אבילות נוהג בקטן מ\"מ משמע ליה דכל שאביו קיים ואביו חייב לחנכו במצוות אינו מותר להניחן לספר ולכבס בגדיהם משום חינוך כמ\"ש הר\"ב תה\"ד סימן קנ\"ב דאיכא חינוך באבילות ודוקא בת\"ת מותר שלא לבטלם מלימודם כיון שטעם ביטול תורה הוא משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב וזה לא שייך בקטן כמו שכתב הר\"ב ט\"ז בריש סימן תקנ\"ד וכיון שהקטנים מצד עצמן אין אנינות נוהג בהם כל כי האי מילתא דביטול ת\"ת לא חייבוהו חכמים לאביו לחנכו ולזה כתב שאם ראובן אבל ויש לו בנים קטנים לא יבטלו מלימודם כלומר דוקא בלימודם אבל לספר ולכבס בגדיהם אע\"פ שכשאין להם אב מצד עצמן אין אבלות נוהג בהם ומותר לגדולים לספר ולכבס בגדיהם כל שיש להם אב משום חינוך אין לספר ולכבס בגדיהם ולזה בסימן תקע\"ה נקט הענין דוקא בשמת אביהם שמותר לגדולים לספר ולכבס בגדיהם זה נ\"ל אמת ויציב. נמצא לפי האמור שמ\"ש מוהר\"ם ז\"ל דאין אבילות נוהג בקטן היינו דוקא כשאין לו אב לחנכו דאין איסור לגדולים לספר אותם ולכבס בגדיהם כמי שמספה להם איסור בידים דכתי' לא תאכלום לא תאכילום דגבי אבילות מעיקרא לא אסרו חכמים לגדולים בזה ולא הנהיגו אבילות בקטנים על ידי הגדולים ואין כאן איסור מספר בידים אבל כשיש להם אב משום חינוך אסור לאב לספר ולכבס בגדיהם זולת בת\"ת אין חינוך ואין לבטלם מלימודם ולמה שהוק' לו להר\"ב מ\"א ז\"ל דמה טעם הקילו בקטנים לגבי אבילות טפי משבת שחל ט\"ב להיות בתוכה. נלע\"ד דהטעם מבואר דאבילות דט\"ב דמי לרגל שאסרו חכמים לספר ולכבס בגדיהם הגדולים את הקטנים כל שנולד קודם הרגל משום דהיה להם לספר ולכבס בגדיהם קודם הרגל ה\"נ שבת שחל ט\"ב להיות בתוכה היה להם לספר את הקטנים ולכבס בגדיהם קודם שבת אבל באבילות שאין לו יום קבוע וזמנו ארוך ל' יום לא אסרו להם חכמים לגדולים לספר ולכבס בגדיהם דקטנים דאין אבילות נוהג בקטנים כנלע\"ד ברור.
ועפ\"י האמור מינח ניחא לי מ\"ש הרא\"ש בסוף פ\"ג דמ\"ק דכ\"ז עלה דתני בברייתא מקרעין לקטני' מפני עגמת נפש וז\"ל כתב הרי\"ץ ן' גיאת ז\"ל הגיע לחינוך קורע על קרוביו כשא' מצוות שמחנכין אותו בהם עכ\"ל וכ\"כ הטור ומרן בי\"ד סי' ש\"מ יע\"ש ולכאורה קשה ממ\"ש מרן ב\"י ז\"ל בי\"ד ס\"ס שפ\"ד בשם מוהר\"מ ז\"ל דאבל שיש לו בני' קטנים אין לו לבטלם מלימודם כי אין אבילות לקטן יע\"ש ופסק כן בש\"ע ומלבד שדברי מרן ז\"ל לכאו' סתראי נינהו גם על הרא\"ש והטור ז\"ל ק' שהביאו דברי הרי\"ץ ן' גיאת ולא זכרו דברי הר\"מ ז\"ל רבם שנר' כחולק על הרי\"ץ ן' גיאת ז\"ל ואין לחלק בין קריעה לשאר דיני אבילות שהרי בגמרא במ\"ק די\"ד הוכיחו שאין אבילות לקטן מדתני בברייתא מקרעין לקטן מפני עגמת נפש ולא מפני האבילות יע\"ש איברא דמהא לא אירייא דהתם פריך במכל דכן דאם איתא שיש אבילות לקטן כדאמר שמואל כ\"ש דחייב בקריעה אבל כל שחייב בקריעה אפשר שאינו חייב באבילות אמנם בלא\"ה מה מקום יש לחלק ביניהם ואדרבא בשאר דיני אבילות היה לנו לחייבו יותר כגון שלא לספר אותם ושלא לכבס בגדיהם דהו\"ל כמספה להם איסור בידים משא\"כ בקריעה דאם אין אנו קורעין בגדיו אינו אלא בשב ואל תעשה. וראיתי להר\"ב הפרישה ז\"ל שם בסימן ש\"מ שכתב על דברי הרי\"ץ ן' גיאת ז\"ל וז\"ל מכאן נראה ראיה קצת דקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבילות עכ\"ל כנראה שדעתו ז\"ל שיש מקום לחלק בין קריעה לאבילות ולזה כתב שיש ראיה קצת ולא ראיה גמורה ואפשר דמשמע ליה לחלק דקריעה שהוא זמן מועט חייב אבל שאר דיני אבילות שהוא ז' ול' לא חייבוהו חכמים בחינוך שאין דרכו של תינוק לעמוד באבילות כ\"כ זמן וראיתי להש\"ך בספר נקודות הכסף שם בסי' ש\"מ שכת' על דברי הר\"ב הפרישה דדוקא בקריעה אמרו הכי ולא באבילות דאין אבילות לקטן כמו שנראה מדברי מוהר\"מ והטור והש\"ע בסימן שצ\"ו יע\"ש וכוונתו מבוארת דממה שנחלקו מוהר\"מ והרא\"ש ז\"ל בקטן שמת לו מת והגדיל קודם שעברו ל' יום אם צריך להתאבל משיגדיל מבואר דס\"ל דקודם שהגדיל אפילו שכבר הגיע לחינוך אינו חייב להתאבל דאין אבילות לקטן כלל אפילו הגיע לחינוך ובקריעה דוקא הוא דחייבוהו הרי\"ץ גיאת והרא\"ש.
ואני אומר שהדין עם הר\"ב פו\"ד ז\"ל דמלבד מה שדקדקנו לעיל מלשון מהר\"ם דס\"ל דיש חינוך בקטנים באבילות זולת לענין ביטול ת\"ת בלבד הוא דס\"ל דאין חינוך מלשון זה עצמו שהביא הש\"ך ז\"ל יש לדקדק כן מלשון מוהר\"ם שהביא הרא\"ש ז\"ל בסוף מ\"ק וכן הוא לשון מרן בש\"ע מי שמת אביו ואמו והיה קטן באותה שעה כו' והדבר קשה למה זה כתבו מי שמת אביו ואמו ולא כתבו קטן שמת לו מת מקרוביו והגדיל בתוך ל' כמ\"ש לענין קריעה בשם הרי\"ץ ן' גיאת ז\"ל אמנם נראה דבדיוק כתבו כן לומר דוקא כשמת אביו ואמו דהחינוך מוטל עליהם וכיון שאין להם מי שיחנך אותם מצד עצמן פטורים אבל כשמת אחד מקרוביו ואביו ואמו קיימים משום חינוך הם חייבים ועיין להתוס' ישנים ביומא דפ\"ב ובתשו' מוהר\"מ בר ברוך קובץ קטן סימן ר' ובתשו' הרב תה\"ד סימן צ\"ד דמבואר יוצא שדעת מוהר\"מ שגם האשה חייבת בחינוך בנה כל שהיא חייבת באותה מצוה כיע\"ש ואע\"פ שבנוסח שהביא הטור בסי' שצ\"ו כתוב מי שמת אביו או אמו כו' ולא כת' אביו ואמו ככתוב בדברי הרא\"ש ומרן בש\"ע אין ספק דכוונתו ג\"כ לומר שמת מי שהיה חייב לחנכו דהיינו אביו או אמו שלא היה לו אלא אחד מהם ומת דהשתא לא נשאר לו מי שחייב לחנכו דאי לאת\"ה למה נקט הענין באביו או אמו ולא בשאר קרוביו כאחיו ואחותו ויאמר סתם מת אחד מקרוביו שחייב להתאבל כשהוא גדול אלא ודאי שבדקדוק כתבו כן וכ\"ש לנוסח הרא\"ש ומרן שכתבו אביו ואמו כנלע\"ד ברור. ובהכי ניחא לי ג\"כ ההיא דתני באיכה רבתי הביאו המרדכי בספ\"ג דמ\"ק והטור בי\"ד סימן שע\"ח דאע\"פ שאין מברין לאשה אם יש לה בנים קטנים מברין אותה עמהם לפי שנראה כעושין בשביל בניה יע\"ש ואי קטנים לאו בני אבילות נינהו ואפי' בשיש להם אב ואם דאין חינוך באבי' היאך התירו כשיש לה בני' קטנים שנראה כעושין בשביל בניה כיון שבניה לאו בני הבראה נינהו ודוחק לומר שהכוונה שעושין בשביל בניה שצריכין לאכול ולא מפני הבראת האבל דכל כי הא הו\"ל לפרש ולא לסתום אמנם ע\"פ האמור הנה נכון ומ\"מ אות' שכת' מרן ב\"י בסי' שפ\"ד בשם מוהר\"ם דאין לבטל התנוקו' מלימודם אפילו כשאביהם אבל משום דאין אבילות לקטן לכאור' היה נראה היפך מ\"ש הר\"ב פו\"ד אמנם לפי האמור דדוקא בביטול לימודם הוא דכת' מוהר\"מ דלא חיישינן לחינוך כיון דמצד עצמן פטורי' ואיכא ביטול מצוה משא\"כ בשאר דיני אבילות הנה נכון ואין ספק דהש\"ך ז\"ל ג\"כ לא הוק' לו על דברי הר\"ב פו\"ד מההיא דמוהר\"מ דמשמע ליה דמההיא לא קשייא כל כך כמדובר אמנם על הרב מ\"א ז\"ל קשה דאדהוקשה לו מההיא דסי' שפ\"ד טפי היה לו להקשות מההיא דסי' שפ\"ו וצ\"ע.
וראיתי להרמ\"ע מפאנו ז\"ל בתשו' סימן קי\"א שנשאל אם יש חיוב לחנך לקטנים בד' צומות כמו ביוה\"כ והשיב וז\"ל החינוך לקטנים בארבע צומות אם לשעות לבריאים בלבד מנהג יפה הוא וכן במיעוט תענוג אבל להשלמה אין חכמה ותבונה להביא לתינוקות לידי סכנה ובהא מילתא לא שאני לן בין ט\"ב לשאר צומות מידי דהא קי\"ל כרבנן דר\"י בפ\"ב דמגילה דסברי אין חינוך לקטן בדרבנן לפיכך לא אמרינן בקריאת המגילה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן כדאמרינן בברכת המזון וכ\"ש הכא דמן הדין אפילו גדולים בשאר צומות רצו מתענין כו' ועוד האריך להכריח דאפילו ביוה\"ך אין חינוך לקטנים אלא לשעות דקי\"ל כר\"י יע\"ש.
ולכאורה דבריו תמוהים דנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' שם במגילה די\"ט ד\"ה ורבי שכתבו דטעמייהו דרבנן דר\"י במגי' הוא משום דס\"ל דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן דמקרא מגילה דרבנן וחינוך דרבנן ולא אתי תרי ומפיק חד יע\"ש וכ\"כ הר\"ן שם בפי' ההלכות ומרן ב\"י בסימן תרפ\"ט הביא דברי התוס' הללו בסתם. ומבואר יוצא מדבריהם דיש חינוך במגילה אף שהיא דרבנן אלא דלהוציא את הגדול אינו מוציא משום דהוו תרי דרבנן והכי משמע פשטא דמתני' דלרבנן נמי מחנכין אלא שאינו מוציא את הגדול בקריאתו ואיך כתב דטעמייהו דרבנן דר\"י משום דאין חינוך בדרבנן.
ונראה לע\"ד ברור דאין כוונת הרמ\"ע דבמצו' דרבנן ליכא מצות חינוך לקטנים כלל אלא הכוונה שאין החינוך חמיר כמצוה דאורייתא דקיל הוא ואינו אלא למצוה בעלמא ולהכי בטעמא כל דהוא מבטלינן ליה וכ\"כ הרשב\"א בחי' שם במגילה אחר שהביא דברי התוספות כתב וז\"ל פי' התוספות דחוק ונ\"ל דכל שעיקר המצוה מדרבנן כמגילה והלל מצות חינוך קילא טפי והילכך לא מפיק יע\"ש ולזה כתב הרמ\"ע ז\"ל דאין לחנך הקטנים בד' צומות אפי' הבריאים דכיון דחינוך זה הוא דרבנן וקטנים בתענית מצטערו טפי ואיכא למיחש להיזק ולסכנה אין כאן מצות חינוך כיון דאינו אלא מצוה בעלמא וכעין זה כת' מוהר\"ם ז\"ל בתשו' קובץ קטן סימן ר' ובתוספי הרא\"ש הובאו דבריו בשיטה מקובצת לנזיר דכ\"ט דההיא דאמרינן בסוכה ד\"ב גבי הילני המלכה דחינך את בנה בסוכה אע\"פ שהאם אינה חייבת בחינוך למצוה בעלמא היתה מחנכתן יע\"ש הרי דאע\"פ שאמרו שם שכל מעשיה היתה ע\"פ חכמים זה שעשתה ע\"פ חכמים אינו אלא למצוה בעלמא ולא מצד חיוב מצות חינוך שהיא חייבת בו ובהכי מדוקדק לשון הש\"ס בפ\"ק דחגיגה ד\"ו גבי חגר אמר אביי כל היכא דגדול מחוייב מד\"ת קטן נמי מחנכינן ליה כל היכ' דגדול פטור מד\"ת קטן נמי פטור מדרבנן יע\"ש דמשמע מהאי לישנא דכל היכא דגדול מד\"ת אפילו דמחייב מדרבנן קטן נמי פטור ולכאורה קשה דהרי מקרא מגילה והלל דליל פסח דגדול אינו חייב כי אם מדרבנן ואפי\"ה איכא חינוך בקטן אך ע\"פ האמור ניחא דמדין חינוך פטור אף מדרבנן דמה\"ט אינו מוציא את אחרים אמנם מצוה בעלמא איכא להרגילו במצוות אפילו שהם דרבנן א\"נ אפשר דכוונת הרמ\"ע ז\"ל במ\"ש דלרבנן דר\"י אין חינוך לקטן בדרבנן כלומר דבדאורייתא אין חילוק במצוות וזה כלל גדול דכל שהיא מצוה דאורייתא איכא חינוך מדרבנן אבל במצוות דרבנן יש בהם שאמרו שחייב לחנך ויש מהם שפטור לפי ראות עיני חכמים באותה מצוה וכל שלא מצינו בפי' שאמרו חכמים שחייבים בחינוך פטורים ולכן בד' צומות שלא מצינו שחייבו בהם לתינוקות בחינוך פטורים כ\"ש דאיכא טעמא דסכנה לפוטרן וגבי מ\"מ והלל מצינו שחייבים אבל לא להוציא אחרים וכן בד' כוסות דליל פסח אמרו בפסחים דק\"ח ע\"ב דהכל חייבים אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות ומבואר מדברי התו' שם בראש הפ' דצ\"ט ע\"ב ד\"ה לא יפחתו דתינוקות חייבים מטעם חינוך ור' יאודה פליג התם ואמר מה תועלת לתינוקות ביין וכתבו התוס' דקי\"ל כרבנן דר\"י וכ\"כ הטור בסימן תע\"ב והרא\"ש בתשו' כלל י\"ד וכן בעירובין רפ\"ח אמרו קטן בן שש יוצא בעירוב אמו וכן מערב אדם ע\"י בנו ובתו הקטנים בין לדעתן בין שלא לדעתן כו' וכתבו התוס' שם ד\"ה קטן בן שש דאע\"ג דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה כגון לילך לבית האבל ולבית המשתה קטן נמי איכא מצוה לחנכו וכ\"כ הרא\"ש שם יע\"ש ומצוות אלו אינן אלא דרבנן ואיכא חינוך בהם עיין להר\"ב שער אפרים סימן ל\"ח יע\"ש וגבי ק\"ש כתב רש\"י ז\"ל בברכות ד\"ך דקטנים פטורים אפילו הגיעו לחינוך מפני שאינו מצוי אצל אביו בשעת ק\"ש ובתפלה חייבוהו חכמים לחנכו יע\"ש ובב\"י סימן ע' וסי' ק\"ו ועיין להר\"ן בתשו' סימן נ\"ב שמבואר מדבריו ומדברי הרשב\"א שיש חינוך לקטנים בברכת הנהנין וכ\"כ שם בשם הרשב\"א הביא דבריהם הב\"ח בא\"ח סימן תקנ\"ט יע\"ש וכן מבואר בפסחים דק\"א גבי קידוש י\"ט דהוי דרבנן כמ\"ש ה\"ה ז\"ל בפכ\"ט מהלכות שבת הלכה ח\"י ובס\"פ ראוהו ב\"ד גבי פורס לבניו ובני ביתו יע\"ש סוף דבר הנה דעת הרמ\"ע מפאנו ז\"ל דבדרבנן אין חינוך לקטנים כמצוה דאורייתא ואינו אלא למצוה בעלמא וכל דאיכא צער לתינוק טפי כתענית ליכא חינוך דהשלמה בד' צומות אלא לשעות וכבר הביא דברי הרמ\"ע ז\"ל הללו מרן החבי\"ב בא\"ח סי' תרי\"ו בהג\"בי יע\"ש גם מוהר\"מ בן חביב בס' שמות הארץ ביומא דפ\"ב הביא ראיה לדברי הרמ\"ע שאין חינוך בט\"ב ממ\"ש בפסחי' דנ\"ד דעוברות ומניקות מתענות בט\"ב משמע אבל לא תינוקות יע\"ש.
וראיתי לרב אחאי גאון הרב המובהק בספר חקרי לב חא\"ח דף ר\"י ע\"ג שכת' על דברי מוהר\"מ ן' חביב וז\"ל דהא לא מכרעא מידי שהרי תינוקות לאו אשגרת לישן למתנינהו בהדי עוברות ומניקות כי היכי דתידוק מיניה מדשבקיה לבר זוגיה ש\"מ דאין חייבים וכי היה חייב רבא למתני כל דיני ט\"ב והני לא אצטריך ליה כי אם דס\"ד משום סכנה לשתרי וקטן דמחנכין אותו בודאי בקטן שאין בו סכנה ותו כיון דבעי למתני ומשלימות ואלו השלמה גם ביוה\"כ ליכא כי אם בשנה או ב' וגם שיש מגדולי הפוסקים דס\"ל דאין חינוך השלמה גם ביוה\"כ וכ\"ש בט\"ב וא\"כ לא שייך למתני קטנים בהדי עוברות ומניקות עכ\"ל ולע\"ד לא נהירא שהרי מבואר הוא בדברי הרמ\"ע מפאנו ז\"ל דטפי איכא למיחש בתענית התינוקות אפי' שהם בריאים לסכנת מעוברות דטפי מצטערו התינוקות בתענית כל היום ממעוברות ומניקות שהם הגדולות ובני דעת ולזה הביא ראיה מוהר\"מ ב\"ח ז\"ל מדלא כייל להו לתינוקות בהדי עוברות ומניקות דכולהו מפני חשש סכנה הם ש\"מ דתינוקות אפילו בריאים חיישי' טפי ולא מחייבי בחינוך וזה ברור גם מ\"ש דכיון דבעי למתני ומשלימות כו' לא ידענא מאי קאמר דגם מוהר\"מ ב\"ח בחינוך דהשלמה קמיירי וקאמר דגבי ט\"ב ליכא חינוך דהשלמה אלא לשעות כמ\"ש הרמ\"ע מפאנו ז\"ל דאי איכא חינוך דהשלמה בט\"ב שנה או ב' קודם כיוה\"כ הו\"ל לרבא למתנינהו בהדי עוברות ומניקות ותינוקות שהגיעו לחינוך דהשלמה אלא ודאי ליכא חינוך דהשלמה גבי ט\"ב דחיישינן לסכנה וזה ברור.
עוד ראיתי שכתב הרב הנז' נר\"ו וז\"ל וכד הוינן בה גם בתענית ט\"ב מבואר כן בש\"ס דבסוגייא דפסחים הנז' איתיה בברייתא אין בין ט\"ב ליוה\"ך אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר ומינה לענין חינוך שוים והדבר קשה להרמב\"ח שלא נרגש מזה והכריח להיפך מהאי סוגייא עכ\"ל. ולא נהירא דאם כדבריו מאי קמ\"ל רבא דעוברות ומניקות מתענות ומשלימות הא שמעינן ליה מהך ברייתא ואי לא שמיע ליה לרבא הך ברייתא תלמודא מיהא הול\"ל תניא נמי הכי אלא ודאי דכיון דעוברות ומניקות איכא חשש סכנה הו\"א דזה בכלל מאי דתני בברייתא שזה ספיקו מותר להכי איצטריך רבא לאשמועינן דאין עוברות ומניקות בכלל ספיקו דבריית' כי אם ספיקו של יום כבין השמשות ואין עוברות ומניקות בכלל ספק סכנה והשתא מדלא כייל רבא תינוקות בהדי עוברות ומניקות היינו משום דהתם איכ' למיחש טפי והרי זה בכלל ספיקו מותר וזה ברור לע\"ד עוד ראיתי להרב שהביא ראיה היפך דברי הרמ\"ע והרמב\"ח מדאמרינן בתענית ד\"ל ופסקו הטור בסימן זה דתינוקות של בית רבן בטלים בו ואם יש חינוך בלימוד ת\"ת כ\"ש בשאר עניינים עכ\"ל. ולע\"ד לאו מילתא היא ואשתמיט מיניה מ\"ש הרב ט\"ז בר\"סי זה דביטול ת\"ת לא מפני התינוקות הוא אלא מפני המלמד שהוא גדול ושמח בלימודם יע\"ש ועוד דתענית איכא חשש סכנה כמבואר בדברי הרמ\"ע ז\"ל עוד ראיתי שתמה על דברי מוהר\"ם שאס' לספר ולכבס לקטנים בשבת שחל ט\"ב בתוכה ממה ששנינו ביומא דע\"ח גבי יוה\"ך התינוקות מותרים בכולן חוץ מנעילת הסנדל ואמרו הטעם מפני דריבותיה דתינוק בהם יע\"ש ואם ביוה\"כ לא גזרו בהם רבנן איך יגזרו בט\"ב אפילו בשבת שקודם ט\"ב וכת' וצ\"ל דלדעת מוהר\"מ התם בתינוקות שלא הגיעו לחינוך כדעת הטור בסימן תרי\"ו אך על מרן ק' דהכא כ' כמוהר\"מ ובסימן תרי\"ו כת' התם שהתינוקות מותרים בכולם ולא ביאר דהיינו דוק' בלא הגיע לחינוך וצ\"ע עכ\"ל ולא ידעתי מה ענין תספורת וכיבוס בגדי' לרחיצה וסיכה דשפיר איכא למימר דרחיצה וסיכה הוי ריבותיה דתינוק אבל תספורת דאינו בכל יום וכן כביסת הבגדים לאו ריבותיה ולהכי אסור אפי' קודם ט\"ב.
עוד כת' רב אחאי הרב הנז' וז\"ל דגם מדברי הטור בסימן תקנ\"ט נראה שיש חינוך לתענית ט\"ב שכת' דאין לברך על המילה בכוס ודעת התוס' שיברך ויתן לתינוק לשתות ולא חיישי' דאתי למסרך פי' יבא לשתות בלא זה כיון שאינו דבר קבוע יע\"ש נראה בהדייא שנאסר התינוק לשתות מדין חינוך עכ\"ל אין ספק דכוונת הטור במ\"ש שמא יבא לשתות בלא זה דהכוונה שמא לכשיגדיל יבא לשתות ולא בעודו קטן שאם נאסר בעודו קטן משום חינוך לא היו מתירין לו חכמים אפי' משום מצוה אלא החששא היא שמא לכשיגדיל ישתה ג\"כ כוס זה ולא יבחין דלא התירו לו עד עתה אלא מפני שהיה קטן וכ\"כ התוס' בהדייא בשבת דקל\"ט ד\"ה וליתן כו' וכן כתוב בגירסת הטור שבספר ב\"ח בהדייא פי' יבא לשתות כוס זה אף לאחר שיגדיל יע\"ש.
עלה בידינו לענין הלכה דבמצוות דרבנן לפעמים אין חינוך לקטנים כגון לענין תענית בד' צומות וכן לענין שלא לבטלן מלימודם כשאביהם אבל והטעם מפני שהחינוך במצוות דרבנן קיל ומה\"ט במגילה אין מוציאין את אחרים י\"ח כמו שכת' הרמ\"ע מפאנו ז\"ל ולשאר מילי דרבנן איכא מצוה קצת לחנכן ודוקא אביו ואמו במצוה שהיא חייבת ולא ב\"ד דקטן אוכל נבילות אין ב\"ד מצווין להפרישו כ\"ש באיסורין ומצוות דרבנן וכמבואר מדברי מרן ומור\"ם ז\"ל בא\"ח סימן שמ\"ג ס\"א יע\"ש והר\"ב בתי כהונה בספר כתיבת יד הביא דבריו הרב החסיד מופת הדור כמוהר\"י אזולאי בס' ברכי יוסף א\"ח סימן תרנ\"ז ס\"ג עלה ונסתפק אם יש חינוך לקטן במצות לולב גם בשאר ימי החג דהוו תרי דרבנן ולא תקון וכת' שיש לחלק בין זו לברכת המזון וחנוכה ופורים והביא ההיא דפ\"ק דחגיגה ד\"ו שכתבנו לעיל גבי קטן חיגר דמשמע מינה דבמצוה דרבנן קטן פטור מדין חינוך יע\"ש." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תעניות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1e21dd9fa6bcf9d2219b5662e03790cdedbd9af7 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,186 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "שורש איסור חמץ בהנאה החמץ \n בפסח אסור בהנאה כו'. וכתב ה\"ה וז\"ל פ' כ\"ש אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא היתר אכילה ע\"כ הנה בגמר' אמרו שם דהא דחזקיא פליגא אדר' אבהו דאמר רבי אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה וכו' וכת' התוס' ד\"ה כל מקום וז\"ל וא\"ת יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת דהא כתי' כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכי תימא אה\"נ א\"כ לקמן דבעי מאי בינייהו בין חזקיה לר' אבהו לימא דאיכא בינייהו הא ואור\"י כו'.
והנה מורי הר\"ב שער המלך הביא דברי הרב המגיה בספר משנה למלך ה' שגגות דק\"ט ע\"ד שהקשה שם על דברי התוס' ז\"ל הללו ממ\"ש התוס' בחולין דק\"ך דאצטריך הנפש לרבות את השותה משום דבהנאה ליכא כרת וא\"כ מאי ק\"ל הכא דהא מדאצטריך הנפש לרבות את השותה שמעינן דבשאר הנאות אינו חייב כרת ולמה להו לחלק בין אוכל לתאכלו יע\"ש ומורי הרב הנז' תירץ ע\"פ מ\"ש לקמן בפרק כ\"ש דל\"ה אמר ר\"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה ומעיקרא אסיקו רב הונא בריה דר' יהושע ור\"פ דה\"ט משום היקש דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות דברים שאדם יוצא י\"ח מצה חייבים על חימוצה כרת והך הואיל ואין אדם יוצא י\"ח מצה דהו\"ל מצה עשירה ובעינן לחם עוני אין חייבין על חימוצה כרת ודחי להו רב אידי מהא דתניא המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואין אדם יוצא בהם י\"ח מצה דבעינן אכילה וליכא אלא ה\"ט דמי פירות אינן מחמיצין יע\"ש והשתא ודאי ליכא למימר דמדאצטריך הנפש לרבות את השותה שמעינן דשאר הנאות ליכא כרת דהא אצטריך שפיר הנפש לרבות את השותה כי היכי דלא נימא כדר\"פ ורב הונא דכל שיוצאין י\"ח מצה חייבים על חימוצו כרת וכיון דבשותה אינו יוצא י\"ח מצה ה\"נ אינו חייב על חימוצו כרת והוה אמינא דשאר הנאות אין חייבי' כרת בשותה אבל בתר דגלי לן קרא במילת הנפש דלא דרשינן היקש זה הדרינן לכללין דשאר הנאות נמי חייבים כרת כיון דבכלל אכילה נינהו כדר\"א עכ\"ל ועוד מצאתי לו בכתיבת ידו שכתב על קושיית מוהר\"י כולי הלז וז\"ל כתבתי בנדפס דס\"א ע\"א ליישב קושיית מוהר\"י כולי ז\"ל שהקשה על דברי התוס' דכ\"א ע\"ב ד\"ה כי כל אוכל כו' יע\"ש ועוד אני אומר דלא ק\"מ ואשתמיט מיניה דברי התוס' ר\"פ העור והרוטב בדף הנז' ד\"ה היכא וז\"ל וצ\"ל דאכלאיים בעי דאע\"ג דלא כתי' אכילה ביה סברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור הוא בעין ולעיל דפריך אלא אם חמץ אכילה כתיבה ביה בלא\"ה הוה מצי למפרך אלא כיון דכתיב ביה אכילה בהדייא פריך מינה יע\"ש וא\"כ איכא למימר שפיר דמדאצט' הנפש לרבות את השותה ליכא למשמע מינה דעל ההנאה אין בו כרת דאע\"ג דבהנאה יש בו כרת אפ\"ה אצטריך דלא נימא התורה לא אסרה באכילה ובהנאה בכרת אלא כשהאיסור בעין אלא דבפ' העור והרוטב ק\"ל להתוס' שפיר לתלמודא התם דפריך מטעמא דאכילה כתיבה ביה דמשום ה\"ט ת\"ל משום הנאה ותירצו דלפי האמת דס\"ל דהנאת חמץ אין בו כרת משום דכי אוכל לא ילפינן מלא תאכלו פריך תלמוד' שפיר אבל מדאצטריך הנפש ליכא למשמע מידי כמ\"ש וליכא למימר דטעם זה שכתבו התוס' דסברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור בעין אינו אלא לפי האמת דהנאת חמץ אין בו כרת והילכך הו\"א דסברא הוא דלא חייבא תורה כרת באכילה אלא כשהאיסור הוא בעין אמנם לכשת\"ל דעל הנאת חמץ יש בו כרת אע\"ג דאינו אוכלו אלא שמוכרו לגוי כיון שבא לו הנאה מחמתו מכ\"ש שיש לחייבו כרת כשאוכלו אע\"ג דאין האיסור בעין דאין לך הנאה גדולה מזה הבאה לו מחמתו דהא ודאי ליתא דא\"כ תיקשי לך דבכלאי הכרם כיון שיש בו איסור הנאה למה לי קרא וליכא למימר דס\"ל דעל איסורי הנאה אין לוקין עליו וכדעת רבינו בפ\"ח מה' מ\"א דהא לית' שהרי ממ\"ש דהנאת חמץ אין בו כרת אלא לאו מבואר דס\"ל דלוקין על הנאה היפך דעת רבינו וכ\"כ הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג ועיין מה שכתבתי בנדפס גם למה שתי' עוד משם הר' שמואל דגבי חלב וחמץ שהמחהו אי לא הוה כתיב ביה אכילה היו מחייבין כיון שהוא גוף החלב אבל משקה היוצא מהכלאים אע\"ג דלא כתיב אכילה כמאן דכתיב דמי שאין זה גוף הפרי יש ליישב שפיר דודאי למאי דמסיק בגמרא גבי המחה את החמץ אכילה כתיבה ביה ק\"ל שפיר דת\"ל שהוא חייב מפני שהוא נהנה מגופו של איסור אבל מדאצטריך הנפש לרבות את השותה ליכא למשמע מינה מידי דעל הנאת חמץ אין בו כרת דאיכא למי' דהנפש אצטריך לרבות משקה היוצא מן החמץ דסד\"א דשרי כיון שאינו גוף החמץ וזה דבר מוכרח דלפי האמת הנפש מרבה אפילו משקה היוצא מן החמץ מדאמרו בשאר איסורי' משקה היוצא מהן כמותן דילפי' מהנך או מבכורים וחד מהנך וכ\"כ הר\"ב ח\"ה ז\"ל יע\"ש.
מיהו תירוץ ה\"ר שמואל תמיהא לי טוב' דהיאך הפה יכולה לדבר דמשקה היוצא מכלאים שרי מפני שאינו גוף הפרי והלא כלאי הכרם אפילו קלפי הכרם והקשין אסרן הכתוב בהנא' אע\"ג שאינן פרי כ\"ש משקה היוצא מהפרי וכי מגרע גרע וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא דת\"ל משום הנאה וכ\"ת דהר' שמואל ס\"ל דאין לוקין על הנאת כלאי הכרם וכמו שכן הוא דעת רבינו כמ\"ש הר\"ב מש\"ל בפ\"ה מהלכות יסו\"ה. זה ודאי דחיקא לי מילתא טובא שאחר שבדיבור הקודם כתבו בפשיטות דלוקין על הנאה איך כתבו תי' זה סמוך ונראה משם ה\"ר שמואל והיה נראה ליישב עפ\"ז מה שהקשתי בנדפס לדעת רבינו דאין לוקין על הנאת כלאי הכרם מהירושלמי דמס' ערלה יע\"ש דאיכא למימר דרבינו ז\"ל מפרש הסוגייא דפרק העור והרוטב כפי' ה\"ר שמואל דאכלאי הכרם קמבעייא ליה ומשמע שאינן גוף הפרי דהשתא ע\"כ צ\"ל דס\"ל לתלמודא דידן דאין לוקין על הנאת כלאי הכרם דאל\"כ דאינן מגוף הפרי אפי\"ה מחייב משום הנאה כמו קשין וקלפין ומטעם זה דחה הירושלמי הלז מיהו לתי' ה\"ר שמואל ק\"ט והנראה אצלי דכוונתם במ\"ש כיון שאינן מגוף הפרי דסד\"א דחשיבי זיעא בעלמא וכמ\"ש לקמן בד\"ה והדר מייתי כו' גם בפרק כל שעה דכ\"ד ע\"ב ד\"ה אלא כתבו דהא דאצטריך למילף פרי מפרי מבכורים לאו למעוטי שאר משקי' אצטריך דמן הדין אפילו תירוש ויצהר לא היה ליחשב למשקים דזיעא בעלמא הוא ואצטריך למילף שנחשוב משקה של תירוש ויצהר כמו הפרי יע\"ש וא\"כ איכא למי' שפיר דאע\"ג דבכלאי הכרם לוקין על הנאת קליפין וקשין הנהו שאני דנהנה מהן בעינייהו משא\"כ הנך.
מיהו עיקר דבריהם שכתבו דג\"ש אצטריך למילף שנחשוב משקין של תירוש ויצהר כמו הפרי כו' תמיהא לי דג\"ש למה לי הא כי היכי דילפי' כלאי הכרם מבנין אב מבכורים וחד מהנך ה\"נ נילף ערלה ותו דערלה ודאי איסור הבא מאליו הוא ולא דמי לכלאי הכרם שע\"י זריעתו בא בעבירה כמ\"ש התוס' וא\"כ בפשיטות איכא למילף מחלב וחמץ כמו שאר איסורים אלא ודאי דג\"ש לא אתא אלא למעוטי שאר משקין והיה נראה ליישב שדעתם ז\"ל כדעת רבי' שכתב בפ\"י מהלכות מאכלות אסורות דעל כל האיסורים משקים היוצאין מהן אסור ואין לוקין עליו וכת' הכ\"מ שם דאע\"ג דבפרק הרוטב יליף לה מקראי אסמכתא בעלמא הוא יע\"ש וא\"כ איכא למימר דלהכי אצטריך ב\"ש לחייב מלקות על משקה היוצא מן הזתים והענבים הן אמת שבדברי רבינו הללו יש בהם מן המבוכה גם בדברי הלח\"מ יש לעמוד עליו לעת הפנאי וכמו שאכתוב לקמן בפ\"י מה' מ\"א הלכה יו\"ד ע\"כ מצאתי מכתיבת ידו.
ובעיקר קושיית הרב מוהר\"י כולי ז\"ל בהיותי יוצק מים לפני מורי הרב מר יאודה אשכנזי ז\"ל שמעתי מפה קדוש ישוב לקו' הנז' ע\"פ מה שדרשו בת\"כ פ' צו פ' י\"ד סוף פרשה יו\"ד הנפש ולא הציבור הנפש לרבות את השותה יע\"ש דהשתא ליכא למימר דמדאצטריך הנפש לרבות את השותה שמעי' דבהנאה ליכא כרת דהא איכא למימר דהנפש אצטריך למעט הצבור ותלמודא דפריך ל\"ל הנפש בחמץ תיתי מהנך לאו אעיקר קרא פריך דהא אצטריך למעט ציבור אלא אתנא דברייתא פריך וכדאמרן ואמטו להכי הוצרכו התוס' לחלק בין אוכל ללא תאכלו ואף שהר\"ב ק\"א כתב שם דמיעוט הציבור מה\"א דהנפש מפיק ליה התוס' ז\"ל לא משמע להו הכי אלא ממילת הנפש גופיה מפיק ליה וראיה לדבר דמעיקרא דריש מיעוטא דציבור ושוב דריש לרבות את השותה ולפי דברי הר\"ב ק\"א דמיתורא דה\"א קדריש הו\"ל למדרש תחילה מילת הנפש לרבות את השותה ושוב הו\"ל למדרש יתורא דה\"א ועוד ראיה דלעיל בפרק ח' סימן ט' גבי פיגול דרשו הנפש למעט ציבור ולא דרשו לרבות שותה וכתב שם הר\"ב ק\"א דמדהו\"ל למכתב והאוכל ממנו וכתי' הנפש דרשו הכי הרי דלא מיתורא דה\"א קדריש הכי ואין לומ' דהתם נמי מיתורא דה\"א קדריש הכי ומילת נפש אצטריך לרבות את השותה כמו שדרשו גבי חלב דא\"כ בסוגיין דחולין דק\"ך דקעביד תלמודא צריכותא דנפש דחלב ונבילה ושרצים דלא אתי לא חד מחד ולא מבינייא דשניהם ושלשתן אמאי לא עביד נמי צריכותא לנפש דפיגול דתיתי מהנך במה מצינו או מבינייא אלא ודאי דפיגול ה\"נ דאתי מאינך ומילת נפש אצטריך למעט ציבור ולדברי הר\"ב ק\"א דמה\"א דהנפש מפיק לה קשה וגם לדבריו ז\"ל קשה אמאי לא דרשו בת\"כ גבי פיגול לרבות את השותה כמו שדרשו גבי חלב אמנם לפי' דרבינו הנה מה טוב ע\"כ ת\"ד מורי הרב זלה\"ה.
ולדידי נראה לי עוד דהתוס' הכא בפסחים לא ניחא להו מימר דמדאצט' הנפש לרבות את השותה שמעינן דשאר הנאות פטורי' מכרת דא\"כ מאי פריך התם בגמרא בחולין דק\"ך ל\"ל הנפש בחמץ לרבות את השותה דתיתי מחלב ונבילה וכו' יע\"ש ואם איתא דאצטריך הנפש למעט שאר הנאות מכרת מאי קושיא לימא דאה\"נ דאתי מחלב ונבילה ואצטריך הנפש לרבות את השותה לגלויי דשאר הנאות פטורים מכרת דהו\"א דמחייב משום דבכלל אכילה הנאה קמ\"ל מילת הנפש למימר דוקא שותה הוא דמחייב ולא שאר הנאות ומדלא קמשני הכי ש\"מ דלא ממילת הנפש ממעטינן שאר הנאות מכרת דבלא\"ה פשיטא ליה להש\"ס דשאר הנאות פטור מכרת ולהכי קשיא להו הכא בפסחים יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת דמהיכן פשיט' ליה להש\"ס דשאר הנאות פטורים מכרת דאדרבא מדכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה א' איסור אכילה וא' איסור הנאה משמע ודחיקא להו להתוס' למימר דכי פריך התם בגמרא ל\"ל בחמץ דתיתי מנבילה כו' אליבא דחזקיה פריך דס\"ל דאיסור הנאה אינו בכלל אכילה אלא כשאומ' לא יאכל ולדידיה לא אצטריך הנפש לגלויי אשאר הנאות דבלא\"ה אינו חייב כרת וא\"כ שפיר קפריך ל\"ל הנפש כו' אבל לר' אבהו לא קפריך מידי משום דאצטריך לגלויי אשאר הנאות דא\"כ הו\"ל להש\"ס כי פריך ל\"ל למימר בשלמא לרבי אבהו ניחא אבל לחזקיה קשה מדלא קאמר הכי ש\"מ לאו ממילת הנפש ילפינן דשאר הנאות פטור מכרת ודוק." + ], + [ + "שורש לאו הניתק לעשה\n אינו \n לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א\"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אע\"פ שעבר על ב' לאוין אינו לוקה מפני שלא עשה מעשה. ע\"כ. שמעתי מקשים משם הרב הקדוש מוהר\"ג איספיראנאסה זצ\"ל דהא להדייא אמרי' בפרק מי שהיה דהוי לאו הניתק לעשה א\"כ אפילו עשה מעשה אינו לוקה וא\"נ לא עשה מעשה אם לא קיים העשה לוקה וכמ\"ש במכות גבי קיימו' ולא קיימו כו' וכן פסק רבינו בפי\"ו מה' סנהדרין.
ולכאורה יש ליישב דסמך הרב ז\"ל ארפ\"ק דתמורה דאמרינן התם גבי לא יחליפנו ולא ימיר אותו דלקי אע\"ג דניתק לעשה משום דאיכא תרי לאוי דכל דאיכא תרי לאוי לא חשיב ניתק ע\"ש וכ\"כ רבינו ז\"ל טעם זה בה' תמורה אם כן גם הכא גבי חמץ איכא תרי לאוי לא יראה ולא ימצא לפיכך לא חשיב ניתק גמור ככל לאו הניתק לעשה כדאמרינן בעלמא וזהו שדקדק רבינו וכת' בסוף לשונו אע\"פ שעבר על שני לאוין כו' ודוק ומיהו צריכין אנו לומר דלא לקי אלא חד דהא עכ\"פ ניתק קרי ליה וע' בכ\"מ שם ולקמן בהלכות הנז' ומ\"ש בש\"ס דהוי ניתק לעשה ר\"ל הלאו האחד והלאו האחר נשאר בלא ניתוק ועכ\"ל הכי דאלת\"ה קשיא הא דתמורה דהיכא דאיכא תרי לאוי אמרינן התם דלא הוי ניתק והכא קרי ליה ניתק אלא ע\"כ כדפרישית ואגב זה הוקשה לי מ\"ש ר' בה' פסולי המוקדשים דלא לקי אנותר משום דהוי ניתק וכתב מרן אע\"ג דאין בו מעשה לרבותא נקטיה ע\"ש והוא תימה דמאי ריבותא הלא בניתק קי\"ל אי לא קיימו לקי אבל מטעם שאין בו מעשה לעולם לא לקי וכן בה' ק\"פ כתב מרן כן וק\"ל. והתוס' כתבו במכות עלה דההיא שקדמו עשה דל\"א דבתרי לאוי לא הוי ניתק אלא דוקא כדסמיכי אהדדי כהנהו דתמורה ע\"ש ובזה מתרצתא שפיר הא דפרק מי שהיה דחשבינן לחמץ ניתק משום דלא יראה ולא ימצא לא סמיכי אהדדי ובחולין כתבו כלל אחר דהיכא דעבר העשה בקום עשה הוי ניתק אע\"ג דהוו תרי לאוי אבל בלאו הכי כגון תמורה לא ובזה ניחא גם כן הא דחמץ דהוי הביעור בקום עשה וכל זה שלא כדעת רבינו ז\"ל.
וראיתי להתוס' בריש תמורה גבי סופג את המ' כתבו דהוא הדין שמונים א\"נ לא יחליפנו אצטריך לשל חבירו יע\"ש. ולכאורה ק' דהא אמרינן התם בגמר' דהוו תרי לאוי ונר' דה\"פ שהא' ניתק והב' נשאר ולפי' לקי אחד לתי' בתרא ואע\"ג דהא אצטריך לדחבריה מ\"מ עבר מיהא אלא יחליפנו ולקי אחד ולתי' קמא אתרי נמי דהא מיהא אתרויהו עבר וצריכין אנו לפרש לפי זה דכיון דאיכא תרי לאוי דסמיכי לא הוי ניתק אפילו אחד וא\"נ משום דהעשה אינו בקום עשה. ובמציעא דס\"א ע\"א כתבו התוס' וז\"ל ולעבור עליו בשני לאוין וא\"ת ולוקמא בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין וי\"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש ש\"ש באם אינו ענין לקי שפיר כו' עכ\"ל. ושמעתי מקשים דהיכי כתבו דבש\"ש לקי הא הוי לאו שניתן לתשלומים וידוע שאין לוקין על לאו שניתן לתשלומין וכ\"כ רבינו בפי\"א מהלכות שכירות ע\"ש.
ויראה לי דלאו קושיא היא דהא אמרינן בפרק אלו נערות דף ל\"ב ע\"ב לר\"י דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מלקא לקי ממונא לא משלם וה\"נ בהתרו ביה לקי שפיר וכוותיה נמי ברבית ואונאה דאע\"ג דניתנו לתשלומין אי התרו למלקות לקי ולא משלם ורבינו נמי כת' לזה בה' נערה ובפ\"ג דגניבה ע\"ש משא\"כ בניתק דאפילו התרו לא לקי: ואמנם לכאורה יש להקשות היאך כתבו התוס' דליכא לאו בגזל ולעבור בשני לאוין משום דהוי ניתק והא להדייא אמרינן ברפ\"ק דתמורה דכל דאיכא תרי לאוי לא הוי ניתק והכא איכא תרי חד ההוא דאתא מרבית ואונאה והוי דלא תגזול ולאו קושייא היא דהא חד לאו ניתק וחד אייתי מרבית ואונאה והוא מן הדין ואין מזהירין מן הדין באופן שהשני לאוין רעועים וכמ\"ש התוס' שם לעיל ד\"ה אמרי ה\"נ ע\"ש פירוש דבריהם דבלא\"ה לא לקי דהוי ניתק אם כן אפילו איכא תרי לא מהנו כדאמר' מה שאין כן בש\"ש דלא הוי ניתק לעשה דלא מיקרי ניתק אלא כשהכתוב הזכיר בו עשה להדייא שנתקו הכתוב מהלאו לעשה ועשאו עשה כהאי דגזל דכתיב להדייא והשיב את הגזלה דמש' אם גזל ישיב ונפטר וכן הנותר באש תשרופו וכן וישלחו מן המחנה אי לאו דקדמו העשה ועיין בפרק אלו הן הלוקין מתבאר כל זה מדברי רש\"י ובספר הזכות להרמב\"ן ז\"ל והרז\"ה ועיין בתוס' דמציעא דקט\"ו בסופו ובתו' פרק אלו נערות שם ד\"ה שלא השם המביאו כו' וזה כלל גדול לתת הפרש בין לאו הנקרא ניתק לעשה ללאו שניתן לתשלומין וכאן בש\"ש שהל\"ת לא תעשוק ולא תבא עליו השמש וכיון שעבר הזמן עבר אלאו ולא נתקו הכתוב בפי' לעשה לומר ואם עשק ישיב מיהו בגזל כתבה לעשה בפי' והשיב את הגזילה והוי נתק גמור ומיקרי ניתן לתשלומים ג\"כ ונ\"מ שאפילו שרף הגזילה דהשתא לא מקיים עשה מ\"מ לא לקי משום דניתן לתשלומים והתראה ראשונה אינה ועיין בתוס' דמציעא דקט\"ו ד\"ה וחייב משום שני כלים כו' ודוק.
עוד היה נראה לומר ולתרץ הכל והוא במ\"ש לעיל משם התוס' דמכות דכל היכא דלא סמיכי אהדדי הלאוין לא אמרינן בהו כההיא דתמורה והכא חד אתי מרחיק מרבית ואונאה וחד מגופי' וכיון דלא סמיכי חשבינן ליה ניתק וכמ\"ש לעיל אבל בש\"ש סמיכי לא תעשוק שהוא ש\"ש וכמ\"ש רש\"י בשמעתין לקמן וכתיב לא תגזול ושפיר לקי אע\"ג דניתן לתשלו' כיון דסמיכי דומיא דניתק אלא שהסוגיא דאלו נערות לא מוכחא הכי ע\"ש.
גם דברי התוס' ז\"ל בחולין דף פ\"א ע\"א קשים לכאורה שכתבו וז\"ל ועוד דאמרינן בההוא פרקא דלא לקי אלאו דלא תגזול משום דניתק ואיכא נמי לאו דלא תעשוק דאמר רבא בפרק המקבל זהו עושק זהו גוזל וחלקו לעבור עליו בשני לאוי אלא ודאי דוקא היכא דהשני לאוין סמוכים קאמר דלא עקר להו חד עשה כו' עכ\"ל ותימא דהא בס' ויקרא כתיב לאו דלא תגזול וקדים ליה לא תעשוק ושפיר סמיכי אהדדי ואע\"ג דבמשנה תורה כתיב לא תעשוק ולא כתיב לא תגזול אין זה הכרח מאחר דהא סמיכי התם. ואמנם דבריהם במכות וכאן סתומים ומבוארים בזבחים דף קי\"ד ע\"ב ד\"ה אלמא א\"כ וז\"ל דה\"מ התם דסמיכי אהדדי אצל העשה עכ\"ל ע\"ש באורך אלא דבעי' שיהיו סמוכין אצל העשה ועשה דגזילה לא סמיך להו ואע\"ג שלפי דברי התוס' בתמורה דק\"ד ע\"ב מוכח דכיון דא\"א להתקיים אלא אחר הלאו חשיב כסמיך היינו לפי אביי דקס\"ד כל שא\"א להתקיים קודם הלאו בעי סמיך דוקא וגזילה לא חשבינן ליה כרחיק אבל מ\"מ לענין ניתוק חשיבי העשה ולא חשיבי הלאוין כל שמרוחקין ממנו ודוק שם ועיין בתוס' פרק אלו נערות שהבאתי אכן לפי זה א\"א לתי' השני שתי' לדברי התוספות הנז' דהא ש\"ש לא סמיך אלא תגזול אעשה ושמא לענין ניתוק שפירש הכתוב העשה בעי' סמיכי אבל לתשלומי' שהוא מכח הסברא חשיבי תרי לאוין ללקות דהא לא כתיב עשה כי היכי דנימא לא סמיכי אצל העשה ופשוט.
אבל מה שיש להקשות בתוס' דחולין ודזבחים הנז' דנראה מדבריהם דלאו דלא תגזול אגזילה קאי וליתא דהא אוקי' ליה בסוגיין לכובש ש\"ש ולעבור עליו בשני לאוין ונמצא דבגזל ליכא אלא חד לאו דאתי מרבית ואונאה ורבא גופיה סביר' ליה הכי בשמעתין והוא האומר שם זהו העושק כו' ושם בגמרא י\"ל דלענין ש\"ש אמרה ולא לגזל אבל לדברי התוספות קשה ויש ליישב דמ\"ש לאו דלא תגזול לאו דוקא קרא דלא תגזול דההוא שדינן ליה לכובש ש\"ש אלא לאו דגזילה דאתי לן מבינייא והאי דלא תעשוק דזהו עושק זהו גוזל ונמצא דלא סמיכי אהדדי ולפי זה לא בעי' שיהיו סמוכים אצל העשה והכא שפיר כתבו בגזיל' דלא סמיכי משום דעיקר קרא דלא תגזול אכובש ש\"ש קאי וכן מ\"ש פ\"ק דמציעא דף ה' ע\"ב ד\"ה בלא דמי כו' דת\"ל מלא תגזול לאו דוקא ור\"ל לאו דגזל דאתי מבינייא אלא שלפי זה בשמעתין לוקמא בגזל גופיה ואיכא לא תעשוק והוו תרי לאוי דסמיכי לכן מחוורתא כדשנין מעיקרא ודוק.
עוד יש ליישב דברי התוס' בחולין דאה\"נ דלא תגזול שדינן ליה לש\"ש מ\"מ כוונתם היא לרבא דאמר זהו עושק זהו גוזל א\"כ הוו תרי לאוין ר\"ל דלוקי לא תגזול לגופיה ולא תעשוק זהו גוזל והוו תרי לאוין ולילקי ואמאי חשבינן ליה לנתק מאחר דאיכא לאו דלא תעשוק דסמיך אלא תגזול ונוקי ליה לגופיה ותי' דלא סמיכי אהדדי פי' אכל העשה ומ\"ה לעולם הוי נתק מ\"ה מוקמינן ליה אש\"ש דשפיר לקי ולפי זה תשכיל ותבין קושייתם במציעא שהק' דלוקמא בגופיה ותי' דהוי נתק דאפילו נימא דלאו דאתי מבינייא רחיק כמ\"ש לעיל וא\"נ דאתי מן הדין מ\"מ אכתי קשיא הא איכא לא תעשוק וסמיכי אלא עכ\"ל דלא סמיכי אצל העשה. ואין להקשות דהיכי כתבו דלקי משום לא תעשוק והא הוי לאו שבכללות דליתא דשם גזילה חד הוא ומשום לאו שאין בו מעשה נמי לא קשיא דמשכחת לה בשנתן לו הדמים ולקחם ממנו והתרו בו למלקות דהוי קום עשה.
וראיתי בספר גופי הלכות דף ה' ע\"ב סימן ג' שהקשה לרבינו שכתב דלא לקי ברבית משום דהוי לאו שניתן לתשלומים והא במציעא פרק אז\"נ אמרינן מ\"ד יוצאה בדיינים דריש מוחי אחיך עמך ופרש\"י משום דהוי ניתק לעשה וכוונת קושיית' נראה דיש הפרש כיון דהוי ניתק אפי' התרו בו למלקות לא לקי וכמ\"ש לעיל ותי' דכיון דהנו תרי לאוין לא הוי ניתק כמ\"ש התוס' במכות ע\"ש ולא ידענא אמאי לא מייתי לה מש\"ס ערוך פ\"ק דתמורה ואדרבא דברי התוס' הם הפך הכוונה דבעי' תרי לאוין דסמיכי והכא לא סמיכי אלא וחי אחיך כתי' אחר לאו דלא תקח מאתו נשך בפ' בהר סיני. ואפשר דחדא מתרצא לחברתא דמ\"מ נקרא סמיכי דהא כתיב בסמוך לו את כספך לא תתן לו בנשך ולאו דוקא בעינן סמיכי כההיא דתמורה דכתיבי אהדדי ממש אלא כל דסמיכי מיהא ומשום הכי הרב לא הביא מההיא דתמורה אלא מהתו' שהדבר תלוי בסמיכי ובזה ניחא מאי דהוה קשיא לן תו עליה דאי בתרי לאוי לחוד תלייא קשיא ההיא דוישלחו מן המחנה שהקשו שם התוס' במכות כמ\"ש דאי לאו שקדמו עשה לא הוה לקי משום דניתק והא הוו תרי לאוי אלא ע\"כ כמ\"ש התוס' שם דסמיכי ומיהו לפי מ\"ש לעיל ר' לא סבר הכי מכח ההיא דחמץ ודוק.
ואת זה חזיתי חזות קשה להרב גופי הלכות שכ' שם לדעת התוס' ז\"ל דקאי כרבא והם כתבו דרבא סבר כר\"י דאינה יוצאה בדיינים יעש\"ב והוא תימ' שהרי להדיי' מוכח במציעא דס\"א ע\"א ושם בשאר דוכתי לאביי ורבא גופיה דאית להו כר\"א דיוצ' בדייני' ע\"ש וכן מוכח בפ\"ק דתמורה בסוגייא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד דאמרינן מאי בינייהו כו' ע\"ש ומה שהכריחו שם מאביי והיא הסוגייא דמציעא הנז' ע\"ש והן אמת שפשט דברי התוס' כמ\"ש הרב הנז' אבל ע\"כ למשכוני נפשין דכוונתם לענין דרשת הכתוב לית ליה כר\"א כמו שהכריחו בסוף הדבור אבל הדין אמת לדעתו כוותיה ולא מטעמיה ואפשר דלטעמיה אזיל דמילתא דא\"ר לא תעביד לא מהני ואע\"ג דשם בתמו' דחו' עי\"ש דחויא בעלמא היא ובפרט ללישנא אחרינא שם ניחא טפי אלא דאביי אי ס\"ל כר\"א מכח הפסוק ע\"ש.
ומ\"מ מעתה חזרה קושיית הרב הנז' על התוס' בהא דרבית דהוי ניתק אבל במ\"ש ניחא דרבא לא דריש הך קרא כר\"א והדין אמת משום דלא מהני ולא חשיב ניתק אבל לדעת רבינו שלא הביא בחיבורו ההיא ברייתא דדריש ר\"י לקרא דוחי אחיך עמך קשה ויראה לי דחשיב ליה רבינו לאו שקדמו עשה שהרי כתיב וחי אחיך עמך ושוב כתיב אחריו את כספך לא תתן לו בנשך שהוא עיקר הלאו הגמור שמנאו רבינו בפ\"ד מה' מלוה ולוה ע\"ש ושאר לאוין יתירי נינהו ושייך נמי קודם דעבר לי' ניחא שלא יקח נשך כלל וכיון דקדמו לא הוי ניתק ואע\"ג דקדמו לאו אחר אינו עיקר דאל\"ה היל\"ל בתר תרוייהו ודוק: א\"נ לא חשי' ניתק כל שלא פי' להדייא וקרא דרשא בעלמא היא ולאו דוקא הוא שהרי לא מנאו בעשה וכל זה דלא כפרש\"י ואם כן הוי לאו שניתן לתשלומין וקרא לר\"א לא אצטריך לניתק אלא דלא נימא כר\"י ולא הוי ניתק לעשה כלל ודוק.
והרב ח\"ה הקשה בדברי התוס' שכתבנו דבש\"ש לקי דהא הוי ניתק לעשה כמו הגזל דבהדייא כתי' והשי' את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק וידוע שסתם עושק הוא בכובש ש\"ש כמ\"ש רש\"י בשמעתין יע\"ש ולע\"ד לא קשיא לפי הכלל שכתבו התוס' בפרק אלו הן הלוקין ופרק קמא דתמורה דכל שהעשה יכול להתקיים קודם הלאו וכתוב גם כן קודם הלאו לא הוי ניתק אלא מיקרי קדמו עשה דאסיקנא במכות דלקי ע\"ש ולא דמי לגזל דאע\"ג דקדים ללאויה מ\"מ ע\"כ הוי ניתק דאי אפשר לקיים העשה אם לא אחר הלאו ולפיכך הוי כאילו נכתב אחר הלאו אבל כשאפשר להתקיים קודם וכתו' קודם וכאן ש\"ש המצוה היא הנתינה ושלא לכובשה ומצוה זו דנתינה שלא לכובשה יכול לקיימה קודם הלאו דהיינו ביומו תתן ולא יהיה עושק אותו וגם כתוב קודם ללאו דלא תעשוק וא\"כ חשיב שפיר לאו שקדמו עשה דלקי ולא חשיב ניתק אבל השבת הגזיל' אם לא גזל מאי ישיב ואי אפשר להשיב אם לא שיגזול לא כן בש\"ש מה שהוא משיב דהיינו מה שעשק יכול לעשותו קודם דהיינו ליתן השכר ואף ע\"ג דכתיב העושק אשר עשק ע\"כ פירושו מה שראוי ליתן וכבש תחת ידו דשייך ביה השבה וזה יכול להיות קודם ולא דמי כלל לגזל דוק ותשכח משום הכי לא חשיב ניתק ודמי לההיא דוישלחו מן המחנה דלא יטמאו דחשבינן ליה לאו שקדמו עשה בפרק אלו הן הלוקין. וכתבו התוס' שם שר\"ל שיכול להתקיים קודם עבירת הלאו ור\"ל שלא יבא אל המחנה אלא שיהיה משולח משם ע\"ש ודוק.
וממה שתדעהו שכוונת התוס' שם דבעי' תרתי להתקיים קודם ושיהיה כתוב קודם אבל כל שכתוב אח\"כ אפילו שיכול להתקיים קודם חשיב ניתק וזה מוכרח מהסוגייא דריש תמורה בענין מכל מעשרותיכם ע\"ש דוק ותשכח ומ\"ש שם התוס' ע\"ש הוא לס\"ד דאביי אמנ' לפום קושטא תרתי בעינן וכל דבציר הוי ניתק דוק ותשכח ודלא כמ\"ש הרב יבין שמועה בכלל זה ע\"ש גם כל דבריו קשים שם שהביא כל הס\"ד לכללים וליתא לע\"ד כאשר יראה המעיין. ועיין בספר חוות יאיר סימן קצ\"ג וכל תמיהותיו מתיישבות בכל מ\"ש ועיין בס' גופי הלכות ד\"ה סימן ו' וניחא הכל במ\"ש. ועיין בספר יבין שמועה מה שתירץ בדעת רבינו שפטר בגזל משום שניתן לתשלו' ונכון דאי משום ניתק כיון שלא קיימו מיהא לקי אבל כיון שניתן לתשלומים אינו לוקה ודוק.
ומ\"ש התוס' ז\"ל במכות ט\"ז ד\"ה והא איכא העבט כו' הכוונה דבפרשת משפטים כתי' אם חבול תחבול כו' עד בא השמש תשיבנו הרי שנכת' העשה קודם הלאו והוא במשכנו לרשות דשייך נמי קודם כמ\"ש ז\"ל ואותו פסוק הוא בכסות יום וזה בכסות לילה וע\"כ הוי כאלו כתיב קודם דא\"א דלכסות יום לא הוי ניתק ולכסות לילה ניתק ועוד היאך פסיק דלא תבא אל ביתו לא לקי משום דניתק הא קדמו עשה דכסות יום עכ\"פ לכן תירצו דיתורא דהשב קאי למשכנו שלא ברשות והוי ניתק ומינה דאותו תשיבנו המוקדם הוי דומיא דתשיב דהכא שהוא אפילו שלא ברשות וא\"כ אין שייך אלא אחר הלאו ודמי לוהשיב את הגזילה וזהו שדקדקו התוס' וכתבו השב תשיבנו ולא תשיב לרמוז אותו אותו תשיבנו עשה דהשב ר\"ל העשה הנאמר בקרא דתשיב כנ\"ל ומיהו ק\"ל כי אפילו תימא שלא ברשות נראה דדמי לשילוח טמאים וכובש ש\"ש שכתבנו לעיל דלא מיקרי ניתק ומ\"מ ע\"כ לפר' כמו שכתבנו והמעיין יבחר.
וראיתי לרבינו פ\"ג מה' מלוה שכתב איסור חבלה בגד אלמנה דאם חבל מחזירין ממנו אבד המשכון או נשרף לוקה ע\"כ ע\"ש. נראה דחשיב ליה ניתק לעשה שהרי תלה הדבר בקיימו ולא קיימו והוא העשה דהשב תשיב האמור באיש הביאו שם בהל' ד' וכל חד כדיניה דהן אמת דקשיא טובא דהתם הוא שלא ברשות ושלא בשעת ההלואה ועוד יש גמגומים אחרים ידועים מ\"מ אפשר דמכפל תשי' הוא שלא ברשות כו' אבל עיקר השב בכל גוונא לאיש לילה או יום ולאלמנה ושפיר מיקרי ניתק אבל קשה דהא קדמו עשה דהשב ללאו דלא תחבול בגד אלמנה והרי שייך קודם ואפשר כיון דהכל אסור והוי כשלא ברשות א\"א מיקרי וכמ\"ש התוס' ז\"ל שהבאתי דבריהם לעיל ומרן ז\"ל הביא לשון הריב\"ש שנתן טעם דאזלא כמ\"ד אי עביד לא מהני עש\"ב דמשמע דקרא דהשב לא משייך לאלמנה כלל דוק ותשכח. וק' דא\"ה לא הוי ניתק ואנן בעי' ניתק להדייא ורבא גופיה בכללי אמר לא מהני ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ועכ\"ל דרבינו לא חשיב ליה לאו שניתן לתשלומין ודוגמא למ\"ש ה\"ה שם ד\"ה ואם לא קיים עשה כו' וא\"כ היאך עשאו הרב כניתק הא אין עליך לומר אלא כמ\"ש ולכן דבריו צל\"ע.
ובהלכות נערה פ\"א הל' ז' כתב רבי' שלאו שקדמו עשה אין לוקין עליו כמו באנוסה כו' ולכאורה קשה דהא אסיקנא במכות דלקי וכן אמרו כי אתא רבין כו' ודברי מרן ז\"ל שם צ\"ע שהביא הס\"ד להלכה אבל יש ליישב דעת רבינו כמ\"ש התוס' בתמורה גבי קו' אונס שהקשו לרבא והכריחו דהוי ניתק וזה רמז רבינו שר\"ל אפילו דקודם הוי ניתק כמ\"ש התוס' בדוקא שם הא אחר שקדמו לקי ולא פטר אלא באונס ודוק. הדרן לקמייתא לשון רבינו דהלכות חמץ ומצה אשר כתבתי לעיל ולעת הלום עלתה על דעתי ליישב דברי הרב באופן אחר כי הנה לפי הנראה הגרסאות משונות שלפי מ\"ש רש\"י דלאו דלא תוציאו ניתק כו' מש' דלא הוה גריס גרסתינו דהאי מפסיל בנותר כו' אלא דהאי ניתק והאי ניתק אפשר דגריס הרב ז\"ל וגם בהא דלא יראה לא הוה גריס ניתק אלא דדמי ליה והיינו דהאי איסורו בהשהתו והאי דלא יראה איסורו בהשהתו וכן משמע מהתוס' שכתבו מכאן משמע כו' ועיין בהרב ח\"ה באופן דלא הוה גריס ניתק בלא יראה ומשמע דלא חשיב ליה ניתק והנה הרב ז\"ל בהל' ק\"פ פסק שאם הוציא מבשר הפסח לוקה ואע\"ג דלהך גירסא הוי ניתק מ\"מ הוא פסק כסוגייא דכיצד צולין וכמ\"ש רש\"י בסוגייא וא\"כ אין כאן עשה וע\"כ לא מרבי ליה דלא דמי אבל האי תנא פליג וכן פסק בסוף הלכות ק\"פ לענין פסח שני דאין איסור הוצאה ובכן אין תפיסה להרב ז\"ל מלאו דלא יראה דלא הוה גריס ניתק דהרי התוס' כתבו משמע וכמ\"ש הרב ח\"ה אבל שדינן ביה נרגא דע\"כ האי תנא חשיב ליה ניתק בל יראה וע\"כ סבר הרב דלדעת האי תנא חשיב לי' ניתק ומלשון שני דרשינן בלא יראה מוכח דהכי הוה גריס בכולהו וע\"כ כן סבר הרב תדע דאי לא תימא הכי נהי דאנן קי\"ל כסוגיי' דכיצד צולין בלאו דלא תוציאו דאי אפשר להחזירו מ\"מ שפיר מצינן לרבויי בכלליה לא תוציאו דהאי מפסיל בנותר והאי ביוצא ואע\"ג דלא דמי ליה בעיקר הלאו שזה ניתק וזה לא ניתק מ\"מ להאי מילתא מיהא הא דמי ליה ואדרבא אית לן למימר דכללי מרבי דומייא דכללי דעשה והרי לא יראה דלא דמי לנותר דהאי ניתק והאי לא ניתק כדאמרן לגירסא זו ואפי\"ה ממעט משום דהא מיהא דמי ליה במציאותה איסורו שזה עוש' איסור בשהייתו וזה עוש' איסור בשהייתו וכדאמרן לעיל ואמאי פסק שמותר להוציא אלא ודאי ע\"כ דס\"ל ז\"ל דדמיון המציאות והפיסול אין זה עיקר הדמיון אלא דעיקר קולא וחומרא דלאו ומשו\"ה אמרו במוציא דדמי דהוי ניתק אבל דמיון המציאות ופיסול אינו נראה וא\"כ מינה ע\"כ כד ממעטי' מפרטא לא יראה ע\"כ משום דדמי ליה בעיקר הלאו שזה ניתק וזה ניתק ול\"ק איפוך אנא דמצוה בגופיה כו' כמ\"ש שם וכיון שכן הראת לדעת שעכ\"פ מוכרח לפרש לדעת הרב שכל הדמיון הוא משום דשוים בניתוק ומשו\"ה פסק בפסח ב' מותר להוציא וא\"כ הדרא קושייא דאמאי לא חשיב איהו לבל יראה ניתק כיון שכן מוכח משמעתין וכדאמרן הא אין עליך לומר אלא כמו שכתבתי דכיון דהוו תרי לאוי לא הוי ניתק גמור דאחדא מיהא לקי ומיהו הדמיון הוא מצד אחר וכדכתיבנא לעיל.
ודברי מרן בסוף הלכות ק\"פ במ\"ש לדעת רבינו בענין איסור הוצאה בפסח שני הם דברים מגומגמים שהביא הגירסא שלפנינו ואח\"כ הביא כגי' רש\"י ועיין בספר ח\"ה שא\"א לומר כן. ויש ליישב דבריו ז\"ל דלעולם גריס כגי' מיהו ס\"ל ז\"ל שדעת רבינו דנהי דמרבינן ליה משום דדמי ליה דהאי מפסיל כו' מ\"מ לא דמי ליה בעיקר הלאו שזה ניתק וזה לא ניתק אלא ודאי ע\"כ דהא והא איתא דהאי מפסיל כו' והלאו שוה שהוא ניתק ואהא קא סמיך וזהו שנתנו טעם גם בבל יראה ולא הספיק להם בדמיון המציאות ע\"כ דבעי' שיהיה שוה גם בזה וכיון שכן לדידן דקי\"ל כסוגייא דכיצד צולין לא הוי ניתק ולפי' לקי ולא מצינן לרבויי דהא סברא דמאי דדמי לעיקר הלאו מרבינן וע\"כ להאי תנא לא תוציאו הוי ניתק כנ\"ל בדוחק ויש סמך לסברא זו שהרי אמרו אין לי אלא ל\"ת שניתק לעשה כו' ר\"ל שמרבה הכלל וממעט הפרט אלמא דבהא תלייא ומאי דנקט דמפסיל לרווחא דמילתא אמרה ודוק.
ולעיקר פסק הלכה דעת הרב ז\"ל נכון כי הנה ברייתא זו סברא דלאו שאין בו מעשה לוקין תדע שהרי חשיב לנותר ניתק ובהדייא חילקו על זה בפ\"ק דתמורה ובמכות ד\"ד ודי\"ו כי לא מן השם הוא זה אלא מפני שהוא לאו שאין בו מעשה ע\"ש בכל הסוגייות ולפי' משוה לבל יראה ניתק אפי' שעיקרו לאו שאין בו מעשה מ\"מ היה לוקה בכל גוונא לולי טעם ניתוק ואע\"ג דאיכא תרי לאוי מיקרי ניתוק לאחד וכדאמרן אבל אנן קי\"ל כמ\"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין לפיכך ממעטינן שפיר בל יראה מפרטיה דנותר דכולהו אין בהם מעשה אע\"ג דיש מציאות מעשה בחמץ מ\"מ רובו אין בו מעשה ולפיכך פסק רבינו בפסח שני דמותר בחמץ אע\"ג דלא הוי ניתק ולא דמי לנותר לגמרי דהא מיהא איכא חד לאו שלא ניתק מ\"מ דמי לענין חולשה דמלקות דהוי לאו שאין בו מעשה ומהאי טעמא ניחא דלא מרבינן לא תוציאו דלהאי תנא כיון שלקי אלאו שאין בו מעשה א\"כ הכל אחד אבל לדידן נותר לאו שאין בו מעשה ואין בו שום צד מלקות ול\"ת יש בו מעשה אפילו תימא דהוי ניתק מ\"מ לא דמי ללאו שאין בו מעשה כנ\"ל א\"כ א\"א לרבויי אלא שקשה שרבינו נ\"ט בנותר ניתק וכמו שכתבתי לעילא מכל וכל מה שכתבתי בקו' זה צריך ישוב כי דברי אלה לזכרון בעלמא ה' יאיר עינינו בתורתו.
ודע דלפי מה שכתבתי לעיל שדעת רבינו דבל יראה לא הוי ניתק משום תרי לאוי קשה קושיית התוס' במכות גבי ההיא דוישלחו מן המחנה ע\"ש ותירוץ התוס' דסמיכי לא שייך לדעת רבינו לפי מ\"ש שא\"כ הכל יהיה ניתוק גמור ואפילו אחד לא ילקה דהא לא סמיכי ולכן צ\"ע ולכאורה נראה דיש ליישב בחילוק התוס' דחולין בעושה בידיים והכא חמץ בביטול סגי ועדיין צריך ישוב ודוק. אחר הדברים הנתנין למעלה בישוב דברי התוס' דמציעא גבי ש\"ש דאמרן דכל לאו שניתן לתשלומים אם התרו בו למלקות לקי ואינו משלם אנכי הרואה שאינו נכון וסבר' זרה היא גם א\"א דלא לשתמיט רבינו לומר דאם התרו לקי ולא משלם לכן נראה דליתא ולא דמייא לההיא דר\"י דאמר כל היכא דאיכ' ממונא ומלקות אם התרו בו לקי ולא משלם דהתם דוקא הוא בחייבי כריתות וכיוצא שעיקר הלאו לא בא לאזהרת ממון אלא איסור אחר הוא ושייך אף במקום שאין בו ממון כגון חייבי כריתות שאין עיקר הלאו על הממון וכן ההיא דעדים זוממין דלא תענה כו' עד שקר והא דחובל למילף דבהנאה שאין בו ש\"פ שייך לאו בכל הני ניח' דמשום רשעה אחת אתה מחייבו כו' אבל כשעיקר הלאו לאזהרת ממון אינו מן הדין שילקה ולא ישלם ויפסיד לפיכך אני אומר בגזל אפי' לא הוי ניתק וכן בש\"ש וריבית והונאה לעולם יודה ר\"י דמשלם ואינו לוקה אפילו בהתרו ביה וזהו דקא פסיק ותני רבינו ז\"ל בכל לאו שניתן לתשלומי' דלא לקי ולא דמייא לההיא דרבי יוחנן שהעתיקה בהלכות נערה בתולה ובפ\"ג מהלכות גניבה דוק ותשכח וחי' זה נכון ויש לו פנים הנראין בדברי הרב המגיד פ\"ב מהלכות מלוה ולוה גבי השבת העבוט בלא קיימו ע\"ש ובדברי מוהר\"י מדרויש שהביאו התוס' בפ' אלו נערות ד\"ה לא השם המביאו כו' ובחילוק זה סרה מהר קושיית מרן ז\"ל פרק ח\"י מהלכות סנהדרין שתמה עמ\"ש רבינו דלאו שניתן לתשלומין דמשלם ואינו לוקה והקשה מרן מהא דר\"י ובמ\"ש ניחא ובר מדין דברי מרן תמוהים אצלינו לפי מ\"ש התוס' שם ד\"ה התם כו' ודברי התוס' צריכין ביאור ודוק. כל זה מצאתי כתוב אצלי לא ידעתי למי מקדושים וכנראה שהוא מהר\"ב בתי כהונה ז\"ל ועיין להרב מש\"ל בדין זה ולמורי הרב בס' שער המלך יע\"ש." + ], + [ + "שורש איסור חמץ שעבר עליו הפסח חמץ \n שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם ודבר זה קנס הוא כו'. ע\"כ. זה לי ימים שנשאלתי מאת החכם השלם ספרא רבא ויקירא כמוהר\"ר בנימין פונטרימולי הי\"ו וז\"ל.
שאלה זה היה מעשה באשה אחת שבשלה לאחר הפסח בולגו\"ר שעבר עליו הפסח שהניחה אותו בביתה כל ימי הפסח ואחר הפסח בשלה אותו בקדירה ואכלתו ושאלו לה השכנים מאין הבולגו\"ר הזה אף היא תשיב אמריה שהצניעה אותו מקודם הפסח בביתה ונשאלה שאלה על אודות הקדירה אם מותר לבשל בה או לא.
תשובה מילתא כדנא והנדון שלפנינו תלמוד ערוך הוא בידינו שרו לן עורבא ולאו מכללא איתמר אלא בפירושא איתמר. תנן בפרק כ\"ש חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ובגמרא לפום מאי דשמעינן לר\"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר הוה בעי לאוקומי למתני' דלא כר\"ש ואסיק רבא דמתני' ר\"ש היא ור\"ש קנסא קניס הואיל ועבר על בל יראה ודאורייתא לא מתסר ועוד אסיק רבא באותה סוגייא הלכתא חמץ שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר\"ש והקשו והא רבא הוא דאמר דלר\"ש נמי אסור דמוקי מתני' דתני איסורא כר\"ש וקנסא הוא ותירצו הנ\"מ בעיניה אבל ע\"י תערובת לא יע\"ש הרי להדייא דכי קתני מתני' חמץ שעבר עליו הפסח היינו בעיניה ואסיר לר\"ש משום קנסא ואפי\"ה אמרי' דשלא בזמנו דהיינו לאחר הפסח אם נתערב מותר לאכול התערובת עצמו וכ\"כ רש\"י ז\"ל בהדייא אבל ע\"י תערובת אפי' שהייה בעיניה ועבר עליו לא קניס למיסר תערובתו והכי מוכחא כולה סוגייא וכוותיה דרבא נקטינן וא\"כ אף אם האשה זאת היתה מערבת הבולגו\"ר במין אחר היה מותר לאכול אם היה ס' לכ\"ע ולדעת רש\"י אפילו בנ\"ט וא\"כ ק\"ו הדברים שהקדיר' שבשל בה הבולגו'ר שהיא מותרת לבשל בה דקיל טפי מתערובת וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם גבי קדירות בפסח ישברו יע\"ש וזה ברור לע\"ד ודברי הר\"ב המפה בסימן תמ\"ז שכתב ומיהו כלים שנתבשל בהם מותרים לאחר הפסח כו' מיירי בנתבשל החמץ עצמו בפסח ואיצטריך לאשמועינן דאפי\"ה אין צריכין שבירה או הגעלה אם שלפי ענ\"ד אין זה חידוש דמאחר דהחמץ בעיניה אי שהייה לאחר הפסח מותר לאכול תערובתו לאחר הפסח אין צריך לומר דמה שבלעה הקדירה בפסח דודאי משרא שרי ודברי הערוך והפר\"ח והירושלמי יש בהם מן היישוב ואני לא באתי רק למה שנוגע לענין הדין עוד זאת איכא הכא צד להיתרא דמאחר שנהגו כל ישראל שבודקין את החמץ לאור הנר ומבטלים אותו בע\"פ בזמנו אין ספק שהאשה הזאת נמי ג\"כ בטלה החמץ והפקירה אותו והא איכ' מ\"ד דביטול מהני אף לחמץ ידוע ולא קעבר עליה על בל יראה מאחר דאינו שלו ויש פנים לומר דאף לר\"ש נמי שרי דהא תלי טעמא דקנסא משום דקעבר על בל יראה וכל דליכ' בל יראה לא לקנסיה ונוכל לו' דאף הבולגו\"ר עצמו מן המותר בפיך קרינן ביה ואף דמרן ז\"ל פסק דחמץ שעב' עליו הפסח בין בשוגג בין במזיד ואפילו אנוס אסור היינו בלא ביטלו אלא דאם איתא להא יקשה דמאי מקשה תלמודא על רבא דאמר דשלא בזמנו מותר מדברי עצמו דר\"ש קניס ליה משום דעבר על בל יראה ומאי קושייא נימא דמילתיה דרבא היינו בביטלו דלא קעבר עליה וכי קניס ר\"ש היינו בלא ביטלו אשר מסוגייא זאת היה נראה לי להוכיח כמ\"ד דלחמץ ידוע לא מהני ביטול כמובן.
שוב ראיתי להרא\"ש ז\"ל בפרק כ\"ש שכ' דחמץ שנמצא בבית ישראל לאחר הפסח מן הדין מותר דכיון שביטלו שוב לא עבר עליה על בל יראה וליכא למקנסיה אלא דבירושלמי משמע דמשום חשש הערמה אסור יע\"ש משמע דהלכה כר\"י דחייש להערמה וכ\"כ מרן ז\"ל בס' הקצר סימן תמ\"ח סעיף ה' דחמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אפי' ביטלו וטעמא דהלכה כר\"י דחיישינן להערמה ואין כאן אלא איסורא דרבנן היכא דביטלו ואולם מדברי ה\"ה ז\"ל שכתב דכי קניס ר\"ש ותלי טעמא משום שעבר עליה לאו דוקא אלא ר\"ל שראוי לעבור עליה ולא מיעטו אלא חמצו של נכרי יע\"ש לית' למאי דכתיבנא ועיין להרפ\"ח שם בסימן תמ\"ח והוא מצוי אצלי ואולם תפשוט מינה לקדירה שנתבשל בה הבולגו'ר היא מותרת כדכתיבנא מעיקרא להלכה ולמעשה עמו כלי הקרב והנשק וחצוצרות התרועה בידו ותרועת מלך בו יורה יורה נאם הצעיר בנימין פונטרימולי הי\"ו עכ\"ל.
והנה יצחק בא אחריך בנימין עליון למעלה כאשר גזר עלי הנה חמותי ראיתי מה שכתב בתשובתו שהדברים ק\"ו שאם האשה הזאת היתה מערבת הבולגו'ר במין אחר היה מותר לאכול אם היה ששים לכ\"ע ולדעת רש\"י אפי' בנ\"ט כ\"ש שקדירה שבשל בה הבולגו'ר שהיא מותרת לבשל בה דקיל טפי מתערובת כמ\"ש רש\"י גבי קדרות בפסח ישברו ואני אומר דק\"ו זה לא ניתן לידרש דאיכא למימר דשניא היא מערב חמץ במין אחר או במינו ואינו ניכר דלא שרינן אלא בנתערב בשוגג והוא לא כיוין לבטלו וכמ\"ש הפר\"ח בסימן תמ\"ז סי\"א ד\"ה והנה יע\"ש משא\"כ קדירה שבשל בה חמץ שעבר עליו הפסח שהקדירה בלעה איסורא בעיניה ואי שרינן ליה לבשל באותה קדירה לכתחילה דהו\"ל מכוין לבטל איסור לכתחילהאפשר דכל כה\"ג אסו' אפילו לר\"ש ואל תשיבני ממ\"ש רש\"י גבי קדירות בפסח דט' המובלע בקדירה חשוב פחות מתערובת שנתערב בעיניה כו' דאיכא למימר דרש\"י ז\"ל לא כתב כן אלא לענין קדירות דקודם הפסח דבלעו היתרא וכל כה\"ג דבר השוה הן עם חמץ שנתערב בשוגג לאחר הפסח אבל בנדון השאלה דהקדירות בלעו איסורא מחמץ בעיניה אע\"פ שהוא מובלע תוך הקדירה ס\"ס אח\"כ היא נותנת טעם חמץ של איסור בתבשיל המתבשל בה וכל כה\"ג אין בידינו להתיר לכתחילה לבשל בה ולבטל טעמו במזיד וא\"נ אפשר לומר דרש\"י ז\"ל בסתם קדירות קא מיירי דמסתמא אין רגילין להשתמש בהן חמץ הרבה ביחד וכמ\"ש התוס' שם אמנם בנ\"ד דבשלו בה חמץ הרבה ובליעתה הרבה מנין לנו להתי' לבשל בה לכתחילה והו\"ל מבטל איסור לכתחילה וזה אפילו לשיטת רש\"י ודעימיה דס\"ל דתערובת חמץ אחר הפסח אפילו בנ\"ט שרי איכא למימר דדוקא בנתערב בשוגג קא מיירי ובנ\"ד אי שרינן ליה לבשל באותה קדירה לכתחילה כמבטל איסור לכתחילה דמי וכמדובר כ\"ש לשיטת הטור ומרן ז\"ל שכתב בפ\"ח סימן תמ\"ו סי\"א דס\"ל דלא שרינן בנתערב אחר הפסח אלא דוקא בס' ולדידהו איכא למימר דבנ\"ד פשיטא דאסור לבשל בה אח\"כ דכיון דבכולה משערינן והדבר ידוע שאין בתבשיל המתבשל ס' נגד כל הכלי ודאי דאסור כנלע\"ד ויתר דברי התשובה שכת' מר נכונים אליו ויפה העלה דאין טעם להתיר משום טעמא דביטול וכמ\"ש הפר\"ח בסימן תמ\"ח ס\"ה יע\"ש ואולם אם יש מקום לצדד להתיר בנ\"ד אינו אלא מתוך דברי מור\"ם ז\"ל בספר המפה ברס\"י תמ\"ז והביא דבריו מרן החבי\"ב בכנה\"ג הגה\"ט אות ב' והרפ\"ח שם הסכים עמו ודחה דברי הרוקח ועיין בספר מג\"א שם וברס\"י תנ\"א ולזה דעתי נוטה להלכה ולמעשה." + ], + [ + "שורש איסור תערובת חמץ במשהו\n חמץ \n שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו הר\"ז אוסר בכ\"ש. וכתב המ\"מ בגמרא ובהלכות אמר רבא הלכתא חמץ במינו אסור כו' ע\"כ. וכתבו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל מדלא יהיב רבא שיעורא למילתיה ש\"מ במשהו ע\"כ ומה שיש לדקדק בזה עיין בספר לשון למודים חא\"ח סימן קפ\"ד יע\"ש ודע שהרשב\"א סימן ל' וסימן ג\"ן הכריח שדין זה הוא בין שממשו של חמץ נימוח בין שישנו בעין וליכא אלא טעמו וכבר הביא דבריו הרפ\"ח ומרן החבי\"ב ז\"ל יע\"ש וכתב הפר\"ח דאפילו לדעת הרמב\"ם והרמב\"ן ז\"ל דטעם איסור חמץ במשהו הוא מפני שיש לו מתירין אף לענין טעמו לבד החמירו כי היכי דהחמירו בו לענין שלא במינו דאע\"ג דבשאר איסורין לא החמירו משום טעמא דדבר שיל\"מ אלא במינו בחמץ החמירו אף שלא במינו וא\"כ ה\"ה לענין טעמו וזה אפילו לדעת הר\"ב המפה בי\"ד סימן ק\"ב ס\"ד וכ\"ש למה שהכריח הש\"ך שם דאף בשאר איסורים אין חילוק יע\"ש ועיין עוד למורי הרב בספר שער המלך בפט\"ו מהלכות מ\"א הלכה ד' דקמ\"ד ע\"ד שהכריח עוד מדברי הראב\"ד פ\"ז מהלכות שמיטה ויובל הל' ג' דאף בשאר איסורים אין חילוק בין איסור ממש לטעמו לבד כל דאיכא טעמא דדבר שיל\"מ ושלא כדברי הר\"ב המפה ז\"ל יע\"ש.
עוד כתב מרן שם בסימן תמ\"ז ס\"א וכן פסק הרמב\"ם ובפט\"ו מהלכות מ\"א כת' שהטעם שהחמירו בחמץ יותר משאר איסורים הוא משום דהוי דבר שיל\"מ ע\"כ והר\"ן ז\"ל בפרק כ\"ש הביא דבריו בכ\"מ בפ\"א מהלכות חו\"מ סוף הל' ה' השיג על טעם זה מיהו בע\"ז פרק השוכר עלה דמתני' דואלו אסורים ואיסורן בכל שהוא במחלוקת הראב\"ד ז\"ל והראשונים באיסורי' בכל שהו אי איתיה אף לענין איסו' הנאה תפס עיקר לטעם זה דדבר שיל\"מ לענין חמץ והסכים דעתו לאוסרו אף בהנאה מטעם זה. ומרן כ\"מ כאן בהלכה זו כתב דבמין בשא\"מ דליכא טעמא דדבר שיל\"מ לאוסרו עיקר איסורו הוא מדכתיב כל מחמצת לא תאכלו והרפ\"ח בסק\"ב דקדק מדבריו אלו דס\"ל דשלא במינו אסור מן התורה. והשיג עליו וכתב דטעות הוא דאינו אלא מדרבנן יע\"ש ותמוהים דבריו דבסוף הלשון שכתב מרן כ\"מ ז\"ל מבואר דאינו אלא דרבנן ועיין בס' צרור החיים דנ\"ט ע\"ג וע\"ד יע\"ש ועיין במ\"ש מרן כ\"מ בפט\"ו מה' מ\"א ה\"ט וז\"ל ומ\"ש רבינו דחמץ בפסח אינו כו' בא לתרץ למה לא אמרו ר\"י ור\"ל חוץ מחמץ בפסח כו' ונתן טעם מפני שהוא דשיל\"מ ולא איירי ר\"י ור\"ל אלא באיסורי תורה שאין להם מתירין ע\"כ ודבריו תמוהים עיין למרן מלכא בספר עץ החיים בלשונות הרמב\"ם ובספר לשון למודים חא\"ח סי' קפ\"ד ובספר צרור החיים דנ\"ט ע\"ג ובספר שער המלך ה' חמץ דס\"ו ע\"ד ובהלכו' מ\"א דקמ\"ו ע\"א ובספר בית דוד סימן ק\"ע ובספר כרם שלמה במפתחות דכ\"ה ע\"ד ושם הביא דברי הרא\"ש בע\"ז פרק השוכר דע\"ג ע\"ב שכתב וז\"ל והא דלא קאמר חוץ מטבל ויין נסך וחמץ בפסח בהך ברייתא דתנייא כוותיה דר\"י משום דחמץ בפסח אפילו שלא במינו במשהו וכן עמא דבר עכ\"ל והשתא אפשר דהיא היא כוונת מרן ז\"ל ולא על ר\"י ור\"ל גופייהו קאמר אלא על תנא דברייתא דמסייע להו ודוק ועיין בספר שער המלך בהלכות חו\"מ דפ\"ו ע\"ד שכתב ומצאתי כתוב בשיטה כ\"י למס' פסחים לרבינו יונה שכתב וז\"ל ואע\"ג דכל איסורים בס' הכא שאני משום דחמיר ועוד דדבר שיל\"מ הוא דהא לאחר הפסח מותר מדאורייתא כו' ור\"י דקאמר בס' פליג על ר\"א ולית' עכ\"ל וכת' עליו וז\"ל ותמוהים דבריו לע\"ד שהרי הא דדבר שיל\"מ לא בטיל אינן מדברי רב אשי כדי שנאמר דר\"י פליג דהא בנדרים פרק הנודר מן הירק קתני התם בברייתא הכי ותו דהרי שנינו בבכורים פ\"ב ובכורים כו' ואסורים כ\"ש מלאכול בירוש' והיינו טעמא משום דהוי דשיל\"מ והוא ז\"ל ישב דברי רבינו יונה ע\"פ דברי הר\"ב ראש יוסף ד\"ג יע\"ש ולא היה לו צורך לדברי הר\"ב ראש יוסף דבהדייא כת' המרדכי והביא דבריו מרן ב\"י בי\"ד סי' ק\"ב דחמץ לא הוי דבר שיל\"מ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה וכן חדש ועיין להפ\"ח שם ס\"א וסי\"ג יע\"ש ובכן איכא למימר דרבינו יונה ז\"ל סובר דבהא מילתא פליגי אמוראי ורב אשי דפרק משילין גבי עירובי תחומין בההיא דהאשה ששאלה מחברתה מים ומלח לעיסתה ס\"ל נמי כרבא דאפילו באיסור החוזר לשנה הבאה חשיב דשיל\"מ ודוק ועיין להר\"ב פר\"ח ברס\"י תמ\"ז ד\"ה ומ\"ש במשהו אפילו בהנאה כו' שכת' וז\"ל ודע שכתב הב\"י בי\"ד סימן ק\"ב כו' אבל לדעת הרא\"ש ושאר המפרשים ז\"ל נראה דכיון שחוזר לאיסור לשנה הבאה לא שייך לומר דבר שיל\"מ והיינו טעמא דהחמירו לאוסרו במשהו אי משום שהחמירה עליו התורה טפי משאר איסורים וכו' ואי משום דחמץ לא בדילי אינשי כוליה שתא יע\"ש. ותמהני למה זה בחר הרב ז\"ל בטעם זה לדעת הרא\"ש ושאר המפרשים ז\"ל שטעם זה דחוי מעיקרו הוא אצל הרב ז\"ל בי\"ד רס\"י ק\"ב ושם בסי\"ג ויותר הי\"ל להרב ז\"ל לומר שדעת הרא\"ש ושאר המפרשים הוא כמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפרק כ\"ש והביא דבריו מרן בכ\"מ כאן בהלכה זו דכיון דדבר שיל\"מ הוא מדרבנן וחמץ לאחר זמנו נמי אינו אסור אלא מדרבנן משום קנסא אין מקום לאוסרו מט' דשיל\"מ יע\"ש ודע דהא דחמץ בפסח אוסר תערובתו במשהו היינו בתערובת ראשון אבל אם מאותו תערובת נפל משהו למקום אחר אינו אסור כמ\"ש הרפ\"ח בריש סימן תמ\"ז ד\"ה ומ\"ש במשהו כו' יע\"ש.
ודע שכתב הטור בשם הראב\"ד דבמשהו אינו אוסר בהנאה כו' והרי\"ף ז\"ל כתב כו' ולזה הסכים א\"א כו' ע\"כ וכתב מרן בב\"י וכ\"כ בהגהות מיימון פ\"א משם רשב\"ם וכתבו עוד שיש לו פדיון כו' אבל באכילה אסור דס\"ס טעם חמץ קא טעים עכ\"ל ואני חפשתי בהג\"מ פ\"א מה' חו\"מ ולא מצאתי שכתב כן אבל מצאתי כתוב כן בהגהות אשרי בע\"ז פרק כל הצלמים ושם במרדכי יע\"ש ולענין הלכה למעשה אי מהני פדיון לחמץ שנתערב להתירו באכילה או בהנאה עיין בס' בית דוד ובס' מח\"א בחי' לה' מ\"א דכ\"ה ע\"ב ובפר\"ח ס\"א." + ] + ], + [ + [ + "שורש מצות ביטול חמץ מפי \n השמועה למדו שהראשון זה הוא י\"ד בניסן ראיה לדבר זה ממ\"ש בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי כו'. והנה התוס' בפסחים ד\"ד ד\"ה אך ביום הראשון כתבו וז\"ל כו' ונראה לר\"י דמיתורא דקרא קדריש ע\"כ ק\"ק דהא אצטריך קרא לעבור עליו בעשה וכעין זה ק\"ל עמ\"ש מרן בכ\"מ שהק' על רבינו דמאחר דאית לן קרא דלא תשחט ל\"ל קרא דאך ביום הראשון שלמדנו משם שהוא יום י\"ד יע\"ש ולא קשיא דעיקר קרא אצטריך לעבור עליו בעשה וישובו ז\"ל נעלם ממני שכתב וז\"ל וי\"ל דאה\"נ אלא משום דבעינן דבמקום שציוה על השבתה וגילתה לנו תורה שהשבתתו בי\"ד עכ\"ל ולא אדע שכו\"ל במאי קושיא ומאי פירוקא דאכתי תקשי קרא גופיה למאי אצטריך אחר שכבר למדנו זה מקרא דלא תשחט ואין לומר דעיקר קושייתו לא על קרא דביום הראשון היתה אלא על לימוד זה דמפי השמועה וע\"ז השיב דלימוד זה אצטריך ללומדו במקומו דמלבד דאין זה במשמע לשונו עוד בה שהרי חזר והקשה קושייא זו לקמיה בלשון זה כאשר יראה הרואה ומורי הרב הי\"ו ההוא אמר דכוונת מרן ז\"ל לומר דקרא דאך ביום הא' נאמר תחילה ושהזהירן על השבתת חמץ על יוצאי מצרים ואז עדיין לא נאמר ציווי לא תשחט על חמץ ועל זה הוצרך לגלות להם אז מפי השמועה דהיינו בי\"ד אבל אחר שנאמר קרא דלא תשחט ה\"נ דלא בעינן למילף דין השבתה מקרא דאך ביום הא' מפי השמועה ורבי' מפני שהביא תחילה קרא דאך ביום הא' שנאמר תחי' ליוצאי מצרים הוצרך לומר ומפי השמועה למדו שהוא יום י\"ד ויש ראיה לזה שפי' הכתוב יום הוא יום י\"ד ממ\"ש אחר כך קרא דלא תשחט אלו דבריו נר\"ו על צד הדוחק.
ולדידי נראה לי ליישב דבריו ויתיישבו דברי התוס' שכתבנו והוא דכוונת קושיית מרן היתה דלמה זה אצטריך כוליה קרא דאך ביום הראשון דנימא תשביתו שאור לבד שהוא עיקר הציווי של עשה דהשבתה ומקרא דלא תשחט אנו יודעים שעשה זה הוא ביום י\"ד וע\"ז השיב דכיון דע\"כ אצטריך קרא לצוותינו בעשה של השבתה דלא הוה ילפינן לי' מקרא דלא תשחט הוצרך לגלות לנו שמ\"ע זו היא ביום י\"ד ואלו הוה כתיב ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם ותשביתו שאור מבתיכם הוה משמע דביטול זה מהני לכל ז' ימים והא ודאי ליתא דמאחר שאסר לנו את החמץ מה מועיל ביטולו לזה הוצרך הכתוב לפרש ביום הא' ובהכי ניחא דברי התוס' דלפי שיטתם דפי' דתשביתו הוא ההבערה והוא לאחר זמן איסורו הוק' להם שפיר דנימא קרא ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם ותשביתו אותו דהא לדידהו בכל ז' הימים איתיה לעשה דהשבתה כמ\"ש להדייא לקמן דכ\"ט בד\"ה רב אשי יע\"ש כנ\"ל.
תו ק\"ל למרן ז\"ל דלאיזה צורך נאמר לימוד זה דמפי השמועה בתר דכבר שמעינן ליה מרומייא דקראי והשיב דלולי לימוד דמפי השמועה הוה מוקמינן קרא דביום הא' בליל ט\"ו וקרא דלא תשחט להזהיר בכל שאור ודבש לא תקטירו דהיינו שבשעת ההקרבה לא ימצא חמץ אבל השתא דאיכא לימוד דמפי השמועה שבקינן קרא כפשטיה והביא ע\"ז ראיה מה שאמרו בברייתא אך ביום הא' מערב י\"ט או אינו אלא בי\"ט ת\"ל כו' הרי שלולי קרא דלא תשחט קרא דיום הא' הוה מוקמינן ליה בליל ט\"ו עכ\"ל. ותמהו עליו דמביא ראיה לסתור דהברייתא יליף עיקר הילפותא דראשון היינו י\"ד מקרא דלא תשחט והוא ז\"ל כתב בהפך דמקרא דלא תשחט לא שמעינן מידי לולי לימוד דמפי השמועה באופן שדבריו באו משוללי הבנה יעויין בדברי המפרשים ז\"ל.
ולדידי משמע לי בכוונת דברי מרן דאיהו ז\"ל משמע ליה בדעת רבינו שכתב דמפי השמועה למדו דבר זה דכל הדרשות דמייתי תלמודא אינו אלא אסמכתא וגילוי מילתא בעלמא על הלימוד הזה שלמדו מפי השמועה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ואיננה עיקר ראיה והוא נ\"ט לשמועתו מהיכא משמע ליה הכי וכתב שטעמו משום דעיקר קרא דלא תשחט ליכא ראיה גמורה דהוה מצינן למימר דמיירי בשאר קרבנות ולאזהורי בלאו דלא תקטירו ועל זה הביא הברייתא דחזינן דיליף לה מרומייא דקראי ולא יליף לה מפשטיה דקרא דאך ביום הראשון משום דאיכא למידחי דמיירי בליל ט\"ו וע\"ז הוק' לו לרבינו דכיון דמפשטיה דקרא ליכא למילף מידי גם מרומייא דקראי נמי לא שמעינן מידי דאיכא למימר דאתא קרא לאזהורי' על לאו דבל תקטירו ומתוך כך הוצרך לומר דאינה ראיה גמורה אלא אסמכתא בעלמא על לימוד דמפי השמועה כן נראה לע\"ד.
ויש להביא ראיה לדברי רבינו דכל הנהו קראי דמייתי תלמודא לאו עיקר ראיה נינהו אלא אסמכתא בעלמא מהא דקאמר תנא דבי ר' ישמעאל מצינו י\"ד שנקרא ראשון וכן אמר רנב\"י ראשון דמעיקרא משמע ואיך יתכן דמהנהו משמעות נילף עיקרא דהאי מילתא בתר דאשכחן דאיכא ראשון נמי דמשמע כפשטיה אלא ודאי אסמכתא בעלמא הוא ועיקר מפי השמועה יליף לה ואי תימא מאי האי דפרכינן עליו מרנב\"י מקרא דראשון כו' ואמאי לא שנינן דאף לא אלא הכא דוקא ואסמכתא בעלמא הוא י\"ל דהיא גופא קא פריך דאף אסמכתא נמי ליכא כיון דהנהו קראי דהראשון משמע דוקא עד שהוצרך לשנות דמראשון הראשון הוא דנפקא ליה ואכתי אינו אלא אסמכתא בעלמא דאורחיה דקרא למכתב הראשון גם דרשת ר\"י בזכות ג' כיון דמדרש' בעלמא הוא דיליף לה מוכח דאינו אלא אסמכתא בעלמא כנלע\"ד ועיין לרבינו בס' המצוות בשורש השני יע\"ש.
תו אמרינן בגמ' רנב\"י אמר ראשון דמעיקרא משמע כו' עיין להרב ח\"ה שכתב שרש\"י ז\"ל בפי' החומש פרשת בא הרכיב שתי המאמרים שכתב ביום הא' מעי\"ט וקרוי ראשון כמו הראשון אדם תולד או אינו אלא בי\"ט ת\"ל לא תשחט על חמץ דם זבחי עכ\"ל הרי דנקט דרשת רנב\"י ודרשת רבא דמפיק לה מלא תשחט והוא ז\"ל כתב דרש\"י מפרש דרבא אתא לשנויי מילתא דרנב\"י יע\"ש ואין צורך לזה לענ\"ד דודאי לכולהו תנאי ואמוראי עכ\"ל דמשמע להו הא דאמר רנב\"י דראשון היינו ראשון דמעיקרא כי היכי דלא תקשי לדידהו פשטיה דקרא למאי דמוקמינן ליה בי\"ד אלא רנב\"י מפיק ליה מראשון הראשון כדקאמר ורבא מקרא דלא תשחט ודברי רש\"י ז\"ל הם כרבא ולא כרנב\"י והדברים ברורים ועיין בספר תועפות ראם שלא עמד היטב על כוונת דברי הר\"ב ח\"ה ודוק.
עוד אמרו בגמרא ר\"מ אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו ואו' כל מלאכה לא תעשו וכתבו התוספות ד\"ה ואומר כל מלאכה דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר כו' אומר ר\"י כו' א\"נ כיון דמתחילת הבערה אינו יכול להנות ממנו אע\"ג שיהא הנאה ממנו אח\"כ אסור כו' ולפי זה קשה דאמאי לא קאמר ש\"מ מדר\"ע חמץ בפסח אסור בהנאה ודלא כר\"י הגלילי דאמר בפ' כ\"ש דכ\"ח דחמץ בפסח אסור אינו אסור בהנאה ועוד אחרת דאית ליה יש שבח עצים בפת דהא בפרק כ\"ש דכ\"ו אפליגו ר' ורבנן באפה את הפת דר' אמר אסורה וחכ\"א מותרת ואמרינן עלה בדכ\"ז דפליגי באבוקה כנגדו דלר' אסור' משום דיש שבח עצים בפת ולרבנן אין שבח עצים בפת יע\"ש והשתא לפי דבריהם הללו שכתבו דתחילת הבערה אסור ליהנות ממנו עכ\"ל דהיינו טעמ' משום דיש שבח עצים בפת וא\"כ באנו למחלוקת ר' ורבנן דקם ר\"ע כר' ואמאי לא אמר רבא ש\"מ מדר\"ע דחמץ בפסח אינו אסור בהנאה ויש שבח עצים בפת ולזה י\"ל דלא מני להא דיש שבח עצים בפת משום דהא אי' למ\"ד התם דאפי' לרבנן בשאבוקה כנגדו אסור ולא פליגי אלא בלוחשות ולהכי לא מני להא דיש שבח עצים בפת כיון דאיכ' למימר דקאי ר\"ע ככ\"ע אבל קמיית' קשיא ועיין בספר שער המלך דע\"ד ע\"ב ובמה שכתבנו אנן יד עניי בשורש הואיל בה' י\"ט פ\"ג ה\"ט יע\"ש." + ], + [ + "ומה \n היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלנו בלבו ויחשוב אותו כעפרא כו'. ע\"כ. הנה הרב פר\"ח בהלכות פסח סימן תל\"א ס\"א ד\"ה ואכתי כו' האריך להוכיח דביטול מהני אף לחמץ ידוע מן התורה יע\"ש. ושמעתי מקשים מאותה שאמרו בפרק תמיד נשחט דס\"ג ע\"ב עלה דאפליגו ר\"י ור\"ל גבי שוחט את הפסח על החמץ דרשב\"ל ס\"ל אינו חייב עד שיהא עמו בעזרה ולר\"י אע\"פ שאינו עמו בעזרה דבעו מימר דאפליגו בהתראת ספק דלר\"י שמה התראה הילכך אע\"פ שאין עמו בעזרה בשעת התראה והעדים אינם יכולים לידע אם המותרה הוא שוגג או מזיד חייב ולר\"ל כל שאין עמו בעזרה שאז יודעים העדים בודאי שהוא מזיד אינה התראה יע\"ש בדברי התוספות שם בד\"ה התראה והשתא אם איתא דביטול מהני לחמץ ידוע אף על פי שהחמץ עמו בעזרה נמי היאך יכולים העדים לידע שהוא מזיד דאכתי איכא למימר דביטלו בלבו ואפילו אם יאמר בפירוש שלא ביטלו אינו נאמן דאין אדם מ\"ע רשע דכשאומר אח\"כ שלא ביטלו נמצא שהוא לוקה על פיו שעשה עצמו רשע ולא ע\"פ העדים וכבר ידוע שאין אדם לוקה ומשלם על פי עצמו ע\"כ.
והנה זה שרצו לומר דאפילו אם יאמר בפי' שלא ביטלו דאין אדם מע\"ר לאו מילתא היא דלדידהו תקשי למ\"ד דאפי' אין עמו בעזרה חייב היכי משכחת לה דמיחייב הא כיון דיכול לומר שוגג הייתי ולא הייתי יודע שהיה לי חמץ בביתי אפי' כי לא טעין הכי או אפי' שאומר שידע שהיה לו חמץ בביתו נמי תו לא מחייב מה\"ט דאין אדם מע\"ר אלא מאי אית לך למימר דלמ\"ד אפי' אין עמו בעזרה חייב סבי' ליה כמ\"ד אדם מע\"ר דפלוגתא דרבוותא היא בפרק קמא דסנהדרין ד\"ט ע\"ב גבי פ' רבעני ואיכא למימר דמ\"ד הכא חייב ס\"ל כרב יוסף דהתם דאמע\"ר א\"נ כל כה\"ג דהעדים התרו בו שידעו שיש לו חמץ בביתו אף ע\"פ שיכול ליפטר בטענת שוגג הייתי כל שמודה שמזיד הוא ואינו מהוה הוא את האיסור נאמן על עצמו וכבר נסתפק בזה הרב מ\"ל בפ\"ד מה' מלוה הל' ד' דמ\"ו ע\"ב אי כל כה\"ג משים עצמו רשע והשתא איכא למי' דבהא פליגי הכא ר\"י ור\"ל בהתראת ספק ובה' עדות שורש אין אדם מע\"ר עמדתי בזה יע\"ש. ומ\"מ אף אם נאמר דלמ\"ד התראת ספק שמה התראה אם יאמר בפירוש שלא ביטלו חייב אכתי קשה דאפילו כשהחמץ עמו בעזרה נמי התראת ספק היא דילמא ביטלו אי מהני ביטול לחמץ ידוע ומתוך הסוגייא מבואר דכל שיש עמו בעזרה אין כאן התראת ספק.
ונראה לומר דאפי' שהביטול מהני לחמץ מן התורה היינו דוקא כשאינו מחזיקו ברשותו ומפקירו לכל אבל אם הוא מחזיקו בידו ואינו מפקירו לכל אין ספק דביטול לא מהני בו הילכך כשהחמץ עמו בתוך חיקו בעזרה והעדים אומרים לו שיוציאנו מחיקו ויפקירנו והוא מחזיקו בחיקו אין ס' דביטול בלב לא מהני למה שהוא מחזיקו בידו וברשותו ועיין בכל ראיותיו שהביא הרפ\"ח ז\"ל ותראה דדוקא בדבר שאינו יכול לבערו מרשותו הוא דמהני ביטול לא בדבר שיכול לבערו ואינו מבערו דלא אתי דבור ומבטל מעשה.
עוד י\"ל דתלמודא מיירי בחמץ שיש לו בשחיטת הפסח שהוא אחר חצות דלא מהני ביטול ביה כגון שחימצו או שקנאו אחר חצות דאפי' אם ביטל כל החמץ לא מהני למה שקנה אחר כך ודוק ועיין בדברי רבינו פ\"ב מה' שבועות הלכה י\"ב דמבואר יוצא מדבריו דכל שבעת ההתראה לא טען טענה שפוטרו מהמלקות אע\"פ שטען אחר כך לא מהני ולקי וא\"כ ה\"נ כשהתרו בו העדים שלא ישחט הפסח על החמץ שיש עמו בעזרה כיון שלא טען בעת ההתראה שכבר ביטל אותו חמץ לא מהני כי טעין הכי אח\"כ ולקי וצ\"ע בדין זה של רבינו אי חולק רש\"י בזה לפי מ\"ש מדבריו דר\"ל שהוא ספק למתרה חשיב התראת ס' ולא לקי ודוק.
והנה זה שכתב רבינו דביטול החמץ נפקא לן מדכתיב תשביתו כן כתב ג\"כ רש\"י ז\"ל בפרק קמא דפסחים דף ד' ע\"ב עלה דאמרינן התם מדאורייתא בביטול בעלמא סגי וז\"ל דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו דהשבתה בלב היא השבתה עכ\"ל. וראיתי להתוס' שם ד\"ה מדאורייתא שכתבו על פי' רש\"י וז\"ל וקשה לר\"י דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתניא בשמעתין רע\"א אין צריך הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חילק שהוא משש שעות ולמעלה ואומר ר\"י כו' יע\"ש.
הנה מה שהוקשה להם מדתניא בשמעתין אפשר לע\"ד ליישב דאי מהא לא קשיא כ\"כ לדעת רש\"י ז\"ל דאיכא למימר שאף הוא ז\"ל לא כתב כן אלא לפום קוש' דמוקמינן קרא בי\"ד אבל כי הוה מוקמינן קרא בי\"ט עכ\"ל דפי' תשביתו היינו ביעור ולא ביטול כיון דאז לא מהני ביטול. א\"נ דוקא ר\"ע דס\"ל כר\"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה דיליף מנותר כדאמר רבא לקמן ס\"ל דתשביתו אינו הבערה אבל רבנן דפליגי אר\"י ולא ילפי מנותר וקי\"ל כוותייהו לפי שיטת הפוסקים ס\"ל דתשביתו הוא בכל דבר ואפילו ביטול וסוגיין כוותייהו אזלא לדעת רש\"י אבל ק\"ט שהרי רש\"י ז\"ל לקמן די\"ב ע\"ב עלה דקאמר תלמודא דשלא בשעת ביעור השבתתו בכל דבר כתב וז\"ל פי' דשלא בשעת ביעורו היינו משש ואילך כו' יע\"ש והשתא כי מוקמינן קרא בי\"ט עכ\"ל דהשבתתו בכל דבר כיון דאיסורו מן התורה ואיך קאמר ר\"ע דמצינו להבערה כו' כיון דאז ליכא הבערה וכבר הוקשה לו כן למרן מלכא בס' מקראי קדש ברפ\"ב מה' חו\"מ ועיין בספר באר יעקב ברס\"י תמ\"ה שעמד בזה ודבריו נכונים.
ולכאורה עלה על דעתי לומר דאע\"ג דמצי להשביתו בכל דבר מיהו כיון דאינו יכול לבטלו בי\"ט ולא להאכילו לכלבים משום דאסור בהנאה ואין בידו אלא לפררו ולזורקו לרוח או לזורקו לים וזה ג\"כ אסור בי\"ט כמ\"ש ה\"ה בפ\"ג מה' חמץ ומצה ומשמע דאיכא איסורא דאורייתא משום תולדה דדש וזורה וא\"כ נקט ר\"ע הבערה וה\"ה פירור אבל זה אינו שהרי כתב רש\"י לקמן גבי מאי דאמר רבא ש\"מ מדר\"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה וז\"ל דאי השבתתו בכל דבר יאכילנו לכלבים ויזריקנו לים משמע דאף בי\"ט יכול לבערו בכה\"ג ומ\"ש ה\"ה דאסור אינו אלא דרבנן משום איסור מוקצה וכמ\"ש הרב פ\"ח בסי' תמ\"ו יע\"ש והנכון דרש\"י ז\"ל משמע ליה דר\"ע ס\"ל דאפי' בשעת ביעורו דהיינו בזמן איסורו אינו אלא בשריפה ולית ליה לדר\"י אימתי שלא בשעת ביעורו כו' וכמ\"ש בספר באר יעקב ז\"ל יע\"ש ובמ\"ש עוד התוספות ועוד דתשביתו אמרינן לקמן כו' עיין להרפ\"ח ברס\"י תל\"א יע\"ש." + ], + [ + "ומשביתין \n את החמץ בלילה מתחילת ליל י\"ד לאור הנר כו'. וכתב המ\"מ ריש פסחים ד\"ב אור לי\"ד בודקין את החמץ לאור הנר כו' וכתבו התוס' ד\"ה אור לי\"ד כו' פ\"ה שלא לעבור כו' וקשה לר\"י כיון דצריך ביטול ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו בדיקה עכ\"ל הוצרכו להרכיב קושייתם אתרי רכשי דצריך ביטול ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי. ולכאורה לא היו צריכין לומר אלא דכיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה ול\"ל מימר דצריך ביטול כו' הוא משום דבעו להק' בין לשיטת רש\"י שפירש לקמן בדף ד' ע\"ב ד\"ה בביטול כו' דתשביתו דקרא היינו ביטול ופירש הר\"ן כוונתו דביטול נמי שמעינן מהאי קרא ובדיקה נמי מדאורייתא היא וכל שבדק אינו צריך ביטול וכל שבטל אינו צריך בדיקה וכ\"כ הפר\"ח ברס\"י תל\"א ואולם התו' משמע להו דתשביתו דקרא מיירי לאחר זמן איסורו והיינו הבערה ולא ביטול וביטול דאורייתא נפקא לן מקרא דלא יראה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וכל שביטלו הרי זה אינו שלו כמ\"ש לקמן בד\"ה מדאורייתא יע\"ש.
והשתא לשיטת רש\"י לא מצו להקשות דכיון דביטול מהני למה הצריכו בדיקה דכיון דשניהם בדיקה וביטול הם מדאורייתא ושוים הם הצריכו בדיקה דעדיף טפי דס\"ס דאורייתא היא ולזה הוצרכו לומר דכיון דצריך ביטול ג\"כ אחר הבדיקה ובדיקה לחודה לא מהניא אמאי הצריכו בדיקה ולפי שיטתם ז\"ל דמשמע להו דמדאורייתא לא שמעינן אלא ביטול כתבו וכיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי דלא שמעינן בדיקה אלא מדרבנן למה הצריכו בדיקה ועיין בספר לשון לימודים דפ\"ד ע\"א. ודע שהרע\"ב ז\"ל בפי' המשנה יישב בתוך דבריו מה שהק' התוס' לפי' רש\"י ז\"ל שכתב וז\"ל בודקי' את החמץ אית דמפרשי טעמא דבדיקה כדי שלא יעבור על בל יראה וב\"י אם יהיה חמץ בביתו בפסח ואע\"ג דבביטול בעלמא סגי חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפיפיה וימלך על ביטולו ויחשב עליו לאוכלה ויעבור עליו בבל יראה וב\"י הילכך בודקין את החמץ כדי לבערו מן העולם עכ\"ל ולכאורה איכא למידק על תי' זה מדפריך תלמודא לקמן ד\"ו ע\"ב עלה דאמר ר\"י אמר רב הבודק צריך שיבטל מ\"ט אי נימא משום פירורין כו' ומשנינן אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקה יפה ודעתיה עילויה כו' וכתב רש\"י אבל משבטלה אפילו חס עליו לשורפה אינו עובר עליה יע\"ש. ולפי דברי הרע\"ב מה הועילו חכמים בביטול זה אכתי איכא למיחש שמא יחזור וימלך על ביטולו הראשון ויחשב עליה לאוכלו וכיון שביטל הביטול הראשון נמצא החמץ ברשותו וקעבר על בל יראה וב\"י וא\"כ למה ליה ביטול אחר הבדיקה כיון דאכתי החששא של שמא ימצא גלוסקא במקומה עומדת לפי דברי הרב ז\"ל. ונראה דחששא זו דשמא ימלך על ביטולו הראשון ויחשב לאוכלה היא חששא רחוקה כל שבדק וביטל אחר הבדיקה דהו\"ל תרתי חששות חששא שמא ימצא וחששא שמא ימלך ויבטל הביטול הראשון וכשאין כאן אלא ביטול לחוד אז איכא למיחש שפיר שמא ימלך על ביטולו ויחשוב לאוכלו דכיון דליכא בדיקה וימצא בודאי אצלו חמץ ברשותו במקומות דאתחזק בהו חמץ חששא דשמא ימלך על ביטולו קרובה היא אבל כי בדק ולא מצא חששא דשמא ימלך הוייא חששא רחוקה וליכא למיחש אלא שמא יחוס עליה לשורפה וכל שבטלו אין כאן חששא זו ועיין במ\"ש שם התי\"ט על דברי הרע\"ב דמבואר מדבריו דביטול החמץ מהני בלבו ולא בעי שיוציא הדברים בפיו מיהו הר\"ן בפ' כ\"ש הביא דבריו מרן בב\"י בסימן תל\"א כתב בשם י\"מ דדברים שבלב אינן דברים ועיין להרפ\"ח בסימן תל\"ד ס\"ג.", + "ואין \n קובעין מדרש בסוף יום י\"ג וכן החכם לא יתחיל לקרות בעת זו כו'. הנה הטור ז\"ל בסי' תל\"א כת' ע\"ש ה\"ר יונה שאם התחיל כבר אין צריך להפסיק וכת' עליו ונ\"ל שכיון שהט' משום שמא יטריד בלימודו אין חילוק ואפילו אם התחיל פוסק עכ\"ל ותמהו עליו מדתנן בשבת ואם התחילו אין מפסיקין ואע\"ג דטעמא הוא משום שמא ימשך ואפילו שהתחיל באיסו' כמ\"ש התוס' שם והפוס' ועיין להפ\"ח שם שדחה דברי הטור יע\"ש והק' עוד דס\"ס קשה מ\"ש דמקמי תפילה לא גזרו על הלימוד ולא חיישינן שמא ימשך ותי' דשאני בדיקה דמזמן לזמן קאתי יע\"ש. וליתא דא\"כ מאי פריך בפ' לולב הגזול עלה דתנן נוטלו על שולחנו למימרא דמפסיק ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין כו' ומאי קושייא שאני לולב דמזמן לזמן קאתי ומוהראנ\"ח ז\"ל בח\"א סי' מ\"ח רצה לחלק בין מצוה דאית בה מעשה למצוה שאין בה מעשה כתפילה דזה שנון וזה שנון כמ\"ש התוס' בפ\"ק דמ\"ק גבי תפילה כל שהתחיל בלימודו אינו מפסיק כיון דעסק בתורה ותפילה שנון היא נמי משא\"כ גבי בדיקה יע\"ש ולחילוק זה נמי קשיא ההיא דפרק לולב הגזול ועיין להר\"ב מ\"א ז\"ל ולדידי עיקר דברי הטור נוחים הם דמשמע ליה דגבי לימוד איכא למיחש שמא ימשך טפי משאר מלאכות וההיא דתנן אם התחילו אין מפסיקין היינו דוקא בשאר מלאכות כאכילה ושתייה וכיוצא אבל בלימוד אפילו התחילו מפסיקין ואיכא למיחש טפי שמא ימשך והיינו דאמרינן בשבת די\"א דסיפא דמתני' מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפי' אתאן לד\"ת כגון רשב\"י וחביריו אבל כגון אנו מפסיקין בין לק\"ש בין לתפילה ומשמע ליה להטור דמיירי אפילו בדאיכא שהות ביום ואע\"ג דבשאר מלאכות קתני רישא דאם התחילו אין מפסי' בלימוד מפסיקין דאיכא למיחש טפי ובדרך זה הלך רבינו בפ\"ב מהלכות ק\"ש הל' ה' ו' כמ\"ש הלח\"מ והראנ\"ח בדרשות פרשת צו ועיין בספר באר יעקב מ\"ש לדעת הטור ואין דבריו נכונים בזה יע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דיני בדיקת חמץ וכן \n אם ראה עכבר כו' צריך לבדוק כו' אע\"פ שנמצא פרורין כו' וחוששין שמא הניחה בחור או בחלון כו' וחוזר ובודק אם לא מצא כלום ה\"ז בודק כל הבית ואם מצא אותו הפת שנטלה העכבר ונכנס אין צריך בדיקה. עכ\"ל. ודבריו ז\"ל בדין זה באו בדרך ארוכה ויש בהם גמגומים כי מה צורך לומר חששת הנחת הככר שהוא בחור או בחלון ולמה לא אמר סתמא חוששין שמא הניחו במקום אחר גם למה שחזר וכת' ולפיכך חוזר ובודק והדבר מבואר מאליו ממ\"ש תחילה צריך לבדוק גם למה זה חילק הבדיקות לשתיים חוזר ובודק ואם לא מצא בודק כל הבית והי\"ל לכתוב בקיצור ולפיכך חוזר ובודק כל הבית גם במה שסיים ואם מצא אותו הפת דמשמע שאם לא מצא הפת עצמו אפילו מצא פת אחר שלם כל שלא הכירו שהיה הפת עצמו שהכניס העכבר חוזר ובודק כל הבית ואלו בתחילה כת' אם לא מצא כלום משמע שאם מצא פת כל שהוא אין צריך בדיקה יותר וקשיא דיוקא אדיוקא. ונלע\"ד דכוונת רבי' לחלק בין בדיקת חור וחלון שדרך העכבר ליכנס שם לשאר מקומות הבית שאין דרכו של עכבר לבא בהם אלא דרך אקראי שאם מצא ככר כל שהוא בחור או בחלון שדרך העכבר ליכנס שם אין צריך בדיקה יותר ואם מצא הככר בשאר מקומות הבית צריך שימצא הככר עצמו שנטל העכבר ולכן בתחילת דבריו דקדק וכת' חוששין שמא הניחו בחור או בחלון מקומות שדרך העכבר ליכנס בתוכם ואח\"כ כת' שאם בדק באלו המקומות ולא מצא כלום כלומר שאם מצא במקומות הללו ככר כל שהוא שוב אינו צריך בדיקה לשאר הבית אבל כשלא מצא כלום באלו המקומות ובא לבדוק שאר מקומות הבית שאין דרך העכבר ליכנס בהן וצריך שימצא הככר עצמו שנטל העכבר דבמקומות שדרך ליכנס רגלים לדבר דזהו הככר שנאבד אבל בשאר מקומות הבית איכא למיחש דמעלמא אתא כיון דליכא רגליים לדבר ובכן דברי רבינו עלו ובאו דבר דיבור על אופנו אין בהם נפתל ועיקש.
וראיתי להרדב\"ז בח\"ב סימן קל\"ח דקדק עוד במ\"ש רבי' אע\"פ שמצא פרורין אין אומרי' כבר אכל אותו הפת אלא כו' דמאי אירייא מה\"ט תיפוק ליה דאפילו מצא כל הככר כיון שאינו מכירו שזה הככר שנטל העכבר צריך לחזור ולבדוק יע\"ש ועפ\"י מ\"ש הר\"ב מש\"ל ליישב דברי רבי' במה שהצרי' שימצא הככר עצמו שנטל העכבר ולקמן בהל' י\"א כת' סתמא או שבדק ומצא הככר אין צריך לבדוק עוד כו' דהכא דאיכא פרורין לפנינו וע\"כ איכא חד דאתי מעלמא כל שלא מצא אותו הככר לא תלינן להקל משא\"כ לקמן דליכא ריעותא קמן יע\"ש הנה נכון ג\"כ דקדוק זה שדקדק הרדב\"ז דמש\"ה הוצרך רבינו לומר תחילה דהני פרורין שם היו דאי מטעמא שאינו מכירן הא כל דליכא ריעותא תלינן להקל משא\"כ השתא דיהיב טעמא מעיקרא דודאי הני פרורין מעלמא אתו הילכך בעינן שימצא הככר עצמו שנטל העכבר וברור. והרדב\"ז ז\"ל כת' ליישב דברי רבינו ממ\"ש לקמן בדי\"א דאפילו מצא ככר כל שהוא תלינן להקל וז\"ל הא לא קשייא כלל דהכא איירי שראה העכבר נכנס לבית וככר בפיו שודאי הוקבע האיסור לפנינו אבל התם איירי שלא ראינו את העכבר נוטל את החמץ ונכנס אלא שהיו שם צבור של חמץ וידענו שנטל העכבר וידענו ג\"כ שנכנס בבית זה אבל לא ראינו שנכנס והככר בפיו ולפיכך אין כאן קבוע דדילמא במקום אחר הכניסו ודוק ותשכח עכ\"ל ולדבריו ז\"ל צ\"ל דהא לא דמי לדין ס' על ס' לא על דאמרינן בגמ' היינו פלוגתא ר\"א ורבנן דשאני הכא שהדבר ידוע שנכנס העכבר אלא דמספ\"ל אי עייל לככר בפיו או לא ואיכא חזקת איסור קצת במה שידענו שנטל החמץ בפיו ולכן לכ\"ע בעינן שיבדוק אלא דהיכא דבדק ולא אשכח או דאשכח ככר באנו למחלוקת ר\"ע ורבנן ודוק. ואולם אכתי לא ידעתי מה יענה הרדב\"ז לדברי הטור דבר\"ס תל\"ח דקדק וכת' וצריך לבדוק אחר הככר משמע דצריך שימצא אותו הככר עצמו ואם מצא אחר לא תלינן זהו שאבד וצריך בדיקה בין ביטל בין לא ביטל וכמו שדקדק מדבריו הר\"ב מש\"ל ואלו בסימן תל\"ט כתב וז\"ל ראה שהכניס הככר לבית ונכנס אחריו ובדק ומצא אם ביטל תלינן להקל שזה הוא שהכניס' העכבר יע\"ש הרי דאפילו כשראה שהכניס הככר לבית דאתחזק ריעותא לפנינו כת' הטור דכל שביטל תלינן להקל וא\"כ אמאי לא חילק ברס\"י תל\"ח בין ביטל ללא ביטל והר\"ב מש\"ל ישב דברי הטור לפי דרכו אמנם לדרכו של הרדב\"ז ז\"ל קשה ועיין להרב\"ח מ\"ש ליישב דברי רבינו דלא תיקשי ממ\"ש לקמן בדי\"א יע\"ש ברס\"י תל\"ח ולדבריו ג\"כ דברי הטור אינן מן הישוב כאשר יראה הרואה והנכון מ\"ש הר\"ב מש\"ל ועפ\"י מ\"ש בפי' דברי רבינו דכל שמצא ככר כל שהוא במקומות שדרך העכבר ליכנס תו אין צורך לבדוק ותלינן לומר שזהו שהכניס מקום יש בראש ליישב דמ\"ש לקמן בדי\"א או שבדק ומצא ככר כו' מיירי בכה\"ג שמצא אותו במקומות שנכנס בו העכבר ולכן כת' שאין צורך לבדוק עוד שאר הבתים דאז ודאי תלינן להקל כמ\"ש אלא דחלוקה דבדק ולא מצא אינו מתיישב שפי' לפי' דבעי' לפרושי בשבדק כל המקומות שבבית דאי בשבדק החור והחלון מקום כניסת העכבר איך כת' שאינו צריך בדיקה שנייה וזה היפך מ\"ש בהל' ח' דכל שלא מצא כלום צריך לחזור ולבדוק כל הבית וכיון דחלוקה זו מיירי בכה\"ג דוחק לפרש חלוקת בדק ומצא ככר דמיירי בשמצא במקום כניסת העכבר לבד שהוא החור או החלון ולכך הדרך הנכון מ\"ש הרב מש\"ל ודוק.
והנה הרב מש\"ל הביא דברי הטור דרס\"י תל\"ח וכת' דהך בבא מיירי אפי' בביטל כלומ' מדלא חילק הטור כמו שחילק לקמן בסימן תל\"ט משמע דבכל גוונא מיירי ודקדק עליו ממ\"ש ברס\"י תל\"ט דאם ביטל אין צריך לבדוק ועלה לחלק דשאני התם דלא אתחזק חמץ בבית אבל הכא דאיכא ודאי חמץ וס' אי אכלתיה או לא אין ספק מוציא מידי ודאי ואפילו בדרבנן אזלינן לחומרא וכת' שלפי דברי התוס' בד\"ה כדי לחד תירוצא משמע דבדרבנן אתי ספק ומוציא מידי ודאי יע\"ש והנה כדבריו ז\"ל כת' ג\"כ הרב\"ח ברס\"י תל\"ט בדעת הטור והפ\"ח ז\"ל הודה בזה לדעת הטור ז\"ל יע\"ש ומכאן ק\"ל למ\"ש הפר\"ח בי\"ד סימן ק\"י בכללי הס\"ס ס\"ק ט\"ו בשם הרש\"ך דהא דאמרינן ספקא דרבנן לקולא היינו דוקא כשאין לו חזקת איסור אבל בס' שיש לו חזקת איסור אזלינן לחומרא והוא ז\"ל נחלק עליו והסכים דאף דאתחזק איסורא אמרינן ספקא דרבנן לקולא והכריח כן מההיא דתנן ברפ\"ז דתרומות שני קופות אחת של תרומה וא' של חולין ואינו ידוע איזו היא של תרומה ואיזו היא של חולין נפלה אחת מהן לחולין אינה מדמעתן יע\"ש ולא ידעתי מה יענה הרפ\"ח לדברי התוס' בתירוצם השני דמבואר דמשמע להו דאף בדרבנן לא אמרינן אתי ספק ומוציא מידי ודאי ואף הטור ז\"ל בשיטה זו קאי כמ\"ש הב\"ח והמש\"ל וכעת צ\"ע שוב ראיתי שיש לחלק בין איסור חמץ דהחמירה בו תורה טפי משאר איסורים א\"צ משום דתחילתו בא על הספק כמ\"ש ה\"ה בפ\"ב מהלכות חו\"מ גבי ט' צבורין של חמץ כו' בשם הרא\"ה ודוק ועיין בס' נדפס מחדש למופת הדור מוהר\"י אזולאי ברכי יוסף א\"ח סימן קפ\"ו אות ד' יע\"ש ועיין להר\"ב ראש יוסף ברס\"י תל\"ח שהוק' לו קו' הב\"ח והרב מש\"ל ותי' דהטור מיירי בככר גדול דליכא למתלי שאכלו העכבר יע\"ש ואין זה נכון דא\"כ היה לו לפרש ולחלק בין ככר גדול לקטן כמ\"ש בסימן תל\"ט יע\"ש." + ], + [ + "ראה \n תינוק שנכנס לבית בדוק ובידו ככר ונכנס אחריו ונמצא פרורין כו'. נ\"ב הכי איתא בפסחים ד\"י ע\"ב אמר רבא תינוק שנכנס כו' מפני שדרכו של תינוק לפרר וכו' וכתבו התוס' דמיירי שיש בפרורין כדי כל הככר ולכך אין צריך בדיקה כו' עכ\"ל הר\"ב פר\"ח דחה דבריהם מדאמרינן ומצא פרורין ולא קאמר ומצאו דהוה משמע דקאי אככר יע\"ש ואין הכרח דודאי אם לא מצא כל הפת פרורין אלא קצת ממנו ויש בשיעור אותן פרורין כדי שיעור החסר מהככר אף בכה\"ג אזלי ומודו התוס' דאין צריך בדיקה ומ\"ש התוס' כדי כל הככר היינו אם מצאו כל הככר פרורין וה\"ה בשמצא קצתו שלם וקצתו חסר דתלינן שהוא עצמו היה כשיש פרורין שיעור מה שחסר מהככר ולכך לא קאמר תלמודא ומצאו פרורין דהוה משמע דוקא כשמצא כל הפת פרורין ולא קצת ממנו דליכא למימר דאף בשחסר קצת מהככר נמי ואין דרכו של תינוק לחתוך הככר חתיכות חתיכות גדולות אלא לפררו פרורין פרורין ולכך קאמר ומצא פרורין דהיינו דבקצת מהככר פרר פרורין ודוק ומ\"מ לא ידעתי אמאי לא כתבו התוס' עיקר דבריהם הללו באידך מימרא דרבא גבי נכנס דמיירי במצא פרורין כדי כל הככר דאי לא פשיטא דצריך בדיקה דלא תלינן שאכל השאר העכבר כדאמרי' לעיל ד\"ט ע\"א עלה דמתני' דאין חוששין דאין ספק מוציא מידי ודאי יע\"ש ואפשר דהתם מפשט פשיטא להו הכי מדתלי טעמא מפני שאין דרך עכבר לפרר ומה לי פרורין כל שהוא מפרורין כדי כל הככר אבל הוצרכו לזה לאפוקי מסברת רבינו ודעימיה דס\"ל דאפילו נמצא כל דהו גבי תינוק א\"צ בדיקה דתלינן שהשאר אכלו ודרך תינוק לפרר בעת אכילתו ולשיטתם דרך תינוק לפרר אפילו שלא בשעת אכילה וראיתי למרן ב\"י ז\"ל ברס\"י תל\"ח שנסתפק בדעת רבי' היכא דמצא פרורין כדי כל הככר אי נימא דבהא נמי תלינן לקולא דכיון שדרכו של תינוק לפרר שמא פרר ולא אכל או אפשר דלא תלינן בתינוק שדרכו לפרר אלא בשעת אכילה דוקא וכל שנמצאו שם פרורין כדי כל הככר א\"א לומר כן וחוששין שמא פרורין אלו ממקום אחר באו וככר של תינוק טמון בחורי הבית וצריך לבדוק אחריו וכת' שהראשון נראה עיקר יע\"ש ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא בדעת רבינו דאם איתא דדעתו ז\"ל דדרך תינוק לפרר בין בשעת אכילה בין שלא בשעת אכילה א\"כ כשנמצא פרורין פחות מכדי כל הככר אמאי אזיל לקולא ולא הצריך בדיקה מטעמא דחזקתו שאכלו ואלו הפרורין נפלו בשעת אכילה דילמא אלו הפרורין פררן שלא בשעת אכילה והשאר טמן בחורי הבית ומאי חזית ואולי פרור בשעת אכילה שכיח טפי משלא בשעת אכילה ולכך תלי' להקל ועיין להר\"ב ראש יוסף שם ברס\"י תל\"ח מה שנסתפק בדעת התוס' היכא שלא מצא כלל אי צריך בדיקה יע\"ש." + ], + [ + "הניח \n ט' ציבורין של מצה ואחד של לחם ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם חמץ או מצה נטל ונכנס לבית בדוק צריך לבדוק שכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי. ע\"כ. נ\"ב הכי איתא בפסחים ד\"ט ע\"ב וסיימו בגמ' היינו ט' חניות וכתבו התוס' שם היינו ט' חניות ונראה לר\"י דלענין שהביא עכבר לבית קבעי אי שרי לאכילה או לאו עכ\"ל כלומר אבל לענין בדיקה אין צורך לבדוק אפילו אם לא ביטל משום דאוקומי בחזקת בדוק דביטול לעולם בעי אפילו כשבדק כמבואר וקשה לדבריהם ז\"ל דגבי שני ציבורים ולפניהם שני בתים דאמרינן היינו שני קופות פרכינן עלה אימור דאמרינן שאני אומר בתרו' דרבנן בחמץ דאורייתא מי אמרינן ומשנינן אטו בדיקת חמץ דאורייתא היא דרבנן היא דבדאורייתא בביטול בעלמא סגי מבואר יוצא דאם לא ביטל השתא הוה ליה חמץ דאורייתא וצריך לחזור ולבדוק ולפי דבריהם אמאי צריך לחזור ולבדוק אפילו אם לא ביטל כיון דאית לן לאוקמי חזקת הבית הבדוקה אחזקתה. ואין לומר דתלמודא ה\"ק מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ואפי' אם לא ביטל בידו לבטל וכמו שהקשה הפר\"ח ז\"ל בסימן תל\"ט על דברי ה\"ר מנוח שהביא מרן בכ\"מ פ\"ב מה' חו\"מ שכתב דבט' צבורין היינו טעמא דבעי בדיקה ולא תלינן לקולא משום דבעידנא דאתיליד ספיקא אם הוא חמץ או מצה הו\"ל איסורא דאורייתא הילכך בעי בדיקה דספיקא דאורייתא לחומרא ע\"כ.
ותמה עליו הרפ\"ח דאכתי קשה דיבטל ותו ליכא השתא איסורא דאורייתא יע\"ש דהא ודאי ליתא דא\"כ מה הועילו התוס' במה שתירצו לפי' רש\"י ז\"ל דפירש השמועה לענין בדיקה דמיירי בשלא ביטל דאכתי קשה דיבטל ותו ליכא איסורא דאורייתא אלא ודאי דכל שלא ביטל דמשום ספקא צריך לחזור ולבטל מן התורה אע\"פ שבדק ממילא חל עליו חיובא דרבנן לחזור ולבדוק דבמקום שצריך ביטול הצריכו חכמים בדיקה אע\"פ שהביטול בא לו מחמת ספק. וכעין זה מצינו למוהריב\"ל בח\"ג סימן ק' הביא דבריו הפר\"ח בי\"ד סי' ק\"י בכללי הס\"ס כלל ח' דאע\"ג דקי\"ל ספקא דרבנן לקולא אם כשהספק נפל בתחילה בדאורייתא אע\"ג דבתר הכי מתגלגל הדבר להיות איסורא דרבנן לא מקרי ספקא דרבנן לקולא וה\"נ דכוותא.
ואולי התוס' משמע להו דבההיא דב' צבורין וב' בתים אתרע לה לחזקת הבית הבדוק' כיון שידענו ודאי דחד עכברא שקל חמץ גמור אעפ\"י שלא ידענו באיזה בית משני בתים נכנס לא כן הכא גבי ט' צבורין דמעיקרא לא ידענו אי חמץ שקל או מצה שקל ולפי זה בההיא דצבור אחד ושני בתי' בדוקות דמדמינן לה לההיא דשני שבילין לפי דבריהם ליכא חזקה לשום אחד מהבתים כלל כיון שידענו דעכברא שקל חמץ ודאי אע\"פ שלא ידענו באיזה בית מהבתים נכנס ואם לא ביטל כל אחד צריך לחזור ולבדוק ואף ע\"פ שבאו בזה אחר זה וכמו שהיא שיטת הטור ז\"ל בסי' תל\"ט יע\"ש.
ואין נראה כן מדברי התוס' בריש נדה ד\"ה הלל ובפ\"ק דחולין ד\"ט ע\"ב ד\"ה התם שכתבו דהא דמטהרינן בשני שבילין באו לשאול זה אחר זה היינו משום דמוקמינן כל אחד אחזקתיה דטהור היה אע\"פ שבודאי אחד מהן נטמא יע\"ש. ולפי זה אף בבתים נמי אית לן למימר הכי דתיקום כל חדא וחדא אחזקתיה אע\"פ שידענו שבאחת מהם נכנס ודאי חמץ דומיא דשני שבילין גם הר\"ש במ' תרומות פ\"ז מ\"ה כת' בהדייא דחלוקה דב' בתים וג' צבורין לא דמי לההיא דב' קופות משום דגבי בתים איכא חזקה דמעיקרא מה שאין כן בההיא דשני קופות ותלמודא יליף לדבתים מההיא דקופות במכ\"ש יע\"ש ואע\"פ שהוא ז\"ל לא ביאר החילוק שביניהם נראה דכוונתו ז\"ל דגבי שני קופות כיון שידענו שנתערב קופה אחרת קופה של חולין ובאותה קופה המעורבת ליכא חזקת חולין דלא ידעינן אי תרומה היא או חולין ובאותו התערובת ליכא חזקת חולין דלא ידעינן אי חולין היא או תרו' ובאותו התערובת דליכא חזקת התר אסיר ממילא כל הקופה אסירא שהרי אתרע לחזקת חולין דמעיקרא ע\"י תערובת אבל גבי בדיקת חמץ כהא דשני צבורין ושני בתים שהככר שהכניס העכבר אינו לפנינו ואנו באים להצריך בדיקה בשביל הככר של חמץ מוקמינן לבית הבדוקה בחזקתה דמעיקרא ותלינן שפיר דמצה נכנס וברור.
והשתא לדבריו ז\"ל ק' אמאי לא משני תלמודא דגבי שני בתים אף על גב דהוי חמץ דאורייתא תלינן לקולא משום דמסייע לן החזקה דמעיקרא ואפשר לומר דתלמודא הוצרך לשנויי הכי לפום מאי דיליף דינא דבתים מההיא דקופות דאה\"נ דקושטא הוא דשנייא היא בתים מקופות מיהו לא הוה ליה למילף דינא דבתים מקופות כיון דהכא דרבנן והכא דאורייתא ובפשיטות הול\"ל דגבי בתים תלינן לקולא משום דמוקמינן להו אחזקה דמעיקרא וכי ילפת לה מההיא דקופות איכ' למפרך מי דמי כו' ועל זה בא כמשיב במכ\"ש כמ\"ש הר\"ש ז\"ל והשתא ממילא נוחים דברי התוס' ז\"ל דאף על גב דהכא איכא חזקה דמעיקרא ואפילו בלא ביטל תלינן לקולא ואין צריך לבדיקה מ\"מ תלמודא הוצרך לשנויי דבדיקת חמץ דרבנן היא למאי דיליף לדינא דבתים מדקופות מיהו לפום קושטא דינא יתיב גבי בתים דאפי' אם לא ביטל אין צריך לחזור ולבדוק דתלינן להקל כיון דאיכ' חזקה דמעיקרא כנלע\"ד: ותירוץ זה נוח לי יותר בדעת התוס' דמלבד דדברי התוס' בריש נדה ודחולין ודברי הר\"ש במ' תרומות מוכרחין כן אף גם זו מצינו לרבינו בהלכה זו דמקל טפי בחלוקה דשני צבורין ושני בתים מחלוקה דט' צבורין לענין בדיקה ומבואר טעמו דמשמע ליה דחלוקה דשני צבורין חשי' טפי לא אתחזק איסורא מחלוקה דט' צבורין ולפום מאי דבעי' מימר מעיקרא בכונת דבריהם כל בתר איפכא קאזלי משי' רבינו ז\"ל.
והנה הראב\"ד ז\"ל והטור בסימן תל\"ח קיימי בשיטת רש\"י ז\"ל דמפרש הסוגייא לענין בדיקה ומשמע להו כמו שתי' התוס' לשיטתו דתלמודא מיירי בשלא ביטל דלהכי בעי בדיקה מספק יע\"ש. אבל רבינו פסק דאפילו אם ביטל נמי צריך לחזור ולבדוק וכמו שביאר טעמו ה\"ה ז\"ל דחכמים החמירו בספק זה טפי משאר איסורים דעיקרו על הספק הוא בא. וראיתי להפר\"ח בסי' תל\"ט שכתב וז\"ל ולענין הלכה נראה לי עיקר כדברי המפרשים דהא דאמרי' היינו ט' חניות היינו דוקא לענין ביטול אבל לענין בדיקה דרבנן תלינן לקולא וראיה לדבר ממ\"ש המחבר בי\"ד סי' קי\"א שאם היה קדרת בשר שחוטה ולפניו ב' חתיכות של התר ואחד של איסור דרבנן ונפל בה א' מאלו הב' חתיכות ואין ידוע איזו היא תלינן דשל התר נפלה כו' וכיון דבגמ' למדו דין שני צבורין ודין ב' קופות אף אנו נלמוד לנ\"ד מהתוספתא דתרומות עכ\"ל.
ולא זכיתי להבין ראיה זו דמה כחה יפה לסתור סברת רבינו ז\"ל גבי ספק בדיקת חמץ דאף הוא ז\"ל אזיל ומודה בשאר איסורים דרבנן דתלינן בספיקא להקל וגבי ס' בדיקה דרבנן דוקא הוא דס\"ל דתלינן להחמיר כמו שביאר טעמו ה\"ה ז\"ל ע\"ש הרא\"ה הביא דבריו הרב עצמו שם בתחילת הסימן וההיא דשני בתים דמדמינן בגמ' לההיא דשני קופות היינו משום דכל כה\"ג אפילו גבי בדיקה תלינן להקל כמ\"ש ה\"ה שם די\"א ודי\"ב דחילוק יש בין הספקות יע\"ש.
עוד כתבו התוס' בא\"ד ולהכי נמי גזרינן התם טפי שמא יקח מן הקבוע כיון שאין האיסור ידוע עכ\"ל וכת' הר\"ב ח\"ה ז\"ל וז\"ל לפי מה שפי' התוס' הכא דנכבשינהו דניידי הוי נולד הספק במקום הקביעות לא הוו צריכי להאי טעמא משום שאין האי' ידוע דבלא\"ה דנמצא לא נולד הס' במקום קביעות ולכן גזרו ביה עכ\"ל ולע\"ד נראה דהתוס' ז\"ל משמע להו מדפריך התם תלמודא סתמא ונכבשינהו כי היכי דניידי דבכל גוונא קמיירי בין באופן שהוא רואה אותם בשעה שפורשים ממקום קביעותם ובין באופן שאינו רואה אותם בשעת פרישתם דהשתא הו\"ל כנולד הס' שלא במקום קביעתם כמ\"ש הס' בחולין ובפרק התערובת יע\"ש והשתא על האופן הא' שרואה אותם בשעה שפורשים ק\"ל שפיר מעיק' דמאי קו' כיון שנולד הס' במקום קביעותם להכי אסירי וע\"ז תירצו שפיר דשאני התם דלא הוי קבוע גמור. והדר הקשו על האופן הב' שאינו רואה אותם בשעה שפורשי' למה גזרו התם שמא יקח מן הקבוע טפי מבנמצא ביד גוי ותי' שפיר דכיון שהאיסור עבר ליכא למיחש להכי ונמצא שדברי התוס' בשמעתין ובחולין שפה אחת ודברים אחדים דלפום מאי דאסיקו התוס' התם בסוף דבריהם כדאסיקו הכא אין צורך למאי דהוו בעו מימר מעיקרא דמיירי באופן שאינו רואה אותם בשעה שפורשים מן הקבוע דבלא\"ה ניחא כמובן.
עוד נראה לומר כוונת התוס' דמעיקרא הקשו כיון דכל דפריש בפנינו מן הקבוע חשיב כאלו לקח בידים מן הקבוע מאי קפריך התם בפרק התערובות דנכבשינהו כו' כיון דבאותה שעה דנייד להו בפניו הו\"ל כאלו לקח בידים מן הקבוע ולמה הוצרך לשנויי התם רבא דאסור משום גזירה שמא יקח מן הקבוע אפילו בלא גזירה נמי אסור כיון דפריש בפניו אפילו ממילא חשיב כאלו לקח בידים לזה תירצו דמאי דהוצרך רבא לשנויי משום גזירה הוא משום דהוי קבוע דרבנן שאינו ניכר האיסור במקומו אין לאסור פירש בפניו כאילו לקח בידים מן הקבוע דס\"ס אין כאן לקיחה בידים מן הקבוע אם לא משום גזירה שמא יקח מן הקבוע ומה\"ט אפילו פירש שלא בפניו נמי אסרו חכמים שמא יקח מן הקבוע כיון שאין האיסור ניכר במקומו משא\"כ בקבוע דאורייתא אין לאסור פירש שלא בפניו אטו שמא יקח מן הקבוע דכיון שהאיסור ניכר במקומו לא חשיד ליקח מן הקבוע שיודע שיש שם איסו' ודאי ולא נתבטל ומש\"ה שנינו בט' חניות ובנמצא הלך אחר הרוב דהיינו פירש שלא בפניו ונמצא דקבוע דרבנן חמיר טפי מקבוע דאורייתא לענין שפיר' שלא בפניו מטעם גזירה שמא יקח מן הקבוע דמה\"ט גזרו נמי בפירש בפניו אע\"פ שהיה להם להתיר בקבוע דרבנן דאע\"פ דבקבוע דאורייתא חשיב כלקח בידים ואסור הכא דהוי דרבנן לא חשיב כלקח בידים אם לא דאסור משום גזירה.
וזהו כוונתם במה שסיימו וכתבו ולהכי נמי גזרינן התם טפי שמא יקח מבנמצא כיון שאין האיסור ידוע כלומר דבנמצא בקבוע דאורייתא שנינו הלך אחר הרוב ומותר ובקבוע דרבנן שאין האיסור ניכר אפילו נמצא דהוי פירש שלא בפניו אסור. ונראה שזה שכתבו דגזרי' התם כו' היינו מאותה שאמרו שם דע\"ד טבעת של ע\"ז שנפלה למאה טבעות פירשו מ' למקום אחד אין אוסרי' ס' למקום א' אוסרין ותניא ס' ע\"א אסור וס\"ס מותר כיצד כוס של ע\"א שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורי' פירש א' לריבא ומריבא לריבא מותרי' יע\"ש ומשמע להו להתוס' דפירשו מעצמן משמע ואפ\"ה משמ' דוקא כשפירשו ונתערבו באחרים אבל פירשו מאליהן והרי הן עומדים בפ\"ע אסורים וה\"ט ודאי דכל שנאסרו מחמת קביעותן אע\"פ שפרשו באיסורן הם עומדים גזירה שמא יקח מן הקבוע והן הן דברי הר\"ש שהביא הרשב\"א בתורת הבית בית הד' שער ב' דק\"ך ע\"ב יע\"ש והרב ח\"ה הבין בכוונת דברי התוס' במ\"ש ולהכי נמי גזרינן התם טפי שמא יקח מן הקבוע מבנמצא כיון שאין האיסור ידוע דהכוונה לומר דמה\"ט גבי כל הזבחים גזרינן שמא יקח מן הקבוע היכא דכבשינהו כי היכי דניידי מה שלא גזרו כן בנמצא גבי תשעה חניות משום דהתם שאני שהאיסור ידוע וניכר וליכא למיגזר שיקח מהקבוע דאסור מדאורייתא דברשיעי לא עסקי' משא\"כ בזבחים שנתערבו דגזרו שלא יכבשם כי היכי דניידי משום גזירה שמא יקח מן הקבוע דהוי קבוע דרבנן ועל זה הוקשה לו בדבריהם דלא היו צריכין לזה דבלאו הכי ניחא לפי מה שפירשו הכא דנכבשינהו דניידי הוי נולד הספק במקום קביעות דלהכי גזרו שמא יקח מהקבוע אפילו באיסור דרבנן ועשו אותם כשל תורה אבל בנמצא שלא נולד הספק במקום הקביעות אפילו בקבוע דאורייתא כט' חניות לא גזרו יע\"ש אמנם לפי מה שכתבנו בכוונת דברי' באו לחלק בין נמצא בקבוע דרבנן לנמצא בקבוע דאורייתא ודוק." + ], + [ + "שני \n צבורין א' של חמץ וא' של מצה ושני בתים בדוקי' א' בדוק ואחד אינו בדוק ובאו כו'. ע\"כ. נ\"ב הכי איתא בגמרא שני צבורין היינו שני קופות כו' והרב פר\"ח ז\"ל בסי' תל\"ט ס\"ב כת' דה\"ה אם היה כאן צבור אחד של חמץ ולפניו שני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתא עכבר ושקל מהחמץ ולא ידענו להי עייל דתלינן לקולא שנכנס לבית שאינו בדוק וכדתנן בפ\"ז דתרומות שני קופות כו' יע\"ש וכדבריו כת' הר\"ש שם בפי' המשנה וצריך לתת טעם למה זה לא מייתי תלמודא לההיא מתני' ולא ידעתי למה לא העלה דבריו על דל שפתיו ועיין להרב בני חיי בחי\"ד דמ\"ב ע\"ב דשקיל וטרי בהך שמעתא יע\"ש.", + "וכן \n שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ואינו ידוע לאיזה בית נכנס כו'. ע\"כ. דין זה למד רבינו ממה דאמרינן בגמר' ד\"י ע\"א צבור אחד של חמץ ולפניו שני בתים בדוקים היינו שני שבילין כו'.
הנה רש\"י ז\"ל משמע ליה דלגמרי מדמינן להו אהדדי דכי היכי דגבי טומאה בבאו זה אחר זה תלינן לקולא ואין צריך בדיקה אבל בבת א' ובשואל אחד שניהם צריכים בדיקה וזו היא גם כן שיטת הרב המאור והטור ברס\"י תל\"ט אבל רבינו סתם ולא חילק לענין בדיקה בין באו בבת אחת לבאו בזה אחר זה משמע דס\"ל דאפילו באו בבת א' תלינן לקולא וכבר נ\"ט ה\"ה ז\"ל מ\"ש דין טומאה מדין בדיקה דהתם בשבילין משום דאי אפשר שלא יהיה אחד מהם טמא אמרו כשבאו לישאל בבת אחת שהם טמאים אבל כאן בביטול סגי ליה. ומרן ז\"ל בכ\"מ כת' וז\"ל ולי ה\"ט דכיון דשני שבילין כי באו לישאל בבת אחת דטמאי' היינו מדרבנן דמדאורייתא טהורים נינהו דספק טומאה בר\"ה טהור לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם אדין תורה עכ\"ל.
וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל שתמה על דבריו הללו שדבריו הן הן דברי ה\"ה ז\"ל ומה בא לחדש והניח הדבר בצ\"ע יע\"ש והרפ\"ח בסי' תל\"ט ס\"ב הביא דברי מרן כ\"מ הללו וכת' עליו וז\"ל ואכתי קשה מ\"ש ולמה גבי טומאה לא העמידו דבריהם אדין תורה עכ\"ל. ולק\"ד דברי מרן ז\"ל מבוארין בטעמן דאיהו ז\"ל בא לחדש בתירוצו דאין צור' למ\"ש ה\"ה ז\"ל דמה שהחמירו חכמים בשבילין טפי מבדיקה הוא משום דבשבילין אי אפשר שלא יהיה אחד מהן טמא מן התורה אלא מפני שאינו ניכר הוא טהור לא כן גבי חמץ דאפילו ניכר בביטול בעלמא סגי ומרן ז\"ל משמע ליה דבלא\"ה נמי אף אם היו מחמירים חכמים בשבילי' בבאו בזה אחר זה לומר דב' טמאים ואפילו היה מקום לתלות דב' טהורים אכתי יש מקום לחלק ביניהם דגבי טומאה דכיון דכי ידעינן ודאי שנגע בטומאה הוא טמא מדאורייתא כי מספ\"ל אי נגע בטומאה או לא אע\"ג דמדאורייתא ספיקו טהור גזרו חכמים להיות טמא ואין כאן אלא חדא גזירה אבל גבי בדיקה דאפילו אי ידענו דאיכא חמץ ודאי בבית מדאו' לא בעי בדיקה וביעור דבביטול בעלמא סגי כמ\"ש הר' פר\"ח בסי' תל\"א ומדרבנן הוא דבעי בדיקה א\"כ כי מספ\"ל אי איכא חמץ בבית או לא אין לנו להצריך בדיקה דהשתא הו\"ל כגזירה לגזירה ויש כאן מקום לומר העמידו דבריהם אדין תורה זה נר' לע\"ד נכון וברור בכוונת דברי מרן ז\"ל ומן האמור בזה בכוונת דבריו הללו בין תבין דבריו ז\"ל בב\"י רס\"י תל\"ט שכ' וז\"ל ומ\"מ יש לתמוה על דברי רבינו שכת' ב' צריכים בדיקה אפילו אם ביטלו ואמאי הא כשביטלו הוה ליה ספיקא במידי דרבנן ולקולא עכ\"ל. וכ' על זה הרפ\"ח וז\"ל ועוד מאי תמיהא איכא על הטור כיון דגבי טומאה הדין כן וכיון דבאים שניהם בבת אחת טמאים ולא אמרי' ספיקא דרבנן לקולא אף ע\"ג דליכא אלא טומאה דרבנן דאי מדאורייתא ספק טומאה בר\"ה ספיקו טהור ואפילו בבת אחת וכמ\"ש בשם התוס' עכ\"ל.
ולפי האמור אין מקום לתמיהתו על דברי מרן ז\"ל דשניא היא בדיקת חמץ מטומאה כיון דאפילו איכא חמץ ודאי בבית אינו צריך בדיקה כי אם מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי וכיון שכן בספק חמץ לית לן למיזל לחומרא ולהצרי' בדיקה דהוה ליה כגזירה לגזירה לא כן גבי ס' טומאה דליכא אלא חדא גזירה ועשאו חכמים כודאי טמא דמדאורייתא אסיר כמבואר ומה שהוקשה לו עוד על דברי מרן ז\"ל לקמן בע\"ה נעמוד בזה.
עוד הקשה הרב מ\"ל ז\"ל על דברי מרן כ\"מ וז\"ל ומ\"מ בין הכי ובין הכי אני תמיהא על דברי מרן ז\"ל שכת' דמשום דבדיקת חמץ דרבנן הקלו ונראה מדבריו דבטומאה אפילו באו לישאל כאחד שניהם טהורים מדתנן בפ\"א דטהרות שני ככרים אחד טמא ואחד טהור כו' ר\"י אומר בין כך ובין כך טמאים הרי דאף בטומאה דרבנן כל שבאו לישאל כא' אזלי' לחומרא וכן פסק רבינו בה' שאר א\"ה וקושיא זו היא עצומה בעיני וצ\"ע עכ\"ל.
ולקע\"ד אפשר לומר בדעת מרן דההיא מתני' דשני ככרי' מיירי ברה\"י ומדאורייתא ספק טומאה ברה\"י ספיקו טמא ואפילו באו בזה אחר זה ולכן בטומאה דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה ואמרו דבבאו בבת אחת טמאים ויכולי' היו להחמיר אף בבאו בזה אחר זה מיהו לא רצו להחמיר בטומאה דרבנן ברה\"י טפי מטומאה דאורייתא ברה\"ר ולכן השוו ס' טומאה דדבריהם ברה\"י לדין ספק טומאה ברה\"ר דבבאו בזה אחר זה אמרו דטהורים ובבאו בבת אחת אמרו טמאים משא\"כ גבי בדיקה דליכא בדיקה מן התורה אפילו בודאי חמץ א\"כ כי העמידו דבריהם אדין תורה בבאו בבת אחת שניהם בדוקים נינהו ולכן גבי בדיקה דרבנן אזלי' לקולא בין בבאו בבת אחת בין בבאו בזה אחר זה וכי תימא מנ\"ל למרן ז\"ל לאוקמי מתני' דככרות ברה\"י ולא ברה\"ר דהשתא כי אוקימנא לה אדין תורה שניהם טהורים נינהו אפי' באו בבת אחת הא לא קשיא מידי דמלבד דארחא דמילתא הכי הוא דככר ברה\"ר לא שכיח וכן משמע בריש נדה ד\"ד דפרכינן מכדי האי ככר ספק טומאה ברה\"י הוא כו' יע\"ש.
גם מדברי רבי' בפי\"ט מה' שאר א\"ה הל' ב' מבואר דמתני' דככרות ברה\"י הוא ויהיב טעמא מפני שהם ס' ד\"ס ואלו בר\"ה אפילו היה טומאה מן התורה ספיקו טהור וכמ\"ש שם הרב מ\"ל ז\"ל שם ואפילו תימא דההיא מתני' דככרות מיירי אף בר\"ה דמן התורה ספיקן טהור אפילו באו בבת אחת אכתי יש לחלק שפיר בין טומאה לבדיקה דגבי טומאה דרב' בר\"ה החמירו חכמים בבאו בבת אחת משום גזירה דטומאה ודאי דאורייתא אבל בבדיקת חמץ דרבנן דמדאורייתא לא משכחת לה כלל דאפילו איכא ודאי חמץ בביטול בעלמא סגי כמו שהכריח הפר\"ח בסי' תל\"א אפילו באו בבת אחת נמי תלי' לקולא דאין כאן מקום לגזירה דהוה ליה כגזירה לגזירה: ודבר זה מבואר אצלי ממ\"ש עוד מרן וז\"ל וא\"ת והרי ספק דבדיקה ברה\"י הוא ומדין תורה ספק טומאה ברה\"י טמא וי\"ל כיון דבדיקת חמץ דרבנן היא כך לי רה\"י כמו ר\"ה וכיון דמדאורייתא אפילו בבת אחת בטומאה דאורייתא ב' טהורים ה\"ה לענין בדיקה עכ\"ל.
ולכאורה דברים הללו שכ' וכיון דמדאורייתא אפילו בבת אחת כו' אין להם מובן דמה הלשון אומרת דכיון דמדאורייתא כו' והכי הוה ליה לומר דכיון דבטומאה דרבנן שניהם טהורים ה\"ה לענין בדיקה דרבנן אם לא שכוונתו ז\"ל היתה לומר דאע\"ג דגבי טומאה דרבנן מדרבנן מיהא תלי' לחומרא ושניהם טמאים מיהו כיון דמדאורייתא שניהם טהורים העמידו דבריהם גבי בדיקה דרבנן אדין תורה כספק טומאה דרבנן וטעמו מבואר לפום מאי דאמרן דבודאי טמא הוא טמא מדאורייתא החמירו חכמים אפילו בטומאה דרבנן בבאו בבת אחת אטו ודאי טומאה דאורייתא אבל גבי בדיקה דרבנן דלא משכח' בדיק' דאורייתא אפילו בודאי חמץ כל דאיכא ביטול העמידו דבריהם אדין תורה בספק טומאה דאפילו בבת אחת וברה\"י דשניהם טהורין בטומאה דרבנן כנלע\"ד ואם כנים אנחנו בדבר זה בכוונת מרן יכולני לפתור ג\"כ מ\"ש עוד מרן ז\"ל וז\"ל א\"נ משום דהוי ס\"ס ספק לבית זה נכנס או לאותו בית ואת\"ל לבית זה אימור אכלתיה והק' בספר מרכבת המשנה ובס' לשון למודים הל' פסח סימן קע\"א דאכתי מה הועיל מרן ז\"ל בזה שהרי גבי טומאה שנינו כל שאתה יכול להרבות ספקות וספקי ספקות ברה\"י טמא יע\"ש. ועפ\"י האמור הנה נכון דכוונת מרן ז\"ל היתה לומר דדוקא גבי בדיקה דרבנן אהני לן טעמא דס\"ס למיזל לקולא כיון דליכא בדיקה מן התורה לא כן גבי טומאה דכיון דאית ליה עיקר מן התורה החמירו בספקן ובס\"ס ודוק.
והנה תירוץ שתירץ מרן ז\"ל דמשום דבדיקת חמץ דרבנן משו\"ה השוו דין רה\"י לר\"ה לכאורה עלה על דעתי לומר דאף רש\"י ז\"ל בשמעתין כיוין לזה שכת' בד\"ה ר\"י וז\"ל וגבי בתים נמי אם באו לשאול בזה אח\"ז אמרינן ליה לכל חד אי אתה צריך לבדוק דכיון דבדיקת חמץ מדרבנן היא תלינן לקולא ואמרינן ספיקו מותר עכ\"ל וכלשון הזה כת' הטור בסימן תל\"ט יע\"ש. ולכאורה קשה מה צורך היה לרש\"י לומר דמשום דבדיקת חמץ דרבנן היא משו\"ה תלינן לקולא שהרי טומאה בשבילין דהוי דאורייתא ואפי\"ה תלינן לקולא בספיקן וא\"כ ה\"ה נמי איכא למימר לגבי בדיקה אף שהיא מדאורייתא וליכא למימר דטומאה דר\"ה שאני דספיקו טהור מדאורייתא מגזירת הכתוב כדילפינן לה מסוטה מה שא\"כ בשאר איסורי' דהא ודאי ליתא שהרי כתבו התוספות בריש נדה ובריש פ\"ב נזירין ובפ\"ק דחולין ד\"ט ע\"ב ובע\"ז פרק א\"מ דל\"ז ע\"ב דלא ילפי' מסוטה אלא באדם אחד אבל בשנים דאיכא ודאי חד טמא לא ילפינן מסוטה והא דשני שבילין דמטהרינן לב' בבאו בזה אח\"ז היינו טעמא משום דאוקמי' לכל חד וחד אחזקתיה דטהור היה מעיקרא יע\"ש והשתא גבי בדיקה נמי איכא למימר אוקי כל בית אחזקתיה שהיה בדוקה ואע\"פ שיש ודאי חמץ בא' מהן דומייא דשבילין אלא ודאי דרש\"י כוין לשלול קושיית מרן כ\"מ ז\"ל דאמאי מדמי תלמודא ספק בדיקה לספק טומאה ברה\"ר והו\"ל לדמויי לספק טומאה ברה\"י ואף בזה אחר זה היה צריך בדיקה וע\"ז בא כמשיב כיון דבדיקת חמץ דרבנן כך לי רה\"י כמו רה\"ר וכתירוץ מרן כ\"מ ז\"ל ובכן יש לתמוה על הב\"ח בסימן תל\"ט ס\"ב שכת' וז\"ל ומ\"ש רבינו באו לישאל בזה אחר זה אין שום אחד מהם צריך בדיקה אם ביטל דמשמע אם לא ביטל צריך לבדוק דהוי ספקא דאורייתא ומ\"ש משני שבילין דלכ\"ע בבאו בזה אח\"ז טהורים אע\"ג דטומאה דאורייתא היא וי\"ל דהתם נמי הוי ס' טומאה ברה\"ר דספקו טהור מדאורייתא אפילו באו בבת אחת וכן מבואר מדברי רש\"י והתוס' יע\"ש מבוארים דבריו דדוקא גבי טומאה דאורייתא ברה\"ר תלי' לקולא בזה אח\"ז מטעמא דהלכה גמירי לה מסוטה דספקו טהור לא כן בשאר איסורי' דספקן להחמיר בדאורייתא אפילו בזה אחר זה ואשתמיט מיניה דברי התוספות במקומות הנז' דמשמע להו דטעמא דשבילין בזה אח\"ז משום דמוקמי' להו אחזקתייהו הוא וס' טומאה ברה\"ר דספקו טהור שכת' רש\"י גבי שבילין היינו מהאי טעמא דמוקמי' להו אחזקתייהו ולאפוקי מטומ' ברה\"י דאפילו בדאיכא חזקה דטהור תלינן לחומרא ואפי' באו בזה אח\"ז וכיון שכן הדר דינא דבדיקה וטומאה כי הדדי נינהו כל דאיכא למתלי בחזקה דמעיקרא הכי ע\"כ יש לנו לומר כדאמרן מעיקרא דרש\"י ז\"ל וכן הטור דקדקו לומר דדוקא בבדיקה דרבנן תלינן לקולא כדי ליישב קושיית מרן כ\"מ דבדיקה ברה\"י היא וברה\"י ספקו אסור דומייא דטומאה.
האמנם עיקר קושיית מרן כ\"מ לא יכולתי להולמה דהא דקי\"ל ספק טומאה ברה\"י ספקו טמא היינו דוקא גבי טומאה דהילכתא גמרי' מסוטה דכתיב ונטמאה אבל בשאר איסורים ודאי אין מקום לחלק בספקן בין רה\"י לרה\"ר דאטו מי שנסתפק ברה\"י אם אכל חתיכה אחת משני חתיכות של חלב דייני' ליה כודאי אכל ומביא קרבן חטאת דומייא דטומאה וכן אם נסתפק בכה\"ג ברה\"ר אטו דייני' ליה לקולא כאילו לא אכל כלל ואינו מביא אשם תלוי דבר זה לא ניתן ליאמר וכדאיתא בפ\"ק דחולין ד\"ט ע\"ב וכיון שכן אין מקום לקושיית מרן כ\"מ אמאי לא אסרו גבי בדיקה ברה\"י בזה אחר זה דומייא דטומאה דהתם גזירת הכתוב היא אבל בשאר איסורי' מוקמי' אחזקה דמעיקרא וספקו להקל ומאי דמדמינן בגמרא בדיקה לטומאה היינו דוקא לענין בת אחת דאיכא טעמא לאסור ג\"כ בשאר איסורים משום דמחזי כשקרא אם יאמר החכם שניהן מותרי' ולהך מילתא אין מקום לחלק בין רה\"י לרה\"ר כמבואר באופן שלא זכיתי להבין קושיית מרן ז\"ל הלזו וכעת צל\"ת וכי תימא הרי מדמינן דין ס' על לטומאה ברה\"י התם לאו משום דדמו אהדדי הוא דאסיר אלא דחכמים רצו להחמיר ועשאוהו כדין טומאה ברה\"י לדעת לדמיון בעלמא מעתה חל עלינו חובת ביאור דברי רש\"י והטור ז\"ל למה זה הוצרכו לומר דדוקא גבי בדיקה דרבנן הקילו בזה אח\"ז דמאי שנא מטומאה אם לא שנאמר דהם ז\"ל חולקים על דברי התוספות המובאים לעיל וס\"ל דההיא דשבילי' ליכא חזקת טהרה דמעיקרא כמ\"ש הפ\"ח בסי' תל\"ט דהא אתרע לה דלא שרו אלא משום דילפי' לה מסוטה דטומאה ברה\"ר ספקו טהור וגזירת הכתוב היא ולכן גבי בדיקת חמץ דרבנן תלי' לקולא אבל בביטול דאורייתא אזלי' לחומ' ככל ס' דאורייתא דליכא חזקה דמעיקרא והיותר נכון אצלי בדעת רש\"י והטור דאינהו ז\"ל משמע להו דבדיקת חמץ לא דמי לההיא דשבילי' משום דגבי ס' חמץ כיון דבידו לברורי הספק ולבדוק אית לן למיזל לחומרא ולבדוק אי איכא איסורא או לא משא\"כ בשבילי' דאין בידו לברורי והר\"ב פר\"ח בי\"ד סי' ק\"י בכללי הס\"ס כת' ע\"ש הרשב\"א ז\"ל דאע\"ג דכל ספק רחמנא שרייה הנ\"מ כי לא מתבריר אבל היכ' דסמיה בידיה לברורי ולבדוק אי איכא איסורא או לא בכה\"ג אף מן התורה מחייב לברורי ולבדוק יע\"ש ואמטו\"ל הוצרכו לומר דהכא אע\"ג דבידו לברור כיון דבדיקת חמץ דרבנן היא תלי' להקל לא כן לענין ביטול דאורייתא כיון דבידו לבטל תלי' להחמיר וממילא יחזור לבדוק מדרבנן דבמקום ביטול הצריכו חכמים בדיקה כמבואר לעיל וכי תימא הרי הרב מש\"ל ז\"ל בתשובתו הרמה שבריש הלכות בכורות מפשט פשיטא ליה אפילו באיסורים דרבנן דכל שבידו לברורי תלי' להחמיר כמבואר בדבריו שם תוך ד\"ה ודע יע\"ש י\"ל שאף הרב ז\"ל אזיל ומודה דכל דאיכא חזקה מעיקרא אזלי' בתר' חזקה אפילו בשיכול לברורי כמובן ועיין בספר בתי כהונה בח\"א סי' א' ד\"ה ע\"א.
ועפ\"י האמור בכוונת רש\"י ז\"ל הנה נכון עוד מאי דהוה קשה לפום מאי דהוה בעי' למימר מעיקרא בדעתו ז\"ל שכיוין לשלול קושיית מרן כ\"מ ז\"ל דהכא גבי בדיקה הוי רה\"י וספקו טמא דא\"כ מה צורך היה לו לומר טעם זה דבלא\"ה הוה מצי למימר דלהכי הקלו משום דקי\"ל כל דבר שאין בו דעת לישאל אפילו ברה\"י ספקו טהור ובס' ל\"ל הוקשה לו כן על מרן כ\"מ ז\"ל בעיקר קושייתו ומה שתי' מרן מלכא כמוהרי\"ך יצדק בדברי רש\"י ז\"ל הללו אמנם עמ\"ש רש\"י ז\"ל לקמן גבי בעייא דספק על ס' לא על לא יצדק אם לא שיאמר דהתם הוצרך רש\"י למיהב טעמא משום דקי\"ל בדיקה דרבנן משום דאי יהיב טעמא משום דהוי דבר שאין בו דעת לישאל נפקא מינה דאפילו ביטול דאורייתא לא בעי ואי אפשר לומר כן דא\"כ לאיזה ענין מדמינן ס' על ס' לא על דפלוגתא דר\"א ורבנן גבי טומאה אם לא לענין ביטול וכי תימא היא גופא תיקשי לדעתו ז\"ל אמאי לא מקלינן גבי ביטול נמי מה\"ט דהוי דבר שאין דעת לישאל הא לא קשיא דלגבי ביטול דאורייתא החמירו אפילו בדבר שאין בו דעת לישאל משום דביטול חמץ חמיר דמעיקרא נתקן על הס' כטעמו של הרא\"ה ז\"ל דיהיב טעמא לענין בדיקה לדעת רבינו גם אנו נאמר כן לענין ביטול דאורייתא לדעת רש\"י והיא שיטת הטור ז\"ל כל זה אפשר לומר לדעת מרן מלכא כמוהרי\"ך ז\"ל ואולם לפי מה שפירשנו בכוונת רש\"י דאיהו קשיתיה איך מדמי תלמו' בדיקה לטומאה דהתם אין בידו לברר והכא בידו לברר ותריץ דה\"נ דכיון דבדיקה דרבנן היא הקלו אפילו כשבידו לברר ניחא הכל דמעיקרא קושייא ליתא אמאי לא יהיב טעמא משום דבר שאין בו דעת לישאל דדבר זה לא נאמר אלא לענין טומאה ולא לענין שאר איסורים דתלמודא דמיון בעלמא הוא דמייתי מההיא דטומאה ולא באו לומר דמשום דבדיקה וטומאה כי אהדדי נינהו חד דינא אית להו דמילתא כדנא לא ניתן ליאמר כלל כמדובר והראב\"ד ז\"ל כאן בהל' יו\"ד ספוקי מספ\"ל בסברת רש\"י והטור הלזה אי מדמינן בההיא דשבילי' לבדיקה דרבנן דוקא או אפי' לענין ביטול והן ולאו ורפייא בידיה. וראיתי להר\"ב מש\"ל ז\"ל שתמה על דבריו במה שרצה לצדד ולומר דיליף ביטול מטומ' דשאני טומאה דס' טומאה ברה\"ר ספקו טהור משו\"ה תולין להקל אבל גבי ביטול חמץ דהו\"ל ס' דאורייתא לחומרא מנ\"ל דתולי' להקל וצ\"ע עכ\"ל ואין מקום לקושייתו לקוצר ענ\"ד דשי' זו היא שי' התוס' בריש נדה ובריש פ\"ב נזירין ובפ\"ק דחולין שכתבו דההיא דשבילי' לאו משום דילפי' מסוטה הוא דתולי' להקל אלא משום דאוקמי' כל חד וחד אחזקתיה וא\"כ ה\"ה נמי לענין בדיקה דכי אהדדי נינהו מוקמינן להו אחזקתייהו ותלינן להו להקל אלא דסבר' החולקי' היא מטעמא דאמרן אי משום דמשמע להו היפך דברי התו' הנז' או מטעם האמור דהו\"ל ס' שבידו לברר כן נראה לענ\"ד.
ובעיקר קושיית ה\"ה ומרן ז\"ל בדברי רבינו מ\"ש דין הבדיקה מדין הטומ' עמד מתמיה הרב מש\"ל ז\"ל למה חרדו את כל החרדה הזאת דדינו של רבינו מבואר בגמרא פ\"ב דכתובות דכ\"ז עלה דעיר שכבשוה כרכום כו' דדחינן התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאטמיה כו' אלמא דכל דבר שאיסורו מחמת ספק אפילו בבת אחת תולין להקל ה\"נ דבדיקה זו אין חיובא אלא מחמת ספק דאפילו ראינו אימור אכלתיה וכיון שכן כל הבתים בחזקת בדוקים הם ובכולם תלינן להקל וכו' והגדיל מדורת קושיתו על החולקים על רבינו ומשוים דין הבדיקה לדין הטומאה איך לא השגיחו בסוגייא זו דכתובות יע\"ש ולקע\"ד אין דמיונו עולה יפה דשאני התם שהנשים עצמן טוענות בריא שלא נטמאו וחזקה דלא עבדן איסורא אם נטמאו להיות נשואות לכהונה דאינהו נמי בכלל האיסור כמ\"ש רבינו בפי\"ז מהלכות א\"ב ה\"ה וכדאיתא בפ' יש מותרות דפ\"ד ע\"ב ואף גם זו דבשבויה הקלו משום דמנוולה נפשה לגבי שבאי וכ\"כ בשיטה מקובצת להר\"ב ז\"ל יע\"ש לא כן גבי חמץ דמעיקרא נתקן על הספק ולא סמכו אשמא אכלו דעשאוהו כמונח ועומד במקומו דלא אהני לן חזקה דבדוק' כיון דאתרע לה בכניס' העכבר וכ\"ש לדעת רבינו דאזיל לחומרא בדין ס' על ס' לא על ולא חש לדילמא אכלתיה ולאוקומי הבית אחזקתיה דהשתא דמי טפי לההיא דטומאה ולעיל בהל' ט' צבורין כתב הר\"ב מש\"ל גופיה דטעם רבינו דלא חש לדילמא אכלתיה הוא משום דאזיל בשיטת הרז\"ה שכתב דהסוגייא אזלא כר\"ז דאמר בלחם משיירא יע\"ש ולפ\"ז משמע דס' זה דדילמא אכלתיה לא חשיב ס' כלל ומה שרצה ליישב הרב מש\"ל ז\"ל לדעת החולקי' על רבי' ומשוים דין בדיקה לדין טומ' דלא דמי לההיא דכרכום משום דאינהו ס\"ל דהסוגייא כולה איירי בככר גדול דליכא למימר אכלתיה כמ\"ש התוס' הנה תירוץ זה אינו מעלה ומוריד לדברי הטור דבדין זה דצבור אחד ושני בתים לא חילק בין ככר גדול לקטן בבאו בבת אחת או בבאו בזה אח\"ז ולא ביטלו וכמ\"ש מרן ב\"י שם יע\"ש באופן שלדעת רבינו שפיר ק\"ל לה\"ה ומרן ז\"ל ולדעת החולקי' כיון דפשט השמועה מורה כדבריהם דמדמינן טומאה לבדיקה לגמרי ע\"כ לחלק בין ההיא דכרכום לההיא דבדיקה כמדובר.
עוד ראיתי להר\"ב מש\"ל ז\"ל שכתב וז\"ל אך איכא לאתמוהי טובא בדברי רבינו שהרי הוא ז\"ל פסק בדי\"ב דס' על ס' לא על צריך לבדוק ולפי\"ז היה לו להחמיר אפילו באו בזה אח\"ז דע\"כ לא אמרינן דתולין להקל אלא במילתא דכל צד וצד בפ\"ע תולין בו להקל ולפיכך כשהם סותרין אלו את אלו מחמרינן בבת אחת ומקלינן בזה אח\"ז אבל בדבר שכל צד בפ\"ע ראוי להחמיר מעולם לא שמענו שיהיו תולין בו להקל שהרי שני שבילי' ברה\"י אליבא דכ\"ע אף בזה אח\"ז ב' טמאים עכ\"ל ומדעתי כי קשה לא אוכל שאת למה זה דימה הרב ז\"ל דין באו לשאול זה אח\"ז לדין בית אחד ס' על ס' לא על דאזל רבי' לחומרא עד שעמד מתמיה עליו כל כי האי ריתחא ולמה לא דימה אותו לדין צבור אחד ולפניו ב' בתים דאפילו באדם אחד דאיכא ודאי חמץ ברשותו אזל רבי' לקולא ולא הצריך בדיקה כמבואר בדברי ה\"ה ז\"ל בד\"ה או שבא עכבר וביאר טעמו דלא דמי לדין ס' על ס' לא על דהכא איכא חד בית ודאי שלא נכנס בו עכבר ואינו צריך בדיקה הילכך כל חד תלינן זהו שלא נכנס ובאחר נכנס אבל בבית אחד הספק הוא בבית אחד ולא בשני בתים ודנו ס' זה לחומרא עכ\"ל מעתה בבאו לישאל בזה אח\"ז דהספק הוא בשני בתים של שני אנשים ואיכא חד בית ודאי דלא בעי בדיקה למה נחמיר על שניהם לבדוק ולמה לא נתלה בכל חד וחד דזה לא נכנס בו העכבר וכל שכן הוא אם באדם אחד דאיכא ודאי חמץ ברשותו תלינן לקולא משום דאיכא חד ביתא ודאי דלא בעי בדיקה כ\"ש בשני בני אדם דליכא ודאי חמץ בכל חד וחד ואע\"ג דכי מצרכינן להו לבדוק ליכא בכל חד בדיקה ודאי שלא לצורך משא\"כ בשני בתים של אדם אחד דאיכא בדיקה ודאי שלא לצורך כי מצרכינן ליה לבדוק שניהם האי מאי כיון דבשנים נמי איכא בדיקה ודאי בין שניהם שלא לצורך אע\"ג דלא ידענו מי הוא הבודק שלא לצורך אית לן להקל דבאדם אחד נמי לא ידענו איזה בית הוא הבדוקה שלא לצורך ותלינן לקולא דהדבר תלוי בבדיקה שלא לצורך לא בידיעת האיש והמקום וכל דאיכא בדיקה שלא לצורך לא החמירו חכמים בספקו דהם אמרו והם אמרו וברור.
והנה הטור ז\"ל ברס\"י תל\"ט קאי בשי' רש\"י וחילק בענין הבדיקה בין באו לישאל בזה אח\"ז לבאו בבת אחת או ששאל אחד על שניהם ומרן ב\"י הביא דברי רבינו וה\"ה ז\"ל וסיים ומ\"מ יש לתמוה על הטור שכתב שניהם צריכים בדיקה אפילו אם בטלו ואמאי הא כשבטלו הו\"ל ספיקא במידי דרבנן ולקולא עכ\"ל וכתב הרפ\"ח ע\"ז וז\"ל ותימא על תמיהתו דלפי דבריו יפה כתב רבינו התם דאין צריך לבדוק פעם שני דהא ע\"כ רבינו מיירי בביטל דאי לא ביטל פשיטא דשניהם צריכים לבדוק ואיך המ\"מ הניח הדבר בצ\"ע עכ\"ל ולדעתי אפשר לומר דבדעת רבינו שפיר ק\"ל דאיהו ז\"ל פסק בדין ס' על ס' לא על דאזלינן לחומרא ובעי בדיקה אע\"ג דהוי ספק בדרבנן וכבר ביאר טעמו ה\"ה ז\"ל ובס' איסור החמירו טפי משאר איסורים יע\"ש משא\"כ לדעת הטור דפסק להקל בזה שפיר ק\"ל למרן ז\"ל לשיטתו דהו\"ל להקל בשביטלו דהשתא הוי ספיקא דרבנן וכי תימא ולדעת רבינו נמי ניחא שהרי כתב ה\"ה ז\"ל דע\"כ לא החמיר רבינו בספק חמץ אלא בדין ס' על ס' לא על דהס' הוא דוקא בבית אחת אבל כשחל הספק באחד משני הבתים אפילו דשתיהם של אדם אחד תלי' לקולא ואין צריך לבדוק וה\"נ הספק חל באחד משני בתים ושפיר תלינן לקולא גבי חמץ דהוי ספק במידי דרבנן בכה\"ג לא כן גבי טומאה דהוי ספק במידי דאורייתא מחמרינן אף בס' כי האי. הא לא קשייא מידי דאכתי קשה לדעת רבינו דחכמים לא השוו מידותיהם בזה דלפי דעתו הנה דין הבדיקה אזיל בתר איפכא מדין הטומאה ובמקום שהחמירו גבי טומאה הקלו גבי בדיקה ובמקום שהקלו גבי טומאה החמירו גבי בדיקה דגבי טומאה באדם אחד ספק נטמא ס' לא נטמא תלינן לקולא טפי מבאו שניהם בבת אחת משום דאיכא ודאי טמא ביניהם ובדין הבדיקה הוא להיפך ובבית א' ס' על ס' לא על תלו להחמיר טפי מבאו שניהם בבת אחת ואפילו אם השני בתים הוא של אדם אחד ואיכ' ודאי חמץ ברשותו כמבואר בדברי ה\"ה ואלו היו חכמים משוים מידותיהם לגבי בדיקה היו תולין להקל בב' בין בספק בית אחד ובין בשני בתים משום דהוי ס' של דבריהם ולא הוו אזלי בתר איפכא מדין הטומאה התירוץ הזה היה נכון ומקובל לשיטתו לא כן עכשיו שהדבר בהפכו לכן הניחו ה\"ה ומרן ז\"ל דבריו בצ\"ע אמנם על הטור ז\"ל תלונת מרן ז\"ל למה לא חילק בין טומאה לבדיקה מטעם ס' דאורייתא לס' דרבנן דלדבריו המידות שוות בשתיהם כמובן ומה שהוק' לו הפר\"ח ז\"ל לדברי מרן כבר העלינו מן היישוב בתחילת דברינו.
עוד כתב מרן ב\"י ז\"ל וז\"ל אבל יש לתמוה על דברי רבינו במ\"ש שניהם צריכין בדיקה ואפילו אם ביטלו דאע\"פי דס' אימור אכלתיה אינו ספק גמור דהא ודאי נכנס חמץ ברשותו של זה מ\"מ הי\"ל לחלק בין כשהככר גדול לכשאינו גדול דכשאינו גדול הוי ספק אם אכלו כולו ואם ביטל הוי חד ספיקא בדרבנן ולקולא וכתב לחד תירוצא וז\"ל ועוד דדין כל הקבוע כמחצה על מחצה הוי חידוש ולכן ספק זה דשמא אכלו חשיב התם אבל הכא לא חשיב עכ\"ל וכתב על זה הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל ולא יכולתי להלום דברי מרן ז\"ל הללו שהרי גבי ב' צבורין א' של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק וא' שאינו בדוק כתב הטור דאם אינו ככר גדול אפילו אם לא ביטל אינו צריך לבדוק משום דהוי ס\"ס כו' והתם ליכא חידושא כלל שהרי ס' שקול הוא ואפי\"ה ספק דשמא אכלו כולו חשיב וכן גבי צבור אחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ונכנס לחצר שלפני הבית ואין ידוע אם נכנס לבית אם לאו חשיב שפיר ספק זה דשמא אכלו כולו וצ\"ע עכ\"ל. וכבר קדמו הר\"ב דרכי משה ז\"ל בזה יעו\"ש ולק\"ד מקום אתי ליישב דברי מרן ז\"ל דאפשר לומר דלדידיה לא קשיא ליה מההיא דשני צבורין ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק וכן מההיא דנכנס לחצר משום דיש לחלק ביניהם להא דשני בתים בדוקים ובאו לישאל בזה אח\"ז דהתם כיון שהספק נפל אחר כניסת העכברים לבתי' שלא ידענו הי להאי עייל והי להאי עייל וגבי נכנס לחצר לא ידענו בשעה שנכנס לחצר אי על לבית הבדוק אך מעיקרא הוה ידיע לן הככר עצמו אם הוא חמץ או מצה להכי חשיב שפיר התם ספק זה דשמא אכלו כולו כיון דמסייע לן חזקת הבית הבדוק נמי לתלות לקולא ולומר דלא נכנס לבית הבדוק חמץ מעולם אלא מצה וגבי חצר מסייע לן חזקת הבית לומר שלא נכנס בו חמץ כלל משא\"כ גבי חלוקה זו דשני בתים בדוקים דנכנס עכבר וחמץ בפיו ולא ידעינן לאיזה בית נכנס דהכא לא מסייע לן חזקת הבית הבדוק דשתיהם בדוקי' נינהו ובאחת מהם ידענו ודאי שנכנס חמץ והרי אתרע חזקת א' מהם וממילא אתרע חזקת שתיהם דמאי חזית לאוקומי חדא אחזקת דמעיקרא טפי מאידך וכמובן. ואולם מההיא דט' צבורין של חמץ ואחד של מצה הוקשה לו שפיר למרן ז\"ל להך דשני בתים בדוקים ובאו לישאל זה אחר זה דדמו אהדדי שפיר דכי היכי דהכא גבי בתים בדוקים לא מהני חזקת דמעיקרא דהא אתרע לה כדאמרן התם נמי גבי ט' צבורים לא מהני חזקה דמעיקרא כלל ולהכי ק\"ל למה זה חשיב שפיר התם ספק זה דשמא אכלו טפי מחלוקה זו דשני בתים בדוקים ואע\"ג דגבי חלוקה דט' צבורים איכא חזקה דמעיקרא בבית הבדוקה ואיכא למתלי דמצה שקל עכבר ונכנס בה משא\"כ גבי שני בתים כדאמרן מ\"מ גבי תשעה צבורין איכא ריעותא אחריתי דליכא למתלי בה דמצה שקל דליכא חזקה בבית כלל והוא דהתם כשנפל הספק הזה אי מצה שקל או חמץ שקל נפל מיד קודם כניסה לבית שלא ידענו מאיזה משני צבורין שקל אי מצבורי חמץ או מצבורי המצה וכי מספ\"ל לענין הככר עצמו שבפי העכבר אם הוא חמץ או מהמצה הגע עצמך שהניחו לפנינו וחלף הלך לו העכבר אין ספק דתלינן להחמיר דחמץ הוא ואסור לאוכלו וכמ\"ש התוס' לעיל ד\"ה היינו ט' חניות כו' דהא ליכא חזקה דמעיקרא דמסייע לן השתא כמבואר וכיון דמשום ס' זה ע\"כ לומר דחמץ שקל כי הדר נכנס לבית בדוק הרי אתרע חזקה דמעיקרא כאלו נכנס חמץ ודאי כיון דמשום הס' הראשון הבא לפנינו עשינו ככר זה כודאי חמץ תו לא אתי חזקת הבית הבדוק להתיר מה שאסרנו ולומר דמצה הוא ולא חמץ וכיון דמה\"ט לא מוקמינן הבית בחזקה דמעיקרא ומפקנא אית לה מחזקתה הראשונה הו\"ל חלוקה זו כחלוקה דשני בתים בדוקים ולא ידעי' הי להאי עייל והי להאי עייל דליכא נמי בהו חזקה דמעיקרא דבכניסת העכבר החמץ בחדא מהן כל חדא וחדא היא מוצאת מחזקתה הראשו' כדאמר'.
ובכן שפיר ק\"ל למרן ז\"ל מ\"ש גבי ט' צבורין דאע\"ג דלא מסייע לן החזקה תלי' לקולא בשהככר קטן דחשיב שפיר ס' דשמא אכלו טפי מחלו' זו דשניהם בדוקים ותריץ יתיב דהתם חידוש הוא דלא אזלי' בתר רובא כט' ציבורין של מצה ולהכי תלי' לקולא כנלע\"ד ליישב דעת מרן ז\"ל והדברים נכונים לע\"ד. ועדיין נשאר אצלינו לבאר פירוש באו לישאל בזה אחר זה ובאו בבת אחת והנה רש\"י ז\"ל כת' וז\"ל ד\"ה טהורים ואע\"פ שכל אחד אומר לפנינו כך היה מעשה שלי ושל חבירי אבל איני נשאל אלא על עצמי מה תהא עלי עכ\"ל.
וראיתי להר' מ\"ל בה' שאר אבות הטומאה פי\"ט ה\"ב שכת' דהר\"ן ז\"ל בנימוקיו על הרי\"ף בפ\"ב דכתובות חלוק על רש\"י בזה וס\"ל דכל שאחד ידע בחבריה אפילו שאינו שואל מה תהא עליו שניהם טמאים דעלה דאמרי' התם בדכ\"ז גבי עיר שכבשוה כרכום אם יש מחבואה אחת מצלת על כל ופרכינן מ\"ש מההיא דשני שבילים כו' ה\"נ כיון דשרינן לכולהו כבת אחת דמי כו' כת' הר\"ן ז\"ל דמדר' יוסי פרכינן דמטמא בבא לישאל עליו ועל חבירו וחשי' ליה כבאו בבת אחת והכא נמי גבי כרכום אפי' לא באה אלא כל אחת ואחת בפני עצמה כבא לישאל עליו ועל חבירו דמי דבשלמא בשני שבילים כי נשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אפשר דחד לא ידע בדחבריה אלא כשבא לישאל עליו ועל חבירו וכיון דאיהו ידע באידך ויודע דכי מטהרו ליה מטהרו נמי לחבריה סבר ר\"י דמחזי כשקרא וה\"נ בכרכום אי אתייא כל חדא בפני עצמו הוה ידעה בגוונא דאידך וידע שפיר דלכולהו מטהרינן עכ\"ל. הרי שכתב שכל שהאחד ידע בדחבריה לר\"י טמאי' הפך דברי רש\"י ז\"ל ובכן עמד מתמיה על דברי רש\"י דשם בפרק שני דכתובות פי' דמדר' יוסי פרכי' וע\"כ דס\"ל כמ\"ש שם הר\"ן דכל שהאחד ידע בדחבריה ב' טמאים אפילו שלא שאל על חבירו ואלו בשמעתין פי' להפך ולדבריו הללו דפסחים לא יתייש' אותה סוגי' דכתובות והניח דבריו בצ\"ע.
ולע\"ד אפשר ליישב אותה סוגייא לדעת רש\"י ז\"ל דאע\"ג דגבי שבילין משמע ליה דאפילו כשהאחד ידע בדחבריה כל שאינו שואל מה תהא עליו ליכא למיחש דמחזי כשקרא היינו דוקא בשבילין וכן בבדיקת חמץ דהדבר תלוי בידיעתם איזו בית נכנס בו החמץ ואיזה דרך הלך ובכן אע\"ג דהשת' ידע בחבריה דספוקי מספ\"ל אפשר דבתר הכי חקר ודרש ועמד על דעתו וידע בקושטא איזו דרך הלך ואיזו בית נכנס ולכך לא מפני שנטהר לזה או שנאמר לו שאין צורך לבדוק ידע ג\"כ שנטהר ונקל לחבירו ואין כאן בית מיחוש דמחזי כשקרא דאפשר דבערב ובעונה הזאת שהוא שואל את הדין עמד חבירו על דעתו וגבי כל אחד מהם איכא למיתלי בהכי לא כן בההיא דכרכום שאין הדבר תלוי בידיעתם של נשים אי נטמאו או לא דאע\"ג דהנשים טוענות בריא שלא נטמאו אפי' הכי אנן לא מהימנינן להו ומחמרי' להו לפוסלן לכהונה ולכן איכא למיחש שפיר אי נקל בא' מהם גבי כרכום ודאיכא מחבואה בעיר דמחזי כשקרא דידע שפי' דלכולהו מטהרינן דהו\"ל כאלו שאל עליה ועל חבריה דלא מצינן להשיב טהורות שהרי אחת מהן טמאה ודאי ואמטול להכי מדמי תלמודא שפיר ההיא דכרכו' להא דשני שבילין ובא לישאל עליו ועל חבירו דלר' יוסי ב' טמאים מהאי טעמא דמחזי כשקרא דלא מצי למימר שניהם טהורות כיון שאחד מהם טמא ודאי ודוק.
וכי תימא התם נמי גבי כרכום איכא למתלי נמי כשנטהר לזו שתאמר שחברותיה יהיו להן עדים שלא נטמאו שמעידים שלא זזה ידם מתוך ידם וליכא משום מיחזי כשקרא הא לאו מילתא היא דמלבד דהאי מילתא לא שכיח עוד זאת דכשידעה בא' מחברו' דלית לה עדים הא איכא למיחש דמיחזי כשקרא לא כן הכא גבי שבילין דהדבר תלוי בידיעה כמדובר ומסתייעא ס' רש\"י ז\"ל הלזו שכת' בשמעתין דאפי' ידע בדחבריה כל שלא שאל מה תהא עליו שניהם טהורים מלישנא דתלמודא דקאמר לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו דמשמע שהדבר תלוי בשאלת הדין עליו ועל חבירו לא בידיעתו של חבירו דא\"כ הוה לי' למימר כי פליגי בדידע בדחבריה ולבר מדין סוגייא דשמעתי' דקאמר דצבור א' של חמץ ולפניו שני בתים בדוקים היינו שני שבילין משמע הכי דפשטא דסוגיא משמע דלגמרי מדמינן בדיקת חמץ בשני בתים לההיא דשני שבילין דכי היכי דשני שבילין בבאו לישאל בזה אחר זה שניהם טהורים ה\"נ גבי בדיקה בבאו לישאל בזה אחר זה שניהם אינן צריכים בדיקה וכמו שפי' רש\"י ז\"ל.
והשתא אי גבי שבילין אמרינן דכי באו לישאל בזה אחר זה אפילו בדידע' בדחבריה שניהם טהורים כמ\"ש רש\"י ז\"ל ודמינן שפיר בדיקה לההיא דשני שבילין דכי היכי דהתם כי באו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואמר שהלך באחד משני דרכים אבל לא ידע באיזה מהם הוא שניהם טהורים ה\"נ גבי בדיקה כי מספקא ליה לכל אחד בפני עצמו באיזה בית נכנס החמץ או בביתו או בבית חבירו שניהם אינן צריכים בדיקה דומיא דשני שבילין ממש אבל אי אמרינן דגבי שבילין כל שהאחד ידע בדחבריה הוה ליה כשואל עליו ועל חבירו דשניהם טמאים ולא הקלו בזה אחר זה אלא בדלא ידע בדחברי' אם כן גבי בדיקת חמץ לא משכחת לה באו לישאל בזה אחר זה דאפילו כי בא זה בפ\"ע וזה בפ\"ע כיון שהס' נכנס באיזה בית מהבתים נכנס אי בביתו או בבית חבירו הרי מידע ידע בדחבריה והיכי משכחת לה דלא ידע בדחבריה.
וכי תימא משכחת לה בזה אחר זה בבא ושאל על ביתו לבד דמספ\"ל אי נכנס חמץ בביתו או לא ולא מדכר בית חבירו הא ודאי לאו מילתא היא דהא דמי לבא לישאל בזה אחר זה דשבילין דכל אחד מספקא ליה באיזה דרך משני הדרכים הלך וכי לא מדכר בית חבירו היינו ס' על ס' לא על דמייתי תלמודא בסמוך באופן דסוגייא דשמעתין כפי פשטא אזלא כסברת רש\"י ז\"ל כמובן. ולפי דברי הר\"ן ז\"ל שכת' דכל דידע בדחבריה גבי שבילין נמי לר' יוסי שניהם טמאים עכ\"ל דלא מייתי תלמודא ההיא דשני שבילין אלא לומר דכי היכי דהתם בבאו בבת אחת שניהם טמאים ה\"נ בבאו בבת אחת שניהם צריכים בדיקה ובאו בבת א' דבדיקה היינו שהא' ידע בדחבריה ולא בעינן שיבואו שניהם לב\"ד אלא כל דמסתפק להו באיזהו בית משני הבתים נכנס שניהם צריכים בדיקה.
ולפי האמור מצינו ג' מחלוקות בדבר דלדעת רבינו אין חילוק גבי בדיקה בין באו בזה אחר זה לבאו בבת אחת דסתמא תלינן לקולא ואפילו שני הבתים של אדם א' דאיכא ודאי חמץ ברשותו אין צורך לבדיקה כמ\"ש ה\"ה ז\"ל ולשיטת רש\"י שהיא שיטת הטור ז\"ל יש חילוק בין באו בזה אח\"ז לבאו בבת א' דבאו בזה אח\"ז אפילו ידעי בדחבריה א\"צ בדיקה כל שביטל ולדעת הר\"ן כל דידע בדחבריה צריכי' בדיקה ולא משכחת באו בזה אח\"ז ובאו בבת אחת לענין בדי' דסתמא כי מספקא ליה אי נכנס החמץ ברשותו או ברשות חבירו שניהם צריכים בדיקה ואתמהא איך לא עמד ע\"ז הרב מ\"ל ז\"ל.
והרב פר\"ח יצא לידון בדבר חדש וכתב וז\"ל ומסתברא לי שזה הדין עצמו ישנו בשני צבורין אחד של חמץ וא' של מצה ואתו שני עכברים ושקלו א' חמץ וא' מצה ונכנסו לשני בתים בדוקים ולא ידעינן הי להאי עייל והי להאי עייל ולא נקיט ליה הש\"ס בהכי אלא בצבור א' של חמץ משום ריבותא כו' ולדעת הרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דלא הוי ממש דומיא דשני שבילין ניחא טפי דדוקא בצבור אחד של חמץ הוא דאמרינן דשניהם אינן צריכין בדיקה אבל בשני צבורין שניהם צריכים בדיקה וראיה לדבר מאי דאמרי' בגמר' שני צבורין אחד של חמץ וא' של מצה ושני בתים א' בדוק ואחד שאינו בדוק היינו שני קופות ואם איתא דאפילו בשני בתים בדוקים ושני צבורין אין צריך לבדוק לשמועינן רבותא הש\"ס דאפילו היכא דליכא למיתלי שאין צריך לבדוק אלא ודאי כדאמרן וזה ברור לדעת הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל.
והנה חידוש דין זה דמפשט פשיטא ליה טובא בדעת רבינו לקוצר ע\"ד צריכא רבה דמאחר דמבואר דעת רבינו דצבור א' של חמץ ולפניו שני בתים בדוקים אפילו של אדם אחד ונכנס העכבר באחד מהן דהשתא איכא ודאי חמץ ברשותו של זה כל שלא ידע באיזה בית נכנס אינו צריך לבדוק כמ\"ש ה\"ה מטעמא דאיכא חד ביתא ודאי דאינ' צריכ' בדיקה א\"כ כ\"ש בשני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ואתו שני עכברים הא' שקל חמץ וא' שקל מצה ונכנסו לשני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק דאיכ' למתלי לקולא דחמץ לשאינו בדוק נכנס ומצה לבדוק נכנס ואינן צריכין בדיקה וא\"כ לדידיה ז\"ל תיקשי אדאשמו' תלמודא הא דשני צבורין ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק דאיכא למיתלי לשמועינן רבותא בצבור אחד ושני בתים בדוקים של אדם א' דהשתא ליכא למתלי לקולא דאפ\"ה אינו צריך לבדוק אלא מאי אית לך למימר דתלמודא לא זו אף זו קאמר ומעיקרא אשמועינן ההיא דשני צבורין ושני בתי' דאיכ' למתלי דלא נכנס חמץ בבית הבדוק ובתר הכי אשמועינן טפי דאפילו היכא דליכא למתלי כגון צבור א' של חמץ ושני בתים בדוקים דאפי\"ה א\"צ לבדוק דומיא דשבילין בבאו בזה אח\"ז.
ומעתה אזלא לה ראית הרב ז\"ל למאי דמפשט פשיטא ליה בדעת רבינו דב' צבורין ושני בתים בדוקים שניהם צריכים בדיקה מדלא אשמועינן ריבותא טפי בההיא דשתי קופות דאיכא למימר דאה\"נ דלמאי דהדר וקאמר דצבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקי' אפילו של אדם אחד א\"צ בדיקה ה\"ה נמי בשני צבורין ושני בתים בדוקים דאף ע\"ג דהשתא איכא רעותא טפי שהרי נכנס העכבר בשני הבתים מה שא\"כ בצבור אחד של חמץ מ\"מ זיל בתר טעמא דצבור אחד של חמץ אמאי אינו צריך בדיקה משום דאיכא חד ביתא ודאי דאינה צריכה בדיקה וא\"כ ה\"ה נמי בב' ציבורין א' של חמץ ואחד של מצה הא איכא חד ביתא ודאי דאינה צריכה בדיקהומאי חזית. באופן דמילתא כדנא דחדית לן הרב לדעת רבינו ז\"ל לדידי צריכה רבה וכעת צל\"ת.
ובפי' באו לישאל בבת אחת נראה מדברי רש\"י ז\"ל דהיינו שבאו לישאל שניהם זה בתוך כדי דיבור של זה אבל אם לא שאלו בכה\"ג אפילו ששניהם שאלו הדין במעמד אחד והחכם משי' לשניהם בהוראה אחת שניהם טהורים. והרב מ\"ל ז\"ל בפרק י\"ט מה' שאר אבות הטומאה תמה ע\"ז דכיון דבהוראה אחת יש לנו לומר טמאים או טהורים אי אפשר לנו לומר טהורים אתם שהרי האחד ודאי טמא. ולפי זה אפילו אם שאל האחד לאחר כדי דבור של חבירו כיון ששניהם בפני החכם והחכם מוכרח להשיב לשניהם תשובה אחת מש\"ה שניהם טמאים. וכתב הוא ז\"ל דמתוך דברי רש\"י יש לדקדק דודאי אליבא דרבי יוסי דס\"ל דבבא לישאל עליו ועל חבירו לכבת אחת דמי אלמא לא אזיל אלא בתר הוראת חכם וכיון דהחכם הוכרח להשיב על שתי הדברים כאחת ואינו יכול לומר טהורים אתם משום דמחזי כשקרא מש\"ה טמאים ג\"כ אפי' ששאל האחד לאחר כדי דיבור של חבירו כל שהחכם לא השיב עדיין לשאלת האחד שצריך להשיב לשניהם כאחד כולם טמאים אבל לרבי יאודה דלא אזיל בתר תשובת החכם אלא בתר השואלים דוקא ששאל הא' בתוך כדי דבור של חבירו הא לאו הכי שניהם טהורים ולפי זה לדידן דקי\"ל כר' יוסי אין חילוק בזה בין תכ\"ד לאחר כדי דיבור. ועדיין לא נתקררה דעתי בזה עכ\"ל.
ואיברא ודאי דאין בזה משום אקרורי דעתא דאם איתא דר' יאודה ור\"י פליגי נמי בהכי הוה קאמר תלמודא בהדייא כי פליגי בבאו לישאל עליו ועל חבירו ובבאו לישאל שניהם זה אחר זה במעמד א' זה שלא בתכ\"ד של זה וכל כי האי הוה ליה לתלמודא למימר בהדייא כיון דבהכי משתמ' שפיר לישנא דברייתא דקאמר ר' יאודה אם באו זה בפ\"ע וזה בפני עצמו טהורים כו' ועלה פליג ר' יוסי ואמר דטמאים דמשמע דבבאו שניהם בפני החכם קמפלגי ומפרשינן בבאו שניהם במעמד א' ושאלו זה שלא בתכ\"ד של זה דבהכי הוא דפליגי ר\"י ור\"י לא כן השתא דקאמר דפליגי בבאו לישאל עליו ועל חבירו דלישנא דברייתא דפליגי ר\"י ור\"י בבאו לישאל זה בפ\"ע וזה בפ\"ע לא דייק שפיר: ולעיקר קושייתו דק\"ל להרב ז\"ל לפי פרש\"י יש ליישב דכל שלא שאלו שניהם זה בתכ\"ד של זה אע\"פ ששניהם בפני החכם אין החכם מוכרח להשיב לשניהם בבת אחת דשניהם טהורים אלא הוא משיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ואין כאן בית מיחוש לומר דמחזי כשקרא כשמשיב טהורים כיון שאינו אומר טהורים לשניהם בבת אחת אלא לכל א' בפ\"ע הוא אומר אתה טהור וכיון דמיד כששאל האחד תחילה ידע החכם תשובתו שהוא טהור אע\"פ שהמתין החכם ולא השיבו עד ששאל חבירו לא מפני שהמתין מלהשיבו הפסיד השואל והו\"ל כאילו השיבו מיד טהור ולהכי שניהם טהורים דהו" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המשכיר \n בית סתם בי\"ד הרי זה בחזקת בדוק ואינו צריך לבדוק. הכי איתא בגמ' ד\"ד וכתבו התוס' שם ד\"ה המשכיר וז\"ל נראה לרשב\"א דבי\"ג איירי דבי\"ד על המשכיר לבדוק עכ\"ל וראיתי להפר\"ח בסימן תל\"ג שהביא ראיה מדברי התוס' הללו דשרי לכתחילה לבדוק בליל י\"ג לאור הנר וכן ממ\"ש לקמן ד\"ט ע\"ב ומי אמרינן אין חוששין שמא גררה חולדה והא קתני סיפא מה שמשייר כו' ומשני אביי הא בי\"ג הא בי\"ד יע\"ש. ולק\"ד אין מכאן ראיה דאיכא למדחי ולמימר דמיירי במפר' בים וביוצא בשיירא וכיוצא שחל עליו חיוב מר\"ח ומה שהבין ז\"ל בדברי ראב\"ן שהבי' המרדכי אינו מוכר' דשפי' איכ' למי' שגם דעת ראב\"ן כן אלא דמיירי במכבד את הבית בי\"ג ואינו מכוין לשם בדיק' מצוה שציוו חכמים אבל במכוון לבדוק לשם מצוה אפשר דאף לדידיה שפיר דמי ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "מי \n ששכח או הזיד ולא בדק יבדוק וכו' עבר הרגל יבדוק אחר הרגל כו'. הכי איתא במתני' רי\"א בודקין כו' וחכ\"א לא בדק כו' יבדוק אחר המועד כו' פרש\"י מו' שעות ולמעלה עד שתחשך וכתב עליו הר\"ב ח\"ה ז\"ל נר' שדקדק לפרש לפי שיטתו כו' אבל משש שעות ולמעלה עד שתחשך בודק דאם ימצא אז אכתי אינו עובר בבל יראה כו' וכן מוכח מפי' רש\"י לקמן ואינו עובר משש שעות ולמעלה עד שתחשך והשבתתו בכל דבר באותן שש שעות ודוק עכ\"ל. מ\"ש שכן מוכח מפרש\"י לקמן עיין בדי\"ב ע\"ב גבי מאי דקאמר ר\"י אימתי בשעת ביעורו כו' ובמ\"ש התוס' שם ד\"ה אימתי דמבואר מדברי רש\"י דמ\"ע דתשביתו היינו מז' ואילך והשבתתו בכל דבר ועיין לעיל ד\"ד ע\"ב בתוס' ד\"ה מדאורייתא ובמ\"ש שם הרב ח\"ה ושמעתי מקשים דלפי שי' רש\"י דמשש שעות אינו עובר בב\"י מה יענה לההיא דאמ' ר\"א בפ\"ק ד\"ו ע\"א ומייתי לה הש\"ס בפרק המניח דכ\"ט שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ מו' שעות ולמעלה ופי' רש\"י בפרק המניח דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו להתחייב עליו בלאו דב\"י וב\"י יע\"ש הרי בהדייא דמשש ולמעלה עובר בב\"י וב\"י היפך מ\"ש הר\"ב ח\"ה בדעת רש\"י. ולע\"ד לא קשייא דאיכא למימר דמאי דמשמע ליה לרש\"י ז\"ל שאינו עובר היינו כשדעתו לבערו דקרא אך ביום הא' דהיינו מחצות ואילך תשביתו שאור כלומר תבערו אותו בכל דבר וכל שעוסק בו לקיים מצות תשביתו אינו עובר עליו ודאי אמנם אם מצאו בתוך ביתו ואינו חושש עליו לבטלו ולבערו ודאי דעובר עליו והיינו דקאמר התם ר\"א דחמץ משש שעות ולמעלה דאינו ברשותו של אדם שהרי אסור בהנאה כמ\"ש רש\"י בפ' המניח עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו להתחייב עליו כשאינו מבערו ואינו מקיים מצות תשביתו ועיין להתוס' לקמן דכ\"ט ע\"ב ד\"ה רב אשי שכתבו בשם ר\"י דאף המשהא חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר עליו יע\"ש ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דיני ביעור חמץ כיצד \n ביעור חמץ שורפו כו'. הנה בגמרא אמרו דר\"ע ס\"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאמר רבא התם ש\"מ מדר\"ע תלת כו' ומה שיש לעמוד בזה ובדברי רש\"י ז\"ל בפרק אין צדין עלה דמתני' דבהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה כו' עיין במה שכתבתי בחידושינו הלכות יו\"ט שורש מתוך יעש\"ב.
עוד כתב רבינו חמץ שנפלה עליו מפולת וכו' הנה רבינו והרי\"ף והרא\"ש לא הביאו מאי דאתמר שם בגמרא ד\"ח תנא אין מחייבין אותו לבדוק כו' הכא כשהכלב יכול לחפש אחריו כו' ושמא תאבד לו מחט ואתי לעייוני אבתרא ע\"כ ולא הביאו אלא ההיא דרשב\"ג דכל שהכלב יכול לחפש אחריו צריך בדיקה ונראה לע\"ד דטעמא דידהו ז\"ל שלא הביאו אוקמתא דרב אשי משום דמשמע להו דשינוייא דרב אשי שינוייא דחיקא הוא דילמא תאבד לו מחט ודילמא אתי לעייוני בתר בדיקה ומשו\"ה הוא דהדר רנב\"י לאוקמא לברייתא כפלימו וכי אקשי' עליו דרנב\"י מהא דאמר ר\"א שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא משני להאי שינוייא וקאמר דטעמא משום היכא דשכיח היזקא שאני ור\"א דלא משני לעיל הא שינוייא כדמשני רנב\"י יתכן משום דמשמע ליה דעקרב לא מיקרי שכיח היזקא ועיין להב\"ח סימן תל\"ג בס\"ח כנ\"ל ומורי הר\"ב שער המלך אמר דאפשר דהרי\"ף והרא\"ש ורבינו סברי דרשב\"ג ורבנן פליגי בהכי אי חיישינן לסכנת עקרב אי לא והיינו דבשמעתין משני סתמא הכא כשהכלב יכול לחפש אחריו ולא אמ' ומני רשב\"ג היא דאמר כל שהכלב יכול לחפש צריך בדיקה. דהא לרבנן לא שמעינן להו דאמרי הכי אלא משום דרשב\"ג קאמר סתמא כל שהכלב יכול לחפש צריך בדיקה ולא חייש לסכנת עקרב משו\"ה לא אמר מני היא רשב\"ג וכיון שהם ז\"ל פסקו כרשב\"ג כדקי\"ל הלכה כרשב\"ג במשנתינו לא הביאו להך ברייתא אלו דבריו נר\"ו. אלא שק' לזה מ\"ש רבינו בפי' המשנה שרשב\"ג לא בא לחלוק אלא לבאר ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הפת \n עצמה שעפשה ונפסלה מלאכול הכלב כו' אינו צריך לבער כו'. ע\"כ. הנה הטור ז\"ל בסימן תמ\"ב הביא מחלוקת בחמץ שנתעפש קודם זמנו אם מותר לאכילה שי\"א שמותר וי\"א שאסור ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ותמה עליו הב\"ח בסי' תמ\"ב סי\"ג מההיא דאמר רבא בפרק שבועות ב' שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור דעפר לא מיקרי אכילה ולא אמרינן דכיון דאיהו קאכיל ליה אסור דהא אחשביה אכילה יע\"ש. ואנכי לא ידעתי למה ניחא לי' להרב ז\"ל להק' עליו מההיא דרבא ולא ניחא ליה לסייעו מאידך מימר' דרבא דאמ' התם שבוע' שאוכל ואכל עפר פטור ופסקה הטור בי\"ד סימן רל\"ז ועכ\"ל דכיון דלדידיה חשיבא אכילה נפטר משבועתו וכבר הר\"ן ז\"ל כת' דהני תרי מימרי דרבא לא פליגי אהדדי דה\"ט דכשנשבע שלא יאכל ואכל עפר פטור משום דכשנשבע שלא יאכל מסתמא אמדינן דעתיה שלא נתכוון אלא לדברים הראוים לאכילה דלשאינן ראוים לאכילה לא היה צריך לישבע עלייהו משא\"כ כשנשבע שיאכל דאמרינן מסתמא דעתו דבכל מה שיאכל יצא ידי שבועה יע\"ש. והשתא איכא למימר דשנייא היא ההיא דשבועה שלא יאכל דכיון דהאיסור בא לו מחמת שבועתו דבשעת השבועה לא היה נחשב לו אכילה כשאר בני אדם והו\"ל כמפרש בשעת השבועה חוץ מדבר זה דאע\"ג דבתר הכי חשיב ליה אכילה הרי בשעת שבועתו לא נשבע ע\"ז משא\"כ באיסור אכילת חמץ דבשעה דאחשביה אכילה קעבר על איסור אכילת חמץ ודוק. עוד כת' הרא\"ש י\"א שמורייס שעושין האידנא שמשימין בו לחם קלוי שמותר אחר הפסח חדא שחמץ ע\"י תערובת שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אחר זמנו ואנן חזינן לרבוותא דאסרי ליה אחר הפסח דלא שרי ר\"ש אלא כגון דעירב שלא בכוונה אבל לערב ולהשהויי לה משום שחרכו נמי לא אימור לא חירכו יפה יפה ועוד דלא קאמרי' מותר באכילתו אלא בהנאה קאמר דלאו אורח ארעא לאכול פת חרוך כל צורכו אבל גבי מורייס דאורחיה למיכל הכי אסור עכ\"ל. ודברים אלו באו סתומים כי הנה מדברי י\"א משמע שלא התירו המורייס הזה אלא בהנאה שכ\"כ דתערובת חמץ מותר בהנאה וכן מהראיה שהביאו מחרכו קודם זמנו כו' דאינו מותר אלא בהנאה וא\"כ במאי קפליג עלייהו הרא\"ש ז\"ל שאף הוא אזיל ומודה דבהנאה מותר ממ\"ש בסוף דבריו ועוד דלא קאמרי כו' וכ\"כ הטור בסימן תמ\"ב דבהנאה מיהא שרי גם יש לדקדק במ\"ש דלאו אורח ארעא כו' דמשמע דאי הוה אורח ארעא הוה שרי למיכל ואדרבא איפכא מסתברא דכל שדרך לאוכלו דאין בחירכו כלום ואסירא אף בהנאה דהו\"ל חמץ גמור והוא ז\"ל כת' לעיל מזה דאפי' בחירכו כל דאכיל ליה אע\"ג דבטלה דעתו אצל כל אדם אסור דהא לדידיה חשיבא אכילה.
אמנם לק\"ד כוונת דברי הרא\"ש ז\"ל היא מובנת כשנאמר שדעתו לאסור המורייס אף בהנאה ושלא כדברי הטור ז\"ל וסברת הי\"א היא דבהנאה מיהא שרי ואף שהראיה שהביאו מההיא דתערובת חמץ משמע שאף באכילה שרי כדאיתא בפ' כ\"ש ד\"ל יע\"ש מ\"מ סבורים הם ז\"ל לומר דהא לא דמי לההיא דהתם מיירי בשעבר ועירבו אחר הפסח אבל במורייס שהוא מעורב מקודם הפסח הא קעביד איסור בתערובת זה ואמטו\"ל ס\"ל דמה\"ט אסור באכילה ומותר בהנאה מיהא ועיין בדברי ה\"ה ז\"ל בספ\"ד מהלכות חו\"מ שכת' שדעת רבינו והמפרשים לחלק בין עירבו קודם הפסח לעירבו אחר הפסח דאפילו בהנאה נמי אסור וזו היא שיטת הרא\"ש שכת' ואנן חזינן לרבוותא דאסרי ליה אחר הפסח כו' כלו' דאין לחלק בין אכילה להנאה דכל שעירבו קודם הפסח אפילו בהנאה נמי אסור כשי' המפרשים שהביא ה\"ה ז\"ל ועל הראיה שהביאו מההיא דחירכו קודם זמנו דשרי בהנאה מיהא אעפ\"י שהשהא אותו בי\"ט ודחה הוא ז\"ל דשאני חירכו דלא חזי לאכילה כלל דלאו אורח ארעא כו' כלומר מה\"ט מות' בהנאה אפילו שהשהא אותו בפסח כיון דליכא למיחש שמא יבא לאוכלו משא\"כ במורייס דכיון דחזי לאכילה כל שהשהא אותו בי\"ט הו\"ל כתערובת חמץ שהשהא אותו בפסח שלדעתו ז\"ל קניס ר\"ש כחמץ גמור וכדאמרן ואי הוה שרי חירכו באכילה לאחר הפסח היה מקום להביא ראיה למורייס דשרי בהנאה על הדרך שהביאו מההיא דתערובת דה\"נ בחירכו דלא חזי לאכילה בי\"ט אפילו עבר והשהא אותו בפסח לאחר הפסח שרי באכילה אבל במורייס דחזי לאכילה כל שעבר והשהא אסור באכילה ומותר בהנאה אבל זה אינו שהרי בחירכו אסור באכילה מיהא אף לאחר זמנו דלדידיה מיהא חשיבא אכילה כנלע\"ד כוונת דברי הרא\"ש ז\"ל ועיין להר\"ב מג\"א סימן תמ\"ב ס\"ק י\"ד.
והתוס' שם ד\"ה עבר זמנו כו' כתבו וז\"ל ונראה דפריך פשיטא משום דתנן בפירוש אין שורפין כו' ע\"כ ואין להקשות דא\"כ מאי משני תלמודא לא צריכה לשעות דרבנן דהא נמי שמעינן מההיא מתני' דקתני ושורפין בתחילת שש דמדאורייתא אינו אסור אלא מתחילת שבע דאיכא למימר דתני שורפי' אגב ד\"ז וה\"ה דשרי בהנאה נמי ועיין להר\"ב ח\"ה ז\"ל." + ], + [ + "שורש דין חוזר ונעור דבר \n שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם כו'. וכת' ה\"ה מבואר בגמ' דחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כמ\"ש פ\"א והרבה מן הגאונים כתבו כדעת רבינו שאפילו נתערב כמה זמן קודם הפסח אסור לאוכלו בפסח שחו\"ן וכ\"כ בהלכות הרי\"ץ ן' גיאת ז\"ל ויש מהאחרונים חולקי' בזה דכל שנתערב קודם זמנו אינו חוזר ונעור ואין איסורו במשהו וכדברי הגאונים ראוי לנהוג ולהחמיר אמר הי\"ם אמרתי לאסוף ולקבץ בקיצור סברות המחמירים וס' החולקים בענין זה דחו\"ן והעולה לענין הלכה הנה דעת רש\"י הביאו הטור ברס\"י תמ\"ז בענין בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח ואיכא למיחש שמא נמלחו בדבר שיש בו חמץ אפי\"ה אינו אסור אלא בנ\"ט יע\"ש ובב\"י שהביא תשו' רש\"י וזה ג\"כ דעת הרא\"ש בפרק כ\"ש סימן ה' שכת' וז\"ל וחמץ משש שעות ולמעלה כיון שאין בו כרת הרי הוא כשאר איסורים ובטל בס' ומותר אף בפסח כיון שנתבטל קודם הפסח יע\"ש וזה דעת המרדכי שם בפרק כ\"ש סימן תקנ\"ד שכתב וז\"ל כת' בס' התרומה דאם נמצאת חיטה או שעורה בעופות מלוחים או צלויים ע\"פ אחר ד' שעות ישליך החיטה והעופות מותרים כו' ואינו ח\"ון לאסור כשיגיע זמנו וכן פסק בסמ\"ג וכן מצאתי בתשו' ר\"י בשם ר\"ת ז\"ל והכי תנן נמי במ' כלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב\"ז אם רוב גמלים מותר להביא פשתן לשם אלמא אע\"ג שאיסור כלאים הוי במשהו אפילו בחוט אחד של פשתן בבגד גדול של צמר כיון דמקודם בטיל ברוב צמר גמלים אינו חו\"ן אח\"כ עם הפשתן לאסור במשהו ואע\"ג דכלאים במשהו מדאורייתא ה\"נ גבי חמץ ומה\"ט שפוד ישן שצלו בו עופות בפסח מותרי' אע\"ג דמקודם לכן צלו בה בשר מלוח מן המלח שלא נבדק מחמץ לפי שטעם החמץ שהיה במלח נתבטל קודם הפסח יע\"ש וזה דעת הסמ\"ק כמ\"ש בהג\"מ פ\"א מה' חו\"מ הל' ה' יע\"ש.
ואולם דעת הגאונים שהביא הרשב\"א בתשו' סימן ג\"ן וסימן תפ\"ה הוא דאמרינן חו\"ן שכת' וז\"ל ועוד דלפי דעת הגאונים אפילו חמץ מועט שנתערב בתוך מרובה אפילו באלף קודם הפסח אסור לאוכלו בפסח ורבי' האיי גאון אסר יין שנמצאו בתוכו קודם הפסח שני גרגרים של חיטים לשתותו בפסח אע\"פ שרבותינו הצרפתים מתירים אנו כך אנו עושים מעשה כדברי הגאונים בבשר מלוח וגבינה שנתגבנה קודם הפסח שלא נעשו בכלים הראויים לפסח וכ\"ש זה שהוא בעין עכ\"ל וזה דעת הרי\"ץ גיאת שהביא הרשב\"א סימן ג\"ן והטור בסימן תמ\"ז שכת' אמרו רבוותא חלב שחלבו ישראל בכלי נקי קודם הפסח וגבינה הנקפית בכלים חדשים קודם הפסח ושמרוה מחימוץ מותרי' ואם לאו אסורים עכ\"ל וזה דעת רב נטרונאי שהביא הטור בסימן תמ\"ב שכתב וז\"ל על העושים יין מצמוקים ושורין אותו במים ופעמים מוצאין בהן שנים או ג' חיטים אם מותר לשתותו אם נעשה קודם פסח והשיב ודאי אסור לשתותו קודם פסח אבל לבערו אם יודע שנסחט מהחיטים חמץ לתוך מי הצמוקים צריכין אתם לבערו ע\"כ וכתב עליו הטור ואני תמה למה אסרו היכא שנתערב קודם הפסח שהרי כבר נתבטל בס' ומרן ב\"י כתב שהטור אזל לטעמיה שכתב בסימן תמ\"ג שחמץ שנתערב קודם הפסח ונתבטל בששים מותר דלא אמרי' חו\"ן ולא כתב שום חול' בדב' אבל דעת הרמב\"ם ורבינו ירוחם והרשב\"א שח\"ון ואין לתמוה על רב נטרונאי אם יסבור כמותם עכ\"ל.
והנה זה שכתב הרב שהטור בסימן תמ\"ז כתב סתם דלא אמרינן חו\"ן ולא הביא שום חולק בדבר לכאורה יש לתמוה על דבריו שהרי כתב הטור שם שהרי\"ץ גיאת ז\"ל כתב דחלב שחלבו ישראל קודם פסח וכן גבינה הניקפת קודם פסח ושמרה מחימוץ מותרים ואם לאו אסורים ומדבריו הללו דקדק ה\"ה כאן והביא דבריו מרן ב\"י ברס\"י תמ\"ז דס\"ל דח\"ון וסיים מרן ב\"י שם וכבר הזכיר ס' הרי\"ץ גיאת בסמוך ואיך כתב כאן שלא הביא שם שום חולק בדבר ואפשר לומר דאע\"פ שה\"ה דקדק מדברי הרי\"ץ גיאת ז\"ל הללו דס\"ל דחו\"ן היינו משום דמשמע לי' שטעמו של הרי\"ץ גיאת שאסר החלב והגבינה שנעשית קודם הפסח ולא נזהר לשומרה מחימוץ היינו משום דחיישי' שמא נתערב בהן פירורי חמץ ולאו אדעתיה אע\"פ שאין בהם שיעור לתת טעם בחלב וגבינה ומתבטלי' בס' מ\"מ ח\"ון בפסח באותו משהו של הפירורין וכן כתב מרן ב\"י שם בסימן תמ\"ז בעיקר דברי הרי\"ץ גיאת שטעמו דחיישינן שמא נתערב בהם פרוסת חמץ ולאו אדעתיה יע\"ש אמנם הטור ז\"ל שהביא דברי הרי\"ץ גיאת וסיים וכתב וא\"א הרא\"ש ז\"ל התי' וז\"ל בתשו' גבינה לחה בפסח מותרת אע\"פ שנעשית בכלים של כל השנה ולא נזהר בה כיון שאין משתמשים בכל השנה באותם כלים בדבר חם אינן בולעים ואפי' אם שמשו בהם בדבר חם כיון שאין עושים בהם גבינה בחמין אינו מפליט עכ\"ל משמ' דס\"ל שטעמו של הרי\"ץ גיאת דאסר הוא מטעם הכלים שמא נשתמשו בהם חמץ בדבר חם והחלב והגבינה הניתנים באותם הכלים לפעמים הם חמין או כבושים מעל\"ע ובולעים מן הכלים ומשערינן בכל הכלי משום דלא ידעינן כמה נפיק ולהכי אסורים בפסח שאם הטור ז\"ל סובר דטעמו של הרי\"ץ גיאת דאסר הוא כמ\"ש מרן ב\"י דחיישינן לפרורי לחם ומשום חו\"ן הי\"ל להטור לומר שהרא\"ש חולק עליו וסובר דלא אמרינן חו\"ן בפסח כדעת רבותינו הצרפתים שהביא הרשב\"א ז\"ל בתשו' וכמ\"ש הטור קודם אלא ודאי כדאמרן ועיין בספר מטה יאודה שם בסימן תמ\"ז ס\"ד יע\"ש. גם ה\"ה ס\"ל בדעת רבינו דקאי בשיטת הגאונים דס\"ל דח\"ון כמבואר בדבריו בדין זה שכתבנו אלא דק\"ל טובא דמנ\"ל שדעת רבינו כדעת הגאונים דילמא בכה\"ג כגון התירייאקה וכיוצא שמערבים בו חמץ בידים קאסר רבינו לאוכלו בפסח אפילו נתערב בו משהו מחמץ דחשיב משהו מחמץ זה לענין המאכל הזה אבל דבר שנתערב בו משהו חמץ מאליו מקודם זמן איסורו מי זה אמר שלדעת רבינו אסור ועדיפא מינה כת' מרן ב\"י ברס\"י תמ\"ז בשם רי\"ו ז\"ל דחמץ משש שעות ולמעלה דמתבטל בס' היינו דוקא כשלא עירבו במזיד אבל אם עירבו במזיד כגון דבר שצריך לעשותו ולתקנו עם חמץ כגון אלמור\"י אסיר אפילו אחר הפסח וצריך לבערו קודם הפסח יע\"ש וכ\"כ הרא\"ש בר\"פ כ\"ש בשם הר\"י ברצלוני והביא דבריו מרן ב\"י בסימן תמ\"ב עמ\"ש הטור שאלמור\"י שעושים קודם הפסח מפת שרוף אסור לאוכלו אחר הפסח יע\"ש ואע\"פ דלדעתם כל שמערבו במזיד אסור אפילו לקיימו ואלו רבי' כתב דמותר לקיימו היינו משום דאלמור\"י הוא ראוי למאכל לכל אדם אבל התירייאקה וכיוצא אינו ראוי למאכל כל אדם ולזה כת' רבינו דשרי לקיימו ואסור לאוכלו כיון דמערבים אותו במזיד לתקן התרייאקה ואין ספק שזה דעת הטור ומרן בש\"ע דאע\"פ שבסי' תמ\"ז ס\"ל כמ\"ד דלא אמרינן ח\"ון בפסח אפי\"ה בסי' תמ\"ב הביאו דין התרייאקה ודין האלמור\"י וכן כתב הרפ\"ח בסימן תמ\"ז ס\"ד ד\"ה ולענין הלכה יע\"ש אלא שמ\"ש עוד שה\"ה ז\"ל לא דקדק דס\"ל לרבינו דח\"ון מדין התרייאקה אלא מלשונו שכת' שם דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל משמע דאפילו נתערב ממילא ח\"ון וכדעת הגאונים ז\"ל יע\"ש. דקדוק זה אינו עולה יפה דא\"כ למה נקט דינו רבינו בדבר שאינו מאכל אדם ולא נקט דינו אפילו שהוא מאכל אדם וצ\"ע ועיין בתשו' להר\"ב דבר משה חא\"ח סימן ל' שכת' בשם מוהר\"מ ששון דמייתור סוף לשונו של רבינו שכתב ואע\"פ שאין בו מן החמץ אלא כ\"ש הר\"ז אסור לאוכלו משם דקדק ה\"ה דס\"ל כדעת הגאונים ז\"ל יע\"ש וגם זה אין בו כדי שביעה דלשון זה שכתב רבינו ז\"ל ואע\"פ שאין בו מן החמץ אלא כ\"ש מבואר שעל דבר שאינו ראוי לאכילה קאי כגון התרייאקה וכיוצא שמערבים אותו לתיקון התרופה ההיא וא\"כ אין לדקדק משם דה\"ה במערב בדבר הראוי לאכילת כל אדם.
באופן שחילוק זה שחילק הרפ\"ח ליישב דברי מרן והטור נר' נכון בטעמו ומדוקדקי' דברי רבי' שלא כדברי ה\"ה ועיין להרב מטה יאודה סימן תמ\"ז דף יו\"ד ע\"ד ד\"ה כתב שדחה דברי הפ\"ח ז\"ל ומ\"ש הוא ז\"ל ליישב דברי מרן אין בו כדי שביעה והנכון מ\"ש הפ\"ח לענין הלכה דכל דבר שנתערב בו חמץ במזיד לתקנו והוא דבר הראוי למאכל כל אדם אפילו אין בו אלא חמץ כל שהוא אסור לאוכלו ולקיימו אבל אם מערבין אותו במזיד בדבר שאינו ראוי לאכיל' כל אדם כהתרייאקה וכיוצא אסור לאוכלו ומותר לקיימו אבל אם נתערב משהו של חמץ ממילא עם שאר דברים אפילו ראוים לאכילה כיון שלא עירבו אותו במזיד לתקן הדבר מותר לקיימו ולאוכלו נמי למ\"ד דאינו ח\"ון כיון שנתבטל בס' קודם פסח זה נר' ברור לענין הדין וההלכה. ומכאן נראה לי למה שנשאלתי על חבית של חומץ שנתנו בתוכו מעט שאור כדי לחזק החומץ וקוד' פסח ציננו כל החומץ במסננת כדי שלא ישאר בתוך החומץ פירורי שאור אם מותר לאכול מזה החומץ בפסח דנ\"ל דאף לקיימו בפסח אסור אלא צריך לבערו קודם פסח כיון שניתן זה השאור בתוך החומץ כדי לחזקו ולתקנו אע\"פ שנתמעך השאור וחזר להיות חומץ ונתבטל בחומץ כיון שנתנו אותו במזיד לתוך החומץ עדיין שם שאור עליו ואסור לקיימו ועיין רס\"י תמ\"ב בחומץ האדומי.
והנה בעיקר הראיה שהביא המרדכי והר\"ן בתשו' דלא אמרי' ח\"ון מההיא דצמר גמלי' וצמר רחלים כת' הפ\"ח בסימן תמ\"ז ס\"ד וז\"ל ואפשר לדחות הראיה שהביאו דשאני התם דאיסור שעטנז נוהג לעולם ולפיכך אף דליכא אלא צמר בצמר דהוי כוליה התירא מבטיל משא\"כ הכא דחמץ שרי מקמיה פסח לגמרי וכיון שעדיין אינו נוהג איסור חמץ לא שייך ביה ביטול וכשמגיע פסח שהוא זמן איסורו הרי אין כאן ח\"ון שמעולם לא נתבטל עכ\"ל. וראיתי להרב מופת הדור מוהרי\"א בס' ברכי יוסף שם שכתב ע\"ז וז\"ל ושמעתי מקשים על הרב ז\"ל דהא איכ' ערב פסח משש שעות ולמעלה דאסור ומתבטל בס' ונמצא דגם חמץ כשבאו שש דאיכ' איסור חמץ הרי נתבטל ודינא הוא דמתבטל בס' וכי אתי פסח אינו ח\"ון ושפיר איכא ראי' מצמר רחלים וצמר גמלים ויש מי שתי' דדחיית הפ\"ח הוא לדעת הר\"ן שהוא הביא ראיה זו והוא סבר דחמץ משש שעות ולמעלה נמי במשהו כמו שהביא דבריו הרפ\"ח בסמוך הל' ב' ובעיני אין זה מעלה ארוכה עכ\"ל ואני שמעתי קושיא זו ותירוצה בדוחק מפי הרב המופלא חיים אבואלעפיא ב\"ד זלה\"ה ואני נומיתי להרב ז\"ל דאפילו דאיסור חמץ משש שעות ולמעלה אסור מכל מקום איסור משהו ליתיה אלא בפסח וכיון דבאותה שעה ליתיה לאיסור משהו חשיב ככולי' התירא ואינו מתבטל בס' אלא לשעתו דהיינו לערב פסח דליכא איסור משהו וכשיגיע הפסח שאז הגיע זמן אי' משהו ח\"ון משא\"כ איסור כלאים דאיסור משהו נוהג לעולם הילכך כי נתבטל צמר בצמר שוב אינו חו\"נ ואף ע\"פ שלשון הפ\"ח אינו מדוקדק אנן בדידן מצי' לחלק לדחות ראיית המתירין חו\"נ והיא היא דחיית הפ\"ח אע\"פ שלשונו מגומגם ודוק.
ודע שקמח שנפל עליו מים ולא נתייבש ועדיין הוא מלוחלח ירקד כל הקמח והנשאר בנפה שהוא כמו עיסה יבערנו והשאר מותר אפילו אירע זה בפסח אע\"ג דריקוד הוא אב מלאכה ולא הותר בי\"ט כמ\"ש בה' י\"ט סי' תק\"י שאני הכא דאין בו פסולת כ\"כ בספר אשל אברהם סימן תס\"ו סק\"ב יע\"ש ולא הבנתי דבריו דהכא נמי כיון שהוא בורר בנפה כדי לברר הקמח מן העיסה האסורה משום חמץ אין לך מברר אוכל מתוך פסולת גדול מזה והנכון הוא שמ\"ש ירקדנו מיירי בחה\"מ של פסח או ע\"י גוי וברור וכשנתייבש הלחלוחית לא מהני ריקוד דמפרך ומתערב עם השאר ואסור לאוכלו בפסח אלא ירקדנו וישמרנו עד אחר הפסח ואם נתייבש בפסח אסור להשהותו כן הוא לשון הש\"ע בסימן תס\"ו ס\"ד והוא לשון המרדכי בפרק כ\"ש וז\"ל מעשה בא לפני ר\"י מויינא על שק של קמח שנפל לטיט בפסח וציוה להריק השק ואמר שיש לנהל השק כדי שישאר הלחלוח למעלה וזה יזרוק והשאר מותר ודוקא כל זמן שהוא מלוחלח אבל אם עמד השק עד שנתייבש הלחלוחי' לא מהני ניהול דמפרך ונכנס עם השאר ולא ישא' למעלה כלום וחמץ בפסח במשהו וצריך ליקח קמח אחר לצורך פסח וזה ינהלנו אם ימצא בתוכו כמו עיסה זה יזרוק והשאר ישמרנו עד אחר הפסח ודוקא אם נתייבש קודם הפסח אז יכול לשומרו אחר הפסח דחמץ שלא בזמנו בנ\"ט וכאן אינו נ\"ט בכל כיון שמנהל אותו אבל פסח דאיסורו במשהו יזרוק הכל עכ\"ל ובדבריו הללו של מהר\"י מויינא הרבו להקשות הרב מוהרי\"ט משם הרב רבו בא\"ח סימן א' והביא דבריהם מרן החבי\"ב בשכנה\"ג בא\"ח סימן תס\"ו ס\"ד והרב פ\"ח ס\"ק ד' והר\"ב ב\"ד בא\"ח סימן רל\"א והשו\"ג בסימן הנז' ובמה שיישב הרב מוהרימ\"ט דברי מוהרי\"מ תמה עליו הפ\"ח ודחה תירוצו ובס' שו\"ג יישב דבריו גם הרב ב\"ד שם סייע למוהרימ\"ט מדברי מוהרי\"ל שהביא מרן בב\"י בסימן תנ\"ג עמ\"ש הסמ\"ק בדגן שצמח מלחלוחית הארץ כו'.
וראיתי להרב בית דוד שם שהביא דברי מרן החבי\"ב שתירץ כדברי מוהר\"י מויינא וז\"ל ול\"נ טעם אחר לאסור דלפעמים מן המצות שעושין תבשיל וחוזרין ומחממין אותם וכבר כתבו הגהות והביא דבריהם רבינו המחבר בסימן תמ\"ז ס\"ד דאפילו למ\"ד אינו ח\"ונ אם חזרו וחממו המצה או התרנגולת בפסח בעוד שהחטה שם אסור' דחוזרת ונותנת טעם בתוך הפסח עכ\"ד ותמה עליו הר' בית דוד וז\"ל ואני לפי עניותי דבריו תמוהים שאם עושים תבשיל מן המצות מה בכך הרי כבר נתבטל וחלף הלך לו שם איסור מכאן והראיה שמביא מחממו התרנגולת לא דמייא כלל דהתם בא לתרנגולת טעם החמץ מגרגיר החטה שלא נתבטלה כי החטה עצמה אינה בטלה לעולם אלא הטעם שיצא ממנה קודם הפסח הוא שנתבטל אבל הטעם שנשאר עדיין בחטה עם החטה עצמה לא נתבטלה ככוחו אז כוחו עתה והו\"ל טעם חמץ מחדש שנכנס בפס' אבל הכא שגרגירי חמץ הותרו הם עצמם לאוכלם מחמת שלדקותם וקטנו' נחשבים כלח בלח וראיה שמותרים המצות לאוכלה כמו שהן אם אין מחממים ועושים מהם תבשיל לדבריו של הר' עצמו שתלה הטעם לפי שעושים מהם תבשיל דמשמע שאם אין עושין מהם תבשיל אזיל ומודה דמותר לאוכלם חיים וא\"כ כשמחממין ועושים מהם תבשיל מה יתרון איסור נולד שם הא למה זה דומה לחזרו וחממו התרנגולת בלא החטה דודאי מותרת אף שטעם החטה אשר נכנס בה מקודם פסח הוא שם בתוכה ובשלמא אם בדין התרנגולת היה מותר לאוכלה עם החטה חיה וכשחממוה היה אסורה היה ראיה גמורה משם לכאן אבל כיון שבלא חימום כו' ובשלמא כו' ע\"ס הלשון אחר שנתבטלו באפיה עכ\"ל הרב ב\"ד.
והנה מה שדחה הרב הנז' שאם עושין תבשיל מן המצות מה בכך הרי כבר נתבטל וחלף הלך שם איסור מכאן כו' לע\"ד אין זו קושיא דמרן החבי\"ב סובר בדעת מוהרי\"ם דכשם שהחטה נ\"ט בכל פעם ופעם שמחממים אותה כן משהו של חמץ מעור' עם העיסה של מצה אע\"פ שנאפה קודם פסח ונתבטל הטעם של חמץ בס' של עיסה של מצה כשחוזר ומחמם אותה תוך הפסח חוזר ונ\"ט משהו לעיסה של מצה. ומ\"ש עוד הרב הנז' שלשון הסמ\"ק מנגד דבריו בהדייא כו' י\"ל דגברא אגברא קרמית דאפשר דמוהרי\"מ אינו סובר כסברת סמ\"ק בזה לפי דברי מרן החבי\"ב אלא כדאמרן דאף שנאפה קודם פסח ונתבטל בששים כשמחמם אותה חוזרת ונ\"ט בתוך הפסח. ומ\"ש הר' הנז' הא למה זה דומה לחזרו וחממו התרנגולת בלא החטה כו' אין דמיונו עולה יפה כיון שהסירו החטה מן התרנגולת לא נשאר בתרנגולת חמץ כלל אלא טעם ואותו טעם כבר נתבטל והטעם שנשאר בה אינו חוזר ונ\"ט כשמחמין אותה אבל הכא שממשו של איסור עומד שם כשמחמם אותה חוזר ונ\"ט.
והיותר תימה על השו\"ג ז\"ל שהביא דברי רבו הללו והגדיל התימה באומר והדין עמו ולא ידעתי מאי אסיק אדעתיה דרב שכנה\"ג להביא ראיה מדין התרנגולת כו' מאחר שהוא ז\"ל לעי' מיניה כתב על מה שהק' הרפ\"ח על תירוץ הרב מוהרימ\"ט דיש חילוק בין קמח הבלול לבלילה דמשקים דגבי קמח בלול ממשו של איסור עומד שם ולא אמרינן דאינו ח\"ונ אלא בטעמו ולא בממשו וכתב ע\"ז הר' פר\"ח ז\"ל דאינו מחוור דבין אי חשבי' לח או יבש ונתבטל קודם פסח למה יהא אסור לאוכלו ומה טעם יש לחלק בין טעמו לממשו לדין ח\"ונ וכתב ע\"ז השו\"ג דשכח מ\"ש הפר\"ח עצמו ע\"ד הגהה שבסעיף ד' ודכוותיה ה\"נ כיון שנפלו מים על הקמח ונתייבש ונפרך הפירורין הדק היטב כידוע שעוברין דרך נקבי הנפה ואינן נמוחים ע\"י לישה ואפיה לכשיתערבו יפה יפה כמו פרורי פת שאינן נמוחים בתוך היין דאפי' יעמדו ימים רבים חיישינן דממשו של איסור עומד ומשמש שם ה\"ה ה\"נ ולכך כתב הרב מוהרי\"ט דקמח הבלול ממשו של איסור עומד שם כלומר כנ\"ד שגוף החמץ עובר בנקבי הנפה ובכל מקום שהולך ממשו של איסור עומד ומשמש וכה\"ג חמירא מדין לח בלח ומדין יבש ביבש דלח בלח האיסור נמחה בהיתר ומתערב יפה וכיון שההיתר רבה על האיסור מתבטל יפה כאילו האיסור אינו בעולם לא כן בנ\"ד דכיון דנתייבש החמץ עומד במרדו ואינו מתערב יפה ואם לא תאמינו צא ולמד מפת של נחתומים כו' עד וא\"כ נ\"ד חמירא מדין לח בלח ומדין יבש ביבש כנלע\"ד עכ\"ל. כפי דבריו הללו מה מקום לתמוה על מרן החבי\"ב בתירוצו שכתב טעם אחר לאסור דלפעמים כו' ותלה הטעם כיון דחוזרים ומחממין המצו' חוזר ונ\"ט משהו בפסח בשאר המצות הכשרות וכוונתו לומר דמלבד הטעם שכתב רבו איכא נמי טעמא דחימום כיון דמשהו חמץ עומד בפני עצמו ועל ידי חימום נ\"ט בשאר העיסו' וכשאינו מחממו בפסח אותו משהו דחמץ שיש שם נתבטל בס' ולא שנתבטל לגמרי כאלו אינו שם אלא כיון שיש ס' מן הכשר אותו משהו של חמץ הותר ע\"י ס' של כשר ולהכי מותר לאוכלו בפסח בלא חימום כיון שנתרבה הכשר על מיעוט דחמץ כל זמן דליכא איסור משהו אבל כשחממו בפס' דאיכא איסור משהו אין מקום להתירו מטעם שההיתר רבה על האיסור.
ולענין הלכה כתב בשכנה\"ג שם וז\"ל והאמת שדעת המרדכי לאסור אפילו למ\"ד אינו ח\"ונ או מטעם רבו או מטעם שכתבתי שהרי רבינו המחבר בספר הקצר לעיל בסימן תמ\"ז ס\"ד פסק כמאן דאמר אינו ח\"ונ ואע\"פ כן קבע הכא דברי המרדכי להלכה כסתם משנה בלי שום חולק וכן אני מורה הכא לאסור כל השק כשנמצאת מעט עיסה יבשה אפילו בכ\"ש בכ\"מ שנמצא בין למעלה בין למטה בין באמצע לאוכלו בפסח אלא ינהלנו וישמרנו אחר הפסח וכן היה מנהגו של הרב מר קשישא כמוהר\"ר יוסף אישקאפה ז\"ל להורות כן כדברי המרדכי ז\"ל וכן הסכים השו\"ג משם הרב מוהר\"י דוד ז\"ל וכן הסכים הוא ז\"ל ג\"כ וכל זה הוא ביבש אבל בלח מותר אחר הריקוד ואפילו תוך הפסח וכמ\"ש הרב מגן דוד ז\"ל וסיים וכתב דהרב מוהר\"י דוד והר\"ב דבר משה נחלקו על מרן החבי\"ב שאסר קמח כזה בין למ\"ד ח\"ונ ובין למ\"ד אינו ח\"ונ והם ז\"ל חילקו דלא נאסר קמח כזה אלא למ\"ד חו\"ן אבל למאן דס\"ל דלא אמרינן ח\"ונ מותר ללוש אותו לפסח כיון שנתבטל קודם פסח ושכן נהגו בשאלוניקי ופה אזמיר יע\"א שמבררין כל החטים וכ\"ש למי שאינן אוכלים אלא שמורה משעת קצירה דודאי לדידהו אם נמצאת קמח כזה אסור ללוש אותה אפילו קודם פסח כמ\"ש מרן החבי\"ב. ואם נמצא עיסה יבישה בצפורן של יד בשעת לישת המצות יש לתלות שנפל מידי העוזרים בלישת המצות שידיהם מליאה מעיסה שלשו כבר כן כתב השו\"ג בסי' הנז'." + ] + ], + [ + [], + [ + "שורש העובר אדרבנן אי מהני מעשהו חמשת \n מיני דגן כו' אם לשה במי פירות בלבד אין באי' לידי חימוץ ומי פירות הם יין וחלב כו'. הנה במי בצים כתב מרן בש\"ע ה' פסח סימן תס\"ב דמי בצים בכלל מי פירות הן וכתב הפר\"ח וז\"ל רש\"י היה מסתפק בדבר אם מחמיצין כמים והמרדכי הביאו בשם כמה רבנים שאוסרים אבל בב\"י כתב שפשט המנהג להתיר עכ\"ל ולא ידעתי למה לא הביא סיעתא לס' המתירין ממה שמצינו גבי טומאת אוכלים דמי בצים אינן מכשירין וכדאמרינן בפ\"ק דסנהדרין ד\"ה ע\"ב ואם מי בצים מחמיצים ע\"כ דהוי מתולדת המים והם מכשירין אלא ודאי דהוו בכלל מי פירות והפ\"ח גופיה שם בסק\"ז הביא סיעתא לסברת האומרים דמלח הוו בכלל מי פירות ואינו מחמיץ ממה שמצינו לענין טומאת אוכלין כל דאינו מכשיר ש\"מ דלאו מתולדת המים הוא ועיין במה שהק' עליו מרן מלכא בס' מ\"ק ובמה שהשיב על דבריו בס' אור יקרות בחידושיו על רבינו הרמב\"ם ז\"ל דמ\"ב ע\"ב ד\"ה ודע כו' יע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין \n לשין כו' ולא במים שנשאבו בו ביום כו' ואם עבר ולש מכל אלו הרי הפת אסורה. ע\"כ. הנה בכל מילתא דאמור רבנן לא תעביד אי עבר ועשה במזיד אם יש לנו לקונסו דלא ליהני מאותו דבר עיין בפרק כירה דל\"ח גבי שכח קדירה ע\"ג כירה בשבת דקודם גזירה אמרו בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולאחר הגזירה שרבו המזידים והיו אומרים שוגגין היינו גזרו אף על השוגג שלא יאכל ותו מיבעיא לן התם עבר ושהא מאי ולא איפשיטא ולדעת הרי\"ף ורבינו בפ\"ג מה' שבת ה\"ט בעיא זו היא בעבר בשוגג לאחר הגזירה ובנתבשל כל צרכו ובמצטמק ויפה לו דדילמא לא גזרו על השוכח לאחר הגזירה בתבשיל שנתבשל כל צורכו אף על פי שמצטמק ויפה לו ולא אפשיטא ולקולא. מיהו במזיד מפשט פשיטא ליה דאסיר כתבשיל שלא נתבשל כל צורכו ואע\"ג דכל האיסורים דשיהוי הקדירה ע\"ג כירה אינו אלא איסורא דרבנן גזירה שמא יחתו בגחלים ועיין להרא\"ש והטור בסימן רנ\"ג שפירש בעיא זו בין בעבר בשוגג בין בעבר במזיד.
ולענין אי איכא איסור' לאחריני דאפשר דלא גזרו אלא על העובר דוקא יע\"ש וכיון דלא אפשי' פסקו לחומרא דאף לאחריני אסור יע\"ש וק\"ל לשיטת' מ\"ש מההיא דפ\"ב דמ\"ק די\"ג דאמרינן דבין באיסור תורה בין באיסור דרבנן לדידיה קנסו לבריה לא קנסו והכי איתא בגיטין דמ\"ד ובכורות דמ\"ד ועיין עוד בפ\"ב דביצה דטו\"ב ע\"א גבי מאי דאיבעיא לן התם מי שלא הניח ע\"ת הוא נאסר וקמחו נאסר כו' ובגי' התוס' שם דפשיט הש\"ס דלדידיה קנסו ולא לממוניה יע\"ש ושמא י\"ל דכיון דהכא קנסו בדרבנן אף על השוגג מה שלא גזרו בשאר איסורים אף ממונו אסור. ותו ק\"ל לפי מה שפי' הרא\"ש דהבעיא היא לענין אי איכא איסורא לאחריני ומיירי בין בעבר ושיהא בשוגג כמו במזיד א\"כ מה זה שכתב הוא ז\"ל בפרק כ\"ש גבי מאי דאיבעיא לן התם עברה ולשה מאי וז\"ל כתב אבי העזרי דוקא בעברה ולשה במזיד דומייא דעבר ואפה דפ\"ב דביצה ועבר ושיהא דפרק כירה אבל בשוגג לא ולפי פי' זה שפי' הוא ז\"ל גבי עבר ושיהא אין ראיה מהכא דעברה ולשה הוא במזיד דאדרבא מכאן ראיה דלאו דוקא במזיד דה\"ה בשוגג ואם נאמר דאבי העזרי אינו סובר כפי' הרא\"ש אלא כמ\"ש רש\"י דעבר במזיד קאמר ומש\"ה הביא ראיה מההיא דעבר ושיהא לא ידעתי אמאי לא דחה הרא\"ש ראייתו לפי שיטתו ז\"ל וגם לשיטת הרי\"ף ורבינו והראב\"ד בפ\"ג מהלכות שבת ה\"ט ולפי שיטת הרמב\"ן ז\"ל שביא' ה\"ה ז\"ל האי בעיא דעבר ושיהא לאו במזיד איירי אלא בשוגג ובשוכח וגם התוס' ז\"ל בסוגייא זו הכי מפרשי לה ופרש\"י ז\"ל לית מאן דחש ליה ועיין למרן ב\"י רס\"י רנ\"ג ודוק.
ואיך שיהיה נמצינו למדין דבאיסור שהייה דרב' אם עבר במזיד אף קודם הגזירה אסור ליהנות מאותו תבשיל בשבת וכ\"ש שלאחר הגזירה אף בשוגג וראיתי בס' קמ\"ר די\"ד ע\"ג שהק' בשם הרב מר אביו הרב מח\"א ז\"ל מ\"ש דגבי עבר ואפה ביום טוב דמבעיא ליה להש\"ס בפ\"ב די\"ט אי אסור או לאו ולא אפשיטא ופסק רבינו בפ\"ו מה' י\"ט ה\"י והטור בסימן תקכ\"ז לקולא דשרי ובנו ז\"ל תירץ דההיא דפרק כירה מיירי כשיש לו מה יאכל כדדחי הש\"ס בפ\"ב דיום טוב לההיא דמעשר בשבת וההיא דמשני בש\"ס גבי מבשל בשבת איסורא דשבת שאני ולא דחי דמיירי בשאין לו מה יאכל כדדחי למעשר ולמטביל עדיפא מינה קמקשי עכ\"ל. וליתא דאכתי מה יענה למ\"ש רבינו שם בפ\"ג די\"ט והטור בסי' רנ\"ד גבי ההיא דאי' נותני' פת לתנור סמוך לחשיכה שאם נתן במזיד אסור לאכול מהן עד מוצאי שבת בכדי שיעשו ואם בשוגג מותר לרדות מזון ג' סעודות הרי שלא התירו בעבר במזיד האיסור דרבנן אפילו אין לו מה יאכל אלא דוקא בשוגג.
ולכן נראה לענ\"ד דהש\"ס לא קמבעיא ליה גבי י\"ט בעבר ואפה אלא משום דע\"כ לא קנסו גבי שבת אלא משום דאי שרית ליה קרוב הדבר שיזיד פעם אחר אבל מאופה מי\"ט לשבת כיון דבידו לערב מעי\"ט או לסמוך על ערובו של חכם ודאי דאין לחוש שמא לא יניח עירוב וגם יעבור ויבשל מי\"ט לשבת א\"נ דגבי י\"ט כיון דעיקר איסור בישול מי\"ט לשבת אינו אלא שמא יבא לבשל לחול וכשמבשל לחול לדידן דקי\"ל הואיל שרי מדאורייתא וליכא אפי' איסורא בעלמא וכמ\"ש בה' י\"ט שורש הואיל יע\"ש ולא חששו אלא שמא יבא לבשל לחול בזמן דליכא הואיל כגון סמוך לבה\"ש וכל כי האי חששא רחוקה היא.
ומ\"ש רבינו בפ\"ו מה' י\"ט דהטעם שהתירו במזיד בעבר ואפה משום שהמזיד לא שכיח היינו דוקא לגבי מערים מקרי מזיד ולא שכיח אבל ודאי דכיון שהזיד פעם אחת אין לן למקנסיה כדי שלא יזיד פעם אחרת שהרי מצינו בכמה איסורי' דרבנן דקנסו על המזיד וגבי מבטל איסורי' דרבנן כתב רבינו בפט\"ו מה' מ\"א הל' כ\"ה שאם עבר וביטל אסור וכ' הפ\"ח בי\"ד סי' צ\"ט דקי\"ח שדעתו ז\"ל הוא דאיסור ביטול איסורין דרבנן הוא ועיין בש\"ע שם שסתם וכתב בביטול איסורין דרבנן אם ביטל בידים לכתחילה אסור ליהנות ממנו ועיין במ\"ש מרן ב\"י בא\"ח סימן ת\"ס בדין אין עושין סריקין המצויירין בפסח שכתב רי\"ו שאם עשה במזיד אסורים ועיין עוד בסימן תנ\"ו בעבר ולש יותר משיעור חלה שכתב ג\"כ בשם רי\"ו דבמזיד אסור וכ\"כ הרא\"ש בפסחים דף מ\"ח בשם חכמי צרפת והרא\"ש דחה דבריהם יע\"ש ואולי רבני צרפת לאו בעבר ולש במזיד מיירו אלא אף בשוגג ולהכי דחה הרא\"ש דבריהם ועיין בסימן תנ\"ט גבי לש במים שלא לנו שכתב מרן בשם רי\"ו דאם עשה כן במזיד דאסור יע\"ש.
ונראה לע\"ד דכל אלו דאסר במזיד אינו אסור אלא לדידיה אבל לאחריני שרי דומיא דשאר איסורים דרבנן כביטול איסורים וכמבשל בשבת וכמכוין מלאכתו במועד מיהו מדברי רבינו בדין זה ומדברי הרי\"ף גבי ההיא דעבר ולש במים שלא לנו ואידך משמע דאף לאחריני נמי אסור שכתבו הפת אסורה וכן משמע מדברי הר\"ן בפי' ההלכות. מיהו לפי מ\"ש רש\"י והרא\"ש בשם אבי העזרי דמשום קנסא הוא משמע ודאי דלאחריני שרי וכעת לא מצאתי גילוי בפוסקים ועיין עוד במ\"ש מרן ב\"י בה' שבת סימן ש\"ז ע\"ש רי\"ו ז\"ל דישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת ועבר משום שבות אסורה לו אותה מלאכה לעולם משום קנסא ולדעת רבינו אסורה עד מוצאי שבת בכדי יעשו יע\"ש ועיין עוד בס\"ס שכ\"ה ועיין בפ\"ק ע\"ז ד\"ו גבי עבר ונשא ונתן מאי יע\"ש ושם בדי\"ו גבי הגיע לכיפה ועיין בפרק הניזקין דנ\"ג דאמרינן דקנסא מקנסא לא ילפינן ועיין להש\"ך בח\"מ סימן שפ\"ה ועיין בספר משפטי שמואל סימן ק\"ך דקנ\"ב ע\"א שכתב ג\"כ דאיכא איסורי טובא דרבנן דמחמי' שלא להתירו אף בדיעבד ועיין בתשו' הרשב\"א סימן אלף קפ\"ה שכתב בתוך התשו' וז\"ל ואף ע\"פ שאמרו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה אין זה הכלל לכל מה שאמרו חכמים שלא יעשה כן שאם עשה אינו עשוי אלא אין לך בכלל דברים אלו אלא מה שהתירו בהם בפי' כו' יע\"ש ועיין בספר חזון נחום דקנ\"א ע\"א בענין כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד כו' שכ' דבאיסורי' דרבנן נמי לא מהני אם לא היכא שאמרו בפי' דמהני יע\"ש.
וה\"ה בפ\"ד מה' י\"ט בדין אין מוציאין אש מן העצים ומן האבנים כת' דאם עבר והוציא דמותר להשתמש בו וראיתי להט\"ז ברס\"י תק\"ב שכת' שלא ירד לסוף דעתו בזה דהא עכ\"פ מכשירי אוכל נפש הוא ולא דחי י\"ט כדאיתא בסימן תק\"ט א\"כ הוי דינו כמעשר פירותיו בשבת במזיד או כמבשל בשבת דאסור ליהנות ממנו אפילו דיעבד משום דעבר אדאורייתא ובעבר ואפה דוקא התירו משום דעירובי תבשילין דרבנן ומתוך כך דחה דברי ה\"ה וכ' דלא מבעיא דלכתחי' אסור לבשל באותו אש אלא אפילו אם עבר ובישל דהתבשיל אסור כל שהישראל הוציא אש דאיסור ודינו כמבשל בשבת עכ\"ל ודבריו תמוהים אצלי דאם איתא דאיכא בהוצאת אש מן העצים איסורא דאורייתא משום דהוי מכשירי אוכל נפש א\"כ איך תלי רבינו טעמא משום דאפשר לעשותו מבערב דאפי' אי אפשר נמי אסור דהא לרבנן דר\"י דקי\"ל כוותייהו כמ\"ש ה\"ה בפ\"ד מהלכות י\"ט ה\"ט לא הותר כלל מכשירי א\"נ דדרשינן הוא ולא מכשיריו ור\"י הוא דמחלק במכשירי בין אפשר מערב י\"ט לאי אפשר וכיון שכן איך תלה רבינו טעמא דאיסור הוצאת אש מן העצים משום דאפשר מבערב אלא ודאי דהכא ליכא אלא איסורא דרבנן ועוד דבהוצאת אש גופה ליכא מלאכה גמורה דאי משום מלאכת הבערה הרי מלאכה זו הותר' בי\"ט או מהטעם שכתב ה\"ה בפ\"א מהלכות י\"ט די\"ד או מהטעם שכתב הר\"ן בפרק המביא דהבערה חשיבא מלאכת אוכל נפש ממש עיין במ\"ש שם עלה דאמר רבא והוא דצייריה מאתמול יע\"ש וכיון דליכ' מלאכה גמורה ליכא למתסר במכשירין מדאורייתא וכמ\"ש מרן כ\"מ בפ\"ד מהל' י\"ט ה\"י יעש\"ב ועכ\"ל דליכא באיסור הוצאת אש מן האבנים בי\"ט אלא מדרבנן וכמ\"ש הפ\"ח ברס\"י תק\"ב דהוצאת האש דמי לאולודי ריחא ואי לא היה אפשר לעשותו מבערב הוה שרו רבנן וכיון דאפשר אסרו אותה והשתא שפיר כתב ה\"ה ז\"ל דמותר להשתמש בו דומייא דמעשר ומטביל. ומיהו נראה דהיינו דוקא בשאינו מוצא אש ממקום אחר אבל אי איכא במקום אחר ויכול להבעיר ממנו אסור דומייא דמעשר ומטביל דמבואר בסוגיין הכי דכי אית ליה פירי ומאני אחריני אסור לאכול מאותן פירות שעשר ומאותן כלים שטבל ואף כי יהבינן ליה כל דיליה להרב ט\"ז דאיכא איסורא דאורייתא לא ידעתי מי הגיד לו להרב ז\"ל דכשהתיר ה\"ה להשתמש באש זה שהוציא מן העצים ומן האבנים אף להמוציא האש במזיד התיר דהא שפיר איכא למימר דבמזיד ודאי אסיר משום קנסא דעבר אדאורייתא דומייא דמבשל בשבת מיהו בעבר והוציא בשוגג קאמר דשרי להבעיר מאש זה ולאפוקי מסברת הראב\"ד ז\"ל דס\"ל דטעמא דאיסור הוצאת אש מן העצים ומן האבנים משום נולד הוא דומיא דביצה שנולדה בי\"ט דלדידיה אפי' עבר בשוגג והוציא אסור להשתמש כנולד כביצה שנולדה בי\"ט לזה קאמר ה\"ה דלדעת רבי' דאין כאן משום נולד שרי להשתמש בעבר והוציא אש מן האבנים משא\"כ לדעת הראב\"ד ז\"ל ואיכא למימר דלשון עבר קשיא ליה להרב ט\"ז דמשמע במזיד ועיין במ\"ש התוס' בפרק כירה דל\"ח ע\"א ד\"ה עבר ושיהא. ומ\"מ האמת יורה דרכו דאף אם עבר במזיד והוציא שרי לכ\"ע דאין כאן אלא איסורא דרבנן וכדאמרן וכיון דבעבר ואפה קי\"ל דמותר לאכול משום כבוד שבת לא החמירו כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ה\"נ מותר לו ליהנות מאותו אש שהוציא מן האבנים אם אינו מוצא אש מזומן כנלע\"ד ועיין להר\"ב שער אפרים בתשו' סימן קי\"ג דלרבא דאמר כ\"מ דאמר רחמנא לא תעביד א\"ע לא מהני לא שנא בין איסור דאורייתא לדרבנן דבכולהו לא מהני וכ\"כ הר\"ב בני חיי בי\"ד סימן של\"ד ד\"ע ע\"ג ועיין טור ח\"מ סימן ס\"א ס\"ט יע\"ש. וכתב בספר חזון נחום דקנ\"א ע\"א ד\"ה עוד דהיכ' דפירשו דבריהם ואמרו דמהני הם אמרו והם אמרו והוא כמו מקרא מפורש דמודו כ\"ע עכ\"ל ובהכי ניחא אותה שאמרו בפרק יש נוחלין דקל\"ז האומר נכסי לך כו' ומודים שאין לב' אלא מה ששייר ראשון ועיין להר\"ב מש\"ל בהל' זכיה ומתנה ועיין בפסחים דס\"ט בתוס' ד\"ה דמאחר.
ודע שהר\"ב פר\"ח בהלכות פסח סימן תנ\"ו ס\"ב וסימן תנ\"ט ס\"ה כתב וז\"ל דמי שעבר ולש במים פושרים אסור לאוכלו בפסח והכריח הדבר מאותה שאמרו בפרק כ\"ש ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין יע\"ש. ולא זכר ש\"ר מ\"ש הוא עצמו בסי' תנ\"ה ס\"ג דיש מתירין אפי' לש בחמין וכ\"ש בפושרין ואין לחלק דבסי' תנ\"ה מיירי לענין שוגג ובסי' תנ\"ו ותנ\"ט מיירי לענין מזיד דלפי הטעם שכתב בסי' תנ\"ו ותנ\"ט אין לחלק בין שוגג למזיד כיון שהטעם הוי משום חשש חימוץ ודוק.
ודע שרש\"י ז\"ל פירש ההיא דמיבעייא ליה לרב אשי בס\"פ כ\"ש עברה ולשה מאי ואסיקנא דאסיר דטעמא הוא משום קנסא דהכא קרובה למזיד הוא וכתב הרא\"ש ז\"ל דמבואר מדבריו דאף בשוגג נמי אסר רב אשי אבל הר\"ן ז\"ל כתב פירש\"י דהכא קנסוה רבנן ולפי דבריו משמע דאם לשה בשוגג לא מתסר כדאמרינן גבי עבר ואפה מי\"ט לשבת ולא מתסר אלא במזיד כו' יע\"ש ולכאורה דבריו תמוהים שהרי מבואר נראה מדברי רש\"י דאף בשוגג נמי אסור וכמ\"ש הרא\"ש ואיך דקדק מדבריו להפך ונראה דהר\"ן ז\"ל ידע שפיר דרש\"י ז\"ל אף בשוגג אסר מיהו איהו בדידיה חלוק על רש\"י בזה ומשמע ליה דלפי טעמו שפירש דטעמ' דאסר רב אשי אינו אלא משום קנסא משמע דדוקא במזיד קאסר ולא בשוגג והכי משמע לישנא דעברה ולשה דומייא דההיא דעבר ואפה בי\"ט ומה שלא הביא הר\"ן ז\"ל ההיא דעבר ושיהא דאבי העזרי היינו דאיהו ז\"ל גריס התם עבר ושכח וכגי' הרי\"ף ורבי' בפ\"ג מה' שבת יע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דיני הגעלה כלי \n מתכות וכלי אבנים שנשתמש בהן חמץ ברותחים כו' נותן אותן לתוך כלי גדול של מים כו'. הנה הטור ומרן ב\"י כתבו בש\"ע ריש סי' תנ\"ב יש ליזהר להגעיל קודם שעה חמישית כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים בני יומן או לאו כו' והן דברי התוס' והרא\"ש בסוף מסכת ע\"ז והר\"ן בפ' כ\"ה ובפ' כ\"ש וטעמא משום דהוי נ\"ט בר נ\"ט להיתיר' החמץ נ\"ט בכלי והכלי במים וחוזר ונבלע בכלי וכולהו התר כיון שהוא קודם שעה חמישית. ותמה הפר\"ח ז\"ל דלפי שיטת הרא\"ש והטור ומרן שהצריכו ליבון בשפודים של ברזל אף דגבי קדשים בהגעלה בעלמא סגי להו והיינו טעמא דס\"ל דחמץ משום דשמו עליו איסורא בלע מיקרי איך התירו כאן להגעיל קודם שעה ה' כלים ב\"י מטעם נותן טעם בר נ\"ט להתירא והלא לפי שיטתם חמץ איסורא הוא ולא היתרא יע\"ש.
והנה מתוך דברי הפר\"ח ז\"ל הללו נר' שהוא סובר דבשר בחלב לא מיקרי שמו עליו דומיא דחמץ דאי הוה ס\"ל הכי לא הוה ק\"ל ולא מידי דהא אשכחן בדגים שעלו בקערה דמותר לאכלן בכותח כמבואר בי\"ד סימן צ\"ה מטעמ' דנ\"ט בר נ\"ט שרי לגבי בב\"ח וא\"כ ה\"ה חמץ דשמו עליו ואדרבא מכל שכן אתייא דהא חמץ השתא מיהא התר גמור הוא ולא אתי לכלל איסור עד הפסח לא כן בב\"ח דמהשתא הוא מוזהר שלא לאוכלו עם חלב דנמצא דבשר זה הוא נבילה לגבי חלב וכיון דאף בב\"ח נ\"ט בר נ\"ט שרי מכל שכן גבי חמץ משא\"כ לענין הכשר הגעלה במקו' ליבון דלא אשכחן דאתמר אלא גבי נותר משום דהיתר' בלע דיש לחלק שפיר ולומר דלא אתמר אלא גבי נותר דאין שמו עליו כלל משא\"כ גבי בב\"ח וחמץ לא מהני הגעלה כיון דשמו עליו אלא ודאי הרב ז\"ל סבור דבב\"ח אין שמו עליו מקרי דומיא דנותר וכ\"נ מדברי הר\"ן שהביא הפ\"ח שם.
ומן התימה עליו שהוא ז\"ל בסימן תנ\"א סי\"א בדין מחבת שמטגנין בה בשר הסכי' לדברי הש\"ך שכתב בי\"ד סימן קכ\"א ע\"ש הרב מ\"ע דה\"ט דמחבת של גוים לא מהני הגעלה משום דרוב תשמישן ע\"י האור בלי שום אמצעי וכתב דה\"ה נמי מחבת של בשר או של חלב לא סגי ליה בהגעלה כי אם ליבון ע\"ש וכ\"כ בפירייו בי\"ד סימן קכ\"א ועכ\"ל שהוא ז\"ל סובר דבב\"ח משום דשמו עליו איסורא בלע מיקרי ומשו\"ה הסכים דאף במחבת של בשר או חלב בעי ליבון דלא דמי לנותר דאסיקנ' בפ\"ב דע\"ז דאף בשפודין מהני הגעלה וכ\"נ בהדייא מדבריו בי\"ד סימן צ\"ג שדחה דברי הרשב\"א דבב\"ח שמו עליו מיקרי ע\"ש וזה היפך מה שנראה לדבריו כאן בסי' תנ\"ב וצ\"ע. ודע שהרב ש\"ך ז\"ל בס' נקודות הכסף בי\"ד סימן צ\"ג הסכים לדברי הרשב\"א שכת' שאם בישל ירקות בקדירה של בשר שמותר לבשל בה חלב שכבר נתמעט כח בלע הבשר ונקלש עד שאינו ראוי לחול עליו שם בב\"ח ולמד כן בס' ת\"ה ממ\"ש בפ\"ב דע\"ז גבי נותר כל יום נעשה גיעול לחבירו ומשום דהתירא בלע יע\"ש וע\"כ דשיטת הרשב\"א ז\"ל הוא לומר דבב\"ח לא מיקרי שמו עליו דומייא דחמץ דאי ס\"ל דמיקרי שמו עליו כחמץ אין מקום לראיית הרב ז\"ל מההיא דנותר דשאני התם דהיתרא בלע כדקאמ' תלמודא משא\"כ בב\"ח דכיון דשמו עליו איסורא בלע מיקרי אלא ודאי דסבור הרב ז\"ל דבב\"ח לא מיקרי שמו עליו ותו דמבואר מדבריו דמייתי מרן ז\"ל דאף בדבר שעיקר תשמישו ע\"י האור דסגי בבישול ירקות וא\"כ קשה דמ\"ש ממחבת הבלועה מחמץ שהצריכו ליבון וכמ\"ש מרן בא\"ח אלא ודאי כדאמרן דבב\"ח לא מיקרי שמו עליו וא\"כ ק' טובא על הש\"ך ז\"ל דאחר שהסכים כאן לדברי הרשב\"א ז\"ל איך בסי' קנ\"א בדין המחבת הסכים בפשיטות דאף במחבת של בשר או חלב בעי ליבון וזה היפך דברי הרשב\"א והסכמתו בסי' צ\"ג דבב\"ח דמייא לנותר דמשום דהיתרא בלע סגי ליה בגיעול במקום ליבון והוא תימא וצ\"ע." + ] + ], + [ + [ + "שורש מצות אכילת מצה מ\"ע \n מן התורה לאכול מצה בליל ט\"ו כו'. עיין להר\"ב מש\"ל שהביא מה שדרשו בת\"כ פרשת אמור ובט\"ו יום לחודש הזה חג המצות יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה והלא דין הוא כו' תו גרסינן התם החדש הזה חג הסוכות זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה והלא דין הוא כו' וכתב הרב ז\"ל ותמיה לי מילתא דלמאי אצטריך קרא למכתב זה גבי מצה למעוטי חג הסוכות ממצה וגבי סוכה למעוטי חג המצות מסוכה לא ליכתוב אלא או זה גבי חג המצות או זה גבי חג הסוכות ואנו ממעטינן סוכה ממצה ומצה מסוכה כו' ונראה לומר דאי לא כתי' קרא הזה גבי חג המצות לא הוה ממעטי' כו' ע\"ס הלשון וכדבריו ז\"ל כת' הרב מעשה חייא בפ\"ק דקידושי' וכנר' דאשתמיט מינייהו מ\"ש התוס' בפ\"ק דחולין דכ\"ג ע\"ב ד\"ה ותהא פרה כו' דכל דאיכ' תרי ק\"ו דסתרי אהדדי יש איזה סברא לעשות הק\"ו הא' וכיון שהוצרך הכתוב למעטו כדי שלא נעשה הק\"ו האחר איצטריך מיעוט אחר ועיין להרב יבין שמועה ד\"ב כלל פ\"ט שכתב ע\"ש הברייתות דמה שהוצרך לתרי מיעוטי הוא מפני שהיינו לומדים אותו במ\"מ ולא בק\"ו ודברי התוס' דחולין הויין תיובתיה שהרי הם ז\"ל הכריחו שם דגבי ק\"ו דעגלה ערופה ופרה לאו במ\"מ אתייא דהוי מ\"מ של מקומות ולא אתי אלא בק\"ו ואפי\"ה הוצרך תרי מיעוטי וכן בנדון הרב מש\"ל הוי כמו מה מצינו של מקומות ודוק ועיין בברכות פרק מי שמתו דכ\"א ע\"א יע\"ש ועיין במציעא דפ\"ח ע\"ב. ובדין זה מצאתי כתוב למו\"ה בעל שער המלך וז\"ל כתבתי בנדפס דפ\"א ע\"ד ליישב דברי הריטב\"א דעיקר היקשה לר\"ש לא אצטריך אלא לחייב את הנשים דלמעוטי טבל לא צריך קרא משום דהו\"ל מה\"ב כמו שהקשו התוס' בר\"פ לולב הגזול כו' יע\"ש. רואה אני שתירוץ זה לא יתכן להרמב\"ן שתי' כתי' הריטב\"א כמ\"ש בספר תומת ישרי' שהרי הרמב\"ן ז\"ל בפ\"ק דפסחים בספר המלחמות גבי ההיא דאמר רב גידל המקדש משש שעות ולמעלה כתב וז\"ל וכיוצא בו פשיטא משום דתנא ליה רישא באותו פרק אבל לא בטבל פשיטא והא לאו פשיטא אלא פלוגתא נמי היא ודלא כהלכתא יע\"ש ועיין מ\"ש בפ\"ח מהלכות חו\"מ דפ\"ד ע\"ג הן אמת שצריך להבין לפי דעתו ז\"ל דת\"ל דאינו יוצא בו מטעם מה\"ב כמ\"ש רש\"י והר\"ן ז\"ל והיה נראה לומר דס\"ל להרמב\"ן דדוקא גבי לולב הגזול דע\"י עבירה באה המצוה אינו יוצא בה י\"ח מה שא\"כ בטבל דהעבירה היינו הטבל אינו גורם למצוה שתעשה ואדרבא אם היו חולין מתוקני' היה יוצא י\"ח בשופי וכמו כן כתבו התוספות בר\"פ לולב הגזול דהיינו טעמא דלולב של אשירה לא מפסיל משו' מה\"ב משום דאין העבי' גורמת המצוה יע\"ש. אלא שלכאורה יש לתמוה עליהם שאחר מ\"ש דלולב של אשירה לא מפסיל משום מה\"ב הקשו דבמצה של טבל ל\"ל הקשה דת\"ל משום מה\"ב והוא תימא דמצה של טבל נמי אין העבירה גורמת למצוה דומייא דלולב של אשירה וכבר בס' שמע יעקב בקונ' ארעא דרבנן הקשה כן. אמנם אחר העיון קצת הא ודאי בורכא דבשלמ' בלולב של אשירה דלקיחתו אין בו עבירה אלא העבירה היא מה שנעשית אשירה והילכך כשאנו באים לו' דמצות הלולב באה ע\"י עבירה שייך שפיר לומר אטו אם לא היו עובדים אותה לא היה יוצא משא\"כ בטבל שהטבל בעצמו אינה העבירה דמשום היותו טבל מה עבירה בידו והעבירה היא האכי' והילכך שייך שפיר לומר דע\"י העבירה דהיינו אכילת הטבל היא גורמת למצוה שתעשה וזה פשוט עוד היה נראה לי ליישב קו' התוס' דהיקשה אצטריך לר\"ש היכא דאין לו אלא מצה של טבל ואינו יכול לתקנו דהו\"א ליתי עשה ולידחי ל\"ת ולא שייך כאן מה\"ב דעביר' מעיקר' ליתא דאתי עשה ודחי ל\"ת ועיין בירוש' הביאוהו התוס' בפ\"ק דקידושי' הקשו גבי קרא דכתיב ויאכלו מעבור הארץ כו' דאמאי לא אכלו ישראל שבאותו הדור מצה מן החדש דאתי עשה ודחי ל\"ת וצריך לומר דקושיית הירושלמי הלזו אינו אלא לרבנן דר\"ש אבל לר\"ש אין כאן קושייא כלל דרחמנא מיעטיה מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבד כנ\"ל.
ובהיותי בעיר פירנצי אינה ה' לידי שיטת כתיבת יד על מס' פסחים להריטב\"א ז\"ל וראיתי שם כתוב למר על ברייתא הלזו ה\"מ ר\"ש היא כו' כת' הרי\"ט ומעתה מתני' דקתני שאין יוצאין בטבל וקי\"ל כוותייהו. ואע\"ג דדמי למצוה הבאה בעבירה כתבו התוס' דלא אסרה תורה מה\"ב אלא במצוה שבא לרצות והן שופר ולולב אבל בשאר מצות לא תדע דהא איצטריך קרא למעוטי סוכה גזולה וכן ציצית ומעתה מצה גזולה וכן של טבל יוצאין בה בדיעבד מיהו לכתחילה אסור משום בוצע ורבי' כתב דמצה גזולה אין יוצאין בה בדיעבד ובירושלמי נחלקו בדבר וכתב הרי\"ט ואנן הא פרישנא לה בכמה דוכתי וברירנא בראיות ברורות דלא אמרינן מה\"ב אלא כשהמצוה מסייעת בקנינה אבל כשאין המצוה מסייעת בקנינה לא שהרי דמים הוא חייב לו וכל היכא דגזל קמח ועשאו מצה דאיכא יאוש ושינוי מעשה לכ\"ע יוצאין בה אבל גזל מצה אפויה ואיכ' יאוש בעלי' וע\"י המצוה איכא שינוי השם דמעיקרא לחם והשתא מצה א\"נ שינוי רשות למ\"ד דקדושת מצוה חשיב שינוי רשות דנמצא דע\"י המצוה הוא קונה מצה זו דהא אפליגו בירושלמי וקי\"ל כמאן דאסר הילכך טבל דעבידתא מעצמה ואין המצוה מסייע לא חשיב מה\"ב ושרייא עכ\"ל ונראה שזה דעת הרמב\"ן ז\"ל כנ\"ל ודוק." + ], + [], + [ + "אכל \n מצה בלא כוונה כו' יצא י\"ח. מ\"כ להרב המובהק כמוהר\"מ ן' אדרת וז\"ל כתב מרן כ\"מ בפ\"ב מהלכות שופר הל' ד' דדעת רבי' דאין צריך כונה לאכילה יע\"ש ונ\"ל דלמד רבי' חילוק זה מדלא משני תלמודא ביבמות ד\"מ ע\"א דפריך מאי תרי גווני איכא כו' ואמאי לא משני רצה לשם סעודה אוכלה רצה לשם מצוה אוכלה והתוס' שם בד\"ה מאי הק' כן ותירצו דא\"צ שיכוין לשם מצוה וק\"ל שהרי שנינו בר\"פ היה קורא אם כיוין לבו יצא ואם לאו לא יצא ומשמע דמצוות בעו כונה ומה\"ט כתב רבי' דיצא י\"ח דמדלא מתרץ תלמודא כמ\"ש וכמ\"ד דמצוות בעו כוונה דמחלוקת תנאים הוא וכדאיתא בפרק ע\"פ א\"כ ש\"מ דגבי אכילה שיש בו הנאה לכ\"ע יצא י\"ח ולפחות הול\"ל תלמודא הכי מאי תרי גווני איכא וכי תימא דצריך שיכוין לשם מצוה הניחא למ\"ד מצוות צריכות כוונה אלא למ\"ד א\"צ כונה מא\"ל ומדלא קאמ' תלמודא הכי ש\"מ דכ\"ע מודו דבאכילה יצא ואף דבאכילה נמי יש מחלוקת שם בע\"פ דאכל' למצה בלא מתכוון לא יצא לחד מ\"ד מ\"מ אין הלכה כן אלא הלכה כמ\"ד דיצא ותלמודא לא משני כדי לאוקומי קרא אליבא דהילכתא אבל אם תאמר דהלכה כמ\"ד לא יצא תימא למה לא מוקי קרא כהלכתא אבל עדיין ק' דנימא דבעלמא אצ\"כ באכילה אבל הכא צריך כונה משום דשנה עליו הכתו' לעכב וכדלקמן." + ], + [], + [ + "אבל \n אין לשין אותה ביין ובשמן כו'. מ\"כ להרב הנז' וז\"ל הנה הטור כתב ברס\"י שכ\"ט שהדובשנין לאו לחם מיקרו ויש לדקדק דלמה לי קרא למעט מצה עשירה בליל פסח מקרא דלחם עוני כדאיתא בפסחים בפרק כ\"ש ות\"ל דלחם כתיב ומצה עשירה לא איקרי לחם כמו גבי חלה דמצה עשירה פטורה מן החלה משום דלא איקרי לחם." + ], + [], + [ + "אין \n אדם יוצא י\"ח כו' כגון שאכל טבל כו'. מ\"ך להרב הנז' מדברי רבינו משמע דס\"ל דלדעת רבנן דר\"ש דס\"ל דאיסור חל על איסור אינו יוצא י\"ח בפסח דאלת\"ה א\"כ הוו תרי פסקי דסתרי אהדדי דכאן פסק רבינו דאינו יוצא י\"ח בטבל והיינו אותה ששנינו בפסחים דאתייא כר\"ש דס\"ל דאאחע\"א והרי רבי' פסק כרבנן בפ\"ב מהלכות שביתת עשור דאחע\"א אלא ודאי עכ\"ל דלרבנן אינו יוצא י\"ח בטבל וא\"כ ק' דכיון דס\"ל דאחע\"א א\"כ עכ\"ל דבטבל (אינו) יוצא י\"ח בפסח וכי תימא דטעמא דרבנן הוא משום דהוייא מצוה הבאה בעבירה כמ\"ש רש\"י שם בדל\"ה ע\"ב בד\"ה דמאי לא כו' א\"כ תינח למ\"ד דמצוה ה\"ב א\"א אבל למ\"ד דאפשר מא\"ל שהרי פלוגתא דאמוראי הוא במסכת סוכה דל\"ח ע\"א וי\"ל כמ\"ש שם בד\"ה מתוך כו' דהאי פלוגתא אינו אלא במידי דרבנן כגון לולב בי\"ט שני אבל במידי דאורייתא מודו כ\"ע אך תימא דהתם מייתי משם רשב\"י האי דמצוה ה\"ב דאינו מועיל וא\"כ למה הוצרך הכא רשב\"י להביא ראיה על טבל שהרי הראיה זו והטעם מפורש כמ\"ש ודע שרבינו ז\"ל השמיט דאינו יוצא במ\"ע כמ\"ש שם דל\"ה ע\"ב אלמא דס\"ל דטבל דמ\"ע לא הו\"ל כמו שאר טבל דאסור לאוכלו קודם שיפריש מ\"ע ואלו הוא כתב בפ\"א מהלכות מעשר שני די\"ג דטבל דמ\"ב ומ\"ע הוי כשאר טבל דאסור לאוכלו וי\"ל דמה שלא העתיק האי דמ\"ב ומ\"ע היינו משום דסמך אה' ברכות דאפילו בטבל דרבנן אין מברכין וא\"כ אינו יוצא וזה הוי טבל נמי כמ\"ש בה' מעשר שני ע\"כ מצאתי להרב הנז'." + ], + [], + [], + [ + "נשים \n ועבדים וקטנים חייבים באכילת מצה כו'. הנה התוספות בקידושין דל\"ד ע\"ב סד\"ה נילף כת' וז\"ל וא\"ת למאי אצטריך במצה הקש דכל שישנו בבל תאכל כו' בלאו הכי ידעינן שנשים חייבות דאי פטורות למה לי האזר' גבי סוכה אלא ש\"מ דנשים חייבות ולהכי אצטריך האזרח גבי סוכה כו' וי\"ל דע\"כ אצטריך ההקש דאי לא הו\"א דהאזרח אתא לרבויי נשים דלמעוטי לא אצטריך כו' עכ\"ל ושמעתי מקשים דמה יענו התוס' למאי דמסיק הש\"ס בסוכה דכ\"ח דנשים אמעיטו מסוכה מהלכה למשה מסיני וקרא אסמכתא בעלמא וא\"כ הדרא קושי' התוס' לדוכתא דלמה לי הקש גבי מצה דמדאצטריך הלכה למ\"מ גבי סוכה ילפינן גבי מצות שחייבות אין מזור לקושייתם ואני חפשתי בספרים ומצאתי להרב שמע שלמה פרשת בא דס\"ג ע\"א הוקשה לו קו' זו בדברי הרא\"ם על הסמ\"ג שכתב כדברי התוס' הללו יע\"ש. ואשתמיט מיניה שדברי הרא\"ם הן הן דברי התו' אות באות.
וראיתי שתי' לקו' זו הרב הנז' וז\"ל ומה שהקשינו בשמעתין דלמאי אצטרי' ההקש דת\"ל מדאצטריך הלמ\"מ גבי סוכה למעוטי נשים לאו קושיא היא דבלא\"ה מצינן למימר דאצטריך ההקש למימר דהמצה צריכה להיות בדבר הבא לידי חימוץ יוצא בה ידי מצה כדדרשינן בפסחים עכ\"ל וזו ודאי היא תירוץ לקו' הרא\"ם ג\"כ דא\"כ קשה מה יענה הרב ז\"ל שהתוס' לא הונח להם בתירוץ זה והטעם ודאי דעיקר קו' התוס' היתה על תנא דברייתא למה לא למד דין זה שהנשים חייבות במצה מדאצטריך האזר' ולמה הוצרך ללמוד מדין ההקש וכיון שכן הדרא קו' לדוכתא למה לא למד מדאצטריך הלמ\"מ גבי סוכה. ולכן נראה לענ\"ד דאף קושיא זו מתורצת במ\"ש התוס' לקושייתם דאי לאו ההקש הוה אמינא דהלמ\"מ אצטריך כי היכי דלא נימא דאזרח אתא לרבויי נשים להכי אתא הלמ\"מ לומר דהאזרח בא לרבות גרים ולא נשים ואם כן גבי חמץ הוה אמינא דפטורות משום מ\"ע שהזמן גרמא הילכך הוצרך ההקש גבי מצה וגם הלמ\"מ גבי סוכ' ודוק.
ועפ\"י האמור יתיישב מה שהקשה מרן מלכא כמוהרח\"א בספר עץ החיים בפרשת אמור ד\"ן ע\"א לדברי התוס' דפרק קמא דמגילה יע\"ש. ודע דבקידושין דל\"ג סע\"ב אמרו בברייתא דמצו' עשה שהזמן גרמא כגון ציצית ותפילין הנשים פטורות וכתב הריטב\"א ז\"ל בחידושיו וז\"ל וק\"ל אמאי נשים פטורות מציצית אפילו לר\"ש דהא דרשינן סמוכים למפטר כלאים בציצית וא\"כ נימא נמי כל שישנו בבל תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה והני נשי הואיל ואיתנהו בבל תלבש איתנהו בגדילים תעשה דהא דכוות' דרשי' גבי מצה דאע\"ג דהיא מ\"ע שהזמן גרמא נשים חייבות בו דאמרי' כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה כדאיתא בפסחים ואיכא למימר דבשלמא גבי מצה כיון דליכא למדרש מילתא אחריתי גבי ההיא דסמיכותא דרשי הכי אבל בסמוכין דציצית וכלאים כיון דאיכא למדרש ביה למפטר כלאים בציצית תו לא דרשי' ביה אידך דאתי לסתור הכלל שבידינו דכל מצו' עשה שהזמן גרמא נשים פטורות עכ\"ל. ותמוהים דבריו דהא גבי הקש דבל תאכל חמץ הא איכא למדרש ביה דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם י\"ח מצה כדאיתא בפרק קמא דפסחים ואיך כתב הרב ז\"ל דליכא למדרש מילתא אחריתי וצ\"ע." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור אכילת צלי בליל פסח ובכל \n מקום אסור לאכול שה צלוי כולו כא' בליל זה מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ כו'. הכי איתא בגמ' דע\"ד ת\"ר איזהו גדי מקולס פירש רש\"י דתנן בפרק מקום שנהגו שאסור לאכול צלי בע\"פ במקום שלא נהגו לאכול ע\"כ נראה מדבריו דגדי מקולס אינו אסור אלא במקום שלא נהגו לאכול צלי וזה תימא דגדי מקולס אסו' לאכול צלי בכל מקום כמו ששנינו בפ\"ב דביצה כ\"ב ע\"ב דעושין גדי מקולס בע\"פ וחכמים אוסרים וזה ששנינו בפרק מקום שנהגו שאסור לאכול צלי במקום שלא נהגו היינו אפילו כשאינו מקולס אלא אפילו חתיכת בשר צלי לבד וכן מבואר בדברי הטור ומרן בא\"ח סימן תע\"ו ועיין שם בס' מלכי בקדש שעמד על דברי רש\"י ז\"ל הללו.
ולע\"ד אפשר ליישב דברי רש\"י בשני פנים הא' דודאי רש\"י אזיל ומודה דגדי מקולס אסור בכל מקום אלא דק\"ל אריכות לשון הברייתא דקתני איזהו גדי מקולס שאסור לאכול בע\"פ בזמן הזה דכיון דתנא דברייתא קאי על מתני' דפ\"ב די\"ט דתני חכמים אוסרים לאכול גדי מקולס בזמן הזה הוה ליה למתני סתמא איזהו גדי מקולס כו' לזה תרי' יתיב דמשום דתנן בפרק מקום שנהגו שאסור לאכול צלי במקום שלא נהגו דוקא אבל במקום שנהגו שרי להכי הוצרך להאריך ולומר איזהו גדי מקולס דאסור בזמן הזה אפילו במקום שלא נהגו כו' ולזה נראה שכוין רש\"ל בפי' שכת' וז\"ל במקום שלא נהגו פי' לאכול צלי כו' שבא לשלול שאין כונת רש\"י לומר דגדי מקולס אסור לאכול דוקא במקום שלא נהגו דליתא דרש\"י ז\"ל אצלי דוקא קאי אבל מקול' אסור בכל מקום.
ומיהו לזה יש לדחות שאם זאת היתה כוונת רש\"י הו\"ל לרש\"י ז\"ל לומר דמשום דתנן בפרק מקום שנהגו שמותר לאכול צלי במקום שנהגו לאכול להכי הצריך תנא דברייתא לומר דמקול' אסור אפילו במקום שנהגו היתר ולא הי\"ל להביא סיפא דמתני' דמידק מינה דוקא במקום שנהגו לאסור ולא במקום שלא נהגו לאסור והיותר נכון נראה לי דרש\"י ז\"ל קשיתיה כיון דתני גדי מקול' תנא דברייתא ומקולס היינו שבני מעיו תולין חוצה לו כמ\"ש רש\"י ז\"ל בלשון הקודם אמאי לא תני דכל שאינו מקולס אלא שבני מעיו בתוכו שרי ואפילו צלאו כולו לזה תרי' יתיב דכל כה\"ג אסור לתנא דברייתא דמחזי כקדשים בחוץ שהרי שנינו יש מקומות שנהגו לאסור אפי' בחתיכ' בשר צלי אע\"פ שאין דרך ק\"פ לעשותו כך ואפי' בשר דעלמא שאינו של גדי הילכך במקולס אפי' שבני מעיו בתוכו דמחזי טפי כק\"פ אסור בכל מקום. ומ\"מ יש להסתפק אי שרי לעשות גדי מקולס ולא לאוכלו אלא להביאו לפניו בליל פסח דמלישנא דמתני' די\"ט משמע לרבנן דר\"א אפילו עשייתו לבד אסור אמנם מלישנא דברייתא דקתני דתודוס איש רומי הנהיג לאכול כו' משמע דדוקא לאכול אסור ודוק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f72fddcd000a966ab7ed2ee51559e4b74088033b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,183 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Leavened_and_Unleavened_Bread", + "text": [ + [ + [], + [ + "שורש איסור חמץ בהנאה החמץ \n בפסח אסור בהנאה כו'. וכתב ה\"ה וז\"ל פ' כ\"ש אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא היתר אכילה ע\"כ הנה בגמר' אמרו שם דהא דחזקיא פליגא אדר' אבהו דאמר רבי אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה וכו' וכת' התוס' ד\"ה כל מקום וז\"ל וא\"ת יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת דהא כתי' כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכי תימא אה\"נ א\"כ לקמן דבעי מאי בינייהו בין חזקיה לר' אבהו לימא דאיכא בינייהו הא ואור\"י כו'.
והנה מורי הר\"ב שער המלך הביא דברי הרב המגיה בספר משנה למלך ה' שגגות דק\"ט ע\"ד שהקשה שם על דברי התוס' ז\"ל הללו ממ\"ש התוס' בחולין דק\"ך דאצטריך הנפש לרבות את השותה משום דבהנאה ליכא כרת וא\"כ מאי ק\"ל הכא דהא מדאצטריך הנפש לרבות את השותה שמעינן דבשאר הנאות אינו חייב כרת ולמה להו לחלק בין אוכל לתאכלו יע\"ש ומורי הרב הנז' תירץ ע\"פ מ\"ש לקמן בפרק כ\"ש דל\"ה אמר ר\"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה ומעיקרא אסיקו רב הונא בריה דר' יהושע ור\"פ דה\"ט משום היקש דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות דברים שאדם יוצא י\"ח מצה חייבים על חימוצה כרת והך הואיל ואין אדם יוצא י\"ח מצה דהו\"ל מצה עשירה ובעינן לחם עוני אין חייבין על חימוצה כרת ודחי להו רב אידי מהא דתניא המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואין אדם יוצא בהם י\"ח מצה דבעינן אכילה וליכא אלא ה\"ט דמי פירות אינן מחמיצין יע\"ש והשתא ודאי ליכא למימר דמדאצטריך הנפש לרבות את השותה שמעינן דשאר הנאות ליכא כרת דהא אצטריך שפיר הנפש לרבות את השותה כי היכי דלא נימא כדר\"פ ורב הונא דכל שיוצאין י\"ח מצה חייבים על חימוצו כרת וכיון דבשותה אינו יוצא י\"ח מצה ה\"נ אינו חייב על חימוצו כרת והוה אמינא דשאר הנאות אין חייבי' כרת בשותה אבל בתר דגלי לן קרא במילת הנפש דלא דרשינן היקש זה הדרינן לכללין דשאר הנאות נמי חייבים כרת כיון דבכלל אכילה נינהו כדר\"א עכ\"ל ועוד מצאתי לו בכתיבת ידו שכתב על קושיית מוהר\"י כולי הלז וז\"ל כתבתי בנדפס דס\"א ע\"א ליישב קושיית מוהר\"י כולי ז\"ל שהקשה על דברי התוס' דכ\"א ע\"ב ד\"ה כי כל אוכל כו' יע\"ש ועוד אני אומר דלא ק\"מ ואשתמיט מיניה דברי התוס' ר\"פ העור והרוטב בדף הנז' ד\"ה היכא וז\"ל וצ\"ל דאכלאיים בעי דאע\"ג דלא כתי' אכילה ביה סברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור הוא בעין ולעיל דפריך אלא אם חמץ אכילה כתיבה ביה בלא\"ה הוה מצי למפרך אלא כיון דכתיב ביה אכילה בהדייא פריך מינה יע\"ש וא\"כ איכא למימר שפיר דמדאצט' הנפש לרבות את השותה ליכא למשמע מינה דעל ההנאה אין בו כרת דאע\"ג דבהנאה יש בו כרת אפ\"ה אצטריך דלא נימא התורה לא אסרה באכילה ובהנאה בכרת אלא כשהאיסור בעין אלא דבפ' העור והרוטב ק\"ל להתוס' שפיר לתלמודא התם דפריך מטעמא דאכילה כתיבה ביה דמשום ה\"ט ת\"ל משום הנאה ותירצו דלפי האמת דס\"ל דהנאת חמץ אין בו כרת משום דכי אוכל לא ילפינן מלא תאכלו פריך תלמוד' שפיר אבל מדאצטריך הנפש ליכא למשמע מידי כמ\"ש וליכא למימר דטעם זה שכתבו התוס' דסברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור בעין אינו אלא לפי האמת דהנאת חמץ אין בו כרת והילכך הו\"א דסברא הוא דלא חייבא תורה כרת באכילה אלא כשהאיסור הוא בעין אמנם לכשת\"ל דעל הנאת חמץ יש בו כרת אע\"ג דאינו אוכלו אלא שמוכרו לגוי כיון שבא לו הנאה מחמתו מכ\"ש שיש לחייבו כרת כשאוכלו אע\"ג דאין האיסור בעין דאין לך הנאה גדולה מזה הבאה לו מחמתו דהא ודאי ליתא דא\"כ תיקשי לך דבכלאי הכרם כיון שיש בו איסור הנאה למה לי קרא וליכא למימר דס\"ל דעל איסורי הנאה אין לוקין עליו וכדעת רבינו בפ\"ח מה' מ\"א דהא לית' שהרי ממ\"ש דהנאת חמץ אין בו כרת אלא לאו מבואר דס\"ל דלוקין על הנאה היפך דעת רבינו וכ\"כ הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג ועיין מה שכתבתי בנדפס גם למה שתי' עוד משם הר' שמואל דגבי חלב וחמץ שהמחהו אי לא הוה כתיב ביה אכילה היו מחייבין כיון שהוא גוף החלב אבל משקה היוצא מהכלאים אע\"ג דלא כתיב אכילה כמאן דכתיב דמי שאין זה גוף הפרי יש ליישב שפיר דודאי למאי דמסיק בגמרא גבי המחה את החמץ אכילה כתיבה ביה ק\"ל שפיר דת\"ל שהוא חייב מפני שהוא נהנה מגופו של איסור אבל מדאצטריך הנפש לרבות את השותה ליכא למשמע מינה מידי דעל הנאת חמץ אין בו כרת דאיכא למי' דהנפש אצטריך לרבות משקה היוצא מן החמץ דסד\"א דשרי כיון שאינו גוף החמץ וזה דבר מוכרח דלפי האמת הנפש מרבה אפילו משקה היוצא מן החמץ מדאמרו בשאר איסורי' משקה היוצא מהן כמותן דילפי' מהנך או מבכורים וחד מהנך וכ\"כ הר\"ב ח\"ה ז\"ל יע\"ש.
מיהו תירוץ ה\"ר שמואל תמיהא לי טוב' דהיאך הפה יכולה לדבר דמשקה היוצא מכלאים שרי מפני שאינו גוף הפרי והלא כלאי הכרם אפילו קלפי הכרם והקשין אסרן הכתוב בהנא' אע\"ג שאינן פרי כ\"ש משקה היוצא מהפרי וכי מגרע גרע וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא דת\"ל משום הנאה וכ\"ת דהר' שמואל ס\"ל דאין לוקין על הנאת כלאי הכרם וכמו שכן הוא דעת רבינו כמ\"ש הר\"ב מש\"ל בפ\"ה מהלכות יסו\"ה. זה ודאי דחיקא לי מילתא טובא שאחר שבדיבור הקודם כתבו בפשיטות דלוקין על הנאה איך כתבו תי' זה סמוך ונראה משם ה\"ר שמואל והיה נראה ליישב עפ\"ז מה שהקשתי בנדפס לדעת רבינו דאין לוקין על הנאת כלאי הכרם מהירושלמי דמס' ערלה יע\"ש דאיכא למימר דרבינו ז\"ל מפרש הסוגייא דפרק העור והרוטב כפי' ה\"ר שמואל דאכלאי הכרם קמבעייא ליה ומשמע שאינן גוף הפרי דהשתא ע\"כ צ\"ל דס\"ל לתלמודא דידן דאין לוקין על הנאת כלאי הכרם דאל\"כ דאינן מגוף הפרי אפי\"ה מחייב משום הנאה כמו קשין וקלפין ומטעם זה דחה הירושלמי הלז מיהו לתי' ה\"ר שמואל ק\"ט והנראה אצלי דכוונתם במ\"ש כיון שאינן מגוף הפרי דסד\"א דחשיבי זיעא בעלמא וכמ\"ש לקמן בד\"ה והדר מייתי כו' גם בפרק כל שעה דכ\"ד ע\"ב ד\"ה אלא כתבו דהא דאצטריך למילף פרי מפרי מבכורים לאו למעוטי שאר משקי' אצטריך דמן הדין אפילו תירוש ויצהר לא היה ליחשב למשקים דזיעא בעלמא הוא ואצטריך למילף שנחשוב משקה של תירוש ויצהר כמו הפרי יע\"ש וא\"כ איכא למי' שפיר דאע\"ג דבכלאי הכרם לוקין על הנאת קליפין וקשין הנהו שאני דנהנה מהן בעינייהו משא\"כ הנך.
מיהו עיקר דבריהם שכתבו דג\"ש אצטריך למילף שנחשוב משקין של תירוש ויצהר כמו הפרי כו' תמיהא לי דג\"ש למה לי הא כי היכי דילפי' כלאי הכרם מבנין אב מבכורים וחד מהנך ה\"נ נילף ערלה ותו דערלה ודאי איסור הבא מאליו הוא ולא דמי לכלאי הכרם שע\"י זריעתו בא בעבירה כמ\"ש התוס' וא\"כ בפשיטות איכא למילף מחלב וחמץ כמו שאר איסורים אלא ודאי דג\"ש לא אתא אלא למעוטי שאר משקין והיה נראה ליישב שדעתם ז\"ל כדעת רבי' שכתב בפ\"י מהלכות מאכלות אסורות דעל כל האיסורים משקים היוצאין מהן אסור ואין לוקין עליו וכת' הכ\"מ שם דאע\"ג דבפרק הרוטב יליף לה מקראי אסמכתא בעלמא הוא יע\"ש וא\"כ איכא למימר דלהכי אצטריך ב\"ש לחייב מלקות על משקה היוצא מן הזתים והענבים הן אמת שבדברי רבינו הללו יש בהם מן המבוכה גם בדברי הלח\"מ יש לעמוד עליו לעת הפנאי וכמו שאכתוב לקמן בפ\"י מה' מ\"א הלכה יו\"ד ע\"כ מצאתי מכתיבת ידו.
ובעיקר קושיית הרב מוהר\"י כולי ז\"ל בהיותי יוצק מים לפני מורי הרב מר יאודה אשכנזי ז\"ל שמעתי מפה קדוש ישוב לקו' הנז' ע\"פ מה שדרשו בת\"כ פ' צו פ' י\"ד סוף פרשה יו\"ד הנפש ולא הציבור הנפש לרבות את השותה יע\"ש דהשתא ליכא למימר דמדאצטריך הנפש לרבות את השותה שמעי' דבהנאה ליכא כרת דהא איכא למימר דהנפש אצטריך למעט הצבור ותלמודא דפריך ל\"ל הנפש בחמץ תיתי מהנך לאו אעיקר קרא פריך דהא אצטריך למעט ציבור אלא אתנא דברייתא פריך וכדאמרן ואמטו להכי הוצרכו התוס' לחלק בין אוכל ללא תאכלו ואף שהר\"ב ק\"א כתב שם דמיעוט הציבור מה\"א דהנפש מפיק ליה התוס' ז\"ל לא משמע להו הכי אלא ממילת הנפש גופיה מפיק ליה וראיה לדבר דמעיקרא דריש מיעוטא דציבור ושוב דריש לרבות את השותה ולפי דברי הר\"ב ק\"א דמיתורא דה\"א קדריש הו\"ל למדרש תחילה מילת הנפש לרבות את השותה ושוב הו\"ל למדרש יתורא דה\"א ועוד ראיה דלעיל בפרק ח' סימן ט' גבי פיגול דרשו הנפש למעט ציבור ולא דרשו לרבות שותה וכתב שם הר\"ב ק\"א דמדהו\"ל למכתב והאוכל ממנו וכתי' הנפש דרשו הכי הרי דלא מיתורא דה\"א קדריש הכי ואין לומ' דהתם נמי מיתורא דה\"א קדריש הכי ומילת נפש אצטריך לרבות את השותה כמו שדרשו גבי חלב דא\"כ בסוגיין דחולין דק\"ך דקעביד תלמודא צריכותא דנפש דחלב ונבילה ושרצים דלא אתי לא חד מחד ולא מבינייא דשניהם ושלשתן אמאי לא עביד נמי צריכותא לנפש דפיגול דתיתי מהנך במה מצינו או מבינייא אלא ודאי דפיגול ה\"נ דאתי מאינך ומילת נפש אצטריך למעט ציבור ולדברי הר\"ב ק\"א דמה\"א דהנפש מפיק לה קשה וגם לדבריו ז\"ל קשה אמאי לא דרשו בת\"כ גבי פיגול לרבות את השותה כמו שדרשו גבי חלב אמנם לפי' דרבינו הנה מה טוב ע\"כ ת\"ד מורי הרב זלה\"ה.
ולדידי נראה לי עוד דהתוס' הכא בפסחים לא ניחא להו מימר דמדאצט' הנפש לרבות את השותה שמעינן דשאר הנאות פטורי' מכרת דא\"כ מאי פריך התם בגמרא בחולין דק\"ך ל\"ל הנפש בחמץ לרבות את השותה דתיתי מחלב ונבילה וכו' יע\"ש ואם איתא דאצטריך הנפש למעט שאר הנאות מכרת מאי קושיא לימא דאה\"נ דאתי מחלב ונבילה ואצטריך הנפש לרבות את השותה לגלויי דשאר הנאות פטורים מכרת דהו\"א דמחייב משום דבכלל אכילה הנאה קמ\"ל מילת הנפש למימר דוקא שותה הוא דמחייב ולא שאר הנאות ומדלא קמשני הכי ש\"מ דלא ממילת הנפש ממעטינן שאר הנאות מכרת דבלא\"ה פשיטא ליה להש\"ס דשאר הנאות פטור מכרת ולהכי קשיא להו הכא בפסחים יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת דמהיכן פשיט' ליה להש\"ס דשאר הנאות פטורים מכרת דאדרבא מדכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה א' איסור אכילה וא' איסור הנאה משמע ודחיקא להו להתוס' למימר דכי פריך התם בגמרא ל\"ל בחמץ דתיתי מנבילה כו' אליבא דחזקיה פריך דס\"ל דאיסור הנאה אינו בכלל אכילה אלא כשאומ' לא יאכל ולדידיה לא אצטריך הנפש לגלויי אשאר הנאות דבלא\"ה אינו חייב כרת וא\"כ שפיר קפריך ל\"ל הנפש כו' אבל לר' אבהו לא קפריך מידי משום דאצטריך לגלויי אשאר הנאות דא\"כ הו\"ל להש\"ס כי פריך ל\"ל למימר בשלמא לרבי אבהו ניחא אבל לחזקיה קשה מדלא קאמר הכי ש\"מ לאו ממילת הנפש ילפינן דשאר הנאות פטור מכרת ודוק." + ], + [ + "שורש לאו הניתק לעשה\n אינו \n לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א\"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אע\"פ שעבר על ב' לאוין אינו לוקה מפני שלא עשה מעשה. ע\"כ. שמעתי מקשים משם הרב הקדוש מוהר\"ג איספיראנאסה זצ\"ל דהא להדייא אמרי' בפרק מי שהיה דהוי לאו הניתק לעשה א\"כ אפילו עשה מעשה אינו לוקה וא\"נ לא עשה מעשה אם לא קיים העשה לוקה וכמ\"ש במכות גבי קיימו' ולא קיימו כו' וכן פסק רבינו בפי\"ו מה' סנהדרין.
ולכאורה יש ליישב דסמך הרב ז\"ל ארפ\"ק דתמורה דאמרינן התם גבי לא יחליפנו ולא ימיר אותו דלקי אע\"ג דניתק לעשה משום דאיכא תרי לאוי דכל דאיכא תרי לאוי לא חשיב ניתק ע\"ש וכ\"כ רבינו ז\"ל טעם זה בה' תמורה אם כן גם הכא גבי חמץ איכא תרי לאוי לא יראה ולא ימצא לפיכך לא חשיב ניתק גמור ככל לאו הניתק לעשה כדאמרינן בעלמא וזהו שדקדק רבינו וכת' בסוף לשונו אע\"פ שעבר על שני לאוין כו' ודוק ומיהו צריכין אנו לומר דלא לקי אלא חד דהא עכ\"פ ניתק קרי ליה וע' בכ\"מ שם ולקמן בהלכות הנז' ומ\"ש בש\"ס דהוי ניתק לעשה ר\"ל הלאו האחד והלאו האחר נשאר בלא ניתוק ועכ\"ל הכי דאלת\"ה קשיא הא דתמורה דהיכא דאיכא תרי לאוי אמרינן התם דלא הוי ניתק והכא קרי ליה ניתק אלא ע\"כ כדפרישית ואגב זה הוקשה לי מ\"ש ר' בה' פסולי המוקדשים דלא לקי אנותר משום דהוי ניתק וכתב מרן אע\"ג דאין בו מעשה לרבותא נקטיה ע\"ש והוא תימה דמאי ריבותא הלא בניתק קי\"ל אי לא קיימו לקי אבל מטעם שאין בו מעשה לעולם לא לקי וכן בה' ק\"פ כתב מרן כן וק\"ל. והתוס' כתבו במכות עלה דההיא שקדמו עשה דל\"א דבתרי לאוי לא הוי ניתק אלא דוקא כדסמיכי אהדדי כהנהו דתמורה ע\"ש ובזה מתרצתא שפיר הא דפרק מי שהיה דחשבינן לחמץ ניתק משום דלא יראה ולא ימצא לא סמיכי אהדדי ובחולין כתבו כלל אחר דהיכא דעבר העשה בקום עשה הוי ניתק אע\"ג דהוו תרי לאוי אבל בלאו הכי כגון תמורה לא ובזה ניחא גם כן הא דחמץ דהוי הביעור בקום עשה וכל זה שלא כדעת רבינו ז\"ל.
וראיתי להתוס' בריש תמורה גבי סופג את המ' כתבו דהוא הדין שמונים א\"נ לא יחליפנו אצטריך לשל חבירו יע\"ש. ולכאורה ק' דהא אמרינן התם בגמר' דהוו תרי לאוי ונר' דה\"פ שהא' ניתק והב' נשאר ולפי' לקי אחד לתי' בתרא ואע\"ג דהא אצטריך לדחבריה מ\"מ עבר מיהא אלא יחליפנו ולקי אחד ולתי' קמא אתרי נמי דהא מיהא אתרויהו עבר וצריכין אנו לפרש לפי זה דכיון דאיכא תרי לאוי דסמיכי לא הוי ניתק אפילו אחד וא\"נ משום דהעשה אינו בקום עשה. ובמציעא דס\"א ע\"א כתבו התוס' וז\"ל ולעבור עליו בשני לאוין וא\"ת ולוקמא בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין וי\"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש ש\"ש באם אינו ענין לקי שפיר כו' עכ\"ל. ושמעתי מקשים דהיכי כתבו דבש\"ש לקי הא הוי לאו שניתן לתשלומים וידוע שאין לוקין על לאו שניתן לתשלומין וכ\"כ רבינו בפי\"א מהלכות שכירות ע\"ש.
ויראה לי דלאו קושיא היא דהא אמרינן בפרק אלו נערות דף ל\"ב ע\"ב לר\"י דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מלקא לקי ממונא לא משלם וה\"נ בהתרו ביה לקי שפיר וכוותיה נמי ברבית ואונאה דאע\"ג דניתנו לתשלומין אי התרו למלקות לקי ולא משלם ורבינו נמי כת' לזה בה' נערה ובפ\"ג דגניבה ע\"ש משא\"כ בניתק דאפילו התרו לא לקי: ואמנם לכאורה יש להקשות היאך כתבו התוס' דליכא לאו בגזל ולעבור בשני לאוין משום דהוי ניתק והא להדייא אמרינן ברפ\"ק דתמורה דכל דאיכא תרי לאוי לא הוי ניתק והכא איכא תרי חד ההוא דאתא מרבית ואונאה והוי דלא תגזול ולאו קושייא היא דהא חד לאו ניתק וחד אייתי מרבית ואונאה והוא מן הדין ואין מזהירין מן הדין באופן שהשני לאוין רעועים וכמ\"ש התוס' שם לעיל ד\"ה אמרי ה\"נ ע\"ש פירוש דבריהם דבלא\"ה לא לקי דהוי ניתק אם כן אפילו איכא תרי לא מהנו כדאמר' מה שאין כן בש\"ש דלא הוי ניתק לעשה דלא מיקרי ניתק אלא כשהכתוב הזכיר בו עשה להדייא שנתקו הכתוב מהלאו לעשה ועשאו עשה כהאי דגזל דכתיב להדייא והשיב את הגזלה דמש' אם גזל ישיב ונפטר וכן הנותר באש תשרופו וכן וישלחו מן המחנה אי לאו דקדמו העשה ועיין בפרק אלו הן הלוקין מתבאר כל זה מדברי רש\"י ובספר הזכות להרמב\"ן ז\"ל והרז\"ה ועיין בתוס' דמציעא דקט\"ו בסופו ובתו' פרק אלו נערות שם ד\"ה שלא השם המביאו כו' וזה כלל גדול לתת הפרש בין לאו הנקרא ניתק לעשה ללאו שניתן לתשלומין וכאן בש\"ש שהל\"ת לא תעשוק ולא תבא עליו השמש וכיון שעבר הזמן עבר אלאו ולא נתקו הכתוב בפי' לעשה לומר ואם עשק ישיב מיהו בגזל כתבה לעשה בפי' והשיב את הגזילה והוי נתק גמור ומיקרי ניתן לתשלומים ג\"כ ונ\"מ שאפילו שרף הגזילה דהשתא לא מקיים עשה מ\"מ לא לקי משום דניתן לתשלומים והתראה ראשונה אינה ועיין בתוס' דמציעא דקט\"ו ד\"ה וחייב משום שני כלים כו' ודוק.
עוד היה נראה לומר ולתרץ הכל והוא במ\"ש לעיל משם התוס' דמכות דכל היכא דלא סמיכי אהדדי הלאוין לא אמרינן בהו כההיא דתמורה והכא חד אתי מרחיק מרבית ואונאה וחד מגופי' וכיון דלא סמיכי חשבינן ליה ניתק וכמ\"ש לעיל אבל בש\"ש סמיכי לא תעשוק שהוא ש\"ש וכמ\"ש רש\"י בשמעתין לקמן וכתיב לא תגזול ושפיר לקי אע\"ג דניתן לתשלו' כיון דסמיכי דומיא דניתק אלא שהסוגיא דאלו נערות לא מוכחא הכי ע\"ש.
גם דברי התוס' ז\"ל בחולין דף פ\"א ע\"א קשים לכאורה שכתבו וז\"ל ועוד דאמרינן בההוא פרקא דלא לקי אלאו דלא תגזול משום דניתק ואיכא נמי לאו דלא תעשוק דאמר רבא בפרק המקבל זהו עושק זהו גוזל וחלקו לעבור עליו בשני לאוי אלא ודאי דוקא היכא דהשני לאוין סמוכים קאמר דלא עקר להו חד עשה כו' עכ\"ל ותימא דהא בס' ויקרא כתיב לאו דלא תגזול וקדים ליה לא תעשוק ושפיר סמיכי אהדדי ואע\"ג דבמשנה תורה כתיב לא תעשוק ולא כתיב לא תגזול אין זה הכרח מאחר דהא סמיכי התם. ואמנם דבריהם במכות וכאן סתומים ומבוארים בזבחים דף קי\"ד ע\"ב ד\"ה אלמא א\"כ וז\"ל דה\"מ התם דסמיכי אהדדי אצל העשה עכ\"ל ע\"ש באורך אלא דבעי' שיהיו סמוכין אצל העשה ועשה דגזילה לא סמיך להו ואע\"ג שלפי דברי התוס' בתמורה דק\"ד ע\"ב מוכח דכיון דא\"א להתקיים אלא אחר הלאו חשיב כסמיך היינו לפי אביי דקס\"ד כל שא\"א להתקיים קודם הלאו בעי סמיך דוקא וגזילה לא חשבינן ליה כרחיק אבל מ\"מ לענין ניתוק חשיבי העשה ולא חשיבי הלאוין כל שמרוחקין ממנו ודוק שם ועיין בתוס' פרק אלו נערות שהבאתי אכן לפי זה א\"א לתי' השני שתי' לדברי התוספות הנז' דהא ש\"ש לא סמיך אלא תגזול אעשה ושמא לענין ניתוק שפירש הכתוב העשה בעי' סמיכי אבל לתשלומי' שהוא מכח הסברא חשיבי תרי לאוין ללקות דהא לא כתיב עשה כי היכי דנימא לא סמיכי אצל העשה ופשוט.
אבל מה שיש להקשות בתוס' דחולין ודזבחים הנז' דנראה מדבריהם דלאו דלא תגזול אגזילה קאי וליתא דהא אוקי' ליה בסוגיין לכובש ש\"ש ולעבור עליו בשני לאוין ונמצא דבגזל ליכא אלא חד לאו דאתי מרבית ואונאה ורבא גופיה סביר' ליה הכי בשמעתין והוא האומר שם זהו העושק כו' ושם בגמרא י\"ל דלענין ש\"ש אמרה ולא לגזל אבל לדברי התוספות קשה ויש ליישב דמ\"ש לאו דלא תגזול לאו דוקא קרא דלא תגזול דההוא שדינן ליה לכובש ש\"ש אלא לאו דגזילה דאתי לן מבינייא והאי דלא תעשוק דזהו עושק זהו גוזל ונמצא דלא סמיכי אהדדי ולפי זה לא בעי' שיהיו סמוכים אצל העשה והכא שפיר כתבו בגזיל' דלא סמיכי משום דעיקר קרא דלא תגזול אכובש ש\"ש קאי וכן מ\"ש פ\"ק דמציעא דף ה' ע\"ב ד\"ה בלא דמי כו' דת\"ל מלא תגזול לאו דוקא ור\"ל לאו דגזל דאתי מבינייא אלא שלפי זה בשמעתין לוקמא בגזל גופיה ואיכא לא תעשוק והוו תרי לאוי דסמיכי לכן מחוורתא כדשנין מעיקרא ודוק.
עוד יש ליישב דברי התוס' בחולין דאה\"נ דלא תגזול שדינן ליה לש\"ש מ\"מ כוונתם היא לרבא דאמר זהו עושק זהו גוזל א\"כ הוו תרי לאוין ר\"ל דלוקי לא תגזול לגופיה ולא תעשוק זהו גוזל והוו תרי לאוין ולילקי ואמאי חשבינן ליה לנתק מאחר דאיכא לאו דלא תעשוק דסמיך אלא תגזול ונוקי ליה לגופיה ותי' דלא סמיכי אהדדי פי' אכל העשה ומ\"ה לעולם הוי נתק מ\"ה מוקמינן ליה אש\"ש דשפיר לקי ולפי זה תשכיל ותבין קושייתם במציעא שהק' דלוקמא בגופיה ותי' דהוי נתק דאפילו נימא דלאו דאתי מבינייא רחיק כמ\"ש לעיל וא\"נ דאתי מן הדין מ\"מ אכתי קשיא הא איכא לא תעשוק וסמיכי אלא עכ\"ל דלא סמיכי אצל העשה. ואין להקשות דהיכי כתבו דלקי משום לא תעשוק והא הוי לאו שבכללות דליתא דשם גזילה חד הוא ומשום לאו שאין בו מעשה נמי לא קשיא דמשכחת לה בשנתן לו הדמים ולקחם ממנו והתרו בו למלקות דהוי קום עשה.
וראיתי בספר גופי הלכות דף ה' ע\"ב סימן ג' שהקשה לרבינו שכתב דלא לקי ברבית משום דהוי לאו שניתן לתשלומים והא במציעא פרק אז\"נ אמרינן מ\"ד יוצאה בדיינים דריש מוחי אחיך עמך ופרש\"י משום דהוי ניתק לעשה וכוונת קושיית' נראה דיש הפרש כיון דהוי ניתק אפי' התרו בו למלקות לא לקי וכמ\"ש לעיל ותי' דכיון דהנו תרי לאוין לא הוי ניתק כמ\"ש התוס' במכות ע\"ש ולא ידענא אמאי לא מייתי לה מש\"ס ערוך פ\"ק דתמורה ואדרבא דברי התוס' הם הפך הכוונה דבעי' תרי לאוין דסמיכי והכא לא סמיכי אלא וחי אחיך כתי' אחר לאו דלא תקח מאתו נשך בפ' בהר סיני. ואפשר דחדא מתרצא לחברתא דמ\"מ נקרא סמיכי דהא כתיב בסמוך לו את כספך לא תתן לו בנשך ולאו דוקא בעינן סמיכי כההיא דתמורה דכתיבי אהדדי ממש אלא כל דסמיכי מיהא ומשום הכי הרב לא הביא מההיא דתמורה אלא מהתו' שהדבר תלוי בסמיכי ובזה ניחא מאי דהוה קשיא לן תו עליה דאי בתרי לאוי לחוד תלייא קשיא ההיא דוישלחו מן המחנה שהקשו שם התוס' במכות כמ\"ש דאי לאו שקדמו עשה לא הוה לקי משום דניתק והא הוו תרי לאוי אלא ע\"כ כמ\"ש התוס' שם דסמיכי ומיהו לפי מ\"ש לעיל ר' לא סבר הכי מכח ההיא דחמץ ודוק.
ואת זה חזיתי חזות קשה להרב גופי הלכות שכ' שם לדעת התוס' ז\"ל דקאי כרבא והם כתבו דרבא סבר כר\"י דאינה יוצאה בדיינים יעש\"ב והוא תימ' שהרי להדיי' מוכח במציעא דס\"א ע\"א ושם בשאר דוכתי לאביי ורבא גופיה דאית להו כר\"א דיוצ' בדייני' ע\"ש וכן מוכח בפ\"ק דתמורה בסוגייא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד דאמרינן מאי בינייהו כו' ע\"ש ומה שהכריחו שם מאביי והיא הסוגייא דמציעא הנז' ע\"ש והן אמת שפשט דברי התוס' כמ\"ש הרב הנז' אבל ע\"כ למשכוני נפשין דכוונתם לענין דרשת הכתוב לית ליה כר\"א כמו שהכריחו בסוף הדבור אבל הדין אמת לדעתו כוותיה ולא מטעמיה ואפשר דלטעמיה אזיל דמילתא דא\"ר לא תעביד לא מהני ואע\"ג דשם בתמו' דחו' עי\"ש דחויא בעלמא היא ובפרט ללישנא אחרינא שם ניחא טפי אלא דאביי אי ס\"ל כר\"א מכח הפסוק ע\"ש.
ומ\"מ מעתה חזרה קושיית הרב הנז' על התוס' בהא דרבית דהוי ניתק אבל במ\"ש ניחא דרבא לא דריש הך קרא כר\"א והדין אמת משום דלא מהני ולא חשיב ניתק אבל לדעת רבינו שלא הביא בחיבורו ההיא ברייתא דדריש ר\"י לקרא דוחי אחיך עמך קשה ויראה לי דחשיב ליה רבינו לאו שקדמו עשה שהרי כתיב וחי אחיך עמך ושוב כתיב אחריו את כספך לא תתן לו בנשך שהוא עיקר הלאו הגמור שמנאו רבינו בפ\"ד מה' מלוה ולוה ע\"ש ושאר לאוין יתירי נינהו ושייך נמי קודם דעבר לי' ניחא שלא יקח נשך כלל וכיון דקדמו לא הוי ניתק ואע\"ג דקדמו לאו אחר אינו עיקר דאל\"ה היל\"ל בתר תרוייהו ודוק: א\"נ לא חשי' ניתק כל שלא פי' להדייא וקרא דרשא בעלמא היא ולאו דוקא הוא שהרי לא מנאו בעשה וכל זה דלא כפרש\"י ואם כן הוי לאו שניתן לתשלומין וקרא לר\"א לא אצטריך לניתק אלא דלא נימא כר\"י ולא הוי ניתק לעשה כלל ודוק.
והרב ח\"ה הקשה בדברי התוס' שכתבנו דבש\"ש לקי דהא הוי ניתק לעשה כמו הגזל דבהדייא כתי' והשי' את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק וידוע שסתם עושק הוא בכובש ש\"ש כמ\"ש רש\"י בשמעתין יע\"ש ולע\"ד לא קשיא לפי הכלל שכתבו התוס' בפרק אלו הן הלוקין ופרק קמא דתמורה דכל שהעשה יכול להתקיים קודם הלאו וכתוב גם כן קודם הלאו לא הוי ניתק אלא מיקרי קדמו עשה דאסיקנא במכות דלקי ע\"ש ולא דמי לגזל דאע\"ג דקדים ללאויה מ\"מ ע\"כ הוי ניתק דאי אפשר לקיים העשה אם לא אחר הלאו ולפיכך הוי כאילו נכתב אחר הלאו אבל כשאפשר להתקיים קודם וכתו' קודם וכאן ש\"ש המצוה היא הנתינה ושלא לכובשה ומצוה זו דנתינה שלא לכובשה יכול לקיימה קודם הלאו דהיינו ביומו תתן ולא יהיה עושק אותו וגם כתוב קודם ללאו דלא תעשוק וא\"כ חשיב שפיר לאו שקדמו עשה דלקי ולא חשיב ניתק אבל השבת הגזיל' אם לא גזל מאי ישיב ואי אפשר להשיב אם לא שיגזול לא כן בש\"ש מה שהוא משיב דהיינו מה שעשק יכול לעשותו קודם דהיינו ליתן השכר ואף ע\"ג דכתיב העושק אשר עשק ע\"כ פירושו מה שראוי ליתן וכבש תחת ידו דשייך ביה השבה וזה יכול להיות קודם ולא דמי כלל לגזל דוק ותשכח משום הכי לא חשיב ניתק ודמי לההיא דוישלחו מן המחנה דלא יטמאו דחשבינן ליה לאו שקדמו עשה בפרק אלו הן הלוקין. וכתבו התוס' שם שר\"ל שיכול להתקיים קודם עבירת הלאו ור\"ל שלא יבא אל המחנה אלא שיהיה משולח משם ע\"ש ודוק.
וממה שתדעהו שכוונת התוס' שם דבעי' תרתי להתקיים קודם ושיהיה כתוב קודם אבל כל שכתוב אח\"כ אפילו שיכול להתקיים קודם חשיב ניתק וזה מוכרח מהסוגייא דריש תמורה בענין מכל מעשרותיכם ע\"ש דוק ותשכח ומ\"ש שם התוס' ע\"ש הוא לס\"ד דאביי אמנ' לפום קושטא תרתי בעינן וכל דבציר הוי ניתק דוק ותשכח ודלא כמ\"ש הרב יבין שמועה בכלל זה ע\"ש גם כל דבריו קשים שם שהביא כל הס\"ד לכללים וליתא לע\"ד כאשר יראה המעיין. ועיין בספר חוות יאיר סימן קצ\"ג וכל תמיהותיו מתיישבות בכל מ\"ש ועיין בס' גופי הלכות ד\"ה סימן ו' וניחא הכל במ\"ש. ועיין בספר יבין שמועה מה שתירץ בדעת רבינו שפטר בגזל משום שניתן לתשלו' ונכון דאי משום ניתק כיון שלא קיימו מיהא לקי אבל כיון שניתן לתשלומים אינו לוקה ודוק.
ומ\"ש התוס' ז\"ל במכות ט\"ז ד\"ה והא איכא העבט כו' הכוונה דבפרשת משפטים כתי' אם חבול תחבול כו' עד בא השמש תשיבנו הרי שנכת' העשה קודם הלאו והוא במשכנו לרשות דשייך נמי קודם כמ\"ש ז\"ל ואותו פסוק הוא בכסות יום וזה בכסות לילה וע\"כ הוי כאלו כתיב קודם דא\"א דלכסות יום לא הוי ניתק ולכסות לילה ניתק ועוד היאך פסיק דלא תבא אל ביתו לא לקי משום דניתק הא קדמו עשה דכסות יום עכ\"פ לכן תירצו דיתורא דהשב קאי למשכנו שלא ברשות והוי ניתק ומינה דאותו תשיבנו המוקדם הוי דומיא דתשיב דהכא שהוא אפילו שלא ברשות וא\"כ אין שייך אלא אחר הלאו ודמי לוהשיב את הגזילה וזהו שדקדקו התוס' וכתבו השב תשיבנו ולא תשיב לרמוז אותו אותו תשיבנו עשה דהשב ר\"ל העשה הנאמר בקרא דתשיב כנ\"ל ומיהו ק\"ל כי אפילו תימא שלא ברשות נראה דדמי לשילוח טמאים וכובש ש\"ש שכתבנו לעיל דלא מיקרי ניתק ומ\"מ ע\"כ לפר' כמו שכתבנו והמעיין יבחר.
וראיתי לרבינו פ\"ג מה' מלוה שכתב איסור חבלה בגד אלמנה דאם חבל מחזירין ממנו אבד המשכון או נשרף לוקה ע\"כ ע\"ש. נראה דחשיב ליה ניתק לעשה שהרי תלה הדבר בקיימו ולא קיימו והוא העשה דהשב תשיב האמור באיש הביאו שם בהל' ד' וכל חד כדיניה דהן אמת דקשיא טובא דהתם הוא שלא ברשות ושלא בשעת ההלואה ועוד יש גמגומים אחרים ידועים מ\"מ אפשר דמכפל תשי' הוא שלא ברשות כו' אבל עיקר השב בכל גוונא לאיש לילה או יום ולאלמנה ושפיר מיקרי ניתק אבל קשה דהא קדמו עשה דהשב ללאו דלא תחבול בגד אלמנה והרי שייך קודם ואפשר כיון דהכל אסור והוי כשלא ברשות א\"א מיקרי וכמ\"ש התוס' ז\"ל שהבאתי דבריהם לעיל ומרן ז\"ל הביא לשון הריב\"ש שנתן טעם דאזלא כמ\"ד אי עביד לא מהני עש\"ב דמשמע דקרא דהשב לא משייך לאלמנה כלל דוק ותשכח. וק' דא\"ה לא הוי ניתק ואנן בעי' ניתק להדייא ורבא גופיה בכללי אמר לא מהני ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ועכ\"ל דרבינו לא חשיב ליה לאו שניתן לתשלומין ודוגמא למ\"ש ה\"ה שם ד\"ה ואם לא קיים עשה כו' וא\"כ היאך עשאו הרב כניתק הא אין עליך לומר אלא כמ\"ש ולכן דבריו צל\"ע.
ובהלכות נערה פ\"א הל' ז' כתב רבי' שלאו שקדמו עשה אין לוקין עליו כמו באנוסה כו' ולכאורה קשה דהא אסיקנא במכות דלקי וכן אמרו כי אתא רבין כו' ודברי מרן ז\"ל שם צ\"ע שהביא הס\"ד להלכה אבל יש ליישב דעת רבינו כמ\"ש התוס' בתמורה גבי קו' אונס שהקשו לרבא והכריחו דהוי ניתק וזה רמז רבינו שר\"ל אפילו דקודם הוי ניתק כמ\"ש התוס' בדוקא שם הא אחר שקדמו לקי ולא פטר אלא באונס ודוק. הדרן לקמייתא לשון רבינו דהלכות חמץ ומצה אשר כתבתי לעיל ולעת הלום עלתה על דעתי ליישב דברי הרב באופן אחר כי הנה לפי הנראה הגרסאות משונות שלפי מ\"ש רש\"י דלאו דלא תוציאו ניתק כו' מש' דלא הוה גריס גרסתינו דהאי מפסיל בנותר כו' אלא דהאי ניתק והאי ניתק אפשר דגריס הרב ז\"ל וגם בהא דלא יראה לא הוה גריס ניתק אלא דדמי ליה והיינו דהאי איסורו בהשהתו והאי דלא יראה איסורו בהשהתו וכן משמע מהתוס' שכתבו מכאן משמע כו' ועיין בהרב ח\"ה באופן דלא הוה גריס ניתק בלא יראה ומשמע דלא חשיב ליה ניתק והנה הרב ז\"ל בהל' ק\"פ פסק שאם הוציא מבשר הפסח לוקה ואע\"ג דלהך גירסא הוי ניתק מ\"מ הוא פסק כסוגייא דכיצד צולין וכמ\"ש רש\"י בסוגייא וא\"כ אין כאן עשה וע\"כ לא מרבי ליה דלא דמי אבל האי תנא פליג וכן פסק בסוף הלכות ק\"פ לענין פסח שני דאין איסור הוצאה ובכן אין תפיסה להרב ז\"ל מלאו דלא יראה דלא הוה גריס ניתק דהרי התוס' כתבו משמע וכמ\"ש הרב ח\"ה אבל שדינן ביה נרגא דע\"כ האי תנא חשיב ליה ניתק בל יראה וע\"כ סבר הרב דלדעת האי תנא חשיב לי' ניתק ומלשון שני דרשינן בלא יראה מוכח דהכי הוה גריס בכולהו וע\"כ כן סבר הרב תדע דאי לא תימא הכי נהי דאנן קי\"ל כסוגיי' דכיצד צולין בלאו דלא תוציאו דאי אפשר להחזירו מ\"מ שפיר מצינן לרבויי בכלליה לא תוציאו דהאי מפסיל בנותר והאי ביוצא ואע\"ג דלא דמי ליה בעיקר הלאו שזה ניתק וזה לא ניתק מ\"מ להאי מילתא מיהא הא דמי ליה ואדרבא אית לן למימר דכללי מרבי דומייא דכללי דעשה והרי לא יראה דלא דמי לנותר דהאי ניתק והאי לא ניתק כדאמרן לגירסא זו ואפי\"ה ממעט משום דהא מיהא דמי ליה במציאותה איסורו שזה עוש' איסור בשהייתו וזה עוש' איסור בשהייתו וכדאמרן לעיל ואמאי פסק שמותר להוציא אלא ודאי ע\"כ דס\"ל ז\"ל דדמיון המציאות והפיסול אין זה עיקר הדמיון אלא דעיקר קולא וחומרא דלאו ומשו\"ה אמרו במוציא דדמי דהוי ניתק אבל דמיון המציאות ופיסול אינו נראה וא\"כ מינה ע\"כ כד ממעטי' מפרטא לא יראה ע\"כ משום דדמי ליה בעיקר הלאו שזה ניתק וזה ניתק ול\"ק איפוך אנא דמצוה בגופיה כו' כמ\"ש שם וכיון שכן הראת לדעת שעכ\"פ מוכרח לפרש לדעת הרב שכל הדמיון הוא משום דשוים בניתוק ומשו\"ה פסק בפסח ב' מותר להוציא וא\"כ הדרא קושייא דאמאי לא חשיב איהו לבל יראה ניתק כיון שכן מוכח משמעתין וכדאמרן הא אין עליך לומר אלא כמו שכתבתי דכיון דהוו תרי לאוי לא הוי ניתק גמור דאחדא מיהא לקי ומיהו הדמיון הוא מצד אחר וכדכתיבנא לעיל.
ודברי מרן בסוף הלכות ק\"פ במ\"ש לדעת רבינו בענין איסור הוצאה בפסח שני הם דברים מגומגמים שהביא הגירסא שלפנינו ואח\"כ הביא כגי' רש\"י ועיין בספר ח\"ה שא\"א לומר כן. ויש ליישב דבריו ז\"ל דלעולם גריס כגי' מיהו ס\"ל ז\"ל שדעת רבינו דנהי דמרבינן ליה משום דדמי ליה דהאי מפסיל כו' מ\"מ לא דמי ליה בעיקר הלאו שזה ניתק וזה לא ניתק אלא ודאי ע\"כ דהא והא איתא דהאי מפסיל כו' והלאו שוה שהוא ניתק ואהא קא סמיך וזהו שנתנו טעם גם בבל יראה ולא הספיק להם בדמיון המציאות ע\"כ דבעי' שיהיה שוה גם בזה וכיון שכן לדידן דקי\"ל כסוגייא דכיצד צולין לא הוי ניתק ולפי' לקי ולא מצינן לרבויי דהא סברא דמאי דדמי לעיקר הלאו מרבינן וע\"כ להאי תנא לא תוציאו הוי ניתק כנ\"ל בדוחק ויש סמך לסברא זו שהרי אמרו אין לי אלא ל\"ת שניתק לעשה כו' ר\"ל שמרבה הכלל וממעט הפרט אלמא דבהא תלייא ומאי דנקט דמפסיל לרווחא דמילתא אמרה ודוק.
ולעיקר פסק הלכה דעת הרב ז\"ל נכון כי הנה ברייתא זו סברא דלאו שאין בו מעשה לוקין תדע שהרי חשיב לנותר ניתק ובהדייא חילקו על זה בפ\"ק דתמורה ובמכות ד\"ד ודי\"ו כי לא מן השם הוא זה אלא מפני שהוא לאו שאין בו מעשה ע\"ש בכל הסוגייות ולפי' משוה לבל יראה ניתק אפי' שעיקרו לאו שאין בו מעשה מ\"מ היה לוקה בכל גוונא לולי טעם ניתוק ואע\"ג דאיכא תרי לאוי מיקרי ניתוק לאחד וכדאמרן אבל אנן קי\"ל כמ\"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין לפיכך ממעטינן שפיר בל יראה מפרטיה דנותר דכולהו אין בהם מעשה אע\"ג דיש מציאות מעשה בחמץ מ\"מ רובו אין בו מעשה ולפיכך פסק רבינו בפסח שני דמותר בחמץ אע\"ג דלא הוי ניתק ולא דמי לנותר לגמרי דהא מיהא איכא חד לאו שלא ניתק מ\"מ דמי לענין חולשה דמלקות דהוי לאו שאין בו מעשה ומהאי טעמא ניחא דלא מרבינן לא תוציאו דלהאי תנא כיון שלקי אלאו שאין בו מעשה א\"כ הכל אחד אבל לדידן נותר לאו שאין בו מעשה ואין בו שום צד מלקות ול\"ת יש בו מעשה אפילו תימא דהוי ניתק מ\"מ לא דמי ללאו שאין בו מעשה כנ\"ל א\"כ א\"א לרבויי אלא שקשה שרבינו נ\"ט בנותר ניתק וכמו שכתבתי לעילא מכל וכל מה שכתבתי בקו' זה צריך ישוב כי דברי אלה לזכרון בעלמא ה' יאיר עינינו בתורתו.
ודע דלפי מה שכתבתי לעיל שדעת רבינו דבל יראה לא הוי ניתק משום תרי לאוי קשה קושיית התוס' במכות גבי ההיא דוישלחו מן המחנה ע\"ש ותירוץ התוס' דסמיכי לא שייך לדעת רבינו לפי מ\"ש שא\"כ הכל יהיה ניתוק גמור ואפילו אחד לא ילקה דהא לא סמיכי ולכן צ\"ע ולכאורה נראה דיש ליישב בחילוק התוס' דחולין בעושה בידיים והכא חמץ בביטול סגי ועדיין צריך ישוב ודוק. אחר הדברים הנתנין למעלה בישוב דברי התוס' דמציעא גבי ש\"ש דאמרן דכל לאו שניתן לתשלומים אם התרו בו למלקות לקי ואינו משלם אנכי הרואה שאינו נכון וסבר' זרה היא גם א\"א דלא לשתמיט רבינו לומר דאם התרו לקי ולא משלם לכן נראה דליתא ולא דמייא לההיא דר\"י דאמר כל היכא דאיכ' ממונא ומלקות אם התרו בו לקי ולא משלם דהתם דוקא הוא בחייבי כריתות וכיוצא שעיקר הלאו לא בא לאזהרת ממון אלא איסור אחר הוא ושייך אף במקום שאין בו ממון כגון חייבי כריתות שאין עיקר הלאו על הממון וכן ההיא דעדים זוממין דלא תענה כו' עד שקר והא דחובל למילף דבהנאה שאין בו ש\"פ שייך לאו בכל הני ניח' דמשום רשעה אחת אתה מחייבו כו' אבל כשעיקר הלאו לאזהרת ממון אינו מן הדין שילקה ולא ישלם ויפסיד לפיכך אני אומר בגזל אפי' לא הוי ניתק וכן בש\"ש וריבית והונאה לעולם יודה ר\"י דמשלם ואינו לוקה אפילו בהתרו ביה וזהו דקא פסיק ותני רבינו ז\"ל בכל לאו שניתן לתשלומי' דלא לקי ולא דמייא לההיא דרבי יוחנן שהעתיקה בהלכות נערה בתולה ובפ\"ג מהלכות גניבה דוק ותשכח וחי' זה נכון ויש לו פנים הנראין בדברי הרב המגיד פ\"ב מהלכות מלוה ולוה גבי השבת העבוט בלא קיימו ע\"ש ובדברי מוהר\"י מדרויש שהביאו התוס' בפ' אלו נערות ד\"ה לא השם המביאו כו' ובחילוק זה סרה מהר קושיית מרן ז\"ל פרק ח\"י מהלכות סנהדרין שתמה עמ\"ש רבינו דלאו שניתן לתשלומין דמשלם ואינו לוקה והקשה מרן מהא דר\"י ובמ\"ש ניחא ובר מדין דברי מרן תמוהים אצלינו לפי מ\"ש התוס' שם ד\"ה התם כו' ודברי התוס' צריכין ביאור ודוק. כל זה מצאתי כתוב אצלי לא ידעתי למי מקדושים וכנראה שהוא מהר\"ב בתי כהונה ז\"ל ועיין להרב מש\"ל בדין זה ולמורי הרב בס' שער המלך יע\"ש." + ], + [ + "שורש איסור חמץ שעבר עליו הפסח חמץ \n שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם ודבר זה קנס הוא כו'. ע\"כ. זה לי ימים שנשאלתי מאת החכם השלם ספרא רבא ויקירא כמוהר\"ר בנימין פונטרימולי הי\"ו וז\"ל.
שאלה זה היה מעשה באשה אחת שבשלה לאחר הפסח בולגו\"ר שעבר עליו הפסח שהניחה אותו בביתה כל ימי הפסח ואחר הפסח בשלה אותו בקדירה ואכלתו ושאלו לה השכנים מאין הבולגו\"ר הזה אף היא תשיב אמריה שהצניעה אותו מקודם הפסח בביתה ונשאלה שאלה על אודות הקדירה אם מותר לבשל בה או לא.
תשובה מילתא כדנא והנדון שלפנינו תלמוד ערוך הוא בידינו שרו לן עורבא ולאו מכללא איתמר אלא בפירושא איתמר. תנן בפרק כ\"ש חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ובגמרא לפום מאי דשמעינן לר\"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר הוה בעי לאוקומי למתני' דלא כר\"ש ואסיק רבא דמתני' ר\"ש היא ור\"ש קנסא קניס הואיל ועבר על בל יראה ודאורייתא לא מתסר ועוד אסיק רבא באותה סוגייא הלכתא חמץ שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר\"ש והקשו והא רבא הוא דאמר דלר\"ש נמי אסור דמוקי מתני' דתני איסורא כר\"ש וקנסא הוא ותירצו הנ\"מ בעיניה אבל ע\"י תערובת לא יע\"ש הרי להדייא דכי קתני מתני' חמץ שעבר עליו הפסח היינו בעיניה ואסיר לר\"ש משום קנסא ואפי\"ה אמרי' דשלא בזמנו דהיינו לאחר הפסח אם נתערב מותר לאכול התערובת עצמו וכ\"כ רש\"י ז\"ל בהדייא אבל ע\"י תערובת אפי' שהייה בעיניה ועבר עליו לא קניס למיסר תערובתו והכי מוכחא כולה סוגייא וכוותיה דרבא נקטינן וא\"כ אף אם האשה זאת היתה מערבת הבולגו\"ר במין אחר היה מותר לאכול אם היה ס' לכ\"ע ולדעת רש\"י אפילו בנ\"ט וא\"כ ק\"ו הדברים שהקדיר' שבשל בה הבולגו'ר שהיא מותרת לבשל בה דקיל טפי מתערובת וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם גבי קדירות בפסח ישברו יע\"ש וזה ברור לע\"ד ודברי הר\"ב המפה בסימן תמ\"ז שכתב ומיהו כלים שנתבשל בהם מותרים לאחר הפסח כו' מיירי בנתבשל החמץ עצמו בפסח ואיצטריך לאשמועינן דאפי\"ה אין צריכין שבירה או הגעלה אם שלפי ענ\"ד אין זה חידוש דמאחר דהחמץ בעיניה אי שהייה לאחר הפסח מותר לאכול תערובתו לאחר הפסח אין צריך לומר דמה שבלעה הקדירה בפסח דודאי משרא שרי ודברי הערוך והפר\"ח והירושלמי יש בהם מן היישוב ואני לא באתי רק למה שנוגע לענין הדין עוד זאת איכא הכא צד להיתרא דמאחר שנהגו כל ישראל שבודקין את החמץ לאור הנר ומבטלים אותו בע\"פ בזמנו אין ספק שהאשה הזאת נמי ג\"כ בטלה החמץ והפקירה אותו והא איכ' מ\"ד דביטול מהני אף לחמץ ידוע ולא קעבר עליה על בל יראה מאחר דאינו שלו ויש פנים לומר דאף לר\"ש נמי שרי דהא תלי טעמא דקנסא משום דקעבר על בל יראה וכל דליכ' בל יראה לא לקנסיה ונוכל לו' דאף הבולגו\"ר עצמו מן המותר בפיך קרינן ביה ואף דמרן ז\"ל פסק דחמץ שעב' עליו הפסח בין בשוגג בין במזיד ואפילו אנוס אסור היינו בלא ביטלו אלא דאם איתא להא יקשה דמאי מקשה תלמודא על רבא דאמר דשלא בזמנו מותר מדברי עצמו דר\"ש קניס ליה משום דעבר על בל יראה ומאי קושייא נימא דמילתיה דרבא היינו בביטלו דלא קעבר עליה וכי קניס ר\"ש היינו בלא ביטלו אשר מסוגייא זאת היה נראה לי להוכיח כמ\"ד דלחמץ ידוע לא מהני ביטול כמובן.
שוב ראיתי להרא\"ש ז\"ל בפרק כ\"ש שכ' דחמץ שנמצא בבית ישראל לאחר הפסח מן הדין מותר דכיון שביטלו שוב לא עבר עליה על בל יראה וליכא למקנסיה אלא דבירושלמי משמע דמשום חשש הערמה אסור יע\"ש משמע דהלכה כר\"י דחייש להערמה וכ\"כ מרן ז\"ל בס' הקצר סימן תמ\"ח סעיף ה' דחמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אפי' ביטלו וטעמא דהלכה כר\"י דחיישינן להערמה ואין כאן אלא איסורא דרבנן היכא דביטלו ואולם מדברי ה\"ה ז\"ל שכתב דכי קניס ר\"ש ותלי טעמא משום שעבר עליה לאו דוקא אלא ר\"ל שראוי לעבור עליה ולא מיעטו אלא חמצו של נכרי יע\"ש לית' למאי דכתיבנא ועיין להרפ\"ח שם בסימן תמ\"ח והוא מצוי אצלי ואולם תפשוט מינה לקדירה שנתבשל בה הבולגו'ר היא מותרת כדכתיבנא מעיקרא להלכה ולמעשה עמו כלי הקרב והנשק וחצוצרות התרועה בידו ותרועת מלך בו יורה יורה נאם הצעיר בנימין פונטרימולי הי\"ו עכ\"ל.
והנה יצחק בא אחריך בנימין עליון למעלה כאשר גזר עלי הנה חמותי ראיתי מה שכתב בתשובתו שהדברים ק\"ו שאם האשה הזאת היתה מערבת הבולגו'ר במין אחר היה מותר לאכול אם היה ששים לכ\"ע ולדעת רש\"י אפי' בנ\"ט כ\"ש שקדירה שבשל בה הבולגו'ר שהיא מותרת לבשל בה דקיל טפי מתערובת כמ\"ש רש\"י גבי קדרות בפסח ישברו ואני אומר דק\"ו זה לא ניתן לידרש דאיכא למימר דשניא היא מערב חמץ במין אחר או במינו ואינו ניכר דלא שרינן אלא בנתערב בשוגג והוא לא כיוין לבטלו וכמ\"ש הפר\"ח בסימן תמ\"ז סי\"א ד\"ה והנה יע\"ש משא\"כ קדירה שבשל בה חמץ שעבר עליו הפסח שהקדירה בלעה איסורא בעיניה ואי שרינן ליה לבשל באותה קדירה לכתחילה דהו\"ל מכוין לבטל איסור לכתחילהאפשר דכל כה\"ג אסו' אפילו לר\"ש ואל תשיבני ממ\"ש רש\"י גבי קדירות בפסח דט' המובלע בקדירה חשוב פחות מתערובת שנתערב בעיניה כו' דאיכא למימר דרש\"י ז\"ל לא כתב כן אלא לענין קדירות דקודם הפסח דבלעו היתרא וכל כה\"ג דבר השוה הן עם חמץ שנתערב בשוגג לאחר הפסח אבל בנדון השאלה דהקדירות בלעו איסורא מחמץ בעיניה אע\"פ שהוא מובלע תוך הקדירה ס\"ס אח\"כ היא נותנת טעם חמץ של איסור בתבשיל המתבשל בה וכל כה\"ג אין בידינו להתיר לכתחילה לבשל בה ולבטל טעמו במזיד וא\"נ אפשר לומר דרש\"י ז\"ל בסתם קדירות קא מיירי דמסתמא אין רגילין להשתמש בהן חמץ הרבה ביחד וכמ\"ש התוס' שם אמנם בנ\"ד דבשלו בה חמץ הרבה ובליעתה הרבה מנין לנו להתי' לבשל בה לכתחילה והו\"ל מבטל איסור לכתחילה וזה אפילו לשיטת רש\"י ודעימיה דס\"ל דתערובת חמץ אחר הפסח אפילו בנ\"ט שרי איכא למימר דדוקא בנתערב בשוגג קא מיירי ובנ\"ד אי שרינן ליה לבשל באותה קדירה לכתחילה כמבטל איסור לכתחילה דמי וכמדובר כ\"ש לשיטת הטור ומרן ז\"ל שכתב בפ\"ח סימן תמ\"ו סי\"א דס\"ל דלא שרינן בנתערב אחר הפסח אלא דוקא בס' ולדידהו איכא למימר דבנ\"ד פשיטא דאסור לבשל בה אח\"כ דכיון דבכולה משערינן והדבר ידוע שאין בתבשיל המתבשל ס' נגד כל הכלי ודאי דאסור כנלע\"ד ויתר דברי התשובה שכת' מר נכונים אליו ויפה העלה דאין טעם להתיר משום טעמא דביטול וכמ\"ש הפר\"ח בסימן תמ\"ח ס\"ה יע\"ש ואולם אם יש מקום לצדד להתיר בנ\"ד אינו אלא מתוך דברי מור\"ם ז\"ל בספר המפה ברס\"י תמ\"ז והביא דבריו מרן החבי\"ב בכנה\"ג הגה\"ט אות ב' והרפ\"ח שם הסכים עמו ודחה דברי הרוקח ועיין בספר מג\"א שם וברס\"י תנ\"א ולזה דעתי נוטה להלכה ולמעשה." + ], + [ + "שורש איסור תערובת חמץ במשהו\n חמץ \n שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו הר\"ז אוסר בכ\"ש. וכתב המ\"מ בגמרא ובהלכות אמר רבא הלכתא חמץ במינו אסור כו' ע\"כ. וכתבו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל מדלא יהיב רבא שיעורא למילתיה ש\"מ במשהו ע\"כ ומה שיש לדקדק בזה עיין בספר לשון למודים חא\"ח סימן קפ\"ד יע\"ש ודע שהרשב\"א סימן ל' וסימן ג\"ן הכריח שדין זה הוא בין שממשו של חמץ נימוח בין שישנו בעין וליכא אלא טעמו וכבר הביא דבריו הרפ\"ח ומרן החבי\"ב ז\"ל יע\"ש וכתב הפר\"ח דאפילו לדעת הרמב\"ם והרמב\"ן ז\"ל דטעם איסור חמץ במשהו הוא מפני שיש לו מתירין אף לענין טעמו לבד החמירו כי היכי דהחמירו בו לענין שלא במינו דאע\"ג דבשאר איסורין לא החמירו משום טעמא דדבר שיל\"מ אלא במינו בחמץ החמירו אף שלא במינו וא\"כ ה\"ה לענין טעמו וזה אפילו לדעת הר\"ב המפה בי\"ד סימן ק\"ב ס\"ד וכ\"ש למה שהכריח הש\"ך שם דאף בשאר איסורים אין חילוק יע\"ש ועיין עוד למורי הרב בספר שער המלך בפט\"ו מהלכות מ\"א הלכה ד' דקמ\"ד ע\"ד שהכריח עוד מדברי הראב\"ד פ\"ז מהלכות שמיטה ויובל הל' ג' דאף בשאר איסורים אין חילוק בין איסור ממש לטעמו לבד כל דאיכא טעמא דדבר שיל\"מ ושלא כדברי הר\"ב המפה ז\"ל יע\"ש.
עוד כתב מרן שם בסימן תמ\"ז ס\"א וכן פסק הרמב\"ם ובפט\"ו מהלכות מ\"א כת' שהטעם שהחמירו בחמץ יותר משאר איסורים הוא משום דהוי דבר שיל\"מ ע\"כ והר\"ן ז\"ל בפרק כ\"ש הביא דבריו בכ\"מ בפ\"א מהלכות חו\"מ סוף הל' ה' השיג על טעם זה מיהו בע\"ז פרק השוכר עלה דמתני' דואלו אסורים ואיסורן בכל שהוא במחלוקת הראב\"ד ז\"ל והראשונים באיסורי' בכל שהו אי איתיה אף לענין איסו' הנאה תפס עיקר לטעם זה דדבר שיל\"מ לענין חמץ והסכים דעתו לאוסרו אף בהנאה מטעם זה. ומרן כ\"מ כאן בהלכה זו כתב דבמין בשא\"מ דליכא טעמא דדבר שיל\"מ לאוסרו עיקר איסורו הוא מדכתיב כל מחמצת לא תאכלו והרפ\"ח בסק\"ב דקדק מדבריו אלו דס\"ל דשלא במינו אסור מן התורה. והשיג עליו וכתב דטעות הוא דאינו אלא מדרבנן יע\"ש ותמוהים דבריו דבסוף הלשון שכתב מרן כ\"מ ז\"ל מבואר דאינו אלא דרבנן ועיין בס' צרור החיים דנ\"ט ע\"ג וע\"ד יע\"ש ועיין במ\"ש מרן כ\"מ בפט\"ו מה' מ\"א ה\"ט וז\"ל ומ\"ש רבינו דחמץ בפסח אינו כו' בא לתרץ למה לא אמרו ר\"י ור\"ל חוץ מחמץ בפסח כו' ונתן טעם מפני שהוא דשיל\"מ ולא איירי ר\"י ור\"ל אלא באיסורי תורה שאין להם מתירין ע\"כ ודבריו תמוהים עיין למרן מלכא בספר עץ החיים בלשונות הרמב\"ם ובספר לשון למודים חא\"ח סי' קפ\"ד ובספר צרור החיים דנ\"ט ע\"ג ובספר שער המלך ה' חמץ דס\"ו ע\"ד ובהלכו' מ\"א דקמ\"ו ע\"א ובספר בית דוד סימן ק\"ע ובספר כרם שלמה במפתחות דכ\"ה ע\"ד ושם הביא דברי הרא\"ש בע\"ז פרק השוכר דע\"ג ע\"ב שכתב וז\"ל והא דלא קאמר חוץ מטבל ויין נסך וחמץ בפסח בהך ברייתא דתנייא כוותיה דר\"י משום דחמץ בפסח אפילו שלא במינו במשהו וכן עמא דבר עכ\"ל והשתא אפשר דהיא היא כוונת מרן ז\"ל ולא על ר\"י ור\"ל גופייהו קאמר אלא על תנא דברייתא דמסייע להו ודוק ועיין בספר שער המלך בהלכות חו\"מ דפ\"ו ע\"ד שכתב ומצאתי כתוב בשיטה כ\"י למס' פסחים לרבינו יונה שכתב וז\"ל ואע\"ג דכל איסורים בס' הכא שאני משום דחמיר ועוד דדבר שיל\"מ הוא דהא לאחר הפסח מותר מדאורייתא כו' ור\"י דקאמר בס' פליג על ר\"א ולית' עכ\"ל וכת' עליו וז\"ל ותמוהים דבריו לע\"ד שהרי הא דדבר שיל\"מ לא בטיל אינן מדברי רב אשי כדי שנאמר דר\"י פליג דהא בנדרים פרק הנודר מן הירק קתני התם בברייתא הכי ותו דהרי שנינו בבכורים פ\"ב ובכורים כו' ואסורים כ\"ש מלאכול בירוש' והיינו טעמא משום דהוי דשיל\"מ והוא ז\"ל ישב דברי רבינו יונה ע\"פ דברי הר\"ב ראש יוסף ד\"ג יע\"ש ולא היה לו צורך לדברי הר\"ב ראש יוסף דבהדייא כת' המרדכי והביא דבריו מרן ב\"י בי\"ד סי' ק\"ב דחמץ לא הוי דבר שיל\"מ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה וכן חדש ועיין להפ\"ח שם ס\"א וסי\"ג יע\"ש ובכן איכא למימר דרבינו יונה ז\"ל סובר דבהא מילתא פליגי אמוראי ורב אשי דפרק משילין גבי עירובי תחומין בההיא דהאשה ששאלה מחברתה מים ומלח לעיסתה ס\"ל נמי כרבא דאפילו באיסור החוזר לשנה הבאה חשיב דשיל\"מ ודוק ועיין להר\"ב פר\"ח ברס\"י תמ\"ז ד\"ה ומ\"ש במשהו אפילו בהנאה כו' שכת' וז\"ל ודע שכתב הב\"י בי\"ד סימן ק\"ב כו' אבל לדעת הרא\"ש ושאר המפרשים ז\"ל נראה דכיון שחוזר לאיסור לשנה הבאה לא שייך לומר דבר שיל\"מ והיינו טעמא דהחמירו לאוסרו במשהו אי משום שהחמירה עליו התורה טפי משאר איסורים וכו' ואי משום דחמץ לא בדילי אינשי כוליה שתא יע\"ש. ותמהני למה זה בחר הרב ז\"ל בטעם זה לדעת הרא\"ש ושאר המפרשים ז\"ל שטעם זה דחוי מעיקרו הוא אצל הרב ז\"ל בי\"ד רס\"י ק\"ב ושם בסי\"ג ויותר הי\"ל להרב ז\"ל לומר שדעת הרא\"ש ושאר המפרשים הוא כמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפרק כ\"ש והביא דבריו מרן בכ\"מ כאן בהלכה זו דכיון דדבר שיל\"מ הוא מדרבנן וחמץ לאחר זמנו נמי אינו אסור אלא מדרבנן משום קנסא אין מקום לאוסרו מט' דשיל\"מ יע\"ש ודע דהא דחמץ בפסח אוסר תערובתו במשהו היינו בתערובת ראשון אבל אם מאותו תערובת נפל משהו למקום אחר אינו אסור כמ\"ש הרפ\"ח בריש סימן תמ\"ז ד\"ה ומ\"ש במשהו כו' יע\"ש.
ודע שכתב הטור בשם הראב\"ד דבמשהו אינו אוסר בהנאה כו' והרי\"ף ז\"ל כתב כו' ולזה הסכים א\"א כו' ע\"כ וכתב מרן בב\"י וכ\"כ בהגהות מיימון פ\"א משם רשב\"ם וכתבו עוד שיש לו פדיון כו' אבל באכילה אסור דס\"ס טעם חמץ קא טעים עכ\"ל ואני חפשתי בהג\"מ פ\"א מה' חו\"מ ולא מצאתי שכתב כן אבל מצאתי כתוב כן בהגהות אשרי בע\"ז פרק כל הצלמים ושם במרדכי יע\"ש ולענין הלכה למעשה אי מהני פדיון לחמץ שנתערב להתירו באכילה או בהנאה עיין בס' בית דוד ובס' מח\"א בחי' לה' מ\"א דכ\"ה ע\"ב ובפר\"ח ס\"א." + ] + ], + [ + [ + "שורש מצות ביטול חמץ מפי \n השמועה למדו שהראשון זה הוא י\"ד בניסן ראיה לדבר זה ממ\"ש בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי כו'. והנה התוס' בפסחים ד\"ד ד\"ה אך ביום הראשון כתבו וז\"ל כו' ונראה לר\"י דמיתורא דקרא קדריש ע\"כ ק\"ק דהא אצטריך קרא לעבור עליו בעשה וכעין זה ק\"ל עמ\"ש מרן בכ\"מ שהק' על רבינו דמאחר דאית לן קרא דלא תשחט ל\"ל קרא דאך ביום הראשון שלמדנו משם שהוא יום י\"ד יע\"ש ולא קשיא דעיקר קרא אצטריך לעבור עליו בעשה וישובו ז\"ל נעלם ממני שכתב וז\"ל וי\"ל דאה\"נ אלא משום דבעינן דבמקום שציוה על השבתה וגילתה לנו תורה שהשבתתו בי\"ד עכ\"ל ולא אדע שכו\"ל במאי קושיא ומאי פירוקא דאכתי תקשי קרא גופיה למאי אצטריך אחר שכבר למדנו זה מקרא דלא תשחט ואין לומר דעיקר קושייתו לא על קרא דביום הראשון היתה אלא על לימוד זה דמפי השמועה וע\"ז השיב דלימוד זה אצטריך ללומדו במקומו דמלבד דאין זה במשמע לשונו עוד בה שהרי חזר והקשה קושייא זו לקמיה בלשון זה כאשר יראה הרואה ומורי הרב הי\"ו ההוא אמר דכוונת מרן ז\"ל לומר דקרא דאך ביום הא' נאמר תחילה ושהזהירן על השבתת חמץ על יוצאי מצרים ואז עדיין לא נאמר ציווי לא תשחט על חמץ ועל זה הוצרך לגלות להם אז מפי השמועה דהיינו בי\"ד אבל אחר שנאמר קרא דלא תשחט ה\"נ דלא בעינן למילף דין השבתה מקרא דאך ביום הא' מפי השמועה ורבי' מפני שהביא תחילה קרא דאך ביום הא' שנאמר תחי' ליוצאי מצרים הוצרך לומר ומפי השמועה למדו שהוא יום י\"ד ויש ראיה לזה שפי' הכתוב יום הוא יום י\"ד ממ\"ש אחר כך קרא דלא תשחט אלו דבריו נר\"ו על צד הדוחק.
ולדידי נראה לי ליישב דבריו ויתיישבו דברי התוס' שכתבנו והוא דכוונת קושיית מרן היתה דלמה זה אצטריך כוליה קרא דאך ביום הראשון דנימא תשביתו שאור לבד שהוא עיקר הציווי של עשה דהשבתה ומקרא דלא תשחט אנו יודעים שעשה זה הוא ביום י\"ד וע\"ז השיב דכיון דע\"כ אצטריך קרא לצוותינו בעשה של השבתה דלא הוה ילפינן לי' מקרא דלא תשחט הוצרך לגלות לנו שמ\"ע זו היא ביום י\"ד ואלו הוה כתיב ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם ותשביתו שאור מבתיכם הוה משמע דביטול זה מהני לכל ז' ימים והא ודאי ליתא דמאחר שאסר לנו את החמץ מה מועיל ביטולו לזה הוצרך הכתוב לפרש ביום הא' ובהכי ניחא דברי התוס' דלפי שיטתם דפי' דתשביתו הוא ההבערה והוא לאחר זמן איסורו הוק' להם שפיר דנימא קרא ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם ותשביתו אותו דהא לדידהו בכל ז' הימים איתיה לעשה דהשבתה כמ\"ש להדייא לקמן דכ\"ט בד\"ה רב אשי יע\"ש כנ\"ל.
תו ק\"ל למרן ז\"ל דלאיזה צורך נאמר לימוד זה דמפי השמועה בתר דכבר שמעינן ליה מרומייא דקראי והשיב דלולי לימוד דמפי השמועה הוה מוקמינן קרא דביום הא' בליל ט\"ו וקרא דלא תשחט להזהיר בכל שאור ודבש לא תקטירו דהיינו שבשעת ההקרבה לא ימצא חמץ אבל השתא דאיכא לימוד דמפי השמועה שבקינן קרא כפשטיה והביא ע\"ז ראיה מה שאמרו בברייתא אך ביום הא' מערב י\"ט או אינו אלא בי\"ט ת\"ל כו' הרי שלולי קרא דלא תשחט קרא דיום הא' הוה מוקמינן ליה בליל ט\"ו עכ\"ל. ותמהו עליו דמביא ראיה לסתור דהברייתא יליף עיקר הילפותא דראשון היינו י\"ד מקרא דלא תשחט והוא ז\"ל כתב בהפך דמקרא דלא תשחט לא שמעינן מידי לולי לימוד דמפי השמועה באופן שדבריו באו משוללי הבנה יעויין בדברי המפרשים ז\"ל.
ולדידי משמע לי בכוונת דברי מרן דאיהו ז\"ל משמע ליה בדעת רבינו שכתב דמפי השמועה למדו דבר זה דכל הדרשות דמייתי תלמודא אינו אלא אסמכתא וגילוי מילתא בעלמא על הלימוד הזה שלמדו מפי השמועה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ואיננה עיקר ראיה והוא נ\"ט לשמועתו מהיכא משמע ליה הכי וכתב שטעמו משום דעיקר קרא דלא תשחט ליכא ראיה גמורה דהוה מצינן למימר דמיירי בשאר קרבנות ולאזהורי בלאו דלא תקטירו ועל זה הביא הברייתא דחזינן דיליף לה מרומייא דקראי ולא יליף לה מפשטיה דקרא דאך ביום הראשון משום דאיכא למידחי דמיירי בליל ט\"ו וע\"ז הוק' לו לרבינו דכיון דמפשטיה דקרא ליכא למילף מידי גם מרומייא דקראי נמי לא שמעינן מידי דאיכא למימר דאתא קרא לאזהורי' על לאו דבל תקטירו ומתוך כך הוצרך לומר דאינה ראיה גמורה אלא אסמכתא בעלמא על לימוד דמפי השמועה כן נראה לע\"ד.
ויש להביא ראיה לדברי רבינו דכל הנהו קראי דמייתי תלמודא לאו עיקר ראיה נינהו אלא אסמכתא בעלמא מהא דקאמר תנא דבי ר' ישמעאל מצינו י\"ד שנקרא ראשון וכן אמר רנב\"י ראשון דמעיקרא משמע ואיך יתכן דמהנהו משמעות נילף עיקרא דהאי מילתא בתר דאשכחן דאיכא ראשון נמי דמשמע כפשטיה אלא ודאי אסמכתא בעלמא הוא ועיקר מפי השמועה יליף לה ואי תימא מאי האי דפרכינן עליו מרנב\"י מקרא דראשון כו' ואמאי לא שנינן דאף לא אלא הכא דוקא ואסמכתא בעלמא הוא י\"ל דהיא גופא קא פריך דאף אסמכתא נמי ליכא כיון דהנהו קראי דהראשון משמע דוקא עד שהוצרך לשנות דמראשון הראשון הוא דנפקא ליה ואכתי אינו אלא אסמכתא בעלמא דאורחיה דקרא למכתב הראשון גם דרשת ר\"י בזכות ג' כיון דמדרש' בעלמא הוא דיליף לה מוכח דאינו אלא אסמכתא בעלמא כנלע\"ד ועיין לרבינו בס' המצוות בשורש השני יע\"ש.
תו אמרינן בגמ' רנב\"י אמר ראשון דמעיקרא משמע כו' עיין להרב ח\"ה שכתב שרש\"י ז\"ל בפי' החומש פרשת בא הרכיב שתי המאמרים שכתב ביום הא' מעי\"ט וקרוי ראשון כמו הראשון אדם תולד או אינו אלא בי\"ט ת\"ל לא תשחט על חמץ דם זבחי עכ\"ל הרי דנקט דרשת רנב\"י ודרשת רבא דמפיק לה מלא תשחט והוא ז\"ל כתב דרש\"י מפרש דרבא אתא לשנויי מילתא דרנב\"י יע\"ש ואין צורך לזה לענ\"ד דודאי לכולהו תנאי ואמוראי עכ\"ל דמשמע להו הא דאמר רנב\"י דראשון היינו ראשון דמעיקרא כי היכי דלא תקשי לדידהו פשטיה דקרא למאי דמוקמינן ליה בי\"ד אלא רנב\"י מפיק ליה מראשון הראשון כדקאמר ורבא מקרא דלא תשחט ודברי רש\"י ז\"ל הם כרבא ולא כרנב\"י והדברים ברורים ועיין בספר תועפות ראם שלא עמד היטב על כוונת דברי הר\"ב ח\"ה ודוק.
עוד אמרו בגמרא ר\"מ אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו ואו' כל מלאכה לא תעשו וכתבו התוספות ד\"ה ואומר כל מלאכה דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר כו' אומר ר\"י כו' א\"נ כיון דמתחילת הבערה אינו יכול להנות ממנו אע\"ג שיהא הנאה ממנו אח\"כ אסור כו' ולפי זה קשה דאמאי לא קאמר ש\"מ מדר\"ע חמץ בפסח אסור בהנאה ודלא כר\"י הגלילי דאמר בפ' כ\"ש דכ\"ח דחמץ בפסח אסור אינו אסור בהנאה ועוד אחרת דאית ליה יש שבח עצים בפת דהא בפרק כ\"ש דכ\"ו אפליגו ר' ורבנן באפה את הפת דר' אמר אסורה וחכ\"א מותרת ואמרינן עלה בדכ\"ז דפליגי באבוקה כנגדו דלר' אסור' משום דיש שבח עצים בפת ולרבנן אין שבח עצים בפת יע\"ש והשתא לפי דבריהם הללו שכתבו דתחילת הבערה אסור ליהנות ממנו עכ\"ל דהיינו טעמ' משום דיש שבח עצים בפת וא\"כ באנו למחלוקת ר' ורבנן דקם ר\"ע כר' ואמאי לא אמר רבא ש\"מ מדר\"ע דחמץ בפסח אינו אסור בהנאה ויש שבח עצים בפת ולזה י\"ל דלא מני להא דיש שבח עצים בפת משום דהא אי' למ\"ד התם דאפי' לרבנן בשאבוקה כנגדו אסור ולא פליגי אלא בלוחשות ולהכי לא מני להא דיש שבח עצים בפת כיון דאיכ' למימר דקאי ר\"ע ככ\"ע אבל קמיית' קשיא ועיין בספר שער המלך דע\"ד ע\"ב ובמה שכתבנו אנן יד עניי בשורש הואיל בה' י\"ט פ\"ג ה\"ט יע\"ש." + ], + [ + "ומה \n היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלנו בלבו ויחשוב אותו כעפרא כו'. ע\"כ. הנה הרב פר\"ח בהלכות פסח סימן תל\"א ס\"א ד\"ה ואכתי כו' האריך להוכיח דביטול מהני אף לחמץ ידוע מן התורה יע\"ש. ושמעתי מקשים מאותה שאמרו בפרק תמיד נשחט דס\"ג ע\"ב עלה דאפליגו ר\"י ור\"ל גבי שוחט את הפסח על החמץ דרשב\"ל ס\"ל אינו חייב עד שיהא עמו בעזרה ולר\"י אע\"פ שאינו עמו בעזרה דבעו מימר דאפליגו בהתראת ספק דלר\"י שמה התראה הילכך אע\"פ שאין עמו בעזרה בשעת התראה והעדים אינם יכולים לידע אם המותרה הוא שוגג או מזיד חייב ולר\"ל כל שאין עמו בעזרה שאז יודעים העדים בודאי שהוא מזיד אינה התראה יע\"ש בדברי התוספות שם בד\"ה התראה והשתא אם איתא דביטול מהני לחמץ ידוע אף על פי שהחמץ עמו בעזרה נמי היאך יכולים העדים לידע שהוא מזיד דאכתי איכא למימר דביטלו בלבו ואפילו אם יאמר בפירוש שלא ביטלו אינו נאמן דאין אדם מ\"ע רשע דכשאומר אח\"כ שלא ביטלו נמצא שהוא לוקה על פיו שעשה עצמו רשע ולא ע\"פ העדים וכבר ידוע שאין אדם לוקה ומשלם על פי עצמו ע\"כ.
והנה זה שרצו לומר דאפילו אם יאמר בפי' שלא ביטלו דאין אדם מע\"ר לאו מילתא היא דלדידהו תקשי למ\"ד דאפי' אין עמו בעזרה חייב היכי משכחת לה דמיחייב הא כיון דיכול לומר שוגג הייתי ולא הייתי יודע שהיה לי חמץ בביתי אפי' כי לא טעין הכי או אפי' שאומר שידע שהיה לו חמץ בביתו נמי תו לא מחייב מה\"ט דאין אדם מע\"ר אלא מאי אית לך למימר דלמ\"ד אפי' אין עמו בעזרה חייב סבי' ליה כמ\"ד אדם מע\"ר דפלוגתא דרבוותא היא בפרק קמא דסנהדרין ד\"ט ע\"ב גבי פ' רבעני ואיכא למימר דמ\"ד הכא חייב ס\"ל כרב יוסף דהתם דאמע\"ר א\"נ כל כה\"ג דהעדים התרו בו שידעו שיש לו חמץ בביתו אף ע\"פ שיכול ליפטר בטענת שוגג הייתי כל שמודה שמזיד הוא ואינו מהוה הוא את האיסור נאמן על עצמו וכבר נסתפק בזה הרב מ\"ל בפ\"ד מה' מלוה הל' ד' דמ\"ו ע\"ב אי כל כה\"ג משים עצמו רשע והשתא איכא למי' דבהא פליגי הכא ר\"י ור\"ל בהתראת ספק ובה' עדות שורש אין אדם מע\"ר עמדתי בזה יע\"ש. ומ\"מ אף אם נאמר דלמ\"ד התראת ספק שמה התראה אם יאמר בפירוש שלא ביטלו חייב אכתי קשה דאפילו כשהחמץ עמו בעזרה נמי התראת ספק היא דילמא ביטלו אי מהני ביטול לחמץ ידוע ומתוך הסוגייא מבואר דכל שיש עמו בעזרה אין כאן התראת ספק.
ונראה לומר דאפי' שהביטול מהני לחמץ מן התורה היינו דוקא כשאינו מחזיקו ברשותו ומפקירו לכל אבל אם הוא מחזיקו בידו ואינו מפקירו לכל אין ספק דביטול לא מהני בו הילכך כשהחמץ עמו בתוך חיקו בעזרה והעדים אומרים לו שיוציאנו מחיקו ויפקירנו והוא מחזיקו בחיקו אין ס' דביטול בלב לא מהני למה שהוא מחזיקו בידו וברשותו ועיין בכל ראיותיו שהביא הרפ\"ח ז\"ל ותראה דדוקא בדבר שאינו יכול לבערו מרשותו הוא דמהני ביטול לא בדבר שיכול לבערו ואינו מבערו דלא אתי דבור ומבטל מעשה.
עוד י\"ל דתלמודא מיירי בחמץ שיש לו בשחיטת הפסח שהוא אחר חצות דלא מהני ביטול ביה כגון שחימצו או שקנאו אחר חצות דאפי' אם ביטל כל החמץ לא מהני למה שקנה אחר כך ודוק ועיין בדברי רבינו פ\"ב מה' שבועות הלכה י\"ב דמבואר יוצא מדבריו דכל שבעת ההתראה לא טען טענה שפוטרו מהמלקות אע\"פ שטען אחר כך לא מהני ולקי וא\"כ ה\"נ כשהתרו בו העדים שלא ישחט הפסח על החמץ שיש עמו בעזרה כיון שלא טען בעת ההתראה שכבר ביטל אותו חמץ לא מהני כי טעין הכי אח\"כ ולקי וצ\"ע בדין זה של רבינו אי חולק רש\"י בזה לפי מ\"ש מדבריו דר\"ל שהוא ספק למתרה חשיב התראת ס' ולא לקי ודוק.
והנה זה שכתב רבינו דביטול החמץ נפקא לן מדכתיב תשביתו כן כתב ג\"כ רש\"י ז\"ל בפרק קמא דפסחים דף ד' ע\"ב עלה דאמרינן התם מדאורייתא בביטול בעלמא סגי וז\"ל דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו דהשבתה בלב היא השבתה עכ\"ל. וראיתי להתוס' שם ד\"ה מדאורייתא שכתבו על פי' רש\"י וז\"ל וקשה לר\"י דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתניא בשמעתין רע\"א אין צריך הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חילק שהוא משש שעות ולמעלה ואומר ר\"י כו' יע\"ש.
הנה מה שהוקשה להם מדתניא בשמעתין אפשר לע\"ד ליישב דאי מהא לא קשיא כ\"כ לדעת רש\"י ז\"ל דאיכא למימר שאף הוא ז\"ל לא כתב כן אלא לפום קוש' דמוקמינן קרא בי\"ד אבל כי הוה מוקמינן קרא בי\"ט עכ\"ל דפי' תשביתו היינו ביעור ולא ביטול כיון דאז לא מהני ביטול. א\"נ דוקא ר\"ע דס\"ל כר\"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה דיליף מנותר כדאמר רבא לקמן ס\"ל דתשביתו אינו הבערה אבל רבנן דפליגי אר\"י ולא ילפי מנותר וקי\"ל כוותייהו לפי שיטת הפוסקים ס\"ל דתשביתו הוא בכל דבר ואפילו ביטול וסוגיין כוותייהו אזלא לדעת רש\"י אבל ק\"ט שהרי רש\"י ז\"ל לקמן די\"ב ע\"ב עלה דקאמר תלמודא דשלא בשעת ביעור השבתתו בכל דבר כתב וז\"ל פי' דשלא בשעת ביעורו היינו משש ואילך כו' יע\"ש והשתא כי מוקמינן קרא בי\"ט עכ\"ל דהשבתתו בכל דבר כיון דאיסורו מן התורה ואיך קאמר ר\"ע דמצינו להבערה כו' כיון דאז ליכא הבערה וכבר הוקשה לו כן למרן מלכא בס' מקראי קדש ברפ\"ב מה' חו\"מ ועיין בספר באר יעקב ברס\"י תמ\"ה שעמד בזה ודבריו נכונים.
ולכאורה עלה על דעתי לומר דאע\"ג דמצי להשביתו בכל דבר מיהו כיון דאינו יכול לבטלו בי\"ט ולא להאכילו לכלבים משום דאסור בהנאה ואין בידו אלא לפררו ולזורקו לרוח או לזורקו לים וזה ג\"כ אסור בי\"ט כמ\"ש ה\"ה בפ\"ג מה' חמץ ומצה ומשמע דאיכא איסורא דאורייתא משום תולדה דדש וזורה וא\"כ נקט ר\"ע הבערה וה\"ה פירור אבל זה אינו שהרי כתב רש\"י לקמן גבי מאי דאמר רבא ש\"מ מדר\"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה וז\"ל דאי השבתתו בכל דבר יאכילנו לכלבים ויזריקנו לים משמע דאף בי\"ט יכול לבערו בכה\"ג ומ\"ש ה\"ה דאסור אינו אלא דרבנן משום איסור מוקצה וכמ\"ש הרב פ\"ח בסי' תמ\"ו יע\"ש והנכון דרש\"י ז\"ל משמע ליה דר\"ע ס\"ל דאפי' בשעת ביעורו דהיינו בזמן איסורו אינו אלא בשריפה ולית ליה לדר\"י אימתי שלא בשעת ביעורו כו' וכמ\"ש בספר באר יעקב ז\"ל יע\"ש ובמ\"ש עוד התוספות ועוד דתשביתו אמרינן לקמן כו' עיין להרפ\"ח ברס\"י תל\"א יע\"ש." + ], + [ + "ומשביתין \n את החמץ בלילה מתחילת ליל י\"ד לאור הנר כו'. וכתב המ\"מ ריש פסחים ד\"ב אור לי\"ד בודקין את החמץ לאור הנר כו' וכתבו התוס' ד\"ה אור לי\"ד כו' פ\"ה שלא לעבור כו' וקשה לר\"י כיון דצריך ביטול ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו בדיקה עכ\"ל הוצרכו להרכיב קושייתם אתרי רכשי דצריך ביטול ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי. ולכאורה לא היו צריכין לומר אלא דכיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה ול\"ל מימר דצריך ביטול כו' הוא משום דבעו להק' בין לשיטת רש\"י שפירש לקמן בדף ד' ע\"ב ד\"ה בביטול כו' דתשביתו דקרא היינו ביטול ופירש הר\"ן כוונתו דביטול נמי שמעינן מהאי קרא ובדיקה נמי מדאורייתא היא וכל שבדק אינו צריך ביטול וכל שבטל אינו צריך בדיקה וכ\"כ הפר\"ח ברס\"י תל\"א ואולם התו' משמע להו דתשביתו דקרא מיירי לאחר זמן איסורו והיינו הבערה ולא ביטול וביטול דאורייתא נפקא לן מקרא דלא יראה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וכל שביטלו הרי זה אינו שלו כמ\"ש לקמן בד\"ה מדאורייתא יע\"ש.
והשתא לשיטת רש\"י לא מצו להקשות דכיון דביטול מהני למה הצריכו בדיקה דכיון דשניהם בדיקה וביטול הם מדאורייתא ושוים הם הצריכו בדיקה דעדיף טפי דס\"ס דאורייתא היא ולזה הוצרכו לומר דכיון דצריך ביטול ג\"כ אחר הבדיקה ובדיקה לחודה לא מהניא אמאי הצריכו בדיקה ולפי שיטתם ז\"ל דמשמע להו דמדאורייתא לא שמעינן אלא ביטול כתבו וכיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי דלא שמעינן בדיקה אלא מדרבנן למה הצריכו בדיקה ועיין בספר לשון לימודים דפ\"ד ע\"א. ודע שהרע\"ב ז\"ל בפי' המשנה יישב בתוך דבריו מה שהק' התוס' לפי' רש\"י ז\"ל שכתב וז\"ל בודקי' את החמץ אית דמפרשי טעמא דבדיקה כדי שלא יעבור על בל יראה וב\"י אם יהיה חמץ בביתו בפסח ואע\"ג דבביטול בעלמא סגי חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפיפיה וימלך על ביטולו ויחשב עליו לאוכלה ויעבור עליו בבל יראה וב\"י הילכך בודקין את החמץ כדי לבערו מן העולם עכ\"ל ולכאורה איכא למידק על תי' זה מדפריך תלמודא לקמן ד\"ו ע\"ב עלה דאמר ר\"י אמר רב הבודק צריך שיבטל מ\"ט אי נימא משום פירורין כו' ומשנינן אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקה יפה ודעתיה עילויה כו' וכתב רש\"י אבל משבטלה אפילו חס עליו לשורפה אינו עובר עליה יע\"ש. ולפי דברי הרע\"ב מה הועילו חכמים בביטול זה אכתי איכא למיחש שמא יחזור וימלך על ביטולו הראשון ויחשב עליה לאוכלו וכיון שביטל הביטול הראשון נמצא החמץ ברשותו וקעבר על בל יראה וב\"י וא\"כ למה ליה ביטול אחר הבדיקה כיון דאכתי החששא של שמא ימצא גלוסקא במקומה עומדת לפי דברי הרב ז\"ל. ונראה דחששא זו דשמא ימלך על ביטולו הראשון ויחשב לאוכלה היא חששא רחוקה כל שבדק וביטל אחר הבדיקה דהו\"ל תרתי חששות חששא שמא ימצא וחששא שמא ימלך ויבטל הביטול הראשון וכשאין כאן אלא ביטול לחוד אז איכא למיחש שפיר שמא ימלך על ביטולו ויחשוב לאוכלו דכיון דליכא בדיקה וימצא בודאי אצלו חמץ ברשותו במקומות דאתחזק בהו חמץ חששא דשמא ימלך על ביטולו קרובה היא אבל כי בדק ולא מצא חששא דשמא ימלך הוייא חששא רחוקה וליכא למיחש אלא שמא יחוס עליה לשורפה וכל שבטלו אין כאן חששא זו ועיין במ\"ש שם התי\"ט על דברי הרע\"ב דמבואר מדבריו דביטול החמץ מהני בלבו ולא בעי שיוציא הדברים בפיו מיהו הר\"ן בפ' כ\"ש הביא דבריו מרן בב\"י בסימן תל\"א כתב בשם י\"מ דדברים שבלב אינן דברים ועיין להרפ\"ח בסימן תל\"ד ס\"ג.", + "ואין \n קובעין מדרש בסוף יום י\"ג וכן החכם לא יתחיל לקרות בעת זו כו'. הנה הטור ז\"ל בסי' תל\"א כת' ע\"ש ה\"ר יונה שאם התחיל כבר אין צריך להפסיק וכת' עליו ונ\"ל שכיון שהט' משום שמא יטריד בלימודו אין חילוק ואפילו אם התחיל פוסק עכ\"ל ותמהו עליו מדתנן בשבת ואם התחילו אין מפסיקין ואע\"ג דטעמא הוא משום שמא ימשך ואפילו שהתחיל באיסו' כמ\"ש התוס' שם והפוס' ועיין להפ\"ח שם שדחה דברי הטור יע\"ש והק' עוד דס\"ס קשה מ\"ש דמקמי תפילה לא גזרו על הלימוד ולא חיישינן שמא ימשך ותי' דשאני בדיקה דמזמן לזמן קאתי יע\"ש. וליתא דא\"כ מאי פריך בפ' לולב הגזול עלה דתנן נוטלו על שולחנו למימרא דמפסיק ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין כו' ומאי קושייא שאני לולב דמזמן לזמן קאתי ומוהראנ\"ח ז\"ל בח\"א סי' מ\"ח רצה לחלק בין מצוה דאית בה מעשה למצוה שאין בה מעשה כתפילה דזה שנון וזה שנון כמ\"ש התוס' בפ\"ק דמ\"ק גבי תפילה כל שהתחיל בלימודו אינו מפסיק כיון דעסק בתורה ותפילה שנון היא נמי משא\"כ גבי בדיקה יע\"ש ולחילוק זה נמי קשיא ההיא דפרק לולב הגזול ועיין להר\"ב מ\"א ז\"ל ולדידי עיקר דברי הטור נוחים הם דמשמע ליה דגבי לימוד איכא למיחש שמא ימשך טפי משאר מלאכות וההיא דתנן אם התחילו אין מפסיקין היינו דוקא בשאר מלאכות כאכילה ושתייה וכיוצא אבל בלימוד אפילו התחילו מפסיקין ואיכא למיחש טפי שמא ימשך והיינו דאמרינן בשבת די\"א דסיפא דמתני' מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפי' אתאן לד\"ת כגון רשב\"י וחביריו אבל כגון אנו מפסיקין בין לק\"ש בין לתפילה ומשמע ליה להטור דמיירי אפילו בדאיכא שהות ביום ואע\"ג דבשאר מלאכות קתני רישא דאם התחילו אין מפסי' בלימוד מפסיקין דאיכא למיחש טפי ובדרך זה הלך רבינו בפ\"ב מהלכות ק\"ש הל' ה' ו' כמ\"ש הלח\"מ והראנ\"ח בדרשות פרשת צו ועיין בספר באר יעקב מ\"ש לדעת הטור ואין דבריו נכונים בזה יע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דיני בדיקת חמץ וכן \n אם ראה עכבר כו' צריך לבדוק כו' אע\"פ שנמצא פרורין כו' וחוששין שמא הניחה בחור או בחלון כו' וחוזר ובודק אם לא מצא כלום ה\"ז בודק כל הבית ואם מצא אותו הפת שנטלה העכבר ונכנס אין צריך בדיקה. עכ\"ל. ודבריו ז\"ל בדין זה באו בדרך ארוכה ויש בהם גמגומים כי מה צורך לומר חששת הנחת הככר שהוא בחור או בחלון ולמה לא אמר סתמא חוששין שמא הניחו במקום אחר גם למה שחזר וכת' ולפיכך חוזר ובודק והדבר מבואר מאליו ממ\"ש תחילה צריך לבדוק גם למה זה חילק הבדיקות לשתיים חוזר ובודק ואם לא מצא בודק כל הבית והי\"ל לכתוב בקיצור ולפיכך חוזר ובודק כל הבית גם במה שסיים ואם מצא אותו הפת דמשמע שאם לא מצא הפת עצמו אפילו מצא פת אחר שלם כל שלא הכירו שהיה הפת עצמו שהכניס העכבר חוזר ובודק כל הבית ואלו בתחילה כת' אם לא מצא כלום משמע שאם מצא פת כל שהוא אין צריך בדיקה יותר וקשיא דיוקא אדיוקא. ונלע\"ד דכוונת רבי' לחלק בין בדיקת חור וחלון שדרך העכבר ליכנס שם לשאר מקומות הבית שאין דרכו של עכבר לבא בהם אלא דרך אקראי שאם מצא ככר כל שהוא בחור או בחלון שדרך העכבר ליכנס שם אין צריך בדיקה יותר ואם מצא הככר בשאר מקומות הבית צריך שימצא הככר עצמו שנטל העכבר ולכן בתחילת דבריו דקדק וכת' חוששין שמא הניחו בחור או בחלון מקומות שדרך העכבר ליכנס בתוכם ואח\"כ כת' שאם בדק באלו המקומות ולא מצא כלום כלומר שאם מצא במקומות הללו ככר כל שהוא שוב אינו צריך בדיקה לשאר הבית אבל כשלא מצא כלום באלו המקומות ובא לבדוק שאר מקומות הבית שאין דרך העכבר ליכנס בהן וצריך שימצא הככר עצמו שנטל העכבר דבמקומות שדרך ליכנס רגלים לדבר דזהו הככר שנאבד אבל בשאר מקומות הבית איכא למיחש דמעלמא אתא כיון דליכא רגליים לדבר ובכן דברי רבינו עלו ובאו דבר דיבור על אופנו אין בהם נפתל ועיקש.
וראיתי להרדב\"ז בח\"ב סימן קל\"ח דקדק עוד במ\"ש רבי' אע\"פ שמצא פרורין אין אומרי' כבר אכל אותו הפת אלא כו' דמאי אירייא מה\"ט תיפוק ליה דאפילו מצא כל הככר כיון שאינו מכירו שזה הככר שנטל העכבר צריך לחזור ולבדוק יע\"ש ועפ\"י מ\"ש הר\"ב מש\"ל ליישב דברי רבי' במה שהצרי' שימצא הככר עצמו שנטל העכבר ולקמן בהל' י\"א כת' סתמא או שבדק ומצא הככר אין צריך לבדוק עוד כו' דהכא דאיכא פרורין לפנינו וע\"כ איכא חד דאתי מעלמא כל שלא מצא אותו הככר לא תלינן להקל משא\"כ לקמן דליכא ריעותא קמן יע\"ש הנה נכון ג\"כ דקדוק זה שדקדק הרדב\"ז דמש\"ה הוצרך רבינו לומר תחילה דהני פרורין שם היו דאי מטעמא שאינו מכירן הא כל דליכא ריעותא תלינן להקל משא\"כ השתא דיהיב טעמא מעיקרא דודאי הני פרורין מעלמא אתו הילכך בעינן שימצא הככר עצמו שנטל העכבר וברור. והרדב\"ז ז\"ל כת' ליישב דברי רבינו ממ\"ש לקמן בדי\"א דאפילו מצא ככר כל שהוא תלינן להקל וז\"ל הא לא קשייא כלל דהכא איירי שראה העכבר נכנס לבית וככר בפיו שודאי הוקבע האיסור לפנינו אבל התם איירי שלא ראינו את העכבר נוטל את החמץ ונכנס אלא שהיו שם צבור של חמץ וידענו שנטל העכבר וידענו ג\"כ שנכנס בבית זה אבל לא ראינו שנכנס והככר בפיו ולפיכך אין כאן קבוע דדילמא במקום אחר הכניסו ודוק ותשכח עכ\"ל ולדבריו ז\"ל צ\"ל דהא לא דמי לדין ס' על ס' לא על דאמרינן בגמ' היינו פלוגתא ר\"א ורבנן דשאני הכא שהדבר ידוע שנכנס העכבר אלא דמספ\"ל אי עייל לככר בפיו או לא ואיכא חזקת איסור קצת במה שידענו שנטל החמץ בפיו ולכן לכ\"ע בעינן שיבדוק אלא דהיכא דבדק ולא אשכח או דאשכח ככר באנו למחלוקת ר\"ע ורבנן ודוק. ואולם אכתי לא ידעתי מה יענה הרדב\"ז לדברי הטור דבר\"ס תל\"ח דקדק וכת' וצריך לבדוק אחר הככר משמע דצריך שימצא אותו הככר עצמו ואם מצא אחר לא תלינן זהו שאבד וצריך בדיקה בין ביטל בין לא ביטל וכמו שדקדק מדבריו הר\"ב מש\"ל ואלו בסימן תל\"ט כתב וז\"ל ראה שהכניס הככר לבית ונכנס אחריו ובדק ומצא אם ביטל תלינן להקל שזה הוא שהכניס' העכבר יע\"ש הרי דאפילו כשראה שהכניס הככר לבית דאתחזק ריעותא לפנינו כת' הטור דכל שביטל תלינן להקל וא\"כ אמאי לא חילק ברס\"י תל\"ח בין ביטל ללא ביטל והר\"ב מש\"ל ישב דברי הטור לפי דרכו אמנם לדרכו של הרדב\"ז ז\"ל קשה ועיין להרב\"ח מ\"ש ליישב דברי רבינו דלא תיקשי ממ\"ש לקמן בדי\"א יע\"ש ברס\"י תל\"ח ולדבריו ג\"כ דברי הטור אינן מן הישוב כאשר יראה הרואה והנכון מ\"ש הר\"ב מש\"ל ועפ\"י מ\"ש בפי' דברי רבינו דכל שמצא ככר כל שהוא במקומות שדרך העכבר ליכנס תו אין צורך לבדוק ותלינן לומר שזהו שהכניס מקום יש בראש ליישב דמ\"ש לקמן בדי\"א או שבדק ומצא ככר כו' מיירי בכה\"ג שמצא אותו במקומות שנכנס בו העכבר ולכן כת' שאין צורך לבדוק עוד שאר הבתים דאז ודאי תלינן להקל כמ\"ש אלא דחלוקה דבדק ולא מצא אינו מתיישב שפי' לפי' דבעי' לפרושי בשבדק כל המקומות שבבית דאי בשבדק החור והחלון מקום כניסת העכבר איך כת' שאינו צריך בדיקה שנייה וזה היפך מ\"ש בהל' ח' דכל שלא מצא כלום צריך לחזור ולבדוק כל הבית וכיון דחלוקה זו מיירי בכה\"ג דוחק לפרש חלוקת בדק ומצא ככר דמיירי בשמצא במקום כניסת העכבר לבד שהוא החור או החלון ולכך הדרך הנכון מ\"ש הרב מש\"ל ודוק.
והנה הרב מש\"ל הביא דברי הטור דרס\"י תל\"ח וכת' דהך בבא מיירי אפי' בביטל כלומ' מדלא חילק הטור כמו שחילק לקמן בסימן תל\"ט משמע דבכל גוונא מיירי ודקדק עליו ממ\"ש ברס\"י תל\"ט דאם ביטל אין צריך לבדוק ועלה לחלק דשאני התם דלא אתחזק חמץ בבית אבל הכא דאיכא ודאי חמץ וס' אי אכלתיה או לא אין ספק מוציא מידי ודאי ואפילו בדרבנן אזלינן לחומרא וכת' שלפי דברי התוס' בד\"ה כדי לחד תירוצא משמע דבדרבנן אתי ספק ומוציא מידי ודאי יע\"ש והנה כדבריו ז\"ל כת' ג\"כ הרב\"ח ברס\"י תל\"ט בדעת הטור והפ\"ח ז\"ל הודה בזה לדעת הטור ז\"ל יע\"ש ומכאן ק\"ל למ\"ש הפר\"ח בי\"ד סימן ק\"י בכללי הס\"ס ס\"ק ט\"ו בשם הרש\"ך דהא דאמרינן ספקא דרבנן לקולא היינו דוקא כשאין לו חזקת איסור אבל בס' שיש לו חזקת איסור אזלינן לחומרא והוא ז\"ל נחלק עליו והסכים דאף דאתחזק איסורא אמרינן ספקא דרבנן לקולא והכריח כן מההיא דתנן ברפ\"ז דתרומות שני קופות אחת של תרומה וא' של חולין ואינו ידוע איזו היא של תרומה ואיזו היא של חולין נפלה אחת מהן לחולין אינה מדמעתן יע\"ש ולא ידעתי מה יענה הרפ\"ח לדברי התוס' בתירוצם השני דמבואר דמשמע להו דאף בדרבנן לא אמרינן אתי ספק ומוציא מידי ודאי ואף הטור ז\"ל בשיטה זו קאי כמ\"ש הב\"ח והמש\"ל וכעת צ\"ע שוב ראיתי שיש לחלק בין איסור חמץ דהחמירה בו תורה טפי משאר איסורים א\"צ משום דתחילתו בא על הספק כמ\"ש ה\"ה בפ\"ב מהלכות חו\"מ גבי ט' צבורין של חמץ כו' בשם הרא\"ה ודוק ועיין בס' נדפס מחדש למופת הדור מוהר\"י אזולאי ברכי יוסף א\"ח סימן קפ\"ו אות ד' יע\"ש ועיין להר\"ב ראש יוסף ברס\"י תל\"ח שהוק' לו קו' הב\"ח והרב מש\"ל ותי' דהטור מיירי בככר גדול דליכא למתלי שאכלו העכבר יע\"ש ואין זה נכון דא\"כ היה לו לפרש ולחלק בין ככר גדול לקטן כמ\"ש בסימן תל\"ט יע\"ש." + ], + [ + "ראה \n תינוק שנכנס לבית בדוק ובידו ככר ונכנס אחריו ונמצא פרורין כו'. נ\"ב הכי איתא בפסחים ד\"י ע\"ב אמר רבא תינוק שנכנס כו' מפני שדרכו של תינוק לפרר וכו' וכתבו התוס' דמיירי שיש בפרורין כדי כל הככר ולכך אין צריך בדיקה כו' עכ\"ל הר\"ב פר\"ח דחה דבריהם מדאמרינן ומצא פרורין ולא קאמר ומצאו דהוה משמע דקאי אככר יע\"ש ואין הכרח דודאי אם לא מצא כל הפת פרורין אלא קצת ממנו ויש בשיעור אותן פרורין כדי שיעור החסר מהככר אף בכה\"ג אזלי ומודו התוס' דאין צריך בדיקה ומ\"ש התוס' כדי כל הככר היינו אם מצאו כל הככר פרורין וה\"ה בשמצא קצתו שלם וקצתו חסר דתלינן שהוא עצמו היה כשיש פרורין שיעור מה שחסר מהככר ולכך לא קאמר תלמודא ומצאו פרורין דהוה משמע דוקא כשמצא כל הפת פרורין ולא קצת ממנו דליכא למימר דאף בשחסר קצת מהככר נמי ואין דרכו של תינוק לחתוך הככר חתיכות חתיכות גדולות אלא לפררו פרורין פרורין ולכך קאמר ומצא פרורין דהיינו דבקצת מהככר פרר פרורין ודוק ומ\"מ לא ידעתי אמאי לא כתבו התוס' עיקר דבריהם הללו באידך מימרא דרבא גבי נכנס דמיירי במצא פרורין כדי כל הככר דאי לא פשיטא דצריך בדיקה דלא תלינן שאכל השאר העכבר כדאמרי' לעיל ד\"ט ע\"א עלה דמתני' דאין חוששין דאין ספק מוציא מידי ודאי יע\"ש ואפשר דהתם מפשט פשיטא להו הכי מדתלי טעמא מפני שאין דרך עכבר לפרר ומה לי פרורין כל שהוא מפרורין כדי כל הככר אבל הוצרכו לזה לאפוקי מסברת רבינו ודעימיה דס\"ל דאפילו נמצא כל דהו גבי תינוק א\"צ בדיקה דתלינן שהשאר אכלו ודרך תינוק לפרר בעת אכילתו ולשיטתם דרך תינוק לפרר אפילו שלא בשעת אכילה וראיתי למרן ב\"י ז\"ל ברס\"י תל\"ח שנסתפק בדעת רבי' היכא דמצא פרורין כדי כל הככר אי נימא דבהא נמי תלינן לקולא דכיון שדרכו של תינוק לפרר שמא פרר ולא אכל או אפשר דלא תלינן בתינוק שדרכו לפרר אלא בשעת אכילה דוקא וכל שנמצאו שם פרורין כדי כל הככר א\"א לומר כן וחוששין שמא פרורין אלו ממקום אחר באו וככר של תינוק טמון בחורי הבית וצריך לבדוק אחריו וכת' שהראשון נראה עיקר יע\"ש ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא בדעת רבינו דאם איתא דדעתו ז\"ל דדרך תינוק לפרר בין בשעת אכילה בין שלא בשעת אכילה א\"כ כשנמצא פרורין פחות מכדי כל הככר אמאי אזיל לקולא ולא הצריך בדיקה מטעמא דחזקתו שאכלו ואלו הפרורין נפלו בשעת אכילה דילמא אלו הפרורין פררן שלא בשעת אכילה והשאר טמן בחורי הבית ומאי חזית ואולי פרור בשעת אכילה שכיח טפי משלא בשעת אכילה ולכך תלי' להקל ועיין להר\"ב ראש יוסף שם ברס\"י תל\"ח מה שנסתפק בדעת התוס' היכא שלא מצא כלל אי צריך בדיקה יע\"ש." + ], + [ + "הניח \n ט' ציבורין של מצה ואחד של לחם ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם חמץ או מצה נטל ונכנס לבית בדוק צריך לבדוק שכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי. ע\"כ. נ\"ב הכי איתא בפסחים ד\"ט ע\"ב וסיימו בגמ' היינו ט' חניות וכתבו התוס' שם היינו ט' חניות ונראה לר\"י דלענין שהביא עכבר לבית קבעי אי שרי לאכילה או לאו עכ\"ל כלומר אבל לענין בדיקה אין צורך לבדוק אפילו אם לא ביטל משום דאוקומי בחזקת בדוק דביטול לעולם בעי אפילו כשבדק כמבואר וקשה לדבריהם ז\"ל דגבי שני ציבורים ולפניהם שני בתים דאמרינן היינו שני קופות פרכינן עלה אימור דאמרינן שאני אומר בתרו' דרבנן בחמץ דאורייתא מי אמרינן ומשנינן אטו בדיקת חמץ דאורייתא היא דרבנן היא דבדאורייתא בביטול בעלמא סגי מבואר יוצא דאם לא ביטל השתא הוה ליה חמץ דאורייתא וצריך לחזור ולבדוק ולפי דבריהם אמאי צריך לחזור ולבדוק אפילו אם לא ביטל כיון דאית לן לאוקמי חזקת הבית הבדוקה אחזקתה. ואין לומר דתלמודא ה\"ק מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ואפי' אם לא ביטל בידו לבטל וכמו שהקשה הפר\"ח ז\"ל בסימן תל\"ט על דברי ה\"ר מנוח שהביא מרן בכ\"מ פ\"ב מה' חו\"מ שכתב דבט' צבורין היינו טעמא דבעי בדיקה ולא תלינן לקולא משום דבעידנא דאתיליד ספיקא אם הוא חמץ או מצה הו\"ל איסורא דאורייתא הילכך בעי בדיקה דספיקא דאורייתא לחומרא ע\"כ.
ותמה עליו הרפ\"ח דאכתי קשה דיבטל ותו ליכא השתא איסורא דאורייתא יע\"ש דהא ודאי ליתא דא\"כ מה הועילו התוס' במה שתירצו לפי' רש\"י ז\"ל דפירש השמועה לענין בדיקה דמיירי בשלא ביטל דאכתי קשה דיבטל ותו ליכא איסורא דאורייתא אלא ודאי דכל שלא ביטל דמשום ספקא צריך לחזור ולבטל מן התורה אע\"פ שבדק ממילא חל עליו חיובא דרבנן לחזור ולבדוק דבמקום שצריך ביטול הצריכו חכמים בדיקה אע\"פ שהביטול בא לו מחמת ספק. וכעין זה מצינו למוהריב\"ל בח\"ג סימן ק' הביא דבריו הפר\"ח בי\"ד סי' ק\"י בכללי הס\"ס כלל ח' דאע\"ג דקי\"ל ספקא דרבנן לקולא אם כשהספק נפל בתחילה בדאורייתא אע\"ג דבתר הכי מתגלגל הדבר להיות איסורא דרבנן לא מקרי ספקא דרבנן לקולא וה\"נ דכוותא.
ואולי התוס' משמע להו דבההיא דב' צבורין וב' בתים אתרע לה לחזקת הבית הבדוק' כיון שידענו ודאי דחד עכברא שקל חמץ גמור אעפ\"י שלא ידענו באיזה בית משני בתים נכנס לא כן הכא גבי ט' צבורין דמעיקרא לא ידענו אי חמץ שקל או מצה שקל ולפי זה בההיא דצבור אחד ושני בתי' בדוקות דמדמינן לה לההיא דשני שבילין לפי דבריהם ליכא חזקה לשום אחד מהבתים כלל כיון שידענו דעכברא שקל חמץ ודאי אע\"פ שלא ידענו באיזה בית מהבתים נכנס ואם לא ביטל כל אחד צריך לחזור ולבדוק ואף ע\"פ שבאו בזה אחר זה וכמו שהיא שיטת הטור ז\"ל בסי' תל\"ט יע\"ש.
ואין נראה כן מדברי התוס' בריש נדה ד\"ה הלל ובפ\"ק דחולין ד\"ט ע\"ב ד\"ה התם שכתבו דהא דמטהרינן בשני שבילין באו לשאול זה אחר זה היינו משום דמוקמינן כל אחד אחזקתיה דטהור היה אע\"פ שבודאי אחד מהן נטמא יע\"ש. ולפי זה אף בבתים נמי אית לן למימר הכי דתיקום כל חדא וחדא אחזקתיה אע\"פ שידענו שבאחת מהם נכנס ודאי חמץ דומיא דשני שבילין גם הר\"ש במ' תרומות פ\"ז מ\"ה כת' בהדייא דחלוקה דב' בתים וג' צבורין לא דמי לההיא דב' קופות משום דגבי בתים איכא חזקה דמעיקרא מה שאין כן בההיא דשני קופות ותלמודא יליף לדבתים מההיא דקופות במכ\"ש יע\"ש ואע\"פ שהוא ז\"ל לא ביאר החילוק שביניהם נראה דכוונתו ז\"ל דגבי שני קופות כיון שידענו שנתערב קופה אחרת קופה של חולין ובאותה קופה המעורבת ליכא חזקת חולין דלא ידעינן אי תרומה היא או חולין ובאותו התערובת ליכא חזקת חולין דלא ידעינן אי חולין היא או תרו' ובאותו התערובת דליכא חזקת התר אסיר ממילא כל הקופה אסירא שהרי אתרע לחזקת חולין דמעיקרא ע\"י תערובת אבל גבי בדיקת חמץ כהא דשני צבורין ושני בתים שהככר שהכניס העכבר אינו לפנינו ואנו באים להצריך בדיקה בשביל הככר של חמץ מוקמינן לבית הבדוקה בחזקתה דמעיקרא ותלינן שפיר דמצה נכנס וברור.
והשתא לדבריו ז\"ל ק' אמאי לא משני תלמודא דגבי שני בתים אף על גב דהוי חמץ דאורייתא תלינן לקולא משום דמסייע לן החזקה דמעיקרא ואפשר לומר דתלמודא הוצרך לשנויי הכי לפום מאי דיליף דינא דבתים מההיא דקופות דאה\"נ דקושטא הוא דשנייא היא בתים מקופות מיהו לא הוה ליה למילף דינא דבתים מקופות כיון דהכא דרבנן והכא דאורייתא ובפשיטות הול\"ל דגבי בתים תלינן לקולא משום דמוקמינן להו אחזקה דמעיקרא וכי ילפת לה מההיא דקופות איכ' למפרך מי דמי כו' ועל זה בא כמשיב במכ\"ש כמ\"ש הר\"ש ז\"ל והשתא ממילא נוחים דברי התוס' ז\"ל דאף על גב דהכא איכא חזקה דמעיקרא ואפילו בלא ביטל תלינן לקולא ואין צריך לבדיקה מ\"מ תלמודא הוצרך לשנויי דבדיקת חמץ דרבנן היא למאי דיליף לדינא דבתים מדקופות מיהו לפום קושטא דינא יתיב גבי בתים דאפי' אם לא ביטל אין צריך לחזור ולבדוק דתלינן להקל כיון דאיכ' חזקה דמעיקרא כנלע\"ד: ותירוץ זה נוח לי יותר בדעת התוס' דמלבד דדברי התוס' בריש נדה ודחולין ודברי הר\"ש במ' תרומות מוכרחין כן אף גם זו מצינו לרבינו בהלכה זו דמקל טפי בחלוקה דשני צבורין ושני בתים מחלוקה דט' צבורין לענין בדיקה ומבואר טעמו דמשמע ליה דחלוקה דשני צבורין חשי' טפי לא אתחזק איסורא מחלוקה דט' צבורין ולפום מאי דבעי' מימר מעיקרא בכונת דבריהם כל בתר איפכא קאזלי משי' רבינו ז\"ל.
והנה הראב\"ד ז\"ל והטור בסימן תל\"ח קיימי בשיטת רש\"י ז\"ל דמפרש הסוגייא לענין בדיקה ומשמע להו כמו שתי' התוס' לשיטתו דתלמודא מיירי בשלא ביטל דלהכי בעי בדיקה מספק יע\"ש. אבל רבינו פסק דאפילו אם ביטל נמי צריך לחזור ולבדוק וכמו שביאר טעמו ה\"ה ז\"ל דחכמים החמירו בספק זה טפי משאר איסורים דעיקרו על הספק הוא בא. וראיתי להפר\"ח בסי' תל\"ט שכתב וז\"ל ולענין הלכה נראה לי עיקר כדברי המפרשים דהא דאמרי' היינו ט' חניות היינו דוקא לענין ביטול אבל לענין בדיקה דרבנן תלינן לקולא וראיה לדבר ממ\"ש המחבר בי\"ד סי' קי\"א שאם היה קדרת בשר שחוטה ולפניו ב' חתיכות של התר ואחד של איסור דרבנן ונפל בה א' מאלו הב' חתיכות ואין ידוע איזו היא תלינן דשל התר נפלה כו' וכיון דבגמ' למדו דין שני צבורין ודין ב' קופות אף אנו נלמוד לנ\"ד מהתוספתא דתרומות עכ\"ל.
ולא זכיתי להבין ראיה זו דמה כחה יפה לסתור סברת רבינו ז\"ל גבי ספק בדיקת חמץ דאף הוא ז\"ל אזיל ומודה בשאר איסורים דרבנן דתלינן בספיקא להקל וגבי ס' בדיקה דרבנן דוקא הוא דס\"ל דתלינן להחמיר כמו שביאר טעמו ה\"ה ז\"ל ע\"ש הרא\"ה הביא דבריו הרב עצמו שם בתחילת הסימן וההיא דשני בתים דמדמינן בגמ' לההיא דשני קופות היינו משום דכל כה\"ג אפילו גבי בדיקה תלינן להקל כמ\"ש ה\"ה שם די\"א ודי\"ב דחילוק יש בין הספקות יע\"ש.
עוד כתבו התוס' בא\"ד ולהכי נמי גזרינן התם טפי שמא יקח מן הקבוע כיון שאין האיסור ידוע עכ\"ל וכת' הר\"ב ח\"ה ז\"ל וז\"ל לפי מה שפי' התוס' הכא דנכבשינהו דניידי הוי נולד הספק במקום הקביעות לא הוו צריכי להאי טעמא משום שאין האי' ידוע דבלא\"ה דנמצא לא נולד הס' במקום קביעות ולכן גזרו ביה עכ\"ל ולע\"ד נראה דהתוס' ז\"ל משמע להו מדפריך התם תלמודא סתמא ונכבשינהו כי היכי דניידי דבכל גוונא קמיירי בין באופן שהוא רואה אותם בשעה שפורשים ממקום קביעותם ובין באופן שאינו רואה אותם בשעת פרישתם דהשתא הו\"ל כנולד הס' שלא במקום קביעתם כמ\"ש הס' בחולין ובפרק התערובת יע\"ש והשתא על האופן הא' שרואה אותם בשעה שפורשים ק\"ל שפיר מעיק' דמאי קו' כיון שנולד הס' במקום קביעותם להכי אסירי וע\"ז תירצו שפיר דשאני התם דלא הוי קבוע גמור. והדר הקשו על האופן הב' שאינו רואה אותם בשעה שפורשי' למה גזרו התם שמא יקח מן הקבוע טפי מבנמצא ביד גוי ותי' שפיר דכיון שהאיסור עבר ליכא למיחש להכי ונמצא שדברי התוס' בשמעתין ובחולין שפה אחת ודברים אחדים דלפום מאי דאסיקו התוס' התם בסוף דבריהם כדאסיקו הכא אין צורך למאי דהוו בעו מימר מעיקרא דמיירי באופן שאינו רואה אותם בשעה שפורשים מן הקבוע דבלא\"ה ניחא כמובן.
עוד נראה לומר כוונת התוס' דמעיקרא הקשו כיון דכל דפריש בפנינו מן הקבוע חשיב כאלו לקח בידים מן הקבוע מאי קפריך התם בפרק התערובות דנכבשינהו כו' כיון דבאותה שעה דנייד להו בפניו הו\"ל כאלו לקח בידים מן הקבוע ולמה הוצרך לשנויי התם רבא דאסור משום גזירה שמא יקח מן הקבוע אפילו בלא גזירה נמי אסור כיון דפריש בפניו אפילו ממילא חשיב כאלו לקח בידים לזה תירצו דמאי דהוצרך רבא לשנויי משום גזירה הוא משום דהוי קבוע דרבנן שאינו ניכר האיסור במקומו אין לאסור פירש בפניו כאילו לקח בידים מן הקבוע דס\"ס אין כאן לקיחה בידים מן הקבוע אם לא משום גזירה שמא יקח מן הקבוע ומה\"ט אפילו פירש שלא בפניו נמי אסרו חכמים שמא יקח מן הקבוע כיון שאין האיסור ניכר במקומו משא\"כ בקבוע דאורייתא אין לאסור פירש שלא בפניו אטו שמא יקח מן הקבוע דכיון שהאיסור ניכר במקומו לא חשיד ליקח מן הקבוע שיודע שיש שם איסו' ודאי ולא נתבטל ומש\"ה שנינו בט' חניות ובנמצא הלך אחר הרוב דהיינו פירש שלא בפניו ונמצא דקבוע דרבנן חמיר טפי מקבוע דאורייתא לענין שפיר' שלא בפניו מטעם גזירה שמא יקח מן הקבוע דמה\"ט גזרו נמי בפירש בפניו אע\"פ שהיה להם להתיר בקבוע דרבנן דאע\"פ דבקבוע דאורייתא חשיב כלקח בידים ואסור הכא דהוי דרבנן לא חשיב כלקח בידים אם לא דאסור משום גזירה.
וזהו כוונתם במה שסיימו וכתבו ולהכי נמי גזרינן התם טפי שמא יקח מבנמצא כיון שאין האיסור ידוע כלומר דבנמצא בקבוע דאורייתא שנינו הלך אחר הרוב ומותר ובקבוע דרבנן שאין האיסור ניכר אפילו נמצא דהוי פירש שלא בפניו אסור. ונראה שזה שכתבו דגזרי' התם כו' היינו מאותה שאמרו שם דע\"ד טבעת של ע\"ז שנפלה למאה טבעות פירשו מ' למקום אחד אין אוסרי' ס' למקום א' אוסרין ותניא ס' ע\"א אסור וס\"ס מותר כיצד כוס של ע\"א שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורי' פירש א' לריבא ומריבא לריבא מותרי' יע\"ש ומשמע להו להתוס' דפירשו מעצמן משמע ואפ\"ה משמ' דוקא כשפירשו ונתערבו באחרים אבל פירשו מאליהן והרי הן עומדים בפ\"ע אסורים וה\"ט ודאי דכל שנאסרו מחמת קביעותן אע\"פ שפרשו באיסורן הם עומדים גזירה שמא יקח מן הקבוע והן הן דברי הר\"ש שהביא הרשב\"א בתורת הבית בית הד' שער ב' דק\"ך ע\"ב יע\"ש והרב ח\"ה הבין בכוונת דברי התוס' במ\"ש ולהכי נמי גזרינן התם טפי שמא יקח מן הקבוע מבנמצא כיון שאין האיסור ידוע דהכוונה לומר דמה\"ט גבי כל הזבחים גזרינן שמא יקח מן הקבוע היכא דכבשינהו כי היכי דניידי מה שלא גזרו כן בנמצא גבי תשעה חניות משום דהתם שאני שהאיסור ידוע וניכר וליכא למיגזר שיקח מהקבוע דאסור מדאורייתא דברשיעי לא עסקי' משא\"כ בזבחים שנתערבו דגזרו שלא יכבשם כי היכי דניידי משום גזירה שמא יקח מן הקבוע דהוי קבוע דרבנן ועל זה הוקשה לו בדבריהם דלא היו צריכין לזה דבלאו הכי ניחא לפי מה שפירשו הכא דנכבשינהו דניידי הוי נולד הספק במקום קביעות דלהכי גזרו שמא יקח מהקבוע אפילו באיסור דרבנן ועשו אותם כשל תורה אבל בנמצא שלא נולד הספק במקום הקביעות אפילו בקבוע דאורייתא כט' חניות לא גזרו יע\"ש אמנם לפי מה שכתבנו בכוונת דברי' באו לחלק בין נמצא בקבוע דרבנן לנמצא בקבוע דאורייתא ודוק." + ], + [ + "שני \n צבורין א' של חמץ וא' של מצה ושני בתים בדוקי' א' בדוק ואחד אינו בדוק ובאו כו'. ע\"כ. נ\"ב הכי איתא בגמרא שני צבורין היינו שני קופות כו' והרב פר\"ח ז\"ל בסי' תל\"ט ס\"ב כת' דה\"ה אם היה כאן צבור אחד של חמץ ולפניו שני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתא עכבר ושקל מהחמץ ולא ידענו להי עייל דתלינן לקולא שנכנס לבית שאינו בדוק וכדתנן בפ\"ז דתרומות שני קופות כו' יע\"ש וכדבריו כת' הר\"ש שם בפי' המשנה וצריך לתת טעם למה זה לא מייתי תלמודא לההיא מתני' ולא ידעתי למה לא העלה דבריו על דל שפתיו ועיין להרב בני חיי בחי\"ד דמ\"ב ע\"ב דשקיל וטרי בהך שמעתא יע\"ש.", + "וכן \n שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ואינו ידוע לאיזה בית נכנס כו'. ע\"כ. דין זה למד רבינו ממה דאמרינן בגמר' ד\"י ע\"א צבור אחד של חמץ ולפניו שני בתים בדוקים היינו שני שבילין כו'.
הנה רש\"י ז\"ל משמע ליה דלגמרי מדמינן להו אהדדי דכי היכי דגבי טומאה בבאו זה אחר זה תלינן לקולא ואין צריך בדיקה אבל בבת א' ובשואל אחד שניהם צריכים בדיקה וזו היא גם כן שיטת הרב המאור והטור ברס\"י תל\"ט אבל רבינו סתם ולא חילק לענין בדיקה בין באו בבת אחת לבאו בזה אחר זה משמע דס\"ל דאפילו באו בבת א' תלינן לקולא וכבר נ\"ט ה\"ה ז\"ל מ\"ש דין טומאה מדין בדיקה דהתם בשבילין משום דאי אפשר שלא יהיה אחד מהם טמא אמרו כשבאו לישאל בבת אחת שהם טמאים אבל כאן בביטול סגי ליה. ומרן ז\"ל בכ\"מ כת' וז\"ל ולי ה\"ט דכיון דשני שבילין כי באו לישאל בבת אחת דטמאי' היינו מדרבנן דמדאורייתא טהורים נינהו דספק טומאה בר\"ה טהור לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם אדין תורה עכ\"ל.
וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל שתמה על דבריו הללו שדבריו הן הן דברי ה\"ה ז\"ל ומה בא לחדש והניח הדבר בצ\"ע יע\"ש והרפ\"ח בסי' תל\"ט ס\"ב הביא דברי מרן כ\"מ הללו וכת' עליו וז\"ל ואכתי קשה מ\"ש ולמה גבי טומאה לא העמידו דבריהם אדין תורה עכ\"ל. ולק\"ד דברי מרן ז\"ל מבוארין בטעמן דאיהו ז\"ל בא לחדש בתירוצו דאין צור' למ\"ש ה\"ה ז\"ל דמה שהחמירו חכמים בשבילין טפי מבדיקה הוא משום דבשבילין אי אפשר שלא יהיה אחד מהן טמא מן התורה אלא מפני שאינו ניכר הוא טהור לא כן גבי חמץ דאפילו ניכר בביטול בעלמא סגי ומרן ז\"ל משמע ליה דבלא\"ה נמי אף אם היו מחמירים חכמים בשבילי' בבאו בזה אחר זה לומר דב' טמאים ואפילו היה מקום לתלות דב' טהורים אכתי יש מקום לחלק ביניהם דגבי טומאה דכיון דכי ידעינן ודאי שנגע בטומאה הוא טמא מדאורייתא כי מספ\"ל אי נגע בטומאה או לא אע\"ג דמדאורייתא ספיקו טהור גזרו חכמים להיות טמא ואין כאן אלא חדא גזירה אבל גבי בדיקה דאפילו אי ידענו דאיכא חמץ ודאי בבית מדאו' לא בעי בדיקה וביעור דבביטול בעלמא סגי כמ\"ש הר' פר\"ח בסי' תל\"א ומדרבנן הוא דבעי בדיקה א\"כ כי מספ\"ל אי איכא חמץ בבית או לא אין לנו להצריך בדיקה דהשתא הו\"ל כגזירה לגזירה ויש כאן מקום לומר העמידו דבריהם אדין תורה זה נר' לע\"ד נכון וברור בכוונת דברי מרן ז\"ל ומן האמור בזה בכוונת דבריו הללו בין תבין דבריו ז\"ל בב\"י רס\"י תל\"ט שכ' וז\"ל ומ\"מ יש לתמוה על דברי רבינו שכת' ב' צריכים בדיקה אפילו אם ביטלו ואמאי הא כשביטלו הוה ליה ספיקא במידי דרבנן ולקולא עכ\"ל. וכ' על זה הרפ\"ח וז\"ל ועוד מאי תמיהא איכא על הטור כיון דגבי טומאה הדין כן וכיון דבאים שניהם בבת אחת טמאים ולא אמרי' ספיקא דרבנן לקולא אף ע\"ג דליכא אלא טומאה דרבנן דאי מדאורייתא ספק טומאה בר\"ה ספיקו טהור ואפילו בבת אחת וכמ\"ש בשם התוס' עכ\"ל.
ולפי האמור אין מקום לתמיהתו על דברי מרן ז\"ל דשניא היא בדיקת חמץ מטומאה כיון דאפילו איכא חמץ ודאי בבית אינו צריך בדיקה כי אם מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי וכיון שכן בספק חמץ לית לן למיזל לחומרא ולהצרי' בדיקה דהוה ליה כגזירה לגזירה לא כן גבי ס' טומאה דליכא אלא חדא גזירה ועשאו חכמים כודאי טמא דמדאורייתא אסיר כמבואר ומה שהוקשה לו עוד על דברי מרן ז\"ל לקמן בע\"ה נעמוד בזה.
עוד הקשה הרב מ\"ל ז\"ל על דברי מרן כ\"מ וז\"ל ומ\"מ בין הכי ובין הכי אני תמיהא על דברי מרן ז\"ל שכת' דמשום דבדיקת חמץ דרבנן הקלו ונראה מדבריו דבטומאה אפילו באו לישאל כאחד שניהם טהורים מדתנן בפ\"א דטהרות שני ככרים אחד טמא ואחד טהור כו' ר\"י אומר בין כך ובין כך טמאים הרי דאף בטומאה דרבנן כל שבאו לישאל כא' אזלי' לחומרא וכן פסק רבינו בה' שאר א\"ה וקושיא זו היא עצומה בעיני וצ\"ע עכ\"ל.
ולקע\"ד אפשר לומר בדעת מרן דההיא מתני' דשני ככרי' מיירי ברה\"י ומדאורייתא ספק טומאה ברה\"י ספיקו טמא ואפילו באו בזה אחר זה ולכן בטומאה דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה ואמרו דבבאו בבת אחת טמאים ויכולי' היו להחמיר אף בבאו בזה אחר זה מיהו לא רצו להחמיר בטומאה דרבנן ברה\"י טפי מטומאה דאורייתא ברה\"ר ולכן השוו ס' טומאה דדבריהם ברה\"י לדין ספק טומאה ברה\"ר דבבאו בזה אחר זה אמרו דטהורים ובבאו בבת אחת אמרו טמאים משא\"כ גבי בדיקה דליכא בדיקה מן התורה אפילו בודאי חמץ א\"כ כי העמידו דבריהם אדין תורה בבאו בבת אחת שניהם בדוקים נינהו ולכן גבי בדיקה דרבנן אזלי' לקולא בין בבאו בבת אחת בין בבאו בזה אחר זה וכי תימא מנ\"ל למרן ז\"ל לאוקמי מתני' דככרות ברה\"י ולא ברה\"ר דהשתא כי אוקימנא לה אדין תורה שניהם טהורים נינהו אפי' באו בבת אחת הא לא קשיא מידי דמלבד דארחא דמילתא הכי הוא דככר ברה\"ר לא שכיח וכן משמע בריש נדה ד\"ד דפרכינן מכדי האי ככר ספק טומאה ברה\"י הוא כו' יע\"ש.
גם מדברי רבי' בפי\"ט מה' שאר א\"ה הל' ב' מבואר דמתני' דככרות ברה\"י הוא ויהיב טעמא מפני שהם ס' ד\"ס ואלו בר\"ה אפילו היה טומאה מן התורה ספיקו טהור וכמ\"ש שם הרב מ\"ל ז\"ל שם ואפילו תימא דההיא מתני' דככרות מיירי אף בר\"ה דמן התורה ספיקן טהור אפילו באו בבת אחת אכתי יש לחלק שפיר בין טומאה לבדיקה דגבי טומאה דרב' בר\"ה החמירו חכמים בבאו בבת אחת משום גזירה דטומאה ודאי דאורייתא אבל בבדיקת חמץ דרבנן דמדאורייתא לא משכחת לה כלל דאפילו איכא ודאי חמץ בביטול בעלמא סגי כמו שהכריח הפר\"ח בסי' תל\"א אפילו באו בבת אחת נמי תלי' לקולא דאין כאן מקום לגזירה דהוה ליה כגזירה לגזירה: ודבר זה מבואר אצלי ממ\"ש עוד מרן וז\"ל וא\"ת והרי ספק דבדיקה ברה\"י הוא ומדין תורה ספק טומאה ברה\"י טמא וי\"ל כיון דבדיקת חמץ דרבנן היא כך לי רה\"י כמו ר\"ה וכיון דמדאורייתא אפילו בבת אחת בטומאה דאורייתא ב' טהורים ה\"ה לענין בדיקה עכ\"ל.
ולכאורה דברים הללו שכ' וכיון דמדאורייתא אפילו בבת אחת כו' אין להם מובן דמה הלשון אומרת דכיון דמדאורייתא כו' והכי הוה ליה לומר דכיון דבטומאה דרבנן שניהם טהורים ה\"ה לענין בדיקה דרבנן אם לא שכוונתו ז\"ל היתה לומר דאע\"ג דגבי טומאה דרבנן מדרבנן מיהא תלי' לחומרא ושניהם טמאים מיהו כיון דמדאורייתא שניהם טהורים העמידו דבריהם גבי בדיקה דרבנן אדין תורה כספק טומאה דרבנן וטעמו מבואר לפום מאי דאמרן דבודאי טמא הוא טמא מדאורייתא החמירו חכמים אפילו בטומאה דרבנן בבאו בבת אחת אטו ודאי טומאה דאורייתא אבל גבי בדיקה דרבנן דלא משכח' בדיק' דאורייתא אפילו בודאי חמץ כל דאיכא ביטול העמידו דבריהם אדין תורה בספק טומאה דאפילו בבת אחת וברה\"י דשניהם טהורין בטומאה דרבנן כנלע\"ד ואם כנים אנחנו בדבר זה בכוונת מרן יכולני לפתור ג\"כ מ\"ש עוד מרן ז\"ל וז\"ל א\"נ משום דהוי ס\"ס ספק לבית זה נכנס או לאותו בית ואת\"ל לבית זה אימור אכלתיה והק' בספר מרכבת המשנה ובס' לשון למודים הל' פסח סימן קע\"א דאכתי מה הועיל מרן ז\"ל בזה שהרי גבי טומאה שנינו כל שאתה יכול להרבות ספקות וספקי ספקות ברה\"י טמא יע\"ש. ועפ\"י האמור הנה נכון דכוונת מרן ז\"ל היתה לומר דדוקא גבי בדיקה דרבנן אהני לן טעמא דס\"ס למיזל לקולא כיון דליכא בדיקה מן התורה לא כן גבי טומאה דכיון דאית ליה עיקר מן התורה החמירו בספקן ובס\"ס ודוק.
והנה תירוץ שתירץ מרן ז\"ל דמשום דבדיקת חמץ דרבנן משו\"ה השוו דין רה\"י לר\"ה לכאורה עלה על דעתי לומר דאף רש\"י ז\"ל בשמעתין כיוין לזה שכת' בד\"ה ר\"י וז\"ל וגבי בתים נמי אם באו לשאול בזה אח\"ז אמרינן ליה לכל חד אי אתה צריך לבדוק דכיון דבדיקת חמץ מדרבנן היא תלינן לקולא ואמרינן ספיקו מותר עכ\"ל וכלשון הזה כת' הטור בסימן תל\"ט יע\"ש. ולכאורה קשה מה צורך היה לרש\"י לומר דמשום דבדיקת חמץ דרבנן היא משו\"ה תלינן לקולא שהרי טומאה בשבילין דהוי דאורייתא ואפי\"ה תלינן לקולא בספיקן וא\"כ ה\"ה נמי איכא למימר לגבי בדיקה אף שהיא מדאורייתא וליכא למימר דטומאה דר\"ה שאני דספיקו טהור מדאורייתא מגזירת הכתוב כדילפינן לה מסוטה מה שא\"כ בשאר איסורי' דהא ודאי ליתא שהרי כתבו התוספות בריש נדה ובריש פ\"ב נזירין ובפ\"ק דחולין ד\"ט ע\"ב ובע\"ז פרק א\"מ דל\"ז ע\"ב דלא ילפי' מסוטה אלא באדם אחד אבל בשנים דאיכא ודאי חד טמא לא ילפינן מסוטה והא דשני שבילין דמטהרינן לב' בבאו בזה אח\"ז היינו טעמא משום דאוקמי' לכל חד וחד אחזקתיה דטהור היה מעיקרא יע\"ש והשתא גבי בדיקה נמי איכא למימר אוקי כל בית אחזקתיה שהיה בדוקה ואע\"פ שיש ודאי חמץ בא' מהן דומייא דשבילין אלא ודאי דרש\"י כוין לשלול קושיית מרן כ\"מ ז\"ל דאמאי מדמי תלמודא ספק בדיקה לספק טומאה ברה\"ר והו\"ל לדמויי לספק טומאה ברה\"י ואף בזה אחר זה היה צריך בדיקה וע\"ז בא כמשיב כיון דבדיקת חמץ דרבנן כך לי רה\"י כמו רה\"ר וכתירוץ מרן כ\"מ ז\"ל ובכן יש לתמוה על הב\"ח בסימן תל\"ט ס\"ב שכת' וז\"ל ומ\"ש רבינו באו לישאל בזה אחר זה אין שום אחד מהם צריך בדיקה אם ביטל דמשמע אם לא ביטל צריך לבדוק דהוי ספקא דאורייתא ומ\"ש משני שבילין דלכ\"ע בבאו בזה אח\"ז טהורים אע\"ג דטומאה דאורייתא היא וי\"ל דהתם נמי הוי ס' טומאה ברה\"ר דספקו טהור מדאורייתא אפילו באו בבת אחת וכן מבואר מדברי רש\"י והתוס' יע\"ש מבוארים דבריו דדוקא גבי טומאה דאורייתא ברה\"ר תלי' לקולא בזה אח\"ז מטעמא דהלכה גמירי לה מסוטה דספקו טהור לא כן בשאר איסורי' דספקן להחמיר בדאורייתא אפילו בזה אחר זה ואשתמיט מיניה דברי התוספות במקומות הנז' דמשמע להו דטעמא דשבילין בזה אח\"ז משום דמוקמי' להו אחזקתייהו הוא וס' טומאה ברה\"ר דספקו טהור שכת' רש\"י גבי שבילין היינו מהאי טעמא דמוקמי' להו אחזקתייהו ולאפוקי מטומ' ברה\"י דאפילו בדאיכא חזקה דטהור תלינן לחומרא ואפי' באו בזה אח\"ז וכיון שכן הדר דינא דבדיקה וטומאה כי הדדי נינהו כל דאיכא למתלי בחזקה דמעיקרא הכי ע\"כ יש לנו לומר כדאמרן מעיקרא דרש\"י ז\"ל וכן הטור דקדקו לומר דדוקא בבדיקה דרבנן תלינן לקולא כדי ליישב קושיית מרן כ\"מ דבדיקה ברה\"י היא וברה\"י ספקו אסור דומייא דטומאה.
האמנם עיקר קושיית מרן כ\"מ לא יכולתי להולמה דהא דקי\"ל ספק טומאה ברה\"י ספקו טמא היינו דוקא גבי טומאה דהילכתא גמרי' מסוטה דכתיב ונטמאה אבל בשאר איסורים ודאי אין מקום לחלק בספקן בין רה\"י לרה\"ר דאטו מי שנסתפק ברה\"י אם אכל חתיכה אחת משני חתיכות של חלב דייני' ליה כודאי אכל ומביא קרבן חטאת דומייא דטומאה וכן אם נסתפק בכה\"ג ברה\"ר אטו דייני' ליה לקולא כאילו לא אכל כלל ואינו מביא אשם תלוי דבר זה לא ניתן ליאמר וכדאיתא בפ\"ק דחולין ד\"ט ע\"ב וכיון שכן אין מקום לקושיית מרן כ\"מ אמאי לא אסרו גבי בדיקה ברה\"י בזה אחר זה דומייא דטומאה דהתם גזירת הכתוב היא אבל בשאר איסורי' מוקמי' אחזקה דמעיקרא וספקו להקל ומאי דמדמינן בגמרא בדיקה לטומאה היינו דוקא לענין בת אחת דאיכא טעמא לאסור ג\"כ בשאר איסורים משום דמחזי כשקרא אם יאמר החכם שניהן מותרי' ולהך מילתא אין מקום לחלק בין רה\"י לרה\"ר כמבואר באופן שלא זכיתי להבין קושיית מרן ז\"ל הלזו וכעת צל\"ת וכי תימא הרי מדמינן דין ס' על לטומאה ברה\"י התם לאו משום דדמו אהדדי הוא דאסיר אלא דחכמים רצו להחמיר ועשאוהו כדין טומאה ברה\"י לדעת לדמיון בעלמא מעתה חל עלינו חובת ביאור דברי רש\"י והטור ז\"ל למה זה הוצרכו לומר דדוקא גבי בדיקה דרבנן הקילו בזה אח\"ז דמאי שנא מטומאה אם לא שנאמר דהם ז\"ל חולקים על דברי התוספות המובאים לעיל וס\"ל דההיא דשבילי' ליכא חזקת טהרה דמעיקרא כמ\"ש הפ\"ח בסי' תל\"ט דהא אתרע לה דלא שרו אלא משום דילפי' לה מסוטה דטומאה ברה\"ר ספקו טהור וגזירת הכתוב היא ולכן גבי בדיקת חמץ דרבנן תלי' לקולא אבל בביטול דאורייתא אזלי' לחומ' ככל ס' דאורייתא דליכא חזקה דמעיקרא והיותר נכון אצלי בדעת רש\"י והטור דאינהו ז\"ל משמע להו דבדיקת חמץ לא דמי לההיא דשבילי' משום דגבי ס' חמץ כיון דבידו לברורי הספק ולבדוק אית לן למיזל לחומרא ולבדוק אי איכא איסורא או לא משא\"כ בשבילי' דאין בידו לברורי והר\"ב פר\"ח בי\"ד סי' ק\"י בכללי הס\"ס כת' ע\"ש הרשב\"א ז\"ל דאע\"ג דכל ספק רחמנא שרייה הנ\"מ כי לא מתבריר אבל היכ' דסמיה בידיה לברורי ולבדוק אי איכא איסורא או לא בכה\"ג אף מן התורה מחייב לברורי ולבדוק יע\"ש ואמטו\"ל הוצרכו לומר דהכא אע\"ג דבידו לברור כיון דבדיקת חמץ דרבנן היא תלי' להקל לא כן לענין ביטול דאורייתא כיון דבידו לבטל תלי' להחמיר וממילא יחזור לבדוק מדרבנן דבמקום ביטול הצריכו חכמים בדיקה כמבואר לעיל וכי תימא הרי הרב מש\"ל ז\"ל בתשובתו הרמה שבריש הלכות בכורות מפשט פשיטא ליה אפילו באיסורים דרבנן דכל שבידו לברורי תלי' להחמיר כמבואר בדבריו שם תוך ד\"ה ודע יע\"ש י\"ל שאף הרב ז\"ל אזיל ומודה דכל דאיכא חזקה מעיקרא אזלי' בתר' חזקה אפילו בשיכול לברורי כמובן ועיין בספר בתי כהונה בח\"א סי' א' ד\"ה ע\"א.
ועפ\"י האמור בכוונת רש\"י ז\"ל הנה נכון עוד מאי דהוה קשה לפום מאי דהוה בעי' למימר מעיקרא בדעתו ז\"ל שכיוין לשלול קושיית מרן כ\"מ ז\"ל דהכא גבי בדיקה הוי רה\"י וספקו טמא דא\"כ מה צורך היה לו לומר טעם זה דבלא\"ה הוה מצי למימר דלהכי הקלו משום דקי\"ל כל דבר שאין בו דעת לישאל אפילו ברה\"י ספקו טהור ובס' ל\"ל הוקשה לו כן על מרן כ\"מ ז\"ל בעיקר קושייתו ומה שתי' מרן מלכא כמוהרי\"ך יצדק בדברי רש\"י ז\"ל הללו אמנם עמ\"ש רש\"י ז\"ל לקמן גבי בעייא דספק על ס' לא על לא יצדק אם לא שיאמר דהתם הוצרך רש\"י למיהב טעמא משום דקי\"ל בדיקה דרבנן משום דאי יהיב טעמא משום דהוי דבר שאין בו דעת לישאל נפקא מינה דאפילו ביטול דאורייתא לא בעי ואי אפשר לומר כן דא\"כ לאיזה ענין מדמינן ס' על ס' לא על דפלוגתא דר\"א ורבנן גבי טומאה אם לא לענין ביטול וכי תימא היא גופא תיקשי לדעתו ז\"ל אמאי לא מקלינן גבי ביטול נמי מה\"ט דהוי דבר שאין דעת לישאל הא לא קשיא דלגבי ביטול דאורייתא החמירו אפילו בדבר שאין בו דעת לישאל משום דביטול חמץ חמיר דמעיקרא נתקן על הס' כטעמו של הרא\"ה ז\"ל דיהיב טעמא לענין בדיקה לדעת רבינו גם אנו נאמר כן לענין ביטול דאורייתא לדעת רש\"י והיא שיטת הטור ז\"ל כל זה אפשר לומר לדעת מרן מלכא כמוהרי\"ך ז\"ל ואולם לפי מה שפירשנו בכוונת רש\"י דאיהו קשיתיה איך מדמי תלמו' בדיקה לטומאה דהתם אין בידו לברר והכא בידו לברר ותריץ דה\"נ דכיון דבדיקה דרבנן היא הקלו אפילו כשבידו לברר ניחא הכל דמעיקרא קושייא ליתא אמאי לא יהיב טעמא משום דבר שאין בו דעת לישאל דדבר זה לא נאמר אלא לענין טומאה ולא לענין שאר איסורים דתלמודא דמיון בעלמא הוא דמייתי מההיא דטומאה ולא באו לומר דמשום דבדיקה וטומאה כי אהדדי נינהו חד דינא אית להו דמילתא כדנא לא ניתן ליאמר כלל כמדובר והראב\"ד ז\"ל כאן בהל' יו\"ד ספוקי מספ\"ל בסברת רש\"י והטור הלזה אי מדמינן בההיא דשבילי' לבדיקה דרבנן דוקא או אפי' לענין ביטול והן ולאו ורפייא בידיה. וראיתי להר\"ב מש\"ל ז\"ל שתמה על דבריו במה שרצה לצדד ולומר דיליף ביטול מטומ' דשאני טומאה דס' טומאה ברה\"ר ספקו טהור משו\"ה תולין להקל אבל גבי ביטול חמץ דהו\"ל ס' דאורייתא לחומרא מנ\"ל דתולי' להקל וצ\"ע עכ\"ל ואין מקום לקושייתו לקוצר ענ\"ד דשי' זו היא שי' התוס' בריש נדה ובריש פ\"ב נזירין ובפ\"ק דחולין שכתבו דההיא דשבילי' לאו משום דילפי' מסוטה הוא דתולי' להקל אלא משום דאוקמי' כל חד וחד אחזקתיה וא\"כ ה\"ה נמי לענין בדיקה דכי אהדדי נינהו מוקמינן להו אחזקתייהו ותלינן להו להקל אלא דסבר' החולקי' היא מטעמא דאמרן אי משום דמשמע להו היפך דברי התו' הנז' או מטעם האמור דהו\"ל ס' שבידו לברר כן נראה לענ\"ד.
ובעיקר קושיית ה\"ה ומרן ז\"ל בדברי רבינו מ\"ש דין הבדיקה מדין הטומ' עמד מתמיה הרב מש\"ל ז\"ל למה חרדו את כל החרדה הזאת דדינו של רבינו מבואר בגמרא פ\"ב דכתובות דכ\"ז עלה דעיר שכבשוה כרכום כו' דדחינן התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאטמיה כו' אלמא דכל דבר שאיסורו מחמת ספק אפילו בבת אחת תולין להקל ה\"נ דבדיקה זו אין חיובא אלא מחמת ספק דאפילו ראינו אימור אכלתיה וכיון שכן כל הבתים בחזקת בדוקים הם ובכולם תלינן להקל וכו' והגדיל מדורת קושיתו על החולקים על רבינו ומשוים דין הבדיקה לדין הטומאה איך לא השגיחו בסוגייא זו דכתובות יע\"ש ולקע\"ד אין דמיונו עולה יפה דשאני התם שהנשים עצמן טוענות בריא שלא נטמאו וחזקה דלא עבדן איסורא אם נטמאו להיות נשואות לכהונה דאינהו נמי בכלל האיסור כמ\"ש רבינו בפי\"ז מהלכות א\"ב ה\"ה וכדאיתא בפ' יש מותרות דפ\"ד ע\"ב ואף גם זו דבשבויה הקלו משום דמנוולה נפשה לגבי שבאי וכ\"כ בשיטה מקובצת להר\"ב ז\"ל יע\"ש לא כן גבי חמץ דמעיקרא נתקן על הספק ולא סמכו אשמא אכלו דעשאוהו כמונח ועומד במקומו דלא אהני לן חזקה דבדוק' כיון דאתרע לה בכניס' העכבר וכ\"ש לדעת רבינו דאזיל לחומרא בדין ס' על ס' לא על ולא חש לדילמא אכלתיה ולאוקומי הבית אחזקתיה דהשתא דמי טפי לההיא דטומאה ולעיל בהל' ט' צבורין כתב הר\"ב מש\"ל גופיה דטעם רבינו דלא חש לדילמא אכלתיה הוא משום דאזיל בשיטת הרז\"ה שכתב דהסוגייא אזלא כר\"ז דאמר בלחם משיירא יע\"ש ולפ\"ז משמע דס' זה דדילמא אכלתיה לא חשיב ס' כלל ומה שרצה ליישב הרב מש\"ל ז\"ל לדעת החולקי' על רבי' ומשוים דין בדיקה לדין טומ' דלא דמי לההיא דכרכום משום דאינהו ס\"ל דהסוגייא כולה איירי בככר גדול דליכא למימר אכלתיה כמ\"ש התוס' הנה תירוץ זה אינו מעלה ומוריד לדברי הטור דבדין זה דצבור אחד ושני בתים לא חילק בין ככר גדול לקטן בבאו בבת אחת או בבאו בזה אח\"ז ולא ביטלו וכמ\"ש מרן ב\"י שם יע\"ש באופן שלדעת רבינו שפיר ק\"ל לה\"ה ומרן ז\"ל ולדעת החולקי' כיון דפשט השמועה מורה כדבריהם דמדמינן טומאה לבדיקה לגמרי ע\"כ לחלק בין ההיא דכרכום לההיא דבדיקה כמדובר.
עוד ראיתי להר\"ב מש\"ל ז\"ל שכתב וז\"ל אך איכא לאתמוהי טובא בדברי רבינו שהרי הוא ז\"ל פסק בדי\"ב דס' על ס' לא על צריך לבדוק ולפי\"ז היה לו להחמיר אפילו באו בזה אח\"ז דע\"כ לא אמרינן דתולין להקל אלא במילתא דכל צד וצד בפ\"ע תולין בו להקל ולפיכך כשהם סותרין אלו את אלו מחמרינן בבת אחת ומקלינן בזה אח\"ז אבל בדבר שכל צד בפ\"ע ראוי להחמיר מעולם לא שמענו שיהיו תולין בו להקל שהרי שני שבילי' ברה\"י אליבא דכ\"ע אף בזה אח\"ז ב' טמאים עכ\"ל ומדעתי כי קשה לא אוכל שאת למה זה דימה הרב ז\"ל דין באו לשאול זה אח\"ז לדין בית אחד ס' על ס' לא על דאזל רבי' לחומרא עד שעמד מתמיה עליו כל כי האי ריתחא ולמה לא דימה אותו לדין צבור אחד ולפניו ב' בתים דאפילו באדם אחד דאיכא ודאי חמץ ברשותו אזל רבי' לקולא ולא הצריך בדיקה כמבואר בדברי ה\"ה ז\"ל בד\"ה או שבא עכבר וביאר טעמו דלא דמי לדין ס' על ס' לא על דהכא איכא חד בית ודאי שלא נכנס בו עכבר ואינו צריך בדיקה הילכך כל חד תלינן זהו שלא נכנס ובאחר נכנס אבל בבית אחד הספק הוא בבית אחד ולא בשני בתים ודנו ס' זה לחומרא עכ\"ל מעתה בבאו לישאל בזה אח\"ז דהספק הוא בשני בתים של שני אנשים ואיכא חד בית ודאי דלא בעי בדיקה למה נחמיר על שניהם לבדוק ולמה לא נתלה בכל חד וחד דזה לא נכנס בו העכבר וכל שכן הוא אם באדם אחד דאיכא ודאי חמץ ברשותו תלינן לקולא משום דאיכא חד ביתא ודאי דלא בעי בדיקה כ\"ש בשני בני אדם דליכא ודאי חמץ בכל חד וחד ואע\"ג דכי מצרכינן להו לבדוק ליכא בכל חד בדיקה ודאי שלא לצורך משא\"כ בשני בתים של אדם אחד דאיכא בדיקה ודאי שלא לצורך כי מצרכינן ליה לבדוק שניהם האי מאי כיון דבשנים נמי איכא בדיקה ודאי בין שניהם שלא לצורך אע\"ג דלא ידענו מי הוא הבודק שלא לצורך אית לן להקל דבאדם אחד נמי לא ידענו איזה בית הוא הבדוקה שלא לצורך ותלינן לקולא דהדבר תלוי בבדיקה שלא לצורך לא בידיעת האיש והמקום וכל דאיכא בדיקה שלא לצורך לא החמירו חכמים בספקו דהם אמרו והם אמרו וברור.
והנה הטור ז\"ל ברס\"י תל\"ט קאי בשי' רש\"י וחילק בענין הבדיקה בין באו לישאל בזה אח\"ז לבאו בבת אחת או ששאל אחד על שניהם ומרן ב\"י הביא דברי רבינו וה\"ה ז\"ל וסיים ומ\"מ יש לתמוה על הטור שכתב שניהם צריכים בדיקה אפילו אם בטלו ואמאי הא כשבטלו הו\"ל ספיקא במידי דרבנן ולקולא עכ\"ל וכתב הרפ\"ח ע\"ז וז\"ל ותימא על תמיהתו דלפי דבריו יפה כתב רבינו התם דאין צריך לבדוק פעם שני דהא ע\"כ רבינו מיירי בביטל דאי לא ביטל פשיטא דשניהם צריכים לבדוק ואיך המ\"מ הניח הדבר בצ\"ע עכ\"ל ולדעתי אפשר לומר דבדעת רבינו שפיר ק\"ל דאיהו ז\"ל פסק בדין ס' על ס' לא על דאזלינן לחומרא ובעי בדיקה אע\"ג דהוי ספק בדרבנן וכבר ביאר טעמו ה\"ה ז\"ל ובס' איסור החמירו טפי משאר איסורים יע\"ש משא\"כ לדעת הטור דפסק להקל בזה שפיר ק\"ל למרן ז\"ל לשיטתו דהו\"ל להקל בשביטלו דהשתא הוי ספיקא דרבנן וכי תימא ולדעת רבינו נמי ניחא שהרי כתב ה\"ה ז\"ל דע\"כ לא החמיר רבינו בספק חמץ אלא בדין ס' על ס' לא על דהס' הוא דוקא בבית אחת אבל כשחל הספק באחד משני הבתים אפילו דשתיהם של אדם אחד תלי' לקולא ואין צריך לבדוק וה\"נ הספק חל באחד משני בתים ושפיר תלינן לקולא גבי חמץ דהוי ספק במידי דרבנן בכה\"ג לא כן גבי טומאה דהוי ספק במידי דאורייתא מחמרינן אף בס' כי האי. הא לא קשייא מידי דאכתי קשה לדעת רבינו דחכמים לא השוו מידותיהם בזה דלפי דעתו הנה דין הבדיקה אזיל בתר איפכא מדין הטומאה ובמקום שהחמירו גבי טומאה הקלו גבי בדיקה ובמקום שהקלו גבי טומאה החמירו גבי בדיקה דגבי טומאה באדם אחד ספק נטמא ס' לא נטמא תלינן לקולא טפי מבאו שניהם בבת אחת משום דאיכא ודאי טמא ביניהם ובדין הבדיקה הוא להיפך ובבית א' ס' על ס' לא על תלו להחמיר טפי מבאו שניהם בבת אחת ואפילו אם השני בתים הוא של אדם אחד ואיכ' ודאי חמץ ברשותו כמבואר בדברי ה\"ה ואלו היו חכמים משוים מידותיהם לגבי בדיקה היו תולין להקל בב' בין בספק בית אחד ובין בשני בתים משום דהוי ס' של דבריהם ולא הוו אזלי בתר איפכא מדין הטומאה התירוץ הזה היה נכון ומקובל לשיטתו לא כן עכשיו שהדבר בהפכו לכן הניחו ה\"ה ומרן ז\"ל דבריו בצ\"ע אמנם על הטור ז\"ל תלונת מרן ז\"ל למה לא חילק בין טומאה לבדיקה מטעם ס' דאורייתא לס' דרבנן דלדבריו המידות שוות בשתיהם כמובן ומה שהוק' לו הפר\"ח ז\"ל לדברי מרן כבר העלינו מן היישוב בתחילת דברינו.
עוד כתב מרן ב\"י ז\"ל וז\"ל אבל יש לתמוה על דברי רבינו במ\"ש שניהם צריכין בדיקה ואפילו אם ביטלו דאע\"פי דס' אימור אכלתיה אינו ספק גמור דהא ודאי נכנס חמץ ברשותו של זה מ\"מ הי\"ל לחלק בין כשהככר גדול לכשאינו גדול דכשאינו גדול הוי ספק אם אכלו כולו ואם ביטל הוי חד ספיקא בדרבנן ולקולא וכתב לחד תירוצא וז\"ל ועוד דדין כל הקבוע כמחצה על מחצה הוי חידוש ולכן ספק זה דשמא אכלו חשיב התם אבל הכא לא חשיב עכ\"ל וכתב על זה הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל ולא יכולתי להלום דברי מרן ז\"ל הללו שהרי גבי ב' צבורין א' של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק וא' שאינו בדוק כתב הטור דאם אינו ככר גדול אפילו אם לא ביטל אינו צריך לבדוק משום דהוי ס\"ס כו' והתם ליכא חידושא כלל שהרי ס' שקול הוא ואפי\"ה ספק דשמא אכלו כולו חשיב וכן גבי צבור אחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ונכנס לחצר שלפני הבית ואין ידוע אם נכנס לבית אם לאו חשיב שפיר ספק זה דשמא אכלו כולו וצ\"ע עכ\"ל. וכבר קדמו הר\"ב דרכי משה ז\"ל בזה יעו\"ש ולק\"ד מקום אתי ליישב דברי מרן ז\"ל דאפשר לומר דלדידיה לא קשיא ליה מההיא דשני צבורין ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק וכן מההיא דנכנס לחצר משום דיש לחלק ביניהם להא דשני בתים בדוקים ובאו לישאל בזה אח\"ז דהתם כיון שהספק נפל אחר כניסת העכברים לבתי' שלא ידענו הי להאי עייל והי להאי עייל וגבי נכנס לחצר לא ידענו בשעה שנכנס לחצר אי על לבית הבדוק אך מעיקרא הוה ידיע לן הככר עצמו אם הוא חמץ או מצה להכי חשיב שפיר התם ספק זה דשמא אכלו כולו כיון דמסייע לן חזקת הבית הבדוק נמי לתלות לקולא ולומר דלא נכנס לבית הבדוק חמץ מעולם אלא מצה וגבי חצר מסייע לן חזקת הבית לומר שלא נכנס בו חמץ כלל משא\"כ גבי חלוקה זו דשני בתים בדוקים דנכנס עכבר וחמץ בפיו ולא ידעינן לאיזה בית נכנס דהכא לא מסייע לן חזקת הבית הבדוק דשתיהם בדוקי' נינהו ובאחת מהם ידענו ודאי שנכנס חמץ והרי אתרע חזקת א' מהם וממילא אתרע חזקת שתיהם דמאי חזית לאוקומי חדא אחזקת דמעיקרא טפי מאידך וכמובן. ואולם מההיא דט' צבורין של חמץ ואחד של מצה הוקשה לו שפיר למרן ז\"ל להך דשני בתים בדוקים ובאו לישאל זה אחר זה דדמו אהדדי שפיר דכי היכי דהכא גבי בתים בדוקים לא מהני חזקת דמעיקרא דהא אתרע לה כדאמרן התם נמי גבי ט' צבורים לא מהני חזקה דמעיקרא כלל ולהכי ק\"ל למה זה חשיב שפיר התם ספק זה דשמא אכלו טפי מחלוקה זו דשני בתים בדוקים ואע\"ג דגבי חלוקה דט' צבורים איכא חזקה דמעיקרא בבית הבדוקה ואיכא למתלי דמצה שקל עכבר ונכנס בה משא\"כ גבי שני בתים כדאמרן מ\"מ גבי תשעה צבורין איכא ריעותא אחריתי דליכא למתלי בה דמצה שקל דליכא חזקה בבית כלל והוא דהתם כשנפל הספק הזה אי מצה שקל או חמץ שקל נפל מיד קודם כניסה לבית שלא ידענו מאיזה משני צבורין שקל אי מצבורי חמץ או מצבורי המצה וכי מספ\"ל לענין הככר עצמו שבפי העכבר אם הוא חמץ או מהמצה הגע עצמך שהניחו לפנינו וחלף הלך לו העכבר אין ספק דתלינן להחמיר דחמץ הוא ואסור לאוכלו וכמ\"ש התוס' לעיל ד\"ה היינו ט' חניות כו' דהא ליכא חזקה דמעיקרא דמסייע לן השתא כמבואר וכיון דמשום ס' זה ע\"כ לומר דחמץ שקל כי הדר נכנס לבית בדוק הרי אתרע חזקה דמעיקרא כאלו נכנס חמץ ודאי כיון דמשום הס' הראשון הבא לפנינו עשינו ככר זה כודאי חמץ תו לא אתי חזקת הבית הבדוק להתיר מה שאסרנו ולומר דמצה הוא ולא חמץ וכיון דמה\"ט לא מוקמינן הבית בחזקה דמעיקרא ומפקנא אית לה מחזקתה הראשונה הו\"ל חלוקה זו כחלוקה דשני בתים בדוקים ולא ידעי' הי להאי עייל והי להאי עייל דליכא נמי בהו חזקה דמעיקרא דבכניסת העכבר החמץ בחדא מהן כל חדא וחדא היא מוצאת מחזקתה הראשו' כדאמר'.
ובכן שפיר ק\"ל למרן ז\"ל מ\"ש גבי ט' צבורין דאע\"ג דלא מסייע לן החזקה תלי' לקולא בשהככר קטן דחשיב שפיר ס' דשמא אכלו טפי מחלו' זו דשניהם בדוקים ותריץ יתיב דהתם חידוש הוא דלא אזלי' בתר רובא כט' ציבורין של מצה ולהכי תלי' לקולא כנלע\"ד ליישב דעת מרן ז\"ל והדברים נכונים לע\"ד. ועדיין נשאר אצלינו לבאר פירוש באו לישאל בזה אחר זה ובאו בבת אחת והנה רש\"י ז\"ל כת' וז\"ל ד\"ה טהורים ואע\"פ שכל אחד אומר לפנינו כך היה מעשה שלי ושל חבירי אבל איני נשאל אלא על עצמי מה תהא עלי עכ\"ל.
וראיתי להר' מ\"ל בה' שאר אבות הטומאה פי\"ט ה\"ב שכת' דהר\"ן ז\"ל בנימוקיו על הרי\"ף בפ\"ב דכתובות חלוק על רש\"י בזה וס\"ל דכל שאחד ידע בחבריה אפילו שאינו שואל מה תהא עליו שניהם טמאים דעלה דאמרי' התם בדכ\"ז גבי עיר שכבשוה כרכום אם יש מחבואה אחת מצלת על כל ופרכינן מ\"ש מההיא דשני שבילים כו' ה\"נ כיון דשרינן לכולהו כבת אחת דמי כו' כת' הר\"ן ז\"ל דמדר' יוסי פרכינן דמטמא בבא לישאל עליו ועל חבירו וחשי' ליה כבאו בבת אחת והכא נמי גבי כרכום אפי' לא באה אלא כל אחת ואחת בפני עצמה כבא לישאל עליו ועל חבירו דמי דבשלמא בשני שבילים כי נשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אפשר דחד לא ידע בדחבריה אלא כשבא לישאל עליו ועל חבירו וכיון דאיהו ידע באידך ויודע דכי מטהרו ליה מטהרו נמי לחבריה סבר ר\"י דמחזי כשקרא וה\"נ בכרכום אי אתייא כל חדא בפני עצמו הוה ידעה בגוונא דאידך וידע שפיר דלכולהו מטהרינן עכ\"ל. הרי שכתב שכל שהאחד ידע בדחבריה לר\"י טמאי' הפך דברי רש\"י ז\"ל ובכן עמד מתמיה על דברי רש\"י דשם בפרק שני דכתובות פי' דמדר' יוסי פרכי' וע\"כ דס\"ל כמ\"ש שם הר\"ן דכל שהאחד ידע בדחבריה ב' טמאים אפילו שלא שאל על חבירו ואלו בשמעתין פי' להפך ולדבריו הללו דפסחים לא יתייש' אותה סוגי' דכתובות והניח דבריו בצ\"ע.
ולע\"ד אפשר ליישב אותה סוגייא לדעת רש\"י ז\"ל דאע\"ג דגבי שבילין משמע ליה דאפילו כשהאחד ידע בדחבריה כל שאינו שואל מה תהא עליו ליכא למיחש דמחזי כשקרא היינו דוקא בשבילין וכן בבדיקת חמץ דהדבר תלוי בידיעתם איזו בית נכנס בו החמץ ואיזה דרך הלך ובכן אע\"ג דהשת' ידע בחבריה דספוקי מספ\"ל אפשר דבתר הכי חקר ודרש ועמד על דעתו וידע בקושטא איזו דרך הלך ואיזו בית נכנס ולכך לא מפני שנטהר לזה או שנאמר לו שאין צורך לבדוק ידע ג\"כ שנטהר ונקל לחבירו ואין כאן בית מיחוש דמחזי כשקרא דאפשר דבערב ובעונה הזאת שהוא שואל את הדין עמד חבירו על דעתו וגבי כל אחד מהם איכא למיתלי בהכי לא כן בההיא דכרכום שאין הדבר תלוי בידיעתם של נשים אי נטמאו או לא דאע\"ג דהנשים טוענות בריא שלא נטמאו אפי' הכי אנן לא מהימנינן להו ומחמרי' להו לפוסלן לכהונה ולכן איכא למיחש שפיר אי נקל בא' מהם גבי כרכום ודאיכא מחבואה בעיר דמחזי כשקרא דידע שפי' דלכולהו מטהרינן דהו\"ל כאלו שאל עליה ועל חבריה דלא מצינן להשיב טהורות שהרי אחת מהן טמאה ודאי ואמטול להכי מדמי תלמודא שפיר ההיא דכרכו' להא דשני שבילין ובא לישאל עליו ועל חבירו דלר' יוסי ב' טמאים מהאי טעמא דמחזי כשקרא דלא מצי למימר שניהם טהורות כיון שאחד מהם טמא ודאי ודוק.
וכי תימא התם נמי גבי כרכום איכא למתלי נמי כשנטהר לזו שתאמר שחברותיה יהיו להן עדים שלא נטמאו שמעידים שלא זזה ידם מתוך ידם וליכא משום מיחזי כשקרא הא לאו מילתא היא דמלבד דהאי מילתא לא שכיח עוד זאת דכשידעה בא' מחברו' דלית לה עדים הא איכא למיחש דמיחזי כשקרא לא כן הכא גבי שבילין דהדבר תלוי בידיעה כמדובר ומסתייעא ס' רש\"י ז\"ל הלזו שכת' בשמעתין דאפי' ידע בדחבריה כל שלא שאל מה תהא עליו שניהם טהורים מלישנא דתלמודא דקאמר לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו דמשמע שהדבר תלוי בשאלת הדין עליו ועל חבירו לא בידיעתו של חבירו דא\"כ הוה לי' למימר כי פליגי בדידע בדחבריה ולבר מדין סוגייא דשמעתי' דקאמר דצבור א' של חמץ ולפניו שני בתים בדוקים היינו שני שבילין משמע הכי דפשטא דסוגיא משמע דלגמרי מדמינן בדיקת חמץ בשני בתים לההיא דשני שבילין דכי היכי דשני שבילין בבאו לישאל בזה אחר זה שניהם טהורים ה\"נ גבי בדיקה בבאו לישאל בזה אחר זה שניהם אינן צריכים בדיקה וכמו שפי' רש\"י ז\"ל.
והשתא אי גבי שבילין אמרינן דכי באו לישאל בזה אחר זה אפילו בדידע' בדחבריה שניהם טהורים כמ\"ש רש\"י ז\"ל ודמינן שפיר בדיקה לההיא דשני שבילין דכי היכי דהתם כי באו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואמר שהלך באחד משני דרכים אבל לא ידע באיזה מהם הוא שניהם טהורים ה\"נ גבי בדיקה כי מספקא ליה לכל אחד בפני עצמו באיזה בית נכנס החמץ או בביתו או בבית חבירו שניהם אינן צריכים בדיקה דומיא דשני שבילין ממש אבל אי אמרינן דגבי שבילין כל שהאחד ידע בדחבריה הוה ליה כשואל עליו ועל חבירו דשניהם טמאים ולא הקלו בזה אחר זה אלא בדלא ידע בדחברי' אם כן גבי בדיקת חמץ לא משכחת לה באו לישאל בזה אחר זה דאפילו כי בא זה בפ\"ע וזה בפ\"ע כיון שהס' נכנס באיזה בית מהבתים נכנס אי בביתו או בבית חבירו הרי מידע ידע בדחבריה והיכי משכחת לה דלא ידע בדחבריה.
וכי תימא משכחת לה בזה אחר זה בבא ושאל על ביתו לבד דמספ\"ל אי נכנס חמץ בביתו או לא ולא מדכר בית חבירו הא ודאי לאו מילתא היא דהא דמי לבא לישאל בזה אחר זה דשבילין דכל אחד מספקא ליה באיזה דרך משני הדרכים הלך וכי לא מדכר בית חבירו היינו ס' על ס' לא על דמייתי תלמודא בסמוך באופן דסוגייא דשמעתין כפי פשטא אזלא כסברת רש\"י ז\"ל כמובן. ולפי דברי הר\"ן ז\"ל שכת' דכל דידע בדחבריה גבי שבילין נמי לר' יוסי שניהם טמאים עכ\"ל דלא מייתי תלמודא ההיא דשני שבילין אלא לומר דכי היכי דהתם בבאו בבת אחת שניהם טמאים ה\"נ בבאו בבת אחת שניהם צריכים בדיקה ובאו בבת א' דבדיקה היינו שהא' ידע בדחבריה ולא בעינן שיבואו שניהם לב\"ד אלא כל דמסתפק להו באיזהו בית משני הבתים נכנס שניהם צריכים בדיקה.
ולפי האמור מצינו ג' מחלוקות בדבר דלדעת רבינו אין חילוק גבי בדיקה בין באו בזה אחר זה לבאו בבת אחת דסתמא תלינן לקולא ואפילו שני הבתים של אדם א' דאיכא ודאי חמץ ברשותו אין צורך לבדיקה כמ\"ש ה\"ה ז\"ל ולשיטת רש\"י שהיא שיטת הטור ז\"ל יש חילוק בין באו בזה אח\"ז לבאו בבת א' דבאו בזה אח\"ז אפילו ידעי בדחבריה א\"צ בדיקה כל שביטל ולדעת הר\"ן כל דידע בדחבריה צריכי' בדיקה ולא משכחת באו בזה אח\"ז ובאו בבת אחת לענין בדי' דסתמא כי מספקא ליה אי נכנס החמץ ברשותו או ברשות חבירו שניהם צריכים בדיקה ואתמהא איך לא עמד ע\"ז הרב מ\"ל ז\"ל.
והרב פר\"ח יצא לידון בדבר חדש וכתב וז\"ל ומסתברא לי שזה הדין עצמו ישנו בשני צבורין אחד של חמץ וא' של מצה ואתו שני עכברים ושקלו א' חמץ וא' מצה ונכנסו לשני בתים בדוקים ולא ידעינן הי להאי עייל והי להאי עייל ולא נקיט ליה הש\"ס בהכי אלא בצבור א' של חמץ משום ריבותא כו' ולדעת הרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דלא הוי ממש דומיא דשני שבילין ניחא טפי דדוקא בצבור אחד של חמץ הוא דאמרינן דשניהם אינן צריכין בדיקה אבל בשני צבורין שניהם צריכים בדיקה וראיה לדבר מאי דאמרי' בגמר' שני צבורין אחד של חמץ וא' של מצה ושני בתים א' בדוק ואחד שאינו בדוק היינו שני קופות ואם איתא דאפילו בשני בתים בדוקים ושני צבורין אין צריך לבדוק לשמועינן רבותא הש\"ס דאפילו היכא דליכא למיתלי שאין צריך לבדוק אלא ודאי כדאמרן וזה ברור לדעת הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל.
והנה חידוש דין זה דמפשט פשיטא ליה טובא בדעת רבינו לקוצר ע\"ד צריכא רבה דמאחר דמבואר דעת רבינו דצבור א' של חמץ ולפניו שני בתים בדוקים אפילו של אדם אחד ונכנס העכבר באחד מהן דהשתא איכא ודאי חמץ ברשותו של זה כל שלא ידע באיזה בית נכנס אינו צריך לבדוק כמ\"ש ה\"ה מטעמא דאיכא חד ביתא ודאי דאינ' צריכ' בדיקה א\"כ כ\"ש בשני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ואתו שני עכברים הא' שקל חמץ וא' שקל מצה ונכנסו לשני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק דאיכ' למתלי לקולא דחמץ לשאינו בדוק נכנס ומצה לבדוק נכנס ואינן צריכין בדיקה וא\"כ לדידיה ז\"ל תיקשי אדאשמו' תלמודא הא דשני צבורין ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק דאיכא למיתלי לשמועינן רבותא בצבור אחד ושני בתים בדוקים של אדם א' דהשתא ליכא למתלי לקולא דאפ\"ה אינו צריך לבדוק אלא מאי אית לך למימר דתלמודא לא זו אף זו קאמר ומעיקרא אשמועינן ההיא דשני צבורין ושני בתי' דאיכ' למתלי דלא נכנס חמץ בבית הבדוק ובתר הכי אשמועינן טפי דאפילו היכא דליכא למתלי כגון צבור א' של חמץ ושני בתים בדוקים דאפי\"ה א\"צ לבדוק דומיא דשבילין בבאו בזה אח\"ז.
ומעתה אזלא לה ראית הרב ז\"ל למאי דמפשט פשיטא ליה בדעת רבינו דב' צבורין ושני בתים בדוקים שניהם צריכים בדיקה מדלא אשמועינן ריבותא טפי בההיא דשתי קופות דאיכא למימר דאה\"נ דלמאי דהדר וקאמר דצבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקי' אפילו של אדם אחד א\"צ בדיקה ה\"ה נמי בשני צבורין ושני בתים בדוקים דאף ע\"ג דהשתא איכא רעותא טפי שהרי נכנס העכבר בשני הבתים מה שא\"כ בצבור אחד של חמץ מ\"מ זיל בתר טעמא דצבור אחד של חמץ אמאי אינו צריך בדיקה משום דאיכא חד ביתא ודאי דאינה צריכה בדיקה וא\"כ ה\"ה נמי בב' ציבורין א' של חמץ ואחד של מצה הא איכא חד ביתא ודאי דאינה צריכה בדיקהומאי חזית. באופן דמילתא כדנא דחדית לן הרב לדעת רבינו ז\"ל לדידי צריכה רבה וכעת צל\"ת.
ובפי' באו לישאל בבת אחת נראה מדברי רש\"י ז\"ל דהיינו שבאו לישאל שניהם זה בתוך כדי דיבור של זה אבל אם לא שאלו בכה\"ג אפילו ששניהם שאלו הדין במעמד אחד והחכם משי' לשניהם בהוראה אחת שניהם טהורים. והרב מ\"ל ז\"ל בפרק י\"ט מה' שאר אבות הטומאה תמה ע\"ז דכיון דבהוראה אחת יש לנו לומר טמאים או טהורים אי אפשר לנו לומר טהורים אתם שהרי האחד ודאי טמא. ולפי זה אפילו אם שאל האחד לאחר כדי דבור של חבירו כיון ששניהם בפני החכם והחכם מוכרח להשיב לשניהם תשובה אחת מש\"ה שניהם טמאים. וכתב הוא ז\"ל דמתוך דברי רש\"י יש לדקדק דודאי אליבא דרבי יוסי דס\"ל דבבא לישאל עליו ועל חבירו לכבת אחת דמי אלמא לא אזיל אלא בתר הוראת חכם וכיון דהחכם הוכרח להשיב על שתי הדברים כאחת ואינו יכול לומר טהורים אתם משום דמחזי כשקרא מש\"ה טמאים ג\"כ אפי' ששאל האחד לאחר כדי דיבור של חבירו כל שהחכם לא השיב עדיין לשאלת האחד שצריך להשיב לשניהם כאחד כולם טמאים אבל לרבי יאודה דלא אזיל בתר תשובת החכם אלא בתר השואלים דוקא ששאל הא' בתוך כדי דבור של חבירו הא לאו הכי שניהם טהורים ולפי זה לדידן דקי\"ל כר' יוסי אין חילוק בזה בין תכ\"ד לאחר כדי דיבור. ועדיין לא נתקררה דעתי בזה עכ\"ל.
ואיברא ודאי דאין בזה משום אקרורי דעתא דאם איתא דר' יאודה ור\"י פליגי נמי בהכי הוה קאמר תלמודא בהדייא כי פליגי בבאו לישאל עליו ועל חבירו ובבאו לישאל שניהם זה אחר זה במעמד א' זה שלא בתכ\"ד של זה וכל כי האי הוה ליה לתלמודא למימר בהדייא כיון דבהכי משתמ' שפיר לישנא דברייתא דקאמר ר' יאודה אם באו זה בפ\"ע וזה בפני עצמו טהורים כו' ועלה פליג ר' יוסי ואמר דטמאים דמשמע דבבאו שניהם בפני החכם קמפלגי ומפרשינן בבאו שניהם במעמד א' ושאלו זה שלא בתכ\"ד של זה דבהכי הוא דפליגי ר\"י ור\"י לא כן השתא דקאמר דפליגי בבאו לישאל עליו ועל חבירו דלישנא דברייתא דפליגי ר\"י ור\"י בבאו לישאל זה בפ\"ע וזה בפ\"ע לא דייק שפיר: ולעיקר קושייתו דק\"ל להרב ז\"ל לפי פרש\"י יש ליישב דכל שלא שאלו שניהם זה בתכ\"ד של זה אע\"פ ששניהם בפני החכם אין החכם מוכרח להשיב לשניהם בבת אחת דשניהם טהורים אלא הוא משיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ואין כאן בית מיחוש לומר דמחזי כשקרא כשמשיב טהורים כיון שאינו אומר טהורים לשניהם בבת אחת אלא לכל א' בפ\"ע הוא אומר אתה טהור וכיון דמיד כששאל האחד תחילה ידע החכם תשובתו שהוא טהור אע\"פ שהמתין החכם ולא השיבו עד ששאל חבירו לא מפני שהמתין מלהשיבו הפסיד השואל והו\"ל כאילו השיבו מיד טהור ולהכי שניהם טהורים דהו" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המשכיר \n בית סתם בי\"ד הרי זה בחזקת בדוק ואינו צריך לבדוק. הכי איתא בגמ' ד\"ד וכתבו התוס' שם ד\"ה המשכיר וז\"ל נראה לרשב\"א דבי\"ג איירי דבי\"ד על המשכיר לבדוק עכ\"ל וראיתי להפר\"ח בסימן תל\"ג שהביא ראיה מדברי התוס' הללו דשרי לכתחילה לבדוק בליל י\"ג לאור הנר וכן ממ\"ש לקמן ד\"ט ע\"ב ומי אמרינן אין חוששין שמא גררה חולדה והא קתני סיפא מה שמשייר כו' ומשני אביי הא בי\"ג הא בי\"ד יע\"ש. ולק\"ד אין מכאן ראיה דאיכא למדחי ולמימר דמיירי במפר' בים וביוצא בשיירא וכיוצא שחל עליו חיוב מר\"ח ומה שהבין ז\"ל בדברי ראב\"ן שהבי' המרדכי אינו מוכר' דשפי' איכ' למי' שגם דעת ראב\"ן כן אלא דמיירי במכבד את הבית בי\"ג ואינו מכוין לשם בדיק' מצוה שציוו חכמים אבל במכוון לבדוק לשם מצוה אפשר דאף לדידיה שפיר דמי ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "מי \n ששכח או הזיד ולא בדק יבדוק וכו' עבר הרגל יבדוק אחר הרגל כו'. הכי איתא במתני' רי\"א בודקין כו' וחכ\"א לא בדק כו' יבדוק אחר המועד כו' פרש\"י מו' שעות ולמעלה עד שתחשך וכתב עליו הר\"ב ח\"ה ז\"ל נר' שדקדק לפרש לפי שיטתו כו' אבל משש שעות ולמעלה עד שתחשך בודק דאם ימצא אז אכתי אינו עובר בבל יראה כו' וכן מוכח מפי' רש\"י לקמן ואינו עובר משש שעות ולמעלה עד שתחשך והשבתתו בכל דבר באותן שש שעות ודוק עכ\"ל. מ\"ש שכן מוכח מפרש\"י לקמן עיין בדי\"ב ע\"ב גבי מאי דקאמר ר\"י אימתי בשעת ביעורו כו' ובמ\"ש התוס' שם ד\"ה אימתי דמבואר מדברי רש\"י דמ\"ע דתשביתו היינו מז' ואילך והשבתתו בכל דבר ועיין לעיל ד\"ד ע\"ב בתוס' ד\"ה מדאורייתא ובמ\"ש שם הרב ח\"ה ושמעתי מקשים דלפי שי' רש\"י דמשש שעות אינו עובר בב\"י מה יענה לההיא דאמ' ר\"א בפ\"ק ד\"ו ע\"א ומייתי לה הש\"ס בפרק המניח דכ\"ט שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ מו' שעות ולמעלה ופי' רש\"י בפרק המניח דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו להתחייב עליו בלאו דב\"י וב\"י יע\"ש הרי בהדייא דמשש ולמעלה עובר בב\"י וב\"י היפך מ\"ש הר\"ב ח\"ה בדעת רש\"י. ולע\"ד לא קשייא דאיכא למימר דמאי דמשמע ליה לרש\"י ז\"ל שאינו עובר היינו כשדעתו לבערו דקרא אך ביום הא' דהיינו מחצות ואילך תשביתו שאור כלומר תבערו אותו בכל דבר וכל שעוסק בו לקיים מצות תשביתו אינו עובר עליו ודאי אמנם אם מצאו בתוך ביתו ואינו חושש עליו לבטלו ולבערו ודאי דעובר עליו והיינו דקאמר התם ר\"א דחמץ משש שעות ולמעלה דאינו ברשותו של אדם שהרי אסור בהנאה כמ\"ש רש\"י בפ' המניח עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו להתחייב עליו כשאינו מבערו ואינו מקיים מצות תשביתו ועיין להתוס' לקמן דכ\"ט ע\"ב ד\"ה רב אשי שכתבו בשם ר\"י דאף המשהא חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר עליו יע\"ש ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דיני ביעור חמץ כיצד \n ביעור חמץ שורפו כו'. הנה בגמרא אמרו דר\"ע ס\"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאמר רבא התם ש\"מ מדר\"ע תלת כו' ומה שיש לעמוד בזה ובדברי רש\"י ז\"ל בפרק אין צדין עלה דמתני' דבהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה כו' עיין במה שכתבתי בחידושינו הלכות יו\"ט שורש מתוך יעש\"ב.
עוד כתב רבינו חמץ שנפלה עליו מפולת וכו' הנה רבינו והרי\"ף והרא\"ש לא הביאו מאי דאתמר שם בגמרא ד\"ח תנא אין מחייבין אותו לבדוק כו' הכא כשהכלב יכול לחפש אחריו כו' ושמא תאבד לו מחט ואתי לעייוני אבתרא ע\"כ ולא הביאו אלא ההיא דרשב\"ג דכל שהכלב יכול לחפש אחריו צריך בדיקה ונראה לע\"ד דטעמא דידהו ז\"ל שלא הביאו אוקמתא דרב אשי משום דמשמע להו דשינוייא דרב אשי שינוייא דחיקא הוא דילמא תאבד לו מחט ודילמא אתי לעייוני בתר בדיקה ומשו\"ה הוא דהדר רנב\"י לאוקמא לברייתא כפלימו וכי אקשי' עליו דרנב\"י מהא דאמר ר\"א שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא משני להאי שינוייא וקאמר דטעמא משום היכא דשכיח היזקא שאני ור\"א דלא משני לעיל הא שינוייא כדמשני רנב\"י יתכן משום דמשמע ליה דעקרב לא מיקרי שכיח היזקא ועיין להב\"ח סימן תל\"ג בס\"ח כנ\"ל ומורי הר\"ב שער המלך אמר דאפשר דהרי\"ף והרא\"ש ורבינו סברי דרשב\"ג ורבנן פליגי בהכי אי חיישינן לסכנת עקרב אי לא והיינו דבשמעתין משני סתמא הכא כשהכלב יכול לחפש אחריו ולא אמ' ומני רשב\"ג היא דאמר כל שהכלב יכול לחפש צריך בדיקה. דהא לרבנן לא שמעינן להו דאמרי הכי אלא משום דרשב\"ג קאמר סתמא כל שהכלב יכול לחפש צריך בדיקה ולא חייש לסכנת עקרב משו\"ה לא אמר מני היא רשב\"ג וכיון שהם ז\"ל פסקו כרשב\"ג כדקי\"ל הלכה כרשב\"ג במשנתינו לא הביאו להך ברייתא אלו דבריו נר\"ו. אלא שק' לזה מ\"ש רבינו בפי' המשנה שרשב\"ג לא בא לחלוק אלא לבאר ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הפת \n עצמה שעפשה ונפסלה מלאכול הכלב כו' אינו צריך לבער כו'. ע\"כ. הנה הטור ז\"ל בסימן תמ\"ב הביא מחלוקת בחמץ שנתעפש קודם זמנו אם מותר לאכילה שי\"א שמותר וי\"א שאסור ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל ותמה עליו הב\"ח בסי' תמ\"ב סי\"ג מההיא דאמר רבא בפרק שבועות ב' שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור דעפר לא מיקרי אכילה ולא אמרינן דכיון דאיהו קאכיל ליה אסור דהא אחשביה אכילה יע\"ש. ואנכי לא ידעתי למה ניחא לי' להרב ז\"ל להק' עליו מההיא דרבא ולא ניחא ליה לסייעו מאידך מימר' דרבא דאמ' התם שבוע' שאוכל ואכל עפר פטור ופסקה הטור בי\"ד סימן רל\"ז ועכ\"ל דכיון דלדידיה חשיבא אכילה נפטר משבועתו וכבר הר\"ן ז\"ל כת' דהני תרי מימרי דרבא לא פליגי אהדדי דה\"ט דכשנשבע שלא יאכל ואכל עפר פטור משום דכשנשבע שלא יאכל מסתמא אמדינן דעתיה שלא נתכוון אלא לדברים הראוים לאכילה דלשאינן ראוים לאכילה לא היה צריך לישבע עלייהו משא\"כ כשנשבע שיאכל דאמרינן מסתמא דעתו דבכל מה שיאכל יצא ידי שבועה יע\"ש. והשתא איכא למימר דשנייא היא ההיא דשבועה שלא יאכל דכיון דהאיסור בא לו מחמת שבועתו דבשעת השבועה לא היה נחשב לו אכילה כשאר בני אדם והו\"ל כמפרש בשעת השבועה חוץ מדבר זה דאע\"ג דבתר הכי חשיב ליה אכילה הרי בשעת שבועתו לא נשבע ע\"ז משא\"כ באיסור אכילת חמץ דבשעה דאחשביה אכילה קעבר על איסור אכילת חמץ ודוק. עוד כת' הרא\"ש י\"א שמורייס שעושין האידנא שמשימין בו לחם קלוי שמותר אחר הפסח חדא שחמץ ע\"י תערובת שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אחר זמנו ואנן חזינן לרבוותא דאסרי ליה אחר הפסח דלא שרי ר\"ש אלא כגון דעירב שלא בכוונה אבל לערב ולהשהויי לה משום שחרכו נמי לא אימור לא חירכו יפה יפה ועוד דלא קאמרי' מותר באכילתו אלא בהנאה קאמר דלאו אורח ארעא לאכול פת חרוך כל צורכו אבל גבי מורייס דאורחיה למיכל הכי אסור עכ\"ל. ודברים אלו באו סתומים כי הנה מדברי י\"א משמע שלא התירו המורייס הזה אלא בהנאה שכ\"כ דתערובת חמץ מותר בהנאה וכן מהראיה שהביאו מחרכו קודם זמנו כו' דאינו מותר אלא בהנאה וא\"כ במאי קפליג עלייהו הרא\"ש ז\"ל שאף הוא אזיל ומודה דבהנאה מותר ממ\"ש בסוף דבריו ועוד דלא קאמרי כו' וכ\"כ הטור בסימן תמ\"ב דבהנאה מיהא שרי גם יש לדקדק במ\"ש דלאו אורח ארעא כו' דמשמע דאי הוה אורח ארעא הוה שרי למיכל ואדרבא איפכא מסתברא דכל שדרך לאוכלו דאין בחירכו כלום ואסירא אף בהנאה דהו\"ל חמץ גמור והוא ז\"ל כת' לעיל מזה דאפי' בחירכו כל דאכיל ליה אע\"ג דבטלה דעתו אצל כל אדם אסור דהא לדידיה חשיבא אכילה.
אמנם לק\"ד כוונת דברי הרא\"ש ז\"ל היא מובנת כשנאמר שדעתו לאסור המורייס אף בהנאה ושלא כדברי הטור ז\"ל וסברת הי\"א היא דבהנאה מיהא שרי ואף שהראיה שהביאו מההיא דתערובת חמץ משמע שאף באכילה שרי כדאיתא בפ' כ\"ש ד\"ל יע\"ש מ\"מ סבורים הם ז\"ל לומר דהא לא דמי לההיא דהתם מיירי בשעבר ועירבו אחר הפסח אבל במורייס שהוא מעורב מקודם הפסח הא קעביד איסור בתערובת זה ואמטו\"ל ס\"ל דמה\"ט אסור באכילה ומותר בהנאה מיהא ועיין בדברי ה\"ה ז\"ל בספ\"ד מהלכות חו\"מ שכת' שדעת רבינו והמפרשים לחלק בין עירבו קודם הפסח לעירבו אחר הפסח דאפילו בהנאה נמי אסור וזו היא שיטת הרא\"ש שכת' ואנן חזינן לרבוותא דאסרי ליה אחר הפסח כו' כלו' דאין לחלק בין אכילה להנאה דכל שעירבו קודם הפסח אפילו בהנאה נמי אסור כשי' המפרשים שהביא ה\"ה ז\"ל ועל הראיה שהביאו מההיא דחירכו קודם זמנו דשרי בהנאה מיהא אעפ\"י שהשהא אותו בי\"ט ודחה הוא ז\"ל דשאני חירכו דלא חזי לאכילה כלל דלאו אורח ארעא כו' כלומר מה\"ט מות' בהנאה אפילו שהשהא אותו בפסח כיון דליכא למיחש שמא יבא לאוכלו משא\"כ במורייס דכיון דחזי לאכילה כל שהשהא אותו בי\"ט הו\"ל כתערובת חמץ שהשהא אותו בפסח שלדעתו ז\"ל קניס ר\"ש כחמץ גמור וכדאמרן ואי הוה שרי חירכו באכילה לאחר הפסח היה מקום להביא ראיה למורייס דשרי בהנאה על הדרך שהביאו מההיא דתערובת דה\"נ בחירכו דלא חזי לאכילה בי\"ט אפילו עבר והשהא אותו בפסח לאחר הפסח שרי באכילה אבל במורייס דחזי לאכילה כל שעבר והשהא אסור באכילה ומותר בהנאה אבל זה אינו שהרי בחירכו אסור באכילה מיהא אף לאחר זמנו דלדידיה מיהא חשיבא אכילה כנלע\"ד כוונת דברי הרא\"ש ז\"ל ועיין להר\"ב מג\"א סימן תמ\"ב ס\"ק י\"ד.
והתוס' שם ד\"ה עבר זמנו כו' כתבו וז\"ל ונראה דפריך פשיטא משום דתנן בפירוש אין שורפין כו' ע\"כ ואין להקשות דא\"כ מאי משני תלמודא לא צריכה לשעות דרבנן דהא נמי שמעינן מההיא מתני' דקתני ושורפין בתחילת שש דמדאורייתא אינו אסור אלא מתחילת שבע דאיכא למימר דתני שורפי' אגב ד\"ז וה\"ה דשרי בהנאה נמי ועיין להר\"ב ח\"ה ז\"ל." + ], + [ + "שורש דין חוזר ונעור דבר \n שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם כו'. וכת' ה\"ה מבואר בגמ' דחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כמ\"ש פ\"א והרבה מן הגאונים כתבו כדעת רבינו שאפילו נתערב כמה זמן קודם הפסח אסור לאוכלו בפסח שחו\"ן וכ\"כ בהלכות הרי\"ץ ן' גיאת ז\"ל ויש מהאחרונים חולקי' בזה דכל שנתערב קודם זמנו אינו חוזר ונעור ואין איסורו במשהו וכדברי הגאונים ראוי לנהוג ולהחמיר אמר הי\"ם אמרתי לאסוף ולקבץ בקיצור סברות המחמירים וס' החולקים בענין זה דחו\"ן והעולה לענין הלכה הנה דעת רש\"י הביאו הטור ברס\"י תמ\"ז בענין בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח ואיכא למיחש שמא נמלחו בדבר שיש בו חמץ אפי\"ה אינו אסור אלא בנ\"ט יע\"ש ובב\"י שהביא תשו' רש\"י וזה ג\"כ דעת הרא\"ש בפרק כ\"ש סימן ה' שכת' וז\"ל וחמץ משש שעות ולמעלה כיון שאין בו כרת הרי הוא כשאר איסורים ובטל בס' ומותר אף בפסח כיון שנתבטל קודם הפסח יע\"ש וזה דעת המרדכי שם בפרק כ\"ש סימן תקנ\"ד שכתב וז\"ל כת' בס' התרומה דאם נמצאת חיטה או שעורה בעופות מלוחים או צלויים ע\"פ אחר ד' שעות ישליך החיטה והעופות מותרים כו' ואינו ח\"ון לאסור כשיגיע זמנו וכן פסק בסמ\"ג וכן מצאתי בתשו' ר\"י בשם ר\"ת ז\"ל והכי תנן נמי במ' כלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב\"ז אם רוב גמלים מותר להביא פשתן לשם אלמא אע\"ג שאיסור כלאים הוי במשהו אפילו בחוט אחד של פשתן בבגד גדול של צמר כיון דמקודם בטיל ברוב צמר גמלים אינו חו\"ן אח\"כ עם הפשתן לאסור במשהו ואע\"ג דכלאים במשהו מדאורייתא ה\"נ גבי חמץ ומה\"ט שפוד ישן שצלו בו עופות בפסח מותרי' אע\"ג דמקודם לכן צלו בה בשר מלוח מן המלח שלא נבדק מחמץ לפי שטעם החמץ שהיה במלח נתבטל קודם הפסח יע\"ש וזה דעת הסמ\"ק כמ\"ש בהג\"מ פ\"א מה' חו\"מ הל' ה' יע\"ש.
ואולם דעת הגאונים שהביא הרשב\"א בתשו' סימן ג\"ן וסימן תפ\"ה הוא דאמרינן חו\"ן שכת' וז\"ל ועוד דלפי דעת הגאונים אפילו חמץ מועט שנתערב בתוך מרובה אפילו באלף קודם הפסח אסור לאוכלו בפסח ורבי' האיי גאון אסר יין שנמצאו בתוכו קודם הפסח שני גרגרים של חיטים לשתותו בפסח אע\"פ שרבותינו הצרפתים מתירים אנו כך אנו עושים מעשה כדברי הגאונים בבשר מלוח וגבינה שנתגבנה קודם הפסח שלא נעשו בכלים הראויים לפסח וכ\"ש זה שהוא בעין עכ\"ל וזה דעת הרי\"ץ גיאת שהביא הרשב\"א סימן ג\"ן והטור בסימן תמ\"ז שכת' אמרו רבוותא חלב שחלבו ישראל בכלי נקי קודם הפסח וגבינה הנקפית בכלים חדשים קודם הפסח ושמרוה מחימוץ מותרי' ואם לאו אסורים עכ\"ל וזה דעת רב נטרונאי שהביא הטור בסימן תמ\"ב שכתב וז\"ל על העושים יין מצמוקים ושורין אותו במים ופעמים מוצאין בהן שנים או ג' חיטים אם מותר לשתותו אם נעשה קודם פסח והשיב ודאי אסור לשתותו קודם פסח אבל לבערו אם יודע שנסחט מהחיטים חמץ לתוך מי הצמוקים צריכין אתם לבערו ע\"כ וכתב עליו הטור ואני תמה למה אסרו היכא שנתערב קודם הפסח שהרי כבר נתבטל בס' ומרן ב\"י כתב שהטור אזל לטעמיה שכתב בסימן תמ\"ג שחמץ שנתערב קודם הפסח ונתבטל בששים מותר דלא אמרי' חו\"ן ולא כתב שום חול' בדב' אבל דעת הרמב\"ם ורבינו ירוחם והרשב\"א שח\"ון ואין לתמוה על רב נטרונאי אם יסבור כמותם עכ\"ל.
והנה זה שכתב הרב שהטור בסימן תמ\"ז כתב סתם דלא אמרינן חו\"ן ולא הביא שום חולק בדבר לכאורה יש לתמוה על דבריו שהרי כתב הטור שם שהרי\"ץ גיאת ז\"ל כתב דחלב שחלבו ישראל קודם פסח וכן גבינה הניקפת קודם פסח ושמרה מחימוץ מותרים ואם לאו אסורים ומדבריו הללו דקדק ה\"ה כאן והביא דבריו מרן ב\"י ברס\"י תמ\"ז דס\"ל דח\"ון וסיים מרן ב\"י שם וכבר הזכיר ס' הרי\"ץ גיאת בסמוך ואיך כתב כאן שלא הביא שם שום חולק בדבר ואפשר לומר דאע\"פ שה\"ה דקדק מדברי הרי\"ץ גיאת ז\"ל הללו דס\"ל דחו\"ן היינו משום דמשמע לי' שטעמו של הרי\"ץ גיאת שאסר החלב והגבינה שנעשית קודם הפסח ולא נזהר לשומרה מחימוץ היינו משום דחיישי' שמא נתערב בהן פירורי חמץ ולאו אדעתיה אע\"פ שאין בהם שיעור לתת טעם בחלב וגבינה ומתבטלי' בס' מ\"מ ח\"ון בפסח באותו משהו של הפירורין וכן כתב מרן ב\"י שם בסימן תמ\"ז בעיקר דברי הרי\"ץ גיאת שטעמו דחיישינן שמא נתערב בהם פרוסת חמץ ולאו אדעתיה יע\"ש אמנם הטור ז\"ל שהביא דברי הרי\"ץ גיאת וסיים וכתב וא\"א הרא\"ש ז\"ל התי' וז\"ל בתשו' גבינה לחה בפסח מותרת אע\"פ שנעשית בכלים של כל השנה ולא נזהר בה כיון שאין משתמשים בכל השנה באותם כלים בדבר חם אינן בולעים ואפי' אם שמשו בהם בדבר חם כיון שאין עושים בהם גבינה בחמין אינו מפליט עכ\"ל משמ' דס\"ל שטעמו של הרי\"ץ גיאת דאסר הוא מטעם הכלים שמא נשתמשו בהם חמץ בדבר חם והחלב והגבינה הניתנים באותם הכלים לפעמים הם חמין או כבושים מעל\"ע ובולעים מן הכלים ומשערינן בכל הכלי משום דלא ידעינן כמה נפיק ולהכי אסורים בפסח שאם הטור ז\"ל סובר דטעמו של הרי\"ץ גיאת דאסר הוא כמ\"ש מרן ב\"י דחיישינן לפרורי לחם ומשום חו\"ן הי\"ל להטור לומר שהרא\"ש חולק עליו וסובר דלא אמרינן חו\"ן בפסח כדעת רבותינו הצרפתים שהביא הרשב\"א ז\"ל בתשו' וכמ\"ש הטור קודם אלא ודאי כדאמרן ועיין בספר מטה יאודה שם בסימן תמ\"ז ס\"ד יע\"ש. גם ה\"ה ס\"ל בדעת רבינו דקאי בשיטת הגאונים דס\"ל דח\"ון כמבואר בדבריו בדין זה שכתבנו אלא דק\"ל טובא דמנ\"ל שדעת רבינו כדעת הגאונים דילמא בכה\"ג כגון התירייאקה וכיוצא שמערבים בו חמץ בידים קאסר רבינו לאוכלו בפסח אפילו נתערב בו משהו מחמץ דחשיב משהו מחמץ זה לענין המאכל הזה אבל דבר שנתערב בו משהו חמץ מאליו מקודם זמן איסורו מי זה אמר שלדעת רבינו אסור ועדיפא מינה כת' מרן ב\"י ברס\"י תמ\"ז בשם רי\"ו ז\"ל דחמץ משש שעות ולמעלה דמתבטל בס' היינו דוקא כשלא עירבו במזיד אבל אם עירבו במזיד כגון דבר שצריך לעשותו ולתקנו עם חמץ כגון אלמור\"י אסיר אפילו אחר הפסח וצריך לבערו קודם הפסח יע\"ש וכ\"כ הרא\"ש בר\"פ כ\"ש בשם הר\"י ברצלוני והביא דבריו מרן ב\"י בסימן תמ\"ב עמ\"ש הטור שאלמור\"י שעושים קודם הפסח מפת שרוף אסור לאוכלו אחר הפסח יע\"ש ואע\"פ דלדעתם כל שמערבו במזיד אסור אפילו לקיימו ואלו רבי' כתב דמותר לקיימו היינו משום דאלמור\"י הוא ראוי למאכל לכל אדם אבל התירייאקה וכיוצא אינו ראוי למאכל כל אדם ולזה כת' רבינו דשרי לקיימו ואסור לאוכלו כיון דמערבים אותו במזיד לתקן התרייאקה ואין ספק שזה דעת הטור ומרן בש\"ע דאע\"פ שבסי' תמ\"ז ס\"ל כמ\"ד דלא אמרינן ח\"ון בפסח אפי\"ה בסי' תמ\"ב הביאו דין התרייאקה ודין האלמור\"י וכן כתב הרפ\"ח בסימן תמ\"ז ס\"ד ד\"ה ולענין הלכה יע\"ש אלא שמ\"ש עוד שה\"ה ז\"ל לא דקדק דס\"ל לרבינו דח\"ון מדין התרייאקה אלא מלשונו שכת' שם דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל משמע דאפילו נתערב ממילא ח\"ון וכדעת הגאונים ז\"ל יע\"ש. דקדוק זה אינו עולה יפה דא\"כ למה נקט דינו רבינו בדבר שאינו מאכל אדם ולא נקט דינו אפילו שהוא מאכל אדם וצ\"ע ועיין בתשו' להר\"ב דבר משה חא\"ח סימן ל' שכת' בשם מוהר\"מ ששון דמייתור סוף לשונו של רבינו שכתב ואע\"פ שאין בו מן החמץ אלא כ\"ש הר\"ז אסור לאוכלו משם דקדק ה\"ה דס\"ל כדעת הגאונים ז\"ל יע\"ש וגם זה אין בו כדי שביעה דלשון זה שכתב רבינו ז\"ל ואע\"פ שאין בו מן החמץ אלא כ\"ש מבואר שעל דבר שאינו ראוי לאכילה קאי כגון התרייאקה וכיוצא שמערבים אותו לתיקון התרופה ההיא וא\"כ אין לדקדק משם דה\"ה במערב בדבר הראוי לאכילת כל אדם.
באופן שחילוק זה שחילק הרפ\"ח ליישב דברי מרן והטור נר' נכון בטעמו ומדוקדקי' דברי רבי' שלא כדברי ה\"ה ועיין להרב מטה יאודה סימן תמ\"ז דף יו\"ד ע\"ד ד\"ה כתב שדחה דברי הפ\"ח ז\"ל ומ\"ש הוא ז\"ל ליישב דברי מרן אין בו כדי שביעה והנכון מ\"ש הפ\"ח לענין הלכה דכל דבר שנתערב בו חמץ במזיד לתקנו והוא דבר הראוי למאכל כל אדם אפילו אין בו אלא חמץ כל שהוא אסור לאוכלו ולקיימו אבל אם מערבין אותו במזיד בדבר שאינו ראוי לאכיל' כל אדם כהתרייאקה וכיוצא אסור לאוכלו ומותר לקיימו אבל אם נתערב משהו של חמץ ממילא עם שאר דברים אפילו ראוים לאכילה כיון שלא עירבו אותו במזיד לתקן הדבר מותר לקיימו ולאוכלו נמי למ\"ד דאינו ח\"ון כיון שנתבטל בס' קודם פסח זה נר' ברור לענין הדין וההלכה. ומכאן נראה לי למה שנשאלתי על חבית של חומץ שנתנו בתוכו מעט שאור כדי לחזק החומץ וקוד' פסח ציננו כל החומץ במסננת כדי שלא ישאר בתוך החומץ פירורי שאור אם מותר לאכול מזה החומץ בפסח דנ\"ל דאף לקיימו בפסח אסור אלא צריך לבערו קודם פסח כיון שניתן זה השאור בתוך החומץ כדי לחזקו ולתקנו אע\"פ שנתמעך השאור וחזר להיות חומץ ונתבטל בחומץ כיון שנתנו אותו במזיד לתוך החומץ עדיין שם שאור עליו ואסור לקיימו ועיין רס\"י תמ\"ב בחומץ האדומי.
והנה בעיקר הראיה שהביא המרדכי והר\"ן בתשו' דלא אמרי' ח\"ון מההיא דצמר גמלי' וצמר רחלים כת' הפ\"ח בסימן תמ\"ז ס\"ד וז\"ל ואפשר לדחות הראיה שהביאו דשאני התם דאיסור שעטנז נוהג לעולם ולפיכך אף דליכא אלא צמר בצמר דהוי כוליה התירא מבטיל משא\"כ הכא דחמץ שרי מקמיה פסח לגמרי וכיון שעדיין אינו נוהג איסור חמץ לא שייך ביה ביטול וכשמגיע פסח שהוא זמן איסורו הרי אין כאן ח\"ון שמעולם לא נתבטל עכ\"ל. וראיתי להרב מופת הדור מוהרי\"א בס' ברכי יוסף שם שכתב ע\"ז וז\"ל ושמעתי מקשים על הרב ז\"ל דהא איכ' ערב פסח משש שעות ולמעלה דאסור ומתבטל בס' ונמצא דגם חמץ כשבאו שש דאיכ' איסור חמץ הרי נתבטל ודינא הוא דמתבטל בס' וכי אתי פסח אינו ח\"ון ושפיר איכא ראי' מצמר רחלים וצמר גמלים ויש מי שתי' דדחיית הפ\"ח הוא לדעת הר\"ן שהוא הביא ראיה זו והוא סבר דחמץ משש שעות ולמעלה נמי במשהו כמו שהביא דבריו הרפ\"ח בסמוך הל' ב' ובעיני אין זה מעלה ארוכה עכ\"ל ואני שמעתי קושיא זו ותירוצה בדוחק מפי הרב המופלא חיים אבואלעפיא ב\"ד זלה\"ה ואני נומיתי להרב ז\"ל דאפילו דאיסור חמץ משש שעות ולמעלה אסור מכל מקום איסור משהו ליתיה אלא בפסח וכיון דבאותה שעה ליתיה לאיסור משהו חשיב ככולי' התירא ואינו מתבטל בס' אלא לשעתו דהיינו לערב פסח דליכא איסור משהו וכשיגיע הפסח שאז הגיע זמן אי' משהו ח\"ון משא\"כ איסור כלאים דאיסור משהו נוהג לעולם הילכך כי נתבטל צמר בצמר שוב אינו חו\"נ ואף ע\"פ שלשון הפ\"ח אינו מדוקדק אנן בדידן מצי' לחלק לדחות ראיית המתירין חו\"נ והיא היא דחיית הפ\"ח אע\"פ שלשונו מגומגם ודוק.
ודע שקמח שנפל עליו מים ולא נתייבש ועדיין הוא מלוחלח ירקד כל הקמח והנשאר בנפה שהוא כמו עיסה יבערנו והשאר מותר אפילו אירע זה בפסח אע\"ג דריקוד הוא אב מלאכה ולא הותר בי\"ט כמ\"ש בה' י\"ט סי' תק\"י שאני הכא דאין בו פסולת כ\"כ בספר אשל אברהם סימן תס\"ו סק\"ב יע\"ש ולא הבנתי דבריו דהכא נמי כיון שהוא בורר בנפה כדי לברר הקמח מן העיסה האסורה משום חמץ אין לך מברר אוכל מתוך פסולת גדול מזה והנכון הוא שמ\"ש ירקדנו מיירי בחה\"מ של פסח או ע\"י גוי וברור וכשנתייבש הלחלוחית לא מהני ריקוד דמפרך ומתערב עם השאר ואסור לאוכלו בפסח אלא ירקדנו וישמרנו עד אחר הפסח ואם נתייבש בפסח אסור להשהותו כן הוא לשון הש\"ע בסימן תס\"ו ס\"ד והוא לשון המרדכי בפרק כ\"ש וז\"ל מעשה בא לפני ר\"י מויינא על שק של קמח שנפל לטיט בפסח וציוה להריק השק ואמר שיש לנהל השק כדי שישאר הלחלוח למעלה וזה יזרוק והשאר מותר ודוקא כל זמן שהוא מלוחלח אבל אם עמד השק עד שנתייבש הלחלוחי' לא מהני ניהול דמפרך ונכנס עם השאר ולא ישא' למעלה כלום וחמץ בפסח במשהו וצריך ליקח קמח אחר לצורך פסח וזה ינהלנו אם ימצא בתוכו כמו עיסה זה יזרוק והשאר ישמרנו עד אחר הפסח ודוקא אם נתייבש קודם הפסח אז יכול לשומרו אחר הפסח דחמץ שלא בזמנו בנ\"ט וכאן אינו נ\"ט בכל כיון שמנהל אותו אבל פסח דאיסורו במשהו יזרוק הכל עכ\"ל ובדבריו הללו של מהר\"י מויינא הרבו להקשות הרב מוהרי\"ט משם הרב רבו בא\"ח סימן א' והביא דבריהם מרן החבי\"ב בשכנה\"ג בא\"ח סימן תס\"ו ס\"ד והרב פ\"ח ס\"ק ד' והר\"ב ב\"ד בא\"ח סימן רל\"א והשו\"ג בסימן הנז' ובמה שיישב הרב מוהרימ\"ט דברי מוהרי\"מ תמה עליו הפ\"ח ודחה תירוצו ובס' שו\"ג יישב דבריו גם הרב ב\"ד שם סייע למוהרימ\"ט מדברי מוהרי\"ל שהביא מרן בב\"י בסימן תנ\"ג עמ\"ש הסמ\"ק בדגן שצמח מלחלוחית הארץ כו'.
וראיתי להרב בית דוד שם שהביא דברי מרן החבי\"ב שתירץ כדברי מוהר\"י מויינא וז\"ל ול\"נ טעם אחר לאסור דלפעמים מן המצות שעושין תבשיל וחוזרין ומחממין אותם וכבר כתבו הגהות והביא דבריהם רבינו המחבר בסימן תמ\"ז ס\"ד דאפילו למ\"ד אינו ח\"ונ אם חזרו וחממו המצה או התרנגולת בפסח בעוד שהחטה שם אסור' דחוזרת ונותנת טעם בתוך הפסח עכ\"ד ותמה עליו הר' בית דוד וז\"ל ואני לפי עניותי דבריו תמוהים שאם עושים תבשיל מן המצות מה בכך הרי כבר נתבטל וחלף הלך לו שם איסור מכאן והראיה שמביא מחממו התרנגולת לא דמייא כלל דהתם בא לתרנגולת טעם החמץ מגרגיר החטה שלא נתבטלה כי החטה עצמה אינה בטלה לעולם אלא הטעם שיצא ממנה קודם הפסח הוא שנתבטל אבל הטעם שנשאר עדיין בחטה עם החטה עצמה לא נתבטלה ככוחו אז כוחו עתה והו\"ל טעם חמץ מחדש שנכנס בפס' אבל הכא שגרגירי חמץ הותרו הם עצמם לאוכלם מחמת שלדקותם וקטנו' נחשבים כלח בלח וראיה שמותרים המצות לאוכלה כמו שהן אם אין מחממים ועושים מהם תבשיל לדבריו של הר' עצמו שתלה הטעם לפי שעושים מהם תבשיל דמשמע שאם אין עושין מהם תבשיל אזיל ומודה דמותר לאוכלם חיים וא\"כ כשמחממין ועושים מהם תבשיל מה יתרון איסור נולד שם הא למה זה דומה לחזרו וחממו התרנגולת בלא החטה דודאי מותרת אף שטעם החטה אשר נכנס בה מקודם פסח הוא שם בתוכה ובשלמא אם בדין התרנגולת היה מותר לאוכלה עם החטה חיה וכשחממוה היה אסורה היה ראיה גמורה משם לכאן אבל כיון שבלא חימום כו' ובשלמא כו' ע\"ס הלשון אחר שנתבטלו באפיה עכ\"ל הרב ב\"ד.
והנה מה שדחה הרב הנז' שאם עושין תבשיל מן המצות מה בכך הרי כבר נתבטל וחלף הלך שם איסור מכאן כו' לע\"ד אין זו קושיא דמרן החבי\"ב סובר בדעת מוהרי\"ם דכשם שהחטה נ\"ט בכל פעם ופעם שמחממים אותה כן משהו של חמץ מעור' עם העיסה של מצה אע\"פ שנאפה קודם פסח ונתבטל הטעם של חמץ בס' של עיסה של מצה כשחוזר ומחמם אותה תוך הפסח חוזר ונ\"ט משהו לעיסה של מצה. ומ\"ש עוד הרב הנז' שלשון הסמ\"ק מנגד דבריו בהדייא כו' י\"ל דגברא אגברא קרמית דאפשר דמוהרי\"מ אינו סובר כסברת סמ\"ק בזה לפי דברי מרן החבי\"ב אלא כדאמרן דאף שנאפה קודם פסח ונתבטל בששים כשמחמם אותה חוזרת ונ\"ט בתוך הפסח. ומ\"ש הר' הנז' הא למה זה דומה לחזרו וחממו התרנגולת בלא החטה כו' אין דמיונו עולה יפה כיון שהסירו החטה מן התרנגולת לא נשאר בתרנגולת חמץ כלל אלא טעם ואותו טעם כבר נתבטל והטעם שנשאר בה אינו חוזר ונ\"ט כשמחמין אותה אבל הכא שממשו של איסור עומד שם כשמחמם אותה חוזר ונ\"ט.
והיותר תימה על השו\"ג ז\"ל שהביא דברי רבו הללו והגדיל התימה באומר והדין עמו ולא ידעתי מאי אסיק אדעתיה דרב שכנה\"ג להביא ראיה מדין התרנגולת כו' מאחר שהוא ז\"ל לעי' מיניה כתב על מה שהק' הרפ\"ח על תירוץ הרב מוהרימ\"ט דיש חילוק בין קמח הבלול לבלילה דמשקים דגבי קמח בלול ממשו של איסור עומד שם ולא אמרינן דאינו ח\"ונ אלא בטעמו ולא בממשו וכתב ע\"ז הר' פר\"ח ז\"ל דאינו מחוור דבין אי חשבי' לח או יבש ונתבטל קודם פסח למה יהא אסור לאוכלו ומה טעם יש לחלק בין טעמו לממשו לדין ח\"ונ וכתב ע\"ז השו\"ג דשכח מ\"ש הפר\"ח עצמו ע\"ד הגהה שבסעיף ד' ודכוותיה ה\"נ כיון שנפלו מים על הקמח ונתייבש ונפרך הפירורין הדק היטב כידוע שעוברין דרך נקבי הנפה ואינן נמוחים ע\"י לישה ואפיה לכשיתערבו יפה יפה כמו פרורי פת שאינן נמוחים בתוך היין דאפי' יעמדו ימים רבים חיישינן דממשו של איסור עומד ומשמש שם ה\"ה ה\"נ ולכך כתב הרב מוהרי\"ט דקמח הבלול ממשו של איסור עומד שם כלומר כנ\"ד שגוף החמץ עובר בנקבי הנפה ובכל מקום שהולך ממשו של איסור עומד ומשמש וכה\"ג חמירא מדין לח בלח ומדין יבש ביבש דלח בלח האיסור נמחה בהיתר ומתערב יפה וכיון שההיתר רבה על האיסור מתבטל יפה כאילו האיסור אינו בעולם לא כן בנ\"ד דכיון דנתייבש החמץ עומד במרדו ואינו מתערב יפה ואם לא תאמינו צא ולמד מפת של נחתומים כו' עד וא\"כ נ\"ד חמירא מדין לח בלח ומדין יבש ביבש כנלע\"ד עכ\"ל. כפי דבריו הללו מה מקום לתמוה על מרן החבי\"ב בתירוצו שכתב טעם אחר לאסור דלפעמים כו' ותלה הטעם כיון דחוזרים ומחממין המצו' חוזר ונ\"ט משהו בפסח בשאר המצות הכשרות וכוונתו לומר דמלבד הטעם שכתב רבו איכא נמי טעמא דחימום כיון דמשהו חמץ עומד בפני עצמו ועל ידי חימום נ\"ט בשאר העיסו' וכשאינו מחממו בפסח אותו משהו דחמץ שיש שם נתבטל בס' ולא שנתבטל לגמרי כאלו אינו שם אלא כיון שיש ס' מן הכשר אותו משהו של חמץ הותר ע\"י ס' של כשר ולהכי מותר לאוכלו בפסח בלא חימום כיון שנתרבה הכשר על מיעוט דחמץ כל זמן דליכא איסור משהו אבל כשחממו בפס' דאיכא איסור משהו אין מקום להתירו מטעם שההיתר רבה על האיסור.
ולענין הלכה כתב בשכנה\"ג שם וז\"ל והאמת שדעת המרדכי לאסור אפילו למ\"ד אינו ח\"ונ או מטעם רבו או מטעם שכתבתי שהרי רבינו המחבר בספר הקצר לעיל בסימן תמ\"ז ס\"ד פסק כמאן דאמר אינו ח\"ונ ואע\"פ כן קבע הכא דברי המרדכי להלכה כסתם משנה בלי שום חולק וכן אני מורה הכא לאסור כל השק כשנמצאת מעט עיסה יבשה אפילו בכ\"ש בכ\"מ שנמצא בין למעלה בין למטה בין באמצע לאוכלו בפסח אלא ינהלנו וישמרנו אחר הפסח וכן היה מנהגו של הרב מר קשישא כמוהר\"ר יוסף אישקאפה ז\"ל להורות כן כדברי המרדכי ז\"ל וכן הסכים השו\"ג משם הרב מוהר\"י דוד ז\"ל וכן הסכים הוא ז\"ל ג\"כ וכל זה הוא ביבש אבל בלח מותר אחר הריקוד ואפילו תוך הפסח וכמ\"ש הרב מגן דוד ז\"ל וסיים וכתב דהרב מוהר\"י דוד והר\"ב דבר משה נחלקו על מרן החבי\"ב שאסר קמח כזה בין למ\"ד ח\"ונ ובין למ\"ד אינו ח\"ונ והם ז\"ל חילקו דלא נאסר קמח כזה אלא למ\"ד חו\"ן אבל למאן דס\"ל דלא אמרינן ח\"ונ מותר ללוש אותו לפסח כיון שנתבטל קודם פסח ושכן נהגו בשאלוניקי ופה אזמיר יע\"א שמבררין כל החטים וכ\"ש למי שאינן אוכלים אלא שמורה משעת קצירה דודאי לדידהו אם נמצאת קמח כזה אסור ללוש אותה אפילו קודם פסח כמ\"ש מרן החבי\"ב. ואם נמצא עיסה יבישה בצפורן של יד בשעת לישת המצות יש לתלות שנפל מידי העוזרים בלישת המצות שידיהם מליאה מעיסה שלשו כבר כן כתב השו\"ג בסי' הנז'." + ] + ], + [ + [], + [ + "שורש העובר אדרבנן אי מהני מעשהו חמשת \n מיני דגן כו' אם לשה במי פירות בלבד אין באי' לידי חימוץ ומי פירות הם יין וחלב כו'. הנה במי בצים כתב מרן בש\"ע ה' פסח סימן תס\"ב דמי בצים בכלל מי פירות הן וכתב הפר\"ח וז\"ל רש\"י היה מסתפק בדבר אם מחמיצין כמים והמרדכי הביאו בשם כמה רבנים שאוסרים אבל בב\"י כתב שפשט המנהג להתיר עכ\"ל ולא ידעתי למה לא הביא סיעתא לס' המתירין ממה שמצינו גבי טומאת אוכלים דמי בצים אינן מכשירין וכדאמרינן בפ\"ק דסנהדרין ד\"ה ע\"ב ואם מי בצים מחמיצים ע\"כ דהוי מתולדת המים והם מכשירין אלא ודאי דהוו בכלל מי פירות והפ\"ח גופיה שם בסק\"ז הביא סיעתא לסברת האומרים דמלח הוו בכלל מי פירות ואינו מחמיץ ממה שמצינו לענין טומאת אוכלין כל דאינו מכשיר ש\"מ דלאו מתולדת המים הוא ועיין במה שהק' עליו מרן מלכא בס' מ\"ק ובמה שהשיב על דבריו בס' אור יקרות בחידושיו על רבינו הרמב\"ם ז\"ל דמ\"ב ע\"ב ד\"ה ודע כו' יע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין \n לשין כו' ולא במים שנשאבו בו ביום כו' ואם עבר ולש מכל אלו הרי הפת אסורה. ע\"כ. הנה בכל מילתא דאמור רבנן לא תעביד אי עבר ועשה במזיד אם יש לנו לקונסו דלא ליהני מאותו דבר עיין בפרק כירה דל\"ח גבי שכח קדירה ע\"ג כירה בשבת דקודם גזירה אמרו בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולאחר הגזירה שרבו המזידים והיו אומרים שוגגין היינו גזרו אף על השוגג שלא יאכל ותו מיבעיא לן התם עבר ושהא מאי ולא איפשיטא ולדעת הרי\"ף ורבינו בפ\"ג מה' שבת ה\"ט בעיא זו היא בעבר בשוגג לאחר הגזירה ובנתבשל כל צרכו ובמצטמק ויפה לו דדילמא לא גזרו על השוכח לאחר הגזירה בתבשיל שנתבשל כל צורכו אף על פי שמצטמק ויפה לו ולא אפשיטא ולקולא. מיהו במזיד מפשט פשיטא ליה דאסיר כתבשיל שלא נתבשל כל צורכו ואע\"ג דכל האיסורים דשיהוי הקדירה ע\"ג כירה אינו אלא איסורא דרבנן גזירה שמא יחתו בגחלים ועיין להרא\"ש והטור בסימן רנ\"ג שפירש בעיא זו בין בעבר בשוגג בין בעבר במזיד.
ולענין אי איכא איסור' לאחריני דאפשר דלא גזרו אלא על העובר דוקא יע\"ש וכיון דלא אפשי' פסקו לחומרא דאף לאחריני אסור יע\"ש וק\"ל לשיטת' מ\"ש מההיא דפ\"ב דמ\"ק די\"ג דאמרינן דבין באיסור תורה בין באיסור דרבנן לדידיה קנסו לבריה לא קנסו והכי איתא בגיטין דמ\"ד ובכורות דמ\"ד ועיין עוד בפ\"ב דביצה דטו\"ב ע\"א גבי מאי דאיבעיא לן התם מי שלא הניח ע\"ת הוא נאסר וקמחו נאסר כו' ובגי' התוס' שם דפשיט הש\"ס דלדידיה קנסו ולא לממוניה יע\"ש ושמא י\"ל דכיון דהכא קנסו בדרבנן אף על השוגג מה שלא גזרו בשאר איסורים אף ממונו אסור. ותו ק\"ל לפי מה שפי' הרא\"ש דהבעיא היא לענין אי איכא איסורא לאחריני ומיירי בין בעבר ושיהא בשוגג כמו במזיד א\"כ מה זה שכתב הוא ז\"ל בפרק כ\"ש גבי מאי דאיבעיא לן התם עברה ולשה מאי וז\"ל כתב אבי העזרי דוקא בעברה ולשה במזיד דומייא דעבר ואפה דפ\"ב דביצה ועבר ושיהא דפרק כירה אבל בשוגג לא ולפי פי' זה שפי' הוא ז\"ל גבי עבר ושיהא אין ראיה מהכא דעברה ולשה הוא במזיד דאדרבא מכאן ראיה דלאו דוקא במזיד דה\"ה בשוגג ואם נאמר דאבי העזרי אינו סובר כפי' הרא\"ש אלא כמ\"ש רש\"י דעבר במזיד קאמר ומש\"ה הביא ראיה מההיא דעבר ושיהא לא ידעתי אמאי לא דחה הרא\"ש ראייתו לפי שיטתו ז\"ל וגם לשיטת הרי\"ף ורבינו והראב\"ד בפ\"ג מהלכות שבת ה\"ט ולפי שיטת הרמב\"ן ז\"ל שביא' ה\"ה ז\"ל האי בעיא דעבר ושיהא לאו במזיד איירי אלא בשוגג ובשוכח וגם התוס' ז\"ל בסוגייא זו הכי מפרשי לה ופרש\"י ז\"ל לית מאן דחש ליה ועיין למרן ב\"י רס\"י רנ\"ג ודוק.
ואיך שיהיה נמצינו למדין דבאיסור שהייה דרב' אם עבר במזיד אף קודם הגזירה אסור ליהנות מאותו תבשיל בשבת וכ\"ש שלאחר הגזירה אף בשוגג וראיתי בס' קמ\"ר די\"ד ע\"ג שהק' בשם הרב מר אביו הרב מח\"א ז\"ל מ\"ש דגבי עבר ואפה ביום טוב דמבעיא ליה להש\"ס בפ\"ב די\"ט אי אסור או לאו ולא אפשיטא ופסק רבינו בפ\"ו מה' י\"ט ה\"י והטור בסימן תקכ\"ז לקולא דשרי ובנו ז\"ל תירץ דההיא דפרק כירה מיירי כשיש לו מה יאכל כדדחי הש\"ס בפ\"ב דיום טוב לההיא דמעשר בשבת וההיא דמשני בש\"ס גבי מבשל בשבת איסורא דשבת שאני ולא דחי דמיירי בשאין לו מה יאכל כדדחי למעשר ולמטביל עדיפא מינה קמקשי עכ\"ל. וליתא דאכתי מה יענה למ\"ש רבינו שם בפ\"ג די\"ט והטור בסי' רנ\"ד גבי ההיא דאי' נותני' פת לתנור סמוך לחשיכה שאם נתן במזיד אסור לאכול מהן עד מוצאי שבת בכדי שיעשו ואם בשוגג מותר לרדות מזון ג' סעודות הרי שלא התירו בעבר במזיד האיסור דרבנן אפילו אין לו מה יאכל אלא דוקא בשוגג.
ולכן נראה לענ\"ד דהש\"ס לא קמבעיא ליה גבי י\"ט בעבר ואפה אלא משום דע\"כ לא קנסו גבי שבת אלא משום דאי שרית ליה קרוב הדבר שיזיד פעם אחר אבל מאופה מי\"ט לשבת כיון דבידו לערב מעי\"ט או לסמוך על ערובו של חכם ודאי דאין לחוש שמא לא יניח עירוב וגם יעבור ויבשל מי\"ט לשבת א\"נ דגבי י\"ט כיון דעיקר איסור בישול מי\"ט לשבת אינו אלא שמא יבא לבשל לחול וכשמבשל לחול לדידן דקי\"ל הואיל שרי מדאורייתא וליכא אפי' איסורא בעלמא וכמ\"ש בה' י\"ט שורש הואיל יע\"ש ולא חששו אלא שמא יבא לבשל לחול בזמן דליכא הואיל כגון סמוך לבה\"ש וכל כי האי חששא רחוקה היא.
ומ\"ש רבינו בפ\"ו מה' י\"ט דהטעם שהתירו במזיד בעבר ואפה משום שהמזיד לא שכיח היינו דוקא לגבי מערים מקרי מזיד ולא שכיח אבל ודאי דכיון שהזיד פעם אחת אין לן למקנסיה כדי שלא יזיד פעם אחרת שהרי מצינו בכמה איסורי' דרבנן דקנסו על המזיד וגבי מבטל איסורי' דרבנן כתב רבינו בפט\"ו מה' מ\"א הל' כ\"ה שאם עבר וביטל אסור וכ' הפ\"ח בי\"ד סי' צ\"ט דקי\"ח שדעתו ז\"ל הוא דאיסור ביטול איסורין דרבנן הוא ועיין בש\"ע שם שסתם וכתב בביטול איסורין דרבנן אם ביטל בידים לכתחילה אסור ליהנות ממנו ועיין במ\"ש מרן ב\"י בא\"ח סימן ת\"ס בדין אין עושין סריקין המצויירין בפסח שכתב רי\"ו שאם עשה במזיד אסורים ועיין עוד בסימן תנ\"ו בעבר ולש יותר משיעור חלה שכתב ג\"כ בשם רי\"ו דבמזיד אסור וכ\"כ הרא\"ש בפסחים דף מ\"ח בשם חכמי צרפת והרא\"ש דחה דבריהם יע\"ש ואולי רבני צרפת לאו בעבר ולש במזיד מיירו אלא אף בשוגג ולהכי דחה הרא\"ש דבריהם ועיין בסימן תנ\"ט גבי לש במים שלא לנו שכתב מרן בשם רי\"ו דאם עשה כן במזיד דאסור יע\"ש.
ונראה לע\"ד דכל אלו דאסר במזיד אינו אסור אלא לדידיה אבל לאחריני שרי דומיא דשאר איסורים דרבנן כביטול איסורים וכמבשל בשבת וכמכוין מלאכתו במועד מיהו מדברי רבינו בדין זה ומדברי הרי\"ף גבי ההיא דעבר ולש במים שלא לנו ואידך משמע דאף לאחריני נמי אסור שכתבו הפת אסורה וכן משמע מדברי הר\"ן בפי' ההלכות. מיהו לפי מ\"ש רש\"י והרא\"ש בשם אבי העזרי דמשום קנסא הוא משמע ודאי דלאחריני שרי וכעת לא מצאתי גילוי בפוסקים ועיין עוד במ\"ש מרן ב\"י בה' שבת סימן ש\"ז ע\"ש רי\"ו ז\"ל דישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת ועבר משום שבות אסורה לו אותה מלאכה לעולם משום קנסא ולדעת רבינו אסורה עד מוצאי שבת בכדי יעשו יע\"ש ועיין עוד בס\"ס שכ\"ה ועיין בפ\"ק ע\"ז ד\"ו גבי עבר ונשא ונתן מאי יע\"ש ושם בדי\"ו גבי הגיע לכיפה ועיין בפרק הניזקין דנ\"ג דאמרינן דקנסא מקנסא לא ילפינן ועיין להש\"ך בח\"מ סימן שפ\"ה ועיין בספר משפטי שמואל סימן ק\"ך דקנ\"ב ע\"א שכתב ג\"כ דאיכא איסורי טובא דרבנן דמחמי' שלא להתירו אף בדיעבד ועיין בתשו' הרשב\"א סימן אלף קפ\"ה שכתב בתוך התשו' וז\"ל ואף ע\"פ שאמרו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה אין זה הכלל לכל מה שאמרו חכמים שלא יעשה כן שאם עשה אינו עשוי אלא אין לך בכלל דברים אלו אלא מה שהתירו בהם בפי' כו' יע\"ש ועיין בספר חזון נחום דקנ\"א ע\"א בענין כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד כו' שכ' דבאיסורי' דרבנן נמי לא מהני אם לא היכא שאמרו בפי' דמהני יע\"ש.
וה\"ה בפ\"ד מה' י\"ט בדין אין מוציאין אש מן העצים ומן האבנים כת' דאם עבר והוציא דמותר להשתמש בו וראיתי להט\"ז ברס\"י תק\"ב שכת' שלא ירד לסוף דעתו בזה דהא עכ\"פ מכשירי אוכל נפש הוא ולא דחי י\"ט כדאיתא בסימן תק\"ט א\"כ הוי דינו כמעשר פירותיו בשבת במזיד או כמבשל בשבת דאסור ליהנות ממנו אפילו דיעבד משום דעבר אדאורייתא ובעבר ואפה דוקא התירו משום דעירובי תבשילין דרבנן ומתוך כך דחה דברי ה\"ה וכ' דלא מבעיא דלכתחי' אסור לבשל באותו אש אלא אפילו אם עבר ובישל דהתבשיל אסור כל שהישראל הוציא אש דאיסור ודינו כמבשל בשבת עכ\"ל ודבריו תמוהים אצלי דאם איתא דאיכא בהוצאת אש מן העצים איסורא דאורייתא משום דהוי מכשירי אוכל נפש א\"כ איך תלי רבינו טעמא משום דאפשר לעשותו מבערב דאפי' אי אפשר נמי אסור דהא לרבנן דר\"י דקי\"ל כוותייהו כמ\"ש ה\"ה בפ\"ד מהלכות י\"ט ה\"ט לא הותר כלל מכשירי א\"נ דדרשינן הוא ולא מכשיריו ור\"י הוא דמחלק במכשירי בין אפשר מערב י\"ט לאי אפשר וכיון שכן איך תלה רבינו טעמא דאיסור הוצאת אש מן העצים משום דאפשר מבערב אלא ודאי דהכא ליכא אלא איסורא דרבנן ועוד דבהוצאת אש גופה ליכא מלאכה גמורה דאי משום מלאכת הבערה הרי מלאכה זו הותר' בי\"ט או מהטעם שכתב ה\"ה בפ\"א מהלכות י\"ט די\"ד או מהטעם שכתב הר\"ן בפרק המביא דהבערה חשיבא מלאכת אוכל נפש ממש עיין במ\"ש שם עלה דאמר רבא והוא דצייריה מאתמול יע\"ש וכיון דליכ' מלאכה גמורה ליכא למתסר במכשירין מדאורייתא וכמ\"ש מרן כ\"מ בפ\"ד מהל' י\"ט ה\"י יעש\"ב ועכ\"ל דליכא באיסור הוצאת אש מן האבנים בי\"ט אלא מדרבנן וכמ\"ש הפ\"ח ברס\"י תק\"ב דהוצאת האש דמי לאולודי ריחא ואי לא היה אפשר לעשותו מבערב הוה שרו רבנן וכיון דאפשר אסרו אותה והשתא שפיר כתב ה\"ה ז\"ל דמותר להשתמש בו דומייא דמעשר ומטביל. ומיהו נראה דהיינו דוקא בשאינו מוצא אש ממקום אחר אבל אי איכא במקום אחר ויכול להבעיר ממנו אסור דומייא דמעשר ומטביל דמבואר בסוגיין הכי דכי אית ליה פירי ומאני אחריני אסור לאכול מאותן פירות שעשר ומאותן כלים שטבל ואף כי יהבינן ליה כל דיליה להרב ט\"ז דאיכא איסורא דאורייתא לא ידעתי מי הגיד לו להרב ז\"ל דכשהתיר ה\"ה להשתמש באש זה שהוציא מן העצים ומן האבנים אף להמוציא האש במזיד התיר דהא שפיר איכא למימר דבמזיד ודאי אסיר משום קנסא דעבר אדאורייתא דומייא דמבשל בשבת מיהו בעבר והוציא בשוגג קאמר דשרי להבעיר מאש זה ולאפוקי מסברת הראב\"ד ז\"ל דס\"ל דטעמא דאיסור הוצאת אש מן העצים ומן האבנים משום נולד הוא דומיא דביצה שנולדה בי\"ט דלדידיה אפי' עבר בשוגג והוציא אסור להשתמש כנולד כביצה שנולדה בי\"ט לזה קאמר ה\"ה דלדעת רבי' דאין כאן משום נולד שרי להשתמש בעבר והוציא אש מן האבנים משא\"כ לדעת הראב\"ד ז\"ל ואיכא למימר דלשון עבר קשיא ליה להרב ט\"ז דמשמע במזיד ועיין במ\"ש התוס' בפרק כירה דל\"ח ע\"א ד\"ה עבר ושיהא. ומ\"מ האמת יורה דרכו דאף אם עבר במזיד והוציא שרי לכ\"ע דאין כאן אלא איסורא דרבנן וכדאמרן וכיון דבעבר ואפה קי\"ל דמותר לאכול משום כבוד שבת לא החמירו כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ה\"נ מותר לו ליהנות מאותו אש שהוציא מן האבנים אם אינו מוצא אש מזומן כנלע\"ד ועיין להר\"ב שער אפרים בתשו' סימן קי\"ג דלרבא דאמר כ\"מ דאמר רחמנא לא תעביד א\"ע לא מהני לא שנא בין איסור דאורייתא לדרבנן דבכולהו לא מהני וכ\"כ הר\"ב בני חיי בי\"ד סימן של\"ד ד\"ע ע\"ג ועיין טור ח\"מ סימן ס\"א ס\"ט יע\"ש. וכתב בספר חזון נחום דקנ\"א ע\"א ד\"ה עוד דהיכ' דפירשו דבריהם ואמרו דמהני הם אמרו והם אמרו והוא כמו מקרא מפורש דמודו כ\"ע עכ\"ל ובהכי ניחא אותה שאמרו בפרק יש נוחלין דקל\"ז האומר נכסי לך כו' ומודים שאין לב' אלא מה ששייר ראשון ועיין להר\"ב מש\"ל בהל' זכיה ומתנה ועיין בפסחים דס\"ט בתוס' ד\"ה דמאחר.
ודע שהר\"ב פר\"ח בהלכות פסח סימן תנ\"ו ס\"ב וסימן תנ\"ט ס\"ה כתב וז\"ל דמי שעבר ולש במים פושרים אסור לאוכלו בפסח והכריח הדבר מאותה שאמרו בפרק כ\"ש ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין יע\"ש. ולא זכר ש\"ר מ\"ש הוא עצמו בסי' תנ\"ה ס\"ג דיש מתירין אפי' לש בחמין וכ\"ש בפושרין ואין לחלק דבסי' תנ\"ה מיירי לענין שוגג ובסי' תנ\"ו ותנ\"ט מיירי לענין מזיד דלפי הטעם שכתב בסי' תנ\"ו ותנ\"ט אין לחלק בין שוגג למזיד כיון שהטעם הוי משום חשש חימוץ ודוק.
ודע שרש\"י ז\"ל פירש ההיא דמיבעייא ליה לרב אשי בס\"פ כ\"ש עברה ולשה מאי ואסיקנא דאסיר דטעמא הוא משום קנסא דהכא קרובה למזיד הוא וכתב הרא\"ש ז\"ל דמבואר מדבריו דאף בשוגג נמי אסר רב אשי אבל הר\"ן ז\"ל כתב פירש\"י דהכא קנסוה רבנן ולפי דבריו משמע דאם לשה בשוגג לא מתסר כדאמרינן גבי עבר ואפה מי\"ט לשבת ולא מתסר אלא במזיד כו' יע\"ש ולכאורה דבריו תמוהים שהרי מבואר נראה מדברי רש\"י דאף בשוגג נמי אסור וכמ\"ש הרא\"ש ואיך דקדק מדבריו להפך ונראה דהר\"ן ז\"ל ידע שפיר דרש\"י ז\"ל אף בשוגג אסר מיהו איהו בדידיה חלוק על רש\"י בזה ומשמע ליה דלפי טעמו שפירש דטעמ' דאסר רב אשי אינו אלא משום קנסא משמע דדוקא במזיד קאסר ולא בשוגג והכי משמע לישנא דעברה ולשה דומייא דההיא דעבר ואפה בי\"ט ומה שלא הביא הר\"ן ז\"ל ההיא דעבר ושיהא דאבי העזרי היינו דאיהו ז\"ל גריס התם עבר ושכח וכגי' הרי\"ף ורבי' בפ\"ג מה' שבת יע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דיני הגעלה כלי \n מתכות וכלי אבנים שנשתמש בהן חמץ ברותחים כו' נותן אותן לתוך כלי גדול של מים כו'. הנה הטור ומרן ב\"י כתבו בש\"ע ריש סי' תנ\"ב יש ליזהר להגעיל קודם שעה חמישית כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים בני יומן או לאו כו' והן דברי התוס' והרא\"ש בסוף מסכת ע\"ז והר\"ן בפ' כ\"ה ובפ' כ\"ש וטעמא משום דהוי נ\"ט בר נ\"ט להיתיר' החמץ נ\"ט בכלי והכלי במים וחוזר ונבלע בכלי וכולהו התר כיון שהוא קודם שעה חמישית. ותמה הפר\"ח ז\"ל דלפי שיטת הרא\"ש והטור ומרן שהצריכו ליבון בשפודים של ברזל אף דגבי קדשים בהגעלה בעלמא סגי להו והיינו טעמא דס\"ל דחמץ משום דשמו עליו איסורא בלע מיקרי איך התירו כאן להגעיל קודם שעה ה' כלים ב\"י מטעם נותן טעם בר נ\"ט להתירא והלא לפי שיטתם חמץ איסורא הוא ולא היתרא יע\"ש.
והנה מתוך דברי הפר\"ח ז\"ל הללו נר' שהוא סובר דבשר בחלב לא מיקרי שמו עליו דומיא דחמץ דאי הוה ס\"ל הכי לא הוה ק\"ל ולא מידי דהא אשכחן בדגים שעלו בקערה דמותר לאכלן בכותח כמבואר בי\"ד סימן צ\"ה מטעמ' דנ\"ט בר נ\"ט שרי לגבי בב\"ח וא\"כ ה\"ה חמץ דשמו עליו ואדרבא מכל שכן אתייא דהא חמץ השתא מיהא התר גמור הוא ולא אתי לכלל איסור עד הפסח לא כן בב\"ח דמהשתא הוא מוזהר שלא לאוכלו עם חלב דנמצא דבשר זה הוא נבילה לגבי חלב וכיון דאף בב\"ח נ\"ט בר נ\"ט שרי מכל שכן גבי חמץ משא\"כ לענין הכשר הגעלה במקו' ליבון דלא אשכחן דאתמר אלא גבי נותר משום דהיתר' בלע דיש לחלק שפיר ולומר דלא אתמר אלא גבי נותר דאין שמו עליו כלל משא\"כ גבי בב\"ח וחמץ לא מהני הגעלה כיון דשמו עליו אלא ודאי הרב ז\"ל סבור דבב\"ח אין שמו עליו מקרי דומיא דנותר וכ\"נ מדברי הר\"ן שהביא הפ\"ח שם.
ומן התימה עליו שהוא ז\"ל בסימן תנ\"א סי\"א בדין מחבת שמטגנין בה בשר הסכי' לדברי הש\"ך שכתב בי\"ד סימן קכ\"א ע\"ש הרב מ\"ע דה\"ט דמחבת של גוים לא מהני הגעלה משום דרוב תשמישן ע\"י האור בלי שום אמצעי וכתב דה\"ה נמי מחבת של בשר או של חלב לא סגי ליה בהגעלה כי אם ליבון ע\"ש וכ\"כ בפירייו בי\"ד סימן קכ\"א ועכ\"ל שהוא ז\"ל סובר דבב\"ח משום דשמו עליו איסורא בלע מיקרי ומשו\"ה הסכים דאף במחבת של בשר או חלב בעי ליבון דלא דמי לנותר דאסיקנ' בפ\"ב דע\"ז דאף בשפודין מהני הגעלה וכ\"נ בהדייא מדבריו בי\"ד סימן צ\"ג שדחה דברי הרשב\"א דבב\"ח שמו עליו מיקרי ע\"ש וזה היפך מה שנראה לדבריו כאן בסי' תנ\"ב וצ\"ע. ודע שהרב ש\"ך ז\"ל בס' נקודות הכסף בי\"ד סימן צ\"ג הסכים לדברי הרשב\"א שכת' שאם בישל ירקות בקדירה של בשר שמותר לבשל בה חלב שכבר נתמעט כח בלע הבשר ונקלש עד שאינו ראוי לחול עליו שם בב\"ח ולמד כן בס' ת\"ה ממ\"ש בפ\"ב דע\"ז גבי נותר כל יום נעשה גיעול לחבירו ומשום דהתירא בלע יע\"ש וע\"כ דשיטת הרשב\"א ז\"ל הוא לומר דבב\"ח לא מיקרי שמו עליו דומייא דחמץ דאי ס\"ל דמיקרי שמו עליו כחמץ אין מקום לראיית הרב ז\"ל מההיא דנותר דשאני התם דהיתרא בלע כדקאמ' תלמודא משא\"כ בב\"ח דכיון דשמו עליו איסורא בלע מיקרי אלא ודאי דסבור הרב ז\"ל דבב\"ח לא מיקרי שמו עליו ותו דמבואר מדבריו דמייתי מרן ז\"ל דאף בדבר שעיקר תשמישו ע\"י האור דסגי בבישול ירקות וא\"כ קשה דמ\"ש ממחבת הבלועה מחמץ שהצריכו ליבון וכמ\"ש מרן בא\"ח אלא ודאי כדאמרן דבב\"ח לא מיקרי שמו עליו וא\"כ ק' טובא על הש\"ך ז\"ל דאחר שהסכים כאן לדברי הרשב\"א ז\"ל איך בסי' קנ\"א בדין המחבת הסכים בפשיטות דאף במחבת של בשר או חלב בעי ליבון וזה היפך דברי הרשב\"א והסכמתו בסי' צ\"ג דבב\"ח דמייא לנותר דמשום דהיתרא בלע סגי ליה בגיעול במקום ליבון והוא תימא וצ\"ע." + ] + ], + [ + [ + "שורש מצות אכילת מצה מ\"ע \n מן התורה לאכול מצה בליל ט\"ו כו'. עיין להר\"ב מש\"ל שהביא מה שדרשו בת\"כ פרשת אמור ובט\"ו יום לחודש הזה חג המצות יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה והלא דין הוא כו' תו גרסינן התם החדש הזה חג הסוכות זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה והלא דין הוא כו' וכתב הרב ז\"ל ותמיה לי מילתא דלמאי אצטריך קרא למכתב זה גבי מצה למעוטי חג הסוכות ממצה וגבי סוכה למעוטי חג המצות מסוכה לא ליכתוב אלא או זה גבי חג המצות או זה גבי חג הסוכות ואנו ממעטינן סוכה ממצה ומצה מסוכה כו' ונראה לומר דאי לא כתי' קרא הזה גבי חג המצות לא הוה ממעטי' כו' ע\"ס הלשון וכדבריו ז\"ל כת' הרב מעשה חייא בפ\"ק דקידושי' וכנר' דאשתמיט מינייהו מ\"ש התוס' בפ\"ק דחולין דכ\"ג ע\"ב ד\"ה ותהא פרה כו' דכל דאיכ' תרי ק\"ו דסתרי אהדדי יש איזה סברא לעשות הק\"ו הא' וכיון שהוצרך הכתוב למעטו כדי שלא נעשה הק\"ו האחר איצטריך מיעוט אחר ועיין להרב יבין שמועה ד\"ב כלל פ\"ט שכתב ע\"ש הברייתות דמה שהוצרך לתרי מיעוטי הוא מפני שהיינו לומדים אותו במ\"מ ולא בק\"ו ודברי התוס' דחולין הויין תיובתיה שהרי הם ז\"ל הכריחו שם דגבי ק\"ו דעגלה ערופה ופרה לאו במ\"מ אתייא דהוי מ\"מ של מקומות ולא אתי אלא בק\"ו ואפי\"ה הוצרך תרי מיעוטי וכן בנדון הרב מש\"ל הוי כמו מה מצינו של מקומות ודוק ועיין בברכות פרק מי שמתו דכ\"א ע\"א יע\"ש ועיין במציעא דפ\"ח ע\"ב. ובדין זה מצאתי כתוב למו\"ה בעל שער המלך וז\"ל כתבתי בנדפס דפ\"א ע\"ד ליישב דברי הריטב\"א דעיקר היקשה לר\"ש לא אצטריך אלא לחייב את הנשים דלמעוטי טבל לא צריך קרא משום דהו\"ל מה\"ב כמו שהקשו התוס' בר\"פ לולב הגזול כו' יע\"ש. רואה אני שתירוץ זה לא יתכן להרמב\"ן שתי' כתי' הריטב\"א כמ\"ש בספר תומת ישרי' שהרי הרמב\"ן ז\"ל בפ\"ק דפסחים בספר המלחמות גבי ההיא דאמר רב גידל המקדש משש שעות ולמעלה כתב וז\"ל וכיוצא בו פשיטא משום דתנא ליה רישא באותו פרק אבל לא בטבל פשיטא והא לאו פשיטא אלא פלוגתא נמי היא ודלא כהלכתא יע\"ש ועיין מ\"ש בפ\"ח מהלכות חו\"מ דפ\"ד ע\"ג הן אמת שצריך להבין לפי דעתו ז\"ל דת\"ל דאינו יוצא בו מטעם מה\"ב כמ\"ש רש\"י והר\"ן ז\"ל והיה נראה לומר דס\"ל להרמב\"ן דדוקא גבי לולב הגזול דע\"י עבירה באה המצוה אינו יוצא בה י\"ח מה שא\"כ בטבל דהעבירה היינו הטבל אינו גורם למצוה שתעשה ואדרבא אם היו חולין מתוקני' היה יוצא י\"ח בשופי וכמו כן כתבו התוספות בר\"פ לולב הגזול דהיינו טעמא דלולב של אשירה לא מפסיל משו' מה\"ב משום דאין העבי' גורמת המצוה יע\"ש. אלא שלכאורה יש לתמוה עליהם שאחר מ\"ש דלולב של אשירה לא מפסיל משום מה\"ב הקשו דבמצה של טבל ל\"ל הקשה דת\"ל משום מה\"ב והוא תימא דמצה של טבל נמי אין העבירה גורמת למצוה דומייא דלולב של אשירה וכבר בס' שמע יעקב בקונ' ארעא דרבנן הקשה כן. אמנם אחר העיון קצת הא ודאי בורכא דבשלמ' בלולב של אשירה דלקיחתו אין בו עבירה אלא העבירה היא מה שנעשית אשירה והילכך כשאנו באים לו' דמצות הלולב באה ע\"י עבירה שייך שפיר לומר אטו אם לא היו עובדים אותה לא היה יוצא משא\"כ בטבל שהטבל בעצמו אינה העבירה דמשום היותו טבל מה עבירה בידו והעבירה היא האכי' והילכך שייך שפיר לומר דע\"י העבירה דהיינו אכילת הטבל היא גורמת למצוה שתעשה וזה פשוט עוד היה נראה לי ליישב קו' התוס' דהיקשה אצטריך לר\"ש היכא דאין לו אלא מצה של טבל ואינו יכול לתקנו דהו\"א ליתי עשה ולידחי ל\"ת ולא שייך כאן מה\"ב דעביר' מעיקר' ליתא דאתי עשה ודחי ל\"ת ועיין בירוש' הביאוהו התוס' בפ\"ק דקידושי' הקשו גבי קרא דכתיב ויאכלו מעבור הארץ כו' דאמאי לא אכלו ישראל שבאותו הדור מצה מן החדש דאתי עשה ודחי ל\"ת וצריך לומר דקושיית הירושלמי הלזו אינו אלא לרבנן דר\"ש אבל לר\"ש אין כאן קושייא כלל דרחמנא מיעטיה מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבד כנ\"ל.
ובהיותי בעיר פירנצי אינה ה' לידי שיטת כתיבת יד על מס' פסחים להריטב\"א ז\"ל וראיתי שם כתוב למר על ברייתא הלזו ה\"מ ר\"ש היא כו' כת' הרי\"ט ומעתה מתני' דקתני שאין יוצאין בטבל וקי\"ל כוותייהו. ואע\"ג דדמי למצוה הבאה בעבירה כתבו התוס' דלא אסרה תורה מה\"ב אלא במצוה שבא לרצות והן שופר ולולב אבל בשאר מצות לא תדע דהא איצטריך קרא למעוטי סוכה גזולה וכן ציצית ומעתה מצה גזולה וכן של טבל יוצאין בה בדיעבד מיהו לכתחילה אסור משום בוצע ורבי' כתב דמצה גזולה אין יוצאין בה בדיעבד ובירושלמי נחלקו בדבר וכתב הרי\"ט ואנן הא פרישנא לה בכמה דוכתי וברירנא בראיות ברורות דלא אמרינן מה\"ב אלא כשהמצוה מסייעת בקנינה אבל כשאין המצוה מסייעת בקנינה לא שהרי דמים הוא חייב לו וכל היכא דגזל קמח ועשאו מצה דאיכא יאוש ושינוי מעשה לכ\"ע יוצאין בה אבל גזל מצה אפויה ואיכ' יאוש בעלי' וע\"י המצוה איכא שינוי השם דמעיקרא לחם והשתא מצה א\"נ שינוי רשות למ\"ד דקדושת מצוה חשיב שינוי רשות דנמצא דע\"י המצוה הוא קונה מצה זו דהא אפליגו בירושלמי וקי\"ל כמאן דאסר הילכך טבל דעבידתא מעצמה ואין המצוה מסייע לא חשיב מה\"ב ושרייא עכ\"ל ונראה שזה דעת הרמב\"ן ז\"ל כנ\"ל ודוק." + ], + [], + [ + "אכל \n מצה בלא כוונה כו' יצא י\"ח. מ\"כ להרב המובהק כמוהר\"מ ן' אדרת וז\"ל כתב מרן כ\"מ בפ\"ב מהלכות שופר הל' ד' דדעת רבי' דאין צריך כונה לאכילה יע\"ש ונ\"ל דלמד רבי' חילוק זה מדלא משני תלמודא ביבמות ד\"מ ע\"א דפריך מאי תרי גווני איכא כו' ואמאי לא משני רצה לשם סעודה אוכלה רצה לשם מצוה אוכלה והתוס' שם בד\"ה מאי הק' כן ותירצו דא\"צ שיכוין לשם מצוה וק\"ל שהרי שנינו בר\"פ היה קורא אם כיוין לבו יצא ואם לאו לא יצא ומשמע דמצוות בעו כונה ומה\"ט כתב רבי' דיצא י\"ח דמדלא מתרץ תלמודא כמ\"ש וכמ\"ד דמצוות בעו כוונה דמחלוקת תנאים הוא וכדאיתא בפרק ע\"פ א\"כ ש\"מ דגבי אכילה שיש בו הנאה לכ\"ע יצא י\"ח ולפחות הול\"ל תלמודא הכי מאי תרי גווני איכא וכי תימא דצריך שיכוין לשם מצוה הניחא למ\"ד מצוות צריכות כוונה אלא למ\"ד א\"צ כונה מא\"ל ומדלא קאמ' תלמודא הכי ש\"מ דכ\"ע מודו דבאכילה יצא ואף דבאכילה נמי יש מחלוקת שם בע\"פ דאכל' למצה בלא מתכוון לא יצא לחד מ\"ד מ\"מ אין הלכה כן אלא הלכה כמ\"ד דיצא ותלמודא לא משני כדי לאוקומי קרא אליבא דהילכתא אבל אם תאמר דהלכה כמ\"ד לא יצא תימא למה לא מוקי קרא כהלכתא אבל עדיין ק' דנימא דבעלמא אצ\"כ באכילה אבל הכא צריך כונה משום דשנה עליו הכתו' לעכב וכדלקמן." + ], + [], + [ + "אבל \n אין לשין אותה ביין ובשמן כו'. מ\"כ להרב הנז' וז\"ל הנה הטור כתב ברס\"י שכ\"ט שהדובשנין לאו לחם מיקרו ויש לדקדק דלמה לי קרא למעט מצה עשירה בליל פסח מקרא דלחם עוני כדאיתא בפסחים בפרק כ\"ש ות\"ל דלחם כתיב ומצה עשירה לא איקרי לחם כמו גבי חלה דמצה עשירה פטורה מן החלה משום דלא איקרי לחם." + ], + [], + [ + "אין \n אדם יוצא י\"ח כו' כגון שאכל טבל כו'. מ\"ך להרב הנז' מדברי רבינו משמע דס\"ל דלדעת רבנן דר\"ש דס\"ל דאיסור חל על איסור אינו יוצא י\"ח בפסח דאלת\"ה א\"כ הוו תרי פסקי דסתרי אהדדי דכאן פסק רבינו דאינו יוצא י\"ח בטבל והיינו אותה ששנינו בפסחים דאתייא כר\"ש דס\"ל דאאחע\"א והרי רבי' פסק כרבנן בפ\"ב מהלכות שביתת עשור דאחע\"א אלא ודאי עכ\"ל דלרבנן אינו יוצא י\"ח בטבל וא\"כ ק' דכיון דס\"ל דאחע\"א א\"כ עכ\"ל דבטבל (אינו) יוצא י\"ח בפסח וכי תימא דטעמא דרבנן הוא משום דהוייא מצוה הבאה בעבירה כמ\"ש רש\"י שם בדל\"ה ע\"ב בד\"ה דמאי לא כו' א\"כ תינח למ\"ד דמצוה ה\"ב א\"א אבל למ\"ד דאפשר מא\"ל שהרי פלוגתא דאמוראי הוא במסכת סוכה דל\"ח ע\"א וי\"ל כמ\"ש שם בד\"ה מתוך כו' דהאי פלוגתא אינו אלא במידי דרבנן כגון לולב בי\"ט שני אבל במידי דאורייתא מודו כ\"ע אך תימא דהתם מייתי משם רשב\"י האי דמצוה ה\"ב דאינו מועיל וא\"כ למה הוצרך הכא רשב\"י להביא ראיה על טבל שהרי הראיה זו והטעם מפורש כמ\"ש ודע שרבינו ז\"ל השמיט דאינו יוצא במ\"ע כמ\"ש שם דל\"ה ע\"ב אלמא דס\"ל דטבל דמ\"ע לא הו\"ל כמו שאר טבל דאסור לאוכלו קודם שיפריש מ\"ע ואלו הוא כתב בפ\"א מהלכות מעשר שני די\"ג דטבל דמ\"ב ומ\"ע הוי כשאר טבל דאסור לאוכלו וי\"ל דמה שלא העתיק האי דמ\"ב ומ\"ע היינו משום דסמך אה' ברכות דאפילו בטבל דרבנן אין מברכין וא\"כ אינו יוצא וזה הוי טבל נמי כמ\"ש בה' מעשר שני ע\"כ מצאתי להרב הנז'." + ], + [], + [], + [ + "נשים \n ועבדים וקטנים חייבים באכילת מצה כו'. הנה התוספות בקידושין דל\"ד ע\"ב סד\"ה נילף כת' וז\"ל וא\"ת למאי אצטריך במצה הקש דכל שישנו בבל תאכל כו' בלאו הכי ידעינן שנשים חייבות דאי פטורות למה לי האזר' גבי סוכה אלא ש\"מ דנשים חייבות ולהכי אצטריך האזרח גבי סוכה כו' וי\"ל דע\"כ אצטריך ההקש דאי לא הו\"א דהאזרח אתא לרבויי נשים דלמעוטי לא אצטריך כו' עכ\"ל ושמעתי מקשים דמה יענו התוס' למאי דמסיק הש\"ס בסוכה דכ\"ח דנשים אמעיטו מסוכה מהלכה למשה מסיני וקרא אסמכתא בעלמא וא\"כ הדרא קושי' התוס' לדוכתא דלמה לי הקש גבי מצה דמדאצטריך הלכה למ\"מ גבי סוכה ילפינן גבי מצות שחייבות אין מזור לקושייתם ואני חפשתי בספרים ומצאתי להרב שמע שלמה פרשת בא דס\"ג ע\"א הוקשה לו קו' זו בדברי הרא\"ם על הסמ\"ג שכתב כדברי התוס' הללו יע\"ש. ואשתמיט מיניה שדברי הרא\"ם הן הן דברי התו' אות באות.
וראיתי שתי' לקו' זו הרב הנז' וז\"ל ומה שהקשינו בשמעתין דלמאי אצטרי' ההקש דת\"ל מדאצטריך הלמ\"מ גבי סוכה למעוטי נשים לאו קושיא היא דבלא\"ה מצינן למימר דאצטריך ההקש למימר דהמצה צריכה להיות בדבר הבא לידי חימוץ יוצא בה ידי מצה כדדרשינן בפסחים עכ\"ל וזו ודאי היא תירוץ לקו' הרא\"ם ג\"כ דא\"כ קשה מה יענה הרב ז\"ל שהתוס' לא הונח להם בתירוץ זה והטעם ודאי דעיקר קו' התוס' היתה על תנא דברייתא למה לא למד דין זה שהנשים חייבות במצה מדאצטריך האזר' ולמה הוצרך ללמוד מדין ההקש וכיון שכן הדרא קו' לדוכתא למה לא למד מדאצטריך הלמ\"מ גבי סוכה. ולכן נראה לענ\"ד דאף קושיא זו מתורצת במ\"ש התוס' לקושייתם דאי לאו ההקש הוה אמינא דהלמ\"מ אצטריך כי היכי דלא נימא דאזרח אתא לרבויי נשים להכי אתא הלמ\"מ לומר דהאזרח בא לרבות גרים ולא נשים ואם כן גבי חמץ הוה אמינא דפטורות משום מ\"ע שהזמן גרמא הילכך הוצרך ההקש גבי מצה וגם הלמ\"מ גבי סוכ' ודוק.
ועפ\"י האמור יתיישב מה שהקשה מרן מלכא כמוהרח\"א בספר עץ החיים בפרשת אמור ד\"ן ע\"א לדברי התוס' דפרק קמא דמגילה יע\"ש. ודע דבקידושין דל\"ג סע\"ב אמרו בברייתא דמצו' עשה שהזמן גרמא כגון ציצית ותפילין הנשים פטורות וכתב הריטב\"א ז\"ל בחידושיו וז\"ל וק\"ל אמאי נשים פטורות מציצית אפילו לר\"ש דהא דרשינן סמוכים למפטר כלאים בציצית וא\"כ נימא נמי כל שישנו בבל תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה והני נשי הואיל ואיתנהו בבל תלבש איתנהו בגדילים תעשה דהא דכוות' דרשי' גבי מצה דאע\"ג דהיא מ\"ע שהזמן גרמא נשים חייבות בו דאמרי' כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה כדאיתא בפסחים ואיכא למימר דבשלמא גבי מצה כיון דליכא למדרש מילתא אחריתי גבי ההיא דסמיכותא דרשי הכי אבל בסמוכין דציצית וכלאים כיון דאיכא למדרש ביה למפטר כלאים בציצית תו לא דרשי' ביה אידך דאתי לסתור הכלל שבידינו דכל מצו' עשה שהזמן גרמא נשים פטורות עכ\"ל. ותמוהים דבריו דהא גבי הקש דבל תאכל חמץ הא איכא למדרש ביה דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם י\"ח מצה כדאיתא בפרק קמא דפסחים ואיך כתב הרב ז\"ל דליכא למדרש מילתא אחריתי וצ\"ע." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור אכילת צלי בליל פסח ובכל \n מקום אסור לאכול שה צלוי כולו כא' בליל זה מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ כו'. הכי איתא בגמ' דע\"ד ת\"ר איזהו גדי מקולס פירש רש\"י דתנן בפרק מקום שנהגו שאסור לאכול צלי בע\"פ במקום שלא נהגו לאכול ע\"כ נראה מדבריו דגדי מקולס אינו אסור אלא במקום שלא נהגו לאכול צלי וזה תימא דגדי מקולס אסו' לאכול צלי בכל מקום כמו ששנינו בפ\"ב דביצה כ\"ב ע\"ב דעושין גדי מקולס בע\"פ וחכמים אוסרים וזה ששנינו בפרק מקום שנהגו שאסור לאכול צלי במקום שלא נהגו היינו אפילו כשאינו מקולס אלא אפילו חתיכת בשר צלי לבד וכן מבואר בדברי הטור ומרן בא\"ח סימן תע\"ו ועיין שם בס' מלכי בקדש שעמד על דברי רש\"י ז\"ל הללו.
ולע\"ד אפשר ליישב דברי רש\"י בשני פנים הא' דודאי רש\"י אזיל ומודה דגדי מקולס אסור בכל מקום אלא דק\"ל אריכות לשון הברייתא דקתני איזהו גדי מקולס שאסור לאכול בע\"פ בזמן הזה דכיון דתנא דברייתא קאי על מתני' דפ\"ב די\"ט דתני חכמים אוסרים לאכול גדי מקולס בזמן הזה הוה ליה למתני סתמא איזהו גדי מקולס כו' לזה תרי' יתיב דמשום דתנן בפרק מקום שנהגו שאסור לאכול צלי במקום שלא נהגו דוקא אבל במקום שנהגו שרי להכי הוצרך להאריך ולומר איזהו גדי מקולס דאסור בזמן הזה אפילו במקום שלא נהגו כו' ולזה נראה שכוין רש\"ל בפי' שכת' וז\"ל במקום שלא נהגו פי' לאכול צלי כו' שבא לשלול שאין כונת רש\"י לומר דגדי מקולס אסור לאכול דוקא במקום שלא נהגו דליתא דרש\"י ז\"ל אצלי דוקא קאי אבל מקול' אסור בכל מקום.
ומיהו לזה יש לדחות שאם זאת היתה כוונת רש\"י הו\"ל לרש\"י ז\"ל לומר דמשום דתנן בפרק מקום שנהגו שמותר לאכול צלי במקום שנהגו לאכול להכי הצריך תנא דברייתא לומר דמקול' אסור אפילו במקום שנהגו היתר ולא הי\"ל להביא סיפא דמתני' דמידק מינה דוקא במקום שנהגו לאסור ולא במקום שלא נהגו לאסור והיותר נכון נראה לי דרש\"י ז\"ל קשיתיה כיון דתני גדי מקול' תנא דברייתא ומקולס היינו שבני מעיו תולין חוצה לו כמ\"ש רש\"י ז\"ל בלשון הקודם אמאי לא תני דכל שאינו מקולס אלא שבני מעיו בתוכו שרי ואפילו צלאו כולו לזה תרי' יתיב דכל כה\"ג אסור לתנא דברייתא דמחזי כקדשים בחוץ שהרי שנינו יש מקומות שנהגו לאסור אפי' בחתיכ' בשר צלי אע\"פ שאין דרך ק\"פ לעשותו כך ואפי' בשר דעלמא שאינו של גדי הילכך במקולס אפי' שבני מעיו בתוכו דמחזי טפי כק\"פ אסור בכל מקום. ומ\"מ יש להסתפק אי שרי לעשות גדי מקולס ולא לאוכלו אלא להביאו לפניו בליל פסח דמלישנא דמתני' די\"ט משמע לרבנן דר\"א אפילו עשייתו לבד אסור אמנם מלישנא דברייתא דקתני דתודוס איש רומי הנהיג לאכול כו' משמע דדוקא לאכול אסור ודוק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..bbfc91455d1b6b7bbb7aab080cd5463eda6179a2 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,159 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rest on a Holiday", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "שורש מתוך שהותרה כו'.כל מלאכה כו' שמתוך שהותרה הוצאה בי\"ט לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה כו'. ובגמ' ביצה די\"ב עלה דמתני' דאיפליגו ב\"ש וב\"ה אם מוציאין את הקטן כו' אמרינן בגמ' דקמפלגי ב\"ש וב\"ה אי אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך או לא ומתקיף עלה רבה ממאי דב\"ש וב\"ה בהא פליגי דלמא בערוב והוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה לי\"ט קמפלגי כו' ורב יוסף מתקיף עלה אלא מעתה לפלגו באבני' כו' ש\"מ בהוצאה שלא לצורך פליגי ע\"כ וכתבו התוספות הכי גריס רש\"י ז\"ל כו' עד ע\"כ פרש\"י כו' ורש\"י קים ליה דהואיל והותרה הותרה לגמרי אלא רבנן הוא דגזור בדבר שאין בו צורך י\"ט כלל עכ\"ל.
הנה מדברי הר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות נר' דלדעת רש\"י הוצאת כלים אפי' שאין בהם צורך היום כלל שרו לגמרי לכתחילה ואפי' איסורא דרבנן ליכא זולת בהוצאת אבנים איכא איסורא דרבנן משום טירחא וכ\"כ מרן ב\"י ז\"ל בסימן תקי\"ח בשם הר\"ן ז\"ל לדעת רש\"י יע\"ש ובהיותי יוצק מים בפני מורי הר' מר יאודה אשכנזי זלה\"ה שמעתי מפה קדוש שהיה מתמיה על זה ממ\"ש רש\"י גופיה בפסחים פרק כל שעה דל\"ו ע\"א גבי הא דתניא אין לשין את העיסה בפסח ביין ושמן ודבש ואם לש רג\"א תשרף מיד ופי' רש\"י דבמועד קאמר ולא בי\"ט דהבערה שלא לצורך היא יע\"ש ואי אמרת דמשום מתוך שרי לגמרי ואפי' מדרבנן א\"כ שפיר מתוקמא האי ברייתא אפי' בי\"ט גופיה ואף דהבערה שלא לצורך היא אפי' הכי שרי מטעם מתוך ואף למ\"ש הפ\"ח בסי' תמ\"ו דהתם היינו טעמ' שעדיין לא החמיצה ולהכי אי הוי בי\"ט יבטילניה מקודם שיחמיץ ובהכי לא קעבר בב\"י יע\"ש אכתי לא אפרק מחולשא דכיון דמטעם מתוך שרי לגמרי למה לא ישרפנו כדי לקיים מצוה דרבנן ואין לומר דמשו' איסור מוקצה אסור וכמ\"ש התוס' ברפ\"ק דכתובות דהא ניחא היכא דמונח החמץ במקום שאינו יכול לשורפו דאיכא צורך טלטול אבל היכא דליכא צורך טלטול ישרפנו במקומו ומאי דוחקיה דרש\"י לאוקומי הך ברייתא במועד ולא ביו\"ט דהא שפי' מתוקמה ביו\"ט ובדליכא צורך טלטול ותו דהא משמע מדברי רש\"י דעיקר טעמא משום דהבערה שלא לצורך היא ולא משום איסור טלטול ואף לפי מ\"ש רש\"י בפ' אין צדין דכ\"ז ע\"ב במתני' דחלה שנטמאת דהיכא דרחמנא אחשיביה להבערה אסורה ואפילו ביו\"ט מ\"מ אין זה במשמעות דבריו דא\"כ לא הול\"ל מטעם דהבערה שלא לצורך היא דבכה\"ג אפילו לצורך אסו' דומייא דשמן שריפה ואם היינו אומרים דלרש\"י ז\"ל אסו' להוציא מטעם מתוך דבר שאין בו צורך כלל מדרבנן וכדמשמע להו להתו' ולמרן ב\"י ניחא אבל לדעת הר\"ן ז\"ל ק' ולא ידענא מהיכא פשיטא ליה להר\"ן כך דאדרב' פשטא דסוגייא מוכח דלפום מסקנא יש ערוב והוצאה ביו\"ט וכ\"נ מדברי רש\"י שכתב וז\"ל אלמא משמע דהוצאה שלא לצורך אסירא מדרבנן ולהכי צרכינן עירובי חצרות ביו\"ט עכ\"ל אלו תורף דברי מורי הרב זלה\"ה.
ולע\"ד ק\"ל תו ממ\"ש רש\"י לקמן בפ' המביא דל\"ד ע\"ב עלה דאיבעייא לן התם דרסה או טרפה בכותל מהו ופירש רש\"י מי מחזקינן ריעותא משום חשש איסו' מלאכה ביו\"ט דילמא משתכח טריפה ונמצא שוחטה שלא לצורך עכ\"ל. ואם איתא דמשום מתוך שרי לגמרי ואפי' איסורא דרבנן ליכא מאי קמבעייא ליה הא פשיטא דשרי כיון דליכא שום איסורא ואם היינו אומרי' דאף לרש\"י ז\"ל כל דליכא צורך כלל איכא איסורא מדרבנן מיהא אפשר דהא קמבעייא ליה מי מחזקינן איסור' והו\"ל כודאי טריפה כיון דאיכא איסורא דרבנן דכל כה\"ג חשיב כשלא לצורך כלל אבל לדעת הר\"ן ז\"ל ק' ועיין להרפ\"ח בסי' תצ\"ח סק\"ח שכתב דמה\"ט פסקו הפוסקים אות' בעייא לקולא משום מתוך יע\"ש.
ותו ק\"ל מאותה ששנינו בבכורות פרק הלוקח בהמה דכ\"ד ע\"ב ר\"י ן' המשולם או' השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזינו ממקומו כו' ובעינן עלה בגמ' כנגדו ביו\"ט מהו טעמא דר\"י ן' המשולם משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז ובי\"ט אסור משו' דהו\"ל עוקר דבר מגדולו א\"ד בעלמא סבר ר\"י תולש היינו גוזז ובי\"ט ה\"ט דשרי משו' דהו\"ל דבר שאינו מתכוין והדר קאמר דלרב דס\"ל דבר שא\"מ אסור בי\"ט שרי משום דהו\"ל עוקר דבר מגדולו כלאחר יד יע\"ש. מבואר יוצא מאותה שמועה דליכא טעמא למשרי גבי י\"ט אלא או משום דבר שא\"מ או משום דהוי כלאחר יד. והשתא לשיטת רש\"י תיפוק לי דאפילו מתכוין נמי שרי מטעם מתוך דהא מלאכת הגזיזה הותר לצורך אוכל נפש וכמ\"ש הרא\"ש שם דמורט נוצה מהעוף אפילו לאחר מיתה איכא משום גוזז והותר ביו\"ט וא\"כ איכא למימר שפיר מתוך שהותר גזיזה באוכל נפש הותר נמי שלא לצורך כלל ובשלמ' לשיטת התוס' והרא\"ש דס\"ל דלא הותר מטעם מתוך אלא היכא דאיכא צורך קצת ניחא דהכא כיון דאפ' לשחיטה בלי תלישה משום חשש שמא תתקלקל שחיטתו לא חיישינן וחשיב כשלא לצורך כלל וכן נראה מדברי ה\"ה ז\"ל בפ\"ג מהל' יו\"ט ה\"ג דעל מ\"ש בשם הרמב\"ן דמותר למרוט נוצה של עוף מבית השחיטה כדי שלא תתקלקל שחיטתו מטעם מתוך כתב הוא ז\"ל דליכא הכא טעם מתוך משום דהכא הרי אפשר בלא\"ה יע\"ש איברא דלפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ\"א מהלכות יו\"ט שדעת רבינו כדעת רש\"י דמשום טעמא דמתוך הותר לגמרי ואפילו שלא לצורך כלל זולת בהוצאת אבנים משום טירחא ק' אמאי לא התיר רבינו מריטת נוצה אפי' מחיים אע\"ג דליכא צורך כלל מטעם מתוך ולפי מה שנבאר לקמן בדעת רבינו וה\"ה ז\"ל יתיישבו דברי ה\"ה ז\"ל הללו.
עוד שמעתי למורי הרב זלה\"ה שהיה מתמיה על שיטת רש\"י ז\"ל מאות' ששנינו בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות אין דנין לא בערב שבת ולא בערב י\"ט ומפרשינן טעמא בגמרא משום דלא אפשר דאין רציחה דוחה שבת מדתנייא דבי רבי ישמעאל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת מה ת\"ל כו' אלא נאמר כאן מושבות ונאמר להלן מושבות בכל מושבותיכם מה מושבות האמור להלן ב\"ד אף מושבות האמור כאן ב\"ד יע\"ש והשתא לשיטת רש\"י דאפילו בלי שום צורך כלל אמרינן מתוך אמאי אין דנין בי\"ט דהא רציחה הותרה ביו\"ט במתוך שהותר' שחי' דהיינו נטילת נשמה לצורך הותרה נמי שלא לצורך היום כלל ודכוותא אמרי' בכתובות פ\"ק דמתוך שהותר' חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך יע\"ש ובשלמא לשיטת התוספות דבעו צורך קצת ניחא דאין דנין ביו\"ט דאף דאיכא צורך קיום מ\"ע לא חשיב צ\"ק מידי דהוי אשריפת קדשים ביו\"ט דלא חשיב צ\"ק משום דבעינן צורך היום כגון הוצאת קטן ולולב דאית בהו צורך היום אכן לדעת רש\"י דלא בעינן צורך כלל קש' אמאי לא הותרה רציחה במתוך וכ\"ש דאיכא קיום מ\"ע. והוה מצינן למימר דהתם לא אתמר האי טעמא אלא גבי שבתות אבל גבי יו\"ט טעמא אחרינא אית בה גזירה שמא יכתוב ובגמרא שפיר הוה מצי למי' דהיינו טעמא נמי דשבת אלא דעדיפא מינה קאמר אבל הא ודאי בורכא היא דמלבד דהתם לא אתמר ה\"ט דגזירה שמא יכתוב דמשמע דחד טעמא לתרווייהו עוד בה דפירכת רבה דקפריך התם דלא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד מק\"ו ומה י\"ט שנדחה מפני קרבן יחיד אין רציחה דוחה אותו ופירש\"י דה\"ט משום דאין בין י\"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד יע\"ש הרי משמ' להדיא דמה שאין רציחה דוחה י\"ט אינו אלא מטעמא דאינו דוחה גבי שבת.
ואפשר לומר עפ\"י מ\"ש רש\"י בפרק אין צדין עלה דמתני' דבהמה שמתה לא יזיזינה ממקומה ומעשה ושאלו עליה ועל החלה שנטמאת כו' וכתב רש\"י וז\"ל חלה שנטמאת אינה ראויה לכהן ובהסקה או לתתה לכלבים אסור שאין שורפין קדשים טמאים ביו\"ט ולא תימא דוקא שריפה דהבערה שלא לצורך דהא אין מדליקין בשמן שריפה הבערה לצורך היא דהדלקת נר ביו\"ט צורך אכילה היא ומותרת ואפי\"ה שמן שריפה לא דגזרת הכתוב דאין מבערין קדשים טמאים ביו\"ט דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש תשרופו הילכך מלאכה היא עכ\"ל. והנראה בכוונת דבריו דמשום דאית ביה מ\"ע דבאש תשרופו חשיבה הבערה דידהו מלאכה ולא הותר ביו\"ט משום מתוך דהו\"ל צורך גבוה ואמעיט מקרא דלכם ולא לגבוה כמ\"ש התו' שם ובשבת דכ\"ד על שם ריב\"א וכן הביא הלח\"מ ז\"ל בפ\"ג מהלכות יו\"ט יע\"ש. ובהכי ניחא נמי מאי דאיכא לאקשויי תו לשיטת רש\"י ממילה שלא בזמנה דאינה דוחה שבת ואמר רב אשי בפר\"א דמילה דה\"ט משום דהו\"ל יו\"ט עשה ול\"ת ואמאי לא שרינן מטעם מתוך שהותרה חבורה לצורך שחיטה הותר' נמי שלא לצורך ותשתרי מילה שלא בזמנה ביו\"ט ועפ\"י האמור ניחא.
ובהכי יתיישב ג\"כ מאי דהוה קשה לכאורה בסוגייא דפר' ב\"מ דפרכינן וליתי עשה דשריפת קדשים ולידחי ל\"ת דיו\"ט והוצרכו אמוראי טובא לפרק האי תיובתא כל חד וחד מטעמיה ומאי קושיא דהא משמע דבשר על גבי גחלים איכא משום כיבוי ולא הותר ביו\"ט אלא משום צורך אוכל נפש והכי אמרינן בפרק י\"ט גבי עשון פירות דרב הונא אסר משום כיבוי ומאן דשרי היינו משום דחשי' ליה צורך אוכל נפש ומידי דהוי אבשרא אגומרי כדאיתא התם ומשמע ודאי דלאו דוקא בשר החי דמשו' לחלוחית שבה איכא משום כיבוי אלא אף בצל וכיוצא אית ביה משום כיבוי מידי דהוי אעשון פירות וא\"כ איכא בשריפת קדשים לאו דהבערה ולאו דכבוי ואין עשה דשרי' קדשי' דוח' תרי לאוי אמנ' בהכי ניחא דמלאכת כיבוי דלא אחשביה רחמנא הותרה במתוך משא\"כ הבערה דלא הותר במתוך כדאמרן להכי פריך דמ\"מ ליתי עשה ולידחי ל\"ת. האמנם בלא\"ה הא לא ק\"מ שהרי הלכה רווחת בפי רוב הפוסקים ז\"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכיבוי משאצ\"ל היא כל שאינו צריך לפחמין וכדתנן כחס על הנר כחס על השמן כו' וא\"כ גבי שריפת קדשי' ליכא אלא לאו דהבערה אבל לאו דכיבוי ליכא כיון דכיבוי זה אינו צריך לפחמין והו\"ל משאצ\"ל ומש\"ה פריך בפשיטות וליתי עשה ולידחי ל\"ת למאי דקי\"ל דמשאצ\"ל פטור עליה ואף לדעת הרמב\"ם ז\"ל דקבע הילכתא כמ\"ד חייב עליה וכחס על הנר ועל השמן חייב עליו איכא למימר דכל הני אמוראי הוצרכו להני טעמי אפילו למ\"ד משאצ\"ל פטור עליה דלמ\"ד חייב בלא\"ה אין עשה דשריפת קדשי' דוחה יו\"ט כיון דאיכא תרי לאוי לאו דהבערה ולאו דכיבוי. ועוד י\"ל דכיבוי זה דבשרא אגומרי לא מיחייב דהו\"ל כיבוי כלאחר יד מדרבנן וכמ\"ש הלח\"מ פ\"ג מה' יו\"ט די\"ב יע\"ש.
ואיך שיהיה הנך רואה דלדעת רש\"י ז\"ל ה\"ט דשריפת קדשים לא אמרינן ביה מתוך משום דכיון דרחמנא אחשביה להבערתיה דאיכא ביה מ\"ע דבאש תשרופו חשיבא מלאכה ואסירא. ומעתה הדרן למאי דאתינן עלה דה\"ט דאין רציחה דוח' יו\"ט דכיון דרחמנא אחשביה לרציחה דאית בה קיום מ\"ע לא דחי יו\"ט אלא שלע\"ד דברי רש\"י תמוהים מההיא דריש פסחים דתניא רע\"א אינו צריך הרי הוא או' אך ביום הראשון תשביתו שאור כו' וכתיב וכל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה כו' ואמ' רבא ש\"מ מדר\"ע תלת ש\"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש\"מ לא אמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וש\"מ כו' יע\"ש והשתא כיון דשמעינן מר\"ע דס\"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה תו ליכא למשמע מינה דלא אמרינן מתוך דאיכא למי' דבעלמא ודאי אמרינן מתוך והכא שנייא היא שריפת חמץ דרחמנא אחשביה מלאכה כיון דאין ביעור חמץ אלא שריפה ומה\"ט הוא דלא אמרינן מתוך מידי דהוי אשריפת קדשים דלא אמרינן ביה מתוך מה\"ט וכמ\"ש רש\"י וריב\"א ז\"ל אלו תורף דברי מורי הרב זלה\"ה ששמעתי מפיו פה קדוש.
והן עתה בעומדי בענין זה את זה חזיתיה דמה שיישב מו\"ה ז\"ל לשיטת רש\"י לההי' דשריפת קדשים דלא דחי יו\"ט מטעם מתוך והיא קושית הרא\"ש בשמעתין וכן לההיא דמילה שלא בזמנה עפ\"י מ\"ש רש\"י בההיא דחלה שנטמאת דמשום דרחמנא אחשביה להבערתן הילכך מלאכה היא וכן מה שהוק' לו לדברי רש\"י מההיא דפ\"ק דפסחים כבר קדמוהו בזה בספר מגיני שלמה ובספר נצח ישראל יע\"ש. וראיתי בס' נצח ישראל שעמד על דברי רש\"י דפ' אין צדין בההיא דחלה שנטמאת וכתב שלא הבין כוונתו במ\"ש דרחמנא אחשביה להבערתן שאם כוונתו לומר דמשום דאיכא מצוה בשריפתן קיום המצוה חשיבא מלאכה א\"כ קשה מההיא דריש פסחים וכמו שהקשה מורי הרב זלה\"ה ודוחק לומר דכוונת רש\"י על שום יתור ואפשר שהוא מדכתיב באש ישרף ולא כתיב סתם ישרף דא\"כ גבי מילה שלא בזמנה מאי יתורא איכא כו' גם אין לומ' דס\"ל דלא אמרינן מתוך גבי חבורה וכשיטת הר\"ם במז\"ל בפ\"ה מהלכות י\"ט דלא אמרינן מתוך רק גבי הוצאה והבערה בלבד וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל דבפ\"ק דכתובו' מוכח דס\"ל לרב אשי מתוך גבי חבורה ואמרינן התם אלא מעתה מות' לעשות מוגמר ביו\"ט כו' וצ\"ע בכל זה וכתב עוד דלא עלה על לב רש\"י ז\"ל לומר דמשום דאחשביה רחמנא חשיבא מלאכה אע\"ג דמות' בכל מקום לצורך אבל כוונתו לומ' שאע\"פ שנהנה בעת השריפה וכל הנאת אוכל נפש בי\"ט מותר אפ\"ה כאן כיון שיש ג\"כ מצוה בשריפתה גרע והוייא מלאכה וכמ\"ש התו' שם ובשבת דכ\"ד על שם ריב\"א יע\"ש.
ולע\"ד הדבר מבואר דאין כוונת רש\"י ז\"ל לא כמ\"ש התוספות בשם ריב\"א ולא כמ\"ש הרב מגיני שלמה ומורי הרב זלה\"ה שאילו היה כונת רש\"י למ\"ש התוס' בשם ריב\"א לא היו מיחסין התוס' הך סברא לריב\"א אלא לרש\"י מלבד שדברי רש\"י ז\"ל מוכיחין דמשום חשיבותיה דאחשביה רחמנא למצוה הוא דחשיבא מלאכה ולריב\"א לאו מה\"ט הוא אלא משום דכל דאיכא מצוה חשיב צורך גבוה ואמעיט מקרא דלכם ולא לגבוה. ואילו היתה נמי כוונת רש\"י כמו שהבין הרב מגיני שלמה ומורי הרב זלה\"ה דמשום דאחשביה רחמנא למצוה קיום המצוה חשיבא מלאכה בפני עצמה זה אין הדעת סובלתו דא\"כ נבטל כל קיום מצוה ביו\"ט כמצות כיבוד אב ואם וכיוצא משום דחשיבא מלאכה. אמנם כוונת רש\"י ז\"ל לע\"ד הוא דמצות הבערת קדשים דוקא חשיב' מלאכה משום דרחמ' אפקיה לביעורן של קדשים מן העולם בלשון שריפה דכתיב באש ישרף ושריפה מלאכה היא הילכך אפילו מבערן במידי דלאו מלאכה כגון לתתן לפני כלבו וכיוצא אחשביה רחמנא כשריפה ומשמע ליה לרש\"י דכל פסולי המוקדשין מן התורה יכול לבערן בכל דבר כגון לפררן ולזרותן לרוח דכל שאינו נהנה ממנו מבוער הוא אלא שחכמים גזרו בנותר ושאר פסולי המוקדשין בשריפה דוקא כדי שלא יבא ליהנות בו וכיון דמן התורה יכול לבערן בכל דבר ואפקיה קרא בלשון שריפה אחשביה רחמנ' לביעורן כשריפ' דהוייא מלאכה גמורה אע\"פ שהוא מבערן במידי דלאו מלאכה וכעין זה מצאתי להר\"ב חזון נחום בפ\"ק דתמורה דף קל\"ג ע\"א שכתב דהמקדיש בעל מום לוקה אף על גב שאין בו מעשה משום דאפקיה קרא בלשון לא תקריבו וכתב דכעין זה כתבו התוס' בגיטין ד\"ך ע\"א ד\"ה דילמא יע\"ש והשתא מהאי טעמא ס\"ל לרש\"י דשריפת קדשים לא דחי יום טוב דאף על גב דמלאכת ההעברה הותרה במתוך מכל מקום שריפת קדשים דאחשביה רחמנא מידי דלאו מלאכה כמלאכ' לא הות' במתוך כן נראה לענ\"ד כוונת דברי רש\"י ז\"ל. והשתא לא קשיא לרש\"י ז\"ל מההיא דפ\"ק דפסחים כמו שהוקשה להרב נצח ישראל ולמורי הרב זלה\"ה כמובן. אמנם לפי זה הדרא קושית מורי הרב ז\"ל על דברי רש\"י מההיא דפרק אד\"מ ומההיא דמילה שלא בזמנה לדוכתא דאמאי לא דחי י\"ט מטעם מתוך דהשתא ליכא למימר טעמא משום דאחשביה רחמנא דלפי מה שכתבנו דוקא בשריפת קדשים שייך טעמא דאחשביה רחמנא דאפקיה להבערתן בלשון שריפה אע\"פ שיכול לבערן בכל אופן שיהיה אבל בהנהו דלא אחשבינהו רחמנא לישתרו מטעם מתוך.
תו ק\"ל לשיטת רש\"י מההיא דפרק המביא דף ל\"ב ע\"ב דאמר ליה רבינא לרב אשי מר שרקין ליה תנורא בי\"ט וכתב רש\"י וז\"ל כלו' דתמיהא לן מילתא משום דגיבול טיט תולדת לישה הוא כו' והשתא מאי קמתמה רבינא דמה בכך אם הוא תולדת לישה הא כיון שהותרה מלאכת הלישה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך מטעם מתוך כל שכן דהכא איכא צורך שלא יצא חום התנור והרוח ק' לצלי כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם והר\"ן ז\"ל כתב שם דגיבול טיט לסתום פי התנור מדינא מותר דצורך אוכל נפש הוא אלא היינו טעמא דאסור משום שנראה כמגבל לצורך בעין יע\"ש אמנם מדברי רש\"י ז\"ל נר' דמשום איסור מלאכה עצמה דגיבול זה הוא דאסור ולא חשיב ליה מלאכ' אוכל נפש כיון שאין המלאכה של הגיבול באוכל נפש עצמו כאפיה ובישול וגם אין הגיבול מתקן האוכל אלא גורם לאוכל שלא יתקלקל ומשו' הכי כתב דאיכא איסורא משום מלאכה דלישה. אמנם אכתי קשה דאפילו אינה באוכל עצמו תשתרי מטעם מתוך.
אשר על כן ליישב כל הקושייות שכתבנו לדע' רש\"י נראה לענ\"ד דאף רש\"י ז\"ל לא כתב דמשום טעמא דמתוך הותר הכל ואפילו ליכא צורך כלל אלא דוקא בהוצאה משום דההוצא' מלאכה גרועה היא ולא מקרייא מלאכה שהרי בשבת גופיה נפקא לן מקרא דויעבירו קול במחנה הא לאו הכי הוה שרי וכן כתב הרפ\"ח ז\"ל בסי' תצ\"ה לדעת רבינו אמנם בשאר המלאכות ס\"ל לרש\"י ז\"ל דבעו צ\"ק כשיטת התוס' והרא\"ש ודעימייהו וכל דליכא צורך קצת ליום אסורות מן התורה והשתא ממילא נוחים כל הני דוכתי שכתבנו לעי' וכמוב' ורבינו ז\"ל ברפ\"א מה' אלו הלכה ד' כתב וז\"ל כל מלאכה שחייבים עליה בשבת אם עשה אותה בי\"ט שלא לצורך אכילה לוק' חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה לפי' מות' ביום טוב להוציא את הקטן ואת הלולב מרשות לרשות וכן מותר להבעיר אע\"פ שאינו לצורך אכילה ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפיה ולישה וכיוצא בהן וכל שאין בהם צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובניין וכיוצא בהן עכ\"ל. וכתב ה\"ה המכוון אצלי בדעת רבינו כך הוא שכל מלאכה שחייבים עליה בשבת ואותה מלאכה היא שלא לצורך אכילה אם עשאה אותה בי\"ט לוקה חוץ מן ההוצאה וההבערה שאע\"פ שאינה לצורך אכילה אינו לוקה ואפי' עשאן שלא לצורך אכילה ופירוש מלאכה שהיא שלא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו שכולל כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתיה ואם כן היה מן הדין שיהיו ההוצאה וההבערה נאסרין כמו כתיבה ואריגה אלא שמתוך שהותרו לצורך הותרו נמי שלא לצורך. ונראה טעם לב' אלו ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואע\"פ שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך וההבערה אף על פי שאינה באוכלין ומשקין כתוב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת דוקא אסור ולא ביום טוב אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון כתיבה ואריגה כו' אפילו עשאן לצורך אכילה לוקה והמלאכות שהן באכילה כגון שחיטה ואפיה ובשול אפי' עשאן שלא לאוכלן אינו לוקה כמו שיתבאר בפ' זה עכ\"ל.
והנלע\"ד בכוונת דברי ה\"ה ז\"ל הללו שגילה לנו כוונת רבינו דמ\"ש כל מלאכה אם עשאה שלא לצורך אכילה שאין כוונתו לומר על כל מלאכה ואפילו על מלאכה של בנין וכתיבה ואריגה שאם עשאן לצורך אכילה היא מותרת שזה אינו שהרי בסוף דבריו עלה לחלק בין מלאכת השחיטה והאפיה והבישול למלאכת הכתיבה והאריגה והבנין וסתם וכ' שמלאכות הללו אסורות ומשמע דלעולם אסורות אלא כוונת רבינו במ\"ש כל מלאכה אם עשאה שלא לצורך אכילה כוונתו לומר כל מלאכה שאינה נעשית באוכל ומשקה עצמו ואפילו מלאכת השחיטה והאפיה והבשול אם עשאן שלא באוכל ומשקה וכגון שעשה חבור' באד' שהחבורה תולדת שחיטה היא וכן אם אפה ובשל סמנים או כלי חרש בתנור שהיא תולדת מבשל הרי זה לוקה עליהן כיון שעשה מלאכות אלו שלא לצורך אכילה כלומר שלא במקום אכילה ושתיה באופן שכשכת' רבינו כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשאה ביום טוב שלא לצורך שם כלל בין מלאכת בנין וכתיבה ואריגה ובין מלאכת שחיטה ואפיה ובשול דכל אלו כשעושה אותם שלא לצורך אכילה כלומר שלא באוכל ומשקה לוקה ועל זה הוציא רבינו מכללן ההוצאה וההבערה שבשתי המלאכות הללו אפילו עשאן שלא במקום אוכל ומשקה כגון שהוציא בגדים או כלים או קטן מרשות לרשות אינו לוקה וכבר ביאר הטעם רבינו ז\"ל דהוצאת דברים שאינן באוכלין ומשקין הותרו מטעם מתוך שהותרו דברים שהן באוכלין ומשקין וההבערה גם כן אע\"פ שלעולם לא משכחת לה באוכל ומשקה שמלאכת ההבערה לעולם היא נעשית בעצים ובפחמין ולא באוכלין עצמן הותרו ביום טוב מקרא דלא תבערו אש ביום השבת. ואחר זה סיים רבינו וכתב דמלאכת השחיטה והאפיה והבשול אע\"פ שהושוו עם מלאכת הבנין והאריגה כשעושה אותם שלא באכילה ושתיה כאופה סמנים וכיוצא כאמור הנה כשעושה אותם לצורך אכילה כלומר באוכל ומשקה השחיטה והאפיה והבשול מותרים אבל הבנין והכתיבה והאריגה אסורים וכאן אסר לנו רבינו מגבן דהוי תולדת בונה כמ\"ש רש\"י בפר\"א דמילה דקל\"ג והכתיבה והאריגה נמי אע\"ג דלא משכחת לה באוכל ומשקה נקט להו רבינו אגב בנין ולומר דאפי' עשאן מהן אסורות ולקי עליהן.
הנה ע\"פ האמור דברי רבינו ז\"ל עלו ובאו דבר דבור על אופנו אין בהם נפתל ועקש ודלא כהרב לח\"מ ז\"ל שכתב דלשון רבינו ז\"ל הוא כמו הפוך יע\"ש דע\"פ מ\"ש ה\"ה ז\"ל בכוונת רבינו דבכלל מ\"ש בתחילת דבריו כל מלאכה כו' אם עשאה שלא לצורך אכילה שם כלל אף מלאכת השחיטה והאפיה והבשול כשעשאן בדברים שאינן באכילה ושתיה כמדובר הנה לשונו ז\"ל תדבר צחות כדרכו הטוב ואין כאן לשון הפוך.
ומבואר יוצא מדברי הרב ז\"ל דדוקא בשתי מלאכות הללו דהוצאה והבערה אמרי' מתוך ולא במלאכת השחיטה והאפיה והבשול שאע\"פ שהמלאכות עצמן הותרו לצורך אכילה כלו' באוכל ומשקה כל שעשאן בשאר דברים שאינן באוכל ומשקה כחבורה ואפיה ובשול סמנים לא אמרי' מתוך אלא באיסור לאו דלא תעשה מלאכה הם עומדים ולקי עלייהו כמבואר והנה ה\"ה ז\"ל ביאר לנו כוונת רבי' אמנם לא ביאר לנו טעם הדבר למה בהוצאה והבערה דוקא סבירא ליה דאמרינן מתוך ולא בשחיטה ואפיה ובשול. ומצאתי כתוב בשיטת כ\"י להרב המאירי ז\"ל שכתב וז\"ל והרמב\"ם ז\"ל לא כתב בדין מתוך כי אם הוצאה והבערה ולא שחיטה ואפיה ובשול ונראה הטעם שכל אלו אין עניינם מצוי אלא לצורך אכילה אבל הוצאה והבערה צריכות הן תמיד להרבה דברים שאין בהם צורך אכילה עכ\"ל. וכי תימה דבגמ' מוקמינן ההיא ברייתא דהשוחט עולת נדבה ביום טוב כב\"ש ולב\"ה אמרינן דלא לקי עלה מטעם מתוך הרי דאף בשחיטה אמרי' מתוך כבר נרגש מזה ה' המאירי וכתב דאע\"ג דבשחיטה ל\"א מתוך מכל מקום אין סברא שילקה השוחט עולת נדבה למאן דאית ליה מתוך בהוצאה כיון דהכא ס\"ס הא קעסיק במצוה אלו תורף דבריו ז\"ל.
עוד כתב ה\"ה ז\"ל ושאר מלאכות שהן באכילה כגון שחיטה ואפיה אפילו עשאן שלא לאוכלן אינו לוקה כמו שיתבאר בפרק זה ושאם בישל לגוי או לצורך חול אינו לוקה עכ\"ל. ונלע\"ד שכוונתו ז\"ל לומר דאע\"ג דלא אמרינן מתוך במלאכות אלו כשעשאן שלא באוכל ומשקה ולקי עלייהו מ\"מ אם עשאן באוכל ומשקה אבל עשאן שלא לאוכלן אלא להניחן או לרטיה וכיוצא וכן לבהמה או לצורך חול וכן לצורך גוים אינו לוקה עלייהו מטעם הואיל כמ\"ש רבינו לקמן בפ' זה דט\"ו אבל איסורא מיהא איכא כמ\"ש ה\"ה ז\"ל שם. אמנם מטעם מתוך אין להתירן דכי היכי דלא אמרינן מתו' להתיר מלאכות אלו בדברים שאינן באוכל ומשקה ה\"נ לא אמרי' להתיר מלאכות אלו באוכל ומשקה כל שאינן לצורך י\"ט זה נלע\"ד בכוונת ה\"ה ז\"ל.
ועפי\"ז ממילא יתיישב מה שהקשה הלח\"ם ז\"ל לקמן בדט\"ו למה פטר הרמב\"ם ז\"ל מבשל לצורך גוים וכלבים מטעם הואיל ולא מטעם מתוך כיע\"ש ועיין להרב פרשת דרכים בדס\"ט ד\"ה והואיל הביא דברי התוס' דפ\"ק דביצה ותמה על דברי רבינו דלקמן דט\"ו כקו' הלח\"מ ועיין בספר מרכבת המשנה ואנכי לא ידעתי למה זה סגר הדלת הרב ז\"ל וכתב דבאופה לגוים או לכלבים ליכא מלקות משום דאין איסורן בא אלא מכלל עש' שאף התוס' לא כתבו כן אלא בנדרים ונדבות דאיכא צ\"ק ליום כמבואר בדבור שאחר זה אבל באופה לגוים או לכלבים אי לית ליה צורך קצת ליום אין ספק דמילקא נמי לקי וכיון שכן אפשר דלהכי יהיב הרמב\"ם טעמא דלא לקי משום הואיל לומר דאפילו לית ליה צורך ליום קצת פטור מטעם הואיל וכבר כתבנו דלפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל בדעת רבינו לית ליה מתוך כי אם בהוצאה והבערה ועיין להר\"ב ז\"ל בשיטה המקובצת לביצה בפ\"ב ד\"ך ע\"ב עלה דאמר עולת חגיגה אין עולת ראיה לא וז\"ל והעיקר דעולה אין קרבין כלל בי\"ט מדאורייתא דלית להו לב\"ה מתוך בנדרים ונדבות לפי שהן בדברים שאין בהם צורך קצת דומיא דהוצאת אבנים ולמ\"ד קרבין אית להו מתוך עכ\"ל. וק\"ט דא\"כ בנדרים ונדבות לא אמרי' מתוך אמאי לא אוקי בשמעתי' ברייתא דהשוחט עולת נדבה בי\"ט אף כב\"ה ולקי משום לאו דלא תעשה מלאכה וע' במ\"ש לקמן הי\"ב עלה דבעו מר\"ה הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא כו' יע\"ש וכי תימא לפי דעת רבינו דלא אמרי' מתוך במלאכת השחיטה והאפיה והבשול איך אמרו בפ\"ק דכתובות דף ז' דמותר לבעול בתחילה בי\"ט מטעם מתוך שהותרה חבורה דשחיטה באוכל נפש הא בשחיטה לא אמרינן מתוך כבר יישב אותה סו' הרב דרכי נועם בחא\"ח סי' ט' ודבריו נכונים בטעמן כיע\"ש.
וא\"ת וכיון דבהוצאה והבערה אמרי' מתוך לגמרי איך כתב רבינו לקמן בפ\"ג ה\"ח דאין שורפין קדשים טמאים בי\"ט מפני ששריפ' קדשים שנטמאו מ\"ע ועשיית מלאכה שאינה לצורך מלאכה וכיוצא בהן עשה ול\"ת ואין עשה דוחה את ל\"ת ועשה ע\"כ. והא כיון דאמרי' מתוך בהבערה ליכ' בשריפת קדשים בי\"ט לא תעשה דהא הותרה מלאכה זו בי\"ט משום מתוך כבר הוק' לו כן להלח\"ם ז\"ל שם ותירץ דס\"ל לרבינו דלכם ולא לגבוה אהדריה לאיסורי' דלא אמרי' מתוך וטעמא דהואיל הדר אפקיה והכא בשורף קדשים טמאים דליכא טעמא דהואיל שהרי אסורים בהנאה יתי' בדוכתיה יע\"ש ולכאורה דבריו תמוהים שהרי הרב ז\"ל גופיה בפ\"א דט\"ו כתב למה שהוקשה לו למ\"ש בדעת רבינו דס\"ל דלכם אהדרי' לאיסוריה מדאמרי' בגמ' אברייתא דהשוחט עולת נדבה בי\"ט לוקה דאמ' לך הא מני ב\"ש היא כו' ולפי דעת רבי' אף כב\"ה אתי משום דלכם אהדריה לאיסוריה ותירץ ז\"ל דכיון דשייך טעמא דהואיל בכל מקום אמרי' מתו' שהותר לאו זה בכל מקום משום הואיל הות' נמי אפי' היכא דליכא טעמא דהואיל ואינו עובר בלאו יע\"ש וא\"כ כיון שרבינו פסק דאמרי' מתוך בהבערה איך כ' דאיכא בשריפת קדשים לאו. ונראה לע\"ד דאיכא ט\"ס בדברי הלח\"ם שם בדט\"ו ועיקר תי' שם הוא דכיון דשייך טעמא דהואיל בכל מקום אמרינן מתוך שהותר לאו זה בכל מקום משום הואיל ולא לקי עליה אפי' היכא דליכא טעמא דהואיל נמי לא לקי עליה אבל עובר הוא בלאו אלא דלא לקי מטעם הואיל דלא מהני האי טעמא דמתוך אלא לומר דלא לקי על לאו זו אבל לא לעקור הלאו לגמרי וזהו שכתב רבי' כאן דאיכא לאו ועשה. ומיהו זה דוחק כאשר יראה הרואה והנכון יותר מה שתי' עוד ע\"פ מ\"ש רש\"י ז\"ל בפרק אין צדין דשאני שריפת קדשים דאחשביה רחמנא וכבר עמדנו לעיל בכוונת דברי רש\"י הללו יע\"ש.
ומרן מלכא בספר מ\"ק בפ\"ג מהלכות חו\"מ הל' ה' תירץ עוד דה\"ט דשריפת קדשים דלא אמרינן מתוך משום דבבשרא אגומרי איכא כיבוי ובכיבוי לא אמרי' מתוך אלא אם הוא שוה לכל נפש כבשרא אגומרי שרי וכשאינו שוה לכל נפש כמוגמר אסור כמ\"ש מהו לעשן א\"ל אסור מפני שמכבה וכ\"כ רבינו פ\"ד ה\"ה אלו אין מעשנין בקטורת מפני שמכבה ונ\"ט הלח\"מ שלא אמר מפני שמבעיר דקי\"ל מתוך שהותרה הבערה כו' וא\"כ מה\"ט אסרה תורה שריפת קדשים דדמי לבשרא אגומרי דתחילתו מכבה ולא אמרינן מתוך עכ\"ל. ולענ\"ד אין זה נכון שהרי בפר\"א דמילה דקל\"ג עלה דאמרינן התם דאין ממתקי' את החרדל בגחלת של אש פרכינן ומ\"ש מבשרא אגומרי ומשנינן התם אפשר הכא לא אפשר ופי' רש\"י דבשרא אגומרי לא אפש' מבע\"י אבל מיתוק החרדל אפשר מבע\"י יע\"ש וכיון דעיקר טעמ' דאיסור' אינו אלא מפני דאפשר מבע\"י א\"כ ליכא בכיבוי גחלת של עץ באוכל נפש אלא איסורא דרבנן לדעת רבינו ז\"ל שסובר דכל מלאכה דאפשר מבע\"י כקצירה וטחינה וכיוצא אינה אסורה בי\"ט אלא מדרבנן וכיון דמדאורייתא שרי כיבוי לצורך אוכל נפש כמיתוק החרדל בגחלת של עץ ובשרא אגומרי א\"כ איכא למי' מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והדרא קושיין לדוכתא איך כתב דאיכ' בשריפת קדשים בי\"ט עשה ול\"ת כיון דאפילו משום מלאכה דכיבוי איכא טעמא דמתוך וכ\"ש לגירסת הרי\"ף ז\"ל דגריס בפ\"ב דביצה בההיא דפריך ומ\"ש מבשרא אגומרי התם איכא כיבוי הכא ליכא כיבוי דבכיבוי גחלת למתק את החרדל איכא כיבוי גמור ואסור מה\"ט אבל בכיבוי בשרא אגומרי ליכא כיבוי כיון דסופו מבעיר יע\"ש וא\"כ בשריפת קדשים דדמי לבשרא אגומרי דלא חשיב כיבוי איך כתב רבינו דאיכא עשה ול\"ת ועיין עוד במ\"ש רבינו בפ\"ט מהלכות שבת הל' ה' דמדבריו שם נראה דליכא בבשרא אגומרי משום כיבוי כיע\"ש כי ע\"כ הנכון בזה לדעת רבינו הוא מ\"ש הלח\"מ ז\"ל דשריפת קדשים לא הותרה בי\"ט משום דרחמנא אחשביה להבערתן כמ\"ש רש\"י בפרק אין צדין וברור.
ועפ\"י מה שביארנו בדעת ה\"ה ז\"ל לדעת רבי' דלא אמרינן מתוך כי אם במלאכת ההוצאה וההבערה לבד ולא בשאר מלאכות ואפילו מלאכת השחיטה והאפיה הנה נכון ג\"כ מ\"ש רבינו ברפ\"ד הל' ב' דהמכבה את האש ביו\"ט לוקה והקשו הלח\"מ ז\"ל לקמן בפ\"ג די\"ב והרפ\"ח בסימן תצ\"ה ס\"א דאמאי לא הותר מלאכת הכיבוי במתוך שהות' באוכל נפש כגון מיתוק החרדל בגחלת ובשרא אגומרי והלח\"מ ז\"ל תירץ דבשרא אגומרי כיבוי כלאחר יד הוא ולא אמרינן מתוך שהותר כיבוי כלאחר יד הותר כיבוי בידים ותירוץ זה אינו מעלה ארוכה לההיא דמיתוק החרדל בגחלת דאיכא כיבוי בידים דאע\"ג דהתם נמי לא התירו אלא בגחלת של מתכת דלא חשיב כיבוי ולא בשל עץ וכמו שהקשה מרן מלכא בסמ\"ק דק\"ץ ע\"א על דברי הפר\"ח ז\"ל מ\"מ לפי גירסת רש\"י דגריס בפר\"א דמילה דקל\"ג כי פריך הש\"ס מ\"ש גחלת של עץ מבשרא אגומרי ומשני הכא אפשר מבע\"י התם לא אפשר מבע\"י משמע דמשום טעמא דאפשר מבע\"י לא נאסר גחלת של עץ אלא מדרבנן לדעת רבי' שסובר גבי קצירה וטחינה דמה\"ט אינן אסורות אלא מדרבנן אמנם מדאורייתא נראה דשרי כיבוי גחלת של עץ וכיון שכן אכתי איכא טעמא דמתוך גבי כיבוי ולא לקי וכן לגירסת הרי\"ף דגריס הכא איכא כיבוי התם ליכא כיבוי כבר הקשה הרז\"ה ז\"ל שם דכיון דכיבוי זה מחמת אוכל נפש הוא אע\"פ שהוא כיבוי גמור אמאי לא שרי כשאר מלאכות ותי' הרמב\"ן ז\"ל דכיון דכיבוי זה אינו עושה אוכל כאפיה ובישול אלא מתקן את האוכל הו\"ל כטחינת חיטין וכיוצא דאסור יע\"ש וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא לדעת רבינו דטחינת חיטין דרבנן כיון דמדאורייתא שרי כיבוי גחלת של עץ באוכל נפש תשתרי כיבוי גמור במתוך מדאורייתא ולא לילקי עליה. והרפ\"ח ז\"ל תי' דמשום דמלאכת הכיבוי אינינה באוכל עצמו אלא בעצים ובפחמין לא אמרינן ביה מתוך כמ\"ש ה\"ה דדוקא בהוצאה אמרי' מתוך לפי שאף היא באוכל ומשקה יע\"ש ומתוך דבריו נראה שהבין בכוונת דברי ה\"ה ז\"ל במ\"ש ונר' הטעם לשנים אלו שההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה כו' שבא לתת טעם למה בהוצאה והבערה אמרינן מתוך ולא בכתיבה ואריגה ולזה יהיב טעמא לפי שההוצאה היא באוכל ומשקה עצמו כו' ולא כן אנכי עמדי שאם ה\"ה ז\"ל בא לתת טעם לענין ההוצאה דאמרינן מתוך מה טעם הוא זה שכתב לפי שההוצאה באוכל ומשקה הוא הרי השחיטה והאפיה והבישול שהן באוכל ומשקה נמי ואפי\"ה לא אמרי' בהו מתוך כמ\"ש לעיל בהבנת דברי ה\"ה ז\"ל ועוד שהטעם שכ' בהבערה לאו טעם למתוך וכמו שאכתוב לקמן בע\"ה אבל כוונתו ז\"ל לע\"ד שבא לתת טעם למה לא נאסרו ההוצאה וההבערה אפי' כשעושה אותם לצורך אוכל נפש כיון שאין המלאכה עצמה עושה האוכל כמו אפיה ובישול שהמלאכה עצמה עושה האוכל ומתקנה לגמרי וכיון שכן היה מן הדין שיהיה ההוצאה וההבערה כמו הכתיבה והאריגה שמפני שאין המלאכה עצמה של הכתיבה והאריגה עושה האוכל אלא הם גרמא לבא לידי אכילות אסורות בי\"ט ה\"נ הוצאה והבערה דכוותייהו הם לזה כתב ז\"ל דלא דמי הוצאה לכתיבה ואריגה דאעפ\"י שאין ההוצאה מתקן האוכל אלא גורם לבא לידי אכילה כמו הכתיבה מ\"מ שנייא היא הוצאה שהמלאכה נעשית באוכל עצמו משא\"כ הכתיבה והאריגה וסיים עוד דאף בהוצאת דברים אחרים שאין ההוצאה באוכל עצמו הותר במתוך דבהוצאה אמרינן מתוך אמנם לא ביאר לנו ז\"ל למה בהוצאה אמרי' מתוך טפי משאר מלאכות שהן באוכל נפש עצמו כאפיה ובישול וכבר כתבנו לעיל הטעם שכתב הרב המאירי ז\"ל. ועפ\"י דבריו ז\"ל ניחא נמי דלא אמרינן בכיבוי מתוך מפני שאין הכיבוי צורך כ\"ך ליו\"ט כמו ההוצאה שצריכה תמיד לכל דבר ואפילו שלא לצורך אכילה והו\"ל כיבוי כאפיה ובישול דלא שרינן להו כשאינן באוכל ומשקה מטעם מתוך כמדובר. אמנם לפי דברי הרפ\"ח ז\"ל קשה דכיון דהותר מן התורה כיבוי גחלת של עץ בחרדל אעפ\"י שאין הכיבוי בחרדל אלא בגחלת למה לא נאמר מתוך שהות' מלאכת הכביה ביו\"ט לצורך אוכל נפש הותרה לגמרי ומה יועיל טעמו דכיון שאין הכיבוי באוכל עצמו לא אמרינן מתוך אדרבא מפני שאין הכיבוי באוכל עצמו ואפי\"ה שרי ליה רחמנא אית לן למימ' טפי מתוך שאילו היה באוכל עצמו איכא למי' דדוקא באוכל עצמו שרי רחמנא ותו לא אבל השתא דאמרן דאפילו שאין הכיבוי באוכל שרי רחמנא דקילא מילתא טובא כ\"ש דאית לן למימר מתוך טפי. ויותר היה לו להרפ\"ח ליישב ולומר דכיבוי גחלת של עץ בחרדל ה\"ט דשרי מן התורה בי\"ט משום שאין הכיבוי צורך לחרדל אלא לחישת הגחלת וחומה הוא העיקר למתק את הגחלת ואם היה באפשר להכניס הגחלת בתוך החרדל ושלא תכבה ה\"נ היה נתקן האוכל שפי' דהשתא דמי לבשרא אגומרי שכת' הרב ז\"ל דמפני שאין הכיבוי צורך לצלייה הותר ולא אמרינן מתוך.
וא\"ת וכיון דבכיבוי לא אמרינן מתוך לדעת רבינו מהני טעמי דאמרן א\"כ מאי האי דפריך ר\"פ לר\"פ בפ\"ק דכתובות ד\"ז עלה דקאמר דשרי לבעול בתחילה ביו\"ט מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי\"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כו' והשתא אם איתא דבכיבוי לא אמרינן מתוך מאי פריך ליה ממוגמר דהתם ודאי אסיר משום דאיכא נמי כיבוי בשע' שנותן אבקת הבשמים על האש כמ\"ש רש\"י בפ\"ב דביצה דף כ\"ב וכ\"כ רבינו בפ\"ד אין מעשנין בקטורת מפני שמכבה ובמכבה לא אמרינן מתוך. ולגירסת הרי\"ף ז\"ל דגריס התם איכא כיבוי הכא ליכא כיבוי ניחא דאפשר דס\"ל לר\"פ דבמוגמר ליכא כיבוי כיון דסופו להבעיר וכרבא דאמ' אף ע\"ג גחלת מותר וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל שם דרבא פליג אדרב הונא דאמ' אסו' מפני שמכבה אמנם לפי גירסת רש\"י ז\"ל דגריס התם אפשר הכא לא אפשר משמע דבבשרא אגומרי ובמוגמר איכ' משום מכבה אלא דבשרא אגומרי שרו ליה רבנן משום דלא אפשר מבע\"י וכיון שכן מאי פריך אמאי לא אמרינן מתוך במוגמר הא בכיבוי לא אמרי' מתוך וכבר הכריח הלח\"מ ז\"ל בפ\"ג די\"ב דגירסת רבינו היא כגי' רש\"י ז\"ל יע\"ש. ועוד שהרי רש\"י ז\"ל גופיה בפ' י\"ט דכ\"ב ע\"א כתב דכיבוי בי\"ט לא אשתרי לצורך אכילה כיע\"ש. ועפ\"י מ\"ש הר\"ב דרכי נועם חא\"ח סימן ט' ליישב אותה סוגייא לדעת רבינו דלית ליה מתוך בחבורה יתיישב זה ודוק.
ודע שהרא\"ש ז\"ל בביצה די\"ב ס\"ל דאמרי' מתוך אף בכיבוי שכתב וז\"ל והא דאסרינן לקמן לכבות את הנר מפני דבר אחר משום דהוי כעין מכשירין וכ\"כ לקמן דכ\"ב ע\"א וז\"ל ואע\"פ שהתירו בעילת מצוה ע\"י מתוך והכא נמי יתירו כיבוי לצורך בעילה ע\"י מתוך שהותר הכיבוי לצורך אוכל נפש כגון גריפת תנור או שלא תשרף הקדירה י\"ל בעילת מצוה שאני א\"נ כיבוי זה חשיב כמכשירי אוכל נפש עכ\"ל. וכדבריו כתבו ג\"כ התוס' בפ\"ק דכתובות ד\"ה א\"ל כו' ועיין בהר\"ב שם בשיטה המקובצת שלא נחה דעתו במה שתירץ בתי' הראשון דמשום בעילת מצוה התירו דאדרבא בבעילה הראשונה הו\"ל למיסר טפי שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה וכן הרא\"ש ז\"ל בביצה די\"ב לא הביא תי' זה וכוונת התי' השני שכתבו דכיבוי זה חשיב כמכשירי אוכל נפש נראה דהכוונה לומר דכיון דבעת הכיבוי אינו מתהני מגוף הכיבוי אלא הוא גורם ליהנות מד\"א הרי זה מכשיר ממש וכדמוכח אותה סוגייא דלקמן יע\"ש. וכתב עוד הרא\"ש ז\"ל דהא דאסור לכבות כדי שלא תתעשן הקדירה היינו היכא דאפשר להצילו מעשון בלא כיבוי כגון שיסירנו מאש זה לבשלו באש אחר עכ\"ל וכתב הרב מג\"א בסימן תקי\"ד ס\"ב דאם יכול לעשות אש במקום אחר אפי' שאין לו מוכן עתה אסור לכבות יע\"ש ולכאורה אין לזה טעם דכיון דצריך להבעיר במקום אחר למה לא נתיר לכבות עשון זה דהא הבערה וכיבוי כי הדדי נינהו לשיטה זו ולצורך שרו ושלא לצורך אסירי ומפי מו\"ר זלה\"ה שמעתי דטפי אית לן להתיר הבערה מכיבוי משום דהבערה בלאו טעמא דמתוך שרי מדאורייתא מטעם הואיל לא כן גבי כיבוי דליכא לטעמא דהואיל ועוד יש לחלק ביניהם עיין בב\"ח ר\"ס תקי\"ד ועיין להר\"ב דרכי נועם בתשו' סימן י\"ג דמשמע מדבריו שחולק על סברת הרב מ\"א ז\"ל הלזו. ודע דלשיטת הפוסקים דשרי לכבות כדי שלא תתעשן הקדירה אותה ששנינו בביצה המסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה דוק' בשבת מתנייא אבל בי\"ט ודאי דשרי דלא גרע ממכבה את האש כדי שלא תתעשן הקדירה אמנם מדברי הרא\"ש ז\"ל שם לא משמע הכי יע\"ש וצ\"ע ועיין במה שכתבתי לקמן בפ\"ד בשורש כיבוי עלה דבעי מהו לכבות את הנר. ועיין עוד בחי' ביצה בדכ\"ח עלה דאמר ר\"ח אחד סכין שנפגם יע\"ש.
ובמ\"ש עוד ה\"ה ז\"ל בטעמא של מלאכת ההבערה שהותרה בי\"ט אעפ\"י שאין המלאכה באכילה ושתיה כי אם בפחמין הוא משום דקרא כתיב ביום השבת בשבת הוא דאסור אבל בי\"ט שרי ודרשו כן לפי שביום השבת מיותר הוא עכ\"ל. הנה מלבד מה שקשה לזה מדברי הירושלמי שהביא הרב גופי' לקמיה וכמ\"ש בספר מרכבת המשנה עוד זאת יש לתמוה עליו מסוגייא דפרק אד\"מ דמפרשינן טעמא דאין רציחה דוחה שבת וי\"ט דתניא ר\"י לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת נאמר כאן מושבות ונאמר להלן במיתת ב\"ד מושבות מה מושבות דלהלן ב\"ד אף כאן ב\"ד יע\"ש ולפי דברי ה\"ה ז\"ל דקרא מיירי דוקא בשבת ולא בי\"ט א\"כ רציחה בב\"ד בי\"ט שרי דהא קרא דוקא בשבת קאמר דאסור ובי\"ט שרי וכעת צ\"ע.
והר\"ב מגן אברהם ז\"ל בר\"ס תקי\"ח הק' עוד על דברי ה\"ה ז\"ל הללו מההיא דריש פסחים דקאמר ר\"ע דאסור לשרוף חמץ בי\"ט משום דרח' אמר לא תבערו אש ביום השבת ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וא\"כ ש\"מ דאע\"ג דלאו דלא תבערו לא נאמר בי\"ט מ\"מ אסור מלאו דלא תעשה כל מלאכה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא למה אמרינן ביה מתוך ואין לומר דזהו דוקא למ\"ד הבערה לחלק יצאת אבל למ\"ד ללאו יצאת לא אסירא בי\"ט כמ\"ש התוס' ולכן אמרינן מתוך דא\"כ מאי קאמר ש\"מ תלת ש\"מ לחלק יצאת וש\"מ לא אמרינן מתו' הא הני תרי חדא הוא דהא בהא תלייא וצ\"ע עכ\"ל ולכאורה דבריו תמוהים דלפי מה שהבין הוא ז\"ל בדעת ה\"ה שבא לתת טעם למה בהבערה אמרינן מתוך ועל זה מייתי קרא דלא תבערו אש ביום השבת דמשמע ליה דהאי קרא לא אצטריך להבערה דאוכל נפש עצמו אלא להתיר הבערה בי\"ט אפי' שלא לצורך אוכל נפש ודרשינן טעמיה דקרא דמשום מתוך הוא א\"כ מאי קא ק\"ל על דברי ה\"ה ז\"ל מההיא דר\"ע דאסר הבערת חמץ בי\"ט דאפשר דר\"ע משום דלית ליה מתוך משו\"ה לא דריש ביום השבת יתירה להכי ולומר דבשבת אסור ובי\"ט שרי אלא איהו מוקי ליה ליום השבת לדרשא אחריתי והיינו דקאמר תלמודא ש\"מ מדר\"ע דלית ליה מתוך ומשו\"ה לא דריש ביום השבת כדדריש מאן דאית ליה מתוך בהבערה. אבל נראה דהרב ז\"ל משמע ליה בכוונת ה\"ה ז\"ל דעיקר קרא דלא תבערו אש בי" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נדרים ונדבות אינן קריבין בי\"ט\n בהמה \n חציה של גוי וחציה של ישראל מותר [לשוחטה] בי\"ט כו'. נ\"ב הכי איתא בגמ' פ\"ב דביצה דכ\"א ע\"א בעא מיניה רב אויא סבא מרב הונא בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מהו לשוחטה ביום טוב אמר ליה מותר אמר ליה ומה בין זה לנדרים ונדבות כו' אבל נדרים ונדבות כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו ע\"כ כתב בספר קול בן לוי שדקדקו על זה דרב אויא סבא דדימה זה לנדרים ונדבות מאי קא מספקא ליה מעיקרא דתפשוט מנדרים ונדבות דלמאן דאמר אין קריבין אסו' ולמאן דאמר קריבין מותר והאריך בתירוצו יע\"ש. ולע\"ד נראה דבפשיטות טפי יש ליישב זה דרב אויא סבא הוה שמיע ליה דבהמה חציה של גוי מותר לשוחטה ביום טוב מטעמא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ולא הוה ק\"ל מה בין זה לנדרים ונדבות דהוה משמ' ליה טעמא דנדרים ונדבות משום שמא ישהא ולהכי בבהמה של גוי דליכא להאי טעמא שרי אבל בתר דשמעיה לרב הונא דקאמר דנדרים ונדבות מדאורייתא נמי אסור כדקאמר הש\"ס לעיל משמיה דרב הונא להכי קא בעא מיניה אי לדידיה סבירא ליה בבהמה חציה של גוי אי מותר לשוחטה ביום טוב דאפשר דאיהו פליג אהך דינא וסבירא ליה דאסור וכי הדר דשרי אקשי ליה לפי שיטתיה מאי שנא מנדרים ונדבות וברור.
והנה בהא דאמרינן דנדרים ונדבות אסורים משום דכהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו כתב רש\"י ז\"ל וז\"ל וה\"ה לבעלים בשאר הבשר כעבד הנוטל פרס מבית רבו ונמצאת כל השחיטה לשם גבוה עכ\"ל. ולכאורה איכא למידק ממ\"ש רש\"י ז\"ל בפרק מרובה דע\"ו ע\"א ד\"ה דר\"י הגלילי וז\"ל ל\"א בטביחה משום הכי לא מחייב דבשעת טביחה דהקדש נינהו דאמרינן בפ\"ק דכי אמר רבי יוסי הגלילי ממון בעלים מחיים אבל לאחר שחיטה לא אלא משולחן גבוה קא זכו ולא נהירא לי דבהכי האי שחי' לא אמר רבי יוסי הגלילי דמשולחן גבוה קא זכו אלא במקדש בחלקו שחלקו בקדשים דהויא התם שחיטה וזריקה והקטרת חלבים אבל בשעת טביחה אכתי ממון בעלים הן עכ\"ל. מבוארים דבריו דלא אמרינן לרבי יוסי הגלילי לגבי בעלים משולחן גבוה קא זכו אלא לאחר שחיטה וזריקה והקטרה אבל בשעת שחיטה אכתי ממון בעלים הן ואילו הכא אמרי' דמשום הכי לא מצי לשחוט נדרים ונדבות ביום טוב משום דהשחיטה היא לשם גבוה ובעלים משולחן גבוה קא זכו וזה נראה הפך מ\"ש שם וי\"ל דלגבי טביחה להתחייב ד' וה' שאין הדבר תלוי באכילת הבשר לבעלים דמיד ששחטו מתחייב אפילו לא יהיה לו התר בבשר כתב רש\"י ז\"ל דבשעת טביחה ממון בעלים הוא דאכתי לא זכה ביה גבוה עד אחר זריקה והקטרה אבל לענין שחיטה ביום טוב דלא שרא רחמנא אלא לצורך אוכל נפש ושוחט נדרים ונדבות לא מצי אכיל בשר עד אחר זריקה והקטרה נמצא דבשעת שחיטה אע\"ג דאכתי לא זכה ביה גבוה מכל מקום כיון דבעי זריקה והקטרה להתירו באכילת בשר נמצא למפרע שהשחיטה היתה לצורך בעלים.
ומהא דאמרינן בשמעתין בטעמא דנדרים ונדבות אינן קריבין ביום טוב משום דמשולחן גבוה קא זכו. שמעתי מהחכם השלם והכולל יצחק נוניס הי\"ו שהוק' לו מ\"ש התוס' בפרק קמא דפסחים ד\"ה ע\"א ד\"ה ואומר כו' וז\"ל א\"נ כיון דמתחילת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו אע\"ג שיהא לו הנאה ממנו אחר כך אסור כמו נדרים ונדבו' שאין קריבין בי\"ט למ\"ד אף על פי שיש בהם מאכל הדיוט לבסוף כו' עכ\"ל והשתא לפי דבריהם למה ליה להש\"ס בשמעתין למימר טעמא משום דבעלים משולחן גבוה קא זכו תיפוק לי דאפילו לא זכו משולחן גבוה כיון דאינו יכול ליהנות מהבשר עד אחר זריקה והקטרה ומתחילת השחיטה אינו יכול ליהנות ממנו אסו' דומיא דשריפת חמץ ביום טוב דאסור כמ\"ש התוס' אלו דבריו נר\"ו.
ולפק\"ד לא קשייא ולא מידי דהש\"ס הכא אצטריך למיהב טעמא מעיקרא למה לא יהא לבעלים היתר אכילה בבשר מיד אחר שחיטה וקאמר דכהנים ובעלים משולחן גבוה קא זכו ומהאי טעמא אין להם התר עד אחר זריקה והקטרה וכן כתב רש\"י ז\"ל בקידושין דף נ\"ג ע\"א וכן כתב הרב בעל קרבן אהרן בפרשת ויקרא גבי קרא דוהיה החזה לאהרן ולבניו יע\"ש והיא גופא קאמר הש\"ס בשמעתין דשאני בהמה חציה של גוי דמיד לאחר שחיטה שריא לישראל מה שאין כן בנדרים ונדבות דלא שרו באכילה עד לאחר זריקה והקטרה ומהאי טעמא אסור ועיין במ\"ש התוס' בשבת דף כ\"ד ע\"ב ד\"ה לפי שאין כו'.
ודע שכתבו התוס' וז\"ל אבל נדרים ונדבות כו' ואפילו לרבי יוסי הגלילי דקאמר קדשים קלים ממון בעלים ואפילו לאחר זריקה קאמר דממון בעלים הן רק במתנות כהונה כו' עכ\"ל. הנה הם ז\"ל אזלי לשיטתם שכתבו בפ\"ק דבב\"ק די\"ב דההיא דמחלק הש\"ס התם לדעת רבי יוסי הגלילי בין מחיים לאחר שחיטה לא קאי לפום קושטא דמשני התם מתנות כהונה קאמרת שאני מתנות כהונה דמשולחן גבוה קא זכו ומשמע להו דלפום האי שינויא הדר הש\"ס ממאי דהוה בעי מימר מעיקרא דעד כאן לא קאמר רבי יוסי הגלילי דקדשים קלים הוי ממון בעלים אלא מחיים ולא לאחר שחיטה אלא השתא הדר ביה דלעולם חשיב ממון בעלים ואפי' לאחר שחיטה וההיא דהמקדש בקדשים קלים שאינה מקודשת לרבי יוסי הגלילי מיירי בחלק הכהנים דכהנים דוקא משולחן גבוה קא זכו ואפי' מחיים אבל חלק הבעלים בבשר לעולם של בעלים היא ואפי' לאחר שחיטה וזריקה ומתוך כך הוצרכו לידחק דההיא דמחלק הש\"ס בפרק האיש מקדש דף נ\"ג עלה דמתני' דהמקדש בקדשים קלים דאינה מקודשת דהיינו דוקא לאחר שחיטה ולא מחיים לא הוי לפי המסקנא דפרק קמא דבבא קמא יע\"ש אבל רש\"י ז\"ל שם בפרק קמא דבבא קמא ובדע\"ו ס\"ל דלפום קושטא נמי קאי חילוק זה דמחלק הש\"ס מעיקרא דעד כאן לא קאמר רבי יוסי הגלילי דק\"ק הוי ממון בעלים אלא מחיים אבל לאחר שחיטה לא הוי ממון בעלים וזו היא שיטת הרשב\"א והריטב\"א כמבואר בדבריהם שם בפרק האיש מקדש וזו היא גם כן שיטתו של רשב\"ם בפרק יש נוחלין דף קכ\"ג ע\"א יע\"ש. גם הרא\"ש בתוספותיו הובאו דבריו בשיטה המקובצת לבבא קמא קאי בשיטה זו יע\"ש.
וראיתי להרשב\"א ז\"ל שסיים וכתב וז\"ל ואם תאמר והא אמרינן בפרק שני דביצה דבהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביום טוב משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה אבל נדרים ונדבות אין קריבין בי\"ט דמשולחן גבוה קא זכו תי' בתוס' דאף על גב דחלק בעלים חשוב ממונן מכל מקום עיקרן לצורך גבוה קאתו ולכך אינן קרבין ביום טוב עכ\"ל. ולא זכיתי להבין מאי קא ק\"ל מהא די\"ט עד דהוצרך לתירוץ התוס' ז\"ל מאחר כי הוא ז\"ל אזיל בשיטת רש\"י דמחלק בין מחיים לאחר שחיטה וסבירא ליה דלאחר שחיטה חשוב ממון גבוה א\"כ שפיר קאמר הש\"ס הכא דמש\"ה נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב דכי זכו בין הבעלים בבשר ובין הכהנים בחלקם משולחן גבוה קא זכו ונמצא שהשחיטה לצורך גבוה היא כמ\"ש רש\"י ז\"ל בשמעתין והתוס' ז\"ל לא הוצרכו לתרץ דאע\"ג דחלק בעלים חשוב ממונם מ\"מ עיקרן לצורך גבוה קאתו אלא לפי שיטתם דס\"ל דחלק הבעלים חשוב ממונם אפי' לאחר שחיטה כמבואר מדבריהם בשמעתי'. גם הריטב\"א ז\"ל שם בפ' האיש מקדש אחר שכתב והסכים לשיטת רש\"י ז\"ל סיים וכתב וז\"ל ולהאי שיטת' אתי שפיר הא דאמרי' במס' י\"ט גבי נדרים ונדבות כו' קא זכו משולחן גבוה קזכו ואפי' בעלים דהוי ממונן מחיים לאחר שחיטה מיהא כי זכו משולחן גבוה קזכו וכ\"ש כהנים דאפי' מחיים משלחן גבוה קזכו ולא הוייא שחיטה אדעתא דבעלים כלל אלא אדעתא דגבוה לבד וזה נכון עכ\"ל. ואפשר דהרשב\"א ז\"ל משמע ליה כמ\"ש רש\"י בפרק מרובה דע\"ו דבשעת זביחה אכתי ממון בעלים הן עד לאחר זריקה והקטרה ובשעת טביחה לא קרינן בבעלי' עדיין דמשולחן גבוה קזכו ולהכי הוצרך למה שתירצו התוס' לפי שיטתם דאע\"ג דממונן הוא אכתי עיקר השחיטה לצורך גבוה הוא ולישנא דמשלחן גבוה קזכו דנקט היינו לחלק הכהנים ודוק.
ולענין הלכה נראה דקי\"ל כרבי יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים מאחר דסת' לן תנא הכי בפרק קמא דבבא קמא לענין נזיקין כדאמרינן התם מדקתני נכסים שאין בהם דין מעילה יש בהם דין נזיקין ודייקינן מעילה הוא דליכא הא מקדש קדשי ולשיטת רש\"י ודעימיה אף בפרק האיש מקדש דקתני המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת סתם לן כוותיה כדדייק התם מדקתני בחלקו דלאחר שחיטה קמיירי ולא מחיים שמע מינה דמחיים מקודשת משום דקדשים קלים ממון בעלים הוא כרבי יוסי הגלילי. גם מההיא דקאמר רבי אבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן וכן מדאמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה ואינו גובה מלחמה נראה דס\"ל כר\"י הגלילי וכמ\"ש התוס' ז\"ל שם בדי\"ג ע\"ב ד\"ה אמר רבא יע\"ש מיהו הרא\"ש ז\"ל שם בפרק קמא דבבא קמא אחר שכתב כל זה סיים ז\"ל ומיהו נראה לי מדאיפליגו אביי ורבינא בפרק הפרה דנ\"ג גבי שור ושור פסולי המוקדשין כו' אליבא דרבנן סברי כרבנן ורבנן בתראי נינהו משמע דהלכה כרבנן וכהן שקידש האשה בבכור חי לא הוייא מקודשת וצ\"ע עכ\"ל משמע דספוקי מספקא ליה לענין הלכה אי קי\"ל כרבי יוסי הגלילי ועיין למרן ב\"י בא\"ה סי' כ\"ח ובדברי הרב בית שמואל שם.
אך מדברי רבינו ז\"ל ברפ\"ח מהלכות נזקי ממון שכתב וז\"ל וכל הקדשים שחייבים בהם מעילה אין בהם דין נזיקין וכן ממ\"ש שלמים שהזיקו גובה מבשרן כו' וכן תוד' שהזיקה גובה מבשרה כו' נר' שפסק כר\"י הגלילי וכן כתב הלח\"ם ז\"ל שם והוק' לו לפי זה מ\"ש בפרק ב' מה' גניבה דהגונב קדשים קלים מבית בעליהן פטור מן הכפל מט' דוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש כו' וכיון דהוא פסק הכא דקדשים קלים אקרי רעהו וממון בעלים למה פטרו מן הכפל ותירץ דהתם איכא מיעוטא אחרינא דוגונב מבית האיש כו' יע\"ש ועיין בהרב תי\"ט בפ' הזהב מ\"ט ד\"ה אין להם תשלומי כפל שהוק' לו קושיית הלח\"ם הלזו ולא הונח לו בתירוץ זה והניחו בצ\"ע יע\"ש ועיין עוד להלח\"ם בפ\"ו מה' בכורות ה\"ב דהוקשה לו מ\"ש רבינו בפ\"ה מה' טוען דההקדשות פטור משבועת הפקדון ולא חילק בין קדשים קלים לשאר הקדשות לפי שיטתו דפסק כר\"י הגלילי והצריכו עיון יע\"ש ועיין עוד להרב משנה למלך פרק ד' מה' מעילה גבי מה שפסק רבינו דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום שתמה עליו דבפסחים ד\"צ מבואר דלר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא המוכר שלמיו מעשיו קיימים וכן הקשה בספר בני יעקב בהגהותיו יע\"ש עוד הוקשה לו להרב מש\"ל שם מ\"ש רבינו בפ\"ד מה' איסורי מזבח דאין מוקצ' אחר הקדש וכן אין אתנן אחר הקדש וכל זה נראה דלא כר' יוסי הגלילי הפך מה שפסק ברפ\"ח מה' נזקי ממון יע\"ש וכמו כן הוקשה לי מה שהשמיט רבינו בפ\"ג מה' נחלות ההיא דת\"ר בפרק יש נוחלין דף קכ\"ג דבכור נוטל פי שנים במוקדשים דמוקמינן לה התם בקדשים קלים ואליבא דר\"י הגלילי דאמר ממון בעלים היא יע\"ש והוא ז\"ל השמיט חלוקה זו כנראה שדעתו לפסוק כרבנן דר\"י הגלילי גם בפ\"ה מה' אישות כת' כהן שקד' בנחלתו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת ולא ביאר אם הישראל קדש בחלק הבשר אם היא מקודשת כנראה דס\"ל דה\"ה בישראל ולא הוצרך לבארו כי נלמד מדין כהן אף כי אין זה הכרח כל כך.
והנה למה שהקשה הרב מש\"ל ז\"ל בה' מעילה למה פסק רבינו דהמוכ' שלמיו לא עשה ולא כלום ראיתי מתרצים (הנה הוא במפתחות לס' משנה למלך) שתירצו לזה דההיא דאמר אביי בפרק האשה ד\"צ דליכא לאוקמי ברייתא דקתני דהממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו מעות שבידו חולין כר\"י הגלילי דהא תני בה והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום כו' דמשמע מינה דלר\"י הגלילי מה שעשה עשוי היינו כי הוה מוקים אביי ההיא בריית' דנתן לה מוקדשין באתננה דאצטריך להביא קרא דלנדור להתירן כר\"י הגלילי ולא כר' הושעיא דמוקי לה כר' ובממנה זוכה על פסחו דהשתא כי מוקים לה כר\"י הגלילי ושמעינן מינה דאיסו' אתנן חל על המוקדשין לר\"י הגלילי אי לאו קרא דלנדור שמעינן נמי מיניה דהמוכר שלמיו מה שעשה עשוי דמה לי נתנו באתננה מה לי מכרו ועלה הוא דקאמר אביי דאי הוה מוקים ההיא כר\"י הגלילי לא הוה מצי מוקי ברייתא דהממנה אחרים כו' כר\"י הגלילי דהא לדידיה מה שעשה עשוי אמנם השתא דאוקי רבי אושעיא לההיא כר' ובממנה זוכה על פסחו תו לא שמעינן דלר\"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים דיכול למכור אותם דאיכא למימר דלדידיה אע\"ג דממון בעלים הן מ\"מ אסור למוכרן משום בזיון קדשים והשתא רבינו שפסק כההיא דרבי הושעיא דמוקי לההיא כר' ובממנה זוכה על פסחו פסק שפיר דהמוכר שלמיו לא עשה ולא כלום אפילו לרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים את\"ד יע\"ש.
ודרך זה דחוי מעיקרו הוא דודאי לאו הא בהא תליא דהא שמעינן מסוגייא דפרק קמא דבבא קמא די\"ב ומההיא דפרק האיש מקדש דף נ\"ג דלר\"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הן אדם יכול לקדש בו את האשה ומהאי טעמא הוצרך תלמודא לומר דמתני' דהמקדש בחלקו מיירי לאחר שחיטה ומש\"ה אינה מקודשת ואם איתא דלרבי יוסי הגלילי אינו יכול למכור שלמיו ואם מכר לא עשה ולא כלום היאך יכול לקדש בו את האשה דאין לך מכירה גדולה מזו אלא ודאי משמע דלר\"י הגלילי דסבר ממון בעלים הן פשיטא ליה להש\"ס דאם מכר דמה שעשה עשוי ומשום הכי אם קדש בו את האשה מקודשת והדרא קו' לדוכתא.
ואני בעוניי סבור הייתי ליישב קושיא זו על פי מה שיש לדקדק מדברי רש\"י בפר' קמא דב\"ק די\"ב ע\"ב ד\"ה מחיים מי אמר דאף לרבי יוסי הגלילי לא חשיבי קדשים קלים ממון בעלים אלא בנדרים שחייב באחריותן אבל נדבות שאינו חייב באחריותן אף לר\"י הגלילי ממון גבוה הוא ואפשר דרבינו בהכי איירי אלא דסוגיית הגמרא דפסחים ק' לפי שיטת רש\"י ז\"ל הלזו וכמ\"ש לקמן בע\"ה ומ\"מ לדידי ק\"ל על הרב מש\"ל דאדקשיא ליה למר בדברי רבינו ז\"ל תיקשי ליה באותה סוגייא דפרק האשה דף צ' דמוקים לההיא ברייתא דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום כר' ואילו ר' סתם לן בפרק קמא דבב\"ק כר\"י הגלילי דקתני נכסים שאין בהן מעילה כו' כדדייק הש\"ס התם וא\"כ לדידיה אמאי לא עשה ולא כלום ואולי לא חש הרב ז\"ל לזה משום דאיכא למימר הדר ביה ר' ומעיקרא בברייתא לא הוה ס\"ל כרבי יוסי הגלילי והדר ביה במתני' אבל על רבינו ז\"ל דפסק לשתיהן ק\"ל שפיר.
והנראה לע\"ד בדעת רבינו ז\"ל דלית ליה כר\"י הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים אלא כרבנן דממון גבוה הוא ופסק כרבא דאמר דמתני' דקתני נכסים שאין בהם מעילה נכסים שאין בהם דין מעילה קאמר ומאי נינהו דהדיוט ואע\"ג דאקשינן עליה דרבא וליתני דהדיוט ומסיק בקשייא כיון דלא אסיק בתיובתא הלכתא כוותיה כנודע וס\"ל דאף לרבנן דשלמים ממון גבוה הוא אפי\"ה שלמים שהזיקו גובה מבשרן דהא רבא דמפרש למתני' דאין בהם דין מעילה ולא אוקי למתני' כר\"י הגלילי קאמר דתודה שהזיק' גובה מבשר' ולא ס\"ל דאליבא דר\"י הגלילי דאמר כמ\"ש התוס' ז\"ל דכיון דסתם מתני' לית ליה כר\"י הגלילי לדידיה למאי נפקא מינה אשמועינן רבא מילתא לדעת ר\"י הגלילי דלית הלכתא כוותיה אלא ודאי דאף לרבנן קאמר דאע\"ג דלדידהו קדשים קלים ממון גבוה הוא ורעהו אמר רחמנא ולא של הקדש סבירא ליה דהיינו דוקא בהקדש שכולו לגבוה אבל בהקדש דאית בהו חלק לבעלים בבשר כשבא הבשר ליד בעלים גובה מהם ורעהו קרינן ביה למפרע ולא מיעט קרא דרעהו ולא של הקדש כל דאית ביה חלק לבעלים אף ע\"ג דמשולחן גבוה הוא דזכו ביה הבעלים דהא מיהא דבתר דזכו של רעהו קרינן ביה למפרע והיינו דאיכא בין ר\"י הגלילי ובין רבנן דלר\"י הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים הוא ויכול למוכרן ולקדש בהן את האשה כשהזיקו מיד זכה הניזק בגוף השלמים לחצי נזק ויש לו זכיה בגויה והוה ליה כהקדש של שותפים ונקרא על שם שניהם משא\"כ לרבנן דר\"י הגלילי אין לו זכיה בו מחיים עד אחר שחיטה וזריקה והקטר חלביו דאז זוכים הבעלים בבשר והניזק גובה מהם.
והשתא למאי דדייק הש\"ס מעיקרא מעילה הוא דליכא הא מקדש קדשי ומשמע דהניזק גובה ממנו כשאר נכסי הדיוט קאמר דמתני' רבי יוסי הגלילי היא ולא רבנן דלרבנן אינו גובה ממנו אלא מן הבשר לאחר שנשחט וזכו בו הבעלים ומשום הכי אוקי למתניתין כרבי יוסי הגלילי עד דאתא רבא ופירש דאין בהם דין מעילה קאמר. ובכן רבינו ז\"ל שפסק כרבא כתב וז\"ל וכל הקדשים שיש בהם מעילה אין בהם דין נזיקים כלומר ואינו גובה מהם כלל אבל קדשים שאין בהם מעילה והן קדש כקדשים קלים יש בהם דין ניזקים לענין שגובה מבשרן וכמו שביאר אח\"כ דשלמים שהזיקו גובה מבשרן וכן תודה שהזיקה גובה מבשרה כו' והשתא ניחא כל המקומות הנז' שפסק דלא כר\"י הגלילי וס\"ל דקדשים קלים ממון גבוה הוא כמבואר. ובהכי ניחא ההיא סוגייא דפסחים דמוקי אביי התם לברייתא דהמוכר עולתו ושלמיו דלא עשה כלום כר' דאפשר דאביי התם ס\"ל כרבא דאמר הכא דמתני' אין בהם דין מעילה קאמר וס\"ל דממון גבוה הוא ומש\"ה לא עשה ולא כלום כנלע\"ד.
ויש להכריח פי' זה שכתבנו לדעת רבינו ז\"ל מדאמר רבי אבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן ופרכינן פשיטא כו' והשתא אם איתא דהא דר' אבא אליבא דר\"י הגלילי קאמר תקשי אמאי לא יגבה אף מאמוריהן ולענין שיקריבו האמורים לשם הניזק דהא כי היכי דלר\"י הגלילי יכול למכור השלמים ויקריב אותם לשם הלוקח ה\"נ כשיזיק יגבה הניזק ממנו ויקריבו אותו לשמו אמנם אי ר' אבא אליבא דרבנן דר\"י הגלילי קאי ניחא ודוק ועיין בספר חזון נחום במסכת תמורה דף קפ\"ז ע\"א שעמד על דברי רבינו ז\"ל הללו והעלה בדעת רבינו ז\"ל שפסק דלא כר\"י הגלילי ומהטעם שכתבנו יע\"ש. והשתא לפי האמור בשיטת רבינו ז\"ל דלא קי\"ל כר\"י הגלילי הנה אם קידש אדם אשה בחלק הבשר של קדשים קלים אפילו מחיים אינה מקודשת וכן לענין נחלה אין הבכור נוטל פי שנים בחלק הבשר משום דלאו דידיה הוא וכן לענין שבועת הפקדון אין נשבעין על קדשים קלים משום דלא מקרי של רעהו וכן לענין חיוב כופר וארבעה וחמשה פטורים קדשים קלים כקדשי קדשים זולת לענין חצי נזק קי\"ל דגובה מבשר שלמים. אבל לשיטת שאר הפוסקים נר' דקי\"ל כר\"י הגלילי לכל דבר אלא דיש חילוק בין שי' רש\"י ז\"ל ודעימיה לשיטת התוס' דלפי שיטת רש\"י ז\"ל לא חשיב ממון בעלים קדשים קלים אלא מחיים ולא לאחר שחיטה אבל לדעת התוס' ז\"ל אף לאחר שחיטה חשיב ממון בעלים.
והנה בטעמו של דבר דמחלק הש\"ס לדעת ר\"י הגלילי בין מחיים ללאחר שחיטה כתב רש\"י ז\"ל שם בפ\"ק דבב\"ק די\"ב ע\"ב דמחיים שהוא חייב באחריותו חשיב ממונו אבל לאחר שחי' דכבר נפטר מחיובו חשיב ממון גבוה יע\"ש. ולפי טעם זה נראה דקדשים קלים של נדבה שאינו חייב באחריותו אף מחיים נמי חשיב ממון גבוה. ואם הדבר כן קשה מההיא דפרק מרובה דע\"ו ע\"א עלה דמתני' דגנב והקדיש ואח\"כ טבח ומכר דקאמר אלא הכא במאי עסקי' בקדשים קלים ואליבא דר\"י הגלילי דאמ' ממון בעלים ופרכינן אבל קדשים קלים מאי משלם תשלומי ד' וה' אדתני רישא גנב וטבח כו' לפלוג ולתני בדידה במד\"א בקדשים קלים אבל בקדשי שמים משלם תשלומי ד' וה' יע\"ש והשתא אם איתא דבקדשים קלים גופייהו יש חילוק בין נדרים לנדבות דנדרים שחייב באחריותן חשיב ממון בעלים ונדבות שאינו חייב באחריותן לא חשיב ממונו למה ליה למפרך דלפלוג ולתני בין קדשי קדשים לקדשים קלים דבקדשים קלים גופייהו הו\"ל לאפלוגי בין נדרים לנדבות וכמו כן ק\"ל מאותה סוגייא דפרק האשה דפסחים ד\"ץ דקאמר אביי דמש\"ה לא אוקי ברייתא דהממנה אחרים על פסחו כר' יוסי משום דקתני המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ולר\"י הגלילי מעשיו קיימים דממונו הוא והשת' נימא דברייתא בשלמים של נדבה דכיון דאינו חייב באחריותו לאו ממונו הוא אלא של גבוה ומשו\"ה לא עשה ולא כלום וכעת צ\"ע.
ודע שראיתי בספר חזון נחום דקפ\"ז ע\"ב שהק' בההיא דר\"פ הנזקי' ר\"ע אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקים מעידית ק\"ו להקדש ופרכי' מאי ק\"ו להקדש והא שור רעהו אמר רחמנא כו' ומאי קושיא נימא דר\"ע כר\"י הגלילי ס\"ל ועיין במה שתירץ יע\"ש ולע\"ד לא ק\"מ דמדברי התורת כהנים בס\"פ ויקרא דקל\"ב ע\"ב נר' דר\"ע פליג אר\"י הגלילי גבי קרא דומעלה מעל בה' יע\"ש. ובמ\"ש עוד רבינו עיסה חציה של גוי כו' הכי אמרינן בגמרא אמר רב חסדא עיסה חציה של גוי כו' אסורה מ\"ט משום דאפשר למפלגה בלישה ע\"כ כתב הרא\"ש ז\"ל דגבי בהמה חציה של גוי דמותר לשוחטה אפילו הן שתיים דאפשר למפלגינהו מותר לשחוט דאי אפשר למיפלגינהו הוי לפי שאינן שוות עכ\"ל ותמה עליו מרן בב\"י סימן תצ\"ח דלמ' תלה הטעם לפי שאינן שוות תיפוק ליה דאפילו הן שוות ואפשר למיפלגינהו מחיים שמא אינו רוצה לצורכו בהמה שלימה שאינו צריך אלא חציה ואם תהיה כולה שלו יפסיד הבשר ועכשיו ששוחטה בלא חלוקה מחיים אינו נוטל אלא חציה ומפני חלקו הו\"ל למשריה משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחי' יע\"ש והרב ט\"ז ז\"ל כתב עליו דאפילו אחת מהן אי לאו טעמא דשוות אסור לשחוט שהרי מבואר מדברי התוס' ד\"ה עיסה דכל שראוי לחלוקה אין היתר בשביל תועלת המגיע לחלקו יע\"ש. ולע\"ד יש לחלק דאף התוס' לא אמרו כן אלא דוקא גבי עיסה דמרבה בטורח האפיה בשביל חלק הגוי לא כן בבהמה חציה של גוי דבין יחלוק עם הגוי בין אם לא יחלוק אי אפשר בלא שחיטה ואין כאן תוספת טירחא בשביל חלקו של גוי כיון דאי אפשר לכזית בשר לעולם בלא שחיטה וכעין זה כתב רש\"ל והביא דבריו הרב מ\"א בסימן תקי\"ב סק\"ג גבי מבשל בקדירה אחד לעבדיה ושפחתיה דשרי לכתחילה להרבות בשבילן ולאפות אסור אפילו בתנור אחד אם לא בדאפשר לפיוסינהו בדבר אחר יע\"ש וזו היא שיטת מרן כמ\"ש המ\"א ז\"ל שם יע\"ש.
וכתבו התוספות בד\"ה עיסה חציה כו' וז\"ל וא\"ת והא אמרי' לעיל ממלאה אשה תנור פת כו' וקי\"ל כרשב\"א כו' וי\"ל דשאני התם דכל הפת של ישראל והרשות בידו לאכול או זה או זה ועוד דילמא מקלעי ליה אורחים אבל הכא דחציה של גוי אסור לאפותה ביו\"ט עכ\"ל. כתב בספר לשון למודים בא\"ח סימן תצ\"ח דק\"ב ע\"ד שדבריהם תמוהים דאליבא דרב חסדא הוא דקי\"ל ורב חסדא לית ליה הואיל ולבר מן דין קשה דלפי תירוצם מאי פריך רב חנא ממתני' דעיסת הכלבים דהא שאני התם דכל העיסה חזייא לרועים כלומר או זה או זה משא\"כ בהא דרב חסדא כמ\"ש התוס' ועוד קשה ממ\"ש התוס' אח\"כ בד\"ה חזינן כו' ולפי מ\"ש הר\"י החילוק מבואר ואפילו שהיה הקמח של ישראל עכ\"ל. והנה במה שהקשה דלפי דבריהם מאי פריך רב חנא לרב חסדא ועוד דרב חסדא לית ליה הואיל נלע\"ד דחדא מתרצת חברתה דמתירוצם נראה דעיקר קושייתם לא היתה לרב חסדא גופיה דאיכא למימר דרב חסדא דלית ליה הואיל לית ליה כרשב\"א אלא כחכמים דפליגי עליה ואסרו למלאת את התנור פת כשאינה צריכה לכולם ואע\"ג דרבא פסק הילכתא כרשב\"א רב חסדא פליג עליה ועיקר קושייתם ותירוצם אינה אלא לדידן דקי\"ל כרשב\"א וקי\"ל כהא דרב חסדא ועל זה תירצו שפיר דהתם קי\"ל כרשב\"א מתרי טעמי אי מט' דרשב\"א שהפת נאפה יפה ואי מטעם דהואיל משא\"כ הכא גבי עיסה חציה של גוי דליכא אלא חד טעמא אסור והשתא לרב חסדא דלי' ליה הואיל ואסר הכא גבי עיסה חציה של גוי עכ\"ל דפליג אההיא דרשב\"א דהתם ולדידיה מקשה הש\"ס שפיר מ\"ש ממתני' דעיסת הכלבים דלדידיה ליכא לתרוצי מידי אם לא לאוקמה כרשב\"א וכיון דרב חסדא לא ס\"ל כוותיה דחיקא ליה לאוקמי סתם מתני' כוותיה ומה שהוקשה לו עוד ממ\"ש התוס' בד\"ה חזינן לא ק\"מ ועיין ט\"ז סימן תקי\"ב סק\"ה.
ואולם אי קשייא לדברי הר\"ן ז\"ל קשיא שכתב בפי' ההלכות וז\"ל אמר ר\"ח עיסה חציה של גוי כו' איכא מ\"ד אפילו בתנור אחד לא שרי לאפותה מטעמא דרשב\"א דאמר שהפת נאפה יפה דלא שרינן מה\"ט אלא בשלו אבל לרבות בשל גוי אסור ואיכא מ\"ד דשרי ור\"ח לא אסר אלא בעיסה מרובה שיש בה יותר ממילוי תנור עכ\"ל והשתא ק\"ט דא\"כ מאי קא פריך עליה רב חנא ממתני' דלימא מתני' איירי בדליכא בעיסה יותר ממילוי תנור ואתייא כרשב\"א דמתיר מטעמא דהפת נאפה יפה וכן אמרו בירושלמי בהדייא דמתני' אתייא כרשב\"א וכמ\"ש הר\"ש יע\"ש. ואפילו אם נאמר דתלמוד' דידן משמע ליה דמתני' סתמא איירי ואפילו בדאיכ' בעיסה יותר מכדי מילוי תנור א\"כ היכי משני שאני התם דאפשר לפיוסינהו בנבילה וכי אפשר לפיוסינהו אכתי קשה היכי אפשר לאפותה ביו\"ט בשני תנורים כיון דאין צורך לכל הפת לישראל שהרי הוא נותן ממנה לכלבים דאי מטעם הואיל ומקלעי ליה אורחים הא רב חסדא לית ליה הואיל ולאידך איכא מ\"ד שכתב דאפי' בתנור אחד אסור ולא שרינן מטעמא דהפת נאפה יפה אלא בשלו ולא בשל גוי איכא למימר שפיר דהכא בדאיכא נבילה שרינן ליה מלא התנור מטעמא דהפת נאפה יפה כיון דחשיב כולו של ישראל ואתי שפיר נמי מאי דאקשי ליה ממתני' דעיס' כלבים ולא משני דהתם איכא טעמא דהפת נאפה יפה משום דכל שאינו שלו אלא של גוים או של כלבים לא שרינן מה\"ט אך לאידך מ\"ד ק\"ט דמאי קושיא ומאי פירוקא ושוב ראיתי למרן ב\"י ז\"ל בס\"ס תקי\"ב דחה סברת איכא מ\"ד זה מתוך קושיא זו והסכים לסברת מ\"ד דלא שרינן לגוים ולכלבים אלא בתנור אחד דאיכ' טעמא דהפת נאפה יפה ובדאפש' לפיוסינהו בדבר אחר יע\"ש.
וראיתי להרב דרכי משה שכתב ומה שהקשה ב\"י דאע\"ג דאפשר לפיוסינהו מ\"מ אמאי שרי לאפות כל העיסה כו' לא ק\"מ דמאחר דאפשר לפיוסינהו הוי ככוליה של ישראל ולא עשה כלום לכלבים וכן הוא בגמ' עכ\"ל. ולא זכיתי להבין כוונתו דקושית מרן ז\"ל היא דמאי אהני לן טעמא דאפשר לפיוסינהו להתיר לאפות בשני תנורים יותר מכדי צורכו ליו\"ט דאי מטעם הואיל הרי כתב מרן ז\"ל קודם לזה בשם הר\"ן ז\"ל דהאי טעמא דהואיל לא אהני אלא לשלא ילקה אבל איסורא דרבנן מיהא איכא לאפות שלא לצורך יו\"ט והכא כי אפשר לפייסן לכלבים בנבילה הנה חלק הכלבים הוא שלא לצורכו דהא קתני מתני' בזמן שהרועים אוכלים ממנה ומבואר בשמעתין שיש בעיסה שיעור אכילת הרועים והכלבים קאמר וא\"כ איך אפשר להתיר לאפות לכתחילה שלא לצורכו אפי' חשיב כוליה של ישראל. והנה ראיתי להר\"ב לח\"מ בפ\"א מה' יו\"ט די\"ד עמ\"ש ה\"ה בשם העיטור והרשב\"א ז\"ל דלדידן דאית לן הואיל אפי' אין לו נבילה עכשיו מותר הואיל ואפשר שתזדמן לו שהק' על דבריהם דאפי' מאן דלית ליה הואיל מ\"מ איסור' מיהא איכא ולא אהני טעמא דהואיל אלא לאפטורי ממלקות כו' ותירץ וז\"ל לכך נראה לומר דודאי כיון דהך עיסה מעורבת של רועים ושל כלבים אין ראוי לומר שיהא איסורא כ\"כ וכאילו היתה כולה של כלבים משום ה\"ט דהא אפשר למיפלגה בלישה תדע דהא רב חנילאי מכחיש ליה להאי טעמא כו' יע\"ש ואין טעם זה מספיק לע\"ד דהאי טעמא דאפשר למפלגה בלישה אלים טובא דחשיב כאילו פליגא כבר שהרי בפ' חלק דקי\"ב קאמר רב חסדא דעיסה חציה של עיר הנידחת וחציה של עיר אחרת שרי משו' דעיסה כמאן דפליגא דמייא ואם להתיר את האיסור מדאורייתא חשבינן לה כמאן דפליגא כ\"ש לאסור. ויותר היה לו להרב לח\"מ ז\"ל לומר דאף ה\"ה ז\"ל לא התיר אלא בתנור אחד ומשום דאיכא נמי טעמא דהפת נאפה יפה וכסברת איכא מ\"ד שכתב הר\"ן ז\"ל וכמו שהסכים מרן ב\"י ז\"ל. דאילו לתירוץ הלח\"מ ז\"ל אכתי קשה קושית מרן ב\"י ז\"ל על דברי ה\"ה ז\"ל דאפי' אי חשיב כל העיסה של רועים אכתי ליכא למשרי לכתחילה מטעם הואיל.
ושוב ראיתי להר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת שכתב וז\"ל וא\"ת ואפי' נימא הואיל כו' ליכא למשרי אלא דיעבד אבל לכתחילה אסור מדרבנן וי\"ל סתם עיסה כשטורח באפייתו עיקר כוונתו לרועים אלא שמטפל בהם צורך כלבים כשלא יהא לו נבילה אבל כשיהיה לו נבילה עיקר כוונתו לרועים עכ\"ל ועדיין לא הועיל בזה כלום דאפי' אי חשיב כל העיסה של הרועים אכתי קשה היאך התירו לאפות יותר מכדי צורכם כקושית מרן ב\"י ז\"ל וכיון דע\"כ לומר דהכא איירי בתנור אחד ומטעם שהפת נאפה יפה שוב אין לנו צורך למ\"ש הרב ז\"ל ועיין להר\"ב פר\"ח ז\"ל בסימן תק\"ו ס\"ו שהסכים לסברא זו להחמיר יע\"ש.
עוד ראיתי להרב דרכי משה ז\"ל שהקשה על מרב\"י ז\"ל שדבריו סתרי אהדדי דבס\"ס תקי\"ב הסכים לסברת מ\"ד דלא התירו בעיסת הכלבים אלא בתנור אחד ומטעם שהפת נאפה יפה וגם בדאפשר לפיוסינהו בנבילה ואילו בריש הסימן כתב על דברי הא\"ח שאסר לשלוח דורון לגוי ביום טוב לא פת ולא תבשיל אם היה דעתו לשלוח בי\"ט משום שא\"א שלא ירבה בשבילו ומה שאמרו ממלאה אשה קדירה כו' היינו דוקא לצורך ישראל עכ\"ל וכתב עליו מרן ז\"ל וכבר כתבתי בתחילת סימן זה שאין כן דעת הפוסקים עכ\"ל כנראה שדעת הפוסקים להתיר לבשל לצורך הגוי בקדירה אחת אפילו שאי אפשר לפייסן בדבר אחר הפך מ\"ש כאן את\"ד ז\"ל יע\"ש והוא תימה שהרי מרן ז\"ל כשהביא בריש הסי' דעת הפוסקים כתב בשם הר\"ן דשרי להאכיל בי\"ט לעבדים ולשפחות ולא חיישי' שמא ירבה קדירה אחרת בשבילן ומיהו משמ' דלהרבות פת בשבילן אסור אלא בדאית ליה מידי אחרינא דאפשר לפרנסינהו כדאמרי' בעיסת הכלבים כו' וכ\"כ עוד בשם הגהות מיימון יע\"ש הרי שכתב ז\"ל שלא התירו לאפות צורך גוים אלא בקדירה אחת בדאפ' לפרנסינהו בדבר אחר הא לאו הכי אסור ואיך אפשר לומר דמ\"ש על דברי הא\"ח שאין כן דעת הפוסקים הוא שכונתו שלדברי שאר הפוסקים שרי לבשל בקדירה אחת אפילו בשאי אפשר לפייוסינהו בדבר אחר זה דבר שאין הפה יכולה לדבר אבל כוונת מרן מבוארת שבנדון הא\"ח דמיירי במשלח דורון לגוי בי\"ט דאפשר לשלוח לו ביום אחר או לשלוח לו דורון של דבר אחר שאינו של תבשיל או שאפשר לו שלא לשלוח לו דורון כלל שאינו מחוייב בדבר אלא דורון בעלמא קמשלח אם כן עדיף טפי ממבשל לצורך גוים ואפשר לפיוסינהו בדבר אחר שכתבו הפוסקים דשרי לבשל בי\"ט הואיל ואי בעי אכיל ליה אם כן ה\"נ דכוותא ומתוך כך דחה דברי הא\"ח. ועיין להרב מ\"א בסק\"ג שכתב וז\"ל אך מה שהקשה רמ\"א דברי הב\"י אהדדי מיושב בדברי היש\"ש שכתב דדוקא בקדירה אחת שרי להרבות לעבדיו ושפחותיו אבל בתנור אחד אסור דכל פת ופת צריך טירחא בפני עצמו אא\"כ יש לו במה לפייסן וכמ\"ש הב\"י וכן עיקר עכ\"ל. ולדעתי הקצר אין צורך לזה ומעיקרא קושיא ליכא. אלא שהדין דין אמת לחלק בין קדירה לפת דבקדירה אפי' אם אי אפשר לפיוסינהו שרי דליכא אלא טירחא אחת משא\"כ באפיה בתנור וזה מבואר בלשון הר\"ן שכ' מרן ב\"י בריש הסי' ודברי הרמ\"א לדידי צ\"ע.
ודע שהתוס' ז\"ל בפסחים פרק אלו עוברין דמ\"ו ע\"א ד\"ה עד שתאפה הוק' להם באות' ששנינו המפריש חלה בטומאה בי\"ט כיצד יעשה לא תקרא לה שם עד שתאפה דאמאי לא שרינן לאפותה בטומאה מטעם דהפת נאפה יפה ותרצו שם דלא שייך האי טעמא אלא בתנור ומתני' מיירי אף באופה על הגחלים יע\"ש. ונראה לע\"ד דלא ניחא להו במה שתרצו הכא דע\"כ לא שרינן גבי פת אלא משום דאיכא נמי טעמא דהואיל וגבי חלה טמאה ליכא הואיל דא\"כ מאן דלית ליה הואיל לית ליה ההיא דרשב\"א וכמ\"ש לעיל והא ודאי דחיקא להו מימר התם. ואין ספק דבההוא תירוצא שתירצו התם מתרצי נמי לקושייתם דהכא דרב חסדא מיירי באופה על הגחלים א\"נ בדאיכא יותר מכדי מילוי תנור דהשתא ליכא טעמא דהפת נאפה יפה וכמו שתירץ הר\"ן ז\"ל וזה ברור והוצרכתי לזה מפני שראיתי להרב פר\"ח ז\"ל בה' פסח סי' תנ\"ז שדחה תירוץ התוס' דפרק אלו עוברין ותירץ קושיתם דהתם ע\"פ מה שתירצו הכא והכריח כדבריו מהא דשמעתי' יע\"ש ואין לזה הכרח דהתוס' התם יתרצו לדשמעתין כמו שתירצו שם כמדובר ועיין בשורש הואיל שהארכתי עוד בסוגייא זאת.
ובמ\"ש עוד רבינו בני החיל שנתנו קמח לישראל לעשות להם פת ביום טוב אם כשנותנים פת לתינוק כו' תו בשמעתין בעו מיניה מרב הונא הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא מהו א\"ל חזינן אי יהבי רפתא לינוקא ולא קפדי כו' שרי ואי לאו אסור וכתבו התוס' וז\"ל פרש\"י ופליגא אההיא דלעיל ואר\"י הכא דלא פליגי דשאני עיסה כו' אבל הכ' מיירי שהיה הקמח לבני חילא אלא שטורח האפיה על בני באגא ולא היו יכולים ליקח מן הקמח קודם האפיה אבל אחר שאפו בשביל החיל אז לא קפדי וכן בעגל דבסמוך עכ\"ל, והנה ע\"פ חילוק זה ישבו הר\"ן וה\"ה ז\"ל בפ\"א מה' י\"ט דעת רבינו ז\"ל שפסק להא דרב הונא דאי יהבי רפתא לינוקא ולא קפדי שרי ופסק ג\"כ לההיא דריב\"ל דמייתינן לקמן דאין מזמנין את הגוי בי\"ט גזירה שמא ירבה בשבילו יע\"ש אמנם הרי\"ף ז\"ל קאי בשיטת רש\"י דהא רב הונא פליג אדריב\"ל ודחה להא דרב הונא מקמיה ההיא דריב\"ל ורב חסדא יע\"ש.
ולע\"ד שיטת רש\"י והרי\"ף ז\"ל נכונ' בטעמא וק\"ל טובא לדעת התוס' ורבינו ז\"ל דאי מיירי הא דרב הונא כשהקמח של בני חילא ולא היו יכולים ליקח מן הקמח עד אחר האפיה היכי שרי רב הונא לאפותה כיון דבשעת אפיה כל העיסה היא של בני חילא ובתר האפיה הוא דמצי למיהב מינה לינוקא והרי נדרים ונדבות אפילו דלאח' שחיטה יש להם לבעלים חלק בהם מ\"מ כיון דעיקר השחיטה אינה אלא בשביל חלק גבוה ובעלים כי זכו בתר שחיטה משולחן גבוה הוא דזכו אסורים בי\"ט מלכם ולא לגבוה וכמ\"ש התוס' לעיל ד\"ה אבל כו' וא\"כ הכא נמי כיון דקודם אפיה קפדי ובתר האפיה הוא דלא קפדי הו\"ל ממש כנדרים ונדבות ואסיר מקרא דלכם: ובכן אני תמיה למאי דמשמע מדברי הר\"ן ז\"ל דאף הרי\"ף ז\"ל אזיל ומודה דהיכא דלא אפשר למשקל רפתא לינוקא אם לא יאפה כולה עיסה שרי דבדידיה קטרח כיע\"ש ולא ידעתי מה טעם לחלק בין נדרים ונדבות לנדון זה וצ\"ע.
ודע דהא דלא שרינן לאפות ולשחוט לצורך גוים כי הא דבני חילא מטעם מתוך ואף למ\"ש התוס' בפ\"ק די\"ב דבעינן צורך קצת אין לך צורך קצת גדול מזה שאם לא יאפו ויבשלו לצורך בני חילא יצטערו מהם בי\"ט משום דגלי לן קרא דלכם ולא לגבוה ולא לגוים גזרת הכתוב הוא שלא נאמר בהם מתוך שהרי בנדרים ונדבות איכא טעם מתוך כמ\"ש התוס' בפ\"ק די\"ב ואפ\"ה גזר רחמנא לכם ולא לגוים וא\"כ ה\"ה נמי לצורך גוים ועיין להלח\"מ ז\"ל בפ\"א מה' י\"ט הל' ט\"ו וכבר עמדתי על דבריו בשורש מתוך יע\"ש.
ובמאי דפריך תלמודא וההיא מעשה בשמעון התמני כו' איכא למידק דאדפריך ליה לרב הונא מהך ברייתא לסייעיה מברייתא דמייתינן לעיל דטו\"ב ע\"א דקתני ממלאה אשה כל הקדירה בשר אע\"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת כו' ואין לומר דהתם היינו דוקא בקדירה דלית בה טירחא יתיר' אבל רב הונא מתיר אפי' בפת דאיכא טירחא יתירא באפיה ובאפיה כ\"ע מודו התם דאסור היכא דליכא טעמא דהפת נאפה יפה והכא גבי תינוק ליכא האי טעמא דהא ודאי ליתא דא\"כ השתא נמי מאי פרי' ליה מהך ברייתא דשמעון התמני דמיירי לענין בישול דאטו לדידיה מי ניחא כיון דבבשול כ\"ע מודו דאע\"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת שרי למלאות כל הקדרה. וי\"ל דהתם שאני שהוא מרבה בשבילו לצורך מחר ואיכא טעמא דהואיל אבל לגוים דליכא טעמא דהואיל ודאי אסור להרבות ולהכי לרב הונא דמתיר לאפות לצורך גוים בשביל חתיכה אחת דישראל פריך ליה שפיר דא\"כ כ\"ש בבשול דשרי.
אך קשה שמדברי הר\"ן ז\"ל לעיל מוכח דטעמא דממלאה אשה קדרה בשר לאו משום דאיכא טעמא דהואיל הוא דשרי אלא משום דהוספה בשיעור בי\"ט שרי מדאורייתא וכמו שביארנו דבריו שם. וכיון שכן מאי פריך לרב הונא דלדידן נמי תקשי דכיון דחזי לישראל אפי' חתיכה אחת הוספה בשיעור שרי וליכא משום לכם ולא לגוים וע\"כ לאוקמה בטריפה וכדמשני רב יוסף. ואפשר דלרב הונא דוקא הוא דק\"ל משום דאיהו קא שרי לאפות לצורך גוים בשביל חתיכה שנותנין ממנה לתינוק דנמצא שעיקר האפיה הוא לצורך גוים לא כן לתנא דברייתא דלעיל דלא שרי לרבות בשיעורא אלא כשעיקר הבישול הוא לצורך י\"ט ואח\"כ מרבה בשיעור אבל כשהעיקר הוא לצורך חול ומשום דלא ליתסר אוכל חתיכה ממנו אפשר דאסיר לכ\"ע דהו\"ל הערמה ומכאן ראיה לדברי הב\"ח בסי' תק\"ג ועיין להרב מ\"א שם בסק\"ג יע\"ש.
ומ\"מ אכתי לא נחה דעתי בזה דאף אם נאמר דאיכא משום הערמה אכתי ליכא איסורא דאורייתא ולישנא דקתני שהרי אמרה תורה לכם ולא לגוים משמע דאיכא איסורא דאורייתא וצ\"ע. ועיין להר' ט\"ז ז\"ל בסימן תקי\"ב סק\"ו שהקשה דכיון דהערמה אסורה איך התירו לבשל מפני מעט פת או בשר דלאחר אכילה אסיר משום הערמה יע\"ש ואין כאן קושיא דכיון דאין כאן איסור תורה התירו לצורך אונס וכן כתב הר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת: ובמאי דפרכינן תו והא חזי לכלבים הקשה הרב ח\"ה ז\"ל דהיאך קס\"ד למימר דליכא מאן דאסר לכלבים והא משנה שלימה שנינו עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים נאפית בי\"ט אבל אין הרועים אוכלים ממנה אינה נאפית בי\"ט יע\"ש. ולפי גירסת רש\"י ז\"ל דלא גריס בהך ברייתא שהרי כבר נאמר לכם ולא לכלבים אלא לכם ולא לגוים לבד אפשר לומר בדוחק דמשום דלא קתני לכם ולא לכלבים והיה שולל הך קושייא דהא חזי לכלבים משמע ליה לתלמודא דסביר' ליה לתנא דברייתא דלכלבים שרי ומשני דתנאי פליגי בהך פלוגתא אם אמעיטו כלבים מקרא דלכם כי היכי דאמעיטו גוים או לא ומאן דדריש לכם ולא לכלבים היינו משום דס\"ל דגוים וכלבים כי הדדי נינהו ומה ראית לרבות גוים ולהוציא כלבים. והשתא היא גופא קאמר ליה יאודה בן בבא כבר נאמר לכם ולא לגוים וא\"כ איכא למדרש נמי לכם ולא לכלבים וא\"כ יצא שכרכם בהפסדכם. וא\"נ כיון דאיכא פלוגתא דתנאי בהאי מילתא להכי מספקא ליה ליאודה ב\"ב וקאמר תמה אני אם לא יצא שכרכם כו' שהרי לענין לכם ולא לגוים כ\"ע מודו בה ולענין לכם ולא לכלבים בספקא תלייא מלתא ואית לן למיזל לחומרא ועיין להר\"ב בשיטה המקובצת דגריס בברייתא לכם ולא לכלבים וכתב דתלמודא קס\"ד דלאו דוקא יע\"ש והוא תימה איך ס\"ד דלאו דוקא מאחר דמשנה שלימה הוא וצ\"ע." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור ראיית מומין בכור בי\"ט בכור \n שנפל לבור עושה לו פרנסה במקומו שהרי אינו יכול להעלותו מפני שאינו ראוי לשחיטה בי\"ט וכו'. ע\"כ. הנה בגמרא במסכת ביצה דכ\"ו ע\"א אפליגו רבי יאודה ור\"ש בבכור שנפל לבור שרבי יאודה אומר אם יש בו מום כו' ור\"ש אומר כל שאין מומו ניכר מבע\"י אין זה מן המוכן ע\"כ ופירש רש\"י ז\"ל דאף ר\"י לא שרי אלא במומין שנפלו מעי\"ט אבל במומין שנפלו בו בי\"ט אף לר\"י אסור משום מוקצה וכדבריו מבואר בסוגיין דעלה דקאמר לא צריכא דנפל ביה מום בי\"ט פרכינן בפשיטות והא מוקצה הוא כו'. ולפ\"ז יש לתמוה על מ\"ש רש\"י בחולין דנ\"א ע\"ב ד\"ה ושוין וז\"ל תנאי דפליגי דמסכת ביצה גבי בכור שנפל בו מום בי\"ט ואפילו האוסר בנולד בו מום בו ביום משום דמוקצה היה בין השמשות מחמת איסור קדשים בחוץ אבל אם נולד הוא ומומו עמו מוכן הוא שלא נאסר מעולם עכ\"ל משמע מדבריו דפלוגתייהו דר\"י ור\"ש בנפל בו מום בי\"ט הוא ור\"ש אסר ור\"י שרי מטע' מוקצה וזה היפך דבריו שכתב דבהא לא פליגי ואף לר\"י אסור. ועוד דמאי דמשמע מדבריו שם דר\"ש אסר מטעם מוקצה ליתא מ\"ש הכא במתני' ר\"ש לית ליה מוקצה כלל ולא אסר אלא משום איסור ראיית המומין דמחזי כמתקן או כדן את הדין ואף למ\"ש רש\"י לקמן בסוגיין גבי ברייתא דבכור תם שנפל לבור דר\"י נשיאה לית ליה מוקצה כלל ואפי' במום שנפל בו בי\"ט עצמו שרי מ\"מ ר\"י ור\"ש דמתני' לא פליגי בהכי והאי ושוין על ר\"י ור\"ש דפליגי במתני' קאי כמ\"ש רש\"י לקמן ואינהו לא פליגי בנפל בו מום בי\"ט עצמו כמבואר. ואף אם נדחק עצמינו ונאמר דהתם משמע ליה לרש\"י דהאי ושוין דקתני בברייתא לאו ר\"ש ן' מנסיא קאמר ליה אלא תנא דברייתא וקאי על ר\"י נשיאה ור\"ש ן' מנסיא דפליגי בנפל בו מום בי\"ט עצמו אכתי קשה דרשב\"ם דאסר לאו מטעם מוקצה קאסר אלא מטעם איסור ראיית מומין ומשום מחזי כמתקן ואילו רש\"י כתב דטעמא דמאן דאסר משום איסור מוקצה הוא ואי הוה ס\"ל לרש\"י כמ\"ש התוס' בשמעתין דמאן דאסר משום איסור ראיית המומין אית ליה נמי טעמא דמוקצה לאסור אף דיעבד הוה ניחא קצת אבל רש\"י ז\"ל מיאן בזה.
כי ע\"כ נראה דכוונת רש\"י במ\"ש דתנאי דפליגי בנולד בו מום בי\"ט לאו דפליגי לענין דינא קאמר דודאי לכ\"ע אסור כמבואר בשמעתין למר משום איסור מוקצה ולמר משום איסור ראיית מומין מיהו בעיקר הטעם קאמר דפליגי דלר\"י אסור משום איסור מוקצה ולר\"ש משום איסור ראיית המומין והכי קאמר דאף למאן דאסר משום איסור מוקצה מודה הוא בנולד הוא ומומו עמו דליכא משום איסור מוקצה כיון דהיה מוכן אגב אמו וכדאמרינן בפ\"ק דביצה ד\"ו גבי עגל שנולד בי\"ט ולמאן דאסר משום איסור ראיית המומין דמחזי כמתקן וכדן את הדין בנולד ומומו עמו פשיטא ליה דשרי דכיון דלא היה בו חזקת איסור מעולם אין כאן מתקן ולא דן דין דומייא דראיית טריפה דשרי בי\"ט ואכתי לא נחה דעתי בזה דאדרבא למאן דאסר משום איסור ראיית המומין הו\"ל לרש\"י ז\"ל לאשמועינן טעמא דשרי דלאידך מפורש טעמו בגמרא ברפ\"ק משא\"כ למאן דאסר משום איסור ראיית המומין וכעת צ\"ע.
והרב המובהק כמוהר\"י נוניש הי\"ו הקשה אלי עוד במאי דמשמע לן הכא בשמעתין דלר\"י אם נפל בו מום בי\"ט אסור משום מוקצה דלשמואל ור\"י דאמרו בפ\"ק ד\"ו ע\"א גבי אפרוח שנולד בו בי\"ט דמותר באכילה בו ביום דהואיל והתיר עצמו בשחיטה התיר עצמו משום מוקצה ה\"נ אמאי לא שרי נמי לר\"י בכור שנפל בו מום בי\"ט מהאי טעמא דהואיל ומתיר עצמו במום זה מאיסור קדושת בכור ה\"נ יתיר עצמו מאיסור מוקצה. ואפשר דשאני בכור שלא נולד היתר אכילה לכ\"ע דעד השתא נמי הוה שרי באכילה לכהני' כשהיה קרב ע\"ג המזבח ואף דלאחר החרבן אין כאן היתר בזמן דאיכא מקדש מיהא אית ליה היתר בלא מום ולא דמי לאפרוח שנולד בי\"ט דעד השתא לא הו\"ל היתר אכילה כלל ובלידתו הותר באכילה ע\"י שחיטה והואיל והותר באכילה שלא היה בו היתר כלל התיר עצמו נמי מאיסור מוקצה ולשיטת הפוסקים בההיא דאפרוח כרב דאסר ניחא טפי דאיכא למי' דשמעתין פריך סתמא אליב' דרב דהילכתא כוותיה. ועוד דאפשר לומר דע\"כ לא קשרו ר\"י ושמואל איסור מוקצה מטעם הואיל אלא דוקא גבי אפרוח דההיתר בא לו ממילא משא\"כ גבי בכור דהיתר מוקצה זה תלוי בראית החכם המתירו ומוקצה כי האי דתלוי במעשה החכם לא התירו מטעם הואיל שיעשה החכם מעשה לראותו ולהתירו.
ומבואר עוד בכולה שמעתי' דלר\"ש דאסר לראות מומין בי\"ט אף אם עבר ובקרו אינו מבוקר וכדתני רב אושעייא לקמן ולא כההיא דאדא בר אוכמי דמשבש ותני וכ\"כ רש\"י ז\"ל במתני' ד\"ה אין זה מן המוכן כו' וה\"ק אין התרתו היתר ואינו מוכן להכשיר עכ\"ל. והתוס' כבר דחו פי' רש\"י ז\"ל שפירש דטעמא דר\"ש דאסר לא משום מוקצה הוא אלא משום מחזי כמתקן וכתבו וז\"ל וק' דאין זה מן המוכן משמע דאפילו בקרו חכם כיון שלא נודע שהוא מום קבוע מאתמול אוסר ר\"ש ולפי' הקונטריס משמע דוקא דאינו מוכן להכשיר לכתחיל' הא דיעבד שפיר דמי עכ\"ל וכבר הר\"ב תי\"ט והר\"ב ח\"ה עמדו מתמיה על דבריהם דאיך כתבו בדעת רש\"י דס\"ל דלר\"ש דיעבד שפיר דמי דדבריו ברור מללו דאף דיעבד נמי אסיר שכתב אין התרתו היתר כו' וגם בשמעתין פי' כן בהדייא ע\"ע. ולק\"ד הדבר מבואר דעיקר קושיית התוס' ז\"ל היא למ\"ש רש\"י דטעמא דר\"ש לאו משום מוקצה הוא אלא משום מחזי כמתקן דא\"כ לא היה ר\"ש אוסר דיעבד נמי אלא לכתחילה דוקא דמשמע להו דכיון דגבי דן את הדין וכן גבי הגבהת תרומות ומעשרות אמרו בירוש' והביאו הרא\"ש לקמן בפרק משילין דכולן מה שעשו עשו ודינו דין ותרומתו תרומה ה\"נ התרתו היתר ואף בו ביום משמע להו דשרי דומייא דהגבהת תרומות ומעשרות בשוגג שאם אין לו פירות אחרות מותרי' לו ב\"ב וכן בעבר ואפה בלי עירובי תבשילין שרינן בפ\"ב דביצה די\"ז ולשון אין זה מן המוכן משמע דאף אם עבר בדיעבד וביקר אפילו לית בשר אחר למיכל אסור ולכך דקדקו כן מלישנא דמתני' ולא הביאו ראיה מדאמרי' לקמן בשמעתין בהדייא דלרבי אושעיא אף דיעבד נמי אסור משום דאפשר לדחות ההיא דשמעתין בדאית ליה בשר אחר למיכל אבל לשון אין זה מן המוכן משמע בהדייא דאסור לעולם ולא נעלם מעיני התוס' דרש\"י כתב אף דיעבד נמי אסור וכדאיתא לקמן בשמעתין. מיהו היא היא עיקר קושייתם למה יהיה אסור לפי טעמו ז\"ל ולומר אנן בדידן דמותר דיעבד ונחלוק על דברי רש\"י אי אפשר דלישנא דמתני' לא משמע הכי. וה\"ה כאן ה\"ג כתב וז\"ל ולא נתבאר בדברי רבינו אם עבר וביקר זה שנולדו בו מומין מבערב מה דינו ונחלקו המפרשים בזה יש מתירין ויש אוסרין עכ\"ל. ודברי היש אוסרין תמוהים מהא דשמעתין ועיין בשיטה מקובצת שעמד בזה על דברי הרשב\"א ז\"ל.
ולע\"ד הדבר מבואר דהיש מתירין אזלי ומודו דלר\"ש אף דיעבד אסור אלא דלענין הלכה משמע להו דלא קי\"ל כר\"ש בזה דאנן קי\"ל ר\"י ור\"ש הלכה כר\"י ומשום דאמי וורדינאה לא הוה חזי מומין בי\"ט הוא דקי\"ל כר\"ש כמ\"ש הרי\"ף והרא\"ש ומשמע להו דלכתחי' דוקא הוא דלא הוה חזי אבל דיעבד שפיר דמי כר\"י וכ\"כ הר\"ב בני שמואל ז\"ל ועיין בס' יד אהרן ובספר מרכבת המשנה שכתב' דהיש מתירין דחו סוגייא זו מקמי ההיא דפרק כירה דמ\"ג דאמרי' טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן. והתוס' ז\"ל שם הוקשה להם מ\"ש דגבי בכור אמרינן שאם עבר וביקרו אינו מבוקר והניחוה בצ\"ע יע\"ש ואם זו היתה סברת המתירין הי\"ל להתיר אף במומין שנפלו בו בי\"ט דטעמא דאיסורא אינו אלא מט' הואיל ואתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכוליה יומא וגבי טבל לא אמרינן הואיל ואתקצאי כמו שהוקשה להם להתוס' ז\"ל שם זה ג\"כ יע\"ש. ועיקר קושייתם יש ליישב דשאני טבל דבידו היה להפרישו ואפשר שדעתו היה עליו להפרישו ושכח ולא הפרישו ואין כאן מוקצה כיון שהיה דעתו עליו והיה בידו לתקנו אבל גבי בכור דאסח דעתיה מיניה מטעמא דמי ימר דמזדקיק ליה חכם ומי ימר דמום קבוע הוא כדאמרי' בפרק כירה כל שלא הראהו לחכם מבע\"י אית לן למימר דודאי אסח דעתיה מיניה מהאי טעמא דמי ימר ודוק.
ובעיקר הטעם דאסר ר\"ש לראות מומין בי\"ט מלבד מה שפי' רש\"י דאיכא משום מחזי כמתקן וכדן דין כתב רבינו טעם אחר שמא יבא להתיר מומין שנפלו בי\"ט דאיכא בהו משום איסור מוקצה אף לר\"ש כגרוגרות וצימוקים. והראב\"ד ז\"ל כתב שמא ימצא שאין המום מום ונמצא מטלטל מידי דלא חזי ליה. א\"נ שמא לא ידקדק בראייתו משום שמחת י\"ט. ובמ\"ש רש\"י דנראה כדן את הדין איכא למידק מההיא דפרק נערה דמ\"ז ע\"א דקאמר סבר רב יוסף למימר נשאלין נדרים בשבת ביחיד מומחה דוקא אבל בשלשה הדיוטות לא משום דמחזי כדינא. וא\"ל אביי כיון דס\"ל אפילו מעומד אפי' בקרובים אפי' בלילה לא מחזי כדינא יע\"ש הרי דכל דאיכא להנהו תלת מילי ליכא למיחש למחזי כדינא וא\"כ גבי בכור דאיתיה ביחיד מומחה ורואין אותו מעומד ובלילה ובקרובים דאיהו דוקא אסיר אבל שאר קרובים שרו כנודע תו ליכא למיחש למחזי כדינא. ובטעמו של רבינו יש לדקדק דא\"כ מחמיר ר\"ש במוקצה טפי מר\"י ובעלמא שמעינן להו איפכא. גם בטעמו של הראב\"ד ז\"ל יש לדקדק מההיא דפרק מי שהחשיך דקנ\"ו עלה דמתני' דמחתכין את הדלועין לפני הבהמה דאמרינן ואף לוי סבר הלכה כר\"י דכי הוה מייתו טריפתא לקמיה דלוי ביומא טבא לא הוה חזי לה אלא אקילקלתא דאמר לא מתכשרא ואפילו לכלבים לא חזייא יע\"ש. הרי דלא גזר שלא לראותה כלל אלא הוה חזי לה אקילקלתא ה\"נ הו\"ל להתיר לראות מומה במקומה ולמה זה חששו הכא טפי מהתם. וע\"פ מ\"ש הט\"ז בסימן תצ\"ח סק\"ט ניחא יע\"ש. ועוד י\"ל דבשאר איסורין לא חששו דא\"כ בטלת שמחת י\"ט וגבי בכור דלא שכיח החמירו דוקא ובהכי ניחא נמי אף להטעם השני שכתב שמא לא ידקדק בראייתו משום שמחת י\"ט דא\"כ גבי ראיית טריפה הו\"ל למיחש להכי ובזה ניחא כמבואר.
ודע שהר\"ב תרומת הדשן בסימן נ\"ד כת' דאסור לבטל איסורין דרבנן בי\"ט למאן דסבירא ליה דמותר לבטל איסורין דרבנן בידי' מטעמא דבי\"ט מחזי כמתקן אבל לשער אם יש בו ס' נתיר דאין כאן מתקן כיון דלא עביד מעשה בידים וכתב וז\"ל ולא דמי לראיית בכור דאסור די\"ל כמ\"ש רש\"י בפרק אין צדין דמחלק בין ראיית מומי הבכור לראיית טריפה לבודקה דשרי בי\"ט עכ\"ל ואי כיוין הרב ז\"ל למ\"ש רש\"י ז\"ל בשמעתין בד\"ה אלמא קסבר ר\"מ ראיית בכור לאו כראיית טריפה וז\"ל אינה קלה כראיית טריפה דאחשבוה רבנן וכל עצמה של התרת בכור תלויה בה שאף שחיטתו אסור' קודם שיראינו ואינו דומ' לראיית טריפה שהתירו לבודקה אחר שחיטה עכ\"ל אין חילוק זה מעלה ומוריד לפום מאי דאסיקנא דטעמא דר\"מ לאו משום דראיית בכור אחשבוה רבנן הוא דאסר אלא משום קנסא הוא וכתב רש\"י דלפום קושטא אלו אדם אחר שחטו וכסבור שהוא ניתר מפי מומחה אפילו ר\"מ מודה דרואין עכ\"ל. וא\"כ ראיית בכור וראיית טריפה שוין הם בדינם ואכתי לא השמיענו רש\"י ז\"ל טעמא לפום קושטא מה בין ראיית בכור לראיית טריפה. מיהו עפ\"י מ\"ש רש\"י בד\"ה ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן וז\"ל ואין בזה משום תיקון ומשום דין שלא היתה בו חזקת איסור מעולם כו' עכ\"ל.
החילוק מבואר דשאני ראיית טריפה דמעיק' בחזקת היתר היתה משא\"כ בראיית בכור דמעיקרא בחזקת איסור קדשים קאי ובראיית המומחה הוא בא להוציאו מכלל איסור קדשי' ולהביאו לכלל היתר ומה\"ט נמי שרי לשער בשבת ובי\"ט אם יש ס' בהיתר לבטל האיסור כיון דמעיקרא בחזקת היתר הוה קאי ועיין להר\"ב ט\"ז בסימן תצ\"ח סק\"ט ולטעמו של רבינו שפירש באיסור ראיית מומין בי\"ט שמא יבא להתיר שנפלו בי\"ט דאית בהו משום מוקצה ה\"נ גבי ביטול איסורים שרי לשער כיון דליכ' למיחש לאיסור מוקצה כמבואר גם לטעמו של הראב\"ד נמי אית לן למשרי דומייא דראיית טריפה וכמ\"ש לעיל ע\"ש הט\"ז. מיהו במה שאסר הרב לבטל איסור בידים משום דמחזי כמתקן יש לדון בו שהרי כתב הר\"ן בפסחים פרק א\"ע עלה דמתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה בי\"ט עמ\"ש הרי\"ף דמתני' מיירי בחלת א\"י אבל בחלת ח\"ל דמדרבנן היא לא צריכה מידי אלא אפי לה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן עביד לה כר\"א וז\"ל ועוד אחרת יש ולא רצה הרי\"ף לגלותה כדאמרינן התם בבכורות חלת ח\"ל מבטלה ברוב ואמרינן התם רבה מבטל לה ואכיל לה בימי טומאתו הילכך יכול הוא לקרות לה שם ולבטלה ברוב והן הן דברי הרמב\"ן בספר המלחמות יע\"ש. ואם כדברי הר\"ב תרומת הדשן ז\"ל היכי מצי לבטלה ברוב בי\"ט הא הו\"ל מבטל איסורים דרבנן בידים ומחזי כמתקן אלא ודאי דמשמע להו דכיון דעיקר איסור זה דחלת ח\"ל אינו אלא מדרבנן אין כאן משום מחזי כמתקן וכדאמרינן לעיל בפ\"ב גבי טבילת כלים שנטמאו בולד הטומאה דשרי להטבילן בי\"ט דלית בהו אלא איסורא דרבנן וכמ\"ש רש\"י שם וה\"נ גבי מבטל איסורים דרבנן אין כאן משום מחזי כמתקן מה\"ט. ויש ליישב דדוקא גבי חלת ח\"ל הוא דהתיר הרמב\"ן ז\"ל משום דליכא למגזר אטו חלת הארץ דהוי דאורייתא וכמ\"ש הרשב\"א בת\"ה הארוך בית ד' שער ג' ובחידושיו ליבמות ר\"פ הערל דפ\"ב ע\"ב לענין ביטול ברוב דלא גזרינן הא אטו הא וכדמוכח בפ' כל הבשר גבי הא דתנן ונאכלת עם הזר על השולחן יע\"ש אבל בביטול שאר איסורין דרבנן איכא למגזר אטו איסורי' דאורייתא דדמו אהדדי כגון שומן הגיד דרבנן אטו חלב דאורייתא דכל דאיכא למגזר אטו איסור דאורייתא גזרינן כדאמרינן לעיל גבי טבילת כלים שנטמאו בולד טומאה דאי לאו דכהנים זריזין הן גזרינן אטו אב הטומאה דאורייתא א\"נ י\"ל דגבי חלה הואיל ונילושה בי\"ט הותר לבטלה ברוב אע\"ג דמחזי כמתקן כי היכי דהותר להפריש חלתה בי\"ט אע\"ג דאין מגביהין תרומות בי\"ט וה\"ט דכיון דהו\"ל פירי דטבילי האידנא לא גזרו כדאמרינן בפרק משילין דל\"ז ה\"נ גבי ביטול הואיל ואי אפשר לאוכלה אם לא ע\"י ביטול ברוב כיון דהו\"ל פירי דטבילי האידנא שרי משא\"כ בשאר איסורין שנתערבו בי\"ט דאסור. ותירוץ זה נח לי יותר שהרי כתב ה\"ה כאן בפ\"ב דאסור להטביל כלים חדשים בי\"ט אף לדעת רבינו דס\"ל דטבילת כלים חדשים דרבנן אע\"ג דליכא למגזר בהו אטו איסור דאורייתא וכתב דע\"כ לא שרינן בגמרא אלא טבילת כלים שנטמאו בולד הטומאה דוקא דעכ\"פ היה ראוי להשתמש בו בדברים טמאים משא\"כ כלי חרס דלא חזי כלל קודם טבילה יע\"ש. וא\"כ גבי חלת ח\"ל נמי הו\"ל למיסר אע\"ג דליכא למגזר אטו חלת הארץ כיון דלא חזי ליה כלל אלא ע\"י ביטול ברוב ודוחק לומר דה\"ה ז\"ל חולק על הרמב\"ן בזה ועוד שדברי ה\"ה יש להם סמוכות מההיא דפ\"ק דביצה ד\"ט גבי ההיא דגלגל עיסה מערב י\"ט מפריש ממנה חלתה בי\"ט דלאבוה דשמואל אסור אף בחלת ח\"ל מטעמא דמחזי כמתקן וכן פסקו הפוס' הרי דאף בחלת ח\"ל דרבנן איכא איסורא דמחזי כמתקן ובתירוץ השני שתרצנו הנה נכון.
והרב מוהר\"י הלוי בתשו' שבקובץ גדול סימן ל\"ד אסר לסתום בשבת נקב או חלון שבבית להצילו מטומאת מת העובר דרך שם לאחר שמת המת ונטמא הבית דהו\"ל מתקן את הבית ע\"י סתימתו יע\"ש וכבר עמדנו על דבריו במקום אחר ותו ק\"ל לדבריו דחשיב זה מתקן מאי שנא מהדר עם הגוי בחצר דשרינן ליה לשכור רשותו של גוי בשבת כדאמרי' בפ' הדר דס\"ו ע\"א כיון דבמעשה השכירות מתקן הוא את החצר ומוציא ומכניס כלים שהוא אסור להוציא לחצר והו\"ל כמתקן את הבית מטומאת מת שיכולים הכהנים ליכנס בתוכו וליכא למימר דשאני התם דהוי איסורא דרבנן דאכתי קשה למ\"ש ה\"ה ז\"ל בההיא דטבילת כלים חדשים וכמדובר וי\"ל דהכא נמי בלא\"ה היה מותר לטלטל בחצר כלים ששבתו בתוכו ולא מחזי כמתקן דומייא דכלים שנטמאו בולד הטומאה וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל. וא\"נ י\"ל דלא דמי שכירות לההיא דסתימת החלון מפני הטומאה דהתם עביד מעשה הסתימה בבית עצמה והו\"ל כהגבהת תרומות וכיוצא אבל הכא מעשה השכירות הוא עושה על ידי הגוי וממילא ניתר החצר ולא מחזי כמתקן מיהו אכתי יש לדקדק דכיון דטומאת הבית הסמוכה לבית שהמת בתוכו אינו אלא דרבנן וכמ\"ש הש\"ך בי\"ד סי' שע\"ב עיין בספר ארעא דרבנן אות ל\"ב ובכלים שנטמאו בולד הטומאה דהוי דרבנן שרינן להטביל בי\"ט ה\"נ הו\"ל למשרי לסתום הנקב בשבת ודוחק לומר שהרב ז\"ל סמך על סברת ה\"ה דאסר לטבול כלים חדשים ועיין להר\"ב מ\"א סימן שי\"ג הביא תשובת מוהר\"י הלוי הנז' וחלק עליו ודעתו להתיר יע\"ש." + ], + [], + [], + [ + "שורש איסור צידה בי\"ט דגים \n שבביברים וכן חיה ועוף כו' כל שהוא מחוסר צידה כו' ה\"ז מוקצה ואי' צדין אותן בי\"ט כו'. הכי איתא בגמ' פרק א\"צ דף כ\"ג ע\"ב וכתבו התוס' בד\"ה אין צדין וז\"ל פי' רש\"י כו' ולא נהירא שאין לחלק באוכל נפש בין אפשר לאי אפשר עכ\"ל. גם הרא\"ש והר\"ן ז\"ל דחו פירוש רש\"י ז\"ל מה\"ט יע\"ש מיהו התוס' ז\"ל בפ\"ק דמגילה ד\"ז ע\"ב קיימי בשיטת רש\"י דמדאורייתא יש חילוק באוכל נפש עצמו בין אפשר לאי אפשר כלומר בין מתקלקל מעי\"ט לאינו מתקלקל שאם אינו מתקלקל מעי\"ט אע\"פ שלא היה אפשר לו לעשותו מערב י\"ט כגון שלא היה בידו עי\"ט ובי\"ט בא לידו אסור לעשותו בי\"ט כיון שהמלאכה מצד עצמה אין בה קלקול אם נעשה מעי\"ט ועיין שם בדברי הרב ח\"ה ז\"ל ולמוהרש\"ח ז\"ל בדק\"ל ע\"א ועיין בדברי התוס' ר\"פ תולין ועיין לה' פר\"ח ר\"ס תצ\"ה ד\"ה ומ\"ש וי\"מ כו' יע\"ש ולקמן אבאר דברי התוס' דפ\"ק דמגילה בע\"ה ועיין בספר ארעא דרבנן במהדורא בתרא סימן ה' ועיין בחי' בפרק המביא דל\"ב ע\"ב עלה דא\"ל רבינא לרב אשי מר שרקי' ליה תנורא ביומא טבא כי שם דקדקנו קצת מדברי הרשב\"א שהביא ה\"ה ז\"ל בפ\"ג מה' י\"ט ה\"י דס\"ל כרש\"י ז\"ל דאף במלאכת אוכל נפש יש חילוק בין אפשר מעי\"ט לאי אפשר יע\"ש ומדברי רבי' בפ\"א מהי\"ט ה\"ה מבואר דס\"ל כשיטת רש\"י דאף במלאכת אוכל נפש יש חילוק בין אפשר מעי\"ט לאי אפשר אלא דס\"ל דאיסור זה אינו אלא מדרבנן יע\"ש.
והנה הר\"ן ז\"ל הביא ראיה דבאוכל נפש עצמו אין חילוק בין אפשר מעי\"ט לאי אפשר מאותה שאמרו מוליכין סכין אצל טבח בי\"ט ואלו בשבת לענין מילה אסור וכן לענין שחיטת הפסח עכ\"ל ולכאורה דבריו תמוהים דהולכת סכין אצל טבח מכשירי אוכל נפש הוא דמהאי טעמא אסור בשבת לענין מילה ובמכשירי אוכל נפש אזיל ומודה הרב דיש חילוק בין אפשר לאי אפשר ואם כן מאי ראיה מייתי מינה לסתור פירש\"י ז\"ל דאטו לדידיה מי ניחא איברא שהרב ז\"ל בפרק קמא גבי ההיא דהולכת סכין כתב וז\"ל ואע\"ג דאפשר דעביד לה מאתמול אפי' הכי שרי משום דהוצאה באוכל כתקון אוכל עצמו הוא ולא מכשירין ותקון אוכל נפש אין חילוק בין אפשר לאי אפשר עכ\"ל מבוארין דבריו ז\"ל דהולכת סכין אצל בהמה לאו מכשירי אוכל נפש הוא אלא תקון אוכל נפש עצמו הוא הילכך אין חילוק בין אפשר לאי אפשר. אלא דאכתי צריכין אנו למודעי מ\"ש דהולכת סכין לגבי מילה חשיב מכשירי מילה ולגבי אוכל נפש חשיב תקון אוכל נפש עצמו ולא מכשירין.
וראיתי למוהרש\"ח ז\"ל בביאורו לה' י\"ט דף ק\"ל ע\"ב שכתב דהולכת סכין אצל בהמה מכשירי אוכל נפש הוא ולא הותר אלא מטעם מתוך שהותר ההוצאה באוכל עצמו ומ\"ש הר\"ן ז\"ל דהולכת סכין חשיב תקון אוכל נפש עצמו כהולכת בהמה אצל סכין שההוצאה היא באוכל עצמו והיא היא ראיית הר\"ן ז\"ל דמדהותר הולכת בהמה אצל סכין אף לב\"ש דלית להו מתוך ש\"מ דבאוכל נפש עצמו אין חילוק בין אפשר לאי אפשר את\"ד יע\"ש. ולא נחה דעתי בזה דא\"כ העיקר חסר מדברי הר\"ן ז\"ל כמבואר כי על כן נראה לע\"ד דכוונת הר\"ן ז\"ל היא בפשטא דאף הולכת סכין אצל בהמה חשיב תקון אוכל נפש ולא מכשירין והיה טעמו דכיון דההוצאה באוכל עצמו הותר מן התורה אע\"פ שאין בהוצאת האוכל תקון לאוכל עצמו כאפיה ובשול שהתיקון הוא האפיה והבשול באוכל עצמו משא\"כ בהוצאה שהיא הכנה לבא לידי תיקון ואפי' הכי אחשביה רחמנא לענין י\"ט תקון אוכל גמור כאפיה ובישול אם כן כל הוצאה שיבא לידי תיקון אוכל אע\"פ שאין ההוצאה באוכל עצמו כהוצאת סכין אצל בהמה הרי היא כהולכת בהמה אצל סכין ומותר מדאורייתא דמלאכת ההוצאה לגבי י\"ט באיזה אופן שיהיה אחשביה רחמנא תיקון אוכל ושרייא וטעם מתוך לא אצטריך במלאכת ההוצאה אלא לגבי הוצאת קטן ולולב וס\"ת שאין באותה הוצאה תקון אוכל כלל אבל הולכת סכין אצל בהמה ובהמה אצל סכין בלאו טעמא דמתוך מותר דכולה חשיבה תקון אוכל נפש עצמה כמובן ועיין להרב פר\"ח בסי' תצ\"ח ס\"ב כנלע\"ד ועיין במ\"ש הר\"ן לקמן בפ' המביא עלה דא\"ל רבינ' לרב אשי מר שרקי' ליה תנורא ביום טוב דמבואר דעתו ז\"ל דכל מלאכה שעל ידה הוא בא לידי עשיית אוכל נפש אע\"פ שבשע' עשייתה אכתי אינה באוכל חשיבא מלאכת אוכל נפש יע\"ש.
עוד כתב הר\"ן ז\"ל שאם כיון רש\"י ז\"ל לומר דמדרבנן הוא שיש לחלק בין אפשר לאי אפשר עדיין אינו מספיק שא\"כ אם עלתה מצודתו ריקנית מעי\"ט יהא מותר לצוד בי\"ט וכן תליש' פירו' הנפסדים מאתמול יהא מותר לצוד בי\"ט כו' יע\"ש ואשתמיט' להר\"ן ז\"ל מ\"ש רש\"י ז\"ל בעירובין דף ל\"ט ע\"ב ד\"ה פסק דצידת צבי בי\"ט דאורייתא היא יע\"ש וא\"כ אין ספק דכוונת רש\"י ז\"ל לומר דמדאורייתא הוא שיש לחלק בין אפשר לאי אפשר וכדמשמע להו להתוס' והרא\"ש בכוונת דבריו ז\"ל ובכן מה שכת' הר\"ן לקמן בסוף פרקין עלה דת\"ר אין שונין קמח בי\"ט וז\"ל פירש רש\"י ז\"ל שאם רקדו מאתמול ובא לשנותו בנפה כדי ליפותו אין שונין דאפשר לו מאתמול פי' לפירו' ומתסר מדרבנן דאילו מדאורייתא אין חילוק באוכל נפש עצמו בין אפשר לאי אפשר עכ\"ל. לפי האמור ליתא דאפשר דאף מדאורייתא קאמר דיש לחלק בהכי וכדמשמע להו להתוס' והרא\"ש ז\"ל בשמעתין.
ואנכי לא ידעתי למה זה לקמן מינח ניחא ליה להר\"ן פירוש רש\"י ז\"ל ולא הוק' לו כדקשיא ליה הכא דאם כן אם לא היה לו קמח מערב יום טוב ובי\"ט בא לו יהא מותר לרקד ביום טוב והיה לו להר\"ן ז\"ל לפרש דעיקר הטעם הוא כמ\"ש היש מפרשים שהביא הר\"ן ז\"ל שם שמסכים למה שהעלה הוא ז\"ל בשמעתין. ועוד יש לדקדק שהטעם שהעלה הוא ז\"ל בשמעתין כתבו לקמן בשם יש מפרשים ואם כן קשה למה ייחס הדברים בשמעתין אל עצמו ולזה י\"ל דאותם המפרשים ס\"ל דמדאורייתא ליכא איסור' במלאכת הקצירה והרקי' וכיוצא מהט' הזה שהעל' הר\"ן ז\"ל שמלאכות אלו נעשות לזמן מרובה וזו היא שיטת ה\"ה ז\"ל בפרק א' מה' י\"ט כיע\"ש מיהו הר\"ן משמ' ליה דמה\"ט לא נאסרו אלא מדרבנן דליכ' איסור' דאורייתא ולכן ייחס הדברים אל עצמו מיהו קמייתא קשייא וכעת צ\"י.
וראיתי למוהרש\"ח ז\"ל בדק\"ל שדקדק בדברי הר\"ן ז\"ל למה לא הוקש' לו בדברי רש\"י ז\"ל כשצדד לומר דמדאורייתא קאמר דיש לחלק בין אפשר לאי אפשר דא\"כ אמאי לא הותר' הצידה כשעלתה מצודתו ריקנית וכן תלישת פירות הנפסדין כמו שהוקש' לו עכשיו במה שצידד לומר דמדרבנן קאמר יע\"ש ונלע\"ד דבמה שצידד תחילה דמדאורייתא קאמר לא קשיא למה לא התירה תורה כשעלתה מצודתו ריקנית או בתלישת פירות הנפסדים דאיכ' למימר דאה\"נ אלא דגזרת חכמים היא שכל מלאכה שרובה אפשר לעשותה מאתמול אף כשאי אפשר לעשותה מאתמול תאסר כיון דכשאפשר לעשותה מאתמול איכא איסורא מדאורייתא אכן לפי הצד השני שצידד לומר דמדרבנן קאמר הוק' לו שפיר למה לא התירו כשעלתה מצודתו ריקנית וכן בתלישת פירות הנפסדין כיון דמן התורה בכל ענין שרי והם גזרו במלאכה שאפשר מאתמול אמאי לא התירו בהני דליכא בהו טעם איסור. וכי תימה אכתי איכא למימר דחכמים הלכו אחר רובא של מלאכה ואסרו הכל וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל לפי דרכו הא לא קשיא דא\"כ למה התירו דיכת תבלין ולא הלכו אחר רובא של טחינה דאפשר מאתמול והר\"ן ז\"ל לפי דרכו ישב שפיר אך לטעמו של רש\"י ז\"ל כתב שפיר דאין זה מספיק.
עוד ראיתי להרש\"ח ז\"ל שכתב דמה שהוקשה לו להר\"ן ז\"ל לשיטת רש\"י ז\"ל מתלישת פירות הנפסדים למה אסרום דמשמע דסבירא ליה בדעת רש\"י ז\"ל דמלאכת התלישה נמי מדרבנן היא ליתא שהרי כתב רש\"י ז\"ל בריש מכילתין עלה דקאמר אביי פירות הנושרים טעמא מאי גזירה שמא יתלוש וז\"ל והוי איסורא דאוריית' דהיינו קוצר שהוא אב מלאכה עכ\"ל גם מרן מלכא מוהרח\"א ז\"ל בספר מ\"ק דקצ\"ב הוקש' לו כן והוא ז\"ל תירץ דמדברי רש\"י ז\"ל דהתם אין ראיה דאפשר דמדאורייתא דקאמר היינו כשיתלוש ענפים ושריגים ופירות שאינן ראויי' לאכילה יע\"ש ולא נחה דעתי בזה דאכתי קשה דמאי קא קשייא ליה להר\"ן אמאי לא התירו תלישת פירות הנפסדים כיון דאיכא למגזר שמא יתלוש ענפים ושריגי' שאינ' ראויין לאכילה.
ובר מן דין אי אפשר לומר דכוונת רש\"י היתה על הענפים והשריגים דכיון דמדאורייתא הותר תלישת פירות הראויין לאכילה אף תלישת הענפים והשריגים הותרו מטעם מתוך וליכ' איסורא דאורייתא בתלישתן ואפי' איסורא דרבנן לית בהו לפי שיטת רש\"י ז\"ל דאמרינן מתוך אפי' שלא לצורך כלל כמבואר אצלינו בשורש מתוך יע\"ש. ואולם לדידי חזי לי דאין מדברי רש\"י דהתם ראיה לומר דס\"ל דאיסור הקצירה והתלישה מדאורייתא היא שהרי כתב הרש\"ח והפר\"ח ז\"ל ליישב אותה סוגייא לדעת האו' דמדאורייתא ליכא איסורא במלאכת הקצירה והתלישה דהטעם שגזרו בפירות הנושרים אטו שמא יעלה ויתלוש אע\"ג דתלישה גופא לא אסירא אלא מדרבנן משום דגבי שבת איכא איסורא דאורייתא וגזרו יום טוב אטו שבת די\"ט ושבת כולה חדא גזירה היא כמ\"ש התו' בפ\"ב בסוגייא דטבילת כלים יע\"ש מעתה אפשר לומר דהיא היא כוונת רש\"י במ\"ש דתלישה אסו' מדאורייתא כלומר גבי שבת וגזרו י\"ט אטו שבת וכמובן.
ואכתי יש לדקדק בדברי הר\"ן ז\"ל למה לא הוקשה לו במה שצידד לומר בדברי רש\"י דמדרבנן קאמר ממה שהתירו הולכת סכין אצל בהמה בי\"ט אע\"פ שאפשר מערב י\"ט ואין כאן הפסד ולא חסרון וכמו שהוקשה לו אל הצד הראשון דהוה בעי מימר דמדאורייתא קאמר. ואפשר שסמך בזה אל הטעם שכתב רבינו בפ\"א מהי\"ט שלא אסרו חכמים ההוצאה מפני שיש בביטולה ביטול שמחת י\"ט לא כן בשאר מלאכות ומה שלא הוצרכו בה שינוי דלא שייך שינוי בהוצאה כשאר מלאכות ועיי' להרב פר\"ח ז\"ל בסי' תצ\"ח ס\"ב. ואכתי יש לדקדק למה לא הוקשה לו להר\"ן ז\"ל לפי הצד השני דמדרבנן קאמר למה התירו דיכת תבלין על ידי שינוי ואסרו הקציר' והטחינה ושאר מלאכות אפילו ע\"י שינויוכן הגבון לא התירו אותו על ידי שינוי כדאיתא בפרק ר\"א דמילה ולטעמו של הר\"ן ז\"ל הנה נכון כמבואר. וע' להרב תי\"ט בפ\"ק דביצה עלה דמתני' דאין משלחין בי\"ט אלא מנות ולהלח\"מ בפ\"ג מהי\"ט הל' י\"ד יע\"ש. ואפשר לומר שלא התירו על ידי שינוי אלא מלאכה שקרובה ומצויה שיניחנה לעשותה בי\"ט ואם לא יתירו לעשותה ביום טוב יתבטל שמחת י\"ט אבל מלאכות דלא שכיחי שיבא לעשות ביום טוב כקצירה וטחינה והרקדה לא התירו אותן על ידי שינוי. ואי נמי אפשר דדברים המצויים ליקח בהלואה מאחרים ביום טוב ולא יצטרך לקצור ולטחון ולא התירו אבל מלח ותבלי' הנידוכי' לא ימצא באחרים ויבא להתבטל משמחת יום טוב התירו על ידי שינוי וכעין זה כתב רבינו פ\"ד מה' יום טוב בדין ביקוע עצים יע\"ש.
ולפי מה שהעלינו בדעת רש\"י ז\"ל דסביר' ליה דמדאורייתא יש חילוק באוכל נפש עצמו בין אפשר לאי אפשר הדבר קשה מה טעם התירו מלאכת הברירה בי\"ט כמו ששנינו בפ\"ק דביצה בה\"א בורר כדרכו בחיקו בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה ולא בכברה וכתב ה\"ה ז\"ל בפ\"ג מה' י\"ט דט\"ו דאפילו ברירה דלעניין שבת חייב חטאת הותרה ביום טוב ולא אסרו נפה וכברה אלא מפני שנראה כעושה לימים הרבה וכ\"כ רש\"י בפ\"ק שם די\"ב ע\"ב ד\"ה אבל לא בטבלה יע\"ש וקשה דמלאכת הברירה אפשר לעשותה מאתמול כקצירה וטחינה והרקדה ולמה הותרה ואי הוה אמרי' דמדרבנן קאמר רש\"י ז\"ל דיש חילוק בין אפשר לאי אפשר היה מקום לומר דמלאכת הברירה אע\"ג דאפשר לעשותה מערב י\"ט התירו בי\"ט דהדבר קרוב שיתבטל שמחת י\"ט טפי משאר מלאכות ולכן לא גזרו כמו שלא גזרו במלאכת ההוצאה מהאי טעמא וכמ\"ש רבינו בפ\"א אבל אם מדאורייתא איכ' איסורא במלאכה שאפשר מערב י\"ט ומלאכת עבודה אין טעם זה מספיק ולא ידעתי למה לא הוקשה לו להר\"ן ז\"ל לפי הצד הראשון שצדד בדברי רש\"י ז\"ל לומר דמדאו' קאמר ממלאכת הברירה שהותרה בי\"ט אע\"פ שאפשר לעשותה מערב י\"ט כמו שהוקשה לו ממלאכת ההוצאה מההיא דהולכת סכין אצל בהמה וכעת צ\"ע.
והנה הר\"ן ז\"ל לא העלה דבר ברור בענין אי הקצירה והטחינה וההרקדה אסורות מדאורייתא או מדרבנן אבל רבינו והרא\"ש ז\"ל ביארו דעתם דאינן אסורות כי אם מדרבנן בעלמא והרש\"ח והפר\"ח ז\"ל בסי' תצ\"ה ס\"ב הקשו לשיטת אות' שאמרו בפ\"ק דביצה דגזרו בפירות הנושרים אטו שמא יעלה ויתלוש ולפי דבריהם הוה ליה כגזירה לגזירה ותירצו דגזרו י\"ט אטו שבת וכולה חדא גזירה היא יע\"ש ומרן מלכא מוהרח\"א ז\"ל בסמ\"ק דקצ\"ב דחה תירוץ זה דא\"כ הוה ליה לתלמודא למידק הכא תינח שבת י\"ט מאי איכא למימר ולאסוקי גזרו י\"ט אטו שבת כמ\"ש גבי טבילת כלים יע\"ש ואין זה מן הקושי לע\"ד דאפשר דכל כי האי פשיטא ליה לתלמודא וגבי טבילת כלים דוקא הוא דדייק הכי משום דבעי למידק עליה ומי גזרינן גזירה לגזירה א\"כ נגזור השקה אטו הטבלה כדאיתא התם ומה שישב הוא ז\"ל לעיקר הקושיא דגזרו פירות הנושרין אטו שמא יתלוש ענפים ושריגים שאינן ראויים לאכילה אין זה מעלה ארוכה לדעת רבינו שכתב ה\"ה ז\"ל לעיל בפ\"א שדעתו כדעת רש\"י דמט' מתוך הותר כל דבר אפילו שלא לצורך כלל דהשתא אפילו יתלוש ענפים ושריגים ליכא איסורא דאורייתא שהרי הותר ומטעם מתוך ואכתי הי\"ל גזרה לגזירה.
מיהו לפי מ\"ש הפ\"ח ז\"ל בר\"ס תצ\"ה שדעת רבינו כדעת שאר המפרשים דלא שרינן מטעם מתוך אלא היכא דאיכא צורך קצת דברי' נכוחים דאיכא למיחש שמא יתלוש ענפים ושריגים שלא לצורך היום כלל וכבר הארכנו בענין זה יע\"ש ועיין במה שישב עוד הפר\"ח ההיא דפ\"ק דביצה לדעת הרא\"ש ורבינו ז\"ל דמשום הכי גזרו שמא יעלה ויתלוש אע\"ג דליכא אלא איסור' דרבנן דכל דאיכ' אסמכתא מקראי חמיר איסוריה וגזרינן גזירה לגזירה יע\"ש ועיין עוד להתוספות בברכות דנ\"ג ע\"א ד\"ה גזירה.
והתוספות לא ביארו דעתם בזה ומשמעות דבריהם בפ\"ק דביצה ד\"ה גזירה הוא דס\"ל דמלאכות אלו אסורות מדאורייתא וקרא דאך אשר יאכל ושמרתם את המצות שהביאו בירושלמי דרשא גמורה היא ואינה אסמכתא. וכ\"כ בפשיטות הרש\"ח ז\"ל בדקל\"א ומרן מלכא בסמ\"ק דקצ\"ב ע\"א דזו היא דעת התוס' יע\"ש. ולפי זה יש לתמוה לכאורה במאי דקשיא להו להתוס' ז\"ל שם בביצה בפ' שני דכ\"א ד\"ה הואיל מההיא דהרודה חלות דבש ביום טוב לרבה דאמר הואיל אמאי לוקה ומאי קושיא הא כיון דס\"ל דמלאכת הקצירה והתלישה לא הות' אפי' לצורך יום טוב ליכא הכא טעמא דהואיל ומשום הכי לקי עלה: ונראה דכוונת קושייתם היא דאף על גב דעיקר מלאכת הקצירה והתלישה אסירא מדאורייתא ממיעוטא דאך או מסמיכות קרא דושמרתם מכל מקום למאן דאית ליה הואיל לא הוה ליה ללקות דכיון שהתירה תורה מלאכת אוכל נפש לגמרי ומיעט מלאכת הקצירה והתלישה הוה ליה לאו הבא מכלל עשה ואינו לוקה עלה וכל כי האי גוונא לא אמרי' כיון דאהדריה אהדריה וכמ\"ש התוס' ז\"ל שם בפ\"ק דף י\"ב ע\"א ד\"ה השוחט יע\"ש אמנם למאן דלית ליה הואיל וסבירא ליה דכל שעשה מלאכה שלא לצורך אכילה לקי עלה ניחא שפיר ההיא דהרודה חלות דבש דלקי עלה דמיירי בתולש שלא לצורך אכילה וכל כי האי הוה ליה בכלל ל\"ת כל מלאכה כמובן.
מיהו נראה לענ\"ד שדעת התוספות ז\"ל הוא דמלאכת הקצירה והתלישה דוקא שהיא שבמחובר אסירא מדאורייתא ממיעוטא דאך או מסמיכות קרא אבל שאר מלאכות שבתלוש כגון ברירה טחינה הרקדה לא אסירי מדאורייתא אלא מדרבנן וזה מבואר מדבריהם בפרק המצניע דצ\"ה ד\"ה הרודה חלות דבש בסוף דבריהם שכתבו דמלאכת הטחינה וההרקדה אסורות מדבריהם משום דמחזי כעובדין דחול יע\"ש אבל מלאכת הקצירה מבואר מדבריהם שם ובפרק קמא דמגילה דף ז' ע\"ב ד\"ה כאן ובביצה דכ\"ג ד\"ה ותנייא דאסירא מדאורייתא וכמ\"ש הרש\"ח ובסמ\"ק ז\"ל ואע\"ג דבירושלמי משמע דכל המלאכות דקודם לישה אסורות מדאורייתא וכמ\"ש הפר\"ח ז\"ל בסי' תצ\"ה ס\"ב מ\"מ משמע להו להתוס' ז\"ל דלפום תלמוד דידן ליכ' איסור' דאורייתא אלא בקצירה ותלישה לבד שהן מלאכות שבמחובר דוקא ולזה כוונו במ\"ש פרק קמא דביצה ד\"ה גזירה וז\"ל על כן פירש ר\"נ מקינו' דבירושלמי יש אך אשר יאכל כו' וסמיך ליה ושמרתם את המצות אותן מלאכות שמשימור ואילך דהיינו מלישה ואילך אסורות ועוד יש מיעוט אחר אך שלא לקצור עכ\"ל. וכוונתם היתה לומר דהש\"ס דידן דריש סמיכות זה ומיעוט זה למעט מלאכת הקצירה שהיא במחובר דוקא דדומיא דשימור שהיא בתלוש בעינן ואך שלא לקצור ואע\"ג דבירושלמי דריש נמי למעט שאר מלאכות הש\"ס דידן אינו ממעט אלא קצירה ותלישה לבד כנ\"ל לפרש כוונתם לפי מה שנראה מבואר מדבריהם שבפ' המצניע דס\"ל דטחינה והרקדה לא אסירא אלא מדרבנן.
וע\"פ האמור יכולני לפתור בזה כונת השגת הראב\"ד בפ\"א מה' אלו ה\"ח עמ\"ש רבינו אבל לשין ואופין בי\"ט מבערב שאם עשה מבערב יש בזה חסר טעם ע\"כ כתב על זה הראב\"ד ז\"ל וז\"ל בכל אלה אין טעם למה אין תולשין ירק ומלקטין פירות בי\"ט מן האילן כו' ובירושלמי סומך אותו על אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך ליה ושמרתם את המצות שהיא מלאכה בתלוש עכ\"ל וכתב ה\"ה ז\"ל על זה שאין טעמו מספיק לאסור הברירה והטחינה וההרקדה וטעם ר' מספיק עכ\"ל והלח\"ם ז\"ל כתב שלפי מ\"ש התוס' ע\"ש ר\"נ מקינון ז\"ל דכוונת הירושלמי לומר דאותן מלאכות שמלישה ואילך הן אסורות הנה טעמו של הראב\"ד מספיק לאסור ג\"כ הברירה והטחינה וההרקדה עכ\"ל ולדבריו צריך לומר שט\"ס נפל בהשגת הראב\"ד במקום שהיא בתלוש צ\"ל שהיא מלאכה בלישה כלומר שמלישה ואילך הוא דמותר מלאכת אוכל נפש ולא קודם לכן: ועדיין אין בזה מספיק דכיון דמבואר מדברי הראב\"ד דדרשת הירושלמי אסמכתא בעלמא היא אם כן עיקר הטעם שאסרו חכמים מלאכות אלו ואסמכינהו אהך קרא אכתי לא השמיענו הראב\"ד ופשט דבריו מוכיחין שבא לתת טעם אחר למה שאסרו אותם חכמים מלבד הטעם שנתן בהם רבינו ז\"ל, גם בדברי ה\"ה ז\"ל יש לדקדק שכתב שאין בטעמו של הראב\"ד טעם לאסור הברירה והטחינה וההרקדה כאלו יש בדברי הראב\"ד ז\"ל טעם לאסור הקצירה ואי משום שקצירה היא מלאכה במחובר אכתי כיון דקרא אסמכתא בעלמא היא ומדאורייתא אף מלאכה במחובר שרייא מה טעם אסרו אותה חכמים באופן שעדיין לא ביאר הראב\"ד טעם לשום אחד מהן.
מיהו לפי מ\"ש בכוונת דברי התוס' דכונתם לומר דאע\"ג דבירושלמי דרשו הני קראי לאסור המלאכות שמקודם לישה מכל מקום תלמודא דידן דריש כן למלאכת הקצירה לבד ודרשי לה הכי מלאכות שמשימור דהוי מלאכות שבתלוש מותר מלאכות שבמחובר אסור ולש\"ס דידן דרשה גמורה היא א\"כ תלמודא דידן דריש מיעוטא דאך למעט הקצירה לבד דהיא דרשה גמורה וקצירה ותלישה דוקא אסורות מדאורייתא כמו שהוכחנו בדעת התוס' ז\"ל.
מעתה אפשר לומר שהיא היא כוונת השגת הראב\"ד במ\"ש דבירושלמי סומך אותו על אך אשר יאכל לכל נפש כלומר ומעין זה דריש תלמוד דידן לאסור הקצירה והתלישה שהיא מלאכה שבמחובר ולא התירה תורה אלא מלאכה בתלוש ואף מדאורייתא איכא איסורא ובכן אין אנו צריכין לטעם אחר דגזרת הכתוב היא דמלאכה שאינה בתלוש תאסר והרי היא בכלל מלאכת עבודה באופן שסיום זה שסיים הראב\"ד ז\"ל שהיא מלאכה בתלוש לאו מתורת הירושלמי הוא שהירושלמי דורש סמיכות זה למעוטי מלאכות שמלישה ואילך אלא דברי עצמו הן דאנן בדידן דרשינן סמיכות זה לאסור מלאכה שבמחובר דקרא לא התיר אלא מלאכה שמשימור ואילך שהיא מלאכה בתלוש ונמצא דהראב\"ד ז\"ל בשיטת התוס' קאי דדוקא קצירה ותלישה הוא דאסור מדאורייתא ושאר המלאכות מדרבנן. וידעתי ביני שמ\"ש בכוונת השגת הראב\"ד דחיק ואתי מרחיק מיהוי כל כי האי מילתא שבקיה לדידיה דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה.
ודע שבספר דבר משה ח\"ג דף ז' ע\"ב הקשה לשיטת האומרים דאף מלאכת הקצירה הותרה מדאורייתא ביום טוב מאותה שאמרו בפרק ב' דחגיגה דף טו\"ב דנפקא לן תשלומי עצרת מדכתיב וקראת' בעצם היום הזה חג כו' וסמיך ליה ובקוצרכם איזהו חג שאתה קורא וקוצר הוי אומר זה עצרת אימת אילימא בי\"ט קצירה בי\"ט מי שרי אלא כו' יע\"ש מבואר יוצא דקצירה ביום טוב אסירא מדאורייתא והוא ז\"ל תירץ לזה דאף למ\"ד דקצירה ביום טוב שרי מן התורה ה\"ד לצורך י\"ט אבל שלא לצורך אכילת יום טוב אסור וכמ\"ש הטור בסי' תצ\"ז דחכמים אסרו הקצירה לצורך אוכל נפש שמא יבא לקצור את שדהו כאחת משמע דקצירת כל שדהו איכא איסורא דאורייתא והיינו ההיא דחגיגה כמבואר ועדיין אין זה מספיק דלמאן דאית ליה הואיל אף בקוצר כל שדהו ליכא איסו' דאורייתא כמבואר אצלינו בחי' לביצה ריש פ\"ב ושם בדף טו\"ב עלה דת\"ר אין אופין מיום טוב לחול כו' ודוחק לומר דאותה סוגייא אזלא כמאן דלית ליה הואיל. ועוד דלישנא דתלמודא דקאמר סתמא וקצירה בי\"ט מי שרי לא משמע דעל קצירת כל שדהו קאמר. והנכון אצלי על פי מ\"ש התוס' ז\"ל שם בחגיגה דף ח\"י ע\"א ד\"ה חולו של מועד דאיסור מלאכה בחה\"מ לא אסיר אלא מדרבנן ואפילו הכי פריך התם תלמודא ומלאכה בחה\"מ מי שרי משום דכיון דאית לן אסמכתא מקראי לאסור לא מסתבר ליה לתלמודא לאוקומי קרא דחג האסיף בחה\"מ דמשמע דקרא מתיר מלאכה בחול המועד בהדייא וזה הפך האסמכתא יע\"ש וכעין זה איכא למימר נמי לשיטת האומרים דקצירה ביום טוב שרייא מדאורייתא דכיון דמדרבנן אסור ואסמכינהו אקרא כמ\"ש בירושלמי פריך שפיר וקצירה ביום טוב מי שרי כלומר ואין סברא דקרא דובקוצרכם דמשמע מינה דקצירה ביום טוב שרי תהיה הפך האסמכתא כמובן.
ועוד יש ליישב אותה סוגייא לשיטת האומרים דקצירה ביום טוב שרייא מן התורה דאפי' הכי פריך שפיר הש\"ס וקצירה ביום טוב מי שרי כלו' דמדרבנן אסור וכיון דשרי בהדייא קרא דובקוצרכם הכי אין כח ביד חכמים לאסור כמ\"ש הרב ט\"ז ז\"ל בחא\"ח סי' תקפ\"ז סק\"ה ובי\"ד ר\"ס תקי\"ז דכל דבר דמפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור יע\"ש אלא שעיקר דברי הט\"ז ז\"ל יש לדון בהם וכבר עמדתי עליהם במקום אחר.
הכלל העולה מכל מ\"ש דלרש\"י ז\"ל הקצירה והתלישה והטחינה וההרקדה והצידה אסורות מדאורייתא מפני שמלאכות אלו אפשר לעשותן מעי\"ט ואין בהם חסרון טעם. ולהרמב\"ן ז\"ל אסורות מדאורייתא מפני שהן נעשות לימי' הרבה כמ\"ש הר\"ן שם בפ' א\"צ דכ\"ג וזו היא שיטת ה\"ה ז\"ל ולרבינו ולהרא\"ש ז\"ל אינן אסורות אלא מדרבנן מפני שאפשר מערב יו\"ט כמבואר בפ\"א מהלכות אלו. ולהר\"ן ז\"ל אסורות מדרבנן מפני שנעשות לזמן מרובה. ולהתוס' ז\"ל הקצירה והתלישה אסורות מדאורייתא מפני שהן מלאכות שבמחובר אבל הטחינה וההרקדה והצידה אסורות מדרבנן דמחזי כעובדין דחול. ודברי הראב\"ד מטין לשיטת התוס' כמדובר.
ולעניין הלכה העלה מרן החבי\"ב בשיירי כנה\"ג סימן תצ\"ה והפר\"ח ז\"ל דאף במלאכת אוכל נפש יש חילוק בין אפשר מערב יו\"ט לאי אפשר ומרן מלכא בס' מ\"ק דק\"ץ ע\"ב כת' דאין חילוק ואשתמיט מיניה דברי מרן החבי\"ב ז\"ל כיע\"ש ומאחר דלרש\"י והתוס' ז\"ל בפ\"ק דמגי' ס\"ל דמדאורייתא יש חילוק בין אפשר לאי אפשר באוכל עצמו ולרבינו מדרבנן מיהא יש חילוק אין לנו להקל בדבר. ועיין בחי' לביצה בפ\"ק די\"ד ע\"א עלה דאמרינן בגמרא לכ\"ע מיהא מלח בעי שינוי כו' יע\"ש: ומ\"ש עוד רבינו הבא מצודה ונצודינו ה\"ז מוקצה כו' גמ' שם אמ\"ר יוסף כו' כל שאמר הבא מצודה ונצודינו וכתבו התוס' ד\"ה כל שאומר כו' וז\"ל ופי' רש\"י ז\"ל דאידי ואידי חד שיעורא עכ\"ל וכעין זה פי' הר\"ן ז\"ל ועיין במ\"ש ה\"ה והלח\"מ ז\"ל ועיין להפ\"ח ז\"ל בסי' תצ\"ז ס\"ז. וכתב עוד ה\"ה ז\"ל דדעת רבינו דרשב\"ג אדגים חיה ועוף קאי וזה הכלל אכולה רישא קאי ות\"ק שהיה מחלק ביניהם אין הלכה כמותו אבל הראב\"ד ז\"ל סבור דרשב\"ג לא קאי אלא אחיה ועוף אבל דגים בכל ביבר אסורים ורבינו נסמך על ההיא דהסוכר אמת המים מערב יו\"ט ולמחר השכים ומצא דגים עכ\"ל. וכתב הלח\"מ ז\"ל דלדעת רבינו דרשב\"ג פליג את\"ק כי פריך עלה אביי לרב יוסף הלכה מכלל דפליגי היינו משום דאביי ס\"ל דרשב\"ג לא קאי אדגים אבל רב יוסף ס\"ל דפליגי והא דקאמר ליה ומאי נפקא לך מינה ולא קאמר ליה דאיהו ס\"ל דפליגי משום דרשב\"ג קאי נמי אדגים לפי שיטתו השיבו עכ\"ל ולפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל דרבינו נסמך אההיא דהסוכר אמת המים כו' צריך לומר דאביי אכתי לא הוה ידע ההיא דהסוכר אמת כו' ומשו\"ה פריך ליה לרב יוסף מנ\"ל למימ' דרשב\"ג פליג את\"ק מיהו לבתר דמייתי תלמו' ההיא דהסוכר אית לן למימר דרשב\"ג אף אדגים קאי ופליג את\"ק ומתוקמא ההיא דהסוכר כרשב\"ג.
ולע\"ד אפשר לומר דרבינו משמע ליה דכי פריך אביי הלכה מכלל דפליגי לאו אדרבנן ורשב\"ג דמתני' קאי דאינהו ודאי פליגי כדמשמע ההיא דהסוכר אמת המים ביו\"ט אלא הכא קאמר ליה למה לך למימר הלכה כרשב\"ג כאלו איכא מאן דפליג והא כלל גדול בידן הלכה כרשב\"ג במשנתינו ופשיטא דהלכה כרשב\"ג. ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' בפרק אין מעמידין דל\"ב ע\"ב ד\"ה הלכה כרשב\"ג דמאחר דקי\"ל הלכה כרשב\"ג במשנתינו למה להו להני אמוראי למימר הלכה כרשב\"ג ונדחקו לומר דהני אמוראי לית להו האי כללא יע\"ש ועפ\"י האמור היא גופא קמותיב אביי. והפר\"ח בסימן תנ\"ז ס\"ה כתב שדברי ה\"ה ז\"ל תמוהים שאם נודה דת\"ק מפליג בהכי מנין לנו לאפושי פלוגתא ולומר דרשב\"ג פליג עליה בהא נימא דלא פליגי אלא במין הביבר או דפרושי קא מפרש ועוד דמדפריך אביי בפשיטות הלכה מכלל דפליגי משמע ודאי דלא פליגי וכן פי' רש\"י דרשב\"ג לאו לפלוגי אתא וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בפרק מציאת האשה וכן פי' רבינו גופיה בפ' ר\"א דאורג וזו סתירה לדברי ה\"ה ז\"ל עכ\"ל ולפי מ\"ש אין כאן קושיא על ה\"ה ז\"ל דמה שהקשה מנין לנו לאפושי פלוגתא כבר נרגש מזה ה\"ה ז\"ל ותקן זה במ\"ש שרבינו נסמך אההיא דהסוכר אמת המים כלו' וע\"כ לומר דרשב\"ג פליג אכולא רישא כי היכי דתיקום ההיא דהסוכר כוותיה. גם מה שהקש' ממ\"ש רבינו בפרק האורג כבר ישב זה מרן מלכא בס' מ\"ק יע\"ש ואביי דפריך בפשיטות איכא למימר דלא ידע ההיא דהסוכר וכמדובר. ודרכו של הפר\"ח ז\"ל בחזק' סכנה הוא עומד כאשר יראה הרואה ומרן ב\"י הקשה לשיטת הראב\"ד והרשב\"א דלא מחלקי בדגים בין ביבר גדול לקטן מההיא דהסוכר אמת המים ונדחק בישובו ועיין להפר\"ח בסימן תצ\"ז סק\"ה ובס' מ\"ק דר\"ז ע\"ב ובהורמנותיה דמרן ז\"ל אמינא ליישב דעת הרשב\"א והראב\"ד ז\"ל דאמת המים שאני שהיא משמשת כניסה ויציאה דרך נקב או חור וכמ\"ש מרן בשולחנו הטהור הילכך כשרוצה ליקח דגים שבתוכו אין צורך לצודן ע\"י מצודה אלא פותח מקום יציאת המים דרך נקב וחור קטן והדגים שבתוך אמת המים מאליהן ניצודין כשכלות המים שבתוכה הילכך כל שסכר אמת המים מעי\"ט ואין כאן משום מוקצה יכול ליטלן ביו\"ט כיון דאין כאן טורח צידה אבל ביברין של דגים שהמים נובע משם וצריך מצודה לצוד דגים שבתוכה אסורין אפילו בביבר קטן. ולענין הלכה עיין להרב פר\"ח ז\"ל." + ], + [ + "מצודות \n חיה ועופות שפרשן מעי\"ט לא יטול מהם ביו\"ט כו'. משנה בפרק א\"ץ דכ\"ד מצודות חיה ועופות לא יטול אלא א\"כ יודע שניצודו מערב יו\"ט כו' ואמרינן בגמרא דת\"ק סבר ספק מוכן אסור וכתב ה\"ה בהל' ו' דכיון דהוי דבר שיל\"מ החמירו חכמים לאסור אפילו ס' מוכן דרבנן וא\"נ דחכמים רצו לאסור בס' זה יותר מספקות אחרות דרבנן ואנחנו לא נדע יע\"ש. וראיתי להרב תיו\"ט ז\"ל שכתב דהר\"ן ז\"ל בשבת פרק שואל יהיב טעמא אחרינא משום דכל שיש מאותו המין במחובר דרכן של בני אדם ללקט אותן ביומן ולא מבערב עכ\"ל. ושותיה דמר לא ידענא דהר\"ן ז\"ל לא יהיב האי טעמא אלא למה שהוקשה לו שם לשיטת רש\"י דאזיל בספק תחומין לקולא גבי חלילין מההיא דאמר ר\"פ שם בפרק א\"ץ דגוי שהביא דורון אם יש במינו במחובר דאסור דתלינן לחומרא שלקטן היום וע\"ז תריץ יתיב ע\"ש הר\"י ז\"ל דשאני דבר שיש במינו במחובר שדרך ללוקטן דבר יום ביומו משא\"כ גבי חלילין אבל במתני' דספ' מוקצה זה בא ממילא שפיר' מצודתו ואינו יודע אם ניצודו מערב יו\"ט או ביו\"ט לא שייך כלל טעמו של הר\"ן ז\"ל. וזו היא שקשה טובא על הר\"ן ז\"ל מה יענה ביום שידובר בו מתני' דאזלינן לחומרא בספק מוקצה הבא ממילא ופסקי' בגמרא הל' כת\"ק ושמואל גופיה דלרש\"י ז\"ל אזיל לקולא בספק תחומין גבי חלילין פסק הלכתא בספק מוכן להחמיר כת\"ק דמתני'. וכבר עמד בזה מרן מלכא כמוהר\"י הכהן ז\"ל בספר בתי כהונה ח\"ב דק\"ד ע\"א ד\"ה ואמנם יע\"ש ולע\"ד נראה דהר\"ן ז\"ל לא קשיא ליה לשיטת רש\"י ממתני' כלל דמשמע ליה דהכא איכא טעמא לאסור בספק מוקצה כדי שלא יבא לצוד ביו\"ט עצמו וכ\"כ התוס' ז\"ל בדכ\"ג ד\"ה ואין נותנין ובד\"ה ותניא דמה\"ט אסור ליתן לפניהם מזונות שמא יבא לצודן וכ\"כ הרשב\"א בחי' לשבת פרק שואל דקנ\"א עלה דאמרי' התם עשו לו ארון כו' וז\"ל וכן נמי מתני' דמצודות חיה ועופות שאסרו אפילו בשאין צריכין צידה ה\"ט נמי משום דגזרי' שמא יבואו לידי צידה דע\"כ אינו משום איסור מלאכה שנעשית בהן יע\"ש באופן דממתני' לא קשייא ליה כלל מה\"ט. מיהו מההיא דגוי שהביא דורון מאליו דליכא למיחש שמא יבא הישראל לעשות מלאכה ביו\"ט קשייא ליה שפיר ועלה לחלק בין מידי דמחובר למידי דלאו מחובר. אלא דלדידי ק\"ל דלפי דברי הר\"ן ז\"ל הללו משמע דכל דליכא להנהו טעמי דאמרן דמינו במחובר או שמא יבא לצוד לדעת רש\"י ז\"ל תלינן לקולא כי ההיא דחלילין ולפי\"ז בספק מוקצה דגרוגרות וצימוקין כי מספ\"ל אם נתייבשו ביו\"ט או מערב יו\"ט דליכא למיחש למידי נראה דלרש\"י ז\"ל תלינן לקולא ומותר לאכלן ביו\"ט וזה היפך מ\"ש רש\"י ז\"ל שם בביצה דכ\"ו ע\"ב עלה דאמר רב מתנא מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר ופי' רש\"י שאין הבעלים יודעים שיבש שלא בדקוהו ולמחר מצאו שיבש היה מאתמול עכ\"ל וכלשון הזה כתב הר\"ן ז\"ל ומבוארין דבריו דדוקא כשידע שיבש היה מאתמול מותר הא ספק אסור ולפום מאי דס\"ל להר\"ן בדעת רש\"י ה\"נ הי\"ל להתיר אף בספק אם נתייבש מאתמול דומייא דספק תחומין ולולי דברי הר\"ן ז\"ל היינו יכולים לומר לדעת רש\"י דגבי גוי שהביא דורון וכן גבי ספק מוקצה תלינן לחומרא מהטעם שכתב ה\"ה ז\"ל משום דהוי דבר שיל\"מ או מפני שחכמים רצו לאסור ובספק תחומין דוקא תלינן לקולא דבתחומין הקלו כמ\"ש התוס' שם בפרק א\"ץ ד\"ה ולערב וכן בעירובין דמ\"ה יע\"ש.
תו ק\"ל בתי' זה שתי' הר\"ן ע\"ש הר\"י ז\"ל דדבר שיש במינו במחובר דרך בני אדם ללקוט אותן ביומן שזה היפך מ\"ש הר\"ן ז\"ל עצמו בריש פרק א\"ץ וז\"ל אבל הקרוב אצלי לפי גמרתינו שכל מלאכת או\"נ האסורה בי\"ט אינו אלא מדבריהם שחכמים אסרו המלאכות הנעשות לימים הרבה כקצירה וטחינה וכיוצא ואף לקיטת פירות הנפסדים כתותים אסרו לפי שהלכו אחר רובא של לקיטה שאינה ליומא יע\"ש הרי דמשמע ליה ז\"ל דלקיטת פירות אין דרך ללקוט יום יום כי אם לימים הרבה וזו היא דרכה של רובא של לקיטה ולפי תירוץ זה שתי' ע\"ש הר\"י ז\"ל צריך לאוקמה ההיא דגוי שהביא דורון לישראל בפירות הנפסדים דוקא ומי גילה לנו רז זה. וכמו כן קשה במ\"ש הר\"ן ז\"ל בסוף פרק א\"ץ עלה דת\"ר הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו וז\"ל וכולה ברייתא בישראל אבל בגוי לא משום דתור אחד או גוזל אחד לא דחיישי' שמא יצוד כו' וכתב ע\"ז ואפשר דאפילו בגוי נמי בר מפירות שיש במינן במחובר אבל בתור או בגוזל ליכא למיחש שמא מהיום ניצודו דרובן ניצודין מאתמול עכ\"ל הנה סגר הדלת דפירות שיש במינן במחובר אסור ליקח מהגוי בר מתור וגוזל ולפי דבריו שבריש הפרק אף פירות שאינן נפסדים אין דרך ללקוט יום יום ורובא של לקיטה היא נעשית לימים הרבה כצידת דגים ועופות ואין לומר דנהי דפירות דרך ללקוט לימים הרבה מיהו בכל יום איכא למיחש שמא היום הוא שליקט לימים הרבה כיון דבידו ללקוט בכל יום ויום דא\"כ גבי צידה נמי איכא למימר דהיום זימן ליום מחר מפני שנזדמנו בידו. ועוד דכיון דלקיטת פירות הוא מיום אחד לימים הרבה כל יום ויום אית לן למימר שהוא מרוב הימים שאין דרך ללקוט בהם וא\"כ אי' הוי ס' שקול באנו למחלוקת רש\"י והגאונים ז\"ל בההיא דספק תחומי' והיכי פסיק ותני הר\"ן בסוף הפרק דפירות שיש במינן במחובר אסורי' בר מתור וגוזל ואלו בסוגיין כתב דבמחלוקת הוא שנוי לשיטת רש\"י והגאונים ז\"ל הך דספק תחומי' באופן שדברי הר\"ן ז\"ל הללו לדידי צל\"ע.
ודע שכתב ה\"ה ז\"ל לעיל בהל' ו' דכי היכי דס' מוכן אסור ה\"נ כל ספק מוקצה ונולד בכלל זה והטעם מפני דהוי דבר שיש לו מתירין וכתב שהרשב\"א ז\"ל חלוק בזה ואמר דכיון שהמוקצה והנולד מדבריהם הולכי' בספקן להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר הקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק ניצוד ביו\"ט ספק ניצוד מעיו\"ט אבל שאר ספקות מותרי' ותמה עליו ה\"ה ז\"ל דא\"כ ספק ביצה אם נולדה ביו\"ט למה היא אסורה וכן פסק הוא עצמו ועוד דבריית' דאין צדין סתמא מתנייא ס' מוכן ר\"י אוסר וקי\"ל כר\"י וכולה סוגייא דפ\"ק מוכחא דספק נולד להחמיר ודבריו צ\"ע יע\"ש. והנה על מה שתמה עליו מההיא דספק ביצה אם נולדה ביו\"ט שאסורה מספק תירץ הלח\"מ ז\"ל דאע\"ג דיו\"ט דעלמא אינו נוגע כלל בשל תורה מ\"מ ביו\"ט שלאחר השבת נוגע בדבר של תורה וכולה חדא גזירה היא עכ\"ל וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל גופיה בס' משמרת הבית דקט\"ו והבאתי לשונו בחידושינו בפ\"ק ד\"ג יע\"ש. והנה אמת תירוץ זה נכון הוא למאי דמשמע מפשט דברי ה\"ה דעיקר קושייתו הוא מדקי\"ל דס' ביצה שנולדה ביו\"ט אסורה דאיכא למימר שפיר דאנן קי\"ל כרבה דטעמ' משום הכנה דאורייתא וכיון דיו\"ט שלאחר השבת נוגע בשל תורה יו\"ט דעלמא נמי אסירא משום דכולה חדא גזירה היא.
האמנם אכתי תקשי קושית ה\"ה ז\"ל מאותה סוגייא גופא דקאמר רב אסי התם דאף לרב יצחק ולרב יוסף דס\"ל דטעמא דביצה משו' משקין שזבו הוא או משום פירות הנושרים אפי\"ה ס' ביצה אסורה משום דהוי דבר שיל\"מ הרי דאפי' באיסור דרבנן החמירו בספקו מטעמא דהוי דבר שיל\"מ. ועיין להרב פ\"ח ז\"ל בסי' תצ\"ז ס\"ג שעמד בזה ודחה דברי הרשב\"א ז\"ל מהלכה והסכים לדברי ה\"ה ז\"ל יע\"ש. ולע\"ד יש לי ליישב דברי הרשב\"א ז\"ל והוא דלדידיה משמע ליה לחלק בין מוקצה ונולד שאסרו אותו משום דאסוחי אסח דעתיה מינייהו מערב יו\"ט כמוקצה דגרוגרות וצימוקים וכיוצא וכעפר שהוסק ביו\"ט דאסרוהו משום נולד ביו\"ט ולא היה דעתיה עליה מערב יו\"ט לשאר מוקצה דעלמא כפירות הנושרים ומשקין שזבו דאיכא בהו גזירה דשמא יעלה ויתלוש או שמא יסחוט וכן בצידת דגים שניצודו מאליהן ביו\"ט דלדידיה משמע ליה דאסור משום גזירה שמא יבא לצוד ביו\"ט כמו שביאר דעתו בחידושיו למסכת שבת פרק שואל דקנ\"א דהמוקצה והנולד האסורין משום דאסח דעתיה מינייהו לא חמיר לדידיה כולי האי שחכמים אסרו אותם כדי שלא יהא עושה כעובדין דחול ויכיר שיש חילוק בענייני המלאכות בין יו\"ט ושבת לחול ולא יזלזל בהן וכמ\"ש רבינו בפכ\"ד מהל' שבת והביא דבריו מרן ב\"י בריש סימן ש\"ח יע\"ש וכיון דאין הגזירה קרובה לבא לידי איסור תורה לא החמירו בספקן לא כן במוקצה הנאסר משום גזירה כפירות הנושרים ומשקין שזבו וצידה שניצוד מאיליו ביו\"ט דהגזירה קרובה שמא יבא לתלוש ולסחוט בידים ולצוד ביו\"ט דדבר זה קרוב ומצוי באותו דבר עצמו הנה בכל כיוצא באלו העניינין החמירו חכמים אפילו בספקן משום דבר שיל\"מ כיון דבודאן אסרום משום גזירה קרובה לבא לידי איסור תורה והיינו דקאמר רב אשי בפ\"ק גבי ספק ביצה שנולדה ביו\"ט דאפילו לר\"י ולר\"י דאסור משום פירות הנושרין ומשקין שזבו החמירו בספקן משום דהוי דבר שיל\"מ וכי תימא הרי גוי שהביא דורון אמרי' שם בפרק א\"ץ דאם יש במינו במחובר לקרקע אסורים והטעם משום דהו\"ל מוקצה כגרוגרו' וצימוקים הרי דאפילו בספק מוקצה שאין הגזירה קרובה אסרו הא לא קשיא דמלבד דדורון סתמ' ודאי מהמחובר הוא שכן דרך להביא מהמשובח יותר והוה ליה ספק זה קרוב לודאי עוד זאת שהרי כת' הרשב\"א ז\"ל בחי' לפרק שואל דקנ\"א שהטעם לזה לאו מטעם מוקצה הוא כמ\"ש רש\"י ז\"ל אלא משום דחכמים גזרו בפירות שנתלשו על ידי גוי כפירות הנושרין גזירה שמא יעלה ויתלוש וכולה חדא גזירה היא יע\"ש וחיליה דהרשב\"א לחלק בין דיני המוקצה היינו ההיא דחלילין דפרק שואל דלשמואל דקי\"ל כוותיה תלינן לקולא וכשיטת רש\"י ז\"ל ובכן דבריו ז\"ל שבס' עבודת הקדש שהוקשה לו להרב פ\"ח ז\"ל שם בסימן תצ\"ז ס\"ג עמדו בקומתן ואין בהם דבר סת\"ר מיניה וביה כלל דמ\"ש שהמוקצה והנולד הולכין בספקן להחמיר היינו במוקצה ונולד שלא נאסרו משום גזירה קרובה לאיסור תורה כאיסור מוקצה דגרוגרות וצימוקים וכעפר שהוסק ביו\"ט דאסורי' משום דאסח דעתיה מינייהו מאתמול ולכן בספקן כגון ספק אם נתייבשו הגרוגרות או הצימוקים מערב יו\"ט או בעפר ספק אם הוסק מערב יו\"ט או ביו\"ט בהנהו ודאי תלינן להקל בהן אעפ\"י שהן דבר שיל\"מ ולדידיה ז\"ל ההיא דאמר רב מתנה בפרק אין צדין דכ\"ו מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר אזיל כפשטיה שאין הבעלים מכירים אם נתייבשו מערב יו\"ט או בי\"ט ודלא כמו שפירש רש\"י ז\"ל שם יע\"ש וכן בפירות דמספ\"ל אם באו מחוץ לתחום או לא תלינן להקל כיון דליכא אלא גזירה רחוקה שמא יאמר לגוי להביאן ואף אם יאמר ליכא אלא איסורא דרבנן ועיין למרן מלכא כמוהר\"י הכהן חב\"ו דק\"ו סע\"ג ודוק אכן גבי ביצה הנמצאת בקינה של תרנגולים וספק נולדה מערב י\"ט או לא כתב ז\"ל דהולכי' בספקה להחמיר מט' דבר שיל\"מ כיון דכשנולדה ביו\"ט היא גזירה קרובה לבא לידי איסור תורה לכ\"ע אף לר\"י ולר\"י דאסרו אותה משום פירות הנושרים ומשקי' שזבו דכל כי האי גוונא גזירה קרובה היא לדעתו ז\"ל דלא דמי לשאר מוקצה ונולד כלל ובכל כה\"ג באיסורין של דבריהם תלינן לחומרא בדבר שיש לו מתירין ואפילו בספקן כדקאמר רב אשי בפ\"ק.
ואיברא דלמאי דקי\"ל כרבא דביצה אסירא מדאורייתא משום הכנה ומשמע ליה להרשב\"א במשמרת הבית דקט\"ו דלדידיה אף יום טוב דעלמא אסירא מהאי טעמא בלתי טעם דהוי דבר שיש לו מתירין לא היה צריך הרב ז\"ל לומר הכא גבי ביצה דטעמא דאסירא הוא מטעם דבר שיש לו מתירין אלא משום דקושטא דמילתא הוא דאף כי לא הוה מתסר משום הכנה דרבה אלא מטעמא דר\"י ור\"י משום פירות הנושרין ומשקין שזבו אכתי משום דהוי דבר שיל\"מ אסיר ונקיט להאי טעמא דאיתיה אליבא דכ\"ע ואף בשאר איסורים נמי.
ולעניין ה' כבר כתבנו שהרב פ\"ח דחה דברי הרשב\"א ז\"ל והסכים לדברי ה\"ה ז\"ל דבכל ספק מוקצה ונולד תלינן לחומרא מטעם דבר שיל\"מ ורש\"י ז\"ל הכי ס\"ל שכת' בפ\"ג דביצה דכ\"ד דספק מוכן וס' מוקצה אסור וכ\"נ בהדייא ממ\"ש לקמן שם בדכ\"ו גבי ההיא דרב מתנה במוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו דבעינן שיבש היה מאתמול יע\"ש. גם התוס' בפסחים פרק מקום שנהגו דנ\"ו ע\"ב סד\"ה מחלוקת כתבו בשם הירושלמי דספק מוקצה אסור יע\"ש ולענין ספק תחומין עיין במה שאכתוב לקמן בס\"ד פ\"ב ה\"י יע\"ש." + ], + [ + "שורש מוקצה מחמת איסור בית \n שהוא מלא פירות מוכנין ונפחת נוטל ממקום הפחת כו'. נ\"ב הכי איתא בפרק המביא דל\"א ע\"ב בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת כו' וכתב רש\"י ז\"ל ונפחת מאליו עכ\"ל ונראה דרש\"י ז\"ל חידושא קמ\"ל דלא מבעיא כשעבר ופחת לכתחילה דמותר ליטול ממקום הפחת דעל ידי פחיתתו גילה דעתו דלא אקצינהו מדעתיה מאתמול דמעשיו מוכיחין אלא אפילו בנפחת מאליו דהשתא ליכא הוכחה דלא אקצינהו אפילו הכי כיון דליכא אלא איסורא דרבנן בשעבר ופיחת כדאוקימנא ליה באוירא דלבני שרי ליטול ממקום הפחת ועיין עוד לקמן ומבואר יוצא מדברי רש\"י דדוקא באוירא דלבני הוא דשרי ליטול דליכא אלא איסורא דרבנן אבל בכותל של אבנים דאיכא בפחיתתו איסו' דאורייתא אסור ליטול ממקום הפחת אפילו כשנפחת מאליו וכן כתב הרא\"ש בהדייא בשמעתין כיע\"ש וקשה למה זה סגרו הדלת דבכותל בנין אסור דאטו מי לא משכחת לה נמי היתרה בכותל בנין כגון סותר על מנת שלא לבנות דליכא בסתירתו אלא איסורא דרבנן כמ\"ש בפ' האורג דק\"ה כל המקלקלין פטורין וכל פטורי שבת פטור אבל אסור מדרבנן דוקא כדאיתא בריש מ' שבת והכי אמרינן בהדייא בפרק במה מדליקין דל\"א ע\"ב. וכ\"כ הר\"ן בשמעתין ע\"ש הרמב\"ן דאפילו בסותר סוכה בריאה ליכא אלא איסורא דרבנן כל שאינו סותר על מנת שלא לבנות ועיין להתוס' בפרק חבית דף קמ\"ו ד\"ה שוכר יע\"ש. ובעירובין דל\"ה ובחידושי הריטב\"א ז\"ל יע\"ש וכיון שכן אף בכותל בנין שנפחת אמאי לא שרינן ליטול ממקום הפחת כיון דבידו לפחות ע\"מ שלא לבנות דאז ליכא אלא איסורא דרבנן והו\"ל כטבל דאם עבר ותקנו מתוקן כמ\"ש רש\"י.
ואפשר לומר כי זה היה טעמו של רבינו ז\"ל כאן שסתם וכתב בית שהוא מלא פירות נוטל ממקום הפחת. וכתב מרן ב\"י בה' יום טוב סי' תקי\"ח דמשמע דאפי' בבית בנוי בנין גמור מיירי וטעמו משום דכיון דלא אוקימנא באוירא דלבני אלא משום דקשיא לר\"מ אית לן למימר דת\"ק מיירי בכל ענין עכ\"ל. ולא ביאר לנו שזהו טעמו של רבינו שסתם וכת' דאפילו בבנין גמור ליטול ממקום הפחת אלא כתב מ\"ש ה\"ה בשם הרשב\"א והרמב\"ן ז\"ל אבללפי האמור דאף בבנין גמו' נמי איתיה להאי טעמא דליכא אלא איסורא דרבנן וכמדובר ניחא ומיהו לבר מן דין איכא למימר דרבינו ז\"ל בשיטת הרמב\"ן שכתב הר\"ן בשמעתין קאי וכמ\"ש בס' לשון למודים הי\"ט סי' קצ\"ה יע\"ש.
ונראה דרש\"י והרא\"ש ז\"ל משמע להו דבבנין גמור אפילו הכי משכחת לה בסותר על מנת שלא לבנות דליכא אלא איסורא דרבנן כיון דבסותר על מנת לבנות איכא איסורא דאורייתא לא שרינן ליה ליטול ממקום הפחת כיון דאיכא סתירה דאסור מדאורייתא. ועוד דכיון דבית זה מיוחד לכך לשמור פירותיו בתוכה ודאי דכי סתר לה על מנת לבנות קא סתר לה. והנה התוס' דחו פירוש רש\"י ז\"ל שהרי גבי סל לפני האפרוחים וגבי גלגל מוכני שיש עליו מעות בין השמשות דליכא בהו אלא איסו' טלטול דרבנן ואפילו הכי אמרינן בהו מגו דאתקצאי לכוליה יומא.
ולכאורה קשה למה זה הביאו ממרחק לחמם מההיא דסל וגלגל מוכני דאתמר במ' שבת וטפי היה להם להביא ההיא דאמרי' לעיל בפרק א\"צ דכ\"ו גבי מוקצה דגרוגרות וצימוקים דכי לא אחזו בין השמשות אפילו אחזו בשבת אסורים דמגו דאתקצאי כו' והכי נמי אמרינן לעיל גבי סוכה שנשברה בי\"ט דאסורה משום מיגו ואפילו בשהיתה רעועה מעי\"ט אסורה לר\"י וה\"נ אמרינן לעיל גבי קורה שנשברה בי\"ט דאסורה משום מוקצה מחמת חסרון כיס ומשום מיגו כמ\"ש רש\"י ז\"ל לעיל ונראה דמכל הני לא קשיא להו להתוס' דמשמע להו דשאני הני דנשתנו גופן וכנולד דמי וכל כי האי אע\"ג דליכא בהו אלא איסורא דרבנן אסירי מה שאין כן בפירות שבבית סתומה ובטבל שנתקן דליכא שום שינוי בפירות עצמן אלא איסור דבר אחר הוא דרביע עלייהו וכל שעבר ותקנן שרו כיון דקיימי השתא כדמעיקרא. ואמטו להכי הוקשה להם מההיא דסל לפני האפרוחים ומההיא דגלגל מוכני דדמו ממש לההיא דבית שנפחת וטבל שנתקן דאיסור דבר אחר הוא דרביע עלייהו וליכא שינוי בסל ובמוכני ואפילו הכי אמרינן בהו מגו דאתקצאי כנלע\"ד נכון ועיין בחידושי מרן מלכא כמוהר\"י הכהן ז\"ל וכתבו עוד התוס' בשם הר\"מ ז\"ל דההיא דגלגל מוכני וסל לפני האפרוחים המוקצ' אינו מסתלק מן העולם אבל בטבל מיד שתקנו הטבל מסתלק המוקצה מן העולם והוק' להם לפי זה ההיא דאמרי' בחולין השוחט בשבת אסור באכילה ליומא ונסבין חברייא למימ' ר\"י היא דמיגו דאתקצאי כו' אף על גב דנסתלק המוקצה כשנשחט ותירצו דהתם כיון דהמוקצה היה מחמת חסרון מלאכה דאורייתא אע\"פ שנסתלק המוקצה אמרינן מיגו דאתקצאי בין השמשות כו' עכ\"ל וק\"ל דאכתי אמאי לא ק\"ל מאותה ששנינו לעיל בפרק א\"צ דכ\"ז ע\"ב בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ואמרי' עלה תנן סתמא לא כר\"ש ומשנינן אפילו תימא ר\"ש מודה ר\"ש בבעלי חיים שמתו שאסורים יע\"ש והשתא לפי תירוץ הר\"מ ז\"ל ואפילו כרבי יאודה נמי לא אתיא דהא כיון שמתה נסתלק המוקצה מן העולם והכא ליכא מוקצה מחמת חסרון מלאכה דאוריי' דבידו לשוחטה כדי לאכול ממנה כזית ודוחק לומר דגזרו י\"ט אטו שבת דאיכא חסרון מלאכה דאורייתא ואפשר דהתם אע\"פ שנסתלק המוקצה מן העולם לא רצו להתיר בשביל צורך הכלבים וכבר חילק חילוק כזה הב\"ח בסי' שכ\"ד ס\"ד יע\"ש.
ודע דהר\"מ ז\"ל לא ליישב מתני' אתא דהא הכא הפחת הוי בעולם כמ\"ש התוס' אלא ליישב ההיא דסל לפני האפרוחים וההיא דגלגל מוכני שיש עליה מעות עם ההיא דטבל דאמרינן שאם עבר ותקנו מתוקן הוא דאתא ומתני' דהכא ע\"כ ליישב ולו' דר\"ש היא דלית ליה מוקצה וכמ\"ש התוס' בתר הכי והתוס' לא הביאו תירוצו של הר\"מ אלא לומר דלדידיה מתני' דהכא אי אפשר ליישבה ע\"פ מ\"ש רש\"י הכא אלא כמ\"ש הם דאתייא כר\"ש כי לולי תירוצו של הר\"מ הוה מצינן לתרוצי לשיטת רש\"י ז\"ל ההיא דסל לפני האפרוחים וההיא דמוכני שיש עליו מעות דלא תקשי לא אמתני' דהכא ולא ההיא דטבל דהתם אף על גב דהוו איסורייהו דרבנן מ\"מ כיון דהוו בסיס לדבר האסור הוה ליה כאלו חל איסור מוקצה בגופן ממש וכבר כתבנו לעיל דכל שחל איסור בגוף הפירות עצמן אף רש\"י ז\"ל אזיל ומודה דלא הוו אסורי אלא מדרבנן חל עלייהו איסורא אפילו כי הדר אחזי בי\"ט ומדהוצרך הר\"מ ז\"ל לתרץ ההיא דסל לפני האפרוחים וההיא דגלגל מוכני עם ההיא דטבל באופן אחר ודלא כשיט' רש\"י וכדבר האמור ש\"מ דלא ניחא ליה בחי' זה ולזה הוק' להם דאכתי מה יענה הר\"מ למתני' דהכא ותרצו דאתי כר\"ש ודוק. ועיין להתוס' בפ' כירה דמ\"ג ד\"ה טבל.
ודע שתירוץ זה שתירצו התוספות דמתני' אתיא כר\"ש אף רש\"י ז\"ל בפרק בכל מערבין דף ל\"ד ע\"ב אמרו. וראיתי בחידושי הריטב\"א ז\"ל שכת' שכן תירץ רש\"י ז\"ל הכא בשמעתין וכתב הוא ז\"ל וז\"ל ופי' לפירושו דמיירי שהיתה הסתימה רעועה שמצפה עליו אמתי תפתח וכדאמרינן בסוכה רעועה עסקי' דהא מודה ר\"ש בכוס וקערה ועששית לפי שאינו עומד ומצפה אמתי תכבה נרו עכ\"ל. והר\"ן ז\"ל כתב בשם הרמב\"ן ז\"ל דהכא היינו טעמא דלא מיתסרי הפירות משום מוקצה לדעת ת\"ק דאסר לפחות משום דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור אלא כשהאיסור בגופן או שנעשו בסיס לדבר האיסור דומיא דנר אבל הכא הפירות ראויין ולא נעשו בסיס לבית אלא שדבר אחר גורם שאינו יכול ליהנות בהן ואינו אלא כאלו היו פירותיו במקום שאינו יכול להלך שם עכ\"ל.
ולדידי ק\"ל בין לתירוץ רש\"י בין לתירוצו של הרמב\"ן כיון דפירות אלו סתומים בתוך הבית ואי אפשר ליהנות בהן משום איסור דרבנן דאסרו לפחות את הבית א\"כ הו\"ל פירות אלו כפירות שבאוצר וכעצים שבמוקצה דאע\"ג דליכא בהו שום איסור משום דאסח דעתיה מינייהו אסורות ביו\"ט משום מוקצה דהסח הדעת ה\"נ כיון שזה אין רצונו לעבור אאיסור זה דפחיתת הבית הרי הסיח דעתו מפירות אלו והו\"ל מוקצה מחמת הסח הדעת ונהי שאם עבר ופיחת דגילה דעתו שלא הסיח דעתו מפירות אלו דשרו דהו\"ל כטבל שאם עבר ותקנו דמתוקן אבל כשנפחת הבית מאיליו והוא לא היה בדעתו לפחות אמאי לא מתסרי משום מוקצה דהסח הדעת כפירות שבאוצר. וליכא למימר דהכא מיירי ביושב ומצפה אימתי תפחת הבית וכגון שהתנה בפירוש מערב יו\"ט שאם תפחת הבית דעתו על הפירות דא\"כ מה להם ז\"ל לומר דהכא לת\"ק ה\"ט דלא אסירי מטעם מוקצה משום דליכא הכא מוקצה מחמת איסור תיפוק לי דאפילו איכא משום מוקצה כל שהתנה כן מערב י\"ט ונפחת מהני תנאו וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל לעיל גבי סוכה בריאה שנפלה ביו\"ט דכל שהתנה עליו מעי\"ט מהני תנאו והביא דבריו מרן ב\"י בסימן תקי\"ח ובסימן ש\"ח יע\"ש. ואפשר לומר דהכא כיון דאוקימנא למתני' באוירא דלבני סתמא הו\"ל כסוכה רעועה וכמו שכן נראה מדברי הרא\"ש. ועוד כיון שנפחת הבית מאיליו ממילא היתה רעועה מעט ודעתיה על הפירות ואין כאן מוקצה מחמת הסח הדעת וכעין זה כתבו התוס' בריש מכילתין ד\"ב ע\"ב ד\"ה ואין מבקעין יע\"ש ואע\"ג דגבי סוכה שנפלה בי\"ט לא מהני מה שהיתה רעועה מערב י\"ט לר\"י ואנן קי\"ל כוותיה י\"ל דהיינו דוקא במוקצה מחמת איסור לא מהני מה שהיתה רעועה אבל הכא דליכא מוקצה מחמת איסור לרש\"י כדאית ליה ולהרמב\"ן כדאית ליה וליכא אלא מוקצה דהסח הדעת בלבד כל שהיתה הכותל רעועה הרי ליכא משום הסח הדעת כנלע\"ד. וזה נראה דעת הר\"ן שעמ\"ש הרי\"ף בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת כתב לשון רש\"י דת\"ק לא שרי אלא באוירא דלבני וכתב עליו מרן ב\"י בסימן תקי\"ח שלא השגיח בדברי הרי\"ף שלא כתב אלא משנתינו כצורתה ולא כתב דמיירי באוירא דלבני משמע שדעתו כדעת הרמב\"ן דאפי' בבית בנוי בנין גמור שרי לת\"ק יע\"ש ולקוצר דעתי נראה דהר\"ן ז\"ל משמע ליה דאף הרמב\"ן לא התיר אלא באוירא דלבני דוקא ומטעמא דאמרן דאי לא אכתי איכא משום איסור מוקצה ומה שלא פי' הרי\"ף דמיירי באוירא דלבני משמע ליה דסמך אמ\"ש לעיל גבי סוכה דאפילו היתה רעועה לא מהני לר\"י ואף לדר\"ש בעינן רעועה וה\"נ ודאי דברעועה מיירי.
האמנם מדברי ה\"ה כאן מבואר דלהרמב\"ן ז\"ל אפילו היתה הסתימה בריאה אפי\"ה שרי ליטול מהפירות כשנפחת שכתב וז\"ל וכבר שאלו כיון שהיה הבית סתום מערב יו\"ט נמצא שהפירות היו מוקצין מחמת הבית והיאך הותרו כשנפחת בי\"ט וכתב הרשב\"א ז\"ל יראה לי שלא נאמרו דברים הללו אלא בבית רעועה שדעתו שיפחת אבל הרמב\"ן ז\"ל כתב שאפילו בריא ונפחת בי\"ט מותר לפי שאין הפירות מוקצין מחמת עצמן ואינה בסיס לדבר האיסור וכן עיקר וזה דעת רבינו וההלכות עכ\"ל. הנה מבוארין דבריו דלהרמב\"ן ז\"ל אף בכותל בריא שרי ליטול ממקום הפחת והדבר קשה אצלי כמדובר ואפשר כיון דאם עבר ופיחת לא מתסרי פירות אלו אע\"ג דכי לא פיחת גילה דעתו דאסח דעתיה מינייהו והו\"ל מוקצה מ\"מ חכמים לא גזרו איסור מוקצה על פירות אלו כיון דיש בהם צד היתר כמובן ודוק. אך אני תמיה טובא במ\"ש ה\"ה בשם הרשב\"א ליישב קושיית המפרשים שלא נאמרו דברים הללו אלא בבית רעועה שדעתו שיפחת דמה הועיל הרב ז\"ל בזה דהא ניחא לר\"ש דאמר לעיל ד\"ל גבי סוכה רעועה שנפלה בי\"ט דיכול להשתמש בה אבל לרבי יאודה דקי\"ל כוותיה ואסר התם אפילו בסוכה רעועה ה\"נ אפילו היתה הבית רעוע' תאסר ומדברי ה\"ה ז\"ל משמע דאף לדידן דקי\"ל כר\"י תריץ יתיב הרשב\"א האי תירוצא והוא תימא. ומדברי הריטב\"א שכתבנו לעיל מבואר ג\"כ דדוקא כי מוקמינן למתני' כר\"ש מיירי מתני' בכותל רעוע אבל לר\"י אפי' היה הכותל רעוע אכתי איכא משום מוקצה מחמת איסור ושלא כדברי הרשב\"א. ולולי דברי ה\"ה ז\"ל דמשמע ליה דהרשב\"א והרמב\"ן פליגי לענין דינא אנן בדידן מצינן למימר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהרשב\"א אתירוצא דהרמב\"ן סמך ומשום דאכתי ק\"ל לתירוצו מאי דאקשינן לעיל דאכתי הו\"ל מוקצה מחמת היסת הדעת לזה תריץ יתיב דהכא מיירי בבית רעועה וכמדובר לעיל. והרמב\"ן לא הוצרך לפרש זה כדאמרן לעיל דכיון דנפחת הבית מסתמא היתה רעועה וכדברי הרשב\"א כנלע\"ד אך לפי מ\"ש ה\"ה צל\"ע.
ואולי כוונת ה\"ה ז\"ל במ\"ש ע\"ש הרשב\"א ז\"ל דהכא מיירי בבית רעועה היינו לומר דמתני' מיירי באוירא דלבני דוקא וכמ\"ש רש\"י דאף ת\"ק לא התיר אלא באוירא דלבני דמסתמא רעועה היא להכי קאמר שאין הדברים אמורים אלא בבית רעועה וה\"נ משמע מדברי הרא\"ש ז\"ל דאוירא דלבני סתמא רעועה היא יע\"ש. וע\"ז כתב דהרמב\"ן חלוק על זה וכמו שהכריח מההיא דסוכה רעועה וכמ\"ש הר\"ן ואם זו היתה כוונתו לא ידעתי אמאי לא הזכיר לרש\"י דקאי הרשב\"א בשיטתו כדרכו ז\"ל ואולי מפני שחזר בו רש\"י ז\"ל במסכת עירובין לא העלה את שמו על דל שפתיו ועדיין צ\"ע.
ודע שהריטב\"א בפרק בכל מערבין הביא דברי הרמב\"ן ז\"ל וכתב שאין דבר זה מחוור כל הצורך בעיניו והסכים הוא ז\"ל לתירוץ התוס' ורש\"י ז\"ל שם דתירצו דמתני' אתא כר\"ש דלית ליה מוקצה.
הנה עלה בידינו בדין משנתינו ג' שיטות האחת היא שיטת התוספות בשמעתין ורש\"י ז\"ל והריטב\"א במסכת עירובין דמתני' אתא כר\"ש דלית ליה מוקצה ומיירי מתני' בסתימא רעועה דמסתמא יושב ומצפה אימתי תיפול ולפי זה לשיטת הפוסקים בי\"ט כר\"י ולא שרו לעיל גבי סוכה שנפלה בי\"ט אפילו בסוכה רעועה ה\"נ לא שרי ליטול בבית שנפחת בי\"ט ממקום הפחת ואפילו היתה רעועה ובאוירא דלבני ולשיטת הפוסקים כר\"ש גבי סוכה רעועה שנפלה בי\"ט ה\"נ שרי.
השיטה השנית היא שיטת רש\"י והרא\"ש והטו' ז\"ל הכא שתירצו דמתני' מיירי באוירא דלבני דליכא בסתירתה אלא איסורא דרבנן ומה\"ט שרי ליטול ממקום הפחת אבל בבית בנוי בנין גמור דאיכא בסתירתה איסורא דאורייתא אסור ליטול ומה שיש לעמוד בשיטת הרא\"ש ובנו הטור דהכא פסקו כת\"ק דמתני' ודלא כר\"מ דשרי לפחות לכתחילה וגבי עירוב בסימן שצ\"ד פסקו כר\"מ כדאיתא בפרק בכל מערבין דל\"ד ע\"ב כבר עמד בזה הרב מ\"א שם בסי' שצ\"ד סק\"ב ותירוצו דחוק הרבה ועיין בספר לשון למודים ה' יום טוב סימן קצ\"ה ולפי תירוצו נמי קשה שלא היה לו להטור לחלק בין שבת לי\"ט ודוק.
השיטה הג' היא שיטת הרמב\"ן לפום מאי דמשמע ליה לה\"ה דאף בבית בנוי בנין גמור ונפחת שרי ליטול ממקום הפחת וזו היא גם כן שיטת הרי\"ף ורבינו לדעתו ודעת מרן ב\"י בסי' תקי\"ח וכן פסק בספר הקצר יע\"ש. ואת זה ראיתי להרב ט\"ז שם ס\"ק ז' עמד מתמיה עמ\"ש הרשב\"א בתשובה הביאה מרן ב\"י בסי' תקט\"ו והר' המפה שם גבי ישראל ששיגר דורון לחבירו על ידי גוי מערב י\"ט ונתעכב הגוי והביאו בי\"ט מחוץ לתחום דשרי לישראל עצמו שהובא בשבילו ואין כאן איסור תחומין ודוקא כשהיה דעתו של ישראל זה שבאו לו הפירות עליהן מערב י\"ט אבל אם לא היה דעתו עלייהו אע\"ג דמשום איסור תחומין ליכא משום איסור מוקצה איכא עכ\"ל ותמה עליו הרב ז\"ל דהכא שרינן ליטול ממקום הפחת ולאכול אע\"ג דלא היה דעתו בין השמשות על הפירות משום איסור סתירת הבית ולא גרע איסור סתירת אוירא דלבני מאיסור תחומין. ולדעת הרמב\"ן אפילו בבית בנוי בנין גמור דאיכא איסור סתירת דאורייתא נמי שרי ליטול ממקום הפחת ומתוך כך דחה הרב תשובת הרשב\"א הלזו מהלכה יע\"ש.
והנה הרשב\"א עצמו לפי מ\"ש ה\"ה על שמו דמתני' דבית שנפחת מיירי בסתירה רעועה דמאתמול דעתיה עלייהו דפירות אין מקום לתמיהת הרב ט\"ז ועיקר תמיהתו היא שעמדה על הר\"ב המפה דבסי' תקט\"ו הסכים לתשו' הרשב\"א ובסימן תקי\"ח הסכים לסברת האומרים דאפילו בבית בנוי בנין גמור שרי ליטול ממקום הפחת ולפי מ\"ש לעיל דהר\"ן ז\"ל חלוק על ה\"ה ומשמע ליה דאף הרמב\"ן והרי\"ף ורבינו לא התירו בבית שנפחת ליטול ממקום הפחת אלא בבית רעוע כגון באוירא דלבני וכיוצא לפ\"ז לא פליגי הרשב\"א והרמב\"ן ז\"ל גם בפירות שבאו מחוץ לתחום דודאי אם לא היה דעתו עליהן מאתמול אסורות משום מוקצה אף להרמב\"ן כמ\"ש הרשב\"א בתשו' כן נלע\"ד והרב מ\"א בסימן תקט\"ו סקכ\"ז הוק' בתשובת הרשב\"א הלזו דמה טעם לאסור הפירות מטעם מוקצה לא יהא אלא פירות הפקר שבאו מחוץ לתחום שמותר לאוכלן אע\"פ שלא היה דעתו עליו וכדאיתא בעירובין דמ\"ה ע\"ב וכ\"כ הר\"ן בסוף ביצה גבי שור של פטם עכ\"ל ולקוצר דעתי ההיא דעירובין דמ\"ה לא מיירי שבאו הפירות מחוץ לתחום אלא בתוך תחומו נמצאו דהיינו בתוך האלפיים אמה שהיה יכול להלך זה המוצאן וכיון שאלו היה יודע שהיו שם פירות היה יכול להלך ברגליו וללוקחן אלא מפני שלא ידע שהיו שם פירות הקצה אותן מדעתו ועיין להלח\"מ בפ\"ב מה' י\"ט די\"ד אבל בפירות שהיו חוץ לתחום כיון שהוא לא היה יכול להלך שם ודאי אקצינהו מדעתיה כיון שהוא אינו יכול לילך משום איסור תחומין כנלע\"ד ולענין הלכה עיין בספר גינת ורדים ס\"א וס\"ב.
והנה עלה דקאמר ר\"מ במתני' אף פוחת לכתחי' ונוטל פריך בגמרא אמאי והא קא סתר אהלא כו' באוירא דלבני והאמר ר\"נ הני לבני כו' שרגינהו ודאי אקצינהו אמר ר\"ז בי\"ט אמרו אבל לא בשבת ע\"כ וכתבו התוס' פירוש התירו מוקצה משום אוכל נפש אבל לא בשבת ומכאן יש ראיה לריצב\"א שפי' לעיל דטלטול מוקצה התירו בי\"ט משום אוכל נפש עכ\"ל דברי ריצב\"א הללו הביאו אות' התוס' לעיל דכ\"ח ד\"ה גריפת תנור ובריש מכילתי' ד\"ח ד\"ה אמר ר\"י וכבר עמדנו על עיקר ראייתם הלזו שהביאו בשמעתי' לדבריו במקום אחר וע' להמרדכי בפרק בכל מערבי' שהביא ג\"כ דברי ריצב\"א הללו ומרן בסי' תקי\"ח הביא דבריו ז\"ל ועיין בספר לשון למודים בהלכות י\"ט סי' קצ\"ו שהאריך בביאור דברי המרדכי שלא לצורך כאשר יראה המעיין יע\"ש ואת זה ראיתי בחי' הריטב\"א למס' עירובין דל\"ד ע\"ב שכתב וז\"ל והקשו התוס' היאך רשאין לפחות דהא קמטלטל האבנים והעפר שהם מוקצי' והריב\"א היה מביא ראיה מכאן דמותר לטלטל בי\"ט מוקצה שהוא של אוכל נפש כדי ליקח האוכל כו' ומסתברא דממתני' ליכא ראיה כלל דה\"ט דמתני' מפני שכיון שניתנו הלבנים הללו לסתום ולהיות כעין דלת והסתימה היא בענין שמותר לפחות אותה אין העפר והלבנה מוקצי' ומעתה אין לו ראיה להתיר טלטול האפר בי\"ט אלא א\"כ הוא בטלטול מן הצד דלא שמיה טלטול לצורך אוכל נפש ואפילו בשבת כדאיתא במסכת שבת בכמה דוכתי עכ\"ל ודבריו תמוהים מסוגייא דשמעתי' דקפרי' תלמודא איני והאמר ר\"נ שרגינהו ודאי אקצינהו והוצרך לשנויי ר\"ז בי\"ט אמרו אבל לא בשבת הרי מבואר דגבי אוירא דלבני שניתנו לסתום הבית קאמר תלמודא דאיכא בהו משום איסור מוקצה היפך דברי הריטב\"א ז\"ל וכעת לא מצאתי דבר נכון בישוב דבריו ז\"ל וצ\"ע." + ], + [ + "שורש גוי שהביא תשורה לישראל ביו\"ט גוי \n שהביא תשורה ביו\"ט אם יש מאותו המין במחובר כו'. נ\"ב הכי איתא בגמרא דכ\"ד ע\"ב ופירש\"י הטעם משום מוקצה ואפילו לר\"ש יש מוקצה בגרוגרות וצימוקים כו' ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו פירש רש\"י וכדי שלא יהנה ממלאכת י\"ט ע\"כ וכתב הר\"ן דטעם זה שלא יהנה ממלאכת י\"ט היה מספיק לאסור י\"ט עצמו ואין אנו צריכין לטעם מוקצה אלא ללמדנו שאף פירות שתלש גוי לעצמו בי\"ט שהן אסורים לישראל ביומן כדמוכח בפרק בכל מערבין בההיא לפתא דאתא למחוזא ובכה\"ג אין לבא עליו אלא מט' מוקצה עכ\"ל ונמצא לדעת רש\"י כשתלש הגוי לצורך ישראל אסורי' הפירות מטעם דשלא יהנה ממלאכת יום טוב וכשתלש הפירות לצורך עצמו אסורי' מטעם מוקצה ונ\"מ דבפירות שתלש לעצמו שאסורות מטעם מוקצה אינן אסורות אלא ביומן אבל לערב מותרות מיד אבל שתלש לצורך ישראל אסורות ג\"כ לערב עד שיעור כדי שיעשו.
ואת זה ראיתי בש\"מ להר\"ב עמ\"ש רש\"י שהט' משום מוקצה ואף ר\"ש מודה בהכי כתב וז\"ל ומינה שמעינן שאם היה דעתו של ישראל עליהן מבערב כגון ששמע לגוי שהיה אומר למחר אתלוש פירות להביא אותן דורון לישראל שהן מותרי' לפי שיש הכנה במחובר וכדחזינן בפירות הנושרים דכל דדעתיה עלייהו מאתמול אינן אסורי' אלא משום גזירה דשמא יעלה ויתלוש כדמוכח בפרק מקום שנהגו גבי אנשי יריחו שהיו אוכלין מתחת הנשר בשבת דכיון דדעתייהו מאתמול עלייהו הרי הן מוכנין ועוד דהא לר\"ש מהני תנאה בכוס וקערה ועשישית כדאיתא בירושלמי ועיין בשבת דמ\"ד ע\"א ובפירות התלושין של גוי אין צריך הכנה כדאיתא בירוש' הביאו מרן בסימן תקט\"ו וכיון שהן מחוברי' די בשדעתו עליהן מבע\"י ואלא מיהו לא מחוור דלא אמרו דמהני תנאה אלא בתלוש וכגון פירות הנושרין שהן מבושלי' וקרובי' לשור וכיוצא בזה כגון סוכה רעועה או קערה ועשישית העשויין לכבות אבל פירות הצריכי' לקרקע שאין דרכן ליפול אין דעת והכן עליהן וכגרוגרות וצימוקים דמו דלא מהני להו מחשבה ואע\"פ שיופל בפירות הנושרים עכ\"ל ולפי האמור בדעת רש\"י דלא הוצרך לטעם מוקצה אלא לפירות שתלש הגוי לעצמו אבל לפירות שתלש הגוי לצורך ישראל בלאו האי טעמא אסורי' הן מטעם דכדי שלא יהנה ממלאכת יו\"ט אין מקום להתיר לדעת רש\"י פירות שדעתייהו עלייהו מאתמול בכה\"ג ששמע לגוי שאמ' למחר אתלוש פירות להביא אותן דורון לישראל דאף אם נאמר דמהני תנאה במחובר ולית בהו משום מוקצה אכתי אסורות הן מטעם נהנה ממלאכת י\"ט העשויה לצורך ישראל ואף בפירות המבושלים דמהני בהו תנאה כל שתלשן הגוי ולא נשרו מאליהן אסורות הן כיון דסוף סוף נעשית בהן מלאכה.
ודע דעיקר סברא זו שכתב הרב דמהני דעת ותנאה בדבר שבמחובר ולית בהו משום מוקצה התוס' ז\"ל בפ\"ק דחולין די\"ד ד\"ה מחתכין כתבו כן ע\"ש ר\"ת דההיא מתני' מחתכין את הדלועין לפני הבהמ' מיירי כשנתלשו מהמחובר בשבת דומיא דנבילה דלית בה משום מוקצה דמיירי ביושב ומצפה אימתי יתלשו וכ\"כ בעירובין פרק בכל מערבין ד\"מ ד\"ה הא ובשבת פרק כ\"כ דקכ\"ב ד\"ה איני יע\"ש וסברא זו שכ' הרב דלא מהני תנאה אלא בדבר שבמחובר העשוי לתלש מאליו כגון פירות המבושלין כתבוה התוספות לעיל בפ\"ק למה שהוק' להם מההיא דמעמיד אדם בהמתו על המחובר יע\"ש. מיהו בשאר דוכתי לא כתבו כן משמע דס\"ל דמהני תנאה אף לפירות שאינן עשויות לתלש מאליהן.
וע\"פ דבריהם הללו מקום יש בראש ליישב דברי הטור ז\"ל בא\"ח סי' שכ\"ה שכתב וז\"ל גוי שצד דגים או לקט פירות או אפה פת או בשל לעצמו כתב בס' המצות יש מתירים כמו שאר מלאכות שעשה לצורכו ויש אוסרים כמו פירות הנושרים כו' ותמה עליו מרן דע\"כ לא התירו המתירין אלא באפה ובשל הגוי לעצמו דאין בהם משום איסור מוקצה אבל בצד דגים ולקט פירות משמע דפשיטא ליה דאסורי' דודאי לא גרעו מפירות הנושרין דאסורין משום מוקצה כו' יע\"ש וע\"פ האמור ומדובר ע\"ש התוס' דכל שדעתו עלייהו מאתמול ויושב ומצפה על כך אפילו במחובר אין כאן מוקצה. אפשר דהטור ז\"ל מיירי בכי האי גוונא שהיה יושב ומצפה מתי ילקוטו הפירות הללו ומתי יצודו הדגים ההם וכגון שהיו בביברין המוכנים דהשתא לית בהו משום מוקצה אלא משום אמיר' לגוי וכל שהגוי צדן לעצמו מותרות הן לדעת היש מתירין וכי תאמר אלי אם איתא דהטור ז\"ל ס\"ל כש' התוס' דמהני דעת והכן במחובר אמאי פי' למתניתין דמחתכין את הדלועין לפני הבהמה כשנתלשו מערב שבת וכמ\"ש בא\"ח סי' שכ\"ד והי\"ל לפרש כמו שפירש ר\"ת שנתלשו בשבת והיה דעתו עלייהו מאתמול. הא לא קשיא דאיכא למימר דאה\"נ אלא דאכתי איכא למיחש משום שמא יעלה ויתלוש ומה שכתבו התוס' לזה לדידיה לא שמיע ליה הלכך פירשה בשתלש מאתמול אבל בגוי העושה לעצמו דאין כאן משום אמירה דשמא יעלה ויתלוש לדעת היש מתירין כל שדעתו עלייהו מאתמול אין כאן משום מוקצה והב\"ח כתב דרבינו ס\"ל דהיש מתירין משמע להו דאע\"ג דבפירות של ישראל גזרו אף על הנושרין שמא יעלה ויתלוש אבל בפי' של גוי אם עלה הגוי ותלשן לעצמו שרי כ\"ש בפי' הנושרין של גוי ולזה דחה ס' המתירין הללו דלא גרע כשתלש הגוי פירותיו מפי' הנושרין מאליהן של ישראל יע\"ש ואם זאת היתה סברת המתירין לא היה צריך הטור ז\"ל להשיב עליהן מהאי טעמא דבלאו הכי אסורות הן משום איסור מוקצה דאסח ישראל דעתיה מדברי' שבמחובר ובשמעתין עלה דגוי שהביא דורון לישראל אפי' דגים המפולמין כו' פרכינן אטו פירות בני יומן מי שרו בטלטול ובפרק בכל מערבין ד\"מ גבי ההוא לפתא דאתא למחוזא מוכח בהדייא דגוי שתלש לעצמו אסור לישראל הפירות משום מוקצה וכמו שהכריח מרן ב\"י כל זה בסי' תקט\"ו.
ולפי מ\"ש בכוונת הטור דמיירי בגוונא דליכא בהו משום מוקצה כי פליג הטור על סברת היש מתירין ואסר פירות שתלש הגוי לעצמו מטעמא דלא גרע מפירות הנושרין כוונתו לומר דכי היכי דבפירות הנושרין גזרינן אטו שמא יעלה ויתלוש ה\"נ בדבר המאכל דנעשה לגוי איכא למגזר מהאי טעמא שמא יעלה ויתלוש פירות מן האילן כיון דלא מינכר בהו אם נתלשו ממילא או תלשן הגוי וכן כתב הר\"ן בפרק כל כתבי עלה דמתני' דגוי שהדליק את הנר וז\"ל וכי תימא אם כן פירות שתלשן גוי לצורך עצמו יהיו מותרים לישראל י\"ל דכיון דפירות האילן עבידי דנתרי ולא מינכר בהו אם נתלשו ממילא או תלשן גוי לא פלוג בהו רבנן וכי תימא עשבין שאין דרכן ליתלש מ\"ט לא שרינן לישראל י\"ל דעשבים וכיוצא אסורות משום מוקצה עכ\"ל וסבור הייתי ליישב עוד דברי הטור ולומר דאע\"ג דליש מתירין איכא למיסר בפירות שתלש וצד הגוי לעצמו משום איסור מוקצה והם לא התירו אלא בפת לבד כמ\"ש מר\"ן ז\"ל מכל מקום נ\"מ לדידהו דלא חיישי באפה גוי פת לעצמו לשמא יאמר הישראל שיעשה בשבילו גם כן בלקט וצד לעצמו לא חיישי להכי ולפי זה גוי שלקט ואפה לעצמו מותרות למוצאי שבת וי\"ט מיד ואין צורך להמתין בכדי שיעשו כיון דליכא למיחש לשמ' יאמר לגוי דמהאי טעמא גוי שהביא דורון לישראל בי\"ט אסור לערב בכ\"ש ועל זה חלק הטור על סברת המתירין דבמידי דאכילה איכא למיגזר טפי וכסבר' האוסרים והמתירים הן הן סברת רבינו יאודה והתוס' בשמעתין דפליגי בהכי לענין גוי שלקט וצד לעצמו אם יש לאסור לערב בכ\"ש או לא אלא דהא ודאי בורכא היא דא\"כ הטור ז\"ל שהסכים לסברת האוסרים פליג דידיה אדידיה דבסימן תקט\"ו כתב דגוי העושה לעצמו מותרי' לישראל לערב מיד ועוד דט' האוסרים הוא משום פירות הנושרים ובפירות הנושרים אין איסור אלא ביומן וכמ\"ש הטור בסי' תקט\"ו ובסי' שכ\"ב ש\"מ דהיש מתירין מתירין אפי' ביומן וזה מבואר.
ודרך אגב ראיתי למרן ב\"י שכתב שדברי הטור הן הן דברי הסמ\"ג ז\"ל שכתב דיש פנים להתיר כמו שאר מלאכות ויש פנים לאסור משום דבדבר מאכל החמירו טפי דחיישינן שמא יאמר לגוי לבשל לו בשבת כיון דאמירה לגוי לא מתסרא אלא מדרבנן כו' יע\"ש ולא זכיתי להבין אמרי קדוש איך ייחס דברי הסמ\"ג הללו בדברי הטור שהרי כתב הטור דטעם יש אוסרים הוא מפני שהמעשה הנעשה על ידי גוי הוי כמו פירות הנושרין שנאסרו אפי' נשרו מאליהן ואין ספק שהן הן דברי הר\"ן בפרק כל כתבי שכתבנו ולא הוי טעמא דידהו משום גזירה שמא יאמר לגוי אלא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש פירות האילן ומשום דלא מנכר אי נתלשו ממילא או תלשן גוי. והב\"ח כתב שדברי רבינו הן הן דברי הסמ\"ק שכתב האי טעמא בהדייא יע\"ש עוד כתב מרן דסבר' היש מתירין היא סברת התוס' בריש י\"ט שכתבו שהרא\"מ אכל מדג מליח שצלאתו השפחה לעצמה כי היכי דשרינן לישראל להשתמש לאור שהדליק גוי לעצמו ואף על פי שהם כתבו ולא נהירא הרי כתבו הטעם משום דמכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה הא אם לא היה מכירו מודו דמשרא שרי וסברת היש אוסרים היא סברת הסמ\"ג והסמ\"ק והתרומה שכתבו דשמא יש לאסור משום דחיישינן שמא יאמר לגוי לבשל לו בשבת ואפילו באינו מכירו איכא למיחש להכי דליכא למפלג בין מכירו לאינו מכירו אלא כשהגוי עושה לעצמו עכ\"ל הנה זה שכתב שהתוס' ס\"ל כס' היש מתירין ק\"ט שהרי הגהות מיימון בפ\"ו מהלכות שבת כתב שהתוס' בפ\"ק די\"ט קיימי בשיטת הר\"ב התרומות שהסכים לאסור בגוי העושה לעצמו מטעמ' דשמא יאמר הישראל לגוי לאפות בשבילו ולפי דברי מרן ז\"ל בתר איפכא קאזלי דהתוס' לא אסרו אלא בגוי המכירו והר\"ב התרומה אסר אף בגוי שאינו מכירו והיש מתירין נמי לא התירו סתמא אף בגוי המכירו כמ\"ש מר\"ן ז\"ל אלא בגוי שאינו מכירו וכדברי התוס' וא\"כ איך ייחס סברת התוס' עם סברת הר\"ב התרומה לפי דברי מרן ז\"ל ולולי דברי מרן ז\"ל יכולין אנו לומר שאף הר\"ב התרומה לא הסכים לאסור בגוי העושה לעצמו מטעמא דשמא יאמר לגוי לבשל בשבילו אלא בגוי המכירו דוקא ומ\"ש מרן ז\"ל דליכא לחלק בין מכירו לאינו מכירו להאי טעמא דשמא יאמר לגוי אלא כשהחששא היא שמא הגוי יעשה מעצמו לשבת הבאה שהוא הטעם שכתבו התוס' בשם התוספתא אבל כשהחששא היא שמא יאמר לגוי לעשות בשבילו אף באינו מכירו אסור וא\"כ הר\"ב התרומות דנקט טעמא משום שמא יאמר משמע אף באינו מכירו אסור הא לא קשיא דהיא היא כוונת הר\"ב התרומות דאיכא למיחש שמא ירגילנו לשבת הבאה וכשהגוי עושה מעצמו אסור שמא יאמר הישראל לעשותו בשבילו דהיא היא עיקר הטעם דאסרו חכמים גוי העושה בשביל ישראל גזירה שמא יאמר לו בפי' וכמ\"ש התוס' בהדייא בפרק כל כתבי דקכ\"ב ד\"ה ואם בשביל ישראל אסור יע\"ש ונמצא שהר\"ב התרומות נקט עיקר הטעם כשהגוי עושה מעצמו דאסור משום שמא יאמר לו לעשות בשבילו וכונתו לומר דיש לאסור בגוי העושה לעצמו שמא מתוך כך יבא הישראל לומר לו שיעשה בשבילו וחששא זו היא בגוי המכירו דוקא דאיכא למיחש שירגילנו בשבת הבאה ומתוך כך יבא לומר אליו בפי' שיעשה בשבילו אבל בגוי שאינו מכירו ה\"נ דשרי וכסברת התוס'.
והשתא ניחא דמייתי דברי התוס' בהגהות מיימון על דברי הר\"ב התרומות דמשמע דקיימי בשיטתיה ולפי\"ז כשכתב הר\"ב התרו' דיש צדדין להתיר אף במכירו נמי מיירי והיא היא סברת הרא\"ם שכתבו התוס' ז\"ל. או כלך לדרך זה דודאי כשאסר הר\"ב התרומות אף בגוי שאינו מכירו אסר כדמשמע מהטעם שכתב שמא יאמר לגוי וכמ\"ש מרן ז\"ל מיהו כשצידד להתיר וכתב דיש פנים להתיר אף במכירו נמי התיר והיא היא סברת הרא\"ם שכתבו התוס' וע\"ז הביא הגהות מיימון דברי התוס' שדעתם לאסור ולא דס\"ל ממש כסברת הר\"ב התרומה דאסר אף בשאינו מכירו אלא לאפוקי מאותו הצד שכת' להתר הוא בא שהתוס' לא משמע להו הכי ולפי\"ז כשכתב הטור ע\"ש הסמ\"ג והסמ\"ק סברת התרומ' דגוי העושה לעצמו יש אוסרי' ויש מתירין הסברות אזלי מהקצה אל הקצה דלהיש מתירין אף במכירו מתירין וכסברת הרא\"מ שכתבו התוס' וליש אוסרי' אף באינו מכירו אוסרי' ומאחר שהסכים הטור לסבר' האוסרי' שאסרו אף באינו מכירו לא הוצרך להביא הסברא הג' שהיא סברת התוס' מיהו מדברי מרן ז\"ל משמע דסבר' היש מתירין שכתב הטור היא סברת התוס' המתירין בגוי שאינו מכירו דוקא דאחר שהביא ס' הרא\"ם כת' ואע\"פ שהתוס' כתבו ולא נהירא כו' משמע דכונתו לומר דאיך מביא הטור ס' היש מתירין מאחר דסברא דחוייה היא וע\"ז כתב שהתוס' ג\"כ אזלי ומודו דבשאינו מכירו שרי והיא היא סברת היש מתירין ואם זו היתה סבר' המתירין הדרא קושיא לדוכתא מדברי הגהות.
ולפי דברי הסמ\"ק שכתב דטעם האוסרי' הוא משום דגוי העושה לעצמו לא גרע מפירות הנושרין והן הן דברי הטור ז\"ל לא היה לו צורך למרן ז\"ל להכריח דהאוסרים אף בשאינו מכירו אסרו מפני הטעם דנקטו כדי שלא יאמר לגוי דלהאי טעמא אסור לעול' דשערי דחיה לא ננעלו לזה וכמ\"ש דבפשיטות טפי הו\"ל להכריח מדנקט הטור הטעם משום פירות הנושרין דלהאי טעמא אין מקום לחלק בין מכירו לאינו מכירו וכמבואר ממ\"ש ולדברי מרן ז\"ל דמשמע ליה דטעם איסורא משום שמא יאמר לגוי הוא א\"כ אף למ\"ש יש לאסור בכדי שיעשו דמה\"ט כתבו התוס' בשמעתין דגוי המביא דורון צריך שימתין לערב בכ\"ש שאם אתה מתיר לו מיד יבא לומר לו שיעשנו בי\"ט כדי לאכול לערב מיד והשתא לדברי הסמ\"ג דבדבר המאכל שעשה גוי בשבת לעצמו איתיה להך חששא דשמא יאמר לגוי אף לערב נמי אסור בכ\"ש ולפי\"ז הטור ז\"ל שהסכים לסברת האוסרי' כאן אי ס\"ל הטעם משום שמא יאמר לגוי כדברי מרן שדברי רבינו הטור הן הן דברי הסמ\"ג אף לערב נמי אסור בכ\"ש מה\"ט והא ודאי ליתא שהרי הטור ז\"ל בסימן תקט\"ו כתב בהדייא דדבר שעשה גוי לעצמו שרי לישראל לערב מיד ושלא כדברי רבינו יאודה שכתבו התוס' ז\"ל וע\"כ לומר דהטור ז\"ל לא חש לדברי הסמ\"ג דיהיב טעמא משום שמא יאמר ודבריו הן דברי הסמ\"ק שכתב דיש לאסור כמו פירות הנושרין מאליהן ולה\"ט אינו אסור אלא ביומן דוקא דומיא דפירות הנושרין וכמ\"ש הטור בסימן תקט\"ו ושכ\"ב ועיין להב\"ח ז\"ל.
הדרן לדמעיקרא אשר מבואר יוצא מדברי הר\"ן דלרש\"י גוי שתלש הפירות לעצמו אין בהם טעם לאסור אלא משום מוקצה ולפי זה מותרו' הן לערב מיד ולא בעי להמתין כ\"ש אבל הרא\"ש ז\"ל אחר שכתב הטעם של ר\"ת סיים דלטעמו אין לאסור בגוי העושה לעצמו אלא מותר לערב מיד ע\"כ משמע דס\"ל דלפירוש רש\"י אסור לערב בכ\"ש וכן דקדק מדבריו מרן ב\"י בסימן תקט\"ו וכתב שהתוס' בפרק בכל מערבין ורבינו ירוחם והגהות מיימון ז\"ל חלוקים בזה וס\"ל דלרש\"י ז\"ל נמי אין צורך להמתין כשעשה הגוי לעצמו ולא זכר ש\"ר דברי הר\"ן ז\"ל הללו ואי לא דמסתפינא הוה אמינא דאף הרא\"ש ז\"ל לא כיוין לומר דלרש\"י ז\"ל אסיר דאדרבא מדבריו משמע להפך כמ\"ש הר\"ן ז\"ל דלא הוצרך רש\"י למיהב טעמא דמוקצה אלא ללמדנו דפירות שתלש גוי לעצמו אסורות לישראל ביומן ש\"מ דלערב מותר מיד אלא לחדושא נקט דאף לטעמו של ר\"ת דיהיב שמא יאמר לגוי ולפ\"ז היה סברא להחמיר בדבר שבמחובר וכמו שהיא שיטת רבינו יאודה שכתבו התוס' דס\"ל דאסור לטעמו של ר\"ת אפ\"ה קמ\"ל הרא\"ש דליכא טעמא לאסור וכמ\"ש התוס' כנלע\"ד.
ובעיקר טעמו של רש\"י שכתב דמה\"ט אסור לערב עד כ\"ש משום שלא יהנה ממלאכת י\"ט הקשו התוס' ז\"ל דא\"כ המבשל בשבת בשוגג אמאי יאכל הרי נהנה ממלאכת שבת ע\"כ. ומתרצתא היא עיקר קושיא זו ע\"פ מ\"ש רש\"י ז\"ל בפ\"ק דחולין די\"ד עלה דהאי מתני' דהמבשל בשבת בשוגג יאכל שכתב וז\"ל יאכל הוא עצמו ובו ביום ואין צריך להמתין לערב בכ\"ש דהא דאמרינן בעלמא לערב בכ\"ש לית ליה לר\"מ אלא היכא דעבר ישראל איסורא ובמזיד דאיכא חיובא דלא נמטיה הנאה מאיסורא אבל בשוגג לא ע\"כ ובד\"ה ור\"י אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת כתב וז\"ל ולא בשבת וה\"ה לאחריני דאע\"ג דהוי בשוגג וליכא חיוב מיתה עבירה מיהא איכא ובעינן בכ\"ש דלא נמטיה הנאה מעבירה עכ\"ל הנה מבוארים דבריו דהא דאמרינן בכל דוכתא צריך שימתין לערב בכ\"ש אינו אלא לר\"י דאמר בשוגג לא יאכל אבל לר\"מ דאמר בשוגג יאכל ה\"נ דלא בעי לערב בכ\"ש אם לא באיסורא דאיכא עליו חיוב מיתה ובכן שמעתין אזלא כוותיה דר\"י והתוס' ז\"ל משום דמשמע להו הלכה כר\"מ לא הונח להן במ\"ש רש\"י ז\"ל דסוגיין דעלמא אזלא דלא כהלכתא אבל רש\"י ז\"ל בשיטת הרי\"ף והרמב\"ם קאי וכמ\"ש הר\"ן בפרק כירה דס\"ל דהלכה כר\"י ובכן לא קשיא ולא מידי והרא\"ש בפ\"ק דחולין די\"ד ובשמעתין דחה דברי רש\"י מההיא דהמבשל בשבת וכדברי התוס' וזו ראיה דבשי' התוס' קאי דס\"ל הלכה כר\"מ וכמ\"ש הב\"ח ז\"ל בר\"ס שי\"ח ובפ' מרובה מבואר דעתו בהדייא יע\"ש ושלא כדברי מרן ב\"י בר\"ס שי\"ח שייחס שיטת הרי\"ף והרמב\"ם בדעת הרא\"ש דליתא והרא\"ש ז\"ל שם בפ\"ק דחולין הוסיף עוד להקשות על פי' רש\"י ז\"ל דאפי' לר' יאודה דאמר בשוגג אסור למ\"ש בכ\"ש היינו משום דקניס שוגג אטו מזיד אבל משום שלא יהנה ממלאכת שבת שנעשה בו איסור בשוגג לא קאסר וכ\"ש כשהגוי עושה מלאכה לצורך ישראל יע\"ש ואף גם זו יש ליישב לדעת רש\"י ז\"ל דודאי עיקר טעמא דאיסור זה דשלא יהנה ממלאכת איסור אינו אלא מטעמא דשמא יבא לעשות הדבר ההוא הישראל עצמו דמשום היא גופה של מלאכה זו הנעשית ע\"י גוי לצורך ישראל לא הוה לן למיסר דמה איסור ועבירה יש בדבר דאפי' כי אמר הישראל לגוי בפירוש שיעשה המלאכה בשבילו אין כאן אלא שבות מדרבנן שמא יבא הישראל להקל באיסור שבת ולעשות הדבר בעצמו כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ו מה' שבת וא\"כ ודאי כשכתב רש\"י ז\"ל הטעם כדי שלא יהנה ממלאכת י\"ט אינו אלא מה\"ט שמא יבא לעשות הדבר בעצמו והיא גופא הוי טעמא דר' יאודה דקניס במבשל בשבת בשוגג דאע\"ג דאין כאן עבירה כיון דשוגג הוא אסרו אותה מלאכה אטו מזיד דאיכא איסור' דאורייתא וכל עיקר הטעם אינו אלא להרחיק את האדם שלא יקל באיסור שבת וכמ\"ש רש\"י בפרק הנזיקין וליכא למימר דקנסו שוגג אטו מזיד הוא משום דילמא אתי לאערומי ולעשות במזיד דהא ליתא כמבואר שם בסוף אותה סוגייא דפרק הנזיקין יע\"ש ובשמעתין כתב הרא\"ש ז\"ל ויש ליישב פי' רש\"י דיותר החמירו בגוי שעושה לצורך ישראל ממה שעשה הישראל בשוגג דמילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן והן הן דברי התוס' בפ\"ק דחולין דט\"ו יע\"ש.
ולכאורה קשיא לי דתירוץ זה נר' מוכרח אף לפי הטעם שכתבו הם ז\"ל דלדידהו תיקשי מ\"ש דהמבשל בשבת בשוגג יאכל מיד ולא חיישינן דאי שרית ליה אתי לבשולי במזיד והכא בגוי המביא דורון חיישינן דילמא יאמר לגוי לבשל בשבילו וע\"כ לומר כמ\"ש התוס' בפרק כ\"כ דקכ\"ב דשמא יבא לעשות במזיד מילתא דלא שכיח היא מה שא\"כ שמא יאמר לגוי כיון דליכא איסורא אלא מדרבנן חיישינן שמא יאמר לו בהדייא וא\"כ היא גופא איכא למימר לשיטת רש\"י ז\"ל דהכא דוקא גזרו שלא יהנה ממלאכת י\"ט העשויה בשביל ישראל משום גזירה שמא יאמר לגוי לעשות בשבילו דשכיח משא\"כ בשוגג אטו מזיד והר\"ן ז\"ל דתפס עיקר בשמעתין פי' רש\"י ז\"ל שלא יהנה ממלאכת י\"ט כתב בפרק כ\"כ עלה דמתני' דגוי שהדליק את הנר כתב וז\"ל ואע\"ג דס\"ל לר\"מ דמבשל בשבת בשוגג יאכל אפי\"ה מחמרינן טפי במלאכת גוי ממלאכת ישראל דבמלאכת ישראל ליכא למגזר שוגג אטו מזיד שלא נחשדו ישראל על השבתות אבל במלאכת גוי איכא למגזר שמא ירגילנו בכך לשבת אחרת והכי איתא בתוספתא והיינו טעמא נמי דבמלאכת גוי העושה לצורך ישראל אפילו לערב אסור בכ\"ש ואלו במבשל בשבת לר\"י דגזר שוגג אטו מזיד א\"נ לר\"מ במזיד איכא למאן דשרי להו ההוא תבשיל במ\"ש מיד ואין צריך להמתין בכ\"ש עכ\"ל הנה מבואר כמ\"ש לדעת רש\"י ומאחר שהתוס' והרא\"ש ז\"ל לפי פירושם צריכים הם לחלק בכך למה לא ניחא להו בכך לפי' רש\"י ז\"ל.
ונראה דהתוס' ז\"ל לא ניחא להו מימר דעיקר טעמו של רש\"י ז\"ל שפירש כדי שלא יהנה ממלאכת י\"ט הוא משום גזירה דשמא יאמר לגוי דא\"כ הי\"ל לרש\"י ז\"ל לאסור מהאי טעמא אף בי\"ט ב' וכמ\"ש הם ז\"ל אלא עיקר טעמו של רש\"י ז\"ל הוא כדי שלא יבא הישראל להקל בי\"ט ולעשות הדבר בעצמו וחכמים גזרו אמירה לגוי ומלאכת הגוי בשביל ישראל בחדא גזירה דילמא יקל הישראל בי\"ט ויעשה הדבר בעצמו ובכן כיון דעיקר הגזירה הוא שמא יבא הישראל בעצמו קשיא להו שפיר מ\"ש מהמבשל בשבת בשוגג דלא גזרו אטו מזיד משום דלא שכיח ה\"נ לא שכיח שלא נחשדו ישראל על כך אכן לפי הטעם שכתבו הם ז\"ל דאסור משום גזירה שמא יאמר לגוי ואע\"ג דהוי כגזירה לגזירה אסרו אותה משום דאי לא הא לא קיימא הא וכל שהורגל לומר לגוי שיעשה בשבילו קרוב הוא לעשות הדבר בעצמו וכ\"כ הרשב\"א בחי' לפרק כ\"כ דקכ\"ב גזרו שפיר כשעשה הגוי מעצמו לצורך ישראל אטו שמא יאמר לגוי דשכיח טובא והרא\"ש ז\"ל שישב פירוש רש\"י ז\"ל באומרו דמלאכת ישראל בשוגג לא שכיח לאו היינו משום דמזיד לא שכיח דלא נחשדו ישראל על כך דזה לא יתכן לפירוש רש\"י ז\"ל כמדובר אלא כוונתו ז\"ל דמלאכת ישראל בשבת בשוגג מילתא דלא שכיח היא דמי זה אשר ישכח מהמלאכה האסורה בשבת או מיום השבת ולא שכיח מילתא ולכן כשעבר ושגג ושכח לא גזרו באותה מלאכה משום דלא שכיח לא כן במלאכת גוי לישראל דשכיח טובא ולכן גזרו באותה מלאכה המצוה שלא יהנה ממנה דילמא יבא להקל בשבת ולעשות הדבר בעצמו ואפשר לומר דהוא הוא הטעם עצמו שכתב הר\"ן ז\"ל שם בפרק כ\"כ שמא ירגילנו לשבת הבאה כלומר דמלאכת גוי בשביל ישראל שכיח ולכן אסרו הנאת אותה מלאכה דכיון דשכיח והורגל להקל בשבת יבא לעשות הדבר בעצמו לא כן בשוגג אטו מזיד לא נחשדו ישראל על השבתות וראיתי להריטב\"א ז\"ל בחידושיו למסכת עירובין דל\"ט הסכים לפרש\"י ז\"ל וסיים וכתב וההיא דהמבשל בשבת לא דמי להא דהתם בשוגג נעשית המלאכה וליכא למגזר ולא למקנס ביה מידי אליבא דר\"מ דליכ' למיחש שמא יעשה במזיד אבל במה שנעשה ע\"י גוי לישראל דאתי לזלזולי במילתא ולומר לו עשה גזרו שלא יהנה ממנה עד כדי שיעשה בחול והאי שני חול הוא ואם הא' חול כ\"ש דשרי עכ\"ל הנה הרב ז\"ל כלל הטעם שכתבו התוס' בתוך הטעם שכתב רש\"י דטעמא דשלא יהנה ממלאכת י\"ט הוא משום דאיכא למגזר דילמא יאמר לגוי לעשות בשבילו ולא גזרו יו\"ט ב' מהאי טעמא וכמ\"ש התוס' דכיון דעבדו רבנן הכירא שלא יהנה בכ\"ש ממילא הוא יודע דאמירה לגוי אסור שהרי לא הניחו אותו ליהנות ממלאכת הגוי שעשה מעצמו עד שיעור כדי שיעשו מי\"ט ב' כדי שיוכל הוא לעשות בהיתר ואע\"ג דמספק הוא אסור מ\"מ מלאכת היתר היא מה נפשך עוד הביא ראיה רש\"י ז\"ל לפירושו ולטעמו שפי' בשמעתי' בפרק בכל מערבין מההיא טביא דאתציד בית ריש גלותא כו' יע\"ש והתוס' שם והרא\"ש ז\"ל בשמעתין דחו לה בדילמא רבינ' לית ליה בכ\"ש כלל לא בי\"ט ראשון ולא בי\"ט ב' יע\"ש ולכאורה איכא למידק דא\"כ תיקשי ליה לרבינא אותה ששנינו במסכת מכשירין פ\"ב גבי מרחץ וירק דצריך להמתין לערב בכ\"ש וי\"ל דבשבת דוקא החמיר.
והנה ה\"ה בספ\"א מה' י\"ט דכ\"ד עמ\"ש רבינו וז\"ל ב' ימים טובים אלו של גליות שני קדושות הן ואינן כיום אחד לפיכך דבר שהיה מוקצה בראשון אם הכין אותו לב' הרי זה מותר וכן דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון מותר בב' כו' כתב ה\"ה ז\"ל מסקנא כרב דאמר שני י\"ט של גלויו' נולדה בזה מותרת בזה דב' קדושות הן ומשם יש ללמוד לדבר שבמחובר שהמחובר שנתלש בי\"ט ראשון אינו מותר עד מוצאי י\"ט בכ\"ש והעיקר כדברי רבינו וכן הסכים הרשב\"א בראיות עכ\"ל והלח\"מ שם כתב וז\"ל משמע דהוא סבור שדעת רבינו כדעת רש\"י דמותר בי\"ט שני וק' לזה שהרי כפי טעמו שכת' בפ\"ו מהלכות שבת משום גזירה שלא יאמר לגוי לעשות משמע שהוא סבור כדעת התוספות דצריך להמתין עד מוצאי י\"ט שני דזהו טעמן של התוס' שהצריכו להמתין עד מוצאי י\"ט ב' כו' ואלו לא היה כותב כן ה\"ה בדעת רבינו היינו יכולין לומר דהוא סבור עד מוצאי י\"ט ב' ומ\"ש כאן דמותר בב' הוא מפני שניצוד מאליו או שנעקר מאליו כמ\"ש התוס' ז\"ל שם אבל אחר שכתב ה\"ה מ\"ש אי אפשר לומר כן עכ\"ל גם הר\"מ מטוולי הביא דבריו בספר יד אהרן בסימן תקט\"ו עמד בזה על דברי מרן ב\"י וכתב דהרמב\"ם ז\"ל קאי בשיטת התוס' והוא לא התיר אלא דבר שניצוד לצורך גוי דוקא וכמו שצדד מרן וסמך אמ\"ש בפ\"ו מהלכות שבת יע\"ש והמחבר לא עמד על כוונת הר\"מ מטוולי ז\"ל כיע\"ש ועפ\"י מ\"ש בשם הר\"ן והריטב\"א ז\"ל דאע\"ג דס\"ל כפי' רש\"י לא הניחו ג\"כ עיקר הטעם שכתבו התוס' ז\"ל כמדובר אין כאן מקום לקושית הלח\"מ והרמ\"ט ז\"ל וכמובן גם מאי דמפשט פשיט' ליה להלח\"מ בדעת ה\"ה ז\"ל דסבור בדעת רבינו ז\"ל שדעתו כדעת רש\"י לדידי מספ\"ל דאפשר דאף ה\"ה ז\"ל סבור בדעת רבינו שדעתו כדעת הר\"ב ה\"ג וס\"ל דכשהתיר דבר הניצוד בי\"ט ראשון או דבר שנתלש בראשון לב' אינו אלא בדבר הניצוד והנתלש לצורך גוי דאף לדעת התוס' והר\"ב ה\"ג מותר בב' כמבואר בדברי התוס' ומ\"ש שי\"א שהמחובר שנתלש בראשון אינו מותר עד מוצאי י\"ט ב' היא היא סברת רבי יאודה שכתבו התוס' בשמעתין דס\"ל דדבר שבמחובר אפי' נתלש וניצוד לצורך גוי אסור לישראל עד לערב בכ\"ש וכמו שביאר כוונתו מרן ב\"י בסימן תקט\"ו וסברת רבינו יאודה הלזו דחאוה התוס' ז\"ל ומפני כך כתב שדברי רבינו עיקר כלומר דבניצוד מאליו או לצורך גוי מותר בי\"ט ב' וכסברת התוס' ז\"ל ויש קצת ראיה לזה מדלא הזכיר ה\"ה לדברי רש\"י ז\"ל דקאי בשיטת רבינו ומוהר\"מ מטוולי ז\"ל אחר שכתב שדעת רבינו היא כדעת התוס' והר\"ב ה\"ג ז\"ל עמד מתמיה על דברי ה\"ה ז\"ל שכתב ברפ\"ו מהלכות שבת דלדעת הרמב\"ם אין חילוק בין ישראל שנעשה בשבילו לישראל אחר וכולם צריכין להמתין לערב בכ\"ש כדי שלא יהנה הישראל ממלאכת שבת ע\"כ ותמה עליו הרב הנז' דלדעת התוס' והר\"ב ה\"ג יש חילוק בין ישראל הנעשה בשבילו לישראל אחר כיון דלדידהו טעמ' דצריך להמתין לערב הוא משום גזירה דשמא יאמר והאי טעמא לא שייך לגבי ישראל אחר וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בשמעתין והוא ז\"ל תירץ דה\"ה ז\"ל חלוק בזה עם הרא\"ש ז\"ל יע\"ש ואשתמיט מהרב ז\"ל דברי רבינו שם באותו פרק הל' ה' והשגת הראב\"ד ז\"ל עליה דהרמב\"ם וישוב ה\"ה ז\"ל לדעת רבינו כמו שיע\"ש גם זה שכתב דלדעת התוס' והר\"ב ה\"ג יש חילוק בין ישראל שנעשה בשבילו לישראל אחר ונסתייע מדברי הרא\"ש הוא לא ידע שהתוס' ז\"ל חלוקים בזו עם הרא\"ש וכמ\"ש הר\"ב ח\"ה ז\"ל וכ\"כ הב\"ח בריש סימן תקט\"ו יע\"ש ומה שגמגם בספר יד אהרן על דברי הר\"ם מטוולי ממ\"ש ה\"ה בספ\"א מהלכו' י\"ט ע\"פ מ\"ש בכוונת ה\"ה ז\"ל אין מקום לדבריו ודוק ולענין הלכה העלה מרן ז\"ל בסי' תקט\"ו כשיטת רש\"י ז\"ל דאין צריך להמתין עד מוצאי י\"ט ב' אלא עד מוצאי י\"ט ראשון.
ובשיעור כדי שיעשו מבואר בדברי הרא\"ש בשמעתין וכן בפ\"ק דחולין די\"ד ומדברי התוס' בפרק בכל מערבין דלשיטת רש\"י אין צורך להמתין אלא שיעור לקיטה לבד ולא בעי שיעור הבאה ג\"כ אבל הר\"ן ז\"ל כתב דאף לטעמו של רש\"י בעינן שיעור כדי שילך הגוי למקום שלקט ונגמר המלאכה ויחזור לכאן ואם נסתפק לו מהיכן הביאן כדי שיבואו מחוץ לתחום וכתב הוא ז\"ל דהכי מוכח במסכת מכשירין דתנן התם מצא בה ירק נמכר אם רוב גוים לוקח מיד כלומר למ\"ש ואם רוב ישראל ממתין בכדי שיבואו ממקום קרוב והאי ירק ודאי איסוריה משום מחובר הוא ולא הזכיר שיעור תלישה לפי שהיא נעשית בשע' מועטת וקאמר דצריך שימתין כדי שיבואו ממקום קרוב אלמא שיעור הבאה נמי בעינן עכ\"ל ותמיה לי טוב' בדבריו ז\"ל שאם דעתו לפרש ההיא מתני' דמסכת מכשירין דקתני ממתין כדי שיבואו ממקום קרוב דהיינו מחוץ לתחום מהמקום הקרוב יותר א\"כ עכ\"ל דמתני' מיירי היכא דמספ\"ל אם באו הירקות מחוץ לתחום או לא ועלה קאמר דממתין שיעור הבאה מחוץ לתחום וא\"כ קשה דמנ\"ל להר\"ן ז\"ל בדעת רש\"י דכל שידוע לו מהיכן לקטן דצריך שימתין שיעור הבאת הפירו' ממקום הלקיטה ולא די לו בשיעור הלקיטה לבד דאיכא למי' דדוקא היכא דמספ\"ל אם באו מחוץ לתחום דאיכא איסורא דהבאה מחוץ לתחום הוא דבעינן שימתין שיעור הבאה מחוץ לתחום אבל כי יודע לו בודאי שנלקטו מתוך התחום דאז ליכא איסורא דהבאה מחוץ לתחום כי אם איסורא דלקיטה מהמחובר לבד די בהמתנת שיעור לקיטה לבד וכדמשמע להו להתוס' והרא\"ש ז\"ל בדעת רש\"י ז\"ל ואם דעתו לפרש מאי דקתני מתני' כדי שיבואו ממקום קרוב דהיינו מתוך התחום מהמקום הקרוב יותר הנמצא שם ירק א\"כ ע\"כ דמתני' מיירי בשידוע לו שלקטן מתוך התחום אלא שאינו ידוע לו מאיזה מקום לקטן שאם ידוע לו ג\"כ מקום הלקיטה לא הו\"ל למתני כדי שיבואו ממקום קרוב דכבר כתב הר\"ן ז\"ל דממתין שיעור שילך למקום הלקיטה וא\"כ קשה כיון דכשידוע לו שהן מתו' התחום ואינו ידוע לו מקום הלקיטה תלינן להקל ואין צריך להמתין אלא שיעור כדי שיבואו ממקום קרוב ולא ממקום רחוק כי מספ\"ל אם באו מחוץ לתחום או לא למה לא תלינן ג\"כ להקל דמתוך התחום באו ולמה זה כתב הר\"ן ז\"ל דממתין כדי שיבואו מחוץ לתחום וסבור הייתי לומר דכי מספ\"ל אם באו מחוץ לתחום או לא כיון דאיכא איסורא דהבאה מחוץ לתחום תלינן לחומרא שבאו מחוץ לתחום משום איסורא דהבאה מחוץ לתחום אבל כשהדבר ידוע שנלקטו מתוך התחום אלא דמספ\"ל מאיזה מקום נלקטו דליכא איסורא דהבאה מחוץ לתחום אלא איסורא דלקיטה מהמחובר כי מספ\"ל מקום הלקיטה תלינן להקל דממקום קרוב שמתוך התחום באו כיון דליכא הכא איסור' דהבאה מחוץ לתחום וזה שכת' הר\"ן ז\"ל דכי מספ\"ל מאיזה מקום לקטן צריך שימתין כדי שיבואו מחוץ לתחום מסברא כתב כן וכמדובר.
אבל קשה שהרי רש\"י ז\"ל ס\"ל דבס' תחומין תלינן להקל כמ\"ש בשבת פרק שואל דף קנ\"א גבי גוי שהביא חלילין בשבת והביא דבריו הר\"ן ז\"ל בשמעתין וא\"כ אפי' כי מספ\"ל אם באו מחוץ לתחום הי\"ל למתלי לקולא ולא היה צריך להמתין אלא שיעור שיבואו מתוך התחום ולמה זה כת' הר\"ן ז\"ל דימתין שיעור הבאה מחוץ לתחום ואפשר לומר דהר\"ן ז\"ל מפרש לההיא דקתני כדי שיבואו ממקום קרוב דמחוץ לתחום קאמר ומיירי מתני' היכא דמספ\"ל מאיזה מקום נלקטו אם מתוך התחום או מחוץ לתחום ועלה קתני מתני' דתלינן לחומרא וממתין כדי שיבואו מחוץ לתחום מהמקום קרוב יותר ואע\"ג דבעלמא בספק תחומין תלינן להקל היינו היכא דליכא אלא איסור תחומין לבד כי ההיא דגוי שהבי' חלילין בשבת מיהו הכא לאו משום איסור תחומין אתינן עלה אלא משום איסור לקיטה מהמחובר בשבת ומשום איסור זה החמירו חכמים שלא יהנה מאותה מלאכה עד שיעור שיעשה אותה מלאכה בשלימות בכדי שילך וילקט ויביא אותן הפירות ממקום הלקיטה ומשום דשיעור הלקיטה אין בה ממש דבשיעור כל שהו נלקט נתנו לו שיעור הבאת הפירות ממקום הלקיטה ולכן היכא דמספ\"ל אם נלקטו מתוך התחום או לא תלינן לחומרא דמחוץ לתחום באו כיון דעיקר איסור זה משום שלא יהנה ממלאכת המחובר הוא דאיכא איסורא דאורייתא אבל כשידוע בודאי מהיכן נלקטו די בהמתנת שיעור הבאה ממקום הלקיטה אך קשה דמנ\"ל להר\"ן ז\"ל לפרש מתני' דקתני ממקום קרוב דהיינו מחוץ לתחום ומשום דתלינן לחומרא דאימא ממקום קרוב שבתוך התחום קאמר ואע\"ג דאיכא איסור מחובר דאורייתא די לנו בשימתין שיעור הבאת הפירות ממקום קרוב כאלו ידענו בודאי שמשם נלקטו דכל שממתין שיעור זה הרי אינו נהנה ממלאכת איסור וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד.
ולמאי דמשמע להו להתוס' והרא\"ש ז\"ל בדעת רש\"י ז\"ל דבהמתנת שיעור הלקיטה לבד דיי קשה מה יענו ביום שידובר בהם הך מתני' דמסכ' מכשירין דקתני ממתין בכדי שיבואו ממקום קרוב ולפי שיטתם מה מקום לשיעור המתנה זו ולומר דס\"ל דמתני' מיירי היכא דמספ\"ל אם באו מחוץ לתחום או לא ומשום איסורא דשלא יהנה ממלאכת איסור הבאת מחוץ לתחום הוא דקתני שימתין כדי שיבואו מחוץ לתחום ממקום קרוב אבל באיסור מחובר לבד דיי בהמתנת שיעור לקיטה לבד לדעת רש\"י ז\"ל זה אינו שהרי משום ספק תחומין הו\"ל למיזל לקולא ולא היה לו צורך להמתין שיעור הבאה כלל וכמו שהיא שיטת רש\"י ז\"ל גבי גוי שהביא חלילין בשבת ועיין להרב תי\"ט שם במס' מכשירין פ\"ב מ\"ו שצדד ב' צדדים בכוונת דברי הר\"ן ז\"ל וכמ\"ש אבל לא עמד דבריו ז\"ל והרא\"ש ז\"ל בשמעתין כתב וז\"ל ולפי ר\"ת היה צריך להמתין בכדי שילך הגוי למקום שצד הצבי דאלת\"ה אכתי איכא למיחש שמא יאמר לגוי בי\"ט כדי שיאכל בלילה מיד ושמא י\"ל שלא החמירו כולי האי ויראה שימתין עד שעה שיוכל להביא מאותו המין הנמצא בסמוך לעיר ולא נחמיר כולי האי בכדי שיבא מן המקום שהביאן הגוי עכ\"ל וכ\"כ התוס' בפ' בכל מערבין יע\"ש ונר' מדברי הרא\"ש ז\"ל דאם יש מאותו המין בתוך העיר בעינן שימתין שיעור כדי שיביא מהנמצא מחוץ לעיר ונראה שהוא מפרש ההיא מתני' דמסכת מכשירין דקתני ממקום קרוב דהיינו מחוץ לתחום מהמקום קרוב יותר ואין ספק שזו היתה כוונתו של הרע\"ב בפירושו שם במסכת מכשירין והצד השני שצדד הר\"ב תי\"ט ז\"ל בכוונת דברי הר\"ן ז\"ל שם יע\"ש אלא שמדברי הר\"ן אין ראיה כ\"כ והיה לו להרב להביא דברי הרא\"ש הללו דמוכיחין כן ומה שהרא\"ש ז\"ל לא הביא ההיא מתני' דמכשירין לסיוע לדבריו היינו משום דההיא מתני' אפשר לפרש דמיירי בשאינו יודע מהיכן ליקטן אבל בשידוע מהיכן ליקטן אפשר דדי בשיעור המתנת הבאה ממקום הלקיטה וזה אנו צריכין לומר לדעת ה\"ה ז\"ל שכתב בפ\"ב מהלכות י\"ט הל' יו\"ד דאם לקט הגוי מחוץ לתחום צריך להמתין כשיעור מקום הלקיטה ולא די לו בשיעור שהיית חוץ לתחום לבד ולא כיש מי שכתב שאם הוא רחוק די בשיעור שהיית חוץ לתחום יע\"ש דלפ\"ז מתני' דקתני ממתי' כדי שיבואו ממקום קרוב מיירי בשאינו יודע מהיכן ליקטן דתלינן דממקום קרוב באו אבל כשיודע מקום הלקיטה צריך שיעור שהיית מקום הלקיטה ממש ולענין הלכה העלה מר\"ן ז\"ל בספרו הקצר בסימן תקט\"ו כמ\"ש הר\"ן בדעת רש\"י דבעינן שיעור לקיטה והבאה וכי מספ\"ל ממתין שיעור שיבואו מחוץ לתחום.
ודבר שבמחובר דנתלש ביו\"ט דצריך שימתין לערב בכדי שיעשו אם איסור זה הוי דוקא לאותו ישראל הנעשה בשבילו או דילמא אף לאחרים נמי אסור בזה כתב הרא\"ש ז\"ל בשמעתי' וז\"ל ולפרש\"י אסור לכל ישראל בכדי שיעשו שלא יהנו ממלאכת י\"ט אבל לפי' ר\"ת שפירש משום שמא יאמר לגוי מסתבר שמותר לישראל אחר ולא חיישינן שיאמר לגוי להביא בשביל אחר שאין אדם חוטא ולא לו והא דלא קאמר ומותר לישראל אחר מיד כדקאמר גבי בא מחוץ לתחום כיון דבו ביום אסור לכל בשביל שעה מועטת דבכדי שיעשו לא חש להאריך עכ\"ל הנה מ\"ש דלפי' רש\"י אסור לכל ישראל ליכא מאן דפליג בזה והכי מבואר מדברי רש\"י בפ\"ק דחולין דט\"ו דלר\"י דאסר מבשל בשבת בשוגג בו ביום כתב רש\"י ז\"ל דאף לאחריני נמי אסור שלא יהנו ממלאכת איסור עד לערב בכדי שיעשו יע\"ש ואולם זה שכתב דלר\"ת מסתבר שמותר לישראל אחר הנה התוס' ז\"ל בשמעתי' חלוקין עליו בזה וכמו שדקדק מדבריהם הרב ח\"ה ז\"ל והר\"ב ב\"ח בסימן תקט\"ו וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שהוקשה לו במ\"ש הרא\"ש ז\"ל דהא דלא קאמר ומותר לישראל אחר מיד דבשביל שעה מועטת דבכ\"ש לא חש להאריך כו' דזה אין לו מובן דלשיטת התוס' דאסור עד מוצאי י\"ט ב' מטעמא דשמא יאמר לגוי להביא לאכול בי\"ט ב' השתא דליכא טעמא דשמא יאמר לגוי משום דאין אדם חוטא ולא לו מותר כל יום שני וא\"כ אין כאן שעה מועטת ועוד הוקשה לו בדברי הרא\"ש ז\"ל דמאי ק\"ל דלא קאמר מותר לישראל אחר מיד כדקאמר גבי בא מחוץ לתחום ומאי קושיא דאיכא למימר דקאמר לו בסוף דבריו וקאי אתרווייהו דכה\"ג כתב הוא ז\"ל לקמן גבי בכדי שיעשו דאי הוה קאי נמי אחוץ לתחום לימא ר\"פ בכדי שיעשו בסוף דבריו והוה קאי אתרווייהו וצ\"ע עכ\"ל ואפשר ליישב דברי הרא\"ש ז\"ל דמה שהוקשה לו במ\"ש דאין כאן אלא שעה מועטת י\"ל דכיון דתלמודא לא נחית לאשמועינן איסורא דב' י\"ט אלא איסורא דיום ההבאה ואיסורא דלערב בכ\"ש אלא שמתוך מה שאסרו לערב בכ\"ש אנו אומרים דאסור כל יום ב' דזיל בתר טעמא כמ\"ש התוס' ז\"ל ובכן כיון דתלמודא לא נחית לאשמועינן אלא שיעורא זוטא דלערב בכ\"ש כתב הרא\"ש ז\"ל דהא דלא קאמר דלישראל אחר שרי מיד משום דשיעורא זוטא הוא לא חש להאריך אע\"ג דנ\"מ לענין י\"ט ב' בשני י\"ט של גליות כיון דתלמודא לא נחית השתא להכי גם מה שהוקשה לו בעיקר קושיות הרא\"ש ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל בתר הכי לא קשיא כלל דהכא ליכא למימר דכי קאמר ר\"פ דלישראל אחר שרי מיד קאי לחלוקה דמחובר דקאמר מעיקרא כיון דבחלוקה דמחובר קאמר דבו ביום אסור ולערב אסורין בכ\"ש ולישראל אחר בו ביום אסור ודאי משום מוקצה וא\"כ ע\"כ דכי קאמר ר\"פ בסיפא ולישראל אחר אסור לא מצי קאי אכולה חלוקה דרישא אלא דוקא אמאי דקאמר בריש' ולערב אסורים בכ\"ש וכיון דלא קאי אכולה חלוקה דרישא לא הו\"ל לר\"פ למתני בסיפ' אלא מיד כי קאמר ולערב אסורים בכ\"ש הו\"ל למימר ולאחרים מותר מיד מה שא\"כ למ\"ש הרא\"ש ז\"ל דאי קאי מילתיה דר\"פ דבכדי שיעשו אף אחלוקה דחוץ לתחום נמי לימא מילתיה אסיפא בתר דקאמר מילתא דבא מחוץ לתחום דהשתא קאי מילתיה אכולה רישא בין אחלוק' דמחובר כחלוקה דמחוץ לתחום דבשניהם אסורים לערב בכ\"ש וזה ברור.
ואולם אי קשיא הא קשיא דאיך כתב הרא\"ש ז\"ל דמסתבר דלטעמו של ר\"ת לישראל אחר שרי מיד משום דליכא טעמא דשמא יאמר והלא הרא\"ש ז\"ל גופיה כתב בפרק כל כתבי דקכ\"ב עלה דמתני' דגוי שהדליק את הנר אם בשביל ישראל אסור דאסור לכל ישראל ואף לישראל אחר וכת' דהא דאמרינן בשמעתין והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר היינו דוקא באיסור תחומין דרבנן אבל באיסור דאורייתא כי הכא לא עכ\"ל וכ\"כ התוס' ז\"ל שם יע\"ש הרי שאסרו לישראל אחר אע\"ג דליכא טעמא דשמא יאמר וליכא נמי טעמ' דמוקצה כמ\"ש הרא\"ש בשמעתי' והרב\"ח ז\"ל בסימן תקט\"ו כתב דאף הרא\"ש לא התיר לדעת ר\"ת ז\"ל לאכול לערב מיד אלא לערב מוצאי י\"ט ב' אלא שאין צריך להמתין כ\"ש אבל בי\"ט ב' עצמו ודאי אסור מפני שלא חלקו חכמים בדבר שבמחובר בין ישראל עצמו לאחר יע\"ש ואין זה משמעות דברי הרא\"ש ז\"ל כלל גם דברי הטור ז\"ל בסימן תקט\"ו אין מורין כן ועיין בסימן רע\"ו ובדברי הטור שבספר ב\"ח כתוב אבל לאחרים מותר מיד לערב יום ראשון בלילה וכלשון הזה הוא לשון רבינו ירוחם הביא דבריו מרן ב\"י ז\"ל באופן שאין מקום לדברי הב\"ח ז\"ל בזה ובקיצור פסקי הרא\"ש ראיתי שהגיהו וכתבו מותר בלילה של מוצאי י\"ט מיד ואין ספק שהמגיה הגיה כן לפי מ\"ש הב\"ח ז\"ל ולא כיוון יפה באופן שדברי הרא\"ש והטור לפי שורה המהלכת תחת כתבן מורי' דאף בי\"ט ב' שרי לישראל אחר והדרא קושיין דהרא\"ש ז\"ל תבריה לגזיזיה מהכא למ\"ש בפרק כל כתבי ואולם אפשר דדוקא הכא שהביא דורון לישראל דמשום ספיקא דילמא תלש בשבת הוא דאסור בזה הוא שכתב הרא\"ש ז\"ל דלר\"ת ז\"ל מסתבר שמותר לישראל אחר מטעמא דאין אדם חוטא ולא לו כיון דאין כאן איסור ודאי שנתלש מהמחובר בי\"ט אבל גבי גוי שהדליק הנר לצורך ישראל ועשה כבש דאיכא איסורא ודאי אסור לכל ישראל שלא חלקו באיסור דאורייתא בין ישראל זה לישראל אחר דלאו כ\"ע טעמא גמרי דיש לחלק ביניהם והרואה לישראל אחר נהנה ממלאכת גוי הנעשה בשביל ישראל סבור דלכל שרי ומפני שאין צורך לישראל עצמו לא נהנה בו כנלע\"ד ובהכי ניחא ג\"כ דברי הטור שכתב בהלכות שבת בסימן רע\"ו כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפרק כל כתבי ובסימן תקט\"ו כתב לדברי הרא\"ש ז\"ל שכת' בשמעתין וניחא נמי דבהלכות שבת בסימן שכ\"ד כתב דאם לקט הגוי וצד היום אסורים לכל בו ביום ולערב בכדי שיעשו עכ\"ל ומשמע מדבריו דלערב נמי אסור לכל עד בכ\"ש וכן מבואר בדברי מרן ז\"ל שם וזה היפך מ\"ש בסימן תקט\"ו דלערב מותר לכל מיד ועפ\"י האמור ניחא דבסימן תקט\"ו מיירי בגוי שהביא דורון דאיסורו מספק משא\"כ בסימן שכ\"ד מיירי באיסור ודאי ואת זה ראיתי למרן הב\"י ז\"ל שם בסי' שכ\"ה שכתב" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור טלטול מוקצה בי\"ט בהמת \n קדשים שמתה כו' לא יזיזנה ממקומה. נ\"ב הכי איתא בפ' א\"ץ דכ\"ז בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ובעינן בגמרא לימא תנן סתמא דלא כר\"ש ושקיל וטרי בגמ' ומוקי לה בבהמת קדשים ובמסוכנת זו היא גירסת רש\"י ואתייא מתני' כר\"ש דוקא ולפי גירסת הרי\"ף דגריס במסוכנת ודברי הכל אתייא מתני' אף כר\"י כמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות יע\"ש.
ועפ\"י גירסת הרי\"ף מינח ניחא לי מה שהקשו התוס' בשלהי מסכת שבת דקנ\"ו ד\"ה תרגמא זעירי כו' היכי מוכח תלמודא התם דזעירי ס\"ל כר\"ש מדאוקמא למתני' בבהמת קדשים דקתני עלה ועל החלה דומייא דחלה דקדישא כדאמרינן בשמעתין יע\"ש ולפי גירסתו של הרי\"ף ז\"ל דגריס בשמעתין במסוכנת ודברי הכל דמוכח מינה דאף ר\"י מודה במסוכנת דמותרת בטלטול א\"כ שפיר דייק תלמודא התם דזעירי ס\"ל כר\"ש מדתרגמא למתניתין בבהמת קדשים סתם ולא פירש דמיירי במסוכנת אלמא דאפילו בריאה נמי קאמר תנא דמתני' דאסיר' ומשום דהוייא בהמת קדשים הא דחולין שרייא ואפילו בריאה א\"כ שמעינן מינה דס\"ל כר\"ש ודו\"ק.
ואיכא למידק בשמעתין מאי דוחקי' דתלמודא לומר דמתני' אתייא דלא כר\"ש כיון דאשכחן סתמא אחריתי נמי לקמן בפרק המבי' דסתם לן תנא דלא כר\"ש והיינו מתני' דאין מבקעין עצים מן הקורות דע\"כ אתייא דלא כר\"ש וכדאמרינן בריש מכילתין גבי י\"ט סתם לן תנא כר\"י כו'. ולשיטת הפוסקים כר\"ש אפי' בי\"ט כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בסוף מכילתין ודחו סוגייא דריש פ\"ק כיע\"ש ניחא דבעי תלמודא לאוקומי מתני' כר\"ש משום דהלכתא כוותיה ואף דההיא סתמא דאין מבקעין כו' אתייא דלא כוותיה לא בעי לאוקומי סתמא אחרינא נמי דלא כוותיה אבל לשיטת הפוסקים בי\"ט קשה למאי קמהדר תלמודא הכא לאוקומי מתני' כר\"ש מאחר דלית הילכתא כוותיה.
וראיתי להר\"ב בש\"מ שכתב דלאו משום דוחקא הוא דבעי לאוקומי מתני' כר\"ש אלא פרושי קמפרש תלמודא אמאי לא אייתי הך מתניתין בריש מכילתין לאוכוחי מינה דסתם לן תנא כר\"י בי\"ט וקאמר דמהכא לא שמעינן מידי דאיכא לאוקומ' כר\"ש נמי יע\"ש. ואין זה נוח לי דא\"כ הו\"ל לאתויי הך שקלא וטרייא לעיל בריש מכילתין ולמימר דמהכא לא שמעינן מידי ולאתויי בתר הכי ההיא מתניתין דאין מבקעין כי ע\"כ נלע\"ד דתלמודא דחיקא ליה לאוקומי מתני' דהכא כר\"ש אף דידע דאידך סתמא דאין מבקעין דלא כוותיה משום דהכא מייתי תנא דמתני' עובדא דר\"ט וחכמים דכולהו ס\"ל דלא כר\"ש וכיון דמעשה רב לא הו\"ל לרבי למסתם גבי שבת כר\"ש מאחר דכל הנך תנאי ס\"ל דלא כוותיה ועבדי נמי עובדא דאע\"ג דאינהו קיימי בי\"ט וגבי יו\"ט הא דסתם לן תנא דלא כר\"ש מ\"מ ס\"ל לתלמודא דהנך תנאי ודאי ס\"ל נמי הכי גבי שבת כי היכי דר\"י ור\"ש הוא בין בשבת ובין בי\"ט ורבי הוא דאשכחן ליה דסתם לן גבי שבת כר\"ש וגבי י\"ט כר\"י ולדידיה קאמר תלמודא דס\"ל דיש חילוק בין י\"ט לשבת אמנם תנא אחרינא לא אשכחן דס\"ל לחלק בין י\"ט לשבת וכיון שכן הנך תנאי דס\"ל גבי י\"ט דלא כר\"ש ה\"נ ס\"ל גבי שבת וא\"כ לא הוה ליה לר' למסתם גבי שבת כר\"ש מאחר דעבדו עובדא כולהו הנך תנאי דמתני' דלא כוותיה ולהכי קמהדר תלמודא לאוקומי סתמא דמתני' כר\"ש כנלע\"ד.
ולענין הלכה לפי גירסת הרי\"ף והיא גירסת רבינו והרא\"ש והטור בא\"ח סי' תקי\"ח דגרסי במסוכנת ודברי הכל שמעינן שאם היתה הבהמה בריאה בערב י\"ט ומת בי\"ט אסורה בטלטול לדברי הכל ואם היתה מסוכנת מותרת לדברי הכל. ואם היתה חולה קצת ומתה בי\"ט פליגי בה ר\"ש ור\"י ולשיטת הפוסקים כר\"י גבי י\"ט אסורה ולשי' הפוסקים כר\"ש מותרת כמ\"ש הטור סימן תקי\"ח.
וכתב מרן הב\"י בס\"ס תצ\"ז דאף דכשהיתה הבהמה בריאה בעי\"ט ומתה בי\"ט אסורה לכ\"ע מיהו אם היתה בריאה ונשחטה בי\"ט ונמצאת טריפה דינה כהיתה חולה קצת ובאנו למחלו' ר\"י ור\"ש ודקדק כן מדברי הטור יע\"ש אבל בשיטת הר\"ב כתב שדינה כבריאה דאסורה לכ\"ע שכתב וז\"ל והלכך השוחט בהמה ונמצאת טריפה הרי זה כבעלי חיים שמתו דאסור לטלטלן לדברי הכל דכשהיא בחיים בחזקת היתר עומדת וכיון שכן השוחט את הבהמה ובא לבודקה לא יבדקנה אלא במקום שיוכל להניח' שם אם תהא טריפה וכעובדא דלוי דשלהי מסכת שבת דכי מייתו בהמה לקמיה ביומא טבא לא הוה חזי לה אלא אקילקלתא וכן הוא בירושלמי עכ\"ל: וק\"ל טובא לפום מאי דמשמע ליה להר\"ב דבהמה שנשחטה ונמצאת טריפה דינה כבהמה בריאה שמתה דאסורה בטלטול לכ\"ע אם כן היכי מוכח התם דקכ\"ו דאף לוי סבר הלכה כר\"י משום דכי מייתו טריפה קמיה לא הוה חזי לה אלא אקלקילתא ומה הוכחה היא זו מאחר דאפשר דבבהמה בריאה שמתה אף ר\"ש אזיל ומודה דאסו' ולא פליגי אלא בחולה קצת כמר בר אמימר דאמר מודה היה ר\"ש בבע\"ח שמתו כו' ואפשר דלוי סבירא ליה כוותיה דאמימר אלא ודאי דבהמה שנשחטה ונמצאת טריפה דינה כחולה כמ\"ש מרן ז\"ל ובכן מוכיח שפיר מדהוה חזי ליה אקלקילתא ש\"מ דסבירא ליה הלכה כר\"י. וליכא למימר דמדהוה חזי אקלקילתא כל מין בהמה דמייתו קמיה ולא היה שואל אם היתה חולה קצת מערב יום טוב או לא מינה מוכח הש\"ס דסביר' ליה כר\"י דלר\"ש בהמה חולה שנשחטה לא אסירא בטלטול אבל לעולם אימא לך דבהמה בריאה שנשחטה בי\"ט ונמצאת טריפה אסורה לכ\"ע. הא ודאי ליתא דלדידך מי ניחא אף אם תאמר דס\"ל כר\"י אכתי קשה אמאי לא היה שואל אם היתה מסוכנת מעי\"ט או לא דבהא אפילו לר\"י מות' בטלטול ועכ\"ל דאה\"נ דבהמה כזו לא הוה חזי ליה אקלקילתא וא\"כ ה\"נ איכא למימר בבהמה שהיתה חולה קצת ולעולם דס\"ל כר\"ש.
ואולי נאמר לדעת הר\"ב דבהמה מסוכנת מסתמא לא היה צריך לשאול עליה שכן דרך השוחט בהמה לי\"ט שלא לשחוט מסוכנת אלא בריאה וטובה משום כבוד י\"ט אבל בהמה חולה קצת לא ממנעי מלשחוט משום שירא שמא תסכן ויפסידנה ועיין להרב ב\"ח בס\"ס תצ\"ז. עוד יש לגמגם לפי דברי הר\"ב ז\"ל אמאי לא משני תלמודא בשמעתין למר בר אמימר דמתני' אתא אף כר\"ש ומיירי בבהמה בריאה שנשחטה ונמצאת טריפה דלישנא דמתה נמי שייך בנשחטה כמ\"ש רש\"י בפ\"ז דתמורה דל\"ג ע\"ב ד\"ה הכא במאי עסקינן כו' הא דקתני אם מתו לא מתו ממש אלא בעבר ושחטן יע\"ש.
ודע כי זה שכתבנו דבהמה שהיתה בריאה מעי\"ט ומתה בי\"ט אסורה בטלטול לכ\"ע היינו דוקא למר בר אמימר דאמר מודה היה ר\"ש בבע\"ח שמתו כו' אבל למר בר אשי דאמר חלוק היה ר\"ש אף בבע\"ח שמתו כו' אינה אסורה בטלטול אלא לר\"י ולדידן דקי\"ל בשבת כר\"ש בהמה בריאה נמי שמתה בשבת מותרת בטלטול ולשיטת הפוסקים כר\"ש בי\"ט מותרת בטלטול אף בי\"ט ועיין למרן ב\"י בה' שבת סימן שכ\"ד שכתב דקי\"ל כמר בר רב אשי דאמר חלוק היה ר\"ש אף בבע\"ח שמתו משום דמוקצה דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המקל ודקדק כן מהרי\"ף ורבי' בה' שבת פכ\"א ועמד מתמיה על דברי הטור בסימן תקי\"ח שכתב דבבריאה אסורה לכ\"ע למה כ' להחמיר יע\"ש.
והנה לזה יש ליישב לע\"ד דהטור ז\"ל משמ' ליה דסתמא דש\"ס קאי כמר בר אמימר ומש\"ה פסק כוותיה דבפרק המביא ד\"ל ע\"ב גבי הא דפרכינן התם בסוכה בריאה שנפלה בי\"ט דהיכי שרי ר\"ש ומדמינן לה לנר שכבה בשבת מי דמי התם אדם יושב ומצפה אמתי תכבה נרו הכא יושב אדם ומצפה אמתי תפול סוכתו ומתוך כך מוקי לה בסוכה רעועה יע\"ש. ואם איתא דשרי ר\"ש בבע\"ח שמתו כמר בר אמימר אף בסוכה בריאה הו\"ל להתיר לר\"ש. אלא ודאי דסתמ' קאי דלא כוותיה ומש\"ה מוקי לה בסוכה רעועה דוקא ודוק. עוד הקשה מרן דבסימן שכ\"ד סתם דבריו הטור ז\"ל וכתב מחתכין את הנבלה לפני הכלבים ולא ביאר דבריו דהיינו דוקא בחולה ומסוכנת אבל בבריאה אסורה כיע\"ש. ולדידי ק\"ל עוד ממ\"ש הטור בסימן שי\"ח דהשוחט לחולה בשבת לא שנא חלה מאתמול לא שנא חלה היום מותר לבריא לאוכלו חי וכתב הרא\"ש בפ\"ק דחולין דט\"ו דהטעם משום דאנן קי\"ל כר\"ש דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בדאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו והכא לא דחיניהו בידים יע\"ש הרי שלא חילק בין חלה מאתמול ללא חלה מאתמול למאי דקי\"ל כר\"ש וזה נראה הפך ממ\"ש בסימן תקי\"ח דבבריאה מאתמול מודה ר\"ש. ושוב ראיתי להרב\"ח בסימן שכ\"ח שכתב דבסי' שי\"ח מיירי במידי דחזי לאדם הלכך לא חילק אבל בסימן תקי\"ח דמיירי במידי דחזי לכלבים כל שהיתה בריאה מערב י\"ט איכא איסור מוקצה יע\"ש.
ואשר לדידי חזי לי דהטור ז\"ל סבירא ליה דע\"כ מר בר אמימר ומר בר רב יוסף אי אזיל ומודה ר\"ש בבע\"ח שמתו אלא משום דמר בר אמימר חשיב לבריאה שמתה כמוקצה דצימוקים וגרוגרות דמודה בהו ר\"ש. ומר בר ר\"י סבירא ליה דלא חשיב כמוקצה דצימוקים וגרוגרות מיהו לכ\"ע מוקצה זה דבריאה שמתה חמיר טפי משאר מוקצה וחשיב כמוקצה דנולד הילכך לגבי שבת דאף בנולד קי\"ל כר\"ש דשרי וכמ\"ש הטור ע\"ש ר\"ח בס\"ס תצ\"ה פסק סתמא דאף בבהמה בריאה שמתה מותרת בטלטול אבל גבי י\"ט דנולד אסור כר\"י כמ\"ש שם הטור ז\"ל פסק דבהמה בריאה שמתה אסורה בטלטול דלא גרע מאיסור נולד כר\"י דאסר כנלע\"ד נכון והכל יבא לכלל ישוב ודוק.
ובעיקר אוקמתא זו דאוקימנא למתני' בבהמ' קדשים כתב רש\"י שאסורה בהנאה וטעונה קבורה ואינה נפדית דבעיא העמדה והערכה א\"נ אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואפילו למ\"ד פודין בי\"ט לא פרקי' ליה עכ\"ל. ורבינו בפי' המשנה כתב כטעמו הב' שכתב רש\"י שאין פודין את הקדשים האכילן לכלבים כיע\"ש ואין להק' לפי טעם זה דאם כן למה לי מתה אפילו לא מתה נמי אלא נטרפה אסורה בטלטול דכה\"ג קאמר הש\"ס בפרק ב' דבכורות דט\"ו עלה דפריך התם ממאי דהאי מתו יקברו משום דבעי העמדה והערכה הוא דילמא משום שאין פודים את הקדשים להאכיל לכלבים הוא אמרי א\"כ נתני אם נעשו טריפה יקברו כו' יע\"ש די\"ל דאה\"נ אלא דאורחא דמילתא נקט תנא דמתני' דכל שלא מתה אין דרך לטלטלה. וא\"נ עובדא דר\"ט במתה הוה ולכך נקט לה נמי תנא במתה וה\"ה נטרפה וק\"ל. ודע דלפי הטעם הזה דאין פודין את הקדשים כו' שמעינן דאפילו בבהמה דקדשי בדק הבית דלא בעי העמדה והערכה לר\"ש כדאיתא בפ\"ז דתמורה דל\"ג א\"נ בבהמה שקדם מום קבוע להקדשה כדאיתא התם ובפ\"ב דבכורות די\"ד אפי\"ה אסורה בטלטול כיון שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דאפי' בקדשי בדק הבית כתבו התוס' בפ\"ק דשבועות די\"א ע\"ב ד\"ה א\"ה ובפ\"ב דפסחים דכ\"ט ד\"ה אין כו' דאיכא איסורא דרבנן לפדותן להאכילן לכלבים יע\"ש ואפשר דמש\"ה רבינו בפירוש המשנה תפס עיקר הטעם הזה דאין פודין את הקדשים לומר דאפי' בקדשי ב\"ה איתיה לאיסור טלטול דמתני'." + ], + [ + "דגים \n ועופות וחיות שהן מוקצה אין משקין אותן ביום טוב ואין נותנין לפניהם מזונות כו'. משנה שם וכתבו התוס' ד\"ה ואין נותנין כו' ותימה דבגמרא פריך כו' עכ\"ל עיין להרב בני שמואל בדקל\"ג שיישב תמיהתם דאף רש\"י ז\"ל אזיל ומודה לדבריהם דכל שאסורי' בטלטול משום מוקצה אסור ליתן לפניהם מזונות וכמ\"ש רש\"י ז\"ל עצמו בשבת דק\"ו מיהו רש\"י ז\"ל במתניתין חידושא אשמועינן דאפילו כי לא הוו מוקצים כגון שסכר אמת המים בערב י\"ט כל שאין מזונותיו עליו אסור יע\"ש ועיין להרב פ\"ח ז\"ל בר\"ס תצ\"ז.
ולע\"ד אפשר ליישב דעת רש\"י ז\"ל דס\"ל דברייתא דלקמן אתייא כמ\"ד לכם ולא לכלבים דאפילו לצורך בהמה דמזונותיה עליו אסור ביו\"ט וכתבו התוס' שם דכ\"א דהכי הלכתא ורש\"י ז\"ל לא הוצרך להאי טעמא דאין מזונותיהן עליך אלא למ\"ד אף נפש בהמה במשמע כמ\"ש בהדייא ואף למ\"ד נפש בהמה במשמע הנ\"מ כו' מכלל דלמ\"ד דאף לבהמה אסור אין צורך לטעם זה דבלא\"ה איכא איסור' מקרא דלכם ולא לכלבים ולעיל דכ\"א דפרכינן למ\"ד לכם ולא לכלבים הני סופלי לחיוותא היכי שדינן להו יע\"ש איברא כי לפי דברי התוס' ז\"ל שם אין מקום לאסור הטלטול לצורך בהמה דהכתוב לא אסר אלא מלאכה דוקא כיע\"ש מיהו מדברי רש\"י ז\"ל במתניתין משמע דאף הטלטול אסור גזירה שמא יעשה מלאכה גמורה דאיכא איסור דאורייתא גם הר\"ב המאור הביא דבריו הרא\"ש ז\"ל לעיל בפ\"ב דכ\"א סובר דמתני' אתייא כמ\"ד לכם ולא לכלבים ומשו\"ה אסרו ליתן לפניהם מזונות גזירה שמא יבא לעשות מלאכה גמורה ולפי\"ז כל הנהו מתני' שהביאו התוס' ז\"ל לעיל דמשמ' מינייהו דטלטול מלאכה לצורך בהמה שרי צ\"ל דהיינו דוקא גבי שבת דחמיר דאסור במלאכת אוכל נפש ולא אתו לזלזולי לעשות מלאכה גמורה לצורך בהמתו אבל גבי יו\"ט איכא למיחש טפי וההיא דפרכי' לעיל הני סופלי לחיוותא היכי שדינן להו בשבת ולא משני דבשבת הקלו משום דחמיר ולא אתו לזלזולי י\"ל דסופלי לחיוות' איכא טירחא רבה כמ\"ש התוס' ז\"ל לעיל והוה ליה לאסור אף בשבת ועיין שם בחידושי'.
ולפי האמור בדעת רש\"י ז\"ל דס\"ל דברייתא דאסר ליתן מזונות לחיה ולעוף אתיא כמ\"ד לכם ולא לכלבים ומתני' דשרי אתייא כמ\"ד אף נפש בהמה במשמע ולענין הלכה ודאי דקי\"ל כמתני' ושרי ליתן מזונות לחיה ולעוף בין בביבר גדול בין בביבר קטן ודלא כהרא\"ש והתוס' ז\"ל שפסקו לעיל כמ\"ד לכם ולא לכלבים והשתא הטור ז\"ל דקאי בשי' התוס' והרא\"ש ז\"ל כמ\"ש בסי' תקי\"ב עכ\"ל דפירושא דמתני' לדידיה מפרשא כפירוש התוס' שאם הוא מפרשא כמ\"ש רש\"י ז\"ל תקשי עליה מה שהקשו התו' מברייתא דלקמן ואין ליישב כמ\"ש לשיטת רש\"י דמתני' אתייא כמ\"ד אף נפש בהמה במשמע וברייתא דלקמן אתייא כמ\"ד לכם ולא לכלבים דאם כן הוה ליה למפסק כסתמא דמתני' וזה הפך שיטתו. ועיין למרן ב\"י ז\"ל שכתב שהטור מפרש כפירוש רש\"י והפר\"ח ז\"ל כתב שלא מצא הכרע בדברי הטור להיכן דעתו נוטה ולפי מ\"ש דעתו מבואר שהוא כדעת התוספות מיהו לפי מ\"ש הרב בני שמואל ביישוב דברי רש\"י אכתי אין הכרע בדברי הטור ומרן בס' הקצר העלה כמ\"ש התוס' יע\"ש. ועל מ\"ש רש\"י ז\"ל דדגים אין מזונותיו עליו מפני שאוכלים שרשי עשבים וקרקע כתב הרב פ\"ח ז\"ל דרש\"י גופיה הדר ביה בפרק קמא דסוכה די\"א שכתב דבהמה גדולי קרקע הן שמן קרקע גדלים ונזוני' אבל דגים ומלח לאו גדולי קרקע נינהו עכ\"ל וכ\"כ בריש מרובה והכי אסיקנא בריש פרק בכל מערבין דדגים לאו גדולי קרקע נינהו עכ\"ל. ולפי ק\"ד אין מזה סתירה לדברי רש\"י ז\"ל דהכא דאף ע\"ג שהדגים אוכלים מקרקע הים אכתי לאו גדולי קרקע מיקרו דקרקע הים ים מקרי ואנן גדולי קרקע דומייא דבהמה וחיה בעינן שעיקר גדולן על גבי קרקע הוא אבל דגים שבים גדולי ים מקרו אע\"פ שניזונין בקרקעית הים וזה מבואר במ\"ש רש\"י בפרק ג' מינין דל\"ה ע\"ב וז\"ל ואמעיטו דגים שאינן גדלים על גבי קרקע עכ\"ל ולא כתב שאינן גדלין מן הקרק' ובפרק בכל מערבין פריך תלמודא ומי אמר אביי דגים גדולי קרקע נינהו והאמר אביי אכל פוטיתא כו' ואם איתא דדגים שבים משום שאינן ניזונין מקרק' הים לא מיקרו גדולי קרק' אמאי לא פריך תלמודא עליו דאביי היכי קרי לדגים גידולי קרק' כיון שאינן ניזונין מהקרקע אלא ודאי דדגים שבים ניזוני' מקרק' הים ומה\"ט חשיב להו אביי גידולי קרקע אלא דתלמודא קאמר דהא לא חשיב להו אביי גדולי קרקע כיון דלאו על גבי קרקע ממש גדילין אלא במים שבים ואנן על גבי קרקע בעינן.
עוד הקשה הרב פ\"ח דבגמ' אמרינן דיוני שובך ויוני עליה אע\"פ שבאין לכלובן לערב הצד אותן חייב מפני שאין מזונותן עליו וכיון דדגים נמי אין מזונותן עליו איך אמרו בגמרא דהסוכר אמת המים ולמחר השכים ומצא בה דגים מותרין הא כיון דאין מזונותיו עליו אפי' בסוכר נמי איכא איסור צידה כיוני שובך ועליה עכ\"ל.
ולע\"ד אי מהא לא אירייא דדוקא גבי יוני שובך ועליה שצריך לומר הבא מצוד' וניצודינו לא מהני טעמא דבאים לכלובן לערב כיון דאין מזונותיו עליו ואסור לצודן אבל בסוכר אמת המים דלא מחסרי צידה כלל כמ\"ש מרן ב\"י לדעת הרשב\"א והראב\"ד ז\"ל אע\"פ שאין מזונותן עליו חשיב כניצודין ומותר לצודן. וזה מבואר במ\"ש הר\"ן ז\"ל דעופות דלאו בני תרבות כל היכא שהן במקום מקורה ואין לו מקום לצאת ממנו חשיבי ניצודין עכ\"ל הרי דאפילו עופות שאין מזונותיו עליו כל שהן נתונין במקום מקורה אשר אין דרך לנטות אנה ואנה חשיבי ניצודין. ועיין למרן מלכא מוהרח\"א ז\"ל בספ' מקראי קדש דר\"ז ע\"ב." + ], + [ + "מי \n שהיה לו דקר נעוץ מערב י\"ט ונתקו בי\"ט והעלה עפר אם היה אותו עפר תחוח הרי זה מכסה בו כו'. מדברי רבינו כאן ורפ\"ג נראה שאף אם שחט בדיעבד ויש לו דקר נעוץ אינו מותר לכתחילה לחפור אלא אם ניתקו בדיעבד דוקא יע\"ש והסוגיא הוייא תיובתיה וכמו שתמהו עליו הרב לח\"מ והרפ\"ח בסימן תצ\"ח ומורינו הרב המופלא בספר ישרש יעקב דקמ\"ב ע\"ב כתב וז\"ל וכולם לא נתכוונו בדעת הרמב\"ם ז\"ל ואני אפרש לפי שבש\"ס הק' והא קעביד גומא ומשני כדר\"א כו' וכתבו התוס' דהכא התירו לכתחילה משום שמחת י\"ט מיהו ס\"ל לרבינו דהיינו דוקא לכתחילה למ\"ד משאצ\"ל פטור עליה אבל למ\"ד חייב אפילו במקלקל דפטור עליה לא התירו לכתחילה משום שמחת י\"ט דילמא אתי לעשות גומא אף במקום שאינו מקלקל וחייב ומש\"ה לא התירו כלל ומשום דהך מתניתין לא אתי כר\"ש השמיטה רבינו ע\"כ.
ולדעתי הקצר אף הוא ז\"ל לא כיוין בדעת רבינו ז\"ל שאם כדבריו ז\"ל למה ליה לתלמודא לשנויי כדר\"א כיון דעיקר שינוייא דמתני' ר\"ש היא דאדרבא ההיא דר\"א לא אתמר אלא לר' יאודה כדאמרינן בחגיגה ד\"י יע\"ש אבל לדידי חזי לי שרבינו בתר איפכא דברי התוס' קאזיל ודעתו כמ\"ש רש\"י ז\"ל ופי' דבריו הר\"ב בשיטה מקובצת דהכא איכא תרי טעמי להיתרא חדא דמלאכה שאינה צ\"ל פטור עליה ועוד דהוי מקלקל וכל המקלקלין פטורין ומשום הכי פטור ומותר והשתא מש\"ה מייתי הא דר\"א דמיניה שמעינן דהחופר הוי מקלקל וכן כתבו התוס' בחגיגה ואם כן עכ\"ל דמתני' ר\"ש היא דאי ר' יאודה כיון דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ליכא טעמא להיתרא אלא משום דהוי מקלקל ואכתי אסור לכתחילה וידוע הוא שרבינו פסק דמשאצ\"ל חייב עליה ואמטו להכי השמיטה למתני' מהלכה ואי קשיא לך דכיון דב\"ה קיימי כר\"ש איך פסק רבינו כר\"י הא לא קשיא דתנא דמתני' דקאי כר\"ש קאמר דב\"ה סברי הכי אבל ר\"י ומאן דקיימי בשיטתיה ס\"ל דב\"ה לא סבירא ליה הכי כדכתבו התוס' ז\"ל בדוכתי טובא.
ואולם לכל הדרכים הנז' קשה אמאי הראב\"ד ז\"ל לא השיגו כיון שהראב\"ד פוסק כר\"ש ומתני' אזלא כוותיה וע\"פ האמור בדעת רבינו אין מקום למה שהקשה הרב לח\"ם בפ\"ג הל' ג' גבי התולש הצמר מן הבהמה שכתב רבינו דתלישת נוצה מן העוף אסור והק' הרב ז\"ל אמאי לא התיר מטעם מלאכה שאצ\"ל דפטור עליה ע\"ש. וע\"פ האמור ע\"כ לא התיר רבינו הכא אלא בדיעבד דוקא דלדידיה מלאכה שאצ\"ל חייב עליה. וניחא לי עוד מה שהוק' לו למורי הרב ה\"י בשיטת רבינו דאית ליה דטחינה בי\"ט הותרה מדאורייתא וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ\"א די\"ט בפשיטות דא\"כ אמאי לא משני תלמודא הכא בשמעתין למאי דפריך והא קעביד כתישה כו' כיון דליכא אלא איסורא דרבנן משום מצות כיסוי התירו וכדמשני לאידך פירכא דחופר גומא כדר\"א כו' ופי' התוספות דאע\"ג דאיכא איסורא דרבנן משום מצות כיסוי התירו עיין בדברי הרב ח\"ה שם אך על פי דרכינו בדעת רבינו הנה נכון דשניא היא הא דחופר גומא דאיכא ביה תרי טעמי להתירא ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור שריפת קדשים בי\"ט ואם \n היתה עיסה טמאה או שנטמאת החלה כו' וכן אין שורפין אותה ביום טוב שאין שורפין קדשים שנטמאו בי\"ט ששריפת קדשים שנטמאו מ\"ע כו' ועשית מלאכה עשה ול\"ת ואין עשה דוחה את ל\"ת ועשה. ע\"כ. הנה במסכת ביצה דכ\"ז ע\"ב שנינו במתני' מעשה ושאלו עליה ועל החלה שנטמאת ואמרו לא יזיזם ממקומם וכתב עליו רש\"י ז\"ל וז\"ל דחלה שנטמאת אסורה בטלטול מפני שאינה ראויה היום לכהן דאסורה באכילה ואף לתתה לפני כלבו בי\"ט אסורה שאין מבערין קדשים טמאים בי\"ט דרחמ' אחשביה להבערתן דכתיב באש תשרופו הילכך מלאכה היא עכ\"ל. ולכאורה משמע דכוונתו ז\"ל לומר דמשום דאיכא בשריפת קדשים טמאי' קיום מצוה לכך חשיבא מלאכה דצורך גבוה לא בטיל לגבי צורך הדיוט וכמ\"ש התו' שם ובשבת פ' ב\"מ דכ\"ד ד\"ה אין שורפין ע\"ש ריב\"א יע\"ש ואם זו היתה כוונתו ז\"ל לא ידעתי אמאי כתבו התוס' דבריהם אלו ע\"ש ריב\"א ולא ייחסו הדברים לרש\"י כי ע\"כ נלע\"ד דכוונת רש\"י ז\"ל לומר דמשום הכי חשיבא מצות הבערת קדשים מלאכ' משום דרחמנא אפקיה לביעורן מן העולם בלשון שריפה דהוייא מלאכה דכיון דמעיקר דינא יכול לבער תרומה וחלה טמאה אפי' בנתינה לפני כלבו ולא בעו שריפה דוקא למה זה אפקיה קרא בלשון שריפה דכתיב באש תשרופו דאע\"ג דנותר ושאר פסולי מוקדשים בעו שריפה דוקא שהרי אינו יכול ליהנות מהם מ\"מ תרומה וחלה טמאה דיכול ליהנות בהן בשעת ביעורן למה כללן הכתוב בקרא דבאש תשרופו ואפשר עוד דרש\"י ז\"ל משמע ליה דאף נותר ושאר פס\"ה לא קפיד קרא לבערן בשריפה דאף דיכול לפרר ולזרות לרוח כל שאינו נהנה ממנו מן התורה מבוער הוא אלא דחכמים גזרו שיהיו בשריפה דוקא כדי שלא יבא ליהנות בהן וכיון דמן התורה יכול לבערן באיזה אופן שיהיה ואפקיה קרא בלשון שריפה אחשביה רחמנא לביעורן כשריפה דהוי מלאכה גמורה אף אם הוא מבערן במידי דלאו מלאכה וכעין זה כתבו התוס' בגיטין ד\"ך ע\"א ד\"ה דילמא כו' והרב חזון נחום ח\"א דקל\"ג ע\"א יע\"ש כן נלע\"ד.
ומ\"מ בשבת פרק ב\"מ דכ\"ה ע\"א ד\"ה מצוה כו' הדר ביה ופירש כמ\"ש התוס' ע\"ש ר\"י דמשום גזירה אטו קדשים נגעו בה יע\"ש. ולא ידעתי למה זה לא העלו התו' זכרונו על דל שפתותם גם בעיקר דבריו שם יש לגמגם למה המתין לפרש כן על מילתיה דרב אשי ולא פירש כן עליה דתנא דבי חזקיה ואביי ורבא הנאמרי' מקדם וכמ\"ש התוס' שם יע\"ש ועל תירוץ ריב\"א ז\"ל יש לגמגם דכיון דאיסור שמן שריפה בי\"ט אינו אלא משום דדמי לנדרים ונדבות דאסורים מקרא דלכם ולא לגבוה אם כן למה לי למתלי טעמא התם הש\"ס משום איסור שריפת קדשים דנפקא לן מקרא דוהנותר ממנו עד בקר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדאיתא התם ואמאי לא קאמר בפשיטות דשמן שריפה אסור מקרא דלכם ולא לגבוה דמיניה אמעיטו נדרים ונדבות כמ\"ש התוס' לעיל ד\"ך ע\"ב ד\"ה לכם יע\"ש אע\"ג דאית בהו עשה דמוצא שפתיך כמ\"ש רבינו פ\"א מהלכות נדרים הל' ד' יע\"ש דהנהו קראי דמייתי התם תלמודא ליכא למילף בהו אלא איסור קדשים דלית בהו צורך הדיוט כלל כנותר ומילה שלא בזמנה אבל תרומ' וחלה טמאה שיש בהם צורך הדיוט אכתי לא שמענו איסורא אם לא מקרא דלכם ולא לגבוה והעיקר חסר לפי תירוץ ריב\"א ז\"ל.
ושוב ראיתי בספר תמים דעים סימן ק\"כ דכ\"ה ע\"ב שכתב וז\"ל הקשה הר' אשר בן הר' משולם ז\"ל בעיקר מילתא דחזקיה ואביי ורבא ורב אשי דיהבו טעמא לאיסורא דשריפת קדשים ביום טוב למר כדאית ליה כו' ותיפוק להו מקרא דלכם ולא לגבוה ולמה להו קראי אחריני יע\"ש ואין לומר דשריפת קדשים כנותר ופיגול שאין בהם צורך הדיוט כלל אי ממעטינן להו מקרא דלכם ולא לגבוה תו ליכא למעוטי נדרים ונדבות שיש בהם צורך הדיוט כשלמים וכיוצא בהם אבל השתא דאית לן הנהו קראי דמייתי התם תלמודא למעט שריפת קדשים דליכא בהו צורך הדיוט אייתר ליה קרא דלכם למעט נדרים ונדבות אע\"ג דאית בהו צורך הדיוט קצת דהא ודאי ליתא דקרא דלכם הא אצטריך למעוטי גוים וכלבים ואכתי לא אייתר קרא דלכם הא דממעטינן נדרים ונדבות לאו מיתורא דקרא הוא אלא פשטיה דלכם משמע כל מידי דאינו לכם אסור בכל גוונא וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא אמאי לא אייתי התם קרא דלכם: ונראה דבתר דילפינן מהנהו קראי דאין עשה דשריפת קדשים דוחה ל\"ת דיום טוב שמעינן דנדרים ונדבות אע\"ג דאית בהו צורך הדיוט קצת כיון דאית בהו צורך גבוה חשיב ככולו לגבוה דצורך הדיוט בטיל לגבי צורך גבוה ודרשינן שפיר קרא דלכם ולא לגבוה למעט נדרים ונדבות אבל כי לית לן הנהו קראי למעט נותר ושריפת קדשים והוה ס\"ד דאתי עשה ודחי ל\"ת ה\"נ הו\"א דנדרים ונדבות דחו יום טוב מהאי טעמא דאתי עשה ודחי ל\"ת ולא הוה דרשינן לכם אלא למעוטי גוים וכלבים דוקא ותו לא. הילכך כי בעי תלמודא מעיקרא מ\"ט דשריפת קדשים לא דחי יום טוב לא מצי לאתויי קרא דלכם דמיניה אמעיטו נדרים ונדבות דהיא גופא הלא קשיא לן ומנא לן למדרש לכם למעוטי נדרים ונדבות כיון דאיכא למימר דאתי עשה ודחי ל\"ת הילכך מהדר תלמודא לאתויי הני קראי וזה נכון לע\"ד.
והנה אף שהתוס' בשמעתין ובפרק ב\"מ דחו תירוץ ריב\"א ז\"ל בפ\"ק דפסחים עלה ה' ד\"ה ואומר בתי' הב' החזיקו בסברתו ויישבו קושייתם שם ע\"פ סברת ריב\"א ז\"ל הלזו יע\"ש. ומה שתירצו עוד שם ע\"ש ר\"י דקרא דתשביתו סברא הוא ומיירי בכל ענין אפילו אינו צריך לגחלתו יע\"ש ק\"ל דאכתי נימא הואיל ויכול ליהנות בגחלתו ליכא איסורא דמלאכה דלמאן דאית ליה הואיל ליכא איסורא דאורייתא כלל וכמו שהוכחנו בחידושינו למס' ביצה די\"ז עלה דת\"ר אין אופין כו' יע\"ש וליכא למימר דאפשר דר\"ע לית ליה הואיל דאם כן קשה אמאי לא קאמר תלמודא התם ש\"מ מדר\"ע תלת ויש ליישב ואין כאן מקומו.
ודע דעיקר טעמו של רש\"י שכתב דחלה שנטמאת אסורה בטלטול מגזירת הכתוב אין צורך לטעם זה למר בר אמימר דקאמר מודה היה ר\"ש בבע\"ח שמתו שאסורים בטלטול משום שלא היה דעתו עליו בה\"ש להאכילה לכלבים דלדידיה אף אם נאמר דלא חשיב הבערת קדשים ביום טוב מלאכה אכתי איכא טעמא לאסור מטעם איסור מוקצה דבין השמשות לא היה דעתו על העיסה להאכילה לכלבים וכשנטמאת ביום טוב דלא חזיא לדידיה ולא לכלבים הוה ליה כבע\"ח שמתו דאסורים לר\"ש בטלטול משום איסור מוקצה אלא דרש\"י ז\"ל נקט טעם זה שהוא כולל אף למר בר רב אשי דאמר חלוק היה ר\"ש אף בבע\"ח שמתו דהשתא למאי דמוקמינן מתני' כר\"ש ליכא טעמא לאסור בחלה שנטמאת אם לא מטעם איסור מלאכה.
והנה מלשון רבינו שכתב כאן אין בדבריו הכרח אי ס\"ל כתירוץ התוס' ז\"ל דתרו' וחלה שנטמאת נאסרו אטו שאר קדשים דאינו יכול ליהנות בשריפתן או אי ס\"ל כתירוץ ריב\"א ז\"ל דאף דיכול ליהנות בשריפתן אכתי הם אסורות מדאורייתא כנדרים ונדבות שנאסרו מקרא דלכם ולא לגבוה ונראה לע\"ד שיש להכריח דס\"ל כתירוץ התוס' דמשום גזירה נגעו בה משום דאי הוה ס\"ל כתי' ריב\"א ע\"כ לומר דשריפת תרומה וחלה טמאה היא מצוה מדאורייתא וכמו שצידדו התוס' בפרק ב\"מ דכ\"ה ד\"ה כך אתה כו' ובפרק כיצד צולין דפ\"ב ע\"ב ד\"ה אבל משמע להו הכי בפשיטות וה\"נ משמע להו בפ\"ק דקידושין דל\"ד ד\"ה מעקה כמו שיראה הרואה במה שהק' שם ע\"ש ר\"י מאי וכ\"כ גם כן בפרק אלו עוברין דמ\"ו ע\"א ד\"ה לא תקרא לה שם כו' יע\"ש ואם כן הי\"ל לרבינו לבאר בהלכות תרומות דאיכא מצוה מדאורייתא בשריפת תרומה וחלה טמאה והוא לא כתב כן ש\"מ דסבירא ליה דאין כאן אלא מצוה מדרבנן שמא יבא לידי תקלה א\"נ משום דאיקרי קדש דנו אותה כדין קדש מדרבנן בעלמא וכיון דס\"ל דליכא אלא מצוה מדרבנן בעלמא אין כאן צורך גבוה לאסור אותן משום טעמא דלכם ולא לגבוה אלא משום גזירה דאטו שאר קדשים טמאים שאינו נהנה בשריפתן ועיין עוד לרבי' ברפי\"ט מהלכות פה\"מ ודוק ולדידי ק\"ל בעי' דברי התוס' ז\"ל דבעו מימר דשריפת תרומה וחלה טמאה נמי מדאורייתא היא כשאר פסולי המוקדשים דתרו' נמי קדש איקרי דאם כן תבעי נמי שריפה ביום דוקא ולא בלילה דומייא דשאר פה\"מ דקפיד קרא ביום ולא בלילה וכמ\"ש רבינו בפי\"ט מהלכות פה\"מ הל' ה' ואלו אנן תנן בפרק א\"ע דמ\"ז כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב כו' אלא מפרישתה ומניחתה עד הערב כו' משמע דבערב יכול לשורפה וכלשון הזה כתב רבינו כאן וממתינין עד הערב ושורפין אותה איברא דמדברי רבינו שם בפי\"ט מהלכות פה\"מ משמע דנות' ופיגול דוקא הוא דבעו שריפה ביום ולא בלילה אבל קדשים שנטמאו יכול לשורפן בלילה וכן מבואר שם בדברי מרן כ\"מ ז\"ל שכתב דמשום דפיגול דמי לנותר בחדא שיטה שייכי יע\"ש אבל אני תמיה בזה שהרי בת\"כ פרשת צו דכ\"ח ע\"א דרשו ביום הג' באש ישרף זה בנה אב בכל הנשרפין שלא יהיו נשרפין אלא ביום יע\"ש וא\"כ ודאי דאף טמא לא יצא מן הכלל.
ושוב ראיתי בירושלמי פרק ב\"מ עלה דמתני' דאין מדליקין בשמן שריפה ויהיב טעמא דחזקיה מדכתיב גבי נותר עד בוקר באש תשרופו ליתן בוקר שני לשריפתו ובעי עלה מעתה אין מדלי' בשמן שריפה בלילה ע\"ש שאין שורפין קדשים בלילה ומשני אמר ר\"י ירדו לה בשיטת רבי ישמעאל כמה דר\"י אמר תינוק שעבר זמנו נמול בין ביום ובין בלילה כך עבר זמנו נשרפת בין ביום ובין בלילה. ופריך ומה אית לך שמן שריפה שעבר זמנה ומשני אמר ר\"י בן פזי מכיון שנטמאת כעבר זמנה ע\"כ ובכן מבואר הטעם עפ\"י דברי הירושלמי הלז מה בין טמא לשאר הפסולים דשאני טומאה דחשיבא כמי שעבר זמנה ולהכי נשרף בין ביום ובין בלילה אלא דאכתי קשה דהא ניחא לרבי ישמעאל דס\"ל גבי מילה דאם עבר זמנה נימול בין ביום ובין בלילה אבל לדידן דקי\"ל גבי מילה דאפילו עבר זמנה אינו נימול אלא ביום וכמ\"ש רבינו בפ\"א מה' מילה ה\"ח ה\"נ גבי נותר שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום וכן פסק רבינו בפי\"ט מהלכות פסולי המוקדשים הל' ה' ובפרק הערל דע\"ב דקאמר רבי יוחנן דנותר לאחר זמנו נשרף בין ביום ובין בלילה כמילה שלא בזמנה משמע דהדר ביה כדאיתיביה רבי אלעזר דאפילו מאן דלא דריש וי\"ו גבי מילה דריש גבי נותר וי\"ו וה' יתירה יע\"ש וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא דשמן שריפה יהיה אסור לשרוף בלילה כנותר ושאר פה\"מ אם איתא לסברת התוס' דמדאורייתא בעי שריפה דומיא דנותר וכעת צריך אצלי תלמוד.
והנה הלח\"מ בפ\"ג מהלכות י\"ט הוק' לו בדברי רבינו שכת' דאין שריפת קדשי' דוחה יו\"ט משום דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה דלדידן דקי\"ל כב\"ה דאמרינן מתוך ליכא גבי יו\"ט לא תעשה אלא עשה גרידא מקרא דלכם ולא לגבוה וכמ\"ש התו' בפ\"ק דמכילתין די\"ב ד\"ה דשוחט וניחא ליה דרבינו משמע ליה אהדריה לאיסור ל\"ת אלא דלא לקי מטעם הואיל והותר לאו זה גבי אוכל נפש ועוד דשריפת קדשים דרחמנא אחשביה להבערתן אהדריה קרא ללא תעשה כל מלאכה כמ\"ש רש\"י במתני' את\"ד יע\"ש.
ולדידי אף לשי' התוס' לא קשיא דלדידהו ז\"ל כל דליכא צורך קצת ליו\"ט ליכא טעם מתוך וגבי שוחט עולת נדבה כתבו דאיכא צ\"ק משום טעמא דלא יהא שולחנך מלא כו' ומשום הכי לא לקי לב\"ה אבל בשריפת קדשים טמאים ביום טוב כנותר ופיגול וכיוצא דליכא בהו צ\"ק אין כאן מתוך ואיכא לאו דלא תעשה מלאכה ולקי עליה ועיין עוד להר\"ן ז\"ל בפרק א\"ע עלה דמתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו\"ט. ועוד יש לומר דרב אשי יהיב האי טעמא דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה למאן דלית ליה טעם מתוך דלדידיה איכא עשה ול\"ת ביום טוב אבל למאן דלית ליה מתוך אע\"ג דליכא לא תעשה אכתי איכא עשה ואין עשה דוחה עשה ועיין עוד מה שכתבתי בזה בשורש מתוך על דברי הלח\"מ ז\"ל הללו.
ודע שהרב מש\"ל ז\"ל בפ\"א מהלכות שופר ה\"ד עלה ונסתפק בהא דקי\"ל דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה אם עבר וקיים העשה וביטל העשה ול\"ת אי לקי מי נימא כיון דקי\"ל דאתי עשה ודחי ל\"ת נמצא שאין כאן אלא עשה לחודיה ומשום דעבר אעשה לא לקי או דילמא כיון דנצטרף לא תעשה זה עם עשה אלים כחו דאפי' אם ביטלו כדי לקיים עשה אחר לקי וכתב שהתוס' ז\"ל בחולין דקמ\"א עמדו בזה ולדעת ריב\"א לא לקי דהלא תעשה כמאן דליתיה דמי דעשה דחי ליה יע\"ש.
וראיתי בס' דברי אמת שנדפס מחדש להרב הגדול כמוהר\"י בר דוד בקונטריסיו דנ\"ח ע\"ג שכתב דהתוס' בפ\"ק דקידושין דל\"ד ד\"ה מעקה הם היפך סברת ריב\"א וגם רבינו פליג אס' ריב\"א ואסברת התוס' והיא סברת שלישית יע\"ש. ולדידי אין מדברי התוס' דקידושין ראיה דפליגי אסברת ריב\"א לפי מ\"ש התוס' בפרק בתרא דחולין דקמ\"א ע\"א ד\"ה לא צריכה כו' וז\"ל מכאן ק' לפי' ריב\"א כו' וצריך לומר לפירושו דשמא דוקא דלא לקי אאותו לאו אבל לא מדחי ליה לגמרי עכ\"ל. דכוונתם מבוארת דק\"ל לפי' ריב\"א אמאי איצטריך תלמודא למימר דכי אצטריך קרא דתשלח לדבר מצוה להיכא דעבר על הלאו איצטריך דהשתא ליכא אלא עשה וסד\"א דאתי עשה דמצורע דאלים ודחי עשה דשילוח הקן דלא אלים. ולדעת ריב\"א ז\"ל הוה ליה לתלמודא בפשיטות לומר דאיצטריך קרא דתשלח לדבר מצוה דסד\"א אתי עשה דמצורע דאלים ודחי ל\"ת ועשה דשילוח הקן דהלא תעשה בלא\"ה נדחי הוא מקמי העשה אפילו דלא אלים והכא דאלים הו\"א דדחי נמי עשה קמ\"ל ולא הוה בעי מימר דמיירי היכא דעבר על הלאו דזה משמע דלא כריב\"א דכי איכא לאו ועשה אלים כחו של הלאו ע\"י העשה ולהכי הוצרך לומר דאצטריך קרא להיכא דעבר על הלאו ולזה תי' וצ\"ל לפירושו כו' כלומר דאף לדעת ריב\"א אלים כחו של הלאו כשהוא עם העשה לענין זה דלא אתי עשה אלים ודחי ליה לכתחילה אלא שבדיעבד אם עבר על הלאו אינו לוקה וזה ברור והשתא מ\"ש התוס' בקי' דעשה דיו\"ט אלומי קמאלים כחו של הלא תעשה דלא ליתי עשה ולידחי ל\"ת דיו\"ט אף לגבי אשה דליכ' בה עשה כו' אף לדעת ריב\"א ז\"ל כתבו כן דלדידיה נמי אלים כחו של הלאו עם העשה לענין זה דלא אתי עשה ודחי ליה לכתחילה כמ\"ש בפ\"ב דחולין וכמדובר.
ועפ\"י זה מינח ניחא לי מאי דקשה עוד לשיטת ריב\"א דאם איתא דכל דמקיים העשה ומבטל עשה ולא תעשה לא לקי עליה דהעשה דחי ללא תעשה למה ליה להש\"ס בכל דוכתא דקאמר דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה לאדכורי הלא תעשה מאחר שהוא נדחי מפני העשה ולא הו\"ל למימר אלא דאין עשה דוחה עשה אך עפ\"י האמור הנה נכון דאף לשיטת ריב\"א ז\"ל אהני הלא תעשה הבא עם העשה לאלומי כחו של העשה דלא ליתי עשה אלים ולידחי ליה לכתחילה ודוק מיהו הא ק\"ל לשיטת ריב\"א ז\"ל מאותה שאמרו בפ\"ק דביצה תני תנא קמיה דר\"י בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביו\"ט לוקה אמר ליה דאמר לך מני ב\"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך דאי ב\"ה הא אמרי מתוך כו' יע\"ש והשתא לשיטת ריב\"א ז\"ל דהיכא דמקיים העשה ומבטל עשה ול\"ת לא לקי אף כב\"ש נמי לא לקי דלדידיה נמי דלית ליה מתוך לא לקי דהא בשוחט עולת נדבה קמקיים עשה דמוצא שפתיך וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות נדרים הל' ד' ואם כן אע\"ג דקמבטל עשה ול\"ת דיום טוב אכתי לא לקי דאין כאן אלא איסור עשה דהלא תעשה דיום טוב נדחי הוא מקמי העשה וליכא למימר דכיון דעשה זה דמוצא שפתיך אפשר להתקיים למחר וליומא אחרינא אינו דוחה ל\"ת דיו\"ט דאם כן עשה דשריפת קדשים טמאים אפשר למחר ואפי\"ה פריך תלמודא בפרק ב\"מ דלדחי ל\"ת דיו\"ט ועכ\"ל כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל שם דאע\"ג דאפשר לקיים עשה זה למחר כיון דהשתא נמי מיחייב יש לו כח לדחות כיע\"ש.
איברא שהתוס' ז\"ל בפרק א\"ע דמ\"ז ע\"ב ד\"ה אחרישה נראה דחולקים על זה ובמקום אחר כתבתי עוד בזה ואולי אפשר דהתוס' ז\"ל משמע להו דשריפת קדשים כנותר ושאר פה\"מ שעבר זמן אכילתן דכתיב בהו באש ישרף הוה ליה קבוע זמן אכילתן כמילה בזמנה דכתיב בה ביום הח' והכי מוכח בפ' הערל דע\"ב ע\"ב דמדמי להו תלמודא אהדדי ולהכי פריך דליתי עשה ולידחי ל\"ת אבל בעשה דמוצא שפתיך דלא קביע ליה זמן לא אתי עשה זה ודחי ל\"ת דיו\"ט כיון דאפשר לקיים העשה למחר. ומיהו בלא\"ה נמי אפשר ליישב ההוא דלעיל דודאי לב\"ש דלית ליה מתוך אתי שפיר ברייתא דהשוחט עולת נדבה דכיון דגלי קרא ואמר לכם ולא לגבוה כדדרשי נמי ב\"ש לעיל ד\"ך ע\"ב אהדריה קרא לשוחט עולת נדבה ללאו דל\"ת כל מלאכה ולקי ואע\"ג דאיכא בהו עשה אבל לב\"ה דאמרי מתוך ליכא למימר כיון דאהדריה אהדריה לאיסור לאו דל\"ת מלאכה וכמ\"ש התוס' ז\"ל שם יע\"ש.
וחדשות אני מגיד מה שראיתי בספר נצח ישראל בפ\"ק דביצה ד\"ח עלה דאמרינן י\"ט עשה ול\"ת דק\"ל דמאחר דתנא דבי חזקיה ס\"ל דיו\"ט לא תעשה גרידא הוא ומשום הכי דריש קרא דוהנותר ממנו עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו איך רב אשי שהוא אמורא פליג אתנא דבי חזקיה ואף רבי יעקב נמי ס\"ל כתנא דבי חזקיה כדאיתא בפ\"ק דתמורה ד\"ד ותו ק\"ל דבפ\"ק דתמורה פריך תלמודא לרבי יעקב דפליג אר\"י דקאמר דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה דלדידיה קרא דוהנותר ממנו מאי דריש ביה ומשני דאצטריך לכדתנא דבי חזקיה יע\"ש דהשתא לדידן דקי\"ל כר\"י דאיך לוקין על לאו שאין בו מעשה וקי\"ל כרב אשי דיו\"ט עשה ול\"ת א\"כ למאי איצט' קרא דהנותר ממנו עד בוקר ומתוך כך כתב דאף רב אשי דס\"ל די\"ט עשה ול\"ת לא פליג אתנא דבי חזקיה דלדידיה נמי אצטריך קרא דוהנותר ליתן בוקר שני לשריפת קדשים ולומר דלקי אשריפת קדשים ביום טוב דאתא קרא דעד בוקר ואהדריה לשריפת קדשים ללאו דלא תעשה כל מלאכה דאי לאו האי קרא אע\"ג דקי\"ל דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה די\"ט מיהו מלקא לא לקי אם עבר וקיים העשה וביטל הלא תעשה וכסברת ריב\"א שכתבו התו' בפ' שלוח הקן דקמ\"א את\"ד יע\"ש.
ומלבד מה שיש לדקדק עליו דאכתי מה יענה לסברת התוס' החולקים על ריב\"א ז\"ל וס\"ל דאם עבר וקיים העשה וביטל עשה ולא תעשה לקי דלדידהו אכתי ק' קרא דוהנותר ממנו מאי דריש ביה רב אשי עוד בה דאי תנא דבי חזקיה ס\"ל כדרב אשי די\"ט עשה ול\"ת אכתי קרא דונותר למה לי דאי לגלויי אשריפת קדשים דלקי תיפוק ליה מקרא דלכם דדרשינן לכם ולא לגבוה וכיון דאהדריה אהדריה ללאו דלא תעשה כל מלאכה דשריפת קדשים כנותר ופיגול דליכא בהו צורך הדיוט אימעיטו שפיר מקרא דלכם ולא לגבוה ומלקא נמי לקי עלייהו דהא לית בהו טעם מתוך כנדרים ונדבות ועוד דמבואר הוא מדברי התוס' בפרק ב\"מ ד\"ה ולא מילה דס\"ל דר\"א פליג אתנא דבי חזקיה ואאביי ורבא דנפ\"ל איסור שריפת קדשים מקראי אחריני דלדידהו גבי יום טוב ליכא אלא לא תעשה גרידא יע\"ש. ומאי דקשיא ליה איך רב אשי פליג אתנא דבי חזקיה נר' לענ\"ד דר\"א ברייתא אחריתי אשכח דס\"ל דיום טוב עשה ולא תעשה והיינו ההיא ברייתא דמייתי הש\"ס בפרק ואלו קשרים דקי\"ד דקתני יום הכפורים שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק ואמרי' התם דהך תנא ס\"ל דשבתון דכתיב גבי שבת לאיסור עשה הוא דאתא יע\"ש וכיון שכן איכא למי' דה\"נ שבתון דכתיב גבי י\"ט לאיסור עשה הוא דאתא וה\"נ דריש ליה בת\"כ סדר אמור דרנ\"ח ביום הראשון שבתון שבות וביום השמיני שבתון שבות יע\"ש. ותנא דבי חזקיה ס\"ל דשבתון לאיסור קניבת ירק אתא כדדריש אידך תנא דברייתא גבי שבתון דכתיב גבי שבת ואע\"ג דביום טוב הרי הותר מלאכת אוכל נפש ואם כן אין צורך להתיר קניבת ירק מקרא דשבתון. י\"ל דקניבת ירק שהוא מחתך דק דק והוא תולדת טוחן וכמ\"ש התו' שם בפרק ואלו קשרים אף בי\"ט איכא למימר דאסור למאן דאסר ליה גבי שבת דטחינה לא הותרה ביום טוב ואיכא איסורא דאורייתא וכמ\"ש הרב פ\"ח בא\"ח סי' תצ\"ה סק\"ד וכמ\"ש בחי' ביצה בריש פרקין ולהכי אצטריך קרא דשבתון ודוק ואידך דקשיא ליה דלדידן דקי\"ל כר\"י דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה וקי\"ל כרב אשי די\"ט עשה ול\"ת קרא דנותר מאי דריש ביה.
ולכאורה היה אפשר לומר דאף לדידן אצטריך לכדתנא דבי חזקיה ליתן בוקר ב' לשריפתו ולומר דתהא שריפת נותר ביום ולא בלילה שהוא למוצאי י\"ט ואע\"ג דהא שמעי' ליה מקרא דביום הג' באש ישרף הוה אמינא דוקא נותר שנשרף בזמנו כההיא דשלמים דביום הג' הוא זמן שריפתו אבל נותר דפסח דזמן שריפה הוא ביום טוב ונדחה מזמנו הו\"א דאף בלילה יכול לשורפו אתא קרא לומר דוקא בבוקר ולא בלילה. ותירוץ זה למדתיהו מדברי התוס' בפרק הערל דע\"ב ע\"ב ד\"ה שלא בזמנו שכתבו וז\"ל וא\"ת הא דדרשינן ליתן בוקר שני לשריפתו כיון דשלא בזמנו הוא למה צריך בוקר שני ישרפנו במוצאי י\"ט וי\"ל דכיון דלא אפשר בזמנו קבע בוקר שני עכ\"ל ואע\"ג דנותר שלא בזמנו דאינו נשרף אלא ביום שמעינן ליה מקרא דוהנותר כדקאמר התם דאפילו מאן דלא דריש וי\"ו וי\"ו וה\"י דריש אפשר לומר דרב אשי ס\"ל דמאן דלא דריש וי\"ו אף יתורא דוי\"ו וה\"י לא דריש וכסברת ר\"י דהתם ואע\"ג דבתר דאותביה ר\"א לר\"י אשתיק ר\"י אפש' דלא חש להשיבו ולא משום דאודי ליה אשתיק וכדמוכח מדברי הירוש' שכתבנו לעיל דקאמר ר\"י דנותר שלא בזמנו למאן דאית ליה גבי מילה שלא בזמנה דנימול בין ביום בין בלילה ה\"נ נשרף בין ביום ובין בלילה ואי הדר ביה ר\"י כי שמעה מר\"א לא הוה קבעי למילתי' לפום קושטא.
מיהו אין זה מספיק דאכתי קשה דאנן קי\"ל כמאן דדריש גבי מילה וי\"ו דוביום הח' וקי\"ל כרב אשי די\"ט עשה ולא תעשה וא\"כ אכתי קרא דונות' יתירא הוא. ואולי אף לרב אשי אצטריך לכדתנא דבי חזקיה ליתן בוקר שני לשריפתו ואע\"ג דהא שמעינן ליה מכללא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה אתא קרא לעבור עליו בעשה אחר דלאו הבא מכלל עשה וכדאמרינן בעלמא גבי ציצית במנחות דף מ\"ד כל שאין לו ציצית בבגדו עובר בה' עשה כל שאינו מניח תפילין עובר בח' עשה יע\"ש. וה\"נ אם עבר ושרף קדשים טמאים בי\"ט עובר בעשה דשבתון ובעשה דעד בוקר ובעשה דלכם ולא לגבוה למאן דאית ליה מתוך אף שאין בו צורך קצת.
הדרן למאי דאתינן עלה דלסברת ריב\"א ז\"ל נראה דמי שעבר ושרף קדשים טמאים בי\"ט דלא לקי דאתי עשה דשריפת קדשים ודחי ל\"ת די\"ט ואין כאן אלא איסור עשה דשבתון מיהו נראה לענ\"ד דאף לסברת ריב\"א בשורף קדשים לוקה דכיון דגבי שריפת קדשים בי\"ט ליכא טעמא דמתוך דהא אין כאן צורך י\"ט כלל א\"כ אתא קרא דלכם ואהדריה ללאו דלא תעשה מלאכה והוה ליה כשוחט עול' נדבה בי\"ט לב\"ש דלקי עליה מה\"ט וה\"נ בשורף נותר ופיגול ושאר פה\"מ דאסור ליהנות בהדי דקשריף להו וגם ליכא בהו טעמא דשלא יהא שולחנך מלא כו' כדאיכא גבי נדרים ונדבות א\"כ אהדריה קרא לגמרי לאיסור לאו ולקי עלייהו אע\"ג דמקיים עשה דבאש תשרופו אמנם בשורף שמן תרומה וחלה טמאה בי\"ט דיכול ליהנות בשריפתן נראה ודאי דלא לקי דהשתא הו\"ל כנדרים ונדבות דאע\"ג דאמעיטו מקרא דלכם ולא לגבוה כיון דאית בהו צ\"ק להדיוט לא לקי אפי' לב\"ש וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דביצה די\"ב ד\"ה השוחט יע\"ש. וכל זה הוא לדעת התוס' ז\"ל דמשמע להו דכל דליכא צורך קצת בי\"ט לא אמרינן ביה מתוך אבל לשי' רש\"י ודעימיה דס\"ל דאמרי' מתוך אפילו שלא לצורך כלל כהוצאת אבנים וכיוצא ודאי דאף בשורף קדשים בי\"ט אמרינן מתוך וא\"כ קרא דלכם לא אהדריה אלא עשה בעלמא ולא לקי עלייהו ודוק.
ולענין אם הנשים איתנהו בעשה דשריפת קדשים טמאים עיין בספר נצח ישראל בחידושיו לקידושי' דל\"ה ד\"ה מעקה שהכריח דאע\"ג דעשה זה הוא ביום ולא בלילה והוה ליה מצוה שהזמן גרמא אפילו הכי הנשים איתניהו בעשה זה יע\"ש." + ], + [ + "שורש הואיל היה \n י\"ט של פסח כו' לא יפריש את החלה בצק אלא יאפה את כל העיסה הטמאה ואחר כך יפריש. עכ\"ל. וכתב ה\"ה ז\"ל בפרק אלו עוברין דמ\"ו שנינו כיצד מפרישין חלה בטומאה בי\"ט פירוש של פסח ר\"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה וכן פסקו בהלכות עכ\"ל.
והנה מלישנא דקאמר רבי יאושע במתני' לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה כו' מבואר דלר\"א אם קרא עליה שם והניחה עד שהחמיץ עובר בבל יראה והכי איתא בברייתא דמייתי הש\"ס התם דמ\"ח ע\"א אמ' לי' ר\"א לר' יאוש' לדבריך הרי הוא עובר בבל יראה כו' ולפי מ\"ש רש\"י ז\"ל שם בסוף הסוגייא עיקר פלוגתייהו דר' אליעזר ור' יאושע הוא בטובת הנאה ממון דלר\"א טובת הנאה ממון ולהכי עבר עליה בבל יראה ולר' יאושע טובת הנאה לאו ממון ומשום הכי אמר לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בבל יראה ואם זו היא שיטת רבינו ז\"ל ק\"ט שהרי הוא ז\"ל בפ\"ו מהלכות אישות ופרק י\"ב מה' תרומות ובשאר דוכתי פסק דטובת הנאה לאו ממון הוא וא\"כ אמאי פסק כר\"א ולא כר\"י אמנם הדבר מבואר דשי' רבינו ז\"ל היא כשיטת ההלכות שכתבו דלפי המסקנא ר\"א ור\"י קמפלגי בהואיל ובעי מתשיל וכולהו ס\"ל דט\"ה לאו ממון הוא וכדקא' הש\"ס בתחי' הסוג' ודלא כמ\"ש רש\"י דלא גרסי' מעי' דקמיפלגי בהואיל ובעי מתשיל יע\"ש. וא\"ת דכיון דכתב רבינו בדין הקודם לזה דאין מבשלין חלה טמאה בי\"ט משום דעושה מלאכה שלא לצורך י\"ט אם כן כי אפי לה ואחר כך קורא לה שם חלה נמצא למפרע שעשה מלאכה שלא לצורך י\"ט וקא עבר על לא תעשה כל מלאכה ואם כן טפי היה לו לומר דיקרא לה שם ויניחנה אע\"ג דקעבר בבל יראה בשב וא\"ת ולא שיאפה אותה דהשתא קעבר עליה בלא תעשה כל מלאכה בקום עשה הא לק\"מ דכי היכי דלר' אליעזר אמרינן הואיל ובעי מתשיל עליה ה\"נ אמרינן הואיל וכל חדא וחדא חזייא ליה דמצי למשקל מכל חדא פורתא לחלה וליכא משום לא תעשה כל מלאכה כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם בדמ\"ח ע\"א ד\"ה מחלוקת כו' וד\"ה אבל הכא כו' יע\"ש ועיין עוד במ\"ש רש\"י בריש הסוגיא בד\"ה לא דכ\"ע טובת הנאה אינה ממון כו' ובמ\"ש התוס' בשם רשב\"א בכוונת רש\"י ז\"ל ועיין למורי הרב בס' שער המלך במה שתמה על דברי הרב תי\"ט ז\"ל ודוק.
והנה רש\"י והתוספות ז\"ל הוקשה להם דכיון דאמרי' הואיל אם כן יקרא לה שם ואחר כך תאפה מטעם הואיל ואי בעי מתשיל והתוס' תירצו בתי' השני דהואיל ואב\"מ לא שכיח הילכך לא אמרינן להתיר כדמוכח לקמן גבי לחם הפנים דאין אפייתן דוחה י\"ט אע\"ג דאיכא למימר הואיל ואי בעי פריק ליה כו' יע\"ש. וראיתי למורי הרב הי\"ו שתמה על דבריהם וז\"ל וי\"ל שהרי קי\"ל דאין פודין ביום טוב משום דדמי למקח וממכר וכן כתב הריב\"ש בסי' קנ\"ו והרב תה\"ד הביא דבריו מרן ז\"ל בי\"ד סימן ס\"ה ס' י\"א וכן כתב רש\"י והר\"ן ז\"ל בפרק ג' דביצה דף כ\"ז ד\"ה בבהמת קדשים יע\"ש ואם כן מאי ק\"ל דיהא אפייתן דוחה י\"ט מטעמא דאי בעי פריק ליה וליכא למימר דכיון דאינו אלא שבות ואין שבות במקדש שרי דליתא דהא דאין שבות במקדש ה\"ד כשהוא לצורך גבוה אבל לצורך עצמו לא וכמ\"ש רש\"י בעירובין דף ק\"ב ע\"ב אמתני' דאין מחזירין רטיה במקדש ויש ליישב בדוחק עכ\"ל.
ולע\"ד מלבד מה שיש להשיב בדוחק דהכא נמי היה לנו להתיר הפדיון מטעם דאין שבות במקדש דכל כה\"ג חשיב צורך גבוה כיון דע\"י היתר הפדיון איכא טעם הואיל ושרי לאפות בי\"ט לחם הפנים ואיכא מצוה באפייתן בי\"ט טפי משום לחם חם וכמ\"ש התוס' במנחות סוף פ' שתי הלחם ד\"ה ב' ימים כו' דאע\"ג דאסור לפדות את המנחות אפילו קודם שנתקדשו בכלי שרת מכל מקום מותר לפדות לחם הפנים מטעם דבעינן לחם חום יע\"ש. ולבר מן דין יש ליישב לענ\"ד דאף הראשונים ז\"ל לא אסרו לפדות בי\"ט משום דמחזי כמקח וממכר אלא דוק' במידי דלית ביה צורך יו\"ט כי ההיא דפדיון בכור וכההיא דפדיון קדשים פסולין לאחר מיתה שכתבו רש\"י והר\"ן והמאירי ז\"ל בפרק ב' דביצה אמנם כי פריק ב' הלחם ולחם הפנים לצורך יום טוב להאכילן למי שאין נכון לו אע\"ג דמיחזי כמקח וממכר שפיר דמי משום שמחת י\"ט כמו שהתירו כמה דברים משום שמחת יום טוב כדאיתא בפרק קמא דביצה ד\"ט וד\"י ועיין להתוספות ז\"ל שם דף ח' ע\"א ד\"ה ואינו צריך אלא לעפרה כו' שכתבו דמשום שמחת י\"ט התירו לכסות דם צפור בדקר נעוץ אע\"ג דפטור אבל אסור יע\"ש ולזה הוצרכו התוס' ז\"ל לומר דכיון דלא שכיח דבר זה שיבא לפדות שתי הלחם ולחם הפנים לצורך י\"ט לא אמרינן הואיל כן נלע\"ד ברור.
ומ\"מ לפום מאי דאסיקנא בריש פרק המנחות והנסכים דק\"א ע\"א דהמנחות והנסכים עד שלא קדשו בכלי אם טהורין הן אינן נפדין ודלא כשמואל ור' אושעייא דאמרו דאפילו טהורין נפדין נידחית ממילא ראייתם הלזו מההיא דלחם הפנים ושתי הלחם דמשום הכי לא אמרינן בהו הואיל כיון דלא מצי למפרקינהו ולשמואל ורבי אושעיא איכא למימר דס\"ל כרב חסדא דלית ביה הואיל א\"נ סבירא ליה דר\"א ורבי יאושע פליגי בהואיל ומוקמי למתני' כמאן דלית ליה הואיל ואם כן אזלא ממילא ראיית התוס' ז\"ל ודוק. תו איכא למידק בדברי התוס' ז\"ל הללו דלפי מה שהכריחו דתנא דלחם הפנים ושתי הלחם ס\"ל דהתנור של חול היה ולא היה מקדשן קדושת הגוף שאלו היה של קדש אם כן היו דוחין שבת וי\"ט דאי לא מפסלי בלינה אם כן תיקשי להו לפום קושטא אמאי לא היו אופין אותן בי\"ט על ידי שאר לחם של חול שהרי קי\"ל כרשב\"א דאמר ממלאה אשה כל התנור פת אע\"פ שאינה צריכה אלא לככר א' מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא והתוס' ז\"ל לעיל ד\"ה עד שתאפה הוקשה להם כן בעיקר מתני' דאמאי לא שרינן לאפות חלה טמאה מטעם רשב\"א ואפילו נאמר דאסור לאפות מפני שאסור לטלטל מ\"מ כי לא קרא עליה שם אמאי צריך ר\"א לטעמא דהואיל וכל חדא וחדא חזייא ליה תיפוק לי מטעם רשב\"א שהפת נאפה יפה ותירצו בשם ר\"י דטעמא דרשב\"א לא שייך אלא בתנור ור\"א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה מיירי אפילו באופה על גבי גחלים משום הכי הוצרך טעמא דהואיל דכל חדא וחדא חזייא ליה יע\"ש והשתא גבי לחם הפנים ושתי הלחם שהיו נאפין בתנור קשה אמאי לא היו אופין אותן ביו\"ט ע\"י שאר לחם חול מה\"ט דרשב\"א.
איברא שלפי מ\"ש התוס' פרק שני דביצה דכ\"א ע\"א ד\"ה עיסה כו' דאף רשב\"א לא התיר אלא כשהפת כולו של ישראל דאיכא נמי טעם הואיל אבל בעיסה חציה של גוי וחציה של ישראל לא שרינן לאפותה כולה מטעם רשב\"א לחוד כיון דליכא נמי טעם הואיל יע\"ש אם כן דכוותא נמי הכא לא שרינן בשל הקדש אפילו דאיכא טעמא דרשב\"א כיון דליכא נמי טעם הואיל אמנם לפי מ\"ש הכא בפסחים מבואר דאפילו מטעם רשב\"א לחוד שרינן לאפות ביום טוב בלתי טעם הואיל וא\"כ הדרא קו' לדוכתא.
וראיתי להרב פר\"ח בהלכות פסח סימן תנ\"ז שדחה דברי התוס' דפסחים מתוך מה שכתבו בביצה יע\"ש ולע\"ד אין זה הכרח דשפיר איכא למימר דלפי מ\"ש בפסחים ההיא דביצה נמי דאסר רב חסדא בעיסה חציה של גוי וחציה של ישראל יתרצו נמי בהכי דרב חסדא מיירי באופה על הגחלי' דליכא טעמא דרשב\"א דהפת נאפה יפה והואיל נמי לר' חסדא לית ליה ולדידן נמי כיון דחציה של גוי ליכא טעם הואיל ועיין למורי הרב הי\"ו שהביא דברי הרב פ\"ח ז\"ל הללו וכתב דלפי מ\"ש בפסחים נ\"ל דיתרצו לההיא דעיסה של גוי כתי' י\"מ שכתב הר\"ן והמרדכי שם בפרק שני דביצה דההיא דרב חסדא מיירי כשיש מעיסה של ישראל כדי למלאות התנור כולו וכת' על זה וז\"ל וק\"ל על תי' י\"מ הללו דאם כן הא דפריך ר\"ח בר חנילאי התם ממתני' דעיסת הכלבים כו' ע\"כ היינו משום דמתני' סתמא קתני דאפילו בדאית ליה בחלק הרועים כדי שיוכל למלאות התנור כו' וכיון שכן קשה דאדפריך ליה לר\"ת ממתני' תיקשי ליה לגופיה ממתני' וברייתא אהדדי דבברייתא לא קשרי ראב\"ש אלא מטעמא שהפת נאפה יפה משמע הלא\"ה אסור ובמתני' קתני נאפית בי\"ט סתמא וא\"כ ק' מתני' מני לא ת\"ק ולא ראב\"ש.
והנה עיקר קו' זו דק\"ל למורי הרב על תי' י\"מ עדיפא מינה הוקשה לו למרן הב\"י ז\"ל בס\"ס תקי\"ב וז\"ל ולדברי הכל איכא למידק אפי' אית ליה נבילה שאפשר לפייסן ביה אמאי שרי לאפות כל העיסה שהרי כיון שהכלבים אוכלין ממנה נמצא שאינה צריכה כולה לאדם בי\"ט ובשלמא למאן דאמר דכי אסרי' לחפות עיסה שחציה של נכרי אפילו בתנור אח' נמי אסרינן כו' אבל למ\"ד דלא אסרינן אלא ביותר מכדי תנור קשייא ובירושלמי פ' א' דחלה מוקי למתניתין כרשב\"א דאמר ממלאה אשה תנור פת כו' מפני שהפת נאפה יפה עכ\"ל הרי שדחה מרן ז\"ל תי' הי\"מ ז\"ל משום דלדידהו אפילו למאי דמשני תלמודא דהכא בדאפשר לפייסינהו בנבילה ס\"ס מתני' קשיא אמאי שרי ביותר מכדי תנור כיון דליכא טעמא דהפת נאפה יפה.
ואת זה ראיתי להרב דרכי משה ז\"ל שכת' על דברי מרן ז\"ל וז\"ל ומה שהקשה הב\"י דאף ע\"ג דאפשר לפייסינהו מכל מקום אמאי שרי לאפות כל העיסה לא ק\"מ דמאחר דאפשר לפייסינהו הוי ככולה של ישראל ולא עשה כלום לכלבים וכן הוא בגמרא עכ\"ל. ולא זכיתי להבין כונתו דקושית מרן היא דמאי אהני לן טעמא דאפשר לפייוסיניהו להתיר לאפות בב' תנורים יותר מכדי צרכו לי\"ט דאי מטעם הואיל הרי כתב מרן ז\"ל מקודם לזה בשם הר\"ן דהאי טעמא דהואיל לא אהני אלא לשלא ילקי אבל איסו' מיהא איכא מדרבנן לאפות שלא לצורך י\"ט וא\"כ הכא כי אפשר לפייסן לכלבים בנבילה אכתי חלק הכלבים כי אפי לה בתנור אחר אסור ואיך התירו לאפות לכתחילה אפילו ביותר מכדי מילוי תנור. והר\"ב לח\"מ ז\"ל בפרקין הל' י\"ד עמ\"ש ה\"ה ז\"ל בשם העיטור והרשב\"א ז\"ל דלדידן דאית לן הואיל אפילו אין לו נבילה עכשיו מותר הואיל ואפשר שתזדמן לו הוקשה לו בדבריהם דאפילו מאן דאית ליה הואיל מכל מקום איסורא מיהא איכא ולא אהני טעמא אלא לאפטורי ממלקות כו' ותי' וז\"ל לכך נראה לומר דודאי כיון דהך עיסה מעורב' של רועים ושל כלבים אינו ראוי לומר שיהא איסור' כ\"כ וכאלו היתה כולה של כלבים ומשום ה\"ט דאפש' למפלגה בלישה תדע דהא רב חנילאי מכחיש ליה להאי טעמא עכ\"ל. ואין טעם זה מספיק דהא ה\"ט דאפשר למפלגה בלישה אלים טובא דחשיבא כאלו פליגה כבר כדאיתא בפרק חלק דקי\"ב לענין עיסה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת דשרינן חלקו של עיר הנדחת משום ה\"ט דכמאן דפליגא דמיא אע\"ג דהוי להתיר את האיסור דאורייתא. ויותר הוה ליה להרב לומר דאף הם ז\"ל לא התירו אלא בתנור אח' ומשום דאיכא טעמא דהפת נאפה יפה וכסברת איכא מ\"ד שכתב הר\"ן ז\"ל וכמו שהסכים מרן ב\"י ז\"ל דאלו לתי' הלח\"מ ז\"ל אכתי קשה קו' מרן הב\"י ז\"ל על סברת העיטור והרשב\"א ז\"ל דאפילו חשיבא כל העיסה של הרועים אכתי ליכא למשרי לכתחילה משום הואיל ודוק.
ובמה שתירצו התוס' בפרק שני דביצה דשאני ההיא דרשב\"א דכל הפת של ישראל והרשות בידו לאכול או זה או זה משא\"כ בעיס' חציה של גוי וחציה של ישראל ראיתי למורי הרב הי\"ו שכ' וז\"ל ואיכא למידק דאם כן מאי מותיב עלה דר' חסדא התם ממתני' דעיס' הכלבים שאני התם שהרשות בידו לאכול זה או זה משא\"כ בעיס' חציה של גוי גם מ\"ש עוד וז\"ל ועוד דילמא מקלעי ליה ק' לכאורה שהרי השתא אליבא דר\"ח קיימי ורב חסדא לית ליה הואיל יע\"ש וכבר קדמו בזה הרב לשון למודים ז\"ל בסימן קצ\"ח דף ק\"ב ע\"ד יע\"ש.
ולע\"ד יש ליישב דבריהם והן קדם אומר דזה שכתבו התוס' שהרשות בידו לאכול או זה או זה כונתם לומר דהואיל ובידו לאכול איזה שירצה דאיכא טעם הואיל מלבד הטעם דהפת נאפה יפה להכי שרי וכדאמרינן בפסחים גבי חלה כיון דכל חדא וחדא חזייא ליה ומ\"ש ועוד דילמא מקלעי ליה אורחים היינו נמי מטעם הואיל אלא שכוונתם לומר דהכא איכא תרתי אופני הואיל א' הואיל והרשות בידו לאכול איזה שירצה ועוד הואיל ומקלעי ליה אורחים ועיקר קושייתם ז\"ל לא היתה לרב חסדא גופיה היאך אסר ולא התיר מטעם רשב\"א דהא ודאי לא קשיא להו דשפיר איכא למימר דרב חסדא לי' ליה ההיא דרשב\"א אלא ס\"ל דה' כחכמים דפליגי ארשב\"א ורבא הוא דפסק הלכה כרשב\"א אבל רב חסדא פליג עליה דרבא ואית ליה הלכתא כחכמים. אבל עיקר קושייתם ז\"ל היתה לדידן דקי\"ל כרבא דהלכת' כרשב\"א וקי\"ל נמי כהך דרב חסדא דעיס' חציה של גוי וחציה של ישראל אסורה מדמייתי הש\"ס סתמא הך מימרא דרב חסדא ושקיל וטרי עלה. ולזה הוצרכו לו' דלדידן נמי לא קשיא דאע\"ג דקיימא לן כרשב\"א היינו משום דאיכא נמי טעמא דהואיל משא\"כ בהך דעיסה חציה של גוי כו' דליכא טעמא דהואיל. ובכן כי פריך הש\"ס אהך מימרא דרב חסדא ממתני' דעיסת הכלבים לא פריך אלא לרב חסדא דלית ליה הואיל אבל לדידן ודאי לא קשיא כיון דאית לן טעמא דהואיל וכי משני הש\"ס שאני עיסת הכלבים הואיל ואפשר לפייסן כו' כוונת התרצן היינו מאי דמסיק בתר הכי כגון דאית לי' נבילה דודאי אפשר לפייסן ולאו משום הואיל קאמר ומאן דמותיב ומי אית ליה לרב חסדא הואיל סבר דלאו בדאי' ליה נבילה קאמר ומש\"ה קמותיב ומי אית ליה לר\"ח הואיל כו' ודוק.
הדרן לדמעיקרא כי לפי דברי התוס' דפרק אלו עוברין דמשמע להו דמטעם רשב\"א לחוד בלתי טעם הואיל נמי שרי לאפות בי\"ט א\"כ אמאי לא התירו לאפות לחם הפנים ושתי הלחם בי\"ט בתנור של חול ע\"י שאר לחם חול מטעם רשב\"א דהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא ואפש' כיון דלחם הפנים היה נאפה ב' ב' ולא יותר וכן שתי הלחם היה נאפה א' א' ולא יותר כמו ששנינו בריש פרק ב' הלחם אפ' דקפיד רחמנא שלא יהיה בתנור טפי מהני אף שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא.
אבל ראיתי להרב חזו\"ן שכתב דזה ששנינו שהיו נאפין ב' ב' או א' א' לאו לעיכובא וא\"כ הכא איכא למימר דמשו' שיהיו נאפין בזמנן כדי שיהיו נאפין טפי מב' ב' או א' א' כיון דלא מעכבא מיהו אפשר לומר דכיון דמעשה דלחם הפנים וב' הלחם לאו כשאר לחם הוא שהרי אמרו בברייתא שם ג' דפוסין היו שם כו' וכעין דפוס היה לה בתנור כו' וכן כתב רבינו בפ\"ה מה' תו\"מ הל' ח' וג' דפוסין של זהב היו כו' והב' שאופין אותו בו כו' ומשמע דמעשה ב' הלחם נמי הכי הוה ע\"י דפוס וכן משמע לישנא דמתני' דריש פרק שתי הלחם דבתר דתני שתי הלחם ולחם הפנים כו' קתני ובדפוס היה עושה אותם דמשמע דקאי אב' הלחם נמי ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ח מה' תו\"מ ה\"ט דב' הלחם מרובעות היו וכתב מרן כ\"מ דאפשר דיליף לה מלחם הפנים יע\"ש א\"כ איכא למימר דבלחם הפנים ושתי הלחם שהיו נאפין בתנור בתוך דפוס בפני עצמו ליכא טעמא דהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא ומ\"מ עדיין צ\"ע אם הדפוסין היו מעכבים וגם זה שכתבנו דשתי הלחם נמי בעי דפוס או לא וכעת צ\"ע.
ושמעתי אומרים בשם מו\"ר כמהרי\"א זלה\"ה דלהכי לא היו אופין אותו בשאר לחם חול מטעם רשב\"א משום שהיו צריכין להסיק התנור של לחם הפנים וב' הלחם בעצי הקדש ולא היו יכולים לאפות לחם חול בעצי הקדש ואפי' שהיו גורפין התנור בשעת אפיה זה וזה גורם אסור לכתחי' כמ\"ש התוספות בפ' כל שעה דכ\"ה ע\"ב ד\"ה בין חדש יע\"ש. והן עתה נדפס מחדש ספר כרתי ופלתי וראיתי לו וז\"ל בסימן ק\"ח ססק\"ז עמד בחקירה זו על דברי התוס' ותירץ דשתי הלחם כיון דמצי פריק להו הוה ליה דשיל\"מ ואוסרים לשאר הפת הנאפה עמהם ע\"י הריח דאף ע\"ג דריחא לאו מילתא מ\"מ באיסור כל שהוא דחמץ כתבו התוספות דף מ\"ז דריחא מילתא היא יע\"ש.
ובעיקר קו' התוס' שהקשו דאמאי לא שרי ר\"א לקרא לה שם חלה ולאפותה מטעם הואיל ואי בעי מתשיל עלה ראיתי למה\"ר נר\"ו שהוק' לו דהרי קי\"ל דאין נשאלין בשבת אם לא לצורך השבת ומשמע ודאי דה\"ה בי\"ט ובשלמא למאי דקאמר בגמרא דמטעמא דהואיל ואי בעי מתשיל קא עבר בבל יראה איכא למימר דהיינו טעמא משום דהא דאין נשאלין בשבת ויום טוב אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא שרי וכיון דמדאורייתא שרי קעבר בב\"י וא\"נ דלענין בל יראה לא בעינן שיהא בידו לאתשולי באותו יום דוקא אלא כיון דבידו לאתשולי למחר חשיב ממוניה לעבור עליה בב\"י דאי בעי ממתין עד למחר ומתשיל עליה אכן לדברי התוס' שהקשו שיהא מותר לאפותה מטעמא דאי בעי מתשיל קשה כיון דמדרבנן לא מצי לאתשולי באותו יום א\"כ נמצא דעבר על לאו דל\"ת כל מלאכה לפחות מיהא מדרבנן ותו דחשיב' מוקצה ואסור לטלטלה כדתנן בפרק אין צדין חלה שנטמאת אסור לטלטלה ביו\"ט ולדברי התוספות יהא מותר לטלטלה מטעם הואיל ואב\"מ עלה ודוחק לומר דההיא מתני' אתייא דלא כהלכתא ואולי י\"ל דההיא מתני' בחלה ביד כהן דלא מצי לאתשולי עלה עכ\"ל ולע\"ד אפשר ליישב דהתוס' ז\"ל משמע להו דשרי לישאל בי\"ט על חלה כזו כיון דע\"י היתר שאלתו לא מימנע מלאפות לי\"ט דכי לא שרינן ליה לישאל ולא קרי ליה שם חלה ממנע משום מצוה חלה שאינו עושה אותה כתקנה ואינו לש בי\"ט ונמנע משמחת יו\"ט ואף שהוא צריך להפריש אחר שאלתו ממקום אחר מ\"מ כיון דאחר אפייתו יכול להפריש פורתא מכל חדא וחדא ולא ממנע משמחת יו\"ט שפיר דמי והו\"ל נשאל לצורך י\"ט וכ\"ש לר\"א דשמותי הוא ושמעי' להו לב\"ש ברפ\"ק דביצה דשרו לשחוט בי\"ט ולחפור בדקר ולכסו' משום שמחת י\"ט וכדאמרי התם בדף ז' ע\"ב דטעמייהו דב\"ש דאי לא שרית ליה לשחוט ולחפור אתי לאימנועי משמחת י\"ט ומה שהוקשה לו עוד דחשיבא מוקצה ואסור לטלטלה לפי האמור לק\"מ שהרי כתבו התוס' שם בפ\"ק דביצה ד\"ח ע\"א ד\"ה אמר רב יאודה כו' בשם ר\"י דטלטול מוקצה אינו אסור בי\"ט משום שמחת י\"ט וצורך אוכל נפש וכ\"כ בפרק המביא דל\"א ע\"ב ד\"ה אמר רבי זירא כו' יע\"ש והשתא לק\"מ ממתני' דחלה שנטמאת דהתם ליכא למשרי מטעם שמחת יום טוב שהרי אין העיסה טמאה אלא החלה לבד הוא שנטמאת והרי הוא יכול לאפות ולבשל ולעשות כל צורכו בעיסה ודו\"ק.
ומיהו הא קשייא לע\"ד בעיקר קושייתם שהרי התוס' ז\"ל בפרק בכל מערבין ד\"ל ע\"ב ד\"ה לפרוש כתבו דע\"כ לא אמרינן הואיל אלא היכא דהשתא מיהא חזי לשום אדם כההיא דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה דהשתא מיהא חזי לכהנים אבל במידי דהשתא מיהא לא חזי לשום אדם כגון קדשים ומשום טעם הואיל אתינן לאחשובי כשלו לא אמרינן וכיון שכן חלה טמאה דלא חזי לה לישראל ולא לכהנים דאפילו להסיקה תחת תבשילו לא חזי בי\"ט כמ\"ש התוס' לעיל ד\"ה לא תקרא לה שם עד שתאפה ליכא למימר בה הואיל ותלמודא דקאמר דטעמא דר\"א דסבר דעובר בבל יראה הוא מטעם דהואיל ואב\"מ אע\"ג דלא חזי לשום אדם איכא למי' כיון דלחומרא הוא אמרינן הואיל ואב\"מ אע\"ג דלא חזי לשום אדם ומ\"ש התוס' בעירובין היינו דוקא להתיר אבל לפי דברי התוס' דהכא קשייא דמשמע דאף להתיר נמי אמרי' הואיל ושוב ראיתי להרשב\"א בתשו' כ\"י הביאה הר\"ב לשון למודים בסי' ק\"ז דנ\"א ע\"ב שכתב דחלה קודם שתחמיץ ראויה היא לכהן אפילו טמאה כיע\"ש וכנראה שזה שלא כדברי התוס' ז\"ל שכתבו דלא הוי ראויה לכהן כלל אפילו להסיקה תחת תבשילו מיהו אפשר לומר דאע\"ג דלא חזי לכהן ביום טוב כלל ואפילו להסיקה תחת תבשילו כיון דחזי לאחר י\"ט מיהא ממונו של כהן מקרי וראויה היא לו ומש\"ה אמרי' בה הואיל ובכן לא קשייא מדברי התוס' שבעירו' כלל.
איברא דלקמן בד\"ה הואיל כתבו וז\"ל ועוד דאמרינן לעיל אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל ואי בעי מתשיל עליה וכו' והשתא לפי דבריהם בעירובין לק\"מ דשל גבוה כיון דלא חזי לשום אדם לא אמרינן הואיל לאחשובי כשלו וכבר ראיתי למוה\"ר ה\"י בהלכות חמץ ומצה דפ\"ד ע\"ב כתב שדבריהם דפסחים סותרים למ\"ש בעירובין יע\"ש ולע\"ד איכא למימר דלא פליגי ודוקא להתיר ס\"ל דלא אמרי' הואיל לאחשובי כשלו עד דחזי השת' מיהא לשום אדם והיינו ההיא דעירובין אבל להחמיר ולאסור ס\"ל דאמרינן הואיל אע\"ג דלא חזי השתא לשום אדם וכבר הרז\"ה ז\"ל בספר המאור בהך סוגייא דפרק אלו עוברין עלה לחלק בהכי לדעת ר\"א דלהחמיר אית ליה לר\"א הואיל אבל לא להקל כיע\"ש.
אלא דבמה שהקשו בדבור הנז' תחילה בההיא דאמרינן בפרק כ\"ש גבי מצות של מ\"ב דלר\"מ אין אדם יוצא י\"ח בפסח משום דממון גבוה ולא חשיב מצתכם דאמאי לא אמרינן הואיל ובעי מתשיל עליה וחשיב שפיר מצתכם כו' קשייא דלפי דבריהם בעירובין דכל דלא חזי לשום אדם לא אמרינן הואיל ה\"נ כיון דלא חזי לשום אדם מה\"ט ל\"א הואיל ודוק ותו ק\"ל בין בדבריהם דהכא במה שהכריחו מההיא דלחם הפנים וב' הלחם בין במה שהוקשה להם לקמן בההיא דמצות של מ\"ב כו' דבפרק תמיד נשחט דס\"ב מבואר דע\"כ לא קאמר רבה הואיל אלא היכא דאינו מחוסר מעשה כי הא דהואיל ומקלעי ליה וכההיא דאי בעי מתשיל דלא מחסר אלא דיבורא בעלמא כמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפרק כ\"ש עלה דמתני' דנכרי שהלוה לישראל על חמצו יע\"ש אבל במחוסר מעשה לא אמרינן הואיל וא\"כ איכא למי' דמה\"ט לא אמרי' גבי ב' הלחם ולחם הפנים הואיל ואי בעי פריק להו משום דמחוסר מעשה דפדייה וכן בההיא דמצות מ\"ב דאפילו מתשיל על מ\"ב אכתי מחוסר מעשה דבעי להפריש ממקום אחר וי\"ל וכעת צ\"ע.
ולעיקר קושייתם ז\"ל תירצו התוס' ז\"ל בשם רשב\"א דכיון דכי נמי לא קרא לה שם חלה עד שתאפה לא שרינן לה אלא ע\"י הואיל ואם יקרא לה שם קודם שתאפה הוו תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן עכ\"ל וראיתי למו\"ה ה\"י בה' חו\"מ דפ\"ד ע\"\"ד שתמה על דבריהם ממ\"ש רש\"י בפ' כ\"ש דל\"ח ע\"א ד\"ה א\"ד וז\"ל וא\"ת בחלת מעשר גופיה תרי הואיל איכא הואיל ואלו לא קרא עליה שם והואיל אי מטמא פריק לה כו' הכא לא קרינן הואיל דבר שבידו לעשות לגרום לה טומאה מיד ופריק לה עכ\"ל וכיון שכן יש לדקדק טובא דה\"נ הואיל אי בצע פורתא מכל חדא וחדא הו\"ל דבר שבידו ולא חשיב תרי הואיל כמ\"ש רש\"י ז\"ל את\"ד יע\"ש ולע\"ד יש ליישב דאף רש\"י ז\"ל לא כתב דהואיל שבידו לעשות לא חשיב הואיל אלא דוקא גבי ההיא דחלה ומעשר ב' דקיל דאמרינן ביה נמי הואיל ולא קרא עליה שם חלה להתיר מה שא\"כ בשאר דוכתי דלא אמרינן כי האי הואיל וכמ\"ש שם התוס' בד\"ה או דילמא כו' דמשום דחלה לחודה יש לה היתר במושבות וכן מ\"ב לחודיה יש לה היתר במושבות כי אתו כי הדדי אמרינן הואיל ולא קרא עליה שם חלה יע\"ש הילכך כתב רש\"י ז\"ל דהואי' שבידו גבי חלה של מעשר שני דאמרינן ביה הואיל אפילו לשעבר לא חשיב הואיל וחשיב שפיר יש לה היתר במושבות אבל הכא גבי חלה ביו\"ט דלא אמרינן ביה הואיל לשעבר להתיר לאפותה בי\"ט מטעם הואיל ולא קרא עליה שם חלה אלא אמרינן הואיל ובידו לאתשולי לאסור שיתחשב כשלו לעבור בבל יראה כשאנו באים להתירה באפיה בי\"ט מטעם חד הואיל ובידו להפריש פורתא מכל חדא וחדא אמרינן אבל לקרא לה שם חלה ולהתיר מטעם הואיל ובידו לאתשולי נמי לא אמרינן דתרי הואיל להתיר ל\"א הכא גבי חלה בי\"ט אפי' שיהיו בידו ודו\"ק וכתבו עוד התוס' דר\"י ז\"ל מקשה דהא כי נמי בצע מכל חדא וחדא אסור לאפות כדמוכח בפ\"ב דביצה גבי עיסה חציה של גוי וחציה של ישראל אסור לאפותה בי\"ט כיון דאפשר למפלגה בלישה ותירצו בשם רשב\"א וז\"ל ונראה לחלק דדוקא בעיסת נכרי אסרו מדרבנן אבל גבי חלה לא אסרו משום תיקון חלה עכ\"ל. משמע דמדאורייתא כל היכא דלא פליגא לאו כמפלגא דמי ואיכא למידק דבפרק חלק דקי\"ב גבי עיס' חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אמרינן דחציה של עיר אחרת שרייא משום דכמאן דפליגא דמייא ולפי דבריהם ז\"ל דמדאורייתא לאו כמאן דפליגא דמייא היאך מדרבנן שרינן איסור תורה דאיכא לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם וכעת צ\"ע ומדברי רשב\"א ז\"ל הללו ק\"ל למ\"ש הפר\"ח בסימן תנ\"ז סק\"ב והביא דבריו מו\"ה הי\"ו דק\"ל בעיקר מתניתין דאמאי לא תקנו דליבטלה מקמי דתחמיץ דהשתא תו לא קעבר עלה בבל יראה ותירץ הוא ז\"ל דכיון דמדרבנן צריכא ביעור לא עבדינן תקנתא במידי דאסיר מדרבנן יע\"ש.
והשתא לפי דברי רשב\"א ז\"ל שכתבנו אכתי איכא איסורא דרבנן דשרי לאפותה מטעם הואיל דכל חדא וחדא חזייא ליה וכי בצע מכל חדא פורתא נמי אכתי אסור לאפות משום דאפשר למפלגה בלישה וכיון דעכ\"ל דמשום תיקון חלה לא גזרו אכתי תיקשי דתסגי ליה בביטול בעלמא ואע\"ג דמדרבנן צריך ביעור משום תיקון חלה לא היה להם לגזור וליכא למימר דכי אמרינן דסגי לה בביטול ומניחה ליכא תיקון לחלה כיון דתחמיץ מאליה כיון דאסירא דהשתא נמי דאפי לה מאי תקנתא איכ' כיון דחלה טמאה היא ואסירא באכילה ואי משום דשרי להסיקה תחת תבשילו כי החמיצה נמי שרייא לכהן לאחר הפסח להסיקה תחת תבשילו דהא לא קעבר עליה בבל יראה לא הכהן ולא הבעל הבית.
ולעיקר קושייתו ז\"ל נלע\"ד דמשו\"ה לא תקון שיבטלנה משו' דכי מבטל לה קמפקר לה ולא קמקיים מצות נתינת חלה לכהן משא\"כ השתא דאפי' לרבי יאושע דאמר לא זהו חמץ כו' ומפרישה ומניחה אצלו דאפילו החמיצה כיון דלא קעבר עלה בבל יראה לא הכהן ולא הבע\"ה כמ\"ש רש\"י במתני' וא\"כ לאחר הפסח יכול הוא לקיים מצות נתינה לכהן ומסיקה תחת תבשילו כנלע\"ד ודוק ובהכי ניחא לי מה שראיתי למו\"ה ה\"י בהלכות חו\"מ דס\"ד ע\"ד שהוק' לו ממתני' למ\"ש התוס' ז\"ל בפרק כ\"ש דכ\"ט בשם ר\"י ז\"ל דהמשהא חמץ בפסח ודעתו לבערו שאינו עו' באותה שהייה בלאו דלא יראה משום דלא יראה ניתק לעשה וכ\"כ המ\"א ז\"ל בסימן תמ\"ו סק\"ב דהטעם דאמרינן בגמרא דהמוצא חמץ ביו\"ט כופה עליו כלי ואע\"ג דלא היה בכלל הביטול כגון שנתחמץ ביום טוב ואיכא בל יראה דכיון דדעתו לבערו בלילה ליכא בל יראה ומשו\"ה כופה עליו כלי משום איסור מוקצה יע\"ש והשתא לדעת ר\"י ז\"ל קשה אמאי קאמר ר\"א לא תקרא לה שם עד שתאפה ופרש\"י ז\"ל דלשהותה ולשורפה לערב אי אפשר שלא תחמיץ וטעמ' דר\"א אמרינן בגמ' דהיינו משום דס\"ל דאמרינן הואיל ובעי מתשיל עליה ממוניה הוא ופרש\"י ועבר עליה אם מחמיצו גביה ולדעת ר\"י ז\"ל אעפ\"י שיחמיץ אינו עובר עליו כיון שדעתו לשהותו ולשורפו וכההיא דהמוצא חמץ ביו\"ט שכתב המ\"א וליכא למימר דאע\"ג דאינו עובר עליו איסורא דאורייתא איכא לכתחי' דהא ליתא דא\"כ הדרא להו קושייתם לדוכת' דאמאי מעל לר\"י הא מיהא כשיפדו אותו הוי שלו ועבר אאיסור תורה. גם ליכא למימר דאע\"ג דמדאוריית' ליכא איסורא מדרבנן מיהא החמירו שלא יהא חמץ עמו בבית דילמא אתי למיכל כו' דא\"כ היכי קאמר ר' יאושע לא זהו חמץ שמוזהרים עליו כו' הא לר\"א נמי אין מוזהרין עליו אלא משום חומרא דרבנן הוא דקאמר אלא ודאי דלר\"א עובר עליו אם החמיצו ועוד דבברייתא קתני בהדייא א\"ל ר\"א לר\"י לדבריך הרי הוא עובר בבל יראה וכו' ובכן דחה מו\"ה הי\"ו דברי המ\"א ז\"ל וכתב דאף ר\"י ז\"ל לא אמר אלא כשדעתו לבערו מיד ודלא כהר\"ב מ\"א ז\"ל דלדבריו תיקשי מתני' דאלו עוברין אלו ת\"ד נר\"ו.
ועפ\"י האמור נלע\"ד דלא קשייא דכיון דבעינן שיקיים בעה\"ב מצות נתינת חלה לכהן ובי\"ט אי אפשר משום דכיון דלא חזייא לכהן כלל ואפי' להסיקה תחת תבשילו אסורה בטלטול וכמו ששנינו בפרק אין צדין דכ\"ז חלה שנטמאת לא יזיזנה ממקומה וכ\"כ התוס' בשמעתין ד\"ה לא תקרא לה שם כו' א\"כ כי משהא לה בעה\"ב גביה ביו\"ט לא משהא לה כדי לבערה אלא כדי לקיים מצות נתינתה לכהן לערב והכהן מבערה וכיון שכן קאמר ר\"א שפיר דקעבר בבל יראה בעה\"ב מטעם הואיל וכי תימא דיתירו רבנן איסור טלטול מוקצה הכא משום תיקון חלה ויתננה לכהן בי\"ט עד שלא תחמיץ והכהן ישהנה אצלו לשורפה לערב דהשתא אפי' תחמיץ כיון שדעתו של כהן לבערה לא קעבר עליה בבל יראה הא ל\"ק דכיון דאכתי אפי\"ה איכא נמי איסורא דרבנן גבי כהן כשהוא משהא חמץ עמו דילמא אתי למיכל מיניה הילכך עבוד תקנתא טפי דלא תקרא לה שם עד שתאפה אע\"ג דאיכא קצת איסורא דרבנן דמשום תקון חלה לא חששו כמ\"ש רשב\"א ודוק עוד הקשו בתוס' ד\"ה הואיל באותה שאמרו בפרק כל שעה דל\"ח דמצות של מעשר שני לר\"מ דאמר ממון גבוה הוא אין אדם יוצא בה י\"ח בפסח משום דלא חשיב מצתכם ואמאי לא אמרינן דחשיב מצתכם משום הואיל ובעי מתשיל עכ\"ל יע\"ש.
וראיתי למוה\"ר הי\"ו בהלכות חמץ ומצה דף פ\"ד ע\"ב תמה על דבריהם דמאי קשייא להו שאני התם דאפי' מתשיל נמי אכתי הדרא לטיבלא ותנן בפרק כל שעה דאין יוצאין במצה של טבל וליכא למימר דמפריש עליה ממקום אחר דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו\"ט וכעין קושייא זו הוקשה לו להר\"ב שער אפרים בסימן ל\"ח בתשובת הרשב\"א סימן תשמ\"ז כו' אלא שבדברי הרשב\"א ז\"ל אפשר ליישב כמ\"ש הר\"ב כרם שלמה בתשו' שלאחר המפתחות סימן א' אכן בדברי התוס' לא יתכן שום אחד מהתירוצים כו' והעלה הוא נר\"ו ב' תשובות לדעת התוספות דאפשר דס\"ל ז\"ל דלר\"מ אדם יוצא י\"ח במצה של טבל דטעמא דאינו יוצא בטבל קתני בברייתא התם בפרק כל שעה דל\"ג ע\"ב דכתיב לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ואוקימנא להך ברייתא כר\"ש דאמר אין איסור חל על איסור ולא חייל איסור טבל על איסור חמץ וא\"כ לר\"מ דס\"ל אחע\"א באיסור כולל ואיסור מוסיף חל נמי איסור חמץ על איסור טבל בכולל ויוצא בה י\"ח כו' ועוד תירץ דאפשר דהתוס' אזלי לשיטתם בפ' כל הגט דל\"א ע\"ב ד\"ה במחשבה דשרי לאכול בשבת וי\"ט טבל כשנותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר יע\"ש. ולע\"ד ב' דרכים אלו בחזקת סכנה הן כמבואר בדבריו נר\"ו דאי לתי' הא' נראה דאף לר\"מ אינו יוצא י\"ח במצה של טבל משום דהו\"ל מצוה הבאה בעבירה וכבר התוס' בפרק לולב הגזול ד\"ל ע\"א ד\"ה משום הכי הוקשה להם למה לי' לתנא דברייתא להך טעמא דלא תאכל עליו חמץ כו' תיפוק ליה משום טעמא דמצוה הבאה בעבירה והניחוה בתימא יע\"ש ואף שמדברי הרמב\"ן במלחמותיו שהביא מו\"ה נר\"ו שם מבואר דליכא במצה של טבל משום מצוה הבה\"ב כיע\"ש בדבריו דבריו ז\"ל צריכין תלמוד מנ\"ל הא וכ\"ש דפשטא דאותה סוגייא בפ' כל שעה דפריך אבל לא בטבל פשיטא מוכחא הכי כמ\"ש מו\"ה נר\"ו גם אידך תירוצא דכתב דהתוס' אזלי לשיטתם בפרק כל הגט כבר כתב מו\"ה נר\"ו ששיטתם הלזו תמוה מההיא דפרק בכל מערבין ודר\"פ מפנין כיע\"ש.
והנכון יותר לע\"ד בכוונת התוס' ז\"ל הוא עפ\"י מ\"ש מרן מלכא בס\"ס מקראי קדש כשהביא דברי הרב שער אפרים ז\"ל במה שהוק' לו בתשו' הרשב\"א ז\"ל דסימן תשמ\"ז דמאי ראי' מייתי מתרומה למודר הנאה דשאני תרומה דאי מתשיל עלה הדרא לטיבלא ואין מגביהין תרומות ביום טוב וכתב הר\"ב ש\"א ז\"ל דאין לתרץ דכיון דהדרא לטיבלא ביו\"ט שרי להפריש ממנה תרומה דומייא דחלה כשנילושה העיסה ביו\"ט שיכול להפרישה ביו\"ט דהא אמרינן בעירובין ד\"ל לסומכוס דאין מערבין לישראל בתרומה מטעמא דאי בעי מתשיל משום דאי בעי מתשיל הדרא לטיבלא וגזרו על השבות בין השמשות ואף דהתם נמי הוי טבל דיומה דומייא דחלה ע\"כ וכתב עליו מרן מלכא ז\"ל וז\"ל ונ\"ל שיכול להפריש תרומה בי\"ט לקיים מ\"ע דלולב מאחר שהוא טבל דיומיה וליכא ראיה מעירוב דהתם ליכא מצוה ואפי' למ\"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה מ\"מ ליכא מ\"ע דאורייתא לזה אסרינן גם בה\"ש אע\"ג דהוי טבל דיומיה אבל הכא דאיכא מ\"ע דאורייתא דנטילת לולב שרינן לאפרושי תרומה גם ביו\"ט מאחר דהוי טבל דיומיה עכ\"ל ואף שלפי דברי הרשב\"א בס' הבתים שהביא מורי הרב נר\"ו שם והר\"ב לשון למודים בחא\"ח סי' ק\"ז מבואר שלא עלה על דעת הרשב\"א למימר הכי שהרי הוא ז\"ל דחה ראייתו מההיא דתרומה מכח הקושייא שהוקשה להר\"ב ש\"א ז\"ל וסגר הדלת לפניו כיע\"ש. מ\"מ אי איהו שתק אנן לא שתקינן דאנן בדידן מצינן לממריה שפיר ברווחא להעמיד דבריו וראייתו של תרומה במקומה עומדת לפי מ\"ש מרן מלכא ז\"ל.
ובכן דברי התוס' ז\"ל נוחין הם דשפיר ק\"ל דגבי מצת מעשר שני אמאי לא נפיק ביה י\"ח כיון דע\"י הואיל חשיב מצתכם וכי מתשיל עלה בי\"ט דהשת' הוי טבל דיומיה שפיר מצי להרים תרומה ומעשר ביו\"ט דומייא דחלה כיון דאיכא הכא מ\"ע דאכילת מצה וכמדובר ועיין עוד במ\"ש מו\"ה בהלכות לולב פ\"ח דצ\"ו ע\"ד ד\"ה ובמה שתירץ מוהר\"ם ן' חביב כו' וז\"ל וא\"כ עכ\"ל דסבירא ליה להש\"ס דקרא לא קפיד אלא שיהא זה הראוי לכם לאכילה באיזה שיהיה והילכך גבי דמאי כיון דאיכא ביה זמן דחזי לאכילה אי מפקר לנכסיה קרינן ביה דבר הראוי לכם ויוצא בו דקרא לא כתיב שיהא ראוי לכם בי\"ט עצמו וא\"כ גבי מעשר שני נמי אע\"ג דאין פודין בי\"ט ובי\"ט לא חזי לאכילה מ\"מ כיון דאיכא ביה התר אכילה באיזה זמן שפיר קרינן ביה לכם דומייא דדמאי עכ\"ל יע\"ש וא\"כ לפי זה נמי ממילא נתיישב מה שהוקש' לו בדברי התוס' דהכא נמי מטעם הואיל וחזי להפריש עליה ממקום אחר י\"ט אע\"ג דבי\"ט אסור דאין מגביהין תרומות בי\"ט מ\"מ מצתכם חשיב ודוק.
והנה התוס' ז\"ל תירצו לעיקר קושייתם בתי' ראשון דשאני מעשר שני והקדש דלא אמרי' בהו הואיל כדאמרינן הכא גבי חלה משום דכתיב בהו לה' דאע\"ג דאי בעי מתשיל עליה חשבם הכתוב של גבוה עכ\"ל. ושמעתי מקשים דגבי חלה נמי כתיב ראשית עריסותכם תרימו תרומה לה' ועיין בפ' האיש מקדש דנ\"ג ע\"א במאי דפרי' הש\"ס והרי חלה דכתיב בה תתנו לה' ומשני שאני התם דלא כתיב בי' קדש ואפשר דהיא היא כונת התו' דכיון דלא כתיב ביה קדש בחלה כדכתיב במעשר ב' והקדש כאלו לא כתיב לה'.
ודע שהרב מוצל מאש בח\"א סימן י\"ט דף י\"ד ע\"ב הוקשה לו בהא דשמעתין דמפרשי' טעמא דר\"א משום דס\"ל דאמרינן הואיל ובעי מתשיל וחשיב חלה זו של בע\"ה ולא של כהן ומשום הכי עובר עליה בבל יראה דהא בפרק הנודר מן הירק דף נ\"ט אמרו דדוקא קונמות אמרינן הואיל משום דמצוה לאתשולי עלייהו אבל בתרומה והקדש דליכא מצוה לאתשולי עלייהו לא אמרינן הואיל וכ\"ש הכא דמלבד דליכא מצוה איכא נמי איסור דבל יראה כי מתשיל עלייהו והיכי מחשבינן לחלה זו כשלו מטעם הואיל כזה. גם מתוך סוגייא זו הוקשה לו למ\"ש מוהרימ\"ט בח\"א סימן ה' דמי שאסר נכסיו על חבירו ונתערבו מעותיו של מדיר עם מעות אחרים דיש להם ביטול בששים דלא כהרשב\"ץ דאסר משום דחשיב להו דבר שיל\"מ הואיל ובידו של מדיר לאתשולי והוא ז\"ל חלוק עליו משום דע\"כ לא אמרו בפרק הנודר דנ\"ט דקונמות חשיב דשיל\"מ מטעם הואיל ובידו לאתשולי אלא בקונם שאסר על עצמו דבידו לאתשולי והוה ליה כאלו בא ההיתר ממילא אבל באיסור שחבירו אסר עליו נכסיו ואינו בידו של נודר להתירו אלא תלוי בדעתו של מדיר והרי הוא אינו רשאי לישאל עליו יע\"ש והשתא הוק' לו על דבריו דהא בשמעתין אמרינן הואיל אפילו דאין ההתר בא ממילא ואדרבא אי בעי מתשיל עביד איסו' וגרע טפי מהיכא דההיתר תלוי ביד חבירו דאי בעי מתשיל ולא קעביד איסורא יע\"ש. והא ודאי לא ק' מידי דדוקא לענין דשיל\"מ דבעי' שיבא ההיתר ממילא ובלי טורח והפסד וכיוצא כנודע הוא שאמרו בפ' הנודר דלא חשי' דשיל\"מ מט' הואיל ובעי מתשיל עד דאיכ' מצוה לאתשולי דאז חשיב כאלו כבר בא ההיתר ובזה הוא שכתב מוהרימ\"ט ז\"ל דבעינן נמי שיהיה ההיתר בידו ולא ביד חבירו אבל לשאר מילי כי הא דהכא לענין חמץ דגלי קרא שלך אי אתה רואה כל דאיכא אופן וצד בעולם שיהיה שלו אפילו על ידי הפסד חשיב שלו ושלך קרינן ביה לדעת ר\"א וכבר תפס עליו בזה מו\"ה בס' קול יעקב בחי' על ההלכות ד\"א ע\"ב.
ובכן הראיה שרצה להביא הרב ז\"ל לדברי מוהרימ\"ט ממ\"ש התוס' בפ\"ג שאכלו דמ\"ה ע\"א דג' שמודרי' הנאה זה מזה לא מזמני אהדדי דאע\"ג דאי בעו מתשיל אנדרייהו דהשתא מיהא לא אתשילו וכתב מרן ב\"י בא\"ח סימן קצ\"ו דמשמע להו הכי מאותה ששנינו בריש ערכין הכל חייבים בזימון כהנים ולויים וישראלים ואמרינן בגמ' דכהני' איצטריכא ליה דאע\"ג דישראל לא אכלי תרומה כיון דכהנים מיהא מצו אכלי חולין שפיר דמי ואם איתא דאמרינן הואיל ובעו מתשיל הו\"ל כאלו אתשיל אמאי אצטריך התם בגמרא לטעמא דכהנים מיהא מצו אכלי חולין תיפוק ליה דתרומה עצמה אי בעי אתשיל עליה יע\"ש והשתא כיון דבעלמ' אמרינן הואיל ואע\"ג דלא אתשילו חשיבא ליה כאלו אתשילו אמאי גבי זימון לא אמרינן הכי כיון שיכולין לישאל על נדרן אלא מכאן ראיה לדברי מוהרי\"ט ז\"ל דשאני הכא דלא אמרינן אי בעי מתשיל לגבי חבירו שיהנה ממנו דדוקא לגבי הנודר עצמו אמרינן זיל אתשיל ואכול אבל לגבי הנידר לא אמרינן דמצטרף עם זה המדיר כיון שיוכל המדיר לישאל על נדרו יע\"ש לפי מ\"ש ראיה זו לדברי הרב ז\"ל במכ\"ש אתייא דאי לשאר מילי כההיא דזימון דלא הוי לענין דשיל\"מ לא אמרינן הואיל בכה\"ג כיון שהדבר תלוי ביד חבירו כל שכן לענין דבר שיש לו מתירין דלית לן למימר כי האי הואיל.
וראיתי להרב ז\"ל שדחה ראיה זו וכתב וז\"ל אבל האמ' הוא דאף מהא לא תסייעי' דנ\"ל דשאני התם שמיד הוא בא לעשות אומדות אם יש בו ס' לבטל אנו אומרים מה לך פה לבקש ביטולים זיל אתשיל ואכול אבל הכא אחר שכבר אכלו כל אח' מככרו אין לנו לומר שיצטרפו לזימון מגו דאי בעו מעיקרא לאיתשולי קודם שאכלו דהשתא מיהא כבר אכלו ולא איתשילו וזה פשוט עכ\"ל ועיין ג\"כ למורינו הרב בספר קול יעקב שם ד\"א ע\"ג שתפס עיקר טעם זה יע\"ש ובעוניי לא זכיתי להבין טעם זה דה\"נ אפי' בתר אכילה כי איתשילו אנדרייהו למה לא יצטרפו לזימון דהא כי אתשילו השתא וחכם עוקר הנדר מעיקרו ושוי לנדרייהו כנדר טעות כנודע א\"כ נמצאו למפרע בשעת אכילה כאלו אכלו כולם אכילה הראויה לכולם ועדיפא מינה אמרינן בפרק שבועות ב' בתרא דכ\"ח ע\"א דאם נשבע על הככר ואכלה כולה נשאל עליה ופסקה רבינו בפ\"ו מה' שבועות ע\"ש ועיין בדברי הרא\"ש שם ודוק.
ונלע\"ד לפום קושטא דאי לאחר שאכלו אתשילו אנדרייהו מצו שפיר לזמן אפי' דבשעת אכילה לא היו מותרים דכיון דהשתא דאתשילו נעקר הנדר מעיקרו א\"כ נמצא דלמפרע אכלו אכילה הראויה לכולם ונצטרפו לזימון ואפשר דמה\"ט כתבו התוס' ז\"ל דכל דלא אתשילו לא סמכינן אהואיל לחייבן בזימון משום דבידם לאיתשולי השת' וכל דביד' לאיתשולי ל\"ס אהואיל לכתחי' וכמ\"ש התו' בשמעתין בשם ר\"י דמש\"ה לא שרינן לקרא לה שם חלה ולסמוך אהואיל ובעי מתשיל ואהואיל וכל חדא וחדא חזייא ליה דכיון דאפשר לעשות בלא הואיל אין לנו לעשות ע\"י הואיל ואם כן ה\"נ כיון דאפשר לאתשולי בתר אכילה אין לנו להתירו ע\"י הואיל כן נראה לענ\"ד ותמהני מהרבנים הנז' הרב מוצל מאש והרב לשון למודים בסימן ק\"ו והרב קול יעקב ז\"ל שלא מצאו טעם לדברי התו' ז\"ל וצ\"ע.
וכי תאמר אלי א\"כ היאך התירו לערב בנזיר ביין ואף ישראל בתרומה אי לאו משום דכי אתשיל אתרומה הדרא לטבלא וסמכינן אהואיל לסומכוס כדאיתא בפרק בכל מערבין ד\"ל והא כיון דאפשר לאתשולי נימא להו זילו אתשילו אנדרייכו וערבו הא לא קשייא" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "שורש כיבוי בי\"ט אין \n מסלקין את פי הנר למעלה כדי שתכבה כו'. וכתב ה\"ה פרק י\"ט שחל עולא איקלע לבי רב יאודה קם שמעיה זקף שרגא איתיביה הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק חייב משום מכבה א\"ל לאו אדעתאי ע\"כ ופרש\"י חייב משום מכבה וכבוי בי\"ט לא אישתרי ע\"כ כלומר דאע\"ג דבשרא אגומרי הותר בי\"ט ואיכא כבוי בפחמין כדאמרינן לקמן בדכ\"ג התם שאני דאיכא צורך אוכל נפש וגם אינו מכוין לכבות משא\"כ בהא דעולא דזקף שרגא כחס על השמן והא דלא הותר הכבוי אפילו שלא לצורך אוכל נפש מטעם מתוך כמו שאר מלאכות משום דלא הותר כיבוי לגמרי אלא כיבוי דלאחר יד ועיין במ\"ש בשורש מתוך בענין זה דכיבוי אי אמרינן ביה מתוך ומ\"מ הדבר ברור דהמספק מן השמן שבנר בי\"ט לצורך אוכל נפש ליכא איסור כלל דאע\"פ שהוא מכבה הוה ליה כיבוי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה ושרי כי ההיא דבשרא אגומרי דלקמן וההיא דמסתפק ממנו חייב משום מכבה לענין שבת דוקא מתניא וכר\"י דמחייב במלאכה שאצ\"ל כמ\"ש ה\"ה ז\"ל בפי\"ב מה' שבת ולא פרכינן מינה לעולא דזקף שרגא אלא דכיון דלענין שבת חשיב כבוי מניעת השמן שבנר לענין י\"ט נמי איכא איסורא כל דליכא צורך אוכל נפש וזה ברור וכבר הארכתי עוד בזה לעיל בשורש מתוך עיין בד\"ה ולענין כיבוי אי אמרינן ביה מתוך כו' יע\"ש ועיין עוד לקמן דנ\"ח ע\"ב גבי מאי דדריש ר\"ח כמ\"ש הרב בשמו וע\"פ הדברים נוחים הדברים דברי רבינו ז\"ל שבפי\"ב מה' שבת הל' ב' הביא להא דמסתפק מן השמן שבנר ושנה משנתו כלשון הברייתא גופא ואלו בה' י\"ט בפ\"ד הל' ג' כתב אין מסירין השמן מן הנר בי\"ט כו' ולא כתב המסתפק מן השמן חייב משום דגבי י\"ט ודאי ליכא איסורא במסתפק מן השמן כיון דלצורך אוכל נפש הוא והוה ליה כבשרא אגומרי.
ודע שבספר מוצל מאש שבס\"ס אש דת דף כ\"ג ע\"א כתב שיש לחקור למה זה גבי שבת אמרינן דהמסיר שמן מן הנר חייב משום מכבה ואלו גבי מכבה גחלת מעל גבי המזבח לא מחייב אלא עד שיכבה אותה בידים כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ב מה' תמידין המוריד גחלת מעל המזבח וכיבה אותה כו' והכי אי' בס\"פ כל התדיר ובס\"פ טרף בקלפי ואמאי לא מחייב בשהורידה מעל המזבח וכבתה מעליה יע\"ש ובספר יד אהרן סי' תקי\"ד כתב דע\"פ מ\"ש התוס' ז\"ל דהכא לאו מטעם גרם כיבוי הוא דמחייב אלא מפני שמיד שמסיר את השמן הוא מכהה אורה ל\"ק כלל יע\"ש. ולדידי אף למה שפי' הרא\"ש טעמא משום שגורם כבוי לכבות את הדליקה מהר ניחא שהרי כתב הרא\"ש ז\"ל דגרם כיבוי זה לא דמי לגרם כבוי דבעלמא דהתם אינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה אבל הכא השמן והפתילה שתיהם גורמים הדליקה והממעט מאחת מהם וממהר את הכבוי חייב ע\"ש וכיון שכן איכא למימר דדוקא במסתפק מן השמן שהשמן הוא הגורם את הדליקה וממעטו מן הנר הוא דמחייב משום מכבה דחשבינן ליה כאילו הוציאה כולה וכיבה אות' בידים ובשעה שכיבה הנר מפני מעוט השמן חשיב כאלו הוא באותה שעה כבה אותה מפני שנסתפק מן השמן הגורם הדליקה אבל במוריד גחלת מעל המזבח וכבתה מאליה אין זה מכבה אלא גורם שתכבה אבל אינו עוש' הכבוי ואדרבא גרע זה מגרם כבוי דעלמא כמובן.
ופוק חזי מ\"ש הרב דרכי נועם בא\"ח סימן י\"ג דבמחיטת גוף הפתילה אין בה משום כבוי כיון שכשחותכה עדיין אש בוערה ואי משום דכשמפילו לארץ אחר מעט מתכבה והולך ואלו היה מחובר בפתילה לא היה כבה כ\"כ הא ליתא הא למה זה דומ' לגחלת בין הגחלים שהגחלים היות' מרובות וסמוכות לאלו אינן מתכבות במהרה ומאריך האש בהם אבל אם נפרד מהן גחלת אחת בעצמה מהרה חושה תכבה אותה גחלת ואינה מארכת בביעורה כשאר חברותיה וכי מפני זה נאסר ליטול גחלת מתוך הגחלים הא ודאי ליתא אלא כיון שאינו עושה הכיבוי בעצמו ודבר אחר גורם לו מותר גמור הוא ודבר זה פחות מגרם כבוי עכ\"ל הנך רואה איך מפשט פשיטא ליה טובא להרב הנז' דמוציא גחלת מן הגחלים אע\"פ שממהרת לכבות לא מיקרי המוציא אותה מכבה ואף גם זאת פחיתא ליה מגרם כבוי ומ\"מ לבי מגמגם לפי מ\"ש התוספות ז\"ל דכי הוי הנר חשיב כבוי למה זה לא יתחייב במוציא גחלת מן הגחלים שבמזבח שעין כל רואה שבעוד הגחלת סמוכה לחברותיה הנה היא לוחשת ומבהקת אורה טובא ובהפרדה תכף ומיד מסתלקת זיו אורה ולחישת' ודוחק לומר דאה\"נ דמחייב והא דנקט תלמודא בפרק כל התדיר המוריד גחלת מעל המזבח וכיבה אותה לא מיירי אלא כשהיתה היא לבדה ע\"ג המזבח ולא היתה סמוכה לחברותיה א\"נ שלא היו הגחלים לוחשות אבל אם היו הגחלים לוחשות והפריד גחלת מחברותיה מיד מחייב משום מכבה דכל כי האי הו\"ל לתלמודא לאשמועינן ועוד שהרי שנינו נטל את המחתה ועלה ופינה את הגחלים הלוחשות הילך והילך וכמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ב מה' תמיד די\"א וכיון דבמפריד הגחלים איכא משום מכבה לא היה להם לפנותן הילך והילך אלא כל הלוחשות למקום א' ולא להפרידן ואפשר דע\"כ לא כתבו התוס' ז\"ל דכהוי הנר חשיב כבוי אלא בנר דוקא דעשוי לאורה וכהוי כל דהו חשיב כבוי כיון שאינו מאיר טפי לא כן באש הגחלים העשוי למלאכה לבשל ולאפות וכיוצא כל דליכא כבוי גמור לא מחייב וא\"נ י\"ל דאף אם נאמר דלגבי שבת מחייב במפריד גחלת מן הגחלים לדעת ר\"י משום שמיד מכהה אורה וחשיב כבוי לענין אש שעל המזבח אית לן למימר דלא קפיד קרא אלא אכבוי גמור ולא אכבוי כל דהוא שהרי כשהיו מניחין האברים והפדרים של כל הקרבנות ע\"ג המזבח ע\"ג אש המערכה מיד היה מכהה אור הגחלים והאש הבוער בלב המזבח וכיון שכן ודאי דכי כתיב אש תמיד תוקד על המזבח היינו שלא יחסיר אש מעל המזבח אפילו כה\"ג שאינו בוער טובא וכי כתיב לא תכבה שלא יכבה כבוי גמור קאמר ועיין בס\"פ כל התדיר דהוי בעי תלמודא מימר דכבוי במקצת במזבח לא שמיה כבוי ועיין שם בפירוש רש\"י ז\"ל ודוק.
והתוספות ד\"ה והמסתפק כתבו אינו ר\"ל מפני שממהר הכבוי כו' אלא דבשעה שמסתפק מכבה קצת ומכסה אורו כו' והרא\"ש ז\"ל דחה זה שהרי גזרו בשפופרת שמא יסתפק ממנו אע\"פ שאינו מכסה אור הנר ואינו מכבה כלל ועיין להרב ט\"ז ז\"ל בסי' תקי\"ד סק\"ו שישב דבריהם ויותר נכון תירוץ רש\"ל ז\"ל יע\"ש והנה הרא\"ש ז\"ל פי' הטעם דכיון שהשמן והפתילה שניהן גורמין הדליקה והממעט את אחד מהם ממהר הכבוי ובהאי גרם כבוי כ\"ע מודו דחייב משום שהוא נוגע בדבר הדולק וסיים עוד וכתב ואין ליטול פתילה דולקת מנר זה ליתן בנר אחר דמיד שסלקה מן הנר הו\"ל מכבה ומה מועיל אם חזר והדליקה עכ\"ל ועיין למר\"ן מלכא כמוהר\"י הכהן ז\"ל בספר בתי כהונה ח\"א חב\"ד סימן ח\"י דע\"ו ע\"א שכתב שאין האיסור חל בהוספה בשמן בנר וההסתפקות ממנה אלא בשעה שעושה ההבערה והכבוי לא בשעת נתינת השמן ולא בשעה שמסתפק ממנה שאינו נידון בתחילתו על שם סופו כלומר שיחשב לאיש ההוא מיד בשעה שנותן או מסתפק כאילו באות' שעה הבעיר וכבה דלא היא אלא בתר סיפא אזלינן ובשעת גמר מלאכתו בא חיובו דהיינו בשעת עיקר המלאכה החדשה כשיוצאה לאור ונ\"מ שאלו היה שיעור בשמן שבנר להיות דולק והולך עד מוצאי שבת ואין ההסתפקות גורם כבוי בשבת אלא בחול לא יחוייב דלא הוי אלא כמכבה בחול.
וכתב עוד דאם הוסיף בשמן ששיעורו מע' ובא אחר וכיבה הנר עד שלא היה כלה השמן הראשון אינו חייב המוסיף שלא נתחדש מחמת פעולתו מלאכה האסורה ולא אהנו מעשיו וכן לענין הסתפקות אם בא אחר והוסיף עד שלא כבה פטור המסתפק יע\"ש באורך ולבי מגמג' בזה טובא שהרי סיים הרא\"ש וכתב שאין ליטול פתילה דולקת מנר זו ליתן בנר אחר דמיד שסלק' מן הנר הוה ליה מכבה ומה הועיל אם חזר והדליקה עכ\"ל והשתא לפי דבריו ז\"ל איך כתב הרא\"ש ז\"ל דמיד שסלקה הוה ליה מכבה הא כיון דס\"ל שאין האיש נדון על שם סופו כל עוד שהיא דולקת לא מחייב משום מכבה עד שיבא דבר לידי גמר מלאכה דהיינו הכבוי וכיון שקדם ונתנה בנר אחר ולא נכבית איך כתב דהו\"ל מכבה ואין לו' דמש\"ה חשיב ליה מכבה משום דמיד שהוציאה לפתיל' מן השמן א\"א שלא יכבה אורה וכהוי זה חשיב כבוי גמו' שהרי הרא\"ש ז\"ל מיאן בפי' זה שכתבו התוס' דמשום שמכבה מאור הפתילה קצת לא חשיב מכבה ופי' הטעם משום שממהר הכיבוי אח\"כ.
ואולי יאמר הרב ז\"ל דהרא\"ש ז\"ל לא מיאן בפי' התוס' ז\"ל אלא לענין המסתפק מן השמן שבנר דכיון דנשארת הפתילה במקומה ואיכא שמן בנר אפילו הוא דבר מועט ליכא כהוי וכבוי בפתילה אבל במסיר הפתילה מנר הדולק אזיל ומודה דאיכא כהוי וכבוי קצת מיד וחשיב לדידיה מכבה גמור והכי משמע ליה להרב ט\"ז ז\"ל בסק\"ד שכתב דמותר להרחיק השמן מן הנר עד שיסיר הפתילה חוץ לפי הנר ואח\"כ יחזור ויטה השמן אליה וזה כדי שתדלק יפה וכתב דלא דמי למוציא פתילה מנר זה לנר אחר דאסור דשאני התם שלקח כל הפתילה מנר זה דאז הוי מכבה בודאי יע\"ש ועיין בדברי הרב ז\"ל שם בדע\"ז ע\"ג שנראה שזה דעתו ומ\"מ אף אם נאמר שזה דעתו ז\"ל מיהו אנן בדידן לא משמע לן הכי בדעת הרא\"ש ז\"ל ואין ספק שזה הבין הרב פר\"ח בדעת הרא\"ש ז\"ל ומש\"ה יצא לדון בדיני האבוקות הגדולות שאסור לטלטלן ביום שמחת תורה דכיון שהיא מסיר השמן מן הנר הו\"ל מכבה ואע\"פ שאחר זמן לא יבוא הדבר לידי כבוי גמור אפ\"ה מחייב משום מכבה דהאיש הלזה נדון בתחלתו על שם סופו וחשיב כאלו עשה מעשה הכבוי ממש מיד כיון שנגע בדבר הגורם לדליקה ומיעטה וידים מוכיחות כפי' זה בדעת הרא\"ש היינו סיפא שסיים וכתב דאין ליטול הפתילה כדבר האמור.
וראיתי עוד למרן מלכא ז\"ל שם הביא דברי הרב פר\"ח שכתב בתשוב' ז\"ל מסתברא לי שאפילו יהיה אבוקה גדולה עד מאד דלא שייך טעמא דהרא\"ש דאפ\"ה אסור ואפילו תימא דשרי משא\"כ לע\"ד כו' עכ\"ל ועמד מתמיה על כוונת דבריו ז\"ל בזה וכתב דפשט הדברים נראה שכיוין ז\"ל הרב אל החילוק שאמרנו והיינו דקאמר אבוקה גדולה עד מאד כלומר כיון שהיא גדולה אינה נכבית בי\"ט ששיעורה רב שדולקת והולכת עד גמירא במוצאי י\"ט ונמצא שאין שם כבוי ביום טוב והיינו דאמר מר דלא שייך טעמא דהרא\"ש ז\"ל לפי שאין כאן מהירת כבוי אלא בחול ואם זו היתה כוונתו אתמהא מ\"ט אמר מר דאפילו הכי אסור כו' והניח דבריו בתימא יע\"ש ועל חנם טרח ז\"ל בכל זה דהרואה יראה שט\"ס נפל בדברי הרב בעל פר\"ח ז\"ל ובמקום שאפילו יהיה אבוקה גדולה שכתוב בדבריו צ\"ל שאפילו לא יהיה אבוקה גדולה ומבוארי' דבריו ז\"ל דבאבוקה שאינה גדולה לא שייך טעמא דהרא\"ש ז\"ל דכל שאינה גדולה ועבה אין השעוה הסמוכה לפתילה נתכת וממלא את צדדי העגול ברוב הקיפה עד שמחמת נענוע היד נופלת השעוה הנתכת לארץ ואיכא משום מסתפק מן השמן כאשר עינינו הרואות באבוקות שאינם גדולות ועבות כ\"כ ועל זה כתב הרב פר\"ח ז\"ל דאפילו באלו האבוקות יש לאסור מטעם גזרה קטנה אטו גדולה והשתא אין להגי' דברי הרב גזרה גדולה אטו קטנה כאשר הגיה מרן מלכא ז\"ל כי דבריו באו על מכונם דבר דבור על אופניו כדבר האמור.
ועפ\"י האמור מוצל אותו צדיק מורינו הרב המופלא כמוהרח\"א ז\"ל בעיקר עדותו שהעיד על שם הרב בעל פר\"ח ז\"ל שאסר להוליך נר קטן ביום שמחת תורה שהרב ז\"ל בסי' כ\"ד דקכ\"ז ע\"א עמד מתמיה על עדותו בזה וכתב שעמדה שכחה לפניו כי הרב בעל פר\"ח לא אסר אלא באבוקה גדולה ולא בנר קטן וכן בדין בעיקר טעמו לפי שמתמלא פי האבוקה משעוה הנתכת משא\"כ בנר קטן יע\"ש ועפ\"י האמור עדותו נאמנה מאד שהרי מבוארים דברי הרב פר\"ח בתשובה זו דאפילו באבוקה קטנה שאינה מתמלאת האבוקה דעתו לאסור משום גזרה קטנה אטו גדולה כאמור.
ובמ\"ש התוס' שמכאן יש להתיר בקאנדילה של שעוה לחתוך למטה ממנה כו' הנה מרן ז\"ל בב\"י בסי' תקי\"ד כתב שלפי הטעם שפירש הרא\"ש בהא דמסתפק נר' דאסור לחתוך אפי' בעוד כל שהוא דולק דכיון שעוש' מעשה בשעוה ובפתילה חשי' מעשה ואסור ודקדק כן מדברי הטור שכתב נר של שעוה שרוצה להדליקה בי\"ט וחס עליו שלא תשרף יכול ליתן סביביו דבר המונע מלישרף בענין שיכבה כשיגיע שם דגרם כבוי מותר עכ\"ל הרי שלא התיר ליתן סביביו דבר המונע מלשרוף אלא קודם שידליקנה אבל אם היתה דלוקה קודם לכן אינו יכול לעשות שום תיקון עכ\"ל.
וראיתי להרב מ\"א בסק\"ז עמד מתמיה עליו בזה למה אסר לתת סביביו דבר המונע אחר שהדליקה דמ\"ש מטלית שאחז בו האור שמותר ליתן על חציו מים שלא תשרף כולו ככתוב בסי' של\"ד סכ\"ד ולזה כתב ולכן נ\"ל דלא אסיר אלא ליקח מגוף דבר הדולק אבל כשנותן דבר חוצה לה שרי וכ\"מ שם מלשונו ומלשון הטור שלא כתב תיבת קודם שידליקנה משמע אפי' אחר שהדליקה שרי עכ\"ל. ואחרי שאלת המחילה מעצמותיו הקדושים לא עמד על כוונת מרן אשר אין ספק דאף מרן ז\"ל לא כתב דאסור ליתן סביביו דבר המונע הדליקה אחר שהדליק הנר אלא כשיש בנתינת אותו דבר המונע השריפה שום חסרון בשעוה או בפתיל' הדולקת כגון שנותן כלי או סכין או דבר הניטל בתוך הקאנדילה של השעוה שכשיגיע שמה השלהבת תכבה מחמת אותו דבר הניתן שם כמ\"ש מרן ב\"י שם בשם המרדכי דהשתא כשתוחב הסכין או הכלי בתוך גוף הקאנדילא א\"א אם לא יחסר מן השעוה לצורך מקום הסכין או אותו דבר התחוב ובכה\"ג הוא דאסר הרב ז\"ל לדעת הרא\"ש ולא משכחת לה תקון אחר למנוע השריפה מן הקאנדילה של השעוה אם לא באופן זה דאיכא חסרון בשעוה ואיכא איסור מכבה לדעת הרא\"ש ז\"ל אבל בנותן מים על המטלית שאחז בו האור דליכא חסרון בדבר הדולק פשיטא ודאי דשרי לדעת הרא\"ש ז\"ל ואזיל ומודה מרן ז\"ל בזה וכמובן ודקדוק מרן ז\"ל שדקדק מדברי הטור שלא התיר אלא קודם שהדליק הנר הוא דקדוק נכון וכמבואר בדברי הטור ז\"ל ודוק ובמ\"ש עוד רבינו ואינו חותך את ראש הפתילה בכלי כו' הכי איתא בגמרא אמר רבא קנבא שרי וכתבו התוס' ד\"ה קנבא שרי פרש\"י וכו' לכן נ\"ל דקרי חטוי יש כו' ע\"כ לפי קוצר דעתי אף רש\"י ז\"ל אזיל ומודה בהכי דיש תרי חטוי ומש\"ה שני תלמודא בלישניה מיהו משמע ליה היפך דברי התוס' ז\"ל שכתבו דהכא מיירי בחטוי שלאחר שכבה הנר ולקמן בחטוי דבשעה שדולק אלא לדידיה משמע ליה דהכא מיירי בחטוי דבשעה שדולק וז\"ש כאן מוקיי\"ד בלע\"ז ולקמן לא כתב משום דלקמן מיירי בחטוי דלאחר שכבה הנר ומ\"ש עדוי חושכא היינו שמסירין הפחם קודם הדליקה כדי שכשתדליק תאיר יפה והוכרח רש\"י ז\"ל לזה משום דהכא קאי תלמודא בענין מכבה ביו\"ט ועלה מייתי להא דרב דאמר קנבא שרי משמע דשייך להא דרב הכא בענין כבוי וקמ\"ל דליכא משום מתקן מנא וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ע\"ש הערוך וכיון שכן הא לא שייך הכא דלא עסקינן בהכי והו\"ל לתלמודא לאתויי לקמן בדל\"ב דקעסיק בענין מתקן מנא כדאיתא התם וחטוי דהתם הו\"ל לאתויי הכא דקמ\"ל דליכא משום מכבה דהכא מיירינן במידי דכבוי אמנם לפי פי' רש\"י ז\"ל דאזיל בתר איפכא תלמוד' מסדר ליהו להני מימרי דרב כל חדא וחדא השייכא למקומה ודבר דבור על אופנו ולענ\"ד זו היא שק' טובא על התוס' ז\"ל וצ\"ע.
ולענין הלכה בחטוי הפתילה כתבו הרב ט\"ז בסימן תקי\"ד ס\"ק י\"ב והרב מ\"א ז\"ל בסק\"ך דאסור למחוט באצבעותיו אלא שיטה הפתילה קצת לצד אחד והרב דרכי נועם בסימן י\"ג כת' דאפי' בשתי אצבעותיו ואפילו בגוף הפתילה עצמה שאינה נעשית עדיין פחם שרי למחוט יע\"ש ואת זה חזיתי להרב מ\"א ז\"ל שכתב וז\"ל ואף שהרא\"ש ז\"ל שכתב שמותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר אפשר דבידים אסור והכי מסתבר דהא כיבוי לא שרי אלא לצורך א\"נ ולא אמרינן ביה מתוך עכ\"ל ולא ידעתי איך כתב בדעת הרא\"ש ז\"ל דלא אמרינן מתוך בכבוי שהרי כתב הרא\"ש ז\"ל לקמן עלה דאבעיא לן מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר דהיינו טעמא דלא שרי' לכבות מטעם מתוך משום דהוי כעין מכשירין וכ\"כ בפ\"ק די\"ב יע\"ש הרי מבואר דעתו דאמרי' מתוך בכבוי אם לא היכא דהוי כעין מכשירין והכא בכבוי הפתילה להאיר חושכה משמע דשרי משום דלא הוי כעין מכשיר דבאותה שעה שהוא מכבה מיד הוא מאיר הנר ושניהם באים כאחד ועיין בחידושינו לעיל בפ\"ק די\"ב יע\"ש.
והנה הרי\"ף ז\"ל גריס קנסא שרי ופירש כעין אבוקה שהיא עשויה מחתיכת עצי' קטנים אם נוטל בי\"ט מאותם העצים שלא אחזה בהם האור שרי וכ\"כ הרא\"ש בשם הערוך וזו היתה גירסת הר\"מ במז\"ל שכתב בפ\"ד מהלכות י\"ט הל' ג' אגודה של עצים שהודלקה במדורה כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשומטו ואינו דומה למסיר שמן מן הנר עכ\"ל ומשמע מדבריהם דכשאחזה בהם האור אסור להוציא מהם משום דהוי כמכבה וכמ\"ש מרן ב\"י בסי' תק\"ב יע\"ש ומיהו נלע\"ד דאפילו שאחזה בהם האור לא מתסר משום מכבה ממש וחייב חטאת בשבת אלא איסורא הוא דאיכא משום דהוי כמכבה דלא דמי למסתפק מן השמן דחייב דשאני התם שהשמן והפתילה שניהם גורמים לדליקה כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל וכשמסיר השמן הוה ליה מכבה ממש שא\"א לדליקה בלא שמן ואפי' נשאר בנר עוד שמן מחייב משום דכל השמן שבנר חשוב דבר אחד וכשמסיר ממנו דבר מועט חשוב כאלו הסיר כולו לא כן במסיר עץ מן העצים הדולקים שכל א' ניכר לעצמו ובערה בו אש אלא שכשהם ביחד מתוך שהם באגודה אחת כל אחד מתחזק בחומו של חבירו ולא יכבה מהר וכשנשמטין כל אחד לעצמו יבוא לידי כבוי קל מהרה ואולם לא מפני זה יתחייב המסירו משום מלאכת מכבה וכמש\"ל ע\"ש הרב דרכי נועם בא\"ח סימן י\"ג דמסיר גחלת מן הגחלים אין בו משום מכבה אעפ\"י שגורם שתכבה מהר וכ\"כ מרן ב\"י בסי' תק\"ב ע\"ש הרוקח וז\"ל עצים שבאש אין לסלק דהוי כמכבה עכ\"ל משמע דלא הוי מכבה ממש ושוב מצאתי הדבר מפורש בדברי הרפ\"ח ז\"ל בסי' תק\"ב סק\"ב עמ\"ש רמ\"א ז\"ל בהגה דמותר ליקח עץ הדולק מצד זה של מדורה להניחו בצד אחר הואיל ואינו מכוין לכבוי וכתב ע\"ז הרב הנז' ולפ\"ז משמע דאע\"פ שאסור להוציא (אש) [עץ] שאחזה בו האש מהמדורה מפני שמכבה לאו משום דהוי מכבה ממש כו' אלא משום דדמי למכבה עכ\"ל ומעתה אותה שהקשה הרב ט\"ז ז\"ל בסימן תקי\"ד סק\"ה על דברי הר\"ב המפה ורש\"ל ז\"ל איך התירו ליקח עץ מן המדורה מצד זה ולהניחו בצד זה דמ\"ש ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל דאסור להוציא הפתילה מנר זה ליתנה בנר אחר דה\"ל מכבה כו' יע\"ש לפי האמור אין כאן קו' כלל דשאני הוצאת עצים מהמדורה למוציא פתילה מהנר וכמובן ועיין בשיטה מקובצת יע\"ש." + ], + [ + "אין \n מכבין הדליקה כדי להציל ממון בי\"ט כדרך שאין מכבין בשבת כו' ואין מכבין מפני תשמיש המטה כו'. הכי איתא בגמרא בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי מהו לכבות את הנר כו' איתיביה אין מכבין את הבקעת כו' איכא למידק דאבא בר מרתא דהוה ידע לההיא ברייתא דאין מכבין ומותיב מינה לאביי מאי קא מספקא ליה מעיקרא דתפשוט מיניה עיקר בעייתו ואין לומר דהיא גופא קא מספקא ליה אי ההיא ברייתא אתייא כרבנן או כר\"י דא\"כ כי קאמר ליה אביי אסור מאי קא מותיב ליה מינה ותו דאם היא גופא קא מספקא ליה תבעי מאביי היא גופא הך ברייתא מאן תני לה ר\"י היא או רבנן ותו איכא למידק דכיון דהך מילתא בפלוגתא דר\"י ורבנן תלייא תיבעי ליה מאביי כמאן הילכתא ומינה תפשוט עיקר בעייא זו. ונלע\"ד דאבא בר מרתא הוה ידע דהלכה כר\"י דמכשירי א\"נ שרי מקרא דלכם כל צרכיכם מיהו הא קמספקא ליה כי שרי ר\"י מכשירי א\"נ דוקא הוא דשרי או אפילו מכשירי שאר הנאות הגוף כי הא דמכבה את הנר מפני דבר אחר א\"נ אפילו נימא דשרי ר\"י מכשירי שאר הנאות הגוף דוקא במכשיר שא\"א לההיא הנאה לעשות' בלא מכשיר כי ההיא דמכבה את הבקעת כדי שלא תתעשן הבית אמנם במכבה את הנר מפני דבר אחר הרי אפשר לדבר אחר בלא כיבוי ואיסורא הוא דרביע עליה כי ע\"כ לשאול הגיע מאביי מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר למען דעת אם הותר מכשיר זה כשאר מכשירין או לא והנה אי אביי רביה הוה פשיט ליה סתמא אסור לא הוה מותיב ליה מההיא דאין מכבין את הבקעת כו' דממילא הוה ידע דיש לחלק בין המכשירין כדסליק אדעתיה מעיקרא כאמור ואולם מדשני ליה אביי כל כי הני מילי אפשר בבית אחר ואפשר לעשות מחיצה ואפשר לכפות עליו את הכלי ובתר הכי אסיק ואמר אסור הוה אסיק אדעתיה אבא בר מרתא דעיקר האיסור אינו אלא משום דאפשר לעשות הדבר בהיתר בלא כיבוי ולא התירו המכשירין אלא בשאי אפשר בלא\"ה ואע\"ג דבאין לו בית אחר וכלי לכפות עליו ומחיצה להעמיד לפני הנר הרי אי אפשר בלא כיבוי מ\"מ אסרוהו משום דמילתא כדנא לא שכיח כלל ולאו כ\"ע גברי ערטילאי נינהו ומשום דלא שכיח לא פלוג רבנן ואסרו אפילו לגברא ערטילאי דלית ליה כל כי הני מילי וע\"ז פרי' לי' אבא בר מרתא מההיא דאין מכבין את הבקעת דקתני ואם בשביל שלא יתעשן הקדירה והבית מותר הרי דהתירו סתמא אפילו אפשר בלא\"ה כגון להסיר את הקדירה מאש זה ולהניחו באש אחר וכן אפשר ליה בבית אחר ואפי\"ה שרו ליה דכיון דלדידיה ניחא ליה באש זה ובבית זה לא אמרינן הרי אפשר בבית אחר ובאש אחר וא\"כ מ\"ש לכבות את הנר מפני ד\"א אסור.
והשתא לא מצי לשנויי כדאסיק אדעתיה דשאני מכשיר זה דכיבוי מפני דבר אחר משאר מכשירין כדאמרן דא\"כ הל\"ל סתמא אסור ומדקאמר ליה אפשר בבית אחר כו' משמע דלא שנא ליה לאביי בין מכשיר זה לשאר מכשירין ולא אתי עלה אלא משום דאפשר בענין אחר וע\"ז משני ליה אביי דאה\"נ דלא הותרו המכשירין אלא בשא\"א באופן אחר וההיא דעשון הבית והקדירה דמכבין את הבקעת ר\"י היא דלדידיה הותר לגמרי ואנא דאמרי כרבנן ואנן לא קי\"ל כר\"י במכשירין אלא בשא\"א באופן אחר כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל והרא\"ש והר\"ן ז\"ל ונמצינו למדין לפי האמור דכל מכשיר שאפ' בלעדו אפי' אם אירע הדבר בשום פנים שא\"א מבלעדו כי ההיא דמכבה מפני ד\"א בגברא דלית ליה לא ב\"א ולא כלי לכפות ולא שאר דבר לעשות מחיצה וכההיא דבקעת שמעשן הקדירה והבית דלית ליה אש אחר ולא ב\"א לילך שם אפי\"ה אסור כיון דמילתא דלא שכיח היא דפעמים הרבה אין צורך לכיבוי זה אפי' בשאי אפשר בלעדו אסור כדפשיט ליה אביי לאבא בר מרתא וזו היא שיטת רבינו והרי\"ף ז\"ל ולזה הסכים מרן בש\"ע סי' קי\"ד ואולם הרא\"ש ז\"ל כתב דהא דאסור לכבות כדי שלא תתעשן הקדירה היינו באפ' להצילה בעשון בלא כיבוי כגון שיסירנו מאש זה ליתנ' באש אבל אם אין לו אש אחר וצריך לבשל קדירתו באש זה ואם לא יכבה תתעשן הקדירה מותר לכבות לצורך א\"נ כמו שמותר לבשל ולאפות עכ\"ל ולפי דבריו ז\"ל צריך לחלק בין כבוי דלצורך ד\"א לכבוי לכדי שלא תתעשן הקדירה שהרי בכבוי דלצורך ד\"א מצינו שאסר אביי אפילו בשאין לו בית וכלי ומחיצה ואילו כבוי זה דכדי שלא תתעשן הקדירה כשאין לו אש אחר מתיר ז\"ל אלא עכ\"ל דשניא היא צורך דבר אחר שאינו אוכל נפש ממש כעשון קדירה ולהכי לא התירו כבוי אפי' אי אפשר לדבר אחר בלי כבוי ולפי זה הוה מצי אביי לתרוצי לאבא בר מרתא כי פריך ליה מההיא דאין מכבין את הבקעת כדי שלא תתעשן הקדירה דשאני כבוי זה מכבוי דלצורך ד\"א אלא משום דאכתי קשיא ליה מכבוי דכדי שלא תתעשן הבית להכי אהדר אשנוייא אחרינא וא\"כ כיון דבברייתא קאמר סתמא דכדי שלא תתעשן הבית והקדירה מותר ומשמע אפילו אית ליה אש אחר לא מצי לשנויי דשאני כבוי דהוי לצורך א\"נ דכיון דאית ליה אש אחר אפילו שיהיה לצורך א\"נ לא מהני מידי ואז הו\"ל כצורך ד\"א כיון שאפשר לבשל ולאפות באש אחר ולהכי מהדר אשינויא אחרינא.
באופן עלה בידינו בדעת הרא\"ש ז\"ל דשאני מכשירי א\"נ ממש כי הא דכבוי לצורך כדי שלא תתעשן הקדירה ממכשירי' דשלא לצורך א\"נ ממש כמכבה לצורך ד\"א דזה הותר בשאי אפשר בלא\"ה וזה לא הותר והן הן דברי רבינו ירוחם ז\"ל שכת' מרן ב\"י ז\"ל בסי' תקי\"ד יע\"ש.
והר\"ן ז\"ל כתב דמכבה כדי שלא תתעשן הבית שהוא יושב בה בי\"ט אין לך א\"נ גדול מזה ושרי וכ\"כ המרדכי בשם רבינו אלחנן ז\"ל דאם אין לו בית אחר אין לך צורך י\"ט גדול מזה ומותר אפילו לרבנן דר\"י וכ\"כ הא\"ח ז\"ל בשם התוס' כמ\"ש מרן ב\"י ז\"ל ולפי דבריהם ז\"ל ק\"ק אמאי לא מוקי אביי האי ברייתא דקתני ואם כדי שלא תתעשן הבית והקדירה כרבנן דר\"י ובשאין לו אש אחר או בית אחרת דשרי לכ\"ע. וי\"ל דא\"כ ליפלוג וליתני בדידה ולמה ליה למתני ברישא במכבה את הבקעת כדי לחוס עליה דאסיר הא אפילו שלא לחוס עליה אלא על הקדירה והבית אסור כשאפשר באופן אחר ולהכי מוקי לה כר\"י.
ולענין שתיית הטוטון בי\"ט מרן החבי\"ב ז\"ל בכנסת הגדולה סימן תר\"ח הסכים לאסור מטעם דהו\"ל מכבה בי\"ט ואין ספק דמשמע ליה להרב ז\"ל דדבר זה אינו שוה לכל נפש כמוגמר ועיין בשיירי כנה\"ג סימן תקס\"ז הגהת ב\"י אות ג' והרב מ\"א בסימן תקי\"ד סק\"ד כתב דאסור משום מוגמר שאינו שוה לכל נפש יע\"ש אבל הרב דרכי נועם בח\"א סימן ט' והביא דבריו הרב בית דוד ז\"ל בסי' רצ\"א כתב דליכא לא משום מוגמר ולא משום מכבה לא משום מוגמר מפני ששתיית הטוטון עינינו הרואות שיד כולם שוה בו אחד עני ואחד עשיר ומיעוטא דמיעוטא הוא שאין שותין אותו ורובו ככולו אמרי' בכל התורה כולה והשתא לא איכפת לן מטעם מכבה דבדבר הנאה השוה לכל נפש אין לאוסרו מטעם מבעיר ומטעם מכבה וכל שכן דבשתיית העשן אין מקום לכיבוי ואי משום דכשמניח מלמצוץ הוא מכבה ליתא דאותו כבוי הוא מאליו ועוד האריך עש\"ד.
ואני בעניותי לבי מגמגם בהתר זה יען בעת לקיחת הגחלת לשים אותה על הטוטון הוא מכבה את הגחלת בין בלקיחתה בצבת שהוא מהדק הגחלת בצבת ומכבה צדדיה ובין בעת נתינתה על הטוטון וכבר כתב רש\"י דמכבה דמוגמר הוא בעת שנותן אבקת בשמים על הגחלים שמכב' הגחלים וכיון שכן אין לך כיבוי גדול מזה שנותן הגחלת על העשן והו\"ל כנותן אבקת בשמים ממש ומ\"ש הרב דרכי נועם דשתיית הטוטון הוי הנא' השוה לכל נפש והות' הכיבוי וההבערה. גם בזה לבי מגמגם דכיון שהכבוי הזה שאמרנו הנה הוא קודם המציצה מעת שלוקח הגחלת לתת אותה על העשן א\"כ הו\"ל כמכבה את הבקעת כדי שלא תעשן הקדירה ולדעת הרי\"ף ורבינו ומרן בש\"ע לא הותר לעולם ואפי' אין לו אש אחר ליתנה עליו אע\"פ שעשן הקדירה הוא דבר השוה לכל נפש מ\"מ כיון דאין הכבוי באוכל נפש עצמו כבשרא אגומרי אסור ואפי' שנאמר דבעת שנותן הגחלת על העשן חשיב כבשרא אגומרי מ\"מ בעת שלוקח הגחלת בצבת הוא מכבה אותה ג\"כ ואז לא הוי כבשרא אגומרי ואפי' לדעת הרא\"ש והר\"ן והמרדכי שכתבו דאוכל נפש כל שא\"א בלא כבוי שרי הכא אפשר להדליק העשן הזה של הטוטון מתוך להבת שלהבת ואין בזה משום מכבה סוף דבר הנה לדעתי הקצרה אף לדעת הרב דרכי נועם דחשיב לשתיית העשן הזה כאוכל נפש ממש אין להתיר להעביר העשן הזה בגחלת אם לא בלהבת אש בוערה דליכא משום מכבה כן נראה לענ\"ד.
ומ\"מ אין למחות ביד העושין כן בי\"ט כיון דכבוי זה אינו אסור אלא מדרבנן ולא מבעייא לדעת הרז\"ה ז\"ל שכתב דהא דאסרי' הכא לכבות לצורך ד\"א וכדי שלא תתעשן הבית ושאר כבוי משום אבוד ממון וכיוצא דהלכה ואין מורין כן קאמר דלפי זה אפי' איסורא מדרבנן ליכא דודאי אין למחות ביד השותים העשן הזה בי\"ט ואפי' שלוקחים גחלת ונותנים עליו דכיון דהוי הנאת כל נפש כמ\"ש הרב דרכי נועם הות' הכיבוי לצורכו דאפי' לא חשיב הכיבוי הזה אלא כמכשיר הרי הותר מכשיר לצורך י\"ט לדעת ר\"י לגמרי אלא אף לדעת הרמב\"ן שכתב דלא הותרו כל המכשירין בי\"ט ומדרבנן מיהא איכא איסורא בכבוי שאינו לצורך אוכל נפש ממש ככבוי דלצורך דבר אחר ואפילו לצורך אוכל נפש לא הותר אלא בשאי אפשר באופן אחר כמ\"ש הרא\"ש גבי כבוי שלא תתעשן הקדרה מ\"מ כיון דליכא אלא איסורא מדרבנן כמ\"ש בהדייא הר\"ן בשם הרמב\"ן אין למחות בדבר זה דודאי לא מקבלי ומוטב שיהיו שוגגין וכ\"ש שיש להם על מה שיסמוכו והן דברי הרז\"ה והרב ט\"ז בסי' תקי\"ד סק\"ב הסכים לסברת הרז\"ה וכ\"כ ע\"ש רש\"ל ז\"ל יע\"ש.
ואף שמרן החבי\"ב בסי' תצ\"ח דחה דברי האומ' בענין שתיית הטוטון ביום טו' מוטב שיהיו שוגגין ע\"פ מ\"ש הרא\"ש בפ' המביא דבדבר המפורש בתורה לא אמרי' הכי יע\"ש אין ס' דהוא ז\"ל משו' דסו' דשתיית הטוטון לא מקרי אוכל נפש ולא מכשירי א\"נ מש\"ה קאמר דחשיב איסור זה מפורש בתורה אבל לפי מ\"ש הרב דרכי נועם דחשיב דבר השוה לכל נפש אין כאן איסור תורה כלל. ודע דמשמעתי' מוכח דשרי לעשות מחיצה בפני הנר בי\"ט לצורך דבר אחר והרב המפה בהלכות שבת סי' שט\"ו כתב דאסור ועיין שם בדברי המ\"א והט\"ז יע\"ש. והנה התוספות ד\"ה אין מכבין כו' כתבו מכאן יש למחות בנשים שרגילות להסיר הפתילה מתוך השמן כשהיא דולקת ומשימין אותה על הקרקע וכן שלא לכסות את האור ע\"כ לא ידעתי למה זה לא דקדקו כן מיד בתחילת הסוגייא בההיא דעולא דזקף לשרגא דאמרי' בהדיא דכבוי אסו' בי\"ט.
וראיתי בשיטה המקובצת שכת' בהא דאין מכבין את הבקעת וז\"ל פירוש ואפי' דעתו להצניעה לצורך סעודה אחרת של י\"ט כיון דהשתא מיהא אין צריך לכבוי חיישי' דילמא לא יהנה בה עכ\"ל והשתא אפשר דמההיא דלעיל לא מצו התוס' ז\"ל לדיוקי אפי' במכבה לצורך י\"ט דאפשר דשמעיה לעולא כי זקף לשרגא לא לצורך י\"ט כיבה אותה אלא כחס על השמן ולהכי איתיביה ר' יאודה דאסור. אמנם מהא דאין מכבין את הבקע' משמ' ליה דאפי' לצורך י\"ט אסור מדלא פליג כולה בדידה בין מכבה לחוס עליה בין מכבה לצורך סעודה אחרת אלא משמע דלעולם אסור וכמ\"ש הרב בשיטה הנז' כי ע\"כ כתבו דיש למחות את הנשים אפילו שעושות כן לצורך י\"ט וכן הבין בדבריהם מרן ב\"י בסי' תקי\"ד שהביא דברי התוס' וסיים אבל בספר אגודה מצאתי כתוב לכסות אש בעפר בליל' כדי שימצאו למחר ביום טוב מותר עכ\"ל משמע דס\"ל דלהתוס' ז\"ל אפילו לצורך יום טוב אסור ועיין להרב פר\"ח ז\"ל בסימן תק\"ב יע\"ש.
עוד איתא בגמ' בעא מיני' אביי מרבא מהו לכבו' את הדליקה כו' איתיביה אין מכבין את הבקעת כו' הנה מלבד מה שיש לדקדק מה שדקדקנו לעיל דמאחר דהוה ידע להך ברייתא דאין מכבין את הבקעת מאי קמבעיא ליה מעיקרא. עוד זאת קשה טובא דהא אביי גופיה שני ליה לאבא בר מרתא דההיא ברייתא דאין מכבין ר\"י היא ואם כן מאי קא מותיב מינה לרבא והרב משפט צדק ז\"ל בח\"א בתוך התשו' תירץ לזה דההיא דאמר ליה אביי לאבא בר מרתא אתמר בתר הא דבעיא אביי מרבא יע\"ש ולא ימלט מהדוחק כי ע\"כ נלע\"ד דאביי אף דהוה ידע דההיא ברייתא דאין מכבין ר\"י היא ולרבנן אסור אכתי ספוקי מספקא ליה במכבה את הדליקה משום איבוד ממון אי שרו רבנן כיון דאי אפשר בלאו הכי ולדידיה משמע ליה דכיון דלר\"י אפילו באפשר להציל את הקדירה ואת הבית בלא כבוי הבקעת כיון דאית ליה אש אחר ובית אחרת אפילו הכי שרי א\"כ לדידן מסתייה דנתסר באפשר שלא בכבוי ואפילו כי אי אפשר מ\"מ כיון דעל הרוב אפשר להציל שלא בכבוי משום דלא שכיח לא חילקו כדאמרן לעיל אבל במכבה את הדליקה משום אבוד ממון דאי אפשר לעולם בלא כבוי אפשר דשרי ועל כן כי פשיט ליה רבא דאסור מותיב ליה מההיא דאין מכבין דלר\"י שרי אפי' באפשר שלא בכבוי וא\"כ לדידן הו\"ל למשרי בדליקה דלא אפש' בלי כבוי ומשני ליה דההיא ר\"י היא ולרבנן אסור לעולם דהכי קבל מרביה וכעין זה י\"ל ממאי דפרכינן בתר הכי מההיא דאין מכבין את הבקע' אמאי דפשיט אמימר דאסור לכחול את העין בי\"ט דמותיב מינה בדרך הדרגא דכיון דלר\"י שרינן אפילו בדליקה הנאת הגוף לדידן מיהא הו\"ל למשרי בהנאת הגוף ככחול לעין ושני ליה דהא נמי הלכה היא לאסור כי לא התירו אלא מכשירי א\"נ שא\"א בלא\"ה כגריפת תנור וכיוצא וכמ\"ש הר\"ן ע\"ש הרמב\"ן." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש ברירה אבל \n אם לקחו חבית בשותפות וחלקו אותה בי\"ט וכו' הואיל ותחומין מד\"ס יש ברירה בהן ונחשוב כאלו חלק שהגיע לזה היה ברור לו כו'. הכי אתמר בגמ' בפרק משילין דל\"ז ע\"ב שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות רב אמר חבית מותרת ובהמה אסורה ושמואל אמר חבית נמי אסורה ופרשינן טעמא דרב דאמר חבית מותרת דס\"ל דיש ברירה ובהמה אסורה משום דינקי תחומין מהדדי ומינה שמעינן דטעמא דשמואל דאסר אף בחבית משום דס\"ל אין ברירה אף בעירובי תחו' דרבנן ובעי הש\"ס מאי הוי עלה ומייתי פלוגתא דר\"א ור\"י דר\"א ס\"ל י\"ב כרב ור\"י ס\"ל אין ברירה כשמואל ושקיל וטרי הש\"ס בדר' אושעייא דשמעינן ליה גבי טומאת פתחים דלית ליה ברירה ומסיק כי אית ליה לר\"א ברירה בדרבנן בדאורייתא לית ליה ברירה דרש מר זוטרא הלכה כרבי אושעייא ע\"כ.
אמר המחבר הנה אנכי ראיתי ששורש זה דברירה יש בו סעיפי' הרבה ואני אמרתי לברר וללבן כל סעיף וסעיף בפני עצמו וזה החלי בס\"ד.
סעיף א הנה במידי דרבנן דאפסיק' הלכתא בהדייא בשמעתין דיש ברירה לא מצינו חולק בשום אחד מהפוסקי' עיין להרי\"ף והרא\"ש ז\"ל בשמעתין וכ\"כ הטור בא\"ח סימן שצ\"ז יע\"ש גם באותה ששנינו בפרק בכל מערבין דל\"ו ע\"ב מתנה אדם על עירובו כו' בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך דס\"ל לתנא דמתני' יש ברירה ופליג אתנא דבי אייו דמייתי הש\"ס במתני' דס\"ל אין אדם מתנה על שני דברים כאחד משום דאין ברירה אפילו בדרבנן פסקו הפוסקים כתנא דמתני' עיין להרי\"ף והרא\"ש שם בפ' בכל מערבין שהביאו המשנה כצורתה יע\"ש וכן הר\"ם במז\"ל בפ\"ג מה' עירובין הביאה ה\"ה ז\"ל דקי\"ל כמתניתין דיש ברירה בשל דבריהם יע\"ש וכ\"כ הטור בא\"ח סימן תי\"ג ואין ספק שסמכו ז\"ל אסוג' דשמעתין דפסק מר זוטרא בהדייא כר' אושעייא דבדרבנן י\"ב.
וראיתי בהגהות מיימון שם בפ\"ח מה' עירו' שכתב על דברי הרמב\"ם וז\"ל וכן נראה למוהר\"ם ז\"ל דאע\"ג דאמר רב ליתא למתני' מקמיה אייו הני מילי לר\"י אבל איהו ס\"ל כרבנן דאמרי יש ברירה ואע\"ג דקי\"ל בכולי תלמו' אין ברירה בתחומין דרבנן י\"ב תדע מדקמתמה תלמודא בסמוך מאן האי תנא דבדרבנן א\"ב אלמא דהלכתא י\"ב ועוד דר\"י אית ליה דליתא לדאייו מקמיה מתני' כדמשמע התם ואפי' ס\"ל לרב ההיא דאייו כיון דלר' יוחנן ליתא רב ור\"י הלכה כר\"י עכ\"ל ועיין בהגהות אשירי שם בפ' בכל מערבין יע\"ש. ותמהני טובא מה צורך היה לו למוהר\"מ ז\"ל להכריע דבעירובי תחומין קי\"ל יש ברירה מההיא דרב ור' יוחנן ומדקדוק אותה סוגייא מאחר דאפסיקא הילכתא בהדייא בשמעתין דבתחומין דרבנן י\"ב גם מ\"ש ועוד דר' יוחנן אית ליה דליתא לדאייו מקמיה מתני' כדמשמע התם כו' ואין ספק שכוונתם ז\"ל למ\"ש התוס' שם בד\"ה לא ס\"ד דלר\"י דלא מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים איכא למימר דליתא לדאייו מקמיה מתני' דעירובין ומתני' דמי שאחזו מה היא באותם הימים כו' דדייקי' מינה בר\"פ כל הגט דאית ליה לדר' יאודה ברירה וכן כתבו ג\"כ בשמעתי' ד\"ה ואמר ר\"י ובשאר דוכתי יע\"ש וקשה טובא דס\"ס הא שמעינן ליה לר\"י גופיה דלית ליה ברירה אף בתחומין דרבנן כדמשמע בשמעתי' ואיך כתבו דקי\"ל הלכה כר\"י גם מ\"ש דאפילו ס\"ל לרב ההיא דאייו וכו' אנכי לא ידעתי דאיך אפשר לצדד כן בדבר דהא איהו גופיה קאמר בשמעתין בהדיי' דחבית מותרת מטעם דס\"ל די\"ב בדרבנן ועיין עוד בפ' בית כור דק\"ז דלפי מ\"ש שם רשב\"ם ז\"ל ס\"ל לרב די\"ב אפי' בדאורייתא אלא דלפי מ\"ש הרא\"ש ז\"ל אין ראיה וצ\"ע ועיין ג\"כ בדברי התוס' בעירובין ר\"פ כיצד משתתפין ד\"ה ש\"מ א\"ב שכתבו וז\"ל דלא מסתבר דאפי' בעירובי תחומין דרבנן אין ברירה כדאמרינן בפרק בכל מערבין מאן האי תנא דאפי' בדר' לית לי' ברירה עכ\"ל והן הן דברי ההגהות מיימון שכתבנו ויותר היה להם להכריח כן משמעתין דאפסיקא הילכתא בהדייא דבדרבנן י\"ב וצ\"ע.
סעיף ב עוד אחרת יש בדרבנן דסמכינן אברירה והיינו דמייתי הש\"ס בכל מערבין דל\"ז ע\"ב דתניא אמ' לחמשה הריני מערב על איזה מכם שארצה רציתי אלך לא רציתי לא אלך רצה מבעוד יום עירובו ערוב משחשיכ' אין עירובו עירוב ואוקימנא לה התם להך ברייתא כמאן דאמ' א\"ב אפי' בדרבנן ועוד תנייא התם הריני מערב לשבתות של כל השנה רציתי אלך לא רציתי לא אלך רצה מבעוד יום עירובו עירוב לא רצה מבעוד יום אין ערובו עירוב רש\"א אפילו משחשיכה ערובו ערוב יע\"ש ולדידן דקי\"ל דבדרבנן יש ברירה אפילו רצה משחשיכה עירובו עירוב וכ\"כ רבינו ז\"ל בפ\"ח מהלכות עירובין וז\"ל אמר לחמש' הריני מערב כו' אע\"פ שרצה משחשיכה ילך דבר שהוא מד\"ס יש בו ברירה וכן המערב לשבתות כו' כל שבת שירצה ילך אע\"פ שרצה משתחשך וכן כתב הטור בא\"ח סימן תי\"ג אלא שהפך החלוקות בסדרו בתחילה הביא ההיא דמניח עירוב לכל השבתות ואח\"כ ההיא דהאומר לה' הריני מערב כו' וראיתי להב\"ח ז\"ל שכתב וז\"ל והא דמהפך רבינו הבבות ולא סדרן כמו שהן סדורין בתלמוד נראה דלא זו א\"ז קתני לא מבעייא בעירב לכל השבתות ואמר איזה מהם שארצה אלך דתולה הדבר בדעת עצמו אלא אפילו מתנה לאותו צד שיבא החכם דתולה בדעת אחרים ואפילו למקני עירוב לאחריני אמרינן יש ברירה בדרבנן עכ\"ל ותמוהין דבריו דנראה מדבריו דבתולה בדעת עצמו אית לן למיסמך אברירה טפי מתולה בדעת אחרים ואנן איפכא שמעינן לה מסוגייא דר\"פ כל הגט דכ\"ה דקאמר הש\"ס דאפילו מאן דלית ברירה בתולה בדעת עצמו אית ליה ברירה בתולה בדעת אחרים וכן כתבו התוס' בפרק בכל מערבין דל\"ז ע\"ב בד\"ה לא ס\"ד ובשמעתין ד\"ה ואמר ר\"י ובשאר דוכתי לדעת רב וצ\"ע והרי\"ף והרא\"ש ז\"ל השמיטו הנך ברייתות ולא ידעתי למה וכמו כן קשיא לי דבריש פרק כיצד משתתפין תנן מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני עירי כו' וכל שקיבל עליו מבעוד יום מותר משתחשך אסור ואמרינן עלה בגמרא וכל שקיבל עליו כו' ש\"מ אין ברירה דאי יש ברירה תיגלי מילתא למפרע מבעוד יום הוה ניחא ליה ואמר רב אשי הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני כלומר הודיעוהו אע\"פ שלא נתרצה מבעוד יום ונתרצה משחשיכה אמרי' הוברר הדבר שקודם זמן קניית העירוב דעתו לכך היה לא הודיעוהו עד שחשיכה ליכא בריר' דהא לא ידע דאיכא עירוב דנימא דעתיה עליה הואי ע\"כ והשתא לדידן דקי\"ל דבדרבנן יש ברירה כל שהודיעוהו מבעוד יום אפילו נתרצה משחשיכה אמרינן הוברר הדבר למפרע וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ו מהלכות עירוב' הל' ח\"י וז\"ל ואם הודיעוהו מבעוד יום אע\"פ שלא רצה אלא משתחשך הרי זה עירוב וכ\"כ הטור בר\"ס תי\"ג ואלו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל הביאו המשנה כצורתה ולא הביאו הא דאמר רב אשי בגמ' והיותר קשה על מרן ב\"י ז\"ל שעמד מתמיה על הסמ\"ג ז\"ל שכתב לשון המשנה סתם ויותר הי\"ל לתמוה על הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל וגם שלא הביאו ג\"כ הנך ברייתות דמייתי הש\"ס בריש פ' בכל מערבין דל\"ז במערב לכל שבתות השנה ואומר לה' הריני מערב וכו'.
והנראה לע\"ד לכאורה דהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל טעמם ונימוקם עמם דלדידהו משמע להו דלדידן דקי\"ל דבדרבנן י\"ב ובדאורייתא אין ברירה ע\"כ טעמא הוא דמספקא לן אי סמכינן אברירה או לא הילכך בדרבנן תלינן לקולא ובדאורייתא תלינן לחומרא וכ\"כ הר\"ן בפרק כל הגט דתקס\"ו ע\"א על הא דאמרי' התם וכולן אין פוסלין חוץ מן האחרון יע\"ש הילכך כיון דמתורת ספק אתינן עלה אין לנו לסמוך אברירה בכל כיוצא בזה שאין לו חזקת כושר ברורה בעירוב זה כיון דאי אין ברירה אין כאן עירוב מבעו\"י אלא משחשיכה והרי זה דומה לעירב בתרומה שהיא ספק טמאה ספק טהורה שאינו עירוב מה\"ט כדאיתא בפרק בכל מערבין דל\"ו ע\"א על הא דתנייא כיצד אמר ר\"י ספק עירוב כשר כו' ומינה למד הרשב\"א ז\"ל דמי שעירב ספק יום ס' לילה שאינו עירו' וכמ\"ש הרב המגיד בפ\"ו מה' עירו' הי\"ג ומזה הטעם פירשו התוס' והרמב\"ן והרשב\"א והרא\"ש ז\"ל ההיא דאמר רבא בפרק ב\"מ דל\"ד ע\"א אמרו לו שנים צא וערב עלינו כו' דמיירי בעירובי חצרות ולא בע\"ת כמו שכתב כל זה הרב המגיד שם והני תנאי דס\"ל דאפילו עירב משחשיכה סמכינן אברירה דעירובו עירו' היינו משום דס\"ל דיש ברירה ואפי' בדאורייתא ולא מתורת ספק אתו עליה אבל אנן בדידן דספוקי מספקא לן ותלינן בדאורייתא לחומרא ואין ברירה ובדרבנן לקולא ויש ברירה הו\"ל כספק עירו' דכל דלית ליה חזקת כשרות אין עירו' עירו' ורבינו ז\"ל שפסק להנך ברייתות דאפילו רצה משחשיכה עירובו עירו' אזיל לשיטתיה דס\"ל דאפילו ספק עירו' שאין לו חזקת כושר ברורה עירובו עירוב וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל שם אבל על הטור ז\"ל יש לתמוה דהוא ז\"ל בשיטת הרא\"ש אביו קאי דספק עירו' שאין לו חזקת כשרות ברורה אינו עירו' ומה\"ט פסק בסימן שצ\"ג ההיא דאמרו לו שנים צא וערב עלינו דוקא עירובי חצרות וכמו שכתב מרן ב\"י ז\"ל וא\"כ איך פסק להנך ברייתות דאפילו רצה משחשיכה דסמכינן אברירה וצ\"ע שוב ראיתי דאף לדעת הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ק' מ\"ש ממערב לשני רוחות ומתנה למקום שארצה אלך כו' דסמכינן אברירה לכ\"ע וכדכתיבנא לעיל ועכ\"ל דהא לא דמי לספק עירוב שאין לו חזקת כשרות ברורה שכת' ה\"ה בשם הרשב\"א ז\"ל דהתם הספק הוא בעיקר העירוב אם הונח כדינו ואם הוא ראוי לעירו' או לא אבל הכא הספק הוא על איזה מקום חל עירובו ועל איזה אדם ומשו\"ה תלינן לקולא וסמכינן אברירה ובכן הדרא קושיין לדעת הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל למה זה השמיטו הני ברייתות דרצה משחשיכה וההיא דקאמר בר\"פ כיצד משתתפין.
ודע דאף לדעת רבינו ז\"ל שפסק שאפילו רצה משחשיכה עירובו עירוב נר' דדוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא וכמ\"ש ה\"ה שם דלכתחילה אין מערבין עירובי תחומין בספק חשיכה מפני שאין לו לבא לבית הספק לכתחילה שיהיה התחלת העירוב בספק הכא נמי אין לו לסמוך אברירה לכתחי' כיון דמתו' ספק אתינן עליה ודוק.
סעיף ג עוד אחרת יש בדרבנן דסמכי' אברירה ואיתיה בפרק הדר דס\"ח דתניא אין משתתפין באוצר ומותבי' מברייתא אחריתי דקתני משתתפין ומשני רב אושעייא ל\"ק הא ב\"ש הא ב\"ה דתנן המת בבית כו' פירש רש\"י אין משתתפין באוצר כגון חביות של יין ופירות המכונסות אין סומכין אמה שבתוכן משום דאין ברירה איזו היא של שתוף וכי מסתפק ממנו איכא למימר אזל ליה שתוף ע\"כ והתו' ז\"ל שם ד\"ה אמר ר\"א כתבו משם ה\"ר מנחם מאיוני ז\"ל דהני ברייתות ל\"פ בענין ברירה וכי אוקימנ' חדא כב\"ש וחדא כב\"ה דפליגי גבי טומאת פתחים לענין אי מהני מחשבה בענין עירו' כי היכי דמהני גבי טומאה הוא דאוקימנא להו אבל התוס' ז\"ל לא הונח להם פירוש זה וכתבו כפרש\"י וכ\"כ הרי\"ף ז\"ל וז\"ל ואסיקנא דהא דתנייא אין משתתפין לב\"ש דלית להו ברירה אבל לב\"ה דאית להו ברירה משתתפי' באוצר עכ\"ל וכ\"כ רבינו ז\"ל בהלכות עירובין פ\"ה הל' ג' אחד מבני המבוי שהיה לו אוצר של יין או של שמן וכיוצא בו הר\"ז מזכה ממנו כו' ואע\"פ שלא הפרישו ולא ייחדו אלא הרי הוא מעורב באוצר הר\"ז שתוף עכ\"ל מבוארין דבריו דמטעם דקי\"ל בדרבנן יש ברי' קי\"ל משתתפין באוצר אעפ\"י שאינו מבורר חלק השיתוף של כל אחד ואחד והטור בא\"ח סימן שפ\"ו כתב וז\"ל אפילו אם אחד מזכה לכולם רביעית יין שיש לו באוצר סגי ע\"כ וראיתי למרן הב\"י שכתב וז\"ל וכתב שם הר' יהונתן לב\"ה משתתפין באוצר ומה שנסתפק מן החבית למ\"ש או למחרתו אומרים זהו של שיתוף שאם לא יאמרו לא יועיל כלום כדאמרינן אי התם מודה כו' ואין זה מוכרח שהרי בפ\"ק דביצה ובסוף ביצה מסיק רב אושעייא דלא פליגי ב\"ש וב\"ה הכא בברירה וכבר כתבו התוס' ז\"ל בזה עכ\"ל כלומ' דלפי מה שפירשו התוס' ז\"ל בשם ה\"ר מנחם מאיוני דמאי דאוקימנא לבריית' דמשתתפין באוצר כב\"ה לאו מטעם ברירה הוא דאוקימנא לה כוותיה דא\"כ קשה דרב אושעיא ארב אושעיא דביצה אלא דהכי אוקימנא לה כב\"ה דס\"ל דלא בעי הנחה לשם עירוב ומחשבה לבד מהנייא כי היכי דמהנייא לענין טומאת פתחים א\"כ אין צורך לומר למ\"ש במה שנשתייר זהו של שיתוף כיון דמחשבה לבד מהנייא ולקוצר דעתי מאחר שרש\"י והרי\"ף ורבינו ז\"ל מבואר דעתם בהדייא דמטעם ברירה הוא דאוקים רב אושעיא לברייתא דמשתתפין כב\"ה וגם התוס' ז\"ל לא נחה דעתם בפי' ה\"ר מנחם ז\"ל וגם רבינו תם ז\"ל עלה ליישב ההיא דר\"א בפ\"ק דביצה ופרק משילין דלא תיקשי אדר\"א דהכא כמו שכתבו התוס' ז\"ל דמבואר דעתו דס\"ל כפרש\"י והרי\"ף ז\"ל לא ידעתי למה זה כתב מרן ז\"ל דאין זה מוכרח.
והנה לפי פי' רש\"י והרי\"ף ז\"ל ק\"ל ההיא דרב אושעייא דפ' כל הגט דכ\"ה דבעי מיניה מר' יאודה באומר ללבלר כתוב לאיזו שתצא מן הפתח תחילה מהו ופשיט ליה ממתני' דכתוב לאיזו שארצה אגרש דפסול לגרש בו והדר מותיב ליה מההיא דאומר לבניו הריני שוחט את הפסח כו' ומשני ליה הא אתמר עלה כדי לזרזן במצות ומשמע דקבלה מיניה רב אושעייא והשתא תיקשי ליה לר\"א הך מתני' דהמת בבית דס\"ל לב\"ה דיש ברירה אפילו בטומאת פתחים דאורייתא וכדמוכח בשמעתין וכמ\"ש הר\"ב תי\"ט בפ\"ז דאהלות מ\"ג על הא דהך מתני' דהמת בבית וכן נראה ג\"כ מדברי הרב שער אפרים סימן צ\"ג וכן דקדוק דברי מוהרימ\"ט בתשו' ח\"א סס\"י צ\"ו וכן כת' הר\"ב דבר שמואל בסימן ר\"ט וסימן קע\"ב וכ\"כ הר\"ב תה\"ד ז\"ל בכתביו סימן כ\"ד.
וראיתי להר\"ב זרע אברהם בחי\"ד סימן י\"ז דס\"ה ע\"א ד\"ה לכן דחה דברי הרב תי\"ט ז\"ל וכת' שלא כיוין יפה בזה שהרי בפרק הדר קאמר ר\"א דב\"ה ס\"ל גבי טומאת פתחי' בחשב להוציאו באחד מהם אף למפרע נמי טהורין משום דסמכינן אברירה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל וגם רבא שהוא בתרא אסיק נמי בפ\"ק דביצה דאף למפרע נמי מטהרין ב\"ה משום דלית להו ברירה וכיון דרבא ורב אושעייא שהם אמוראי בתראי מפרשי הכי לדברי ב\"ה ודאי דהכי נקטינן וכיון דקי\"ל דבדאורייתא אין ברירה ע\"כ לו' דטומאת פתחים דרבנן היא דאי מדאורייתא היא לא הוה סמכינן אברירה לטהר את הפתחים אף למפרע ומ\"ש רש\"י בפרק משילין דטומאת פתחים הלכה למשה מסיני היא אליבא דר' אושעייא קאמר הכי דס\"ל דב\"ה אינם מטהרין אלא מכאן ולהבא ולא למפרע אבל אנן דקי\"ל כרבא ור\"א דפרק הדר דבתראי נינהו וס\"ל דב\"ה מטהרין אף למפרע ע\"כ לומר דהוייא דרבנן א\"נ בהא פליגי דאינהו סבור דאף דהוייא הלכה למ\"מ דיינינן בה דיש ברירה דהכי גמירי לה וכדמשני ר\"י גבי ערלה דאמר הלכה למ\"מ דאותביניה דאפי' בסורייא ספיקו מותר את\"ד.
ולע\"ד אחר שאלת המחילה הראויה לעוצם רבנותו וחסידותו אין מקום לדבר זה דמאחר דאשכחן להש\"ס בשמעתין דקאמר בפשיטות דהא דסוף טומאה לצאת דאורייתא היא איך הפה יכולה לדבר דאמוראי פליגי בהך מילתא דאי הוה מאן דפליג בהא והוה דאין סוף טומאה לצאת כמילתא דרבנן כל כי האי הוה קאמר הש\"ס דר' אושעייא דוקא הוא דקסבר הכי דסוף טומא' לצאת דאורייתא היא ובדאורייתא ס\"ל אין ברירה ומדקאמר בפשיטות כי אית לי' לר\"א ברירה בדרבנן בדאורייתא לית ליה ולא נחית הש\"ס למימר דס\"ל נמי דטומאת פתחים דאורייתא היא משמע דבהא ליכא מאן דפליג ועוד דבפ' הדר דקאמר ר' אושעייא דב\"ה ס\"ל גבי טומאת פתחים דיש ברירה עלה קאמר רש\"י דהלכה למ\"מ היא ואם כן איך מלאו לבו של הרב ז\"ל לומר דאף רש\"י לא קאמר דהוי הלכה למ\"מ אלא אליבא דר' אושעייא דפרק משילין דקאמר דב\"ה ס\"ל גבי טומאת פתחים דאין ברירה ולמה זה העלים עיניו ממ\"ש רש\"י בפרק הדר על הא דר\"א דקאמר אליבא דב\"ה דיש ברירה גבי טומאת פתחים דהוייא הלכה למשה מסיני ומ\"ש עוד דאפשר דר\"א דפרק הדר ורבא ור\"א דפרק משילין פליגי בהלכה זו אי גמירי לה אף לטהר הפתחים למפרע כל כי האי הו\"ל להש\"ס למימר ומי גילה לנו רז זה וזה שהכריח הרב ז\"ל דסוף טומאה לצאת דרבנן היא לדידן דקי\"ל דאין ברירה בדאורייתא וקי\"ל כר\"א ורבא דאמוראי בתראי נינהו דס\"ל דב\"ה מטהרין את הפתחים אף למפרע לקוצר דעתי אין זה כדאי להכריח היפך מאי דמוכח בסוגייא דסוף טומאה לצאת דאורייתא היא ואיכא למימר דרבא ור' אושעייא נמי ס\"ל הכי אלא דלדידהו משמע להו דלתנא דמתני' דאהלו' דקתני דב\"ה מטהרין את הפתחים אף למפרע ס\"ל דיש ברירה בדאורייתא ומשו\"ה מטהרין את הפתחים למפרע מטעמא דברירה ואינהו אפשר דס\"ל לענין הלכה דאין ברירה בדאורייתא כדדרש מר זוטרא וכהנך תנאי דס\"ל בעלמא דבדאורייתא אין ברירה ולהנך תנאי ע\"כ לומר דפליגי אתנא דמתני' דאהלות וס\"ל דב\"ה אינן מטהרין את הפתחים למפרע ולא פליגי ב\"ש וב\"ה בדבר זה מעולם וכמ\"ש התוס' ז\"ל שם בפ' הדר דס\"ח בד\"ה תניא דהנך תנאי דס\"ל בעלמא אין ברי' סברי דלא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה מעולם יע\"ש וההיא דמשני ר\"א בפ' הדר דברייתא דקתני דמערבין באוצר אתייא כב\"ה וס\"ל גבי טומאת פתחי' דיש ברי' כוונתו לומר דההיא ברייתא דמערבין באוצר דסברה יש ברירה אתייא כמ\"ד בעלמא דיש ברירה ומייתי מתני' דטומאת פתחים דלהך תנא ס\"ל דיש ברירה אליבא דב\"ה בדאורייתא וכ\"ש בדרבנן ואנן אע\"ג דלא קי\"ל כוותיה דהך תנא גבי טומאת פתחים דאורייתא בדרבנן ס\"ל כוותיה ולדידן דוקא לטהר את הפתחים להבא מהני מחשבתו ולא לשעבר דבדאורייתא אין ברירה וכמ\"ש רע\"ם והתיו\"ט ז\"ל כנלע\"ד כשנרצה לומר דרבא ור' אושעייא דאמוראי בתראי נינהו ס\"ל כמר זוטרא דדרש דבדאורייתא אין ברירה ויותר אפשר לומר דרבא ור\"א דפרק הדר דמפרשי דב\"ה מטהרין את הפתחי' אף למפרע ס\"ל כמ\"ד דבדאורייתא נמי יש ברירה ואנן לא קי\"ל כוותייהו אע\"ג דאמוראי בתראי נינהו משום דמר זוטרא בריה דרב אשי בתרא מינייהו וס\"ל דבדאורייתא א\"ב ודריש הכי בפרקיה.
וראיתי עוד להרב ז\"ל שם שהכריח שסוף טומאה לצאת דרבנן היא מדברי רבינו ז\"ל פ\"ה מהלכות טומאת מת הל' ב' שכשהביא מתני' דהמת בבית ולו פתחים כו' לא ביאר דהיינו דוק' לטהר את הפתחים מכאן ולהבא אבל לא למפרע. ולע\"ד אדרבא מדלא פירש להדייא דאף למפרע טהור היא גופא ראיה דס\"ל דדוקא להבא הוא טהור אבל לא למפרע דסתמא הכי משמע יותר ורב אושעיא לא הוצר' בשמעתין לומר דדוקא להבא מטהרין ב\"ה אבל לא למפרע אלא לאפוקי מהנך תנאי ואמוראי דס\"ל בעלמא דאף בדאורייתא יש ברירה דלדידהו אפי' למפרע נמי טהור אבל רבינו ז\"ל שכבר גילה דעתו בכמ' מקומות דבדאורייתא אין ברירה לא הוצרך לפרושי דסתמו כפי' ועיין להרב קרית מלך רב בפ\"ב מהלכות גירושין דקי\"ו ע\"ב ועיין עוד להרב זרע אברהם שם סי' כ\"ז שעלה לתרץ דברי רבינו באופן אחר יע\"ש ולקמן בס\"ד נעמוד ע\"ז ועיין בס' סמא דחיי חי\"ד סי\"ט שהאריך להביא ראיות מדברי הפוס' דטומאת פתחים דאורייתא היא יע\"ש.
וראיתי עוד להר\"ב זרע אברהם ז\"ל שם הבי' דברי הש\"ך בי\"ד סימן שע\"ב סק\"ב על מ\"ש הרב בעל המפה כהן השוכב ערום ואמרו לו שמת שם תוך אהלו דמחוייב לצאת ערום וכת' עליו וז\"ל נראה דדוקא באהל המת אבל בבתים הסמוכים לבית שהמת בתוכו אע\"פ שהם ג\"כ טמאים כדלעיל סימן שע\"א מ\"מ י\"ל דאינו אלא טומאה דרבנן כדאית' בטור בסי' זה ובפוסקים עיין בב\"י דדבר תורה אהל שיש בו חלל טפח ויש בו פותח טפח טהור יע\"ש ודוק וכשהבית שהמת בו סתום מכל צד ליכ' בבתים הסמוכים טומאה אלא מדרבנן משום דסוף טומאה לצאת עכ\"ל הש\"ך וכתב עליו הרב ז\"ל וז\"ל והנה משיחתו של הרב ז\"ל ניכר דתרתי קאמר דבין כשהבית שהמת בתוכו סתום בין שיהיה פתוח בכל ענין הבתי' הסמוכים לה אין טומאתם אלא מדרבנן ודבריו תמוהים דכשהבית שהמת בתוכו פתוח אל אחרים ודאי טומאה יוצאה אל אחרים והו\"ל כאהל אחד וכההיא דתנן זיז שהוא סובבת כל הבית כו' ומה שדקדק הש\"ך ממ\"ש הטור בסימן שע\"ב כו' התם שאני שפתוח הארון לחוץ אבל פתוח לבית אחר ודאי הכל טמא כו' ובשלמא כשהבית סתום מכל צדדיו בהא מודינן ליה דטומאה דרבנן היא אבל אם הפתח פתוח ודאי טומ' דאורייתא היא כו' ומצאתי להר\"ב שער אפרים בסימן צ\"ג שגם הוא נטה אחרי הש\"ך דכשהבית שהמת בתוכו פתוח אין טומאה בבתים הסמוכים אלא מדרבנן והם דברים מוקצים מן הדעת כו' ועוד גדלה תמיהתי כי ראיתיו מתרעם על דברי הש\"ך שכת' דכשהבית שהמת בתוכו סתום מכל צדדיו נמי ליכ' בבתי' הסמוכים לה טומאה אלא מדרבנן ותמה עליו דמנא ליה הא דמדברי הטור והפוסקים גבי ההיא דארון שיש בו חלל פותח טפח כו' אין ראיה ותמוהי' דבריו דאדרבא איפכ' מסתברא כו' ולע\"ד ט\"ס נפל בדבריו ז\"ל ובמקום פתוח צ\"ל סתום ובמקום סתום צ\"ל פתוח ודברי מסכימי' לדבריו ודברי הש\"ך לא באו על נכון ע\"כ ת\"ד.
ולפי קע\"ד אף הש\"ך ז\"ל לפי מ\"ש בתחי' דבריו אזיל ומודה שכשהבית שהמת בתוכו פתוח לבתים הסמוכים דרך הפתח שהמת יוצא בו דהבתים הסמוכים טמאים מדאורייתא כיון דסוף טומאה לצאת דרך שם ומ\"ש הש\"ך דכל שהבית שהמת בתוכו פתוחה אין טומאה בבתים הסמוכים אלא מדרבנן כוונתו רצויה לע\"ד כשהבית פתוחה מצד אחד כדרך פתחי הבתים שדרך שם מוציאין את המת ובצד אחד מהבית בתים סמוכים לה וחור או חלון פתוח מבית המת לאותם הבתים דאפילו שאין מוציאין את המת באותו חלון או באותו חור אפי\"ה הבתים הסמוכים טמאים וכמו שנראה מדברי הטור בר\"ס שע\"א דאפי' יש לבית פתח פתוח מצד אחד ואין דרך אותו הפתח יוצאה טומאה אל הבתים אלא דרך חור החלון כולן טמאים וכן כתוב בתשו' התשב\"ץ ח\"ג סימן א' וכל כה\"ג סבור הש\"ך ז\"ל שאין טומאה בבתים הסמוכים אלא מדרבנן וכ\"כ הר\"ב משאת משה בחי\"ד סימן כ\"ד יע\"ש ויש להביא ראיה דכל כי האי גוונא טומאה דרבנן היא ממ\"ש הרא\"ש בפ' מי שמתו בשם הירוש' דאין מדקדקים במת בבית המדרש ועיין למרן החבי\"ב בשיירי כנה\"ג חי\"ד סימן שע\"א הגה\"ט אות ו' יע\"ש ודוק ועל זה הביא ראיה הש\"ך ממה שכתבו הפוס' בההיא דמדלגין היינו ע\"ג ארונות דכל שהארון יש בו פותח טפח וחלל טפח אין טומאת המת בוקעת ועולה מדאורייתא אלא דרך יציאת אותו טפח הפתוח ה\"נ אין טומאת המת יוצאה מבית שהמת בתוכו אל הבתים הסמוכים מדאורייתא אלא דרך הפתח שהמת יוצא בו ולא דרך חור החלון והיינו ההיא דביב שהיה קבור תחת הבית דכל שיש בו חלל טפח ופותח טפח לחוץ אע\"פ שיש לו חור בראשו האחד שבתוך הבית אין טומאה שבתוך הביב נכנס בתוך הבית אם לא כשהטומאה בחור עצמו שהבית מאהיל עליו הנה זאת היתה כוונת הש\"ך במ\"ש בתחילת דבריו לע\"ד דהשתא אסיק אדעתיה למימר דסוף טומאה לצאת דאורייתא היא ואח\"כ הוסיף לומר דאפילו כשהבית סתומה מכל צד נמי דאז כל הבתים הסמוכים עומדות בספק שדרכם יוציאו את המת וסוף טומאה לצאת בהם ואפי\"ה כתב דאין טומאה בבתים הסמוכים אלא מדרבנן וכדמשמע מלשון רש\"י ז\"ל בפ\"ק דביצה וכמ\"ש הר' בתה\"ד בכתביו סימן כ\"ד ובכן ממילא נוחים הם דברי הר\"ב שער אפרים ז\"ל שהודה לו להש\"ך ז\"ל בחדא ופליג עליה בחדא דמשמע ליה דסוף טומאה לצאת מדאורייתא היא ולכך במ\"ש הש\"ך בבית שהמת בתוכו פתוח שאין טומאה בבתי הסמוכי' אלא מדרבנן מהטעם האמור וכמדובר כיון דאין כאן סוף טומאה לצאת אזיל ומודה ליה הרב בש\"א ז\"ל שאין כאן טומאה אלא מדרבנן אבל במה שהוסיף עוד לומר דאף כשהבית שהמת בתוכו סתום מכל צד דאין טומאה בבתים הסמוכים אלא מדרבנן חרה אפו של הר\"ב ש\"א על הש\"ך ז\"ל בזה שכת' דהוי דרבנן בפשיטות כנראה שסמך במ\"ש תחי' בשם הפוסקים בההיא דארון שיש בו חלל טפח ופותח טפח ולזה כת' דמהתם ליכא ראיה וכמדובר כנלע\"ד כוונת הש\"ך והש\"א ז\"ל ועיין בס' סמא דחיי בי\"ד סי\"ט דנ\"ג ע\"ב ועיין במשנה ר\"פ י\"א דאהלות גבי בית שנסדק כו' טומאה בפנים כלים שבחוץ טהורים כו' דמוכח מהתם דלא אמרינן סוף טומאה לצאת דרך הפתח אלא כשאין סדק בבית שדרך שם יוצא הטומאה ועיין להר\"ץ אשכנזי בתשו' סי' ק\"ג ועיין להרב מ\"א בא\"ח סימן שמ\"ג סק\"ב שעמד על דברי הש\"ך ז\"ל ועיין בספר חזו\"ן בסוף עוקצין בפסק הכהנים יע\"ש.
ואת זה ראיתי להר\"ב דבר שמואל סימן רמ\"ח כת' וז\"ל ומ\"ש הש\"ך בי\"ד סימן שע\"ב דהוי דרבנן היינו דוקא בבית שהמת בתוכו סתום דאז טומ' שאר בתים מדרבנן וז\"ש הרב בהמשך דבריו וז\"ל וי\"ל דאינו אלא טומאה דרבנן כדאיתא בטור כו' וכשהבית שהמת בתוכו סתום כו' ע\"כ כלומר דבהכי מיירי עיקר פסקו שלא להקיץ הכהן השוכב שם ואעיקריה דדיניה קאי כאלו תנא והדר מפרש אע\"ג דבאשגרת לישניה איכא גמגום קצת עכ\"ל והנה מלבד הדוחק שנדחק בלשון הש\"ך ז\"ל לו' דלא דיבר הרב ז\"ל בשפתח הבית שהמת בתוכו פתוח דלשונו ז\"ל מורה דתרתי קאמר בין כשהבית שהמת בתוכו פתוח ובין כשהוא סתום וכמ\"ש הר\"ב ז\"א אנכי לא ידעתי למה זה מפשט פשיטא ליה בבית סתום שאין הבתי' הסמוכי' טמאים כי אם מדרבנן דלפי מ\"ש רבינו בפירושא דמתניתין דהמת בבית ולו פתחים הרבה כולם טמאים משום דהבית נעשה כקבר סתום ומבואר בשמעתין דטומאת פתחים דאורייתא היא א\"כ מוכח דקבר סתום נמי מטמא דאורייתא וכמ\"ש הרב ז\"ל עצמו בסימן ר\"ט יע\"ש. הדרן לדמעיקרא דמאחר שהוכחנו לפום סוגיין דפרק משילין דטומאת פתחים דאורייתא היא ואפי\"ה ס\"ל לרב אושעייא דלב\"ה אית להו ברירה גבי טומאת פתחים א\"כ מאי קא מספקא ליה בפ' כל הגט גבי כתוב לאיזה שתצא בפתח תחילה אי אמרי' דיש ברירה ואמאי לא פשיט מהך מתני' דהמת בבית דלב\"ה אית להו ברירה אפי' בדאורייתא ולפום קושטא דמילתא נמי משמע דרב אושעייא קבלה מיניה דרב יאודה דאין ברירה גבי גט היפך מאי דמשמע לי' הכא גבי טומאת פתחים דיש ברירה בדאורייתא לב\"ה וקשה טובא דכי היכי דאקשיה ליה לר\"י מההי' מתני' דפסחים דהאומר לבניו הריני שוחט כו' אמאי לא אקשיה מהך מתני' דטומאת פתחים לפום מאי דמשמע ליה לרב אושעייא בפרק הדר דלב\"ה יש ברירה.
וראיתי להתוס' ז\"ל בפרק כל הגט דכ\"ד ע\"ב ד\"ה לאיזו שארצה אגרש שכת' בשם ר\"י דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה גבי גט מודה דאין ברירה משו' דוכת' לה לשמה משמע שיהיה מבורר בשעת כתיבה וכן כתבו ג\"כ בפ' מרובה דס\"ט ע\"ב ד\"ה אלא יע\"ש ולפי דבריהם הנה נכון דלא תיקשי דרב אושעייא אדרב אושעייא אלא שראיתי לרש\"ל בספר יש\"ש בפ' מרובה בדיני הברירה עמד מתמיה בזה על דברי התוס' מההיא דמותיב ליה ר\"א לר\"י בפרק כל הגט כי פשיט ליה ממתני' דכתוב לאיזו שארצה אגרש דאין ברירה גבי גט מההיא מתני' דפסחים גבי אמר לבניו הריני שוחט את הפסח כו' והוצרך לשנויי ליה הא אתמר עלה אמר רבי יוחנן כדי לזרזן כו' ולפי דברי ר\"י ז\"ל לימא ליה שאני גט דבעינן וכתב לה שיהיה מבורר בשעת כתי' וראיתי למוהר\"ם ן' חביב בספר גט פשוט סימן קכ\"ב תירץ לזה דהיינו דקאמר ליה ר\"י לר\"א מה ענין פסחים אצל גיטין כלומר דשאני גט דבעינן וכתב לה ומאי דקאמר עלה הא אתמר עלה אמר\"י כדי לזרזן במצות הכי קאמר ועוד בלא\"ה נמי הא אתמר עלה כו' ועיין עוד בספר בני חיי בחידושי' לגיטין ותירוץ זה אינו נוח לי דמלבד מה שיש מהדוחק בזה דל\"ק הש\"ס ועוד הא אתמר עלה כו' עוד זאת דחזינא לאביי דקאמר בתר הכי קא בעי מיניה תולה בדעת אחרים ופשיט ליה תולה בדעת עצמו כו' ומאי קושייא הא כיון דעיקר הטעם דאין ברירה גבי גיטין הוא מקרא דוכתב לה דבעי' שיהיה מבואר בשעת כתיבה כמו שכתבו התוספות א\"כ מה מקום יש לחלק בין זה לזה ורבא נמי מאי קאמר ליה לאביי מאי קושיא דילמא מאן דאית ליה ברירה ל\"ש כו' ומאן דלית ליה ברירה ל\"ש כו' כאילו דבר זה תלוי בפלוגתא דתנאי דפליגי בברירה ולפי דברי התוס' הכא כ\"ע מודו מקרא דוכתב לה וכדקאמר ליה ר' יאודה מאי אירייא פסחים אצל גיטין לפי מ\"ש מוהר\"ם ן' חביב ז\"ל ואף דאיכא למדחי דהך שקלא וטרייא דאביי ורבא הוא למאי דקאמר עוד ר' יאודה הא אתמר עלה כו' דהשתא לא בעי לחלק בין גט לשאר דברים לישנא דאביי דקאמר ופשיט ליה כו' והדר מותיב כו' לא משמע הכי כי ע\"כ נראה לי לע\"ד דאף התוס' ז\"ל לא כתבו דגבי גט כ\"ע מודו דאין ברירה מקרא דוכתב לה אלא דוקא בההיא דכתוב לאיזו שארצה אגרש דתולה הדבר בדעת עצמו דכיון דבידו לברר הדבר בשעת הכתיבה ואתני מעיקרא גילה בדעתו דפוסח על שתי הסעיפים הוא כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם ד\"ה אמ' אביי ולא קרינן ביה וכתב לה בשעת כתי' אפילו למ\"ד בעלמא די\"ב אבל בההיא דכתוב לאיזו שתצא בפתח בתחילה דבעי ר\"א מר\"י דאין בידו לברר משעת כתי' מי שתצא בפתח תחילה אבל הא קאמר בדעתו לגרש בגט זה למי שתצא בפתח תחילה למ\"ד י\"ב ודאי דשפי' קרינן ביה וכתב לה דמבורר הוא בשעת כתי' שדעתו לגרש לזאת שיצאת תחילה ומש\"ה כי אקשי ליה ר\"א לר\"י ממתני' דשמעי' מינה די\"ב לא דחי ליה דשאני גט דבעינא וכת' לה שיהא מבורר בשעת כתי' דכל כה\"ג דתולה בדעת אחרים שפי' קרינן ביה וכתב לה למ\"ד יש ברירה ולהכי הוצרך לשנויי ליה דהתם בפסחים לאו משו' דסמכינן אברי' הוא אלא כדאמ' ר\"י כדי לזרזן ואם כנים אנחנו בזה בכוונת דבריהם ז\"ל הדרא קו' לדוכתין מרב אושעייא לר\"א וכמדובר. ואולי נאמר דהא דקאמר ר\"א בפ' הדר הא ב\"ש הא ב\"ה ומוקי תלמוד' לברייתא דאית ליה ברי' גבי עירוב כב\"ה גבי טומאת פתחי' לאו דוקא דהא שפי' איכא למימ' דלב\"ה נמי לית להו ברי' ולא נטהרו הפתחים אלא מכאן ולהבא ולא למפרע וכדס\"ל לר\"א בשמעתין אלא משום דלהני תנאי דס\"ל בעלמא די\"ב מוקמו לב\"ה כוותייהו ומטהרי' את הפתחים למפרע משום דאית להו ברירה מייתי רב אושעייא פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בההיא דטומ' פתחים לדוגמא בעלמא וכוונתו לומ' דהני תרי תנאי פליגי בברירה כי היכי דפליגי ב\"ש וב\"ה גבי טומ' פתחים להנך תנאי דאית להו ברי' אע\"ג דר\"א איהו גופיה לא ס\"ל הכי דבהכי פליגי ב\"ש וב\"ה אלא דלפי זה לא הי\"ל צורך להתוס' ז\"ל שם בפ' הדר ד\"ה אמ' רב אושעייא לומ' דר\"א לחוד ור' אושעייא לחוד וצ\"ע.
ושו\"ר בחי' הריטב\"א ז\"ל שם בעירובין שכתב דההיא דמייתי רב אושעייא פלוגת' דב\"ש וב\"ה גבי טומאת פתחים לדוגמא בעלמא נקטיה אליבא דמאן דס\"ל דפליגי בברירה דלכשתמצא לומ' דל\"פ בהא הא איכא תנאי טובא דפליגי בהא עכ\"ל וששתי כעל כל הון אך דברי התוס' צל\"ע.
סעיף ד ודע דעוד אחרת יש בדרבנן דדמי לההיא דמשתתפין באוצר ואייתיה בפ' הדר דע\"א עלה דתנן בעה\"ב שהיה שותף לשכיניו לזה ביין ולזה ביין אינן צריכין לערב לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב ומייתי הש\"ס עלה הא דתני' ר\"א בן תדאי אומ' אחד זה ואחד זה צריכין לערב ומפרש רבה דזה בא בלגינו ושפך וזה בא בלגינו ושפך כ\"ע לא פליגי דהוי עירוב כי פליגי כגון שלקחו חבית של יין בשותפ' ר\"א בר תדאי סבר א\"ב ורבנן סברי יש ברירה ע\"כ וכתב רש\"י ז\"ל זה בא בלגינו כו' עד שמלאו החבית ואפילו שלא לשם שיתוף עשו מתחילה סומכים עליו שהרי הביא כל אחד יין אבל לקחו חבית יין בשותפות ס\"ל לן' תדאי דאין ברירה והו\"ל כמי שנשתתפו במעות שלא הוברר יין לכל אחד ואחד עכ\"ל והתוס' ז\"ל שם ד\"ה ר\"א ן' תדאי כתבו וז\"ל א\"ב כו' אין זה כשאר ברירות דבכל דוכתא אלא כדפי' בקונט' דהו\"ל כמי שנשתתפו במעות שלא הוברר יין לכל אחד ואחד ע\"כ וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל שם בחי' וז\"ל פי' ברירה דהכא לאו כברירה דעלמא דהתם הוא בדבר שנתברר בסופו ולא היה מבורר מתחילתו שנחלקו אם דנין למפרע בתחילתו במה שנתברר בסופו אם לאו והכא עדיין לא נתברר כלום ואין כאן דין ברי' למפרע אלא הכא ענין אחר הוא דאנן קי\"ל שאין משתתפין במבוי כשהיו שותפין בחבית ור\"א ן' תדאי סבר אין ברי' שנדון כאילו כבר חלקו וחזר ושפך בחבית בלגינו וקי\"ל כרבנן וזה מן הלשונות שבתלמוד שהלשון אחד ועניינם מתחלף ויפה נשמר רש\"י ז\"ל שפי' כו' עכ\"ל ועיין עוד בחי' לגיטין פרק כל הגט דכ\"ה ע\"ב שכת' שם וז\"ל עוד מצינו לשון ברירה שאינו דומה לאלו כלל במסכת עירו' פ' הדר כו' ופי' יש ברירה דהתם הכי הוא חשוב כאלו הוברר חלק כל אחד ואחד מזה ובא כל אחד ואחד ועירב ומ\"ד אין ברירה לא סבר הכי זהו לשון ברירה שאינו דומה לאלו שכתבנו עכ\"ל. ואנכי לא ידעתי אמאי לא פירשו ברירה זו כברירה דעלמא דלמ\"ד יש ברירה ס\"ל דמאח' דלמחר וליומא אחרינא עתיד כל אחד לברר חלקו חשיב כאילו נברר מעכשיו ולמ\"ד א\"ב לא חשיב מבורר מעכשיו כל עוד שלא חלקו דומה ממש לההיא דשני לוגין שאני עתיד להפריש יהיה תרומה דלמ\"ד י\"ב חשיב כאילו הוברר אותן שני לוגין ומעכשיו אוכל והולך אע\"פ שעדיין לא הובררו אותן שני הלוגין של תרו' עד למחר ודומה לההי' דמשתתפין באוצר דלמ\"ד י\"ב חשיב כאילו הוברר חלק השיתוף מעכשיו אע\"פ שעדיין מעורב באוצר מפני שלמוצאי שבת יתברר וכמ\"ש לעיל בשם מוהר\"ר יהונתן ז\"ל שהביא דבריו מרן ב\"י ז\"ל יע\"ש דלמ\"ד משתתפין באוצר משום דסמך אברי' למוצאי שבת או למחרתו לאחר שנסתפק מן החבית במה שנשתייר צ\"ל זהו של שיתוף יע\"ש.
והר\"ב ז\"ל בש\"מ כת' בשמעתין וז\"ל לעולם קסב' רב יש ברירה ואע\"ג דרב פריק בפרק הדר דר\"א ן' תדאי ס\"ל דלית ליה ברירה ורבנן פליגי עליה כו' שאני התם שלא חלקו עדיין יינם אלא שהוא בשותפות ולכך א\"ב אבל כיון שחלקו החבית י\"ב עכ\"ל. ונראה מדבריו ז\"ל שהיה גורס בההיא דפרק הדר רב במקום רבה ומש\"ה הוקשה לו אדרב אבל בספרים שבידינו גרסינן רבה והכי משמע דרב יוסף פליג עליה התם ומוקי פלוגת' דר\"א ן' תדאי וחכמים בענין אחר יע\"ש ותירוץ הרב ז\"ל אינו נוח לי דהא חזינן דמאן דאית ליה ברירה אף קודם חלוקה סמיך אברירה כמוכח מההיא דשני לוגין ומההיא דמשתתפין באוצר כמדובר וכי תימא ואי גרסי' רבה מי ניחא הא שמעינן ליה לרבה גופיה דקאמ' בפ\"ק דמכילתין ד\"י גבי פלוגתא דב\"ש וב\"ה בטומ' פתחים דב\"ה אינן מטהרין את הפתחים אלא מכאן ולהבא ולא למפרע ומינה שמעינן דלית ליה ברירה לרבה כב\"ה י\"ל דגבי טומ' פתחים דאורייתא ס\"ל לרבה דא\"ב אבל בעירוב דר' ס\"ל די\"ב.
סעיף ה ועוד אחרת יש בדרבנן דסמכינן אברירה והיא אותה ששנינו בפרקין לקמן דל\"ח בור של יחיד כרגלי היחיד ושל אותה העיר כרגלי אותה העיר כו' וכת' הר\"ן ז\"ל כרגלי אותה העיר כלומר כרגלי הממלא ראשון של אותה העיר דבירא דשותפי הוא לבני אותה העיר וכיון דבדרבנן י\"ב נמצא דכשמילא זה ממנו הוברר הדבר שזה היה חלקו המגיע לו משעה ראשונה ומיהו אם הממלא הוא של עיר אחרת אינו מוליך אלא למקום שכל רגלי העיר יכולין לילך עכ\"ל וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בפ\"ה מהלכות י\"ט די\"ד בשם הרשב\"א ז\"ל דבור של בני העיר כבור של שותפין הוא וי\"ב דכל אחד מוליכו למקום שעירב כו' וכת' עוד ה\"ה ז\"ל וז\"ל ויש מי שכתב דבור של אנשי העיר אין להם אלא אלפיים אמה לכל רוח ואפי' עירב אחד מהם לא יוליכם אלא אלפיים אמה ואין דבר זה מחוור והראשון עיקר עכ\"ל וזה שכת' ה\"ה ויש מי שכת' הן הן דברי רש\"י ז\"ל שפי' במשנתינו וז\"ל כרגלי אותה העיר אלפיים לכל רוח חוץ לעבורה עכ\"ל ובעירובין פ' מי שהוציאוהו דמ\"ב ע\"ב כת' וז\"ל כרגלי אותה העיר אלפיים לכל רוח ואם עירב זה למערב או למזרח אינו יכול להוציאו חוץ לאלפיים עכ\"ל והריטב\"א ז\"ל בחי' כת' עליו וז\"ל ואין פי' זה נכון דהיינו למ\"ד א\"ב אבל כיון דקי\"ל בדרבנן יש ברירה הרי הם לכל אחד מבני העיר כרגלי הממלא דאמרינן הוברר הדבר שזה חלקו המגיעו והכי מוכח בשלהי פ' בתרא די\"ט בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת גבי מילא ונתן לחבירו דרב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ורב ששת אמר כרגלי הממלא וקא מוקים תלמודא פלוגתייהו מעיקרא בבור אי דהפקירא הוא או דשותפי דר\"ן סבר דשותפי הוא ומש\"ה הם כרגלי מי שנתמלאו לו דקסבר דבדרבנן י\"ב ומר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קממלא כדאיתא התם הילכך הפי' הנכון הוא כו' וכמו שפי' הר\"ן וה\"ה ז\"ל ע\"כ יע\"ש.
וקשה טובא בין בדברי הר\"ן ז\"ל ובין בדברי הריטב\"א ז\"ל למה זה תלה הדב' למאי דקי\"ל די\"ב בדרבנן דמשמ' דאי איכ' איסורא דאורייתא לא הוה סמכינן אברירה לומר דכל אחד וא' מדידיה קממלא ומוליכו ברגליו משום דבאוריית' א\"ב והרי בפ' שור שנגח את הפרה דנ\"א ע\"ב עלה דאפליגו ראב\"י וחכמים בבור של שותפין לענין חיוב כיסוי מאימת מפטר הראשון משמירתו קאמר הש\"ס דלראב\"י לא מפטר ראשון עד שימסור דלייו לשני ולא משהניחו משתמש דלא הוי שני שואל שיהא כולו מוטל עליו לשומרו ומר מדידיה קממלא ומר מדידיה קממלא אבל משמסר דלייו לשני דהיינו כסויו של בור נעשה הב' שומר עליו ואמרינן התם דראב\"י אזיל לשיטתיה גבי שותפין שנדרו הנאה דמותרים ליכנס לחצר של שניהם מה\"ט דכל אחד בשלו נכנס דס\"ל דיש ברירה וקי\"ל הלכה כראב\"י כדאפסיקא הילכתא בהדיא בר\"פ השותפין הרי דאף בדאורייתא סמכינן אברירה בכל כה\"ג וכבר נתנו טעם הרא\"ש והר\"ן ז\"ל שם למה זה סמכינן אברירה בדאורייתא בהאי מילתא כיע\"ש ואם כן לפום הני טעמי שכתבו הם ז\"ל שם דשייכי נמי הכא אפילו נימא דהכא איכא איסורא דאורייתא נמי סמכינן אברירה לומר דמר מדידיה קממלא ולמה זה תלו הטעם בדרבנן וצ\"ע והנה הטור ז\"ל בא\"ח סימן שצ\"ז תפס עיקר פי' רש\"י ז\"ל שכתב וז\"ל ושל אנשי אותה העיר כרגלי אותה העיר אלפיים לכל רוח ואפילו עירב אחד מהם לרוח אחת אינו יכול להוליכם עמו עכ\"ל וראיתי להרב תי\"ט ז\"ל שכתב וז\"ל וק\"ל דלדברי הטור משמע דאע\"ג שזה אינו יכול להוליך למקום שעירב מ\"מ לא הפסידו האחרים בעירובו של זה ואינו מעכב על ידיהם וק\"ל מ\"ש מכלים שאינן מיוחדין לאחד מן האחים שאם עירב אחד מהם לרוח אחת הוא מעכב על ידיהם מלהוליכם אפילו פסיעה אחת מפני חלקו ופסקו ג\"כ הטור לעיל מהך שם באותו סימן והניח דברי הטור בצ\"ע יע\"ש ולדידי פשיטא לי דלדעת הטור ז\"ל דס\"ל דבור של אנשי העיר לא חשיב כבור של שותפין לסמוך אברירה ולומר דכל אחד מדידיה קממלא ודאי דאם עירב אחד מעכב על אחרים ולא הוצרך הטור להאריך ולפרש הדבר דממילא משתמע ממ\"ש דאפילו עירב אחד מהם אינו יכול להוליכו עמו עד מקום שעירב וש\"ר להרפ\"ח ז\"ל בקונט' מים חיים תפס על הרב תי\"ט ז\"ל בזה יע\"ש. עוד ראיתי להתי\"ט ז\"ל שרצה לייחס סברת הרשב\"א והר\"ן וה\"ה בדעת רש\"י ז\"ל ומ\"ש בפיה\"מ דכרגלי העיר היינו אלפיים אמה לכל רוח מיירי בשלא עירב אבל כשעירב כל אחד מוליכה למקום עירובו דמר מדידיה קממלא יע\"ש ואין ספק דאשתמיט מיניה לשון רש\"י בפרק מי שהוציאוהו דמ\"ה שכתב בהדייא דאפילו בשעירב אין לו אלא אלפיים יע\"ש וצ\"ע.
ועוד תנן במתני' המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים ואמרינן עלה בגמרא מתני' דלא כרבי דוסא דאמר המוסר בהמתו לרועה הרי היא כרגלי הרועה ומשנינן לא קשייא מתני' בשני רועים וברייתא ברועה אחד ופי' רש\"י דבב' רועים לא ידענו להי מינייהו הוייא דעת בעלים הילכך הרי הם כרגלי הבעלים אם אינה אצל הרועה מבעוד יום וכ\"כ הרע\"ב וכדבריו כתבו הרא\"ש והטור בא\"ח סימן שצ\"ז יע\"ש ולפי פי' זה ק' טוב' דאע\"ג דלא ידעינן מערב יו\"ט להי מינייהו הוייא דעת בעלים מ\"מ כשמסרה בי\"ט לאחד מהם תגלי מילתא למפרע דלהאי הוייא דעת בעלים מבעוד יום ונסמוך אברירה בדרבנן ומאי שנא מההיא דהאומ' לה' הריני מערב על איזה מכם שארצה שאפילו רצה משחשיכה עירובו עירוב למ\"ד י\"ב כדאיתא בפרק בכל מערבין דל\"ז וכתבנוה לעיל. וראיתי להר\"ן בפירוש ההלכות שכתב על דברי הרי\"ף וז\"ל מדברי הרי\"ף ז\"ל נראה שהוא מפרש דכי מוקמינן למתני' בשני רועים היינו שמסר אותם מערב יום טוב לשניהם ולא בירר דבריו למחר בירר ומסר שמירתו לאחד מהם ולפיכך הרי הן כרגלי הבעלים דאע\"ג דקי\"ל דבדרבנן י\"ב אפ\"ה כיון שעדיין לא" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור עשיית מלאכה בערב פסח לפיכך \n יום י\"ד בניסן אסור בעשיית מלאכה מד\"ס ואינו אסור אלא מחצי היום ולמעלה שהוא זמן השחיטה כו'. ע\"כ. הנה התוס' ז\"ל בר\"פ מקום שנהגו כתבו בשם ריב\"א דמפרש בירושלמי הטעם דע\"פ אחר חצות אסור מדאורייתא לעשות מלאכה משום הקרבת הקרבן פסח ואפילו בשאר ימות השנה יחיד המביא קרבן אסור בעשיית מלאכה וכתבו דפריך עלה בירו' א\"כ בכל יום יהא אסור במלאכה משום קרבן התמיד ומשני שאני קרבן שהתורה הוציאו מן הכלל דכתיב ואספת דגנך ואם כל ישראל יושבין ובטלין מי יאסוף להם הדגן וכתבו עוד דנראה דאף בזמן הזה דליכא קרבן כיון שנאסר אז אסור לעולם עכ\"ל.
וראיתי למוהר\"ח אלפאנדארי שבס\"ס מוצל מאש ח\"ב סי' ג' שהוקשה לו בדברי הירושלמי הלז שהביא קרא דואספת דגנך ולא הביא קרא דששת ימים תעשה מלאכה הנאמרה בתורה קודם ועוד דהוה ליה לומר מדאסר רחמנא מלאכה ביום טוב שמע מינה דבחול שרי ולמה לי קרא דואספת דגנך יע\"ש. ולע\"ד הדבר מבואר דמהנהו ליכא שום ראיה דמאי דבעי מימר בירוש' דאיכא איסור עשיית מלאכה בחול משום הקרבת התמיד דודאי איסור עשיית מלאכה זו שאסרו בע\"פ מטעם הקרבת הפסח אינו אלא מלאכה רבה כקצירה וטחינה וכיוצא הנעשות לימים הרבה וכאותם המלאכות האסורות בחולו של מועד אבל מלאכה כל דהיא לשעת' לא אסרו בה מטעם הקרבת הקרבן וכ\"כ בהדייא רבינו ז\"ל בדין זה וז\"ל ולפיכך יום י\"ד כו' כמו חולו של מועד והוא קל מחש\"מ והכי משמע ודאי מהטעם שאמרו בירושלמי והביאו ה\"ה וז\"ל אינו בדין שיהא קרבנך קרב ואתה עסוק במלאכה וזה ודאי מסתבר בעוסק במלאכה הנעשית לימים הרבה אבל בעושה מלאכה לשעתה ליכא טעמא לאסור וכן מבואר בהדייא בירושלמי שהביאו התוס' בחגיגה די\"ז ע\"ב ד\"ה אלא כו' יע\"ש והירושלמי הוא במגילה פ\"ק הלכה ו' על מה ששנינו אבל זמן עצי כהנים כו' ועיין בהרב שדה יאושע שם וכיון שכן ליכא שום ראיה מקרא דששת ימים תעשה מלאכה דאיכא למימר דלא התיר הכתוב בחול מלאכות האסורות בשבת ובי\"ט דאפילו דליכא בהו טירחא ולימים הרבה אסו' בשבת וי\"ט ובחול מותרות אבל כל דאיכא טירחא בעשייתן אסורות בחול מטעם הקרבת התמיד לזה הביאו מקרא דואספת דגניך דאפילו במלאכת אסיפת הדגן שהיא מלאכה רבה לימים הרבה התירו הכתו' בחול ודוק.
וע\"פ האמור ניחא לי מאי דק\"ל להרב מש\"ל בפ\"ו מה' כלי המקדש הל' יו\"ד באותה ששנינו בפ\"ב דחגיגה ומודים שאם חל עצרת בשבת שיום טבוח אחר שבת כו' ומותרים בהספד ובתענית וביאר הרב ז\"ל משום דיום טבוח הוא יום שמביאין בו קרבנות ואסור בהספד ובתענית ומלאכה הוצרך תנא דמתני' להשמיענו דכשחל עצרת בשבת יום טבו' מותר בהספד ובתענית שלא לקיים דברי האומרים עצרת אחר שבת. אלא דק\"ל דאמאי לא תני במתני' נמי דמותר בעשיית מלאכה נמי כמו שמות' בהספד ובתענית ונדחק לתרץ דחכמים לא רצו לעקור יום טבוח מכל דיניו אלא הניחו קצת לעשות הכר ליום שהוא יום הקרבת קרבן והניחו אותו באיסור עשיית מלאכה והתירו בהספד ובתענית מפני הצדוקים עכ\"ל ותירוץ זה אינו נח לי דא\"כ טפי היה להם לחכמים להתירו במלאכה טפי מהספד ותענית דמלאכה שכיחא ומפרסמא מילתא ובזה נידחה קרו לה לסברת הצדוקים האומרים עצרת אחר שבת אבל בהספד ובתענית דלא שכיחא ולא מפרסמא מילתא אין סברת הצדוקים נדחית בזה.
אמנם ע\"פ האמור דאיסור מלאכה זו דאסיר' ביום הקרבת הקרבן אינה אלא במלאכה האסורה בחש\"מ שיש בה טירחא אין מקום לקושית הרב ז\"ל דלמה להם לחכמים להתיר ביום טבוח שהוא יום הקרבת קרבן מלאכות של טירחא דאי לאפוקי סברת הצדוקים כיון שמותרים הן במלאכות האסורות בי\"ט ממילא נידחית סברתם שאם היה עצרת ביום זה היה להם לאסור כל מלאכה כשם שאסורה בי\"ט ודוק: ועל מ\"ש עוד התוס' דאף בזמן הזה דליכא הקרבה כיון שנאסר אז אסור לעולם ראיתי למוהרח\"א שם שהביא דברי הרא\"ש דמייתי ראיה מההיא דפרק בכל מערבין שאמר ר\"א בר צדוק אני מבני בניו של סנאב בן בנימין פעם א' חל ט\"ב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי\"ט שלנו היה הרי דר\"א בר צדוק היה אחר החרבן ומפני שאבותיו היו נוהגין בו י\"ט נהג הוא ג\"כ עכ\"ל והביא ג\"כ דברי הר\"ש בשיטה כ\"י שכת' וז\"ל ובהכי מתיישב לריב\"א הא דאמרי' אמר ר\"א בר צדוק כו' אלמא אף בזמן שלא היה בה\"מ קיים היו עושים י\"ט ה\"נ אין עושים מלאכה בערב פסח והא דמסקינן בפ\"ק דר\"ה קשייא הלכתא אהלכתא לא קשיא כאן בחנוכה ופורים כאן בשאר יומי דכולה מגילת תענית בטלה חוץ מחנוכה ופורים לק\"מ לההיא דר\"א בר צדוק דמשמע דלא בטלה וכההיא מסקנא אתייא דר' יוסי ס\"ל התם דדוקא בזמן שב\"ה קיים אסורים שלא בזמן בה\"מ קיים מותרים ור\"מ פליג עליה וס\"ל דאף בזמן שאין בה\"מ קיים אסורים ור\"א בר צדוק כר\"מ ודלא כר\"י דלר\"י לא קתני בזמן ט\"ב מגילת תענית אע\"ג דמתנייא התם כי היכי דלדידי' לא קתני ההיא דהתם דאתיי' בשורתא טבתא ליאודאי דלא יעדון מן אורייתא דהוייא לאחר החרבן כדאיתא התם מפי רבינו עכ\"ל הר\"ש ז\"ל.
והנה לכאורה דברי הר\"ש ז\"ל הללו נראין כסותרין זה לזה בתוך כדי דיבור דמעיקרא הביא ראיה לסברת ריב\"א דאיסור מלאכה בערב פסח נוהג אף בזמן הזה דליכא הקרבה מההיא דר\"א בר צדוק שנהג י\"ט לאחר החרבן וכשהוק' לו לההיא דר\"א בר צדוק ממאי דמסקי' בפ\"ק דר\"ה דבטלה מגי' תענית כ' דההיא דראב\"צ אתי כר\"מ דס\"ל דלא בטל' מגי' תענית וכיון שכן לדידן דקי\"ל כר\"י דבטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים מאי ראיה איכא מההיא דראב\"צ ואדרבא מינה נשמע דלדידן ליכא איסור עשיית מלאכה בע\"פ בזמן הזה כיון דקי\"ל דבטלה מגילת תענית. ונראה דריב\"א ז\"ל משמע ליה דאסור לעשות מלאכה בע\"פ בזמן הזה אפי' למ\"ד בטלה מגילת תענית דדוקא בהני ימים טובים הכתובים במגילת תענית שקבלו עליהם ע\"י מעשה שאירע להם וכן בההיא דר\"א ב\"צ שמפני שתקנו הנביאים זמן עצי הכהנים הוקבע להם י\"ט באלו הימים יש כח בידם לבטלם למ\"ד בטלה מגילת תענית אבל באיסור מלאכה בע\"פ דמן התורה חיובא רמיא עלייהו להקריב בו קרבן וממילא אסורים במלאכה אין כח ביד ב\"ד לבטל מהם איסו' זה דכל דמעיקרא חל עלייהו חיובא לעשות יום זה י\"ט משום הקרבת קרבן חל על הדורות הבאים ואפי' היכ' דנתבטל הט' ואין כח ביד' לבטלו ולזה הביאו ראיה דכל דמעי' חל עלייהו חיובא משום הקרבת הקרבן חלה לדורות הבאים מההיא דראב\"צ שביטל תקנת חכמים מלהתענות בט\"ב דחוי משום מנהג אבותיו שהיו נוהגין בו י\"ט דאי לא חל חיובא לדורות הבאים אפי' כשנתבטל הטעם לא היה מבטל ראב\"ץ תקנת חכמים משום מנהג אבותיו. והשתא אע\"ג דראב\"ץ ס\"ל דלא בטלה מגילת תענית ומה\"ט נהג בו י\"ט מ\"מ שמעינן מיניה דכל דמעיקרא נהגו שום מנהג מחמת איזה טעם אף ע\"פ שנתבטל הטעם לא נתבטל המנהג וחיובא רמייא על הדורות הבאים ובכן אע\"ג דלמ\"ד בטלה מגילת תענית בטלו כל הימים שקבלו עליהם כל הראשונים היינו דוקא בשאר י\"ט שהם אמרו והם אמרו אבל בע\"פ דמן התורה חיובא רמייא עלייהו אין כח בידם לעקור.
וע\"פ האמור בכוונת דברי הר\"ש ז\"ל לא מצאתי מקום למ\"ש עוד מוהרח\"א ז\"ל שם שהתו' ז\"ל לא הביאו ראיה זו דראב\"צ משום דאזלי לשיטתייהו שכתבו בפ\"ק דתענית די\"ב גבי ההיא דאמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה דמייתי תלמודא דראב\"צ וז\"ל דאף עג\"ב דאמרינן משחרב בה\"מ בטלה מגילת תענית והאי עובדא דראב\"צ היה לאחר החרבן האי תנא סבר דלא בטלה מגילת תענית עכ\"ל. ולא זכיתי להבין אמרי קדוש שהרי אף הר\"ש כת' בהדייא כדברי התוס' דפ\"ק דתענית דההיא דראב\"צ אתיא כמ\"ד לא בטלה מגילת תענית ואעפ\"כ הביא ראיה מינ' לומר דאסור לעשות מלאכה בע\"פ אף בזמן הזה ואין ס' שכיוון למה שכתבנו ולדידיה תיקשי ליה דברי הר\"ש ז\"ל דסותרים זה לזה בתכ\"ד ועיין במה שיישב עוד הרב ז\"ל שם ע\"פ דברי התוס' דפ\"ק דתענית דברי הרב המאור שכתב שבזמן הזה שאין קרבן דין ע\"פ כשאר ערב י\"ט דס\"ל דההיא דראב\"צ אתייא כמ\"ד לא בטלה מגילת תענית וע\"פ דבריו יש ליישב מה שהק' הרב מש\"ל בפ\"ו מה' כלי המקדש ה\"י לדברי הרז\"ה מההיא דחגיגה דח\"י דאסר ר' טרפון ההספד ביום טבוח אף ע\"ג דר\"ט לא היה אלא לאחר החרבן ולפי מה שכתב מוהרח\"א ז\"ל י\"ל דר\"ט ס\"ל דלא בטלה מגילת תענית מיהו לפי מה שכתבנו לעי' בכוונת דברי הר\"ש אין לזה מקום ישוב.
ומ\"מ קשה למה לא הביאו התוס' והר\"ש והרא\"ש ז\"ל ראיה לדברי ריב\"א מאותה שאמרו בפרק קמא דביצה דף ה' דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אפי' היכא דנתבטל הטעם שבעבורו גזרו הגזרה ומוכחינן לה מההיא דכרם רבעי וכמ\"ש הר\"ן בפרק מקום שנהגו וה\"ה בפ\"ח מה' י\"ט. ואולי אפשר דמהתם ליכא ראיה כ\"ך דאיכא למימר דאיסור מלאכה ביום הקרבת קרבן לא הושיבו חכמים עליה לאסור אלא מעצמם נהגו איסור בדבר מהטעם שאמרו בירו' שאינו בדין שיהא קרבנך קרב ואתה עסוק במלאכה וכעין זה כ' הר\"ן בפ' אין מעמדין דשס\"ב בשם הרמב\"ן לענין איסור גילוח יע\"ש.
ובעמדי בענין זה ראיתי להרב מש\"ל בפ\"ו מה' כלי המקדש ה\"י הק' עמ\"ש מרן ז\"ל בא\"ח סימן תצ\"ד דאסור להתענות במוצאי חג השבועות דלמה לא ביאר שאם חל עצרת בשבת שיום ראשון מותר בהספד ובתענית כמו ששנינו בפרק שני דחגיגה די\"ז ומודים שאם חל עצרת בשבת שיום טבוח לאחר השבת ומותר בהספד ובתענית יע\"ש ובס' מלכי בקדש שם בסימן הנז' הקשה ע\"ש מרן מלכא מוהר\"ח אבועאלפיא בר דוד נר\"ו דנראה דאישתמיטתיה מהרב מש\"ל כלל גדול שבידינו לא בגה\"ז עצרת ומהאי טעמא לא ביאר דין זה דכיון דבזמן הזה לא יחול עצרת בשבת והניחה בצ\"ע יע\"ש.
ולדידי אין ספק דלא נעלם מהרב מש\"ל ז\"ל כלל זה מיהו עיקר קושייתו היתה למה זה לא הביא מרן דין זה דנפקא מינה לדידן דהיכא דנפל עצרת ביום ה\"ו דיום טבוח שלו גם כן הוא ביום א' ומתני' דקתני ומותר בהספד ובתענית ביום טבוח לאו דוקא כשחל עצרת בשבת שיום טבוח שלו לאחר השבת דה\"ה נמי כשחל ביום ה\"ו נמי דיום טבוח שלו הוא לאחר השבת דמותר בהספד ובתענית דכיון דעיקר טעמא אינו אלא לאפוקי מסברת הצדוקים האומרים עצרת לאחר השבת מה לי כשחל עצרת בשבת מה לי כשחל קודם השבת וכ\"כ הר' יד אהרן שם בסי' תצ\"ד ע\"ש הרב גן המלך. וכבר כתבתי פתקא אחת למרן מוהרח\"א הנז' באייר בשנת התקכ\"ה על דנא פתגם והוכשר הדבר בעיניו ועיין בזה בתשובת הרמ\"ע מפאנו סי' י\"ב מ\"ש בזה.
והנה מדברי התוס' ז\"ל בריש פ' מקום שנהגו שכתבו בשם ריב\"א מבואר דסבירא ליה לריב\"א דאיסור מלאכה בע\"פ אחר חצות הוא דאוריי' כמו שדקדק מדברי הירוש' אמנם הר\"ן ז\"ל כתב שהוא אסמכתא והוא דרבנן וראיתי להרב פר\"ח בריש סי' תס\"ח הכריח כשיטת הר\"ן דאיסור זה הוא מדרבנן דגרסינן בריש פרקין מאמתי י\"ד אסור בעשיי' מלאכה ראב\"י אומר משעת האור רי\"א משעת הנץ החמה א\"ל ראב\"י לר\"י וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור בעשיית מלאכה ומקצתו מותר א\"ל הוא עצמו יוכיח שמקצתו מותר באכילת חמץ ומקצתו אסור כו' ופרכינן שפיר קאמר ליה ראב\"י לר\"י ומשנינן ה\"ק לי' ר\"א אמינא לך מלאכה דרבנן ואת אמרת לי חמץ דאורייתא ואידך שעות דרבנן ואידך הרחקה הוא דעבוד רבנן ע\"כ מוכח בהדייא דאיסור מלאכה בע\"פ אינו אלא דרבנן עכ\"ל וכוונת ראייתו סתומה שהרי אף התוספות ז\"ל אזלי ומודו דעד חצות מיהא לא אסירא מדאורייתא וכדמוכח מדברי הירושלמי דמייתו ועיקר ראיית' אינה אלא מחצות ואילך דאיכא ק\"פ ואם כן שפיר קאמר תלמודא בריש פרקין דמלאכת ע\"פ דהיינו מהאור או מהנץ החמה שהוא מדרבנן.
אמנם אחר העיון כונת הרב ז\"ל היא דאם איתא דמחצות ואילך היא מדאורייתא אם כן כי היכי דבחמץ שהיא מדאורייתא אמרי הרחקה הוא דעבוד רבנן הכא נמי נימא הרחקה הוא דעבוד רבנן במלאכה ואם זו היתה כונתו איכא למישדי ביה נרגא טובא דהכא ודאי אם אית' דמשום הרחקה נגעו בה הו\"ל לגזור מה' או מו' שעות כי היכי דגזרו גבי חמץ ולא מהנץ החמה אלא ודאי דלא מטעם הרחקה נגעו בה אלא משום עיקר הגזרה וא\"כ שפיר קדחי תלמוד' וכי היכן מצינו כו' כיון דמלאכה משום עיקר גזירה אתו עלה ושנייא משעות דחמץ דמשום הרחקה הוא דעבוד רבנן." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ecb6751faab74a53e50ec0eeabcd8bf24865d332 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,156 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rest on a Holiday", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_a_Holiday", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "שורש מתוך שהותרה כו'.כל מלאכה כו' שמתוך שהותרה הוצאה בי\"ט לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה כו'. ובגמ' ביצה די\"ב עלה דמתני' דאיפליגו ב\"ש וב\"ה אם מוציאין את הקטן כו' אמרינן בגמ' דקמפלגי ב\"ש וב\"ה אי אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך או לא ומתקיף עלה רבה ממאי דב\"ש וב\"ה בהא פליגי דלמא בערוב והוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה לי\"ט קמפלגי כו' ורב יוסף מתקיף עלה אלא מעתה לפלגו באבני' כו' ש\"מ בהוצאה שלא לצורך פליגי ע\"כ וכתבו התוספות הכי גריס רש\"י ז\"ל כו' עד ע\"כ פרש\"י כו' ורש\"י קים ליה דהואיל והותרה הותרה לגמרי אלא רבנן הוא דגזור בדבר שאין בו צורך י\"ט כלל עכ\"ל.
הנה מדברי הר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות נר' דלדעת רש\"י הוצאת כלים אפי' שאין בהם צורך היום כלל שרו לגמרי לכתחילה ואפי' איסורא דרבנן ליכא זולת בהוצאת אבנים איכא איסורא דרבנן משום טירחא וכ\"כ מרן ב\"י ז\"ל בסימן תקי\"ח בשם הר\"ן ז\"ל לדעת רש\"י יע\"ש ובהיותי יוצק מים בפני מורי הר' מר יאודה אשכנזי זלה\"ה שמעתי מפה קדוש שהיה מתמיה על זה ממ\"ש רש\"י גופיה בפסחים פרק כל שעה דל\"ו ע\"א גבי הא דתניא אין לשין את העיסה בפסח ביין ושמן ודבש ואם לש רג\"א תשרף מיד ופי' רש\"י דבמועד קאמר ולא בי\"ט דהבערה שלא לצורך היא יע\"ש ואי אמרת דמשום מתוך שרי לגמרי ואפי' מדרבנן א\"כ שפיר מתוקמא האי ברייתא אפי' בי\"ט גופיה ואף דהבערה שלא לצורך היא אפי' הכי שרי מטעם מתוך ואף למ\"ש הפ\"ח בסי' תמ\"ו דהתם היינו טעמ' שעדיין לא החמיצה ולהכי אי הוי בי\"ט יבטילניה מקודם שיחמיץ ובהכי לא קעבר בב\"י יע\"ש אכתי לא אפרק מחולשא דכיון דמטעם מתוך שרי לגמרי למה לא ישרפנו כדי לקיים מצוה דרבנן ואין לומר דמשו' איסור מוקצה אסור וכמ\"ש התוס' ברפ\"ק דכתובות דהא ניחא היכא דמונח החמץ במקום שאינו יכול לשורפו דאיכא צורך טלטול אבל היכא דליכא צורך טלטול ישרפנו במקומו ומאי דוחקיה דרש\"י לאוקומי הך ברייתא במועד ולא ביו\"ט דהא שפי' מתוקמה ביו\"ט ובדליכא צורך טלטול ותו דהא משמע מדברי רש\"י דעיקר טעמא משום דהבערה שלא לצורך היא ולא משום איסור טלטול ואף לפי מ\"ש רש\"י בפ' אין צדין דכ\"ז ע\"ב במתני' דחלה שנטמאת דהיכא דרחמנא אחשיביה להבערה אסורה ואפילו ביו\"ט מ\"מ אין זה במשמעות דבריו דא\"כ לא הול\"ל מטעם דהבערה שלא לצורך היא דבכה\"ג אפילו לצורך אסו' דומייא דשמן שריפה ואם היינו אומרים דלרש\"י ז\"ל אסו' להוציא מטעם מתוך דבר שאין בו צורך כלל מדרבנן וכדמשמע להו להתו' ולמרן ב\"י ניחא אבל לדעת הר\"ן ז\"ל ק' ולא ידענא מהיכא פשיטא ליה להר\"ן כך דאדרב' פשטא דסוגייא מוכח דלפום מסקנא יש ערוב והוצאה ביו\"ט וכ\"נ מדברי רש\"י שכתב וז\"ל אלמא משמע דהוצאה שלא לצורך אסירא מדרבנן ולהכי צרכינן עירובי חצרות ביו\"ט עכ\"ל אלו תורף דברי מורי הרב זלה\"ה.
ולע\"ד ק\"ל תו ממ\"ש רש\"י לקמן בפ' המביא דל\"ד ע\"ב עלה דאיבעייא לן התם דרסה או טרפה בכותל מהו ופירש רש\"י מי מחזקינן ריעותא משום חשש איסו' מלאכה ביו\"ט דילמא משתכח טריפה ונמצא שוחטה שלא לצורך עכ\"ל. ואם איתא דמשום מתוך שרי לגמרי ואפי' איסורא דרבנן ליכא מאי קמבעייא ליה הא פשיטא דשרי כיון דליכא שום איסורא ואם היינו אומרי' דאף לרש\"י ז\"ל כל דליכא צורך כלל איכא איסורא מדרבנן מיהא אפשר דהא קמבעייא ליה מי מחזקינן איסור' והו\"ל כודאי טריפה כיון דאיכא איסורא דרבנן דכל כה\"ג חשיב כשלא לצורך כלל אבל לדעת הר\"ן ז\"ל ק' ועיין להרפ\"ח בסי' תצ\"ח סק\"ח שכתב דמה\"ט פסקו הפוסקים אות' בעייא לקולא משום מתוך יע\"ש.
ותו ק\"ל מאותה ששנינו בבכורות פרק הלוקח בהמה דכ\"ד ע\"ב ר\"י ן' המשולם או' השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזינו ממקומו כו' ובעינן עלה בגמ' כנגדו ביו\"ט מהו טעמא דר\"י ן' המשולם משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז ובי\"ט אסור משו' דהו\"ל עוקר דבר מגדולו א\"ד בעלמא סבר ר\"י תולש היינו גוזז ובי\"ט ה\"ט דשרי משו' דהו\"ל דבר שאינו מתכוין והדר קאמר דלרב דס\"ל דבר שא\"מ אסור בי\"ט שרי משום דהו\"ל עוקר דבר מגדולו כלאחר יד יע\"ש. מבואר יוצא מאותה שמועה דליכא טעמא למשרי גבי י\"ט אלא או משום דבר שא\"מ או משום דהוי כלאחר יד. והשתא לשיטת רש\"י תיפוק לי דאפילו מתכוין נמי שרי מטעם מתוך דהא מלאכת הגזיזה הותר לצורך אוכל נפש וכמ\"ש הרא\"ש שם דמורט נוצה מהעוף אפילו לאחר מיתה איכא משום גוזז והותר ביו\"ט וא\"כ איכא למימר שפיר מתוך שהותר גזיזה באוכל נפש הותר נמי שלא לצורך כלל ובשלמ' לשיטת התוס' והרא\"ש דס\"ל דלא הותר מטעם מתוך אלא היכא דאיכא צורך קצת ניחא דהכא כיון דאפ' לשחיטה בלי תלישה משום חשש שמא תתקלקל שחיטתו לא חיישינן וחשיב כשלא לצורך כלל וכן נראה מדברי ה\"ה ז\"ל בפ\"ג מהל' יו\"ט ה\"ג דעל מ\"ש בשם הרמב\"ן דמותר למרוט נוצה של עוף מבית השחיטה כדי שלא תתקלקל שחיטתו מטעם מתוך כתב הוא ז\"ל דליכא הכא טעם מתוך משום דהכא הרי אפשר בלא\"ה יע\"ש איברא דלפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ\"א מהלכות יו\"ט שדעת רבינו כדעת רש\"י דמשום טעמא דמתוך הותר לגמרי ואפילו שלא לצורך כלל זולת בהוצאת אבנים משום טירחא ק' אמאי לא התיר רבינו מריטת נוצה אפי' מחיים אע\"ג דליכא צורך כלל מטעם מתוך ולפי מה שנבאר לקמן בדעת רבינו וה\"ה ז\"ל יתיישבו דברי ה\"ה ז\"ל הללו.
עוד שמעתי למורי הרב זלה\"ה שהיה מתמיה על שיטת רש\"י ז\"ל מאות' ששנינו בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות אין דנין לא בערב שבת ולא בערב י\"ט ומפרשינן טעמא בגמרא משום דלא אפשר דאין רציחה דוחה שבת מדתנייא דבי רבי ישמעאל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת מה ת\"ל כו' אלא נאמר כאן מושבות ונאמר להלן מושבות בכל מושבותיכם מה מושבות האמור להלן ב\"ד אף מושבות האמור כאן ב\"ד יע\"ש והשתא לשיטת רש\"י דאפילו בלי שום צורך כלל אמרינן מתוך אמאי אין דנין בי\"ט דהא רציחה הותרה ביו\"ט במתוך שהותר' שחי' דהיינו נטילת נשמה לצורך הותרה נמי שלא לצורך היום כלל ודכוותא אמרי' בכתובות פ\"ק דמתוך שהותר' חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך יע\"ש ובשלמא לשיטת התוספות דבעו צורך קצת ניחא דאין דנין ביו\"ט דאף דאיכא צורך קיום מ\"ע לא חשיב צ\"ק מידי דהוי אשריפת קדשים ביו\"ט דלא חשיב צ\"ק משום דבעינן צורך היום כגון הוצאת קטן ולולב דאית בהו צורך היום אכן לדעת רש\"י דלא בעינן צורך כלל קש' אמאי לא הותרה רציחה במתוך וכ\"ש דאיכא קיום מ\"ע. והוה מצינן למימר דהתם לא אתמר האי טעמא אלא גבי שבתות אבל גבי יו\"ט טעמא אחרינא אית בה גזירה שמא יכתוב ובגמרא שפיר הוה מצי למי' דהיינו טעמא נמי דשבת אלא דעדיפא מינה קאמר אבל הא ודאי בורכא היא דמלבד דהתם לא אתמר ה\"ט דגזירה שמא יכתוב דמשמע דחד טעמא לתרווייהו עוד בה דפירכת רבה דקפריך התם דלא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד מק\"ו ומה י\"ט שנדחה מפני קרבן יחיד אין רציחה דוחה אותו ופירש\"י דה\"ט משום דאין בין י\"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד יע\"ש הרי משמ' להדיא דמה שאין רציחה דוחה י\"ט אינו אלא מטעמא דאינו דוחה גבי שבת.
ואפשר לומר עפ\"י מ\"ש רש\"י בפרק אין צדין עלה דמתני' דבהמה שמתה לא יזיזינה ממקומה ומעשה ושאלו עליה ועל החלה שנטמאת כו' וכתב רש\"י וז\"ל חלה שנטמאת אינה ראויה לכהן ובהסקה או לתתה לכלבים אסור שאין שורפין קדשים טמאים ביו\"ט ולא תימא דוקא שריפה דהבערה שלא לצורך דהא אין מדליקין בשמן שריפה הבערה לצורך היא דהדלקת נר ביו\"ט צורך אכילה היא ומותרת ואפי\"ה שמן שריפה לא דגזרת הכתוב דאין מבערין קדשים טמאים ביו\"ט דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש תשרופו הילכך מלאכה היא עכ\"ל. והנראה בכוונת דבריו דמשום דאית ביה מ\"ע דבאש תשרופו חשיבה הבערה דידהו מלאכה ולא הותר ביו\"ט משום מתוך דהו\"ל צורך גבוה ואמעיט מקרא דלכם ולא לגבוה כמ\"ש התו' שם ובשבת דכ\"ד על שם ריב\"א וכן הביא הלח\"מ ז\"ל בפ\"ג מהלכות יו\"ט יע\"ש. ובהכי ניחא נמי מאי דאיכא לאקשויי תו לשיטת רש\"י ממילה שלא בזמנה דאינה דוחה שבת ואמר רב אשי בפר\"א דמילה דה\"ט משום דהו\"ל יו\"ט עשה ול\"ת ואמאי לא שרינן מטעם מתוך שהותרה חבורה לצורך שחיטה הותר' נמי שלא לצורך ותשתרי מילה שלא בזמנה ביו\"ט ועפ\"י האמור ניחא.
ובהכי יתיישב ג\"כ מאי דהוה קשה לכאורה בסוגייא דפר' ב\"מ דפרכינן וליתי עשה דשריפת קדשים ולידחי ל\"ת דיו\"ט והוצרכו אמוראי טובא לפרק האי תיובתא כל חד וחד מטעמיה ומאי קושיא דהא משמע דבשר על גבי גחלים איכא משום כיבוי ולא הותר ביו\"ט אלא משום צורך אוכל נפש והכי אמרינן בפרק י\"ט גבי עשון פירות דרב הונא אסר משום כיבוי ומאן דשרי היינו משום דחשי' ליה צורך אוכל נפש ומידי דהוי אבשרא אגומרי כדאיתא התם ומשמע ודאי דלאו דוקא בשר החי דמשו' לחלוחית שבה איכא משום כיבוי אלא אף בצל וכיוצא אית ביה משום כיבוי מידי דהוי אעשון פירות וא\"כ איכא בשריפת קדשים לאו דהבערה ולאו דכבוי ואין עשה דשרי' קדשי' דוח' תרי לאוי אמנ' בהכי ניחא דמלאכת כיבוי דלא אחשביה רחמנא הותרה במתוך משא\"כ הבערה דלא הותר במתוך כדאמרן להכי פריך דמ\"מ ליתי עשה ולידחי ל\"ת. האמנם בלא\"ה הא לא ק\"מ שהרי הלכה רווחת בפי רוב הפוסקים ז\"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכיבוי משאצ\"ל היא כל שאינו צריך לפחמין וכדתנן כחס על הנר כחס על השמן כו' וא\"כ גבי שריפת קדשי' ליכא אלא לאו דהבערה אבל לאו דכיבוי ליכא כיון דכיבוי זה אינו צריך לפחמין והו\"ל משאצ\"ל ומש\"ה פריך בפשיטות וליתי עשה ולידחי ל\"ת למאי דקי\"ל דמשאצ\"ל פטור עליה ואף לדעת הרמב\"ם ז\"ל דקבע הילכתא כמ\"ד חייב עליה וכחס על הנר ועל השמן חייב עליו איכא למימר דכל הני אמוראי הוצרכו להני טעמי אפילו למ\"ד משאצ\"ל פטור עליה דלמ\"ד חייב בלא\"ה אין עשה דשריפת קדשי' דוחה יו\"ט כיון דאיכא תרי לאוי לאו דהבערה ולאו דכיבוי. ועוד י\"ל דכיבוי זה דבשרא אגומרי לא מיחייב דהו\"ל כיבוי כלאחר יד מדרבנן וכמ\"ש הלח\"מ פ\"ג מה' יו\"ט די\"ב יע\"ש.
ואיך שיהיה הנך רואה דלדעת רש\"י ז\"ל ה\"ט דשריפת קדשים לא אמרינן ביה מתוך משום דכיון דרחמנא אחשביה להבערתיה דאיכא ביה מ\"ע דבאש תשרופו חשיבא מלאכה ואסירא. ומעתה הדרן למאי דאתינן עלה דה\"ט דאין רציחה דוח' יו\"ט דכיון דרחמנא אחשביה לרציחה דאית בה קיום מ\"ע לא דחי יו\"ט אלא שלע\"ד דברי רש\"י תמוהים מההיא דריש פסחים דתניא רע\"א אינו צריך הרי הוא או' אך ביום הראשון תשביתו שאור כו' וכתיב וכל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה כו' ואמ' רבא ש\"מ מדר\"ע תלת ש\"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש\"מ לא אמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וש\"מ כו' יע\"ש והשתא כיון דשמעינן מר\"ע דס\"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה תו ליכא למשמע מינה דלא אמרינן מתוך דאיכא למי' דבעלמא ודאי אמרינן מתוך והכא שנייא היא שריפת חמץ דרחמנא אחשביה מלאכה כיון דאין ביעור חמץ אלא שריפה ומה\"ט הוא דלא אמרינן מתוך מידי דהוי אשריפת קדשים דלא אמרינן ביה מתוך מה\"ט וכמ\"ש רש\"י וריב\"א ז\"ל אלו תורף דברי מורי הרב זלה\"ה ששמעתי מפיו פה קדוש.
והן עתה בעומדי בענין זה את זה חזיתיה דמה שיישב מו\"ה ז\"ל לשיטת רש\"י לההי' דשריפת קדשים דלא דחי יו\"ט מטעם מתוך והיא קושית הרא\"ש בשמעתין וכן לההיא דמילה שלא בזמנה עפ\"י מ\"ש רש\"י בההיא דחלה שנטמאת דמשום דרחמנא אחשביה להבערתן הילכך מלאכה היא וכן מה שהוק' לו לדברי רש\"י מההיא דפ\"ק דפסחים כבר קדמוהו בזה בספר מגיני שלמה ובספר נצח ישראל יע\"ש. וראיתי בס' נצח ישראל שעמד על דברי רש\"י דפ' אין צדין בההיא דחלה שנטמאת וכתב שלא הבין כוונתו במ\"ש דרחמנא אחשביה להבערתן שאם כוונתו לומר דמשום דאיכא מצוה בשריפתן קיום המצוה חשיבא מלאכה א\"כ קשה מההיא דריש פסחים וכמו שהקשה מורי הרב זלה\"ה ודוחק לומר דכוונת רש\"י על שום יתור ואפשר שהוא מדכתיב באש ישרף ולא כתיב סתם ישרף דא\"כ גבי מילה שלא בזמנה מאי יתורא איכא כו' גם אין לומ' דס\"ל דלא אמרינן מתוך גבי חבורה וכשיטת הר\"ם במז\"ל בפ\"ה מהלכות י\"ט דלא אמרינן מתוך רק גבי הוצאה והבערה בלבד וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל דבפ\"ק דכתובו' מוכח דס\"ל לרב אשי מתוך גבי חבורה ואמרינן התם אלא מעתה מות' לעשות מוגמר ביו\"ט כו' וצ\"ע בכל זה וכתב עוד דלא עלה על לב רש\"י ז\"ל לומר דמשום דאחשביה רחמנא חשיבא מלאכה אע\"ג דמות' בכל מקום לצורך אבל כוונתו לומ' שאע\"פ שנהנה בעת השריפה וכל הנאת אוכל נפש בי\"ט מותר אפ\"ה כאן כיון שיש ג\"כ מצוה בשריפתה גרע והוייא מלאכה וכמ\"ש התו' שם ובשבת דכ\"ד על שם ריב\"א יע\"ש.
ולע\"ד הדבר מבואר דאין כוונת רש\"י ז\"ל לא כמ\"ש התוספות בשם ריב\"א ולא כמ\"ש הרב מגיני שלמה ומורי הרב זלה\"ה שאילו היה כונת רש\"י למ\"ש התוס' בשם ריב\"א לא היו מיחסין התוס' הך סברא לריב\"א אלא לרש\"י מלבד שדברי רש\"י ז\"ל מוכיחין דמשום חשיבותיה דאחשביה רחמנא למצוה הוא דחשיבא מלאכה ולריב\"א לאו מה\"ט הוא אלא משום דכל דאיכא מצוה חשיב צורך גבוה ואמעיט מקרא דלכם ולא לגבוה. ואילו היתה נמי כוונת רש\"י כמו שהבין הרב מגיני שלמה ומורי הרב זלה\"ה דמשום דאחשביה רחמנא למצוה קיום המצוה חשיבא מלאכה בפני עצמה זה אין הדעת סובלתו דא\"כ נבטל כל קיום מצוה ביו\"ט כמצות כיבוד אב ואם וכיוצא משום דחשיבא מלאכה. אמנם כוונת רש\"י ז\"ל לע\"ד הוא דמצות הבערת קדשים דוקא חשיב' מלאכה משום דרחמ' אפקיה לביעורן של קדשים מן העולם בלשון שריפה דכתיב באש ישרף ושריפה מלאכה היא הילכך אפילו מבערן במידי דלאו מלאכה כגון לתתן לפני כלבו וכיוצא אחשביה רחמנא כשריפה ומשמע ליה לרש\"י דכל פסולי המוקדשין מן התורה יכול לבערן בכל דבר כגון לפררן ולזרותן לרוח דכל שאינו נהנה ממנו מבוער הוא אלא שחכמים גזרו בנותר ושאר פסולי המוקדשין בשריפה דוקא כדי שלא יבא ליהנות בו וכיון דמן התורה יכול לבערן בכל דבר ואפקיה קרא בלשון שריפה אחשביה רחמנ' לביעורן כשריפ' דהוייא מלאכה גמורה אע\"פ שהוא מבערן במידי דלאו מלאכה וכעין זה מצאתי להר\"ב חזון נחום בפ\"ק דתמורה דף קל\"ג ע\"א שכתב דהמקדיש בעל מום לוקה אף על גב שאין בו מעשה משום דאפקיה קרא בלשון לא תקריבו וכתב דכעין זה כתבו התוס' בגיטין ד\"ך ע\"א ד\"ה דילמא יע\"ש והשתא מהאי טעמא ס\"ל לרש\"י דשריפת קדשים לא דחי יום טוב דאף על גב דמלאכת ההעברה הותרה במתוך מכל מקום שריפת קדשים דאחשביה רחמנא מידי דלאו מלאכה כמלאכ' לא הות' במתוך כן נראה לענ\"ד כוונת דברי רש\"י ז\"ל. והשתא לא קשיא לרש\"י ז\"ל מההיא דפ\"ק דפסחים כמו שהוקשה להרב נצח ישראל ולמורי הרב זלה\"ה כמובן. אמנם לפי זה הדרא קושית מורי הרב ז\"ל על דברי רש\"י מההיא דפרק אד\"מ ומההיא דמילה שלא בזמנה לדוכתא דאמאי לא דחי י\"ט מטעם מתוך דהשתא ליכא למימר טעמא משום דאחשביה רחמנא דלפי מה שכתבנו דוקא בשריפת קדשים שייך טעמא דאחשביה רחמנא דאפקיה להבערתן בלשון שריפה אע\"פ שיכול לבערן בכל אופן שיהיה אבל בהנהו דלא אחשבינהו רחמנא לישתרו מטעם מתוך.
תו ק\"ל לשיטת רש\"י מההיא דפרק המביא דף ל\"ב ע\"ב דאמר ליה רבינא לרב אשי מר שרקין ליה תנורא בי\"ט וכתב רש\"י וז\"ל כלו' דתמיהא לן מילתא משום דגיבול טיט תולדת לישה הוא כו' והשתא מאי קמתמה רבינא דמה בכך אם הוא תולדת לישה הא כיון שהותרה מלאכת הלישה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך מטעם מתוך כל שכן דהכא איכא צורך שלא יצא חום התנור והרוח ק' לצלי כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם והר\"ן ז\"ל כתב שם דגיבול טיט לסתום פי התנור מדינא מותר דצורך אוכל נפש הוא אלא היינו טעמא דאסור משום שנראה כמגבל לצורך בעין יע\"ש אמנם מדברי רש\"י ז\"ל נר' דמשום איסור מלאכה עצמה דגיבול זה הוא דאסור ולא חשיב ליה מלאכ' אוכל נפש כיון שאין המלאכה של הגיבול באוכל נפש עצמו כאפיה ובישול וגם אין הגיבול מתקן האוכל אלא גורם לאוכל שלא יתקלקל ומשו' הכי כתב דאיכא איסורא משום מלאכה דלישה. אמנם אכתי קשה דאפילו אינה באוכל עצמו תשתרי מטעם מתוך.
אשר על כן ליישב כל הקושייות שכתבנו לדע' רש\"י נראה לענ\"ד דאף רש\"י ז\"ל לא כתב דמשום טעמא דמתוך הותר הכל ואפילו ליכא צורך כלל אלא דוקא בהוצאה משום דההוצא' מלאכה גרועה היא ולא מקרייא מלאכה שהרי בשבת גופיה נפקא לן מקרא דויעבירו קול במחנה הא לאו הכי הוה שרי וכן כתב הרפ\"ח ז\"ל בסי' תצ\"ה לדעת רבינו אמנם בשאר המלאכות ס\"ל לרש\"י ז\"ל דבעו צ\"ק כשיטת התוס' והרא\"ש ודעימייהו וכל דליכא צורך קצת ליום אסורות מן התורה והשתא ממילא נוחים כל הני דוכתי שכתבנו לעי' וכמוב' ורבינו ז\"ל ברפ\"א מה' אלו הלכה ד' כתב וז\"ל כל מלאכה שחייבים עליה בשבת אם עשה אותה בי\"ט שלא לצורך אכילה לוק' חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה לפי' מות' ביום טוב להוציא את הקטן ואת הלולב מרשות לרשות וכן מותר להבעיר אע\"פ שאינו לצורך אכילה ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפיה ולישה וכיוצא בהן וכל שאין בהם צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובניין וכיוצא בהן עכ\"ל. וכתב ה\"ה המכוון אצלי בדעת רבינו כך הוא שכל מלאכה שחייבים עליה בשבת ואותה מלאכה היא שלא לצורך אכילה אם עשאה אותה בי\"ט לוקה חוץ מן ההוצאה וההבערה שאע\"פ שאינה לצורך אכילה אינו לוקה ואפי' עשאן שלא לצורך אכילה ופירוש מלאכה שהיא שלא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו שכולל כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתיה ואם כן היה מן הדין שיהיו ההוצאה וההבערה נאסרין כמו כתיבה ואריגה אלא שמתוך שהותרו לצורך הותרו נמי שלא לצורך. ונראה טעם לב' אלו ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואע\"פ שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך וההבערה אף על פי שאינה באוכלין ומשקין כתוב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת דוקא אסור ולא ביום טוב אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון כתיבה ואריגה כו' אפילו עשאן לצורך אכילה לוקה והמלאכות שהן באכילה כגון שחיטה ואפיה ובשול אפי' עשאן שלא לאוכלן אינו לוקה כמו שיתבאר בפ' זה עכ\"ל.
והנלע\"ד בכוונת דברי ה\"ה ז\"ל הללו שגילה לנו כוונת רבינו דמ\"ש כל מלאכה אם עשאה שלא לצורך אכילה שאין כוונתו לומר על כל מלאכה ואפילו על מלאכה של בנין וכתיבה ואריגה שאם עשאן לצורך אכילה היא מותרת שזה אינו שהרי בסוף דבריו עלה לחלק בין מלאכת השחיטה והאפיה והבישול למלאכת הכתיבה והאריגה והבנין וסתם וכ' שמלאכות הללו אסורות ומשמע דלעולם אסורות אלא כוונת רבינו במ\"ש כל מלאכה אם עשאה שלא לצורך אכילה כוונתו לומר כל מלאכה שאינה נעשית באוכל ומשקה עצמו ואפילו מלאכת השחיטה והאפיה והבשול אם עשאן שלא באוכל ומשקה וכגון שעשה חבור' באד' שהחבורה תולדת שחיטה היא וכן אם אפה ובשל סמנים או כלי חרש בתנור שהיא תולדת מבשל הרי זה לוקה עליהן כיון שעשה מלאכות אלו שלא לצורך אכילה כלומר שלא במקום אכילה ושתיה באופן שכשכת' רבינו כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשאה ביום טוב שלא לצורך שם כלל בין מלאכת בנין וכתיבה ואריגה ובין מלאכת שחיטה ואפיה ובשול דכל אלו כשעושה אותם שלא לצורך אכילה כלומר שלא באוכל ומשקה לוקה ועל זה הוציא רבינו מכללן ההוצאה וההבערה שבשתי המלאכות הללו אפילו עשאן שלא במקום אוכל ומשקה כגון שהוציא בגדים או כלים או קטן מרשות לרשות אינו לוקה וכבר ביאר הטעם רבינו ז\"ל דהוצאת דברים שאינן באוכלין ומשקין הותרו מטעם מתוך שהותרו דברים שהן באוכלין ומשקין וההבערה גם כן אע\"פ שלעולם לא משכחת לה באוכל ומשקה שמלאכת ההבערה לעולם היא נעשית בעצים ובפחמין ולא באוכלין עצמן הותרו ביום טוב מקרא דלא תבערו אש ביום השבת. ואחר זה סיים רבינו וכתב דמלאכת השחיטה והאפיה והבשול אע\"פ שהושוו עם מלאכת הבנין והאריגה כשעושה אותם שלא באכילה ושתיה כאופה סמנים וכיוצא כאמור הנה כשעושה אותם לצורך אכילה כלומר באוכל ומשקה השחיטה והאפיה והבשול מותרים אבל הבנין והכתיבה והאריגה אסורים וכאן אסר לנו רבינו מגבן דהוי תולדת בונה כמ\"ש רש\"י בפר\"א דמילה דקל\"ג והכתיבה והאריגה נמי אע\"ג דלא משכחת לה באוכל ומשקה נקט להו רבינו אגב בנין ולומר דאפי' עשאן מהן אסורות ולקי עליהן.
הנה ע\"פ האמור דברי רבינו ז\"ל עלו ובאו דבר דבור על אופנו אין בהם נפתל ועקש ודלא כהרב לח\"מ ז\"ל שכתב דלשון רבינו ז\"ל הוא כמו הפוך יע\"ש דע\"פ מ\"ש ה\"ה ז\"ל בכוונת רבינו דבכלל מ\"ש בתחילת דבריו כל מלאכה כו' אם עשאה שלא לצורך אכילה שם כלל אף מלאכת השחיטה והאפיה והבשול כשעשאן בדברים שאינן באכילה ושתיה כמדובר הנה לשונו ז\"ל תדבר צחות כדרכו הטוב ואין כאן לשון הפוך.
ומבואר יוצא מדברי הרב ז\"ל דדוקא בשתי מלאכות הללו דהוצאה והבערה אמרי' מתוך ולא במלאכת השחיטה והאפיה והבשול שאע\"פ שהמלאכות עצמן הותרו לצורך אכילה כלו' באוכל ומשקה כל שעשאן בשאר דברים שאינן באוכל ומשקה כחבורה ואפיה ובשול סמנים לא אמרי' מתוך אלא באיסור לאו דלא תעשה מלאכה הם עומדים ולקי עלייהו כמבואר והנה ה\"ה ז\"ל ביאר לנו כוונת רבי' אמנם לא ביאר לנו טעם הדבר למה בהוצאה והבערה דוקא סבירא ליה דאמרינן מתוך ולא בשחיטה ואפיה ובשול. ומצאתי כתוב בשיטת כ\"י להרב המאירי ז\"ל שכתב וז\"ל והרמב\"ם ז\"ל לא כתב בדין מתוך כי אם הוצאה והבערה ולא שחיטה ואפיה ובשול ונראה הטעם שכל אלו אין עניינם מצוי אלא לצורך אכילה אבל הוצאה והבערה צריכות הן תמיד להרבה דברים שאין בהם צורך אכילה עכ\"ל. וכי תימה דבגמ' מוקמינן ההיא ברייתא דהשוחט עולת נדבה ביום טוב כב\"ש ולב\"ה אמרינן דלא לקי עלה מטעם מתוך הרי דאף בשחיטה אמרי' מתוך כבר נרגש מזה ה' המאירי וכתב דאע\"ג דבשחיטה ל\"א מתוך מכל מקום אין סברא שילקה השוחט עולת נדבה למאן דאית ליה מתוך בהוצאה כיון דהכא ס\"ס הא קעסיק במצוה אלו תורף דבריו ז\"ל.
עוד כתב ה\"ה ז\"ל ושאר מלאכות שהן באכילה כגון שחיטה ואפיה אפילו עשאן שלא לאוכלן אינו לוקה כמו שיתבאר בפרק זה ושאם בישל לגוי או לצורך חול אינו לוקה עכ\"ל. ונלע\"ד שכוונתו ז\"ל לומר דאע\"ג דלא אמרינן מתוך במלאכות אלו כשעשאן שלא באוכל ומשקה ולקי עלייהו מ\"מ אם עשאן באוכל ומשקה אבל עשאן שלא לאוכלן אלא להניחן או לרטיה וכיוצא וכן לבהמה או לצורך חול וכן לצורך גוים אינו לוקה עלייהו מטעם הואיל כמ\"ש רבינו לקמן בפ' זה דט\"ו אבל איסורא מיהא איכא כמ\"ש ה\"ה ז\"ל שם. אמנם מטעם מתוך אין להתירן דכי היכי דלא אמרינן מתו' להתיר מלאכות אלו בדברים שאינן באוכל ומשקה ה\"נ לא אמרי' להתיר מלאכות אלו באוכל ומשקה כל שאינן לצורך י\"ט זה נלע\"ד בכוונת ה\"ה ז\"ל.
ועפי\"ז ממילא יתיישב מה שהקשה הלח\"ם ז\"ל לקמן בדט\"ו למה פטר הרמב\"ם ז\"ל מבשל לצורך גוים וכלבים מטעם הואיל ולא מטעם מתוך כיע\"ש ועיין להרב פרשת דרכים בדס\"ט ד\"ה והואיל הביא דברי התוס' דפ\"ק דביצה ותמה על דברי רבינו דלקמן דט\"ו כקו' הלח\"מ ועיין בספר מרכבת המשנה ואנכי לא ידעתי למה זה סגר הדלת הרב ז\"ל וכתב דבאופה לגוים או לכלבים ליכא מלקות משום דאין איסורן בא אלא מכלל עש' שאף התוס' לא כתבו כן אלא בנדרים ונדבות דאיכא צ\"ק ליום כמבואר בדבור שאחר זה אבל באופה לגוים או לכלבים אי לית ליה צורך קצת ליום אין ספק דמילקא נמי לקי וכיון שכן אפשר דלהכי יהיב הרמב\"ם טעמא דלא לקי משום הואיל לומר דאפילו לית ליה צורך ליום קצת פטור מטעם הואיל וכבר כתבנו דלפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל בדעת רבינו לית ליה מתוך כי אם בהוצאה והבערה ועיין להר\"ב ז\"ל בשיטה המקובצת לביצה בפ\"ב ד\"ך ע\"ב עלה דאמר עולת חגיגה אין עולת ראיה לא וז\"ל והעיקר דעולה אין קרבין כלל בי\"ט מדאורייתא דלית להו לב\"ה מתוך בנדרים ונדבות לפי שהן בדברים שאין בהם צורך קצת דומיא דהוצאת אבנים ולמ\"ד קרבין אית להו מתוך עכ\"ל. וק\"ט דא\"כ בנדרים ונדבות לא אמרי' מתוך אמאי לא אוקי בשמעתי' ברייתא דהשוחט עולת נדבה בי\"ט אף כב\"ה ולקי משום לאו דלא תעשה מלאכה וע' במ\"ש לקמן הי\"ב עלה דבעו מר\"ה הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא כו' יע\"ש וכי תימא לפי דעת רבינו דלא אמרי' מתוך במלאכת השחיטה והאפיה והבשול איך אמרו בפ\"ק דכתובות דף ז' דמותר לבעול בתחילה בי\"ט מטעם מתוך שהותרה חבורה דשחיטה באוכל נפש הא בשחיטה לא אמרינן מתוך כבר יישב אותה סו' הרב דרכי נועם בחא\"ח סי' ט' ודבריו נכונים בטעמן כיע\"ש.
וא\"ת וכיון דבהוצאה והבערה אמרי' מתוך לגמרי איך כתב רבינו לקמן בפ\"ג ה\"ח דאין שורפין קדשים טמאים בי\"ט מפני ששריפ' קדשים שנטמאו מ\"ע ועשיית מלאכה שאינה לצורך מלאכה וכיוצא בהן עשה ול\"ת ואין עשה דוחה את ל\"ת ועשה ע\"כ. והא כיון דאמרי' מתוך בהבערה ליכ' בשריפת קדשים בי\"ט לא תעשה דהא הותרה מלאכה זו בי\"ט משום מתוך כבר הוק' לו כן להלח\"ם ז\"ל שם ותירץ דס\"ל לרבינו דלכם ולא לגבוה אהדריה לאיסורי' דלא אמרי' מתוך וטעמא דהואיל הדר אפקיה והכא בשורף קדשים טמאים דליכא טעמא דהואיל שהרי אסורים בהנאה יתי' בדוכתיה יע\"ש ולכאורה דבריו תמוהים שהרי הרב ז\"ל גופיה בפ\"א דט\"ו כתב למה שהוקשה לו למ\"ש בדעת רבינו דס\"ל דלכם אהדרי' לאיסוריה מדאמרי' בגמ' אברייתא דהשוחט עולת נדבה בי\"ט לוקה דאמ' לך הא מני ב\"ש היא כו' ולפי דעת רבי' אף כב\"ה אתי משום דלכם אהדריה לאיסוריה ותירץ ז\"ל דכיון דשייך טעמא דהואיל בכל מקום אמרי' מתו' שהותר לאו זה בכל מקום משום הואיל הות' נמי אפי' היכא דליכא טעמא דהואיל ואינו עובר בלאו יע\"ש וא\"כ כיון שרבינו פסק דאמרי' מתוך בהבערה איך כ' דאיכא בשריפת קדשים לאו. ונראה לע\"ד דאיכא ט\"ס בדברי הלח\"ם שם בדט\"ו ועיקר תי' שם הוא דכיון דשייך טעמא דהואיל בכל מקום אמרינן מתוך שהותר לאו זה בכל מקום משום הואיל ולא לקי עליה אפי' היכא דליכא טעמא דהואיל נמי לא לקי עליה אבל עובר הוא בלאו אלא דלא לקי מטעם הואיל דלא מהני האי טעמא דמתוך אלא לומר דלא לקי על לאו זו אבל לא לעקור הלאו לגמרי וזהו שכתב רבי' כאן דאיכא לאו ועשה. ומיהו זה דוחק כאשר יראה הרואה והנכון יותר מה שתי' עוד ע\"פ מ\"ש רש\"י ז\"ל בפרק אין צדין דשאני שריפת קדשים דאחשביה רחמנא וכבר עמדנו לעיל בכוונת דברי רש\"י הללו יע\"ש.
ומרן מלכא בספר מ\"ק בפ\"ג מהלכות חו\"מ הל' ה' תירץ עוד דה\"ט דשריפת קדשים דלא אמרינן מתוך משום דבבשרא אגומרי איכא כיבוי ובכיבוי לא אמרי' מתוך אלא אם הוא שוה לכל נפש כבשרא אגומרי שרי וכשאינו שוה לכל נפש כמוגמר אסור כמ\"ש מהו לעשן א\"ל אסור מפני שמכבה וכ\"כ רבינו פ\"ד ה\"ה אלו אין מעשנין בקטורת מפני שמכבה ונ\"ט הלח\"מ שלא אמר מפני שמבעיר דקי\"ל מתוך שהותרה הבערה כו' וא\"כ מה\"ט אסרה תורה שריפת קדשים דדמי לבשרא אגומרי דתחילתו מכבה ולא אמרינן מתוך עכ\"ל. ולענ\"ד אין זה נכון שהרי בפר\"א דמילה דקל\"ג עלה דאמרינן התם דאין ממתקי' את החרדל בגחלת של אש פרכינן ומ\"ש מבשרא אגומרי ומשנינן התם אפשר הכא לא אפשר ופי' רש\"י דבשרא אגומרי לא אפש' מבע\"י אבל מיתוק החרדל אפשר מבע\"י יע\"ש וכיון דעיקר טעמ' דאיסור' אינו אלא מפני דאפשר מבע\"י א\"כ ליכא בכיבוי גחלת של עץ באוכל נפש אלא איסורא דרבנן לדעת רבינו ז\"ל שסובר דכל מלאכה דאפשר מבע\"י כקצירה וטחינה וכיוצא אינה אסורה בי\"ט אלא מדרבנן וכיון דמדאורייתא שרי כיבוי לצורך אוכל נפש כמיתוק החרדל בגחלת של עץ ובשרא אגומרי א\"כ איכא למי' מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והדרא קושיין לדוכתא איך כתב דאיכ' בשריפת קדשים בי\"ט עשה ול\"ת כיון דאפילו משום מלאכה דכיבוי איכא טעמא דמתוך וכ\"ש לגירסת הרי\"ף ז\"ל דגריס בפ\"ב דביצה בההיא דפריך ומ\"ש מבשרא אגומרי התם איכא כיבוי הכא ליכא כיבוי דבכיבוי גחלת למתק את החרדל איכא כיבוי גמור ואסור מה\"ט אבל בכיבוי בשרא אגומרי ליכא כיבוי כיון דסופו מבעיר יע\"ש וא\"כ בשריפת קדשים דדמי לבשרא אגומרי דלא חשיב כיבוי איך כתב רבינו דאיכא עשה ול\"ת ועיין עוד במ\"ש רבינו בפ\"ט מהלכות שבת הל' ה' דמדבריו שם נראה דליכא בבשרא אגומרי משום כיבוי כיע\"ש כי ע\"כ הנכון בזה לדעת רבינו הוא מ\"ש הלח\"מ ז\"ל דשריפת קדשים לא הותרה בי\"ט משום דרחמנא אחשביה להבערתן כמ\"ש רש\"י בפרק אין צדין וברור.
ועפ\"י מה שביארנו בדעת ה\"ה ז\"ל לדעת רבי' דלא אמרינן מתוך כי אם במלאכת ההוצאה וההבערה לבד ולא בשאר מלאכות ואפילו מלאכת השחיטה והאפיה הנה נכון ג\"כ מ\"ש רבינו ברפ\"ד הל' ב' דהמכבה את האש ביו\"ט לוקה והקשו הלח\"מ ז\"ל לקמן בפ\"ג די\"ב והרפ\"ח בסימן תצ\"ה ס\"א דאמאי לא הותר מלאכת הכיבוי במתוך שהות' באוכל נפש כגון מיתוק החרדל בגחלת ובשרא אגומרי והלח\"מ ז\"ל תירץ דבשרא אגומרי כיבוי כלאחר יד הוא ולא אמרינן מתוך שהותר כיבוי כלאחר יד הותר כיבוי בידים ותירוץ זה אינו מעלה ארוכה לההיא דמיתוק החרדל בגחלת דאיכא כיבוי בידים דאע\"ג דהתם נמי לא התירו אלא בגחלת של מתכת דלא חשיב כיבוי ולא בשל עץ וכמו שהקשה מרן מלכא בסמ\"ק דק\"ץ ע\"א על דברי הפר\"ח ז\"ל מ\"מ לפי גירסת רש\"י דגריס בפר\"א דמילה דקל\"ג כי פריך הש\"ס מ\"ש גחלת של עץ מבשרא אגומרי ומשני הכא אפשר מבע\"י התם לא אפשר מבע\"י משמע דמשום טעמא דאפשר מבע\"י לא נאסר גחלת של עץ אלא מדרבנן לדעת רבי' שסובר גבי קצירה וטחינה דמה\"ט אינן אסורות אלא מדרבנן אמנם מדאורייתא נראה דשרי כיבוי גחלת של עץ וכיון שכן אכתי איכא טעמא דמתוך גבי כיבוי ולא לקי וכן לגירסת הרי\"ף דגריס הכא איכא כיבוי התם ליכא כיבוי כבר הקשה הרז\"ה ז\"ל שם דכיון דכיבוי זה מחמת אוכל נפש הוא אע\"פ שהוא כיבוי גמור אמאי לא שרי כשאר מלאכות ותי' הרמב\"ן ז\"ל דכיון דכיבוי זה אינו עושה אוכל כאפיה ובישול אלא מתקן את האוכל הו\"ל כטחינת חיטין וכיוצא דאסור יע\"ש וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא לדעת רבינו דטחינת חיטין דרבנן כיון דמדאורייתא שרי כיבוי גחלת של עץ באוכל נפש תשתרי כיבוי גמור במתוך מדאורייתא ולא לילקי עליה. והרפ\"ח ז\"ל תי' דמשום דמלאכת הכיבוי אינינה באוכל עצמו אלא בעצים ובפחמין לא אמרינן ביה מתוך כמ\"ש ה\"ה דדוקא בהוצאה אמרי' מתוך לפי שאף היא באוכל ומשקה יע\"ש ומתוך דבריו נראה שהבין בכוונת דברי ה\"ה ז\"ל במ\"ש ונר' הטעם לשנים אלו שההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה כו' שבא לתת טעם למה בהוצאה והבערה אמרינן מתוך ולא בכתיבה ואריגה ולזה יהיב טעמא לפי שההוצאה היא באוכל ומשקה עצמו כו' ולא כן אנכי עמדי שאם ה\"ה ז\"ל בא לתת טעם לענין ההוצאה דאמרינן מתוך מה טעם הוא זה שכתב לפי שההוצאה באוכל ומשקה הוא הרי השחיטה והאפיה והבישול שהן באוכל ומשקה נמי ואפי\"ה לא אמרי' בהו מתוך כמ\"ש לעיל בהבנת דברי ה\"ה ז\"ל ועוד שהטעם שכ' בהבערה לאו טעם למתוך וכמו שאכתוב לקמן בע\"ה אבל כוונתו ז\"ל לע\"ד שבא לתת טעם למה לא נאסרו ההוצאה וההבערה אפי' כשעושה אותם לצורך אוכל נפש כיון שאין המלאכה עצמה עושה האוכל כמו אפיה ובישול שהמלאכה עצמה עושה האוכל ומתקנה לגמרי וכיון שכן היה מן הדין שיהיה ההוצאה וההבערה כמו הכתיבה והאריגה שמפני שאין המלאכה עצמה של הכתיבה והאריגה עושה האוכל אלא הם גרמא לבא לידי אכילות אסורות בי\"ט ה\"נ הוצאה והבערה דכוותייהו הם לזה כתב ז\"ל דלא דמי הוצאה לכתיבה ואריגה דאעפ\"י שאין ההוצאה מתקן האוכל אלא גורם לבא לידי אכילה כמו הכתיבה מ\"מ שנייא היא הוצאה שהמלאכה נעשית באוכל עצמו משא\"כ הכתיבה והאריגה וסיים עוד דאף בהוצאת דברים אחרים שאין ההוצאה באוכל עצמו הותר במתוך דבהוצאה אמרינן מתוך אמנם לא ביאר לנו ז\"ל למה בהוצאה אמרי' מתוך טפי משאר מלאכות שהן באוכל נפש עצמו כאפיה ובישול וכבר כתבנו לעיל הטעם שכתב הרב המאירי ז\"ל. ועפ\"י דבריו ז\"ל ניחא נמי דלא אמרינן בכיבוי מתוך מפני שאין הכיבוי צורך כ\"ך ליו\"ט כמו ההוצאה שצריכה תמיד לכל דבר ואפילו שלא לצורך אכילה והו\"ל כיבוי כאפיה ובישול דלא שרינן להו כשאינן באוכל ומשקה מטעם מתוך כמדובר. אמנם לפי דברי הרפ\"ח ז\"ל קשה דכיון דהותר מן התורה כיבוי גחלת של עץ בחרדל אעפ\"י שאין הכיבוי בחרדל אלא בגחלת למה לא נאמר מתוך שהות' מלאכת הכביה ביו\"ט לצורך אוכל נפש הותרה לגמרי ומה יועיל טעמו דכיון שאין הכיבוי באוכל עצמו לא אמרינן מתוך אדרבא מפני שאין הכיבוי באוכל עצמו ואפי\"ה שרי ליה רחמנא אית לן למימ' טפי מתוך שאילו היה באוכל עצמו איכא למי' דדוקא באוכל עצמו שרי רחמנא ותו לא אבל השתא דאמרן דאפילו שאין הכיבוי באוכל שרי רחמנא דקילא מילתא טובא כ\"ש דאית לן למימר מתוך טפי. ויותר היה לו להרפ\"ח ליישב ולומר דכיבוי גחלת של עץ בחרדל ה\"ט דשרי מן התורה בי\"ט משום שאין הכיבוי צורך לחרדל אלא לחישת הגחלת וחומה הוא העיקר למתק את הגחלת ואם היה באפשר להכניס הגחלת בתוך החרדל ושלא תכבה ה\"נ היה נתקן האוכל שפי' דהשתא דמי לבשרא אגומרי שכת' הרב ז\"ל דמפני שאין הכיבוי צורך לצלייה הותר ולא אמרינן מתוך.
וא\"ת וכיון דבכיבוי לא אמרינן מתוך לדעת רבינו מהני טעמי דאמרן א\"כ מאי האי דפריך ר\"פ לר\"פ בפ\"ק דכתובות ד\"ז עלה דקאמר דשרי לבעול בתחילה ביו\"ט מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי\"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כו' והשתא אם איתא דבכיבוי לא אמרינן מתוך מאי פריך ליה ממוגמר דהתם ודאי אסיר משום דאיכא נמי כיבוי בשע' שנותן אבקת הבשמים על האש כמ\"ש רש\"י בפ\"ב דביצה דף כ\"ב וכ\"כ רבינו בפ\"ד אין מעשנין בקטורת מפני שמכבה ובמכבה לא אמרינן מתוך. ולגירסת הרי\"ף ז\"ל דגריס התם איכא כיבוי הכא ליכא כיבוי ניחא דאפשר דס\"ל לר\"פ דבמוגמר ליכא כיבוי כיון דסופו להבעיר וכרבא דאמ' אף ע\"ג גחלת מותר וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל שם דרבא פליג אדרב הונא דאמ' אסו' מפני שמכבה אמנם לפי גירסת רש\"י ז\"ל דגריס התם אפשר הכא לא אפשר משמע דבבשרא אגומרי ובמוגמר איכ' משום מכבה אלא דבשרא אגומרי שרו ליה רבנן משום דלא אפשר מבע\"י וכיון שכן מאי פריך אמאי לא אמרינן מתוך במוגמר הא בכיבוי לא אמרי' מתוך וכבר הכריח הלח\"מ ז\"ל בפ\"ג די\"ב דגירסת רבינו היא כגי' רש\"י ז\"ל יע\"ש. ועוד שהרי רש\"י ז\"ל גופיה בפ' י\"ט דכ\"ב ע\"א כתב דכיבוי בי\"ט לא אשתרי לצורך אכילה כיע\"ש. ועפ\"י מ\"ש הר\"ב דרכי נועם חא\"ח סימן ט' ליישב אותה סוגייא לדעת רבינו דלית ליה מתוך בחבורה יתיישב זה ודוק.
ודע שהרא\"ש ז\"ל בביצה די\"ב ס\"ל דאמרי' מתוך אף בכיבוי שכתב וז\"ל והא דאסרינן לקמן לכבות את הנר מפני דבר אחר משום דהוי כעין מכשירין וכ\"כ לקמן דכ\"ב ע\"א וז\"ל ואע\"פ שהתירו בעילת מצוה ע\"י מתוך והכא נמי יתירו כיבוי לצורך בעילה ע\"י מתוך שהותר הכיבוי לצורך אוכל נפש כגון גריפת תנור או שלא תשרף הקדירה י\"ל בעילת מצוה שאני א\"נ כיבוי זה חשיב כמכשירי אוכל נפש עכ\"ל. וכדבריו כתבו ג\"כ התוס' בפ\"ק דכתובות ד\"ה א\"ל כו' ועיין בהר\"ב שם בשיטה המקובצת שלא נחה דעתו במה שתירץ בתי' הראשון דמשום בעילת מצוה התירו דאדרבא בבעילה הראשונה הו\"ל למיסר טפי שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה וכן הרא\"ש ז\"ל בביצה די\"ב לא הביא תי' זה וכוונת התי' השני שכתבו דכיבוי זה חשיב כמכשירי אוכל נפש נראה דהכוונה לומר דכיון דבעת הכיבוי אינו מתהני מגוף הכיבוי אלא הוא גורם ליהנות מד\"א הרי זה מכשיר ממש וכדמוכח אותה סוגייא דלקמן יע\"ש. וכתב עוד הרא\"ש ז\"ל דהא דאסור לכבות כדי שלא תתעשן הקדירה היינו היכא דאפשר להצילו מעשון בלא כיבוי כגון שיסירנו מאש זה לבשלו באש אחר עכ\"ל וכתב הרב מג\"א בסימן תקי\"ד ס\"ב דאם יכול לעשות אש במקום אחר אפי' שאין לו מוכן עתה אסור לכבות יע\"ש ולכאורה אין לזה טעם דכיון דצריך להבעיר במקום אחר למה לא נתיר לכבות עשון זה דהא הבערה וכיבוי כי הדדי נינהו לשיטה זו ולצורך שרו ושלא לצורך אסירי ומפי מו\"ר זלה\"ה שמעתי דטפי אית לן להתיר הבערה מכיבוי משום דהבערה בלאו טעמא דמתוך שרי מדאורייתא מטעם הואיל לא כן גבי כיבוי דליכא לטעמא דהואיל ועוד יש לחלק ביניהם עיין בב\"ח ר\"ס תקי\"ד ועיין להר\"ב דרכי נועם בתשו' סימן י\"ג דמשמע מדבריו שחולק על סברת הרב מ\"א ז\"ל הלזו. ודע דלשיטת הפוסקים דשרי לכבות כדי שלא תתעשן הקדירה אותה ששנינו בביצה המסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה דוק' בשבת מתנייא אבל בי\"ט ודאי דשרי דלא גרע ממכבה את האש כדי שלא תתעשן הקדירה אמנם מדברי הרא\"ש ז\"ל שם לא משמע הכי יע\"ש וצ\"ע ועיין במה שכתבתי לקמן בפ\"ד בשורש כיבוי עלה דבעי מהו לכבות את הנר. ועיין עוד בחי' ביצה בדכ\"ח עלה דאמר ר\"ח אחד סכין שנפגם יע\"ש.
ובמ\"ש עוד ה\"ה ז\"ל בטעמא של מלאכת ההבערה שהותרה בי\"ט אעפ\"י שאין המלאכה באכילה ושתיה כי אם בפחמין הוא משום דקרא כתיב ביום השבת בשבת הוא דאסור אבל בי\"ט שרי ודרשו כן לפי שביום השבת מיותר הוא עכ\"ל. הנה מלבד מה שקשה לזה מדברי הירושלמי שהביא הרב גופי' לקמיה וכמ\"ש בספר מרכבת המשנה עוד זאת יש לתמוה עליו מסוגייא דפרק אד\"מ דמפרשינן טעמא דאין רציחה דוחה שבת וי\"ט דתניא ר\"י לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת נאמר כאן מושבות ונאמר להלן במיתת ב\"ד מושבות מה מושבות דלהלן ב\"ד אף כאן ב\"ד יע\"ש ולפי דברי ה\"ה ז\"ל דקרא מיירי דוקא בשבת ולא בי\"ט א\"כ רציחה בב\"ד בי\"ט שרי דהא קרא דוקא בשבת קאמר דאסור ובי\"ט שרי וכעת צ\"ע.
והר\"ב מגן אברהם ז\"ל בר\"ס תקי\"ח הק' עוד על דברי ה\"ה ז\"ל הללו מההיא דריש פסחים דקאמר ר\"ע דאסור לשרוף חמץ בי\"ט משום דרח' אמר לא תבערו אש ביום השבת ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וא\"כ ש\"מ דאע\"ג דלאו דלא תבערו לא נאמר בי\"ט מ\"מ אסור מלאו דלא תעשה כל מלאכה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא למה אמרינן ביה מתוך ואין לומר דזהו דוקא למ\"ד הבערה לחלק יצאת אבל למ\"ד ללאו יצאת לא אסירא בי\"ט כמ\"ש התוס' ולכן אמרינן מתוך דא\"כ מאי קאמר ש\"מ תלת ש\"מ לחלק יצאת וש\"מ לא אמרינן מתו' הא הני תרי חדא הוא דהא בהא תלייא וצ\"ע עכ\"ל ולכאורה דבריו תמוהים דלפי מה שהבין הוא ז\"ל בדעת ה\"ה שבא לתת טעם למה בהבערה אמרינן מתוך ועל זה מייתי קרא דלא תבערו אש ביום השבת דמשמע ליה דהאי קרא לא אצטריך להבערה דאוכל נפש עצמו אלא להתיר הבערה בי\"ט אפי' שלא לצורך אוכל נפש ודרשינן טעמיה דקרא דמשום מתוך הוא א\"כ מאי קא ק\"ל על דברי ה\"ה ז\"ל מההיא דר\"ע דאסר הבערת חמץ בי\"ט דאפשר דר\"ע משום דלית ליה מתוך משו\"ה לא דריש ביום השבת יתירה להכי ולומר דבשבת אסור ובי\"ט שרי אלא איהו מוקי ליה ליום השבת לדרשא אחריתי והיינו דקאמר תלמודא ש\"מ מדר\"ע דלית ליה מתוך ומשו\"ה לא דריש ביום השבת כדדריש מאן דאית ליה מתוך בהבערה. אבל נראה דהרב ז\"ל משמע ליה בכוונת ה\"ה ז\"ל דעיקר קרא דלא תבערו אש בי" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נדרים ונדבות אינן קריבין בי\"ט\n בהמה \n חציה של גוי וחציה של ישראל מותר [לשוחטה] בי\"ט כו'. נ\"ב הכי איתא בגמ' פ\"ב דביצה דכ\"א ע\"א בעא מיניה רב אויא סבא מרב הונא בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מהו לשוחטה ביום טוב אמר ליה מותר אמר ליה ומה בין זה לנדרים ונדבות כו' אבל נדרים ונדבות כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו ע\"כ כתב בספר קול בן לוי שדקדקו על זה דרב אויא סבא דדימה זה לנדרים ונדבות מאי קא מספקא ליה מעיקרא דתפשוט מנדרים ונדבות דלמאן דאמר אין קריבין אסו' ולמאן דאמר קריבין מותר והאריך בתירוצו יע\"ש. ולע\"ד נראה דבפשיטות טפי יש ליישב זה דרב אויא סבא הוה שמיע ליה דבהמה חציה של גוי מותר לשוחטה ביום טוב מטעמא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ולא הוה ק\"ל מה בין זה לנדרים ונדבות דהוה משמ' ליה טעמא דנדרים ונדבות משום שמא ישהא ולהכי בבהמה של גוי דליכא להאי טעמא שרי אבל בתר דשמעיה לרב הונא דקאמר דנדרים ונדבות מדאורייתא נמי אסור כדקאמר הש\"ס לעיל משמיה דרב הונא להכי קא בעא מיניה אי לדידיה סבירא ליה בבהמה חציה של גוי אי מותר לשוחטה ביום טוב דאפשר דאיהו פליג אהך דינא וסבירא ליה דאסור וכי הדר דשרי אקשי ליה לפי שיטתיה מאי שנא מנדרים ונדבות וברור.
והנה בהא דאמרינן דנדרים ונדבות אסורים משום דכהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו כתב רש\"י ז\"ל וז\"ל וה\"ה לבעלים בשאר הבשר כעבד הנוטל פרס מבית רבו ונמצאת כל השחיטה לשם גבוה עכ\"ל. ולכאורה איכא למידק ממ\"ש רש\"י ז\"ל בפרק מרובה דע\"ו ע\"א ד\"ה דר\"י הגלילי וז\"ל ל\"א בטביחה משום הכי לא מחייב דבשעת טביחה דהקדש נינהו דאמרינן בפ\"ק דכי אמר רבי יוסי הגלילי ממון בעלים מחיים אבל לאחר שחיטה לא אלא משולחן גבוה קא זכו ולא נהירא לי דבהכי האי שחי' לא אמר רבי יוסי הגלילי דמשולחן גבוה קא זכו אלא במקדש בחלקו שחלקו בקדשים דהויא התם שחיטה וזריקה והקטרת חלבים אבל בשעת טביחה אכתי ממון בעלים הן עכ\"ל. מבוארים דבריו דלא אמרינן לרבי יוסי הגלילי לגבי בעלים משולחן גבוה קא זכו אלא לאחר שחיטה וזריקה והקטרה אבל בשעת שחיטה אכתי ממון בעלים הן ואילו הכא אמרי' דמשום הכי לא מצי לשחוט נדרים ונדבות ביום טוב משום דהשחיטה היא לשם גבוה ובעלים משולחן גבוה קא זכו וזה נראה הפך מ\"ש שם וי\"ל דלגבי טביחה להתחייב ד' וה' שאין הדבר תלוי באכילת הבשר לבעלים דמיד ששחטו מתחייב אפילו לא יהיה לו התר בבשר כתב רש\"י ז\"ל דבשעת טביחה ממון בעלים הוא דאכתי לא זכה ביה גבוה עד אחר זריקה והקטרה אבל לענין שחיטה ביום טוב דלא שרא רחמנא אלא לצורך אוכל נפש ושוחט נדרים ונדבות לא מצי אכיל בשר עד אחר זריקה והקטרה נמצא דבשעת שחיטה אע\"ג דאכתי לא זכה ביה גבוה מכל מקום כיון דבעי זריקה והקטרה להתירו באכילת בשר נמצא למפרע שהשחיטה היתה לצורך בעלים.
ומהא דאמרינן בשמעתין בטעמא דנדרים ונדבות אינן קריבין ביום טוב משום דמשולחן גבוה קא זכו. שמעתי מהחכם השלם והכולל יצחק נוניס הי\"ו שהוק' לו מ\"ש התוס' בפרק קמא דפסחים ד\"ה ע\"א ד\"ה ואומר כו' וז\"ל א\"נ כיון דמתחילת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו אע\"ג שיהא לו הנאה ממנו אחר כך אסור כמו נדרים ונדבו' שאין קריבין בי\"ט למ\"ד אף על פי שיש בהם מאכל הדיוט לבסוף כו' עכ\"ל והשתא לפי דבריהם למה ליה להש\"ס בשמעתין למימר טעמא משום דבעלים משולחן גבוה קא זכו תיפוק לי דאפילו לא זכו משולחן גבוה כיון דאינו יכול ליהנות מהבשר עד אחר זריקה והקטרה ומתחילת השחיטה אינו יכול ליהנות ממנו אסו' דומיא דשריפת חמץ ביום טוב דאסור כמ\"ש התוס' אלו דבריו נר\"ו.
ולפק\"ד לא קשייא ולא מידי דהש\"ס הכא אצטריך למיהב טעמא מעיקרא למה לא יהא לבעלים היתר אכילה בבשר מיד אחר שחיטה וקאמר דכהנים ובעלים משולחן גבוה קא זכו ומהאי טעמא אין להם התר עד אחר זריקה והקטרה וכן כתב רש\"י ז\"ל בקידושין דף נ\"ג ע\"א וכן כתב הרב בעל קרבן אהרן בפרשת ויקרא גבי קרא דוהיה החזה לאהרן ולבניו יע\"ש והיא גופא קאמר הש\"ס בשמעתין דשאני בהמה חציה של גוי דמיד לאחר שחיטה שריא לישראל מה שאין כן בנדרים ונדבות דלא שרו באכילה עד לאחר זריקה והקטרה ומהאי טעמא אסור ועיין במ\"ש התוס' בשבת דף כ\"ד ע\"ב ד\"ה לפי שאין כו'.
ודע שכתבו התוס' וז\"ל אבל נדרים ונדבות כו' ואפילו לרבי יוסי הגלילי דקאמר קדשים קלים ממון בעלים ואפילו לאחר זריקה קאמר דממון בעלים הן רק במתנות כהונה כו' עכ\"ל. הנה הם ז\"ל אזלי לשיטתם שכתבו בפ\"ק דבב\"ק די\"ב דההיא דמחלק הש\"ס התם לדעת רבי יוסי הגלילי בין מחיים לאחר שחיטה לא קאי לפום קושטא דמשני התם מתנות כהונה קאמרת שאני מתנות כהונה דמשולחן גבוה קא זכו ומשמע להו דלפום האי שינויא הדר הש\"ס ממאי דהוה בעי מימר מעיקרא דעד כאן לא קאמר רבי יוסי הגלילי דקדשים קלים הוי ממון בעלים אלא מחיים ולא לאחר שחיטה אלא השתא הדר ביה דלעולם חשיב ממון בעלים ואפי' לאחר שחיטה וההיא דהמקדש בקדשים קלים שאינה מקודשת לרבי יוסי הגלילי מיירי בחלק הכהנים דכהנים דוקא משולחן גבוה קא זכו ואפי' מחיים אבל חלק הבעלים בבשר לעולם של בעלים היא ואפי' לאחר שחיטה וזריקה ומתוך כך הוצרכו לידחק דההיא דמחלק הש\"ס בפרק האיש מקדש דף נ\"ג עלה דמתני' דהמקדש בקדשים קלים דאינה מקודשת דהיינו דוקא לאחר שחיטה ולא מחיים לא הוי לפי המסקנא דפרק קמא דבבא קמא יע\"ש אבל רש\"י ז\"ל שם בפרק קמא דבבא קמא ובדע\"ו ס\"ל דלפום קושטא נמי קאי חילוק זה דמחלק הש\"ס מעיקרא דעד כאן לא קאמר רבי יוסי הגלילי דק\"ק הוי ממון בעלים אלא מחיים אבל לאחר שחיטה לא הוי ממון בעלים וזו היא שיטת הרשב\"א והריטב\"א כמבואר בדבריהם שם בפרק האיש מקדש וזו היא גם כן שיטתו של רשב\"ם בפרק יש נוחלין דף קכ\"ג ע\"א יע\"ש. גם הרא\"ש בתוספותיו הובאו דבריו בשיטה המקובצת לבבא קמא קאי בשיטה זו יע\"ש.
וראיתי להרשב\"א ז\"ל שסיים וכתב וז\"ל ואם תאמר והא אמרינן בפרק שני דביצה דבהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביום טוב משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה אבל נדרים ונדבות אין קריבין בי\"ט דמשולחן גבוה קא זכו תי' בתוס' דאף על גב דחלק בעלים חשוב ממונן מכל מקום עיקרן לצורך גבוה קאתו ולכך אינן קרבין ביום טוב עכ\"ל. ולא זכיתי להבין מאי קא ק\"ל מהא די\"ט עד דהוצרך לתירוץ התוס' ז\"ל מאחר כי הוא ז\"ל אזיל בשיטת רש\"י דמחלק בין מחיים לאחר שחיטה וסבירא ליה דלאחר שחיטה חשוב ממון גבוה א\"כ שפיר קאמר הש\"ס הכא דמש\"ה נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב דכי זכו בין הבעלים בבשר ובין הכהנים בחלקם משולחן גבוה קא זכו ונמצא שהשחיטה לצורך גבוה היא כמ\"ש רש\"י ז\"ל בשמעתין והתוס' ז\"ל לא הוצרכו לתרץ דאע\"ג דחלק בעלים חשוב ממונם מ\"מ עיקרן לצורך גבוה קאתו אלא לפי שיטתם דס\"ל דחלק הבעלים חשוב ממונם אפי' לאחר שחיטה כמבואר מדבריהם בשמעתי'. גם הריטב\"א ז\"ל שם בפ' האיש מקדש אחר שכתב והסכים לשיטת רש\"י ז\"ל סיים וכתב וז\"ל ולהאי שיטת' אתי שפיר הא דאמרי' במס' י\"ט גבי נדרים ונדבות כו' קא זכו משולחן גבוה קזכו ואפי' בעלים דהוי ממונן מחיים לאחר שחיטה מיהא כי זכו משולחן גבוה קזכו וכ\"ש כהנים דאפי' מחיים משלחן גבוה קזכו ולא הוייא שחיטה אדעתא דבעלים כלל אלא אדעתא דגבוה לבד וזה נכון עכ\"ל. ואפשר דהרשב\"א ז\"ל משמע ליה כמ\"ש רש\"י בפרק מרובה דע\"ו דבשעת זביחה אכתי ממון בעלים הן עד לאחר זריקה והקטרה ובשעת טביחה לא קרינן בבעלי' עדיין דמשולחן גבוה קזכו ולהכי הוצרך למה שתירצו התוס' לפי שיטתם דאע\"ג דממונן הוא אכתי עיקר השחיטה לצורך גבוה הוא ולישנא דמשלחן גבוה קזכו דנקט היינו לחלק הכהנים ודוק.
ולענין הלכה נראה דקי\"ל כרבי יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים מאחר דסת' לן תנא הכי בפרק קמא דבבא קמא לענין נזיקין כדאמרינן התם מדקתני נכסים שאין בהם דין מעילה יש בהם דין נזיקין ודייקינן מעילה הוא דליכא הא מקדש קדשי ולשיטת רש\"י ודעימיה אף בפרק האיש מקדש דקתני המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת סתם לן כוותיה כדדייק התם מדקתני בחלקו דלאחר שחיטה קמיירי ולא מחיים שמע מינה דמחיים מקודשת משום דקדשים קלים ממון בעלים הוא כרבי יוסי הגלילי. גם מההיא דקאמר רבי אבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן וכן מדאמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה ואינו גובה מלחמה נראה דס\"ל כר\"י הגלילי וכמ\"ש התוס' ז\"ל שם בדי\"ג ע\"ב ד\"ה אמר רבא יע\"ש מיהו הרא\"ש ז\"ל שם בפרק קמא דבבא קמא אחר שכתב כל זה סיים ז\"ל ומיהו נראה לי מדאיפליגו אביי ורבינא בפרק הפרה דנ\"ג גבי שור ושור פסולי המוקדשין כו' אליבא דרבנן סברי כרבנן ורבנן בתראי נינהו משמע דהלכה כרבנן וכהן שקידש האשה בבכור חי לא הוייא מקודשת וצ\"ע עכ\"ל משמע דספוקי מספקא ליה לענין הלכה אי קי\"ל כרבי יוסי הגלילי ועיין למרן ב\"י בא\"ה סי' כ\"ח ובדברי הרב בית שמואל שם.
אך מדברי רבינו ז\"ל ברפ\"ח מהלכות נזקי ממון שכתב וז\"ל וכל הקדשים שחייבים בהם מעילה אין בהם דין נזיקין וכן ממ\"ש שלמים שהזיקו גובה מבשרן כו' וכן תוד' שהזיקה גובה מבשרה כו' נר' שפסק כר\"י הגלילי וכן כתב הלח\"ם ז\"ל שם והוק' לו לפי זה מ\"ש בפרק ב' מה' גניבה דהגונב קדשים קלים מבית בעליהן פטור מן הכפל מט' דוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש כו' וכיון דהוא פסק הכא דקדשים קלים אקרי רעהו וממון בעלים למה פטרו מן הכפל ותירץ דהתם איכא מיעוטא אחרינא דוגונב מבית האיש כו' יע\"ש ועיין בהרב תי\"ט בפ' הזהב מ\"ט ד\"ה אין להם תשלומי כפל שהוק' לו קושיית הלח\"ם הלזו ולא הונח לו בתירוץ זה והניחו בצ\"ע יע\"ש ועיין עוד להלח\"ם בפ\"ו מה' בכורות ה\"ב דהוקשה לו מ\"ש רבינו בפ\"ה מה' טוען דההקדשות פטור משבועת הפקדון ולא חילק בין קדשים קלים לשאר הקדשות לפי שיטתו דפסק כר\"י הגלילי והצריכו עיון יע\"ש ועיין עוד להרב משנה למלך פרק ד' מה' מעילה גבי מה שפסק רבינו דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום שתמה עליו דבפסחים ד\"צ מבואר דלר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא המוכר שלמיו מעשיו קיימים וכן הקשה בספר בני יעקב בהגהותיו יע\"ש עוד הוקשה לו להרב מש\"ל שם מ\"ש רבינו בפ\"ד מה' איסורי מזבח דאין מוקצ' אחר הקדש וכן אין אתנן אחר הקדש וכל זה נראה דלא כר' יוסי הגלילי הפך מה שפסק ברפ\"ח מה' נזקי ממון יע\"ש וכמו כן הוקשה לי מה שהשמיט רבינו בפ\"ג מה' נחלות ההיא דת\"ר בפרק יש נוחלין דף קכ\"ג דבכור נוטל פי שנים במוקדשים דמוקמינן לה התם בקדשים קלים ואליבא דר\"י הגלילי דאמר ממון בעלים היא יע\"ש והוא ז\"ל השמיט חלוקה זו כנראה שדעתו לפסוק כרבנן דר\"י הגלילי גם בפ\"ה מה' אישות כת' כהן שקד' בנחלתו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת ולא ביאר אם הישראל קדש בחלק הבשר אם היא מקודשת כנראה דס\"ל דה\"ה בישראל ולא הוצרך לבארו כי נלמד מדין כהן אף כי אין זה הכרח כל כך.
והנה למה שהקשה הרב מש\"ל ז\"ל בה' מעילה למה פסק רבינו דהמוכ' שלמיו לא עשה ולא כלום ראיתי מתרצים (הנה הוא במפתחות לס' משנה למלך) שתירצו לזה דההיא דאמר אביי בפרק האשה ד\"צ דליכא לאוקמי ברייתא דקתני דהממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו מעות שבידו חולין כר\"י הגלילי דהא תני בה והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום כו' דמשמע מינה דלר\"י הגלילי מה שעשה עשוי היינו כי הוה מוקים אביי ההיא בריית' דנתן לה מוקדשין באתננה דאצטריך להביא קרא דלנדור להתירן כר\"י הגלילי ולא כר' הושעיא דמוקי לה כר' ובממנה זוכה על פסחו דהשתא כי מוקים לה כר\"י הגלילי ושמעינן מינה דאיסו' אתנן חל על המוקדשין לר\"י הגלילי אי לאו קרא דלנדור שמעינן נמי מיניה דהמוכר שלמיו מה שעשה עשוי דמה לי נתנו באתננה מה לי מכרו ועלה הוא דקאמר אביי דאי הוה מוקים ההיא כר\"י הגלילי לא הוה מצי מוקי ברייתא דהממנה אחרים כו' כר\"י הגלילי דהא לדידיה מה שעשה עשוי אמנם השתא דאוקי רבי אושעיא לההיא כר' ובממנה זוכה על פסחו תו לא שמעינן דלר\"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים דיכול למכור אותם דאיכא למימר דלדידיה אע\"ג דממון בעלים הן מ\"מ אסור למוכרן משום בזיון קדשים והשתא רבינו שפסק כההיא דרבי הושעיא דמוקי לההיא כר' ובממנה זוכה על פסחו פסק שפיר דהמוכר שלמיו לא עשה ולא כלום אפילו לרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים את\"ד יע\"ש.
ודרך זה דחוי מעיקרו הוא דודאי לאו הא בהא תליא דהא שמעינן מסוגייא דפרק קמא דבבא קמא די\"ב ומההיא דפרק האיש מקדש דף נ\"ג דלר\"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הן אדם יכול לקדש בו את האשה ומהאי טעמא הוצרך תלמודא לומר דמתני' דהמקדש בחלקו מיירי לאחר שחיטה ומש\"ה אינה מקודשת ואם איתא דלרבי יוסי הגלילי אינו יכול למכור שלמיו ואם מכר לא עשה ולא כלום היאך יכול לקדש בו את האשה דאין לך מכירה גדולה מזו אלא ודאי משמע דלר\"י הגלילי דסבר ממון בעלים הן פשיטא ליה להש\"ס דאם מכר דמה שעשה עשוי ומשום הכי אם קדש בו את האשה מקודשת והדרא קו' לדוכתא.
ואני בעוניי סבור הייתי ליישב קושיא זו על פי מה שיש לדקדק מדברי רש\"י בפר' קמא דב\"ק די\"ב ע\"ב ד\"ה מחיים מי אמר דאף לרבי יוסי הגלילי לא חשיבי קדשים קלים ממון בעלים אלא בנדרים שחייב באחריותן אבל נדבות שאינו חייב באחריותן אף לר\"י הגלילי ממון גבוה הוא ואפשר דרבינו בהכי איירי אלא דסוגיית הגמרא דפסחים ק' לפי שיטת רש\"י ז\"ל הלזו וכמ\"ש לקמן בע\"ה ומ\"מ לדידי ק\"ל על הרב מש\"ל דאדקשיא ליה למר בדברי רבינו ז\"ל תיקשי ליה באותה סוגייא דפרק האשה דף צ' דמוקים לההיא ברייתא דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום כר' ואילו ר' סתם לן בפרק קמא דבב\"ק כר\"י הגלילי דקתני נכסים שאין בהן מעילה כו' כדדייק הש\"ס התם וא\"כ לדידיה אמאי לא עשה ולא כלום ואולי לא חש הרב ז\"ל לזה משום דאיכא למימר הדר ביה ר' ומעיקרא בברייתא לא הוה ס\"ל כרבי יוסי הגלילי והדר ביה במתני' אבל על רבינו ז\"ל דפסק לשתיהן ק\"ל שפיר.
והנראה לע\"ד בדעת רבינו ז\"ל דלית ליה כר\"י הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים אלא כרבנן דממון גבוה הוא ופסק כרבא דאמר דמתני' דקתני נכסים שאין בהם מעילה נכסים שאין בהם דין מעילה קאמר ומאי נינהו דהדיוט ואע\"ג דאקשינן עליה דרבא וליתני דהדיוט ומסיק בקשייא כיון דלא אסיק בתיובתא הלכתא כוותיה כנודע וס\"ל דאף לרבנן דשלמים ממון גבוה הוא אפי\"ה שלמים שהזיקו גובה מבשרן דהא רבא דמפרש למתני' דאין בהם דין מעילה ולא אוקי למתני' כר\"י הגלילי קאמר דתודה שהזיק' גובה מבשר' ולא ס\"ל דאליבא דר\"י הגלילי דאמר כמ\"ש התוס' ז\"ל דכיון דסתם מתני' לית ליה כר\"י הגלילי לדידיה למאי נפקא מינה אשמועינן רבא מילתא לדעת ר\"י הגלילי דלית הלכתא כוותיה אלא ודאי דאף לרבנן קאמר דאע\"ג דלדידהו קדשים קלים ממון גבוה הוא ורעהו אמר רחמנא ולא של הקדש סבירא ליה דהיינו דוקא בהקדש שכולו לגבוה אבל בהקדש דאית בהו חלק לבעלים בבשר כשבא הבשר ליד בעלים גובה מהם ורעהו קרינן ביה למפרע ולא מיעט קרא דרעהו ולא של הקדש כל דאית ביה חלק לבעלים אף ע\"ג דמשולחן גבוה הוא דזכו ביה הבעלים דהא מיהא דבתר דזכו של רעהו קרינן ביה למפרע והיינו דאיכא בין ר\"י הגלילי ובין רבנן דלר\"י הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים הוא ויכול למוכרן ולקדש בהן את האשה כשהזיקו מיד זכה הניזק בגוף השלמים לחצי נזק ויש לו זכיה בגויה והוה ליה כהקדש של שותפים ונקרא על שם שניהם משא\"כ לרבנן דר\"י הגלילי אין לו זכיה בו מחיים עד אחר שחיטה וזריקה והקטר חלביו דאז זוכים הבעלים בבשר והניזק גובה מהם.
והשתא למאי דדייק הש\"ס מעיקרא מעילה הוא דליכא הא מקדש קדשי ומשמע דהניזק גובה ממנו כשאר נכסי הדיוט קאמר דמתני' רבי יוסי הגלילי היא ולא רבנן דלרבנן אינו גובה ממנו אלא מן הבשר לאחר שנשחט וזכו בו הבעלים ומשום הכי אוקי למתניתין כרבי יוסי הגלילי עד דאתא רבא ופירש דאין בהם דין מעילה קאמר. ובכן רבינו ז\"ל שפסק כרבא כתב וז\"ל וכל הקדשים שיש בהם מעילה אין בהם דין נזיקים כלומר ואינו גובה מהם כלל אבל קדשים שאין בהם מעילה והן קדש כקדשים קלים יש בהם דין ניזקים לענין שגובה מבשרן וכמו שביאר אח\"כ דשלמים שהזיקו גובה מבשרן וכן תודה שהזיקה גובה מבשרה כו' והשתא ניחא כל המקומות הנז' שפסק דלא כר\"י הגלילי וס\"ל דקדשים קלים ממון גבוה הוא כמבואר. ובהכי ניחא ההיא סוגייא דפסחים דמוקי אביי התם לברייתא דהמוכר עולתו ושלמיו דלא עשה כלום כר' דאפשר דאביי התם ס\"ל כרבא דאמר הכא דמתני' אין בהם דין מעילה קאמר וס\"ל דממון גבוה הוא ומש\"ה לא עשה ולא כלום כנלע\"ד.
ויש להכריח פי' זה שכתבנו לדעת רבינו ז\"ל מדאמר רבי אבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן ופרכינן פשיטא כו' והשתא אם איתא דהא דר' אבא אליבא דר\"י הגלילי קאמר תקשי אמאי לא יגבה אף מאמוריהן ולענין שיקריבו האמורים לשם הניזק דהא כי היכי דלר\"י הגלילי יכול למכור השלמים ויקריב אותם לשם הלוקח ה\"נ כשיזיק יגבה הניזק ממנו ויקריבו אותו לשמו אמנם אי ר' אבא אליבא דרבנן דר\"י הגלילי קאי ניחא ודוק ועיין בספר חזון נחום במסכת תמורה דף קפ\"ז ע\"א שעמד על דברי רבינו ז\"ל הללו והעלה בדעת רבינו ז\"ל שפסק דלא כר\"י הגלילי ומהטעם שכתבנו יע\"ש. והשתא לפי האמור בשיטת רבינו ז\"ל דלא קי\"ל כר\"י הגלילי הנה אם קידש אדם אשה בחלק הבשר של קדשים קלים אפילו מחיים אינה מקודשת וכן לענין נחלה אין הבכור נוטל פי שנים בחלק הבשר משום דלאו דידיה הוא וכן לענין שבועת הפקדון אין נשבעין על קדשים קלים משום דלא מקרי של רעהו וכן לענין חיוב כופר וארבעה וחמשה פטורים קדשים קלים כקדשי קדשים זולת לענין חצי נזק קי\"ל דגובה מבשר שלמים. אבל לשיטת שאר הפוסקים נר' דקי\"ל כר\"י הגלילי לכל דבר אלא דיש חילוק בין שי' רש\"י ז\"ל ודעימיה לשיטת התוס' דלפי שיטת רש\"י ז\"ל לא חשיב ממון בעלים קדשים קלים אלא מחיים ולא לאחר שחיטה אבל לדעת התוס' ז\"ל אף לאחר שחיטה חשיב ממון בעלים.
והנה בטעמו של דבר דמחלק הש\"ס לדעת ר\"י הגלילי בין מחיים ללאחר שחיטה כתב רש\"י ז\"ל שם בפ\"ק דבב\"ק די\"ב ע\"ב דמחיים שהוא חייב באחריותו חשיב ממונו אבל לאחר שחי' דכבר נפטר מחיובו חשיב ממון גבוה יע\"ש. ולפי טעם זה נראה דקדשים קלים של נדבה שאינו חייב באחריותו אף מחיים נמי חשיב ממון גבוה. ואם הדבר כן קשה מההיא דפרק מרובה דע\"ו ע\"א עלה דמתני' דגנב והקדיש ואח\"כ טבח ומכר דקאמר אלא הכא במאי עסקי' בקדשים קלים ואליבא דר\"י הגלילי דאמ' ממון בעלים ופרכינן אבל קדשים קלים מאי משלם תשלומי ד' וה' אדתני רישא גנב וטבח כו' לפלוג ולתני בדידה במד\"א בקדשים קלים אבל בקדשי שמים משלם תשלומי ד' וה' יע\"ש והשתא אם איתא דבקדשים קלים גופייהו יש חילוק בין נדרים לנדבות דנדרים שחייב באחריותן חשיב ממון בעלים ונדבות שאינו חייב באחריותן לא חשיב ממונו למה ליה למפרך דלפלוג ולתני בין קדשי קדשים לקדשים קלים דבקדשים קלים גופייהו הו\"ל לאפלוגי בין נדרים לנדבות וכמו כן ק\"ל מאותה סוגייא דפרק האשה דפסחים ד\"ץ דקאמר אביי דמש\"ה לא אוקי ברייתא דהממנה אחרים על פסחו כר' יוסי משום דקתני המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ולר\"י הגלילי מעשיו קיימים דממונו הוא והשת' נימא דברייתא בשלמים של נדבה דכיון דאינו חייב באחריותו לאו ממונו הוא אלא של גבוה ומשו\"ה לא עשה ולא כלום וכעת צ\"ע.
ודע שראיתי בספר חזון נחום דקפ\"ז ע\"ב שהק' בההיא דר\"פ הנזקי' ר\"ע אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקים מעידית ק\"ו להקדש ופרכי' מאי ק\"ו להקדש והא שור רעהו אמר רחמנא כו' ומאי קושיא נימא דר\"ע כר\"י הגלילי ס\"ל ועיין במה שתירץ יע\"ש ולע\"ד לא ק\"מ דמדברי התורת כהנים בס\"פ ויקרא דקל\"ב ע\"ב נר' דר\"ע פליג אר\"י הגלילי גבי קרא דומעלה מעל בה' יע\"ש. ובמ\"ש עוד רבינו עיסה חציה של גוי כו' הכי אמרינן בגמרא אמר רב חסדא עיסה חציה של גוי כו' אסורה מ\"ט משום דאפשר למפלגה בלישה ע\"כ כתב הרא\"ש ז\"ל דגבי בהמה חציה של גוי דמותר לשוחטה אפילו הן שתיים דאפשר למפלגינהו מותר לשחוט דאי אפשר למיפלגינהו הוי לפי שאינן שוות עכ\"ל ותמה עליו מרן בב\"י סימן תצ\"ח דלמ' תלה הטעם לפי שאינן שוות תיפוק ליה דאפילו הן שוות ואפשר למיפלגינהו מחיים שמא אינו רוצה לצורכו בהמה שלימה שאינו צריך אלא חציה ואם תהיה כולה שלו יפסיד הבשר ועכשיו ששוחטה בלא חלוקה מחיים אינו נוטל אלא חציה ומפני חלקו הו\"ל למשריה משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחי' יע\"ש והרב ט\"ז ז\"ל כתב עליו דאפילו אחת מהן אי לאו טעמא דשוות אסור לשחוט שהרי מבואר מדברי התוס' ד\"ה עיסה דכל שראוי לחלוקה אין היתר בשביל תועלת המגיע לחלקו יע\"ש. ולע\"ד יש לחלק דאף התוס' לא אמרו כן אלא דוקא גבי עיסה דמרבה בטורח האפיה בשביל חלק הגוי לא כן בבהמה חציה של גוי דבין יחלוק עם הגוי בין אם לא יחלוק אי אפשר בלא שחיטה ואין כאן תוספת טירחא בשביל חלקו של גוי כיון דאי אפשר לכזית בשר לעולם בלא שחיטה וכעין זה כתב רש\"ל והביא דבריו הרב מ\"א בסימן תקי\"ב סק\"ג גבי מבשל בקדירה אחד לעבדיה ושפחתיה דשרי לכתחילה להרבות בשבילן ולאפות אסור אפילו בתנור אחד אם לא בדאפשר לפיוסינהו בדבר אחר יע\"ש וזו היא שיטת מרן כמ\"ש המ\"א ז\"ל שם יע\"ש.
וכתבו התוספות בד\"ה עיסה חציה כו' וז\"ל וא\"ת והא אמרי' לעיל ממלאה אשה תנור פת כו' וקי\"ל כרשב\"א כו' וי\"ל דשאני התם דכל הפת של ישראל והרשות בידו לאכול או זה או זה ועוד דילמא מקלעי ליה אורחים אבל הכא דחציה של גוי אסור לאפותה ביו\"ט עכ\"ל. כתב בספר לשון למודים בא\"ח סימן תצ\"ח דק\"ב ע\"ד שדבריהם תמוהים דאליבא דרב חסדא הוא דקי\"ל ורב חסדא לית ליה הואיל ולבר מן דין קשה דלפי תירוצם מאי פריך רב חנא ממתני' דעיסת הכלבים דהא שאני התם דכל העיסה חזייא לרועים כלומר או זה או זה משא\"כ בהא דרב חסדא כמ\"ש התוס' ועוד קשה ממ\"ש התוס' אח\"כ בד\"ה חזינן כו' ולפי מ\"ש הר\"י החילוק מבואר ואפילו שהיה הקמח של ישראל עכ\"ל. והנה במה שהקשה דלפי דבריהם מאי פריך רב חנא לרב חסדא ועוד דרב חסדא לית ליה הואיל נלע\"ד דחדא מתרצת חברתה דמתירוצם נראה דעיקר קושייתם לא היתה לרב חסדא גופיה דאיכא למימר דרב חסדא דלית ליה הואיל לית ליה כרשב\"א אלא כחכמים דפליגי עליה ואסרו למלאת את התנור פת כשאינה צריכה לכולם ואע\"ג דרבא פסק הילכתא כרשב\"א רב חסדא פליג עליה ועיקר קושייתם ותירוצם אינה אלא לדידן דקי\"ל כרשב\"א וקי\"ל כהא דרב חסדא ועל זה תירצו שפיר דהתם קי\"ל כרשב\"א מתרי טעמי אי מט' דרשב\"א שהפת נאפה יפה ואי מטעם דהואיל משא\"כ הכא גבי עיסה חציה של גוי דליכא אלא חד טעמא אסור והשתא לרב חסדא דלי' ליה הואיל ואסר הכא גבי עיסה חציה של גוי עכ\"ל דפליג אההיא דרשב\"א דהתם ולדידיה מקשה הש\"ס שפיר מ\"ש ממתני' דעיסת הכלבים דלדידיה ליכא לתרוצי מידי אם לא לאוקמה כרשב\"א וכיון דרב חסדא לא ס\"ל כוותיה דחיקא ליה לאוקמי סתם מתני' כוותיה ומה שהוקשה לו עוד ממ\"ש התוס' בד\"ה חזינן לא ק\"מ ועיין ט\"ז סימן תקי\"ב סק\"ה.
ואולם אי קשייא לדברי הר\"ן ז\"ל קשיא שכתב בפי' ההלכות וז\"ל אמר ר\"ח עיסה חציה של גוי כו' איכא מ\"ד אפילו בתנור אחד לא שרי לאפותה מטעמא דרשב\"א דאמר שהפת נאפה יפה דלא שרינן מה\"ט אלא בשלו אבל לרבות בשל גוי אסור ואיכא מ\"ד דשרי ור\"ח לא אסר אלא בעיסה מרובה שיש בה יותר ממילוי תנור עכ\"ל והשתא ק\"ט דא\"כ מאי קא פריך עליה רב חנא ממתני' דלימא מתני' איירי בדליכא בעיסה יותר ממילוי תנור ואתייא כרשב\"א דמתיר מטעמא דהפת נאפה יפה וכן אמרו בירושלמי בהדייא דמתני' אתייא כרשב\"א וכמ\"ש הר\"ש יע\"ש. ואפילו אם נאמר דתלמוד' דידן משמע ליה דמתני' סתמא איירי ואפילו בדאיכ' בעיסה יותר מכדי מילוי תנור א\"כ היכי משני שאני התם דאפשר לפיוסינהו בנבילה וכי אפשר לפיוסינהו אכתי קשה היכי אפשר לאפותה ביו\"ט בשני תנורים כיון דאין צורך לכל הפת לישראל שהרי הוא נותן ממנה לכלבים דאי מטעם הואיל ומקלעי ליה אורחים הא רב חסדא לית ליה הואיל ולאידך איכא מ\"ד שכתב דאפי' בתנור אחד אסור ולא שרינן מטעמא דהפת נאפה יפה אלא בשלו ולא בשל גוי איכא למימר שפיר דהכא בדאיכא נבילה שרינן ליה מלא התנור מטעמא דהפת נאפה יפה כיון דחשיב כולו של ישראל ואתי שפיר נמי מאי דאקשי ליה ממתני' דעיס' כלבים ולא משני דהתם איכא טעמא דהפת נאפה יפה משום דכל שאינו שלו אלא של גוים או של כלבים לא שרינן מה\"ט אך לאידך מ\"ד ק\"ט דמאי קושיא ומאי פירוקא ושוב ראיתי למרן ב\"י ז\"ל בס\"ס תקי\"ב דחה סברת איכא מ\"ד זה מתוך קושיא זו והסכים לסברת מ\"ד דלא שרינן לגוים ולכלבים אלא בתנור אחד דאיכ' טעמא דהפת נאפה יפה ובדאפש' לפיוסינהו בדבר אחר יע\"ש.
וראיתי להרב דרכי משה שכתב ומה שהקשה ב\"י דאע\"ג דאפשר לפיוסינהו מ\"מ אמאי שרי לאפות כל העיסה כו' לא ק\"מ דמאחר דאפשר לפיוסינהו הוי ככוליה של ישראל ולא עשה כלום לכלבים וכן הוא בגמ' עכ\"ל. ולא זכיתי להבין כוונתו דקושית מרן ז\"ל היא דמאי אהני לן טעמא דאפשר לפיוסינהו להתיר לאפות בשני תנורים יותר מכדי צורכו ליו\"ט דאי מטעם הואיל הרי כתב מרן ז\"ל קודם לזה בשם הר\"ן ז\"ל דהאי טעמא דהואיל לא אהני אלא לשלא ילקה אבל איסורא דרבנן מיהא איכא לאפות שלא לצורך יו\"ט והכא כי אפשר לפייסן לכלבים בנבילה הנה חלק הכלבים הוא שלא לצורכו דהא קתני מתני' בזמן שהרועים אוכלים ממנה ומבואר בשמעתין שיש בעיסה שיעור אכילת הרועים והכלבים קאמר וא\"כ איך אפשר להתיר לאפות לכתחילה שלא לצורכו אפי' חשיב כוליה של ישראל. והנה ראיתי להר\"ב לח\"מ בפ\"א מה' יו\"ט די\"ד עמ\"ש ה\"ה בשם העיטור והרשב\"א ז\"ל דלדידן דאית לן הואיל אפי' אין לו נבילה עכשיו מותר הואיל ואפשר שתזדמן לו שהק' על דבריהם דאפי' מאן דלית ליה הואיל מ\"מ איסור' מיהא איכא ולא אהני טעמא דהואיל אלא לאפטורי ממלקות כו' ותירץ וז\"ל לכך נראה לומר דודאי כיון דהך עיסה מעורבת של רועים ושל כלבים אין ראוי לומר שיהא איסורא כ\"כ וכאילו היתה כולה של כלבים משום ה\"ט דהא אפשר למיפלגה בלישה תדע דהא רב חנילאי מכחיש ליה להאי טעמא כו' יע\"ש ואין טעם זה מספיק לע\"ד דהאי טעמא דאפשר למפלגה בלישה אלים טובא דחשיב כאילו פליגא כבר שהרי בפ' חלק דקי\"ב קאמר רב חסדא דעיסה חציה של עיר הנידחת וחציה של עיר אחרת שרי משו' דעיסה כמאן דפליגא דמייא ואם להתיר את האיסור מדאורייתא חשבינן לה כמאן דפליגא כ\"ש לאסור. ויותר היה לו להרב לח\"מ ז\"ל לומר דאף ה\"ה ז\"ל לא התיר אלא בתנור אחד ומשום דאיכא נמי טעמא דהפת נאפה יפה וכסברת איכא מ\"ד שכתב הר\"ן ז\"ל וכמו שהסכים מרן ב\"י ז\"ל. דאילו לתירוץ הלח\"מ ז\"ל אכתי קשה קושית מרן ב\"י ז\"ל על דברי ה\"ה ז\"ל דאפי' אי חשיב כל העיסה של רועים אכתי ליכא למשרי לכתחילה מטעם הואיל.
ושוב ראיתי להר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת שכתב וז\"ל וא\"ת ואפי' נימא הואיל כו' ליכא למשרי אלא דיעבד אבל לכתחילה אסור מדרבנן וי\"ל סתם עיסה כשטורח באפייתו עיקר כוונתו לרועים אלא שמטפל בהם צורך כלבים כשלא יהא לו נבילה אבל כשיהיה לו נבילה עיקר כוונתו לרועים עכ\"ל ועדיין לא הועיל בזה כלום דאפי' אי חשיב כל העיסה של הרועים אכתי קשה היאך התירו לאפות יותר מכדי צורכם כקושית מרן ב\"י ז\"ל וכיון דע\"כ לומר דהכא איירי בתנור אחד ומטעם שהפת נאפה יפה שוב אין לנו צורך למ\"ש הרב ז\"ל ועיין להר\"ב פר\"ח ז\"ל בסימן תק\"ו ס\"ו שהסכים לסברא זו להחמיר יע\"ש.
עוד ראיתי להרב דרכי משה ז\"ל שהקשה על מרב\"י ז\"ל שדבריו סתרי אהדדי דבס\"ס תקי\"ב הסכים לסברת מ\"ד דלא התירו בעיסת הכלבים אלא בתנור אחד ומטעם שהפת נאפה יפה וגם בדאפשר לפיוסינהו בנבילה ואילו בריש הסימן כתב על דברי הא\"ח שאסר לשלוח דורון לגוי ביום טוב לא פת ולא תבשיל אם היה דעתו לשלוח בי\"ט משום שא\"א שלא ירבה בשבילו ומה שאמרו ממלאה אשה קדירה כו' היינו דוקא לצורך ישראל עכ\"ל וכתב עליו מרן ז\"ל וכבר כתבתי בתחילת סימן זה שאין כן דעת הפוסקים עכ\"ל כנראה שדעת הפוסקים להתיר לבשל לצורך הגוי בקדירה אחת אפילו שאי אפשר לפייסן בדבר אחר הפך מ\"ש כאן את\"ד ז\"ל יע\"ש והוא תימה שהרי מרן ז\"ל כשהביא בריש הסי' דעת הפוסקים כתב בשם הר\"ן דשרי להאכיל בי\"ט לעבדים ולשפחות ולא חיישי' שמא ירבה קדירה אחרת בשבילן ומיהו משמ' דלהרבות פת בשבילן אסור אלא בדאית ליה מידי אחרינא דאפשר לפרנסינהו כדאמרי' בעיסת הכלבים כו' וכ\"כ עוד בשם הגהות מיימון יע\"ש הרי שכתב ז\"ל שלא התירו לאפות צורך גוים אלא בקדירה אחת בדאפ' לפרנסינהו בדבר אחר הא לאו הכי אסור ואיך אפשר לומר דמ\"ש על דברי הא\"ח שאין כן דעת הפוסקים הוא שכונתו שלדברי שאר הפוסקים שרי לבשל בקדירה אחת אפילו בשאי אפשר לפייוסינהו בדבר אחר זה דבר שאין הפה יכולה לדבר אבל כוונת מרן מבוארת שבנדון הא\"ח דמיירי במשלח דורון לגוי בי\"ט דאפשר לשלוח לו ביום אחר או לשלוח לו דורון של דבר אחר שאינו של תבשיל או שאפשר לו שלא לשלוח לו דורון כלל שאינו מחוייב בדבר אלא דורון בעלמא קמשלח אם כן עדיף טפי ממבשל לצורך גוים ואפשר לפיוסינהו בדבר אחר שכתבו הפוסקים דשרי לבשל בי\"ט הואיל ואי בעי אכיל ליה אם כן ה\"נ דכוותא ומתוך כך דחה דברי הא\"ח. ועיין להרב מ\"א בסק\"ג שכתב וז\"ל אך מה שהקשה רמ\"א דברי הב\"י אהדדי מיושב בדברי היש\"ש שכתב דדוקא בקדירה אחת שרי להרבות לעבדיו ושפחותיו אבל בתנור אחד אסור דכל פת ופת צריך טירחא בפני עצמו אא\"כ יש לו במה לפייסן וכמ\"ש הב\"י וכן עיקר עכ\"ל. ולדעתי הקצר אין צורך לזה ומעיקרא קושיא ליכא. אלא שהדין דין אמת לחלק בין קדירה לפת דבקדירה אפי' אם אי אפשר לפיוסינהו שרי דליכא אלא טירחא אחת משא\"כ באפיה בתנור וזה מבואר בלשון הר\"ן שכ' מרן ב\"י בריש הסי' ודברי הרמ\"א לדידי צ\"ע.
ודע שהתוס' ז\"ל בפסחים פרק אלו עוברין דמ\"ו ע\"א ד\"ה עד שתאפה הוק' להם באות' ששנינו המפריש חלה בטומאה בי\"ט כיצד יעשה לא תקרא לה שם עד שתאפה דאמאי לא שרינן לאפותה בטומאה מטעם דהפת נאפה יפה ותרצו שם דלא שייך האי טעמא אלא בתנור ומתני' מיירי אף באופה על הגחלים יע\"ש. ונראה לע\"ד דלא ניחא להו במה שתרצו הכא דע\"כ לא שרינן גבי פת אלא משום דאיכא נמי טעמא דהואיל וגבי חלה טמאה ליכא הואיל דא\"כ מאן דלית ליה הואיל לית ליה ההיא דרשב\"א וכמ\"ש לעיל והא ודאי דחיקא להו מימר התם. ואין ספק דבההוא תירוצא שתירצו התם מתרצי נמי לקושייתם דהכא דרב חסדא מיירי באופה על הגחלים א\"נ בדאיכא יותר מכדי מילוי תנור דהשתא ליכא טעמא דהפת נאפה יפה וכמו שתירץ הר\"ן ז\"ל וזה ברור והוצרכתי לזה מפני שראיתי להרב פר\"ח ז\"ל בה' פסח סי' תנ\"ז שדחה תירוץ התוס' דפרק אלו עוברין ותירץ קושיתם דהתם ע\"פ מה שתירצו הכא והכריח כדבריו מהא דשמעתי' יע\"ש ואין לזה הכרח דהתוס' התם יתרצו לדשמעתין כמו שתירצו שם כמדובר ועיין בשורש הואיל שהארכתי עוד בסוגייא זאת.
ובמ\"ש עוד רבינו בני החיל שנתנו קמח לישראל לעשות להם פת ביום טוב אם כשנותנים פת לתינוק כו' תו בשמעתין בעו מיניה מרב הונא הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא מהו א\"ל חזינן אי יהבי רפתא לינוקא ולא קפדי כו' שרי ואי לאו אסור וכתבו התוס' וז\"ל פרש\"י ופליגא אההיא דלעיל ואר\"י הכא דלא פליגי דשאני עיסה כו' אבל הכ' מיירי שהיה הקמח לבני חילא אלא שטורח האפיה על בני באגא ולא היו יכולים ליקח מן הקמח קודם האפיה אבל אחר שאפו בשביל החיל אז לא קפדי וכן בעגל דבסמוך עכ\"ל, והנה ע\"פ חילוק זה ישבו הר\"ן וה\"ה ז\"ל בפ\"א מה' י\"ט דעת רבינו ז\"ל שפסק להא דרב הונא דאי יהבי רפתא לינוקא ולא קפדי שרי ופסק ג\"כ לההיא דריב\"ל דמייתינן לקמן דאין מזמנין את הגוי בי\"ט גזירה שמא ירבה בשבילו יע\"ש אמנם הרי\"ף ז\"ל קאי בשיטת רש\"י דהא רב הונא פליג אדריב\"ל ודחה להא דרב הונא מקמיה ההיא דריב\"ל ורב חסדא יע\"ש.
ולע\"ד שיטת רש\"י והרי\"ף ז\"ל נכונ' בטעמא וק\"ל טובא לדעת התוס' ורבינו ז\"ל דאי מיירי הא דרב הונא כשהקמח של בני חילא ולא היו יכולים ליקח מן הקמח עד אחר האפיה היכי שרי רב הונא לאפותה כיון דבשעת אפיה כל העיסה היא של בני חילא ובתר האפיה הוא דמצי למיהב מינה לינוקא והרי נדרים ונדבות אפילו דלאח' שחיטה יש להם לבעלים חלק בהם מ\"מ כיון דעיקר השחיטה אינה אלא בשביל חלק גבוה ובעלים כי זכו בתר שחיטה משולחן גבוה הוא דזכו אסורים בי\"ט מלכם ולא לגבוה וכמ\"ש התוס' לעיל ד\"ה אבל כו' וא\"כ הכא נמי כיון דקודם אפיה קפדי ובתר האפיה הוא דלא קפדי הו\"ל ממש כנדרים ונדבות ואסיר מקרא דלכם: ובכן אני תמיה למאי דמשמע מדברי הר\"ן ז\"ל דאף הרי\"ף ז\"ל אזיל ומודה דהיכא דלא אפשר למשקל רפתא לינוקא אם לא יאפה כולה עיסה שרי דבדידיה קטרח כיע\"ש ולא ידעתי מה טעם לחלק בין נדרים ונדבות לנדון זה וצ\"ע.
ודע דהא דלא שרינן לאפות ולשחוט לצורך גוים כי הא דבני חילא מטעם מתוך ואף למ\"ש התוס' בפ\"ק די\"ב דבעינן צורך קצת אין לך צורך קצת גדול מזה שאם לא יאפו ויבשלו לצורך בני חילא יצטערו מהם בי\"ט משום דגלי לן קרא דלכם ולא לגבוה ולא לגוים גזרת הכתוב הוא שלא נאמר בהם מתוך שהרי בנדרים ונדבות איכא טעם מתוך כמ\"ש התוס' בפ\"ק די\"ב ואפ\"ה גזר רחמנא לכם ולא לגוים וא\"כ ה\"ה נמי לצורך גוים ועיין להלח\"מ ז\"ל בפ\"א מה' י\"ט הל' ט\"ו וכבר עמדתי על דבריו בשורש מתוך יע\"ש.
ובמאי דפריך תלמודא וההיא מעשה בשמעון התמני כו' איכא למידק דאדפריך ליה לרב הונא מהך ברייתא לסייעיה מברייתא דמייתינן לעיל דטו\"ב ע\"א דקתני ממלאה אשה כל הקדירה בשר אע\"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת כו' ואין לומר דהתם היינו דוקא בקדירה דלית בה טירחא יתיר' אבל רב הונא מתיר אפי' בפת דאיכא טירחא יתירא באפיה ובאפיה כ\"ע מודו התם דאסור היכא דליכא טעמא דהפת נאפה יפה והכא גבי תינוק ליכא האי טעמא דהא ודאי ליתא דא\"כ השתא נמי מאי פרי' ליה מהך ברייתא דשמעון התמני דמיירי לענין בישול דאטו לדידיה מי ניחא כיון דבבשול כ\"ע מודו דאע\"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת שרי למלאות כל הקדרה. וי\"ל דהתם שאני שהוא מרבה בשבילו לצורך מחר ואיכא טעמא דהואיל אבל לגוים דליכא טעמא דהואיל ודאי אסור להרבות ולהכי לרב הונא דמתיר לאפות לצורך גוים בשביל חתיכה אחת דישראל פריך ליה שפיר דא\"כ כ\"ש בבשול דשרי.
אך קשה שמדברי הר\"ן ז\"ל לעיל מוכח דטעמא דממלאה אשה קדרה בשר לאו משום דאיכא טעמא דהואיל הוא דשרי אלא משום דהוספה בשיעור בי\"ט שרי מדאורייתא וכמו שביארנו דבריו שם. וכיון שכן מאי פריך לרב הונא דלדידן נמי תקשי דכיון דחזי לישראל אפי' חתיכה אחת הוספה בשיעור שרי וליכא משום לכם ולא לגוים וע\"כ לאוקמה בטריפה וכדמשני רב יוסף. ואפשר דלרב הונא דוקא הוא דק\"ל משום דאיהו קא שרי לאפות לצורך גוים בשביל חתיכה שנותנין ממנה לתינוק דנמצא שעיקר האפיה הוא לצורך גוים לא כן לתנא דברייתא דלעיל דלא שרי לרבות בשיעורא אלא כשעיקר הבישול הוא לצורך י\"ט ואח\"כ מרבה בשיעור אבל כשהעיקר הוא לצורך חול ומשום דלא ליתסר אוכל חתיכה ממנו אפשר דאסיר לכ\"ע דהו\"ל הערמה ומכאן ראיה לדברי הב\"ח בסי' תק\"ג ועיין להרב מ\"א שם בסק\"ג יע\"ש.
ומ\"מ אכתי לא נחה דעתי בזה דאף אם נאמר דאיכא משום הערמה אכתי ליכא איסורא דאורייתא ולישנא דקתני שהרי אמרה תורה לכם ולא לגוים משמע דאיכא איסורא דאורייתא וצ\"ע. ועיין להר' ט\"ז ז\"ל בסימן תקי\"ב סק\"ו שהקשה דכיון דהערמה אסורה איך התירו לבשל מפני מעט פת או בשר דלאחר אכילה אסיר משום הערמה יע\"ש ואין כאן קושיא דכיון דאין כאן איסור תורה התירו לצורך אונס וכן כתב הר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת: ובמאי דפרכינן תו והא חזי לכלבים הקשה הרב ח\"ה ז\"ל דהיאך קס\"ד למימר דליכא מאן דאסר לכלבים והא משנה שלימה שנינו עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים נאפית בי\"ט אבל אין הרועים אוכלים ממנה אינה נאפית בי\"ט יע\"ש. ולפי גירסת רש\"י ז\"ל דלא גריס בהך ברייתא שהרי כבר נאמר לכם ולא לכלבים אלא לכם ולא לגוים לבד אפשר לומר בדוחק דמשום דלא קתני לכם ולא לכלבים והיה שולל הך קושייא דהא חזי לכלבים משמע ליה לתלמודא דסביר' ליה לתנא דברייתא דלכלבים שרי ומשני דתנאי פליגי בהך פלוגתא אם אמעיטו כלבים מקרא דלכם כי היכי דאמעיטו גוים או לא ומאן דדריש לכם ולא לכלבים היינו משום דס\"ל דגוים וכלבים כי הדדי נינהו ומה ראית לרבות גוים ולהוציא כלבים. והשתא היא גופא קאמר ליה יאודה בן בבא כבר נאמר לכם ולא לגוים וא\"כ איכא למדרש נמי לכם ולא לכלבים וא\"כ יצא שכרכם בהפסדכם. וא\"נ כיון דאיכא פלוגתא דתנאי בהאי מילתא להכי מספקא ליה ליאודה ב\"ב וקאמר תמה אני אם לא יצא שכרכם כו' שהרי לענין לכם ולא לגוים כ\"ע מודו בה ולענין לכם ולא לכלבים בספקא תלייא מלתא ואית לן למיזל לחומרא ועיין להר\"ב בשיטה המקובצת דגריס בברייתא לכם ולא לכלבים וכתב דתלמודא קס\"ד דלאו דוקא יע\"ש והוא תימה איך ס\"ד דלאו דוקא מאחר דמשנה שלימה הוא וצ\"ע." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור ראיית מומין בכור בי\"ט בכור \n שנפל לבור עושה לו פרנסה במקומו שהרי אינו יכול להעלותו מפני שאינו ראוי לשחיטה בי\"ט וכו'. ע\"כ. הנה בגמרא במסכת ביצה דכ\"ו ע\"א אפליגו רבי יאודה ור\"ש בבכור שנפל לבור שרבי יאודה אומר אם יש בו מום כו' ור\"ש אומר כל שאין מומו ניכר מבע\"י אין זה מן המוכן ע\"כ ופירש רש\"י ז\"ל דאף ר\"י לא שרי אלא במומין שנפלו מעי\"ט אבל במומין שנפלו בו בי\"ט אף לר\"י אסור משום מוקצה וכדבריו מבואר בסוגיין דעלה דקאמר לא צריכא דנפל ביה מום בי\"ט פרכינן בפשיטות והא מוקצה הוא כו'. ולפ\"ז יש לתמוה על מ\"ש רש\"י בחולין דנ\"א ע\"ב ד\"ה ושוין וז\"ל תנאי דפליגי דמסכת ביצה גבי בכור שנפל בו מום בי\"ט ואפילו האוסר בנולד בו מום בו ביום משום דמוקצה היה בין השמשות מחמת איסור קדשים בחוץ אבל אם נולד הוא ומומו עמו מוכן הוא שלא נאסר מעולם עכ\"ל משמע מדבריו דפלוגתייהו דר\"י ור\"ש בנפל בו מום בי\"ט הוא ור\"ש אסר ור\"י שרי מטע' מוקצה וזה היפך דבריו שכתב דבהא לא פליגי ואף לר\"י אסור. ועוד דמאי דמשמע מדבריו שם דר\"ש אסר מטעם מוקצה ליתא מ\"ש הכא במתני' ר\"ש לית ליה מוקצה כלל ולא אסר אלא משום איסור ראיית המומין דמחזי כמתקן או כדן את הדין ואף למ\"ש רש\"י לקמן בסוגיין גבי ברייתא דבכור תם שנפל לבור דר\"י נשיאה לית ליה מוקצה כלל ואפי' במום שנפל בו בי\"ט עצמו שרי מ\"מ ר\"י ור\"ש דמתני' לא פליגי בהכי והאי ושוין על ר\"י ור\"ש דפליגי במתני' קאי כמ\"ש רש\"י לקמן ואינהו לא פליגי בנפל בו מום בי\"ט עצמו כמבואר. ואף אם נדחק עצמינו ונאמר דהתם משמע ליה לרש\"י דהאי ושוין דקתני בברייתא לאו ר\"ש ן' מנסיא קאמר ליה אלא תנא דברייתא וקאי על ר\"י נשיאה ור\"ש ן' מנסיא דפליגי בנפל בו מום בי\"ט עצמו אכתי קשה דרשב\"ם דאסר לאו מטעם מוקצה קאסר אלא מטעם איסור ראיית מומין ומשום מחזי כמתקן ואילו רש\"י כתב דטעמא דמאן דאסר משום איסור מוקצה הוא ואי הוה ס\"ל לרש\"י כמ\"ש התוס' בשמעתין דמאן דאסר משום איסור ראיית המומין אית ליה נמי טעמא דמוקצה לאסור אף דיעבד הוה ניחא קצת אבל רש\"י ז\"ל מיאן בזה.
כי ע\"כ נראה דכוונת רש\"י במ\"ש דתנאי דפליגי בנולד בו מום בי\"ט לאו דפליגי לענין דינא קאמר דודאי לכ\"ע אסור כמבואר בשמעתין למר משום איסור מוקצה ולמר משום איסור ראיית מומין מיהו בעיקר הטעם קאמר דפליגי דלר\"י אסור משום איסור מוקצה ולר\"ש משום איסור ראיית המומין והכי קאמר דאף למאן דאסר משום איסור מוקצה מודה הוא בנולד הוא ומומו עמו דליכא משום איסור מוקצה כיון דהיה מוכן אגב אמו וכדאמרינן בפ\"ק דביצה ד\"ו גבי עגל שנולד בי\"ט ולמאן דאסר משום איסור ראיית המומין דמחזי כמתקן וכדן את הדין בנולד ומומו עמו פשיטא ליה דשרי דכיון דלא היה בו חזקת איסור מעולם אין כאן מתקן ולא דן דין דומייא דראיית טריפה דשרי בי\"ט ואכתי לא נחה דעתי בזה דאדרבא למאן דאסר משום איסור ראיית המומין הו\"ל לרש\"י ז\"ל לאשמועינן טעמא דשרי דלאידך מפורש טעמו בגמרא ברפ\"ק משא\"כ למאן דאסר משום איסור ראיית המומין וכעת צ\"ע.
והרב המובהק כמוהר\"י נוניש הי\"ו הקשה אלי עוד במאי דמשמע לן הכא בשמעתין דלר\"י אם נפל בו מום בי\"ט אסור משום מוקצה דלשמואל ור\"י דאמרו בפ\"ק ד\"ו ע\"א גבי אפרוח שנולד בו בי\"ט דמותר באכילה בו ביום דהואיל והתיר עצמו בשחיטה התיר עצמו משום מוקצה ה\"נ אמאי לא שרי נמי לר\"י בכור שנפל בו מום בי\"ט מהאי טעמא דהואיל ומתיר עצמו במום זה מאיסור קדושת בכור ה\"נ יתיר עצמו מאיסור מוקצה. ואפשר דשאני בכור שלא נולד היתר אכילה לכ\"ע דעד השתא נמי הוה שרי באכילה לכהני' כשהיה קרב ע\"ג המזבח ואף דלאחר החרבן אין כאן היתר בזמן דאיכא מקדש מיהא אית ליה היתר בלא מום ולא דמי לאפרוח שנולד בי\"ט דעד השתא לא הו\"ל היתר אכילה כלל ובלידתו הותר באכילה ע\"י שחיטה והואיל והותר באכילה שלא היה בו היתר כלל התיר עצמו נמי מאיסור מוקצה ולשיטת הפוסקים בההיא דאפרוח כרב דאסר ניחא טפי דאיכא למי' דשמעתין פריך סתמא אליב' דרב דהילכתא כוותיה. ועוד דאפשר לומר דע\"כ לא קשרו ר\"י ושמואל איסור מוקצה מטעם הואיל אלא דוקא גבי אפרוח דההיתר בא לו ממילא משא\"כ גבי בכור דהיתר מוקצה זה תלוי בראית החכם המתירו ומוקצה כי האי דתלוי במעשה החכם לא התירו מטעם הואיל שיעשה החכם מעשה לראותו ולהתירו.
ומבואר עוד בכולה שמעתי' דלר\"ש דאסר לראות מומין בי\"ט אף אם עבר ובקרו אינו מבוקר וכדתני רב אושעייא לקמן ולא כההיא דאדא בר אוכמי דמשבש ותני וכ\"כ רש\"י ז\"ל במתני' ד\"ה אין זה מן המוכן כו' וה\"ק אין התרתו היתר ואינו מוכן להכשיר עכ\"ל. והתוס' כבר דחו פי' רש\"י ז\"ל שפירש דטעמא דר\"ש דאסר לא משום מוקצה הוא אלא משום מחזי כמתקן וכתבו וז\"ל וק' דאין זה מן המוכן משמע דאפילו בקרו חכם כיון שלא נודע שהוא מום קבוע מאתמול אוסר ר\"ש ולפי' הקונטריס משמע דוקא דאינו מוכן להכשיר לכתחיל' הא דיעבד שפיר דמי עכ\"ל וכבר הר\"ב תי\"ט והר\"ב ח\"ה עמדו מתמיה על דבריהם דאיך כתבו בדעת רש\"י דס\"ל דלר\"ש דיעבד שפיר דמי דדבריו ברור מללו דאף דיעבד נמי אסיר שכתב אין התרתו היתר כו' וגם בשמעתין פי' כן בהדייא ע\"ע. ולק\"ד הדבר מבואר דעיקר קושיית התוס' ז\"ל היא למ\"ש רש\"י דטעמא דר\"ש לאו משום מוקצה הוא אלא משום מחזי כמתקן דא\"כ לא היה ר\"ש אוסר דיעבד נמי אלא לכתחילה דוקא דמשמע להו דכיון דגבי דן את הדין וכן גבי הגבהת תרומות ומעשרות אמרו בירוש' והביאו הרא\"ש לקמן בפרק משילין דכולן מה שעשו עשו ודינו דין ותרומתו תרומה ה\"נ התרתו היתר ואף בו ביום משמע להו דשרי דומייא דהגבהת תרומות ומעשרות בשוגג שאם אין לו פירות אחרות מותרי' לו ב\"ב וכן בעבר ואפה בלי עירובי תבשילין שרינן בפ\"ב דביצה די\"ז ולשון אין זה מן המוכן משמע דאף אם עבר בדיעבד וביקר אפילו לית בשר אחר למיכל אסור ולכך דקדקו כן מלישנא דמתני' ולא הביאו ראיה מדאמרי' לקמן בשמעתין בהדייא דלרבי אושעיא אף דיעבד נמי אסור משום דאפשר לדחות ההיא דשמעתין בדאית ליה בשר אחר למיכל אבל לשון אין זה מן המוכן משמע בהדייא דאסור לעולם ולא נעלם מעיני התוס' דרש\"י כתב אף דיעבד נמי אסור וכדאיתא לקמן בשמעתין. מיהו היא היא עיקר קושייתם למה יהיה אסור לפי טעמו ז\"ל ולומר אנן בדידן דמותר דיעבד ונחלוק על דברי רש\"י אי אפשר דלישנא דמתני' לא משמע הכי. וה\"ה כאן ה\"ג כתב וז\"ל ולא נתבאר בדברי רבינו אם עבר וביקר זה שנולדו בו מומין מבערב מה דינו ונחלקו המפרשים בזה יש מתירין ויש אוסרין עכ\"ל. ודברי היש אוסרין תמוהים מהא דשמעתין ועיין בשיטה מקובצת שעמד בזה על דברי הרשב\"א ז\"ל.
ולע\"ד הדבר מבואר דהיש מתירין אזלי ומודו דלר\"ש אף דיעבד אסור אלא דלענין הלכה משמע להו דלא קי\"ל כר\"ש בזה דאנן קי\"ל ר\"י ור\"ש הלכה כר\"י ומשום דאמי וורדינאה לא הוה חזי מומין בי\"ט הוא דקי\"ל כר\"ש כמ\"ש הרי\"ף והרא\"ש ומשמע להו דלכתחי' דוקא הוא דלא הוה חזי אבל דיעבד שפיר דמי כר\"י וכ\"כ הר\"ב בני שמואל ז\"ל ועיין בס' יד אהרן ובספר מרכבת המשנה שכתב' דהיש מתירין דחו סוגייא זו מקמי ההיא דפרק כירה דמ\"ג דאמרי' טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן. והתוס' ז\"ל שם הוקשה להם מ\"ש דגבי בכור אמרינן שאם עבר וביקרו אינו מבוקר והניחוה בצ\"ע יע\"ש ואם זו היתה סברת המתירין הי\"ל להתיר אף במומין שנפלו בו בי\"ט דטעמא דאיסורא אינו אלא מט' הואיל ואתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכוליה יומא וגבי טבל לא אמרינן הואיל ואתקצאי כמו שהוקשה להם להתוס' ז\"ל שם זה ג\"כ יע\"ש. ועיקר קושייתם יש ליישב דשאני טבל דבידו היה להפרישו ואפשר שדעתו היה עליו להפרישו ושכח ולא הפרישו ואין כאן מוקצה כיון שהיה דעתו עליו והיה בידו לתקנו אבל גבי בכור דאסח דעתיה מיניה מטעמא דמי ימר דמזדקיק ליה חכם ומי ימר דמום קבוע הוא כדאמרי' בפרק כירה כל שלא הראהו לחכם מבע\"י אית לן למימר דודאי אסח דעתיה מיניה מהאי טעמא דמי ימר ודוק.
ובעיקר הטעם דאסר ר\"ש לראות מומין בי\"ט מלבד מה שפי' רש\"י דאיכא משום מחזי כמתקן וכדן דין כתב רבינו טעם אחר שמא יבא להתיר מומין שנפלו בי\"ט דאיכא בהו משום איסור מוקצה אף לר\"ש כגרוגרות וצימוקים. והראב\"ד ז\"ל כתב שמא ימצא שאין המום מום ונמצא מטלטל מידי דלא חזי ליה. א\"נ שמא לא ידקדק בראייתו משום שמחת י\"ט. ובמ\"ש רש\"י דנראה כדן את הדין איכא למידק מההיא דפרק נערה דמ\"ז ע\"א דקאמר סבר רב יוסף למימר נשאלין נדרים בשבת ביחיד מומחה דוקא אבל בשלשה הדיוטות לא משום דמחזי כדינא. וא\"ל אביי כיון דס\"ל אפילו מעומד אפי' בקרובים אפי' בלילה לא מחזי כדינא יע\"ש הרי דכל דאיכא להנהו תלת מילי ליכא למיחש למחזי כדינא וא\"כ גבי בכור דאיתיה ביחיד מומחה ורואין אותו מעומד ובלילה ובקרובים דאיהו דוקא אסיר אבל שאר קרובים שרו כנודע תו ליכא למיחש למחזי כדינא. ובטעמו של רבינו יש לדקדק דא\"כ מחמיר ר\"ש במוקצה טפי מר\"י ובעלמא שמעינן להו איפכא. גם בטעמו של הראב\"ד ז\"ל יש לדקדק מההיא דפרק מי שהחשיך דקנ\"ו עלה דמתני' דמחתכין את הדלועין לפני הבהמה דאמרינן ואף לוי סבר הלכה כר\"י דכי הוה מייתו טריפתא לקמיה דלוי ביומא טבא לא הוה חזי לה אלא אקילקלתא דאמר לא מתכשרא ואפילו לכלבים לא חזייא יע\"ש. הרי דלא גזר שלא לראותה כלל אלא הוה חזי לה אקילקלתא ה\"נ הו\"ל להתיר לראות מומה במקומה ולמה זה חששו הכא טפי מהתם. וע\"פ מ\"ש הט\"ז בסימן תצ\"ח סק\"ט ניחא יע\"ש. ועוד י\"ל דבשאר איסורין לא חששו דא\"כ בטלת שמחת י\"ט וגבי בכור דלא שכיח החמירו דוקא ובהכי ניחא נמי אף להטעם השני שכתב שמא לא ידקדק בראייתו משום שמחת י\"ט דא\"כ גבי ראיית טריפה הו\"ל למיחש להכי ובזה ניחא כמבואר.
ודע שהר\"ב תרומת הדשן בסימן נ\"ד כת' דאסור לבטל איסורין דרבנן בי\"ט למאן דסבירא ליה דמותר לבטל איסורין דרבנן בידי' מטעמא דבי\"ט מחזי כמתקן אבל לשער אם יש בו ס' נתיר דאין כאן מתקן כיון דלא עביד מעשה בידים וכתב וז\"ל ולא דמי לראיית בכור דאסור די\"ל כמ\"ש רש\"י בפרק אין צדין דמחלק בין ראיית מומי הבכור לראיית טריפה לבודקה דשרי בי\"ט עכ\"ל ואי כיוין הרב ז\"ל למ\"ש רש\"י ז\"ל בשמעתין בד\"ה אלמא קסבר ר\"מ ראיית בכור לאו כראיית טריפה וז\"ל אינה קלה כראיית טריפה דאחשבוה רבנן וכל עצמה של התרת בכור תלויה בה שאף שחיטתו אסור' קודם שיראינו ואינו דומ' לראיית טריפה שהתירו לבודקה אחר שחיטה עכ\"ל אין חילוק זה מעלה ומוריד לפום מאי דאסיקנא דטעמא דר\"מ לאו משום דראיית בכור אחשבוה רבנן הוא דאסר אלא משום קנסא הוא וכתב רש\"י דלפום קושטא אלו אדם אחר שחטו וכסבור שהוא ניתר מפי מומחה אפילו ר\"מ מודה דרואין עכ\"ל. וא\"כ ראיית בכור וראיית טריפה שוין הם בדינם ואכתי לא השמיענו רש\"י ז\"ל טעמא לפום קושטא מה בין ראיית בכור לראיית טריפה. מיהו עפ\"י מ\"ש רש\"י בד\"ה ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן וז\"ל ואין בזה משום תיקון ומשום דין שלא היתה בו חזקת איסור מעולם כו' עכ\"ל.
החילוק מבואר דשאני ראיית טריפה דמעיק' בחזקת היתר היתה משא\"כ בראיית בכור דמעיקרא בחזקת איסור קדשים קאי ובראיית המומחה הוא בא להוציאו מכלל איסור קדשי' ולהביאו לכלל היתר ומה\"ט נמי שרי לשער בשבת ובי\"ט אם יש ס' בהיתר לבטל האיסור כיון דמעיקרא בחזקת היתר הוה קאי ועיין להר\"ב ט\"ז בסימן תצ\"ח סק\"ט ולטעמו של רבינו שפירש באיסור ראיית מומין בי\"ט שמא יבא להתיר שנפלו בי\"ט דאית בהו משום מוקצה ה\"נ גבי ביטול איסורים שרי לשער כיון דליכ' למיחש לאיסור מוקצה כמבואר גם לטעמו של הראב\"ד נמי אית לן למשרי דומייא דראיית טריפה וכמ\"ש לעיל ע\"ש הט\"ז. מיהו במה שאסר הרב לבטל איסור בידים משום דמחזי כמתקן יש לדון בו שהרי כתב הר\"ן בפסחים פרק א\"ע עלה דמתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה בי\"ט עמ\"ש הרי\"ף דמתני' מיירי בחלת א\"י אבל בחלת ח\"ל דמדרבנן היא לא צריכה מידי אלא אפי לה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן עביד לה כר\"א וז\"ל ועוד אחרת יש ולא רצה הרי\"ף לגלותה כדאמרינן התם בבכורות חלת ח\"ל מבטלה ברוב ואמרינן התם רבה מבטל לה ואכיל לה בימי טומאתו הילכך יכול הוא לקרות לה שם ולבטלה ברוב והן הן דברי הרמב\"ן בספר המלחמות יע\"ש. ואם כדברי הר\"ב תרומת הדשן ז\"ל היכי מצי לבטלה ברוב בי\"ט הא הו\"ל מבטל איסורים דרבנן בידים ומחזי כמתקן אלא ודאי דמשמע להו דכיון דעיקר איסור זה דחלת ח\"ל אינו אלא מדרבנן אין כאן משום מחזי כמתקן וכדאמרינן לעיל בפ\"ב גבי טבילת כלים שנטמאו בולד הטומאה דשרי להטבילן בי\"ט דלית בהו אלא איסורא דרבנן וכמ\"ש רש\"י שם וה\"נ גבי מבטל איסורים דרבנן אין כאן משום מחזי כמתקן מה\"ט. ויש ליישב דדוקא גבי חלת ח\"ל הוא דהתיר הרמב\"ן ז\"ל משום דליכא למגזר אטו חלת הארץ דהוי דאורייתא וכמ\"ש הרשב\"א בת\"ה הארוך בית ד' שער ג' ובחידושיו ליבמות ר\"פ הערל דפ\"ב ע\"ב לענין ביטול ברוב דלא גזרינן הא אטו הא וכדמוכח בפ' כל הבשר גבי הא דתנן ונאכלת עם הזר על השולחן יע\"ש אבל בביטול שאר איסורין דרבנן איכא למגזר אטו איסורי' דאורייתא דדמו אהדדי כגון שומן הגיד דרבנן אטו חלב דאורייתא דכל דאיכא למגזר אטו איסור דאורייתא גזרינן כדאמרינן לעיל גבי טבילת כלים שנטמאו בולד טומאה דאי לאו דכהנים זריזין הן גזרינן אטו אב הטומאה דאורייתא א\"נ י\"ל דגבי חלה הואיל ונילושה בי\"ט הותר לבטלה ברוב אע\"ג דמחזי כמתקן כי היכי דהותר להפריש חלתה בי\"ט אע\"ג דאין מגביהין תרומות בי\"ט וה\"ט דכיון דהו\"ל פירי דטבילי האידנא לא גזרו כדאמרינן בפרק משילין דל\"ז ה\"נ גבי ביטול הואיל ואי אפשר לאוכלה אם לא ע\"י ביטול ברוב כיון דהו\"ל פירי דטבילי האידנא שרי משא\"כ בשאר איסורין שנתערבו בי\"ט דאסור. ותירוץ זה נח לי יותר שהרי כתב ה\"ה כאן בפ\"ב דאסור להטביל כלים חדשים בי\"ט אף לדעת רבינו דס\"ל דטבילת כלים חדשים דרבנן אע\"ג דליכא למגזר בהו אטו איסור דאורייתא וכתב דע\"כ לא שרינן בגמרא אלא טבילת כלים שנטמאו בולד הטומאה דוקא דעכ\"פ היה ראוי להשתמש בו בדברים טמאים משא\"כ כלי חרס דלא חזי כלל קודם טבילה יע\"ש. וא\"כ גבי חלת ח\"ל נמי הו\"ל למיסר אע\"ג דליכא למגזר אטו חלת הארץ כיון דלא חזי ליה כלל אלא ע\"י ביטול ברוב ודוחק לומר דה\"ה ז\"ל חולק על הרמב\"ן בזה ועוד שדברי ה\"ה יש להם סמוכות מההיא דפ\"ק דביצה ד\"ט גבי ההיא דגלגל עיסה מערב י\"ט מפריש ממנה חלתה בי\"ט דלאבוה דשמואל אסור אף בחלת ח\"ל מטעמא דמחזי כמתקן וכן פסקו הפוס' הרי דאף בחלת ח\"ל דרבנן איכא איסורא דמחזי כמתקן ובתירוץ השני שתרצנו הנה נכון.
והרב מוהר\"י הלוי בתשו' שבקובץ גדול סימן ל\"ד אסר לסתום בשבת נקב או חלון שבבית להצילו מטומאת מת העובר דרך שם לאחר שמת המת ונטמא הבית דהו\"ל מתקן את הבית ע\"י סתימתו יע\"ש וכבר עמדנו על דבריו במקום אחר ותו ק\"ל לדבריו דחשיב זה מתקן מאי שנא מהדר עם הגוי בחצר דשרינן ליה לשכור רשותו של גוי בשבת כדאמרי' בפ' הדר דס\"ו ע\"א כיון דבמעשה השכירות מתקן הוא את החצר ומוציא ומכניס כלים שהוא אסור להוציא לחצר והו\"ל כמתקן את הבית מטומאת מת שיכולים הכהנים ליכנס בתוכו וליכא למימר דשאני התם דהוי איסורא דרבנן דאכתי קשה למ\"ש ה\"ה ז\"ל בההיא דטבילת כלים חדשים וכמדובר וי\"ל דהכא נמי בלא\"ה היה מותר לטלטל בחצר כלים ששבתו בתוכו ולא מחזי כמתקן דומייא דכלים שנטמאו בולד הטומאה וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל. וא\"נ י\"ל דלא דמי שכירות לההיא דסתימת החלון מפני הטומאה דהתם עביד מעשה הסתימה בבית עצמה והו\"ל כהגבהת תרומות וכיוצא אבל הכא מעשה השכירות הוא עושה על ידי הגוי וממילא ניתר החצר ולא מחזי כמתקן מיהו אכתי יש לדקדק דכיון דטומאת הבית הסמוכה לבית שהמת בתוכו אינו אלא דרבנן וכמ\"ש הש\"ך בי\"ד סי' שע\"ב עיין בספר ארעא דרבנן אות ל\"ב ובכלים שנטמאו בולד הטומאה דהוי דרבנן שרינן להטביל בי\"ט ה\"נ הו\"ל למשרי לסתום הנקב בשבת ודוחק לומר שהרב ז\"ל סמך על סברת ה\"ה דאסר לטבול כלים חדשים ועיין להר\"ב מ\"א סימן שי\"ג הביא תשובת מוהר\"י הלוי הנז' וחלק עליו ודעתו להתיר יע\"ש." + ], + [], + [], + [ + "שורש איסור צידה בי\"ט דגים \n שבביברים וכן חיה ועוף כו' כל שהוא מחוסר צידה כו' ה\"ז מוקצה ואי' צדין אותן בי\"ט כו'. הכי איתא בגמ' פרק א\"צ דף כ\"ג ע\"ב וכתבו התוס' בד\"ה אין צדין וז\"ל פי' רש\"י כו' ולא נהירא שאין לחלק באוכל נפש בין אפשר לאי אפשר עכ\"ל. גם הרא\"ש והר\"ן ז\"ל דחו פירוש רש\"י ז\"ל מה\"ט יע\"ש מיהו התוס' ז\"ל בפ\"ק דמגילה ד\"ז ע\"ב קיימי בשיטת רש\"י דמדאורייתא יש חילוק באוכל נפש עצמו בין אפשר לאי אפשר כלומר בין מתקלקל מעי\"ט לאינו מתקלקל שאם אינו מתקלקל מעי\"ט אע\"פ שלא היה אפשר לו לעשותו מערב י\"ט כגון שלא היה בידו עי\"ט ובי\"ט בא לידו אסור לעשותו בי\"ט כיון שהמלאכה מצד עצמה אין בה קלקול אם נעשה מעי\"ט ועיין שם בדברי הרב ח\"ה ז\"ל ולמוהרש\"ח ז\"ל בדק\"ל ע\"א ועיין בדברי התוס' ר\"פ תולין ועיין לה' פר\"ח ר\"ס תצ\"ה ד\"ה ומ\"ש וי\"מ כו' יע\"ש ולקמן אבאר דברי התוס' דפ\"ק דמגילה בע\"ה ועיין בספר ארעא דרבנן במהדורא בתרא סימן ה' ועיין בחי' בפרק המביא דל\"ב ע\"ב עלה דא\"ל רבינא לרב אשי מר שרקי' ליה תנורא ביומא טבא כי שם דקדקנו קצת מדברי הרשב\"א שהביא ה\"ה ז\"ל בפ\"ג מה' י\"ט ה\"י דס\"ל כרש\"י ז\"ל דאף במלאכת אוכל נפש יש חילוק בין אפשר מעי\"ט לאי אפשר יע\"ש ומדברי רבי' בפ\"א מהי\"ט ה\"ה מבואר דס\"ל כשיטת רש\"י דאף במלאכת אוכל נפש יש חילוק בין אפשר מעי\"ט לאי אפשר אלא דס\"ל דאיסור זה אינו אלא מדרבנן יע\"ש.
והנה הר\"ן ז\"ל הביא ראיה דבאוכל נפש עצמו אין חילוק בין אפשר מעי\"ט לאי אפשר מאותה שאמרו מוליכין סכין אצל טבח בי\"ט ואלו בשבת לענין מילה אסור וכן לענין שחיטת הפסח עכ\"ל ולכאורה דבריו תמוהים דהולכת סכין אצל טבח מכשירי אוכל נפש הוא דמהאי טעמא אסור בשבת לענין מילה ובמכשירי אוכל נפש אזיל ומודה הרב דיש חילוק בין אפשר לאי אפשר ואם כן מאי ראיה מייתי מינה לסתור פירש\"י ז\"ל דאטו לדידיה מי ניחא איברא שהרב ז\"ל בפרק קמא גבי ההיא דהולכת סכין כתב וז\"ל ואע\"ג דאפשר דעביד לה מאתמול אפי' הכי שרי משום דהוצאה באוכל כתקון אוכל עצמו הוא ולא מכשירין ותקון אוכל נפש אין חילוק בין אפשר לאי אפשר עכ\"ל מבוארין דבריו ז\"ל דהולכת סכין אצל בהמה לאו מכשירי אוכל נפש הוא אלא תקון אוכל נפש עצמו הוא הילכך אין חילוק בין אפשר לאי אפשר. אלא דאכתי צריכין אנו למודעי מ\"ש דהולכת סכין לגבי מילה חשיב מכשירי מילה ולגבי אוכל נפש חשיב תקון אוכל נפש עצמו ולא מכשירין.
וראיתי למוהרש\"ח ז\"ל בביאורו לה' י\"ט דף ק\"ל ע\"ב שכתב דהולכת סכין אצל בהמה מכשירי אוכל נפש הוא ולא הותר אלא מטעם מתוך שהותר ההוצאה באוכל עצמו ומ\"ש הר\"ן ז\"ל דהולכת סכין חשיב תקון אוכל נפש עצמו כהולכת בהמה אצל סכין שההוצאה היא באוכל עצמו והיא היא ראיית הר\"ן ז\"ל דמדהותר הולכת בהמה אצל סכין אף לב\"ש דלית להו מתוך ש\"מ דבאוכל נפש עצמו אין חילוק בין אפשר לאי אפשר את\"ד יע\"ש. ולא נחה דעתי בזה דא\"כ העיקר חסר מדברי הר\"ן ז\"ל כמבואר כי על כן נראה לע\"ד דכוונת הר\"ן ז\"ל היא בפשטא דאף הולכת סכין אצל בהמה חשיב תקון אוכל נפש ולא מכשירין והיה טעמו דכיון דההוצאה באוכל עצמו הותר מן התורה אע\"פ שאין בהוצאת האוכל תקון לאוכל עצמו כאפיה ובשול שהתיקון הוא האפיה והבשול באוכל עצמו משא\"כ בהוצאה שהיא הכנה לבא לידי תיקון ואפי' הכי אחשביה רחמנא לענין י\"ט תקון אוכל גמור כאפיה ובישול אם כן כל הוצאה שיבא לידי תיקון אוכל אע\"פ שאין ההוצאה באוכל עצמו כהוצאת סכין אצל בהמה הרי היא כהולכת בהמה אצל סכין ומותר מדאורייתא דמלאכת ההוצאה לגבי י\"ט באיזה אופן שיהיה אחשביה רחמנא תיקון אוכל ושרייא וטעם מתוך לא אצטריך במלאכת ההוצאה אלא לגבי הוצאת קטן ולולב וס\"ת שאין באותה הוצאה תקון אוכל כלל אבל הולכת סכין אצל בהמה ובהמה אצל סכין בלאו טעמא דמתוך מותר דכולה חשיבה תקון אוכל נפש עצמה כמובן ועיין להרב פר\"ח בסי' תצ\"ח ס\"ב כנלע\"ד ועיין במ\"ש הר\"ן לקמן בפ' המביא עלה דא\"ל רבינ' לרב אשי מר שרקי' ליה תנורא ביום טוב דמבואר דעתו ז\"ל דכל מלאכה שעל ידה הוא בא לידי עשיית אוכל נפש אע\"פ שבשע' עשייתה אכתי אינה באוכל חשיבא מלאכת אוכל נפש יע\"ש.
עוד כתב הר\"ן ז\"ל שאם כיון רש\"י ז\"ל לומר דמדרבנן הוא שיש לחלק בין אפשר לאי אפשר עדיין אינו מספיק שא\"כ אם עלתה מצודתו ריקנית מעי\"ט יהא מותר לצוד בי\"ט וכן תליש' פירו' הנפסדים מאתמול יהא מותר לצוד בי\"ט כו' יע\"ש ואשתמיט' להר\"ן ז\"ל מ\"ש רש\"י ז\"ל בעירובין דף ל\"ט ע\"ב ד\"ה פסק דצידת צבי בי\"ט דאורייתא היא יע\"ש וא\"כ אין ספק דכוונת רש\"י ז\"ל לומר דמדאורייתא הוא שיש לחלק בין אפשר לאי אפשר וכדמשמע להו להתוס' והרא\"ש בכוונת דבריו ז\"ל ובכן מה שכת' הר\"ן לקמן בסוף פרקין עלה דת\"ר אין שונין קמח בי\"ט וז\"ל פירש רש\"י ז\"ל שאם רקדו מאתמול ובא לשנותו בנפה כדי ליפותו אין שונין דאפשר לו מאתמול פי' לפירו' ומתסר מדרבנן דאילו מדאורייתא אין חילוק באוכל נפש עצמו בין אפשר לאי אפשר עכ\"ל. לפי האמור ליתא דאפשר דאף מדאורייתא קאמר דיש לחלק בהכי וכדמשמע להו להתוס' והרא\"ש ז\"ל בשמעתין.
ואנכי לא ידעתי למה זה לקמן מינח ניחא ליה להר\"ן פירוש רש\"י ז\"ל ולא הוק' לו כדקשיא ליה הכא דאם כן אם לא היה לו קמח מערב יום טוב ובי\"ט בא לו יהא מותר לרקד ביום טוב והיה לו להר\"ן ז\"ל לפרש דעיקר הטעם הוא כמ\"ש היש מפרשים שהביא הר\"ן ז\"ל שם שמסכים למה שהעלה הוא ז\"ל בשמעתין. ועוד יש לדקדק שהטעם שהעלה הוא ז\"ל בשמעתין כתבו לקמן בשם יש מפרשים ואם כן קשה למה ייחס הדברים בשמעתין אל עצמו ולזה י\"ל דאותם המפרשים ס\"ל דמדאורייתא ליכא איסור' במלאכת הקצירה והרקי' וכיוצא מהט' הזה שהעל' הר\"ן ז\"ל שמלאכות אלו נעשות לזמן מרובה וזו היא שיטת ה\"ה ז\"ל בפרק א' מה' י\"ט כיע\"ש מיהו הר\"ן משמ' ליה דמה\"ט לא נאסרו אלא מדרבנן דליכ' איסור' דאורייתא ולכן ייחס הדברים אל עצמו מיהו קמייתא קשייא וכעת צ\"י.
וראיתי למוהרש\"ח ז\"ל בדק\"ל שדקדק בדברי הר\"ן ז\"ל למה לא הוקש' לו בדברי רש\"י ז\"ל כשצדד לומר דמדאורייתא קאמר דיש לחלק בין אפשר לאי אפשר דא\"כ אמאי לא הותר' הצידה כשעלתה מצודתו ריקנית וכן תלישת פירות הנפסדין כמו שהוקש' לו עכשיו במה שצידד לומר דמדרבנן קאמר יע\"ש ונלע\"ד דבמה שצידד תחילה דמדאורייתא קאמר לא קשיא למה לא התירה תורה כשעלתה מצודתו ריקנית או בתלישת פירות הנפסדים דאיכ' למימר דאה\"נ אלא דגזרת חכמים היא שכל מלאכה שרובה אפשר לעשותה מאתמול אף כשאי אפשר לעשותה מאתמול תאסר כיון דכשאפשר לעשותה מאתמול איכא איסורא מדאורייתא אכן לפי הצד השני שצידד לומר דמדרבנן קאמר הוק' לו שפיר למה לא התירו כשעלתה מצודתו ריקנית וכן בתלישת פירות הנפסדין כיון דמן התורה בכל ענין שרי והם גזרו במלאכה שאפשר מאתמול אמאי לא התירו בהני דליכא בהו טעם איסור. וכי תימה אכתי איכא למימר דחכמים הלכו אחר רובא של מלאכה ואסרו הכל וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל לפי דרכו הא לא קשיא דא\"כ למה התירו דיכת תבלין ולא הלכו אחר רובא של טחינה דאפשר מאתמול והר\"ן ז\"ל לפי דרכו ישב שפיר אך לטעמו של רש\"י ז\"ל כתב שפיר דאין זה מספיק.
עוד ראיתי להרש\"ח ז\"ל שכתב דמה שהוקשה לו להר\"ן ז\"ל לשיטת רש\"י ז\"ל מתלישת פירות הנפסדים למה אסרום דמשמע דסבירא ליה בדעת רש\"י ז\"ל דמלאכת התלישה נמי מדרבנן היא ליתא שהרי כתב רש\"י ז\"ל בריש מכילתין עלה דקאמר אביי פירות הנושרים טעמא מאי גזירה שמא יתלוש וז\"ל והוי איסורא דאוריית' דהיינו קוצר שהוא אב מלאכה עכ\"ל גם מרן מלכא מוהרח\"א ז\"ל בספר מ\"ק דקצ\"ב הוקש' לו כן והוא ז\"ל תירץ דמדברי רש\"י ז\"ל דהתם אין ראיה דאפשר דמדאורייתא דקאמר היינו כשיתלוש ענפים ושריגים ופירות שאינן ראויי' לאכילה יע\"ש ולא נחה דעתי בזה דאכתי קשה דמאי קא קשייא ליה להר\"ן אמאי לא התירו תלישת פירות הנפסדים כיון דאיכא למגזר שמא יתלוש ענפים ושריגי' שאינ' ראויין לאכילה.
ובר מן דין אי אפשר לומר דכוונת רש\"י היתה על הענפים והשריגים דכיון דמדאורייתא הותר תלישת פירות הראויין לאכילה אף תלישת הענפים והשריגים הותרו מטעם מתוך וליכ' איסורא דאורייתא בתלישתן ואפי' איסורא דרבנן לית בהו לפי שיטת רש\"י ז\"ל דאמרינן מתוך אפי' שלא לצורך כלל כמבואר אצלינו בשורש מתוך יע\"ש. ואולם לדידי חזי לי דאין מדברי רש\"י דהתם ראיה לומר דס\"ל דאיסור הקצירה והתלישה מדאורייתא היא שהרי כתב הרש\"ח והפר\"ח ז\"ל ליישב אותה סוגייא לדעת האו' דמדאורייתא ליכא איסורא במלאכת הקצירה והתלישה דהטעם שגזרו בפירות הנושרים אטו שמא יעלה ויתלוש אע\"ג דתלישה גופא לא אסירא אלא מדרבנן משום דגבי שבת איכא איסורא דאורייתא וגזרו יום טוב אטו שבת די\"ט ושבת כולה חדא גזירה היא כמ\"ש התו' בפ\"ב בסוגייא דטבילת כלים יע\"ש מעתה אפשר לומר דהיא היא כוונת רש\"י במ\"ש דתלישה אסו' מדאורייתא כלומר גבי שבת וגזרו י\"ט אטו שבת וכמובן.
ואכתי יש לדקדק בדברי הר\"ן ז\"ל למה לא הוקשה לו במה שצידד לומר בדברי רש\"י דמדרבנן קאמר ממה שהתירו הולכת סכין אצל בהמה בי\"ט אע\"פ שאפשר מערב י\"ט ואין כאן הפסד ולא חסרון וכמו שהוקשה לו אל הצד הראשון דהוה בעי מימר דמדאורייתא קאמר. ואפשר שסמך בזה אל הטעם שכתב רבינו בפ\"א מהי\"ט שלא אסרו חכמים ההוצאה מפני שיש בביטולה ביטול שמחת י\"ט לא כן בשאר מלאכות ומה שלא הוצרכו בה שינוי דלא שייך שינוי בהוצאה כשאר מלאכות ועיי' להרב פר\"ח ז\"ל בסי' תצ\"ח ס\"ב. ואכתי יש לדקדק למה לא הוקשה לו להר\"ן ז\"ל לפי הצד השני דמדרבנן קאמר למה התירו דיכת תבלין על ידי שינוי ואסרו הקציר' והטחינה ושאר מלאכות אפילו ע\"י שינויוכן הגבון לא התירו אותו על ידי שינוי כדאיתא בפרק ר\"א דמילה ולטעמו של הר\"ן ז\"ל הנה נכון כמבואר. וע' להרב תי\"ט בפ\"ק דביצה עלה דמתני' דאין משלחין בי\"ט אלא מנות ולהלח\"מ בפ\"ג מהי\"ט הל' י\"ד יע\"ש. ואפשר לומר שלא התירו על ידי שינוי אלא מלאכה שקרובה ומצויה שיניחנה לעשותה בי\"ט ואם לא יתירו לעשותה ביום טוב יתבטל שמחת י\"ט אבל מלאכות דלא שכיחי שיבא לעשות ביום טוב כקצירה וטחינה והרקדה לא התירו אותן על ידי שינוי. ואי נמי אפשר דדברים המצויים ליקח בהלואה מאחרים ביום טוב ולא יצטרך לקצור ולטחון ולא התירו אבל מלח ותבלי' הנידוכי' לא ימצא באחרים ויבא להתבטל משמחת יום טוב התירו על ידי שינוי וכעין זה כתב רבינו פ\"ד מה' יום טוב בדין ביקוע עצים יע\"ש.
ולפי מה שהעלינו בדעת רש\"י ז\"ל דסביר' ליה דמדאורייתא יש חילוק באוכל נפש עצמו בין אפשר לאי אפשר הדבר קשה מה טעם התירו מלאכת הברירה בי\"ט כמו ששנינו בפ\"ק דביצה בה\"א בורר כדרכו בחיקו בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה ולא בכברה וכתב ה\"ה ז\"ל בפ\"ג מה' י\"ט דט\"ו דאפילו ברירה דלעניין שבת חייב חטאת הותרה ביום טוב ולא אסרו נפה וכברה אלא מפני שנראה כעושה לימים הרבה וכ\"כ רש\"י בפ\"ק שם די\"ב ע\"ב ד\"ה אבל לא בטבלה יע\"ש וקשה דמלאכת הברירה אפשר לעשותה מאתמול כקצירה וטחינה והרקדה ולמה הותרה ואי הוה אמרי' דמדרבנן קאמר רש\"י ז\"ל דיש חילוק בין אפשר לאי אפשר היה מקום לומר דמלאכת הברירה אע\"ג דאפשר לעשותה מערב י\"ט התירו בי\"ט דהדבר קרוב שיתבטל שמחת י\"ט טפי משאר מלאכות ולכן לא גזרו כמו שלא גזרו במלאכת ההוצאה מהאי טעמא וכמ\"ש רבינו בפ\"א אבל אם מדאורייתא איכ' איסורא במלאכה שאפשר מערב י\"ט ומלאכת עבודה אין טעם זה מספיק ולא ידעתי למה לא הוקשה לו להר\"ן ז\"ל לפי הצד הראשון שצדד בדברי רש\"י ז\"ל לומר דמדאו' קאמר ממלאכת הברירה שהותרה בי\"ט אע\"פ שאפשר לעשותה מערב י\"ט כמו שהוקשה לו ממלאכת ההוצאה מההיא דהולכת סכין אצל בהמה וכעת צ\"ע.
והנה הר\"ן ז\"ל לא העלה דבר ברור בענין אי הקצירה והטחינה וההרקדה אסורות מדאורייתא או מדרבנן אבל רבינו והרא\"ש ז\"ל ביארו דעתם דאינן אסורות כי אם מדרבנן בעלמא והרש\"ח והפר\"ח ז\"ל בסי' תצ\"ה ס\"ב הקשו לשיטת אות' שאמרו בפ\"ק דביצה דגזרו בפירות הנושרים אטו שמא יעלה ויתלוש ולפי דבריהם הוה ליה כגזירה לגזירה ותירצו דגזרו י\"ט אטו שבת וכולה חדא גזירה היא יע\"ש ומרן מלכא מוהרח\"א ז\"ל בסמ\"ק דקצ\"ב דחה תירוץ זה דא\"כ הוה ליה לתלמודא למידק הכא תינח שבת י\"ט מאי איכא למימר ולאסוקי גזרו י\"ט אטו שבת כמ\"ש גבי טבילת כלים יע\"ש ואין זה מן הקושי לע\"ד דאפשר דכל כי האי פשיטא ליה לתלמודא וגבי טבילת כלים דוקא הוא דדייק הכי משום דבעי למידק עליה ומי גזרינן גזירה לגזירה א\"כ נגזור השקה אטו הטבלה כדאיתא התם ומה שישב הוא ז\"ל לעיקר הקושיא דגזרו פירות הנושרין אטו שמא יתלוש ענפים ושריגים שאינן ראויים לאכילה אין זה מעלה ארוכה לדעת רבינו שכתב ה\"ה ז\"ל לעיל בפ\"א שדעתו כדעת רש\"י דמט' מתוך הותר כל דבר אפילו שלא לצורך כלל דהשתא אפילו יתלוש ענפים ושריגים ליכא איסורא דאורייתא שהרי הותר ומטעם מתוך ואכתי הי\"ל גזרה לגזירה.
מיהו לפי מ\"ש הפ\"ח ז\"ל בר\"ס תצ\"ה שדעת רבינו כדעת שאר המפרשים דלא שרינן מטעם מתוך אלא היכא דאיכא צורך קצת דברי' נכוחים דאיכא למיחש שמא יתלוש ענפים ושריגים שלא לצורך היום כלל וכבר הארכנו בענין זה יע\"ש ועיין במה שישב עוד הפר\"ח ההיא דפ\"ק דביצה לדעת הרא\"ש ורבינו ז\"ל דמשום הכי גזרו שמא יעלה ויתלוש אע\"ג דליכא אלא איסור' דרבנן דכל דאיכ' אסמכתא מקראי חמיר איסוריה וגזרינן גזירה לגזירה יע\"ש ועיין עוד להתוספות בברכות דנ\"ג ע\"א ד\"ה גזירה.
והתוספות לא ביארו דעתם בזה ומשמעות דבריהם בפ\"ק דביצה ד\"ה גזירה הוא דס\"ל דמלאכות אלו אסורות מדאורייתא וקרא דאך אשר יאכל ושמרתם את המצות שהביאו בירושלמי דרשא גמורה היא ואינה אסמכתא. וכ\"כ בפשיטות הרש\"ח ז\"ל בדקל\"א ומרן מלכא בסמ\"ק דקצ\"ב ע\"א דזו היא דעת התוס' יע\"ש. ולפי זה יש לתמוה לכאורה במאי דקשיא להו להתוס' ז\"ל שם בביצה בפ' שני דכ\"א ד\"ה הואיל מההיא דהרודה חלות דבש ביום טוב לרבה דאמר הואיל אמאי לוקה ומאי קושיא הא כיון דס\"ל דמלאכת הקצירה והתלישה לא הות' אפי' לצורך יום טוב ליכא הכא טעמא דהואיל ומשום הכי לקי עלה: ונראה דכוונת קושייתם היא דאף על גב דעיקר מלאכת הקצירה והתלישה אסירא מדאורייתא ממיעוטא דאך או מסמיכות קרא דושמרתם מכל מקום למאן דאית ליה הואיל לא הוה ליה ללקות דכיון שהתירה תורה מלאכת אוכל נפש לגמרי ומיעט מלאכת הקצירה והתלישה הוה ליה לאו הבא מכלל עשה ואינו לוקה עלה וכל כי האי גוונא לא אמרי' כיון דאהדריה אהדריה וכמ\"ש התוס' ז\"ל שם בפ\"ק דף י\"ב ע\"א ד\"ה השוחט יע\"ש אמנם למאן דלית ליה הואיל וסבירא ליה דכל שעשה מלאכה שלא לצורך אכילה לקי עלה ניחא שפיר ההיא דהרודה חלות דבש דלקי עלה דמיירי בתולש שלא לצורך אכילה וכל כי האי הוה ליה בכלל ל\"ת כל מלאכה כמובן.
מיהו נראה לענ\"ד שדעת התוספות ז\"ל הוא דמלאכת הקצירה והתלישה דוקא שהיא שבמחובר אסירא מדאורייתא ממיעוטא דאך או מסמיכות קרא אבל שאר מלאכות שבתלוש כגון ברירה טחינה הרקדה לא אסירי מדאורייתא אלא מדרבנן וזה מבואר מדבריהם בפרק המצניע דצ\"ה ד\"ה הרודה חלות דבש בסוף דבריהם שכתבו דמלאכת הטחינה וההרקדה אסורות מדבריהם משום דמחזי כעובדין דחול יע\"ש אבל מלאכת הקצירה מבואר מדבריהם שם ובפרק קמא דמגילה דף ז' ע\"ב ד\"ה כאן ובביצה דכ\"ג ד\"ה ותנייא דאסירא מדאורייתא וכמ\"ש הרש\"ח ובסמ\"ק ז\"ל ואע\"ג דבירושלמי משמע דכל המלאכות דקודם לישה אסורות מדאורייתא וכמ\"ש הפר\"ח ז\"ל בסי' תצ\"ה ס\"ב מ\"מ משמע להו להתוס' ז\"ל דלפום תלמוד דידן ליכ' איסור' דאורייתא אלא בקצירה ותלישה לבד שהן מלאכות שבמחובר דוקא ולזה כוונו במ\"ש פרק קמא דביצה ד\"ה גזירה וז\"ל על כן פירש ר\"נ מקינו' דבירושלמי יש אך אשר יאכל כו' וסמיך ליה ושמרתם את המצות אותן מלאכות שמשימור ואילך דהיינו מלישה ואילך אסורות ועוד יש מיעוט אחר אך שלא לקצור עכ\"ל. וכוונתם היתה לומר דהש\"ס דידן דריש סמיכות זה ומיעוט זה למעט מלאכת הקצירה שהיא במחובר דוקא דדומיא דשימור שהיא בתלוש בעינן ואך שלא לקצור ואע\"ג דבירושלמי דריש נמי למעט שאר מלאכות הש\"ס דידן אינו ממעט אלא קצירה ותלישה לבד כנ\"ל לפרש כוונתם לפי מה שנראה מבואר מדבריהם שבפ' המצניע דס\"ל דטחינה והרקדה לא אסירא אלא מדרבנן.
וע\"פ האמור יכולני לפתור בזה כונת השגת הראב\"ד בפ\"א מה' אלו ה\"ח עמ\"ש רבינו אבל לשין ואופין בי\"ט מבערב שאם עשה מבערב יש בזה חסר טעם ע\"כ כתב על זה הראב\"ד ז\"ל וז\"ל בכל אלה אין טעם למה אין תולשין ירק ומלקטין פירות בי\"ט מן האילן כו' ובירושלמי סומך אותו על אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך ליה ושמרתם את המצות שהיא מלאכה בתלוש עכ\"ל וכתב ה\"ה ז\"ל על זה שאין טעמו מספיק לאסור הברירה והטחינה וההרקדה וטעם ר' מספיק עכ\"ל והלח\"ם ז\"ל כתב שלפי מ\"ש התוס' ע\"ש ר\"נ מקינון ז\"ל דכוונת הירושלמי לומר דאותן מלאכות שמלישה ואילך הן אסורות הנה טעמו של הראב\"ד מספיק לאסור ג\"כ הברירה והטחינה וההרקדה עכ\"ל ולדבריו צריך לומר שט\"ס נפל בהשגת הראב\"ד במקום שהיא בתלוש צ\"ל שהיא מלאכה בלישה כלומר שמלישה ואילך הוא דמותר מלאכת אוכל נפש ולא קודם לכן: ועדיין אין בזה מספיק דכיון דמבואר מדברי הראב\"ד דדרשת הירושלמי אסמכתא בעלמא היא אם כן עיקר הטעם שאסרו חכמים מלאכות אלו ואסמכינהו אהך קרא אכתי לא השמיענו הראב\"ד ופשט דבריו מוכיחין שבא לתת טעם אחר למה שאסרו אותם חכמים מלבד הטעם שנתן בהם רבינו ז\"ל, גם בדברי ה\"ה ז\"ל יש לדקדק שכתב שאין בטעמו של הראב\"ד טעם לאסור הברירה והטחינה וההרקדה כאלו יש בדברי הראב\"ד ז\"ל טעם לאסור הקצירה ואי משום שקצירה היא מלאכה במחובר אכתי כיון דקרא אסמכתא בעלמא היא ומדאורייתא אף מלאכה במחובר שרייא מה טעם אסרו אותה חכמים באופן שעדיין לא ביאר הראב\"ד טעם לשום אחד מהן.
מיהו לפי מ\"ש בכוונת דברי התוס' דכונתם לומר דאע\"ג דבירושלמי דרשו הני קראי לאסור המלאכות שמקודם לישה מכל מקום תלמודא דידן דריש כן למלאכת הקצירה לבד ודרשי לה הכי מלאכות שמשימור דהוי מלאכות שבתלוש מותר מלאכות שבמחובר אסור ולש\"ס דידן דרשה גמורה היא א\"כ תלמודא דידן דריש מיעוטא דאך למעט הקצירה לבד דהיא דרשה גמורה וקצירה ותלישה דוקא אסורות מדאורייתא כמו שהוכחנו בדעת התוס' ז\"ל.
מעתה אפשר לומר שהיא היא כוונת השגת הראב\"ד במ\"ש דבירושלמי סומך אותו על אך אשר יאכל לכל נפש כלומר ומעין זה דריש תלמוד דידן לאסור הקצירה והתלישה שהיא מלאכה שבמחובר ולא התירה תורה אלא מלאכה בתלוש ואף מדאורייתא איכא איסורא ובכן אין אנו צריכין לטעם אחר דגזרת הכתוב היא דמלאכה שאינה בתלוש תאסר והרי היא בכלל מלאכת עבודה באופן שסיום זה שסיים הראב\"ד ז\"ל שהיא מלאכה בתלוש לאו מתורת הירושלמי הוא שהירושלמי דורש סמיכות זה למעוטי מלאכות שמלישה ואילך אלא דברי עצמו הן דאנן בדידן דרשינן סמיכות זה לאסור מלאכה שבמחובר דקרא לא התיר אלא מלאכה שמשימור ואילך שהיא מלאכה בתלוש ונמצא דהראב\"ד ז\"ל בשיטת התוס' קאי דדוקא קצירה ותלישה הוא דאסור מדאורייתא ושאר המלאכות מדרבנן. וידעתי ביני שמ\"ש בכוונת השגת הראב\"ד דחיק ואתי מרחיק מיהוי כל כי האי מילתא שבקיה לדידיה דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה.
ודע שבספר דבר משה ח\"ג דף ז' ע\"ב הקשה לשיטת האומרים דאף מלאכת הקצירה הותרה מדאורייתא ביום טוב מאותה שאמרו בפרק ב' דחגיגה דף טו\"ב דנפקא לן תשלומי עצרת מדכתיב וקראת' בעצם היום הזה חג כו' וסמיך ליה ובקוצרכם איזהו חג שאתה קורא וקוצר הוי אומר זה עצרת אימת אילימא בי\"ט קצירה בי\"ט מי שרי אלא כו' יע\"ש מבואר יוצא דקצירה ביום טוב אסירא מדאורייתא והוא ז\"ל תירץ לזה דאף למ\"ד דקצירה ביום טוב שרי מן התורה ה\"ד לצורך י\"ט אבל שלא לצורך אכילת יום טוב אסור וכמ\"ש הטור בסי' תצ\"ז דחכמים אסרו הקצירה לצורך אוכל נפש שמא יבא לקצור את שדהו כאחת משמע דקצירת כל שדהו איכא איסורא דאורייתא והיינו ההיא דחגיגה כמבואר ועדיין אין זה מספיק דלמאן דאית ליה הואיל אף בקוצר כל שדהו ליכא איסו' דאורייתא כמבואר אצלינו בחי' לביצה ריש פ\"ב ושם בדף טו\"ב עלה דת\"ר אין אופין מיום טוב לחול כו' ודוחק לומר דאותה סוגייא אזלא כמאן דלית ליה הואיל. ועוד דלישנא דתלמודא דקאמר סתמא וקצירה בי\"ט מי שרי לא משמע דעל קצירת כל שדהו קאמר. והנכון אצלי על פי מ\"ש התוס' ז\"ל שם בחגיגה דף ח\"י ע\"א ד\"ה חולו של מועד דאיסור מלאכה בחה\"מ לא אסיר אלא מדרבנן ואפילו הכי פריך התם תלמודא ומלאכה בחה\"מ מי שרי משום דכיון דאית לן אסמכתא מקראי לאסור לא מסתבר ליה לתלמודא לאוקומי קרא דחג האסיף בחה\"מ דמשמע דקרא מתיר מלאכה בחול המועד בהדייא וזה הפך האסמכתא יע\"ש וכעין זה איכא למימר נמי לשיטת האומרים דקצירה ביום טוב שרייא מדאורייתא דכיון דמדרבנן אסור ואסמכינהו אקרא כמ\"ש בירושלמי פריך שפיר וקצירה ביום טוב מי שרי כלומר ואין סברא דקרא דובקוצרכם דמשמע מינה דקצירה ביום טוב שרי תהיה הפך האסמכתא כמובן.
ועוד יש ליישב אותה סוגייא לשיטת האומרים דקצירה ביום טוב שרייא מן התורה דאפי' הכי פריך שפיר הש\"ס וקצירה ביום טוב מי שרי כלו' דמדרבנן אסור וכיון דשרי בהדייא קרא דובקוצרכם הכי אין כח ביד חכמים לאסור כמ\"ש הרב ט\"ז ז\"ל בחא\"ח סי' תקפ\"ז סק\"ה ובי\"ד ר\"ס תקי\"ז דכל דבר דמפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור יע\"ש אלא שעיקר דברי הט\"ז ז\"ל יש לדון בהם וכבר עמדתי עליהם במקום אחר.
הכלל העולה מכל מ\"ש דלרש\"י ז\"ל הקצירה והתלישה והטחינה וההרקדה והצידה אסורות מדאורייתא מפני שמלאכות אלו אפשר לעשותן מעי\"ט ואין בהם חסרון טעם. ולהרמב\"ן ז\"ל אסורות מדאורייתא מפני שהן נעשות לימי' הרבה כמ\"ש הר\"ן שם בפ' א\"צ דכ\"ג וזו היא שיטת ה\"ה ז\"ל ולרבינו ולהרא\"ש ז\"ל אינן אסורות אלא מדרבנן מפני שאפשר מערב יו\"ט כמבואר בפ\"א מהלכות אלו. ולהר\"ן ז\"ל אסורות מדרבנן מפני שנעשות לזמן מרובה. ולהתוס' ז\"ל הקצירה והתלישה אסורות מדאורייתא מפני שהן מלאכות שבמחובר אבל הטחינה וההרקדה והצידה אסורות מדרבנן דמחזי כעובדין דחול. ודברי הראב\"ד מטין לשיטת התוס' כמדובר.
ולעניין הלכה העלה מרן החבי\"ב בשיירי כנה\"ג סימן תצ\"ה והפר\"ח ז\"ל דאף במלאכת אוכל נפש יש חילוק בין אפשר מערב יו\"ט לאי אפשר ומרן מלכא בס' מ\"ק דק\"ץ ע\"ב כת' דאין חילוק ואשתמיט מיניה דברי מרן החבי\"ב ז\"ל כיע\"ש ומאחר דלרש\"י והתוס' ז\"ל בפ\"ק דמגי' ס\"ל דמדאורייתא יש חילוק בין אפשר לאי אפשר באוכל עצמו ולרבינו מדרבנן מיהא יש חילוק אין לנו להקל בדבר. ועיין בחי' לביצה בפ\"ק די\"ד ע\"א עלה דאמרינן בגמרא לכ\"ע מיהא מלח בעי שינוי כו' יע\"ש: ומ\"ש עוד רבינו הבא מצודה ונצודינו ה\"ז מוקצה כו' גמ' שם אמ\"ר יוסף כו' כל שאמר הבא מצודה ונצודינו וכתבו התוס' ד\"ה כל שאומר כו' וז\"ל ופי' רש\"י ז\"ל דאידי ואידי חד שיעורא עכ\"ל וכעין זה פי' הר\"ן ז\"ל ועיין במ\"ש ה\"ה והלח\"מ ז\"ל ועיין להפ\"ח ז\"ל בסי' תצ\"ז ס\"ז. וכתב עוד ה\"ה ז\"ל דדעת רבינו דרשב\"ג אדגים חיה ועוף קאי וזה הכלל אכולה רישא קאי ות\"ק שהיה מחלק ביניהם אין הלכה כמותו אבל הראב\"ד ז\"ל סבור דרשב\"ג לא קאי אלא אחיה ועוף אבל דגים בכל ביבר אסורים ורבינו נסמך על ההיא דהסוכר אמת המים מערב יו\"ט ולמחר השכים ומצא דגים עכ\"ל. וכתב הלח\"מ ז\"ל דלדעת רבינו דרשב\"ג פליג את\"ק כי פריך עלה אביי לרב יוסף הלכה מכלל דפליגי היינו משום דאביי ס\"ל דרשב\"ג לא קאי אדגים אבל רב יוסף ס\"ל דפליגי והא דקאמר ליה ומאי נפקא לך מינה ולא קאמר ליה דאיהו ס\"ל דפליגי משום דרשב\"ג קאי נמי אדגים לפי שיטתו השיבו עכ\"ל ולפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל דרבינו נסמך אההיא דהסוכר אמת המים כו' צריך לומר דאביי אכתי לא הוה ידע ההיא דהסוכר אמת כו' ומשו\"ה פריך ליה לרב יוסף מנ\"ל למימ' דרשב\"ג פליג את\"ק מיהו לבתר דמייתי תלמו' ההיא דהסוכר אית לן למימר דרשב\"ג אף אדגים קאי ופליג את\"ק ומתוקמא ההיא דהסוכר כרשב\"ג.
ולע\"ד אפשר לומר דרבינו משמע ליה דכי פריך אביי הלכה מכלל דפליגי לאו אדרבנן ורשב\"ג דמתני' קאי דאינהו ודאי פליגי כדמשמע ההיא דהסוכר אמת המים ביו\"ט אלא הכא קאמר ליה למה לך למימר הלכה כרשב\"ג כאלו איכא מאן דפליג והא כלל גדול בידן הלכה כרשב\"ג במשנתינו ופשיטא דהלכה כרשב\"ג. ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' בפרק אין מעמידין דל\"ב ע\"ב ד\"ה הלכה כרשב\"ג דמאחר דקי\"ל הלכה כרשב\"ג במשנתינו למה להו להני אמוראי למימר הלכה כרשב\"ג ונדחקו לומר דהני אמוראי לית להו האי כללא יע\"ש ועפ\"י האמור היא גופא קמותיב אביי. והפר\"ח בסימן תנ\"ז ס\"ה כתב שדברי ה\"ה ז\"ל תמוהים שאם נודה דת\"ק מפליג בהכי מנין לנו לאפושי פלוגתא ולומר דרשב\"ג פליג עליה בהא נימא דלא פליגי אלא במין הביבר או דפרושי קא מפרש ועוד דמדפריך אביי בפשיטות הלכה מכלל דפליגי משמע ודאי דלא פליגי וכן פי' רש\"י דרשב\"ג לאו לפלוגי אתא וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בפרק מציאת האשה וכן פי' רבינו גופיה בפ' ר\"א דאורג וזו סתירה לדברי ה\"ה ז\"ל עכ\"ל ולפי מ\"ש אין כאן קושיא על ה\"ה ז\"ל דמה שהקשה מנין לנו לאפושי פלוגתא כבר נרגש מזה ה\"ה ז\"ל ותקן זה במ\"ש שרבינו נסמך אההיא דהסוכר אמת המים כלו' וע\"כ לומר דרשב\"ג פליג אכולא רישא כי היכי דתיקום ההיא דהסוכר כוותיה. גם מה שהקש' ממ\"ש רבינו בפרק האורג כבר ישב זה מרן מלכא בס' מ\"ק יע\"ש ואביי דפריך בפשיטות איכא למימר דלא ידע ההיא דהסוכר וכמדובר. ודרכו של הפר\"ח ז\"ל בחזק' סכנה הוא עומד כאשר יראה הרואה ומרן ב\"י הקשה לשיטת הראב\"ד והרשב\"א דלא מחלקי בדגים בין ביבר גדול לקטן מההיא דהסוכר אמת המים ונדחק בישובו ועיין להפר\"ח בסימן תצ\"ז סק\"ה ובס' מ\"ק דר\"ז ע\"ב ובהורמנותיה דמרן ז\"ל אמינא ליישב דעת הרשב\"א והראב\"ד ז\"ל דאמת המים שאני שהיא משמשת כניסה ויציאה דרך נקב או חור וכמ\"ש מרן בשולחנו הטהור הילכך כשרוצה ליקח דגים שבתוכו אין צורך לצודן ע\"י מצודה אלא פותח מקום יציאת המים דרך נקב וחור קטן והדגים שבתוך אמת המים מאליהן ניצודין כשכלות המים שבתוכה הילכך כל שסכר אמת המים מעי\"ט ואין כאן משום מוקצה יכול ליטלן ביו\"ט כיון דאין כאן טורח צידה אבל ביברין של דגים שהמים נובע משם וצריך מצודה לצוד דגים שבתוכה אסורין אפילו בביבר קטן. ולענין הלכה עיין להרב פר\"ח ז\"ל." + ], + [ + "מצודות \n חיה ועופות שפרשן מעי\"ט לא יטול מהם ביו\"ט כו'. משנה בפרק א\"ץ דכ\"ד מצודות חיה ועופות לא יטול אלא א\"כ יודע שניצודו מערב יו\"ט כו' ואמרינן בגמרא דת\"ק סבר ספק מוכן אסור וכתב ה\"ה בהל' ו' דכיון דהוי דבר שיל\"מ החמירו חכמים לאסור אפילו ס' מוכן דרבנן וא\"נ דחכמים רצו לאסור בס' זה יותר מספקות אחרות דרבנן ואנחנו לא נדע יע\"ש. וראיתי להרב תיו\"ט ז\"ל שכתב דהר\"ן ז\"ל בשבת פרק שואל יהיב טעמא אחרינא משום דכל שיש מאותו המין במחובר דרכן של בני אדם ללקט אותן ביומן ולא מבערב עכ\"ל. ושותיה דמר לא ידענא דהר\"ן ז\"ל לא יהיב האי טעמא אלא למה שהוקשה לו שם לשיטת רש\"י דאזיל בספק תחומין לקולא גבי חלילין מההיא דאמר ר\"פ שם בפרק א\"ץ דגוי שהביא דורון אם יש במינו במחובר דאסור דתלינן לחומרא שלקטן היום וע\"ז תריץ יתיב ע\"ש הר\"י ז\"ל דשאני דבר שיש במינו במחובר שדרך ללוקטן דבר יום ביומו משא\"כ גבי חלילין אבל במתני' דספ' מוקצה זה בא ממילא שפיר' מצודתו ואינו יודע אם ניצודו מערב יו\"ט או ביו\"ט לא שייך כלל טעמו של הר\"ן ז\"ל. וזו היא שקשה טובא על הר\"ן ז\"ל מה יענה ביום שידובר בו מתני' דאזלינן לחומרא בספק מוקצה הבא ממילא ופסקי' בגמרא הל' כת\"ק ושמואל גופיה דלרש\"י ז\"ל אזיל לקולא בספק תחומין גבי חלילין פסק הלכתא בספק מוכן להחמיר כת\"ק דמתני'. וכבר עמד בזה מרן מלכא כמוהר\"י הכהן ז\"ל בספר בתי כהונה ח\"ב דק\"ד ע\"א ד\"ה ואמנם יע\"ש ולע\"ד נראה דהר\"ן ז\"ל לא קשיא ליה לשיטת רש\"י ממתני' כלל דמשמע ליה דהכא איכא טעמא לאסור בספק מוקצה כדי שלא יבא לצוד ביו\"ט עצמו וכ\"כ התוס' ז\"ל בדכ\"ג ד\"ה ואין נותנין ובד\"ה ותניא דמה\"ט אסור ליתן לפניהם מזונות שמא יבא לצודן וכ\"כ הרשב\"א בחי' לשבת פרק שואל דקנ\"א עלה דאמרי' התם עשו לו ארון כו' וז\"ל וכן נמי מתני' דמצודות חיה ועופות שאסרו אפילו בשאין צריכין צידה ה\"ט נמי משום דגזרי' שמא יבואו לידי צידה דע\"כ אינו משום איסור מלאכה שנעשית בהן יע\"ש באופן דממתני' לא קשייא ליה כלל מה\"ט. מיהו מההיא דגוי שהביא דורון מאליו דליכא למיחש שמא יבא הישראל לעשות מלאכה ביו\"ט קשייא ליה שפיר ועלה לחלק בין מידי דמחובר למידי דלאו מחובר. אלא דלדידי ק\"ל דלפי דברי הר\"ן ז\"ל הללו משמע דכל דליכא להנהו טעמי דאמרן דמינו במחובר או שמא יבא לצוד לדעת רש\"י ז\"ל תלינן לקולא כי ההיא דחלילין ולפי\"ז בספק מוקצה דגרוגרות וצימוקין כי מספ\"ל אם נתייבשו ביו\"ט או מערב יו\"ט דליכא למיחש למידי נראה דלרש\"י ז\"ל תלינן לקולא ומותר לאכלן ביו\"ט וזה היפך מ\"ש רש\"י ז\"ל שם בביצה דכ\"ו ע\"ב עלה דאמר רב מתנא מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר ופי' רש\"י שאין הבעלים יודעים שיבש שלא בדקוהו ולמחר מצאו שיבש היה מאתמול עכ\"ל וכלשון הזה כתב הר\"ן ז\"ל ומבוארין דבריו דדוקא כשידע שיבש היה מאתמול מותר הא ספק אסור ולפום מאי דס\"ל להר\"ן בדעת רש\"י ה\"נ הי\"ל להתיר אף בספק אם נתייבש מאתמול דומייא דספק תחומין ולולי דברי הר\"ן ז\"ל היינו יכולים לומר לדעת רש\"י דגבי גוי שהביא דורון וכן גבי ספק מוקצה תלינן לחומרא מהטעם שכתב ה\"ה ז\"ל משום דהוי דבר שיל\"מ או מפני שחכמים רצו לאסור ובספק תחומין דוקא תלינן לקולא דבתחומין הקלו כמ\"ש התוס' שם בפרק א\"ץ ד\"ה ולערב וכן בעירובין דמ\"ה יע\"ש.
תו ק\"ל בתי' זה שתי' הר\"ן ע\"ש הר\"י ז\"ל דדבר שיש במינו במחובר דרך בני אדם ללקוט אותן ביומן שזה היפך מ\"ש הר\"ן ז\"ל עצמו בריש פרק א\"ץ וז\"ל אבל הקרוב אצלי לפי גמרתינו שכל מלאכת או\"נ האסורה בי\"ט אינו אלא מדבריהם שחכמים אסרו המלאכות הנעשות לימים הרבה כקצירה וטחינה וכיוצא ואף לקיטת פירות הנפסדים כתותים אסרו לפי שהלכו אחר רובא של לקיטה שאינה ליומא יע\"ש הרי דמשמע ליה ז\"ל דלקיטת פירות אין דרך ללקוט יום יום כי אם לימים הרבה וזו היא דרכה של רובא של לקיטה ולפי תירוץ זה שתי' ע\"ש הר\"י ז\"ל צריך לאוקמה ההיא דגוי שהביא דורון לישראל בפירות הנפסדים דוקא ומי גילה לנו רז זה. וכמו כן קשה במ\"ש הר\"ן ז\"ל בסוף פרק א\"ץ עלה דת\"ר הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו וז\"ל וכולה ברייתא בישראל אבל בגוי לא משום דתור אחד או גוזל אחד לא דחיישי' שמא יצוד כו' וכתב ע\"ז ואפשר דאפילו בגוי נמי בר מפירות שיש במינן במחובר אבל בתור או בגוזל ליכא למיחש שמא מהיום ניצודו דרובן ניצודין מאתמול עכ\"ל הנה סגר הדלת דפירות שיש במינן במחובר אסור ליקח מהגוי בר מתור וגוזל ולפי דבריו שבריש הפרק אף פירות שאינן נפסדים אין דרך ללקוט יום יום ורובא של לקיטה היא נעשית לימים הרבה כצידת דגים ועופות ואין לומר דנהי דפירות דרך ללקוט לימים הרבה מיהו בכל יום איכא למיחש שמא היום הוא שליקט לימים הרבה כיון דבידו ללקוט בכל יום ויום דא\"כ גבי צידה נמי איכא למימר דהיום זימן ליום מחר מפני שנזדמנו בידו. ועוד דכיון דלקיטת פירות הוא מיום אחד לימים הרבה כל יום ויום אית לן למימר שהוא מרוב הימים שאין דרך ללקוט בהם וא\"כ אי' הוי ס' שקול באנו למחלוקת רש\"י והגאונים ז\"ל בההיא דספק תחומי' והיכי פסיק ותני הר\"ן בסוף הפרק דפירות שיש במינן במחובר אסורי' בר מתור וגוזל ואלו בסוגיין כתב דבמחלוקת הוא שנוי לשיטת רש\"י והגאונים ז\"ל הך דספק תחומי' באופן שדברי הר\"ן ז\"ל הללו לדידי צל\"ע.
ודע שכתב ה\"ה ז\"ל לעיל בהל' ו' דכי היכי דס' מוכן אסור ה\"נ כל ספק מוקצה ונולד בכלל זה והטעם מפני דהוי דבר שיש לו מתירין וכתב שהרשב\"א ז\"ל חלוק בזה ואמר דכיון שהמוקצה והנולד מדבריהם הולכי' בספקן להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר הקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק ניצוד ביו\"ט ספק ניצוד מעיו\"ט אבל שאר ספקות מותרי' ותמה עליו ה\"ה ז\"ל דא\"כ ספק ביצה אם נולדה ביו\"ט למה היא אסורה וכן פסק הוא עצמו ועוד דבריית' דאין צדין סתמא מתנייא ס' מוכן ר\"י אוסר וקי\"ל כר\"י וכולה סוגייא דפ\"ק מוכחא דספק נולד להחמיר ודבריו צ\"ע יע\"ש. והנה על מה שתמה עליו מההיא דספק ביצה אם נולדה ביו\"ט שאסורה מספק תירץ הלח\"מ ז\"ל דאע\"ג דיו\"ט דעלמא אינו נוגע כלל בשל תורה מ\"מ ביו\"ט שלאחר השבת נוגע בדבר של תורה וכולה חדא גזירה היא עכ\"ל וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל גופיה בס' משמרת הבית דקט\"ו והבאתי לשונו בחידושינו בפ\"ק ד\"ג יע\"ש. והנה אמת תירוץ זה נכון הוא למאי דמשמע מפשט דברי ה\"ה דעיקר קושייתו הוא מדקי\"ל דס' ביצה שנולדה ביו\"ט אסורה דאיכא למימר שפיר דאנן קי\"ל כרבה דטעמ' משום הכנה דאורייתא וכיון דיו\"ט שלאחר השבת נוגע בשל תורה יו\"ט דעלמא נמי אסירא משום דכולה חדא גזירה היא.
האמנם אכתי תקשי קושית ה\"ה ז\"ל מאותה סוגייא גופא דקאמר רב אסי התם דאף לרב יצחק ולרב יוסף דס\"ל דטעמא דביצה משו' משקין שזבו הוא או משום פירות הנושרים אפי\"ה ס' ביצה אסורה משום דהוי דבר שיל\"מ הרי דאפי' באיסור דרבנן החמירו בספקו מטעמא דהוי דבר שיל\"מ. ועיין להרב פ\"ח ז\"ל בסי' תצ\"ז ס\"ג שעמד בזה ודחה דברי הרשב\"א ז\"ל מהלכה והסכים לדברי ה\"ה ז\"ל יע\"ש. ולע\"ד יש לי ליישב דברי הרשב\"א ז\"ל והוא דלדידיה משמע ליה לחלק בין מוקצה ונולד שאסרו אותו משום דאסוחי אסח דעתיה מינייהו מערב יו\"ט כמוקצה דגרוגרות וצימוקים וכיוצא וכעפר שהוסק ביו\"ט דאסרוהו משום נולד ביו\"ט ולא היה דעתיה עליה מערב יו\"ט לשאר מוקצה דעלמא כפירות הנושרים ומשקין שזבו דאיכא בהו גזירה דשמא יעלה ויתלוש או שמא יסחוט וכן בצידת דגים שניצודו מאליהן ביו\"ט דלדידיה משמע ליה דאסור משום גזירה שמא יבא לצוד ביו\"ט כמו שביאר דעתו בחידושיו למסכת שבת פרק שואל דקנ\"א דהמוקצה והנולד האסורין משום דאסח דעתיה מינייהו לא חמיר לדידיה כולי האי שחכמים אסרו אותם כדי שלא יהא עושה כעובדין דחול ויכיר שיש חילוק בענייני המלאכות בין יו\"ט ושבת לחול ולא יזלזל בהן וכמ\"ש רבינו בפכ\"ד מהל' שבת והביא דבריו מרן ב\"י בריש סימן ש\"ח יע\"ש וכיון דאין הגזירה קרובה לבא לידי איסור תורה לא החמירו בספקן לא כן במוקצה הנאסר משום גזירה כפירות הנושרים ומשקין שזבו וצידה שניצוד מאיליו ביו\"ט דהגזירה קרובה שמא יבא לתלוש ולסחוט בידים ולצוד ביו\"ט דדבר זה קרוב ומצוי באותו דבר עצמו הנה בכל כיוצא באלו העניינין החמירו חכמים אפילו בספקן משום דבר שיל\"מ כיון דבודאן אסרום משום גזירה קרובה לבא לידי איסור תורה והיינו דקאמר רב אשי בפ\"ק גבי ספק ביצה שנולדה ביו\"ט דאפילו לר\"י ולר\"י דאסור משום פירות הנושרין ומשקין שזבו החמירו בספקן משום דהוי דבר שיל\"מ וכי תימא הרי גוי שהביא דורון אמרי' שם בפרק א\"ץ דאם יש במינו במחובר לקרקע אסורים והטעם משום דהו\"ל מוקצה כגרוגרו' וצימוקים הרי דאפילו בספק מוקצה שאין הגזירה קרובה אסרו הא לא קשיא דמלבד דדורון סתמ' ודאי מהמחובר הוא שכן דרך להביא מהמשובח יותר והוה ליה ספק זה קרוב לודאי עוד זאת שהרי כת' הרשב\"א ז\"ל בחי' לפרק שואל דקנ\"א שהטעם לזה לאו מטעם מוקצה הוא כמ\"ש רש\"י ז\"ל אלא משום דחכמים גזרו בפירות שנתלשו על ידי גוי כפירות הנושרין גזירה שמא יעלה ויתלוש וכולה חדא גזירה היא יע\"ש וחיליה דהרשב\"א לחלק בין דיני המוקצה היינו ההיא דחלילין דפרק שואל דלשמואל דקי\"ל כוותיה תלינן לקולא וכשיטת רש\"י ז\"ל ובכן דבריו ז\"ל שבס' עבודת הקדש שהוקשה לו להרב פ\"ח ז\"ל שם בסימן תצ\"ז ס\"ג עמדו בקומתן ואין בהם דבר סת\"ר מיניה וביה כלל דמ\"ש שהמוקצה והנולד הולכין בספקן להחמיר היינו במוקצה ונולד שלא נאסרו משום גזירה קרובה לאיסור תורה כאיסור מוקצה דגרוגרות וצימוקים וכעפר שהוסק ביו\"ט דאסורי' משום דאסח דעתיה מינייהו מאתמול ולכן בספקן כגון ספק אם נתייבשו הגרוגרות או הצימוקים מערב יו\"ט או בעפר ספק אם הוסק מערב יו\"ט או ביו\"ט בהנהו ודאי תלינן להקל בהן אעפ\"י שהן דבר שיל\"מ ולדידיה ז\"ל ההיא דאמר רב מתנה בפרק אין צדין דכ\"ו מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר אזיל כפשטיה שאין הבעלים מכירים אם נתייבשו מערב יו\"ט או בי\"ט ודלא כמו שפירש רש\"י ז\"ל שם יע\"ש וכן בפירות דמספ\"ל אם באו מחוץ לתחום או לא תלינן להקל כיון דליכא אלא גזירה רחוקה שמא יאמר לגוי להביאן ואף אם יאמר ליכא אלא איסורא דרבנן ועיין למרן מלכא כמוהר\"י הכהן חב\"ו דק\"ו סע\"ג ודוק אכן גבי ביצה הנמצאת בקינה של תרנגולים וספק נולדה מערב י\"ט או לא כתב ז\"ל דהולכי' בספקה להחמיר מט' דבר שיל\"מ כיון דכשנולדה ביו\"ט היא גזירה קרובה לבא לידי איסור תורה לכ\"ע אף לר\"י ולר\"י דאסרו אותה משום פירות הנושרים ומשקי' שזבו דכל כי האי גוונא גזירה קרובה היא לדעתו ז\"ל דלא דמי לשאר מוקצה ונולד כלל ובכל כה\"ג באיסורין של דבריהם תלינן לחומרא בדבר שיש לו מתירין ואפילו בספקן כדקאמר רב אשי בפ\"ק.
ואיברא דלמאי דקי\"ל כרבא דביצה אסירא מדאורייתא משום הכנה ומשמע ליה להרשב\"א במשמרת הבית דקט\"ו דלדידיה אף יום טוב דעלמא אסירא מהאי טעמא בלתי טעם דהוי דבר שיש לו מתירין לא היה צריך הרב ז\"ל לומר הכא גבי ביצה דטעמא דאסירא הוא מטעם דבר שיש לו מתירין אלא משום דקושטא דמילתא הוא דאף כי לא הוה מתסר משום הכנה דרבה אלא מטעמא דר\"י ור\"י משום פירות הנושרין ומשקין שזבו אכתי משום דהוי דבר שיל\"מ אסיר ונקיט להאי טעמא דאיתיה אליבא דכ\"ע ואף בשאר איסורים נמי.
ולעניין ה' כבר כתבנו שהרב פ\"ח דחה דברי הרשב\"א ז\"ל והסכים לדברי ה\"ה ז\"ל דבכל ספק מוקצה ונולד תלינן לחומרא מטעם דבר שיל\"מ ורש\"י ז\"ל הכי ס\"ל שכת' בפ\"ג דביצה דכ\"ד דספק מוכן וס' מוקצה אסור וכ\"נ בהדייא ממ\"ש לקמן שם בדכ\"ו גבי ההיא דרב מתנה במוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו דבעינן שיבש היה מאתמול יע\"ש. גם התוס' בפסחים פרק מקום שנהגו דנ\"ו ע\"ב סד\"ה מחלוקת כתבו בשם הירושלמי דספק מוקצה אסור יע\"ש ולענין ספק תחומין עיין במה שאכתוב לקמן בס\"ד פ\"ב ה\"י יע\"ש." + ], + [ + "שורש מוקצה מחמת איסור בית \n שהוא מלא פירות מוכנין ונפחת נוטל ממקום הפחת כו'. נ\"ב הכי איתא בפרק המביא דל\"א ע\"ב בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת כו' וכתב רש\"י ז\"ל ונפחת מאליו עכ\"ל ונראה דרש\"י ז\"ל חידושא קמ\"ל דלא מבעיא כשעבר ופחת לכתחילה דמותר ליטול ממקום הפחת דעל ידי פחיתתו גילה דעתו דלא אקצינהו מדעתיה מאתמול דמעשיו מוכיחין אלא אפילו בנפחת מאליו דהשתא ליכא הוכחה דלא אקצינהו אפילו הכי כיון דליכא אלא איסורא דרבנן בשעבר ופיחת כדאוקימנא ליה באוירא דלבני שרי ליטול ממקום הפחת ועיין עוד לקמן ומבואר יוצא מדברי רש\"י דדוקא באוירא דלבני הוא דשרי ליטול דליכא אלא איסורא דרבנן אבל בכותל של אבנים דאיכא בפחיתתו איסו' דאורייתא אסור ליטול ממקום הפחת אפילו כשנפחת מאליו וכן כתב הרא\"ש בהדייא בשמעתין כיע\"ש וקשה למה זה סגרו הדלת דבכותל בנין אסור דאטו מי לא משכחת לה נמי היתרה בכותל בנין כגון סותר על מנת שלא לבנות דליכא בסתירתו אלא איסורא דרבנן כמ\"ש בפ' האורג דק\"ה כל המקלקלין פטורין וכל פטורי שבת פטור אבל אסור מדרבנן דוקא כדאיתא בריש מ' שבת והכי אמרינן בהדייא בפרק במה מדליקין דל\"א ע\"ב. וכ\"כ הר\"ן בשמעתין ע\"ש הרמב\"ן דאפילו בסותר סוכה בריאה ליכא אלא איסורא דרבנן כל שאינו סותר על מנת שלא לבנות ועיין להתוס' בפרק חבית דף קמ\"ו ד\"ה שוכר יע\"ש. ובעירובין דל\"ה ובחידושי הריטב\"א ז\"ל יע\"ש וכיון שכן אף בכותל בנין שנפחת אמאי לא שרינן ליטול ממקום הפחת כיון דבידו לפחות ע\"מ שלא לבנות דאז ליכא אלא איסורא דרבנן והו\"ל כטבל דאם עבר ותקנו מתוקן כמ\"ש רש\"י.
ואפשר לומר כי זה היה טעמו של רבינו ז\"ל כאן שסתם וכתב בית שהוא מלא פירות נוטל ממקום הפחת. וכתב מרן ב\"י בה' יום טוב סי' תקי\"ח דמשמע דאפי' בבית בנוי בנין גמור מיירי וטעמו משום דכיון דלא אוקימנא באוירא דלבני אלא משום דקשיא לר\"מ אית לן למימר דת\"ק מיירי בכל ענין עכ\"ל. ולא ביאר לנו שזהו טעמו של רבינו שסתם וכת' דאפילו בבנין גמור ליטול ממקום הפחת אלא כתב מ\"ש ה\"ה בשם הרשב\"א והרמב\"ן ז\"ל אבללפי האמור דאף בבנין גמו' נמי איתיה להאי טעמא דליכא אלא איסורא דרבנן וכמדובר ניחא ומיהו לבר מן דין איכא למימר דרבינו ז\"ל בשיטת הרמב\"ן שכתב הר\"ן בשמעתין קאי וכמ\"ש בס' לשון למודים הי\"ט סי' קצ\"ה יע\"ש.
ונראה דרש\"י והרא\"ש ז\"ל משמע להו דבבנין גמור אפילו הכי משכחת לה בסותר על מנת שלא לבנות דליכא אלא איסורא דרבנן כיון דבסותר על מנת לבנות איכא איסורא דאורייתא לא שרינן ליה ליטול ממקום הפחת כיון דאיכא סתירה דאסור מדאורייתא. ועוד דכיון דבית זה מיוחד לכך לשמור פירותיו בתוכה ודאי דכי סתר לה על מנת לבנות קא סתר לה. והנה התוס' דחו פירוש רש\"י ז\"ל שהרי גבי סל לפני האפרוחים וגבי גלגל מוכני שיש עליו מעות בין השמשות דליכא בהו אלא איסו' טלטול דרבנן ואפילו הכי אמרינן בהו מגו דאתקצאי לכוליה יומא.
ולכאורה קשה למה זה הביאו ממרחק לחמם מההיא דסל וגלגל מוכני דאתמר במ' שבת וטפי היה להם להביא ההיא דאמרי' לעיל בפרק א\"צ דכ\"ו גבי מוקצה דגרוגרות וצימוקים דכי לא אחזו בין השמשות אפילו אחזו בשבת אסורים דמגו דאתקצאי כו' והכי נמי אמרינן לעיל גבי סוכה שנשברה בי\"ט דאסורה משום מיגו ואפילו בשהיתה רעועה מעי\"ט אסורה לר\"י וה\"נ אמרינן לעיל גבי קורה שנשברה בי\"ט דאסורה משום מוקצה מחמת חסרון כיס ומשום מיגו כמ\"ש רש\"י ז\"ל לעיל ונראה דמכל הני לא קשיא להו להתוס' דמשמע להו דשאני הני דנשתנו גופן וכנולד דמי וכל כי האי אע\"ג דליכא בהו אלא איסורא דרבנן אסירי מה שאין כן בפירות שבבית סתומה ובטבל שנתקן דליכא שום שינוי בפירות עצמן אלא איסור דבר אחר הוא דרביע עלייהו וכל שעבר ותקנן שרו כיון דקיימי השתא כדמעיקרא. ואמטו להכי הוקשה להם מההיא דסל לפני האפרוחים ומההיא דגלגל מוכני דדמו ממש לההיא דבית שנפחת וטבל שנתקן דאיסור דבר אחר הוא דרביע עלייהו וליכא שינוי בסל ובמוכני ואפילו הכי אמרינן בהו מגו דאתקצאי כנלע\"ד נכון ועיין בחידושי מרן מלכא כמוהר\"י הכהן ז\"ל וכתבו עוד התוס' בשם הר\"מ ז\"ל דההיא דגלגל מוכני וסל לפני האפרוחים המוקצ' אינו מסתלק מן העולם אבל בטבל מיד שתקנו הטבל מסתלק המוקצה מן העולם והוק' להם לפי זה ההיא דאמרי' בחולין השוחט בשבת אסור באכילה ליומא ונסבין חברייא למימ' ר\"י היא דמיגו דאתקצאי כו' אף על גב דנסתלק המוקצה כשנשחט ותירצו דהתם כיון דהמוקצה היה מחמת חסרון מלאכה דאורייתא אע\"פ שנסתלק המוקצה אמרינן מיגו דאתקצאי בין השמשות כו' עכ\"ל וק\"ל דאכתי אמאי לא ק\"ל מאותה ששנינו לעיל בפרק א\"צ דכ\"ז ע\"ב בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ואמרי' עלה תנן סתמא לא כר\"ש ומשנינן אפילו תימא ר\"ש מודה ר\"ש בבעלי חיים שמתו שאסורים יע\"ש והשתא לפי תירוץ הר\"מ ז\"ל ואפילו כרבי יאודה נמי לא אתיא דהא כיון שמתה נסתלק המוקצה מן העולם והכא ליכא מוקצה מחמת חסרון מלאכה דאוריי' דבידו לשוחטה כדי לאכול ממנה כזית ודוחק לומר דגזרו י\"ט אטו שבת דאיכא חסרון מלאכה דאורייתא ואפשר דהתם אע\"פ שנסתלק המוקצה מן העולם לא רצו להתיר בשביל צורך הכלבים וכבר חילק חילוק כזה הב\"ח בסי' שכ\"ד ס\"ד יע\"ש.
ודע דהר\"מ ז\"ל לא ליישב מתני' אתא דהא הכא הפחת הוי בעולם כמ\"ש התוס' אלא ליישב ההיא דסל לפני האפרוחים וההיא דגלגל מוכני שיש עליה מעות עם ההיא דטבל דאמרינן שאם עבר ותקנו מתוקן הוא דאתא ומתני' דהכא ע\"כ ליישב ולו' דר\"ש היא דלית ליה מוקצה וכמ\"ש התוס' בתר הכי והתוס' לא הביאו תירוצו של הר\"מ אלא לומר דלדידיה מתני' דהכא אי אפשר ליישבה ע\"פ מ\"ש רש\"י הכא אלא כמ\"ש הם דאתייא כר\"ש כי לולי תירוצו של הר\"מ הוה מצינן לתרוצי לשיטת רש\"י ז\"ל ההיא דסל לפני האפרוחים וההיא דמוכני שיש עליו מעות דלא תקשי לא אמתני' דהכא ולא ההיא דטבל דהתם אף על גב דהוו איסורייהו דרבנן מ\"מ כיון דהוו בסיס לדבר האסור הוה ליה כאלו חל איסור מוקצה בגופן ממש וכבר כתבנו לעיל דכל שחל איסור בגוף הפירות עצמן אף רש\"י ז\"ל אזיל ומודה דלא הוו אסורי אלא מדרבנן חל עלייהו איסורא אפילו כי הדר אחזי בי\"ט ומדהוצרך הר\"מ ז\"ל לתרץ ההיא דסל לפני האפרוחים וההיא דגלגל מוכני עם ההיא דטבל באופן אחר ודלא כשיט' רש\"י וכדבר האמור ש\"מ דלא ניחא ליה בחי' זה ולזה הוק' להם דאכתי מה יענה הר\"מ למתני' דהכא ותרצו דאתי כר\"ש ודוק. ועיין להתוס' בפ' כירה דמ\"ג ד\"ה טבל.
ודע שתירוץ זה שתירצו התוספות דמתני' אתיא כר\"ש אף רש\"י ז\"ל בפרק בכל מערבין דף ל\"ד ע\"ב אמרו. וראיתי בחידושי הריטב\"א ז\"ל שכת' שכן תירץ רש\"י ז\"ל הכא בשמעתין וכתב הוא ז\"ל וז\"ל ופי' לפירושו דמיירי שהיתה הסתימה רעועה שמצפה עליו אמתי תפתח וכדאמרינן בסוכה רעועה עסקי' דהא מודה ר\"ש בכוס וקערה ועששית לפי שאינו עומד ומצפה אמתי תכבה נרו עכ\"ל. והר\"ן ז\"ל כתב בשם הרמב\"ן ז\"ל דהכא היינו טעמא דלא מיתסרי הפירות משום מוקצה לדעת ת\"ק דאסר לפחות משום דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור אלא כשהאיסור בגופן או שנעשו בסיס לדבר האיסור דומיא דנר אבל הכא הפירות ראויין ולא נעשו בסיס לבית אלא שדבר אחר גורם שאינו יכול ליהנות בהן ואינו אלא כאלו היו פירותיו במקום שאינו יכול להלך שם עכ\"ל.
ולדידי ק\"ל בין לתירוץ רש\"י בין לתירוצו של הרמב\"ן כיון דפירות אלו סתומים בתוך הבית ואי אפשר ליהנות בהן משום איסור דרבנן דאסרו לפחות את הבית א\"כ הו\"ל פירות אלו כפירות שבאוצר וכעצים שבמוקצה דאע\"ג דליכא בהו שום איסור משום דאסח דעתיה מינייהו אסורות ביו\"ט משום מוקצה דהסח הדעת ה\"נ כיון שזה אין רצונו לעבור אאיסור זה דפחיתת הבית הרי הסיח דעתו מפירות אלו והו\"ל מוקצה מחמת הסח הדעת ונהי שאם עבר ופיחת דגילה דעתו שלא הסיח דעתו מפירות אלו דשרו דהו\"ל כטבל שאם עבר ותקנו דמתוקן אבל כשנפחת הבית מאיליו והוא לא היה בדעתו לפחות אמאי לא מתסרי משום מוקצה דהסח הדעת כפירות שבאוצר. וליכא למימר דהכא מיירי ביושב ומצפה אימתי תפחת הבית וכגון שהתנה בפירוש מערב יו\"ט שאם תפחת הבית דעתו על הפירות דא\"כ מה להם ז\"ל לומר דהכא לת\"ק ה\"ט דלא אסירי מטעם מוקצה משום דליכא הכא מוקצה מחמת איסור תיפוק לי דאפילו איכא משום מוקצה כל שהתנה כן מערב י\"ט ונפחת מהני תנאו וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל לעיל גבי סוכה בריאה שנפלה ביו\"ט דכל שהתנה עליו מעי\"ט מהני תנאו והביא דבריו מרן ב\"י בסימן תקי\"ח ובסימן ש\"ח יע\"ש. ואפשר לומר דהכא כיון דאוקימנא למתני' באוירא דלבני סתמא הו\"ל כסוכה רעועה וכמו שכן נראה מדברי הרא\"ש. ועוד כיון שנפחת הבית מאיליו ממילא היתה רעועה מעט ודעתיה על הפירות ואין כאן מוקצה מחמת הסח הדעת וכעין זה כתבו התוס' בריש מכילתין ד\"ב ע\"ב ד\"ה ואין מבקעין יע\"ש ואע\"ג דגבי סוכה שנפלה בי\"ט לא מהני מה שהיתה רעועה מערב י\"ט לר\"י ואנן קי\"ל כוותיה י\"ל דהיינו דוקא במוקצה מחמת איסור לא מהני מה שהיתה רעועה אבל הכא דליכא מוקצה מחמת איסור לרש\"י כדאית ליה ולהרמב\"ן כדאית ליה וליכא אלא מוקצה דהסח הדעת בלבד כל שהיתה הכותל רעועה הרי ליכא משום הסח הדעת כנלע\"ד. וזה נראה דעת הר\"ן שעמ\"ש הרי\"ף בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת כתב לשון רש\"י דת\"ק לא שרי אלא באוירא דלבני וכתב עליו מרן ב\"י בסימן תקי\"ח שלא השגיח בדברי הרי\"ף שלא כתב אלא משנתינו כצורתה ולא כתב דמיירי באוירא דלבני משמע שדעתו כדעת הרמב\"ן דאפי' בבית בנוי בנין גמור שרי לת\"ק יע\"ש ולקוצר דעתי נראה דהר\"ן ז\"ל משמע ליה דאף הרמב\"ן לא התיר אלא באוירא דלבני דוקא ומטעמא דאמרן דאי לא אכתי איכא משום איסור מוקצה ומה שלא פי' הרי\"ף דמיירי באוירא דלבני משמע ליה דסמך אמ\"ש לעיל גבי סוכה דאפילו היתה רעועה לא מהני לר\"י ואף לדר\"ש בעינן רעועה וה\"נ ודאי דברעועה מיירי.
האמנם מדברי ה\"ה כאן מבואר דלהרמב\"ן ז\"ל אפילו היתה הסתימה בריאה אפי\"ה שרי ליטול מהפירות כשנפחת שכתב וז\"ל וכבר שאלו כיון שהיה הבית סתום מערב יו\"ט נמצא שהפירות היו מוקצין מחמת הבית והיאך הותרו כשנפחת בי\"ט וכתב הרשב\"א ז\"ל יראה לי שלא נאמרו דברים הללו אלא בבית רעועה שדעתו שיפחת אבל הרמב\"ן ז\"ל כתב שאפילו בריא ונפחת בי\"ט מותר לפי שאין הפירות מוקצין מחמת עצמן ואינה בסיס לדבר האיסור וכן עיקר וזה דעת רבינו וההלכות עכ\"ל. הנה מבוארין דבריו דלהרמב\"ן ז\"ל אף בכותל בריא שרי ליטול ממקום הפחת והדבר קשה אצלי כמדובר ואפשר כיון דאם עבר ופיחת לא מתסרי פירות אלו אע\"ג דכי לא פיחת גילה דעתו דאסח דעתיה מינייהו והו\"ל מוקצה מ\"מ חכמים לא גזרו איסור מוקצה על פירות אלו כיון דיש בהם צד היתר כמובן ודוק. אך אני תמיה טובא במ\"ש ה\"ה בשם הרשב\"א ליישב קושיית המפרשים שלא נאמרו דברים הללו אלא בבית רעועה שדעתו שיפחת דמה הועיל הרב ז\"ל בזה דהא ניחא לר\"ש דאמר לעיל ד\"ל גבי סוכה רעועה שנפלה בי\"ט דיכול להשתמש בה אבל לרבי יאודה דקי\"ל כוותיה ואסר התם אפילו בסוכה רעועה ה\"נ אפילו היתה הבית רעוע' תאסר ומדברי ה\"ה ז\"ל משמע דאף לדידן דקי\"ל כר\"י תריץ יתיב הרשב\"א האי תירוצא והוא תימא. ומדברי הריטב\"א שכתבנו לעיל מבואר ג\"כ דדוקא כי מוקמינן למתני' כר\"ש מיירי מתני' בכותל רעוע אבל לר\"י אפי' היה הכותל רעוע אכתי איכא משום מוקצה מחמת איסור ושלא כדברי הרשב\"א. ולולי דברי ה\"ה ז\"ל דמשמע ליה דהרשב\"א והרמב\"ן פליגי לענין דינא אנן בדידן מצינן למימר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהרשב\"א אתירוצא דהרמב\"ן סמך ומשום דאכתי ק\"ל לתירוצו מאי דאקשינן לעיל דאכתי הו\"ל מוקצה מחמת היסת הדעת לזה תריץ יתיב דהכא מיירי בבית רעועה וכמדובר לעיל. והרמב\"ן לא הוצרך לפרש זה כדאמרן לעיל דכיון דנפחת הבית מסתמא היתה רעועה וכדברי הרשב\"א כנלע\"ד אך לפי מ\"ש ה\"ה צל\"ע.
ואולי כוונת ה\"ה ז\"ל במ\"ש ע\"ש הרשב\"א ז\"ל דהכא מיירי בבית רעועה היינו לומר דמתני' מיירי באוירא דלבני דוקא וכמ\"ש רש\"י דאף ת\"ק לא התיר אלא באוירא דלבני דמסתמא רעועה היא להכי קאמר שאין הדברים אמורים אלא בבית רעועה וה\"נ משמע מדברי הרא\"ש ז\"ל דאוירא דלבני סתמא רעועה היא יע\"ש. וע\"ז כתב דהרמב\"ן חלוק על זה וכמו שהכריח מההיא דסוכה רעועה וכמ\"ש הר\"ן ואם זו היתה כוונתו לא ידעתי אמאי לא הזכיר לרש\"י דקאי הרשב\"א בשיטתו כדרכו ז\"ל ואולי מפני שחזר בו רש\"י ז\"ל במסכת עירובין לא העלה את שמו על דל שפתיו ועדיין צ\"ע.
ודע שהריטב\"א בפרק בכל מערבין הביא דברי הרמב\"ן ז\"ל וכתב שאין דבר זה מחוור כל הצורך בעיניו והסכים הוא ז\"ל לתירוץ התוס' ורש\"י ז\"ל שם דתירצו דמתני' אתא כר\"ש דלית ליה מוקצה.
הנה עלה בידינו בדין משנתינו ג' שיטות האחת היא שיטת התוספות בשמעתין ורש\"י ז\"ל והריטב\"א במסכת עירובין דמתני' אתא כר\"ש דלית ליה מוקצה ומיירי מתני' בסתימא רעועה דמסתמא יושב ומצפה אימתי תיפול ולפי זה לשיטת הפוסקים בי\"ט כר\"י ולא שרו לעיל גבי סוכה שנפלה בי\"ט אפילו בסוכה רעועה ה\"נ לא שרי ליטול בבית שנפחת בי\"ט ממקום הפחת ואפילו היתה רעועה ובאוירא דלבני ולשיטת הפוסקים כר\"ש גבי סוכה רעועה שנפלה בי\"ט ה\"נ שרי.
השיטה השנית היא שיטת רש\"י והרא\"ש והטו' ז\"ל הכא שתירצו דמתני' מיירי באוירא דלבני דליכא בסתירתה אלא איסורא דרבנן ומה\"ט שרי ליטול ממקום הפחת אבל בבית בנוי בנין גמור דאיכא בסתירתה איסורא דאורייתא אסור ליטול ומה שיש לעמוד בשיטת הרא\"ש ובנו הטור דהכא פסקו כת\"ק דמתני' ודלא כר\"מ דשרי לפחות לכתחילה וגבי עירוב בסימן שצ\"ד פסקו כר\"מ כדאיתא בפרק בכל מערבין דל\"ד ע\"ב כבר עמד בזה הרב מ\"א שם בסי' שצ\"ד סק\"ב ותירוצו דחוק הרבה ועיין בספר לשון למודים ה' יום טוב סימן קצ\"ה ולפי תירוצו נמי קשה שלא היה לו להטור לחלק בין שבת לי\"ט ודוק.
השיטה הג' היא שיטת הרמב\"ן לפום מאי דמשמע ליה לה\"ה דאף בבית בנוי בנין גמור ונפחת שרי ליטול ממקום הפחת וזו היא גם כן שיטת הרי\"ף ורבינו לדעתו ודעת מרן ב\"י בסי' תקי\"ח וכן פסק בספר הקצר יע\"ש. ואת זה ראיתי להרב ט\"ז שם ס\"ק ז' עמד מתמיה עמ\"ש הרשב\"א בתשובה הביאה מרן ב\"י בסי' תקט\"ו והר' המפה שם גבי ישראל ששיגר דורון לחבירו על ידי גוי מערב י\"ט ונתעכב הגוי והביאו בי\"ט מחוץ לתחום דשרי לישראל עצמו שהובא בשבילו ואין כאן איסור תחומין ודוקא כשהיה דעתו של ישראל זה שבאו לו הפירות עליהן מערב י\"ט אבל אם לא היה דעתו עלייהו אע\"ג דמשום איסור תחומין ליכא משום איסור מוקצה איכא עכ\"ל ותמה עליו הרב ז\"ל דהכא שרינן ליטול ממקום הפחת ולאכול אע\"ג דלא היה דעתו בין השמשות על הפירות משום איסור סתירת הבית ולא גרע איסור סתירת אוירא דלבני מאיסור תחומין. ולדעת הרמב\"ן אפילו בבית בנוי בנין גמור דאיכא איסור סתירת דאורייתא נמי שרי ליטול ממקום הפחת ומתוך כך דחה הרב תשובת הרשב\"א הלזו מהלכה יע\"ש.
והנה הרשב\"א עצמו לפי מ\"ש ה\"ה על שמו דמתני' דבית שנפחת מיירי בסתירה רעועה דמאתמול דעתיה עלייהו דפירות אין מקום לתמיהת הרב ט\"ז ועיקר תמיהתו היא שעמדה על הר\"ב המפה דבסי' תקט\"ו הסכים לתשו' הרשב\"א ובסימן תקי\"ח הסכים לסברת האומרים דאפילו בבית בנוי בנין גמור שרי ליטול ממקום הפחת ולפי מ\"ש לעיל דהר\"ן ז\"ל חלוק על ה\"ה ומשמע ליה דאף הרמב\"ן והרי\"ף ורבינו לא התירו בבית שנפחת ליטול ממקום הפחת אלא בבית רעוע כגון באוירא דלבני וכיוצא לפ\"ז לא פליגי הרשב\"א והרמב\"ן ז\"ל גם בפירות שבאו מחוץ לתחום דודאי אם לא היה דעתו עליהן מאתמול אסורות משום מוקצה אף להרמב\"ן כמ\"ש הרשב\"א בתשו' כן נלע\"ד והרב מ\"א בסימן תקט\"ו סקכ\"ז הוק' בתשובת הרשב\"א הלזו דמה טעם לאסור הפירות מטעם מוקצה לא יהא אלא פירות הפקר שבאו מחוץ לתחום שמותר לאוכלן אע\"פ שלא היה דעתו עליו וכדאיתא בעירובין דמ\"ה ע\"ב וכ\"כ הר\"ן בסוף ביצה גבי שור של פטם עכ\"ל ולקוצר דעתי ההיא דעירובין דמ\"ה לא מיירי שבאו הפירות מחוץ לתחום אלא בתוך תחומו נמצאו דהיינו בתוך האלפיים אמה שהיה יכול להלך זה המוצאן וכיון שאלו היה יודע שהיו שם פירות היה יכול להלך ברגליו וללוקחן אלא מפני שלא ידע שהיו שם פירות הקצה אותן מדעתו ועיין להלח\"מ בפ\"ב מה' י\"ט די\"ד אבל בפירות שהיו חוץ לתחום כיון שהוא לא היה יכול להלך שם ודאי אקצינהו מדעתיה כיון שהוא אינו יכול לילך משום איסור תחומין כנלע\"ד ולענין הלכה עיין בספר גינת ורדים ס\"א וס\"ב.
והנה עלה דקאמר ר\"מ במתני' אף פוחת לכתחי' ונוטל פריך בגמרא אמאי והא קא סתר אהלא כו' באוירא דלבני והאמר ר\"נ הני לבני כו' שרגינהו ודאי אקצינהו אמר ר\"ז בי\"ט אמרו אבל לא בשבת ע\"כ וכתבו התוס' פירוש התירו מוקצה משום אוכל נפש אבל לא בשבת ומכאן יש ראיה לריצב\"א שפי' לעיל דטלטול מוקצה התירו בי\"ט משום אוכל נפש עכ\"ל דברי ריצב\"א הללו הביאו אות' התוס' לעיל דכ\"ח ד\"ה גריפת תנור ובריש מכילתי' ד\"ח ד\"ה אמר ר\"י וכבר עמדנו על עיקר ראייתם הלזו שהביאו בשמעתי' לדבריו במקום אחר וע' להמרדכי בפרק בכל מערבי' שהביא ג\"כ דברי ריצב\"א הללו ומרן בסי' תקי\"ח הביא דבריו ז\"ל ועיין בספר לשון למודים בהלכות י\"ט סי' קצ\"ו שהאריך בביאור דברי המרדכי שלא לצורך כאשר יראה המעיין יע\"ש ואת זה ראיתי בחי' הריטב\"א למס' עירובין דל\"ד ע\"ב שכתב וז\"ל והקשו התוס' היאך רשאין לפחות דהא קמטלטל האבנים והעפר שהם מוקצי' והריב\"א היה מביא ראיה מכאן דמותר לטלטל בי\"ט מוקצה שהוא של אוכל נפש כדי ליקח האוכל כו' ומסתברא דממתני' ליכא ראיה כלל דה\"ט דמתני' מפני שכיון שניתנו הלבנים הללו לסתום ולהיות כעין דלת והסתימה היא בענין שמותר לפחות אותה אין העפר והלבנה מוקצי' ומעתה אין לו ראיה להתיר טלטול האפר בי\"ט אלא א\"כ הוא בטלטול מן הצד דלא שמיה טלטול לצורך אוכל נפש ואפילו בשבת כדאיתא במסכת שבת בכמה דוכתי עכ\"ל ודבריו תמוהים מסוגייא דשמעתי' דקפרי' תלמודא איני והאמר ר\"נ שרגינהו ודאי אקצינהו והוצרך לשנויי ר\"ז בי\"ט אמרו אבל לא בשבת הרי מבואר דגבי אוירא דלבני שניתנו לסתום הבית קאמר תלמודא דאיכא בהו משום איסור מוקצה היפך דברי הריטב\"א ז\"ל וכעת לא מצאתי דבר נכון בישוב דבריו ז\"ל וצ\"ע." + ], + [ + "שורש גוי שהביא תשורה לישראל ביו\"ט גוי \n שהביא תשורה ביו\"ט אם יש מאותו המין במחובר כו'. נ\"ב הכי איתא בגמרא דכ\"ד ע\"ב ופירש\"י הטעם משום מוקצה ואפילו לר\"ש יש מוקצה בגרוגרות וצימוקים כו' ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו פירש רש\"י וכדי שלא יהנה ממלאכת י\"ט ע\"כ וכתב הר\"ן דטעם זה שלא יהנה ממלאכת י\"ט היה מספיק לאסור י\"ט עצמו ואין אנו צריכין לטעם מוקצה אלא ללמדנו שאף פירות שתלש גוי לעצמו בי\"ט שהן אסורים לישראל ביומן כדמוכח בפרק בכל מערבין בההיא לפתא דאתא למחוזא ובכה\"ג אין לבא עליו אלא מט' מוקצה עכ\"ל ונמצא לדעת רש\"י כשתלש הגוי לצורך ישראל אסורי' הפירות מטעם דשלא יהנה ממלאכת יום טוב וכשתלש הפירות לצורך עצמו אסורי' מטעם מוקצה ונ\"מ דבפירות שתלש לעצמו שאסורות מטעם מוקצה אינן אסורות אלא ביומן אבל לערב מותרות מיד אבל שתלש לצורך ישראל אסורות ג\"כ לערב עד שיעור כדי שיעשו.
ואת זה ראיתי בש\"מ להר\"ב עמ\"ש רש\"י שהט' משום מוקצה ואף ר\"ש מודה בהכי כתב וז\"ל ומינה שמעינן שאם היה דעתו של ישראל עליהן מבערב כגון ששמע לגוי שהיה אומר למחר אתלוש פירות להביא אותן דורון לישראל שהן מותרי' לפי שיש הכנה במחובר וכדחזינן בפירות הנושרים דכל דדעתיה עלייהו מאתמול אינן אסורי' אלא משום גזירה דשמא יעלה ויתלוש כדמוכח בפרק מקום שנהגו גבי אנשי יריחו שהיו אוכלין מתחת הנשר בשבת דכיון דדעתייהו מאתמול עלייהו הרי הן מוכנין ועוד דהא לר\"ש מהני תנאה בכוס וקערה ועשישית כדאיתא בירושלמי ועיין בשבת דמ\"ד ע\"א ובפירות התלושין של גוי אין צריך הכנה כדאיתא בירוש' הביאו מרן בסימן תקט\"ו וכיון שהן מחוברי' די בשדעתו עליהן מבע\"י ואלא מיהו לא מחוור דלא אמרו דמהני תנאה אלא בתלוש וכגון פירות הנושרין שהן מבושלי' וקרובי' לשור וכיוצא בזה כגון סוכה רעועה או קערה ועשישית העשויין לכבות אבל פירות הצריכי' לקרקע שאין דרכן ליפול אין דעת והכן עליהן וכגרוגרות וצימוקים דמו דלא מהני להו מחשבה ואע\"פ שיופל בפירות הנושרים עכ\"ל ולפי האמור בדעת רש\"י דלא הוצרך לטעם מוקצה אלא לפירות שתלש הגוי לעצמו אבל לפירות שתלש הגוי לצורך ישראל בלאו האי טעמא אסורי' הן מטעם דכדי שלא יהנה ממלאכת יו\"ט אין מקום להתיר לדעת רש\"י פירות שדעתייהו עלייהו מאתמול בכה\"ג ששמע לגוי שאמ' למחר אתלוש פירות להביא אותן דורון לישראל דאף אם נאמר דמהני תנאה במחובר ולית בהו משום מוקצה אכתי אסורות הן מטעם נהנה ממלאכת י\"ט העשויה לצורך ישראל ואף בפירות המבושלים דמהני בהו תנאה כל שתלשן הגוי ולא נשרו מאליהן אסורות הן כיון דסוף סוף נעשית בהן מלאכה.
ודע דעיקר סברא זו שכתב הרב דמהני דעת ותנאה בדבר שבמחובר ולית בהו משום מוקצה התוס' ז\"ל בפ\"ק דחולין די\"ד ד\"ה מחתכין כתבו כן ע\"ש ר\"ת דההיא מתני' מחתכין את הדלועין לפני הבהמ' מיירי כשנתלשו מהמחובר בשבת דומיא דנבילה דלית בה משום מוקצה דמיירי ביושב ומצפה אימתי יתלשו וכ\"כ בעירובין פרק בכל מערבין ד\"מ ד\"ה הא ובשבת פרק כ\"כ דקכ\"ב ד\"ה איני יע\"ש וסברא זו שכ' הרב דלא מהני תנאה אלא בדבר שבמחובר העשוי לתלש מאליו כגון פירות המבושלין כתבוה התוספות לעיל בפ\"ק למה שהוק' להם מההיא דמעמיד אדם בהמתו על המחובר יע\"ש. מיהו בשאר דוכתי לא כתבו כן משמע דס\"ל דמהני תנאה אף לפירות שאינן עשויות לתלש מאליהן.
וע\"פ דבריהם הללו מקום יש בראש ליישב דברי הטור ז\"ל בא\"ח סי' שכ\"ה שכתב וז\"ל גוי שצד דגים או לקט פירות או אפה פת או בשל לעצמו כתב בס' המצות יש מתירים כמו שאר מלאכות שעשה לצורכו ויש אוסרים כמו פירות הנושרים כו' ותמה עליו מרן דע\"כ לא התירו המתירין אלא באפה ובשל הגוי לעצמו דאין בהם משום איסור מוקצה אבל בצד דגים ולקט פירות משמע דפשיטא ליה דאסורי' דודאי לא גרעו מפירות הנושרין דאסורין משום מוקצה כו' יע\"ש וע\"פ האמור ומדובר ע\"ש התוס' דכל שדעתו עלייהו מאתמול ויושב ומצפה על כך אפילו במחובר אין כאן מוקצה. אפשר דהטור ז\"ל מיירי בכי האי גוונא שהיה יושב ומצפה מתי ילקוטו הפירות הללו ומתי יצודו הדגים ההם וכגון שהיו בביברין המוכנים דהשתא לית בהו משום מוקצה אלא משום אמיר' לגוי וכל שהגוי צדן לעצמו מותרות הן לדעת היש מתירין וכי תאמר אלי אם איתא דהטור ז\"ל ס\"ל כש' התוס' דמהני דעת והכן במחובר אמאי פי' למתניתין דמחתכין את הדלועין לפני הבהמה כשנתלשו מערב שבת וכמ\"ש בא\"ח סי' שכ\"ד והי\"ל לפרש כמו שפירש ר\"ת שנתלשו בשבת והיה דעתו עלייהו מאתמול. הא לא קשיא דאיכא למימר דאה\"נ אלא דאכתי איכא למיחש משום שמא יעלה ויתלוש ומה שכתבו התוס' לזה לדידיה לא שמיע ליה הלכך פירשה בשתלש מאתמול אבל בגוי העושה לעצמו דאין כאן משום אמירה דשמא יעלה ויתלוש לדעת היש מתירין כל שדעתו עלייהו מאתמול אין כאן משום מוקצה והב\"ח כתב דרבינו ס\"ל דהיש מתירין משמע להו דאע\"ג דבפירות של ישראל גזרו אף על הנושרין שמא יעלה ויתלוש אבל בפי' של גוי אם עלה הגוי ותלשן לעצמו שרי כ\"ש בפי' הנושרין של גוי ולזה דחה ס' המתירין הללו דלא גרע כשתלש הגוי פירותיו מפי' הנושרין מאליהן של ישראל יע\"ש ואם זאת היתה סברת המתירין לא היה צריך הטור ז\"ל להשיב עליהן מהאי טעמא דבלאו הכי אסורות הן משום איסור מוקצה דאסח ישראל דעתיה מדברי' שבמחובר ובשמעתין עלה דגוי שהביא דורון לישראל אפי' דגים המפולמין כו' פרכינן אטו פירות בני יומן מי שרו בטלטול ובפרק בכל מערבין ד\"מ גבי ההוא לפתא דאתא למחוזא מוכח בהדייא דגוי שתלש לעצמו אסור לישראל הפירות משום מוקצה וכמו שהכריח מרן ב\"י כל זה בסי' תקט\"ו.
ולפי מ\"ש בכוונת הטור דמיירי בגוונא דליכא בהו משום מוקצה כי פליג הטור על סברת היש מתירין ואסר פירות שתלש הגוי לעצמו מטעמא דלא גרע מפירות הנושרין כוונתו לומר דכי היכי דבפירות הנושרין גזרינן אטו שמא יעלה ויתלוש ה\"נ בדבר המאכל דנעשה לגוי איכא למגזר מהאי טעמא שמא יעלה ויתלוש פירות מן האילן כיון דלא מינכר בהו אם נתלשו ממילא או תלשן הגוי וכן כתב הר\"ן בפרק כל כתבי עלה דמתני' דגוי שהדליק את הנר וז\"ל וכי תימא אם כן פירות שתלשן גוי לצורך עצמו יהיו מותרים לישראל י\"ל דכיון דפירות האילן עבידי דנתרי ולא מינכר בהו אם נתלשו ממילא או תלשן גוי לא פלוג בהו רבנן וכי תימא עשבין שאין דרכן ליתלש מ\"ט לא שרינן לישראל י\"ל דעשבים וכיוצא אסורות משום מוקצה עכ\"ל וסבור הייתי ליישב עוד דברי הטור ולומר דאע\"ג דליש מתירין איכא למיסר בפירות שתלש וצד הגוי לעצמו משום איסור מוקצה והם לא התירו אלא בפת לבד כמ\"ש מר\"ן ז\"ל מכל מקום נ\"מ לדידהו דלא חיישי באפה גוי פת לעצמו לשמא יאמר הישראל שיעשה בשבילו גם כן בלקט וצד לעצמו לא חיישי להכי ולפי זה גוי שלקט ואפה לעצמו מותרות למוצאי שבת וי\"ט מיד ואין צורך להמתין בכדי שיעשו כיון דליכא למיחש לשמ' יאמר לגוי דמהאי טעמא גוי שהביא דורון לישראל בי\"ט אסור לערב בכ\"ש ועל זה חלק הטור על סברת המתירין דבמידי דאכילה איכא למיגזר טפי וכסבר' האוסרים והמתירים הן הן סברת רבינו יאודה והתוס' בשמעתין דפליגי בהכי לענין גוי שלקט וצד לעצמו אם יש לאסור לערב בכ\"ש או לא אלא דהא ודאי בורכא היא דא\"כ הטור ז\"ל שהסכים לסברת האוסרים פליג דידיה אדידיה דבסימן תקט\"ו כתב דגוי העושה לעצמו מותרי' לישראל לערב מיד ועוד דט' האוסרים הוא משום פירות הנושרים ובפירות הנושרים אין איסור אלא ביומן וכמ\"ש הטור בסי' תקט\"ו ובסי' שכ\"ב ש\"מ דהיש מתירין מתירין אפי' ביומן וזה מבואר.
ודרך אגב ראיתי למרן ב\"י שכתב שדברי הטור הן הן דברי הסמ\"ג ז\"ל שכתב דיש פנים להתיר כמו שאר מלאכות ויש פנים לאסור משום דבדבר מאכל החמירו טפי דחיישינן שמא יאמר לגוי לבשל לו בשבת כיון דאמירה לגוי לא מתסרא אלא מדרבנן כו' יע\"ש ולא זכיתי להבין אמרי קדוש איך ייחס דברי הסמ\"ג הללו בדברי הטור שהרי כתב הטור דטעם יש אוסרים הוא מפני שהמעשה הנעשה על ידי גוי הוי כמו פירות הנושרין שנאסרו אפי' נשרו מאליהן ואין ספק שהן הן דברי הר\"ן בפרק כל כתבי שכתבנו ולא הוי טעמא דידהו משום גזירה שמא יאמר לגוי אלא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש פירות האילן ומשום דלא מנכר אי נתלשו ממילא או תלשן גוי. והב\"ח כתב שדברי רבינו הן הן דברי הסמ\"ק שכתב האי טעמא בהדייא יע\"ש עוד כתב מרן דסבר' היש מתירין היא סברת התוס' בריש י\"ט שכתבו שהרא\"מ אכל מדג מליח שצלאתו השפחה לעצמה כי היכי דשרינן לישראל להשתמש לאור שהדליק גוי לעצמו ואף על פי שהם כתבו ולא נהירא הרי כתבו הטעם משום דמכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה הא אם לא היה מכירו מודו דמשרא שרי וסברת היש אוסרים היא סברת הסמ\"ג והסמ\"ק והתרומה שכתבו דשמא יש לאסור משום דחיישינן שמא יאמר לגוי לבשל לו בשבת ואפילו באינו מכירו איכא למיחש להכי דליכא למפלג בין מכירו לאינו מכירו אלא כשהגוי עושה לעצמו עכ\"ל הנה זה שכתב שהתוס' ס\"ל כס' היש מתירין ק\"ט שהרי הגהות מיימון בפ\"ו מהלכות שבת כתב שהתוס' בפ\"ק די\"ט קיימי בשיטת הר\"ב התרומות שהסכים לאסור בגוי העושה לעצמו מטעמ' דשמא יאמר הישראל לגוי לאפות בשבילו ולפי דברי מרן ז\"ל בתר איפכא קאזלי דהתוס' לא אסרו אלא בגוי המכירו והר\"ב התרומה אסר אף בגוי שאינו מכירו והיש מתירין נמי לא התירו סתמא אף בגוי המכירו כמ\"ש מר\"ן ז\"ל אלא בגוי שאינו מכירו וכדברי התוס' וא\"כ איך ייחס סברת התוס' עם סברת הר\"ב התרומה לפי דברי מרן ז\"ל ולולי דברי מרן ז\"ל יכולין אנו לומר שאף הר\"ב התרומה לא הסכים לאסור בגוי העושה לעצמו מטעמא דשמא יאמר לגוי לבשל בשבילו אלא בגוי המכירו דוקא ומ\"ש מרן ז\"ל דליכא לחלק בין מכירו לאינו מכירו להאי טעמא דשמא יאמר לגוי אלא כשהחששא היא שמא הגוי יעשה מעצמו לשבת הבאה שהוא הטעם שכתבו התוס' בשם התוספתא אבל כשהחששא היא שמא יאמר לגוי לעשות בשבילו אף באינו מכירו אסור וא\"כ הר\"ב התרומות דנקט טעמא משום שמא יאמר משמע אף באינו מכירו אסור הא לא קשיא דהיא היא כוונת הר\"ב התרומות דאיכא למיחש שמא ירגילנו לשבת הבאה וכשהגוי עושה מעצמו אסור שמא יאמר הישראל לעשותו בשבילו דהיא היא עיקר הטעם דאסרו חכמים גוי העושה בשביל ישראל גזירה שמא יאמר לו בפי' וכמ\"ש התוס' בהדייא בפרק כל כתבי דקכ\"ב ד\"ה ואם בשביל ישראל אסור יע\"ש ונמצא שהר\"ב התרומות נקט עיקר הטעם כשהגוי עושה מעצמו דאסור משום שמא יאמר לו לעשות בשבילו וכונתו לומר דיש לאסור בגוי העושה לעצמו שמא מתוך כך יבא הישראל לומר לו שיעשה בשבילו וחששא זו היא בגוי המכירו דוקא דאיכא למיחש שירגילנו בשבת הבאה ומתוך כך יבא לומר אליו בפי' שיעשה בשבילו אבל בגוי שאינו מכירו ה\"נ דשרי וכסברת התוס'.
והשתא ניחא דמייתי דברי התוס' בהגהות מיימון על דברי הר\"ב התרומות דמשמע דקיימי בשיטתיה ולפי\"ז כשכתב הר\"ב התרו' דיש צדדין להתיר אף במכירו נמי מיירי והיא היא סברת הרא\"ם שכתבו התוס' ז\"ל. או כלך לדרך זה דודאי כשאסר הר\"ב התרומות אף בגוי שאינו מכירו אסר כדמשמע מהטעם שכתב שמא יאמר לגוי וכמ\"ש מרן ז\"ל מיהו כשצידד להתיר וכתב דיש פנים להתיר אף במכירו נמי התיר והיא היא סברת הרא\"ם שכתבו התוס' וע\"ז הביא הגהות מיימון דברי התוס' שדעתם לאסור ולא דס\"ל ממש כסברת הר\"ב התרומה דאסר אף בשאינו מכירו אלא לאפוקי מאותו הצד שכת' להתר הוא בא שהתוס' לא משמע להו הכי ולפי\"ז כשכתב הטור ע\"ש הסמ\"ג והסמ\"ק סברת התרומ' דגוי העושה לעצמו יש אוסרי' ויש מתירין הסברות אזלי מהקצה אל הקצה דלהיש מתירין אף במכירו מתירין וכסברת הרא\"מ שכתבו התוס' וליש אוסרי' אף באינו מכירו אוסרי' ומאחר שהסכים הטור לסבר' האוסרי' שאסרו אף באינו מכירו לא הוצרך להביא הסברא הג' שהיא סברת התוס' מיהו מדברי מרן ז\"ל משמע דסבר' היש מתירין שכתב הטור היא סברת התוס' המתירין בגוי שאינו מכירו דוקא דאחר שהביא ס' הרא\"ם כת' ואע\"פ שהתוס' כתבו ולא נהירא כו' משמע דכונתו לומר דאיך מביא הטור ס' היש מתירין מאחר דסברא דחוייה היא וע\"ז כתב שהתוס' ג\"כ אזלי ומודו דבשאינו מכירו שרי והיא היא סברת היש מתירין ואם זו היתה סבר' המתירין הדרא קושיא לדוכתא מדברי הגהות.
ולפי דברי הסמ\"ק שכתב דטעם האוסרי' הוא משום דגוי העושה לעצמו לא גרע מפירות הנושרין והן הן דברי הטור ז\"ל לא היה לו צורך למרן ז\"ל להכריח דהאוסרים אף בשאינו מכירו אסרו מפני הטעם דנקטו כדי שלא יאמר לגוי דלהאי טעמא אסור לעול' דשערי דחיה לא ננעלו לזה וכמ\"ש דבפשיטות טפי הו\"ל להכריח מדנקט הטור הטעם משום פירות הנושרין דלהאי טעמא אין מקום לחלק בין מכירו לאינו מכירו וכמבואר ממ\"ש ולדברי מרן ז\"ל דמשמע ליה דטעם איסורא משום שמא יאמר לגוי הוא א\"כ אף למ\"ש יש לאסור בכדי שיעשו דמה\"ט כתבו התוס' בשמעתין דגוי המביא דורון צריך שימתין לערב בכ\"ש שאם אתה מתיר לו מיד יבא לומר לו שיעשנו בי\"ט כדי לאכול לערב מיד והשתא לדברי הסמ\"ג דבדבר המאכל שעשה גוי בשבת לעצמו איתיה להך חששא דשמא יאמר לגוי אף לערב נמי אסור בכ\"ש ולפי\"ז הטור ז\"ל שהסכים לסברת האוסרי' כאן אי ס\"ל הטעם משום שמא יאמר לגוי כדברי מרן שדברי רבינו הטור הן הן דברי הסמ\"ג אף לערב נמי אסור בכ\"ש מה\"ט והא ודאי ליתא שהרי הטור ז\"ל בסימן תקט\"ו כתב בהדייא דדבר שעשה גוי לעצמו שרי לישראל לערב מיד ושלא כדברי רבינו יאודה שכתבו התוס' ז\"ל וע\"כ לומר דהטור ז\"ל לא חש לדברי הסמ\"ג דיהיב טעמא משום שמא יאמר ודבריו הן דברי הסמ\"ק שכתב דיש לאסור כמו פירות הנושרין מאליהן ולה\"ט אינו אסור אלא ביומן דוקא דומיא דפירות הנושרין וכמ\"ש הטור בסימן תקט\"ו ושכ\"ב ועיין להב\"ח ז\"ל.
הדרן לדמעיקרא אשר מבואר יוצא מדברי הר\"ן דלרש\"י גוי שתלש הפירות לעצמו אין בהם טעם לאסור אלא משום מוקצה ולפי זה מותרו' הן לערב מיד ולא בעי להמתין כ\"ש אבל הרא\"ש ז\"ל אחר שכתב הטעם של ר\"ת סיים דלטעמו אין לאסור בגוי העושה לעצמו אלא מותר לערב מיד ע\"כ משמע דס\"ל דלפירוש רש\"י אסור לערב בכ\"ש וכן דקדק מדבריו מרן ב\"י בסימן תקט\"ו וכתב שהתוס' בפרק בכל מערבין ורבינו ירוחם והגהות מיימון ז\"ל חלוקים בזה וס\"ל דלרש\"י ז\"ל נמי אין צורך להמתין כשעשה הגוי לעצמו ולא זכר ש\"ר דברי הר\"ן ז\"ל הללו ואי לא דמסתפינא הוה אמינא דאף הרא\"ש ז\"ל לא כיוין לומר דלרש\"י ז\"ל אסיר דאדרבא מדבריו משמע להפך כמ\"ש הר\"ן ז\"ל דלא הוצרך רש\"י למיהב טעמא דמוקצה אלא ללמדנו דפירות שתלש גוי לעצמו אסורות לישראל ביומן ש\"מ דלערב מותר מיד אלא לחדושא נקט דאף לטעמו של ר\"ת דיהיב שמא יאמר לגוי ולפ\"ז היה סברא להחמיר בדבר שבמחובר וכמו שהיא שיטת רבינו יאודה שכתבו התוס' דס\"ל דאסור לטעמו של ר\"ת אפ\"ה קמ\"ל הרא\"ש דליכא טעמא לאסור וכמ\"ש התוס' כנלע\"ד.
ובעיקר טעמו של רש\"י שכתב דמה\"ט אסור לערב עד כ\"ש משום שלא יהנה ממלאכת י\"ט הקשו התוס' ז\"ל דא\"כ המבשל בשבת בשוגג אמאי יאכל הרי נהנה ממלאכת שבת ע\"כ. ומתרצתא היא עיקר קושיא זו ע\"פ מ\"ש רש\"י ז\"ל בפ\"ק דחולין די\"ד עלה דהאי מתני' דהמבשל בשבת בשוגג יאכל שכתב וז\"ל יאכל הוא עצמו ובו ביום ואין צריך להמתין לערב בכ\"ש דהא דאמרינן בעלמא לערב בכ\"ש לית ליה לר\"מ אלא היכא דעבר ישראל איסורא ובמזיד דאיכא חיובא דלא נמטיה הנאה מאיסורא אבל בשוגג לא ע\"כ ובד\"ה ור\"י אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת כתב וז\"ל ולא בשבת וה\"ה לאחריני דאע\"ג דהוי בשוגג וליכא חיוב מיתה עבירה מיהא איכא ובעינן בכ\"ש דלא נמטיה הנאה מעבירה עכ\"ל הנה מבוארים דבריו דהא דאמרינן בכל דוכתא צריך שימתין לערב בכ\"ש אינו אלא לר\"י דאמר בשוגג לא יאכל אבל לר\"מ דאמר בשוגג יאכל ה\"נ דלא בעי לערב בכ\"ש אם לא באיסורא דאיכא עליו חיוב מיתה ובכן שמעתין אזלא כוותיה דר\"י והתוס' ז\"ל משום דמשמע להו הלכה כר\"מ לא הונח להן במ\"ש רש\"י ז\"ל דסוגיין דעלמא אזלא דלא כהלכתא אבל רש\"י ז\"ל בשיטת הרי\"ף והרמב\"ם קאי וכמ\"ש הר\"ן בפרק כירה דס\"ל דהלכה כר\"י ובכן לא קשיא ולא מידי והרא\"ש בפ\"ק דחולין די\"ד ובשמעתין דחה דברי רש\"י מההיא דהמבשל בשבת וכדברי התוס' וזו ראיה דבשי' התוס' קאי דס\"ל הלכה כר\"מ וכמ\"ש הב\"ח ז\"ל בר\"ס שי\"ח ובפ' מרובה מבואר דעתו בהדייא יע\"ש ושלא כדברי מרן ב\"י בר\"ס שי\"ח שייחס שיטת הרי\"ף והרמב\"ם בדעת הרא\"ש דליתא והרא\"ש ז\"ל שם בפ\"ק דחולין הוסיף עוד להקשות על פי' רש\"י ז\"ל דאפי' לר' יאודה דאמר בשוגג אסור למ\"ש בכ\"ש היינו משום דקניס שוגג אטו מזיד אבל משום שלא יהנה ממלאכת שבת שנעשה בו איסור בשוגג לא קאסר וכ\"ש כשהגוי עושה מלאכה לצורך ישראל יע\"ש ואף גם זו יש ליישב לדעת רש\"י ז\"ל דודאי עיקר טעמא דאיסור זה דשלא יהנה ממלאכת איסור אינו אלא מטעמא דשמא יבא לעשות הדבר ההוא הישראל עצמו דמשום היא גופה של מלאכה זו הנעשית ע\"י גוי לצורך ישראל לא הוה לן למיסר דמה איסור ועבירה יש בדבר דאפי' כי אמר הישראל לגוי בפירוש שיעשה המלאכה בשבילו אין כאן אלא שבות מדרבנן שמא יבא הישראל להקל באיסור שבת ולעשות הדבר בעצמו כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ו מה' שבת וא\"כ ודאי כשכתב רש\"י ז\"ל הטעם כדי שלא יהנה ממלאכת י\"ט אינו אלא מה\"ט שמא יבא לעשות הדבר בעצמו והיא גופא הוי טעמא דר' יאודה דקניס במבשל בשבת בשוגג דאע\"ג דאין כאן עבירה כיון דשוגג הוא אסרו אותה מלאכה אטו מזיד דאיכא איסור' דאורייתא וכל עיקר הטעם אינו אלא להרחיק את האדם שלא יקל באיסור שבת וכמ\"ש רש\"י בפרק הנזיקין וליכא למימר דקנסו שוגג אטו מזיד הוא משום דילמא אתי לאערומי ולעשות במזיד דהא ליתא כמבואר שם בסוף אותה סוגייא דפרק הנזיקין יע\"ש ובשמעתין כתב הרא\"ש ז\"ל ויש ליישב פי' רש\"י דיותר החמירו בגוי שעושה לצורך ישראל ממה שעשה הישראל בשוגג דמילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן והן הן דברי התוס' בפ\"ק דחולין דט\"ו יע\"ש.
ולכאורה קשיא לי דתירוץ זה נר' מוכרח אף לפי הטעם שכתבו הם ז\"ל דלדידהו תיקשי מ\"ש דהמבשל בשבת בשוגג יאכל מיד ולא חיישינן דאי שרית ליה אתי לבשולי במזיד והכא בגוי המביא דורון חיישינן דילמא יאמר לגוי לבשל בשבילו וע\"כ לומר כמ\"ש התוס' בפרק כ\"כ דקכ\"ב דשמא יבא לעשות במזיד מילתא דלא שכיח היא מה שא\"כ שמא יאמר לגוי כיון דליכא איסורא אלא מדרבנן חיישינן שמא יאמר לו בהדייא וא\"כ היא גופא איכא למימר לשיטת רש\"י ז\"ל דהכא דוקא גזרו שלא יהנה ממלאכת י\"ט העשויה בשביל ישראל משום גזירה שמא יאמר לגוי לעשות בשבילו דשכיח משא\"כ בשוגג אטו מזיד והר\"ן ז\"ל דתפס עיקר בשמעתין פי' רש\"י ז\"ל שלא יהנה ממלאכת י\"ט כתב בפרק כ\"כ עלה דמתני' דגוי שהדליק את הנר כתב וז\"ל ואע\"ג דס\"ל לר\"מ דמבשל בשבת בשוגג יאכל אפי\"ה מחמרינן טפי במלאכת גוי ממלאכת ישראל דבמלאכת ישראל ליכא למגזר שוגג אטו מזיד שלא נחשדו ישראל על השבתות אבל במלאכת גוי איכא למגזר שמא ירגילנו בכך לשבת אחרת והכי איתא בתוספתא והיינו טעמא נמי דבמלאכת גוי העושה לצורך ישראל אפילו לערב אסור בכ\"ש ואלו במבשל בשבת לר\"י דגזר שוגג אטו מזיד א\"נ לר\"מ במזיד איכא למאן דשרי להו ההוא תבשיל במ\"ש מיד ואין צריך להמתין בכ\"ש עכ\"ל הנה מבואר כמ\"ש לדעת רש\"י ומאחר שהתוס' והרא\"ש ז\"ל לפי פירושם צריכים הם לחלק בכך למה לא ניחא להו בכך לפי' רש\"י ז\"ל.
ונראה דהתוס' ז\"ל לא ניחא להו מימר דעיקר טעמו של רש\"י ז\"ל שפירש כדי שלא יהנה ממלאכת י\"ט הוא משום גזירה דשמא יאמר לגוי דא\"כ הי\"ל לרש\"י ז\"ל לאסור מהאי טעמא אף בי\"ט ב' וכמ\"ש הם ז\"ל אלא עיקר טעמו של רש\"י ז\"ל הוא כדי שלא יבא הישראל להקל בי\"ט ולעשות הדבר בעצמו וחכמים גזרו אמירה לגוי ומלאכת הגוי בשביל ישראל בחדא גזירה דילמא יקל הישראל בי\"ט ויעשה הדבר בעצמו ובכן כיון דעיקר הגזירה הוא שמא יבא הישראל בעצמו קשיא להו שפיר מ\"ש מהמבשל בשבת בשוגג דלא גזרו אטו מזיד משום דלא שכיח ה\"נ לא שכיח שלא נחשדו ישראל על כך אכן לפי הטעם שכתבו הם ז\"ל דאסור משום גזירה שמא יאמר לגוי ואע\"ג דהוי כגזירה לגזירה אסרו אותה משום דאי לא הא לא קיימא הא וכל שהורגל לומר לגוי שיעשה בשבילו קרוב הוא לעשות הדבר בעצמו וכ\"כ הרשב\"א בחי' לפרק כ\"כ דקכ\"ב גזרו שפיר כשעשה הגוי מעצמו לצורך ישראל אטו שמא יאמר לגוי דשכיח טובא והרא\"ש ז\"ל שישב פירוש רש\"י ז\"ל באומרו דמלאכת ישראל בשוגג לא שכיח לאו היינו משום דמזיד לא שכיח דלא נחשדו ישראל על כך דזה לא יתכן לפירוש רש\"י ז\"ל כמדובר אלא כוונתו ז\"ל דמלאכת ישראל בשבת בשוגג מילתא דלא שכיח היא דמי זה אשר ישכח מהמלאכה האסורה בשבת או מיום השבת ולא שכיח מילתא ולכן כשעבר ושגג ושכח לא גזרו באותה מלאכה משום דלא שכיח לא כן במלאכת גוי לישראל דשכיח טובא ולכן גזרו באותה מלאכה המצוה שלא יהנה ממנה דילמא יבא להקל בשבת ולעשות הדבר בעצמו ואפשר לומר דהוא הוא הטעם עצמו שכתב הר\"ן ז\"ל שם בפרק כ\"כ שמא ירגילנו לשבת הבאה כלומר דמלאכת גוי בשביל ישראל שכיח ולכן אסרו הנאת אותה מלאכה דכיון דשכיח והורגל להקל בשבת יבא לעשות הדבר בעצמו לא כן בשוגג אטו מזיד לא נחשדו ישראל על השבתות וראיתי להריטב\"א ז\"ל בחידושיו למסכת עירובין דל\"ט הסכים לפרש\"י ז\"ל וסיים וכתב וההיא דהמבשל בשבת לא דמי להא דהתם בשוגג נעשית המלאכה וליכא למגזר ולא למקנס ביה מידי אליבא דר\"מ דליכ' למיחש שמא יעשה במזיד אבל במה שנעשה ע\"י גוי לישראל דאתי לזלזולי במילתא ולומר לו עשה גזרו שלא יהנה ממנה עד כדי שיעשה בחול והאי שני חול הוא ואם הא' חול כ\"ש דשרי עכ\"ל הנה הרב ז\"ל כלל הטעם שכתבו התוס' בתוך הטעם שכתב רש\"י דטעמא דשלא יהנה ממלאכת י\"ט הוא משום דאיכא למגזר דילמא יאמר לגוי לעשות בשבילו ולא גזרו יו\"ט ב' מהאי טעמא וכמ\"ש התוס' דכיון דעבדו רבנן הכירא שלא יהנה בכ\"ש ממילא הוא יודע דאמירה לגוי אסור שהרי לא הניחו אותו ליהנות ממלאכת הגוי שעשה מעצמו עד שיעור כדי שיעשו מי\"ט ב' כדי שיוכל הוא לעשות בהיתר ואע\"ג דמספק הוא אסור מ\"מ מלאכת היתר היא מה נפשך עוד הביא ראיה רש\"י ז\"ל לפירושו ולטעמו שפי' בשמעתי' בפרק בכל מערבין מההיא טביא דאתציד בית ריש גלותא כו' יע\"ש והתוס' שם והרא\"ש ז\"ל בשמעתין דחו לה בדילמא רבינ' לית ליה בכ\"ש כלל לא בי\"ט ראשון ולא בי\"ט ב' יע\"ש ולכאורה איכא למידק דא\"כ תיקשי ליה לרבינא אותה ששנינו במסכת מכשירין פ\"ב גבי מרחץ וירק דצריך להמתין לערב בכ\"ש וי\"ל דבשבת דוקא החמיר.
והנה ה\"ה בספ\"א מה' י\"ט דכ\"ד עמ\"ש רבינו וז\"ל ב' ימים טובים אלו של גליות שני קדושות הן ואינן כיום אחד לפיכך דבר שהיה מוקצה בראשון אם הכין אותו לב' הרי זה מותר וכן דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון מותר בב' כו' כתב ה\"ה ז\"ל מסקנא כרב דאמר שני י\"ט של גלויו' נולדה בזה מותרת בזה דב' קדושות הן ומשם יש ללמוד לדבר שבמחובר שהמחובר שנתלש בי\"ט ראשון אינו מותר עד מוצאי י\"ט בכ\"ש והעיקר כדברי רבינו וכן הסכים הרשב\"א בראיות עכ\"ל והלח\"מ שם כתב וז\"ל משמע דהוא סבור שדעת רבינו כדעת רש\"י דמותר בי\"ט שני וק' לזה שהרי כפי טעמו שכת' בפ\"ו מהלכות שבת משום גזירה שלא יאמר לגוי לעשות משמע שהוא סבור כדעת התוספות דצריך להמתין עד מוצאי י\"ט שני דזהו טעמן של התוס' שהצריכו להמתין עד מוצאי י\"ט ב' כו' ואלו לא היה כותב כן ה\"ה בדעת רבינו היינו יכולין לומר דהוא סבור עד מוצאי י\"ט ב' ומ\"ש כאן דמותר בב' הוא מפני שניצוד מאליו או שנעקר מאליו כמ\"ש התוס' ז\"ל שם אבל אחר שכתב ה\"ה מ\"ש אי אפשר לומר כן עכ\"ל גם הר\"מ מטוולי הביא דבריו בספר יד אהרן בסימן תקט\"ו עמד בזה על דברי מרן ב\"י וכתב דהרמב\"ם ז\"ל קאי בשיטת התוס' והוא לא התיר אלא דבר שניצוד לצורך גוי דוקא וכמו שצדד מרן וסמך אמ\"ש בפ\"ו מהלכות שבת יע\"ש והמחבר לא עמד על כוונת הר\"מ מטוולי ז\"ל כיע\"ש ועפ\"י מ\"ש בשם הר\"ן והריטב\"א ז\"ל דאע\"ג דס\"ל כפי' רש\"י לא הניחו ג\"כ עיקר הטעם שכתבו התוס' ז\"ל כמדובר אין כאן מקום לקושית הלח\"מ והרמ\"ט ז\"ל וכמובן גם מאי דמפשט פשיט' ליה להלח\"מ בדעת ה\"ה ז\"ל דסבור בדעת רבינו ז\"ל שדעתו כדעת רש\"י לדידי מספ\"ל דאפשר דאף ה\"ה ז\"ל סבור בדעת רבינו שדעתו כדעת הר\"ב ה\"ג וס\"ל דכשהתיר דבר הניצוד בי\"ט ראשון או דבר שנתלש בראשון לב' אינו אלא בדבר הניצוד והנתלש לצורך גוי דאף לדעת התוס' והר\"ב ה\"ג מותר בב' כמבואר בדברי התוס' ומ\"ש שי\"א שהמחובר שנתלש בראשון אינו מותר עד מוצאי י\"ט ב' היא היא סברת רבי יאודה שכתבו התוס' בשמעתין דס\"ל דדבר שבמחובר אפי' נתלש וניצוד לצורך גוי אסור לישראל עד לערב בכ\"ש וכמו שביאר כוונתו מרן ב\"י בסימן תקט\"ו וסברת רבינו יאודה הלזו דחאוה התוס' ז\"ל ומפני כך כתב שדברי רבינו עיקר כלומר דבניצוד מאליו או לצורך גוי מותר בי\"ט ב' וכסברת התוס' ז\"ל ויש קצת ראיה לזה מדלא הזכיר ה\"ה לדברי רש\"י ז\"ל דקאי בשיטת רבינו ומוהר\"מ מטוולי ז\"ל אחר שכתב שדעת רבינו היא כדעת התוס' והר\"ב ה\"ג ז\"ל עמד מתמיה על דברי ה\"ה ז\"ל שכתב ברפ\"ו מהלכות שבת דלדעת הרמב\"ם אין חילוק בין ישראל שנעשה בשבילו לישראל אחר וכולם צריכין להמתין לערב בכ\"ש כדי שלא יהנה הישראל ממלאכת שבת ע\"כ ותמה עליו הרב הנז' דלדעת התוס' והר\"ב ה\"ג יש חילוק בין ישראל הנעשה בשבילו לישראל אחר כיון דלדידהו טעמ' דצריך להמתין לערב הוא משום גזירה דשמא יאמר והאי טעמא לא שייך לגבי ישראל אחר וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בשמעתין והוא ז\"ל תירץ דה\"ה ז\"ל חלוק בזה עם הרא\"ש ז\"ל יע\"ש ואשתמיט מהרב ז\"ל דברי רבינו שם באותו פרק הל' ה' והשגת הראב\"ד ז\"ל עליה דהרמב\"ם וישוב ה\"ה ז\"ל לדעת רבינו כמו שיע\"ש גם זה שכתב דלדעת התוס' והר\"ב ה\"ג יש חילוק בין ישראל שנעשה בשבילו לישראל אחר ונסתייע מדברי הרא\"ש הוא לא ידע שהתוס' ז\"ל חלוקים בזו עם הרא\"ש וכמ\"ש הר\"ב ח\"ה ז\"ל וכ\"כ הב\"ח בריש סימן תקט\"ו יע\"ש ומה שגמגם בספר יד אהרן על דברי הר\"ם מטוולי ממ\"ש ה\"ה בספ\"א מהלכו' י\"ט ע\"פ מ\"ש בכוונת ה\"ה ז\"ל אין מקום לדבריו ודוק ולענין הלכה העלה מרן ז\"ל בסי' תקט\"ו כשיטת רש\"י ז\"ל דאין צריך להמתין עד מוצאי י\"ט ב' אלא עד מוצאי י\"ט ראשון.
ובשיעור כדי שיעשו מבואר בדברי הרא\"ש בשמעתין וכן בפ\"ק דחולין די\"ד ומדברי התוס' בפרק בכל מערבין דלשיטת רש\"י אין צורך להמתין אלא שיעור לקיטה לבד ולא בעי שיעור הבאה ג\"כ אבל הר\"ן ז\"ל כתב דאף לטעמו של רש\"י בעינן שיעור כדי שילך הגוי למקום שלקט ונגמר המלאכה ויחזור לכאן ואם נסתפק לו מהיכן הביאן כדי שיבואו מחוץ לתחום וכתב הוא ז\"ל דהכי מוכח במסכת מכשירין דתנן התם מצא בה ירק נמכר אם רוב גוים לוקח מיד כלומר למ\"ש ואם רוב ישראל ממתין בכדי שיבואו ממקום קרוב והאי ירק ודאי איסוריה משום מחובר הוא ולא הזכיר שיעור תלישה לפי שהיא נעשית בשע' מועטת וקאמר דצריך שימתין כדי שיבואו ממקום קרוב אלמא שיעור הבאה נמי בעינן עכ\"ל ותמיה לי טוב' בדבריו ז\"ל שאם דעתו לפרש ההיא מתני' דמסכת מכשירין דקתני ממתין כדי שיבואו ממקום קרוב דהיינו מחוץ לתחום מהמקום הקרוב יותר א\"כ עכ\"ל דמתני' מיירי היכא דמספ\"ל אם באו הירקות מחוץ לתחום או לא ועלה קאמר דממתין שיעור הבאה מחוץ לתחום וא\"כ קשה דמנ\"ל להר\"ן ז\"ל בדעת רש\"י דכל שידוע לו מהיכן לקטן דצריך שימתין שיעור הבאת הפירו' ממקום הלקיטה ולא די לו בשיעור הלקיטה לבד דאיכא למי' דדוקא היכא דמספ\"ל אם באו מחוץ לתחום דאיכא איסורא דהבאה מחוץ לתחום הוא דבעינן שימתין שיעור הבאה מחוץ לתחום אבל כי יודע לו בודאי שנלקטו מתוך התחום דאז ליכא איסורא דהבאה מחוץ לתחום כי אם איסורא דלקיטה מהמחובר לבד די בהמתנת שיעור לקיטה לבד וכדמשמע להו להתוס' והרא\"ש ז\"ל בדעת רש\"י ז\"ל ואם דעתו לפרש מאי דקתני מתני' כדי שיבואו ממקום קרוב דהיינו מתוך התחום מהמקום הקרוב יותר הנמצא שם ירק א\"כ ע\"כ דמתני' מיירי בשידוע לו שלקטן מתוך התחום אלא שאינו ידוע לו מאיזה מקום לקטן שאם ידוע לו ג\"כ מקום הלקיטה לא הו\"ל למתני כדי שיבואו ממקום קרוב דכבר כתב הר\"ן ז\"ל דממתין שיעור שילך למקום הלקיטה וא\"כ קשה כיון דכשידוע לו שהן מתו' התחום ואינו ידוע לו מקום הלקיטה תלינן להקל ואין צריך להמתין אלא שיעור כדי שיבואו ממקום קרוב ולא ממקום רחוק כי מספ\"ל אם באו מחוץ לתחום או לא למה לא תלינן ג\"כ להקל דמתוך התחום באו ולמה זה כתב הר\"ן ז\"ל דממתין כדי שיבואו מחוץ לתחום וסבור הייתי לומר דכי מספ\"ל אם באו מחוץ לתחום או לא כיון דאיכא איסורא דהבאה מחוץ לתחום תלינן לחומרא שבאו מחוץ לתחום משום איסורא דהבאה מחוץ לתחום אבל כשהדבר ידוע שנלקטו מתוך התחום אלא דמספ\"ל מאיזה מקום נלקטו דליכא איסורא דהבאה מחוץ לתחום אלא איסורא דלקיטה מהמחובר כי מספ\"ל מקום הלקיטה תלינן להקל דממקום קרוב שמתוך התחום באו כיון דליכא הכא איסור' דהבאה מחוץ לתחום וזה שכת' הר\"ן ז\"ל דכי מספ\"ל מאיזה מקום לקטן צריך שימתין כדי שיבואו מחוץ לתחום מסברא כתב כן וכמדובר.
אבל קשה שהרי רש\"י ז\"ל ס\"ל דבס' תחומין תלינן להקל כמ\"ש בשבת פרק שואל דף קנ\"א גבי גוי שהביא חלילין בשבת והביא דבריו הר\"ן ז\"ל בשמעתין וא\"כ אפי' כי מספ\"ל אם באו מחוץ לתחום הי\"ל למתלי לקולא ולא היה צריך להמתין אלא שיעור שיבואו מתוך התחום ולמה זה כת' הר\"ן ז\"ל דימתין שיעור הבאה מחוץ לתחום ואפשר לומר דהר\"ן ז\"ל מפרש לההיא דקתני כדי שיבואו ממקום קרוב דמחוץ לתחום קאמר ומיירי מתני' היכא דמספ\"ל מאיזה מקום נלקטו אם מתוך התחום או מחוץ לתחום ועלה קתני מתני' דתלינן לחומרא וממתין כדי שיבואו מחוץ לתחום מהמקום קרוב יותר ואע\"ג דבעלמא בספק תחומין תלינן להקל היינו היכא דליכא אלא איסור תחומין לבד כי ההיא דגוי שהבי' חלילין בשבת מיהו הכא לאו משום איסור תחומין אתינן עלה אלא משום איסור לקיטה מהמחובר בשבת ומשום איסור זה החמירו חכמים שלא יהנה מאותה מלאכה עד שיעור שיעשה אותה מלאכה בשלימות בכדי שילך וילקט ויביא אותן הפירות ממקום הלקיטה ומשום דשיעור הלקיטה אין בה ממש דבשיעור כל שהו נלקט נתנו לו שיעור הבאת הפירות ממקום הלקיטה ולכן היכא דמספ\"ל אם נלקטו מתוך התחום או לא תלינן לחומרא דמחוץ לתחום באו כיון דעיקר איסור זה משום שלא יהנה ממלאכת המחובר הוא דאיכא איסורא דאורייתא אבל כשידוע בודאי מהיכן נלקטו די בהמתנת שיעור הבאה ממקום הלקיטה אך קשה דמנ\"ל להר\"ן ז\"ל לפרש מתני' דקתני ממקום קרוב דהיינו מחוץ לתחום ומשום דתלינן לחומרא דאימא ממקום קרוב שבתוך התחום קאמר ואע\"ג דאיכא איסור מחובר דאורייתא די לנו בשימתין שיעור הבאת הפירות ממקום קרוב כאלו ידענו בודאי שמשם נלקטו דכל שממתין שיעור זה הרי אינו נהנה ממלאכת איסור וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד.
ולמאי דמשמע להו להתוס' והרא\"ש ז\"ל בדעת רש\"י ז\"ל דבהמתנת שיעור הלקיטה לבד דיי קשה מה יענו ביום שידובר בהם הך מתני' דמסכ' מכשירין דקתני ממתין בכדי שיבואו ממקום קרוב ולפי שיטתם מה מקום לשיעור המתנה זו ולומר דס\"ל דמתני' מיירי היכא דמספ\"ל אם באו מחוץ לתחום או לא ומשום איסורא דשלא יהנה ממלאכת איסור הבאת מחוץ לתחום הוא דקתני שימתין כדי שיבואו מחוץ לתחום ממקום קרוב אבל באיסור מחובר לבד דיי בהמתנת שיעור לקיטה לבד לדעת רש\"י ז\"ל זה אינו שהרי משום ספק תחומין הו\"ל למיזל לקולא ולא היה לו צורך להמתין שיעור הבאה כלל וכמו שהיא שיטת רש\"י ז\"ל גבי גוי שהביא חלילין בשבת ועיין להרב תי\"ט שם במס' מכשירין פ\"ב מ\"ו שצדד ב' צדדים בכוונת דברי הר\"ן ז\"ל וכמ\"ש אבל לא עמד דבריו ז\"ל והרא\"ש ז\"ל בשמעתין כתב וז\"ל ולפי ר\"ת היה צריך להמתין בכדי שילך הגוי למקום שצד הצבי דאלת\"ה אכתי איכא למיחש שמא יאמר לגוי בי\"ט כדי שיאכל בלילה מיד ושמא י\"ל שלא החמירו כולי האי ויראה שימתין עד שעה שיוכל להביא מאותו המין הנמצא בסמוך לעיר ולא נחמיר כולי האי בכדי שיבא מן המקום שהביאן הגוי עכ\"ל וכ\"כ התוס' בפ' בכל מערבין יע\"ש ונר' מדברי הרא\"ש ז\"ל דאם יש מאותו המין בתוך העיר בעינן שימתין שיעור כדי שיביא מהנמצא מחוץ לעיר ונראה שהוא מפרש ההיא מתני' דמסכת מכשירין דקתני ממקום קרוב דהיינו מחוץ לתחום מהמקום קרוב יותר ואין ספק שזו היתה כוונתו של הרע\"ב בפירושו שם במסכת מכשירין והצד השני שצדד הר\"ב תי\"ט ז\"ל בכוונת דברי הר\"ן ז\"ל שם יע\"ש אלא שמדברי הר\"ן אין ראיה כ\"כ והיה לו להרב להביא דברי הרא\"ש הללו דמוכיחין כן ומה שהרא\"ש ז\"ל לא הביא ההיא מתני' דמכשירין לסיוע לדבריו היינו משום דההיא מתני' אפשר לפרש דמיירי בשאינו יודע מהיכן ליקטן אבל בשידוע מהיכן ליקטן אפשר דדי בשיעור המתנת הבאה ממקום הלקיטה וזה אנו צריכין לומר לדעת ה\"ה ז\"ל שכתב בפ\"ב מהלכות י\"ט הל' יו\"ד דאם לקט הגוי מחוץ לתחום צריך להמתין כשיעור מקום הלקיטה ולא די לו בשיעור שהיית חוץ לתחום לבד ולא כיש מי שכתב שאם הוא רחוק די בשיעור שהיית חוץ לתחום יע\"ש דלפ\"ז מתני' דקתני ממתי' כדי שיבואו ממקום קרוב מיירי בשאינו יודע מהיכן ליקטן דתלינן דממקום קרוב באו אבל כשיודע מקום הלקיטה צריך שיעור שהיית מקום הלקיטה ממש ולענין הלכה העלה מר\"ן ז\"ל בספרו הקצר בסימן תקט\"ו כמ\"ש הר\"ן בדעת רש\"י דבעינן שיעור לקיטה והבאה וכי מספ\"ל ממתין שיעור שיבואו מחוץ לתחום.
ודבר שבמחובר דנתלש ביו\"ט דצריך שימתין לערב בכדי שיעשו אם איסור זה הוי דוקא לאותו ישראל הנעשה בשבילו או דילמא אף לאחרים נמי אסור בזה כתב הרא\"ש ז\"ל בשמעתי' וז\"ל ולפרש\"י אסור לכל ישראל בכדי שיעשו שלא יהנו ממלאכת י\"ט אבל לפי' ר\"ת שפירש משום שמא יאמר לגוי מסתבר שמותר לישראל אחר ולא חיישינן שיאמר לגוי להביא בשביל אחר שאין אדם חוטא ולא לו והא דלא קאמר ומותר לישראל אחר מיד כדקאמר גבי בא מחוץ לתחום כיון דבו ביום אסור לכל בשביל שעה מועטת דבכדי שיעשו לא חש להאריך עכ\"ל הנה מ\"ש דלפי' רש\"י אסור לכל ישראל ליכא מאן דפליג בזה והכי מבואר מדברי רש\"י בפ\"ק דחולין דט\"ו דלר\"י דאסר מבשל בשבת בשוגג בו ביום כתב רש\"י ז\"ל דאף לאחריני נמי אסור שלא יהנו ממלאכת איסור עד לערב בכדי שיעשו יע\"ש ואולם זה שכתב דלר\"ת מסתבר שמותר לישראל אחר הנה התוס' ז\"ל בשמעתי' חלוקין עליו בזה וכמו שדקדק מדבריהם הרב ח\"ה ז\"ל והר\"ב ב\"ח בסימן תקט\"ו וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שהוקשה לו במ\"ש הרא\"ש ז\"ל דהא דלא קאמר ומותר לישראל אחר מיד דבשביל שעה מועטת דבכ\"ש לא חש להאריך כו' דזה אין לו מובן דלשיטת התוס' דאסור עד מוצאי י\"ט ב' מטעמא דשמא יאמר לגוי להביא לאכול בי\"ט ב' השתא דליכא טעמא דשמא יאמר לגוי משום דאין אדם חוטא ולא לו מותר כל יום שני וא\"כ אין כאן שעה מועטת ועוד הוקשה לו בדברי הרא\"ש ז\"ל דמאי ק\"ל דלא קאמר מותר לישראל אחר מיד כדקאמר גבי בא מחוץ לתחום ומאי קושיא דאיכא למימר דקאמר לו בסוף דבריו וקאי אתרווייהו דכה\"ג כתב הוא ז\"ל לקמן גבי בכדי שיעשו דאי הוה קאי נמי אחוץ לתחום לימא ר\"פ בכדי שיעשו בסוף דבריו והוה קאי אתרווייהו וצ\"ע עכ\"ל ואפשר ליישב דברי הרא\"ש ז\"ל דמה שהוקשה לו במ\"ש דאין כאן אלא שעה מועטת י\"ל דכיון דתלמודא לא נחית לאשמועינן איסורא דב' י\"ט אלא איסורא דיום ההבאה ואיסורא דלערב בכ\"ש אלא שמתוך מה שאסרו לערב בכ\"ש אנו אומרים דאסור כל יום ב' דזיל בתר טעמא כמ\"ש התוס' ז\"ל ובכן כיון דתלמודא לא נחית לאשמועינן אלא שיעורא זוטא דלערב בכ\"ש כתב הרא\"ש ז\"ל דהא דלא קאמר דלישראל אחר שרי מיד משום דשיעורא זוטא הוא לא חש להאריך אע\"ג דנ\"מ לענין י\"ט ב' בשני י\"ט של גליות כיון דתלמודא לא נחית השתא להכי גם מה שהוקשה לו בעיקר קושיות הרא\"ש ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל בתר הכי לא קשיא כלל דהכא ליכא למימר דכי קאמר ר\"פ דלישראל אחר שרי מיד קאי לחלוקה דמחובר דקאמר מעיקרא כיון דבחלוקה דמחובר קאמר דבו ביום אסור ולערב אסורין בכ\"ש ולישראל אחר בו ביום אסור ודאי משום מוקצה וא\"כ ע\"כ דכי קאמר ר\"פ בסיפא ולישראל אחר אסור לא מצי קאי אכולה חלוקה דרישא אלא דוקא אמאי דקאמר בריש' ולערב אסורים בכ\"ש וכיון דלא קאי אכולה חלוקה דרישא לא הו\"ל לר\"פ למתני בסיפ' אלא מיד כי קאמר ולערב אסורים בכ\"ש הו\"ל למימר ולאחרים מותר מיד מה שא\"כ למ\"ש הרא\"ש ז\"ל דאי קאי מילתיה דר\"פ דבכדי שיעשו אף אחלוקה דחוץ לתחום נמי לימא מילתיה אסיפא בתר דקאמר מילתא דבא מחוץ לתחום דהשתא קאי מילתיה אכולה רישא בין אחלוק' דמחובר כחלוקה דמחוץ לתחום דבשניהם אסורים לערב בכ\"ש וזה ברור.
ואולם אי קשיא הא קשיא דאיך כתב הרא\"ש ז\"ל דמסתבר דלטעמו של ר\"ת לישראל אחר שרי מיד משום דליכא טעמא דשמא יאמר והלא הרא\"ש ז\"ל גופיה כתב בפרק כל כתבי דקכ\"ב עלה דמתני' דגוי שהדליק את הנר אם בשביל ישראל אסור דאסור לכל ישראל ואף לישראל אחר וכת' דהא דאמרינן בשמעתין והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר היינו דוקא באיסור תחומין דרבנן אבל באיסור דאורייתא כי הכא לא עכ\"ל וכ\"כ התוס' ז\"ל שם יע\"ש הרי שאסרו לישראל אחר אע\"ג דליכא טעמא דשמא יאמר וליכא נמי טעמ' דמוקצה כמ\"ש הרא\"ש בשמעתי' והרב\"ח ז\"ל בסימן תקט\"ו כתב דאף הרא\"ש לא התיר לדעת ר\"ת ז\"ל לאכול לערב מיד אלא לערב מוצאי י\"ט ב' אלא שאין צריך להמתין כ\"ש אבל בי\"ט ב' עצמו ודאי אסור מפני שלא חלקו חכמים בדבר שבמחובר בין ישראל עצמו לאחר יע\"ש ואין זה משמעות דברי הרא\"ש ז\"ל כלל גם דברי הטור ז\"ל בסימן תקט\"ו אין מורין כן ועיין בסימן רע\"ו ובדברי הטור שבספר ב\"ח כתוב אבל לאחרים מותר מיד לערב יום ראשון בלילה וכלשון הזה הוא לשון רבינו ירוחם הביא דבריו מרן ב\"י ז\"ל באופן שאין מקום לדברי הב\"ח ז\"ל בזה ובקיצור פסקי הרא\"ש ראיתי שהגיהו וכתבו מותר בלילה של מוצאי י\"ט מיד ואין ספק שהמגיה הגיה כן לפי מ\"ש הב\"ח ז\"ל ולא כיוון יפה באופן שדברי הרא\"ש והטור לפי שורה המהלכת תחת כתבן מורי' דאף בי\"ט ב' שרי לישראל אחר והדרא קושיין דהרא\"ש ז\"ל תבריה לגזיזיה מהכא למ\"ש בפרק כל כתבי ואולם אפשר דדוקא הכא שהביא דורון לישראל דמשום ספיקא דילמא תלש בשבת הוא דאסור בזה הוא שכתב הרא\"ש ז\"ל דלר\"ת ז\"ל מסתבר שמותר לישראל אחר מטעמא דאין אדם חוטא ולא לו כיון דאין כאן איסור ודאי שנתלש מהמחובר בי\"ט אבל גבי גוי שהדליק הנר לצורך ישראל ועשה כבש דאיכא איסורא ודאי אסור לכל ישראל שלא חלקו באיסור דאורייתא בין ישראל זה לישראל אחר דלאו כ\"ע טעמא גמרי דיש לחלק ביניהם והרואה לישראל אחר נהנה ממלאכת גוי הנעשה בשביל ישראל סבור דלכל שרי ומפני שאין צורך לישראל עצמו לא נהנה בו כנלע\"ד ובהכי ניחא ג\"כ דברי הטור שכתב בהלכות שבת בסימן רע\"ו כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפרק כל כתבי ובסימן תקט\"ו כתב לדברי הרא\"ש ז\"ל שכת' בשמעתין וניחא נמי דבהלכות שבת בסימן שכ\"ד כתב דאם לקט הגוי וצד היום אסורים לכל בו ביום ולערב בכדי שיעשו עכ\"ל ומשמע מדבריו דלערב נמי אסור לכל עד בכ\"ש וכן מבואר בדברי מרן ז\"ל שם וזה היפך מ\"ש בסימן תקט\"ו דלערב מותר לכל מיד ועפ\"י האמור ניחא דבסימן תקט\"ו מיירי בגוי שהביא דורון דאיסורו מספק משא\"כ בסימן שכ\"ד מיירי באיסור ודאי ואת זה ראיתי למרן הב\"י ז\"ל שם בסי' שכ\"ה שכתב" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור טלטול מוקצה בי\"ט בהמת \n קדשים שמתה כו' לא יזיזנה ממקומה. נ\"ב הכי איתא בפ' א\"ץ דכ\"ז בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ובעינן בגמרא לימא תנן סתמא דלא כר\"ש ושקיל וטרי בגמ' ומוקי לה בבהמת קדשים ובמסוכנת זו היא גירסת רש\"י ואתייא מתני' כר\"ש דוקא ולפי גירסת הרי\"ף דגריס במסוכנת ודברי הכל אתייא מתני' אף כר\"י כמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות יע\"ש.
ועפ\"י גירסת הרי\"ף מינח ניחא לי מה שהקשו התוס' בשלהי מסכת שבת דקנ\"ו ד\"ה תרגמא זעירי כו' היכי מוכח תלמודא התם דזעירי ס\"ל כר\"ש מדאוקמא למתני' בבהמת קדשים דקתני עלה ועל החלה דומייא דחלה דקדישא כדאמרינן בשמעתין יע\"ש ולפי גירסתו של הרי\"ף ז\"ל דגריס בשמעתין במסוכנת ודברי הכל דמוכח מינה דאף ר\"י מודה במסוכנת דמותרת בטלטול א\"כ שפיר דייק תלמודא התם דזעירי ס\"ל כר\"ש מדתרגמא למתניתין בבהמת קדשים סתם ולא פירש דמיירי במסוכנת אלמא דאפילו בריאה נמי קאמר תנא דמתני' דאסיר' ומשום דהוייא בהמת קדשים הא דחולין שרייא ואפילו בריאה א\"כ שמעינן מינה דס\"ל כר\"ש ודו\"ק.
ואיכא למידק בשמעתין מאי דוחקי' דתלמודא לומר דמתני' אתייא דלא כר\"ש כיון דאשכחן סתמא אחריתי נמי לקמן בפרק המבי' דסתם לן תנא דלא כר\"ש והיינו מתני' דאין מבקעין עצים מן הקורות דע\"כ אתייא דלא כר\"ש וכדאמרינן בריש מכילתין גבי י\"ט סתם לן תנא כר\"י כו'. ולשיטת הפוסקים כר\"ש אפי' בי\"ט כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בסוף מכילתין ודחו סוגייא דריש פ\"ק כיע\"ש ניחא דבעי תלמודא לאוקומי מתני' כר\"ש משום דהלכתא כוותיה ואף דההיא סתמא דאין מבקעין כו' אתייא דלא כוותיה לא בעי לאוקומי סתמא אחרינא נמי דלא כוותיה אבל לשיטת הפוסקים בי\"ט קשה למאי קמהדר תלמודא הכא לאוקומי מתני' כר\"ש מאחר דלית הילכתא כוותיה.
וראיתי להר\"ב בש\"מ שכתב דלאו משום דוחקא הוא דבעי לאוקומי מתני' כר\"ש אלא פרושי קמפרש תלמודא אמאי לא אייתי הך מתניתין בריש מכילתין לאוכוחי מינה דסתם לן תנא כר\"י בי\"ט וקאמר דמהכא לא שמעינן מידי דאיכא לאוקומ' כר\"ש נמי יע\"ש. ואין זה נוח לי דא\"כ הו\"ל לאתויי הך שקלא וטרייא לעיל בריש מכילתין ולמימר דמהכא לא שמעינן מידי ולאתויי בתר הכי ההיא מתניתין דאין מבקעין כי ע\"כ נלע\"ד דתלמודא דחיקא ליה לאוקומי מתני' דהכא כר\"ש אף דידע דאידך סתמא דאין מבקעין דלא כוותיה משום דהכא מייתי תנא דמתני' עובדא דר\"ט וחכמים דכולהו ס\"ל דלא כר\"ש וכיון דמעשה רב לא הו\"ל לרבי למסתם גבי שבת כר\"ש מאחר דכל הנך תנאי ס\"ל דלא כוותיה ועבדי נמי עובדא דאע\"ג דאינהו קיימי בי\"ט וגבי יו\"ט הא דסתם לן תנא דלא כר\"ש מ\"מ ס\"ל לתלמודא דהנך תנאי ודאי ס\"ל נמי הכי גבי שבת כי היכי דר\"י ור\"ש הוא בין בשבת ובין בי\"ט ורבי הוא דאשכחן ליה דסתם לן גבי שבת כר\"ש וגבי י\"ט כר\"י ולדידיה קאמר תלמודא דס\"ל דיש חילוק בין י\"ט לשבת אמנם תנא אחרינא לא אשכחן דס\"ל לחלק בין י\"ט לשבת וכיון שכן הנך תנאי דס\"ל גבי י\"ט דלא כר\"ש ה\"נ ס\"ל גבי שבת וא\"כ לא הוה ליה לר' למסתם גבי שבת כר\"ש מאחר דעבדו עובדא כולהו הנך תנאי דמתני' דלא כוותיה ולהכי קמהדר תלמודא לאוקומי סתמא דמתני' כר\"ש כנלע\"ד.
ולענין הלכה לפי גירסת הרי\"ף והיא גירסת רבינו והרא\"ש והטור בא\"ח סי' תקי\"ח דגרסי במסוכנת ודברי הכל שמעינן שאם היתה הבהמה בריאה בערב י\"ט ומת בי\"ט אסורה בטלטול לדברי הכל ואם היתה מסוכנת מותרת לדברי הכל. ואם היתה חולה קצת ומתה בי\"ט פליגי בה ר\"ש ור\"י ולשיטת הפוסקים כר\"י גבי י\"ט אסורה ולשי' הפוסקים כר\"ש מותרת כמ\"ש הטור סימן תקי\"ח.
וכתב מרן הב\"י בס\"ס תצ\"ז דאף דכשהיתה הבהמה בריאה בעי\"ט ומתה בי\"ט אסורה לכ\"ע מיהו אם היתה בריאה ונשחטה בי\"ט ונמצאת טריפה דינה כהיתה חולה קצת ובאנו למחלו' ר\"י ור\"ש ודקדק כן מדברי הטור יע\"ש אבל בשיטת הר\"ב כתב שדינה כבריאה דאסורה לכ\"ע שכתב וז\"ל והלכך השוחט בהמה ונמצאת טריפה הרי זה כבעלי חיים שמתו דאסור לטלטלן לדברי הכל דכשהיא בחיים בחזקת היתר עומדת וכיון שכן השוחט את הבהמה ובא לבודקה לא יבדקנה אלא במקום שיוכל להניח' שם אם תהא טריפה וכעובדא דלוי דשלהי מסכת שבת דכי מייתו בהמה לקמיה ביומא טבא לא הוה חזי לה אלא אקילקלתא וכן הוא בירושלמי עכ\"ל: וק\"ל טובא לפום מאי דמשמע ליה להר\"ב דבהמה שנשחטה ונמצאת טריפה דינה כבהמה בריאה שמתה דאסורה בטלטול לכ\"ע אם כן היכי מוכח התם דקכ\"ו דאף לוי סבר הלכה כר\"י משום דכי מייתו טריפה קמיה לא הוה חזי לה אלא אקלקילתא ומה הוכחה היא זו מאחר דאפשר דבבהמה בריאה שמתה אף ר\"ש אזיל ומודה דאסו' ולא פליגי אלא בחולה קצת כמר בר אמימר דאמר מודה היה ר\"ש בבע\"ח שמתו כו' ואפשר דלוי סבירא ליה כוותיה דאמימר אלא ודאי דבהמה שנשחטה ונמצאת טריפה דינה כחולה כמ\"ש מרן ז\"ל ובכן מוכיח שפיר מדהוה חזי ליה אקלקילתא ש\"מ דסבירא ליה הלכה כר\"י. וליכא למימר דמדהוה חזי אקלקילתא כל מין בהמה דמייתו קמיה ולא היה שואל אם היתה חולה קצת מערב יום טוב או לא מינה מוכח הש\"ס דסביר' ליה כר\"י דלר\"ש בהמה חולה שנשחטה לא אסירא בטלטול אבל לעולם אימא לך דבהמה בריאה שנשחטה בי\"ט ונמצאת טריפה אסורה לכ\"ע. הא ודאי ליתא דלדידך מי ניחא אף אם תאמר דס\"ל כר\"י אכתי קשה אמאי לא היה שואל אם היתה מסוכנת מעי\"ט או לא דבהא אפילו לר\"י מות' בטלטול ועכ\"ל דאה\"נ דבהמה כזו לא הוה חזי ליה אקלקילתא וא\"כ ה\"נ איכא למימר בבהמה שהיתה חולה קצת ולעולם דס\"ל כר\"ש.
ואולי נאמר לדעת הר\"ב דבהמה מסוכנת מסתמא לא היה צריך לשאול עליה שכן דרך השוחט בהמה לי\"ט שלא לשחוט מסוכנת אלא בריאה וטובה משום כבוד י\"ט אבל בהמה חולה קצת לא ממנעי מלשחוט משום שירא שמא תסכן ויפסידנה ועיין להרב ב\"ח בס\"ס תצ\"ז. עוד יש לגמגם לפי דברי הר\"ב ז\"ל אמאי לא משני תלמודא בשמעתין למר בר אמימר דמתני' אתא אף כר\"ש ומיירי בבהמה בריאה שנשחטה ונמצאת טריפה דלישנא דמתה נמי שייך בנשחטה כמ\"ש רש\"י בפ\"ז דתמורה דל\"ג ע\"ב ד\"ה הכא במאי עסקינן כו' הא דקתני אם מתו לא מתו ממש אלא בעבר ושחטן יע\"ש.
ודע כי זה שכתבנו דבהמה שהיתה בריאה מעי\"ט ומתה בי\"ט אסורה בטלטול לכ\"ע היינו דוקא למר בר אמימר דאמר מודה היה ר\"ש בבע\"ח שמתו כו' אבל למר בר אשי דאמר חלוק היה ר\"ש אף בבע\"ח שמתו כו' אינה אסורה בטלטול אלא לר\"י ולדידן דקי\"ל בשבת כר\"ש בהמה בריאה נמי שמתה בשבת מותרת בטלטול ולשיטת הפוסקים כר\"ש בי\"ט מותרת בטלטול אף בי\"ט ועיין למרן ב\"י בה' שבת סימן שכ\"ד שכתב דקי\"ל כמר בר רב אשי דאמר חלוק היה ר\"ש אף בבע\"ח שמתו משום דמוקצה דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המקל ודקדק כן מהרי\"ף ורבי' בה' שבת פכ\"א ועמד מתמיה על דברי הטור בסימן תקי\"ח שכתב דבבריאה אסורה לכ\"ע למה כ' להחמיר יע\"ש.
והנה לזה יש ליישב לע\"ד דהטור ז\"ל משמ' ליה דסתמא דש\"ס קאי כמר בר אמימר ומש\"ה פסק כוותיה דבפרק המביא ד\"ל ע\"ב גבי הא דפרכינן התם בסוכה בריאה שנפלה בי\"ט דהיכי שרי ר\"ש ומדמינן לה לנר שכבה בשבת מי דמי התם אדם יושב ומצפה אמתי תכבה נרו הכא יושב אדם ומצפה אמתי תפול סוכתו ומתוך כך מוקי לה בסוכה רעועה יע\"ש. ואם איתא דשרי ר\"ש בבע\"ח שמתו כמר בר אמימר אף בסוכה בריאה הו\"ל להתיר לר\"ש. אלא ודאי דסתמ' קאי דלא כוותיה ומש\"ה מוקי לה בסוכה רעועה דוקא ודוק. עוד הקשה מרן דבסימן שכ\"ד סתם דבריו הטור ז\"ל וכתב מחתכין את הנבלה לפני הכלבים ולא ביאר דבריו דהיינו דוקא בחולה ומסוכנת אבל בבריאה אסורה כיע\"ש. ולדידי ק\"ל עוד ממ\"ש הטור בסימן שי\"ח דהשוחט לחולה בשבת לא שנא חלה מאתמול לא שנא חלה היום מותר לבריא לאוכלו חי וכתב הרא\"ש בפ\"ק דחולין דט\"ו דהטעם משום דאנן קי\"ל כר\"ש דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בדאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו והכא לא דחיניהו בידים יע\"ש הרי שלא חילק בין חלה מאתמול ללא חלה מאתמול למאי דקי\"ל כר\"ש וזה נראה הפך ממ\"ש בסימן תקי\"ח דבבריאה מאתמול מודה ר\"ש. ושוב ראיתי להרב\"ח בסימן שכ\"ח שכתב דבסי' שי\"ח מיירי במידי דחזי לאדם הלכך לא חילק אבל בסימן תקי\"ח דמיירי במידי דחזי לכלבים כל שהיתה בריאה מערב י\"ט איכא איסור מוקצה יע\"ש.
ואשר לדידי חזי לי דהטור ז\"ל סבירא ליה דע\"כ מר בר אמימר ומר בר רב יוסף אי אזיל ומודה ר\"ש בבע\"ח שמתו אלא משום דמר בר אמימר חשיב לבריאה שמתה כמוקצה דצימוקים וגרוגרות דמודה בהו ר\"ש. ומר בר ר\"י סבירא ליה דלא חשיב כמוקצה דצימוקים וגרוגרות מיהו לכ\"ע מוקצה זה דבריאה שמתה חמיר טפי משאר מוקצה וחשיב כמוקצה דנולד הילכך לגבי שבת דאף בנולד קי\"ל כר\"ש דשרי וכמ\"ש הטור ע\"ש ר\"ח בס\"ס תצ\"ה פסק סתמא דאף בבהמה בריאה שמתה מותרת בטלטול אבל גבי י\"ט דנולד אסור כר\"י כמ\"ש שם הטור ז\"ל פסק דבהמה בריאה שמתה אסורה בטלטול דלא גרע מאיסור נולד כר\"י דאסר כנלע\"ד נכון והכל יבא לכלל ישוב ודוק.
ובעיקר אוקמתא זו דאוקימנא למתני' בבהמ' קדשים כתב רש\"י שאסורה בהנאה וטעונה קבורה ואינה נפדית דבעיא העמדה והערכה א\"נ אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואפילו למ\"ד פודין בי\"ט לא פרקי' ליה עכ\"ל. ורבינו בפי' המשנה כתב כטעמו הב' שכתב רש\"י שאין פודין את הקדשים האכילן לכלבים כיע\"ש ואין להק' לפי טעם זה דאם כן למה לי מתה אפילו לא מתה נמי אלא נטרפה אסורה בטלטול דכה\"ג קאמר הש\"ס בפרק ב' דבכורות דט\"ו עלה דפריך התם ממאי דהאי מתו יקברו משום דבעי העמדה והערכה הוא דילמא משום שאין פודים את הקדשים להאכיל לכלבים הוא אמרי א\"כ נתני אם נעשו טריפה יקברו כו' יע\"ש די\"ל דאה\"נ אלא דאורחא דמילתא נקט תנא דמתני' דכל שלא מתה אין דרך לטלטלה. וא\"נ עובדא דר\"ט במתה הוה ולכך נקט לה נמי תנא במתה וה\"ה נטרפה וק\"ל. ודע דלפי הטעם הזה דאין פודין את הקדשים כו' שמעינן דאפילו בבהמה דקדשי בדק הבית דלא בעי העמדה והערכה לר\"ש כדאיתא בפ\"ז דתמורה דל\"ג א\"נ בבהמה שקדם מום קבוע להקדשה כדאיתא התם ובפ\"ב דבכורות די\"ד אפי\"ה אסורה בטלטול כיון שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דאפי' בקדשי בדק הבית כתבו התוס' בפ\"ק דשבועות די\"א ע\"ב ד\"ה א\"ה ובפ\"ב דפסחים דכ\"ט ד\"ה אין כו' דאיכא איסורא דרבנן לפדותן להאכילן לכלבים יע\"ש ואפשר דמש\"ה רבינו בפירוש המשנה תפס עיקר הטעם הזה דאין פודין את הקדשים לומר דאפי' בקדשי ב\"ה איתיה לאיסור טלטול דמתני'." + ], + [ + "דגים \n ועופות וחיות שהן מוקצה אין משקין אותן ביום טוב ואין נותנין לפניהם מזונות כו'. משנה שם וכתבו התוס' ד\"ה ואין נותנין כו' ותימה דבגמרא פריך כו' עכ\"ל עיין להרב בני שמואל בדקל\"ג שיישב תמיהתם דאף רש\"י ז\"ל אזיל ומודה לדבריהם דכל שאסורי' בטלטול משום מוקצה אסור ליתן לפניהם מזונות וכמ\"ש רש\"י ז\"ל עצמו בשבת דק\"ו מיהו רש\"י ז\"ל במתניתין חידושא אשמועינן דאפילו כי לא הוו מוקצים כגון שסכר אמת המים בערב י\"ט כל שאין מזונותיו עליו אסור יע\"ש ועיין להרב פ\"ח ז\"ל בר\"ס תצ\"ז.
ולע\"ד אפשר ליישב דעת רש\"י ז\"ל דס\"ל דברייתא דלקמן אתייא כמ\"ד לכם ולא לכלבים דאפילו לצורך בהמה דמזונותיה עליו אסור ביו\"ט וכתבו התוס' שם דכ\"א דהכי הלכתא ורש\"י ז\"ל לא הוצרך להאי טעמא דאין מזונותיהן עליך אלא למ\"ד אף נפש בהמה במשמע כמ\"ש בהדייא ואף למ\"ד נפש בהמה במשמע הנ\"מ כו' מכלל דלמ\"ד דאף לבהמה אסור אין צורך לטעם זה דבלא\"ה איכא איסור' מקרא דלכם ולא לכלבים ולעיל דכ\"א דפרכינן למ\"ד לכם ולא לכלבים הני סופלי לחיוותא היכי שדינן להו יע\"ש איברא כי לפי דברי התוס' ז\"ל שם אין מקום לאסור הטלטול לצורך בהמה דהכתוב לא אסר אלא מלאכה דוקא כיע\"ש מיהו מדברי רש\"י ז\"ל במתניתין משמע דאף הטלטול אסור גזירה שמא יעשה מלאכה גמורה דאיכא איסור דאורייתא גם הר\"ב המאור הביא דבריו הרא\"ש ז\"ל לעיל בפ\"ב דכ\"א סובר דמתני' אתייא כמ\"ד לכם ולא לכלבים ומשו\"ה אסרו ליתן לפניהם מזונות גזירה שמא יבא לעשות מלאכה גמורה ולפי\"ז כל הנהו מתני' שהביאו התוס' ז\"ל לעיל דמשמ' מינייהו דטלטול מלאכה לצורך בהמה שרי צ\"ל דהיינו דוקא גבי שבת דחמיר דאסור במלאכת אוכל נפש ולא אתו לזלזולי לעשות מלאכה גמורה לצורך בהמתו אבל גבי יו\"ט איכא למיחש טפי וההיא דפרכי' לעיל הני סופלי לחיוותא היכי שדינן להו בשבת ולא משני דבשבת הקלו משום דחמיר ולא אתו לזלזולי י\"ל דסופלי לחיוות' איכא טירחא רבה כמ\"ש התוס' ז\"ל לעיל והוה ליה לאסור אף בשבת ועיין שם בחידושי'.
ולפי האמור בדעת רש\"י ז\"ל דס\"ל דברייתא דאסר ליתן מזונות לחיה ולעוף אתיא כמ\"ד לכם ולא לכלבים ומתני' דשרי אתייא כמ\"ד אף נפש בהמה במשמע ולענין הלכה ודאי דקי\"ל כמתני' ושרי ליתן מזונות לחיה ולעוף בין בביבר גדול בין בביבר קטן ודלא כהרא\"ש והתוס' ז\"ל שפסקו לעיל כמ\"ד לכם ולא לכלבים והשתא הטור ז\"ל דקאי בשי' התוס' והרא\"ש ז\"ל כמ\"ש בסי' תקי\"ב עכ\"ל דפירושא דמתני' לדידיה מפרשא כפירוש התוס' שאם הוא מפרשא כמ\"ש רש\"י ז\"ל תקשי עליה מה שהקשו התו' מברייתא דלקמן ואין ליישב כמ\"ש לשיטת רש\"י דמתני' אתייא כמ\"ד אף נפש בהמה במשמע וברייתא דלקמן אתייא כמ\"ד לכם ולא לכלבים דאם כן הוה ליה למפסק כסתמא דמתני' וזה הפך שיטתו. ועיין למרן ב\"י ז\"ל שכתב שהטור מפרש כפירוש רש\"י והפר\"ח ז\"ל כתב שלא מצא הכרע בדברי הטור להיכן דעתו נוטה ולפי מ\"ש דעתו מבואר שהוא כדעת התוספות מיהו לפי מ\"ש הרב בני שמואל ביישוב דברי רש\"י אכתי אין הכרע בדברי הטור ומרן בס' הקצר העלה כמ\"ש התוס' יע\"ש. ועל מ\"ש רש\"י ז\"ל דדגים אין מזונותיו עליו מפני שאוכלים שרשי עשבים וקרקע כתב הרב פ\"ח ז\"ל דרש\"י גופיה הדר ביה בפרק קמא דסוכה די\"א שכתב דבהמה גדולי קרקע הן שמן קרקע גדלים ונזוני' אבל דגים ומלח לאו גדולי קרקע נינהו עכ\"ל וכ\"כ בריש מרובה והכי אסיקנא בריש פרק בכל מערבין דדגים לאו גדולי קרקע נינהו עכ\"ל. ולפי ק\"ד אין מזה סתירה לדברי רש\"י ז\"ל דהכא דאף ע\"ג שהדגים אוכלים מקרקע הים אכתי לאו גדולי קרקע מיקרו דקרקע הים ים מקרי ואנן גדולי קרקע דומייא דבהמה וחיה בעינן שעיקר גדולן על גבי קרקע הוא אבל דגים שבים גדולי ים מקרו אע\"פ שניזונין בקרקעית הים וזה מבואר במ\"ש רש\"י בפרק ג' מינין דל\"ה ע\"ב וז\"ל ואמעיטו דגים שאינן גדלים על גבי קרקע עכ\"ל ולא כתב שאינן גדלין מן הקרק' ובפרק בכל מערבין פריך תלמודא ומי אמר אביי דגים גדולי קרקע נינהו והאמר אביי אכל פוטיתא כו' ואם איתא דדגים שבים משום שאינן ניזונין מקרק' הים לא מיקרו גדולי קרק' אמאי לא פריך תלמודא עליו דאביי היכי קרי לדגים גידולי קרק' כיון שאינן ניזונין מהקרקע אלא ודאי דדגים שבים ניזוני' מקרק' הים ומה\"ט חשיב להו אביי גידולי קרקע אלא דתלמודא קאמר דהא לא חשיב להו אביי גדולי קרקע כיון דלאו על גבי קרקע ממש גדילין אלא במים שבים ואנן על גבי קרקע בעינן.
עוד הקשה הרב פ\"ח דבגמ' אמרינן דיוני שובך ויוני עליה אע\"פ שבאין לכלובן לערב הצד אותן חייב מפני שאין מזונותן עליו וכיון דדגים נמי אין מזונותן עליו איך אמרו בגמרא דהסוכר אמת המים ולמחר השכים ומצא בה דגים מותרין הא כיון דאין מזונותיו עליו אפי' בסוכר נמי איכא איסור צידה כיוני שובך ועליה עכ\"ל.
ולע\"ד אי מהא לא אירייא דדוקא גבי יוני שובך ועליה שצריך לומר הבא מצוד' וניצודינו לא מהני טעמא דבאים לכלובן לערב כיון דאין מזונותיו עליו ואסור לצודן אבל בסוכר אמת המים דלא מחסרי צידה כלל כמ\"ש מרן ב\"י לדעת הרשב\"א והראב\"ד ז\"ל אע\"פ שאין מזונותן עליו חשיב כניצודין ומותר לצודן. וזה מבואר במ\"ש הר\"ן ז\"ל דעופות דלאו בני תרבות כל היכא שהן במקום מקורה ואין לו מקום לצאת ממנו חשיבי ניצודין עכ\"ל הרי דאפילו עופות שאין מזונותיו עליו כל שהן נתונין במקום מקורה אשר אין דרך לנטות אנה ואנה חשיבי ניצודין. ועיין למרן מלכא מוהרח\"א ז\"ל בספ' מקראי קדש דר\"ז ע\"ב." + ], + [ + "מי \n שהיה לו דקר נעוץ מערב י\"ט ונתקו בי\"ט והעלה עפר אם היה אותו עפר תחוח הרי זה מכסה בו כו'. מדברי רבינו כאן ורפ\"ג נראה שאף אם שחט בדיעבד ויש לו דקר נעוץ אינו מותר לכתחילה לחפור אלא אם ניתקו בדיעבד דוקא יע\"ש והסוגיא הוייא תיובתיה וכמו שתמהו עליו הרב לח\"מ והרפ\"ח בסימן תצ\"ח ומורינו הרב המופלא בספר ישרש יעקב דקמ\"ב ע\"ב כתב וז\"ל וכולם לא נתכוונו בדעת הרמב\"ם ז\"ל ואני אפרש לפי שבש\"ס הק' והא קעביד גומא ומשני כדר\"א כו' וכתבו התוס' דהכא התירו לכתחילה משום שמחת י\"ט מיהו ס\"ל לרבינו דהיינו דוקא לכתחילה למ\"ד משאצ\"ל פטור עליה אבל למ\"ד חייב אפילו במקלקל דפטור עליה לא התירו לכתחילה משום שמחת י\"ט דילמא אתי לעשות גומא אף במקום שאינו מקלקל וחייב ומש\"ה לא התירו כלל ומשום דהך מתניתין לא אתי כר\"ש השמיטה רבינו ע\"כ.
ולדעתי הקצר אף הוא ז\"ל לא כיוין בדעת רבינו ז\"ל שאם כדבריו ז\"ל למה ליה לתלמודא לשנויי כדר\"א כיון דעיקר שינוייא דמתני' ר\"ש היא דאדרבא ההיא דר\"א לא אתמר אלא לר' יאודה כדאמרינן בחגיגה ד\"י יע\"ש אבל לדידי חזי לי שרבינו בתר איפכא דברי התוס' קאזיל ודעתו כמ\"ש רש\"י ז\"ל ופי' דבריו הר\"ב בשיטה מקובצת דהכא איכא תרי טעמי להיתרא חדא דמלאכה שאינה צ\"ל פטור עליה ועוד דהוי מקלקל וכל המקלקלין פטורין ומשום הכי פטור ומותר והשתא מש\"ה מייתי הא דר\"א דמיניה שמעינן דהחופר הוי מקלקל וכן כתבו התוס' בחגיגה ואם כן עכ\"ל דמתני' ר\"ש היא דאי ר' יאודה כיון דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ליכא טעמא להיתרא אלא משום דהוי מקלקל ואכתי אסור לכתחילה וידוע הוא שרבינו פסק דמשאצ\"ל חייב עליה ואמטו להכי השמיטה למתני' מהלכה ואי קשיא לך דכיון דב\"ה קיימי כר\"ש איך פסק רבינו כר\"י הא לא קשיא דתנא דמתני' דקאי כר\"ש קאמר דב\"ה סברי הכי אבל ר\"י ומאן דקיימי בשיטתיה ס\"ל דב\"ה לא סבירא ליה הכי כדכתבו התוס' ז\"ל בדוכתי טובא.
ואולם לכל הדרכים הנז' קשה אמאי הראב\"ד ז\"ל לא השיגו כיון שהראב\"ד פוסק כר\"ש ומתני' אזלא כוותיה וע\"פ האמור בדעת רבינו אין מקום למה שהקשה הרב לח\"ם בפ\"ג הל' ג' גבי התולש הצמר מן הבהמה שכתב רבינו דתלישת נוצה מן העוף אסור והק' הרב ז\"ל אמאי לא התיר מטעם מלאכה שאצ\"ל דפטור עליה ע\"ש. וע\"פ האמור ע\"כ לא התיר רבינו הכא אלא בדיעבד דוקא דלדידיה מלאכה שאצ\"ל חייב עליה. וניחא לי עוד מה שהוק' לו למורי הרב ה\"י בשיטת רבינו דאית ליה דטחינה בי\"ט הותרה מדאורייתא וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ\"א די\"ט בפשיטות דא\"כ אמאי לא משני תלמודא הכא בשמעתין למאי דפריך והא קעביד כתישה כו' כיון דליכא אלא איסורא דרבנן משום מצות כיסוי התירו וכדמשני לאידך פירכא דחופר גומא כדר\"א כו' ופי' התוספות דאע\"ג דאיכא איסורא דרבנן משום מצות כיסוי התירו עיין בדברי הרב ח\"ה שם אך על פי דרכינו בדעת רבינו הנה נכון דשניא היא הא דחופר גומא דאיכא ביה תרי טעמי להתירא ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור שריפת קדשים בי\"ט ואם \n היתה עיסה טמאה או שנטמאת החלה כו' וכן אין שורפין אותה ביום טוב שאין שורפין קדשים שנטמאו בי\"ט ששריפת קדשים שנטמאו מ\"ע כו' ועשית מלאכה עשה ול\"ת ואין עשה דוחה את ל\"ת ועשה. ע\"כ. הנה במסכת ביצה דכ\"ז ע\"ב שנינו במתני' מעשה ושאלו עליה ועל החלה שנטמאת ואמרו לא יזיזם ממקומם וכתב עליו רש\"י ז\"ל וז\"ל דחלה שנטמאת אסורה בטלטול מפני שאינה ראויה היום לכהן דאסורה באכילה ואף לתתה לפני כלבו בי\"ט אסורה שאין מבערין קדשים טמאים בי\"ט דרחמ' אחשביה להבערתן דכתיב באש תשרופו הילכך מלאכה היא עכ\"ל. ולכאורה משמע דכוונתו ז\"ל לומר דמשום דאיכא בשריפת קדשים טמאי' קיום מצוה לכך חשיבא מלאכה דצורך גבוה לא בטיל לגבי צורך הדיוט וכמ\"ש התו' שם ובשבת פ' ב\"מ דכ\"ד ד\"ה אין שורפין ע\"ש ריב\"א יע\"ש ואם זו היתה כוונתו ז\"ל לא ידעתי אמאי כתבו התוס' דבריהם אלו ע\"ש ריב\"א ולא ייחסו הדברים לרש\"י כי ע\"כ נלע\"ד דכוונת רש\"י ז\"ל לומר דמשום הכי חשיבא מצות הבערת קדשים מלאכ' משום דרחמנא אפקיה לביעורן מן העולם בלשון שריפה דהוייא מלאכה דכיון דמעיקר דינא יכול לבער תרומה וחלה טמאה אפי' בנתינה לפני כלבו ולא בעו שריפה דוקא למה זה אפקיה קרא בלשון שריפה דכתיב באש תשרופו דאע\"ג דנותר ושאר פסולי מוקדשים בעו שריפה דוקא שהרי אינו יכול ליהנות מהם מ\"מ תרומה וחלה טמאה דיכול ליהנות בהן בשעת ביעורן למה כללן הכתוב בקרא דבאש תשרופו ואפשר עוד דרש\"י ז\"ל משמע ליה דאף נותר ושאר פס\"ה לא קפיד קרא לבערן בשריפה דאף דיכול לפרר ולזרות לרוח כל שאינו נהנה ממנו מן התורה מבוער הוא אלא דחכמים גזרו שיהיו בשריפה דוקא כדי שלא יבא ליהנות בהן וכיון דמן התורה יכול לבערן באיזה אופן שיהיה ואפקיה קרא בלשון שריפה אחשביה רחמנא לביעורן כשריפה דהוי מלאכה גמורה אף אם הוא מבערן במידי דלאו מלאכה וכעין זה כתבו התוס' בגיטין ד\"ך ע\"א ד\"ה דילמא כו' והרב חזון נחום ח\"א דקל\"ג ע\"א יע\"ש כן נלע\"ד.
ומ\"מ בשבת פרק ב\"מ דכ\"ה ע\"א ד\"ה מצוה כו' הדר ביה ופירש כמ\"ש התוס' ע\"ש ר\"י דמשום גזירה אטו קדשים נגעו בה יע\"ש. ולא ידעתי למה זה לא העלו התו' זכרונו על דל שפתותם גם בעיקר דבריו שם יש לגמגם למה המתין לפרש כן על מילתיה דרב אשי ולא פירש כן עליה דתנא דבי חזקיה ואביי ורבא הנאמרי' מקדם וכמ\"ש התוס' שם יע\"ש ועל תירוץ ריב\"א ז\"ל יש לגמגם דכיון דאיסור שמן שריפה בי\"ט אינו אלא משום דדמי לנדרים ונדבות דאסורים מקרא דלכם ולא לגבוה אם כן למה לי למתלי טעמא התם הש\"ס משום איסור שריפת קדשים דנפקא לן מקרא דוהנותר ממנו עד בקר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדאיתא התם ואמאי לא קאמר בפשיטות דשמן שריפה אסור מקרא דלכם ולא לגבוה דמיניה אמעיטו נדרים ונדבות כמ\"ש התוס' לעיל ד\"ך ע\"ב ד\"ה לכם יע\"ש אע\"ג דאית בהו עשה דמוצא שפתיך כמ\"ש רבינו פ\"א מהלכות נדרים הל' ד' יע\"ש דהנהו קראי דמייתי התם תלמודא ליכא למילף בהו אלא איסור קדשים דלית בהו צורך הדיוט כלל כנותר ומילה שלא בזמנה אבל תרומ' וחלה טמאה שיש בהם צורך הדיוט אכתי לא שמענו איסורא אם לא מקרא דלכם ולא לגבוה והעיקר חסר לפי תירוץ ריב\"א ז\"ל.
ושוב ראיתי בספר תמים דעים סימן ק\"כ דכ\"ה ע\"ב שכתב וז\"ל הקשה הר' אשר בן הר' משולם ז\"ל בעיקר מילתא דחזקיה ואביי ורבא ורב אשי דיהבו טעמא לאיסורא דשריפת קדשים ביום טוב למר כדאית ליה כו' ותיפוק להו מקרא דלכם ולא לגבוה ולמה להו קראי אחריני יע\"ש ואין לומר דשריפת קדשים כנותר ופיגול שאין בהם צורך הדיוט כלל אי ממעטינן להו מקרא דלכם ולא לגבוה תו ליכא למעוטי נדרים ונדבות שיש בהם צורך הדיוט כשלמים וכיוצא בהם אבל השתא דאית לן הנהו קראי דמייתי התם תלמודא למעט שריפת קדשים דליכא בהו צורך הדיוט אייתר ליה קרא דלכם למעט נדרים ונדבות אע\"ג דאית בהו צורך הדיוט קצת דהא ודאי ליתא דקרא דלכם הא אצטריך למעוטי גוים וכלבים ואכתי לא אייתר קרא דלכם הא דממעטינן נדרים ונדבות לאו מיתורא דקרא הוא אלא פשטיה דלכם משמע כל מידי דאינו לכם אסור בכל גוונא וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא אמאי לא אייתי התם קרא דלכם: ונראה דבתר דילפינן מהנהו קראי דאין עשה דשריפת קדשים דוחה ל\"ת דיום טוב שמעינן דנדרים ונדבות אע\"ג דאית בהו צורך הדיוט קצת כיון דאית בהו צורך גבוה חשיב ככולו לגבוה דצורך הדיוט בטיל לגבי צורך גבוה ודרשינן שפיר קרא דלכם ולא לגבוה למעט נדרים ונדבות אבל כי לית לן הנהו קראי למעט נותר ושריפת קדשים והוה ס\"ד דאתי עשה ודחי ל\"ת ה\"נ הו\"א דנדרים ונדבות דחו יום טוב מהאי טעמא דאתי עשה ודחי ל\"ת ולא הוה דרשינן לכם אלא למעוטי גוים וכלבים דוקא ותו לא. הילכך כי בעי תלמודא מעיקרא מ\"ט דשריפת קדשים לא דחי יום טוב לא מצי לאתויי קרא דלכם דמיניה אמעיטו נדרים ונדבות דהיא גופא הלא קשיא לן ומנא לן למדרש לכם למעוטי נדרים ונדבות כיון דאיכא למימר דאתי עשה ודחי ל\"ת הילכך מהדר תלמודא לאתויי הני קראי וזה נכון לע\"ד.
והנה אף שהתוס' בשמעתין ובפרק ב\"מ דחו תירוץ ריב\"א ז\"ל בפ\"ק דפסחים עלה ה' ד\"ה ואומר בתי' הב' החזיקו בסברתו ויישבו קושייתם שם ע\"פ סברת ריב\"א ז\"ל הלזו יע\"ש. ומה שתירצו עוד שם ע\"ש ר\"י דקרא דתשביתו סברא הוא ומיירי בכל ענין אפילו אינו צריך לגחלתו יע\"ש ק\"ל דאכתי נימא הואיל ויכול ליהנות בגחלתו ליכא איסורא דמלאכה דלמאן דאית ליה הואיל ליכא איסורא דאורייתא כלל וכמו שהוכחנו בחידושינו למס' ביצה די\"ז עלה דת\"ר אין אופין כו' יע\"ש וליכא למימר דאפשר דר\"ע לית ליה הואיל דאם כן קשה אמאי לא קאמר תלמודא התם ש\"מ מדר\"ע תלת ויש ליישב ואין כאן מקומו.
ודע דעיקר טעמו של רש\"י שכתב דחלה שנטמאת אסורה בטלטול מגזירת הכתוב אין צורך לטעם זה למר בר אמימר דקאמר מודה היה ר\"ש בבע\"ח שמתו שאסורים בטלטול משום שלא היה דעתו עליו בה\"ש להאכילה לכלבים דלדידיה אף אם נאמר דלא חשיב הבערת קדשים ביום טוב מלאכה אכתי איכא טעמא לאסור מטעם איסור מוקצה דבין השמשות לא היה דעתו על העיסה להאכילה לכלבים וכשנטמאת ביום טוב דלא חזיא לדידיה ולא לכלבים הוה ליה כבע\"ח שמתו דאסורים לר\"ש בטלטול משום איסור מוקצה אלא דרש\"י ז\"ל נקט טעם זה שהוא כולל אף למר בר רב אשי דאמר חלוק היה ר\"ש אף בבע\"ח שמתו דהשתא למאי דמוקמינן מתני' כר\"ש ליכא טעמא לאסור בחלה שנטמאת אם לא מטעם איסור מלאכה.
והנה מלשון רבינו שכתב כאן אין בדבריו הכרח אי ס\"ל כתירוץ התוס' ז\"ל דתרו' וחלה שנטמאת נאסרו אטו שאר קדשים דאינו יכול ליהנות בשריפתן או אי ס\"ל כתירוץ ריב\"א ז\"ל דאף דיכול ליהנות בשריפתן אכתי הם אסורות מדאורייתא כנדרים ונדבות שנאסרו מקרא דלכם ולא לגבוה ונראה לע\"ד שיש להכריח דס\"ל כתירוץ התוס' דמשום גזירה נגעו בה משום דאי הוה ס\"ל כתי' ריב\"א ע\"כ לומר דשריפת תרומה וחלה טמאה היא מצוה מדאורייתא וכמו שצידדו התוס' בפרק ב\"מ דכ\"ה ד\"ה כך אתה כו' ובפרק כיצד צולין דפ\"ב ע\"ב ד\"ה אבל משמע להו הכי בפשיטות וה\"נ משמע להו בפ\"ק דקידושין דל\"ד ד\"ה מעקה כמו שיראה הרואה במה שהק' שם ע\"ש ר\"י מאי וכ\"כ גם כן בפרק אלו עוברין דמ\"ו ע\"א ד\"ה לא תקרא לה שם כו' יע\"ש ואם כן הי\"ל לרבינו לבאר בהלכות תרומות דאיכא מצוה מדאורייתא בשריפת תרומה וחלה טמאה והוא לא כתב כן ש\"מ דסבירא ליה דאין כאן אלא מצוה מדרבנן שמא יבא לידי תקלה א\"נ משום דאיקרי קדש דנו אותה כדין קדש מדרבנן בעלמא וכיון דס\"ל דליכא אלא מצוה מדרבנן בעלמא אין כאן צורך גבוה לאסור אותן משום טעמא דלכם ולא לגבוה אלא משום גזירה דאטו שאר קדשים טמאים שאינו נהנה בשריפתן ועיין עוד לרבי' ברפי\"ט מהלכות פה\"מ ודוק ולדידי ק\"ל בעי' דברי התוס' ז\"ל דבעו מימר דשריפת תרומה וחלה טמאה נמי מדאורייתא היא כשאר פסולי המוקדשים דתרו' נמי קדש איקרי דאם כן תבעי נמי שריפה ביום דוקא ולא בלילה דומייא דשאר פה\"מ דקפיד קרא ביום ולא בלילה וכמ\"ש רבינו בפי\"ט מהלכות פה\"מ הל' ה' ואלו אנן תנן בפרק א\"ע דמ\"ז כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב כו' אלא מפרישתה ומניחתה עד הערב כו' משמע דבערב יכול לשורפה וכלשון הזה כתב רבינו כאן וממתינין עד הערב ושורפין אותה איברא דמדברי רבינו שם בפי\"ט מהלכות פה\"מ משמע דנות' ופיגול דוקא הוא דבעו שריפה ביום ולא בלילה אבל קדשים שנטמאו יכול לשורפן בלילה וכן מבואר שם בדברי מרן כ\"מ ז\"ל שכתב דמשום דפיגול דמי לנותר בחדא שיטה שייכי יע\"ש אבל אני תמיה בזה שהרי בת\"כ פרשת צו דכ\"ח ע\"א דרשו ביום הג' באש ישרף זה בנה אב בכל הנשרפין שלא יהיו נשרפין אלא ביום יע\"ש וא\"כ ודאי דאף טמא לא יצא מן הכלל.
ושוב ראיתי בירושלמי פרק ב\"מ עלה דמתני' דאין מדליקין בשמן שריפה ויהיב טעמא דחזקיה מדכתיב גבי נותר עד בוקר באש תשרופו ליתן בוקר שני לשריפתו ובעי עלה מעתה אין מדלי' בשמן שריפה בלילה ע\"ש שאין שורפין קדשים בלילה ומשני אמר ר\"י ירדו לה בשיטת רבי ישמעאל כמה דר\"י אמר תינוק שעבר זמנו נמול בין ביום ובין בלילה כך עבר זמנו נשרפת בין ביום ובין בלילה. ופריך ומה אית לך שמן שריפה שעבר זמנה ומשני אמר ר\"י בן פזי מכיון שנטמאת כעבר זמנה ע\"כ ובכן מבואר הטעם עפ\"י דברי הירושלמי הלז מה בין טמא לשאר הפסולים דשאני טומאה דחשיבא כמי שעבר זמנה ולהכי נשרף בין ביום ובין בלילה אלא דאכתי קשה דהא ניחא לרבי ישמעאל דס\"ל גבי מילה דאם עבר זמנה נימול בין ביום ובין בלילה אבל לדידן דקי\"ל גבי מילה דאפילו עבר זמנה אינו נימול אלא ביום וכמ\"ש רבינו בפ\"א מה' מילה ה\"ח ה\"נ גבי נותר שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום וכן פסק רבינו בפי\"ט מהלכות פסולי המוקדשים הל' ה' ובפרק הערל דע\"ב דקאמר רבי יוחנן דנותר לאחר זמנו נשרף בין ביום ובין בלילה כמילה שלא בזמנה משמע דהדר ביה כדאיתיביה רבי אלעזר דאפילו מאן דלא דריש וי\"ו גבי מילה דריש גבי נותר וי\"ו וה' יתירה יע\"ש וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא דשמן שריפה יהיה אסור לשרוף בלילה כנותר ושאר פה\"מ אם איתא לסברת התוס' דמדאורייתא בעי שריפה דומיא דנותר וכעת צריך אצלי תלמוד.
והנה הלח\"מ בפ\"ג מהלכות י\"ט הוק' לו בדברי רבינו שכת' דאין שריפת קדשי' דוחה יו\"ט משום דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה דלדידן דקי\"ל כב\"ה דאמרינן מתוך ליכא גבי יו\"ט לא תעשה אלא עשה גרידא מקרא דלכם ולא לגבוה וכמ\"ש התו' בפ\"ק דמכילתין די\"ב ד\"ה דשוחט וניחא ליה דרבינו משמע ליה אהדריה לאיסור ל\"ת אלא דלא לקי מטעם הואיל והותר לאו זה גבי אוכל נפש ועוד דשריפת קדשים דרחמנא אחשביה להבערתן אהדריה קרא ללא תעשה כל מלאכה כמ\"ש רש\"י במתני' את\"ד יע\"ש.
ולדידי אף לשי' התוס' לא קשיא דלדידהו ז\"ל כל דליכא צורך קצת ליו\"ט ליכא טעם מתוך וגבי שוחט עולת נדבה כתבו דאיכא צ\"ק משום טעמא דלא יהא שולחנך מלא כו' ומשום הכי לא לקי לב\"ה אבל בשריפת קדשים טמאים ביום טוב כנותר ופיגול וכיוצא דליכא בהו צ\"ק אין כאן מתוך ואיכא לאו דלא תעשה מלאכה ולקי עליה ועיין עוד להר\"ן ז\"ל בפרק א\"ע עלה דמתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו\"ט. ועוד יש לומר דרב אשי יהיב האי טעמא דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה למאן דלית ליה טעם מתוך דלדידיה איכא עשה ול\"ת ביום טוב אבל למאן דלית ליה מתוך אע\"ג דליכא לא תעשה אכתי איכא עשה ואין עשה דוחה עשה ועיין עוד מה שכתבתי בזה בשורש מתוך על דברי הלח\"מ ז\"ל הללו.
ודע שהרב מש\"ל ז\"ל בפ\"א מהלכות שופר ה\"ד עלה ונסתפק בהא דקי\"ל דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה אם עבר וקיים העשה וביטל העשה ול\"ת אי לקי מי נימא כיון דקי\"ל דאתי עשה ודחי ל\"ת נמצא שאין כאן אלא עשה לחודיה ומשום דעבר אעשה לא לקי או דילמא כיון דנצטרף לא תעשה זה עם עשה אלים כחו דאפי' אם ביטלו כדי לקיים עשה אחר לקי וכתב שהתוס' ז\"ל בחולין דקמ\"א עמדו בזה ולדעת ריב\"א לא לקי דהלא תעשה כמאן דליתיה דמי דעשה דחי ליה יע\"ש.
וראיתי בס' דברי אמת שנדפס מחדש להרב הגדול כמוהר\"י בר דוד בקונטריסיו דנ\"ח ע\"ג שכתב דהתוס' בפ\"ק דקידושין דל\"ד ד\"ה מעקה הם היפך סברת ריב\"א וגם רבינו פליג אס' ריב\"א ואסברת התוס' והיא סברת שלישית יע\"ש. ולדידי אין מדברי התוס' דקידושין ראיה דפליגי אסברת ריב\"א לפי מ\"ש התוס' בפרק בתרא דחולין דקמ\"א ע\"א ד\"ה לא צריכה כו' וז\"ל מכאן ק' לפי' ריב\"א כו' וצריך לומר לפירושו דשמא דוקא דלא לקי אאותו לאו אבל לא מדחי ליה לגמרי עכ\"ל. דכוונתם מבוארת דק\"ל לפי' ריב\"א אמאי איצטריך תלמודא למימר דכי אצטריך קרא דתשלח לדבר מצוה להיכא דעבר על הלאו איצטריך דהשתא ליכא אלא עשה וסד\"א דאתי עשה דמצורע דאלים ודחי עשה דשילוח הקן דלא אלים. ולדעת ריב\"א ז\"ל הוה ליה לתלמודא בפשיטות לומר דאיצטריך קרא דתשלח לדבר מצוה דסד\"א אתי עשה דמצורע דאלים ודחי ל\"ת ועשה דשילוח הקן דהלא תעשה בלא\"ה נדחי הוא מקמי העשה אפילו דלא אלים והכא דאלים הו\"א דדחי נמי עשה קמ\"ל ולא הוה בעי מימר דמיירי היכא דעבר על הלאו דזה משמע דלא כריב\"א דכי איכא לאו ועשה אלים כחו של הלאו ע\"י העשה ולהכי הוצרך לומר דאצטריך קרא להיכא דעבר על הלאו ולזה תי' וצ\"ל לפירושו כו' כלומר דאף לדעת ריב\"א אלים כחו של הלאו כשהוא עם העשה לענין זה דלא אתי עשה אלים ודחי ליה לכתחילה אלא שבדיעבד אם עבר על הלאו אינו לוקה וזה ברור והשתא מ\"ש התוס' בקי' דעשה דיו\"ט אלומי קמאלים כחו של הלא תעשה דלא ליתי עשה ולידחי ל\"ת דיו\"ט אף לגבי אשה דליכ' בה עשה כו' אף לדעת ריב\"א ז\"ל כתבו כן דלדידיה נמי אלים כחו של הלאו עם העשה לענין זה דלא אתי עשה ודחי ליה לכתחילה כמ\"ש בפ\"ב דחולין וכמדובר.
ועפ\"י זה מינח ניחא לי מאי דקשה עוד לשיטת ריב\"א דאם איתא דכל דמקיים העשה ומבטל עשה ולא תעשה לא לקי עליה דהעשה דחי ללא תעשה למה ליה להש\"ס בכל דוכתא דקאמר דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה לאדכורי הלא תעשה מאחר שהוא נדחי מפני העשה ולא הו\"ל למימר אלא דאין עשה דוחה עשה אך עפ\"י האמור הנה נכון דאף לשיטת ריב\"א ז\"ל אהני הלא תעשה הבא עם העשה לאלומי כחו של העשה דלא ליתי עשה אלים ולידחי ליה לכתחילה ודוק מיהו הא ק\"ל לשיטת ריב\"א ז\"ל מאותה שאמרו בפ\"ק דביצה תני תנא קמיה דר\"י בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביו\"ט לוקה אמר ליה דאמר לך מני ב\"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך דאי ב\"ה הא אמרי מתוך כו' יע\"ש והשתא לשיטת ריב\"א ז\"ל דהיכא דמקיים העשה ומבטל עשה ול\"ת לא לקי אף כב\"ש נמי לא לקי דלדידיה נמי דלית ליה מתוך לא לקי דהא בשוחט עולת נדבה קמקיים עשה דמוצא שפתיך וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות נדרים הל' ד' ואם כן אע\"ג דקמבטל עשה ול\"ת דיום טוב אכתי לא לקי דאין כאן אלא איסור עשה דהלא תעשה דיום טוב נדחי הוא מקמי העשה וליכא למימר דכיון דעשה זה דמוצא שפתיך אפשר להתקיים למחר וליומא אחרינא אינו דוחה ל\"ת דיו\"ט דאם כן עשה דשריפת קדשים טמאים אפשר למחר ואפי\"ה פריך תלמודא בפרק ב\"מ דלדחי ל\"ת דיו\"ט ועכ\"ל כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל שם דאע\"ג דאפשר לקיים עשה זה למחר כיון דהשתא נמי מיחייב יש לו כח לדחות כיע\"ש.
איברא שהתוס' ז\"ל בפרק א\"ע דמ\"ז ע\"ב ד\"ה אחרישה נראה דחולקים על זה ובמקום אחר כתבתי עוד בזה ואולי אפשר דהתוס' ז\"ל משמע להו דשריפת קדשים כנותר ושאר פה\"מ שעבר זמן אכילתן דכתיב בהו באש ישרף הוה ליה קבוע זמן אכילתן כמילה בזמנה דכתיב בה ביום הח' והכי מוכח בפ' הערל דע\"ב ע\"ב דמדמי להו תלמודא אהדדי ולהכי פריך דליתי עשה ולידחי ל\"ת אבל בעשה דמוצא שפתיך דלא קביע ליה זמן לא אתי עשה זה ודחי ל\"ת דיו\"ט כיון דאפשר לקיים העשה למחר. ומיהו בלא\"ה נמי אפשר ליישב ההוא דלעיל דודאי לב\"ש דלית ליה מתוך אתי שפיר ברייתא דהשוחט עולת נדבה דכיון דגלי קרא ואמר לכם ולא לגבוה כדדרשי נמי ב\"ש לעיל ד\"ך ע\"ב אהדריה קרא לשוחט עולת נדבה ללאו דל\"ת כל מלאכה ולקי ואע\"ג דאיכא בהו עשה אבל לב\"ה דאמרי מתוך ליכא למימר כיון דאהדריה אהדריה לאיסור לאו דל\"ת מלאכה וכמ\"ש התוס' ז\"ל שם יע\"ש.
וחדשות אני מגיד מה שראיתי בספר נצח ישראל בפ\"ק דביצה ד\"ח עלה דאמרינן י\"ט עשה ול\"ת דק\"ל דמאחר דתנא דבי חזקיה ס\"ל דיו\"ט לא תעשה גרידא הוא ומשום הכי דריש קרא דוהנותר ממנו עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו איך רב אשי שהוא אמורא פליג אתנא דבי חזקיה ואף רבי יעקב נמי ס\"ל כתנא דבי חזקיה כדאיתא בפ\"ק דתמורה ד\"ד ותו ק\"ל דבפ\"ק דתמורה פריך תלמודא לרבי יעקב דפליג אר\"י דקאמר דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה דלדידיה קרא דוהנותר ממנו מאי דריש ביה ומשני דאצטריך לכדתנא דבי חזקיה יע\"ש דהשתא לדידן דקי\"ל כר\"י דאיך לוקין על לאו שאין בו מעשה וקי\"ל כרב אשי דיו\"ט עשה ול\"ת א\"כ למאי איצט' קרא דהנותר ממנו עד בוקר ומתוך כך כתב דאף רב אשי דס\"ל די\"ט עשה ול\"ת לא פליג אתנא דבי חזקיה דלדידיה נמי אצטריך קרא דוהנותר ליתן בוקר שני לשריפת קדשים ולומר דלקי אשריפת קדשים ביום טוב דאתא קרא דעד בוקר ואהדריה לשריפת קדשים ללאו דלא תעשה כל מלאכה דאי לאו האי קרא אע\"ג דקי\"ל דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה די\"ט מיהו מלקא לא לקי אם עבר וקיים העשה וביטל הלא תעשה וכסברת ריב\"א שכתבו התו' בפ' שלוח הקן דקמ\"א את\"ד יע\"ש.
ומלבד מה שיש לדקדק עליו דאכתי מה יענה לסברת התוס' החולקים על ריב\"א ז\"ל וס\"ל דאם עבר וקיים העשה וביטל עשה ולא תעשה לקי דלדידהו אכתי ק' קרא דוהנותר ממנו מאי דריש ביה רב אשי עוד בה דאי תנא דבי חזקיה ס\"ל כדרב אשי די\"ט עשה ול\"ת אכתי קרא דונותר למה לי דאי לגלויי אשריפת קדשים דלקי תיפוק ליה מקרא דלכם דדרשינן לכם ולא לגבוה וכיון דאהדריה אהדריה ללאו דלא תעשה כל מלאכה דשריפת קדשים כנותר ופיגול דליכא בהו צורך הדיוט אימעיטו שפיר מקרא דלכם ולא לגבוה ומלקא נמי לקי עלייהו דהא לית בהו טעם מתוך כנדרים ונדבות ועוד דמבואר הוא מדברי התוס' בפרק ב\"מ ד\"ה ולא מילה דס\"ל דר\"א פליג אתנא דבי חזקיה ואאביי ורבא דנפ\"ל איסור שריפת קדשים מקראי אחריני דלדידהו גבי יום טוב ליכא אלא לא תעשה גרידא יע\"ש. ומאי דקשיא ליה איך רב אשי פליג אתנא דבי חזקיה נר' לענ\"ד דר\"א ברייתא אחריתי אשכח דס\"ל דיום טוב עשה ולא תעשה והיינו ההיא ברייתא דמייתי הש\"ס בפרק ואלו קשרים דקי\"ד דקתני יום הכפורים שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק ואמרי' התם דהך תנא ס\"ל דשבתון דכתיב גבי שבת לאיסור עשה הוא דאתא יע\"ש וכיון שכן איכא למי' דה\"נ שבתון דכתיב גבי י\"ט לאיסור עשה הוא דאתא וה\"נ דריש ליה בת\"כ סדר אמור דרנ\"ח ביום הראשון שבתון שבות וביום השמיני שבתון שבות יע\"ש. ותנא דבי חזקיה ס\"ל דשבתון לאיסור קניבת ירק אתא כדדריש אידך תנא דברייתא גבי שבתון דכתיב גבי שבת ואע\"ג דביום טוב הרי הותר מלאכת אוכל נפש ואם כן אין צורך להתיר קניבת ירק מקרא דשבתון. י\"ל דקניבת ירק שהוא מחתך דק דק והוא תולדת טוחן וכמ\"ש התו' שם בפרק ואלו קשרים אף בי\"ט איכא למימר דאסור למאן דאסר ליה גבי שבת דטחינה לא הותרה ביום טוב ואיכא איסורא דאורייתא וכמ\"ש הרב פ\"ח בא\"ח סי' תצ\"ה סק\"ד וכמ\"ש בחי' ביצה בריש פרקין ולהכי אצטריך קרא דשבתון ודוק ואידך דקשיא ליה דלדידן דקי\"ל כר\"י דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה וקי\"ל כרב אשי די\"ט עשה ול\"ת קרא דנותר מאי דריש ביה.
ולכאורה היה אפשר לומר דאף לדידן אצטריך לכדתנא דבי חזקיה ליתן בוקר ב' לשריפתו ולומר דתהא שריפת נותר ביום ולא בלילה שהוא למוצאי י\"ט ואע\"ג דהא שמעי' ליה מקרא דביום הג' באש ישרף הוה אמינא דוקא נותר שנשרף בזמנו כההיא דשלמים דביום הג' הוא זמן שריפתו אבל נותר דפסח דזמן שריפה הוא ביום טוב ונדחה מזמנו הו\"א דאף בלילה יכול לשורפו אתא קרא לומר דוקא בבוקר ולא בלילה. ותירוץ זה למדתיהו מדברי התוס' בפרק הערל דע\"ב ע\"ב ד\"ה שלא בזמנו שכתבו וז\"ל וא\"ת הא דדרשינן ליתן בוקר שני לשריפתו כיון דשלא בזמנו הוא למה צריך בוקר שני ישרפנו במוצאי י\"ט וי\"ל דכיון דלא אפשר בזמנו קבע בוקר שני עכ\"ל ואע\"ג דנותר שלא בזמנו דאינו נשרף אלא ביום שמעינן ליה מקרא דוהנותר כדקאמר התם דאפילו מאן דלא דריש וי\"ו וי\"ו וה\"י דריש אפשר לומר דרב אשי ס\"ל דמאן דלא דריש וי\"ו אף יתורא דוי\"ו וה\"י לא דריש וכסברת ר\"י דהתם ואע\"ג דבתר דאותביה ר\"א לר\"י אשתיק ר\"י אפש' דלא חש להשיבו ולא משום דאודי ליה אשתיק וכדמוכח מדברי הירוש' שכתבנו לעיל דקאמר ר\"י דנותר שלא בזמנו למאן דאית ליה גבי מילה שלא בזמנה דנימול בין ביום בין בלילה ה\"נ נשרף בין ביום ובין בלילה ואי הדר ביה ר\"י כי שמעה מר\"א לא הוה קבעי למילתי' לפום קושטא.
מיהו אין זה מספיק דאכתי קשה דאנן קי\"ל כמאן דדריש גבי מילה וי\"ו דוביום הח' וקי\"ל כרב אשי די\"ט עשה ולא תעשה וא\"כ אכתי קרא דונות' יתירא הוא. ואולי אף לרב אשי אצטריך לכדתנא דבי חזקיה ליתן בוקר שני לשריפתו ואע\"ג דהא שמעינן ליה מכללא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה אתא קרא לעבור עליו בעשה אחר דלאו הבא מכלל עשה וכדאמרינן בעלמא גבי ציצית במנחות דף מ\"ד כל שאין לו ציצית בבגדו עובר בה' עשה כל שאינו מניח תפילין עובר בח' עשה יע\"ש. וה\"נ אם עבר ושרף קדשים טמאים בי\"ט עובר בעשה דשבתון ובעשה דעד בוקר ובעשה דלכם ולא לגבוה למאן דאית ליה מתוך אף שאין בו צורך קצת.
הדרן למאי דאתינן עלה דלסברת ריב\"א ז\"ל נראה דמי שעבר ושרף קדשים טמאים בי\"ט דלא לקי דאתי עשה דשריפת קדשים ודחי ל\"ת די\"ט ואין כאן אלא איסור עשה דשבתון מיהו נראה לענ\"ד דאף לסברת ריב\"א בשורף קדשים לוקה דכיון דגבי שריפת קדשים בי\"ט ליכא טעמא דמתוך דהא אין כאן צורך י\"ט כלל א\"כ אתא קרא דלכם ואהדריה ללאו דלא תעשה מלאכה והוה ליה כשוחט עול' נדבה בי\"ט לב\"ש דלקי עליה מה\"ט וה\"נ בשורף נותר ופיגול ושאר פה\"מ דאסור ליהנות בהדי דקשריף להו וגם ליכא בהו טעמא דשלא יהא שולחנך מלא כו' כדאיכא גבי נדרים ונדבות א\"כ אהדריה קרא לגמרי לאיסור לאו ולקי עלייהו אע\"ג דמקיים עשה דבאש תשרופו אמנם בשורף שמן תרומה וחלה טמאה בי\"ט דיכול ליהנות בשריפתן נראה ודאי דלא לקי דהשתא הו\"ל כנדרים ונדבות דאע\"ג דאמעיטו מקרא דלכם ולא לגבוה כיון דאית בהו צ\"ק להדיוט לא לקי אפי' לב\"ש וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דביצה די\"ב ד\"ה השוחט יע\"ש. וכל זה הוא לדעת התוס' ז\"ל דמשמע להו דכל דליכא צורך קצת בי\"ט לא אמרינן ביה מתוך אבל לשי' רש\"י ודעימיה דס\"ל דאמרי' מתוך אפילו שלא לצורך כלל כהוצאת אבנים וכיוצא ודאי דאף בשורף קדשים בי\"ט אמרינן מתוך וא\"כ קרא דלכם לא אהדריה אלא עשה בעלמא ולא לקי עלייהו ודוק.
ולענין אם הנשים איתנהו בעשה דשריפת קדשים טמאים עיין בספר נצח ישראל בחידושיו לקידושי' דל\"ה ד\"ה מעקה שהכריח דאע\"ג דעשה זה הוא ביום ולא בלילה והוה ליה מצוה שהזמן גרמא אפילו הכי הנשים איתניהו בעשה זה יע\"ש." + ], + [ + "שורש הואיל היה \n י\"ט של פסח כו' לא יפריש את החלה בצק אלא יאפה את כל העיסה הטמאה ואחר כך יפריש. עכ\"ל. וכתב ה\"ה ז\"ל בפרק אלו עוברין דמ\"ו שנינו כיצד מפרישין חלה בטומאה בי\"ט פירוש של פסח ר\"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה וכן פסקו בהלכות עכ\"ל.
והנה מלישנא דקאמר רבי יאושע במתני' לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה כו' מבואר דלר\"א אם קרא עליה שם והניחה עד שהחמיץ עובר בבל יראה והכי איתא בברייתא דמייתי הש\"ס התם דמ\"ח ע\"א אמ' לי' ר\"א לר' יאוש' לדבריך הרי הוא עובר בבל יראה כו' ולפי מ\"ש רש\"י ז\"ל שם בסוף הסוגייא עיקר פלוגתייהו דר' אליעזר ור' יאושע הוא בטובת הנאה ממון דלר\"א טובת הנאה ממון ולהכי עבר עליה בבל יראה ולר' יאושע טובת הנאה לאו ממון ומשום הכי אמר לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בבל יראה ואם זו היא שיטת רבינו ז\"ל ק\"ט שהרי הוא ז\"ל בפ\"ו מהלכות אישות ופרק י\"ב מה' תרומות ובשאר דוכתי פסק דטובת הנאה לאו ממון הוא וא\"כ אמאי פסק כר\"א ולא כר\"י אמנם הדבר מבואר דשי' רבינו ז\"ל היא כשיטת ההלכות שכתבו דלפי המסקנא ר\"א ור\"י קמפלגי בהואיל ובעי מתשיל וכולהו ס\"ל דט\"ה לאו ממון הוא וכדקא' הש\"ס בתחי' הסוג' ודלא כמ\"ש רש\"י דלא גרסי' מעי' דקמיפלגי בהואיל ובעי מתשיל יע\"ש. וא\"ת דכיון דכתב רבינו בדין הקודם לזה דאין מבשלין חלה טמאה בי\"ט משום דעושה מלאכה שלא לצורך י\"ט אם כן כי אפי לה ואחר כך קורא לה שם חלה נמצא למפרע שעשה מלאכה שלא לצורך י\"ט וקא עבר על לא תעשה כל מלאכה ואם כן טפי היה לו לומר דיקרא לה שם ויניחנה אע\"ג דקעבר בבל יראה בשב וא\"ת ולא שיאפה אותה דהשתא קעבר עליה בלא תעשה כל מלאכה בקום עשה הא לק\"מ דכי היכי דלר' אליעזר אמרינן הואיל ובעי מתשיל עליה ה\"נ אמרינן הואיל וכל חדא וחדא חזייא ליה דמצי למשקל מכל חדא פורתא לחלה וליכא משום לא תעשה כל מלאכה כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם בדמ\"ח ע\"א ד\"ה מחלוקת כו' וד\"ה אבל הכא כו' יע\"ש ועיין עוד במ\"ש רש\"י בריש הסוגיא בד\"ה לא דכ\"ע טובת הנאה אינה ממון כו' ובמ\"ש התוס' בשם רשב\"א בכוונת רש\"י ז\"ל ועיין למורי הרב בס' שער המלך במה שתמה על דברי הרב תי\"ט ז\"ל ודוק.
והנה רש\"י והתוספות ז\"ל הוקשה להם דכיון דאמרי' הואיל אם כן יקרא לה שם ואחר כך תאפה מטעם הואיל ואי בעי מתשיל והתוס' תירצו בתי' השני דהואיל ואב\"מ לא שכיח הילכך לא אמרינן להתיר כדמוכח לקמן גבי לחם הפנים דאין אפייתן דוחה י\"ט אע\"ג דאיכא למימר הואיל ואי בעי פריק ליה כו' יע\"ש. וראיתי למורי הרב הי\"ו שתמה על דבריהם וז\"ל וי\"ל שהרי קי\"ל דאין פודין ביום טוב משום דדמי למקח וממכר וכן כתב הריב\"ש בסי' קנ\"ו והרב תה\"ד הביא דבריו מרן ז\"ל בי\"ד סימן ס\"ה ס' י\"א וכן כתב רש\"י והר\"ן ז\"ל בפרק ג' דביצה דף כ\"ז ד\"ה בבהמת קדשים יע\"ש ואם כן מאי ק\"ל דיהא אפייתן דוחה י\"ט מטעמא דאי בעי פריק ליה וליכא למימר דכיון דאינו אלא שבות ואין שבות במקדש שרי דליתא דהא דאין שבות במקדש ה\"ד כשהוא לצורך גבוה אבל לצורך עצמו לא וכמ\"ש רש\"י בעירובין דף ק\"ב ע\"ב אמתני' דאין מחזירין רטיה במקדש ויש ליישב בדוחק עכ\"ל.
ולע\"ד מלבד מה שיש להשיב בדוחק דהכא נמי היה לנו להתיר הפדיון מטעם דאין שבות במקדש דכל כה\"ג חשיב צורך גבוה כיון דע\"י היתר הפדיון איכא טעם הואיל ושרי לאפות בי\"ט לחם הפנים ואיכא מצוה באפייתן בי\"ט טפי משום לחם חם וכמ\"ש התוס' במנחות סוף פ' שתי הלחם ד\"ה ב' ימים כו' דאע\"ג דאסור לפדות את המנחות אפילו קודם שנתקדשו בכלי שרת מכל מקום מותר לפדות לחם הפנים מטעם דבעינן לחם חום יע\"ש. ולבר מן דין יש ליישב לענ\"ד דאף הראשונים ז\"ל לא אסרו לפדות בי\"ט משום דמחזי כמקח וממכר אלא דוק' במידי דלית ביה צורך יו\"ט כי ההיא דפדיון בכור וכההיא דפדיון קדשים פסולין לאחר מיתה שכתבו רש\"י והר\"ן והמאירי ז\"ל בפרק ב' דביצה אמנם כי פריק ב' הלחם ולחם הפנים לצורך יום טוב להאכילן למי שאין נכון לו אע\"ג דמיחזי כמקח וממכר שפיר דמי משום שמחת י\"ט כמו שהתירו כמה דברים משום שמחת יום טוב כדאיתא בפרק קמא דביצה ד\"ט וד\"י ועיין להתוספות ז\"ל שם דף ח' ע\"א ד\"ה ואינו צריך אלא לעפרה כו' שכתבו דמשום שמחת י\"ט התירו לכסות דם צפור בדקר נעוץ אע\"ג דפטור אבל אסור יע\"ש ולזה הוצרכו התוס' ז\"ל לומר דכיון דלא שכיח דבר זה שיבא לפדות שתי הלחם ולחם הפנים לצורך י\"ט לא אמרינן הואיל כן נלע\"ד ברור.
ומ\"מ לפום מאי דאסיקנא בריש פרק המנחות והנסכים דק\"א ע\"א דהמנחות והנסכים עד שלא קדשו בכלי אם טהורין הן אינן נפדין ודלא כשמואל ור' אושעייא דאמרו דאפילו טהורין נפדין נידחית ממילא ראייתם הלזו מההיא דלחם הפנים ושתי הלחם דמשום הכי לא אמרינן בהו הואיל כיון דלא מצי למפרקינהו ולשמואל ורבי אושעיא איכא למימר דס\"ל כרב חסדא דלית ביה הואיל א\"נ סבירא ליה דר\"א ורבי יאושע פליגי בהואיל ומוקמי למתני' כמאן דלית ליה הואיל ואם כן אזלא ממילא ראיית התוס' ז\"ל ודוק. תו איכא למידק בדברי התוס' ז\"ל הללו דלפי מה שהכריחו דתנא דלחם הפנים ושתי הלחם ס\"ל דהתנור של חול היה ולא היה מקדשן קדושת הגוף שאלו היה של קדש אם כן היו דוחין שבת וי\"ט דאי לא מפסלי בלינה אם כן תיקשי להו לפום קושטא אמאי לא היו אופין אותן בי\"ט על ידי שאר לחם של חול שהרי קי\"ל כרשב\"א דאמר ממלאה אשה כל התנור פת אע\"פ שאינה צריכה אלא לככר א' מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא והתוס' ז\"ל לעיל ד\"ה עד שתאפה הוקשה להם כן בעיקר מתני' דאמאי לא שרינן לאפות חלה טמאה מטעם רשב\"א ואפילו נאמר דאסור לאפות מפני שאסור לטלטל מ\"מ כי לא קרא עליה שם אמאי צריך ר\"א לטעמא דהואיל וכל חדא וחדא חזייא ליה תיפוק לי מטעם רשב\"א שהפת נאפה יפה ותירצו בשם ר\"י דטעמא דרשב\"א לא שייך אלא בתנור ור\"א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה מיירי אפילו באופה על גבי גחלים משום הכי הוצרך טעמא דהואיל דכל חדא וחדא חזייא ליה יע\"ש והשתא גבי לחם הפנים ושתי הלחם שהיו נאפין בתנור קשה אמאי לא היו אופין אותן ביו\"ט ע\"י שאר לחם חול מה\"ט דרשב\"א.
איברא שלפי מ\"ש התוס' פרק שני דביצה דכ\"א ע\"א ד\"ה עיסה כו' דאף רשב\"א לא התיר אלא כשהפת כולו של ישראל דאיכא נמי טעם הואיל אבל בעיסה חציה של גוי וחציה של ישראל לא שרינן לאפותה כולה מטעם רשב\"א לחוד כיון דליכא נמי טעם הואיל יע\"ש אם כן דכוותא נמי הכא לא שרינן בשל הקדש אפילו דאיכא טעמא דרשב\"א כיון דליכא נמי טעם הואיל אמנם לפי מ\"ש הכא בפסחים מבואר דאפילו מטעם רשב\"א לחוד שרינן לאפות ביום טוב בלתי טעם הואיל וא\"כ הדרא קו' לדוכתא.
וראיתי להרב פר\"ח בהלכות פסח סימן תנ\"ז שדחה דברי התוס' דפסחים מתוך מה שכתבו בביצה יע\"ש ולע\"ד אין זה הכרח דשפיר איכא למימר דלפי מ\"ש בפסחים ההיא דביצה נמי דאסר רב חסדא בעיסה חציה של גוי וחציה של ישראל יתרצו נמי בהכי דרב חסדא מיירי באופה על הגחלי' דליכא טעמא דרשב\"א דהפת נאפה יפה והואיל נמי לר' חסדא לית ליה ולדידן נמי כיון דחציה של גוי ליכא טעם הואיל ועיין למורי הרב הי\"ו שהביא דברי הרב פ\"ח ז\"ל הללו וכתב דלפי מ\"ש בפסחים נ\"ל דיתרצו לההיא דעיסה של גוי כתי' י\"מ שכתב הר\"ן והמרדכי שם בפרק שני דביצה דההיא דרב חסדא מיירי כשיש מעיסה של ישראל כדי למלאות התנור כולו וכת' על זה וז\"ל וק\"ל על תי' י\"מ הללו דאם כן הא דפריך ר\"ח בר חנילאי התם ממתני' דעיסת הכלבים כו' ע\"כ היינו משום דמתני' סתמא קתני דאפילו בדאית ליה בחלק הרועים כדי שיוכל למלאות התנור כו' וכיון שכן קשה דאדפריך ליה לר\"ת ממתני' תיקשי ליה לגופיה ממתני' וברייתא אהדדי דבברייתא לא קשרי ראב\"ש אלא מטעמא שהפת נאפה יפה משמע הלא\"ה אסור ובמתני' קתני נאפית בי\"ט סתמא וא\"כ ק' מתני' מני לא ת\"ק ולא ראב\"ש.
והנה עיקר קו' זו דק\"ל למורי הרב על תי' י\"מ עדיפא מינה הוקשה לו למרן הב\"י ז\"ל בס\"ס תקי\"ב וז\"ל ולדברי הכל איכא למידק אפי' אית ליה נבילה שאפשר לפייסן ביה אמאי שרי לאפות כל העיסה שהרי כיון שהכלבים אוכלין ממנה נמצא שאינה צריכה כולה לאדם בי\"ט ובשלמא למאן דאמר דכי אסרי' לחפות עיסה שחציה של נכרי אפילו בתנור אח' נמי אסרינן כו' אבל למ\"ד דלא אסרינן אלא ביותר מכדי תנור קשייא ובירושלמי פ' א' דחלה מוקי למתניתין כרשב\"א דאמר ממלאה אשה תנור פת כו' מפני שהפת נאפה יפה עכ\"ל הרי שדחה מרן ז\"ל תי' הי\"מ ז\"ל משום דלדידהו אפילו למאי דמשני תלמודא דהכא בדאפשר לפייסינהו בנבילה ס\"ס מתני' קשיא אמאי שרי ביותר מכדי תנור כיון דליכא טעמא דהפת נאפה יפה.
ואת זה ראיתי להרב דרכי משה ז\"ל שכת' על דברי מרן ז\"ל וז\"ל ומה שהקשה הב\"י דאף ע\"ג דאפשר לפייסינהו מכל מקום אמאי שרי לאפות כל העיסה לא ק\"מ דמאחר דאפשר לפייסינהו הוי ככולה של ישראל ולא עשה כלום לכלבים וכן הוא בגמרא עכ\"ל. ולא זכיתי להבין כונתו דקושית מרן היא דמאי אהני לן טעמא דאפשר לפייוסיניהו להתיר לאפות בב' תנורים יותר מכדי צרכו לי\"ט דאי מטעם הואיל הרי כתב מרן ז\"ל מקודם לזה בשם הר\"ן דהאי טעמא דהואיל לא אהני אלא לשלא ילקי אבל איסו' מיהא איכא מדרבנן לאפות שלא לצורך י\"ט וא\"כ הכא כי אפשר לפייסן לכלבים בנבילה אכתי חלק הכלבים כי אפי לה בתנור אחר אסור ואיך התירו לאפות לכתחילה אפילו ביותר מכדי מילוי תנור. והר\"ב לח\"מ ז\"ל בפרקין הל' י\"ד עמ\"ש ה\"ה ז\"ל בשם העיטור והרשב\"א ז\"ל דלדידן דאית לן הואיל אפילו אין לו נבילה עכשיו מותר הואיל ואפשר שתזדמן לו הוקשה לו בדבריהם דאפילו מאן דאית ליה הואיל מכל מקום איסורא מיהא איכא ולא אהני טעמא אלא לאפטורי ממלקות כו' ותי' וז\"ל לכך נראה לומר דודאי כיון דהך עיסה מעורב' של רועים ושל כלבים אינו ראוי לומר שיהא איסור' כ\"כ וכאלו היתה כולה של כלבים ומשום ה\"ט דאפש' למפלגה בלישה תדע דהא רב חנילאי מכחיש ליה להאי טעמא עכ\"ל. ואין טעם זה מספיק דהא ה\"ט דאפשר למפלגה בלישה אלים טובא דחשיבא כאלו פליגה כבר כדאיתא בפרק חלק דקי\"ב לענין עיסה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת דשרינן חלקו של עיר הנדחת משום ה\"ט דכמאן דפליגא דמיא אע\"ג דהוי להתיר את האיסור דאורייתא. ויותר הוה ליה להרב לומר דאף הם ז\"ל לא התירו אלא בתנור אח' ומשום דאיכא טעמא דהפת נאפה יפה וכסברת איכא מ\"ד שכתב הר\"ן ז\"ל וכמו שהסכים מרן ב\"י ז\"ל דאלו לתי' הלח\"מ ז\"ל אכתי קשה קו' מרן הב\"י ז\"ל על סברת העיטור והרשב\"א ז\"ל דאפילו חשיבא כל העיסה של הרועים אכתי ליכא למשרי לכתחילה משום הואיל ודוק.
ובמה שתירצו התוס' בפרק שני דביצה דשאני ההיא דרשב\"א דכל הפת של ישראל והרשות בידו לאכול או זה או זה משא\"כ בעיס' חציה של גוי וחציה של ישראל ראיתי למורי הרב הי\"ו שכ' וז\"ל ואיכא למידק דאם כן מאי מותיב עלה דר' חסדא התם ממתני' דעיס' הכלבים שאני התם שהרשות בידו לאכול זה או זה משא\"כ בעיס' חציה של גוי גם מ\"ש עוד וז\"ל ועוד דילמא מקלעי ליה ק' לכאורה שהרי השתא אליבא דר\"ח קיימי ורב חסדא לית ליה הואיל יע\"ש וכבר קדמו בזה הרב לשון למודים ז\"ל בסימן קצ\"ח דף ק\"ב ע\"ד יע\"ש.
ולע\"ד יש ליישב דבריהם והן קדם אומר דזה שכתבו התוס' שהרשות בידו לאכול או זה או זה כונתם לומר דהואיל ובידו לאכול איזה שירצה דאיכא טעם הואיל מלבד הטעם דהפת נאפה יפה להכי שרי וכדאמרינן בפסחים גבי חלה כיון דכל חדא וחדא חזייא ליה ומ\"ש ועוד דילמא מקלעי ליה אורחים היינו נמי מטעם הואיל אלא שכוונתם לומר דהכא איכא תרתי אופני הואיל א' הואיל והרשות בידו לאכול איזה שירצה ועוד הואיל ומקלעי ליה אורחים ועיקר קושייתם ז\"ל לא היתה לרב חסדא גופיה היאך אסר ולא התיר מטעם רשב\"א דהא ודאי לא קשיא להו דשפיר איכא למימר דרב חסדא לי' ליה ההיא דרשב\"א אלא ס\"ל דה' כחכמים דפליגי ארשב\"א ורבא הוא דפסק הלכה כרשב\"א אבל רב חסדא פליג עליה דרבא ואית ליה הלכתא כחכמים. אבל עיקר קושייתם ז\"ל היתה לדידן דקי\"ל כרבא דהלכת' כרשב\"א וקי\"ל נמי כהך דרב חסדא דעיס' חציה של גוי וחציה של ישראל אסורה מדמייתי הש\"ס סתמא הך מימרא דרב חסדא ושקיל וטרי עלה. ולזה הוצרכו לו' דלדידן נמי לא קשיא דאע\"ג דקיימא לן כרשב\"א היינו משום דאיכא נמי טעמא דהואיל משא\"כ בהך דעיסה חציה של גוי כו' דליכא טעמא דהואיל. ובכן כי פריך הש\"ס אהך מימרא דרב חסדא ממתני' דעיסת הכלבים לא פריך אלא לרב חסדא דלית ליה הואיל אבל לדידן ודאי לא קשיא כיון דאית לן טעמא דהואיל וכי משני הש\"ס שאני עיסת הכלבים הואיל ואפשר לפייסן כו' כוונת התרצן היינו מאי דמסיק בתר הכי כגון דאית לי' נבילה דודאי אפשר לפייסן ולאו משום הואיל קאמר ומאן דמותיב ומי אית ליה לרב חסדא הואיל סבר דלאו בדאי' ליה נבילה קאמר ומש\"ה קמותיב ומי אית ליה לר\"ח הואיל כו' ודוק.
הדרן לדמעיקרא כי לפי דברי התוס' דפרק אלו עוברין דמשמע להו דמטעם רשב\"א לחוד בלתי טעם הואיל נמי שרי לאפות בי\"ט א\"כ אמאי לא התירו לאפות לחם הפנים ושתי הלחם בי\"ט בתנור של חול ע\"י שאר לחם חול מטעם רשב\"א דהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא ואפש' כיון דלחם הפנים היה נאפה ב' ב' ולא יותר וכן שתי הלחם היה נאפה א' א' ולא יותר כמו ששנינו בריש פרק ב' הלחם אפ' דקפיד רחמנא שלא יהיה בתנור טפי מהני אף שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא.
אבל ראיתי להרב חזו\"ן שכתב דזה ששנינו שהיו נאפין ב' ב' או א' א' לאו לעיכובא וא\"כ הכא איכא למימר דמשו' שיהיו נאפין בזמנן כדי שיהיו נאפין טפי מב' ב' או א' א' כיון דלא מעכבא מיהו אפשר לומר דכיון דמעשה דלחם הפנים וב' הלחם לאו כשאר לחם הוא שהרי אמרו בברייתא שם ג' דפוסין היו שם כו' וכעין דפוס היה לה בתנור כו' וכן כתב רבינו בפ\"ה מה' תו\"מ הל' ח' וג' דפוסין של זהב היו כו' והב' שאופין אותו בו כו' ומשמע דמעשה ב' הלחם נמי הכי הוה ע\"י דפוס וכן משמע לישנא דמתני' דריש פרק שתי הלחם דבתר דתני שתי הלחם ולחם הפנים כו' קתני ובדפוס היה עושה אותם דמשמע דקאי אב' הלחם נמי ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ח מה' תו\"מ ה\"ט דב' הלחם מרובעות היו וכתב מרן כ\"מ דאפשר דיליף לה מלחם הפנים יע\"ש א\"כ איכא למימר דבלחם הפנים ושתי הלחם שהיו נאפין בתנור בתוך דפוס בפני עצמו ליכא טעמא דהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא ומ\"מ עדיין צ\"ע אם הדפוסין היו מעכבים וגם זה שכתבנו דשתי הלחם נמי בעי דפוס או לא וכעת צ\"ע.
ושמעתי אומרים בשם מו\"ר כמהרי\"א זלה\"ה דלהכי לא היו אופין אותו בשאר לחם חול מטעם רשב\"א משום שהיו צריכין להסיק התנור של לחם הפנים וב' הלחם בעצי הקדש ולא היו יכולים לאפות לחם חול בעצי הקדש ואפי' שהיו גורפין התנור בשעת אפיה זה וזה גורם אסור לכתחי' כמ\"ש התוספות בפ' כל שעה דכ\"ה ע\"ב ד\"ה בין חדש יע\"ש. והן עתה נדפס מחדש ספר כרתי ופלתי וראיתי לו וז\"ל בסימן ק\"ח ססק\"ז עמד בחקירה זו על דברי התוס' ותירץ דשתי הלחם כיון דמצי פריק להו הוה ליה דשיל\"מ ואוסרים לשאר הפת הנאפה עמהם ע\"י הריח דאף ע\"ג דריחא לאו מילתא מ\"מ באיסור כל שהוא דחמץ כתבו התוספות דף מ\"ז דריחא מילתא היא יע\"ש.
ובעיקר קו' התוס' שהקשו דאמאי לא שרי ר\"א לקרא לה שם חלה ולאפותה מטעם הואיל ואי בעי מתשיל עלה ראיתי למה\"ר נר\"ו שהוק' לו דהרי קי\"ל דאין נשאלין בשבת אם לא לצורך השבת ומשמע ודאי דה\"ה בי\"ט ובשלמא למאי דקאמר בגמרא דמטעמא דהואיל ואי בעי מתשיל קא עבר בבל יראה איכא למימר דהיינו טעמא משום דהא דאין נשאלין בשבת ויום טוב אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא שרי וכיון דמדאורייתא שרי קעבר בב\"י וא\"נ דלענין בל יראה לא בעינן שיהא בידו לאתשולי באותו יום דוקא אלא כיון דבידו לאתשולי למחר חשיב ממוניה לעבור עליה בב\"י דאי בעי ממתין עד למחר ומתשיל עליה אכן לדברי התוס' שהקשו שיהא מותר לאפותה מטעמא דאי בעי מתשיל קשה כיון דמדרבנן לא מצי לאתשולי באותו יום א\"כ נמצא דעבר על לאו דל\"ת כל מלאכה לפחות מיהא מדרבנן ותו דחשיב' מוקצה ואסור לטלטלה כדתנן בפרק אין צדין חלה שנטמאת אסור לטלטלה ביו\"ט ולדברי התוספות יהא מותר לטלטלה מטעם הואיל ואב\"מ עלה ודוחק לומר דההיא מתני' אתייא דלא כהלכתא ואולי י\"ל דההיא מתני' בחלה ביד כהן דלא מצי לאתשולי עלה עכ\"ל ולע\"ד אפשר ליישב דהתוס' ז\"ל משמע להו דשרי לישאל בי\"ט על חלה כזו כיון דע\"י היתר שאלתו לא מימנע מלאפות לי\"ט דכי לא שרינן ליה לישאל ולא קרי ליה שם חלה ממנע משום מצוה חלה שאינו עושה אותה כתקנה ואינו לש בי\"ט ונמנע משמחת יו\"ט ואף שהוא צריך להפריש אחר שאלתו ממקום אחר מ\"מ כיון דאחר אפייתו יכול להפריש פורתא מכל חדא וחדא ולא ממנע משמחת יו\"ט שפיר דמי והו\"ל נשאל לצורך י\"ט וכ\"ש לר\"א דשמותי הוא ושמעי' להו לב\"ש ברפ\"ק דביצה דשרו לשחוט בי\"ט ולחפור בדקר ולכסו' משום שמחת י\"ט וכדאמרי התם בדף ז' ע\"ב דטעמייהו דב\"ש דאי לא שרית ליה לשחוט ולחפור אתי לאימנועי משמחת י\"ט ומה שהוקשה לו עוד דחשיבא מוקצה ואסור לטלטלה לפי האמור לק\"מ שהרי כתבו התוס' שם בפ\"ק דביצה ד\"ח ע\"א ד\"ה אמר רב יאודה כו' בשם ר\"י דטלטול מוקצה אינו אסור בי\"ט משום שמחת י\"ט וצורך אוכל נפש וכ\"כ בפרק המביא דל\"א ע\"ב ד\"ה אמר רבי זירא כו' יע\"ש והשתא לק\"מ ממתני' דחלה שנטמאת דהתם ליכא למשרי מטעם שמחת יום טוב שהרי אין העיסה טמאה אלא החלה לבד הוא שנטמאת והרי הוא יכול לאפות ולבשל ולעשות כל צורכו בעיסה ודו\"ק.
ומיהו הא קשייא לע\"ד בעיקר קושייתם שהרי התוס' ז\"ל בפרק בכל מערבין ד\"ל ע\"ב ד\"ה לפרוש כתבו דע\"כ לא אמרינן הואיל אלא היכא דהשתא מיהא חזי לשום אדם כההיא דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה דהשתא מיהא חזי לכהנים אבל במידי דהשתא מיהא לא חזי לשום אדם כגון קדשים ומשום טעם הואיל אתינן לאחשובי כשלו לא אמרינן וכיון שכן חלה טמאה דלא חזי לה לישראל ולא לכהנים דאפילו להסיקה תחת תבשילו לא חזי בי\"ט כמ\"ש התוס' לעיל ד\"ה לא תקרא לה שם עד שתאפה ליכא למימר בה הואיל ותלמודא דקאמר דטעמא דר\"א דסבר דעובר בבל יראה הוא מטעם דהואיל ואב\"מ אע\"ג דלא חזי לשום אדם איכא למי' כיון דלחומרא הוא אמרינן הואיל ואב\"מ אע\"ג דלא חזי לשום אדם ומ\"ש התוס' בעירובין היינו דוקא להתיר אבל לפי דברי התוס' דהכא קשייא דמשמע דאף להתיר נמי אמרי' הואיל ושוב ראיתי להרשב\"א בתשו' כ\"י הביאה הר\"ב לשון למודים בסי' ק\"ז דנ\"א ע\"ב שכתב דחלה קודם שתחמיץ ראויה היא לכהן אפילו טמאה כיע\"ש וכנראה שזה שלא כדברי התוס' ז\"ל שכתבו דלא הוי ראויה לכהן כלל אפילו להסיקה תחת תבשילו מיהו אפשר לומר דאע\"ג דלא חזי לכהן ביום טוב כלל ואפילו להסיקה תחת תבשילו כיון דחזי לאחר י\"ט מיהא ממונו של כהן מקרי וראויה היא לו ומש\"ה אמרי' בה הואיל ובכן לא קשייא מדברי התוס' שבעירו' כלל.
איברא דלקמן בד\"ה הואיל כתבו וז\"ל ועוד דאמרינן לעיל אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל ואי בעי מתשיל עליה וכו' והשתא לפי דבריהם בעירובין לק\"מ דשל גבוה כיון דלא חזי לשום אדם לא אמרינן הואיל לאחשובי כשלו וכבר ראיתי למוה\"ר ה\"י בהלכות חמץ ומצה דפ\"ד ע\"ב כתב שדבריהם דפסחים סותרים למ\"ש בעירובין יע\"ש ולע\"ד איכא למימר דלא פליגי ודוקא להתיר ס\"ל דלא אמרי' הואיל לאחשובי כשלו עד דחזי השת' מיהא לשום אדם והיינו ההיא דעירובין אבל להחמיר ולאסור ס\"ל דאמרינן הואיל אע\"ג דלא חזי השתא לשום אדם וכבר הרז\"ה ז\"ל בספר המאור בהך סוגייא דפרק אלו עוברין עלה לחלק בהכי לדעת ר\"א דלהחמיר אית ליה לר\"א הואיל אבל לא להקל כיע\"ש.
אלא דבמה שהקשו בדבור הנז' תחילה בההיא דאמרינן בפרק כ\"ש גבי מצות של מ\"ב דלר\"מ אין אדם יוצא י\"ח בפסח משום דממון גבוה ולא חשיב מצתכם דאמאי לא אמרינן הואיל ובעי מתשיל עליה וחשיב שפיר מצתכם כו' קשייא דלפי דבריהם בעירובין דכל דלא חזי לשום אדם לא אמרינן הואיל ה\"נ כיון דלא חזי לשום אדם מה\"ט ל\"א הואיל ודוק ותו ק\"ל בין בדבריהם דהכא במה שהכריחו מההיא דלחם הפנים וב' הלחם בין במה שהוקשה להם לקמן בההיא דמצות של מ\"ב כו' דבפרק תמיד נשחט דס\"ב מבואר דע\"כ לא קאמר רבה הואיל אלא היכא דאינו מחוסר מעשה כי הא דהואיל ומקלעי ליה וכההיא דאי בעי מתשיל דלא מחסר אלא דיבורא בעלמא כמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפרק כ\"ש עלה דמתני' דנכרי שהלוה לישראל על חמצו יע\"ש אבל במחוסר מעשה לא אמרינן הואיל וא\"כ איכא למי' דמה\"ט לא אמרי' גבי ב' הלחם ולחם הפנים הואיל ואי בעי פריק להו משום דמחוסר מעשה דפדייה וכן בההיא דמצות מ\"ב דאפילו מתשיל על מ\"ב אכתי מחוסר מעשה דבעי להפריש ממקום אחר וי\"ל וכעת צ\"ע.
ולעיקר קושייתם ז\"ל תירצו התוס' ז\"ל בשם רשב\"א דכיון דכי נמי לא קרא לה שם חלה עד שתאפה לא שרינן לה אלא ע\"י הואיל ואם יקרא לה שם קודם שתאפה הוו תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן עכ\"ל וראיתי למו\"ה ה\"י בה' חו\"מ דפ\"ד ע\"\"ד שתמה על דבריהם ממ\"ש רש\"י בפ' כ\"ש דל\"ח ע\"א ד\"ה א\"ד וז\"ל וא\"ת בחלת מעשר גופיה תרי הואיל איכא הואיל ואלו לא קרא עליה שם והואיל אי מטמא פריק לה כו' הכא לא קרינן הואיל דבר שבידו לעשות לגרום לה טומאה מיד ופריק לה עכ\"ל וכיון שכן יש לדקדק טובא דה\"נ הואיל אי בצע פורתא מכל חדא וחדא הו\"ל דבר שבידו ולא חשיב תרי הואיל כמ\"ש רש\"י ז\"ל את\"ד יע\"ש ולע\"ד יש ליישב דאף רש\"י ז\"ל לא כתב דהואיל שבידו לעשות לא חשיב הואיל אלא דוקא גבי ההיא דחלה ומעשר ב' דקיל דאמרינן ביה נמי הואיל ולא קרא עליה שם חלה להתיר מה שא\"כ בשאר דוכתי דלא אמרינן כי האי הואיל וכמ\"ש שם התוס' בד\"ה או דילמא כו' דמשום דחלה לחודה יש לה היתר במושבות וכן מ\"ב לחודיה יש לה היתר במושבות כי אתו כי הדדי אמרינן הואיל ולא קרא עליה שם חלה יע\"ש הילכך כתב רש\"י ז\"ל דהואי' שבידו גבי חלה של מעשר שני דאמרינן ביה הואיל אפילו לשעבר לא חשיב הואיל וחשיב שפיר יש לה היתר במושבות אבל הכא גבי חלה ביו\"ט דלא אמרינן ביה הואיל לשעבר להתיר לאפותה בי\"ט מטעם הואיל ולא קרא עליה שם חלה אלא אמרינן הואיל ובידו לאתשולי לאסור שיתחשב כשלו לעבור בבל יראה כשאנו באים להתירה באפיה בי\"ט מטעם חד הואיל ובידו להפריש פורתא מכל חדא וחדא אמרינן אבל לקרא לה שם חלה ולהתיר מטעם הואיל ובידו לאתשולי נמי לא אמרינן דתרי הואיל להתיר ל\"א הכא גבי חלה בי\"ט אפי' שיהיו בידו ודו\"ק וכתבו עוד התוס' דר\"י ז\"ל מקשה דהא כי נמי בצע מכל חדא וחדא אסור לאפות כדמוכח בפ\"ב דביצה גבי עיסה חציה של גוי וחציה של ישראל אסור לאפותה בי\"ט כיון דאפשר למפלגה בלישה ותירצו בשם רשב\"א וז\"ל ונראה לחלק דדוקא בעיסת נכרי אסרו מדרבנן אבל גבי חלה לא אסרו משום תיקון חלה עכ\"ל. משמע דמדאורייתא כל היכא דלא פליגא לאו כמפלגא דמי ואיכא למידק דבפרק חלק דקי\"ב גבי עיס' חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אמרינן דחציה של עיר אחרת שרייא משום דכמאן דפליגא דמייא ולפי דבריהם ז\"ל דמדאורייתא לאו כמאן דפליגא דמייא היאך מדרבנן שרינן איסור תורה דאיכא לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם וכעת צ\"ע ומדברי רשב\"א ז\"ל הללו ק\"ל למ\"ש הפר\"ח בסימן תנ\"ז סק\"ב והביא דבריו מו\"ה הי\"ו דק\"ל בעיקר מתניתין דאמאי לא תקנו דליבטלה מקמי דתחמיץ דהשתא תו לא קעבר עלה בבל יראה ותירץ הוא ז\"ל דכיון דמדרבנן צריכא ביעור לא עבדינן תקנתא במידי דאסיר מדרבנן יע\"ש.
והשתא לפי דברי רשב\"א ז\"ל שכתבנו אכתי איכא איסורא דרבנן דשרי לאפותה מטעם הואיל דכל חדא וחדא חזייא ליה וכי בצע מכל חדא פורתא נמי אכתי אסור לאפות משום דאפשר למפלגה בלישה וכיון דעכ\"ל דמשום תיקון חלה לא גזרו אכתי תיקשי דתסגי ליה בביטול בעלמא ואע\"ג דמדרבנן צריך ביעור משום תיקון חלה לא היה להם לגזור וליכא למימר דכי אמרינן דסגי לה בביטול ומניחה ליכא תיקון לחלה כיון דתחמיץ מאליה כיון דאסירא דהשתא נמי דאפי לה מאי תקנתא איכ' כיון דחלה טמאה היא ואסירא באכילה ואי משום דשרי להסיקה תחת תבשילו כי החמיצה נמי שרייא לכהן לאחר הפסח להסיקה תחת תבשילו דהא לא קעבר עליה בבל יראה לא הכהן ולא הבעל הבית.
ולעיקר קושייתו ז\"ל נלע\"ד דמשו\"ה לא תקון שיבטלנה משו' דכי מבטל לה קמפקר לה ולא קמקיים מצות נתינת חלה לכהן משא\"כ השתא דאפי' לרבי יאושע דאמר לא זהו חמץ כו' ומפרישה ומניחה אצלו דאפילו החמיצה כיון דלא קעבר עלה בבל יראה לא הכהן ולא הבע\"ה כמ\"ש רש\"י במתני' וא\"כ לאחר הפסח יכול הוא לקיים מצות נתינה לכהן ומסיקה תחת תבשילו כנלע\"ד ודוק ובהכי ניחא לי מה שראיתי למו\"ה ה\"י בהלכות חו\"מ דס\"ד ע\"ד שהוק' לו ממתני' למ\"ש התוס' ז\"ל בפרק כ\"ש דכ\"ט בשם ר\"י ז\"ל דהמשהא חמץ בפסח ודעתו לבערו שאינו עו' באותה שהייה בלאו דלא יראה משום דלא יראה ניתק לעשה וכ\"כ המ\"א ז\"ל בסימן תמ\"ו סק\"ב דהטעם דאמרינן בגמרא דהמוצא חמץ ביו\"ט כופה עליו כלי ואע\"ג דלא היה בכלל הביטול כגון שנתחמץ ביום טוב ואיכא בל יראה דכיון דדעתו לבערו בלילה ליכא בל יראה ומשו\"ה כופה עליו כלי משום איסור מוקצה יע\"ש והשתא לדעת ר\"י ז\"ל קשה אמאי קאמר ר\"א לא תקרא לה שם עד שתאפה ופרש\"י ז\"ל דלשהותה ולשורפה לערב אי אפשר שלא תחמיץ וטעמ' דר\"א אמרינן בגמ' דהיינו משום דס\"ל דאמרינן הואיל ובעי מתשיל עליה ממוניה הוא ופרש\"י ועבר עליה אם מחמיצו גביה ולדעת ר\"י ז\"ל אעפ\"י שיחמיץ אינו עובר עליו כיון שדעתו לשהותו ולשורפו וכההיא דהמוצא חמץ ביו\"ט שכתב המ\"א וליכא למימר דאע\"ג דאינו עובר עליו איסורא דאורייתא איכא לכתחי' דהא ליתא דא\"כ הדרא להו קושייתם לדוכת' דאמאי מעל לר\"י הא מיהא כשיפדו אותו הוי שלו ועבר אאיסור תורה. גם ליכא למימר דאע\"ג דמדאוריית' ליכא איסורא מדרבנן מיהא החמירו שלא יהא חמץ עמו בבית דילמא אתי למיכל כו' דא\"כ היכי קאמר ר' יאושע לא זהו חמץ שמוזהרים עליו כו' הא לר\"א נמי אין מוזהרין עליו אלא משום חומרא דרבנן הוא דקאמר אלא ודאי דלר\"א עובר עליו אם החמיצו ועוד דבברייתא קתני בהדייא א\"ל ר\"א לר\"י לדבריך הרי הוא עובר בבל יראה וכו' ובכן דחה מו\"ה הי\"ו דברי המ\"א ז\"ל וכתב דאף ר\"י ז\"ל לא אמר אלא כשדעתו לבערו מיד ודלא כהר\"ב מ\"א ז\"ל דלדבריו תיקשי מתני' דאלו עוברין אלו ת\"ד נר\"ו.
ועפ\"י האמור נלע\"ד דלא קשייא דכיון דבעינן שיקיים בעה\"ב מצות נתינת חלה לכהן ובי\"ט אי אפשר משום דכיון דלא חזייא לכהן כלל ואפי' להסיקה תחת תבשילו אסורה בטלטול וכמו ששנינו בפרק אין צדין דכ\"ז חלה שנטמאת לא יזיזנה ממקומה וכ\"כ התוס' בשמעתין ד\"ה לא תקרא לה שם כו' א\"כ כי משהא לה בעה\"ב גביה ביו\"ט לא משהא לה כדי לבערה אלא כדי לקיים מצות נתינתה לכהן לערב והכהן מבערה וכיון שכן קאמר ר\"א שפיר דקעבר בבל יראה בעה\"ב מטעם הואיל וכי תימא דיתירו רבנן איסור טלטול מוקצה הכא משום תיקון חלה ויתננה לכהן בי\"ט עד שלא תחמיץ והכהן ישהנה אצלו לשורפה לערב דהשתא אפי' תחמיץ כיון שדעתו של כהן לבערה לא קעבר עליה בבל יראה הא ל\"ק דכיון דאכתי אפי\"ה איכא נמי איסורא דרבנן גבי כהן כשהוא משהא חמץ עמו דילמא אתי למיכל מיניה הילכך עבוד תקנתא טפי דלא תקרא לה שם עד שתאפה אע\"ג דאיכא קצת איסורא דרבנן דמשום תקון חלה לא חששו כמ\"ש רשב\"א ודוק עוד הקשו בתוס' ד\"ה הואיל באותה שאמרו בפרק כל שעה דל\"ח דמצות של מעשר שני לר\"מ דאמר ממון גבוה הוא אין אדם יוצא בה י\"ח בפסח משום דלא חשיב מצתכם ואמאי לא אמרינן דחשיב מצתכם משום הואיל ובעי מתשיל עכ\"ל יע\"ש.
וראיתי למוה\"ר הי\"ו בהלכות חמץ ומצה דף פ\"ד ע\"ב תמה על דבריהם דמאי קשייא להו שאני התם דאפי' מתשיל נמי אכתי הדרא לטיבלא ותנן בפרק כל שעה דאין יוצאין במצה של טבל וליכא למימר דמפריש עליה ממקום אחר דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו\"ט וכעין קושייא זו הוקשה לו להר\"ב שער אפרים בסימן ל\"ח בתשובת הרשב\"א סימן תשמ\"ז כו' אלא שבדברי הרשב\"א ז\"ל אפשר ליישב כמ\"ש הר\"ב כרם שלמה בתשו' שלאחר המפתחות סימן א' אכן בדברי התוס' לא יתכן שום אחד מהתירוצים כו' והעלה הוא נר\"ו ב' תשובות לדעת התוספות דאפשר דס\"ל ז\"ל דלר\"מ אדם יוצא י\"ח במצה של טבל דטעמא דאינו יוצא בטבל קתני בברייתא התם בפרק כל שעה דל\"ג ע\"ב דכתיב לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ואוקימנא להך ברייתא כר\"ש דאמר אין איסור חל על איסור ולא חייל איסור טבל על איסור חמץ וא\"כ לר\"מ דס\"ל אחע\"א באיסור כולל ואיסור מוסיף חל נמי איסור חמץ על איסור טבל בכולל ויוצא בה י\"ח כו' ועוד תירץ דאפשר דהתוס' אזלי לשיטתם בפ' כל הגט דל\"א ע\"ב ד\"ה במחשבה דשרי לאכול בשבת וי\"ט טבל כשנותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר יע\"ש. ולע\"ד ב' דרכים אלו בחזקת סכנה הן כמבואר בדבריו נר\"ו דאי לתי' הא' נראה דאף לר\"מ אינו יוצא י\"ח במצה של טבל משום דהו\"ל מצוה הבאה בעבירה וכבר התוס' בפרק לולב הגזול ד\"ל ע\"א ד\"ה משום הכי הוקשה להם למה לי' לתנא דברייתא להך טעמא דלא תאכל עליו חמץ כו' תיפוק ליה משום טעמא דמצוה הבאה בעבירה והניחוה בתימא יע\"ש ואף שמדברי הרמב\"ן במלחמותיו שהביא מו\"ה נר\"ו שם מבואר דליכא במצה של טבל משום מצוה הבה\"ב כיע\"ש בדבריו דבריו ז\"ל צריכין תלמוד מנ\"ל הא וכ\"ש דפשטא דאותה סוגייא בפ' כל שעה דפריך אבל לא בטבל פשיטא מוכחא הכי כמ\"ש מו\"ה נר\"ו גם אידך תירוצא דכתב דהתוס' אזלי לשיטתם בפרק כל הגט כבר כתב מו\"ה נר\"ו ששיטתם הלזו תמוה מההיא דפרק בכל מערבין ודר\"פ מפנין כיע\"ש.
והנכון יותר לע\"ד בכוונת התוס' ז\"ל הוא עפ\"י מ\"ש מרן מלכא בס\"ס מקראי קדש כשהביא דברי הרב שער אפרים ז\"ל במה שהוק' לו בתשו' הרשב\"א ז\"ל דסימן תשמ\"ז דמאי ראי' מייתי מתרומה למודר הנאה דשאני תרומה דאי מתשיל עלה הדרא לטיבלא ואין מגביהין תרומות ביום טוב וכתב הר\"ב ש\"א ז\"ל דאין לתרץ דכיון דהדרא לטיבלא ביו\"ט שרי להפריש ממנה תרומה דומייא דחלה כשנילושה העיסה ביו\"ט שיכול להפרישה ביו\"ט דהא אמרינן בעירובין ד\"ל לסומכוס דאין מערבין לישראל בתרומה מטעמא דאי בעי מתשיל משום דאי בעי מתשיל הדרא לטיבלא וגזרו על השבות בין השמשות ואף דהתם נמי הוי טבל דיומה דומייא דחלה ע\"כ וכתב עליו מרן מלכא ז\"ל וז\"ל ונ\"ל שיכול להפריש תרומה בי\"ט לקיים מ\"ע דלולב מאחר שהוא טבל דיומיה וליכא ראיה מעירוב דהתם ליכא מצוה ואפי' למ\"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה מ\"מ ליכא מ\"ע דאורייתא לזה אסרינן גם בה\"ש אע\"ג דהוי טבל דיומיה אבל הכא דאיכא מ\"ע דאורייתא דנטילת לולב שרינן לאפרושי תרומה גם ביו\"ט מאחר דהוי טבל דיומיה עכ\"ל ואף שלפי דברי הרשב\"א בס' הבתים שהביא מורי הרב נר\"ו שם והר\"ב לשון למודים בחא\"ח סי' ק\"ז מבואר שלא עלה על דעת הרשב\"א למימר הכי שהרי הוא ז\"ל דחה ראייתו מההיא דתרומה מכח הקושייא שהוקשה להר\"ב ש\"א ז\"ל וסגר הדלת לפניו כיע\"ש. מ\"מ אי איהו שתק אנן לא שתקינן דאנן בדידן מצינן לממריה שפיר ברווחא להעמיד דבריו וראייתו של תרומה במקומה עומדת לפי מ\"ש מרן מלכא ז\"ל.
ובכן דברי התוס' ז\"ל נוחין הם דשפיר ק\"ל דגבי מצת מעשר שני אמאי לא נפיק ביה י\"ח כיון דע\"י הואיל חשיב מצתכם וכי מתשיל עלה בי\"ט דהשת' הוי טבל דיומיה שפיר מצי להרים תרומה ומעשר ביו\"ט דומייא דחלה כיון דאיכא הכא מ\"ע דאכילת מצה וכמדובר ועיין עוד במ\"ש מו\"ה בהלכות לולב פ\"ח דצ\"ו ע\"ד ד\"ה ובמה שתירץ מוהר\"ם ן' חביב כו' וז\"ל וא\"כ עכ\"ל דסבירא ליה להש\"ס דקרא לא קפיד אלא שיהא זה הראוי לכם לאכילה באיזה שיהיה והילכך גבי דמאי כיון דאיכא ביה זמן דחזי לאכילה אי מפקר לנכסיה קרינן ביה דבר הראוי לכם ויוצא בו דקרא לא כתיב שיהא ראוי לכם בי\"ט עצמו וא\"כ גבי מעשר שני נמי אע\"ג דאין פודין בי\"ט ובי\"ט לא חזי לאכילה מ\"מ כיון דאיכא ביה התר אכילה באיזה זמן שפיר קרינן ביה לכם דומייא דדמאי עכ\"ל יע\"ש וא\"כ לפי זה נמי ממילא נתיישב מה שהוקש' לו בדברי התוס' דהכא נמי מטעם הואיל וחזי להפריש עליה ממקום אחר י\"ט אע\"ג דבי\"ט אסור דאין מגביהין תרומות בי\"ט מ\"מ מצתכם חשיב ודוק.
והנה התוס' ז\"ל תירצו לעיקר קושייתם בתי' ראשון דשאני מעשר שני והקדש דלא אמרי' בהו הואיל כדאמרינן הכא גבי חלה משום דכתיב בהו לה' דאע\"ג דאי בעי מתשיל עליה חשבם הכתוב של גבוה עכ\"ל. ושמעתי מקשים דגבי חלה נמי כתיב ראשית עריסותכם תרימו תרומה לה' ועיין בפ' האיש מקדש דנ\"ג ע\"א במאי דפרי' הש\"ס והרי חלה דכתיב בה תתנו לה' ומשני שאני התם דלא כתיב בי' קדש ואפשר דהיא היא כונת התו' דכיון דלא כתיב ביה קדש בחלה כדכתיב במעשר ב' והקדש כאלו לא כתיב לה'.
ודע שהרב מוצל מאש בח\"א סימן י\"ט דף י\"ד ע\"ב הוקשה לו בהא דשמעתין דמפרשי' טעמא דר\"א משום דס\"ל דאמרינן הואיל ובעי מתשיל וחשיב חלה זו של בע\"ה ולא של כהן ומשום הכי עובר עליה בבל יראה דהא בפרק הנודר מן הירק דף נ\"ט אמרו דדוקא קונמות אמרינן הואיל משום דמצוה לאתשולי עלייהו אבל בתרומה והקדש דליכא מצוה לאתשולי עלייהו לא אמרינן הואיל וכ\"ש הכא דמלבד דליכא מצוה איכא נמי איסור דבל יראה כי מתשיל עלייהו והיכי מחשבינן לחלה זו כשלו מטעם הואיל כזה. גם מתוך סוגייא זו הוקשה לו למ\"ש מוהרימ\"ט בח\"א סימן ה' דמי שאסר נכסיו על חבירו ונתערבו מעותיו של מדיר עם מעות אחרים דיש להם ביטול בששים דלא כהרשב\"ץ דאסר משום דחשיב להו דבר שיל\"מ הואיל ובידו של מדיר לאתשולי והוא ז\"ל חלוק עליו משום דע\"כ לא אמרו בפרק הנודר דנ\"ט דקונמות חשיב דשיל\"מ מטעם הואיל ובידו לאתשולי אלא בקונם שאסר על עצמו דבידו לאתשולי והוה ליה כאלו בא ההיתר ממילא אבל באיסור שחבירו אסר עליו נכסיו ואינו בידו של נודר להתירו אלא תלוי בדעתו של מדיר והרי הוא אינו רשאי לישאל עליו יע\"ש והשתא הוק' לו על דבריו דהא בשמעתין אמרינן הואיל אפילו דאין ההתר בא ממילא ואדרבא אי בעי מתשיל עביד איסו' וגרע טפי מהיכא דההיתר תלוי ביד חבירו דאי בעי מתשיל ולא קעביד איסורא יע\"ש. והא ודאי לא ק' מידי דדוקא לענין דשיל\"מ דבעי' שיבא ההיתר ממילא ובלי טורח והפסד וכיוצא כנודע הוא שאמרו בפ' הנודר דלא חשי' דשיל\"מ מט' הואיל ובעי מתשיל עד דאיכ' מצוה לאתשולי דאז חשיב כאלו כבר בא ההיתר ובזה הוא שכתב מוהרימ\"ט ז\"ל דבעינן נמי שיהיה ההיתר בידו ולא ביד חבירו אבל לשאר מילי כי הא דהכא לענין חמץ דגלי קרא שלך אי אתה רואה כל דאיכא אופן וצד בעולם שיהיה שלו אפילו על ידי הפסד חשיב שלו ושלך קרינן ביה לדעת ר\"א וכבר תפס עליו בזה מו\"ה בס' קול יעקב בחי' על ההלכות ד\"א ע\"ב.
ובכן הראיה שרצה להביא הרב ז\"ל לדברי מוהרימ\"ט ממ\"ש התוס' בפ\"ג שאכלו דמ\"ה ע\"א דג' שמודרי' הנאה זה מזה לא מזמני אהדדי דאע\"ג דאי בעו מתשיל אנדרייהו דהשתא מיהא לא אתשילו וכתב מרן ב\"י בא\"ח סימן קצ\"ו דמשמע להו הכי מאותה ששנינו בריש ערכין הכל חייבים בזימון כהנים ולויים וישראלים ואמרינן בגמ' דכהני' איצטריכא ליה דאע\"ג דישראל לא אכלי תרומה כיון דכהנים מיהא מצו אכלי חולין שפיר דמי ואם איתא דאמרינן הואיל ובעו מתשיל הו\"ל כאלו אתשיל אמאי אצטריך התם בגמרא לטעמא דכהנים מיהא מצו אכלי חולין תיפוק ליה דתרומה עצמה אי בעי אתשיל עליה יע\"ש והשתא כיון דבעלמ' אמרינן הואיל ואע\"ג דלא אתשילו חשיבא ליה כאלו אתשילו אמאי גבי זימון לא אמרינן הכי כיון שיכולין לישאל על נדרן אלא מכאן ראיה לדברי מוהרי\"ט ז\"ל דשאני הכא דלא אמרינן אי בעי מתשיל לגבי חבירו שיהנה ממנו דדוקא לגבי הנודר עצמו אמרינן זיל אתשיל ואכול אבל לגבי הנידר לא אמרינן דמצטרף עם זה המדיר כיון שיוכל המדיר לישאל על נדרו יע\"ש לפי מ\"ש ראיה זו לדברי הרב ז\"ל במכ\"ש אתייא דאי לשאר מילי כההיא דזימון דלא הוי לענין דשיל\"מ לא אמרינן הואיל בכה\"ג כיון שהדבר תלוי ביד חבירו כל שכן לענין דבר שיש לו מתירין דלית לן למימר כי האי הואיל.
וראיתי להרב ז\"ל שדחה ראיה זו וכתב וז\"ל אבל האמ' הוא דאף מהא לא תסייעי' דנ\"ל דשאני התם שמיד הוא בא לעשות אומדות אם יש בו ס' לבטל אנו אומרים מה לך פה לבקש ביטולים זיל אתשיל ואכול אבל הכא אחר שכבר אכלו כל אח' מככרו אין לנו לומר שיצטרפו לזימון מגו דאי בעו מעיקרא לאיתשולי קודם שאכלו דהשתא מיהא כבר אכלו ולא איתשילו וזה פשוט עכ\"ל ועיין ג\"כ למורינו הרב בספר קול יעקב שם ד\"א ע\"ג שתפס עיקר טעם זה יע\"ש ובעוניי לא זכיתי להבין טעם זה דה\"נ אפי' בתר אכילה כי איתשילו אנדרייהו למה לא יצטרפו לזימון דהא כי אתשילו השתא וחכם עוקר הנדר מעיקרו ושוי לנדרייהו כנדר טעות כנודע א\"כ נמצאו למפרע בשעת אכילה כאלו אכלו כולם אכילה הראויה לכולם ועדיפא מינה אמרינן בפרק שבועות ב' בתרא דכ\"ח ע\"א דאם נשבע על הככר ואכלה כולה נשאל עליה ופסקה רבינו בפ\"ו מה' שבועות ע\"ש ועיין בדברי הרא\"ש שם ודוק.
ונלע\"ד לפום קושטא דאי לאחר שאכלו אתשילו אנדרייהו מצו שפיר לזמן אפי' דבשעת אכילה לא היו מותרים דכיון דהשתא דאתשילו נעקר הנדר מעיקרו א\"כ נמצא דלמפרע אכלו אכילה הראויה לכולם ונצטרפו לזימון ואפשר דמה\"ט כתבו התוס' ז\"ל דכל דלא אתשילו לא סמכינן אהואיל לחייבן בזימון משום דבידם לאיתשולי השת' וכל דביד' לאיתשולי ל\"ס אהואיל לכתחי' וכמ\"ש התו' בשמעתין בשם ר\"י דמש\"ה לא שרינן לקרא לה שם חלה ולסמוך אהואיל ובעי מתשיל ואהואיל וכל חדא וחדא חזייא ליה דכיון דאפשר לעשות בלא הואיל אין לנו לעשות ע\"י הואיל ואם כן ה\"נ כיון דאפשר לאתשולי בתר אכילה אין לנו להתירו ע\"י הואיל כן נראה לענ\"ד ותמהני מהרבנים הנז' הרב מוצל מאש והרב לשון למודים בסימן ק\"ו והרב קול יעקב ז\"ל שלא מצאו טעם לדברי התו' ז\"ל וצ\"ע.
וכי תאמר אלי א\"כ היאך התירו לערב בנזיר ביין ואף ישראל בתרומה אי לאו משום דכי אתשיל אתרומה הדרא לטבלא וסמכינן אהואיל לסומכוס כדאיתא בפרק בכל מערבין ד\"ל והא כיון דאפשר לאתשולי נימא להו זילו אתשילו אנדרייכו וערבו הא לא קשייא" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "שורש כיבוי בי\"ט אין \n מסלקין את פי הנר למעלה כדי שתכבה כו'. וכתב ה\"ה פרק י\"ט שחל עולא איקלע לבי רב יאודה קם שמעיה זקף שרגא איתיביה הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק חייב משום מכבה א\"ל לאו אדעתאי ע\"כ ופרש\"י חייב משום מכבה וכבוי בי\"ט לא אישתרי ע\"כ כלומר דאע\"ג דבשרא אגומרי הותר בי\"ט ואיכא כבוי בפחמין כדאמרינן לקמן בדכ\"ג התם שאני דאיכא צורך אוכל נפש וגם אינו מכוין לכבות משא\"כ בהא דעולא דזקף שרגא כחס על השמן והא דלא הותר הכבוי אפילו שלא לצורך אוכל נפש מטעם מתוך כמו שאר מלאכות משום דלא הותר כיבוי לגמרי אלא כיבוי דלאחר יד ועיין במ\"ש בשורש מתוך בענין זה דכיבוי אי אמרינן ביה מתוך ומ\"מ הדבר ברור דהמספק מן השמן שבנר בי\"ט לצורך אוכל נפש ליכא איסור כלל דאע\"פ שהוא מכבה הוה ליה כיבוי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה ושרי כי ההיא דבשרא אגומרי דלקמן וההיא דמסתפק ממנו חייב משום מכבה לענין שבת דוקא מתניא וכר\"י דמחייב במלאכה שאצ\"ל כמ\"ש ה\"ה ז\"ל בפי\"ב מה' שבת ולא פרכינן מינה לעולא דזקף שרגא אלא דכיון דלענין שבת חשיב כבוי מניעת השמן שבנר לענין י\"ט נמי איכא איסורא כל דליכא צורך אוכל נפש וזה ברור וכבר הארכתי עוד בזה לעיל בשורש מתוך עיין בד\"ה ולענין כיבוי אי אמרינן ביה מתוך כו' יע\"ש ועיין עוד לקמן דנ\"ח ע\"ב גבי מאי דדריש ר\"ח כמ\"ש הרב בשמו וע\"פ הדברים נוחים הדברים דברי רבינו ז\"ל שבפי\"ב מה' שבת הל' ב' הביא להא דמסתפק מן השמן שבנר ושנה משנתו כלשון הברייתא גופא ואלו בה' י\"ט בפ\"ד הל' ג' כתב אין מסירין השמן מן הנר בי\"ט כו' ולא כתב המסתפק מן השמן חייב משום דגבי י\"ט ודאי ליכא איסורא במסתפק מן השמן כיון דלצורך אוכל נפש הוא והוה ליה כבשרא אגומרי.
ודע שבספר מוצל מאש שבס\"ס אש דת דף כ\"ג ע\"א כתב שיש לחקור למה זה גבי שבת אמרינן דהמסיר שמן מן הנר חייב משום מכבה ואלו גבי מכבה גחלת מעל גבי המזבח לא מחייב אלא עד שיכבה אותה בידים כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ב מה' תמידין המוריד גחלת מעל המזבח וכיבה אותה כו' והכי אי' בס\"פ כל התדיר ובס\"פ טרף בקלפי ואמאי לא מחייב בשהורידה מעל המזבח וכבתה מעליה יע\"ש ובספר יד אהרן סי' תקי\"ד כתב דע\"פ מ\"ש התוס' ז\"ל דהכא לאו מטעם גרם כיבוי הוא דמחייב אלא מפני שמיד שמסיר את השמן הוא מכהה אורה ל\"ק כלל יע\"ש. ולדידי אף למה שפי' הרא\"ש טעמא משום שגורם כבוי לכבות את הדליקה מהר ניחא שהרי כתב הרא\"ש ז\"ל דגרם כיבוי זה לא דמי לגרם כבוי דבעלמא דהתם אינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה אבל הכא השמן והפתילה שתיהם גורמים הדליקה והממעט מאחת מהם וממהר את הכבוי חייב ע\"ש וכיון שכן איכא למימר דדוקא במסתפק מן השמן שהשמן הוא הגורם את הדליקה וממעטו מן הנר הוא דמחייב משום מכבה דחשבינן ליה כאילו הוציאה כולה וכיבה אות' בידים ובשעה שכיבה הנר מפני מעוט השמן חשיב כאלו הוא באותה שעה כבה אותה מפני שנסתפק מן השמן הגורם הדליקה אבל במוריד גחלת מעל המזבח וכבתה מאליה אין זה מכבה אלא גורם שתכבה אבל אינו עוש' הכבוי ואדרבא גרע זה מגרם כבוי דעלמא כמובן.
ופוק חזי מ\"ש הרב דרכי נועם בא\"ח סימן י\"ג דבמחיטת גוף הפתילה אין בה משום כבוי כיון שכשחותכה עדיין אש בוערה ואי משום דכשמפילו לארץ אחר מעט מתכבה והולך ואלו היה מחובר בפתילה לא היה כבה כ\"כ הא ליתא הא למה זה דומ' לגחלת בין הגחלים שהגחלים היות' מרובות וסמוכות לאלו אינן מתכבות במהרה ומאריך האש בהם אבל אם נפרד מהן גחלת אחת בעצמה מהרה חושה תכבה אותה גחלת ואינה מארכת בביעורה כשאר חברותיה וכי מפני זה נאסר ליטול גחלת מתוך הגחלים הא ודאי ליתא אלא כיון שאינו עושה הכיבוי בעצמו ודבר אחר גורם לו מותר גמור הוא ודבר זה פחות מגרם כבוי עכ\"ל הנך רואה איך מפשט פשיטא ליה טובא להרב הנז' דמוציא גחלת מן הגחלים אע\"פ שממהרת לכבות לא מיקרי המוציא אותה מכבה ואף גם זאת פחיתא ליה מגרם כבוי ומ\"מ לבי מגמגם לפי מ\"ש התוספות ז\"ל דכי הוי הנר חשיב כבוי למה זה לא יתחייב במוציא גחלת מן הגחלים שבמזבח שעין כל רואה שבעוד הגחלת סמוכה לחברותיה הנה היא לוחשת ומבהקת אורה טובא ובהפרדה תכף ומיד מסתלקת זיו אורה ולחישת' ודוחק לומר דאה\"נ דמחייב והא דנקט תלמודא בפרק כל התדיר המוריד גחלת מעל המזבח וכיבה אותה לא מיירי אלא כשהיתה היא לבדה ע\"ג המזבח ולא היתה סמוכה לחברותיה א\"נ שלא היו הגחלים לוחשות אבל אם היו הגחלים לוחשות והפריד גחלת מחברותיה מיד מחייב משום מכבה דכל כי האי הו\"ל לתלמודא לאשמועינן ועוד שהרי שנינו נטל את המחתה ועלה ופינה את הגחלים הלוחשות הילך והילך וכמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ב מה' תמיד די\"א וכיון דבמפריד הגחלים איכא משום מכבה לא היה להם לפנותן הילך והילך אלא כל הלוחשות למקום א' ולא להפרידן ואפשר דע\"כ לא כתבו התוס' ז\"ל דכהוי הנר חשיב כבוי אלא בנר דוקא דעשוי לאורה וכהוי כל דהו חשיב כבוי כיון שאינו מאיר טפי לא כן באש הגחלים העשוי למלאכה לבשל ולאפות וכיוצא כל דליכא כבוי גמור לא מחייב וא\"נ י\"ל דאף אם נאמר דלגבי שבת מחייב במפריד גחלת מן הגחלים לדעת ר\"י משום שמיד מכהה אורה וחשיב כבוי לענין אש שעל המזבח אית לן למימר דלא קפיד קרא אלא אכבוי גמור ולא אכבוי כל דהוא שהרי כשהיו מניחין האברים והפדרים של כל הקרבנות ע\"ג המזבח ע\"ג אש המערכה מיד היה מכהה אור הגחלים והאש הבוער בלב המזבח וכיון שכן ודאי דכי כתיב אש תמיד תוקד על המזבח היינו שלא יחסיר אש מעל המזבח אפילו כה\"ג שאינו בוער טובא וכי כתיב לא תכבה שלא יכבה כבוי גמור קאמר ועיין בס\"פ כל התדיר דהוי בעי תלמודא מימר דכבוי במקצת במזבח לא שמיה כבוי ועיין שם בפירוש רש\"י ז\"ל ודוק.
והתוספות ד\"ה והמסתפק כתבו אינו ר\"ל מפני שממהר הכבוי כו' אלא דבשעה שמסתפק מכבה קצת ומכסה אורו כו' והרא\"ש ז\"ל דחה זה שהרי גזרו בשפופרת שמא יסתפק ממנו אע\"פ שאינו מכסה אור הנר ואינו מכבה כלל ועיין להרב ט\"ז ז\"ל בסי' תקי\"ד סק\"ו שישב דבריהם ויותר נכון תירוץ רש\"ל ז\"ל יע\"ש והנה הרא\"ש ז\"ל פי' הטעם דכיון שהשמן והפתילה שניהן גורמין הדליקה והממעט את אחד מהם ממהר הכבוי ובהאי גרם כבוי כ\"ע מודו דחייב משום שהוא נוגע בדבר הדולק וסיים עוד וכתב ואין ליטול פתילה דולקת מנר זה ליתן בנר אחר דמיד שסלקה מן הנר הו\"ל מכבה ומה מועיל אם חזר והדליקה עכ\"ל ועיין למר\"ן מלכא כמוהר\"י הכהן ז\"ל בספר בתי כהונה ח\"א חב\"ד סימן ח\"י דע\"ו ע\"א שכתב שאין האיסור חל בהוספה בשמן בנר וההסתפקות ממנה אלא בשעה שעושה ההבערה והכבוי לא בשעת נתינת השמן ולא בשעה שמסתפק ממנה שאינו נידון בתחילתו על שם סופו כלומר שיחשב לאיש ההוא מיד בשעה שנותן או מסתפק כאילו באות' שעה הבעיר וכבה דלא היא אלא בתר סיפא אזלינן ובשעת גמר מלאכתו בא חיובו דהיינו בשעת עיקר המלאכה החדשה כשיוצאה לאור ונ\"מ שאלו היה שיעור בשמן שבנר להיות דולק והולך עד מוצאי שבת ואין ההסתפקות גורם כבוי בשבת אלא בחול לא יחוייב דלא הוי אלא כמכבה בחול.
וכתב עוד דאם הוסיף בשמן ששיעורו מע' ובא אחר וכיבה הנר עד שלא היה כלה השמן הראשון אינו חייב המוסיף שלא נתחדש מחמת פעולתו מלאכה האסורה ולא אהנו מעשיו וכן לענין הסתפקות אם בא אחר והוסיף עד שלא כבה פטור המסתפק יע\"ש באורך ולבי מגמג' בזה טובא שהרי סיים הרא\"ש וכתב שאין ליטול פתילה דולקת מנר זו ליתן בנר אחר דמיד שסלק' מן הנר הוה ליה מכבה ומה הועיל אם חזר והדליקה עכ\"ל והשתא לפי דבריו ז\"ל איך כתב הרא\"ש ז\"ל דמיד שסלקה הוה ליה מכבה הא כיון דס\"ל שאין האיש נדון על שם סופו כל עוד שהיא דולקת לא מחייב משום מכבה עד שיבא דבר לידי גמר מלאכה דהיינו הכבוי וכיון שקדם ונתנה בנר אחר ולא נכבית איך כתב דהו\"ל מכבה ואין לו' דמש\"ה חשיב ליה מכבה משום דמיד שהוציאה לפתיל' מן השמן א\"א שלא יכבה אורה וכהוי זה חשיב כבוי גמו' שהרי הרא\"ש ז\"ל מיאן בפי' זה שכתבו התוס' דמשום שמכבה מאור הפתילה קצת לא חשיב מכבה ופי' הטעם משום שממהר הכיבוי אח\"כ.
ואולי יאמר הרב ז\"ל דהרא\"ש ז\"ל לא מיאן בפי' התוס' ז\"ל אלא לענין המסתפק מן השמן שבנר דכיון דנשארת הפתילה במקומה ואיכא שמן בנר אפילו הוא דבר מועט ליכא כהוי וכבוי בפתילה אבל במסיר הפתילה מנר הדולק אזיל ומודה דאיכא כהוי וכבוי קצת מיד וחשיב לדידיה מכבה גמור והכי משמע ליה להרב ט\"ז ז\"ל בסק\"ד שכתב דמותר להרחיק השמן מן הנר עד שיסיר הפתילה חוץ לפי הנר ואח\"כ יחזור ויטה השמן אליה וזה כדי שתדלק יפה וכתב דלא דמי למוציא פתילה מנר זה לנר אחר דאסור דשאני התם שלקח כל הפתילה מנר זה דאז הוי מכבה בודאי יע\"ש ועיין בדברי הרב ז\"ל שם בדע\"ז ע\"ג שנראה שזה דעתו ומ\"מ אף אם נאמר שזה דעתו ז\"ל מיהו אנן בדידן לא משמע לן הכי בדעת הרא\"ש ז\"ל ואין ספק שזה הבין הרב פר\"ח בדעת הרא\"ש ז\"ל ומש\"ה יצא לדון בדיני האבוקות הגדולות שאסור לטלטלן ביום שמחת תורה דכיון שהיא מסיר השמן מן הנר הו\"ל מכבה ואע\"פ שאחר זמן לא יבוא הדבר לידי כבוי גמור אפ\"ה מחייב משום מכבה דהאיש הלזה נדון בתחלתו על שם סופו וחשיב כאלו עשה מעשה הכבוי ממש מיד כיון שנגע בדבר הגורם לדליקה ומיעטה וידים מוכיחות כפי' זה בדעת הרא\"ש היינו סיפא שסיים וכתב דאין ליטול הפתילה כדבר האמור.
וראיתי עוד למרן מלכא ז\"ל שם הביא דברי הרב פר\"ח שכתב בתשוב' ז\"ל מסתברא לי שאפילו יהיה אבוקה גדולה עד מאד דלא שייך טעמא דהרא\"ש דאפ\"ה אסור ואפילו תימא דשרי משא\"כ לע\"ד כו' עכ\"ל ועמד מתמיה על כוונת דבריו ז\"ל בזה וכתב דפשט הדברים נראה שכיוין ז\"ל הרב אל החילוק שאמרנו והיינו דקאמר אבוקה גדולה עד מאד כלומר כיון שהיא גדולה אינה נכבית בי\"ט ששיעורה רב שדולקת והולכת עד גמירא במוצאי י\"ט ונמצא שאין שם כבוי ביום טוב והיינו דאמר מר דלא שייך טעמא דהרא\"ש ז\"ל לפי שאין כאן מהירת כבוי אלא בחול ואם זו היתה כוונתו אתמהא מ\"ט אמר מר דאפילו הכי אסור כו' והניח דבריו בתימא יע\"ש ועל חנם טרח ז\"ל בכל זה דהרואה יראה שט\"ס נפל בדברי הרב בעל פר\"ח ז\"ל ובמקום שאפילו יהיה אבוקה גדולה שכתוב בדבריו צ\"ל שאפילו לא יהיה אבוקה גדולה ומבוארי' דבריו ז\"ל דבאבוקה שאינה גדולה לא שייך טעמא דהרא\"ש ז\"ל דכל שאינה גדולה ועבה אין השעוה הסמוכה לפתילה נתכת וממלא את צדדי העגול ברוב הקיפה עד שמחמת נענוע היד נופלת השעוה הנתכת לארץ ואיכא משום מסתפק מן השמן כאשר עינינו הרואות באבוקות שאינם גדולות ועבות כ\"כ ועל זה כתב הרב פר\"ח ז\"ל דאפילו באלו האבוקות יש לאסור מטעם גזרה קטנה אטו גדולה והשתא אין להגי' דברי הרב גזרה גדולה אטו קטנה כאשר הגיה מרן מלכא ז\"ל כי דבריו באו על מכונם דבר דבור על אופניו כדבר האמור.
ועפ\"י האמור מוצל אותו צדיק מורינו הרב המופלא כמוהרח\"א ז\"ל בעיקר עדותו שהעיד על שם הרב בעל פר\"ח ז\"ל שאסר להוליך נר קטן ביום שמחת תורה שהרב ז\"ל בסי' כ\"ד דקכ\"ז ע\"א עמד מתמיה על עדותו בזה וכתב שעמדה שכחה לפניו כי הרב בעל פר\"ח לא אסר אלא באבוקה גדולה ולא בנר קטן וכן בדין בעיקר טעמו לפי שמתמלא פי האבוקה משעוה הנתכת משא\"כ בנר קטן יע\"ש ועפ\"י האמור עדותו נאמנה מאד שהרי מבוארים דברי הרב פר\"ח בתשובה זו דאפילו באבוקה קטנה שאינה מתמלאת האבוקה דעתו לאסור משום גזרה קטנה אטו גדולה כאמור.
ובמ\"ש התוס' שמכאן יש להתיר בקאנדילה של שעוה לחתוך למטה ממנה כו' הנה מרן ז\"ל בב\"י בסי' תקי\"ד כתב שלפי הטעם שפירש הרא\"ש בהא דמסתפק נר' דאסור לחתוך אפי' בעוד כל שהוא דולק דכיון שעוש' מעשה בשעוה ובפתילה חשי' מעשה ואסור ודקדק כן מדברי הטור שכתב נר של שעוה שרוצה להדליקה בי\"ט וחס עליו שלא תשרף יכול ליתן סביביו דבר המונע מלישרף בענין שיכבה כשיגיע שם דגרם כבוי מותר עכ\"ל הרי שלא התיר ליתן סביביו דבר המונע מלשרוף אלא קודם שידליקנה אבל אם היתה דלוקה קודם לכן אינו יכול לעשות שום תיקון עכ\"ל.
וראיתי להרב מ\"א בסק\"ז עמד מתמיה עליו בזה למה אסר לתת סביביו דבר המונע אחר שהדליקה דמ\"ש מטלית שאחז בו האור שמותר ליתן על חציו מים שלא תשרף כולו ככתוב בסי' של\"ד סכ\"ד ולזה כתב ולכן נ\"ל דלא אסיר אלא ליקח מגוף דבר הדולק אבל כשנותן דבר חוצה לה שרי וכ\"מ שם מלשונו ומלשון הטור שלא כתב תיבת קודם שידליקנה משמע אפי' אחר שהדליקה שרי עכ\"ל. ואחרי שאלת המחילה מעצמותיו הקדושים לא עמד על כוונת מרן אשר אין ספק דאף מרן ז\"ל לא כתב דאסור ליתן סביביו דבר המונע הדליקה אחר שהדליק הנר אלא כשיש בנתינת אותו דבר המונע השריפה שום חסרון בשעוה או בפתיל' הדולקת כגון שנותן כלי או סכין או דבר הניטל בתוך הקאנדילה של השעוה שכשיגיע שמה השלהבת תכבה מחמת אותו דבר הניתן שם כמ\"ש מרן ב\"י שם בשם המרדכי דהשתא כשתוחב הסכין או הכלי בתוך גוף הקאנדילא א\"א אם לא יחסר מן השעוה לצורך מקום הסכין או אותו דבר התחוב ובכה\"ג הוא דאסר הרב ז\"ל לדעת הרא\"ש ולא משכחת לה תקון אחר למנוע השריפה מן הקאנדילה של השעוה אם לא באופן זה דאיכא חסרון בשעוה ואיכא איסור מכבה לדעת הרא\"ש ז\"ל אבל בנותן מים על המטלית שאחז בו האור דליכא חסרון בדבר הדולק פשיטא ודאי דשרי לדעת הרא\"ש ז\"ל ואזיל ומודה מרן ז\"ל בזה וכמובן ודקדוק מרן ז\"ל שדקדק מדברי הטור שלא התיר אלא קודם שהדליק הנר הוא דקדוק נכון וכמבואר בדברי הטור ז\"ל ודוק ובמ\"ש עוד רבינו ואינו חותך את ראש הפתילה בכלי כו' הכי איתא בגמרא אמר רבא קנבא שרי וכתבו התוס' ד\"ה קנבא שרי פרש\"י וכו' לכן נ\"ל דקרי חטוי יש כו' ע\"כ לפי קוצר דעתי אף רש\"י ז\"ל אזיל ומודה בהכי דיש תרי חטוי ומש\"ה שני תלמודא בלישניה מיהו משמע ליה היפך דברי התוס' ז\"ל שכתבו דהכא מיירי בחטוי שלאחר שכבה הנר ולקמן בחטוי דבשעה שדולק אלא לדידיה משמע ליה דהכא מיירי בחטוי דבשעה שדולק וז\"ש כאן מוקיי\"ד בלע\"ז ולקמן לא כתב משום דלקמן מיירי בחטוי דלאחר שכבה הנר ומ\"ש עדוי חושכא היינו שמסירין הפחם קודם הדליקה כדי שכשתדליק תאיר יפה והוכרח רש\"י ז\"ל לזה משום דהכא קאי תלמודא בענין מכבה ביו\"ט ועלה מייתי להא דרב דאמר קנבא שרי משמע דשייך להא דרב הכא בענין כבוי וקמ\"ל דליכא משום מתקן מנא וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ע\"ש הערוך וכיון שכן הא לא שייך הכא דלא עסקינן בהכי והו\"ל לתלמודא לאתויי לקמן בדל\"ב דקעסיק בענין מתקן מנא כדאיתא התם וחטוי דהתם הו\"ל לאתויי הכא דקמ\"ל דליכא משום מכבה דהכא מיירינן במידי דכבוי אמנם לפי פי' רש\"י ז\"ל דאזיל בתר איפכא תלמוד' מסדר ליהו להני מימרי דרב כל חדא וחדא השייכא למקומה ודבר דבור על אופנו ולענ\"ד זו היא שק' טובא על התוס' ז\"ל וצ\"ע.
ולענין הלכה בחטוי הפתילה כתבו הרב ט\"ז בסימן תקי\"ד ס\"ק י\"ב והרב מ\"א ז\"ל בסק\"ך דאסור למחוט באצבעותיו אלא שיטה הפתילה קצת לצד אחד והרב דרכי נועם בסימן י\"ג כת' דאפי' בשתי אצבעותיו ואפילו בגוף הפתילה עצמה שאינה נעשית עדיין פחם שרי למחוט יע\"ש ואת זה חזיתי להרב מ\"א ז\"ל שכתב וז\"ל ואף שהרא\"ש ז\"ל שכתב שמותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר אפשר דבידים אסור והכי מסתבר דהא כיבוי לא שרי אלא לצורך א\"נ ולא אמרינן ביה מתוך עכ\"ל ולא ידעתי איך כתב בדעת הרא\"ש ז\"ל דלא אמרינן מתוך בכבוי שהרי כתב הרא\"ש ז\"ל לקמן עלה דאבעיא לן מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר דהיינו טעמא דלא שרי' לכבות מטעם מתוך משום דהוי כעין מכשירין וכ\"כ בפ\"ק די\"ב יע\"ש הרי מבואר דעתו דאמרי' מתוך בכבוי אם לא היכא דהוי כעין מכשירין והכא בכבוי הפתילה להאיר חושכה משמע דשרי משום דלא הוי כעין מכשיר דבאותה שעה שהוא מכבה מיד הוא מאיר הנר ושניהם באים כאחד ועיין בחידושינו לעיל בפ\"ק די\"ב יע\"ש.
והנה הרי\"ף ז\"ל גריס קנסא שרי ופירש כעין אבוקה שהיא עשויה מחתיכת עצי' קטנים אם נוטל בי\"ט מאותם העצים שלא אחזה בהם האור שרי וכ\"כ הרא\"ש בשם הערוך וזו היתה גירסת הר\"מ במז\"ל שכתב בפ\"ד מהלכות י\"ט הל' ג' אגודה של עצים שהודלקה במדורה כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשומטו ואינו דומה למסיר שמן מן הנר עכ\"ל ומשמע מדבריהם דכשאחזה בהם האור אסור להוציא מהם משום דהוי כמכבה וכמ\"ש מרן ב\"י בסי' תק\"ב יע\"ש ומיהו נלע\"ד דאפילו שאחזה בהם האור לא מתסר משום מכבה ממש וחייב חטאת בשבת אלא איסורא הוא דאיכא משום דהוי כמכבה דלא דמי למסתפק מן השמן דחייב דשאני התם שהשמן והפתילה שניהם גורמים לדליקה כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל וכשמסיר השמן הוה ליה מכבה ממש שא\"א לדליקה בלא שמן ואפי' נשאר בנר עוד שמן מחייב משום דכל השמן שבנר חשוב דבר אחד וכשמסיר ממנו דבר מועט חשוב כאלו הסיר כולו לא כן במסיר עץ מן העצים הדולקים שכל א' ניכר לעצמו ובערה בו אש אלא שכשהם ביחד מתוך שהם באגודה אחת כל אחד מתחזק בחומו של חבירו ולא יכבה מהר וכשנשמטין כל אחד לעצמו יבוא לידי כבוי קל מהרה ואולם לא מפני זה יתחייב המסירו משום מלאכת מכבה וכמש\"ל ע\"ש הרב דרכי נועם בא\"ח סימן י\"ג דמסיר גחלת מן הגחלים אין בו משום מכבה אעפ\"י שגורם שתכבה מהר וכ\"כ מרן ב\"י בסי' תק\"ב ע\"ש הרוקח וז\"ל עצים שבאש אין לסלק דהוי כמכבה עכ\"ל משמע דלא הוי מכבה ממש ושוב מצאתי הדבר מפורש בדברי הרפ\"ח ז\"ל בסי' תק\"ב סק\"ב עמ\"ש רמ\"א ז\"ל בהגה דמותר ליקח עץ הדולק מצד זה של מדורה להניחו בצד אחר הואיל ואינו מכוין לכבוי וכתב ע\"ז הרב הנז' ולפ\"ז משמע דאע\"פ שאסור להוציא (אש) [עץ] שאחזה בו האש מהמדורה מפני שמכבה לאו משום דהוי מכבה ממש כו' אלא משום דדמי למכבה עכ\"ל ומעתה אותה שהקשה הרב ט\"ז ז\"ל בסימן תקי\"ד סק\"ה על דברי הר\"ב המפה ורש\"ל ז\"ל איך התירו ליקח עץ מן המדורה מצד זה ולהניחו בצד זה דמ\"ש ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל דאסור להוציא הפתילה מנר זה ליתנה בנר אחר דה\"ל מכבה כו' יע\"ש לפי האמור אין כאן קו' כלל דשאני הוצאת עצים מהמדורה למוציא פתילה מהנר וכמובן ועיין בשיטה מקובצת יע\"ש." + ], + [ + "אין \n מכבין הדליקה כדי להציל ממון בי\"ט כדרך שאין מכבין בשבת כו' ואין מכבין מפני תשמיש המטה כו'. הכי איתא בגמרא בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי מהו לכבות את הנר כו' איתיביה אין מכבין את הבקעת כו' איכא למידק דאבא בר מרתא דהוה ידע לההיא ברייתא דאין מכבין ומותיב מינה לאביי מאי קא מספקא ליה מעיקרא דתפשוט מיניה עיקר בעייתו ואין לומר דהיא גופא קא מספקא ליה אי ההיא ברייתא אתייא כרבנן או כר\"י דא\"כ כי קאמר ליה אביי אסור מאי קא מותיב ליה מינה ותו דאם היא גופא קא מספקא ליה תבעי מאביי היא גופא הך ברייתא מאן תני לה ר\"י היא או רבנן ותו איכא למידק דכיון דהך מילתא בפלוגתא דר\"י ורבנן תלייא תיבעי ליה מאביי כמאן הילכתא ומינה תפשוט עיקר בעייא זו. ונלע\"ד דאבא בר מרתא הוה ידע דהלכה כר\"י דמכשירי א\"נ שרי מקרא דלכם כל צרכיכם מיהו הא קמספקא ליה כי שרי ר\"י מכשירי א\"נ דוקא הוא דשרי או אפילו מכשירי שאר הנאות הגוף כי הא דמכבה את הנר מפני דבר אחר א\"נ אפילו נימא דשרי ר\"י מכשירי שאר הנאות הגוף דוקא במכשיר שא\"א לההיא הנאה לעשות' בלא מכשיר כי ההיא דמכבה את הבקעת כדי שלא תתעשן הבית אמנם במכבה את הנר מפני דבר אחר הרי אפשר לדבר אחר בלא כיבוי ואיסורא הוא דרביע עליה כי ע\"כ לשאול הגיע מאביי מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר למען דעת אם הותר מכשיר זה כשאר מכשירין או לא והנה אי אביי רביה הוה פשיט ליה סתמא אסור לא הוה מותיב ליה מההיא דאין מכבין את הבקעת כו' דממילא הוה ידע דיש לחלק בין המכשירין כדסליק אדעתיה מעיקרא כאמור ואולם מדשני ליה אביי כל כי הני מילי אפשר בבית אחר ואפשר לעשות מחיצה ואפשר לכפות עליו את הכלי ובתר הכי אסיק ואמר אסור הוה אסיק אדעתיה אבא בר מרתא דעיקר האיסור אינו אלא משום דאפשר לעשות הדבר בהיתר בלא כיבוי ולא התירו המכשירין אלא בשאי אפשר בלא\"ה ואע\"ג דבאין לו בית אחר וכלי לכפות עליו ומחיצה להעמיד לפני הנר הרי אי אפשר בלא כיבוי מ\"מ אסרוהו משום דמילתא כדנא לא שכיח כלל ולאו כ\"ע גברי ערטילאי נינהו ומשום דלא שכיח לא פלוג רבנן ואסרו אפילו לגברא ערטילאי דלית ליה כל כי הני מילי וע\"ז פרי' לי' אבא בר מרתא מההיא דאין מכבין את הבקעת דקתני ואם בשביל שלא יתעשן הקדירה והבית מותר הרי דהתירו סתמא אפילו אפשר בלא\"ה כגון להסיר את הקדירה מאש זה ולהניחו באש אחר וכן אפשר ליה בבית אחר ואפי\"ה שרו ליה דכיון דלדידיה ניחא ליה באש זה ובבית זה לא אמרינן הרי אפשר בבית אחר ובאש אחר וא\"כ מ\"ש לכבות את הנר מפני ד\"א אסור.
והשתא לא מצי לשנויי כדאסיק אדעתיה דשאני מכשיר זה דכיבוי מפני דבר אחר משאר מכשירין כדאמרן דא\"כ הל\"ל סתמא אסור ומדקאמר ליה אפשר בבית אחר כו' משמע דלא שנא ליה לאביי בין מכשיר זה לשאר מכשירין ולא אתי עלה אלא משום דאפשר בענין אחר וע\"ז משני ליה אביי דאה\"נ דלא הותרו המכשירין אלא בשא\"א באופן אחר וההיא דעשון הבית והקדירה דמכבין את הבקעת ר\"י היא דלדידיה הותר לגמרי ואנא דאמרי כרבנן ואנן לא קי\"ל כר\"י במכשירין אלא בשא\"א באופן אחר כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל והרא\"ש והר\"ן ז\"ל ונמצינו למדין לפי האמור דכל מכשיר שאפ' בלעדו אפי' אם אירע הדבר בשום פנים שא\"א מבלעדו כי ההיא דמכבה מפני ד\"א בגברא דלית ליה לא ב\"א ולא כלי לכפות ולא שאר דבר לעשות מחיצה וכההיא דבקעת שמעשן הקדירה והבית דלית ליה אש אחר ולא ב\"א לילך שם אפי\"ה אסור כיון דמילתא דלא שכיח היא דפעמים הרבה אין צורך לכיבוי זה אפי' בשאי אפשר בלעדו אסור כדפשיט ליה אביי לאבא בר מרתא וזו היא שיטת רבינו והרי\"ף ז\"ל ולזה הסכים מרן בש\"ע סי' קי\"ד ואולם הרא\"ש ז\"ל כתב דהא דאסור לכבות כדי שלא תתעשן הקדירה היינו באפ' להצילה בעשון בלא כיבוי כגון שיסירנו מאש זה ליתנ' באש אבל אם אין לו אש אחר וצריך לבשל קדירתו באש זה ואם לא יכבה תתעשן הקדירה מותר לכבות לצורך א\"נ כמו שמותר לבשל ולאפות עכ\"ל ולפי דבריו ז\"ל צריך לחלק בין כבוי דלצורך ד\"א לכבוי לכדי שלא תתעשן הקדירה שהרי בכבוי דלצורך ד\"א מצינו שאסר אביי אפילו בשאין לו בית וכלי ומחיצה ואילו כבוי זה דכדי שלא תתעשן הקדירה כשאין לו אש אחר מתיר ז\"ל אלא עכ\"ל דשניא היא צורך דבר אחר שאינו אוכל נפש ממש כעשון קדירה ולהכי לא התירו כבוי אפי' אי אפשר לדבר אחר בלי כבוי ולפי זה הוה מצי אביי לתרוצי לאבא בר מרתא כי פריך ליה מההיא דאין מכבין את הבקעת כדי שלא תתעשן הקדירה דשאני כבוי זה מכבוי דלצורך ד\"א אלא משום דאכתי קשיא ליה מכבוי דכדי שלא תתעשן הבית להכי אהדר אשנוייא אחרינא וא\"כ כיון דבברייתא קאמר סתמא דכדי שלא תתעשן הבית והקדירה מותר ומשמע אפילו אית ליה אש אחר לא מצי לשנויי דשאני כבוי דהוי לצורך א\"נ דכיון דאית ליה אש אחר אפילו שיהיה לצורך א\"נ לא מהני מידי ואז הו\"ל כצורך ד\"א כיון שאפשר לבשל ולאפות באש אחר ולהכי מהדר אשינויא אחרינא.
באופן עלה בידינו בדעת הרא\"ש ז\"ל דשאני מכשירי א\"נ ממש כי הא דכבוי לצורך כדי שלא תתעשן הקדירה ממכשירי' דשלא לצורך א\"נ ממש כמכבה לצורך ד\"א דזה הותר בשאי אפשר בלא\"ה וזה לא הותר והן הן דברי רבינו ירוחם ז\"ל שכת' מרן ב\"י ז\"ל בסי' תקי\"ד יע\"ש.
והר\"ן ז\"ל כתב דמכבה כדי שלא תתעשן הבית שהוא יושב בה בי\"ט אין לך א\"נ גדול מזה ושרי וכ\"כ המרדכי בשם רבינו אלחנן ז\"ל דאם אין לו בית אחר אין לך צורך י\"ט גדול מזה ומותר אפילו לרבנן דר\"י וכ\"כ הא\"ח ז\"ל בשם התוס' כמ\"ש מרן ב\"י ז\"ל ולפי דבריהם ז\"ל ק\"ק אמאי לא מוקי אביי האי ברייתא דקתני ואם כדי שלא תתעשן הבית והקדירה כרבנן דר\"י ובשאין לו אש אחר או בית אחרת דשרי לכ\"ע. וי\"ל דא\"כ ליפלוג וליתני בדידה ולמה ליה למתני ברישא במכבה את הבקעת כדי לחוס עליה דאסיר הא אפילו שלא לחוס עליה אלא על הקדירה והבית אסור כשאפשר באופן אחר ולהכי מוקי לה כר\"י.
ולענין שתיית הטוטון בי\"ט מרן החבי\"ב ז\"ל בכנסת הגדולה סימן תר\"ח הסכים לאסור מטעם דהו\"ל מכבה בי\"ט ואין ספק דמשמע ליה להרב ז\"ל דדבר זה אינו שוה לכל נפש כמוגמר ועיין בשיירי כנה\"ג סימן תקס\"ז הגהת ב\"י אות ג' והרב מ\"א בסימן תקי\"ד סק\"ד כתב דאסור משום מוגמר שאינו שוה לכל נפש יע\"ש אבל הרב דרכי נועם בח\"א סימן ט' והביא דבריו הרב בית דוד ז\"ל בסי' רצ\"א כתב דליכא לא משום מוגמר ולא משום מכבה לא משום מוגמר מפני ששתיית הטוטון עינינו הרואות שיד כולם שוה בו אחד עני ואחד עשיר ומיעוטא דמיעוטא הוא שאין שותין אותו ורובו ככולו אמרי' בכל התורה כולה והשתא לא איכפת לן מטעם מכבה דבדבר הנאה השוה לכל נפש אין לאוסרו מטעם מבעיר ומטעם מכבה וכל שכן דבשתיית העשן אין מקום לכיבוי ואי משום דכשמניח מלמצוץ הוא מכבה ליתא דאותו כבוי הוא מאליו ועוד האריך עש\"ד.
ואני בעניותי לבי מגמגם בהתר זה יען בעת לקיחת הגחלת לשים אותה על הטוטון הוא מכבה את הגחלת בין בלקיחתה בצבת שהוא מהדק הגחלת בצבת ומכבה צדדיה ובין בעת נתינתה על הטוטון וכבר כתב רש\"י דמכבה דמוגמר הוא בעת שנותן אבקת בשמים על הגחלים שמכב' הגחלים וכיון שכן אין לך כיבוי גדול מזה שנותן הגחלת על העשן והו\"ל כנותן אבקת בשמים ממש ומ\"ש הרב דרכי נועם דשתיית הטוטון הוי הנא' השוה לכל נפש והות' הכיבוי וההבערה. גם בזה לבי מגמגם דכיון שהכבוי הזה שאמרנו הנה הוא קודם המציצה מעת שלוקח הגחלת לתת אותה על העשן א\"כ הו\"ל כמכבה את הבקעת כדי שלא תעשן הקדירה ולדעת הרי\"ף ורבינו ומרן בש\"ע לא הותר לעולם ואפי' אין לו אש אחר ליתנה עליו אע\"פ שעשן הקדירה הוא דבר השוה לכל נפש מ\"מ כיון דאין הכבוי באוכל נפש עצמו כבשרא אגומרי אסור ואפי' שנאמר דבעת שנותן הגחלת על העשן חשיב כבשרא אגומרי מ\"מ בעת שלוקח הגחלת בצבת הוא מכבה אותה ג\"כ ואז לא הוי כבשרא אגומרי ואפי' לדעת הרא\"ש והר\"ן והמרדכי שכתבו דאוכל נפש כל שא\"א בלא כבוי שרי הכא אפשר להדליק העשן הזה של הטוטון מתוך להבת שלהבת ואין בזה משום מכבה סוף דבר הנה לדעתי הקצרה אף לדעת הרב דרכי נועם דחשיב לשתיית העשן הזה כאוכל נפש ממש אין להתיר להעביר העשן הזה בגחלת אם לא בלהבת אש בוערה דליכא משום מכבה כן נראה לענ\"ד.
ומ\"מ אין למחות ביד העושין כן בי\"ט כיון דכבוי זה אינו אסור אלא מדרבנן ולא מבעייא לדעת הרז\"ה ז\"ל שכתב דהא דאסרי' הכא לכבות לצורך ד\"א וכדי שלא תתעשן הבית ושאר כבוי משום אבוד ממון וכיוצא דהלכה ואין מורין כן קאמר דלפי זה אפי' איסורא מדרבנן ליכא דודאי אין למחות ביד השותים העשן הזה בי\"ט ואפי' שלוקחים גחלת ונותנים עליו דכיון דהוי הנאת כל נפש כמ\"ש הרב דרכי נועם הות' הכיבוי לצורכו דאפי' לא חשיב הכיבוי הזה אלא כמכשיר הרי הותר מכשיר לצורך י\"ט לדעת ר\"י לגמרי אלא אף לדעת הרמב\"ן שכתב דלא הותרו כל המכשירין בי\"ט ומדרבנן מיהא איכא איסורא בכבוי שאינו לצורך אוכל נפש ממש ככבוי דלצורך דבר אחר ואפילו לצורך אוכל נפש לא הותר אלא בשאי אפשר באופן אחר כמ\"ש הרא\"ש גבי כבוי שלא תתעשן הקדרה מ\"מ כיון דליכא אלא איסורא מדרבנן כמ\"ש בהדייא הר\"ן בשם הרמב\"ן אין למחות בדבר זה דודאי לא מקבלי ומוטב שיהיו שוגגין וכ\"ש שיש להם על מה שיסמוכו והן דברי הרז\"ה והרב ט\"ז בסי' תקי\"ד סק\"ב הסכים לסברת הרז\"ה וכ\"כ ע\"ש רש\"ל ז\"ל יע\"ש.
ואף שמרן החבי\"ב בסי' תצ\"ח דחה דברי האומ' בענין שתיית הטוטון ביום טו' מוטב שיהיו שוגגין ע\"פ מ\"ש הרא\"ש בפ' המביא דבדבר המפורש בתורה לא אמרי' הכי יע\"ש אין ס' דהוא ז\"ל משו' דסו' דשתיית הטוטון לא מקרי אוכל נפש ולא מכשירי א\"נ מש\"ה קאמר דחשיב איסור זה מפורש בתורה אבל לפי מ\"ש הרב דרכי נועם דחשיב דבר השוה לכל נפש אין כאן איסור תורה כלל. ודע דמשמעתי' מוכח דשרי לעשות מחיצה בפני הנר בי\"ט לצורך דבר אחר והרב המפה בהלכות שבת סי' שט\"ו כתב דאסור ועיין שם בדברי המ\"א והט\"ז יע\"ש. והנה התוספות ד\"ה אין מכבין כו' כתבו מכאן יש למחות בנשים שרגילות להסיר הפתילה מתוך השמן כשהיא דולקת ומשימין אותה על הקרקע וכן שלא לכסות את האור ע\"כ לא ידעתי למה זה לא דקדקו כן מיד בתחילת הסוגייא בההיא דעולא דזקף לשרגא דאמרי' בהדיא דכבוי אסו' בי\"ט.
וראיתי בשיטה המקובצת שכת' בהא דאין מכבין את הבקעת וז\"ל פירוש ואפי' דעתו להצניעה לצורך סעודה אחרת של י\"ט כיון דהשתא מיהא אין צריך לכבוי חיישי' דילמא לא יהנה בה עכ\"ל והשתא אפשר דמההיא דלעיל לא מצו התוס' ז\"ל לדיוקי אפי' במכבה לצורך י\"ט דאפשר דשמעיה לעולא כי זקף לשרגא לא לצורך י\"ט כיבה אותה אלא כחס על השמן ולהכי איתיביה ר' יאודה דאסור. אמנם מהא דאין מכבין את הבקע' משמ' ליה דאפי' לצורך י\"ט אסור מדלא פליג כולה בדידה בין מכבה לחוס עליה בין מכבה לצורך סעודה אחרת אלא משמע דלעולם אסור וכמ\"ש הרב בשיטה הנז' כי ע\"כ כתבו דיש למחות את הנשים אפילו שעושות כן לצורך י\"ט וכן הבין בדבריהם מרן ב\"י בסי' תקי\"ד שהביא דברי התוס' וסיים אבל בספר אגודה מצאתי כתוב לכסות אש בעפר בליל' כדי שימצאו למחר ביום טוב מותר עכ\"ל משמע דס\"ל דלהתוס' ז\"ל אפילו לצורך יום טוב אסור ועיין להרב פר\"ח ז\"ל בסימן תק\"ב יע\"ש.
עוד איתא בגמ' בעא מיני' אביי מרבא מהו לכבו' את הדליקה כו' איתיביה אין מכבין את הבקעת כו' הנה מלבד מה שיש לדקדק מה שדקדקנו לעיל דמאחר דהוה ידע להך ברייתא דאין מכבין את הבקעת מאי קמבעיא ליה מעיקרא. עוד זאת קשה טובא דהא אביי גופיה שני ליה לאבא בר מרתא דההיא ברייתא דאין מכבין ר\"י היא ואם כן מאי קא מותיב מינה לרבא והרב משפט צדק ז\"ל בח\"א בתוך התשו' תירץ לזה דההיא דאמר ליה אביי לאבא בר מרתא אתמר בתר הא דבעיא אביי מרבא יע\"ש ולא ימלט מהדוחק כי ע\"כ נלע\"ד דאביי אף דהוה ידע דההיא ברייתא דאין מכבין ר\"י היא ולרבנן אסור אכתי ספוקי מספקא ליה במכבה את הדליקה משום איבוד ממון אי שרו רבנן כיון דאי אפשר בלאו הכי ולדידיה משמע ליה דכיון דלר\"י אפילו באפשר להציל את הקדירה ואת הבית בלא כבוי הבקעת כיון דאית ליה אש אחר ובית אחרת אפילו הכי שרי א\"כ לדידן מסתייה דנתסר באפשר שלא בכבוי ואפילו כי אי אפשר מ\"מ כיון דעל הרוב אפשר להציל שלא בכבוי משום דלא שכיח לא חילקו כדאמרן לעיל אבל במכבה את הדליקה משום אבוד ממון דאי אפשר לעולם בלא כבוי אפשר דשרי ועל כן כי פשיט ליה רבא דאסור מותיב ליה מההיא דאין מכבין דלר\"י שרי אפי' באפשר שלא בכבוי וא\"כ לדידן הו\"ל למשרי בדליקה דלא אפש' בלי כבוי ומשני ליה דההיא ר\"י היא ולרבנן אסור לעולם דהכי קבל מרביה וכעין זה י\"ל ממאי דפרכינן בתר הכי מההיא דאין מכבין את הבקע' אמאי דפשיט אמימר דאסור לכחול את העין בי\"ט דמותיב מינה בדרך הדרגא דכיון דלר\"י שרינן אפילו בדליקה הנאת הגוף לדידן מיהא הו\"ל למשרי בהנאת הגוף ככחול לעין ושני ליה דהא נמי הלכה היא לאסור כי לא התירו אלא מכשירי א\"נ שא\"א בלא\"ה כגריפת תנור וכיוצא וכמ\"ש הר\"ן ע\"ש הרמב\"ן." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש ברירה אבל \n אם לקחו חבית בשותפות וחלקו אותה בי\"ט וכו' הואיל ותחומין מד\"ס יש ברירה בהן ונחשוב כאלו חלק שהגיע לזה היה ברור לו כו'. הכי אתמר בגמ' בפרק משילין דל\"ז ע\"ב שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות רב אמר חבית מותרת ובהמה אסורה ושמואל אמר חבית נמי אסורה ופרשינן טעמא דרב דאמר חבית מותרת דס\"ל דיש ברירה ובהמה אסורה משום דינקי תחומין מהדדי ומינה שמעינן דטעמא דשמואל דאסר אף בחבית משום דס\"ל אין ברירה אף בעירובי תחו' דרבנן ובעי הש\"ס מאי הוי עלה ומייתי פלוגתא דר\"א ור\"י דר\"א ס\"ל י\"ב כרב ור\"י ס\"ל אין ברירה כשמואל ושקיל וטרי הש\"ס בדר' אושעייא דשמעינן ליה גבי טומאת פתחים דלית ליה ברירה ומסיק כי אית ליה לר\"א ברירה בדרבנן בדאורייתא לית ליה ברירה דרש מר זוטרא הלכה כרבי אושעייא ע\"כ.
אמר המחבר הנה אנכי ראיתי ששורש זה דברירה יש בו סעיפי' הרבה ואני אמרתי לברר וללבן כל סעיף וסעיף בפני עצמו וזה החלי בס\"ד.
סעיף א הנה במידי דרבנן דאפסיק' הלכתא בהדייא בשמעתין דיש ברירה לא מצינו חולק בשום אחד מהפוסקי' עיין להרי\"ף והרא\"ש ז\"ל בשמעתין וכ\"כ הטור בא\"ח סימן שצ\"ז יע\"ש גם באותה ששנינו בפרק בכל מערבין דל\"ו ע\"ב מתנה אדם על עירובו כו' בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך דס\"ל לתנא דמתני' יש ברירה ופליג אתנא דבי אייו דמייתי הש\"ס במתני' דס\"ל אין אדם מתנה על שני דברים כאחד משום דאין ברירה אפילו בדרבנן פסקו הפוסקים כתנא דמתני' עיין להרי\"ף והרא\"ש שם בפ' בכל מערבין שהביאו המשנה כצורתה יע\"ש וכן הר\"ם במז\"ל בפ\"ג מה' עירובין הביאה ה\"ה ז\"ל דקי\"ל כמתניתין דיש ברירה בשל דבריהם יע\"ש וכ\"כ הטור בא\"ח סימן תי\"ג ואין ספק שסמכו ז\"ל אסוג' דשמעתין דפסק מר זוטרא בהדייא כר' אושעייא דבדרבנן י\"ב.
וראיתי בהגהות מיימון שם בפ\"ח מה' עירו' שכתב על דברי הרמב\"ם וז\"ל וכן נראה למוהר\"ם ז\"ל דאע\"ג דאמר רב ליתא למתני' מקמיה אייו הני מילי לר\"י אבל איהו ס\"ל כרבנן דאמרי יש ברירה ואע\"ג דקי\"ל בכולי תלמו' אין ברירה בתחומין דרבנן י\"ב תדע מדקמתמה תלמודא בסמוך מאן האי תנא דבדרבנן א\"ב אלמא דהלכתא י\"ב ועוד דר\"י אית ליה דליתא לדאייו מקמיה מתני' כדמשמע התם ואפי' ס\"ל לרב ההיא דאייו כיון דלר' יוחנן ליתא רב ור\"י הלכה כר\"י עכ\"ל ועיין בהגהות אשירי שם בפ' בכל מערבין יע\"ש. ותמהני טובא מה צורך היה לו למוהר\"מ ז\"ל להכריע דבעירובי תחומין קי\"ל יש ברירה מההיא דרב ור' יוחנן ומדקדוק אותה סוגייא מאחר דאפסיקא הילכתא בהדייא בשמעתין דבתחומין דרבנן י\"ב גם מ\"ש ועוד דר' יוחנן אית ליה דליתא לדאייו מקמיה מתני' כדמשמע התם כו' ואין ספק שכוונתם ז\"ל למ\"ש התוס' שם בד\"ה לא ס\"ד דלר\"י דלא מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים איכא למימר דליתא לדאייו מקמיה מתני' דעירובין ומתני' דמי שאחזו מה היא באותם הימים כו' דדייקי' מינה בר\"פ כל הגט דאית ליה לדר' יאודה ברירה וכן כתבו ג\"כ בשמעתי' ד\"ה ואמר ר\"י ובשאר דוכתי יע\"ש וקשה טובא דס\"ס הא שמעינן ליה לר\"י גופיה דלית ליה ברירה אף בתחומין דרבנן כדמשמע בשמעתי' ואיך כתבו דקי\"ל הלכה כר\"י גם מ\"ש דאפילו ס\"ל לרב ההיא דאייו וכו' אנכי לא ידעתי דאיך אפשר לצדד כן בדבר דהא איהו גופיה קאמר בשמעתין בהדיי' דחבית מותרת מטעם דס\"ל די\"ב בדרבנן ועיין עוד בפ' בית כור דק\"ז דלפי מ\"ש שם רשב\"ם ז\"ל ס\"ל לרב די\"ב אפי' בדאורייתא אלא דלפי מ\"ש הרא\"ש ז\"ל אין ראיה וצ\"ע ועיין ג\"כ בדברי התוס' בעירובין ר\"פ כיצד משתתפין ד\"ה ש\"מ א\"ב שכתבו וז\"ל דלא מסתבר דאפי' בעירובי תחומין דרבנן אין ברירה כדאמרינן בפרק בכל מערבין מאן האי תנא דאפי' בדר' לית לי' ברירה עכ\"ל והן הן דברי ההגהות מיימון שכתבנו ויותר היה להם להכריח כן משמעתין דאפסיקא הילכתא בהדייא דבדרבנן י\"ב וצ\"ע.
סעיף ב עוד אחרת יש בדרבנן דסמכינן אברירה והיינו דמייתי הש\"ס בכל מערבין דל\"ז ע\"ב דתניא אמ' לחמשה הריני מערב על איזה מכם שארצה רציתי אלך לא רציתי לא אלך רצה מבעוד יום עירובו ערוב משחשיכ' אין עירובו עירוב ואוקימנא לה התם להך ברייתא כמאן דאמ' א\"ב אפי' בדרבנן ועוד תנייא התם הריני מערב לשבתות של כל השנה רציתי אלך לא רציתי לא אלך רצה מבעוד יום עירובו עירוב לא רצה מבעוד יום אין ערובו עירוב רש\"א אפילו משחשיכה ערובו ערוב יע\"ש ולדידן דקי\"ל דבדרבנן יש ברירה אפילו רצה משחשיכה עירובו עירוב וכ\"כ רבינו ז\"ל בפ\"ח מהלכות עירובין וז\"ל אמר לחמש' הריני מערב כו' אע\"פ שרצה משחשיכה ילך דבר שהוא מד\"ס יש בו ברירה וכן המערב לשבתות כו' כל שבת שירצה ילך אע\"פ שרצה משתחשך וכן כתב הטור בא\"ח סימן תי\"ג אלא שהפך החלוקות בסדרו בתחילה הביא ההיא דמניח עירוב לכל השבתות ואח\"כ ההיא דהאומר לה' הריני מערב כו' וראיתי להב\"ח ז\"ל שכתב וז\"ל והא דמהפך רבינו הבבות ולא סדרן כמו שהן סדורין בתלמוד נראה דלא זו א\"ז קתני לא מבעייא בעירב לכל השבתות ואמר איזה מהם שארצה אלך דתולה הדבר בדעת עצמו אלא אפילו מתנה לאותו צד שיבא החכם דתולה בדעת אחרים ואפילו למקני עירוב לאחריני אמרינן יש ברירה בדרבנן עכ\"ל ותמוהין דבריו דנראה מדבריו דבתולה בדעת עצמו אית לן למיסמך אברירה טפי מתולה בדעת אחרים ואנן איפכא שמעינן לה מסוגייא דר\"פ כל הגט דכ\"ה דקאמר הש\"ס דאפילו מאן דלית ברירה בתולה בדעת עצמו אית ליה ברירה בתולה בדעת אחרים וכן כתבו התוס' בפרק בכל מערבין דל\"ז ע\"ב בד\"ה לא ס\"ד ובשמעתין ד\"ה ואמר ר\"י ובשאר דוכתי לדעת רב וצ\"ע והרי\"ף והרא\"ש ז\"ל השמיטו הנך ברייתות ולא ידעתי למה וכמו כן קשיא לי דבריש פרק כיצד משתתפין תנן מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני עירי כו' וכל שקיבל עליו מבעוד יום מותר משתחשך אסור ואמרינן עלה בגמרא וכל שקיבל עליו כו' ש\"מ אין ברירה דאי יש ברירה תיגלי מילתא למפרע מבעוד יום הוה ניחא ליה ואמר רב אשי הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני כלומר הודיעוהו אע\"פ שלא נתרצה מבעוד יום ונתרצה משחשיכה אמרי' הוברר הדבר שקודם זמן קניית העירוב דעתו לכך היה לא הודיעוהו עד שחשיכה ליכא בריר' דהא לא ידע דאיכא עירוב דנימא דעתיה עליה הואי ע\"כ והשתא לדידן דקי\"ל דבדרבנן יש ברירה כל שהודיעוהו מבעוד יום אפילו נתרצה משחשיכה אמרינן הוברר הדבר למפרע וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ו מהלכות עירוב' הל' ח\"י וז\"ל ואם הודיעוהו מבעוד יום אע\"פ שלא רצה אלא משתחשך הרי זה עירוב וכ\"כ הטור בר\"ס תי\"ג ואלו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל הביאו המשנה כצורתה ולא הביאו הא דאמר רב אשי בגמ' והיותר קשה על מרן ב\"י ז\"ל שעמד מתמיה על הסמ\"ג ז\"ל שכתב לשון המשנה סתם ויותר הי\"ל לתמוה על הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל וגם שלא הביאו ג\"כ הנך ברייתות דמייתי הש\"ס בריש פ' בכל מערבין דל\"ז במערב לכל שבתות השנה ואומר לה' הריני מערב וכו'.
והנראה לע\"ד לכאורה דהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל טעמם ונימוקם עמם דלדידהו משמע להו דלדידן דקי\"ל דבדרבנן י\"ב ובדאורייתא אין ברירה ע\"כ טעמא הוא דמספקא לן אי סמכינן אברירה או לא הילכך בדרבנן תלינן לקולא ובדאורייתא תלינן לחומרא וכ\"כ הר\"ן בפרק כל הגט דתקס\"ו ע\"א על הא דאמרי' התם וכולן אין פוסלין חוץ מן האחרון יע\"ש הילכך כיון דמתורת ספק אתינן עלה אין לנו לסמוך אברירה בכל כיוצא בזה שאין לו חזקת כושר ברורה בעירוב זה כיון דאי אין ברירה אין כאן עירוב מבעו\"י אלא משחשיכה והרי זה דומה לעירב בתרומה שהיא ספק טמאה ספק טהורה שאינו עירוב מה\"ט כדאיתא בפרק בכל מערבין דל\"ו ע\"א על הא דתנייא כיצד אמר ר\"י ספק עירוב כשר כו' ומינה למד הרשב\"א ז\"ל דמי שעירב ספק יום ס' לילה שאינו עירו' וכמ\"ש הרב המגיד בפ\"ו מה' עירו' הי\"ג ומזה הטעם פירשו התוס' והרמב\"ן והרשב\"א והרא\"ש ז\"ל ההיא דאמר רבא בפרק ב\"מ דל\"ד ע\"א אמרו לו שנים צא וערב עלינו כו' דמיירי בעירובי חצרות ולא בע\"ת כמו שכתב כל זה הרב המגיד שם והני תנאי דס\"ל דאפילו עירב משחשיכה סמכינן אברירה דעירובו עירו' היינו משום דס\"ל דיש ברירה ואפי' בדאורייתא ולא מתורת ספק אתו עליה אבל אנן בדידן דספוקי מספקא לן ותלינן בדאורייתא לחומרא ואין ברירה ובדרבנן לקולא ויש ברירה הו\"ל כספק עירו' דכל דלית ליה חזקת כשרות אין עירו' עירו' ורבינו ז\"ל שפסק להנך ברייתות דאפילו רצה משחשיכה עירובו עירו' אזיל לשיטתיה דס\"ל דאפילו ספק עירו' שאין לו חזקת כושר ברורה עירובו עירוב וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל שם אבל על הטור ז\"ל יש לתמוה דהוא ז\"ל בשיטת הרא\"ש אביו קאי דספק עירו' שאין לו חזקת כשרות ברורה אינו עירו' ומה\"ט פסק בסימן שצ\"ג ההיא דאמרו לו שנים צא וערב עלינו דוקא עירובי חצרות וכמו שכתב מרן ב\"י ז\"ל וא\"כ איך פסק להנך ברייתות דאפילו רצה משחשיכה דסמכינן אברירה וצ\"ע שוב ראיתי דאף לדעת הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ק' מ\"ש ממערב לשני רוחות ומתנה למקום שארצה אלך כו' דסמכינן אברירה לכ\"ע וכדכתיבנא לעיל ועכ\"ל דהא לא דמי לספק עירוב שאין לו חזקת כשרות ברורה שכת' ה\"ה בשם הרשב\"א ז\"ל דהתם הספק הוא בעיקר העירוב אם הונח כדינו ואם הוא ראוי לעירו' או לא אבל הכא הספק הוא על איזה מקום חל עירובו ועל איזה אדם ומשו\"ה תלינן לקולא וסמכינן אברירה ובכן הדרא קושיין לדעת הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל למה זה השמיטו הני ברייתות דרצה משחשיכה וההיא דקאמר בר\"פ כיצד משתתפין.
ודע דאף לדעת רבינו ז\"ל שפסק שאפילו רצה משחשיכה עירובו עירוב נר' דדוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא וכמ\"ש ה\"ה שם דלכתחילה אין מערבין עירובי תחומין בספק חשיכה מפני שאין לו לבא לבית הספק לכתחילה שיהיה התחלת העירוב בספק הכא נמי אין לו לסמוך אברירה לכתחי' כיון דמתו' ספק אתינן עליה ודוק.
סעיף ג עוד אחרת יש בדרבנן דסמכי' אברירה ואיתיה בפרק הדר דס\"ח דתניא אין משתתפין באוצר ומותבי' מברייתא אחריתי דקתני משתתפין ומשני רב אושעייא ל\"ק הא ב\"ש הא ב\"ה דתנן המת בבית כו' פירש רש\"י אין משתתפין באוצר כגון חביות של יין ופירות המכונסות אין סומכין אמה שבתוכן משום דאין ברירה איזו היא של שתוף וכי מסתפק ממנו איכא למימר אזל ליה שתוף ע\"כ והתו' ז\"ל שם ד\"ה אמר ר\"א כתבו משם ה\"ר מנחם מאיוני ז\"ל דהני ברייתות ל\"פ בענין ברירה וכי אוקימנ' חדא כב\"ש וחדא כב\"ה דפליגי גבי טומאת פתחים לענין אי מהני מחשבה בענין עירו' כי היכי דמהני גבי טומאה הוא דאוקימנא להו אבל התוס' ז\"ל לא הונח להם פירוש זה וכתבו כפרש\"י וכ\"כ הרי\"ף ז\"ל וז\"ל ואסיקנא דהא דתנייא אין משתתפין לב\"ש דלית להו ברירה אבל לב\"ה דאית להו ברירה משתתפי' באוצר עכ\"ל וכ\"כ רבינו ז\"ל בהלכות עירובין פ\"ה הל' ג' אחד מבני המבוי שהיה לו אוצר של יין או של שמן וכיוצא בו הר\"ז מזכה ממנו כו' ואע\"פ שלא הפרישו ולא ייחדו אלא הרי הוא מעורב באוצר הר\"ז שתוף עכ\"ל מבוארין דבריו דמטעם דקי\"ל בדרבנן יש ברי' קי\"ל משתתפין באוצר אעפ\"י שאינו מבורר חלק השיתוף של כל אחד ואחד והטור בא\"ח סימן שפ\"ו כתב וז\"ל אפילו אם אחד מזכה לכולם רביעית יין שיש לו באוצר סגי ע\"כ וראיתי למרן הב\"י שכתב וז\"ל וכתב שם הר' יהונתן לב\"ה משתתפין באוצר ומה שנסתפק מן החבית למ\"ש או למחרתו אומרים זהו של שיתוף שאם לא יאמרו לא יועיל כלום כדאמרינן אי התם מודה כו' ואין זה מוכרח שהרי בפ\"ק דביצה ובסוף ביצה מסיק רב אושעייא דלא פליגי ב\"ש וב\"ה הכא בברירה וכבר כתבו התוס' ז\"ל בזה עכ\"ל כלומ' דלפי מה שפירשו התוס' ז\"ל בשם ה\"ר מנחם מאיוני דמאי דאוקימנא לבריית' דמשתתפין באוצר כב\"ה לאו מטעם ברירה הוא דאוקימנא לה כוותיה דא\"כ קשה דרב אושעיא ארב אושעיא דביצה אלא דהכי אוקימנא לה כב\"ה דס\"ל דלא בעי הנחה לשם עירוב ומחשבה לבד מהנייא כי היכי דמהנייא לענין טומאת פתחים א\"כ אין צורך לומר למ\"ש במה שנשתייר זהו של שיתוף כיון דמחשבה לבד מהנייא ולקוצר דעתי מאחר שרש\"י והרי\"ף ורבינו ז\"ל מבואר דעתם בהדייא דמטעם ברירה הוא דאוקים רב אושעיא לברייתא דמשתתפין כב\"ה וגם התוס' ז\"ל לא נחה דעתם בפי' ה\"ר מנחם ז\"ל וגם רבינו תם ז\"ל עלה ליישב ההיא דר\"א בפ\"ק דביצה ופרק משילין דלא תיקשי אדר\"א דהכא כמו שכתבו התוס' ז\"ל דמבואר דעתו דס\"ל כפרש\"י והרי\"ף ז\"ל לא ידעתי למה זה כתב מרן ז\"ל דאין זה מוכרח.
והנה לפי פי' רש\"י והרי\"ף ז\"ל ק\"ל ההיא דרב אושעייא דפ' כל הגט דכ\"ה דבעי מיניה מר' יאודה באומר ללבלר כתוב לאיזו שתצא מן הפתח תחילה מהו ופשיט ליה ממתני' דכתוב לאיזו שארצה אגרש דפסול לגרש בו והדר מותיב ליה מההיא דאומר לבניו הריני שוחט את הפסח כו' ומשני ליה הא אתמר עלה כדי לזרזן במצות ומשמע דקבלה מיניה רב אושעייא והשתא תיקשי ליה לר\"א הך מתני' דהמת בבית דס\"ל לב\"ה דיש ברירה אפילו בטומאת פתחים דאורייתא וכדמוכח בשמעתין וכמ\"ש הר\"ב תי\"ט בפ\"ז דאהלות מ\"ג על הא דהך מתני' דהמת בבית וכן נראה ג\"כ מדברי הרב שער אפרים סימן צ\"ג וכן דקדוק דברי מוהרימ\"ט בתשו' ח\"א סס\"י צ\"ו וכן כת' הר\"ב דבר שמואל בסימן ר\"ט וסימן קע\"ב וכ\"כ הר\"ב תה\"ד ז\"ל בכתביו סימן כ\"ד.
וראיתי להר\"ב זרע אברהם בחי\"ד סימן י\"ז דס\"ה ע\"א ד\"ה לכן דחה דברי הרב תי\"ט ז\"ל וכת' שלא כיוין יפה בזה שהרי בפרק הדר קאמר ר\"א דב\"ה ס\"ל גבי טומאת פתחי' בחשב להוציאו באחד מהם אף למפרע נמי טהורין משום דסמכינן אברירה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל וגם רבא שהוא בתרא אסיק נמי בפ\"ק דביצה דאף למפרע נמי מטהרין ב\"ה משום דלית להו ברירה וכיון דרבא ורב אושעייא שהם אמוראי בתראי מפרשי הכי לדברי ב\"ה ודאי דהכי נקטינן וכיון דקי\"ל דבדאורייתא אין ברירה ע\"כ לו' דטומאת פתחים דרבנן היא דאי מדאורייתא היא לא הוה סמכינן אברירה לטהר את הפתחים אף למפרע ומ\"ש רש\"י בפרק משילין דטומאת פתחים הלכה למשה מסיני היא אליבא דר' אושעייא קאמר הכי דס\"ל דב\"ה אינם מטהרין אלא מכאן ולהבא ולא למפרע אבל אנן דקי\"ל כרבא ור\"א דפרק הדר דבתראי נינהו וס\"ל דב\"ה מטהרין אף למפרע ע\"כ לומר דהוייא דרבנן א\"נ בהא פליגי דאינהו סבור דאף דהוייא הלכה למ\"מ דיינינן בה דיש ברירה דהכי גמירי לה וכדמשני ר\"י גבי ערלה דאמר הלכה למ\"מ דאותביניה דאפי' בסורייא ספיקו מותר את\"ד.
ולע\"ד אחר שאלת המחילה הראויה לעוצם רבנותו וחסידותו אין מקום לדבר זה דמאחר דאשכחן להש\"ס בשמעתין דקאמר בפשיטות דהא דסוף טומאה לצאת דאורייתא היא איך הפה יכולה לדבר דאמוראי פליגי בהך מילתא דאי הוה מאן דפליג בהא והוה דאין סוף טומאה לצאת כמילתא דרבנן כל כי האי הוה קאמר הש\"ס דר' אושעייא דוקא הוא דקסבר הכי דסוף טומא' לצאת דאורייתא היא ובדאורייתא ס\"ל אין ברירה ומדקאמר בפשיטות כי אית לי' לר\"א ברירה בדרבנן בדאורייתא לית ליה ולא נחית הש\"ס למימר דס\"ל נמי דטומאת פתחים דאורייתא היא משמע דבהא ליכא מאן דפליג ועוד דבפ' הדר דקאמר ר' אושעייא דב\"ה ס\"ל גבי טומאת פתחים דיש ברירה עלה קאמר רש\"י דהלכה למ\"מ היא ואם כן איך מלאו לבו של הרב ז\"ל לומר דאף רש\"י לא קאמר דהוי הלכה למ\"מ אלא אליבא דר' אושעייא דפרק משילין דקאמר דב\"ה ס\"ל גבי טומאת פתחים דאין ברירה ולמה זה העלים עיניו ממ\"ש רש\"י בפרק הדר על הא דר\"א דקאמר אליבא דב\"ה דיש ברירה גבי טומאת פתחים דהוייא הלכה למשה מסיני ומ\"ש עוד דאפשר דר\"א דפרק הדר ורבא ור\"א דפרק משילין פליגי בהלכה זו אי גמירי לה אף לטהר הפתחים למפרע כל כי האי הו\"ל להש\"ס למימר ומי גילה לנו רז זה וזה שהכריח הרב ז\"ל דסוף טומאה לצאת דרבנן היא לדידן דקי\"ל דאין ברירה בדאורייתא וקי\"ל כר\"א ורבא דאמוראי בתראי נינהו דס\"ל דב\"ה מטהרין את הפתחים אף למפרע לקוצר דעתי אין זה כדאי להכריח היפך מאי דמוכח בסוגייא דסוף טומאה לצאת דאורייתא היא ואיכא למימר דרבא ור' אושעייא נמי ס\"ל הכי אלא דלדידהו משמע להו דלתנא דמתני' דאהלו' דקתני דב\"ה מטהרין את הפתחים אף למפרע ס\"ל דיש ברירה בדאורייתא ומשו\"ה מטהרין את הפתחים למפרע מטעמא דברירה ואינהו אפשר דס\"ל לענין הלכה דאין ברירה בדאורייתא כדדרש מר זוטרא וכהנך תנאי דס\"ל בעלמא דבדאורייתא אין ברירה ולהנך תנאי ע\"כ לומר דפליגי אתנא דמתני' דאהלות וס\"ל דב\"ה אינן מטהרין את הפתחים למפרע ולא פליגי ב\"ש וב\"ה בדבר זה מעולם וכמ\"ש התוס' ז\"ל שם בפ' הדר דס\"ח בד\"ה תניא דהנך תנאי דס\"ל בעלמא אין ברי' סברי דלא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה מעולם יע\"ש וההיא דמשני ר\"א בפ' הדר דברייתא דקתני דמערבין באוצר אתייא כב\"ה וס\"ל גבי טומאת פתחי' דיש ברי' כוונתו לומר דההיא ברייתא דמערבין באוצר דסברה יש ברירה אתייא כמ\"ד בעלמא דיש ברירה ומייתי מתני' דטומאת פתחים דלהך תנא ס\"ל דיש ברירה אליבא דב\"ה בדאורייתא וכ\"ש בדרבנן ואנן אע\"ג דלא קי\"ל כוותיה דהך תנא גבי טומאת פתחים דאורייתא בדרבנן ס\"ל כוותיה ולדידן דוקא לטהר את הפתחים להבא מהני מחשבתו ולא לשעבר דבדאורייתא אין ברירה וכמ\"ש רע\"ם והתיו\"ט ז\"ל כנלע\"ד כשנרצה לומר דרבא ור' אושעייא דאמוראי בתראי נינהו ס\"ל כמר זוטרא דדרש דבדאורייתא אין ברירה ויותר אפשר לומר דרבא ור\"א דפרק הדר דמפרשי דב\"ה מטהרין את הפתחי' אף למפרע ס\"ל כמ\"ד דבדאורייתא נמי יש ברירה ואנן לא קי\"ל כוותייהו אע\"ג דאמוראי בתראי נינהו משום דמר זוטרא בריה דרב אשי בתרא מינייהו וס\"ל דבדאורייתא א\"ב ודריש הכי בפרקיה.
וראיתי עוד להרב ז\"ל שם שהכריח שסוף טומאה לצאת דרבנן היא מדברי רבינו ז\"ל פ\"ה מהלכות טומאת מת הל' ב' שכשהביא מתני' דהמת בבית ולו פתחים כו' לא ביאר דהיינו דוק' לטהר את הפתחים מכאן ולהבא אבל לא למפרע. ולע\"ד אדרבא מדלא פירש להדייא דאף למפרע טהור היא גופא ראיה דס\"ל דדוקא להבא הוא טהור אבל לא למפרע דסתמא הכי משמע יותר ורב אושעיא לא הוצר' בשמעתין לומר דדוקא להבא מטהרין ב\"ה אבל לא למפרע אלא לאפוקי מהנך תנאי ואמוראי דס\"ל בעלמא דאף בדאורייתא יש ברירה דלדידהו אפי' למפרע נמי טהור אבל רבינו ז\"ל שכבר גילה דעתו בכמ' מקומות דבדאורייתא אין ברירה לא הוצרך לפרושי דסתמו כפי' ועיין להרב קרית מלך רב בפ\"ב מהלכות גירושין דקי\"ו ע\"ב ועיין עוד להרב זרע אברהם שם סי' כ\"ז שעלה לתרץ דברי רבינו באופן אחר יע\"ש ולקמן בס\"ד נעמוד ע\"ז ועיין בס' סמא דחיי חי\"ד סי\"ט שהאריך להביא ראיות מדברי הפוס' דטומאת פתחים דאורייתא היא יע\"ש.
וראיתי עוד להר\"ב זרע אברהם ז\"ל שם הבי' דברי הש\"ך בי\"ד סימן שע\"ב סק\"ב על מ\"ש הרב בעל המפה כהן השוכב ערום ואמרו לו שמת שם תוך אהלו דמחוייב לצאת ערום וכת' עליו וז\"ל נראה דדוקא באהל המת אבל בבתים הסמוכים לבית שהמת בתוכו אע\"פ שהם ג\"כ טמאים כדלעיל סימן שע\"א מ\"מ י\"ל דאינו אלא טומאה דרבנן כדאית' בטור בסי' זה ובפוסקים עיין בב\"י דדבר תורה אהל שיש בו חלל טפח ויש בו פותח טפח טהור יע\"ש ודוק וכשהבית שהמת בו סתום מכל צד ליכ' בבתים הסמוכים טומאה אלא מדרבנן משום דסוף טומאה לצאת עכ\"ל הש\"ך וכתב עליו הרב ז\"ל וז\"ל והנה משיחתו של הרב ז\"ל ניכר דתרתי קאמר דבין כשהבית שהמת בתוכו סתום בין שיהיה פתוח בכל ענין הבתי' הסמוכים לה אין טומאתם אלא מדרבנן ודבריו תמוהים דכשהבית שהמת בתוכו פתוח אל אחרים ודאי טומאה יוצאה אל אחרים והו\"ל כאהל אחד וכההיא דתנן זיז שהוא סובבת כל הבית כו' ומה שדקדק הש\"ך ממ\"ש הטור בסימן שע\"ב כו' התם שאני שפתוח הארון לחוץ אבל פתוח לבית אחר ודאי הכל טמא כו' ובשלמא כשהבית סתום מכל צדדיו בהא מודינן ליה דטומאה דרבנן היא אבל אם הפתח פתוח ודאי טומ' דאורייתא היא כו' ומצאתי להר\"ב שער אפרים בסימן צ\"ג שגם הוא נטה אחרי הש\"ך דכשהבית שהמת בתוכו פתוח אין טומאה בבתים הסמוכים אלא מדרבנן והם דברים מוקצים מן הדעת כו' ועוד גדלה תמיהתי כי ראיתיו מתרעם על דברי הש\"ך שכת' דכשהבית שהמת בתוכו סתום מכל צדדיו נמי ליכ' בבתי' הסמוכים לה טומאה אלא מדרבנן ותמה עליו דמנא ליה הא דמדברי הטור והפוסקים גבי ההיא דארון שיש בו חלל פותח טפח כו' אין ראיה ותמוהי' דבריו דאדרבא איפכ' מסתברא כו' ולע\"ד ט\"ס נפל בדבריו ז\"ל ובמקום פתוח צ\"ל סתום ובמקום סתום צ\"ל פתוח ודברי מסכימי' לדבריו ודברי הש\"ך לא באו על נכון ע\"כ ת\"ד.
ולפי קע\"ד אף הש\"ך ז\"ל לפי מ\"ש בתחי' דבריו אזיל ומודה שכשהבית שהמת בתוכו פתוח לבתים הסמוכים דרך הפתח שהמת יוצא בו דהבתים הסמוכים טמאים מדאורייתא כיון דסוף טומאה לצאת דרך שם ומ\"ש הש\"ך דכל שהבית שהמת בתוכו פתוחה אין טומאה בבתים הסמוכים אלא מדרבנן כוונתו רצויה לע\"ד כשהבית פתוחה מצד אחד כדרך פתחי הבתים שדרך שם מוציאין את המת ובצד אחד מהבית בתים סמוכים לה וחור או חלון פתוח מבית המת לאותם הבתים דאפילו שאין מוציאין את המת באותו חלון או באותו חור אפי\"ה הבתים הסמוכים טמאים וכמו שנראה מדברי הטור בר\"ס שע\"א דאפי' יש לבית פתח פתוח מצד אחד ואין דרך אותו הפתח יוצאה טומאה אל הבתים אלא דרך חור החלון כולן טמאים וכן כתוב בתשו' התשב\"ץ ח\"ג סימן א' וכל כה\"ג סבור הש\"ך ז\"ל שאין טומאה בבתים הסמוכים אלא מדרבנן וכ\"כ הר\"ב משאת משה בחי\"ד סימן כ\"ד יע\"ש ויש להביא ראיה דכל כי האי גוונא טומאה דרבנן היא ממ\"ש הרא\"ש בפ' מי שמתו בשם הירוש' דאין מדקדקים במת בבית המדרש ועיין למרן החבי\"ב בשיירי כנה\"ג חי\"ד סימן שע\"א הגה\"ט אות ו' יע\"ש ודוק ועל זה הביא ראיה הש\"ך ממה שכתבו הפוס' בההיא דמדלגין היינו ע\"ג ארונות דכל שהארון יש בו פותח טפח וחלל טפח אין טומאת המת בוקעת ועולה מדאורייתא אלא דרך יציאת אותו טפח הפתוח ה\"נ אין טומאת המת יוצאה מבית שהמת בתוכו אל הבתים הסמוכים מדאורייתא אלא דרך הפתח שהמת יוצא בו ולא דרך חור החלון והיינו ההיא דביב שהיה קבור תחת הבית דכל שיש בו חלל טפח ופותח טפח לחוץ אע\"פ שיש לו חור בראשו האחד שבתוך הבית אין טומאה שבתוך הביב נכנס בתוך הבית אם לא כשהטומאה בחור עצמו שהבית מאהיל עליו הנה זאת היתה כוונת הש\"ך במ\"ש בתחילת דבריו לע\"ד דהשתא אסיק אדעתיה למימר דסוף טומאה לצאת דאורייתא היא ואח\"כ הוסיף לומר דאפילו כשהבית סתומה מכל צד נמי דאז כל הבתים הסמוכים עומדות בספק שדרכם יוציאו את המת וסוף טומאה לצאת בהם ואפי\"ה כתב דאין טומאה בבתים הסמוכים אלא מדרבנן וכדמשמע מלשון רש\"י ז\"ל בפ\"ק דביצה וכמ\"ש הר' בתה\"ד בכתביו סימן כ\"ד ובכן ממילא נוחים הם דברי הר\"ב שער אפרים ז\"ל שהודה לו להש\"ך ז\"ל בחדא ופליג עליה בחדא דמשמע ליה דסוף טומאה לצאת מדאורייתא היא ולכך במ\"ש הש\"ך בבית שהמת בתוכו פתוח שאין טומאה בבתי הסמוכי' אלא מדרבנן מהטעם האמור וכמדובר כיון דאין כאן סוף טומאה לצאת אזיל ומודה ליה הרב בש\"א ז\"ל שאין כאן טומאה אלא מדרבנן אבל במה שהוסיף עוד לומר דאף כשהבית שהמת בתוכו סתום מכל צד דאין טומאה בבתים הסמוכים אלא מדרבנן חרה אפו של הר\"ב ש\"א על הש\"ך ז\"ל בזה שכת' דהוי דרבנן בפשיטות כנראה שסמך במ\"ש תחי' בשם הפוסקים בההיא דארון שיש בו חלל טפח ופותח טפח ולזה כת' דמהתם ליכא ראיה וכמדובר כנלע\"ד כוונת הש\"ך והש\"א ז\"ל ועיין בס' סמא דחיי בי\"ד סי\"ט דנ\"ג ע\"ב ועיין במשנה ר\"פ י\"א דאהלות גבי בית שנסדק כו' טומאה בפנים כלים שבחוץ טהורים כו' דמוכח מהתם דלא אמרינן סוף טומאה לצאת דרך הפתח אלא כשאין סדק בבית שדרך שם יוצא הטומאה ועיין להר\"ץ אשכנזי בתשו' סי' ק\"ג ועיין להרב מ\"א בא\"ח סימן שמ\"ג סק\"ב שעמד על דברי הש\"ך ז\"ל ועיין בספר חזו\"ן בסוף עוקצין בפסק הכהנים יע\"ש.
ואת זה ראיתי להר\"ב דבר שמואל סימן רמ\"ח כת' וז\"ל ומ\"ש הש\"ך בי\"ד סימן שע\"ב דהוי דרבנן היינו דוקא בבית שהמת בתוכו סתום דאז טומ' שאר בתים מדרבנן וז\"ש הרב בהמשך דבריו וז\"ל וי\"ל דאינו אלא טומאה דרבנן כדאיתא בטור כו' וכשהבית שהמת בתוכו סתום כו' ע\"כ כלומר דבהכי מיירי עיקר פסקו שלא להקיץ הכהן השוכב שם ואעיקריה דדיניה קאי כאלו תנא והדר מפרש אע\"ג דבאשגרת לישניה איכא גמגום קצת עכ\"ל והנה מלבד הדוחק שנדחק בלשון הש\"ך ז\"ל לו' דלא דיבר הרב ז\"ל בשפתח הבית שהמת בתוכו פתוח דלשונו ז\"ל מורה דתרתי קאמר בין כשהבית שהמת בתוכו פתוח ובין כשהוא סתום וכמ\"ש הר\"ב ז\"א אנכי לא ידעתי למה זה מפשט פשיטא ליה בבית סתום שאין הבתי' הסמוכי' טמאים כי אם מדרבנן דלפי מ\"ש רבינו בפירושא דמתניתין דהמת בבית ולו פתחים הרבה כולם טמאים משום דהבית נעשה כקבר סתום ומבואר בשמעתין דטומאת פתחים דאורייתא היא א\"כ מוכח דקבר סתום נמי מטמא דאורייתא וכמ\"ש הרב ז\"ל עצמו בסימן ר\"ט יע\"ש. הדרן לדמעיקרא דמאחר שהוכחנו לפום סוגיין דפרק משילין דטומאת פתחים דאורייתא היא ואפי\"ה ס\"ל לרב אושעייא דלב\"ה אית להו ברירה גבי טומאת פתחים א\"כ מאי קא מספקא ליה בפ' כל הגט גבי כתוב לאיזה שתצא בפתח תחילה אי אמרי' דיש ברירה ואמאי לא פשיט מהך מתני' דהמת בבית דלב\"ה אית להו ברירה אפי' בדאורייתא ולפום קושטא דמילתא נמי משמע דרב אושעייא קבלה מיניה דרב יאודה דאין ברירה גבי גט היפך מאי דמשמע לי' הכא גבי טומאת פתחים דיש ברירה בדאורייתא לב\"ה וקשה טובא דכי היכי דאקשיה ליה לר\"י מההי' מתני' דפסחים דהאומר לבניו הריני שוחט כו' אמאי לא אקשיה מהך מתני' דטומאת פתחים לפום מאי דמשמע ליה לרב אושעייא בפרק הדר דלב\"ה יש ברירה.
וראיתי להתוס' ז\"ל בפרק כל הגט דכ\"ד ע\"ב ד\"ה לאיזו שארצה אגרש שכת' בשם ר\"י דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה גבי גט מודה דאין ברירה משו' דוכת' לה לשמה משמע שיהיה מבורר בשעת כתיבה וכן כתבו ג\"כ בפ' מרובה דס\"ט ע\"ב ד\"ה אלא יע\"ש ולפי דבריהם הנה נכון דלא תיקשי דרב אושעייא אדרב אושעייא אלא שראיתי לרש\"ל בספר יש\"ש בפ' מרובה בדיני הברירה עמד מתמיה בזה על דברי התוס' מההיא דמותיב ליה ר\"א לר\"י בפרק כל הגט כי פשיט ליה ממתני' דכתוב לאיזו שארצה אגרש דאין ברירה גבי גט מההיא מתני' דפסחים גבי אמר לבניו הריני שוחט את הפסח כו' והוצרך לשנויי ליה הא אתמר עלה אמר רבי יוחנן כדי לזרזן כו' ולפי דברי ר\"י ז\"ל לימא ליה שאני גט דבעינן וכתב לה שיהיה מבורר בשעת כתי' וראיתי למוהר\"ם ן' חביב בספר גט פשוט סימן קכ\"ב תירץ לזה דהיינו דקאמר ליה ר\"י לר\"א מה ענין פסחים אצל גיטין כלומר דשאני גט דבעינן וכתב לה ומאי דקאמר עלה הא אתמר עלה אמר\"י כדי לזרזן במצות הכי קאמר ועוד בלא\"ה נמי הא אתמר עלה כו' ועיין עוד בספר בני חיי בחידושי' לגיטין ותירוץ זה אינו נוח לי דמלבד מה שיש מהדוחק בזה דל\"ק הש\"ס ועוד הא אתמר עלה כו' עוד זאת דחזינא לאביי דקאמר בתר הכי קא בעי מיניה תולה בדעת אחרים ופשיט ליה תולה בדעת עצמו כו' ומאי קושייא הא כיון דעיקר הטעם דאין ברירה גבי גיטין הוא מקרא דוכתב לה דבעי' שיהיה מבואר בשעת כתיבה כמו שכתבו התוספות א\"כ מה מקום יש לחלק בין זה לזה ורבא נמי מאי קאמר ליה לאביי מאי קושיא דילמא מאן דאית ליה ברירה ל\"ש כו' ומאן דלית ליה ברירה ל\"ש כו' כאילו דבר זה תלוי בפלוגתא דתנאי דפליגי בברירה ולפי דברי התוס' הכא כ\"ע מודו מקרא דוכתב לה וכדקאמר ליה ר' יאודה מאי אירייא פסחים אצל גיטין לפי מ\"ש מוהר\"ם ן' חביב ז\"ל ואף דאיכא למדחי דהך שקלא וטרייא דאביי ורבא הוא למאי דקאמר עוד ר' יאודה הא אתמר עלה כו' דהשתא לא בעי לחלק בין גט לשאר דברים לישנא דאביי דקאמר ופשיט ליה כו' והדר מותיב כו' לא משמע הכי כי ע\"כ נראה לי לע\"ד דאף התוס' ז\"ל לא כתבו דגבי גט כ\"ע מודו דאין ברירה מקרא דוכתב לה אלא דוקא בההיא דכתוב לאיזו שארצה אגרש דתולה הדבר בדעת עצמו דכיון דבידו לברר הדבר בשעת הכתיבה ואתני מעיקרא גילה בדעתו דפוסח על שתי הסעיפים הוא כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם ד\"ה אמ' אביי ולא קרינן ביה וכתב לה בשעת כתי' אפילו למ\"ד בעלמא די\"ב אבל בההיא דכתוב לאיזו שתצא בפתח בתחילה דבעי ר\"א מר\"י דאין בידו לברר משעת כתי' מי שתצא בפתח תחילה אבל הא קאמר בדעתו לגרש בגט זה למי שתצא בפתח תחילה למ\"ד י\"ב ודאי דשפי' קרינן ביה וכתב לה דמבורר הוא בשעת כתי' שדעתו לגרש לזאת שיצאת תחילה ומש\"ה כי אקשי ליה ר\"א לר\"י ממתני' דשמעי' מינה די\"ב לא דחי ליה דשאני גט דבעינא וכת' לה שיהא מבורר בשעת כתי' דכל כה\"ג דתולה בדעת אחרים שפי' קרינן ביה וכתב לה למ\"ד יש ברירה ולהכי הוצרך לשנויי ליה דהתם בפסחים לאו משו' דסמכינן אברי' הוא אלא כדאמ' ר\"י כדי לזרזן ואם כנים אנחנו בזה בכוונת דבריהם ז\"ל הדרא קו' לדוכתין מרב אושעייא לר\"א וכמדובר. ואולי נאמר דהא דקאמר ר\"א בפ' הדר הא ב\"ש הא ב\"ה ומוקי תלמוד' לברייתא דאית ליה ברי' גבי עירוב כב\"ה גבי טומאת פתחי' לאו דוקא דהא שפי' איכא למימ' דלב\"ה נמי לית להו ברי' ולא נטהרו הפתחים אלא מכאן ולהבא ולא למפרע וכדס\"ל לר\"א בשמעתין אלא משום דלהני תנאי דס\"ל בעלמא די\"ב מוקמו לב\"ה כוותייהו ומטהרי' את הפתחים למפרע משום דאית להו ברירה מייתי רב אושעייא פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בההיא דטומ' פתחים לדוגמא בעלמא וכוונתו לומ' דהני תרי תנאי פליגי בברירה כי היכי דפליגי ב\"ש וב\"ה גבי טומ' פתחים להנך תנאי דאית להו ברי' אע\"ג דר\"א איהו גופיה לא ס\"ל הכי דבהכי פליגי ב\"ש וב\"ה אלא דלפי זה לא הי\"ל צורך להתוס' ז\"ל שם בפ' הדר ד\"ה אמ' רב אושעייא לומ' דר\"א לחוד ור' אושעייא לחוד וצ\"ע.
ושו\"ר בחי' הריטב\"א ז\"ל שם בעירובין שכתב דההיא דמייתי רב אושעייא פלוגת' דב\"ש וב\"ה גבי טומאת פתחים לדוגמא בעלמא נקטיה אליבא דמאן דס\"ל דפליגי בברירה דלכשתמצא לומ' דל\"פ בהא הא איכא תנאי טובא דפליגי בהא עכ\"ל וששתי כעל כל הון אך דברי התוס' צל\"ע.
סעיף ד ודע דעוד אחרת יש בדרבנן דדמי לההיא דמשתתפין באוצר ואייתיה בפ' הדר דע\"א עלה דתנן בעה\"ב שהיה שותף לשכיניו לזה ביין ולזה ביין אינן צריכין לערב לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב ומייתי הש\"ס עלה הא דתני' ר\"א בן תדאי אומ' אחד זה ואחד זה צריכין לערב ומפרש רבה דזה בא בלגינו ושפך וזה בא בלגינו ושפך כ\"ע לא פליגי דהוי עירוב כי פליגי כגון שלקחו חבית של יין בשותפ' ר\"א בר תדאי סבר א\"ב ורבנן סברי יש ברירה ע\"כ וכתב רש\"י ז\"ל זה בא בלגינו כו' עד שמלאו החבית ואפילו שלא לשם שיתוף עשו מתחילה סומכים עליו שהרי הביא כל אחד יין אבל לקחו חבית יין בשותפות ס\"ל לן' תדאי דאין ברירה והו\"ל כמי שנשתתפו במעות שלא הוברר יין לכל אחד ואחד עכ\"ל והתוס' ז\"ל שם ד\"ה ר\"א ן' תדאי כתבו וז\"ל א\"ב כו' אין זה כשאר ברירות דבכל דוכתא אלא כדפי' בקונט' דהו\"ל כמי שנשתתפו במעות שלא הוברר יין לכל אחד ואחד ע\"כ וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל שם בחי' וז\"ל פי' ברירה דהכא לאו כברירה דעלמא דהתם הוא בדבר שנתברר בסופו ולא היה מבורר מתחילתו שנחלקו אם דנין למפרע בתחילתו במה שנתברר בסופו אם לאו והכא עדיין לא נתברר כלום ואין כאן דין ברי' למפרע אלא הכא ענין אחר הוא דאנן קי\"ל שאין משתתפין במבוי כשהיו שותפין בחבית ור\"א ן' תדאי סבר אין ברי' שנדון כאילו כבר חלקו וחזר ושפך בחבית בלגינו וקי\"ל כרבנן וזה מן הלשונות שבתלמוד שהלשון אחד ועניינם מתחלף ויפה נשמר רש\"י ז\"ל שפי' כו' עכ\"ל ועיין עוד בחי' לגיטין פרק כל הגט דכ\"ה ע\"ב שכת' שם וז\"ל עוד מצינו לשון ברירה שאינו דומה לאלו כלל במסכת עירו' פ' הדר כו' ופי' יש ברירה דהתם הכי הוא חשוב כאלו הוברר חלק כל אחד ואחד מזה ובא כל אחד ואחד ועירב ומ\"ד אין ברירה לא סבר הכי זהו לשון ברירה שאינו דומה לאלו שכתבנו עכ\"ל. ואנכי לא ידעתי אמאי לא פירשו ברירה זו כברירה דעלמא דלמ\"ד יש ברירה ס\"ל דמאח' דלמחר וליומא אחרינא עתיד כל אחד לברר חלקו חשיב כאילו נברר מעכשיו ולמ\"ד א\"ב לא חשיב מבורר מעכשיו כל עוד שלא חלקו דומה ממש לההיא דשני לוגין שאני עתיד להפריש יהיה תרומה דלמ\"ד י\"ב חשיב כאילו הוברר אותן שני לוגין ומעכשיו אוכל והולך אע\"פ שעדיין לא הובררו אותן שני הלוגין של תרו' עד למחר ודומה לההי' דמשתתפין באוצר דלמ\"ד י\"ב חשיב כאילו הוברר חלק השיתוף מעכשיו אע\"פ שעדיין מעורב באוצר מפני שלמוצאי שבת יתברר וכמ\"ש לעיל בשם מוהר\"ר יהונתן ז\"ל שהביא דבריו מרן ב\"י ז\"ל יע\"ש דלמ\"ד משתתפין באוצר משום דסמך אברי' למוצאי שבת או למחרתו לאחר שנסתפק מן החבית במה שנשתייר צ\"ל זהו של שיתוף יע\"ש.
והר\"ב ז\"ל בש\"מ כת' בשמעתין וז\"ל לעולם קסב' רב יש ברירה ואע\"ג דרב פריק בפרק הדר דר\"א ן' תדאי ס\"ל דלית ליה ברירה ורבנן פליגי עליה כו' שאני התם שלא חלקו עדיין יינם אלא שהוא בשותפות ולכך א\"ב אבל כיון שחלקו החבית י\"ב עכ\"ל. ונראה מדבריו ז\"ל שהיה גורס בההיא דפרק הדר רב במקום רבה ומש\"ה הוקשה לו אדרב אבל בספרים שבידינו גרסינן רבה והכי משמע דרב יוסף פליג עליה התם ומוקי פלוגת' דר\"א ן' תדאי וחכמים בענין אחר יע\"ש ותירוץ הרב ז\"ל אינו נוח לי דהא חזינן דמאן דאית ליה ברירה אף קודם חלוקה סמיך אברירה כמוכח מההיא דשני לוגין ומההיא דמשתתפין באוצר כמדובר וכי תימא ואי גרסי' רבה מי ניחא הא שמעינן ליה לרבה גופיה דקאמ' בפ\"ק דמכילתין ד\"י גבי פלוגתא דב\"ש וב\"ה בטומ' פתחים דב\"ה אינן מטהרין את הפתחים אלא מכאן ולהבא ולא למפרע ומינה שמעינן דלית ליה ברירה לרבה כב\"ה י\"ל דגבי טומ' פתחים דאורייתא ס\"ל לרבה דא\"ב אבל בעירוב דר' ס\"ל די\"ב.
סעיף ה ועוד אחרת יש בדרבנן דסמכינן אברירה והיא אותה ששנינו בפרקין לקמן דל\"ח בור של יחיד כרגלי היחיד ושל אותה העיר כרגלי אותה העיר כו' וכת' הר\"ן ז\"ל כרגלי אותה העיר כלומר כרגלי הממלא ראשון של אותה העיר דבירא דשותפי הוא לבני אותה העיר וכיון דבדרבנן י\"ב נמצא דכשמילא זה ממנו הוברר הדבר שזה היה חלקו המגיע לו משעה ראשונה ומיהו אם הממלא הוא של עיר אחרת אינו מוליך אלא למקום שכל רגלי העיר יכולין לילך עכ\"ל וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בפ\"ה מהלכות י\"ט די\"ד בשם הרשב\"א ז\"ל דבור של בני העיר כבור של שותפין הוא וי\"ב דכל אחד מוליכו למקום שעירב כו' וכת' עוד ה\"ה ז\"ל וז\"ל ויש מי שכתב דבור של אנשי העיר אין להם אלא אלפיים אמה לכל רוח ואפי' עירב אחד מהם לא יוליכם אלא אלפיים אמה ואין דבר זה מחוור והראשון עיקר עכ\"ל וזה שכת' ה\"ה ויש מי שכת' הן הן דברי רש\"י ז\"ל שפי' במשנתינו וז\"ל כרגלי אותה העיר אלפיים לכל רוח חוץ לעבורה עכ\"ל ובעירובין פ' מי שהוציאוהו דמ\"ב ע\"ב כת' וז\"ל כרגלי אותה העיר אלפיים לכל רוח ואם עירב זה למערב או למזרח אינו יכול להוציאו חוץ לאלפיים עכ\"ל והריטב\"א ז\"ל בחי' כת' עליו וז\"ל ואין פי' זה נכון דהיינו למ\"ד א\"ב אבל כיון דקי\"ל בדרבנן יש ברירה הרי הם לכל אחד מבני העיר כרגלי הממלא דאמרינן הוברר הדבר שזה חלקו המגיעו והכי מוכח בשלהי פ' בתרא די\"ט בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת גבי מילא ונתן לחבירו דרב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ורב ששת אמר כרגלי הממלא וקא מוקים תלמודא פלוגתייהו מעיקרא בבור אי דהפקירא הוא או דשותפי דר\"ן סבר דשותפי הוא ומש\"ה הם כרגלי מי שנתמלאו לו דקסבר דבדרבנן י\"ב ומר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קממלא כדאיתא התם הילכך הפי' הנכון הוא כו' וכמו שפי' הר\"ן וה\"ה ז\"ל ע\"כ יע\"ש.
וקשה טובא בין בדברי הר\"ן ז\"ל ובין בדברי הריטב\"א ז\"ל למה זה תלה הדב' למאי דקי\"ל די\"ב בדרבנן דמשמ' דאי איכ' איסורא דאורייתא לא הוה סמכינן אברירה לומר דכל אחד וא' מדידיה קממלא ומוליכו ברגליו משום דבאוריית' א\"ב והרי בפ' שור שנגח את הפרה דנ\"א ע\"ב עלה דאפליגו ראב\"י וחכמים בבור של שותפין לענין חיוב כיסוי מאימת מפטר הראשון משמירתו קאמר הש\"ס דלראב\"י לא מפטר ראשון עד שימסור דלייו לשני ולא משהניחו משתמש דלא הוי שני שואל שיהא כולו מוטל עליו לשומרו ומר מדידיה קממלא ומר מדידיה קממלא אבל משמסר דלייו לשני דהיינו כסויו של בור נעשה הב' שומר עליו ואמרינן התם דראב\"י אזיל לשיטתיה גבי שותפין שנדרו הנאה דמותרים ליכנס לחצר של שניהם מה\"ט דכל אחד בשלו נכנס דס\"ל דיש ברירה וקי\"ל הלכה כראב\"י כדאפסיקא הילכתא בהדיא בר\"פ השותפין הרי דאף בדאורייתא סמכינן אברירה בכל כה\"ג וכבר נתנו טעם הרא\"ש והר\"ן ז\"ל שם למה זה סמכינן אברירה בדאורייתא בהאי מילתא כיע\"ש ואם כן לפום הני טעמי שכתבו הם ז\"ל שם דשייכי נמי הכא אפילו נימא דהכא איכא איסורא דאורייתא נמי סמכינן אברירה לומר דמר מדידיה קממלא ולמה זה תלו הטעם בדרבנן וצ\"ע והנה הטור ז\"ל בא\"ח סימן שצ\"ז תפס עיקר פי' רש\"י ז\"ל שכתב וז\"ל ושל אנשי אותה העיר כרגלי אותה העיר אלפיים לכל רוח ואפילו עירב אחד מהם לרוח אחת אינו יכול להוליכם עמו עכ\"ל וראיתי להרב תי\"ט ז\"ל שכתב וז\"ל וק\"ל דלדברי הטור משמע דאע\"ג שזה אינו יכול להוליך למקום שעירב מ\"מ לא הפסידו האחרים בעירובו של זה ואינו מעכב על ידיהם וק\"ל מ\"ש מכלים שאינן מיוחדין לאחד מן האחים שאם עירב אחד מהם לרוח אחת הוא מעכב על ידיהם מלהוליכם אפילו פסיעה אחת מפני חלקו ופסקו ג\"כ הטור לעיל מהך שם באותו סימן והניח דברי הטור בצ\"ע יע\"ש ולדידי פשיטא לי דלדעת הטור ז\"ל דס\"ל דבור של אנשי העיר לא חשיב כבור של שותפין לסמוך אברירה ולומר דכל אחד מדידיה קממלא ודאי דאם עירב אחד מעכב על אחרים ולא הוצרך הטור להאריך ולפרש הדבר דממילא משתמע ממ\"ש דאפילו עירב אחד מהם אינו יכול להוליכו עמו עד מקום שעירב וש\"ר להרפ\"ח ז\"ל בקונט' מים חיים תפס על הרב תי\"ט ז\"ל בזה יע\"ש. עוד ראיתי להתי\"ט ז\"ל שרצה לייחס סברת הרשב\"א והר\"ן וה\"ה בדעת רש\"י ז\"ל ומ\"ש בפיה\"מ דכרגלי העיר היינו אלפיים אמה לכל רוח מיירי בשלא עירב אבל כשעירב כל אחד מוליכה למקום עירובו דמר מדידיה קממלא יע\"ש ואין ספק דאשתמיט מיניה לשון רש\"י בפרק מי שהוציאוהו דמ\"ה שכתב בהדייא דאפילו בשעירב אין לו אלא אלפיים יע\"ש וצ\"ע.
ועוד תנן במתני' המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים ואמרינן עלה בגמרא מתני' דלא כרבי דוסא דאמר המוסר בהמתו לרועה הרי היא כרגלי הרועה ומשנינן לא קשייא מתני' בשני רועים וברייתא ברועה אחד ופי' רש\"י דבב' רועים לא ידענו להי מינייהו הוייא דעת בעלים הילכך הרי הם כרגלי הבעלים אם אינה אצל הרועה מבעוד יום וכ\"כ הרע\"ב וכדבריו כתבו הרא\"ש והטור בא\"ח סימן שצ\"ז יע\"ש ולפי פי' זה ק' טוב' דאע\"ג דלא ידעינן מערב יו\"ט להי מינייהו הוייא דעת בעלים מ\"מ כשמסרה בי\"ט לאחד מהם תגלי מילתא למפרע דלהאי הוייא דעת בעלים מבעוד יום ונסמוך אברירה בדרבנן ומאי שנא מההיא דהאומ' לה' הריני מערב על איזה מכם שארצה שאפילו רצה משחשיכה עירובו עירוב למ\"ד י\"ב כדאיתא בפרק בכל מערבין דל\"ז וכתבנוה לעיל. וראיתי להר\"ן בפירוש ההלכות שכתב על דברי הרי\"ף וז\"ל מדברי הרי\"ף ז\"ל נראה שהוא מפרש דכי מוקמינן למתני' בשני רועים היינו שמסר אותם מערב יום טוב לשניהם ולא בירר דבריו למחר בירר ומסר שמירתו לאחד מהם ולפיכך הרי הן כרגלי הבעלים דאע\"ג דקי\"ל דבדרבנן י\"ב אפ\"ה כיון שעדיין לא" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור עשיית מלאכה בערב פסח לפיכך \n יום י\"ד בניסן אסור בעשיית מלאכה מד\"ס ואינו אסור אלא מחצי היום ולמעלה שהוא זמן השחיטה כו'. ע\"כ. הנה התוס' ז\"ל בר\"פ מקום שנהגו כתבו בשם ריב\"א דמפרש בירושלמי הטעם דע\"פ אחר חצות אסור מדאורייתא לעשות מלאכה משום הקרבת הקרבן פסח ואפילו בשאר ימות השנה יחיד המביא קרבן אסור בעשיית מלאכה וכתבו דפריך עלה בירו' א\"כ בכל יום יהא אסור במלאכה משום קרבן התמיד ומשני שאני קרבן שהתורה הוציאו מן הכלל דכתיב ואספת דגנך ואם כל ישראל יושבין ובטלין מי יאסוף להם הדגן וכתבו עוד דנראה דאף בזמן הזה דליכא קרבן כיון שנאסר אז אסור לעולם עכ\"ל.
וראיתי למוהר\"ח אלפאנדארי שבס\"ס מוצל מאש ח\"ב סי' ג' שהוקשה לו בדברי הירושלמי הלז שהביא קרא דואספת דגנך ולא הביא קרא דששת ימים תעשה מלאכה הנאמרה בתורה קודם ועוד דהוה ליה לומר מדאסר רחמנא מלאכה ביום טוב שמע מינה דבחול שרי ולמה לי קרא דואספת דגנך יע\"ש. ולע\"ד הדבר מבואר דמהנהו ליכא שום ראיה דמאי דבעי מימר בירוש' דאיכא איסור עשיית מלאכה בחול משום הקרבת התמיד דודאי איסור עשיית מלאכה זו שאסרו בע\"פ מטעם הקרבת הפסח אינו אלא מלאכה רבה כקצירה וטחינה וכיוצא הנעשות לימים הרבה וכאותם המלאכות האסורות בחולו של מועד אבל מלאכה כל דהיא לשעת' לא אסרו בה מטעם הקרבת הקרבן וכ\"כ בהדייא רבינו ז\"ל בדין זה וז\"ל ולפיכך יום י\"ד כו' כמו חולו של מועד והוא קל מחש\"מ והכי משמע ודאי מהטעם שאמרו בירושלמי והביאו ה\"ה וז\"ל אינו בדין שיהא קרבנך קרב ואתה עסוק במלאכה וזה ודאי מסתבר בעוסק במלאכה הנעשית לימים הרבה אבל בעושה מלאכה לשעתה ליכא טעמא לאסור וכן מבואר בהדייא בירושלמי שהביאו התוס' בחגיגה די\"ז ע\"ב ד\"ה אלא כו' יע\"ש והירושלמי הוא במגילה פ\"ק הלכה ו' על מה ששנינו אבל זמן עצי כהנים כו' ועיין בהרב שדה יאושע שם וכיון שכן ליכא שום ראיה מקרא דששת ימים תעשה מלאכה דאיכא למימר דלא התיר הכתוב בחול מלאכות האסורות בשבת ובי\"ט דאפילו דליכא בהו טירחא ולימים הרבה אסו' בשבת וי\"ט ובחול מותרות אבל כל דאיכא טירחא בעשייתן אסורות בחול מטעם הקרבת התמיד לזה הביאו מקרא דואספת דגניך דאפילו במלאכת אסיפת הדגן שהיא מלאכה רבה לימים הרבה התירו הכתו' בחול ודוק.
וע\"פ האמור ניחא לי מאי דק\"ל להרב מש\"ל בפ\"ו מה' כלי המקדש הל' יו\"ד באותה ששנינו בפ\"ב דחגיגה ומודים שאם חל עצרת בשבת שיום טבוח אחר שבת כו' ומותרים בהספד ובתענית וביאר הרב ז\"ל משום דיום טבוח הוא יום שמביאין בו קרבנות ואסור בהספד ובתענית ומלאכה הוצרך תנא דמתני' להשמיענו דכשחל עצרת בשבת יום טבו' מותר בהספד ובתענית שלא לקיים דברי האומרים עצרת אחר שבת. אלא דק\"ל דאמאי לא תני במתני' נמי דמותר בעשיית מלאכה נמי כמו שמות' בהספד ובתענית ונדחק לתרץ דחכמים לא רצו לעקור יום טבוח מכל דיניו אלא הניחו קצת לעשות הכר ליום שהוא יום הקרבת קרבן והניחו אותו באיסור עשיית מלאכה והתירו בהספד ובתענית מפני הצדוקים עכ\"ל ותירוץ זה אינו נח לי דא\"כ טפי היה להם לחכמים להתירו במלאכה טפי מהספד ותענית דמלאכה שכיחא ומפרסמא מילתא ובזה נידחה קרו לה לסברת הצדוקים האומרים עצרת אחר שבת אבל בהספד ובתענית דלא שכיחא ולא מפרסמא מילתא אין סברת הצדוקים נדחית בזה.
אמנם ע\"פ האמור דאיסור מלאכה זו דאסיר' ביום הקרבת הקרבן אינה אלא במלאכה האסורה בחש\"מ שיש בה טירחא אין מקום לקושית הרב ז\"ל דלמה להם לחכמים להתיר ביום טבוח שהוא יום הקרבת קרבן מלאכות של טירחא דאי לאפוקי סברת הצדוקים כיון שמותרים הן במלאכות האסורות בי\"ט ממילא נידחית סברתם שאם היה עצרת ביום זה היה להם לאסור כל מלאכה כשם שאסורה בי\"ט ודוק: ועל מ\"ש עוד התוס' דאף בזמן הזה דליכא הקרבה כיון שנאסר אז אסור לעולם ראיתי למוהרח\"א שם שהביא דברי הרא\"ש דמייתי ראיה מההיא דפרק בכל מערבין שאמר ר\"א בר צדוק אני מבני בניו של סנאב בן בנימין פעם א' חל ט\"ב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי\"ט שלנו היה הרי דר\"א בר צדוק היה אחר החרבן ומפני שאבותיו היו נוהגין בו י\"ט נהג הוא ג\"כ עכ\"ל והביא ג\"כ דברי הר\"ש בשיטה כ\"י שכת' וז\"ל ובהכי מתיישב לריב\"א הא דאמרי' אמר ר\"א בר צדוק כו' אלמא אף בזמן שלא היה בה\"מ קיים היו עושים י\"ט ה\"נ אין עושים מלאכה בערב פסח והא דמסקינן בפ\"ק דר\"ה קשייא הלכתא אהלכתא לא קשיא כאן בחנוכה ופורים כאן בשאר יומי דכולה מגילת תענית בטלה חוץ מחנוכה ופורים לק\"מ לההיא דר\"א בר צדוק דמשמע דלא בטלה וכההיא מסקנא אתייא דר' יוסי ס\"ל התם דדוקא בזמן שב\"ה קיים אסורים שלא בזמן בה\"מ קיים מותרים ור\"מ פליג עליה וס\"ל דאף בזמן שאין בה\"מ קיים אסורים ור\"א בר צדוק כר\"מ ודלא כר\"י דלר\"י לא קתני בזמן ט\"ב מגילת תענית אע\"ג דמתנייא התם כי היכי דלדידי' לא קתני ההיא דהתם דאתיי' בשורתא טבתא ליאודאי דלא יעדון מן אורייתא דהוייא לאחר החרבן כדאיתא התם מפי רבינו עכ\"ל הר\"ש ז\"ל.
והנה לכאורה דברי הר\"ש ז\"ל הללו נראין כסותרין זה לזה בתוך כדי דיבור דמעיקרא הביא ראיה לסברת ריב\"א דאיסור מלאכה בערב פסח נוהג אף בזמן הזה דליכא הקרבה מההיא דר\"א בר צדוק שנהג י\"ט לאחר החרבן וכשהוק' לו לההיא דר\"א בר צדוק ממאי דמסקי' בפ\"ק דר\"ה דבטלה מגי' תענית כ' דההיא דראב\"צ אתי כר\"מ דס\"ל דלא בטל' מגי' תענית וכיון שכן לדידן דקי\"ל כר\"י דבטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים מאי ראיה איכא מההיא דראב\"צ ואדרבא מינה נשמע דלדידן ליכא איסור עשיית מלאכה בע\"פ בזמן הזה כיון דקי\"ל דבטלה מגילת תענית. ונראה דריב\"א ז\"ל משמע ליה דאסור לעשות מלאכה בע\"פ בזמן הזה אפי' למ\"ד בטלה מגילת תענית דדוקא בהני ימים טובים הכתובים במגילת תענית שקבלו עליהם ע\"י מעשה שאירע להם וכן בההיא דר\"א ב\"צ שמפני שתקנו הנביאים זמן עצי הכהנים הוקבע להם י\"ט באלו הימים יש כח בידם לבטלם למ\"ד בטלה מגילת תענית אבל באיסור מלאכה בע\"פ דמן התורה חיובא רמיא עלייהו להקריב בו קרבן וממילא אסורים במלאכה אין כח ביד ב\"ד לבטל מהם איסו' זה דכל דמעיקרא חל עלייהו חיובא לעשות יום זה י\"ט משום הקרבת קרבן חל על הדורות הבאים ואפי' היכ' דנתבטל הט' ואין כח ביד' לבטלו ולזה הביאו ראיה דכל דמעי' חל עלייהו חיובא משום הקרבת הקרבן חלה לדורות הבאים מההיא דראב\"צ שביטל תקנת חכמים מלהתענות בט\"ב דחוי משום מנהג אבותיו שהיו נוהגין בו י\"ט דאי לא חל חיובא לדורות הבאים אפי' כשנתבטל הטעם לא היה מבטל ראב\"ץ תקנת חכמים משום מנהג אבותיו. והשתא אע\"ג דראב\"ץ ס\"ל דלא בטלה מגילת תענית ומה\"ט נהג בו י\"ט מ\"מ שמעינן מיניה דכל דמעיקרא נהגו שום מנהג מחמת איזה טעם אף ע\"פ שנתבטל הטעם לא נתבטל המנהג וחיובא רמייא על הדורות הבאים ובכן אע\"ג דלמ\"ד בטלה מגילת תענית בטלו כל הימים שקבלו עליהם כל הראשונים היינו דוקא בשאר י\"ט שהם אמרו והם אמרו אבל בע\"פ דמן התורה חיובא רמייא עלייהו אין כח בידם לעקור.
וע\"פ האמור בכוונת דברי הר\"ש ז\"ל לא מצאתי מקום למ\"ש עוד מוהרח\"א ז\"ל שם שהתו' ז\"ל לא הביאו ראיה זו דראב\"צ משום דאזלי לשיטתייהו שכתבו בפ\"ק דתענית די\"ב גבי ההיא דאמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה דמייתי תלמודא דראב\"צ וז\"ל דאף עג\"ב דאמרינן משחרב בה\"מ בטלה מגילת תענית והאי עובדא דראב\"צ היה לאחר החרבן האי תנא סבר דלא בטלה מגילת תענית עכ\"ל. ולא זכיתי להבין אמרי קדוש שהרי אף הר\"ש כת' בהדייא כדברי התוס' דפ\"ק דתענית דההיא דראב\"צ אתיא כמ\"ד לא בטלה מגילת תענית ואעפ\"כ הביא ראיה מינ' לומר דאסור לעשות מלאכה בע\"פ אף בזמן הזה ואין ס' שכיוון למה שכתבנו ולדידיה תיקשי ליה דברי הר\"ש ז\"ל דסותרים זה לזה בתכ\"ד ועיין במה שיישב עוד הרב ז\"ל שם ע\"פ דברי התוס' דפ\"ק דתענית דברי הרב המאור שכתב שבזמן הזה שאין קרבן דין ע\"פ כשאר ערב י\"ט דס\"ל דההיא דראב\"צ אתייא כמ\"ד לא בטלה מגילת תענית וע\"פ דבריו יש ליישב מה שהק' הרב מש\"ל בפ\"ו מה' כלי המקדש ה\"י לדברי הרז\"ה מההיא דחגיגה דח\"י דאסר ר' טרפון ההספד ביום טבוח אף ע\"ג דר\"ט לא היה אלא לאחר החרבן ולפי מה שכתב מוהרח\"א ז\"ל י\"ל דר\"ט ס\"ל דלא בטלה מגילת תענית מיהו לפי מה שכתבנו לעי' בכוונת דברי הר\"ש אין לזה מקום ישוב.
ומ\"מ קשה למה לא הביאו התוס' והר\"ש והרא\"ש ז\"ל ראיה לדברי ריב\"א מאותה שאמרו בפרק קמא דביצה דף ה' דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אפי' היכא דנתבטל הטעם שבעבורו גזרו הגזרה ומוכחינן לה מההיא דכרם רבעי וכמ\"ש הר\"ן בפרק מקום שנהגו וה\"ה בפ\"ח מה' י\"ט. ואולי אפשר דמהתם ליכא ראיה כ\"ך דאיכא למימר דאיסור מלאכה ביום הקרבת קרבן לא הושיבו חכמים עליה לאסור אלא מעצמם נהגו איסור בדבר מהטעם שאמרו בירו' שאינו בדין שיהא קרבנך קרב ואתה עסוק במלאכה וכעין זה כ' הר\"ן בפ' אין מעמדין דשס\"ב בשם הרמב\"ן לענין איסור גילוח יע\"ש.
ובעמדי בענין זה ראיתי להרב מש\"ל בפ\"ו מה' כלי המקדש ה\"י הק' עמ\"ש מרן ז\"ל בא\"ח סימן תצ\"ד דאסור להתענות במוצאי חג השבועות דלמה לא ביאר שאם חל עצרת בשבת שיום ראשון מותר בהספד ובתענית כמו ששנינו בפרק שני דחגיגה די\"ז ומודים שאם חל עצרת בשבת שיום טבוח לאחר השבת ומותר בהספד ובתענית יע\"ש ובס' מלכי בקדש שם בסימן הנז' הקשה ע\"ש מרן מלכא מוהר\"ח אבועאלפיא בר דוד נר\"ו דנראה דאישתמיטתיה מהרב מש\"ל כלל גדול שבידינו לא בגה\"ז עצרת ומהאי טעמא לא ביאר דין זה דכיון דבזמן הזה לא יחול עצרת בשבת והניחה בצ\"ע יע\"ש.
ולדידי אין ספק דלא נעלם מהרב מש\"ל ז\"ל כלל זה מיהו עיקר קושייתו היתה למה זה לא הביא מרן דין זה דנפקא מינה לדידן דהיכא דנפל עצרת ביום ה\"ו דיום טבוח שלו גם כן הוא ביום א' ומתני' דקתני ומותר בהספד ובתענית ביום טבוח לאו דוקא כשחל עצרת בשבת שיום טבוח שלו לאחר השבת דה\"ה נמי כשחל ביום ה\"ו נמי דיום טבוח שלו הוא לאחר השבת דמותר בהספד ובתענית דכיון דעיקר טעמא אינו אלא לאפוקי מסברת הצדוקים האומרים עצרת לאחר השבת מה לי כשחל עצרת בשבת מה לי כשחל קודם השבת וכ\"כ הר' יד אהרן שם בסי' תצ\"ד ע\"ש הרב גן המלך. וכבר כתבתי פתקא אחת למרן מוהרח\"א הנז' באייר בשנת התקכ\"ה על דנא פתגם והוכשר הדבר בעיניו ועיין בזה בתשובת הרמ\"ע מפאנו סי' י\"ב מ\"ש בזה.
והנה מדברי התוס' ז\"ל בריש פ' מקום שנהגו שכתבו בשם ריב\"א מבואר דסבירא ליה לריב\"א דאיסור מלאכה בע\"פ אחר חצות הוא דאוריי' כמו שדקדק מדברי הירוש' אמנם הר\"ן ז\"ל כתב שהוא אסמכתא והוא דרבנן וראיתי להרב פר\"ח בריש סי' תס\"ח הכריח כשיטת הר\"ן דאיסור זה הוא מדרבנן דגרסינן בריש פרקין מאמתי י\"ד אסור בעשיי' מלאכה ראב\"י אומר משעת האור רי\"א משעת הנץ החמה א\"ל ראב\"י לר\"י וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור בעשיית מלאכה ומקצתו מותר א\"ל הוא עצמו יוכיח שמקצתו מותר באכילת חמץ ומקצתו אסור כו' ופרכינן שפיר קאמר ליה ראב\"י לר\"י ומשנינן ה\"ק לי' ר\"א אמינא לך מלאכה דרבנן ואת אמרת לי חמץ דאורייתא ואידך שעות דרבנן ואידך הרחקה הוא דעבוד רבנן ע\"כ מוכח בהדייא דאיסור מלאכה בע\"פ אינו אלא דרבנן עכ\"ל וכוונת ראייתו סתומה שהרי אף התוספות ז\"ל אזלי ומודו דעד חצות מיהא לא אסירא מדאורייתא וכדמוכח מדברי הירושלמי דמייתו ועיקר ראיית' אינה אלא מחצות ואילך דאיכא ק\"פ ואם כן שפיר קאמר תלמודא בריש פרקין דמלאכת ע\"פ דהיינו מהאור או מהנץ החמה שהוא מדרבנן.
אמנם אחר העיון כונת הרב ז\"ל היא דאם איתא דמחצות ואילך היא מדאורייתא אם כן כי היכי דבחמץ שהיא מדאורייתא אמרי הרחקה הוא דעבוד רבנן הכא נמי נימא הרחקה הוא דעבוד רבנן במלאכה ואם זו היתה כונתו איכא למישדי ביה נרגא טובא דהכא ודאי אם אית' דמשום הרחקה נגעו בה הו\"ל לגזור מה' או מו' שעות כי היכי דגזרו גבי חמץ ולא מהנץ החמה אלא ודאי דלא מטעם הרחקה נגעו בה אלא משום עיקר הגזרה וא\"כ שפיר קדחי תלמוד' וכי היכן מצינו כו' כיון דמלאכה משום עיקר גזירה אתו עלה ושנייא משעות דחמץ דמשום הרחקה הוא דעבוד רבנן." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..4b4b63e71a4b2b9ac93a28c9b1236d72afbc61f0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,40 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שביתת עשור", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש תוספת יוה\"כ וצריך \n להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנא' ועניתם את נפשותיכם כו'. ע\"כ. הנה רבינו כתב דיש תוספת לעינוי מקרא דועינתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב ואלו בענין תוספת מלאכה לא כתב. וביומא דפ\"א דדרשו קרא דועינתם לתוספת עינוי דרשו ג\"כ תוספת מלאכה מסיפיה דקרא דכתיב תשבתו שבתכם וכתב ה\"ה ז\"ל שרבינו פסק כברייתא דמיעט תוספת ממילת בעצם היום הזה הכתוב גבי עונש ואזהרה ומפני שמצא ברייתא אחרת המסייע לזו והיינו ההיא דר\"ח מדפתי דדריש קרא ועניתם לומר שכל האוכל בט' כאילו התענה ט' ועשירי פסק כאותה ברייתא. אבל הרי\"ף ז\"ל משמע ליה דשתי ברייתות הללו לא פליגי וכתב לשתיהם באומרו דליכא עונש ואזהרה אבל איכא איסורא. עוד כתב שרבינו פסק כר\"ע בפ\"ק דר\"ה ד\"ט דס\"ל דאין איסור בתוספת דדריש קרא דועניתם לומר דכל האוכל בט' כו' את\"ד ה\"ה ז\"ל וכבר תמהו עליו מוהריב\"ל והלח\"מ והר\"ב ק\"א ז\"ל בדף רנ\"ה ע\"ג שאם פסק כברייתא דמיעט תוספת ממילת בעצם גם שם מיעטו תוספת לענין עינוי ואיך פסק רבינו תוספת לענין עינוי. וכן במ\"ש דלר\"ע לית ליה תוספת דדריש קרא לכל האוכל כו' א\"כ ליכא תוספת בעינוי ואיך פסק דיש תוספת עינוי מהך קרא דועניתם. והיותר קשה אצלי במה ששם ה\"ה מחלוקת בין שתי הברייתות והלא שתיהם נשנו בת\"ך בפרשת אמור זו אחר זו ואין ספק דהרי\"ף ז\"ל ראה לשתיהם ופסקם ובגמרא ששאלו ותנא דעצם עצם קרא דועניתם מאי עביד ליה ומוקי לה לדר\"ח מדפתי כבר כתב הלח\"מ דלא גרסינן ליה ושכן מצא בנוסחא כ\"י וגירסא נכונה היא לפי דעתו.
והנה הלח\"מ ליישב דברי רבינו וה\"ה כתב דלא גרסי בברייתא דמיעט לעונש ואזהרה יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה אבל יהא מוזהר על תוספת עינוי ודין הוא כו' שנמצא שאף מעינוי מיעטו עונש ואזהרה מתוספת אלא מעונש לבד מיעטו ממילת בעצם אבל באזהרה לא שמענו שום מיעוט ומדלא מיעטו ש\"מ דאיתיה בכלל אזהרה ולא פסק רבינו כרבינא דאמר דתנא עצם עצם גמר דא\"כ אף מיעוט מעונש לא שמענו כי היכי דנימא מדמיעט עונש ש\"מ איתיה בכלל אזהרה אלא כרב אחא ור\"פ דילפי אזהרה לעינוי מקרא דתשבתו שבתכם והשתא ברייתא אתייא כפשטא ואייתר קרא דעצם עצם למעט עונש ואזהרה מתוספת מלאכה ועונש מתוספת עינוי. ומדמיעט עונש ש\"מ דאיתיה בכלל אזהרה והכי ס\"ל לר\"ח מדפתי ומשו\"ה דריש לקרא דועניתם לאוכל בט' כאילו התענה ט' ועשירי ורבי' דיליף לה מקרא דועניתם דרשא פשוטה נקט כיון דלא נפקא לן מידי לענין דינא עכ\"ל.
וראיתי להר\"ב ק\"א בדרנ\"א ע\"ד דחה דבריו הללו חדא דרב אחא ור\"פ לא ליישב הברייתא באו דהא תנא דברייתא יליף לאזהרת עינוי מג\"ש דעונש דמלאכה ואינהו ילפי לה מקראי דשבת שבתון כו' וראיה לזה דרב אחא דמפיק לה מקרא דשבת שבתון אמרו בגמרא דקרא דתשבתו שבתכם אצטריך לתוספת מלאכה ועינוי ואם ליישב הברייתא הוא בא הרי הברייתא ממעט תוספת ממלאכה ועינוי ושאר הדוחקים שנדחק לומר שרבי' נקט קרא דועניתם אף דלא משמע ליה הכי משום דלא נפקא מינה לענין דינא וגם מ\"ש דלא גרסינן בתנא דעצם עצם כו' לא ישרו בעיניו ועוד תמה עליו דאיך יתכן שיהיה כן גירסת הברייתא דודאי כי ממעטינן עונש כרת מן התוספת אכתי ודאי איתיה בכלל אזהרה ועונש ליכא אבל אזהרה איכא וכיון שכן ע\"כ לגרוס בברייתא יכול ליתיה בכלל עונש אבל איתיה בכלל אזהרה עכ\"ל.
ולא ירדתי לעומק דעתו בזה דמי הגיד לו להרב ז\"ל שהלח\"מ מיאן בזה דודאי כי ליתיה בכלל עונש איתיה בכלל אזהרה ואיסור' שכתב הלח\"מ ז\"ל היינו הא אלא כיון דאזהרה ליתי' בהדייא בקרא קאמר איסורא וכן נראה בהדיא מדבריו במ\"ש דלרבינא ליכא איסור לאו כו' מכלל דלרב אחא ור\"פ איסור לאו איכא. ומ\"ש דא\"כ צריך לגרוס בברייתא יכול איתיה בכלל אזהרה כו' לא ידעתי איך תלה זה בזה דאפשר דאיתיה בכלל אזהרה והתנא לא מיעטו ואדרבא לפי גירסתינו קשה היאך מיעט אותו מאזהרה כמ\"ש ודין הוא כו' והלא ק\"ו פריכא הוא וכמ\"ש הרב עצמו בתחילת ביאור ברייתא הלזו עד שנדחק לומ' דכשחזר התנא ואמר אבל כו' כאן חזר מהק\"ו הזה יע\"ש. עוד כתב הרב הנז' דלפום מאי דהדר תנא דברייתא ויליף אזהרה לעינוי מג\"ש דעונש מלאכ' מינה מתמעט התוספת עינוי מאזהרה שלא יהיה הלמד גדול מן המלמד וכי היכי דבתוספת מלאכה ליכא אזהרה ה\"נ בתוס' עינוי וה\"נ לרב אחא ור\"פ דילפי לאזהרת עינוי משבת שבתון ממילא ליכא ג\"כ אזהרה לתוספת עינוי וכו' יע\"ש. לזה י\"ל דכיון דאיצטריך בתוספת דעינוי למעט מן העונש אף דכבר מיעטו ממלאכה ע\"כ דאיכא שום סברא לרבויי תוס' לעינוי אף דליכא איסור תוספת במלאכה דהואיל וכן י\"ל דמדלא מיעטו גבי אזהרה בהדייא דאכתי בסברתיה קיימא וכי ילפי' אזהרה ממלאכה אמרינן דון מינה ואוקי באתרין.
והדרך השני אשר כתב הלח\"מ במ\"ב ליישב דברי רבינו דחאו הרב שם ולקוצר דעתי דרך ישר ליישב דברי רבינו ולא דברי ה\"ה כמו שהבין הרב שם יע\"ש והדרך אשר ישר בעיניו בדף רנ\"ה ע\"ב לדעתי בחזקת סכנה הוא עומד שכת' דר\"ע דיליף במסכת ר\"ה מבחריש ובקציר לאסור חריש של שישי' לשביעית וכן קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית לית ליה תוספת חול על הקדש בשבתות וי\"ט דשאני התם דאיסורא אתי עלה משום שביעית עצמו ותלמוד' דמייתי התם ברייתא זו ללמוד ממנה דמוסיפי' מחול על הקדש לאו מר\"ע יליף לה אלא מר\"י דיליף ליה מועניתם והגמרא דקאמר האי ועניתם מאי עביד ליה הכי קאמר לדידיה ודאי סיפיה דקרא דתשבתו שבתיכם לא דריש ליה לתוספת שבתות וימים טובים דא\"כ בחריש ובקציר למה לי דא\"כ רישי' דקרא דועניתם מאי דריש ליה דתוספת עינוי לבד או שום דרשא אחרינא וקאמר תלמודא דאיכא דרשא אחרינא בהאי קרא והיינו ההיא דר\"ח מדפתי והכוונה לומר דיתכן דר\"ע ידרוש הכי ולית ליה תוספת אפי' בעינוי לבד ובספיקא תלייא מילתא והיא היא מאי דקאמר תלמודא בסוגיין ותנא דעצם עצם האי ועניתם מאי עביד ליה כלומר דריש ליה לאיסו' תוספת לעינוי ועצם לא מיעט אלא לאזהרה או דילמא אית ליה דרשא אחרת בזה ובודאי כי הוה משמע ליה למדרש לתוספת עינוי היינו לעינוי דוקא ולא לתוס' מלאכה דליכא קרא להכי ומשני תלמודא דאצטריך לדרשת ר\"ח מדפתי כלומ' דאפשר דתנא דעצם יסבור הכי ואכתי בספיקא תלייא מילתא ומשו\"ה פסק רבינו לחומרא בספק זה יע\"ש.
ולא הונח לי תירוץ זה דאי תלמודא במסכת ר\"ה לא הביא ברייתא דחריש וקציר אלא ללמוד ממנה דלר\"י יש תוספת מחול על הקדש מה מקום יש להביא ברייתא זו ולא הו\"ל להביא אלא ברייתא דדריש קרא דועניתם לתוספת מחול על הקדש ואי בר\"ע מספ\"ל אי אית ליה תוספת אפילו בעינוי משום דאפש' דאף בעינוי לית ליה תוספת מאי בעי ור\"י תוספת מחול על הקדש מנ\"ל ומי הגיד לנו דר\"י אית ליה תוספת עד דנבעי מנ\"ל הא כי היכי דלר\"ע לית ליה ה\"נ לר\"י לית ליה גם מ\"ש דדרשא דועניתם לא מצי דריש ר\"ע כדדריש ר\"י דא\"כ בחריש ובקציר למה לי לפי דבריו שכתב דמקרא דבחריש ובקציר אין ללמוד תוספת לשאר ימים טובים דשאני התם דאיסורא משום שביעית עצמו אכתי אפ' דידרוש ר\"ע קרא דועניתם לתוספת ימים טובים משום דהתם ליכא למשמע לחריש של שביעית דהא דחריש של ערב שביעית דעיקר טעמא משום שהוא גדר בשביעית אפילו כי חריש שלשים יום קודם אסיר וכן בקציר של מוצאי שביעית לעולם אסור משא\"כ בשאר תוספת של ימים טובים דאינו אלא תוספת כל דהו להכי אצטריך חריש וקציר. גם מ\"ש דה\"נ דפריך ותנא דעצם עצם קרא דועניתם מאי עביד ליה הכוונה לומ' דמספקא ליה אי דריש ליה לתוספת עינוי או לדרשא אחרת ולא מספקא ליה אלא לעינוי ולא לתוס' מלאכה כו' זה לא ידעתי אמאי לא מספקא ליה לענין מלאכה אי דריש לתשבתו שבתכם לשאר שבתות וי\"ט כדדריש תנא דברייתא שם וכי מיעטיה מבעצם היינו לענין עונש ואזהרה אבל איסורא מיהא איכא ועיין עוד בדרך הב' מ\"ש שם כי הוא דחוק הרבה מצד עצמו ועיין עוד במ\"ש בביאור הסוגייא דקאמר רבינ' תנא עצם עצם יליף מופנה יש לעמוד בכל דבריו ואין הפנאי מסכים.
ומ\"מ לקוצר דעתי רבינו ז\"ל אזיל לשיטתיה שכתב בס' המצוות בשורש השני שכל דבר הנלמד באחד מי\"ג מידות או מריבוי הכתוב ולא מצינו להש\"ס שאמרו שהוא מדאורייתא חשיב דרבנן ואע\"פ שה\"ה ומרן כ\"מ ז\"ל בפ\"א מהל' אישות משמע להו בדעת רבינו דלא חשיב דרבנן אלא לענין מנין המצוות אבל דינו כדאורייתא לכל דבר יע\"ש אנו אין לנו אלא דברי הר\"ב לב שמח ז\"ל שהכריח בראיות ברורות שדינו כמילי דרבנן ממש לכל דבר וכ\"כ בספ' תמים דעים בסימן כ\"ג ועיין להר\"ב דברי אמת בקו' הט' יע\"ש. ובכן אע\"פ שאותה ברייתא שבפ' יוה\"כ מפיק לתוספת עינוי ותוספת מלאכה ליוה\"כ ושבתות וי\"ט מקרא דועניתם ומרבוייא דתשבתו שבתכם מאחר דלא אשכחן בש\"ס דקרי להו מדאורייתא אלא לתוספת עינוי דיוה\"כ אף רבינו ז\"ל לא הזכיר מן התורה אלא דוקא לתוספת עינוי ולא לתוספת מלאכה לא ליוה\"כ ולא לשאר שבתות וי\"ט דומייא דקידושי כסף ושטר דהכסף מד\"ס והשטר דאורייתא לדעת רבינו מה\"ט דלא הזכירו בש\"ס דאורייתא אלא בקידושי שטר ולא בקי' כסף ואע\"ג דמחד קרא נפקא לן תוספת עינוי ותוספת מלאכה מ\"מ תוספת עינוי מבואר יותר בכתוב דכתיב בט' לחדש וכי בט' מתענין כדאמרינן בש\"ס אבל תוס' מלאכה דנפ\"ל מרבוייא דתשבתו שבתכם איכא למימר דאינו אלא מדרבנן.
איברא שלא מצינו לרבינו בה' שבת שכתב דאיכא תוס' מלאכה בשבת ואפילו מדרבנן ומדברי ה\"ה ז\"ל מבואר דמדרבנן מיהא אזיל ומודה רבינו דאיכא תוס' בשבתות וי\"ט שדקדק וכתב שאין תוס' דבר תורה כו' וחזר וכ' שלא הוזכר בדברי רבינו בה' שבת תוספת כלל מן התו' דמבוארי' דבריו דדוקא מן התורה הוא דלית ליה לרבי' תוספת בשבת וי\"ט אבל מדרבנן אית ליה ושוב ראיתי למרן הב\"י ז\"ל בה' שבת סימן רס\"א שכתב על דברי ה\"ה ז\"ל דדבר תורה שכתב לאו דוקא שהרי מדרבנן נמי לית ליה תוספת מלאכה דאל\"כ לא הי\"ל להשמיטו יע\"ש. מיהו מרן החביב ז\"ל כתב בשם הראנ\"ח ז\"ל דרבינו לא הזכיר דין תוס' מלאכה מדרבנן בפ\"ה מה' שבת גבי תקיעות שתוקעין בע\"ש להשבית העם ממלאכתם וע\"ז סמך ג\"כ שלא הביא איסור מלאכה מן המנחה ולמעלה שנתבארה בפסחים מפני שהוא מובן מדין התקיעות יע\"ש. ואם כנים הדברים כמ\"ש הראנ\"ח ז\"ל מ\"ש בדעת רבינו הנה נכון.
והנה בדברי רבינו לא נתבאר כמה הוא שיעור תוס' יה\"כ שלא כתב אלא מתחיל לצום ולהתענות מערב תשיעי הסמוך לעשירי וכן ביציאה שוהה בעינויו מעט כו' והתוס' ז\"ל בפרק המביא ד\"ל ע\"א עמ\"ש בגמ' תוס' יה\"כ דאורייתא כו' כתבו וז\"ל משמע דיש שיעור לתוס' יה\"כ מדאצטריך להפסיק מבעוד יום דהא ודאי לא היו אוכלים ממש עד חשיכה דעבדי איסורא בדאורייתא כו' ולא הוברר שיעור התוס' הילכך יש להזהר ולהפסיק מבעוד יום עכ\"ל וכונתם מבוארת כמ\"ש הר\"ן ז\"ל דכיון דלא היו אוכלים עד שחשיכה ממש אלא עד סמוך לחשיכה ג\"כ ע\"כ היו מוסיפין קצת דאי אפשר לצמצם דא\"כ מאי נימא להו אבל אי תוס' עינוי יש לו שיעור ניחא שלא היו נזהרות בכל שיעור התוס' וקאמר שפיר דמשום טעמא דמוטב שיהיו שוגגין לא אמרינן להו מידי. והר\"ן ז\"ל כתב וז\"ל ולי נראה דכיון שציותה תורה תוספת צריך להוסיף מחול על הקודש איזה זמן חוץ מן הזמן שהוא נשאר בו מן הספק שאם לא כן לא היה צריך להזהיר על התוס' וזה על דעת מי שסובר דמאי דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא הוא עכ\"ל. והרפ\"ח ז\"ל בה' יה\"כ סימן תר\"ח כתב על דברי הר\"ן ז\"ל הללו וז\"ל כלומר דלדעת הרמב\"ם בפ\"ט מה' טומאת מת ודעימיה דס\"ל דס' דאורייתא לחומרא הוי מדרבנן דמדאורייתא כל ס' רחמנא שרייא י\"ל דהתוס' נכלל בזמן בין השמשות ולא בעי להוסופי מידי מקמי זמן בה\"ש ולפי זה אם הנשים מושכות האכילה בזמן בה\"ש לא מחינן בידייהו ואינו נראה לי כן דהכא ע\"כ לכ\"ע זמן תוס' הוי מקודם בה\"ש דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב דהיינו שיתחיל מבעוד יום כדאמרי' בפ' בתרא דיומא. וכן הרמב\"ם ז\"ל עצמו הזכיר תוספת בפ\"א מהלכות שביתת עשור וכן עיקר עכ\"ל.
ואין ספק דהפר\"ח ז\"ל לא כתב כן אלא משום דמשמע ליה שמ\"ש הר\"ן שצריך להוסיף איזה זמן חוץ מן הזמן שנשאר בו מן הספק דכוונתו היתה על זמן בה\"ש שהוא נשאר בו מחמת ס' ומדתל' הדבר לדעת מי שסובר דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא משמע דלמאן דס\"ל מדרבנן אינו כן אלא התוס' בכלל זמן בה\"ש. ואם זו היתה כונת הר\"ן ז\"ל עדיפא מינה הו\"ל להרב להקשות בדברי הר\"ן ז\"ל דאיך תלה דבר זה בפלוגתא זאת דספיקא דאורייתא לחומרא דאורייתא או דרבנן והא מילתא כדנא ידעי לה רבנן דכל ספק שחייבים עליהם אשם תלוי כגון חתיכה אחת משתי חתיכות דאקבע איסורא ודאי כ\"ע מודו דמדאורייתא אזלינן לחומרא מדמחייב עלי' קרבן וכיון שכן דבה\"ש דיה\"כ דמחייב עליה אשם תלוי כמ\"ש הר\"ן עצמו במס' יומא פ\"ב דלדידיה משמע לי' דחשיב אקבע איסורא כמ\"ש הרב פר\"ח בי\"ד סימן ק\"י בכללי הס\"ס יע\"ש וטעמו מבואר לע\"ד דס\"ל דבה\"ש משמש יציאה וכניסה אלא שאין הדבר ידוע איזה רגע הוא הכניסה ואיזה הוא היציאה וכיון שכן הו\"ל כחתיכה מב' חתיכות ודאי ומה\"ט מחייב עליה אשם תלוי אם כן איך תלה דבר זה בפלוגתא זו דספיקא דאורייתא או דרבנן והא כיון דאקבע איסור' כ\"ע מודו בה דמחייב מדאורייתא והי\"ל להכריח דתוס' זה הוא חוץ מן הזמן שבה\"ש לכ\"ע אף למ\"ד ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן דזמן בה\"ש לכ\"ע מחייב דאורייתא אשם תלוי וכ\"כ הוא ז\"ל בפרק יה\"כ וז\"ל ותוספת זה אי אפשר שיהיה ג\"כ בזמן בה\"ש שהרי תוספת זה אינו אלא בעשה ובה\"ש ספק כרת הוא עכ\"ל ועוד שאם כוונת הר\"ן ז\"ל עד זמן בין השמשות אפילו למ\"ד ספיקא דאורייתא לחומרא דרבנן לא אצטריך קרא להכי דהא קמי שמיא גלייא וכמ\"ש בפי' יה\"כ דע\"ד ע\"ב אטו אצטריך קרא לאתויי ספיקא ועיין בדברי התוס' ד\"ה אצטריך שלפי דבריה' זמן בין השמשות דמי ממש לכוי שהוא שוה בכל שעה יע\"ש.
מיהו לזה י\"ל דהר\"ן ז\"ל מפרש דה\"ק אטו אצטריך קרא לאתויי ספיקא הא בלא\"ה קי\"ל ספיקא לחומרא וכמ\"ש מוהר\"מ בן חביב שם יע\"ש ועיין בספר בני דוד ה' כלאים דנ\"ח סע\"ד שדבריו סתומים יע\"ש כי ע\"כ נראה לע\"ד דמ\"ש הר\"ן ז\"ל שצריך להוסיף איזה זמן חוץ מן הזמן שנשאר בו מן הספק אין כוונתו על זמן בה\"ש ממש דהתם ודאי לא תלי בפלוגתא אפי' על כל זמן שמקודם בה\"ש כל שהוא נשאר בו משום ספק ועל ספק זמן זה הוא שכת' הר\"ן דלמ\"ד ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא לא אצטריך קרא דתוס' להזהיר על הספק שהרי הוא נזור משו' ספיקא דאורייתא לחומרא אבל למ\"ד ספיק' דאורייתא לחומרא דרבנן אפשר שבא הכתוב להזהיר על הזמן שאדם מסתפק בו ואפילו מסתפק קודם בה\"ש ובהכי ניחא אידך דק\"ל להפר\"ח ז\"ל שם על דברי ה\"ה שם יע\"ש.
ובשיטה מקובצת להר\"ב כתב וז\"ל והתוס' אמרו שמהכא שמעינן דתוס' יש לו שיעור ואומר ר\"י דהוא כחצי שעה וה\"ה לתוספת שבת וא\"ת א\"כ מאי האי דאמרינן בפרק ב\"מ ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מדליקין את הנרות דמשמע הא אינה חשיכה ודאי מדליקה והא תוספ' היום ואסור. וי\"ל דה\"ק ספק חשיכה אין מדליקין ואפילו ע\"י אמירה לגוי אבל אינה חשיכה הוא אינו מדליק אבל ע\"י גוי מדליק משום דשבות בתוס' שרי ועיין להתוס' ז\"ל בפ\"ק דר\"ה ד\"ט ד\"ה ור\"ע שהוק' להם כן ועוד הוסיפו להביא אותה שאמרו בפ' מקום שנהגו דנ\"ד אין בין יה\"כ לט\"ב אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר ומפרש תלמודא התם דספיקו היינו בה\"ש. וכתבו ושמא משום דסגי בתוס' כל דהו נקט הכי עכ\"ל. מיהו לפי מ\"ש הכא בשמעתין דיש לו שיעור עכ\"ל כמ\"ש הרב ז\"ל דמתני' דפ' ב\"מ אין מדליקין אפי' ע\"י גוי קאמר ואותה שבפר מקו' שנהגו כבר העלו מן הישוב התוס' ז\"ל בפרק מקום שנהגו דאגב סיפא נקט לה יע\"ש ועיין להרע\"ב שם בפירוש המשנה דפרק ב\"מ שכתב כדברי הרב ז\"ל יע\"ש: אך קשה שהטור בה' שבת בסימן שמ\"ב כתב בשם ר\"י דמותר לומר לגוי להדלי' בה\"ש דלא גזרו על שבות של מצוה בה\"ש יע\"ש.
וזה נראה דסותר מ\"ש הר\"ב הכא לדעת ר\"י דמתני' ע\"י גוי קאמר ודוחק לומר דמתני' לא איירי בנרות של מצוה דהא עלה דקתני ברישא שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו עם חשיכה הדליקו את הנר דהיינו נר של שבת קתני סיפא דספק חשיכה לא ידליק. ומצאתי להמרדכי בפרק הקורא את המגילה שכתב בשם ר\"ת דתוספת שבת לאחריו דוקא הוא דאורייתא אבל לא לפניו דהא לא נפקא לן תוספת שבת אלא מקרא דתשבתו שבתכם וקאי לעד ערב דמיניה סליק שהוא תוספת שבת לאחוריו דוקא וניחא ליה בהכי אותה שאמרו בפ\"ק דמ\"ק דתוספת שביעי לר\"י הלכתא גמירי לה ובפ\"ק דר\"ה קאמר הש\"ס דלר\"י נפקא ליה תוס' מחול על הקודש מקרא דועניתם יע\"ש והשתא ניחא דמקרא דועניתם לא נפקא תוס' אלא לאחוריו ולא לפניו ולהכי אצטריך הלכתא ועיין לתוס' שם בפ\"ק דמ\"ק יע\"ש. והשתא אפשר כי זו היא שיטת התוס' דשמעתין דאע\"ג דס\"ל דתוספת יה\"כ יש לו שיעור מיהו בתוס' שבת ס\"ל דליכא תוספת אלא לאחוריו דוקא והשתא ניחא ההיא דמתני' דפרק במה מדליקין וההיא דפרק מקום שנהגו אלא שלא ראיתי מי שהביא שיטת המרדכי הלזו.
ואת זה ראיתי עוד להמרדכי שם שכתב עוד וז\"ל ואנן קי\"ל כר\"מ דלית ליה הלכתא לענין תוספת שביעי ולית לן תוס' גבי שבת לפניו מן התורה עכ\"ל והרב דברי אמת בקונטריסיו דפ\"א ע\"ג תמה עליו בזו דנהי דלר\"ע לית ליה הלכתא אכתי קרא אית ליה דאיהו דריש קרא דבחריש ובקציר תשבות בחריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית. ומינה יליף לתוס' שבת וי\"ט וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דר\"ה ד\"ט ד\"ה ור\"ע עכ\"ל. ולע\"ד לא ק' מידי דמשמע ליה דתוס' שביעית לא ילפינן לשאר שבתות וי\"ט דתוס' שביעי הוא ל' יום ושל שבת וי\"ט משהו וכי בעי תלמוד' בפ' קמא דר\"ה לר\"ע האי ועניתם מאי דריש ביה אינו מפרש כמ\"ש התוס' דלר\"ע לא אצטריך לתוס' משום דנפקא ליה מתוס' שביעי אלא הכי פריך אי ר\"ע דריש קרא דועניתם לתוס' למה לי קרא דבחריש ובקציר לאסור חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית הא נפקא ליה תוס' מקרא דתשבתו שבתכם דדרשינן כל מקום שובת כו' מכאן שמוסיפין מחול על הקד' ודרך זה משמע ליה לה\"ה בפ\"א מה' שביתת עשור לדעת רבינו כמו שיע\"ש. ודע שסברת המרדכי הלזו שכתב דתוספת שבת מדאורייתא ליכא אלא לאחריו דקרא דתשבתו שבתכם לא קאי אלא למאי דסליק מיניה זה תלוי בפלוגתא דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו עיין בפרק קמא דזבחים ד' ע\"ב ועיין להתוס' בפ' השואל את הפרה דצ\"ה ד\"ה אתמר ודוק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2faa2c5370afe8dc97198a9c89cdca3e4518d4b2 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,37 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_the_Tenth_of_Tishrei", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש תוספת יוה\"כ וצריך \n להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנא' ועניתם את נפשותיכם כו'. ע\"כ. הנה רבינו כתב דיש תוספת לעינוי מקרא דועינתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב ואלו בענין תוספת מלאכה לא כתב. וביומא דפ\"א דדרשו קרא דועינתם לתוספת עינוי דרשו ג\"כ תוספת מלאכה מסיפיה דקרא דכתיב תשבתו שבתכם וכתב ה\"ה ז\"ל שרבינו פסק כברייתא דמיעט תוספת ממילת בעצם היום הזה הכתוב גבי עונש ואזהרה ומפני שמצא ברייתא אחרת המסייע לזו והיינו ההיא דר\"ח מדפתי דדריש קרא ועניתם לומר שכל האוכל בט' כאילו התענה ט' ועשירי פסק כאותה ברייתא. אבל הרי\"ף ז\"ל משמע ליה דשתי ברייתות הללו לא פליגי וכתב לשתיהם באומרו דליכא עונש ואזהרה אבל איכא איסורא. עוד כתב שרבינו פסק כר\"ע בפ\"ק דר\"ה ד\"ט דס\"ל דאין איסור בתוספת דדריש קרא דועניתם לומר דכל האוכל בט' כו' את\"ד ה\"ה ז\"ל וכבר תמהו עליו מוהריב\"ל והלח\"מ והר\"ב ק\"א ז\"ל בדף רנ\"ה ע\"ג שאם פסק כברייתא דמיעט תוספת ממילת בעצם גם שם מיעטו תוספת לענין עינוי ואיך פסק רבינו תוספת לענין עינוי. וכן במ\"ש דלר\"ע לית ליה תוספת דדריש קרא לכל האוכל כו' א\"כ ליכא תוספת בעינוי ואיך פסק דיש תוספת עינוי מהך קרא דועניתם. והיותר קשה אצלי במה ששם ה\"ה מחלוקת בין שתי הברייתות והלא שתיהם נשנו בת\"ך בפרשת אמור זו אחר זו ואין ספק דהרי\"ף ז\"ל ראה לשתיהם ופסקם ובגמרא ששאלו ותנא דעצם עצם קרא דועניתם מאי עביד ליה ומוקי לה לדר\"ח מדפתי כבר כתב הלח\"מ דלא גרסינן ליה ושכן מצא בנוסחא כ\"י וגירסא נכונה היא לפי דעתו.
והנה הלח\"מ ליישב דברי רבינו וה\"ה כתב דלא גרסי בברייתא דמיעט לעונש ואזהרה יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה אבל יהא מוזהר על תוספת עינוי ודין הוא כו' שנמצא שאף מעינוי מיעטו עונש ואזהרה מתוספת אלא מעונש לבד מיעטו ממילת בעצם אבל באזהרה לא שמענו שום מיעוט ומדלא מיעטו ש\"מ דאיתיה בכלל אזהרה ולא פסק רבינו כרבינא דאמר דתנא עצם עצם גמר דא\"כ אף מיעוט מעונש לא שמענו כי היכי דנימא מדמיעט עונש ש\"מ איתיה בכלל אזהרה אלא כרב אחא ור\"פ דילפי אזהרה לעינוי מקרא דתשבתו שבתכם והשתא ברייתא אתייא כפשטא ואייתר קרא דעצם עצם למעט עונש ואזהרה מתוספת מלאכה ועונש מתוספת עינוי. ומדמיעט עונש ש\"מ דאיתיה בכלל אזהרה והכי ס\"ל לר\"ח מדפתי ומשו\"ה דריש לקרא דועניתם לאוכל בט' כאילו התענה ט' ועשירי ורבי' דיליף לה מקרא דועניתם דרשא פשוטה נקט כיון דלא נפקא לן מידי לענין דינא עכ\"ל.
וראיתי להר\"ב ק\"א בדרנ\"א ע\"ד דחה דבריו הללו חדא דרב אחא ור\"פ לא ליישב הברייתא באו דהא תנא דברייתא יליף לאזהרת עינוי מג\"ש דעונש דמלאכה ואינהו ילפי לה מקראי דשבת שבתון כו' וראיה לזה דרב אחא דמפיק לה מקרא דשבת שבתון אמרו בגמרא דקרא דתשבתו שבתכם אצטריך לתוספת מלאכה ועינוי ואם ליישב הברייתא הוא בא הרי הברייתא ממעט תוספת ממלאכה ועינוי ושאר הדוחקים שנדחק לומר שרבי' נקט קרא דועניתם אף דלא משמע ליה הכי משום דלא נפקא מינה לענין דינא וגם מ\"ש דלא גרסינן בתנא דעצם עצם כו' לא ישרו בעיניו ועוד תמה עליו דאיך יתכן שיהיה כן גירסת הברייתא דודאי כי ממעטינן עונש כרת מן התוספת אכתי ודאי איתיה בכלל אזהרה ועונש ליכא אבל אזהרה איכא וכיון שכן ע\"כ לגרוס בברייתא יכול ליתיה בכלל עונש אבל איתיה בכלל אזהרה עכ\"ל.
ולא ירדתי לעומק דעתו בזה דמי הגיד לו להרב ז\"ל שהלח\"מ מיאן בזה דודאי כי ליתיה בכלל עונש איתיה בכלל אזהרה ואיסור' שכתב הלח\"מ ז\"ל היינו הא אלא כיון דאזהרה ליתי' בהדייא בקרא קאמר איסורא וכן נראה בהדיא מדבריו במ\"ש דלרבינא ליכא איסור לאו כו' מכלל דלרב אחא ור\"פ איסור לאו איכא. ומ\"ש דא\"כ צריך לגרוס בברייתא יכול איתיה בכלל אזהרה כו' לא ידעתי איך תלה זה בזה דאפשר דאיתיה בכלל אזהרה והתנא לא מיעטו ואדרבא לפי גירסתינו קשה היאך מיעט אותו מאזהרה כמ\"ש ודין הוא כו' והלא ק\"ו פריכא הוא וכמ\"ש הרב עצמו בתחילת ביאור ברייתא הלזו עד שנדחק לומ' דכשחזר התנא ואמר אבל כו' כאן חזר מהק\"ו הזה יע\"ש. עוד כתב הרב הנז' דלפום מאי דהדר תנא דברייתא ויליף אזהרה לעינוי מג\"ש דעונש מלאכ' מינה מתמעט התוספת עינוי מאזהרה שלא יהיה הלמד גדול מן המלמד וכי היכי דבתוספת מלאכה ליכא אזהרה ה\"נ בתוס' עינוי וה\"נ לרב אחא ור\"פ דילפי לאזהרת עינוי משבת שבתון ממילא ליכא ג\"כ אזהרה לתוספת עינוי וכו' יע\"ש. לזה י\"ל דכיון דאיצטריך בתוספת דעינוי למעט מן העונש אף דכבר מיעטו ממלאכה ע\"כ דאיכא שום סברא לרבויי תוס' לעינוי אף דליכא איסור תוספת במלאכה דהואיל וכן י\"ל דמדלא מיעטו גבי אזהרה בהדייא דאכתי בסברתיה קיימא וכי ילפי' אזהרה ממלאכה אמרינן דון מינה ואוקי באתרין.
והדרך השני אשר כתב הלח\"מ במ\"ב ליישב דברי רבינו דחאו הרב שם ולקוצר דעתי דרך ישר ליישב דברי רבינו ולא דברי ה\"ה כמו שהבין הרב שם יע\"ש והדרך אשר ישר בעיניו בדף רנ\"ה ע\"ב לדעתי בחזקת סכנה הוא עומד שכת' דר\"ע דיליף במסכת ר\"ה מבחריש ובקציר לאסור חריש של שישי' לשביעית וכן קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית לית ליה תוספת חול על הקדש בשבתות וי\"ט דשאני התם דאיסורא אתי עלה משום שביעית עצמו ותלמוד' דמייתי התם ברייתא זו ללמוד ממנה דמוסיפי' מחול על הקדש לאו מר\"ע יליף לה אלא מר\"י דיליף ליה מועניתם והגמרא דקאמר האי ועניתם מאי עביד ליה הכי קאמר לדידיה ודאי סיפיה דקרא דתשבתו שבתיכם לא דריש ליה לתוספת שבתות וימים טובים דא\"כ בחריש ובקציר למה לי דא\"כ רישי' דקרא דועניתם מאי דריש ליה דתוספת עינוי לבד או שום דרשא אחרינא וקאמר תלמודא דאיכא דרשא אחרינא בהאי קרא והיינו ההיא דר\"ח מדפתי והכוונה לומר דיתכן דר\"ע ידרוש הכי ולית ליה תוספת אפי' בעינוי לבד ובספיקא תלייא מילתא והיא היא מאי דקאמר תלמודא בסוגיין ותנא דעצם עצם האי ועניתם מאי עביד ליה כלומר דריש ליה לאיסו' תוספת לעינוי ועצם לא מיעט אלא לאזהרה או דילמא אית ליה דרשא אחרת בזה ובודאי כי הוה משמע ליה למדרש לתוספת עינוי היינו לעינוי דוקא ולא לתוס' מלאכה דליכא קרא להכי ומשני תלמודא דאצטריך לדרשת ר\"ח מדפתי כלומ' דאפשר דתנא דעצם יסבור הכי ואכתי בספיקא תלייא מילתא ומשו\"ה פסק רבינו לחומרא בספק זה יע\"ש.
ולא הונח לי תירוץ זה דאי תלמודא במסכת ר\"ה לא הביא ברייתא דחריש וקציר אלא ללמוד ממנה דלר\"י יש תוספת מחול על הקדש מה מקום יש להביא ברייתא זו ולא הו\"ל להביא אלא ברייתא דדריש קרא דועניתם לתוספת מחול על הקדש ואי בר\"ע מספ\"ל אי אית ליה תוספת אפילו בעינוי משום דאפש' דאף בעינוי לית ליה תוספת מאי בעי ור\"י תוספת מחול על הקדש מנ\"ל ומי הגיד לנו דר\"י אית ליה תוספת עד דנבעי מנ\"ל הא כי היכי דלר\"ע לית ליה ה\"נ לר\"י לית ליה גם מ\"ש דדרשא דועניתם לא מצי דריש ר\"ע כדדריש ר\"י דא\"כ בחריש ובקציר למה לי לפי דבריו שכתב דמקרא דבחריש ובקציר אין ללמוד תוספת לשאר ימים טובים דשאני התם דאיסורא משום שביעית עצמו אכתי אפ' דידרוש ר\"ע קרא דועניתם לתוספת ימים טובים משום דהתם ליכא למשמע לחריש של שביעית דהא דחריש של ערב שביעית דעיקר טעמא משום שהוא גדר בשביעית אפילו כי חריש שלשים יום קודם אסיר וכן בקציר של מוצאי שביעית לעולם אסור משא\"כ בשאר תוספת של ימים טובים דאינו אלא תוספת כל דהו להכי אצטריך חריש וקציר. גם מ\"ש דה\"נ דפריך ותנא דעצם עצם קרא דועניתם מאי עביד ליה הכוונה לומ' דמספקא ליה אי דריש ליה לתוספת עינוי או לדרשא אחרת ולא מספקא ליה אלא לעינוי ולא לתוס' מלאכה כו' זה לא ידעתי אמאי לא מספקא ליה לענין מלאכה אי דריש לתשבתו שבתכם לשאר שבתות וי\"ט כדדריש תנא דברייתא שם וכי מיעטיה מבעצם היינו לענין עונש ואזהרה אבל איסורא מיהא איכא ועיין עוד בדרך הב' מ\"ש שם כי הוא דחוק הרבה מצד עצמו ועיין עוד במ\"ש בביאור הסוגייא דקאמר רבינ' תנא עצם עצם יליף מופנה יש לעמוד בכל דבריו ואין הפנאי מסכים.
ומ\"מ לקוצר דעתי רבינו ז\"ל אזיל לשיטתיה שכתב בס' המצוות בשורש השני שכל דבר הנלמד באחד מי\"ג מידות או מריבוי הכתוב ולא מצינו להש\"ס שאמרו שהוא מדאורייתא חשיב דרבנן ואע\"פ שה\"ה ומרן כ\"מ ז\"ל בפ\"א מהל' אישות משמע להו בדעת רבינו דלא חשיב דרבנן אלא לענין מנין המצוות אבל דינו כדאורייתא לכל דבר יע\"ש אנו אין לנו אלא דברי הר\"ב לב שמח ז\"ל שהכריח בראיות ברורות שדינו כמילי דרבנן ממש לכל דבר וכ\"כ בספ' תמים דעים בסימן כ\"ג ועיין להר\"ב דברי אמת בקו' הט' יע\"ש. ובכן אע\"פ שאותה ברייתא שבפ' יוה\"כ מפיק לתוספת עינוי ותוספת מלאכה ליוה\"כ ושבתות וי\"ט מקרא דועניתם ומרבוייא דתשבתו שבתכם מאחר דלא אשכחן בש\"ס דקרי להו מדאורייתא אלא לתוספת עינוי דיוה\"כ אף רבינו ז\"ל לא הזכיר מן התורה אלא דוקא לתוספת עינוי ולא לתוספת מלאכה לא ליוה\"כ ולא לשאר שבתות וי\"ט דומייא דקידושי כסף ושטר דהכסף מד\"ס והשטר דאורייתא לדעת רבינו מה\"ט דלא הזכירו בש\"ס דאורייתא אלא בקידושי שטר ולא בקי' כסף ואע\"ג דמחד קרא נפקא לן תוספת עינוי ותוספת מלאכה מ\"מ תוספת עינוי מבואר יותר בכתוב דכתיב בט' לחדש וכי בט' מתענין כדאמרינן בש\"ס אבל תוס' מלאכה דנפ\"ל מרבוייא דתשבתו שבתכם איכא למימר דאינו אלא מדרבנן.
איברא שלא מצינו לרבינו בה' שבת שכתב דאיכא תוס' מלאכה בשבת ואפילו מדרבנן ומדברי ה\"ה ז\"ל מבואר דמדרבנן מיהא אזיל ומודה רבינו דאיכא תוס' בשבתות וי\"ט שדקדק וכתב שאין תוס' דבר תורה כו' וחזר וכ' שלא הוזכר בדברי רבינו בה' שבת תוספת כלל מן התו' דמבוארי' דבריו דדוקא מן התורה הוא דלית ליה לרבי' תוספת בשבת וי\"ט אבל מדרבנן אית ליה ושוב ראיתי למרן הב\"י ז\"ל בה' שבת סימן רס\"א שכתב על דברי ה\"ה ז\"ל דדבר תורה שכתב לאו דוקא שהרי מדרבנן נמי לית ליה תוספת מלאכה דאל\"כ לא הי\"ל להשמיטו יע\"ש. מיהו מרן החביב ז\"ל כתב בשם הראנ\"ח ז\"ל דרבינו לא הזכיר דין תוס' מלאכה מדרבנן בפ\"ה מה' שבת גבי תקיעות שתוקעין בע\"ש להשבית העם ממלאכתם וע\"ז סמך ג\"כ שלא הביא איסור מלאכה מן המנחה ולמעלה שנתבארה בפסחים מפני שהוא מובן מדין התקיעות יע\"ש. ואם כנים הדברים כמ\"ש הראנ\"ח ז\"ל מ\"ש בדעת רבינו הנה נכון.
והנה בדברי רבינו לא נתבאר כמה הוא שיעור תוס' יה\"כ שלא כתב אלא מתחיל לצום ולהתענות מערב תשיעי הסמוך לעשירי וכן ביציאה שוהה בעינויו מעט כו' והתוס' ז\"ל בפרק המביא ד\"ל ע\"א עמ\"ש בגמ' תוס' יה\"כ דאורייתא כו' כתבו וז\"ל משמע דיש שיעור לתוס' יה\"כ מדאצטריך להפסיק מבעוד יום דהא ודאי לא היו אוכלים ממש עד חשיכה דעבדי איסורא בדאורייתא כו' ולא הוברר שיעור התוס' הילכך יש להזהר ולהפסיק מבעוד יום עכ\"ל וכונתם מבוארת כמ\"ש הר\"ן ז\"ל דכיון דלא היו אוכלים עד שחשיכה ממש אלא עד סמוך לחשיכה ג\"כ ע\"כ היו מוסיפין קצת דאי אפשר לצמצם דא\"כ מאי נימא להו אבל אי תוס' עינוי יש לו שיעור ניחא שלא היו נזהרות בכל שיעור התוס' וקאמר שפיר דמשום טעמא דמוטב שיהיו שוגגין לא אמרינן להו מידי. והר\"ן ז\"ל כתב וז\"ל ולי נראה דכיון שציותה תורה תוספת צריך להוסיף מחול על הקודש איזה זמן חוץ מן הזמן שהוא נשאר בו מן הספק שאם לא כן לא היה צריך להזהיר על התוס' וזה על דעת מי שסובר דמאי דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא הוא עכ\"ל. והרפ\"ח ז\"ל בה' יה\"כ סימן תר\"ח כתב על דברי הר\"ן ז\"ל הללו וז\"ל כלומר דלדעת הרמב\"ם בפ\"ט מה' טומאת מת ודעימיה דס\"ל דס' דאורייתא לחומרא הוי מדרבנן דמדאורייתא כל ס' רחמנא שרייא י\"ל דהתוס' נכלל בזמן בין השמשות ולא בעי להוסופי מידי מקמי זמן בה\"ש ולפי זה אם הנשים מושכות האכילה בזמן בה\"ש לא מחינן בידייהו ואינו נראה לי כן דהכא ע\"כ לכ\"ע זמן תוס' הוי מקודם בה\"ש דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב דהיינו שיתחיל מבעוד יום כדאמרי' בפ' בתרא דיומא. וכן הרמב\"ם ז\"ל עצמו הזכיר תוספת בפ\"א מהלכות שביתת עשור וכן עיקר עכ\"ל.
ואין ספק דהפר\"ח ז\"ל לא כתב כן אלא משום דמשמע ליה שמ\"ש הר\"ן שצריך להוסיף איזה זמן חוץ מן הזמן שנשאר בו מן הספק דכוונתו היתה על זמן בה\"ש שהוא נשאר בו מחמת ס' ומדתל' הדבר לדעת מי שסובר דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא משמע דלמאן דס\"ל מדרבנן אינו כן אלא התוס' בכלל זמן בה\"ש. ואם זו היתה כונת הר\"ן ז\"ל עדיפא מינה הו\"ל להרב להקשות בדברי הר\"ן ז\"ל דאיך תלה דבר זה בפלוגתא זאת דספיקא דאורייתא לחומרא דאורייתא או דרבנן והא מילתא כדנא ידעי לה רבנן דכל ספק שחייבים עליהם אשם תלוי כגון חתיכה אחת משתי חתיכות דאקבע איסורא ודאי כ\"ע מודו דמדאורייתא אזלינן לחומרא מדמחייב עלי' קרבן וכיון שכן דבה\"ש דיה\"כ דמחייב עליה אשם תלוי כמ\"ש הר\"ן עצמו במס' יומא פ\"ב דלדידיה משמע לי' דחשיב אקבע איסורא כמ\"ש הרב פר\"ח בי\"ד סימן ק\"י בכללי הס\"ס יע\"ש וטעמו מבואר לע\"ד דס\"ל דבה\"ש משמש יציאה וכניסה אלא שאין הדבר ידוע איזה רגע הוא הכניסה ואיזה הוא היציאה וכיון שכן הו\"ל כחתיכה מב' חתיכות ודאי ומה\"ט מחייב עליה אשם תלוי אם כן איך תלה דבר זה בפלוגתא זו דספיקא דאורייתא או דרבנן והא כיון דאקבע איסור' כ\"ע מודו בה דמחייב מדאורייתא והי\"ל להכריח דתוס' זה הוא חוץ מן הזמן שבה\"ש לכ\"ע אף למ\"ד ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן דזמן בה\"ש לכ\"ע מחייב דאורייתא אשם תלוי וכ\"כ הוא ז\"ל בפרק יה\"כ וז\"ל ותוספת זה אי אפשר שיהיה ג\"כ בזמן בה\"ש שהרי תוספת זה אינו אלא בעשה ובה\"ש ספק כרת הוא עכ\"ל ועוד שאם כוונת הר\"ן ז\"ל עד זמן בין השמשות אפילו למ\"ד ספיקא דאורייתא לחומרא דרבנן לא אצטריך קרא להכי דהא קמי שמיא גלייא וכמ\"ש בפי' יה\"כ דע\"ד ע\"ב אטו אצטריך קרא לאתויי ספיקא ועיין בדברי התוס' ד\"ה אצטריך שלפי דבריה' זמן בין השמשות דמי ממש לכוי שהוא שוה בכל שעה יע\"ש.
מיהו לזה י\"ל דהר\"ן ז\"ל מפרש דה\"ק אטו אצטריך קרא לאתויי ספיקא הא בלא\"ה קי\"ל ספיקא לחומרא וכמ\"ש מוהר\"מ בן חביב שם יע\"ש ועיין בספר בני דוד ה' כלאים דנ\"ח סע\"ד שדבריו סתומים יע\"ש כי ע\"כ נראה לע\"ד דמ\"ש הר\"ן ז\"ל שצריך להוסיף איזה זמן חוץ מן הזמן שנשאר בו מן הספק אין כוונתו על זמן בה\"ש ממש דהתם ודאי לא תלי בפלוגתא אפי' על כל זמן שמקודם בה\"ש כל שהוא נשאר בו משום ספק ועל ספק זמן זה הוא שכת' הר\"ן דלמ\"ד ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא לא אצטריך קרא דתוס' להזהיר על הספק שהרי הוא נזור משו' ספיקא דאורייתא לחומרא אבל למ\"ד ספיק' דאורייתא לחומרא דרבנן אפשר שבא הכתוב להזהיר על הזמן שאדם מסתפק בו ואפילו מסתפק קודם בה\"ש ובהכי ניחא אידך דק\"ל להפר\"ח ז\"ל שם על דברי ה\"ה שם יע\"ש.
ובשיטה מקובצת להר\"ב כתב וז\"ל והתוס' אמרו שמהכא שמעינן דתוס' יש לו שיעור ואומר ר\"י דהוא כחצי שעה וה\"ה לתוספת שבת וא\"ת א\"כ מאי האי דאמרינן בפרק ב\"מ ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מדליקין את הנרות דמשמע הא אינה חשיכה ודאי מדליקה והא תוספ' היום ואסור. וי\"ל דה\"ק ספק חשיכה אין מדליקין ואפילו ע\"י אמירה לגוי אבל אינה חשיכה הוא אינו מדליק אבל ע\"י גוי מדליק משום דשבות בתוס' שרי ועיין להתוס' ז\"ל בפ\"ק דר\"ה ד\"ט ד\"ה ור\"ע שהוק' להם כן ועוד הוסיפו להביא אותה שאמרו בפ' מקום שנהגו דנ\"ד אין בין יה\"כ לט\"ב אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר ומפרש תלמודא התם דספיקו היינו בה\"ש. וכתבו ושמא משום דסגי בתוס' כל דהו נקט הכי עכ\"ל. מיהו לפי מ\"ש הכא בשמעתין דיש לו שיעור עכ\"ל כמ\"ש הרב ז\"ל דמתני' דפ' ב\"מ אין מדליקין אפי' ע\"י גוי קאמר ואותה שבפר מקו' שנהגו כבר העלו מן הישוב התוס' ז\"ל בפרק מקום שנהגו דאגב סיפא נקט לה יע\"ש ועיין להרע\"ב שם בפירוש המשנה דפרק ב\"מ שכתב כדברי הרב ז\"ל יע\"ש: אך קשה שהטור בה' שבת בסימן שמ\"ב כתב בשם ר\"י דמותר לומר לגוי להדלי' בה\"ש דלא גזרו על שבות של מצוה בה\"ש יע\"ש.
וזה נראה דסותר מ\"ש הר\"ב הכא לדעת ר\"י דמתני' ע\"י גוי קאמר ודוחק לומר דמתני' לא איירי בנרות של מצוה דהא עלה דקתני ברישא שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו עם חשיכה הדליקו את הנר דהיינו נר של שבת קתני סיפא דספק חשיכה לא ידליק. ומצאתי להמרדכי בפרק הקורא את המגילה שכתב בשם ר\"ת דתוספת שבת לאחריו דוקא הוא דאורייתא אבל לא לפניו דהא לא נפקא לן תוספת שבת אלא מקרא דתשבתו שבתכם וקאי לעד ערב דמיניה סליק שהוא תוספת שבת לאחוריו דוקא וניחא ליה בהכי אותה שאמרו בפ\"ק דמ\"ק דתוספת שביעי לר\"י הלכתא גמירי לה ובפ\"ק דר\"ה קאמר הש\"ס דלר\"י נפקא ליה תוס' מחול על הקודש מקרא דועניתם יע\"ש והשתא ניחא דמקרא דועניתם לא נפקא תוס' אלא לאחוריו ולא לפניו ולהכי אצטריך הלכתא ועיין לתוס' שם בפ\"ק דמ\"ק יע\"ש. והשתא אפשר כי זו היא שיטת התוס' דשמעתין דאע\"ג דס\"ל דתוספת יה\"כ יש לו שיעור מיהו בתוס' שבת ס\"ל דליכא תוספת אלא לאחוריו דוקא והשתא ניחא ההיא דמתני' דפרק במה מדליקין וההיא דפרק מקום שנהגו אלא שלא ראיתי מי שהביא שיטת המרדכי הלזו.
ואת זה ראיתי עוד להמרדכי שם שכתב עוד וז\"ל ואנן קי\"ל כר\"מ דלית ליה הלכתא לענין תוספת שביעי ולית לן תוס' גבי שבת לפניו מן התורה עכ\"ל והרב דברי אמת בקונטריסיו דפ\"א ע\"ג תמה עליו בזו דנהי דלר\"ע לית ליה הלכתא אכתי קרא אית ליה דאיהו דריש קרא דבחריש ובקציר תשבות בחריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית. ומינה יליף לתוס' שבת וי\"ט וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דר\"ה ד\"ט ד\"ה ור\"ע עכ\"ל. ולע\"ד לא ק' מידי דמשמע ליה דתוס' שביעית לא ילפינן לשאר שבתות וי\"ט דתוס' שביעי הוא ל' יום ושל שבת וי\"ט משהו וכי בעי תלמוד' בפ' קמא דר\"ה לר\"ע האי ועניתם מאי דריש ביה אינו מפרש כמ\"ש התוס' דלר\"ע לא אצטריך לתוס' משום דנפקא ליה מתוס' שביעי אלא הכי פריך אי ר\"ע דריש קרא דועניתם לתוס' למה לי קרא דבחריש ובקציר לאסור חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית הא נפקא ליה תוס' מקרא דתשבתו שבתכם דדרשינן כל מקום שובת כו' מכאן שמוסיפין מחול על הקד' ודרך זה משמע ליה לה\"ה בפ\"א מה' שביתת עשור לדעת רבינו כמו שיע\"ש. ודע שסברת המרדכי הלזו שכתב דתוספת שבת מדאורייתא ליכא אלא לאחריו דקרא דתשבתו שבתכם לא קאי אלא למאי דסליק מיניה זה תלוי בפלוגתא דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו עיין בפרק קמא דזבחים ד' ע\"ב ועיין להתוס' בפ' השואל את הפרה דצ\"ה ד\"ה אתמר ודוק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שביתת עשור", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6fa113ec54dc92689793b459d466536c0e50fdd6 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,66 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbath", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שבת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [ + "שורש אמירה לגוי שבות אסור \n לנו לומר לגוי לעשות מלאכה אעפ\"י שאינו מצווה על השבת. עיין במ\"ש מרן בא\"ח סי' ש\"ז דאסור לומר לגוי הילך בשר זה ובשל לעצמך. וכתב שם המ\"א סקכ\"ט דבדבר שאין הישראל נהנה ממנו מותר לומר לגוי לעשות והא דאסור לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה אפילו הדישה של הגוי התם נהנה בו ישראל שמרבה לו שכר במה שחוסמה אבל חסום פרתך ודוש בה שרי. ויש לשאול דתנן שולח אדם ירך לגוי אעפ\"י שגיד הנשה בתוכה מפני כו' אלמא מותר לומר לגוי אכול ג\"כ ומעשים בכל יום שאנו מאכילין עבדינו טריפות וי\"ל דאכילת הגוי שהדבר מוכיח ונרא' שהגוי להנאת עצמו קמכוין חשיב כאומר לגוי עשה מלאכתך כ\"כ הרקנ\"ט בפסקיו סימן ק\"ן ובהגמ\"ר פ\"ה. וכתב ע\"ז והנה לכאורה ק' מאי קמקשה מדתנן שולח אדם ג\"ה לגוי הא כבר כתב שבדבר שאין הישראל נהנה שרי. וי\"ל דס\"ל דכיון שהישראל נותן לו לאכול חשיב הנאה לישראל דהא כיון שנתן לו ע\"כ ניחא ליה שיאכל וא\"כ אסור ליתן לו בשר שיבשל לעצמו אבל מותר לומר בשל בשר שלך וכ\"כ בא\"ה סס\"י ה' ובי\"ד סימן רצ\"ז. וכ\"כ בת\"ח בשם רא\"ם ומותר לומר לגוי כבה דליקתך עכ\"ל.
ונראה לע\"ד דכל שעושה הגוי בשביל ישראל ומטי ליה הנאה לישראל מלבד דאיכא איסור דאמירה לגוי שבות שייך בזה ג\"כ איסור מטעם שליחות למ\"ד יש שליחות לגוי לחומרא. ובהכי יתיישב קצת מאי דמיבעיי' לן בפ' השוכר את הפועלים ד\"ץ ע\"א כי אמרינן אמירה לגוי שבות הנ\"מ באיסור שבת דאיסור סקילה אבל באיסור לאו לא יע\"ש ולמ\"ד דלחומרא יש שליחות לגוי מאי קמיבעייא ליה. אם לא שנאמר דהכא שאני דהוי מלאכתו של גוי ובהא משום שליחות לגוי ליכא דזה נהנה וזה מתחייב לא מצינו בכל התורה כדאמרינן בקי' אמנם משום אמירה לגוי איכא ודוק. ומיהו היינו דוקא היכא דמטי הנאה לישראל מהנאתו של גוי בכה\"ג יש לאסור אמירה לגוי אמנם לא מטי הנאה לישראל כלל שרי ועיין להתוס' שם בפרק השוכר ד\"ה חסום פרתי כו' ומן האמור בזה אתה תחזה דאסור לומר לגוי לעשות מלאכה בעד גוי אחר כגון להדליק לו שפופרת כל דאית ליה הנאה לישראל ופשוט. והראיה מהא דהילך בשר ובשל לעצמך ועיין להר\"ב חוות יאיר סימן מ\"ט דנ\"ב שנסתפק בזה וזה שנון ערוך בידינו כמדובר ומאי דמטי הרב ז\"ל משום דלחומרא יש שליחות אינה ענין כלל כיון דעיקר ההנאה הוי לגוי וליכא אלא טעמא דאמירה לגוי אפי' אינה אלא בעד הגוי דבעד ישראל אפי' לא אמר לו כלל אסיר כל שעשאו בשביל ישראל שוב ראיתי דשפיר י\"ל בזה דאסיר משום שליחות דהשליח המדליק השפופרת לאו להנאתו קעביד דשליחות דבעה\"ב קא עביד ודוק ועיין לרב אחאי הרב המובהק בס' חקרי לב בסימן ס\"ה שכתב בענין אומר לקטן לעשות דבר איסור דלקי משום שליחות אם לא היכא שאמר לו אכול דבר איסור דזה נהנה וזה מתחייב לא מצינו. אמנם כל שהקטן אינו נהנה לוקה משלחו משו' שליחות ואף דאין שלד\"ע ואפילו למ\"ד כל היכ' דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שלד\"ע קטן כחצר דמי דבע\"כ מותיב ביה ומחייב דומה למ\"ש הרב מש\"ל בפ\"ה מהלכות מלוה ולוה הלכה י\"ד דבגוי יש שלד\"ע כיון דלא שייך לומר ביה דברי הרב ודברי התלמיד כו'. וכ\"כ בתשו' הרשב\"ץ הביאה מרן בב\"י ח\"מ סס\"י שפ\"ח דבגוי יש שלד\"ע יע\"ש וקטן נמי לגוי דמי ולא שייך ביה האי טעמא דדברי הרב כו' יע\"ש.
ולדידי אין דמיונו עולה יפה לא למ\"ש הר\"ב מש\"ל ולא למ\"ש הרשב\"ץ דע\"כ לא כתב הרב מש\"ל דגבי גוי יש שלד\"ע כיון דלא שייך ביה דברי הרב כו' במידי דהמשלח יש לו שייכות באותו מעש' השליחות שנותן הרבית ליד הגוי להוליכו לישראל בזה הוא שכתב הרב מש\"ל דיש שלד\"ע כיון דבגוי לא שייך לומר אי בעי עביד אי בעי לא עביד וה\"ז ודאי שלוחו של המשלח הוא ואע\"פ שהוא לדבר עבירה. וכן בנדון הרשב\"ץ שהשטר של ראובן שהיה ביד שמעון נתנו ביד גוי או אנס או מוסר ישראל והשליח נתנו לשר ואבדו ה\"ז השליח שלוחו של שמעון כיון שמסר שטרו ביד גוי או מוסר ואינו יכול לפטור עצמו בטענת אין שלד\"ע דלא שייך לומר אי בעי עביד אי בעי לא עביד כיון דודאי עביד וכל כה\"ג אמרינן יש שליח לד\"ע אבל באומר לקטן שיעשה איסור והוא לא עשה שום מעשה באמירתו דבר זה לקטן כי אם אמירה בעלמא מה מקום יש לומר בזה שהקטן יהיה שלוחו של האומר לו שיעשה איסור כאלו עשה האיסור המשלח עצמו הס כי לא להזכיר בענין זה של שליחות כמבואר ובזה ניחא לי מאי דהוה ק\"ל בעיקר דברי הר\"ב מש\"ל שכתב דבגוי יש שלד\"ע לכ\"ע ממ\"ש התוס' בפ\"ק דשבועות ד\"ג ע\"א ד\"ה ועל הזקן שתיים כו' וז\"ל ואסור לישראל להניח לנכרי להקיף ראשו ולהשחית זקנו דהא אמר רב הונא בפרק ב' נזירים המקיף את הקטן חייב וה\"ה איפכא דלא מקיש מקיף לניקף ואע\"ג דהתם פליג עליה רב אדא בר אהבה כו' אין הלכה כרב אדא דסתמא דתלמודא בפ\"ק דבבא מציעא כר\"ה דקאמר איכא בינייהו איש דאמר לאשה אקפי לי קטן דללישנא דתלי בבר חיובא הכא אשה לאו בר חיובא היא מחייב שולחה משמע דאם אקיף ליה גדול מחייב ועוד נראה דאפילו רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא אע\"ג דמקיף לאו בר חיובא דלא פטר אלא היכא דניקף לאו בר חיובא הוא מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקפי לי גדול והוי נפקות' לרב אדא כו' יע\"ש והשתא לפי דברי הר\"ב מש\"ל דבגוי לכ\"ע יש שלד\"ע היאך הוה מצי למימר הך נפקותא דאמר לנכרי אקפי לי גדול כיון דלכ\"ע חייב אלא ודאי דליתא אלא דאפילו למ\"ד כל היכא דגברא לאו בר חיובא יש שלד\"ע עדיין יש לנו לפוטרו מטעם דאין שליחות לגוי אלא דמדרבנן יש שליחות אמנם על פי האמור דע\"כ לא קאמר הר\"ב מש\"ל ז\"ל אלא במידי דהמשלח יש לו שייכות בשליחות הגוי ממילא לא קשייא מדברי התוס' הללו.
ודע שהר\"ב מח\"א בה' שילוחין סימן י\"א כתב דאפשר דבפועל גוי אף דאין שליחות לגוי כיון דיד פועל כיד בעה\"ב חשיב שפיר שלוחו דידו שאני ויש להביא ראיה לדבריו מהא דתנן בפ\"ג דתרומות משנה ד' מרשה הוא את עבדו ושפחתו כו' תרומתו תרומה והנה האי שפחה היכי דמי אי דאייתי ב' שערות מאי בעייא גביה אי דלא אייתי ב' שערות קטן אין תרומתו תרומה אלא ע\"כ בעבד כנעני מיירי ואפי\"ה אי נתן לו רשות תרומתו תרומה אלמא דיד פועל כיד בעה\"ב דמהני ביה שליחותו אף דאין שליחות לגוי וההיא דפרק כל הגט דכ\"ג דאמרינן דלמ\"ד מה אתם ישר' אף שלוחכם ישראל ממעטינן נמי עבד ל\"ק דהתם היינו למעט עבד שתרם ברשות דבר שאינו של רבו דלא שייך ביה לומר דיד עבד כיד רבו דלמ\"ד מה אתם בני ברית גם בזה מהני דהא עבד בר ברית הוא ולמ\"ד מה אתם ישראל לא מהני עבד ואמנם בתרומת רבו והרשהו מהני אף דליתיה בשליחות מטעם דיד עבד כיד רבו וכדמוכח מהא מתני' דפ\"ג דתרומות כמדובר. ואולם יש לדחות דאפשר דמיירי בתרומת פירות דרבנן ולעולם בעבד עברי מיירי דקטן יש לו שליחות מדרבנן וכעין מאי דאמרינן בגיטין דף ס\"ד שאני שתופי מבואות דרבנן דאית ליה לקטן זכיה מדרבנן אף אנן נמי נאמר דאית ליה שליחות מדרבנן והך תרומה מיירי בתרומה דרבנן וכן מוכח מדברי התוספות בשבועות בענין מקיף. ודע דאמירה לגוי שיאמר לחבירו לגוי לעשות לו מלאכה עיין ברכי יוסף בסימן ש\"ז אות ה' חוות יאיר סי' מ\"ט ונ\"ג בני יאודה דס\"ז בני חיי סימן ס\"ז. ודע עוד שאמירה לגוי שבות אפילו באיסורי' דרבנן כ\"כ מרן ב\"י בסי' רמ\"ד וז\"ל ועוד י\"ל דלא שני לן אמירה לגוי שלא במקום מצוה בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן ובאיסורי שבת פשיטא הוא דשבות דשבות שנו רבותינו בכמה דוכתי' במקום מצוה לא גזרו ובשאר איסורי' דרבנן עיין להר\"ב שבות ליעקב ולהר\"ב נחפה בכסף חי\"ד סי' ד' ולהר\"ב ב\"י נר\"ו א\"ח סימן תקנ\"א אות ד'.
עלה בידינו דכל שהגוי עושה מלאכה בעד ישראל ולא מטי הנאה מיניה לגוי שלא שכרו לכך אף בלא אמירה לגוי אסיר וכן כל שאומר לו לעשות ולא מטי הנאה לגוי אסור לישראל משום שליחות דגוי לחומרא ואי גוי בדידיה קטרח כאריס וכן בקבולת כל שאומר לו לעשות בשבת אסור משום אמירה לגוי דהא לא התירו בה אלא עם השמש ואם הוא במלאכתו של גוי אפילו משו' אמירה ליכא עיין בש\"ע סימן רמ\"ד וסי' רנ\"ב וסי' רמ\"ו." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך וז\"ל \n שכח \n והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לו לרדותה קודם שתאפה ויבא לידי מלאכה. \n ע\"כ עיין במ\"ש בס' קרית מלך רב וז\"ל עוד נלע\"ד לומר דרבינו ס\"ל דמאי דקאמר תלמודא מעיקרא אלא במזיד כו' אין הכונה לומר שהוא מזיד מעיקרא עד לבסוף כו' אלא ה\"פ כלומר דתחיל' שוגג וסופו מזיד ומאי דקאמר רב ביבי קודם שיבא לידי חיוב חטאת הוא כאלו אמר לידי איסור חטאת אם כן קודם שיבא לידי איסור סקילה שהוא יותר חמור מבעי ליה למנקט כו' ולפ\"ז נראה דאזלה לה קו' התוס' בד\"ה ואלא דהדר כו' גם לפי זה מאי דתריץ רב אשי ואמר לעולם במזיד הוי פירושו נמי הכי ונמצא לפי האמור דרבינו העתיק לשון הש\"ס וכוונתו כאמור.
ולע\"ד אין מקום לפירוש זה כלל דאיך הפה יכולה לדבר דהאי מזיד לאו מעיקרא הוא אלא לבסוף קאמר דא\"כ תקשי ליה למאן התירו דכיון שהוא מזיד לבסוף ואין רצונו לרדותה עד שלא תאפה מי יתיר לו דאי כוונתו לומר דמזיד לאו דוקא אלא דהדר ואידכר קרי ליה מזיד א\"כ למה שינה הש\"ס הלשון בתכ\"ד דמעיקרא קאמר אלא דהדר ואידכר והשתא קאמר מזיד אלא ודאי דמזיד דקאמר הש\"ס היינו מזיד דמעיקרא והשתא הדר ביה ואתא למשאל אי שרי לרדותה וזה ברור וכל מה שהוקשה לו ע\"ד הרשב\"א ז\"ל שהן הן דברי ה\"ה ז\"ל לא ק\"מ מאחר שכתב הרשב\"א ז\"ל דמימרא דרב ביבי לפי המסקנא מתוקמא בין במזיד גמור בין בשוגג מעיקרא והדר אידכר ולא חיוב סקילה ממש קאמר עכ\"ל דמ\"ש ה\"ה ז\"ל ולמעלה מזה מפורש בסוגיין דלאו דוקא הדביק במזיד אלא אפילו בשוגג עכ\"ל אין כוונתו לומר דמההיא איכא פשיטותא למילתא דשרי לרדות אפילו בשוגג אלא כוונתו דמשם מבואר דמימרא דרב ביבי במסקנא דסוגייא דרב ביבי איירי אפילו בשוגג ולאו דוקא במזיד קמיירי אמנם לפום מאי דפשיט רב אחא בר יעקב משמיה דרב ביבי למסקנא דסוגיין דהתירו לרדותה משם תורה יוצאה דשרי לרדות בין בשוגג בין במזיד כיון דרב ביבי איירי בכל גוונא ודוק.
והנה מתוך סוגייא זו דפ\"ק דשבת מבואר דאין אומרים לאדם חטא באיסור קל מדרבנן כרדיית הפת כדי שיזכה חבירך ולא יתחייב איסור חמור כמלאכה בשבת והתו' ז\"ל שם ובעירובין דל\"ב ובפסחים דפ\"ח ע\"ב ובחגיגה ד\"ב ע\"ב ובגיטין דל\"ח ע\"א ובב\"ב די\"ג עמדו בענין זה שמצינו מקומות שאומרי' לאדם חטא בשביל ש\"ח הפך סוגייא זו דשבת והעלו הרבה חלוקים בדבר ואני אמרתי אסוף אסיפם והיו לאחדים בידי.
הא דוקא כשאין החטא בא לחבירו על ידו כההיא דהדביק פת בתנור הוא דאין אומ' לאדם חטא בש\"ח אבל אם בא החטא לחבירו על ידו כההיא דהאומר לחבירו צא ולקט תאנים מתאנתי התירו לו לתרום שלא מן המוקף אפילו דאיכ' איסור מדאורייתא כמ\"ש הרשב\"א בתשובה סימן קכ\"ז כדי שיזכה חבירו שלא יאכל שלא מן המעושר. ולמ\"ד דתרומת פירות דרבנן התירו לו איסור דרבנן לתרום שלא מן המוקף במעשר דרבנן כדי שלא יאכל חבירו שלא מן המעושר דרבנן וסיימו על חילוק זה התוס' בפ\"ק דשבת וז\"ל ואומר ריב\"א דאפילו מדבק עצמו אין לפשוט משם להתיר דהתם עדיין לא נעשה האיסור כו' אבל הכא המעשה של איסור כבר נעשה וממילא יגמר לא יעשה אפילו איסור קל בידים עכ\"ל: וכוונתם דהוקשה להם דכיון דכשבא החטא לחבירו על ידו התיר רבי גבי ההיא דצא ולקוט תאנים לעבור ולתרום שלא מן המוקף כדי שלא יחטא חבירו אם כן משם היה יכול רב ביבי מעיקרא לפשוט הבעייא דהדביק פת בתנור דודאי יכול הוא לרדותה כיון שהחטא בא על ידו ולזה תירצו בשם ריב\"א דדוק' התם התירו מה\"ט דהחטא בא על ידו מפני שעדיין חבירו לא התחיל לעשות איסור וכדי שלא יתחיל ויחטא התירו לזה לתרום שלא מן המוקף אבל גבי הדביק פת בתנור שהתחיל באיסור וממילא יגמור מספקא ליה לרב ביבי אי שרי ליה לעשות איסור קל כדי שלא יגמר האיסור חמור שהתחיל ולפי מאי דמסיק הש\"ס הכא בהדביק פת בתנור דשרינן ליה לרדותה עד שלא יבא לידי איסור סקילה שמעינן דאפילו התחיל הוא באיסור ונגמר ממילא אפילו הכי אומרים לו שיחטא באיסור קל דרדייה כדי שלא יחטא באיסור מלאכה דשבת ודוקא לעצמו התירו לו ולא לאחרים ושמעינן נמי דע\"כ לא התירו לאחרים לחטא כשהחטא בא על ידם אלא דוקא כשלא התחילו האחרים באיסור אבל כשהתחילו באיסור אין אומרים בזה חטא כדי שיזכה חבירך אפי' שהחטא בא על ידו דדוקא גבי ההיא דצא ולקוט תאנים שעדיין לא התחיל חבירו לאכול שלא מן המעושר הוא דהתירו לחבר לתרום שלא מן המוקף אבל אם יהיה באופן שהתחיל חבירו באיסור וממילא יגמר אפשר שאין אנו אומרים חטא כדי שיזכה חבירך אפי' שהחטא בא על ידו ודוק. ומבואר יוצא מתוך דברי ריב\"א ז\"ל דיותר סברא הוא להתיר לחטא קודם שהתחיל באיסור כלל כדי שיזכה שלא יתחיל לחטא באיסור אחר כההיא דצא ולקוט תאנים ממה שנתיר לו לחטא אחר שהתחיל באיסור כדי שיזכה שלא יגמר האיסור ממילא כהא דהדביק פת בתנור.
ובכן אני תמיה למה שראיתי למרן ב\"י ז\"ל בתשובותיו בדיני כתובה סימן ג' שהשיג ז\"ל על אחד מהמורים שרצה להתיר לאשה אחת מינקת לינשא בתוך כ\"ד חדש מפני שהיתה מזנה ואחד מטעמי ההיתר מפני שאומרים לאדם חטא כדי שתזכה כי הא דהדביק פת בתנור וכת' על זה מרן ז\"ל שאין הנדון דומה לראיה אפילו כדי עוכלא לדנא דהתם שאני שאם לא ימהר לרדות ממילא יבא לידי איסור סקילה ומש\"ה התירו אבל הכא דלא יבא האיסור ממילא אלא בקום עשה לא התירו עכ\"ל.
ולפי מ\"ש בשם ריב\"א נראה שראיית המורה מההיא דרדיית הפת במכל שכן אתייא דאם לגבי איסור שכבר התחיל בו וממילא יגמר התירו לו לחטא כדי שיזכה כ\"ש באיסור שעדיין לא התחיל ולא יבא ממילא אלא בקום עשה שיש לנו להתיר וכההיא דצא ולקוט תאנים ודוחק לומר דאף ריב\"א לא קאמר אלא לפום מאי דלא אפשיטא בעייא דרב ביבי מעיקרא דלהכי לא פשיט לה מההיא דר' משום דאיכא למידחי דשאני התם שעדיין לא התחיל באיסור אבל לפום מאי דמסיק הש\"ס דאפשיטא בעייא דרב ביבי השתא אמרינן איפכא דכל שלא התחיל עדיין באיסור גרע טפי ולא אמרינן לו חטא כדי שתזכה ולא תחטא בקום עשה ומה שהתירו בההיא דצא ולקוט תאנים לתרום שלא מן המוקף כדי שיזכה חבירו ולא יאכל שלא מן המעושר היינו משום דהתם נמי חשוב כבא ממילא דודאי יאכל שלא מן המעושר שיסמוך על החבר שנתן לו דזה ודאי דוחק גדול וכמובן.
ותו ק\"ל שאם כדברי מרן ז\"ל היכי הוה בעי תלמודא שם בפ\"ק דשבת ד\"ג ע\"ב למפשט בעייא דרב ביבי מדלא משנינן להנהו תרתי ברייתות דסתרי קתני חדא היתה מלאה פירות והוציאה לחוץ אסור להחזירה ותני אידך מותר להחזירה ומשנינן לא קשיא כאן מבע\"י כאן משחשיכה מבע\"י לא קנסוה רבנן משחשיכה קנסוה רבנן ופרכינן איפכ' מסתבר' מבע\"י דאי שדי להו לא אתי בהו לידי חיוב חטאת לקנסוה רבנן משחשיכה דאי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא לקנסו' רבנן ומדלא משנינן הכי תפשוט דרב ביבי כו' הא לא קשיא ותפשוט כו' יע\"ש והשתא לדעת מרן ז\"ל מאי פשיטותא איכא לדרב ביבי מהכא דשאני ההיא דרב ביבי דממילא יגמר האיסור ומשום הכי מספ\"ל אי שרינן ליה איסורא דרבנן אבל הכא שאין האיסור נגמר ממילא אלא בקום עשה דשדי להו לפירו' שבידו לחוץ שפיר איכא למימר דלא חיישי רבנן להכי וקנסוה רבנן שלא יחזירנה אלא ודאי דכל שקרוב הדבר שיעשה איסור אפילו בקום עשה אומרים לו חטא כדי שתזכה וצ\"ע.
עוד כתב מרן ז\"ל שם וז\"ל ועוד יש לחלק דשאני התם דההיא איסורא דרדיית הפת זוטר טובא דרדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה אפי' דרבנן ולאו שבו' היא כשאר שבותין ולא אסרוהו אלא משום דדמי לעובדים דחול כמבואר בדברי הר\"ן ז\"ל ומש\"ה התירוהו קודם שיבא לידי איסור סקילה אבל איסור מינקת דהוא איסורא דרבנן ממש ואיסו' חמור הוא דהא אית ביה סכנת נפש הולד איכא למי' דלא שרו ועוד יש לחלק דהתם שאני דכדי שלא יבא לידי איסור סקילה החמורה התירו לו איסור קל אבל כל היכא דלא אתי לידי איסור סקילה כי הכא שלא חשש המורה אלא דלא ליתי איסור לאו דקדשה ודנידה איכא למימר דלא התירוהו עכ\"ל. וק\"ט שהרי התירו לו לחבר לתרום שלא מן המוקף דהוי איסור דרבנן ממש למ\"ד דתרומת פירות האילן נמי דרבנן כדי שלא יאכל ע\"ה שאינו מעושר דרבנן וכ\"ש למ\"ד תרומת פירות האילן דאורייתא כשאינו מן המוקף דידהו הוי דאורייתא כמ\"ש הרשב\"א בסי' קכ\"ז נמצא דהתירו איסורא דרבנן או דאורייתא מפני איסור טבל דחמור אע\"פ שאין בו איסור סקילה הפך שני החילוקים הללו שחילק מרן ז\"ל ותו קשה שהרי התו' בשבת ובעירובין דל\"ב ובגיטין דל\"ח הכריחו מההיא דאמרינן בהשולח גבי חציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר דכופין את רבה לשחררה דמשום שלא יכשלו רבים בלאו דקדשה התירו לרבה לשחררה יע\"ש וא\"כ ה\"נ שהיתה אשה זו מזנה ונכשלי' רבים באיסור נידה ולאו דקדשה כמ\"ש המורה למה לא נתיר לה איסורא דרבנן.
ואולי כוונת מרן ז\"ל לדחות ראיית המורה מההיא דרדיית הפת דמההיא ליכא ראיה כלל ומיהו אע\"פ שממקומות אחרים יש ראיה לדברי המורה וכמ\"ש לא חש להו מרן ז\"ל דכבר דחה עוד ואמר דהכא בנדון זה אין צורך להשיאה כדי לסלק המכשול דמאחר שנתקדש' נסתלק המכשול דכיון דחייבים עליו מיתת ב\"ד לא יבואו לזנות עמה וא\"כ מה צורך להשיאה בתוך כ\"ד חדש ולעבור איסורא דרבנן בלי צורך. ומה שחילק מרן ז\"ל בין איסור סקילה לשאר איסורין ואפילו איסור נידה עיין באותה שאמרו בפרק האשה בתרא דף קי\"ט ע\"א עלה דקאמר רבא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ועיין במ\"ש שם רש\"י ז\"ל ועיין בספר דברי אמת בתשו' די\"ד ע\"ד יע\"ש.
החילוק הב' כתבו התוס' בשבת ובפסחים ובגטין דל\"ח ע\"א ד\"ה כל המשחר' דבמצוה רבה כמצות פ\"ו וכן במצוה דרבים אומרים לאדם חטא כש\"ח ומש\"ה התירו לרב שיעבור על עשה דלעולם בהם תעבודו כדי שיקיים עבד שחצייו ב\"ח מצות פ\"ו ולמדו דבר זה מההיא דברכות דמ\"ז גבי ר\"א ששיחר' עבדו להשלימו לעשרה ואמרי' התם מצוה דרבים שאני ובפ\"ק דבתרא די\"ג למדו התוס' ז\"ל חילוק זה מההיא דפסחים דנ\"ט דדחו הכהנים עשה דהשלמה כדי שיקיים הישראל מצות עשה דפסח שיש בו כרת ולההיא דר\"א ששיחרר עבדו דחו שם דמשו' דר\"א גופיה הוה שייך באותה מצוה מש\"ה שיחררו דאומרים לאדם חטא כדי שתזכה יע\"ש ונראה דאף התוס' בשבת ובפסחים וגיטין לא למדו מההיא דר\"א עיקר החילוק דבמצוה רבה אומרים לאדם חכש\"ח דההיא ודאי איכא למידחי' כמו שדחו בפ\"ק דבתרא דשאני התם דר\"א גופיה הוה שייך באותה מצוה אלא עיקר הכרעתם היא מההיא דמי שחציו עבד וחציו ב\"ח דכופין את רבו לשחררו ומה שהביאו ההיא דר\"א הוא לראיה דיש חילוק בין מצוה רבה למצוה זוטא כדקאמר תלמודא גבי ההיא מצוה דרבים שאני ואולם הא ק\"ל אמאי לא הביאו התוס' בשבת ופסחים וגיטין ראיה גמורה לדבריהם דבמצוה רבה אומרים לאדם חכש\"ח מההיא דפסחים דדחו הכהנים עשה דהשלמה כדי שיקיים הישראל מצות עשה דק\"פ שיש בו כרת כמו שהכריחו בפ\"ק דבתרא.
ואפשר דמשמע להו דמהתם ליכא ראיה גמורה דאיכא למימר דכהנים כיון דשלוחי ישראל שוינהו רחמנא ובמקום בעלים עצמם קיימי הו\"ל כאילו בעלים עצמן עברו אמצוות עשה דהשלמה ואומרים לאדם חטא כדי שתזכה הוא וכן מצאתי להרשב\"ץ ז\"ל בספר התשב\"ץ ח\"ב סי' כ\"ג די\"ב ע\"ב וכעין זה כתב הרב משפטי שמואל בסי' ק\"כ יע\"ש ועפי\"ז ממילא נתיישב אצלי מה שהקשה הרב מוהר\"א זאבי ז\"ל בדרשותיו דל\"ה סע\"ב על תירוץ מוהר\"י אבואלעפייא זלה\"ה בההיא דגדולה תשובה שודחה ל\"ת שבתורה מההיא דפסחים דדחו הכהנים עשה דהשלמה כדי שיקיים ישראל מ\"ע דפסח יע\"ש ואי קשיא לך לפי מ\"ש התוס' בפ\"ק דבתרא דההיא דר\"א דשיחרר עבדו היינו משום דר\"א גופיה עשה מצוה בכך א\"כ למה ליה לשנויי להש\"ס כי פריך התם והא מצוה הבאה בעבירה היא כו' מצוה דרבים שאני ואמאי לא משני דכיון דר\"א גופיה עשה מצוה בכך אומרים לאדם חטא כדי שתזכה הא ודאי לק\"מ דאי לאו דמשני הכי אכתי קשיא ליה שפיר דע\"כ לא אמרינן אומרים לאדם כו' אלא היכא דחוטא באיסור קל כדי שיזכה באיסור חמור או במצוה רבה דאי לא מאי חזית למדחי הא מקמי הא וכ\"ש כשעוב' על עשה בקום עשה כדי שלא לבטל מצות תפילה בשב ואל תעשה ולהכי הוצרך לשנויי שפיר מצוה דרבי' שאני ומש\"ה ניתן לעבור על מצוה אחרת אפי' בקום עשה דאומ' לאדם חטא כדי שתזכה וזה ברור.
ואולם הא ק\"ל לפי חילוק זה שכתבו התוס' דבמצוה רבה אומרים לאדם חטא כדי שתזכה חבירך א\"כ ברדיית הפת למה לא התירו לאחרים לרדות בשבת כדי שיזכה חבירו במצוה רבה דשבת ששקולה כנגד כל התורה והמחלל שבת כאלו עובד ע\"ז וכ\"ש שאיסור רדיית הפת אינו אלא שבות דרבנן ואם איסור עשה דהשלמה ואיסור עשה דשחרור העבד דהוי דאורייתא שרו רבנן לעבור משום קיום מצוה אחרת רבה כ\"ש דיש לנו להתיר לעבור אאיסור שבות דרבנן משום מצות שבת הגדולה ולפי מה שחילקו עוד התוס' בתר הכי דשאני הכא דפושע הוא ניחא אבל לפי חילוק זה שכתבו השתא קשה ואפשר דהתוס' ז\"ל בחילוק זה סמכו עדיין עמ\"ש בשם ריב\"א לחלק בין ההיא דעירובין דאמרינן ניחא ליה לחבר כו' להא דהכא דמספ\"ל לרב ביבי אם התירו לו לרדות את הפת דהכא שאני שכבר התחיל באיסור וממילא יגמר משא\"כ התם שעדיין לא נעשה האיסור הילכך אפי' לחילוק זה שחילקו דבמצוה רבה אומרים לאדם חטא כדי ש\"ח הכא לא התירו לחבירו אפילו שהיא מצוה רבה כיון שכבר התחיל באיסור וממילא יגמר הו\"ל כאילו כבר נעשה האיסו' ואיסורא דעבד עבד ולדידיה דוק' שרינן לרדות ולא לחבירו משא\"כ במצוה רבה דעלמא כההיא דמצות פ\"ו דחציו עבד וחציו ב\"ח וכההיא דמצוות ק\"פ דכדי לזכות לזה במצוה רבה אומרים לחבירו חטא באיסור קל כיון שזה לא התחיל לעבור על המצוה ואין ביטול המצוה נגמרת מאליה כי הכא ודוק.
ועפ\"י חילוק זה דמצוה רבה או מצו' דרבים שחילקו התוס' ז\"ל ניחא להו נמי בשבת ובעירובין ובגיטין ההיא דאמרינן בהשולח גבי חצייה שפחה וחצייה ב\"ח שנהגו בה מנהג הפקר דכפו את רבה לשחררה דחשיב כמצוה דרבים שימנעו ולא יעברו על לאו דקדשה והתירו לרבה לעבור אעשה דלעולם בהם תעבודו כיע\"ש. ודבריהם ז\"ל הללו נראה דאשתמיט מיניה דבעל ההגהות על הרי\"ף אשר בספר תמים דעים והביא דבריו מרן החבי\"ב בכה\"ג א\"ח סימן ש\"ו שכתב בפ\"ח שרצים וז\"ל הרשב\"א ז\"ל נשאל אם מותר לחלל את השבת כדי להציל איש אחד מן הגוים שלא ימיר דתו והשיב דאסור ואפי' איסורא זוטא לא שרינן ליה למעבד כדי שיציל את חבירו מאיסורא רבה ואני נסתפקתי אם ינהוג זה הדין עצמו לגבי ציבור ויהיה נמנע היחיד מלעבור אפי' כדי להציל את הציבור מאיסור או לא ונסתפקתי בזה מפני שבפ\"ג שאכלו איתא דר\"א שיחרר עבדו להשלימו לעשרה ואע\"ג דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו משום מצוה דרבים. ואולי נחלק דשאני התם דגם הוא זוכה במצוה ההיא של רבים אבל שיעבור היחיד כדי לזכות לרבים והוא לא יזכה עמהם לא וצ\"ע עכ\"ל.
ואין ספק דאשתמיט מיניה דברי התוס' שכתבנו שהונח להם ההיא דחציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר דכפו את רבה לשחרר' מפני הטעם דמצוה דרבים היא ומה\"ט התירו לרבה לעבור אעשה דלעולם בהם תעבודו וכ\"כ הרשב\"א בחי' לגיטין דל\"ח ואולי יאמר הרב ז\"ל דהתם רבה ג\"כ הוה נוהג בה מנהג הפקר ואיכא זכיה לרבה ג\"כ במצוה זו ולפי\"ז הו\"ל כאומרים לאדם חטא כדי שתזכה ומדברי התוס' לא משמע הכי ודוק. ודע דמדברי התוס' מבואר דאף מי שחציו עבד וחציו ב\"ח יש בו עשה דלעולם בהם תעבודו משום צד עבדות שבו ומש\"ה הוצרכו לומ' דמה שכופין את רבו לעבו' אעשה דלעולם בהם הוא משום דמצות פ\"ו מצו' רבה הוא וכן ההיא דחציה שפחה וחציה ב\"ח דפרק השולח דל\"ח דכפו את רבה לעבור אעשה זה הוא משו' דנהגו בה מנהג הפקר ואיכא מצוה דרבים וכן נראה ג\"כ מדברי התוס' רפ\"ק דחגיג' ד\"ה כופין את רבו שכתבו וז\"ל ואע\"ג דאמרינן המשחרר עבדו עובר בעשה כו' והתם חציו עבד וחציו בן חורין הוא ואפי\"ה כתבו דעובר בעשה אבל הרשב\"א ז\"ל בחי' לשבת כת' וז\"ל ולי נראה דשאני ההיא דמי שחציו עבד וחציו ב\"ח כיון דחציו ב\"ח לית ביה משום לעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו. וק\"ל טובא דבפרק השולח דף ל\"ח מבואר דאף בחציו עבד וחציו ב\"ח איכא עשה דלעולם כו' שהרי גבי ההיא אמתא דהוה בפומבדיתא קאמר אביי אי לאו דאמ' ר\"י אמ' שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כאיפנא ליה למריה וכתב לה גיטא דחירותא רבינא אמר כי הא מודה ר\"י משום מילתא דאיסורא. ופרכינן ואביי משום איסורא לא והא אמר רב חנינא מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה ב\"ח וכפו את רבה ומשני' הכי השתא התם לא לעבד חזייא כו' הכא אפש' דמייחד לה לעבדיה יע\"ש והשתא לדעת הרשב\"א מאי קושיא מההיא דרב חנינא לדאביי דאביי לא מיירי בחציה שפחה אלא בשפחה גמורה דאית בה עשה דלעולם בהם תעבודו וההיא דרב חנינא בחציה שפחה דלית בה עשה דלעולם כו' אלא ודאי דלא שנא דבכולהו אית בהו עשה זה היפך דברי הרשב\"א ועיין להריטב\"א בחי' לגיטין דל\"ח כי שם תפס עיקר תירוץ זה שתירצו התוס' לההיא דמי שחצייו עבד דמשום דפ\"ו מצוה רבה היא הוא דכופין את רבו לשחררה. ואפשר לומר דעד כאן לא קאמר הרשב\"א ז\"ל דבחציו עבד ליכא עשה דלעיל כו' אלא בעבד דוקא משום דלגבי דידיה איכא מצות פ\"ו דהאיש מצווה על פ\"ו ובחציו עבד וחציו ב\"ח דאי איפשר לישא אשה לא שפחה ולא ב\"ח ומתבטל מפ\"ו קאמר ז\"ל דלגבי דידיה ליכא עשה דלעולם תעבודו אבל גבי שפחה דאתתא לא מפקדא על מצות פ\"ו וליכא בה ביטול מצוה אפילו בחציה שפחה וחצי' ב\"ח אית בה עשה דלעולם כו' ודוק.
ואת זה ראיתי להר\"ן ז\"ל בהלכות שם בפרק השולח שכתב וז\"ל כל המשחרר עבדו עובר בעשה משמע דלאו עשה גמור הוא דבגמ' פרכינן מתיבי מעשה בר\"א כו' ומשנינן מצוה שאני ואי עשה גמור היכי דחינן עשה שבתורה משום האי מצוה ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב בגוים לא תחונן וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קעביד אלא לצורך עצמו והוה ליה כנותן דמי עצמו והנה תירוץ זה שתירץ בשם י\"מ כתבו ג\"כ הרשב\"א בחי' לגיטין בשם הרמב\"ן ז\"ל ומה שתמה עליו בזה הרשב\"א עיין בספר לשון ערומים דע\"ג ע\"ד שהעלה מן הישוב. גם מ\"ש דמשמע דלאו עשה גמור הוא כ\"כ ג\"כ הריטב\"א בחי' שם בשם רבו הרא\"ה ז\"ל דהאי עשה לאו עשה גמור הוא אלא איסורא דרבנן דסמכו ליה אקרא ור\"ע דאמר לקמן חובה חובה דרבנן קאמר עכ\"ל.
וראיתי להרב לשון ערומים שם דע\"ד ע\"א הוקשה לו דאי לאו עשה גמור א\"כ מאי האי דפריך הש\"ס בברכות עלה דהך עובדא דר\"ג והא מצוה הבאה בעבירה היא ואצטריך לשנוי מצוה דרבים שאני והרי הך קושיא לר\"י אמר שמואל היא דאמר כל המשחרר עבדו עובר בעשה וכבר שמעינן ליה לשמואל בר\"פ לולב הגזול דס\"ל דבאיסורא דרבנן לא אמרינן מצוה הבאה בעבירה היא וכ\"כ התוס' שם ד\"ה מתוך עכ\"ל. ולא זכיתי להבין דבריו ז\"ל בזה דמה לו להרב ז\"ל לתלות תלונותיו על דברי הר\"ן והריטב\"א ז\"ל הללו דהא אפילו אם נאמר דעשה זה דלעולם דאורייתא ס\"ס אם המצוה שהיה רוצה ר\"ג לקיים היה מצוה דרבנן לשמוע קדושה וברכו כמ\"ש הרא\"ש שם אין כאן משום מצוה הבאה בעבירה לשמואל כמצות לולב בי\"ט שני דיוצא בו לשמואל אפילו דעבר עבירה דאורייתא כגון גזל דאורייתא אלא ודאי דהא לא קשייא דאע\"ג דלשמואל אין בו משום מצוה הבאה בעבירה ויוצא בו י\"ח מ\"מ ודאי אסור לו לעבור האיסור' כדי לקיים מצוה דאטו לשמואל שרי ליה לגזול לולב בי\"ט שני כדי לקיים מצות נטילת לולב וא\"כ היינו דפרכינן בעובדא דר\"ג וכיון דמצו' הבאה בעבירה היא אע\"ג דיצא י\"ח באותה מצוה דרבנן מ\"מ לכתחילה היכי עבד ר\"ג הכי ועבר אעשה דרבנן כדי לקיים מצוה אחר' דמאי אולמיה דהאי מהאי וזה ברור.
עוד ראיתי להרב הנז' שכתב וז\"ל אי ק\"ל הא ק\"ל במ\"ש הר\"ן דכשהוא משחררו להשלימו לעשרה הו\"ל כנותן דמי עצמו אי משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר דא\"כ כי תריץ תלמוד' מצוה שאני מאי הדר פריך מה\"ב היא דהרי כיון דמשום מצוה היא וצורך הרב מותר דלאו משום חנינה דידהו קעביד אלא לצורך עצמו ולעולם לא נכנס באיסו' עשה דהו\"ל כנותן דמי עצמו ואמאי אצטריך לשנויי מצוה דרבים שאני עכ\"ל. והא נמי ל\"ק לע\"ד דודאי אי לאו האי טעמא דמצוה דרבים שאני אפי' דמשחר' העבד משום צורך מצוה אחרת לאו לצורך הרב מקרי שהרי יוצא שכרו בהפסדו שהוא נשכר המצוה שבא לקיים ומאבד מידו מצוה דלעולם בהם תעבודו דכשהוא תחת ידו ומשתעבד כל יומא ויומא מקיים עשה זה וכשהוא משחררו עכשיו משום מצוה אחרת מה הרויח בזה אם נשכר במצוה זו איבד הוא את האחרת ונמצא שהוא משחררו על חינם והו\"ל מצוה הבאה בעבירה ולזה תריץ יתיב תלמודא שפיר דכיון דמצוה דרבים שאני הרי מרויח הרב בשחרור העבד מצוה רבה טפי ממצות לעולם כו' וכיון דנשכר במצוה זו טפי מהאחרת יש בזה צורך הרב ואין כאן חנינה ודוק.
ואולם הא ק\"ל במ\"ש הר\"ן ז\"ל דהאי עשה לאו עשה גמור הוא דכיון דקרא כתיב בלשון ציווי ועשיה ככל שאר עשין שבתורה לעול' בהם תעבודו למה זה נאמר דאין זה עשה גמור ולמה יגרע עשה זה משאר עשין שבתורה ואם נאמר דלכך לא חשיב עשה גמור משום דאיכא למימר דקרא לא אתא אלא להתיר אחד מכל האומות שבא על הכנענית והוליד ממנה בן שאתה רשאי לקנותו כעבד ואי אתה מצווה עליו בבל תחיה כל נשמה וכדס\"ל לר\"י בפ\"ק דסוטה ד\"ג ע\"ב ואף דר\"ע פליג עליה וס\"ל דהא דר\"י מקרא דמהם תקנו עבד ואמה נפיק ואייתר לי' קרא דלעולם בהם תעבודו לקובעו חובה ואנן קי\"ל כר\"ע כמ\"ש הרי\"ף בפ' השולח אפשר דמשמע להו להר\"ן והריטב\"א דאף ר\"ע אזיל ומוד' בהא לר\"י דליכא עשה גמור ויתורא דקרא אתא לומר בהם תעבודו ולא באחיכם וכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא משום דבר שנתחדש בה כדאיתא התם אלא דמדרבנן מיהא ס\"ל לר\"ע דחובה הוא להשתעבד בהם אם זו היתה כוונתם ק\"ט דא\"כ אידך קראי דפליגי ר\"י ור\"ע התם כגון קרא דוקנא האיש את אשתו דלר\"י רשות ולר\"ע חובה וכן קרא דלה יטמא כו' נימא דלר\"ע חובה מדרבנן הוא דהא בהנהו קראי נמי איכא למי' דלא אתא אלא לרשות שלא נשנית אלא משום דבר שנתחדש בה כדאמרי התם אליבא דר\"י וליכא למימר דאה\"נ דא\"כ איך טמאוהו ליוסף הכהן אחיו הכהנים כשמתה אשתו בע\"פ ובטלוהו ממצות ק\"פ כדאיתא בפ' טבול יום ד\"ק ואוקימנן לה התם כר\"ע והא כיון דליכא מצוה דלה יטמא מדרבנן למה זה עקרו מצות ק\"פ דאורייתא הא כיון דאפשר בלא\"ה דאף שיש כח ביד חכמים לעקור ד\"ת ואפילו במקום כרת בשב ואל תעשה כמו שמצינו גבי שכח ולא הביא איזמל מע\"ש שלא התירו להביאו בשבת ואפי' דרך כרמלית עיין בא\"ח סי' של\"א. אין ספק דהיינו דוקא מקום שאסרו מפני חשש שמא יעבור אדאורייתא בקום עשה כההיא דהתם שאם נתיר לו דרך כרמלית יבא להביא דרך ר\"ה אבל הכא אין טעם לבטלו ממ\"ע דפסח שיש בו כרת כדי שיקיים מצוה דלה יטמא מדרבנן אלא ודאי דחובה מדאורייתא קאמ' והדרא קושיא לדוכתא. ואפשר דדוקא קרא דלעולם בהם תעבודו ס\"ל לר\"ע דהוי חוב' מדרבנן משום דקרא דואחיכם בני ישראל לא תרדה בו בפרך אצטריך לכדדרשינן בפ' אז\"נ דע\"ג וכמ\"ש התוס' שם בפ\"ק דסוטה דלר\"ע מייתר ליה האי קרא מה שא\"כ לר\"י והשתא אי חובה מדרבנן קאמ' לא מיית' ליה קרא כדס\"ל לר\"י ודוק.
ודע ששמעתי מקשים באותה סוגיי' דפ\"ק דסוטה ד\"ג ע\"ב דמבואר דר\"ע ס\"ל דכל היכא דאיכא למדרש בריבוי דקרא דרשינן ולא אמרינן דאתא לכדר\"י דכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא משום דבר שנתחדש בה ואלו בשבועות פ\"ב דח\"י סע\"ב אמרינן דר\"ע לא דריש או בכל שרץ לומר עד דידע אי בשרץ נטמא אי בנבילה איטמא משו' דס\"ל כר\"י דאמר כל פרשה שנאמרה ונשנית כו' יע\"ש. ולע\"ד לא קשיא מידי דדוקא בהני קראי דסוט' דייתורא דקרא הוא התיבה והמילה עצמה דוקנא או ויטמא אמרינהו קרא ב' פעמים קאמר ר\"ע דאין דרך לכתוב אגב שנשנית הפרשה לדבר אחר אבל בההיא דשבועות דפרט הכתוב מה שבכלל ס\"ל לר\"ע דכיון דפרט מה שבכלל לצורך פרט דבר אחר אפילו שהוא בתוך הכלל דאורחיה דקרא הוא בכל כה\"ג ובהכי דוקא הוא דקאמר רבי ישמעאל כל פ' שנאמרה ונשנית אבל לחזור ולכתוב המילה עצמה לא ודוק. ודרך אגב ראיתי להר\"ב החינוך בפרשת בהר סימן של\"ב שכתב וז\"ל מצוה ז' שנעבוד בכנעני לעולם כלו' שלא נשחרר אותו כו' שנאמר לעולם בהם תעבודו כו' ועבד כנעני נקרא א' מכל האומות שקנאו ישראל לשם עבדות אבל נתייחסו כל העבדים בשם כנען מפני שכנען נתקלל להיות עבד הוא וזרעו לעולם ואע\"פ שפרשה זו שנצטוינו בה מדבר בכנעניים כמ\"ש מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה וכתוב למעלה מזה לתת לכם את ארץ כנען ידוע לחכמים דלאו משפחת כנען אשר בארצם דוקא נקראים עבדים כנעניים דה\"ה לכל שאר האומות שיש להם דין עבד כנעני לכל דבר עכ\"ל ודבריו תמוהים לע\"ד דמבוארים דבריו דס\"ל דעיקר מ\"ע דלעולם בהם תעבודו בכנעניים עצמן שבא\"י הוא אלא שחכמים למדונו דה\"ה לשאר האומות. וזה תימה דלכנעניים עצמן ליכא עשה זה כלל שהרי אנו מצווין עליהם בלא תחיה כל נשמה ועיקר עשה זה לא נאמר אלא בשאר האומות הבאים על שפחת כנענית שהולד הולך אחר הזכר כדאיתא בהדייא בפ\"ק דסוטה יע\"ש. גם הכתוב הזה מן הגוים אשר סביבותיכם כתב רש\"י ז\"ל בפי' התורה ובפ\"ק דסוטה דמיירי בעבדים שמחוץ לארץ כנען והרב ז\"ל הביא הך קרא לסיוע לדבריו דמיירי בעבדים כנעניים והוא תימה וצ\"ע.
ודע שהרשב\"א ז\"ל בתשו' הביאה מרן ז\"ל בא\"ח סי' ש\"ו כתב דמי ששלחו לו בשבת שהוציאו בתו בחזקה מביתו על ידי ישראל מומר להוציאה מכלל ישראל אם מותר לצאת בשבת חוץ לג' פרסאות להביא חותם מן המלך להצילה כדדחינן שבת גבי ספק נפשות והשיב כך דעתי נוט' שאין דוחין שבת על הצלה מעבירות לפי שאמרו אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ואפילו איסורא זוטא לא שרינן ליה כדי להציל חבירו מאיסורא רבה דע\"כ לא אמרינן בפרק בכל מערבין ניחא ליה לחבר כו' אלא כשאותו האיסור בא לע\"ה על ידי חבר אבל בענין אחר לא כדמוכח פ\"ק דשבת בבעיא דהדביק פת בתנור ועוד צריך תלמוד עד שיעמד הדבר על בורייו עכ\"ל.
ומרן ז\"ל שם כתב עליו וז\"ל והתוס' כתבו בפ\"ק דשבת בתחילה כדברי הרשב\"א ז\"ל ואח\"כ הקשו מדתנן מי שחציו עבד וחציו ב\"ח כו' ותירצו דשאני פ\"ו דמצוה רבה היא. ועוד י\"ל דדוקא היכא דפשע שהדביק פת בתנור סמוך לחשיכה אבל היכא דלא פשע שרי למעבד איסורא זוטא כי היכי דלא לעביד חבריה איסורא רבה והוכיחו כן מפרק תמיד נשחט ומפרק בתרא דעירובין. והשתא אם לתירוצא דמצוה רבה הדבר ברור שאין לך מצוה רבה מלהצילה שלא יפחידוה עד שתמיר דתה ואם לתירוצא דמחלק בין פשע ללא פשע ה\"נ לא פשע והילכך לחלל עליה את השבת לפקח עליה שרי ומצוה נמי איכא ואי לא בעי למעבד כייפינן ליה כדאשכחן במי שחציו עבד וחציו ב\"ח שכופין את רבו כדי שלא יתבטל ממצות פ\"ו כי רבה היא ואפי' לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נר' דשפיר דמי דלגבי שלא תמיר ותעביר כל ימיה בחילול שבת אמרינן איסורא זוטא הוא עכ\"ל.
ולע\"ד אפש' דמש\"ה ספוקי מספ\"ל להרשב\"א בתשו' ולא פשיטא ליה מילתא דשרי מאלו הראיות שהביא מרן ז\"ל בשם תוס' דמוכח מינייהו דאומרי' לאדם חטא באיסורא זוטא כדי שיזכה חבירך במצוה רבה משום דלכולהו אית להו פירכא דאי לההיא דמי שחציו עבד וחציו ב\"ח דכופין את רבו איכא למימ' דהרשב\"א ז\"ל אזיל לשיטתיה שדחה לזו בפרק קמא דשבת בחי' דלאו משום טעמא דפ\"ו מצוה רבה היא הוא דכופין את רבו אלא משום דבחציו עבד ליכא שום איסו' עשה דלעולם בהם תעבודו משום צד חורין שבו כמ\"ש לעיל. ולבר מדין איכא למימר כמ\"ש הר\"ן והריטב\"א ז\"ל דעשה דלעולם בהם תעבודו לאו עשה גמור מדאורייתא הוא אלא מדרבנן בעלמא ומש\"ה נדחה הוא לגבי מצות פ\"ו אבל אכתי אין ראיה לומ' דשרי לאדם לחטא במצוה גמורה דאורייתא כדי שיזכה חבירו במצוה אחרת אף שהיא גדולה ורבה. גם מההיא דפרק תמיד נשחט שכתב מרן ז\"ל שהוכיחו התוס' דאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך במצוה רבה ליכא נמי כל כך ראיה לדעת הרשב\"א וכמ\"ש לעיל בשם התשב\"ץ דאיכא למימ' דמשו\"ה דחו הכהני' עשה דהשלמה כדי שיזכה הישראל במצות ק\"פ וכיון דכהנים שלוחי ישראל שוינהו רחמנא ובמקום בעלים עצמן עומדים הו\"ל כאלו הבעלים עצמן עוברים על מ\"ע דהשלמה וכל כה\"ג כ\"ע מודו דאומרים לאדם חטא כדי שתזכה. גם מההיא דפרק בתרא דעירובין שהוכיחו התוס' ליכא ראיה כ\"כ וכמ\"ש הרב משפטי שמואל בסימן ק\"כ דקנ\"ד ע\"ב דאיכא למימר דמשום טעמא דאין שבות במקדש הוא שהתירו לכהן לחתוך יבלת חבירו בשיניו ולאו משום טעמא דמצוה רבה ומ\"מ לפי דברי הריטב\"א בחי' לגיטין דל\"ח שתפס עיקר תירוץ התוס' ז\"ל לההיא דמי שחציו עבד וחציו ב\"ח דמשום דפ\"ו מצוה רבה היא משו\"ה אמרו דכופין את רבו לשחררו צדקו היטב דברי מרן ז\"ל. ועיין בהגהה אשר סביב הרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דשבת שהסכים ג\"כ כתי' התוס' דהיכא דלא פשע אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. וכ\"כ ג\"כ רבינו ירוחם כמ\"ש הר\"ב משפטי שמואל דקנ\"ב ע\"ד יע\"ש.
והנה אף שמרן ז\"ל מפשט פשיטא ליה בנדון הרשב\"א ז\"ל דשרי לחלל את השבת וכופין אותו ג\"כ כדי להציל נפש מישראל כדי שלא תמיר דתו ופסק כן בשלחנו הטהור בסימן ש\"ו סי\"ד כתב הרב מגן אברהם שם סקפ\"ט והרב ט\"ז ז\"ל שם דע\"כ לא התיר מרן ז\"ל אלא דוקא בנדון זה דהחשש היא שמא תמיר דתה ונמצא כל ימיה בחילול שבת ועובר על כל התורה כולה דכה\"ג דוקא אומרים לאדם חטא בשבת אחד כדי לזכות חבירו שישמור שבתות הרבה אבל אם רוצים לאנוס נפש אחד מישראל שתעבור עבירה אחת ואפילו לעבוד ע\"ז פעם אחת אין אומרים לאדם חטא בחילול שבת כדי שיזכה חבירך ולא יחטא שהרי אמרו המחלל את השבת כאלו עובד ע\"ז כדאי' בעירובין דס\"ח ועיין בחולין ד\"ה ברש\"י ד\"ה האי תנא כו' ומה\"ט כתב הרב המפה בסי' שכ\"ח ס\"י דמי שרוצין לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו את השבת כדי להצילו כלומר דדוקא בבאים לאנסו שיעבור פעם א' את\"ד ז\"ל יע\"ש.
ולע\"ד זה שכת' הרב דאפילו אם רוצין לאנוס נפש אחד מישראל אפילו לעבוד ע\"ז פעם אחת אין אומרים לאדם חטא בחלול שבת כדי שיזכה חבירך משום דהמחלל את השבת כאלו עובד ע\"ז. יש לדון בה דאפ' דדוקא בעובר ומחלל את השבת להכעיס הוא שאמרו דהוי כעע\"ז מפני שעיקר שבת הוא להאמין בבורא כי יש מצוי וברא את העולם בו' ימים ולא כדעת הכופרים שאומרי' שהעולם קדמון וכנודע ולכן המחלל את השבת בשאט בנפש הרי הוא כופר בעיקר הבורא והרי הוא עובד ע\"ז אבל המחלל את השבת להציל חבירו שלא יעבוד ע\"ז דאפילו עוב' אות' באונס הרי הוא מצווה בה דהיא א' מג' עבירות שיהרג ואל יעבור שפיר איכא למימר דכל כי ה\"ג אומרי' לאדם באיסור שבת חכש\"ח שלא יעבוד ע\"ז דחילול זה שמחלל לא מפני שאינו מאמין במצות שבת הוא כדי שנאמר דהרי הוא כעע\"ז אדרב' הוא מחללו כדי שלא יעבוד ע\"ז חבירו והרי בפיקוח נפש שניתן שבת לחלל אצלו מה שלא ניתן לעע\"ז משום פיקוח נפש שהרי אמרו יהרג ואל יעבור ואמרו ג\"כ אין מתרפאין בעצי ע\"ז ולפי זה יראה לע\"ד דאף משום ג\"ע ושפיכות דמים שרי לחלל שבת כדי להציל חבירו שלא יחטא בג\"ע וש\"ד כיון דשבת קיל לגבי דידהו דבהנהו נמי אמרינן דיהרג ואל יעבור ולא ניתנו לידחות מפני פיקוח נפש משא\"כ במצו' שבת וכמבואר בדברי רבינו פ\"א מה' יסודי התורה יע\"ש. ועיין בסנהדרין פ' בן סורר דע\"ג ע\"ב דאמרי' התם דלראב\"ש מחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו דאתייא שבת חילול חילול מע\"ז ולפי דברי הרב מג\"א שכתב שהמחלל את השבת אפי' שאינו מכוין לחללו להכעיס הוי כעע\"ז ק' דאיך הותר להצילו בנפשו בשבת כיון דההורגו נמי מחלל שבת והוי כאלו עע\"ז. אמנם לפי מ\"ש ניחא דההורגו דאינו מחלל שבת להכעיס אלא להצילו לזה שעובד במזיד ולהכעיס דגבי דידיה שרי ואין בו משום עע\"ז אבל אותו שהוא מכוין להכעיס הרי הוא כופר במצות שבת והרי הוא כעע\"ז ומשום הכי ניתן להצילו בנפשו.
אמנם ראיתי להתוס' ז\"ל שכתבו שם ד\"ה חד למעוטי ע\"ז וז\"ל ול\"ל קרא למעוטי שבת הא מציל גופיה קמחלל שבת כו' ואיך יחלל שבת הציל חבירו מחילול שבת כו' וי\"ל דמ\"מ ס\"ד דגזרת הכתוב כראב\"ש. ולפי מה שכתבנו אנו יד עניי לא הוו צריכין לזה אלא דשאני מציל גופיה דאינו מחללו את השבת להכעיס אין בו משום עע\"ז משא\"כ העובד ומחללו להכעיס דהרי הוא כעובד ע\"ז וצ\"ע.
וראיתי להרב מש\"ל בפ' כ\"ד מה' שבת הלכה ז' עלה ונסתפק שם ברודף אחר אחד מכל העריות שמותר להצילו בנפשו של רודף אם גם בשבת שרי לחלל את השבת להצילו דרציחה חשיב תיקון שמצילו מן העבירה או דילמא דמשו' הצלה מעבירה לא ניתן לחלל שבת והביא דברי הרי\"ף ז\"ל שכתב בפ' א\"ע גבי הא דאמר ר\"א ע\"ה מות' לנוחרו ביה\"כ כו' דמיירי שהיה רץ אחר הזכור או אחר הנערה המאורסה כו' והעלה הדבר בצ\"ע יע\"ש. ולא ידעתי אמאי לא זכר ש'ר דברי המ\"א ז\"ל בסימן שכ\"ח ס\"י שכתב דמשום הצלת עבירה גדולה אין מחללין עליו את השבת ומסתמיות דבריו נראה דאפילו על איסור עריות כנערה המאורסה וכיוצא אין מחללין עליו את השבת וכמ\"ש הרב מג\"א ז\"ל דאפילו על ע\"ז אין אומרים לאדם חטא כש\"ח. ומ\"מ יש לדחות דאף המ\"א אזיל ומודה בנערה המאורסה וכיוצא דניתן להצילה בנפשו דשרי לחלל שבת כיון דהות' ש\"ד לגבה והוא לא מיירי אלא בשאר עבירות גדולות דלא הותר להצילו בנפשו ועוד כמ\"ש לעיל דכיון דג\"ע חמיר דאמרינן בהו יהרג ואל יעבור משא\"כ במצות שבת הו\"ל קיל לגביה ואומרים לאדם חטא באיסור קל כדי ש\"ח באיסור חמור ודוק.
ומ\"מ נראה לע\"ד להביא ראיה דשרי לרודף אחר העריות בשבת להצילו בנפשו מאות' שאמרו בפ' יה\"כ דפ\"ה ע\"א וכבר היה רבי ישמעאל ור\"א כו' ונשאלה שאלה זו בפניהם מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת נענה רבי ישמעאל ואמר אם במחתרת ימצא הגנב כו' ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ניתן להצילו בנפשו ק\"ו לפיקוח נפש שדוחה את השבת כו' והשתא אם איתא שהרודף אחר הערוה אע\"פ שמצילין אותה בנפשו של רודף אין מחללין עליה את השבת הא איכא למיפרך האי ק\"ו דשפיכות דמים קיל מאיסור שבת שהרי הרודף אחר הערוה ניתן לידחות אצלה ומצילין אות' בנפשו של רודף מה שא\"כ איסור שבת שלא ניתן לידחות להציל מן הערוה. ואין לדחות דגבי הצלה מן העריות היינו טעמא דלא דחייא שבת משום דבעי למידחי ב' איסורי' ש\"ד ושבת אבל איסור אחד דשבת יליף שפיר ר\"י מק\"ו דדחי שבת דהא ודאי בורכא הוא וכמבואר.
עוד שמעתי מפי הרב המופלא כמוהרח\"א נר\"ו הביא ראיה דשרי מההיא דפ' בן סורר דע\"ב דיליף תלמודא קנס לאנוס' אע\"פ שהיא מחייבי כריתות מדכתיב חטא כו' ופרכינן דכיון דמסר עצמו למיתה שהרואהו מצילו בנפשו אין אדם מת ומשלם והוצרך רבא לשנויי במניחתו שלא יהרגנה ור' יאודה היא כו' והשתא אם איתא דבשבת אין מצילין אותה בנפשו לוקמא דמיירי בשבת ואתייא ככ\"ע את\"ד נר\"ו. אלא שלזה יש מקום לדחות דאפי' דבשבת אסו' לישראל להצילו בנפשו משום איסור' אכתי אפ' להצילו ע\"י גוים ששוכר גוי להורגו דליכא חילול שבת ע\"י ישראל ואכתי מסר עצמו למיתה מקרי ודוק.
ועוד אפשר להביא ראיה צד היתר להצילו בנפשו ואפי' בשבת מטעם הואיל דהואיל והותר שפיכות דמים להציל את הערוה הותר נמי איסור חילול שבת על דרך שאמרו בפ\"ק דיבמות ד\"ז הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו וה\"נ אמרינן בפ\"ק דביצה ד\"ו הואיל והותר בשחיטה הותר נמי מאיסור מוקצה יע\"ש ושוב ראיתי למרן החבי\"ב בח\"מ סימן תכ\"ה הגה\"ט אות נ\"ו שכתב בפשיטות שכל רודף שניתן להצילו בנפשו בשבת נמי דינא הכי יע\"ש.
החילוק הג' כתבו התוספות בשבת ובעירובין ובגיטין דמ\"א ע\"ב ובחגיגה ד\"ב ע\"ב דהא דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו ה\"ד כשפשע חבירו כההיא דהדביק פת בתנור שפשע חבירו במה שהדביק סמוך לחשיכה ולא נתן דעתו על איסור שבת אבל כשלא פשע חבירו כההיא דעירובין שסומך על החבר שעישר פירותיו וכההיא דמי שחציו עבד וחציו ב\"ח וכההיא דר\"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה וכההיא דפסחים גבי עשה דהשלמה וכההיא דאתתא דחציה שפחה וחציה ב\"ח שהיא הית' מכשיל' בני אדם ודמו לאנוסים כל כה\"ג אומרים לאדם חטא כש\"ח ועוד תירצו לההיא דחציה שפחה דמשום דהוי מצוה דרבים אפילו דלא דמו לאנוסים משום מצוה דרבים כפו את רבה לשחררה יע\"ש. ועיין להר\"ב משפטי שמואל דקנ\"ד ע\"א שכתב בשם המורה דחילוק זה שחילקו התוס' בין פשע ללא פשע תפסו התוס' עיקר ודחו כל הנהו תירוצי דתירצו מעיקרא שהרי בעירובין ובגיטין ובחגיגה לא הזכירו תירוץ של מצוה רבה. ועוד דע\"פ חילוק זה יתיישב ההיא דפרק תמיד נשחט וההיא דעירובין גבי כהן שנמצא בו יבלת משא\"כ בתירוץ שתירצו דיש חילוק בין מצוה רבה לשאר מצוות דלא יתיישב והרב ז\"ל דחה לו דאף לחילוק זה דמצוה רבה יתיישב ההיא דפ' תמיד נשחט דהתם נמי אע\"ג דמצות ק\"פ לא חשיב מצוה רבה מ\"מ כיון דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה וכדאמרינן התם מה\"ט נמי שרו הכהנים למדחי עשה דהשלמה דכהנים במקום בעלים קיימי ואין כאן משום אומרי' לאדם חכש\"ח. גם מה שהכריח המורה מדלא תירצו התוס' בעירובין ובגיטין האי תירוץ דמצוה רבה ש\"מ דלא ניחא להו בתירוץ זה כת' דאין זה הכרח דאיכא למימר דהתם לא תירצו הכי משום דמשמע להו דמצות פ\"ו לאו מצוה רבה כל כך היא כמצוה דרבים ומשו\"ה לא תירצו התם הכי אבל במצוה דרבים וכיוצא דמצוה רבה היא אזלי ומודו התוס' דאומרים לאדם חכש\"ח עיין שם ובדקנ\"ג ע\"ב וכנראה דאשתמיט מינייהו דברי התוס' דפ' השולח דל\"ח ע\"א ד\"ה כופין כי שם תירצו בהדייא דמצו' פ\"ו משום דמצוה רבה היא משו\"ה אמרו דכופין את רבו יע\"ש. אלא שיש לגמגם למה בדמ\"א לא הזכיר תי' זה גם אשתמיט מינייהו דברי התוס' דפ\"ק דבתרא די\"ג ע\"א כי שם ישבו ג\"כ ההיא דפרק תמיד נשחט עפ\"י חילוק זה דמצוה רבה שאני כיע\"ש.
וראיתי להרדב\"ז בח\"א סי' ק\"ל שנשאל בחולה שצריך להאכילו בשר בשבת וי" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אין עיבוד באוכלין א' \n המעבד וא' המולח שהמליחה מין עיבוד הוא ואין עיבוד באוכלין כו'. עיין להרפ\"ח בי\"ד בה' דם סימן ס\"ח ס\"ק י\"ז ד\"ה ואכתי כו' שעמד בענין אי בליעה ופליטה תלייא בבישול והביא מחלוקת בדבר דלר\"ת כל שאינו מבשל כגון כלי שני אינו מבליע ומפליט ובד\"ה עוד הביא כו' כתב ע\"ש הרשב\"א דהרמב\"ן סובר דלא תלי בבישול והביא ראיה מדין קערה שמלח בה בשר שאסורה כדאיתא בפרק כל הבשר משו' דמליח הרי הוא כרותח ואע\"פ שאין במלח משום מבשל לגבי שבת ואפילו בדקבעי ליה לאורחא כדאיתא בפרק כלל גדול וכתב ע\"ש הר\"ן שבסוף מס' ע\"ז דחה ראיה זו דשם בפרק כלל גדול לא אמרו אלא שאין בו משום מעבד אבל שלא יהא בו משום בישול לא למדנו עכ\"ל ותמה עליו הרפ\"ח דמדקאמר רבא התם אין עיבוד באוכלין משמע ודאי דאתא לאורויי שריות' במליחת אוכלין מן התורה דאם איתא אכתי מחייב משום מבשל. ועוד דאף למאן דמחייב לא מחייב אלא משום עיבוד דוקא ואלו לדברי הר\"ן היה לו לומר אף משום מבשל ועוד דהתם פריך אמתני' דתני באבות מלאכות המולחו והמעבדו היינו מולח היינו מעבד ולא פריך היינו אופה היינו מולח. ותו במאי דמשני אפיק חד מינייהו עייל שירטוט משמע דמולח ואופה תרי ענייני נינהו לגמרי ואין במולח אלא משום מעבד דאל\"כ היה לו לומר אפיק מולח שהרי נכללה תחת סוג אופה ועוד דבירושלמי כו' יע\"ש ואין בכל דחיותיו הללו כדי לדחות דברי הר\"ן ואדרבא יש לתמוה עליו בזה והוא דמה שהקשה מדאמר רבא אין עיבוד באוכלין דמשמע דאתא לאורויי שרייותא כו' אין זה הכרח משום דעלה דקאמר רבה בר רב הונא המולח בשר בשבת חייב משום מעבד קאמר רבא אין עיבוד באוכלין אבל משום בישול מחייב ורבה בר רב הונא קמ\"ל דאם התרו בו משום מעבד חייב ומה שהק' עוד מדלא פריך היינו מעבד היינו אופה משמע דלא מחייב משום מבשל הא לא אירייא דתנא כל מילתא דהוה במשכן קחשיב כדקאמר תלמודא לעיל עלה דפרכינן היינו זורק היינו בורר היינו מרקד ומשני אביי ורבא דאמרי תרווייהו אע\"ג דאיכא דדמייא ליה קחשיב לה כיון דבמשכן היה עיבוד בעורי' ואפייה בסמנים להכי חשיב להו משא\"כ במולחו ומעבדו דכיון דהעיבוד היא המליחה אמאי חשיב לה בתרתי. גם מאי דמשמע ליה בדברי הר\"ן דהמולח בשבת מחייב משום מבשל איכא לאתמוהי עליה טובא דהא קי\"ל דהמבשל בחמי טברייא פטור משום דבעינן תולדה דאש דכל דליכא תולדה דאש לא חשיב בישול כדאיתא בפרק כיצד צולין דמ\"א יע\"ש. וא\"כ איך יתחייב במולח בשבת משום מבשל. כי ע\"כ נראה דכוונת הר\"ן ז\"ל כלפי מאי דמשמע ליה להרמב\"ן ז\"ל באותה סוגייא דפרק כלל גדול דליכא משום בישול כלל במולח מדקאמר רבה אין עיבוד באוכלין דמשמע דשרי לגמרי לזה דחה הר\"ן ז\"ל דליתא דאפשר דאכתי אסיר משום בישול ורבה לא קאמר אלא דלא מחייב חטאת משום עיבוד דאין עיבוד באוכלין אבל איסורא איכא משום בישול אלא דחיוב חטאת משום בישול ליכא דבעינן בישול דאתי מתולדה דאש אבל איסורא מיהא איכא וכיון שכן לענין בליעה ופליטה הא איכא נמי בישול ומה\"ט אסיר. ועיין בספר שער המלך ה' חמץ ומצה פ\"ה הכ\"ד יע\"ש.
ודע שהרב מש\"ל בדין זה הק' דבפ' הקומץ רבה דכ\"א אמרו תקריב מלח ואפי' בשבת דכיון דקי\"ל דאין עיבוד באוכלין למה לי קרא להתי' מליחה בשבת כיון דאין כאן מלאכה ועיין מה שיישב ע\"ש מוהר\"י אלפ'אנדארי. ועיין בספר מוצל מאש שבס\"ס רב יוסף סימן א' כי שם הביא דבריו יותר בארוכה. ועיין בספר שער המלך בהלכות יו\"ט פ\"ג ה\"ד שעמד על דבריהם יע\"ש וראיתי למוהר\"י אלפאנדרי שתירץ בא' מן התירוצים עפ\"י מ\"ש בפסחים פ' אלו דברים שעירי הרגלים כשחל יו\"ט בשבת שהכהנים אוכלין אותם חיין ואמרו בת\"ך פרשת צו כחטאת כאשם מתנה לכהן רצו להפשיט מפשיטין רצו לאכול עם עורותיהן אוכלין. כת' הרא\"ה בס' בדק הבית דס\"ס דגם מה שנאכל לכהנים צריך מליחה והוא בכלל על כל קרבנך תקריב מלח וא\"כ להכי איצטריך קרא כשרצו הכהנים לאוכלן בעורן דמולחים ואפילו בשבת עכ\"ל. ותמיה לי דאיך יתכן שיהיו הכהנים מותרים לאכול שעירי הרגלים חיין וכ\"ש בעודן בעורן שהרי בפרק הזרוע דקל\"ב אמרי אמר ר\"ח מתנות כהונה אינן נאכלות אלא צלי מ\"ט אמ' קרא לך נתתיו למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ופסקה רבינו בפ\"ט מהל' בכורים ועיין במ\"ש בפ\"י מהלכות מעה\"ק הל' יו\"ד ובס' מש\"ל שם. ועיין בנדרים דף ס\"ה גבי צדקיה דאשכחיה לנבוכדנצר דהוה אכיל ארנבא חיה ופרש\"י דהיינו בשר שאינה מבושלת ואף לאיכא דאמרי שכתב שם רש\"י ארנבא חיה שלא נשחטה היינו ודאי משום דלישנא דארנבא חיה הכי משמע דאי שאינה מבושלת הול\"ל בשר ארנבא אבל לא שאם היה אוכל בשר חי דרך המלכים בכך ובמנחות פרק שתי הלחם דצ\"ט ע\"ב שנינו שעיר של יוה\"כ נאכל לערב והבבליים אוכלים אותו כשהוא חי מפני שדעתם יפה ואמרינן בגמרא לא בבליים היו אלא אלכסנדרים היו ומתוך ששונאים חכמי' את הבבליים קורין אותם על שמם יע\"ש ובתוס' כתבו וז\"ל אע\"ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר לפי שהרגילו עצמם לאוכלם כמו כן אף בשאר השנים דמחזי כרעבתנותא קורין להם כן יע\"ש.
ועפ\"י האמור אפשר דאפילו שיבואו לידי נותר היו מגנים אותם כיון שלא הותר להם אכילת הקדשים אלא כדרך שהמלכים אוכלים. ומ\"מ יש לדחות דהיכא דאפש' אפש' והכתו' לא הקפיד אלא היכא דאפש' מיהו ההיא דפרק אלו דברים ק\"ט כיון דאפשר לאכול בלילה למה יהיו מותרים בי\"ט חיים מיהו יכולים אנו לומר דר\"פ עדיפא מינה מקשה ליה דאפי' תימא שהיו יכולים הכהנים לאוכלן חיים אכתי ליכא שמחה. אמנם הרב ז\"ל שרצה לומ' דלהכי אצטריך קרא ק\"ט. ועיין עוד במ\"ש הרב תי\"ט שם במנחות גבי הבבליים אוכלים אותו דאע\"ג דהיה צריך מליחה כו' מ\"מ אין עיבוד באוכלים כו' יע\"ש. ולא הזכיר סברת הרא\"ה שכתבנו דמצוה זו דעל כל קרבנך תקריב מלח שייך אף בחלק הנאכל לכהנים. ועדיין יש לעיין בסברת הרוקח שכתב הרב מוצל מאש גבי שעירי הרגלים שנאכלים בלי מלח.
ודע שהרב שער המלך בהלכות יו\"ט דמ\"ט ע\"ד ד\"ה ואיך שיהיה עמד מתמיה על הרב מש\"ל ומוהרי\"א דאשתמיט מינייהו סוגיי' דפ\"ק די\"ט די\"א ת\"ר אין מולחין החלבים בי\"ט וכו' וכתב הר\"ן דמולח את החלבים שייך ביה עיבוד כיון דחלבי' לאו אוכלים גמורים נינהו ולהכי יש בו משום מעבד וכ\"כ שם רש\"י בגמ' ד\"ה התם כו' וכ\"כ הרב המאירי שם בהדייא וא\"כ משו\"ה אצטריך קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח משום דבמליחת האימורים איכא משום עיבוד. ואולם הא ק\"ל כיון דשיעור עיבוד הוא כדי הלוך מיל כמ\"ש ה\"ה בפ\"ו מה' מ\"א הל' יו\"ד והכי איתא בפסחים פרק אלו עוברין דמ\"ו ע\"א עלה דמתני' הבצק החרש כו' אלא שבגירסתינו הוא ד' מילין ועיין בנידה דכ\"ה וכיון שכן ק' דאכתי למה לי קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח ואפי' בשבת כיון דאפשר למולחן ולא יבא לידי עיבוד שהיו מולחין אותם והיו מקריבין אותם מיד ע\"ג מזבח כמ\"ש הרשב\"א בפ' גיד הנשה בשם הראב\"ד ולא היה שוהה שיעור מיל דאז ליכא איסורא דעיבוד ובהכי ניחא ההיא דפרק ד' אחין דף ל\"ד ע\"ב דעלה דאמרינן זר ששמש במקדש בשבת חייב שתיים פרכינן זר ששמש במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ואי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא ואי בהקטרת האימורין הבערה ללאו יצתה כו' יע\"ש ואמאי לא קאמר כגון זר שמלח אימורין הראש דאיכ' משום זרות דהא מליחת בשר עבודה היא כמ\"ש שם רש\"י בפרק הקומץ דכ\"א עלה דאמרינן תקריב מלח ואפי' בשבת ואיכא משום שבות נמי דהא איכ' איסור עיבוד אלא משום דכיון דבמליחת האברי' ליכ' שיעורא דמיל משו\"ה לא חשיב מליחה זו עיבוד ובכן אכתי קשה למה לי קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח ואפי' בשבת כיון דאין במליחת הקרבן משום עיבוד. ועיין מה שיישב הרב הנז' לדעת ה\"ה ז\"ל עפ\"י מ\"ש בס' רב יוסף בדרשותיו די\"ו בשם מוהר\"מ בתשו' יע\"ש בדף ן' ע\"ג ד\"ה הן אמת יע\"ש ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דה\"ה ז\"ל מצי לפרש כוונת הברייתא דדריש תקריב מלח ואפי' בשבת היינו מהאי טעמא גופיה דאין במליחה זו שיעור עיבוד ומה\"ט דרשינן תקריב ואפילו בשבת כיון דאין כאן מלאכת עיבוד ודוק." + ] + ], + [ + [ + "שורש צרוף ברזל בשבת המחמם \n את הברזל לצרפו במים ה\"ז תולדת מבעיר וחייב. וכתב ה\"ה שם דלדעת הראב\"ד ורש\"י ז\"ל המצרף את הברזל בשבת יש בו משום מכה בפטיש אמנם לדעתם אין בו חיוב דאורייתא כי הצרוף דרבנן הוא כמ\"ש בפרק אמר להם הממונה דל\"ד ע\"ב. והוא ז\"ל נחלק עליהם וסייע לשיטת רבינו דס\"ל דהצרוף במכוין לצרף חייב מדאורייתא ולא מדרבנן וגם עיקר החיוב אינו משום מכה בפטיש כי אם משום תולדה דמכבה דמכה בפטיש ליכא כיון שאין עושים הצירוף בגמר מלאכה וכתב עוד דמההיא דפרק כירה דמ\"א נראה שהצירוף הוא דבר תורה אלא דבשאינו מכוין לר\"ש דאמר דש\"מ מותר ה\"נ מותר ולא חשיב פסיק רישיה דמוד' ביה ר\"ש דאסור מפני שאפשר שלא הגיע לצרוף ואינו בהכרח גמור שיצרף. והלח\"מ שם תמה עליו מהיכא משמע ליה מאותה סוגייא דהצירוף דאורייתא דאפשר דמאי דמקשה התם והא קא מצרף היינו לומר דס\"ס איכא איסורא דרבנן ועיין בשיטת הריטב\"א למסכת יומא דל\"ד שדקדק מאותה סוגייא דפ' כירה דצירוף דרבנן היפך מ\"ש ה\"ה ז\"ל יע\"ש.
והרב המובהק מוהר\"י נוניס ה\"י בה\"ש כתב דה\"ה ז\"ל דקדק כן מהא דקאמ' התם אלא אי איתמר הכי איתמר כו' ושמואל אמר אפילו שיעור לצרף מותר למימרא דשמואל כר\"ש ס\"ל כו' והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת כו' ואי ס\"ד ס\"ל כר\"ש אפילו של עץ נמי והשתא אם איתא דצירוף דרבנן אמאי לא משני דלעולם דשמואל כר\"י ס\"ל באיסור דאורייתא דדשא\"מ אסור אלא באיסור דרבנן הוא דס\"ל כר\"ש וס\"ל כוותי' בחדא ופליג עליה בחדא דמשו\"ה במשאצ\"ל ס\"ל נמי כר\"י ותדע דבפ' ב\"מ דכ\"ב דקאמר התם בהדייא רב אמר אין הלכה כר\"ש בגרירה ושמואל אמר הלכה כר\"ש בגרירה. והשתא קשה דאמאי נטר תלמודא להקשות עד הכא ולא פריך הכי לעיל מיניה אלא משמע ובההיא לא ק\"ל משום דא\"ל דבגרירה ס\"ל כר\"ש דדשא\"מ מותר משום דאינו אלא מדרבנן דהוי חורש כלאחר יד כדאיתא בס\"פ כירה דמ\"ו ע\"ב זה נ\"ל לומר בכוונת ה\"ה ז\"ל עכ\"ל.
ולע\"ד אדרבא מכאן ראיה דצירוף דרבנן דאי מדאורייתא היאך קאמ' שמואל הלכה כר\"ש בגרירה דמשמע דדוקא בגרירה דהוי דרבנן ס\"ל לשמואל דה' כר\"ש אבל בשאר דברי' דאסירי מדאורייתא אין הלכה כר\"ש ותו אי צירוף דאורייתא ואפי\"ה ס\"ל לשמואל דהלכה כר\"ש דבשגמר שרי כ\"ש בגרירה דרבנן ומאי קמ\"ל בגרירה אלא ודאי משמע דצירוף דרבנן והיא גופה קמ\"ל שמואל דלא תימא צירוף דאורייתא הוא ולא קי\"ל כר\"ש בהא אלא דוקא בגרי' שהוא דרבנן קמ\"ל דאף צירוף דרבנן הוא וקי\"ל כר\"ש והא דלא אקשי הש\"ס לעיל בפ' ב\"מ עלה דאמ' שמואל הלכה כר\"ש בגרירה מהא דאין מכבין גחלת של עץ ונטר עד הכא איכא למימר דהתם לא אייתי הש\"ס מילתא דשמואל אלא אגב גררא דקאמר אביי כל מילתיה דמר עביד כרב כו' ולא קאי בענין דבר שאינו מתכוין דאפליגו ר\"ש ור\"י אלא הכא ומשו\"ה שקיל וטרי הכא אי שמואל כר\"י או כר\"ש והא דלא משני כי אקשי דשמואל אדשמואל דלעולם דשמואל כר\"י באיסו' דאורייתא אבל באיסור דרבנן ס\"ל כר\"ש ולמה ליה לחלק בין דבר שא\"מ למשאצ\"ל הוא דמשום דהמקשה הקשה לדשמואל מההיא דמכבה גחלת של עץ דהוי משאצ\"ל וקמדמי משאצ\"ל לדשא\"מ ואיסו' דאורייתא לדרבנן קמשני ליה דמה אירייא משאצ\"ל לדשא\"מ וה\"נ הוה מצי לשנויי מה אירייא איסו' דאורייתא לדרבנן וחדא מינייהו נקט.
עו\"כ ה\"ה דמהסוגייא דפרק א\"ל הממונה דל\"ד נראה בבאור שהצירוף מדבריהם ושיש לדחותה ולומר שהיא לדעת אביי בלבד ואין הל' כמותו אלא כרב ביבי דאמ' דוקא שלא הגיע לצירוף עכ\"ל. והנה לפי תירוץ זה ק\"ט מ\"ש רבינו בפ\"ב מהל' עיוה\"כ שאם היה כ\"ג זקן או אסטניס מלבנים עששיות של ברזל מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי שתפוג צינתן שאין שבות במקדש ואי ס\"ל לרבי' דהלכה כרב ביבי הו\"ל לחלק ולומר דדוקא בשלא הגיעו לצירוף ותו דאי בשלא הגיעו לצירוף מאי אין שבות במקדש דקאמר הא אפילו שבות ליכא וכדמוכח בהדייא מדברי התוס' דפרק כירה ד\"ה והלא מצרף יע\"ש. ואין לומר דמפני כך כתב ה\"ה ז\"ל אח\"ז כשהביא מה שדחה הרמב\"ן לאותה סוגייא דזה יראה לו דעת רבינו נוטה כמ\"ש בפ\"ב מהלכות עיוה\"כ כו' דא\"כ לא הול\"ל דעת רבינו נוטה שהרי מבואר בהדייא כן והרב מוהר\"י נוניש כתב דאע\"ג דס\"ל דהלכה כרב ביבי לא חילק בין הגיע לצירוף ללא הגיע משו' דרב ביבי לא הוצרך לחלק כן אלא לדעת ר\"י דס\"ל בעלמא דדשא\"מ אסו' אמנם רבינו דפסק כר\"ש דס\"ל דדשא\"מ מותר אפילו בלא הגיע לצירוף שרי ומה שהוצרך לתת טעם דאין שבות במקדש לאו משום ליתא דצירוף הוא דקאמר הכי אלא משום ליתא דכיבוי דהא קי\"ל דכיבוי גחלת של מתכת אסור מדרבנן כמ\"ש רש\"י בפ' כירה ורבינו ז\"ל לקמן א\"כ איך היו מטילין אותן במים הא קא מכבה וע\"ז בא לתרץ דמה שהות' הכיבוי היינו משום דאין שבות במקדש את\"ד יע\"ש.
ולע\"ד אין זה נכון דהא לדעת רבינו ז\"ל טעמ' דצירוף לאו משום דהוי תולדה דמכה בפטיש הוא אלא משום תולדה דמכבה הוא ודוקא במכבה כדי לצרף ומכוין לצרף מחייב משום מכבה אבל במכבה גחלת של מתכת ואינו מצרף או אינו מכוין לצרף תו לא מחייב משום מכבה דאין כאן כיבוי כמבואר ממ\"ש בפרקין ה\"ב וכיון שכן אכתי תקשי למה לו לרבינו בפ\"ב מהלכות עיוה\"כ למיהב טעמ' דאין שבות במקדש מאחר דאיהו ז\"ל פסק כר\"ש דדשא\"מ מות' ובההיא דעששיות לא קמכוין לצירוף אף משום מכבה ליכא ומותר הוא אפילו במדינה ואי ס\"ל דכל כה\"ג לא מיקרי דשא\"מ אלא מלאכה שאינה צריכה לגופה דקי\"ל כר\"י דאסר א\"כ הו\"ל לחלק כרב ביבי ולמימר דדוקא בשלא הגיע לצירוף הוא דשרי ועוד שהרי כתב ה\"ה דאין כאן משום מלאכה שאינה צריכה לגופה דאינו בהכרח שיצרף ואפשר שלא הגיע לצירוף וכיון שכן ע\"כ דלא הוי אלא דשא\"מ דלר\"ש מותר לכתחי' ואיברא דהיא גופה קשה על מ\"ש הלח\"מ ז\"ל הכא בסוף הלשון עמ\"ש ה\"ה דמכבה גחלת של מתכת לדעת רבינו דומה לקטימת קיסם דכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו אע\"פ שראוי לכך בקטימתו פטור ותמה עליו דהתם מותר לגמרי והכא פטור אבל אסור וי\"ל דאסור משום הכיבוי שכ\"כ רבינו המכבה את הגחלת כו' אבל מחמת הצירוף אין כאן איסור כלל התם נמי אין שם איסור כלל דקוטמו להריח עכ\"ל. וק\"ט דכיון דלדעת רבינו לא מחייב מצרף אלא משו' תולדה דמכבה א\"כ כי לא מכוין לצרף מאי מכבה איכא. ואולי דאיסו' הכיבוי שכתב הרב ז\"ל הוא משום גזירה דדמי לכיבוי גחלת של עץ דהתם אפי' אינו מכוין לעשות פחמין כיון דפסיק רישיה הוא אסור לכ\"ע גזרו בשל מתכת אטו של עץ ומשום טעמא דאין שבות במקדש התירו.
עוד כתב ה\"ה אבל הרמב\"ן דחה ואמר שאין בעששיות צירוף כמו בגחלת כו' ולזה יראה לי דעת רבינו נוטה כו' עכ\"ל והק' הלח\"מ דאפי' לפי הסכמתו של ה\"ה שדעת רבינו כהרמב\"ן דצירוף עששיות דרבנן וגריס כגירסת התוס' אין שבות במקדש א\"כ למה תלה אביי הטעם היתר בדבר שאינו מתכוין אפילו במתכוין נמי ליכא אלא איסורא דרבנן ואין שבות במקדש וצ\"ע עכ\"ד. ועיין להרב מוהר\"י נוניש הי\"ו מה שישב לזה ע\"פ מה שמצא כתו' להריטב\"א בשיטה כ\"י לשבת יע\"ש. ועיין עוד במ\"ש בחידושי הריטב\"א ז\"ל באותה סוגייא דפרק א\"ל הממונה דל\"ד וז\"ל והא דאצטריכי' למיהדר ולמימ' מלאכת מחשבת אסרה תורה משום דלא התירו במקדש אלא שבות קל אבל שבות חמור שדומה למלאכה נוהג אף במקדש כדמוכח פרק בתרא דעירובין וכדכתי' התם בס\"ד הילכך צירוף במתכוין לא שרי במקדש אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה כו' יע\"ש ובכן לא קשיא ולא מידי וברור." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..4f9a6efc74302feb96883cd3e628f027778c5cf9 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,63 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbath", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Sabbath", + "text": [ + [ + [ + "שורש אמירה לגוי שבות אסור \n לנו לומר לגוי לעשות מלאכה אעפ\"י שאינו מצווה על השבת. עיין במ\"ש מרן בא\"ח סי' ש\"ז דאסור לומר לגוי הילך בשר זה ובשל לעצמך. וכתב שם המ\"א סקכ\"ט דבדבר שאין הישראל נהנה ממנו מותר לומר לגוי לעשות והא דאסור לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה אפילו הדישה של הגוי התם נהנה בו ישראל שמרבה לו שכר במה שחוסמה אבל חסום פרתך ודוש בה שרי. ויש לשאול דתנן שולח אדם ירך לגוי אעפ\"י שגיד הנשה בתוכה מפני כו' אלמא מותר לומר לגוי אכול ג\"כ ומעשים בכל יום שאנו מאכילין עבדינו טריפות וי\"ל דאכילת הגוי שהדבר מוכיח ונרא' שהגוי להנאת עצמו קמכוין חשיב כאומר לגוי עשה מלאכתך כ\"כ הרקנ\"ט בפסקיו סימן ק\"ן ובהגמ\"ר פ\"ה. וכתב ע\"ז והנה לכאורה ק' מאי קמקשה מדתנן שולח אדם ג\"ה לגוי הא כבר כתב שבדבר שאין הישראל נהנה שרי. וי\"ל דס\"ל דכיון שהישראל נותן לו לאכול חשיב הנאה לישראל דהא כיון שנתן לו ע\"כ ניחא ליה שיאכל וא\"כ אסור ליתן לו בשר שיבשל לעצמו אבל מותר לומר בשל בשר שלך וכ\"כ בא\"ה סס\"י ה' ובי\"ד סימן רצ\"ז. וכ\"כ בת\"ח בשם רא\"ם ומותר לומר לגוי כבה דליקתך עכ\"ל.
ונראה לע\"ד דכל שעושה הגוי בשביל ישראל ומטי ליה הנאה לישראל מלבד דאיכא איסור דאמירה לגוי שבות שייך בזה ג\"כ איסור מטעם שליחות למ\"ד יש שליחות לגוי לחומרא. ובהכי יתיישב קצת מאי דמיבעיי' לן בפ' השוכר את הפועלים ד\"ץ ע\"א כי אמרינן אמירה לגוי שבות הנ\"מ באיסור שבת דאיסור סקילה אבל באיסור לאו לא יע\"ש ולמ\"ד דלחומרא יש שליחות לגוי מאי קמיבעייא ליה. אם לא שנאמר דהכא שאני דהוי מלאכתו של גוי ובהא משום שליחות לגוי ליכא דזה נהנה וזה מתחייב לא מצינו בכל התורה כדאמרינן בקי' אמנם משום אמירה לגוי איכא ודוק. ומיהו היינו דוקא היכא דמטי הנאה לישראל מהנאתו של גוי בכה\"ג יש לאסור אמירה לגוי אמנם לא מטי הנאה לישראל כלל שרי ועיין להתוס' שם בפרק השוכר ד\"ה חסום פרתי כו' ומן האמור בזה אתה תחזה דאסור לומר לגוי לעשות מלאכה בעד גוי אחר כגון להדליק לו שפופרת כל דאית ליה הנאה לישראל ופשוט. והראיה מהא דהילך בשר ובשל לעצמך ועיין להר\"ב חוות יאיר סימן מ\"ט דנ\"ב שנסתפק בזה וזה שנון ערוך בידינו כמדובר ומאי דמטי הרב ז\"ל משום דלחומרא יש שליחות אינה ענין כלל כיון דעיקר ההנאה הוי לגוי וליכא אלא טעמא דאמירה לגוי אפי' אינה אלא בעד הגוי דבעד ישראל אפי' לא אמר לו כלל אסיר כל שעשאו בשביל ישראל שוב ראיתי דשפיר י\"ל בזה דאסיר משום שליחות דהשליח המדליק השפופרת לאו להנאתו קעביד דשליחות דבעה\"ב קא עביד ודוק ועיין לרב אחאי הרב המובהק בס' חקרי לב בסימן ס\"ה שכתב בענין אומר לקטן לעשות דבר איסור דלקי משום שליחות אם לא היכא שאמר לו אכול דבר איסור דזה נהנה וזה מתחייב לא מצינו. אמנם כל שהקטן אינו נהנה לוקה משלחו משו' שליחות ואף דאין שלד\"ע ואפילו למ\"ד כל היכ' דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שלד\"ע קטן כחצר דמי דבע\"כ מותיב ביה ומחייב דומה למ\"ש הרב מש\"ל בפ\"ה מהלכות מלוה ולוה הלכה י\"ד דבגוי יש שלד\"ע כיון דלא שייך לומר ביה דברי הרב ודברי התלמיד כו'. וכ\"כ בתשו' הרשב\"ץ הביאה מרן בב\"י ח\"מ סס\"י שפ\"ח דבגוי יש שלד\"ע יע\"ש וקטן נמי לגוי דמי ולא שייך ביה האי טעמא דדברי הרב כו' יע\"ש.
ולדידי אין דמיונו עולה יפה לא למ\"ש הר\"ב מש\"ל ולא למ\"ש הרשב\"ץ דע\"כ לא כתב הרב מש\"ל דגבי גוי יש שלד\"ע כיון דלא שייך ביה דברי הרב כו' במידי דהמשלח יש לו שייכות באותו מעש' השליחות שנותן הרבית ליד הגוי להוליכו לישראל בזה הוא שכתב הרב מש\"ל דיש שלד\"ע כיון דבגוי לא שייך לומר אי בעי עביד אי בעי לא עביד וה\"ז ודאי שלוחו של המשלח הוא ואע\"פ שהוא לדבר עבירה. וכן בנדון הרשב\"ץ שהשטר של ראובן שהיה ביד שמעון נתנו ביד גוי או אנס או מוסר ישראל והשליח נתנו לשר ואבדו ה\"ז השליח שלוחו של שמעון כיון שמסר שטרו ביד גוי או מוסר ואינו יכול לפטור עצמו בטענת אין שלד\"ע דלא שייך לומר אי בעי עביד אי בעי לא עביד כיון דודאי עביד וכל כה\"ג אמרינן יש שליח לד\"ע אבל באומר לקטן שיעשה איסור והוא לא עשה שום מעשה באמירתו דבר זה לקטן כי אם אמירה בעלמא מה מקום יש לומר בזה שהקטן יהיה שלוחו של האומר לו שיעשה איסור כאלו עשה האיסור המשלח עצמו הס כי לא להזכיר בענין זה של שליחות כמבואר ובזה ניחא לי מאי דהוה ק\"ל בעיקר דברי הר\"ב מש\"ל שכתב דבגוי יש שלד\"ע לכ\"ע ממ\"ש התוס' בפ\"ק דשבועות ד\"ג ע\"א ד\"ה ועל הזקן שתיים כו' וז\"ל ואסור לישראל להניח לנכרי להקיף ראשו ולהשחית זקנו דהא אמר רב הונא בפרק ב' נזירים המקיף את הקטן חייב וה\"ה איפכא דלא מקיש מקיף לניקף ואע\"ג דהתם פליג עליה רב אדא בר אהבה כו' אין הלכה כרב אדא דסתמא דתלמודא בפ\"ק דבבא מציעא כר\"ה דקאמר איכא בינייהו איש דאמר לאשה אקפי לי קטן דללישנא דתלי בבר חיובא הכא אשה לאו בר חיובא היא מחייב שולחה משמע דאם אקיף ליה גדול מחייב ועוד נראה דאפילו רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא אע\"ג דמקיף לאו בר חיובא דלא פטר אלא היכא דניקף לאו בר חיובא הוא מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקפי לי גדול והוי נפקות' לרב אדא כו' יע\"ש והשתא לפי דברי הר\"ב מש\"ל דבגוי לכ\"ע יש שלד\"ע היאך הוה מצי למימר הך נפקותא דאמר לנכרי אקפי לי גדול כיון דלכ\"ע חייב אלא ודאי דליתא אלא דאפילו למ\"ד כל היכא דגברא לאו בר חיובא יש שלד\"ע עדיין יש לנו לפוטרו מטעם דאין שליחות לגוי אלא דמדרבנן יש שליחות אמנם על פי האמור דע\"כ לא קאמר הר\"ב מש\"ל ז\"ל אלא במידי דהמשלח יש לו שייכות בשליחות הגוי ממילא לא קשייא מדברי התוס' הללו.
ודע שהר\"ב מח\"א בה' שילוחין סימן י\"א כתב דאפשר דבפועל גוי אף דאין שליחות לגוי כיון דיד פועל כיד בעה\"ב חשיב שפיר שלוחו דידו שאני ויש להביא ראיה לדבריו מהא דתנן בפ\"ג דתרומות משנה ד' מרשה הוא את עבדו ושפחתו כו' תרומתו תרומה והנה האי שפחה היכי דמי אי דאייתי ב' שערות מאי בעייא גביה אי דלא אייתי ב' שערות קטן אין תרומתו תרומה אלא ע\"כ בעבד כנעני מיירי ואפי\"ה אי נתן לו רשות תרומתו תרומה אלמא דיד פועל כיד בעה\"ב דמהני ביה שליחותו אף דאין שליחות לגוי וההיא דפרק כל הגט דכ\"ג דאמרינן דלמ\"ד מה אתם ישר' אף שלוחכם ישראל ממעטינן נמי עבד ל\"ק דהתם היינו למעט עבד שתרם ברשות דבר שאינו של רבו דלא שייך ביה לומר דיד עבד כיד רבו דלמ\"ד מה אתם בני ברית גם בזה מהני דהא עבד בר ברית הוא ולמ\"ד מה אתם ישראל לא מהני עבד ואמנם בתרומת רבו והרשהו מהני אף דליתיה בשליחות מטעם דיד עבד כיד רבו וכדמוכח מהא מתני' דפ\"ג דתרומות כמדובר. ואולם יש לדחות דאפשר דמיירי בתרומת פירות דרבנן ולעולם בעבד עברי מיירי דקטן יש לו שליחות מדרבנן וכעין מאי דאמרינן בגיטין דף ס\"ד שאני שתופי מבואות דרבנן דאית ליה לקטן זכיה מדרבנן אף אנן נמי נאמר דאית ליה שליחות מדרבנן והך תרומה מיירי בתרומה דרבנן וכן מוכח מדברי התוספות בשבועות בענין מקיף. ודע דאמירה לגוי שיאמר לחבירו לגוי לעשות לו מלאכה עיין ברכי יוסף בסימן ש\"ז אות ה' חוות יאיר סי' מ\"ט ונ\"ג בני יאודה דס\"ז בני חיי סימן ס\"ז. ודע עוד שאמירה לגוי שבות אפילו באיסורי' דרבנן כ\"כ מרן ב\"י בסי' רמ\"ד וז\"ל ועוד י\"ל דלא שני לן אמירה לגוי שלא במקום מצוה בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן ובאיסורי שבת פשיטא הוא דשבות דשבות שנו רבותינו בכמה דוכתי' במקום מצוה לא גזרו ובשאר איסורי' דרבנן עיין להר\"ב שבות ליעקב ולהר\"ב נחפה בכסף חי\"ד סי' ד' ולהר\"ב ב\"י נר\"ו א\"ח סימן תקנ\"א אות ד'.
עלה בידינו דכל שהגוי עושה מלאכה בעד ישראל ולא מטי הנאה מיניה לגוי שלא שכרו לכך אף בלא אמירה לגוי אסיר וכן כל שאומר לו לעשות ולא מטי הנאה לגוי אסור לישראל משום שליחות דגוי לחומרא ואי גוי בדידיה קטרח כאריס וכן בקבולת כל שאומר לו לעשות בשבת אסור משום אמירה לגוי דהא לא התירו בה אלא עם השמש ואם הוא במלאכתו של גוי אפילו משו' אמירה ליכא עיין בש\"ע סימן רמ\"ד וסי' רנ\"ב וסי' רמ\"ו." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך וז\"ל \n שכח \n והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לו לרדותה קודם שתאפה ויבא לידי מלאכה. \n ע\"כ עיין במ\"ש בס' קרית מלך רב וז\"ל עוד נלע\"ד לומר דרבינו ס\"ל דמאי דקאמר תלמודא מעיקרא אלא במזיד כו' אין הכונה לומר שהוא מזיד מעיקרא עד לבסוף כו' אלא ה\"פ כלומר דתחיל' שוגג וסופו מזיד ומאי דקאמר רב ביבי קודם שיבא לידי חיוב חטאת הוא כאלו אמר לידי איסור חטאת אם כן קודם שיבא לידי איסור סקילה שהוא יותר חמור מבעי ליה למנקט כו' ולפ\"ז נראה דאזלה לה קו' התוס' בד\"ה ואלא דהדר כו' גם לפי זה מאי דתריץ רב אשי ואמר לעולם במזיד הוי פירושו נמי הכי ונמצא לפי האמור דרבינו העתיק לשון הש\"ס וכוונתו כאמור.
ולע\"ד אין מקום לפירוש זה כלל דאיך הפה יכולה לדבר דהאי מזיד לאו מעיקרא הוא אלא לבסוף קאמר דא\"כ תקשי ליה למאן התירו דכיון שהוא מזיד לבסוף ואין רצונו לרדותה עד שלא תאפה מי יתיר לו דאי כוונתו לומר דמזיד לאו דוקא אלא דהדר ואידכר קרי ליה מזיד א\"כ למה שינה הש\"ס הלשון בתכ\"ד דמעיקרא קאמר אלא דהדר ואידכר והשתא קאמר מזיד אלא ודאי דמזיד דקאמר הש\"ס היינו מזיד דמעיקרא והשתא הדר ביה ואתא למשאל אי שרי לרדותה וזה ברור וכל מה שהוקשה לו ע\"ד הרשב\"א ז\"ל שהן הן דברי ה\"ה ז\"ל לא ק\"מ מאחר שכתב הרשב\"א ז\"ל דמימרא דרב ביבי לפי המסקנא מתוקמא בין במזיד גמור בין בשוגג מעיקרא והדר אידכר ולא חיוב סקילה ממש קאמר עכ\"ל דמ\"ש ה\"ה ז\"ל ולמעלה מזה מפורש בסוגיין דלאו דוקא הדביק במזיד אלא אפילו בשוגג עכ\"ל אין כוונתו לומר דמההיא איכא פשיטותא למילתא דשרי לרדות אפילו בשוגג אלא כוונתו דמשם מבואר דמימרא דרב ביבי במסקנא דסוגייא דרב ביבי איירי אפילו בשוגג ולאו דוקא במזיד קמיירי אמנם לפום מאי דפשיט רב אחא בר יעקב משמיה דרב ביבי למסקנא דסוגיין דהתירו לרדותה משם תורה יוצאה דשרי לרדות בין בשוגג בין במזיד כיון דרב ביבי איירי בכל גוונא ודוק.
והנה מתוך סוגייא זו דפ\"ק דשבת מבואר דאין אומרים לאדם חטא באיסור קל מדרבנן כרדיית הפת כדי שיזכה חבירך ולא יתחייב איסור חמור כמלאכה בשבת והתו' ז\"ל שם ובעירובין דל\"ב ובפסחים דפ\"ח ע\"ב ובחגיגה ד\"ב ע\"ב ובגיטין דל\"ח ע\"א ובב\"ב די\"ג עמדו בענין זה שמצינו מקומות שאומרי' לאדם חטא בשביל ש\"ח הפך סוגייא זו דשבת והעלו הרבה חלוקים בדבר ואני אמרתי אסוף אסיפם והיו לאחדים בידי.
הא דוקא כשאין החטא בא לחבירו על ידו כההיא דהדביק פת בתנור הוא דאין אומ' לאדם חטא בש\"ח אבל אם בא החטא לחבירו על ידו כההיא דהאומר לחבירו צא ולקט תאנים מתאנתי התירו לו לתרום שלא מן המוקף אפילו דאיכ' איסור מדאורייתא כמ\"ש הרשב\"א בתשובה סימן קכ\"ז כדי שיזכה חבירו שלא יאכל שלא מן המעושר. ולמ\"ד דתרומת פירות דרבנן התירו לו איסור דרבנן לתרום שלא מן המוקף במעשר דרבנן כדי שלא יאכל חבירו שלא מן המעושר דרבנן וסיימו על חילוק זה התוס' בפ\"ק דשבת וז\"ל ואומר ריב\"א דאפילו מדבק עצמו אין לפשוט משם להתיר דהתם עדיין לא נעשה האיסור כו' אבל הכא המעשה של איסור כבר נעשה וממילא יגמר לא יעשה אפילו איסור קל בידים עכ\"ל: וכוונתם דהוקשה להם דכיון דכשבא החטא לחבירו על ידו התיר רבי גבי ההיא דצא ולקוט תאנים לעבור ולתרום שלא מן המוקף כדי שלא יחטא חבירו אם כן משם היה יכול רב ביבי מעיקרא לפשוט הבעייא דהדביק פת בתנור דודאי יכול הוא לרדותה כיון שהחטא בא על ידו ולזה תירצו בשם ריב\"א דדוק' התם התירו מה\"ט דהחטא בא על ידו מפני שעדיין חבירו לא התחיל לעשות איסור וכדי שלא יתחיל ויחטא התירו לזה לתרום שלא מן המוקף אבל גבי הדביק פת בתנור שהתחיל באיסור וממילא יגמור מספקא ליה לרב ביבי אי שרי ליה לעשות איסור קל כדי שלא יגמר האיסור חמור שהתחיל ולפי מאי דמסיק הש\"ס הכא בהדביק פת בתנור דשרינן ליה לרדותה עד שלא יבא לידי איסור סקילה שמעינן דאפילו התחיל הוא באיסור ונגמר ממילא אפילו הכי אומרים לו שיחטא באיסור קל דרדייה כדי שלא יחטא באיסור מלאכה דשבת ודוקא לעצמו התירו לו ולא לאחרים ושמעינן נמי דע\"כ לא התירו לאחרים לחטא כשהחטא בא על ידם אלא דוקא כשלא התחילו האחרים באיסור אבל כשהתחילו באיסור אין אומרים בזה חטא כדי שיזכה חבירך אפי' שהחטא בא על ידו דדוקא גבי ההיא דצא ולקוט תאנים שעדיין לא התחיל חבירו לאכול שלא מן המעושר הוא דהתירו לחבר לתרום שלא מן המוקף אבל אם יהיה באופן שהתחיל חבירו באיסור וממילא יגמר אפשר שאין אנו אומרים חטא כדי שיזכה חבירך אפי' שהחטא בא על ידו ודוק. ומבואר יוצא מתוך דברי ריב\"א ז\"ל דיותר סברא הוא להתיר לחטא קודם שהתחיל באיסור כלל כדי שיזכה שלא יתחיל לחטא באיסור אחר כההיא דצא ולקוט תאנים ממה שנתיר לו לחטא אחר שהתחיל באיסור כדי שיזכה שלא יגמר האיסור ממילא כהא דהדביק פת בתנור.
ובכן אני תמיה למה שראיתי למרן ב\"י ז\"ל בתשובותיו בדיני כתובה סימן ג' שהשיג ז\"ל על אחד מהמורים שרצה להתיר לאשה אחת מינקת לינשא בתוך כ\"ד חדש מפני שהיתה מזנה ואחד מטעמי ההיתר מפני שאומרים לאדם חטא כדי שתזכה כי הא דהדביק פת בתנור וכת' על זה מרן ז\"ל שאין הנדון דומה לראיה אפילו כדי עוכלא לדנא דהתם שאני שאם לא ימהר לרדות ממילא יבא לידי איסור סקילה ומש\"ה התירו אבל הכא דלא יבא האיסור ממילא אלא בקום עשה לא התירו עכ\"ל.
ולפי מ\"ש בשם ריב\"א נראה שראיית המורה מההיא דרדיית הפת במכל שכן אתייא דאם לגבי איסור שכבר התחיל בו וממילא יגמר התירו לו לחטא כדי שיזכה כ\"ש באיסור שעדיין לא התחיל ולא יבא ממילא אלא בקום עשה שיש לנו להתיר וכההיא דצא ולקוט תאנים ודוחק לומר דאף ריב\"א לא קאמר אלא לפום מאי דלא אפשיטא בעייא דרב ביבי מעיקרא דלהכי לא פשיט לה מההיא דר' משום דאיכא למידחי דשאני התם שעדיין לא התחיל באיסור אבל לפום מאי דמסיק הש\"ס דאפשיטא בעייא דרב ביבי השתא אמרינן איפכא דכל שלא התחיל עדיין באיסור גרע טפי ולא אמרינן לו חטא כדי שתזכה ולא תחטא בקום עשה ומה שהתירו בההיא דצא ולקוט תאנים לתרום שלא מן המוקף כדי שיזכה חבירו ולא יאכל שלא מן המעושר היינו משום דהתם נמי חשוב כבא ממילא דודאי יאכל שלא מן המעושר שיסמוך על החבר שנתן לו דזה ודאי דוחק גדול וכמובן.
ותו ק\"ל שאם כדברי מרן ז\"ל היכי הוה בעי תלמודא שם בפ\"ק דשבת ד\"ג ע\"ב למפשט בעייא דרב ביבי מדלא משנינן להנהו תרתי ברייתות דסתרי קתני חדא היתה מלאה פירות והוציאה לחוץ אסור להחזירה ותני אידך מותר להחזירה ומשנינן לא קשיא כאן מבע\"י כאן משחשיכה מבע\"י לא קנסוה רבנן משחשיכה קנסוה רבנן ופרכינן איפכ' מסתבר' מבע\"י דאי שדי להו לא אתי בהו לידי חיוב חטאת לקנסוה רבנן משחשיכה דאי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא לקנסו' רבנן ומדלא משנינן הכי תפשוט דרב ביבי כו' הא לא קשיא ותפשוט כו' יע\"ש והשתא לדעת מרן ז\"ל מאי פשיטותא איכא לדרב ביבי מהכא דשאני ההיא דרב ביבי דממילא יגמר האיסור ומשום הכי מספ\"ל אי שרינן ליה איסורא דרבנן אבל הכא שאין האיסור נגמר ממילא אלא בקום עשה דשדי להו לפירו' שבידו לחוץ שפיר איכא למימר דלא חיישי רבנן להכי וקנסוה רבנן שלא יחזירנה אלא ודאי דכל שקרוב הדבר שיעשה איסור אפילו בקום עשה אומרים לו חטא כדי שתזכה וצ\"ע.
עוד כתב מרן ז\"ל שם וז\"ל ועוד יש לחלק דשאני התם דההיא איסורא דרדיית הפת זוטר טובא דרדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה אפי' דרבנן ולאו שבו' היא כשאר שבותין ולא אסרוהו אלא משום דדמי לעובדים דחול כמבואר בדברי הר\"ן ז\"ל ומש\"ה התירוהו קודם שיבא לידי איסור סקילה אבל איסור מינקת דהוא איסורא דרבנן ממש ואיסו' חמור הוא דהא אית ביה סכנת נפש הולד איכא למי' דלא שרו ועוד יש לחלק דהתם שאני דכדי שלא יבא לידי איסור סקילה החמורה התירו לו איסור קל אבל כל היכא דלא אתי לידי איסור סקילה כי הכא שלא חשש המורה אלא דלא ליתי איסור לאו דקדשה ודנידה איכא למימר דלא התירוהו עכ\"ל. וק\"ט שהרי התירו לו לחבר לתרום שלא מן המוקף דהוי איסור דרבנן ממש למ\"ד דתרומת פירות האילן נמי דרבנן כדי שלא יאכל ע\"ה שאינו מעושר דרבנן וכ\"ש למ\"ד תרומת פירות האילן דאורייתא כשאינו מן המוקף דידהו הוי דאורייתא כמ\"ש הרשב\"א בסי' קכ\"ז נמצא דהתירו איסורא דרבנן או דאורייתא מפני איסור טבל דחמור אע\"פ שאין בו איסור סקילה הפך שני החילוקים הללו שחילק מרן ז\"ל ותו קשה שהרי התו' בשבת ובעירובין דל\"ב ובגיטין דל\"ח הכריחו מההיא דאמרינן בהשולח גבי חציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר דכופין את רבה לשחררה דמשום שלא יכשלו רבים בלאו דקדשה התירו לרבה לשחררה יע\"ש וא\"כ ה\"נ שהיתה אשה זו מזנה ונכשלי' רבים באיסור נידה ולאו דקדשה כמ\"ש המורה למה לא נתיר לה איסורא דרבנן.
ואולי כוונת מרן ז\"ל לדחות ראיית המורה מההיא דרדיית הפת דמההיא ליכא ראיה כלל ומיהו אע\"פ שממקומות אחרים יש ראיה לדברי המורה וכמ\"ש לא חש להו מרן ז\"ל דכבר דחה עוד ואמר דהכא בנדון זה אין צורך להשיאה כדי לסלק המכשול דמאחר שנתקדש' נסתלק המכשול דכיון דחייבים עליו מיתת ב\"ד לא יבואו לזנות עמה וא\"כ מה צורך להשיאה בתוך כ\"ד חדש ולעבור איסורא דרבנן בלי צורך. ומה שחילק מרן ז\"ל בין איסור סקילה לשאר איסורין ואפילו איסור נידה עיין באותה שאמרו בפרק האשה בתרא דף קי\"ט ע\"א עלה דקאמר רבא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ועיין במ\"ש שם רש\"י ז\"ל ועיין בספר דברי אמת בתשו' די\"ד ע\"ד יע\"ש.
החילוק הב' כתבו התוס' בשבת ובפסחים ובגטין דל\"ח ע\"א ד\"ה כל המשחר' דבמצוה רבה כמצות פ\"ו וכן במצוה דרבים אומרים לאדם חטא כש\"ח ומש\"ה התירו לרב שיעבור על עשה דלעולם בהם תעבודו כדי שיקיים עבד שחצייו ב\"ח מצות פ\"ו ולמדו דבר זה מההיא דברכות דמ\"ז גבי ר\"א ששיחר' עבדו להשלימו לעשרה ואמרי' התם מצוה דרבים שאני ובפ\"ק דבתרא די\"ג למדו התוס' ז\"ל חילוק זה מההיא דפסחים דנ\"ט דדחו הכהנים עשה דהשלמה כדי שיקיים הישראל מצות עשה דפסח שיש בו כרת ולההיא דר\"א ששיחרר עבדו דחו שם דמשו' דר\"א גופיה הוה שייך באותה מצוה מש\"ה שיחררו דאומרים לאדם חטא כדי שתזכה יע\"ש ונראה דאף התוס' בשבת ובפסחים וגיטין לא למדו מההיא דר\"א עיקר החילוק דבמצוה רבה אומרים לאדם חכש\"ח דההיא ודאי איכא למידחי' כמו שדחו בפ\"ק דבתרא דשאני התם דר\"א גופיה הוה שייך באותה מצוה אלא עיקר הכרעתם היא מההיא דמי שחציו עבד וחציו ב\"ח דכופין את רבו לשחררו ומה שהביאו ההיא דר\"א הוא לראיה דיש חילוק בין מצוה רבה למצוה זוטא כדקאמר תלמודא גבי ההיא מצוה דרבים שאני ואולם הא ק\"ל אמאי לא הביאו התוס' בשבת ופסחים וגיטין ראיה גמורה לדבריהם דבמצוה רבה אומרים לאדם חכש\"ח מההיא דפסחים דדחו הכהנים עשה דהשלמה כדי שיקיים הישראל מצות עשה דק\"פ שיש בו כרת כמו שהכריחו בפ\"ק דבתרא.
ואפשר דמשמע להו דמהתם ליכא ראיה גמורה דאיכא למימר דכהנים כיון דשלוחי ישראל שוינהו רחמנא ובמקום בעלים עצמם קיימי הו\"ל כאילו בעלים עצמן עברו אמצוות עשה דהשלמה ואומרים לאדם חטא כדי שתזכה הוא וכן מצאתי להרשב\"ץ ז\"ל בספר התשב\"ץ ח\"ב סי' כ\"ג די\"ב ע\"ב וכעין זה כתב הרב משפטי שמואל בסי' ק\"כ יע\"ש ועפי\"ז ממילא נתיישב אצלי מה שהקשה הרב מוהר\"א זאבי ז\"ל בדרשותיו דל\"ה סע\"ב על תירוץ מוהר\"י אבואלעפייא זלה\"ה בההיא דגדולה תשובה שודחה ל\"ת שבתורה מההיא דפסחים דדחו הכהנים עשה דהשלמה כדי שיקיים ישראל מ\"ע דפסח יע\"ש ואי קשיא לך לפי מ\"ש התוס' בפ\"ק דבתרא דההיא דר\"א דשיחרר עבדו היינו משום דר\"א גופיה עשה מצוה בכך א\"כ למה ליה לשנויי להש\"ס כי פריך התם והא מצוה הבאה בעבירה היא כו' מצוה דרבים שאני ואמאי לא משני דכיון דר\"א גופיה עשה מצוה בכך אומרים לאדם חטא כדי שתזכה הא ודאי לק\"מ דאי לאו דמשני הכי אכתי קשיא ליה שפיר דע\"כ לא אמרינן אומרים לאדם כו' אלא היכא דחוטא באיסור קל כדי שיזכה באיסור חמור או במצוה רבה דאי לא מאי חזית למדחי הא מקמי הא וכ\"ש כשעוב' על עשה בקום עשה כדי שלא לבטל מצות תפילה בשב ואל תעשה ולהכי הוצרך לשנויי שפיר מצוה דרבי' שאני ומש\"ה ניתן לעבור על מצוה אחרת אפי' בקום עשה דאומ' לאדם חטא כדי שתזכה וזה ברור.
ואולם הא ק\"ל לפי חילוק זה שכתבו התוס' דבמצוה רבה אומרים לאדם חטא כדי שתזכה חבירך א\"כ ברדיית הפת למה לא התירו לאחרים לרדות בשבת כדי שיזכה חבירו במצוה רבה דשבת ששקולה כנגד כל התורה והמחלל שבת כאלו עובד ע\"ז וכ\"ש שאיסור רדיית הפת אינו אלא שבות דרבנן ואם איסור עשה דהשלמה ואיסור עשה דשחרור העבד דהוי דאורייתא שרו רבנן לעבור משום קיום מצוה אחרת רבה כ\"ש דיש לנו להתיר לעבור אאיסור שבות דרבנן משום מצות שבת הגדולה ולפי מה שחילקו עוד התוס' בתר הכי דשאני הכא דפושע הוא ניחא אבל לפי חילוק זה שכתבו השתא קשה ואפשר דהתוס' ז\"ל בחילוק זה סמכו עדיין עמ\"ש בשם ריב\"א לחלק בין ההיא דעירובין דאמרינן ניחא ליה לחבר כו' להא דהכא דמספ\"ל לרב ביבי אם התירו לו לרדות את הפת דהכא שאני שכבר התחיל באיסור וממילא יגמר משא\"כ התם שעדיין לא נעשה האיסור הילכך אפי' לחילוק זה שחילקו דבמצוה רבה אומרים לאדם חטא כדי ש\"ח הכא לא התירו לחבירו אפילו שהיא מצוה רבה כיון שכבר התחיל באיסור וממילא יגמר הו\"ל כאילו כבר נעשה האיסו' ואיסורא דעבד עבד ולדידיה דוק' שרינן לרדות ולא לחבירו משא\"כ במצוה רבה דעלמא כההיא דמצות פ\"ו דחציו עבד וחציו ב\"ח וכההיא דמצוות ק\"פ דכדי לזכות לזה במצוה רבה אומרים לחבירו חטא באיסור קל כיון שזה לא התחיל לעבור על המצוה ואין ביטול המצוה נגמרת מאליה כי הכא ודוק.
ועפ\"י חילוק זה דמצוה רבה או מצו' דרבים שחילקו התוס' ז\"ל ניחא להו נמי בשבת ובעירובין ובגיטין ההיא דאמרינן בהשולח גבי חצייה שפחה וחצייה ב\"ח שנהגו בה מנהג הפקר דכפו את רבה לשחררה דחשיב כמצוה דרבים שימנעו ולא יעברו על לאו דקדשה והתירו לרבה לעבור אעשה דלעולם בהם תעבודו כיע\"ש. ודבריהם ז\"ל הללו נראה דאשתמיט מיניה דבעל ההגהות על הרי\"ף אשר בספר תמים דעים והביא דבריו מרן החבי\"ב בכה\"ג א\"ח סימן ש\"ו שכתב בפ\"ח שרצים וז\"ל הרשב\"א ז\"ל נשאל אם מותר לחלל את השבת כדי להציל איש אחד מן הגוים שלא ימיר דתו והשיב דאסור ואפי' איסורא זוטא לא שרינן ליה למעבד כדי שיציל את חבירו מאיסורא רבה ואני נסתפקתי אם ינהוג זה הדין עצמו לגבי ציבור ויהיה נמנע היחיד מלעבור אפי' כדי להציל את הציבור מאיסור או לא ונסתפקתי בזה מפני שבפ\"ג שאכלו איתא דר\"א שיחרר עבדו להשלימו לעשרה ואע\"ג דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו משום מצוה דרבים. ואולי נחלק דשאני התם דגם הוא זוכה במצוה ההיא של רבים אבל שיעבור היחיד כדי לזכות לרבים והוא לא יזכה עמהם לא וצ\"ע עכ\"ל.
ואין ספק דאשתמיט מיניה דברי התוס' שכתבנו שהונח להם ההיא דחציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר דכפו את רבה לשחרר' מפני הטעם דמצוה דרבים היא ומה\"ט התירו לרבה לעבור אעשה דלעולם בהם תעבודו וכ\"כ הרשב\"א בחי' לגיטין דל\"ח ואולי יאמר הרב ז\"ל דהתם רבה ג\"כ הוה נוהג בה מנהג הפקר ואיכא זכיה לרבה ג\"כ במצוה זו ולפי\"ז הו\"ל כאומרים לאדם חטא כדי שתזכה ומדברי התוס' לא משמע הכי ודוק. ודע דמדברי התוס' מבואר דאף מי שחציו עבד וחציו ב\"ח יש בו עשה דלעולם בהם תעבודו משום צד עבדות שבו ומש\"ה הוצרכו לומ' דמה שכופין את רבו לעבו' אעשה דלעולם בהם הוא משום דמצות פ\"ו מצו' רבה הוא וכן ההיא דחציה שפחה וחציה ב\"ח דפרק השולח דל\"ח דכפו את רבה לעבור אעשה זה הוא משו' דנהגו בה מנהג הפקר ואיכא מצוה דרבים וכן נראה ג\"כ מדברי התוס' רפ\"ק דחגיג' ד\"ה כופין את רבו שכתבו וז\"ל ואע\"ג דאמרינן המשחרר עבדו עובר בעשה כו' והתם חציו עבד וחציו בן חורין הוא ואפי\"ה כתבו דעובר בעשה אבל הרשב\"א ז\"ל בחי' לשבת כת' וז\"ל ולי נראה דשאני ההיא דמי שחציו עבד וחציו ב\"ח כיון דחציו ב\"ח לית ביה משום לעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו. וק\"ל טובא דבפרק השולח דף ל\"ח מבואר דאף בחציו עבד וחציו ב\"ח איכא עשה דלעולם כו' שהרי גבי ההיא אמתא דהוה בפומבדיתא קאמר אביי אי לאו דאמ' ר\"י אמ' שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כאיפנא ליה למריה וכתב לה גיטא דחירותא רבינא אמר כי הא מודה ר\"י משום מילתא דאיסורא. ופרכינן ואביי משום איסורא לא והא אמר רב חנינא מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה ב\"ח וכפו את רבה ומשני' הכי השתא התם לא לעבד חזייא כו' הכא אפש' דמייחד לה לעבדיה יע\"ש והשתא לדעת הרשב\"א מאי קושיא מההיא דרב חנינא לדאביי דאביי לא מיירי בחציה שפחה אלא בשפחה גמורה דאית בה עשה דלעולם בהם תעבודו וההיא דרב חנינא בחציה שפחה דלית בה עשה דלעולם כו' אלא ודאי דלא שנא דבכולהו אית בהו עשה זה היפך דברי הרשב\"א ועיין להריטב\"א בחי' לגיטין דל\"ח כי שם תפס עיקר תירוץ זה שתירצו התוס' לההיא דמי שחצייו עבד דמשום דפ\"ו מצוה רבה היא הוא דכופין את רבו לשחררה. ואפשר לומר דעד כאן לא קאמר הרשב\"א ז\"ל דבחציו עבד ליכא עשה דלעיל כו' אלא בעבד דוקא משום דלגבי דידיה איכא מצות פ\"ו דהאיש מצווה על פ\"ו ובחציו עבד וחציו ב\"ח דאי איפשר לישא אשה לא שפחה ולא ב\"ח ומתבטל מפ\"ו קאמר ז\"ל דלגבי דידיה ליכא עשה דלעולם תעבודו אבל גבי שפחה דאתתא לא מפקדא על מצות פ\"ו וליכא בה ביטול מצוה אפילו בחציה שפחה וחצי' ב\"ח אית בה עשה דלעולם כו' ודוק.
ואת זה ראיתי להר\"ן ז\"ל בהלכות שם בפרק השולח שכתב וז\"ל כל המשחרר עבדו עובר בעשה משמע דלאו עשה גמור הוא דבגמ' פרכינן מתיבי מעשה בר\"א כו' ומשנינן מצוה שאני ואי עשה גמור היכי דחינן עשה שבתורה משום האי מצוה ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב בגוים לא תחונן וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קעביד אלא לצורך עצמו והוה ליה כנותן דמי עצמו והנה תירוץ זה שתירץ בשם י\"מ כתבו ג\"כ הרשב\"א בחי' לגיטין בשם הרמב\"ן ז\"ל ומה שתמה עליו בזה הרשב\"א עיין בספר לשון ערומים דע\"ג ע\"ד שהעלה מן הישוב. גם מ\"ש דמשמע דלאו עשה גמור הוא כ\"כ ג\"כ הריטב\"א בחי' שם בשם רבו הרא\"ה ז\"ל דהאי עשה לאו עשה גמור הוא אלא איסורא דרבנן דסמכו ליה אקרא ור\"ע דאמר לקמן חובה חובה דרבנן קאמר עכ\"ל.
וראיתי להרב לשון ערומים שם דע\"ד ע\"א הוקשה לו דאי לאו עשה גמור א\"כ מאי האי דפריך הש\"ס בברכות עלה דהך עובדא דר\"ג והא מצוה הבאה בעבירה היא ואצטריך לשנוי מצוה דרבים שאני והרי הך קושיא לר\"י אמר שמואל היא דאמר כל המשחרר עבדו עובר בעשה וכבר שמעינן ליה לשמואל בר\"פ לולב הגזול דס\"ל דבאיסורא דרבנן לא אמרינן מצוה הבאה בעבירה היא וכ\"כ התוס' שם ד\"ה מתוך עכ\"ל. ולא זכיתי להבין דבריו ז\"ל בזה דמה לו להרב ז\"ל לתלות תלונותיו על דברי הר\"ן והריטב\"א ז\"ל הללו דהא אפילו אם נאמר דעשה זה דלעולם דאורייתא ס\"ס אם המצוה שהיה רוצה ר\"ג לקיים היה מצוה דרבנן לשמוע קדושה וברכו כמ\"ש הרא\"ש שם אין כאן משום מצוה הבאה בעבירה לשמואל כמצות לולב בי\"ט שני דיוצא בו לשמואל אפילו דעבר עבירה דאורייתא כגון גזל דאורייתא אלא ודאי דהא לא קשייא דאע\"ג דלשמואל אין בו משום מצוה הבאה בעבירה ויוצא בו י\"ח מ\"מ ודאי אסור לו לעבור האיסור' כדי לקיים מצוה דאטו לשמואל שרי ליה לגזול לולב בי\"ט שני כדי לקיים מצות נטילת לולב וא\"כ היינו דפרכינן בעובדא דר\"ג וכיון דמצו' הבאה בעבירה היא אע\"ג דיצא י\"ח באותה מצוה דרבנן מ\"מ לכתחילה היכי עבד ר\"ג הכי ועבר אעשה דרבנן כדי לקיים מצוה אחר' דמאי אולמיה דהאי מהאי וזה ברור.
עוד ראיתי להרב הנז' שכתב וז\"ל אי ק\"ל הא ק\"ל במ\"ש הר\"ן דכשהוא משחררו להשלימו לעשרה הו\"ל כנותן דמי עצמו אי משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר דא\"כ כי תריץ תלמוד' מצוה שאני מאי הדר פריך מה\"ב היא דהרי כיון דמשום מצוה היא וצורך הרב מותר דלאו משום חנינה דידהו קעביד אלא לצורך עצמו ולעולם לא נכנס באיסו' עשה דהו\"ל כנותן דמי עצמו ואמאי אצטריך לשנויי מצוה דרבים שאני עכ\"ל. והא נמי ל\"ק לע\"ד דודאי אי לאו האי טעמא דמצוה דרבים שאני אפי' דמשחר' העבד משום צורך מצוה אחרת לאו לצורך הרב מקרי שהרי יוצא שכרו בהפסדו שהוא נשכר המצוה שבא לקיים ומאבד מידו מצוה דלעולם בהם תעבודו דכשהוא תחת ידו ומשתעבד כל יומא ויומא מקיים עשה זה וכשהוא משחררו עכשיו משום מצוה אחרת מה הרויח בזה אם נשכר במצוה זו איבד הוא את האחרת ונמצא שהוא משחררו על חינם והו\"ל מצוה הבאה בעבירה ולזה תריץ יתיב תלמודא שפיר דכיון דמצוה דרבים שאני הרי מרויח הרב בשחרור העבד מצוה רבה טפי ממצות לעולם כו' וכיון דנשכר במצוה זו טפי מהאחרת יש בזה צורך הרב ואין כאן חנינה ודוק.
ואולם הא ק\"ל במ\"ש הר\"ן ז\"ל דהאי עשה לאו עשה גמור הוא דכיון דקרא כתיב בלשון ציווי ועשיה ככל שאר עשין שבתורה לעול' בהם תעבודו למה זה נאמר דאין זה עשה גמור ולמה יגרע עשה זה משאר עשין שבתורה ואם נאמר דלכך לא חשיב עשה גמור משום דאיכא למימר דקרא לא אתא אלא להתיר אחד מכל האומות שבא על הכנענית והוליד ממנה בן שאתה רשאי לקנותו כעבד ואי אתה מצווה עליו בבל תחיה כל נשמה וכדס\"ל לר\"י בפ\"ק דסוטה ד\"ג ע\"ב ואף דר\"ע פליג עליה וס\"ל דהא דר\"י מקרא דמהם תקנו עבד ואמה נפיק ואייתר לי' קרא דלעולם בהם תעבודו לקובעו חובה ואנן קי\"ל כר\"ע כמ\"ש הרי\"ף בפ' השולח אפשר דמשמע להו להר\"ן והריטב\"א דאף ר\"ע אזיל ומוד' בהא לר\"י דליכא עשה גמור ויתורא דקרא אתא לומר בהם תעבודו ולא באחיכם וכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא משום דבר שנתחדש בה כדאיתא התם אלא דמדרבנן מיהא ס\"ל לר\"ע דחובה הוא להשתעבד בהם אם זו היתה כוונתם ק\"ט דא\"כ אידך קראי דפליגי ר\"י ור\"ע התם כגון קרא דוקנא האיש את אשתו דלר\"י רשות ולר\"ע חובה וכן קרא דלה יטמא כו' נימא דלר\"ע חובה מדרבנן הוא דהא בהנהו קראי נמי איכא למי' דלא אתא אלא לרשות שלא נשנית אלא משום דבר שנתחדש בה כדאמרי התם אליבא דר\"י וליכא למימר דאה\"נ דא\"כ איך טמאוהו ליוסף הכהן אחיו הכהנים כשמתה אשתו בע\"פ ובטלוהו ממצות ק\"פ כדאיתא בפ' טבול יום ד\"ק ואוקימנן לה התם כר\"ע והא כיון דליכא מצוה דלה יטמא מדרבנן למה זה עקרו מצות ק\"פ דאורייתא הא כיון דאפשר בלא\"ה דאף שיש כח ביד חכמים לעקור ד\"ת ואפילו במקום כרת בשב ואל תעשה כמו שמצינו גבי שכח ולא הביא איזמל מע\"ש שלא התירו להביאו בשבת ואפי' דרך כרמלית עיין בא\"ח סי' של\"א. אין ספק דהיינו דוקא מקום שאסרו מפני חשש שמא יעבור אדאורייתא בקום עשה כההיא דהתם שאם נתיר לו דרך כרמלית יבא להביא דרך ר\"ה אבל הכא אין טעם לבטלו ממ\"ע דפסח שיש בו כרת כדי שיקיים מצוה דלה יטמא מדרבנן אלא ודאי דחובה מדאורייתא קאמ' והדרא קושיא לדוכתא. ואפשר דדוקא קרא דלעולם בהם תעבודו ס\"ל לר\"ע דהוי חוב' מדרבנן משום דקרא דואחיכם בני ישראל לא תרדה בו בפרך אצטריך לכדדרשינן בפ' אז\"נ דע\"ג וכמ\"ש התוס' שם בפ\"ק דסוטה דלר\"ע מייתר ליה האי קרא מה שא\"כ לר\"י והשתא אי חובה מדרבנן קאמ' לא מיית' ליה קרא כדס\"ל לר\"י ודוק.
ודע ששמעתי מקשים באותה סוגיי' דפ\"ק דסוטה ד\"ג ע\"ב דמבואר דר\"ע ס\"ל דכל היכא דאיכא למדרש בריבוי דקרא דרשינן ולא אמרינן דאתא לכדר\"י דכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא משום דבר שנתחדש בה ואלו בשבועות פ\"ב דח\"י סע\"ב אמרינן דר\"ע לא דריש או בכל שרץ לומר עד דידע אי בשרץ נטמא אי בנבילה איטמא משו' דס\"ל כר\"י דאמר כל פרשה שנאמרה ונשנית כו' יע\"ש. ולע\"ד לא קשיא מידי דדוקא בהני קראי דסוט' דייתורא דקרא הוא התיבה והמילה עצמה דוקנא או ויטמא אמרינהו קרא ב' פעמים קאמר ר\"ע דאין דרך לכתוב אגב שנשנית הפרשה לדבר אחר אבל בההיא דשבועות דפרט הכתוב מה שבכלל ס\"ל לר\"ע דכיון דפרט מה שבכלל לצורך פרט דבר אחר אפילו שהוא בתוך הכלל דאורחיה דקרא הוא בכל כה\"ג ובהכי דוקא הוא דקאמר רבי ישמעאל כל פ' שנאמרה ונשנית אבל לחזור ולכתוב המילה עצמה לא ודוק. ודרך אגב ראיתי להר\"ב החינוך בפרשת בהר סימן של\"ב שכתב וז\"ל מצוה ז' שנעבוד בכנעני לעולם כלו' שלא נשחרר אותו כו' שנאמר לעולם בהם תעבודו כו' ועבד כנעני נקרא א' מכל האומות שקנאו ישראל לשם עבדות אבל נתייחסו כל העבדים בשם כנען מפני שכנען נתקלל להיות עבד הוא וזרעו לעולם ואע\"פ שפרשה זו שנצטוינו בה מדבר בכנעניים כמ\"ש מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה וכתוב למעלה מזה לתת לכם את ארץ כנען ידוע לחכמים דלאו משפחת כנען אשר בארצם דוקא נקראים עבדים כנעניים דה\"ה לכל שאר האומות שיש להם דין עבד כנעני לכל דבר עכ\"ל ודבריו תמוהים לע\"ד דמבוארים דבריו דס\"ל דעיקר מ\"ע דלעולם בהם תעבודו בכנעניים עצמן שבא\"י הוא אלא שחכמים למדונו דה\"ה לשאר האומות. וזה תימה דלכנעניים עצמן ליכא עשה זה כלל שהרי אנו מצווין עליהם בלא תחיה כל נשמה ועיקר עשה זה לא נאמר אלא בשאר האומות הבאים על שפחת כנענית שהולד הולך אחר הזכר כדאיתא בהדייא בפ\"ק דסוטה יע\"ש. גם הכתוב הזה מן הגוים אשר סביבותיכם כתב רש\"י ז\"ל בפי' התורה ובפ\"ק דסוטה דמיירי בעבדים שמחוץ לארץ כנען והרב ז\"ל הביא הך קרא לסיוע לדבריו דמיירי בעבדים כנעניים והוא תימה וצ\"ע.
ודע שהרשב\"א ז\"ל בתשו' הביאה מרן ז\"ל בא\"ח סי' ש\"ו כתב דמי ששלחו לו בשבת שהוציאו בתו בחזקה מביתו על ידי ישראל מומר להוציאה מכלל ישראל אם מותר לצאת בשבת חוץ לג' פרסאות להביא חותם מן המלך להצילה כדדחינן שבת גבי ספק נפשות והשיב כך דעתי נוט' שאין דוחין שבת על הצלה מעבירות לפי שאמרו אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ואפילו איסורא זוטא לא שרינן ליה כדי להציל חבירו מאיסורא רבה דע\"כ לא אמרינן בפרק בכל מערבין ניחא ליה לחבר כו' אלא כשאותו האיסור בא לע\"ה על ידי חבר אבל בענין אחר לא כדמוכח פ\"ק דשבת בבעיא דהדביק פת בתנור ועוד צריך תלמוד עד שיעמד הדבר על בורייו עכ\"ל.
ומרן ז\"ל שם כתב עליו וז\"ל והתוס' כתבו בפ\"ק דשבת בתחילה כדברי הרשב\"א ז\"ל ואח\"כ הקשו מדתנן מי שחציו עבד וחציו ב\"ח כו' ותירצו דשאני פ\"ו דמצוה רבה היא. ועוד י\"ל דדוקא היכא דפשע שהדביק פת בתנור סמוך לחשיכה אבל היכא דלא פשע שרי למעבד איסורא זוטא כי היכי דלא לעביד חבריה איסורא רבה והוכיחו כן מפרק תמיד נשחט ומפרק בתרא דעירובין. והשתא אם לתירוצא דמצוה רבה הדבר ברור שאין לך מצוה רבה מלהצילה שלא יפחידוה עד שתמיר דתה ואם לתירוצא דמחלק בין פשע ללא פשע ה\"נ לא פשע והילכך לחלל עליה את השבת לפקח עליה שרי ומצוה נמי איכא ואי לא בעי למעבד כייפינן ליה כדאשכחן במי שחציו עבד וחציו ב\"ח שכופין את רבו כדי שלא יתבטל ממצות פ\"ו כי רבה היא ואפי' לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נר' דשפיר דמי דלגבי שלא תמיר ותעביר כל ימיה בחילול שבת אמרינן איסורא זוטא הוא עכ\"ל.
ולע\"ד אפש' דמש\"ה ספוקי מספ\"ל להרשב\"א בתשו' ולא פשיטא ליה מילתא דשרי מאלו הראיות שהביא מרן ז\"ל בשם תוס' דמוכח מינייהו דאומרי' לאדם חטא באיסורא זוטא כדי שיזכה חבירך במצוה רבה משום דלכולהו אית להו פירכא דאי לההיא דמי שחציו עבד וחציו ב\"ח דכופין את רבו איכא למימ' דהרשב\"א ז\"ל אזיל לשיטתיה שדחה לזו בפרק קמא דשבת בחי' דלאו משום טעמא דפ\"ו מצוה רבה היא הוא דכופין את רבו אלא משום דבחציו עבד ליכא שום איסו' עשה דלעולם בהם תעבודו משום צד חורין שבו כמ\"ש לעיל. ולבר מדין איכא למימר כמ\"ש הר\"ן והריטב\"א ז\"ל דעשה דלעולם בהם תעבודו לאו עשה גמור מדאורייתא הוא אלא מדרבנן בעלמא ומש\"ה נדחה הוא לגבי מצות פ\"ו אבל אכתי אין ראיה לומ' דשרי לאדם לחטא במצוה גמורה דאורייתא כדי שיזכה חבירו במצוה אחרת אף שהיא גדולה ורבה. גם מההיא דפרק תמיד נשחט שכתב מרן ז\"ל שהוכיחו התוס' דאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך במצוה רבה ליכא נמי כל כך ראיה לדעת הרשב\"א וכמ\"ש לעיל בשם התשב\"ץ דאיכא למימ' דמשו\"ה דחו הכהני' עשה דהשלמה כדי שיזכה הישראל במצות ק\"פ וכיון דכהנים שלוחי ישראל שוינהו רחמנא ובמקום בעלים עצמן עומדים הו\"ל כאלו הבעלים עצמן עוברים על מ\"ע דהשלמה וכל כה\"ג כ\"ע מודו דאומרים לאדם חטא כדי שתזכה. גם מההיא דפרק בתרא דעירובין שהוכיחו התוס' ליכא ראיה כ\"כ וכמ\"ש הרב משפטי שמואל בסימן ק\"כ דקנ\"ד ע\"ב דאיכא למימר דמשום טעמא דאין שבות במקדש הוא שהתירו לכהן לחתוך יבלת חבירו בשיניו ולאו משום טעמא דמצוה רבה ומ\"מ לפי דברי הריטב\"א בחי' לגיטין דל\"ח שתפס עיקר תירוץ התוס' ז\"ל לההיא דמי שחציו עבד וחציו ב\"ח דמשום דפ\"ו מצוה רבה היא משו\"ה אמרו דכופין את רבו לשחררו צדקו היטב דברי מרן ז\"ל. ועיין בהגהה אשר סביב הרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דשבת שהסכים ג\"כ כתי' התוס' דהיכא דלא פשע אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. וכ\"כ ג\"כ רבינו ירוחם כמ\"ש הר\"ב משפטי שמואל דקנ\"ב ע\"ד יע\"ש.
והנה אף שמרן ז\"ל מפשט פשיטא ליה בנדון הרשב\"א ז\"ל דשרי לחלל את השבת וכופין אותו ג\"כ כדי להציל נפש מישראל כדי שלא תמיר דתו ופסק כן בשלחנו הטהור בסימן ש\"ו סי\"ד כתב הרב מגן אברהם שם סקפ\"ט והרב ט\"ז ז\"ל שם דע\"כ לא התיר מרן ז\"ל אלא דוקא בנדון זה דהחשש היא שמא תמיר דתה ונמצא כל ימיה בחילול שבת ועובר על כל התורה כולה דכה\"ג דוקא אומרים לאדם חטא בשבת אחד כדי לזכות חבירו שישמור שבתות הרבה אבל אם רוצים לאנוס נפש אחד מישראל שתעבור עבירה אחת ואפילו לעבוד ע\"ז פעם אחת אין אומרים לאדם חטא בחילול שבת כדי שיזכה חבירך ולא יחטא שהרי אמרו המחלל את השבת כאלו עובד ע\"ז כדאי' בעירובין דס\"ח ועיין בחולין ד\"ה ברש\"י ד\"ה האי תנא כו' ומה\"ט כתב הרב המפה בסי' שכ\"ח ס\"י דמי שרוצין לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו את השבת כדי להצילו כלומר דדוקא בבאים לאנסו שיעבור פעם א' את\"ד ז\"ל יע\"ש.
ולע\"ד זה שכת' הרב דאפילו אם רוצין לאנוס נפש אחד מישראל אפילו לעבוד ע\"ז פעם אחת אין אומרים לאדם חטא בחלול שבת כדי שיזכה חבירך משום דהמחלל את השבת כאלו עובד ע\"ז. יש לדון בה דאפ' דדוקא בעובר ומחלל את השבת להכעיס הוא שאמרו דהוי כעע\"ז מפני שעיקר שבת הוא להאמין בבורא כי יש מצוי וברא את העולם בו' ימים ולא כדעת הכופרים שאומרי' שהעולם קדמון וכנודע ולכן המחלל את השבת בשאט בנפש הרי הוא כופר בעיקר הבורא והרי הוא עובד ע\"ז אבל המחלל את השבת להציל חבירו שלא יעבוד ע\"ז דאפילו עוב' אות' באונס הרי הוא מצווה בה דהיא א' מג' עבירות שיהרג ואל יעבור שפיר איכא למימר דכל כי ה\"ג אומרי' לאדם באיסור שבת חכש\"ח שלא יעבוד ע\"ז דחילול זה שמחלל לא מפני שאינו מאמין במצות שבת הוא כדי שנאמר דהרי הוא כעע\"ז אדרב' הוא מחללו כדי שלא יעבוד ע\"ז חבירו והרי בפיקוח נפש שניתן שבת לחלל אצלו מה שלא ניתן לעע\"ז משום פיקוח נפש שהרי אמרו יהרג ואל יעבור ואמרו ג\"כ אין מתרפאין בעצי ע\"ז ולפי זה יראה לע\"ד דאף משום ג\"ע ושפיכות דמים שרי לחלל שבת כדי להציל חבירו שלא יחטא בג\"ע וש\"ד כיון דשבת קיל לגבי דידהו דבהנהו נמי אמרינן דיהרג ואל יעבור ולא ניתנו לידחות מפני פיקוח נפש משא\"כ במצו' שבת וכמבואר בדברי רבינו פ\"א מה' יסודי התורה יע\"ש. ועיין בסנהדרין פ' בן סורר דע\"ג ע\"ב דאמרי' התם דלראב\"ש מחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו דאתייא שבת חילול חילול מע\"ז ולפי דברי הרב מג\"א שכתב שהמחלל את השבת אפי' שאינו מכוין לחללו להכעיס הוי כעע\"ז ק' דאיך הותר להצילו בנפשו בשבת כיון דההורגו נמי מחלל שבת והוי כאלו עע\"ז. אמנם לפי מ\"ש ניחא דההורגו דאינו מחלל שבת להכעיס אלא להצילו לזה שעובד במזיד ולהכעיס דגבי דידיה שרי ואין בו משום עע\"ז אבל אותו שהוא מכוין להכעיס הרי הוא כופר במצות שבת והרי הוא כעע\"ז ומשום הכי ניתן להצילו בנפשו.
אמנם ראיתי להתוס' ז\"ל שכתבו שם ד\"ה חד למעוטי ע\"ז וז\"ל ול\"ל קרא למעוטי שבת הא מציל גופיה קמחלל שבת כו' ואיך יחלל שבת הציל חבירו מחילול שבת כו' וי\"ל דמ\"מ ס\"ד דגזרת הכתוב כראב\"ש. ולפי מה שכתבנו אנו יד עניי לא הוו צריכין לזה אלא דשאני מציל גופיה דאינו מחללו את השבת להכעיס אין בו משום עע\"ז משא\"כ העובד ומחללו להכעיס דהרי הוא כעובד ע\"ז וצ\"ע.
וראיתי להרב מש\"ל בפ' כ\"ד מה' שבת הלכה ז' עלה ונסתפק שם ברודף אחר אחד מכל העריות שמותר להצילו בנפשו של רודף אם גם בשבת שרי לחלל את השבת להצילו דרציחה חשיב תיקון שמצילו מן העבירה או דילמא דמשו' הצלה מעבירה לא ניתן לחלל שבת והביא דברי הרי\"ף ז\"ל שכתב בפ' א\"ע גבי הא דאמר ר\"א ע\"ה מות' לנוחרו ביה\"כ כו' דמיירי שהיה רץ אחר הזכור או אחר הנערה המאורסה כו' והעלה הדבר בצ\"ע יע\"ש. ולא ידעתי אמאי לא זכר ש'ר דברי המ\"א ז\"ל בסימן שכ\"ח ס\"י שכתב דמשום הצלת עבירה גדולה אין מחללין עליו את השבת ומסתמיות דבריו נראה דאפילו על איסור עריות כנערה המאורסה וכיוצא אין מחללין עליו את השבת וכמ\"ש הרב מג\"א ז\"ל דאפילו על ע\"ז אין אומרים לאדם חטא כש\"ח. ומ\"מ יש לדחות דאף המ\"א אזיל ומודה בנערה המאורסה וכיוצא דניתן להצילה בנפשו דשרי לחלל שבת כיון דהות' ש\"ד לגבה והוא לא מיירי אלא בשאר עבירות גדולות דלא הותר להצילו בנפשו ועוד כמ\"ש לעיל דכיון דג\"ע חמיר דאמרינן בהו יהרג ואל יעבור משא\"כ במצות שבת הו\"ל קיל לגביה ואומרים לאדם חטא באיסור קל כדי ש\"ח באיסור חמור ודוק.
ומ\"מ נראה לע\"ד להביא ראיה דשרי לרודף אחר העריות בשבת להצילו בנפשו מאות' שאמרו בפ' יה\"כ דפ\"ה ע\"א וכבר היה רבי ישמעאל ור\"א כו' ונשאלה שאלה זו בפניהם מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת נענה רבי ישמעאל ואמר אם במחתרת ימצא הגנב כו' ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ניתן להצילו בנפשו ק\"ו לפיקוח נפש שדוחה את השבת כו' והשתא אם איתא שהרודף אחר הערוה אע\"פ שמצילין אותה בנפשו של רודף אין מחללין עליה את השבת הא איכא למיפרך האי ק\"ו דשפיכות דמים קיל מאיסור שבת שהרי הרודף אחר הערוה ניתן לידחות אצלה ומצילין אות' בנפשו של רודף מה שא\"כ איסור שבת שלא ניתן לידחות להציל מן הערוה. ואין לדחות דגבי הצלה מן העריות היינו טעמא דלא דחייא שבת משום דבעי למידחי ב' איסורי' ש\"ד ושבת אבל איסור אחד דשבת יליף שפיר ר\"י מק\"ו דדחי שבת דהא ודאי בורכא הוא וכמבואר.
עוד שמעתי מפי הרב המופלא כמוהרח\"א נר\"ו הביא ראיה דשרי מההיא דפ' בן סורר דע\"ב דיליף תלמודא קנס לאנוס' אע\"פ שהיא מחייבי כריתות מדכתיב חטא כו' ופרכינן דכיון דמסר עצמו למיתה שהרואהו מצילו בנפשו אין אדם מת ומשלם והוצרך רבא לשנויי במניחתו שלא יהרגנה ור' יאודה היא כו' והשתא אם איתא דבשבת אין מצילין אותה בנפשו לוקמא דמיירי בשבת ואתייא ככ\"ע את\"ד נר\"ו. אלא שלזה יש מקום לדחות דאפי' דבשבת אסו' לישראל להצילו בנפשו משום איסור' אכתי אפ' להצילו ע\"י גוים ששוכר גוי להורגו דליכא חילול שבת ע\"י ישראל ואכתי מסר עצמו למיתה מקרי ודוק.
ועוד אפשר להביא ראיה צד היתר להצילו בנפשו ואפי' בשבת מטעם הואיל דהואיל והותר שפיכות דמים להציל את הערוה הותר נמי איסור חילול שבת על דרך שאמרו בפ\"ק דיבמות ד\"ז הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו וה\"נ אמרינן בפ\"ק דביצה ד\"ו הואיל והותר בשחיטה הותר נמי מאיסור מוקצה יע\"ש ושוב ראיתי למרן החבי\"ב בח\"מ סימן תכ\"ה הגה\"ט אות נ\"ו שכתב בפשיטות שכל רודף שניתן להצילו בנפשו בשבת נמי דינא הכי יע\"ש.
החילוק הג' כתבו התוספות בשבת ובעירובין ובגיטין דמ\"א ע\"ב ובחגיגה ד\"ב ע\"ב דהא דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו ה\"ד כשפשע חבירו כההיא דהדביק פת בתנור שפשע חבירו במה שהדביק סמוך לחשיכה ולא נתן דעתו על איסור שבת אבל כשלא פשע חבירו כההיא דעירובין שסומך על החבר שעישר פירותיו וכההיא דמי שחציו עבד וחציו ב\"ח וכההיא דר\"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה וכההיא דפסחים גבי עשה דהשלמה וכההיא דאתתא דחציה שפחה וחציה ב\"ח שהיא הית' מכשיל' בני אדם ודמו לאנוסים כל כה\"ג אומרים לאדם חטא כש\"ח ועוד תירצו לההיא דחציה שפחה דמשום דהוי מצוה דרבים אפילו דלא דמו לאנוסים משום מצוה דרבים כפו את רבה לשחררה יע\"ש. ועיין להר\"ב משפטי שמואל דקנ\"ד ע\"א שכתב בשם המורה דחילוק זה שחילקו התוס' בין פשע ללא פשע תפסו התוס' עיקר ודחו כל הנהו תירוצי דתירצו מעיקרא שהרי בעירובין ובגיטין ובחגיגה לא הזכירו תירוץ של מצוה רבה. ועוד דע\"פ חילוק זה יתיישב ההיא דפרק תמיד נשחט וההיא דעירובין גבי כהן שנמצא בו יבלת משא\"כ בתירוץ שתירצו דיש חילוק בין מצוה רבה לשאר מצוות דלא יתיישב והרב ז\"ל דחה לו דאף לחילוק זה דמצוה רבה יתיישב ההיא דפ' תמיד נשחט דהתם נמי אע\"ג דמצות ק\"פ לא חשיב מצוה רבה מ\"מ כיון דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה וכדאמרינן התם מה\"ט נמי שרו הכהנים למדחי עשה דהשלמה דכהנים במקום בעלים קיימי ואין כאן משום אומרי' לאדם חכש\"ח. גם מה שהכריח המורה מדלא תירצו התוס' בעירובין ובגיטין האי תירוץ דמצוה רבה ש\"מ דלא ניחא להו בתירוץ זה כת' דאין זה הכרח דאיכא למימר דהתם לא תירצו הכי משום דמשמע להו דמצות פ\"ו לאו מצוה רבה כל כך היא כמצוה דרבים ומשו\"ה לא תירצו התם הכי אבל במצוה דרבים וכיוצא דמצוה רבה היא אזלי ומודו התוס' דאומרים לאדם חכש\"ח עיין שם ובדקנ\"ג ע\"ב וכנראה דאשתמיט מינייהו דברי התוס' דפ' השולח דל\"ח ע\"א ד\"ה כופין כי שם תירצו בהדייא דמצו' פ\"ו משום דמצוה רבה היא משו\"ה אמרו דכופין את רבו יע\"ש. אלא שיש לגמגם למה בדמ\"א לא הזכיר תי' זה גם אשתמיט מינייהו דברי התוס' דפ\"ק דבתרא די\"ג ע\"א כי שם ישבו ג\"כ ההיא דפרק תמיד נשחט עפ\"י חילוק זה דמצוה רבה שאני כיע\"ש.
וראיתי להרדב\"ז בח\"א סי' ק\"ל שנשאל בחולה שצריך להאכילו בשר בשבת וי" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אין עיבוד באוכלין א' \n המעבד וא' המולח שהמליחה מין עיבוד הוא ואין עיבוד באוכלין כו'. עיין להרפ\"ח בי\"ד בה' דם סימן ס\"ח ס\"ק י\"ז ד\"ה ואכתי כו' שעמד בענין אי בליעה ופליטה תלייא בבישול והביא מחלוקת בדבר דלר\"ת כל שאינו מבשל כגון כלי שני אינו מבליע ומפליט ובד\"ה עוד הביא כו' כתב ע\"ש הרשב\"א דהרמב\"ן סובר דלא תלי בבישול והביא ראיה מדין קערה שמלח בה בשר שאסורה כדאיתא בפרק כל הבשר משו' דמליח הרי הוא כרותח ואע\"פ שאין במלח משום מבשל לגבי שבת ואפילו בדקבעי ליה לאורחא כדאיתא בפרק כלל גדול וכתב ע\"ש הר\"ן שבסוף מס' ע\"ז דחה ראיה זו דשם בפרק כלל גדול לא אמרו אלא שאין בו משום מעבד אבל שלא יהא בו משום בישול לא למדנו עכ\"ל ותמה עליו הרפ\"ח דמדקאמר רבא התם אין עיבוד באוכלין משמע ודאי דאתא לאורויי שריות' במליחת אוכלין מן התורה דאם איתא אכתי מחייב משום מבשל. ועוד דאף למאן דמחייב לא מחייב אלא משום עיבוד דוקא ואלו לדברי הר\"ן היה לו לומר אף משום מבשל ועוד דהתם פריך אמתני' דתני באבות מלאכות המולחו והמעבדו היינו מולח היינו מעבד ולא פריך היינו אופה היינו מולח. ותו במאי דמשני אפיק חד מינייהו עייל שירטוט משמע דמולח ואופה תרי ענייני נינהו לגמרי ואין במולח אלא משום מעבד דאל\"כ היה לו לומר אפיק מולח שהרי נכללה תחת סוג אופה ועוד דבירושלמי כו' יע\"ש ואין בכל דחיותיו הללו כדי לדחות דברי הר\"ן ואדרבא יש לתמוה עליו בזה והוא דמה שהקשה מדאמר רבא אין עיבוד באוכלין דמשמע דאתא לאורויי שרייותא כו' אין זה הכרח משום דעלה דקאמר רבה בר רב הונא המולח בשר בשבת חייב משום מעבד קאמר רבא אין עיבוד באוכלין אבל משום בישול מחייב ורבה בר רב הונא קמ\"ל דאם התרו בו משום מעבד חייב ומה שהק' עוד מדלא פריך היינו מעבד היינו אופה משמע דלא מחייב משום מבשל הא לא אירייא דתנא כל מילתא דהוה במשכן קחשיב כדקאמר תלמודא לעיל עלה דפרכינן היינו זורק היינו בורר היינו מרקד ומשני אביי ורבא דאמרי תרווייהו אע\"ג דאיכא דדמייא ליה קחשיב לה כיון דבמשכן היה עיבוד בעורי' ואפייה בסמנים להכי חשיב להו משא\"כ במולחו ומעבדו דכיון דהעיבוד היא המליחה אמאי חשיב לה בתרתי. גם מאי דמשמע ליה בדברי הר\"ן דהמולח בשבת מחייב משום מבשל איכא לאתמוהי עליה טובא דהא קי\"ל דהמבשל בחמי טברייא פטור משום דבעינן תולדה דאש דכל דליכא תולדה דאש לא חשיב בישול כדאיתא בפרק כיצד צולין דמ\"א יע\"ש. וא\"כ איך יתחייב במולח בשבת משום מבשל. כי ע\"כ נראה דכוונת הר\"ן ז\"ל כלפי מאי דמשמע ליה להרמב\"ן ז\"ל באותה סוגייא דפרק כלל גדול דליכא משום בישול כלל במולח מדקאמר רבה אין עיבוד באוכלין דמשמע דשרי לגמרי לזה דחה הר\"ן ז\"ל דליתא דאפשר דאכתי אסיר משום בישול ורבה לא קאמר אלא דלא מחייב חטאת משום עיבוד דאין עיבוד באוכלין אבל איסורא איכא משום בישול אלא דחיוב חטאת משום בישול ליכא דבעינן בישול דאתי מתולדה דאש אבל איסורא מיהא איכא וכיון שכן לענין בליעה ופליטה הא איכא נמי בישול ומה\"ט אסיר. ועיין בספר שער המלך ה' חמץ ומצה פ\"ה הכ\"ד יע\"ש.
ודע שהרב מש\"ל בדין זה הק' דבפ' הקומץ רבה דכ\"א אמרו תקריב מלח ואפי' בשבת דכיון דקי\"ל דאין עיבוד באוכלין למה לי קרא להתי' מליחה בשבת כיון דאין כאן מלאכה ועיין מה שיישב ע\"ש מוהר\"י אלפ'אנדארי. ועיין בספר מוצל מאש שבס\"ס רב יוסף סימן א' כי שם הביא דבריו יותר בארוכה. ועיין בספר שער המלך בהלכות יו\"ט פ\"ג ה\"ד שעמד על דבריהם יע\"ש וראיתי למוהר\"י אלפאנדרי שתירץ בא' מן התירוצים עפ\"י מ\"ש בפסחים פ' אלו דברים שעירי הרגלים כשחל יו\"ט בשבת שהכהנים אוכלין אותם חיין ואמרו בת\"ך פרשת צו כחטאת כאשם מתנה לכהן רצו להפשיט מפשיטין רצו לאכול עם עורותיהן אוכלין. כת' הרא\"ה בס' בדק הבית דס\"ס דגם מה שנאכל לכהנים צריך מליחה והוא בכלל על כל קרבנך תקריב מלח וא\"כ להכי איצטריך קרא כשרצו הכהנים לאוכלן בעורן דמולחים ואפילו בשבת עכ\"ל. ותמיה לי דאיך יתכן שיהיו הכהנים מותרים לאכול שעירי הרגלים חיין וכ\"ש בעודן בעורן שהרי בפרק הזרוע דקל\"ב אמרי אמר ר\"ח מתנות כהונה אינן נאכלות אלא צלי מ\"ט אמ' קרא לך נתתיו למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ופסקה רבינו בפ\"ט מהל' בכורים ועיין במ\"ש בפ\"י מהלכות מעה\"ק הל' יו\"ד ובס' מש\"ל שם. ועיין בנדרים דף ס\"ה גבי צדקיה דאשכחיה לנבוכדנצר דהוה אכיל ארנבא חיה ופרש\"י דהיינו בשר שאינה מבושלת ואף לאיכא דאמרי שכתב שם רש\"י ארנבא חיה שלא נשחטה היינו ודאי משום דלישנא דארנבא חיה הכי משמע דאי שאינה מבושלת הול\"ל בשר ארנבא אבל לא שאם היה אוכל בשר חי דרך המלכים בכך ובמנחות פרק שתי הלחם דצ\"ט ע\"ב שנינו שעיר של יוה\"כ נאכל לערב והבבליים אוכלים אותו כשהוא חי מפני שדעתם יפה ואמרינן בגמרא לא בבליים היו אלא אלכסנדרים היו ומתוך ששונאים חכמי' את הבבליים קורין אותם על שמם יע\"ש ובתוס' כתבו וז\"ל אע\"ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר לפי שהרגילו עצמם לאוכלם כמו כן אף בשאר השנים דמחזי כרעבתנותא קורין להם כן יע\"ש.
ועפ\"י האמור אפשר דאפילו שיבואו לידי נותר היו מגנים אותם כיון שלא הותר להם אכילת הקדשים אלא כדרך שהמלכים אוכלים. ומ\"מ יש לדחות דהיכא דאפש' אפש' והכתו' לא הקפיד אלא היכא דאפש' מיהו ההיא דפרק אלו דברים ק\"ט כיון דאפשר לאכול בלילה למה יהיו מותרים בי\"ט חיים מיהו יכולים אנו לומר דר\"פ עדיפא מינה מקשה ליה דאפי' תימא שהיו יכולים הכהנים לאוכלן חיים אכתי ליכא שמחה. אמנם הרב ז\"ל שרצה לומ' דלהכי אצטריך קרא ק\"ט. ועיין עוד במ\"ש הרב תי\"ט שם במנחות גבי הבבליים אוכלים אותו דאע\"ג דהיה צריך מליחה כו' מ\"מ אין עיבוד באוכלים כו' יע\"ש. ולא הזכיר סברת הרא\"ה שכתבנו דמצוה זו דעל כל קרבנך תקריב מלח שייך אף בחלק הנאכל לכהנים. ועדיין יש לעיין בסברת הרוקח שכתב הרב מוצל מאש גבי שעירי הרגלים שנאכלים בלי מלח.
ודע שהרב שער המלך בהלכות יו\"ט דמ\"ט ע\"ד ד\"ה ואיך שיהיה עמד מתמיה על הרב מש\"ל ומוהרי\"א דאשתמיט מינייהו סוגיי' דפ\"ק די\"ט די\"א ת\"ר אין מולחין החלבים בי\"ט וכו' וכתב הר\"ן דמולח את החלבים שייך ביה עיבוד כיון דחלבי' לאו אוכלים גמורים נינהו ולהכי יש בו משום מעבד וכ\"כ שם רש\"י בגמ' ד\"ה התם כו' וכ\"כ הרב המאירי שם בהדייא וא\"כ משו\"ה אצטריך קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח משום דבמליחת האימורים איכא משום עיבוד. ואולם הא ק\"ל כיון דשיעור עיבוד הוא כדי הלוך מיל כמ\"ש ה\"ה בפ\"ו מה' מ\"א הל' יו\"ד והכי איתא בפסחים פרק אלו עוברין דמ\"ו ע\"א עלה דמתני' הבצק החרש כו' אלא שבגירסתינו הוא ד' מילין ועיין בנידה דכ\"ה וכיון שכן ק' דאכתי למה לי קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח ואפי' בשבת כיון דאפשר למולחן ולא יבא לידי עיבוד שהיו מולחין אותם והיו מקריבין אותם מיד ע\"ג מזבח כמ\"ש הרשב\"א בפ' גיד הנשה בשם הראב\"ד ולא היה שוהה שיעור מיל דאז ליכא איסורא דעיבוד ובהכי ניחא ההיא דפרק ד' אחין דף ל\"ד ע\"ב דעלה דאמרינן זר ששמש במקדש בשבת חייב שתיים פרכינן זר ששמש במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ואי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא ואי בהקטרת האימורין הבערה ללאו יצתה כו' יע\"ש ואמאי לא קאמר כגון זר שמלח אימורין הראש דאיכ' משום זרות דהא מליחת בשר עבודה היא כמ\"ש שם רש\"י בפרק הקומץ דכ\"א עלה דאמרינן תקריב מלח ואפי' בשבת ואיכא משום שבות נמי דהא איכ' איסור עיבוד אלא משום דכיון דבמליחת האברי' ליכ' שיעורא דמיל משו\"ה לא חשיב מליחה זו עיבוד ובכן אכתי קשה למה לי קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח ואפי' בשבת כיון דאין במליחת הקרבן משום עיבוד. ועיין מה שיישב הרב הנז' לדעת ה\"ה ז\"ל עפ\"י מ\"ש בס' רב יוסף בדרשותיו די\"ו בשם מוהר\"מ בתשו' יע\"ש בדף ן' ע\"ג ד\"ה הן אמת יע\"ש ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דה\"ה ז\"ל מצי לפרש כוונת הברייתא דדריש תקריב מלח ואפי' בשבת היינו מהאי טעמא גופיה דאין במליחה זו שיעור עיבוד ומה\"ט דרשינן תקריב ואפילו בשבת כיון דאין כאן מלאכת עיבוד ודוק." + ] + ], + [ + [ + "שורש צרוף ברזל בשבת המחמם \n את הברזל לצרפו במים ה\"ז תולדת מבעיר וחייב. וכתב ה\"ה שם דלדעת הראב\"ד ורש\"י ז\"ל המצרף את הברזל בשבת יש בו משום מכה בפטיש אמנם לדעתם אין בו חיוב דאורייתא כי הצרוף דרבנן הוא כמ\"ש בפרק אמר להם הממונה דל\"ד ע\"ב. והוא ז\"ל נחלק עליהם וסייע לשיטת רבינו דס\"ל דהצרוף במכוין לצרף חייב מדאורייתא ולא מדרבנן וגם עיקר החיוב אינו משום מכה בפטיש כי אם משום תולדה דמכבה דמכה בפטיש ליכא כיון שאין עושים הצירוף בגמר מלאכה וכתב עוד דמההיא דפרק כירה דמ\"א נראה שהצירוף הוא דבר תורה אלא דבשאינו מכוין לר\"ש דאמר דש\"מ מותר ה\"נ מותר ולא חשיב פסיק רישיה דמוד' ביה ר\"ש דאסור מפני שאפשר שלא הגיע לצרוף ואינו בהכרח גמור שיצרף. והלח\"מ שם תמה עליו מהיכא משמע ליה מאותה סוגייא דהצירוף דאורייתא דאפשר דמאי דמקשה התם והא קא מצרף היינו לומר דס\"ס איכא איסורא דרבנן ועיין בשיטת הריטב\"א למסכת יומא דל\"ד שדקדק מאותה סוגייא דפ' כירה דצירוף דרבנן היפך מ\"ש ה\"ה ז\"ל יע\"ש.
והרב המובהק מוהר\"י נוניס ה\"י בה\"ש כתב דה\"ה ז\"ל דקדק כן מהא דקאמ' התם אלא אי איתמר הכי איתמר כו' ושמואל אמר אפילו שיעור לצרף מותר למימרא דשמואל כר\"ש ס\"ל כו' והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת כו' ואי ס\"ד ס\"ל כר\"ש אפילו של עץ נמי והשתא אם איתא דצירוף דרבנן אמאי לא משני דלעולם דשמואל כר\"י ס\"ל באיסור דאורייתא דדשא\"מ אסור אלא באיסור דרבנן הוא דס\"ל כר\"ש וס\"ל כוותי' בחדא ופליג עליה בחדא דמשו\"ה במשאצ\"ל ס\"ל נמי כר\"י ותדע דבפ' ב\"מ דכ\"ב דקאמר התם בהדייא רב אמר אין הלכה כר\"ש בגרירה ושמואל אמר הלכה כר\"ש בגרירה. והשתא קשה דאמאי נטר תלמודא להקשות עד הכא ולא פריך הכי לעיל מיניה אלא משמע ובההיא לא ק\"ל משום דא\"ל דבגרירה ס\"ל כר\"ש דדשא\"מ מותר משום דאינו אלא מדרבנן דהוי חורש כלאחר יד כדאיתא בס\"פ כירה דמ\"ו ע\"ב זה נ\"ל לומר בכוונת ה\"ה ז\"ל עכ\"ל.
ולע\"ד אדרבא מכאן ראיה דצירוף דרבנן דאי מדאורייתא היאך קאמ' שמואל הלכה כר\"ש בגרירה דמשמע דדוקא בגרירה דהוי דרבנן ס\"ל לשמואל דה' כר\"ש אבל בשאר דברי' דאסירי מדאורייתא אין הלכה כר\"ש ותו אי צירוף דאורייתא ואפי\"ה ס\"ל לשמואל דהלכה כר\"ש דבשגמר שרי כ\"ש בגרירה דרבנן ומאי קמ\"ל בגרירה אלא ודאי משמע דצירוף דרבנן והיא גופה קמ\"ל שמואל דלא תימא צירוף דאורייתא הוא ולא קי\"ל כר\"ש בהא אלא דוקא בגרי' שהוא דרבנן קמ\"ל דאף צירוף דרבנן הוא וקי\"ל כר\"ש והא דלא אקשי הש\"ס לעיל בפ' ב\"מ עלה דאמ' שמואל הלכה כר\"ש בגרירה מהא דאין מכבין גחלת של עץ ונטר עד הכא איכא למימר דהתם לא אייתי הש\"ס מילתא דשמואל אלא אגב גררא דקאמר אביי כל מילתיה דמר עביד כרב כו' ולא קאי בענין דבר שאינו מתכוין דאפליגו ר\"ש ור\"י אלא הכא ומשו\"ה שקיל וטרי הכא אי שמואל כר\"י או כר\"ש והא דלא משני כי אקשי דשמואל אדשמואל דלעולם דשמואל כר\"י באיסו' דאורייתא אבל באיסור דרבנן ס\"ל כר\"ש ולמה ליה לחלק בין דבר שא\"מ למשאצ\"ל הוא דמשום דהמקשה הקשה לדשמואל מההיא דמכבה גחלת של עץ דהוי משאצ\"ל וקמדמי משאצ\"ל לדשא\"מ ואיסו' דאורייתא לדרבנן קמשני ליה דמה אירייא משאצ\"ל לדשא\"מ וה\"נ הוה מצי לשנויי מה אירייא איסו' דאורייתא לדרבנן וחדא מינייהו נקט.
עו\"כ ה\"ה דמהסוגייא דפרק א\"ל הממונה דל\"ד נראה בבאור שהצירוף מדבריהם ושיש לדחותה ולומר שהיא לדעת אביי בלבד ואין הל' כמותו אלא כרב ביבי דאמ' דוקא שלא הגיע לצירוף עכ\"ל. והנה לפי תירוץ זה ק\"ט מ\"ש רבינו בפ\"ב מהל' עיוה\"כ שאם היה כ\"ג זקן או אסטניס מלבנים עששיות של ברזל מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי שתפוג צינתן שאין שבות במקדש ואי ס\"ל לרבי' דהלכה כרב ביבי הו\"ל לחלק ולומר דדוקא בשלא הגיעו לצירוף ותו דאי בשלא הגיעו לצירוף מאי אין שבות במקדש דקאמר הא אפילו שבות ליכא וכדמוכח בהדייא מדברי התוס' דפרק כירה ד\"ה והלא מצרף יע\"ש. ואין לומר דמפני כך כתב ה\"ה ז\"ל אח\"ז כשהביא מה שדחה הרמב\"ן לאותה סוגייא דזה יראה לו דעת רבינו נוטה כמ\"ש בפ\"ב מהלכות עיוה\"כ כו' דא\"כ לא הול\"ל דעת רבינו נוטה שהרי מבואר בהדייא כן והרב מוהר\"י נוניש כתב דאע\"ג דס\"ל דהלכה כרב ביבי לא חילק בין הגיע לצירוף ללא הגיע משו' דרב ביבי לא הוצרך לחלק כן אלא לדעת ר\"י דס\"ל בעלמא דדשא\"מ אסו' אמנם רבינו דפסק כר\"ש דס\"ל דדשא\"מ מותר אפילו בלא הגיע לצירוף שרי ומה שהוצרך לתת טעם דאין שבות במקדש לאו משום ליתא דצירוף הוא דקאמר הכי אלא משום ליתא דכיבוי דהא קי\"ל דכיבוי גחלת של מתכת אסור מדרבנן כמ\"ש רש\"י בפ' כירה ורבינו ז\"ל לקמן א\"כ איך היו מטילין אותן במים הא קא מכבה וע\"ז בא לתרץ דמה שהות' הכיבוי היינו משום דאין שבות במקדש את\"ד יע\"ש.
ולע\"ד אין זה נכון דהא לדעת רבינו ז\"ל טעמ' דצירוף לאו משום דהוי תולדה דמכה בפטיש הוא אלא משום תולדה דמכבה הוא ודוקא במכבה כדי לצרף ומכוין לצרף מחייב משום מכבה אבל במכבה גחלת של מתכת ואינו מצרף או אינו מכוין לצרף תו לא מחייב משום מכבה דאין כאן כיבוי כמבואר ממ\"ש בפרקין ה\"ב וכיון שכן אכתי תקשי למה לו לרבינו בפ\"ב מהלכות עיוה\"כ למיהב טעמ' דאין שבות במקדש מאחר דאיהו ז\"ל פסק כר\"ש דדשא\"מ מות' ובההיא דעששיות לא קמכוין לצירוף אף משום מכבה ליכא ומותר הוא אפילו במדינה ואי ס\"ל דכל כה\"ג לא מיקרי דשא\"מ אלא מלאכה שאינה צריכה לגופה דקי\"ל כר\"י דאסר א\"כ הו\"ל לחלק כרב ביבי ולמימר דדוקא בשלא הגיע לצירוף הוא דשרי ועוד שהרי כתב ה\"ה דאין כאן משום מלאכה שאינה צריכה לגופה דאינו בהכרח שיצרף ואפשר שלא הגיע לצירוף וכיון שכן ע\"כ דלא הוי אלא דשא\"מ דלר\"ש מותר לכתחי' ואיברא דהיא גופה קשה על מ\"ש הלח\"מ ז\"ל הכא בסוף הלשון עמ\"ש ה\"ה דמכבה גחלת של מתכת לדעת רבינו דומה לקטימת קיסם דכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו אע\"פ שראוי לכך בקטימתו פטור ותמה עליו דהתם מותר לגמרי והכא פטור אבל אסור וי\"ל דאסור משום הכיבוי שכ\"כ רבינו המכבה את הגחלת כו' אבל מחמת הצירוף אין כאן איסור כלל התם נמי אין שם איסור כלל דקוטמו להריח עכ\"ל. וק\"ט דכיון דלדעת רבינו לא מחייב מצרף אלא משו' תולדה דמכבה א\"כ כי לא מכוין לצרף מאי מכבה איכא. ואולי דאיסו' הכיבוי שכתב הרב ז\"ל הוא משום גזירה דדמי לכיבוי גחלת של עץ דהתם אפי' אינו מכוין לעשות פחמין כיון דפסיק רישיה הוא אסור לכ\"ע גזרו בשל מתכת אטו של עץ ומשום טעמא דאין שבות במקדש התירו.
עוד כתב ה\"ה אבל הרמב\"ן דחה ואמר שאין בעששיות צירוף כמו בגחלת כו' ולזה יראה לי דעת רבינו נוטה כו' עכ\"ל והק' הלח\"מ דאפי' לפי הסכמתו של ה\"ה שדעת רבינו כהרמב\"ן דצירוף עששיות דרבנן וגריס כגירסת התוס' אין שבות במקדש א\"כ למה תלה אביי הטעם היתר בדבר שאינו מתכוין אפילו במתכוין נמי ליכא אלא איסורא דרבנן ואין שבות במקדש וצ\"ע עכ\"ד. ועיין להרב מוהר\"י נוניש הי\"ו מה שישב לזה ע\"פ מה שמצא כתו' להריטב\"א בשיטה כ\"י לשבת יע\"ש. ועיין עוד במ\"ש בחידושי הריטב\"א ז\"ל באותה סוגייא דפרק א\"ל הממונה דל\"ד וז\"ל והא דאצטריכי' למיהדר ולמימ' מלאכת מחשבת אסרה תורה משום דלא התירו במקדש אלא שבות קל אבל שבות חמור שדומה למלאכה נוהג אף במקדש כדמוכח פרק בתרא דעירובין וכדכתי' התם בס\"ד הילכך צירוף במתכוין לא שרי במקדש אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה כו' יע\"ש ובכן לא קשיא ולא מידי וברור." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שבת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9f9bbac1983ebe308472a6e519bb1cc9dd338e9f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,117 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות קידוש החודש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מצות קידוש החדש\n מ\"ע \n מן התורה כו' ונאמ' ושמרת את החקה הזאת כו'. מצאתי כתו' להרב המובהק משה בן אדרת ז\"ל וז\"ל וק' שהרי מהאי קרא יליף מיניה בעירובין דצ\"ו ע\"א לענין תפילין דשבת לאו זמן תפילין ויש דורשו לפסח וסברת רבינו לא הוזכרה בגמרא וע\"ק דהא האי קרא מבעי ליה לענין תפילין כמ\"ש בפ\"ד מה' תפילין ה\"י." + ] + ], + [ + [], + [ + "שכל \n ישראל בחזקת כשרות כו'. והק' הרב המפרש שהרי כתב רבינו שכל ישראל ע\"ה בחזקת פיסול הם ותי' דהא דאורייתא והא דרבנן. ול\"נ דהתם בדררא דממונא דאיכ' למיחש שמא המלוה או הלוה שכר לעדים מ\"ה החמירו מה שאין כן הכא דלא שייך זה מ\"ה הכא כולן כשרין ומה שתי' דהתם איירי מדרבנן תירוצו לא נראה משום דקשיא שלדבריו הע\"ה כשר לעדות מדאורייתא אף שידוע שאינו הולך בדרכי הכשרים וזה א\"א שהרי אמרו ע\"ה מותר לנחרו ביה\"ך ועוד אמרו שאסור להתלוות עמו בדרך משום דעל חייו לא חס כו' הרי משמע דבחזקת רשע עומד והרשע פסול מדאורייתא." + ], + [], + [], + [], + [ + "אבל \n הראיה שאמרו כו' ובידוע שהעבים הם שנתקשרו כו'. עוד מצאתי כתוב להרב הנז' וז\"ל וקשה שא\"כ למה הוצרך ר\"ג לומר כך קבלתי מבית אבא פעמים בא בקצרה ופעמים בא בארוכה לימא שהלבנה לא היתה אלא העבים הם שנראו להם. ועוד דמלשון פעמים בא בקצר' משמע דשל שחרית נמי לבנה היתה ולפי רבינו לא היו אלא העבים וצ\"ע." + ], + [], + [ + "ואין \n מקדשין אלא חודש שנר' בזמנו כו'. ע\"כ. עוד מצאתי כתוב להרב הנז' וז\"ל הנה רבינו ז\"ל בפ\"י מה' שמיטה כתב דיובל משמט בתחילתו ופסק כר\"י בנו של ריב\"ב דאמר בפ\"ק דר\"ה דקרא דוקדשתם את שנת החמשים שנה דריש ליה שמקדשת והולכת מתחילתה וק' שהרי רבנן פליגי עליה שהרי פריך שם ד\"ח ע\"ב ורבנן ולפי מ\"ש רבינו דנראה בזמנו מקדשין אותו כראב\"ץ לק\"מ דקרא דוקדשתם עכ\"ל דאתי לומר דמשמע מיד בתחילתו ומשום הכי פסק כר\"י אף דיחיד הוא ועוד דסתם משנה כר\"י אתייא דסתם לן תנא בריש מסכת ר\"ה דבאחד בתשרי ר\"ה ליובלות דזה אתייא כר\"י דוקא אך הרואה יראה שהרע\"ב בפ\"ב מ\"ז ורבינו בפי' המשניות הביאו דרשת דרבנן דקרא דוקדשתם שנים אתה מקדש ואין אתה מקדש חדשים דמה\"ט אין מקדשין שלא בזמנו אלא דמאי דמקדשין בזמנו היינו דרבנן מפני שצריך חזוק וכן משמ' נמי מלשון הש\"ס שם דכ\"ד ע\"א דמייתי האי דשנים אתה מקד' משם ראב\"ץ וא\"כ קשיא הלכתא אהלכתא דבפ\"י מה' שמיטה הל' י\"ד פסק כריב\"ב וא\"כ קרא אתא לומר דמר\"ה הוייא היובל ואלו הכא פסק דשלא בזמנו אין מקדשין וה\"ט דשנים אתה מקדש ואין לומר דתרתי שמעינן מהאי קרא דמההיא סוגייא דפ\"ק דר\"ה לא משמע הכי. וע\"ק דרבינו פסק שם בה' שמיטה ה\"ז דאין הלכה כר\"י דאמר דשנת חמשים עולה לכאן ולכאן ומנין לנו זה דאין עולה לכאן ולכאן ואי משום מ\"ש שם ד\"ט ע\"א דקרא דיובל היא דאתא לאפוקי מדר\"י היינו לדעת רבנן אבל לדעת ר\"י בנו של ריב\"ב קרא אצטרי' למילתא אחריתי וכיון שרבינו פסק כר\"י מעתה לא נשאר לנו ראיה לדחות דברי ר\"י. ודוחק לומר דתרתי שמעינן מינה.
עוד ק\"ל אההיא דפרק המקדיש דכ\"ח ע\"ב דאמר דמשמט בסוף השמיטה דא\"כ למה כתיב השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה דמשמע דכל השנה כולה היא משמטת את המלוה דאל\"כ למה אמר שנת השבע שנת השמיטה דאפילו שקרבה שנת השביעית עדיין יובל להלותו ולפרוע ממנו כשיגיע זמן השלשים יום וממס' שבועות דמ\"ח ע\"ב משמע דמשמטת שביעי' מיד שהרי קאמר לוה ממנו ערב שביעית כו' יע\"ש וצ\"ע." + ], + [ + "אם \n עדיין לא יצא כוכב כו'. ע\"כ. עוד מצאתי כתוב להרב המובהק משה בן אדרת ז\"ל וז\"ל עיין במה שהקשה הרלב\"ח ז\"ל ממ\"ש בפ\"ה מה' שבת ועיין שם מה שתי' ועוד נראה לי לתרץ דשנים הוצרכו שיעור ב' ככבים ושיעור משתשקע החמה משום שלפעמים יש עבים ברקיע וא\"כ איך יכול לסמוך על ככב אחד ולו' עדיין הוא יום ולעשות מלאכה בשבת דשמא יש שני ככבים והעבים סתמו הככב האחד ונשאר האחד דכעין זה תמצא לרבינו בפ\"ח מה' אלו הלכה א' יע\"ש ומ\"ה כתב דבזה תלך אחר שקיעת החמה דהוי ספק ולא משום שכך הוא הדין שאם היו ככבים נראין לא הייתי מסתפק בספק בין השמשות אע\"פ דנשקע החמ' דהייתי אומר עדיין יום הוא עד שיצאו שני ככבים אלא דמשו' דרוב פעמים בימות הגשמים יש עבים ברקיע ואז באמת אם תסמוך על דין זה דשני ככבים ותאמ' דכל זמן שלא ראיתי ב' ככבים עדיין יום הוא ותחלל שבת משום דשמא עב קטנה כיסה לככבים מש\"ה נתן כלל אחר בפ\"ה מה' שבת ודוק.
ע\"ק דמאחר שכתב פה שאין קידוש אלא חדש שנראה בזמנו והיינו ליל ל' וזה היה תדיר כמ\"ש במס' ר\"ה פ\"ד מ\"ד פעם אחת נשתהו העדים התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה כו' דמשמע שכל הפעמים לא כן היה א\"כ איך כתב רבינו בפ\"ה ה\"ב שזה שיהיה הראיה קודם הקביעה הוא פלא והוא בארצות המערב דמה שייך פלא וארצות המערב דזהו תדיר לעולם כמ\"ש. ומיהו י\"ל דמ\"ש שהוא פלא הוא בזמן הזה משום הראיה נתמעט ואין כח בחוש לראות כשהיא קטנה דאל\"כ תקשי לך ק\"ו גדולה מזו והוא שאמרו בגמרא דכ\"ד שעי מיכסי סיהרא כו' ורבינו כתב בפ\"א לעיל ה\"ג דביום שלם מיכסי אחר המולד דהיינו מהחדשה אלא על כרחינו לומר כמו שכתבנו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "היה \n העד שראה את החדש בליל שבת מרכיבין אותו על החמור. הכי איתא בפ\"א דר\"ה באותה ששנינו מי שראה את החדש ואינו יכול להלוך ברגליו מוליכין אותו על החמור והק' הרלב\"ח הביאו התי\"ט דהיאך היו מחללין את השבת על היחיד והוא ספק אם יועיל עדותו שמא לא ימצא אחר שיעיד עמו הא תנן בפי\"ט דשבת נולד לבין השמשות נימול לט' ותירץ הרב תי\"ט ז\"ל דתיקון מועדות שאני שהרי מכשירי מילה אין דוחין את השבת והכא אפי' מכשירין דוחין להרכיבו על החמור וליקח מזונות וכלי זיין וטעמא דזו היא מצוה על כל ישראל בכלל והמילה מצוה על היחיד ועוד שתוכל היא להתקיים למחרתו יע\"ש ולא היה לו צורך לומר דמשום עדות החדש היא מצוה כללית לכל ישראל הוא דדוחה את השבת אלא מפני שהוא צורך גבוה כדאמרי' בפרק ר\"א דמילה דקל\"א ע\"א גבי עומר ושתי הלחם דדחו שבת הן ומכשיריו משום דצורך גבוה הוא ולא ילפינן מינייהו לא לולב ולא סוכ' ולא מצה ולא שופר ולא מילה יע\"ש. גם מ\"ש דמילה שאני שתוכל היא להתקיים למחרתו כן תירץ הלח\"מ ז\"ל שם והכי אמרי' התם דף ק\"מ דלא אתי מילה מכל הנך לר\"א משום דמילה אפשר למחר ודחי' זו דדחי הרב ז\"ל דשאני מצוה שהיא כוללת לכל ישראל לא דחי התם יע\"ש.
ומ\"מ עיקר קושייא ליתא לע\"ד דשאני נולד בין השמשות דמילה דלעולם לא קאי בס' ולא אתי לידי בירור ולכן דוחין אותו לט' לא כן בספק זה דעדות החדש דעתיד ספק זה להתברר כשיבואו לב\"ד והו\"ל כספק דפקוח נפש דדחינן את השבת שמא ימצא אדם תחת הגל אף שיש לדחות דשאני התם משום דכתיב וחי בהם ועוד דס\"ס התירו בפקוח נפש מ\"מ למאן דיליף פקוח נפש ממילה ומבא במחתרת וכיוצא כדאיתא ביומא דפ\"ד ע\"ב טעמו הוא כדאמרן יע\"ש א\"נ י\"ל דשאני מילה דכתיב ביום השמיני ואיכא למימר שמיני ודאי ולא שמיני ספק כדדרשינן בבכורות פ' מעשר בהמ' דנ\"ח עשירי ודאי ולא עשירי ס' משא\"כ הכא גבי דחיית עדות החדש דלא כתיב אלא במועדו ודוק.
ועל מ\"ש עוד רבינו מרכיבין אותו על החמור אפי' במטה הנה התי\"ט כתב וז\"ל דאע\"ג דתנן בפ\"י דשבת מ\"ה דהנושא את החי פטור אף על המטה ונ\"מ חי שאינו כפות כמ\"ש הרב שם אבל חולה ככפות דמי וחייב כמ\"ש הרמב\"ם בפח\"י מה\"ש וכבר כתבתי כן בשם התוס' רפי\"ט דשבת והילכך מטה נמי משוי הוא על הבהמה וקמ\"ל דאפי\"ה מחללין עכ\"ל והנה זה שהוצרך להביא ראיה מדברי רבינו והתוספות דחולה דינו ככפות סוגייא ערוכה היא בפרק שני שעירי דס\"ו ע\"ב גבי מאי דאמרינן התם עתי ואפי' בשבת למאי הילכתא אמר רב ששת לומר שאם היה חולה מרכיבו על כתפו כמאן דלא כר' נתן דאי ר\"ן הא אמר חי נושא את עצמו אפי' תימא ר\"ן חולה שאני ע\"כ וכתב רש\"י דחולה אינו נושא את עצמו והנושא מחלל את השבת יע\"ש ואע\"ג דלר\"ן הוא דאמרינן התם הכי דס\"ל דאף בבהמה אמרינן חי נושא את עצמו מ\"מ מינה ילפינן לרבנן דר\"ן לנוש' את האדם וברור ולפי\"ז לא ידעתי למה זה ה\"ה ז\"ל שם בפי\"ח מהלכות שבת הי\"ו עמ\"ש רבינו דהנושא את החולה חייב לא כתב דנפ\"ל לרבינו הא מהא דפ' שני שעירי והוצרך הרב ז\"ל לומ' דנפקא ליה מההיא דאמרינן בפרק המצניע דצ\"ד הני פרסיאי כמאן דכפיתי דמי יע\"ש. ומ\"מ דברי התי\"ט ז\"ל אינן מובנין אצלי במ\"ש דבכפות מחייב אף על המטה וזה לא ידעתי מנין לו דכיון דהמטה טפלה לו ודאי דפטו' עליה ואי משום דמחייב על הוצאת האיש הכפות מה ענין זל\"ז דאע\"ג דעל האיש הכפות חייב על המטה שהיא טפלה לו פטור שהרי במוציא אוכלין כשיעור בכלי חייב על האוכלין ופטור על הכלי כדאמרינן בהדייא בפ' המצניע דצ\"ג ע\"ב יע\"ש. ואדרבא במוציא את החולה במטה הסברא נותנת שהמטה טפלה לחולה טפי מן החי שאין דרך להוציא את החולה בעצמו אם לא ע\"י דבר אחר משא\"כ החי דיכול להלך ברגליו ולפי דברי הרב תי\"ט ז\"ל במוצי' את החולה במטה כיון שהוא מתחייב על הוצאה מתחייב הוא על המטה והוא תימא גם עיקר קושייתו לא קשייא כלל דהא קמ\"ל מתני' דהמטה נמי מרכיבין על החמור מפני שהמטה טפלה לחולה והרב המפרש לה' קידוש החדש כתב וז\"ל ואפילו במטה לפי שאסור להוציא משא על הבהמה בשבת ואדם חי שאינו כפות או שאינו חולה אינו משא ואם היה חולה הרי הוא משוי וכ\"ש המטה שהוא משא ואע\"פ שהמוציא אדם חי שאינו כפות במטה פטור לפי שהמטה טפלה לו הנ\"מ כשנשאו אדם אבל לענין משוי בהמה הרי האדם והחולה והמטה משוי הם ואסו' להוציאם על הבהמה בשבת אבל התירו חז\"ל בעדות החדש עכ\"ל ולא ידעתי מנ\"ל לחלק בין משא דאדם למשא דבהמה כיון דעיקר טעמא הוא משום דהחי נושא את עצמו והרי ההיא דפרסאי שהביא ה\"ה הוי תיובתיה ועוד דמאי קא קשייא ליה הכא במתני' עד שהוצרך לזה שהרי כיון דמתני' איירי בחולה וכבר הקדים וכת' דאם היה חולה הרי הוא משוי וכ\"ש המטה שהוא משא וא\"כ שפיר קתני ואפילו במטה ומה זה שכתב ואע\"פ שהמוציא אדם חי שאינו כפות כו' דנהי דאדם חי שאינו כפות המטה טפלה אבל כפות וחולה אין המטה טפלה לו ושפיר קתני מתני' אפילו במטה.
ודע שבמוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי דשנינו במתני' דפטור אף על הכלי ופסקה רבינו פ\"ח מהלכות שבת כתב הראב\"ד דבירוש' מפרש דדוקא באוכלין שצריכין לכלים כגון תותין הוא דפטור על הכלים אבל בלא\"ה חייב על הכלים וראיתי לה\"ה שם שכתב וז\"ל ואיני רואה כן דרך גמרתינו אלא כל מידי דמבטל ליה לגביה אע\"פי שאינו צריך לו פטור והכין משמע בהדייא פ' הנוטל דקמ\"א ע\"ב עכ\"ל ולא ידעתי מהיכן משמע לה\"ה ז\"ל כן מפרק הנוטל דאדרבא משם משמע היפך דבריו דעלה דקאמר רבא הוציא תינוק חי וכיסו תלוי בצוארו חייב משום כיס פרכינן וליבטיל כיס גבי תינוק מי לא תנן את החי במטה פטור אף על המטה ומשנינן מטה לגבי חי מבטל ליה כיס לגבי תינוק לא מבטל ליה ופי' רש\"י מטה לגבי חי מבטל ליה להיות טפלה לו שהרי צריך לו עכ\"ל הרי דדוקא היכא דצריך לכלי לא מיבטיל אבל אם אין צריך לו מבטיל.
ואולם מצאתי ראיה לדבריו מאותה שאמרו בפרק לולב הגזול דמ\"ב עלה דאמרינן במתני' ר\"י אומר י\"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לר\"ה פטור מפני שהוציאו ברשות ואמרינן בגמרא אמר אביי ל\"ש אלא שלא יצא בו חייב ופרכינן והא מדאגביהיה נפק ביה ומשני אביי כשהפכו ורבא אמר כגון שהוציאו בכלי כו' וכת' הר\"ן ז\"ל שם בהלכות דלא מיחייב על הכלי דהא המוציא את החי במטה פטור אף על המטה יע\"ש והשתא אם במוציא את הכלי שלא לצורך מחייב גבי לולב נמי לאיזה צורך הוציאו בכלי ואין לומר דיש לו צורך לכלי משום דלא בעי למיפק ביה דיוציאנו הפוך כדאמר אביי אלא ודאי דכל שהוא מבטל ליה לגביה דבר אחר אעפ\"י שאינו צריך לו פטור אלא דההיא דריש פ' הנוטל משמע להיפך וכדאמרן וצ\"ע ועיין בפרק משילין דל\"ט ע\"א בתוס' ד\"ה ות\"ל משו' מנא שכתבו דלהכי לא בטיל מנא לגבי שלהבת משום דאין בשלהבת ממש ולא חשיב יע\"ש. ודע שזה שהקשינו על המ' שחילק בין משא דאדם למשא דבהמה וס\"ל דבבהמה לא אמרינן המטה טפלה לו ואנו בעניותינו לא ידענו טעמו מה בין משא דאדם לבהמה אחרי כותבי מצאתי כדברינו למרן ב\"י בא\"ח סי' רס\"ז שכת' על שם הגהת מרדכי דהרוכב על הסוס והחשיך לו בדרך מוטב לו לרכוב על החמור ולבא דאז אינו עובר אלא משום שבות אם הוא בתוך התחום דהחי נושא את עצמו דאי משום האוכף שעל הסוס הואיל ופטור על רכיבתו פטור על האוכף שהיא טפלה לו אבל אם ירד יעבור על שביתת בהמתו שנושא האוכף וכמו כן מחמר אחריה עכ\"ל יעו\"ש הרי שכתב דגם על האוכף פטור משום שהיא טפלה לו אבל מדקדוק לשונו שכתב הואיל ופטור על רכיבתו פטור על האוכף משמע שאם היה חייב על רכיבתו היה חייב על האוכף אע\"פ שהיא טפלה לו וזה מורה כדברי התי\"ט ז\"ל וכבר כתבנו דמההיא דהמוציא אוכלין כשיעור בכלי דחייב על האוכלין ופטור על הכלי משמע היפך זה וכעת צ\"ע ולמאי דקשי' לן לדברי ה\"ה ז\"ל שהביא ראיה מפרק הנוטל דאפילו אין הכלי צריך לאוכלין פטור על הכלי מההיא דאמרינן התם דכיס לגבי תינוק לא מבטל ליה וכתב רש\"י ז\"ל מפני שאינה צריכה לו כתוב בחי' הרשב\"א ז\"ל שם דכיס לגבי תינוק ה\"ט דחייב מפני שהוצאת הכיס בתינוק אינו לצורך תשמישו כהוצאה במטה לחי ודוק.
אחרי כותבי כל זה מצאתי כתוב להר' המופלא מוהר\"מ ן' אדרת ז\"ל בהלכה זו וז\"ל כתב המפרש שיש לחלק בין של בהמה לאדם שנושא את האדם דבבהמה הוי משוי ואחר המחילה נעלם ממנו משנה שלמה ששנינו במסכת פסחים פ\"ד מ\"ג בן בתירה מתיר בסוס כמ\"ש הר\"ב ז\"ל שם משום שבעל חי נושא את עצמו אפילו כשהוא על הבהמה ומינה דפטור על המטה דטפלה לו גם מה שחילק בין אדם חולה לבריא גם זה ליתא מדמחלק המשנה במסכת שבת פ\"י מ\"ה בין נושא את החי במטה דפטור לנושא את המת מכלל שאין חילוק אלא במת ועוד יציאת החי במטה פירוש שהוא חולה ומשו\"ה צריך למטה ואפי\"ה אמר שהוא פטור ואם לאיסור הכל אסור בין בריא ובין בבהמה ובין באדם עכ\"ל." + ] + ], + [ + [], + [ + "אם \n תהיה תקופת ניסן בי\"ו בניסן או אחר זמן זה מעברין אותה השנה כו' כדי שיהיה הפסח בזמן האביב כו'. עוד מצאתי כתוב להרב המופלא מוהר\"מ ן' אדרת ז\"ל וז\"ל דמשמע מדברים הללו שעי\"ז יבא הפסח בזמן האביב ואח\"כ כתב בהלכה ג' שעל האביב מעברין אפילו אם היה התקופה קודם י\"ו שנמצא שאין התקופה תלוי בהאביב ואין לומר דכשהתקופה בי\"ו א\"א דיהיה אביב בט\"ו אבל כשהוא קודם י\"ו אז אפשר שיהיה משום דמאי איכפת מהתקופה דסוף סוף לא היה אביב אם היה בט\"ו לניסן ואפשר שלא יהיה אביב ומעתה ל\"ק מידי שהכל תלוי באביב." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ודבר \n זה מפני הדחק. וק\"ל עוד מצאתי כתוב להרב הנז' היאך יכולין לעבר אחר ר\"ה מיד דשמא יהיו פירות אילן ואביב ואז אינם יכולים לעבר דהרי אין מעברין אלא משום התקופה וכו' כמ\"ש בפ\"ק דסנהדרין על שתים מעברין על אחת אין מעברין ונ\"ל דמזה יש סיוע למ\"ש רבינו לעיל בהל' ב' דעל התקופה לבד מעברין דמעתה אחר ר\"ה מיד אע\"ג שעדיין לא ידעו אם יהיה אביב או לא מ\"מ על התקופה יכולין לידע ע\"פ החשבון מר\"ה ומעתה מה שהוק' שם הרמ\"ה והביאו שם הכ\"מ לק\"מ ומיהו מצינן למימר דקו' הרמ\"ה שם עומדת ואין ראיה מזה משום שכוונת השגת הרמ\"ה הוא לומר שרבינו הי\"ל לפרש דזה דמעברין משום התקופה לבד היינו משום תקופת ניסן אבל משום תקופת תשרי אין מעברין עליה לבד דמ\"ש על שנים מהן אין מעברין קאי על תקופת תשרי אבל על דניסן עליה לבד מעבירין וא\"כ מעתה מצינן למימר דמ\"ש דאחר ר\"ה מעברין מיד היינו בתקופת ניסן דעליה לבד מעברין אבל תקופת תשרי אין מעברין מיד אחר ר\"ה משום דעל אחת אין מעברין ולא ידעו אם יהיה פירות ואביב אם לא ונמצא דאין ראיה מכאן לרבינו ז\"ל וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "יראה \n לי כו'. והשיג עליו הרמ\"ה שהרי אלישע תוכיח שהיה טעם אביב ואפי\"ה לא עיבר משום שהיה שנת בצורת ע\"כ עוד מצאתי כתוב להרב מוהר\"מ הנז' וז\"ל ונראה דהתם שאני משום שהיה בצורת גדול ז' שנים כמ\"ש בפ\"ק דתעניות דאכלו בשר בניהם ובנותיהם ואם יעברו יוסיפו חדש אחר ברעב משא\"כ פה דמיירי בבצורת כההיא דמסכת אבות פ\"ח מ\"ח מקצתם רעבים ומקצתם שבעים ומשום זה לא דחינן מ\"ש שמור את חדש האביב." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נמצא \n עיקר דבר זה כו' שאין שלוחי כל תשרי ותשרי מגיעין כו'. ע\"כ. עוד מצאתי כתוב להרב הנז' וז\"ל וק' דמאי ראיה היא זו שאין השלוחים מגיעין דאימא שהדרכים נתקלקלו כמ\"ש במסכת ר\"ה דכ\"ג ע\"ב ובמדרש איכה על פסוק נתיבותי עיוה שמגליל לירוש' היו הולכים בשעה אחת או פחות ועכשיו אינם הולכים כי אם בה' ימים או יותר וא\"כ היל\"ל שיעשו כמנהג אבותיהם לפי שהוא ספק אם היו השלוחים מגיעים ודמי לצור ודמשק ועמון ומואב שכתב בסמוך וע\"ק דלמה כתב דבאושא ושפרעם ולוז ויבנה ונוב וטבריה שיעשו יום אחד מאחר שגם בהם יש ספק אם היו השלוחים מגיעים דנהי דידעינן שהיו ישראל שם באותו זמן מ\"מ אפשר שלא היו השלוחים הולכים שם כמ\"ש בהל' ט' שאפשר שהיה חירום בדרך כדרך שהיה חירום בין יאודה לגליל או מפני הכותים ומפני זה כתב שם דאין עשיית י\"ט ראשון תלוי בקריבת המקום שא\"ת שזה שכתב היינו כשאין ישראל שם דאז אינו תלוי בקריבת המקום אבל כשיש ישראל אז תלוי בקריבת המקום מ\"מ קשה למה כתב במצרים ובעמון ובמואב דאזלינן בתר מנהג אבותיהם נימא דהואיל והיו ישראל שם בודאי יעשו שני ימים שהרי אמרינן בפ\"ק דחגיגה עמון ומואב מעשרין מ\"ע בשביעית משמע מזה שהיו ישראל שם וכן מצרים איתא במס' ידים פ\"ד מ\"ג דמעשרין מ\"ב בשביעי' וכן צור וסורייא נמי היו ישראל שם כדמשמע בספ\"ק דע\"ז דשקיל וטרי על סורייא בדין שדה ומרחץ שלהם וכן בגיטי' דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש משמע שהיו ישראל דרים שם וא\"כ למה כתב שהולכין אחר המנהג מוכרח לומר שהטעם משום שאע\"פ שישראל היו שם מ\"מ אפשר שהשלוחים לא היו הולכין שם מטעם חירום וכותים א\"כ גם באושא ושפרעם ולוז ויבנה ונוב וטבריה נימ' נמי שאע\"פ שהיו ישראל שם אף שלא היו שלוחים יוצאין מטעם חירום שבין יאודה לגליל או מטעם כותים ומה איכפת לי אם הוא מא\"י או מסורייא וח\"ל ומדכתב וכיוצא בהם גבי אושא כו' משמע שנותן כלל רבינו שכיון שהוא מא\"י עושים יום א' ואינו כן אלא ראוי לתלות במנהג אבותיהם כמו מצרים ועמון ומואב וסורייא וצ\"ע." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "ותקופת \n ניסן הית' בשנה הראשונה כו'. עוד מצאתי כתוב להרב הנז' וז\"ל הנה במסכת ר\"ה ד\"ח ע\"א איתא דר' זירא אמר לתקופות ור\"א הוא דאמר בתשרי נברא העולם ומשמ' מהאי לישנ' דיש נפקותא מרובה בין ר\"א לר\"י וכן משמע נמי מלישנא דברייתא דאיתא התם די\"ב ע\"א ת\"ר חכמי ישראל מונין למבול כר\"א והתקופה כר\"י וכתב שם רש\"י בד\"ה חכמי ישראל דס\"ל דבניסן נברא העולם והתקופות כר\"י וכו' דבתחילת ליל ד' שמשה חמה בניסן לפיכך אין תקופת ניסן נופלת אלא בד' רביעי היום לפי שלעולם יום ורביע בין תקופה כו' וכן מולדות הלבנה מונין מולד ניסן ראשון בט' שעות ותרמ\"ב חלקים עכ\"ל משמע דזה דוקא לדע' ר\"י אבל לדעת ר\"א אין סדר התקופות הכי אלא דיש כמה שאלות בזה האחת דרש\"י שכתב דמולד הלבנה בט' שעות ותרמ\"ב חלקים דזה היפך דברי רבינו שכתב דתקופה ראשונה קדמה למולד ז' ימים וט' שעות ותרמ\"ב חלקי' וכן סדר כל מחשבי העיבור וצ\"ל שפי' דברי רש\"י היינו דבכ\"ג לחדש אדר היתה תקופת החמה בתחילת ליל ד' ובאחד לחדש ניסן בליל ד' היה מולד הלבנה אחר שעבר מליל הד' ט' שעות ותרמ\"ב חלקים א\"כ תחשוב מכ\"ג באדר עד ר\"ח ניסן תמצא ז' ימים צרף הז' ימים עם ט' שעות ותרמ\"ב חלקים א\"כ נמצא שקידם תקופת חמה למולד הלבנה ז\"ט תרמ\"ב ואע\"פ דכתוב כתיב דחמה ולבנה נבראו ביום ד' ביום אחד אה\"נ דהכי הוה דביום אחד נבראו אלא מסיבה שקטרגה הלבנה היתה נזופה ז\"ט תרמ\"ב וכ\"כ המפרש דברי רבינו וכ\"כ הלבוש בא\"ח סימן תכ\"ח בדק\"ח ע\"ב.
ונחזור לעניינינו שכתבנו שיש נפקותא בין ר\"א ור\"י וכ\"כ התוס' שם ד\"ח ד\"ה לתקופות וז\"ל ויש נפקותא מרובה בדבר במה שקודם מנין של זה למנין של זה חצי שנה עכ\"ל ותמיהא לי מילתא טובא שהרי לא יש נפקותא כלל ועיקר שהרי גם ר\"א שאמר בתשרי נברא העולם צריך להסיר ז\"ט ותרמ\"ב כמ\"ש התוס' שם וז\"ל ונמצא דקדמה תקופת ניסן אל המולד ז\"ט תרמ\"ב דלחצי שנה עודפת התקופה על המולד ה\"י תרמ\"ב וכו' עכ\"ל. הא קמן שלדעת ר\"א כשאתה בא לדעת תקופה ראשונה של ניסן של ראש המחזור אתה צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב מטעם דה\"י תרמ\"ב עם אב\"ג עולה לז\"ט תרמ\"ב ולדעת ר\"י נמי דס\"ל דבניסן נברא העולם צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב מטעם שהיתה נזופה הלבנה ז\"ט תרמ\"ב כמו שכתבנו משם המפרשים ובין למר ובין למר התקופה של ניסן של ראש המחזור צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב אלא שנחלקו בטעם וכן נמי התקופה של תשרי של ראש המחזור שאתה צריך להסיר ב\"ך ר\"ד בין למר ובין למר דהכי הוי דלדעת ר\"א צריך להסיר יב\"ך ר\"ד מפני שאתה חשבת שנת אחת של תוהו מכלל השנים שעברו ונמצא שיש יב\"א ר\"ד מרובה אחר שהעולם נברא בתשרי עם אב\"ג עולה יב\"ך כמ\"ש באורך הלבוש שם וגם לדעת ר\"י דבניסן נברא העולם צריך להסיר יב\"ך מטעם דחשבת חצי שנה של תוהו ועולה ה\"י תרמ\"ב צרפהו עם ז\"ט תרמ\"ב שהיתה נזופה עולה יב\"ך ר\"ד הרי דבתקופת תשרי בין למר ובין למר צריך להסיר יב\"ך ר\"ד ובתקופת ניסן בין למר ובין למר צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב וא\"כ איך כתבנו דיש נפקותא מרובה בין ר\"א ור\"י. ונ\"ל דאה\"נ דלפי דעת התלמוד יש נפקותא בין ר\"א ור\"י מפני שהם סוברי' דלא היתה לבנה נזופה ז\"ט תרמ\"ב א\"כ יש נפקותא מרובה ביניהם בשתי התקופות דלתקופת ניסן לדעת ר\"י אין צריך להסיר ה\"י תרמ\"ב דכשצרפת יכ\"א ר\"ד משנה ראשונה יפה צרפת שהרי בניסן נברא העולם ומניסן עד ניסן עולה יכ\"א ר\"ד שעודפת החמה ללבנה ולדעת ר\"א צריך להסיר ה\"י תרמ\"ב שהרי בתשרי נברא העולם ומתשרי ועד ניסן הוא ו' חדשים ועולה ה\"י תרמ\"ב ואתה חשבת יכ\"א ר\"ד מניסן ועד ניסן שהוא ב' פעמים ה\"י תרמ\"ב א\"כ חשבת ה\"י תרמ\"ב אחד מרובה וצריך להסירו וכן בחדש תשרי נמי יש נפקותא שלדעת ר\"א צריך להסיר יכ\"א ר\"ד משנה ראשונה שהרי בתשרי נברא העולם ומתשרי ועד תשרי עולה יכ\"ב ר\"ד ונמצא דשנה אחת היתה של תוהו ועולה יכ\"ב ר\"ד וצריך להסירו ולדעת ר\"י אין צריך להסיר כי אם ה\"י תרמ\"ב שהרי בניסן נברא העולם ולא יש תוהו אלא ו' חדשים בלבד דעולה ה\"י תרמ\"ב וצריך להסיר ה\"י תרמ\"ב דתוהו ונמצא שיש נפקותא מרובה בין ר\"א ור\"י ולפי פי' נברא העולם היינו יום ד' שנבראו המאורות דלדעת ר\"א נבראו המאורות בחדש תשרי ולדעת ר\"י בחדש ניסן ונמצא שיש נפקותא בחמה וכן בלבנה יש נפקותא לדעת ר\"א ולדעת ר\"י דלר\"י נבראו המאורות בתחילת ליל ד' בחדש ניסן א\"כ יבא מולד הלבנה של חדש תשרי דלרבא ביום ו' אחר שעבר מליל ו' ד' שעות ותל\"ח חלקים שהוא בדתל\"ח שהרי בדתל\"ח הוא חצי שנה ממולד למולד כמ\"ש התוס' והרי עכשיו יש בדתל\"ח דהיינו שני ימים יום ד' ויום ה' וד' שעות ותל\"ח חלקי' הרי שכשהלבנה נבראת בניסן בתחילת ליל ד' עד ליל ו' אחר שעברו בה ד' שעות ותל\"ח חלקים דהיה המולד של תשרי יש בדתל\"ח לדעת ר\"י ולדעת ר\"א הלבנה נבראת בתחילת ליל ד' בחדש תשרי ומעתה אתי שפיר מ\"ש התוס' ז\"ל שם בסוף דבריהם וז\"ל ודבר תימא הוא במאי נחלקו ר\"א ור\"י והלא יכולין לברר הדבר דכ\"ד שעו' מיכסי סיהרא בין חדתא לעתיקא והם מרחיקין המולד זה מזה בדתל\"ח כולי האי אין ראוי לטעות דאיך יטעו בו ב' ימים עכ\"ל שפי' דבריהם דאחר דכ\"ד שעות מיכסי סיהרא א\"כ הרי ר\"א ור\"י ממה שרואין המולדות בזמנם משם היו יכולין לברר האמת ואיך יש בין זה לזה בדתל\"ח פי' דלר\"א שנבראו המאורות בתחילת ליל ד' של חדש תשרי ולר\"י דנבראו המאו' בתחילת ליל ד' של חדש ניסן א\"כ המאור של לבנה של חדש תשרי הבא אחר ניסן יבא בליל ו' בד' שעות ותל\"ח חלקים הרי שהרחיקו המולדות זה מזה בדתל\"ח שלר\"א הוי מולדו בליל ו' ולר\"י הוי בליל ד' ואין ראוי לטעות ב' ימים דבשלמא אם סיהרא ב' או ג' ימים א\"כ לא היו יכולין לברר ממה שהיו רואין הלבנה בזמנם אבל עכשיו דכ\"ד שעות מיכסי סיהרא א\"כ היו יכולין לברר מהלבנה של זמנם ללבנה של תשרי של בריאת העולם ואיך היו מרחיקים בין זה לזה בדתל\"ח וזה הקשו התוספות לפי תלמודא דידן שיש נפקותא בין ר\"א לר\"י אבל לפי דעת מחשבי העיבור סוברין שלא יש שום נפקותא בין ר\"א לר\"י דבין ר\"א ובין ר\"י סוברים דמולד תשרי שאינו של תוהו וי\"ד ומולד תשרי של תוהו היה בהר\"ד ומולד ניסן של באמצע היה בליל ד' וט' שעות ותרמ\"ב חלקים אלא שלדעת ר\"א סובר דיו\"ד היה מולד האמת וד\"ט תרמ\"ב דניסן היה ראוי להיות כן אם היה נברא העולם בניסן ולדעת ר\"י האמיתי היה בד\"ט תרמ\"ב בניסן ווי\"ד דתשרי היה הבא אחריו וא\"כ לענין המולד לא יש שום נפקותא בין ר\"א לר\"י בענין דינא וא\"כ לא היו יכולין ר\"א ור\"י לברר מהלבנה של זמנם על המולד של הבריאה וגם על התקופה הגם שיש חילוק ביניהם מ\"מ לא יש נפקותא לענין דינא אחר שכתבנו שלדעת ר\"י מה שנבראת הלבנה בד\"ט תרמ\"ב של ליל ד' פירוש בליל ד' השני דז\"ט תרמ\"ב היתה נזופה כמ\"ש לעיל בפי' דברי רש\"י ולדעת ר\"א דס\"ל דבתשרי נברא העולם קודם התקופה ללבנה כו' וצרפתו עם ה\"י תרמ\"ב עולה ז\"ט תרמ\"ב נמצא בין למר ובין למר צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב כשאתה בא לידע תקופת תשרי של ראש מחזורך וכן כשאתה בא לידע תקופת תשרי של ראש מחזורך שאתה צריך יב\"ך בין למר ובין למר הכי הוי אלא שנחלקו בטעמים דלדעת ר\"א הוא מפני שצרף עם יכ\"א ר\"ד עולה יב\"ך ר\"ד. ולדעת ר\"י הוי טעמא מפני שצרף ה\"י תרמ\"ב של חצי שנה של תוהו עם ז\"ט תרמ\"ב עולה יב\"ך אלא שכל זה דבר תמוה כמו שאכתוב לקמן שאין מרחיקין המולד זה מזה לפי מ\"ש התוס' דוי\"ד היה עולה המולד.
וע\"ק דאיך נעלם זה מחכמי הברייתא ההיא דחכמי ישראל מונין למבול כר\"א ולתקופה כר\"י דמשמע שיש נפקותא ביניהם ולדעת מחשבי העבור לא יש שום נפקותא ביניהם זולת למיסבר קראי דתדשא הארץ ותוצא הארץ כדאיתא שם די\"ו ע\"א עוד יש לתמוה למ\"ש התוס' שם וז\"ל ולא מצינו טעם זה בכל מקום אלא זהו הטעם לפי שהמונ' מבריאת העולם לא מונה בר\"ה עד יום ו' כו' נמצא שנברא העולם בכ\"ה באלול ולתקופה מניסן של תוהו מנינן כו' נמצא דקדמה תקופת ניסן אל המולד ז\"ט תרמ\"ב כו' עכ\"ל.
וכל זה לא אתייא אלא לדעת ר\"א שהרי ממ\"ש התוס' ולתקופה מניסן של תוהו כו' לדעת ר\"י לא הוי ניסן של תוהו וכיון שכן קשיא איך מחשבי העבור כתבו דהלכה כר\"א אחר שכתבו התו' דזה הטעם לא מצינו בשום מקום ונמצא דלא היתה נזופה ז\"ט תרמ\"ב דהרי ברייתא שנינו שחכמי ישראל מונין התקופה כר\"י ונמצא דמחשבי העיבור חלקו עם חכמי ישראל ודוחק לומר דמחשבי העבור ס\"ל דהלכה כסתם משנה דהרי אמרי' שם בגמר' רב חסדא כרבי זירא מתני לה דרבי זירא אמר לתקופה ור\"א היא וא\"כ נמצא דסתם משנה אתייא כר\"א והלכה כסתם משנה וזה פי' מ\"ש התוס' ז\"ל וז\"ל וזה טעם למחשבי העבור לאחר שצרפו כל השעות והתר\"ה של כל מחזורים שמסירים ז\"ט תרמ\"ב עכ\"ל שפי' מן הטעם שאמרו בגמרא שם דסתם משנה דקתני דתשרי הוי ר\"ה לשנים הוא כר\"א נמצא דסתמא דמתני' סברא דאין הלכ' כברייתא דקתני דחכמי ישראל מונין לתקופ' כר\"י דמתני' סברא דחכמי ישראל מונין לתקופה כר\"א והלכה כסתם משנה וזהו הטעם של מחשבי העבור שקבעו ה' כר\"א לפי זה שיש נפקותא בין ר\"א לר\"י ודלא כמו שרגילים לומר שהיתה נזופה ז\"ט תרמ\"ב דלפי אותו טעם לא יש נפקותא בין ר\"א לר\"י שהרי בין ר\"א ובין ר\"י צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב אלא שיש לתמוה על זה דלמה כתבו התוס' ולא מצינו טעם זה בכל מקום עכ\"ל דהול\"ל שאם הלבנה היתה נזופה ז\"ט תרמ\"ב א\"כ אפי' לדעת ר\"י צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב וא\"כ לא יש נפקותא בין ר\"א לר\"י ולמה קתני בברייתא חכמי ישראל מונין לתקופ' כר\"י דמשמ' דיש נפקותא בין ר\"י לר\"א וכן אמרו בש\"ס שם דסתם משנה אתייא כר\"א דמשמע שיש נפקותא דדינא בין זה לזה אלא עכ\"ל דזה שהיתה הלבנה נזופה ז\"ט תרמ\"ב הוא שקר וא\"כ מה שצריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב אינו אלא לדעת ר\"א אבל לדעת ר\"י אין צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב דיפה עשית מה שחשבת יכ\"א ר\"ד על שנת בריאת העולם דמניסן לניסן עולה יכ\"א ר\"ד וי\"ל דנוכל לומר שלדעת ר\"א לא יאמר שקדם התקופה למולד תשרי אב\"ג אלא שוים היו המולד והתקופה ונמצא שיש נפקותא בין ר\"א לר\"י.
ועוד יש לדקדק במ\"ש התוס' שם והם מרחיקים המולד זה מזה בדתל\"ח שהרי לא הרחיקו בדתל\"ח שהרי כתבו התוס' דהמולד הא' לדעת ר\"י היה בד\"ט תרמ\"ב עד וי\"ד לא יש אלא בדתל\"ח ואם כן איך כתבו שמרחיקין זה מזה בדתל\"ח ובשלמא לפי' הא' שכתבנו בדברי התוס' א\"ש שלפי דברי התלמוד המחלו' שיש ביניהם הוא כמ\"ש לעיל וא\"ש דמרחיקין זה מזה אבל לפי מ\"ש התוס' שלדעת ר\"א היה המולד הא' וי\"ד ולדע' ר\"י ד\"ט תרמ\"ב א\"כ לא היה שום הרחקה זה מזה וצ\"ע.
ועוד יש לדקדק על דברי הר\"ב הלבוש שכתב שם וז\"ל דע כי נחלקו רז\"ל במס' סנהדרין אם נברא העולם בתשרי או בניסן כו' ואתה חשבת חשבו' מבהר\"ד ולקחת כנגד כל השנה שעברה כו' ור\"י אמר בניסן נברא העולם כו' דמשמע מדבריו שלדעת ר\"א צריך להסיר יב\"ך כשאתה בא לידע תקופת תשרי וכשאתה בא לידע תקופת ניסן צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב לדעת ר\"י וליתא דבין לדעת ר\"א ובין לדעת ר\"י צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב בניסן ויב\"ך בתשרי לדעת ר\"א ומטעם צרוף ה\"י תרמ\"ב אאב\"ג דהוי ז\"ט תרמ\"ב ולדעת ר\"י מטעם נזיפה וכן ביב\"ך לדעת ר\"א מטעם צרוף יכ\"א ר\"ד עם אב\"ג ולדעת ר\"י מטעם צרוף ה\"י תרמ\"ב עם ז\"ט תרמ\"ב של נזיפה דעולה יב\"כ וצ\"ע.
אבל אין להקשות מההיא דכתבו התוס' שם די\"ב ע\"א בד\"ה למבול כו' אע\"ג דס\"ל כר\"י דבניסן נברא העולם מדמונין לתקופה כר\"י דמשמע דסבירא ליה דהלכה כר\"י דהכא כתבנו שהלכה כר\"א לא ק\"מ משום דהתם בתוס' לא באו לפסק הלכה אלא לפרש דעת אותה ברייתא אבל לענין הלכה אה\"נ דהלכה כר\"א ומש\"ה מסירין ז\"ט תרמ\"ב אבל לדעת ר\"י אין צריכין להסיר ז\"ט תרמ\"ב וק\"ל." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f8b528182b2f8b424ff195313e9f1ead8dd2de0d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,114 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Sanctification_of_the_New_Month", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מצות קידוש החדש\n מ\"ע \n מן התורה כו' ונאמ' ושמרת את החקה הזאת כו'. מצאתי כתו' להרב המובהק משה בן אדרת ז\"ל וז\"ל וק' שהרי מהאי קרא יליף מיניה בעירובין דצ\"ו ע\"א לענין תפילין דשבת לאו זמן תפילין ויש דורשו לפסח וסברת רבינו לא הוזכרה בגמרא וע\"ק דהא האי קרא מבעי ליה לענין תפילין כמ\"ש בפ\"ד מה' תפילין ה\"י." + ] + ], + [ + [], + [ + "שכל \n ישראל בחזקת כשרות כו'. והק' הרב המפרש שהרי כתב רבינו שכל ישראל ע\"ה בחזקת פיסול הם ותי' דהא דאורייתא והא דרבנן. ול\"נ דהתם בדררא דממונא דאיכ' למיחש שמא המלוה או הלוה שכר לעדים מ\"ה החמירו מה שאין כן הכא דלא שייך זה מ\"ה הכא כולן כשרין ומה שתי' דהתם איירי מדרבנן תירוצו לא נראה משום דקשיא שלדבריו הע\"ה כשר לעדות מדאורייתא אף שידוע שאינו הולך בדרכי הכשרים וזה א\"א שהרי אמרו ע\"ה מותר לנחרו ביה\"ך ועוד אמרו שאסור להתלוות עמו בדרך משום דעל חייו לא חס כו' הרי משמע דבחזקת רשע עומד והרשע פסול מדאורייתא." + ], + [], + [], + [], + [ + "אבל \n הראיה שאמרו כו' ובידוע שהעבים הם שנתקשרו כו'. עוד מצאתי כתוב להרב הנז' וז\"ל וקשה שא\"כ למה הוצרך ר\"ג לומר כך קבלתי מבית אבא פעמים בא בקצרה ופעמים בא בארוכה לימא שהלבנה לא היתה אלא העבים הם שנראו להם. ועוד דמלשון פעמים בא בקצר' משמע דשל שחרית נמי לבנה היתה ולפי רבינו לא היו אלא העבים וצ\"ע." + ], + [], + [ + "ואין \n מקדשין אלא חודש שנר' בזמנו כו'. ע\"כ. עוד מצאתי כתוב להרב הנז' וז\"ל הנה רבינו ז\"ל בפ\"י מה' שמיטה כתב דיובל משמט בתחילתו ופסק כר\"י בנו של ריב\"ב דאמר בפ\"ק דר\"ה דקרא דוקדשתם את שנת החמשים שנה דריש ליה שמקדשת והולכת מתחילתה וק' שהרי רבנן פליגי עליה שהרי פריך שם ד\"ח ע\"ב ורבנן ולפי מ\"ש רבינו דנראה בזמנו מקדשין אותו כראב\"ץ לק\"מ דקרא דוקדשתם עכ\"ל דאתי לומר דמשמע מיד בתחילתו ומשום הכי פסק כר\"י אף דיחיד הוא ועוד דסתם משנה כר\"י אתייא דסתם לן תנא בריש מסכת ר\"ה דבאחד בתשרי ר\"ה ליובלות דזה אתייא כר\"י דוקא אך הרואה יראה שהרע\"ב בפ\"ב מ\"ז ורבינו בפי' המשניות הביאו דרשת דרבנן דקרא דוקדשתם שנים אתה מקדש ואין אתה מקדש חדשים דמה\"ט אין מקדשין שלא בזמנו אלא דמאי דמקדשין בזמנו היינו דרבנן מפני שצריך חזוק וכן משמ' נמי מלשון הש\"ס שם דכ\"ד ע\"א דמייתי האי דשנים אתה מקד' משם ראב\"ץ וא\"כ קשיא הלכתא אהלכתא דבפ\"י מה' שמיטה הל' י\"ד פסק כריב\"ב וא\"כ קרא אתא לומר דמר\"ה הוייא היובל ואלו הכא פסק דשלא בזמנו אין מקדשין וה\"ט דשנים אתה מקדש ואין לומר דתרתי שמעינן מהאי קרא דמההיא סוגייא דפ\"ק דר\"ה לא משמע הכי. וע\"ק דרבינו פסק שם בה' שמיטה ה\"ז דאין הלכה כר\"י דאמר דשנת חמשים עולה לכאן ולכאן ומנין לנו זה דאין עולה לכאן ולכאן ואי משום מ\"ש שם ד\"ט ע\"א דקרא דיובל היא דאתא לאפוקי מדר\"י היינו לדעת רבנן אבל לדעת ר\"י בנו של ריב\"ב קרא אצטרי' למילתא אחריתי וכיון שרבינו פסק כר\"י מעתה לא נשאר לנו ראיה לדחות דברי ר\"י. ודוחק לומר דתרתי שמעינן מינה.
עוד ק\"ל אההיא דפרק המקדיש דכ\"ח ע\"ב דאמר דמשמט בסוף השמיטה דא\"כ למה כתיב השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה דמשמע דכל השנה כולה היא משמטת את המלוה דאל\"כ למה אמר שנת השבע שנת השמיטה דאפילו שקרבה שנת השביעית עדיין יובל להלותו ולפרוע ממנו כשיגיע זמן השלשים יום וממס' שבועות דמ\"ח ע\"ב משמע דמשמטת שביעי' מיד שהרי קאמר לוה ממנו ערב שביעית כו' יע\"ש וצ\"ע." + ], + [ + "אם \n עדיין לא יצא כוכב כו'. ע\"כ. עוד מצאתי כתוב להרב המובהק משה בן אדרת ז\"ל וז\"ל עיין במה שהקשה הרלב\"ח ז\"ל ממ\"ש בפ\"ה מה' שבת ועיין שם מה שתי' ועוד נראה לי לתרץ דשנים הוצרכו שיעור ב' ככבים ושיעור משתשקע החמה משום שלפעמים יש עבים ברקיע וא\"כ איך יכול לסמוך על ככב אחד ולו' עדיין הוא יום ולעשות מלאכה בשבת דשמא יש שני ככבים והעבים סתמו הככב האחד ונשאר האחד דכעין זה תמצא לרבינו בפ\"ח מה' אלו הלכה א' יע\"ש ומ\"ה כתב דבזה תלך אחר שקיעת החמה דהוי ספק ולא משום שכך הוא הדין שאם היו ככבים נראין לא הייתי מסתפק בספק בין השמשות אע\"פ דנשקע החמ' דהייתי אומר עדיין יום הוא עד שיצאו שני ככבים אלא דמשו' דרוב פעמים בימות הגשמים יש עבים ברקיע ואז באמת אם תסמוך על דין זה דשני ככבים ותאמ' דכל זמן שלא ראיתי ב' ככבים עדיין יום הוא ותחלל שבת משום דשמא עב קטנה כיסה לככבים מש\"ה נתן כלל אחר בפ\"ה מה' שבת ודוק.
ע\"ק דמאחר שכתב פה שאין קידוש אלא חדש שנראה בזמנו והיינו ליל ל' וזה היה תדיר כמ\"ש במס' ר\"ה פ\"ד מ\"ד פעם אחת נשתהו העדים התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה כו' דמשמע שכל הפעמים לא כן היה א\"כ איך כתב רבינו בפ\"ה ה\"ב שזה שיהיה הראיה קודם הקביעה הוא פלא והוא בארצות המערב דמה שייך פלא וארצות המערב דזהו תדיר לעולם כמ\"ש. ומיהו י\"ל דמ\"ש שהוא פלא הוא בזמן הזה משום הראיה נתמעט ואין כח בחוש לראות כשהיא קטנה דאל\"כ תקשי לך ק\"ו גדולה מזו והוא שאמרו בגמרא דכ\"ד שעי מיכסי סיהרא כו' ורבינו כתב בפ\"א לעיל ה\"ג דביום שלם מיכסי אחר המולד דהיינו מהחדשה אלא על כרחינו לומר כמו שכתבנו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "היה \n העד שראה את החדש בליל שבת מרכיבין אותו על החמור. הכי איתא בפ\"א דר\"ה באותה ששנינו מי שראה את החדש ואינו יכול להלוך ברגליו מוליכין אותו על החמור והק' הרלב\"ח הביאו התי\"ט דהיאך היו מחללין את השבת על היחיד והוא ספק אם יועיל עדותו שמא לא ימצא אחר שיעיד עמו הא תנן בפי\"ט דשבת נולד לבין השמשות נימול לט' ותירץ הרב תי\"ט ז\"ל דתיקון מועדות שאני שהרי מכשירי מילה אין דוחין את השבת והכא אפי' מכשירין דוחין להרכיבו על החמור וליקח מזונות וכלי זיין וטעמא דזו היא מצוה על כל ישראל בכלל והמילה מצוה על היחיד ועוד שתוכל היא להתקיים למחרתו יע\"ש ולא היה לו צורך לומר דמשום עדות החדש היא מצוה כללית לכל ישראל הוא דדוחה את השבת אלא מפני שהוא צורך גבוה כדאמרי' בפרק ר\"א דמילה דקל\"א ע\"א גבי עומר ושתי הלחם דדחו שבת הן ומכשיריו משום דצורך גבוה הוא ולא ילפינן מינייהו לא לולב ולא סוכ' ולא מצה ולא שופר ולא מילה יע\"ש. גם מ\"ש דמילה שאני שתוכל היא להתקיים למחרתו כן תירץ הלח\"מ ז\"ל שם והכי אמרי' התם דף ק\"מ דלא אתי מילה מכל הנך לר\"א משום דמילה אפשר למחר ודחי' זו דדחי הרב ז\"ל דשאני מצוה שהיא כוללת לכל ישראל לא דחי התם יע\"ש.
ומ\"מ עיקר קושייא ליתא לע\"ד דשאני נולד בין השמשות דמילה דלעולם לא קאי בס' ולא אתי לידי בירור ולכן דוחין אותו לט' לא כן בספק זה דעדות החדש דעתיד ספק זה להתברר כשיבואו לב\"ד והו\"ל כספק דפקוח נפש דדחינן את השבת שמא ימצא אדם תחת הגל אף שיש לדחות דשאני התם משום דכתיב וחי בהם ועוד דס\"ס התירו בפקוח נפש מ\"מ למאן דיליף פקוח נפש ממילה ומבא במחתרת וכיוצא כדאיתא ביומא דפ\"ד ע\"ב טעמו הוא כדאמרן יע\"ש א\"נ י\"ל דשאני מילה דכתיב ביום השמיני ואיכא למימר שמיני ודאי ולא שמיני ספק כדדרשינן בבכורות פ' מעשר בהמ' דנ\"ח עשירי ודאי ולא עשירי ס' משא\"כ הכא גבי דחיית עדות החדש דלא כתיב אלא במועדו ודוק.
ועל מ\"ש עוד רבינו מרכיבין אותו על החמור אפי' במטה הנה התי\"ט כתב וז\"ל דאע\"ג דתנן בפ\"י דשבת מ\"ה דהנושא את החי פטור אף על המטה ונ\"מ חי שאינו כפות כמ\"ש הרב שם אבל חולה ככפות דמי וחייב כמ\"ש הרמב\"ם בפח\"י מה\"ש וכבר כתבתי כן בשם התוס' רפי\"ט דשבת והילכך מטה נמי משוי הוא על הבהמה וקמ\"ל דאפי\"ה מחללין עכ\"ל והנה זה שהוצרך להביא ראיה מדברי רבינו והתוספות דחולה דינו ככפות סוגייא ערוכה היא בפרק שני שעירי דס\"ו ע\"ב גבי מאי דאמרינן התם עתי ואפי' בשבת למאי הילכתא אמר רב ששת לומר שאם היה חולה מרכיבו על כתפו כמאן דלא כר' נתן דאי ר\"ן הא אמר חי נושא את עצמו אפי' תימא ר\"ן חולה שאני ע\"כ וכתב רש\"י דחולה אינו נושא את עצמו והנושא מחלל את השבת יע\"ש ואע\"ג דלר\"ן הוא דאמרינן התם הכי דס\"ל דאף בבהמה אמרינן חי נושא את עצמו מ\"מ מינה ילפינן לרבנן דר\"ן לנוש' את האדם וברור ולפי\"ז לא ידעתי למה זה ה\"ה ז\"ל שם בפי\"ח מהלכות שבת הי\"ו עמ\"ש רבינו דהנושא את החולה חייב לא כתב דנפ\"ל לרבינו הא מהא דפ' שני שעירי והוצרך הרב ז\"ל לומ' דנפקא ליה מההיא דאמרינן בפרק המצניע דצ\"ד הני פרסיאי כמאן דכפיתי דמי יע\"ש. ומ\"מ דברי התי\"ט ז\"ל אינן מובנין אצלי במ\"ש דבכפות מחייב אף על המטה וזה לא ידעתי מנין לו דכיון דהמטה טפלה לו ודאי דפטו' עליה ואי משום דמחייב על הוצאת האיש הכפות מה ענין זל\"ז דאע\"ג דעל האיש הכפות חייב על המטה שהיא טפלה לו פטור שהרי במוציא אוכלין כשיעור בכלי חייב על האוכלין ופטור על הכלי כדאמרינן בהדייא בפ' המצניע דצ\"ג ע\"ב יע\"ש. ואדרבא במוציא את החולה במטה הסברא נותנת שהמטה טפלה לחולה טפי מן החי שאין דרך להוציא את החולה בעצמו אם לא ע\"י דבר אחר משא\"כ החי דיכול להלך ברגליו ולפי דברי הרב תי\"ט ז\"ל במוצי' את החולה במטה כיון שהוא מתחייב על הוצאה מתחייב הוא על המטה והוא תימא גם עיקר קושייתו לא קשייא כלל דהא קמ\"ל מתני' דהמטה נמי מרכיבין על החמור מפני שהמטה טפלה לחולה והרב המפרש לה' קידוש החדש כתב וז\"ל ואפילו במטה לפי שאסור להוציא משא על הבהמה בשבת ואדם חי שאינו כפות או שאינו חולה אינו משא ואם היה חולה הרי הוא משוי וכ\"ש המטה שהוא משא ואע\"פ שהמוציא אדם חי שאינו כפות במטה פטור לפי שהמטה טפלה לו הנ\"מ כשנשאו אדם אבל לענין משוי בהמה הרי האדם והחולה והמטה משוי הם ואסו' להוציאם על הבהמה בשבת אבל התירו חז\"ל בעדות החדש עכ\"ל ולא ידעתי מנ\"ל לחלק בין משא דאדם למשא דבהמה כיון דעיקר טעמא הוא משום דהחי נושא את עצמו והרי ההיא דפרסאי שהביא ה\"ה הוי תיובתיה ועוד דמאי קא קשייא ליה הכא במתני' עד שהוצרך לזה שהרי כיון דמתני' איירי בחולה וכבר הקדים וכת' דאם היה חולה הרי הוא משוי וכ\"ש המטה שהוא משא וא\"כ שפיר קתני ואפילו במטה ומה זה שכתב ואע\"פ שהמוציא אדם חי שאינו כפות כו' דנהי דאדם חי שאינו כפות המטה טפלה אבל כפות וחולה אין המטה טפלה לו ושפיר קתני מתני' אפילו במטה.
ודע שבמוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי דשנינו במתני' דפטור אף על הכלי ופסקה רבינו פ\"ח מהלכות שבת כתב הראב\"ד דבירוש' מפרש דדוקא באוכלין שצריכין לכלים כגון תותין הוא דפטור על הכלים אבל בלא\"ה חייב על הכלים וראיתי לה\"ה שם שכתב וז\"ל ואיני רואה כן דרך גמרתינו אלא כל מידי דמבטל ליה לגביה אע\"פי שאינו צריך לו פטור והכין משמע בהדייא פ' הנוטל דקמ\"א ע\"ב עכ\"ל ולא ידעתי מהיכן משמע לה\"ה ז\"ל כן מפרק הנוטל דאדרבא משם משמע היפך דבריו דעלה דקאמר רבא הוציא תינוק חי וכיסו תלוי בצוארו חייב משום כיס פרכינן וליבטיל כיס גבי תינוק מי לא תנן את החי במטה פטור אף על המטה ומשנינן מטה לגבי חי מבטל ליה כיס לגבי תינוק לא מבטל ליה ופי' רש\"י מטה לגבי חי מבטל ליה להיות טפלה לו שהרי צריך לו עכ\"ל הרי דדוקא היכא דצריך לכלי לא מיבטיל אבל אם אין צריך לו מבטיל.
ואולם מצאתי ראיה לדבריו מאותה שאמרו בפרק לולב הגזול דמ\"ב עלה דאמרינן במתני' ר\"י אומר י\"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לר\"ה פטור מפני שהוציאו ברשות ואמרינן בגמרא אמר אביי ל\"ש אלא שלא יצא בו חייב ופרכינן והא מדאגביהיה נפק ביה ומשני אביי כשהפכו ורבא אמר כגון שהוציאו בכלי כו' וכת' הר\"ן ז\"ל שם בהלכות דלא מיחייב על הכלי דהא המוציא את החי במטה פטור אף על המטה יע\"ש והשתא אם במוציא את הכלי שלא לצורך מחייב גבי לולב נמי לאיזה צורך הוציאו בכלי ואין לומר דיש לו צורך לכלי משום דלא בעי למיפק ביה דיוציאנו הפוך כדאמר אביי אלא ודאי דכל שהוא מבטל ליה לגביה דבר אחר אעפ\"י שאינו צריך לו פטור אלא דההיא דריש פ' הנוטל משמע להיפך וכדאמרן וצ\"ע ועיין בפרק משילין דל\"ט ע\"א בתוס' ד\"ה ות\"ל משו' מנא שכתבו דלהכי לא בטיל מנא לגבי שלהבת משום דאין בשלהבת ממש ולא חשיב יע\"ש. ודע שזה שהקשינו על המ' שחילק בין משא דאדם למשא דבהמה וס\"ל דבבהמה לא אמרינן המטה טפלה לו ואנו בעניותינו לא ידענו טעמו מה בין משא דאדם לבהמה אחרי כותבי מצאתי כדברינו למרן ב\"י בא\"ח סי' רס\"ז שכת' על שם הגהת מרדכי דהרוכב על הסוס והחשיך לו בדרך מוטב לו לרכוב על החמור ולבא דאז אינו עובר אלא משום שבות אם הוא בתוך התחום דהחי נושא את עצמו דאי משום האוכף שעל הסוס הואיל ופטור על רכיבתו פטור על האוכף שהיא טפלה לו אבל אם ירד יעבור על שביתת בהמתו שנושא האוכף וכמו כן מחמר אחריה עכ\"ל יעו\"ש הרי שכתב דגם על האוכף פטור משום שהיא טפלה לו אבל מדקדוק לשונו שכתב הואיל ופטור על רכיבתו פטור על האוכף משמע שאם היה חייב על רכיבתו היה חייב על האוכף אע\"פ שהיא טפלה לו וזה מורה כדברי התי\"ט ז\"ל וכבר כתבנו דמההיא דהמוציא אוכלין כשיעור בכלי דחייב על האוכלין ופטור על הכלי משמע היפך זה וכעת צ\"ע ולמאי דקשי' לן לדברי ה\"ה ז\"ל שהביא ראיה מפרק הנוטל דאפילו אין הכלי צריך לאוכלין פטור על הכלי מההיא דאמרינן התם דכיס לגבי תינוק לא מבטל ליה וכתב רש\"י ז\"ל מפני שאינה צריכה לו כתוב בחי' הרשב\"א ז\"ל שם דכיס לגבי תינוק ה\"ט דחייב מפני שהוצאת הכיס בתינוק אינו לצורך תשמישו כהוצאה במטה לחי ודוק.
אחרי כותבי כל זה מצאתי כתוב להר' המופלא מוהר\"מ ן' אדרת ז\"ל בהלכה זו וז\"ל כתב המפרש שיש לחלק בין של בהמה לאדם שנושא את האדם דבבהמה הוי משוי ואחר המחילה נעלם ממנו משנה שלמה ששנינו במסכת פסחים פ\"ד מ\"ג בן בתירה מתיר בסוס כמ\"ש הר\"ב ז\"ל שם משום שבעל חי נושא את עצמו אפילו כשהוא על הבהמה ומינה דפטור על המטה דטפלה לו גם מה שחילק בין אדם חולה לבריא גם זה ליתא מדמחלק המשנה במסכת שבת פ\"י מ\"ה בין נושא את החי במטה דפטור לנושא את המת מכלל שאין חילוק אלא במת ועוד יציאת החי במטה פירוש שהוא חולה ומשו\"ה צריך למטה ואפי\"ה אמר שהוא פטור ואם לאיסור הכל אסור בין בריא ובין בבהמה ובין באדם עכ\"ל." + ] + ], + [ + [], + [ + "אם \n תהיה תקופת ניסן בי\"ו בניסן או אחר זמן זה מעברין אותה השנה כו' כדי שיהיה הפסח בזמן האביב כו'. עוד מצאתי כתוב להרב המופלא מוהר\"מ ן' אדרת ז\"ל וז\"ל דמשמע מדברים הללו שעי\"ז יבא הפסח בזמן האביב ואח\"כ כתב בהלכה ג' שעל האביב מעברין אפילו אם היה התקופה קודם י\"ו שנמצא שאין התקופה תלוי בהאביב ואין לומר דכשהתקופה בי\"ו א\"א דיהיה אביב בט\"ו אבל כשהוא קודם י\"ו אז אפשר שיהיה משום דמאי איכפת מהתקופה דסוף סוף לא היה אביב אם היה בט\"ו לניסן ואפשר שלא יהיה אביב ומעתה ל\"ק מידי שהכל תלוי באביב." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ודבר \n זה מפני הדחק. וק\"ל עוד מצאתי כתוב להרב הנז' היאך יכולין לעבר אחר ר\"ה מיד דשמא יהיו פירות אילן ואביב ואז אינם יכולים לעבר דהרי אין מעברין אלא משום התקופה וכו' כמ\"ש בפ\"ק דסנהדרין על שתים מעברין על אחת אין מעברין ונ\"ל דמזה יש סיוע למ\"ש רבינו לעיל בהל' ב' דעל התקופה לבד מעברין דמעתה אחר ר\"ה מיד אע\"ג שעדיין לא ידעו אם יהיה אביב או לא מ\"מ על התקופה יכולין לידע ע\"פ החשבון מר\"ה ומעתה מה שהוק' שם הרמ\"ה והביאו שם הכ\"מ לק\"מ ומיהו מצינן למימר דקו' הרמ\"ה שם עומדת ואין ראיה מזה משום שכוונת השגת הרמ\"ה הוא לומר שרבינו הי\"ל לפרש דזה דמעברין משום התקופה לבד היינו משום תקופת ניסן אבל משום תקופת תשרי אין מעברין עליה לבד דמ\"ש על שנים מהן אין מעברין קאי על תקופת תשרי אבל על דניסן עליה לבד מעבירין וא\"כ מעתה מצינן למימר דמ\"ש דאחר ר\"ה מעברין מיד היינו בתקופת ניסן דעליה לבד מעברין אבל תקופת תשרי אין מעברין מיד אחר ר\"ה משום דעל אחת אין מעברין ולא ידעו אם יהיה פירות ואביב אם לא ונמצא דאין ראיה מכאן לרבינו ז\"ל וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "יראה \n לי כו'. והשיג עליו הרמ\"ה שהרי אלישע תוכיח שהיה טעם אביב ואפי\"ה לא עיבר משום שהיה שנת בצורת ע\"כ עוד מצאתי כתוב להרב מוהר\"מ הנז' וז\"ל ונראה דהתם שאני משום שהיה בצורת גדול ז' שנים כמ\"ש בפ\"ק דתעניות דאכלו בשר בניהם ובנותיהם ואם יעברו יוסיפו חדש אחר ברעב משא\"כ פה דמיירי בבצורת כההיא דמסכת אבות פ\"ח מ\"ח מקצתם רעבים ומקצתם שבעים ומשום זה לא דחינן מ\"ש שמור את חדש האביב." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נמצא \n עיקר דבר זה כו' שאין שלוחי כל תשרי ותשרי מגיעין כו'. ע\"כ. עוד מצאתי כתוב להרב הנז' וז\"ל וק' דמאי ראיה היא זו שאין השלוחים מגיעין דאימא שהדרכים נתקלקלו כמ\"ש במסכת ר\"ה דכ\"ג ע\"ב ובמדרש איכה על פסוק נתיבותי עיוה שמגליל לירוש' היו הולכים בשעה אחת או פחות ועכשיו אינם הולכים כי אם בה' ימים או יותר וא\"כ היל\"ל שיעשו כמנהג אבותיהם לפי שהוא ספק אם היו השלוחים מגיעים ודמי לצור ודמשק ועמון ומואב שכתב בסמוך וע\"ק דלמה כתב דבאושא ושפרעם ולוז ויבנה ונוב וטבריה שיעשו יום אחד מאחר שגם בהם יש ספק אם היו השלוחים מגיעים דנהי דידעינן שהיו ישראל שם באותו זמן מ\"מ אפשר שלא היו השלוחים הולכים שם כמ\"ש בהל' ט' שאפשר שהיה חירום בדרך כדרך שהיה חירום בין יאודה לגליל או מפני הכותים ומפני זה כתב שם דאין עשיית י\"ט ראשון תלוי בקריבת המקום שא\"ת שזה שכתב היינו כשאין ישראל שם דאז אינו תלוי בקריבת המקום אבל כשיש ישראל אז תלוי בקריבת המקום מ\"מ קשה למה כתב במצרים ובעמון ובמואב דאזלינן בתר מנהג אבותיהם נימא דהואיל והיו ישראל שם בודאי יעשו שני ימים שהרי אמרינן בפ\"ק דחגיגה עמון ומואב מעשרין מ\"ע בשביעית משמע מזה שהיו ישראל שם וכן מצרים איתא במס' ידים פ\"ד מ\"ג דמעשרין מ\"ב בשביעי' וכן צור וסורייא נמי היו ישראל שם כדמשמע בספ\"ק דע\"ז דשקיל וטרי על סורייא בדין שדה ומרחץ שלהם וכן בגיטי' דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש משמע שהיו ישראל דרים שם וא\"כ למה כתב שהולכין אחר המנהג מוכרח לומר שהטעם משום שאע\"פ שישראל היו שם מ\"מ אפשר שהשלוחים לא היו הולכין שם מטעם חירום וכותים א\"כ גם באושא ושפרעם ולוז ויבנה ונוב וטבריה נימ' נמי שאע\"פ שהיו ישראל שם אף שלא היו שלוחים יוצאין מטעם חירום שבין יאודה לגליל או מטעם כותים ומה איכפת לי אם הוא מא\"י או מסורייא וח\"ל ומדכתב וכיוצא בהם גבי אושא כו' משמע שנותן כלל רבינו שכיון שהוא מא\"י עושים יום א' ואינו כן אלא ראוי לתלות במנהג אבותיהם כמו מצרים ועמון ומואב וסורייא וצ\"ע." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "ותקופת \n ניסן הית' בשנה הראשונה כו'. עוד מצאתי כתוב להרב הנז' וז\"ל הנה במסכת ר\"ה ד\"ח ע\"א איתא דר' זירא אמר לתקופות ור\"א הוא דאמר בתשרי נברא העולם ומשמ' מהאי לישנ' דיש נפקותא מרובה בין ר\"א לר\"י וכן משמע נמי מלישנא דברייתא דאיתא התם די\"ב ע\"א ת\"ר חכמי ישראל מונין למבול כר\"א והתקופה כר\"י וכתב שם רש\"י בד\"ה חכמי ישראל דס\"ל דבניסן נברא העולם והתקופות כר\"י וכו' דבתחילת ליל ד' שמשה חמה בניסן לפיכך אין תקופת ניסן נופלת אלא בד' רביעי היום לפי שלעולם יום ורביע בין תקופה כו' וכן מולדות הלבנה מונין מולד ניסן ראשון בט' שעות ותרמ\"ב חלקים עכ\"ל משמע דזה דוקא לדע' ר\"י אבל לדעת ר\"א אין סדר התקופות הכי אלא דיש כמה שאלות בזה האחת דרש\"י שכתב דמולד הלבנה בט' שעות ותרמ\"ב חלקים דזה היפך דברי רבינו שכתב דתקופה ראשונה קדמה למולד ז' ימים וט' שעות ותרמ\"ב חלקי' וכן סדר כל מחשבי העיבור וצ\"ל שפי' דברי רש\"י היינו דבכ\"ג לחדש אדר היתה תקופת החמה בתחילת ליל ד' ובאחד לחדש ניסן בליל ד' היה מולד הלבנה אחר שעבר מליל הד' ט' שעות ותרמ\"ב חלקים א\"כ תחשוב מכ\"ג באדר עד ר\"ח ניסן תמצא ז' ימים צרף הז' ימים עם ט' שעות ותרמ\"ב חלקים א\"כ נמצא שקידם תקופת חמה למולד הלבנה ז\"ט תרמ\"ב ואע\"פ דכתוב כתיב דחמה ולבנה נבראו ביום ד' ביום אחד אה\"נ דהכי הוה דביום אחד נבראו אלא מסיבה שקטרגה הלבנה היתה נזופה ז\"ט תרמ\"ב וכ\"כ המפרש דברי רבינו וכ\"כ הלבוש בא\"ח סימן תכ\"ח בדק\"ח ע\"ב.
ונחזור לעניינינו שכתבנו שיש נפקותא בין ר\"א ור\"י וכ\"כ התוס' שם ד\"ח ד\"ה לתקופות וז\"ל ויש נפקותא מרובה בדבר במה שקודם מנין של זה למנין של זה חצי שנה עכ\"ל ותמיהא לי מילתא טובא שהרי לא יש נפקותא כלל ועיקר שהרי גם ר\"א שאמר בתשרי נברא העולם צריך להסיר ז\"ט ותרמ\"ב כמ\"ש התוס' שם וז\"ל ונמצא דקדמה תקופת ניסן אל המולד ז\"ט תרמ\"ב דלחצי שנה עודפת התקופה על המולד ה\"י תרמ\"ב וכו' עכ\"ל. הא קמן שלדעת ר\"א כשאתה בא לדעת תקופה ראשונה של ניסן של ראש המחזור אתה צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב מטעם דה\"י תרמ\"ב עם אב\"ג עולה לז\"ט תרמ\"ב ולדעת ר\"י נמי דס\"ל דבניסן נברא העולם צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב מטעם שהיתה נזופה הלבנה ז\"ט תרמ\"ב כמו שכתבנו משם המפרשים ובין למר ובין למר התקופה של ניסן של ראש המחזור צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב אלא שנחלקו בטעם וכן נמי התקופה של תשרי של ראש המחזור שאתה צריך להסיר ב\"ך ר\"ד בין למר ובין למר דהכי הוי דלדעת ר\"א צריך להסיר יב\"ך ר\"ד מפני שאתה חשבת שנת אחת של תוהו מכלל השנים שעברו ונמצא שיש יב\"א ר\"ד מרובה אחר שהעולם נברא בתשרי עם אב\"ג עולה יב\"ך כמ\"ש באורך הלבוש שם וגם לדעת ר\"י דבניסן נברא העולם צריך להסיר יב\"ך מטעם דחשבת חצי שנה של תוהו ועולה ה\"י תרמ\"ב צרפהו עם ז\"ט תרמ\"ב שהיתה נזופה עולה יב\"ך ר\"ד הרי דבתקופת תשרי בין למר ובין למר צריך להסיר יב\"ך ר\"ד ובתקופת ניסן בין למר ובין למר צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב וא\"כ איך כתבנו דיש נפקותא מרובה בין ר\"א ור\"י. ונ\"ל דאה\"נ דלפי דעת התלמוד יש נפקותא בין ר\"א ור\"י מפני שהם סוברי' דלא היתה לבנה נזופה ז\"ט תרמ\"ב א\"כ יש נפקותא מרובה ביניהם בשתי התקופות דלתקופת ניסן לדעת ר\"י אין צריך להסיר ה\"י תרמ\"ב דכשצרפת יכ\"א ר\"ד משנה ראשונה יפה צרפת שהרי בניסן נברא העולם ומניסן עד ניסן עולה יכ\"א ר\"ד שעודפת החמה ללבנה ולדעת ר\"א צריך להסיר ה\"י תרמ\"ב שהרי בתשרי נברא העולם ומתשרי ועד ניסן הוא ו' חדשים ועולה ה\"י תרמ\"ב ואתה חשבת יכ\"א ר\"ד מניסן ועד ניסן שהוא ב' פעמים ה\"י תרמ\"ב א\"כ חשבת ה\"י תרמ\"ב אחד מרובה וצריך להסירו וכן בחדש תשרי נמי יש נפקותא שלדעת ר\"א צריך להסיר יכ\"א ר\"ד משנה ראשונה שהרי בתשרי נברא העולם ומתשרי ועד תשרי עולה יכ\"ב ר\"ד ונמצא דשנה אחת היתה של תוהו ועולה יכ\"ב ר\"ד וצריך להסירו ולדעת ר\"י אין צריך להסיר כי אם ה\"י תרמ\"ב שהרי בניסן נברא העולם ולא יש תוהו אלא ו' חדשים בלבד דעולה ה\"י תרמ\"ב וצריך להסיר ה\"י תרמ\"ב דתוהו ונמצא שיש נפקותא מרובה בין ר\"א ור\"י ולפי פי' נברא העולם היינו יום ד' שנבראו המאורות דלדעת ר\"א נבראו המאורות בחדש תשרי ולדעת ר\"י בחדש ניסן ונמצא שיש נפקותא בחמה וכן בלבנה יש נפקותא לדעת ר\"א ולדעת ר\"י דלר\"י נבראו המאורות בתחילת ליל ד' בחדש ניסן א\"כ יבא מולד הלבנה של חדש תשרי דלרבא ביום ו' אחר שעבר מליל ו' ד' שעות ותל\"ח חלקים שהוא בדתל\"ח שהרי בדתל\"ח הוא חצי שנה ממולד למולד כמ\"ש התוס' והרי עכשיו יש בדתל\"ח דהיינו שני ימים יום ד' ויום ה' וד' שעות ותל\"ח חלקי' הרי שכשהלבנה נבראת בניסן בתחילת ליל ד' עד ליל ו' אחר שעברו בה ד' שעות ותל\"ח חלקים דהיה המולד של תשרי יש בדתל\"ח לדעת ר\"י ולדעת ר\"א הלבנה נבראת בתחילת ליל ד' בחדש תשרי ומעתה אתי שפיר מ\"ש התוס' ז\"ל שם בסוף דבריהם וז\"ל ודבר תימא הוא במאי נחלקו ר\"א ור\"י והלא יכולין לברר הדבר דכ\"ד שעו' מיכסי סיהרא בין חדתא לעתיקא והם מרחיקין המולד זה מזה בדתל\"ח כולי האי אין ראוי לטעות דאיך יטעו בו ב' ימים עכ\"ל שפי' דבריהם דאחר דכ\"ד שעות מיכסי סיהרא א\"כ הרי ר\"א ור\"י ממה שרואין המולדות בזמנם משם היו יכולין לברר האמת ואיך יש בין זה לזה בדתל\"ח פי' דלר\"א שנבראו המאורות בתחילת ליל ד' של חדש תשרי ולר\"י דנבראו המאו' בתחילת ליל ד' של חדש ניסן א\"כ המאור של לבנה של חדש תשרי הבא אחר ניסן יבא בליל ו' בד' שעות ותל\"ח חלקים הרי שהרחיקו המולדות זה מזה בדתל\"ח שלר\"א הוי מולדו בליל ו' ולר\"י הוי בליל ד' ואין ראוי לטעות ב' ימים דבשלמא אם סיהרא ב' או ג' ימים א\"כ לא היו יכולין לברר ממה שהיו רואין הלבנה בזמנם אבל עכשיו דכ\"ד שעות מיכסי סיהרא א\"כ היו יכולין לברר מהלבנה של זמנם ללבנה של תשרי של בריאת העולם ואיך היו מרחיקים בין זה לזה בדתל\"ח וזה הקשו התוספות לפי תלמודא דידן שיש נפקותא בין ר\"א לר\"י אבל לפי דעת מחשבי העיבור סוברין שלא יש שום נפקותא בין ר\"א לר\"י דבין ר\"א ובין ר\"י סוברים דמולד תשרי שאינו של תוהו וי\"ד ומולד תשרי של תוהו היה בהר\"ד ומולד ניסן של באמצע היה בליל ד' וט' שעות ותרמ\"ב חלקים אלא שלדעת ר\"א סובר דיו\"ד היה מולד האמת וד\"ט תרמ\"ב דניסן היה ראוי להיות כן אם היה נברא העולם בניסן ולדעת ר\"י האמיתי היה בד\"ט תרמ\"ב בניסן ווי\"ד דתשרי היה הבא אחריו וא\"כ לענין המולד לא יש שום נפקותא בין ר\"א לר\"י בענין דינא וא\"כ לא היו יכולין ר\"א ור\"י לברר מהלבנה של זמנם על המולד של הבריאה וגם על התקופה הגם שיש חילוק ביניהם מ\"מ לא יש נפקותא לענין דינא אחר שכתבנו שלדעת ר\"י מה שנבראת הלבנה בד\"ט תרמ\"ב של ליל ד' פירוש בליל ד' השני דז\"ט תרמ\"ב היתה נזופה כמ\"ש לעיל בפי' דברי רש\"י ולדעת ר\"א דס\"ל דבתשרי נברא העולם קודם התקופה ללבנה כו' וצרפתו עם ה\"י תרמ\"ב עולה ז\"ט תרמ\"ב נמצא בין למר ובין למר צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב כשאתה בא לידע תקופת תשרי של ראש מחזורך וכן כשאתה בא לידע תקופת תשרי של ראש מחזורך שאתה צריך יב\"ך בין למר ובין למר הכי הוי אלא שנחלקו בטעמים דלדעת ר\"א הוא מפני שצרף עם יכ\"א ר\"ד עולה יב\"ך ר\"ד. ולדעת ר\"י הוי טעמא מפני שצרף ה\"י תרמ\"ב של חצי שנה של תוהו עם ז\"ט תרמ\"ב עולה יב\"ך אלא שכל זה דבר תמוה כמו שאכתוב לקמן שאין מרחיקין המולד זה מזה לפי מ\"ש התוס' דוי\"ד היה עולה המולד.
וע\"ק דאיך נעלם זה מחכמי הברייתא ההיא דחכמי ישראל מונין למבול כר\"א ולתקופה כר\"י דמשמע שיש נפקותא ביניהם ולדעת מחשבי העבור לא יש שום נפקותא ביניהם זולת למיסבר קראי דתדשא הארץ ותוצא הארץ כדאיתא שם די\"ו ע\"א עוד יש לתמוה למ\"ש התוס' שם וז\"ל ולא מצינו טעם זה בכל מקום אלא זהו הטעם לפי שהמונ' מבריאת העולם לא מונה בר\"ה עד יום ו' כו' נמצא שנברא העולם בכ\"ה באלול ולתקופה מניסן של תוהו מנינן כו' נמצא דקדמה תקופת ניסן אל המולד ז\"ט תרמ\"ב כו' עכ\"ל.
וכל זה לא אתייא אלא לדעת ר\"א שהרי ממ\"ש התוס' ולתקופה מניסן של תוהו כו' לדעת ר\"י לא הוי ניסן של תוהו וכיון שכן קשיא איך מחשבי העבור כתבו דהלכה כר\"א אחר שכתבו התו' דזה הטעם לא מצינו בשום מקום ונמצא דלא היתה נזופה ז\"ט תרמ\"ב דהרי ברייתא שנינו שחכמי ישראל מונין התקופה כר\"י ונמצא דמחשבי העיבור חלקו עם חכמי ישראל ודוחק לומר דמחשבי העבור ס\"ל דהלכה כסתם משנה דהרי אמרי' שם בגמר' רב חסדא כרבי זירא מתני לה דרבי זירא אמר לתקופה ור\"א היא וא\"כ נמצא דסתם משנה אתייא כר\"א והלכה כסתם משנה וזה פי' מ\"ש התוס' ז\"ל וז\"ל וזה טעם למחשבי העבור לאחר שצרפו כל השעות והתר\"ה של כל מחזורים שמסירים ז\"ט תרמ\"ב עכ\"ל שפי' מן הטעם שאמרו בגמרא שם דסתם משנה דקתני דתשרי הוי ר\"ה לשנים הוא כר\"א נמצא דסתמא דמתני' סברא דאין הלכ' כברייתא דקתני דחכמי ישראל מונין לתקופ' כר\"י דמתני' סברא דחכמי ישראל מונין לתקופה כר\"א והלכה כסתם משנה וזהו הטעם של מחשבי העבור שקבעו ה' כר\"א לפי זה שיש נפקותא בין ר\"א לר\"י ודלא כמו שרגילים לומר שהיתה נזופה ז\"ט תרמ\"ב דלפי אותו טעם לא יש נפקותא בין ר\"א לר\"י שהרי בין ר\"א ובין ר\"י צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב אלא שיש לתמוה על זה דלמה כתבו התוס' ולא מצינו טעם זה בכל מקום עכ\"ל דהול\"ל שאם הלבנה היתה נזופה ז\"ט תרמ\"ב א\"כ אפי' לדעת ר\"י צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב וא\"כ לא יש נפקותא בין ר\"א לר\"י ולמה קתני בברייתא חכמי ישראל מונין לתקופ' כר\"י דמשמ' דיש נפקותא בין ר\"י לר\"א וכן אמרו בש\"ס שם דסתם משנה אתייא כר\"א דמשמע שיש נפקותא דדינא בין זה לזה אלא עכ\"ל דזה שהיתה הלבנה נזופה ז\"ט תרמ\"ב הוא שקר וא\"כ מה שצריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב אינו אלא לדעת ר\"א אבל לדעת ר\"י אין צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב דיפה עשית מה שחשבת יכ\"א ר\"ד על שנת בריאת העולם דמניסן לניסן עולה יכ\"א ר\"ד וי\"ל דנוכל לומר שלדעת ר\"א לא יאמר שקדם התקופה למולד תשרי אב\"ג אלא שוים היו המולד והתקופה ונמצא שיש נפקותא בין ר\"א לר\"י.
ועוד יש לדקדק במ\"ש התוס' שם והם מרחיקים המולד זה מזה בדתל\"ח שהרי לא הרחיקו בדתל\"ח שהרי כתבו התוס' דהמולד הא' לדעת ר\"י היה בד\"ט תרמ\"ב עד וי\"ד לא יש אלא בדתל\"ח ואם כן איך כתבו שמרחיקין זה מזה בדתל\"ח ובשלמא לפי' הא' שכתבנו בדברי התוס' א\"ש שלפי דברי התלמוד המחלו' שיש ביניהם הוא כמ\"ש לעיל וא\"ש דמרחיקין זה מזה אבל לפי מ\"ש התוס' שלדעת ר\"א היה המולד הא' וי\"ד ולדע' ר\"י ד\"ט תרמ\"ב א\"כ לא היה שום הרחקה זה מזה וצ\"ע.
ועוד יש לדקדק על דברי הר\"ב הלבוש שכתב שם וז\"ל דע כי נחלקו רז\"ל במס' סנהדרין אם נברא העולם בתשרי או בניסן כו' ואתה חשבת חשבו' מבהר\"ד ולקחת כנגד כל השנה שעברה כו' ור\"י אמר בניסן נברא העולם כו' דמשמע מדבריו שלדעת ר\"א צריך להסיר יב\"ך כשאתה בא לידע תקופת תשרי וכשאתה בא לידע תקופת ניסן צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב לדעת ר\"י וליתא דבין לדעת ר\"א ובין לדעת ר\"י צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב בניסן ויב\"ך בתשרי לדעת ר\"א ומטעם צרוף ה\"י תרמ\"ב אאב\"ג דהוי ז\"ט תרמ\"ב ולדעת ר\"י מטעם נזיפה וכן ביב\"ך לדעת ר\"א מטעם צרוף יכ\"א ר\"ד עם אב\"ג ולדעת ר\"י מטעם צרוף ה\"י תרמ\"ב עם ז\"ט תרמ\"ב של נזיפה דעולה יב\"כ וצ\"ע.
אבל אין להקשות מההיא דכתבו התוס' שם די\"ב ע\"א בד\"ה למבול כו' אע\"ג דס\"ל כר\"י דבניסן נברא העולם מדמונין לתקופה כר\"י דמשמע דסבירא ליה דהלכה כר\"י דהכא כתבנו שהלכה כר\"א לא ק\"מ משום דהתם בתוס' לא באו לפסק הלכה אלא לפרש דעת אותה ברייתא אבל לענין הלכה אה\"נ דהלכה כר\"א ומש\"ה מסירין ז\"ט תרמ\"ב אבל לדעת ר\"י אין צריכין להסיר ז\"ט תרמ\"ב וק\"ל." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות קידוש החודש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..7dc8c4a664235513e1f75dcb76b68b76e7c9e95d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,73 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [ + "והכל \n חייבין בקריאתה וכו' ומחנכין את הקטנים כו'. מצאתי כתוב להרב המופלא משה ן' אדרת שכתב וז\"ל אין לדקדק דכפי מאי דאמרינן בפ\"ק דערכין דטעמ' שאף הן היו באותו הנס א\"כ גבי קטנים נמי אמאי לא חייבו להם חכמים לאביהם שמוטל עליהם די\"ל דלא דמי הא להא דבשלמא גבי אשה איכא נמי פרסומי ניסא ועיקר טעמא דמ\"מ היינו משום פרסומי ניסא וכדאמרינן התם בפ\"ק דמגילה אבל גבי קטנים דלאו בני דיעה נינהו ליכ' פרסומי ניסא אלא חניכה בעלמ' דהתם במחוייב אביו להעלותו בראיה לא\"י סבר פרשינן טעמא בפ\"ק דחגיגה כדי ליתן שכר למביאים וכן נמי אין לדקדק גבי גרים דאמאי חייבים דהא טעמא הוי שהיו באותו הנס וגרים לא היו באותו הנס ולפי מ\"ש א\"ש דלא הוי האי טעמא לחוד אלא מהאי טעמא י\"ל שחייבים הגרים משום שע\"י זה שהוא קוראה איכא פרסומי ניסא לגבי ישראלים והגרים דהא אצטריך טעמא שאף הן היו באותו הנס גבי נשים היינו משום שכיון שאינן עוסקות בתורה ומסתמא אינם יודעים לקרות ולפרסומי ניסא לאחרי' אע\"פ שמתכנסות יחד לשמוע מ\"מ הוי מיהא גילוי הנס מ\"מ לא דמי לאיש שיודע לקרות שכתו' בה הנס ולפרסם הנס לאשה מאחר דסתמא אינה יודעת א\"כ משו\"ה צריך הצטרפות יחד משום טעמא שאף הן היו באותו הנס ובזה הוי מיהא גילוי הנס משא\"כ גבי קטנים דבזה שמתכנסים לשמוע מאחר דלאו בני דיעה נינהו לא שייך בהם כלל טעמ' דפרסומי ניסא דהאי דנקט האי טעמא גבי נשים היינו משום שעול אחרים עליה ואפילו אם היו יודעות לקרות ולפרש מ\"מ לא הוינן מחייבינן לה שהרי כיבוד אב ואם דאורייתא היא ואינה מחוייבת משום שיש עליה עול אחרים אבל עכשיו שנקטינן טעמא שאף הן היו באותו הנס א\"כ חייבת משום פרסומי ניסא במה שיכולה אבל גבי גרים מ\"מ כיון שנכנסו תחת כנפיו של הקב\"ה צריכין הם לפרסם הנס לאחרים דזה רצון הקב\"ה בודאי והוי כמצוה דאורייתא עם מה ששמעתי מפי המקובלים שהנשמות של גרים כולם הם שורש נשמות ישראל א\"כ אף הם היו באותו הנס ודוק ע\"כ מ\"כ." + ], + [], + [], + [ + "שורש זמן קריאת המגילה\n איזהו \n זמן קריאתה זמנים הרבה תקינו לה חכמים כו' וכל מדינה שהיתה מוקפת חומה בימי יאושע ן' נון כו'. וכת' מרן בש\"ע סימן תרפ\"ח והוא שהוקף ואחר כך ישב ע\"כ והכי איתא בפרק קמא דמגילה דף ג' ע\"ב אריב\"ל כרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר מאי טעמא דכתי' ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה שהוקף ולבסוף ישב ולא שישב ולבסוף הוקף כו'. הנה דעת רש\"י ז\"ל הוא דדוקא לענין בית בבתי ערי חומה הוא דבעינן הוקף ולבסוף ישב אבל לענין מגילה לא וזה נר' דעת רבינו שהשמיט מימרא זו דריב\"ל מה' מגילה ולא הביאה אלא בה' שמיטה ויובל וכמ\"ש הלח\"מ בפ\"א מה' מגילה ה\"ח.
אמנם הרי\"ף והרא\"ש והתוס' והר\"ן והטור ומרן ז\"ל ס\"ל דילפינן מגילה מבתי ערי חומה ודייקו כן מלישנא דריב\"ל דאמר נדון ככפר ולא אמר נדון כבתי החצרים וכן מדהביאה להאי מימרא דריב\"ל הש\"ס במגילה ולא בערכין יע\"ש. אלא דק\"ל לפי שיטה זו מההיא דאמרינן לקמן דף ה' ע\"ב חזקיה קרי בטבריה בי\"ד וט\"ו מספקא ליה משום דחד גיסא שודא דימא ואע\"ג דלענין בתי ערי חומה ממעטינן טבריא מדכתיב אשר לו חומה סביב פרט לטבריא שימה חומתה לענין מגיל' מאי פרזים ומוקפין דכתיב הוא משום דהני מגלו והני לא מגלו והאי נמי מגלייא א\"ד משום דהני מגנו והני לא מגנו והא נמי מגנייא יע\"ש הרי דמספקא ליה אי ילפי' מגילה מבתי ערי חומה או לא והתוס' תירצו דחזקיה לא מספקא ליה אלא דוקא בחומה של טבריה דמלבד דמגנייא אית בה נמי טיבותא דהוקפה ולבסוף ישבה דחשיב שפיר לענין בתי ערי חומה אבל בישב ולבסוף הוקף דלא חשיב חומה לעני' בתי ערי חומה ודאי דה\"ה לעני' מגילה יע\"ש.
אמנם הר\"ן ז\"ל כתב דריב\"ל וחזקיה פליגי בהכי ולריב\"ל דיליף מבתי ערי חומה דס\"ל שישב ולבסוף הוקף לא חשיב חומה לענין מגילה אע\"ג דמגנייא ומכסייא ודאי דטבריא נמי לא חשיב מוקפת חומה לענין מגילה דומיא דבתי ערי חומה אמנם חזקיה דמספק' לי' לענין טבריא הכי נמי מספק' ליה לענין ישב ולבסוף הוקף אי חשיב חומה לענין מגילה יע\"ש ובהכי ניחא מה שהשמיט הרי\"ף ההיא דחזקיה ודוק ועיין במ\"ש הר\"ן ז\"ל שם בד\"ה ולענין עיירות המוקפות יע\"ש.
ושמעתי מפי קדוש הרב המופלא כמוהר\"ח מודעי נר\"ו דק\"ל דאם כדברי הר\"ן ז\"ל כי פריך הש\"ס התם בדף ה' ע\"ב עליה דר' דנטע נטיעה בפורים דהיכי עביד הכי והתניא ויום טוב מלמד שאסור בעשיית מלאכה ומשני רבי בר י\"ד הוה וכי נטע בט\"ו נטע והדר פריך איני והא ר' בטבריא הוה וטבריא מוקפת חומה מימות יאושע ן' נון ומשני ר' בר ט\"ו הוה וכי נטע בארביסר נטע והדר פריך ומי פשיטא ליה דטבריא מוקפת חומה היא והא חזקיה מספקא ליה ומשני לר' פשיטא ליה לחזקי' מס\"ל ע\"כ והשתא לדברי הר\"ן ז\"ל דריב\"ל פליג עם חזקיה וס\"ל דטבריא לאו מוקפת חומה היא דומיא דבתי ערי חומה ולחזקיה מספקא ליה אי ילפינן מגילה מבתי ערי חומה למה ליה להש\"ס למימר דרבי פשיטא ליה דטבריא מוקפת חומה היא וכי נטע בארביסר נטע דהשתא הוה ליה ר' סברא שלישית דלא כריב\"ל ודלא כחזקי' ואמאי לא משני דר' בר ארביסר הוה וסבירא ליה דטבריא לאו מוקפת חומה היא דומיא דבתי ערי חומה וכריב\"ל וכי נטע בט\"ו נטע וחזקיה מספקא ליה לענין מגילה אי ילפינן מערי חומה דהשתא לא מפשינן בפלוגתא ולשיטת התוס' ניחא כמובן את\"ד.
ולע\"ד לא קשייא ולא מידי לפי מ\"ש הרשב\"א בחי' למגילה שם עלה דפריך והא בטבריה הוה כו' וז\"ל וק\"ל והיכי מקשינן הכין בהדייא דטבריא מוקפת חומה היא דאדרבא אמרי' לקמן בסמוך סביב פרט לטבריה שימה חומתה ולענין בית בבתי ערי חומה פשיטא דלאו מוקפת חומה היא ועוד דבתר דפריך ר' בי\"ד נטע אקשי ליה ומי פשיט' ליה כו' ועוד ק\"ל היכי מתרץ לר' פשיטא ליה לחזקיה מספקא ליה ומסתברא דהכי קאמר והא ר' בטבריא הוה וטבריא מן המוקפות מימות יהושע היא כדכתי' ערי מבצר כו' וקי\"ל רקת זו טבריא ומי נימא דס\"ל לרבי דלית ליה דין מוקפות הואיל וצידה אחת ים ודרך קושייא ותירוץ בעי לברורי מאי דס\"ל בהא וא\"ל לא אדרבא ס\"ל דמוקפת חשבינן לה וכי נטע בי\"ד נטע והדר אקשי ליה והא חזקיה מספקא ליה וקס\"ד השתא דחזקיה משום ספיקא דצידה אחת ים ולענין בית בתי ערי חומה נמי מספקא ליה וליכא לפרש הכא דלענין קריאת המגילה בלבד קאמר דפשי' ליה לר' ומשום דמגנו דאם כן מילתא דפשיטא ליה לרבי היכי מספקא ליה לחזקיה אבל השתא ניחא דחזקיה ס\"ל דמספ\"ל משום דרשב\"י עכ\"ל וכנראה שיש חיסור לשון בדברי הרשב\"א הללו ומ\"מ כונתו מבוארת דכי הדר קאמר הש\"ס לרבי פשיטא ליה לחזקיה מספק' ליה הכי קאמר לרבי פשיטא ליה דטבריא אע\"פ שציד' אחת ים חשיב מוקפת חומה בין לענין בית בבתי ערי חומה ובין לענין מגילה ולית ליה לר' הא דתני בברייתא סביב פרט לטבריה שימה חומתה וכיון דר' פליג עלה מש\"ה לחזקיה מספקא ליה לענין הלכה אי הלכ' כר' או כברייתא דדרי' סבי' פרט לטברי' שימה חומתה וכנר' דהרשב\"א הוה גריס באות' בריית' דתני רשב\"י סביב פרט לטבריא וזהו שכת' דחזקי' מספק' ליה משום דרשב\"י וכ\"כ בירושלמי שאין לו פי' באותה ברייתא וכן הוא בירושלמי שבספר קרבן העדה יע\"ש.
ונמצא לפי דברי הרשב\"א דהשתא בעי הש\"ס למימר דחזקיה מספ\"ל בין לענין בתי ערי חומה ובין לענין מגילה אי טבריא שצידה אחת ים חשיב מוקפת חומה או לא משום דפליגי בה ר' ותנא דברייתא דדריש סביב פרט לטבריא שימה חומתה. ובכן תו לא קשיא לדעת הר\"ן ז\"ל מידי דהשתא ודאי ר' לאו סברא שלישית הוא דלא כחזקיה ודלא כריב\"ל דלפום האי אוקמתא ר' אתי נמי כריב\"ל שפיר דלענין ישב ולבסוף הוקף ילפינן שפיר מגילה מבתי ערי חומה. מיהו בענין זה דצידה אחת ים דוקא הוא דהוה בעי הש\"ס למימר דר' ס\"ל דחשיב שפיר מוקפת חומה בין לענין מגי' בין לענין דין בתי ערי חומה ופליג אתנא דברייתא דדריש סביב פרט לטבריא. מיהו חזקיה מספ\"ל בשתיהן משום דאשכח תנא דברייתא דפליג אר' בהא.
ולפום האי אוקמתא אף חזקיה נמי מצי סבר כריב\"ל בדין ישב ולבסוף הוקף דלא חשיב מוקפת חומה לענין מגילה כי היכי דלא חשיב לענין דין בתי ערי חומה מיהו בתר דמסיק תלמודא דר' נטע נטיעה בפורים לאו היינו משום דהוה בר ארביסר או בר חמיסר אלא משום דמלאכה לא קבילו עלייהו או משום דהוה נטיעה של שמחה דהשתא אין הכרח לומר דרבי פליג אההיא ברייתא דדריש סביב פרט לטבריא ומסקינן נמי דחזקיה כי מספקא ליה בטבריא היינו דוקא לענין מגילה אי דמי לבתי ערי חומה או דילמא לענין מגי' במגנייא תלייא מילתא מעתה עכ\"ל דפליג חזקיה אריב\"ל דיליף מגילה מבתי ערי חומה לענין ישב ולבסוף הוקף אע\"ג דמגנייא ומכסייא ולא חשבינן לה מוקפת חומה דומיא דבתי ערי חומה וברור.
ודע שהר\"ן ז\"ל לפי שיטת הסוברים דהא דריב\"ל דאמר דישב ולבסוף הוקף אתמר אף לענין מגילה הוקשה לו דא\"כ כרך מוקף חומה מימות יאושע היאך קורין בט\"ו ואמאי לא חיישי שמא ישבה ולבסוף הוקפה ותירץ הוא ז\"ל דכיון דדרך רוב המדינות להקיף תחילה ואח\"כ לישב אזלינן בתר רובא יע\"ש ואיכא למידק דבפ\"ק דקידושין גבי ההיא דרוב' מסבלי והדר מקדשי כת' הר\"ן ז\"ל דהגי' בגמ' היא לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ\"ל דחיישי' למיעוטא וכת' הר\"ן דהיינו טעמא דחיישינן למיעוטא ולא אזלינן בתר רובא משום דדבר התלוי במנהג לא אזלינן בתר רובא דהמנהג עשוי להשתנות זולת בדבר התלוי בטבע העולם כההיא דרוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוטא מפילות דהתם אזלינן בתר רובא שאין הדבר תלוי במעשה יע\"ש ואם כן ה\"נ כיון דהך מילתא דהוקף ולבסוף ישב תלוי במנהג ומעשה בני אדם אע\"ג דרובא דעלמא נוהגים להקיף את החומה תחילה הוה ליה למיחש למיעוטא כיון דהמנהג עשוי להשתנות ותו קשה למ\"ש הר\"ן בקידושי' דבדבר התלוי במנהג לא אזלינן בתר רובא מהא דגרסינן בריש פרק כל הצלמים אסורין מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דר\"מ וחכ\"א אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור כו' ואמרינן בגמ' מאי טעמא דרבנן דשרו והלא נעבדין ואי ס\"ל דאינן נעבדין מ\"ט דר\"מ דאסר ומשני' לעולם דאינן נעבדין ובאתרא דר\"מ היו נוהגי' לעובדן פעם אחת בשנה ר\"מ דחייש למיעוטא גזר שאר מקומות כו' וע\"ש בפירוש הר\"ן ז\"ל והשתא קשה דכיון דהוי דבר התלוי במנהג אפילו לרבנן דר\"מ הוה ליה למיחש למיעוטא שמא נהגו לעובדה דהמנהג עשוי להשתנות.
ואפשר לחלק בין מנהג התלוי בפרטות אקרקפתא דגברי כההיא דרובא מסבלי כו' דבהא הוא דס\"ל להר\"ן דבדבר התלוי במנהג לא אזלי' בתר רובא דהמנהג עשוי להשתנות ואפשר דהאיש הלזה יצא מן הכלל ושינה המנהג לקדש תחילה דלא כל הדעות שוות משא\"כ בההיא דספק הוקף תחילה וההיא דכל הצלמים כיון דהוי דבר הנעשה בחבר עיר ובקהל עם אי' סבר' לומר דכולם עלתה הסכמתם הפך המנהג ודוק ועיין עוד במ\"ש הנ\"י פרק המקבל עלה דאמרי' ר\"מ היה דורש לשון הדיוט וז\"ל הילכך שמעינן משמעתין שכל שההדיוטות רגילין לכתו' אע\"פ שלא נכת' כמי שנכתב דמי ואם הוא מנהג שהוא נוהג ברוב המקומות דנין בכל מקום בסתם ואם אינו נוהג אלא בקצת מקומות אין דנין בהם אלא באותם מקומות בלבד והיינו דר\"מ הרנב\"ר ז\"ל עכ\"ל וצ\"ע כעת." + ] + ], + [ + [ + "שורש דין קריאת המגילה וכתיבתה למפרע\n הקורא \n את המגילה למפרע לא יצא כו'. ע\"כ. עיין למוהר\"א אלפאנדארי ז\"ל בספר מרכבת המשנה בפ\"ב מהלכות מגילה שכתב בשם הרב המפולפל כמוהר\"מ דנון ז\"ל דה\"ה אם כתב המגילה למפרע אע\"פ שהקורא קראה כתקנה פסולה ולא יצא י\"ח ודקדק כן מסוגייא שבפרק שני דמגילה דהוה בעי למפשט רבא מקרא דלהיות עושים את ב' הימים האלה ככתבם וכזמנם מה זמנם למפרע לא אף כתבם למפרע לא ודחי תלמודא אטו קריאה כתיבה הכא עשיה כתיבה ומתוך כך מפיק לה מקרא דוהימים האלה נזכרים ונעשים והוק' לו להרב דמאי ס\"ד דרבא להוכיח כן מקרא דככתבם מאחר דתשובתה בצידה אטו קריאה כתיבה הכא ודקארי לה מאי קארי לה ועוד דנימא אם אינו ענין לעשיה תנהו ענין לקריאה ועוד דלקמן בדי\"ט מפיק הש\"ס דבעי כתיבה אשורית מהאי דככתבם ואמאי לא הקשה כי הכא והא עשיה כתיבה ועוד דאי מפיק מככתבם לענין שתהא אשורית ה\"נ לענין למפרע מפיק מדכת' ככתבם כמו שהיא כתובה על הסדר (ולרבא היקשא דנזכרים ונעשים אצטריך למ\"ש בפ\"ק) ועוד דמסקנ' הש\"ס דמפיק לה מקרא דנזכרים ונעשים א\"כ היקשא דככתבם למאי אהני. וע\"ק דבירושלמי מפיק ליה מקרא דככתבם ולא קשייא ליה אטו קריאה כתיבה הכא וליישב כל זה עכ\"ל דרבא ידע דאצטריך ככתבם באם אינו ענין למילף דבעי' אשורית כדלקמן די\"ט ולהכי אצטריך הכא למילף דלמפרע לא מהיקשא דככתבם וכזמנם דמה זמנם למפרע לא אף כתבם למפרע לא ומשמע מינה דכתיבת המגילה למפרע לא ומינה דה\"ה לקריאה דהכי מסתברא והכי ס\"ל להירושלמי אמנם סתמא דש\"ס לא ס\"ל סברא זו למילף הקריאה מן הכתיבה כיון דלא כתיב להיות נזכרים את שני הימים ולהכי אהדר אקרא דנזכרים ונעשים ונמצא לפי המסקנא נמי איצטריך היקשא דככתבם וכזמנם שתהא כתוב' על הסדר ולרבא היקשא דנזכרים ונעשים אצטריך למ\"ש בפ\"ק דמגילה ד\"ב נמצא דבין לרבא ובין לסתמא דש\"ס כתיבת המגילה למפרע וקריאתה פסולה. ועוד הביא ראיה דכתיבת המגי' למפרע דפסולה דכיון דקי\"ל דלענין הקריאה יש למגילה דין אגרת כאותה ששנינו הקורא את המגילה עומד או יושב וכמ\"ש הר\"ן פ\"ב דמגילה מעתה הדברי' ק\"ו בענין למפרע דאם בקריאה דקי\"ל דלא יצא כ\"ש בדבר דהוייא מגופה אי הוייא למפרע דבודאי לא יצא וזכינו לדין דאם היתה כתובה ותפורה למפרע לא יצא דלענין זה דין ספר קרינן ליה עכ\"ל.
והר\"ב הלוי ז\"ל בר פלוגתיה נחלק עליו דאף לרבא מצינן למימר דכתיבת המגילה למפרע לא מפסל מהיקשא דלהיות עושים את שני הימים ככתבם היינו שיהיה הכתיבה בלשון אשורית והיקשא דככתבם לזמנים בא ללמד על הקריאה שלא יהיה למפרע ואפקיה לקריאה בלשון כתיבה משום דהכותב צריך שיוציא התיבה מפיו קודם שיכתוב והיינו דקאמר רבא אף כתבם למפרע לא כלומר הקריאה אבל כתיבת המגילה ותפירתה למפרע לא מיפסיל כיון שהקורא קורא אותה כדרכה ומה שהביא ראיה מק\"ו דקריאה אין זו ראיה דקרי' שאני שיוצא בה י\"ח יע\"ש וחזר הרב מוהר\"מ דנון לחזק ראיה שניה דאפילו אם כתיבת המגילה יהיה דינה כאיגרת אין דרך האיגרת לכתוב העניינים שלא כסדרן ודחה לו הרב\"ה ז\"ל דראיה זו היא מכח הסב' ואין כאן מופת חותך. סוף דבר שלמוהר\"מ דנון מפשט פשיטא ליה דאם קרא את המגילה כשהיא כתובה למפרע לא יצא וצריך לחזור ולברך עליה ולקרותה במגילה כשרה ולהרב\"ה ז\"ל ספוקי מספ\"ל כיון שלא מצינו בשום תנא או אמורא או בשום פוסק ראשון או אחרון שיאמר דבר זה דאם כדברי מוהר\"מ דנון לא הוה משתמיט שום חד מינייהו לכתוב דבר זה שאם קרא אותה למפרע לא יצא כך אם היתה כתובה למפרע לא יצא ולענין הלכה למעשה נראה לע\"ד שצריך לחזור ולקרותה במגילה כתובה ותפורה כתקנה אבל לא יחזור לברך עליה מאחר שלא בא הדבר מבואר בשום אחד מהראשונים ואחרונים וכל כי האי מילתא אין כח ביד האחרונים לחדש דבר כזה מתוך פלפול ובפרט בענין ברכות שאינן מעכבות.
וראיתי בספר נדפס מחדש לרב אחאי הרב המובהק כמוהר\"י חזן הי\"ו זה שמו חקרי לב סימן קל\"ג עמד בענין זה והרחיב הדיבור בו ויש לי לעמוד בכל דבריו תחי' וראש עמד בסוגיית הגמרא דפ\"ק דמגילה ד\"ט דיליף מקרא דככתבם וכלשונם שצריך שיהיה כתובה בכתב אשורית ובדי\"ט יליף לה מקרא דככתבם וכזמנם וע\"ק דקרא דככתבם וכלשונם באגרות ששלח מרדכי בשם המלך קאי ומה שייכות יש לזה למגילת אסתר עכ\"ל.
ואנכי לא ידעתי למה לא זכר שר שכן הוקשה לו להפר\"ח ז\"ל בסימן זה ס\"ט ומתוך כך כתב ואולי ט\"ס יש בש\"ס ד\"ט וצ\"ל ככתבם וכזמנם כיע\"ש. איברא שבתוס' שם ד\"ט ד\"ה כאן במגילה ובחי' הרשב\"א ז\"ל שם ובמלחמות הרמב\"ן בפ\"ב דמגיל' והר\"ן ז\"ל בהלכות גבי לעז יוני וכן בשבת ר\"פ כל כתבי גרסינן ג\"כ ככתבם וכלשונם. ודוחק לומר שנפל טעות בכל אלו הספרים. ושוב ראיתי לרב אחאי לקמן סימן קל\"ד דרס\"ה ע\"ב עמד על דברי הפ\"ח ז\"ל הללו ותמה עליהם מדברי הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל ולא זכר דברי התוס' וחי' הרשב\"א הקרובים אליו. ואיך שיהיה ליישב זה כתב רב אחאי כאן ולקמן דרס\"ה סע\"א דהש\"ס הכי קיליף דקרא דככתבם וכלשונם הורה לנו דמה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה וכמו שדרשו בסנהדרין דכ\"ב וכיון שכן ודאי דהמגילה נכתבה בכתב אשורית ובלה\"ק ובודאי דהכי צריך לקרותה כנתינתה ע\"ד שאמרו ברפ\"ב דברכות דאי ס\"ד בלה\"ק נאמרה והיו דכתב רחמנא למה לי וכתוב בחי' הרשב\"א שם בשם רבינו האיי וכ\"כ התוס' בסוטה דל\"ג ד\"ה כל דכיון דנתינתה כך כך צריך לקרותה ומאי דמייתי בדי\"ט מקרא דככתבם וכזמנם ניחא ליה טפי לאתויי מהתם דבצווי דיני פורים איירי קרא ואה\"נ דמקרא דככתבם וכלשונם נפיק כמדובר את\"ד נר\"ו.
ואני יגעתי ולא מצאתי בדברי התוס' והרשב\"א שכתבו בשם רב האיי ז\"ל בפשיטות דכיון דניתנה התורה בלה\"ק כך צריך לקרותה אלא הם ז\"ל כתבו דלכ\"ע בין לר' ובין לרבנן מרע\"ה לא כתב התורה אלא בכתב אשורית ובלה\"ק ואפ\"ה אפשר לומר שנתן רשות להעתיקה בכל לשון ובכל כתב והש\"ס הוה בעי למפשט לדעת רבי דדריש גבי ק\"ש והיו בהוייתן יהיו ששאר התורה נתן רשות להעתיקה בכל לשון ובכל כתב ודחי תלמודא דדילמא אצטריך והיו לאפוקי דרשת שמע בכל לשון שאתה שומע ואכתי שאר התורה לרבי אפשר שלא נתן רשות להעתיק דומיא דק\"ש ולדעת רבנן דר' הוה בעי למפשט איפכא ודחי דאכתי איכא למימר דס\"ל לרבנן דשאר התורה נמי ניתן רשות להעתיק בכל לשון דומיא דק\"ש דשמע בכל ל' אצטריך לאפוקי דרשת והיו דלא נדרוש כרבי ונשאר עדיין בס' בין לרבי ובין לרבנן אי ס\"ל דכל התורה נכתב בכל ל' או לא והיינו פלוגתייהו דרבנן ורשב\"ג במתניתין דמגילה אי ספרים נכתבים בכל לשון או לא. אמנם במגילה מבואר הדבר שנתן מרדכי רשות להעתיקה בכל לשון ובכל כתב כמו ששנינו אבל קורין אותה ללועזות בלעז וכמ\"ש התוס' שם במגילה ד\"ח ע\"ב ד\"ה עד שיכתוב כו' אלא שאין באותה כתיבה ולשון קדושה לטמא את הידים כיון שאין יוצאין בה אלא המבינים באותו לשון משא\"כ בלה\"ק וכתב אשורית יוצאין בה אף אותם שאין מבינים בה. סוף דבר זה הדרך שכתב רב אחאי דקרא דככתב' וכלשונ' הורה לנו דכל שנכתב תחילה בלה\"ק כך צריך לקרותה ככתיבתם אין זה דרך אמיתי דא\"כ איך התירו ללועזות בלעז לכותבה ולקרותה בלעז אטו פרשיות התורה של חיוב כפרשת זכור וכיוצא שכתבו התוס' ז\"ל ברפ\"ב דברכות ולקמן בפ\"ב דמגילה כותבין אותה ללועזות בלעז ואף שהר\"ן בר\"פ כל כתבי כת' בשם הראב\"ד דכמו שהתירו במגילה גיפטי לגיפטי ועלמית לעלמית ומדיית למדיית וכן כל לשון ולשון מאותם הרגילים בהם אף שבמגילה כתיב בה ככתבם וכלשונם כ\"ש בשאר ספרים הילכך כתבי הקדש למי שניתנו לקרות בהם מצילין אותם במקומם מפני הדליקה יע\"ש. אין ספק שלא התיר הרמב\"ן אלא לכותבה ולקרות בהם קריאה שאינה של חיוב דאורייתא אבל קריאה של חיוב דאורייתא ודאי דלא התירו אלא באשורית ובלה\"ק וזה מבואר בלשון הראב\"ד שכתב כ\"ש בשאר ספרים ודוק. וכי תימא ולדידך מי ניחא דאפי' תימ' דלא נפקא מקרא דככתבם וכלשונם על הדרך הלזה אלא נפק' לן מקרא דככתבם וכזמנם אכתי קשה דכיון דקרא סתמא קאמר להיות עושי' את ב' הימים ככתבם דהיינו בכתב אשורית ובלה\"ק היאך התירו ללועזות בלעז והרי קרא סגר הדלת דוקא ככתבם ומשמע בין למבינים ובין לשאינם מבינים אין לך אלא ככתבם דהיינו בלה\"ק ואשורית כסתם כתבם של היאודי' שהוא כתב אשורית ולה\"ק והיכן מצאו היתר בכתוב ללועזות בלעז אי מהא לא אירייא דמדכתיב ככתבם בכ\"ף הדמיון ולא כתיב בכתבם בבי\"ת דייקו חכמי' להתיר ללועזות בלעז וכן צ\"ל לאביי בד\"ט דמפיק ליה מקרא דככתבם וכלשונם ועיין להפר\"ח בסימן זה סק\"ט אמנם לדרכו של רב אחאי לא יכולתי להלום היאך מצאו היתר ללועזות בלעז ודוק.
ולעיקר קושיית רב אחאי והיא קו' הרפ\"ח היאך יליף תלמודא מקרא דככתבם וכלשונם הנאמר באגרות מרדכי בשם המלך אחשורוש לענין קריאת מגילת אסתר וכתיבתה שיהיה בכת' אשורית ובלה\"ק נלע\"ד ברור דעיקר הילפותא הוא מקר' דככתב' וכזמנ' כמ\"ש בדי\"ט אלא דמהאי קרא ליכא ילפותא אלא לענין הכתיבה לבד שיהיה אשורית אבל הלשון אפשר שיהיה בכל לשון לזה אהני לן קרא דככתבם וכלשונם ללמוד בג\"ש מה התם ככתב' וכלשונם הכא נמי ככתבם וכלשונם א\"נ הכי קיליף כיון דעיקר הנס נכתב להם ככתבם וכלשונם והקפיד הכתוב לכתוב שכך נכתב להם בשם המלך ככתבם וכלשונם ה\"נ ראוי לעשות בקריאת המגילה דאי לא מה צורך לכתוב לנו שהאגרות נכתבו להם ככתבם וכלשונם וזה ברור.
תו חזיתיה לרב אחאי שכתב על דברי מוהר\"מ דנון ז\"ל וז\"ל אך מאי דק\"ל להרב דמאי ס\"ד דרבא כו' נ\"ל ליישב דקריאה נמי שפיר נכלל בלשון עשיה דעקימת פה הוי מעשה כמ\"ש בסנהדרין דס\"ה ובפ\"ק דבב\"ק ד\"ה וזה נ\"ל דעת הירושלמי וכן נראה דעת המתרגם כו' והש\"ס דדחי דברי רבא ס\"ל דשאני התם דבדבורא עבדי מעשה כו' אך רבא והמתרגם והירו' ס\"ל דאף זה נקרא מעשה עכ\"ל ולא נחה דעתי בזה להמציא מחלוקת חדש וסברא שלא שמענוה בש\"ס דהאומר מעיקרא דעקימת פה חשיב מעשה הוא ר\"י ולדידיה עכ\"ל כמ\"ש התוס' בסנהדרין דס\"ל דדוקא היכא דבדיבורו עביד מעשה הוא דחשיב עקימת פה מעשה וכל בר מן דין לא חשיב מעשה ואיך נחדש אנו סברא חדשה דאיכא מאן דס\"ל דאפי' הכי חשיב מעשה וטפי אית לן למימר כמ\"ש מוהר\"ם דנון ז\"ל דרבא והירושלמי משמע להו למדרש קרא דלהיות עושי' באם אינו ענין לקריאת המגילה והיקשא דככתבם וכזמנם לענין כתיבת המגילה דלמפרע לא ומינה יליף רבא והירושלמי לקריאתה נמי. אמנם סתמא דש\"ס לא משמע ליה למילף קריאה מכתיבה לענין למפרע עד דאשכח קרא בהדייא דנזכרים ונעשים והם דברים נכונים וראויין למי שאמרן. ומ\"ש רב אחאי נר\"ו שדעת המתרגם גם כן כרבא והירושלמי לדבר זה יסלח אדוני שהמתרגם שתרגם במכתב רושם עבראי ולא כתב במכתב לשון עבראי דזה מבואר שהוא מפרש ככתבם על כתב האותיות שיהיו בכתב אשורית אבל לא שיהיו בלה\"ק והן הן דברי רש\"י בפירוש המקרא וזו היא מה ששנינו לקמן די\"ט עד שתהא כתובה אשורית דהיינו אותיות אשורית ואמרינן בגמרא מנלן דכתיב ככתבם אמנם ההיקש לקריאה שיהיה בל\"הק לא נפקא לן מקרא דהכא לכ\"ע וכמ\"ש מוהר\"מ דנון ז\"ל.
עו\"כ רב אחאי נר\"ו גם מאי דק\"ל דנימא אם אינו ענין לעשיה כו' אחר המחילה ל\"ק דהרי אצטריך לגופיה דקבלו לקיים ככל אשר כתב מרדכי בדיני פורים וכזמנם אצטריך לומר זמנו של זה לאו כזמנו של זה כמ\"ש במגילה ד\"ב עכ\"ל ולא דק בזה דאם כן איך דריש לקמן די\"ט דבעינן כת' אשורית מדכתיב ככתבם הרי דככתבם לא קאי אלא על מ\"ש מרדכי בדיני פורים אלא ודאי משום דאייתר ליה הוא דדריש ליה לענין כתיבת המגילה ובאם אינו ענין דהיה די באומרו קיימו וקבלו היאודי' לעשות את ימי הפורים האלה ובודאי שהוא כאשר כתב להם מרדכי ומשום הכי ק\"ל להרב דה\"נ מאי קא ק\"ל לרבא דשפיר איכא למימר דרבא נמי דריש קרא לכתיבת המגילה באם אינו ענין וזה ברור.
עו\"כ וז\"ל גם מ\"ש דכי היכי דיליף בדי\"ט כו' ה\"נ נילף דבעי כתיבת המגילה על הסדר כו' הא נמי ל\"ק דככתבם על כתבי מרדכי קאי ואע\"פ כן יליף כתיבה אשורית כיון דכתיבה שלהם היה אשורית כך צריך לכותבה כמ\"ש בפרק ב' דברכות וכמו שכתבנו לעי' עכ\"ל גם אני כבר כתבתי לעיל דמההיא דברכות לא משמע מידי שאע\"פ שלהם היה אשורית וכך נכתבה המגילה מעיקרא אלו נתנו רשות להעתיקה בלשון אחר כותבין בכל לשון ובהא פליגי רבנן ורשב\"ג במתני' אם יש רשות להעתיקה בכל כתב ולשון דלרבנן ס\"ל דיש רשות ולרשב\"ג אין רשות אלא ליונית בלבד וגבי המגילה הרי יש לנו רשות כמ\"ש אבל קורין אותה ללעזות בלעז והיינו מדכתיב ככתבם וכזמנם כמדובר לעיל.
עו\"כ וז\"ל גם מ\"ש דלמסקנא היקש דככתבם וכזמנם למאי אהני כו' הא נמי לא מכרעא שאין אנו אחראין לדרוש כל מגילת אסתר אף על פי שלא ניתנה לידרש כו' עכ\"ל. לא ידענא מאי קאמר מאחר דרבא דריש היקשא ותלמודא לא דחי ליה אלא משום דעשיה כתיבה הכא ולא קריאה שפיר קמקשה הרב דתלמודא היל\"ל דהאי היקש' לא דרשי' ולהכי הוצרך הרב לומר דתלמודא כבר ידע דהאי היקשא אצטריך לענין כתיבת המגילה והוא דרך ישר למעיין היטב.
עוד כתב וכן נראה דבדף ז' דמגילה סבירא ליה לשמואל דמגילת אסתר לא ניתנה ליכתב ואם כן תקשי ליה כל הני רבויי דדריש הש\"ס בכל מס' מגילה בדיני כתיבת המגילה כו' עכ\"ל ואי מהא לא אירייא דכבר כתבו התוס' שם דאפי' לשמואל לא ניתן ליכתב ברוה\"ק כלומר שרוה\"ק לא ציוה בפירו' לכותבה אלא נאמרה הלשון הזה ברוה\"ק ורבנן הוא שצוו לכות' ואסמוך אהנהו קראי הנאמרים ברוה\"ק דרך אסמכתא ואף שמואל מודה בהו.
עוד כתב אך את זה ק\"ל עמ\"ש רש\"י בפירוש המגילה כו' ואולי כו' והרואה יראה שדברי רש\"י הם דברי הש\"ס בדי\"ט על מה ששנינו עד שתהא כתובה אשורית מאי טעמא דכתיב ככתבם וכזמנם ומה שהוק' לרב אחאי בדבריו כבר הוק' לו למוהר\"מ דנון על הש\"ס וע\"פ דרכו דרך ישרה בפירוש הסוגייא יתיישבו דברי רש\"י ז\"ל ואם הוא ז\"ל לא נחה דעתו בדרכו של הרב ז\"ל מה לו כי יצעק על דברי רש\"י ז\"ל איברא כי לעיל מזה ד\"ה אחר יישב הסוגייא לפי דרכו וכבר כתבתי שאינו נכון לע\"ד כמדובר לעיל. עוד כתב גם ראיתי להרב הנז' שהביא ראיה לדברי הר\"ן דבדברים שהם בגופה של מגילה דינה כספר תו' והכא נמי דבר שבגופה הוי ופוסל כס\"ת. ולדידי מלבד מה שדחה הרב היא גופה צריכה רבה בס\"ת אי נפסל בכתיבה למפרע וכבר עמדתי על זה בחלק י\"ד עכ\"ל.
ואני אומר דודאי בס\"ת פסול אי כתב למפרע פסוק אחד או תיבה אחת ואפי' אות אחת כיון שמשנה ענין הספר והרי אמרו בפרק הקומץ הביאו הטור בי\"ד סימן רמ\"ו שאם דילג תיבה או יותר יכול לתלות בין שני השיטין וכתב מרן בבדק הבית בשם התשב\"ץ דאפילו פסוק אחד יכול לתלות בין שני השיטין אעפ\"י שיצטרך הקורא אחר שהשלים קריאתו לחזור למעלה אל פסוק הראשון דאין לחוש לסירוס זה כיון שהכתיבה בתליה דקה יותר מכתיבת שאר הדף מינכרא מילתא דלשם תליה כתוב כך וכן מוכיח זה בירושלמי. וכתב עוד שלכתוב בין הדפין פסול וכבר בא מעשה לידו ופסלו וציוה לתקנו ואף על פי שלא כתבו הרמב\"ם בכלל הדברים הפסולים זה הוא בכלל מ\"ש שספר תורה שחיסר בו אפילו אות אחת פסול שמ\"ש בין הדפין הרי הוא כמו שלא נכתב יע\"ש דון מינה דכל שנכתב שלא במקומו והקור' יסרס המקרא ודאי שהוא כחסר מעיקרא הוא וזה מבואר ממ\"ש שיתלה אותו בין השיטין כן נראה לע\"ד ברור.
עוד כתב וכשאני לעצמי נ\"ל ראיה מעיקר הך סוגייא כו' דאע\"ג דיש לדחות דקריאה חמיר הא נמי לא אירייא דכיון דלהירושלמי והתרגום כו' מנ\"ל לאפושי בפלוגתא ואף כי הוי ספק אין ספק זה מוציא מידי ודאי פיסול דהירושלמי והתרגום כי ע\"כ מצד זה נראה דפסול עכ\"ל. ואני אומר דזה אינו דמהתרגום ליכא ראיה דאיהו לא דריש הקש לקריאת המגילה דפסולה למפרע ופיסול התרגום הוא כשכת' האותיות בצורת כתב גיפטי או עברי או מדיי ומי זה אמר דדריש הקש לכתיבת וקריאת המגילה למפרע ומהירושלמי גם כן ליכא ראיה דאפשר דדריש היקשא לקריאת המגילה דוקא ולא לכתיב' וכמו שדחה מוהר\"ב הלוי ז\"ל למוהר\"מ דנון שדרכו דרך ישר ומדוקדק יותר ממ\"ש רב אחאי דלדידיה דמוהר\"מ דנון ז\"ל אף סתמא דש\"ס דידן דריש כרבא לענין הכתי' לבד ולא לקריאתה עד דאפקי' לקריא' מקרא דנזכרים ונעשים ואפשר דהירוש' לא הוצרך להאריך ואההוא קרא נמי סמיך ודוק.
עוד כתב רב אחאי בדף ס\"ג ע\"ד ד\"ה נראה לי להביא ראיה כו' והן קדם הקשה בסוגיית הגמרא ד\"ט דמפיק כתב אשורית ול' הקדש בתפילין ומזוזות מקרא דוהיו ובריש פ' היה קורא דריש התם קרא דוהיו לרבי לענין ק\"ש וכתב וכ\"ת תרתי ש\"מ אכתי קשה במ\"ש שם ורבנן הא כתיב והיו ומשני דאצטריך שלא יקרא למפרע ואם אית' לימא דאצטריך לכתיבת תו\"מ דבעי' אשורית ולה\"ק. וגם ממ\"ש ורבי שלא יקרא למפרע מנא ליה נראה דלא אמרי' בתיבת והיו תרתי שמע מינ' ואם כן תקשי לכ\"ע מסוגיין דלא אתי כי אם לכתיבת תו\"מ ומנ\"ל בק\"ש לה\"ק וקריאה למפרע ועוד קשה כו' ולזה אך קמייתא קשה עכ\"ד עכ\"ל.
והנה אין ספק כי כל משאו ומתנו בזה הוא בהניח דדרשא זו דדריש הש\"ס הכא בתו\"מ שיהיו בכת' אשורית ולה\"ק היינו ממילת והיו הדברים האלה על לבבך וכמ\"ש רש\"י כאן בסוגיין דלולי דברי רש\"י יכולים היינו לפרש דממילת והיו לטוטפות הוא דדריש וההיא דריש פרק היה קורא היינו ממילת והיו הדברים וכיון דתרי והיו כתיבי תו לא קשייא ולא מידי וכמ\"ש רב אחאי בסוף דבריו. ולדידי אף לרש\"י ז\"ל לא קשיא ולא מידי דאיהו ז\"ל אזיל ומודה דלרבנן דרבי אפשר דממילת והיו לטוטפות נפיק לתו\"מ דבעי אשורית ולה\"ק ומ\"ש כאן דנפיק ממילת והיו הדברים היינו אליבא דרבי דדריש והיו לענין קריאת שמע שיהיו בהוייתן בלה\"ק וממילת הדברים שיקרא אותה כסדרה ולא למפרע ולדידיה אין צורך למדרש קרא דוהיו לטוטפות לענין תפילין כיון דמהך קרא גופיה דוהיו הדברים מצי למילף תרוייהו ק\"ש ותו\"מ וכמ\"ש רש\"י ז\"ל וכיון דפרשה זו כתובה בהן מינה דתו\"מ בעי אשורית ולה\"ק ולדידיה דרבי ודאי תו לא קשיא היכי יליף תרווייהו דדוקא כי דרשי' והיו בהוייתן יהיו לענין הקריאה שיהיה בלה\"ק וגם למדרש מיניה שיהיה הקריאה כסדרה ולא למפרע לא ניחא ליה להש\"ס למדרש מיניה מפני שהן שני עניינים נפרדים ולהכי פריך ולרבי שלא יקרא למפרע מנ\"ל אבל כי דרשינן ממילת והיו שיהיו בהוייתן דהיינו בלה\"ק בין לענין קריאתה ובין לענין תו\"מ דהכל ענין אחד ופרשה זו יהיה בלה\"ק שפיר שמעינן מינה דשתיהן ודאי כמבואר בדברי רש\"י ז\"ל ולדידיה דרבי מילת והיו לטוטפות אצטריך לדרשא אחריתי.
אמנם לרבנן דרבי דדרשי מילת שמע לענין ק\"ש בכל לשון שאתה שומע תו לא מצו למדרש מילת והיו הדברים האלה לענין תו\"מ שיהיו בהוייתן ומשום דפרשה זו כתובה בהן וכמ\"ש רש\"י ז\"ל דהא שמע נמי כתיב בהו דמשמע בכל לשון שאת' שומע ואדיליף ממילת והיו לתו\"מ שיהיו בהוייתן ומיל' שמע בכל לשון שאתה שומע לענין ק\"ש אימא איפכא דק\"ש בעי ככתבה מדכתיב שמע הילכך עכ\"ל דלרבנן דרבי מילת והיו הדברים לענין ק\"ש נמי דרשי' לה ולומר שיהיה כסדרה ולא למפרע ומינה דתו\"מ נמי הכי הוא ולדידהו תו\"מ שיהיה בלה\"ק אפשר דהלמ\"מ הוא או מקרא דוהיו לטוטפות מפיק לה או דס\"ל דכל התורה כולה בלה\"ק נאמרה או בק\"ש דוקא גלי קרא שמע בכל לשון שאתה שומע סוף דבר דברי רש\"י שכתב דממילת והיו הדברים נפיק דרשא דתו\"מ בעי אשורית ולה\"ק אזלי אליבא דר' ותו לא ולא מידי מכל מה שנשא ונתן רב אחאי בזה.
עוד כתב וז\"ל והנה אמת דלדעת הסוברים דק\"ש דרבנן לא קשייא מזה דע\"כ כולה הך סוגייא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר הריבוי דכתיבת תפי' ומזוזות דהוי מד\"ת עכ\"ל עי' להתו' בסוט' דל\"ב ע\"ב סד\"ה ורבי שכתבו דכולה הך סוגייא מוכחא דאזלא כמ\"ד ק\"ש דאורייתא ולא אסמכתא הפך מה שכת' רב אחאי ואף שהתוס' הניחו הדבר בתימא איך שמואל וסתמא דש\"ס ס\"ל דהוי דרבנן כבר עמד בזה הרב שאגת אריה ז\"ל ויישב כל הסוגייאות דאף למאן דאמר קריאת שמע דרבנן אצטריכו הני ריבויי ואם כן זה שכת' רב אחאי למאן דאמר כו' ולמ\"ד כו' אינו מן הישוב לפי דברי הרב הנז' האמתיים: ואף לפי דברי רב אחאי דלמ\"ד ק\"ש דרבנן ניחא דאותה סוגייא אסמכתא בעלמא היא ולמ\"ד דאורייתא קשה לא ידעתי מאי קא ק\"ל דלהנהו מ\"ד דאורייתא מפרשו דממילת והיו לטוטפות הוא דנפקא ליה לתו\"מ שלא כדברי רש\"י שכת' דנפקא ליה מוהיו הדברים ולרש\"י ז\"ל אותה סוגייא אסמכתא בעלמא דקריאת שמע דרבנן זהו לפי דבריו נר\"ו אמנם כבר כתבתי דבלאו הכי לא קשיא כמדובר.
עוד כתב בסוף דרס\"ג ע\"ד שיש לחקור לרשב\"ג שהתיר לכתוב יונית בס\"ת אם הוא מד\"ת או מד\"ס עד שלאחר החיפוש מצא למוהרש\"י שכתב דעיקר האיסור וההתר הוא מד\"ס וכתב עליו וקשה דהיכן נזכר איסור זה דחכמים אף ביונית ועוד שכבר ידוע מה שכתב הט\"ז בי\"ד סימן קי\"ז דדבר שהתירו הכתוב אין כח ביד חכמים לאסור ועוד קשה דאיך התירו במעשה דתלמי דהא קי\"ל אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו כמ\"ש בע\"ז דף ל\"ו ואי בימי תלמי התירו משום אונס מלכות לא הותר מפני זה האיסור וכי תימא דהכא נמי אסיר בד' י\"ח דמגילה אמרו דלעז יוני לכל כשר. כי על כן חזר וכתב שנ\"ל דאף על גב דהוי היתר היונית מד\"ת שייך שפיר לשון והתירו כיון שאינו מפורש היתרו בתורה ושוב לא נתקררה דעתו בזה דאפשר דמדרבנן הוא שהתירו היונית ומד\"ת כל הלשונות שוים לאיסור אף בס' תורה ובזה ניחא ליה דלא צריך קרא דוהיו לתו\"מ למעוטי יונית כיון דמד\"ת אסורים בלאו הכי וחזר וכ' דאין זה מספיק וכ\"ש שדעת מוהרש\"י דהיתר יונית הוי ד\"ת וחיזק דבריו דהא קי\"ל אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה ושכן כתב הרמב\"ן והר\"ן דקרא דוהיו וקרא דככתבם בא למעט לשון יונית לרשב\"ג ואם היתר יונית בספר תורה הוי מד\"ס והיינו ודאי במעשה דתלמי דהיה בבית שני ואיך ימעט מילת ככתבם שנכתב בימי מרדכי יונית היה אסור מד\"ת ומד\"ס אלא ודאי דס\"ל דהיתר יונית בס\"ת הוי מד\"ת ועל זה הוקשה לו דאם כן דיפת אלהים ליפת מד\"ת היא להתיר יונית א\"כ ר\"י פליג דידיה אדידיה מהך דמגילה ד\"ט למ\"ש ביומא ד\"ט ע\"ב עכת\"ד נר\"ו.
ואני אומר כמה לא מעלי לדידי הך שמעתתא דשקיל וטרי אי היתר יונית הוי דאוריי' או דרבנן כאלו עיקר האיסור מפשט פשיטא לי' דהוי דאורייתא וזה ממה שאין הפה יכולה לדבר דאם עיקר האיסור דכל לשון הוא דאורייתא איך ההיתר יהיה מדרבנן אטו מי איכא למ\"ד דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה ומעיקרא היה לו לישא וליתן אי איסור כתיבת שאר לשונות הוי דאורייתא או דרבנן ולא הי\"ל לישא וליתן בהיתר אי הוי דרבנן או דאורייתא.
והנה אין ספק אצלי דעיקר איסור דשאר לשונות דהוי דרבנן ואף לשון יוני נמי לר' יאודה דאמר בד\"ט דאף דרבותינו לא התירו יונית אלא בס\"ת דוקא ולא בשאר ספרים אין איסורו אלא מדרבנן דמדאורייתא שרי שהרי בשבעים לשון נאמרה כמ\"ש התוס' בריש פרק היה קורא דף י\"ג ד\"ה בלשון הקודש נאמרה שכל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקב\"ה היה מתחלק לע' לשון והכי איתא פרק ר\"ע דף פ\"ח ע\"ב בשם רבי יוחנן על פסוק ה' יתן אומר המבשרות יע\"ש ובסוטה פרק אלו נאמרין דל\"ו ע\"א אמרו כשעברו ישראל את הירדן הביאו אבנים וכתבו עליהן את כל דברי התורה בשבעים לשון שנאמר באר היטב וכן כת' רש\"י בפי' התורה בפרשת כי תבוא ובריש פרשת דברים בפסוק הואיל משה באר התורה כו' והכי איתא בסוטה דף ל\"ה ע\"ב ואין ספק דה\"ט דחכמים דמתני' שאמרו שהספרים נכתבים בכל לשון אלא דחכמים הוא דאסרו לכתוב את הספרים בכל לשון לדעת ר' יאוד' וכן לרשב\"ג משום חשיבות הלשון וקדושתו דקדיש טפי וכ\"כ אותו משה ר' ע\"ה כשמסרו ללויים אלא דלרשב\"ג התירו היונית משום ברכתו של נח ליפת שישכון באהלי שם ומהאי טעמא כתבוהו לתלמי. אמנם לר' יאוד' לא דרישו האי דרשא דיפת אלהים ליפת וס\"ל דלא התירו חכמים אפילו בלשון יוני אלא דוקא בספ' תורה ומשום מעשה דתלמי והואיל ואשתרי באונס אשתרי לכל: ועוד דמאותו מעשה ואילך הורגלו באותו לשון כמ\"ש רבינו בפירוש המשנ' והן הן דברי הרב מוהר\"ש יפה ז\"ל.
ומה שהקשה רב אחאי על דבריו דהיכן הוזכר איסור זה דחכמים אף ביונית לא ידעתי מאי קא ק\"ל דכאן בדברי ר' יאוד' ורשב\"ג נזכר איסור זה שאמרו אף רבותינו לא התירו אלא יונית ובס' תור' לר\"י מכלל דשאר לשונות אסרו דאי מדאורייתא אסור היאך ניתנה בע' לשון והיאך כתבוה בעבר הירדן בע' לשון ועוד דלא מצינו בתורה שום איסור בהדייא ואדרבא דרשו שמע בכל לשון שאתה שומע אלא דמהתם ליכא ראיה לא לאיסור ולא להיתר כמ\"ש בריש פרק היה קורא משום דכתיב והיו כו' כיע\"ש גם מה שהקשה עוד רב אחאי נר\"ו על דברי מוהרש\"י ממ\"ש הט\"ז ז\"ל בי\"ד תמהני טובא דהט\"ז לא כתב אלא דבר שהתירו הכתוב בפירוש בתורה אבל דבר היתר שאינו כתוב בפי' אע\"פ שמסברא הוא מותר מן התורה כיון שאינו מפורש שפיר יש כח לחכמים לאסור. ועיין בספ' לשון למודים חלק א\"ח סימן קס\"ב שעשה סמוכות לדברי הט\"ז. ועיין בספר שם אהרן בקונטריס שבולי הלקט בחי' לקידושין דף ל\"ט ועיין בספר שער המלך למורי הרב בה' יסודי התורה ד\"ב ע\"ג וע\"ב ובחי' למסכת י\"ט ריש פרק אין צדין ושם דל\"ב ע\"א יע\"ש. והכא אין היתרו מפורש בכתוב אלא מסברא הוא ההיתר שלא יש איסור בזה בתורה גם מה שהוקשה לו עוד דאיך התירו במעשה דתלמי כיון דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו כו' הא לא קשייא ולא מידי דאיכא למימר דמעיקרא כך התנו שאם יצטרכו לאיזה צורך יכתבו כמ\"ש בג' בריש מועד קטן דף ג' וכמ\"ש התו' בפ' מרובה דפ\"ב ע\"ב ד\"ה אתא יע\"ש.
ואיך שיהיה הנה לדעתי מבואר הדבר דאיסור זה דכתיבת ספרים בכל לשון אינו אלא מדרבנן דוקא וליכא שום איסור דאורייתא כיון דהתורה בכל לשון נאמרה כמדובר. ואי קשיא לך שהרי בסוטה דל\"ג ע\"א אמרו ולויים גופייהו מנ\"ל שאמרו הברכות והקללות בלשון הקודש אתייא קול קול ממשה כתיב הכא וענו הלוים קול רם וכתיב התם משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקודש ופירש רש\"י יעננו בקול במתן תורה ובלשון הקודש ניתנה תורה יע\"ש ואפשר דלישראל ניתנה בלשון הקודש ולא בלשון אחר ומפני שישמעו אומות העולם היה מתחלק לע' לשון.
איברא דמקרא דיפת אלהים ליפת משמע דמדאורייתא לא הותר אלא יונית וכן משמע מדברי הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל שכתבו דקרא דוהיו אצטריך למעוטי יונית ואפשר דכיון דדרשא היא ואיכא למדרש קרא כההיא דיומא אין כאן איסור תורה ועוד דאין למדין מקודם מתן תורה כל שהוא דרך סיפור כמ\"ש מוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בספר יבין שמועה כלל ש' אם לא כשהוא דרך מצוה כגיד הנשה יע\"ש והכתוב הזה מספר שבירך נח ליפת שיזכה לזרע מיופה בלשון עד שיבחרו ישראל לכתוב ספריהם בלשונו היפה ולא שאסר שאר לשונות ודוק. גם מה שהוקשה לו דר\"י אדר\"י ממ\"ש כאן במגילה ד\"ט כדרשא דקרא דיפת אלהים ליפת עם מ\"ש ביומא ד\"ט ע\"ב בדרשת דהך קרא גופיה הא לא קשה ולא מידי דהתם ר\"י קאמר לר\"ל דכיון דאיכא דרשא אחרינא בהאי קרא דיפת אלהים ליפת שאין השכינה שורה אלא באהלי שם דהיינו בית א' שבנאו שלמה דאתי משם ולא בבית שני שבנאו כורש דאתי מיפת היאך מלאו לבו לומר לזעירי אלהא סנינא לכו משום שלא עלו מבבל לא\"י בימי עזרא שזה גרם שלא היה השראת שכינה בבית ב' זעירי יאמר לך שאין זה הטעם אלא מפני שבנאו כורש ואף דלדידי ודידך דרשא דיפת אלהים ליפת אתא לרשב\"ג להתיר לשון יונית בספר תורה היאך מלאך ליבך לומר בשבועה שאתה שונא לו מהך טעמא כיון דאינהו בני בבל דרשי דרשא אחרינא בהאי קרא ולדידהו יש להו במה לסמוך. ועוד יש לו' דבמדרש רבה בפסוק זה דיפת אלהים ליפת משמע דר\"ל הוא דדריש להך קרא הכי אע\"ג דיפת אלהים אין השכינה שורה אלא באהלי שם והשתא ר\"י לשיטתיה דר\"ל השיבו לדידך לאו היינו טעמא מפני שלא עלו בני בבל אלא מפני שבנאו כורש כנ\"ל.
עוד כתב בדרס\"ד ע\"ג וז\"ל ומתוך מה שנתבאר יש להביא ראיה לעיקרא חקירתינו דכתיבה למפרע פוסלת במגילה שהרי בד\"ט דרשו ממילת והיו לתו\"מ דבעי אשורית ולשון הקודש דבמגילה מתיבת ככתבם ש\"מ דמשמעות תיבת ככתבם הוי כתיבת והיו וכיון שנתבאר דגבי תו\"מ פוסל כתיבת שלא כסדר מתיבת והיו מינה נמי למגילה מתיבת ככתבם כו' עכת\"ד נר\"ו.
ואני אומר לדבר הזה יסלח אדוני דאם כדבריו אף במגילה אם התחיל לכותבה מאמצעה ואחר כך כתב תחילתה ותפרה כסדרה פסולה דומייא דתפלין שאם התחיל לכתוב בפרשת והיה כי יביאך ואחר כך פרשת קדש פסולה דבעינן והיו וזה לא אמרה אדם מעולם שהמגילה תפסל בכך ולא אמרו אלא שדינה כספר תורה שקראה הכתוב אמת ובספר תורה אינו פוסל זה כנודע. ובודאי דמילת ככתבם אף לרבא אינו מורה על איסור כתיבתו למפרע אלא מהיקשא דככתבם לזמנם כמו שכתב מוהר\"מ דנון ז\"ל ודברי רב אחאי בזה לא ניתנו ליכתב.
עוד כתב אך מ\"מ כיון שנתבאר כו' דככתבם על כתי' המגי' קאי מינה נשמע דכתיבה פוסל במגילה וכנ\"ל מתוך דברי הרפ\"ח שכתב דבעי' כתיבה אשורית מדכתיב ככתבם וקריאה נמי נפקא מדאתקש זכירה לעשיה וכוונתו נ\"ל דכתבם לימד על הכתיבה דהיינו עשיה ומהיקש ילפינן דאם קרא בה לא יצא ולדבריו ה\"נ ההיקש דמה זמנם למפרע לא קיים למסקנא ומהיקש זה נפיק דאם כתבה למפרע אף שקראה כסדר לא יצא אלא דק\"ל על הרפ\"ח למה לי היקש לקריאה דלמפרע והרי קי\"ל בר\"פ כל כתבי דכל שלא ניתן ליכתב לא ניתנה לקרות. וי\"ל דאצטריך היקשא לומר דאפילו דיעבד לא יצא עכ\"ל.
ואני אומר אריכות דברים יש כאן דמה זה שנתבאר דככתבם על כתיבת המגילה קאי ומי לא ידע זה אטו מוהר\"מ דנון והר' הלוי נחלקו על מ\"ש בדי\"ט דכתב אשורית ולה\"ק מקרא דככתבם וכזמנם נפיק דמבואר מינה דככתבם על כתיבת המגילה קאי והם לא נחלקו אלא אי דרשינן היקשא דככתבם לזמנם למדרש מינה דכתיבת המגילה למפרע לא דלדעת הר' הלוי אף לרבא לא דריש היקשא דכתבם לזמנם אלא לקריאה דוקא ולדעת מוהר\"מ דנון אף לסתמא דש\"ס דרשי' היקש זה לכתיבתה נמי ולא פליגי רבא וסתמא דש\"ס אלא אי קריאה ג\"כ נכלל בהיקש זה ומדברי הרפ\"ח ז\"ל אין שום הכרח דס\"ל דדרשי' היקשא דכתב' לזמנם לענין כתיבה למפרע כמ\"ש רב אחאי נר\"ו אלא כונתו ז\"ל לומר דדרשי' קרא דלהיות עושים כאלו כתיב נמי ונזכרים מאחר שהוקש עשיה לזכירה בקרא דנזכרים ונעשים ה\"נ להיות עושי' ונזכרים קאמר שהעשיה הוא רמז לכתיבת המגילה והזכירה על הקריאה ועל שניהם הוא אומר ככתבם דהיינו שיהיה הכתיבה אשורית והקריאה אשורית דהיינו לה\"ק אבל אי דרשינן היקשא דכתבם לזמנם לומר שיהיה כסדרן ולא למפרע בזה לא דיבר הרב כלל ורב אחאי העמיס בכונתו מה שלא עלה על דעתו איברא שלשון זה של הרפ\"ח ז\"ל הוא קשה ההבנה במה שכתב תחילה וז\"ל ומשמ' דלא קפיד קרא אלא דלהוי אשורית אבל אלשון לא קפיד קרא וחזר וכתב ומיהו מדיוקא דקרא משמ' דכתב אשורית יצא אע\"פ שאינו לשונו ומינה לשאר לשונות אי מכיר נפיק ואי לא לא נפיק עכ\"ל. והן דברים סותרים זה לזה דמתחילת דבריו משמע דס\"ל דפי' כתבם הוי דוקא וכתב דהיינו צורת האותיות ולא הלשון וממ\"ש ומיהו מדיוקא דקרא כו' מבואר דס\"ל דפי' ככתבם הוי אף הלשון שהוא לה\"ק דאע\"פ שאינו מכיר בו יוצא בו וצ\"ע.
עוד כתב ולפי דברי הרפ\"ח ז\"ל נ\"ל פי' הש\"ס במ\"ש מה עשיה למפ' לא היינו הכתיבה דנפ\"ל מככתבם אף זכירה למפרע דהיינו הקריאה ואין הפי' כמ\"ש הלבוש בסי' תר\"ץ עכ\"ל. כבר כתבתי דהפר\"ח ז\"ל לא דיבר בענין כתיבת המגילה למפרע ודברים הללו הי\"ל לכתוב לפי דברי מוהר\"ם דנון ז\"ל דאין הפי' כמ\"ש הלבוש. אמנם מאחר שהלבוש ז\"ל לא פי' כן מבואר דס\"ל כהרב הלוי ודלא כמוהר\"מ דנון והרי מצינו לו חבר להרב הלוי ז\"ל ובכן מה שהעלה רב אחאי לענין הלכה ליתא והעיקר כמ\"ש בתחילת דברי יע\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "שורש מגילת תענית אי בטלה או לא\n אסוורין \n בהספד ובתענית כו'. הנה מרן בש\"ע סימן תרפ\"ו ס\"א כתב בחנוכה ופורים מותר להתענות לפניה' ולאחריה' ע\"כ וכן הוא דעת התוס' בפרק שני דתענית דף ח\"י ע\"א ד\"ה רב כו' וכ\"כ הרא\"ש בפרק קמא דמגילה ד\"ח וכן נראה דעת רבינו בפ\"א מה' תענית ה\"ט שכ' שאסור להתענות בפורים וכן כאן ובפרק שני הלכה י\"ג כת' שאסור ימים אלו בהספד ובתענית ומדלא הזכיר באלו המקומות לפניהם ולאחריהם מוכח דס\"ל דלענין לפניהם ולאחריהם מותרים וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בה' תענית ובהלכות מגילה וחנוכה יע\"ש ומרן ז\"ל בכ\"מ פי\"א מה' אבל ובב\"י בריש סימן תרפ\"ו כת' וז\"ל כת' הרמב\"ם בפ' י\"א מהלכות אבל מותר לספוד לפני חנוכה ופורים ולאחריהם בטלה מגילת תענית וכ\"כ מרן בכ\"מ בה' אבל וז\"ל ואפילו דאיפסיקא הלכתא כר\"י דלפניהם ולאחריהם אסור לא עדיף לפניהם ולאחריהם דחנוכה ופורים משאר ימים שבמגילת תענית שבטלה עכ\"ל.
וראיתי למרן המופלא כמוהרח\"א זלה\"ה בס' מ\"ק שכת' וז\"ל וליתא דלא איפסיקא הלכתא כר\"י דק בדלא להתענאה כמ\"ש בש\"ס וא\"כ אסור לאחריהם דכתב הר' לא משכחת לה. גם מ\"ש שהתר ההספד הוי מטעמים הנזכרים ליתא דלפניהם ולאחריהם בתענית אסור ובהספד מותר כמ\"ש בש\"ס בשם ר\"א ואי איכא למידק מדברי הרמב\"ם איפכא איכ' למידק דמדלא התי' רק הספד מכלל דתענית אסור והיינו טעמא דס\"ל דכי אמרינן דחנוכה ופורים לא בטלה גם לפניהם לא בטלה דדברי מרן מרפסן איגרי וצ\"ע עכ\"ל.
והנה זה שתמה על מרן במ\"ש דאפסיק' הלכתא כר\"י דלפניו ולאחריו אסור דזה אינו דלא אפסיקא הלכתא כוותיה אלא בלפניו ולא לאחריו לע\"ד אין זה מן הקושי דאשגרת לישן הוא שעיקרו לא בא אלא לתת טעם למה שפ' רבי' דלפניהם מות' ויותר הי\"ל להר' לתמוה עמ\"ש בב\"י ברס\"י תרפ\"ו וז\"ל וכן לא היה צריך רבינו לכתוב לפניהם ולאחריהם נמי אסור דלענין מה שהוא רוצה לומר דביום שלפני פורים אסור להתענות לא סגי ליה דלימא דלפניהם אסור להתענות אלא לקושטא דמילתא קאמר דכיון דכתוב בו דלא למספד לפניו ולאחריו אסור עכ\"ל: והוא מן התימה איך כתב דקושט' דמילת' הוא דלאחריו נמי אסור מאחר דלא קי\"ל כר\"י בהכי וצ\"ע גם מה שתמה עליו דטעם התר ההספד בלפניהם ולאחריהם אינו מזה הטעם דבטלה מגילת תענית אלא משום דמעיקרא לא נאסר לפניהם ולאחריהם אלא בתענית ולא בהספד וכדקאמר ר\"א בגמרא עיין בדברי הר\"ן בר\"פ שני דתענית דשקיל וטרי אי קי\"ל כר\"א בהא והסכים דהכי קי\"ל וכ\"כ הרפ\"ח ז\"ל כאן.
מ\"מ אפשר ליישב דעת מרן ז\"ל דקושטא קאמר לפום מאי דמשמע ליה בדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דמותר להתענות לפניהם ולאחריהם בחנוכה ופורים וכמו שמבואר בדבריו בה' תענית ובה' מגילה וחנוכה וכמ\"ש שם ה\"ה ז\"ל. ומהתימה על מרן מוהרח\"א ז\"ל שכתב שמדברי רבינו בה' אבל יש לדקדק איפכא דס\"ל דאסור להתענות לפניהם ולאחריהם בחנוכה ופורים ואיך לא שת לבו לדברי ה\"ה ז\"ל בה' תענית ובפ\"ג מה' הנז' הי\"ז וצ\"ע. שוב נדפס ספר אור יקרות וראיתי לו שם בחי' על רבינו בהלכות אבל תמה על מוהרח\"א ז\"ל בזה יע\"ש. באופן שדברי מרן שבה' אבל אין בהם אלא גמגומי דברים בעלמא למה ליה למתלי טעמא דמותרים בהספד משום דבטלה מגילת תענית ת\"ל דאפילו לא בטלה נמי לענין הספד שרו ואין זה מן הקושי מאחר דקושטא דמילתא נקט אמנם בדבריו שבב\"י יש לתמוה למה הביא דברי רבינו שבה' אבל להכריח דס\"ל דבטלה מגילת תענית לענין שמותר להתענות לפניהם ולאחריהם כמדובר דמשם אין ראיה כלל דמיירי לענין הספד והיה ליה להביא דבריו שבהלכות תענית ומגילה וכעת צ\"ע.
והנה דעת הרז\"ה ז\"ל הוא דאפילו לפניהם ולאחריהם דחנוכה ופורים לא בטלה מ\"ת אלא דפורים מעיקרא לא נאסר יום שלפניו משום דהוי דברי קבלה וד\"ק אינן צריכין חיזוק דהוה ליה כשבתות וי\"ט יע\"ש וראיתי למרן בספר מ\"ק תמה עליו ע\"ש הרב ראש יוסף דאף דד\"ק אינן צריכין חיזוק כיון שנכתבו במ\"ת צריכין חיזוק כמ\"ש בפרק שני דתעניות גבי מריש ירחא דניסן איתוקם תמיד' ומקשי' ל\"ל למימר מריש ירחא ומשנינן לאסור יום שלפניו כו' והוא ז\"ל תירץ דאצטריך למכתב במ\"ת לאסור את של זה בזה ולא לאסור יום שלפניהם ולאחריה' ותמה עליו דאם כן מנא ליה דלאסור את של זה בזה נכתבו ולא לאסור יום שלפניהן ולאחריהן ותירץ וז\"ל וי\"ל דא\"ה אמאי כתבו במ\"ת ואת יום ט\"ו דיו לכתוב יום י\"ד לאסור יום י\"ג ושמ\"ת אצטריך למכתב יום ט\"ו לאסור יום שלאחריו הניחא לר\"י דאמר לפניו ולאחריו אסור אבל לת\"ק דהלכתא כוותיה דלאחריו שרי למאי הלכתא נכתב יום ט\"ו במ\"ת משום הכי אמר רבא לאסור את של זה בזה עכ\"ל.
ולא ידעתי מאי דוחקיה דלא לאוקמי אליבא דר\"י אף ע\"ג דלית הלכתא כוותיה מאחר דתלמודא גופיה משני הכי עלה דפריך התם תלמודא בפרק שני דתענית עמ\"ש מגילת תענית מתמנייא ביה ע\"ס מועד' אתותב חגא דשבועייא ופרכינן ל\"ל למימר עד המועד מועד גופיה י\"ט הוא ומשני לא נצרכא אלא לאסור יום שלאחריו כמאן כר\"י דאמר בין לפניו בין לאחריו יע\"ש.
ולע\"ד קושייא מעיקרא ליכא דודאי כל דליכא טעמא לאסור יום שלפניו אטו יום גופיה אין מקום לאסור ולהכי לא קאמר רבא דלאסור לפניהן ולאחריהן נכתבו כיון דליכא טעמא לאסור מאחר שד\"ק הן ואינן צריכין חיזוק וההיא דריש ירחא דניסן דמשני תלמודא לאסור יום שלפניו אין הטעם משום דגזרו יום שלפניו אטו ר\"ח גופיה דודאי כיון דר\"ח דאורייתא אין מקום לגזור יום שלפניו אטו ר\"ח אלא לכך אסרו יום שלפניו אטו יום שלאחר ר\"ח שהוא מתקנת חכמים והחמירו לאסור יום שלפני ר\"ח כדי שידעו שחכמים החמירו בימים אלו שלאחר ר\"ח ואל יקלו בהם אע\"פ שהם מתקנת חכמים ואע\"ג דהא איכא ר\"ח לפניהם אין היכר בזה לתקנ' חכמים כיון דר\"ח אסור משום עצומו של יום שהוא דאורייתא ולכך אמרו מריש ירחא לאסור יום שלפני ר\"ח אמנם בפורים דליכא למימר הכי שהם ד\"ק ל\"ל לאסור יום שלפניו ודוק ועיין עוד למרן כמוהרח\"א זלה\"ה בחידושיו על רבינו לה' מגילה מה שתי' עוד לקושית הרב ראש יוסף יע\"ש.
ועפ\"י האמור יש ליישב מ\"ש עוד הרפ\"ח ז\"ל בס\"ב שלפי דברי הרז\"ה ז\"ל נ\"מ לדידן דיתבינן בירושלים דקרי' בט\"ו שיהא אסו' לן להתענות בי\"ג וכן נראה עיקר אע\"פ שלא נהגו כן עכ\"ל ודברים אלו כתבן הרז\"ה בהדייא בספר המאור בפ\"ק דמגי' יע\"ש. ומרן מלכא בספר מ\"ק כתב על דברי הרפ\"ח ז\"ל הללו וז\"ל וליתא דגם לבני י\"ד יאסר יום י\"ג מאחר שנכתב במ\"ת כמ\"ש בש\"ס גבי מריש ירחא דניסן ומאי אית לך למימר דמאחר שלא נכתב במ\"ת אלא לאסור את של זב\"ז אינו כלל בזה מ\"ש כל הכתוב במ\"ת א\"כ ה\"ה לבני ירוש' עכ\"ל וע\"פ מ\"ש דטעמא דריש ירחא לאו מה\"ט הוא אלא מטעמ' דאמרן א\"כ גבי פורים טעמא הוא משום שהם ד\"ק כמ\"ש הרז\"ה ודוקא לבני י\"ד אבל לבני ט\"ו לאו ד\"ק הוא ושפיר דנו הרז\"ה והרפ\"ח דלבני ט\"ו אסורים יום י\"ג וברור. ומהתימה על מרן בס' מ\"ק שלא ראה שדברי הפ\"ח ז\"ל הן הן דברי הרז\"ה גופיה בספר המאור אע\"פ שהפ\"ח לא הזכיר דבר זה בשמו וכתב סתמא ולפי\"ז לדידן דיתבינן בירוש' כו' עיקרן של דברים מגויית הארי לקחו כיע\"ש.
והן עתה חדשים מקרוב באו ס' ברכי יוסף להרב החסיד כמוהר\"י אזולאי נר\"ו וראיתי לו בס\"ג עמד על דברי מרן מלכא כמוהרח\"א ז\"ל הללו וז\"ל ועין רואה דלא דמו בני י\"ד שרצה להכריח הרב דלתסרו בי\"ג כיון שנכתב במ\"ת כו' דלקושטא דמילתא לא נכתב במ\"ת אלא לאסור את של זב\"ז וא\"כ בני י\"ד מה שקורין בי\"ד ועושין בו שמחה לאו ממ\"ת אלא מד\"ק ולא נכתב י\"ד אלא לאסור את בני ט\"ו א\"כ בני ט\"ו מה שעושין שמחה בי\"ד היינו משום מ\"ת דוקא ובני י\"ד מה שאסורין בט\"ו היינו ממגילת תענית ולא דמו אהדדי עכ\"ל וראויים הדברים למי שאמרן אף דאין צורך ליה לפום מאי דאמרן.
ודע דמהא דפריך תלמודא ל\"ל למימר מריש ירחא דניסן לימא מתרין ביה ור\"ח גופיה י\"ט הוא וכו' אני תמיה לכאורה עמ\"ש הטור בא\"ח סימן תק\"ף ע\"ש הר\"ב ה\"ג דר\"ח ניסן יש להתענות בו מן התורה מפני שמתו בו בניו של אהרן ומרן ב\"י ז\"ל כתב ע\"ז שיש לתמוה על מי שתקן להתענות בר\"ח וכתב הר\"ב מ\"א ז\"ל שהוא ראה במגי' תענית שנתקנה בימי חכמי התלמוד שכתוב כן יע\"ש ויש לתמוה לכאורה על הר\"ב ה\"ג והר\"ב מ\"א ז\"ל דנראה דהך סוגייא דתענית הוייא תיובתייהו דאיך מנו ריש ירחא דניסן בכלל ימים טובים והיכי פריך הש\"ס עלה דר\"ח גופיה י\"ט ובלא\"ה אסור ואפשר לומר דע\"כ לא קאמר הר\"ב ה\"ג ז\"ל אלא דוקא להתענות אבל בהספד אזיל ומודה דאסור וההיא דתענית לענין הספד דוקא הוא דקאסר במ\"ת ועלה הוא דפריך הש\"ס דת\"ל דבלא\"ה אסור משום ר\"ח. וכעין זה כתב הר\"ן ז\"ל בפ\"ב דתענית עמ\"ש בשם הראב\"ד ז\"ל דתענית י\"ג באדר מימי מרדכי קבלוהו והקשה עליו דא\"כ איך מנו יום ניקנור בכלל ימים טובים ומאי פרכינן בגמרא בני י\"ד וקרו בתליסר יום ניקנור ותירץ דלענין מותרים בהספד פריך אבל בתענית ודאי אינו אסור ואדרבא מעיקר התקנה עכ\"ל.
איברא שבעיקר דברי הראב\"ד ז\"ל והר\"ן יש לתמוה דאכתי מה יענו למאי דפריך תלמודא התם בתר הכי גבי יום טוריינוס ותיפוק ליה דהו\"ל יום שלפני ניקנור ומשני רב אשי השת' איהו גופיה בטלוה משום יום ניקנור ניקום ונגמר יע\"ש ואם כדברי הראב\"ד דיום ניקנור גופיה מות' בתענית מאי פריך ות\"ל דהו\"ל יום שלפני ניקנור ועיקר הקושייא ודאי דאינו אלא מדקתני מתני' שמותר בתענית דמה שמותר בהספד ל\"ק כלל דהא קאמר ר\"א לעיל כל שלפניו ולאחריו בתענית דוקא הוא דאסור וכיון שכן מאי קושיא דאיכא למימר דע\"כ לא אסרו יום שלפניו בתענית אלא אטו י\"ט גופיה שאסור בתענית אבל הכא בי\"ט של ניקנור דאיהו גופיה שרי בתענית מהי תיתי לגזור יום שלפניו תענית ושמא י\"ל לדעת הראב\"ד דיום שלפני ניקנור אסרו בהספד אטו יום ניקנור כיון דאין מקום לאוסרו בתענית דכיון דחכמים גזרו יום שלפני י\"ט לעשות היכר לי\"ט גופיה שלא יבואו להקל בו הכא ביום ניקנור דלא מצו לעשות היכר ביום שלפניו בתענית עשו היכר בהספד ואסרו ההספד בו ועיין בס' שער המלך בהל' מגילה.
ודע דבגמ' שם בתענית דח\"י ע\"א אמרו אמר מר מתמנייא ביה ע\"ס מועד' איתותב חגא דשבועייא דלא למספד למה לי למימר ע\"ס מועדא לימא עד המועד ומועד גופיה י\"ט הוא ומשנינן אמר רב פפא כדאמר רב לא נצרכה אלא לאסור יום שלפניו ה\"נ לא נצרכה אלא לאסור יום שלאחריו ופרכינן כמאן כר\"י דאמר בין לפניו ובין לאחריו אסור אי הכי בכ\"ט נמי מאי אירייא דהוי יומא דמקמי יומא דמתוקם תמידא תיפוק ליה דהו\"ל יומא דבתר כ\"ח דתנייא בכ\"ח אתא בשורתא טבתא כו' ומשני אמר אביי לא נצרכה אלא לחדש מעובר ופי' רש\"י בשנה מעוברת שיש בה ב' אדר והא' חסר דהשתא כי הוי אדר ב' מלא הוי יום ל' לפני ר\"ח ניסן א\"נ דעברוה לאדר כגון שלא נראה החדש יום ל' דמשום י\"ט דכ\"ח לא מתסר אלא כ\"ט והשתא מתסר יום ל' משום יום שלפני ר\"ח ניסן דמתוקם תמידא עכ\"ל. וקל\"ט דכיון דיום שלשים היו ממתינים את העדים שמא יבואו דמתחילה היו מקבלים עדות החדש כל היום ואף אחר התקנה שלא היו מקבלים אלא עד המנחה היו נוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש מספק כמו ששנינו בפרק י\"ט של ר\"ה ד\"ל א\"כ יום ל' של אדר ממה נפשך אסור להתענאה ביה מספק שמא יבואו עדים ויהיה ר\"ח ואפילו לאחר התקנה הרי אותו יום קדש מספק וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא למה ליה למימר מריש ירחא דניסן ואולי דדוקא ביום ל' של אלול הוא ששנינו שנוהגין אותו היום קדש משום י\"ט של ר\"ה אבל לא בשאר יום ל' של שאר ר\"ח וא\"כ אפשר היה להם להתענות והיו מתענין עד שיבואו העדים ויתברר שהוא ר\"ח ואז היו מפסיקין להכי תני מריש ירחא לאסור יום ל' אף קודם שבאו העדים.
וראיתי להתוס' בד\"ה לא נצרכה שכתבו וז\"ל פי' שעברוה לאדר שלא נראה הלבנה עד יום ל' והוי ר\"ח ניסן יום ל\"א פי' וא\"כ האי כ\"ט לא מצינו לאוסרו משום יום שלפני ר\"ח ניסן דיום ל' מפסיק בינתיים משו\"ה אצטריך לאוסרו משום יום שלאחר ר\"ח עכ\"ל ותמוהים דבריהם דעיקר קושיית הש\"ס היתה למה אצטריך למתני מר\"ח ניסן לאסור יום שלפניו דהיינו כ\"ט באדר כיון דיום שלפניו בלא\"ה אסור משום יום כ\"ח דאדר וע\"ז תריץ יתיב דאצטריך למתני ר\"ח משום יום ל' דאדר דאינו נאסר משום יום כ\"ח דאדר וכמ\"ש רש\"י אבל יום כ\"ח בלא\"ה אצטריך למתנייה משום כ\"ח עצמו שאירע בו מה שאירע ועשו אותו יו\"ט ולא משום יום כ\"ט אצטריך למתנייה יום כ\"ח כדי שיתרץ דאצטריך דלא נפיק משום ר\"ח ניסן וצ\"ע.
תו איתא התם אמר מר מתמנייא ביה ע\"ס מועדא אתותב חגא דשבועייא דלא למספד ל\"ל למימר מח' ביה לימא מט' ביה ותמנייא גופיה אסור דהו\"ל יומא דאיתוקם ביה תמידא ומשני כיון דאלו אקלע ליה מילתא ובטליניה לשבעה תמנייא גופיה אסור דהו\"ל יומא דאתותב ביה חגא דשבועייא וכתב רש\"י ז\"ל ואי קשייא אכתי לימא ט' ואפילו אי אירע מילתא דבטלי אכתי הוא אסיר תמנייא גופיה משום קמיה יומא דחג שבועייא דהוי יום שלפניו לאו פירכא היא דהא י\"ט גופיה בטיל ואנן ליקום ולגזור קמי יומא דאיתותב חגא דשבועייא וכה\"ג מתרץ לקמן ביום טוריינוס עכ\"ל והנה לפי תירוצו ז\"ל ק' דא\"כ הא דפריך הש\"ס לקמן גבי יום טוריינוס ות\"ל דהו\"ל יום שלפני ניקנור ואצטריך רב אשי לשנויי השתא איהו גופיה בטלוה משום יום ניקנור ניקום ונגזור כו' למה לא פריך ליה הכי הכא ולשני כדרב אשי כיון דהכא נמי קשייא הך קושייא וצריך לשנויי כדהתם ותו דכיון דיום תמנייא אסור משום חגא דשבועייא יום שבעה נמי אסיר משום יום שלפניו וא\"כ מאי קא ק\"ל לרש\"י לימא יום ט' וממילא אסיר משום יום שלפניו דאה\"ן דיום ח' דאסיר משום יום שלפני ט' אבל יום שבעה לא אסיר משום הכי תני תמנייא לאסור יום שבעה והיא היא מאי דתריץ תלמודא. ותו דהכא מאי קושייא דנהי דתמנייא גופיה אסיר משום קמי יומא דחג שבועייא דהוי יום שלפניו מיהו לא אסיר משום יום שלפניו אלא בתענית אבל בהספד מותר כדמשני רב אשי לעיל מזה אפילו תימא לחדש חסר כל שלאחריו בתענית אסור בהספד מותר וכתבו רש\"י ותוס' דלאו דוקא לאחריו אלא ה\"ה לפניו אינו אסור אלא בתענית לחודיה כו' כיע\"ש ואם כן משום הכי אצטריך למיתני מתמנייא לאוסרו אף בהספד דאלו הוה אסיר משום קמי יומא דט' דאיתותב חגא דשבועי' לא הוה אסיר בהספד אלא בתענית וצ\"ע.
וראיתי להרא\"ש שהביא מה ששנינו במתניתין כל הכתוב במגילת תענית דלא למספד כו' וסיים וז\"ל והאידנא בטלה מ\"ת כדאמרינן בפרק קמא דר\"ה די\"ט כתב הראב\"ד ז\"ל הא דאמרינן בטלה מ\"ת הני מילי לתענית יחיד אבל לתענית ציבור לא גזרי' ביה כדאמרינן בשמעתין רב נחמן גזר תעניתא בתליסר אמרו ליה רבנן האי יום טוריינוס הוא א\"ל יום טוריינוס בטולי בטלוה ולא אמר להו משום דבטל' מגילת תענית דסתמא האי דקאמ' בטלה מ\"ת האידנא בימי האמוראים בתר דשלימו תנאי ואם כן בימי ר\"ן בטלה מ\"ת ואפילו הכי קאמר דוקא משום דבטלוה ליום טוריינוס אבל משום דבטלה מ\"ת סתמא לא היה גוזר תענית ציבור ומה שנהגו להתענות בי\"ג באדר כו' עכ\"ל ותמהני טובא דהאי לישנא דהאידנא בטלה מ\"ת אינו מלישנא דתלמודא דבש\"ס פרק קמא דר\"ה די\"ט אפליגו אמוראי אי בטלה מ\"ת לאחר חרבן הבית כאשר בטלו צום הרביעי וחמישי וצום הז' שהיו ימים טובים בזמן הבית ולאחר החרבן צמין בהם במקום י\"ט בי רב ורבי חנינא אמרי בטלה לאחר החרבן ורבי יוחנן וריב\"ל סברי דלא בטלה לאחר החרבן וכדקיימי קיימי ושקיל וטרי הש\"ס ולבסוף העלו דפלוגתא דתנאי הוא דר\"מ ס\"ל דלא בטלה מגילת תענית אפילו לאחר החרבן ולהכי ר\"א בן שמוע עשה י\"ט בכ\"ח באדר וכתבו במ\"ת משום שבטלו הגזירה שלא יעסקו בתורה ור\"י ס\"ל דבטלה מ\"ת לאח' החרבן מפני שאבל הוא להם ואסיקו בגמרא והלכתא בטלה והלכתא לא בטלה קשיא הלכתא אהלכתא ומשני לא קשייא כאן בחנוכה ופורים כאן בשאר יומי ע\"כ.
נמצא דר\"י וריב\"ל דס\"ל לא בטלה מגילת תענית אפילו בזמנן דר\"י וריב\"ל נמי כדקיימי קיימי ולא בטלה כר\"א וכר\"א בן שמוע תלמידו דלאחר החרבן לא בטלה ולרב ורבי חנינא בטלה אפי' בזמן התנאים שהיה לאחר החרבן כר\"י וסתמא דתלמו' דהיינו רבינא ור\"א אינהו דפסקו הלכתא כרב ורבי חנינא דבטלה מגילת תענית לאחר החרבן לשאר יומי ולא לחנוכה ופורים דמפורסם ניסייהו והאי לישנא דהאידנא בטלה מגילת תענית הרי\"ף ז\"ל הוא שכתב כן לפום מסקנא דש\"ס דאסיקו רבינא ורב אשי דהלכתא בטלה מגילת תענית בסוף האמוראים אבל קוד' רבינא ורב אשי דלא פסקו הלכתא כמאן ודאי דמי שהיה סובר כר\"י וריב\"ל לא היו גוזרין תענית או הספד בימים הכתובים במ\"ת ומי שהיה סובר כרב ור' חנינא לא היו חוששין והיו אומרים דבטלה וכיון שכן מאי ראיה מייתי הראב\"ד מההיא דר\"ן דגזר תענית' ביום טוריינוס ואמרו ליה רבנן יום טוריינוס הוא והשיב להם יום טוריינוס בטולי בטלוה ומזה הביא ראיה לומר דהשתא נמי דבטלה מגילת תענית אין גוזרין תענית ציבור באלו הימים דשפיר איכא למימר דבזמן ר\"ן שהיה קודם רבינא ורב אשי אכתי לא איפסיקא הלכתא והיו סוברים כר\"י וריב\"ל דלא בטלה מגילת תענית ולהכי אקשו ליה מיום טוריינוס והוצרך להשיב להם דיום טוריינוס אפילו בזמן הבית בטולי בטלוה.
ותו ק\"ט דאם כדברי הראב\"ד ז\"ל כי הקשו בגמ' קשייא הלכתא אהלכתא אמאי לא תי' כאן לתענית ציבור כאן לתענית יחיד ועיין בדברי הר\"ן שם בספ\"ב דתענית שהביא דברי הראב\"ד ז\"ל הללו והוקשה לו מהא דפשיט תלמודא בר\"ה מברייתא דקתני והתענו על מה שהתעניתם ולא בטלה מגילת תענית ואם כדברי הראב\"ד מאי פשיטותא איכא דאפי' למאן דאמר בטלה מגילת תענית אכתי אין גוזרין בו ת\"צ יע\"ש והכי נמי ק\"ל מהא דפשיט התם מר\"א בן שמוע תלמידו של ר\"מ דעשה יום טוב ביום כ\"ח לאדר וס\"ל דלא בטלה ומאי פשיטותא דילמא עשה יום טוב שלא לגזור ת\"צ ועיין בספר תמים דעים בהגהות הראב\"ד על הרז\"ה והרי\"ף סימן רמ\"ג ד\"א ע\"ד כי שם הביא דברי הראב\"ד הללו בחי' למגילה על הרז\"ה ועיין בס' קרבן נתנאל דע\"ח ע\"א ואשתמיט מיניה לשון הראב\"ד ז\"ל בס' תמים דעים שכתב בהדייא דלענין תענית ציבור לא בטלה מ\"ת." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש ימים שהיחיד גומר את הלל\n ימים \n שגומרין בהן את הלל יש לו להפסיק בין פרק לפרק אבל באמצע הפרק לא יפסיק. ע\"כ. וכתב ה\"ה ז\"ל וז\"ל פרק היה קורא אמר רבא ימים שהיחיד גומר בהן את הלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק וימים שאין היחיד גומר בהן את הלל אפילו באמצע הפרק פוסק ע\"כ.
והנה התוס' בד\"ה ימים שהיחיד כו' כתבו וז\"ל לאו דוקא יחיד אלא אפילו ציבור קורא יחיד כיון שאין כל ישראל ביחד ולאו דוקא גומר דודאי קי\"ל דימים שאין היחיד גומר אין חובה לאומרו כלל אפי' בדילוג דהכי משמע בערכין דחשיב כ\"א יום דיחיד גומר ופריך ר\"ה ויה\"ך לימא משמע דבשאר י\"ט כמו בר\"ח פשיטא ליה דאין לומר מדלא חשיב יותר מכ\"א יום וגם מדלא קאמר לגמור בר\"ה ויום הכפורי' דאז הוה משמע דבשאר י\"ט כמו בר\"ח ודאי אין גומרין אבל קורין אבל עתה משמע דאפי' קורין לא עכ\"ל.
הנה בהבנת דבריהם במה שהקדימו וכתבו לאו דוקא יחיד ולאו דוקא גומ' כונתם מבוארת שרצו לשלול שתי דברים דלכאורה הוה משמע דבר\"ח ופסח ור\"ה ויה\"כ ושבת שאלו הימים לא מני להו בברייתא דערכין בכלל הימים שהיחיד גומר בהם את הלל שהצבור דוקא גומרין אותו והם ז\"ל באו לומר שאין חובה לציבור באלו הימים לומר את ההלל ואפילו בדילוג כדמוכח ההיא דפרק שני דתעני' ומפני שמדיוקא דרישא דתני דהימים שהיחיד גומר משמע דבשאר הימים ציבור דוקא גומרין שללו בדבריהם תחילה דיחיד לאו דוקא ומפני שמדיוקא דסיפא משמע שאין גומר אבל אומר בדילוג לזה אמרו דגומר לאו דוקא ולעולם דליכא חיובא לציבור לא לגמור ולא לקרותו בדילוג ולזה הביאו ראיה לדבריהם דקושטא קאי הכי מההיא דפריך בערכין ר\"ה וי\"ה לימא כלומר ומדלא מני תנא דברייתא טפי מכ\"א יום משמע דתו ליכא חיובא לקרות וזו ראיה למה שאמרו תחילה דלאו דוקא יחיד אלא ציבור דאם איתא דיחיד מאי קושייא ר\"ה ויה\"ך לימא דהכי הוא קושטא דמילתא ואם על היחיד פריך הול\"ל ר\"ה ויה\"ך נמי לימא אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דכיון דלא מני להו תנא ליכא חיובא לאומרם ועל מה שכתבו עוד דלאו דוקא גומר הכריחו וכתבו וגם מדלא קא' ר\"ה ויה\"כ לגמור אלא קאמר לימא משמע דסבי' ליה לתלמודא שאפי' בדילוג ליכא חיובא דאי איכא חיובא לומר בדילוג ומתני' לא קתני אלא חיובא דגומר לבד כי פריך תלמודא ר\"ה ויה\"כ לגמור ודאי שאינו אלא מ\"ש שבר\"ה ויה\"ך לא קאמר לגמור אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דאפילו בדילוג ליכא חיובא זהו נראה בכוונתם.
אבל יש לתמוה למה לא הביאו ראיה ממה דפריך תלמודא הן קדם בפסח ושבת ור\"ח ולמה הביאו ראיה מההיא דר\"ה ויה\"ך דאתמר בסוף ואפשר דמפני שבהנך איכא לדחוקי ולמימר דלשון נימא דילמא לאו דוקא אלא כלומר יחיד נמי נימא וכן ההכרח דלגמור נמי איכא למימר דלאו דוקא אבל בר\"ה ויה\"ך דמתרץ תלמודא בההיא דרבי אבהו שאמרו מלאכי השרת לפני הקב\"ה מפני מה אין ישראל אומרי' שירה משמע דהקושיא היתה על כל ישראל אפי' על הציבור ואפי' לאומרו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מצות הדלקת נר חנוכה\n הדליקה \n מבפנים והוציאה דלוק כו' לא עשה ולא כלום כו'. מצאתי כתוב להרב המופלא כמוה\"ר משה בן אדרת וז\"ל הק' מוהרח\"א נר\"ו בס' עה\"ח בלשונות וז\"ל דמ\"ש ממנורה שכתב רבינו בפ\"ט מה' ביאת המקדש שאם הוציא כהן את המנורה לחוץ מותר לזר להדליקה ולי נראה לומר עם מה שיש לדקדק דמה צורך יש לרבינו לומר שהוציא לחוץ לימא שמותר לזר ליכנס לפנים דאע\"ג שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקודש היינו ביאה ריקנית אבל כשאינה ריקנית כגון הכא שהוא צורך עבודה להדליק הנרות אימא דשרי כההיא דתנן בפ\"ק דכלים עזרת הכהנים כו' שאין ישראל נכנס שם אלא בשעת צרכיהם לשחיטה ולסמיכה ולתנופה אלמא שלצורך עבודה מישרא שרי ה\"נ לצורך הדלקה הוא וכשם שרבנן אסרו שלא ליכנס לעזרת כהנים שלא בשעת שחיטה והתירו בשעת שחיטה ה\"נ נימא דרחמנא אסר ליכנס בהיכל שלא לצורך אבל לצורך אימא דשרי או נימא שהתורה שהתירה להדליק לזר ה\"ד על ידי עץ ארוך שהוא עומד או מיירי שנכנס לצורך לתקן בדק הבית ואגב מדליק או דמיירי שנכנס בשוגג ולעולם שאסור להוציא את המנורה ואם הדליקה בחוץ אימ' דפסולה משום דבמקומה בעינן דומייא דהדלקת נר חנוכה.
ותירץ החכם השלם זה סיני ירוחם וילנה דהב\"ח כתב דטעמא דכתב הטו' טעמא שלא יאמרו לצורכו הדליקה דמ\"ה הדליקה מבפנים והוציאה לבחוץ פסולה והאריך שם הרב לומר שלפום המסקנא לאו משום דבעינן הדלקה במקומה אלא טעמא מפני דיאמרו כו' וגם רבינו נמי יש לפרש דס\"ל כן שלשון רבינו שקול הוא ומעתה אתי שפיר דגבי מנורה דלא שייך לומר לצורכו הדליקה מ\"ה הדליקה בחוץ והכניסה לפנים כשר אפ\"ל לע\"ד דהתם כיון שאמרו הדלקה לאו עבודה היא וק\"ל לרבינו שהרי כתיב בהעלותך גבי כהנים דמשמע דוקא כהנים מ\"ה צ\"ל דהכי קאמר קרא בהעלותך אל מול פני המנורה דפי' שישים הנרות בהיכל נגד ק\"ק דק\"ק מקרי פני המנורה יען שפי נר מערבי היה נוטה לצד ק\"ק או י\"ל דה\"ק אל מול פני פי' שיניח הכהן הבזיכים שהם ז' הנרות בהם לצד נר מערבי הנקרא פני המנורה וזהו פי' אל פני המנורה יאירו ז' הנרות שיניחם כך כדי שאחר כך יאיר אל מול וגו' באופן שכל הקפידה היינו על ההנח' שאפי' הנחה כזו יהיה על ידי כהן ובא לאשמועינן קרא שצריך הנרות במקומם הנחה מכהן ולא יניחוהו ישראל ולזה א\"ש שפסק רבינו ז\"ל דהדלקה בחוץ כשר שהרי הפסוק לא אמר אלא שהנחה יהיה על ידו אבל בהדלקה לא קפיד קרא מדלא קאמר דבר אל אהרן ויעלה את הנרות אבל גבי חנוכה דהדלקה היא מצוה אם הדליקה שלא במקומה פסול.
אחרי כותבי זה ראיתי שרבינו בפרק ג' מה' תמידין הל' יו\"ד שכתב וז\"ל הטבת היינו הדלקתם כמ\"ש בהל' י\"ב מ\"ע שנאמר יערוך אותו אהרן ואם כן מעתה ק' כיון שנאמר אהרן בהדלקה למה כשר בזר ולמה אם הדליק בחוץ כשר. ואפשר לומר מאחר שנאמר לכל דבר המזבח משמע דוקא מזבח בעי כהן וקבלו חכמים דהמזבח אתא למעוטי מנורה לבד ואהרן דנקט היינו לתח\"ה והוא עצמו פי' חקת עולם כמ\"ש רז\"ל בילקוט ע\"ש ולזה אמר יערוך אותו אהרן אבל לעולם כשרה בזר. או י\"ל דנקט אהרן כשהיא בפנים אבל בחוץ גם זר כשר אבל בפנים אסור לזר ליכנס והנחת הנרות במקומו זה צריך כהן ואפשר שלזה אמר יערוך אותו לומר שההנחה יהיה ע\"י הכהן באופן שבין מפרשת בהעלותך בין מפרשת יערוך מדייוק הפסוקים ההנחה היא המצוה ולא הדלקה הוייא המצוה ומשום זה אם הדליקה בחוץ הזר ואח\"כ הכניסה הכהן והניחה במקומה ש\"ד משא\"כ בנר חנוכה שהנס היה ההדלקה ובהיותי נבוך בענין זה ראיתי להרא\"ם בפי' על הסמ\"ג בה' חנוכה דרע\"ו דטעמא שטהרו לפך מכ\"ג מהשמן ולא חששו שמא הסיטו הגוי משו' שהיה פה שלו צר והרי אמרו דבפכים קטנים טהורים משום שא\"א להוסיט אצבעו לפנים. וק\"ל שהרי רבינו לא פסק זו דפכי' קטנים טהורים ואדרבא כתב היפך מזה בפ\"ח מה' משכב ומושב הל' ג' דטבעת שהיתה בלועה בתוך לבינה והסיט שהיא טמאה ולא אמר שהיא טהורה משום שאי אפשר שיגע בה וגם מ\"ש שם התוספות לא אתי שפיר ונמצא דקשיין אהדדי האי להאי ואיך ניישב דינים אלו עם אלו האי דטבעת עם האי דפכים קטנים וצ\"ע ועוד כתב הרא\"ם ז\"ל שבתחילה קודם ב\"ש גזרו שמגע גוי יהיה טמא לתלות ואח\"כ גזרו שישרף משום מגע גוי ותמיהא לי שהרי כתב רבינו בפ\"ב מהלכות מו\"מ בסופו שגוי המסיט אין שורפין קדשים ותרומה והיא גמרא ערוכה במסכת נידה כמ\"ש שם מרן הכ\"מ ז\"ל ואיך כתב הרא\"ם ז\"ל שגזרו לשרוף וצ\"ע.
עוד כתב הרא\"ם ז\"ל דט' שטימאו כל השמנים היינו משום ששנינו כלים שהכניס אוירן לבית ע\"ז טמאי' ואע\"פ שאמ' שהע\"א אינה מטמאה באוהל תקרובת ע\"ז מטמאה באוהל. ויש להקשות שאם כן רבינו ז\"ל בפ\"ו מהלכות שאר אבות הטומאה הל' ז' דפסק דאין תקרובת ע\"ז מטמאה באוהל למה פסק שם מי שהכניס לבית ע\"ז מטמאה באוהל בהל' ו' וכלפי לייא. ועוד יש לדקדק דמאחר שכתבו שהלכה קי\"ל שאין תקרובת ע\"ז מטמא באהל למה טמאו כל השמנים ומטעם זה נ\"ל שאין הדבר כמ\"ש הרא\"ם ז\"ל אלא טעמא הוא משום שבית שמיוחד לעבוד ע\"ז גזרו חכמים טומאה עליו משום מ\"ש במסכת ע\"ז הרחק מעליה דרכך זו ע\"ז שצריך להרחיק ארבע אמות ממנה ומ\"ש רבינו שאין מטמא באהל תקרובת ע\"ז היינו שאם הכניסו מהתקרובת לבית דעלמא שאינו מטמא הבית באהל דמעתה אתי שפיר שטימאו כל השמנים משום שניתנו לדין בית ע\"ז אעפ\"י דקי\"ל דאין תקרובת ע\"ז מטמאה באהל וא\"ש שרבינו ז\"ל פסק תרווייהו שבית ע\"ז מטמאה ופסק שאין תקרובת ע\"ז מטמאה. ועוד שמעתי מקשים משם החכם השלם רב ועצום יצחק הכהן על מ\"ש שם הרא\"ם ז\"ל דטעם שטמאו כל השמנים משום ספק שמא נגעו בגדי הגוים בשמנים וטימאו אותם והרי אמרינן במסכת נזיר שאם שלשה היו בבית אחד הוי ר\"ה וספיקו טהור ולדידי לא קשייא מידי דמ\"ש הרא\"ם ז\"ל דהוי ספיקא לאו דוקא שהרי זה קרוב לודאי שהרי מסתמ' שנכנסו הרבה בני אדם וחפשו בבית למצוא שלל והיו מחפשים בכלי' ובפרט לפי מ\"ש הב\"ח בהלכות חנוכה שכל עיקר כוונתם היה לטמא כל השמנים משום שאמרו כל זמן שעושים מצות הדלקה ישראל נצולים כדאיתא התם ומ\"ש הרב בני חיי ז\"ל דהיה ודאי טומאה בשמנים משום דהשמנים כיון שראו אותם פתוחות ודאי דיש טומאה לא נהירא משום דאם כן מאי מקשו התוספות והרא\"ם ז\"ל גבי הפך החתומה שיהיה טמאה משום שמא הסיטו ומאי קושיא אימא משום דספק טומאה ברה\"ר ספיקו טהור משום הכי טהור הפך אבל לשאר כל השמנים פסלו משום שמא ודאי טומאה אלא עכ\"ל שלא היה פה ודאי טומאה אלא קרוב לודאי כמ\"ש ומשום הכי גבי הפך ועל מה שכתב הב\"ח ע\"כ היו טהורים כהנים דאל\"כ הרי כשנתנו השמן בנרות טמאו אותו שבפך לא ידענא מאי קאמר דמאי הכרח הוא אימא שעשו ע\"י פשוטי כלי עץ כמ\"ש הרא\"ם ז\"ל.
גם מ\"ש הר\"ב ע\"ח דלרבנן דס\"ל דעשו מנורה של מתכת מה יענו בזה לא קשייא מידי משום דרבנן יאמרו שהיו כהנים טהורים והם עשו מנורה טהורה אלא שהרא\"ם ז\"ל ניחא ליה לומר שעשו של עץ משום דע\"כ היו כולם טמאים לדעת ר\"י דאמר דבני חשמונאי עשו של עץ וע\"כ דכולם היו טמאים ולא היו יכולים לעשות של מתכת שאם לא כן יעשו של מתכת ומשו\"ה פי' הדבר שהיו כולם טמאים ועשו של עץ אבל לעולם שלרבנן ס\"ל שהיו נמי טהורים כמ\"ש הר\"ב ב\"ח אלא שהוצרך ח' ימים משום דע\"י שהיה השמן מצוי שם אלא היה רחוק שנים או שלשה ימים. אך מה שיש לתמוה הוא על הרא\"ם ז\"ל דמביא משם רבינו ז\"ל שהיו כל ישראל טמאים ומשו\"ה הוצרך שמנה ימים ואינו כן שרבינו לא כתב זה אלא כתב הוצרך שמנה ימים לעשות שמן אבל לעולם שהיו טהורים ועכ\"ז צריך בטורחו שמנה ימים: עוד מקשה הרא\"ם ז\"ל דאמאי נטמאו כל השמנים מאחר שעדיין לא היה גזירה זו שיהיו כזבים לכל דבריהם ולא ידעתי מאי ק\"ל מאחר דהוא עצמו כתב בסמוך גבי מצאו פך קטן שהע\"ז מטמאה בהיסט אף בזמן שאין הגוים מטמאים גם לפי זה אתי שפיר נמי מ\"ש שם דהא קי\"ל שט\"מ דחוייה בציבור משום דזה דקי\"ל היינו דוקא בט\"מ ולא בשאר טומאות כמ\"ש רבינו ז\"ל בפ\"ז מהלכות ק\"פ הל' ד' ומאחר דטומאת השמנים הוא משום דשמא ע\"ז היסט בשמנים א\"כ לא שייך לומר שיהיה דחוייה בציבור ונמצא שדברי הרב תמוהים וצ\"ע להרב כמוהו איך לא דקדק בזה.
עוד קשה למ\"ש הרא\"ם ז\"ל דאין לומר שנטמאו השמנים בתקרובת ע\"ז שנטמאה באהל משום דההיא מדרבנן דמדאורייתא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לא ידענא מאי קאמר לו יהיה כדבריו שהוא מדרבנן אימא דמדרבנן טמאו כל השמנים כמו שכתב הרב עצמו שם דאין לומר דמשום שגזרו על הגוים שיהיו זבים נטמאו השמנים שהרי אותה גזירה עדיין לא גזרו משמ' מזה שאילו היתה אז גזרה זו א\"ש הרי שאפילו מדרבנן ה\"א שנטמאו וע\"ק בתי' זה איך מתרץ ליה הרא\"ם ז\"ל ולשונו אינו מדוייק דמאחר שהוא אמר דאין לומר דמשום תקרובת ע\"ז כו' איך אח\"כ ניחא ליה סוף דבר למדנו מדברי הרא\"ם ז\"ל ממ\"ש דההיא מדרבנן היא דמדאורייתא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דמאי דטמאו היינו משום טומאה דאורייתא דבזה מתורץ מ\"ש הר\"ב בני חיי דלמה לא אמר הרא\"ם שנטמאו כל השמנים מטעם ההיא דגרסינן בפרק העור והרוטב דקכ\"ג משום דההיא טומאה דרבנן דמדאורייתא אין עור אדם מטמא אחר שנעבד אלא דחז\"ל גזרו שיטמא וכאן ודאי היה אחר שנעבד שמסתמא מעבדין את עור האדם כדי שיתקיים שכל זמן שאין עובדין אותו לא יתקיים וכמו ששנינו במסכת ידים שעור האדם מטמא מדרבנן כדי שלא יעשה האדם עור אביו שטיח ומאחר דטמאוהו מדרבנן לא ניחא ליה להרא\"ם ז\"ל לומר שנטמאו כל השמנים משום טומאה דרבנן כמ\"ש.
עוד בעומדי על ענין ראיתי במסכת שבת דף כ\"ב ע\"ב עלה דפריך מאי הוי עלה חזינן אם הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר וכת' רש\"י דומייא דמנורה דהדלקה עושה מצוה. וקש' דמאחר דהדלקה עושה מצוה במנורה א\"כ למה כתב רבינו דאם הדליקה חוץ להיכל למנורה ואח\"ך הכניסוה להיכל דמהני דמאחר דהדלקה עושה מצוה בעינן ההדלקה שתהיה במקומה בהיכל וע\"ק במ\"ש מרן ב\"י בהלכות חנוכה סימן תר\"ע דאם הדליקה לנר חנוכה במקום גבוה יותר מעשרים אמה ואחר כך הורידוה דולקת לא מהני ויהיב טעמא משום דהדלקה עושה מצוה דלמה הוצרך להאי טעמא דאפי' תימא דהנחה עושה מצוה עכ\"ז לא מהני משום שהרואה אומר לצורכו הוא דקא עביד וכה\"ג אמרינן בגמרא גבי הדליקה בפנים והוציאה לחוץ דלא מהני אף למ\"ד הנחה מצוה היא וכה\"ג יש להקשות לרבותינו בעלי התוס' בדכ\"ג ע\"א שהק' במ\"ש בגמ' דנר שהיה דולקת מע\"ש שצריך להגביהה ולכבותה ולהניחה ולהדליקה במ\"ש למ\"ד דהנחה עושה מצוה שהק' דלמה לי לכבותה ולהדליקה בהגבאה לבד סגי דאחר המחי' בהגבאה לבד לא סגי משום דא\"ל לצורכו הוא דקא עביד דומייא דהדליקה מבפנים והוציאה לחוץ דלא מהני מהאי טעמא דכל שלא הניחה במקומה ואח\"כ דולקה א\"ל לצורכו הוא דקא עביד וזהו התירוץ שמחוור דאילו לתירוץ התוס' שכתבו דהטעם משום שהדלקה מע\"ש לשם נר שבת דמשו\"ה גרע מחש\"ו שהדליקה והניחה גדול ג\"כ לדברי רש\"י ז\"ל שכתב דפי' היתה דולקת מע\"ש היינו שהדליקה בע\"ש לשם מצות חנוכה אם כן תיקשי ליה לרש\"י ז\"ל דבהגבאה סגי אלא ודאי כדכתיבנא. ואיכא למימר דלצורכו הוא דקא עביד והאי ראיה דאם הדליקה חש\"ו שכת' התוספות מי גרע דלוקה ועומדת מהדליקה חש\"ו אינה ראיה דמי הגיד להם שאם הדליקה חרש שוטה וקטן דבהגבהא סגי למאן דאמר הנחה עושה מצוה דאימא דלההוא מאן דאמר אם הדליקה חש\"ו צריך לכבותה ולהגביאה ולהניחה ולהדליקה ואי משום דאמרי' בגמרא והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה הדליקה חש\"ו לא עשה ולא כלום דמשמע דלמאן דאמר הנחה עושה מצוה הדליקה חש\"ו מהני ולא צריך לכבותה אלא מגביהא ומניחה ודייו היינו לפי הקס\"ד של הפשטן דלעיל דאמר תא שמע דאמר רבא הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא עשה כלום אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה הדלקה במקומה בעינן כו' אבל למאן דדחי התם ואמר התם נמי הרואה אומר לצורכו הוא דהדליקה אין הכי נמי דגם למ\"ד הנחה עושה מצוה לא מהני אלא דמאי דאיבעייא לן הנחה עושה מצוה או הדלקה נ\"מ אם הניחה חש\"ו שא\"ת שהנחה עושה מצוה כשהניחה חש\"ו לא מועיל ולמאן דאמר הדלקה מועיל ודו\"ק עד כאן מצאתי כתוב." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..21be68ffc23eeb24594e03ff29bec823f2e11f82 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,70 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Scroll_of_Esther_and_Hanukkah", + "text": [ + [ + [ + "והכל \n חייבין בקריאתה וכו' ומחנכין את הקטנים כו'. מצאתי כתוב להרב המופלא משה ן' אדרת שכתב וז\"ל אין לדקדק דכפי מאי דאמרינן בפ\"ק דערכין דטעמ' שאף הן היו באותו הנס א\"כ גבי קטנים נמי אמאי לא חייבו להם חכמים לאביהם שמוטל עליהם די\"ל דלא דמי הא להא דבשלמא גבי אשה איכא נמי פרסומי ניסא ועיקר טעמא דמ\"מ היינו משום פרסומי ניסא וכדאמרינן התם בפ\"ק דמגילה אבל גבי קטנים דלאו בני דיעה נינהו ליכ' פרסומי ניסא אלא חניכה בעלמ' דהתם במחוייב אביו להעלותו בראיה לא\"י סבר פרשינן טעמא בפ\"ק דחגיגה כדי ליתן שכר למביאים וכן נמי אין לדקדק גבי גרים דאמאי חייבים דהא טעמא הוי שהיו באותו הנס וגרים לא היו באותו הנס ולפי מ\"ש א\"ש דלא הוי האי טעמא לחוד אלא מהאי טעמא י\"ל שחייבים הגרים משום שע\"י זה שהוא קוראה איכא פרסומי ניסא לגבי ישראלים והגרים דהא אצטריך טעמא שאף הן היו באותו הנס גבי נשים היינו משום שכיון שאינן עוסקות בתורה ומסתמא אינם יודעים לקרות ולפרסומי ניסא לאחרי' אע\"פ שמתכנסות יחד לשמוע מ\"מ הוי מיהא גילוי הנס מ\"מ לא דמי לאיש שיודע לקרות שכתו' בה הנס ולפרסם הנס לאשה מאחר דסתמא אינה יודעת א\"כ משו\"ה צריך הצטרפות יחד משום טעמא שאף הן היו באותו הנס ובזה הוי מיהא גילוי הנס משא\"כ גבי קטנים דבזה שמתכנסים לשמוע מאחר דלאו בני דיעה נינהו לא שייך בהם כלל טעמ' דפרסומי ניסא דהאי דנקט האי טעמא גבי נשים היינו משום שעול אחרים עליה ואפילו אם היו יודעות לקרות ולפרש מ\"מ לא הוינן מחייבינן לה שהרי כיבוד אב ואם דאורייתא היא ואינה מחוייבת משום שיש עליה עול אחרים אבל עכשיו שנקטינן טעמא שאף הן היו באותו הנס א\"כ חייבת משום פרסומי ניסא במה שיכולה אבל גבי גרים מ\"מ כיון שנכנסו תחת כנפיו של הקב\"ה צריכין הם לפרסם הנס לאחרים דזה רצון הקב\"ה בודאי והוי כמצוה דאורייתא עם מה ששמעתי מפי המקובלים שהנשמות של גרים כולם הם שורש נשמות ישראל א\"כ אף הם היו באותו הנס ודוק ע\"כ מ\"כ." + ], + [], + [], + [ + "שורש זמן קריאת המגילה\n איזהו \n זמן קריאתה זמנים הרבה תקינו לה חכמים כו' וכל מדינה שהיתה מוקפת חומה בימי יאושע ן' נון כו'. וכת' מרן בש\"ע סימן תרפ\"ח והוא שהוקף ואחר כך ישב ע\"כ והכי איתא בפרק קמא דמגילה דף ג' ע\"ב אריב\"ל כרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר מאי טעמא דכתי' ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה שהוקף ולבסוף ישב ולא שישב ולבסוף הוקף כו'. הנה דעת רש\"י ז\"ל הוא דדוקא לענין בית בבתי ערי חומה הוא דבעינן הוקף ולבסוף ישב אבל לענין מגילה לא וזה נר' דעת רבינו שהשמיט מימרא זו דריב\"ל מה' מגילה ולא הביאה אלא בה' שמיטה ויובל וכמ\"ש הלח\"מ בפ\"א מה' מגילה ה\"ח.
אמנם הרי\"ף והרא\"ש והתוס' והר\"ן והטור ומרן ז\"ל ס\"ל דילפינן מגילה מבתי ערי חומה ודייקו כן מלישנא דריב\"ל דאמר נדון ככפר ולא אמר נדון כבתי החצרים וכן מדהביאה להאי מימרא דריב\"ל הש\"ס במגילה ולא בערכין יע\"ש. אלא דק\"ל לפי שיטה זו מההיא דאמרינן לקמן דף ה' ע\"ב חזקיה קרי בטבריה בי\"ד וט\"ו מספקא ליה משום דחד גיסא שודא דימא ואע\"ג דלענין בתי ערי חומה ממעטינן טבריא מדכתיב אשר לו חומה סביב פרט לטבריא שימה חומתה לענין מגיל' מאי פרזים ומוקפין דכתיב הוא משום דהני מגלו והני לא מגלו והאי נמי מגלייא א\"ד משום דהני מגנו והני לא מגנו והא נמי מגנייא יע\"ש הרי דמספקא ליה אי ילפי' מגילה מבתי ערי חומה או לא והתוס' תירצו דחזקיה לא מספקא ליה אלא דוקא בחומה של טבריה דמלבד דמגנייא אית בה נמי טיבותא דהוקפה ולבסוף ישבה דחשיב שפיר לענין בתי ערי חומה אבל בישב ולבסוף הוקף דלא חשיב חומה לעני' בתי ערי חומה ודאי דה\"ה לעני' מגילה יע\"ש.
אמנם הר\"ן ז\"ל כתב דריב\"ל וחזקיה פליגי בהכי ולריב\"ל דיליף מבתי ערי חומה דס\"ל שישב ולבסוף הוקף לא חשיב חומה לענין מגילה אע\"ג דמגנייא ומכסייא ודאי דטבריא נמי לא חשיב מוקפת חומה לענין מגילה דומיא דבתי ערי חומה אמנם חזקיה דמספק' לי' לענין טבריא הכי נמי מספק' ליה לענין ישב ולבסוף הוקף אי חשיב חומה לענין מגילה יע\"ש ובהכי ניחא מה שהשמיט הרי\"ף ההיא דחזקיה ודוק ועיין במ\"ש הר\"ן ז\"ל שם בד\"ה ולענין עיירות המוקפות יע\"ש.
ושמעתי מפי קדוש הרב המופלא כמוהר\"ח מודעי נר\"ו דק\"ל דאם כדברי הר\"ן ז\"ל כי פריך הש\"ס התם בדף ה' ע\"ב עליה דר' דנטע נטיעה בפורים דהיכי עביד הכי והתניא ויום טוב מלמד שאסור בעשיית מלאכה ומשני רבי בר י\"ד הוה וכי נטע בט\"ו נטע והדר פריך איני והא ר' בטבריא הוה וטבריא מוקפת חומה מימות יאושע ן' נון ומשני ר' בר ט\"ו הוה וכי נטע בארביסר נטע והדר פריך ומי פשיטא ליה דטבריא מוקפת חומה היא והא חזקיה מספקא ליה ומשני לר' פשיטא ליה לחזקי' מס\"ל ע\"כ והשתא לדברי הר\"ן ז\"ל דריב\"ל פליג עם חזקיה וס\"ל דטבריא לאו מוקפת חומה היא דומיא דבתי ערי חומה ולחזקיה מספקא ליה אי ילפינן מגילה מבתי ערי חומה למה ליה להש\"ס למימר דרבי פשיטא ליה דטבריא מוקפת חומה היא וכי נטע בארביסר נטע דהשתא הוה ליה ר' סברא שלישית דלא כריב\"ל ודלא כחזקי' ואמאי לא משני דר' בר ארביסר הוה וסבירא ליה דטבריא לאו מוקפת חומה היא דומיא דבתי ערי חומה וכריב\"ל וכי נטע בט\"ו נטע וחזקיה מספקא ליה לענין מגילה אי ילפינן מערי חומה דהשתא לא מפשינן בפלוגתא ולשיטת התוס' ניחא כמובן את\"ד.
ולע\"ד לא קשייא ולא מידי לפי מ\"ש הרשב\"א בחי' למגילה שם עלה דפריך והא בטבריה הוה כו' וז\"ל וק\"ל והיכי מקשינן הכין בהדייא דטבריא מוקפת חומה היא דאדרבא אמרי' לקמן בסמוך סביב פרט לטבריה שימה חומתה ולענין בית בבתי ערי חומה פשיטא דלאו מוקפת חומה היא ועוד דבתר דפריך ר' בי\"ד נטע אקשי ליה ומי פשיט' ליה כו' ועוד ק\"ל היכי מתרץ לר' פשיטא ליה לחזקיה מספקא ליה ומסתברא דהכי קאמר והא ר' בטבריא הוה וטבריא מן המוקפות מימות יהושע היא כדכתי' ערי מבצר כו' וקי\"ל רקת זו טבריא ומי נימא דס\"ל לרבי דלית ליה דין מוקפות הואיל וצידה אחת ים ודרך קושייא ותירוץ בעי לברורי מאי דס\"ל בהא וא\"ל לא אדרבא ס\"ל דמוקפת חשבינן לה וכי נטע בי\"ד נטע והדר אקשי ליה והא חזקיה מספקא ליה וקס\"ד השתא דחזקיה משום ספיקא דצידה אחת ים ולענין בית בתי ערי חומה נמי מספקא ליה וליכא לפרש הכא דלענין קריאת המגילה בלבד קאמר דפשי' ליה לר' ומשום דמגנו דאם כן מילתא דפשיטא ליה לרבי היכי מספקא ליה לחזקיה אבל השתא ניחא דחזקיה ס\"ל דמספ\"ל משום דרשב\"י עכ\"ל וכנראה שיש חיסור לשון בדברי הרשב\"א הללו ומ\"מ כונתו מבוארת דכי הדר קאמר הש\"ס לרבי פשיטא ליה לחזקיה מספק' ליה הכי קאמר לרבי פשיטא ליה דטבריא אע\"פ שציד' אחת ים חשיב מוקפת חומה בין לענין בית בבתי ערי חומה ובין לענין מגילה ולית ליה לר' הא דתני בברייתא סביב פרט לטבריה שימה חומתה וכיון דר' פליג עלה מש\"ה לחזקיה מספקא ליה לענין הלכה אי הלכ' כר' או כברייתא דדרי' סבי' פרט לטברי' שימה חומתה וכנר' דהרשב\"א הוה גריס באות' בריית' דתני רשב\"י סביב פרט לטבריא וזהו שכת' דחזקי' מספק' ליה משום דרשב\"י וכ\"כ בירושלמי שאין לו פי' באותה ברייתא וכן הוא בירושלמי שבספר קרבן העדה יע\"ש.
ונמצא לפי דברי הרשב\"א דהשתא בעי הש\"ס למימר דחזקיה מספ\"ל בין לענין בתי ערי חומה ובין לענין מגילה אי טבריא שצידה אחת ים חשיב מוקפת חומה או לא משום דפליגי בה ר' ותנא דברייתא דדריש סביב פרט לטבריא שימה חומתה. ובכן תו לא קשיא לדעת הר\"ן ז\"ל מידי דהשתא ודאי ר' לאו סברא שלישית הוא דלא כחזקיה ודלא כריב\"ל דלפום האי אוקמתא ר' אתי נמי כריב\"ל שפיר דלענין ישב ולבסוף הוקף ילפינן שפיר מגילה מבתי ערי חומה. מיהו בענין זה דצידה אחת ים דוקא הוא דהוה בעי הש\"ס למימר דר' ס\"ל דחשיב שפיר מוקפת חומה בין לענין מגי' בין לענין דין בתי ערי חומה ופליג אתנא דברייתא דדריש סביב פרט לטבריא. מיהו חזקיה מספ\"ל בשתיהן משום דאשכח תנא דברייתא דפליג אר' בהא.
ולפום האי אוקמתא אף חזקיה נמי מצי סבר כריב\"ל בדין ישב ולבסוף הוקף דלא חשיב מוקפת חומה לענין מגילה כי היכי דלא חשיב לענין דין בתי ערי חומה מיהו בתר דמסיק תלמודא דר' נטע נטיעה בפורים לאו היינו משום דהוה בר ארביסר או בר חמיסר אלא משום דמלאכה לא קבילו עלייהו או משום דהוה נטיעה של שמחה דהשתא אין הכרח לומר דרבי פליג אההיא ברייתא דדריש סביב פרט לטבריא ומסקינן נמי דחזקיה כי מספקא ליה בטבריא היינו דוקא לענין מגילה אי דמי לבתי ערי חומה או דילמא לענין מגי' במגנייא תלייא מילתא מעתה עכ\"ל דפליג חזקיה אריב\"ל דיליף מגילה מבתי ערי חומה לענין ישב ולבסוף הוקף אע\"ג דמגנייא ומכסייא ולא חשבינן לה מוקפת חומה דומיא דבתי ערי חומה וברור.
ודע שהר\"ן ז\"ל לפי שיטת הסוברים דהא דריב\"ל דאמר דישב ולבסוף הוקף אתמר אף לענין מגילה הוקשה לו דא\"כ כרך מוקף חומה מימות יאושע היאך קורין בט\"ו ואמאי לא חיישי שמא ישבה ולבסוף הוקפה ותירץ הוא ז\"ל דכיון דדרך רוב המדינות להקיף תחילה ואח\"כ לישב אזלינן בתר רובא יע\"ש ואיכא למידק דבפ\"ק דקידושין גבי ההיא דרוב' מסבלי והדר מקדשי כת' הר\"ן ז\"ל דהגי' בגמ' היא לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ\"ל דחיישי' למיעוטא וכת' הר\"ן דהיינו טעמא דחיישינן למיעוטא ולא אזלינן בתר רובא משום דדבר התלוי במנהג לא אזלינן בתר רובא דהמנהג עשוי להשתנות זולת בדבר התלוי בטבע העולם כההיא דרוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוטא מפילות דהתם אזלינן בתר רובא שאין הדבר תלוי במעשה יע\"ש ואם כן ה\"נ כיון דהך מילתא דהוקף ולבסוף ישב תלוי במנהג ומעשה בני אדם אע\"ג דרובא דעלמא נוהגים להקיף את החומה תחילה הוה ליה למיחש למיעוטא כיון דהמנהג עשוי להשתנות ותו קשה למ\"ש הר\"ן בקידושי' דבדבר התלוי במנהג לא אזלינן בתר רובא מהא דגרסינן בריש פרק כל הצלמים אסורין מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דר\"מ וחכ\"א אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור כו' ואמרינן בגמ' מאי טעמא דרבנן דשרו והלא נעבדין ואי ס\"ל דאינן נעבדין מ\"ט דר\"מ דאסר ומשני' לעולם דאינן נעבדין ובאתרא דר\"מ היו נוהגי' לעובדן פעם אחת בשנה ר\"מ דחייש למיעוטא גזר שאר מקומות כו' וע\"ש בפירוש הר\"ן ז\"ל והשתא קשה דכיון דהוי דבר התלוי במנהג אפילו לרבנן דר\"מ הוה ליה למיחש למיעוטא שמא נהגו לעובדה דהמנהג עשוי להשתנות.
ואפשר לחלק בין מנהג התלוי בפרטות אקרקפתא דגברי כההיא דרובא מסבלי כו' דבהא הוא דס\"ל להר\"ן דבדבר התלוי במנהג לא אזלי' בתר רובא דהמנהג עשוי להשתנות ואפשר דהאיש הלזה יצא מן הכלל ושינה המנהג לקדש תחילה דלא כל הדעות שוות משא\"כ בההיא דספק הוקף תחילה וההיא דכל הצלמים כיון דהוי דבר הנעשה בחבר עיר ובקהל עם אי' סבר' לומר דכולם עלתה הסכמתם הפך המנהג ודוק ועיין עוד במ\"ש הנ\"י פרק המקבל עלה דאמרי' ר\"מ היה דורש לשון הדיוט וז\"ל הילכך שמעינן משמעתין שכל שההדיוטות רגילין לכתו' אע\"פ שלא נכת' כמי שנכתב דמי ואם הוא מנהג שהוא נוהג ברוב המקומות דנין בכל מקום בסתם ואם אינו נוהג אלא בקצת מקומות אין דנין בהם אלא באותם מקומות בלבד והיינו דר\"מ הרנב\"ר ז\"ל עכ\"ל וצ\"ע כעת." + ] + ], + [ + [ + "שורש דין קריאת המגילה וכתיבתה למפרע\n הקורא \n את המגילה למפרע לא יצא כו'. ע\"כ. עיין למוהר\"א אלפאנדארי ז\"ל בספר מרכבת המשנה בפ\"ב מהלכות מגילה שכתב בשם הרב המפולפל כמוהר\"מ דנון ז\"ל דה\"ה אם כתב המגילה למפרע אע\"פ שהקורא קראה כתקנה פסולה ולא יצא י\"ח ודקדק כן מסוגייא שבפרק שני דמגילה דהוה בעי למפשט רבא מקרא דלהיות עושים את ב' הימים האלה ככתבם וכזמנם מה זמנם למפרע לא אף כתבם למפרע לא ודחי תלמודא אטו קריאה כתיבה הכא עשיה כתיבה ומתוך כך מפיק לה מקרא דוהימים האלה נזכרים ונעשים והוק' לו להרב דמאי ס\"ד דרבא להוכיח כן מקרא דככתבם מאחר דתשובתה בצידה אטו קריאה כתיבה הכא ודקארי לה מאי קארי לה ועוד דנימא אם אינו ענין לעשיה תנהו ענין לקריאה ועוד דלקמן בדי\"ט מפיק הש\"ס דבעי כתיבה אשורית מהאי דככתבם ואמאי לא הקשה כי הכא והא עשיה כתיבה ועוד דאי מפיק מככתבם לענין שתהא אשורית ה\"נ לענין למפרע מפיק מדכת' ככתבם כמו שהיא כתובה על הסדר (ולרבא היקשא דנזכרים ונעשים אצטריך למ\"ש בפ\"ק) ועוד דמסקנ' הש\"ס דמפיק לה מקרא דנזכרים ונעשים א\"כ היקשא דככתבם למאי אהני. וע\"ק דבירושלמי מפיק ליה מקרא דככתבם ולא קשייא ליה אטו קריאה כתיבה הכא וליישב כל זה עכ\"ל דרבא ידע דאצטריך ככתבם באם אינו ענין למילף דבעי' אשורית כדלקמן די\"ט ולהכי אצטריך הכא למילף דלמפרע לא מהיקשא דככתבם וכזמנם דמה זמנם למפרע לא אף כתבם למפרע לא ומשמע מינה דכתיבת המגילה למפרע לא ומינה דה\"ה לקריאה דהכי מסתברא והכי ס\"ל להירושלמי אמנם סתמא דש\"ס לא ס\"ל סברא זו למילף הקריאה מן הכתיבה כיון דלא כתיב להיות נזכרים את שני הימים ולהכי אהדר אקרא דנזכרים ונעשים ונמצא לפי המסקנא נמי איצטריך היקשא דככתבם וכזמנם שתהא כתוב' על הסדר ולרבא היקשא דנזכרים ונעשים אצטריך למ\"ש בפ\"ק דמגילה ד\"ב נמצא דבין לרבא ובין לסתמא דש\"ס כתיבת המגילה למפרע וקריאתה פסולה. ועוד הביא ראיה דכתיבת המגי' למפרע דפסולה דכיון דקי\"ל דלענין הקריאה יש למגילה דין אגרת כאותה ששנינו הקורא את המגילה עומד או יושב וכמ\"ש הר\"ן פ\"ב דמגילה מעתה הדברי' ק\"ו בענין למפרע דאם בקריאה דקי\"ל דלא יצא כ\"ש בדבר דהוייא מגופה אי הוייא למפרע דבודאי לא יצא וזכינו לדין דאם היתה כתובה ותפורה למפרע לא יצא דלענין זה דין ספר קרינן ליה עכ\"ל.
והר\"ב הלוי ז\"ל בר פלוגתיה נחלק עליו דאף לרבא מצינן למימר דכתיבת המגילה למפרע לא מפסל מהיקשא דלהיות עושים את שני הימים ככתבם היינו שיהיה הכתיבה בלשון אשורית והיקשא דככתבם לזמנים בא ללמד על הקריאה שלא יהיה למפרע ואפקיה לקריאה בלשון כתיבה משום דהכותב צריך שיוציא התיבה מפיו קודם שיכתוב והיינו דקאמר רבא אף כתבם למפרע לא כלומר הקריאה אבל כתיבת המגילה ותפירתה למפרע לא מיפסיל כיון שהקורא קורא אותה כדרכה ומה שהביא ראיה מק\"ו דקריאה אין זו ראיה דקרי' שאני שיוצא בה י\"ח יע\"ש וחזר הרב מוהר\"מ דנון לחזק ראיה שניה דאפילו אם כתיבת המגילה יהיה דינה כאיגרת אין דרך האיגרת לכתוב העניינים שלא כסדרן ודחה לו הרב\"ה ז\"ל דראיה זו היא מכח הסב' ואין כאן מופת חותך. סוף דבר שלמוהר\"מ דנון מפשט פשיטא ליה דאם קרא את המגילה כשהיא כתובה למפרע לא יצא וצריך לחזור ולברך עליה ולקרותה במגילה כשרה ולהרב\"ה ז\"ל ספוקי מספ\"ל כיון שלא מצינו בשום תנא או אמורא או בשום פוסק ראשון או אחרון שיאמר דבר זה דאם כדברי מוהר\"מ דנון לא הוה משתמיט שום חד מינייהו לכתוב דבר זה שאם קרא אותה למפרע לא יצא כך אם היתה כתובה למפרע לא יצא ולענין הלכה למעשה נראה לע\"ד שצריך לחזור ולקרותה במגילה כתובה ותפורה כתקנה אבל לא יחזור לברך עליה מאחר שלא בא הדבר מבואר בשום אחד מהראשונים ואחרונים וכל כי האי מילתא אין כח ביד האחרונים לחדש דבר כזה מתוך פלפול ובפרט בענין ברכות שאינן מעכבות.
וראיתי בספר נדפס מחדש לרב אחאי הרב המובהק כמוהר\"י חזן הי\"ו זה שמו חקרי לב סימן קל\"ג עמד בענין זה והרחיב הדיבור בו ויש לי לעמוד בכל דבריו תחי' וראש עמד בסוגיית הגמרא דפ\"ק דמגילה ד\"ט דיליף מקרא דככתבם וכלשונם שצריך שיהיה כתובה בכתב אשורית ובדי\"ט יליף לה מקרא דככתבם וכזמנם וע\"ק דקרא דככתבם וכלשונם באגרות ששלח מרדכי בשם המלך קאי ומה שייכות יש לזה למגילת אסתר עכ\"ל.
ואנכי לא ידעתי למה לא זכר שר שכן הוקשה לו להפר\"ח ז\"ל בסימן זה ס\"ט ומתוך כך כתב ואולי ט\"ס יש בש\"ס ד\"ט וצ\"ל ככתבם וכזמנם כיע\"ש. איברא שבתוס' שם ד\"ט ד\"ה כאן במגילה ובחי' הרשב\"א ז\"ל שם ובמלחמות הרמב\"ן בפ\"ב דמגיל' והר\"ן ז\"ל בהלכות גבי לעז יוני וכן בשבת ר\"פ כל כתבי גרסינן ג\"כ ככתבם וכלשונם. ודוחק לומר שנפל טעות בכל אלו הספרים. ושוב ראיתי לרב אחאי לקמן סימן קל\"ד דרס\"ה ע\"ב עמד על דברי הפ\"ח ז\"ל הללו ותמה עליהם מדברי הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל ולא זכר דברי התוס' וחי' הרשב\"א הקרובים אליו. ואיך שיהיה ליישב זה כתב רב אחאי כאן ולקמן דרס\"ה סע\"א דהש\"ס הכי קיליף דקרא דככתבם וכלשונם הורה לנו דמה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה וכמו שדרשו בסנהדרין דכ\"ב וכיון שכן ודאי דהמגילה נכתבה בכתב אשורית ובלה\"ק ובודאי דהכי צריך לקרותה כנתינתה ע\"ד שאמרו ברפ\"ב דברכות דאי ס\"ד בלה\"ק נאמרה והיו דכתב רחמנא למה לי וכתוב בחי' הרשב\"א שם בשם רבינו האיי וכ\"כ התוס' בסוטה דל\"ג ד\"ה כל דכיון דנתינתה כך כך צריך לקרותה ומאי דמייתי בדי\"ט מקרא דככתבם וכזמנם ניחא ליה טפי לאתויי מהתם דבצווי דיני פורים איירי קרא ואה\"נ דמקרא דככתבם וכלשונם נפיק כמדובר את\"ד נר\"ו.
ואני יגעתי ולא מצאתי בדברי התוס' והרשב\"א שכתבו בשם רב האיי ז\"ל בפשיטות דכיון דניתנה התורה בלה\"ק כך צריך לקרותה אלא הם ז\"ל כתבו דלכ\"ע בין לר' ובין לרבנן מרע\"ה לא כתב התורה אלא בכתב אשורית ובלה\"ק ואפ\"ה אפשר לומר שנתן רשות להעתיקה בכל לשון ובכל כתב והש\"ס הוה בעי למפשט לדעת רבי דדריש גבי ק\"ש והיו בהוייתן יהיו ששאר התורה נתן רשות להעתיקה בכל לשון ובכל כתב ודחי תלמודא דדילמא אצטריך והיו לאפוקי דרשת שמע בכל לשון שאתה שומע ואכתי שאר התורה לרבי אפשר שלא נתן רשות להעתיק דומיא דק\"ש ולדעת רבנן דר' הוה בעי למפשט איפכא ודחי דאכתי איכא למימר דס\"ל לרבנן דשאר התורה נמי ניתן רשות להעתיק בכל לשון דומיא דק\"ש דשמע בכל ל' אצטריך לאפוקי דרשת והיו דלא נדרוש כרבי ונשאר עדיין בס' בין לרבי ובין לרבנן אי ס\"ל דכל התורה נכתב בכל ל' או לא והיינו פלוגתייהו דרבנן ורשב\"ג במתניתין דמגילה אי ספרים נכתבים בכל לשון או לא. אמנם במגילה מבואר הדבר שנתן מרדכי רשות להעתיקה בכל לשון ובכל כתב כמו ששנינו אבל קורין אותה ללועזות בלעז וכמ\"ש התוס' שם במגילה ד\"ח ע\"ב ד\"ה עד שיכתוב כו' אלא שאין באותה כתיבה ולשון קדושה לטמא את הידים כיון שאין יוצאין בה אלא המבינים באותו לשון משא\"כ בלה\"ק וכתב אשורית יוצאין בה אף אותם שאין מבינים בה. סוף דבר זה הדרך שכתב רב אחאי דקרא דככתב' וכלשונ' הורה לנו דכל שנכתב תחילה בלה\"ק כך צריך לקרותה ככתיבתם אין זה דרך אמיתי דא\"כ איך התירו ללועזות בלעז לכותבה ולקרותה בלעז אטו פרשיות התורה של חיוב כפרשת זכור וכיוצא שכתבו התוס' ז\"ל ברפ\"ב דברכות ולקמן בפ\"ב דמגילה כותבין אותה ללועזות בלעז ואף שהר\"ן בר\"פ כל כתבי כת' בשם הראב\"ד דכמו שהתירו במגילה גיפטי לגיפטי ועלמית לעלמית ומדיית למדיית וכן כל לשון ולשון מאותם הרגילים בהם אף שבמגילה כתיב בה ככתבם וכלשונם כ\"ש בשאר ספרים הילכך כתבי הקדש למי שניתנו לקרות בהם מצילין אותם במקומם מפני הדליקה יע\"ש. אין ספק שלא התיר הרמב\"ן אלא לכותבה ולקרות בהם קריאה שאינה של חיוב דאורייתא אבל קריאה של חיוב דאורייתא ודאי דלא התירו אלא באשורית ובלה\"ק וזה מבואר בלשון הראב\"ד שכתב כ\"ש בשאר ספרים ודוק. וכי תימא ולדידך מי ניחא דאפי' תימ' דלא נפקא מקרא דככתבם וכלשונם על הדרך הלזה אלא נפק' לן מקרא דככתבם וכזמנם אכתי קשה דכיון דקרא סתמא קאמר להיות עושי' את ב' הימים ככתבם דהיינו בכתב אשורית ובלה\"ק היאך התירו ללועזות בלעז והרי קרא סגר הדלת דוקא ככתבם ומשמע בין למבינים ובין לשאינם מבינים אין לך אלא ככתבם דהיינו בלה\"ק ואשורית כסתם כתבם של היאודי' שהוא כתב אשורית ולה\"ק והיכן מצאו היתר בכתוב ללועזות בלעז אי מהא לא אירייא דמדכתיב ככתבם בכ\"ף הדמיון ולא כתיב בכתבם בבי\"ת דייקו חכמי' להתיר ללועזות בלעז וכן צ\"ל לאביי בד\"ט דמפיק ליה מקרא דככתבם וכלשונם ועיין להפר\"ח בסימן זה סק\"ט אמנם לדרכו של רב אחאי לא יכולתי להלום היאך מצאו היתר ללועזות בלעז ודוק.
ולעיקר קושיית רב אחאי והיא קו' הרפ\"ח היאך יליף תלמודא מקרא דככתבם וכלשונם הנאמר באגרות מרדכי בשם המלך אחשורוש לענין קריאת מגילת אסתר וכתיבתה שיהיה בכת' אשורית ובלה\"ק נלע\"ד ברור דעיקר הילפותא הוא מקר' דככתב' וכזמנ' כמ\"ש בדי\"ט אלא דמהאי קרא ליכא ילפותא אלא לענין הכתיבה לבד שיהיה אשורית אבל הלשון אפשר שיהיה בכל לשון לזה אהני לן קרא דככתבם וכלשונם ללמוד בג\"ש מה התם ככתב' וכלשונם הכא נמי ככתבם וכלשונם א\"נ הכי קיליף כיון דעיקר הנס נכתב להם ככתבם וכלשונם והקפיד הכתוב לכתוב שכך נכתב להם בשם המלך ככתבם וכלשונם ה\"נ ראוי לעשות בקריאת המגילה דאי לא מה צורך לכתוב לנו שהאגרות נכתבו להם ככתבם וכלשונם וזה ברור.
תו חזיתיה לרב אחאי שכתב על דברי מוהר\"מ דנון ז\"ל וז\"ל אך מאי דק\"ל להרב דמאי ס\"ד דרבא כו' נ\"ל ליישב דקריאה נמי שפיר נכלל בלשון עשיה דעקימת פה הוי מעשה כמ\"ש בסנהדרין דס\"ה ובפ\"ק דבב\"ק ד\"ה וזה נ\"ל דעת הירושלמי וכן נראה דעת המתרגם כו' והש\"ס דדחי דברי רבא ס\"ל דשאני התם דבדבורא עבדי מעשה כו' אך רבא והמתרגם והירו' ס\"ל דאף זה נקרא מעשה עכ\"ל ולא נחה דעתי בזה להמציא מחלוקת חדש וסברא שלא שמענוה בש\"ס דהאומר מעיקרא דעקימת פה חשיב מעשה הוא ר\"י ולדידיה עכ\"ל כמ\"ש התוס' בסנהדרין דס\"ל דדוקא היכא דבדיבורו עביד מעשה הוא דחשיב עקימת פה מעשה וכל בר מן דין לא חשיב מעשה ואיך נחדש אנו סברא חדשה דאיכא מאן דס\"ל דאפי' הכי חשיב מעשה וטפי אית לן למימר כמ\"ש מוהר\"ם דנון ז\"ל דרבא והירושלמי משמע להו למדרש קרא דלהיות עושי' באם אינו ענין לקריאת המגילה והיקשא דככתבם וכזמנם לענין כתיבת המגילה דלמפרע לא ומינה יליף רבא והירושלמי לקריאתה נמי. אמנם סתמא דש\"ס לא משמע ליה למילף קריאה מכתיבה לענין למפרע עד דאשכח קרא בהדייא דנזכרים ונעשים והם דברים נכונים וראויין למי שאמרן. ומ\"ש רב אחאי נר\"ו שדעת המתרגם גם כן כרבא והירושלמי לדבר זה יסלח אדוני שהמתרגם שתרגם במכתב רושם עבראי ולא כתב במכתב לשון עבראי דזה מבואר שהוא מפרש ככתבם על כתב האותיות שיהיו בכתב אשורית אבל לא שיהיו בלה\"ק והן הן דברי רש\"י בפירוש המקרא וזו היא מה ששנינו לקמן די\"ט עד שתהא כתובה אשורית דהיינו אותיות אשורית ואמרינן בגמרא מנלן דכתיב ככתבם אמנם ההיקש לקריאה שיהיה בל\"הק לא נפקא לן מקרא דהכא לכ\"ע וכמ\"ש מוהר\"מ דנון ז\"ל.
עו\"כ רב אחאי נר\"ו גם מאי דק\"ל דנימא אם אינו ענין לעשיה כו' אחר המחילה ל\"ק דהרי אצטריך לגופיה דקבלו לקיים ככל אשר כתב מרדכי בדיני פורים וכזמנם אצטריך לומר זמנו של זה לאו כזמנו של זה כמ\"ש במגילה ד\"ב עכ\"ל ולא דק בזה דאם כן איך דריש לקמן די\"ט דבעינן כת' אשורית מדכתיב ככתבם הרי דככתבם לא קאי אלא על מ\"ש מרדכי בדיני פורים אלא ודאי משום דאייתר ליה הוא דדריש ליה לענין כתיבת המגילה ובאם אינו ענין דהיה די באומרו קיימו וקבלו היאודי' לעשות את ימי הפורים האלה ובודאי שהוא כאשר כתב להם מרדכי ומשום הכי ק\"ל להרב דה\"נ מאי קא ק\"ל לרבא דשפיר איכא למימר דרבא נמי דריש קרא לכתיבת המגילה באם אינו ענין וזה ברור.
עו\"כ וז\"ל גם מ\"ש דכי היכי דיליף בדי\"ט כו' ה\"נ נילף דבעי כתיבת המגילה על הסדר כו' הא נמי ל\"ק דככתבם על כתבי מרדכי קאי ואע\"פ כן יליף כתיבה אשורית כיון דכתיבה שלהם היה אשורית כך צריך לכותבה כמ\"ש בפרק ב' דברכות וכמו שכתבנו לעי' עכ\"ל גם אני כבר כתבתי לעיל דמההיא דברכות לא משמע מידי שאע\"פ שלהם היה אשורית וכך נכתבה המגילה מעיקרא אלו נתנו רשות להעתיקה בלשון אחר כותבין בכל לשון ובהא פליגי רבנן ורשב\"ג במתני' אם יש רשות להעתיקה בכל כתב ולשון דלרבנן ס\"ל דיש רשות ולרשב\"ג אין רשות אלא ליונית בלבד וגבי המגילה הרי יש לנו רשות כמ\"ש אבל קורין אותה ללעזות בלעז והיינו מדכתיב ככתבם וכזמנם כמדובר לעיל.
עו\"כ וז\"ל גם מ\"ש דלמסקנא היקש דככתבם וכזמנם למאי אהני כו' הא נמי לא מכרעא שאין אנו אחראין לדרוש כל מגילת אסתר אף על פי שלא ניתנה לידרש כו' עכ\"ל. לא ידענא מאי קאמר מאחר דרבא דריש היקשא ותלמודא לא דחי ליה אלא משום דעשיה כתיבה הכא ולא קריאה שפיר קמקשה הרב דתלמודא היל\"ל דהאי היקש' לא דרשי' ולהכי הוצרך הרב לומר דתלמודא כבר ידע דהאי היקשא אצטריך לענין כתיבת המגילה והוא דרך ישר למעיין היטב.
עוד כתב וכן נראה דבדף ז' דמגילה סבירא ליה לשמואל דמגילת אסתר לא ניתנה ליכתב ואם כן תקשי ליה כל הני רבויי דדריש הש\"ס בכל מס' מגילה בדיני כתיבת המגילה כו' עכ\"ל ואי מהא לא אירייא דכבר כתבו התוס' שם דאפי' לשמואל לא ניתן ליכתב ברוה\"ק כלומר שרוה\"ק לא ציוה בפירו' לכותבה אלא נאמרה הלשון הזה ברוה\"ק ורבנן הוא שצוו לכות' ואסמוך אהנהו קראי הנאמרים ברוה\"ק דרך אסמכתא ואף שמואל מודה בהו.
עוד כתב אך את זה ק\"ל עמ\"ש רש\"י בפירוש המגילה כו' ואולי כו' והרואה יראה שדברי רש\"י הם דברי הש\"ס בדי\"ט על מה ששנינו עד שתהא כתובה אשורית מאי טעמא דכתיב ככתבם וכזמנם ומה שהוק' לרב אחאי בדבריו כבר הוק' לו למוהר\"מ דנון על הש\"ס וע\"פ דרכו דרך ישרה בפירוש הסוגייא יתיישבו דברי רש\"י ז\"ל ואם הוא ז\"ל לא נחה דעתו בדרכו של הרב ז\"ל מה לו כי יצעק על דברי רש\"י ז\"ל איברא כי לעיל מזה ד\"ה אחר יישב הסוגייא לפי דרכו וכבר כתבתי שאינו נכון לע\"ד כמדובר לעיל. עוד כתב גם ראיתי להרב הנז' שהביא ראיה לדברי הר\"ן דבדברים שהם בגופה של מגילה דינה כספר תו' והכא נמי דבר שבגופה הוי ופוסל כס\"ת. ולדידי מלבד מה שדחה הרב היא גופה צריכה רבה בס\"ת אי נפסל בכתיבה למפרע וכבר עמדתי על זה בחלק י\"ד עכ\"ל.
ואני אומר דודאי בס\"ת פסול אי כתב למפרע פסוק אחד או תיבה אחת ואפי' אות אחת כיון שמשנה ענין הספר והרי אמרו בפרק הקומץ הביאו הטור בי\"ד סימן רמ\"ו שאם דילג תיבה או יותר יכול לתלות בין שני השיטין וכתב מרן בבדק הבית בשם התשב\"ץ דאפילו פסוק אחד יכול לתלות בין שני השיטין אעפ\"י שיצטרך הקורא אחר שהשלים קריאתו לחזור למעלה אל פסוק הראשון דאין לחוש לסירוס זה כיון שהכתיבה בתליה דקה יותר מכתיבת שאר הדף מינכרא מילתא דלשם תליה כתוב כך וכן מוכיח זה בירושלמי. וכתב עוד שלכתוב בין הדפין פסול וכבר בא מעשה לידו ופסלו וציוה לתקנו ואף על פי שלא כתבו הרמב\"ם בכלל הדברים הפסולים זה הוא בכלל מ\"ש שספר תורה שחיסר בו אפילו אות אחת פסול שמ\"ש בין הדפין הרי הוא כמו שלא נכתב יע\"ש דון מינה דכל שנכתב שלא במקומו והקור' יסרס המקרא ודאי שהוא כחסר מעיקרא הוא וזה מבואר ממ\"ש שיתלה אותו בין השיטין כן נראה לע\"ד ברור.
עוד כתב וכשאני לעצמי נ\"ל ראיה מעיקר הך סוגייא כו' דאע\"ג דיש לדחות דקריאה חמיר הא נמי לא אירייא דכיון דלהירושלמי והתרגום כו' מנ\"ל לאפושי בפלוגתא ואף כי הוי ספק אין ספק זה מוציא מידי ודאי פיסול דהירושלמי והתרגום כי ע\"כ מצד זה נראה דפסול עכ\"ל. ואני אומר דזה אינו דמהתרגום ליכא ראיה דאיהו לא דריש הקש לקריאת המגילה דפסולה למפרע ופיסול התרגום הוא כשכת' האותיות בצורת כתב גיפטי או עברי או מדיי ומי זה אמר דדריש הקש לכתיבת וקריאת המגילה למפרע ומהירושלמי גם כן ליכא ראיה דאפשר דדריש היקשא לקריאת המגילה דוקא ולא לכתיב' וכמו שדחה מוהר\"ב הלוי ז\"ל למוהר\"מ דנון שדרכו דרך ישר ומדוקדק יותר ממ\"ש רב אחאי דלדידיה דמוהר\"מ דנון ז\"ל אף סתמא דש\"ס דידן דריש כרבא לענין הכתי' לבד ולא לקריאתה עד דאפקי' לקריא' מקרא דנזכרים ונעשים ואפשר דהירוש' לא הוצרך להאריך ואההוא קרא נמי סמיך ודוק.
עוד כתב רב אחאי בדף ס\"ג ע\"ד ד\"ה נראה לי להביא ראיה כו' והן קדם הקשה בסוגיית הגמרא ד\"ט דמפיק כתב אשורית ול' הקדש בתפילין ומזוזות מקרא דוהיו ובריש פ' היה קורא דריש התם קרא דוהיו לרבי לענין ק\"ש וכתב וכ\"ת תרתי ש\"מ אכתי קשה במ\"ש שם ורבנן הא כתיב והיו ומשני דאצטריך שלא יקרא למפרע ואם אית' לימא דאצטריך לכתיבת תו\"מ דבעי' אשורית ולה\"ק. וגם ממ\"ש ורבי שלא יקרא למפרע מנא ליה נראה דלא אמרי' בתיבת והיו תרתי שמע מינ' ואם כן תקשי לכ\"ע מסוגיין דלא אתי כי אם לכתיבת תו\"מ ומנ\"ל בק\"ש לה\"ק וקריאה למפרע ועוד קשה כו' ולזה אך קמייתא קשה עכ\"ד עכ\"ל.
והנה אין ספק כי כל משאו ומתנו בזה הוא בהניח דדרשא זו דדריש הש\"ס הכא בתו\"מ שיהיו בכת' אשורית ולה\"ק היינו ממילת והיו הדברים האלה על לבבך וכמ\"ש רש\"י כאן בסוגיין דלולי דברי רש\"י יכולים היינו לפרש דממילת והיו לטוטפות הוא דדריש וההיא דריש פרק היה קורא היינו ממילת והיו הדברים וכיון דתרי והיו כתיבי תו לא קשייא ולא מידי וכמ\"ש רב אחאי בסוף דבריו. ולדידי אף לרש\"י ז\"ל לא קשיא ולא מידי דאיהו ז\"ל אזיל ומודה דלרבנן דרבי אפשר דממילת והיו לטוטפות נפיק לתו\"מ דבעי אשורית ולה\"ק ומ\"ש כאן דנפיק ממילת והיו הדברים היינו אליבא דרבי דדריש והיו לענין קריאת שמע שיהיו בהוייתן בלה\"ק וממילת הדברים שיקרא אותה כסדרה ולא למפרע ולדידיה אין צורך למדרש קרא דוהיו לטוטפות לענין תפילין כיון דמהך קרא גופיה דוהיו הדברים מצי למילף תרוייהו ק\"ש ותו\"מ וכמ\"ש רש\"י ז\"ל וכיון דפרשה זו כתובה בהן מינה דתו\"מ בעי אשורית ולה\"ק ולדידיה דרבי ודאי תו לא קשיא היכי יליף תרווייהו דדוקא כי דרשי' והיו בהוייתן יהיו לענין הקריאה שיהיה בלה\"ק וגם למדרש מיניה שיהיה הקריאה כסדרה ולא למפרע לא ניחא ליה להש\"ס למדרש מיניה מפני שהן שני עניינים נפרדים ולהכי פריך ולרבי שלא יקרא למפרע מנ\"ל אבל כי דרשינן ממילת והיו שיהיו בהוייתן דהיינו בלה\"ק בין לענין קריאתה ובין לענין תו\"מ דהכל ענין אחד ופרשה זו יהיה בלה\"ק שפיר שמעינן מינה דשתיהן ודאי כמבואר בדברי רש\"י ז\"ל ולדידיה דרבי מילת והיו לטוטפות אצטריך לדרשא אחריתי.
אמנם לרבנן דרבי דדרשי מילת שמע לענין ק\"ש בכל לשון שאתה שומע תו לא מצו למדרש מילת והיו הדברים האלה לענין תו\"מ שיהיו בהוייתן ומשום דפרשה זו כתובה בהן וכמ\"ש רש\"י ז\"ל דהא שמע נמי כתיב בהו דמשמע בכל לשון שאת' שומע ואדיליף ממילת והיו לתו\"מ שיהיו בהוייתן ומיל' שמע בכל לשון שאתה שומע לענין ק\"ש אימא איפכא דק\"ש בעי ככתבה מדכתיב שמע הילכך עכ\"ל דלרבנן דרבי מילת והיו הדברים לענין ק\"ש נמי דרשי' לה ולומר שיהיה כסדרה ולא למפרע ומינה דתו\"מ נמי הכי הוא ולדידהו תו\"מ שיהיה בלה\"ק אפשר דהלמ\"מ הוא או מקרא דוהיו לטוטפות מפיק לה או דס\"ל דכל התורה כולה בלה\"ק נאמרה או בק\"ש דוקא גלי קרא שמע בכל לשון שאתה שומע סוף דבר דברי רש\"י שכתב דממילת והיו הדברים נפיק דרשא דתו\"מ בעי אשורית ולה\"ק אזלי אליבא דר' ותו לא ולא מידי מכל מה שנשא ונתן רב אחאי בזה.
עוד כתב וז\"ל והנה אמת דלדעת הסוברים דק\"ש דרבנן לא קשייא מזה דע\"כ כולה הך סוגייא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר הריבוי דכתיבת תפי' ומזוזות דהוי מד\"ת עכ\"ל עי' להתו' בסוט' דל\"ב ע\"ב סד\"ה ורבי שכתבו דכולה הך סוגייא מוכחא דאזלא כמ\"ד ק\"ש דאורייתא ולא אסמכתא הפך מה שכת' רב אחאי ואף שהתוס' הניחו הדבר בתימא איך שמואל וסתמא דש\"ס ס\"ל דהוי דרבנן כבר עמד בזה הרב שאגת אריה ז\"ל ויישב כל הסוגייאות דאף למאן דאמר קריאת שמע דרבנן אצטריכו הני ריבויי ואם כן זה שכת' רב אחאי למאן דאמר כו' ולמ\"ד כו' אינו מן הישוב לפי דברי הרב הנז' האמתיים: ואף לפי דברי רב אחאי דלמ\"ד ק\"ש דרבנן ניחא דאותה סוגייא אסמכתא בעלמא היא ולמ\"ד דאורייתא קשה לא ידעתי מאי קא ק\"ל דלהנהו מ\"ד דאורייתא מפרשו דממילת והיו לטוטפות הוא דנפקא ליה לתו\"מ שלא כדברי רש\"י שכת' דנפקא ליה מוהיו הדברים ולרש\"י ז\"ל אותה סוגייא אסמכתא בעלמא דקריאת שמע דרבנן זהו לפי דבריו נר\"ו אמנם כבר כתבתי דבלאו הכי לא קשיא כמדובר.
עוד כתב בסוף דרס\"ג ע\"ד שיש לחקור לרשב\"ג שהתיר לכתוב יונית בס\"ת אם הוא מד\"ת או מד\"ס עד שלאחר החיפוש מצא למוהרש\"י שכתב דעיקר האיסור וההתר הוא מד\"ס וכתב עליו וקשה דהיכן נזכר איסור זה דחכמים אף ביונית ועוד שכבר ידוע מה שכתב הט\"ז בי\"ד סימן קי\"ז דדבר שהתירו הכתוב אין כח ביד חכמים לאסור ועוד קשה דאיך התירו במעשה דתלמי דהא קי\"ל אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו כמ\"ש בע\"ז דף ל\"ו ואי בימי תלמי התירו משום אונס מלכות לא הותר מפני זה האיסור וכי תימא דהכא נמי אסיר בד' י\"ח דמגילה אמרו דלעז יוני לכל כשר. כי על כן חזר וכתב שנ\"ל דאף על גב דהוי היתר היונית מד\"ת שייך שפיר לשון והתירו כיון שאינו מפורש היתרו בתורה ושוב לא נתקררה דעתו בזה דאפשר דמדרבנן הוא שהתירו היונית ומד\"ת כל הלשונות שוים לאיסור אף בס' תורה ובזה ניחא ליה דלא צריך קרא דוהיו לתו\"מ למעוטי יונית כיון דמד\"ת אסורים בלאו הכי וחזר וכ' דאין זה מספיק וכ\"ש שדעת מוהרש\"י דהיתר יונית הוי ד\"ת וחיזק דבריו דהא קי\"ל אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה ושכן כתב הרמב\"ן והר\"ן דקרא דוהיו וקרא דככתבם בא למעט לשון יונית לרשב\"ג ואם היתר יונית בספר תורה הוי מד\"ס והיינו ודאי במעשה דתלמי דהיה בבית שני ואיך ימעט מילת ככתבם שנכתב בימי מרדכי יונית היה אסור מד\"ת ומד\"ס אלא ודאי דס\"ל דהיתר יונית בס\"ת הוי מד\"ת ועל זה הוקשה לו דאם כן דיפת אלהים ליפת מד\"ת היא להתיר יונית א\"כ ר\"י פליג דידיה אדידיה מהך דמגילה ד\"ט למ\"ש ביומא ד\"ט ע\"ב עכת\"ד נר\"ו.
ואני אומר כמה לא מעלי לדידי הך שמעתתא דשקיל וטרי אי היתר יונית הוי דאוריי' או דרבנן כאלו עיקר האיסור מפשט פשיטא לי' דהוי דאורייתא וזה ממה שאין הפה יכולה לדבר דאם עיקר האיסור דכל לשון הוא דאורייתא איך ההיתר יהיה מדרבנן אטו מי איכא למ\"ד דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה ומעיקרא היה לו לישא וליתן אי איסור כתיבת שאר לשונות הוי דאורייתא או דרבנן ולא הי\"ל לישא וליתן בהיתר אי הוי דרבנן או דאורייתא.
והנה אין ספק אצלי דעיקר איסור דשאר לשונות דהוי דרבנן ואף לשון יוני נמי לר' יאודה דאמר בד\"ט דאף דרבותינו לא התירו יונית אלא בס\"ת דוקא ולא בשאר ספרים אין איסורו אלא מדרבנן דמדאורייתא שרי שהרי בשבעים לשון נאמרה כמ\"ש התוס' בריש פרק היה קורא דף י\"ג ד\"ה בלשון הקודש נאמרה שכל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקב\"ה היה מתחלק לע' לשון והכי איתא פרק ר\"ע דף פ\"ח ע\"ב בשם רבי יוחנן על פסוק ה' יתן אומר המבשרות יע\"ש ובסוטה פרק אלו נאמרין דל\"ו ע\"א אמרו כשעברו ישראל את הירדן הביאו אבנים וכתבו עליהן את כל דברי התורה בשבעים לשון שנאמר באר היטב וכן כת' רש\"י בפי' התורה בפרשת כי תבוא ובריש פרשת דברים בפסוק הואיל משה באר התורה כו' והכי איתא בסוטה דף ל\"ה ע\"ב ואין ספק דה\"ט דחכמים דמתני' שאמרו שהספרים נכתבים בכל לשון אלא דחכמים הוא דאסרו לכתוב את הספרים בכל לשון לדעת ר' יאוד' וכן לרשב\"ג משום חשיבות הלשון וקדושתו דקדיש טפי וכ\"כ אותו משה ר' ע\"ה כשמסרו ללויים אלא דלרשב\"ג התירו היונית משום ברכתו של נח ליפת שישכון באהלי שם ומהאי טעמא כתבוהו לתלמי. אמנם לר' יאוד' לא דרישו האי דרשא דיפת אלהים ליפת וס\"ל דלא התירו חכמים אפילו בלשון יוני אלא דוקא בספ' תורה ומשום מעשה דתלמי והואיל ואשתרי באונס אשתרי לכל: ועוד דמאותו מעשה ואילך הורגלו באותו לשון כמ\"ש רבינו בפירוש המשנ' והן הן דברי הרב מוהר\"ש יפה ז\"ל.
ומה שהקשה רב אחאי על דבריו דהיכן הוזכר איסור זה דחכמים אף ביונית לא ידעתי מאי קא ק\"ל דכאן בדברי ר' יאוד' ורשב\"ג נזכר איסור זה שאמרו אף רבותינו לא התירו אלא יונית ובס' תור' לר\"י מכלל דשאר לשונות אסרו דאי מדאורייתא אסור היאך ניתנה בע' לשון והיאך כתבוה בעבר הירדן בע' לשון ועוד דלא מצינו בתורה שום איסור בהדייא ואדרבא דרשו שמע בכל לשון שאתה שומע אלא דמהתם ליכא ראיה לא לאיסור ולא להיתר כמ\"ש בריש פרק היה קורא משום דכתיב והיו כו' כיע\"ש גם מה שהקשה עוד רב אחאי נר\"ו על דברי מוהרש\"י ממ\"ש הט\"ז ז\"ל בי\"ד תמהני טובא דהט\"ז לא כתב אלא דבר שהתירו הכתוב בפירוש בתורה אבל דבר היתר שאינו כתוב בפי' אע\"פ שמסברא הוא מותר מן התורה כיון שאינו מפורש שפיר יש כח לחכמים לאסור. ועיין בספ' לשון למודים חלק א\"ח סימן קס\"ב שעשה סמוכות לדברי הט\"ז. ועיין בספר שם אהרן בקונטריס שבולי הלקט בחי' לקידושין דף ל\"ט ועיין בספר שער המלך למורי הרב בה' יסודי התורה ד\"ב ע\"ג וע\"ב ובחי' למסכת י\"ט ריש פרק אין צדין ושם דל\"ב ע\"א יע\"ש. והכא אין היתרו מפורש בכתוב אלא מסברא הוא ההיתר שלא יש איסור בזה בתורה גם מה שהוקשה לו עוד דאיך התירו במעשה דתלמי כיון דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו כו' הא לא קשייא ולא מידי דאיכא למימר דמעיקרא כך התנו שאם יצטרכו לאיזה צורך יכתבו כמ\"ש בג' בריש מועד קטן דף ג' וכמ\"ש התו' בפ' מרובה דפ\"ב ע\"ב ד\"ה אתא יע\"ש.
ואיך שיהיה הנה לדעתי מבואר הדבר דאיסור זה דכתיבת ספרים בכל לשון אינו אלא מדרבנן דוקא וליכא שום איסור דאורייתא כיון דהתורה בכל לשון נאמרה כמדובר. ואי קשיא לך שהרי בסוטה דל\"ג ע\"א אמרו ולויים גופייהו מנ\"ל שאמרו הברכות והקללות בלשון הקודש אתייא קול קול ממשה כתיב הכא וענו הלוים קול רם וכתיב התם משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקודש ופירש רש\"י יעננו בקול במתן תורה ובלשון הקודש ניתנה תורה יע\"ש ואפשר דלישראל ניתנה בלשון הקודש ולא בלשון אחר ומפני שישמעו אומות העולם היה מתחלק לע' לשון.
איברא דמקרא דיפת אלהים ליפת משמע דמדאורייתא לא הותר אלא יונית וכן משמע מדברי הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל שכתבו דקרא דוהיו אצטריך למעוטי יונית ואפשר דכיון דדרשא היא ואיכא למדרש קרא כההיא דיומא אין כאן איסור תורה ועוד דאין למדין מקודם מתן תורה כל שהוא דרך סיפור כמ\"ש מוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בספר יבין שמועה כלל ש' אם לא כשהוא דרך מצוה כגיד הנשה יע\"ש והכתוב הזה מספר שבירך נח ליפת שיזכה לזרע מיופה בלשון עד שיבחרו ישראל לכתוב ספריהם בלשונו היפה ולא שאסר שאר לשונות ודוק. גם מה שהוקשה לו דר\"י אדר\"י ממ\"ש כאן במגילה ד\"ט כדרשא דקרא דיפת אלהים ליפת עם מ\"ש ביומא ד\"ט ע\"ב בדרשת דהך קרא גופיה הא לא קשה ולא מידי דהתם ר\"י קאמר לר\"ל דכיון דאיכא דרשא אחרינא בהאי קרא דיפת אלהים ליפת שאין השכינה שורה אלא באהלי שם דהיינו בית א' שבנאו שלמה דאתי משם ולא בבית שני שבנאו כורש דאתי מיפת היאך מלאו לבו לומר לזעירי אלהא סנינא לכו משום שלא עלו מבבל לא\"י בימי עזרא שזה גרם שלא היה השראת שכינה בבית ב' זעירי יאמר לך שאין זה הטעם אלא מפני שבנאו כורש ואף דלדידי ודידך דרשא דיפת אלהים ליפת אתא לרשב\"ג להתיר לשון יונית בספר תורה היאך מלאך ליבך לומר בשבועה שאתה שונא לו מהך טעמא כיון דאינהו בני בבל דרשי דרשא אחרינא בהאי קרא ולדידהו יש להו במה לסמוך. ועוד יש לו' דבמדרש רבה בפסוק זה דיפת אלהים ליפת משמע דר\"ל הוא דדריש להך קרא הכי אע\"ג דיפת אלהים אין השכינה שורה אלא באהלי שם והשתא ר\"י לשיטתיה דר\"ל השיבו לדידך לאו היינו טעמא מפני שלא עלו בני בבל אלא מפני שבנאו כורש כנ\"ל.
עוד כתב בדרס\"ד ע\"ג וז\"ל ומתוך מה שנתבאר יש להביא ראיה לעיקרא חקירתינו דכתיבה למפרע פוסלת במגילה שהרי בד\"ט דרשו ממילת והיו לתו\"מ דבעי אשורית ולשון הקודש דבמגילה מתיבת ככתבם ש\"מ דמשמעות תיבת ככתבם הוי כתיבת והיו וכיון שנתבאר דגבי תו\"מ פוסל כתיבת שלא כסדר מתיבת והיו מינה נמי למגילה מתיבת ככתבם כו' עכת\"ד נר\"ו.
ואני אומר לדבר הזה יסלח אדוני דאם כדבריו אף במגילה אם התחיל לכותבה מאמצעה ואחר כך כתב תחילתה ותפרה כסדרה פסולה דומייא דתפלין שאם התחיל לכתוב בפרשת והיה כי יביאך ואחר כך פרשת קדש פסולה דבעינן והיו וזה לא אמרה אדם מעולם שהמגילה תפסל בכך ולא אמרו אלא שדינה כספר תורה שקראה הכתוב אמת ובספר תורה אינו פוסל זה כנודע. ובודאי דמילת ככתבם אף לרבא אינו מורה על איסור כתיבתו למפרע אלא מהיקשא דככתבם לזמנם כמו שכתב מוהר\"מ דנון ז\"ל ודברי רב אחאי בזה לא ניתנו ליכתב.
עוד כתב אך מ\"מ כיון שנתבאר כו' דככתבם על כתי' המגי' קאי מינה נשמע דכתיבה פוסל במגילה וכנ\"ל מתוך דברי הרפ\"ח שכתב דבעי' כתיבה אשורית מדכתיב ככתבם וקריאה נמי נפקא מדאתקש זכירה לעשיה וכוונתו נ\"ל דכתבם לימד על הכתיבה דהיינו עשיה ומהיקש ילפינן דאם קרא בה לא יצא ולדבריו ה\"נ ההיקש דמה זמנם למפרע לא קיים למסקנא ומהיקש זה נפיק דאם כתבה למפרע אף שקראה כסדר לא יצא אלא דק\"ל על הרפ\"ח למה לי היקש לקריאה דלמפרע והרי קי\"ל בר\"פ כל כתבי דכל שלא ניתן ליכתב לא ניתנה לקרות. וי\"ל דאצטריך היקשא לומר דאפילו דיעבד לא יצא עכ\"ל.
ואני אומר אריכות דברים יש כאן דמה זה שנתבאר דככתבם על כתיבת המגילה קאי ומי לא ידע זה אטו מוהר\"מ דנון והר' הלוי נחלקו על מ\"ש בדי\"ט דכתב אשורית ולה\"ק מקרא דככתבם וכזמנם נפיק דמבואר מינה דככתבם על כתיבת המגילה קאי והם לא נחלקו אלא אי דרשינן היקשא דככתבם לזמנם למדרש מינה דכתיבת המגילה למפרע לא דלדעת הר' הלוי אף לרבא לא דריש היקשא דכתבם לזמנם אלא לקריאה דוקא ולדעת מוהר\"מ דנון אף לסתמא דש\"ס דרשי' היקש זה לכתיבתה נמי ולא פליגי רבא וסתמא דש\"ס אלא אי קריאה ג\"כ נכלל בהיקש זה ומדברי הרפ\"ח ז\"ל אין שום הכרח דס\"ל דדרשי' היקשא דכתב' לזמנם לענין כתיבה למפרע כמ\"ש רב אחאי נר\"ו אלא כונתו ז\"ל לומר דדרשי' קרא דלהיות עושים כאלו כתיב נמי ונזכרים מאחר שהוקש עשיה לזכירה בקרא דנזכרים ונעשים ה\"נ להיות עושי' ונזכרים קאמר שהעשיה הוא רמז לכתיבת המגילה והזכירה על הקריאה ועל שניהם הוא אומר ככתבם דהיינו שיהיה הכתיבה אשורית והקריאה אשורית דהיינו לה\"ק אבל אי דרשינן היקשא דכתבם לזמנם לומר שיהיה כסדרן ולא למפרע בזה לא דיבר הרב כלל ורב אחאי העמיס בכונתו מה שלא עלה על דעתו איברא שלשון זה של הרפ\"ח ז\"ל הוא קשה ההבנה במה שכתב תחילה וז\"ל ומשמ' דלא קפיד קרא אלא דלהוי אשורית אבל אלשון לא קפיד קרא וחזר וכתב ומיהו מדיוקא דקרא משמ' דכתב אשורית יצא אע\"פ שאינו לשונו ומינה לשאר לשונות אי מכיר נפיק ואי לא לא נפיק עכ\"ל. והן דברים סותרים זה לזה דמתחילת דבריו משמע דס\"ל דפי' כתבם הוי דוקא וכתב דהיינו צורת האותיות ולא הלשון וממ\"ש ומיהו מדיוקא דקרא כו' מבואר דס\"ל דפי' ככתבם הוי אף הלשון שהוא לה\"ק דאע\"פ שאינו מכיר בו יוצא בו וצ\"ע.
עוד כתב ולפי דברי הרפ\"ח ז\"ל נ\"ל פי' הש\"ס במ\"ש מה עשיה למפ' לא היינו הכתיבה דנפ\"ל מככתבם אף זכירה למפרע דהיינו הקריאה ואין הפי' כמ\"ש הלבוש בסי' תר\"ץ עכ\"ל. כבר כתבתי דהפר\"ח ז\"ל לא דיבר בענין כתיבת המגילה למפרע ודברים הללו הי\"ל לכתוב לפי דברי מוהר\"ם דנון ז\"ל דאין הפי' כמ\"ש הלבוש. אמנם מאחר שהלבוש ז\"ל לא פי' כן מבואר דס\"ל כהרב הלוי ודלא כמוהר\"מ דנון והרי מצינו לו חבר להרב הלוי ז\"ל ובכן מה שהעלה רב אחאי לענין הלכה ליתא והעיקר כמ\"ש בתחילת דברי יע\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "שורש מגילת תענית אי בטלה או לא\n אסוורין \n בהספד ובתענית כו'. הנה מרן בש\"ע סימן תרפ\"ו ס\"א כתב בחנוכה ופורים מותר להתענות לפניה' ולאחריה' ע\"כ וכן הוא דעת התוס' בפרק שני דתענית דף ח\"י ע\"א ד\"ה רב כו' וכ\"כ הרא\"ש בפרק קמא דמגילה ד\"ח וכן נראה דעת רבינו בפ\"א מה' תענית ה\"ט שכ' שאסור להתענות בפורים וכן כאן ובפרק שני הלכה י\"ג כת' שאסור ימים אלו בהספד ובתענית ומדלא הזכיר באלו המקומות לפניהם ולאחריהם מוכח דס\"ל דלענין לפניהם ולאחריהם מותרים וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בה' תענית ובהלכות מגילה וחנוכה יע\"ש ומרן ז\"ל בכ\"מ פי\"א מה' אבל ובב\"י בריש סימן תרפ\"ו כת' וז\"ל כת' הרמב\"ם בפ' י\"א מהלכות אבל מותר לספוד לפני חנוכה ופורים ולאחריהם בטלה מגילת תענית וכ\"כ מרן בכ\"מ בה' אבל וז\"ל ואפילו דאיפסיקא הלכתא כר\"י דלפניהם ולאחריהם אסור לא עדיף לפניהם ולאחריהם דחנוכה ופורים משאר ימים שבמגילת תענית שבטלה עכ\"ל.
וראיתי למרן המופלא כמוהרח\"א זלה\"ה בס' מ\"ק שכת' וז\"ל וליתא דלא איפסיקא הלכתא כר\"י דק בדלא להתענאה כמ\"ש בש\"ס וא\"כ אסור לאחריהם דכתב הר' לא משכחת לה. גם מ\"ש שהתר ההספד הוי מטעמים הנזכרים ליתא דלפניהם ולאחריהם בתענית אסור ובהספד מותר כמ\"ש בש\"ס בשם ר\"א ואי איכא למידק מדברי הרמב\"ם איפכא איכ' למידק דמדלא התי' רק הספד מכלל דתענית אסור והיינו טעמא דס\"ל דכי אמרינן דחנוכה ופורים לא בטלה גם לפניהם לא בטלה דדברי מרן מרפסן איגרי וצ\"ע עכ\"ל.
והנה זה שתמה על מרן במ\"ש דאפסיק' הלכתא כר\"י דלפניו ולאחריו אסור דזה אינו דלא אפסיקא הלכתא כוותיה אלא בלפניו ולא לאחריו לע\"ד אין זה מן הקושי דאשגרת לישן הוא שעיקרו לא בא אלא לתת טעם למה שפ' רבי' דלפניהם מות' ויותר הי\"ל להר' לתמוה עמ\"ש בב\"י ברס\"י תרפ\"ו וז\"ל וכן לא היה צריך רבינו לכתוב לפניהם ולאחריהם נמי אסור דלענין מה שהוא רוצה לומר דביום שלפני פורים אסור להתענות לא סגי ליה דלימא דלפניהם אסור להתענות אלא לקושטא דמילתא קאמר דכיון דכתוב בו דלא למספד לפניו ולאחריו אסור עכ\"ל: והוא מן התימה איך כתב דקושט' דמילת' הוא דלאחריו נמי אסור מאחר דלא קי\"ל כר\"י בהכי וצ\"ע גם מה שתמה עליו דטעם התר ההספד בלפניהם ולאחריהם אינו מזה הטעם דבטלה מגילת תענית אלא משום דמעיקרא לא נאסר לפניהם ולאחריהם אלא בתענית ולא בהספד וכדקאמר ר\"א בגמרא עיין בדברי הר\"ן בר\"פ שני דתענית דשקיל וטרי אי קי\"ל כר\"א בהא והסכים דהכי קי\"ל וכ\"כ הרפ\"ח ז\"ל כאן.
מ\"מ אפשר ליישב דעת מרן ז\"ל דקושטא קאמר לפום מאי דמשמע ליה בדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דמותר להתענות לפניהם ולאחריהם בחנוכה ופורים וכמו שמבואר בדבריו בה' תענית ובה' מגילה וחנוכה וכמ\"ש שם ה\"ה ז\"ל. ומהתימה על מרן מוהרח\"א ז\"ל שכתב שמדברי רבינו בה' אבל יש לדקדק איפכא דס\"ל דאסור להתענות לפניהם ולאחריהם בחנוכה ופורים ואיך לא שת לבו לדברי ה\"ה ז\"ל בה' תענית ובפ\"ג מה' הנז' הי\"ז וצ\"ע. שוב נדפס ספר אור יקרות וראיתי לו שם בחי' על רבינו בהלכות אבל תמה על מוהרח\"א ז\"ל בזה יע\"ש. באופן שדברי מרן שבה' אבל אין בהם אלא גמגומי דברים בעלמא למה ליה למתלי טעמא דמותרים בהספד משום דבטלה מגילת תענית ת\"ל דאפילו לא בטלה נמי לענין הספד שרו ואין זה מן הקושי מאחר דקושטא דמילתא נקט אמנם בדבריו שבב\"י יש לתמוה למה הביא דברי רבינו שבה' אבל להכריח דס\"ל דבטלה מגילת תענית לענין שמותר להתענות לפניהם ולאחריהם כמדובר דמשם אין ראיה כלל דמיירי לענין הספד והיה ליה להביא דבריו שבהלכות תענית ומגילה וכעת צ\"ע.
והנה דעת הרז\"ה ז\"ל הוא דאפילו לפניהם ולאחריהם דחנוכה ופורים לא בטלה מ\"ת אלא דפורים מעיקרא לא נאסר יום שלפניו משום דהוי דברי קבלה וד\"ק אינן צריכין חיזוק דהוה ליה כשבתות וי\"ט יע\"ש וראיתי למרן בספר מ\"ק תמה עליו ע\"ש הרב ראש יוסף דאף דד\"ק אינן צריכין חיזוק כיון שנכתבו במ\"ת צריכין חיזוק כמ\"ש בפרק שני דתעניות גבי מריש ירחא דניסן איתוקם תמיד' ומקשי' ל\"ל למימר מריש ירחא ומשנינן לאסור יום שלפניו כו' והוא ז\"ל תירץ דאצטריך למכתב במ\"ת לאסור את של זה בזה ולא לאסור יום שלפניהם ולאחריה' ותמה עליו דאם כן מנא ליה דלאסור את של זה בזה נכתבו ולא לאסור יום שלפניהן ולאחריהן ותירץ וז\"ל וי\"ל דא\"ה אמאי כתבו במ\"ת ואת יום ט\"ו דיו לכתוב יום י\"ד לאסור יום י\"ג ושמ\"ת אצטריך למכתב יום ט\"ו לאסור יום שלאחריו הניחא לר\"י דאמר לפניו ולאחריו אסור אבל לת\"ק דהלכתא כוותיה דלאחריו שרי למאי הלכתא נכתב יום ט\"ו במ\"ת משום הכי אמר רבא לאסור את של זה בזה עכ\"ל.
ולא ידעתי מאי דוחקיה דלא לאוקמי אליבא דר\"י אף ע\"ג דלית הלכתא כוותיה מאחר דתלמודא גופיה משני הכי עלה דפריך התם תלמודא בפרק שני דתענית עמ\"ש מגילת תענית מתמנייא ביה ע\"ס מועד' אתותב חגא דשבועייא ופרכינן ל\"ל למימר עד המועד מועד גופיה י\"ט הוא ומשני לא נצרכא אלא לאסור יום שלאחריו כמאן כר\"י דאמר בין לפניו בין לאחריו יע\"ש.
ולע\"ד קושייא מעיקרא ליכא דודאי כל דליכא טעמא לאסור יום שלפניו אטו יום גופיה אין מקום לאסור ולהכי לא קאמר רבא דלאסור לפניהן ולאחריהן נכתבו כיון דליכא טעמא לאסור מאחר שד\"ק הן ואינן צריכין חיזוק וההיא דריש ירחא דניסן דמשני תלמודא לאסור יום שלפניו אין הטעם משום דגזרו יום שלפניו אטו ר\"ח גופיה דודאי כיון דר\"ח דאורייתא אין מקום לגזור יום שלפניו אטו ר\"ח אלא לכך אסרו יום שלפניו אטו יום שלאחר ר\"ח שהוא מתקנת חכמים והחמירו לאסור יום שלפני ר\"ח כדי שידעו שחכמים החמירו בימים אלו שלאחר ר\"ח ואל יקלו בהם אע\"פ שהם מתקנת חכמים ואע\"ג דהא איכא ר\"ח לפניהם אין היכר בזה לתקנ' חכמים כיון דר\"ח אסור משום עצומו של יום שהוא דאורייתא ולכך אמרו מריש ירחא לאסור יום שלפני ר\"ח אמנם בפורים דליכא למימר הכי שהם ד\"ק ל\"ל לאסור יום שלפניו ודוק ועיין עוד למרן כמוהרח\"א זלה\"ה בחידושיו על רבינו לה' מגילה מה שתי' עוד לקושית הרב ראש יוסף יע\"ש.
ועפ\"י האמור יש ליישב מ\"ש עוד הרפ\"ח ז\"ל בס\"ב שלפי דברי הרז\"ה ז\"ל נ\"מ לדידן דיתבינן בירושלים דקרי' בט\"ו שיהא אסו' לן להתענות בי\"ג וכן נראה עיקר אע\"פ שלא נהגו כן עכ\"ל ודברים אלו כתבן הרז\"ה בהדייא בספר המאור בפ\"ק דמגי' יע\"ש. ומרן מלכא בספר מ\"ק כתב על דברי הרפ\"ח ז\"ל הללו וז\"ל וליתא דגם לבני י\"ד יאסר יום י\"ג מאחר שנכתב במ\"ת כמ\"ש בש\"ס גבי מריש ירחא דניסן ומאי אית לך למימר דמאחר שלא נכתב במ\"ת אלא לאסור את של זב\"ז אינו כלל בזה מ\"ש כל הכתוב במ\"ת א\"כ ה\"ה לבני ירוש' עכ\"ל וע\"פ מ\"ש דטעמא דריש ירחא לאו מה\"ט הוא אלא מטעמ' דאמרן א\"כ גבי פורים טעמא הוא משום שהם ד\"ק כמ\"ש הרז\"ה ודוקא לבני י\"ד אבל לבני ט\"ו לאו ד\"ק הוא ושפיר דנו הרז\"ה והרפ\"ח דלבני ט\"ו אסורים יום י\"ג וברור. ומהתימה על מרן בס' מ\"ק שלא ראה שדברי הפ\"ח ז\"ל הן הן דברי הרז\"ה גופיה בספר המאור אע\"פ שהפ\"ח לא הזכיר דבר זה בשמו וכתב סתמא ולפי\"ז לדידן דיתבינן בירוש' כו' עיקרן של דברים מגויית הארי לקחו כיע\"ש.
והן עתה חדשים מקרוב באו ס' ברכי יוסף להרב החסיד כמוהר\"י אזולאי נר\"ו וראיתי לו בס\"ג עמד על דברי מרן מלכא כמוהרח\"א ז\"ל הללו וז\"ל ועין רואה דלא דמו בני י\"ד שרצה להכריח הרב דלתסרו בי\"ג כיון שנכתב במ\"ת כו' דלקושטא דמילתא לא נכתב במ\"ת אלא לאסור את של זב\"ז וא\"כ בני י\"ד מה שקורין בי\"ד ועושין בו שמחה לאו ממ\"ת אלא מד\"ק ולא נכתב י\"ד אלא לאסור את בני ט\"ו א\"כ בני ט\"ו מה שעושין שמחה בי\"ד היינו משום מ\"ת דוקא ובני י\"ד מה שאסורין בט\"ו היינו ממגילת תענית ולא דמו אהדדי עכ\"ל וראויים הדברים למי שאמרן אף דאין צורך ליה לפום מאי דאמרן.
ודע דמהא דפריך תלמודא ל\"ל למימר מריש ירחא דניסן לימא מתרין ביה ור\"ח גופיה י\"ט הוא וכו' אני תמיה לכאורה עמ\"ש הטור בא\"ח סימן תק\"ף ע\"ש הר\"ב ה\"ג דר\"ח ניסן יש להתענות בו מן התורה מפני שמתו בו בניו של אהרן ומרן ב\"י ז\"ל כתב ע\"ז שיש לתמוה על מי שתקן להתענות בר\"ח וכתב הר\"ב מ\"א ז\"ל שהוא ראה במגי' תענית שנתקנה בימי חכמי התלמוד שכתוב כן יע\"ש ויש לתמוה לכאורה על הר\"ב ה\"ג והר\"ב מ\"א ז\"ל דנראה דהך סוגייא דתענית הוייא תיובתייהו דאיך מנו ריש ירחא דניסן בכלל ימים טובים והיכי פריך הש\"ס עלה דר\"ח גופיה י\"ט ובלא\"ה אסור ואפשר לומר דע\"כ לא קאמר הר\"ב ה\"ג ז\"ל אלא דוקא להתענות אבל בהספד אזיל ומודה דאסור וההיא דתענית לענין הספד דוקא הוא דקאסר במ\"ת ועלה הוא דפריך הש\"ס דת\"ל דבלא\"ה אסור משום ר\"ח. וכעין זה כתב הר\"ן ז\"ל בפ\"ב דתענית עמ\"ש בשם הראב\"ד ז\"ל דתענית י\"ג באדר מימי מרדכי קבלוהו והקשה עליו דא\"כ איך מנו יום ניקנור בכלל ימים טובים ומאי פרכינן בגמרא בני י\"ד וקרו בתליסר יום ניקנור ותירץ דלענין מותרים בהספד פריך אבל בתענית ודאי אינו אסור ואדרבא מעיקר התקנה עכ\"ל.
איברא שבעיקר דברי הראב\"ד ז\"ל והר\"ן יש לתמוה דאכתי מה יענו למאי דפריך תלמודא התם בתר הכי גבי יום טוריינוס ותיפוק ליה דהו\"ל יום שלפני ניקנור ומשני רב אשי השת' איהו גופיה בטלוה משום יום ניקנור ניקום ונגמר יע\"ש ואם כדברי הראב\"ד דיום ניקנור גופיה מות' בתענית מאי פריך ות\"ל דהו\"ל יום שלפני ניקנור ועיקר הקושייא ודאי דאינו אלא מדקתני מתני' שמותר בתענית דמה שמותר בהספד ל\"ק כלל דהא קאמר ר\"א לעיל כל שלפניו ולאחריו בתענית דוקא הוא דאסור וכיון שכן מאי קושיא דאיכא למימר דע\"כ לא אסרו יום שלפניו בתענית אלא אטו י\"ט גופיה שאסור בתענית אבל הכא בי\"ט של ניקנור דאיהו גופיה שרי בתענית מהי תיתי לגזור יום שלפניו תענית ושמא י\"ל לדעת הראב\"ד דיום שלפני ניקנור אסרו בהספד אטו יום ניקנור כיון דאין מקום לאוסרו בתענית דכיון דחכמים גזרו יום שלפני י\"ט לעשות היכר לי\"ט גופיה שלא יבואו להקל בו הכא ביום ניקנור דלא מצו לעשות היכר ביום שלפניו בתענית עשו היכר בהספד ואסרו ההספד בו ועיין בס' שער המלך בהל' מגילה.
ודע דבגמ' שם בתענית דח\"י ע\"א אמרו אמר מר מתמנייא ביה ע\"ס מועד' איתותב חגא דשבועייא דלא למספד למה לי למימר ע\"ס מועדא לימא עד המועד ומועד גופיה י\"ט הוא ומשנינן אמר רב פפא כדאמר רב לא נצרכה אלא לאסור יום שלפניו ה\"נ לא נצרכה אלא לאסור יום שלאחריו ופרכינן כמאן כר\"י דאמר בין לפניו ובין לאחריו אסור אי הכי בכ\"ט נמי מאי אירייא דהוי יומא דמקמי יומא דמתוקם תמידא תיפוק ליה דהו\"ל יומא דבתר כ\"ח דתנייא בכ\"ח אתא בשורתא טבתא כו' ומשני אמר אביי לא נצרכה אלא לחדש מעובר ופי' רש\"י בשנה מעוברת שיש בה ב' אדר והא' חסר דהשתא כי הוי אדר ב' מלא הוי יום ל' לפני ר\"ח ניסן א\"נ דעברוה לאדר כגון שלא נראה החדש יום ל' דמשום י\"ט דכ\"ח לא מתסר אלא כ\"ט והשתא מתסר יום ל' משום יום שלפני ר\"ח ניסן דמתוקם תמידא עכ\"ל. וקל\"ט דכיון דיום שלשים היו ממתינים את העדים שמא יבואו דמתחילה היו מקבלים עדות החדש כל היום ואף אחר התקנה שלא היו מקבלים אלא עד המנחה היו נוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש מספק כמו ששנינו בפרק י\"ט של ר\"ה ד\"ל א\"כ יום ל' של אדר ממה נפשך אסור להתענאה ביה מספק שמא יבואו עדים ויהיה ר\"ח ואפילו לאחר התקנה הרי אותו יום קדש מספק וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא למה ליה למימר מריש ירחא דניסן ואולי דדוקא ביום ל' של אלול הוא ששנינו שנוהגין אותו היום קדש משום י\"ט של ר\"ה אבל לא בשאר יום ל' של שאר ר\"ח וא\"כ אפשר היה להם להתענות והיו מתענין עד שיבואו העדים ויתברר שהוא ר\"ח ואז היו מפסיקין להכי תני מריש ירחא לאסור יום ל' אף קודם שבאו העדים.
וראיתי להתוס' בד\"ה לא נצרכה שכתבו וז\"ל פי' שעברוה לאדר שלא נראה הלבנה עד יום ל' והוי ר\"ח ניסן יום ל\"א פי' וא\"כ האי כ\"ט לא מצינו לאוסרו משום יום שלפני ר\"ח ניסן דיום ל' מפסיק בינתיים משו\"ה אצטריך לאוסרו משום יום שלאחר ר\"ח עכ\"ל ותמוהים דבריהם דעיקר קושיית הש\"ס היתה למה אצטריך למתני מר\"ח ניסן לאסור יום שלפניו דהיינו כ\"ט באדר כיון דיום שלפניו בלא\"ה אסור משום יום כ\"ח דאדר וע\"ז תריץ יתיב דאצטריך למתני ר\"ח משום יום ל' דאדר דאינו נאסר משום יום כ\"ח דאדר וכמ\"ש רש\"י אבל יום כ\"ח בלא\"ה אצטריך למתנייה משום כ\"ח עצמו שאירע בו מה שאירע ועשו אותו יו\"ט ולא משום יום כ\"ט אצטריך למתנייה יום כ\"ח כדי שיתרץ דאצטריך דלא נפיק משום ר\"ח ניסן וצ\"ע.
תו איתא התם אמר מר מתמנייא ביה ע\"ס מועדא אתותב חגא דשבועייא דלא למספד ל\"ל למימר מח' ביה לימא מט' ביה ותמנייא גופיה אסור דהו\"ל יומא דאיתוקם ביה תמידא ומשני כיון דאלו אקלע ליה מילתא ובטליניה לשבעה תמנייא גופיה אסור דהו\"ל יומא דאתותב ביה חגא דשבועייא וכתב רש\"י ז\"ל ואי קשייא אכתי לימא ט' ואפילו אי אירע מילתא דבטלי אכתי הוא אסיר תמנייא גופיה משום קמיה יומא דחג שבועייא דהוי יום שלפניו לאו פירכא היא דהא י\"ט גופיה בטיל ואנן ליקום ולגזור קמי יומא דאיתותב חגא דשבועייא וכה\"ג מתרץ לקמן ביום טוריינוס עכ\"ל והנה לפי תירוצו ז\"ל ק' דא\"כ הא דפריך הש\"ס לקמן גבי יום טוריינוס ות\"ל דהו\"ל יום שלפני ניקנור ואצטריך רב אשי לשנויי השתא איהו גופיה בטלוה משום יום ניקנור ניקום ונגזור כו' למה לא פריך ליה הכי הכא ולשני כדרב אשי כיון דהכא נמי קשייא הך קושייא וצריך לשנויי כדהתם ותו דכיון דיום תמנייא אסור משום חגא דשבועייא יום שבעה נמי אסיר משום יום שלפניו וא\"כ מאי קא ק\"ל לרש\"י לימא יום ט' וממילא אסיר משום יום שלפניו דאה\"ן דיום ח' דאסיר משום יום שלפני ט' אבל יום שבעה לא אסיר משום הכי תני תמנייא לאסור יום שבעה והיא היא מאי דתריץ תלמודא. ותו דהכא מאי קושייא דנהי דתמנייא גופיה אסיר משום קמי יומא דחג שבועייא דהוי יום שלפניו מיהו לא אסיר משום יום שלפניו אלא בתענית אבל בהספד מותר כדמשני רב אשי לעיל מזה אפילו תימא לחדש חסר כל שלאחריו בתענית אסור בהספד מותר וכתבו רש\"י ותוס' דלאו דוקא לאחריו אלא ה\"ה לפניו אינו אסור אלא בתענית לחודיה כו' כיע\"ש ואם כן משום הכי אצטריך למיתני מתמנייא לאוסרו אף בהספד דאלו הוה אסיר משום קמי יומא דט' דאיתותב חגא דשבועי' לא הוה אסיר בהספד אלא בתענית וצ\"ע.
וראיתי להרא\"ש שהביא מה ששנינו במתניתין כל הכתוב במגילת תענית דלא למספד כו' וסיים וז\"ל והאידנא בטלה מ\"ת כדאמרינן בפרק קמא דר\"ה די\"ט כתב הראב\"ד ז\"ל הא דאמרינן בטלה מ\"ת הני מילי לתענית יחיד אבל לתענית ציבור לא גזרי' ביה כדאמרינן בשמעתין רב נחמן גזר תעניתא בתליסר אמרו ליה רבנן האי יום טוריינוס הוא א\"ל יום טוריינוס בטולי בטלוה ולא אמר להו משום דבטל' מגילת תענית דסתמא האי דקאמ' בטלה מ\"ת האידנא בימי האמוראים בתר דשלימו תנאי ואם כן בימי ר\"ן בטלה מ\"ת ואפילו הכי קאמר דוקא משום דבטלוה ליום טוריינוס אבל משום דבטלה מ\"ת סתמא לא היה גוזר תענית ציבור ומה שנהגו להתענות בי\"ג באדר כו' עכ\"ל ותמהני טובא דהאי לישנא דהאידנא בטלה מ\"ת אינו מלישנא דתלמודא דבש\"ס פרק קמא דר\"ה די\"ט אפליגו אמוראי אי בטלה מ\"ת לאחר חרבן הבית כאשר בטלו צום הרביעי וחמישי וצום הז' שהיו ימים טובים בזמן הבית ולאחר החרבן צמין בהם במקום י\"ט בי רב ורבי חנינא אמרי בטלה לאחר החרבן ורבי יוחנן וריב\"ל סברי דלא בטלה לאחר החרבן וכדקיימי קיימי ושקיל וטרי הש\"ס ולבסוף העלו דפלוגתא דתנאי הוא דר\"מ ס\"ל דלא בטלה מגילת תענית אפילו לאחר החרבן ולהכי ר\"א בן שמוע עשה י\"ט בכ\"ח באדר וכתבו במ\"ת משום שבטלו הגזירה שלא יעסקו בתורה ור\"י ס\"ל דבטלה מ\"ת לאח' החרבן מפני שאבל הוא להם ואסיקו בגמרא והלכתא בטלה והלכתא לא בטלה קשיא הלכתא אהלכתא ומשני לא קשייא כאן בחנוכה ופורים כאן בשאר יומי ע\"כ.
נמצא דר\"י וריב\"ל דס\"ל לא בטלה מגילת תענית אפילו בזמנן דר\"י וריב\"ל נמי כדקיימי קיימי ולא בטלה כר\"א וכר\"א בן שמוע תלמידו דלאחר החרבן לא בטלה ולרב ורבי חנינא בטלה אפי' בזמן התנאים שהיה לאחר החרבן כר\"י וסתמא דתלמו' דהיינו רבינא ור\"א אינהו דפסקו הלכתא כרב ורבי חנינא דבטלה מגילת תענית לאחר החרבן לשאר יומי ולא לחנוכה ופורים דמפורסם ניסייהו והאי לישנא דהאידנא בטלה מגילת תענית הרי\"ף ז\"ל הוא שכתב כן לפום מסקנא דש\"ס דאסיקו רבינא ורב אשי דהלכתא בטלה מגילת תענית בסוף האמוראים אבל קוד' רבינא ורב אשי דלא פסקו הלכתא כמאן ודאי דמי שהיה סובר כר\"י וריב\"ל לא היו גוזרין תענית או הספד בימים הכתובים במ\"ת ומי שהיה סובר כרב ור' חנינא לא היו חוששין והיו אומרים דבטלה וכיון שכן מאי ראיה מייתי הראב\"ד מההיא דר\"ן דגזר תענית' ביום טוריינוס ואמרו ליה רבנן יום טוריינוס הוא והשיב להם יום טוריינוס בטולי בטלוה ומזה הביא ראיה לומר דהשתא נמי דבטלה מגילת תענית אין גוזרין תענית ציבור באלו הימים דשפיר איכא למימר דבזמן ר\"ן שהיה קודם רבינא ורב אשי אכתי לא איפסיקא הלכתא והיו סוברים כר\"י וריב\"ל דלא בטלה מגילת תענית ולהכי אקשו ליה מיום טוריינוס והוצרך להשיב להם דיום טוריינוס אפילו בזמן הבית בטולי בטלוה.
ותו ק\"ט דאם כדברי הראב\"ד ז\"ל כי הקשו בגמ' קשייא הלכתא אהלכתא אמאי לא תי' כאן לתענית ציבור כאן לתענית יחיד ועיין בדברי הר\"ן שם בספ\"ב דתענית שהביא דברי הראב\"ד ז\"ל הללו והוקשה לו מהא דפשיט תלמודא בר\"ה מברייתא דקתני והתענו על מה שהתעניתם ולא בטלה מגילת תענית ואם כדברי הראב\"ד מאי פשיטותא איכא דאפי' למאן דאמר בטלה מגילת תענית אכתי אין גוזרין בו ת\"צ יע\"ש והכי נמי ק\"ל מהא דפשיט התם מר\"א בן שמוע תלמידו של ר\"מ דעשה יום טוב ביום כ\"ח לאדר וס\"ל דלא בטלה ומאי פשיטותא דילמא עשה יום טוב שלא לגזור ת\"צ ועיין בספר תמים דעים בהגהות הראב\"ד על הרז\"ה והרי\"ף סימן רמ\"ג ד\"א ע\"ד כי שם הביא דברי הראב\"ד הללו בחי' למגילה על הרז\"ה ועיין בס' קרבן נתנאל דע\"ח ע\"א ואשתמיט מיניה לשון הראב\"ד ז\"ל בס' תמים דעים שכתב בהדייא דלענין תענית ציבור לא בטלה מ\"ת." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש ימים שהיחיד גומר את הלל\n ימים \n שגומרין בהן את הלל יש לו להפסיק בין פרק לפרק אבל באמצע הפרק לא יפסיק. ע\"כ. וכתב ה\"ה ז\"ל וז\"ל פרק היה קורא אמר רבא ימים שהיחיד גומר בהן את הלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק וימים שאין היחיד גומר בהן את הלל אפילו באמצע הפרק פוסק ע\"כ.
והנה התוס' בד\"ה ימים שהיחיד כו' כתבו וז\"ל לאו דוקא יחיד אלא אפילו ציבור קורא יחיד כיון שאין כל ישראל ביחד ולאו דוקא גומר דודאי קי\"ל דימים שאין היחיד גומר אין חובה לאומרו כלל אפי' בדילוג דהכי משמע בערכין דחשיב כ\"א יום דיחיד גומר ופריך ר\"ה ויה\"ך לימא משמע דבשאר י\"ט כמו בר\"ח פשיטא ליה דאין לומר מדלא חשיב יותר מכ\"א יום וגם מדלא קאמר לגמור בר\"ה ויום הכפורי' דאז הוה משמע דבשאר י\"ט כמו בר\"ח ודאי אין גומרין אבל קורין אבל עתה משמע דאפי' קורין לא עכ\"ל.
הנה בהבנת דבריהם במה שהקדימו וכתבו לאו דוקא יחיד ולאו דוקא גומ' כונתם מבוארת שרצו לשלול שתי דברים דלכאורה הוה משמע דבר\"ח ופסח ור\"ה ויה\"כ ושבת שאלו הימים לא מני להו בברייתא דערכין בכלל הימים שהיחיד גומר בהם את הלל שהצבור דוקא גומרין אותו והם ז\"ל באו לומר שאין חובה לציבור באלו הימים לומר את ההלל ואפילו בדילוג כדמוכח ההיא דפרק שני דתעני' ומפני שמדיוקא דרישא דתני דהימים שהיחיד גומר משמע דבשאר הימים ציבור דוקא גומרין שללו בדבריהם תחילה דיחיד לאו דוקא ומפני שמדיוקא דסיפא משמע שאין גומר אבל אומר בדילוג לזה אמרו דגומר לאו דוקא ולעולם דליכא חיובא לציבור לא לגמור ולא לקרותו בדילוג ולזה הביאו ראיה לדבריהם דקושטא קאי הכי מההיא דפריך בערכין ר\"ה וי\"ה לימא כלומר ומדלא מני תנא דברייתא טפי מכ\"א יום משמע דתו ליכא חיובא לקרות וזו ראיה למה שאמרו תחילה דלאו דוקא יחיד אלא ציבור דאם איתא דיחיד מאי קושייא ר\"ה ויה\"ך לימא דהכי הוא קושטא דמילתא ואם על היחיד פריך הול\"ל ר\"ה ויה\"ך נמי לימא אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דכיון דלא מני להו תנא ליכא חיובא לאומרם ועל מה שכתבו עוד דלאו דוקא גומר הכריחו וכתבו וגם מדלא קא' ר\"ה ויה\"כ לגמור אלא קאמר לימא משמע דסבי' ליה לתלמודא שאפי' בדילוג ליכא חיובא דאי איכא חיובא לומר בדילוג ומתני' לא קתני אלא חיובא דגומר לבד כי פריך תלמודא ר\"ה ויה\"כ לגמור ודאי שאינו אלא מ\"ש שבר\"ה ויה\"ך לא קאמר לגמור אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דאפילו בדילוג ליכא חיובא זהו נראה בכוונתם.
אבל יש לתמוה למה לא הביאו ראיה ממה דפריך תלמודא הן קדם בפסח ושבת ור\"ח ולמה הביאו ראיה מההיא דר\"ה ויה\"ך דאתמר בסוף ואפשר דמפני שבהנך איכא לדחוקי ולמימר דלשון נימא דילמא לאו דוקא אלא כלומר יחיד נמי נימא וכן ההכרח דלגמור נמי איכא למימר דלאו דוקא אבל בר\"ה ויה\"ך דמתרץ תלמודא בההיא דרבי אבהו שאמרו מלאכי השרת לפני הקב\"ה מפני מה אין ישראל אומרי' שירה משמע דהקושיא היתה על כל ישראל אפי' על הציבור ואפי' לאומרו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מצות הדלקת נר חנוכה\n הדליקה \n מבפנים והוציאה דלוק כו' לא עשה ולא כלום כו'. מצאתי כתוב להרב המופלא כמוה\"ר משה בן אדרת וז\"ל הק' מוהרח\"א נר\"ו בס' עה\"ח בלשונות וז\"ל דמ\"ש ממנורה שכתב רבינו בפ\"ט מה' ביאת המקדש שאם הוציא כהן את המנורה לחוץ מותר לזר להדליקה ולי נראה לומר עם מה שיש לדקדק דמה צורך יש לרבינו לומר שהוציא לחוץ לימא שמותר לזר ליכנס לפנים דאע\"ג שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקודש היינו ביאה ריקנית אבל כשאינה ריקנית כגון הכא שהוא צורך עבודה להדליק הנרות אימא דשרי כההיא דתנן בפ\"ק דכלים עזרת הכהנים כו' שאין ישראל נכנס שם אלא בשעת צרכיהם לשחיטה ולסמיכה ולתנופה אלמא שלצורך עבודה מישרא שרי ה\"נ לצורך הדלקה הוא וכשם שרבנן אסרו שלא ליכנס לעזרת כהנים שלא בשעת שחיטה והתירו בשעת שחיטה ה\"נ נימא דרחמנא אסר ליכנס בהיכל שלא לצורך אבל לצורך אימא דשרי או נימא שהתורה שהתירה להדליק לזר ה\"ד על ידי עץ ארוך שהוא עומד או מיירי שנכנס לצורך לתקן בדק הבית ואגב מדליק או דמיירי שנכנס בשוגג ולעולם שאסור להוציא את המנורה ואם הדליקה בחוץ אימ' דפסולה משום דבמקומה בעינן דומייא דהדלקת נר חנוכה.
ותירץ החכם השלם זה סיני ירוחם וילנה דהב\"ח כתב דטעמא דכתב הטו' טעמא שלא יאמרו לצורכו הדליקה דמ\"ה הדליקה מבפנים והוציאה לבחוץ פסולה והאריך שם הרב לומר שלפום המסקנא לאו משום דבעינן הדלקה במקומה אלא טעמא מפני דיאמרו כו' וגם רבינו נמי יש לפרש דס\"ל כן שלשון רבינו שקול הוא ומעתה אתי שפיר דגבי מנורה דלא שייך לומר לצורכו הדליקה מ\"ה הדליקה בחוץ והכניסה לפנים כשר אפ\"ל לע\"ד דהתם כיון שאמרו הדלקה לאו עבודה היא וק\"ל לרבינו שהרי כתיב בהעלותך גבי כהנים דמשמע דוקא כהנים מ\"ה צ\"ל דהכי קאמר קרא בהעלותך אל מול פני המנורה דפי' שישים הנרות בהיכל נגד ק\"ק דק\"ק מקרי פני המנורה יען שפי נר מערבי היה נוטה לצד ק\"ק או י\"ל דה\"ק אל מול פני פי' שיניח הכהן הבזיכים שהם ז' הנרות בהם לצד נר מערבי הנקרא פני המנורה וזהו פי' אל פני המנורה יאירו ז' הנרות שיניחם כך כדי שאחר כך יאיר אל מול וגו' באופן שכל הקפידה היינו על ההנח' שאפי' הנחה כזו יהיה על ידי כהן ובא לאשמועינן קרא שצריך הנרות במקומם הנחה מכהן ולא יניחוהו ישראל ולזה א\"ש שפסק רבינו ז\"ל דהדלקה בחוץ כשר שהרי הפסוק לא אמר אלא שהנחה יהיה על ידו אבל בהדלקה לא קפיד קרא מדלא קאמר דבר אל אהרן ויעלה את הנרות אבל גבי חנוכה דהדלקה היא מצוה אם הדליקה שלא במקומה פסול.
אחרי כותבי זה ראיתי שרבינו בפרק ג' מה' תמידין הל' יו\"ד שכתב וז\"ל הטבת היינו הדלקתם כמ\"ש בהל' י\"ב מ\"ע שנאמר יערוך אותו אהרן ואם כן מעתה ק' כיון שנאמר אהרן בהדלקה למה כשר בזר ולמה אם הדליק בחוץ כשר. ואפשר לומר מאחר שנאמר לכל דבר המזבח משמע דוקא מזבח בעי כהן וקבלו חכמים דהמזבח אתא למעוטי מנורה לבד ואהרן דנקט היינו לתח\"ה והוא עצמו פי' חקת עולם כמ\"ש רז\"ל בילקוט ע\"ש ולזה אמר יערוך אותו אהרן אבל לעולם כשרה בזר. או י\"ל דנקט אהרן כשהיא בפנים אבל בחוץ גם זר כשר אבל בפנים אסור לזר ליכנס והנחת הנרות במקומו זה צריך כהן ואפשר שלזה אמר יערוך אותו לומר שההנחה יהיה ע\"י הכהן באופן שבין מפרשת בהעלותך בין מפרשת יערוך מדייוק הפסוקים ההנחה היא המצוה ולא הדלקה הוייא המצוה ומשום זה אם הדליקה בחוץ הזר ואח\"כ הכניסה הכהן והניחה במקומה ש\"ד משא\"כ בנר חנוכה שהנס היה ההדלקה ובהיותי נבוך בענין זה ראיתי להרא\"ם בפי' על הסמ\"ג בה' חנוכה דרע\"ו דטעמא שטהרו לפך מכ\"ג מהשמן ולא חששו שמא הסיטו הגוי משו' שהיה פה שלו צר והרי אמרו דבפכים קטנים טהורים משום שא\"א להוסיט אצבעו לפנים. וק\"ל שהרי רבינו לא פסק זו דפכי' קטנים טהורים ואדרבא כתב היפך מזה בפ\"ח מה' משכב ומושב הל' ג' דטבעת שהיתה בלועה בתוך לבינה והסיט שהיא טמאה ולא אמר שהיא טהורה משום שאי אפשר שיגע בה וגם מ\"ש שם התוספות לא אתי שפיר ונמצא דקשיין אהדדי האי להאי ואיך ניישב דינים אלו עם אלו האי דטבעת עם האי דפכים קטנים וצ\"ע ועוד כתב הרא\"ם ז\"ל שבתחילה קודם ב\"ש גזרו שמגע גוי יהיה טמא לתלות ואח\"כ גזרו שישרף משום מגע גוי ותמיהא לי שהרי כתב רבינו בפ\"ב מהלכות מו\"מ בסופו שגוי המסיט אין שורפין קדשים ותרומה והיא גמרא ערוכה במסכת נידה כמ\"ש שם מרן הכ\"מ ז\"ל ואיך כתב הרא\"ם ז\"ל שגזרו לשרוף וצ\"ע.
עוד כתב הרא\"ם ז\"ל דט' שטימאו כל השמנים היינו משום ששנינו כלים שהכניס אוירן לבית ע\"ז טמאי' ואע\"פ שאמ' שהע\"א אינה מטמאה באוהל תקרובת ע\"ז מטמאה באוהל. ויש להקשות שאם כן רבינו ז\"ל בפ\"ו מהלכות שאר אבות הטומאה הל' ז' דפסק דאין תקרובת ע\"ז מטמאה באוהל למה פסק שם מי שהכניס לבית ע\"ז מטמאה באוהל בהל' ו' וכלפי לייא. ועוד יש לדקדק דמאחר שכתבו שהלכה קי\"ל שאין תקרובת ע\"ז מטמא באהל למה טמאו כל השמנים ומטעם זה נ\"ל שאין הדבר כמ\"ש הרא\"ם ז\"ל אלא טעמא הוא משום שבית שמיוחד לעבוד ע\"ז גזרו חכמים טומאה עליו משום מ\"ש במסכת ע\"ז הרחק מעליה דרכך זו ע\"ז שצריך להרחיק ארבע אמות ממנה ומ\"ש רבינו שאין מטמא באהל תקרובת ע\"ז היינו שאם הכניסו מהתקרובת לבית דעלמא שאינו מטמא הבית באהל דמעתה אתי שפיר שטימאו כל השמנים משום שניתנו לדין בית ע\"ז אעפ\"י דקי\"ל דאין תקרובת ע\"ז מטמאה באהל וא\"ש שרבינו ז\"ל פסק תרווייהו שבית ע\"ז מטמאה ופסק שאין תקרובת ע\"ז מטמאה. ועוד שמעתי מקשים משם החכם השלם רב ועצום יצחק הכהן על מ\"ש שם הרא\"ם ז\"ל דטעם שטמאו כל השמנים משום ספק שמא נגעו בגדי הגוים בשמנים וטימאו אותם והרי אמרינן במסכת נזיר שאם שלשה היו בבית אחד הוי ר\"ה וספיקו טהור ולדידי לא קשייא מידי דמ\"ש הרא\"ם ז\"ל דהוי ספיקא לאו דוקא שהרי זה קרוב לודאי שהרי מסתמ' שנכנסו הרבה בני אדם וחפשו בבית למצוא שלל והיו מחפשים בכלי' ובפרט לפי מ\"ש הב\"ח בהלכות חנוכה שכל עיקר כוונתם היה לטמא כל השמנים משום שאמרו כל זמן שעושים מצות הדלקה ישראל נצולים כדאיתא התם ומ\"ש הרב בני חיי ז\"ל דהיה ודאי טומאה בשמנים משום דהשמנים כיון שראו אותם פתוחות ודאי דיש טומאה לא נהירא משום דאם כן מאי מקשו התוספות והרא\"ם ז\"ל גבי הפך החתומה שיהיה טמאה משום שמא הסיטו ומאי קושיא אימא משום דספק טומאה ברה\"ר ספיקו טהור משום הכי טהור הפך אבל לשאר כל השמנים פסלו משום שמא ודאי טומאה אלא עכ\"ל שלא היה פה ודאי טומאה אלא קרוב לודאי כמ\"ש ומשום הכי גבי הפך ועל מה שכתב הב\"ח ע\"כ היו טהורים כהנים דאל\"כ הרי כשנתנו השמן בנרות טמאו אותו שבפך לא ידענא מאי קאמר דמאי הכרח הוא אימא שעשו ע\"י פשוטי כלי עץ כמ\"ש הרא\"ם ז\"ל.
גם מ\"ש הר\"ב ע\"ח דלרבנן דס\"ל דעשו מנורה של מתכת מה יענו בזה לא קשייא מידי משום דרבנן יאמרו שהיו כהנים טהורים והם עשו מנורה טהורה אלא שהרא\"ם ז\"ל ניחא ליה לומר שעשו של עץ משום דע\"כ היו כולם טמאים לדעת ר\"י דאמר דבני חשמונאי עשו של עץ וע\"כ דכולם היו טמאים ולא היו יכולים לעשות של מתכת שאם לא כן יעשו של מתכת ומשו\"ה פי' הדבר שהיו כולם טמאים ועשו של עץ אבל לעולם שלרבנן ס\"ל שהיו נמי טהורים כמ\"ש הר\"ב ב\"ח אלא שהוצרך ח' ימים משום דע\"י שהיה השמן מצוי שם אלא היה רחוק שנים או שלשה ימים. אך מה שיש לתמוה הוא על הרא\"ם ז\"ל דמביא משם רבינו ז\"ל שהיו כל ישראל טמאים ומשו\"ה הוצרך שמנה ימים ואינו כן שרבינו לא כתב זה אלא כתב הוצרך שמנה ימים לעשות שמן אבל לעולם שהיו טהורים ועכ\"ז צריך בטורחו שמנה ימים: עוד מקשה הרא\"ם ז\"ל דאמאי נטמאו כל השמנים מאחר שעדיין לא היה גזירה זו שיהיו כזבים לכל דבריהם ולא ידעתי מאי ק\"ל מאחר דהוא עצמו כתב בסמוך גבי מצאו פך קטן שהע\"ז מטמאה בהיסט אף בזמן שאין הגוים מטמאים גם לפי זה אתי שפיר נמי מ\"ש שם דהא קי\"ל שט\"מ דחוייה בציבור משום דזה דקי\"ל היינו דוקא בט\"מ ולא בשאר טומאות כמ\"ש רבינו ז\"ל בפ\"ז מהלכות ק\"פ הל' ד' ומאחר דטומאת השמנים הוא משום דשמא ע\"ז היסט בשמנים א\"כ לא שייך לומר שיהיה דחוייה בציבור ונמצא שדברי הרב תמוהים וצ\"ע להרב כמוהו איך לא דקדק בזה.
עוד קשה למ\"ש הרא\"ם ז\"ל דאין לומר שנטמאו השמנים בתקרובת ע\"ז שנטמאה באהל משום דההיא מדרבנן דמדאורייתא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לא ידענא מאי קאמר לו יהיה כדבריו שהוא מדרבנן אימא דמדרבנן טמאו כל השמנים כמו שכתב הרב עצמו שם דאין לומר דמשום שגזרו על הגוים שיהיו זבים נטמאו השמנים שהרי אותה גזירה עדיין לא גזרו משמ' מזה שאילו היתה אז גזרה זו א\"ש הרי שאפילו מדרבנן ה\"א שנטמאו וע\"ק בתי' זה איך מתרץ ליה הרא\"ם ז\"ל ולשונו אינו מדוייק דמאחר שהוא אמר דאין לומר דמשום תקרובת ע\"ז כו' איך אח\"כ ניחא ליה סוף דבר למדנו מדברי הרא\"ם ז\"ל ממ\"ש דההיא מדרבנן היא דמדאורייתא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דמאי דטמאו היינו משום טומאה דאורייתא דבזה מתורץ מ\"ש הר\"ב בני חיי דלמה לא אמר הרא\"ם שנטמאו כל השמנים מטעם ההיא דגרסינן בפרק העור והרוטב דקכ\"ג משום דההיא טומאה דרבנן דמדאורייתא אין עור אדם מטמא אחר שנעבד אלא דחז\"ל גזרו שיטמא וכאן ודאי היה אחר שנעבד שמסתמא מעבדין את עור האדם כדי שיתקיים שכל זמן שאין עובדין אותו לא יתקיים וכמו ששנינו במסכת ידים שעור האדם מטמא מדרבנן כדי שלא יעשה האדם עור אביו שטיח ומאחר דטמאוהו מדרבנן לא ניחא ליה להרא\"ם ז\"ל לומר שנטמאו כל השמנים משום טומאה דרבנן כמ\"ש.
עוד בעומדי על ענין ראיתי במסכת שבת דף כ\"ב ע\"ב עלה דפריך מאי הוי עלה חזינן אם הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר וכת' רש\"י דומייא דמנורה דהדלקה עושה מצוה. וקש' דמאחר דהדלקה עושה מצוה במנורה א\"כ למה כתב רבינו דאם הדליקה חוץ להיכל למנורה ואח\"ך הכניסוה להיכל דמהני דמאחר דהדלקה עושה מצוה בעינן ההדלקה שתהיה במקומה בהיכל וע\"ק במ\"ש מרן ב\"י בהלכות חנוכה סימן תר\"ע דאם הדליקה לנר חנוכה במקום גבוה יותר מעשרים אמה ואחר כך הורידוה דולקת לא מהני ויהיב טעמא משום דהדלקה עושה מצוה דלמה הוצרך להאי טעמא דאפי' תימא דהנחה עושה מצוה עכ\"ז לא מהני משום שהרואה אומר לצורכו הוא דקא עביד וכה\"ג אמרינן בגמרא גבי הדליקה בפנים והוציאה לחוץ דלא מהני אף למ\"ד הנחה מצוה היא וכה\"ג יש להקשות לרבותינו בעלי התוס' בדכ\"ג ע\"א שהק' במ\"ש בגמ' דנר שהיה דולקת מע\"ש שצריך להגביהה ולכבותה ולהניחה ולהדליקה במ\"ש למ\"ד דהנחה עושה מצוה שהק' דלמה לי לכבותה ולהדליקה בהגבאה לבד סגי דאחר המחי' בהגבאה לבד לא סגי משום דא\"ל לצורכו הוא דקא עביד דומייא דהדליקה מבפנים והוציאה לחוץ דלא מהני מהאי טעמא דכל שלא הניחה במקומה ואח\"כ דולקה א\"ל לצורכו הוא דקא עביד וזהו התירוץ שמחוור דאילו לתירוץ התוס' שכתבו דהטעם משום שהדלקה מע\"ש לשם נר שבת דמשו\"ה גרע מחש\"ו שהדליקה והניחה גדול ג\"כ לדברי רש\"י ז\"ל שכתב דפי' היתה דולקת מע\"ש היינו שהדליקה בע\"ש לשם מצות חנוכה אם כן תיקשי ליה לרש\"י ז\"ל דבהגבאה סגי אלא ודאי כדכתיבנא. ואיכא למימר דלצורכו הוא דקא עביד והאי ראיה דאם הדליקה חש\"ו שכת' התוספות מי גרע דלוקה ועומדת מהדליקה חש\"ו אינה ראיה דמי הגיד להם שאם הדליקה חרש שוטה וקטן דבהגבהא סגי למאן דאמר הנחה עושה מצוה דאימא דלההוא מאן דאמר אם הדליקה חש\"ו צריך לכבותה ולהגביאה ולהניחה ולהדליקה ואי משום דאמרי' בגמרא והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה הדליקה חש\"ו לא עשה ולא כלום דמשמע דלמאן דאמר הנחה עושה מצוה הדליקה חש\"ו מהני ולא צריך לכבותה אלא מגביהא ומניחה ודייו היינו לפי הקס\"ד של הפשטן דלעיל דאמר תא שמע דאמר רבא הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא עשה כלום אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה הדלקה במקומה בעינן כו' אבל למאן דדחי התם ואמר התם נמי הרואה אומר לצורכו הוא דהדליקה אין הכי נמי דגם למ\"ד הנחה עושה מצוה לא מהני אלא דמאי דאיבעייא לן הנחה עושה מצוה או הדלקה נ\"מ אם הניחה חש\"ו שא\"ת שהנחה עושה מצוה כשהניחה חש\"ו לא מועיל ולמאן דאמר הדלקה מועיל ודו\"ק עד כאן מצאתי כתוב." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6cf000a3a75d6d4ab6af8a69abb78c2de995c0e1 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,35 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sheqel Dues", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שקלים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [ + "שורש מצות מחצית השקל מצות \n עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה אפי' עני המתפרנס מן הצדקה חייב כו' שנא' העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט כו'. ע\"כ. הנה רבינו לא מנה במנין המצוות כי אם עשה ליתן מחצית השקל בכל שנה ושנה וכאן בחיבורו גם כן לא כתב כי אם מצות עשה ליתן מחצית השקל כו' ולא כת' דאיכא נמי לאו דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וגם במנין הלאוי' לא מנה לאו זה וגם כל מוני המצוות כהרמב\"ן וסיעתיה ז\"ל לא מנו לאו זה במנין הלאוין וצריך טעם למה.
וראיתי להרמב\"ן בפי' התורה בפרש' כי תשא שכת' וז\"ל וטעם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט שיביאו השקלים בהשוייה ונראה מן הכתוב הזה שאם הביא הדל בשקלו פחות ממחצית השקל שהוא עובר בלאו הזה שהכתוב הזה מניעה שאם נאמר בעשיר לא ירבה שיהיה שלילות לומר שבכך די לו לא נוכל לפרש כן בוהדל לא ימעיט וא\"כ שתיהם מניעות אם שקל העשיר היחיד יותר ושקל הדל פחות עברו בלאו ושמא מה שהיו תורמי' על האבוד ועל העתי' לגבות יתוקן להם זה כי הדל הממעיט במותר עתיד לגבות הוא ומן העשיר המרבה לא יתרומו הגבאים ביתרון ולא יהיו מזכין במותרות וראיתי לבה\"ג ולכל המוני' המצות שלא הזכירו הלאו הזה עכ\"ל.
והנראה לע\"ד בכוונת דבריו דבתחילה כתב שהעשיר ששקל יותר והדל ששקל פחות עוברים בלאו וא\"כ היה ראוי למנות הלאו הזה בכלל מנין הלאוין ואח\"כ כ' דשמא לאו זה איתיה בתקנתא לעולם ואין כאן עברת לאו לנותן דעיקר העברת הלאו הזה אינו בשעת נתינתו ביד הגבאי אלא בשעת קניית הגזבר הקרבנות מהשקלים הגבאים שאם מזכה להם בקניית הקרבנות לכל אחד ואחד לפי שיעור הכסף שנתן אז איכא משום העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אבל כשהגזבר מזכה לכולם בקרבנות בהשואה ואינו זוכה ביתרון שנותן העשיר כשתורם הקופה בקניית הקרבנות אלא במחצית השקל לבד ואת היותר ממחצית השקל מניחו בקופה לשאר דברים שבמקדש ולא בקרבנות אע\"פ שהעשיר הרבה סתם הגזבר אינו מזכה לו אלא במחצית השקל לבד וגם הדל שמיעט בנתינתו שנתן עכשיו פחות ממחצית השקל הגזבר מזכה לו כשתורם ללקיחת הקרבנות על מה שעתיד לשקול עוד ולהשלים מחצית השקל שהרי ממשכנו וכונת הכתוב דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט הוא שיעשו בצד שבמקדש אופן בענין השקלים של לקיחת הקרבנות שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט כדי שיהיה יד כולם שוה בו וא\"כ אין זה לאו כשאר לאוין דעלמא ומפני כן לא מנו מוני הלאוין וזהו שסיים הרמב\"ן וכתב וראיתי לכל מוני המצות שלא הזכירו הלאו הזה כלומ' ואפשר שהוא מן הטעם הזה דלאו זה אינו כשאר לאוין אלא תקון שיעשו גזברי המקדש לזכיית הקרבנות שיהיה יד כולם שוה.
והנה בירושלמי דמס' שקלים פרק קמא הלכה א' אתמר רבי חגי בשם רשב\"ן ג' תרומות נאמרו בפרשה זאת תרומת אדנים ותרומת שקלים ותרומת משכן כו' תרומת משכן למשכן מה שירצו יעשו כדי שתהא יד כולם שוה תרומת אדנים לאדנים העשיר לא ירבה כו' ופי' דברי הירושלמי הלזו כתב ה' מג\"א בספר זית רענן בפרשת תרומה ובספר קרבן העדה וז\"ל פי' למשכן מה שירצו יעשו שכל אחד מביא נדבת לבו לקרבן מה שירצו כו' פי' כדאיתא בפ\"ב דשקלים שאם רצו היו שוקלין דרכונות ובלבד שתהא יד כולם שוה שלא יביא אחד יותר מחבירו אבל תרומת אדנים היה צריך דוקא מחצית השקל העשיר לא ירבה כו' עכ\"ל. מבואר יוצא מדברי הירושלמי הנז' דלאו זה העשיר לא ירבה כו' לא נאמר אלא על תרומת אדנים ולא על תרומת שקלים לקרבנות וא\"כ קשה לכאורה למה לא כתב הרמב\"ן דטעם מונה המצוות לא מנו בכלל הלאוין הוא מפני שלאו זה אינו לדורות שלא נאמר לאו זה אלא לתרומת אדנים שאינו נוהג לדורות.
ואפשר לומר דמ\"ש בירושלמי דתרומ' האדנים העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אין הכונה לומר דקרא דהעשיר לא ירבה כו' לא נאמ' אלא דוקא גבי תרומת האדנים ולא לתרומת שקלים לקרבנות דאדרבא עיקר הכתוב הזה דהעשיר לא ירבה כו' נאמר בריש פרש' כי תשא בציווי מצות מחצית השקל לקרבנות הבאים לכפר על הנפש לא במצות תרומת האדנים ומ\"ש בירוש' תרומת האדנים העשיר לא ירבה לשון מושאל כלומר דאף עפ\"י דלגבי תרומת שקלים לקרבנות מה שירצו יעשו דלא בעינן דוקא מחצית השקל של תורה מעשרים גרה השקל וה\"ה חצי דרכון וחצי מטבע העובר דלא קפיד קרא אלא שיהיה יד כולם שוה בתרומת האדנים שהיו מאת אדנים למאת ככר הכסף שגבו ממחצית השקל של ת\"ר אלף אנשים לא היו צריכין להוסיף עוד ולא לפחות משיעור מחצית השקל הזה כי זהו שיעור מאת הככר ככר לאדן כמ\"ש בפרשת פקודי וזהו שאמרו תרומת אדנים העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט מה שאין כן בתרומת השקלים לקרבנות שאם היו צריכין יותר שוקלי' דרכונות ובלבד שתהא יד כולם שוה באותו מטבע באופ' דעיקר קרא דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט לא בא אלא לומר שיהיה יד כולם שוה בזכיית הקרבנות כדברי הרמב\"ן ודוק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..da2d52421db73f8d0e1b815bf94b8689cb411acf --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,32 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sheqel Dues", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Sheqel_Dues", + "text": [ + [ + [ + "שורש מצות מחצית השקל מצות \n עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה אפי' עני המתפרנס מן הצדקה חייב כו' שנא' העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט כו'. ע\"כ. הנה רבינו לא מנה במנין המצוות כי אם עשה ליתן מחצית השקל בכל שנה ושנה וכאן בחיבורו גם כן לא כתב כי אם מצות עשה ליתן מחצית השקל כו' ולא כת' דאיכא נמי לאו דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וגם במנין הלאוי' לא מנה לאו זה וגם כל מוני המצוות כהרמב\"ן וסיעתיה ז\"ל לא מנו לאו זה במנין הלאוין וצריך טעם למה.
וראיתי להרמב\"ן בפי' התורה בפרש' כי תשא שכת' וז\"ל וטעם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט שיביאו השקלים בהשוייה ונראה מן הכתוב הזה שאם הביא הדל בשקלו פחות ממחצית השקל שהוא עובר בלאו הזה שהכתוב הזה מניעה שאם נאמר בעשיר לא ירבה שיהיה שלילות לומר שבכך די לו לא נוכל לפרש כן בוהדל לא ימעיט וא\"כ שתיהם מניעות אם שקל העשיר היחיד יותר ושקל הדל פחות עברו בלאו ושמא מה שהיו תורמי' על האבוד ועל העתי' לגבות יתוקן להם זה כי הדל הממעיט במותר עתיד לגבות הוא ומן העשיר המרבה לא יתרומו הגבאים ביתרון ולא יהיו מזכין במותרות וראיתי לבה\"ג ולכל המוני' המצות שלא הזכירו הלאו הזה עכ\"ל.
והנראה לע\"ד בכוונת דבריו דבתחילה כתב שהעשיר ששקל יותר והדל ששקל פחות עוברים בלאו וא\"כ היה ראוי למנות הלאו הזה בכלל מנין הלאוין ואח\"כ כ' דשמא לאו זה איתיה בתקנתא לעולם ואין כאן עברת לאו לנותן דעיקר העברת הלאו הזה אינו בשעת נתינתו ביד הגבאי אלא בשעת קניית הגזבר הקרבנות מהשקלים הגבאים שאם מזכה להם בקניית הקרבנות לכל אחד ואחד לפי שיעור הכסף שנתן אז איכא משום העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אבל כשהגזבר מזכה לכולם בקרבנות בהשואה ואינו זוכה ביתרון שנותן העשיר כשתורם הקופה בקניית הקרבנות אלא במחצית השקל לבד ואת היותר ממחצית השקל מניחו בקופה לשאר דברים שבמקדש ולא בקרבנות אע\"פ שהעשיר הרבה סתם הגזבר אינו מזכה לו אלא במחצית השקל לבד וגם הדל שמיעט בנתינתו שנתן עכשיו פחות ממחצית השקל הגזבר מזכה לו כשתורם ללקיחת הקרבנות על מה שעתיד לשקול עוד ולהשלים מחצית השקל שהרי ממשכנו וכונת הכתוב דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט הוא שיעשו בצד שבמקדש אופן בענין השקלים של לקיחת הקרבנות שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט כדי שיהיה יד כולם שוה בו וא\"כ אין זה לאו כשאר לאוין דעלמא ומפני כן לא מנו מוני הלאוין וזהו שסיים הרמב\"ן וכתב וראיתי לכל מוני המצות שלא הזכירו הלאו הזה כלומ' ואפשר שהוא מן הטעם הזה דלאו זה אינו כשאר לאוין אלא תקון שיעשו גזברי המקדש לזכיית הקרבנות שיהיה יד כולם שוה.
והנה בירושלמי דמס' שקלים פרק קמא הלכה א' אתמר רבי חגי בשם רשב\"ן ג' תרומות נאמרו בפרשה זאת תרומת אדנים ותרומת שקלים ותרומת משכן כו' תרומת משכן למשכן מה שירצו יעשו כדי שתהא יד כולם שוה תרומת אדנים לאדנים העשיר לא ירבה כו' ופי' דברי הירושלמי הלזו כתב ה' מג\"א בספר זית רענן בפרשת תרומה ובספר קרבן העדה וז\"ל פי' למשכן מה שירצו יעשו שכל אחד מביא נדבת לבו לקרבן מה שירצו כו' פי' כדאיתא בפ\"ב דשקלים שאם רצו היו שוקלין דרכונות ובלבד שתהא יד כולם שוה שלא יביא אחד יותר מחבירו אבל תרומת אדנים היה צריך דוקא מחצית השקל העשיר לא ירבה כו' עכ\"ל. מבואר יוצא מדברי הירושלמי הנז' דלאו זה העשיר לא ירבה כו' לא נאמר אלא על תרומת אדנים ולא על תרומת שקלים לקרבנות וא\"כ קשה לכאורה למה לא כתב הרמב\"ן דטעם מונה המצוות לא מנו בכלל הלאוין הוא מפני שלאו זה אינו לדורות שלא נאמר לאו זה אלא לתרומת אדנים שאינו נוהג לדורות.
ואפשר לומר דמ\"ש בירושלמי דתרומ' האדנים העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אין הכונה לומר דקרא דהעשיר לא ירבה כו' לא נאמ' אלא דוקא גבי תרומת האדנים ולא לתרומת שקלים לקרבנות דאדרבא עיקר הכתוב הזה דהעשיר לא ירבה כו' נאמר בריש פרש' כי תשא בציווי מצות מחצית השקל לקרבנות הבאים לכפר על הנפש לא במצות תרומת האדנים ומ\"ש בירוש' תרומת האדנים העשיר לא ירבה לשון מושאל כלומר דאף עפ\"י דלגבי תרומת שקלים לקרבנות מה שירצו יעשו דלא בעינן דוקא מחצית השקל של תורה מעשרים גרה השקל וה\"ה חצי דרכון וחצי מטבע העובר דלא קפיד קרא אלא שיהיה יד כולם שוה בתרומת האדנים שהיו מאת אדנים למאת ככר הכסף שגבו ממחצית השקל של ת\"ר אלף אנשים לא היו צריכין להוסיף עוד ולא לפחות משיעור מחצית השקל הזה כי זהו שיעור מאת הככר ככר לאדן כמ\"ש בפרשת פקודי וזהו שאמרו תרומת אדנים העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט מה שאין כן בתרומת השקלים לקרבנות שאם היו צריכין יותר שוקלי' דרכונות ובלבד שתהא יד כולם שוה באותו מטבע באופ' דעיקר קרא דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט לא בא אלא לומר שיהיה יד כולם שוה בזכיית הקרבנות כדברי הרמב\"ן ודוק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שקלים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..087d78675ec32918016bc2956bec4b517af7aeea --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,158 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "שורש מצות לאו ליהנות ניתנו וכן \n שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה וא\"ת והרי נהנה בשמיעת הקול מצוות לאו ליהנות ניתנו. עכ\"ל. ראיתי לבאר שורש זה של מצות לאו ליהנות ניתנו הנה הרב לח\"מ ז\"ל פירש כוונת רבינו ז\"ל דהוקשה לו דאע\"ג דאין בקול דין מעילה מ\"מ איסורא דרבנן מיהא איכא וכיון שכן הול\"ל דאם עבר ותקע דלא יצא כדי שלא יהנה מהמצוה ולא יעשה איסור זה דרבנן ותריץ יתיב רבינו דמצות לאו ליהנות ניתנו וליכא נמי איסורא דרבנן ע\"ש ואיכא למידק דא\"כ מעיקרא למה הוצרך רבינו ז\"ל לומר שאין בקול דין מעילה ולמה לא כתב בפשיטות יצא לפי שמצות לאו ליהנות ניתנו וכדקאמר רבא בגמרא ולמאי נ\"מ כתב שאין בקול דין מעילה הא אפילו יהיה בקול דין מעילה כיון שאין הנאה בקיום המצות אין כאן מעילה ואפשר דהוצרך רבינו ז\"ל לומר שאין בקול דין מעילה לאשמועינן דאפילו עבר ותקע לשיר דכל שמכוין לשיר אית ליה נמי הנאה אין אומרים כיון דמעל הרי יצא לחולין ואח\"כ יכול לתקוע בו לכתחילה וכדקאמר רב יאודה בגמרא כיון דתקע ומעל יצא לחולין לכך קאמר דלעולם אסור לתקוע בו לכתחילה משום שאין בקול דין מעילה ולעולם באיסורו קאי ודוק.
וראיתי עוד להרב לח\"מ ז\"ל שהוקשה לו דלפי מ\"ש רבינו דאין בקול דין מעילה והכי אמרינן נמי בפרק כל שעה דכ\"ו איך אמרו בגמ' עולה בת מעילה היא כיון שמעל בה נפקא לחולין ורבא נמי אודי בזה ואמ' אימת מעל בתר דתקע כו' והוא ז\"ל נדחק לתרץ דרב' לפי שיטתיה דר\"י דס\"ל מעל השיבו מיהא איהו ס\"ל בפרק כ\"ש דאין בקול דין מעילה יע\"ש: ועיין למרן מלכא בספר מקראי קדש דמ\"ב ע\"א תמה עליו בזה בשם הרמב\"ח ז\"ל דאם כן היכי ס\"ד דרבא מעיקרא למימר דאחד זה ואחד זה לא יצא משום דהוה ס\"ל דמצות ליהנות ניתנו והא כיון דלדידיה ס\"ל דאין בקול דין מעילה אמאי לא יצא יע\"ש ולא ק\"מ לע\"ד דכיון דאיכא איסורא דרבנן משום הכי קאמר רבא מעיקרא דלא יצא דאם אתה אומר יצא קעביד איסורא דרבנן שאמרו לא נהנין וכמ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל בכוונת מ\"ש רבינו וא\"ת כו' וכמדובר.
עוד ראיתי למרן מלכא שתירץ לעיקר קושיית הרב לח\"מ ז\"ל וז\"ל ולכן י\"ל דס\"ד דרבא מעיקרא דבקול זה דמקיים מ\"ע יש בו מעילה כיון שיצא בו י\"ח ומש\"ה קאמר רבא אימת מעל כו' ולבתר אסיק דמצות לאו ליהנות ניתנו וליכא מעילה אף דמקיים מ\"ע וזו היתה כוונת רבינו דמעיקרא כ' דאין בקול דין מעילה ואח\"כ כתב וא\"ת והרי הוא נהנה כלומר שיוצא י\"ח בשמיעת קול זה וכל כה\"ג יש בקול דין מעילה ותריץ יתיב דמצות לאו ליהנות ניתנו אח\"ד יע\"ש. ואשתמיט מיניה דברי הפר\"ח ז\"ל בסי' תקפ\"ו סק\"ה שדחה תירוץ זה וכתב דאין זה מספיק דהא אמרינן התם בגמ' דטעמא דקול ומראה וריח אין בהם דין מעילה הוא משום דאין בהם ממש והיכי ס\"ד דרבא דמעל יע\"ש.
ולכאורה עלה על דעתי להביא ראיה דקיום המצוה חשיב כדבר שיש בו ממש מאותה שכתב רש\"י ז\"ל בפרק אין צדין דכ\"ז ע\"ב ד\"ה חלה שנטמאת כו' דהמבער קדשים פסולים בי\"ט אפילו על ידי אכילת בהמה אסור דכיון דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש תשרופו הילכך מלאכה היא עכ\"ל ומשמע דכוונתו לומר דאפילו מידי דלאו מלאכה כל דאחשביה רחמנא למצוה חשיב קיום המצוה מלאכה גמורה וא\"כ ה\"נ אע\"ג דקול בעלמא חשיב דבר שאין בו ממש כיון דרחמנא אחשבי' למצוה דכתיב ותקעתם כו' חשיב קיום המצוה כדבר שיש בו ממש אלא דהא בורכא היא דאין כונת רש\"י לזה וכמ\"ש בחי' למס' ביצה ואין צורך להאריך.
וראיתי עוד להרפ\"ח ז\"ל שכתב וז\"ל ועוד תמהני דאם איכא הנאה בשמיעת הקול מה משיב לזה שמצוות לאו ליהנות ניתנו דההיא היא בהנאת קיום המצוה אבל היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה ליכא שריותא אלא שהרב השמיט דין מודר הנאה ממעיין וגם זה תימא. ושמא י\"ל דלא חשיבא השמיעה והתקיעה הנאה כולי האי כמו גבי הזאה ומודר הנאה ממעיין ועדיין צ\"ע עכ\"ל. ולא ידעתי מי הגיד לו להרב דס\"ל לרבינו דאיכא הנאה בשמיעת קול אף כשאינו מכוין לשיר דאפשר דסבירא ליה לרבינו כמ\"ש התוס' בפרק ראוהו ב\"ד דכ\"ח דכל שאינו מכוין לשיר ליכא הנאה בשמיעת הקול ומ\"ש רבינו וא\"ת והרי הוא נהנה בשמיעת הקול על הנאת המצוה שיצא בה י\"ח שמיעה קאמר דאף ע\"ג דאין בו ממש מ\"מ איסורא דרבנן מיהא איכא דומיא דקול ומראה וריח דאיכא איסורא דרבנן וכמ\"ש הלח\"מ ז\"ל בכוונת דברי ר' והוא ברור.
ובספר שער המלך למו\"ה נר\"ו שנדפס מחדש בה' לולב דף צ\"ד ע\"א כת' שדעת רבינו כדעת הרשב\"א ז\"ל בחידושיו לנדרים דט\"ו גבי ההיא דהאומר הנאת תשמישך עלי דס\"ל דאפי' בדאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה שרי שכתב שם וז\"ל ומיהו ק\"ל אפי' לאוקמתא דרבינא באומר הנאת תשמישך עלי הא מצווה על מצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו מ\"ש ממודר הנאה משופר דמותר לתקוע תקיעה של מצוה ותירץ לפי דרכו כיע\"ש. ומדלא תירץ כתירוץ הר\"ן ז\"ל שם דשאני הכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה משמע בהדייא דס\"ל דאפי' בדאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה שרי וס\"ל ז\"ל דדוקא גבי הזאה ומודר הנאה ממעיין קאמר רבא דאסור משום דהתם מיד כשהיזה עליו וטבל נגמרה המצוה ואי משהי בהו בתר הכי נמצא נהנה גופו שלא במקום מצוה והילכך קאמר רבא דבימות החמה לא דגזרו שמא ישהא וכה\"ג אשכחן בנדרי' דל\"ח אמתני' דהמודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב את\"ד נר\"ו.
ולע\"ד מדברי הרשב\"א בחי' ליבמות דק\"ג מבואר דס\"ל כדברי הר\"ן דכל דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אסיר דעלה דאמרינן התם גבי סנדל של ע\"ז לא יחלוץ ואם חלץ חליצתה כשירה כת' וז\"ל ואי משום איסורי הנאה מצות לאו ליהנות ניתנו ואף ע\"ג דהכא בעיא לאינסובי ובלא חליצה לא נסבי לה כיון דלא מעכ' בה אלא מצוה מצוה לאו הנאה היא עכ\"ל. הנה מבוארין דבריו ז\"ל דהנאה אחרת דלא מעכב בה המצוה כי ההיא דטובל בימות החמה אע\"ג דאיכא מצוה בהדה לא אמרינן ביה מצות לאו ליהנות ניתנו כיון דאיכא הנאת הגוף הפך מה שהכריח מו\"ה נר\"ו מדבריו שבנדרים. וליכא למימר דשאני הנאה זו הבאה לאשה על ידי חליצה שאינה באה מיד בשעת עשיית המצוה אלא אחר כך כי בעייא לאינסובי ומשום הכי הוצרך הרשב\"א לומר ה\"ט כיון דלא מעכב בה אלא המצוה כו' דאדרבא כשהנאת הגוף אינה באה מיד בשעת עשיית המצוה הול\"ל טפי דשרי משום טעמא דמצות לאו ל\"נ דהנאת הגוף הבאה אחר כך אינה אלא גרמא בעלמא וכמ\"ש מו\"ה הי\"ו שם ד\"ה ולדעת הר\"ן יע\"ש ואם כן מדהוצרך הכא לטעמא דכיון דלא מעכ' בה אלא המצוה כו' מבואר דס\"ל דאי לאו האי טעמא כל דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אסיר. סוף דבר מדברי הרשב\"א לע\"ד אין ראיה לו' דחלוק על ס' הר\"ן דאדתידוק מדבריו שבנדרים לומר דחלוק על הר\"ן דוק מדבריו שביבמות איפכא ועכ\"ל שדבריו באחד מאלו השתי מקומות לאו דוקא וחדא מינייהו נקט ואין הכי נמי דהוה מצי לתרוצי בהכי עיקר קושייתו ודוק.
ועוד נר' לענ\"ד דודאי הרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה לסברת הר\"ן ז\"ל וכדמוכחין דבריו שביבמות מיהו בההיא דהאומר הנאת תשמישך עלי הוצרך לתרץ תי' אחר ולא ניחא ליה לתרץ על פי מ\"ש הר\"ן משום דמשמע ליה להרשב\"א דההיא דמודר הנאה ממעיין וההיא דמזה עליו דאסרי להזות ולטבול בימות החמה משום איסור הנאת הגוף אף דאיכא מצוה בהדה הוא משום דאפשר לקיים המצוה בלי איסור הנאה זו כגון שיטבול במקוה שלא נדר הנאה ממנו וגם בהזאה יכול להזות עליו אדם אחר שאינו מודר הנאה ממנו אבל הכא באומר הנאת תשמישך עלי דאי אפשר למצות עונה זו לקיימה באופן אחר אף ע\"ג דאיכא הנאת הגוף איכא למימר כיון דאיכא צד מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו שרי אע\"ג דנהנה בהדי עשיית המצוה ולכך הוצרך לתרץ תירוץ אחר כנלע\"ד.
ועוד יש לי להכריח דכל דאיכא הנאה בהדי מצוה לכ\"ע אסיר ולא אמרינן בהא מצות לאו ליהנות ניתנו מההיא דאפליגו רבה ורב יוסף בפ' הכונס דנ\"ו ובשאר דוכתי גבי שומר אבידה אי הוי ש\"ש או ש\"ח דלר\"י חשי' ש\"ש בההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא בשע' שהוא עוסק בה אע\"ג דאות' הנאה אתי ליה משום מצוה ולא אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו והגאונים והרי\"ף ור' והרמב\"ן והרשב\"א פסקו כר' יוסף מבואר במרן ב\"י ח\"מ סימן ע\"ב ואף רבה דפלי' ארב יוסף כת' התוס' בפרק הכונס דס\"ל דהנאה חשיב אלא דלא חשיב כ\"כ להיות כש\"ש יע\"ש ועיין עוד להתוס' שם ובשבועות דמ\"ד ע\"ב ד\"ה ור\"י כו' ועיין עוד בפ' אין בין המודר דל\"ג עלה דאמרינן דכ\"ע אית להו דר' יוסף ומאן דשרי להחזיר אבידה למודר משום דפרוטה דר' יוסף לא שכיח יע\"ש הרי דחשיב הנאה ואסיר אף ע\"ג דהנאה זו אתי בהדי מצוה ועיין בסוף פ' שבועת הדיינים בתוס' ד\"ה ור' יוסף כו' ובהש\"ך ז\"ל ח\"מ סי' רס\"ז סקי\"ד במה שתמה על מוהרש\"ל ז\"ל דאישתמיט מיניה דברי התו' הללו יע\"ש.
ומ\"מ בדעת רבינו ז\"ל אין הכרח לע\"ד לומר דס\"ל דאפי' דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה דשרי כמ\"ש מורי הרב הי\"ו דאפשר לומר דס\"ל לר' דכל שאינו מכוין לשיר ליכא הנאה בשמיעה ומשו\"ה קאמר הכא דשרי במודר הנאה משום דמצות לאו ל\"נ כמדובר. ואפילו אם נאמר דס\"ל לרבינו דאיכא הנאה בשמיעת הקול יש ליישב קושיית הרפ\"ח ז\"ל מההיא דמודר הנאה ממעיין והן קדם נעמוד במה שהקשה עוד למה השמיט רבינו מחיבורו דין זה דמודר הנאה ממעיין דטובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה וכבר הוקשה לו כן גם למוהר\"ם בן חביב ז\"ל בחי' לפרק ראוהו בית דין שהשמיט לזו ועוד אחרת דאתמר התם המודר הנאה מחבירו מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ועיין למרן מלכא בספר מקראי קדש ובס' לשון למודים בה' נדרים סי' ק\"ך ובס' שער המלך דפ\"ו ע\"א שנדחקו בזה יע\"ש.
ולע\"ד אפשר ליישב דעת רבינו על פי מה שראיתי בס' גט מקושר למוהריט\"א נר\"ו דף ל' ע\"ב ד\"ה הן אמת שהוקשה לו בהך דינא דמודר הנאה ממעיין ואידך דאע\"ג דבימות החמה איכ' הנאת הגוף אכתי אמאי אסור כיון דאיהו לא קמכוין ליהנות גופו כי אם לקיום המצוה ואע\"ג דהנאת הגוף באה לו ממילא הו\"ל הנאה הבאה לו לאדם בע\"כ ואמרינן בפרק כ\"ש דף כ\"ה ע\"ב דכל היכא דלא אפשר ולא קא מכוין לכ\"ע שרי והכא מוכרח הוא להזות ולטבול טבי' מצוה ולא אפשר מיקרי דאע\"פ שאפשר להזות על ידי אדם אחר שאינו מודר הנאה ממנו וכן לטבול במי מקוה שאין מי מעיין עכ\"ז לא אפשר מיקרי כמ\"ש הרשב\"א בחי' למסכת סוכה דל\"ה ע\"א גבי ההיא דאתרוג של תרומה כו' יע\"ש וא\"כ כיון דלא אפשר ולא קא מכוין הוה ליה לומר דשרי אפי' איכא הנאת הגוף והצריכה עיון יע\"ש.
ולע\"ד יש ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' שם בפרק כל שעה ומ\"ש שם לא אפשר ולא קמכוין לכ\"ע שרי לאו אר\"י ור\"ש קאמר אלא אאביי ורבא קאמר לדעת ר\"ש דמתיר דבר שאינו מתכוין ודוקא במידי דלא הוי פסיק רישיה דפסיק רישיה אף ר\"ש אסר בדבר שאינו מתכוין וכל הנהו דמייתי הש\"ס התם לר\"ש שרי בדלא הוי פסיק רישיה ע\"ש והשתא איכא למימר דהך דינא דמזה מי חטאת וכן דינא דטובל במעיין דאסר רבא בימות החמה אע\"ג דדבר שאינו מתכוין הוא לר\"י מיהא אסור דרבא אליבא דר\"י קאמר דס\"ל דדבר שאינו מתכוין אסור וא\"נ אליב' דר\"ש נמי קאמר ומשום דפסיק רישיה הוא ובפסיק רישיה אפילו ר\"ש מודה דאסור אף דבר שאינו מתכוין וכמ\"ש התוס' וברור.
ובכן ממילא יתיישב דעת רבינו שהשמיט להך דינא דרבא משום דלדידיה משמע ליה דהך דינא דרבא אליבא דר\"י אמרה דאסר דבר שאינו מתכוין ואיהו ז\"ל בעלמא פסק כר\"ש דדבר שאינו מתכוין מותר ולדידיה ה\"נ אע\"ג דאיכא הנאת הגוף כיון דאינו מכוין אלא למצוה שרי וס\"ל דלא חשיב פסיק רישיה כההיא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן דמייתי התם בפרק כל שעה ופסקה רבינו בפ\"י מה' כלאים הי\"ו יע\"ש וא\"כ אפשר דרבינו פליג אהרשב\"א ז\"ל דס\"ל דאפי' באפשר לעשות בדרך אחרת חשיב לא אפשר אלא לדידיה משמע ליה דכל שאפשר לעשות בדרך אחרת ולא קמכוין מיקרי ובאפשר ולא קמכוין לפום לישנא בתרא דרבא בפרק כל שעה לר\"ש שרי והכי קי\"ל התם דהא לישנא קמא איתותב התם וא\"כ הך מימרא דרבא משמע ליה לרבינו דאזיל כוותיה דר\"י לפום האיך לישנא ולדידן דקי\"ל כר\"ש דכל דאפשר ולא קא מכוין שרי הכא נמי שרי להזות ולטבול מש\"ה השמיט רבינו הך דינא דרבא ודוק.
וע\"פ האמור ממילא יתיישב מה שהקשה הרפ\"ח בדברי רבינו גבי תקיעת שופר דהיכי שרי מטעם מצות לאו ליהנות ניתנו כיון דאיכא הנאת השמיעה בהדי מצוה דאפי' אם נודה לו ז\"ל דאפילו כשאינו מכוין לשיר איכא הנאה בשמיעת הקול מ\"מ ס\"ל לרבינו דשרי לתקוע ולא חשבינן להנאת השמיעה משום דלא אפשר ולא מכוין הוא א\"נ אפשר ולא קמכוין הוא וכל כה\"ג שרי לר\"ש דקי\"ל כוותיה ולא הוי פסיק רישיה דאפשר דלא כל שומע ואינו מכוין לשיר יש לו הנאה מקול שופר וההיא דפריך תלמודא בנדרים גבי מתני' דהמודר הנאה מחבירו וחלה נכנס לבקרו כו' אי שרי בשנכסי חולה אסורים על המדיר אפי' עומד נמי כו' דמינה הכריח הרב מחנה אפרים ז\"ל בה' נדרים סי' כ\"ה דכל דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אסור יע\"ש. לפי האמור בדעת רבינו אית לן למי' דהתם פסיק רישיה הוא ומש\"ה פריך תלמודא בפשיטות דיהא אסור כנלע\"ד.
ודע דממ\"ש רבינו בשופר של עולה לא יתקע לכתחילה הכריח מהר\"מ די בוטון ז\"ל בדף קל\"א ע\"א דמשום טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו לא שרינן אלא בדיעבד ומש\"ה הוצרך לפרש מ\"ש ר' בסוף ה' שחיטה דמותר לכסות בעפר עיר הנידחת דמיירי בעפר קרקעה וכר\"ז דסוף פ' כיסוי הדם דאלו בעפר שריפתה לא שרי רבא התם אלא מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ולפום האי טעמא לכתחי' מיהא אסור יע\"ש ועיין למרן החבי\"ב בה' שחיטה סי' כ\"ח בהגב\"י בסופו דשקיל וטרי בזה על דברי הרב הנז' יע\"ש. ומדברי התוס' ז\"ל שם בס\"פ כיסוי הדם משמע דדוקא באיסור ע\"ז דמאיס לגבוה לא שרינן לכתחילה מהאי טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל בשאר איסורי הנאה דליכא טעמא דמאיס שרי לכתחילה נמי מהאי טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ולפי דבריהם ז\"ל בשופר היה לנו להתיר אף לכתחילה כיון דליכא טעמא דמאיס ומדקאמר רבא בגמ' אחד זה וא' זה יצא משמע דוקא דיעבד אבל לא לכתחילה.
ואפשר דס\"ל להתוס' דלאו דוקא ואגב דאמר ר\"י לא יצא קאמר רבא יצא אבל אה\"נ דלרבא אף לכתחי' נמי שרי לתקוע בשופר של עולה ושל שלמים מיהו רבינו ז\"ל דכת' בהדייא בשופר של עולה לא יתקע נראה דס\"ל כמ\"ש מוהר\"מ די בוטון ז\"ל דלכתחילה מיהא לא שרינן מה\"ט ואפשר דס\"ל דבכל איסורי הנאה אית לן לאסור לכתחילה דאע\"ג דמצוות לאו ליהנות ניתנו מ\"מ מחזי כמתהני ואסו' וכ\"כ הרמב\"ן והרשב\"א בחי' ליבמות דק\"ג עלה דסנדל של ע\"ז לא תחלוץ כו' וז\"ל ולכתחילה לא תחלוץ מפני שנראה כמתהנית ועוד דכל למצוה מאיס עכ\"ל ואין ספק אצלי דהטעם השני שכתבו דכל למצוה מאיס לרווחא דמילתא כתבו כן דהתם גבי סנדל של ע\"ז קושטא קאי דבלאו טעמא דנראה כנהנית איכא נמי טעמא דמאיס למצוה כיון דשל ע\"ז הוא אבל בשאר איסורי הנאה דלאו ע\"ז כהך דשופר של עולה דלא שייך טעמא דמאיס ודאי דלכתחילה מיהא אסור משום טעמא דנראה כנהנית ועל כרחין לומר הכי שהרי בנדרים דמ\"ז מבואר דלכתחילה אסור לקדש בחליפי איסורי הנאה ואם איתא דכל דליכא טעמא דמאיס שרי אף לכתחילה מקדש בחליפי איסורי הנאה אמאי לא שרינן אף לכתחילה מהאי טעמא דמצוות לאו ליהנו' ניתנו אלא ודאי דכל איסורי הנאה אסור לכתחילה משום טעמא דנראה כנהנה ועיין בספר נאות יעקב בקונטרי' גט מקושר ד\"ל ע\"א ודל\"א ע\"ג ועיין להרב מש\"ל ז\"ל בריש פ\"ה מה' אישות ה\"ה ודע דסברת הרא\"ש כו' במ\"ש שם מוהר\"י כולי ז\"ל בהגהתו יע\"ש ודוק.
ומיהו יש לדקדק בדברי רבינו מ\"ש דגבי שופר של עולה כתב דלכתחילה לא יתקע בו וגבי מודר הנאה משופר כתב דמותר לתקוע בו אפילו לכתחילה דאי ס\"ל ז\"ל דמשום טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו לא שרינן אלא דוקא דיעבד ומ\"ה כתב דבשופר של עולה לא יתקע בו לכתחי' במודר הנאה נמי היה לו לאסור לכתחילה. ואפשר שרבי' דקדק לישנא דרבא דגבי שופר של עולה קאמר יצא דמשמע דוקא דיעבד וגבי מודר הנאה קאמר מותר לתקוע בו דמשמע לכתחילה לכך הוצרך לחלק ביניהן דעולה שאני דאסורה אכולי עלמ' ועוד דהקדש ליתיה בשאלה הילכך החמירו בה לכתחילה מטעמא דנראה כנהנה אבל במודר הנאה דלא אסיר אכ\"ע כהקדש ועוד דקיל דאיתיה בשאלה הילכך אף לכתחילה שרי מטעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו כנלע\"ד.
ודע שמדברי רבינו שכתב ואם תקע בו יצא לפי שאין בקול דין מעילה הקשה מו\"ה בספר שער המלך בהלכות י\"ט פ\"ה הי\"ו על מ\"ש הרדב\"ז בתשו' החדשות סי' רצ\"ז דע\"כ לא אמרו קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה אלא בששומע קול כלי שיר או שמריח ריח קטורת אחר שתעלה תמרתו או שהיה נר של הקדש דלוק והלך לאורו אבל אם לקח כלי שיר של הקדש ונגן בו או לקח קטורת והריח בו או הדליק מנר של הקדש וכיוצא מדברים אלו שנהנה מגוף של הקדש יש בו דין מעילה עכ\"ל ואם כדבריו ז\"ל איך כתב רבינו כאן שאין בקול דין מעילה הרי כיון שלקח השופר בעצמו ותקע בו יש בו דין מעילה לפי דבריו ז\"ל יע\"ש וסבור הייתי ליישב ולומר דלפי דעתו ז\"ל אין כוונת רבינו ז\"ל באומרו שאין בקול דין מעילה בלוקח שופר בעצמו ותוקע בו דודאי כל שלקח גוף הכלי ונהנה בו מחייב אבל כוונת רבי' ז\"ל הוא דכיון דאין מעילה בשומע קול של הקדש א\"כ בשומע קול שופר של עולה שתוקעים אחרים והוא אינו תוקע אין בו דין מעילה שהרי הוא לא תקע בעצמו וכיון שעיקר מצות תקיעת שופר תלוי בשמיעת הקול א\"כ אף כשתקע בשופר של עולה הוא בעצמו יצא שאעפ\"י שהוא מתחייב במעילה כיון שאינו מתחייב בשביל הקול לבד שהוא עיקר המצוה אלא החיוב בא לו בשביל שלקח השופר בידו ותקע בו יצא דאין כאן משום מצוה הבאה בעבירה שהרי עיקר המצוה שהוא שמיעת הקול היה יכול לקיימה בלתי שיעשה הוא העבירה אלא אחר שתוקע בו הילכך אפי' עבר ותקע יצא הואיל ולא מיחייב במעילה משום שמיעת הקול שהוא עיקר המצוה ואפי' תימא דכיון דאיכא עבירה למי שתוקע בו אף השומע נמי לא יצא משום טעמא דמצוה הבאה בעבירה דמה לי שיעשה הוא עצמו העבירה מה לי אחר ס\"ס הא איכא עבירה במצוה זו אכתי אפשר לומר לדעת הרדב\"ז ז\"ל דסבור רבינו ז\"ל כמ\"ש התוס' ז\"ל דכל תוקע שאינו מכוין לשיר ליכא הנאה כלל הילכך כשתוקע אחר בשופר של עולה להוציא אחרים והוא אינו מכוין לשיר הרי התוקע ג\"כ אין בו דין מעילה כיון שאין לו הנאה בתקיעה זו שהוא לא תקע אלא להוציא אחרים ידי חובת תקיעה וכיון דמשכחת לה שיצא ידי חובת המצוה בלי איסור מעילה כגון בשומע מפי אחרים אף כשתקע הוא עצמו נמי יצא כיון שאין חיוב המעילה בא מחמת המצוה דוקא כך היה נראה לי לכאורה ליישב דברי הרדב\"ז ז\"ל.
ואולם לא נחה דעתי בזה שהרי לפי מ\"ש בתחילת דברינו דמ\"ש רבינו לפי שאין בקול דין מעילה אתא לאשמועינן דאפילו עבר ותקע לשיר דאית ליה הנאה מיניה אפי\"ה לא אמרינן דמעל ויצא לחולין ואח\"כ יתקע בו לכתחילה אלא לעולם באיסוריה קאי ולא יתקע לכתחילה בו לעולם לפי שאין בקול דין מעילה ולעולם אינו יוצא לחולין ואם זו היתה כונת רבינו ז\"ל מבואר יוצא מדבריו היפך דברי הרדב\"ז ז\"ל דאם כדבריו כשתקע בשופר הוא בעצמו לשיר ונהנה בו הרי מעל ויצא לחולין וא\"כ יכול אח\"כ לתקוע בו לכתחילה ויוצא בו י\"ח ואיך כתב רבינו דלא יתקע בו לעולם לפי שאין בקול דין מעילה. ומ\"מ עיקר דברי הרדב\"ז יש להם סמוכו' מההיא דפרק ראוהו ב\"ד וכמו שהקשה הרב לח\"ם ז\"ל על דברי רבינו דאיך כתב שאין בקול דין מעילה מאחר דבגמרא מבואר דאיכ' מעילה בתקיעת שופר של עולה וזו ראיה לדעת הרדב\"ז ז\"ל אע\"פ שדברי רבינו אזלי בתר איפכא ועיין עוד למו\"ה הי\"ו במה שהוקשה לו עוד שם על דברי הרדב\"ז ז\"ל מאותה ששנינו בפרק המביא דל\"ט ע\"א שלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין גם מדברי הירושלמי שהביאו התוס' בפרק החליל דף כ\"ג ע\"א ד\"ה אשה הייתה בוררת כו' יע\"ש ועיין עוד בפרק כל שעה דכ\"ו ע\"א עלה דהאי דקול ומראה וריח אין בו משו' מעילה ובדברי רש\"י ז\"ל שם ד\"ה אלא אמר ר\"פ כו' שנראה לכאורה שלא כדברי הרדב\"ז ז\"ל יע\"ש.
ועל מ\"ש רבינו ואם תקע בו יצא כתב מרן בכ\"מ ז\"ל וז\"ל היינו כשתלשו מחיים קודם זריקה דאלו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל ללויים כדאמרינן בזבחים ומנחות יע\"ש והן הן דברי רש\"י ז\"ל בגמרא ועיין למרן מלכא בספר מקראי קדש דע\"ב ע\"א שתמה על מרן ז\"ל דרש\"י ז\"ל לא כתב כן אלא לפי הס\"ד דיש מעילה בתקיעה דמצוות ליהנות ניתנו אמנם לפי המסקנא אין מעילה כיון דאין הנאה ולמה הביא דברי רש\"י מרן ז\"ל והא ודאי לא קשיא כלל דמרן ז\"ל הבי' דברי רש\"י לתת טעם למה הוצרך רבינו לטעם זה דאין בקול דין מעילה ושמצות לאו ליהנות ניתנו דהא בלאו הכי אין מעילה בקרניה בשתלשן לאחר זריקה לזה הוצרך לומר דמיירי בשתלשן מחיים ולזה הוצרך להני טעמי מיהו עוד אחרת הקשה מרן מלכא ז\"ל בדברי מרן והיא תמיהא גדולה דאיך כתב דמיירי רבינו בשתלשו מחיים וקודם זריקה דאיכא מעילה דאלו לאחר זריקה אין מעילה כו' והרי רבינו בפ\"ב מהלכות מעילה כתב דאם פירשו קודם זריקה אין מועלין אחר זריקה אבל אם פירשו אחר זריקה יש מעילה לעולם וא\"כ אדרבא הוה ליה לפרושי דברי רבינו דמיירי בשפירשו לאחר זריקה דיש מעילה לעולם ולא קודם זריקה דלא יש מעילה אלא עד שעת זריקה וצ\"ע עכ\"ל ועיין בס' לשון לימודים בהלכות שופר סימן ר\"ט מה שנדחק בזה ועיין בספר אור יקרות בחי' על רבינו דמ\"ב ע\"ג שתמה ג\"כ על מרן כ\"מ ואשתמיט מיניה דברי מרן מלכא ז\"ל יע\"ש.
ולע\"ד אפשר ליישב והן קדם אומר דלא על מרן ז\"ל לבד קשה קושייא זו כי אם גם על רש\"י ז\"ל קשה דמאחר דר\"א ורב אדא אפליגו בזבחים בהא מילתא ולר\"א אם תלשו קודם זריקה מיחייב במעילה לעולם ואפילו לאחר זריקה ואם תלשו לאחר זריקה ליכא מעילה דאורייתא למה זה פי' רש\"י ז\"ל שמועתינו אליבא דרב אדא ולא כר\"א ולפחות היה לו לומר דכיון דאיכא פלוגתא בהכי למר מיירי בתלשו מחיים ולמר בתלשו לאחר זריקה ולא היה לו לסתום דבריו כאילו כ\"ע מודים בזה כי על כן נלע\"ד דרש\"י ז\"ל משמע ליה דהך מימרא דהכא ודאי דאזלא כרב אדא מדנקט עולה ושלמים דווקא ולא הזכיר חטאת ואשם משמע דחטאת ואשם שהן קדשי קדשים בכלל עולה הן ובחטאת ואשם לכ\"ע ליכא מעילה אלא בשתלשו קודם זריקה דאלו לאחר זריקה אתאי זריקה ושריתינהו כדאיתא בזבחים וכיון דבחטאת ואשם ע\"כ לומר דמיירי בשתלשו קודם זריקה אף עולה נמי דכייל לה בהדייהו מיירי בהכי ובכן ממילא יתיישבו ג\"כ דברי מרן ז\"ל שהביא לשון רש\"י משום דאף רבינו ז\"ל כלל חטאת ואשם בהדי עולה וכיון שכן עכ\"ל דמיירי בשתלשו מחיים דאלו לאחר זריקה בחטאת ואשם ליכא מעילה דאתאי זריקה ושריתינהו ומשום חטאת ואשם דוקא הוא שכת' מרן האי לישנא דאילו לאחר זריקה כו' אין מעילה כלומר בחטאת ואשם ולא הוצרך לברר שיחותיו יותר וברור.
ודע דבמודר הנאה משופר שכתב רבינו דשרי לתקוע בו תקיעה של מצוה כתב הר\"ן ז\"ל בשם הרז\"ה ז\"ל דכי שרינן היינו דוקא בתקיעות דראש השנה שהן מצות מן התורה אבל בתעניות לא ע\"כ והביא דבריו מרן ב\"י ז\"ל בסימן תקפ\"ט יע\"ש והרב שער אפרים בסימן ל\"ח תמה עליו מסוגייא דפ' בכל מערבין דל\"א גבי הא דתנן מערבין לנזיר ביין ולכהן בבית הקברות ר\"י אמר אפילו בבית הקברות ומפרש טעמא דרבנן בגמרא דקסברי אסור לקנות בית באיסורי הנאה ופריך מכלל דר\"י סבר מותר ומשני קסבר מצות לאו ליהנות ניתנו ופרש\"י ואין מערבין אלא לדבר מצוה כגון ללכת לבית האבל או לבית המשתה ופרכינן אלא הא דאמר רבא מצוות לאו ליהנות ניתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה ופרקינן אמר לך רבא אי סבירא לן דאין מערבין אלא לדבר מצוה דכ\"ע מצוות לאו ליהנות ניתנו כו' והכא בהא קמפלגי מר סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומר סבר מערבין אפילו לדבר הרשות ע\"כ. הרי להדייא דאפילו במצות דרבנן כגון ללכת לבית האבל או לבית המשתה או להקביל פני רבו כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל קאמר מצוות לאו ליהנות ניתנו יע\"ש ועיין בס' לשון למודים הלכות ראש השנה סימן רט\"ו מה שתירץ לזה ובספר שער המלך למורי הרב זלה\"ה ה' לולב דצ\"ד רע\"ב יע\"ש ואני שמעתי מפי מורינו הרב המופלא חיים אבואלעפייא זלה\"ה שהיה מיישב קו' זו ע\"פ מ\"ש מוהרשד\"ם ז\"ל בתשו' לחי\"ד ס\"ד והביא דבריו מוהר\"י אלגאזי בספר ארעא דרבנן מ\"ק אות ע\"ג דאיסור הנאה מקבר המת אין איסורו אלא מדרבנן ואפילו קבר הבנין שבנה עליו פשיטא ליה דלא הוי אלא מדרבנן יע\"ש. ובכן עפ\"י זה היה אומר דע\"כ לא קאמר הרז\"ה ז\"ל דבתקיעות דרבנן לא שרי' במודר הנאה משום טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו אלא דוקא באיסור הנאה דאורייתא כנדר שהוא אסור מן התורה והמצוה הוא דרבנן דלא חשיב מצוה דרבנן כ\"כ לידחות איסור הנאה דאורייתא מפניו מה\"ט דמצוות לאו ליהנות ניתנו. אבל כשהאיסור הנאה גופיה הוא מדרבנן כההיא דאיסור הנאה מקבר המת והמצוה נמי היא מדרבנן כמצות עירובי תחומין כל כה\"ג ודאי אמרינן דשרי ליהנות מקבר המת במצות עירוב מהאי טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו כיון דשניהן מדרבנן אלו דבריו ז\"ל ועיין בספר ארעא דרבנן אות ת' מ\"ש באיסור הנאה מן המת גופיה אם הוא דאורייתא או דרבנן יע\"ש.
ולע\"ד יש ליישב ע\"פ מ\"ש מרן ב\"י ז\"ל בה' עירוב סי' תט\"ו עמ\"ש הטור ז\"ל דאין מערבין ע\"ת אלא לדבר מצוה והיא מימרא דרב יוסף בר\"פ כיצד משתתפין כתב ע\"ז וז\"ל וכתוב עוד שם בשם א\"ז לכאורה הלכה כרבא דמערבין אפי' לדבר הרשות ואם איתא לדברי רב יוסף אם עירב לדבר הרשות אפילו דיעבד אין עירובו עירוב ע\"כ וכת' על זה מרן ז\"ל וז\"ל ודברי תימא הן דלא אשכחן שום אמורא דפליג ארב יוסף והם כותבי' דרבא פליג עליה ושמא טעמם מדגרסינן בפרק בכל מערבין אפלוגתא דר\"י ורבנן בעירוב בבית הקברות כו' והכא מר סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומר סבר אפילו לדבר הרשות כו' וכיון דקי\"ל כרבנן דרבים נינהו אשתכח דאליבא דרבנן מערבין לדבר הרשות וכיון דרבא בתראה הוא קי\"ל כוותיה זה טעם ההגהות ואין דבר זה דאיתמר בדרך שקלא וטרייא למפרק דלא תהוי מילתא דרבא כתנאי כדאי לדחות מימרא דרב יוסף דאיתמר בדוכתא בפרק כיצד משתתפין סתמא וליכא מאן דפליג עליה התם כלל אדרבא אתמיהו עליה מאי קמ\"ל תנינן כו' וזה דעת כל הפוסקים שפסקוה להא דרב יוסף עכ\"ל והשתא איכא למימר דהא נמי קשיתיה להרז\"ה ז\"ל דההיא סוגייא דפ' כיצד משתתפין הוייא היפך ההיא דפ' בכל מערבין ומתוך כך משמע ליה דלפום סוגייא דפרק כיצד משתתפין דמוכח מינה דליכא מאן דסבר דמערבין לדבר הרשות ע\"כ לומר דלרבא דאמר מצוות לאו ליהנות ניתנו פלוגתא דר\"י ורבנן היא במצוה דרבנן דלר\"י אפילו במצוה דרבנן ס\"ל לאו ליהנות ניתנו ולרבנן ס\"ל במצוה דרבנן דליהנות ניתנו ורבא במצוות דאורייתא דוקא קאמר דלאו ליהנות ניתנו וכרבנן דר\"י ובכן אין מקום להק' על הרז\"ה ז\"ל מאותה סוגיי' דפרק בכל מערבין כיון דלא איתמר אלא בדרך שקלא וטרייא וסוגייא דפ' כיצד משתתפין היא העיקר דאיתמר בדוכתא ודוק.
ודע שראיתי להרב מופת הדור בס' חיים שאל ח\"א סימן ע\"ד שכתב וז\"לראיתי בש\"ות קול אליהו בא\"ח סימן ח\"י במעשה שהיה דביום ש\"ק מצאו ב'ראשי השי\"ן דבוקים למעלה והוציאו ס\"ת אחר ואח\"ך בו ביום חזרו לראותפיסול זה ומצאו שאות השי\"ן כתקנה ותלו הדבר שע\"י משמוש היד בס\"ת יצאהדיו המחבר שני ראשי השין כי הדיו המחבר ראשי השין הנה זה בא מחמתהמגיה ס\"ת בע\"ש וזה הדיו דרכו לצאת במשמוש היד ולהיות שראה הש\"ץ שהס\"תעתה מתוקן הוציאו לקרות בו מנחה והוא ז\"ל גער בש\"ץ כי הס\"ת היה פסוללקרות בו כי הרמב\"ם פס' פכ\"ג דשבת דהמגרר או המתקן חייב משום מכהבפטיש ועוד כתב בפ\"ו דהמבשל בשבת בשוגג מותר למ\"ש וכיון דהוצאת הדיומלאכה פשיטא דאסור ליהנות מאותה מלאכה בו ביום כדין שוגג מיהא עכ\"ד.ועמו הסליחה דאין הנדון דומה לראיה דהכא נעשה הדבר ממילא שלא היהבדעת שום אדם להוציא הדיו ולא דמי למבשל שכיוון לבשל אלא שהיה שוגגדאז קנסוהו רבנן אבל הכא דיו שיפקיד את עצמו בלי כונת אדם להוציאואפילו בשוגג ומכ\"ש במזיד דאחד הרואה ומשמש בידו הוא דבר שאינו מתכויןולא פסי' רישיה ומותר כו' עכ\"ל הרב נר\"ו. לפי דבריו נר\"ו נראה דאזילומודה שאם הזיד לתקן הספר בשבת אסו' לקרא בו באותו שבת ולא כן אנכיעמדי דדוק' בדבר דאיכא הנאה מאותה מלאכה הוא דאסרו חז\"ל אבל קריאתס\"ת בצבור שהוא דבר מצוה מצות לל\"נ ומה מקום לאסו' ובפ' לולב הגזולדל\"ב שנינו היו ענביו מרובות מעליו פסול ואם מיעטן כשר ואין ממעטיןבי\"ט ואמרי' בגמ' דאין ממעטי' משום דהו\"ל מתקן מנא ואפ\"ה אם עברומיעטן כשר ועיין בש\"ע א\"ח סימן תרמ\"ו ס\"ב ומ\"א שם." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור תקיעת שופר בי\"ט שחל להיות בשבת י\"ט \n של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין כו' גזרה שמא יטלנו בידו ויוליכנו ד\"א בר\"ה למי שיתקע בו. וכתב ה\"ה ז\"ל כדרבה דאמר רבה הכל חייבים בתקיעת שופר ואין הכל בקיאים בתקיעת שופר שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד\"א בר\"ה.
והנה בהא דאמר רבה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה כתב הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג וז\"ל אך קשה דבלא גזירה דרבה נמי לא היה לנו לתקוע משום שבות דדבריהם שמא יתקן כלי שיר דיש להם כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. וי\"ל דלא אמרי' שב ואל תעשה שאני אלא היכא דאיכא הכשר מצוה כההיא דשופר של ר\"ה אין מפקחין עליו את הגל דבעידנא דקא מעקר שבות דדבריהם לא קא מקיים עשה דתקיעת שופר אבל באיסור תקיעת שופר מדרבנן דאיכא הכשר מצוה דבעידנא דקא מעקרא קמקיים עשה דשופר לית להו כח לחכמים להעמיד דבריהם במקום ביטול תורה תדע דהא בפרק קמא דיבמות תניא יכול יהיה כבוד או\"א דוחה שבת ת\"ל איש אמו ואביו תיראו ואוקימנא כגון דא\"ל בשל לי שחוט לי ופריך התם מה להנך שכן הכשר מצוה כלומר ודין הוא שידחה הלאו ההוא מפני עשה דכבוד אב ואם אע\"פ שכבוד אב ואם עשה גרידא וחילול שבת עשה ולא תעשה שיש בו כרת וסקילה והיינו נמי דפריך רבא לר' לוי בריש פ\"ב דביצה דכ\"ה וכי מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי דמשמע דאלו הואי מלאכה הוה צריך קרא למעוטי אע\"ג דשופר עשה וי\"ט עשה ול\"ת משום דבמקום הכשר מצוה הוא עכ\"ל.
הנה הר\"ב יבין שמועה בדף קכ\"א כלל תנ\"א הביא דברי הרא\"ם ז\"ל הללו וכלל ע\"פ דבריו ב' כללים והאחד מהם דאף דקי\"ל בעלמא אין עשה דוחה ל\"ת ועשה מיהו כל דאיכא הכשר מצוה דבעידנא דמעקר ללא תעשה ועשה מקיים לעשה אז אמרינן דאתי עשה ודחי ל\"ת ועשה והרבה להשיב על דברי הרא\"ש ז\"ל מכמה מקומות בתלמוד דמורי' דליתיה להאי כללא וע\"ע בספ' שארית יעקב ד\"ט ע\"ג ובספר מרכבת המשנה ה' שופר ד\"ק ע\"א ובס' לשון למודים חא\"ח ד\"ו ע\"ב ולדידי ק\"ל תו מהא דרפ\"ק דיבמו' ד\"ה דהוה בעי למיפשט תלמודא דעשה דוחה לא תעשה מהא דתניא ראשו מה ת\"ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו שומע אני אף מצורע ונזיר כן ת\"ל ראשו ודחי איכא למפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה דאי לאת\"ה הא דקי\"ל דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה ליגמר מנזיר דדחי וכתבו התוס' ד\"ה לגמר מנזיר וז\"ל וא\"ת אדרבא נגמר מכבוד אב ואם דלא דחי לאו ועשה דהטמא ואל תחזיר אבידה וי\"ל דמה לכבוד אב ואם שכן הכשר מצוה כדלקמן עכ\"ל וכוונתם רצויה דאזלי לשיטתם דהכשר מצוה היינו דבעידנא דמקיים לעשה דכבוד אב ואם לא דחי ללאו דטומאה ועשה דאל תחזיר אבידה כמ\"ש לקמן ד\"ו ע\"א ד\"ה שכן הכשר מצוה יע\"ש משא\"כ גבי נזיר דבעידנא דמקיים לעשה דגילוח קא מעקר עשה ול\"ת והשתא לדברי הרא\"ם ז\"ל דכל דבעידנא דמקיים עשה מעקר עשה ול\"ת קושטא קאי דאמרינן אתי עשה ודחי לו מאי האי דקאמר לגמר מנזיר דדחי והא קושטא הכי הוא דכה\"ג דחי ואפשר לומר דתלמודא אכתי לא אסיק אדעתיה הא דדחי בתר הכי לההיא ברייתא דכבוד אב ואם דשאני התם שכן הכשר מצוה דמינה יליף הרא\"ם האי כללא ואה\"נ דלמאי דדחי בתר הכי מצי למדחי היא גופא להך דנזיר שכן הכשר מצוה נמי.
ואמנם לדידי חזי לי דלא עלה על דעת הרא\"ם ז\"ל לומר דהאי כללא קאי לפום קושטא דמילתא דודאי בתר דחזינן בפרק אלו מציאות דדחי תלמודא לההיא דכבוד אב ואם דשאני התם דהוקש כבודם לכבוד המקום ומשום הכי אצטריך קרא לאפוקי דלא נימא דאתי עשה ודחי ל\"ת ועשה ודאי דשוב ליתא להאי כללא דכייל הרא\"ם כיון דעיקר ראייתו אדחיה לה בהכי ואין לנו לחדש מסברתינו. ואולם ראיית הרא\"ם ז\"ל מההיא דיבמות היתה דכיון דההיא סוגייא לא אסיק אדעתיה אותה דחיה דדחי תלמודא בפרק אלו מציאות והוה בעי למפשט הא דעשה דוחה ל\"ת מההיא דכבוד אב ואם ודחי לה שכן הכשר מצוה א\"כ אלימא האי סברא לומר דאפי' עשה ול\"ת נמי דחי וא\"כ דון מינה לשבות דרבנן דאע\"ג דאלים טובא עד שנדחית עשה מפניו מיהו כיון דחזינן לתלמודא דהוה בעי מימר גבי עשה ול\"ת דכל דבעידנ' דמעקר לעשה ול\"ת אתי עשה ודחי להו ה\"נ גבי שבות דרבנן אף אם נחשוב אותו כלא תעשה ועשה כל דבעידנא דמקיים לעשה מעקר ליה שפיר דמי וראיית הרא\"ם מההיא דיבמות אינו אלא כדמיון בעלמא לפום מאי דס\"ד דתלמודא ומ\"ש עוד והיינו דפריך רבא לר\"ל כו' היינו למאי דאסיק רבא למימר דקרא דזכרון תרועה למעוטי שבת הוא דאתא להכי דחי לר\"ל שפיר וכי מלאכה הוא דאצטריך קרא למעוטי כלומר דאלו הואי מלאכה הוה מצינן מימר דקרא דזכרון תרועה גלי לן דכל דבעידנא דמקיים לעשה קמעקר לעשה ול\"ת דחי להו שפיר אבל בתר דדחינן דקרא דזכרון תרועה לאו להכי אתא הדרינן לכללין דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה בשום מקום ואפי' בעידנא כנלע\"ד.
עוד כתב הרא\"ם וז\"ל אבל זהו דבר תימה מאי אולמיה דגזירה דרבה משבות דתקיעה התם נמי נימא יבא עשה של תורה וידחה גזירה דרבה דהתם נמי משום הכשר מצוה הוא עכ\"ל ומהר\"ב הלוי זלה\"ה הובאו דבריו בספר מרכבת המשנה תמה על דבריו אלו דהיכי קרי ליה הכא הכשר מצוה דהיינו בעידנא כיון דאפשר לעשה זה שיתקיים מבלי שיעבירנו ד\"א בר\"ה שאם אינו בקי ילך אצל בקי ויוציאנו בשופר שביד הבקי או שיבא הבקי אצלו ויוציאנו י\"ח בשופר של מי שאינו בקי באופן שיש צדדין שיוכל להתקיים העשה מבלי הכנה זו וכגון דא לא מיקרי בעידנא לכ\"ע ועוד תמה עליו ממ\"ש הרא\"ם עצמו קודם לזה גבי ההיא דשופר של ר\"ה אין מפקחין עליו את הגל ואין מעבירין עליו את התחום דלא קרי להו הכשר מצוה הואיל ובאותה שעה שמפקח את הגל לא קמקיים עשה דתקיעה וא\"כ היכי קרי להך דחיה דגזי' דרב' הכשר מצוה יע\"ש.
ואחר המחילה מעוצם רבנותו לא עמד בכוונת הרא\"ם שהמעיין בדבריו בשימת עין יפה יראה שלא עלה על דעת הרא\"ם לומר דכל שאינו בקי בתקיעה יעביר השופר ד\"א בר\"ה דזה ודאי לא מיקרי הכשר מצוה וכמו שגילה דעתו בההיא דמפקחין עליו את הגל אמנם כוונתו לומר דאמאי גזרו חכמים שלא יתקע כל שאינו צריך לילך אצל בקי משום גזי' דשאינו בקי וילך ד\"א בר\"ה כיון דהשתא מיהא זה שהוא בקי כשהוא תוקע עביד מצוה בעידנא בשעה שהוא תוקע ואמאי לא ידחי גזירה זו דאותו שאינו בקי וילך ד\"א בר\"ה כנלע\"ד ברור בכוונת הרא\"ם ז\"ל והוא ברור. ולעיקר קושיית הרא\"ם עיין להרב מ\"א בסי' ש\"ה ס\"ק י\"א שכתב דאין לדמות גזירות חכמים אלו לאלו דמבטל כלי מהכנו משום צב\"ח התירו וטלטול הבהמה אסרו אף דאיכא משום צב\"ח ועיין במה שכתבתי עוד בזה על דברי הרב מ\"א והרא\"ם בהלכו' מילה פ\"ב הלכה ט' יעש\"ב." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש סוכה שע\"ג גמל\n העושה \n סוכתו כו' ע\"ג בהמה כו'. הכי איתא בגמרא דכ\"ג ע\"ב מתני' מני ר\"מ היא דתניא העושה סוכתו ע\"ג בהמה ר\"מ מכשי' ור\"י פוסל מ\"ט דר\"י אמ' קרא חג הסוכות תעשה לך ז' ימים סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה שאינה ראויה לז' לאו שמה סוכה ור\"מ הא נמי מדאורייתא מחזייא חזייא ורבנן הוא דגזרו בה ע\"כ ורבינו פסק כר\"מ.
והקשה אלי החכם השלם והכולל שליח' דרח' אברהם אלחאדיף למה פסק רבינו כר\"מ מאח' דלקמן בפ' לולב הגזול דל\"ה ע\"ב עלה דמתני' דאתרוג של דמאי ב\"ש פוסלין וב\"ה מכשירין מ\"ט דב\"ה כיון דאי בעי מיפקר נכסי והוי עני וחזי ליה השתא נמי לכם קרי' ביה דתנן מאכילי' לעניי' דמאי כו' וב\"ש עני לא אכיל דמאי ופסק רבינו בפ\"ח מהל' לולב הי\"ב כב\"ה ומטעם דאפשר דיפקיר נכסיו ויהיה עני שמותר לאכול דמאי הרי דאע\"פ דאיסור דמאי אינו אלא מדרבנן אי לאו מטעמא דהואיל הוה מפסיל משום דלא קרינן ביה לכם ולא אמרינן כיון דמדאורייתא מחזייא חזי לאכילה לכם קרינן ביה וזה כר\"י דפליג אר\"מ גבי סוכה שע\"ג גמל דלר\"מ בלאו טעמא דהואיל לכם קרינן ביה את\"ד נר\"ו.
ואני אומר דשאני ההיא דאתרוג של דמאי דאף ע\"פ דאיסור אכילתו מדרבנן הוא מ\"מ כיון דאיכא מידי אחרינא דאסור באכילה מדאורייתא כאתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה דלא קרינן בהו לכם אף אתרוג של דמאי נמי מפסיל מהאי טעמא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולהכי אצטריך תלמודא לטעמא דהואיל משא\"כ הכא בסוכה שעל גבי גמל דליכא מידי אחרינא דאסיר מדאורייתא למדרש קרא דחג הסוכות תעשה לך שבע' ימים לומר דסוכה הראויה לשבעה שמה סוכה ושאינה ראויה לשבעה לאו שמה סוכה דדוקא ר\"א הוא דדריש לקמן דף כ\"ז דאם עשה סוכה בחה\"מ שהיא פסולה מהאי טעמא דאינה ראויה לז' אבל רבנן פליגי עלי' ובד\"ט ע\"א אמרי' דב\"ה ס\"ל כרבנן דר\"א דדרשי הכי עשה סוכה אפי' בחה\"מ יע\"ש וכיון שכן תו ליכא למידרש דראויה לשבעה בעי' לאפוקי סוכה דע\"ג גמל דאסירא מדרבנן דאטו אתא קרא לדרבנן. ועיין למורי הרב בס' שע\"ה ה' לולב דצ\"ב ע\"ד ד\"ה ועוד נראה לחלק שכתב כעין זה וכנר' שלא ראה סו' זו כיע\"ש.
וראיתי למורי הרב שם דצ\"ב רע\"ג שהביא דברי הרב סם חיי בפ' אמור שהוקשה לו בסוגייא זו דודאי ר\"י דדריש דסוכה הראויה לז' שמה סוכה כו' לאו לאפוקי סוכה שע\"ג גמל דהא מדאורייתא מחזייא חזי וכי אתא קרא לדרבנן אלא ודאי דאתא לאפוקי הא דר\"א דדכ\"ו דאם עשה סוכה בחה\"מ פסולה כדאיתא התם ומינה נשמע נמי דסוכה דע\"ג גמל דלא חזייא לז' פסולה וכיון שכן קשה מאי פריך בגמ' ור\"מ כו' אימא דר\"מ ס\"ל כחכמים דהלכה כוותייהו דה\"ק עשה סוכה אפילו בחה\"מ והניח בצ\"ע.
ולדידי נראה לי דתלמודא ודאי מפשט פשיטא ליה דפלוגתא דר\"מ ור\"י תלוי בפלוגתא דר\"א וחכמים גבי אי סוכה העשויה בחה\"מ אי כשרה או לא אלא דרבנן דר\"א הוה ס\"ד למימר דדוק' בסוכה העשויה בחג דליכא איסורא בסוכה מצד עצמה הוא דקאמר קרא דחג הסוכות תעשה לך דאפילו עשויה בחג כשרה אבל בעשויה ע\"ג גמל דאיכא איסורא מצד עצמה פסולה דלא קרינן בה שבעת ימים כיון דמצד עצמה אפילו עשויה בתחילת החג אינה ראויה לשבעת ימים לזה הוצרך תלמודא לומר דלר\"מ ליכא למדרש קרא דז' ימים למיפסל סוכה שע\"ג גמל כיון דמדאו' מחזא חזייא ומדרבנן הוא דמיפסל' דקרא ודאי לא אתא לדרבנן לחוד וזה נר' ברור. ואי קשיא לך לר\"י היכי שביק ב\"ה ואזיל כב\"ש כבר הוקשה להם להתוס' מעין זה בפ\"ק דביצה ד\"ג ע\"ב ד\"ה לדידי. ותירצו דר\"י אמר לך לא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה מעולם יע\"ש.
ואולם מה שקשה טובא בזה הוא מ\"ש הר\"ן בהלכות עלה דמתני' דסוכה שעל גבי גמל דרי\"צ גיאת פסק משמייהו דרבוותא הלכתא כר\"י דסוכה שע\"ג גמל פסולה ודלא כסתמא דמתני' יע\"ש והוא תימה דלפי האמור הא דר\"י אזיל כשיטת ר\"א וב\"ש גבי סוכה ישנה ולפי שיטתם צריך לפסוק בההיא דסוכה של חה\"מ וסוכה ישנה פסולה הפך סתמ' דמתני' וצריך ישוב דעת: ודע שע\"פ מ\"ש ליישב קו' החה\"ש והכולל הנ\"ל ממילא נדחית היא ראיית הרב מוהריט\"א בס' גט מקושר סי' ט\"ו דע\"ז ע\"ב מהך סוגייא דסוכה דכ\"ז דקי\"ל כר\"מ יע\"ש דשאני התם מידי דאורייתא למעוטי דאינה ראויה לשבעה ודרבנן לחוד לא אתא קרא למעוטי ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דיני סכך הסוכה מחצלת \n קנים או כו' קטנה סתמא לשכיבה לפיכך אין מסככין בה אלא א\"כ עשה אותה לסיכוך גדולה סתמא לסיכוך לפיכך מסככין בה כו'. ע\"כ. בסוף פ\"ק דסוכה שנינו מחצלת קנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה ר\"א אומר א' קטנה וא' גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה ע\"כ ופריך בגמרא בין לדברי ת\"ק בין לדברי ר\"א קשייא דיוקא אדיוקא ומשני רבא דתנא דמתני' ה\"ק מחצלת הקנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה טעמא דעשאה לשכיבה הא סתמ' נעשה כמי שעשאה לסיכוך ומסככין בה ואתא ר\"א למימר אחת קטנה ואחת גדולה סתמא כשירה לסיכוך א\"ל אביי אי הכי ר\"א אומר א' קטנה ואחת גדולה אחת גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה כו' ופירש רש\"י ז\"ל אי הכי דר\"א קטנה כגדולה אתא לאשמועינן אחת גדולה ואחת קטנה בתמיהא דכי תנא הכי משמע דגדולה כקטנה אתא לאשמועינן כך כתוב הגירסא ולי נראה איפכא דגרס במתני' אחת קטנה ואחת גדולה והכי פריך אחת גדולה וא' קטנה מיבעי ליה דאי כדגרסינן לה לא ידענא פירכא מאי היא דאחת גדולה ואחת קטנה משמע קטנה כגדולה דהכי משמע אחת היא הגדולה ואחת היא הקטנה כלומר כמוה היא ואיכא חלוקה לדין שני וכן דרכי התנאים בכל מקום דההיא דפשיטא ליה תנא ברישא ואותו השני כשבא להשמיענו שהוא שוה לו הוא שונה אחריו כדתנן בר\"ה אחד יבנה ואחד כל מקום ובבבא קמא אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערות ובמסכת סוטה אחד הבונה ואחד הלוקח וא' היורש וטובא תנן התם גבי מערכי מלחמה הכי עכ\"ל והתוס' ז\"ל הביאו דברי רש\"י וכתבו דדוקא היכא דקאי אפלוגתא הוא דתני ליה קודם אבל היכא דלא קאי אפלוגתא לא קפיד תנא למתני הפשוט דוקא קודם ובזבחים בר\"פ דם חטאת דצ\"ב ע\"ב עלה דפריך תלמודא א\"ה א' הנאכלות ואחד הפנימיות אחד הפנימיות ואחד הנאכלות מב\"ל הוסיפו עוד לומר דהיכ' דקאי נמי אקרא רגיל התנא למינקט הפשוט תחילה ואפילו היכא דקאי אקרא נקיט את שאינו פשוט תחילה היכא דאיירי התנא באותו הענין קודם ובהכי ניחא מה ששמעתי מקשים בימי חורפי מהחכם השלם ידידייא טאריקה ז\"ל על מה ששנינו במתני' בפרק במה מדליקין נחום המדי אומר מדליקין בחלב מבושל וחכ\"א אחד מבושל ואחד שאינו מבושל וכתבו התוס' שם ד\"ה הכא מזכיר שאינו פשוט קודם וכן בכמה מקומות עכ\"ל. ולפי מ\"ש הם עצמם שם בזבחים ובפסחים דפ\"ה ד\"ה עצם ובכתובות ד\"ך דהיכא דקאי אקרא או אפלוגתא מזכיר הפשוט קודם הרי מתני' קתני שאינו פשוט קודם אף דקאי אפלוגתא דתנאי אמנם לפי מ\"ש דהיכא דאיירי באותו ענין אף דקאי אקרא או אפלוגתא אפי\"ה מזכיר את שאינו פשוט קודם ניחא דה\"נ כיון דתנא קמא דהיינו נחום המדי תני מדליקין בחלב מבושל נקטו נמי חכמים לישנא דנחום המדי אע\"פ שאינו פשוט ועיין בגיטין ד\"ט ע\"א דתני תנא אחד גיטי נשים וא' שחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא וכתבו התוס' שם איפכא הול\"ל ששוו שחרורי עבדים לגיטין אלא אגב דרישא איירי בגיטין נקטיה ברישא ועיין עוד ביומא ד\"ג ע\"ב קח לך משלך ועשה לך משלך ויקחו אליך משל ציבור דברי ר\"י רי\"א בין קח לך בין ויקחו אליך משל ציבור ונקט שאינו פשוט קודם משום דת\"ק נקט תחי' קח לך נקט תנא בתרא נמי אע\"פ שאינו פשוט קודם.
ובדברי התוס' דכתובות שהוק' להם מההיא דארוסות ונשואות כו' לא ידעתי אמאי לא הוקשה להם מרישא דההיא מתני' דתני היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיש לה ג' חדשים הרי דתני חליצה קודם יבום דהוי שאינו פשוט קודם והוק' להם מההיא דארוסות ונשואות דהוי סיפא דההיא מתני'. ואפשר דמההיא לא ק\"ל משום דתנא קאי קודם בענין חליצה משו\"ה תני לא תחלוץ תחילה כמדובר וראיתי להתוס' בפסחים דפ\"ה ע\"א ד\"ה אחד עצם שיש בו מוח שכתבו וז\"ל הכא מזכיר את שאינו פשוט קודם וכן בהחולץ והיכא דאיכא פלוגתא מזכיר הפשוט תחי' יע\"ש וכת' שם הר\"ב ח\"ה ק\"ק דלמאי דאוקי פלוגתייהו ר\"ל לעיל באחד עצם שיש בו כזית כו' תני הפשוט קודם אף דלא קאי לא אקרא ולא אפלוגתא ודוק עכ\"ל ולפי דבריהם דהיכא דלא קאי לא אקרא ולא אפלוגתא לא קפיד לאיזה מהם שונה אין מקום לקושייתו ודוק.
ודע שהריטב\"א ז\"ל בחי' לסוכה שם נחלק על כלל זה שכתבו רש\"י ותוספות ז\"ל דדרך התנאים למינקט ברישא הפשוט שכתב וז\"ל גי' הגמרא א\"ה אחד גדולה ואחד קטנה אחד קטנה ואחד גדולה מ\"ל וק\"ל דהא קטנה דחמירא לרבנן איבעי ליה למתני בברייתא דלא מיבעייא גדולה אלא אפי' קטנה דפסלי רבנן מכשיר איהו מן הסתם ורבינו ז\"ל מפיך לה א' קטנה ואחד גדולה אחד גדולה ואחד קטנה מ\"ל ואין צורך דזימנין דפריך תלמודא הכי דכיון דבקטנה פליגי ובא לומר שהקטנה כגדולה הו\"ל למיתני אחד גדולה ואחד קטנה ומצינו שמדקדק כן בזבחים בפ' דם חטאת א\"ה אחד הנאכלות ואחד הפנימיות א' הפנימיות ואחד הנאכלות מ\"ל עכ\"ל והנה זה שכתב הרב שמצינו שמדקדק כן בזבחים לפי מ\"ש שם רש\"י ותוס' בפי' פירכת א\"ה כו' דחלוקת אחד הפנימיות היא הפשוטה דביה מיירי עיקר קרא דאשר יזה והנאכלות למדים מהפנימיות ואיבעי ליה לתנא למיתני א' הפנימיות תחילה שהיא הפשוטה א\"כ לדידהו ז\"ל הך דסוכה וההיא דזבחים שפה אחת היא דאיבעי ליה לתנא למיתני הפשוטה קודם ולפי דברי הריטב\"א ז\"ל צריך לומר דהתם נמי חלוקת הפנימיות היא החידוש דפשטיה דקרא בנאכלות כתיב וכמ\"ש שם אע\"פ שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות שנאמר במקום קדוש כו' ולפי תירוץ רבא אשמועינן תנא דמתני' דאע\"פ דעיקר קרא כפשטיה משמע דאיירי בנאכלות בין לענין מריקה ושטיפה בין לענין כיבוס מילת יזה אפקיה לקרא מפשטיה דקאי השתא עיקר קרא בפנימיות לענין כיבוס ולמדים ממנו הנאכלות וכל כי הא הו\"ל למיתני אחד הפנימיות שהוא החידוש כיון דאפקיה לקרא מפשטיה ודוק היטב." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "סיכך \n בדבר פסול ודבר כשר וכו'. מצאתי כתוב להרב המובהק משה ן' אדרת ז\"ל וז\"ל כתב הראב\"ד ז\"ל לא ידעתי למה אמרו ואולי בסוכה גדולה אמרו כו' וק\"ל דאיך אפשר לומר דרבינו מיירי בסוכה גדולה שהרי כתב רבינו ואין במקום אחד מסכך פסול רוחב שלשה טפחים ואם איתא דמיירי בסוכה גדולה הו\"ל לרבי' לומר רוחב ד' טפחים שהרי בסוכה גדולה אינו מפסל בשלשה טפחים מסכך פסול אלא מד' כמ\"ש רבינו לעיל בהל' י\"ד ועוד קשה לפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל משמע דסכך פסול נחשב כמו אויר דאיך אפשר זה שהרי קי\"ל דסכך פסול פוסל בד' טפחים ואויר בג' טפחים ואם איתא לדברי רבינו לפי פי' ה\"ה למה פוסל בד' ולא בשלשה בסוכה גדולה ועוד קשה דאם איתא שהסכך פסול הוי כמו אויר א\"כ למה פסולה כשאינו מעדיף והלא קי\"ל בעירובין די\"ו ע\"א שאפי' יהיה פרוץ מרובה על העומד כשר כשהוא פחות מג' טפחים ופה בהאי דמקרה מיירי שהיה פחות משלשה ברוחב השפודין עצמם כמ\"ש רבינו ועוד ק' לדברי ה\"ה שמדברי רבינו מש' שאם יש כחוט השערה מסכך כשר יותר מסכך פסול כשר ואמאי שהרי כשאתה אומר שהסכך פסול הוי כמו אויר א\"כ יש כזוזא מלעיל איסתירא מלתחת דנמצא שאפילו יש כחוט השערה יותר מסכך פסול אכתי בלתחת רב החמה על הצל ואכתי יש באיסתירא מלתחת האויר יותר מחוט השערה דסכך ומיהו לזה י\"ל שלפי האמת מדאורייתא לא איכפת לן על מלתחת אלא דוקא על מלעיל ורבנן הוא דגזור ולא גזרו אלא דוקא כשלא יש עוד מעדיף מלעיל כחוט השערה.
ולדברי הכ\"מ יש לדקדק דלפי דבריו דאם היה מעובה ברוח ההוא כמין בית כשר וא\"כ למה לו לרבינו לומר בפי' המשנה דמתני' דתני כשרה ביש בה יותר מרויח והיינו במעדיף לימא דכמותם דקתני מיירי בדקדוק וטעמא דכשרה דמיירי בין נתן בין שפוד לשפוד הרבה כבית שלא יש אויר כלל ועיקר ולמה הוצרך לדחוק דכמותם דקתני אינו בדקדוק וכי תימא שרבינו כתב כן משום דכן משני בגמרא במעדיף א\"כ לש\"ס תיקשי דמאי דוחקיה לומ' דמיירי במעדיף ופי' כמותם לאו דוקא אימא דפירוש כמותם דוקא והאי דכשר מיירי שנתן כמין בית דבדיעבד כשר ומתני' המקרה תנא דמשמע דיעבד דוקא ולא לכתחי' שהרי אותה ששנינו בפ\"ק דחולין השוחט בלילה שחיטתו כשרה פריך דיעבד אין לכתחילה לא אלמא דלשון זה דיעבד ולא לכתחילה וה\"נ המקרה בדיעבד דוקא דמיירי שעשה כמין בית וי\"ל דאם כן למה אצטריך למיתני שם לקמן בפ\"ב מ\"ב המעובה כמין בית כשרה הרי כבר אשמועינן דין זה אלא ודאי דהכא לא מיירי שסיכך כמין בית ועוד יש לתמוה לדברי הכ\"מ דלמה אמרו בש\"ס בפ' הישן כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת הרי לפי דברי מרן אפי' שיהיה זוזא מלתחת נמי פסול משום דבסכך נמי א\"א בלא אויר ומצטרף עם שאר האויר ונמצא שיש רוב אויר ותו קשה לפי' הכ\"מ דמאי משני רבא שם בדט\"ו ע\"א דאם היו שתי נותנן ערב דאכתי יש אויר בסכך כשר נמי ונ\"ל דמסתמא כשנותנה ערב מוכרח לומר שיש הרבה פה מעדיף מהסכך כשר משום שצריך שיהיו אצבע על השפוד מכאן ואצבע מכאן כדי שיתקיים דכיוצא בזה מצינו גבי שתי קורות המתאימות שאין בזה כדי לקבל אריח שצריך שלא יהיה הרחק מטפח מהאי טעמא כמ\"ש הב\"י בטא\"ח סימן שס\"ג אך מדברי התוס' לא משמע הכי שהרי כתבו שם בעירו' דט\"ו ע\"ב בד\"ה רש\"י גריס כו' וז\"ל ומשני רבי אמי במעדיף דבודאי יסתום כל האויר ע\"כ אלמא משמע דיסתום כל האויר וזו אינו זולת במעובה כמין בית שאז אין הכוכבים נראין מתוכה כמ\"ש בפ\"ב דסוכה מ\"ב דמשמע דכל זמן שאין מעובה כמין בית יש אויר וכיון שיש אויר מאי משני רבא שם שאין לו' דמיירי נמי במעובה כמין בית שא\"כ העיקר חסר מהספר וע\"ק שאם מיירי שנסתם כל האויר ואפי\"ה כשר אע\"פ שאין הכוכבים נראין א\"כ למה איצטריך למיתני מ\"ב דאם אין הכוכבים נראין דכשר דה\"ז למדנו ממשנה זו דשפודים ומיהו י\"ל דאצטריך לאשמועינן שם משום דלא נימא דלעולם דאם נסתם ואין הכוכבים נראין פסולה ומשנה דשפודים מיירי במעדיף אבל עכשיו דשמענו דכשרה בשאין נראים הכוכבים מוקמינן נמי האי דשפודים אלא שהתוס' כתבו שם במעדיף היינו נמי שנסתם לגמרי וא\"כ קשה כמ\"ש. עוד תימא ללשון רבינו שכתב ואם היה זה כמו זה בצמצום וכו' פסולה משמע שאם מסכך כשר יותר כחוט השערה כשרה וזה באמת אינו מועיל לפי מ\"ש הכ\"מ דגריס והא א\"א לצמצם בתר דמשני דפי' כמותם היינו בנכנס ויוצא דמשמע מזה שיש יותר כחוט השערה בסכך כשר ואפי\"ה פסול והא א\"א לצמצם הא קמן שאינו מועיל כחוט השערה משום דסתמא מאויר שיש בסכך יותר משני חוטי השערה וכ\"כ התוס' ז\"ל שם בעירובין וז\"ל ונמצא שאין הכשר מרובה על האויר ועל הפסו' או כמוהו כו' ובשלמא לדברי ה\"ה א\"ש שפי' מעדיף היינו עצמו מ\"ש בנכנס אלא שהמקשה לא הבין דברי המתרץ וכמ\"ש שם רש\"י ז\"ל בעירובין ובסוכה וע\"ק להה\"מ דבפרק הישן דייק תלמודא גבי אותה ששנינו שצלתה מרובה מחמתה כשרה הא כי הדדי פסולה ורמינהי כו' יע\"ש דמשני ל\"ק כאן מלמעלה כאן מלמטה ולפי מ\"ש הכ\"מ דפסולה היינו משום שגם בסכך יש אויר א\"כ ההיא דכי הדדי דדייקי' דכשרה למה כשרה אי דמיירי שלא יש אויר בסכך אלא דמעובה כמין בית א\"כ איך משני כאן מלמעלה כאן מלמטה לימא כאן כמין בית כאן כשאינו מין בית ועוד שגם לשון רבינו אינו מדוקדק כמותו שהרי כתב בהל' י\"ט מפני שחמתה תהיה מרובה מצלתה וכל שהחמה מרובה על הצל פסולה כו' ולדברי הכ\"מ לאו מסיבת שהחמה מרובה כו' דהיינו מלתחת דאינו אלא מפני שהסכך עצמו האויר רבה עליו גם סוף הלשון שכת' רבינו אינו מדוקדק כמ\"ש הכ\"מ שהרי כתב ואם היה הסכך רב על האויר כשרה ואם כדברי הכ\"מ לא בעינן שם סכך רב על האויר שהרי פרוץ כעומד כשר ולא בעינן אלא שלא יהיה האויר רב וע\"ק למ\"ש הב\"י בסימן תרכ\"ה דבשפודין של עץ מיירי וכן עשה בש\"ע שהזכיר תחילה דברים שאינם גדולי קרקע ואח\"כ כתב וכן כל השפודים משמע כמ\"ש וק' דאיך לא הביט מ\"ש רבינו במשנתינו דטעם של שפודים משום שאינם גידולי קרקע אלמא דבשל מתכת איירי ולא עץ משמע דעץ כשרים וע\"ק דבפי' המשנה פי' רבינו דהאי כמותם דקתני ר\"ל בקרוב ולא בדיוק דאמאי לא הביא פי' של רבא שאם היה שתי נותנם ערב וכמותם היינו בדיוק דבשלמא כאן לא הביא האי דרבא כבר כתב הכ\"מ דבכלל הוא אבל בפיה\"מ א\"א לומר כן.
ולמ\"ש דרבינו משמ' ליה דמיירי בשל מתכת נ\"ל דיש לו ראיה מההיא דחצים של עץ שכתב הטור בסימן תרכ\"ט דאם אין לו בית קיבול מסככין בו וכן מחצלת שאינה לישיבה מסככין בה אלמא דכשהוא כלי עץ פשוט אף שמקבל טומאה כמ\"ש הר\"ב בריש מסכת כלים מ\"מ כיון דמדאורייתא לא מקבל מסככין בו אבל לדעת הטור והש\"ע ק' דמ\"ש זה השפוד מחץ ומחצלת דההוא לא מקבל טומאה ומסככין ומ\"ש שפודים של עץ שאין מסככין אך ע\"פ זה יש לי להביא ראיה להטור ולהש\"ע מההיא דאמרו בחולין דט\"ו ע\"א דקתני שבת דומייא דיוה\"ך מה יוה\"ך אסור ליומו בשוגג אף שבת כן ה\"נ קתני שפודים דומייא דארוכות המטה מה התם מיירי דבר שהוא עץ ופיסולו משום טומ' ה\"נ בשל עץ ופיסולו משום טומאה א\"ק דא\"כ למה קתני ארוכות שפוד שטומאתו מדרבנן אין מסככין בו כ\"ש דאין מסככין בארוכות וי\"ל דלא תנא ארוכות אלא לגלות על שפוד דמיירי בשל עץ כמ\"ש ע\"כ מצאתי." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דיני מיטה שבסוכה מטה \n שבתוך הסוכה אם גבוה י\"ט היושב תחתיו לא יצא י\"ח מפני שהיא כסוכה בתוך הסוכה. ע\"כ. הר\"ן ז\"ל בפרק הישן כתב שהרז\"ה ז\"ל הקשה על דברי הרי\"ף שתלה הטעם בסוכה ע\"ג סוכה דמה ענין זה כאן דהול\"ל דמשו\"ה לא יצא י\"ח לפי שהוא יושב תחת אהל ולא תחת סוכה. ותירץ ע\"ש הרמב\"ן ז\"ל דהכא לא הוי פיסולא משום אהל דהא טפח על טפח חשיב אהל לענין טומאה ולא פסול הכא אלא דמדין סוכה ילפינן כיון דקפיד רחמנא למפסל סוכה שתחת סוכה כל שיש בעליונה עשרה ה\"נ במטה שיש תחתיו פוסל בעשרה ולהכי יהיב טעמא משום סוכה שתחת סוכה ודחה דבריו הר\"ן ז\"ל דא\"כ גבי קנופות אמאי פסול בפחות מעשרה ולא ילפינן מדין סוכה שתחת סוכה יע\"ש ולדידי תמיה לי עוד טובא לדבריו של הרמב\"ן ז\"ל דגבי קנופות כתב הרי\"ף דפסולים משום דהוו כסוכה ע\"ג סוכה וכתב שם הרמב\"ן בס' המלחמות דמדסתם הרי\"ף ולא פי' דוקא בגובה עשרה משמע דס\"ל דאפילו בפחות מעשרה נמי פסול וזה תימא דאחר שכת' דהטעם דפסולים הוא משום דהוו כסוכה ע\"ג סוכה מה היה לו עוד לפרש וכמ\"ש כאן הוא גופיה. והרשב\"א ז\"ל בחידושיו בר\"פ הישן דחה תירוץ הרמב\"ן ז\"ל מטעמא אחרינא וכתב דהכא מדין ביטול שאינו יושב תחת הסוכה ומפני שהדין נותן שלא יהא אהל התחתון מבטל העליון שהרי הכל כבגדים וכלים שהעליון מסך עליהם היה בדין שלא תפסל בטפח ולא בד' ובעינן אהל חשוב שיהיה בהם עשרה עכ\"ל.
ולכאורה איכא למידק דא\"כ מאי פריך תלמוד לר\"י דס\"ל דכמלוא אגרוף חשיב אהל מהא דהישן תחת המטה דאיכא כמה אגרופים ולא חשיב ליה אהל ומאי קושיא הכא שאני דהדין נותן שאין התחתון מבטל העליון כי היכי דלרבנן ניחא להו דאע\"ג דבעלמא ס\"ל דטפח חשיב אהל לענין טומאה והכא בעו עשרה ה\"נ לר\"י אע\"ג דלדידיה כמלוא אגרוף חשיב אהל הכא ס\"ל דאין חשו' אהל לבטל את העליון דאפילו איכא כמה אגרופים משום דחשיב כבגדים וכלים שהעליון מסך עליהם ואין לומר דהיא היא מאי דמשני תלמודא דר\"י לטעמיה דסוכה דירת קבע היא ולא אהל עראי ומבטל לה ומה\"ט שכתב הרשב\"א דחשיב כבגדים וכלים לגבי מסך העליון כיון דהעליון חשיב קבע והמקשה דלא ידע האי סברא ס\"ל דלרבנן הכי נמי דבטפח חשיב אהל להפסיק אלא דבתר דמסיק דטעמא דר\"י משום דלא אתי דירת עראי ומבטל דירת קבע אמרינן דרבנן נמי בעו עשרה דהוי אהל חשוב לבטל העליון דזה אינו דא\"כ למה ליה לתלמודא למימר דר\"י לטעמיה דס\"ל דסוכה דירת קבע בעינן דאף אי ס\"ל דהוי דירת עראי אכתי ניחא משום דאין התחתון מבטל העליון שהרי לרבנן דס\"ל דסוכה דירת עראי הוא והכי קי\"ל דתנאי דס\"ל סוכה דירת קבע שיטה נינהו ניחא לן דבעו עשרה מה\"ט דאין התחתון מבטל העליון וא\"כ ה\"נ נימא לר\"י והיישוב לזה ברור.
והתוס' ז\"ל בר\"פ הישן כתבו וז\"ל בגמ' מוקי לה שמואל בגבוה עשרה ומצינן למי' דשמואל לטעמיה דמכשיר בפ\"ק התחתונה כשאין בעליונה עשרה אבל לאידך אמוראי דפסלי אעפ\"י שאינה גבוה עשרה ה\"נ חשיב אהל להפסיק עכ\"ל. וק\"ל טובא על דבריהם דמה יענו ז\"ל לקושית הר\"ן שהקשה בשמעתין דהכא גבי מטה קאמר שמואל דבעי עשרה וגבי קנופות קאמר לעיל בברייתא דאפילו בפחות מעשרה חשיב אהל ומפסיק והר\"ן ז\"ל תירץ דשאני מטה דלגבה עשויה ולא חשיב' אהל ולהכי בעי עשרה ואם התוס' ז\"ל מודים בזה למה להו מימר דהנהו אמוראי דס\"ל גבי סוכה ע\"ג סוכה דאע\"פי שאינה גבוה עשרה דפסול ה\"נ ס\"ל גבי מטה דהא כי היכי דניחא להו אליבא דשמואל מההיא דקנופות משום דמטה לגבה עשויה ה\"נ מצו מימר אליבא דהנהו אמוראי גם אין לומר דהתוס' ז\"ל ס\"ל כשיטת רבינו ז\"ל דבקנופות לא פסיל עד דאיכא עשרה דה\"נ ס\"ל דלשמואל לא פסיל עד דאיכא עשרה שהרי עיק' טעמו של רבינו ביאר ה\"ה משום דס\"ל דההיא סוג' דקנופות אזלא כמ\"ד דשפועי אהלים כאהלים דמו ואנן קי\"ל איפכא וכמו שביאר דבריו הלח\"מ אבל התוס' מיאנו בזה שם באותה סוגייא דקנופות ד\"ה ובלבד כו' יע\"ש.
תו ק\"ל במ\"ש התוס' עוד וז\"ל ושמא מטה שאני משום דהוי אהל עראי כדאמרינן בגמרא הילכך כולהו מודו וכו' עכ\"ל. שהרי לדידן קיימא לן דסוכה נמי אהל עראי היא וקאמרי הנהו אמוראי דבטפח או בד' חשיב אהל להפסי' ואם כן מ\"ש מטה מסוכה כיון דכולהו אהל עראי הוא ודוק.
ודרך אגב ראיתי להרב תי\"ט בר\"פ הישן בהא דאמר ר\"י נוהגין היינו כו' שהק' דאמאי לא פליג ר\"י לעיל בפ\"ק גבי קנופות ואין לומר דדוקא גבי מטה פליג משום דלגבה עשויה דהא בגמרא לעיל קאמר רבה בר רב הונא דלטעמיה דר\"י לאו משום דלגבה עשויה אלא משום דלא אתי אהל עראי ומבטל דירת קבע והניחה בצ\"ע: ולע\"ד ל\"ק כלל דאה\"נ דלרבה בר רב הונא דס\"ל דהלכה כר\"י מה\"ט סתם רבי בההיא דקנופות דלא כר\"י והכא מייתי פלוגתייהו דהו\"ל סתם ואח\"כ מחלוקת והלכה כמחלוקת וא\"נ משום דההיא דקנופות מיירי בשאינן גבוהים עשרה כדתני בברייתא וליכא חידושא לר\"י מייתי לה הכא ודוק.
עוד כתב רבינו ז\"ל וכן כילה כו' וכן המעמיד כו' ה\"ז כסוכה בתוך סוכה וכתב ה\"ה שרבי' דחה ברייתא וסוגייא זו דקנופות דאזלא כמ\"ד שפועי אהלים כאהלים דמו ואנן קי\"ל כמ\"ד דלאו כאהלים דמו בין לקולא בין לחומרא כדמוכח סוגייא דהעושה סוכתו כמין צריף יע\"ש והלח\"מ הק' עליו דלפי דבריו דמדמי פיסול סוכה לשווי' אהלא מה יענה לברייתא דקנופות דפסל אפי' בפחות מעשרה אע\"ג דקי\"ל דסו' פחותה מעשרה דפסולה דלא חשיבא אהל וה\"נ הו\"ל להכשיר כיון דלא חשיב אהל לענין סוכה והוא ז\"ל השיב דאותה סוגייא דצריף סברא דסוכה דמייא לכילה טפי דלא קביע כלל ולהכי הך תנא דסבר דשפועי אהלים כאהלים דמו קאמר דבקנופות אפילו פחות מעשרה כיון דקביעי טפי פסול ובסוכ' דדומה לכילה מכשיר יעש\"ב.
והדבר מתמיה לענ\"ד דאיך יהיה הסברא לומר דסוכה קבועה בחזקה במסמרים וביתדות על גבי קרקע תחשב עראי טפי מנקליטין וקנופות דמטלטלי על גבי המטה ממקום למקום ועוד דאם כן מנין לו לה\"ה לומר דהני סוגייאי פליגי אהדדי דשפיר איכא למימר דאף על גב דגבי נקליטין כל דאיכא עשרה חשיבא אהל היינו דוקא בנקליטין דקביעה אבל בסוכה העשויה כמין צריף דלא קביעה לא חשיבא אהל ופסולה דומייא דכילה אמנם לדידי קושיא מעיקרא ליתא דדמיון זה שדימה ה\"ה פיסול סוכה לשווייה אהלא היינו דוקא גבי שפועי אהלים דודאי כי היכי דלא חשיב אהל גבי סוכה לא חשיב נמי לשווייה אהלא אבל בסוכה פחותה מעשרה דטעמא דפסול' משום דלא מיקרי סוכה כדאמרינן עלה בגמ' מדכתיב וסכות על הארון את הכפורת יע\"ש ודאי דאין מקום לומר דכי היכי דגבי סוכה פסולה לא חשיב אהל ה\"נ גבי לשווייה אהלא דאיכא למימ' דשפיר מיקרי אהל אלא דלא מיקרי סוכה וזה ברור לענ\"ד.
ואולם לדידי ק\"ל לדברי ה\"ה דמהיכא למד הרב ז\"ל מאותה סוגייא דהעושה סוכה כמין צריף דלמאי דקי\"ל דשפועי אהלים כאהלים דמו דהוי בין לקולא בין לחומרא דהא איכא למימר דדוקא גבי פיסול סוכה הוא דקי\"ל דלאו כאהלים דמו אבל לשוויי אהלא ה\"נ דחשיב ואי משום הא דא\"ל אביי לר\"י דגני בכילת חתנים כמאן כר\"א וכמ\"ש בלח\"מ ז\"ל הא איכא למימר דדוקא גבי כילת חתנים דלא קביע כלל ליכא לחלק בהכי וכדקאמר תלמודא בסוגייא דקנופות וי\"ל דא\"כ אמאי לא משני רב יוסף אנן אפי' כרבנן נמי ס\"ל דע\"כ לא קאמרי רבנן אלא גבי סוכה דקביע אבל גבי כילה דלא קביע אזלי ומודו אלא דלית ליה ההיא סוגייא הא דקביע כלל. אך קשה דלמה לו לה\"ה ז\"ל לומר דהך סוגייא אזלא כמ\"ד דסוכה עשויה כמין צריף כשרה ומש\"ה פסלי גבי נקליטין דהא אף אי ס\"ל כמ\"ד דפסולה ס\"ל להאי סוגיא דיש לחלק בין פיסול סוכה לשוויי אהלא ולכך גבי נקליטין חשיב אהל להפסיק ומשום דקביע ומשום דסוגייא דצריף לית ליה הא דקביע פסק רבינו גבי נקליטין וקנופו' דבעי עשרה וי\"ל דהא דחיקא ליה לה\"ה ז\"ל לו' דפליגי בהכי דא\"כ לא אשכחן להו טעמא במאי דפליגי לזה כתב דדבר זה תלוי במחלוקת התנאים דמאן דסבירא ליה דשפועי אהלים כאהלים דמו היינו טעמא משום דקביע ומאן דלית ליה הכי ס\"ל דאין לחלק בין קביעי ללא קביעי." + ] + ], + [ + [ + "נשים \n ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה כו'. ע\"כ. הנה בפרק א' דקידושין דל\"ד ע\"א גבי מ\"ע שהזמן גרמא נשים פטורות פרכינן והרי סוכה דמ\"ע שהזמן גרמא הוא ואצטריך האזרח למעוטי את הנשים ומשני אביי אצטריך סד\"א הואיל וכתיב בסוכות תשבו שבעת ימים תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו קמ\"ל יע\"ש. וק\"ל דמהיכא ס\"ד דתשבו כעין תדורו הוא אי משום דהו\"ל למיכתב בסוכות תהיו וכתיב תשבו הא אשכחן דכתיב במלואים ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה ואי אפשר לפרש התם תשבו כעין תדורו דמהת' ילפי' לכ\"ג ביה\"ך שהיו מפרישין אותו מביתו ומפרשי' בגמ' מאשתו וכ\"כ התוס' ז\"ל שם ובתוס' ישנים דלא יתכן להיות עם אשתו דכיון שהיה יושב במחנה הלויה ובעל קרי אסור ליכנס במחנה לויה ע\"כ היה צריך לפרוש מאשתו. ובפרק לולב וערבה דמ\"ג ע\"ב אמרי' דז' ימים תשבו בסוכות לאו דוקא ימים אלא דה\"ה לילות וילפינן מג\"ש דתשבו תשבו דכתיב במלואים יע\"ש ועיין במ\"ש התוס' שם דלאו ג\"ש גמורה היא דא\"כ אסור לישן בסוכה עם אשתו דומיא דמלואים יע\"ש.
ודרך אגב לא יכולתי להלום דברי התוס' ישנים שם בדף ו' ע\"א ד\"ה מביתו למה פירש שכתבו וז\"ל אע\"ג דבמלואים כתיב ופתח אהל מועד תשבו ומדקאמר תשבו ע\"כ מחנה לויה היה ואם כן פירש מאשתו וי\"ל דשאני אהרן כו' יע\"ש. דלמה זה הוצרכו להוכיח דמחנה לויה היה לעיקר קושייתם דאדרבא אם נאמר דמחנה שכינה היה כ\"ש דאיכא לאוכחי טפי דפריש מאשתו ואין לומר דאתו לאפוקי שהיה חוץ למחנה לויה דזה מהיכ' תיתי ומהיכ' מש' להו ממילת תשבו דבמחנה שכי' אין ישיב' דהא אין ישי' בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד משא\"כ במחנה לויה דכל הר הבית מחנה לויה הוא כמ\"ש התוס' בשמעתי' ד\"ה מביתו ואיכ' ישי' שם וכעת צ\"י ותו ק\"ל טוב' דחצר אהל מועד קרוי מחנה שכינה כדאמרינן בזבחים דקי\"ו ע\"ב והן הן קלעים שבמשכן וכ\"כ רבינו בה' בית הבחירה פ\"ז הי\"א והתו' בסוכה פ' לו\"ע דמ\"ג ע\"ב ד\"ה תשבו יע\"ש וכעת צ\"י." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גמר \n מלאכול ביום הז' בשחרית לא יתיר סוכתו אבל מוריד הוא כליו ומפנה אותם מן המנחה ולמעלה אין לו מקום לפנות פוחת בה ד' על ד' ואם הוצרך לסעוד בשאר היום צריך לאכול בסוכה שמצותה כל שבעה. ע\"כ. וכתב עליו הראב\"ד וז\"ל איני יודע מהו זה ואולי יאמר אם צריך לאכול בסוכה בשאר הימים אינו צרי' לפרוץ אלא יום שמיני שלא יטעה אדם בו אע\"פ שאין לשונו מראה אבל השכל מורה ע\"ז עכ\"ל. ובכוונת דבריו אלה נתקשה הלח\"מ ז\"ל ושתי דרכים לפניו גם בספר לחם יאודה עמד על זה ואין בדבריהם לענ\"ד כדי שביעה.
ולדעתי הקצר כוונת הראב\"ד להשיג דלשונו של רבינו מגומגם דאחר שכתב דביום השביעי פונה סוכתו ואם אין לו מקום לפנות פוחת בה ד' על ד' ופוסלה לא שייך למיתני בתר הכי דאם הוצרך לסעוד בשאר היום צריך לאכול בסוכה דמשמעו' הלשון משמע דאוכל באותה סוכה הפסולה אלא הכי הו\"ל למיתני גמר מלאכול ביום הז' שחרית לא יתיר סוכתו שאם הוצרך לסעוד בשאר היום צריך לאכול בסוכה שמצותה כל שבעה אבל מוריד הוא את כליו מן המנחה ולמעלה אין לו מקום לפנות פוחת בה ד' על ד' וע\"ז כתב ואולי יאמר שאם צריך לאכול בסוכה בשאר הימים אינו צריך לפרוץ בה אלא יום שמיני כלומר אולי לכך נקט רבינו תחילה דצריך לפוסל' ביום השביעי לבני ארץ ישראל וממילא שמיני לבני חוצה לארץ ואחר זה כתב דיום הז' מצותה כל היום לרמוז לנו דמ\"ש שצריך לפוסלה כשאין מקום לפנות כליו מן הסוכה היינו דוקא ביום הז' לבני א\"י או ביום השמיני לבני ח\"ל ולא בשאר הימים כלו' בשאר הימים שלאחר שמיני שאם לא פוסלה ביום שמיני ורצה להשתמש בה בתשיעי או בעשירי כו' אין צריך לפוסלה תחילה דדוקא כשנשתמש בשמיני בלא פיסול כיון דיום שביעי מן הדין מצותה כל היום כשנשתמש בה בשמיני בלא פיסול יבואו לטעות בו שעובר על בל תוסיף כיון דשביעי מצותה כל היום וח' סמוך לשביעי ואין הפסק ביניהם אבל כשמשתמש בסוכה בתשיעי דבשמיני ליכא מצוה לא יבואו לטעות בו שעובר על בל תוסיף כיון דביום שלפניו ליכא מצוה וע\"ז כתב אע\"פ שאין לשונו מראה כן השכל מורה ע\"ז כנלע\"ד נכון ודוק היטב." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור בל תוסיף כמה \n נוטל מהם לולב א' ואתרוג אחד כו' ושלשה בדי הדס ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא כו'. ע\"כ. הנה הרא\"ש עלה דההיא מתני' דר\"י אומר ג' הדסים ושתי ערבות כו' כתב וז\"ל וכל הני שיעורין שלא לפחות מהם אבל להוסיף יכול ואין בהם משום ב\"ת אלא אם כן מוסיף מין אחר כו' ויראה שכן באתרוג ולולב אין בהם משום בל תוסיף אף על גב דכתיב כפת ופרי עץ כיון שאינו מוסיף מין אחר והא דאמרינן פרי אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' פירות היינו לענין חובת לקיחה כלומר אם באת להצריך ב' וג' כי היכי דמתנכר פרי אחד אמר רחמנא ולא שתים עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו ז\"ל דאע\"ג דכתיב בקרא כפת ופרי לישנא דיחידאה לא בא למעט יותר אלא חידושא הוא דבהכי לבד די וה\"ה יותר.
ולכאורה איכא למידק עליה מאותה שכתב ז\"ל גופיה בר\"ה דף כ\"ז ע\"ב סי' ד' גבי נתן שופר בתוך שופר אם קול חיצון שמע לא יצא והיינו טעמא משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות יע\"ש והשתא אמאי פשיט מהאי טעמא כיון דקרא לא למעט יותר משנים אלא חידושא הוא דבהכי ודאי די. ואפשר לחלק דשאני הכא שהם שני דברים נפרדים וכל א' חשיב לקיחה בפני עצמה ונמצא שכבר קיים מימרת רחמנא בלקיחה האחת אלא שהוסיף בלקיחה האחרת משא\"כ בההיא דשופר בתוך שופר כיון דאי אפשר לשמוע קול חיצון בלא פנימי ופנימי בלא חיצון לא קיים מימרת רחמנא שופר א' ולא שנים. אבל אכתי קשה מאותה שאמרו בגמ' יומא די\"ג עלה דאמר ר\"י אף אשה אחרת מתקנין לו כו' ומי סגי אם כן הוה ליה שני בתים ורחמנא אמר בעד ביתו ולא בעד שני בתים יע\"ש.
ואפשר לומר דהרא\"ש ז\"ל לא אמרה למילתי' אלא כי הכא דמצינן מימר מיעוטא דכפת ופרי עץ אתא לאפוקי פלפלין דלא מנכר לקיחתן אלא בתרתי ובתלתא אבל שני אתרוגים ושתי לולבים לא ממעטינן מיעוטא מעיקר קרא מה שאין כן בההיא דיומא דמיעוטא דביתו משמע ולא ב' בתים אי אפשר לאוקמי אלא בכה\"ג ולא ב' בתים להכי פריך תלמודא שפיר. א\"נ אפשר לומר דשאני מילת פרי שהוא שם כולל כל פירות בין רבים בין יחיד וכן נמי גבי כפת יש אם למקרא כפות קרינן דמשמע גם כן ב' להכי כת' הרא\"ש דלא בא למעט יותר מא' אלא חידושא דבהכי לבד די.
וראיתי להרב מש\"ל בפ\"ג מהלכות עבדים הל' י\"א עמ\"ש רבינו היה לעבד אשה ובני' ולא לרבו אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך שהקשה הרב ז\"ל דלמה לא אמרינן גבי עבד שאם יש לרבו שני נשים דאינו נרצע משו' דבית א' אמר רחמנא ולא שני בתים וכדאמרינן גבי כהן גדול וכפר בעדו ובעד ביתו בית אחת אמ' רחמנא ולא שני בתים והוא ז\"ל השיב שתי תשובות בדבר אי משום דשאני כ\"ג דאיכא סברא לומר שמא ימשך לבו אחריהן ויבא לידי טומאה משא\"כ גבי עבד. א\"נ דכ\"ג איכא קרא אחרינא והוא אשה בבתוליה יקח דמשמע אשה אחת ולא שתי נשים וכ\"כ רבינו בפי\"ז מה' א\"ב ותלמודא לאו מקרא דביתו מפיק לה אלא מההיא קרא והוא אשה בבתוליה יע\"ש ויש לתמוה עליו מאותה סוגייא גופא דפ\"ק דיומא דפריך תלמודא אלא מעתה דביתו בית א' דוקא שתי יבמות הבאות מאדם אחד לא תתייבם אפי' אחת מהן דהא אשר לא יבנה את בית אחיו כתיב דמשמע בית אחד דוקא ומשני יבימתו יבימתו ריבה. והשתא לפי דברי הר\"ב מש\"ל מאי קושיא דשאני כ\"ג דלאו ממשמעותיה דקרא מפיק לה אלא אי משום סברא ואי משום קרא דואשה בבתוליה משא\"כ גבי יבמה דליכא ס' ולא קרא לא דרשינן הכי.
וכמו כן קשה מאותה שאמרו בפרק החולץ דף מ\"ד ע\"א שאין היבם מייבם ב' יבמות משום דכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא שני בתים אף על גב דהתם ליכא טעמא שכתב הרב גבי כ\"ג. מיהו לזה אפשר לומר דהתם נמי נפקא ליה מיבמה יבא עליה דדרשינן עליה ולא על חברתה כדכתב רבינו בפ\"א מהלכות יבום די\"ב. אלא שעיקר דברי רבינו תמוהים מסוגייא דפרק קמא דיומא וכעת צ\"י. וכמו כן קשה מהא דאמרינן בפרק ראוהו ב\"ד דף כ\"ו ע\"א גבי מתני' דכל השופרות כשרין חוץ משל פרה דקאמר תלמודא דה\"ט משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' שופרות והאי שופר של פרה כיון דקאי גילדי גילדי מחזי כשנים וג' שופרות והכי נמי אמרינן בפרק לולב הגזול דל\"ה דפרי עץ הדר היינו אתרוג ולא פלפלין אע\"ג דפלפלין נמי הוי עץ שטעם עצו ופריו שוה מ\"מ כיון דלא מנכרא לקיחה בגרגיר א' אלא בב' ושלש ורחמ' אמר פרי אחד דוקא ולא ב' וג' עכ\"ל דהיינו אתרוג ולא אמרי' דשופר ופרי לאו דוקא אחד הוא דה\"נ אמרינן התם בדל\"ב ע\"א גבי לולב ואימא תרתי כפי דתמרי ומשני כפת כתיב וכל זה דלא כמ\"ש הרב מש\"ל.
וע\"פ דברי הרא\"ש שכתבנו מתיישבים דברי הרב מש\"ל כמו שיראה הרואה ועיין בגיטין דף ך' ע\"ב דפסלינן גט שנכתב בשני דפים משום דכתיב ספר ודרשינן ספר אחד אמר רחמנא ולא שני ספרים ועיין בסוטה דח\"י ע\"א דאמרינן כתבה על ב' דפים פסולה ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים וג' ספרים ודוק.
עו\"כ הרא\"ש שם וז\"ל ובהדס שאינו עבות נחלקו הגאונים אם הוא מין הדס ויכול להוסיף ממנו לנוי ובה\"ג כתב דהדס שוטה אפילו בהדי אסא אחרינא פסול וכ\"כ הרב נטורנאי כו' וכ\"כ רב פלטוי עכ\"ל דעת שפתיו ברור מללו דכל שאינו מינו אסור משום ב\"ת ואפי' לנוי אלא שדעת המתירין הוא שהדס כזה מיקרי מינו ולית ביה משום ב\"ת וזה ברור. ויש לתמוה טובא שהרי הוא ז\"ל לקמן גבי מתניתין דאין אוגדין את הלולב אלא במינו כתב דכל שמוסיף לנוי אפילו שהוא מין אחר ואפילו דרך גדילתו לית ביה משום ב\"ת שכן כתב ומינה משמע לרבנן דאם הוסיף מין אחר לנוי אפילו דרך גדילתו לית ביה משום ב\"ת ואע\"ג דבזמנו לא בעי כוונה לבל תוסיף היינו בסתם אבל אם כיוין לנוי אפי' דרך גדילתו הוי כאגד יתירה לר\"י עכ\"ל.
ואפשר דהכא אף שעיקר הטעם שמוסיף אינו אלא לנוי ואפי' שלא במינו שרי מ\"מ הוצרכו הראשונים למיהב טעמא משום דהוי מינו דלאו כ\"ע דינא גמירי וסברי דהוספה זו אינו אלא משום עיקר מצוה ולא משום נויי מצוה דומה למ\"ש הרא\"ש לקמן סי' ל\"ג גבי ברכת הלולב וז\"ל והא דלא משני הכא הכי משום דמיירי באדם שאינו בקי כו' ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מין במינו אינו חוצץ אגד \n את הלולב עם ההדס והערבה כו' והבדיל ביניהם בעלי הדס אינו חוצץ שמין במינו אינו חוצץ. ע\"כ. הנה רבינו ז\"ל תפס עיקר סברת רבא דאמר בפרק לולב הגזול דל\"ז ע\"ב דמב\"מ אינו חוצץ ומהאי טעמא פסק ג\"כ בפ\"א מה' פסולי המוקדשין ה' כ\"א שאם נתן מזרק בתוך מזרק כשר ונתן טעם דמב\"מ אינו חוצץ וכתב מרן בכ\"מ דאע\"ג דבפרק הוציאו לו דנ\"ח בעא מיניה רמי ב\"ח מר\"ח הניח מזרק בתוך מזרק אי מב\"מ חוצץ ובעי למיפשטיה ודחי ליה יע\"ש אעפ\"כ כיון דאשכחן לרבא דאמר בפרק לולב הגזול דמב\"מ אינו חוצץ פסק רבינו כן עכ\"ל ועיין להתוס' ביומא דנ\"ח ד\"ה מב\"מ כו'.
וראיתי בספר אור יקרות בקונ' אחרון ד\"ה ע\"א שהוק' לו מ\"ש רבינו בפ\"ד מה' בכורות הל' ז' גבי בכור שנכרכה עליו אחותו ויצא הואיל ולא נגע ברחם הר\"ז ספק נפטרה מן הבכורה יע\"ש והיא בעיא בגמרא פרק בהמה המקשה ד\"ע וסלקא בתיקו ולדעת רבינו שפסק כרבא דמב\"מ אינו חוצץ אין כאן ספק דודאי חייב בבכורה וכמ\"ש התוס' בפרק לולב הגזול ד\"ה כי היכי דלא תהוי חציצה כו' יע\"ש וכמו כן ק\"ל מ\"ש רבינו בפ\"י מה' כלי המקדש ה\"ז וז\"ל וצריך ליזהר בשעה שלובש בגדי כהונה שלא יכניס ידו תחת חלוקו לחיקו כו' והיא בעייא בגמרא פ\"ק דזבחים די\"ט הכניס ידו לתוך חיקו מהו גופו מי חייץ או לא וסלקא בתיקו וכתב מרן כ\"מ דכיון דלא איפשיטא פסק רבינו דלכתחילה צריך ליזהר ומיהו בדיעבד אין לנו כח לפסול העבודה יע\"ש. ולפי מה שפסק רבינו כרבא דמב\"מ אינו חוצץ אין כאן ספק כיון דידו וגופו חד מינא הוא ומה צורך ליזהר שלא יכניס ידו תחת חלוקו ואין לומר דאף לרבא דאמר מב\"מ אינו חוצץ לכתחילה מיהא צריך ליזהר שהרי הכא גבי לולב לא כתב רבינו דלכתחילה לא יבדיל בעלי הדס כשאוגד הלולב וכן מבואר בגמ' דאף לכתחי' נמי אין קפידא דהא קשרי רבא למידץ לולב בהושענא ולמיגז לולב בהושענא לכתחי' אע\"ג דנתרי טרפי וחוצץ וכ\"כ הרב מ\"א והרפ\"ח ז\"ל בהל' שופר סימן תקפ\"ו ס\"ק ט\"ו גבי נקב את השופר בתוך זכרותו דשרי אף לכתחילה משום דמב\"מ אינו חוצץ והביאו ראיה מהך דלולב כמדובר.
ולכאורה היה מקום ליישב דברי רבינו ז\"ל ע\"פ מ\"ש התוס' שם בפרק לולב הגזול ד\"ה א\"ה כו' למה שהוקשה להם לסברת רבא מההיא דפרק ב' מידות דצ\"ד דקאמר היכי לעביד לינפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה וכתבו וז\"ל דאפילו לרבא דאמ' הכא מב\"מ אינו חוצץ מ\"מ פירכא היא ועוד מידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן בפ\"ב דזבחי' ע\"ג רגל חבירו פסול עכ\"ל ולפי זה איכא למימר דגבי אגד לולב וכן מזרק בתוך מזרק משום דאורחיה הוא פסק רבינו דאינו חוצץ כיון דמב\"מ הוא משא\"כ בההיא דכרכתו אחותו וכן בההיא דהניח ידו לתוך חיקו דלאו אורחיה הוא משו\"ה ספוקי מספ\"ל אלא דזה דוחק דמי זה העיד דמזרק לתוך מזרק אורחיה הוא וכן להבדיל בעלי הדס נמי נראה ודאי דלאו אורחיה הוא ומה שנראה מדברי התוס' דהוי אורחיה אין לו מובן שהרי הם ז\"ל כת' קודם לזה ליישב לדעת רבה דסובר הכא גבי לולב דמב\"מ נמי חוצץ מההיא דאמר רב אשי בפ\"ק דבכורות דמב\"מ אינו חוצץ דילמא לידה שאני דאורחייהו דתאומים בהכי ומבואר מדבריהם דהכא גבי לולב לאו אורחיה בהכי ומשו\"ה קאמר רבה הכא דמב\"מ נמי חוצץ וא\"כ איך כתבו ליישב לדעת רבה ההיא דב\"מ דהתם לאו אורחיה הוא כאלו הא דהכא אורחיה הוא ודוחק לומר דרבה ורבא פליגי בהכי גבי לולב אי הוי אורחיה בהכי או לא אם לא שכוונתם ז\"ל לומר דהכא גבי לולב חשיב אורחיה קצת ולא דמי ללידת תאומים דאורחיה גמור הוא בהכי ולא לההיא דמניח ידו תחת יד חבירו להניח דלאו אורחיה כלל בהכי ומ\"מ אין בזה כדי שביעה ליישב דברי רבינו דאי גבי לולב ומזרק לתוך מזרק חשיב אורחיה קצת גם במניח ידו לתוך חיקו נראה דאורחיה קצת בהכי הוא ואין לומר דהכא גבי לולב פסק רבינו דמב\"מ אינו חוצץ משום דמקצתו של אגד ליכא חציצה כלל וכמ\"ש התוס' ז\"ל בפרק לולב הגזול משא\"כ בההיא דכרכתו אחותו דחוצץ בכולו דאכתי מה נענה לההיא דהכניס ידו לתוך חיקו דליכא חציצה בכל גופו ואפי\"ה מספ\"ל אי מב\"מ חוצץ ועוד דגבי מזרק לתוך מזרק איכא חציצה בכל הכלי ואפי\"ה קאמר רבא דמב\"מ אינו חוצץ.
איברא שזה קשה להתוס' כשהקשו לרבא דאמר הכא גבי מב\"מ אינו חוצץ מההיא דפ' ב' מידות דאמרינן נינפו כולהו בהדי הדדי קהוייא חציצה אמאי לא חלקו דהכא גבי לולב ליכא אלא מקצת חציצה משא\"כ בההיא דהנפה דאיכ' חציצה בכל ולהכי התם אפילו רבא מודה שאפילו מב\"מ חוצץ גם הראיה שהביאו התוספות דבמידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן ע\"ג רגל חבירו פסל כו' נר' דמשם אין ראיה דהתם שאני דלא מבטל חבירו את רגלו עד שיגמור זה עבודתו כדדחי הש\"ס בפרק הוציאו לו דנ\"ח אבל גבי הנפה דשניהן צריכין להניף וע\"כ צריך מי שהניח ידו תחת יד חבירו להניחה שם עד שיגמור ההנפה שפיר איכא למימר דחשיב אורחיה בהכי. הן אמת דבהנפה נמי איכא למימר דמשו\"ה חוצץ אע\"ג דהוי מב\"מ משום דכיון דשניהם צריכין להניף ומי שמניח ידו תחת הכלי אינו יכול לבטלה לגבי ידו של חבירו העומד עליו משו\"ה קהוייא חציצ' דע\"כ לא אמרינן מב\"מ אינו חוצץ לרבא אלא משום דחשבי' לשני המינין כחד דבטל האחד לגבי חבירו אבל הכא כיון דשניהן צריכין להניף אין לבטל הא' לגבי חבי' ולהחשיבה לידו כמאן דליתא ודוק.
ודע דבההיא דאמרינן בפרק ב' מידות דצ\"ד ננפו כולהו בהדי הדדי קהוייא חציצה הקשו התוס' בפ\"ק דקידושין דל\"ו ע\"ב ד\"ה מכניס ידו תחת יד הבעלים ומניף וז\"ל וא\"ת והא הוייא חציצה דה\"נ אמרינן במנחות אין תנופה בחיבורין פי' בשותפין לנפו כולהו קהוייא חציצה וי\"ל דלא דמי דהכא ה\"ט דלא הוי חצי' בכה\"ג לפי שהיא גזירת הכתוב דבעינן כהן ובעלים אבל התם גבי ב' שותפין חשוב כה\"ג חציצה לפי שאינה גזירת הכתוב. עוד י\"ל דה\"נ לא מיירי שהכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ממש דכה\"ג הוייא חציצה אלא ר\"ל שאוחז הכלי למטה והבעלים אוחזי' למעלה דהשתא ליכא חציצה כלל דה\"נ אשכחן גבי ביכורים שהכהן היה אוחז בשפתיו כו' והבעלים למטה ה\"נ גבי מנחות איפכא שיד הבעלים יהיה למעלה ויד הכהן יהיה למטה עכ\"ל.
והרב ח\"ה נדחק ליישב דבריהם למה במנחות היה איפכא מהך דהכא יע\"ש ואין ספק שט\"ס נפל בדברי התוספות כמ\"ש מוהרימ\"ט בחי' שם וכצ\"ל דומייא דהא דתנן בביכורים מוריד הסל כו' והכהן מניח ידו מלמטה והכי איתא במס' ביכורים יע\"ש. וכ\"כ התוס' בפרק כל המנחות באות מצה דס\"א ע\"ב ד\"ה כהן וכו' ובפרק לולב וערבה דמ\"ז ע\"ב ד\"ה הבכורים יע\"ש וכ\"כ בספר נחלת יעקב בביאורו על הרא\"ם ז\"ל פרשת צו ד\"ה ידיו תביאנה כו' יע\"ש. ושמעתי מקשים על תירוץ זה הב' שתירצו התוס' ז\"ל ממקרא שכתוב בפ' תצוה גבי איל המלואים דכתיב ולקחת מן האיל החלב והאליה כו' וככר לחם כו' ושמת הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו והנפת אותם תנופה לפני ה' וכתב רש\"י ז\"ל על כפי אהרן והנפת שניהן עסוקים בתנופה הבעלים והכהן הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף ובזה היה אהרן ובניו הבעלים ומשה כהן עכ\"ל והשתא לפי תירוצם השני דההיא דכהן מניח ידו תחת יד הבעלים היינו שהבעלים מניחין ידיהן בשפת הכלי והכהן בשוליו אבל בחוברין דלא משכחת לה כה\"ג שאי אפשר להניח כולן ידיהם בשפת הכלי מפני שאינו מספיק אין תנופה בחוברין מה יענו להאי קרא כדכתיב על כפי אהרן ועל כפי בניו דע\"כ לפרש שהיה על כפי כולם ממש אע\"פ שהיו חוברים אהרן ובניו ואפי\"ה כתיב והנפת אותם תנופה שהיה משה מניף תחת כפיהם כמ\"ש רש\"י ז\"ל אלו דבריהם.
ולע\"ד אפשר ליישב בדוחק ע\"פ מ\"ש מוהרימ\"ט ז\"ל בחי' וז\"ל והרא\"ם בנימוקי החומש פ' צו הקשה לתירוץ שני של תוספות גבי חוברין נמי נעביד בכה\"ג ואמאי אמרינן אין תנופה בחוברין ע\"כ וי\"ל דהכי קאמר אין תנופה מעכבת בכל החוברין אלא אחד על ידי כולם מניף תדע שאל\"כ כשחוברין הם מרובים והכלי הוא קטן היכי נעביד וכי תימא מה בכך והא תנופה לא מעכבא הא קי\"ל כר\"ז דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו אלא ע\"כ אית לן למימר דאחד מניף על ידי כולם ושרי אף מועטים אחד על ידי כולם וה\"ה שאם רצו להניף כולם כאחד ידיהם זה בצד זה שפיר דמי ועוד י\"ל דיד זה בצד זה אי אפשר לצמצם שלא ירים אחד מהם ידו קודם חבירו והו\"ל כשתי תנופות אבל כשידיהן זה תחת זה כולהו בבת אחת הם מניפים עכ\"ל והשתא לפי דבריו שכתב דכשהחברין מועטים אע\"פ שאחד על יד כולם שרי להניף אם רצו להניח ידיהם זה בצד זה שפיר דמי אפשר דה\"נ אהרן ובניו כמועטים חשיבי והניחו ידיהן זה בצד זה והניחו על כפיהם באורך פיסת ידיהן אמורי האיל ושאר דברים עליהן והיו מניחין קצת מן האמורים יוצא לפיסת יד האחרון ושם היה מניח ידו משה ומניף עמהם וכעין זה כת' התוס' בפרק לולב וערבה דמ\"ז ע\"ב גבי תנופת אמורי השלמים יע\"ש ואע\"פ שהיה אפשר לתנופה הזאת להיות באחד מהם שהרי קי\"ל אין תנופה בחוברין גזירת הכתוב היה באיל המילואים שיהיה התנופה באהרן ובניו וא\"כ כיון שאם רצו מועטי' לעשו' על ידם שפיר דמי ציוה הכתוב לעשות כן משום מצוה בעלמא אע\"פ שאינו מעכב התנופה ע\"י כולם וראיתי עוד למוהרימ\"ט ז\"ל שכתב ז\"ל ומצאתי בירושלמי בפרקין וז\"ל וכהן מניח ידו תחתיה ומניף ואין הדבר כעור ומשני מביא מפה ומקשינן ואינו חוצץ ומשני מביא כהן זקן כו' וזה שלא כדברי התוס' בלשון שני שתי' שהבעלים אוחזין בשפת הכלי שאם כן לא היה צריך מפה ואין הדבר כעור כו' יע\"ש ונראה דאישתמיט מיניה דמר דברי התוס' במנחות ובסוף פ' לולב הגזול כי שם הביאו דברי הירושלמי הנז' ודחו דאעפ\"י שידה בשפת הכלי ויד כהן בשולי הכלי אי אפשר שלא יבא ליגע זה בזה יע\"ש.
והנה למאי דקשיא לן בדברי רבינו ממה שפסק בהלכות בכורות גבי כרכתו אחותו דהוי ספק בכור יש ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' בפ\"ק דבכורות ד\"ט ע\"א ד\"ה אמר רב אשי דאפילו למ\"ד מב\"מ חוצץ מס\"ל גבי כרכתו אחותו אי חוצץ או לא משום דאחותו אינו מינו טפי מאחיו ועוד דדוקא משום שסייע אחותו בהוצאתו הוא דמס\"ל אי הוייא חציצה אבל אם לא סייע לאחותו להוציאו פשיטא דלא הוייא חציצה עכ\"ל וע\"פ שני החילוקים הללו נוחים דברי רבינו וכמובן אבל אכתי קשה מההיא דהכניס ידו לתוך חיקו דמשמע מב\"מ דלא חייץ לסברת רבא ולמה פסק רבי' דהוי ספק ואולי בקדשים יש להחמיר טפי ועדיין צ\"ע ודע שמרן ב\"י בא\"ח סימן ע\"ד כתב בשם הרב תה\"ד ז\"ל דהרוחץ במים צלולים ורוצה לשתות ולברך לא מהני בשיכסה ערותו בידו דידו לא הוי כיסוי דלב ויד חד גופא אינהו ואין הגוף יכול לכסות את עצמו יע\"ש ועיין בספר יד משה דק\"ס ע\"ד ד\"ה עיין במס' זבחים ועיין להרב בני יעקב בהגהותיו על הטור דרכ\"ה ע\"ב וכתב הרב מג\"א ז\"ל שם סק\"ג דטעמא משום דמב\"מ אינו חוצץ ומה\"ט בשהיה שם כתוב על בשרו ורוצה לעמוד ערום מהני בשיניח ידו עליו כדאיתא בפרק כל כתבי דק\"ך דיד ושם שני מינין הם עכ\"ל.
ואני בעוניי מסתפק הרבה בעיקר דבר זה שכתב התה\"ד ז\"ל דכיון דבגמרא פ\"ק דזבחים די\"ט סלקא בתיקו הך בעייא דהניח ידו לתוך חיקו אי חוצץ או לא ואיסור זה דלבו רואה את הערוה משמע דאינו אלא מדרבנן שהרי איכא למ\"ד דלבו רואה את הערוה מותר כדאיתא בפ' מי שמתו דכ\"ד ע\"ב אע\"ג דאנן קי\"ל כמ\"ד אסור וכמ\"ש הטור בא\"ח סימן ע\"ד מ\"מ נראה דאינו בכלל לא יראה בך ערות דבר כיון דליכא ראיה ממש בעין וכיון שכן איכא למימר ספיקא דרבנן לקולא וכדאמרינן בפרק מי שמתו דכ\"ה גבי ס' מי רגלים דכיון דמדרבנן הוא דאסירי לא גזרו בספקן יע\"ש. ואע\"ג דהרפ\"ח ז\"ל בהלכות טרפות סימן ל' סק\"ב משמע ליה דספק שלא נתברר בש\"ס אינו נכנס בכלל ספק כבר דחה סברא זו הרב פ\"ת ז\"ל שם מכמה דוכתי דמספ\"ל לתלמודא ולא נתברר הספק ופסקו הפוסקים בדרבנן לקולא יע\"ש ועיין למרן החבי\"ב ז\"ל שם ולפ\"ז נראה דאי איסור לבו רואה את הערוה אינו אלא מדרבנן דמהני כיסוי ידו דלא כהרב תה\"ד ז\"ל.
ואפשר שטעמו של הרב תה\"ד ז\"ל הוא כמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ד מהלכות בכורות בתשובת הרמה דלא סמכינן אספיקא דרבנן לקולא לעשות מעשה לכתחילה וליכנס לבית הספק דמה\"ט אין מערבין עירובי תחומין בספק חשיכה לכתחילה אע\"ג דאם עבר ועירב עירובו עירוב וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בפ\"ו מהלכות עירובין הי\"ג יע\"ש וא\"כ ה\"נ אע\"ג דאיסור לבו רואה את הערוה הוא מדרבנן וידו אי הוי חציצה ספיקא הוי מ\"מ לכתחילה אין לו לכסות בידו ולבא לבית הספק ואפשר דמה\"ט אמרינן בפרק במה מדליקין דכ\"ג ע\"א ואי ס\"ד כל בדרבנן בעי ברוכי הכא כי קאי ערום היכי מברך יע\"ש ולכאורה קשה דמאי פריך כיון דיכול להתכסות בידו ולברך הרי יכול לברך ע\"י כיסוי ידו וכמו כן שנינו בפ\"ק דתרומות מ\"ו לא יתרומו וחד מינייהו ערום משום שאינו יכול לברך כמ\"ש הר\"ש ז\"ל ואי טעמא הוי משום דמפשט פשיטא ליה דידו בגופו כחד מינא הוא ומב\"מ אינו חוצץ קשה אמאי לא פשיט הש\"ס בפ\"ק דזבחים בההיא דאיבעייא ליה בהכניס ידו לתוך חיקו אי הוייא חציצה מהך מתני' דמב\"מ הוא ואינו חוצץ מיהו לפי מ\"ש דאפי' דהוי ס' אכתי לא מהני לכתחי' אפילו בדרבנן משו\"ה לא פשיט לה מהכא דאיכא למדחי דתנא נמי משום דמספ\"ל אי ידו בגופו חוצץ או לא קאמר דאינו יכול לתרום משום דלא מצי מברך ע\"י כיסוי ידו לכתחילה ודוק ולפי\"ז נראה דאם עבר וכיסה ערותו בידו וקרא ק\"ש דיצא י\"ח כיון דמספק' הוי ועיין להרפ\"ח בהלכות ק\"ש ס\"ס ע\"א ולמרן ב\"י בס\"ס ע\"ו ועדיין צריך ישוב. ועיין להרב מג\"א סימן קל\"א סק\"ב.
וראיתי להרפ\"ח בסימן ע\"ד ס\"ב שכתב וז\"ל ומ\"ש המחבר אבל בידים לא הוי כיסוי היינו דוקא בידים דידיה אבל אם אחרים מכסו לבו בידו משמע דמהני עכ\"ל וכדבריו כת' מרן ב\"י ז\"ל בהל' תפילה סימן צ\"א וז\"ל וכת' התה\"ד ז\"ל דהנחת יד על הראש לא קחשיב כיסוי וטעמא הוא משום דהראש והיד חד גוף אינהו ואין הגוף יכול לכסות עצמו ולפי דבריו משמע שאם אחר הניח ידו על ראשו של זה חשיב שפיר כיסוי עכ\"ל. והנה אי טעמו של הרב תה\"ד ז\"ל הוא משום דמב\"מ אינו חוצץ אפי' יד חבירו נראה דאינו חוצץ דמיקרי מב\"מ שהרי בפרק הוציאו לו דנ\"ח גבי הא דאיבעייא לן במזרק לתוך מזרק אי חוצץ או לא בעא למיפשטיה מאות' ששנינו ע\"ג רגל חבירו פסול ודחי שאני התם דלא מצי מבטל ליה ולא דחי שאני רגל חבירו דמין בשא\"מ הוא ולזה יש לדחות דמזרק לתוך מזרק נמי כעל גבי רגל חבירו דמי וכיון דמספ\"ל במזרק לתוך מזרק ה\"ה ע\"ג רגל חבירו ומשו\"ה לא דחי הכי אבל מדברי התוס' בפרק לולב הגזול דל\"ז ד\"ה כי היכי נראה שיש להוכיח כן דחשיב מב\"מ שכתבו וז\"ל ומההיא דפרק ב' מידות דקאמר וננפו כולהו בהדי הדדי קהוייא חציצה לא קשייא לרבא דאמר מב\"מ אינו חוצץ דהתם כיון דלאו אורחיה הוא כו' ואם איתא דיד חבירו מין בשא\"מ מיקרי א\"כ מאי קא ק\"ל מהתם דהתם ודאי מודה רבא כיון דיד חבירו כמין בשאינו מינו הוא אלא ודאי דס\"ל דאפילו יד חבירו מב\"מ הוא וא\"כ נראה דאפי\"ה הוייא חציצה ועוד כיון דלא מצי מבטל ידו של חבירו עד שיגמור עבודתו איך יהא חוצץ וכדדחי הש\"ס פרק הוציאו לו דנ\"ח שאני רגל חבירו דלא מצי מבטל ליה ואולם סובר הוא ז\"ל דאותה דחייא לא קיימא לפום איכא דאמרי דאיתמר התם דקא מיבעייא ליה במזרק לתוך מזרק אי דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך ופשיט ליה מקרא דדרך שירות בכך כיע\"ש דהשתא להך איכא דאמרי ס\"ל דטעמא דע\"ג רגל חבירו דפסול הוא משום דאין דרך שירות בכך וקמיבעייא ליה במזרק לתוך מזרק אי חשיב דרך שירות בכך אבל לדידיה ס\"ל דחשי' שפיר רגל חבירו מב\"מ ולא מפסיל אלא משום דאין דרך שירות בכך וזה נראה דעת התוס' בזבחים פ' השוחט ומעלה דק\"י ע\"א שכתבו וז\"ל מב\"מ אינו חוצץ והא דאמרינן לעיל ע\"ג רגל חבירו פסול אין שירות בכך עכ\"ל וק\"ט אמאי לא תירצו דע\"ג רגל חבירו משום הכי פסל אע\"ג דהוי מב\"מ משום דלא מצי מבטל ליה כדדחי הש\"ס בפרק הוציאו לו דנ\"ח ולעולם דהפיסול הוא משום חציצה דה\"נ אמרינן בפ\"ב דזבחים דכ\"ד ע\"א דטעמא דע\"ג רגל חבירו פסול הוא משום חציצה כדאיתא התם אלא משום דמשמע להו דלאיכא דאמרי ס\"ל דטעמא דע\"ג רגל חבירו משום דאין דרך שירות בכך משו\"ה נקטו קושטא דמילתא אך אכתי קשה ומי הכריחם לומר דאאיכא דאמרי חולק אלישנא קמא בזה דשפיר איכא למימר דאף דאאיכא דאמרי ס\"ל דטעמא דעל גבי רגל חבירו דפסול משום חציצה הוא וכדמוכח הא סוגייא דפ\"ב דזבחים דכ\"ד אפי\"ה ס\"ל במזרק לתוך מזרק חשיב כמב\"מ ואינו חוצץ אלא דספוקי מספ\"ל אי דרך שירות בכך או לא וצ\"ע אחר זמן רב נדפס ספר ברכי יוסף להרב הגדול פאר הדור הי\"ו וראיתי לו שם בא\"ח סי' ע\"ד אות ה' שהקשה כן בשם גדול א'.
ודע דבזבחים פרק השוחט דק\"י ע\"א עלה דתנן המקריב קדשים ואמוריהן בחוץ חיי' פריך הש\"ס והא איכא חציצה ואמר שמואל בשהפכן ור\"י אמר אפי' תימא בשלא הפכן הא מני ר\"ש היא דאמר אפי' העלהו על הסלע חייב ורב אמר מב\"מ אינו חו' יע\"ש משמע דשמואל ור\"י פליגי אדרב וס\"ל דמב\"מ חוצץ וקשה דא\"כ שמואל פליג אאבוה דאמר בפ' ראוהו ב\"ד דכ\"ז ע\"ב גבי שופר שקדחו בזכרותו דכשר דמב\"מ אינו חוצץ ודוחק דאה\"נ דפליג אאבוה שהרי בפ\"ק דביצה ד\"ט ע\"א אמרינן דשמואל פליג אאבוה ומשני רבא כו' יע\"ש והשתא אי הכא פליג אאבוה הוה ליה להש\"ס לפרושי.
ואפשר לומר דהתם גבי שופר ודאי מודה שמואל לאבוה דמין במינו הוא ואינו חוצץ משום דאורחיה הוא בהכי אבל הכא גבי הקטרת אמורין ובשר על גבי המזבח כיון דלאו ארחיה דהקטרת מזבח בהכי ס\"ל דאפי' דהוי מב\"מ כשלא במינו דמי. וע\"כ לומר כן כי היכי דלא תקשי לשמואל ור\"י מההיא דאמרינן בפ' קמא דבכורות ד\"ט גבי חמור שלא בכרה וילדה שני זכרים ורבנן לימא קא סברי מקצת רחם מקדש כו' ומשני רב אשי מב\"מ הוא ואינו חוצץ יע\"ש דשמואל ור\"י נמי מודו לההיא משום דהתם אורחייהו של תאומים בהכי וכמ\"ש התוס' ז\"ל בפרק לולב הגזול דל\"ז לרבא דסבירא ליה גבי אגד לולב דמב\"מ אינו חוצץ והנה רבינו ז\"ל בפי\"ט מהלכות מעה\"ק הל' ז' פסק כרב דמקטיר בשר ואמורין בחוץ אפי' לא הפכן חייב ונתן טעם דאין הבשר חוצץ משום דמין במינו הוא יע\"ש וכתב מרן הכ\"מ דאע\"ג דשמואל ור\"י פליגי עליה דרב פסק רבינו כרב משום דהלכתא כרב לגבי שמואל דהלכתא כוותיה באיסורי ודחה גם כן לדר\"י משום דאיהו מוקי למתני' כיחידאה והוא דוחק הילכך פסק כרב הכא דמסתבר טעמיה יע\"ש. ולא ידעתי למה לא כתב דטעמו של רבינו משום דרבא שהוא בתרא ס\"ל כרב דמב\"מ אינו חוצץ כדאיתא בפ' לולב הגזול ומשום הכי דחה לדשמואל ור\"י דס\"ל דמב\"מ חוצץ. ומרן ז\"ל גופיה בפ\"א מהלכות פסולי המוקדשין הכ\"א כתב זה הטעם למה שפסק שם רבי' גבי נתן מזרק בתוך מזרק דכשר דמין במינו אינו חוצץ משום דרבא ס\"ל הכי גבי לולב וכעת צ\"ע.
ודע שהתוס' ז\"ל בפ' טרף בקלפי דמ\"ד ע\"ב ד\"ה בכל יום כתבו וז\"ל ונראה לריב\"א דכעין נרתק של עור היה עשוי סביב ידה של מחתה לאחוז בה שלא יכוה ופריך בירושלמי ואינו חוצץ ומשני קובעו במסמר כלומר על ידי מסמרים היה נקבע אותו נרתק לבית היד שיהא בטילה ויחשב כגוף המחתה ע\"כ מבואר מדבריהם שכל שנקבע הטפל בגוף הדבר העיקרי היטב ואינו זז משם בטל הוא לגבי גוף הדבר ואינו חוצץ ואפי' מין בשא\"מ דהא נרתק של עור שאינו ממין המחתה היה נותן במחתה ואפי\"ה אינו חוצץ משום דקבוע היטב במסמרים. ומכאן תשובה למ\"ש הטור בה' שופר סי' תקפ\"ו בשם י\"מ גבי ציפהו זהב במקום הנחת פיו פסול דטעמ' דפסול לאו משום דמוסיף על אורך השופר אלא מטעם שהזהב חוצץ בין שפתיו לשופר וכתב מרן ב\"י ז\"ל וז\"ל דלהא י\"מ פי' ציפהו זהב הוא כשנתן הזהב באורך השופר מיד סמוך לראשו בצד הקצר דלית ביה משום מוסיף עליו ואפי' הכי פסול משום שהזהב חוצץ בין שפתיו לשופר יע\"ש וק' מאי שנא מנרתק של עור העשוי למחתה דליכא ביה משום חציצה כיון שקבוע בו במסמרים ובטל הוא לגבי המחתה ה\"נ גבי ציפהו זהב בראשו כיון שקבוע בו היטב ואינו זז משם למה לא יהא בטל לגבי השופר ויחשב כשופר עצמו ועיין להב\"ח ז\"ל שם יע\"ש ודוק.
ועוד יש לדקדק לדברי הי\"מ דמפסיל השופר משום חציצה אם נתן הזהב כדי לנאותו למה יפסל משום חציצה הרי אמר רבא בפרק לולב הגזול דל\"ז דכל לנאותו אינו חוצץ וה\"נ אמרינן בפ\"ק דסוכה ד\"י עלה דמתני' דפרש עליה סדין מפני הנשר אמר ר\"ח לא שנו אלא מפני הנשר אבל לנאותה כשירה ופריך פשיטא כו' יע\"ש איברא דמאי דפריך הש\"ס התם פשיטא ק\"ל דכיון דרבה פליג עליה דרבא התם גבי לולב וס\"ל דאפי' לנאותו חוצץ היכי פריך פשיטא וי\"ל ודוק.
ודע שכתב רבינו בפ\"ו מה' חו\"מ ה\"ב דאם בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא שהמרור כטפילה למצה כרכן בסיב כו' אפי' ידי מצה לא יצא כו' וכתב ה\"ה ז\"ל וז\"ל וכשבלע מצה ומרור כאחד כתב רבינו שיצא ידי מצה ואע\"פ שהמרור מפסיק בין מצה לפיו אינו חשוב הפסק לפי שהמרור טפילה למצה כשכרך המצה בסיב הסיב מפסיק וחשיב הפסק ולפיכך לא יצא אפי' ידי מצה זהו דעת רבינו וכן נראה מפרש\"י ז\"ל כו' עכ\"ל וכ' הלח\"מ ז\"ל ואם תאמר ומה טעם לחלק בין סיב למרור וכי תימה משום דבסיב מיירי בשכרכן ובמרור לא כרכן אם כן ליפלוג במרור גופיה בין כרכן ללא כרכן וי\"ל דבמרור אע\"ג דכרכן מותר כיון דביה אתעביד מצוה אע\"ג דלא יצא ידי חובתו מכל מקום לא הוי הפסק כיון דמעין המצוה הוא אבל כרכן בסיב דאין הסיב עניין למצוה כלל ודאי דהוי הפסק עכ\"ל וקשה דאם כן עדיפא מינ' הוה ליה לאשמועינן דאפי' לא כרכן בסיב אלא שבלע סיב עמהן כאחד אף ידי מצה לא יצא כיון דאין הסיב ענין למצוה כלל אפילו דליכא אלא מקצת חציצה חשיב הפסק ולמה לי כרכן ואפילו גבי מצה ומרור הוה ליה לרבינו לאשמועי' דאפילו כרך מצה ומרור דאיכא חציצה בכולו אפילו הכי יצא י\"ח כיון דמרור מענין המצוה הוא אינו חוצץ.
ולכן נראה לע\"ד דרבי' בכל אחד חי' אשמועי' דגבי בלע מצה ומרור אפילו דמרור מידי דאכילה הוא והוה אמינא דמידי דאכילה אינו חוצץ משום דהוי מינו ומב\"מ אינו חוצץ קמ\"ל דדוקא בלען כאחד יצא ידי מצה משום דליכא אלא מקצת חציצה אבל אם כרך מצה ומרור ובלע אף ידי מצה לא יצא משום דהמרור חוצץ בכל המצה ואפי' דהוי מב\"מ כיון דאיכא חציצה בכוליה לא יצא י\"ח מצה ובסיפ' אשמו' דאפי' בסיב דלא הוי מידי דאכילה דוקא אם כרכן בסיב דאיכא חציצה בכוליה לא יצא י\"ח אבל אם בלע סיב עמהן יצא י\"ח כיון דליכא חציצה בכוליה. אך קשה מההיא דפ\"ק דבכורו' ד\"ט דקאמר ורבנן לימא קסברי מקצת רחם מקדש דאי כוליה רחם מקדש חציצה מיהא הוי ומשני רב אשי מב\"מ אינו חוצץ הרי דהתם ליכא אלא מקצת חציצה וקאמר רב אשי דמשום דהוי מב\"מ אינו חוצץ משמע בהדייא דאי הוי מין בשא\"מ הויא חציצה וכ\"כ שם התוס' בד\"ה ורב אשי וז\"ל תימא בפ' בהמה המקשה בעי כרכתו אחותו והוציאתו מהו י\"ל הכא דמקצתו פנוי איכא למימר טפי במינו אינו חו' יע\"ש.
ואפשר דשאני הכא גבי אכילה דמקצת חציצה לא חשיבא משום דדרך אכילה בכך שהרי כל אוכל כזית מצומצם איכא מקצת חציצה בגרונו דליכא נגיעה בכל גרונו משא\"כ גבי פטר רחם ואפשר עוד דכיון דדרך האוכל לאכול דבר עיקר עם טפל אף על גב דהטפל חוצץ מעט לדבר העיקר דרך אכילה בכך משום הכי מקצת חציצה לא חשיב חציצה לענין האכילה וזה מדוקדק במה שכתב רבינו שהמרור כטפילה למצה כלומר ומהאי טעמא מקצת חציצה לא חשיבא חציצה לענין האכילה כיון דדרך אכילה לאכול עיקר עם טפל יחד. וזה נ\"ל טעם נכון דאי לת\"ה מאי אהני לן ה\"ט שהמרור כטפילה למצה ומה בכך אם הוא טפל הא ס\"ס איכא חציצה והרי גבי לקיחת המחתה על יד בית יד של עור אמרו בירוש' והביאוהו התוס' בפ' טרף בקלפי כתבנו לשונם לעיל דאיכ' משום חציצה אע\"ג דאינו אלא טפל למחתה אמנם על פי האמור הנה נכון. ומכלל האמור עלה בידינו דאפילו במרור דמידי דאכיל' הוא אם כרך מצה עמו ובלעו אית ביה משום חציצה ולא יצא י\"ח מצה כיון דאיכ' חציצה בכוליה ולא כתב רבינו אלא היכא דבלע מצה ומרור דליכא אלא מקצת חציצה דיצא י\"ח.
וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפי\"ד מה' מ\"א די\"ב דעלה ונסתפק אי גבי אכילת איסורין איתיה להאי דינא שכתב רבינו הכא גבי מצה שאם כרך דבר איסור בסיב וכיוצא אם הוא פטור דזה לא חשיבא אכילה והביא לזה אותה שאמרו בירושלמי פ\"ג דשבועות ה\"ג שבועה שלא אוכל פת וכרכו בעלי קנים ועלי גפנים ואכל אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת חרצנים וזגים וכרכן בחרצנים וזגים חייב על כל אחת ואחת ושקיל וטרי הרב בדברי הירוש' ובסוף דבריו העלה דט\"ס נפל בדברי הירוש' ועי' הגי' היא שבועה שלא אוכל פת ועלי קנים ועלי גפנים אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת וחרצנים וזגים ואכל חייב על כל אחת ואחת ופירש הרב ז\"ל כוונת הירושלמי דרצו ללמדינו דלא מיבעיא היכא דלא נשב' על עלי קנים ועל עלי גפנים וכרך בהם את הפת ואכלן דאינו חייב אלא אחת על הפת דכיון דלאו מידי דאכילה נינהו הוה ליה מין בשא\"מ וחוצץ אלא אפי' נשבע עליהן דאחשבינהו אכילה יהיה דינם כמו אוכל ויהיה חשוב כמו מב\"מ דאינו חוצץ קמ\"ל דלא דנהי דהוא אחשביה אוכל מ\"מ לענין חציצה לא חשיב' אוכל וחוצץ ואינו חייב אלא אחת והיינו על עלי קנים ועל עלי גפנים דנוגעים בגרונו והדר קאמר שאם נשבע שלא יאכל פת וחרצנים וזגים שחייב על כל אחת וא' ונקט האי בבא בחרצנים וזגים משום דהני לאו אוכל גמור נינהו שלא מתאכלים בעינייהו כי אם על ידי תערובת כדאמרינן בפ\"ג דשבועות דכ\"ב וסבירא ליה להירושלמי דכיון דלא מתאכלי בעינייהו אלא על ידי תערובת אם נשבע עליהן אז חשיב אוכל ואין חוצצין וחייב על כל אחת וא' אך אם לא נשבע עליהן אז לא חשיבי אוכל וחוצצין ונמצא דלפי זה יש ד' חילוקי דינים דבדבר שאינו ראוי לאכילה כלל אפי' על ידי תערובת דוקא אם נשבע עלי' חשיבי אוכל ואינו חוצץ ואם לאו לא חשיבי אוכל וחוצץ ובדבר הנאכל בעיניה אף שלא נשבע עליו אינו חו' דמב\"מ אינו חו' עכ\"ל.
והנה זה שכתב הרב דכל דבר הראוי לאכילה בעיניה או שאינו ראוי בעיניה ונשב' עליו דחשיב אוכל ואינו חוצ' אפי' בשכרכו משום דהוי מב\"מ ואינו חו'. לפי האמור ומדובר בכוונת רבינו דלהכי נקט בלע מצה ומרור ולא נקט כרך כי היכי דנקט גבי סיב משום דס\"ל דעל ידי כריכה אפי' דהוי מינו כיון דאיכא חצי' בכולי חוצץ הוי הפך ס' הרב ז\"ל ואפשר לומר לדעת הרב ז\"ל דגבי אכילת מצה דוקא חשי' בליע' מרור בהדיה מין בשא\"מ אע\"ג דמרור מידי דאכילה הוא משום דבבליעת מצה איכא מצוה ובבליעת מרור ליכא מצוה ומש\"ה כי איכא כוליה חציצה לא יצא י\"ח מה שאין כן בנדון הירושלמי שהביא הרב מש\"ל ז\"ל וכעין זה כתבו התוס' בפ\"ק דבכורות ד\"ט ד\"ה אמר רב אשי למה שהוקשה להם מההיא דכרכתו אחותו וז\"ל א\"נ אחותו הוי אינו מינו טפי מאחיו עכ\"ל כלו' דגבי יצאו שניה' זכרים להכי חשיב מינו משו' דאיתנהו במצות פטר רחם משא\"כ באחותו וכן מבואר בדברי הרא\"ש ז\"ל שם יע\"ש ומה שיש לעמוד עוד בדברי הר' הרל\"מ והרב מש\"ל עיין בדרושי' אשר לי.
ודע דבמ\"ש רבינו דאם בלע מצה ומרור כאחד דיצא ידי חובת מצה הקשו התוס' בפרק ע\"פ דקט\"ו ע\"ב ד\"ה ידי מצה וז\"ל ואם תאמר כיון שאין במרור זה מצוה מדרבנן לבטיל מרור להאי מצה דבהדיה וי\"ל דלא שייך ביטול אלא כשלועסן יחד דאז מבטל טעם אחד את חבירו אבל כשהן שלמין אפילו יהיה יותר מחבירו לא מבטל ליה עכ\"ל ודברי התוס' הללו אשתמיטתיה להרב בית יעקב סימן ס\"א דעלה בדעתו לומר דמצוות מבטלות זו את זו אף במידי דלאו בר אכילה כמצות שחיטה וכסוי בבת אחת יע\"ש ועל פי דברי התוס' הללו מתורץ אצלי מה ששמעתי מקשים באותה שאמרו בפרק התערובות דף ע\"ח אמר ר\"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו יע\"ש ואלו בפרק גיד הנשה דק\"ג ע\"ב אמרינן אכל בשר מן החי ובשר מן הטריפה לר\"ל חייב שתיים ולר\"י אינו חייב אלא א' וכתב רש\"י ז\"ל דלר\"ל חייב שתיים משום דאיכא תרי לאוי ואע\"ג דבחדא אכיל' וחדא התראה אכלינהו יע\"ש והשתא קשה כיון דלר\"ל איסורין מבטלין זה את זה היכי מחייב בבשר חי ובשר טריפה בחדא אכילה לא אחת ולא שתים דהא אי אפשר שלא ירבה מן א' על חבירו ויבטלנו וליכא למימר דהכא מיירי באוכל כזית אחד מבהמה אחת שיש בה שני איסורין הללו דהא מבואר התם בפרק ג\"ה דמיירי בב' בהמות דאי בבהמה אחת לא מחייב לר\"ל אלא אחת כדאיתא התם יע\"ש.
אמנם ע\"פ האמור ניחא דהתם מיירי כשבלען כאחת דליכא ביטול אלא בלעיס' וכמ\"ש התוס' ודוק ובזה יתיישב אצלי מה ששמעתי מקשים ע\"ש חכמי ירושלים במ\"ש המרדכי בפסחים בסדר של פסח עמ\"ש בהלל שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת וז\"ל פירוש היה נוטל כזית מצה וכזית מרור וכזית חרוסת ואוכלן וא\"ת הא אין מחזיק בית הבליעה כל כך דהא אמרינן דשיעור בית הבליעה מחזיק היינו כביצה י\"ל ה\"מ כשהאוכל שלם אבל כשהוא מרוסק מחזיק טפי וכשמגיע לבית הבליעה מרוסק הוא ולכך מחזיק כולי האי עכ\"ל.
ודבריו נראים הפך סוגייא דפרק אמרו לו דף י\"ד ע\"א עלה דמתני' יש אוכל אכילה א' וחייבין עליה ד' חטאות ואשם אחד ואמרינן בגמ' רב אדא בר אחא מתני חמש חטאות ומתריץ לה כגון דאכל כזית פיגול ופרכינן וניתני שש חטאות ונוקמה כגון דאכל כזית דם ומשני בחדא אכילה מיירי בשתי אכילות לא מיירי ושיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זתים ע\"כ והשתא לפי דברי המרדכי דכשהוא מרוסק מחזיק עד שלשה זתים מאי משני דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זתים כיון דמצי למתני שש חטאות כשאוכלן באכילה אחת ועל ידי לעיסה וכשהוא מרוסק הרי מחזיק עד ג' זת\"ד.
ואולם ע\"פ האמור הנה נכון דודאי כי פריך הש\"ס וניתני שש חטאות ונוקמה בשאכל כזית דם באוכלן שלא על ידי לעיסה קא פריך שבולען כא' דאי על ידי לעיסה לא קפריך מידי דכיון דאיכא מ\"ד איסורין מבטלין זה את זה והיינו רבנן דפליגי אהלל הזקן כדאיתא התם בזבחים דע\"ט ובפ' ע\"פ דקט\"ו א\"כ. איכא למימר דהאי תנא דתני חמש חטאות ס\"ל הכי ומש\"ה לא מצי למתני שש חטאות ובדאכיל נמי כזית דם ע\"י לעיסה דהא מתבטל הוא בלעיסה עם כזית האחר של שאר איסורין ולא מיחייב לא משום דם ולא משום שאר איסורין דאי אפשר שלא ירבה מן הא' על חבירו ויבטלנו ועכ\"ל דקושיית הש\"ס היא דליתני שש חטאות ובדאכיל כזית דם עם שני זתים של איסורין אחרים על ידי בליעה ולא לעיסה והשתא ליכא משום ביטול איסורין וכמ\"ש התוס' בפרק ע\"פ וע\"ז תריץ יתיב שפיר דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זתים ודוק ועיין בספר ארעא דרבנן מ\"ב סי' קל\"ה דמה שהקשה שם בדברי הטור דסתרי דבריו אהדדי שהוא ז\"ל פסק בה' פסח כהלל שהיה כורכן ולדידיה אין מצות מבטלות זא\"ז ואין מבטלין זא\"ז כדאמר ר' אלעזר בזבחים דע\"ט ובפרק ע\"פ דף קט\"ו ואלו בי\"ד ס\"ס צ\"ח פסק כר\"ל דאיסורין מבטלין זה את זה וכתב דהנכון בזה דהא דפס' בי\"ד דאיסו' מבטלין זא\"ז ה\"ד מין במינו אבל מין בשא\"מ לא ע\"כ. ודבריו תמוהים מלשון הטור ז\"ל שכתב שם בי\"ד וז\"ל וכן ג' מיני איסורין ביבש כל שני מיני רבים על הג' ומבטלין אותו ופטורין על ג' ע\"כ וג' מיני איסו' לא משכחת לה אלא במין בשא\"מ כגון כזית חלב ודם ונבלה ולעיקר קו' ע' בס' כרתי ופלתי הנדפס מחדש שם בי\"ד ס\"ס צ\"ח ודוק.
ודע דיש מין בשא\"מ דאינו חוצץ כההיא דאמרי' בשבת פרק כל כתבי לענין טבילה דהדם והדיו והחלב והדבש לחים אינן חוצצין דדבר לח אינו חוצץ ועיין ביומא דנ\"ח ע\"א עלה דבעי רמי בר חמא הניח סיב בתוך המזרק וקיבל בו את הדם מהו. ושמעתי מקשים על מה שנסתפק הרב מש\"ל בפרק ב' מהלכות עיה\"ך הל' ב' אמ\"ש שם רבינו גבי טבילת כ\"ג טובל ועולה ומסתפג כו' אי ספוג זה הוא חיוב או אורחא דמילתא וכת' דמדברי רבינו שכתב ומסתפג משמע דחיובא הוא וחיוב זה הוא משום דקי\"ל דאפי' נימא או עפר בין בשר לבגד הוי חציצה ועבודתו פסולה כמ\"ש רבינו בפ\"י מה' כלי המקדש ולפ\"ז יש לחוש שמא נדבק בבשרו מעפרותיו נימא או עפר ואף דנימא דאין לחוש לזה הרי כתב רבינו שם הל' ז' שצריך ליזהר שלא תכנס הרוח בשעת עבודה בין בשרו לבגדו עד שיתרחק הבגד מעליו ופרש\"י דלא גרע מים מרוח וא\"כ צריך לספוג דשמא המים יהיו מבדילי' בין הבגד לבשר את\"ד יע\"ש ותמהו על דבריו מאחר דקי\"ל דדבר לח אינו חוצץ ומה מקום לומר דספוג זה הוא משו' חציצת המים ולדידי אי מהא לא אירייא דהתם לא אמרו דאינו חוצץ אלא לענין טבילה דכיון שהדם והדיו שעל בשרו הן לחים אין חוצצין בין הבשר למי הטבילה דכיון דמי הטבילה הן לחים הרי המים והדיו מתבטלים עם המים שבמקוה וליכא משום חציצה אבל לגבי לבישת הבגדים של כהנים איכא למי' דהמים חייצי בין הבשר.
אמנם אי קשי' הא קשי' דאמרי' ס\"פ תמיד נשחט דס\"ה ע\"ב ובזבחים דל\"ה ע\"א שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם ומקשים והא קא הוי חציצה ומשנינן לח הוא ואינו חוצץ כדתניא הדם כו' הרי בהדייא דלא הוי חציצה דבר לח אפילו בין רגליו לרצפה וה\"ה בין בשר לבגדיהם. ועיין תשו' שבות יעקב סי' ס\"ט.
שוב ראיתי אותה ששנינו בר\"פ חומר בקדש לא כמידת הקדש מידת התרומה שבקדש מתיר ומנגב ומטביל כו' ופירש רש\"י ומנגב אם לח הוא מנגבו תחילה דהוי כחוצץ כו' יע\"ש נראה מבואר דזה חומרא של קדש דאע\"ג דבעלמא קי\"ל דדבר לח אינו חוצץ לענין קדש החמירו דצריך לנגב דבר לח שעליו שלא יהא נראה כחוצץ ולפי זה ההיא דאמרינן בפרק תמיד נשחט שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם ולא חששו לחצי' אע\"ג דהוי דבר לח מפני שלא החמירו ח' בקדש אלא לענין טבילה דוק' א\"נ התם לא החמירו מפני שיש בדבר שבח לבני אהרן שהולכין עד ארכובותיהם בדם דמפני שיש שבח בדבר הניחו הדבר לדין תורה ולא חששו לחציצה מה שא\"כ בשאר דברים חששו לזה מפני חומרו של קדש והשתא ממילא נוחים ג\"כ דברי הרב מש\"ל שהוא ז\"ל נסתפק בההיא דעלה ונסתפג אם סיפוג זה משום חיו' ומשו' דדמי לחציצה דאע\"ג דבעלמא דבר לח אינו חוצץ הכא גבי טבילת כ\"ג החמירו כההיא דטבילת כלים לקדש ששנינו מנגב ואח\"כ מטביל משום חומרא או דילמא שאני טבילת כלים שמפני שעד השתא לא היו ראויים לקדש החמירו בטהרתן מה שאין כן בטבילת כ\"ג שבא לעבוד עבודה וכבר טבל ונטהר כדינו שאין כאן חשש חציצה לענין טהרה אלא לענין עבודה חיישי' לחציצה זו ואין כאן עבודה וכל כה\"ג אפשר דלא חיישינן מדרבנן. וא\"נ אפשר דספקו של הרב ז\"ל הוא דאפשר דע\"כ לא חיישי רבנן לחציצה דדבר לח בקדש אלא דוקא בדבר לח שיש בו ממשות כדם ודיו וחלב דאף ע\"פ שהן לחים הלחות שבהן יש בו ממשות אבל המים הן לחים ואין בהם ממשות כלל.
וזה נראה דעת הרע\"ב ז\"ל שכתב בפירוש המשנה שם בפרק חומר בקדש וז\"ל ומנגב אם לח הוא מנגבו תחילה דשמנונית שעליו הוי כחוצץ עכ\"ל הנה הוסיף הרב ז\"ל על פי' רש\"י ז\"ל מילת שמנונית כנראה שדעתו ז\"ל דלא החמירו בקדש בדבר לח אלא במידי דאית ביה ממשות כשמנונית דם ודיו וכיוצא אבל אם הוא דבר לח שאין בו שמנונית כמים לא בעי' ניגוב אפי' בקדש כיון דאין בהם ממש כלנע\"ד.
ואולם מאי דפשיטא ליה להרב ז\"ל לעיקר ספקו ממ\"ש רבינו שצריך ליזהר שלא תכנס הרוק בין בשרו לבגדו דלא גרעי מים מרוח אחרי המחילה הראויה לפי כבודו נראה שאין דמיונו עולה יפה דשפי' איכ' למי' דגרעי המים מהרוח הרבה דהרוח מדחי הבג' מעל בשרו ולא קרי' בי' יהיו על בשרו אבל המים נבלעים בבגד ואינן מרחיקים הבגד מעל בשרו והואיל ולא חייצי שפיר קרינן ביה יהיו על בשרו ועיין בספר ברכי יוסף א\"ח סי' ז\"ך אות א' ומ\"מ לענין הלכה לפי מה שדקדק הרב ז\"ל מדברי ר' דעלה ונסתפג דקתני מתני' חיובא הוא נלע\"ד שדעתו ז\"ל הוא מפני אות' ששנינו בפ' חומר בקדש דחכמים עשו מעלה בקדש דאפי' דבר לח חוצץ ושאני ההיא דפרק תמיד נשחט דאמרי' שבח הוא לבני אהרן כו' דמה\"ט דשבח לא חששו לחציצה ועיין בספר הר' חמדת ימים בפ\"ג דשבת שכתב וז\"ל ומנהג האר\"י ז\"ל שלא לנגב עצמו ממימי המקוה כי מימי שבח המה וראוי לגוף לשואבן ואל תתעקש מאותה ששנינו עלה ונסתפג דכ\"ג שאני דלא ליהוי דבר חוצץ בינו לבין הכתונ' וזה פשוט עכ\"ל ומיהו הא ק\"ל בעיקר כלל זה שכתבנו דדבר לח אינו חוצץ מההיא דאמרינן בר\"פ כסוי הדם נהי דלמטה לא אפשר למעלה אפשר לעביד כסוי מי לא תניא רבי יונתן בר יוסף אומר שחט חיה ואח\"כ שחט בהמה פטור מלכסות בהמה ואחר כך חיה חייב לכסות ופרש\"י פטור מלכסות שהרי דם בהמה למעלה ומה יכסה חייב לכסות ואע\"ג דליכא עפר למטה בינו לדם הבהמה ה\"נ אע\"ג דאין למטה יתן למעלה עכ\"ל יע\"ש והשתא כיון דקי\"ל דדבר לח אינו חוצץ אפילו שחט חיה ואח\"כ שחט בהמה למה לא יהא חייב לכסות כיון שדם הבהמה הוא דבר לח אפילו למעלה מדם החיה אינו חוצץ וכשמכסה עליה הו\"ל כאילו מכסה על דם החיה וכמו כן ק' כששחט הבהמה על עפר ואח\"כ שחט דם החיה עליה אין דם הבהמה חוצץ בין העפר לדם החיה אלא הו\"ל כאלו שחט החיה על העפר ממש כיון שדם הבהמה שהוא דבר לח אינו חוצץ והיכי מוכח הש\"ס מהך ברייתא דאפילו היכא דאי אפשר ליתן עפר למטה צריך ליתן למעלה דהכא כיון דדבר לח אינו חוצץ הא הו\"ל כאלו נתן ג\"כ עפר למטה ואולי אפשר דמה\"ט השמיטו הרי\"ף והרא\"ש ורבינו ברייתא זו מהלכה ועיין בהרב פרי תואר ז\"ל בסכ\"ח סקי\"ט באורך ודוק ועיין עוד בפ\"ק דגיטין ד\"ז ע\"ב עלה דאמרינן התם תני חדא המביא גט בספינה כמביא גט בארץ ישראל ותנייא אידך כמביא בח\"ל אמר רבי ירמיה ל\"ק הא ר' יאודה הא רבנן דתנן עפר ח\"ל הבא בספינה לארץ חייב במעשר ובשביעית אמ' ר' יאודה אימתי בזמן שהספינה גוששת אבל אין הספינה גוששת פטור אביי אמר הא והא רבי יאודה היא ול\"ק כאן בזמן שאין הספינה גוששת כאן בזמן שהספינה גוששת אמר ר\"ז עציץ נקוב שמונח ע\"ג יתדות באנו למחלוקת ר\"י ורבנן אמ' רבא לא היא ע\"כ לא קאמר ר\"י התם אלא בספינה העשויה לברוח אבל עציץ שאינו עשוי לברוח לא א\"נ ע\"כ לא קאמרי רבנן התם אלא בספינה דלא מפסיק אוירא דמייא כי ארעא סמיכתא דמייא אבל עציץ דמפסיק אוירא לא ע\"כ.
והשתא לרבנן דפליגי אר\"י וס\"ל דאפי' אין הספינה גוששת בארץ חייבת במעשר ובזה משמע ד" + ], + [ + "שורש ספיקא דרבנן וספק ספיקא דאורייתא מצות \n לולב להנטל ביום הא' של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת כו'. הנה בר\"פ לולב וערבה שנינו די\"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהם להר הבית כו' ומלמדין אותם לומר כל מי שמגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה וכת' רש\"י ומלמדין ב\"ד את כולם לומר אם יבא ליד חבירי הרי הוא שלו במתנה. וראיתי להרב המופלא מוהריט\"א בספר שמחת י\"ט בדף רל\"ד ע\"א שהקשה דמה היו צריכין ללמד דעת את כל העם שהוא טורח גדול למה שילמדו כן לשנים לשלשה בני אדם שיאמרו כן או ב\"ד עצמן שיאמרו ויתנו על לולביהם כן סגי שהרי כיון דאיכא שלשה בני אדם שיתנו כן הרי למחר כשלוקח כל א' לולבו שפיר יוצא מספק ספיקא ספק בא לידו את שלו ואת\"ל הוא של חבירו ספק בא לידו מאותם שאמרו כל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא שלו במתנה וספק ספק' המתהפך הוא דילמא מאותם שהתנו הוא ואת\"ל לא בא מאותם שהתנו ספק בא לידו את שלו דהא ודאי לא חמיר עשה זה משאר איסורים דאורייתא דמקלינן בספק ספיקא כו' וע\"כ צ\"ל במתני' דמטעם ס\"ס היו יוצאין אף אם יאמרו כולם שהרי כל העם היו מוליכין את לולביהם ולא יבצר מהיות ביניהם קטנים שמביאין נמי לולביהם ע\"ג האצטבא דאלו היו מניחים של קטנים במקום אחר לא הוה שתיק תנא מהא כדלא שתיק בזקנים לומר שהיו מניחים בלשכה וא\"כ אף אם יאמרו הקטנים כל מי שיגיע לולבי לא מהני דקטן אקנויי לא מקני אם לא שנאמר דמטעם ס\"ס ש\"ד כו' עכ\"ל ותמהני טובא דנראה דאישתמיט מיניה מ\"ש הרא\"ם בתשו' ח\"א סימן כ\"ה והביא דבריו הר\"ב כנה\"ג בא\"ה סימן ס\"ח הגה\"ט אות כ\"ז שנשאל על מי שגירש אשתו מפני שאמר שראה גוי אחד משרת שלו שנשק אותה וחבקה אבל לא בא עליה אם מותר להשיאו עצה להחזיר גרושתו כיון שלא ראה שנטמא' או יהיה אסור להשיאו עצה כזו כיון שהיא פרוצה אצלו אע\"פ שלא ראה בה דבר טומאה משום הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו כי בודאי מעשה הפריצות כזה מוכיח שהיה רגיל אצלה מקודם ולבו גס בה ובודאי נסתרה והיא נטמאה ואחר שהביא דברי רבינו בפכ\"ד מה' אישות דעל ענין כזה אין כופין אותו להוציא כל דליכא שני עדים שיעידו שזינתה בפניהם ברצונה ונראה מדקדוק דבריו דלא כפינן לו להוציאה וגם אין משיאין לו עצה להחזיקה בידו משום דילמא קושטא קאמר ואע\"פ שיש בענין זה כמו ס\"ס דילמא מה שאמר הבעל שראה את הגוי שחבקה ונשקה שקר קאמר ואת\"ל דקושטא קאמר מאן לימא לן שזינתה דילמא לא נעשה בה אלא נישוק וחיבוק לבד ותו לא וכיון דאיכא ס\"ס יכולים אנו להשיאו עצה שיחזירנה וכ\"ש שאם לא גירשה נותנין לו עצה שלא לגרשה לזה כתב דאיכא למימר דהא דמקלינן בס\"ס אינו אלא בדבר שכבר נעשה אבל לעשות מעשה לכתחי' לא יע\"ש. גם הרב מוהרשד\"ם בחי\"ד סימן קי\"ג הביא דבריו מרן החבי\"ב שם בא\"ה כתב כלשון הזה של הרא\"ם דלא אמרינן ס\"ס לקולא אלא בדבר הנעשה כבר אבל לא לכתחילה יע\"ש וא\"כ מאי קא ק\"ל להרב מוהריט\"א שיאמרו כן לב' או לשלשה בני אדם כו' ושיסמכו אס\"ס לכתחילה מאחר דלפי דברי הרבנים הנז' אין לסמוך אס\"ס לכתחילה.
איברא דלפי מ\"ש הרב מוצל מאש דת סימן י\"ג שהביא דברי הרא\"ם ז\"ל הללו וכתב וז\"ל פי' דבריו שהוא ר\"ל דכיון שזה האיש שאמר שראה את הגוי כו' איכא למימר דילמא משקר ואת\"ל דלא משקר דילמא לא היה רק אותו כיעור לבד ותו לא כו' ע\"ז כתב דבנדון כזה שצריכין אנו לומר להתיר לו שהוא משקר ולהד\"מ הא ודאי לא עבדינן ס\"ס כזה אלא דוקא אם היה שכבר נעשה מעשה אז היה ראוי לומר דילמא משקר ולכך עשה מעשה נגד מה שהוא אמר בפיו אבל כשבא לישאל אם מותר או אסור כדי לעשות מעשה איך נאמר דמה שאמר מפיו שקורי קמשקר כדי לעשות ס\"ס ולהתירה לכתחילה כו' יע\"ש הנה לפי דבריו הללו אף הרא\"ם ז\"ל אזיל ומודה דסמכינן אס\"ס אפילו לכתחילה אלא דבנדון הרא\"ם דוקא קאמר דלא סמכינן אס\"ס לכתחילה. האמנם ממה שסיים הרב מוהר\"י אלפ'אנדארי וכתב וז\"ל אמנם יש לעיין במסכת נידה ר\"פ האשה דמשם מוכח בהדייא בגמרא דלא אמרינן ס\"ס לכתחילה. דלכאורה נראה דהרב ז\"ל משם למד חילוק זה ועיין במוהרא\"ש סי' כ\"ד עכ\"ל מבואר מדבריו דבכל ס\"ס ס\"ל להרא\"ם דלא סמכינן לכתחילה היפך מ\"ש הרב מוהריט\"א הן אמת כי לא ידעתי מהיכן הוכיח הרב מוהר\"י אלפ'אנדארי מאותה סוג' דנידה דלא סמכינן אס\"ס לכתחילה דאדרבא מאותה סוגייא משמע להיפך דאף לכתחי' שרי דהכי איתא התם עלה דתני במתני' האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם רמ\"א אם עומדת טמאה ואם יושבת טהורה רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה איש ואשה שעשו צרכיהן בתוך הספל ונמצא דם על המים רבי יוסי מטהר ור\"ש מטמא שאין דרך האיש להוציא דם אלא שחזקת דמים מן האשה ובגמרא פרכינן עלה דתני איש ואשה דר\"י מטהר השתא בחדא ספיקא מטהר בס\"ס מיבעייא מהו דתימא דיעבד אבל לכתחילה לא קמ\"ל ופי' רש\"י ז\"ל דיעבד כגון שנתעסקה בטהרות אבל לכתחי' אומרים לה אל תתעסק קמ\"ל ממשנה יתירתה דאפי' לכתחילה קאמר ועיין להרע\"ב ולהרב תי\"ט שם והמבואר מסוג' הלזו דאי הוה תני בספק אחד לבד ר\"י מטהר הו\"א דהיינו דוקא דיעבד ולא לכתחילה אבל השתא דתני דמטהר בס\"ס נמי דמייתר שמעינן דבספק אחד מטהר אפילו לכתחילה דהו\"ל כאילו תני שדין הספק האחר כדין השתי ספיקות דפשיט לן דאפילו לכתחי' מתיר ר\"י בשתי ספיקות וכן ראיתי בחי' הרמב\"ן שם בר\"פ האשה שכתב דמשנה יתירה אשמועינן דחדא ספיקא דומייא דשתי ספיקי הוא ואפילו לכתחילה וזה מבואר היפך דברי המ\"מ שכתב דמסוגייא זו מוכח בהדייא דלא אמרינן ס\"ס בלכתחילה דאדרבא איפכא שמעי' מינה כמדובר וצ\"ע וראיתי לרבינו בפ\"ה מהלכות א\"ב די\"ז שפסק כר\"י דבין עומדת ובין יושבת טהורה ולא ידעתי אמאי לא ביאר דאפילו לכתחילה היא עוסקת בטהרות והנה לכאורה מסוג' זו היינו יכולים ללמוד דבספק אחד דבדרבנן אזלינן לקולא כל עוד שלא מצינו גילוי בפי' דאף לכתחילה תלינן לקולא לא סמכינן אהאי כללא להתיר הספק לכתחילה אלא דיעבד כי היכי דהכא אי לאו משנה יתירתא הו\"א דר\"י דיעבד דוקא קאמר דספק אחד בדרבנן תלי' לקולא ולא לכתחילה ובזה היינו יכולים לומר דמכאן למד הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג בהלכות מגילה שהביא הרפ\"ח בי\"ד סי' ק\"י בכללי הס\"ס סימן ד' גבי טומטום אינו מוציא את מינו דאפילו בספק דרבנן לא תלינן לקולא לכתחילה וכתב עליו הרפ\"ח ולא נהירא דהא בכל דוכתא מקלינן בחד ספק בדרבנן או בתרי ספיקי בדאורייתא ואף לכתחילה וכן מבואר בתשו' הרשב\"א סימן תצ\"ז עכ\"ל ודברי הרשב\"א הוא שכתב דכלי גוים שהצריך הכתוב הגעלה בכלי מדין דשורת הדין היה נותן בלי הגעלה מטעם ס\"ס חדא דדילמא לא בשלו בו היום ואת\"ל היום שמא לא נשתמשו בו דברי' האסורים ואת\"ל בדברים האסורים שמא בדברים הפוגמים התבשיל כגון חומץ בגריסין ואפשר דבדין היה להשתמש בו לכתחילה ככל ס\"ס דמותר אפי' לכתחי' אלא דעשו הרחקה יתירה באיסורי גוים.
ואולם נראה דמסוגייא זו אין ראיה לדברי הרא\"ם לענין ספק אחד בדרבנן בעלמא דקי\"ל ספיקא דרבנן לקולא לומ' דהיינו דוקא דיעבד דהכא כיון דר\"י לא קאמר בהאי לישנא ספקא דרבנן הוא בעומדת וטהורה אלא הכי קתני שר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה להכי מספ\"ל להש\"ס דילמא דוקא קאמר ועוד דאפשר דמשום דאפושי בפלוגתא לא מפשינן משו\"ה מספ\"ל לתלמודא ר\"י דיעבד קאמר או אפילו לכתחילה והוצרך להוכיח ממשנה יתירתא דאפילו לכתחילה קאמר ואיך שיהיה הנה מדברי הרא\"ם ז\"ל אין מקום להקשות ע\"ד מוהריט\"א אי משום דאפשר דהרא\"ם לא קאמר דאין סומכין אס\"ס אלא בנדונו וכמ\"ש הר\"ב מוצל מאש ואי משום דרבים דחו דבריו כמ\"ש משם הרפ\"ח ומרן החבי\"ב בא\"ה סימן ס\"ח בכללי הס\"ס ואולם אין ס' דאישתמיט מיניה דהרב מוהריט\"א מ\"ש בתשו' מוהר\"י הלוי סימן כ\"ב ליישב מ\"ש מוהרשד\"ם בחי\"ד סימן קי\"ג דלא אמרינן ס\"ס לקולא אלא בדבר הנעשה כבר אבל לא לכתחי' שזה נראה היפך מ\"ש בשאר תשובותיו שבא\"ה אפילו לכתחילה סמכינן אס\"ס להתיר וכתב הרב הנז' דבי\"ד סימן קי\"ג לא כתב אלא שלא לעשות מעשה בידים דע\"י אותו מעשה נעשה ס\"ס כההיא דנדון הרב דליכ' ס\"ס אלא ע\"י עשיית התרת הציבור כל כה\"ג אין לנו לעשות התרה לכתחילה לציבור ולהוליד הס\"ס בידים יע\"ש דלפי\"ז אין מקום לקושיית הרב מוהריט\"א כמובן גם מ\"ש הרב מוהריט\"א דלא חמיר מ\"ע משאר איסורים דאורייתא דמקלינן בס\"ס כו' לא ידעתי אמאי לא זכר ש\"ר דברי הר\"ב מ\"מ שכ' היפך דבריו הללו ליישב דברי הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג בענין טומטום אינו מוציא את מינו דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא בדיעבד אבל לכתחי' לא וכן בס\"ס דאורייתא ה\"נ ותמהו עליו רבי' שהרי כל האיסורים אנו מתירין בס\"ס לכתחילה איסור ערוה ואיסור מאכל ובדרבנן בספק אחד אפי' לכתחי' וכתב ע\"ז הרב מוהר\"י אלפ'אנדארי דכוונת הרא\"ם לומר דדוקא לענין איסור שהוא ל\"ת שרינן ספק ספיקא אפילו לכתחילה משום דממזר אסרה תורה ס' ממזר אינו בבל יבא וכן בכל האיסורי' ספקן לא אסרה תורה אבל לענין קיום מצוה או דרבנן או דאורייתא שהיא עשה כו\"כ אין לפוטרו מטעם ס\"ס שהרי אפילו באלף ספיקות כיון שיש ס' א' מני אלף כי הוא חייב הרי לא קיים העשה דהרי החיוב מוטל עליו ולכך אין לומר שזה הספק אם הוא זכר יוצא מידי חיובו לכתחילה ע\"י אותו הקורא משום דס\"ס הוא אם יוצא י\"ח או לא לכך אמרו שיקרא הוא בעצמו הרי שחילק בין איסור למצוה הפך מאי דפשיטא ליה לה' מוהריט\"א ז\"ל והחילוק נר' נכון וברור.
גם עיקר קו' הרב מוהריט\"א לא שמיע לי דכיון דהלולבים כולם אינן שוים במראה ובדומה שיש בהם קצרים וארוכים ומשונים במראה ומי שהיה בידו לולב קצר והגיע לידו לולב ארוך או להפך וכן בשינוי המראה שיודע בודאי שהלולב שהגיע לידו אינו שלו איך יתכן לעשות ס\"ס ס' שהוא שלו ס' שהוא של מי שאמר כל מי שהגיע לולבי בידו מאחר שהס' שהוא שלו ליתיה בעולם לפי מה שברור לו שזה הלולב אינו שלו ומכירו. גם מה שהכריח מההיא דקטנים אינו הכרח דאיכא למימר דהקטנים עצמן היו מוליכין את לולביהם ביום השבת ולא היו חוששים לחילול שבת כמ\"ש ביבמות אפי' מפתחות דבי מדרשא זיל דבר טלי וטלייתא, א\"נ אביהם של תנוקות לא היו מקנים להם הלולב עד יום השבת א\"נ לולביהם של תנוקות ניכרים היו שהיו קצרים, א\"נ ביום שבת לא היו נוטלין לולב.", + "שורש איסור נטילת לולב בשבת חל \n יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו ניטל בשבת גזירה שמא יוליכנו ד' אמות בר\"ה כמו שגזרו בשופר כו'. וכתב המ\"מ הכי איתא בפ' לולב וערבה ששה וז' כו' והקשו בגמ' ושאר כל הימים ששה אמאי טלטול בעלמא הוא ותיר' רבא שמא ילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד\"א כו' הנה הר\"ן ז\"ל בריש פרק בתרא דר\"ה הק' דמ\"ש הני דגזרינן ומ\"ש מילה דלא גזרינן שמא יעביר תינוק או אזמל בר\"ה וכתב וי\"ל דהני שאני מפני שהכל טרודים בהם ולא מדכר חד אחבריה משא\"כ במילה. ושוב הקשה מההיא דטמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח דגזרו ביה משו' שמא יעבירנו בר\"ה ותירץ דהתם נמי טרודים בפסחיהם.
ושמעתי מפי מורי הרב בעל שער המלך שהקשה על דברי הר\"ן ז\"ל הללו דמה יענה ביום שידובר בו אותה שאמרו ביומא דף ח' ע\"ב גבי כ\"ג שהיו מפרישין אותו שבעת ימים קודם יום הכפורים והיו מזין עליו כל שבעה משום חשש טמא מת דפריך התם תלמודא בשלמא ראשון ושני וג' ניחא וכן חמישי ושישי ושביעי אלא רביעי למה לי הזאה כלל וקאמר התם ולטעמיך הזאה כל ז' מי איכא והא הזא' שבות היא ואינ' דוחה שבת אלא מאי אית לך למימר לבד משבת ה\"נ לבד מרביעי יע\"ש והרי הכא דליכא שום טירדא לשאר העם וקאמ' דלא דחייא שבת משום שבות.
ולע\"ד יש ליישב ולומר דלא הוצרך הר\"ן ז\"ל להאי טעמא דטרודים אלא גבי הזאת טמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח דעקרו רבנן בגזרתם מצות ק\"פ ולהכי הוצרך לומר טעמ' דטרודים להחזיק כח הגזירה עד שתעקר מפניה מצוה מן התורה משא\"כ הכא שמה שמזין עליו שלישי ושביעי אינו אלא משום חששא שמא נטמא ואינו אלא מדרבנן וכמ\"ש התוס' לעיל ד\"ה ע\"א ד\"ה הזאה בסיני כו' אם כן תו לא צריכנן לה\"ט דטרידי דבלאו הכי בגזירה כל דהו שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה גזרו ועקרו להזאה דרבנן ואפילו משום שבות דעלמא משום דמחזי כמתקן גברא: ומצאתי להרשב\"א ז\"ל שהק' בשמעתין דקאמר תלמודא והיינו טעמא דמגילה דלמה ליה לתלמודא להאי טעמא דת\"ל דמגילה הוייא דרבנן ויש כח בידם לעקור דבריהם משום שבות דעלמא דהם אמרו והם אמרו יע\"ש והכי נמי דכוותא היא ודוק.
ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד בספר לשון למודים ע\"ד הר\"ן ז\"ל מההיא דטבילת כלים בשבת דאמר רבא דהיינו טעמא משום יעבירנו ד\"א בר\"ה אף דליכא שום טירדא והניחה בצ\"ע ועפ\"י האמור ישנו מן היישוב דהתם דלא עקרו רבנן שום מצוה וגזרתם תו לא צרכינן לטעמא דטירדא לחזק גזרתם דבכל דהו חששו וגזרו ומיהו בלאו הכי נמי לא קשיא מטבילת כלים דהתם שאני דאפשר דמטביל בלילה לצורך הכלי ולית מאן דחזי ליה משא\"כ במילה ומן האמור בתירוצנו הראשון דשאני התם דלא עקרו רבנן שום מצוה יעלה מן היישוב מה שהקשה עוד בס' לשון למודים אמאי לא מני רבא בהנו תלת מילי דשופר ולולב כו' גם טבילת כלים בשבת דהאי נמי מהאי טעמא הוא וכדקאמר רבא גופיה בי\"ט דח\"י: ובהכי ניחא דלא מני אלא מילתא דרמי חיובא אגברא דזמנו קבוע ביום זה ואפי\"ה גזרו רבנן ועקרו אותה משא\"כ בטבילת כלים דליכא עקירת מצוה ודוק.
וראיתי בס' הנז' שתירץ דכיון דאיכא טעמי אחריני גבי טבילת כלים לבד מטעמא דרבא להכי לא מני לה יע\"ש ומן התימה עליו דאם כן איך מני בהדייהו מגילה כיון דאיכ' טעמא אחריני דיהיב ר\"י בפ\"ק דמגילה מפני שעיניהם של עניים תלוייות במקרא מגילה ואמרי' התם דברייתא מסייע ליה וצ\"ע." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n עושה לוקח בד אחד כו' וחובט בה על הקרקע או על כו' בלא ברכה שדבר זה מנהג נביאים הוא כו'. ע\"כ. בפרק לולב וערבה דמ\"ד קאמר רבי יוחנן דערבה יסוד נביאים הוא ולא מנהג פריך עליה תלמודא והא אמר ר\"י שהיא הלכה למ\"מ ומשני שכחום וחזרו ויסדום והדר פריך והא אמרינן דילכון אמרי דילהון היא. ומשני כאן במקדש כאן בגבולין ופירשו בתוס' דכוונת קושיית הגמ' והא דילכון אמרי כו' דמאחר דאמר ר\"י שהיא יסוד נביאים איך אמרי דילהון היא דמשמ' שהוא מנהג ולא יסוד יע\"ש ואיכא למיד' דלפי פירושם הלזו כי משני תלמודא כאן במקדש כאן בגבולין עכ\"ל דהכי פירושו דבמקדש הוא יסוד ובגבולין הוא מנהג והתוס' בדבור שאחר זה לא פירשו כן אלא כפרש\"י דבמקדש הוא הל\"מ ובגבולין יסוד נביאים והוא תימא ואפשר ליישב פירושם הלזו דהשתא כיון דהדר תלמודא ואמר דמ\"ש ר\"י הלכה הוא למקדש ויסוד הוא לגבולין השתא ודאי אפשר לפרש דמאי דאמר ר\"י דילהון היא הכונה שהוא יסוד ולא הלכה אבל למאי דאסיק אדעתיה דהלכה ויסוד חדא מילתא היא לא שייך לומר דילהון היא אם לא שמנהג הוא ומשום הכי הוה אקשי שפיר ודוק היטב." + ], + [ + "שורש מצות הקפת המזבח בכל \n יום ויום מקיפין את המזבח בלולביהם בידיהם פעם אחת כו'. ע\"כ. וכתב הכ\"מ ז\"ל בפרק לולב וערבה אפליגו אמוראי אהא דתנן בכל יום מקיפין את המזבח אי הוי בלולבין או בערבה ופסק רבינו כרבא דאמר לר\"י תא ואימא לך כו' הכי אמר אבוך בלולב ופסק כרבא שהוא בתרא עכ\"ל. ואני תמיה דמאחר דרבינו פסק דמצות ערבה היתה בנטיל' ולא בזקיפה לבד וכמ\"ש בהל' כ\"ב וז\"ל ובאים העם ולוקחים ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושים בכל יום איך פסק דבלולב לבד היה ההקפה דהא בגמ' משמע דאי מצות ערבה היתה בנטילה ע\"כ שהיה ג\"כ ההקפה בה שהרי עלה דקאמר ר\"ל כהנים בעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח פריך עליה רבי יוחנן מי אמרת בנטילה דילמא בזקיפה כלומר דאם היא בנטילה ניחא שהכהנים בעלי מומין נכנסין כדי להקיף את המזבח אלא אי אמרת בזקיפה אחד זוקף ע\"י כולם וכמ\"ש שם רש\"י והתוס' נראה ודאי בהדייא דאם היתה הערבה בנטילה עכ\"ל שהיו מקיפין בה הפך דברי רבינו שהוא פוסק שהיתה ניטלת ולא היו מקיפין בה ואפ' דלדעת רבינו [מקיפין היו] הכהנים קודם זקיפת הערבה במזבח ואחר כך זוקפין אותה אלא שהיה לו לרבינו לבאר זה וצ\"ע.
ודע שבתשו' הנדפסות מחדש להרב מהר\"י ן' מיגש סי' מ\"ד כתב וז\"ל וששאלת הא דתנן בסוכה דמ\"ה ע\"א בכל יום מקיפין את המזבח פעם א' ואותו היום שבעה פעמים וקשה לך היאך מקיפין אותו והא בין האולם ולמזבח מקום הכהנים הוא ואין רשות ליכנס שם תשובה האי מקיפין לאו הקפה בהילו' הוא אלא הקפה בעמידה היא כי ההיא דגרסינן ביומא דף כ\"ה ע\"א מקיפין היו הכהני' כמין כולייאר ומפרשי' שהכהנים היו עומדים סביב המזבח בינו לבין האולם וישראל עומדים מצידו למזבח שבצפונו עד צידו האחר שבדרומו והיו בכל יום מקיפין אותו פעם אחת ואותו היום שהוא יום ערבה היו מקיפין אותו ז' פעמים שהיו עומדים סביבותיו ואח\"כ הולכים להם וחוזרים ומקיפין ועומדים סביבותיו פעם שניה והולכים להם כו' ואיכא לפרושי ליה נמי כדקאמרת שהיו הכהנים עומדים סביבות המזבח בינו ובין האולם וישר' מקיפין מצד דרום ועד צפון וחוזרים ומקיפין מצפון ועד דרום והיו עושים כן בכל יום פעם אחת ויום ערבה היו עושין כן ז\"פ וגם זה פי' נכון הוא אלא שהפירוש הראשון הוא שקבלנו מרבינו הרב ז\"ל וכן מצינו שפי' הגאונים בתשובותי' עכ\"ל.
ושאלני חד צורבא מרבנן דבגמ' שם בפרק לולב וערבה דמ\"ד ע\"א אמרו אמר ר\"ל כהנים בעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה ופרש\"י ז\"ל כהנים בעלי מומין אף הם דוחקים ונכנסים להקיף ברגליהם וערבה בידם ואי אפשר להקיף אם לא יכנסו בין האולם ולמזבח וכל השנה אסורים ליכנס שם כדאמרינן במ' כלים בגמ' אמר לו רבי יוחנן לר\"ל מי אמרה פרש\"י השתא ס\"ד דה\"ק מי אמרה שהוא חובה דקאמ' לצאת בה י\"ח ולהכי פריך מאן אמרה בתמיה הא איהו אמרה דאמר רב אשי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת חורתן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למ\"מ אלא מי אמרה בנטילה דילמא בזקיפה מי אמרה בבעלי מומין דילמא בתמימים ופרש\"י מי אמרה בנטילה ותהא חובת כהנים דקאמר לצאת י\"ח דילמא בזקיפה וכהן אחד זוקפן ע\"י הכל ואין חובה על כולם עכ\"ל גם התוס' שם ד\"ה א\"ל רבי יוחנן כתבו כפירש\"י ז\"ל והוסיפו לפרש דילמא בזקיפה וכיון דאין מקיפין את המזבח ולא בעו אלא זקיפה בעלמא אחד זוקף ע\"י כולם א\"נ בעלי מומים אפשר להו לזקוף בשאר רוחות ולא יכנסו בין האולם ולמזבח ואפילו אם תמ\"ל בנטילה כדאסיקנא לעיל דאיתותב מ\"ד בזקיפה מי אמרה בבעלי מומין דילמא אין הלמ\"מ אלא בתמימים הראויים לעבודה כמו שאין הלמ\"מ בזרים אלא בכהנים דבהא מודית מדלא אמרת זרים נכנסים יע\"ש.
מבואר יוצא מדבריהם דלרבי יוחנן זה ששנינו בכל יום מקיפין את המזבח פעם א' כו' כהנים תמימי' דוקא הוא שהיו מקיפין את המזבח ולא כהנים בעלי מומים וכ\"ש זרים ולר\"ל אף כהנים בעלי מומין נכנסים אבל לא זרים לפי מ\"ש התוספות ואפילו אם נרצה לומר דלר\"ל לאו דוקא בעלי מומים דה\"ה זרים הרי דלר\"י דהלכה כוותיה לגבי ר\"ל ס\"ל דדוקא כהנים תמימים הוא שהיו מקיפין המזבח בערב' שבידם ועוד דעכ\"ל דבין לר\"י ובין לר\"ל ס\"ל דפירושא דמתני' ששנינו בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואותו היום ז\"פ הכוונה שהיו מקיפין בהילוך כמו שאנו עושים בהקפת התיבה ולא כמו שפי' הר' מוהר\"י ן' מיגאש ז\"ל שאם כפירושו מנ\"ל לר\"ל לומר דכהנים בעלי מומים נכנסים בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה הרי אפשר להקיף מצד צפונו של מזבח עד צד דרומו או בעמידה או בהילוך כמו שכתב הרב ז\"ל. וגם לר\"י למה ליה למימר מי אמרה בבעלי מומין דילמא בתמימים לימא מי אמרה היקף בהילוך דילמא היקף ובעמידה או מצד צפון או לצד דרום ואפילו היו בעלי מומין וזרים עד כאן ת\"ד השואל.
וכה היתה תשובתי אליו כנראה דלא שלטו עיניך במה שציין החכם השלם המגיה לתשו' הר\"י ן' מיגאש ז\"ל הנז\"ל עיין להרב מוהרח\"א בקונט' דרך הקדש די\"ו ע\"ב עכ\"ל. וכוונתו כי שם הוקשה לו למוהרח\"א מעין זה על הרב הגדול מוהרימ\"ט שכתב על מה ששנינו במתני' דכלי' בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסי' לשם וז\"ל וק\"ל הא דאמרינן בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת כו' ומשמע דכל ישראל מקיפין והלא אף הכהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם שאין כהונתן עליהם אינן יכולין ליכנס כ\"ש ישראל.
וראיתי בתשובות הגאונים ז\"ל שכתבו הקף זה ברגל היה ולא בעמידה דהא לא שייך ז' פעמי' ולא תקשי דאיך היו נכנסים ישראל בין האולם ולמזבח דבשעת צורכיהן שרי עכ\"ל וכתב עליו מוהרח\"א ז\"ל וז\"ל ותימה מה צורך הוא להקיף בערבה ואם הוא מן התורה והותר ליכנס למה לא מפרש לה מתני'. ועוד הרי אמרו שם דאמר ר\"ל כהנים בעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה וא\"ל רבי יוחנן מי אמרה כו' ואסיק מי אמרה כו' ואסיק מי אמרה בבעלי מומין דילמא בתמימים והכי איתא בירושלמי רשב\"ל בעי קומי ר' יוחנן בעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח א\"ל כשרים היו והרב הנז' ז\"ל כל התלמוד כשולחן ערוך לפניו לא ידעתי איך לא השגיח בזה עכ\"ל. והנה מה שהוקשה לו להרב ע\"ד מוהרימ\"ט ז\"ל דאם הוא מן התורה להקיף בערבה ומש\"ה הותר לזרים ליכנס בין האולם ולמזבח למה לא מפרש לה מתניתין אם כוונת הרב ז\"ל על מתני' דבין האולם ולמזבח דקתני שאין בעלי מומין נכנסים לשם דהוה ליה לפרש דלמצות ערבה היו נכנסים ואפילו זרים לא על הרב מוהרימ\"ט תלונותיו כי היא גופה תקשי ליה לר\"ל דקאמר בגמ' דבעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח לצאת בערבה דלדידיה אמאי לא מפרש לה מתניתין כי היכי דתני מקמי הכי גבי עזרת כהנים מקודשת ממנה שאין ישראל נכנסים לשם אלא לשעת צרכיהן לסמיכה כו' ועכ\"ל דכיון דמתני' תני הכא תרתי בעלי מומין ופרועי ראש וגבי פרועי ראש לא שרי כלל תני סתמא שאין נכנסים לשם ואה\"נ דבעלי מומין לצורך מצות ערבה היו נכנסים מק\"ו דזרים ולא הוצר' לפרש ועיין להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ט מה' ביאת מקדש דס\"א ע\"א ד\"ה ודע כו' מ\"ש בענין אמאי לא תני מתני' נמי זרים יע\"ש.
גם מה שהוקש' עוד ע\"ד מוהרימ\"ט ז\"ל ממימרא דר\"י דאמר מי אמרה בבעלי מומין או\"ד בתמימים דלפי זה אין בעלי מומין וזרים נכנסים בין האולם ולמזבח היפך מ\"ש הרב ז\"ל דמפני צורך מצות הערבה היו נכנסים אפילו זרים הנה לפי האמור לא דברי הרב מוהרימ\"ט לבד ז\"ל קשים מהך מימרא דר\"י כי גם תשו' הר\"י הלוי ז\"ל הלזו נראה שהיא היפך מימרא דר\"י ור\"ל כמו ששאלת. ונלע\"ד דלא קשייא לא על הרב מוהרימ\"ט ז\"ל ולא על תשו' הרא\"ם מהך דר\"י ור\"ל דהקפה זו ששנינו במתני' שהיו מקיפין את המזבח בכל יום פ\"א וביום הז' ז\"פ לא בערבה היה כי אם בלולב וכמ\"ש בגמרא דמ\"ג ע\"ב וכמו שפסק רבינו כאן וכמ\"ש מרן בכ\"מ וזו היתה בכל ישראל כמו שאנו עושי' היום זכר למקדש אמנם מצות ערבה שהיו מביאין במקדש והיו זוקפין אותה על צידי המזבח כמו ששנינו במתני' דמ\"ה ע\"א מצות ערבה כיצד כו' ובאים וזוקפין אותה בצידי המזבח כו' בין לר\"י בין לר\"ל כיון שצורך מזבח היא לא היו מתעסקים בה אלא כהנים לר\"י כהנים תמימים ולר\"ל אף כהנים בעלי מומין אבל לא זרים לכ\"ע דזר אינו קרב ע\"ג המזבח אפילו במידי דלאו עבודה וכמ\"ש התוספות בפ\"ב דיומא דכ\"ג ד\"ה יש והביא דבריהם הרב מש\"ל בפ\"ט מהלכות ביאת המקדש הט\"ו דס\"א ע\"ב ובכן אף עפ\"י שמצות ערבה בנטילתה וזקיפתה ע\"ג המזבח לא היתה אלא בכהנים תמימים לר\"י משום דעיקרא היא לצורך זקיפתה בצידי המזבח אעפ\"י שאינה עבודה ולר\"ל אף בבעלי מומין הקפת המזבח בלולביהם שהיה בכל ישראל אפשר דלכ\"ע אפי' זרים היו נכנסים בין האולם ולמזבח לצורך ההקפה וכמ\"ש הרב מוהרימ\"ט או כמ\"ש מוהר\"י ן' מיגאש ז\"ל בתשו' שלא היו ישראל מקיפין אלא מצד דרום לצד צפון לבד כו' כנלע\"ד לדעת הרא\"ם ומוהרימ\"ט.
וראיתי להר\"ב מש\"ל שם בפ\"ט מהלכות ביאת המקדש שהביא דעת התוס' והרמב\"ן בס' המצוות דס\"ל דמעלות דרבנן ולפי\"ז זרים יכולים ליכנס בין האולם ולמזבח מדאורייתא והק' הוא ז\"ל לשיטתם מדאמרינן ביומא דמ\"ה א\"ל ר\"ש וכי תעלה לדעתך שזר קרב ע\"ג המזבח והעלה מן הישוב ושוב הוקשה לו ממ\"ש התוס' ביומא דכ\"ג ד\"ה יש דלר\"ל דאית ליה דהרמת הדשן והוצאת הדשן לאו עבוד' היא טעמא דת\"ק דפוסל בעל מום וטעמא דר\"א דאצטריך קרא לרבות בעל מום הוא משום דבעל מום חשוב כזר וש\"ד וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע\"ג המזבח משו\"ה אצטריך קרא לרבות בעל מום לר\"א וה\"ט דת\"ק דפוסל בעל מום להרמת הדשן ומשמע דמשום איסור כניסה הוא דאסור והוא דברי התוס' והרמב\"ן וכתב הרב דאפשר דרשב\"ל ס\"ל כמ\"ד בפ' טרף בקלפי דמ\"ד דאיסור מעלות היא דאורייתא יע\"א ויש לתמוה על דבריו דא\"כ היכי אמר רשב\"ל בפרק לולב וערבה דכהנים בעלי מומין נכנסי' בין האולם ולמזבח מאחר דס\"ל דמעלות דאורייתא ואיך דחינן מעלות דאורייתא משום מצות ערבה דמ\"ש מהרמת הדשן והוצאת הדשן ודוחק לומר דר\"ל סבר כר\"א דרבי קרא לבעל מום להרמת הדשן דלאו עבודה היא ומינה יליף למצות ערבה ועיין במה שכתבתי עוד בזה בהלכות מילה פ\"א ה\"ט ובשורש נשבע לבטל את המצוה יעש\"ב ותו לא מידי." + ] + ], + [ + [ + "שורש לולב הגזול ומיניהם ד' \n מינים שהיה אחד מהם גנוב או גזול אפילו לאחר יאוש כו' ה\"ז פסול. כתב הלח\"מ ז\"ל שרבינו מפרש דשמואל ס\"ל דמצוה הבאה בעבירה בי\"ט ראשון פסול כיון דבשאר פסולים נמי פסול אבל בי\"ט שני פליג כיון דבשאר פסולים כשר ויוצא י\"ח ומשום דלא דמי לקרבן יע\"ש ועפ\"י דרכו היינו יכולים ליישב דברי רבינו באופן אחר והוא דס\"ל כשיטת הרמב\"ן והיא שיטת הר\"ן ז\"ל דר' יוחנן דפסל משום מה\"ב אינו אלא במצוה דאורייתא ומתני' דפסל אף בי\"ט שני מיירי במקדש דהוי דאורייתא כל שבעה והן הן דברי רבינו שפסל בי\"ט ראשון שהוא דאורייתא אף לגבולין וה\"ה במקדש כל שבעה ומ\"ש בסוף הפרק הזה דבי\"ט שני מותר הגזול מיירי בגבולין די\"ט שני דרבנן משא\"כ במקדש דהוי כל שבעה דאורייתא ובהכי ידוקדק דברי ה\"ה ז\"ל שכת' ומבואר בגמרא כו' וזה ברור בגמרא וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל ואולם מה שקשה לזה הוא דברי רבינו בפ\"ה מהלכות איסורי מזבח ה\"ז שכת' דקרבן הגזול אחר יאוש כשר ולא פסל משום מה\"ב אע\"ג דקרבן הוי דאורייתא דמשם למד ר\"י הא דמה\"ב פסול בדאורייתא לפי דרך זה והוא תימא על הרב לח\"מ איך אשתמיטתי' ההיא דאיסורי מזבח ועיין להלח\"מ בפ\"י מה' מעה\"ק מ\"ש על דברי רבינו שבה' איסורי מזבח יע\"ש ואפשר ליישב דברי רבינו שבפ\"ה מה' איסורי מזבח ולהצילו מתמיהת מרן כ\"מ ומתמיהות הלח\"מ ז\"ל ומהשגת הראב\"ד שם שכת' א\"א אין כאן אפילו יע\"ש בהקדים לומר שדברי רבינו הם כעולא דאמר דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת ומה טעם יאוש כדי לא קני ומה טעם אמרו חכמים כשלא נודעה מכפרת שלא יהיו כהנים עצבים והנה שם בגמרא הקשו ממתני' שאמרו ועל חטאת הגזולה כו' בשלמא לעולא היינו דנקט חטאת דאיכא אכילת כהנים אלא לר\"י קשייא ותירצו מה שתירצו ומשמע מהכא דטעמו של עולא לא שייך כי אם בחטאת ולא בעולה וקשה לכאורה דבעולה נמי הא איכא איסורא דשחיטת חולין בעזרה ולדידיה מה טעם חששו באכילת כהנים יותר מאיסור שחיטה וצ\"ל עפ\"י מ\"ש התוס' בחולין דאיסור אכילה מאיס יותר משאר איסורים כמ\"ש שם גבי אין הקב\"ה מביא תקלה ע\"י בהמתן של צדיקים ועוד קשה דכיון דלעולא לא חששו כי אם בחטאת א\"כ כי הקשו בגמרא שם לעולא מברייתא דתנייא גנב והקדיש כו' אם שחטו בחוץ חייב כרת ואמאי הא כיון דמדאורייתא לא חל ההקדש אמאי חייב כרת כו' אמאי לא הקשו דמהך ברייתא משמע דאפילו בקרבן עולה נמי אם הקדישה חייב אע\"ג דלא חל ההקדש אפילו מדרבנן והא הקדש סתם קתני לעניין חיוב דו\"ה ושייך ג\"כ בעולה כי ע\"כ הכריע רבינו דלעולא נמי כי היכי דחששו בחטאת לאכילת כהנים ה\"נ בקרבן עולה נמי איכא למיחש לשחיטת חולין בעזרה ומה שאמרו בגמרא בשלמא לעולא ניחא דנקט חטאת ולא עולה היינו לפום מאי דלא ידע תירוצא דנקט חטאת לחידושא כדתריץ לרבי יאודה להכי ס\"ד לומר דלעולא לחטאת דוקא חששו דאיכא אכילה ולא בעולה וכדאמרן אבל בתר דתריץ דנקט חטאת לחידושא אע\"ג דאיכא אכילת כהנים דמאיסה והו\"ל לחכמים לומר שלא יכפר ואפי\"ה אמרו שיכפר כ\"ש גבי עולה ובהכי יתיישב השגת הראב\"ד דאמר אין כאן אפילו כמובן. ומ\"ש עוד רבי' בסוף דבריו שהטעם שאמרו שכשנודעה אינה מכפרת הוא כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות ואם פסק כעולא למה לי האי טעמא ת\"ל משו' דדבר תורה יאוש כדי לא קני והניחו חכמי' כשנודעה אדבר תורה שלא יהיה מכפרת י\"ל שזה הוצרך לומר ליישב מה שהקשה התי\"ט דבירושלמי אמרו דנודעה לרבים היינו ג' בני אדם והק' הוא ז\"ל דאכתי כיון שהכהנים לא ידעו בזה אכתי היה להם לחכמים לתקן שיכפר שלא יהיו הכהנים עצבים לעולא. והיישוב לזה הוא שנודעה לג' בני אדם ואיכא חששא שיאמרו העולם מזבח אוכל גזלות לא חששו חכמים לתקנת הכהנים כיון דאיכא קלקול אחד שיאמרו העולם מזבח אוכל גזלות נמצא דאף לעולא אכתי גבי נודעה נמי צריכינן לטעמא דשלא יאמרו מזבח אוכל גזלות וזהו מ\"ש רבי' שהטעם שלא תקנו חכמים כשנודעה שיכפר כמו כשלא נודעה הוא מה\"ט ודוק היטב." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש זכיית קטן אין \n אדם יוצא בי\"ט בלולבו של חבירו ואין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה כו'. אמר הי\"ם הנה נא הואלתי לבאר כמה מיני אופנים יש בזכיית קטן ואם זכייתו בהם הוא מדאורייתא או מדרבנן ואומר כי י\"ב אופנים יש בזכיית קטן יש מהם שזוכה ויש מהם שאינו זוכה.
האחת זכייה בעצמו ובידו מבלי דעת אחרת מקנה לו כגון זכייה מן ההפקר כמציאה ולקט שכחה ופאה וכירושה הבאה אליו ממילא או דבר שזכה בו בשכר טרחו ועמלו. השני זכייתו מיד אחר כמתנה או מכר שדעת אחרת מקנה לו. הג' זכייתו מדעת אחרת מקנה לו ע\"י אחר שיד אחר זוכה בעדו חשיב כידו מדין שליחות שזכין לאדם שלא בפניו. הד' זכייתו בחצר מדעת אחרת מקנה לו בתוך חצר המשתמר' שיזכה לו. הה' זכייתו בחצרו שלא מדעת אחרת מקנה כגון מציאה שנפל לתוך חצרו. הו' זכייתו של קטן מיד אחר ע\"י קנין חליפין. הז' זכייתו בגוף עצמו של קטן כגון עבד קטן של גר שמת רבו אם זוכה בעצמו לצאת לחירות. הח' זכייתו בגופו להיות גר ולקבל עליו עול תורה ומצוות ולהיות ככל ישראל. הט' זכיית קטן לאחר מדעת אחרת מקנה ע\"י לאחר. הי' זכייתו לאחר שלא מדעת אחרת אלא שהוא מקנה לאחר דבר שהוא שלו שירש מאביו א\"נ שהגביה מציאה לחבירו. הי\"א קטן שאין בו דעת כלל אפילו לזרוק צרור וליטול אגוז. הי\"ב שיש בו דעת ליטול אגוז ולזרוק צרור. אלו הן האופנים הנמצאים בזכיית קטן.
והנה בירושה הבאה לקטן ממילא א\"נ מה שנתנו לו אחרים בשכר טורחו ועמלו מבואר מדברי התוס' בסנהדרין פרק בן סורר דס\"ח ע\"ב ד\"ה קטן ובפ\"ק דכתובות די\"א ע\"א ד\"ה מטבילין שזוכה בו הקטן שזכייתו הוא דבר תורה וכ\"כ בתשובות הרשב\"א ז\"ל שנדפס מחדש סי' צ\"ט והובאה בקיצור במרן ב\"י ח\"מ ר\"ס ע\"ר לענין דמי שכירותו דמי שמעכב אותם מוציאין מידו דלא דמי למציאה דאין דעת אחרת מקנה ואינו בדיני השומרים דאיש כתוב בפרשה משא\"כ בשכירות דכתי' לא תלין פעולת שכיר אתך כל שפעולתו איתך כדאיתא בפרק המקבל ועוד מאחיך והרי מאחיך הוא כו' יע\"ש ולא ידעתי איך לא הביא ראיה מדברי התוס' שבסנהדרין ודכתובות וגם מרן ז\"ל לא זכר דבריהם ועיין להר' מח\"א ז\"ל ה' שומרים סי' י'.
ולענין זכיית קטן במציאה וכיוצא כגון לקט שכחה ופאה שזוכ' מן ההפקר בלי דעת אחרת מקנה אותו שנינו בפרק הניזקין דנ\"ט ע\"ב מציאת שוטה וקטן יש בהם משום גזל מפני דרכי שלום רבי יוסי אומר גזל גמור ואמרינן שם בגמר' דס\"א דאפילו לרבי יוסי דאמר גזל גמור אינו אלא מדבריהם ופירש רש\"י מפני דרכי שלום למאי נפקא מינה להוציאו בדיינים דלת\"ק דאינו גזל גמור אין מוציאין אותו בדיינים ולרבי יוסי נהי דמדאורייתא לא הוי גזל ליפסל לעדות ולעבור עליו בלאו אבל מדרבנן הוי גזל גמור יע\"ש מבואר מזה דזכיית קטן במציאה לת\"ק דר\"י דקי\"ל כוותיהו אינו אלא תקנתא דרבנן מפני דרכי שלום ואינה יוצאה בדיינים.
והנה לכאורה משמע דאף לדעת ת\"ק דר\"י דוקא גבי מציאה דעיקר התקנה דתקינו רבנן דמציאת קטן יש בה משום גזל אינה אלא מפני ד\"ש הוא שאמרו שאינה יוצאה בדיינין אבל שאר קניינין דרבנן כגון במתנת שכ\"מ או במעמד שלשתן אף על פי שקניינם אינה אלא קניין דרבנן הרי היא יוצאה בדייני' דקניינם קנין גמור הוא אע\"פ שהוא מדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. וכן נר' מדברי הריב\"ש שהביא הרב בצלאל בשיטה המקובצת למציעא דף י\"ב ע\"ב בשיטתו דמ\"ד ע\"ג ובתשו' הר\"ב סי' כ\"ז דף פ\"ה ע\"א עלה דאמרינן התם בגמ' ופליגא דשמואל אמ' ר\"ח בר אבא כו' וז\"ל לא פליגא אמאי דאמר שמואל קטן לית ליה זכייה דאורייתא דהא לא פליג ר\"י אמאי דתנן מציאת חש\"ו יש בהן משום גזל מפני ד\"ש וקי\"ל כת\"ק ודלא כר\"י דאפילו גזל גמור מדבריהם לא הוי דמאי דאמרינן בגיטין קטן שנותנין לו צרור כו' זוכ' לעצמו היינו בדאיכא דעת אחרת מקנה דהתם זוכה לעצמו מדרבנן והוי גזל גמור להוציאו בדיינים אבל במציאה אפילו מדרבנן לא זכי אלא מפני ד\"ש כו' עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דכל קנין אפי' מדרבנן כל שאינו מפני ד\"ש מוציאין אותו בדיינים וכן נראה מלשונו של הרמב\"ם פי\"ז מהלכות גזילה הל' י\"ב ומלשון הטור ומרן בש\"ע ח\"מ ר\"ס ע\"ר שכתבו וז\"ל מציאת חש\"ו אין בהם משום גזל אלא מפני ד\"ש לפיכך אם גזל' אחר מידם אין מוציאין אותם מידם ע\"כ משמ' בהדייא דאם תקנתא דרבנן היה דחש\"ו זוכים במציאה כמי שיש להם יד ולא מפני ד\"ש היה יוצאה בדיינים וכן דקדק הר\"ב באותה תשובה דפ\"ד ע\"ג יע\"ש.
ואולם הרב המבי\"ט בח\"ג סימן קכ\"ב ספוקי מספ\"ל מילת' שנשאל על אשה שנתנה כל נכסיה במתנת ש\"מ לבתה המומרת ועומדת בגיות ויש לה ג\"כ בן ובת אחרים יאודים וגם יש לבת המומרת בן בנה קטן יאודי והבן והבת אחי המומרת רוצים לזכות בנכסים שזכתה אמם לאחותם המומרת במתנת ש\"מ ואמם של בן בנה של המומרת רוצה היא לזכות לבנה באלו הנכסי' שהניחה הזקנה לזו המומרת מפני שזה הבן הקטן לו משפט הירושה לזו המומרת כמ\"ש הרמב\"ם בספ\"ו מהלכות נחלות דאע\"פ שישראל מומר יורש את אביו ישראל דבר תורה מ\"מ אם ראו ב\"ד לקונסו שלא יירש הרשות בידם ואם יש לו בנים מישראל תנתן ירושת אביהן המומר להם וכן המנהג במערב כו' וא\"כ זו המומרת שזכתה במתנת אמה שהיא מתנת שכ\"מ לא תנתן אלא ליורשיה שהוא לבן בנה. והשיב הרב ז\"ל דכיון דמתנה זו היא מתנ' שכ\"מ דאינה קונה מדאורייתא ראוי לקונסה ולזכות ליורשיה הקודמין והוא בן בנה העומד ביהדות ויש בה משום גזל לגבי אחרים כי ההיא דמציאת חש\"ו דיש בהם משום גזל מפני ד\"ש ובנ\"ד נמי כיון דקנייה דרבנן היא אפשר לומ' דאם גזלה אחר אינה יוצאה בדיינים ואפילו תימא דדוקא בהני קניות דהוו מפני ד\"ש הוא דאינה יוצאה בדיינים ממי שגזלה מהם אבל בנ\"ד הוי קנין גמור אע\"ג דהוי מדבריהם ויוצאת בדיינים מ\"מ כיון דאנן קנסינן ליה אם תפס אחר לא מפקינן מיניה לכ\"ע עכ\"ל הרי ספוקי מספ\"ל מילתא אי בכל קניות דרבנן אמרי' אין מוציאין אותם בדיינים או נימא דוקא באותן שאמרו מפני ד\"ש.
וכבר ראיתי להש\"ך ז\"ל בח\"מ ריש סי' ע\"ר שציין תשו' המבי\"ט הלזו וכתב וז\"ל עיין בתשו' המבי\"ט דאם גזל דבר מקטן שהקנו לו במתנת שכ\"מ שהיא מדרבנן אינה יוצאה בדיינים ודבריו צ\"ע ועיין בתשו' הר\"ב סימן כ\"ו וכ\"ז ול\"ח עכ\"ל וראיתי בס' הלכה למשה פי\"ז מהלכות גזילה הי\"ב דקל\"ז ע\"ג הביא דברי הש\"ך הללו וכתב עליו וז\"ל ואחר המחילה הרב המבי\"ט לא אמר כן ואדרבא אם היה בכה\"ג דנתנו לקטן במתנת שכ\"מ אף שקנה מדבריהם כבר כתב הוא ז\"ל בהדייא לבסוף דמפקי' מהגוזל ממנו דדוקא בכל הני קנייות דמשום ד\"ש אמרו דאינה יוצאה בדיינים אלא דבנדונו שאני דהוי טעם אחר מטעם דקנסינן לאמה שהיה בגיות ולדידי אין כאן קושיא על הש\"ך ז\"ל דעל מה שצידד המבי\"ט וכתב תחילה דבנדון דידן נמי כיון דקניה דרבנן היא אפשר לומר דאם גזלה אחר אינה יוצאה בדיינים הוא שכתב הש\"ך משמו שדעתו ז\"ל דבקנייה דרבנן אם בא אחר וגזלה אין מוציאין אותו מידו ועל זה כתב דצ\"ע דבר זה וציין דברי הר\"ב ז\"ל בתשו' דמבואר מהנהו דלא אמרו כן אלא בקנייות דמשום ד\"ש ואע\"פ שהרב המבי\"ט בדרך אפשר אמרה למילתיה וכבר הדר ואפילו תימא כו' מ\"מ הש\"ך קאמר נמי בצ\"ע האי דינא דאפשר דאין לחלק כמו שכתב המבי\"ט תחילה ואע\"פ שמתשו' הר\"ב ז\"ל אין נראה כן.
ואדרבא אני תמיה על הרב המבי\"ט וגם על הש\"ך ז\"ל וכ\"ש על תשו' הר\"ב דמשמע מתלמודא דידן דאין לחלק בין קניות דרבנן סתמא לקניות דמפני דרכי שלום דבכולהו נראה דאין מוציאין בדיינים למאי דקי\"ל כת\"ק דר\"י גבי מצי' חש\"ו דאין מוציאין בדיינים שהרי בפרק שבו' הדיינים דמ\"א ע\"א עלה דאמרינן מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן א\"ב מיפך שבו' כו' פרכינן ולמר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מפכינן מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן א\"ב מיחת לנכסיה בדאורייתא נחתינן לנכסיה בדרבנן לא נחתי' לנכסיה והדר פרכינן ולרבי יוסי דאמר בדרבנן נמי נחתינן לנכסיה דתנן מציאת חש\"ו יש בהם משום גזל מפני ד\"ש רי\"א גזל גמור ואמ' רב חסדא גזל גמור מדבריהם למאי נ\"מ להוציאו בדיינים מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן א\"ב שכנגדו חשוד על השבועה בדאורייתא אפכינן בדרבנן לא אפכינן דתקנתא לתקנתא לא עבדינן והדר פרכינן ולרבנן דפליגי אר' יוסי ואמרו בדרבנן לא נחתינן לנכסיה מאי עבדי' ליה כו' משמתינן ליה עד דמטי זמן נגידיה ונגדינן ליה ושבקינן ליה ע\"כ הרי דקאמ' הש\"ס דרבנן ור\"י קמיפלגי סתמא אי בדרבנן נחתי' לנכסיה או לא נחתינן אלא משמתינן ליה עד זמן נגידיה ונגדינן ליה ותו לא עבדינן ליה ולא מידי ולא קאמר דדוקא בהני דמשום ד\"ש הוא דס\"ל הכי וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל שם דרבנן ור\"י בהא קמפלגי אי בדרבנן נחתי' לנכסיה או לא והתוס' ז\"ל בד\"ה ולר\"י דאמר בדרבנן נמי נחתי' כתבו וז\"ל וקצת תימא דרבנן נמי לא איירי אלא בההיא דלא הוי גזילה אלא מפני ד\"ש אבל היכא דהוי גזל גמור מודו דנחתי' לנכסיה וה\"נ היכא דאיכא שבועה דרבנן עכ\"ל. גם הרמב\"ם בספ\"ו מהלכות גזילה והטו' ומרן בש\"ע ח\"מ סי' ש\"ע כתבו סתמא דגזל של דבריהם אינו יוצא מידו בדיינים ולא כתבו דוקא בגזל של דבריהם שאמרו מפני ד\"ש יע\"ש וא\"כ במתנת שכ\"מ דתקנת חז\"ל היא שקונה המקבל דככתובים וכמסורים דמו כל עוד שלא באו ליד המקבל מתנה וזכה בהם אם היורש לא רצה לקיים דברי שכ\"מ א\"נ אם בא אחר ונטלם אין כאן גזל אלא מדבריהם שאמרו דברי ש\"מ ככתובי' וכמסורים דמו ואין מוציאי' מידם אלא משמתי' ליה עד דמטי זמן נגידיה נגדי' ליה ושבקי' ליה ואולי המבי\"ט מפני שראה דברי התוס' דפרק שבועת הדיינים שכתבו קצת תימא כו' ומשמע דכוונתם דיש ליישב דתלמודא דקאמר דרב' ור\"י קמפלגי אי נחתי' לנכסיה בדרבנן הכוונה בדרב' במידי דמשום ד\"ש ולא בכל מידי דרב' סתם דבכל מידי דרב' שתקנו סתם שיקנה ולא משום ד\"ש היינו דר\"י דאמר גזל גמור וכן נראה מההיא דפ\"ק דסנהדרין דכ\"ה עלה דאמרו אר\"א משום ד\"ש בעלמא ואה\"ן דהוה מצי תלמודא למימר ולרב' מאי בינייהו במידי דרבנן דלא תקנו משום שאלת שלום ודוק.
ולענין דינא מאחר דהריב\"ש והר\"ב ז\"ל בתשו' והתוספות ז\"ל מפשט פשיטא להו דבתקנתא דרבנן דתקינו שיקנה כמתנת שכ\"מ וכמעמד ג' ולא מפני ד\"ש דהוי קנין גמור ומוציאי' מידו אע\"פי שהרב המבי\"ט ספוקי מספ\"ל מילתא ודאי מוציאי' מידו וכ\"כ בהדייא בהגהות מרדכי דסוף סנהדרין וכמו שציין הש\"ך ז\"ל יע\"ש ובעיקר הדין שכתב המבי\"ט דמתנת שכ\"מ למי שהוא מומר דראוי לאבדו ולקונסו משא\"כ במתנ' בריא עיין למרן החבי\"ב סימן רפ\"ג הגה\"ט אות ג' שכתב בשם תשו' מוהר\"א גאליקו כ\"י דאף מתנ' ש\"מ קנה המומר יע\"ש.
ודע דבפ\"ק דמציעא די\"ב ע\"א שנינו מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו משלו ואפליגו בגמ' שמואל ור\"ח בר אבא בשם רבי יוחנן דלשמואל טעמא דמתני' דמציאת בנו הקטן של אביו ולא של קטן עצמו משום דתנא דמתני' ס\"ל כת\"ק דר\"י דמציאת חש\"ו יש בהם משום גזל מפני ד\"ש בעלמא ואין זכייתו מדאורייתא ואפילו מדרבנן אין לו זכייה גמורה להוציאו בדיינים אלא מפני ד\"ש וגם הקטן בשעה שמוצאה אינו מאחרה בידו ומריצה אצל אביו ומיד זוכה בו אביו ולכך אמרו דמציאת קטן לאביו בכל קטן כיון דדרכן של קטנים כן ואם יש אחד או שנים דאינן מרצים מציאתן לאביהן בטלה דעתן ושמואל לא ס\"ל כתנא דמתני' אלא כר\"י ולרבי יוסי מציאת קטן זוכה בו זכיה גמורה מדאורייתא ולא ס\"ל לשמואל כרב חסדא דאמר דכי קאמר ר\"י גזל גמור היינו גזל גמור מדבריהם אלא איהו ס\"ל דרבי יוסי גזל גמור מדאורייתא קאמר משום דלדידיה ס\"ל דאית ליה לקטן זכיה גמורה מדאורייתא ומה\"ט קאמר רבי יוסי גבי השוכר את הפועל דאפילו שכרו למחצה לשליש ולרביע דילקט בנו אחריו משום דאבוה מיניה דבן קזכי אמנם לרב חסדא טעמא דר\"י דמלקט בנו אחריו אע\"פ שהבן אין זכייתו זכיה גמורה מדאורייתא ונמצא שאביו זוכה באותו לקט של בנו הוא כזוכה מן השדה עצמו והרי הוא עשיר ואסור בלקט מדאורייתא דהרי הוא גוזל את העניים היינו טעמא כדאמר רבא דעשו חכמים את הבן של האריס הזה לגבי לקט כזוכה זכיה גמורה אע\"פ דמדאורייתא אין לו זכיה גמורה דאין כאן גזל מן העניים דעניים גופייהו ניחא להו כי היכי דכי אגרו להו לדידהו תלקוט בנייהו בתרייהו ולשמואל מציאת בנו ובתו הקטנים דמתני' איירי אפי' בקטן שאינו סמוך על שולחן אביו ואפי\"ה מציאתו לאביו מטעמא דאין לו זכייה לעצמו אלא מפני ד\"ש בעלמא דהקטן אין לו דעת לזכות בעצמו ומריצה אצל אביו.
אמנם לרבי יוחנן בין לת\"ק דר\"י דמציאת קטן יש בו גזל מפני ד\"ש בעלמ' ואינה יוצאה בדיינים בין לר\"י דהוי גזל גמור מדבריהם יש לו זכיה לקטן מדבריהם והמציאה שלו היא אלא דבסמוך על שולחן אביו דוקא אמרו שמציאתו לאביו ואפילו בגדול ממש שיש לו יד מדאורייתא לזכות לעצמו אם הוא סמוך על שולחן אביו תקנו חכמים שיהיה של אביו וקטן דמתני' לאו דוקא אלא כיון שהוא סמוך על שולחן אביו קרי ליה קטן. ולענין הלכה קי\"ל כרבי יוחנן דמציאה ולקט קטן זוכה לעצמו מדבריהם מפני ד\"ש אע\"פ דאין דעת אחרת מקנה לו ואם סמוך על שולחן אביו המציאה והלקט לאביו אפי' הוא גדול דקי\"ל כר\"י דפוע' מלק' בנו אחריו אפילו שכרו למחצה לשליש ולרביע דעשו את שאינו זוכה כזוכה מטעמא דעניים גופייהו ניחא להו בהכי ואפילו בנו קטן שאינו סמוך על שולחנו וכ\"ש גדול דאית לו זכיה לעצמו שזוכה לעצמו מדאורייתא וכ\"פ הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות מתנות עניים הלכה י\"ח. נמצינו למדין דבמציאה ולקט דאין דעת אחרת מקנה תקינו רבנן זכיה לקטן מפני ד\"ש ולקמן נבאר אי קטן זה הוא דוקא שאין בו דעת ליטול אגוז ולזרוק צרור או אפי' שיש בו דעת ליטול אגוז ולזרוק צרור.
ולענין עבד קטן אי זוכה בעצמו במיתת האדון כגון גר שאין לו יורשי' אמרי' בגיטין פרק השולח דל\"ט ע\"א גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהם עבדים בין קטנים בין גדולים קנו עצמן בני חורין אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן ב\"ח קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם ואמרי' התם אמר ריב\"ל הלכה כאבא שאול ור\"ח בר אבא אמר אין הלכה כאבא שאול וכתבו שם התוספות ד\"ה הלכה כאבא שאול דקי\"ל הלכה כריב\"ל לגבי ר\"י וכן כתבו בפ\"ק דקידושי' דכ\"ב ע\"ב ד\"ה איכא דאמרי כו' וכ\"כ שם הרא\"ש ז\"ל בגיטין ובקידושין וכ\"כ הרמב\"ם פי\"ב מהלכות זכיה הי\"ז וכתבו התוספות בד\"ה קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם וז\"ל דאין להם יד לזכות בעצמן וכן בפרק מי שמת דקנ\"ו גבי פלוגתא דזכין לקטן ואין זכי' לגדול כלומר דשם נמי מוכח דאין יד לקטן לזכות בעצמו שהרי לר\"א אמרו במתניתי' זכי' לקטן ואין זכי' לגדול וכתב רש\"י זכי' לקטן הואיל ואין לו יד לזכות לעצמו ורבי יאושע אמר לקטן אמרו ק\"ו לגדול וכתב רש\"י לקטן אמרו משום דזכי' לו שלא בפניו וכ\"ש לגדול שיש לו יד לקבל ולזכות ושליח נמי מצי משוי והילכך כ\"ש דזכי' לאדם שלא בפניו ובגמרא אמרו שם דמתני' רבי יאודה היא אבל ר\"מ תני בשם ר\"א הכי זכין לגדול ואין זכין לקטן רבי יאושע אומר בגדול אמרו ק\"ו לקטן וכתבו התוספות זכין לגדול ואין זכין לקטן וא\"ת ולמה אין זכין לקטן הלא זכין לאדם שלא בפניו. וי\"ל כיון דזכיה מטעם שליחות מאן דמצי משוי שליח יש לו זכייה מאן דלא מצי משוי שליח אין לו זכייה ומאן דס\"ל זכין לקטן ואין זכין לגדול ס\"ל כיון דגדול יכול לקנות לא תקינו ליה רבנן זכייה כמו לקטן עכ\"ל מבואר מזה דזכייה לקטן לכ\"ע אינו אלא תקנתא דרבנן משום דאין יד לקטן לזכות בעצמו ואע\"ג דאית ליה זכייה במציאה כדאמרי' בהניזקי' דס\"א היינו מדרבנן מפני ד\"ש והכא לא שייך ההוא טעמא. וא\"ת בפרק לולב וערבה דמ\"ו אמרי' לא ליקני איניש לולבא לינוקא בי\"ט ראשון דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני וליכא למימר דהתם בפקח כגון צרור וזורקו אגוז ונוטלו כלומר והכא בעבדים שאין בהם יד דעת כלל דהא בפ\"ק דקידושין דכ\"ב כההיא עובדא דשלוף מסנאי משמע דהיה בו דעת וקאמר התם איכא דאמרי קטן הוה כו' וי\"ל דדעת אחרת מקנה לו שאני עכ\"ל. וק\"ל דלפי תירוצם ז\"ל דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה קטן זוכה לעצמו א\"כ למה תקנו זכיה לקטן לר\"א דמתני' דפרק מי שמת כיון דמצי איהו גופייהו לזכות בעצמו היכא דאיכא דעת אחרת מקנה דהשתא קטן וגדול שוים הם שוב ראיתי להתוס' לקמן בפרק התקבל דס\"ה ע\"א ד\"ה צרור וזורקו שהוק' להם כן וז\"ל וא\"ת והא דתנן במי שמת זכין לקטן ואין זכין לגדול הא קטן גופיה אמרינן הכא דזכי י\"ל דהתם בפחות מצרור וזורקו א\"נ בקנין חליפין דאינו מבחין עכ\"ל ועיין במה שאכתוב לקמן בשם חידושי הריטב\"א דף ס\"ד ובמה שהוק' להם מההיא דפ' לולב וערבה ראיתי להר\"ב פני יאושע שכתב וז\"ל הנה רש\"י ז\"ל כתב שם להדייא דהא דאמרינן דינוקא מקנא קני היינו דמדרבנן אית ליה זכיה מפני ד\"ש ונראה שהתוס' לא רצו לפרש כן דמשמע להו דלא שייך ד\"ש בכה\"ג כיון שלא הקנו לו מעיקרא אלא ע\"מ לצאת בו וא\"כ אמאי קאמר אקנויי לא מקני כיון דברצון החזירו למי שנתנו מאי ד\"ש שייך בזה אלא ע\"כ משמע להו דיש להו זכיה גמורה עכ\"ל ושיחתו ז\"ל איני מכיר כי מי הגיד לו דרש\"י ז\"ל כתב שם דמפני ד\"ש תקינו ליה רבנן זכיה לקטן דרש\"י ז\"ל לא כתב אלא דינוקא מקנא קני דרבנן תקינו ליה זכיה לנפשיה ומי זה אמר שהוא מפני ד\"ש דד\"ש לא שמענו אלא במציאה ולא במתנה דמאי ד\"ש שייך במתנה שהנותן לו חוזר ולוקחה ועכ\"ל דכוונת רש\"י ז\"ל לו' דבמתנ' נמי תקינו ליה רבנן זכיה והיינו ההיא דאמר רב אסי לקמן דס\"ד ע\"ב דקטן שנותנין לו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים דמשמע ליה לרש\"י ז\"ל דזוכה לעצמו מדרבנן ואינו זוכה לאחרים במתנה ואפילו מדרבנן לבד במידי דרבנן כשיתופי מבואות וכיוצ' דתקינו ליה רבנן זכיה בין לעצמו בין לאחרים וכ\"כ בחידושי הריטב\"א לסוכה דמ\"ו ע\"ב עלה דלא ליקני איניש לולבא לינוקא וז\"ל מיהו ודאי ליתא לדר' זירא אלא בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטו' כגון שנותנין לו צרור וזורקו וכו' שזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים שאפילו לדברי האומר דזכותא לקטן מדרבנן היא כשיש דעת אחרת מקנה אותו משא\"כ במציאה שאין לו בה זכיה אפילו מדרבנן כדתנן מציאת חש\"ו יש בהם משום גזל מפני ד\"ש ולא גזל גמור מדבריהם וכדפרישנא בדוכתא מ\"מ זכיה דרבנן זכיה גמורה היא דהפקר ב\"ד הפקר וכיון דלא ידע לאקנויי נמצא הלה יוצא בלולב שאינו שלו אף מדין תורה אבל אם הגיע לעונת הפעוטות אף הקנאתו הקנאה כתקנתא דרבנן משום כדי חייו כדאיתא במסכת גיטין וכשם שקונה מדבריהם חוזר ומקנה מדבריהם שמקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלי' והוא שאין לו אפוטרופוס שאם יש לו אין הקנאתו הקנאה כדאיתא במסכת כתובות וקטן שיש לו אב שסמוך על שולחן אביו דינו כמי שיש לו אפוטרופוס לדעת מקצת חכמים כמ\"ש שם עכ\"ל וע\"ז הוקשה להם להתוס' דכיון דאין לו יד לקטן ומה\"ט תקינו ליה זכיה ע\"י אחרים כדמוכח ההיא דפרק מי שמת למה זה תקינו ליה רבנן זכיה לעצמו במתנה. ולזה תירצו דהיכא דאיכא דעת מקנה שאני כלומר דאז קנייתו מדאורייתא וכשיטתם לקמן דס\"ד ע\"ב ד\"ה שאני שתופי דרבנן וכו' דמבואר מדבריהם דקטן שיש לו דעת לזרוק צרור וליטול אגוז זוכה לעצמו מדאורייתא היכא דאיכא דעת אחרת מקנה וההיא דפרק מי שמת בשאין בו דעת כלל יע\"ש גם בר\"פ ן' סורר דס\"ח ע\"ב ד\"ה קטן כו' וכן בפ\"ק דקידושין די\"ט ע\"ב ד\"ה אומר אדם לבתו הקטנה כו' משמע להו מתוך סוגייא זו דלקמן דס\"ד ע\"ב דקטן שיש לו דעת לזכות כגון שנותנים צרור וזורקו כו' דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה זוכה לעצמו מדאורייתא וכ\"כ בבב\"ק דק\"ט ע\"ב ד\"ה קטן וכל היכא דזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים דאע\"ג דזכיה לאחרים מטעם שליחות הוא ואין שליחות לקטן כמו ששנינו בגיטין דס\"ה ע\"א שאין קטן עושה שליח וה\"נ אמרינן בפ\"ב דקידושי' דמ\"ב והא קטנים לאו בני שליחות נינהו וכתב רש\"י דגבי ושלח ושלחה איש כתי' כי יקח איש ומינה ילפינן דאין קטן עושה שליח יע\"ש וכ\"כ בפ\"ק דמציעא ד\"י ע\"ב ד\"ה וכי היכי דשליחות לית ליה דכי כתיב שליחות בין לגיטין בין לפסח איש כתיב בענין יע\"ש מ\"מ אין למעט קטן משליחות לר' אסי דאמר דכשיש לו דעת להחזיר חפץ שנותנין לו לאחר שעה זוכה בין לעצמו ובין לאחרים וכן הפעוטות לרבא אלא במילתא דליתיה קטן גופיה בהו כגון תרומה ופסח וגט אבל בזכיה כמו שזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים ועיין בדברי התוס' פ\"ק דכתובות די\"א ע\"א ד\"ה מטבילין כו' שכתבו כעין זה יע\"ש וכתבו עוד בר\"פ ן' סורר דקצת משמע בירוש' בפרק חלון דקטן בן דעת אית לי' זכייה מדאורייתא דאמרי' התם רבנן דקסרי אמרי כאן בתינוק שיש בו דעת כאן בתינוק שאין בו דעת ואולם מההיא דפ' אז\"ן דע\"א ע\"א שאמרו קטן נהי דשליחות לית ליה זכיה מדרבנן אית ליה משמע דאפילו בדעת אחרת מקנה לית ליה זכיה מדאורייתא וכתבו דיש ספרים דלא גרסי מדרבנן יע\"ש וכ\"כ בפ\"ק דכתובות די\"א ע\"א ד\"ה מטבילין אותו כנראה דספוקי מספ\"ל מילתא לפי גירסת רוב הספרים דגרסי מדרבנן ולהכי בקשו ליישב אותה סוגייא דריש פרק ן' סורר דס\"ח וההיא דפ\"ק דכתובות די\"א גבי ההוא דגר קטן מטבילין אותו ע\"ד ב\"ד אפי' אם נאמר דזכיית קטן בדעת אחרת מקנה היא דרבנן כיע\"ש ועיין להש\"ך בס' נקודות הכסף בי\"ד סימן ש\"א ס\"ק י\"א מה שהוקשה לו בדברי התוספות דכתובות.
והרשב\"א בחידושיו לגיטין דס\"ה גבי ההיא דאומר אדם לבנו ולבתו כו' הא לכם מעות הללו ופדו בהם מ\"ב כתב וז\"ל מהכא משמע דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא אפי' בממון דאל\"כ אין פודין אלא משל אב והיה להם להוסיף חומש אלא ודאי ש\"מ דזוכה הוא דבר תורה כשיש דעת אחרת מקנה ואי ק\"ל הא דתנן בפרק מי שמת זכין לקטן ואין זכין לגדול תירצו התוס' דהתם בקטן שאינו מבחין בין צרור לאגוז וא\"נ בקנין סודר שאין לו דעת להבחין קנין חליפי סודר וא\"נ כיון דקי\"ל דקוני' בכליו של קונה אין לו דעת להקנות כליו עד שיגיע לעונת הפעוטות וההיא בשלא הגיע לעונת הפעוטות וההיא נמי דאמרי' בסוכה לא ליקני איניש לולבא לינוקא כו' מיירי קודם שיגיע לעונת הפעו' אבל אם הגיע לעונת הפעוטות מתנתו מתנה וא\"כ בשיש לו אב המפרנסו א\"נ אפוטרופוס כדאמרי' בכתו' ס\"פ מציאת האשה ד\"ע ע\"א עכ\"ל וכתב עוד וא\"ת היאך מדקדק מכאן דקטן זוכה לאחרים דכיון דהאב זוכה להם המעות הללו וזכו בהם ד\"ת כמו שכתבנו א\"כ לעצמן הם פודים זוכים י\"ל כיון דאין זה אלא בהערמה וכוונתן לפדות אותו לצורך אביהם והמעשר חוזר הוא לאביהם אי לאו דזוכי' לאחרים אין פדיונן פדיון בכיוצא בזה ע\"כ עוד כתב הא דאמרי' בפרק הא\"מ איש זוכה ואין קטן זוכה נראה דלרב חסדא אין קטן זוכה לאחרים דבר תורה ואפילו כשיש דעת אחרת מקנה ולרב יאודה דאמר דקטן זוכה לאחרים הוי פירושא אין קטן ממנה על פסחו עכ\"ל וגבי ההיא דצרור וזורקו כו' כתב וז\"ל באחרים מקנין לו זוכה לעצמו אבל בשאין דעת אחרת מקנה לו אף לעצמו אינו זוכה כדתנן לעיל פרק הנזקי' מציאת חש\"ו יש בהם משום גזל מפני ד\"ש אבל גזל גמור אין בהם אפילו מדרבנן עכ\"ל. מבואר יוצא דס\"ל בפשיטות דבדעת אחרת מקנה לקטן שמבחי' בין צרור לאגוז זוכה מדאורייתא.
ובדף ל\"ט עלה דההיא דקטנים כל המחזיק בהם זכה בהם כתב וז\"ל כלומר לפי שאין להם יד לזכות בעצמן קשייא לן דהכא משמע דקטן אין לו זכיה וכן נמי משמע בפרק מי שמת דאמרי' התם זכי' לקטן ואין זכי' לגדול וטעמא משום דגדול יש לו יד לזכות לעצמו אבל קטן דאין לו יד לזכות זוכי' בעבורו ובפרק לולב וערבה אמרי' לא ליקני איניש לולבא כו' ולקמן נמי ד\"מ ע\"א גבי עבד של ב' שותפים אמרי' אזל אקנייה לבנו קטן וכן נמי בבבא מציעא דע\"ב ע\"א ובב\"ב דקל\"ז ע\"ב אזל אקנייה לבנו קטן תירץ ר\"י דמדאורייתא אין לו זכיה אבל מדרב' אית ליה זכיה מפני ד\"ש א\"נ שאני התם דאיכא דעת אחרת ובקידושין פרק הא\"מ כתבתי יותר בס\"ד עכ\"ל. הנה מתירוץ הראשו' שתירץ בשם ר\"י משמע דאפי' בדעת אחרת מקנה אין זכיה לקטן אלא מדרבנן מפני ד\"ש כמו מציאה ותירוץ זה ליתיה בתוס' שבידינו. ולא ידעתי מה יענו לההיא דלקמן דס\"ה שהכריחו התוס' וגם הרשב\"א דהיכא דאיכ' דעת אחרת זוכה לקטן מדאורייתא כמו שכתבנו גם הרשב\"א עצמו בחידושיו לקידושי' די\"ט ע\"א עלה דאומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך כו' כת' וז\"ל וא\"ת א\"כ היאך היא מתקדשת דהא אין זכיה לקטן ואפילו לר\"י דאמר במציאת קטן שיש בה גזל גמור הא אסיקנא דגזל גמור מדבריהם קאמר אבל דאורייתא לית ליה זכיה כלל. וי\"ל דדעת אחרת מקנה שאני וכדמשמע בגיטי' פרק האומר דקטן שמבין בין צרור לאגוז זוכה לעצמו דבר תורה ואכתי לא ניחא דזו זוכה לאחרים היא דכסף קידושיה דאביה הוא והתם משמע דאינו זוכה לאחרי' עד שיגדיל ויביא ב' שערו' וכדאמרי' התם חפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרים ושמו' אמר דא ודא חדא היא זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים ופסק שם הרי\"ף כשמואל.
ושמא נאמר דטעמא דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים משום שליחות עצמו נות' דעתו ומתכוין הוא לזכות אבל לזכות לאחרים אינו נותן דעתו כל כך ואינו זוכה להם והכא כיון שהמקדש נותן לה והיא מתכוונת לזכות לעצמה אע\"פ שהוא חוזר ונוטל ממנה משום שבח נעוריה שזכתה לו תו' מ\"מ זכייתה זכיה א\"נ איכא למימר דידה כיד אביה לזכות לו היכא דאיכא דעת אחרת מקנה דלא גרע מחצרו דקונה לו בזכות שלא מדעתו ואיכא למידק בהא משום דחצרו המהלכת היא. ונראה דרבותינו בעלי התוס' דעתם לפסוק כרב יאודה אמר רב אסי דאמר חפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרי' דהא אותיבו רב חנינא ורב אוייא עליה דשמואל מברייתא ואע\"ג דשנינהו שינויי דחיקי נינהו ולדעתם לא תיקשי מידי דמוקמינן קטנה זו ביודעת להחזיר החפץ לאח' שעה שזוכה בין לעצמו בין לאחרים עכ\"ל. מבואר יוצא מדבריו הללו ג\"כ דס\"ל דדעת אחרת מקנה לקטן עצמו זוכה מדאורייתא אלא דלזכות אחרים אפליגו הרי\"ף והתוס' ולא הכריע. ואיך שיהיה לפי תי' זה שהביא בשם ר\"י דאפי' בדעת אחרת מקנה אינו זוכה הקטן מדאורייתא אלא מדרבנן ק\"ט ההיא סוגייא דלקמן דס\"ה דמשמע מינה דכי אמר זוכה לעצמו מדאורייתא קאמר דומייא דזוכה לאחרים בחפץ ומחזירו.
ושוב ראיתי בחידושי הריטב\"א ז\"ל לקמן דף ס\"ה אמר ר' אסי צרור כו' זוכה לעצמו כו' חפץ ומחזירו כו' זוכה בין לעצמו בין לאחרים ושמואל אמר דא ודא חדא היא זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים כו' והא דאמרי' הכא זוכה לעצמו ולעיל פרק הניזקין תנן דמציאת חש\"ו אין בהם גזל אלא מפני ד\"ש (ונראה לע\"ד דיש כאן חיסור לשון וקודם א\"נ צ\"ל התם בשאין דעת אחרים מקנה כו' וכן כתב הר\"ן בפי' ההלכות) א\"נ מפני שאין דעתו של קטן לזכות לעצמו אלא לאביו והוא אינו זוכה לאחרי' כדאמרי' פ\"ק דמציעא די\"ב ע\"א שבשעה שמוצא' מריצה אצל אביו אבל בדבר אחר זוכה ודאי לעצמו. ודעת רבותינו דקטן כשזוכה דוקא במטלטלין אבל בקרקעות לא דאין לו יד לקנות והוא אינו בדרכי ההקנאה כלל וחזקתו אינה חזקה. ואפילו במטלטלין אינו זוכה אלא בדבר שהוא תחת ידו אבל בחליפין לא שהוא אינו בדרכי הקנאה כלל לא לקנות ולא להקנות והילכך אין אדם זוכה במטלטלין של קטן אף על פי שמקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין כשהגיע לעונת הפעוטות אלא א\"כ מחזיק בהם הקונה דכיון דברשותו מחזיק בהם נתנו לו רשות לזכות בהם כדי חייו.
ולפ\"ז מי שמתחייב לקטן בין בקנין ע\"י השטר בין שמתחייב לו במנה בשטר אינו זוכה כיון שאין הדבר תחת ידו אלא א\"כ במזכה להם ע\"י אחר ולענין פסק הלכה קי\"ל כשמואל דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים עד שהוא גדול דבין שיעור זה דחפץ ומחזירו עד שיהא גדול ליכ' כלום ותדע לך דהא מקשינן ליה לקמן משפחה ואמאי לא משני התם כשגדלה טפי אלא ש\"מ דליכא כלום בשיעור זה ואינו זוכה לאחרים אלא עד שהוא גדול ממש. וזכיה דאמרי' הכא דאית ליה לקטן איכא מ\"ד דאורייתא היא מדאקשינן מההיא דמעשר שני ואיכא מ\"ד דקטן לית ליה זכיה אלא מדרבנן ואע\"ג דמקשינן מההיא דמ\"ב משום דאיהו לא אמר בהדייא אי אית לי' זכיה דאורייתא או דרבנן להכי מקשה סתם ולא אמר ליה ולטעמיך ולבסוף דמתרצו לא קשה מידי וכן דעת ר' נר\"ו עכ\"ל.
הנה דעת הריטב\"א ז\"ל ורבו ז\"ל דזכיית קטן לאחרים ואפילו לעצמו אפילו בדע' אחרת מקנה אינו אלא דרבנן וכבר יישב הסוגייא דלקמן דס\"ה לפי שיטתו כמדובר ואולם הא ק\"ל במה שכתב הריטב\"א שדעת רבותינו דאין זכיה לקטן אלא במטלטל' ודוקא כשבאו תחת ידו ולא בקנין חליפין ובקרקעות כלל כלל לא דא\"כ בעבדים נמי לית בהו קנין לקטן כיון שאינן יכולים להיות תחת ידו כמטלטלי' ואלו בההיא דעבד של שני שותפים דפ' השולח ד\"מ ע\"א אמרי' אזל אקנייה לבנו קטן ובפרק יש נוחלין דף קל\"ז אמרי' ההיא אתתא דהוה ליה דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי כל אימת דהות אזלא למגזריה הוה קפיד עילוה אקנייה ניהליה כל שני חייו אזל איהו אקניה ניהליה לבנו קטן וכתב רשב\"ם כרשב\"ג דאמרי אין לב' אלא מה ששייר ראשון והאי דאקנייה לבנו קטן היינו כדי שלא תוכל האשה לחזור ולקנות ממנו כו' יע\"ש וכעין זה כתוב בשיטה מקובצת פרק אז\"נ דע\"ב ע\"א גבי עובדא דפרדיסא דק\"ס ע\"ב דמאלו מקומות הכריח הריטב\"א בדל\"ז דיש קנין לקטן כשדעת אחרת מקנה כמ\"ש לשונו לעיל.
ושוב ראיתי להרב מוהרימ\"ט בחח\"מ סימן כ\"א שתמה על ה\"ה שלא הכריח מההיא דעבד כן יע\"ש ואפשר דהריטב\"א ז\"ל לא חייש לראית הרשב\"א הלזו דאיהו משמע ליה דאזל אקנייה לבנו קטן דקאמר כשזיכה להם ע\"י אחר דזכין לקטן ע\"י אחר כמו ששנינו ר\"פ מי שמת ולא שהקנה האב לבן עצמו דודאי כל כה\"ג לא מהני וראיתי במרדכי בגיטי' פ' התקבל סי' תי\"ג שכתב וז\"ל הפעוטות מקחן מקח וההיא דסוכה פרק לולב וערבה דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני קודם שהגיע לעונת הפעוטות דאם הגיע מתנתו מתנה א\"נ בשיש לו אב ומפרנסו דהתם לא תקנו משום כדי חייו אבל אם אין לו אב מתנתו מתנה אפילו יש לו אפוטרופוס וההוא עבדא דהוה לבי תרי ואזל חד ואקנייה לבנו קטן כו' פרק השולח דף מ' התם הו\"ל אב או לא הגיע לפעוטות כו' עכ\"ל מה שהוק' לו מההוא עבדא כו' הכוונה דמאי אהני במאי דאקנייה לבנו קטן כי היכי דלא לקני לגדול לשחררו דקטן אקנויי לא מקני הרי הפעוטות ממכרן מכר לזה כתב דמיירי שלא הגיע א\"נ כיון שיש לו אב אין ממכרו ממכר ולא פירש לנו דא\"כ היכי אקנו ליה מעיקרא כיון שהיה לו אב וגם לא הגיע לעונת הפעוטות וע\"כ צ\"ל שזיכו לו על ידי אחר ודוק כי היה לו לפרש.
ודע שזה שכתב הריטב\"א ודעת רבותינו שאין קטן זוכה אלא במטלטלי' וכשהן תחת ידו ולא בקנין חליפין ולא בקנין אגב הן הן דברי הר\"ם במז\"ל בפרק כ\"ט מה' מכירה הל' יו\"ד שאין הקטן זוכה בדרכים של גדולים כו' והתוס' שכתבנו לעיל שכתבו בדף ס\"ה ע\"א ד\"ה צרור כו' שהוק' להם מתני' דפרק מי שמת דקנ\"ו דמשמע מינה דאין זכיה לקטן כלל ואפי' בדעת אחרת מקנה משום דאין לו יד ותירצו דההיא בקנין חליפי' א\"נ כשלא הגיע להבחין בין צרור לאגוז ודברי הריטב\"א בפרק התקבל הן הן התירוץ שתירצו דההיא בקנין חליפין: גם הר\"ן בפרק התקבל דף קע\"ב ע\"א והביא דבריו מרן ב\"י ח\"מ סי' רע\"ג סי\"ט הביא שני תירוצים הללו ליישב ההיא מתני' דפרק מי שמת דמשמע מינה דאפילו בדעת אחרת מקנה אין זכיה לקטן וכ\"כ הרמב\"ם בפכ\"ט מה' מכירה ה\"ח וה\"ט ולההיא דמציאת חש\"ו יש בהם גזל מפני דרכי שלום תירץ אין דעת אחרת מקנה יע\"ע.
ולענין זכיה לאחרים בדעת אחרת מקנה אם הוא דאורייתא או דרבנן הר\"ן נראה דהוי מדרבנן כמ\"ש הריטב\"א משם רבו שכתב בפי' ההלכות שם וז\"ל צרור וזורקו כו' חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה אף לאחרים מדרבנן כך כתב רש\"י ונראה שהזקיקו לפרש כן משום דזכיה מטעם שליחות הוא ואין שליחות לקטן כדאיתא בר\"פ הא\"מ דמ\"א אבל התוס' כתבו דלרב יאודה אפילו מדאוריי' זוכה לאחרים ולשמואל דאמר אין זוכה לאחרים דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא זוכה דבגמרא פרכינן עליה דשמואל מדתנן כיצד משתתפין במבוי ומפרקינן שאני שתופי מבואות דרבנן ואם איתא דלשמואל לא זכין לאחרים אפילו מדרבנן אמאי זכיא להו בשתופי מבואות אלא ודאי משמע דאפי' לשמואל זכיה לאחרים מדרבנן ומש\"ה מהני דרבנן לדרבנן ומינה דלרב יאודה זוכה לאחרים אפילו מדאורייתא.
וכי תימא אמאי והא אין שליחות לקטן תירצו דכי אמעיט מקטן משליחות מהנהו קראי דמוכחי' שליחות מינייהו בפרק הא\"מ הנ\"מ במילתא דליתיה לקטן כגו' תרומה וגירושין וקידושין אבל בזכיה כיון דליתיה דהא זוכה לעצמו הוה ליה כגדול וזוכה אף לאחרים לרבי יאודה אף מדאורייתא ושמואל פליג משום דס\"ל דלאו בר שליחות הוא כלל ומיהו מודה דמדרבנן מיהא זכי ומש\"ה מהני בשתו' מבואות ואני תמיה אי מודה שמואל דזכיה מדרב' אית להו למה לן לפרוקי שאני שתופי מבואות דרב' אפילו הוא מדאורייתא אמאי לא מהני כיון דרבנן תקון לי' זכיה והא קי\"ל דהפקר ב\"ד הפקר.
ומיהו אשכחן זכיה דרבנן דקלישא מזכיה דאורייתא דגרסי' בפרק מי שמת ומי אמר רב נחמן הכי והא אמר רב נחמן אע\"ג דאמר שמואל המוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת ש\"מ שאינו יכול למחול אא\"ב דאורייתא מש\"ה אינו יכול למחול אא\"א דרבנן אמאי אינו יכול למחול יע\"ש אלמא כיון דאכתי ממונא לא אתא לרשות זוכה ולא זכי ביה אלא מדרב' לא אלימא זכיה דיליה כדאורייתא ומצי מחיל והכא נמי אם איתא דאינו זוכה לאחרים מדאורייתא לא מהנייא כדאורייתא ומיהו התם איכ' למי' דרב' הכי תקון דהם אמרו והם אמרו אבל הכא היכי מפרקי' בפשיטות דלא להני כדאורייתא. ולפיכך נראין לי דבריו של רש\"י עיקר. וכן נראה דעת הרי\"ף שכתב סתם דזוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים דמשמע דלית ליה זכיה לאחרים כלל ומיהו במידי דרבנן זוכה אף לאחרים.
ומ\"ש הרי\"ף שאינו זוכה לאחרים עד שיביא שתי שערות אע\"ג דממילתיה דשמואל לא משמע הכי בהדייא דייק לה מדפרכי' עליה דשמואל מההיא דכיצד משתתפי' במבוי כו' ואמרי' האי שפחה היכי דמייא כו' אלא לאו דלא אתייא ב' שערות ואם איתא דשמואל מודה דקודם שתי שערות זוכה לאחרי' כל שיש לו דעת יותר גדול מחפץ ומחזירו לאחר שעה לוקמה בהכי אלא ודאי לשמואל לעולם אינו זוכה לאחר עד שיביא שתי שערות ובתוס' פסקו כרב יאודה אמר רב אסי משום דפשטא דמתני' הכי מוכחא ולשמו' צריכי' לדחיינהו כדאיתא בגמ' עכ\"ל.
והנה לדברי רש\"י שהביא הר\"ן משמע דוק' לזכות את אחרים אין זכיה לקטן ונותנין לו חפץ ומחזירו אלא מדרבנן ומשום דאין שליחות לקטן אבל במבחין בין צרור לאגוז שזוכה לעצמו לכ\"ע הוי מדאורייתא דהתם ליכא שליחות הוא הזוכה בעצמו לפי זה קשה מ\"ש רש\"י בפרק לולב וערבה דמ\"ו גבי לא לקני איניש לולבא לינוקא מקנא קני ופירש רש\"י ז\"ל דרבנן תקינו ליה זכיה לנפשיה ולמה לא כתב דהוי זכייתו מדאורייתא כיון דהוא הוא הזוכה בעצמו. ואולי רש\"י משמע ליה דינוק' היינו קטן פחות מצרור וזורקו וכל כי האי גוונא משמע ליה לרש\"י דתקינו ליה זכיה לנפשיה במציאה מפני ד\"ש אבל כשידע להבחין בין צרור ואגוז זוכה מדאורייתא והוא דוחק ומיהו אכתי לא ידעינן דעת הר\"ן בזה דאפשר דאיהו ז\"ל לא נראו לו דברי רש\"י אלא במ\"ש דלזכות לאחרים בשעור שנותנים לו חפץ ונוטלו דהוי זכייתו מדרבנן לרב יאודה ולשמואל אפילו מדרבנן לית ליה זכיה עד שיגדיל אבל במאי דמשמע ליה לרש\"י דבנותנים לו צרור וזורקו דהוי זכייתו לעצמו מדאורייתא אפשר דלדידיה לא ס\"ל הכי אלא דזכייתו לעצמו נמי אינו אלא מדרב' ולא מדאורייתא.
אמנם ראיתי להר\"ב בשיטה מקובצת למציעא השייך לדף י\"א סע\"ב כתב שם בשיטה דל\"ט ספ\"ד בשם חידושי הר\"ן וז\"ל ואבע\"א מר אמר חדא ומר אמר חדא כו' פי' מר איירי בקטן דלית ליה יד וחצר מדאורייתא כלל דלא ילפי' קטן מקטנה כו'. נקטינן השתא דקטנה יש לה יד וחצר מדאורייתא ויש לה ד\"א מתקנת חכמים ומדין חצר בין במציאה בין במתנה אבל בגט חצר אית לה ד\"א לית לה אבל קטן אין לו יד ואין לו חצר מדאורייתא דאי הו\"ל יד חצר נמי הוה לה והא דאמרינן בפ' התקב' אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים דאלמא זכיה אית ליה היינו מדרבנן והא דתנן מציאת חש\"ו יש בהם מפני ד\"ש דאלמא מדרבנן נמי לית ליה אלא מפני ד\"ש בלחוד התם במציאה דליכא דעת אחר מקנה אבל במכר ובמתנה דאיכא דעת אחר מקנה זכיה גמורה אית ליה מדרבנן ומיהו חצר וד\"א לא אשכחן דתקון ליה רבנן אלא יד בלחוד הוא דתקון ליה למה שתופס בידו עכ\"ל וכלשון הר\"ן הלזה כתב הרב הנמקי יוסף שם כיע\"ש. מבואר יוצא שדעת הר\"ן והרב הנ\"י והריטב\"א ורבו שכתבנו לעיל כולהו סבירא להו דקטן אין לו זכיה אפילו לעצמו אפי' בדעת אחר מקנה אלא מדרבנן.
ועלה בידינו שדעת התוספות לפי מה שכתבו בגיטין דף ס\"ד ע\"ב ד\"ה שאני שתופי ובקידושין די\"ט ובקמא דק\"ט דזכיית קטן בין לעצמו בין לאחרים בדעת אחר מקנה הוי דאורייתא לרב אסי ולשמואל לאחרים הוי דרבנן ולעצמו דאורייתא וקי\"ל כרב אסי כמ\"ש הריטב\"א בפ\"ק דקידושי' די\"ט בשם התוס' וזה דעת הרשב\"א בחידושיו לגיטין ובחי' לקידושין דף י\"ט וזה נראה דעת רש\"י שכתב בגיטין דס\"ד ע\"ב גבי נותנים לו חפץ ומחזירו לאחר שעה דמזכה לאחרים דמדרבנן קאמר ופירש הר\"ן דכוונתו משום דאין שליחות לקטן משמע דהיכא שזוכה לעצמו הוי דאורייתא כיון דליכא שליחות אלא הוא עצמו הזוכה.
אמנם ראיתי בחידושי הרשב\"א לקידושי' דף מ\"ב ע\"א עלה דאמרי' התם ותסברא דהא שליחות הוא א\"כ מצינו שליחות לקטן אלא כי הא דרב גידל אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו כו' כתב וז\"ל משמע דזכיה לאו מדין שליחות הוא וזכין לקטן ד\"ת דאלת\"ה כי אקשי' ותסברא כו' מאי קא משני אלא מנין שזוכי' לאדם כו' תרתי תקשי לן ותסברא הא משום זכיה הוא והא זכיה מטעם שליחות ואין שליחות לקטן והכי נמי משמע לעיל בפ\"ק עבד כנעני קונה לעצמו בשטר ע\"י אחרים ותניא התם רשב\"א אומר אף בשטר ע\"י אחרים אין ע\"י עצמו לא ובעי רבא לרשב\"א עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו כלומר דע\"י אחרים דאמרי' היינו כשאמר להם הרב זכו בגט שיחרור לעבדי ולא מחמ' שעשה העבד שלוחי' או דילמא אף כשעשאם העבד שלוחים שפיר דמי דאלמ' ש\"מ דזכיה שמזכה לו הרב בעצמו ע\"י אחרים והם זוכים לו שלא בפניו לאו מתורת שליחות הוא ולגבי קטן נמי לא שנא דאע\"פ שאינן בני שליחות" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e56f8a7aa371dae248f27d2b9f49dea508bc2263 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,155 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Shofar,_Sukkah_and_Lulav", + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "שורש מצות לאו ליהנות ניתנו וכן \n שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה וא\"ת והרי נהנה בשמיעת הקול מצוות לאו ליהנות ניתנו. עכ\"ל. ראיתי לבאר שורש זה של מצות לאו ליהנות ניתנו הנה הרב לח\"מ ז\"ל פירש כוונת רבינו ז\"ל דהוקשה לו דאע\"ג דאין בקול דין מעילה מ\"מ איסורא דרבנן מיהא איכא וכיון שכן הול\"ל דאם עבר ותקע דלא יצא כדי שלא יהנה מהמצוה ולא יעשה איסור זה דרבנן ותריץ יתיב רבינו דמצות לאו ליהנות ניתנו וליכא נמי איסורא דרבנן ע\"ש ואיכא למידק דא\"כ מעיקרא למה הוצרך רבינו ז\"ל לומר שאין בקול דין מעילה ולמה לא כתב בפשיטות יצא לפי שמצות לאו ליהנות ניתנו וכדקאמר רבא בגמרא ולמאי נ\"מ כתב שאין בקול דין מעילה הא אפילו יהיה בקול דין מעילה כיון שאין הנאה בקיום המצות אין כאן מעילה ואפשר דהוצרך רבינו ז\"ל לומר שאין בקול דין מעילה לאשמועינן דאפילו עבר ותקע לשיר דכל שמכוין לשיר אית ליה נמי הנאה אין אומרים כיון דמעל הרי יצא לחולין ואח\"כ יכול לתקוע בו לכתחילה וכדקאמר רב יאודה בגמרא כיון דתקע ומעל יצא לחולין לכך קאמר דלעולם אסור לתקוע בו לכתחילה משום שאין בקול דין מעילה ולעולם באיסורו קאי ודוק.
וראיתי עוד להרב לח\"מ ז\"ל שהוקשה לו דלפי מ\"ש רבינו דאין בקול דין מעילה והכי אמרינן נמי בפרק כל שעה דכ\"ו איך אמרו בגמ' עולה בת מעילה היא כיון שמעל בה נפקא לחולין ורבא נמי אודי בזה ואמ' אימת מעל בתר דתקע כו' והוא ז\"ל נדחק לתרץ דרב' לפי שיטתיה דר\"י דס\"ל מעל השיבו מיהא איהו ס\"ל בפרק כ\"ש דאין בקול דין מעילה יע\"ש: ועיין למרן מלכא בספר מקראי קדש דמ\"ב ע\"א תמה עליו בזה בשם הרמב\"ח ז\"ל דאם כן היכי ס\"ד דרבא מעיקרא למימר דאחד זה ואחד זה לא יצא משום דהוה ס\"ל דמצות ליהנות ניתנו והא כיון דלדידיה ס\"ל דאין בקול דין מעילה אמאי לא יצא יע\"ש ולא ק\"מ לע\"ד דכיון דאיכא איסורא דרבנן משום הכי קאמר רבא מעיקרא דלא יצא דאם אתה אומר יצא קעביד איסורא דרבנן שאמרו לא נהנין וכמ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל בכוונת מ\"ש רבינו וא\"ת כו' וכמדובר.
עוד ראיתי למרן מלכא שתירץ לעיקר קושיית הרב לח\"מ ז\"ל וז\"ל ולכן י\"ל דס\"ד דרבא מעיקרא דבקול זה דמקיים מ\"ע יש בו מעילה כיון שיצא בו י\"ח ומש\"ה קאמר רבא אימת מעל כו' ולבתר אסיק דמצות לאו ליהנות ניתנו וליכא מעילה אף דמקיים מ\"ע וזו היתה כוונת רבינו דמעיקרא כ' דאין בקול דין מעילה ואח\"כ כתב וא\"ת והרי הוא נהנה כלומר שיוצא י\"ח בשמיעת קול זה וכל כה\"ג יש בקול דין מעילה ותריץ יתיב דמצות לאו ליהנות ניתנו אח\"ד יע\"ש. ואשתמיט מיניה דברי הפר\"ח ז\"ל בסי' תקפ\"ו סק\"ה שדחה תירוץ זה וכתב דאין זה מספיק דהא אמרינן התם בגמ' דטעמא דקול ומראה וריח אין בהם דין מעילה הוא משום דאין בהם ממש והיכי ס\"ד דרבא דמעל יע\"ש.
ולכאורה עלה על דעתי להביא ראיה דקיום המצוה חשיב כדבר שיש בו ממש מאותה שכתב רש\"י ז\"ל בפרק אין צדין דכ\"ז ע\"ב ד\"ה חלה שנטמאת כו' דהמבער קדשים פסולים בי\"ט אפילו על ידי אכילת בהמה אסור דכיון דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש תשרופו הילכך מלאכה היא עכ\"ל ומשמע דכוונתו לומר דאפילו מידי דלאו מלאכה כל דאחשביה רחמנא למצוה חשיב קיום המצוה מלאכה גמורה וא\"כ ה\"נ אע\"ג דקול בעלמא חשיב דבר שאין בו ממש כיון דרחמנא אחשבי' למצוה דכתיב ותקעתם כו' חשיב קיום המצוה כדבר שיש בו ממש אלא דהא בורכא היא דאין כונת רש\"י לזה וכמ\"ש בחי' למס' ביצה ואין צורך להאריך.
וראיתי עוד להרפ\"ח ז\"ל שכתב וז\"ל ועוד תמהני דאם איכא הנאה בשמיעת הקול מה משיב לזה שמצוות לאו ליהנות ניתנו דההיא היא בהנאת קיום המצוה אבל היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה ליכא שריותא אלא שהרב השמיט דין מודר הנאה ממעיין וגם זה תימא. ושמא י\"ל דלא חשיבא השמיעה והתקיעה הנאה כולי האי כמו גבי הזאה ומודר הנאה ממעיין ועדיין צ\"ע עכ\"ל. ולא ידעתי מי הגיד לו להרב דס\"ל לרבינו דאיכא הנאה בשמיעת קול אף כשאינו מכוין לשיר דאפשר דסבירא ליה לרבינו כמ\"ש התוס' בפרק ראוהו ב\"ד דכ\"ח דכל שאינו מכוין לשיר ליכא הנאה בשמיעת הקול ומ\"ש רבינו וא\"ת והרי הוא נהנה בשמיעת הקול על הנאת המצוה שיצא בה י\"ח שמיעה קאמר דאף ע\"ג דאין בו ממש מ\"מ איסורא דרבנן מיהא איכא דומיא דקול ומראה וריח דאיכא איסורא דרבנן וכמ\"ש הלח\"מ ז\"ל בכוונת דברי ר' והוא ברור.
ובספר שער המלך למו\"ה נר\"ו שנדפס מחדש בה' לולב דף צ\"ד ע\"א כת' שדעת רבינו כדעת הרשב\"א ז\"ל בחידושיו לנדרים דט\"ו גבי ההיא דהאומר הנאת תשמישך עלי דס\"ל דאפי' בדאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה שרי שכתב שם וז\"ל ומיהו ק\"ל אפי' לאוקמתא דרבינא באומר הנאת תשמישך עלי הא מצווה על מצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו מ\"ש ממודר הנאה משופר דמותר לתקוע תקיעה של מצוה ותירץ לפי דרכו כיע\"ש. ומדלא תירץ כתירוץ הר\"ן ז\"ל שם דשאני הכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה משמע בהדייא דס\"ל דאפי' בדאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה שרי וס\"ל ז\"ל דדוקא גבי הזאה ומודר הנאה ממעיין קאמר רבא דאסור משום דהתם מיד כשהיזה עליו וטבל נגמרה המצוה ואי משהי בהו בתר הכי נמצא נהנה גופו שלא במקום מצוה והילכך קאמר רבא דבימות החמה לא דגזרו שמא ישהא וכה\"ג אשכחן בנדרי' דל\"ח אמתני' דהמודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב את\"ד נר\"ו.
ולע\"ד מדברי הרשב\"א בחי' ליבמות דק\"ג מבואר דס\"ל כדברי הר\"ן דכל דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אסיר דעלה דאמרינן התם גבי סנדל של ע\"ז לא יחלוץ ואם חלץ חליצתה כשירה כת' וז\"ל ואי משום איסורי הנאה מצות לאו ליהנות ניתנו ואף ע\"ג דהכא בעיא לאינסובי ובלא חליצה לא נסבי לה כיון דלא מעכ' בה אלא מצוה מצוה לאו הנאה היא עכ\"ל. הנה מבוארין דבריו ז\"ל דהנאה אחרת דלא מעכב בה המצוה כי ההיא דטובל בימות החמה אע\"ג דאיכא מצוה בהדה לא אמרינן ביה מצות לאו ליהנות ניתנו כיון דאיכא הנאת הגוף הפך מה שהכריח מו\"ה נר\"ו מדבריו שבנדרים. וליכא למימר דשאני הנאה זו הבאה לאשה על ידי חליצה שאינה באה מיד בשעת עשיית המצוה אלא אחר כך כי בעייא לאינסובי ומשום הכי הוצרך הרשב\"א לומר ה\"ט כיון דלא מעכב בה אלא המצוה כו' דאדרבא כשהנאת הגוף אינה באה מיד בשעת עשיית המצוה הול\"ל טפי דשרי משום טעמא דמצות לאו ל\"נ דהנאת הגוף הבאה אחר כך אינה אלא גרמא בעלמא וכמ\"ש מו\"ה הי\"ו שם ד\"ה ולדעת הר\"ן יע\"ש ואם כן מדהוצרך הכא לטעמא דכיון דלא מעכ' בה אלא המצוה כו' מבואר דס\"ל דאי לאו האי טעמא כל דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אסיר. סוף דבר מדברי הרשב\"א לע\"ד אין ראיה לו' דחלוק על ס' הר\"ן דאדתידוק מדבריו שבנדרים לומר דחלוק על הר\"ן דוק מדבריו שביבמות איפכא ועכ\"ל שדבריו באחד מאלו השתי מקומות לאו דוקא וחדא מינייהו נקט ואין הכי נמי דהוה מצי לתרוצי בהכי עיקר קושייתו ודוק.
ועוד נר' לענ\"ד דודאי הרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה לסברת הר\"ן ז\"ל וכדמוכחין דבריו שביבמות מיהו בההיא דהאומר הנאת תשמישך עלי הוצרך לתרץ תי' אחר ולא ניחא ליה לתרץ על פי מ\"ש הר\"ן משום דמשמע ליה להרשב\"א דההיא דמודר הנאה ממעיין וההיא דמזה עליו דאסרי להזות ולטבול בימות החמה משום איסור הנאת הגוף אף דאיכא מצוה בהדה הוא משום דאפשר לקיים המצוה בלי איסור הנאה זו כגון שיטבול במקוה שלא נדר הנאה ממנו וגם בהזאה יכול להזות עליו אדם אחר שאינו מודר הנאה ממנו אבל הכא באומר הנאת תשמישך עלי דאי אפשר למצות עונה זו לקיימה באופן אחר אף ע\"ג דאיכא הנאת הגוף איכא למימר כיון דאיכא צד מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו שרי אע\"ג דנהנה בהדי עשיית המצוה ולכך הוצרך לתרץ תירוץ אחר כנלע\"ד.
ועוד יש לי להכריח דכל דאיכא הנאה בהדי מצוה לכ\"ע אסיר ולא אמרינן בהא מצות לאו ליהנות ניתנו מההיא דאפליגו רבה ורב יוסף בפ' הכונס דנ\"ו ובשאר דוכתי גבי שומר אבידה אי הוי ש\"ש או ש\"ח דלר\"י חשי' ש\"ש בההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא בשע' שהוא עוסק בה אע\"ג דאות' הנאה אתי ליה משום מצוה ולא אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו והגאונים והרי\"ף ור' והרמב\"ן והרשב\"א פסקו כר' יוסף מבואר במרן ב\"י ח\"מ סימן ע\"ב ואף רבה דפלי' ארב יוסף כת' התוס' בפרק הכונס דס\"ל דהנאה חשיב אלא דלא חשיב כ\"כ להיות כש\"ש יע\"ש ועיין עוד להתוס' שם ובשבועות דמ\"ד ע\"ב ד\"ה ור\"י כו' ועיין עוד בפ' אין בין המודר דל\"ג עלה דאמרינן דכ\"ע אית להו דר' יוסף ומאן דשרי להחזיר אבידה למודר משום דפרוטה דר' יוסף לא שכיח יע\"ש הרי דחשיב הנאה ואסיר אף ע\"ג דהנאה זו אתי בהדי מצוה ועיין בסוף פ' שבועת הדיינים בתוס' ד\"ה ור' יוסף כו' ובהש\"ך ז\"ל ח\"מ סי' רס\"ז סקי\"ד במה שתמה על מוהרש\"ל ז\"ל דאישתמיט מיניה דברי התו' הללו יע\"ש.
ומ\"מ בדעת רבינו ז\"ל אין הכרח לע\"ד לומר דס\"ל דאפי' דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה דשרי כמ\"ש מורי הרב הי\"ו דאפשר לומר דס\"ל לר' דכל שאינו מכוין לשיר ליכא הנאה בשמיעה ומשו\"ה קאמר הכא דשרי במודר הנאה משום דמצות לאו ל\"נ כמדובר. ואפילו אם נאמר דס\"ל לרבינו דאיכא הנאה בשמיעת הקול יש ליישב קושיית הרפ\"ח ז\"ל מההיא דמודר הנאה ממעיין והן קדם נעמוד במה שהקשה עוד למה השמיט רבינו מחיבורו דין זה דמודר הנאה ממעיין דטובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה וכבר הוקשה לו כן גם למוהר\"ם בן חביב ז\"ל בחי' לפרק ראוהו בית דין שהשמיט לזו ועוד אחרת דאתמר התם המודר הנאה מחבירו מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ועיין למרן מלכא בספר מקראי קדש ובס' לשון למודים בה' נדרים סי' ק\"ך ובס' שער המלך דפ\"ו ע\"א שנדחקו בזה יע\"ש.
ולע\"ד אפשר ליישב דעת רבינו על פי מה שראיתי בס' גט מקושר למוהריט\"א נר\"ו דף ל' ע\"ב ד\"ה הן אמת שהוקשה לו בהך דינא דמודר הנאה ממעיין ואידך דאע\"ג דבימות החמה איכ' הנאת הגוף אכתי אמאי אסור כיון דאיהו לא קמכוין ליהנות גופו כי אם לקיום המצוה ואע\"ג דהנאת הגוף באה לו ממילא הו\"ל הנאה הבאה לו לאדם בע\"כ ואמרינן בפרק כ\"ש דף כ\"ה ע\"ב דכל היכא דלא אפשר ולא קא מכוין לכ\"ע שרי והכא מוכרח הוא להזות ולטבול טבי' מצוה ולא אפשר מיקרי דאע\"פ שאפשר להזות על ידי אדם אחר שאינו מודר הנאה ממנו וכן לטבול במי מקוה שאין מי מעיין עכ\"ז לא אפשר מיקרי כמ\"ש הרשב\"א בחי' למסכת סוכה דל\"ה ע\"א גבי ההיא דאתרוג של תרומה כו' יע\"ש וא\"כ כיון דלא אפשר ולא קא מכוין הוה ליה לומר דשרי אפי' איכא הנאת הגוף והצריכה עיון יע\"ש.
ולע\"ד יש ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' שם בפרק כל שעה ומ\"ש שם לא אפשר ולא קמכוין לכ\"ע שרי לאו אר\"י ור\"ש קאמר אלא אאביי ורבא קאמר לדעת ר\"ש דמתיר דבר שאינו מתכוין ודוקא במידי דלא הוי פסיק רישיה דפסיק רישיה אף ר\"ש אסר בדבר שאינו מתכוין וכל הנהו דמייתי הש\"ס התם לר\"ש שרי בדלא הוי פסיק רישיה ע\"ש והשתא איכא למימר דהך דינא דמזה מי חטאת וכן דינא דטובל במעיין דאסר רבא בימות החמה אע\"ג דדבר שאינו מתכוין הוא לר\"י מיהא אסור דרבא אליבא דר\"י קאמר דס\"ל דדבר שאינו מתכוין אסור וא\"נ אליב' דר\"ש נמי קאמר ומשום דפסיק רישיה הוא ובפסיק רישיה אפילו ר\"ש מודה דאסור אף דבר שאינו מתכוין וכמ\"ש התוס' וברור.
ובכן ממילא יתיישב דעת רבינו שהשמיט להך דינא דרבא משום דלדידיה משמע ליה דהך דינא דרבא אליבא דר\"י אמרה דאסר דבר שאינו מתכוין ואיהו ז\"ל בעלמא פסק כר\"ש דדבר שאינו מתכוין מותר ולדידיה ה\"נ אע\"ג דאיכא הנאת הגוף כיון דאינו מכוין אלא למצוה שרי וס\"ל דלא חשיב פסיק רישיה כההיא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן דמייתי התם בפרק כל שעה ופסקה רבינו בפ\"י מה' כלאים הי\"ו יע\"ש וא\"כ אפשר דרבינו פליג אהרשב\"א ז\"ל דס\"ל דאפי' באפשר לעשות בדרך אחרת חשיב לא אפשר אלא לדידיה משמע ליה דכל שאפשר לעשות בדרך אחרת ולא קמכוין מיקרי ובאפשר ולא קמכוין לפום לישנא בתרא דרבא בפרק כל שעה לר\"ש שרי והכי קי\"ל התם דהא לישנא קמא איתותב התם וא\"כ הך מימרא דרבא משמע ליה לרבינו דאזיל כוותיה דר\"י לפום האיך לישנא ולדידן דקי\"ל כר\"ש דכל דאפשר ולא קא מכוין שרי הכא נמי שרי להזות ולטבול מש\"ה השמיט רבינו הך דינא דרבא ודוק.
וע\"פ האמור ממילא יתיישב מה שהקשה הרפ\"ח בדברי רבינו גבי תקיעת שופר דהיכי שרי מטעם מצות לאו ליהנות ניתנו כיון דאיכא הנאת השמיעה בהדי מצוה דאפי' אם נודה לו ז\"ל דאפילו כשאינו מכוין לשיר איכא הנאה בשמיעת הקול מ\"מ ס\"ל לרבינו דשרי לתקוע ולא חשבינן להנאת השמיעה משום דלא אפשר ולא מכוין הוא א\"נ אפשר ולא קמכוין הוא וכל כה\"ג שרי לר\"ש דקי\"ל כוותיה ולא הוי פסיק רישיה דאפשר דלא כל שומע ואינו מכוין לשיר יש לו הנאה מקול שופר וההיא דפריך תלמודא בנדרים גבי מתני' דהמודר הנאה מחבירו וחלה נכנס לבקרו כו' אי שרי בשנכסי חולה אסורים על המדיר אפי' עומד נמי כו' דמינה הכריח הרב מחנה אפרים ז\"ל בה' נדרים סי' כ\"ה דכל דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אסור יע\"ש. לפי האמור בדעת רבינו אית לן למי' דהתם פסיק רישיה הוא ומש\"ה פריך תלמודא בפשיטות דיהא אסור כנלע\"ד.
ודע דממ\"ש רבינו בשופר של עולה לא יתקע לכתחילה הכריח מהר\"מ די בוטון ז\"ל בדף קל\"א ע\"א דמשום טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו לא שרינן אלא בדיעבד ומש\"ה הוצרך לפרש מ\"ש ר' בסוף ה' שחיטה דמותר לכסות בעפר עיר הנידחת דמיירי בעפר קרקעה וכר\"ז דסוף פ' כיסוי הדם דאלו בעפר שריפתה לא שרי רבא התם אלא מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ולפום האי טעמא לכתחי' מיהא אסור יע\"ש ועיין למרן החבי\"ב בה' שחיטה סי' כ\"ח בהגב\"י בסופו דשקיל וטרי בזה על דברי הרב הנז' יע\"ש. ומדברי התוס' ז\"ל שם בס\"פ כיסוי הדם משמע דדוקא באיסור ע\"ז דמאיס לגבוה לא שרינן לכתחילה מהאי טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל בשאר איסורי הנאה דליכא טעמא דמאיס שרי לכתחילה נמי מהאי טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ולפי דבריהם ז\"ל בשופר היה לנו להתיר אף לכתחילה כיון דליכא טעמא דמאיס ומדקאמר רבא בגמ' אחד זה וא' זה יצא משמע דוקא דיעבד אבל לא לכתחילה.
ואפשר דס\"ל להתוס' דלאו דוקא ואגב דאמר ר\"י לא יצא קאמר רבא יצא אבל אה\"נ דלרבא אף לכתחי' נמי שרי לתקוע בשופר של עולה ושל שלמים מיהו רבינו ז\"ל דכת' בהדייא בשופר של עולה לא יתקע נראה דס\"ל כמ\"ש מוהר\"מ די בוטון ז\"ל דלכתחילה מיהא לא שרינן מה\"ט ואפשר דס\"ל דבכל איסורי הנאה אית לן לאסור לכתחילה דאע\"ג דמצוות לאו ליהנות ניתנו מ\"מ מחזי כמתהני ואסו' וכ\"כ הרמב\"ן והרשב\"א בחי' ליבמות דק\"ג עלה דסנדל של ע\"ז לא תחלוץ כו' וז\"ל ולכתחילה לא תחלוץ מפני שנראה כמתהנית ועוד דכל למצוה מאיס עכ\"ל ואין ספק אצלי דהטעם השני שכתבו דכל למצוה מאיס לרווחא דמילתא כתבו כן דהתם גבי סנדל של ע\"ז קושטא קאי דבלאו טעמא דנראה כנהנית איכא נמי טעמא דמאיס למצוה כיון דשל ע\"ז הוא אבל בשאר איסורי הנאה דלאו ע\"ז כהך דשופר של עולה דלא שייך טעמא דמאיס ודאי דלכתחילה מיהא אסור משום טעמא דנראה כנהנית ועל כרחין לומר הכי שהרי בנדרים דמ\"ז מבואר דלכתחילה אסור לקדש בחליפי איסורי הנאה ואם איתא דכל דליכא טעמא דמאיס שרי אף לכתחילה מקדש בחליפי איסורי הנאה אמאי לא שרינן אף לכתחילה מהאי טעמא דמצוות לאו ליהנו' ניתנו אלא ודאי דכל איסורי הנאה אסור לכתחילה משום טעמא דנראה כנהנה ועיין בספר נאות יעקב בקונטרי' גט מקושר ד\"ל ע\"א ודל\"א ע\"ג ועיין להרב מש\"ל ז\"ל בריש פ\"ה מה' אישות ה\"ה ודע דסברת הרא\"ש כו' במ\"ש שם מוהר\"י כולי ז\"ל בהגהתו יע\"ש ודוק.
ומיהו יש לדקדק בדברי רבינו מ\"ש דגבי שופר של עולה כתב דלכתחילה לא יתקע בו וגבי מודר הנאה משופר כתב דמותר לתקוע בו אפילו לכתחילה דאי ס\"ל ז\"ל דמשום טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו לא שרינן אלא דוקא דיעבד ומ\"ה כתב דבשופר של עולה לא יתקע בו לכתחי' במודר הנאה נמי היה לו לאסור לכתחילה. ואפשר שרבי' דקדק לישנא דרבא דגבי שופר של עולה קאמר יצא דמשמע דוקא דיעבד וגבי מודר הנאה קאמר מותר לתקוע בו דמשמע לכתחילה לכך הוצרך לחלק ביניהן דעולה שאני דאסורה אכולי עלמ' ועוד דהקדש ליתיה בשאלה הילכך החמירו בה לכתחילה מטעמא דנראה כנהנה אבל במודר הנאה דלא אסיר אכ\"ע כהקדש ועוד דקיל דאיתיה בשאלה הילכך אף לכתחילה שרי מטעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו כנלע\"ד.
ודע שמדברי רבינו שכתב ואם תקע בו יצא לפי שאין בקול דין מעילה הקשה מו\"ה בספר שער המלך בהלכות י\"ט פ\"ה הי\"ו על מ\"ש הרדב\"ז בתשו' החדשות סי' רצ\"ז דע\"כ לא אמרו קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה אלא בששומע קול כלי שיר או שמריח ריח קטורת אחר שתעלה תמרתו או שהיה נר של הקדש דלוק והלך לאורו אבל אם לקח כלי שיר של הקדש ונגן בו או לקח קטורת והריח בו או הדליק מנר של הקדש וכיוצא מדברים אלו שנהנה מגוף של הקדש יש בו דין מעילה עכ\"ל ואם כדבריו ז\"ל איך כתב רבינו כאן שאין בקול דין מעילה הרי כיון שלקח השופר בעצמו ותקע בו יש בו דין מעילה לפי דבריו ז\"ל יע\"ש וסבור הייתי ליישב ולומר דלפי דעתו ז\"ל אין כוונת רבינו ז\"ל באומרו שאין בקול דין מעילה בלוקח שופר בעצמו ותוקע בו דודאי כל שלקח גוף הכלי ונהנה בו מחייב אבל כוונת רבי' ז\"ל הוא דכיון דאין מעילה בשומע קול של הקדש א\"כ בשומע קול שופר של עולה שתוקעים אחרים והוא אינו תוקע אין בו דין מעילה שהרי הוא לא תקע בעצמו וכיון שעיקר מצות תקיעת שופר תלוי בשמיעת הקול א\"כ אף כשתקע בשופר של עולה הוא בעצמו יצא שאעפ\"י שהוא מתחייב במעילה כיון שאינו מתחייב בשביל הקול לבד שהוא עיקר המצוה אלא החיוב בא לו בשביל שלקח השופר בידו ותקע בו יצא דאין כאן משום מצוה הבאה בעבירה שהרי עיקר המצוה שהוא שמיעת הקול היה יכול לקיימה בלתי שיעשה הוא העבירה אלא אחר שתוקע בו הילכך אפי' עבר ותקע יצא הואיל ולא מיחייב במעילה משום שמיעת הקול שהוא עיקר המצוה ואפי' תימא דכיון דאיכא עבירה למי שתוקע בו אף השומע נמי לא יצא משום טעמא דמצוה הבאה בעבירה דמה לי שיעשה הוא עצמו העבירה מה לי אחר ס\"ס הא איכא עבירה במצוה זו אכתי אפשר לומר לדעת הרדב\"ז ז\"ל דסבור רבינו ז\"ל כמ\"ש התוס' ז\"ל דכל תוקע שאינו מכוין לשיר ליכא הנאה כלל הילכך כשתוקע אחר בשופר של עולה להוציא אחרים והוא אינו מכוין לשיר הרי התוקע ג\"כ אין בו דין מעילה כיון שאין לו הנאה בתקיעה זו שהוא לא תקע אלא להוציא אחרים ידי חובת תקיעה וכיון דמשכחת לה שיצא ידי חובת המצוה בלי איסור מעילה כגון בשומע מפי אחרים אף כשתקע הוא עצמו נמי יצא כיון שאין חיוב המעילה בא מחמת המצוה דוקא כך היה נראה לי לכאורה ליישב דברי הרדב\"ז ז\"ל.
ואולם לא נחה דעתי בזה שהרי לפי מ\"ש בתחילת דברינו דמ\"ש רבינו לפי שאין בקול דין מעילה אתא לאשמועינן דאפילו עבר ותקע לשיר דאית ליה הנאה מיניה אפי\"ה לא אמרינן דמעל ויצא לחולין ואח\"כ יתקע בו לכתחילה אלא לעולם באיסוריה קאי ולא יתקע לכתחילה בו לעולם לפי שאין בקול דין מעילה ולעולם אינו יוצא לחולין ואם זו היתה כונת רבינו ז\"ל מבואר יוצא מדבריו היפך דברי הרדב\"ז ז\"ל דאם כדבריו כשתקע בשופר הוא בעצמו לשיר ונהנה בו הרי מעל ויצא לחולין וא\"כ יכול אח\"כ לתקוע בו לכתחילה ויוצא בו י\"ח ואיך כתב רבינו דלא יתקע בו לעולם לפי שאין בקול דין מעילה. ומ\"מ עיקר דברי הרדב\"ז יש להם סמוכו' מההיא דפרק ראוהו ב\"ד וכמו שהקשה הרב לח\"ם ז\"ל על דברי רבינו דאיך כתב שאין בקול דין מעילה מאחר דבגמרא מבואר דאיכ' מעילה בתקיעת שופר של עולה וזו ראיה לדעת הרדב\"ז ז\"ל אע\"פ שדברי רבינו אזלי בתר איפכא ועיין עוד למו\"ה הי\"ו במה שהוקשה לו עוד שם על דברי הרדב\"ז ז\"ל מאותה ששנינו בפרק המביא דל\"ט ע\"א שלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין גם מדברי הירושלמי שהביאו התוס' בפרק החליל דף כ\"ג ע\"א ד\"ה אשה הייתה בוררת כו' יע\"ש ועיין עוד בפרק כל שעה דכ\"ו ע\"א עלה דהאי דקול ומראה וריח אין בו משו' מעילה ובדברי רש\"י ז\"ל שם ד\"ה אלא אמר ר\"פ כו' שנראה לכאורה שלא כדברי הרדב\"ז ז\"ל יע\"ש.
ועל מ\"ש רבינו ואם תקע בו יצא כתב מרן בכ\"מ ז\"ל וז\"ל היינו כשתלשו מחיים קודם זריקה דאלו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל ללויים כדאמרינן בזבחים ומנחות יע\"ש והן הן דברי רש\"י ז\"ל בגמרא ועיין למרן מלכא בספר מקראי קדש דע\"ב ע\"א שתמה על מרן ז\"ל דרש\"י ז\"ל לא כתב כן אלא לפי הס\"ד דיש מעילה בתקיעה דמצוות ליהנות ניתנו אמנם לפי המסקנא אין מעילה כיון דאין הנאה ולמה הביא דברי רש\"י מרן ז\"ל והא ודאי לא קשיא כלל דמרן ז\"ל הבי' דברי רש\"י לתת טעם למה הוצרך רבינו לטעם זה דאין בקול דין מעילה ושמצות לאו ליהנות ניתנו דהא בלאו הכי אין מעילה בקרניה בשתלשן לאחר זריקה לזה הוצרך לומר דמיירי בשתלשן מחיים ולזה הוצרך להני טעמי מיהו עוד אחרת הקשה מרן מלכא ז\"ל בדברי מרן והיא תמיהא גדולה דאיך כתב דמיירי רבינו בשתלשו מחיים וקודם זריקה דאיכא מעילה דאלו לאחר זריקה אין מעילה כו' והרי רבינו בפ\"ב מהלכות מעילה כתב דאם פירשו קודם זריקה אין מועלין אחר זריקה אבל אם פירשו אחר זריקה יש מעילה לעולם וא\"כ אדרבא הוה ליה לפרושי דברי רבינו דמיירי בשפירשו לאחר זריקה דיש מעילה לעולם ולא קודם זריקה דלא יש מעילה אלא עד שעת זריקה וצ\"ע עכ\"ל ועיין בס' לשון לימודים בהלכות שופר סימן ר\"ט מה שנדחק בזה ועיין בספר אור יקרות בחי' על רבינו דמ\"ב ע\"ג שתמה ג\"כ על מרן כ\"מ ואשתמיט מיניה דברי מרן מלכא ז\"ל יע\"ש.
ולע\"ד אפשר ליישב והן קדם אומר דלא על מרן ז\"ל לבד קשה קושייא זו כי אם גם על רש\"י ז\"ל קשה דמאחר דר\"א ורב אדא אפליגו בזבחים בהא מילתא ולר\"א אם תלשו קודם זריקה מיחייב במעילה לעולם ואפילו לאחר זריקה ואם תלשו לאחר זריקה ליכא מעילה דאורייתא למה זה פי' רש\"י ז\"ל שמועתינו אליבא דרב אדא ולא כר\"א ולפחות היה לו לומר דכיון דאיכא פלוגתא בהכי למר מיירי בתלשו מחיים ולמר בתלשו לאחר זריקה ולא היה לו לסתום דבריו כאילו כ\"ע מודים בזה כי על כן נלע\"ד דרש\"י ז\"ל משמע ליה דהך מימרא דהכא ודאי דאזלא כרב אדא מדנקט עולה ושלמים דווקא ולא הזכיר חטאת ואשם משמע דחטאת ואשם שהן קדשי קדשים בכלל עולה הן ובחטאת ואשם לכ\"ע ליכא מעילה אלא בשתלשו קודם זריקה דאלו לאחר זריקה אתאי זריקה ושריתינהו כדאיתא בזבחים וכיון דבחטאת ואשם ע\"כ לומר דמיירי בשתלשו קודם זריקה אף עולה נמי דכייל לה בהדייהו מיירי בהכי ובכן ממילא יתיישבו ג\"כ דברי מרן ז\"ל שהביא לשון רש\"י משום דאף רבינו ז\"ל כלל חטאת ואשם בהדי עולה וכיון שכן עכ\"ל דמיירי בשתלשו מחיים דאלו לאחר זריקה בחטאת ואשם ליכא מעילה דאתאי זריקה ושריתינהו ומשום חטאת ואשם דוקא הוא שכת' מרן האי לישנא דאילו לאחר זריקה כו' אין מעילה כלומר בחטאת ואשם ולא הוצרך לברר שיחותיו יותר וברור.
ודע דבמודר הנאה משופר שכתב רבינו דשרי לתקוע בו תקיעה של מצוה כתב הר\"ן ז\"ל בשם הרז\"ה ז\"ל דכי שרינן היינו דוקא בתקיעות דראש השנה שהן מצות מן התורה אבל בתעניות לא ע\"כ והביא דבריו מרן ב\"י ז\"ל בסימן תקפ\"ט יע\"ש והרב שער אפרים בסימן ל\"ח תמה עליו מסוגייא דפ' בכל מערבין דל\"א גבי הא דתנן מערבין לנזיר ביין ולכהן בבית הקברות ר\"י אמר אפילו בבית הקברות ומפרש טעמא דרבנן בגמרא דקסברי אסור לקנות בית באיסורי הנאה ופריך מכלל דר\"י סבר מותר ומשני קסבר מצות לאו ליהנות ניתנו ופרש\"י ואין מערבין אלא לדבר מצוה כגון ללכת לבית האבל או לבית המשתה ופרכינן אלא הא דאמר רבא מצוות לאו ליהנות ניתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה ופרקינן אמר לך רבא אי סבירא לן דאין מערבין אלא לדבר מצוה דכ\"ע מצוות לאו ליהנות ניתנו כו' והכא בהא קמפלגי מר סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומר סבר מערבין אפילו לדבר הרשות ע\"כ. הרי להדייא דאפילו במצות דרבנן כגון ללכת לבית האבל או לבית המשתה או להקביל פני רבו כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל קאמר מצוות לאו ליהנות ניתנו יע\"ש ועיין בס' לשון למודים הלכות ראש השנה סימן רט\"ו מה שתירץ לזה ובספר שער המלך למורי הרב זלה\"ה ה' לולב דצ\"ד רע\"ב יע\"ש ואני שמעתי מפי מורינו הרב המופלא חיים אבואלעפייא זלה\"ה שהיה מיישב קו' זו ע\"פ מ\"ש מוהרשד\"ם ז\"ל בתשו' לחי\"ד ס\"ד והביא דבריו מוהר\"י אלגאזי בספר ארעא דרבנן מ\"ק אות ע\"ג דאיסור הנאה מקבר המת אין איסורו אלא מדרבנן ואפילו קבר הבנין שבנה עליו פשיטא ליה דלא הוי אלא מדרבנן יע\"ש. ובכן עפ\"י זה היה אומר דע\"כ לא קאמר הרז\"ה ז\"ל דבתקיעות דרבנן לא שרי' במודר הנאה משום טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו אלא דוקא באיסור הנאה דאורייתא כנדר שהוא אסור מן התורה והמצוה הוא דרבנן דלא חשיב מצוה דרבנן כ\"כ לידחות איסור הנאה דאורייתא מפניו מה\"ט דמצוות לאו ליהנות ניתנו. אבל כשהאיסור הנאה גופיה הוא מדרבנן כההיא דאיסור הנאה מקבר המת והמצוה נמי היא מדרבנן כמצות עירובי תחומין כל כה\"ג ודאי אמרינן דשרי ליהנות מקבר המת במצות עירוב מהאי טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו כיון דשניהן מדרבנן אלו דבריו ז\"ל ועיין בספר ארעא דרבנן אות ת' מ\"ש באיסור הנאה מן המת גופיה אם הוא דאורייתא או דרבנן יע\"ש.
ולע\"ד יש ליישב ע\"פ מ\"ש מרן ב\"י ז\"ל בה' עירוב סי' תט\"ו עמ\"ש הטור ז\"ל דאין מערבין ע\"ת אלא לדבר מצוה והיא מימרא דרב יוסף בר\"פ כיצד משתתפין כתב ע\"ז וז\"ל וכתוב עוד שם בשם א\"ז לכאורה הלכה כרבא דמערבין אפי' לדבר הרשות ואם איתא לדברי רב יוסף אם עירב לדבר הרשות אפילו דיעבד אין עירובו עירוב ע\"כ וכת' על זה מרן ז\"ל וז\"ל ודברי תימא הן דלא אשכחן שום אמורא דפליג ארב יוסף והם כותבי' דרבא פליג עליה ושמא טעמם מדגרסינן בפרק בכל מערבין אפלוגתא דר\"י ורבנן בעירוב בבית הקברות כו' והכא מר סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומר סבר אפילו לדבר הרשות כו' וכיון דקי\"ל כרבנן דרבים נינהו אשתכח דאליבא דרבנן מערבין לדבר הרשות וכיון דרבא בתראה הוא קי\"ל כוותיה זה טעם ההגהות ואין דבר זה דאיתמר בדרך שקלא וטרייא למפרק דלא תהוי מילתא דרבא כתנאי כדאי לדחות מימרא דרב יוסף דאיתמר בדוכתא בפרק כיצד משתתפין סתמא וליכא מאן דפליג עליה התם כלל אדרבא אתמיהו עליה מאי קמ\"ל תנינן כו' וזה דעת כל הפוסקים שפסקוה להא דרב יוסף עכ\"ל והשתא איכא למימר דהא נמי קשיתיה להרז\"ה ז\"ל דההיא סוגייא דפ' כיצד משתתפין הוייא היפך ההיא דפ' בכל מערבין ומתוך כך משמע ליה דלפום סוגייא דפרק כיצד משתתפין דמוכח מינה דליכא מאן דסבר דמערבין לדבר הרשות ע\"כ לומר דלרבא דאמר מצוות לאו ליהנות ניתנו פלוגתא דר\"י ורבנן היא במצוה דרבנן דלר\"י אפילו במצוה דרבנן ס\"ל לאו ליהנות ניתנו ולרבנן ס\"ל במצוה דרבנן דליהנות ניתנו ורבא במצוות דאורייתא דוקא קאמר דלאו ליהנות ניתנו וכרבנן דר\"י ובכן אין מקום להק' על הרז\"ה ז\"ל מאותה סוגיי' דפרק בכל מערבין כיון דלא איתמר אלא בדרך שקלא וטרייא וסוגייא דפ' כיצד משתתפין היא העיקר דאיתמר בדוכתא ודוק.
ודע שראיתי להרב מופת הדור בס' חיים שאל ח\"א סימן ע\"ד שכתב וז\"לראיתי בש\"ות קול אליהו בא\"ח סימן ח\"י במעשה שהיה דביום ש\"ק מצאו ב'ראשי השי\"ן דבוקים למעלה והוציאו ס\"ת אחר ואח\"ך בו ביום חזרו לראותפיסול זה ומצאו שאות השי\"ן כתקנה ותלו הדבר שע\"י משמוש היד בס\"ת יצאהדיו המחבר שני ראשי השין כי הדיו המחבר ראשי השין הנה זה בא מחמתהמגיה ס\"ת בע\"ש וזה הדיו דרכו לצאת במשמוש היד ולהיות שראה הש\"ץ שהס\"תעתה מתוקן הוציאו לקרות בו מנחה והוא ז\"ל גער בש\"ץ כי הס\"ת היה פסוללקרות בו כי הרמב\"ם פס' פכ\"ג דשבת דהמגרר או המתקן חייב משום מכהבפטיש ועוד כתב בפ\"ו דהמבשל בשבת בשוגג מותר למ\"ש וכיון דהוצאת הדיומלאכה פשיטא דאסור ליהנות מאותה מלאכה בו ביום כדין שוגג מיהא עכ\"ד.ועמו הסליחה דאין הנדון דומה לראיה דהכא נעשה הדבר ממילא שלא היהבדעת שום אדם להוציא הדיו ולא דמי למבשל שכיוון לבשל אלא שהיה שוגגדאז קנסוהו רבנן אבל הכא דיו שיפקיד את עצמו בלי כונת אדם להוציאואפילו בשוגג ומכ\"ש במזיד דאחד הרואה ומשמש בידו הוא דבר שאינו מתכויןולא פסי' רישיה ומותר כו' עכ\"ל הרב נר\"ו. לפי דבריו נר\"ו נראה דאזילומודה שאם הזיד לתקן הספר בשבת אסו' לקרא בו באותו שבת ולא כן אנכיעמדי דדוק' בדבר דאיכא הנאה מאותה מלאכה הוא דאסרו חז\"ל אבל קריאתס\"ת בצבור שהוא דבר מצוה מצות לל\"נ ומה מקום לאסו' ובפ' לולב הגזולדל\"ב שנינו היו ענביו מרובות מעליו פסול ואם מיעטן כשר ואין ממעטיןבי\"ט ואמרי' בגמ' דאין ממעטי' משום דהו\"ל מתקן מנא ואפ\"ה אם עברומיעטן כשר ועיין בש\"ע א\"ח סימן תרמ\"ו ס\"ב ומ\"א שם." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור תקיעת שופר בי\"ט שחל להיות בשבת י\"ט \n של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין כו' גזרה שמא יטלנו בידו ויוליכנו ד\"א בר\"ה למי שיתקע בו. וכתב ה\"ה ז\"ל כדרבה דאמר רבה הכל חייבים בתקיעת שופר ואין הכל בקיאים בתקיעת שופר שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד\"א בר\"ה.
והנה בהא דאמר רבה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה כתב הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג וז\"ל אך קשה דבלא גזירה דרבה נמי לא היה לנו לתקוע משום שבות דדבריהם שמא יתקן כלי שיר דיש להם כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. וי\"ל דלא אמרי' שב ואל תעשה שאני אלא היכא דאיכא הכשר מצוה כההיא דשופר של ר\"ה אין מפקחין עליו את הגל דבעידנא דקא מעקר שבות דדבריהם לא קא מקיים עשה דתקיעת שופר אבל באיסור תקיעת שופר מדרבנן דאיכא הכשר מצוה דבעידנא דקא מעקרא קמקיים עשה דשופר לית להו כח לחכמים להעמיד דבריהם במקום ביטול תורה תדע דהא בפרק קמא דיבמות תניא יכול יהיה כבוד או\"א דוחה שבת ת\"ל איש אמו ואביו תיראו ואוקימנא כגון דא\"ל בשל לי שחוט לי ופריך התם מה להנך שכן הכשר מצוה כלומר ודין הוא שידחה הלאו ההוא מפני עשה דכבוד אב ואם אע\"פ שכבוד אב ואם עשה גרידא וחילול שבת עשה ולא תעשה שיש בו כרת וסקילה והיינו נמי דפריך רבא לר' לוי בריש פ\"ב דביצה דכ\"ה וכי מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי דמשמע דאלו הואי מלאכה הוה צריך קרא למעוטי אע\"ג דשופר עשה וי\"ט עשה ול\"ת משום דבמקום הכשר מצוה הוא עכ\"ל.
הנה הר\"ב יבין שמועה בדף קכ\"א כלל תנ\"א הביא דברי הרא\"ם ז\"ל הללו וכלל ע\"פ דבריו ב' כללים והאחד מהם דאף דקי\"ל בעלמא אין עשה דוחה ל\"ת ועשה מיהו כל דאיכא הכשר מצוה דבעידנא דמעקר ללא תעשה ועשה מקיים לעשה אז אמרינן דאתי עשה ודחי ל\"ת ועשה והרבה להשיב על דברי הרא\"ש ז\"ל מכמה מקומות בתלמוד דמורי' דליתיה להאי כללא וע\"ע בספ' שארית יעקב ד\"ט ע\"ג ובספר מרכבת המשנה ה' שופר ד\"ק ע\"א ובס' לשון למודים חא\"ח ד\"ו ע\"ב ולדידי ק\"ל תו מהא דרפ\"ק דיבמו' ד\"ה דהוה בעי למיפשט תלמודא דעשה דוחה לא תעשה מהא דתניא ראשו מה ת\"ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו שומע אני אף מצורע ונזיר כן ת\"ל ראשו ודחי איכא למפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה דאי לאת\"ה הא דקי\"ל דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה ליגמר מנזיר דדחי וכתבו התוס' ד\"ה לגמר מנזיר וז\"ל וא\"ת אדרבא נגמר מכבוד אב ואם דלא דחי לאו ועשה דהטמא ואל תחזיר אבידה וי\"ל דמה לכבוד אב ואם שכן הכשר מצוה כדלקמן עכ\"ל וכוונתם רצויה דאזלי לשיטתם דהכשר מצוה היינו דבעידנא דמקיים לעשה דכבוד אב ואם לא דחי ללאו דטומאה ועשה דאל תחזיר אבידה כמ\"ש לקמן ד\"ו ע\"א ד\"ה שכן הכשר מצוה יע\"ש משא\"כ גבי נזיר דבעידנא דמקיים לעשה דגילוח קא מעקר עשה ול\"ת והשתא לדברי הרא\"ם ז\"ל דכל דבעידנא דמקיים עשה מעקר עשה ול\"ת קושטא קאי דאמרינן אתי עשה ודחי לו מאי האי דקאמר לגמר מנזיר דדחי והא קושטא הכי הוא דכה\"ג דחי ואפשר לומר דתלמודא אכתי לא אסיק אדעתיה הא דדחי בתר הכי לההיא ברייתא דכבוד אב ואם דשאני התם שכן הכשר מצוה דמינה יליף הרא\"ם האי כללא ואה\"נ דלמאי דדחי בתר הכי מצי למדחי היא גופא להך דנזיר שכן הכשר מצוה נמי.
ואמנם לדידי חזי לי דלא עלה על דעת הרא\"ם ז\"ל לומר דהאי כללא קאי לפום קושטא דמילתא דודאי בתר דחזינן בפרק אלו מציאות דדחי תלמודא לההיא דכבוד אב ואם דשאני התם דהוקש כבודם לכבוד המקום ומשום הכי אצטריך קרא לאפוקי דלא נימא דאתי עשה ודחי ל\"ת ועשה ודאי דשוב ליתא להאי כללא דכייל הרא\"ם כיון דעיקר ראייתו אדחיה לה בהכי ואין לנו לחדש מסברתינו. ואולם ראיית הרא\"ם ז\"ל מההיא דיבמות היתה דכיון דההיא סוגייא לא אסיק אדעתיה אותה דחיה דדחי תלמודא בפרק אלו מציאות והוה בעי למפשט הא דעשה דוחה ל\"ת מההיא דכבוד אב ואם ודחי לה שכן הכשר מצוה א\"כ אלימא האי סברא לומר דאפי' עשה ול\"ת נמי דחי וא\"כ דון מינה לשבות דרבנן דאע\"ג דאלים טובא עד שנדחית עשה מפניו מיהו כיון דחזינן לתלמודא דהוה בעי מימר גבי עשה ול\"ת דכל דבעידנ' דמעקר לעשה ול\"ת אתי עשה ודחי להו ה\"נ גבי שבות דרבנן אף אם נחשוב אותו כלא תעשה ועשה כל דבעידנא דמקיים לעשה מעקר ליה שפיר דמי וראיית הרא\"ם מההיא דיבמות אינו אלא כדמיון בעלמא לפום מאי דס\"ד דתלמודא ומ\"ש עוד והיינו דפריך רבא לר\"ל כו' היינו למאי דאסיק רבא למימר דקרא דזכרון תרועה למעוטי שבת הוא דאתא להכי דחי לר\"ל שפיר וכי מלאכה הוא דאצטריך קרא למעוטי כלומר דאלו הואי מלאכה הוה מצינן מימר דקרא דזכרון תרועה גלי לן דכל דבעידנא דמקיים לעשה קמעקר לעשה ול\"ת דחי להו שפיר אבל בתר דדחינן דקרא דזכרון תרועה לאו להכי אתא הדרינן לכללין דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה בשום מקום ואפי' בעידנא כנלע\"ד.
עוד כתב הרא\"ם וז\"ל אבל זהו דבר תימה מאי אולמיה דגזירה דרבה משבות דתקיעה התם נמי נימא יבא עשה של תורה וידחה גזירה דרבה דהתם נמי משום הכשר מצוה הוא עכ\"ל ומהר\"ב הלוי זלה\"ה הובאו דבריו בספר מרכבת המשנה תמה על דבריו אלו דהיכי קרי ליה הכא הכשר מצוה דהיינו בעידנא כיון דאפשר לעשה זה שיתקיים מבלי שיעבירנו ד\"א בר\"ה שאם אינו בקי ילך אצל בקי ויוציאנו בשופר שביד הבקי או שיבא הבקי אצלו ויוציאנו י\"ח בשופר של מי שאינו בקי באופן שיש צדדין שיוכל להתקיים העשה מבלי הכנה זו וכגון דא לא מיקרי בעידנא לכ\"ע ועוד תמה עליו ממ\"ש הרא\"ם עצמו קודם לזה גבי ההיא דשופר של ר\"ה אין מפקחין עליו את הגל ואין מעבירין עליו את התחום דלא קרי להו הכשר מצוה הואיל ובאותה שעה שמפקח את הגל לא קמקיים עשה דתקיעה וא\"כ היכי קרי להך דחיה דגזי' דרב' הכשר מצוה יע\"ש.
ואחר המחילה מעוצם רבנותו לא עמד בכוונת הרא\"ם שהמעיין בדבריו בשימת עין יפה יראה שלא עלה על דעת הרא\"ם לומר דכל שאינו בקי בתקיעה יעביר השופר ד\"א בר\"ה דזה ודאי לא מיקרי הכשר מצוה וכמו שגילה דעתו בההיא דמפקחין עליו את הגל אמנם כוונתו לומר דאמאי גזרו חכמים שלא יתקע כל שאינו צריך לילך אצל בקי משום גזי' דשאינו בקי וילך ד\"א בר\"ה כיון דהשתא מיהא זה שהוא בקי כשהוא תוקע עביד מצוה בעידנא בשעה שהוא תוקע ואמאי לא ידחי גזירה זו דאותו שאינו בקי וילך ד\"א בר\"ה כנלע\"ד ברור בכוונת הרא\"ם ז\"ל והוא ברור. ולעיקר קושיית הרא\"ם עיין להרב מ\"א בסי' ש\"ה ס\"ק י\"א שכתב דאין לדמות גזירות חכמים אלו לאלו דמבטל כלי מהכנו משום צב\"ח התירו וטלטול הבהמה אסרו אף דאיכא משום צב\"ח ועיין במה שכתבתי עוד בזה על דברי הרב מ\"א והרא\"ם בהלכו' מילה פ\"ב הלכה ט' יעש\"ב." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש סוכה שע\"ג גמל\n העושה \n סוכתו כו' ע\"ג בהמה כו'. הכי איתא בגמרא דכ\"ג ע\"ב מתני' מני ר\"מ היא דתניא העושה סוכתו ע\"ג בהמה ר\"מ מכשי' ור\"י פוסל מ\"ט דר\"י אמ' קרא חג הסוכות תעשה לך ז' ימים סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה שאינה ראויה לז' לאו שמה סוכה ור\"מ הא נמי מדאורייתא מחזייא חזייא ורבנן הוא דגזרו בה ע\"כ ורבינו פסק כר\"מ.
והקשה אלי החכם השלם והכולל שליח' דרח' אברהם אלחאדיף למה פסק רבינו כר\"מ מאח' דלקמן בפ' לולב הגזול דל\"ה ע\"ב עלה דמתני' דאתרוג של דמאי ב\"ש פוסלין וב\"ה מכשירין מ\"ט דב\"ה כיון דאי בעי מיפקר נכסי והוי עני וחזי ליה השתא נמי לכם קרי' ביה דתנן מאכילי' לעניי' דמאי כו' וב\"ש עני לא אכיל דמאי ופסק רבינו בפ\"ח מהל' לולב הי\"ב כב\"ה ומטעם דאפשר דיפקיר נכסיו ויהיה עני שמותר לאכול דמאי הרי דאע\"פ דאיסור דמאי אינו אלא מדרבנן אי לאו מטעמא דהואיל הוה מפסיל משום דלא קרינן ביה לכם ולא אמרינן כיון דמדאורייתא מחזייא חזי לאכילה לכם קרינן ביה וזה כר\"י דפליג אר\"מ גבי סוכה שע\"ג גמל דלר\"מ בלאו טעמא דהואיל לכם קרינן ביה את\"ד נר\"ו.
ואני אומר דשאני ההיא דאתרוג של דמאי דאף ע\"פ דאיסור אכילתו מדרבנן הוא מ\"מ כיון דאיכא מידי אחרינא דאסור באכילה מדאורייתא כאתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה דלא קרינן בהו לכם אף אתרוג של דמאי נמי מפסיל מהאי טעמא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולהכי אצטריך תלמודא לטעמא דהואיל משא\"כ הכא בסוכה שעל גבי גמל דליכא מידי אחרינא דאסיר מדאורייתא למדרש קרא דחג הסוכות תעשה לך שבע' ימים לומר דסוכה הראויה לשבעה שמה סוכה ושאינה ראויה לשבעה לאו שמה סוכה דדוקא ר\"א הוא דדריש לקמן דף כ\"ז דאם עשה סוכה בחה\"מ שהיא פסולה מהאי טעמא דאינה ראויה לז' אבל רבנן פליגי עלי' ובד\"ט ע\"א אמרי' דב\"ה ס\"ל כרבנן דר\"א דדרשי הכי עשה סוכה אפי' בחה\"מ יע\"ש וכיון שכן תו ליכא למידרש דראויה לשבעה בעי' לאפוקי סוכה דע\"ג גמל דאסירא מדרבנן דאטו אתא קרא לדרבנן. ועיין למורי הרב בס' שע\"ה ה' לולב דצ\"ב ע\"ד ד\"ה ועוד נראה לחלק שכתב כעין זה וכנר' שלא ראה סו' זו כיע\"ש.
וראיתי למורי הרב שם דצ\"ב רע\"ג שהביא דברי הרב סם חיי בפ' אמור שהוקשה לו בסוגייא זו דודאי ר\"י דדריש דסוכה הראויה לז' שמה סוכה כו' לאו לאפוקי סוכה שע\"ג גמל דהא מדאורייתא מחזייא חזי וכי אתא קרא לדרבנן אלא ודאי דאתא לאפוקי הא דר\"א דדכ\"ו דאם עשה סוכה בחה\"מ פסולה כדאיתא התם ומינה נשמע נמי דסוכה דע\"ג גמל דלא חזייא לז' פסולה וכיון שכן קשה מאי פריך בגמ' ור\"מ כו' אימא דר\"מ ס\"ל כחכמים דהלכה כוותייהו דה\"ק עשה סוכה אפילו בחה\"מ והניח בצ\"ע.
ולדידי נראה לי דתלמודא ודאי מפשט פשיטא ליה דפלוגתא דר\"מ ור\"י תלוי בפלוגתא דר\"א וחכמים גבי אי סוכה העשויה בחה\"מ אי כשרה או לא אלא דרבנן דר\"א הוה ס\"ד למימר דדוק' בסוכה העשויה בחג דליכא איסורא בסוכה מצד עצמה הוא דקאמר קרא דחג הסוכות תעשה לך דאפילו עשויה בחג כשרה אבל בעשויה ע\"ג גמל דאיכא איסורא מצד עצמה פסולה דלא קרינן בה שבעת ימים כיון דמצד עצמה אפילו עשויה בתחילת החג אינה ראויה לשבעת ימים לזה הוצרך תלמודא לומר דלר\"מ ליכא למדרש קרא דז' ימים למיפסל סוכה שע\"ג גמל כיון דמדאו' מחזא חזייא ומדרבנן הוא דמיפסל' דקרא ודאי לא אתא לדרבנן לחוד וזה נר' ברור. ואי קשיא לך לר\"י היכי שביק ב\"ה ואזיל כב\"ש כבר הוקשה להם להתוס' מעין זה בפ\"ק דביצה ד\"ג ע\"ב ד\"ה לדידי. ותירצו דר\"י אמר לך לא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה מעולם יע\"ש.
ואולם מה שקשה טובא בזה הוא מ\"ש הר\"ן בהלכות עלה דמתני' דסוכה שעל גבי גמל דרי\"צ גיאת פסק משמייהו דרבוותא הלכתא כר\"י דסוכה שע\"ג גמל פסולה ודלא כסתמא דמתני' יע\"ש והוא תימה דלפי האמור הא דר\"י אזיל כשיטת ר\"א וב\"ש גבי סוכה ישנה ולפי שיטתם צריך לפסוק בההיא דסוכה של חה\"מ וסוכה ישנה פסולה הפך סתמ' דמתני' וצריך ישוב דעת: ודע שע\"פ מ\"ש ליישב קו' החה\"ש והכולל הנ\"ל ממילא נדחית היא ראיית הרב מוהריט\"א בס' גט מקושר סי' ט\"ו דע\"ז ע\"ב מהך סוגייא דסוכה דכ\"ז דקי\"ל כר\"מ יע\"ש דשאני התם מידי דאורייתא למעוטי דאינה ראויה לשבעה ודרבנן לחוד לא אתא קרא למעוטי ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דיני סכך הסוכה מחצלת \n קנים או כו' קטנה סתמא לשכיבה לפיכך אין מסככין בה אלא א\"כ עשה אותה לסיכוך גדולה סתמא לסיכוך לפיכך מסככין בה כו'. ע\"כ. בסוף פ\"ק דסוכה שנינו מחצלת קנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה ר\"א אומר א' קטנה וא' גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה ע\"כ ופריך בגמרא בין לדברי ת\"ק בין לדברי ר\"א קשייא דיוקא אדיוקא ומשני רבא דתנא דמתני' ה\"ק מחצלת הקנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה טעמא דעשאה לשכיבה הא סתמ' נעשה כמי שעשאה לסיכוך ומסככין בה ואתא ר\"א למימר אחת קטנה ואחת גדולה סתמא כשירה לסיכוך א\"ל אביי אי הכי ר\"א אומר א' קטנה ואחת גדולה אחת גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה כו' ופירש רש\"י ז\"ל אי הכי דר\"א קטנה כגדולה אתא לאשמועינן אחת גדולה ואחת קטנה בתמיהא דכי תנא הכי משמע דגדולה כקטנה אתא לאשמועינן כך כתוב הגירסא ולי נראה איפכא דגרס במתני' אחת קטנה ואחת גדולה והכי פריך אחת גדולה וא' קטנה מיבעי ליה דאי כדגרסינן לה לא ידענא פירכא מאי היא דאחת גדולה ואחת קטנה משמע קטנה כגדולה דהכי משמע אחת היא הגדולה ואחת היא הקטנה כלומר כמוה היא ואיכא חלוקה לדין שני וכן דרכי התנאים בכל מקום דההיא דפשיטא ליה תנא ברישא ואותו השני כשבא להשמיענו שהוא שוה לו הוא שונה אחריו כדתנן בר\"ה אחד יבנה ואחד כל מקום ובבבא קמא אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערות ובמסכת סוטה אחד הבונה ואחד הלוקח וא' היורש וטובא תנן התם גבי מערכי מלחמה הכי עכ\"ל והתוס' ז\"ל הביאו דברי רש\"י וכתבו דדוקא היכא דקאי אפלוגתא הוא דתני ליה קודם אבל היכא דלא קאי אפלוגתא לא קפיד תנא למתני הפשוט דוקא קודם ובזבחים בר\"פ דם חטאת דצ\"ב ע\"ב עלה דפריך תלמודא א\"ה א' הנאכלות ואחד הפנימיות אחד הפנימיות ואחד הנאכלות מב\"ל הוסיפו עוד לומר דהיכ' דקאי נמי אקרא רגיל התנא למינקט הפשוט תחילה ואפילו היכא דקאי אקרא נקיט את שאינו פשוט תחילה היכא דאיירי התנא באותו הענין קודם ובהכי ניחא מה ששמעתי מקשים בימי חורפי מהחכם השלם ידידייא טאריקה ז\"ל על מה ששנינו במתני' בפרק במה מדליקין נחום המדי אומר מדליקין בחלב מבושל וחכ\"א אחד מבושל ואחד שאינו מבושל וכתבו התוס' שם ד\"ה הכא מזכיר שאינו פשוט קודם וכן בכמה מקומות עכ\"ל. ולפי מ\"ש הם עצמם שם בזבחים ובפסחים דפ\"ה ד\"ה עצם ובכתובות ד\"ך דהיכא דקאי אקרא או אפלוגתא מזכיר הפשוט קודם הרי מתני' קתני שאינו פשוט קודם אף דקאי אפלוגתא דתנאי אמנם לפי מ\"ש דהיכא דאיירי באותו ענין אף דקאי אקרא או אפלוגתא אפי\"ה מזכיר את שאינו פשוט קודם ניחא דה\"נ כיון דתנא קמא דהיינו נחום המדי תני מדליקין בחלב מבושל נקטו נמי חכמים לישנא דנחום המדי אע\"פ שאינו פשוט ועיין בגיטין ד\"ט ע\"א דתני תנא אחד גיטי נשים וא' שחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא וכתבו התוס' שם איפכא הול\"ל ששוו שחרורי עבדים לגיטין אלא אגב דרישא איירי בגיטין נקטיה ברישא ועיין עוד ביומא ד\"ג ע\"ב קח לך משלך ועשה לך משלך ויקחו אליך משל ציבור דברי ר\"י רי\"א בין קח לך בין ויקחו אליך משל ציבור ונקט שאינו פשוט קודם משום דת\"ק נקט תחי' קח לך נקט תנא בתרא נמי אע\"פ שאינו פשוט קודם.
ובדברי התוס' דכתובות שהוק' להם מההיא דארוסות ונשואות כו' לא ידעתי אמאי לא הוקשה להם מרישא דההיא מתני' דתני היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיש לה ג' חדשים הרי דתני חליצה קודם יבום דהוי שאינו פשוט קודם והוק' להם מההיא דארוסות ונשואות דהוי סיפא דההיא מתני'. ואפשר דמההיא לא ק\"ל משום דתנא קאי קודם בענין חליצה משו\"ה תני לא תחלוץ תחילה כמדובר וראיתי להתוס' בפסחים דפ\"ה ע\"א ד\"ה אחד עצם שיש בו מוח שכתבו וז\"ל הכא מזכיר את שאינו פשוט קודם וכן בהחולץ והיכא דאיכא פלוגתא מזכיר הפשוט תחי' יע\"ש וכת' שם הר\"ב ח\"ה ק\"ק דלמאי דאוקי פלוגתייהו ר\"ל לעיל באחד עצם שיש בו כזית כו' תני הפשוט קודם אף דלא קאי לא אקרא ולא אפלוגתא ודוק עכ\"ל ולפי דבריהם דהיכא דלא קאי לא אקרא ולא אפלוגתא לא קפיד לאיזה מהם שונה אין מקום לקושייתו ודוק.
ודע שהריטב\"א ז\"ל בחי' לסוכה שם נחלק על כלל זה שכתבו רש\"י ותוספות ז\"ל דדרך התנאים למינקט ברישא הפשוט שכתב וז\"ל גי' הגמרא א\"ה אחד גדולה ואחד קטנה אחד קטנה ואחד גדולה מ\"ל וק\"ל דהא קטנה דחמירא לרבנן איבעי ליה למתני בברייתא דלא מיבעייא גדולה אלא אפי' קטנה דפסלי רבנן מכשיר איהו מן הסתם ורבינו ז\"ל מפיך לה א' קטנה ואחד גדולה אחד גדולה ואחד קטנה מ\"ל ואין צורך דזימנין דפריך תלמודא הכי דכיון דבקטנה פליגי ובא לומר שהקטנה כגדולה הו\"ל למיתני אחד גדולה ואחד קטנה ומצינו שמדקדק כן בזבחים בפ' דם חטאת א\"ה אחד הנאכלות ואחד הפנימיות א' הפנימיות ואחד הנאכלות מ\"ל עכ\"ל והנה זה שכתב הרב שמצינו שמדקדק כן בזבחים לפי מ\"ש שם רש\"י ותוס' בפי' פירכת א\"ה כו' דחלוקת אחד הפנימיות היא הפשוטה דביה מיירי עיקר קרא דאשר יזה והנאכלות למדים מהפנימיות ואיבעי ליה לתנא למיתני א' הפנימיות תחילה שהיא הפשוטה א\"כ לדידהו ז\"ל הך דסוכה וההיא דזבחים שפה אחת היא דאיבעי ליה לתנא למיתני הפשוטה קודם ולפי דברי הריטב\"א ז\"ל צריך לומר דהתם נמי חלוקת הפנימיות היא החידוש דפשטיה דקרא בנאכלות כתיב וכמ\"ש שם אע\"פ שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות שנאמר במקום קדוש כו' ולפי תירוץ רבא אשמועינן תנא דמתני' דאע\"פ דעיקר קרא כפשטיה משמע דאיירי בנאכלות בין לענין מריקה ושטיפה בין לענין כיבוס מילת יזה אפקיה לקרא מפשטיה דקאי השתא עיקר קרא בפנימיות לענין כיבוס ולמדים ממנו הנאכלות וכל כי הא הו\"ל למיתני אחד הפנימיות שהוא החידוש כיון דאפקיה לקרא מפשטיה ודוק היטב." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "סיכך \n בדבר פסול ודבר כשר וכו'. מצאתי כתוב להרב המובהק משה ן' אדרת ז\"ל וז\"ל כתב הראב\"ד ז\"ל לא ידעתי למה אמרו ואולי בסוכה גדולה אמרו כו' וק\"ל דאיך אפשר לומר דרבינו מיירי בסוכה גדולה שהרי כתב רבינו ואין במקום אחד מסכך פסול רוחב שלשה טפחים ואם איתא דמיירי בסוכה גדולה הו\"ל לרבי' לומר רוחב ד' טפחים שהרי בסוכה גדולה אינו מפסל בשלשה טפחים מסכך פסול אלא מד' כמ\"ש רבינו לעיל בהל' י\"ד ועוד קשה לפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל משמע דסכך פסול נחשב כמו אויר דאיך אפשר זה שהרי קי\"ל דסכך פסול פוסל בד' טפחים ואויר בג' טפחים ואם איתא לדברי רבינו לפי פי' ה\"ה למה פוסל בד' ולא בשלשה בסוכה גדולה ועוד קשה דאם איתא שהסכך פסול הוי כמו אויר א\"כ למה פסולה כשאינו מעדיף והלא קי\"ל בעירובין די\"ו ע\"א שאפי' יהיה פרוץ מרובה על העומד כשר כשהוא פחות מג' טפחים ופה בהאי דמקרה מיירי שהיה פחות משלשה ברוחב השפודין עצמם כמ\"ש רבינו ועוד ק' לדברי ה\"ה שמדברי רבינו מש' שאם יש כחוט השערה מסכך כשר יותר מסכך פסול כשר ואמאי שהרי כשאתה אומר שהסכך פסול הוי כמו אויר א\"כ יש כזוזא מלעיל איסתירא מלתחת דנמצא שאפילו יש כחוט השערה יותר מסכך פסול אכתי בלתחת רב החמה על הצל ואכתי יש באיסתירא מלתחת האויר יותר מחוט השערה דסכך ומיהו לזה י\"ל שלפי האמת מדאורייתא לא איכפת לן על מלתחת אלא דוקא על מלעיל ורבנן הוא דגזור ולא גזרו אלא דוקא כשלא יש עוד מעדיף מלעיל כחוט השערה.
ולדברי הכ\"מ יש לדקדק דלפי דבריו דאם היה מעובה ברוח ההוא כמין בית כשר וא\"כ למה לו לרבינו לומר בפי' המשנה דמתני' דתני כשרה ביש בה יותר מרויח והיינו במעדיף לימא דכמותם דקתני מיירי בדקדוק וטעמא דכשרה דמיירי בין נתן בין שפוד לשפוד הרבה כבית שלא יש אויר כלל ועיקר ולמה הוצרך לדחוק דכמותם דקתני אינו בדקדוק וכי תימא שרבינו כתב כן משום דכן משני בגמרא במעדיף א\"כ לש\"ס תיקשי דמאי דוחקיה לומ' דמיירי במעדיף ופי' כמותם לאו דוקא אימא דפירוש כמותם דוקא והאי דכשר מיירי שנתן כמין בית דבדיעבד כשר ומתני' המקרה תנא דמשמע דיעבד דוקא ולא לכתחי' שהרי אותה ששנינו בפ\"ק דחולין השוחט בלילה שחיטתו כשרה פריך דיעבד אין לכתחילה לא אלמא דלשון זה דיעבד ולא לכתחילה וה\"נ המקרה בדיעבד דוקא דמיירי שעשה כמין בית וי\"ל דאם כן למה אצטריך למיתני שם לקמן בפ\"ב מ\"ב המעובה כמין בית כשרה הרי כבר אשמועינן דין זה אלא ודאי דהכא לא מיירי שסיכך כמין בית ועוד יש לתמוה לדברי הכ\"מ דלמה אמרו בש\"ס בפ' הישן כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת הרי לפי דברי מרן אפי' שיהיה זוזא מלתחת נמי פסול משום דבסכך נמי א\"א בלא אויר ומצטרף עם שאר האויר ונמצא שיש רוב אויר ותו קשה לפי' הכ\"מ דמאי משני רבא שם בדט\"ו ע\"א דאם היו שתי נותנן ערב דאכתי יש אויר בסכך כשר נמי ונ\"ל דמסתמא כשנותנה ערב מוכרח לומר שיש הרבה פה מעדיף מהסכך כשר משום שצריך שיהיו אצבע על השפוד מכאן ואצבע מכאן כדי שיתקיים דכיוצא בזה מצינו גבי שתי קורות המתאימות שאין בזה כדי לקבל אריח שצריך שלא יהיה הרחק מטפח מהאי טעמא כמ\"ש הב\"י בטא\"ח סימן שס\"ג אך מדברי התוס' לא משמע הכי שהרי כתבו שם בעירו' דט\"ו ע\"ב בד\"ה רש\"י גריס כו' וז\"ל ומשני רבי אמי במעדיף דבודאי יסתום כל האויר ע\"כ אלמא משמע דיסתום כל האויר וזו אינו זולת במעובה כמין בית שאז אין הכוכבים נראין מתוכה כמ\"ש בפ\"ב דסוכה מ\"ב דמשמע דכל זמן שאין מעובה כמין בית יש אויר וכיון שיש אויר מאי משני רבא שם שאין לו' דמיירי נמי במעובה כמין בית שא\"כ העיקר חסר מהספר וע\"ק שאם מיירי שנסתם כל האויר ואפי\"ה כשר אע\"פ שאין הכוכבים נראין א\"כ למה איצטריך למיתני מ\"ב דאם אין הכוכבים נראין דכשר דה\"ז למדנו ממשנה זו דשפודים ומיהו י\"ל דאצטריך לאשמועינן שם משום דלא נימא דלעולם דאם נסתם ואין הכוכבים נראין פסולה ומשנה דשפודים מיירי במעדיף אבל עכשיו דשמענו דכשרה בשאין נראים הכוכבים מוקמינן נמי האי דשפודים אלא שהתוס' כתבו שם במעדיף היינו נמי שנסתם לגמרי וא\"כ קשה כמ\"ש. עוד תימא ללשון רבינו שכתב ואם היה זה כמו זה בצמצום וכו' פסולה משמע שאם מסכך כשר יותר כחוט השערה כשרה וזה באמת אינו מועיל לפי מ\"ש הכ\"מ דגריס והא א\"א לצמצם בתר דמשני דפי' כמותם היינו בנכנס ויוצא דמשמע מזה שיש יותר כחוט השערה בסכך כשר ואפי\"ה פסול והא א\"א לצמצם הא קמן שאינו מועיל כחוט השערה משום דסתמא מאויר שיש בסכך יותר משני חוטי השערה וכ\"כ התוס' ז\"ל שם בעירובין וז\"ל ונמצא שאין הכשר מרובה על האויר ועל הפסו' או כמוהו כו' ובשלמא לדברי ה\"ה א\"ש שפי' מעדיף היינו עצמו מ\"ש בנכנס אלא שהמקשה לא הבין דברי המתרץ וכמ\"ש שם רש\"י ז\"ל בעירובין ובסוכה וע\"ק להה\"מ דבפרק הישן דייק תלמודא גבי אותה ששנינו שצלתה מרובה מחמתה כשרה הא כי הדדי פסולה ורמינהי כו' יע\"ש דמשני ל\"ק כאן מלמעלה כאן מלמטה ולפי מ\"ש הכ\"מ דפסולה היינו משום שגם בסכך יש אויר א\"כ ההיא דכי הדדי דדייקי' דכשרה למה כשרה אי דמיירי שלא יש אויר בסכך אלא דמעובה כמין בית א\"כ איך משני כאן מלמעלה כאן מלמטה לימא כאן כמין בית כאן כשאינו מין בית ועוד שגם לשון רבינו אינו מדוקדק כמותו שהרי כתב בהל' י\"ט מפני שחמתה תהיה מרובה מצלתה וכל שהחמה מרובה על הצל פסולה כו' ולדברי הכ\"מ לאו מסיבת שהחמה מרובה כו' דהיינו מלתחת דאינו אלא מפני שהסכך עצמו האויר רבה עליו גם סוף הלשון שכת' רבינו אינו מדוקדק כמ\"ש הכ\"מ שהרי כתב ואם היה הסכך רב על האויר כשרה ואם כדברי הכ\"מ לא בעינן שם סכך רב על האויר שהרי פרוץ כעומד כשר ולא בעינן אלא שלא יהיה האויר רב וע\"ק למ\"ש הב\"י בסימן תרכ\"ה דבשפודין של עץ מיירי וכן עשה בש\"ע שהזכיר תחילה דברים שאינם גדולי קרקע ואח\"כ כתב וכן כל השפודים משמע כמ\"ש וק' דאיך לא הביט מ\"ש רבינו במשנתינו דטעם של שפודים משום שאינם גידולי קרקע אלמא דבשל מתכת איירי ולא עץ משמע דעץ כשרים וע\"ק דבפי' המשנה פי' רבינו דהאי כמותם דקתני ר\"ל בקרוב ולא בדיוק דאמאי לא הביא פי' של רבא שאם היה שתי נותנם ערב וכמותם היינו בדיוק דבשלמא כאן לא הביא האי דרבא כבר כתב הכ\"מ דבכלל הוא אבל בפיה\"מ א\"א לומר כן.
ולמ\"ש דרבינו משמ' ליה דמיירי בשל מתכת נ\"ל דיש לו ראיה מההיא דחצים של עץ שכתב הטור בסימן תרכ\"ט דאם אין לו בית קיבול מסככין בו וכן מחצלת שאינה לישיבה מסככין בה אלמא דכשהוא כלי עץ פשוט אף שמקבל טומאה כמ\"ש הר\"ב בריש מסכת כלים מ\"מ כיון דמדאורייתא לא מקבל מסככין בו אבל לדעת הטור והש\"ע ק' דמ\"ש זה השפוד מחץ ומחצלת דההוא לא מקבל טומאה ומסככין ומ\"ש שפודים של עץ שאין מסככין אך ע\"פ זה יש לי להביא ראיה להטור ולהש\"ע מההיא דאמרו בחולין דט\"ו ע\"א דקתני שבת דומייא דיוה\"ך מה יוה\"ך אסור ליומו בשוגג אף שבת כן ה\"נ קתני שפודים דומייא דארוכות המטה מה התם מיירי דבר שהוא עץ ופיסולו משום טומ' ה\"נ בשל עץ ופיסולו משום טומאה א\"ק דא\"כ למה קתני ארוכות שפוד שטומאתו מדרבנן אין מסככין בו כ\"ש דאין מסככין בארוכות וי\"ל דלא תנא ארוכות אלא לגלות על שפוד דמיירי בשל עץ כמ\"ש ע\"כ מצאתי." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דיני מיטה שבסוכה מטה \n שבתוך הסוכה אם גבוה י\"ט היושב תחתיו לא יצא י\"ח מפני שהיא כסוכה בתוך הסוכה. ע\"כ. הר\"ן ז\"ל בפרק הישן כתב שהרז\"ה ז\"ל הקשה על דברי הרי\"ף שתלה הטעם בסוכה ע\"ג סוכה דמה ענין זה כאן דהול\"ל דמשו\"ה לא יצא י\"ח לפי שהוא יושב תחת אהל ולא תחת סוכה. ותירץ ע\"ש הרמב\"ן ז\"ל דהכא לא הוי פיסולא משום אהל דהא טפח על טפח חשיב אהל לענין טומאה ולא פסול הכא אלא דמדין סוכה ילפינן כיון דקפיד רחמנא למפסל סוכה שתחת סוכה כל שיש בעליונה עשרה ה\"נ במטה שיש תחתיו פוסל בעשרה ולהכי יהיב טעמא משום סוכה שתחת סוכה ודחה דבריו הר\"ן ז\"ל דא\"כ גבי קנופות אמאי פסול בפחות מעשרה ולא ילפינן מדין סוכה שתחת סוכה יע\"ש ולדידי תמיה לי עוד טובא לדבריו של הרמב\"ן ז\"ל דגבי קנופות כתב הרי\"ף דפסולים משום דהוו כסוכה ע\"ג סוכה וכתב שם הרמב\"ן בס' המלחמות דמדסתם הרי\"ף ולא פי' דוקא בגובה עשרה משמע דס\"ל דאפילו בפחות מעשרה נמי פסול וזה תימא דאחר שכת' דהטעם דפסולים הוא משום דהוו כסוכה ע\"ג סוכה מה היה לו עוד לפרש וכמ\"ש כאן הוא גופיה. והרשב\"א ז\"ל בחידושיו בר\"פ הישן דחה תירוץ הרמב\"ן ז\"ל מטעמא אחרינא וכתב דהכא מדין ביטול שאינו יושב תחת הסוכה ומפני שהדין נותן שלא יהא אהל התחתון מבטל העליון שהרי הכל כבגדים וכלים שהעליון מסך עליהם היה בדין שלא תפסל בטפח ולא בד' ובעינן אהל חשוב שיהיה בהם עשרה עכ\"ל.
ולכאורה איכא למידק דא\"כ מאי פריך תלמוד לר\"י דס\"ל דכמלוא אגרוף חשיב אהל מהא דהישן תחת המטה דאיכא כמה אגרופים ולא חשיב ליה אהל ומאי קושיא הכא שאני דהדין נותן שאין התחתון מבטל העליון כי היכי דלרבנן ניחא להו דאע\"ג דבעלמא ס\"ל דטפח חשיב אהל לענין טומאה והכא בעו עשרה ה\"נ לר\"י אע\"ג דלדידיה כמלוא אגרוף חשיב אהל הכא ס\"ל דאין חשו' אהל לבטל את העליון דאפילו איכא כמה אגרופים משום דחשיב כבגדים וכלים שהעליון מסך עליהם ואין לומר דהיא היא מאי דמשני תלמודא דר\"י לטעמיה דסוכה דירת קבע היא ולא אהל עראי ומבטל לה ומה\"ט שכתב הרשב\"א דחשיב כבגדים וכלים לגבי מסך העליון כיון דהעליון חשיב קבע והמקשה דלא ידע האי סברא ס\"ל דלרבנן הכי נמי דבטפח חשיב אהל להפסיק אלא דבתר דמסיק דטעמא דר\"י משום דלא אתי דירת עראי ומבטל דירת קבע אמרינן דרבנן נמי בעו עשרה דהוי אהל חשוב לבטל העליון דזה אינו דא\"כ למה ליה לתלמודא למימר דר\"י לטעמיה דס\"ל דסוכה דירת קבע בעינן דאף אי ס\"ל דהוי דירת עראי אכתי ניחא משום דאין התחתון מבטל העליון שהרי לרבנן דס\"ל דסוכה דירת עראי הוא והכי קי\"ל דתנאי דס\"ל סוכה דירת קבע שיטה נינהו ניחא לן דבעו עשרה מה\"ט דאין התחתון מבטל העליון וא\"כ ה\"נ נימא לר\"י והיישוב לזה ברור.
והתוס' ז\"ל בר\"פ הישן כתבו וז\"ל בגמ' מוקי לה שמואל בגבוה עשרה ומצינן למי' דשמואל לטעמיה דמכשיר בפ\"ק התחתונה כשאין בעליונה עשרה אבל לאידך אמוראי דפסלי אעפ\"י שאינה גבוה עשרה ה\"נ חשיב אהל להפסיק עכ\"ל. וק\"ל טובא על דבריהם דמה יענו ז\"ל לקושית הר\"ן שהקשה בשמעתין דהכא גבי מטה קאמר שמואל דבעי עשרה וגבי קנופות קאמר לעיל בברייתא דאפילו בפחות מעשרה חשיב אהל ומפסיק והר\"ן ז\"ל תירץ דשאני מטה דלגבה עשויה ולא חשיב' אהל ולהכי בעי עשרה ואם התוס' ז\"ל מודים בזה למה להו מימר דהנהו אמוראי דס\"ל גבי סוכה ע\"ג סוכה דאע\"פי שאינה גבוה עשרה דפסול ה\"נ ס\"ל גבי מטה דהא כי היכי דניחא להו אליבא דשמואל מההיא דקנופות משום דמטה לגבה עשויה ה\"נ מצו מימר אליבא דהנהו אמוראי גם אין לומר דהתוס' ז\"ל ס\"ל כשיטת רבינו ז\"ל דבקנופות לא פסיל עד דאיכא עשרה דה\"נ ס\"ל דלשמואל לא פסיל עד דאיכא עשרה שהרי עיק' טעמו של רבינו ביאר ה\"ה משום דס\"ל דההיא סוג' דקנופות אזלא כמ\"ד דשפועי אהלים כאהלים דמו ואנן קי\"ל איפכא וכמו שביאר דבריו הלח\"מ אבל התוס' מיאנו בזה שם באותה סוגייא דקנופות ד\"ה ובלבד כו' יע\"ש.
תו ק\"ל במ\"ש התוס' עוד וז\"ל ושמא מטה שאני משום דהוי אהל עראי כדאמרינן בגמרא הילכך כולהו מודו וכו' עכ\"ל. שהרי לדידן קיימא לן דסוכה נמי אהל עראי היא וקאמרי הנהו אמוראי דבטפח או בד' חשיב אהל להפסי' ואם כן מ\"ש מטה מסוכה כיון דכולהו אהל עראי הוא ודוק.
ודרך אגב ראיתי להרב תי\"ט בר\"פ הישן בהא דאמר ר\"י נוהגין היינו כו' שהק' דאמאי לא פליג ר\"י לעיל בפ\"ק גבי קנופות ואין לומר דדוקא גבי מטה פליג משום דלגבה עשויה דהא בגמרא לעיל קאמר רבה בר רב הונא דלטעמיה דר\"י לאו משום דלגבה עשויה אלא משום דלא אתי אהל עראי ומבטל דירת קבע והניחה בצ\"ע: ולע\"ד ל\"ק כלל דאה\"נ דלרבה בר רב הונא דס\"ל דהלכה כר\"י מה\"ט סתם רבי בההיא דקנופות דלא כר\"י והכא מייתי פלוגתייהו דהו\"ל סתם ואח\"כ מחלוקת והלכה כמחלוקת וא\"נ משום דההיא דקנופות מיירי בשאינן גבוהים עשרה כדתני בברייתא וליכא חידושא לר\"י מייתי לה הכא ודוק.
עוד כתב רבינו ז\"ל וכן כילה כו' וכן המעמיד כו' ה\"ז כסוכה בתוך סוכה וכתב ה\"ה שרבי' דחה ברייתא וסוגייא זו דקנופות דאזלא כמ\"ד שפועי אהלים כאהלים דמו ואנן קי\"ל כמ\"ד דלאו כאהלים דמו בין לקולא בין לחומרא כדמוכח סוגייא דהעושה סוכתו כמין צריף יע\"ש והלח\"מ הק' עליו דלפי דבריו דמדמי פיסול סוכה לשווי' אהלא מה יענה לברייתא דקנופות דפסל אפי' בפחות מעשרה אע\"ג דקי\"ל דסו' פחותה מעשרה דפסולה דלא חשיבא אהל וה\"נ הו\"ל להכשיר כיון דלא חשיב אהל לענין סוכה והוא ז\"ל השיב דאותה סוגייא דצריף סברא דסוכה דמייא לכילה טפי דלא קביע כלל ולהכי הך תנא דסבר דשפועי אהלים כאהלים דמו קאמר דבקנופות אפילו פחות מעשרה כיון דקביעי טפי פסול ובסוכ' דדומה לכילה מכשיר יעש\"ב.
והדבר מתמיה לענ\"ד דאיך יהיה הסברא לומר דסוכה קבועה בחזקה במסמרים וביתדות על גבי קרקע תחשב עראי טפי מנקליטין וקנופות דמטלטלי על גבי המטה ממקום למקום ועוד דאם כן מנין לו לה\"ה לומר דהני סוגייאי פליגי אהדדי דשפיר איכא למימר דאף על גב דגבי נקליטין כל דאיכא עשרה חשיבא אהל היינו דוקא בנקליטין דקביעה אבל בסוכה העשויה כמין צריף דלא קביעה לא חשיבא אהל ופסולה דומייא דכילה אמנם לדידי קושיא מעיקרא ליתא דדמיון זה שדימה ה\"ה פיסול סוכה לשווייה אהלא היינו דוקא גבי שפועי אהלים דודאי כי היכי דלא חשיב אהל גבי סוכה לא חשיב נמי לשווייה אהלא אבל בסוכה פחותה מעשרה דטעמא דפסול' משום דלא מיקרי סוכה כדאמרינן עלה בגמ' מדכתיב וסכות על הארון את הכפורת יע\"ש ודאי דאין מקום לומר דכי היכי דגבי סוכה פסולה לא חשיב אהל ה\"נ גבי לשווייה אהלא דאיכא למימ' דשפיר מיקרי אהל אלא דלא מיקרי סוכה וזה ברור לענ\"ד.
ואולם לדידי ק\"ל לדברי ה\"ה דמהיכא למד הרב ז\"ל מאותה סוגייא דהעושה סוכה כמין צריף דלמאי דקי\"ל דשפועי אהלים כאהלים דמו דהוי בין לקולא בין לחומרא דהא איכא למימר דדוקא גבי פיסול סוכה הוא דקי\"ל דלאו כאהלים דמו אבל לשוויי אהלא ה\"נ דחשיב ואי משום הא דא\"ל אביי לר\"י דגני בכילת חתנים כמאן כר\"א וכמ\"ש בלח\"מ ז\"ל הא איכא למימר דדוקא גבי כילת חתנים דלא קביע כלל ליכא לחלק בהכי וכדקאמר תלמודא בסוגייא דקנופות וי\"ל דא\"כ אמאי לא משני רב יוסף אנן אפי' כרבנן נמי ס\"ל דע\"כ לא קאמרי רבנן אלא גבי סוכה דקביע אבל גבי כילה דלא קביע אזלי ומודו אלא דלית ליה ההיא סוגייא הא דקביע כלל. אך קשה דלמה לו לה\"ה ז\"ל לומר דהך סוגייא אזלא כמ\"ד דסוכה עשויה כמין צריף כשרה ומש\"ה פסלי גבי נקליטין דהא אף אי ס\"ל כמ\"ד דפסולה ס\"ל להאי סוגיא דיש לחלק בין פיסול סוכה לשוויי אהלא ולכך גבי נקליטין חשיב אהל להפסיק ומשום דקביע ומשום דסוגייא דצריף לית ליה הא דקביע פסק רבינו גבי נקליטין וקנופו' דבעי עשרה וי\"ל דהא דחיקא ליה לה\"ה ז\"ל לו' דפליגי בהכי דא\"כ לא אשכחן להו טעמא במאי דפליגי לזה כתב דדבר זה תלוי במחלוקת התנאים דמאן דסבירא ליה דשפועי אהלים כאהלים דמו היינו טעמא משום דקביע ומאן דלית ליה הכי ס\"ל דאין לחלק בין קביעי ללא קביעי." + ] + ], + [ + [ + "נשים \n ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה כו'. ע\"כ. הנה בפרק א' דקידושין דל\"ד ע\"א גבי מ\"ע שהזמן גרמא נשים פטורות פרכינן והרי סוכה דמ\"ע שהזמן גרמא הוא ואצטריך האזרח למעוטי את הנשים ומשני אביי אצטריך סד\"א הואיל וכתיב בסוכות תשבו שבעת ימים תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו קמ\"ל יע\"ש. וק\"ל דמהיכא ס\"ד דתשבו כעין תדורו הוא אי משום דהו\"ל למיכתב בסוכות תהיו וכתיב תשבו הא אשכחן דכתיב במלואים ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה ואי אפשר לפרש התם תשבו כעין תדורו דמהת' ילפי' לכ\"ג ביה\"ך שהיו מפרישין אותו מביתו ומפרשי' בגמ' מאשתו וכ\"כ התוס' ז\"ל שם ובתוס' ישנים דלא יתכן להיות עם אשתו דכיון שהיה יושב במחנה הלויה ובעל קרי אסור ליכנס במחנה לויה ע\"כ היה צריך לפרוש מאשתו. ובפרק לולב וערבה דמ\"ג ע\"ב אמרי' דז' ימים תשבו בסוכות לאו דוקא ימים אלא דה\"ה לילות וילפינן מג\"ש דתשבו תשבו דכתיב במלואים יע\"ש ועיין במ\"ש התוס' שם דלאו ג\"ש גמורה היא דא\"כ אסור לישן בסוכה עם אשתו דומיא דמלואים יע\"ש.
ודרך אגב לא יכולתי להלום דברי התוס' ישנים שם בדף ו' ע\"א ד\"ה מביתו למה פירש שכתבו וז\"ל אע\"ג דבמלואים כתיב ופתח אהל מועד תשבו ומדקאמר תשבו ע\"כ מחנה לויה היה ואם כן פירש מאשתו וי\"ל דשאני אהרן כו' יע\"ש. דלמה זה הוצרכו להוכיח דמחנה לויה היה לעיקר קושייתם דאדרבא אם נאמר דמחנה שכינה היה כ\"ש דאיכא לאוכחי טפי דפריש מאשתו ואין לומר דאתו לאפוקי שהיה חוץ למחנה לויה דזה מהיכ' תיתי ומהיכ' מש' להו ממילת תשבו דבמחנה שכי' אין ישיב' דהא אין ישי' בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד משא\"כ במחנה לויה דכל הר הבית מחנה לויה הוא כמ\"ש התוס' בשמעתי' ד\"ה מביתו ואיכ' ישי' שם וכעת צ\"י ותו ק\"ל טוב' דחצר אהל מועד קרוי מחנה שכינה כדאמרינן בזבחים דקי\"ו ע\"ב והן הן קלעים שבמשכן וכ\"כ רבינו בה' בית הבחירה פ\"ז הי\"א והתו' בסוכה פ' לו\"ע דמ\"ג ע\"ב ד\"ה תשבו יע\"ש וכעת צ\"י." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גמר \n מלאכול ביום הז' בשחרית לא יתיר סוכתו אבל מוריד הוא כליו ומפנה אותם מן המנחה ולמעלה אין לו מקום לפנות פוחת בה ד' על ד' ואם הוצרך לסעוד בשאר היום צריך לאכול בסוכה שמצותה כל שבעה. ע\"כ. וכתב עליו הראב\"ד וז\"ל איני יודע מהו זה ואולי יאמר אם צריך לאכול בסוכה בשאר הימים אינו צרי' לפרוץ אלא יום שמיני שלא יטעה אדם בו אע\"פ שאין לשונו מראה אבל השכל מורה ע\"ז עכ\"ל. ובכוונת דבריו אלה נתקשה הלח\"מ ז\"ל ושתי דרכים לפניו גם בספר לחם יאודה עמד על זה ואין בדבריהם לענ\"ד כדי שביעה.
ולדעתי הקצר כוונת הראב\"ד להשיג דלשונו של רבינו מגומגם דאחר שכתב דביום השביעי פונה סוכתו ואם אין לו מקום לפנות פוחת בה ד' על ד' ופוסלה לא שייך למיתני בתר הכי דאם הוצרך לסעוד בשאר היום צריך לאכול בסוכה דמשמעו' הלשון משמע דאוכל באותה סוכה הפסולה אלא הכי הו\"ל למיתני גמר מלאכול ביום הז' שחרית לא יתיר סוכתו שאם הוצרך לסעוד בשאר היום צריך לאכול בסוכה שמצותה כל שבעה אבל מוריד הוא את כליו מן המנחה ולמעלה אין לו מקום לפנות פוחת בה ד' על ד' וע\"ז כתב ואולי יאמר שאם צריך לאכול בסוכה בשאר הימים אינו צריך לפרוץ בה אלא יום שמיני כלומר אולי לכך נקט רבינו תחילה דצריך לפוסל' ביום השביעי לבני ארץ ישראל וממילא שמיני לבני חוצה לארץ ואחר זה כתב דיום הז' מצותה כל היום לרמוז לנו דמ\"ש שצריך לפוסלה כשאין מקום לפנות כליו מן הסוכה היינו דוקא ביום הז' לבני א\"י או ביום השמיני לבני ח\"ל ולא בשאר הימים כלו' בשאר הימים שלאחר שמיני שאם לא פוסלה ביום שמיני ורצה להשתמש בה בתשיעי או בעשירי כו' אין צריך לפוסלה תחילה דדוקא כשנשתמש בשמיני בלא פיסול כיון דיום שביעי מן הדין מצותה כל היום כשנשתמש בה בשמיני בלא פיסול יבואו לטעות בו שעובר על בל תוסיף כיון דשביעי מצותה כל היום וח' סמוך לשביעי ואין הפסק ביניהם אבל כשמשתמש בסוכה בתשיעי דבשמיני ליכא מצוה לא יבואו לטעות בו שעובר על בל תוסיף כיון דביום שלפניו ליכא מצוה וע\"ז כתב אע\"פ שאין לשונו מראה כן השכל מורה ע\"ז כנלע\"ד נכון ודוק היטב." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור בל תוסיף כמה \n נוטל מהם לולב א' ואתרוג אחד כו' ושלשה בדי הדס ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא כו'. ע\"כ. הנה הרא\"ש עלה דההיא מתני' דר\"י אומר ג' הדסים ושתי ערבות כו' כתב וז\"ל וכל הני שיעורין שלא לפחות מהם אבל להוסיף יכול ואין בהם משום ב\"ת אלא אם כן מוסיף מין אחר כו' ויראה שכן באתרוג ולולב אין בהם משום בל תוסיף אף על גב דכתיב כפת ופרי עץ כיון שאינו מוסיף מין אחר והא דאמרינן פרי אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' פירות היינו לענין חובת לקיחה כלומר אם באת להצריך ב' וג' כי היכי דמתנכר פרי אחד אמר רחמנא ולא שתים עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו ז\"ל דאע\"ג דכתיב בקרא כפת ופרי לישנא דיחידאה לא בא למעט יותר אלא חידושא הוא דבהכי לבד די וה\"ה יותר.
ולכאורה איכא למידק עליה מאותה שכתב ז\"ל גופיה בר\"ה דף כ\"ז ע\"ב סי' ד' גבי נתן שופר בתוך שופר אם קול חיצון שמע לא יצא והיינו טעמא משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות יע\"ש והשתא אמאי פשיט מהאי טעמא כיון דקרא לא למעט יותר משנים אלא חידושא הוא דבהכי ודאי די. ואפשר לחלק דשאני הכא שהם שני דברים נפרדים וכל א' חשיב לקיחה בפני עצמה ונמצא שכבר קיים מימרת רחמנא בלקיחה האחת אלא שהוסיף בלקיחה האחרת משא\"כ בההיא דשופר בתוך שופר כיון דאי אפשר לשמוע קול חיצון בלא פנימי ופנימי בלא חיצון לא קיים מימרת רחמנא שופר א' ולא שנים. אבל אכתי קשה מאותה שאמרו בגמ' יומא די\"ג עלה דאמר ר\"י אף אשה אחרת מתקנין לו כו' ומי סגי אם כן הוה ליה שני בתים ורחמנא אמר בעד ביתו ולא בעד שני בתים יע\"ש.
ואפשר לומר דהרא\"ש ז\"ל לא אמרה למילתי' אלא כי הכא דמצינן מימר מיעוטא דכפת ופרי עץ אתא לאפוקי פלפלין דלא מנכר לקיחתן אלא בתרתי ובתלתא אבל שני אתרוגים ושתי לולבים לא ממעטינן מיעוטא מעיקר קרא מה שאין כן בההיא דיומא דמיעוטא דביתו משמע ולא ב' בתים אי אפשר לאוקמי אלא בכה\"ג ולא ב' בתים להכי פריך תלמודא שפיר. א\"נ אפשר לומר דשאני מילת פרי שהוא שם כולל כל פירות בין רבים בין יחיד וכן נמי גבי כפת יש אם למקרא כפות קרינן דמשמע גם כן ב' להכי כת' הרא\"ש דלא בא למעט יותר מא' אלא חידושא דבהכי לבד די.
וראיתי להרב מש\"ל בפ\"ג מהלכות עבדים הל' י\"א עמ\"ש רבינו היה לעבד אשה ובני' ולא לרבו אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך שהקשה הרב ז\"ל דלמה לא אמרינן גבי עבד שאם יש לרבו שני נשים דאינו נרצע משו' דבית א' אמר רחמנא ולא שני בתים וכדאמרינן גבי כהן גדול וכפר בעדו ובעד ביתו בית אחת אמ' רחמנא ולא שני בתים והוא ז\"ל השיב שתי תשובות בדבר אי משום דשאני כ\"ג דאיכא סברא לומר שמא ימשך לבו אחריהן ויבא לידי טומאה משא\"כ גבי עבד. א\"נ דכ\"ג איכא קרא אחרינא והוא אשה בבתוליה יקח דמשמע אשה אחת ולא שתי נשים וכ\"כ רבינו בפי\"ז מה' א\"ב ותלמודא לאו מקרא דביתו מפיק לה אלא מההיא קרא והוא אשה בבתוליה יע\"ש ויש לתמוה עליו מאותה סוגייא גופא דפ\"ק דיומא דפריך תלמודא אלא מעתה דביתו בית א' דוקא שתי יבמות הבאות מאדם אחד לא תתייבם אפי' אחת מהן דהא אשר לא יבנה את בית אחיו כתיב דמשמע בית אחד דוקא ומשני יבימתו יבימתו ריבה. והשתא לפי דברי הר\"ב מש\"ל מאי קושיא דשאני כ\"ג דלאו ממשמעותיה דקרא מפיק לה אלא אי משום סברא ואי משום קרא דואשה בבתוליה משא\"כ גבי יבמה דליכא ס' ולא קרא לא דרשינן הכי.
וכמו כן קשה מאותה שאמרו בפרק החולץ דף מ\"ד ע\"א שאין היבם מייבם ב' יבמות משום דכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא שני בתים אף על גב דהתם ליכא טעמא שכתב הרב גבי כ\"ג. מיהו לזה אפשר לומר דהתם נמי נפקא ליה מיבמה יבא עליה דדרשינן עליה ולא על חברתה כדכתב רבינו בפ\"א מהלכות יבום די\"ב. אלא שעיקר דברי רבינו תמוהים מסוגייא דפרק קמא דיומא וכעת צ\"י. וכמו כן קשה מהא דאמרינן בפרק ראוהו ב\"ד דף כ\"ו ע\"א גבי מתני' דכל השופרות כשרין חוץ משל פרה דקאמר תלמודא דה\"ט משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' שופרות והאי שופר של פרה כיון דקאי גילדי גילדי מחזי כשנים וג' שופרות והכי נמי אמרינן בפרק לולב הגזול דל\"ה דפרי עץ הדר היינו אתרוג ולא פלפלין אע\"ג דפלפלין נמי הוי עץ שטעם עצו ופריו שוה מ\"מ כיון דלא מנכרא לקיחה בגרגיר א' אלא בב' ושלש ורחמ' אמר פרי אחד דוקא ולא ב' וג' עכ\"ל דהיינו אתרוג ולא אמרי' דשופר ופרי לאו דוקא אחד הוא דה\"נ אמרינן התם בדל\"ב ע\"א גבי לולב ואימא תרתי כפי דתמרי ומשני כפת כתיב וכל זה דלא כמ\"ש הרב מש\"ל.
וע\"פ דברי הרא\"ש שכתבנו מתיישבים דברי הרב מש\"ל כמו שיראה הרואה ועיין בגיטין דף ך' ע\"ב דפסלינן גט שנכתב בשני דפים משום דכתיב ספר ודרשינן ספר אחד אמר רחמנא ולא שני ספרים ועיין בסוטה דח\"י ע\"א דאמרינן כתבה על ב' דפים פסולה ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים וג' ספרים ודוק.
עו\"כ הרא\"ש שם וז\"ל ובהדס שאינו עבות נחלקו הגאונים אם הוא מין הדס ויכול להוסיף ממנו לנוי ובה\"ג כתב דהדס שוטה אפילו בהדי אסא אחרינא פסול וכ\"כ הרב נטורנאי כו' וכ\"כ רב פלטוי עכ\"ל דעת שפתיו ברור מללו דכל שאינו מינו אסור משום ב\"ת ואפי' לנוי אלא שדעת המתירין הוא שהדס כזה מיקרי מינו ולית ביה משום ב\"ת וזה ברור. ויש לתמוה טובא שהרי הוא ז\"ל לקמן גבי מתניתין דאין אוגדין את הלולב אלא במינו כתב דכל שמוסיף לנוי אפילו שהוא מין אחר ואפילו דרך גדילתו לית ביה משום ב\"ת שכן כתב ומינה משמע לרבנן דאם הוסיף מין אחר לנוי אפילו דרך גדילתו לית ביה משום ב\"ת ואע\"ג דבזמנו לא בעי כוונה לבל תוסיף היינו בסתם אבל אם כיוין לנוי אפי' דרך גדילתו הוי כאגד יתירה לר\"י עכ\"ל.
ואפשר דהכא אף שעיקר הטעם שמוסיף אינו אלא לנוי ואפי' שלא במינו שרי מ\"מ הוצרכו הראשונים למיהב טעמא משום דהוי מינו דלאו כ\"ע דינא גמירי וסברי דהוספה זו אינו אלא משום עיקר מצוה ולא משום נויי מצוה דומה למ\"ש הרא\"ש לקמן סי' ל\"ג גבי ברכת הלולב וז\"ל והא דלא משני הכא הכי משום דמיירי באדם שאינו בקי כו' ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מין במינו אינו חוצץ אגד \n את הלולב עם ההדס והערבה כו' והבדיל ביניהם בעלי הדס אינו חוצץ שמין במינו אינו חוצץ. ע\"כ. הנה רבינו ז\"ל תפס עיקר סברת רבא דאמר בפרק לולב הגזול דל\"ז ע\"ב דמב\"מ אינו חוצץ ומהאי טעמא פסק ג\"כ בפ\"א מה' פסולי המוקדשין ה' כ\"א שאם נתן מזרק בתוך מזרק כשר ונתן טעם דמב\"מ אינו חוצץ וכתב מרן בכ\"מ דאע\"ג דבפרק הוציאו לו דנ\"ח בעא מיניה רמי ב\"ח מר\"ח הניח מזרק בתוך מזרק אי מב\"מ חוצץ ובעי למיפשטיה ודחי ליה יע\"ש אעפ\"כ כיון דאשכחן לרבא דאמר בפרק לולב הגזול דמב\"מ אינו חוצץ פסק רבינו כן עכ\"ל ועיין להתוס' ביומא דנ\"ח ד\"ה מב\"מ כו'.
וראיתי בספר אור יקרות בקונ' אחרון ד\"ה ע\"א שהוק' לו מ\"ש רבינו בפ\"ד מה' בכורות הל' ז' גבי בכור שנכרכה עליו אחותו ויצא הואיל ולא נגע ברחם הר\"ז ספק נפטרה מן הבכורה יע\"ש והיא בעיא בגמרא פרק בהמה המקשה ד\"ע וסלקא בתיקו ולדעת רבינו שפסק כרבא דמב\"מ אינו חוצץ אין כאן ספק דודאי חייב בבכורה וכמ\"ש התוס' בפרק לולב הגזול ד\"ה כי היכי דלא תהוי חציצה כו' יע\"ש וכמו כן ק\"ל מ\"ש רבינו בפ\"י מה' כלי המקדש ה\"ז וז\"ל וצריך ליזהר בשעה שלובש בגדי כהונה שלא יכניס ידו תחת חלוקו לחיקו כו' והיא בעייא בגמרא פ\"ק דזבחים די\"ט הכניס ידו לתוך חיקו מהו גופו מי חייץ או לא וסלקא בתיקו וכתב מרן כ\"מ דכיון דלא איפשיטא פסק רבינו דלכתחילה צריך ליזהר ומיהו בדיעבד אין לנו כח לפסול העבודה יע\"ש. ולפי מה שפסק רבינו כרבא דמב\"מ אינו חוצץ אין כאן ספק כיון דידו וגופו חד מינא הוא ומה צורך ליזהר שלא יכניס ידו תחת חלוקו ואין לומר דאף לרבא דאמר מב\"מ אינו חוצץ לכתחילה מיהא צריך ליזהר שהרי הכא גבי לולב לא כתב רבינו דלכתחילה לא יבדיל בעלי הדס כשאוגד הלולב וכן מבואר בגמ' דאף לכתחי' נמי אין קפידא דהא קשרי רבא למידץ לולב בהושענא ולמיגז לולב בהושענא לכתחי' אע\"ג דנתרי טרפי וחוצץ וכ\"כ הרב מ\"א והרפ\"ח ז\"ל בהל' שופר סימן תקפ\"ו ס\"ק ט\"ו גבי נקב את השופר בתוך זכרותו דשרי אף לכתחילה משום דמב\"מ אינו חוצץ והביאו ראיה מהך דלולב כמדובר.
ולכאורה היה מקום ליישב דברי רבינו ז\"ל ע\"פ מ\"ש התוס' שם בפרק לולב הגזול ד\"ה א\"ה כו' למה שהוקשה להם לסברת רבא מההיא דפרק ב' מידות דצ\"ד דקאמר היכי לעביד לינפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה וכתבו וז\"ל דאפילו לרבא דאמ' הכא מב\"מ אינו חוצץ מ\"מ פירכא היא ועוד מידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן בפ\"ב דזבחי' ע\"ג רגל חבירו פסול עכ\"ל ולפי זה איכא למימר דגבי אגד לולב וכן מזרק בתוך מזרק משום דאורחיה הוא פסק רבינו דאינו חוצץ כיון דמב\"מ הוא משא\"כ בההיא דכרכתו אחותו וכן בההיא דהניח ידו לתוך חיקו דלאו אורחיה הוא משו\"ה ספוקי מספ\"ל אלא דזה דוחק דמי זה העיד דמזרק לתוך מזרק אורחיה הוא וכן להבדיל בעלי הדס נמי נראה ודאי דלאו אורחיה הוא ומה שנראה מדברי התוס' דהוי אורחיה אין לו מובן שהרי הם ז\"ל כת' קודם לזה ליישב לדעת רבה דסובר הכא גבי לולב דמב\"מ נמי חוצץ מההיא דאמר רב אשי בפ\"ק דבכורות דמב\"מ אינו חוצץ דילמא לידה שאני דאורחייהו דתאומים בהכי ומבואר מדבריהם דהכא גבי לולב לאו אורחיה בהכי ומשו\"ה קאמר רבה הכא דמב\"מ נמי חוצץ וא\"כ איך כתבו ליישב לדעת רבה ההיא דב\"מ דהתם לאו אורחיה הוא כאלו הא דהכא אורחיה הוא ודוחק לומר דרבה ורבא פליגי בהכי גבי לולב אי הוי אורחיה בהכי או לא אם לא שכוונתם ז\"ל לומר דהכא גבי לולב חשיב אורחיה קצת ולא דמי ללידת תאומים דאורחיה גמור הוא בהכי ולא לההיא דמניח ידו תחת יד חבירו להניח דלאו אורחיה כלל בהכי ומ\"מ אין בזה כדי שביעה ליישב דברי רבינו דאי גבי לולב ומזרק לתוך מזרק חשיב אורחיה קצת גם במניח ידו לתוך חיקו נראה דאורחיה קצת בהכי הוא ואין לומר דהכא גבי לולב פסק רבינו דמב\"מ אינו חוצץ משום דמקצתו של אגד ליכא חציצה כלל וכמ\"ש התוס' ז\"ל בפרק לולב הגזול משא\"כ בההיא דכרכתו אחותו דחוצץ בכולו דאכתי מה נענה לההיא דהכניס ידו לתוך חיקו דליכא חציצה בכל גופו ואפי\"ה מספ\"ל אי מב\"מ חוצץ ועוד דגבי מזרק לתוך מזרק איכא חציצה בכל הכלי ואפי\"ה קאמר רבא דמב\"מ אינו חוצץ.
איברא שזה קשה להתוס' כשהקשו לרבא דאמר הכא גבי מב\"מ אינו חוצץ מההיא דפ' ב' מידות דאמרינן נינפו כולהו בהדי הדדי קהוייא חציצה אמאי לא חלקו דהכא גבי לולב ליכא אלא מקצת חציצה משא\"כ בההיא דהנפה דאיכ' חציצה בכל ולהכי התם אפילו רבא מודה שאפילו מב\"מ חוצץ גם הראיה שהביאו התוספות דבמידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן ע\"ג רגל חבירו פסל כו' נר' דמשם אין ראיה דהתם שאני דלא מבטל חבירו את רגלו עד שיגמור זה עבודתו כדדחי הש\"ס בפרק הוציאו לו דנ\"ח אבל גבי הנפה דשניהן צריכין להניף וע\"כ צריך מי שהניח ידו תחת יד חבירו להניחה שם עד שיגמור ההנפה שפיר איכא למימר דחשיב אורחיה בהכי. הן אמת דבהנפה נמי איכא למימר דמשו\"ה חוצץ אע\"ג דהוי מב\"מ משום דכיון דשניהם צריכין להניף ומי שמניח ידו תחת הכלי אינו יכול לבטלה לגבי ידו של חבירו העומד עליו משו\"ה קהוייא חציצ' דע\"כ לא אמרינן מב\"מ אינו חוצץ לרבא אלא משום דחשבי' לשני המינין כחד דבטל האחד לגבי חבירו אבל הכא כיון דשניהן צריכין להניף אין לבטל הא' לגבי חבי' ולהחשיבה לידו כמאן דליתא ודוק.
ודע דבההיא דאמרינן בפרק ב' מידות דצ\"ד ננפו כולהו בהדי הדדי קהוייא חציצה הקשו התוס' בפ\"ק דקידושין דל\"ו ע\"ב ד\"ה מכניס ידו תחת יד הבעלים ומניף וז\"ל וא\"ת והא הוייא חציצה דה\"נ אמרינן במנחות אין תנופה בחיבורין פי' בשותפין לנפו כולהו קהוייא חציצה וי\"ל דלא דמי דהכא ה\"ט דלא הוי חצי' בכה\"ג לפי שהיא גזירת הכתוב דבעינן כהן ובעלים אבל התם גבי ב' שותפין חשוב כה\"ג חציצה לפי שאינה גזירת הכתוב. עוד י\"ל דה\"נ לא מיירי שהכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ממש דכה\"ג הוייא חציצה אלא ר\"ל שאוחז הכלי למטה והבעלים אוחזי' למעלה דהשתא ליכא חציצה כלל דה\"נ אשכחן גבי ביכורים שהכהן היה אוחז בשפתיו כו' והבעלים למטה ה\"נ גבי מנחות איפכא שיד הבעלים יהיה למעלה ויד הכהן יהיה למטה עכ\"ל.
והרב ח\"ה נדחק ליישב דבריהם למה במנחות היה איפכא מהך דהכא יע\"ש ואין ספק שט\"ס נפל בדברי התוספות כמ\"ש מוהרימ\"ט בחי' שם וכצ\"ל דומייא דהא דתנן בביכורים מוריד הסל כו' והכהן מניח ידו מלמטה והכי איתא במס' ביכורים יע\"ש. וכ\"כ התוס' בפרק כל המנחות באות מצה דס\"א ע\"ב ד\"ה כהן וכו' ובפרק לולב וערבה דמ\"ז ע\"ב ד\"ה הבכורים יע\"ש וכ\"כ בספר נחלת יעקב בביאורו על הרא\"ם ז\"ל פרשת צו ד\"ה ידיו תביאנה כו' יע\"ש. ושמעתי מקשים על תירוץ זה הב' שתירצו התוס' ז\"ל ממקרא שכתוב בפ' תצוה גבי איל המלואים דכתיב ולקחת מן האיל החלב והאליה כו' וככר לחם כו' ושמת הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו והנפת אותם תנופה לפני ה' וכתב רש\"י ז\"ל על כפי אהרן והנפת שניהן עסוקים בתנופה הבעלים והכהן הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף ובזה היה אהרן ובניו הבעלים ומשה כהן עכ\"ל והשתא לפי תירוצם השני דההיא דכהן מניח ידו תחת יד הבעלים היינו שהבעלים מניחין ידיהן בשפת הכלי והכהן בשוליו אבל בחוברין דלא משכחת לה כה\"ג שאי אפשר להניח כולן ידיהם בשפת הכלי מפני שאינו מספיק אין תנופה בחוברין מה יענו להאי קרא כדכתיב על כפי אהרן ועל כפי בניו דע\"כ לפרש שהיה על כפי כולם ממש אע\"פ שהיו חוברים אהרן ובניו ואפי\"ה כתיב והנפת אותם תנופה שהיה משה מניף תחת כפיהם כמ\"ש רש\"י ז\"ל אלו דבריהם.
ולע\"ד אפשר ליישב בדוחק ע\"פ מ\"ש מוהרימ\"ט ז\"ל בחי' וז\"ל והרא\"ם בנימוקי החומש פ' צו הקשה לתירוץ שני של תוספות גבי חוברין נמי נעביד בכה\"ג ואמאי אמרינן אין תנופה בחוברין ע\"כ וי\"ל דהכי קאמר אין תנופה מעכבת בכל החוברין אלא אחד על ידי כולם מניף תדע שאל\"כ כשחוברין הם מרובים והכלי הוא קטן היכי נעביד וכי תימא מה בכך והא תנופה לא מעכבא הא קי\"ל כר\"ז דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו אלא ע\"כ אית לן למימר דאחד מניף על ידי כולם ושרי אף מועטים אחד על ידי כולם וה\"ה שאם רצו להניף כולם כאחד ידיהם זה בצד זה שפיר דמי ועוד י\"ל דיד זה בצד זה אי אפשר לצמצם שלא ירים אחד מהם ידו קודם חבירו והו\"ל כשתי תנופות אבל כשידיהן זה תחת זה כולהו בבת אחת הם מניפים עכ\"ל והשתא לפי דבריו שכתב דכשהחברין מועטים אע\"פ שאחד על יד כולם שרי להניף אם רצו להניח ידיהם זה בצד זה שפיר דמי אפשר דה\"נ אהרן ובניו כמועטים חשיבי והניחו ידיהן זה בצד זה והניחו על כפיהם באורך פיסת ידיהן אמורי האיל ושאר דברים עליהן והיו מניחין קצת מן האמורים יוצא לפיסת יד האחרון ושם היה מניח ידו משה ומניף עמהם וכעין זה כת' התוס' בפרק לולב וערבה דמ\"ז ע\"ב גבי תנופת אמורי השלמים יע\"ש ואע\"פ שהיה אפשר לתנופה הזאת להיות באחד מהם שהרי קי\"ל אין תנופה בחוברין גזירת הכתוב היה באיל המילואים שיהיה התנופה באהרן ובניו וא\"כ כיון שאם רצו מועטי' לעשו' על ידם שפיר דמי ציוה הכתוב לעשות כן משום מצוה בעלמא אע\"פ שאינו מעכב התנופה ע\"י כולם וראיתי עוד למוהרימ\"ט ז\"ל שכתב ז\"ל ומצאתי בירושלמי בפרקין וז\"ל וכהן מניח ידו תחתיה ומניף ואין הדבר כעור ומשני מביא מפה ומקשינן ואינו חוצץ ומשני מביא כהן זקן כו' וזה שלא כדברי התוס' בלשון שני שתי' שהבעלים אוחזין בשפת הכלי שאם כן לא היה צריך מפה ואין הדבר כעור כו' יע\"ש ונראה דאישתמיט מיניה דמר דברי התוס' במנחות ובסוף פ' לולב הגזול כי שם הביאו דברי הירושלמי הנז' ודחו דאעפ\"י שידה בשפת הכלי ויד כהן בשולי הכלי אי אפשר שלא יבא ליגע זה בזה יע\"ש.
והנה למאי דקשיא לן בדברי רבינו ממה שפסק בהלכות בכורות גבי כרכתו אחותו דהוי ספק בכור יש ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' בפ\"ק דבכורות ד\"ט ע\"א ד\"ה אמר רב אשי דאפילו למ\"ד מב\"מ חוצץ מס\"ל גבי כרכתו אחותו אי חוצץ או לא משום דאחותו אינו מינו טפי מאחיו ועוד דדוקא משום שסייע אחותו בהוצאתו הוא דמס\"ל אי הוייא חציצה אבל אם לא סייע לאחותו להוציאו פשיטא דלא הוייא חציצה עכ\"ל וע\"פ שני החילוקים הללו נוחים דברי רבינו וכמובן אבל אכתי קשה מההיא דהכניס ידו לתוך חיקו דמשמע מב\"מ דלא חייץ לסברת רבא ולמה פסק רבי' דהוי ספק ואולי בקדשים יש להחמיר טפי ועדיין צ\"ע ודע שמרן ב\"י בא\"ח סימן ע\"ד כתב בשם הרב תה\"ד ז\"ל דהרוחץ במים צלולים ורוצה לשתות ולברך לא מהני בשיכסה ערותו בידו דידו לא הוי כיסוי דלב ויד חד גופא אינהו ואין הגוף יכול לכסות את עצמו יע\"ש ועיין בספר יד משה דק\"ס ע\"ד ד\"ה עיין במס' זבחים ועיין להרב בני יעקב בהגהותיו על הטור דרכ\"ה ע\"ב וכתב הרב מג\"א ז\"ל שם סק\"ג דטעמא משום דמב\"מ אינו חוצץ ומה\"ט בשהיה שם כתוב על בשרו ורוצה לעמוד ערום מהני בשיניח ידו עליו כדאיתא בפרק כל כתבי דק\"ך דיד ושם שני מינין הם עכ\"ל.
ואני בעוניי מסתפק הרבה בעיקר דבר זה שכתב התה\"ד ז\"ל דכיון דבגמרא פ\"ק דזבחים די\"ט סלקא בתיקו הך בעייא דהניח ידו לתוך חיקו אי חוצץ או לא ואיסור זה דלבו רואה את הערוה משמע דאינו אלא מדרבנן שהרי איכא למ\"ד דלבו רואה את הערוה מותר כדאיתא בפ' מי שמתו דכ\"ד ע\"ב אע\"ג דאנן קי\"ל כמ\"ד אסור וכמ\"ש הטור בא\"ח סימן ע\"ד מ\"מ נראה דאינו בכלל לא יראה בך ערות דבר כיון דליכא ראיה ממש בעין וכיון שכן איכא למימר ספיקא דרבנן לקולא וכדאמרינן בפרק מי שמתו דכ\"ה גבי ס' מי רגלים דכיון דמדרבנן הוא דאסירי לא גזרו בספקן יע\"ש. ואע\"ג דהרפ\"ח ז\"ל בהלכות טרפות סימן ל' סק\"ב משמע ליה דספק שלא נתברר בש\"ס אינו נכנס בכלל ספק כבר דחה סברא זו הרב פ\"ת ז\"ל שם מכמה דוכתי דמספ\"ל לתלמודא ולא נתברר הספק ופסקו הפוסקים בדרבנן לקולא יע\"ש ועיין למרן החבי\"ב ז\"ל שם ולפ\"ז נראה דאי איסור לבו רואה את הערוה אינו אלא מדרבנן דמהני כיסוי ידו דלא כהרב תה\"ד ז\"ל.
ואפשר שטעמו של הרב תה\"ד ז\"ל הוא כמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ד מהלכות בכורות בתשובת הרמה דלא סמכינן אספיקא דרבנן לקולא לעשות מעשה לכתחילה וליכנס לבית הספק דמה\"ט אין מערבין עירובי תחומין בספק חשיכה לכתחילה אע\"ג דאם עבר ועירב עירובו עירוב וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בפ\"ו מהלכות עירובין הי\"ג יע\"ש וא\"כ ה\"נ אע\"ג דאיסור לבו רואה את הערוה הוא מדרבנן וידו אי הוי חציצה ספיקא הוי מ\"מ לכתחילה אין לו לכסות בידו ולבא לבית הספק ואפשר דמה\"ט אמרינן בפרק במה מדליקין דכ\"ג ע\"א ואי ס\"ד כל בדרבנן בעי ברוכי הכא כי קאי ערום היכי מברך יע\"ש ולכאורה קשה דמאי פריך כיון דיכול להתכסות בידו ולברך הרי יכול לברך ע\"י כיסוי ידו וכמו כן שנינו בפ\"ק דתרומות מ\"ו לא יתרומו וחד מינייהו ערום משום שאינו יכול לברך כמ\"ש הר\"ש ז\"ל ואי טעמא הוי משום דמפשט פשיטא ליה דידו בגופו כחד מינא הוא ומב\"מ אינו חוצץ קשה אמאי לא פשיט הש\"ס בפ\"ק דזבחים בההיא דאיבעייא ליה בהכניס ידו לתוך חיקו אי הוייא חציצה מהך מתני' דמב\"מ הוא ואינו חוצץ מיהו לפי מ\"ש דאפי' דהוי ס' אכתי לא מהני לכתחי' אפילו בדרבנן משו\"ה לא פשיט לה מהכא דאיכא למדחי דתנא נמי משום דמספ\"ל אי ידו בגופו חוצץ או לא קאמר דאינו יכול לתרום משום דלא מצי מברך ע\"י כיסוי ידו לכתחילה ודוק ולפי\"ז נראה דאם עבר וכיסה ערותו בידו וקרא ק\"ש דיצא י\"ח כיון דמספק' הוי ועיין להרפ\"ח בהלכות ק\"ש ס\"ס ע\"א ולמרן ב\"י בס\"ס ע\"ו ועדיין צריך ישוב. ועיין להרב מג\"א סימן קל\"א סק\"ב.
וראיתי להרפ\"ח בסימן ע\"ד ס\"ב שכתב וז\"ל ומ\"ש המחבר אבל בידים לא הוי כיסוי היינו דוקא בידים דידיה אבל אם אחרים מכסו לבו בידו משמע דמהני עכ\"ל וכדבריו כת' מרן ב\"י ז\"ל בהל' תפילה סימן צ\"א וז\"ל וכת' התה\"ד ז\"ל דהנחת יד על הראש לא קחשיב כיסוי וטעמא הוא משום דהראש והיד חד גוף אינהו ואין הגוף יכול לכסות עצמו ולפי דבריו משמע שאם אחר הניח ידו על ראשו של זה חשיב שפיר כיסוי עכ\"ל. והנה אי טעמו של הרב תה\"ד ז\"ל הוא משום דמב\"מ אינו חוצץ אפי' יד חבירו נראה דאינו חוצץ דמיקרי מב\"מ שהרי בפרק הוציאו לו דנ\"ח גבי הא דאיבעייא לן במזרק לתוך מזרק אי חוצץ או לא בעא למיפשטיה מאות' ששנינו ע\"ג רגל חבירו פסול ודחי שאני התם דלא מצי מבטל ליה ולא דחי שאני רגל חבירו דמין בשא\"מ הוא ולזה יש לדחות דמזרק לתוך מזרק נמי כעל גבי רגל חבירו דמי וכיון דמספ\"ל במזרק לתוך מזרק ה\"ה ע\"ג רגל חבירו ומשו\"ה לא דחי הכי אבל מדברי התוס' בפרק לולב הגזול דל\"ז ד\"ה כי היכי נראה שיש להוכיח כן דחשיב מב\"מ שכתבו וז\"ל ומההיא דפרק ב' מידות דקאמר וננפו כולהו בהדי הדדי קהוייא חציצה לא קשייא לרבא דאמר מב\"מ אינו חוצץ דהתם כיון דלאו אורחיה הוא כו' ואם איתא דיד חבירו מין בשא\"מ מיקרי א\"כ מאי קא ק\"ל מהתם דהתם ודאי מודה רבא כיון דיד חבירו כמין בשאינו מינו הוא אלא ודאי דס\"ל דאפילו יד חבירו מב\"מ הוא וא\"כ נראה דאפי\"ה הוייא חציצה ועוד כיון דלא מצי מבטל ידו של חבירו עד שיגמור עבודתו איך יהא חוצץ וכדדחי הש\"ס פרק הוציאו לו דנ\"ח שאני רגל חבירו דלא מצי מבטל ליה ואולם סובר הוא ז\"ל דאותה דחייא לא קיימא לפום איכא דאמרי דאיתמר התם דקא מיבעייא ליה במזרק לתוך מזרק אי דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך ופשיט ליה מקרא דדרך שירות בכך כיע\"ש דהשתא להך איכא דאמרי ס\"ל דטעמא דע\"ג רגל חבירו דפסול הוא משום דאין דרך שירות בכך וקמיבעייא ליה במזרק לתוך מזרק אי חשיב דרך שירות בכך אבל לדידיה ס\"ל דחשי' שפיר רגל חבירו מב\"מ ולא מפסיל אלא משום דאין דרך שירות בכך וזה נראה דעת התוס' בזבחים פ' השוחט ומעלה דק\"י ע\"א שכתבו וז\"ל מב\"מ אינו חוצץ והא דאמרינן לעיל ע\"ג רגל חבירו פסול אין שירות בכך עכ\"ל וק\"ט אמאי לא תירצו דע\"ג רגל חבירו משום הכי פסל אע\"ג דהוי מב\"מ משום דלא מצי מבטל ליה כדדחי הש\"ס בפרק הוציאו לו דנ\"ח ולעולם דהפיסול הוא משום חציצה דה\"נ אמרינן בפ\"ב דזבחים דכ\"ד ע\"א דטעמא דע\"ג רגל חבירו פסול הוא משום חציצה כדאיתא התם אלא משום דמשמע להו דלאיכא דאמרי ס\"ל דטעמא דע\"ג רגל חבירו משום דאין דרך שירות בכך משו\"ה נקטו קושטא דמילתא אך אכתי קשה ומי הכריחם לומר דאאיכא דאמרי חולק אלישנא קמא בזה דשפיר איכא למימר דאף דאאיכא דאמרי ס\"ל דטעמא דעל גבי רגל חבירו דפסול משום חציצה הוא וכדמוכח הא סוגייא דפ\"ב דזבחים דכ\"ד אפי\"ה ס\"ל במזרק לתוך מזרק חשיב כמב\"מ ואינו חוצץ אלא דספוקי מספ\"ל אי דרך שירות בכך או לא וצ\"ע אחר זמן רב נדפס ספר ברכי יוסף להרב הגדול פאר הדור הי\"ו וראיתי לו שם בא\"ח סי' ע\"ד אות ה' שהקשה כן בשם גדול א'.
ודע דבזבחים פרק השוחט דק\"י ע\"א עלה דתנן המקריב קדשים ואמוריהן בחוץ חיי' פריך הש\"ס והא איכא חציצה ואמר שמואל בשהפכן ור\"י אמר אפי' תימא בשלא הפכן הא מני ר\"ש היא דאמר אפי' העלהו על הסלע חייב ורב אמר מב\"מ אינו חו' יע\"ש משמע דשמואל ור\"י פליגי אדרב וס\"ל דמב\"מ חוצץ וקשה דא\"כ שמואל פליג אאבוה דאמר בפ' ראוהו ב\"ד דכ\"ז ע\"ב גבי שופר שקדחו בזכרותו דכשר דמב\"מ אינו חוצץ ודוחק דאה\"נ דפליג אאבוה שהרי בפ\"ק דביצה ד\"ט ע\"א אמרינן דשמואל פליג אאבוה ומשני רבא כו' יע\"ש והשתא אי הכא פליג אאבוה הוה ליה להש\"ס לפרושי.
ואפשר לומר דהתם גבי שופר ודאי מודה שמואל לאבוה דמין במינו הוא ואינו חוצץ משום דאורחיה הוא בהכי אבל הכא גבי הקטרת אמורין ובשר על גבי המזבח כיון דלאו ארחיה דהקטרת מזבח בהכי ס\"ל דאפי' דהוי מב\"מ כשלא במינו דמי. וע\"כ לומר כן כי היכי דלא תקשי לשמואל ור\"י מההיא דאמרינן בפ' קמא דבכורות ד\"ט גבי חמור שלא בכרה וילדה שני זכרים ורבנן לימא קא סברי מקצת רחם מקדש כו' ומשני רב אשי מב\"מ הוא ואינו חוצץ יע\"ש דשמואל ור\"י נמי מודו לההיא משום דהתם אורחייהו של תאומים בהכי וכמ\"ש התוס' ז\"ל בפרק לולב הגזול דל\"ז לרבא דסבירא ליה גבי אגד לולב דמב\"מ אינו חוצץ והנה רבינו ז\"ל בפי\"ט מהלכות מעה\"ק הל' ז' פסק כרב דמקטיר בשר ואמורין בחוץ אפי' לא הפכן חייב ונתן טעם דאין הבשר חוצץ משום דמין במינו הוא יע\"ש וכתב מרן הכ\"מ דאע\"ג דשמואל ור\"י פליגי עליה דרב פסק רבינו כרב משום דהלכתא כרב לגבי שמואל דהלכתא כוותיה באיסורי ודחה גם כן לדר\"י משום דאיהו מוקי למתני' כיחידאה והוא דוחק הילכך פסק כרב הכא דמסתבר טעמיה יע\"ש. ולא ידעתי למה לא כתב דטעמו של רבינו משום דרבא שהוא בתרא ס\"ל כרב דמב\"מ אינו חוצץ כדאיתא בפ' לולב הגזול ומשום הכי דחה לדשמואל ור\"י דס\"ל דמב\"מ חוצץ. ומרן ז\"ל גופיה בפ\"א מהלכות פסולי המוקדשין הכ\"א כתב זה הטעם למה שפסק שם רבי' גבי נתן מזרק בתוך מזרק דכשר דמין במינו אינו חוצץ משום דרבא ס\"ל הכי גבי לולב וכעת צ\"ע.
ודע שהתוס' ז\"ל בפ' טרף בקלפי דמ\"ד ע\"ב ד\"ה בכל יום כתבו וז\"ל ונראה לריב\"א דכעין נרתק של עור היה עשוי סביב ידה של מחתה לאחוז בה שלא יכוה ופריך בירושלמי ואינו חוצץ ומשני קובעו במסמר כלומר על ידי מסמרים היה נקבע אותו נרתק לבית היד שיהא בטילה ויחשב כגוף המחתה ע\"כ מבואר מדבריהם שכל שנקבע הטפל בגוף הדבר העיקרי היטב ואינו זז משם בטל הוא לגבי גוף הדבר ואינו חוצץ ואפי' מין בשא\"מ דהא נרתק של עור שאינו ממין המחתה היה נותן במחתה ואפי\"ה אינו חוצץ משום דקבוע היטב במסמרים. ומכאן תשובה למ\"ש הטור בה' שופר סי' תקפ\"ו בשם י\"מ גבי ציפהו זהב במקום הנחת פיו פסול דטעמ' דפסול לאו משום דמוסיף על אורך השופר אלא מטעם שהזהב חוצץ בין שפתיו לשופר וכתב מרן ב\"י ז\"ל וז\"ל דלהא י\"מ פי' ציפהו זהב הוא כשנתן הזהב באורך השופר מיד סמוך לראשו בצד הקצר דלית ביה משום מוסיף עליו ואפי' הכי פסול משום שהזהב חוצץ בין שפתיו לשופר יע\"ש וק' מאי שנא מנרתק של עור העשוי למחתה דליכא ביה משום חציצה כיון שקבוע בו במסמרים ובטל הוא לגבי המחתה ה\"נ גבי ציפהו זהב בראשו כיון שקבוע בו היטב ואינו זז משם למה לא יהא בטל לגבי השופר ויחשב כשופר עצמו ועיין להב\"ח ז\"ל שם יע\"ש ודוק.
ועוד יש לדקדק לדברי הי\"מ דמפסיל השופר משום חציצה אם נתן הזהב כדי לנאותו למה יפסל משום חציצה הרי אמר רבא בפרק לולב הגזול דל\"ז דכל לנאותו אינו חוצץ וה\"נ אמרינן בפ\"ק דסוכה ד\"י עלה דמתני' דפרש עליה סדין מפני הנשר אמר ר\"ח לא שנו אלא מפני הנשר אבל לנאותה כשירה ופריך פשיטא כו' יע\"ש איברא דמאי דפריך הש\"ס התם פשיטא ק\"ל דכיון דרבה פליג עליה דרבא התם גבי לולב וס\"ל דאפי' לנאותו חוצץ היכי פריך פשיטא וי\"ל ודוק.
ודע שכתב רבינו בפ\"ו מה' חו\"מ ה\"ב דאם בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא שהמרור כטפילה למצה כרכן בסיב כו' אפי' ידי מצה לא יצא כו' וכתב ה\"ה ז\"ל וז\"ל וכשבלע מצה ומרור כאחד כתב רבינו שיצא ידי מצה ואע\"פ שהמרור מפסיק בין מצה לפיו אינו חשוב הפסק לפי שהמרור טפילה למצה כשכרך המצה בסיב הסיב מפסיק וחשיב הפסק ולפיכך לא יצא אפי' ידי מצה זהו דעת רבינו וכן נראה מפרש\"י ז\"ל כו' עכ\"ל וכ' הלח\"מ ז\"ל ואם תאמר ומה טעם לחלק בין סיב למרור וכי תימה משום דבסיב מיירי בשכרכן ובמרור לא כרכן אם כן ליפלוג במרור גופיה בין כרכן ללא כרכן וי\"ל דבמרור אע\"ג דכרכן מותר כיון דביה אתעביד מצוה אע\"ג דלא יצא ידי חובתו מכל מקום לא הוי הפסק כיון דמעין המצוה הוא אבל כרכן בסיב דאין הסיב עניין למצוה כלל ודאי דהוי הפסק עכ\"ל וקשה דאם כן עדיפא מינ' הוה ליה לאשמועינן דאפי' לא כרכן בסיב אלא שבלע סיב עמהן כאחד אף ידי מצה לא יצא כיון דאין הסיב ענין למצוה כלל אפילו דליכא אלא מקצת חציצה חשיב הפסק ולמה לי כרכן ואפילו גבי מצה ומרור הוה ליה לרבינו לאשמועי' דאפילו כרך מצה ומרור דאיכא חציצה בכולו אפילו הכי יצא י\"ח כיון דמרור מענין המצוה הוא אינו חוצץ.
ולכן נראה לע\"ד דרבי' בכל אחד חי' אשמועי' דגבי בלע מצה ומרור אפילו דמרור מידי דאכילה הוא והוה אמינא דמידי דאכילה אינו חוצץ משום דהוי מינו ומב\"מ אינו חוצץ קמ\"ל דדוקא בלען כאחד יצא ידי מצה משום דליכא אלא מקצת חציצה אבל אם כרך מצה ומרור ובלע אף ידי מצה לא יצא משום דהמרור חוצץ בכל המצה ואפי' דהוי מב\"מ כיון דאיכא חציצה בכוליה לא יצא י\"ח מצה ובסיפ' אשמו' דאפי' בסיב דלא הוי מידי דאכילה דוקא אם כרכן בסיב דאיכא חציצה בכוליה לא יצא י\"ח אבל אם בלע סיב עמהן יצא י\"ח כיון דליכא חציצה בכוליה. אך קשה מההיא דפ\"ק דבכורו' ד\"ט דקאמר ורבנן לימא קסברי מקצת רחם מקדש דאי כוליה רחם מקדש חציצה מיהא הוי ומשני רב אשי מב\"מ אינו חוצץ הרי דהתם ליכא אלא מקצת חציצה וקאמר רב אשי דמשום דהוי מב\"מ אינו חוצץ משמע בהדייא דאי הוי מין בשא\"מ הויא חציצה וכ\"כ שם התוס' בד\"ה ורב אשי וז\"ל תימא בפ' בהמה המקשה בעי כרכתו אחותו והוציאתו מהו י\"ל הכא דמקצתו פנוי איכא למימר טפי במינו אינו חו' יע\"ש.
ואפשר דשאני הכא גבי אכילה דמקצת חציצה לא חשיבא משום דדרך אכילה בכך שהרי כל אוכל כזית מצומצם איכא מקצת חציצה בגרונו דליכא נגיעה בכל גרונו משא\"כ גבי פטר רחם ואפשר עוד דכיון דדרך האוכל לאכול דבר עיקר עם טפל אף על גב דהטפל חוצץ מעט לדבר העיקר דרך אכילה בכך משום הכי מקצת חציצה לא חשיב חציצה לענין האכילה וזה מדוקדק במה שכתב רבינו שהמרור כטפילה למצה כלומר ומהאי טעמא מקצת חציצה לא חשיבא חציצה לענין האכילה כיון דדרך אכילה לאכול עיקר עם טפל יחד. וזה נ\"ל טעם נכון דאי לת\"ה מאי אהני לן ה\"ט שהמרור כטפילה למצה ומה בכך אם הוא טפל הא ס\"ס איכא חציצה והרי גבי לקיחת המחתה על יד בית יד של עור אמרו בירוש' והביאוהו התוס' בפ' טרף בקלפי כתבנו לשונם לעיל דאיכ' משום חציצה אע\"ג דאינו אלא טפל למחתה אמנם על פי האמור הנה נכון. ומכלל האמור עלה בידינו דאפילו במרור דמידי דאכיל' הוא אם כרך מצה עמו ובלעו אית ביה משום חציצה ולא יצא י\"ח מצה כיון דאיכ' חציצה בכוליה ולא כתב רבינו אלא היכא דבלע מצה ומרור דליכא אלא מקצת חציצה דיצא י\"ח.
וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפי\"ד מה' מ\"א די\"ב דעלה ונסתפק אי גבי אכילת איסורין איתיה להאי דינא שכתב רבינו הכא גבי מצה שאם כרך דבר איסור בסיב וכיוצא אם הוא פטור דזה לא חשיבא אכילה והביא לזה אותה שאמרו בירושלמי פ\"ג דשבועות ה\"ג שבועה שלא אוכל פת וכרכו בעלי קנים ועלי גפנים ואכל אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת חרצנים וזגים וכרכן בחרצנים וזגים חייב על כל אחת ואחת ושקיל וטרי הרב בדברי הירוש' ובסוף דבריו העלה דט\"ס נפל בדברי הירוש' ועי' הגי' היא שבועה שלא אוכל פת ועלי קנים ועלי גפנים אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת וחרצנים וזגים ואכל חייב על כל אחת ואחת ופירש הרב ז\"ל כוונת הירושלמי דרצו ללמדינו דלא מיבעיא היכא דלא נשב' על עלי קנים ועל עלי גפנים וכרך בהם את הפת ואכלן דאינו חייב אלא אחת על הפת דכיון דלאו מידי דאכילה נינהו הוה ליה מין בשא\"מ וחוצץ אלא אפי' נשבע עליהן דאחשבינהו אכילה יהיה דינם כמו אוכל ויהיה חשוב כמו מב\"מ דאינו חוצץ קמ\"ל דלא דנהי דהוא אחשביה אוכל מ\"מ לענין חציצה לא חשיב' אוכל וחוצץ ואינו חייב אלא אחת והיינו על עלי קנים ועל עלי גפנים דנוגעים בגרונו והדר קאמר שאם נשבע שלא יאכל פת וחרצנים וזגים שחייב על כל אחת וא' ונקט האי בבא בחרצנים וזגים משום דהני לאו אוכל גמור נינהו שלא מתאכלים בעינייהו כי אם על ידי תערובת כדאמרינן בפ\"ג דשבועות דכ\"ב וסבירא ליה להירושלמי דכיון דלא מתאכלי בעינייהו אלא על ידי תערובת אם נשבע עליהן אז חשיב אוכל ואין חוצצין וחייב על כל אחת וא' אך אם לא נשבע עליהן אז לא חשיבי אוכל וחוצצין ונמצא דלפי זה יש ד' חילוקי דינים דבדבר שאינו ראוי לאכילה כלל אפי' על ידי תערובת דוקא אם נשבע עלי' חשיבי אוכל ואינו חוצץ ואם לאו לא חשיבי אוכל וחוצץ ובדבר הנאכל בעיניה אף שלא נשבע עליו אינו חו' דמב\"מ אינו חו' עכ\"ל.
והנה זה שכתב הרב דכל דבר הראוי לאכילה בעיניה או שאינו ראוי בעיניה ונשב' עליו דחשיב אוכל ואינו חוצ' אפי' בשכרכו משום דהוי מב\"מ ואינו חו'. לפי האמור ומדובר בכוונת רבינו דלהכי נקט בלע מצה ומרור ולא נקט כרך כי היכי דנקט גבי סיב משום דס\"ל דעל ידי כריכה אפי' דהוי מינו כיון דאיכא חצי' בכולי חוצץ הוי הפך ס' הרב ז\"ל ואפשר לומר לדעת הרב ז\"ל דגבי אכילת מצה דוקא חשי' בליע' מרור בהדיה מין בשא\"מ אע\"ג דמרור מידי דאכילה הוא משום דבבליעת מצה איכא מצוה ובבליעת מרור ליכא מצוה ומש\"ה כי איכא כוליה חציצה לא יצא י\"ח מה שאין כן בנדון הירושלמי שהביא הרב מש\"ל ז\"ל וכעין זה כתבו התוס' בפ\"ק דבכורות ד\"ט ד\"ה אמר רב אשי למה שהוקשה להם מההיא דכרכתו אחותו וז\"ל א\"נ אחותו הוי אינו מינו טפי מאחיו עכ\"ל כלו' דגבי יצאו שניה' זכרים להכי חשיב מינו משו' דאיתנהו במצות פטר רחם משא\"כ באחותו וכן מבואר בדברי הרא\"ש ז\"ל שם יע\"ש ומה שיש לעמוד עוד בדברי הר' הרל\"מ והרב מש\"ל עיין בדרושי' אשר לי.
ודע דבמ\"ש רבינו דאם בלע מצה ומרור כאחד דיצא ידי חובת מצה הקשו התוס' בפרק ע\"פ דקט\"ו ע\"ב ד\"ה ידי מצה וז\"ל ואם תאמר כיון שאין במרור זה מצוה מדרבנן לבטיל מרור להאי מצה דבהדיה וי\"ל דלא שייך ביטול אלא כשלועסן יחד דאז מבטל טעם אחד את חבירו אבל כשהן שלמין אפילו יהיה יותר מחבירו לא מבטל ליה עכ\"ל ודברי התוס' הללו אשתמיטתיה להרב בית יעקב סימן ס\"א דעלה בדעתו לומר דמצוות מבטלות זו את זו אף במידי דלאו בר אכילה כמצות שחיטה וכסוי בבת אחת יע\"ש ועל פי דברי התוס' הללו מתורץ אצלי מה ששמעתי מקשים באותה שאמרו בפרק התערובות דף ע\"ח אמר ר\"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו יע\"ש ואלו בפרק גיד הנשה דק\"ג ע\"ב אמרינן אכל בשר מן החי ובשר מן הטריפה לר\"ל חייב שתיים ולר\"י אינו חייב אלא א' וכתב רש\"י ז\"ל דלר\"ל חייב שתיים משום דאיכא תרי לאוי ואע\"ג דבחדא אכיל' וחדא התראה אכלינהו יע\"ש והשתא קשה כיון דלר\"ל איסורין מבטלין זה את זה היכי מחייב בבשר חי ובשר טריפה בחדא אכילה לא אחת ולא שתים דהא אי אפשר שלא ירבה מן א' על חבירו ויבטלנו וליכא למימר דהכא מיירי באוכל כזית אחד מבהמה אחת שיש בה שני איסורין הללו דהא מבואר התם בפרק ג\"ה דמיירי בב' בהמות דאי בבהמה אחת לא מחייב לר\"ל אלא אחת כדאיתא התם יע\"ש.
אמנם ע\"פ האמור ניחא דהתם מיירי כשבלען כאחת דליכא ביטול אלא בלעיס' וכמ\"ש התוס' ודוק ובזה יתיישב אצלי מה ששמעתי מקשים ע\"ש חכמי ירושלים במ\"ש המרדכי בפסחים בסדר של פסח עמ\"ש בהלל שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת וז\"ל פירוש היה נוטל כזית מצה וכזית מרור וכזית חרוסת ואוכלן וא\"ת הא אין מחזיק בית הבליעה כל כך דהא אמרינן דשיעור בית הבליעה מחזיק היינו כביצה י\"ל ה\"מ כשהאוכל שלם אבל כשהוא מרוסק מחזיק טפי וכשמגיע לבית הבליעה מרוסק הוא ולכך מחזיק כולי האי עכ\"ל.
ודבריו נראים הפך סוגייא דפרק אמרו לו דף י\"ד ע\"א עלה דמתני' יש אוכל אכילה א' וחייבין עליה ד' חטאות ואשם אחד ואמרינן בגמ' רב אדא בר אחא מתני חמש חטאות ומתריץ לה כגון דאכל כזית פיגול ופרכינן וניתני שש חטאות ונוקמה כגון דאכל כזית דם ומשני בחדא אכילה מיירי בשתי אכילות לא מיירי ושיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זתים ע\"כ והשתא לפי דברי המרדכי דכשהוא מרוסק מחזיק עד שלשה זתים מאי משני דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זתים כיון דמצי למתני שש חטאות כשאוכלן באכילה אחת ועל ידי לעיסה וכשהוא מרוסק הרי מחזיק עד ג' זת\"ד.
ואולם ע\"פ האמור הנה נכון דודאי כי פריך הש\"ס וניתני שש חטאות ונוקמה בשאכל כזית דם באוכלן שלא על ידי לעיסה קא פריך שבולען כא' דאי על ידי לעיסה לא קפריך מידי דכיון דאיכא מ\"ד איסורין מבטלין זה את זה והיינו רבנן דפליגי אהלל הזקן כדאיתא התם בזבחים דע\"ט ובפ' ע\"פ דקט\"ו א\"כ. איכא למימר דהאי תנא דתני חמש חטאות ס\"ל הכי ומש\"ה לא מצי למתני שש חטאות ובדאכיל נמי כזית דם ע\"י לעיסה דהא מתבטל הוא בלעיסה עם כזית האחר של שאר איסורין ולא מיחייב לא משום דם ולא משום שאר איסורין דאי אפשר שלא ירבה מן הא' על חבירו ויבטלנו ועכ\"ל דקושיית הש\"ס היא דליתני שש חטאות ובדאכיל כזית דם עם שני זתים של איסורין אחרים על ידי בליעה ולא לעיסה והשתא ליכא משום ביטול איסורין וכמ\"ש התוס' בפרק ע\"פ וע\"ז תריץ יתיב שפיר דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זתים ודוק ועיין בספר ארעא דרבנן מ\"ב סי' קל\"ה דמה שהקשה שם בדברי הטור דסתרי דבריו אהדדי שהוא ז\"ל פסק בה' פסח כהלל שהיה כורכן ולדידיה אין מצות מבטלות זא\"ז ואין מבטלין זא\"ז כדאמר ר' אלעזר בזבחים דע\"ט ובפרק ע\"פ דף קט\"ו ואלו בי\"ד ס\"ס צ\"ח פסק כר\"ל דאיסורין מבטלין זה את זה וכתב דהנכון בזה דהא דפס' בי\"ד דאיסו' מבטלין זא\"ז ה\"ד מין במינו אבל מין בשא\"מ לא ע\"כ. ודבריו תמוהים מלשון הטור ז\"ל שכתב שם בי\"ד וז\"ל וכן ג' מיני איסורין ביבש כל שני מיני רבים על הג' ומבטלין אותו ופטורין על ג' ע\"כ וג' מיני איסו' לא משכחת לה אלא במין בשא\"מ כגון כזית חלב ודם ונבלה ולעיקר קו' ע' בס' כרתי ופלתי הנדפס מחדש שם בי\"ד ס\"ס צ\"ח ודוק.
ודע דיש מין בשא\"מ דאינו חוצץ כההיא דאמרי' בשבת פרק כל כתבי לענין טבילה דהדם והדיו והחלב והדבש לחים אינן חוצצין דדבר לח אינו חוצץ ועיין ביומא דנ\"ח ע\"א עלה דבעי רמי בר חמא הניח סיב בתוך המזרק וקיבל בו את הדם מהו. ושמעתי מקשים על מה שנסתפק הרב מש\"ל בפרק ב' מהלכות עיה\"ך הל' ב' אמ\"ש שם רבינו גבי טבילת כ\"ג טובל ועולה ומסתפג כו' אי ספוג זה הוא חיוב או אורחא דמילתא וכת' דמדברי רבינו שכתב ומסתפג משמע דחיובא הוא וחיוב זה הוא משום דקי\"ל דאפי' נימא או עפר בין בשר לבגד הוי חציצה ועבודתו פסולה כמ\"ש רבינו בפ\"י מה' כלי המקדש ולפ\"ז יש לחוש שמא נדבק בבשרו מעפרותיו נימא או עפר ואף דנימא דאין לחוש לזה הרי כתב רבינו שם הל' ז' שצריך ליזהר שלא תכנס הרוח בשעת עבודה בין בשרו לבגדו עד שיתרחק הבגד מעליו ופרש\"י דלא גרע מים מרוח וא\"כ צריך לספוג דשמא המים יהיו מבדילי' בין הבגד לבשר את\"ד יע\"ש ותמהו על דבריו מאחר דקי\"ל דדבר לח אינו חוצץ ומה מקום לומר דספוג זה הוא משו' חציצת המים ולדידי אי מהא לא אירייא דהתם לא אמרו דאינו חוצץ אלא לענין טבילה דכיון שהדם והדיו שעל בשרו הן לחים אין חוצצין בין הבשר למי הטבילה דכיון דמי הטבילה הן לחים הרי המים והדיו מתבטלים עם המים שבמקוה וליכא משום חציצה אבל לגבי לבישת הבגדים של כהנים איכא למי' דהמים חייצי בין הבשר.
אמנם אי קשי' הא קשי' דאמרי' ס\"פ תמיד נשחט דס\"ה ע\"ב ובזבחים דל\"ה ע\"א שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם ומקשים והא קא הוי חציצה ומשנינן לח הוא ואינו חוצץ כדתניא הדם כו' הרי בהדייא דלא הוי חציצה דבר לח אפילו בין רגליו לרצפה וה\"ה בין בשר לבגדיהם. ועיין תשו' שבות יעקב סי' ס\"ט.
שוב ראיתי אותה ששנינו בר\"פ חומר בקדש לא כמידת הקדש מידת התרומה שבקדש מתיר ומנגב ומטביל כו' ופירש רש\"י ומנגב אם לח הוא מנגבו תחילה דהוי כחוצץ כו' יע\"ש נראה מבואר דזה חומרא של קדש דאע\"ג דבעלמא קי\"ל דדבר לח אינו חוצץ לענין קדש החמירו דצריך לנגב דבר לח שעליו שלא יהא נראה כחוצץ ולפי זה ההיא דאמרינן בפרק תמיד נשחט שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם ולא חששו לחצי' אע\"ג דהוי דבר לח מפני שלא החמירו ח' בקדש אלא לענין טבילה דוק' א\"נ התם לא החמירו מפני שיש בדבר שבח לבני אהרן שהולכין עד ארכובותיהם בדם דמפני שיש שבח בדבר הניחו הדבר לדין תורה ולא חששו לחציצה מה שא\"כ בשאר דברים חששו לזה מפני חומרו של קדש והשתא ממילא נוחים ג\"כ דברי הרב מש\"ל שהוא ז\"ל נסתפק בההיא דעלה ונסתפג אם סיפוג זה משום חיו' ומשו' דדמי לחציצה דאע\"ג דבעלמא דבר לח אינו חוצץ הכא גבי טבילת כ\"ג החמירו כההיא דטבילת כלים לקדש ששנינו מנגב ואח\"כ מטביל משום חומרא או דילמא שאני טבילת כלים שמפני שעד השתא לא היו ראויים לקדש החמירו בטהרתן מה שאין כן בטבילת כ\"ג שבא לעבוד עבודה וכבר טבל ונטהר כדינו שאין כאן חשש חציצה לענין טהרה אלא לענין עבודה חיישי' לחציצה זו ואין כאן עבודה וכל כה\"ג אפשר דלא חיישינן מדרבנן. וא\"נ אפשר דספקו של הרב ז\"ל הוא דאפשר דע\"כ לא חיישי רבנן לחציצה דדבר לח בקדש אלא דוקא בדבר לח שיש בו ממשות כדם ודיו וחלב דאף ע\"פ שהן לחים הלחות שבהן יש בו ממשות אבל המים הן לחים ואין בהם ממשות כלל.
וזה נראה דעת הרע\"ב ז\"ל שכתב בפירוש המשנה שם בפרק חומר בקדש וז\"ל ומנגב אם לח הוא מנגבו תחילה דשמנונית שעליו הוי כחוצץ עכ\"ל הנה הוסיף הרב ז\"ל על פי' רש\"י ז\"ל מילת שמנונית כנראה שדעתו ז\"ל דלא החמירו בקדש בדבר לח אלא במידי דאית ביה ממשות כשמנונית דם ודיו וכיוצא אבל אם הוא דבר לח שאין בו שמנונית כמים לא בעי' ניגוב אפי' בקדש כיון דאין בהם ממש כלנע\"ד.
ואולם מאי דפשיטא ליה להרב ז\"ל לעיקר ספקו ממ\"ש רבינו שצריך ליזהר שלא תכנס הרוק בין בשרו לבגדו דלא גרעי מים מרוח אחרי המחילה הראויה לפי כבודו נראה שאין דמיונו עולה יפה דשפי' איכ' למי' דגרעי המים מהרוח הרבה דהרוח מדחי הבג' מעל בשרו ולא קרי' בי' יהיו על בשרו אבל המים נבלעים בבגד ואינן מרחיקים הבגד מעל בשרו והואיל ולא חייצי שפיר קרינן ביה יהיו על בשרו ועיין בספר ברכי יוסף א\"ח סי' ז\"ך אות א' ומ\"מ לענין הלכה לפי מה שדקדק הרב ז\"ל מדברי ר' דעלה ונסתפג דקתני מתני' חיובא הוא נלע\"ד שדעתו ז\"ל הוא מפני אות' ששנינו בפ' חומר בקדש דחכמים עשו מעלה בקדש דאפי' דבר לח חוצץ ושאני ההיא דפרק תמיד נשחט דאמרי' שבח הוא לבני אהרן כו' דמה\"ט דשבח לא חששו לחציצה ועיין בספר הר' חמדת ימים בפ\"ג דשבת שכתב וז\"ל ומנהג האר\"י ז\"ל שלא לנגב עצמו ממימי המקוה כי מימי שבח המה וראוי לגוף לשואבן ואל תתעקש מאותה ששנינו עלה ונסתפג דכ\"ג שאני דלא ליהוי דבר חוצץ בינו לבין הכתונ' וזה פשוט עכ\"ל ומיהו הא ק\"ל בעיקר כלל זה שכתבנו דדבר לח אינו חוצץ מההיא דאמרינן בר\"פ כסוי הדם נהי דלמטה לא אפשר למעלה אפשר לעביד כסוי מי לא תניא רבי יונתן בר יוסף אומר שחט חיה ואח\"כ שחט בהמה פטור מלכסות בהמה ואחר כך חיה חייב לכסות ופרש\"י פטור מלכסות שהרי דם בהמה למעלה ומה יכסה חייב לכסות ואע\"ג דליכא עפר למטה בינו לדם הבהמה ה\"נ אע\"ג דאין למטה יתן למעלה עכ\"ל יע\"ש והשתא כיון דקי\"ל דדבר לח אינו חוצץ אפילו שחט חיה ואח\"כ שחט בהמה למה לא יהא חייב לכסות כיון שדם הבהמה הוא דבר לח אפילו למעלה מדם החיה אינו חוצץ וכשמכסה עליה הו\"ל כאילו מכסה על דם החיה וכמו כן ק' כששחט הבהמה על עפר ואח\"כ שחט דם החיה עליה אין דם הבהמה חוצץ בין העפר לדם החיה אלא הו\"ל כאלו שחט החיה על העפר ממש כיון שדם הבהמה שהוא דבר לח אינו חוצץ והיכי מוכח הש\"ס מהך ברייתא דאפילו היכא דאי אפשר ליתן עפר למטה צריך ליתן למעלה דהכא כיון דדבר לח אינו חוצץ הא הו\"ל כאלו נתן ג\"כ עפר למטה ואולי אפשר דמה\"ט השמיטו הרי\"ף והרא\"ש ורבינו ברייתא זו מהלכה ועיין בהרב פרי תואר ז\"ל בסכ\"ח סקי\"ט באורך ודוק ועיין עוד בפ\"ק דגיטין ד\"ז ע\"ב עלה דאמרינן התם תני חדא המביא גט בספינה כמביא גט בארץ ישראל ותנייא אידך כמביא בח\"ל אמר רבי ירמיה ל\"ק הא ר' יאודה הא רבנן דתנן עפר ח\"ל הבא בספינה לארץ חייב במעשר ובשביעית אמ' ר' יאודה אימתי בזמן שהספינה גוששת אבל אין הספינה גוששת פטור אביי אמר הא והא רבי יאודה היא ול\"ק כאן בזמן שאין הספינה גוששת כאן בזמן שהספינה גוששת אמר ר\"ז עציץ נקוב שמונח ע\"ג יתדות באנו למחלוקת ר\"י ורבנן אמ' רבא לא היא ע\"כ לא קאמר ר\"י התם אלא בספינה העשויה לברוח אבל עציץ שאינו עשוי לברוח לא א\"נ ע\"כ לא קאמרי רבנן התם אלא בספינה דלא מפסיק אוירא דמייא כי ארעא סמיכתא דמייא אבל עציץ דמפסיק אוירא לא ע\"כ.
והשתא לרבנן דפליגי אר\"י וס\"ל דאפי' אין הספינה גוששת בארץ חייבת במעשר ובזה משמע ד" + ], + [ + "שורש ספיקא דרבנן וספק ספיקא דאורייתא מצות \n לולב להנטל ביום הא' של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת כו'. הנה בר\"פ לולב וערבה שנינו די\"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהם להר הבית כו' ומלמדין אותם לומר כל מי שמגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה וכת' רש\"י ומלמדין ב\"ד את כולם לומר אם יבא ליד חבירי הרי הוא שלו במתנה. וראיתי להרב המופלא מוהריט\"א בספר שמחת י\"ט בדף רל\"ד ע\"א שהקשה דמה היו צריכין ללמד דעת את כל העם שהוא טורח גדול למה שילמדו כן לשנים לשלשה בני אדם שיאמרו כן או ב\"ד עצמן שיאמרו ויתנו על לולביהם כן סגי שהרי כיון דאיכא שלשה בני אדם שיתנו כן הרי למחר כשלוקח כל א' לולבו שפיר יוצא מספק ספיקא ספק בא לידו את שלו ואת\"ל הוא של חבירו ספק בא לידו מאותם שאמרו כל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא שלו במתנה וספק ספק' המתהפך הוא דילמא מאותם שהתנו הוא ואת\"ל לא בא מאותם שהתנו ספק בא לידו את שלו דהא ודאי לא חמיר עשה זה משאר איסורים דאורייתא דמקלינן בספק ספיקא כו' וע\"כ צ\"ל במתני' דמטעם ס\"ס היו יוצאין אף אם יאמרו כולם שהרי כל העם היו מוליכין את לולביהם ולא יבצר מהיות ביניהם קטנים שמביאין נמי לולביהם ע\"ג האצטבא דאלו היו מניחים של קטנים במקום אחר לא הוה שתיק תנא מהא כדלא שתיק בזקנים לומר שהיו מניחים בלשכה וא\"כ אף אם יאמרו הקטנים כל מי שיגיע לולבי לא מהני דקטן אקנויי לא מקני אם לא שנאמר דמטעם ס\"ס ש\"ד כו' עכ\"ל ותמהני טובא דנראה דאישתמיט מיניה מ\"ש הרא\"ם בתשו' ח\"א סימן כ\"ה והביא דבריו הר\"ב כנה\"ג בא\"ה סימן ס\"ח הגה\"ט אות כ\"ז שנשאל על מי שגירש אשתו מפני שאמר שראה גוי אחד משרת שלו שנשק אותה וחבקה אבל לא בא עליה אם מותר להשיאו עצה להחזיר גרושתו כיון שלא ראה שנטמא' או יהיה אסור להשיאו עצה כזו כיון שהיא פרוצה אצלו אע\"פ שלא ראה בה דבר טומאה משום הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו כי בודאי מעשה הפריצות כזה מוכיח שהיה רגיל אצלה מקודם ולבו גס בה ובודאי נסתרה והיא נטמאה ואחר שהביא דברי רבינו בפכ\"ד מה' אישות דעל ענין כזה אין כופין אותו להוציא כל דליכא שני עדים שיעידו שזינתה בפניהם ברצונה ונראה מדקדוק דבריו דלא כפינן לו להוציאה וגם אין משיאין לו עצה להחזיקה בידו משום דילמא קושטא קאמר ואע\"פ שיש בענין זה כמו ס\"ס דילמא מה שאמר הבעל שראה את הגוי שחבקה ונשקה שקר קאמר ואת\"ל דקושטא קאמר מאן לימא לן שזינתה דילמא לא נעשה בה אלא נישוק וחיבוק לבד ותו לא וכיון דאיכא ס\"ס יכולים אנו להשיאו עצה שיחזירנה וכ\"ש שאם לא גירשה נותנין לו עצה שלא לגרשה לזה כתב דאיכא למימר דהא דמקלינן בס\"ס אינו אלא בדבר שכבר נעשה אבל לעשות מעשה לכתחי' לא יע\"ש. גם הרב מוהרשד\"ם בחי\"ד סימן קי\"ג הביא דבריו מרן החבי\"ב שם בא\"ה כתב כלשון הזה של הרא\"ם דלא אמרינן ס\"ס לקולא אלא בדבר הנעשה כבר אבל לא לכתחילה יע\"ש וא\"כ מאי קא ק\"ל להרב מוהריט\"א שיאמרו כן לב' או לשלשה בני אדם כו' ושיסמכו אס\"ס לכתחילה מאחר דלפי דברי הרבנים הנז' אין לסמוך אס\"ס לכתחילה.
איברא דלפי מ\"ש הרב מוצל מאש דת סימן י\"ג שהביא דברי הרא\"ם ז\"ל הללו וכתב וז\"ל פי' דבריו שהוא ר\"ל דכיון שזה האיש שאמר שראה את הגוי כו' איכא למימר דילמא משקר ואת\"ל דלא משקר דילמא לא היה רק אותו כיעור לבד ותו לא כו' ע\"ז כתב דבנדון כזה שצריכין אנו לומר להתיר לו שהוא משקר ולהד\"מ הא ודאי לא עבדינן ס\"ס כזה אלא דוקא אם היה שכבר נעשה מעשה אז היה ראוי לומר דילמא משקר ולכך עשה מעשה נגד מה שהוא אמר בפיו אבל כשבא לישאל אם מותר או אסור כדי לעשות מעשה איך נאמר דמה שאמר מפיו שקורי קמשקר כדי לעשות ס\"ס ולהתירה לכתחילה כו' יע\"ש הנה לפי דבריו הללו אף הרא\"ם ז\"ל אזיל ומודה דסמכינן אס\"ס אפילו לכתחילה אלא דבנדון הרא\"ם דוקא קאמר דלא סמכינן אס\"ס לכתחילה. האמנם ממה שסיים הרב מוהר\"י אלפ'אנדארי וכתב וז\"ל אמנם יש לעיין במסכת נידה ר\"פ האשה דמשם מוכח בהדייא בגמרא דלא אמרינן ס\"ס לכתחילה. דלכאורה נראה דהרב ז\"ל משם למד חילוק זה ועיין במוהרא\"ש סי' כ\"ד עכ\"ל מבואר מדבריו דבכל ס\"ס ס\"ל להרא\"ם דלא סמכינן לכתחילה היפך מ\"ש הרב מוהריט\"א הן אמת כי לא ידעתי מהיכן הוכיח הרב מוהר\"י אלפ'אנדארי מאותה סוג' דנידה דלא סמכינן אס\"ס לכתחילה דאדרבא מאותה סוגייא משמע להיפך דאף לכתחי' שרי דהכי איתא התם עלה דתני במתני' האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם רמ\"א אם עומדת טמאה ואם יושבת טהורה רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה איש ואשה שעשו צרכיהן בתוך הספל ונמצא דם על המים רבי יוסי מטהר ור\"ש מטמא שאין דרך האיש להוציא דם אלא שחזקת דמים מן האשה ובגמרא פרכינן עלה דתני איש ואשה דר\"י מטהר השתא בחדא ספיקא מטהר בס\"ס מיבעייא מהו דתימא דיעבד אבל לכתחילה לא קמ\"ל ופי' רש\"י ז\"ל דיעבד כגון שנתעסקה בטהרות אבל לכתחי' אומרים לה אל תתעסק קמ\"ל ממשנה יתירתה דאפי' לכתחילה קאמר ועיין להרע\"ב ולהרב תי\"ט שם והמבואר מסוג' הלזו דאי הוה תני בספק אחד לבד ר\"י מטהר הו\"א דהיינו דוקא דיעבד ולא לכתחילה אבל השתא דתני דמטהר בס\"ס נמי דמייתר שמעינן דבספק אחד מטהר אפילו לכתחילה דהו\"ל כאילו תני שדין הספק האחר כדין השתי ספיקות דפשיט לן דאפילו לכתחי' מתיר ר\"י בשתי ספיקות וכן ראיתי בחי' הרמב\"ן שם בר\"פ האשה שכתב דמשנה יתירה אשמועינן דחדא ספיקא דומייא דשתי ספיקי הוא ואפילו לכתחילה וזה מבואר היפך דברי המ\"מ שכתב דמסוגייא זו מוכח בהדייא דלא אמרינן ס\"ס בלכתחילה דאדרבא איפכא שמעי' מינה כמדובר וצ\"ע וראיתי לרבינו בפ\"ה מהלכות א\"ב די\"ז שפסק כר\"י דבין עומדת ובין יושבת טהורה ולא ידעתי אמאי לא ביאר דאפילו לכתחילה היא עוסקת בטהרות והנה לכאורה מסוג' זו היינו יכולים ללמוד דבספק אחד דבדרבנן אזלינן לקולא כל עוד שלא מצינו גילוי בפי' דאף לכתחילה תלינן לקולא לא סמכינן אהאי כללא להתיר הספק לכתחילה אלא דיעבד כי היכי דהכא אי לאו משנה יתירתא הו\"א דר\"י דיעבד דוקא קאמר דספק אחד בדרבנן תלי' לקולא ולא לכתחילה ובזה היינו יכולים לומר דמכאן למד הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג בהלכות מגילה שהביא הרפ\"ח בי\"ד סי' ק\"י בכללי הס\"ס סימן ד' גבי טומטום אינו מוציא את מינו דאפילו בספק דרבנן לא תלינן לקולא לכתחילה וכתב עליו הרפ\"ח ולא נהירא דהא בכל דוכתא מקלינן בחד ספק בדרבנן או בתרי ספיקי בדאורייתא ואף לכתחילה וכן מבואר בתשו' הרשב\"א סימן תצ\"ז עכ\"ל ודברי הרשב\"א הוא שכתב דכלי גוים שהצריך הכתוב הגעלה בכלי מדין דשורת הדין היה נותן בלי הגעלה מטעם ס\"ס חדא דדילמא לא בשלו בו היום ואת\"ל היום שמא לא נשתמשו בו דברי' האסורים ואת\"ל בדברים האסורים שמא בדברים הפוגמים התבשיל כגון חומץ בגריסין ואפשר דבדין היה להשתמש בו לכתחילה ככל ס\"ס דמותר אפי' לכתחי' אלא דעשו הרחקה יתירה באיסורי גוים.
ואולם נראה דמסוגייא זו אין ראיה לדברי הרא\"ם לענין ספק אחד בדרבנן בעלמא דקי\"ל ספיקא דרבנן לקולא לומ' דהיינו דוקא דיעבד דהכא כיון דר\"י לא קאמר בהאי לישנא ספקא דרבנן הוא בעומדת וטהורה אלא הכי קתני שר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה להכי מספ\"ל להש\"ס דילמא דוקא קאמר ועוד דאפשר דמשום דאפושי בפלוגתא לא מפשינן משו\"ה מספ\"ל לתלמודא ר\"י דיעבד קאמר או אפילו לכתחילה והוצרך להוכיח ממשנה יתירתא דאפילו לכתחילה קאמר ואיך שיהיה הנה מדברי הרא\"ם ז\"ל אין מקום להקשות ע\"ד מוהריט\"א אי משום דאפשר דהרא\"ם לא קאמר דאין סומכין אס\"ס אלא בנדונו וכמ\"ש הר\"ב מוצל מאש ואי משום דרבים דחו דבריו כמ\"ש משם הרפ\"ח ומרן החבי\"ב בא\"ה סימן ס\"ח בכללי הס\"ס ואולם אין ס' דאישתמיט מיניה דהרב מוהריט\"א מ\"ש בתשו' מוהר\"י הלוי סימן כ\"ב ליישב מ\"ש מוהרשד\"ם בחי\"ד סימן קי\"ג דלא אמרינן ס\"ס לקולא אלא בדבר הנעשה כבר אבל לא לכתחי' שזה נראה היפך מ\"ש בשאר תשובותיו שבא\"ה אפילו לכתחילה סמכינן אס\"ס להתיר וכתב הרב הנז' דבי\"ד סימן קי\"ג לא כתב אלא שלא לעשות מעשה בידים דע\"י אותו מעשה נעשה ס\"ס כההיא דנדון הרב דליכ' ס\"ס אלא ע\"י עשיית התרת הציבור כל כה\"ג אין לנו לעשות התרה לכתחילה לציבור ולהוליד הס\"ס בידים יע\"ש דלפי\"ז אין מקום לקושיית הרב מוהריט\"א כמובן גם מ\"ש הרב מוהריט\"א דלא חמיר מ\"ע משאר איסורים דאורייתא דמקלינן בס\"ס כו' לא ידעתי אמאי לא זכר ש\"ר דברי הר\"ב מ\"מ שכ' היפך דבריו הללו ליישב דברי הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג בענין טומטום אינו מוציא את מינו דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא בדיעבד אבל לכתחי' לא וכן בס\"ס דאורייתא ה\"נ ותמהו עליו רבי' שהרי כל האיסורים אנו מתירין בס\"ס לכתחילה איסור ערוה ואיסור מאכל ובדרבנן בספק אחד אפי' לכתחי' וכתב ע\"ז הרב מוהר\"י אלפ'אנדארי דכוונת הרא\"ם לומר דדוקא לענין איסור שהוא ל\"ת שרינן ספק ספיקא אפילו לכתחילה משום דממזר אסרה תורה ס' ממזר אינו בבל יבא וכן בכל האיסורי' ספקן לא אסרה תורה אבל לענין קיום מצוה או דרבנן או דאורייתא שהיא עשה כו\"כ אין לפוטרו מטעם ס\"ס שהרי אפילו באלף ספיקות כיון שיש ס' א' מני אלף כי הוא חייב הרי לא קיים העשה דהרי החיוב מוטל עליו ולכך אין לומר שזה הספק אם הוא זכר יוצא מידי חיובו לכתחילה ע\"י אותו הקורא משום דס\"ס הוא אם יוצא י\"ח או לא לכך אמרו שיקרא הוא בעצמו הרי שחילק בין איסור למצוה הפך מאי דפשיטא ליה לה' מוהריט\"א ז\"ל והחילוק נר' נכון וברור.
גם עיקר קו' הרב מוהריט\"א לא שמיע לי דכיון דהלולבים כולם אינן שוים במראה ובדומה שיש בהם קצרים וארוכים ומשונים במראה ומי שהיה בידו לולב קצר והגיע לידו לולב ארוך או להפך וכן בשינוי המראה שיודע בודאי שהלולב שהגיע לידו אינו שלו איך יתכן לעשות ס\"ס ס' שהוא שלו ס' שהוא של מי שאמר כל מי שהגיע לולבי בידו מאחר שהס' שהוא שלו ליתיה בעולם לפי מה שברור לו שזה הלולב אינו שלו ומכירו. גם מה שהכריח מההיא דקטנים אינו הכרח דאיכא למימר דהקטנים עצמן היו מוליכין את לולביהם ביום השבת ולא היו חוששים לחילול שבת כמ\"ש ביבמות אפי' מפתחות דבי מדרשא זיל דבר טלי וטלייתא, א\"נ אביהם של תנוקות לא היו מקנים להם הלולב עד יום השבת א\"נ לולביהם של תנוקות ניכרים היו שהיו קצרים, א\"נ ביום שבת לא היו נוטלין לולב.", + "שורש איסור נטילת לולב בשבת חל \n יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו ניטל בשבת גזירה שמא יוליכנו ד' אמות בר\"ה כמו שגזרו בשופר כו'. וכתב המ\"מ הכי איתא בפ' לולב וערבה ששה וז' כו' והקשו בגמ' ושאר כל הימים ששה אמאי טלטול בעלמא הוא ותיר' רבא שמא ילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד\"א כו' הנה הר\"ן ז\"ל בריש פרק בתרא דר\"ה הק' דמ\"ש הני דגזרינן ומ\"ש מילה דלא גזרינן שמא יעביר תינוק או אזמל בר\"ה וכתב וי\"ל דהני שאני מפני שהכל טרודים בהם ולא מדכר חד אחבריה משא\"כ במילה. ושוב הקשה מההיא דטמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח דגזרו ביה משו' שמא יעבירנו בר\"ה ותירץ דהתם נמי טרודים בפסחיהם.
ושמעתי מפי מורי הרב בעל שער המלך שהקשה על דברי הר\"ן ז\"ל הללו דמה יענה ביום שידובר בו אותה שאמרו ביומא דף ח' ע\"ב גבי כ\"ג שהיו מפרישין אותו שבעת ימים קודם יום הכפורים והיו מזין עליו כל שבעה משום חשש טמא מת דפריך התם תלמודא בשלמא ראשון ושני וג' ניחא וכן חמישי ושישי ושביעי אלא רביעי למה לי הזאה כלל וקאמר התם ולטעמיך הזאה כל ז' מי איכא והא הזא' שבות היא ואינ' דוחה שבת אלא מאי אית לך למימר לבד משבת ה\"נ לבד מרביעי יע\"ש והרי הכא דליכא שום טירדא לשאר העם וקאמ' דלא דחייא שבת משום שבות.
ולע\"ד יש ליישב ולומר דלא הוצרך הר\"ן ז\"ל להאי טעמא דטרודים אלא גבי הזאת טמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח דעקרו רבנן בגזרתם מצות ק\"פ ולהכי הוצרך לומר טעמ' דטרודים להחזיק כח הגזירה עד שתעקר מפניה מצוה מן התורה משא\"כ הכא שמה שמזין עליו שלישי ושביעי אינו אלא משום חששא שמא נטמא ואינו אלא מדרבנן וכמ\"ש התוס' לעיל ד\"ה ע\"א ד\"ה הזאה בסיני כו' אם כן תו לא צריכנן לה\"ט דטרידי דבלאו הכי בגזירה כל דהו שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה גזרו ועקרו להזאה דרבנן ואפילו משום שבות דעלמא משום דמחזי כמתקן גברא: ומצאתי להרשב\"א ז\"ל שהק' בשמעתין דקאמר תלמודא והיינו טעמא דמגילה דלמה ליה לתלמודא להאי טעמא דת\"ל דמגילה הוייא דרבנן ויש כח בידם לעקור דבריהם משום שבות דעלמא דהם אמרו והם אמרו יע\"ש והכי נמי דכוותא היא ודוק.
ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד בספר לשון למודים ע\"ד הר\"ן ז\"ל מההיא דטבילת כלים בשבת דאמר רבא דהיינו טעמא משום יעבירנו ד\"א בר\"ה אף דליכא שום טירדא והניחה בצ\"ע ועפ\"י האמור ישנו מן היישוב דהתם דלא עקרו רבנן שום מצוה וגזרתם תו לא צרכינן לטעמא דטירדא לחזק גזרתם דבכל דהו חששו וגזרו ומיהו בלאו הכי נמי לא קשיא מטבילת כלים דהתם שאני דאפשר דמטביל בלילה לצורך הכלי ולית מאן דחזי ליה משא\"כ במילה ומן האמור בתירוצנו הראשון דשאני התם דלא עקרו רבנן שום מצוה יעלה מן היישוב מה שהקשה עוד בס' לשון למודים אמאי לא מני רבא בהנו תלת מילי דשופר ולולב כו' גם טבילת כלים בשבת דהאי נמי מהאי טעמא הוא וכדקאמר רבא גופיה בי\"ט דח\"י: ובהכי ניחא דלא מני אלא מילתא דרמי חיובא אגברא דזמנו קבוע ביום זה ואפי\"ה גזרו רבנן ועקרו אותה משא\"כ בטבילת כלים דליכא עקירת מצוה ודוק.
וראיתי בס' הנז' שתירץ דכיון דאיכא טעמי אחריני גבי טבילת כלים לבד מטעמא דרבא להכי לא מני לה יע\"ש ומן התימה עליו דאם כן איך מני בהדייהו מגילה כיון דאיכ' טעמא אחריני דיהיב ר\"י בפ\"ק דמגילה מפני שעיניהם של עניים תלוייות במקרא מגילה ואמרי' התם דברייתא מסייע ליה וצ\"ע." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n עושה לוקח בד אחד כו' וחובט בה על הקרקע או על כו' בלא ברכה שדבר זה מנהג נביאים הוא כו'. ע\"כ. בפרק לולב וערבה דמ\"ד קאמר רבי יוחנן דערבה יסוד נביאים הוא ולא מנהג פריך עליה תלמודא והא אמר ר\"י שהיא הלכה למ\"מ ומשני שכחום וחזרו ויסדום והדר פריך והא אמרינן דילכון אמרי דילהון היא. ומשני כאן במקדש כאן בגבולין ופירשו בתוס' דכוונת קושיית הגמ' והא דילכון אמרי כו' דמאחר דאמר ר\"י שהיא יסוד נביאים איך אמרי דילהון היא דמשמ' שהוא מנהג ולא יסוד יע\"ש ואיכא למיד' דלפי פירושם הלזו כי משני תלמודא כאן במקדש כאן בגבולין עכ\"ל דהכי פירושו דבמקדש הוא יסוד ובגבולין הוא מנהג והתוס' בדבור שאחר זה לא פירשו כן אלא כפרש\"י דבמקדש הוא הל\"מ ובגבולין יסוד נביאים והוא תימא ואפשר ליישב פירושם הלזו דהשתא כיון דהדר תלמודא ואמר דמ\"ש ר\"י הלכה הוא למקדש ויסוד הוא לגבולין השתא ודאי אפשר לפרש דמאי דאמר ר\"י דילהון היא הכונה שהוא יסוד ולא הלכה אבל למאי דאסיק אדעתיה דהלכה ויסוד חדא מילתא היא לא שייך לומר דילהון היא אם לא שמנהג הוא ומשום הכי הוה אקשי שפיר ודוק היטב." + ], + [ + "שורש מצות הקפת המזבח בכל \n יום ויום מקיפין את המזבח בלולביהם בידיהם פעם אחת כו'. ע\"כ. וכתב הכ\"מ ז\"ל בפרק לולב וערבה אפליגו אמוראי אהא דתנן בכל יום מקיפין את המזבח אי הוי בלולבין או בערבה ופסק רבינו כרבא דאמר לר\"י תא ואימא לך כו' הכי אמר אבוך בלולב ופסק כרבא שהוא בתרא עכ\"ל. ואני תמיה דמאחר דרבינו פסק דמצות ערבה היתה בנטיל' ולא בזקיפה לבד וכמ\"ש בהל' כ\"ב וז\"ל ובאים העם ולוקחים ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושים בכל יום איך פסק דבלולב לבד היה ההקפה דהא בגמ' משמע דאי מצות ערבה היתה בנטילה ע\"כ שהיה ג\"כ ההקפה בה שהרי עלה דקאמר ר\"ל כהנים בעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח פריך עליה רבי יוחנן מי אמרת בנטילה דילמא בזקיפה כלומר דאם היא בנטילה ניחא שהכהנים בעלי מומין נכנסין כדי להקיף את המזבח אלא אי אמרת בזקיפה אחד זוקף ע\"י כולם וכמ\"ש שם רש\"י והתוס' נראה ודאי בהדייא דאם היתה הערבה בנטילה עכ\"ל שהיו מקיפין בה הפך דברי רבינו שהוא פוסק שהיתה ניטלת ולא היו מקיפין בה ואפ' דלדעת רבינו [מקיפין היו] הכהנים קודם זקיפת הערבה במזבח ואחר כך זוקפין אותה אלא שהיה לו לרבינו לבאר זה וצ\"ע.
ודע שבתשו' הנדפסות מחדש להרב מהר\"י ן' מיגש סי' מ\"ד כתב וז\"ל וששאלת הא דתנן בסוכה דמ\"ה ע\"א בכל יום מקיפין את המזבח פעם א' ואותו היום שבעה פעמים וקשה לך היאך מקיפין אותו והא בין האולם ולמזבח מקום הכהנים הוא ואין רשות ליכנס שם תשובה האי מקיפין לאו הקפה בהילו' הוא אלא הקפה בעמידה היא כי ההיא דגרסינן ביומא דף כ\"ה ע\"א מקיפין היו הכהני' כמין כולייאר ומפרשי' שהכהנים היו עומדים סביב המזבח בינו לבין האולם וישראל עומדים מצידו למזבח שבצפונו עד צידו האחר שבדרומו והיו בכל יום מקיפין אותו פעם אחת ואותו היום שהוא יום ערבה היו מקיפין אותו ז' פעמים שהיו עומדים סביבותיו ואח\"כ הולכים להם וחוזרים ומקיפין ועומדים סביבותיו פעם שניה והולכים להם כו' ואיכא לפרושי ליה נמי כדקאמרת שהיו הכהנים עומדים סביבות המזבח בינו ובין האולם וישר' מקיפין מצד דרום ועד צפון וחוזרים ומקיפין מצפון ועד דרום והיו עושים כן בכל יום פעם אחת ויום ערבה היו עושין כן ז\"פ וגם זה פי' נכון הוא אלא שהפירוש הראשון הוא שקבלנו מרבינו הרב ז\"ל וכן מצינו שפי' הגאונים בתשובותי' עכ\"ל.
ושאלני חד צורבא מרבנן דבגמ' שם בפרק לולב וערבה דמ\"ד ע\"א אמרו אמר ר\"ל כהנים בעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה ופרש\"י ז\"ל כהנים בעלי מומין אף הם דוחקים ונכנסים להקיף ברגליהם וערבה בידם ואי אפשר להקיף אם לא יכנסו בין האולם ולמזבח וכל השנה אסורים ליכנס שם כדאמרינן במ' כלים בגמ' אמר לו רבי יוחנן לר\"ל מי אמרה פרש\"י השתא ס\"ד דה\"ק מי אמרה שהוא חובה דקאמ' לצאת בה י\"ח ולהכי פריך מאן אמרה בתמיה הא איהו אמרה דאמר רב אשי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת חורתן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למ\"מ אלא מי אמרה בנטילה דילמא בזקיפה מי אמרה בבעלי מומין דילמא בתמימים ופרש\"י מי אמרה בנטילה ותהא חובת כהנים דקאמר לצאת י\"ח דילמא בזקיפה וכהן אחד זוקפן ע\"י הכל ואין חובה על כולם עכ\"ל גם התוס' שם ד\"ה א\"ל רבי יוחנן כתבו כפירש\"י ז\"ל והוסיפו לפרש דילמא בזקיפה וכיון דאין מקיפין את המזבח ולא בעו אלא זקיפה בעלמא אחד זוקף ע\"י כולם א\"נ בעלי מומים אפשר להו לזקוף בשאר רוחות ולא יכנסו בין האולם ולמזבח ואפילו אם תמ\"ל בנטילה כדאסיקנא לעיל דאיתותב מ\"ד בזקיפה מי אמרה בבעלי מומין דילמא אין הלמ\"מ אלא בתמימים הראויים לעבודה כמו שאין הלמ\"מ בזרים אלא בכהנים דבהא מודית מדלא אמרת זרים נכנסים יע\"ש.
מבואר יוצא מדבריהם דלרבי יוחנן זה ששנינו בכל יום מקיפין את המזבח פעם א' כו' כהנים תמימי' דוקא הוא שהיו מקיפין את המזבח ולא כהנים בעלי מומים וכ\"ש זרים ולר\"ל אף כהנים בעלי מומין נכנסים אבל לא זרים לפי מ\"ש התוספות ואפילו אם נרצה לומר דלר\"ל לאו דוקא בעלי מומים דה\"ה זרים הרי דלר\"י דהלכה כוותיה לגבי ר\"ל ס\"ל דדוקא כהנים תמימים הוא שהיו מקיפין המזבח בערב' שבידם ועוד דעכ\"ל דבין לר\"י ובין לר\"ל ס\"ל דפירושא דמתני' ששנינו בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואותו היום ז\"פ הכוונה שהיו מקיפין בהילוך כמו שאנו עושים בהקפת התיבה ולא כמו שפי' הר' מוהר\"י ן' מיגאש ז\"ל שאם כפירושו מנ\"ל לר\"ל לומר דכהנים בעלי מומים נכנסים בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה הרי אפשר להקיף מצד צפונו של מזבח עד צד דרומו או בעמידה או בהילוך כמו שכתב הרב ז\"ל. וגם לר\"י למה ליה למימר מי אמרה בבעלי מומין דילמא בתמימים לימא מי אמרה היקף בהילוך דילמא היקף ובעמידה או מצד צפון או לצד דרום ואפילו היו בעלי מומין וזרים עד כאן ת\"ד השואל.
וכה היתה תשובתי אליו כנראה דלא שלטו עיניך במה שציין החכם השלם המגיה לתשו' הר\"י ן' מיגאש ז\"ל הנז\"ל עיין להרב מוהרח\"א בקונט' דרך הקדש די\"ו ע\"ב עכ\"ל. וכוונתו כי שם הוקשה לו למוהרח\"א מעין זה על הרב הגדול מוהרימ\"ט שכתב על מה ששנינו במתני' דכלי' בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסי' לשם וז\"ל וק\"ל הא דאמרינן בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת כו' ומשמע דכל ישראל מקיפין והלא אף הכהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם שאין כהונתן עליהם אינן יכולין ליכנס כ\"ש ישראל.
וראיתי בתשובות הגאונים ז\"ל שכתבו הקף זה ברגל היה ולא בעמידה דהא לא שייך ז' פעמי' ולא תקשי דאיך היו נכנסים ישראל בין האולם ולמזבח דבשעת צורכיהן שרי עכ\"ל וכתב עליו מוהרח\"א ז\"ל וז\"ל ותימה מה צורך הוא להקיף בערבה ואם הוא מן התורה והותר ליכנס למה לא מפרש לה מתני'. ועוד הרי אמרו שם דאמר ר\"ל כהנים בעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה וא\"ל רבי יוחנן מי אמרה כו' ואסיק מי אמרה כו' ואסיק מי אמרה בבעלי מומין דילמא בתמימים והכי איתא בירושלמי רשב\"ל בעי קומי ר' יוחנן בעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח א\"ל כשרים היו והרב הנז' ז\"ל כל התלמוד כשולחן ערוך לפניו לא ידעתי איך לא השגיח בזה עכ\"ל. והנה מה שהוקשה לו להרב ע\"ד מוהרימ\"ט ז\"ל דאם הוא מן התורה להקיף בערבה ומש\"ה הותר לזרים ליכנס בין האולם ולמזבח למה לא מפרש לה מתניתין אם כוונת הרב ז\"ל על מתני' דבין האולם ולמזבח דקתני שאין בעלי מומין נכנסים לשם דהוה ליה לפרש דלמצות ערבה היו נכנסים ואפילו זרים לא על הרב מוהרימ\"ט תלונותיו כי היא גופה תקשי ליה לר\"ל דקאמר בגמ' דבעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח לצאת בערבה דלדידיה אמאי לא מפרש לה מתניתין כי היכי דתני מקמי הכי גבי עזרת כהנים מקודשת ממנה שאין ישראל נכנסים לשם אלא לשעת צרכיהן לסמיכה כו' ועכ\"ל דכיון דמתני' תני הכא תרתי בעלי מומין ופרועי ראש וגבי פרועי ראש לא שרי כלל תני סתמא שאין נכנסים לשם ואה\"נ דבעלי מומין לצורך מצות ערבה היו נכנסים מק\"ו דזרים ולא הוצר' לפרש ועיין להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ט מה' ביאת מקדש דס\"א ע\"א ד\"ה ודע כו' מ\"ש בענין אמאי לא תני מתני' נמי זרים יע\"ש.
גם מה שהוקש' עוד ע\"ד מוהרימ\"ט ז\"ל ממימרא דר\"י דאמר מי אמרה בבעלי מומין או\"ד בתמימים דלפי זה אין בעלי מומין וזרים נכנסים בין האולם ולמזבח היפך מ\"ש הרב ז\"ל דמפני צורך מצות הערבה היו נכנסים אפילו זרים הנה לפי האמור לא דברי הרב מוהרימ\"ט לבד ז\"ל קשים מהך מימרא דר\"י כי גם תשו' הר\"י הלוי ז\"ל הלזו נראה שהיא היפך מימרא דר\"י ור\"ל כמו ששאלת. ונלע\"ד דלא קשייא לא על הרב מוהרימ\"ט ז\"ל ולא על תשו' הרא\"ם מהך דר\"י ור\"ל דהקפה זו ששנינו במתני' שהיו מקיפין את המזבח בכל יום פ\"א וביום הז' ז\"פ לא בערבה היה כי אם בלולב וכמ\"ש בגמרא דמ\"ג ע\"ב וכמו שפסק רבינו כאן וכמ\"ש מרן בכ\"מ וזו היתה בכל ישראל כמו שאנו עושי' היום זכר למקדש אמנם מצות ערבה שהיו מביאין במקדש והיו זוקפין אותה על צידי המזבח כמו ששנינו במתני' דמ\"ה ע\"א מצות ערבה כיצד כו' ובאים וזוקפין אותה בצידי המזבח כו' בין לר\"י בין לר\"ל כיון שצורך מזבח היא לא היו מתעסקים בה אלא כהנים לר\"י כהנים תמימים ולר\"ל אף כהנים בעלי מומין אבל לא זרים לכ\"ע דזר אינו קרב ע\"ג המזבח אפילו במידי דלאו עבודה וכמ\"ש התוספות בפ\"ב דיומא דכ\"ג ד\"ה יש והביא דבריהם הרב מש\"ל בפ\"ט מהלכות ביאת המקדש הט\"ו דס\"א ע\"ב ובכן אף עפ\"י שמצות ערבה בנטילתה וזקיפתה ע\"ג המזבח לא היתה אלא בכהנים תמימים לר\"י משום דעיקרא היא לצורך זקיפתה בצידי המזבח אעפ\"י שאינה עבודה ולר\"ל אף בבעלי מומין הקפת המזבח בלולביהם שהיה בכל ישראל אפשר דלכ\"ע אפי' זרים היו נכנסים בין האולם ולמזבח לצורך ההקפה וכמ\"ש הרב מוהרימ\"ט או כמ\"ש מוהר\"י ן' מיגאש ז\"ל בתשו' שלא היו ישראל מקיפין אלא מצד דרום לצד צפון לבד כו' כנלע\"ד לדעת הרא\"ם ומוהרימ\"ט.
וראיתי להר\"ב מש\"ל שם בפ\"ט מהלכות ביאת המקדש שהביא דעת התוס' והרמב\"ן בס' המצוות דס\"ל דמעלות דרבנן ולפי\"ז זרים יכולים ליכנס בין האולם ולמזבח מדאורייתא והק' הוא ז\"ל לשיטתם מדאמרינן ביומא דמ\"ה א\"ל ר\"ש וכי תעלה לדעתך שזר קרב ע\"ג המזבח והעלה מן הישוב ושוב הוקשה לו ממ\"ש התוס' ביומא דכ\"ג ד\"ה יש דלר\"ל דאית ליה דהרמת הדשן והוצאת הדשן לאו עבוד' היא טעמא דת\"ק דפוסל בעל מום וטעמא דר\"א דאצטריך קרא לרבות בעל מום הוא משום דבעל מום חשוב כזר וש\"ד וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע\"ג המזבח משו\"ה אצטריך קרא לרבות בעל מום לר\"א וה\"ט דת\"ק דפוסל בעל מום להרמת הדשן ומשמע דמשום איסור כניסה הוא דאסור והוא דברי התוס' והרמב\"ן וכתב הרב דאפשר דרשב\"ל ס\"ל כמ\"ד בפ' טרף בקלפי דמ\"ד דאיסור מעלות היא דאורייתא יע\"א ויש לתמוה על דבריו דא\"כ היכי אמר רשב\"ל בפרק לולב וערבה דכהנים בעלי מומין נכנסי' בין האולם ולמזבח מאחר דס\"ל דמעלות דאורייתא ואיך דחינן מעלות דאורייתא משום מצות ערבה דמ\"ש מהרמת הדשן והוצאת הדשן ודוחק לומר דר\"ל סבר כר\"א דרבי קרא לבעל מום להרמת הדשן דלאו עבודה היא ומינה יליף למצות ערבה ועיין במה שכתבתי עוד בזה בהלכות מילה פ\"א ה\"ט ובשורש נשבע לבטל את המצוה יעש\"ב ותו לא מידי." + ] + ], + [ + [ + "שורש לולב הגזול ומיניהם ד' \n מינים שהיה אחד מהם גנוב או גזול אפילו לאחר יאוש כו' ה\"ז פסול. כתב הלח\"מ ז\"ל שרבינו מפרש דשמואל ס\"ל דמצוה הבאה בעבירה בי\"ט ראשון פסול כיון דבשאר פסולים נמי פסול אבל בי\"ט שני פליג כיון דבשאר פסולים כשר ויוצא י\"ח ומשום דלא דמי לקרבן יע\"ש ועפ\"י דרכו היינו יכולים ליישב דברי רבינו באופן אחר והוא דס\"ל כשיטת הרמב\"ן והיא שיטת הר\"ן ז\"ל דר' יוחנן דפסל משום מה\"ב אינו אלא במצוה דאורייתא ומתני' דפסל אף בי\"ט שני מיירי במקדש דהוי דאורייתא כל שבעה והן הן דברי רבינו שפסל בי\"ט ראשון שהוא דאורייתא אף לגבולין וה\"ה במקדש כל שבעה ומ\"ש בסוף הפרק הזה דבי\"ט שני מותר הגזול מיירי בגבולין די\"ט שני דרבנן משא\"כ במקדש דהוי כל שבעה דאורייתא ובהכי ידוקדק דברי ה\"ה ז\"ל שכת' ומבואר בגמרא כו' וזה ברור בגמרא וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל ואולם מה שקשה לזה הוא דברי רבינו בפ\"ה מהלכות איסורי מזבח ה\"ז שכת' דקרבן הגזול אחר יאוש כשר ולא פסל משום מה\"ב אע\"ג דקרבן הוי דאורייתא דמשם למד ר\"י הא דמה\"ב פסול בדאורייתא לפי דרך זה והוא תימא על הרב לח\"מ איך אשתמיטתי' ההיא דאיסורי מזבח ועיין להלח\"מ בפ\"י מה' מעה\"ק מ\"ש על דברי רבינו שבה' איסורי מזבח יע\"ש ואפשר ליישב דברי רבינו שבפ\"ה מה' איסורי מזבח ולהצילו מתמיהת מרן כ\"מ ומתמיהות הלח\"מ ז\"ל ומהשגת הראב\"ד שם שכת' א\"א אין כאן אפילו יע\"ש בהקדים לומר שדברי רבינו הם כעולא דאמר דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת ומה טעם יאוש כדי לא קני ומה טעם אמרו חכמים כשלא נודעה מכפרת שלא יהיו כהנים עצבים והנה שם בגמרא הקשו ממתני' שאמרו ועל חטאת הגזולה כו' בשלמא לעולא היינו דנקט חטאת דאיכא אכילת כהנים אלא לר\"י קשייא ותירצו מה שתירצו ומשמע מהכא דטעמו של עולא לא שייך כי אם בחטאת ולא בעולה וקשה לכאורה דבעולה נמי הא איכא איסורא דשחיטת חולין בעזרה ולדידיה מה טעם חששו באכילת כהנים יותר מאיסור שחיטה וצ\"ל עפ\"י מ\"ש התוס' בחולין דאיסור אכילה מאיס יותר משאר איסורים כמ\"ש שם גבי אין הקב\"ה מביא תקלה ע\"י בהמתן של צדיקים ועוד קשה דכיון דלעולא לא חששו כי אם בחטאת א\"כ כי הקשו בגמרא שם לעולא מברייתא דתנייא גנב והקדיש כו' אם שחטו בחוץ חייב כרת ואמאי הא כיון דמדאורייתא לא חל ההקדש אמאי חייב כרת כו' אמאי לא הקשו דמהך ברייתא משמע דאפילו בקרבן עולה נמי אם הקדישה חייב אע\"ג דלא חל ההקדש אפילו מדרבנן והא הקדש סתם קתני לעניין חיוב דו\"ה ושייך ג\"כ בעולה כי ע\"כ הכריע רבינו דלעולא נמי כי היכי דחששו בחטאת לאכילת כהנים ה\"נ בקרבן עולה נמי איכא למיחש לשחיטת חולין בעזרה ומה שאמרו בגמרא בשלמא לעולא ניחא דנקט חטאת ולא עולה היינו לפום מאי דלא ידע תירוצא דנקט חטאת לחידושא כדתריץ לרבי יאודה להכי ס\"ד לומר דלעולא לחטאת דוקא חששו דאיכא אכילה ולא בעולה וכדאמרן אבל בתר דתריץ דנקט חטאת לחידושא אע\"ג דאיכא אכילת כהנים דמאיסה והו\"ל לחכמים לומר שלא יכפר ואפי\"ה אמרו שיכפר כ\"ש גבי עולה ובהכי יתיישב השגת הראב\"ד דאמר אין כאן אפילו כמובן. ומ\"ש עוד רבי' בסוף דבריו שהטעם שאמרו שכשנודעה אינה מכפרת הוא כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות ואם פסק כעולא למה לי האי טעמא ת\"ל משו' דדבר תורה יאוש כדי לא קני והניחו חכמי' כשנודעה אדבר תורה שלא יהיה מכפרת י\"ל שזה הוצרך לומר ליישב מה שהקשה התי\"ט דבירושלמי אמרו דנודעה לרבים היינו ג' בני אדם והק' הוא ז\"ל דאכתי כיון שהכהנים לא ידעו בזה אכתי היה להם לחכמים לתקן שיכפר שלא יהיו הכהנים עצבים לעולא. והיישוב לזה הוא שנודעה לג' בני אדם ואיכא חששא שיאמרו העולם מזבח אוכל גזלות לא חששו חכמים לתקנת הכהנים כיון דאיכא קלקול אחד שיאמרו העולם מזבח אוכל גזלות נמצא דאף לעולא אכתי גבי נודעה נמי צריכינן לטעמא דשלא יאמרו מזבח אוכל גזלות וזהו מ\"ש רבי' שהטעם שלא תקנו חכמים כשנודעה שיכפר כמו כשלא נודעה הוא מה\"ט ודוק היטב." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש זכיית קטן אין \n אדם יוצא בי\"ט בלולבו של חבירו ואין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה כו'. אמר הי\"ם הנה נא הואלתי לבאר כמה מיני אופנים יש בזכיית קטן ואם זכייתו בהם הוא מדאורייתא או מדרבנן ואומר כי י\"ב אופנים יש בזכיית קטן יש מהם שזוכה ויש מהם שאינו זוכה.
האחת זכייה בעצמו ובידו מבלי דעת אחרת מקנה לו כגון זכייה מן ההפקר כמציאה ולקט שכחה ופאה וכירושה הבאה אליו ממילא או דבר שזכה בו בשכר טרחו ועמלו. השני זכייתו מיד אחר כמתנה או מכר שדעת אחרת מקנה לו. הג' זכייתו מדעת אחרת מקנה לו ע\"י אחר שיד אחר זוכה בעדו חשיב כידו מדין שליחות שזכין לאדם שלא בפניו. הד' זכייתו בחצר מדעת אחרת מקנה לו בתוך חצר המשתמר' שיזכה לו. הה' זכייתו בחצרו שלא מדעת אחרת מקנה כגון מציאה שנפל לתוך חצרו. הו' זכייתו של קטן מיד אחר ע\"י קנין חליפין. הז' זכייתו בגוף עצמו של קטן כגון עבד קטן של גר שמת רבו אם זוכה בעצמו לצאת לחירות. הח' זכייתו בגופו להיות גר ולקבל עליו עול תורה ומצוות ולהיות ככל ישראל. הט' זכיית קטן לאחר מדעת אחרת מקנה ע\"י לאחר. הי' זכייתו לאחר שלא מדעת אחרת אלא שהוא מקנה לאחר דבר שהוא שלו שירש מאביו א\"נ שהגביה מציאה לחבירו. הי\"א קטן שאין בו דעת כלל אפילו לזרוק צרור וליטול אגוז. הי\"ב שיש בו דעת ליטול אגוז ולזרוק צרור. אלו הן האופנים הנמצאים בזכיית קטן.
והנה בירושה הבאה לקטן ממילא א\"נ מה שנתנו לו אחרים בשכר טורחו ועמלו מבואר מדברי התוס' בסנהדרין פרק בן סורר דס\"ח ע\"ב ד\"ה קטן ובפ\"ק דכתובות די\"א ע\"א ד\"ה מטבילין שזוכה בו הקטן שזכייתו הוא דבר תורה וכ\"כ בתשובות הרשב\"א ז\"ל שנדפס מחדש סי' צ\"ט והובאה בקיצור במרן ב\"י ח\"מ ר\"ס ע\"ר לענין דמי שכירותו דמי שמעכב אותם מוציאין מידו דלא דמי למציאה דאין דעת אחרת מקנה ואינו בדיני השומרים דאיש כתוב בפרשה משא\"כ בשכירות דכתי' לא תלין פעולת שכיר אתך כל שפעולתו איתך כדאיתא בפרק המקבל ועוד מאחיך והרי מאחיך הוא כו' יע\"ש ולא ידעתי איך לא הביא ראיה מדברי התוס' שבסנהדרין ודכתובות וגם מרן ז\"ל לא זכר דבריהם ועיין להר' מח\"א ז\"ל ה' שומרים סי' י'.
ולענין זכיית קטן במציאה וכיוצא כגון לקט שכחה ופאה שזוכ' מן ההפקר בלי דעת אחרת מקנה אותו שנינו בפרק הניזקין דנ\"ט ע\"ב מציאת שוטה וקטן יש בהם משום גזל מפני דרכי שלום רבי יוסי אומר גזל גמור ואמרינן שם בגמר' דס\"א דאפילו לרבי יוסי דאמר גזל גמור אינו אלא מדבריהם ופירש רש\"י מפני דרכי שלום למאי נפקא מינה להוציאו בדיינים דלת\"ק דאינו גזל גמור אין מוציאין אותו בדיינים ולרבי יוסי נהי דמדאורייתא לא הוי גזל ליפסל לעדות ולעבור עליו בלאו אבל מדרבנן הוי גזל גמור יע\"ש מבואר מזה דזכיית קטן במציאה לת\"ק דר\"י דקי\"ל כוותיהו אינו אלא תקנתא דרבנן מפני דרכי שלום ואינה יוצאה בדיינים.
והנה לכאורה משמע דאף לדעת ת\"ק דר\"י דוקא גבי מציאה דעיקר התקנה דתקינו רבנן דמציאת קטן יש בה משום גזל אינה אלא מפני ד\"ש הוא שאמרו שאינה יוצאה בדיינין אבל שאר קניינין דרבנן כגון במתנת שכ\"מ או במעמד שלשתן אף על פי שקניינם אינה אלא קניין דרבנן הרי היא יוצאה בדייני' דקניינם קנין גמור הוא אע\"פ שהוא מדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. וכן נר' מדברי הריב\"ש שהביא הרב בצלאל בשיטה המקובצת למציעא דף י\"ב ע\"ב בשיטתו דמ\"ד ע\"ג ובתשו' הר\"ב סי' כ\"ז דף פ\"ה ע\"א עלה דאמרינן התם בגמ' ופליגא דשמואל אמ' ר\"ח בר אבא כו' וז\"ל לא פליגא אמאי דאמר שמואל קטן לית ליה זכייה דאורייתא דהא לא פליג ר\"י אמאי דתנן מציאת חש\"ו יש בהן משום גזל מפני ד\"ש וקי\"ל כת\"ק ודלא כר\"י דאפילו גזל גמור מדבריהם לא הוי דמאי דאמרינן בגיטין קטן שנותנין לו צרור כו' זוכ' לעצמו היינו בדאיכא דעת אחרת מקנה דהתם זוכה לעצמו מדרבנן והוי גזל גמור להוציאו בדיינים אבל במציאה אפילו מדרבנן לא זכי אלא מפני ד\"ש כו' עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דכל קנין אפי' מדרבנן כל שאינו מפני ד\"ש מוציאין אותו בדיינים וכן נראה מלשונו של הרמב\"ם פי\"ז מהלכות גזילה הל' י\"ב ומלשון הטור ומרן בש\"ע ח\"מ ר\"ס ע\"ר שכתבו וז\"ל מציאת חש\"ו אין בהם משום גזל אלא מפני ד\"ש לפיכך אם גזל' אחר מידם אין מוציאין אותם מידם ע\"כ משמ' בהדייא דאם תקנתא דרבנן היה דחש\"ו זוכים במציאה כמי שיש להם יד ולא מפני ד\"ש היה יוצאה בדיינים וכן דקדק הר\"ב באותה תשובה דפ\"ד ע\"ג יע\"ש.
ואולם הרב המבי\"ט בח\"ג סימן קכ\"ב ספוקי מספ\"ל מילת' שנשאל על אשה שנתנה כל נכסיה במתנת ש\"מ לבתה המומרת ועומדת בגיות ויש לה ג\"כ בן ובת אחרים יאודים וגם יש לבת המומרת בן בנה קטן יאודי והבן והבת אחי המומרת רוצים לזכות בנכסים שזכתה אמם לאחותם המומרת במתנת ש\"מ ואמם של בן בנה של המומרת רוצה היא לזכות לבנה באלו הנכסי' שהניחה הזקנה לזו המומרת מפני שזה הבן הקטן לו משפט הירושה לזו המומרת כמ\"ש הרמב\"ם בספ\"ו מהלכות נחלות דאע\"פ שישראל מומר יורש את אביו ישראל דבר תורה מ\"מ אם ראו ב\"ד לקונסו שלא יירש הרשות בידם ואם יש לו בנים מישראל תנתן ירושת אביהן המומר להם וכן המנהג במערב כו' וא\"כ זו המומרת שזכתה במתנת אמה שהיא מתנת שכ\"מ לא תנתן אלא ליורשיה שהוא לבן בנה. והשיב הרב ז\"ל דכיון דמתנה זו היא מתנ' שכ\"מ דאינה קונה מדאורייתא ראוי לקונסה ולזכות ליורשיה הקודמין והוא בן בנה העומד ביהדות ויש בה משום גזל לגבי אחרים כי ההיא דמציאת חש\"ו דיש בהם משום גזל מפני ד\"ש ובנ\"ד נמי כיון דקנייה דרבנן היא אפשר לומ' דאם גזלה אחר אינה יוצאה בדיינים ואפילו תימא דדוקא בהני קניות דהוו מפני ד\"ש הוא דאינה יוצאה בדיינים ממי שגזלה מהם אבל בנ\"ד הוי קנין גמור אע\"ג דהוי מדבריהם ויוצאת בדיינים מ\"מ כיון דאנן קנסינן ליה אם תפס אחר לא מפקינן מיניה לכ\"ע עכ\"ל הרי ספוקי מספ\"ל מילתא אי בכל קניות דרבנן אמרי' אין מוציאין אותם בדיינים או נימא דוקא באותן שאמרו מפני ד\"ש.
וכבר ראיתי להש\"ך ז\"ל בח\"מ ריש סי' ע\"ר שציין תשו' המבי\"ט הלזו וכתב וז\"ל עיין בתשו' המבי\"ט דאם גזל דבר מקטן שהקנו לו במתנת שכ\"מ שהיא מדרבנן אינה יוצאה בדיינים ודבריו צ\"ע ועיין בתשו' הר\"ב סימן כ\"ו וכ\"ז ול\"ח עכ\"ל וראיתי בס' הלכה למשה פי\"ז מהלכות גזילה הי\"ב דקל\"ז ע\"ג הביא דברי הש\"ך הללו וכתב עליו וז\"ל ואחר המחילה הרב המבי\"ט לא אמר כן ואדרבא אם היה בכה\"ג דנתנו לקטן במתנת שכ\"מ אף שקנה מדבריהם כבר כתב הוא ז\"ל בהדייא לבסוף דמפקי' מהגוזל ממנו דדוקא בכל הני קנייות דמשום ד\"ש אמרו דאינה יוצאה בדיינים אלא דבנדונו שאני דהוי טעם אחר מטעם דקנסינן לאמה שהיה בגיות ולדידי אין כאן קושיא על הש\"ך ז\"ל דעל מה שצידד המבי\"ט וכתב תחילה דבנדון דידן נמי כיון דקניה דרבנן היא אפשר לומר דאם גזלה אחר אינה יוצאה בדיינים הוא שכתב הש\"ך משמו שדעתו ז\"ל דבקנייה דרבנן אם בא אחר וגזלה אין מוציאין אותו מידו ועל זה כתב דצ\"ע דבר זה וציין דברי הר\"ב ז\"ל בתשו' דמבואר מהנהו דלא אמרו כן אלא בקנייות דמשום ד\"ש ואע\"פ שהרב המבי\"ט בדרך אפשר אמרה למילתיה וכבר הדר ואפילו תימא כו' מ\"מ הש\"ך קאמר נמי בצ\"ע האי דינא דאפשר דאין לחלק כמו שכתב המבי\"ט תחילה ואע\"פ שמתשו' הר\"ב ז\"ל אין נראה כן.
ואדרבא אני תמיה על הרב המבי\"ט וגם על הש\"ך ז\"ל וכ\"ש על תשו' הר\"ב דמשמע מתלמודא דידן דאין לחלק בין קניות דרבנן סתמא לקניות דמפני דרכי שלום דבכולהו נראה דאין מוציאין בדיינים למאי דקי\"ל כת\"ק דר\"י גבי מצי' חש\"ו דאין מוציאין בדיינים שהרי בפרק שבו' הדיינים דמ\"א ע\"א עלה דאמרינן מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן א\"ב מיפך שבו' כו' פרכינן ולמר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מפכינן מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן א\"ב מיחת לנכסיה בדאורייתא נחתינן לנכסיה בדרבנן לא נחתי' לנכסיה והדר פרכינן ולרבי יוסי דאמר בדרבנן נמי נחתינן לנכסיה דתנן מציאת חש\"ו יש בהם משום גזל מפני ד\"ש רי\"א גזל גמור ואמ' רב חסדא גזל גמור מדבריהם למאי נ\"מ להוציאו בדיינים מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן א\"ב שכנגדו חשוד על השבועה בדאורייתא אפכינן בדרבנן לא אפכינן דתקנתא לתקנתא לא עבדינן והדר פרכינן ולרבנן דפליגי אר' יוסי ואמרו בדרבנן לא נחתינן לנכסיה מאי עבדי' ליה כו' משמתינן ליה עד דמטי זמן נגידיה ונגדינן ליה ושבקינן ליה ע\"כ הרי דקאמ' הש\"ס דרבנן ור\"י קמיפלגי סתמא אי בדרבנן נחתי' לנכסיה או לא נחתינן אלא משמתינן ליה עד זמן נגידיה ונגדינן ליה ותו לא עבדינן ליה ולא מידי ולא קאמר דדוקא בהני דמשום ד\"ש הוא דס\"ל הכי וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל שם דרבנן ור\"י בהא קמפלגי אי בדרבנן נחתי' לנכסיה או לא והתוס' ז\"ל בד\"ה ולר\"י דאמר בדרבנן נמי נחתי' כתבו וז\"ל וקצת תימא דרבנן נמי לא איירי אלא בההיא דלא הוי גזילה אלא מפני ד\"ש אבל היכא דהוי גזל גמור מודו דנחתי' לנכסיה וה\"נ היכא דאיכא שבועה דרבנן עכ\"ל. גם הרמב\"ם בספ\"ו מהלכות גזילה והטו' ומרן בש\"ע ח\"מ סי' ש\"ע כתבו סתמא דגזל של דבריהם אינו יוצא מידו בדיינים ולא כתבו דוקא בגזל של דבריהם שאמרו מפני ד\"ש יע\"ש וא\"כ במתנת שכ\"מ דתקנת חז\"ל היא שקונה המקבל דככתובים וכמסורים דמו כל עוד שלא באו ליד המקבל מתנה וזכה בהם אם היורש לא רצה לקיים דברי שכ\"מ א\"נ אם בא אחר ונטלם אין כאן גזל אלא מדבריהם שאמרו דברי ש\"מ ככתובי' וכמסורים דמו ואין מוציאי' מידם אלא משמתי' ליה עד דמטי זמן נגידיה נגדי' ליה ושבקי' ליה ואולי המבי\"ט מפני שראה דברי התוס' דפרק שבועת הדיינים שכתבו קצת תימא כו' ומשמע דכוונתם דיש ליישב דתלמודא דקאמר דרב' ור\"י קמפלגי אי נחתי' לנכסיה בדרבנן הכוונה בדרב' במידי דמשום ד\"ש ולא בכל מידי דרב' סתם דבכל מידי דרב' שתקנו סתם שיקנה ולא משום ד\"ש היינו דר\"י דאמר גזל גמור וכן נראה מההיא דפ\"ק דסנהדרין דכ\"ה עלה דאמרו אר\"א משום ד\"ש בעלמא ואה\"ן דהוה מצי תלמודא למימר ולרב' מאי בינייהו במידי דרבנן דלא תקנו משום שאלת שלום ודוק.
ולענין דינא מאחר דהריב\"ש והר\"ב ז\"ל בתשו' והתוספות ז\"ל מפשט פשיטא להו דבתקנתא דרבנן דתקינו שיקנה כמתנת שכ\"מ וכמעמד ג' ולא מפני ד\"ש דהוי קנין גמור ומוציאי' מידו אע\"פי שהרב המבי\"ט ספוקי מספ\"ל מילתא ודאי מוציאי' מידו וכ\"כ בהדייא בהגהות מרדכי דסוף סנהדרין וכמו שציין הש\"ך ז\"ל יע\"ש ובעיקר הדין שכתב המבי\"ט דמתנת שכ\"מ למי שהוא מומר דראוי לאבדו ולקונסו משא\"כ במתנ' בריא עיין למרן החבי\"ב סימן רפ\"ג הגה\"ט אות ג' שכתב בשם תשו' מוהר\"א גאליקו כ\"י דאף מתנ' ש\"מ קנה המומר יע\"ש.
ודע דבפ\"ק דמציעא די\"ב ע\"א שנינו מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו משלו ואפליגו בגמ' שמואל ור\"ח בר אבא בשם רבי יוחנן דלשמואל טעמא דמתני' דמציאת בנו הקטן של אביו ולא של קטן עצמו משום דתנא דמתני' ס\"ל כת\"ק דר\"י דמציאת חש\"ו יש בהם משום גזל מפני ד\"ש בעלמא ואין זכייתו מדאורייתא ואפילו מדרבנן אין לו זכייה גמורה להוציאו בדיינים אלא מפני ד\"ש וגם הקטן בשעה שמוצאה אינו מאחרה בידו ומריצה אצל אביו ומיד זוכה בו אביו ולכך אמרו דמציאת קטן לאביו בכל קטן כיון דדרכן של קטנים כן ואם יש אחד או שנים דאינן מרצים מציאתן לאביהן בטלה דעתן ושמואל לא ס\"ל כתנא דמתני' אלא כר\"י ולרבי יוסי מציאת קטן זוכה בו זכיה גמורה מדאורייתא ולא ס\"ל לשמואל כרב חסדא דאמר דכי קאמר ר\"י גזל גמור היינו גזל גמור מדבריהם אלא איהו ס\"ל דרבי יוסי גזל גמור מדאורייתא קאמר משום דלדידיה ס\"ל דאית ליה לקטן זכיה גמורה מדאורייתא ומה\"ט קאמר רבי יוסי גבי השוכר את הפועל דאפילו שכרו למחצה לשליש ולרביע דילקט בנו אחריו משום דאבוה מיניה דבן קזכי אמנם לרב חסדא טעמא דר\"י דמלקט בנו אחריו אע\"פ שהבן אין זכייתו זכיה גמורה מדאורייתא ונמצא שאביו זוכה באותו לקט של בנו הוא כזוכה מן השדה עצמו והרי הוא עשיר ואסור בלקט מדאורייתא דהרי הוא גוזל את העניים היינו טעמא כדאמר רבא דעשו חכמים את הבן של האריס הזה לגבי לקט כזוכה זכיה גמורה אע\"פ דמדאורייתא אין לו זכיה גמורה דאין כאן גזל מן העניים דעניים גופייהו ניחא להו כי היכי דכי אגרו להו לדידהו תלקוט בנייהו בתרייהו ולשמואל מציאת בנו ובתו הקטנים דמתני' איירי אפי' בקטן שאינו סמוך על שולחן אביו ואפי\"ה מציאתו לאביו מטעמא דאין לו זכייה לעצמו אלא מפני ד\"ש בעלמא דהקטן אין לו דעת לזכות בעצמו ומריצה אצל אביו.
אמנם לרבי יוחנן בין לת\"ק דר\"י דמציאת קטן יש בו גזל מפני ד\"ש בעלמ' ואינה יוצאה בדיינים בין לר\"י דהוי גזל גמור מדבריהם יש לו זכיה לקטן מדבריהם והמציאה שלו היא אלא דבסמוך על שולחן אביו דוקא אמרו שמציאתו לאביו ואפילו בגדול ממש שיש לו יד מדאורייתא לזכות לעצמו אם הוא סמוך על שולחן אביו תקנו חכמים שיהיה של אביו וקטן דמתני' לאו דוקא אלא כיון שהוא סמוך על שולחן אביו קרי ליה קטן. ולענין הלכה קי\"ל כרבי יוחנן דמציאה ולקט קטן זוכה לעצמו מדבריהם מפני ד\"ש אע\"פ דאין דעת אחרת מקנה לו ואם סמוך על שולחן אביו המציאה והלקט לאביו אפי' הוא גדול דקי\"ל כר\"י דפוע' מלק' בנו אחריו אפילו שכרו למחצה לשליש ולרביע דעשו את שאינו זוכה כזוכה מטעמא דעניים גופייהו ניחא להו בהכי ואפילו בנו קטן שאינו סמוך על שולחנו וכ\"ש גדול דאית לו זכיה לעצמו שזוכה לעצמו מדאורייתא וכ\"פ הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות מתנות עניים הלכה י\"ח. נמצינו למדין דבמציאה ולקט דאין דעת אחרת מקנה תקינו רבנן זכיה לקטן מפני ד\"ש ולקמן נבאר אי קטן זה הוא דוקא שאין בו דעת ליטול אגוז ולזרוק צרור או אפי' שיש בו דעת ליטול אגוז ולזרוק צרור.
ולענין עבד קטן אי זוכה בעצמו במיתת האדון כגון גר שאין לו יורשי' אמרי' בגיטין פרק השולח דל\"ט ע\"א גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהם עבדים בין קטנים בין גדולים קנו עצמן בני חורין אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן ב\"ח קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם ואמרי' התם אמר ריב\"ל הלכה כאבא שאול ור\"ח בר אבא אמר אין הלכה כאבא שאול וכתבו שם התוספות ד\"ה הלכה כאבא שאול דקי\"ל הלכה כריב\"ל לגבי ר\"י וכן כתבו בפ\"ק דקידושי' דכ\"ב ע\"ב ד\"ה איכא דאמרי כו' וכ\"כ שם הרא\"ש ז\"ל בגיטין ובקידושין וכ\"כ הרמב\"ם פי\"ב מהלכות זכיה הי\"ז וכתבו התוספות בד\"ה קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם וז\"ל דאין להם יד לזכות בעצמן וכן בפרק מי שמת דקנ\"ו גבי פלוגתא דזכין לקטן ואין זכי' לגדול כלומר דשם נמי מוכח דאין יד לקטן לזכות בעצמו שהרי לר\"א אמרו במתניתי' זכי' לקטן ואין זכי' לגדול וכתב רש\"י זכי' לקטן הואיל ואין לו יד לזכות לעצמו ורבי יאושע אמר לקטן אמרו ק\"ו לגדול וכתב רש\"י לקטן אמרו משום דזכי' לו שלא בפניו וכ\"ש לגדול שיש לו יד לקבל ולזכות ושליח נמי מצי משוי והילכך כ\"ש דזכי' לאדם שלא בפניו ובגמרא אמרו שם דמתני' רבי יאודה היא אבל ר\"מ תני בשם ר\"א הכי זכין לגדול ואין זכין לקטן רבי יאושע אומר בגדול אמרו ק\"ו לקטן וכתבו התוספות זכין לגדול ואין זכין לקטן וא\"ת ולמה אין זכין לקטן הלא זכין לאדם שלא בפניו. וי\"ל כיון דזכיה מטעם שליחות מאן דמצי משוי שליח יש לו זכייה מאן דלא מצי משוי שליח אין לו זכייה ומאן דס\"ל זכין לקטן ואין זכין לגדול ס\"ל כיון דגדול יכול לקנות לא תקינו ליה רבנן זכייה כמו לקטן עכ\"ל מבואר מזה דזכייה לקטן לכ\"ע אינו אלא תקנתא דרבנן משום דאין יד לקטן לזכות בעצמו ואע\"ג דאית ליה זכייה במציאה כדאמרי' בהניזקי' דס\"א היינו מדרבנן מפני ד\"ש והכא לא שייך ההוא טעמא. וא\"ת בפרק לולב וערבה דמ\"ו אמרי' לא ליקני איניש לולבא לינוקא בי\"ט ראשון דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני וליכא למימר דהתם בפקח כגון צרור וזורקו אגוז ונוטלו כלומר והכא בעבדים שאין בהם יד דעת כלל דהא בפ\"ק דקידושין דכ\"ב כההיא עובדא דשלוף מסנאי משמע דהיה בו דעת וקאמר התם איכא דאמרי קטן הוה כו' וי\"ל דדעת אחרת מקנה לו שאני עכ\"ל. וק\"ל דלפי תירוצם ז\"ל דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה קטן זוכה לעצמו א\"כ למה תקנו זכיה לקטן לר\"א דמתני' דפרק מי שמת כיון דמצי איהו גופייהו לזכות בעצמו היכא דאיכא דעת אחרת מקנה דהשתא קטן וגדול שוים הם שוב ראיתי להתוס' לקמן בפרק התקבל דס\"ה ע\"א ד\"ה צרור וזורקו שהוק' להם כן וז\"ל וא\"ת והא דתנן במי שמת זכין לקטן ואין זכין לגדול הא קטן גופיה אמרינן הכא דזכי י\"ל דהתם בפחות מצרור וזורקו א\"נ בקנין חליפין דאינו מבחין עכ\"ל ועיין במה שאכתוב לקמן בשם חידושי הריטב\"א דף ס\"ד ובמה שהוק' להם מההיא דפ' לולב וערבה ראיתי להר\"ב פני יאושע שכתב וז\"ל הנה רש\"י ז\"ל כתב שם להדייא דהא דאמרינן דינוקא מקנא קני היינו דמדרבנן אית ליה זכיה מפני ד\"ש ונראה שהתוס' לא רצו לפרש כן דמשמע להו דלא שייך ד\"ש בכה\"ג כיון שלא הקנו לו מעיקרא אלא ע\"מ לצאת בו וא\"כ אמאי קאמר אקנויי לא מקני כיון דברצון החזירו למי שנתנו מאי ד\"ש שייך בזה אלא ע\"כ משמע להו דיש להו זכיה גמורה עכ\"ל ושיחתו ז\"ל איני מכיר כי מי הגיד לו דרש\"י ז\"ל כתב שם דמפני ד\"ש תקינו ליה רבנן זכיה לקטן דרש\"י ז\"ל לא כתב אלא דינוקא מקנא קני דרבנן תקינו ליה זכיה לנפשיה ומי זה אמר שהוא מפני ד\"ש דד\"ש לא שמענו אלא במציאה ולא במתנה דמאי ד\"ש שייך במתנה שהנותן לו חוזר ולוקחה ועכ\"ל דכוונת רש\"י ז\"ל לו' דבמתנ' נמי תקינו ליה רבנן זכיה והיינו ההיא דאמר רב אסי לקמן דס\"ד ע\"ב דקטן שנותנין לו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים דמשמע ליה לרש\"י ז\"ל דזוכה לעצמו מדרבנן ואינו זוכה לאחרים במתנה ואפילו מדרבנן לבד במידי דרבנן כשיתופי מבואות וכיוצ' דתקינו ליה רבנן זכיה בין לעצמו בין לאחרים וכ\"כ בחידושי הריטב\"א לסוכה דמ\"ו ע\"ב עלה דלא ליקני איניש לולבא לינוקא וז\"ל מיהו ודאי ליתא לדר' זירא אלא בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטו' כגון שנותנין לו צרור וזורקו וכו' שזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים שאפילו לדברי האומר דזכותא לקטן מדרבנן היא כשיש דעת אחרת מקנה אותו משא\"כ במציאה שאין לו בה זכיה אפילו מדרבנן כדתנן מציאת חש\"ו יש בהם משום גזל מפני ד\"ש ולא גזל גמור מדבריהם וכדפרישנא בדוכתא מ\"מ זכיה דרבנן זכיה גמורה היא דהפקר ב\"ד הפקר וכיון דלא ידע לאקנויי נמצא הלה יוצא בלולב שאינו שלו אף מדין תורה אבל אם הגיע לעונת הפעוטות אף הקנאתו הקנאה כתקנתא דרבנן משום כדי חייו כדאיתא במסכת גיטין וכשם שקונה מדבריהם חוזר ומקנה מדבריהם שמקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלי' והוא שאין לו אפוטרופוס שאם יש לו אין הקנאתו הקנאה כדאיתא במסכת כתובות וקטן שיש לו אב שסמוך על שולחן אביו דינו כמי שיש לו אפוטרופוס לדעת מקצת חכמים כמ\"ש שם עכ\"ל וע\"ז הוקשה להם להתוס' דכיון דאין לו יד לקטן ומה\"ט תקינו ליה זכיה ע\"י אחרים כדמוכח ההיא דפרק מי שמת למה זה תקינו ליה רבנן זכיה לעצמו במתנה. ולזה תירצו דהיכא דאיכא דעת מקנה שאני כלומר דאז קנייתו מדאורייתא וכשיטתם לקמן דס\"ד ע\"ב ד\"ה שאני שתופי דרבנן וכו' דמבואר מדבריהם דקטן שיש לו דעת לזרוק צרור וליטול אגוז זוכה לעצמו מדאורייתא היכא דאיכא דעת אחרת מקנה וההיא דפרק מי שמת בשאין בו דעת כלל יע\"ש גם בר\"פ ן' סורר דס\"ח ע\"ב ד\"ה קטן כו' וכן בפ\"ק דקידושין די\"ט ע\"ב ד\"ה אומר אדם לבתו הקטנה כו' משמע להו מתוך סוגייא זו דלקמן דס\"ד ע\"ב דקטן שיש לו דעת לזכות כגון שנותנים צרור וזורקו כו' דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה זוכה לעצמו מדאורייתא וכ\"כ בבב\"ק דק\"ט ע\"ב ד\"ה קטן וכל היכא דזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים דאע\"ג דזכיה לאחרים מטעם שליחות הוא ואין שליחות לקטן כמו ששנינו בגיטין דס\"ה ע\"א שאין קטן עושה שליח וה\"נ אמרינן בפ\"ב דקידושי' דמ\"ב והא קטנים לאו בני שליחות נינהו וכתב רש\"י דגבי ושלח ושלחה איש כתי' כי יקח איש ומינה ילפינן דאין קטן עושה שליח יע\"ש וכ\"כ בפ\"ק דמציעא ד\"י ע\"ב ד\"ה וכי היכי דשליחות לית ליה דכי כתיב שליחות בין לגיטין בין לפסח איש כתיב בענין יע\"ש מ\"מ אין למעט קטן משליחות לר' אסי דאמר דכשיש לו דעת להחזיר חפץ שנותנין לו לאחר שעה זוכה בין לעצמו ובין לאחרים וכן הפעוטות לרבא אלא במילתא דליתיה קטן גופיה בהו כגון תרומה ופסח וגט אבל בזכיה כמו שזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים ועיין בדברי התוס' פ\"ק דכתובות די\"א ע\"א ד\"ה מטבילין כו' שכתבו כעין זה יע\"ש וכתבו עוד בר\"פ ן' סורר דקצת משמע בירוש' בפרק חלון דקטן בן דעת אית לי' זכייה מדאורייתא דאמרי' התם רבנן דקסרי אמרי כאן בתינוק שיש בו דעת כאן בתינוק שאין בו דעת ואולם מההיא דפ' אז\"ן דע\"א ע\"א שאמרו קטן נהי דשליחות לית ליה זכיה מדרבנן אית ליה משמע דאפילו בדעת אחרת מקנה לית ליה זכיה מדאורייתא וכתבו דיש ספרים דלא גרסי מדרבנן יע\"ש וכ\"כ בפ\"ק דכתובות די\"א ע\"א ד\"ה מטבילין אותו כנראה דספוקי מספ\"ל מילתא לפי גירסת רוב הספרים דגרסי מדרבנן ולהכי בקשו ליישב אותה סוגייא דריש פרק ן' סורר דס\"ח וההיא דפ\"ק דכתובות די\"א גבי ההוא דגר קטן מטבילין אותו ע\"ד ב\"ד אפי' אם נאמר דזכיית קטן בדעת אחרת מקנה היא דרבנן כיע\"ש ועיין להש\"ך בס' נקודות הכסף בי\"ד סימן ש\"א ס\"ק י\"א מה שהוקשה לו בדברי התוספות דכתובות.
והרשב\"א בחידושיו לגיטין דס\"ה גבי ההיא דאומר אדם לבנו ולבתו כו' הא לכם מעות הללו ופדו בהם מ\"ב כתב וז\"ל מהכא משמע דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא אפי' בממון דאל\"כ אין פודין אלא משל אב והיה להם להוסיף חומש אלא ודאי ש\"מ דזוכה הוא דבר תורה כשיש דעת אחרת מקנה ואי ק\"ל הא דתנן בפרק מי שמת זכין לקטן ואין זכין לגדול תירצו התוס' דהתם בקטן שאינו מבחין בין צרור לאגוז וא\"נ בקנין סודר שאין לו דעת להבחין קנין חליפי סודר וא\"נ כיון דקי\"ל דקוני' בכליו של קונה אין לו דעת להקנות כליו עד שיגיע לעונת הפעוטות וההיא בשלא הגיע לעונת הפעוטות וההיא נמי דאמרי' בסוכה לא ליקני איניש לולבא לינוקא כו' מיירי קודם שיגיע לעונת הפעו' אבל אם הגיע לעונת הפעוטות מתנתו מתנה וא\"כ בשיש לו אב המפרנסו א\"נ אפוטרופוס כדאמרי' בכתו' ס\"פ מציאת האשה ד\"ע ע\"א עכ\"ל וכתב עוד וא\"ת היאך מדקדק מכאן דקטן זוכה לאחרים דכיון דהאב זוכה להם המעות הללו וזכו בהם ד\"ת כמו שכתבנו א\"כ לעצמן הם פודים זוכים י\"ל כיון דאין זה אלא בהערמה וכוונתן לפדות אותו לצורך אביהם והמעשר חוזר הוא לאביהם אי לאו דזוכי' לאחרים אין פדיונן פדיון בכיוצא בזה ע\"כ עוד כתב הא דאמרי' בפרק הא\"מ איש זוכה ואין קטן זוכה נראה דלרב חסדא אין קטן זוכה לאחרים דבר תורה ואפילו כשיש דעת אחרת מקנה ולרב יאודה דאמר דקטן זוכה לאחרים הוי פירושא אין קטן ממנה על פסחו עכ\"ל וגבי ההיא דצרור וזורקו כו' כתב וז\"ל באחרים מקנין לו זוכה לעצמו אבל בשאין דעת אחרת מקנה לו אף לעצמו אינו זוכה כדתנן לעיל פרק הנזקי' מציאת חש\"ו יש בהם משום גזל מפני ד\"ש אבל גזל גמור אין בהם אפילו מדרבנן עכ\"ל. מבואר יוצא דס\"ל בפשיטות דבדעת אחרת מקנה לקטן שמבחי' בין צרור לאגוז זוכה מדאורייתא.
ובדף ל\"ט עלה דההיא דקטנים כל המחזיק בהם זכה בהם כתב וז\"ל כלומר לפי שאין להם יד לזכות בעצמן קשייא לן דהכא משמע דקטן אין לו זכיה וכן נמי משמע בפרק מי שמת דאמרי' התם זכי' לקטן ואין זכי' לגדול וטעמא משום דגדול יש לו יד לזכות לעצמו אבל קטן דאין לו יד לזכות זוכי' בעבורו ובפרק לולב וערבה אמרי' לא ליקני איניש לולבא כו' ולקמן נמי ד\"מ ע\"א גבי עבד של ב' שותפים אמרי' אזל אקנייה לבנו קטן וכן נמי בבבא מציעא דע\"ב ע\"א ובב\"ב דקל\"ז ע\"ב אזל אקנייה לבנו קטן תירץ ר\"י דמדאורייתא אין לו זכיה אבל מדרב' אית ליה זכיה מפני ד\"ש א\"נ שאני התם דאיכא דעת אחרת ובקידושין פרק הא\"מ כתבתי יותר בס\"ד עכ\"ל. הנה מתירוץ הראשו' שתירץ בשם ר\"י משמע דאפי' בדעת אחרת מקנה אין זכיה לקטן אלא מדרבנן מפני ד\"ש כמו מציאה ותירוץ זה ליתיה בתוס' שבידינו. ולא ידעתי מה יענו לההיא דלקמן דס\"ה שהכריחו התוס' וגם הרשב\"א דהיכא דאיכ' דעת אחרת זוכה לקטן מדאורייתא כמו שכתבנו גם הרשב\"א עצמו בחידושיו לקידושי' די\"ט ע\"א עלה דאומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך כו' כת' וז\"ל וא\"ת א\"כ היאך היא מתקדשת דהא אין זכיה לקטן ואפילו לר\"י דאמר במציאת קטן שיש בה גזל גמור הא אסיקנא דגזל גמור מדבריהם קאמר אבל דאורייתא לית ליה זכיה כלל. וי\"ל דדעת אחרת מקנה שאני וכדמשמע בגיטי' פרק האומר דקטן שמבין בין צרור לאגוז זוכה לעצמו דבר תורה ואכתי לא ניחא דזו זוכה לאחרים היא דכסף קידושיה דאביה הוא והתם משמע דאינו זוכה לאחרי' עד שיגדיל ויביא ב' שערו' וכדאמרי' התם חפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרים ושמו' אמר דא ודא חדא היא זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים ופסק שם הרי\"ף כשמואל.
ושמא נאמר דטעמא דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים משום שליחות עצמו נות' דעתו ומתכוין הוא לזכות אבל לזכות לאחרים אינו נותן דעתו כל כך ואינו זוכה להם והכא כיון שהמקדש נותן לה והיא מתכוונת לזכות לעצמה אע\"פ שהוא חוזר ונוטל ממנה משום שבח נעוריה שזכתה לו תו' מ\"מ זכייתה זכיה א\"נ איכא למימר דידה כיד אביה לזכות לו היכא דאיכא דעת אחרת מקנה דלא גרע מחצרו דקונה לו בזכות שלא מדעתו ואיכא למידק בהא משום דחצרו המהלכת היא. ונראה דרבותינו בעלי התוס' דעתם לפסוק כרב יאודה אמר רב אסי דאמר חפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרי' דהא אותיבו רב חנינא ורב אוייא עליה דשמואל מברייתא ואע\"ג דשנינהו שינויי דחיקי נינהו ולדעתם לא תיקשי מידי דמוקמינן קטנה זו ביודעת להחזיר החפץ לאח' שעה שזוכה בין לעצמו בין לאחרים עכ\"ל. מבואר יוצא מדבריו הללו ג\"כ דס\"ל דדעת אחרת מקנה לקטן עצמו זוכה מדאורייתא אלא דלזכות אחרים אפליגו הרי\"ף והתוס' ולא הכריע. ואיך שיהיה לפי תי' זה שהביא בשם ר\"י דאפי' בדעת אחרת מקנה אינו זוכה הקטן מדאורייתא אלא מדרבנן ק\"ט ההיא סוגייא דלקמן דס\"ה דמשמע מינה דכי אמר זוכה לעצמו מדאורייתא קאמר דומייא דזוכה לאחרים בחפץ ומחזירו.
ושוב ראיתי בחידושי הריטב\"א ז\"ל לקמן דף ס\"ה אמר ר' אסי צרור כו' זוכה לעצמו כו' חפץ ומחזירו כו' זוכה בין לעצמו בין לאחרים ושמואל אמר דא ודא חדא היא זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים כו' והא דאמרי' הכא זוכה לעצמו ולעיל פרק הניזקין תנן דמציאת חש\"ו אין בהם גזל אלא מפני ד\"ש (ונראה לע\"ד דיש כאן חיסור לשון וקודם א\"נ צ\"ל התם בשאין דעת אחרים מקנה כו' וכן כתב הר\"ן בפי' ההלכות) א\"נ מפני שאין דעתו של קטן לזכות לעצמו אלא לאביו והוא אינו זוכה לאחרי' כדאמרי' פ\"ק דמציעא די\"ב ע\"א שבשעה שמוצא' מריצה אצל אביו אבל בדבר אחר זוכה ודאי לעצמו. ודעת רבותינו דקטן כשזוכה דוקא במטלטלין אבל בקרקעות לא דאין לו יד לקנות והוא אינו בדרכי ההקנאה כלל וחזקתו אינה חזקה. ואפילו במטלטלין אינו זוכה אלא בדבר שהוא תחת ידו אבל בחליפין לא שהוא אינו בדרכי הקנאה כלל לא לקנות ולא להקנות והילכך אין אדם זוכה במטלטלין של קטן אף על פי שמקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין כשהגיע לעונת הפעוטות אלא א\"כ מחזיק בהם הקונה דכיון דברשותו מחזיק בהם נתנו לו רשות לזכות בהם כדי חייו.
ולפ\"ז מי שמתחייב לקטן בין בקנין ע\"י השטר בין שמתחייב לו במנה בשטר אינו זוכה כיון שאין הדבר תחת ידו אלא א\"כ במזכה להם ע\"י אחר ולענין פסק הלכה קי\"ל כשמואל דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים עד שהוא גדול דבין שיעור זה דחפץ ומחזירו עד שיהא גדול ליכ' כלום ותדע לך דהא מקשינן ליה לקמן משפחה ואמאי לא משני התם כשגדלה טפי אלא ש\"מ דליכא כלום בשיעור זה ואינו זוכה לאחרים אלא עד שהוא גדול ממש. וזכיה דאמרי' הכא דאית ליה לקטן איכא מ\"ד דאורייתא היא מדאקשינן מההיא דמעשר שני ואיכא מ\"ד דקטן לית ליה זכיה אלא מדרבנן ואע\"ג דמקשינן מההיא דמ\"ב משום דאיהו לא אמר בהדייא אי אית לי' זכיה דאורייתא או דרבנן להכי מקשה סתם ולא אמר ליה ולטעמיך ולבסוף דמתרצו לא קשה מידי וכן דעת ר' נר\"ו עכ\"ל.
הנה דעת הריטב\"א ז\"ל ורבו ז\"ל דזכיית קטן לאחרים ואפילו לעצמו אפילו בדע' אחרת מקנה אינו אלא דרבנן וכבר יישב הסוגייא דלקמן דס\"ה לפי שיטתו כמדובר ואולם הא ק\"ל במה שכתב הריטב\"א שדעת רבותינו דאין זכיה לקטן אלא במטלטל' ודוקא כשבאו תחת ידו ולא בקנין חליפין ובקרקעות כלל כלל לא דא\"כ בעבדים נמי לית בהו קנין לקטן כיון שאינן יכולים להיות תחת ידו כמטלטלי' ואלו בההיא דעבד של שני שותפים דפ' השולח ד\"מ ע\"א אמרי' אזל אקנייה לבנו קטן ובפרק יש נוחלין דף קל\"ז אמרי' ההיא אתתא דהוה ליה דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי כל אימת דהות אזלא למגזריה הוה קפיד עילוה אקנייה ניהליה כל שני חייו אזל איהו אקניה ניהליה לבנו קטן וכתב רשב\"ם כרשב\"ג דאמרי אין לב' אלא מה ששייר ראשון והאי דאקנייה לבנו קטן היינו כדי שלא תוכל האשה לחזור ולקנות ממנו כו' יע\"ש וכעין זה כתוב בשיטה מקובצת פרק אז\"נ דע\"ב ע\"א גבי עובדא דפרדיסא דק\"ס ע\"ב דמאלו מקומות הכריח הריטב\"א בדל\"ז דיש קנין לקטן כשדעת אחרת מקנה כמ\"ש לשונו לעיל.
ושוב ראיתי להרב מוהרימ\"ט בחח\"מ סימן כ\"א שתמה על ה\"ה שלא הכריח מההיא דעבד כן יע\"ש ואפשר דהריטב\"א ז\"ל לא חייש לראית הרשב\"א הלזו דאיהו משמע ליה דאזל אקנייה לבנו קטן דקאמר כשזיכה להם ע\"י אחר דזכין לקטן ע\"י אחר כמו ששנינו ר\"פ מי שמת ולא שהקנה האב לבן עצמו דודאי כל כה\"ג לא מהני וראיתי במרדכי בגיטי' פ' התקבל סי' תי\"ג שכתב וז\"ל הפעוטות מקחן מקח וההיא דסוכה פרק לולב וערבה דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני קודם שהגיע לעונת הפעוטות דאם הגיע מתנתו מתנה א\"נ בשיש לו אב ומפרנסו דהתם לא תקנו משום כדי חייו אבל אם אין לו אב מתנתו מתנה אפילו יש לו אפוטרופוס וההוא עבדא דהוה לבי תרי ואזל חד ואקנייה לבנו קטן כו' פרק השולח דף מ' התם הו\"ל אב או לא הגיע לפעוטות כו' עכ\"ל מה שהוק' לו מההוא עבדא כו' הכוונה דמאי אהני במאי דאקנייה לבנו קטן כי היכי דלא לקני לגדול לשחררו דקטן אקנויי לא מקני הרי הפעוטות ממכרן מכר לזה כתב דמיירי שלא הגיע א\"נ כיון שיש לו אב אין ממכרו ממכר ולא פירש לנו דא\"כ היכי אקנו ליה מעיקרא כיון שהיה לו אב וגם לא הגיע לעונת הפעוטות וע\"כ צ\"ל שזיכו לו על ידי אחר ודוק כי היה לו לפרש.
ודע שזה שכתב הריטב\"א ודעת רבותינו שאין קטן זוכה אלא במטלטלי' וכשהן תחת ידו ולא בקנין חליפין ולא בקנין אגב הן הן דברי הר\"ם במז\"ל בפרק כ\"ט מה' מכירה הל' יו\"ד שאין הקטן זוכה בדרכים של גדולים כו' והתוס' שכתבנו לעיל שכתבו בדף ס\"ה ע\"א ד\"ה צרור כו' שהוק' להם מתני' דפרק מי שמת דקנ\"ו דמשמע מינה דאין זכיה לקטן כלל ואפי' בדעת אחרת מקנה משום דאין לו יד ותירצו דההיא בקנין חליפי' א\"נ כשלא הגיע להבחין בין צרור לאגוז ודברי הריטב\"א בפרק התקבל הן הן התירוץ שתירצו דההיא בקנין חליפין: גם הר\"ן בפרק התקבל דף קע\"ב ע\"א והביא דבריו מרן ב\"י ח\"מ סי' רע\"ג סי\"ט הביא שני תירוצים הללו ליישב ההיא מתני' דפרק מי שמת דמשמע מינה דאפילו בדעת אחרת מקנה אין זכיה לקטן וכ\"כ הרמב\"ם בפכ\"ט מה' מכירה ה\"ח וה\"ט ולההיא דמציאת חש\"ו יש בהם גזל מפני דרכי שלום תירץ אין דעת אחרת מקנה יע\"ע.
ולענין זכיה לאחרים בדעת אחרת מקנה אם הוא דאורייתא או דרבנן הר\"ן נראה דהוי מדרבנן כמ\"ש הריטב\"א משם רבו שכתב בפי' ההלכות שם וז\"ל צרור וזורקו כו' חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה אף לאחרים מדרבנן כך כתב רש\"י ונראה שהזקיקו לפרש כן משום דזכיה מטעם שליחות הוא ואין שליחות לקטן כדאיתא בר\"פ הא\"מ דמ\"א אבל התוס' כתבו דלרב יאודה אפילו מדאוריי' זוכה לאחרים ולשמואל דאמר אין זוכה לאחרים דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא זוכה דבגמרא פרכינן עליה דשמואל מדתנן כיצד משתתפין במבוי ומפרקינן שאני שתופי מבואות דרבנן ואם איתא דלשמואל לא זכין לאחרים אפילו מדרבנן אמאי זכיא להו בשתופי מבואות אלא ודאי משמע דאפי' לשמואל זכיה לאחרים מדרבנן ומש\"ה מהני דרבנן לדרבנן ומינה דלרב יאודה זוכה לאחרים אפילו מדאורייתא.
וכי תימא אמאי והא אין שליחות לקטן תירצו דכי אמעיט מקטן משליחות מהנהו קראי דמוכחי' שליחות מינייהו בפרק הא\"מ הנ\"מ במילתא דליתיה לקטן כגו' תרומה וגירושין וקידושין אבל בזכיה כיון דליתיה דהא זוכה לעצמו הוה ליה כגדול וזוכה אף לאחרים לרבי יאודה אף מדאורייתא ושמואל פליג משום דס\"ל דלאו בר שליחות הוא כלל ומיהו מודה דמדרבנן מיהא זכי ומש\"ה מהני בשתו' מבואות ואני תמיה אי מודה שמואל דזכיה מדרב' אית להו למה לן לפרוקי שאני שתופי מבואות דרב' אפילו הוא מדאורייתא אמאי לא מהני כיון דרבנן תקון לי' זכיה והא קי\"ל דהפקר ב\"ד הפקר.
ומיהו אשכחן זכיה דרבנן דקלישא מזכיה דאורייתא דגרסי' בפרק מי שמת ומי אמר רב נחמן הכי והא אמר רב נחמן אע\"ג דאמר שמואל המוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת ש\"מ שאינו יכול למחול אא\"ב דאורייתא מש\"ה אינו יכול למחול אא\"א דרבנן אמאי אינו יכול למחול יע\"ש אלמא כיון דאכתי ממונא לא אתא לרשות זוכה ולא זכי ביה אלא מדרב' לא אלימא זכיה דיליה כדאורייתא ומצי מחיל והכא נמי אם איתא דאינו זוכה לאחרים מדאורייתא לא מהנייא כדאורייתא ומיהו התם איכ' למי' דרב' הכי תקון דהם אמרו והם אמרו אבל הכא היכי מפרקי' בפשיטות דלא להני כדאורייתא. ולפיכך נראין לי דבריו של רש\"י עיקר. וכן נראה דעת הרי\"ף שכתב סתם דזוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים דמשמע דלית ליה זכיה לאחרים כלל ומיהו במידי דרבנן זוכה אף לאחרים.
ומ\"ש הרי\"ף שאינו זוכה לאחרים עד שיביא שתי שערות אע\"ג דממילתיה דשמואל לא משמע הכי בהדייא דייק לה מדפרכי' עליה דשמואל מההיא דכיצד משתתפי' במבוי כו' ואמרי' האי שפחה היכי דמייא כו' אלא לאו דלא אתייא ב' שערות ואם איתא דשמואל מודה דקודם שתי שערות זוכה לאחרי' כל שיש לו דעת יותר גדול מחפץ ומחזירו לאחר שעה לוקמה בהכי אלא ודאי לשמואל לעולם אינו זוכה לאחר עד שיביא שתי שערות ובתוס' פסקו כרב יאודה אמר רב אסי משום דפשטא דמתני' הכי מוכחא ולשמו' צריכי' לדחיינהו כדאיתא בגמ' עכ\"ל.
והנה לדברי רש\"י שהביא הר\"ן משמע דוק' לזכות את אחרים אין זכיה לקטן ונותנין לו חפץ ומחזירו אלא מדרבנן ומשום דאין שליחות לקטן אבל במבחין בין צרור לאגוז שזוכה לעצמו לכ\"ע הוי מדאורייתא דהתם ליכא שליחות הוא הזוכה בעצמו לפי זה קשה מ\"ש רש\"י בפרק לולב וערבה דמ\"ו גבי לא לקני איניש לולבא לינוקא מקנא קני ופירש רש\"י ז\"ל דרבנן תקינו ליה זכיה לנפשיה ולמה לא כתב דהוי זכייתו מדאורייתא כיון דהוא הוא הזוכה בעצמו. ואולי רש\"י משמע ליה דינוק' היינו קטן פחות מצרור וזורקו וכל כי האי גוונא משמע ליה לרש\"י דתקינו ליה זכיה לנפשיה במציאה מפני ד\"ש אבל כשידע להבחין בין צרור ואגוז זוכה מדאורייתא והוא דוחק ומיהו אכתי לא ידעינן דעת הר\"ן בזה דאפשר דאיהו ז\"ל לא נראו לו דברי רש\"י אלא במ\"ש דלזכות לאחרים בשעור שנותנים לו חפץ ונוטלו דהוי זכייתו מדרבנן לרב יאודה ולשמואל אפילו מדרבנן לית ליה זכיה עד שיגדיל אבל במאי דמשמע ליה לרש\"י דבנותנים לו צרור וזורקו דהוי זכייתו לעצמו מדאורייתא אפשר דלדידיה לא ס\"ל הכי אלא דזכייתו לעצמו נמי אינו אלא מדרב' ולא מדאורייתא.
אמנם ראיתי להר\"ב בשיטה מקובצת למציעא השייך לדף י\"א סע\"ב כתב שם בשיטה דל\"ט ספ\"ד בשם חידושי הר\"ן וז\"ל ואבע\"א מר אמר חדא ומר אמר חדא כו' פי' מר איירי בקטן דלית ליה יד וחצר מדאורייתא כלל דלא ילפי' קטן מקטנה כו'. נקטינן השתא דקטנה יש לה יד וחצר מדאורייתא ויש לה ד\"א מתקנת חכמים ומדין חצר בין במציאה בין במתנה אבל בגט חצר אית לה ד\"א לית לה אבל קטן אין לו יד ואין לו חצר מדאורייתא דאי הו\"ל יד חצר נמי הוה לה והא דאמרינן בפ' התקב' אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים דאלמא זכיה אית ליה היינו מדרבנן והא דתנן מציאת חש\"ו יש בהם מפני ד\"ש דאלמא מדרבנן נמי לית ליה אלא מפני ד\"ש בלחוד התם במציאה דליכא דעת אחר מקנה אבל במכר ובמתנה דאיכא דעת אחר מקנה זכיה גמורה אית ליה מדרבנן ומיהו חצר וד\"א לא אשכחן דתקון ליה רבנן אלא יד בלחוד הוא דתקון ליה למה שתופס בידו עכ\"ל וכלשון הר\"ן הלזה כתב הרב הנמקי יוסף שם כיע\"ש. מבואר יוצא שדעת הר\"ן והרב הנ\"י והריטב\"א ורבו שכתבנו לעיל כולהו סבירא להו דקטן אין לו זכיה אפילו לעצמו אפי' בדעת אחר מקנה אלא מדרבנן.
ועלה בידינו שדעת התוספות לפי מה שכתבו בגיטין דף ס\"ד ע\"ב ד\"ה שאני שתופי ובקידושין די\"ט ובקמא דק\"ט דזכיית קטן בין לעצמו בין לאחרים בדעת אחר מקנה הוי דאורייתא לרב אסי ולשמואל לאחרים הוי דרבנן ולעצמו דאורייתא וקי\"ל כרב אסי כמ\"ש הריטב\"א בפ\"ק דקידושי' די\"ט בשם התוס' וזה דעת הרשב\"א בחידושיו לגיטין ובחי' לקידושין דף י\"ט וזה נראה דעת רש\"י שכתב בגיטין דס\"ד ע\"ב גבי נותנים לו חפץ ומחזירו לאחר שעה דמזכה לאחרים דמדרבנן קאמר ופירש הר\"ן דכוונתו משום דאין שליחות לקטן משמע דהיכא שזוכה לעצמו הוי דאורייתא כיון דליכא שליחות אלא הוא עצמו הזוכה.
אמנם ראיתי בחידושי הרשב\"א לקידושי' דף מ\"ב ע\"א עלה דאמרי' התם ותסברא דהא שליחות הוא א\"כ מצינו שליחות לקטן אלא כי הא דרב גידל אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו כו' כתב וז\"ל משמע דזכיה לאו מדין שליחות הוא וזכין לקטן ד\"ת דאלת\"ה כי אקשי' ותסברא כו' מאי קא משני אלא מנין שזוכי' לאדם כו' תרתי תקשי לן ותסברא הא משום זכיה הוא והא זכיה מטעם שליחות ואין שליחות לקטן והכי נמי משמע לעיל בפ\"ק עבד כנעני קונה לעצמו בשטר ע\"י אחרים ותניא התם רשב\"א אומר אף בשטר ע\"י אחרים אין ע\"י עצמו לא ובעי רבא לרשב\"א עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו כלומר דע\"י אחרים דאמרי' היינו כשאמר להם הרב זכו בגט שיחרור לעבדי ולא מחמ' שעשה העבד שלוחי' או דילמא אף כשעשאם העבד שלוחים שפיר דמי דאלמ' ש\"מ דזכיה שמזכה לו הרב בעצמו ע\"י אחרים והם זוכים לו שלא בפניו לאו מתורת שליחות הוא ולגבי קטן נמי לא שנא דאע\"פ שאינן בני שליחות" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d72ddf932a05f12d6594865a7bdc1535fedfd10a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,64 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומנין \n שהבכורים אסורין לאונן שנאמר ושמחת בכל הטוב והאוכלן מכין אותו מכת מרדות. ע\"כ. וכתב מרן ומ\"ש מכין אותו מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ע\"כ וקשה טובא דבגמ' דפסחים דף ל\"ו וביבמות דע\"ד נפ\"ל הא דאונן מהיקשא דתרומת ידיך למעשר ומנ\"ל לרבינו האי קרא דהשתא לא מצי למילף מיניה מלקות הן אמת שבפסחים פריך תלמודא לר\"ש דנהי דהיקשא לית ליה קרא דושמחת מאי עביד ליה ומשני דאצטריך לדרשא אחריתי יע\"ש אבל הא ודאי לא מכרעא לומר דרבינו נפק\"ל מהאי קרא דאיכא למימר דלר\"ש דוקא הוא דפריך אמאי לא יליף מהאי קרא ולא לילף מיניה מלקות אבל רבנן ודאי לא ילפי לה מהאי קרא אלא מהיקשא וילפי נמי מלקות דמהא לא חזינן דהדר ביה תלמודא ותו קשה דרבינו בהלכות מעשר נקט האי קרא לדרשא אחריתי כמ\"ש בש\"ס וא\"כ האי דרשא מנא יליף לה וכעת צ\"ע ובפשט השמועה הוקשה לי דהיכי הוה בעי למיל' האי דינא דאונן מהאי קרא דהא בסוכ' אמ' דכ\"ה אבל חייב בסוכ' ופריך תלמודא פשיטא ומשני מהו דתימא כיון דאמר רב מצטער פטור מן הסוכה האי נמי מצטער הוא קמ\"ל כיון דאיהו מצטער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה ולאו צערא הוא יע\"ש והשת' נמי נימא איבעי ליה ליתובי ויהיה חייב בביכורים ויש לחלק בין מצטער דהתם לושמחת דהכא וברור." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "שורש דין מפריש חלתו קמח המפריש \n חלתו קמח אינה חלה כו'. הנה הטור בסי' שכ\"ז כתב וז\"ל אין חיוב חלה עד דתתדבק העיסה כו' אבל אם הפרישה קודם אין שם חלה עליה לפטור העיסה כו' וכתב הר\"א ממיץ דוקא באומר שיחול עליה שם חלה בעודו קמח אבל מפריש קמח ואומר כשתעשה עיסה יחול עליה שם חלה דבריו קיימים ע\"כ ושמעתי מפי הרב המובהק חיים מודעי נר\"ו ביום הקהל שבת הגדול שנת התקמ\"ט שהק' ע\"ד הר\"א ממיץ מההיא דפ' הא\"מ דמ\"ו ע\"ב עלה דאמר שמואל המקדש אחותו דהמעות מתנה אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ויהיב לשם מתנה ואמרינן עלה מתיב רבינא המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן ואמאי גזל ביד כהן נימא אדם יודע שאין מפרישין קמח ונתן לשם מתנה ומשני שאני התם דנפיק חורבא מינה זימנין דאית ליה לכהן פחות מה' רבעי קמח והאי אליש ליה בהדי הדדי וקסבר נתקנה עיסתו ואתי למיכל בטיבלה ופרכינן והא אמרת אדם יודע שאין מפרישין קמח כו' ומשנינן יודע ואינו יודע יודע שאין מפרישין חלה קמח ואינו יודע דסבר טעמא מאי משום טירחא דכהן וטירחא דכהן אחלתי' יע\"ש והשתא לדעת הר\"א ממיץ אמאי הוי גזל ביד כהן נימא אדם יודע שאין מפרישין חלה קמח ואיהו מפריש ואמר כשתעשה עיסה יחול עליה שם חלה ולהכי יהביה לכהן לשם חלה לכשתילוש ותעשה עיסה א\"ד.
ולדידי אהמ\"ר הא לא קשיא כלל דאם הפרי' קמח זה לכשתעשה עיסה שיחול עליה שם חלה הול\"ל לכהן בהדייא דקמח זה קרא עליה שם חלה לכשתהא נילוש כדי שידע הכהן ולא יאכל ממנו עד שידע שב\"הב לש שאר הקמח ואז חל שם חלה על הקמח הזה הנילוש ביד הכהן דכל עוד שלא לש שאר הקמח לא חל שם חלה על קמח זה וטבל הוא עדיין וכ\"כ בהדייא הרב הפרישה ע\"ד הר\"א ממיץ וז\"ל ואומר כשתעשה עיסה כו' פי' החלה והקמח והנשאר עכ\"ל ולבר מן דין הרי מעיקרא דקאמר שמואל אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ויהיב לשם מתנה ופרכינן ונימא ליה בהדייא לשם מתנה ומשנינן סבר כסיפא ליה מילתא והשתא הכא דליכא האי טעמא אם איתא דקמח זה אפרישי' לשם חלה לכשיהא נילוש לימא ליה לכהן בהדייא שהוא לשם חלה לכשיהא נילוש ובודאי דמתניתין מיירי דבהדייא קאמר כשנותנו לקמח זה ביד כהן לשם חלה דאפרשיה לשם חלה מהשתא ולהכי קתני מתני' דגזל ביד כהן וכיון שכן תו לא מצי משני דלכשיהא נילוש קאמר ודוק ועיין להרב אורח מישור בשיטתו לנזיר די\"ב בתוס' ד\"ה אסור בכל הנשים מ\"ש במ\"ש התוס' על מה שנהגו שהאשה אומרת לחבירתה לושי לי קמח והפרישי חלה יע\"ש ע\"פ דברי הר\"א ממיץ הללו ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מפריש ראשית הגז אי חייב באחריותו המפריש \n ראשית הגז ואבד חייב באחריו' עד שיתן לכהן. וכתב הכ\"מ דהכי איתא בתוספתא פ' ראשית הגז וטעמא משום דכתיב ביה נתינה ולא מפטר עד שיתן לו והק' הרב מש\"ל דלעיל פ\"ט ה\"ד כתב דהמזיק מתנות כהונה או אכלן אינו חייב לשלם מטעמא דהו\"ל ממון שאין לו תובעין ותירץ הוא ז\"ל דשאני מתנות כהונה דהמצוה היא בדבר מיוחד וכיון שנאבד אין כאן חיוב דמים אבל הכא דאכתי מצי לקיים המצוה לא מפטר מטעם ממון שאין לו תובעין שהרי כתב הר\"ן ז\"ל דבאיתנהו המתנות בעין מיחייב משום חיוב המצוה וליכא טעמא דממון שאין לו תובעין ולפ\"ז נראה שאם נאבדה הגיזה פטור דהא א\"א לקיים המצוה ואין כאן אלא חיוב דמים וממון שאין לו תובעין הוא וזהו שכתב לעיל הל' ו' אבל אם גזז את הצמר וצבעו קודם שיתן פטור מראשית הגז משום דקנאו בשינוי ומיירי בשצבע כל הגזה ואע\"ג דשינוי לא מהני אלא לקנות הגוף אבל חייב ליתן את הדמים מ\"מ הכא אין כאן חיוב דמים משום דהוי ממון שאין לו תובעין וכמ\"ש הרא\"ש והר\"ן עכ\"ל.
וראיתי להרב מהר\"י אלפ'אנדארי בס' מוצל מאש ח\"ב סי' ג' שדחה תי' הרב מש\"ל דעדיין נשאר הקושיא דמ\"ש מתרומה שהרי התם נמי יכול ליתן ממה שנשאר ומשנה שלימה שנינו בס\"פ כל הגט המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשר כו' מצאן שאבדו הרי זה חושש עליהן הרי דדוקא בשאינו יודע באיזה זמן נאבדו הוא דחושש אבל אם יודע אימתי נאבדו היה תרומתו תרומה ולא היה חייב להפריש עליהן תרומה אחרת ומ\"ש מראשית הגז וכתב ואפשר דגבי תרומה נמי נהי דאינו חייב להפריש אבל מ\"מ צריך לשלם הדמים לכהן משום גזל השבט והשתא הוי דומיא דראשית הגז דכי היכי דהתם חייב באחריותו ה\"נ חייב ליתן הדמים לכהן עכ\"ל ותמוהי' דבריו לע\"ד כי זה שכתב כי גבי תרומה שנאבדה אע\"פ שאינו חייב להפריש פעם אחרת משום דכבר נפטרה מחיוב ההפרשה מ\"מ חייב ליתן הדמים משום גזל השבט זה אינו יכולתי להלום דכיון דכבר נפטר מחיוב הפרשה שהניח תחי' להפרי' עליהן וחל עליהן שם תרומה ונאבדו ואינו בעין אם כן היאך יתחייב ליתן הדמים משום גזל השבט דכיון דאינן בעין ליכא עליה אלא דמים הו\"ל ממון שאין לו תובעין ותו לא מיחייב ולדבריו כי פריך הש\"ס לר\"ח מברייתא דקתני מנין לב\"הב שאכל פירותיו טבלין כו' הא משעת הרמה ואילך מיחייב כו' אמאי לא משני דמחייב משום גזל השבט כיון דלדעתו ז\"ל אפי' כי נאבד ממנו התרו' מיחייב מיהא משום גזל השבט כי הזיקן ואכלן אלא ודאי דכל שאין הפירות בעין תו לא מיחייב משום גזל השבט שלא מצינו לה\"ט דגזל השבט אלא כשהתרומה בעולם ועדיין לא הזיקן ולא אכלן וכאותה ששנינו ברפ\"ב דמס' ערלה גבי תרומה עולה בא' ומאה וצריך להרים כו' דאפילו שנתבטלה אותה סאה של תרומה כשנפלה לתוך מאה של חולין אכתי צריך להרים סאה א' וליתן לכהן משום גזל השבט וטעמא מפני שהסאה של כהן ישנה כאן בעולם ובא להינות ממנה אבל כשאבדה מן העולם או אכלה תו לא מיחייב בדמי' דממון שאין לו תובעין הוא.
גם עיקר קו' על תירוץ המש\"ל דק\"ל מ\"ש תרומה מראשית הגז לדידי לק\"מ לפי מה שעלה לחלק המש\"ל בין דבר מיוחד כמתנות כהונה לדבר שאינו מיוחד כראשית הגז דגבי תרומה נמי אין לך דבר מיוחד גדול מזה כיון דמיחייב להפריש ולקרא עליה שם תרומה ואח\"כ מיחייב ליתנה לכהן כנודע וא\"כ מיד שהפריש התרומה חל עליה שם תרומה אף קודם נתינתו לכהן והרי היא קדושה כקדושת תרומה וכשאכלה או הזיקה הו\"ל כמזיק מתנות כהונה המיוחדים לכהן אבל גבי ראשית הגז שאינן טובלין ואין בהם קדושה אלא הרי הן כחולין לכל דבר וכמ\"ש רבינו בספ\"ט מה' בכורים הט\"ו וי\"ז ואפי' כשהפריש ראשית הגז אין כאן דבר מיוחד בהפרשה זו עד שיתננה ליד כהן וכל שלא נתן אכתי חייוב מצות הנתינה רמייא עליה כיון שאין כאן דבר מיוחד כמבואר ושוב ראיתי להתוס' פ' מרובה דס\"ו ד\"ה עד שצבעו שכתבו בהדייא חילו' זה וז\"ל אין לפרש שצבעו חלקו של כהן מה שהפריש מן הגיזה דלא שייכא ביה הפרשה אבל הפרשת ראשית הגז אין כלום מה שהפריש לצד אחר וכאלו לא הפריש עכ\"ל ודבריהם מבוארים כחילוק המש\"ל עד שאני תמיה על הרב מש\"ל כשעלה לחלק בחילוק זה בין ראשית הגז למתנות כהונה וכתב ולפ\"ז נראה שאם נאבדה כל הגזה פטור איך לא העלה על דל שפתותיו ע\"ד התוס' הללו שכ\"כ בהדייא והיותר תימא אצלי הם דברי הרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"ב סי' קע\"ה שהוקשה לו קושית המש\"ל בדברי רבינו ונכנס בפירכא דחוקה ליישב דבריו יע\"ש כנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו דפ' מרובה וצ\"ע." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c7ff503c038c145dbdb8f56ae92e515604af7a23 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,61 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_First_Fruits_and_other_Gifts_to_Priests_Outside_the_Sanctuary", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומנין \n שהבכורים אסורין לאונן שנאמר ושמחת בכל הטוב והאוכלן מכין אותו מכת מרדות. ע\"כ. וכתב מרן ומ\"ש מכין אותו מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ע\"כ וקשה טובא דבגמ' דפסחים דף ל\"ו וביבמות דע\"ד נפ\"ל הא דאונן מהיקשא דתרומת ידיך למעשר ומנ\"ל לרבינו האי קרא דהשתא לא מצי למילף מיניה מלקות הן אמת שבפסחים פריך תלמודא לר\"ש דנהי דהיקשא לית ליה קרא דושמחת מאי עביד ליה ומשני דאצטריך לדרשא אחריתי יע\"ש אבל הא ודאי לא מכרעא לומר דרבינו נפק\"ל מהאי קרא דאיכא למימר דלר\"ש דוקא הוא דפריך אמאי לא יליף מהאי קרא ולא לילף מיניה מלקות אבל רבנן ודאי לא ילפי לה מהאי קרא אלא מהיקשא וילפי נמי מלקות דמהא לא חזינן דהדר ביה תלמודא ותו קשה דרבינו בהלכות מעשר נקט האי קרא לדרשא אחריתי כמ\"ש בש\"ס וא\"כ האי דרשא מנא יליף לה וכעת צ\"ע ובפשט השמועה הוקשה לי דהיכי הוה בעי למיל' האי דינא דאונן מהאי קרא דהא בסוכ' אמ' דכ\"ה אבל חייב בסוכ' ופריך תלמודא פשיטא ומשני מהו דתימא כיון דאמר רב מצטער פטור מן הסוכה האי נמי מצטער הוא קמ\"ל כיון דאיהו מצטער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה ולאו צערא הוא יע\"ש והשת' נמי נימא איבעי ליה ליתובי ויהיה חייב בביכורים ויש לחלק בין מצטער דהתם לושמחת דהכא וברור." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "שורש דין מפריש חלתו קמח המפריש \n חלתו קמח אינה חלה כו'. הנה הטור בסי' שכ\"ז כתב וז\"ל אין חיוב חלה עד דתתדבק העיסה כו' אבל אם הפרישה קודם אין שם חלה עליה לפטור העיסה כו' וכתב הר\"א ממיץ דוקא באומר שיחול עליה שם חלה בעודו קמח אבל מפריש קמח ואומר כשתעשה עיסה יחול עליה שם חלה דבריו קיימים ע\"כ ושמעתי מפי הרב המובהק חיים מודעי נר\"ו ביום הקהל שבת הגדול שנת התקמ\"ט שהק' ע\"ד הר\"א ממיץ מההיא דפ' הא\"מ דמ\"ו ע\"ב עלה דאמר שמואל המקדש אחותו דהמעות מתנה אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ויהיב לשם מתנה ואמרינן עלה מתיב רבינא המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן ואמאי גזל ביד כהן נימא אדם יודע שאין מפרישין קמח ונתן לשם מתנה ומשני שאני התם דנפיק חורבא מינה זימנין דאית ליה לכהן פחות מה' רבעי קמח והאי אליש ליה בהדי הדדי וקסבר נתקנה עיסתו ואתי למיכל בטיבלה ופרכינן והא אמרת אדם יודע שאין מפרישין קמח כו' ומשנינן יודע ואינו יודע יודע שאין מפרישין חלה קמח ואינו יודע דסבר טעמא מאי משום טירחא דכהן וטירחא דכהן אחלתי' יע\"ש והשתא לדעת הר\"א ממיץ אמאי הוי גזל ביד כהן נימא אדם יודע שאין מפרישין חלה קמח ואיהו מפריש ואמר כשתעשה עיסה יחול עליה שם חלה ולהכי יהביה לכהן לשם חלה לכשתילוש ותעשה עיסה א\"ד.
ולדידי אהמ\"ר הא לא קשיא כלל דאם הפרי' קמח זה לכשתעשה עיסה שיחול עליה שם חלה הול\"ל לכהן בהדייא דקמח זה קרא עליה שם חלה לכשתהא נילוש כדי שידע הכהן ולא יאכל ממנו עד שידע שב\"הב לש שאר הקמח ואז חל שם חלה על הקמח הזה הנילוש ביד הכהן דכל עוד שלא לש שאר הקמח לא חל שם חלה על קמח זה וטבל הוא עדיין וכ\"כ בהדייא הרב הפרישה ע\"ד הר\"א ממיץ וז\"ל ואומר כשתעשה עיסה כו' פי' החלה והקמח והנשאר עכ\"ל ולבר מן דין הרי מעיקרא דקאמר שמואל אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ויהיב לשם מתנה ופרכינן ונימא ליה בהדייא לשם מתנה ומשנינן סבר כסיפא ליה מילתא והשתא הכא דליכא האי טעמא אם איתא דקמח זה אפרישי' לשם חלה לכשיהא נילוש לימא ליה לכהן בהדייא שהוא לשם חלה לכשיהא נילוש ובודאי דמתניתין מיירי דבהדייא קאמר כשנותנו לקמח זה ביד כהן לשם חלה דאפרשיה לשם חלה מהשתא ולהכי קתני מתני' דגזל ביד כהן וכיון שכן תו לא מצי משני דלכשיהא נילוש קאמר ודוק ועיין להרב אורח מישור בשיטתו לנזיר די\"ב בתוס' ד\"ה אסור בכל הנשים מ\"ש במ\"ש התוס' על מה שנהגו שהאשה אומרת לחבירתה לושי לי קמח והפרישי חלה יע\"ש ע\"פ דברי הר\"א ממיץ הללו ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מפריש ראשית הגז אי חייב באחריותו המפריש \n ראשית הגז ואבד חייב באחריו' עד שיתן לכהן. וכתב הכ\"מ דהכי איתא בתוספתא פ' ראשית הגז וטעמא משום דכתיב ביה נתינה ולא מפטר עד שיתן לו והק' הרב מש\"ל דלעיל פ\"ט ה\"ד כתב דהמזיק מתנות כהונה או אכלן אינו חייב לשלם מטעמא דהו\"ל ממון שאין לו תובעין ותירץ הוא ז\"ל דשאני מתנות כהונה דהמצוה היא בדבר מיוחד וכיון שנאבד אין כאן חיוב דמים אבל הכא דאכתי מצי לקיים המצוה לא מפטר מטעם ממון שאין לו תובעין שהרי כתב הר\"ן ז\"ל דבאיתנהו המתנות בעין מיחייב משום חיוב המצוה וליכא טעמא דממון שאין לו תובעין ולפ\"ז נראה שאם נאבדה הגיזה פטור דהא א\"א לקיים המצוה ואין כאן אלא חיוב דמים וממון שאין לו תובעין הוא וזהו שכתב לעיל הל' ו' אבל אם גזז את הצמר וצבעו קודם שיתן פטור מראשית הגז משום דקנאו בשינוי ומיירי בשצבע כל הגזה ואע\"ג דשינוי לא מהני אלא לקנות הגוף אבל חייב ליתן את הדמים מ\"מ הכא אין כאן חיוב דמים משום דהוי ממון שאין לו תובעין וכמ\"ש הרא\"ש והר\"ן עכ\"ל.
וראיתי להרב מהר\"י אלפ'אנדארי בס' מוצל מאש ח\"ב סי' ג' שדחה תי' הרב מש\"ל דעדיין נשאר הקושיא דמ\"ש מתרומה שהרי התם נמי יכול ליתן ממה שנשאר ומשנה שלימה שנינו בס\"פ כל הגט המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשר כו' מצאן שאבדו הרי זה חושש עליהן הרי דדוקא בשאינו יודע באיזה זמן נאבדו הוא דחושש אבל אם יודע אימתי נאבדו היה תרומתו תרומה ולא היה חייב להפריש עליהן תרומה אחרת ומ\"ש מראשית הגז וכתב ואפשר דגבי תרומה נמי נהי דאינו חייב להפריש אבל מ\"מ צריך לשלם הדמים לכהן משום גזל השבט והשתא הוי דומיא דראשית הגז דכי היכי דהתם חייב באחריותו ה\"נ חייב ליתן הדמים לכהן עכ\"ל ותמוהי' דבריו לע\"ד כי זה שכתב כי גבי תרומה שנאבדה אע\"פ שאינו חייב להפריש פעם אחרת משום דכבר נפטרה מחיוב ההפרשה מ\"מ חייב ליתן הדמים משום גזל השבט זה אינו יכולתי להלום דכיון דכבר נפטר מחיוב הפרשה שהניח תחי' להפרי' עליהן וחל עליהן שם תרומה ונאבדו ואינו בעין אם כן היאך יתחייב ליתן הדמים משום גזל השבט דכיון דאינן בעין ליכא עליה אלא דמים הו\"ל ממון שאין לו תובעין ותו לא מיחייב ולדבריו כי פריך הש\"ס לר\"ח מברייתא דקתני מנין לב\"הב שאכל פירותיו טבלין כו' הא משעת הרמה ואילך מיחייב כו' אמאי לא משני דמחייב משום גזל השבט כיון דלדעתו ז\"ל אפי' כי נאבד ממנו התרו' מיחייב מיהא משום גזל השבט כי הזיקן ואכלן אלא ודאי דכל שאין הפירות בעין תו לא מיחייב משום גזל השבט שלא מצינו לה\"ט דגזל השבט אלא כשהתרומה בעולם ועדיין לא הזיקן ולא אכלן וכאותה ששנינו ברפ\"ב דמס' ערלה גבי תרומה עולה בא' ומאה וצריך להרים כו' דאפילו שנתבטלה אותה סאה של תרומה כשנפלה לתוך מאה של חולין אכתי צריך להרים סאה א' וליתן לכהן משום גזל השבט וטעמא מפני שהסאה של כהן ישנה כאן בעולם ובא להינות ממנה אבל כשאבדה מן העולם או אכלה תו לא מיחייב בדמי' דממון שאין לו תובעין הוא.
גם עיקר קו' על תירוץ המש\"ל דק\"ל מ\"ש תרומה מראשית הגז לדידי לק\"מ לפי מה שעלה לחלק המש\"ל בין דבר מיוחד כמתנות כהונה לדבר שאינו מיוחד כראשית הגז דגבי תרומה נמי אין לך דבר מיוחד גדול מזה כיון דמיחייב להפריש ולקרא עליה שם תרומה ואח\"כ מיחייב ליתנה לכהן כנודע וא\"כ מיד שהפריש התרומה חל עליה שם תרומה אף קודם נתינתו לכהן והרי היא קדושה כקדושת תרומה וכשאכלה או הזיקה הו\"ל כמזיק מתנות כהונה המיוחדים לכהן אבל גבי ראשית הגז שאינן טובלין ואין בהם קדושה אלא הרי הן כחולין לכל דבר וכמ\"ש רבינו בספ\"ט מה' בכורים הט\"ו וי\"ז ואפי' כשהפריש ראשית הגז אין כאן דבר מיוחד בהפרשה זו עד שיתננה ליד כהן וכל שלא נתן אכתי חייוב מצות הנתינה רמייא עליה כיון שאין כאן דבר מיוחד כמבואר ושוב ראיתי להתוס' פ' מרובה דס\"ו ד\"ה עד שצבעו שכתבו בהדייא חילו' זה וז\"ל אין לפרש שצבעו חלקו של כהן מה שהפריש מן הגיזה דלא שייכא ביה הפרשה אבל הפרשת ראשית הגז אין כלום מה שהפריש לצד אחר וכאלו לא הפריש עכ\"ל ודבריהם מבוארים כחילוק המש\"ל עד שאני תמיה על הרב מש\"ל כשעלה לחלק בחילוק זה בין ראשית הגז למתנות כהונה וכתב ולפ\"ז נראה שאם נאבדה כל הגזה פטור איך לא העלה על דל שפתותיו ע\"ד התוס' הללו שכ\"כ בהדייא והיותר תימא אצלי הם דברי הרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"ב סי' קע\"ה שהוקשה לו קושית המש\"ל בדברי רבינו ונכנס בפירכא דחוקה ליישב דבריו יע\"ש כנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו דפ' מרובה וצ\"ע." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6221f548b75b611d449827a3dfa61946c8dd3ad5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,98 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Heave Offerings", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תרומות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין תרומה בזמן הזה תרומה \n בז\"הז אפי' בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה בארץ ישראל אלא בזמן שכל ישראל שם. ועיין בדברי מרן כ\"מ ואיכא למידק בדברי רבי' מההיא דפרק הערל דפ\"ב ע\"א דקאמר ר\"ל דמאכילה בתרומה ואינה מאכילה בחזה ושוק ופרכינן מ\"ש בחזה ושוק דהוי דאוריית' תרומ' נמי דאורי' ומשני הכא במאי עסקינן בתרומ' בז\"הז דרבנן אבל בזמן שב\"המ קיים מאי לא אדתני אין מאכילין בחזה ושוק ליפלוג וליתני בדידה ומשני ה\"נ קאמר כשהוא מאכילה בתרומה בז\"הז דרבנן ואין מאכילה בזמן הזה חזה ושוק ואפילו בתרומה דרבנן דלמא אתי לאוכלה בתרומה דאורייתא כו' יע\"ש מבואר מאותה סוגיא דתרו' בימי עזרא שהיה ב\"המ קיים דאיכא חזה ושוק הוי תרו' דאורייתא ותרומה בז\"הז היינו בזמן שאין ב\"המ קיים ולד' רבינו אפי' בזמן שב\"המ קיים נמי אינה אלא מדבריהם וצ\"ע ועיין במה שיישבתי לדעת רבינו בהלכות י\"ט שורש ברירה סט\"ז יעש\"ב כי שם בא בארוכה מאר'ש יעש\"ב." + ] + ], + [], + [ + [ + "דהתרומה \n בז\"הז הואיל ועומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהו לכתחילה. ואין ספק דמיירי בתרומה של א\"י דבתרומת ח\"ל כתב בפ\"ז ד\"ח דהואיל ועיקרא מדבריהם נאכלת בטומאה ואיכא למידק מ\"ש דגבי חלה כתב בפ\"ז מה' בכורים ד\"ט דמפרישין חלה בכל א\"י אחד ממ\"ח ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ויש לה שם מן התורה וכ\"כ שם בד\"ח בחלה ראשונה שמפרישין בשאר א\"י שהחזיקו בו עולי מצרים דהואיל והיא מא\"י מפרישין אחד ממ\"ח ושורפין אותה ע\"כ ולמה לא סגי בהפרשת כל שהו כמ\"ש הכא לענין תרומה ועיין בהרדב\"ז שם בהלכות בכורים שכתב שהטעם דלא סגי בכל שהו משום דבעינן שיעור נתינה יע\"ש ותימא דא\"כ גבי תרומה נמי אמאי לא בעי שיעור נתינה והרב לא נרגש מדין התרומה שכתב רבינו וכעת צ\"ע שוב ראיתי להמבי\"ט בח\"ב סימן מ\"ז שעמד בזה ומה שרצה לחלק בין תרומה לחלה דבריו תמוהים דגבי תרומה נמי כתוב לשון נתינה וכעת אין הספר מצוי בידי להעתיק דבריו ולעת הפנאי אעמוד בזה." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין זר שאסור באכילת תרומה הזר \n אסור לאכול בתרומה כו'. מצאתי כתוב למו\"ה המובהק כמהרי\"ן ז\"ל וז\"ל יש לחקור זר שאכל תרומה בשוגג אם יכול לישאל עליו ונ\"מ שאינו חייב לשלם קרן וחומש ואי נמי במזיד אם התרו בו משום תרומה אינו לוקה אע\"ג דהדרא לטיבליה דומיא דנשבע שלא אוכל ככר זו דקי\"ל כאמימר דאפילו אכלה כולה וכפתוהו על העמוד שנשאל עליה מטעמא דאי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקות וא\"כ ה\"נ איכא למימר דבשוגג מחוסר קרן וחומש ואי במזיד מחוסר מלקות ואין להקשות על זה דאם כן לא משכחת לה מלקו' בזר שאכל תרומה משום דהו\"ל התראת ס' דכבר כתבו התוס' בפרק השולח דל\"ה ד\"ה אפקיעינהו דכל כה\"ג לא חשיב התראת ס' דאזלינן בתר רובא והוכיחו כן ממתני' דמכות דאמרינן התם נזיר ששתה יין כל היום כו' ואם אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב ע\"כ א\"וא וע\"כ דהויא התראת ס' שמא ישאל על נזירותו יע\"ש והיה נר' להוכיח מדבריהם הללו דגבי תרומה לא מהני שאלה על מה שאכל מדלא ק\"ל מתרומה דהיכי משכחת מלקות בזר שאכל תרומה ובהדיא כתב רבינו כאן ה\"ו זר שאכל תרומ' לוקה על אכילתה וכתב מרן כ\"מ דיצא לו ממתני' דפרק אלו הן הלוקין דמנה בכלל הלוקין טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו יע\"ש ואם כן הו\"ל להתוספות להקשות ממתני' דתרומה שהיא שנויה קודם משנה הלזו דנזיר הן אמת שדברי מרן תמוהים בעיני שמעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו משום טבל הטבול בתרומת מעשר הוא דמחייב ולא משום תרומה ואפשר דמתרומה לא ק\"ל משום דמשכחת לה בתרומה ביד כהן דלא מצי לאיתשולי לה א\"נ בתרומה ביד ישראל דכאשר יהיה האופן שאינו יכול לישאל שכבר אכל חולין שתיקן דאז ודאי אין ב\"ד נזקקין להתיר לו דנמצא אוכל טבלין למפרע ובהכי ניחא לי מתני' דפ\"ה דתרומות דתני סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות כו' ירקבו וההיא בתרומה ביד ישראל כדקתני סיפא אם טהורה היתה ימכרו לכהנים כו' וק\"ט אדתני ירקבו דאסור להפסיד תרומה ומעשר בידים אמאי לא תני תקנתא דישאל על תרומתו ועיין בתוס' בפ\"ק דסוטה ד\"ו ע\"ב ד\"ה כי קדוש גבי ואלו שמנחותיהן נשרפות כו' ובהכי ניחא נמי דלא ק\"ל להתוס' ממתני' דר\"פ אלו הן הלוקין דמני בכלל הלוקין ההקדש שלא נפדה אע\"ג דאי בעי מתשיל עליה משום דמשכחת לה בהקדש שבא לידי הגזבר דלא מצי לאתשולי כמ\"ש הרמ\"ע מפאנו סי' ס\"ב ועיין בס' חוות יאיר וצריך לעמוד בזה לעת הפנאי ומיהו אכתי ק\"ל קצת בדבריהם אמאי הוצרכו להוכיח הדבר ממכות והיה להם להוכיח ממתני' דפ\"ד דנדרים דתנן יש נדר בתוך נדר ואין שבו' בתוך שבועה הריני נזיר כו' אינו חייב אלא אחת כו' וי\"ל דאי מהתם הו\"א דמתני' בשוגג מיירי ובשלא נשאל על שבועתו שאינו מביא אלא קרבן א' כנ\"ל ודוק עכת\"ד מו\"ה.
אמר הי\"ם נראה לע\"ד דדוקא גבי שבועה דמתסר גברא הוא דקאמר אמימ' שאפילו שאכלה מיתשיל עלה דכיון דגברא קמן ועליה דידיה חל איסורא מצי מתשיל על איסורא דקביל עליה מעיקרא דחכם עוקר הנדר מעיקרו מה שאין כן גבי תרומה דאיסורא רביע עליה דחפצא וחפצה ליתיה בעולם שכבר אכלה היאך יעקור שם תרומה מיניה כיון שאינו בעין ועדיפא מינה אמרי' בפ' הנודר מן הירק דנ\"ט ע\"א בתרומה ביד כהן לא מצי מתשיל עלה וכ\"ש בשאכלה דלא מהני שאלה ובהכי ניחא לי דברי התוס' דגיטין דל\"ה ע\"ב ד\"ה אבל נישאת שהקשו וז\"ל וא\"ת וידירנה שלא יאכל ככר זה אם נהנית משל בעלה ותאכל לאלתר כו' ולכאורה ק' טובא דלמאי דקי\"ל כאמימר אכתי מאי מהני כיון דבתר הכי מצי מתשיל עליה וכמו שהק' הרב שער אפרים סי' ע\"א דנ\"א ע\"א יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דס\"ל דאף אמימר לא אמרה אלא גבי שבועה אבל גבי נדרים מודה הוא דלא מצי מתשיל עליה וכדאמרן ועיין בפ' עשרה יוחסין דע\"ט שכתבו תוס' רי\"ד דדעת רש\"י דיש תיקון לטבל הנאכל להפריש עליו ממקום אחר ועיין להרב בני דוד בפ\"ה מה' תרומות הכ\"ד בדין החביות שהקשה זה מההיא דיומא דאמרינן טבל ותרומה מאכילין אותו תרו' דאיסורו קל והו\"ל להאכילו טבל דיכול לתקן אח\"כ ואם סובר רש\"י דתרומה בתר אכילה מצי מתשיל עלה ניחא דתרומה קיל טפי אמנם הדבר ק' כיון דתרומה ביד כהן לא מצי מתשיל עלה כ\"ש בשאכלה דהדעת נותן דלא מהני שאלה ועיין במ\"ש רש\"י בגיטין דל\"א ע\"א ד\"ה הר\"ז חושש דמבואר מדבריו דלא מהני תיקון לטבל הנאכל ועיין להרב אור יקרות בחי' שם דכ\"א ע\"א ועיין בבכורות ס\"פ כל פסולי המוקדשין דל\"ז ע\"א דאמרינן טבלים הוה מתקנינן להו ואכלנה וכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל דלימא ליה מוכר אי לאו דאכלתינהו הוה מתקנינן להו משמע דלאחר אכילה ליכא תקנתא בהפרשה ודוק ועיין למרן ב\"י בה' נדרים סי' רכ\"ח שכתב ע\"ש הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל דמי שנדר שלא לישב בעיר עצרת אם לא יעשה חמיו רצונו אחר הפסח וכתב שאל יתירו לו עד שיבא עצרת דאז חל הנדר ואע\"פ שעובר הנדר קודם שיתירו לו מ\"מ כל שמתירין אח\"ך נעקר הנדר מעיקרו ועיין במ\"ש שם מרן החבי\"ב ע\"ש מוהר\"א מוטאל הרי דאף לאחר שעבר על הנדר מצי מתשיל וזה נראה לכאורה היפך מ\"ש לעיל דההיא דאמימר לא מיירי אלא בשבועה אלא דעדיין יש מקום לומר דנדר כזה דמי לשבועה שהרי כשנדר שלא לישב בעיר היינו שאסר ישיבת המקום עליו וכיון שאף שעבר על נדרו המקום עומד בעין והחכם עוקר איסורו מאותו מקום דמי לשבועה משא\"כ כשנדר על הככר בעין ועיין במ\"ש הרב מ\"ל בפי\"א מה' מע\"הק ד\"ד שהביא דברי רשב\"ם בפ' י\"ן דק\"כ אההיא דאמרינן התם יש שאלה בהקדש שאם שחט קדשים בחוץ דחייב כרת ואח\"ך הלך אצל חכם להתיר לו הקדשו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את הקדש מעיקרו ועשאו כהקדש טעות ואגלאי מילת' למפר' דלא היה הקדש מעול' ופטור מכרת עכ\"ל ומשם אין ראיה לנדון שלפנינו דהתם הדבר בעין ויכול החכם לעקור האיסור מעיקרו.
ודע שהרב ח\"ה ז\"ל עמ\"ש התוס' בפ' השולח דל\"ג ע\"א ד\"ה ואפקיעינהו רבנן הוקשה לו דהיאך מצינו שנזיר שילקה דהא ודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה ותי' וז\"ל ויש לישב דודאי כשיודעים בו שעבר על נזירותו במתכוין החכם לא יתיר לו כדי שילקה יע\"ש ואין ספק שהרב הבין בכוונת התוס' דמאחר שיכול לישאל על נדרו אחר שעבר על נזירותו כמו שנראה מההיא דאמימר דפ' שבועות תניין כדאמרן א\"כ היאך ילקה הנזיר דהא הו\"ל התראת ספק ודלא כמו שהבין בכונת דבריהם הרב בית יעקב סי' ק\"י שאין לו שחר יע\"ש ועיין להרב ט\"ז י\"ד סי' שכ\"ג סק\"ג שהביא דברי הר' ח\"ה במה שתירץ בקושייתו הנ\"ל ותמה על דבריו ועיין בס' נקודו' הכסף ולהרב חוות יאיר בסי' קכ\"ט וק\"ל ומן התימא על הרבנים הנז' שנראה דאשתמיט מינייהו סוגייא ערוכה בפ\"ב דנדרים ד\"ך דאמרינן התם בהדייא שכל שעבר על נזירותו או על נדרו שאין החכם נזקק להתירו עד שיקבל עליו נזירות או נדר כימים שנהג בהם (איסור) [היתר] אם עבר על נדרים דאורייתא בין בשוגג בין במזיד ואם עבר אדרבנן מתירין לו אלא שמחמירי' עליו אם הוא ע\"ה ועיין לרבינו בפ\"ד דנזירות ובטי\"ד סימן רכ\"ח שפסקו כן בהדייא ועיין למהרימ\"ט ח\"א סימן ע\"א שכתב דהא דקנסי' ליה לנהוג איסור כימים שנהג בו (איסור) [היתר] אינו אלא לענין נזירות או נדרי תענית וכיוצא אבל אם נשבע על הככר ואכלו מתירין אותו מיד ולא שייך למקנסי' אחר שעבר ואכלו יע\"ש ועיין להרב מש\"ל בה' נזירות פ\"ה בדין הנז' מה שהקשה על מהרימ\"ט בתשו' הנז' שחילק בין שוגג למזי' דבשוגג אין קונסין אותו יע\"ש מ\"מ נראה בהדייא מאותה סוגייא דאפילו במזי' כל שקיבל עליו לנהוג כימים שנהג בהם איסור לכ\"ע נשאל לחכם ומתירין לו ולעיקר קו' הרב ח\"ה כבר תי' הרב חוות יאיר בתשו' הנז' בס\"סי ק\"ל יע\"ש.
וע\"פ סוגייא הלזו נתיישב אצלי מה שהקשה מרן ב\"י בא\"ח סי' תרי\"ט ע\"ד רבינו תם שכתב שאין לומר בנוסח כל נדרי מיוה\"כ שעבר כו' דעל הנדרי' שעברו עליהם מה התר יש ותמה עליו מרן ז\"ל מהא דאמימר דשבועות דשייך שאלה על שבועה או נדר שעבר עליהם וע\"פ סוגייא הנז' דפ\"ב דנדרים י\"ל דהיא היא כונת ר\"ת לומר דכיון דכל שעבר עליהן במזיד אין החכם נזקק לו עד שיקבל עליו לנהוג כימים שעבר עליהן באיסור מה מקום יש להזדקק ולהתירן ומו\"ה מוהרי\"ן נר\"ו תירץ דאפ' דר\"ת קאי בשיטת הראב\"ד שכ' הר' תמים דעי' בסי' רל\"ז דהא דמהני התר' אחר שעבר לאמימ' היינו דוק' בדהתרו ביה ועבר עליו במזי' דמחוס' מלקו' אבל במזי' דלא התרו ביה אינו מחוסר לא קרבן ולא מלקות לא מהני שאלה עכ\"ל ועיין בהרא\"ש שם בשבועות דפליג ע\"ז וס\"ל דלא בעינן מחוסר מלקות ממש אלא אונס מלקות יע\"ש ועיין למרן החבי\"ב בי\"ד סי' רל\"ח שהביא דברי הראב\"ד בלתי חולק והוא תימה והשתא אפשר דר\"ת בשיטת הראב\"ד קאי ומשו\"ה כתב דלא מהני התרה לשעבר כלומר בענין נדרים שעבר עליה במזיד ולא התרו ביה את\"ד נר\"ו וע\"פ מ\"ש לעיל דההיא דאמימר לא נאמר אלא לענין שבועה או נדרים דאיתנהו בעין אחר שעבר עליהן אבל בנדרים ושבועות כגון שאסר פירות שבעולם עליו ועבר ואכלן דליתנהו בעין לא מהני התרת חכם ניחא נמי דאפשר דר\"ת מיירי בנדרים כאלו דלא מהני בהו שאלה לשעבר ועיין בזה בס' זכרון דברים דס\"ח ע\"ב וג' וד' ועיין עוד באורך בתשו' בית יעקב סי' ק\"י ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "קטנה \n בת ישראל שנשאת לכהן שלא מדעת אביה בין בפני אביה בין שלא בפני אביה אעפ\"י שקדשה אביה אינה אוכלת. וכתב מרן כ\"מ שם הכי איתא בפרק הא\"מ דמ\"ה נתקדש' לדעת אביה והלך אביה למ\"ה ועמדה ונשאת רב אמר אוכלת בתרומה ורב אסי אמר אינה אוכלת חיישינן שמא יבא אביה וימחה הוה עובדא וחש רב להא דרב אסי ע\"כ ואיכא למידק דכיון דרב הוה בבבל וח\"ל טמאה בטומאת ארץ העמים היכי משכחת אכילת תרומה שם דקאמר הוה עובדא וחש רב להא דר\"א דהא תרומה טמאה היא ובעיא שריפה כמ\"ש רבינו ברפ\"ג מה' תרומות ואף שמצינו להר\"ש בפ\"ד ממסכת חלה מ\"ח ולהרא\"ש בסוף הל' חלה שכתבו דבימי האמוראים היו אוכלים תרומה טהורה בא\"י מפני שהי\"ל אפר הפרה וכדאמרינן בפ\"ק דנידה ד\"ו ובחגיגה דכ\"ה אמר עולא חבירייא מדכין בגלילא יע\"ש היינו דוקא בא\"י אבל בח\"ל שהיא טמאה מאי מהניא אפר הפרה כיון שהיו יושבים בארץ טמאה ואפר הפרה עצמו היה נטמא שם וכעין זה הקשו התוספו' בחגיגה דכ\"ה ד\"ה שרצועה ומה שיישב לקושיית' הרב מש\"ל בפי\"א מה' טומאת מת ה\"א ד\"ה עוד לא שייך הכא ואף הר\"ש והרא\"ש לא כתבו שהיו אוכלים תרומה טמאה בימי האמוראי' אלא בא\"י דוקא.
ודרך אגב ראיתי להרב מש\"ל בפ\"ג מהלכות אבל סוף ד\"ו שכתב וז\"ל וזכורני שראיתי במקום אחד דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר הפרה עכ\"ל ולא ידעתי לאיזה תכלית הוליכוהו כיון שנטמאת בטומאת ארץ העמים ושוב חפשתי ומצאתי שדברים אלו שכת' הרב שמצא במקום א' הכי איתא בתוספתא הביאה הר\"ש בפ\"ג ממסכת פרה מ\"ג דתניא התם רש\"א אפרם הוליכו עמהם ועלו אמרו לו והלא נטמאת בטומאת ארץ העמים א\"ל לא גזרו טומאה על ארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה ור\"י חולק שם על ר\"ש וס\"ל דגזרו טומאה זו קודם ועיין להרע\"ב שם ולהתוי\"ט שם במסכת פרה שכתבו דאנן קי\"ל כר\"ש יע\"ש ומ\"מ ההוא עובדא דרב אכתי קשה דהיכי משכחת אכילת תרומה בבבל ביומי דרב ודוחק לומר דעובדא הוה בא\"י ושלחו לקמיה דרב בבבל ועיין בדברי התוספות בקדושין דכ\"ט ע\"ב ד\"ה הא לן והא להו ובפ\"ק דשבת ד\"ט ובפרק כיצד מברכין ובפ\"ק דביצה דף ה' ע\"א ד\"ה הא לן ועיין בעירובין דל\"ט ותו דהרי\"ף והרא\"ש הביאו לההיא דרב לענין הלכה דלא חיישינן לשמא יבא אביה וימחה ואוכלת בתרומה והרי\"ף נשא ונתן לענין הלכה אי קי\"ל כרב או כר\"א ולכאורה לא נ\"מ מידי לדידן השתא דלית לן אפר הפרה ותרומה אזלא לשריפה כמ\"ש רבינו ברפ\"ג מהל' תרומות ושוב ראיתי דאף בזה הזמן איכא אכילת תרומה כדאית' בפרק עד כמה דכ\"ו דתרומת ח\"ל נאכלת בטומאת מת וכ\"פ רבינו בפ\"ז מהל' תרומות הל' ח' והטעם שנאכלת בטומאה עיין להתוספות שם בפרק עד כמה די\"ז ע\"ב ד\"ה וכי הזאה יש לנו כו' אלא שאינה נאכלת אלא לכהנים ואפילו על ידי ביטול ברוב כמ\"ש התוספות ד\"ה תרומת ח\"ל מבטלה ברוב והשתא מייתבא שפיר עובדא דרב בקדושין ועיין בתשו' התשב\"ץ ח\"ב סי' רצ\"א ד\"פ ע\"ד ובח\"ג סימן ר'." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..959a41b9ca16e9c6a06bb8fb75c3ded20742324e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,95 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Heave Offerings", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Heave_Offerings", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין תרומה בזמן הזה תרומה \n בז\"הז אפי' בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה בארץ ישראל אלא בזמן שכל ישראל שם. ועיין בדברי מרן כ\"מ ואיכא למידק בדברי רבי' מההיא דפרק הערל דפ\"ב ע\"א דקאמר ר\"ל דמאכילה בתרומה ואינה מאכילה בחזה ושוק ופרכינן מ\"ש בחזה ושוק דהוי דאוריית' תרומ' נמי דאורי' ומשני הכא במאי עסקינן בתרומ' בז\"הז דרבנן אבל בזמן שב\"המ קיים מאי לא אדתני אין מאכילין בחזה ושוק ליפלוג וליתני בדידה ומשני ה\"נ קאמר כשהוא מאכילה בתרומה בז\"הז דרבנן ואין מאכילה בזמן הזה חזה ושוק ואפילו בתרומה דרבנן דלמא אתי לאוכלה בתרומה דאורייתא כו' יע\"ש מבואר מאותה סוגיא דתרו' בימי עזרא שהיה ב\"המ קיים דאיכא חזה ושוק הוי תרו' דאורייתא ותרומה בז\"הז היינו בזמן שאין ב\"המ קיים ולד' רבינו אפי' בזמן שב\"המ קיים נמי אינה אלא מדבריהם וצ\"ע ועיין במה שיישבתי לדעת רבינו בהלכות י\"ט שורש ברירה סט\"ז יעש\"ב כי שם בא בארוכה מאר'ש יעש\"ב." + ] + ], + [], + [ + [ + "דהתרומה \n בז\"הז הואיל ועומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהו לכתחילה. ואין ספק דמיירי בתרומה של א\"י דבתרומת ח\"ל כתב בפ\"ז ד\"ח דהואיל ועיקרא מדבריהם נאכלת בטומאה ואיכא למידק מ\"ש דגבי חלה כתב בפ\"ז מה' בכורים ד\"ט דמפרישין חלה בכל א\"י אחד ממ\"ח ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ויש לה שם מן התורה וכ\"כ שם בד\"ח בחלה ראשונה שמפרישין בשאר א\"י שהחזיקו בו עולי מצרים דהואיל והיא מא\"י מפרישין אחד ממ\"ח ושורפין אותה ע\"כ ולמה לא סגי בהפרשת כל שהו כמ\"ש הכא לענין תרומה ועיין בהרדב\"ז שם בהלכות בכורים שכתב שהטעם דלא סגי בכל שהו משום דבעינן שיעור נתינה יע\"ש ותימא דא\"כ גבי תרומה נמי אמאי לא בעי שיעור נתינה והרב לא נרגש מדין התרומה שכתב רבינו וכעת צ\"ע שוב ראיתי להמבי\"ט בח\"ב סימן מ\"ז שעמד בזה ומה שרצה לחלק בין תרומה לחלה דבריו תמוהים דגבי תרומה נמי כתוב לשון נתינה וכעת אין הספר מצוי בידי להעתיק דבריו ולעת הפנאי אעמוד בזה." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין זר שאסור באכילת תרומה הזר \n אסור לאכול בתרומה כו'. מצאתי כתוב למו\"ה המובהק כמהרי\"ן ז\"ל וז\"ל יש לחקור זר שאכל תרומה בשוגג אם יכול לישאל עליו ונ\"מ שאינו חייב לשלם קרן וחומש ואי נמי במזיד אם התרו בו משום תרומה אינו לוקה אע\"ג דהדרא לטיבליה דומיא דנשבע שלא אוכל ככר זו דקי\"ל כאמימר דאפילו אכלה כולה וכפתוהו על העמוד שנשאל עליה מטעמא דאי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקות וא\"כ ה\"נ איכא למימר דבשוגג מחוסר קרן וחומש ואי במזיד מחוסר מלקות ואין להקשות על זה דאם כן לא משכחת לה מלקו' בזר שאכל תרומה משום דהו\"ל התראת ס' דכבר כתבו התוס' בפרק השולח דל\"ה ד\"ה אפקיעינהו דכל כה\"ג לא חשיב התראת ס' דאזלינן בתר רובא והוכיחו כן ממתני' דמכות דאמרינן התם נזיר ששתה יין כל היום כו' ואם אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב ע\"כ א\"וא וע\"כ דהויא התראת ס' שמא ישאל על נזירותו יע\"ש והיה נר' להוכיח מדבריהם הללו דגבי תרומה לא מהני שאלה על מה שאכל מדלא ק\"ל מתרומה דהיכי משכחת מלקות בזר שאכל תרומה ובהדיא כתב רבינו כאן ה\"ו זר שאכל תרומ' לוקה על אכילתה וכתב מרן כ\"מ דיצא לו ממתני' דפרק אלו הן הלוקין דמנה בכלל הלוקין טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו יע\"ש ואם כן הו\"ל להתוספות להקשות ממתני' דתרומה שהיא שנויה קודם משנה הלזו דנזיר הן אמת שדברי מרן תמוהים בעיני שמעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו משום טבל הטבול בתרומת מעשר הוא דמחייב ולא משום תרומה ואפשר דמתרומה לא ק\"ל משום דמשכחת לה בתרומה ביד כהן דלא מצי לאיתשולי לה א\"נ בתרומה ביד ישראל דכאשר יהיה האופן שאינו יכול לישאל שכבר אכל חולין שתיקן דאז ודאי אין ב\"ד נזקקין להתיר לו דנמצא אוכל טבלין למפרע ובהכי ניחא לי מתני' דפ\"ה דתרומות דתני סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות כו' ירקבו וההיא בתרומה ביד ישראל כדקתני סיפא אם טהורה היתה ימכרו לכהנים כו' וק\"ט אדתני ירקבו דאסור להפסיד תרומה ומעשר בידים אמאי לא תני תקנתא דישאל על תרומתו ועיין בתוס' בפ\"ק דסוטה ד\"ו ע\"ב ד\"ה כי קדוש גבי ואלו שמנחותיהן נשרפות כו' ובהכי ניחא נמי דלא ק\"ל להתוס' ממתני' דר\"פ אלו הן הלוקין דמני בכלל הלוקין ההקדש שלא נפדה אע\"ג דאי בעי מתשיל עליה משום דמשכחת לה בהקדש שבא לידי הגזבר דלא מצי לאתשולי כמ\"ש הרמ\"ע מפאנו סי' ס\"ב ועיין בס' חוות יאיר וצריך לעמוד בזה לעת הפנאי ומיהו אכתי ק\"ל קצת בדבריהם אמאי הוצרכו להוכיח הדבר ממכות והיה להם להוכיח ממתני' דפ\"ד דנדרים דתנן יש נדר בתוך נדר ואין שבו' בתוך שבועה הריני נזיר כו' אינו חייב אלא אחת כו' וי\"ל דאי מהתם הו\"א דמתני' בשוגג מיירי ובשלא נשאל על שבועתו שאינו מביא אלא קרבן א' כנ\"ל ודוק עכת\"ד מו\"ה.
אמר הי\"ם נראה לע\"ד דדוקא גבי שבועה דמתסר גברא הוא דקאמר אמימ' שאפילו שאכלה מיתשיל עלה דכיון דגברא קמן ועליה דידיה חל איסורא מצי מתשיל על איסורא דקביל עליה מעיקרא דחכם עוקר הנדר מעיקרו מה שאין כן גבי תרומה דאיסורא רביע עליה דחפצא וחפצה ליתיה בעולם שכבר אכלה היאך יעקור שם תרומה מיניה כיון שאינו בעין ועדיפא מינה אמרי' בפ' הנודר מן הירק דנ\"ט ע\"א בתרומה ביד כהן לא מצי מתשיל עלה וכ\"ש בשאכלה דלא מהני שאלה ובהכי ניחא לי דברי התוס' דגיטין דל\"ה ע\"ב ד\"ה אבל נישאת שהקשו וז\"ל וא\"ת וידירנה שלא יאכל ככר זה אם נהנית משל בעלה ותאכל לאלתר כו' ולכאורה ק' טובא דלמאי דקי\"ל כאמימר אכתי מאי מהני כיון דבתר הכי מצי מתשיל עליה וכמו שהק' הרב שער אפרים סי' ע\"א דנ\"א ע\"א יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דס\"ל דאף אמימר לא אמרה אלא גבי שבועה אבל גבי נדרים מודה הוא דלא מצי מתשיל עליה וכדאמרן ועיין בפ' עשרה יוחסין דע\"ט שכתבו תוס' רי\"ד דדעת רש\"י דיש תיקון לטבל הנאכל להפריש עליו ממקום אחר ועיין להרב בני דוד בפ\"ה מה' תרומות הכ\"ד בדין החביות שהקשה זה מההיא דיומא דאמרינן טבל ותרומה מאכילין אותו תרו' דאיסורו קל והו\"ל להאכילו טבל דיכול לתקן אח\"כ ואם סובר רש\"י דתרומה בתר אכילה מצי מתשיל עלה ניחא דתרומה קיל טפי אמנם הדבר ק' כיון דתרומה ביד כהן לא מצי מתשיל עלה כ\"ש בשאכלה דהדעת נותן דלא מהני שאלה ועיין במ\"ש רש\"י בגיטין דל\"א ע\"א ד\"ה הר\"ז חושש דמבואר מדבריו דלא מהני תיקון לטבל הנאכל ועיין להרב אור יקרות בחי' שם דכ\"א ע\"א ועיין בבכורות ס\"פ כל פסולי המוקדשין דל\"ז ע\"א דאמרינן טבלים הוה מתקנינן להו ואכלנה וכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל דלימא ליה מוכר אי לאו דאכלתינהו הוה מתקנינן להו משמע דלאחר אכילה ליכא תקנתא בהפרשה ודוק ועיין למרן ב\"י בה' נדרים סי' רכ\"ח שכתב ע\"ש הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל דמי שנדר שלא לישב בעיר עצרת אם לא יעשה חמיו רצונו אחר הפסח וכתב שאל יתירו לו עד שיבא עצרת דאז חל הנדר ואע\"פ שעובר הנדר קודם שיתירו לו מ\"מ כל שמתירין אח\"ך נעקר הנדר מעיקרו ועיין במ\"ש שם מרן החבי\"ב ע\"ש מוהר\"א מוטאל הרי דאף לאחר שעבר על הנדר מצי מתשיל וזה נראה לכאורה היפך מ\"ש לעיל דההיא דאמימר לא מיירי אלא בשבועה אלא דעדיין יש מקום לומר דנדר כזה דמי לשבועה שהרי כשנדר שלא לישב בעיר היינו שאסר ישיבת המקום עליו וכיון שאף שעבר על נדרו המקום עומד בעין והחכם עוקר איסורו מאותו מקום דמי לשבועה משא\"כ כשנדר על הככר בעין ועיין במ\"ש הרב מ\"ל בפי\"א מה' מע\"הק ד\"ד שהביא דברי רשב\"ם בפ' י\"ן דק\"כ אההיא דאמרינן התם יש שאלה בהקדש שאם שחט קדשים בחוץ דחייב כרת ואח\"ך הלך אצל חכם להתיר לו הקדשו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את הקדש מעיקרו ועשאו כהקדש טעות ואגלאי מילת' למפר' דלא היה הקדש מעול' ופטור מכרת עכ\"ל ומשם אין ראיה לנדון שלפנינו דהתם הדבר בעין ויכול החכם לעקור האיסור מעיקרו.
ודע שהרב ח\"ה ז\"ל עמ\"ש התוס' בפ' השולח דל\"ג ע\"א ד\"ה ואפקיעינהו רבנן הוקשה לו דהיאך מצינו שנזיר שילקה דהא ודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה ותי' וז\"ל ויש לישב דודאי כשיודעים בו שעבר על נזירותו במתכוין החכם לא יתיר לו כדי שילקה יע\"ש ואין ספק שהרב הבין בכוונת התוס' דמאחר שיכול לישאל על נדרו אחר שעבר על נזירותו כמו שנראה מההיא דאמימר דפ' שבועות תניין כדאמרן א\"כ היאך ילקה הנזיר דהא הו\"ל התראת ספק ודלא כמו שהבין בכונת דבריהם הרב בית יעקב סי' ק\"י שאין לו שחר יע\"ש ועיין להרב ט\"ז י\"ד סי' שכ\"ג סק\"ג שהביא דברי הר' ח\"ה במה שתירץ בקושייתו הנ\"ל ותמה על דבריו ועיין בס' נקודו' הכסף ולהרב חוות יאיר בסי' קכ\"ט וק\"ל ומן התימא על הרבנים הנז' שנראה דאשתמיט מינייהו סוגייא ערוכה בפ\"ב דנדרים ד\"ך דאמרינן התם בהדייא שכל שעבר על נזירותו או על נדרו שאין החכם נזקק להתירו עד שיקבל עליו נזירות או נדר כימים שנהג בהם (איסור) [היתר] אם עבר על נדרים דאורייתא בין בשוגג בין במזיד ואם עבר אדרבנן מתירין לו אלא שמחמירי' עליו אם הוא ע\"ה ועיין לרבינו בפ\"ד דנזירות ובטי\"ד סימן רכ\"ח שפסקו כן בהדייא ועיין למהרימ\"ט ח\"א סימן ע\"א שכתב דהא דקנסי' ליה לנהוג איסור כימים שנהג בו (איסור) [היתר] אינו אלא לענין נזירות או נדרי תענית וכיוצא אבל אם נשבע על הככר ואכלו מתירין אותו מיד ולא שייך למקנסי' אחר שעבר ואכלו יע\"ש ועיין להרב מש\"ל בה' נזירות פ\"ה בדין הנז' מה שהקשה על מהרימ\"ט בתשו' הנז' שחילק בין שוגג למזי' דבשוגג אין קונסין אותו יע\"ש מ\"מ נראה בהדייא מאותה סוגייא דאפילו במזי' כל שקיבל עליו לנהוג כימים שנהג בהם איסור לכ\"ע נשאל לחכם ומתירין לו ולעיקר קו' הרב ח\"ה כבר תי' הרב חוות יאיר בתשו' הנז' בס\"סי ק\"ל יע\"ש.
וע\"פ סוגייא הלזו נתיישב אצלי מה שהקשה מרן ב\"י בא\"ח סי' תרי\"ט ע\"ד רבינו תם שכתב שאין לומר בנוסח כל נדרי מיוה\"כ שעבר כו' דעל הנדרי' שעברו עליהם מה התר יש ותמה עליו מרן ז\"ל מהא דאמימר דשבועות דשייך שאלה על שבועה או נדר שעבר עליהם וע\"פ סוגייא הנז' דפ\"ב דנדרים י\"ל דהיא היא כונת ר\"ת לומר דכיון דכל שעבר עליהן במזיד אין החכם נזקק לו עד שיקבל עליו לנהוג כימים שעבר עליהן באיסור מה מקום יש להזדקק ולהתירן ומו\"ה מוהרי\"ן נר\"ו תירץ דאפ' דר\"ת קאי בשיטת הראב\"ד שכ' הר' תמים דעי' בסי' רל\"ז דהא דמהני התר' אחר שעבר לאמימ' היינו דוק' בדהתרו ביה ועבר עליו במזי' דמחוס' מלקו' אבל במזי' דלא התרו ביה אינו מחוסר לא קרבן ולא מלקות לא מהני שאלה עכ\"ל ועיין בהרא\"ש שם בשבועות דפליג ע\"ז וס\"ל דלא בעינן מחוסר מלקות ממש אלא אונס מלקות יע\"ש ועיין למרן החבי\"ב בי\"ד סי' רל\"ח שהביא דברי הראב\"ד בלתי חולק והוא תימה והשתא אפשר דר\"ת בשיטת הראב\"ד קאי ומשו\"ה כתב דלא מהני התרה לשעבר כלומר בענין נדרים שעבר עליה במזיד ולא התרו ביה את\"ד נר\"ו וע\"פ מ\"ש לעיל דההיא דאמימר לא נאמר אלא לענין שבועה או נדרים דאיתנהו בעין אחר שעבר עליהן אבל בנדרים ושבועות כגון שאסר פירות שבעולם עליו ועבר ואכלן דליתנהו בעין לא מהני התרת חכם ניחא נמי דאפשר דר\"ת מיירי בנדרים כאלו דלא מהני בהו שאלה לשעבר ועיין בזה בס' זכרון דברים דס\"ח ע\"ב וג' וד' ועיין עוד באורך בתשו' בית יעקב סי' ק\"י ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "קטנה \n בת ישראל שנשאת לכהן שלא מדעת אביה בין בפני אביה בין שלא בפני אביה אעפ\"י שקדשה אביה אינה אוכלת. וכתב מרן כ\"מ שם הכי איתא בפרק הא\"מ דמ\"ה נתקדש' לדעת אביה והלך אביה למ\"ה ועמדה ונשאת רב אמר אוכלת בתרומה ורב אסי אמר אינה אוכלת חיישינן שמא יבא אביה וימחה הוה עובדא וחש רב להא דרב אסי ע\"כ ואיכא למידק דכיון דרב הוה בבבל וח\"ל טמאה בטומאת ארץ העמים היכי משכחת אכילת תרומה שם דקאמר הוה עובדא וחש רב להא דר\"א דהא תרומה טמאה היא ובעיא שריפה כמ\"ש רבינו ברפ\"ג מה' תרומות ואף שמצינו להר\"ש בפ\"ד ממסכת חלה מ\"ח ולהרא\"ש בסוף הל' חלה שכתבו דבימי האמוראים היו אוכלים תרומה טהורה בא\"י מפני שהי\"ל אפר הפרה וכדאמרינן בפ\"ק דנידה ד\"ו ובחגיגה דכ\"ה אמר עולא חבירייא מדכין בגלילא יע\"ש היינו דוקא בא\"י אבל בח\"ל שהיא טמאה מאי מהניא אפר הפרה כיון שהיו יושבים בארץ טמאה ואפר הפרה עצמו היה נטמא שם וכעין זה הקשו התוספו' בחגיגה דכ\"ה ד\"ה שרצועה ומה שיישב לקושיית' הרב מש\"ל בפי\"א מה' טומאת מת ה\"א ד\"ה עוד לא שייך הכא ואף הר\"ש והרא\"ש לא כתבו שהיו אוכלים תרומה טמאה בימי האמוראי' אלא בא\"י דוקא.
ודרך אגב ראיתי להרב מש\"ל בפ\"ג מהלכות אבל סוף ד\"ו שכתב וז\"ל וזכורני שראיתי במקום אחד דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר הפרה עכ\"ל ולא ידעתי לאיזה תכלית הוליכוהו כיון שנטמאת בטומאת ארץ העמים ושוב חפשתי ומצאתי שדברים אלו שכת' הרב שמצא במקום א' הכי איתא בתוספתא הביאה הר\"ש בפ\"ג ממסכת פרה מ\"ג דתניא התם רש\"א אפרם הוליכו עמהם ועלו אמרו לו והלא נטמאת בטומאת ארץ העמים א\"ל לא גזרו טומאה על ארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה ור\"י חולק שם על ר\"ש וס\"ל דגזרו טומאה זו קודם ועיין להרע\"ב שם ולהתוי\"ט שם במסכת פרה שכתבו דאנן קי\"ל כר\"ש יע\"ש ומ\"מ ההוא עובדא דרב אכתי קשה דהיכי משכחת אכילת תרומה בבבל ביומי דרב ודוחק לומר דעובדא הוה בא\"י ושלחו לקמיה דרב בבבל ועיין בדברי התוספות בקדושין דכ\"ט ע\"ב ד\"ה הא לן והא להו ובפ\"ק דשבת ד\"ט ובפרק כיצד מברכין ובפ\"ק דביצה דף ה' ע\"א ד\"ה הא לן ועיין בעירובין דל\"ט ותו דהרי\"ף והרא\"ש הביאו לההיא דרב לענין הלכה דלא חיישינן לשמא יבא אביה וימחה ואוכלת בתרומה והרי\"ף נשא ונתן לענין הלכה אי קי\"ל כרב או כר\"א ולכאורה לא נ\"מ מידי לדידן השתא דלית לן אפר הפרה ותרומה אזלא לשריפה כמ\"ש רבינו ברפ\"ג מהל' תרומות ושוב ראיתי דאף בזה הזמן איכא אכילת תרומה כדאית' בפרק עד כמה דכ\"ו דתרומת ח\"ל נאכלת בטומאת מת וכ\"פ רבינו בפ\"ז מהל' תרומות הל' ח' והטעם שנאכלת בטומאה עיין להתוספות שם בפרק עד כמה די\"ז ע\"ב ד\"ה וכי הזאה יש לנו כו' אלא שאינה נאכלת אלא לכהנים ואפילו על ידי ביטול ברוב כמ\"ש התוספות ד\"ה תרומת ח\"ל מבטלה ברוב והשתא מייתבא שפיר עובדא דרב בקדושין ועיין בתשו' התשב\"ץ ח\"ב סי' רצ\"א ד\"פ ע\"ד ובח\"ג סימן ר'." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תרומות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..dd844d49e0bc38f5cb2263ce7944d6af8ba0ce82 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,57 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מצות תקיעת שופר ביובל שופר \n של יובל ור\"ה אחד הוא אלא שביובל תוקעין בין בב\"ד שקדשו בין בב\"ד שלא קדשו ובר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בב\"ד שקדשו בו את החדש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד. עכ\"ל. שמעתי מקשים דמ\"ש דבר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין גזרה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה ובשופר של יובל לא גזרו ולכאורה עלה על דעתי לחלק דשניא היא שאם היו חוששין חכמים לגזרה זו גבי יובל מתעקרא המצוה לגמרי שהרי אף ביו\"הך שלא חל להיות בשבת נמי צריכין לגזור כיון דאיכא עירוב והוצאה ביו\"הכ כמו בשבת כמ\"ש הפוסקים משא\"כ בר\"ה שמתקיים מצות שופר כשלא חל בשבת אלא כשחל בחול אמנם אכתי ק\"ל למאן דס\"ל דאין ערוב והוצאה ביוה\"כ והיא סברת רפרם בפ' שני שעירי יו\"הך דס\"ו והביאו מרן בא\"ח בה' יו\"הכ סי' [תרי\"א] מה יענה לברייתא זו ותלמודא אמאי לא אקשי מינה לרפרם וראיתי להתוספות בר\"ה ר\"פ י\"ט שחל כו' ד\"ה אבל לא במדינה שכתבו בסוף דבריהם ועוד י\"ל דבדין הוא יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבר\"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירוש' אבל יום ראשון דלולב היה ידוע אף בגבולין ותירוץ זה יכולים אנו לאומרו כאן ולחלק בין שופר של ר\"ה לשל יובל שהיה ביום הכפורי' שהוא בעשור לחדש שכבר ידוע בגבולין ואף אם אינו ידוע בגבולין כולם כמו לולב מכל מקום ברוב המקומות הוא ידוע ומשום מיעוטא לא גזרו חכמים ודוק. מיהו אין צורך לכל זה שהחילוק לזה ברור והוא דבשופר של יובל אין כח ביד חכמים לעוקרו משום גזרה כיון דשילוח עבדים תלוי בתקיעת שופר וכמ\"ש רבינו בפרקין וא\"כ אם יעמידו דברי' בשופר של יובל יבואו לעקור מצות שילוח העבדים בקום עשה כשישתעבדו בהם וברור ועוד י\"ל דשאני שופר של יובל דלא גזרו ביה משום דזמנו רחוק מן' שנה לן' שנה והוי כמילתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן ומה שהיה כתוב אצלי עוד בזה כן בקדש חזיתיו למורי הרב בספר שער המלך ה' שופר דפ\"ו סע\"ד יעש\"ב." + ], + [ + "שורש מצות תקיעת שופר ביובל שופר \n של יובל ור\"ה אחד הוא אלא שביובל תוקעין בין בב\"ד שקדשו בין בב\"ד שלא קדשו ובר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בב\"ד שקדשו בו את החדש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד. עכ\"ל. שמעתי מקשים דמ\"ש דבר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין גזרה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה ובשופר של יובל לא גזרו ולכאורה עלה על דעתי לחלק דשניא היא שאם היו חוששין חכמים לגזרה זו גבי יובל מתעקרא המצוה לגמרי שהרי אף ביו\"הך שלא חל להיות בשבת נמי צריכין לגזור כיון דאיכא עירוב והוצאה ביו\"הכ כמו בשבת כמ\"ש הפוסקים משא\"כ בר\"ה שמתקיים מצות שופר כשלא חל בשבת אלא כשחל בחול אמנם אכתי ק\"ל למאן דס\"ל דאין ערוב והוצאה ביוה\"כ והיא סברת רפרם בפ' שני שעירי יו\"הך דס\"ו והביאו מרן בא\"ח בה' יו\"הכ סי' [תרי\"א] מה יענה לברייתא זו ותלמודא אמאי לא אקשי מינה לרפרם וראיתי להתוספות בר\"ה ר\"פ י\"ט שחל כו' ד\"ה אבל לא במדינה שכתבו בסוף דבריהם ועוד י\"ל דבדין הוא יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבר\"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירוש' אבל יום ראשון דלולב היה ידוע אף בגבולין ותירוץ זה יכולים אנו לאומרו כאן ולחלק בין שופר של ר\"ה לשל יובל שהיה ביום הכפורי' שהוא בעשור לחדש שכבר ידוע בגבולין ואף אם אינו ידוע בגבולין כולם כמו לולב מכל מקום ברוב המקומות הוא ידוע ומשום מיעוטא לא גזרו חכמים ודוק. מיהו אין צורך לכל זה שהחילוק לזה ברור והוא דבשופר של יובל אין כח ביד חכמים לעוקרו משום גזרה כיון דשילוח עבדים תלוי בתקיעת שופר וכמ\"ש רבינו בפרקין וא\"כ אם יעמידו דברי' בשופר של יובל יבואו לעקור מצות שילוח העבדים בקום עשה כשישתעבדו בהם וברור ועוד י\"ל דשאני שופר של יובל דלא גזרו ביה משום דזמנו רחוק מן' שנה לן' שנה והוי כמילתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן ומה שהיה כתוב אצלי עוד בזה כן בקדש חזיתיו למורי הרב בספר שער המלך ה' שופר דפ\"ו סע\"ד יעש\"ב." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f75e75f1c9641a42069f254292695864ea3ecfa9 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,54 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Sabbatical_Year_and_the_Jubilee", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מצות תקיעת שופר ביובל שופר \n של יובל ור\"ה אחד הוא אלא שביובל תוקעין בין בב\"ד שקדשו בין בב\"ד שלא קדשו ובר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בב\"ד שקדשו בו את החדש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד. עכ\"ל. שמעתי מקשים דמ\"ש דבר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין גזרה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה ובשופר של יובל לא גזרו ולכאורה עלה על דעתי לחלק דשניא היא שאם היו חוששין חכמים לגזרה זו גבי יובל מתעקרא המצוה לגמרי שהרי אף ביו\"הך שלא חל להיות בשבת נמי צריכין לגזור כיון דאיכא עירוב והוצאה ביו\"הכ כמו בשבת כמ\"ש הפוסקים משא\"כ בר\"ה שמתקיים מצות שופר כשלא חל בשבת אלא כשחל בחול אמנם אכתי ק\"ל למאן דס\"ל דאין ערוב והוצאה ביוה\"כ והיא סברת רפרם בפ' שני שעירי יו\"הך דס\"ו והביאו מרן בא\"ח בה' יו\"הכ סי' [תרי\"א] מה יענה לברייתא זו ותלמודא אמאי לא אקשי מינה לרפרם וראיתי להתוספות בר\"ה ר\"פ י\"ט שחל כו' ד\"ה אבל לא במדינה שכתבו בסוף דבריהם ועוד י\"ל דבדין הוא יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבר\"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירוש' אבל יום ראשון דלולב היה ידוע אף בגבולין ותירוץ זה יכולים אנו לאומרו כאן ולחלק בין שופר של ר\"ה לשל יובל שהיה ביום הכפורי' שהוא בעשור לחדש שכבר ידוע בגבולין ואף אם אינו ידוע בגבולין כולם כמו לולב מכל מקום ברוב המקומות הוא ידוע ומשום מיעוטא לא גזרו חכמים ודוק. מיהו אין צורך לכל זה שהחילוק לזה ברור והוא דבשופר של יובל אין כח ביד חכמים לעוקרו משום גזרה כיון דשילוח עבדים תלוי בתקיעת שופר וכמ\"ש רבינו בפרקין וא\"כ אם יעמידו דברי' בשופר של יובל יבואו לעקור מצות שילוח העבדים בקום עשה כשישתעבדו בהם וברור ועוד י\"ל דשאני שופר של יובל דלא גזרו ביה משום דזמנו רחוק מן' שנה לן' שנה והוי כמילתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן ומה שהיה כתוב אצלי עוד בזה כן בקדש חזיתיו למורי הרב בספר שער המלך ה' שופר דפ\"ו סע\"ד יעש\"ב." + ], + [ + "שורש מצות תקיעת שופר ביובל שופר \n של יובל ור\"ה אחד הוא אלא שביובל תוקעין בין בב\"ד שקדשו בין בב\"ד שלא קדשו ובר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בב\"ד שקדשו בו את החדש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד. עכ\"ל. שמעתי מקשים דמ\"ש דבר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין גזרה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה ובשופר של יובל לא גזרו ולכאורה עלה על דעתי לחלק דשניא היא שאם היו חוששין חכמים לגזרה זו גבי יובל מתעקרא המצוה לגמרי שהרי אף ביו\"הך שלא חל להיות בשבת נמי צריכין לגזור כיון דאיכא עירוב והוצאה ביו\"הכ כמו בשבת כמ\"ש הפוסקים משא\"כ בר\"ה שמתקיים מצות שופר כשלא חל בשבת אלא כשחל בחול אמנם אכתי ק\"ל למאן דס\"ל דאין ערוב והוצאה ביוה\"כ והיא סברת רפרם בפ' שני שעירי יו\"הך דס\"ו והביאו מרן בא\"ח בה' יו\"הכ סי' [תרי\"א] מה יענה לברייתא זו ותלמודא אמאי לא אקשי מינה לרפרם וראיתי להתוספות בר\"ה ר\"פ י\"ט שחל כו' ד\"ה אבל לא במדינה שכתבו בסוף דבריהם ועוד י\"ל דבדין הוא יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבר\"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירוש' אבל יום ראשון דלולב היה ידוע אף בגבולין ותירוץ זה יכולים אנו לאומרו כאן ולחלק בין שופר של ר\"ה לשל יובל שהיה ביום הכפורי' שהוא בעשור לחדש שכבר ידוע בגבולין ואף אם אינו ידוע בגבולין כולם כמו לולב מכל מקום ברוב המקומות הוא ידוע ומשום מיעוטא לא גזרו חכמים ודוק. מיהו אין צורך לכל זה שהחילוק לזה ברור והוא דבשופר של יובל אין כח ביד חכמים לעוקרו משום גזרה כיון דשילוח עבדים תלוי בתקיעת שופר וכמ\"ש רבינו בפרקין וא\"כ אם יעמידו דברי' בשופר של יובל יבואו לעקור מצות שילוח העבדים בקום עשה כשישתעבדו בהם וברור ועוד י\"ל דשאני שופר של יובל דלא גזרו ביה משום דזמנו רחוק מן' שנה לן' שנה והוי כמילתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן ומה שהיה כתוב אצלי עוד בזה כן בקדש חזיתיו למורי הרב בספר שער המלך ה' שופר דפ\"ו סע\"ד יעש\"ב." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3a9ab0e58353e7e7fd0d4bd12c57b5f8996eb287 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,52 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אתרוג בשביעית אי אזלינן בתר חנטה וכן \n האתרוג בלבד משאר פירו' האילן הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית כו'. ע\"כ. משנה פ\"ב דמס' בכורים והובא מתני' זו בפ\"ק דקידושין ד\"ב ע\"ב על מה שהקשה בגמ' עלה דמתני' האשה נקנית בשלש דרכים פריך ליתני שלשה ושקיל וטרי בגמ' שם ולבסוף פריך והא דתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ליתני דברים ומשני משום דבעי מתני סיפא ולירק בדרך אחד כו' ע\"כ.
ואיכא למידק אמאי לא אקשי מרישא דהך מתני' דקתני תרומת מעשר שוה לביכורים בשתי דרכים דהשתא לא מצי משני משום דבעי מיתני סיפא ולירק בדרך אחד דהא לא תני תרתי משום חדא תרומה ואתרוג משום ירק ומצינו להרב הליכות עולם ד\"ק ע\"ב שכתב וז\"ל סוגיית הגמ' בהרבה מקומות להקשות ממשנה שיש לדחות בנקל ולתרץ והדר תו מקשה ממשנה שאין לדחות בריש קידושין והתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ליתני דברים ומרישא דהך הו\"ל לאקשויי דקתני תרומת מעשר כו' אלא שמפני שאותה של אתרוג נדחית בנקל כדדחי לה התם מה שאין רישא נידחית בכך מש\"ה פריך מינה שדרך הגמ' להקשו' תחילה דבר שיש לדחו' ולתרץ וכן בכל דוכתי עכ\"ל ולפי דבריו אלו לא ידענו אמאי בתר דמשני תלמודא לההיא דאתרוג דתני הכי משום סיפא לא אקשי מרישא דמתני' דתרומת מעשר ומקשי ממתני' דכוי דמתנייא בתר הכי ואולי משום דדא ודא חדא היא אקשי מינה ועיקר טעמו לא נאמר אלא למאי דלא אקשי מינה תחילה מקמיה ההיא דאתרוג ודוק.
והנה התוס' שם בד\"ה אתרוג שוה לאילן כתבו וז\"ל פי' הקונט' כו' ויש לנו נפקותא בדבר כו' אבל נטע אין רבעי ואפילו מדרבנן דכל המקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל ע\"כ ולזה הסכימו התוס' והרא\"ש והר\"י בר\"פ כיצד מברכין ולזה הסכים הר\"ן בפ\"ק דר\"ה ובסוף פרק קמא דקידושין ואולם הר' יונה בפ' כיצד מברכין כתב ע\"ש ר\"י דלא אמרו כל המקל בארץ הלכ' כמותו בח\"ל א\"ד גבי צלף אבל בשאר דוכתי לא יע\"ש ואין כונתו לומר דוקא גבי צלף דהא אשכחן נמי בשבת פ' תולין דקל\"ט ע\"א גבי כלאי הכרם דאמרו הכי אלא כונתו לו' דלא אמרי' בכל דוכתי אלא היכא דאשכחן לתלמודא בהדייא דקאמ' הכי ודעת רבי' בפ\"י מה' מ\"א דאין דין רבעי בח\"ל כלל ואפי' בכרם ומרן בש\"ע הל' ערלה סי' רצ\"ד ס\"ז לא הביא אלא סברת ר\"י שהביא הר' יונה דרבעי נוהג אף בח\"ל ואף בנטע וסברת רבינו ז\"ל באחרונה ושמעתי מפי קדוש מו\"ה המובהק מהר\"י נוניש נר\"ו שהקש' דבסי\"ז הסכים לסברת הרא\"ש ז\"ל דאין דין מבריך ומרכיב בח\"ל בערלה וטעם הרא\"ש ז\"ל הוא משו' דכל המקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל דקי\"ל כר\"א בן יעקב בח\"ל דדריש ונטעתם נטיעה דוקא ולא מבריך ומרכיב יע\"ש עיין בסוף פ\"ק דקידושין דל\"ט ואיך לא חש לס' האומרים דלא אמרו כל המקל בארץ אלא דוקא צלף והיא הסברא ראשונה שהביא כאן בס\"ז וכעת צריך ישוב קצת כ\"ע התוס' שם ואי מדרבנן כ\"ע מודו דנוהג בשאר אילנו' ה\"ה בח\"ל דרבעי נוהג מדרבנן כו' ע\"כ והקשה מו\"ה הנז' דבסוף פ\"ק דקידושין דל\"ט אמרינן דכלאי זרעים אינו נוהג בח\"ל ואפי' מדרבנן משום דבארץ לא אסיר בהנאה ואף גבי כרם רבעי נמי דלא אסיר בהנאה בארץ דומייא דמעשר שני דמיניה ילפינן ליה למה יאסר מדרבנן בחוצה לארץ ואיהו מפרק לה דבהנאה דנקט תלמודא התם לאו דוקא דהא באכילה נמי שרי כלאי זרעים בארץ כמו שכתב רבינו בפ\"א מה' כלאים אלא אגב דבכלאי הכרם נקט אסיר בהנאה קאמר נמי גבי כלאי זרעי' דלא אסיר בהנאה וא\"כ כרם רבעי דבארץ אסיר באכילה אסיר בח\"ל מדרבנן את\"ד.
כ\"ע ומה שפי' הקונט' כו' ולא דק כו' עכ\"ל הנה התוס' בפ\"ק דר\"ה די\"ד ובפ' לולב הגזול דל\"ט הקשו קושייא זו ותירצו דהא דאזלינן בירק בתר לקיטה היינו כשלא נגמר גידולו בשישית אבל נגמר גידולו בשישית שרו ושוב הוקשה להם שם וז\"ל ומיהו קשה מאתרוג דבסמו' דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט\"ו דאידך שבט ומשמע משום דמספקא ליה אי אזלינן בתר חנטה באתרוג כר\"א או בתר לקיטה כר\"ג אלמא דאזלינן בתר לקיט' אע\"ג דנגמר הפרי כבר דהרי חנט בשבט של שנה שעבר' ולא נלקט עד שבט אחר עכ\"ל ודבריהם תמוהים דכיון דהחנטה היה קודם ט\"ו בשבט והלקיטה אחר ט\"ו בשבט שפיר נהג בו שני עשורים מספקא אי אזלינן בתר חנטה למעשר כר\"א או בתר לקיטה כר\"ג ואף דעובדא דר\"ע הוה שלקטו אחר שנה שלימה משעה שחנט כבר אמרו בגמ' דמעשה שהיה כך היה וה\"ה קודם ועוד דס\"ס כיון דבשנה שחנט לא נגמרו הפירי שפיר אזיל בתר לקיטה אפילו לקטו אחר זמן רב וכבר עמדו בזה רש\"ל והח\"ה והמע\"ח ודברי מהר\"מ בן חביב בזה יש בהם מן הקושי ומו\"ה נר\"ו אמר דהתוס' ז\"ל קשייא להו מדרבינא דאמר בתר הכי פריך ותני לא אחד בשבט היה אלא ט\"ו בשבט היה דמשמע דלא חדית טפי מר' חנינא דלקיטה היה בט\"ו בשבט ולא קודם אבל במ\"ש ר' חנינא דהחנטה היה קודם ט\"ו בשבט דאידך שבט דאשתקד לא אכפת ליה מידי דלא למימר הכי וע\"ז הוקשה להם שפיר דא\"כ נמצא דקודם ט\"ו בשבט של שנת הלקיטה הרי נגמר הפרי דשעת חנטה עד שעת הלקיטה יש יותר משנה ואיך אזל בתר לקיטה למעשר את\"ד ולדידי מ\"ש רש\"ל ז\"ל בזה הן הן אמיתות כונת דברי התוס' וידוקדק לפי דרכו מ\"ש ומשמע משום דמספקא ליה כי לכאורה לא ידענו משמעות זה מהו כי בפירושא איתמר בגמ' וע\"פ דרכו הנה נכון יע\"ש.
כתבו עוד התוס' שם בא\"ד וההיא דפרק מקום שנהגו בספיחים שגדלו בשביעית ואליבא דר\"ע כו' הנה הרב מע\"ח בפ' מקום שנהגו כתב וז\"ל ק\"ק לר\"ע דס\"ל דספיחים אסורים בשביעית ואפילו קודם הביעו' והא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דבשלמא הא דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור ל\"ק לחכמים די\"ל כמו שפי' רש\"י בפרשת בהר לא תקצור מן המשומר אבל אתה קוצר מן המופקר אבל לר\"ע קשה והעולם מיישבין זה דר\"ע דס\"ל דספיחים אסורים היינו מן המשומר אבל מן המופקר ה\"נ דמותר והוא ז\"ל דחה דבריהם דא\"כ לרבנן דר\"ע קודם הביעור אפילו מן המשומר מותרים וכתוב דאומר את ספיח קצירך לא תקצור צריך לדחוק דמיירי לאחר הביעור והוא דוחק ועוד דבהדייא כתב הרא\"ם בפ' בהר דלר\"ע אסורים בכל ענין לכך נראה לי דר\"ע מפרש קרא דוהיה שבת הארץ לכם לאכלה בפירות האילן כו' יע\"ש וישוב העולם שכתב הרב ז\"ל ודחאו בשתי ידים מצינו להם סמוכות בדברי התוס' פ\"ק דר\"ה ד\"ט ע\"א ד\"ה וקציר של ז' כו' שכתבו וז\"ל דוקא אורחיה אסור לקצור אבל על ידי שינוי מותר אפי' בשביעית כדאיתא בת\"כ דדריש ואת ענבי נזירך לא תבצור כדרך הבוצרים והא דתניא בת\"כ מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופק' מופק' נמי לא שרינן אלא ע\"י שינוי ומשומ' אפי' ע\"י שינוי אסו' עכ\"ל הרי שכתבו דאפי' לר\"ע דקאמ' קרא דבחריש ובקצי' תשבות מיירי בקציר של שביעי היוצא למוצאי שביעי דע\"י שינוי שרי ואפי' בשביעית וע\"כ לומר דטעמא דידהו משום דמשמע להו דע\"כ לא אסר ר\"ע אלא מן המשומר ולא מן המופקר ולהכי ע\"י שינוי דמחזי כהפקר שרי ומיהו לדידי הא ודאי בורכא היא דאין כונת התוס' לומר הכי גבי ספיחים של קציר אלא לגבי פירות האילן דהא הת\"כ דמייתו הם ז\"ל מיירי בענבים דהכי דרשו גבי ואת ענבי נזירך לא תבצור כדרך הבוצרים אבל קרא דאת ספיח קצירך לא תקצור מיירי לעולם ואפי' קוצר שלא כדרך קצירה דאל\"כ אמאי לא דרשו זה בקרא דאת ספיח קצירך לא תקצור ושיעור דבריהם כן הוא דתחילה כתבו דאף לר\"ע דדריש בחריש ובקצי' בקצי' של מוצאי שביעי' לא אסר אלא שלא ע\"י שינוי אבל ע\"י שינוי שרי במוצאי שביעית דומייא דפירות האילן בז' דע\"י שינוי שרי כדדריש בת\"כ גבי קרא דואת ענבי נזירך וא\"כ אית לן למימר דע\"כ לא אסר קרא קציר של מוצאי שביעי' אלא דומייא דפירו' האילן בשביעי ולא דומייא דקציר של שביעית והמכריחינו לומר כן הוא הסוגיי' שבפ\"ק דמנחות ד\"ה דהוה בעי למילף בברייתא דטריפה אסורה לגבוה מק\"ו דבעלת מום דשרייא להדיוט ודחי מנח' העומר תוכיח דאסיר להדיוט ושרי לגבוה ופרכינן בגמרא מה למנחת העומר שכן מתרת החדש ומוקי לה בשביעית דאסי' החדש ואפי\"ה שרי מנחת העומר ופרכינן דאכתי מתרת ספיחי שביעית ומשנינן כר\"ע דאסר ספיחי שביעית יע\"ש והשתא אם איתא דספיחי שביעית לר\"ע שרו מן המופקר וע\"י שינוי אכתי לא משני מידי דהא שרו ספיחים אלו ע\"י מנחת העומר אלא ודאי דלר\"ע לעולם אסיר ועיין להר\"ש בפ\"ט דמסכת שביעית סוף משנה ראשונה.
ומה שכתב הרב מע\"ח ז\"ל דלר\"ע קרא דוהיתה שבת הארץ מיירי בפירו' האילן כי היכי דצ\"ל לדידיה קרא דולבהמתך ולחיה אשר בארצך דדרשינן כלה לחיה כו' עיין להר\"ש שם בפ\"ט דשביעית שכתב כן וכן מתבאר מדברי התוס' בפ' אלו עוברין דנ\"ו דלר\"ע פירות האילן שרו בשביעית ולא אסר אלא בספיחין של קציר דוקא וכיון שכן יש לתמוה על הרב קרבן אהרן שכתב בפ' בהר עלה דאמרינן התם את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר לא תבצור כדרך הבוצרים כו' כתב הוא ז\"ל וז\"ל מכאן סמכו לפי שאין איסור ספיחין מן התורה אלא מדרבנן לזה אמר דעל קרא דא סמכו חכמים לאסור אותם ולזה לא אמר מכאן אמרו או מכאן למדו אבל הרמב\"ן והרא\"ם סברי דברייתא זו אתייא כר\"ע דאמר דלא תקצור בכל אופן משמע ומ\"ש לא תבצור כדרך הבוצרין אתייא אליבא דחכמים ופלוגתייהו מייתי בפ\"ק דקידושין בקרא דהן לא נזרע עכ\"ל וכל דבריו תמוהים דמ\"ש תחילה דלפי שאין איסור ספיחים אלא מדרבנן לכך אמר מכאן סמכו ולא אמר מכאן למדו לא אדע שכו'ל מה יענה הרב לההיא דלקמן גבי קרא דהן לא נזרע דקאמר ר\"ע מכאן סמכו חכמים על הספיחים אע\"ג דלדידיה אסורים מן התורה. ואולי יאמר דאגב הך דהכא דנקט האי לישנא כיון דהוי דרבנן נקט נמי התם כי האי לישנא אע\"ג דהוי דאורייתא גם מ\"ש עוד דלדברי הרמב\"ן והרא\"ם דמפרשי לה כר\"ע מ\"ש לא תבצור כדרך הבוצרים אתיא כחכמים דהא לר\"ע אסורין לעולם הוא דבר מתמיה שהרי כבר כתבנו דאף ר\"ע אזיל ומודה בפירות האילן דשרו בז' וקרא דלא תבצור דמיירי בענבים שפיר מדריש לדידיה כדדרשי ליה רבנן ואין ספק דמשו\"ה כתבו הרמב\"ן והרא\"ם דהך דרשא דת\"כ אתי אליבא דר\"ע דאי כרבנן אמאי לא דרשו הך דרשא דלא תבצור כדרך הבוצרים גבי קרא דואת ספיח קצירך לא תקצור אם לא דאתי כר\"ע דספיחי שביעית אסו' לעולם דהשתא לא מצי למדרש הכי אלא דוקא גבי לא תבצור דמיירי בפירות האילן באופן שדבריו תמוהים ומ\"מ דבריו יש להם סמוכות מדברי התוספות בפ\"ק דר\"ה ד\"ט ד\"ה וקציר וכבר עמדנו על דבריהם ועיין בדברי מרן כ\"מ ז\"ל פ\"ד מה' שמיטה שגם הוא ז\"ל סובר כדברי הרב ק\"א דהך ת\"ך אתי כרבנן דר\"ע.
ולענין הלכה רבינו בפ\"ד מהלכות שמיטה פסק כרבנן דר\"ע דאין הספיחין אסורין מן התו' אלא מדרבנן ואיכא למידק למה לא פסק כר\"ע דבפסחים פרק א\"ע דנ\"א משמע דהלכה כר\"ע דמוקמינן פלוגתייהו דר\"ש ורבנן גבי ספיחי כרוב אליבא דר\"ע ואמרינן התם דא\"ל ר\"י ן' לקוניא ן' אלעזר ספיחי כרוב בפני אכיל שלא בפני לא תיכול דהלכה כרבנן דר\"ש אליבא דר\"ע ותו איכא למידק שרבינו לא חילק בין ספיחי כרוב לשאר ספיחין וכתב דכולן אסורים ואילו מאותה סוגיא משמע דלרבנן דר\"מ ספיחי כרוב מותרין דלדידהו הוי גזרה לגזרה דמש\"ה הוצרכו לאוקומי פלוגתייהו דר\"ש ורבנן אליבא דר\"ע לפי' ר\"ת בספיחי ז' ולפי' רבינו נסים בספיחי שביעית היוצאין למוצאי ז' ובשניהם כתב רבינו שם בפ\"ד דכולם אסורים ומפי מורי הרב מהרי\"ן ז\"ל שמעתי דרבינו קשיתיה לדידיה קושית הר\"ש בפ\"ט דשביעית דכיון דספיחי' אסו' היכי קתני מתני' הפיגם והירבוזין וכן ההיא מתני' דהאומר לחבירו הילך איסר זה ולקט לו ירק וכן ההיא דפ\"ז לוקח ירקות שדה ובנו מוכר על ידו דכולהו שרו ספיחין בז' והר\"ש שם נדחק דמיירי בספיחין של ערב שביעית שנכנס לז' אמנם רבינו ז\"ל לא ניחא ליה בהכי ומשמע ליה דכולהו הני מתני' אתו כרבנן דר\"ע דס\"ל ספיחין אסורים מדרבנן משום גזרה שמא יזרע ויאכל ויאמר שהן של ספיחין ולהכי כל שהן ספיחין שאין דרך בני אדם לזורען כגון הגדלין בנהרות ובמדברות לא גזרו עליהן כמ\"ש בפ\"ד מה' שמיטה ובהכי איירו כל הני מתני' וכ\"כ הרמב\"ן בפירוש התורה בפ' בהר ע\"פ את ספיח קצירך אחר שכתב תירוץ הר\"ש לכל הנהו מתני' דלעיל כתב וי\"א דכל אלו הנזכרים וכיוצא בזה שאין דרך בני אדם לזורען אבל הן מאליהן יוצאים בהרים ובנהרו' אין בהם איסור ספיחין כלל אעפ\"י שצמחו בז' שלא גזרו אלא בנזרעין כדי שלא יבא לזורען כו' עכ\"ל וזו היא שיטת רבינו שכתבנו אמנם לר\"ע דס\"ל דאיסור ספיחין מן התורה אין לחלק ביניהם וכיון דכל הנהו מתני' אתו כרבנן דר\"ע קבע הלכתא כוותייהו ולדידיה משמע ליה דמש\"ה אוקי תלמודא לר\"ש ורבנן כר\"ע דאי ס\"ל כרבנן דר\"ע לא הו\"ל לאפלוגי בספיחי כרוב לבד דאף בפיגם והירבוזין וכל הנהו דמני במתני' נמי איבעי להו לפלוגי אי גזרינן בהו אטו שאר ספיחין או לא ומש\"ה הוצרך תלמוד' לאוקומי לר\"ש ורבנן אליבא דר\"ע והשתא לדידן דקי\"ל כרבנן דר\"ע דגזרו בכל הספיחין משום גזרה דשמא יזרע בז' אית לן למפסק כרבנן דר\"ש דאסרו בספיחין ואפי' בספיחי כרוב אע\"ג דדמו לאילן משום גזירה דשמא יזרע את\"ד מו\"ה נר\"ו.
ולדידי נ\"ל דרבינו משמע ליה דמש\"ה קאמר תלמו' וכולהו אליבא דר\"ע משום דאליבא דר\"ע דוקא הוא דאיכא למימר דבספיחי כרוב שרי כיון דדמי לאילן דאיהו נפקא ליה איסור ספיחין מקרא דהן לא נזרע וכן מקרא דואת ספיח קצירך ומש\"ה איכ' למימר דספיחין דזריעה וקצירה הוא דאסר הכתוב ולא ספיחי כרוב שדמו לאילן אבל לרבנן דר\"מ דאיסור ספיחין אינו אלא משום גזרה שמא יבא לזרוע כשיטת רבינו מהיכא תיתי לחלק בין ספיחי כרוב לשאר ספיחין וכיון שהוא ז\"ל קבע הלכתא כרבנן דר\"ע לא חילק ביניהם.
עוד כתבו התוספות שם בא\"ד והשתא לז' שוה לירק דאי כירק אזלינן בתר רוב גדול עכ\"ל. הנה הר\"ש בפ\"ט ממסכת שביעית דחה שיטה זו מהא דאמרי' בפ\"ק דר\"ה לקט לו ירק ערב ראש השנה עד שלא תבא השמש וחזר ולקט משתבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה לזה וכה\"ג נמי תניא התם גבי אתרוג בתר לקיטה משמע שהכל תלוי בלקיטה ולא בגדול ושוב כתב דשמא יש לחלק בין למעשר בין לשביעית יע\"ש וע\"פ דבריו ז\"ל בין תבין דברי מרן כ\"מ בפ\"ד מה' שמיטה הלכה י\"ב במ\"ש הירק בשעת לקיטתו כו' פ\"ק דר\"ה אמרינן הכי לענין תרומה ומעשר ומשמע לרבינו דה\"ה לענין ז' עכ\"ל ולכאורה יש לתמוה למה זה הוצרך הרב ללמו' דין שביעית מדין מעשר והוא מבואר במשנתינו לענין ז' ששנינו אתרוג שוה לאילן בג' דרכים לערלה ולרבעי ולשביעית כנראה בהדיא דמשו' דשוה לאילן הוא דאזלינן בתר חנטה לשביעית משא\"כ בירק דאזלינן ביה בתר לקיטה אמנם ע\"פי האמור שפתי מרן ישמרו דעת שהוא ז\"ל דקדק בדברי רבינו שדעתו כדעת הר\"ש דבירק אזלינן בתר לקיטה ולא בתר רוב גדול שהרי אחר שכתב בהל' י\"א גבי האורז והדוחן כו' דאזלינן בהו אח' גמר פרי כת' דין זה דבירק אחר לקיטה ואי ס\"ל דאזלי' בתר רוב גדול הו\"ל לכתוב דין זה בדין האורז ששניהם שוים דהיינו גמר פירי אלא ודאי דלדידיה דרבינו ז\"ל משמע ליה דבירק אזלינן בתר לקיטה ולא בתר רוב גדול וזה לא שמענו ממתני' דאתרוג שוה לאילן וכמ\"ש התוס' אלא מההיא דפ\"ק דראש השנה דאתמר לענין מעשר וכסבר' הר\"ש ולהכי ציין הוא ז\"ל אותה סוגייא דפר\"ק דר\"ה דמינה משמע הכי כמ\"ש הר\"ש ז\"ל ודוק.
עוד כתבו התוספות שם בפ\"ק דקדושין ד\"ג ד\"ה מה ירק כו' ואע\"ג דמעשר ירק דרבנן כו' הנה שיטת רש\"י והתוספות הכא ובדוכתי טובא דמעשר ירק ואילן הוא מדרבנן ואיכא למידק מעובדא דר\"ע דמייתי תלמודא בפ\"ק דראש השנה די\"ד שליקט אתרוג בא' בשבט ונהג בו שני עשורין לדעת ת\"ק דברייתא משום דמספקא ליה אי הלכה כב\"ש דראש השנה לאילנות בא' בשבט או כב\"ה בט\"ו בשבט ולכך נהג בו שני עשורין מספקא ולדעת ר\"י בר יאודה משום דמספקא ליה אי הלכה כר\"ג דאתרוג לענין מעשר אזלינן ביה בתר לקיטה כירק או כר\"א דבתר חנטה ולהכי מספקא עשר שני עשורין והשתא כיון דמעשר פירות דרבנן הוא הא קי\"ל ספקא דרבנן לקולא ולמה זה עשר שני עשורין ואין לומר דמשום דמעשר אית ליה עיקר מן התורה החמירו בספקו על דרך שכתבו התוספו' בפ\"ק די\"ט לענין אין מבטלין איסור יע\"ש שהרי כתב הר\"ב מ\"ל בפ\"ד מה' בכורות דלענין ספקא דרבנן לקולא לא אמרינן הכי יע\"ש בתוך התשובה ולשיטת הר\"ב של\"הג הביא דבריו מרן החבי\"ב בספר כנ\"הג א\"ח סימן ק\"ס בכללי ספקא דרבנן לקולא דמשמע ליה דכל דמאי דמספקא לן מאי אמור בה קמאי אזלינן אפילו בספקא דרבנן לחומרא ניחא דהתם נמי אמרינן דר\"ע ספוקי מספ\"ל מאי קא' ב\"ה אי בא' בשבט אי בט\"ו בשב' וכיון דמספ\"ל מאי אמו' בה קמאי שפיר נהג בו שני עשורין ואע\"ג דתלמוד' לא קאמר הכי דר\"ע ספוקי מספ\"ל מאי קאמרי ב\"ה מתוך קושיא זו אפשר דה\"ה דהוה מצי לאקשויי הא נמי וחדא מינייהו נקט אמנם לשיטת החולקים על הר\"ב של\"הג קשה מה יענו להא דהכא ואפשר דס\"ל כשיטת הר\"ן שכתב בפרק ע\"פ שכתב גבי מאי דאמרינן התם והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי כולהו בעו הסיבה וז\"ל ואע\"ג דבעלמא קי\"ל איפכא אמרינן כל ספקא דרבנן לקולא כו' נ\"ל דע\"כ למעבד הסיבה בכולהו דאי נזיל לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני ואי נקל בתרווייהו הא מעקרא מצות הסיבה לגמרי עכ\"ל.
והשתא ניחא נמי הא דר\"ע דמה\"ט נהג בו שני עשורין ואף למ\"ש הר\"ב מש\"ל ז\"ל בפ\"א מה' מגי' די\"א דע\"כ לא כתב הר\"ן כן אלא דוקא כשהס' הוא בתקנת חכמים דאז כדי שלא תעקר תקנתם צריך לקיים בכל מאי דאפשר שתיקנו כגון במצות הסיבה דאי אמרת דדוקא קמאי צריכי הסיבה את\"ל דתקנת חכמים היתה בכסי בתראי נמצא שנתבטל תקנת חכמים מכל וכל וכן איפכא אבל כשתקנת חכמים במקומה עומדת נהי דלא מהני טעמא דס' של דבריהם לפוטרם מכל וכל מיהו מהני האי טעמא להקל עליו בחדא ולחייבו בחדא דבהכי ניחא ליה מ\"ש הר\"ן בפ\"ק דמגילה גבי עיירות המסופקו' שלא יקראו אלא בי\"ד ולא בשניהם דומיא דהסיבה דארבע כוסות משום דתקנת חכמים קיימת וא\"כ ה\"נ כיון דתקנת חכמים במעשר פירות אינה נעקרת מכל וכל ובמקומה עומדת אכתי קשה למה נהג ר\"ע שני עשורין דבחדא מינייהו סגי דומיא דקריאת המגילה גבי עיירו' המסופ' מיהו אכתי י\"ל דנ\"ד דמי לההיא דהסיבה דנהי דתקנת חכמים בענין מעשר פירות במקומה עומדת מיהו תקנה זו שתיקנו ג\"כ שר\"ה שלהם יהיה בא' בשבט או בט\"ו בשבט למר כדאית ליה כי מספ\"ל לר\"ע מאי קאמרי ב\"ה אי בא' בשבט או בט\"ו בשבט מספקא אית ליה להחמיר ולנהוג בשניהם דהא אי עביד בחד מינייהו לבד את\"ל דב\"ה לא אמרו הכי נמצא תקנת ב\"ה לענין זה נעקרת מכל וכל וכן לר\"י בר יאודה דמפרש טעמא דר\"ע משום דמספ\"ל גבי אתרוג אי אזלינן ביה בתר לקיטה כירק כדברי ר\"ג או בתר חנטה באילן כדברי ר\"א מספקא נמי נהג בו שני עשורין משום דאי עביד כחד מינייהו את\"ל דהלכה כמ\"ד איפכא נמצא תקנת חכמים בדבר זה נעקרת מכל וכל ודוק.
ודע כי לעיקר קושיית הר\"ב מש\"ל ע\"ד הר\"ן ממ\"ש גבי עיירות המסופקות דמספקא אין קורין אלא בי\"ד ולא בשניהם דומיא דהסיבה. היה אומר מורי ורבי הרב המו' מר יאודה אשכנזי הריני כפרת משכבו דשניא היא הא דעיירות דספק זה יכול היה להסתפק למתקני התקנה עצמה שאמרו שמוקפות חומה בימות יהושע ב\"ן שיקראו בט\"ו ושאינן מוקפות בי\"ד ולא יתכן שבזמן ההוא לא היה עיר מסופק אצלם אם היא מוקפת מימות יאושע ב\"ן או לא ואפי' לא היתה עיר בספק אצל מתקני התקנה כיון שהדבר מצוי שברוב הימים יפול בהם הספק אלו היתה דעתם דמספקא יקראו בשניהם היה להם לתקן כן בפי' כמו שתיקנו למוקפין בט\"ו ולשאינן מוקפין בי\"ד כך היה להם לתקן למסופקות בשני הימים ומדלא תיקנו אלא שני הימים הללו דוקא ש\"מ דבכלל אלו היה העיר המסופקת משא\"כ גבי הסיבה דהספק הוא אצלינו מאי אמור בה קמאי ולא אצלם להכי מספקא מחמרינן בשניהם אלו דבריו נ\"ע ודפח\"ח ועיין במ\"ש אנן בעניותי'ן בספרי הקטן שרשי הי\"ם ח\"א שורש אין מע\"המ דל\"ב ע\"ד וד\"ך ע\"ב.
עוד כתבו התוס' שם בא\"ד ושמא י\"ל דהא דאזלינן ביה בתר חנטה לשביעית היינו דוקא לחומרא כגון אם חנט בשביעית ונלקט בשמינית עכ\"ל והקשה הרב עצמות יוסף דא\"כ מאי פריך תלמודא בפרק לולב הגזול דל\"ט ע\"ב למאי דמוקמינן התם מתני' דהלוקח לולב מחברו ובשביעית נותן אתרוג במתנה בלולב של ששית הנכנס לשביעית ופרכינן א\"ה אתרוג נמי ומשנינן אתרוג אזלינן ביה בתר לקיטה כירק והדר פריך והא בין לר\"ג בין לר\"א לענין שביעית אזלינן ביה בתר חנטה דתנן אתרוג שוה לאילן והשתא לפי דבריה' דמאי דאזלינן בתר חנטה היינו לחומר' מאי קושיא דהא שפיר מצי אתי ההיא מתני' כר\"ג ומאי דאזיל איהו במתני' בתר חנטה היינו לחומרא וכמו כן הוקשה לו דבפ\"ק דר\"ה דט\"ו אמרו דרבה ורב המנונ' ור\"י ור\"ל ס\"ל דאתרוג בת ו' הנכנס לז' לעולם ששית ופטורה מן הביעור והוא ז\"ל תירץ בזה דברים שאי' ראוים אליו ולמאי דק\"ל מההיא דרבה ורב המנונא ישבו מן הישוב דודאי אף התוספות ז\"ל לא כתבו דאזלינן בתר חנטה לחומרא אלא לר\"ג דוקא דלדידיה הוא דק\"ל אמאי אזיל בתר לקיטה למעשר ובתר חנטה לשביעית ואדרבא לענין שביעית הוה לן למיזל בתר לקיטה כיון דהקש דמה גורן ויקב לענין שביעית אתמר באם אינו ענין אבל לר\"ע דלא שנא ליה בין מעשר לשביעית ובכולהו אזיל בתר חנטה כאילן ודאי דמעיקר דינא הוא ולא משום חומרא והשתא ההיא דרבה ורב המנונא כותיה דר\"א ס\"ל ומש\"ה אזלו בתר חנטה ואפילו לקולא וכן מבואר שם בדברי התוס' בד\"ה יד הכל דמאי דמפרשינן טעמא דרבה דפטר באתרוג בת שישית הנכנס לז' משום שיד הכל ממשמשין אינו אלא לר\"א דס\"ל דאתרוג שוה לאילן לכל דבר דלמאי דסבר אבטולמוס משום ה' זקנים דאתרוג בתר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית והיא סברת ר\"ג לא היה צרי' לטעם זה יע\"ש ועיין.
ולענין הלכה רבינו בפ\"ד מה' שמיטה ויובל לא השוה מידותיו שכתב דאתרוג בת ו' שנכנס לז' לענין מעשר חייב דאזלינן ביה בתר חנטה ולענין שביעית כתב דאזלינן ביה בתר לקיטה וחייב בביעור וטעמו ביאר מרן דמספקא ליה בין לענין מעשר בין לענין ז' אי הלכה כמ\"ד בתר לקיטה או בתר חנטה ולהכי אזיל בשניהם לחומרא יע\"ש ואינו מחוור שאם כדבריו דמשום ספקא אי אזלינן בתר לקיטה או בתר חנטה הוא שפסק שחייב במעשר א\"כ למה זה בפר\"א מה' מעשר שני לענין מעשר שני ומעשר עני פסק שאינו חייב אלא בא' משניהם בזמן הלקיטה או מעשר עני או שני ואלו בגמ' אמרינן דר\"ע מש\"ה נהג בו שני עשורין דמספק\"ל אי כר\"ג אי כר\"א וכבר הוקשה לו כן למהר\"מ ן' חביב בחידושיו לפרק לולב הגזול ולדידי ק\"ל תו דאיך יתכן דמשום דמספ\"ל אזיל לחומרא בשניהם דבשלמא לענין ביעור ניחא דמשום ספקא אזיל לחומרא ופסק דחייב לבער כדין פירות שביעי' אבל לפ\"ז הי\"ל לפטור ממעשר דהא בפ\"ק דר\"ה לפום מאי דלא אסיק אדעתיה אביי דטעמ' דרבה דפטר ממעשר באתרוג בת ששית הנכנס לז' משום דיד הכל ממשמשין בו קאמר בשלמא סיפא לחומרא ופי' רש\"י הא דקאמרת בת שביעית הנכנס לשמינית פטורה מן המעשר וחייבת בביעור אע\"ג דסתרה לרישא בבת ששית הנכנס לז' שאמרה פטורה מן המעשר אלמא אזלא בתר לקיטה לא קשיא דספו' מספ\"ל אי אזלינן באתרוג בתר חנטה לענין ז' או בתר לקיטה כמעשר ואזלא לחומרא דשביעית דאורייתא וספקא דאורייתא לחומרא יע\"ש ובדברי התוספות הרי דכל דמספ' חייב בביעור משום חומרא פטור מן המעשר ממילא וה\"נ הי\"ל לרבינו לומר שחייב בביעור ופטור ממעשר מספקא ועוד דאחר דכל הנהו אמוראי משמע להו דגבי אתרוג אזלינן ביה בתר חנטה לעולם איך מספ\"ל לרבינו כמאן הלכתא.
אמנם הדרך הנכון בדעת רבינו הוא מ\"ש מורי הרב המו' מהרי\"ן שדעת רבינו הוא דהא דאמר ר\"י ור\"ל דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית לעולם ששית היינו לענין מעשר ולא לענין שביעית דאי לענין ז' נמי תיקשי ליה לר\"י סתם מתני' דפרק לולב הגזול גבי הלוקח לולב מחבירו בשביעית דסתם לן תנא כמ\"ד אתרוג בתר לקיטה לז' כדמפרשינן בגמ' ובעלמא פרכינן לר\"י ומי אמר ר\"י הכי והא אמר ר\"י הל' כסתם משנ' והכא לא חזינן לתלמוד' דפריך הכי כי ע\"כ צרי' לומר דלענין מעשר הוא דקאמר ולעולם דקאמר היינו בין שהיה כפול בששית ונעשה ככיכר בשביעית בין שהיה כיכר בו' ונתגדל מעט בשביעי' כמ\"ש מהר\"מ ן' חביב בפרק לולב הגזול מיהו לענין שביעי' ס\"ל לר' יוחנן דאזלינן לחומרא וחייב בביעור דהא לפום סתמא דפרק לולב הגזול אזלינן בתר לקיטה ולפום מתני' דבכורים משמע דבין לר\"א ובין לר\"ג לענין ז' אזלינן בתר חנטה ובעלמא כי אית לן תרי סתמי דסתרי אהדדי וליכא למימר סתמא קמייתא עדיפא או סתמא בתרא עיקר כי הכא דבתרי סדרי אין סדר למשנה ואזלינן לחומרא כמ\"ש מרן המלך שלמה בספר יבין שמועה כלל ס\"ג וה\"נ אזלינן לחומרא לענין ז' וחייב ולענין מעשר הוא דקאמר ר\"י דחייב ומיהו דוקא לענין מעשר דששית הנכנס לז' אבל לענין מעשר שני ועני ודאי דבתר לקיטה אזלינן והיינו ההיא דר\"ג דבכורים ורבותינו שבאושא שאמרו דאתרוג בתר לקיטה למעשר ור' יוחנן לא נקט אלא באתרוג בת ששית הנכנס לז' דבהא דוקא הוא דאמר שמחייב במעשר מה שאין כן בשאר שנים דכיון שחייב במעשר דעני או מ\"ב דיי בא' והשתא הא דאמר אביי בשלמא סיפא לחומרא עכ\"ל דלרבה דוקא קאמ' דמהכא לא קשיא דמצית אמרת דהיינו לחומרא אמנם לר\"י לא ס\"ל הכי אלא משמע דאפ\"ה חייב במעשר מספקא.
וכשאני לעצמי הנה מקום איתי ליישב ע\"פ דרך זה דעת רבינו באופן אחר וליישב ג\"כ מה שיש לגמגם עוד בדבריו בפ\"א מה' מ\"ב שלא כתב דאתרוג בת ז' הנכנס לח' דחייב בביעור דאזלינן בתר חנטה לחומרא וה\"ט דמשמע ליה לרבינו דהלכה כסתמא דסוכה דאזיל בתר לקיטה לז' בין להקל בין להחמיר דסתמא דבכורי' לא חשיבא סתמא כיון דבפירושא אתמר דברי ר\"ג ודברי ר\"א ואע\"ג דלשניהם משמע דאזלינן בתר חנטה לא חשיבא סתמא הואיל ולאו בסתמא אתמר ולענין מעשר פסק כר\"י ור\"ל באתרוג בת ששית הנכנס לז' דוקא כדאתמר בגמרא ולגבי שאר מעשרו' דמ\"ב ומ\"ע פסק כר\"ג דאזיל בתר לקיטה וכרבותינו שבאושא יע\"ש ודוק." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שורש דין פדיון נטע רבעי הרוצה \n לפדות נטע רבעי כו' ואין פודין במחובר והרי הוא ממון גבוה לפיכך אינו נקנה במתנה. זה לי ימים שנשאלתי מאת הגביר הח\"ר חיים מירקאדו הלוי נר\"ו אם יכולין לפדו' נטע רבעי כשהגפן עדיין היא בוסר ולא הבשילו אשכלותיה ענבים.
תשובה ראיתי להטור ז\"ל בי\"ד ר\"ס רצ\"ד שכתב שהגרעינין והקליפין והנץ והזגים והגרעי' של ענבים ותמד העשוי מהם והפגים והתמרים שאינם מתבשלים והענבים שלקו ואינן נגמרים בבישולם כולם חייבים בערלה ופטורים מנטע רבעי ע\"כ וכתב מרן ב\"י דמ\"ש רבינו כולם חייבים בערלה ופטורים מנטע רבעי נראה שחוזר אפי' לפגים ולתמרים שאינן מתבשלים שגם הם מותרים ברבעי ושכן משמע מדתניא פרי אתה פודה ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגים עכ\"ל הנה מבואר יוצא דבוסר פטור מרבעי ולא בעי פדיון.
ואולם אכתי י\"ל דדוקא בוסר שלא הגיע לפול הלבן הוא דפטור משום דלאו עיקר פרי הוא דלענין ברכה נמי אינו מברך ב\"פ העץ כי אם בפ\"הא וכמ\"ש הרא\"ש והתוס' בברכו' דל\"ו ע\"ב וכ\"פ הטור א\"ח סי' ר\"ב אבל כשהגיע לפול הלבן דמברך בפ\"הע אפשר לומר דפרי גמור הוי לענין פדיון נטע רבעי וכן ראיתי למרן כ\"מ כאן עמ\"ש רבינו דנטע רבעי אינו ניתן במתנה אא\"כ נתנו בוסר והקשה לו ז\"ל דלא הול\"ל בוסר דמשמע אפי' גדול כפול הלבן וכשהוא כפול הלבן הרי הוא כפרי גמור לענין ברכה אלא הכי הול\"ל שהוא נותנו כשהוא סמדר יע\"ש. וכן ראיתי להתי\"ט בפ\"ק דערלה מ\"ז ד\"ה סמדר שכתב דהבוסר דין נטע רבעי יש לו וכ\"כ בפ\"ה מהל' מ\"ה ד\"ה ובין שניתן לו במתנה יע\"ש ולפ\"ז נראה לענין דינא שאין לפדות נטע רבעי בבוסר אלא כשהגיע הבוסר לפול הלבן ושיעור הפול הלבן כתב מרן בשולחן ערוך אורח חיים סי' ר\"ב שאין אנו בקיאין בו הלכך צריך שימתין עד שיהיה גדול ביותר ומדברי התוס' בגיטין דל\"א ע\"א ד\"ה ובשעת כניסת מים נראה מבואר דכל שנכנס לחלוחית בבוסר שיכול לעצור מהן כל שהוא הרי הוא בוסר גמור ויצא מכלל סמדר כן נראה לי ומ\"מ אכתי דן אנכי דאף כשהגיע הבוסר לשיעור זה של פול הלבן אין פודין אותו והיינו טעמא דחזינא לרבינו בפי' המשנה בספ\"ק דערלה מ\"ח שכתב דכל הני דתנן במתני' שם דפטורים מרבעי היינו טעמא מפני שנטע רבעי אינו אסור בהנאה אלא נאכל לבעלי' הראשוני' כמ\"ב ואין מתקדש בקדושת מ\"ב אלא דבר הראוי לאכיל' וכ\"כ הרע\"ב ז\"ל שם יע\"ש ולפי טעם זה נלע\"ד דאף בבוסר שהגיע לפול הלבן אין בו דין רבעי שהרי לענין מעשר כתב רבינו בפ\"ב מה' מעשר הל' ה' דעונת המעשרות הוא כשיגיעו הפירות לזרוע ולהצמח וכתב שהענבים עונתן למעשר הוא משיראה החרצן שלהן מבחוץ ובפירו' המשנה ברפ\"ק דמעש' ביאר דבר זה יותר דהיינו כשיתרככו ויזדככו כ\"כ זגי הענבים עד שיראו הגרעינים מבחוץ לרוב הימים שבתוכה יע\"ש ושיעור דבר זה ברור הוא שהוא כשהענבים הבשילו אשכלותיה יפה יפה עד שיראה הזג מבחוץ וכן נר' מבואר מדברי רבינו בפ\"ד מה' שביעית מ\"ח דתנן הבוסר משהביא מים אוכל בהן פתו בשדה הבאישו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בו בשאר שני שבועי חייבים במעשרות וכתב רבינו שם הבאישו שיהיו הגרעינים שבתוך הגרגרים נראין מבחוץ לרוב צחות הגרגיר כשיכנסו תוכו מים והביא ע\"ז הענין שם באישה מפני שהוא קרוב להתעפש ולהשחית כשיניחוהו ע\"כ הרי דעונת הבוסר למעשר הוא כשהבשילו הענבים עד שהן קרובים להתעפש ולהשחת ולפי' הר\"ש צ\"ל שם עד שיתחילו להתבשל יע\"ש ולפ\"ז נראה ברור שהבוסר כל עוד שלא התחיל להתבשל אפי' שהוא נקרא פרי לענין ברכ' כיון דלעונת המעשרו' בעינן פרי הראוי לזרוע ולהצמח כדנפק\"ל מקרא דתבואת זרעך ופחות מכן אינו מתקדש בקדושת מעשר גם לענין רבעי אינו חייב כמ\"ש רבינו דבעינן לו עד שיבואו לעונת המעשרות.
ומעתה מה שהוקשה לו למרן בכ\"מ בפ\"ט אמאי כתב רבינו בוסר ולא כתב סמדר לפי האמור אין כאן קושיא דאע\"ג דבוסר חשוב פרי לענין ברכה וכן לענין ערלה מחוייב בערלה הוא שהרי נקרא פרי מ\"מ לענין רבעי אינו מתקדש אלא שיבשלו ולכך יכול ליתנו במתנה כשהוא בוסר כיון שאין בו קדושת רבעי ואין אנו צריכין למה שנדחק הרב תיו\"ט בפ\"ה מה' מ\"ב ובפ\"ק דערלה מ\"ז דאע\"ג דרבעי נוהג בו מ\"מ יכול ליתנו במתנה כיון דעדין לא באו לעונת המעשרות דדבר זה לא ניתן ליאמר כלל דמאחר דרבעי נוהג בו והרי הוא קדוש בקדו' רבעי איך יכול ליתנו במתנה הרי מאחר שהוא ממון גבוה אינו יכול ליתנו במתנה כמ\"ש בקידושין דנ\"ד יעש\"ב." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e764a29480a2577ee5565ba1f416dbbd29bf19cc --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,49 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Second_Tithes_and_Fourth_Year's_Fruit", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אתרוג בשביעית אי אזלינן בתר חנטה וכן \n האתרוג בלבד משאר פירו' האילן הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית כו'. ע\"כ. משנה פ\"ב דמס' בכורים והובא מתני' זו בפ\"ק דקידושין ד\"ב ע\"ב על מה שהקשה בגמ' עלה דמתני' האשה נקנית בשלש דרכים פריך ליתני שלשה ושקיל וטרי בגמ' שם ולבסוף פריך והא דתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ליתני דברים ומשני משום דבעי מתני סיפא ולירק בדרך אחד כו' ע\"כ.
ואיכא למידק אמאי לא אקשי מרישא דהך מתני' דקתני תרומת מעשר שוה לביכורים בשתי דרכים דהשתא לא מצי משני משום דבעי מיתני סיפא ולירק בדרך אחד דהא לא תני תרתי משום חדא תרומה ואתרוג משום ירק ומצינו להרב הליכות עולם ד\"ק ע\"ב שכתב וז\"ל סוגיית הגמ' בהרבה מקומות להקשות ממשנה שיש לדחות בנקל ולתרץ והדר תו מקשה ממשנה שאין לדחות בריש קידושין והתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ליתני דברים ומרישא דהך הו\"ל לאקשויי דקתני תרומת מעשר כו' אלא שמפני שאותה של אתרוג נדחית בנקל כדדחי לה התם מה שאין רישא נידחית בכך מש\"ה פריך מינה שדרך הגמ' להקשו' תחילה דבר שיש לדחו' ולתרץ וכן בכל דוכתי עכ\"ל ולפי דבריו אלו לא ידענו אמאי בתר דמשני תלמודא לההיא דאתרוג דתני הכי משום סיפא לא אקשי מרישא דמתני' דתרומת מעשר ומקשי ממתני' דכוי דמתנייא בתר הכי ואולי משום דדא ודא חדא היא אקשי מינה ועיקר טעמו לא נאמר אלא למאי דלא אקשי מינה תחילה מקמיה ההיא דאתרוג ודוק.
והנה התוס' שם בד\"ה אתרוג שוה לאילן כתבו וז\"ל פי' הקונט' כו' ויש לנו נפקותא בדבר כו' אבל נטע אין רבעי ואפילו מדרבנן דכל המקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל ע\"כ ולזה הסכימו התוס' והרא\"ש והר\"י בר\"פ כיצד מברכין ולזה הסכים הר\"ן בפ\"ק דר\"ה ובסוף פרק קמא דקידושין ואולם הר' יונה בפ' כיצד מברכין כתב ע\"ש ר\"י דלא אמרו כל המקל בארץ הלכ' כמותו בח\"ל א\"ד גבי צלף אבל בשאר דוכתי לא יע\"ש ואין כונתו לומר דוקא גבי צלף דהא אשכחן נמי בשבת פ' תולין דקל\"ט ע\"א גבי כלאי הכרם דאמרו הכי אלא כונתו לו' דלא אמרי' בכל דוכתי אלא היכא דאשכחן לתלמודא בהדייא דקאמ' הכי ודעת רבי' בפ\"י מה' מ\"א דאין דין רבעי בח\"ל כלל ואפי' בכרם ומרן בש\"ע הל' ערלה סי' רצ\"ד ס\"ז לא הביא אלא סברת ר\"י שהביא הר' יונה דרבעי נוהג אף בח\"ל ואף בנטע וסברת רבינו ז\"ל באחרונה ושמעתי מפי קדוש מו\"ה המובהק מהר\"י נוניש נר\"ו שהקש' דבסי\"ז הסכים לסברת הרא\"ש ז\"ל דאין דין מבריך ומרכיב בח\"ל בערלה וטעם הרא\"ש ז\"ל הוא משו' דכל המקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל דקי\"ל כר\"א בן יעקב בח\"ל דדריש ונטעתם נטיעה דוקא ולא מבריך ומרכיב יע\"ש עיין בסוף פ\"ק דקידושין דל\"ט ואיך לא חש לס' האומרים דלא אמרו כל המקל בארץ אלא דוקא צלף והיא הסברא ראשונה שהביא כאן בס\"ז וכעת צריך ישוב קצת כ\"ע התוס' שם ואי מדרבנן כ\"ע מודו דנוהג בשאר אילנו' ה\"ה בח\"ל דרבעי נוהג מדרבנן כו' ע\"כ והקשה מו\"ה הנז' דבסוף פ\"ק דקידושין דל\"ט אמרינן דכלאי זרעים אינו נוהג בח\"ל ואפי' מדרבנן משום דבארץ לא אסיר בהנאה ואף גבי כרם רבעי נמי דלא אסיר בהנאה בארץ דומייא דמעשר שני דמיניה ילפינן ליה למה יאסר מדרבנן בחוצה לארץ ואיהו מפרק לה דבהנאה דנקט תלמודא התם לאו דוקא דהא באכילה נמי שרי כלאי זרעים בארץ כמו שכתב רבינו בפ\"א מה' כלאים אלא אגב דבכלאי הכרם נקט אסיר בהנאה קאמר נמי גבי כלאי זרעי' דלא אסיר בהנאה וא\"כ כרם רבעי דבארץ אסיר באכילה אסיר בח\"ל מדרבנן את\"ד.
כ\"ע ומה שפי' הקונט' כו' ולא דק כו' עכ\"ל הנה התוס' בפ\"ק דר\"ה די\"ד ובפ' לולב הגזול דל\"ט הקשו קושייא זו ותירצו דהא דאזלינן בירק בתר לקיטה היינו כשלא נגמר גידולו בשישית אבל נגמר גידולו בשישית שרו ושוב הוקשה להם שם וז\"ל ומיהו קשה מאתרוג דבסמו' דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט\"ו דאידך שבט ומשמע משום דמספקא ליה אי אזלינן בתר חנטה באתרוג כר\"א או בתר לקיטה כר\"ג אלמא דאזלינן בתר לקיט' אע\"ג דנגמר הפרי כבר דהרי חנט בשבט של שנה שעבר' ולא נלקט עד שבט אחר עכ\"ל ודבריהם תמוהים דכיון דהחנטה היה קודם ט\"ו בשבט והלקיטה אחר ט\"ו בשבט שפיר נהג בו שני עשורים מספקא אי אזלינן בתר חנטה למעשר כר\"א או בתר לקיטה כר\"ג ואף דעובדא דר\"ע הוה שלקטו אחר שנה שלימה משעה שחנט כבר אמרו בגמ' דמעשה שהיה כך היה וה\"ה קודם ועוד דס\"ס כיון דבשנה שחנט לא נגמרו הפירי שפיר אזיל בתר לקיטה אפילו לקטו אחר זמן רב וכבר עמדו בזה רש\"ל והח\"ה והמע\"ח ודברי מהר\"מ בן חביב בזה יש בהם מן הקושי ומו\"ה נר\"ו אמר דהתוס' ז\"ל קשייא להו מדרבינא דאמר בתר הכי פריך ותני לא אחד בשבט היה אלא ט\"ו בשבט היה דמשמע דלא חדית טפי מר' חנינא דלקיטה היה בט\"ו בשבט ולא קודם אבל במ\"ש ר' חנינא דהחנטה היה קודם ט\"ו בשבט דאידך שבט דאשתקד לא אכפת ליה מידי דלא למימר הכי וע\"ז הוקשה להם שפיר דא\"כ נמצא דקודם ט\"ו בשבט של שנת הלקיטה הרי נגמר הפרי דשעת חנטה עד שעת הלקיטה יש יותר משנה ואיך אזל בתר לקיטה למעשר את\"ד ולדידי מ\"ש רש\"ל ז\"ל בזה הן הן אמיתות כונת דברי התוס' וידוקדק לפי דרכו מ\"ש ומשמע משום דמספקא ליה כי לכאורה לא ידענו משמעות זה מהו כי בפירושא איתמר בגמ' וע\"פ דרכו הנה נכון יע\"ש.
כתבו עוד התוס' שם בא\"ד וההיא דפרק מקום שנהגו בספיחים שגדלו בשביעית ואליבא דר\"ע כו' הנה הרב מע\"ח בפ' מקום שנהגו כתב וז\"ל ק\"ק לר\"ע דס\"ל דספיחים אסורים בשביעית ואפילו קודם הביעו' והא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דבשלמא הא דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור ל\"ק לחכמים די\"ל כמו שפי' רש\"י בפרשת בהר לא תקצור מן המשומר אבל אתה קוצר מן המופקר אבל לר\"ע קשה והעולם מיישבין זה דר\"ע דס\"ל דספיחים אסורים היינו מן המשומר אבל מן המופקר ה\"נ דמותר והוא ז\"ל דחה דבריהם דא\"כ לרבנן דר\"ע קודם הביעור אפילו מן המשומר מותרים וכתוב דאומר את ספיח קצירך לא תקצור צריך לדחוק דמיירי לאחר הביעור והוא דוחק ועוד דבהדייא כתב הרא\"ם בפ' בהר דלר\"ע אסורים בכל ענין לכך נראה לי דר\"ע מפרש קרא דוהיה שבת הארץ לכם לאכלה בפירות האילן כו' יע\"ש וישוב העולם שכתב הרב ז\"ל ודחאו בשתי ידים מצינו להם סמוכות בדברי התוס' פ\"ק דר\"ה ד\"ט ע\"א ד\"ה וקציר של ז' כו' שכתבו וז\"ל דוקא אורחיה אסור לקצור אבל על ידי שינוי מותר אפי' בשביעית כדאיתא בת\"כ דדריש ואת ענבי נזירך לא תבצור כדרך הבוצרים והא דתניא בת\"כ מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופק' מופק' נמי לא שרינן אלא ע\"י שינוי ומשומ' אפי' ע\"י שינוי אסו' עכ\"ל הרי שכתבו דאפי' לר\"ע דקאמ' קרא דבחריש ובקצי' תשבות מיירי בקציר של שביעי היוצא למוצאי שביעי דע\"י שינוי שרי ואפי' בשביעית וע\"כ לומר דטעמא דידהו משום דמשמע להו דע\"כ לא אסר ר\"ע אלא מן המשומר ולא מן המופקר ולהכי ע\"י שינוי דמחזי כהפקר שרי ומיהו לדידי הא ודאי בורכא היא דאין כונת התוס' לומר הכי גבי ספיחים של קציר אלא לגבי פירות האילן דהא הת\"כ דמייתו הם ז\"ל מיירי בענבים דהכי דרשו גבי ואת ענבי נזירך לא תבצור כדרך הבוצרים אבל קרא דאת ספיח קצירך לא תקצור מיירי לעולם ואפי' קוצר שלא כדרך קצירה דאל\"כ אמאי לא דרשו זה בקרא דאת ספיח קצירך לא תקצור ושיעור דבריהם כן הוא דתחילה כתבו דאף לר\"ע דדריש בחריש ובקצי' בקצי' של מוצאי שביעי' לא אסר אלא שלא ע\"י שינוי אבל ע\"י שינוי שרי במוצאי שביעית דומייא דפירות האילן בז' דע\"י שינוי שרי כדדריש בת\"כ גבי קרא דואת ענבי נזירך וא\"כ אית לן למימר דע\"כ לא אסר קרא קציר של מוצאי שביעי' אלא דומייא דפירו' האילן בשביעי ולא דומייא דקציר של שביעית והמכריחינו לומר כן הוא הסוגיי' שבפ\"ק דמנחות ד\"ה דהוה בעי למילף בברייתא דטריפה אסורה לגבוה מק\"ו דבעלת מום דשרייא להדיוט ודחי מנח' העומר תוכיח דאסיר להדיוט ושרי לגבוה ופרכינן בגמרא מה למנחת העומר שכן מתרת החדש ומוקי לה בשביעית דאסי' החדש ואפי\"ה שרי מנחת העומר ופרכינן דאכתי מתרת ספיחי שביעית ומשנינן כר\"ע דאסר ספיחי שביעית יע\"ש והשתא אם איתא דספיחי שביעית לר\"ע שרו מן המופקר וע\"י שינוי אכתי לא משני מידי דהא שרו ספיחים אלו ע\"י מנחת העומר אלא ודאי דלר\"ע לעולם אסיר ועיין להר\"ש בפ\"ט דמסכת שביעית סוף משנה ראשונה.
ומה שכתב הרב מע\"ח ז\"ל דלר\"ע קרא דוהיתה שבת הארץ מיירי בפירו' האילן כי היכי דצ\"ל לדידיה קרא דולבהמתך ולחיה אשר בארצך דדרשינן כלה לחיה כו' עיין להר\"ש שם בפ\"ט דשביעית שכתב כן וכן מתבאר מדברי התוס' בפ' אלו עוברין דנ\"ו דלר\"ע פירות האילן שרו בשביעית ולא אסר אלא בספיחין של קציר דוקא וכיון שכן יש לתמוה על הרב קרבן אהרן שכתב בפ' בהר עלה דאמרינן התם את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר לא תבצור כדרך הבוצרים כו' כתב הוא ז\"ל וז\"ל מכאן סמכו לפי שאין איסור ספיחין מן התורה אלא מדרבנן לזה אמר דעל קרא דא סמכו חכמים לאסור אותם ולזה לא אמר מכאן אמרו או מכאן למדו אבל הרמב\"ן והרא\"ם סברי דברייתא זו אתייא כר\"ע דאמר דלא תקצור בכל אופן משמע ומ\"ש לא תבצור כדרך הבוצרין אתייא אליבא דחכמים ופלוגתייהו מייתי בפ\"ק דקידושין בקרא דהן לא נזרע עכ\"ל וכל דבריו תמוהים דמ\"ש תחילה דלפי שאין איסור ספיחים אלא מדרבנן לכך אמר מכאן סמכו ולא אמר מכאן למדו לא אדע שכו'ל מה יענה הרב לההיא דלקמן גבי קרא דהן לא נזרע דקאמר ר\"ע מכאן סמכו חכמים על הספיחים אע\"ג דלדידיה אסורים מן התורה. ואולי יאמר דאגב הך דהכא דנקט האי לישנא כיון דהוי דרבנן נקט נמי התם כי האי לישנא אע\"ג דהוי דאורייתא גם מ\"ש עוד דלדברי הרמב\"ן והרא\"ם דמפרשי לה כר\"ע מ\"ש לא תבצור כדרך הבוצרים אתיא כחכמים דהא לר\"ע אסורין לעולם הוא דבר מתמיה שהרי כבר כתבנו דאף ר\"ע אזיל ומודה בפירות האילן דשרו בז' וקרא דלא תבצור דמיירי בענבים שפיר מדריש לדידיה כדדרשי ליה רבנן ואין ספק דמשו\"ה כתבו הרמב\"ן והרא\"ם דהך דרשא דת\"כ אתי אליבא דר\"ע דאי כרבנן אמאי לא דרשו הך דרשא דלא תבצור כדרך הבוצרים גבי קרא דואת ספיח קצירך לא תקצור אם לא דאתי כר\"ע דספיחי שביעית אסו' לעולם דהשתא לא מצי למדרש הכי אלא דוקא גבי לא תבצור דמיירי בפירות האילן באופן שדבריו תמוהים ומ\"מ דבריו יש להם סמוכות מדברי התוספות בפ\"ק דר\"ה ד\"ט ד\"ה וקציר וכבר עמדנו על דבריהם ועיין בדברי מרן כ\"מ ז\"ל פ\"ד מה' שמיטה שגם הוא ז\"ל סובר כדברי הרב ק\"א דהך ת\"ך אתי כרבנן דר\"ע.
ולענין הלכה רבינו בפ\"ד מהלכות שמיטה פסק כרבנן דר\"ע דאין הספיחין אסורין מן התו' אלא מדרבנן ואיכא למידק למה לא פסק כר\"ע דבפסחים פרק א\"ע דנ\"א משמע דהלכה כר\"ע דמוקמינן פלוגתייהו דר\"ש ורבנן גבי ספיחי כרוב אליבא דר\"ע ואמרינן התם דא\"ל ר\"י ן' לקוניא ן' אלעזר ספיחי כרוב בפני אכיל שלא בפני לא תיכול דהלכה כרבנן דר\"ש אליבא דר\"ע ותו איכא למידק שרבינו לא חילק בין ספיחי כרוב לשאר ספיחין וכתב דכולן אסורים ואילו מאותה סוגיא משמע דלרבנן דר\"מ ספיחי כרוב מותרין דלדידהו הוי גזרה לגזרה דמש\"ה הוצרכו לאוקומי פלוגתייהו דר\"ש ורבנן אליבא דר\"ע לפי' ר\"ת בספיחי ז' ולפי' רבינו נסים בספיחי שביעית היוצאין למוצאי ז' ובשניהם כתב רבינו שם בפ\"ד דכולם אסורים ומפי מורי הרב מהרי\"ן ז\"ל שמעתי דרבינו קשיתיה לדידיה קושית הר\"ש בפ\"ט דשביעית דכיון דספיחי' אסו' היכי קתני מתני' הפיגם והירבוזין וכן ההיא מתני' דהאומר לחבירו הילך איסר זה ולקט לו ירק וכן ההיא דפ\"ז לוקח ירקות שדה ובנו מוכר על ידו דכולהו שרו ספיחין בז' והר\"ש שם נדחק דמיירי בספיחין של ערב שביעית שנכנס לז' אמנם רבינו ז\"ל לא ניחא ליה בהכי ומשמע ליה דכולהו הני מתני' אתו כרבנן דר\"ע דס\"ל ספיחין אסורים מדרבנן משום גזרה שמא יזרע ויאכל ויאמר שהן של ספיחין ולהכי כל שהן ספיחין שאין דרך בני אדם לזורען כגון הגדלין בנהרות ובמדברות לא גזרו עליהן כמ\"ש בפ\"ד מה' שמיטה ובהכי איירו כל הני מתני' וכ\"כ הרמב\"ן בפירוש התורה בפ' בהר ע\"פ את ספיח קצירך אחר שכתב תירוץ הר\"ש לכל הנהו מתני' דלעיל כתב וי\"א דכל אלו הנזכרים וכיוצא בזה שאין דרך בני אדם לזורען אבל הן מאליהן יוצאים בהרים ובנהרו' אין בהם איסור ספיחין כלל אעפ\"י שצמחו בז' שלא גזרו אלא בנזרעין כדי שלא יבא לזורען כו' עכ\"ל וזו היא שיטת רבינו שכתבנו אמנם לר\"ע דס\"ל דאיסור ספיחין מן התורה אין לחלק ביניהם וכיון דכל הנהו מתני' אתו כרבנן דר\"ע קבע הלכתא כוותייהו ולדידיה משמע ליה דמש\"ה אוקי תלמודא לר\"ש ורבנן כר\"ע דאי ס\"ל כרבנן דר\"ע לא הו\"ל לאפלוגי בספיחי כרוב לבד דאף בפיגם והירבוזין וכל הנהו דמני במתני' נמי איבעי להו לפלוגי אי גזרינן בהו אטו שאר ספיחין או לא ומש\"ה הוצרך תלמוד' לאוקומי לר\"ש ורבנן אליבא דר\"ע והשתא לדידן דקי\"ל כרבנן דר\"ע דגזרו בכל הספיחין משום גזרה דשמא יזרע בז' אית לן למפסק כרבנן דר\"ש דאסרו בספיחין ואפי' בספיחי כרוב אע\"ג דדמו לאילן משום גזירה דשמא יזרע את\"ד מו\"ה נר\"ו.
ולדידי נ\"ל דרבינו משמע ליה דמש\"ה קאמר תלמו' וכולהו אליבא דר\"ע משום דאליבא דר\"ע דוקא הוא דאיכא למימר דבספיחי כרוב שרי כיון דדמי לאילן דאיהו נפקא ליה איסור ספיחין מקרא דהן לא נזרע וכן מקרא דואת ספיח קצירך ומש\"ה איכ' למימר דספיחין דזריעה וקצירה הוא דאסר הכתוב ולא ספיחי כרוב שדמו לאילן אבל לרבנן דר\"מ דאיסור ספיחין אינו אלא משום גזרה שמא יבא לזרוע כשיטת רבינו מהיכא תיתי לחלק בין ספיחי כרוב לשאר ספיחין וכיון שהוא ז\"ל קבע הלכתא כרבנן דר\"ע לא חילק ביניהם.
עוד כתבו התוספות שם בא\"ד והשתא לז' שוה לירק דאי כירק אזלינן בתר רוב גדול עכ\"ל. הנה הר\"ש בפ\"ט ממסכת שביעית דחה שיטה זו מהא דאמרי' בפ\"ק דר\"ה לקט לו ירק ערב ראש השנה עד שלא תבא השמש וחזר ולקט משתבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה לזה וכה\"ג נמי תניא התם גבי אתרוג בתר לקיטה משמע שהכל תלוי בלקיטה ולא בגדול ושוב כתב דשמא יש לחלק בין למעשר בין לשביעית יע\"ש וע\"פ דבריו ז\"ל בין תבין דברי מרן כ\"מ בפ\"ד מה' שמיטה הלכה י\"ב במ\"ש הירק בשעת לקיטתו כו' פ\"ק דר\"ה אמרינן הכי לענין תרומה ומעשר ומשמע לרבינו דה\"ה לענין ז' עכ\"ל ולכאורה יש לתמוה למה זה הוצרך הרב ללמו' דין שביעית מדין מעשר והוא מבואר במשנתינו לענין ז' ששנינו אתרוג שוה לאילן בג' דרכים לערלה ולרבעי ולשביעית כנראה בהדיא דמשו' דשוה לאילן הוא דאזלינן בתר חנטה לשביעית משא\"כ בירק דאזלינן ביה בתר לקיטה אמנם ע\"פי האמור שפתי מרן ישמרו דעת שהוא ז\"ל דקדק בדברי רבינו שדעתו כדעת הר\"ש דבירק אזלינן בתר לקיטה ולא בתר רוב גדול שהרי אחר שכתב בהל' י\"א גבי האורז והדוחן כו' דאזלינן בהו אח' גמר פרי כת' דין זה דבירק אחר לקיטה ואי ס\"ל דאזלי' בתר רוב גדול הו\"ל לכתוב דין זה בדין האורז ששניהם שוים דהיינו גמר פירי אלא ודאי דלדידיה דרבינו ז\"ל משמע ליה דבירק אזלינן בתר לקיטה ולא בתר רוב גדול וזה לא שמענו ממתני' דאתרוג שוה לאילן וכמ\"ש התוס' אלא מההיא דפ\"ק דראש השנה דאתמר לענין מעשר וכסבר' הר\"ש ולהכי ציין הוא ז\"ל אותה סוגייא דפר\"ק דר\"ה דמינה משמע הכי כמ\"ש הר\"ש ז\"ל ודוק.
עוד כתבו התוספות שם בפ\"ק דקדושין ד\"ג ד\"ה מה ירק כו' ואע\"ג דמעשר ירק דרבנן כו' הנה שיטת רש\"י והתוספות הכא ובדוכתי טובא דמעשר ירק ואילן הוא מדרבנן ואיכא למידק מעובדא דר\"ע דמייתי תלמודא בפ\"ק דראש השנה די\"ד שליקט אתרוג בא' בשבט ונהג בו שני עשורין לדעת ת\"ק דברייתא משום דמספקא ליה אי הלכה כב\"ש דראש השנה לאילנות בא' בשבט או כב\"ה בט\"ו בשבט ולכך נהג בו שני עשורין מספקא ולדעת ר\"י בר יאודה משום דמספקא ליה אי הלכה כר\"ג דאתרוג לענין מעשר אזלינן ביה בתר לקיטה כירק או כר\"א דבתר חנטה ולהכי מספקא עשר שני עשורין והשתא כיון דמעשר פירות דרבנן הוא הא קי\"ל ספקא דרבנן לקולא ולמה זה עשר שני עשורין ואין לומר דמשום דמעשר אית ליה עיקר מן התורה החמירו בספקו על דרך שכתבו התוספו' בפ\"ק די\"ט לענין אין מבטלין איסור יע\"ש שהרי כתב הר\"ב מ\"ל בפ\"ד מה' בכורות דלענין ספקא דרבנן לקולא לא אמרינן הכי יע\"ש בתוך התשובה ולשיטת הר\"ב של\"הג הביא דבריו מרן החבי\"ב בספר כנ\"הג א\"ח סימן ק\"ס בכללי ספקא דרבנן לקולא דמשמע ליה דכל דמאי דמספקא לן מאי אמור בה קמאי אזלינן אפילו בספקא דרבנן לחומרא ניחא דהתם נמי אמרינן דר\"ע ספוקי מספ\"ל מאי קא' ב\"ה אי בא' בשבט אי בט\"ו בשב' וכיון דמספ\"ל מאי אמו' בה קמאי שפיר נהג בו שני עשורין ואע\"ג דתלמוד' לא קאמר הכי דר\"ע ספוקי מספ\"ל מאי קאמרי ב\"ה מתוך קושיא זו אפשר דה\"ה דהוה מצי לאקשויי הא נמי וחדא מינייהו נקט אמנם לשיטת החולקים על הר\"ב של\"הג קשה מה יענו להא דהכא ואפשר דס\"ל כשיטת הר\"ן שכתב בפרק ע\"פ שכתב גבי מאי דאמרינן התם והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי כולהו בעו הסיבה וז\"ל ואע\"ג דבעלמא קי\"ל איפכא אמרינן כל ספקא דרבנן לקולא כו' נ\"ל דע\"כ למעבד הסיבה בכולהו דאי נזיל לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני ואי נקל בתרווייהו הא מעקרא מצות הסיבה לגמרי עכ\"ל.
והשתא ניחא נמי הא דר\"ע דמה\"ט נהג בו שני עשורין ואף למ\"ש הר\"ב מש\"ל ז\"ל בפ\"א מה' מגי' די\"א דע\"כ לא כתב הר\"ן כן אלא דוקא כשהס' הוא בתקנת חכמים דאז כדי שלא תעקר תקנתם צריך לקיים בכל מאי דאפשר שתיקנו כגון במצות הסיבה דאי אמרת דדוקא קמאי צריכי הסיבה את\"ל דתקנת חכמים היתה בכסי בתראי נמצא שנתבטל תקנת חכמים מכל וכל וכן איפכא אבל כשתקנת חכמים במקומה עומדת נהי דלא מהני טעמא דס' של דבריהם לפוטרם מכל וכל מיהו מהני האי טעמא להקל עליו בחדא ולחייבו בחדא דבהכי ניחא ליה מ\"ש הר\"ן בפ\"ק דמגילה גבי עיירות המסופקו' שלא יקראו אלא בי\"ד ולא בשניהם דומיא דהסיבה דארבע כוסות משום דתקנת חכמים קיימת וא\"כ ה\"נ כיון דתקנת חכמים במעשר פירות אינה נעקרת מכל וכל ובמקומה עומדת אכתי קשה למה נהג ר\"ע שני עשורין דבחדא מינייהו סגי דומיא דקריאת המגילה גבי עיירו' המסופ' מיהו אכתי י\"ל דנ\"ד דמי לההיא דהסיבה דנהי דתקנת חכמים בענין מעשר פירות במקומה עומדת מיהו תקנה זו שתיקנו ג\"כ שר\"ה שלהם יהיה בא' בשבט או בט\"ו בשבט למר כדאית ליה כי מספ\"ל לר\"ע מאי קאמרי ב\"ה אי בא' בשבט או בט\"ו בשבט מספקא אית ליה להחמיר ולנהוג בשניהם דהא אי עביד בחד מינייהו לבד את\"ל דב\"ה לא אמרו הכי נמצא תקנת ב\"ה לענין זה נעקרת מכל וכל וכן לר\"י בר יאודה דמפרש טעמא דר\"ע משום דמספ\"ל גבי אתרוג אי אזלינן ביה בתר לקיטה כירק כדברי ר\"ג או בתר חנטה באילן כדברי ר\"א מספקא נמי נהג בו שני עשורין משום דאי עביד כחד מינייהו את\"ל דהלכה כמ\"ד איפכא נמצא תקנת חכמים בדבר זה נעקרת מכל וכל ודוק.
ודע כי לעיקר קושיית הר\"ב מש\"ל ע\"ד הר\"ן ממ\"ש גבי עיירות המסופקות דמספקא אין קורין אלא בי\"ד ולא בשניהם דומיא דהסיבה. היה אומר מורי ורבי הרב המו' מר יאודה אשכנזי הריני כפרת משכבו דשניא היא הא דעיירות דספק זה יכול היה להסתפק למתקני התקנה עצמה שאמרו שמוקפות חומה בימות יהושע ב\"ן שיקראו בט\"ו ושאינן מוקפות בי\"ד ולא יתכן שבזמן ההוא לא היה עיר מסופק אצלם אם היא מוקפת מימות יאושע ב\"ן או לא ואפי' לא היתה עיר בספק אצל מתקני התקנה כיון שהדבר מצוי שברוב הימים יפול בהם הספק אלו היתה דעתם דמספקא יקראו בשניהם היה להם לתקן כן בפי' כמו שתיקנו למוקפין בט\"ו ולשאינן מוקפין בי\"ד כך היה להם לתקן למסופקות בשני הימים ומדלא תיקנו אלא שני הימים הללו דוקא ש\"מ דבכלל אלו היה העיר המסופקת משא\"כ גבי הסיבה דהספק הוא אצלינו מאי אמור בה קמאי ולא אצלם להכי מספקא מחמרינן בשניהם אלו דבריו נ\"ע ודפח\"ח ועיין במ\"ש אנן בעניותי'ן בספרי הקטן שרשי הי\"ם ח\"א שורש אין מע\"המ דל\"ב ע\"ד וד\"ך ע\"ב.
עוד כתבו התוס' שם בא\"ד ושמא י\"ל דהא דאזלינן ביה בתר חנטה לשביעית היינו דוקא לחומרא כגון אם חנט בשביעית ונלקט בשמינית עכ\"ל והקשה הרב עצמות יוסף דא\"כ מאי פריך תלמודא בפרק לולב הגזול דל\"ט ע\"ב למאי דמוקמינן התם מתני' דהלוקח לולב מחברו ובשביעית נותן אתרוג במתנה בלולב של ששית הנכנס לשביעית ופרכינן א\"ה אתרוג נמי ומשנינן אתרוג אזלינן ביה בתר לקיטה כירק והדר פריך והא בין לר\"ג בין לר\"א לענין שביעית אזלינן ביה בתר חנטה דתנן אתרוג שוה לאילן והשתא לפי דבריה' דמאי דאזלינן בתר חנטה היינו לחומר' מאי קושיא דהא שפיר מצי אתי ההיא מתני' כר\"ג ומאי דאזיל איהו במתני' בתר חנטה היינו לחומרא וכמו כן הוקשה לו דבפ\"ק דר\"ה דט\"ו אמרו דרבה ורב המנונ' ור\"י ור\"ל ס\"ל דאתרוג בת ו' הנכנס לז' לעולם ששית ופטורה מן הביעור והוא ז\"ל תירץ בזה דברים שאי' ראוים אליו ולמאי דק\"ל מההיא דרבה ורב המנונא ישבו מן הישוב דודאי אף התוספות ז\"ל לא כתבו דאזלינן בתר חנטה לחומרא אלא לר\"ג דוקא דלדידיה הוא דק\"ל אמאי אזיל בתר לקיטה למעשר ובתר חנטה לשביעית ואדרבא לענין שביעית הוה לן למיזל בתר לקיטה כיון דהקש דמה גורן ויקב לענין שביעית אתמר באם אינו ענין אבל לר\"ע דלא שנא ליה בין מעשר לשביעית ובכולהו אזיל בתר חנטה כאילן ודאי דמעיקר דינא הוא ולא משום חומרא והשתא ההיא דרבה ורב המנונא כותיה דר\"א ס\"ל ומש\"ה אזלו בתר חנטה ואפילו לקולא וכן מבואר שם בדברי התוס' בד\"ה יד הכל דמאי דמפרשינן טעמא דרבה דפטר באתרוג בת שישית הנכנס לז' משום שיד הכל ממשמשין אינו אלא לר\"א דס\"ל דאתרוג שוה לאילן לכל דבר דלמאי דסבר אבטולמוס משום ה' זקנים דאתרוג בתר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית והיא סברת ר\"ג לא היה צרי' לטעם זה יע\"ש ועיין.
ולענין הלכה רבינו בפ\"ד מה' שמיטה ויובל לא השוה מידותיו שכתב דאתרוג בת ו' שנכנס לז' לענין מעשר חייב דאזלינן ביה בתר חנטה ולענין שביעית כתב דאזלינן ביה בתר לקיטה וחייב בביעור וטעמו ביאר מרן דמספקא ליה בין לענין מעשר בין לענין ז' אי הלכה כמ\"ד בתר לקיטה או בתר חנטה ולהכי אזיל בשניהם לחומרא יע\"ש ואינו מחוור שאם כדבריו דמשום ספקא אי אזלינן בתר לקיטה או בתר חנטה הוא שפסק שחייב במעשר א\"כ למה זה בפר\"א מה' מעשר שני לענין מעשר שני ומעשר עני פסק שאינו חייב אלא בא' משניהם בזמן הלקיטה או מעשר עני או שני ואלו בגמ' אמרינן דר\"ע מש\"ה נהג בו שני עשורין דמספק\"ל אי כר\"ג אי כר\"א וכבר הוקשה לו כן למהר\"מ ן' חביב בחידושיו לפרק לולב הגזול ולדידי ק\"ל תו דאיך יתכן דמשום דמספ\"ל אזיל לחומרא בשניהם דבשלמא לענין ביעור ניחא דמשום ספקא אזיל לחומרא ופסק דחייב לבער כדין פירות שביעי' אבל לפ\"ז הי\"ל לפטור ממעשר דהא בפ\"ק דר\"ה לפום מאי דלא אסיק אדעתיה אביי דטעמ' דרבה דפטר ממעשר באתרוג בת ששית הנכנס לז' משום דיד הכל ממשמשין בו קאמר בשלמא סיפא לחומרא ופי' רש\"י הא דקאמרת בת שביעית הנכנס לשמינית פטורה מן המעשר וחייבת בביעור אע\"ג דסתרה לרישא בבת ששית הנכנס לז' שאמרה פטורה מן המעשר אלמא אזלא בתר לקיטה לא קשיא דספו' מספ\"ל אי אזלינן באתרוג בתר חנטה לענין ז' או בתר לקיטה כמעשר ואזלא לחומרא דשביעית דאורייתא וספקא דאורייתא לחומרא יע\"ש ובדברי התוספות הרי דכל דמספ' חייב בביעור משום חומרא פטור מן המעשר ממילא וה\"נ הי\"ל לרבינו לומר שחייב בביעור ופטור ממעשר מספקא ועוד דאחר דכל הנהו אמוראי משמע להו דגבי אתרוג אזלינן ביה בתר חנטה לעולם איך מספ\"ל לרבינו כמאן הלכתא.
אמנם הדרך הנכון בדעת רבינו הוא מ\"ש מורי הרב המו' מהרי\"ן שדעת רבינו הוא דהא דאמר ר\"י ור\"ל דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית לעולם ששית היינו לענין מעשר ולא לענין שביעית דאי לענין ז' נמי תיקשי ליה לר\"י סתם מתני' דפרק לולב הגזול גבי הלוקח לולב מחבירו בשביעית דסתם לן תנא כמ\"ד אתרוג בתר לקיטה לז' כדמפרשינן בגמ' ובעלמא פרכינן לר\"י ומי אמר ר\"י הכי והא אמר ר\"י הל' כסתם משנ' והכא לא חזינן לתלמוד' דפריך הכי כי ע\"כ צרי' לומר דלענין מעשר הוא דקאמר ולעולם דקאמר היינו בין שהיה כפול בששית ונעשה ככיכר בשביעית בין שהיה כיכר בו' ונתגדל מעט בשביעי' כמ\"ש מהר\"מ ן' חביב בפרק לולב הגזול מיהו לענין שביעי' ס\"ל לר' יוחנן דאזלינן לחומרא וחייב בביעור דהא לפום סתמא דפרק לולב הגזול אזלינן בתר לקיטה ולפום מתני' דבכורים משמע דבין לר\"א ובין לר\"ג לענין ז' אזלינן בתר חנטה ובעלמא כי אית לן תרי סתמי דסתרי אהדדי וליכא למימר סתמא קמייתא עדיפא או סתמא בתרא עיקר כי הכא דבתרי סדרי אין סדר למשנה ואזלינן לחומרא כמ\"ש מרן המלך שלמה בספר יבין שמועה כלל ס\"ג וה\"נ אזלינן לחומרא לענין ז' וחייב ולענין מעשר הוא דקאמר ר\"י דחייב ומיהו דוקא לענין מעשר דששית הנכנס לז' אבל לענין מעשר שני ועני ודאי דבתר לקיטה אזלינן והיינו ההיא דר\"ג דבכורים ורבותינו שבאושא שאמרו דאתרוג בתר לקיטה למעשר ור' יוחנן לא נקט אלא באתרוג בת ששית הנכנס לז' דבהא דוקא הוא דאמר שמחייב במעשר מה שאין כן בשאר שנים דכיון שחייב במעשר דעני או מ\"ב דיי בא' והשתא הא דאמר אביי בשלמא סיפא לחומרא עכ\"ל דלרבה דוקא קאמ' דמהכא לא קשיא דמצית אמרת דהיינו לחומרא אמנם לר\"י לא ס\"ל הכי אלא משמע דאפ\"ה חייב במעשר מספקא.
וכשאני לעצמי הנה מקום איתי ליישב ע\"פ דרך זה דעת רבינו באופן אחר וליישב ג\"כ מה שיש לגמגם עוד בדבריו בפ\"א מה' מ\"ב שלא כתב דאתרוג בת ז' הנכנס לח' דחייב בביעור דאזלינן בתר חנטה לחומרא וה\"ט דמשמע ליה לרבינו דהלכה כסתמא דסוכה דאזיל בתר לקיטה לז' בין להקל בין להחמיר דסתמא דבכורי' לא חשיבא סתמא כיון דבפירושא אתמר דברי ר\"ג ודברי ר\"א ואע\"ג דלשניהם משמע דאזלינן בתר חנטה לא חשיבא סתמא הואיל ולאו בסתמא אתמר ולענין מעשר פסק כר\"י ור\"ל באתרוג בת ששית הנכנס לז' דוקא כדאתמר בגמרא ולגבי שאר מעשרו' דמ\"ב ומ\"ע פסק כר\"ג דאזיל בתר לקיטה וכרבותינו שבאושא יע\"ש ודוק." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שורש דין פדיון נטע רבעי הרוצה \n לפדות נטע רבעי כו' ואין פודין במחובר והרי הוא ממון גבוה לפיכך אינו נקנה במתנה. זה לי ימים שנשאלתי מאת הגביר הח\"ר חיים מירקאדו הלוי נר\"ו אם יכולין לפדו' נטע רבעי כשהגפן עדיין היא בוסר ולא הבשילו אשכלותיה ענבים.
תשובה ראיתי להטור ז\"ל בי\"ד ר\"ס רצ\"ד שכתב שהגרעינין והקליפין והנץ והזגים והגרעי' של ענבים ותמד העשוי מהם והפגים והתמרים שאינם מתבשלים והענבים שלקו ואינן נגמרים בבישולם כולם חייבים בערלה ופטורים מנטע רבעי ע\"כ וכתב מרן ב\"י דמ\"ש רבינו כולם חייבים בערלה ופטורים מנטע רבעי נראה שחוזר אפי' לפגים ולתמרים שאינן מתבשלים שגם הם מותרים ברבעי ושכן משמע מדתניא פרי אתה פודה ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגים עכ\"ל הנה מבואר יוצא דבוסר פטור מרבעי ולא בעי פדיון.
ואולם אכתי י\"ל דדוקא בוסר שלא הגיע לפול הלבן הוא דפטור משום דלאו עיקר פרי הוא דלענין ברכה נמי אינו מברך ב\"פ העץ כי אם בפ\"הא וכמ\"ש הרא\"ש והתוס' בברכו' דל\"ו ע\"ב וכ\"פ הטור א\"ח סי' ר\"ב אבל כשהגיע לפול הלבן דמברך בפ\"הע אפשר לומר דפרי גמור הוי לענין פדיון נטע רבעי וכן ראיתי למרן כ\"מ כאן עמ\"ש רבינו דנטע רבעי אינו ניתן במתנה אא\"כ נתנו בוסר והקשה לו ז\"ל דלא הול\"ל בוסר דמשמע אפי' גדול כפול הלבן וכשהוא כפול הלבן הרי הוא כפרי גמור לענין ברכה אלא הכי הול\"ל שהוא נותנו כשהוא סמדר יע\"ש. וכן ראיתי להתי\"ט בפ\"ק דערלה מ\"ז ד\"ה סמדר שכתב דהבוסר דין נטע רבעי יש לו וכ\"כ בפ\"ה מהל' מ\"ה ד\"ה ובין שניתן לו במתנה יע\"ש ולפ\"ז נראה לענין דינא שאין לפדות נטע רבעי בבוסר אלא כשהגיע הבוסר לפול הלבן ושיעור הפול הלבן כתב מרן בשולחן ערוך אורח חיים סי' ר\"ב שאין אנו בקיאין בו הלכך צריך שימתין עד שיהיה גדול ביותר ומדברי התוס' בגיטין דל\"א ע\"א ד\"ה ובשעת כניסת מים נראה מבואר דכל שנכנס לחלוחית בבוסר שיכול לעצור מהן כל שהוא הרי הוא בוסר גמור ויצא מכלל סמדר כן נראה לי ומ\"מ אכתי דן אנכי דאף כשהגיע הבוסר לשיעור זה של פול הלבן אין פודין אותו והיינו טעמא דחזינא לרבינו בפי' המשנה בספ\"ק דערלה מ\"ח שכתב דכל הני דתנן במתני' שם דפטורים מרבעי היינו טעמא מפני שנטע רבעי אינו אסור בהנאה אלא נאכל לבעלי' הראשוני' כמ\"ב ואין מתקדש בקדושת מ\"ב אלא דבר הראוי לאכיל' וכ\"כ הרע\"ב ז\"ל שם יע\"ש ולפי טעם זה נלע\"ד דאף בבוסר שהגיע לפול הלבן אין בו דין רבעי שהרי לענין מעשר כתב רבינו בפ\"ב מה' מעשר הל' ה' דעונת המעשרות הוא כשיגיעו הפירות לזרוע ולהצמח וכתב שהענבים עונתן למעשר הוא משיראה החרצן שלהן מבחוץ ובפירו' המשנה ברפ\"ק דמעש' ביאר דבר זה יותר דהיינו כשיתרככו ויזדככו כ\"כ זגי הענבים עד שיראו הגרעינים מבחוץ לרוב הימים שבתוכה יע\"ש ושיעור דבר זה ברור הוא שהוא כשהענבים הבשילו אשכלותיה יפה יפה עד שיראה הזג מבחוץ וכן נר' מבואר מדברי רבינו בפ\"ד מה' שביעית מ\"ח דתנן הבוסר משהביא מים אוכל בהן פתו בשדה הבאישו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בו בשאר שני שבועי חייבים במעשרות וכתב רבינו שם הבאישו שיהיו הגרעינים שבתוך הגרגרים נראין מבחוץ לרוב צחות הגרגיר כשיכנסו תוכו מים והביא ע\"ז הענין שם באישה מפני שהוא קרוב להתעפש ולהשחית כשיניחוהו ע\"כ הרי דעונת הבוסר למעשר הוא כשהבשילו הענבים עד שהן קרובים להתעפש ולהשחת ולפי' הר\"ש צ\"ל שם עד שיתחילו להתבשל יע\"ש ולפ\"ז נראה ברור שהבוסר כל עוד שלא התחיל להתבשל אפי' שהוא נקרא פרי לענין ברכ' כיון דלעונת המעשרו' בעינן פרי הראוי לזרוע ולהצמח כדנפק\"ל מקרא דתבואת זרעך ופחות מכן אינו מתקדש בקדושת מעשר גם לענין רבעי אינו חייב כמ\"ש רבינו דבעינן לו עד שיבואו לעונת המעשרות.
ומעתה מה שהוקשה לו למרן בכ\"מ בפ\"ט אמאי כתב רבינו בוסר ולא כתב סמדר לפי האמור אין כאן קושיא דאע\"ג דבוסר חשוב פרי לענין ברכה וכן לענין ערלה מחוייב בערלה הוא שהרי נקרא פרי מ\"מ לענין רבעי אינו מתקדש אלא שיבשלו ולכך יכול ליתנו במתנה כשהוא בוסר כיון שאין בו קדושת רבעי ואין אנו צריכין למה שנדחק הרב תיו\"ט בפ\"ה מה' מ\"ב ובפ\"ק דערלה מ\"ז דאע\"ג דרבעי נוהג בו מ\"מ יכול ליתנו במתנה כיון דעדין לא באו לעונת המעשרות דדבר זה לא ניתן ליאמר כלל דמאחר דרבעי נוהג בו והרי הוא קדוש בקדו' רבעי איך יכול ליתנו במתנה הרי מאחר שהוא ממון גבוה אינו יכול ליתנו במתנה כמ\"ש בקידושין דנ\"ד יעש\"ב." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e0467e7aeaf66d4de50a26e228b125080bc63e82 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,104 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tithes", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעשרות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין אכילת פירות שבמוקצה תאנים \n וענבי' שבמוקצה מותר לאכול מהן עראי במקומן אבל אם נטל מן המוקצה והוליך למקום אחר לא יאכל מהן עראי שהרי נגמרה מלאכתן אעפ\"י שלא יבשו כל צורכן. ע\"כ וכתב מרן ז\"ל ירושלמי ברפ\"ג דמעשרות וכרבי וכרב דאמרי אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן עכ\"ל. ודברי הירושלמי הביאן הר\"ש ברפ\"ג דמעשרות אאותה ששנינו המעביר תאנים בחצרו כו' ע\"כ. וק\"ל טובא דאמאי לא חילק רבינו בין בע\"ה עצמו לבניו ובני ביתו שמדברי הירושלמי הנז' מוכח דאף למ\"ד אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן מ\"מ בניו ובני ביתו מותרים כיון שאין בידם לימלך יע\"ש ואף אם נאמר כמ\"ש הרב תוי\"ט במשנת דחרובין עד שלא כנסן לראש הגג וכו' דע\"כ לא שרינן בר\"פ בניו וב\"ב אלא דוקא כשעדיין לא באו על מקומן אבל כשבאו על מקומן אף בניו וב\"ב אסורים יע\"ש ומש\"ה רבינו דמיירי השתא בשכבר באו על מקומן לא חילק בין הוא לבניו וב\"ב דבהכי לא שנא כיון שכבר באו על מקומן כדברי הרב מ\"מ קשה למה השמיט רבינו האי דינא דמתני' והו\"ל לאשמועינן דהיכא שלא באו על מקומן הוא אסור וב\"ב מותרים.
איברא שעיקר דברי הרב תוי\"ט ז\"ל הם תמוהים בעיני שנראה מדבריו שעיקר הכרעתו לחילוק זה הביאו ממאי דיהיב רעב\"ר ז\"ל טעמא למאי דמוריד מהן לבהמה אף שלא נ\"מ מתוך שאין החרובין מאכל לבהמה הם ויודעים שלא נ\"מ ואם איתא דבניו ובני ביתו מותרים לאכו' שלא על מקומן אף בשכבר באו על מקומן אמאי הוצרך להאי טעמא ת\"ל דבני ביתו נמי מותרי' ובהמתו לא עדיפא מב\"ב אלא ודאי שאף בני ביתו נמי לא שרו אלא כשלא באו על מקומן ותמיהא לי טובא שמדברי הירושלמי גבי מתניתין דהמעביר תאנים בחצרו מוכח בהדיא דבהמתו חשיבא כבע\"ה גופיה דפריך התם לר' דאמר אין אוכלין על המוקצה והוא אסור וב\"ב מותרים מהך דחרובין דתני מוריד מהן לבהמה ומשני חרובין מאכל בהמה הם כו' יע\"ש ואם כדברי התי\"ט דבהמה חשיבא כב\"ב ולא כבע\"ה גופיה מאי פריך מינה לרב הא איהו נמי לא קאמר אלא דבע\"ה הוא דאסיר אבל ב\"ב מותרים אלא ודאי דס\"ל להירושלמי דבהמה חשיבא כבע\"ה גופיה ומש\"ה פריך מינה לר' והטעם לזה נראה ברור דבהמה כיון שמוטלים מזונותיה עליו דבעל הבית חשיבא כגופיה וכמ\"ש הר\"ש גבי הפועלים בזמן שיש עליו מזונות יע\"ש וכבר עלה על דעתי ליישב מה שהשמיט רבינו האי דינא דמתניתין מפני שהוא ז\"ל סבור דרב דאמר אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן לאו על ב\"הב דוקא קאמר אלא אף לבניו וב\"ב מותרים ומאי דקאמרי בירושלמי דרב כר' ואלו ר' קאמר הוא אסור ובני (בניו) [ביתו] מותרים לאו אכולה מלתא קאמר דס\"ל לרב כותיה אלא על בעל הבית דוקא ולאפוקי מעולא דלא אתי כרבי אפילו בחדא ואף דלמאי דהוה מוקי תלמו' דעולא כר\"מ פריך איכר\"מ ואפי' ב\"ב נמי וה\"נ אמאי לא פריך השתא הכי הא ל\"ק משום דהשתא אשכח טעמא לחלק בין הוא לבין בניו משא\"כ אלו הוה אתי כר\"מ ליכא שום טעמא לחלק ומש\"ה פרי' שפיר דאי ס\"ל כר\"מ אפילו בני ביתו נמי ומה טעם יש לחלק ביניהם ומש\"ה נייד מר\"מ ומוקי לה כרבי אף שר' גופיה לא חלק בהכי והשתא ניחא דפריך ליה ר\"י ן' שאול לר' מההיא דחרובין אף דההיא מיירי בבהמה משום דרבי לא חלק בהכי ואמר סתמא אין אוכלין אבל ודאי דלתנא דמתני' ל\"ק מההיא דחרובין משום דבהמתו חשיבא כב\"ב דשרי ומעתה רבינו שפסק כותיה כר' לא חילק בין הוא לבין בניו כאמור.
אבל אחר ההתבוננות בה דבר זה לא יתכן כלל וכלל דא\"כ אדפריך ליה ר\"י ן' שאול לרבי מההיא דחרובין תקשי ליה ממתני' דהכא דקתני בניו וב\"ב מותרים ור' קאמר סתמא אין אוכלין ואי הוה ק\"ל מהכא לא הוה אשכח פירוקא כדפריק לההי' דחרובין ותו דבההיא סוגייא גופה מוקי למתני' דתאנים כרבי מדקתני המעביר לקצות הא לא לקצות לא מני ר' היא יע\"ש ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה וצ\"ע. ודע שראיתי להר\"ב במ' ביצה דל\"ה ע\"ב שכתב גבי משנתינו וז\"ל המעביר תאנים בחצרו דוקא בחצרו שהוא מקום מיוחד ליבשן ותו לא ממליך אבל במקום אחר לא בניו וב\"ב אוכלין ובירושלמי דמסכת מעשרות פליגי אי דוקא בניו וב\"ב אבל הוא עצמו אסור או אפי' עצמו ופי' בתוספות דטעמא דמאן דאסר לעצמו משום דלגבי בעל הבית הוי כנ\"מ משום שאם ירצה לאוכלן עכשיו יאכל והוי כנ\"מ אבל בניו לא עד שיתייבשו עכ\"ל מבואר יוצא מדבריהם שבעל הבית גופיה אפילו במקום המוקצה אסו' והוא תימ' שמדברי הירוש' מוכח שב\"ה שלא במקו' המוקצ' דוקא הוא דאסור ובני (בניו) [ביתו] אפילו שלא במקום המוקצה מותרים היפך דברי הראשונים דהא עלה דאמר רב הוא אסור אמרו דאתי כר' דאמר אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן משמע שעל מקומן מיהא מותר ואין לומר שאין אוכלים דקאמר ר' היינו לב\"ב אבל בעל הבית עצמו אפילו על מקומו אסור ומאי דקאמר תלמו' רב כר' היינו נמי משום דס\"ל לרב שהוא עצמו אסור לעולם הא ודאי ליתא שאם כן דר' מיירי בבניו וב\"ב אם כן רבנן דפליגי עליה ואמרי שאוכלים על המוקצה שלא על מקומן מיירו נמי בבניו וב\"ב ואם כן קשה דהיאך מדמי תלמו' מחלוקת דעולא ורב בפלוגתא דר' ורבנן דהא רב ועולא כ\"ע מודו בעיקר דינא דמתני' דבניו וב\"ב אינם אוכלים אלא בחצר שהוא מקום מיוחד ליבשן והיאך דימה זה לזה וקרב זה אל זה וכעת צ\"ע אצלי." + ], + [ + "החרובין \n עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהם לבהמה ופטור מפני שהוא מחזיר את המותר ליבש. ע\"כ. כך היא שנוייא בפ\"ג מה' מעשר וכ\"כ הר\"ש שהוא מחזיר את המותר למוקצה וכל היכא דמותרו חוזר לא טביל כדאמרינן בסוף המביא עכ\"ל וכ\"כ הרע\"ב ונראה ודאי שזו היא כונת רבינו ועיין בהרב תי\"ט וקצת קשה לי דאיך פסק רבינו להאי סתמא דהא משמע התם בסוף המביא דהא דאמרינן כל היכא דמותרו חוזר לא טביל אינו אלא לר\"א שאמר מן המעטן טהור טהור מן המעטן טמא טמא אבל לרבנן דפליגי עליה ואמרי שאין לחלק בהכי ולית להו האי סברא דמותרו חוזר וכ\"כ רבינו לקמן בפ\"ה הח\"י ואם כן איך פסק להאי סתמא דאתי כר\"א וי\"ל בין אכילת אדם לבהמה דבבהמה הקלו.
האמנם הא ק\"ל טובא מהך מתני' למ\"ש רש\"י בדוכתי טובא בברכות דל\"א ד\"ה במוץ שלה כו' ובפסחים ד\"ט ד\"ה ואבע\"א ובנידה דט\"ו ד\"ה כדי להאכיל וכן בע\"ז דאכילת בהמה אפילו אכילת קבע דידה חשיבא עראי וכן כתב הר\"ש בריש מסכת פאה והתוספו' במנחות דס\"ו ע\"ב ד\"ה כדי להאכיל לבהמתו ואם כן אמאי הוצרך תנא דמתניתין למיהב טעמא דמותרו חוזר דהא האי טעמא לא בעינן אלא לאפוקי שלא יהיה אכיל' אכילת קבע ובבהמה לפי דבריהם הא לא שייכא האי טעמא וצ\"ע והיותר תימא על מרן שלעיל בהל' ו' הוקשה לו ע\"ד רש\"י הללו ממ\"ש רבינו בפרקין הל' ך' ולא פנה למ\"ש הכא בדין זה הקודם שהיא משנה ערוכה ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש שבת קובע למעשר היה \n אוכל באשכול וכו' וחשכה עליו שבת כו' ואם הניחו לאחר השבת הרי זה גומרו. ע\"כ. עיין בדברי מרן שתמה על דבריו ממה שפסק גבי חצר כרבי יאושע וכאן פסק כר\"א ומה שהונח לו בהגיה דברי המשנה ע\"ש והן אמת שכ\"כ רבינו בפירוש המשנה אמנם גירסא זו היא תמוה ליוצא ולבא בסוגיית הגמרא והרב המגיה לס' מש\"ל עמד ע\"ז ליישב הסוגיא ואחר המחילה אין בכל דבריו טעם כעיק' כמו שאבאר לקמן בס\"ד.
אך את זה חזי הוית להרב הנז' בראש דבריו שעמד על דעתו לומר דשרי לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ והביא דמיון ראיה לזה ע\"ש ולע\"ד ליתא כלל שא\"כ סוגיא דסוף המביא הויא תיובתיה דדייק תלמו' לר\"א דשבת קובע למעשר ממתני' דקתני עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית וכו' ודייקינן דוקא שביעית שהמעשר אינו נוהג בה הא בשאר שני שבועי אסור משום דשבת קבעא למעשר ואם איתא דשריא לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ אכתי קשה אמאי לא נקט לה בשאר שני שבוע נמי וליעשרינהו בשבת וליכול ותו איכא למידק עלה דהאי מלתא ממה ששנינו בפרק במה מדליקין ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין כו' אבל מעשרין את הדמאי ומערבין כו' ומוקמי' לה בגמרא בעירובי חצרות דרבנן ומשמע דוקא ס' חשכה אבל ודאי חשכה לא.
עוד ראיתי לו ז\"ל שכתב ע\"ש רש\"ל שגירסת הר\"ש היא כגירסת רבינו ומלבד שאין הכרח בדברי הר\"ש לזה עוד בה שמדברי הר\"ש בפ\"ט דמעשר מ\"ט נראה בהדיא שגריס כגירסתינו יע\"ש וליישב גירסת רבינו שבפירוש המשנה עיין בספר ראשון לציון שדבריו נכונים ועוד נראה לומר דמאי דפריך תלמו' מהך מתני' הוא ממאי דמפשט פשיטא ליה לבעיין דלכ\"ע שבת קובע למעשר בדבר שנ\"מ ולא קא מבעיא ליה אלא בדבר שלא נ\"מ ואהא קשיתיה מהך מתני' דר\"י פליג ואמר יגמור אפי' באשכול דהוי דבר שנ\"מ ודלא כמו שפי' רש\"י ובא התירוץ לזה כדאמר ר\"ן כלומר ודאי דשבת קבעה למעשר אמנם היינו דוקא ליומיה אבל אחר השבת יגמור והשתא באו דברי רבי' על נכון וצ\"ל דהך דינא דאשכול הוי דבר שנ\"מ וזה ברור אמנם ראיתי לה\"ה ז\"ל בפ\"ב מה' י\"ט ד\"ט שעמ\"ש רבינו עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית ואומר וכו' כתב וז\"ל ופירש\"י בשביעית שאין מעשר נוהג בה והטעם ג\"כ ששבת קובע למעשר כו' ואפילו אכילת עראי כנזכר בהלכו' מעשר פ\"ה וביאור דבריו שהוקשה לו אמאי לא נקט לה בשאר שני שבועי ולענין אכילת עראי והשיב שאף אכילת עראי קובע למעשר כמ\"ש הרמב\"ם כאן יע\"ש ולפי האמור אין הכרעת ה\"ה עולה יפה שהרי כתבנו דהך דאשכול הוי דבר שנ\"מ ודברי ה\"ה הם בדבר שלא נ\"מ ומ\"מ אין להק' על ה\"ה ממ\"ש רבינו בפ\"ג דשבת אינו קובע אלא בדבר שנ\"מ שהרי כתב בש\"מ שאף ר\"י לא אמרה אלא להיות קבועים ועומדים לעולם שבדבר שנ\"מ נקבעו למעשר לעולם אבל בדבר שלא נ\"מ לשבת גופיה קבעי אבל לאחר השבת מותרים.
ואחר זמן רב שכתבתי זה נדפס ספר חדש למו\"ה המובהק מהרי\"ן נר\"ו בהל' מעשר דכ\"ט ע\"ג ד\"ה גם שכת' ע\"ד הרב מהר\"י כולי וז\"ל ויש לדקדק על זה מדפרכינן התם לרבא שאמר מוללין מלילות בי\"ט אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כו' ואם איתא לדבריו ז\"ל אם כן אדפריך לרבא לדידיה נמי מי ניחא הא מצינו תרומה שזכאי בהרמתה בפירות שלא נ\"מ ובא שבת וקבען דשרי לעשרן בשבת וע\"כ צ\"ל דרוב תרומה קאמר ואם כן מאי ק\"ל לרבא עוד הוקשה לו לדבריו מדאמרינן בפרק המביא דל\"ד ע\"ב אף אנן נמי תנינן עומד אדם על המוקצה ערב שבת כו' טעמא דשביעי דלאו בר עשורי הוא הא בשאר שני שבועי ה\"נ דאסור מ\"ט לאו משום דשבת קובעת והשת' אם איתא דשרי לעשרם בשבת קשה דאמאי לא תני ע\"ש בשאר שני שבועי ובתנאי שיעשרם בשבת אלא משמע דלא חשיב כפירי דטבילי האידנא אלא דוקא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה דאי אפשר להביאה לידי חיוב מעי\"ט משום דאפייתה בי\"ט ניחא ליה יותר דמה\"ט הוא דשרינן אפייתה בי\"ט משא\"כ בפירות שאפשר להביאן לידי חיוב בעי\"ט והביא עוד דברי התוס' דביצה די\"ג מה שהקשו על פירוש רש\"י ומה שתירץ רבו של הרב ז\"ל וכתב שדברי התוספות נכונים על פי האמור והכריח הדבר מדפרכינן לרבא דאמר מוללן אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כפירות או חיטין שנ\"מ מעי\"ט והכניסן לבית ביו\"ט דהשת' כיון דהוטבלו בי\"ט הו\"ל כפירות דטבילי האידנא ומפריש מהן בי\"ט אלא ודאי משמע דמה\"ט לא חשיבי כפירו' דטבילי האידנא כדי שיוכל להפריש מהן בי\"ט כיון דבידו להכניסן מעי\"ט ולהביאן לידי חיוב תרומה מעי\"ט ולא דמי לעיסה כו' דהתם שאני דאינו יכול להביאן לידי חיוב מעי\"ט משו' דאפייתה בי\"ט ניחא ליה כו' יעש\"ב.
ולע\"ד הא ליתא דאם איתא לחילוק זה היכי קאמר תלמודא לפי גירס' התוס' ולרבי משכחת לה כגון שהכניס שיבולין לעשות מהן עיסה ונמלך עליהן למוללן בי\"ט דטבילא ביומיה ומתוך כך הוצרך לומר מאי תרומה רוב תרומה והשתא כיון דהיכא דבידו להביאה לידי חיוב תרומה מעי\"ט והביאן בי\"ט לא חשיבי פירי דטבילי האידנא ואינו יכול להפריש מהן תרומה ה\"נ בנמלך עליהם בי\"ט למוללן מלילות נמי כיון דבידו היה להכניסן מעי\"ט למלילות והיה חייב להפריש מהן תרומה מיד כמ\"ש התוס' קודם לזה דלר' דאמר הכניסן למלילות זהו גרונם חייב מיד להפריש מהן תרומה ואינו זכאי בהרמתה בי\"ט משום דהו\"ל פרי דטבילי מאתמול א\"כ השתא נמי דהכניסן לעיס' ונמלך עליהן למלילות אינו יכול להפריש מהן תרומה בי\"ט א\"ו דחילוק זה ליתיה אלא אפי' היה בידו להביאן לידי חיוב תרומ' מעי\"ט כל שלא הביאן לידי חיוב מעי\"ט והביאן בי\"ט שרי ליה להפריש מהן תרומה בי\"ט דומייא דחלה וע\"כ לא אסרו להרים תרומות בי\"ט אלא היכא דבאו לידי חיוב גמור מעי\"ט וההכרח שהכריח מו\"ה נר\"ו מדפרכינן לרבא א\"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כו' דלדידיה נמי תיקשי ליה דהא מצינו תרומה דזכאי בהרמתה בכה\"ג שכתב הרב שהכניסן לבית בי\"ט הא ל\"ק כלל דלדברי הרב היא היא מאי דקאמר תלמודא בתר הכי דלר\"מ נמי משכחת לה בהכניסן לשבולים לעיסה ונמלך עליהן בי\"ט למלילות וכבר כתב הרב אמאי לא קאמר נמי דלרבי משכחת לה בהכניסן למלילות בי\"ט דעדיפא מינה קאמר ואורחא דמילתא נקט וכמ\"ש לשונו לעיל גם מה שהכריח עוד מו\"ה נר\"ו מההיא דפ' המביא יש לדחות דאע\"ג דשרי לעשרן בשבת נקט לה תנא דמתני' בשביעית דלא מחסרה בתר ההזמנה שהזמין מע\"ש מידי דבהזמנה לבד מצי לאכול מהן בשבת ומשום דאורחא דמילתא הוא דאין דרך בני אדם לעושרן בשבת משום טירחא נקט לה בשביעית דלא בעי לעשר ואה\"נ דאי בעי למטרח ולעשר שפיר דמי ותלמו' דייק שפיר ממתני' דאף פירות שלא נ\"מ שבת קובעתן דאי לא אכתי מצי שפי' למנקט לה בשאר שני שבועי דלא בעי לעשרן ומאי דקאמר אף בשאר שני שבועי ה\"נ דאסור לאו דאסור לעשרן בשבת קאמר אלא דאסור לאכול מהן עד שיעשר קאמר וכיון דבעי לעשרן ולאו אורחא דאינשי לעשרן בשבת להכי נקט לה בשביעית שאין מעשר נוהג בה ודוק.
איברא דאני בעוניי לא נהירא לי האי דינא דמוהר\"י כולי ז\"ל מטעמא אחרינא דבדבר שלא נ\"מ היכי שרינן לעשר ולהרים תרומה אפילו בחול דמשנה ערוכה שנינו בספ\"ק דתרומות אין תורמין מדבר שלא נ\"מ על דבר שלא נ\"מ וילפינן לה מדכתיב כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב דהיינו מדבר שנ\"מ על דבר שנ\"מ ואי לאו דרבייה קרא שאם עבר ותרם שתרומתו תרומ' לאו תרומתו תרומה כיון דעבר אמימרא דרחמנא וכמ\"ש הר\"ש ז\"ל וליכא למימר דכיון דהוא בעי למיכל חשיב כנ\"מ דשרי להרים ולעשר מהם דהרי מבואר הוא בסוגייא דפ' המביא דל\"ה שאין הדבר תלוי בו אלא ברוב בני המקום כדאיתא התם בסוף הפרק יע\"ש וכיון שכן עכ\"ל דכי אמרינן דשבת קובעת למעשר ואפילו בדבר שלא נ\"מ היינו לענין איסורא דאסיר למיכל מינייהו עד שיגמרו מלאכתן ויעשרן אבל ודאי כל שלא נ\"מ אסור לעשרן לכתחילה. ועיין לקמן במה שאכתוב ע\"ד רש\"י דפ' המביא עלה דמתני' דעומד אדם על המוקצה דאין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה יע\"ש סוף דבר דמ\"ש הרב בשם רבו דהמכניס פירותיו לבית בי\"ט דהשתא הביאן לידי חיוב להרים מהן תרומה בי\"ט הם דברים ראויין אליו לפי סוגייא דביצה ואין טענותיו של מוה\"ר נר\"ו מכריחות לדחות דבריו ז\"ל כמובן.
ואולם אני מסתפק אם באו לאדם פירות טבולין בי\"ט אם יכול להרים מהן תרומה ביום טוב דכיון שלא היו הפירות אצלו בערב יום טוב כדי להפריש מהן תרומה הוה ליה כפירות שלא היו טבולין מערב יום טוב וטבילי האידנא דשרי וכהכניס פירותיו לעיסה ונמלך עליהן בי\"ט למלילות דשרינן בפ\"ק דביצה או דילמא שאני הכא דבמקום שהיו הפירות בעי\"ט כבר היו טיבולין אע\"פ שלא היו בידו לא פלוג רבנן דעיקר גזרתם היא דפירות דטבילי מאתמול אסור להפריש מהן תרומה בין היו בידו בין לא היו בידו וכעת לא מצאתי גלוי לזה אמנם הסברא נוטה לומר דכל כה\"ג דטבילי מאתמול לא היה אפשר לו להפריש מהן תרומה מעי\"ט אסור להפרי' בי\"ט ולא התירו אלא כי הא דפ\"ק דביצה וכהרמת חלה דלא טבילי מאתמול כלל וכעין זה מצאתי להתוס' בפ\"ק דמגילה ד\"ז לענין אוכל נפש שאפשר לעשות מעי\"ט שכתבו דדוקא בשאי אפשר לעשותו מאתמול משום קלקול דאוכל הוא דשרי אבל אין קלקול באוכל עצמו אע\"פ שלא היה אפשר לו לעשותו מאתמול משום שלא היה בידו אסור לעשותו.
ודע שרש\"י בפ' המביא דל\"ה על מה ששנינו שם עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית כתב שם וז\"ל בשביעית שאין מעשר נוהג בה ואינו מחוסר אלא הזמנה וה\"ה במעושר ובשאר שני שבועי אלא אורחא דמיל' נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרו' וצימוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה עכ\"ל ולכאורה לפום מאי דמסיק הש\"ס שם בפ' המביא דכי אתי רבין אמר רבי יוחנן דשבת אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ולא בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומוקצה דמתניתין הוי דבר שלא נ\"מ כדמוכחא כולה סוגייא אכתי הוה מצי תנא למתני סתמא עומד אדם על המוקצה ע\"ש ואפילו בשאר שני שבועי ואומר מכאן אני אוכל למחר ואוכל למחר אכילת עראי דהא אינו מחוסר אלא הזמנה אפילו בשאר שני שבועי אלא כיון דמסקינן בסוגייא דפ' המביא דלר\"א שבת קובעת למעשר ואפי' בדבר שלא נ\"מ ולרבנן נמי כל היכא דקאמר מכאן אני אוכל קבע ליה בדבוריה א\"כ שפיר כתב רש\"י דמשו\"ה לא נקיט תנא דמתני' להאי דינא בשאר שני שבועי ובמעושר משום דאורחא דמילתא כו' דכל שאינו מעושר אסור לאכול אפילו אכילת עראי בין לר\"א ובין לרבנן אם משום דשבת קבעתו לר\"א ואי משום דבוריה דקאמר אני אוכל למחר לרבנן דר\"א ורבינו בפ\"ב מה' י\"ט ה\"ט כתב כלשון הזה העומד על המוקצה מעי\"ט בשנת השביעית שכל הפירות הפקר צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול עכ\"ל הנה הוא ז\"ל פסק כרבנן דר\"א דמתני' אבל שינה מלשון המשנה דקתני מכאן אני אוכל והוא ז\"ל נקט אני נוטל ומהסוגייא משמע דדוקא כי קאמר אני אוכל קבע ליה וכדכתב רש\"י דאיהו אחשביה בדבוריה דקראו אכילה אבל בלשון אני נוטל אין לשון אכילה ולא קבע ליה בדבוריה וכיון שכן קשה לכאורה למה נקט רבינו דינו בעומד על המוקצה ע\"ש בשביעית כיון דהוא ז\"ל פסק בפ\"ג מהלכות מעשר כר' יוחנן דשבת אינו קובע אלא בדבר שנ\"מ אבל בדבר שלא נ\"מ אינו קובע דהשתא לדידיה ליכא לתרוצי כמ\"ש רש\"י דמשו\"ה נקט לה בשביעית שאין מעשר נוהג בה דהא בשאר שני שבועי נמי אין מעשר נוהג בה דהא מוקצה הוא שלא נ\"מ וגם ליכא קביעותא בדבוריה דהא אני נוטל קאמר.
מיהו הא ל\"ק כלל דאע\"ג דלא אחשביה בדיבוריה דלא קראו אכילה מיהו כיון דרשם ואמר מכאן ועד כאן אני נוטל למחר הו\"ל כנוטל זתים מן המעטן ונתן לפניו דאמרי' שם בסוגייא דפ' המביא דלרבנן דר\"א אע\"ג דמותרו חוזר חייב לעשר דאדעתא למיכל שקלינהו ושוייה אכילת קבע ה\"נ ע\"י מעשה הרשימה שוייה אכילת קבע כאלו נתנו לפניו לאכול וההיא דאמרי' התם גבי רבנן דר\"א כיון דאמר מכאן ועד כאן אני אוכל קבעה ליה לאו דוקא דאמר כי האי לישנא דאני אוכל דאפי' אמר אני נוטל נמי שוייה קבע ברשימתו ומ\"ש רש\"י דאיהו אחשביה בדיבוריה דקראו אכילה גבי ר\"א קאמר הכי דליכא מעשה דרשימה בידו ולא בעי שיאמר אלא מכאן אני אוכל כדתנן במתני' אבל לרבנן ודאי אע\"ג דלא קאמר כי האי לישנא דינא הכי כנלע\"ד בדעת רבינו.
ואולם ראיתי לה\"ה שהביא לשון רש\"י שכתב דה\"ה במעושר ובשאר שני שבועי וסיים עוד וכתב והטעם גם כן ששבת קובעת למעשר בשאר שני שבועי ואפי' אכילת עראי כנזכר בפרק ה' מה' מעשרות עכ\"ל מבוארים דבריו דס\"ל דמשום דשבת קובעת למעשר הוא דדייק רבי' ונקט לה בשביעית ולא משום דאיהו שוייה קבע במעשה הרשימה והדרא קושיין לדוכתא דפירות שלא נ\"מ פסק רבינו בפרק ג' מהל' י\"ט כר\"י דאין שבת קובעתן. וכי תימא הרי כתב רבינו בספ\"ה מה' מעשר דאם היה אוכל באשכול וחשכה עליו שבת הרי זה לא יגמור אותו בשבת יע\"ש הרי דס\"ל דשבת קובע אף דבר שלא נ\"מ דהא אשכול דבר שלא נ\"מ הוא כמ\"ש רש\"י שם בפרק המביא אפשר לומר דרבינו סובר דאשכול הוי דבר שנגמר' מלאכתו וכמ\"ש רש\"ל בספר יש\"ש סימן כ\"ג ועכ\"ל כן כי היכי דלא תיקשי דברי רבינו אהדדי דבפ\"ג פסק בהדיא דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ אבל נראה דה\"ה סובר בדעת רבינו דההיא דאשכול דבר שלא נגמרה מלאכתו הוא וכמ\"ש רש\"י ולא קשיא ממ\"ש בפ\"ג דשבת אינו קובע דשנ\"מ דהתם אינו קובע לעולם קאמר שיהא אסור אף בחול אבל לשבת עצמו סבירא ליה דאסור והיינו ההיא דאשכול שכת' רבינו בספ\"ה דלא יגמור בשבת אבל לאחר השבת יגמור וזהו שכתב כאן כנזכר בה' מעשר פ\"ה והיינו ההיא דאשכול.
ודע דלפי מ\"ש ה\"ה בדעת רבינו דמאי דנקט לה בשביעית הוא משום דאין מעשר נוהג בו דאילו בשאר שני שבועי צריך לעשר אפי' לאכילת עראי משום דשבת קובעת למעשר כו' מבואר יוצא מדבריו דלדעת רבי' כי היכי דשבת קובעת למעשר ה\"נ י\"ט קובעת למעשר דאכילת עראי די\"ט נמי חשיבא כמו שבת שהרי רבי' בדין זה קאי ביו\"ט ואפי\"ה נקט לה בשביעית ולא בשאר שני שבועי מיהו לפי מה שכתבנו אנן יד עניי בדעת רבינו אין ראיה ועיין במ\"ש רש\"י בפ\"ק דביצה ד\"ב ד\"ה ואמר כו' יע\"ש ונלע\"ד להביא ראיה דאכיל' יו\"ט קובעת למעשר כשבת מאותה שאמרו פע\"פ דק\"ה ע\"א רב חנניה בר שלמיא סבא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב המנונא סבא אמרו ליה זיל חזי אי מקדיש יומא נפסיק ונקבעיה לשבתא אמר להו לא צרכיתו שבת קבעא נפשה דאמר רב כשם ששבת קובעת למעשר כך שבת קובעת לקידוש ע\"כ הרי דמה\"ט דשבת קובעת אין צריך להפסיק לקידוש אלא פורש מפה ומקדש ובקידוש דיו\"ט נמי הכי הוא וכמ\"ש רשב\"ם ז\"ל ד\"ק ע\"א ד\"ה א\"ל רשב\"ג וכמ\"ש הטור ומרן בא\"ח סי' תע\"א ס\"ו יע\"ש.
והנה מרן בכ\"מ בדין זה דהיה אוכל באשכול הוק' לו על רבינו למה פסק דלמוצאי שבת יגמור דזה דלא כר' יאושע דהלכתא כוותיה וכתב וצ\"ל דרבינו גריס גבי חצר כגירסת ספרים דידן וגבי שבת גרי' איפכא לא כשאמר ר\"א יגמור ימתין למ\"ש אלא בשבת עצמו יגמור ומינה נשמע לרבי יאושע דאמר לא יגמור היינו בשבת דוק' אבל אם הניחה יגמור עד כאן לשונו ומלבד דנר' דאשתמיט למרן גירסת רבינו שבפי' המשנה דגריס גבי שבת רי\"א יגמו' ור\"א אומר לא יגמור ולגירסא זו גריס נמי בדרבי נתן בגמ' ולא כשאמר רבי יאושע יגמור בשבת אלא יגמור למ\"ש ונמצא דפסק רבינו כר\"י וכדרבי נתן וכ\"כ מהר\"י קורקוס והרדב\"ז ז\"ל שם וכן כתב רש\"ל ביש\"ש סי' כ\"ג עוד זאת דגירסא זאת שהמציא הרב ליישב דברי רבינו מעלנא אית לה בסוגייא דשמעתין ומפקנא לית לה דמעיקרא פריך הש\"ס מר\"א לר\"א דאיהו קאמר דשבת קובע דבר שלא נ\"מ והכא גבי אשכול קאמר איפכא דיגמור בשבת ומאי קמשני לפי גירסת מרן דהשתא נמי קאמר דיגמור בשבת ומה שרצה ליישב בזה מוהר\"י כולי בהגהת מש\"ל ע\"פ מה שצדד לומ' דשרי לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ ור\"א ור\"י פליגי בהכי דר\"א סבירא ליה דשרי לעשר בשבת ור\"י סבירא ליה דאסור והיא גופא קמ\"ל רבי נתן דבשבת עצמו יגמור לר\"א על ידי שיעשר לא יכולתי להבין מה תיקן בזה דאם כן אכתי תקשי ליה למרן דרבינו פסק כר\"א דשרי לעשר בשבת דבר שלא נגמר מלאכתו וכמו שדקדק הוא מלשונו וזה דלא כר\"י דהלכתא כוותיה גם עיקר הדין שרצה לצדד דשרי לעשר בשבת דבר שלא נגמר מלאכתו סוגייא דשמע' הוייא תיובתיה וכמ\"ש בתחילת דברינו והנכון מ\"ש עוד הרב הנז' דלפי גירסת מרן הלזו תירוץ הגמ' הוא באומרו התם כדקתני טעמא לחוד והכוונה דהאי טעמא דקאמר רב אשי הכא יגמור משום דהתחיל בהתר הוא וכדקתני בהדייא היה אוכל באשכול ובתר הכי מייתי הש\"ס ההיא דר' נתן ואיכא למי' דלפי גי' זו שהמציא מרן אית לן למיגרס נמי תניא ר' נתן אומר והיא מילתא באנפי נפשה ודוק ומ\"מ לפי גירסת רבי' שבפי' המשנ' לא הי\"ל למרן לידחק בזה דשפי' פסק כרבי יאושע.
וראיתי לרש\"ל ביש\"ש סי' כ\"ג שתמה על גי' רבי' שבפי' המשנה מסוגייא דפ' המביא דפריך מר\"א לר\"א ולגיר' זו ל\"ק כלל דה\"נ קאמ' ר\"א דלא יגמו' יע\"ש ולע\"ד ל\"ק כלל דלפי גי' זו כי פריך הש\"ס שם בפ' המבי' לאו אדר\"א קפריך וכמו שפרש\"י אלא אר\"נ קפריך דקאמר תלמוד ערוך הוא בידינו דשבת קובעת בין בדבר שנ\"מ בין בדבר שלא נגמר מלאכתו ועל זה פריך שפיר מר' יאושע דהלכתא כוותיה לגבי ר\"א ואיהו סבירא ליה גבי אשכול יגמור אף דהוי דבר שלא נגמר מלאכתו ואיך קאי ר' יאושע היפך תלמוד ערוך שבידינו ומשני שפיר דמודה ר\"י דבשבת עצמו אסור כדר\"ן וקאי כתלמו' שבידינו ואע\"ג דמעיקרא הוה בעי הש\"ס למימר דרבנן דר\"א ס\"ל דבשבת אינה קובעת אלא היכא דשוייה קבע בדבוריה היינו כי היכי דלא לסייעי ממתני' כדקאמר מר זוטרא ומדחא הוא דקמדחינן אבל לרב נחמן דאמר תלמוד ערוך הוא בידינו ודאי דרבנן דר\"א לא קיימי לבר מהלכתא כמובן וגירסת רבינו הלזו נוחה יותר בסוגיית הש\"ס דהשתא שקיל וטרי הש\"ס בדר\"י דהלכה כוותיה ולא בדר\"א דשמותי הוא וניחא נמי הא דקאמר הש\"ס שבת לאפוקי מדהלל ולא קאמר לאפוקי מדר\"י דהשתא ר\"י קאי כותיה דרבי יאושע וכי קאמר ר' יוחנן דשבת אינו קובע בדבר שלא נ\"מ היינו שאינו קובע לגמרי אבל לשבת עצמו קובע שהרי רבינו פסק בפ\"ג דמעשר כר' יוחנן ופסק כר' יאושע בההיא דאשכול מה שא\"כ לפי גי' רש\"י דגריס בדר\"י לא יגמור ומשמע דאפי' למ\"ש קאמר דלא יגמור דמדר\"א נשמע לר\"י כמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל דא\"כ רבי יוחנן קאי דלא כר' יאושע וכמ\"ש הרב ח\"ה שם גם רש\"ל ביש\"ש סימן כ\"ג הכריח מתוך כך דאשכול דפליגי ר\"א ור\"י הוי דבר שנ\"מ כי היכי דתיקום ר' יאושע כוותיה דר' יוחנן יע\"ש.
ודע דלפי שיטת רש\"י ר' יוחנן פליג אר' יאושע וקאי כר\"א וכמו שכתב הר\"ב בשיטת מקובצת בשם רבו ז\"ל וז\"ל הקשה הרשב\"א דא\"כ רבי יוחנן פליג אדרב נחמן דאמר תלמוד ערוך הוא בידינו כו' ומורי הרב נר\"ו פי' דר\"ן ור\"י לא פליגי דביחידינהו לשבת כ\"ע מודו דשבת קובעת לעולם ובלא יחידינהו לא קבעה אלא ליומיה והא דאמר ר\"י שבת אינו קובעת בשלא יחדן לשבת קאמר שאינה קובעת לגמרי שיאסרו למוצאי שבת ורב נחמן דאמר שבת קובעת דמשמע לעולם בשיחדינהו לשבת מיירי והיינו דמייתי מר זוטרא ראיה ממתני' לאבוה דמיירי בשיחדינהו לשבת ומאן דדחי מתני' סבר דשבת אינה קובע אפילו לעצמה ור\"א הכי ס\"ל דביחוד תלייא מילתא כרבי יוחנן ור\"א דאמר ימתין למוצאי שבת ויגמור מיירי בשלא יחד אותם לשבת והא דאמרינן ר\"א לטעמיה דאמר תרומה קבעה וכ\"ש שבת דמשמע דשבת קבעא לעולם דומייא דתרומה התם בשיחידינהו לשבת דומייא דתרומה וכולה סוגייא רהטא בהכי ובהכי ניחא לן דאמרי' בשבת לאפוקי מהלל ולא קאמר לאפוקי מר\"א משו' דר\"י לא פליג אר\"א והא דלא קאמר לאפוקי מר' יאושע משום שכבר אמר לאפוקי מהלל וחדא מינייהו נקט עכ\"ל ושיטה זו היא שיטת רש\"י לע\"ד שכתב שם בפרק המביא בד\"ה דשבת קובעת וז\"ל אם יחדה לשבת אסורה אף למ\"ש ואם לא יחדה לשבת בשבת אסור לכל שאכילתם לעולם קבע היא קרויה אבל למ\"ש מותר כדלקמן ואי ס\"ל ז\"ל דכי קא' ר' יוחנן לקמן דשבת אינו קובעת דבר שלא נ\"מ אפי' לשבת עצמו קאמר איך כתב ז\"ל כדלקמן וזה היפך ההיא דרבי יוחנן דלקמן וליכא למימר דמ\"ש רש\"י כדלקמן היינו מתניתי' דאשכול דקאמר ר\"א יגמור ומפרש ר' נתן יגמור למוצאי שבת שמע מינה דלשבת עצמו מיהא אסור עד שיגמור דהא ודאי ליכא למימר דאם איתא דלר' יוחנן אף לשבת עצמו שרי מנ\"ל לרש\"י לומר דרב נחמן ס\"ל כר\"א דשמותי הוא ודלא כר' יאושע ורבי יוחנן נמי הכי ס\"ל ועוד מה לו לרש\"י השתא בדר' נחמן להביא אלינו מלתא דאייתי הש\"ס לקמן בפלוגתא דר\"א ורבי יאושע אלא ודאי משום דרש\"י קשיתיה השתא בדרב נחמן דקאמר תלמוד ערוך הוא בידינו דשבת קובעת אף דבר שלא נ\"מ שזה הוי לכאורה היפך ההיא דר' יוחנן דלקמן דקאמר דשבת אינה קובעת דבר שלא נ\"מ וכמו שהקשה הרשב\"א הוצרך ליישב כתירוץ הר\"ב דההיא דלקמן בשלא ייחדו לשבת דלשבת עצמו קבעא וכי קאמר רבי יוחנן דלא קבעא היינו לגמרי אף לאחר השבת ונמצא דרבי יוחנן ורב נחמן שניהם דבר א' אמרו ובשיטה אחת קיימי ובהכי ניחא מ\"ש רש\"י לקמן ד\"ה ולא כשאמר ר\"א יגמור כו' וז\"ל ותרווייהו אדר\"א קאי דאית ליה לר\"א שבת קבעא ומיהו למ\"ש יגמור דלא דמיא לתנוקות שטמנו תאנים דתנן בהו לעיל למ\"ש לא יאכלו דהתם לאכילת שבת יחדום וכו' עכ\"ל.
ולכאורה קשה מה לו לרש\"י ז\"ל לתרוצי ההיא מתניתין דתנוקות אליבא דר\"א דהא איכא לתרוצי שפיר דההיא מתני' אתיא כר' יאושע משום דלשיטתו ז\"ל קיימי רבי יוחנן ורב נחמן כותיה דר\"א מש\"ה הוצרך לתרוצי ההיא מתני' דתינוקות דתיקום כותיה גם הר\"ש נראה מבואר דקאי בשיטה זו שכתב הר\"ב שכתב בפ\"ח ממסכת תרומות מ\"ד בפלוגתא דר\"א ור\"י וז\"ל ר\"א אומר יגמור כו' ולא דמי לההיא דתנוקות שטמנו תאנים כו' דהתם לאכילת שבת יחדום אבל זו לא יחדה לשבת ומיהו בפ\"ב מעשרות אמר ר' יוחנן דשבת טובלת פירות שליקט לאכילתו וקדש עליהם שבת ובפ\"ב דמעשרות כתבתיה ונ\"ל דלא אמרו יגמור למ\"ש אלא מפני שהתחיל בהיתר עכ\"ל הרי מבואר דעתו דס\"ל דאף לר' יוחנן שבת קובעת פירות שלא נ\"מ ומש\"ה הוצרך ליישב ההיא דאמר רבי יוחנן בירושלמי פ\"ב דמעשרות עם ההיא דר\"א דמשמע ליה דכי קאמר רבי יוחנן דשבת טובלת פירות שליקט וקדש עליהם אף בפירות שלא נ\"מ קאמר ומיהו לפי תירוצו מבואר יוצא דבין לר\"א ובין לר' יוחנן שבת קובעת הפירות למעשר לעולם ואפילו לאחר השבת וע\"כ לא קאמר ר\"א יגמור לאחר השבת אלא כשהתחיל בהיתר וקשה טובא דאם כן מה יענה הרב להא דקאמר הש\"ס שם משמיה דר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ והלא לשיטתו ז\"ל אף פירות שלא נ\"מ שבת קובע אותם לגמרי לר' יוחנן וצ\"ע ולשיטת הר\"ב ז\"ל ניחא דהא דקאמר הש\"ס משמיה דר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ אינו קובע לגמרי קאמר שיהיו אסורים אף לאחר השבת וההיא דקאמר בירושלמי פ\"ב דמעשרו' דשבת טובלת פירות שקדש עליהם היום לשבת דוקא קאמר אבל לאחר השבת מותרים א\"נ איכא למימר דמיירי בפירות שנגמרה מלאכתן דשבת קובעת לגמרי אף לאחר השבת כמבואר.
ועפ\"י שיטה זו ניחא נמי אותה ששנינו בפרק ד' דמעשרות מ\"ב ואיתי בפ\"ד דעדויות משנה יו'ד כלכלת שבת ב\"ש פוטרים וב\"ה מחייבי' ומפרש לה בירו' דמיירי בתאנה המיוחדת לשבת וס\"ל לב\"ה דכיון שהיא מיוחדת לשבת שבת קובעתן למעשר ואם רוצה לאכול מהם בחול אסור עד שיעשר ופסק רבינו כב\"ה בפ\"א מה' מעשר הכ\"ב ואם איתא דכי קאמר ר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ אף בשיחדן לשבת קאמר שאינו קובע לגמרי הך מתני' הויא תיובתיה דהא תאנים בעודן בתאנה דבר שלא נ\"מ הוא ועוד דסתמא קתני ומשמע אפילו במקו' שעושים אותם קציעות דאז סתם תאנים דבר שלא נ\"מ הוא כמ\"ש רש\"י בסוף אותה סוגיא דפרק המביא ד\"ה ה\"נ מקח וכו' יע\"ש ואפ\"ה קתני דכיון שתאנה זו מיוחדת לשבת שבת קובעתן אלא ודאי דאף ר' יוחנן לא קאמר דשבת אינו קובע לגמרי אלא בפירות שלא יחדן לשבת אבל בפירות שייחדן לשבת ודאי שבת קובע אותם לגמרי וכדקאמר ר\"נ תלמוד ערוך הוא בידינו כו' וליכא למימר דלעולם לרבי יוחנן שבת אינו קובע לגמרי אפילו בפירות שיחדן לשבת כל שלא נ\"מ וההיא דכלכלה דב\"ה מחייבין דלא כר' יוחנן דב\"ה לשיטתם אזלי וכבר אמרו בשמעתין דר' יוחנן ס\"ל דלא כב\"ה דאמרי בההיא דהמעמר פירות וקדש עליהם היום דאסורים דהא ודאי ליתא דאם איתא דר' יוחנן לית ליה הא דכלכלת שבת למה לא מייתי לה הש\"ס ותאמר לאפוקי מהא דתנן גבי כלכלת שבת ומייתי ההיא דהמעמר פירות שאינה שנויה בסדר המשנה ועוד דהא דכלכלה עדיפא דמיירי בשיחדה לשבת ואפ\"ה פליג עליה ר' יוחנן ועוד שהרי רבינו פסק כר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ ואפ\"ה פסק ההיא דכלכלת שבת אלא ודאי דס\"ל דאף ר' יוחנן מודה בה דכיון שהיא מיוחדת לאכילת שבת אפילו דהוי דבר שלא נ\"מ שבת קבעה אותה לגמרי ואפילו לאחר השבת או קודם השבת.
זאת תורת העולה דשבת קובעת למעשר אפי' דבר שלא נ\"מ ואפילו לאחר השבת כשיחדה לשבת וכשלא יחדה לשבת בשבת מיהא אסו' אבל לאחר השבת שרי וזו היא שיטת רבו של הר\"ב ושיטת רש\"י ושיטת רבינו ז\"ל ועיין במ\"ש רש\"י בפרק במה מדליקין עלה דמתניתין דג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע\"ש עשרתן כו' וז\"ל עשרתן פירות האילן לאכילת שבת שאף אכילת עראי של שבת קובעת כדאמרינן בסוף המביא עכ\"ל ולהר\"ש ז\"ל לפי מ\"ש בפ\"ח דתרומות מ\"ד מבואר דס\"ל דאף בשלא יחד הפירות לשבת שבת קובעתן לגמרי כל שקדש עליהם היום ואפילו לאחר השבת זולת אם התחיל לאכול מאותם הפירו' בחול שאם קדש עליהם היום אסור לאכול מהם עד לאחר השבת ואז מותר וסוגיא דפרק המביא לית לה פתרי לפי שיטה זו וצ\"ע ודע שדבר שלא נ\"מ מקרי פירות שרוב בני המקום רגילים לאוכלם עד אחר שיבשו כגון תאנים עד שעושים אותם קציעות וכן ענבים עד שעושין אותם יין וכיוצא ואף על פי שרגילין לאוכלם בעודם לחים אפילו דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי מקרי דבר שלא נ\"מ וכדמשמע מהא דתנן ומייתי לה הש\"ס בסוף המביא הלוקח תאנים מע\"ה במקום שרוב בני אדם דורסן אוכל מהם עראי וכו' ופירש\"י שרוב בני המקום עושים תאניהם קציעות ודורסין אותם בעיגולים הוו להו סתם תאנים דבר שלא נ\"מ ע\"כ הרי שאעפ\"י שהוא לוקח אותם לאכו' בעודם לחים אזלינן בתר רוב בני המקום אם דורסין אותם מקרי דבר שלא נ\"מ ומדדייק תנא למיתני רוב בני אדם משמע דאם איכא אינשי ואיכא אינשי והוו מחצה על מחצה מקרי דבר שנ\"מ ולפ\"ז ק\"ל דאם כן מאי האי דדייק הש\"ס שם ממתני' דקתני ועוד אמר ר\"א עומד אדם על המוקצה דשבת קובעת דבר שלא נ\"מ והא רש\"י ז\"ל כתב במתניתין דעומד אדם על המוקצה מיירי במוקצ' דהזמנה מועלת לו כגון אחזי ולא אחזי דאמרינן באין צדין דכ\"ו והתם קאמר הש\"ס כיון דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי אזמניה גלי דעתיה דאכיל כו' יע\"ש וכיון שכן אכתי ליכא ראיה ממתניתין כלל דאיכא למימר דמוקצה דמתני' דבר שלא נ\"מ הוא דאיכא אינשי הכי והכי והו\"ל מחצה על מחצה ומש\"ה שבת קובעתן כיון דגלי דעתיה שרוצה לאכול מהם ומש\"ה נקט בשביעית שאין מעשר נוהג בו וי\"ל ודוק.
ודרך אגב ראיתי לעמוד בדברי רש\"י ז\"ל שם בס\"פ המביא עלה דאמרינן ש\"מ תלת וכו' וש\"מ מעשרין דמאי מעם הארץ וכתב רש\"י שם וז\"ל כשבא לעשרן מעשרן דמאי כו' ולא אמרינן הני ודאי לא מעשרי דקודם גמר מלאכה לא עשרינהו ע\"ה דקסבר האי תנא יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומידה הנוהגת היא ותלי' לקולא עכ\"ל וזה נראה היפך מ\"ש רש\"י שם במתני' דאורחא דמילתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצימוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה עכ\"ל וכבר ראיתי בשיטת הר\"ב ז\"ל שכתב ע\"ד רש\"י דמתני' וז\"ל ולא נהיר דבגמ' מוכח שרגילים לעשר קודם גמר מלאכה אלא מתני' נקט לשון שהוא זר כיון דנחית למתני יתורא ולמידק כולה מתני' מאי שיאטיה דשביעית הכא עכ\"ל יע\"ש וקשיא לי טובא דהא תנן בספ\"ק דמסכת תרומות שאין תורמין מדבר שלא נ\"מ על דבר שלא נ\"מ וילפינן לה מדכתיב כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב דהיינו מן הגמור על הגמור ואם לאו דרבייה קרא שאם עבר ותרם שתרומתו תרומה לא היה תרומה כיון שעבר אמימרא דרחמנא וכמ\"ש הר\"ש וכיון דאיכא איסורא להפריש מדבר שלא נ\"מ היאך תהיה מידה זו נוהגת ובמ\"ש בברייתא דקסבר האי תנא יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומידה נוהגת היא לא קשיא כ\"כ דדוקא גבי עם הארץ אמרו כן דלא דינא גמירי אבל גבי מתני' דנקט דינא בשביעית לא הי\"ל לומר דמשום דסתם מוקצה אין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה מש\"ה נקט דינו בשביעית דמשמע דמשום הרגל בעלמא הוא והיל\"ל דמשו' דאיכא איסורא דאורייתא לעשר קודם גמר מלאכה מש\"ה נקט דינו בשביעית והיותר תימא מ\"ש הר\"ב דבגמ' מוכח שרגילין לעשר קודם גמר מלאכה כו' דעכ\"ל דלא אמרו בגמרא כן אלא דוקא גבי עם הארץ אבל בשאר אינשי דגמירי ודאי דאיכא איסורא ומש\"ה נקט תנא דמתני' דינו בשביעית דבשאר שנים ודאי לאו מעושר הוא משום איסורא שאין תורמין מדבר שלא נ\"מ וסבור הייתי לומר דס\"ל דדוקא בתרומה ומעשר דאורייתא כגורן ויקב הוא דאיכא איסורא לתרום מדבר שלא נ\"מ אבל בגרוגרות וצימוקי' ושאר פירות שהן מדרבנן ליכא איסורא אבל ראיתי להר\"ש בספ\"ק דתרומות שהביא אותה שאמרו בתוספתא התורם ענבים ועתיד לעשותם צימוקים תאנים ועתיד לעשותם גרוגרות בש\"א צרי' לתרום שניה ובה\"א אין צריך וכו' יע\"ש הרי דאף בתרומת שאר פירות איכא איסורא לתרום מדבר שלא נ\"מ ולב\"ש אם תרם אין תרומתו תרומה והטעם ודאי משום דכל דתקון רבנן כעין דאוריי' תקון וצ\"ע." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הלוקח \n מן העני כו' או פלחי דבילה מעשר מכל א' ואחד ובתמרים ובגרוגרות כולל הכל ומעשר כו'. כתב הרב מש\"ל וז\"ל ראיתי בירושלמי עלה דמתני' ר' יוסי ן' פדיה ר' יונה בשם חזקיה אין בלילה אלא ליין ושמן בלבד ר' יוחנן עד כזיתים נבללים מתני' פליגא על ר' יוחנן עד כזיתים נבללים מתני' פליגא על ר' יוחנן ובתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל פתר לה עד כזיתים ר' יוסי בשם ר' זעירא בדמאי התירו ע\"כ והנה פשט דברי הירושלמי הללו תמוהים שהק' לרבי יוחנן ממתני' ולא הק' לר' פדיה ולרבי חזקיה דס\"ל שאין בילה אלא ליין ושמן בלבד ותירוצא דפתר לה עד כזיתים אינו מועיל אלא לסברת ר' יוחנן והנראה אצלי כו' ע\"כ ולע\"ד אין מקום לתמיהתו דבשלמא לחזקיה ולרבי פדיה ל\"ק להו מתני' דמצו מימר דמתני' ר' שמעון שזורי היא דס\"ל דיש בילה אף לשאר דברים חוץ מיין ושמן כדאי' בפ\"ק דחגיגה די\"ג אבל רבי יוחנן לא מצי לאוקומי מתני' ר\"ש שזורי היא דהא איהו ס\"ל הל' כסתם משנה ועוד דלא מצינו לר' שמעון שזורי דס\"ל דטפי משיעור זתים אין בילה כי היכי דנימא דמתניתין ר\"ש שזורי היא ועוד דר' יוחנן ס\"ל דהלכה כר\"ש שזורי כדאמרינן בפרק הקומץ רבה דל\"א ובודאי דכי קאמר ר' יוחנן דעד כזיתים נבללים אליבא דר\"ש שזורי קאמר ומתני' ודאי סתמא אתיא כותיה דהא לר' יוחנן הלכה כסתם משנה להכי פריך לר' יוחנן דוקא ודוק.
עוד ראיתי להרמ\"ל שם שכתב וז\"ל ובמאי דתנן במתני' דר' יאודה מחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת כתב הר\"ש כו' ואני תמיה בזה דכיון דקי\"ל יש בילה מאי איכפת לן שיהיה המתנות שוות או לא ואף אם תהיה האחת מרובה והב' מועטת כשבולל הכל ומפריש מפריש מהרוב רוב ומהמיעוט מיעוט ותו מי לא תנן בפרק ג' דחלה זיתי מסיק שנתערבו כו' ואם כן הכא נמי לא ימנע אם מהכל הפרישו הבעלים כו' ואם הא' עשר והב' לא עשר היינו טבל שנתערב בחולין דקי\"ל דמוציאים ממנו תרומה ומעשר בין שיהיה הרוב טבל או הרוב חולין ע\"כ ולע\"ד ל\"ק כלל דע\"כ לא סמכינן אבילה בההיא דזיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף אלא דוקא בדיעבד שעבר ונתערב ואפ\"ה אם יש מקום אחר מפריש ממקום אחר עליו אבל לכתחילה שיערבם ויפריש ממנו עליו ליכא למ\"ד דאם כן מהאי טעמא מחלקינן בין מתנה מרובה למתנה מועטת דמתנה מועטת לכתחילה מערבין ומפריש מא' על הכל ובמתנה מרובה אינו מפריש ממנו לכתחילה ודוק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ea5a4d88598e582b21394553bae8631f7f553549 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,101 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tithes", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Tithes", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין אכילת פירות שבמוקצה תאנים \n וענבי' שבמוקצה מותר לאכול מהן עראי במקומן אבל אם נטל מן המוקצה והוליך למקום אחר לא יאכל מהן עראי שהרי נגמרה מלאכתן אעפ\"י שלא יבשו כל צורכן. ע\"כ וכתב מרן ז\"ל ירושלמי ברפ\"ג דמעשרות וכרבי וכרב דאמרי אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן עכ\"ל. ודברי הירושלמי הביאן הר\"ש ברפ\"ג דמעשרות אאותה ששנינו המעביר תאנים בחצרו כו' ע\"כ. וק\"ל טובא דאמאי לא חילק רבינו בין בע\"ה עצמו לבניו ובני ביתו שמדברי הירושלמי הנז' מוכח דאף למ\"ד אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן מ\"מ בניו ובני ביתו מותרים כיון שאין בידם לימלך יע\"ש ואף אם נאמר כמ\"ש הרב תוי\"ט במשנת דחרובין עד שלא כנסן לראש הגג וכו' דע\"כ לא שרינן בר\"פ בניו וב\"ב אלא דוקא כשעדיין לא באו על מקומן אבל כשבאו על מקומן אף בניו וב\"ב אסורים יע\"ש ומש\"ה רבינו דמיירי השתא בשכבר באו על מקומן לא חילק בין הוא לבניו וב\"ב דבהכי לא שנא כיון שכבר באו על מקומן כדברי הרב מ\"מ קשה למה השמיט רבינו האי דינא דמתני' והו\"ל לאשמועינן דהיכא שלא באו על מקומן הוא אסור וב\"ב מותרים.
איברא שעיקר דברי הרב תוי\"ט ז\"ל הם תמוהים בעיני שנראה מדבריו שעיקר הכרעתו לחילוק זה הביאו ממאי דיהיב רעב\"ר ז\"ל טעמא למאי דמוריד מהן לבהמה אף שלא נ\"מ מתוך שאין החרובין מאכל לבהמה הם ויודעים שלא נ\"מ ואם איתא דבניו ובני ביתו מותרים לאכו' שלא על מקומן אף בשכבר באו על מקומן אמאי הוצרך להאי טעמא ת\"ל דבני ביתו נמי מותרי' ובהמתו לא עדיפא מב\"ב אלא ודאי שאף בני ביתו נמי לא שרו אלא כשלא באו על מקומן ותמיהא לי טובא שמדברי הירושלמי גבי מתניתין דהמעביר תאנים בחצרו מוכח בהדיא דבהמתו חשיבא כבע\"ה גופיה דפריך התם לר' דאמר אין אוכלין על המוקצה והוא אסור וב\"ב מותרים מהך דחרובין דתני מוריד מהן לבהמה ומשני חרובין מאכל בהמה הם כו' יע\"ש ואם כדברי התי\"ט דבהמה חשיבא כב\"ב ולא כבע\"ה גופיה מאי פריך מינה לרב הא איהו נמי לא קאמר אלא דבע\"ה הוא דאסיר אבל ב\"ב מותרים אלא ודאי דס\"ל להירושלמי דבהמה חשיבא כבע\"ה גופיה ומש\"ה פריך מינה לר' והטעם לזה נראה ברור דבהמה כיון שמוטלים מזונותיה עליו דבעל הבית חשיבא כגופיה וכמ\"ש הר\"ש גבי הפועלים בזמן שיש עליו מזונות יע\"ש וכבר עלה על דעתי ליישב מה שהשמיט רבינו האי דינא דמתניתין מפני שהוא ז\"ל סבור דרב דאמר אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן לאו על ב\"הב דוקא קאמר אלא אף לבניו וב\"ב מותרים ומאי דקאמרי בירושלמי דרב כר' ואלו ר' קאמר הוא אסור ובני (בניו) [ביתו] מותרים לאו אכולה מלתא קאמר דס\"ל לרב כותיה אלא על בעל הבית דוקא ולאפוקי מעולא דלא אתי כרבי אפילו בחדא ואף דלמאי דהוה מוקי תלמו' דעולא כר\"מ פריך איכר\"מ ואפי' ב\"ב נמי וה\"נ אמאי לא פריך השתא הכי הא ל\"ק משום דהשתא אשכח טעמא לחלק בין הוא לבין בניו משא\"כ אלו הוה אתי כר\"מ ליכא שום טעמא לחלק ומש\"ה פרי' שפיר דאי ס\"ל כר\"מ אפילו בני ביתו נמי ומה טעם יש לחלק ביניהם ומש\"ה נייד מר\"מ ומוקי לה כרבי אף שר' גופיה לא חלק בהכי והשתא ניחא דפריך ליה ר\"י ן' שאול לר' מההיא דחרובין אף דההיא מיירי בבהמה משום דרבי לא חלק בהכי ואמר סתמא אין אוכלין אבל ודאי דלתנא דמתני' ל\"ק מההיא דחרובין משום דבהמתו חשיבא כב\"ב דשרי ומעתה רבינו שפסק כותיה כר' לא חילק בין הוא לבין בניו כאמור.
אבל אחר ההתבוננות בה דבר זה לא יתכן כלל וכלל דא\"כ אדפריך ליה ר\"י ן' שאול לרבי מההיא דחרובין תקשי ליה ממתני' דהכא דקתני בניו וב\"ב מותרים ור' קאמר סתמא אין אוכלין ואי הוה ק\"ל מהכא לא הוה אשכח פירוקא כדפריק לההי' דחרובין ותו דבההיא סוגייא גופה מוקי למתני' דתאנים כרבי מדקתני המעביר לקצות הא לא לקצות לא מני ר' היא יע\"ש ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה וצ\"ע. ודע שראיתי להר\"ב במ' ביצה דל\"ה ע\"ב שכתב גבי משנתינו וז\"ל המעביר תאנים בחצרו דוקא בחצרו שהוא מקום מיוחד ליבשן ותו לא ממליך אבל במקום אחר לא בניו וב\"ב אוכלין ובירושלמי דמסכת מעשרות פליגי אי דוקא בניו וב\"ב אבל הוא עצמו אסור או אפי' עצמו ופי' בתוספות דטעמא דמאן דאסר לעצמו משום דלגבי בעל הבית הוי כנ\"מ משום שאם ירצה לאוכלן עכשיו יאכל והוי כנ\"מ אבל בניו לא עד שיתייבשו עכ\"ל מבואר יוצא מדבריהם שבעל הבית גופיה אפילו במקום המוקצה אסו' והוא תימ' שמדברי הירוש' מוכח שב\"ה שלא במקו' המוקצ' דוקא הוא דאסור ובני (בניו) [ביתו] אפילו שלא במקום המוקצה מותרים היפך דברי הראשונים דהא עלה דאמר רב הוא אסור אמרו דאתי כר' דאמר אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן משמע שעל מקומן מיהא מותר ואין לומר שאין אוכלים דקאמר ר' היינו לב\"ב אבל בעל הבית עצמו אפילו על מקומו אסור ומאי דקאמר תלמו' רב כר' היינו נמי משום דס\"ל לרב שהוא עצמו אסור לעולם הא ודאי ליתא שאם כן דר' מיירי בבניו וב\"ב אם כן רבנן דפליגי עליה ואמרי שאוכלים על המוקצה שלא על מקומן מיירו נמי בבניו וב\"ב ואם כן קשה דהיאך מדמי תלמו' מחלוקת דעולא ורב בפלוגתא דר' ורבנן דהא רב ועולא כ\"ע מודו בעיקר דינא דמתני' דבניו וב\"ב אינם אוכלים אלא בחצר שהוא מקום מיוחד ליבשן והיאך דימה זה לזה וקרב זה אל זה וכעת צ\"ע אצלי." + ], + [ + "החרובין \n עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהם לבהמה ופטור מפני שהוא מחזיר את המותר ליבש. ע\"כ. כך היא שנוייא בפ\"ג מה' מעשר וכ\"כ הר\"ש שהוא מחזיר את המותר למוקצה וכל היכא דמותרו חוזר לא טביל כדאמרינן בסוף המביא עכ\"ל וכ\"כ הרע\"ב ונראה ודאי שזו היא כונת רבינו ועיין בהרב תי\"ט וקצת קשה לי דאיך פסק רבינו להאי סתמא דהא משמע התם בסוף המביא דהא דאמרינן כל היכא דמותרו חוזר לא טביל אינו אלא לר\"א שאמר מן המעטן טהור טהור מן המעטן טמא טמא אבל לרבנן דפליגי עליה ואמרי שאין לחלק בהכי ולית להו האי סברא דמותרו חוזר וכ\"כ רבינו לקמן בפ\"ה הח\"י ואם כן איך פסק להאי סתמא דאתי כר\"א וי\"ל בין אכילת אדם לבהמה דבבהמה הקלו.
האמנם הא ק\"ל טובא מהך מתני' למ\"ש רש\"י בדוכתי טובא בברכות דל\"א ד\"ה במוץ שלה כו' ובפסחים ד\"ט ד\"ה ואבע\"א ובנידה דט\"ו ד\"ה כדי להאכיל וכן בע\"ז דאכילת בהמה אפילו אכילת קבע דידה חשיבא עראי וכן כתב הר\"ש בריש מסכת פאה והתוספו' במנחות דס\"ו ע\"ב ד\"ה כדי להאכיל לבהמתו ואם כן אמאי הוצרך תנא דמתניתין למיהב טעמא דמותרו חוזר דהא האי טעמא לא בעינן אלא לאפוקי שלא יהיה אכיל' אכילת קבע ובבהמה לפי דבריהם הא לא שייכא האי טעמא וצ\"ע והיותר תימא על מרן שלעיל בהל' ו' הוקשה לו ע\"ד רש\"י הללו ממ\"ש רבינו בפרקין הל' ך' ולא פנה למ\"ש הכא בדין זה הקודם שהיא משנה ערוכה ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש שבת קובע למעשר היה \n אוכל באשכול וכו' וחשכה עליו שבת כו' ואם הניחו לאחר השבת הרי זה גומרו. ע\"כ. עיין בדברי מרן שתמה על דבריו ממה שפסק גבי חצר כרבי יאושע וכאן פסק כר\"א ומה שהונח לו בהגיה דברי המשנה ע\"ש והן אמת שכ\"כ רבינו בפירוש המשנה אמנם גירסא זו היא תמוה ליוצא ולבא בסוגיית הגמרא והרב המגיה לס' מש\"ל עמד ע\"ז ליישב הסוגיא ואחר המחילה אין בכל דבריו טעם כעיק' כמו שאבאר לקמן בס\"ד.
אך את זה חזי הוית להרב הנז' בראש דבריו שעמד על דעתו לומר דשרי לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ והביא דמיון ראיה לזה ע\"ש ולע\"ד ליתא כלל שא\"כ סוגיא דסוף המביא הויא תיובתיה דדייק תלמו' לר\"א דשבת קובע למעשר ממתני' דקתני עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית וכו' ודייקינן דוקא שביעית שהמעשר אינו נוהג בה הא בשאר שני שבועי אסור משום דשבת קבעא למעשר ואם איתא דשריא לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ אכתי קשה אמאי לא נקט לה בשאר שני שבוע נמי וליעשרינהו בשבת וליכול ותו איכא למידק עלה דהאי מלתא ממה ששנינו בפרק במה מדליקין ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין כו' אבל מעשרין את הדמאי ומערבין כו' ומוקמי' לה בגמרא בעירובי חצרות דרבנן ומשמע דוקא ס' חשכה אבל ודאי חשכה לא.
עוד ראיתי לו ז\"ל שכתב ע\"ש רש\"ל שגירסת הר\"ש היא כגירסת רבינו ומלבד שאין הכרח בדברי הר\"ש לזה עוד בה שמדברי הר\"ש בפ\"ט דמעשר מ\"ט נראה בהדיא שגריס כגירסתינו יע\"ש וליישב גירסת רבינו שבפירוש המשנה עיין בספר ראשון לציון שדבריו נכונים ועוד נראה לומר דמאי דפריך תלמו' מהך מתני' הוא ממאי דמפשט פשיטא ליה לבעיין דלכ\"ע שבת קובע למעשר בדבר שנ\"מ ולא קא מבעיא ליה אלא בדבר שלא נ\"מ ואהא קשיתיה מהך מתני' דר\"י פליג ואמר יגמור אפי' באשכול דהוי דבר שנ\"מ ודלא כמו שפי' רש\"י ובא התירוץ לזה כדאמר ר\"ן כלומר ודאי דשבת קבעה למעשר אמנם היינו דוקא ליומיה אבל אחר השבת יגמור והשתא באו דברי רבי' על נכון וצ\"ל דהך דינא דאשכול הוי דבר שנ\"מ וזה ברור אמנם ראיתי לה\"ה ז\"ל בפ\"ב מה' י\"ט ד\"ט שעמ\"ש רבינו עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית ואומר וכו' כתב וז\"ל ופירש\"י בשביעית שאין מעשר נוהג בה והטעם ג\"כ ששבת קובע למעשר כו' ואפילו אכילת עראי כנזכר בהלכו' מעשר פ\"ה וביאור דבריו שהוקשה לו אמאי לא נקט לה בשאר שני שבועי ולענין אכילת עראי והשיב שאף אכילת עראי קובע למעשר כמ\"ש הרמב\"ם כאן יע\"ש ולפי האמור אין הכרעת ה\"ה עולה יפה שהרי כתבנו דהך דאשכול הוי דבר שנ\"מ ודברי ה\"ה הם בדבר שלא נ\"מ ומ\"מ אין להק' על ה\"ה ממ\"ש רבינו בפ\"ג דשבת אינו קובע אלא בדבר שנ\"מ שהרי כתב בש\"מ שאף ר\"י לא אמרה אלא להיות קבועים ועומדים לעולם שבדבר שנ\"מ נקבעו למעשר לעולם אבל בדבר שלא נ\"מ לשבת גופיה קבעי אבל לאחר השבת מותרים.
ואחר זמן רב שכתבתי זה נדפס ספר חדש למו\"ה המובהק מהרי\"ן נר\"ו בהל' מעשר דכ\"ט ע\"ג ד\"ה גם שכת' ע\"ד הרב מהר\"י כולי וז\"ל ויש לדקדק על זה מדפרכינן התם לרבא שאמר מוללין מלילות בי\"ט אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כו' ואם איתא לדבריו ז\"ל אם כן אדפריך לרבא לדידיה נמי מי ניחא הא מצינו תרומה שזכאי בהרמתה בפירות שלא נ\"מ ובא שבת וקבען דשרי לעשרן בשבת וע\"כ צ\"ל דרוב תרומה קאמר ואם כן מאי ק\"ל לרבא עוד הוקשה לו לדבריו מדאמרינן בפרק המביא דל\"ד ע\"ב אף אנן נמי תנינן עומד אדם על המוקצה ערב שבת כו' טעמא דשביעי דלאו בר עשורי הוא הא בשאר שני שבועי ה\"נ דאסור מ\"ט לאו משום דשבת קובעת והשת' אם איתא דשרי לעשרם בשבת קשה דאמאי לא תני ע\"ש בשאר שני שבועי ובתנאי שיעשרם בשבת אלא משמע דלא חשיב כפירי דטבילי האידנא אלא דוקא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה דאי אפשר להביאה לידי חיוב מעי\"ט משום דאפייתה בי\"ט ניחא ליה יותר דמה\"ט הוא דשרינן אפייתה בי\"ט משא\"כ בפירות שאפשר להביאן לידי חיוב בעי\"ט והביא עוד דברי התוס' דביצה די\"ג מה שהקשו על פירוש רש\"י ומה שתירץ רבו של הרב ז\"ל וכתב שדברי התוספות נכונים על פי האמור והכריח הדבר מדפרכינן לרבא דאמר מוללן אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כפירות או חיטין שנ\"מ מעי\"ט והכניסן לבית ביו\"ט דהשת' כיון דהוטבלו בי\"ט הו\"ל כפירות דטבילי האידנא ומפריש מהן בי\"ט אלא ודאי משמע דמה\"ט לא חשיבי כפירו' דטבילי האידנא כדי שיוכל להפריש מהן בי\"ט כיון דבידו להכניסן מעי\"ט ולהביאן לידי חיוב תרומה מעי\"ט ולא דמי לעיסה כו' דהתם שאני דאינו יכול להביאן לידי חיוב מעי\"ט משו' דאפייתה בי\"ט ניחא ליה כו' יעש\"ב.
ולע\"ד הא ליתא דאם איתא לחילוק זה היכי קאמר תלמודא לפי גירס' התוס' ולרבי משכחת לה כגון שהכניס שיבולין לעשות מהן עיסה ונמלך עליהן למוללן בי\"ט דטבילא ביומיה ומתוך כך הוצרך לומר מאי תרומה רוב תרומה והשתא כיון דהיכא דבידו להביאה לידי חיוב תרומה מעי\"ט והביאן בי\"ט לא חשיבי פירי דטבילי האידנא ואינו יכול להפריש מהן תרומה ה\"נ בנמלך עליהם בי\"ט למוללן מלילות נמי כיון דבידו היה להכניסן מעי\"ט למלילות והיה חייב להפריש מהן תרומה מיד כמ\"ש התוס' קודם לזה דלר' דאמר הכניסן למלילות זהו גרונם חייב מיד להפריש מהן תרומה ואינו זכאי בהרמתה בי\"ט משום דהו\"ל פרי דטבילי מאתמול א\"כ השתא נמי דהכניסן לעיס' ונמלך עליהן למלילות אינו יכול להפריש מהן תרומה בי\"ט א\"ו דחילוק זה ליתיה אלא אפי' היה בידו להביאן לידי חיוב תרומ' מעי\"ט כל שלא הביאן לידי חיוב מעי\"ט והביאן בי\"ט שרי ליה להפריש מהן תרומה בי\"ט דומייא דחלה וע\"כ לא אסרו להרים תרומות בי\"ט אלא היכא דבאו לידי חיוב גמור מעי\"ט וההכרח שהכריח מו\"ה נר\"ו מדפרכינן לרבא א\"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כו' דלדידיה נמי תיקשי ליה דהא מצינו תרומה דזכאי בהרמתה בכה\"ג שכתב הרב שהכניסן לבית בי\"ט הא ל\"ק כלל דלדברי הרב היא היא מאי דקאמר תלמודא בתר הכי דלר\"מ נמי משכחת לה בהכניסן לשבולים לעיסה ונמלך עליהן בי\"ט למלילות וכבר כתב הרב אמאי לא קאמר נמי דלרבי משכחת לה בהכניסן למלילות בי\"ט דעדיפא מינה קאמר ואורחא דמילתא נקט וכמ\"ש לשונו לעיל גם מה שהכריח עוד מו\"ה נר\"ו מההיא דפ' המביא יש לדחות דאע\"ג דשרי לעשרן בשבת נקט לה תנא דמתני' בשביעית דלא מחסרה בתר ההזמנה שהזמין מע\"ש מידי דבהזמנה לבד מצי לאכול מהן בשבת ומשום דאורחא דמילתא הוא דאין דרך בני אדם לעושרן בשבת משום טירחא נקט לה בשביעית דלא בעי לעשר ואה\"נ דאי בעי למטרח ולעשר שפיר דמי ותלמו' דייק שפיר ממתני' דאף פירות שלא נ\"מ שבת קובעתן דאי לא אכתי מצי שפי' למנקט לה בשאר שני שבועי דלא בעי לעשרן ומאי דקאמר אף בשאר שני שבועי ה\"נ דאסור לאו דאסור לעשרן בשבת קאמר אלא דאסור לאכול מהן עד שיעשר קאמר וכיון דבעי לעשרן ולאו אורחא דאינשי לעשרן בשבת להכי נקט לה בשביעית שאין מעשר נוהג בה ודוק.
איברא דאני בעוניי לא נהירא לי האי דינא דמוהר\"י כולי ז\"ל מטעמא אחרינא דבדבר שלא נ\"מ היכי שרינן לעשר ולהרים תרומה אפילו בחול דמשנה ערוכה שנינו בספ\"ק דתרומות אין תורמין מדבר שלא נ\"מ על דבר שלא נ\"מ וילפינן לה מדכתיב כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב דהיינו מדבר שנ\"מ על דבר שנ\"מ ואי לאו דרבייה קרא שאם עבר ותרם שתרומתו תרומ' לאו תרומתו תרומה כיון דעבר אמימרא דרחמנא וכמ\"ש הר\"ש ז\"ל וליכא למימר דכיון דהוא בעי למיכל חשיב כנ\"מ דשרי להרים ולעשר מהם דהרי מבואר הוא בסוגייא דפ' המביא דל\"ה שאין הדבר תלוי בו אלא ברוב בני המקום כדאיתא התם בסוף הפרק יע\"ש וכיון שכן עכ\"ל דכי אמרינן דשבת קובעת למעשר ואפילו בדבר שלא נ\"מ היינו לענין איסורא דאסיר למיכל מינייהו עד שיגמרו מלאכתן ויעשרן אבל ודאי כל שלא נ\"מ אסור לעשרן לכתחילה. ועיין לקמן במה שאכתוב ע\"ד רש\"י דפ' המביא עלה דמתני' דעומד אדם על המוקצה דאין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה יע\"ש סוף דבר דמ\"ש הרב בשם רבו דהמכניס פירותיו לבית בי\"ט דהשתא הביאן לידי חיוב להרים מהן תרומה בי\"ט הם דברים ראויין אליו לפי סוגייא דביצה ואין טענותיו של מוה\"ר נר\"ו מכריחות לדחות דבריו ז\"ל כמובן.
ואולם אני מסתפק אם באו לאדם פירות טבולין בי\"ט אם יכול להרים מהן תרומה ביום טוב דכיון שלא היו הפירות אצלו בערב יום טוב כדי להפריש מהן תרומה הוה ליה כפירות שלא היו טבולין מערב יום טוב וטבילי האידנא דשרי וכהכניס פירותיו לעיסה ונמלך עליהן בי\"ט למלילות דשרינן בפ\"ק דביצה או דילמא שאני הכא דבמקום שהיו הפירות בעי\"ט כבר היו טיבולין אע\"פ שלא היו בידו לא פלוג רבנן דעיקר גזרתם היא דפירות דטבילי מאתמול אסור להפריש מהן תרומה בין היו בידו בין לא היו בידו וכעת לא מצאתי גלוי לזה אמנם הסברא נוטה לומר דכל כה\"ג דטבילי מאתמול לא היה אפשר לו להפריש מהן תרומה מעי\"ט אסור להפרי' בי\"ט ולא התירו אלא כי הא דפ\"ק דביצה וכהרמת חלה דלא טבילי מאתמול כלל וכעין זה מצאתי להתוס' בפ\"ק דמגילה ד\"ז לענין אוכל נפש שאפשר לעשות מעי\"ט שכתבו דדוקא בשאי אפשר לעשותו מאתמול משום קלקול דאוכל הוא דשרי אבל אין קלקול באוכל עצמו אע\"פ שלא היה אפשר לו לעשותו מאתמול משום שלא היה בידו אסור לעשותו.
ודע שרש\"י בפ' המביא דל\"ה על מה ששנינו שם עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית כתב שם וז\"ל בשביעית שאין מעשר נוהג בה ואינו מחוסר אלא הזמנה וה\"ה במעושר ובשאר שני שבועי אלא אורחא דמיל' נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרו' וצימוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה עכ\"ל ולכאורה לפום מאי דמסיק הש\"ס שם בפ' המביא דכי אתי רבין אמר רבי יוחנן דשבת אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ולא בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומוקצה דמתניתין הוי דבר שלא נ\"מ כדמוכחא כולה סוגייא אכתי הוה מצי תנא למתני סתמא עומד אדם על המוקצה ע\"ש ואפילו בשאר שני שבועי ואומר מכאן אני אוכל למחר ואוכל למחר אכילת עראי דהא אינו מחוסר אלא הזמנה אפילו בשאר שני שבועי אלא כיון דמסקינן בסוגייא דפ' המביא דלר\"א שבת קובעת למעשר ואפי' בדבר שלא נ\"מ ולרבנן נמי כל היכא דקאמר מכאן אני אוכל קבע ליה בדבוריה א\"כ שפיר כתב רש\"י דמשו\"ה לא נקיט תנא דמתני' להאי דינא בשאר שני שבועי ובמעושר משום דאורחא דמילתא כו' דכל שאינו מעושר אסור לאכול אפילו אכילת עראי בין לר\"א ובין לרבנן אם משום דשבת קבעתו לר\"א ואי משום דבוריה דקאמר אני אוכל למחר לרבנן דר\"א ורבינו בפ\"ב מה' י\"ט ה\"ט כתב כלשון הזה העומד על המוקצה מעי\"ט בשנת השביעית שכל הפירות הפקר צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול עכ\"ל הנה הוא ז\"ל פסק כרבנן דר\"א דמתני' אבל שינה מלשון המשנה דקתני מכאן אני אוכל והוא ז\"ל נקט אני נוטל ומהסוגייא משמע דדוקא כי קאמר אני אוכל קבע ליה וכדכתב רש\"י דאיהו אחשביה בדבוריה דקראו אכילה אבל בלשון אני נוטל אין לשון אכילה ולא קבע ליה בדבוריה וכיון שכן קשה לכאורה למה נקט רבינו דינו בעומד על המוקצה ע\"ש בשביעית כיון דהוא ז\"ל פסק בפ\"ג מהלכות מעשר כר' יוחנן דשבת אינו קובע אלא בדבר שנ\"מ אבל בדבר שלא נ\"מ אינו קובע דהשתא לדידיה ליכא לתרוצי כמ\"ש רש\"י דמשו\"ה נקט לה בשביעית שאין מעשר נוהג בה דהא בשאר שני שבועי נמי אין מעשר נוהג בה דהא מוקצה הוא שלא נ\"מ וגם ליכא קביעותא בדבוריה דהא אני נוטל קאמר.
מיהו הא ל\"ק כלל דאע\"ג דלא אחשביה בדיבוריה דלא קראו אכילה מיהו כיון דרשם ואמר מכאן ועד כאן אני נוטל למחר הו\"ל כנוטל זתים מן המעטן ונתן לפניו דאמרי' שם בסוגייא דפ' המביא דלרבנן דר\"א אע\"ג דמותרו חוזר חייב לעשר דאדעתא למיכל שקלינהו ושוייה אכילת קבע ה\"נ ע\"י מעשה הרשימה שוייה אכילת קבע כאלו נתנו לפניו לאכול וההיא דאמרי' התם גבי רבנן דר\"א כיון דאמר מכאן ועד כאן אני אוכל קבעה ליה לאו דוקא דאמר כי האי לישנא דאני אוכל דאפי' אמר אני נוטל נמי שוייה קבע ברשימתו ומ\"ש רש\"י דאיהו אחשביה בדיבוריה דקראו אכילה גבי ר\"א קאמר הכי דליכא מעשה דרשימה בידו ולא בעי שיאמר אלא מכאן אני אוכל כדתנן במתני' אבל לרבנן ודאי אע\"ג דלא קאמר כי האי לישנא דינא הכי כנלע\"ד בדעת רבינו.
ואולם ראיתי לה\"ה שהביא לשון רש\"י שכתב דה\"ה במעושר ובשאר שני שבועי וסיים עוד וכתב והטעם גם כן ששבת קובעת למעשר בשאר שני שבועי ואפי' אכילת עראי כנזכר בפרק ה' מה' מעשרות עכ\"ל מבוארים דבריו דס\"ל דמשום דשבת קובעת למעשר הוא דדייק רבי' ונקט לה בשביעית ולא משום דאיהו שוייה קבע במעשה הרשימה והדרא קושיין לדוכתא דפירות שלא נ\"מ פסק רבינו בפרק ג' מהל' י\"ט כר\"י דאין שבת קובעתן. וכי תימא הרי כתב רבינו בספ\"ה מה' מעשר דאם היה אוכל באשכול וחשכה עליו שבת הרי זה לא יגמור אותו בשבת יע\"ש הרי דס\"ל דשבת קובע אף דבר שלא נ\"מ דהא אשכול דבר שלא נ\"מ הוא כמ\"ש רש\"י שם בפרק המביא אפשר לומר דרבינו סובר דאשכול הוי דבר שנגמר' מלאכתו וכמ\"ש רש\"ל בספר יש\"ש סימן כ\"ג ועכ\"ל כן כי היכי דלא תיקשי דברי רבינו אהדדי דבפ\"ג פסק בהדיא דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ אבל נראה דה\"ה סובר בדעת רבינו דההיא דאשכול דבר שלא נגמרה מלאכתו הוא וכמ\"ש רש\"י ולא קשיא ממ\"ש בפ\"ג דשבת אינו קובע דשנ\"מ דהתם אינו קובע לעולם קאמר שיהא אסור אף בחול אבל לשבת עצמו סבירא ליה דאסור והיינו ההיא דאשכול שכת' רבינו בספ\"ה דלא יגמור בשבת אבל לאחר השבת יגמור וזהו שכתב כאן כנזכר בה' מעשר פ\"ה והיינו ההיא דאשכול.
ודע דלפי מ\"ש ה\"ה בדעת רבינו דמאי דנקט לה בשביעית הוא משום דאין מעשר נוהג בו דאילו בשאר שני שבועי צריך לעשר אפי' לאכילת עראי משום דשבת קובעת למעשר כו' מבואר יוצא מדבריו דלדעת רבי' כי היכי דשבת קובעת למעשר ה\"נ י\"ט קובעת למעשר דאכילת עראי די\"ט נמי חשיבא כמו שבת שהרי רבי' בדין זה קאי ביו\"ט ואפי\"ה נקט לה בשביעית ולא בשאר שני שבועי מיהו לפי מה שכתבנו אנן יד עניי בדעת רבינו אין ראיה ועיין במ\"ש רש\"י בפ\"ק דביצה ד\"ב ד\"ה ואמר כו' יע\"ש ונלע\"ד להביא ראיה דאכיל' יו\"ט קובעת למעשר כשבת מאותה שאמרו פע\"פ דק\"ה ע\"א רב חנניה בר שלמיא סבא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב המנונא סבא אמרו ליה זיל חזי אי מקדיש יומא נפסיק ונקבעיה לשבתא אמר להו לא צרכיתו שבת קבעא נפשה דאמר רב כשם ששבת קובעת למעשר כך שבת קובעת לקידוש ע\"כ הרי דמה\"ט דשבת קובעת אין צריך להפסיק לקידוש אלא פורש מפה ומקדש ובקידוש דיו\"ט נמי הכי הוא וכמ\"ש רשב\"ם ז\"ל ד\"ק ע\"א ד\"ה א\"ל רשב\"ג וכמ\"ש הטור ומרן בא\"ח סי' תע\"א ס\"ו יע\"ש.
והנה מרן בכ\"מ בדין זה דהיה אוכל באשכול הוק' לו על רבינו למה פסק דלמוצאי שבת יגמור דזה דלא כר' יאושע דהלכתא כוותיה וכתב וצ\"ל דרבינו גריס גבי חצר כגירסת ספרים דידן וגבי שבת גרי' איפכא לא כשאמר ר\"א יגמור ימתין למ\"ש אלא בשבת עצמו יגמור ומינה נשמע לרבי יאושע דאמר לא יגמור היינו בשבת דוק' אבל אם הניחה יגמור עד כאן לשונו ומלבד דנר' דאשתמיט למרן גירסת רבינו שבפי' המשנה דגריס גבי שבת רי\"א יגמו' ור\"א אומר לא יגמור ולגירסא זו גריס נמי בדרבי נתן בגמ' ולא כשאמר רבי יאושע יגמור בשבת אלא יגמור למ\"ש ונמצא דפסק רבינו כר\"י וכדרבי נתן וכ\"כ מהר\"י קורקוס והרדב\"ז ז\"ל שם וכן כתב רש\"ל ביש\"ש סי' כ\"ג עוד זאת דגירסא זאת שהמציא הרב ליישב דברי רבינו מעלנא אית לה בסוגייא דשמעתין ומפקנא לית לה דמעיקרא פריך הש\"ס מר\"א לר\"א דאיהו קאמר דשבת קובע דבר שלא נ\"מ והכא גבי אשכול קאמר איפכא דיגמור בשבת ומאי קמשני לפי גירסת מרן דהשתא נמי קאמר דיגמור בשבת ומה שרצה ליישב בזה מוהר\"י כולי בהגהת מש\"ל ע\"פ מה שצדד לומ' דשרי לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ ור\"א ור\"י פליגי בהכי דר\"א סבירא ליה דשרי לעשר בשבת ור\"י סבירא ליה דאסור והיא גופא קמ\"ל רבי נתן דבשבת עצמו יגמור לר\"א על ידי שיעשר לא יכולתי להבין מה תיקן בזה דאם כן אכתי תקשי ליה למרן דרבינו פסק כר\"א דשרי לעשר בשבת דבר שלא נגמר מלאכתו וכמו שדקדק הוא מלשונו וזה דלא כר\"י דהלכתא כוותיה גם עיקר הדין שרצה לצדד דשרי לעשר בשבת דבר שלא נגמר מלאכתו סוגייא דשמע' הוייא תיובתיה וכמ\"ש בתחילת דברינו והנכון מ\"ש עוד הרב הנז' דלפי גירסת מרן הלזו תירוץ הגמ' הוא באומרו התם כדקתני טעמא לחוד והכוונה דהאי טעמא דקאמר רב אשי הכא יגמור משום דהתחיל בהתר הוא וכדקתני בהדייא היה אוכל באשכול ובתר הכי מייתי הש\"ס ההיא דר' נתן ואיכא למי' דלפי גי' זו שהמציא מרן אית לן למיגרס נמי תניא ר' נתן אומר והיא מילתא באנפי נפשה ודוק ומ\"מ לפי גירסת רבי' שבפי' המשנ' לא הי\"ל למרן לידחק בזה דשפי' פסק כרבי יאושע.
וראיתי לרש\"ל ביש\"ש סי' כ\"ג שתמה על גי' רבי' שבפי' המשנה מסוגייא דפ' המביא דפריך מר\"א לר\"א ולגיר' זו ל\"ק כלל דה\"נ קאמ' ר\"א דלא יגמו' יע\"ש ולע\"ד ל\"ק כלל דלפי גי' זו כי פריך הש\"ס שם בפ' המבי' לאו אדר\"א קפריך וכמו שפרש\"י אלא אר\"נ קפריך דקאמר תלמוד ערוך הוא בידינו דשבת קובעת בין בדבר שנ\"מ בין בדבר שלא נגמר מלאכתו ועל זה פריך שפיר מר' יאושע דהלכתא כוותיה לגבי ר\"א ואיהו סבירא ליה גבי אשכול יגמור אף דהוי דבר שלא נגמר מלאכתו ואיך קאי ר' יאושע היפך תלמוד ערוך שבידינו ומשני שפיר דמודה ר\"י דבשבת עצמו אסור כדר\"ן וקאי כתלמו' שבידינו ואע\"ג דמעיקרא הוה בעי הש\"ס למימר דרבנן דר\"א ס\"ל דבשבת אינה קובעת אלא היכא דשוייה קבע בדבוריה היינו כי היכי דלא לסייעי ממתני' כדקאמר מר זוטרא ומדחא הוא דקמדחינן אבל לרב נחמן דאמר תלמוד ערוך הוא בידינו ודאי דרבנן דר\"א לא קיימי לבר מהלכתא כמובן וגירסת רבינו הלזו נוחה יותר בסוגיית הש\"ס דהשתא שקיל וטרי הש\"ס בדר\"י דהלכה כוותיה ולא בדר\"א דשמותי הוא וניחא נמי הא דקאמר הש\"ס שבת לאפוקי מדהלל ולא קאמר לאפוקי מדר\"י דהשתא ר\"י קאי כותיה דרבי יאושע וכי קאמר ר' יוחנן דשבת אינו קובע בדבר שלא נ\"מ היינו שאינו קובע לגמרי אבל לשבת עצמו קובע שהרי רבינו פסק בפ\"ג דמעשר כר' יוחנן ופסק כר' יאושע בההיא דאשכול מה שא\"כ לפי גי' רש\"י דגריס בדר\"י לא יגמור ומשמע דאפי' למ\"ש קאמר דלא יגמור דמדר\"א נשמע לר\"י כמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל דא\"כ רבי יוחנן קאי דלא כר' יאושע וכמ\"ש הרב ח\"ה שם גם רש\"ל ביש\"ש סימן כ\"ג הכריח מתוך כך דאשכול דפליגי ר\"א ור\"י הוי דבר שנ\"מ כי היכי דתיקום ר' יאושע כוותיה דר' יוחנן יע\"ש.
ודע דלפי שיטת רש\"י ר' יוחנן פליג אר' יאושע וקאי כר\"א וכמו שכתב הר\"ב בשיטת מקובצת בשם רבו ז\"ל וז\"ל הקשה הרשב\"א דא\"כ רבי יוחנן פליג אדרב נחמן דאמר תלמוד ערוך הוא בידינו כו' ומורי הרב נר\"ו פי' דר\"ן ור\"י לא פליגי דביחידינהו לשבת כ\"ע מודו דשבת קובעת לעולם ובלא יחידינהו לא קבעה אלא ליומיה והא דאמר ר\"י שבת אינו קובעת בשלא יחדן לשבת קאמר שאינה קובעת לגמרי שיאסרו למוצאי שבת ורב נחמן דאמר שבת קובעת דמשמע לעולם בשיחדינהו לשבת מיירי והיינו דמייתי מר זוטרא ראיה ממתני' לאבוה דמיירי בשיחדינהו לשבת ומאן דדחי מתני' סבר דשבת אינה קובע אפילו לעצמה ור\"א הכי ס\"ל דביחוד תלייא מילתא כרבי יוחנן ור\"א דאמר ימתין למוצאי שבת ויגמור מיירי בשלא יחד אותם לשבת והא דאמרינן ר\"א לטעמיה דאמר תרומה קבעה וכ\"ש שבת דמשמע דשבת קבעא לעולם דומייא דתרומה התם בשיחידינהו לשבת דומייא דתרומה וכולה סוגייא רהטא בהכי ובהכי ניחא לן דאמרי' בשבת לאפוקי מהלל ולא קאמר לאפוקי מר\"א משו' דר\"י לא פליג אר\"א והא דלא קאמר לאפוקי מר' יאושע משום שכבר אמר לאפוקי מהלל וחדא מינייהו נקט עכ\"ל ושיטה זו היא שיטת רש\"י לע\"ד שכתב שם בפרק המביא בד\"ה דשבת קובעת וז\"ל אם יחדה לשבת אסורה אף למ\"ש ואם לא יחדה לשבת בשבת אסור לכל שאכילתם לעולם קבע היא קרויה אבל למ\"ש מותר כדלקמן ואי ס\"ל ז\"ל דכי קא' ר' יוחנן לקמן דשבת אינו קובעת דבר שלא נ\"מ אפי' לשבת עצמו קאמר איך כתב ז\"ל כדלקמן וזה היפך ההיא דרבי יוחנן דלקמן וליכא למימר דמ\"ש רש\"י כדלקמן היינו מתניתי' דאשכול דקאמר ר\"א יגמור ומפרש ר' נתן יגמור למוצאי שבת שמע מינה דלשבת עצמו מיהא אסור עד שיגמור דהא ודאי ליכא למימר דאם איתא דלר' יוחנן אף לשבת עצמו שרי מנ\"ל לרש\"י לומר דרב נחמן ס\"ל כר\"א דשמותי הוא ודלא כר' יאושע ורבי יוחנן נמי הכי ס\"ל ועוד מה לו לרש\"י השתא בדר' נחמן להביא אלינו מלתא דאייתי הש\"ס לקמן בפלוגתא דר\"א ורבי יאושע אלא ודאי משום דרש\"י קשיתיה השתא בדרב נחמן דקאמר תלמוד ערוך הוא בידינו דשבת קובעת אף דבר שלא נ\"מ שזה הוי לכאורה היפך ההיא דר' יוחנן דלקמן דקאמר דשבת אינה קובעת דבר שלא נ\"מ וכמו שהקשה הרשב\"א הוצרך ליישב כתירוץ הר\"ב דההיא דלקמן בשלא ייחדו לשבת דלשבת עצמו קבעא וכי קאמר רבי יוחנן דלא קבעא היינו לגמרי אף לאחר השבת ונמצא דרבי יוחנן ורב נחמן שניהם דבר א' אמרו ובשיטה אחת קיימי ובהכי ניחא מ\"ש רש\"י לקמן ד\"ה ולא כשאמר ר\"א יגמור כו' וז\"ל ותרווייהו אדר\"א קאי דאית ליה לר\"א שבת קבעא ומיהו למ\"ש יגמור דלא דמיא לתנוקות שטמנו תאנים דתנן בהו לעיל למ\"ש לא יאכלו דהתם לאכילת שבת יחדום וכו' עכ\"ל.
ולכאורה קשה מה לו לרש\"י ז\"ל לתרוצי ההיא מתניתין דתנוקות אליבא דר\"א דהא איכא לתרוצי שפיר דההיא מתני' אתיא כר' יאושע משום דלשיטתו ז\"ל קיימי רבי יוחנן ורב נחמן כותיה דר\"א מש\"ה הוצרך לתרוצי ההיא מתני' דתינוקות דתיקום כותיה גם הר\"ש נראה מבואר דקאי בשיטה זו שכתב הר\"ב שכתב בפ\"ח ממסכת תרומות מ\"ד בפלוגתא דר\"א ור\"י וז\"ל ר\"א אומר יגמור כו' ולא דמי לההיא דתנוקות שטמנו תאנים כו' דהתם לאכילת שבת יחדום אבל זו לא יחדה לשבת ומיהו בפ\"ב מעשרות אמר ר' יוחנן דשבת טובלת פירות שליקט לאכילתו וקדש עליהם שבת ובפ\"ב דמעשרות כתבתיה ונ\"ל דלא אמרו יגמור למ\"ש אלא מפני שהתחיל בהיתר עכ\"ל הרי מבואר דעתו דס\"ל דאף לר' יוחנן שבת קובעת פירות שלא נ\"מ ומש\"ה הוצרך ליישב ההיא דאמר רבי יוחנן בירושלמי פ\"ב דמעשרות עם ההיא דר\"א דמשמע ליה דכי קאמר רבי יוחנן דשבת טובלת פירות שליקט וקדש עליהם אף בפירות שלא נ\"מ קאמר ומיהו לפי תירוצו מבואר יוצא דבין לר\"א ובין לר' יוחנן שבת קובעת הפירות למעשר לעולם ואפילו לאחר השבת וע\"כ לא קאמר ר\"א יגמור לאחר השבת אלא כשהתחיל בהיתר וקשה טובא דאם כן מה יענה הרב להא דקאמר הש\"ס שם משמיה דר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ והלא לשיטתו ז\"ל אף פירות שלא נ\"מ שבת קובע אותם לגמרי לר' יוחנן וצ\"ע ולשיטת הר\"ב ז\"ל ניחא דהא דקאמר הש\"ס משמיה דר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ אינו קובע לגמרי קאמר שיהיו אסורים אף לאחר השבת וההיא דקאמר בירושלמי פ\"ב דמעשרו' דשבת טובלת פירות שקדש עליהם היום לשבת דוקא קאמר אבל לאחר השבת מותרים א\"נ איכא למימר דמיירי בפירות שנגמרה מלאכתן דשבת קובעת לגמרי אף לאחר השבת כמבואר.
ועפ\"י שיטה זו ניחא נמי אותה ששנינו בפרק ד' דמעשרות מ\"ב ואיתי בפ\"ד דעדויות משנה יו'ד כלכלת שבת ב\"ש פוטרים וב\"ה מחייבי' ומפרש לה בירו' דמיירי בתאנה המיוחדת לשבת וס\"ל לב\"ה דכיון שהיא מיוחדת לשבת שבת קובעתן למעשר ואם רוצה לאכול מהם בחול אסור עד שיעשר ופסק רבינו כב\"ה בפ\"א מה' מעשר הכ\"ב ואם איתא דכי קאמר ר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ אף בשיחדן לשבת קאמר שאינו קובע לגמרי הך מתני' הויא תיובתיה דהא תאנים בעודן בתאנה דבר שלא נ\"מ הוא ועוד דסתמא קתני ומשמע אפילו במקו' שעושים אותם קציעות דאז סתם תאנים דבר שלא נ\"מ הוא כמ\"ש רש\"י בסוף אותה סוגיא דפרק המביא ד\"ה ה\"נ מקח וכו' יע\"ש ואפ\"ה קתני דכיון שתאנה זו מיוחדת לשבת שבת קובעתן אלא ודאי דאף ר' יוחנן לא קאמר דשבת אינו קובע לגמרי אלא בפירות שלא יחדן לשבת אבל בפירות שייחדן לשבת ודאי שבת קובע אותם לגמרי וכדקאמר ר\"נ תלמוד ערוך הוא בידינו כו' וליכא למימר דלעולם לרבי יוחנן שבת אינו קובע לגמרי אפילו בפירות שיחדן לשבת כל שלא נ\"מ וההיא דכלכלה דב\"ה מחייבין דלא כר' יוחנן דב\"ה לשיטתם אזלי וכבר אמרו בשמעתין דר' יוחנן ס\"ל דלא כב\"ה דאמרי בההיא דהמעמר פירות וקדש עליהם היום דאסורים דהא ודאי ליתא דאם איתא דר' יוחנן לית ליה הא דכלכלת שבת למה לא מייתי לה הש\"ס ותאמר לאפוקי מהא דתנן גבי כלכלת שבת ומייתי ההיא דהמעמר פירות שאינה שנויה בסדר המשנה ועוד דהא דכלכלה עדיפא דמיירי בשיחדה לשבת ואפ\"ה פליג עליה ר' יוחנן ועוד שהרי רבינו פסק כר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ ואפ\"ה פסק ההיא דכלכלת שבת אלא ודאי דס\"ל דאף ר' יוחנן מודה בה דכיון שהיא מיוחדת לאכילת שבת אפילו דהוי דבר שלא נ\"מ שבת קבעה אותה לגמרי ואפילו לאחר השבת או קודם השבת.
זאת תורת העולה דשבת קובעת למעשר אפי' דבר שלא נ\"מ ואפילו לאחר השבת כשיחדה לשבת וכשלא יחדה לשבת בשבת מיהא אסו' אבל לאחר השבת שרי וזו היא שיטת רבו של הר\"ב ושיטת רש\"י ושיטת רבינו ז\"ל ועיין במ\"ש רש\"י בפרק במה מדליקין עלה דמתניתין דג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע\"ש עשרתן כו' וז\"ל עשרתן פירות האילן לאכילת שבת שאף אכילת עראי של שבת קובעת כדאמרינן בסוף המביא עכ\"ל ולהר\"ש ז\"ל לפי מ\"ש בפ\"ח דתרומות מ\"ד מבואר דס\"ל דאף בשלא יחד הפירות לשבת שבת קובעתן לגמרי כל שקדש עליהם היום ואפילו לאחר השבת זולת אם התחיל לאכול מאותם הפירו' בחול שאם קדש עליהם היום אסור לאכול מהם עד לאחר השבת ואז מותר וסוגיא דפרק המביא לית לה פתרי לפי שיטה זו וצ\"ע ודע שדבר שלא נ\"מ מקרי פירות שרוב בני המקום רגילים לאוכלם עד אחר שיבשו כגון תאנים עד שעושים אותם קציעות וכן ענבים עד שעושין אותם יין וכיוצא ואף על פי שרגילין לאוכלם בעודם לחים אפילו דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי מקרי דבר שלא נ\"מ וכדמשמע מהא דתנן ומייתי לה הש\"ס בסוף המביא הלוקח תאנים מע\"ה במקום שרוב בני אדם דורסן אוכל מהם עראי וכו' ופירש\"י שרוב בני המקום עושים תאניהם קציעות ודורסין אותם בעיגולים הוו להו סתם תאנים דבר שלא נ\"מ ע\"כ הרי שאעפ\"י שהוא לוקח אותם לאכו' בעודם לחים אזלינן בתר רוב בני המקום אם דורסין אותם מקרי דבר שלא נ\"מ ומדדייק תנא למיתני רוב בני אדם משמע דאם איכא אינשי ואיכא אינשי והוו מחצה על מחצה מקרי דבר שנ\"מ ולפ\"ז ק\"ל דאם כן מאי האי דדייק הש\"ס שם ממתני' דקתני ועוד אמר ר\"א עומד אדם על המוקצה דשבת קובעת דבר שלא נ\"מ והא רש\"י ז\"ל כתב במתניתין דעומד אדם על המוקצה מיירי במוקצ' דהזמנה מועלת לו כגון אחזי ולא אחזי דאמרינן באין צדין דכ\"ו והתם קאמר הש\"ס כיון דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי אזמניה גלי דעתיה דאכיל כו' יע\"ש וכיון שכן אכתי ליכא ראיה ממתניתין כלל דאיכא למימר דמוקצה דמתני' דבר שלא נ\"מ הוא דאיכא אינשי הכי והכי והו\"ל מחצה על מחצה ומש\"ה שבת קובעתן כיון דגלי דעתיה שרוצה לאכול מהם ומש\"ה נקט בשביעית שאין מעשר נוהג בו וי\"ל ודוק.
ודרך אגב ראיתי לעמוד בדברי רש\"י ז\"ל שם בס\"פ המביא עלה דאמרינן ש\"מ תלת וכו' וש\"מ מעשרין דמאי מעם הארץ וכתב רש\"י שם וז\"ל כשבא לעשרן מעשרן דמאי כו' ולא אמרינן הני ודאי לא מעשרי דקודם גמר מלאכה לא עשרינהו ע\"ה דקסבר האי תנא יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומידה הנוהגת היא ותלי' לקולא עכ\"ל וזה נראה היפך מ\"ש רש\"י שם במתני' דאורחא דמילתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצימוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה עכ\"ל וכבר ראיתי בשיטת הר\"ב ז\"ל שכתב ע\"ד רש\"י דמתני' וז\"ל ולא נהיר דבגמ' מוכח שרגילים לעשר קודם גמר מלאכה אלא מתני' נקט לשון שהוא זר כיון דנחית למתני יתורא ולמידק כולה מתני' מאי שיאטיה דשביעית הכא עכ\"ל יע\"ש וקשיא לי טובא דהא תנן בספ\"ק דמסכת תרומות שאין תורמין מדבר שלא נ\"מ על דבר שלא נ\"מ וילפינן לה מדכתיב כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב דהיינו מן הגמור על הגמור ואם לאו דרבייה קרא שאם עבר ותרם שתרומתו תרומה לא היה תרומה כיון שעבר אמימרא דרחמנא וכמ\"ש הר\"ש וכיון דאיכא איסורא להפריש מדבר שלא נ\"מ היאך תהיה מידה זו נוהגת ובמ\"ש בברייתא דקסבר האי תנא יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומידה נוהגת היא לא קשיא כ\"כ דדוקא גבי עם הארץ אמרו כן דלא דינא גמירי אבל גבי מתני' דנקט דינא בשביעית לא הי\"ל לומר דמשום דסתם מוקצה אין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה מש\"ה נקט דינו בשביעית דמשמע דמשום הרגל בעלמא הוא והיל\"ל דמשו' דאיכא איסורא דאורייתא לעשר קודם גמר מלאכה מש\"ה נקט דינו בשביעית והיותר תימא מ\"ש הר\"ב דבגמ' מוכח שרגילין לעשר קודם גמר מלאכה כו' דעכ\"ל דלא אמרו בגמרא כן אלא דוקא גבי עם הארץ אבל בשאר אינשי דגמירי ודאי דאיכא איסורא ומש\"ה נקט תנא דמתני' דינו בשביעית דבשאר שנים ודאי לאו מעושר הוא משום איסורא שאין תורמין מדבר שלא נ\"מ וסבור הייתי לומר דס\"ל דדוקא בתרומה ומעשר דאורייתא כגורן ויקב הוא דאיכא איסורא לתרום מדבר שלא נ\"מ אבל בגרוגרות וצימוקי' ושאר פירות שהן מדרבנן ליכא איסורא אבל ראיתי להר\"ש בספ\"ק דתרומות שהביא אותה שאמרו בתוספתא התורם ענבים ועתיד לעשותם צימוקים תאנים ועתיד לעשותם גרוגרות בש\"א צרי' לתרום שניה ובה\"א אין צריך וכו' יע\"ש הרי דאף בתרומת שאר פירות איכא איסורא לתרום מדבר שלא נ\"מ ולב\"ש אם תרם אין תרומתו תרומה והטעם ודאי משום דכל דתקון רבנן כעין דאוריי' תקון וצ\"ע." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הלוקח \n מן העני כו' או פלחי דבילה מעשר מכל א' ואחד ובתמרים ובגרוגרות כולל הכל ומעשר כו'. כתב הרב מש\"ל וז\"ל ראיתי בירושלמי עלה דמתני' ר' יוסי ן' פדיה ר' יונה בשם חזקיה אין בלילה אלא ליין ושמן בלבד ר' יוחנן עד כזיתים נבללים מתני' פליגא על ר' יוחנן עד כזיתים נבללים מתני' פליגא על ר' יוחנן ובתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל פתר לה עד כזיתים ר' יוסי בשם ר' זעירא בדמאי התירו ע\"כ והנה פשט דברי הירושלמי הללו תמוהים שהק' לרבי יוחנן ממתני' ולא הק' לר' פדיה ולרבי חזקיה דס\"ל שאין בילה אלא ליין ושמן בלבד ותירוצא דפתר לה עד כזיתים אינו מועיל אלא לסברת ר' יוחנן והנראה אצלי כו' ע\"כ ולע\"ד אין מקום לתמיהתו דבשלמא לחזקיה ולרבי פדיה ל\"ק להו מתני' דמצו מימר דמתני' ר' שמעון שזורי היא דס\"ל דיש בילה אף לשאר דברים חוץ מיין ושמן כדאי' בפ\"ק דחגיגה די\"ג אבל רבי יוחנן לא מצי לאוקומי מתני' ר\"ש שזורי היא דהא איהו ס\"ל הל' כסתם משנה ועוד דלא מצינו לר' שמעון שזורי דס\"ל דטפי משיעור זתים אין בילה כי היכי דנימא דמתניתין ר\"ש שזורי היא ועוד דר' יוחנן ס\"ל דהלכה כר\"ש שזורי כדאמרינן בפרק הקומץ רבה דל\"א ובודאי דכי קאמר ר' יוחנן דעד כזיתים נבללים אליבא דר\"ש שזורי קאמר ומתני' ודאי סתמא אתיא כותיה דהא לר' יוחנן הלכה כסתם משנה להכי פריך לר' יוחנן דוקא ודוק.
עוד ראיתי להרמ\"ל שם שכתב וז\"ל ובמאי דתנן במתני' דר' יאודה מחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת כתב הר\"ש כו' ואני תמיה בזה דכיון דקי\"ל יש בילה מאי איכפת לן שיהיה המתנות שוות או לא ואף אם תהיה האחת מרובה והב' מועטת כשבולל הכל ומפריש מפריש מהרוב רוב ומהמיעוט מיעוט ותו מי לא תנן בפרק ג' דחלה זיתי מסיק שנתערבו כו' ואם כן הכא נמי לא ימנע אם מהכל הפרישו הבעלים כו' ואם הא' עשר והב' לא עשר היינו טבל שנתערב בחולין דקי\"ל דמוציאים ממנו תרומה ומעשר בין שיהיה הרוב טבל או הרוב חולין ע\"כ ולע\"ד ל\"ק כלל דע\"כ לא סמכינן אבילה בההיא דזיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף אלא דוקא בדיעבד שעבר ונתערב ואפ\"ה אם יש מקום אחר מפריש ממקום אחר עליו אבל לכתחילה שיערבם ויפריש ממנו עליו ליכא למ\"ד דאם כן מהאי טעמא מחלקינן בין מתנה מרובה למתנה מועטת דמתנה מועטת לכתחילה מערבין ומפריש מא' על הכל ובמתנה מרובה אינו מפריש ממנו לכתחילה ודוק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעשרות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9fce4caef9966ef8a1f239ee07000cc9e5ad0d17 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,390 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Blessings", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ברכות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "ומדברי \n סופרים וכו'. כתב מרן ריש פרק כיצד מברכין אמרו דילפינן לה מק\"ו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ\"ש. ויש לדקדק דלפי מסקנא דש\"ס שם מוכח דלאו מק\"ו נפקא אלא מסברא בין לברכה דשאר מינים לאחריו בין לפניו וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו יעו\"ש כדמוכח מפשטא דש\"ס וא\"כ אמאי הביא מרן ז\"ל סלקא דעתיה דש\"ס. ובעיקר סוגיין אין דעתי דעת הדיוט סובל איך מסברא נפקא לברך לפניו ולאחריו ועת לקצר.", + " ומטעמת וכו' עד רביעית. וכתב מרן וז\"ל וכתב הרא\"ש וכן נראה שהוא דעת רבינו וכו'. והדברים מתמיהים כאשר יראה העיני בשר לו.
ולענ\"ד יראה ליישב דרצונו לומר דדעת רבינו כדעת הרא\"ש דכל שאינו בולע אפילו יותר מרביעית אינו מברך והוא ממה שיש להקשות דגבי תענית כתב טועם ופולט וכאן סתם דבריו נראה דאפילו בולע אינה צריכה ברכה והיינו דוקא פחות מרביעית ברם בכדי רביעית מברך והיינו טעמא כמ\"ש אח\"כ דבפחות מרביעית לא מכוין לאכילה ואנן כוונת אכילה בעינן וברביעית אף דלטעימה קא מכוין מ\"מ הא קא אכיל וכיון דאכילה מיקרי כמכוין דמי ומברך והשתא שפיר יוצא האי דינא דהרא\"ש לדעת רבינו מכ\"ש דומה פחות מרביעית אף דבולע כיון דלא מכוין לאכילה אינו מברך כ\"ש בטפי מרביעית דלא בלע כלל דלא מכוין לאכילה דאינו מברך וכן ברביעית דדוקא משום דאכילה חשובה היא אף דלא מכוין לאכילה מברך דמקריא כמכוין לאכול ברם כשאינו בולע אפילו יותר מרביעית אינו מברך דהא לטעימה קמכוין ובליעה ליכא כי היכי דנימא דיחשב כמכוין לאכול וא\"כ מפורש יוצא לדעת רבינו כדעת הרא\"ש דאפילו ביותר מרביעית כשפולטו אינו מברך.
בכ\"מ ואפשר לתת סמך וכו' שיהא לו כוונת אכילה וכו' עכ\"ל. הקשה הרב בס' בית ועד בנימוקיו על רבינו מההיא דאיתא בברכות דף ל\"ו אבל נותן שמן הרבה וכו' ובולע פשיטא מהו דתימא כיון דלרפואה קמכוין לא לברך עליה כלל קמ\"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי, הרי דאף דלא מכוין לאכילה מברך עליה ואיך כתב מרן ולברך בעינן דיכוין לאכילה והוא נתעצם בקושיא זאת יעו\"ש. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין כאן קושיא דעד כאן לא כתב מרן כן דבעי כוונת אכילה אלא בפחות מרביעית ברם ברביעית אפי' במכוין לטעום או לרפואה מברך עליה דכיון דהוי רביעית חשיב כמכוין וכאן בברייתא איירי ברביעית או ביותר וכדקתני בפירוש אבל נותן שמן הרבה וכו' ברם אי הוי פחות מרביעית לא מברך וזה פשוט." + ], + [], + [], + [ + "ונוסח \n כל הברכות וכו'. וכתב מרן הכ\"מ ראה פת נאה וכו' ועוד י\"ל דפלוגתייהו וכו' עד מי גרע וכו' עכ\"ל. ודברי מרן תמוהים מסוגיית הש\"ס דמוכח בבירור דפי' דהך ברייתא הוי כפירוש קמא דמרן דפלוגתייהו אי מועיל שינוי או לא דה\"ק הש\"ס התם על פלוגתא דרב הונא ור' יוחנן דחד אמר דעל הכל אם אמר שהכל יצא חוץ מן הפת והיין וחד אמר אפילו פת ויין נימא כתנאי ראה פת ואמר וכו' ברוך המקום שבראה יצא דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר כל המשנה וכו' לא יצא ידי חובתו נימא רב הונא כר' יוסי ור' יוחנן כר' מאיר וכו', הרי בפירוש דקי\"ל לש\"ס דבשינוי ברכות פליגי דאי לא פליגי בהכי אלא בהזכרת שם ומלכות היאך אתי הני אמוראי כהני תנאי ואדרבא רבי יוחנן אתי ככו\"ע ור\"ה דלא כמאן. עוד זאת קשה טובא דאם כן דפלוגתייהו בהזכרת שם ומלכות גבי פלוגתייהו דרב ודר' יוחנן אי צריך שם ומלכות או לא אמאי לא קאמר הש\"ס לימא כתנאי דר' יוחנן כר' יוסי ורב כר' מאיר.
ולענ\"ד נראה לתרץ מילתא דשוייא לתרוייהו והוא זה דאה\"נ דפירושא דברייתא הוי הכי דפליגי בהזכרת שם ומלכות וא\"כ קשיא טובא דרב הונא דלא כמאן אלא דלא ניחא לה לש\"ס למותביה בהכי דיכול לומר ר\"ה דפלוגתייהו לאו בהכי אלא אי מועיל שינוי בברכה או לא א\"כ אנא דאמרי כר' יוסי אמטו להכי אומר הש\"ס לימא כתנאי כלומר אפילו נאמר דבהא פליגי נמצא דפליגי בפלוגתא דהני תנאי ולזה משני אמר לך רב הונא וכו' ור\"י אמר לך וכו' ואה\"נ דלרבי יוחנן א\"צ לכל זה כי יפרש פלוגתא דברייתא בקושטא דמלתא דפליגי בשם ומלכות ואיהו דאמר ככו\"ע והיינו טעמא ג\"כ גבי פלוגתא דלקמן דרב ור' יוחנן דלא קאמר לימא כתנאי די\"ל דלא פליגי בהכי אלא אי מועיל שינוי או לא דמהאי טעמא לא מותיב לעיל לר\"ה וכדכתיבנא. ושוב ראיתי לתורת משה בס' גולל אור שכתב בזה הלשון ועיי\"ש מ\"ש משם מורנו הרב הראב\"ע נר\"ו.
וכתבו התוס' בסוגיין דף מ' וז\"ל נימא רב הונא וכו' וא\"ת היכי מצי סובר וכו' ויש מפרשים דמצי למימר דאפי' ר' יוסי וכו' עכ\"ל. ולכאורה תירוצם תמוה כמו שהקשה הרב חידושי הלכות ז\"ל יעו\"ש ותירץ וז\"ל וי\"ל דתלמודא ודאי לא ניחא ליה בהך סברא וכו' והמתרץ השיב דלרב הונא ג\"כ לית לן לפלוגי בהכי אלא אנא דאמרי אפילו כר\"מ וכו' ור' יוחנן אמר לך אנא דאמרי וכו' והיינו משום דקאמר ברכה דלא תקינו עכ\"ל, האריך בסיום לשון זה לומר דעכשיו דסברינן דלית לן לפלוגי בהכי כדאסיק דעתיה המקשן בחילוק שכתבו התוס' ז\"ל א\"כ היאך קאמר ר\"ה דאמר אפי' כר\"מ וכ\"ש כר' יוסי והא כר\"י לא מצי אתיא וכקושיית התוס' ז\"ל ולזה מתרץ דסמיך למ\"ש אח\"כ ור' יוחנן אמר לך וכו' דיש לחלק בין ברכה דתקינו בין ברכה דלא תקינו ומזה הטעם ג\"כ הוא דאתי ר\"ה כר' יוסי על דרך מ\"ש התוס'.
המורם מדברי הרב חידושי הלכות לדעת התוס' ז\"ל דמ\"ש הם ז\"ל שאינה ברכה כלל לאו היינו מ\"ש הגמ' דלא תקינו לה רבנן אלא הוי מילתא אחריתי וא\"כ יש להבין לדעתו מהו כוונתם, ולענ\"ד נראה בבירור דכוונתם שכתבו אלא בברוך המקום שאינה ברכה כלל היינו הא דאמר דלא תקינו ליה רבנן ולא קשה בדבריהם אלא דכיון דהמקשן אסיק אדעתיה האי חילוק מאי מקשה נימא ר' יוחנן כר\"מ אפשר לומר דאפילו כר' יוסי ס\"ל ובהך חילוק דתקינו ליה רבנן וכתירוץ המתרץ ולזה י\"ל כמ\"ש הרב דהך סברא קלישתא היא ברם לר\"ה צריך לדחוק בהכי לא כן לר\"י והמתרץ נדחק אף בר\"י וככמה דוכתי בש\"ס.", + " וכל\n ברכה וכו'. עיין מ\"ש מרן וקשה טובא דוכי בתיבת אלהים חשיב מלכות מה בכך דעד כאן לא אמרינן דאלהי אברהם חשוב מלכות אלא משום דהמליכו על כל העולם לא כן בתבת אלהים וכן לתירוץ א' עד כאן לא אמרינן דהאל הקדוש חשיב מלכות אלא משום דקאמר בהדיה שאין כמוהו דחשיב גדולתו של הקב\"ה וכן בברכת שמונה עשרה האל הגדול הגבור והנורא וכו'. ועוד קשה דא\"כ דאלהים חשיב כמלכות אין לך ברכה שאין בה אלהינו וא\"כ למה תקינו מלכות באופן שדבריו לכאורה תמוהים ועיין בב\"י סי' רי\"ד שדבריו שם נכונים." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל \n העונה אמן. ועיין מ\"ש מרן. ולי נראה בפשיטות דהוצרך רבינו ז\"ל לזה לומר דאינו גדול העונה אמן מן המברך ולאפוקי מר' יוסי דאמר גדול העונה אמן יותר מהמברך משום הכי הוצרך לומר וכל העונה אמן הרי זה כמברך וק\"ל.", + " היה\n המברך חייב מדברי סופרים וכו' עד שיענה וכו'. וכתב מרן דעד אסיפא גריר וכו' יעו\"ש. וקשה לי (דאי) [דהאי] סיפא יתירה היא והיה די למימר היה המברך וכו' לא יצא ידי חובתו. ולצאת ידי חובתו בשמיעה או בענייה זו אינה צריכה לפנים כי כבר כתבו רבינו בתחילת הדין וק\"ל. ולולי דברי מרן לק\"מ דהכי פירושו היה המברך וכו' לא יצא ידי חובתו עד שיענה דבענייה מהני או שישמע ממי שהוא חייב דאז אין צריך ענייה, ואולי מטעם זה חזר מרן עצמו וצידד להיפך בפ\"ה הט\"ז יעו\"ש." + ], + [ + "רבים \n שנתועדו וכו'. הא דנקט רבים שנתועדו לרמוז מ\"ש הרא\"ש דה\"ה נמי אי אמרו נאכל כאן שקבעו מקום ודוק. ולא כתב דין דהסיבה דהוי מכ\"ש דתפש המחודש וכמו שמשמע מהגמ'. וכתב הלח\"מ ז\"ל ועוד י\"ל וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דלא תירץ רבינו כן משום דלפי' זה לא אתי תירוץ הגמ' שתירצו לקושיא שנית שהקשו להאיך לישנא קשיא סיפא ותירצו שאני התם דמיגו דמהניא ליה הסיבה לפת מהני ליין, דבשלמא לפירוש הרא\"ש שפירש אתי כפי' איכא דאמרי בתרא דהיינו מידי דחשיב ליה מהניא ליה הסיבה ולכן לרב דוקא פת ולר' יוחנן יין נמי חשיב ומהניא ליה הסיבה א\"כ כשהקשה מברייתא דקתני בא להם יין וכו' אחד מברך לכולם וכו' דקשה לרב דלא מהניא ליה הסיבה מתרץ שפיר דהן אמת דיין לא, כיון דמהניא לפת מהני ליין במיגו (דכתב) דמהני לפת דחשיב מהני ליין דלא חשיב לא כן אי יפרש כמ\"ש הלח\"מ דלהאי איכא דאמרי לרב היין חשוב מהפת ולכן לא מהניא הסיבה ולר\"י שניהם שוין ומהניא א\"כ כשהקשה מהברייתא לרב דמשם משמע דמהניא מאי מתרץ מיגו דמהניא לפת מהניא ליין וכי משום דמהני לגרוע מהני לחשוב שאני יין דחשוב ולא אזיל בתר הגרוע. ואף דלפי מה שהשיב רבינו לחכמי לוניל תירוץ הגמ' אין לה מובן מ\"מ אנן הוא דלא ידעינן לפרש תירוץ הגמ' לפי דרכו ברם הוא ודאי פריש לה ברוחב מבינתו ושכלו הזך ודוק." + ], + [ + "כל \n השומע אחד מישראל וכו'. ז\"ל הרא\"ש ועונין וכו' אבל כותי אע\"פ ששמע הזכרת השם כיון שלא שמע כל הברכה חיישינן שמא כיוון לע\"ז וכו' ירושלמי כושי שברך ה' עונין אחריו אמן וכו' עכ\"ל. נמצא דכושי משווהו טוב מכותי ולזר יחשב בעיני, ושוב ראיתי למהר\"ש יפה ז\"ל ביפה מראה פ\"ח סי\"ז תמה עליו והצריכו עיון ובקיצור פסקי הרא\"ש כתוב וז\"ל וכן ערום שברך אין עונין אחריו אמן עד שישמע כל הברכה ובכאן מוכרח שיש ט\"ס וצ\"ל וכן כותי או וכן גוי וכמ\"ש שיירי כנה\"ג הגהת הטור אות ב' והכריח להגיה כהגה אחרונה דאל\"כ תיבת וכן לא אתי שפיר דלמעלה כתב וכן עונין אמן אחר ישראל המברך אע\"פ ששמע כל הברכה ולא יצדק אחריו וכן אבל לפי הגהה זו השניה יצדק שפיר לישנא דוכן עכ\"ל. ולא ידעתי למה בחר בהגה זו הב' יותר מן הא' דאילו הן אמת דאתי שפיר לישנא דוכן ברם צ\"ל דט\"ס יש בסוף הלשון וצריך למחוק תיבות אלו עד שישמע כל הברכה ואדנמחוק כל זה נמחוק תיבת וכן ובמקום עכו\"ם כותי ויתישב הלשון שפיר וק\"ל. ולענ\"ד נראה לתת טעם כדי לתרץ קושיית מהר\"ש יפה ז\"ל דכותי כיון שהוא כיהודי מחמת יראה שם שמים מורגל בפיו אלא שבקרבו ישים ארבו והיה מכוין לע\"ז, הורגל בזה וכל ימיו מזכירו לע\"ז שלו כן, לא כן בגוי אינו מזכיר לע\"ז בשם אלהינו שלא הורגל בזה וק\"ל.
ומרן ז\"ל העתיק לשון הרא\"ש ועפ\"ז כתב וז\"ל ויש לתמוה על רבינו וכו'. ודבריו אלו תמוהים בעיני דעדיין קשה דהירושלמי ס\"ל דבגוי אפילו לא שמע כל הברכה עונין ואיך משווהו הוא ז\"ל לכותי. ועוד קשה לי עליו דקודם תירץ דלא ידעינן הא דלצדדין קתני אלא כפשט דברי רבינו דאין עונין ר\"ל אפילו שמע כל הברכה א\"כ אמאי לא קשיא לי קושיא יותר גדולה דרבינו השמיט דינא דמתני' דאילו מתני' קתני עד שישמע כל הברכה מכלל דאי שמע כל הברכה עונין ואילו רבינו קא פסיק ותני אין עונין דומיא דתינוק המתלמד דבחדא מחתא מחתינהו וא\"כ עדיפא מינה הו\"ל להקשות וכעת צ\"ע.
ולקושיא הראשונה י\"ל דכיון דהרא\"ש לא העתיק לשון הירושלמי בשלימות אלא גוי שברך עונין אחריו אמן ולהך קאי מרן וכתב דעונין אמן אחריו היינו בשמיעת כל הברכה לדעת רבינו ז\"ל וכנראה ג\"כ דבאיזה נוסחאות ליתא בירושלמי כי אם הך בבא דגוי שכן ראיתי ביפה מראה כתוב תנא נכרי שברך את ה' עונין אחריו אמן ולא עוד, וכתב מהר\"ש יפה נראה דדוקא כששמע כל הברכה וכו' וכדתנן בסוף פרקין גבי כותי ולא עדיף גוי מכותי אבל מדברי הרא\"ש בפסקיו משמע דבהזכרת ה' די ועונין אחריו וצ\"ע אם איתא דאיתיה להאי סיומא דכותי בירושלמי מאי מקשה מהר\"ש יפה להרא\"ש וא\"כ צדק מרן במ\"ש לדעת רבינו להשוות כותי ונכרי לפי הירושלמי אלא דהרא\"ש טעמו ונימוקו עמו שהיה לו בירושלמי האי סיומא וכמו שהעתיקו הטור אלא שלא כתב הוא אלא הנרצה אליו. אמנם עדיין קשיא למרן דהו\"ל לבאר החילוקים דיש מהרא\"ש לרבינו בגוי דבמה שהקשה ויש לתמוה על רבינו וכו' נראה דקאי לדין הרא\"ש בשלימות דבגוי אפילו בלי שישמע כל הברכה עונין באופן שלשונו מגומגם לפי יישובנו זה ועדיין קשיא קושיא הב' וצ\"ע." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n האוכל דבר וכו'. הנה לרבינו אסור לברך בין בתחילה בין בסוף יען היא אכילה אסורה וכן במצה גזולה וכן בגזל דעלמא משום דבאה בעבירה ופסק כן מרן בספרו הקצר סי' קצ\"ו. ואין להקשות ממה שפסק מרן גופיה ביו\"ד סי' רס\"ה דממזר אע\"פ שנולד מטיפה פסולה הרי הוא כישראל ומברכין על מילתו דלמה מברכין כיון שבאה בעבירה דשאני מילה דאין המברך מביא עצמו לידי ברכה דמדאורייתא חייב למול משא\"כ באוכל דבר איסור וגזילה דבאכילתו מביא עצמו לחיוב ולא יאכל ולא יברך ואפילו באינו מוצא מצה אחרת כי אם זו איתיה בתקנתא דישלם מעותיו כיון שאי אפשר בלאו הכי. גם יש לחלק בין עושה העבירה בעצמו ומברך לכשאין עושה העבירה המברך עצמו וק\"ל.", + "וכתב הראב\"ד טעה בזה וכו'. ועיין מ\"ש מרן (על) [למה דחה דברי] רבינו בכך וכו'. ולענ\"ד עדיין יש לבע\"ד לחלוק לסייע גם לפי גירסא זו להראב\"ד, והן קודם נדקדק דמאי שנא דנקט חלה ולא אמר שגנב סאה ואכלה כיצד מברך וכו' אין זה מברך וכו' אלא הכוונה הכי הוי וכמ\"ש מרן ברם היינו דוקא בחלה דליכא הנאה בו אבל אי אכלה חייב לברך דהא מיהא נהנה הוא באכילתו וכמו שסיים הראב\"ד ודוק.
עוד כתב מרן וגם מדברי רש\"י בפ' שלשה שאכלו משמע דס\"ל דאין מברכין על דבר איסור עכ\"ל. ולענ\"ד אין מדברי רש\"י גילוי שכתב וז\"ל ד\"ה והשמש ובכל הני איצטריך לאשמועינן אע\"ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה עכ\"ל, ור\"ל דלא נימא דאיכא איסור בברכתם ואף דמברך וכמ\"ש הרא\"ש דמברך אע\"פ שהוא מנאץ מ\"מ לא חזו לזימון דלא חשיבי קביעות קמ\"ל דאין כאן ברכה בעבירה ושפיר מזמני וא\"כ י\"ל דרש\"י כהרא\"ש ועיין במ\"ש רש\"י בגמ' שם גבי דמאי בדף מ\"ז ד\"ה הא לא חזי ליה מפורש יוצא כמ\"ש מרן ואף שיש לדוחה לדחות מ\"מ האמת יורה דרכו ודוק.
עוד כתב וז\"ל וכתב רבינו דאינו מברך לא בתחילה ולא בסוף משום דההוא טעמא באבל וכו' לא שייך אלא בגזל וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים דמי הגיד לו שדעת רבינו לפסוק כת\"ק עד שנאמר שמ\"ש רבינו לא בתחילה ולא בסוף היינו באיסור דלאו גזל אבל באיסור גזל מברך בסוף משום דדמים חייב ולא [נימא] שרבינו פוסק כר' יונה ורבי אילא דפליגי עליה דת\"ק דסברי אף בגזל דאינו מברך בסוף ומה גם לפי נוסחתנו בירושלמי כמו שהעתיק מרן בתחילת לשונו דלא גריס ההיא מימרא דאין מצוה עברה ונמצא דבין ר' יונה ור' אילא פליגי אדר' אושעיא וסברי דאפילו בסוף אינו מברך כלל וראוי לפסוק כוותייהו דרבים נינהו וכ\"כ בב\"י סי' קצ\"ה וז\"ל ומשמע דלר\"י ור' אילא בסוף נמי אינו מברך על מצה גזולה הרי בפי' דס\"ל לדעת רבינו דפוסק דבגזל גם בסוף אסור לברך ואף לפי גירסת רבינו רבי יונה אומר אין עבירה מצוה ר' יוסי אומר אין מצוה עבירה וכו' אפ\"ה לא פליגי באיסור ברכה אחריו ופלוגתייהו כמ\"ש מהר\"ש יפה פ\"ק דחלה דלר' יונה טעמא משום דאין מהעבירה ראוי שתמשך מצוה ונפק\"מ דאפילו לא גזל מצה אלא חיטין וכו' אפ\"ה הוי מנאץ ולר' יוסי טעמא משום דאין ראוי ש[מ]המצוה תמשך עבירה הילכך [דוקא] בגזל מצה דלא קני לה עד שעת אכילה דבההיא שעתא עושה העבירה אבל אם גזל חיטין קנאם בשינוי וכי עביד מצוה לא עביד עבירה דדמים חייב לו עכת\"ד, נמצא לכולהו מצה גזולה אסור לברך אחריו ורבינו פוסק כוותייהו וכה סייעני החכם השלם ה\"ה הרב יעקב אלבעלי הי\"ו דרבינו פסק דלא כר' אושעיא דיברך בסוף דדמים חייב שהרי פסק בהל' חמץ ומצה פ\"ו ה\"ז דאין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה וסיים זה הכלל כל שמברכים עליו ברכת המזון יוצא בה ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברהמ\"ז אינו יוצא בה ידי חובתו עכ\"ל, הרי דס\"ל דבמצה גזולה אסור לברך עליה גם בסוף הרי דפוסק דגם בסוף אסור לברך עליה וצ\"ע ועיין במ\"ש הל' חמץ ומצה פ\"ו ה\"ז.
וע\"פ האמור נתנה ראש ליישב למה שהקשה הלח\"מ ז\"ל כאן במ\"ש רבינו הל' חמץ ומצה זה הכלל וכו' וז\"ל וא\"ת למה כתב רבינו בהל' חמץ ומצה וכו' היה לו לומר כל שמברכין עליו סתם דהא איהו סבר כאן דאינו מברך כלל וכו' עכ\"ל, והרב מקראי קדש על מ\"ש מרן בספרו הקצר סי' תנ\"ד גזל מצה וכו' כתב וז\"ל יראה דה\"ה גזל שוגג וכו' אינו יוצא ידי חובתו וכו' שהרי כתב הר\"מ כל שמברכין עליו בהמ\"ז יוצא ידי חובתו ובזה יתורץ קושיית הלח\"מ ז\"ל זה תוכן דברו. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו עדיין קושיית הלח\"מ במקומה עומדת שהקשה דהיה לו לומר כל שמברכין וכו' ומשמע כל שחייב לברך יוצא ידי חובתו ולא שאם ברך כבר בלי חיוב דמן הדין יצא ידי חובתו דאין הדעת סובלתו ועדיין [יקשה] למה הזכיר רבינו בהמ\"ז.
ולענ\"ד נראה דהוצרך רבינו לכתוב כן לגלות דס\"ל דלא כר' אושעיא דס\"ל דבסוף דמים הוא חייב וחייב לברך אלא דאף בסוף אינו מברך כהחולקים עליו וא\"כ אי הוה כותב סתם כל שמברכים עליו יצא ידי חובתו הוה משמע ברכה ראשונה דומיא דגזל דמשום דאינו מברך עליו לר' אושעיא ברכה ראשונה אינו יוצא ידי חובתו אף שמברך באחרונה לכן כתב כל שמברכין עליו בהמ\"ז לרמוז דבברכה אחרונה תלוי א\"כ גבי מצה גם בסוף פטור.
ומדברי רבינו אלו שכתב בהל' חמץ ומצה זה הכלל וכו' תברא למ\"ש הב\"ח ז\"ל סי' קצ\"ו לדעת הירושלמי דלכו\"ע ברכה אחרונה מברך ואינו אפי' מנאץ יעו\"ש, דהא כתב רבינו דבמצה גזולה אסור לברך עליה והוא הך ירושלמי עצמו שהעתיק גם בסוף מדכתב זה הכלל וכו' וכדכתבינא והוי דלא כמאן לדעתו. ועוד תימה דא\"כ דלכו\"ע בברכה אחרונה אפי' מנאץ ליכא א\"כ בגזל חיטין וכו' והפריש חלה דכבר קנאו בשינוי אמאי הוי מנאץ הא הוי דומיא דברכה אחרונה דדמים הוא חייב. גם מ\"ש דהירושלמי איירי בגזל חיטים וכו' הוא תימה דא\"כ מאי האי דאמר רבי הושעיא הדא דתימא וכו' אבל בסוף דמים הוא חייב מה בין קודם אכילה לאחר אכילה הא קנאן בשינוי ודמים חייב וכן ראיתי (בב\"י) [בכת\"י] שהקשה כן היד אהרן נר\"ו בנימוקיו על רבינו [במרכבת המשנה] ולק\"מ דכבר הקדים לנו הידיעה הב\"ח ז\"ל דר' יונה לחוד ס\"ל דשינוי קונה והיינו טעמא דמברך גם בתחילה לפי דרכו לא כן לרבי הושעיא דס\"ל דשינוי אינו קונה לכן אינו מברך בתחילה אלא בסוף דדמים חייב לו דכבר אכלו.
אך קשה לרבי יוסי מאי שנא דמברך בסוף אין זה מנאץ ובתחילה הוי מנאץ הא לדידיה כבר קנה בשינוי. גם קשה דמלשון הירושלמי דתני מצה גזולה משמע דגזל מצה ממש דלא כמ\"ש הב\"ח באופן שכל דבריו תמוהים.
ודרך אגב ראיתי לצוות כאן מ\"ש מהר\"ש יפה פ\"ק דסנהדרין סי' ב' על מ\"ש בירושלמי הך דגנב סאה כלשון זה גנב סאה וכו' והפריש חלה והאכיל לבניו, וכתב ע\"ז וז\"ל מדכתב הכא כן נראה דדוקא כה\"ג שהוא לא אכלה ואין בברכתו אלא על החלה אינו מברך אבל אם הוא אכלה מברך דהוי ברכת הנהנין עכ\"ל. ולא ידעתי מאי שנא דאי אכלה הוא מברך ואי האכיל לבניו לא יברכו אדרבא כלפי לייא ועיי\"ש בפ\"ק דחלה מ\"ש הוא עצמו דברים הפוכים ודוק.
עוד כתב ומעתה מתני' וכו' לאו דוקא זימון דה\"ה לענין ברכה וכו' והרב ב\"ח תירץ לזה דרבותא קמ\"ל לא מיבעיא ברכה דאסור אלא אפילו להצטרף לזימון שאחר מברך נמי לא עכ\"ל. ודבריו תמוהים דא\"כ הו\"ל לרבינו ז\"ל לאשמועינן האי חידושא דזימון כשם שנחית תנא לאשמועינן דאי תנא נחית אנן לא כ\"ש, ועוד שאין דרכו לשנות לישנא דמתני'. ולא תעזוב נפשי לשאו\"ל מה שראיתי עוד להרב ב\"ח שם שכתב משם מהר\"א מפראג דלבסוף יברך שהיא דאורייתא והביא ראיה מדאמר בפרק במה מדליקין הדמאי מברכין עליו ומזמנים עליו אלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל אין מברכין עליו עכ\"ל, ולא ידעתי מאי ראיה יש מהתם שברך ברכה באחרונה ואדרבא רבינו כתב דלא יברך לא בתחילה ולא בסוף וכתב מרן שכן דעת הרשב\"א ושהביא ראיה מהא דבמה מדליקין יעו\"ש וזה ודאי מחוסר ידיעה.
ובעיקר דברי הרמב\"ם יש לדקדק דכאן משמע דס\"ל לאסור במצוה הבאה בעבירה דודאי דמהאי טעמא נגע בה כאן שלא לברך ואילו הוא ז\"ל פ\"ח מהל' סוכה כתב דליכא קפידא על מצוה הבאה בעבירה וביו\"ט שני דליכא לכם יוצא ידי חובה בגזול יעו\"ש. ויראה דשאני הכא דהוי לענין ברכה ובפרט זה החמיר וקפיד למצוה הבאה בעבירה משום הזכרת שם שמים וכמ\"ש התוס' פרק מרובה דף ס\"ז ד\"ה אמר עולא וכ\"כ בגיטין דף נ\"ה ד\"ה מאי טעמא יעו\"ש, לא כן בלולב דאה\"נ דיוצא ידי חובה ברם אינו מברך עליו.
אך קשה לפי\"ז מ\"ש רבינו פ\"ו מהל' חמץ ומצה ה\"ז וז\"ל אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה אסורה כגון טבל או מעשר ראשון וכו' זה הכלל כל שמברכין וכו' יוצא בו ידי חובתו וכו' עכ\"ל, הרי דתלוי בברכה אי יוצא ידי חובתו או לא דאי אסור לברך אינו יוצא ידי חובתו ואי מברך יוצא ידי חובתו ואי יש הפרש בין ברכה ליציאת ידי חובה היאך תלאן זה בזה. ולזה י\"ל דאה\"נ דיש הפרש בין ברכה לקיום המצוה ומאי דתלאן כאן זה בזה היינו טעמא דהוי מצוה דאורייתא ובמצוה דאורייתא קפיד אמצוה הבאה בעבירה דהוי דומיא דקרבן דאמרו דלאחר יאוש פסול משום מצוה הבאה בעבירה והוי דומה לברכה דהחמירו משום הזכרת שם שמים לא כן לולב דאף דבמקדש הויא דאורייתא אף בשאר ימים מ\"מ שאני מקרבן דהכא יוצא בשאול וכמ\"ש הלח\"מ פ\"ח דסוכה ה\"א יעו\"ש נמצינו למדים דמצוה דאורייתא קפדינן אם באה בעבירה לא כן בדרבנן וכ\"כ התוס' ריש פ\"ג דסוכה ד\"ה משום ומתוך יעו\"ש." + ] + ], + [ + [ + "סדר \n ברכת המזון כך היא וכו' רביעית חכמי המשנה תקנוה. ועיין מ\"ש מרן ומשמע מדבריו ז\"ל דגם דעת הרא\"ש והרשב\"א ז\"ל דאין (ל)מנין הברכות מן התורה, וכן נראה ממ\"ש בלשון שאחריו ד\"ה הפועלים וכו' וז\"ל ואין צורך לזה דאין מנין הברכות מן התורה כנראה מדברי הרמב\"ן וכו', נראה דס\"ל דזה מוסכם וכאשר אכתוב בס\"ד וזה תימה דהרא\"ש והרשב\"א סברי דמנין הברכות מן התורה וז\"ל הרא\"ש ולא בעי למימר שלא ברכו אותה ברכה עד דוד ושלמה דהא לקמן דרשינן כולהו מקרא אלא ודאי דהם תקנו המטבע וכו' עכ\"ל, הרי דס\"ל דהברכות ברכו קודם התקנה אלא שהמטבע הוא שתקנו וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל ואיך השוום מרן ז\"ל דאין דמיון להם כלל. ולק\"מ דלעולם לא היו מברכים הברכות מקודם אלא מעין הברכות כולן היו מברכין והכל בברכה ראשונה אלא שאח\"כ תקנו בלשון צח ובג' ברכות ודוק." + ], + [ + "הפועלים \n וכו' מברכים ד' ברכות כתיקונן. וקשה לי טובא דאמאי לא כתב ג\"כ דיברך לפניה היכא דעושין בסעודתם דהא ברייתא דתני מברכין לפניה ולאחריה מוקמה לה בגמ' בעושין בסעודתן מכח רומייא דברייתות דברייתא זאת תני דמתפלל שמונה עשרה וברייתא אחרת תני מעין שמונה עשרה ומתרצן בכך, נמצא דעושין בשכרן אינו מברך לפניה ולא לאחריה בשלימות אלא כולל בונה ירושלים בברכת הארץ ועושין בסעודתן מברך לפניה ולאחריה בשלימות ואולי י\"ל דס\"ל לרבינו דבברייתא אחרת דתני אבל עושין בסעודתן וכו' מברכין כתיקונה משמע דמברכין ד' ברכות וזהו כתיקונה ברם ברכה ראשונה לא הזכיר כנראה דאין מברכין לפניה אלא אחריה ופליגא אברייתא ראשונה ואין זה נוח לי מכמה טעמי חדא דא\"כ דפליגי הברייתות אמאי לא רמי תלמודא להו אהדדי כשם שרמי הנך תרי דתני חדא י\"ח ותני חדא מעין י\"ח, ועוד דמכח הסברא נראה דכ\"ש שמברך לפניה אחר שמברך לאחריה דאי לאחריה שיש [בה] שהות הרבה והיא דרבנן הרביעית מברך, לפניה לא כ\"ש, ומאי דלא הזכיר התנא ברכה לפניה במכל שכן נפקא וכדכתיבנא והשתא דאתאן להכי גם רבינו העתיק לשון הברייתא וגילה טפח במ\"ש מברכין ד' ברכות וכו' והשתא נפקא במכ\"ש וכדכתינא וזה ברור. אך למרן בספרו הקצר סי' קצ\"א התמיה קיימת דבשלמא בסיפא היכא דעושין בסעודתן לא ביאר אי יברך לפניה כדכתיבנא ברם ברישא דתני דינא דעושין בשכרן אמאי לא כתב דלא יברכו לפניה דזה במחלוקת היא שנויה דלרבינו לא יברכו ולהרא\"ש והרי\"ף וגם הטור יברכו ולא ראיתי מי שנרגש מזה וצ\"ע.
והרא\"ש דף ט\"ז כתב וז\"ל ת\"ר וכו' ומתפללין בכל יום י\"ח ואוכלין ומברכים לפניה ולאחריה שתי ברכות וכו' בד\"א בעושין בשכרן אבל בסעודתן מברכין כתיקונה עכ\"ל. ודבריו תמוהים שהם דלא כמסקנא כאשר נראה ברור א\"צ לבארו. ולדידי חזי לי דט\"ס יש וצ\"ל מתפללין בכל יום מעין י\"ח ואין מברכין לפניה אלא לאחריה שתי ברכות ומנא אמינא לה ממ\"ש הרא\"ש עצמו פרק כיצד מברכין וז\"ל שם דקא פשיט דברכה ראשונה לאו דאורייתא וכתב תדע דתניא הפועלים וכו' ואינו מברך לפניו וכו' פי' ואי דאורייתא אמאי לא יברך, הרי דגריס כגירסא דידן ומייתי מינה לענין דינא וא\"כ מוכרח דמ\"ש כאן הוא ט\"ס. ברם הטור ז\"ל לא כן עשה אלא העתיק דברי הרא\"ש כדמותם בין בפסקי הרא\"ש בין בטור סי' קצ\"א וכתב מרן ז\"ל בסי' קצ\"א שכך היתה גירסת הרא\"ש וכבר תמה עליו מעדני יו\"ט ז\"ל שם מההיא דכתב הרא\"ש דפ' כיצד מברכין יעו\"ש, וכן בסי' הנזכר ג\"כ כתב ומתפללין כדרכן והיינו כמ\"ש הרא\"ש וא\"כ קשה כמו שהקשה, ובסי' ק\"י העתיק לשון רבינו שחילק בין עושין בשכרן לאין עושין אלא בסעודתן ועיין להב\"ח מ\"ש בדוחק.
והרב פר\"ח הל' תפילה סי' ק\"י ג\"כ לא נראה לו דברי הב\"ח ז\"ל ותירץ הוא וז\"ל לעולם דקאי וכו' יעו\"ש באורך, ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין פירוש זה מחוור אצלי וא' קשה במאי דמוקים דפליגי הברייתות אהדדי דא\"כ אמאי לא רמי תלמודא להו אהדדי וכדרמי האי דתני חדא מעין שמונה עשרה ותניא אידך שמונה עשרה, גם קשה מה שהקשה הוא ז\"ל דמאי דוחקיה דש\"ס וכו' לוקמא אפילו בעושין בשכרן וכהך ברייתא וכו' ותירוצו איני מבין דתירץ דאם כן קשה מברהמ\"ז וכו' להך ברייתא וכו', ומאי קשיא נימא דפליג דהא עוד היום פליגי בתפילת שמונה עשרה ושוין בבהמ\"ז ונימא איפכא דפליגי בבהמ\"ז ושוין בתפילת י\"ח ואמאי דחיק נפשיה תלמודא במידי דלית לן הכרח כיון דבין הכי ובין הכי פליגי, וכפי הדברים הללו ממילא נדחה מ\"ש אח\"כ ותו לפי גירסת הספרים וכו' דלא נפלגו במאי דלית לן הכרח עכ\"ל. גם לא ידעתי מה שסיים במידי דלית לן הכרח דאמאי ליכא הכרח הא מוכרח הוא דיפלגו בזה מכח דשוין בתפילת שמונה עשרה דזה בזה תלוי דאי פליגי בתפילת י\"ח שוין בבהמ\"ז ואי שוין בתפילת י\"ח פליגי בבהמ\"ז, ואדרבא נוח יותר בשנוקי דשוין בתפילת י\"ח ופליגי בבהמ\"ז משנאמר דשוין בבהמ\"ז ופליגי בתפילת י\"ח דהא כשנאמר דפליגי בתפילת י\"ח הוא ע\"פ אוקימתא דעושין בשכרן לסעודתן וא\"כ שוין בבהמ\"ז נמצא דמ\"מ פליגי הברייתות וא\"כ נוח יותר שלא לעשות אוקימתות ולהניח פשט הברייתות ולומר דפליגי בבהמ\"ז ובברכת י\"ח שוין והאי תנא כי האי תנא. ונראה דכוונתו ז\"ל דהן אמת דלעולם פליגי ברם אי אמרינן דפליגי בבהמ\"ז נמצא דפליג הברייתא א' עם הב' הברייתות, לענין תפילת י\"ח פליג עם הא דתני מעין י\"ח ולענין בהמ\"ז פליג עם הך ברייתא בתרייתא ולכן בחר הש\"ס באוקימתא זו דעושין בשכרן לעושין בסעודתן כי היכי דלא ליפלגו הא דתני י\"ח עם הא דתני מעין י\"ח ושוין ג\"כ הך ברייתא עם ההיא ברייתא לענין בהמ\"ז ולא פליגי אלא בתפילת י\"ח וזה דייק לשון הרב במה שסיים דליכא למימר דפליגי במאי דלית לן הכרח אף שהלשון מגומגם ודו\"ק. והלח\"מ ז\"ל לקהי אקהייתא על דעת מרן יעו\"ש.
ולענ\"ד נראה דאה\"נ דמנין הברכות הם אסמכתא מ\"מ הזכרת מזון וארץ ובנין ירושלים מדאורייתא וחכמים קבעו ברכה אחת לכל אחד ולכן מחוייבים הפועלים לברך ומאי דכללו לבונה ירושלים עם ברכת הארץ לפועלים היינו טעמא דכיון דשייכי הקילו רבנן בהו, וכן בספק בירך חוזר לכולן דכולהו מדאורייתא בשביל הזכרת ארץ ובנין ירושלים ובגמ' דקאי לברכה עצמה דאמר זו ברכת הזן זו ברכת הארץ צ\"ל דהוו אסמכתא ברם עיקר הזכרות מזון וארץ ובנין ירושלים מדאורייתא נינהו ובהכי ניחא ההיא דאיתא בגמ' בפ' שלשה שאכלו דף מ\"ה ע\"ב אביי עני ליה בקלא כי היכי דלישמעו פועלים והיינו טעמא כמ\"ש רש\"י דאי מפקע להו מהטוב והמטיב לא איכפת ליה דקסבר לאו דאורייתא אלא ביבנה תקנוה נמצא דס\"ל דדוקא הטוב והמטיב הוי דרבנן ברם הראשונות לא וגם רב אשי דעני ליה בלחישה היינו טעמא כי היכי דלא ליזלזלו בהטוב והמטיב שהיא דרבנן כמ\"ש בגמ' נמצא דלכו\"ע הוו דאורייתא דלפי מ\"ש דלאו הברכות ממש הם מדאורייתא אלא הזכרת העניינים דוקא נמצא דהא מיהא צריך לברך הג' ברכות ואה\"נ דהיו צריכים כפי הדין לכלול בונה ירושלים עם ברכת הארץ אלא דאביי לא קפיד בהכי אלא דהטוב והמטיב דוקא ורב אשי גם בהכי לא קפיד וכמ\"ש בגמ'. ושוב ראיתי להמג\"א סי' קצ\"א שכ\"כ על דברי רש\"י יעו\"ש וסיים וכן מבואר בגמ' דף מ\"ה ופירש מאי דכתיבנא מההיא דאביי ודוק." + ], + [ + "ברכת \n הארץ צ\"ל הודאה וכו'. דקדק הלח\"מ ז\"ל דלמה לא סיים וכל הפוחת מאחת הרי זה מגונה וכמו שסיים בברייתא יעו\"ש וי\"ל כיון דלא נפקא לענין דינא שאינו חוזר לא הזכירו רבינו וכתב סתם צ\"ל והיינו לכתחילה ואי לא הזכיר לא יחזור.", + " וכל\n שלא אמר וכו'. עיין מה שהקשה הלח\"מ ונראה לענ\"ד דרבינו נמשך אחר ברייתא זאת דתני נחום הזקן אומר צריך שיזכור בה ברית ר' יוסי אומר (גם) [צריך שיזכור בה] תורה פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה ובכולהו אמר צריך וכל צריך הוא לכתחילה אבל בדיעבד יצא וכמו דאיתא בכמה מקומות. ואף אם רבינו יסבור כמאן דסברי צריך אפי' בדיעבד מ\"מ כאן מודה דשינה מתחילת הלשון דמעיקרא אמר לא יצא ידי חובתו גבי כל מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה וגבי ברית ותורה נקט צריך משמע ודאי דס\"ל להני תנאי דבדיעבד יצא דלא כמאן דס\"ל דאף בדיעבד לא יצא ופסק רבינו כהנך תנאי דרבים נינהו ומה גם דהכי ס\"ל לרב בסמוך ומאי דאמר בגמ' שבקת להנך תנאי ואמוראי ועבדת כרב אפשר דלא ידע להאי ברייתא ולא הוו ידעי אלא דאיכא תנא דס\"ל דלא יצא ידי חובתו ברם אנן דחזינן לכל הני תנאי דס\"ל דאינו חוזר ורב ס\"ל הכי נקטינן כוותייהו ומה גם במילי דברכות דקיי\"ל ספק ברכות להקל וק\"ל ודוחק. ועיין בספרי אגורה באהלך דף י' ע\"ד." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואלו \n הן שבע ברכות בא\"י וכו' יוצר האדם וכו' שהכל ברא וכו'. וכתב מרן כך הם סדורות בש\"ס ורש\"י והר\"ן האריכו בפירושן וכו'. ולא היא שגמ' כתב תחילה שהכל ואח\"כ יוצר האדם וכן נראה מפירוש רש\"י שם וצ\"ל שט\"ס יש בלשון רבינו וצריך לאמרם כמו שסדורות בגמ' וכך כתבם בהל' אישות." + ], + [ + "שכח \n ולא הזכיר בשבת ויו\"ט קדושת היום וכו' אומר בא\"י וכו'. וכתב הלח\"מ דמה שלא הזכיר מלכות לאו דוקא אלא גם מלכות צריך להזכיר דשם בלא מלכות לא מהני עכ\"ל. וקאי לתחילת הברכה דאילו בסוף אין שום ברכה חותמת במלכות ואיך קאמר דשם בלא מלכות לא מהני וא\"כ אין שום ברכה כהלכתא וודאי דקאי לפתיחת הברכה ודוק ברם בסיום הברכה חותם בשם בלא מלכות כשאר כל הברכות והוצרכתי לזה לאפוקי ממה שהבין החבי\"ב ז\"ל בשיירי [כנה\"ג] סי' קפ\"ח הגהת ב\"י אות ח' לדעת הלח\"מ דמ\"ש ז\"ל קאי לסיום הברכה שכתב על מ\"ש מרן וכן נראה מדברי הר\"מ, וז\"ל נ\"ב אע\"פ שלא הזכיר אלא שם ודאי דה\"ה מלכות דשם בלא מלכות לא מהני מידי לח\"מ, וזה יהיה גם כן הכרח להרי\"ף דאע\"ג דאיהו ז\"ל לא הזכיר שם בתחילת הברכה מ\"מ מדכתב לבסוף בא\"י וכו' ודאי דגם מלכות בעי דשם בלא מלכות לא מהני וודאי צריך לחתום בא\"י אמ\"ה מקדש השבת וכו'. ודבריו תמוהים במה שהבין כן בדעת הלח\"מ ועוד דלא מצינו כי אם לדברי הר' יונה שכתב שיחתום כאן בשם ומלכות מה שלא מצינו כן בשום מהברכות וכבר כו\"ע תמהו עליו וכמ\"ש עליו הלח\"מ והביאו הוא עצמו ואיך אנן נאמר כן לדעת כולהו רבוותא מה שלא מצינו שאמרו. עוד כתב הר\"ב החבי\"ב וז\"ל ומיהו מדברי רבינו בעל הטורים שכתב בשם ר' ישעיה והר' יונה ז\"ל שצריך לחתום בשם ומלכות ולא הזכיר להרמב\"ם ז\"ל נראה דס\"ל דלהרמב\"ם אין צריך לברכה בשם ומלכות אבל אין זו הוכחה דא\"כ נידוק מינה דמדלא כתב דהר\"מ סובר שאין לברכה בשם ומלכות משמע דס\"ל שדעתו בשם ומלכות אלא וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים דה\"ר ישעיה והר' יונה לא קיימי אלא אתחילת הברכה שצריך שם ומלכות ברם בחתימה ליכא מאן דפליג דצריך לחתום ככל החתימות דעלמא דהיינו בשם בלי מלכות זולת הראב\"ד, וז\"ש מרן על דעת הרשב\"א דסבור דבפתיחה צריך שם ומלכות וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף ורבינו דצריך שניהם, אבל בחתימה בשם סגי ככל החתימות דברכות דעלמא, ומוכרח דס\"ל לרבינו בעל הטורים כן לדעת ר' ישעיה והר' יונה דאל\"כ איך כתב והכי מסתברא ולהך פירושא קאי לחתימה ואיהו העתיק הברכה בשם לבד בחתימה אלא ודאי דפירוש הרבנים הנזכרים כמ\"ש ודוק. ודברי הראב\"ד אלו שלא מצאם החבי\"ב הובאו בדברי הרשב\"א בחידושיו יעו\"ש. ומה שלא השיג על רבינו טעמו כמ\"ש החבי\"ב שם הגהת הטור אות ו' שלא מצא מפורש בדברי רבינו שיברך בשם ומלכות יעו\"ש.
ומ\"ש מרן על דברי רבינו וז\"ל ונראה מדברי רבינו דבאינך חותם בהם בשם ומלכות תיבת מלכות הוא ריהטא דלישנא שכך הוא הלשון מלומד ברם הכא לא בעי אלא שם ככל חתימות דעלמא וראיה שכתב וכן דעת רוב המפרשים ואם כונתו דמלכות שכתב דוקא מי הם המפרשים האלו אין סברא זו נמצאת כי אם לתלמידי רבינו יונה ז\"ל. ברם ראיתי להר\"ב החבי\"ב הגהת הטור שם שדעתו סובב הולך שמ\"ש מרן שם ומלכות תיבת מלכות היא דוקא ודבריו תמוהים ע\"פ מ\"ש, ועוד יש להכריח כמ\"ש דתיבת מלכות לאו דוקא דאלת\"ה מאי קאמר וכן משמע מדמספקא ליה בראש חודש אלמא דאינך פשיטא ליה דחתים, ומה ענין החתימה בשם ומלכות לו יהי דליכא מלכות וההפרש הוא דבשבת ויו\"ט חותם ובר\"ח אינו חותם ובשלמא אי מלכות לאו דוקא וכל כונתו להפשיט דיחתום בשם מייתי שפיר ראיה למרן דקשיא ליה דאי איתא דאינו חותם בשם אמאי מספקא להש\"ס בר\"ח ומאי נפק\"מ אי יחתום או לא דליכא שום צד איסור ברם אי איכא חתימה בשם שפיר מספקא משום איסור מזכיר את השם לבטלה אי יזכיר בר\"ח או לא ודוק. ושוב ראיתי להחבי\"ב הגהת ב\"י אות ח' הקשה על מרן קושיא זו והיינו מפני שהבין בדברי מרן דמ\"ש מלכות הוא דוקא ברם ע\"פ מ\"ש יתיישב שפיר ודוק.", + " ואם\n נזכר וכו'. עיין מ\"ש הראב\"ד ומרן. והנה מ\"ש כן בדברי רש\"י הוא להנצל מקושיא עצומה שהקשה הרשב\"א בחידושיו על רש\"י דא\"כ דתלוי בסיום למה תלאו בגמ' בהתחלת הטוב והמטיב יעו\"ש, ולכן פי' דמ\"ש רש\"י סיום ברכה היינו התחלת הטוב והמטיב והיינו טעמא דשנים בעי כדי שלא יחזור לראש שלא יעקור רגליו ושיהא רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו, דאי רגיל ועקר רגליו חוזר לראש וכן אינו רגיל ולא עקר רגליו וכאיכא דאמרי בברכות דף כ\"ט ע\"ב וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש והר\"מ יעו\"ש. ומן התימה על מרן בספרו הקצר הל' ר\"ה סי' תקפ\"ב שכתב גבי המלך המשפט אם נזכר קודם שעקר רגליו חוזר לברכת השיבה ואם לא נזכר עד שעקר רגליו חוזר לראש עכ\"ל, דתלה הכל בעקירת רגלים ולא היא דאי סיים תפילתו עם תחנונים אף שלא עקר רגליו חוזר לראש וכן פסק הוא עצמו לעיל בסי' תכ\"ב גבי ר\"ח וכן בהל' תפילה סי' קי\"ז ואולי סמך על מ\"ש שם.
הלום ראיתי להמג\"א שם על מ\"ש מרן ואם הוא רגיל לומר תחנונים אע\"פ שלא עקר רגליו וכו', דברים תמוהים בעיני וז\"ל משמע דאי סיים התחנונים אע\"פ שלא עקר רגליו וכו' עד סוף הלשון יעו\"ש, וודאי דיש ט\"ס בהם דאין פירושו מובן דתחילה כתב משמע וכו' והאמת כן הוא דהכי משמע לשון מרן כאיכא דאמרי בתרא ושוב כתב ואין הלשון משמע הכי דהוי סותר הקודם, וגם קשה היאך לא משמע הכי. גם מ\"ש דללישנא בתרא תלוי בעקירת רגלים לחוד בזה א\"צ לערוך שפה כי מובן ממנו ביטול דבריו ולא ידענא מאי אידון בה וצ\"ע. ועיין מה שהקשה הלח\"מ ומה שתירץ דהכא עדיין יש לו ברכת הטוב והמטיב וכו', וקשה דא\"כ כשנזכר קודם שים שלום יאמר ברוך שנתן ולא יחזור לרצה. י\"ל כמ\"ש הרא\"ש דעד רצה חשוב כברכה אחת יעו\"ש ודוק." + ], + [ + "בראשי \n חדשים וכו' וכן בחולו של מועד וכו'. וכתב מרן כלומר שדין חולו של מועד שוה לדין ר\"ח וכו' עכ\"ל. ומה שכתב הלח\"מ ז\"ל היכא שטעה ולא הזכיר בברכה בחול המועד לא ראיתי בגמ' וכו' עכ\"ל, יעו\"ש כוונתו שהן אמת שראה לרבינו דהשוה חול המועד לר\"ח מ\"מ לא ראה כן להמפרשים אחרים ולכן סיים ואולי דה\"ה לחול המועד ומ\"מ כתב צ\"ע כיון שלא נמצא מפורש לשאר המפרשים זו כונתו בלי ספק אצלי.
אמנם ראיתי להחבי\"ב בשיירי סי' קפ\"ח הגהת הטור אות ט' שכתב וז\"ל אמר המאסף לענין חולו של מועד אם טעה ולא הזכיר יעלה ויבא דין זה לא נתבאר בתלמוד וכו' שמ\"ש הר\"מ וכו' לא קאי אלא אעיקרא דדינא וכו' אבל שאם נזכר וכו' לא נתבאר וכו' וכן הסכים הרב לח\"מ ז\"ל עכ\"ל. נראה שהבין בדברי הלח\"מ שמ\"ש רבינו וכן בחולו של מועד הוא נרדף למ\"ש ובחנוכה ופורים שכח ולא הזכיר הענין אינו חוזר וא\"כ הבין דבריו תמוהים דאם הוא נרדף הלשון כמ\"ש, בלא ימנע קשה דאי הכונה דכששכח בחולו של מועד וחנוכה ופורים ולא הזכיר היינו קודם שהתחיל הטוב והמטיב נמי א\"כ הרי מפורש יוצא דאינו אומר ברוך שנתן דאף שכתב אינו חוזר לאו לדיוקא הא ברוך שנתן אומר דא\"כ זה ניחא כשנזכר קודם התחלת הטוב והמטיב ברם כשהתחיל לא שייך לברך ברוך שנתן ואם נאמר דכוונתו דבין כשהתחיל הטוב והמטיב בין שלא התחיל עדיין אינו חוזר לתחילת בהמ\"ז ברם אם לא התחיל אומר ברוך שנתן זה א\"א דבחנוכה ופורים אין הדעת נוטה שיאמר ברוך שנתן דבגמ' מבעיא אי יזכיר אעיקרא וקאמר אי בא להזכיר מזכיר והיכא דשכח מי זאת אמר דיאמר ברוך שנתן והבו דלא להוסיף עלה וכמ\"ש, ולכן נראה לי ברור כדעת הלח\"מ כמ\"ש ומן התימה הגדולה להרב החבי\"ב שכתב דלא מצא גילוי ומ\"ש רבינו כך הוא הפירוש, והא מרן צווח ככרוכיא בפירוש דברי רבינו ז\"ל דמשם תורה יוצאה דאומר ברוך שנתן כמו בר\"ח וצ\"ע." + ], + [ + "מי \n שאכל וכו'. כתב מרן כתב הרא\"ש וכו' או רעב ותאב לאותם פירות יברך. ותימה לי וכו' עכ\"ל. דברים אלו אינם מובנים וכמ\"ש הרב משל\"מ ז\"ל, אם לא שט\"ס יש וכמ\"ש הוא ז\"ל. ועיין להמגיה שם שכתב הפי' לפי הט\"ס ושוב כתב אבל איכא לפרושי דה\"ק אם אינו רעב וגם אינו תאב יברך לאפוקי תאב אע\"ג דאינו רעב או איפכא דלא יברך עכ\"ל. והן אמת דלפי פירוש זה לא קשה קושיית מרן כמו שהקשה בכ\"מ ברם באופן אחר קשה דאיהו הצריך שניהם לשיברך הא אי אינו רעב אבל תאב לא יברך ואין הדעת נוטה לזה דכיון שאינו רעב והגמ' ברעבון תלה הדבר איך בתאב לאותו דבר לא יברך כיון שאינו רעב ראוי לברכה הוא ודוק.", + " וכן\n אם נעלם וכו' והוא שלא נתעכל וכו'. יש לדקדק דדברי מותר הן דממה שכתב (דרישא) [ברישא] נפקא. ובס' קול בן לוי תירץ דאתא לאשמועינן דלא נימא דבספק אם בירך או לא נחתינן דרגא דאפילו התחיל להתעכל לא יברך קמ\"ל דאפ\"ה יברך עכ\"ל יעו\"ש. ואי הוה ניחא לי זה בכונת רבינו הו\"א דלזה כיון מרן שכתב ואתא לאשמועינן שאעפ\"כ אם נתעכל כל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך, ואין דבריו מובנים מה תיקן בזה אלא שה\"פ ואתא למימר שאעפ\"כ שהוא ספק דוקא אם נתעכל כל המזון אינו חוזר ברם אם התחיל להתעכל מברך. ברם אין זה נוח לי בכונת רבינו דלפ\"ז נמצא דחידושו קמ\"ל דאפילו התחיל להתעכל מברך א\"כ הכי הו\"ל למימר ואפילו שלא נתעכל וכו' דהא לפירוש זה לא נתעכל ר\"ל שלא נתעכל לגמרי ודוק.
ולענ\"ד נראה היפך מדרך זה דס\"ל לרבינו כיון שהוא ספק אם התחיל להתעכל לא יברך כדעת הר' יונה ז\"ל, אלא דהר\"י ס\"ל אפילו בודאי שכח לא יברך ורבינו לא ס\"ל הכי אלא בספק וז\"ש והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו ופי' מכל וכל ברם אם התחיל להתעכל אינו מברך ברם כפי\"ז משתנה פירוש נתעכל דסיפא מנתעכל דרישא. והנה פי' נתעכל לא פורש בדברי רבינו ובגמ' איפליגו אמוראי חד אמר שאינו רעב וח\"א כדי שיצמא מחמת אכילתו וכו', והלח\"מ הרגיש בזה וכתב דלא ביארו דממילא משתמע ודבריו תמוהים דדבר דפליגי אמוראי בה שייך לומר ממילא משתמע כדמר או כדמר.
עוד כתב הלח\"מ שם על מ\"ש מרן בב\"י סי' קפ\"ד וסי' ר\"ט דרבינו כתב דין זה כאן בבהמ\"ז משום דהוי מן התורה דוקא אבל שאר הברכות שנסתפק אם בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך, דצ\"ע ליישב הסוגיא דריש כיצד מברכין דמשמע התם דשבעת המינים הוי דאורייתא שכן אמר שם דיליף משבעת המינים וכו' ואע\"ג דאמר שם אלא סברא וכו' מ\"מ משמע דמהא לא הדר דשבעת המינים הוי דאורייתא וכו' זה תוכן דבריו. ולענ\"ד יש להכריח כן מסוגיית הש\"ס מדאמר קמה תוכיח מה לקמה וכו' אלא דיליף משבעת המינים ואם איתא דשבעת המינים הוי דאורייתא מסמיכות לואכלת ושבעת והוי אסמכתא גמורה א\"כ כשדחה מה לקמה הו\"ל לומר שבעת המינים יוכיח או דיליף משבעת המינים ולמה המתין עד לבסוף שלא מצא ראיה מקמה וזית והצד השוה אלא ודאי דלאו אסמכתא גמורה היא דהא לא סמיך ואכלת אלא לקמה ר\"ל אפילו שתאמר דשבעת המינים הוי דאורייתא וברור ודוק.
עוד כתב הלח\"מ מ\"מ קשיא וכו', כלומר דא\"כ אייתר לן קרא חד הלול ואף שכתבו התוס' דקרא אסמכתא אפשר דהוי למ\"ד כרם רבעי אף שאין משמעות דבריהם כן וק\"ל." + ] + ], + [ + [ + "חמשה \n מיני דגן הם החיטים והשעורים וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ. ולכאורה קשה דנראה כדברי נביאות ברם דבר ה' בפיהו אמת דהאמת כן הוא ומנא אמינא לה ממ\"ש רבינו עצמו פ\"ח מהל' בכורים ה\"ד מאימתי תתחייב העיסה בחלה משתגלגל בחיטים או שתטמטם בשעורים וכו' והכוסמין וכו', וכתב מרן שם בשם הערוך דדרך החיטים ללוש ולגלגל יפה ע\"כ מטמטמו ביד ועוזבו עכ\"ל וכתב הוא ע\"ז וסובר רבינו דכוסמין אע\"ג דמצטרפין אף עם השעורים מ\"מ טבע עיסתה לענין גלגול כעיסת חיטין עכ\"ל. הרי שיותר הוי מין חיטים ממין שעורים שמתגלגל ונילוש יפה כחיטים והיא ראיה ברורה מ\"מ לא ידעתי למאי נפק\"מ כאן לענין ברכה אם הם חיטים או שעורים דלעולם הדין שוה בכולם. וראיתי בכת\"י להרב בעל יד אהרן נר\"ו בחידושיו לרבינו שהרגיש מזה ומה שתירץ לא הבנתי דבריו.", + " ושיבולת\n שועל ושיפון מין שעורים. וכן נראה מדבריו פ\"ז מהל' בכורים וכ\"כ בריש חלה בפירוש המשנה וז\"ל ושיבולת שועל ושיפון מין שעורים וכו', וכ\"כ בפירוש המשנה דמנחות פ\"י וכ\"כ ג\"כ פ\"ז דנדרים בפירוש המשנה יעו\"ש. ותימה דסותר עצמו למ\"ש בפירוש המשנה בריש מס' כלאים וז\"ל ושיפון מין ממיני החיטין המדבריות וצורת שניהם שוה ר\"ל צורת כוסמין וצורת שיפון ומפני זה אינן כלאים זה בזה עכ\"ל. ועוד מצד עצמם דבריו שבכלאים תמוהים דאי שיפון הוי מין ממיני החיטים ודומה לכוסמין למה אינו מצטרף עם חיטין לחלה כמו כוסמין ובשלמא לפירוש הרב ברטנורא ז\"ל שפי' וז\"ל ומשום דכוסמין ושיפון דמו להדדי אינן כלאים זה בזה, ניחא דלעולם שני מינים הם [ודומים] ולכן לא הוי כלאים ולחלה אינו מצטרף כיון שהם שני מינים ברם לרבינו דכתב דמין אחד וצורתן ג\"כ שוה למה אינם מצטרפים לחלה עם חיטין. ועוד קשה דלמה הצריך שניהם שיהו מין אחד וצורתן שוה הא כשהם מין אחד אפי' דלא יהא צורתן שוה לא הוי כלאים שכ\"כ בריש פ\"ג מהל' כלאים יש מינים וכו' ואע\"פ שאין דומים זה לזה הואיל והם מין אחד אינם כלאים זה בזה וכשהן שני מינים ודומין זה לזה כיון שהם שני מינים אסורים זה עם זה עכ\"ל הרי דהכל תלוי במין ולא בצורה וצ\"ע.
והרציתי דברי אלה להחכם השלם הדיין המצויין עצום ורב יצחק די פאס לשאלוניקי יע\"א וכן היה תשובתו אלי.
ואשיב דלמה תמה מעכ\"ת על זה ולא תמה דאיך כתב דהוי חיטין שוה והלא בתוס' שנו דהוי מין שעורים כדקאמר פרק כל שעה ופ\"י דמנחות. ועוד תימה לפי שיטת מעכ\"ת כוסמין אמאי הוי כלאים עם חיטין כיון דהוי לכו\"ע מין אחד אלא דכבר כתב הרא\"ש בהל' חלה ור\"ש בפי' המשנה דאינו דומה לחיטין ממש ולא הוי ג\"כ מין חיטין דוקא אלא אף מין חיטין יעו\"ש דבריהם באורך דהא בכולהו מתני' קרי לכוסמין מין חיטין אלא בדבריהם יתורץ כל החקירות. ועוד למה לא תמה מעכ\"ת ג\"כ להרמב\"ם מפי' המשנה לחיבורו דכתב בפ\"ג מהל' כלאים ז\"ל יש מינים בזרעים שיהיה מין אחד בצורות הרבה וכו' ואע\"פ שאין דומין זה לזה הואיל והן מין אחד אינם כלאים זה בזה וכו' כיצד החזרת וכו' וכן חיטין עם הזונין והשעורים עם שבולת שועל והכוסמין עם השיפון, הרי דכתב דאינן דומין זה לזה דלעיל קאי וכן דומיא דחיטין וזונין ושעורים ושבולת שועל, אלא האמת הוא דחיטין ושיפון אינן מין אחד אלא דשיפון וכוסמין נקראין חטה מדברית שם אחד להם בזה והוא מין אחד בענין דהוי חטה מדברית אלא דכוסמין הוי לחיטין ולשעורים כדכתב ר\"ש בפירוש המשנה וכן מרן בהל' בכורים וכן הרא\"ש בהל' חלה ואינו דומה לצורת חיטין מדהוו כלאים כדכתב שם הרא\"ש אלא דלענין חלה הוו מין שעורים כיון דבחלה לא בעינן אלא שיהא דומה בעיסה והרי הם דומות בעיסות כדכתב הרא\"ש בהל' חלה וכן הר\"ש בפי' המשנה משם הירושלמי אע\"ג דבצורתן קודם העיסה אינן דומין וכן כוסמין בהיותו תבואה אינו דומה לחיטין מדהוו כלאים וגם אינם מין אחד לגמרי אלא דהוו מין שעורים ג\"כ כדכתבו הם ז\"ל יעו\"ש אלא בעיסה דומה לחיטין ג\"כ ולכך מצטרף לחלה אבל האמת אינן מין אחד לגמרי אלא דאלו נקראין חיטין סתם ואלו חיטין מדבריות ויש להם הדרגה דהיינו דהכוסמין דומין קצת לחיטין סתם בצורתן ולא לגמרי ולכך הוי כלאים כיון דהוי מין שעורים ג\"כ ושיפון ג\"כ הוי מין שעורים בעיסה כדאמר בתוספתא דהוי מין שעורים אלא דלענין חיטה מדברית דהיינו כוסמין הוי מין אחד בצורה לאפוקי דאינו דומה לשעורים דאילו השעורים יש להם זנב ועוקץ משא\"כ באלו דאינן דומין לשעורים אלא בעיסה. ועתה דקדק רבינו וכתב וכוסמין מין ממיני החיטה והוא חטה מדברית ואילו גבי שיפון כתב מין ממיני החיטין המדבריות ולא קאמר מין ממיני החיטים ג\"כ והוא מדברית כמ\"ש גבי כוסמין, וכתב צורתן שוה ולא כתב צורתן אחת, והרצון בו דשיפון אין לו יחס עם החיטין לא בצורה ולא בעיסה וכמו שנפרש עוד בעז\"ה אלא בעיסה יש לו יחס עם השעורים ובצורתן יש לו יחס עם הכוסמין ולא לגמרי אלא בשוה כלומר כי היכי דכוסמין אין לו עוקץ וזנב שיפון ג\"כ הוי הכי ובעיסה יש לו עם הכוסמין יחס דהא כוסמין הוי מין שעורים ג\"כ ולענין דהוי חיטין מדבריות הוי מין אחד חשיב כלומר דהוי חיטה מדברית ולכך לא הוי כלאים והכוסמין יש לו יחס עם החיטין סתם בעיסה אבל לא בצורה ולכך כיון דלא הוי מין חיטין לגמרי דהא הוא ג\"כ מין שעורין כדפירשו הם ז\"ל ובשם חיטה לא הוי דזה סתם חטה וזה מדברית ולא דמי אפי' לזונין דלאו זונין א\"כ דהוי משונה קצת מן החיטה לא קרי ליה רבינו אלא חיטה סתם לא חיטה מדברית וזו היא מדברית לכך הוי כלאים והשתא הכי פירוש דבריו דכוסמין הוי ממיני החיטה כלומר שיש לו יחס עמו דהיינו בעיסה כדאמרן דהוי אף מין חיטין אבל לא צורת חיטין לגמרי דהוי זה מדברית והוי ג\"כ מין שעורים ושיפון נחית דרגא דהוי מין ממיני המדברית דוקא דהיינו דדומה לו בעיסה דהא הוא מין ממיני השעורים וכוסמין הוי מין שעורים ג\"כ וצורתן שוה כלומר בשיווי דהיינו דאין לו זנב ועוקץ לאפוקי שעורין אבל ממש צורתן אינו ולכך לא קאמר דאין צורתן אחד אלא בשיווי לא לגמרי אבל לענין עיסה שוין הם דהיינו מין שעורים ולכך לא הוי כלאים משום דשניהם מין חטה מדברית דוקא ולא חיטין ולכך כתב רבינו בפ\"ג דכלאים דאינן דומין אבל הם מין אחד כדאמרן.
ודרך אגב קשה לי על מ\"ש מרן פ\"ז מבכורים ה\"ז וז\"ל ולי נראה שפירושו דחוק וכו' עד יש מקום דמצטרפין. והא רבינו בפי' המשנה כתב והלכה כר' יוחנן בן נורי מכלל דפליגי כדאמרן בש\"ס בכמה דוכתי והוא כתב דס\"ל לרבינו דלא פליגי. ועוד כיון דלא פליגי הוי שקלא וטריא דירושלמי לכו\"ע ומאי דתירץ רב הונא והלא כפי שיטתו משמע דשיפון דהוי מין כוסמין מצטרף עם החיטין וכיון דהוי הך שקלא וטריא לכו\"ע אמאי לא פסק רבינו ג\"כ ההיא דשיפון מצטרף עם החיטין כשם שמצטרף חיטין עם כוסמין ונקט חיטין עם כוסמין דוקא. ועוד דהתוספתא הוי תיובתא לפי' לרב הונא כיון דהוי רב הונא ככו\"ע ולא שייך לומר דפסק כש\"ס דילן כיון דהוי ככו\"ע. והנראה לי דלעולם פליגי כדכתב הרא\"ש ור\"ש ומאי דפסק כר' יוחנן בן נורי משום דתני בתוספתא דפסחים ומנחות דשיפון הוי מין שעורין ומשמע דהכי הוי הלכתא דמייתי לה הש\"ס וא\"כ הוי כר' יוחנן בן נורי דס\"ל דמצטרף עם שבולת שועל ושעורין ומ\"ש בתוספתא כוסמין מין חיטין כלומר אף מין חיטין כדפירשו הם ז\"ל עכ\"ל הכתב.
וז\"ל\n תשובתי אליו: את הרשום בכתב אמת לעליון למעלה ראתה עיני ושמח לבי להלצתו לטובה על רבינו האמנם לא נתקררה דעתי בזה דמה שהקשה לי בתחילת דבריו דאמאי לא הקשה עוד וכו' לא ידענא מאי אידון בה דלכאורה לא דקדק היטב בכוונת רבינו דהוא ז\"ל תלי הכל במין ולא בצורה וכמ\"ש הואיל והם מין אחד אינן כלאים זה בזה וכ\"כ בהיפך ויש וכו' הואיל [והן] שני מינין אסורין, וא\"כ מ\"ש כיצד וכו' והכוסמין עם השיפון, פי' שאע\"פ שהן [כ]שני מינין אינם כלאים כיון שהוא מין אחד הרי בפירוש דלדידיה הכל תלוי במין ולא בצורה. ומ\"ש בפירוש המשנה וצורת שניהם שוה וכו' וסיים ומפני זה אינן כלאים זה בזה ע\"כ, האי סיומא לא קאי אלא למ\"ש דבין כוסמין ובין שיפון הוא מין ממיני החיטין המדבריות ומפני זה דהוו מין אחד אינן כלאים זה בזה וכמ\"ש בחיבורו דהכל תלוי במין ולא בצורה אלא דכתב ג\"כ דצורה שניהם שוה וכנראה דשניהם צריכי ואילו לפי דבריו בחיבורו נראה בבירור דהעיקר תלוי במין וכבר הקשיתי עליו בתחילת דברי.
ומעתה מה שהלך על יסוד זה וכתב אלא האמת הוא וכו' עד מדהוו כלאים יעו\"ש בסעיף ב', אינו וכמ\"ש דלדידיה הכל תלוי במין ולא בצורה. ומ\"ש עוד ושיפון וכו' אלא דלענין מדברית וכו' מין אחד בצורה וכו' גם זה אינו ע\"פ האמור. גם מה שדקדק בדברי רבינו בפי' המשנה דקדוקים קלים ומכוחם פירש מה שפירש לו יהי שיהיו החילוקים אמת מ\"מ כבר נפל היסוד וא\"צ להטריח את עצמי יותר. ועוד זאת קשה חוץ ממה שהקשתי בראשונה דאילו הוא פירש בפי' המשנה דכוסמין ושיפון צורתן שוה וכאן בכלאים ס\"ל דאין צורתן שוה אלא דאינן כלאים משום דהוו מין אחד גם סותר למ\"ש בפי' המשנה במקומות אחרים דכוסמין ושיפון הם שני מינים וכאן בהל' כלאים כתב שהם מין אחד וכעת צ\"ע. גם מ\"ש מעכ\"ת על מרן היא קושיא אלימתא וכן הוקשה אלי קודם ראות דבריו ועל הכל צ\"ע." + ], + [ + "אכל \n דגן שלוק כמו שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה וכו'. וכתב הלח\"מ ז\"ל וז\"ל נראה מדברי רבינו דאף דאמרו בגמ' הכוסס את החיטה ה\"ה לשעורה וכו'. פי' דבריו מדכתב דגן ודגן קרוי כל חמשת המינים וכמ\"ש לעיל הל' א'. והקשה עליו וז\"ל וא\"ת כשהקשו בגמ' למ\"ד קמחא דחיטי וכו' ומאי קושיא לדעת רבינו אימא הכי וכו' ותירץ על צד הדוחק יעו\"ש עכ\"ל. ולענ\"ד י\"ל כיון שיש לדקדק הא שערי עצמו אינו מברך כלל כסברת הר\"ד אבודרהם ולהרד\"א יש לדקדק איפכא הא שערי גופיה יברך בורא פרי האדמה ודאי לא סמיך התנא בדיוק כזה אם לא שהדיוק הוא הא דחיטי מברך בורא פרי האדמה ושוב ראיתי כן להקול בן לוי ז\"ל. ועוד נ\"ל לדעת רבינו דשפיר קא מדייק בש\"ס הא דחיטי בורא פרי האדמה דכיון דאיהו ס\"ל דחיטי ושערי דינן שוה דבאיהו גופייהו מברך בורא פרי האדמה אלא דבקמחא אתא לאשמועינן דמברך שהכל א\"כ למה ליה למינקט בלישניה דשערי הו\"ל למימר סתם דעל קמחא מברך שהכל שדינן שוה או על קמח דגן מדדייק למינקט דשערי ש\"מ לדיוק אתא הא דחיטי.
ועוד י\"ל והוא הנרצה אלי דהמקשה שהקשה וכי אית ליה עילויה וכו' הבין בההיא מימרא דשמואל דבשערי מברך שהכל ודייק הא בדחיטי בורא פרי האדמה כעין ברכתו דחיטי גופייהו וחיליה דמקשן שהבין כן היינו משום דאלת\"ה אלא דבחיטי ושערי מברך בורא פרי האדמה אלא דבקמחא של שניהם מברך שהכל לישמועינן דחיטי וכ\"ש דשערי שהיא הכרח המקשן כדמפרש לקמיה אשר מכח זה הבין דנשתנו שערי מחיטי לדעת שמואל, ומקשה, ומכח זה אין ולאו ורפיא בידיה בשערי גופייהו ודייק לה מהא דחיטי ומינה למד לשערי גופייהו דמברך שהכל זהו כוונת המקשן והתרצן השיב לא כלומר לא כשעלה על דעתך עלה על דעתי לחלק בין חיטין לשעורין אחר שדומין זה לזה ונקראים דגן וכדעת רבינו ז\"ל וקמחא דחיטי מברך שהכל והא קמ\"ל דבקמחא מברך שהכל ועל זה הקשה המקשה ולישמועינן דחיטי וכ\"ש דשערי דזה חיליה דהמקשן מעיקרא וכדכתיבנא ואהא חדית ליה התרצן דהא קמ\"ל דהו\"א דבשערי לא ליבריך כלל קמ\"ל וא\"כ נמצא דחיטי ושערי דינן שוה ובאינהו גופייהו מברך בורא פרי האדמה ובקמחא שהכל נהיה בדברו.
אך קשה מה שהקשה בספר קול בן לוי דלמה מברכין על השעורין בורא פרי האדמה כיון דאוזוקי מזיק דאמרינן בפרק בתרא דיומא דף פ' אמר ר' יוחנן זר שכוסס שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כי יאכל פרט למזיק וא\"כ כיון דמזקי לדעת רבינו אינו מברך אלא שהכל נהיה בדברו וכמ\"ש פ\"ח דין ב' עיין מ\"ש רבינו דעל שמן זית וכו' דבגמ' פ' כיצד מברכין דימו הברכה לדין התרומה גבי מ\"ש דעל שמן זית מברכין בורא פרי העץ פריך היכי דמי אי דשתי ליה אוזוקי מזיק ליה דתנן השותה שמן תרומה וכו' ש\"מ דהא בהא תליא. ולזה נ\"ל דמכח קושיא זו הוכרח רבינו לומר אכל דגן שלוק וכו' ולא אמר כסס דגן והיינו משום דס\"ל דהא דאוזוקי מזיק אכילת שעורים היינו דוקא היכא שאוכלם חיים אבל שעורים שלוקים אינו מזיק ואף דבחיטי ס\"ל לרבינו דאף חיים משלם קרן וחומש כמ\"ש בפ\"ח מהל' תרומות נקט סתם הכא דגן שלוק משום שעורים וכדכתיבנא כנ\"ל.
אך קשה על מ\"ש הראב\"ד פ\"י דתרומות וז\"ל א\"א ואע\"ג דמברכין עליה בורא פרי העץ אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא עכ\"ל. וההיא דפרק כיצד מברכין מנגדתו ודבריו תמוהים במה שרצה לחלק בין תרומה לברכה דבגמ' תלה הא בהא והיינו טעמא כמ\"ש רש\"י דבברכה כתיב ואכלת ושבעת וגבי תרומה כתיב ואיש כי יאכל ואי חשיב אכילה ומברך חייב בחומש ואי לא לא וצ\"ע כעת." + ], + [ + "קמח \n של אחד מחמשת המינים אם היה עב וכו' מברך בורא מיני מזונות וכו'. הכי איתא התם דף ל\"ח שתיתא רב אמר שהכל ושמואל אמר בורא מיני מזונות ולא פליגי הא בעבה הא ברכה ומסיק שם וצריכא דרב ושמואל דאי מהאי הו\"א לאכילה קא מכוין וכו' אבל הכא כיון דלכתחילה לרפואה קא מכוין לא ליבריך כלל קמ\"ל. וי\"ל דזה ניחא לרב דאיירי ברכה דעבדי ליה לרפואה וס\"ד אמינא כדאמר בגמ' אלא לשמואל דאיירי בעבה מאי קמ\"ל וגמ' קאמר וצריכא דרב ושמואל ואולי מאי דנקטי לשמואל הוא מריהטא דלישנא דלשמואל איצטריך לאשמועינן דלא נברך עליה המוציא כיון שהוא עבה או איפכא כיון דנתבשל לא ליבריך אלא שהכל קמ\"ל כיון שהוא עבה מברך בורא מיני מזונות.
והרשב\"א ז\"ל הקשה בשמעתין על הא דהא בעבה הא ברכה וז\"ל קשיא לי ואפי' עבדי ליה לרפואה מאי הוי ליבריך בורא פרי האדמה דבשלמא בורא מיני מזונות לא מברך דלא עביד למיזן וכו' יעו\"ש עד סוף הלשון. ואחר המחילה רבה דבריו אינם מובנים אצלי דכל יסוד תירוצו בהנחה שדרך הנאתו של שמן הוא בדרך שתיה ואחרי לחיכת עפרות רגליו זה אינו דדרך הנאתו של שמן לאו בדרך שתיה אלא באכילה ובישול ע\"י דבר אחר וכיון שאין הנאתו בהכי נפל פיתא בבירא וחזר קושיא לדוכתא. ולענ\"ד יש לחלק דלעולם שאין דרך הנאתו בהכי ובין הכא בין הכא לרפואה קא עביד ושאני קמחא שהוא אוכל ממש החיטין אלא שהם בשינוי ולכך מברך ברכת החיטין וכן שמן הוא רוצה לשתות שמן ואניגרון הוא דלא ליזקי ליה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה וכדין דאוכל מליח ואוכל הפת עמו שלא יזיק וכדאיתא במס' ברכות דף מ\"ד ולכן מברך על השמן אף שנשתנה מזית כיון שהוא עיקר לא כן בשתיתא הרכה דשניהם צריכי הקמח ומים ואין באחד מהם עיקר והקמח היא רכה וקלישא טובא אינה חשובה לסעוד הלב ואפי' ששותה אותה דרך הנאה לדעת הר' יונה ז\"ל ולדעת התוס' דוקא בשותהו לרפואה וכמ\"ש הרב גינת ורדים חלק או\"ח כלל א' סי' כ\"ד דף י\"ג. ומלשון רבינו זה הביא ראיה הפר\"ח בס' מים חיים בתשובה [ח'] על המלב\"ן שיברך בורא מיני מזונות וז\"ל והכי משמע לי ממ\"ש רמב\"ם ז\"ל קמח של אחד מחמשת המינים [ששלקוהו] ועירבו במים אם היה עבה וכו' עד ולכן סתם שמברך בורא מיני מזונות עכ\"ל יעו\"ש.
ולענ\"ד יש לדחות דמ\"ש רבינו בהל' א' כשלא היה טפל וכו' קאי ג\"כ לעיל לדין קמח של אחד מחמשת המינים דאחר שסיים רבינו כל הדין עשה התנאי ומה שלא כתב כל הדין דמברך בורא מיני מזונות ואח\"כ הדין של בורא נפשות רבות משום דנקטיה כדרך הגמ' הא בעבה הא ברכה, ואפי' דיהבינן ליה כל דיליה יש לגמגם דבשלמא הכא שלא חילק רבינו היינו טעמא כיון דרוב הוא הקמח כמו שנראה מלשון רבינו ודאי דאינו עושהו לדבק אלא להכשר אכילה הוא לא כן במלב\"ן דהרוב הוא התירוש נימא דהקמח אינו עשוי כי אם לדבק שהרי התירוש אינם יכולים להקפותו לבדו בלא תערובת וכו' וכמ\"ש הוא ז\"ל. עוד לו ז\"ל שם על שדחה לדינו וז\"ל וכ\"ת הכא שאני שאין הקמח עיקר אלא התירוש ואין מניחין הקמח אלא לדבוקי וכו' ליתא לענ\"ד שהרי כתב הרשב\"א אהא וכו' עכ\"ל יעו\"ש באורך. ולא הבנתי כוונתו דהא יסודו הוא במה שנלמד דמה שנותנין הקמח הוא להקפות וא\"כ יברך שהכל ומה רווחנו בהביא לשון רשב\"א הא גם הוא כתב דאם נותנין הקמח להקפות ולדבק יברך שהכל ולא כתב דיברך בורא מיני מזונות אלא כשנותנו להכשיר ואי ס\"ל דנותנו הקמח במלב\"ן להכשיר אין צריך להביא להרשב\"א דבלא\"ה יכול לדחות לההיא דתבשילא דליפתא דהתם הוי לדבק והכא הוי להכשיר ובפשיטות היה יכול להביא מההיא דחביץ קדרה דמברך בורא מיני מזונות כיון דלא הוי לדבק. ובעיקר דברי הרשב\"א יש להתבונן במאי דכתב כיון דמכשירו וכו' למה צריך לזה הא כיון דלא עירבו לדבק אלא לאכילה מברך בורא מיני מזונות וודאי כונתו דאף דהרוב הוא הדבש ורוצה לאכול את הדבש מ\"מ לא נימא דיברך על העיקר דכיון דהוא מחמשת המינים ומכשירו לאכילה שעל ידו יתוקן הדבש מברך בורא מיני מזונות ודוק." + ], + [], + [], + [ + "כיצד \n היא הטפילה וכו' לפיכך מיני דבש וכו'. עיין מ\"ש מרן והנה רבים נתחבטו בלשון רבינו זה והם מור\"ם בהגה\"ה והב\"ח והרב פר\"ח בתשובה הנזכרת ומהר\"ר צבי אשכנזי בתשובה סי' קצ\"ט. וז\"ל הפר\"ח דקאי אפירוש מור\"ם והנכון אצלי דלא קאמר הרב שאם עירב ליתן טעם בתערובת (הכי) [הרי] הוא עיקר אלא בדבר מחמשת המינים שהוא חלב חטה וכיוצא שיש בו ממש וכמ\"ש מור\"ם וכו' ודלא כהב\"ח וכו' ותדע וכו' אלא ודאי כדאמרן עכ\"ל. ומוה\"ר צבי אשכנזי דחה דברי מור\"ם וגם להב\"ח ועיי\"ש מה שיישב דברי רבינו וכן ראיתי בס' יצא מקרוב לחם יהודה על רבינו שפירש כן דברי רבינו.
ולענ\"ד נראה להכריח כמו שהבין מרן וב\"ח בדעת רבינו והוא דפירוש מהרר\"ץ אשכנזי א\"א לפרש כן דהא כתב רבינו כיצד היא הטפילה [וכו'] עירב קמח כדי לדבקו שהלפת הוא העיקר וקמח טפילה וע\"ז כתב שכל דבר שמערבין לדבק או ליתן ריח או לצבוע התבשיל הרי זו טפילה. וזה איירי בכל דבר בין מחמשת המינים בין שלא מחמשת המינים בין תבלין דהא כתב לצבוע או להריח וע\"ז כתב אבל אם עירב כדי ליתן טעם הרי הוא עיקר. וקאי לכל דבר אפילו לתבלין וא\"כ תיקשי קושיית מרן, וזה ג\"כ סותר למ\"ש מור\"ם והפר\"ח דאיירי בדבר שיש בו ממש דממ\"ש שכל דבר נראה דאיירי בכל דבר ואף שיש לדוחה לדחות מ\"מ כבר תמה עליו מהר\"ץ אשכנזי תראנו משם, נמצא דמ\"ש רבינו אבל עם עירב קאי לכולהו ולכן תפש עליו מרן וכן הב\"ח קאי בהנחה זאת בפירוש דברי רבינו אלא שהקשה דמרן סתר עצמו דידיה אדידיה ממה שהעתיק דין זה של רבינו לפירושו למ\"ש קודם זה דין חבושים או גינדש וכו' מברך עליהם. ולא ידעתי אמאי הקשה כן למרן ולא לרבינו עצמו דכתב בפרק זה עיסה שנילושה בדבש וכו' או בתבלין וכו' מברך בורא מיני מזונות וכמ\"ש הרב פר\"ח ולא על מרן תלונתו כי אם לרבינו.
ולענ\"ד אפשר ליישב לרבינו לפי הנחה זו דמרן וב\"ח דעד כאן לא כתב רבינו דמברך על דבר שנתן לתוכו לטעם אלא כשעיקר הדבר אינו נראה בעין אלא הוא מעורב יפה יפה עד שאינו ניכר דבעירוב קאי רבינו ברם כשגוף הדבר הוא נראה לעין אז לא כתב רבינו שמברכין על הדבש שנותנין לטעם ולכן מ\"ש רבינו דאין מברך על דבר שנותנין טעם היינו בעיסה שהיא בעין ולא מתבטל לגבי התבלין או הדבש וכן מ\"ש מרן שמברך על הפירות ולא על הדבש או על התבלין אפשר דאיירי כשהם בעין, וזה דוחק ואולי מטעם זה תפס הב\"ח על מרן ולא על רבינו." + ], + [ + "כיצד \n היא הטפילה וכו'. הכי איתא בברכות דף מ\"ד מתני' הביאו לפניו מליח תחילה ופת מברך וכו' שהפת טפילה וכו' ואוקמה רב אשי באוכל פירות גנוסר שנו. ופי' רש\"י פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת עכ\"ל. ודבריו סתומים וחתומים כספר החתום דלפירושו הברכה היא על הפירות ולא על המליח ומתני' קתני על המליח וכוונתו כמו שפירש רבינו יונה וז\"ל שהפירות גנוסר הם מתוקים יותר ואינם נאכלים אלא עם מלח הרבה כדי שהמתיקות לא יזיק לו ואוכלים אותם עם הפת ונמצא הפת טפל אל הפירות ומברך על הפירות עכ\"ל. נמצא דמליח דתני מתני' היינו הפירות מלוחים כמ\"ש ע\"י מלח דלא כמ\"ש הב\"ח ז\"ל סי' רי\"ב דאוכל מלוח לחוד מפני המתיקות לדעת רבינו יונה, ודבריו תמוהים שלא דק בפירוש רבינו יונה.
ולענ\"ד הוא פירוש אמיתי דאי כמ\"ש התוס' ז\"ל דאוכל תחילה פירות ומחמת מתיקותם אוכל מליח ואח\"כ מחמת המליחה אוכל הפת, קשה דלמה לא נקט התנא הדין כסדר האכילה דהיינו אכילת הפירות ברישא והו\"ל למיתני הכי הביאו לפניו פירות ומליח ופת עמו מברך על הפירות ופוטר את המליח ואת הפת דהן אמת דהתנא קאי כשני התירוצים דידהו באופן שנתחייב לברך גם על המליח מ\"מ התנא לאיזה תכלית נקט מציאות זה והט\"ז נרגש מזה ויישב וז\"ל דקמ\"ל דין אחר דהיינו [דמצינו] דאדם אוכל אכילה לא בשביל אכילת דבר עצמו אלא בשביל מה שאכל כבר ואפ\"ה מברך כיון שלא היה לפניו בשעת הברכה ועד כאן לא פטר התנא אלא בהיותו לפניו העיקר והטפל. ודבריו תמוהים בעיני דאי ס\"ל להתוס' דהתנא נחית להכי מאי קא מקשה בדיבור שאחר זה ד\"ה מברך על המליח ואע\"ג דאשמועינן דפת פוטר את הפרפרת איצטריך וכו', ומאי קושיא הא להכי נחית התנא לאשמועינן דיברך על המליח אף שהוא בא לאכול מכח הפירות. ואין לומר דא\"כ לא הו\"ל למיתני אלא דיברך על המליח ולא דפוטר את הפת דבא לומר דלא נימא דיברך על הפת ופוטר את המליח וכדכתב הב\"ח לדעת רבינו יונה ורש\"י יעו\"ש, וודאי דלא ס\"ל הך דכתב הרב וא\"כ קשה עליהם קושיית הט\"ז, ולרש\"י לא נראה לו פירוש זה מכח קושיית הט\"ז, ועוד לדעת התוס' אף שאוכל המליח מכח הפירות מברך ורש\"י לא ס\"ל הכי דכיון דאוכל המליח מכח הפירות מה לי אם הוא בעין בעת שמברך על הפירות או לא הא מיהא טפל הוא וכיון שבירך על פירות גנוסר שוב אינו מברך לא על המליח ולא על הפת ואף שבעת שבירך לא היו לפניו פת ומליח דמכח הפירות אתא ודלא כמ\"ש הב\"ח ז\"ל לדעת רבינו יונה ורש\"י דאם לא היו לפניו פת ומליח מברך על הפת דעל התוס' אנו מצטערים דס\"ל דיחזור לברך גם על המליח דהסברא היא דלא יברך כלל כנ\"ל והיא סברא נכונה. ועוד לרש\"י דוקא פירות גנוסר דחשיבי ברם שאר פירות אפילו שהם עיקר מברך על הפת אף שהוא טפל דחשוב הוא וכיון דרבינו יונה נמשך אחר פירוש רש\"י ודאי כוותיה ס\"ל ולרש\"י דוקא בפירות גנוסר דחשיבי פוטר את הפת ולא דבר אחר פוטר את הפת, ועוד אי אכל פירות גנוסר ושוב שלא באותו מעמד אכל מליח או פת מחמת הפירות לא מברך כיון דמחמת הפירות אוכל וכמ\"ש לעיל ודלא כהט\"ז דס\"ל דלא פליגי רבינו יונה והתוס' לענין דינא דלענ\"ד חלוקים הם וכדכתיבנא. והתוס' ז\"ל כתבו שהמליח הוא בא להשיב את הלב מהמתיקות והפת שלאחריו טפל וכו' והוקשה להם דא\"כ ליבריך על הפירות ולפטור כולהו ותירצו וז\"ל וי\"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד א\"נ בשעה שאכל פירות גנוסר לא היה שם עדיין מליח ופת עכ\"ל. ופירוש דבריהם דלתירוץ א' אכל הפירות במעמד אחד והמליח והפת במעמד שני ולתירוץ ב' שניהם במעמד אחד אלא דבשעה שברך לא היו לפניו, והמג\"א הפך את התירוץ הא' לב' והב' לא' ולא ידענא פירושו ואולי ט\"ס הוא שם.
המורם מכל מה דכתיבנא דרש\"י ותוס' לא קיימי בחד שיטה דרש\"י ס\"ל דדוקא פירות דחשיבי פטרי לפת ולא שאר דברים ולהתוס' אף שאר דברים פטרי לפת, מעתה לא נתבררו לי דברי הרב פר\"ח בס' מים חיים בליקוטי או\"ח על מ\"ש הטור סי' רי\"ב ואפי' פת חשוב וכו' מברך וכו' וז\"ל ותמיה לי טובא דא\"כ מאי פריך מי איכא מידי וכו' דמאי קשה וכו' יעו\"ש ע\"ס לשונו, והנה בשלמא מה שהתחיל להקשות דא\"כ מאי מקשה בגמ' קשיא ברם מה שסיים בקושייתו ממה שפירש רש\"י מאי קושיא הא הטור קאי כפירוש התוס' דלאו דוקא פירות גנוסר אלא ה\"ה שאר פירות מתוקים שמחמתן רוצה לאכול מליח אינו מברך ברם לדעת רש\"י אינו כן, אלא דקשה מה שהתחיל להקשות וכן הקשה הב\"ח ז\"ל בשם רש\"ל דבגמ' אוקמוה דוקא באוכל פירות גנוסר וכו' ועיי\"ש מה שתירץ על צד הדחק, והט\"ז תירץ וז\"ל ולק\"מ דבגמ' מיירי שאין לו חשק כלל לאכילת המליח אלא מכח אכילת הפירות והטור איירי שאין לו חשק לאכול דג וכו' עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו תמהני אם יצאו הדברים מפיו דא\"כ מאי מקשה תלמודא מי איכא מידי וכו' הא משכחת לה בשיש לו חשק לאכול מליח גם התרצן למה הלך לעצות מרחוק לאוקומי באוכל פירות גנוסר ולא בחושק לאכול מליח אלא ודאי דהוי דוקא פירות גנוסר וחזרה קושיא לדוכתא ודוק." + ], + [ + "הפת \n שפתת אותה פתים וכו'. הכי איתא התם דף ל\"ז: אמר רב יוסף האי חביצא אי אית ביה כזית מברך המוציא וכו', והתוס' כתבו וכן קיי\"ל כרבא דבתראה הוא ולא בעינן בפירורין כזית כיון דאיכא תוריתא דנהמא והא דמשמע בירושלמי וכו' עכ\"ל. וודאי מ\"ש דהלכה כרבא הוא לאפוקי רב יוסף דהצריך כזית ומשמע דלא שנא אי איכא תוריתא דנהמא או ליכא דאי לא תימא הכי נימא דלא פליגי רבא ור\"י וא\"כ קשה כי היכי דהשוו הירושלמי עם רבא מטעם דהא דהצריך הירושלמי כזית הוא לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא ואה\"נ דאפי' פחות מכזית משכחת לה נימא נמי דהיינו טעמא דרב יוסף דנקט כזית משום דסתמא איכא תוריתא דנהמא דזה אי אפשר לומר לר\"י מדאייתי מתני' בידיה דתני פותתן כזית ומברך המוציא וכוונתו להביא דפחות מכזית לא מברך המוציא ואמאי קא פסיק ותני דדוקא כזית הא פחות לא הא משכחת לה בדאיכא תוריתא דנהמא ואם נאמר דה\"ה פחות למאי מייתי משם אלא ודאי דבדוקא הוי כזית. אלא דלזה יש לדחות דמה שהביא משם הוא לומר דבאיכא כזית לעולם מברך המוציא דמסתמא איכא תוריתא דנהמא והא ראיה דקתני מתני' אכלן מברך המוציא וקא פסיק ותני מברך המוציא ותני עלה פותתן כזית ש\"מ דבכזית לעולם מברך המוציא ואה\"נ דפחות מכזית משכחת לה שיברך המוציא בדאיכא תוריתא דנהמא וכדרבא ולא פליגי וכן פירש הרשב\"א ז\"ל דהאי דמייתי רב יוסף הוא דבכזית מברך המוציא וא\"צ יותר, דכתב ולפי דבריו הא דמייתי ר\"י ראיה ממנחות ולא מההיא דקתני בזמן שהפרוסות קיימות ברם במנחות תני בפירוש כזית וכו' וא\"כ אף אנו נפרש הכי ולא ליפלגו ר\"י עם רבא.
עוד כתב הרשב\"א שם על שם הראב\"ד דאין מברכין המוציא אלא באוכל כזית הא בפחות מכזית מברך בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש וכו' והא דגרסינן בירושלמי וכו' עד אינו מברך המוציא ולא שלש ברכות עכ\"ל ועיי\"ש באורך. וכוונת הראב\"ד בתירוצו ברור והוא דהירושלמי איירי שאוכל עוד הרבה אלא שמה שלקח בידו לברך עליו היה פחות מכזית ואף דמאי דנקט בידיה לא היה ראוי לברך עליו שלש ברכות אפ\"ה מברך המוציא והיינו משום כיון דבאותה אכילה שלימה איכא כזית לא כן באינו אוכל כי אם פחות מכזית דאינו מברך כי אם בורא מיני מזונות וזה דייקי דבריו שבסוף שכתב אבל בשאינו אוכל כזית אינו מברך המוציא ולא שלש ברכות מכלל דבנדון הירושלמי איירי שאומר שלש ברכות ומברך המוציא כיון דאוכל יותר מכזית, וא\"כ הוא יש לדקדק טובא בפי' זו להירושלמי דאי איתא דהירושלמי איירי בשאכל עוד יותר מכזית ומברך שלש ברכות א\"כ אמאי הוצרך לשנויי לשאר מינין נצרכה עדיין נימא דאיירי אף לגבי פת וה\"פ כל שאומר עליו שלש ברכות דהיינו שראוי לברך על אותה אכילה שלש ברכות מברך עליו המוציא אף דליכא כזית ברם אי אינו מברך שלש ברכות דלא אכל אלא פחות מכזית אינו מברך המוציא, ומכח קושיא זאת יש שפירש כוונת דבריו מה שאינו אמת והוא דהירושלמי איירי שאכל הרבה ושהה באכילה כזית בכדי אכילת פרס דאינו מצטרף לברך שלש ברכות ברם המוציא מברך ובזה איירי הירושלמי לא כן באוכל פחות מכזית לחוד דאינו מברך המוציא, וחוץ שלשונו אינו (מוביל) [סובל] זה עוד זה בא דאין בתירוץ זה הבנה כלל דאי לגבי שלש ברכות אינו מצטרף האכילה היאך לענין ברכת המוציא מצטרף הא כיון דאינו מצטרף הו\"ל כאוכל פחות מכזית לחוד דאינו מברך המוציא באופן דאין לפירוש זה שחר והאמת בדבריו מאי דכתיבנא אלא דקשה מה שהקשיתי.
ובלשון רבינו נתחבטו בו האחרונים הביאן מרן עיי\"ש באורך, גם פי' מרן פי' אחר עיי\"ש, אלא דלפי קוצר דעתי והשגתי לא ראיתי הפרש בין דרך הרב מהר\"י פאסי ז\"ל לדרך מרן ז\"ל דלכולם יש הפרש בין נשתנה שהוא מעט לעברה צורתו שהוא הרבה יותר מדאי דבנשתנה צריך לכזית ובעברה [צורתו] אפילו בכזית לא מהני אלא דמרן ז\"ל נקט החילוק בשמות אחרים דהיינו ממרק לבישול דבמרק אם יש כזית מברך המוציא ובבישול אפילו בכזית לא מהני ובודאי דה\"פ דבמרק שאינו משתנה כ\"כ מברך המוציא אי איכא כזית ברם בבישול דמשתנה הרבה אפילו אי איכא כזית לא מברך המוציא והכל עולה לסיגנון אחד ואולי ההפרש הוא ביישוב לשון רבינו ברם בלשון מהר\"י פאסי שהעתיק מכת\"י היד אהרן נר\"ו בנימוקיו על רבינו [במרכבת המשנה] שכתב ג' דרכים והשנית הוא ממש דרך מרן ומצא תשובה עליו משא\"כ לדרכו יעו\"ש ואני לא מצאתי הפרש לענין הדין, ועוד דמרן כתב על דברי מהר\"י פאסי ואני לא מצאתי בגמ' על מה שיסמוך.
והלח\"מ ז\"ל תירץ לפי' מהר\"י פאסי ז\"ל מההיא ברייתא דחילקה מפרוסות קיימות ללא ומדסתם דהצריך כזית משמע אפילו בדאיכא תוריתא דנהמא דאל\"כ הו\"ל לחלק בין איכא תוריתא דנהמא לליכא וכמו שהוקשה לרבינו יונה קושיא זאת ורבינו תירץ כפי דרך מהרי\"ף דברייתא אליבא דר' שמעון ה\"פ בזמן שהפרוסות קיימות כלומר דלא עברה צורת הפת לגמרי אז מברך המוציא בין דאיכא כזית בין דליכא וכו' יעו\"ש באורך עכ\"ל, ודבריו תמוהים דהיאך כתב לדעת רבינו דהיכא דלא עברה צורת הפת לגמרי בין דאיכא כזית בין דליכא מברך המוציא והא רבינו כתב איפכא דבנשתנה קצת צריך כזית לפי דרך מהרי\"פ וכמ\"ש בפירושו ולא ראיתי דבר מתיישב אף שראיתי אח\"כ להקול בן לוי מ\"ש בזה וצ\"ע.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ולדעת מהרי\"ק קשיא חדא היאך פתח בבישול ולישה ואינו מפרש אלא לישה ועוד וכו' עכ\"ל. ומרן ז\"ל ישב ב' הקושיות אלו למה שהקשה ראשונה יישב בתחילת דבריו דהתחיל לפרש למאי דסליק וכו' וכצ\"ל לדרך מהרי\"פ, ולמה דהקשה שנית יישב בסוף דבריו במ\"ש וסובר רבינו דאע\"ג דיש בהם כזית וכו' יעו\"ש. ועוד פירש פירוש אחר הלח\"מ ז\"ל ונכנס עצמו בעובי הקורה עיין עליו.
וראיתי להרב בעל תומת ישרים סי' כ\"ח שכתב וז\"ל אך מצאתי בס' הבתים שכתב וז\"ל כתב הר\"מ הפת שפתת אותה פיתים ובישלה בקדרה או לשה במרק אם יש בפת כזית ולא נשתנית צורתו וכו' עכ\"ל בעל הבתים, וסיים התומת ישרים והחושב למצוא פנים לאותה הנוסחא האחרת אחר שידע שיש נוסחא זאת מיחזי כיוהרא וחורפא יתירה עכ\"ל. ולפי נוסחא זאת צ\"ל דס\"ל לרב דרב יוסף פליג אדרבא וס\"ל דשניהם צריכי כזית ותוריתא דנהמא ומאי דפסק כוותיה לגבי דרבא דבתרא הוא משום דתניא כוותיה בברייתא דתני אם הפרוסות קיימות מברך ואי איתא דבדאיכא תוריתא דנהמא מברך המוציא הו\"ל למיתניה וודאי דדוקא כזית בעי וכמ\"ש הלח\"מ לפי דרכו ודוק." + ], + [ + "עיסה \n שנאפת בקרקע וכו'. ובהל' בכורים פסק דחייב בחלה. ועיין להלח\"מ ז\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לא קשה דההיא דרב יוסף איירי אפילו בקבע סעודתו עילויה ואפ\"ה [אי] ליכא כזית בפירורין לא מברך דלאו פת מיקרי כיון דליכא פירורין כזית ואהא קאמרו רב ששת ורבא דבדאיכא תוריתא דנהמא מברך המוציא ואי לא לא אפילו בקבע סעודתו דלאו פת מיקרי ולכן מותיב ליה אביי אלא מעתה וכו' והתניא וכו' ואם מצה הוא אדם יוצא ידי חובתו בפסח דהא לא מצינו אופן שיברך המוציא ואפילו בקבע סעודה לא כן בטרוקנין דבקבע סעודה מברך המוציא לכן אדם יוצא ידי חובתו בפסח והתם כיון דחייב הוא חשיב כקבע סעודה או דקובע סעודה עליו עם דברים אחרים ועיין להטור ז\"ל סי' קס\"ח שאין דבריו עולים בפשט הש\"ס תראנו משם וכמ\"ש מרן עליו ובסוף דבריו נדחק עצמו לדעת הטור וז\"ל ולפיכך צ\"ל שמה שכתב רבינו ואם קובע סעודתו וכו' יעו\"ש בדבריו באורך עכ\"ל, וחוץ ממה שהעיד על עצמו שהוא דוחק עוד זאת נראה דא\"א לפרש כן לא בריוח ולא בדוחק דהא בתחילה כתב הטור דין דטרוקנין ובברכת המוציא ואי האי תנאה דאם קבע סעודתו קאי על דין דטרוקנין לא הו\"ל למימר ואם קבע סעודתו דבהא קיימינן דקבע סעודתו דהא כתב דיברך המוציא לפי האמת דבקבע סעודה דוקא איירי אלא כך הו\"ל למימר ואי לא קבע סעודתו לא יברך המוציא ובשלמא אי קאי לטריתא ניחא ודוק.
והב\"ח הכניס עצמו בעובי הקורה ליישב דברי הטור ע\"פ גירסת הרי\"ף דגריס במקום קובא דארעא דהיינו טרוקנין טריתא דארעא יעו\"ש. ואף שלפי דברי רבינו יונה נראה דהכל א' עם גירסת הרא\"ש ורבינו ז\"ל מ\"מ לא סבירא ליה הכי להטור וכתב דטריתא וטריתא דארעא הכל אחד ומכח זה הוליד מחלוקת בין הגירסא דטרוקנין היכא דלא קבע סעודתו ובטריתא היכא דקבע יעו\"ש, וקשה דאחרי שרבינו יונה מפרש דברי הרי\"ף ועולה הדין כרש\"י ורבינו והרא\"ש מאין בא לנו להשים מחלוקת ביניהם, גם לרבינו דפירוש הגמ' עולה כוותיה [דהב\"ח] מנא ליה לפרשו כן וכל דבריו דחוקים כאשר המעיין יראה ודוק.", + " וכן עיסה שלשה בדבש ובשמן וכו'. עיין להר\"ב פר\"ח בתשובה [ח'] על המלב\"ן מה שהקשה מהך לישנא דרבינו למ\"ש מרן לעיל ה\"ו ד\"ה ומ\"ש שם יעו\"ש, ועיין מ\"ש לענ\"ד ומרן העתיק הסוגיא וצידד דאפשר דהיינו דוקא כשנתן מים מעט ודבש או שמן הרבה וכו' יעו\"ש לשונו, ועיין בב\"ח מה שהשיג עליו דצריך הרבה דוקא שכ\"כ רש\"י וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד גם מ\"ש מרן הוא כוותיה וודאי הוא הרבה לאפוקי שלא יהיה מעט מזעיר כמו שאנו נוהגים ומרן שקראו מועט הוא לאפוקי ממה שהיה מצריך שמן הרבה ומעט מים ע\"ז כתב דאין צריך כ\"כ שמן או דבש וראיה מתבלין דלא שייך כ\"כ עירוב כמו שמן דאפילו הרבה לעולם יהיה פחות מעירוב שמן ודוק." + ], + [ + "אורז \n שבישלו וכו' אבל פת דוחן וכו'. שם דף ל\"ז דאותביה לשמואל דס\"ל דאורז ודוחן דינן שוה ומברך שהכל מההיא ברייתא דהכוסס את האורז יעו\"ש וכתבו התוס' ד\"ה תיובתא ואפשר דהלכתא כוותיה ומברך שהכל עכ\"ל. וכן פסק הרי\"ף וכן דעת רבינו שחילק בין פת אורז לדוחן. וכתבו הרשב\"א ורבינו יונה דטעמם משום דתנא דתני אלו הן מעשה קדרה וכו' אורז (וכו'), ודוחן לא קתני, וכן בברייתא דהכוסס קתני אורז ולא דוחן. פי' ואף דתנא דברייתא א' דתני כמעשה קדרה (השמן) [הדוחן] פליג עם הני תנאי ולא שייך כאן להקשות כמו גבי אורז דהקשה האי תנא מאן וכו' דשם שייך להקשות שפיר דכיון דמצינו בו מחלוקת אי אפשר לומר דהוא דעת ג' לא כן גבי דוחן דלא מצינו תנא דסובר שהוא דגן א\"כ נאמר דפליגי תנאי (דלימרו) [דלמר] מברך מיני מזונות ולמר שהכל דאל\"כ הו\"ל למימר אורז ודוחן כנ\"ל.", + " אלא\n אורז לבדו וכו'. נראה דאפילו אם נתערב אפי' במיעוט קטנית אינו מברך אלא שהכל וקשה כיון דהוי רוב מאורז וקיי\"ל דלא כשמואל דאמר דמברך שהכל למה לא יברך בורא מיני מזונות וצ\"ל לדעתו דס\"ל כיון דלא איתותב שמואל אלא באורז בעיניה דהכי תניא טחנה אכלה ובשלה וכו', נמצא דאיירי בעיניה לא פסקינן כוותיה דוקא בהיכא דהוי בעין אבל במעורב דלא איתותב פסקינן כוותיה, ונמצא לפ\"ז דעת רבינו יחיד דליכא מי שהצריך כן שיהיה לבדו, ושוב ראיתי להט\"ז כ\"כ אף שדבריו מגומגמים. גם ראיתי להמג\"א שכתב דמ\"ש רבינו הוא לבדו לאו דוקא ולא ידעתי אם יצאו הדברים ממנו.
והנה הדין שוה בין אורז מבושל בין אפוי דמברך בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות רבות וכמ\"ש רבינו וכ\"כ הטור בפירוש [ב]סי' ר\"ח, ומרן כתב שם בב\"י וז\"ל ונראה דה\"ה לפת אורז דהא בזמן וכו' וכ\"כ הרא\"ש וכו' עכ\"ל יעו\"ש. לכאורה מה שנראה לנו בעת הלימוד עם בני הישיבה דכוונת דבריו הוא שבא להביא ראיה דבפת אפוי מאורז דמברך אחריו בורא נפשות רבות והביא ראיה דתני בברייתא בזמן שהפרוסות קיימות דמברך בורא מיני מזונות והדין שוה פרוסות קיימות עם פת אפוי ועל כולם מברך בתחילה בורא מיני מזונות מכלל דגם לאחריו הדין שוה דכי היכי דפרוסות קיימות מברך אחריו בורא נפשות רבות כדתני בברייתא וכדאמרינן בגמ' תני ולא כלום וכל ולא כלום היינו בורא נפשות רבות א\"כ ה\"ה לפת אפוי מאורז, ושוב הביא שכ\"כ הרא\"ש והקשה החכם השלם ה\"ה יעקב שלם הנז\"ל דאמאי הוצרך להביא ראיה לזה באופן זה והא הו\"ל להביא ברייתא להדיא דקתני בדף ל\"ז ע\"ב כל שאינו לא משבעת המינים ולא מין דגן כגון פת אורז ודוחן רבן גמליאל אומר מעין שלש וחכמים אומרים ולא כלום וכו' ואוקימנא ברייתא דידן כחכמים והיינו בורא נפשות רבות וקתני פת בפירוש, לכן הנראה לענ\"ד בכוונת דבריו אחר ההשקפה הוא דכוונתו להביא דבפת אורז דיברך בורא מיני מזונות וקאי עכשיו לעיקר הדין והביא דהא תני בברייתא בזמן שהפרוסות קיימות מברך בורא מיני מזונות ופרוסות קיימות הוי כפת גמור ואח\"כ מביא דבהדיא תני כמעשה קדרה והיינו בורא מיני מזונות ודייק תיבת בהדיא, ושוב מביא להרא\"ש שכ\"כ בפירושו ואף שהביא כל לשון הרא\"ש כך הוא דרכו להעתיקו ועכשיו שפירשתי פירוש זה לא ימלט הפירוש הראשון מכמה גמגומים שיפולו עליו כנראה למדקדק בדבריו." + ], + [ + "כל \n שמברכין וכו'. וכתב מרן שכן משמע מהסוגיא דפ' כיצד מברכין. ומ\"ש עוד מרן, כעת לא זכינו להבין דבריו. ודע שהראב\"ד לא ס\"ל כדעת רבינו במ\"ש בד\"א שאכל מכזית וכו' אלא הכי ס\"ל דאי אכל פחות מכזית מפת מברך בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש יעו\"ש הביאו הרשב\"א על שמו על ההיא סוגיא דחביץ קדרה בדף ל\"ז יעו\"ש, ואילו לרבינו בתחילה מברך המוציא ולבסוף ולא כלום, ומן התימה איך לא השיגו על רבינו בשתים ואולי אינו הראב\"ד אלא הרב אב\"ד וכל הפרק הזה כמעט דלא כדעת הראב\"ד וכמו שמביא הרשב\"א משמו מוכרח שהוא הרב אב בית דין ודוק." + ], + [ + "והשותה \n פחות מרביעית וכו'. עיין להמל\"מ בברכה אחרונה של שתיית הקאוו\"י מה שדחה למה ששמע אומרים וכן דחה מרן בעץ החיים בסוף הספר בלשונות. ודע שמ\"ש שם על דברי השיירי וז\"ל ומ\"ש דרך שתייתו בכך אין קפידא ליתא, לא קאי להשיירי דהרב לא כתב מזה כלום, ופירושו הוא ומה ששמעתי וכו' וכתוב בר\"ת ומ\"ש ועיין במוצל מאש ח\"א סי' ט\"ז כדעת השיירי." + ] + ], + [ + [ + "כל \n המברך וכו'. וכתב מרן כדעת רשב\"ם וכו' דמעין שלש טעונה ברכה במקומה והביאו שם בתוס' וכו' עכ\"ל, ולא זכינו להבינו דהא בתוס' דחו פירוש רשב\"ם ז\"ל והעלו דלא הוי דברים טעונים ברכה לאחריהם במקומן אלא דוקא מיני דגן יעו\"ש בפסחים דף ק\"א ע\"ב ד\"ה אלא, וכ\"כ הטור סי' קע\"ח משם ר\"י וכן מרן שם יעו\"ש.
ודע דאיכא דעת שלישית בזה דדוקא ברכת המזון צריך ברכה לאחריו במקומה ולא מיני דגן והוא הרשב\"א בחידושיו לברכות דף נ\"ג ע\"ב וז\"ל דוקא בפת וכו' אבל יין אין צריך לחזור למקומו וה\"ה ענבים ותאנים וכו' עכ\"ל. וא\"כ יש להקשות על מרן שלא הביא סברא זאת בב\"י. ומ\"ש בשם התוס' הוא תוס' אחרים שהיה לו.", + " ולכתחילה\n לא יברך ברכת המזון וכו'. וקשיא לי דכל בבא זו יתירה היא דהא השמיענו דברכות אלו דצריך לישב ובמקומו הוי דוקא לכתחילה כמ\"ש ואי בירך במקום שנזכר יצא ידי חובתו וכו' וא\"כ מה צורך למ\"ש אח\"כ וק\"ל." + ], + [ + "מי \n שנסתפק לו וכו' מפני שאינה מן התורה. וכתב מרן כך היא הנוסחא נכונה לאפוקי מהטור סימן קס\"ז שכתב על שם רבינו שחוזר ומברך וכו' עכ\"ל, ובב\"י כתב וז\"ל נוסחא משובשת נזדמנה לו וכו' עכ\"ל יעו\"ש. והר\"ב ב\"ח הליץ בעד נוסחא זאת וז\"ל וי\"ל דברמב\"ם אפשר לומר דאף דכל הברכות הם מדרבנן ברכת המוציא וכו' עכ\"ל יעו\"ש. ולענ\"ד אין זה מספיק דהא כתב רבינו ריש הל' ברכות מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה וסוף וכו' הרי דס\"ל דגם ברכת המוציא היא דרבנן דהרי כללה עם כל הברכות שהם מדברי סופרים, גם במ\"ש בתחילת לשונו מצות עשה וכו' לא כלל גם לברך קודם אכילה וכך הו\"ל למימר מצות עשה לברך קודם אכילה ואחריו וכו'. ועוד קשה דמה יענה למה שהכריחו התוס' [ברכות] דף ל\"ה דלאו ק\"ו גמור הוא מסוגיא דפ' מי שמתו דף כ\"א ודף כ\"ב יעו\"ש דלכו\"ע דרבנן הוא יעו\"ש.", + " שכח\n לברך המוציא וכו'. וכתב מרן וז\"ל שם בעו מיניה מרב חסדא וכו' עכ\"ל. ודברי מרן תמוהים כמו שהקשה הרב יד אהרן בנימוקיו על רבינו ומטי לה משם הרב מהר\"י הכהן (א\"י) דאין צריך להביא עצות מרחוק וכו' אלא ממקומו הוא מוכרח וכו' וצ\"ע אלו דבריו נר\"ו. וודאי כוונתם דאמר רבינא הילכך אפי' גמר סעודתו יחזור ויברך וכו' ונראה דגם מהבעיא הוא מוכרח דבעי מי שאכל ושכח ולא בירך מהו שיחזור ויברך ואי בברכת המזון מיירי הו\"ל למימר שכח שיעור ב' שעות או ג' או ד' ולא סתם דאפשר דשכח יום שלם או פחות או יותר לא כן כשקאי לברכת המוציא דאין צריך לדבר בשיעור וכן לישנא שיחזור ויברך מורה על ברכת המוציא ודוק." + ], + [ + "היה \n אוכל וכו'. וכתב מרן ריש ערבי פסחים דף ק\"א שינוי מקום צריך לברך וכו' עכ\"ל. וקשה לדבריו דבין הכי ובין הכי איירי הברייתא א\"כ אמאי לא סייעיה תלמודא לרב ששת דאמר אחד זה ואחד זה צריך לברך כדסייעיה לרב חסדא מההיא ברייתא דחברים שהיו מסובין וכו'. ועוד קשה דא\"כ דהך ברייתא איירי אפי' בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן איך אוקמיה לר' יוחנן בתיובתא הא כי היכי דמפרק לר\"ח כד מותיב ליה מברייתא דבני חבורה כשנאמר הא מני ר' יהודה היא דס\"ל דאפ\"ה שהם דברים הטעונים ברכה לאחריה במקומן צריך לברך כן מיפרק ר' יוחנן ג\"כ מההיא ברייתא ונאמר הא מני ר' יהודה היא, ובפשט השמועה אין להקשות כן דנוקמא ההיא ברייתא כר' יהודה וכדמתרץ גם הברייתא האחרת דקתני עקרו לאשמועינן כוחו דר' יהודה ולא קשיא מר' יהודה דרבנן פליגי עליה, דא\"כ הך ברייתא שהביא הש\"ס לסייעיה לר\"ח מחברים שהיו מסובין וכו' ועקרו משמע דדוקא עקרו דטעון ברכה לאחריו במקומו וכו' והך ברייתא הוי דלא כמאן דאילו לרבנן בין הכי ובין הכי אין צריך לברך ולר' יהודה צריך לברך מוכרח דהך ברייתא דשינוי מקום צריך לברך דהוי רבנן והוי דוקא בדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומן ואין זה תירוץ דא\"כ היכי מתרץ לההיא ברייתא דלא תירץ לר' יוחנן באומרו ה\"ה וכו' ונקט עקרו וכו' הא קשיא דא\"כ הך ברייתא דתני עקרו וכו' אין צריך לברך דלא כמאן וא\"כ חזרה הקושיא בפשט הש\"ס. עוד קשה בפשט הש\"ס אמאי לא הקשו מהך ברייתא דתני חברים וכו' ובין הכי ובין הכי אין צריך לברך שנית. עוד קשה לדעת מרן דההיא ברייתא דשינוי מקום צריך לברך הוי בין הכי ובין הכי אמאי לא הקשה מהך ברייתא לר\"ח דחילק בין דברים לדברים וכעת הכל קשה לפני. ואפשר לומר דמ\"ש מרן כן היינו לפום קושטא דמילתא דפוסק רבינו כרב ששת מפרש להך ברייתא כוותיה ברם הש\"ס לא ברירא ליה בפירכא דברייתא דיש לדחוק, ברם אין זה נוח לי דא\"כ הו\"ל להביא מרן בתחילה דפסק כר\"ש וטעם לדבר ושוב הו\"ל לומר וגם ברייתא דשינוי מקום משתמע כוותיה ברם לעשות עיקר מברייתא זאת לפסק רבינו אין זה מספיק, מוכרח שהבין בבירור כן בפי' דברייתא וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא ודוק." + ], + [ + "חברים \n וכו'. והביא מרן כל הסוגיא והכי איתא התם והוה יתיב וקאמר רב חסדא משמיה דנפשיה הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים הטעונים ברכה לאחריה במקומן מתיבי וכו' יעו\"ש ע\"ס הסוגיא. וכתב הר\"ן מדקתני עקרו וכו' פי' לאו מלשון דעקרו קדייק וכו' יעו\"ש ע\"ס הלשון. וכתב הרב החביב שדבריו קשה להולמן וודאי כוונתו דבגמ' דייק לה מעקרו בפי' והוא אומר דלאו מעקרו קא דייק, ועוד דלדידיה היה להמקשן לבאר ההכרח דאינו פשוט דמשום דתני כשהן יוצאין איירי בדברים הטעונים דהא הוקשה לו לפירושו ממתני' דאלו דברים ותירץ, וכל זה הניחו בע\"פ אתמהא. גם לפי' זה קשה ההיא סייעתא דמייתי תלמודא לר\"ח מדתניא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו וחזרו אין צריך לברך ואי מעקרו ליכא לדיוקי כלום היאך הוי סייעתא, ואין לומר דהוה גריס תניא כוותיה דר\"י וכמו שהביא הרא\"ש ז\"ל דא\"כ אדאייתי דלאו מלישנא דעקרו קדייק מדקאמר עקרו ביין אע\"פ שאין טעון ברכה לאחריו במקומו לדעת [הרי\"ף] והוי הכרעתו לדעת הרי\"ף, עדיפא מינה הו\"ל להכריח מדקתני עקרו ומסייע לר\"י ואדרבא הויא תיובתיה אלא ודאי דלאו מעקרו קדייק, ואין לומר דלא רצה להכריח כן כיון דאיכא דגרסי הכי ואיכא דגרסי הכי דא\"כ עוד היום היאך מכריח מיין דאיכא מאן דלא גריס ליה וכמ\"ש התוס' שם וא\"כ באופן שדבריו קשים. עוד הקשה החכם השלם ה\"ה יעקב שלם הנז\"ל לפי' הר\"ן דלאו מעקרו קא דייק אלא מדתני כשהן יוצאין וכו' דזה ניחא כד מותיב תלמודא לרב חסדא ברם כד מותיב תלמודא לר' יוחנן מברייתא דלקמן ומפרק לה אמר לך ר' יוחנן ה\"ה וכו' והא דקתני להודיעך כחו דר' יהודה וכו' אי אמרת בשלמא דמעקרו קא דייק לה ניחא אלא לדעת הר\"ן דלאו מעקרו קא דייק אלא מכשהן יוצאים הא הת\"ק לא הזכיר כשהן יוצאים וא\"כ מאי האי דקאמר להודיעך וכו' הא כוחו מפורש בדבריו דתני כשהן יוצאין. ולזה נ\"ל לתרץ ולומר דכיון דר' יהודה קאי על דברי ת\"ק וחזינן דתני ר' יהודה כשהן יוצאין מינה דת\"ק איירי בהכי ומדקא איירי בהכי צ\"ל דאתא לאשמועינן כחו דר' יהודה כך נ\"ל.
עוד שם בגמ' וטעמא דהניחו שם זקן או חולה. וכתב המרדכי וז\"ל בלא דיוקא הוה מצי לאקשויי לגופא דברייתא וכו' עכ\"ל. והנה לכאורה מבהיל לשון זה ברם העיני בשר לו יורה ידין דט\"ס יש וכן צ\"ל בלא דיוקא הוה מצי לאקשויי מגופא דברייתא דקתני טעונים ברכה לכתחילה אלא מפרש הוא הקושיא. והכונה דקשיא ליה אדתריץ ליה מדיוקא דרישא תיקשי ליה מפירושא דסיפא דקתני בד\"א וכו' אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונים ברכה לאחריהם למפרע וכשהן חוזרים טעונים ברכה לכתחילה ואהא משני, אלא מפרש הוא הקושיא כלומר דאי הוה מקשה מסיפא לא היה צורך לפרש קושייתו אלא להביא הברייתא ולא עוד, ולא היה מפרש הקושיא, אכן השתא דמותיב מדיוקא מתפרש הקושיא שפיר ודוק.
עוד כתב מרן דברי הרי\"ף והרא\"ש וכתב על דברי הרא\"ש וז\"ל ואני אומר דאשכחן וכו' יעו\"ש. ולא ידענו מה מיישב בזה למ\"ש הרא\"ש דעד כאן לא פליגי אלא במשנה אבל בברייתא אפי' אימתי הוי לחלוק וכן כתבו התוס' בעירובין דף פ\"א ובחולין דף פ\"ח יעו\"ש. עוד כתב על שם הרא\"ש ויש ספרים שכתוב בהם תניא כוותיה דר' יוחנן ולא נהירא לי גירסא זו וכו'. לא ידענו היאך הויא ברייתא זאת כר' יוחנן ואי דר' יוחנן איירי בדבר שאין צריך ברכה לאחריו במקומן וברייתא בצריך א\"כ גם ההיא ברייתא דאותביה לעיל לר' יוחנן יש לחלק כן וכמ\"ש רשב\"ם אלא דלא הונח לו דא\"כ היה לו לפרש וא\"כ היאך הוי סייעתא ואם הוא באיזה גירסא בברייתא הו\"ל להרא\"ש לכותבה.
והטור ז\"ל פסק כדעת הרא\"ש דלא כרבינו בסי' קע\"ח וז\"ל בני חבורה וכו' עד ואדוני אבי כתב כרשב\"ם. והיינו כרב חסדא והוא ברור. וכתב מרן וז\"ל ומשמע דלדעת הפוסקים כר\"ח לא שאני לן בין וכו' עכ\"ל. ולא ידעתי היאך השוה לכולם יחד דפוסקים כר\"ח דלא שאני לן וכו' והא הסמ\"ג הוא חד מן הפוסקים כר\"ח וז\"ל עוד מסקינן דאי עקרו וכו' כשהן חוזרין אין טעונין ברכה וכו' אם הניחו שם מקצת חברים עכ\"ל, ובודאי דאיירי בדברים שאינן טעונין וכו' דאי טעונין וכו' א\"צ להניח זקן או חולה דהא כר\"ח ס\"ל ואפ\"ה אם הניחו א\"צ לחזור ולברך ואדרבא סברא הוא דכיון דהניחו זקן או חולה ודאי דדעתם לחזור אפי' בדברים שאינם טעונים. ועוד קשה שכ\"כ בשם הסמ\"ק לקמן דבדברים שאינם טעונים יש לחלק בין הניחו ללא הניחו יעו\"ש ופוסק כר\"ח.
וראיתי להב\"ח ז\"ל שתמה על הסמ\"ג דלא ימנע במה איירי אי בדברים שאינן טעונים וכו' כי הניחו זקן או חולה מאי הוי ואי בטעונים אפי' דלא הניח אין צריך לחזור ולברך. ומאי קושיא איירי בדברים שאינן טעונין וזקן או חולה מועיל כפי הצעתינו וא\"כ ממילא נדחה מ\"ש הב\"ח בפרט זה דסובב הולך דבדברים שאינן טעונין לא שנא בין הניח זקן או חולה או לא הניח וכן דעת הט\"ז, ושוב ראינו למג\"א שדעתו כדעתנו והביא ראיה מן הסוגיא יעו\"ש. עוד כתב מרן ז\"ל בב\"י וז\"ל ובסי' קפ\"ד כתב רבינו בשם הר\"ר פרץ ז\"ל דהא דטעונים ברכה לאחריהם במקומם דוקא וכו' יעו\"ש עד סוף הלשון. ולא זכיתי להבין דבריו דהא יכול להיות מהפוסקים דס\"ל כרב ששת ואפ\"ה יכול לאכול מאותו דבר שם ויברך והוא דס\"ל כדעת התוס' והרא\"ש והטור וסייעתיה דסברי דהא דצריך לברך היינו ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה יעו\"ש בדבריהם וא\"כ יברך ברכה ראשונה במקום שאוכל שם ויברך לאחריו שם ויברך וצ\"ע.
עוד כתב מרן על שם סמ\"ק חבורה שהיו יושבין מסובין וכו', וכתב עליו ולשונו אינו מכוון וכו' עכ\"ל. והרב ב\"ח כתב ועוד קשה לי היאך אמר דאילו בדברים וכו' יעו\"ש לשונו. והנה במה שהקשה על הסמ\"ק לא ידענו כוונתו דאי ברייתא הצריך הניח זקן או חולה היינו ר' יהודה ברם לרבנן יש לחלק בין דברים הטעונים וכמו שתירץ ההיא ברייתא לרב חסדא ואיהו פוסק כר\"ח אלא שהלשון אינו מכוון וכמ\"ש מרן. ומ\"ש דסמ\"ק פסק כרב ששת דבריו תמוהים וכמ\"ש עליו החה\"ש ה\"ה יעקב שלם הנז\"ל דהא איהו פוסק כר\"ח וכמ\"ש איהו גופיה והביאו הוא עצמו וז\"ל ואם אכל פת במקום אחד ואכל במקום אחר צריך לחזור ולברך במקומו הראשון ברכת המזון ואין צריך לברך במקום שני לפניו עכ\"ל, הרי דכתב בפירוש דבדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם א\"צ לברך על האכילה האחרת כיון דדעתו לחזור (והרי) [והוי] כר\"ח. ושוב ראיתי דאין זו קושיא דהא דסמ\"ק הוא סלקא דעתיה ושוב נשא ונתן וחזר בו וכמו שסיים הלשון מרן הב\"י יעו\"ש, וכפי מסקנתו אתי שפיר כרב ששת וס\"ל כסברת הרא\"ש ודעימיה דלפניו סגי ואין צריך לאחריו למפרע קודם ברכה ראשונה ודוק. ברם אי הך מסקנא היא מהגה כמו שהוא הלשון האחר שאינו הכל לשון אחד וכמ\"ש הב\"ח חזרה הקושיא לדוכתא וכעת לא נודע מה נעשה כי אין הספר מצוי.
עוד כתב על שם סמ\"ק ואם אכל פת במקום אחד וכו' וכתב בהגה דטעמו דהא דאמר לקיבעא קמא הדר היינו לברך ברכת המזון וכו' והשיג עליו דפירוש לקיבעא קמא הדר היינו לומר כיון דאי היה אוכל כאן וכו' עכ\"ל יעו\"ש. והא ודאי דוחק גדול שלא היה לו עוד אכילת פת ואפילו שלא יהיה לו ישאל מאת מכירו ככר לחם ומעיקרא קושיא ליתא דעד כאן לא אמרן דיאכל עוד שם ויברך שם אלא כשהוא בדעתו לחזור לברך למקומו ונמצא דדעתו לאכול עוד ואין צריך ברכה לפניו דמהאי טעמא האי דינא הוי דוקא בדבר שצריך ברכה לאחריו במקומו דלקיבעא קמא הדר ברם בשכח ולא ברך לא שייך לומר כן לקיבעא קמא הדר ובדעתו לאכול עוד דהא שכח ולכן צריך לחזור למקומו לברך ולא מהני מה שיאכל עוד." + ], + [ + "אכל \n במזרחה של תאנה וכו' צריך לחזור ולברך. והשיג עליו הראב\"ד יעו\"ש, והמגדל עוז הליץ על רבינו דאי כדעת הראב\"ד דהכל תלוי בדעתו וטעמא משום נמלך למה ליה למינקט בירושלמי ממזרח למערב אפי' ברוח א' נמי כל נמלך צריך לחזור ולברך אלו דבריו ז\"ל. וראיתי למרן ז\"ל שייחס להמ\"ע שנמלך לאכול יותר ממה שהיה בדעתו לאכול. ולענ\"ד נראה דמ\"ש הוא לדעת הראב\"ד בפי' להירושלמי כן דעת המ\"ע לפרש לדעת הראב\"ד, דהיינו שבעת שברך היה דעתו לגמור סעודתו במזרחה ונמלך לגמור במערבה ואהא קשיתיה ז\"ל דאם כן ליתני אפי' מרוח א' דאי בשעה שבירך היה דעתו לגמור סעודתו במקום זה במזרח ונמלך לגמור במקום אחר אפילו ברוח זה צריך לחזור ולברך אלא ודאי דאין הפרש בב' רוחות בין היה דעתו ללא היה דעתו דבין הכי ובין הכי צריך לחזור ולברך ולכן סתם לן רבינו ולא חילק והוא תירוץ נאה ומתקבל לדעת רבינו.
וראיתי להרב יד אהרן נר\"ו בכת\"י שכתב על דברי מגדל עוז אלו ואי מפרשו לענין נמלך אמאי הביא דין זה כאן בדין שינוי מקום בדין נמלך היה לו להביאו וכו' עכ\"ל. ואחר המחילה אגב שיטפא לא דק דמ\"ש המגדל עוז היינו לדעת הראב\"ד דס\"ל בפירוש הירושלמי דהוי מטעם נמלך ועל זה קשיתיה דאי לדעת הראב\"ד דהיינו מטעם נמלך הו\"ל לחלק אפילו ברוח א' אלא ודאי דלאו מטעם נמלך נגע בה הירושלמי וכדעת רבינו דלא חילק בהכי וא\"כ דין זה דמטעם שינוי מקום נגע בה רבינו שפיר שייך כאן ולא מטעם נמלך וכמ\"ש המ\"ע וק\"ל." + ], + [], + [ + "גמר \n בלבו וכו'. ועיין מה שהשיג עליו הראב\"ד ומ\"ש מרן. ולענ\"ד יש ליישב ואין צריך להגיה והוא דכל הני עובדי דמייתי הוא באורח דאוכל בבית בעה\"ב וכן מ\"ש רב הרגיל בשמן שמן מעכבו היינו אפילו בביתו דלא מיבעי בבית בעה\"ב דכל שלא משח ידיו מעכבו אלא אפילו בביתו מעכבו ואהא קאמר תלמודא לית הלכתא ככל הני שמעתתא דהיינו דכשאוכל בבית בעה\"ב דחד ס\"ל דתלוי בגמר סעודה וחד ס\"ל בסילוק תכא מקמייהו וחד ס\"ל במשוח ידיו, אלא בנטילת ידים דכיון דנטל ידיו אסור לאכול וזה דוקא בסתם דלא נמלך בדעתו ממש שלא לאכול עוד הוא דאזלינן אחר נט\"י כיון דאינו תלוי בדעתו דאדעתא דבעה\"ב הוא אוכל ברם בנמלך ממש בדעתו שלא לאכול בין בביתו בין בבית בעה\"ב משעה שנמלך אסור לאכול עוד שהרי נמלך ודוק.
ודרך אגב ראיתי למרן ב\"י סי' קע\"ט מ\"ש הר\"ן לחלק בין שתיה לאכילה דשתיה דאין לה קבע אי אמר הב לן ונבריך צריך לחזור ולברך אבל אכילה יש לה קבע ומותר לאכול וכו', ושוב כתב וז\"ל ויותר נראה לפרש דברי הר\"ן דבקבועים וכו' יעו\"ש. ודבריו תמוהים שדבריו סתרי אהדדי תוך כדי דבור וחוץ מזה דא\"כ אינם מובנים דברי הר\"ן והוא אתי ליישוב דברי הר\"ן, והב\"ח ז\"ל כתב דט\"ס יש וצ\"ל אלא שקשה דמאחר דאינו מצריך וכו' וכן ראיתי ג\"כ להט\"ז יעו\"ש. ולענ\"ד אין זו הגה\"ה נכונה מכמה אנפי חדא דאחר שפירש דברי הר\"ן באופן אחד ושוב כתב ויותר נראה לפרש כנראה דפירוש זה ניחא ליה איך כותב אלא שקשה אדרבא הו\"ל להפך פירוש שני לראשון ולומר אלא שקשה ושוב יכתוב הפירוש הראשון. ועוד אחר שכותב אלא שקשה מביא בשם ה\"ר יונה להיפך ממה שקשה לו ומכל הני גמגומים מוכח בודאי דאין כוונת מרן אלא הכי וכצ\"ל במקום אלא שקשה, ולא נימא, והלשון נרדף וכוונתו הכי ולא נימא דמאחר דאינו מצריך וכו' אינו בדין וכו' עד וכן דעת רבינו יונה כלומר כהאי דסובר הר\"ן דיש לחלק בין שתיה לאכילה אפילו הכל בסעודה אחת ודוק והוא אמת ויציב." + ], + [ + "היו \n שותים וכו'. והשיג עליו הר\"א ועיין מ\"ש מרן. וכעת לא זכינו להבין דבריו דא\"כ הוא דעת רבינו עדיין השגת הראב\"ד קיימת דכשאמרו בואו ונבדיל אמאי לא יחזור לברך הא שתיה בהבדלה דינו כקידוש וכדאיתא בהדיא בגמ'. גם הראב\"ד איך ע\"פ פירושו שפי' דקובעת לקידוש היינו בלא אמירת בואו ונקדש קשיא ליה לרבינו בהבדלה, הא אפי' כפירוש רבינו דאינה קובעת אלא באמירת בואו ונקדש אפ\"ה קשיא לרבינו דינא דהבדלה דאינו כן אלא דצריך לחזור לברך באומרו בואו ונבדיל דומיא דקידוש דשוין הן. ומרן ז\"ל בב\"י הרגיש בזה ותירץ בהדרגות דהבדלה כיון דמאכילה אינו מפסיק אלא משתיה גרע מקידוש ואי אמר הב לן ונבדיל א\"צ לחזור ולברך אף שצריך להפסיק יעו\"ש, ברם הכא בכ\"מ לא רמז מזה וזה תימה דכל עצמו לא בא אלא ליישב לרבינו מהשגת הראב\"ד להבדלה וזה הניחו בעל פה, ומה גם שאינו דבר פשוט ואדרבא כמו זר נחשב חידוש זה.
ולכן נראה לענ\"ד דמרן בכ\"מ מיישב השגת הראב\"ד באופן אחר והלא כה דברו דתחילה הציע דעת רבינו דשבת קובעת לקידוש היינו באמירת בואו ונקדש ואם כן בהבדלה דסבור מינה דה\"ה באמירת בואו ונבדיל, ועוד הציע דלא תיקשי לך ממ\"ש רבינו בשבת דמשמע אפילו לא אמר, דיש לומר דהתם בשהחשיך כבר דהיינו קידש היום דהיינו קודם חשיכה וכן הוא לשון רבינו בכמה מקומות עד שתחשך והא דסבור דלהבדלה קובעים היינו למימרא דאסור לשתות דאי אפשר לומר דצריך להבדיל מבעוד יום לכתחילה אלא להפסיק וכו' נמצא דמה שנשאר שדומה לקידוש בשתיה היינו להפסיק ולא להבדיל וגדלה מעלת הקידוש מהבדלה דבקידוש אי מבעוד יום אמר בואו ונקדש קובעת עליו וצריכים לקדש אם ירצו לאכול לא כן בהבדלה לא יכול להבדיל ולא לאכול וזה דעת רבינו לחלק בין קידוש להבדלה דכיון דיכול לקדש באותה שעה נמצא דאסח דעתיה משתיה ולכן צריך לחזור ולברך לא כן בהבדלה דכיון דאינו יכול להבדיל אף דנאסר לשתות מ\"מ לא הוי היסח הדעת כיון דאינו יכול להבדיל וכדרך שחילק מרן בב\"י שכתב לעיל, ודרך זה דוקא הוי לפי' רבינו דקובעת היינו באמירה מבעוד יום דלפי' הראב\"ד דקובעת היינו בשקידש היום ובלא אמירה, לא שייך לחלק בין קידוש להבדלה לשתיה דשתיה דהבדלה היא כקידוש ולכן משיגו וזה נראה לי אמת ויציב. ויש מי שלא הודה לי בזה מטעם דאין סברא לחלק ביניהם משום דבקידוש יכול לקדש ובהבדלה אינו יכול דמה בכך הא מיהא חייב להפסיק ולא ראו חילוק מרן בב\"י דאף דחייב להפסיק משום דבאכילה אינו מפסיק לא יחזור לברך ודוק.
עוד כתב מרן אלא אפילו לשתות שאינו כ\"כ קבע ונימא דמצטרף וכו'. ומאי דקאמר בגמ' אבל לשתיה מפסיקים היינו שתיה בלא סעודה וכ\"כ התוס' שם יעו\"ש.
עוד כתב כי אמרו הב לן ונבריך חמיר טפי וכו'. והרי זה דומה לנטל ידיו דחשיב כמי שהתחיל לברך מטעם תכף לנטילת ידים ברכה ברם הב לן וניטול ידינו צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה ולא למפרע על מה שאכל דלא חשיב כהב לן ונבריך דהב לן ונבריך חשיב כנטילת ידים גופיה והב לן וניטול גרע וכ\"כ מרן לקמן סוף פ\"ו יעו\"ש." + ], + [], + [], + [ + "דברים \n הבאים וכו'. וכתב מרן ורבינו נראה לכאורה דכרש\"י ס\"ל וכו' יעו\"ש עכ\"ל. והנה חוץ ממ\"ש בס' קול בן לוי דא\"א לפרש לשון רבינו שיסבור כרש\"י שכתב דברים הבאים וכו' בין מחמת הסעודה בין שלא מחמת הסעודה דאלו לרש\"י מחמת הסעודה הוא ללפת בהן את הפת ואילו הוא ז\"ל פי' גבי דברים וכו' אפילו הביאן שלא מחמת לפתן וכו' יעו\"ש והוא פשוט, עוד זאת קשה לי דלמה הרע לו לשון רבינו בסיפא שכתב דברים הבאים לאחר הסעודה אי יסבור כהתוס' ולא הרע לו לישנא דרישא שכתב דברים הבאים בתוך הסעודה והן מחמת הסעודה, ולהתוס' דברים וכו' פירוש דברים הרגילים לבא בתוך הסעודה וא\"כ צריכים להיות דברי רבינו הכי דברים הבאים בתוך הסעודה פירוש הרגילים לבא בתוך הסעודה והן מחמת הסעודה ואכלן עכשיו לחודייהו בלא פת וכו' וא\"כ קשה שהעיקר חסר מלשון רבינו שהגזרה שהיא שאכלן בלא פת חסר מלשון רבינו, ומה צ\"ל דלישנא דרבינו שכתב דברים הבאים אינו כפירוש דברים הבאים דבגמ' דבגמ' פירושו דברים הרגילים לבוא בעלמא בתוך הסעודה ללפת בהם את הפת ועכשיו לא ליפת בהן את הפת, נראה דכתב דברים הבאים אין פירושו כן אלא הכי הוא דברים הבאים בתוך הסעודה עכשיו ולא ליפת בהן את הפת והן מחמת הסעודה פירוש דעלמא באים מחמת הסעודה אינם צריכים וכו' וא\"כ מאי שנא מסיפא ודברים הבאים ה\"פ דברים הבאים עכשיו לאחר הסעודה בין מחמת וכו' בין שלא מחמת וכו' כלומר שבעלמא באים בין הכי ובין הכי כיון דעכשיו באו אחר סילוק המזון צריך לפניה ולאחריה כדעת התוס' וכ\"כ הלח\"מ דרבינו ס\"ל כהתוס' וודאי לשון רבינו צריך לפרשו הכי.
אך מה שהקשה הקול בן לוי למרן דרבינו פסק בהל' ו' פת פוטר מעשי קדירה אע\"ג שאינו עשוי ללפת בהם את הפת וזה שלא כדעת רש\"י ואיך אפשר דפסק כרש\"י, לק\"מ ולא ידעתי היכן ראה בדברי רבינו שכתב כן זולת הלח\"מ שכ\"כ משום דאזיל לשיטתיה שכתב שפסק רבינו כהתוס' ברם מרן דסובר דרבינו פסק כרש\"י לחד צד יפרש דברי רבינו דלשם במלפת בהם את הפת וק\"ל.
אך זו רעה חולה להתוס' והרא\"ש דפסקו בכאן דאחר סילוק המזון צריך ברכה ראשונה ואחרונה על מה שאכל קודם ברכה וזה היפך דבריהם בפסחים על ההיא ברייתא דמברך למפרע היינו עצה טובה ולעולם אינו מברך אלא ברכה ראשונה דומיא דשמש דמברך על כל פרוסה ופרוסה יעו\"ש דף ק\"א ודף ק\"ב וצ\"ע." + ], + [ + "בשבתות \n וימים טובים וכו' שאדם קובע סעודתו על היין וכו'. עיין להלח\"מ ז\"ל מה שהקשה על הרב המגיד פ\"ל מהל' שבת ולא על הרה\"מ לחוד תלונתו כי אם גם על מרן בכ\"מ שכתב כן יעו\"ש. וי\"ל דרבינו יפרש דמ\"ש בגמ' דאביי מברך על כל כוס וכוס היינו אחר ששתה שיעור בקביעות יין דאיכא בזה סעודת שמחת יו\"ט ונמלך שלא לשתות עוד דיצא ידי חובת יו\"ט דלא כפי רש\"י יעו\"ש ובכל כוס וכוס נמלך היה ולעולם דחייב ביו\"ט לקבוע סעודה." + ] + ], + [ + [ + "נשים \n ועבדים וכו'. הכי איתא בפ' מי שמתו וכתב הרא\"ש וז\"ל ולא איפשיטא [וכו'] וא\"ת מאי שנא מההיא וכו' וי\"ל דלא דמי דאיש אף דלא אכל כלום וכו' לא כן אשה דאינה בכלל הערבות עכ\"ל. ורצונו לומר דאף דמן הדין יכול לברך להוציאו מדין ערבות בלא אכילה כלל מ\"מ הוצרכו מדרבנן שיאכל כזית דגן שהוא שיעור דרבנן משום שהיא ברכת הנהנין וסגי בשיעור דרבנן כיון דמן התורה לא בעי אכילה כלל ברם פחות מכזית דגן או אפי' הרבה מדבר אחר לא וכמ\"ש וכ\"כ ג\"כ בפ' שלשה שאכלו סי' כ\"א וז\"ל ואע\"פ שהם אכלו וכו' היה מוציא וכו' משום ערבות וכו' וה\"ה ברכת המזון וא\"צ כזית דגן אלא [כדי] שיוכל לומר שאכלנו וכו' ר\"ל דאף דמן הדין מוציאו בלא אכילה כלל מדרבנן הצריכו קצת אכילה שהיא כזית והיינו טעמא שהיא ברכת הנהנין ואומר שאכלנו ולא אכל ותיבת שאכלנו אינו מדוקדק דאין תיבת שאכלנו איתא בנוסח הברכה בברכת המזון אלא הוא אשגרת לישן מחמת דקאי כאן אעובדא דשמעון בן שטח דהוזכר בגמ' דאיירי בזימון וכ\"כ התוס' ג\"כ כמ\"ש הוא אחריהם והוא ממש מ\"ש כאן כתב שם והוצרכתי לזה לאפוקי מס' צרור החיים דף כ\"ה ע\"ב יעו\"ש דהקשה דבריו אהדדי. ועוד סיים הרא\"ש שם בפ\"ז עד שיאכל כזית דגן אבל שתיה ועלה ירק לא מהני דבעינן דבר שראוי וכו' עכ\"ל יעו\"ש. ור\"ל דהא דמהני באכל שיעורא דרבנן היינו דוקא בשיעור כי האי שאם יאכל עוד יתחייב מדאורייתא לא כן בעלה ירק או שתיה דמעולם לא יבא לחיוב דאורייתא לא מהני נמצא בפי' מ\"ש כאן ומ\"ש שם הכל עולה לסיגנון אחד וקאי לבהמ\"ז דמדרבנן אינו מוציא אם לא אוכל כזית וכ\"כ התוס' ג\"כ דף מ\"ח ע\"ב ומ\"ש שאכלנו משלו דקאי לזימון היינו משום דקיימי הכא לעובדא דשמעון בן שטח והוא אשגרת לישן וכמ\"ש הרא\"ש ושוב ראיתי להרב ב\"ח שדעתו סובב הולך דמ\"ש התוס' שאכלנו משלו קאי לזימון. ולענ\"ד ממ\"ש מרן סי' קפ\"ו לדעת ר\"י והרא\"ש כשמפרש דברי סמ\"ק נראה שהבין כמו שהבנתי דברי הרא\"ש דשאכלנו הוא אשגרת לישן שכתב ולא אמרו וכו' אלא כדי שיוכל לומר שאכלנו אבל בירושלמי לא משמע הכי וכו', ואי פירוש שאכלנו הוא זימון הכי הו\"ל למימר ומיהו בירושלמי לא משמע הכי אלא דמשום בהמ\"ז גופא הצריכו שיאכל כזית ודוק.
והטור בסי' תפ\"ד כתב שם על שם אביו דאם אינן יודעים בהמ\"ז יש תקנה להקרותם מילה במילה שאין כאן מוציא שם שמים לבטלה וכו' כי היכי דברכת הלחם של מצה מוציאם כיון שהוא חובה ה\"נ בהמ\"ז כיון שתיקנו ארבע כוסות וכו' יעו\"ש. ויש להקשות דמה צורך להקרותם מילה במילה או למ\"ש אח\"כ הטור מטעם ד' כוסות הא בהמ\"ז דפסח שוה לברכת הלחם של מצה דאיפסיקא הלכתא אע\"פ שיצא מוציא דמידי הוא טעמא דברכת הלחם של מצה אע\"פ שיצא מוציא דכיון דחובה עליו לאוכלו וא\"א בלא ברכה חשיב ברכת המצוות וא\"כ כ\"ש ברכת המזון שכבר נתחייב ממה שאכל כזית מצה בחיוב ואין לך ברכת המצוות גדול מזה. ואין לומר כיון דחיוב ברכה על אכילת כזית אינו אלא מדרבנן נמצא דאינו נמשך חיוב ברכה מן התורה מכח אכילת כזית כדי שיקרא ברכת המצוות ולכן צריכינן לתיקונים הללו, דא\"כ גם ברכת הלחם של מצה חיוב ברכתו אינו אלא מדרבנן ואינו נמשך מאכילת כזית מצה לברכה ולא יקרא ברכת המצוות אלא ודאי כיון דרבנן תיקנו כן לאכילת כזית חשיב כדאורייתא ונקרא ברכת המצוות וא\"כ גם בהמ\"ז דרבנן דתקנו על כזית חשיב כחיוב דאורייתא. ויש לחלק דלא דמי ברכה ראשונה לבהמ\"ז דבברכה ראשונה כיון דרבנן תיקנו שיברך קודם אכילה וזה אינו יודע לברך א\"א לו לאכול כזית מצה ולקיים מצוה דאורייתא ונמצא מפסיד המצוה אמטו להכי חשיב ברכת המצוות כיון דבלא זה א\"א לבוא למצות בוראו לא כן בברכה אחרונה דכבר קיים מצות בוראו ולא פש גביה אלא חיוב בהמ\"ז דרבנן לכזית מצה בזה אינו מחוייב לברך לחבירו דבמצוות דרבנן אינן ערבים זה לזה וכמו שהעלה בהסכמה הרב בעל זרע אברהם או\"ח סי' י\"ב יעו\"ש.
ונ\"ל הדיוט להכריח כן מסוגיא מגילה דף י\"ט ע\"ב שכתבו שם התוס' ד\"ה ור' יהודה מכשיר ודף כ\"ד ד\"ה אבל וד\"ה מי שלא ראה שכתבו דתרי דרבנן אינו מוציא לחד דרבנן יעו\"ש, ואי איכא ערבות מה בין תרי דרבנן לחד הא מיהא מחוייב דרבנן נינהו וערבים זה לזה ואפילו בלא חיוב כלל צריך להוציאו דערב הוא אלא ודאי ס\"ל דבדרבנן ליכא ערבות וכן דעת הרא\"ש כאן לפי דרכנו ואי אכל אח\"כ כדי שביעה ונתחייבו מדאורייתא הוי כשאר אכילת רשות דעלמא דמדרבנן צריך לאכול כזית דגן ולכן הוצרך לברך מלה במלה או להטור מטעם ארבע כוסות.
והנה נתבאר דעת הרא\"ש ז\"ל בהוצאת ידי חובה לאחריני ובנשים דאינם מוציאות לאנשים דלא איפשיטא ברם הגהות אשרי בפ\"ק דמגילה כתבו דחייבות מן התורה בבהמ\"ז ואינם מוציאות את האנשים. והקשה הרב שער אפרים [סי' י\"א] דהוי היפך הש\"ס דאמר נפק\"מ להוציא אחרים ידי חובתן הרי דאי מיחייב מן התורה מוציא אחרים ועיין להרב מקראי קדש דף קמ\"ה ע\"ב מה שתירץ. ולי הדיוט יראה דהאי דחייבות מן התורה לאו היינו מדינא אלא מתורת ספק דמספקא להו ז\"ל אי חייבות מן התורה וכדעת הראב\"ד וטעמו עיין בחי' הרשב\"א ז\"ל או אינן חייבות בודאי ונשארו בספק כדעת רבינו ז\"ל ומספק אזלינן להו לחומרא ונפק\"מ דקטן לא ליפוק להו ידי חובתן ברם לא אזלינן לקולא דליפוק לגברי כיון דליתנהו בברית ותורה כסברת הגמ' דאזלינן לחומרא דזיל הכא לחומרא והכא לחומרא ודוק. ושוב ראיתי להרב שער אפרים הנזכר שתירץ כעין זה ויש שינוי בדברי ובזה אני מתנצל מקושיא שהקשה יעו\"ש.
והגהות אשרי כתבו בשמעתין וז\"ל ותימה על הר' אלחנן נהי דגר וכו' מ\"מ איך יוציא אחרים ידי חובתו כיון שלא היה לגרים חלק בארץ וכמו הנשים פי' דהכל תלוי כשיהיה לו חלק בארץ דכתיב על הארץ הטובה וכו' ומאי אהני מה שיכול לומר על שהנחלת וכו'.
כתב עוד וכן קשיא לר' מאיר כהנים מביאים וכו' העתק מהתוס' עכ\"ל. עיניך הרואות שדבר ה' בפיהו אמת כמ\"ש הרב בעל כנה\"ג סי' קפ\"ו שמ\"ש התוס' בברכות דף כ' וז\"ל ותימה כהנים ולוים נמי תיבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ וכו' שכוונתם תיבעי לר\"מ דאמר וכו'. וראיתי להרב בעל מקראי קדש דף הנז' שכתב עליו וליתא דאי הכי מאי קשיא להו להתוס' דתיבעי לר\"מ דאין הלכה כמותו והלא רצו לשאול נשים לר' יוסי דהלכה כוותיה עכ\"ל. וי\"ל לזה דכוונתם לומר דכפי זה יהיו פטורים הכהנים לר\"מ וזו היא תמיה דמי איכא סברא דיהיו פטורים.
אך מ\"ש הכנסת הגדולה וז\"ל איברא שאף לפי מה שפירש דברי התוס' מגומגמים במ\"ש ותימה דכהנים ולוים וכו', דלוים מאן דכר שמייהו דנהי וכו' עכ\"ל יעו\"ש, ודבריו תמוהים דלכאורה נראה דאישתמיט מיניה משנה ערוכה סוף מעשר שני משנה י\"ד וז\"ל מכאן אמרו וכו' ר' מאיר אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש ע\"כ, ונמצא דהתוס' דכתבו כהנים ולוים קיימי למתני' דמעשר שני ולא לתוספתא דבכורים ונראה מבואר ממתני' הלזו דטעמא דר\"מ לאו משום דכהנים לא נטלו ערי מגרש דהרי לוים דנטלו וכללם בהדי כהנים דאינן מתודים אלא דס\"ל דערי מגרש לא חשיב חלק בארץ ודלא כהרב כנה\"ג וצ\"ע. וממתני' הלזו תברא ג\"כ למ\"ש הרב מקראי קדש שם וז\"ל לכן יראה דגם לר' יוסי הקשו הק' התוס' דאף דנטלו ערי מגרש אפ\"ה מיקרי חלק ישראל וכו' יעו\"ש, דממתני' הלזו יראה דזה דערי מגרש לא חשיב חלק אבות אבותיהם לר\"מ אבל לר' יוסי חשיב חלק גמור ודוק." + ], + [ + "שלושה \n שאכלו וכו'. וכתב מרן וז\"ל אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל וכו' וכתבו התוס' ד\"ה לעולם וז\"ל ופריך בירושלמי מהחזן שאומר ברכו וכו' עכ\"ל. והקשה הרשב\"א בחידושיו מגדלו לה' ותירץ דכיון דאומר אתי הרי הוא כלל עצמו עכ\"ל. וקשה דמה יענו לכמה פסוקים דכתיב הודו לה' זמרו לה' וכמוהו רבים דלא כתיב אתי אלא ודאי דלא דמי ענינא דקרא לדהכא דיש לחלק ולכן לא הקשה הירושלמי כי אם מהחזן ודוק.", + " והוא\n חוזר ומברך ברוך וכו'. וכתב מרן להיכן הוא חוזר (גמ') רב זביד אומר חוזר לראש ורבנן אמרי וכו' ופירשו התוס' וכו'. ושם סיימו התוס' פירוש אחר מהר\"ם מאיבר\"א יעו\"ש ודבריהם שם מגומגמים ועיי\"ש בחידושי הלכות מה שנדחק בזה והוצרך להגיה יעו\"ש והיינו משום שהבין דלמר ולמר דכתבו התוס' היינו האמוראים דלעיל דהיינו רב נחמן ורב ששת.
לענ\"ד נראה דיותר טוב להחליף תיבות את של זה בזה ולא להגיה, והכונה מוכחת כן וכן צ\"ל והכא בעי וכו' להיכן הוא חוזר למר במקום שפסק דהיינו מהזן ואילך ולמר נברך וכו' והנך אמוראי קיימי לרב ששת דלעיל דקאמר עד הזן, וה\"פ והכא בעי לאותו מן השוק אליבא דר\"ש למר דהיינו רבנן למקום שפסק דהיינו מזן ואילך פי' מסוף הזן דהיינו תחילת ברכת הארץ ולמר דהיינו ר\"ז נברך היינו סוף נברך שהוא תחילת הזן וזה מיקרי לראש שהוא בהמ\"ז ודו\"ק כי נראה אמת. ושוב ראיתי להרשב\"א משם הראב\"ד פירש כן כדפירשתי וודאי שהוא הפירוש הזה יעו\"ש ודוק.
עוד כתב מרן ומ\"ש והן עונין אמן וכו' יעו\"ש עכ\"ל. וקשיא לי דאיך כתב משום מצוה והא חייב לענות מדינא וכמ\"ש רבינו לעיל פ\"א וז\"ל הל' י\"ג כל השומע אחד מישראל אע\"פ וכו' חייב לענות אמן, וא\"כ כ\"ש הכא וכי גרע משום שיוצא הוא ידי חובתו דלא יענה אמן מתורת חיוב, ואין לומר דס\"ד אמינא כיון שהוא שומע מראשה ועד סופה חשיב כמברך ולא יענה אמן דהעונה אמן אחר ברכותיו הרי זה בור קמ\"ל דיכול לענות, חדא דאין ס\"ד זה עולה, ועוד א\"כ כך הו\"ל למרן למימר ולא כמ\"ש שהוא ענין אחר וכעת צ\"ע." + ], + [], + [ + "היו \n האוכלים מעשרה ואילך וכו' נברך לאלהינו וכו'. וכתב הלח\"מ טעם לרבינו וז\"ל משום דהיכא דמזכיר שם מוכחא מילתא דעל קב\"ה קאמר וכו' אמנם פליג וכו' ולענ\"ד נראה כדכתיבנא וכו' עכ\"ל. והנה באמת צריך להבין כוונת מרן כי ודאי לאו קטיל קנה באגמא הוא ולכאורה שפיר תפש עליה הלח\"מ. והנראה לענ\"ד להליץ בעד מרן דמדמדמה אומר לאלהינו לאומר למי שאכלנו משלו [נראה דס\"ל] דכי היכי ד[ב]אומר נברך למי שאכלנו תיבת למי מורה דממעט אחר שלא אכלנו משלו דמרובין משמע זה זן את זה וזה זן את זה דכל הוספה מגרעת ומשמע דקאי לבעל הבית וממעט לאדם אחר שלא אכלנו משלו הכי נמי באומר לאלהינו דהוספת למ\"ד הוא כמו למי, שממעט אחר דיש אלוה אחר ח\"ו דזן לאחר ושפיר דמי אומר לאלהינו לאומר למי דכמו דהתם מכח ההוספה משתנה הענין כן אומר לאלהינו מכח הוספת הלמ\"ד משתנה הפירוש ומשמע דממעט אחר שלא אכלנו משלו דזה זן את זה וזה את זה זהו דמיון מרן לאלהינו עם למי כך נ\"ל לומר בדוחק." + ], + [], + [], + [ + "נשים \n ועבדים וכו'. וכתב מרן והטעם וכו' יעו\"ש. ובדבריו אלו תמהו עליו ממ\"ש הוא עצמו בתחילת הפרק יעו\"ש דמוכח דס\"ל לדעת רבינו דקטן עצמו אית ליה חיובא דרבנן ועוד ממ\"ש רבינו לקמן דין ט\"ז דבן קטן מברך לאביו בשאכל שיעורא דרבנן ואמאי הא קטן לית ליה חיוב אלא על אבוה לחנוכי עיין בקול בן לוי שהקשה כן ובספר צרור החיים. ולענ\"ד לק\"מ משום דנהי דלאו לתינוק רמיא החיוב אלא על אביו מ\"מ הא דמברך התינוק מחיוב דרבנן הוא דאי לאו חיובא לא הוה מברך שלא היה מלמדו נמצא דמה שמברך מחיובא דרבנן מברך רצוני לומר דכל כוונתם שיברך התינוק וכיון שכן חייב דרבנן מקרי והכי דייק לשון רבינו בכל המקומות וז\"ל פ\"ד מהל' ק\"ש נשים ועבדים פטורים מק\"ש ומלמדין את הקטנים וכו' כדי לחנכן במצוות ופירוש דבריו שאף שהם פטורים מצד עצמם וכדתני מתני' מ\"מ אביו חייב לחנכן וכדכתב מרן כאן וכ\"כ הלח\"מ שם ודלא כמ\"ש הלחם יהודה שם יעו\"ש (וא\"ה) [ומשו\"ה] מיקרו דרבנן משום דרבנן הוא דמחייבי לאביו כדי ללמדו לעשות המצוה נמצא רצונם שיעשה הקטן מצוה.", + " קטן\n היודע למי מברכין. ברכות דף מ\"ח יעו\"ש וכתבו התוס' ד\"ה ולית הלכתא וכו' ואומר ר\"ת וכו'. כל דברי ר\"ת לכאורה אין להם מובן שמאיזה מדבריו משמע דאו פורח או יודע סגי ומאיזה מדבריו משמע דשניהם צריכי, ומדברי הרא\"ש יש בירור דבחד סגי וכבר נתעורר בזה הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] ז\"ל אלא שגם דברי הרא\"ש תמוהים שכתב בשם ר\"ת דולית הלכתא קאי גם לקטן פורח והך ברייתא דאין מדקדקין בקטן מוקי לה רב נחמן בקטן פורח ואינו יודע וכו' א\"נ בהיפך וכו' זה תוכן דבריו, וקשה דא\"כ גם ר' יוחנן יפרש הכי ור\"י חדא נקט וה\"ה אידך וא\"כ איך חולק עליו ר\"נ. ונראה דס\"ל דודאי ר\"י אמורא הוא והו\"ל לפרש דלא נפקא הך דיודע ואינו פורח מפורח ואינו יודע אלא ודאי דאינו מועיל כי אם פורח ואהא פליגי עליה ר\"ן וס\"ל דשניהם מועילים ומוקי לברייתא בא' מב' וזה אתי מרווח בדברי הרא\"ש ברם בדברי התוס' העיקר חסר ודוק. וחזות קשה ראיתי להרב מעדני יו\"ט שכתב על דברי הרא\"ש בשם ר\"ת ושניהם צריכי וכמ\"ש התוס' וכו' יעו\"ש.", + " והנכרי\n אין מזמנין עליו. ויש לדקדק דלמה השמיט דינא דמתני' דכותי מזמנין עליו. וי\"ל דהא דמפלגינן בין כותי לנכרי היינו בזמן חכמי המשנה אבל אח\"כ כשעשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם כדאיתא בפ\"ק דחולין אין חילוק בין כותי לגוי וכמ\"ש מרן כ\"מ לעיל פ\"א הי\"ב. והא דלא כתב בהיפך דכותי אין מזמנין עליו כיון דנקט נכרי ה\"ה כותי דהכל שוין וסמך על מ\"ש לעיל פ\"א הי\"ב דדינם שוין וק\"ל." + ], + [ + "אין \n מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ולמעלה וכו'. עיין מרן הכ\"מ שהקשה ביתור לשון רבינו. וע\"פ מ\"ש הלח\"מ במ\"ש רבינו פת ולא דגן יתורץ דתחילה כתב דין הזימון דלא הוי אלא בפת ולא בדגן ואח\"כ חילק בין עשרה לשלשה ואולי גם לזה כיון הלח\"מ וק\"ל." + ], + [ + "שנים שאכלו וכו'. וכתב מרן ומ\"מ כתבו התוס' שאם אמר הב לן ונבריך אין השלישי מצטרף וכו'. וזהו שכתב רבינו אם יכולין לאכול עמו וכו' כלומר שיש להם רשות דלא נאסרו וק\"ל." + ], + [], + [ + "שלשה שאכלו כאחד וכו' שלשה בני אדם וכו'. עיין מ\"ש מרן ועיין מ\"ש בב\"י. ומ\"ש הלח\"מ דבריו תמוהים ע\"פ מ\"ש הרשב\"א משמו [של הראב\"ד] בסוגיין יעו\"ש.
והכי איתא התם דף נ' אי נמי כי הא דאמר רב הונא שלש חבורות וכו' אמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם וכו' ופירש\"י ואפילו לא אכלו אלו השלשה משנצטרפו יחד שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים עכ\"ל. ומדנקט ואפילו לא אכלו משמע דעיקר דינו דאינן רשאין ליחלק איירי באכלו ואהא קאמר ואי אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו והיינו אפילו אכלו אח\"כ אלא דכשלא אזמון עלייהו אפי' לא אכלו בחבורה זו חדשה אינן רשאין ליחלק כן נראה דעת רש\"י ז\"ל אלא שהתוס' לא הבינו כן לדעת רש\"י אלא הבינו לדעתו דאזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו היינו כשלא אכלו דאי אכלו נתחייבו בזימון ממה שאכלו אח\"כ וז\"ש אחר שפי' וז\"ל פי' שאכל כל אחד מהשלשה מהחבורה זו החדשה ומפסיק כל אחד בחבורתו הראשונה ואהא כתבו ורש\"י לא פירש כן וכן הבין ה\"ר יהודה שהביא הרא\"ש לדעת רש\"י שהקשה ה\"ר יהודה לפי' רש\"י דהא מילתא דפשיטא היא וכו' יעו\"ש בהרא\"ש (ו)שיישב כל הקושיות בהנחה שאכלו השלשה ביחד כמו שביארנו דעת רש\"י והיינו דבאזמון עלייהו אפילו אכלו פרח זימון ובלא אזמון עלייהו אפילו לא אכלו כלום אינן רשאים ליחלק ונראה דגם הרא\"ש הבין כן לדעת רש\"י דאי לאו הכי כשמתרץ קושיות ה\"ר יהודה הו\"ל למימר ונ\"ל פירוש אחר דאין [זה] פי' רש\"י שמיישבו הוא, אלא ודאי דס\"ל כן לדעת רש\"י ולכן מתרץ קושיות ה\"ר יהודה לדעת רש\"י, נמצא שהר\"י לא הבין כן לדעת רש\"י דאזמון עלייהו היינו שאכלו ביחד וגם התוס' סברו כן ולכן כתבו ורש\"י לא פי' כן ברם לקושטא דמלתא רש\"י והרא\"ש והתוס' בפי' אחד קיימי. ואין לומר דמ\"ש התוס' ורש\"י לא פי' כן קאי אמאי דכתבו פטורין מן הזימון ורשאין ליחלק ור\"ל ואי רצו מזמני דלדעת רש\"י אינן רשאין לזמן אפילו אם ירצו, חדא דזו היכן מצאו ברש\"י ואי ממ\"ש פרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו אין זו הכרח דר\"ל דכיון דפרח תו לא הדר לאיתחייב ברם אם ירצה רשאין ואין הכרח בדבריו, זאת שנית דא\"כ לא היה להם לפרש אבל אי אקדימו וכו' שפירשו בתחילת דבריהם דגם רש\"י פי' כן אלא היה להם לפרש פירוש דפרח זימון דבהא חלוקים עם רש\"י, אלא ודאי כוונתם כמ\"ש שדימו בדעת רש\"י מה שאינו ודוק.
וכן מרן בב\"י ז\"ל סי' קצ\"ג כתב על דברי הטור שפי' וז\"ל פירוש שלשה שבאו משלשה חבורות וכו' אם זימנו עליהם במקומן וכו' אחר שהעתיק דברי התוס' ורבינו כתב כפירוש זה כלומר לאפוקי מרש\"י שהבינו התוס' לדעתו דאזמון עלייהו היינו שלא אכלו. ועוד כתב על מ\"ש הטור ואינן רשאין לחלק וכו' יעו\"ש מה שכתב דס\"ל דיש הפרש ביניהם באזמון עלייהו דלרש\"י לא אכלו ולהתוס' אפילו אכלו, ברם בלא אזמון עלייהו אפילו לא אכלו אינן רשאין ליחלק לדעת כולם ונמשך אחר דברי התוס' ואחר המחילה רבה זו אינו וכמ\"ש דדעת כולם שוה.
וראיתי להב\"ח שכתב על דברי מרן וז\"ל ואיכא לתמוה על ב\"י שהביא דברי התוס' וכתב עלייהו ורבינו כתב כפי' זה, והא ליתא שהרי רבינו כתב שוב אינן יכולים וכו' עכ\"ל יעו\"ש, והנה כבר הקדמנו כוונת התוס' ועפי\"ז נמשך מרן וא\"כ יפה כתב מרן ולא הסמיך דעת התוס' להטור אלא למ\"ש דאכלו החבורה זו החדשה, [וכתב] וכן דעת רבינו כרש\"י, למה שהבין ברש\"י דלא אכלו השלשה אלו האחרונים ביחד דלא כתב רבינו ואם כבר זימן כל אחד ואחד וכו' רשאין אפילו אכלו, דהא קאי אמה שכתב שלשה שאכלו אינן רשאין ליחלק ואיירי אפילו בלא אכלו דבהא ליכא מאן דפליג וכמ\"ש מרן שם בב\"י לעיל מזה וא\"כ הו\"ל לפרושי, אלא ודאי דאיירי בלא אכלו' זה דעת מרן בדעת רבינו למה שהבין ברש\"י ע\"פ דעת התוס' ברם אין כן דעת רש\"י כדכתיבנא. גם הראב\"ד הבין כן ברבינו והשיג עליו ואפילו אכלו שלשה אחר מכאן וכו' לאפוקי ממה שהבין ברבינו דאיירי בלא אכלו ופי' הראב\"ד ז\"ל הוא ממש פי' רש\"י והתוס' והרא\"ש לפי מה שהכרחנו דכולם שוין וכמ\"ש הרשב\"א משמו ולא נמצא שינוי בדבריו כי אם מ\"ש אפילו זימנו עליו בעל כרחו וזהו שהשיג הר\"א על רבינו דמדברי רבינו נראה בשרצונו של כל אחד ואחד מאלו להצטרף עם בני חבורה ודלא כהלח\"מ ז\"ל שדבריו תמוהים יעו\"ש.
ומרן ז\"ל כדי ליישב דעת רבינו נדחק בלשונו וכתב ומ\"ש וזימן עניינו וכו' אבל הוא לא היה וכו' ולמה שהשיג שנית ואפילו אכלו אחר מכאן וכו', יישב וז\"ל ועל כרחין אית לן לפרש דשלשה אלו גמרו וכו' דאל\"כ היאך שייך וכו'. כלומר דאף דסתם רבינו מ\"מ סתמו כפירושו מכח ההכרח שהכריח וכו'. ואין לדקדק על מרן שבב\"י הבין בדעת רבינו כמו שהבין הר\"א והשיג, ובכ\"מ לא הבין כן דכן דרכו בכמה מקומות דחוזר בו, והיינו טעמא דבב\"י שתירץ ב' תירוצים לקושיא שהקשה בכאן שאל\"כ וכו' הבין בדעת רבינו כמו שהבין הראב\"ד ברם בכ\"מ שלא מצא שום תירוץ לקושיא בדעת רבינו הוכרח להבין בדעת רבינו שלא כהר\"א ולענין דינא שוים.
אך יש להתבונן בדעת מרן שמ\"ש בב\"י לתירוץ כתבו כאן ודחאו בסברא נכונה והכ\"מ קדם לב\"י. איך שיהיה נמצא למ\"ש מרן כאן דרבינו איירי באכלו שלשה יחד מהכרח דהא אין זימון אלא במקום ברכה. ודבריו תמוהים במאד מאד דאי מהכרח זו איך כתב הראב\"ד בפי' הביאו הרשב\"א בחלוקה דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו דהיינו אפילו לא אכלו וכן רש\"י כתב ואפילו לא אכלו אלו השלשה ביחד משנחברו ובזה כו\"ע מודו וכמ\"ש מרן עצמו בב\"י וכן דעת רבינו ולא מצינו שינוי ביניהם אלא בחלוקה דלזמון עלייהו בדוכתייהו שהבינו התוס' בדעת רש\"י שלא אכלו וכן הר' יהודה שהביא הרא\"ש וכן דעת רבינו כפשט דבריו וכמו שהשיג עליו הראב\"ד ואי כהכרעתו מה יענה לחלוקה דלא אזמון וכו' וכמ\"ש, ואי יסבור בדעת רבינו דגם בחלוקה דלא אזמון הוא דאכלו מה יענה לפי הכרעה זאת להראב\"ד ורש\"י ודעימיה בחלוקה דלא אזמון עלייהו וכו' אלא ודאי צ\"ל כמ\"ש מרן בב\"י דאיירי בשלשה חבורות שאכלו בבית אחד וכו' או דכיון שנתוועדו לזמן צריכין לאכול וכו' יעו\"ש וא\"כ כאן בכ\"מ דלא חילק מה יענה לחלוקה דלא אזמון עלייהו כדכתבינן וצ\"ע. ועיין בב\"ח מה שתירץ לקושיית מרן בב\"י ולענ\"ד אינו סובלו לשון רש\"י והראב\"ד הביאו הרשב\"א יעו\"ש ודוק.
כתב מרן בב\"י וז\"ל מצאתי כתוב שנים שאכלו בקרן זוית ואחד בקרן זוית אבל לא בסדר אחד שאלתי את מורי וכו' והשיב טוב שיזמנו משום דברוב עם הדרת מלך (יצחק ב\"ר אברהם) עכ\"ל. והקשה הב\"ח וז\"ל וקשיא לי מהא דריש פרק שלשה שאכלו יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי לא הוה בהו מופלג אחד מחבריה לברוכי להו וכו' יעו\"ש עד סוף לשונו, ולא ידענא מאי קא קשיא ליה חדא דזאת היכן כתיבא דמ\"ש להו מרימר ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם היינו מטעם דאין חילוק בין איכא גדול לליכא גדול דוקא ולא מטעם דברוב עם הדרת מלך ג\"כ דכעת אין הוכחה בגמ', ועוד לו יהי דיהבינן ליה כל דיליה דמטעם דחילוק ברכות נגע בה אפ\"ה אין נדוננו דומה לנדון הגמ' דבשלמא התם בגמ' דכל עיקר הפטור היינו מטעם דליכא אדם גדול דנברך וכיון דמהאי טעמא פטורים היאך יברכו, מי יהיה המברך, לכן חילוק עדיף לא כן בנ\"ד דאף דפטורים יכולין לזמן כי הפטור לאו מכח דליכא אופן לברך הוא אלא מטעם אחר שהם רחוקים זה מזה ויש אופן לברך ולכן טוב שיברכו משום דברוב עם הדרת מלך ודוק." + ], + [ + "שתי \n חבורות וכו'. וכתב מרן תנא אם יש שמש ביניהם מצרפן עכ\"ל. וכתבו התוס' וה\"ה בשתי בתים ובני אדם עומדים ומשמשין מזו לזו מצטרפין וסיימו ז\"ל וכן בבית חתנים וכו' עכ\"ל. כעת דבריהם סתומים דהאי וכן בבית חתנים מה באו לחדש דהיינו דתחילת דבריהם, ונראה כוונתם שאם אוכלים בבית חתנים והחתן אינו אוכל בבית זו אלא בבית אחר במסיבה אחרת יכולין לברך ברכת חתנים אף שאין שם החתן כי השמש מצרפן או הבני אדם שמצטרפין מזו לזו וכו'. ושוב ראיתי להרא\"ש שכתב כן בפ\"ב דסוכה אלא שאח\"כ כתב הרא\"ש דבבית חתנים אף דליכא שמש כיון שהתחילו לאכול עם אותם שבחופה כולם חשובים כאחד והסכים לזה יעו\"ש והביאו הטור סי' קצ\"ה, ולפי\"ז יש לדקדק על מרן שם שהביא משם ריצב\"א דלא התיר לברך ברכת חתנים אלא דוקא ע\"י צירוף שמש דלא כהרא\"ש וסיים ולענין הלכה נראה לסמוך על הרא\"ש ולמה השמיט להתוס' ז\"ל דקיימי בשיטת ריצב\"א וכדכתיבנא.
הדרן לדברי רבינו והנה האי מצטרפין פירושו הוא יכולין להצטרף אם ירצו ולא חיוב, ויש להסתפק אם יש בשתי החבורות אלו חמשה בכל חבורה אם יש להם חיוב להצטרף לברך בעשרה בהזכרת שם שמים דומיא דעשרה שאוכלין כאחד דאינן רשאין ליחלק אף דמזמני שלש שלש או דילמא כיון דכשאינן עשרה יכולין ליחלק נמצא דאלו החבורות אינן חשובות כאחד ויכולין ליחלק ויש להתיישב בזה ודוק." + ], + [ + "שלשה \n שאכלו ויצא אחד מהם לשוק וכו' ולכשיחזור לביתו יחזור ויברך ברכת המזון לעצמו וכו'. ויש לדקדק דלכאורה דברים אלו דברי מותר דמהיכא תיתי דלא יברך ברכת המזון לעצמו וכי בשביל שזימן יהא פטור מלברך ברהמ\"ז, ויראה דכיוון רבינו לפסוק פלוגתא דאיכא בגמ' דף מ\"ו עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך רב ששת אמר עד הזן ופי' רש\"י עד היכן וכו' שצריכין להיות שלשה וכשהן שנים וכו', נמצא דלרב נחמן ברכת הזימון אינו אלא נברך וכו' ברם ברכת הזן הויא ברהמ\"ז ואומרה אפי' יחיד וז\"ש יחזור וכו' ויברך ברהמ\"ז לעצמו ובפ\"ב כתב שסדר ברהמ\"ז כך הוא אחד ברכת הזן נמצא דבאומר ויברך ברהמ\"ז היינו מתחילת הזן. ועיין למרן הב\"י סי' ר' שכתב על דרך זה ממקום אחר דעת רבינו יעו\"ש ודוק." + ], + [], + [ + "שנים \n שאכלו וכו'. וכתב מרן משום דכשעונה אמן חשוב כמברך עצמו וכו' עכ\"ל. וקשה דנראה דהרשות בידו אם ירצה לצאת ידי חובתו, והא חייב לענות אמן וכמ\"ש רבינו פ\"א הל' י\"ג יעו\"ש. וכן קשה על מ\"ש לעיל הל ג' וכמ\"ש שם יעוין שם." + ] + ], + [ + [], + [ + "כל \n הנוטל וכו' ומים אחרונים אין מברכין וכו' מפני הסכנה וכו'. שמעתי מקשים דמאי שנא דמברכין על מעקה אף שהוא מפני הסכנה ושוב ראיתי הערה זאת בספר ברכת אברהם ותומת ישרים הביאו הרב כנה\"ג חלק חו\"מ ח\"ב הגהת הטור אות ג' מסי' ת\"ט וז\"ל אין מברכין על מצוה שהוא הסרת נזק שלא לגדל כלב רע וכו' ואינו עושה מעשה קיים כדי להמנע מהעבירה כמו עשיית מעקה עכ\"ל. ולענ\"ד אין צורך לחילוק זה לשלא יגדל כלב רע וסילוק סולם רעוע משום דבשלמא גבי מעקה היא מצות עשה ושייך לברך לא כן שלא יגדל כלב רע ושלא יהיה לו סולם רעוע דהוי מצות לא תעשה דמלא תשים דמים לביתך נפקא ועשה לא הוי והיאך יברך דהתורה אמרה שלא יגדל כלב רע ואינו מגדל, איזו זמן יברך [ו]הוי כשאר מצוות לא תעשה דלא שייך ברכה, ואין לבעל דין לחלוק ולומר דיברך היכא דעבר ועשאו ומסירו דא\"כ כל המצוות של לא תעשה יברך עליהם היכא דעבר אלא תעשה ושוב רוצה לקיים ול\"ק אלא ממים אחרונים ולזה צריכים אנו לתירוץ. ולענ\"ד יש לחלק בין מצוה דאורייתא לדרבנן דבדרבנן אזלינן בתר טעמא משא\"כ בדאורייתא וסמוכות מצאתי לדברי ממה שכתבו התוס' פ' ערבי פסחים דף ק\"ח ד\"ה אף הן היו באותו הנס יעו\"ש." + ], + [], + [], + [ + "כל \n הצריך נטילת ידים וכו'. וכתב הראב\"ד זה אינו שהרי בעלי קריין טובלין בהם וכו'. וכתב הלח\"מ שאין זו השגה דטפי עדיף לפסוק כרבנן וכו' יעו\"ש. ודבריו תמוהים דסתם משנה ריש פ\"ח דמקואות יעו\"ש פסק דמים שאובין מועילים לבעלי קריין וכמ\"ש שם רבינו והר\"ש יעו\"ש וא\"כ איך כתב דרבינו פסק דלא כסתם מתני' ומה גם שכן פוסק בפירוש המשנה שם ועיין למרן ב\"י סי' פ\"ח חלק או\"ח ולהפר\"ח שם יעו\"ש ודוק.", + " או במים שאובים שבקרקע וכו' לא עשה כלום וכו'. ובפי\"א דמקואות כתב בין בכלים בין בקרקעות לא טהרו ידיו יעו\"ש. ולכאורה קשה דא\"כ דבשאובין בכלים לא טהרו ידיו איך פסק פ\"ה מביאת מקדש ה\"י גבי כיור וז\"ל אין מקדשין בתוך הכיור וכו' ואם קידש בתוכו ועבד לא חילל, וכתב מרן בעיא דלא איפשיטא וכו', והשתא קשה איך לא תנא מחוללת העבודה דתיפוק ליה משום מים שאובים דאינן כשרים אלא בנטילה והביאו[ני] לזה דברי רש\"י בפ\"ב דזבחים גבי בעיא מהו לקדש ד\"ה מי מערה יעו\"ש דנראה מדבריו דבכיור גם כן פסול מים שאובים. ולק\"מ דבכיור לא קפדינן אמים שאובים דא\"כ מאי בעי בש\"ס תיפוק ליה מטעמא דמים שאובים אלא ודאי דלאו עם נטילת ידים שוין דהאי לחוד והאי לחוד והא ראיה דטבילת ידים צריך ארבעים סאה ובפחות לא מהני וכמ\"ש רבינו וז\"ל ואם הטבילן במים שאין בהם שיעור מקוה וכו' לא עשה כלום אלא דבשאובין אפי' מקוה שלם לא מהני, ואי דינן שוה איך מיבעי בגמ' אי מועיל מתוכו או לא פשיטא דלא דהא בטובל בתוכו מתורת טבילה הוי ובטבילה צריך ארבעים סאה ובכיור לכל המרבה היה בו שיעור נטילה דארבעה כהנים וכמ\"ש רבינו במקומו וא\"כ מאי קא מיבעיא ליה וסלקא בתיקו אלא ודאי דאינן שוים בדינייהו לאיזה דברים ומ\"ש רש\"י מי מערה וכו' ר\"ל דמי מערה איצטריכא ליה דהוא חידוש דלהטביל בתוך הכיור אינו כ\"כ חידוש דמדמינן ליה לדין נט\"י ומה התם אסור ה\"נ אסור דהא מיהא חזינן בנט\"י דאינו מועיל, לא כן במי מערה דמועיל שם הוא חידוש יותר דאינו מועיל כאן. וראיה דרש\"י גופיה שם בזבחים דף כ\"ב ד\"ה בין שאין בהם רביעית הלוג כתב ואע\"ג דליכא שיעורא לגבי נט\"י לגבי קידוש לא בעינן שיעור וכו' הרי דאינן שוין לדעתו וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [ + "וכל \n מים וכו'. וכתב מרן משם הרי\"ף ויש אומרים מים עכורים שקרובין להיות כטיט הנרוק וכו' ומדברי רבינו נראה שפירוש בתרא עיקר. והלח\"מ הקשה דא\"כ אמאי בקרקעות כשרים הא אמרו בפ\"ב דזבחים דאי אין פרה שוחה ושותה מהן אפי' במקוה פסולים וכו'. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו נעלם ממנו דברי התוס' שם ובפ' כל הבשר דף ק\"ו יעו\"ש שכתבו על מ\"ש רש\"י ד\"ה אפילו לרביעית וכו' בין בכלי בין בקרקע פסולים ותמהו עליו דאינו כן דהגירסא היא בהיפך בקרקע כשרים והא דקאמר הש\"ס אי אין פרה שוחה וכו' אפילו למקוה נמי לק\"מ דהכא איירי במים עבים ע\"י טיט הרבה והתם במים צלולים בלא טיט אלא שהם סרוחים אלו דבריהם ז\"ל, והשתא מ\"ש רבינו הכא הוא ההיא דפרק כל הבשר דתני מים שנפסלו משתית הבהמה בכלים פסולים בקרקעות כשרים וכאוקימתת התוס' ז\"ל דאינן עבים כ\"כ אלא מוסרחים ומאוסים עד שאין פרה שוחה ושותה ממנו וזה דייק לשון רבינו שכתב או עכורים ולא כתב מלוכלכים בטיט כלשון טיט הנרוק דש\"ס, וכן הרי\"ף שהביא מרן כתב ויש אומרים מים עכורים שקרובים להיות כטיט הנרוק ומ\"ש בפ\"ח דזבחים אילימא למעוטי טיט הנרוק היכי דמי וכו' איירי בטיט עב מעורב בהם. אלא דבדברי התוס' צל\"ע דא\"כ מאי מקשה הש\"ס למעוטי מאי אילימא וכו' ומאי קושיא נימא דמיעט מים עכורים שהם מוסרחים ואין בהם טיט כלום ואולי הוה מצי לשינויי הכי. איך שיהיה דברי רבינו מדוייקים כדברי התוס' שוב ראיתי להגהות מיימוני שכתב כן עיי\"ש." + ], + [], + [], + [ + "כלי \n שאינו מחזיק רביעית וכו'. וכתב מרן פרק כל הבשר אמר רבא וכו'. וקשה לי טובא דאין דין זה יוצא מכאן דרבינו מפרש סוגיא זו למים שניים וכמ\"ש הלח\"מ דאל\"כ קשיא ליה מהך סוגיא למ\"ש לעיל הלכה י' ויהיה באותה שטיפה כדי רביעית לכל אחד ואחד, ואפי' למ\"ש הלח\"מ דלמ\"ד קאי לראשונים הא מיהא למסקנא דקאמר ולא היה מוקים לה דוקא בשנים וא\"כ איך אייתי מרן הך סוגיא להוציא הך דינא דאין בו רביעית או אינו מחזיק רביעית ומקום דין זה נתבאר לעיל בדברי מרן ה\"י יעו\"ש." + ], + [ + "הכל \n כשרין וכו'. וכתב הר\"א והלא וכו'. ועיין מ\"ש מרן וכתב כן לאפוקי דלאי נמי שכתב רבינו שמשון ז\"ל פליגי ת\"ק עם ההיא דחולין ומ\"ש בלשון רבינו שמשון כח גברא לאו דוקא דה\"ה כח נותן אלא מחמת דבין הכא ובין הכא איירי בגברא חילק בגברא וה\"ה בבא מכח שאר בעל חי דיש לחלק ביניהם וראיה דת\"ק מכשיר בקוף והא כח גברא דוקא בעינן אלא ודאי דלאו דוקא כח גברא כתב ר\"ש, וכ\"כ מרן בב\"י סי' קנ\"ט וז\"ל ואע\"פ שהרמב\"ם פסק כת\"ק היינו לומר דלא בעינן כח גברא אבל כח נותן מיהא בעינן וצ\"ל שהוא מפרש כפירוש קמא דרבינו שמשון דמטה חבית ונוטל חשיב שפיר כח נותן וכו'. ר\"ל כמ\"ש בכ\"מ ולא פליגי ת\"ק עם ההיא דחולין, והוצרכתי לזה לאפוקי מ\"ש הב\"ח ז\"ל על דברי מרן והוצרך להגיה בדברי מרן בפירוש הא' שכתב דצ\"ל כפירוש הב' דר\"ש ודבריו תמוהים שהוא פשוט כמ\"ש." + ], + [ + "השוקת \n וכו' ואם היו ידיו קרובות לשפיכת כלי וכו' עלתה לו נטילה. אין לדקדק דנגזור בהיו ידיו קרובות לשפיכת וכו' אטו נותן ידיו בשוקת גופיה כי היכי דגזרו בבת בירתא לעיל דין ט' יעו\"ש, דשאני התם דהפיסול הוא מחמת המים וכיון דחזי דטובל בבת בירתא טועה שהמים טובים הם ואתי ליטול בכלי ואינו יודע ההפרש, לא כן כאן דהמים טובים הם והפיסול הוא מפני שצריך כח נותן כבר רואה דבהכי איכא כח נותן ובהכי לא." + ], + [ + "מים \n וכו' ספק נטל וכו'. ועיין מ\"ש מרן ומ\"ש הלח\"מ. ולענ\"ד נראה דלדעת רבינו הכי פירושו דרב חסדא אמר אנא משאי מלא חפנאי מיא וכו' ר\"ל ואף במקום שהיה ספק אצלי אם לא נטלתי וכו', והוצרך מרן לזה להביא משם ולא מכמה ספיקות דקתני מתני' וה\"ה זה וכמ\"ש הלח\"מ משום דמשם אין ראיה דשאני התם דיש בעולם נטילה אלא הספק הוא אי הוי נטילה מעליא או לא מחמת איזה פיסול לא כן בנסתפק אעיקרא אי נטלו או לא וכמו שמצאנו להמשל\"מ ז\"ל שדעתו לקיים סברא זאת פ\"ד מהלכות בכורות ופ' י\"ד מהל' שאר אבות הטומאה יעו\"ש ואף שצריך להבין לדעתו כל הספקות דתנו רבנן להקל אי (יתננו) [יתכנו] לפי כלל זה דלכאורה צריך לעיין, מ\"מ נמצא דיש סברא זו בעולם משו\"ה לא ניחא ליה להוציאו מספיקות דתני מתני' והוא ברור." + ], + [ + "מים \n הראשונים צריך שיגביה וכו'. דרך אגב ראינו מ\"ש מרן בשם הרשב\"א בסי' קס\"ב וז\"ל והרשב\"א כתב בתשובה שהוא לא כתב (בח) [בשער הקדושה] שהנוטל צריך שיגביה ידיו מפני שהוא פסק וכו' וליוצאין מן הפרק אין לחוש שאותם אין להם שום טומאה שלא גזרו אלא על הידים וההיא דפ\"ק דסוטה כשלא נטל אלא עד פיצול האצבעות וכו' וא\"ת א\"כ נלמוד וכו' לא היא וכו' עכ\"ל. והקשה ה\"ה יעקב אלבעלי נר\"ו חדא במ\"ש וליוצאים וכו' אין לחוש וכו' שאותם אין להם שום טומאה וכו' דהן אמת דאותן המים אינן נטמאים מכח הפרק מ\"מ כבר נטמאו מכח ידיו וכשחוזרים כבר נטמאו ומטמאין את הידים דהכי תנינן משנה ג' פ\"ב דידים נטל את הראשונים ואת השניים חוץ [לפרק] וחזרו ליד טמאה וכתב הר\"ש לפי שנטמאו השניים בראשונים שחוץ לפרק שאין השניים מטהרים את הראשונים אלא עד הפרק ולא מאי דיצאו חוצה אין מטהרים וכו' וכ\"כ רמב\"ם ג\"כ שם, וא\"כ נמצא דאף דמצד הפרק אינן מתטמאין המים מ\"מ מכח הידים גופייהו נטמאו המים דומיא דמ\"ש דרב דאמר בפ\"ק דסוטה דצריך שיגביה היינו שנטל עד פיצול האצבעות וחיישינן שמא יחזרו וכו', ועוד דלפי מסקנתו שהוא אינו פוסק כרב אלא שצריך עד הזרוע ואינו מצריך הגבהת הידים והיינו טעמא דהפרק דהיינו הזרוע אינו מטמא נמצא דחולק על דברי המתני' דמתני' קרי לראשונים ושניים דחוץ לפרק טמאים ואיהו קרי להו טהורים כיון דפרק גופיה טהור.
ולענ\"ד נראה לומר דהרשב\"א גריס כגירסת רש\"י ז\"ל שכתב ריש סוטה דף ד' ע\"ב וז\"ל ותנן נמי הידים וכו' נטל את הראשונים ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טהורים נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טמאים וכו' ונמצא דוקא היכא דלא באו שניים על הראשונים חוץ לפרק וחזרו טמאים ברם בבאו זה על זה טהורים והשתא כשנטל עד הפרק מסתמא אי הראשונים יצאו חוצה גם השניים יצאו דליכא למיחש כל כי האי דראשונים יצאו ושניים לא ויחזרו הראשונים על הידים דזו חששה רחוקה ולכן אין טעם בזה להצריך הגבהת ידים אך אי היה סברא להגביה היינו משום דבבואם המים בזרוע נטמאים מצד הזרוע עצמו וזה בין דיצאו הראשונים בין השניים נטמאים ועל הרוב השניים יוצאים יותר חוצה כיון דיש מים מקודם שם ושוב כשחוזרים על היד מטמאים את הידים אלא דבזרוע לא גזרו וליכא טומאה מצד עצמו וז\"ש הר\"ש למאי ניחוש וכו' שהרי למקום שנתן הראשונים יתן השניים וכיון דבאו זה על זה טהורים אפי' חוץ לפרק, וליוצאים למעלה מן הפרק וכו' כלומר דאפשר דיוצאים השניים ונטמאו מצד הזרוע גופיה אין לחוש וכו', ומתני' דתני דחזרו הראשונים וכו' לגירסת רש\"י לא קשיא דמתני' לא חשש אלא דקתני דאי חזרו דינא הכי ולא דיש לחשוש לא כן בההיא דרב דהצריך הגבהת ידים דאיירי בנטל עד פיצול האצבעות דהכי ס\"ל משו\"ה חשש דיצאו או הראשונים לחוד או השניים לחוד או יעדיפו השניים לירד יותר חוצה מהראשונים ושוב חוזרים ונטמאים מכח הכף גופא ומטמאים את האצבעות דיש לחשוש בזה כך נ\"ל בפירוש דבריו ודוק.
[נוסף מהשמטות]: וכעת חזרתי על המקרא וחזינא דהן אמת דיתכן מה שכתבתי בפי' דברי הרשב\"א ברם הקושיא שהקשה מהר\"י אלבעלי הנ\"ל לא ידענא מאי קשיא שכבר פי' דבריו מרן שם ואין דרך להקשות כשיש מי שפי' דבריו וגם אצלי התמיה קיימת שלא ראיתי דברי מרן באותן הימים. ומחדש בענין זה ראיתי להר\"ש בפ\"ב דידים דכתב על דברי רש\"י דסוטה דלא דק בפי' המשנה יעו\"ש, וכתב עליו הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] בסוטה דף ד' דבספר ישן ליתיה לדברי רש\"י אלו, נראה דכוונתו לומר דרש\"י לא כתב כן והוא טעות, וליתא דגירסא זו הביאה בס' התרומות והערוך וכמ\"ש הב\"י סימן קס\"ב אלא דרש\"י במהדורא קמא קיצר ולא האריך כמו במהדורא בתרא וכך היה שונה במתניתין וכספר התרומות והערוך.", + " מים\n הראשונים וכו' והוא שיהיו חמים וכו'. וכתב מרן ופסק רבינו כלישנא בתרא. אין לדקדק דזה סותר למ\"ש איהו גופיה לעיל מזה גבי מה שהצריך רבינו למים אחרונים כלי וכתב וז\"ל אי נמי י\"ל דמשום דמילתא דסכנתא נקט לחומרא וכו', והא הכא ג\"כ הוי מילתא דסכנתא, חדא דכאן קאי ר' ינאי כוותיה וכמ\"ש התוס' והרשב\"א ז\"ל ועוד דעד כאן לא כתב מרן כן לעיל אלא משום דשם לא הוי כמו כל איכא דאמרי דש\"ס דהכי הלכתא אלא אמרי לה והוי שקול ללישנא קמא ולכן נותן טעם לפסוק כאמרי לה משום חומרא דסכנתא. ומה שתירץ מרן בתירוץ ראשון שם הוא בדרך אחר דלישנא קמא לגבי אמרי לה לישנא קמא עיקר וא\"כ כאן דהוי לישנא בתרא גמור דהכי הלכתא לא מחמרי משום סכנתא ודוק." + ], + [], + [], + [ + "ואסור \n לזלזל וכו' אפי' אין לו מים וכו'. וכתב מרן מעובדא דר' עקיבא וכו'. וקשה דההיא דר\"ע לאו דינא הוא אלא מידת חסידות וכמ\"ש התוס' שם ומוכרח הוא דוחי בהם אמר רחמנא, וי\"ל דמשם למד דכמו דר\"ע אף שהיה סכנה בדבר משום חסידות לא רצה לאכול כמו כן לדידן בדליכא סכנה אף שאין לו אלא כדי שתיה נוטל וממה שנשאר מעט שותה והיינו בדאיכא רביעית ויותר מעט וכמו שאכתוב עוד. ועוד י\"ל במ\"ש רבינו יטול במקצתן וישתה מקצתן במאי איירי אי דאיכא שתי רביעיות ובא' ירחוץ והב' ישתה א\"כ מאי האי דקאמר אפי' אין לו אלא לשתות ואי דאיכא רביעית אחת מאי אהני הנטילה דהו\"ל כמאן דליתיה ונראה דאיירי בדאיכא יותר מרביעית ולא די לו הנותר מנטילה לשתות ואפ\"ה יטול ועובדא דר\"ע שלא נטל ידיו עד שהביאו לו עוד מים משום דלא היה לו שיעור נטילה וזהו שאמר לו ר' יהושע הגרסי לשתיה אין לך לנטילה את בעי כלומר דלא היה לו שיעור נטילה ולכן המתין שיביא לו עוד מים והביא לו ונטל ועיין בקול בן לוי מ\"ש בזה דליתא ע\"פ דברינו." + ], + [ + "לא \n יפסיק ביניהם. כתבו הגהות מיימוני וז\"ל אמנם בירושלמי משמע דקאי אמים ראשונים וברכת המוציא דקאמר כל מי שתוכף ברכה לנט\"י אין השטן מקטרג באותה סעודה ואי קאי אנטילה אחרונה כבר עברה הסעודה וכו' עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין משם ראיה ומ\"ש אין השטן מקטרג ר\"ל שלא ידבר סרה לפני ה' על אותה סעודה וכמ\"ש בבראשית רבה שהשטן קטרג לפני ה' על סעודה שעשה אברהם אבינו ע\"ה ביום הגמל את יצחק. אך הנוסח שהביא הטור או\"ח סימן קס\"ו משם הירושלמי משתמע יפה דקאי אמים ראשונים וז\"ל התוכף וכו' אינו ניזוק בכל אותה סעודה יעו\"ש. ושוב אחר זמן רב ראיתי בדברים רבה סדר ואתחנן דנראה דקאי למים ראשונים ג\"כ." + ] + ], + [ + [], + [ + "בעה\"ב \n מברך וכו'. הכי איתא התם דף מ\"ו ר' זירא חלש וכו', וכתבו התוס' ד\"ה לא סבר וכו' מיהו י\"ל הני תרי לישני דר' יוחנן וכו' יעו\"ש. והרב חידושי הלכות [מהרש\"א] האריך בזה וז\"ל אך קשה מי הכריחו לכך ליישבם וכו' דלכאורה משמע דפליגי וכו' וכתב דקשיא להו וכו' אלא דאיכא לפלוגי בין איכא גדול לליכא ולכך מתוך הענוה היה משוה לר\"ז גדול ואמר לו שיבצע ור\"ז אמר אדרבא אתה גדול ובעה\"ב ולך נאה לבצוע וה\"ה בכולם גדולים וכו' וא\"ל ר\"ז לר' אבהו נמי לברך ברהמ\"ז כדרב הונא וכו' ומסיים תלמודא איהו כמאן ס\"ל שרצה ליתן לברך לר\"ז וכו' יעו\"ש.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לא זכיתי להבינו דהא איהו רוצה להשוות גם לפירוש הגמ' הני תרי לישני דר' יוחנן ורב הונא דלא פליגי וכדכתבו התוס' וכתב דמאי דאמר הבעל הבית לאורח שיברך היינו משום דעד כאן לא קאמר ר' יוחנן בעה\"ב בוצע אלא כשאינו גדול אבל אי האורח גדול האורח בוצע ומשום ענוה עשה לר\"ז גדול והשיב לו דאדרבא הוא גדול ונחזור לדר' יוחנן בעה\"ב בוצע ונמצא דשניהם יודעים המימרא דר' יוחנן אלא דמר תולה הגדולה בחבירו ומר בחבירו ולעולם מחלקים כחילוק התוס' ז\"ל ואם כן כשאומר רבי אבהו לר\"ז שהוא האורח לברך הנה אמת נכון הדבר דלעולם מוכרח לברך אפילו שלא יהיה גדול יותר ר\"ז דהא אמר ר' יוחנן אורח מברך ואוקימנא ליה להאי מימרא כשאינו גדול בשביל רישא שאמר בעה\"ב בוצע ואיירי בדליכא גדול ברם בדאיכא גדול אורח בוצע דמהאי טעמא היו מחלקים כבוד זה לזה וא\"כ מוכרח שיברך ר\"ז שהוא האורח ומ\"ש רב הונא בוצע מברך הא אוקימנא כשאורח הוא גדול דבוצע ולכך מברך וא\"כ איך אומר ר\"ז לא סבר לה מר לדרב הונא הא סובר וסובר ומחלק כחילוק התוס' וכדכתיבנא, גם הש\"ס מאי אמר ואיהו כמאן ס\"ל והא טעמו ונימוקו עמו כר' יוחנן דמ\"מ אורח מברך דהא ידעי כולהו מימרא דר' יוחנן אלא שהיו מחלקין כבוד זה לזה ונמצא עדיין הקושיא עומדת לעד.
גם מ\"ש בסוף דבריו לקיים פשט התוס' דקאי לתרי לישני דר' יוחנן וכו' יעו\"ש, דבריו תמוהים דמאי קשיא אין ה\"נ דלעולם אורח מברך אלא דגדול שבאורחים מברך ואי איכא כהן בהדייהו אם הוא עם הארץ תלמיד חכם קודם ואם הוא ת\"ח מצוה לאקדומי. ועוד מאי הני תרי לישני כאלו מורה באצבע וא\"כ חזרה קושיית הרב דכיון דש\"ס מוקי להו בפלוגתא מהיכן בא להם לאשווינהו וכן הקשה הרב יד אהרן נר\"ו בכת\"י מהירושלמי ג\"כ דהביא האי עובדא פרק אלו דברים וקאמר שם מתני' פליגא על רב הונא וכפי חילוק התוס' לא פליגי יעו\"ש.
ואני הדיוט תמהני עליהם דמה כל החרדה הזאת בדברי התוס' וכוונתם רצויה לתמוה על רבי אבהו ור' זירא ששמו מחלוקת בין רבי יוחנן לרב הונא מאחר דיש ליישב דלא פליגי וז\"ש מיהו י\"ל ר\"ל דהגם דבגמ' לא משוינהו מ\"מ י\"ל ואמאי מוקים להו בפלוגתא ולעולם אין דעתם לקיים דבריהם בגמ', ותיבת ר' יוחנן קאי למטה ולא למעלה וכמו שמצא הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] סיוע מהמרדכי ודוק.", + "ואם \n היו כולם בעלי הבית וכו'. כתב מרן נ\"ל שכ\"כ כדי ליישב וכו'. פי' דקשיא ליה בדברי רבינו דמאי קמ\"ל פשיטא ואהא קאמר דלא בא אלא לתרץ הקושיא דהני תרי לישני וכו' וק\"ל." + ], + [ + "ואינו \n בוצע לא פרוסה קטנה וכו'. וכתב [מרן] ולא גדולה [וכו'] מדאמרינן ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא כלומר הוה בצע פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה וכו' עכ\"ל. כפירוש רש\"י, והקשה עליו הרשב\"א וז\"ל ואינו מחוור דלא הו\"ל למימר אכולא שירותא אלא בצע כולה שירותא ועוד דא\"כ היכי פריך מחזי כרעבתנותא אדרבא היינו עין יפה דעלה אמרו בעל הבית בוצע וכו'. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו מה שהקשה ראשונה לא קשיא דהכי פירושו דהוה בצע פרוסה גדולה שיעור כל האכילה והוא לשון מתקבל, גם את השני לק\"מ דאיתא במסכת דרך ארץ רבה סוף פ\"ה וז\"ל ולא יאחוז אדם כביצה פרוסה בידו ואם עושה כן הרי זה רעבתן וגרגרן עכ\"ל, וא\"כ מ\"ש בעה\"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה היינו פחות מכביצה ומסתמא אכולא שירותא ודאי דהיה גדול ולכן הקשה עליו דמחזי כרעבתנותא. אך קשה לרבינו דכתב יותר מכביצה ובמסכת דרך ארץ אומר אפי' כביצה ומרן שהביאו לא ידענו למה." + ], + [ + "מצוה \n מן המובחר וכו'. עיי\"ש כל הסוגיא, וכתבו התוס' ד\"ה כתנאי פירש\"י וכו' ולא נראה דהא לכאורה משמע וכו'. וכתב החידושי הלכות [מהרש\"א] אפשר דמשמע להו הכי ממאי דקאמר מר סבר חשוב עדיף ולא קאמר גדול עכ\"ל. ואחר המחילה אין זו הכרח דנקט חשוב דקאי על פרוסה דחיטין ושלימה דשעורין ונקט לשון השוה לשניהם, ולי יראה דודאי התורם תרומה שהוא הבעה\"ב מסתמא שהוא רוצה ליתן [בשוה] אלא דזה שלם וזה חסר והכל אחד וק\"ל. וחכם בני תירץ דמשמע להו הכי מדנקט חצי בצל גדול ואמאי נקט חצי ולא נקט דבר והיפוכו תורמין בצל קטן שלם ולא בצל גדול חסר ואז הוי הבצל גדול יותר מקטן שלם דחסר כל דהו משמע וזה הוא דכתבו דלהכי נקט חצי בצל וכו' וק\"ל.
ובד\"ה מר סבר שלם עדיף וכו' והדין עם רש\"י עד ולפירוש ר\"ת וכו'. וכתב החידושי הלכות [מהרש\"א] וז\"ל ולפי דרכם של תוס' שפירשו הך דחצי בצל גדול דאין בו יותר מן הקטן אלא דחשוב וכו' לא הוו צריכי לכל זה וכו' יעו\"ש. פירוש לפירושו דכיון דאיירי רב הונא בפתיתין גדולים ושלמים קטנים ושניהם חד מינא ואין זה חשוב מזה בהא קאמר ר\"ה דבאיזה שירצה יברך ברם מודה בבצל דחשוב קודם דשניהם שוים במידה וודאי דהחשוב קודם או שלם קודם כיון דשניהם שוים במידה וא\"כ יכול להיות ככו\"ע ולא הוי כתנאי זה נראה פירוש דבריו, ולק\"מ דר\"ת לא מצינו לו שפירש כפי' התוס' בבצל ולא כפי' רש\"י ולא מצינו אלא שחלק בפי' אחר של רש\"י ברם בפי' דבצל אפשר דיפרש כרש\"י ואיך יכתבו כן כמ\"ש הרב ולכן כתבו כן אפילו לא יסבור כפירושו.
ובד\"ה מניח פרוסה וכו' עד דקאי ללחמים עכ\"ל. ופי' ששמתם שלום בין התלמידים עיין לתלמידי הרבינו יונה על הרי\"ף ועיין לרבינו בפי' המשנה דמסכת תרומות משנה ה' ולהרב תוס' יו\"ט ותנוח דעתך, ועפ\"ז מתפרש שפיר מ\"ש מרן פ\"ה דהל' תרומות ה\"ב יעו\"ש." + ], + [ + "הבוצע \n וכו'. וכתב מרן דכך גורס הרי\"ף עד ודא ודא אחת היא עכ\"ל. ואי קאי דברי מרן אלו לשינוי דטעים לבציעה איך כתב דדא ודא אחת היא ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא בדף ל\"ט אמר בש\"ס מברך ואח\"כ בוצע ואי הוי טעימה מהיכא תיתי דטועם קודם ברכה אלא ודאי דפי' בוצע הוא מפריש הפרוס מן הפת וכמ\"ש רש\"י והתוס' ז\"ל, ואי קאי לשינוי דעונים למסובין וכי צריכא למימר ומ\"מ ודאי דאהא קאי וק\"ל. וכתבו התוס' דף מ\"ז ד\"ה אין המסובין וכו' עד אך לפי מ\"ש ניחא. פירוש דעכשיו שפירש דיש חילוק בין הבוצע נותן הפרוסה לפני כל אחד ואחד לנוטלים המסובים ניחא דהיתר דאם רצה לחלוק כבוד היינו הכבוד שנותן לפניהם, ומ\"ש אין המסובין רשאין איירי בלא נתן לפניהם. ואף שחלקו עלי בזה דא\"כ מאי האי דאמר לרבו או למי שגדול ממנו דאפילו לכל אדם, זה ודאי אינו כלום דלאו דוקא דאה\"נ דהוא הדין, ולא השגחתי בהם ושוב ראיתי להרב ראשון לציון כדברי." + ], + [], + [], + [], + [ + "אין \n מניחין בשר חי על הפת וכו'. וכתב מרן דטעמא דכולהו משום דנמאס וכן הביא מפירוש רש\"י יעו\"ש, הרי דתלה הדבר במיאוס יעו\"ש בב\"י סי' קע\"א וכ\"כ על שם הרשב\"א על שם רב האי ושכן נראה מדברי הרי\"ף ולפי\"ז מאי דתני בברייתא אע\"פ שאין זורקין את הפת אבל זורקין את האוכלין ואוקמה בש\"ס באינו נמאס מכלל דבפת אפילו אם אינו נמאס אסור והא ודאי הוי היפך דבריהם דכתבו דבפת אם אינו נמאס מותר דהם ז\"ל אינם מפרשים הכי אלא ה\"פ דלעולם אפילו בפת נמי אם אינו נמאס שרי אלא דבפת מסתמא לעולם נמאס כיון דליכא קליפה ומשו\"ה תני סתמא אע\"פ שאין זורקין את הפת ומתיר באוכלין בשאינן נמאסין דשכיח בהו בקליפין טובא ברם אה\"נ דבפת אי ברור דאינו נמאס שרי כך צריך לידחק בדבריהם.
עוד כתב מרן וז\"ל ודע וכו' עד דפשיטא הוא עכ\"ל. ודבריו תמוהים דהרי כתב רבינו ואין זורקין את הפת וכיון שהעתיק אותה ברייתא מה צורך להעתיק סיפא דהאי ברייתא והנראה דס\"ל דגלוסקאות ופת תרי מילי נינהו ואינן אלא חד.", + " ואין\n נוטלין לידים. שם פלוגתא דתנאי. וכתב הרשב\"א בחידושיו כך הגירסא וכו' וכן גריס רש\"י ומיהו קשה על גירסא זאת מדאמר כמאן אזלא וכו' כר' אליעזר ואי איתא אפילו כר\"א לא אתיא דהא לר\"א נמי אין נוטלין ממנו מדאשבחיה קרא ועוד קשה דמהא דר\"א לא שמעינן אלא אי נפיק ידי נטילה או לא הא להתיר הפסידן לא שמעינן עכ\"ל.
ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה דמה שהקשה ראשונה מאי קשיא הא מ\"ש ר' אליעזר הוא דלא מהני ליה נטילה ביין מזוג לפי שאינן מים וכפי' רש\"י ז\"ל ברם יכול לעשות צרכיו בו. גם מה שהקשה שנית לא קשיא מדאמר נוטלין משמע דיכול להפסידן דאי לא הו\"ל למימר דאי נטל מהני ברם לכתחילה אסור משום הפסד ולא לומר נוטלין. ומה שהקשה שלישית עיין בתוס' והרא\"ש יישוב.
עוד כתב הרשב\"א וז\"ל אלא נראה שלא נטילת ידים לאכילה קאמר אלא נקיות בעלמא ומשום הפסד אוכלין וכ\"כ הראב\"ד עכ\"ל. וב\"י בסי' קע\"א כתב וז\"ל והסכימו הרא\"ש והרשב\"א לדברי הראב\"ד שפירש דלאו לנט\"י לאכילה איירי וכו', וקשה דאיך לא זכר מ\"ש הרשב\"א בתורת הבית דהראב\"ד חזר בו והסכים עמו.
וכתב עוד הרשב\"א ויש מי שפירש וכו' עד לא מזלזלינן ביה. אין להקשות דא\"כ לפלוג וליתני בדידה ביין מזוג (בין יין מזוג) בין מים ראשונים לאחרונים, דכולה בדידה קמיירי דנטילה דרישא נמי איירי במים אחרונים ומחלק בין מזוג לאינו מזוג. עוד כתב הרשב\"א פיסקא המתחלת ולענין פסק הלכה וכו' איכא דדחי להא דשמואל וכו' ויש מי שפסק וכו' עד וכ\"כ ר\"י אלפסי עכ\"ל. וכתב מרן ז\"ל עליו בסי' קע\"א וז\"ל משמע מדבריו דמאחר שכתב הרי\"ף ודוקא וכו' ומ\"מ על מ\"ש שכן נראה מדברי רב האי [וכו'] וקשיא לי הא בהדיא אמרינן הכי בש\"ס והיכי תלי מילתא בדברי רב האי והרי\"ף, ותירץ וז\"ל ואפשר לומר דכיון דהנך אמוראי דאמרי הכי בש\"ס סברי כשמואל אי לא הוה קיי\"ל כשמואל לא הוה קיי\"ל כהנך אמוראי וכיון דפסקו הרבנים כהנך אמוראי משמע דהלכתא כשמואל עכ\"ל. ולכאורה קשה דמי זאת אמר דהנך אמוראי סברי הכי כשמואל הא מה שחילקו הכי הוא לרומיא דברייתות ברם אינהו סברי כחכמים דר' אליעזר דאין לתרץ באופן אחר ולק\"מ דהא מר אותביה למר מברייתא ומר מפרק ליה דלא תיקשי ליה עד דמוקמינן בקושיא נגד הברייתא כהך חילוקא דמאיס ללא מאיס ואי איתא דלא סברי להו הך חילוק ונמצא פליגי על הברייתות מאי קשיא ליה למר עליה דחבריה מהאי ברייתא הא לא ס\"ל, ומה גם לבסוף דמוקמינן בקושיא, ועוד דחכמים דר\"א הוי כהנך ברייתות דחיישי למיאוס אלא ודאי דהנך אמוראי סברי כשמואל וכמ\"ש מרן ז\"ל." + ], + [], + [], + [], + [ + "גמרו \n וכו'. קודם בואי לדברי רבינו אציעה נא שורש הענין, תמן תנינן דף מ\"ב היו יושבין כל אחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולן וכתבו התוס' בד\"ה הסבו בגמ' משמע וכו' ומיהו וכו'. ולכאורה דבריהם תמוהים וכמ\"ש הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] וז\"ל וכו' לא ידעתי וכו'. ולענ\"ד יראה דאינהו קיימי ללישנא בתרא דלקמן דף מ\"ג דאמרי איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסיבה אבל יין לא מהניא ליה הסיבה ורבי יוחנן אמר אפי' יין וכו' מכלל דלדבר אחר לא מהניא ליה הסיבה וכל דבר דלא מהני הו\"ל כמאן דליתיה ואהא קשיא להו ז\"ל דא\"כ אמאי מברך אחד לכולם וכתבו בירושלמי פריך כן דקים להו כאיכא דאמרי דהכא ומשני דבמוגמר כולם נהנים ביחד ולכן בברכה ראשונה סגי אפי' בלא הסיבה וכפירוש זה בירושלמי נראה שהרשב\"א ג\"כ הבין כן שסיים וגירסא אחרת מצאתי וכו' יעו\"ש.
תו תנינן תמן בא להם יין וכו' עד על המוגמר, ועיין פירוש רש\"י וכן פירשו התוס' יעו\"ש דשניהם שוים בפי' דמתני' דאף דמביאין המוגמר אחר בהמ\"ז והוי הפסק בהמ\"ז אפ\"ה מי שבירך על היין הוא מברך על המוגמר שהוא התחיל בברכות אחרונות ובזה שוים הם רש\"י והתוס' הנזכרים עם רבינו דאחר ברכת המזון מביאין את המוגמר דלא כמ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו בנימוקיו על רבינו כת\"י דלרש\"י מביאין את המוגמר תוך הסעודה, דליתא כמו שנראה ברור מדברי רש\"י. ושוב ראיתי לתלמידי רבינו יונה שכתבו לדעת רש\"י כמ\"ש הרב הנזכר וחלוקים הם רש\"י מתוס' יעו\"ש, אבל מלשון רש\"י שלפנינו נראה ברור כדכתיבנא אם לא שנאמר דבלשון רש\"י ד\"ה לאחר סעודה וכו' היו גורסין לאחר המזון ולא לאחר ברכת המזון ודוק. ולענ\"ד אפשר שלזה כיון מרן בב\"י סוף סי' קע\"ד על מ\"ש הטור ואותו שמברך וכו' משנה פ' כיצד מברכין ופי' רש\"י דקאי אאותו שבירך על היין לאחר המזון וכן דעת הרמב\"ם והר' יונה פירש דקאי אאותו שבירך המוציא ומיירי כשהביאוהו באמצע הסעודה עכ\"ל. ודבריו תמוהים דחלוקים הם רש\"י מרבינו דלרש\"י והוא מברך על המוגמר קאי למי שבירך על היין שלאחר הסעודה ולרבינו והוא קאי לבהמ\"ז ואיך השוום. ואולי יתכן ע\"פ מה שכתבתי, דכיון דלרש\"י ורבינו המוגמר הוא אחר בהמ\"ז ולרבינו יונה הוא תוך הסעודה בזה השוום מרן.
המורם מזה דדעת רש\"י ודעימיה דהוא אומר על המוגמר קאי למברך על היין והוא מכוון בלישנא דמתני' הסמוך לה קתני לאחר המזון אחד מברך לכולם ברם לא יכולתי להלום לפי\"ז היאך אתי סוגיין דגרסינן הכי והוא אומר על המוגמר וכו' מדקתני והוא מכלל דאיכא עדיף מיניה ואמאי הואיל והוא נטל ידיו תחילה וכו', הרי בבירור דס\"ל לש\"ס דוהוא קאי לבהמ\"ז וכן קשה לרבינו יונה דפי' דקאי להסבו אחד מברך לכולם דהוא ברכת המוציא וכן להראב\"ד בתמים דעים סי' ר\"מ וכ\"כ משמו הרשב\"א בחידושיו ובשלמא להראב\"ד ורבינו יונה לא קשה כל כך דהן נמשכו אחר הירושלמי דמוכרח דמוגמר הוי תוך הסעודה וכמ\"ש הרשב\"א בחידושיו לדעת הראב\"ד, הן אמת דקשה דלא היה לו לילך אחר הירושלמי כיון דהוי היפך ש\"ס דילן, ברם לרש\"י קשה דלא הוי לא כהירושלמי ולא כש\"ס דילן וצ\"ע.
מעתה נבוא לדברי רבינו והראב\"ד וז\"ל גמרו וכו' מי שבירך בהמ\"ז הוא מברך על המוגמר. וכתב הראב\"ד אע\"פ וכו'. פירוש דבריו דאף שלא בירך הגדול בהמ\"ז אפ\"ה אם לאחר סעודה בא המוגמר הגדול מברך ואע\"פ שנתן הגדול רשות לאחר לברך ברכת המזון כבר עברה רשותו וחזר הברכה לגדול שלא אמרו שהוא מברך אף דאיכא עדיף, דתיבת והוא מורה כן, אלא על הבא בתוך הסעודה כדאיתא בירושלמי הביאו הרשב\"א בחידושיו יעו\"ש והבוצע הוא שאומר על המוגמר אלא דקשה דסותר מ\"ש כאן למ\"ש הרשב\"א משמו דאילו מ\"ש כאן הוא דהיכא דהביאו המוגמר לאחר בהמ\"ז הגדול מברך ומ\"ש שם הוא דאינו מברך כלל דהוי להעביר הזוהמה אלא דבאמצע הסעודה מברך ובספר תמים דעים (דר\"ם) עיין להראב\"ד פירש אחר וכמ\"ש הרב [יד אהרן] הנזכר יצ\"ו בכת\"י נמצאו שלשה פירושים להראב\"ד יבוא הרביעי מה שפי' מרן כ\"מ לדעת הראב\"ד וז\"ל כלומר דס\"ל דהביאוהו בתוך הסעודה וכבר נתן הגדול וכו' יעו\"ש. ולפי זה רוצה לפרש דהוא אומר על המוגמר קאי לבהמ\"ז, ואחר נשיקת ידיו ורגליו לדעת הראב\"ד קאי להסבו והוא למי שבירך המוציא וכמ\"ש הרשב\"א עיי\"ש וכ\"כ בהגהותיו על הרי\"ף, ואף דהפירושים שונים מ\"מ בזה דקאי להמברך המוציא לא משתנה ואף דלכאורה משמע כן דקאי לבהמ\"ז ממ\"ש אע\"פ שלא בירך בהמ\"ז וזה משמע דלא פליג עליה דרבינו בפירושו דוהוא אומר על המוגמר וע\"ז סיים שלא אמרו וכו' כנראה דקאי לבהמ\"ז הנז\"ל כיון דלא הזכיר המוציא מ\"מ אין זה אמת דזה אין צריך פירוש דכיון דקאמר דוהוא אומר על המוגמר קאי לתוך הסעודה היינו אותו שבירך המוציא ועיין להמגדל עוז מ\"ש בפירוש הירושלמי שדבריו תמוהים.
אך מה שסיים מרן דבריו תמוהים שכתב מוגמר כולם מריחין וכיון דכולן נהנין ביחד אחד מברך וכו' אבל ביין וכו' עכ\"ל, נראה דס\"ל לחלק דבדבר דכולן נהנין ביחד אחד מברך ופוטר את האחרים בלא עניית אמן לא כן בזה אחר זה דצריך עניית אמן וחילוק זה לא אמרו אדם אלא בין הכי ובין הכי אין צריך עניית אמן דרבינו לעיל פ\"א הל' י\"א כתב סתם ולא חילק. והן אמת דלשון הירושלמי משמע לכאורה כן דאיתא בירושלמי שאלו את בן זומא וכו' א\"ל שאין בית הבליעה פנוי אמר ר' מונא הדא אמרא הדין דעטיש גו מיכלא אסיר למימר ליה אסוותא בגין סכנתא דנפשיה הרי דצריך לענות אמן, מ\"מ כבר פירשו הרא\"ש והרשב\"א וז\"ל ואף דשומע כעונה נראה דאפ\"ה חששו שמא יענו אמן וכו' וכשיאמרו דכל אחד מברך לעצמו לא יברך בקול רם דאין צריך להרמת קול כיון דכולם מברכין הרי דכולם ס\"ל דאין לחלק ואיך אישתמטתיה ממרן דברי אשלי רברבי הנ\"ל וצ\"ע. גם על רבינו קשיא טובא שהצריך כאן עניית אמן וצ\"ע." + ], + [], + [ + "אע\"פ \n וכו' צריך שידיח וכו'. שם בש\"ס דף נ\"א תנא עשרה דברים נאמרו בכוס וכו' חי וכו', ופי' רש\"י שמוזגו במים אחרי נתינתו לכוס חי אבל לברך עליו חי וכו' עיי\"ש בש\"ס רב חסדא מעטר ליה בנטלי אמר רב חנן ובחי וכו' ופי' רש\"י בכוסות וכשמגיע לברכת הארץ וכתב החידושי הלכות [מהרש\"א] רש\"י ד\"ה בנטלי כוסות הוא סוף דיבור ואח\"כ מתחיל הדיבור כשמגיע לברכת הארץ וכצ\"ל, והוא פירוש למ\"ש (ר\"ש) [רב חנן] בחי עד ברכת הארץ אי כפירוש הרי\"ף אי כפירוש ר\"ת וכמ\"ש התוס' והרא\"ש מיהו א\"כ לא איצטריך לתרוצי לעיל גבי חי דלא תיקשי מתני' אלא אי כפי' הרי\"ף אי כפי' ר\"ת ויש ליישב עכ\"ל. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לא ידענא מאי קא קשיא ליה דזה עצמו הוא מ\"ש רש\"י לעיל אלא דלעיל דלא הזכיר בש\"ס עד ברכת הארץ אלא סתם חי פירש מה הוא חי שנותנו בכוס ואח\"כ מוזגו ולא הזכיר אימתי הוי המזיגה ובכאן דאמר (ר\"ח) [רב ששת] ובברכת הארץ כתב רש\"י אימתי הוי המזיגה וכמ\"ש הוא ז\"ל דפירוש רש\"י כאן הוי או כהרי\"ף או כר\"ת וא\"כ מ\"ש רש\"י כאן הוא מ\"ש לעיל ונמצא דמ\"ש רש\"י הוא ממש פירוש הרי\"ף אלא שהרי\"ף הזכיר אימתי הוי המזיגה דקאי למסקנא דמילתא דאמר ר\"ש ובברכת הארץ. אלא דלהרא\"ש והטור שהביאו לפי' רש\"י לפירוש שלישי אחר פירוש הרי\"ף ור\"ת צ\"ל דהם ז\"ל לא הוו גרסי בפי' רש\"י כמ\"ש החידושי הלכות אלא הכל בלשון אחד וכמ\"ש הב\"ח סי' קפ\"ג יעו\"ש, ונמצא לפי\"ז דפי' רש\"י שכתוב לעיל הוא פירוש אחר דלא כהרי\"ף. ומ\"ש הב\"ח ביישוב לשון רש\"י לפי נוסחא ישנה לפי נוסחת הרי\"ף בש\"ס הוא דבר קשה דמה שייך זה עם ברכת הארץ יעו\"ש.
ועל דברי רבינו כתב הטור סי' הנזכר וז\"ל והרמב\"ם ז\"ל לא הזכיר אלא ארבעה והתוס' כתבו וכו' אבל בנתינה לימין מודה וכו'. וכתב מרן בשם שבלי הלקט דוקא למינקט ליה כוליה בשמאל אסור אבל לסייע בשמאל תחות יד ימין שרי דקיי\"ל מסייע אין בו ממש וכו' ונ\"ל שהוא מפרש דלא מיבעיא לן אלא כשתופס הכוס גם בשמאל אבל כשאין נוגע בכוס אלא בימין אם הניח יד שמאל תחתיה לסייעה אין בכך כלום עכ\"ל. ועיין להב\"ח מה שהבין בדברי מרן ושארי ליה מאריה, דפירוש דבריו כמו שהבין הרב המפה מדבריו שהוא ממש דמסייע היד שמאל ליד ימין ממש וז\"ש מרן אבל כשאין נוגעת בכוס אלא יד ימין וכו', (אף) [אך] דאינו נוגע בכוס כלום ודברי הב\"ח צ\"ע.", + " ואין\n משיחין. וכתב מרן סוף פרק שלשה שאכלו וכו' ומפרש רבינו וכו' עד שיברך עכ\"ל. וקשיא לי דמי הכריחו למרן לשים מחלוקת בין רש\"י ורבינו מה שאינו מוכרח דרבינו לישנא דש\"ס נקט ומה שסיים עד שתכלה בהמ\"ז פירוש דבריו מזמן אחיזה בכוס עד שתכלה וכו', ולא מצינו מי שיחלוק על פירוש רש\"י זה דהתוס' והרא\"ש והטור כולם העתיקו פי' זה ויש מי שהוסיפו להחמיר ואין להקשות למרן דסותר דידיה אדידיה דאילו כאן כתב דלא ס\"ל כפי' רש\"י ואילו בפרקין דלעיל בסופו הל' כ' שכתב רבינו בפירושו תכף לנט\"י ברכה כפי' רש\"י דקאי להפסק אכילה הכריח מרן פירוש זה דלא איירי להפסק דיבור מהא דאין מפסיקין על כוס של בהמ\"ז והוא משמזגו את הכוס ואי איתא דקאי להפסק דיבור אפי' קודם לכן וכו' יעו\"ש, דנמצא דס\"ל לדעת רבינו כפירוש רש\"י היפך מ\"ש כאן דאה\"נ דרבינו לא ס\"ל כפירוש רש\"י ומ\"ש שם מרן הוא לרש\"י דלקושטא דמילתא הכי ס\"ל ואה\"נ דלרבינו דלא ס\"ל כרש\"י יבוא ההכרח יותר מכוון והוא הכי דאי תכף קאי לדיבור איך אמר אין משיחין בשעת ברכה אפילו בשעת נטילה וכו'." + ] + ], + [ + [ + "כל \n פירות האילן וכו'. ריש פרק כיצד מברכין וכתבו התוס' לא שייך להקשות תנא היכא קאי וכו' משום דהכא סברא הוא וכו' עכ\"ל. ולקא ס\"ד דלא מסיק עדיין הך דאסור ליהנות וכו' וקא בעי מנא לן לא קשיא ליה משום דמעיקרא שקיל וטרי אעיקרא דדינא בפירוש דמתני' מנהני מילי דבעי ברכה ושוב יקשה תנא היכא קאי וכיון דמסיק סברא ממילא נפרכא קושיא דתנא היכא קאי." + ], + [ + "הסוחט \n פירות. ומרן העתיק הש\"ס ועיי\"ש בדבריו, ולכאורה הוא תמוה תנאי זה שהטיל שיהא הרבה דהא אפילו מעט הוא העיקר כיון דחושש בגרונו וכל שהוא עיקר מברך על העיקר ופוטר את הטפילה ושוב ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו בנימוקיו על רבינו בכת\"י שהרגיש בזה ונדחק וכתב דלאו דוקא וכו' ולא זכר שר לרש\"י בסוגיין שכתב כן ואין דרך רש\"י לכתוב שלא בדקדוק וז\"ל רש\"י החושש בגרונו וצריך לתת בו שמן הרבה דהו\"ל שמן עיקר ואניגרון טפל ולכאורה תנאי זה הוא תמוה. ולענ\"ד נראה שיובנו דבריו בהקדים סברת ה\"ר יוסף שהביא הטור סי' ר\"ב וז\"ל ופי' ה\"ר יוסף לאו דוקא חושש בגרונו וכו' אלא ה\"ה אינו חושש בגרונו אלא נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ומברך עליו שהרי נהנה וכו'. ולכאורה דבריו היפך הש\"ס דמוקים לה בחושש בגרונו דוקא וכמ\"ש הב\"ח ז\"ל ותירץ הרב דה\"ר יוסף מפרש הש\"ס דמוקים לה בחושש בגרונו בנותן שמן מעט ברם בנותן הרבה אפילו אינו חושש בגרונו מברך על השמן ונתן טעם לדבריו יעו\"ש, והשתא משו\"ה כתב רש\"י הרבה לומר היפך סברת ה\"ר יוסף לומר דאפילו הרבה צריך דוקא שיהא חושש בגרונו וה\"ה מעט ג\"כ דמברך עליו אלא דהרבה דנקט מטעמא דכתבינן. ומ\"ש רש\"י זה גבי ברייתא דהחושש בגרונו ולא בתירוץ דש\"ס דתירצו הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו דשם צודק הפירוש, נראה דט\"ס הוא ודברי רש\"י קיימי אתירוץ דש\"ס ובמקום הו\"א צ\"ל במסקנא משום דבלא\"ה לא יכונו דבריו אברייתא וכן מרן שכתב דברי רש\"י אלו כתבם אתירוץ דש\"ס ודוק.
ובפשט הש\"ס קשיא לי במה שהקשו פשיטא וכו' ומאי קושיא אימא דאתא לאשמועינן דעל השמן מברך בורא פרי העץ לאפוקי דלא יברך שהכל נהיה בדברו דומיא דכל מי פירות שמברכין שהכל נהיה בדברו קמ\"ל דשמן אישתני למעליותא ולברך בורא פרי העץ. אך לומר דאתא לאשמועינן דלא יברך בורא פרי עץ זית אין סברא דא\"כ הו\"ל למימר אין מברכין אלא בורא פרי העץ שהיא ברכה יותר גרועה לא כן לגבי שהכל דחשיבא בורא פרי העץ שייך שפיר למימר מברכין בורא פרי העץ.
עוד כתב מרן ורבינו מפרש וכו' עד מברך שהכל. וכן פירשו הסוגיא לדעת רבינו הבאים אחריו. ולי הדיוט יש לחקור דמאי שנא היכא דמזיק ונהנה דיש חדא לטיבותא דיברך על ההנאה וחדא לריעותא שמזיקו ולא יברך ואם אלו הן כ\"א לעצמו כשמזיקו לא מברך ואינו מזיקו ונהנה מברך וכשהן כאחד מברך שהכל משום שנהנה, וכשמכוון לרפואה ונהנה דיש ג\"כ חדא לטיבותא דהיינו ההנאה שיברך וחדא לריעותא דהיינו הרפואה שלא יברך וכשהם לעצמם ברפואה אינו מברך ובהנאה מברך וכשהן שניהם כאחד מברך ברכה הראויה לו ובשלמא אי כשמזיקו אינו מברך כלל ניחא דבמזיקו גרע טובא ולא חיישינן להנאתו כלל דסותר להנאתו לא כן רפואה דשניהם טובים כאחד אזלינן בתר ההנאה ברם עכשיו דהא מיהא מברך יברך ברכה הראויה דמה הפרש יש בין ברכה זו לזו ויש לדוחה לדחות ברם בלי טעם." + ], + [], + [ + "דבש \n תמרים וכו' שהכל נהיה בדברו וכו'. ויש לדקדק דזה כבר נכלל במ\"ש רבינו לעיל ה\"ב דכל המשקין הבאים מהפירות חוץ מזתים וענבים דמברך שהכל, וי\"ל דאתא לאפוקי סברת בה\"ג שהביא הרשב\"א ז\"ל דסובר דעל דבש תמרים מברך בורא פרי העץ דזה הוא דבש המוזכר בכתוב. והנה סברת בה\"ג הלזו רצה הרא\"ש ז\"ל פרק כיצד מברכין דף ל\"ח לסומכה וז\"ל ואפשר דטעם הגאון משום דבקרא כתיב דבש ולא כתיב תמרים וא\"כ קרא איירי בדבש הזב מאליו מהתמרים ובכלל שבעת המינים הוא ומברך עליו בורא פרי העץ ולא דמי ליוצא מרימונים ותפוחים דהני יוצאים ע\"י כתישה וסחיטה אבל דבש הזב מאליו מתמרים היינו דבש האמור בתורה עכ\"ל. וכתב עליו הט\"ז סימן ר\"ב ס\"ק ה' וז\"ל משמע דיש חילוק בתמרים מהיוצא מעצמו ליוצא ע\"י כתישה וכן הבין הב\"י שכתב ודייק רבינו לכתוב ועל דבש הזב מהם שהכל לומר דאפילו בזב מאליו מברך שהכל וכ\"ש ביוצא ע\"י כתישה, ובאמת הוא מילתא דתמיה דודאי יוצא טפי ע\"י סחיטה וכ\"ש ע\"י כתישה ממה שיוצא ע\"י זיבה מעצמו, ונראה דהרא\"ש לא נתכוון אלא להוכיח דדבש האמור בתורה הוא של תמרים דבתמרים יוצא ע\"י זיבה ובדבש כתוב בתורה זבת חלב ודבש משא\"כ בשאר דברים כגון תאנים ורימונים שאין יוצאין מעצמם אלא ע\"י כתישה עכ\"ד.
וענ\"י הדיוט לא באתי לכוונתו במ\"ש משמע דיש חילוק בתמרים מיוצא מעצמו ולא ראיתי ולא שמעתי חילוק כזה, ומה גם דכוונת מרן ז\"ל מבוארת דממ\"ש הרא\"ש בדעת [בעל] ההלכות גדולות דשאני דבש הזב מתמרים דמשו\"ה אפקיה קרא בלשון דבש לתמרים להורות דדבש זה יחשב בכלל שבעת המינים משא\"כ משקה היוצא מרימונים ותפוחים דיוצאים ע\"י כתישה ואינן זבים מעצמם לא חשיב כפרי אלא זיעה בעלמא וכמ\"ש הט\"ז גופיה בכונת הרא\"ש ונמצא א\"כ דדבש הזב מתמרים מעצמו לדעת הה\"ג חשיב פרי ממש ומברך בורא פרי העץ דעדיף כשזב מעצמו דהוי כפרי גדל מעצמו וזה הורה לנו הכתוב בדבש ולא כתב קרא תמרים משא\"כ פירות אחרות דאינן זבים מעצמם דחשיב זיעה בעלמא א\"כ מינה לדידן דלא פסקינן כה\"ג אלא דגם בדבש תמרים הזבים מאליהן לא חשיב פרי אלא זיעה ואף דגדל מעצמו כפרי כ\"ש כשלא זב מהתמרים מעצמן אלא ע\"י סחיטה וכתישה דלא חשיב פרי אלא זיעה, וז\"ש מרן דדייק הטור לכתוב ועל דבש הזב מהם שהכל וכו' וכל שכן ביוצא על ידי כתישה וק\"ל." + ], + [ + "הקנים \n וכו'. ועיין להטור סי' ר\"ב מה שהשיב עליו ובכ\"מ מה שהליץ בעדו, ומה שהקשה עליו הט\"ז. ולענ\"ד כוונתו להליץ על רבינו במה שהשיג הטור ור\"ל שיברך על הסוכ\"ר בורא פרי העץ אהא הליץ עליו וכתב דכיון דמוצצים אותם כמו שהם הסוכ\"ר הוי כדבש תמרים דלא נטעי להו אדעתא דהכי אלא למוצצם כמ\"ש." + ], + [ + "קפרס \n של צלף וכו'. הכי איתא בש\"ס וכמ\"ש מרן כך היא הנוסחא בש\"ס, וכתב הרי\"ף שהיא נוסחא מבעל ה\"ג וכתב עליו הרא\"ש ולא נהירא דמשמע דהא דאכיל מר בר רב אשי קפריסין לאו משום דהלכה כר' עקיבא אלא משום דהמיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ וכיון דבא\"י פירא הוא, בחו\"ל לברכה נמי פירא הוא וכו'. פירוש דבריו דלא נראה לו לברך על הקפריסין בורא פרי האדמה משום דהאי דאכיל מר בר רב אשי לאו משום דהלכה כר' עקיבא וכו' אלא משום דהמיקל וכו' וכדקאמר בפירוש בש\"ס ונמצא דס\"ל דפרי הוא והיאך יברך בורא פרי האדמה ואה\"נ דאי הוה ס\"ל דהוי פרי שפיר מברך בורא פרי העץ והא בהא תליא אי חייב בערלה הוי פרי ומברך בורא פרי העץ ובהא ליכא פלוגתא דכולא סוגיא הכי מוכחא דהא בהא תליא וכמו שנראה ממאי דמותיב הש\"ס מרב יהודה אמר רב וכן ממאי דמותיב הש\"ס לקמן גבי מ\"ש רבא כס פלפלי וכו' מברייתא דר' מאיר יעו\"ש.
אשר ע\"פ הדברים האלו אני תמיה על מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בסוגיין ד\"ה ר' אליעזר אומר וכו' והסכים עם הגירסא של בה\"ג וכדעת רבינו דעל הקפריסין מברך בורא פרי העץ ושוב כתב וז\"ל אבל הראב\"ד כתב דאינו מלשון הש\"ס אלא מבעל ה\"ג ולעולם לענין ברכה מברכין אקפריסין בורא פרי העץ ואינו מחוור כמ\"ש דא\"כ לא הוה מותיב למר בר רב אשי (ט\"ס הוא וצ\"ל לר' יהודה אמר רב) עכ\"ל, ומאי קשיא ליה עליה דהראב\"ד הא לא כתב הראב\"ד דאינו תלוי זה בזה אלא דבגירסא זאת פליג מכח קושיית הרא\"ש ולא פליג אלא אקפריסין דסובר דמברך בורא פרי העץ כיון דלגבי ערלה בארץ ישראל פרי הוא ברם מודה דכל שהוא פרי גבי ערלה מברך בורא פרי העץ וכמ\"ש לדעת הרא\"ש וזה פשוט גם יש להקשות אמאי לא השיגו בהל' ערלה דלא חילק רבינו בין א\"י לחו\"ל וכתב סתם זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין והו\"ל להשיגו דזה אינו אלא בחו\"ל משום כל המיקל בארץ וכו'.
וכתב הרא\"ש ובערלה אי לא הוה כתיב ביה אכילה הו\"א בלא קרא שמשקה היוצא ממנו נקרא פרי וכו'. פירוש דבריו דכל מקום דכתיב אכילה הוי דוקא אכילה וכדאיתא פרק העור והרוטב דף ק\"כ ע\"א אלא המחה את החלב וגמעו וכו' יעו\"ש כל הש\"ס, ותמוהים דבריו דא\"כ מה יענה למה שהקשה הרשב\"א בחידושיו שם גבי הא דתניא הטבל והחדש וכו' משקין היוצאין מהן כמותן מנא לן וכו', וז\"ל קשה הא למה לי קרא הא בכל הני דלעיל לא איצטריך קרא אלא משום דכתיב אכילה אבל בהני דלא כתיב אכילה קרא למה לי, ועוד קשה אכולה שמעתין למה לי קרא כלל בחד מינייהו דהא שתיה בכלל אכילה וכו', ותירץ וז\"ל וי\"ל דהתם דוקא בדברים שדרכן לשתותן אבל הני בדברים שדרכן באכילה ולא בשתיה עכ\"ל. והשתא הרא\"ש ז\"ל דאינו מחלק בהכי וס\"ל דלעולם אכילה הוי דוקא ולא הוי שתיה בכלל קשה קושיית הרשב\"א, גם התוס' שם ד\"ה לרבות האי דשתיה בכלל אכילה וחילקו בין יין דדרכו הכי לשאר דברים יעו\"ש וכ\"כ שם בע\"ב ד\"ה הביא ענבים וז\"ל אע\"ג דשתיה בכלל אכילה בענבים וזיתים, לענין הבאת בכורים לא כתיבה אכילה דתהוי שתיה בכלל פרי עכ\"ל. ולכאורה קשה לי בדבריהם ז\"ל שכתבו דהא דאיצטריך ריבויא דמביא משום דלא כתיב ביה אכילה דא\"כ גבי ערלה דכתיב ביה אכילה אמאי איצטריך שם בש\"ס לילף מבכורים ותרומה לחייב לשותה יין ערלה הא אכילה כתיב בה ושתיה בכלל אכילה. ואחר העיון לא קשה כלל כי הוצרך הגזירה שוה ללמוד דדוקא יין ושמן הוא דחייב הא שאר דברים דומה ליין ושמן דדרכן להיות משקין כגון דבש תמרים וחומץ סיתוניות וכיוצא אינן חייבין עליהן משום ערלה אף דבעלמא שתיה בכלל אכילה גלי קרא דדוקא יין ושמן." + ], + [ + "הפלפלין \n וכו'. הכי איתא דף ל\"ו אמר רבא כס פלפלין וכו' עד ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. ומן התימה על רבינו אמאי השמיט הך דינא דפלפלין חייבין בערלה שם בדיני ערלה." + ], + [ + "הפת \n וכו' והנובלות וכו'. הכי איתא במתני' דף מ' על החומץ ועל הנובלות אומר שהכל נהיה בדברו ר' יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין ושקיל וטרי בש\"ס בפירוש דנובלות דאיכא מ\"ד דהיינו בושלי כומרא ואיכא מ\"ד דהיינו תמרי זיקא ומסיק בש\"ס דנובלות סתמא דמתני' היינו בושלי כומרא ופירש רש\"י בושלי כומרא כמו שרופי חמה שבשלם ושרפם החום ויבשו וכו'. והר\"ש בפי' המשנה דדמאי פירש וז\"ל בושלי כומרא כלומר מניחין אותו באילן להצטמק מלשון עורנו כתנור נכמרו וזה דלא כפי' רש\"י דלרש\"י היינו שרופי חמה ונתייבשו ולא מרצון בעל השדה ונגרעו לא כן להר\"ש דהיינו שמניחין אותן באילן להצטמק והיינו בישול ולא שרוף ודלא כהרב בעל שער אפרים סי' כ\"ג שכתב דפי' הר\"ש היינו פי' רש\"י.
עוד כתב הר\"ש וז\"ל ויש מפרשים שאין מתבשלין באילן אלא תולשן ועושה אותן כומר בארץ ומתבשלין עכ\"ל. וקשה לי דכפי ב' פירושים אלו דהר\"ש מאי האי דקאמר בש\"ס בשלמא למ\"ד בושלי כומרא היינו דקרי ליה מין קללה והיאך הוי מין קללה וכי משום שהניחן להצטמק באילן הוי מין קללה מה קללה יש כאן, גם לפירוש ב' שתולשן ומניחן בארץ וכי זו היא מין קללה מה קללה יש כאן ובשלמא לפי' רש\"י מ\"ט וע\"כ שנשרפו מן החמה ונתייבשו והיינו מין קללה.
והטור סימן ר\"ב כתב וז\"ל ועל הנובלות והן מין תמרים שאינן מתבשלין על האילן וכו' ורבינו ירוחם הביאו מרן שם כתב וז\"ל נובלות שהוא מין פרי ולא נגמר בישולו מברך שהכל נהיה בדברו וכתב עליו מרן שלא דק שבש\"ס אמרו דנובלות היינו בושלי כומרא ופי' רש\"י כמו שרופי חמה וכו' והם אינן ענין לשלא נגמרו בישולן עדיין עכ\"ל. והב\"ח השיגו למרן ז\"ל וכתב שלא דק בהשגה זאת ופי' זה דרבינו ירוחם הוא פי' רבינו יונה והרמב\"ם והטור, ופירש הסוגיא ברצונו ליישב לאצילי רברבי הללו יעו\"ש. ותמוהים דבריו טובא אי מצד לשון הש\"ס אי מצד מ\"ש רבינו בפירוש המשנה דברכות וז\"ל ונובלות הם הפירות ומ\"ש ר' יהודה כל שהוא מין קללה ר\"ל הארבה והפירות שנפלו קודם (הפירות) [בישולם] עכ\"ל, והנה אפי' למ\"ד דאפי' בתמרי דזיקא פליגי מוקי למתני' דאמר כל שהוא מין קללה לפי' הנובלות ובושלי כומרא, כ\"ש למאי דמסיק הש\"ס דכו\"ע לא פליגי בנובלות סתמא דהוי בושלי כומרא פירוש חוץ מפירות הנושרים לדרך הב\"ח וא\"כ שפיר יתיישב כל שהוא מין קללה לפירות הנושרים ובושלי כומרא ואמאי הלך לו לארבה, גם לפחות הו\"ל להזכיר בושלי כומרא ג\"כ בצידם דבזה איירי ת\"ק לכו\"ע ומה גם בחיבורו דהו\"ל לכלול בדין זה שכתב והנובלות שהם פגים והי\"ל לומר ובושלי כומרא ג\"כ.
אך מה שהקשה היד אהרן נר\"ו על הב\"ח ממ\"ש רבינו בפירוש המשנה דדמאי וז\"ל נובלות תמרה פירוש שנשרן הרוח מן הדקל דהיינו תמרי דזיקא וכו' ואי כפי דעתו דנובלות תמרה אליבא דכו\"ע פירות הנושרים פגים מן האילן ותמרי דזיקא נמי בכלל א\"כ רבינו לא הו\"ל למינקט מה שנכלל בנובלות תמרה ולמישבק פירות דהיינו פירות שנפלו פגין מן האילן וכו' אלו תוכן דבריו. לק\"מ דמ\"ש רבינו כן הוא לרמוז ההפרש דמאי שנא דבברכות נקט תנא נובלות סתם ובדמאי נובלות תמרה משום דבדמאי דכולל נמי תמרי דזיקא נקט נובלות תמרה לא כן בברכות דאינו נכלל תמרי דזיקא נקט נובלות סתם, והוא מ\"ש בש\"ס בשלמא וכו' אלא למ\"ד וכו' קשה ולכן לנובלות סתמא שהם פירות שנפלו לא הוצרך להזכירם בדמאי ומ\"מ אף דאין זו קושיא להב\"ח אין מקום לדבריו מאנפי אחריני. עוד כתב היד אהרן נר\"ו להשיב על הב\"ח שכתב על מ\"ש בשו\"ע וכן על הנובלות וכו' כתב כן לפי מה שהבין בתחילת הסימן וכו', וז\"ל ואיני יודע מה השגה היא זאת וכו'. ואפשר דר\"ל שכ\"כ ולא כלל ג\"כ לפירות שנפלו דאזיל לשיטתיה דלעיל וק\"ל.
גם ראיתי להרב שער אפרים שם שלא ישרו בעיניו דברי הב\"ח בזה וז\"ל הנה מה שהשיג על הב\"י במה שהשיג על ר' ירוחם יפה כיון ולא מטעמיה וכו' ואישתמיטתיה מ\"ש הרא\"ש בפירוש המשנה דדמאי וז\"ל בושלי כומרא וכו' וי\"מ שאין מתבשלין באילן אלא תולשין ועושין אותן כומר בארץ ומתבשלין וכו' וזה פירוש ר' ירוחם והרמב\"ם והטור ודלא כפירוש רש\"י וכו' זה תוכן דבריו. הנה מ\"ש לדעת הטור ורבינו ירוחם האמת אתו שכן דייקי דבריהם שכתבו שהן מין וכו' שאין מתבשלין וכו' כלומר דזה הוי מין מיוחד שכך הוא בישולו אחר השרתן מן האילן ולא ככל פירות הנושרין, ברם למה שעירב לרבינו עימם אחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא שכתב בפירוש המשנה ונובלות הם הפירות אשר נפלו מן האילנות פגים קודם שיתבשלו וכו' ומדבריו משמע דבכל הפירות איירי ולא במין אחד והיינו ודאי מ\"ש בש\"ס תמרי דזיקא. גם מ\"ש בחיבורו משמע כן יעו\"ש וא\"כ קשה מ\"ש בדמאי וז\"ל נובלות הם התמרים הנופלים מן הדקל כשהרוח מנשבת וכו' עכ\"ל, ונמצא דפירוש ב' המשניות אחד וקשה כקושיית הש\"ס אמאי שינה התנא הלשון מכאן דתני נובלות והתם נובלות תמרה, גם היאך פירש כאן פירות שנפלו דהיינו תמרי זיקא והא אסיק בש\"ס דכו\"ע לא פליגי בנובלות דהכא דהיינו בושלי כומרא כי פליגי בנובלות תמרה יעו\"ש.
וראיתי להש\"ך ביו\"ד סי' רצ\"ד דס\"ל דמ\"ש רבינו בפירוש המשנה פירות שנפלו היינו בושלי כומרא, ולא זכיתי להבינו וכמ\"ש לקמן בס\"ד. ואפשר להליץ על מרן במה שהשיג על רבינו ירוחם דודאי לא נעלם ממנו פי' הר\"ש אלא דכוונתו להשיג דפי' רש\"י שפיר נאה ומתקבל מהש\"ס לא כן הב' פירושים דהר\"ש דלא אתו כהש\"ס וכמ\"ש לעיל ופי' רש\"י מוכרח ודוחק.
תנן במס' ערלה סוף פ\"א מ\"ח ענקוקלות וכו' והנובלות כולן אסורות עכ\"ל. ופירש רמב\"ם ז\"ל והנובלות מן האילנות מן הפרי קודם שיגמר בישולו אסור בכל ר\"ל בערלה וברבעי ובאשרה ובנזיר עכ\"ל. והטור ביו\"ד סימן רצ\"ד כתב והתמרים שאינן מתבשלין וכו' חייבין בערלה ופטורים ברבעי. וכתב עליו מרן אבל הרמב\"ם פירש דגם הנובלות אסורות ברבעי עכ\"ל. והב\"ח כתב ליישב דלא פליגי הטור עם רבינו יעו\"ש ודבריו תמוהים, ושוב ראיתי להש\"ך שם עמד על דבריו יעו\"ש אלא שגם בדבריו יש מן הקושי אחד במ\"ש דמה שכתב רבינו בפי' המשנה דברכות דנובלות הם פירות שנפלו מן האילן קודם שיתבשלו היינו בושלי כומרא וחוץ שהוא זר מצד הסברא ולא ראינו מי שפירש כן קשיא טובא דא\"כ מאי מקשה תלמודא למ\"ד תמרי זיקא ודאן חייב הפקרא נינהו ולמ\"ד בושלי כומרא ניחא וכו' הא גם למ\"ד בושלי כומרא קשיא ודאן חייב הפקרא נינהו דהא לפי' ר\"מ ז\"ל הוי פירות הנופלים ומה בין תמרי לשאר פירות. גם מ\"ש שלא השגיח הב\"ח לראות פירוש המשנה דערלה ליתא דראה מ\"ש רבינו ז\"ל אלא דס\"ל דפי' דבריו הם תמרי דזיקא כפשט דבריו.
והרא\"ש כתב בהלכות ערלה וז\"ל והנובלות פ' כיצד מברכין מאי נובלות רב אילעא ור' זירא חד אמר תמרי דזיקא וחד אמר בושלי כומרא. ודבריו תמוהים דבנובלות סתם כו\"ע לא פליגי דהוי בושלי כומרא וכדאיתא שם בברכות יעו\"ש. וראיתי להש\"ך סימן רצ\"ד ס\"ק ה' שכתב לתרץ לזה וז\"ל ונהי דהרא\"ש מפרש לה בין בתמרי זיקי בין בבושלי כומרא וצ\"ל לדעתו דהא דקאמר הש\"ס התם בנובלות סתמא כו\"ע לא פליגי דבושלי כומרא הוא וכו' היינו נובלות דכיצד מברכין אבל נובלות סתמא דמתני' אחריתי זיקי נמי משמע וכו'. ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין זה מספיק דא\"כ כשלא הונח להש\"ס לאוקמא פלוגתא דאמוראי במתני' דברכות למה הלך לאוקמי פלוגתייהו במתני' דדמאי כי היכי דתיקשי למ\"ד בושלי כומרא וסלקא בקושיא לוקמא פלוגתייהו במתניתין דערלה ולא קשיא. וא\"ת דגם אי הוה מוקי פלוגתייהו במתני' דערלה הוה קשיא למ\"ד תמרי זיקא להיפך אמאי לא שני תנא בלישניה דהכא דהוי בושלי כומרי קרי להו נובלות והכא דהוי תמרי זיקא קרי להו נובלות ליתא דקושיא זאת למ\"ד תמרי זיקא ג\"כ בערלה איתא לפי' הרא\"ש וכמ\"ש הש\"ך ולמה להש\"ס לאוקמא פלוגתייהו במתני' דדמאי כי היכי דתיקשי גם למ\"ד בושלי כומרא וכן ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו הקשה כן לרבינו ירוחם יעו\"ש סי' ר\"ב הגהת ב\"י.
הדרן לסוגיא דידן דמוקי לפלוגתא דאמוראי במתני' דדמאי דקאמר בש\"ס בשלמא למ\"ד בושלי כומרא היינו דקתני הקלין שבדמאי ספיקא הוא דפטור הא ודאן חייב אלא למ\"ד תמרי זיקא ודאן חייב הפקרא נינהו וכו', הנה מכאן משמע דס\"ל לש\"ס דידן דהני דתני מתני' דפטירי היינו בספקן ולא בודאן דלא כר' יוחנן דאמר בירושלמי דאפילו אומר העם הארץ בפירוש אינן מעושרין דפטירי אלא כריש לקיש דפליג עליה שם, ומן התימה על רבינו הל' מעשר פי\"ג ה\"א דפסק כר' יוחנן יעו\"ש דלא כסתמא דש\"ס דילן דאף בודאן פטירי דודאי מפקר להו. וי\"ל חדא דריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואע\"ג דסתמא דש\"ס דילן כאן נראה דקאי כריש לקיש מ\"מ איכא דוכתא אחריתי בריש אלו עוברין דף מ\"ב דמוכחא כר' יוחנן דתניא התם אמר ר' יהודה ביהודה בראשונה הלוקח חומץ מעם הארץ צריך לעשר שחזקה מן היין ורמי בש\"ס מר' יהודה לר' יהודה ומשני בתירוץ ב' הא בדרווקא הא בדפורצני ופי' רש\"י דברייתא קמייתא דפוטר ר' יהודה היינו משום דפטור ממעשר ומתני' דדמאי דתני חומץ שביהודה נמצא דדמו כולהו לחומץ ונמצא דמתני' אפילו בודאן פוטר ותירוץ בתרא עיקר ועיין להר\"ש במתני' דדמאי ודוק.", + " והחומץ. שם במשנה ודע דהאי חומץ שכתב רבינו הוא מזוג דאילו חומץ חי אינו מברך כלל דהרי פסק רבינו פ\"ב דשביתת עשור ה\"ה וז\"ל וחומץ חי אפילו שתה הרבה פטור שתה מזוג במים חייב. והא בהא תליא אי חייב ביום הכיפורים חייב לברך ואי פטור פטור מלברך וכדאמרינן גבי פלפלי יבישתא דהושוו ברכה ליוה\"כ לעיל דף ל\"ו יעו\"ש, וא\"כ על כרחך רבינו דכתב דמברך איירי במזוג ולא הוצרך לבארו משום דכבר כתב לעיל דעל משקים דאינן ראוים לשתיה אינו מברך כלל וחומץ חי אינו ראוי לשתיה וכמ\"ש בהלכות שביתת עשור דאם שתה ביוה\"כ דפטור וכאן לא נחית אלא לאשמועינן דברכת החומץ הויא שהכל נהיה בדברו והיינו היכא דשייך לברך ברכה דהיינו במזוג וה\"ט דש\"ס בברכות דלא קאמר על הך מתני' דמני בכלל מאי דמברך שהכל נהיה בדברו מתני' מני רבי היא דתניא רבי אומר חומץ משיב את הנפש וכו' וכמ\"ש בפרק יום הכפורים דף פ\"א יעו\"ש, דליכא הוכחה מהך מתני' דמדקאמר מברך שהכל נהיה בדברו דהויא רבי דכאן מתני' לא נחית לאשמועינן אלא דחומץ ברכתו שהכל והיינו היכא דשייך דלרבנן דרבי צריך שיהיה מזוג, ועיין בהרא\"ש שם בפרק כיצד מברכין." + ], + [], + [], + [ + "לקח \n כוס של שכר וכו'. עיין להרשב\"א ז\"ל שהביא גירסא אחרת על שם הגאונים וז\"ל אבל הגאונים ז\"ל גרסי נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא פתח ובריך בדשיכרא וסיים בדחמרא יצא וכו' (אלא) [א\"נ] נקיט דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא (מאי א\"נ) [יצא אלא] פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא מאי וכו' עכ\"ל. ורבינו גריס כגירסת הגאונים ומאי דקשיא ליה להרשב\"א לגירסתו היינו משום דמפרש לה להאי גירסא דפתח היינו בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן דהיינו הברכה בשלמות ושוב מסיים שהכל נהיה בדברו וע\"ז קשיא ליה דזה הוי דבר רחוק ודחוק וכמ\"ש שם יעו\"ש אבל רבינו אינו מפרש לה כן אלא דומיא דפירוש רש\"י דהיינו דהתחיל בא\"י אמ\"ה אדעתא דלסיים בורא פרי הגפן וסיים שהכל נהיה בדברו וכן על זה הדרך בכולהו בבי והשתא הבעיא הויא הכי היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה ופתח בא\"י אמ\"ה אדעתא דלסיים שהכל נהיה בדברו וסיים בורא פרי הגפן אי אזלינן בתר פתחא או בתר סיומא ולא איפשיטא ולקולא וזה הוא שפוסק רבינו בג' חלוקות הללו וכיון דפסק בזו דלא איפשיטא לקולא כ\"ש הנך דפשיטא נינהו בש\"ס ולפי גירסא זאת הראיה שמביא הוא מפתח ואמר יוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא וכמ\"ש הרשב\"א וגם כתב שהם גורסים בדחיית הראיה זו של יוצר אור שאני הכא דהא בריך ולפירוש רבינו הכי פירושו שאני הכא בפתח ואמר יוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא משום דהא בריך פי' דבריך סיום דלבסוף שאינה כתקונה בין הכוונה ובין הברכה לכך לא יצא לא כן בברכה קצרה דליכא חתימה ואיכא כוונה שלימה בפתיחה יש להסתפק. ועיין למרן כ\"מ פ\"א מ\"ש דאין צריך לדבריו דכל שמצינו דצודק דינו עם איזה גירסא הנמצא בראשונה לא בדינן גירסא מלבנו.
וכתב הראב\"ד כל מ\"ש וכו'. וכתב עליו המגדל עוז שדקדק יפה לפסוק שהולכין אחר עיקר הברכה שהיא הזכרת שם ומלכות מדמקשה הש\"ס הניחא וכו' אלא למ\"ד כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה וכו' אלמא מדמקשה הכי בפשיטות מכלל דהכי קי\"ל. ולכאורה דבריו תמוהים דהראב\"ד לא כתב עיקר ברכה שאינה שם ומלכות אלא דלא אזלינן בתר הכוונה בשם ומלכות." + ], + [], + [ + "היו \n לפניו מינין הרבה. הכי איתא התם דף מ\"א היו לפניו וכו' אבל אין שוות וכו', וכתבו התוס' ד\"ה אבל וז\"ל פי' רש\"י וכו' עד מודה לרבים יעו\"ש. ואין להקשות דאמאי לא הכריעו לדבריהם דאמרינן בש\"ס לקמן בשלמא וכו' אלא וכו' במאי פליגי וכו' והא גם לאותו מ\"ד קשיא דמאיזה טעם כו\"ע מודו באין ברכותיהם שוות דמין שבעה קודם אלא ודאי דידע הא דלהקדים וא\"כ מאי קשיא ליה לאותו מ\"ד אלא ודאי כמ\"ש התוס' דלאותו מ\"ד באין ברכותיהם שוות כו\"ע מודו דאיזה שירצה יקדים דמה שצידדו התוס' הוא לפום מסקנא דש\"ס דידעינן האי טעמא דלהקדים ברם לקא ס\"ד דלא ידע האי טעמא דלהקדים אה\"נ דלכו\"ע איזה שירצה יקדים ודוק.
כתבו [התוס'] עוד ומ\"ש בה\"ג וכו' עד המסקנא דלקמן וכו'. לא זכיתי להבין היאך אתי אפי' לאותו מ\"ד דהא אפי' לאותו מ\"ד דפליג ר' יהודה גם באין ברכותיהן שוות היינו טעמא דר\"י דמין שבעה עדיף ולאו משום דבורא פרי העץ קודם ונפק\"מ אי איכא חיטה או שעורה עם פירות העץ לפניו חטה ושעורה קודם שהוא משבעת המינים אף שהיא בורא פרי האדמה וא\"כ גם אי היה לפניו פירות העץ עם פירות האדמה ואינם משבעת המינים איזה שירצה יקדים דלא תלה הקדימה ר\"י אלא במין שבעה וכל דליכא מין שבעה מה שירצה יקדים ואינו תלוי הקדימה בהיות פרי העץ או פרי האדמה ויש ליישב ועיין בהרא\"ש. עוד בש\"ס ר' יהודה אומר מברך על הזית שהזית ממין שבעה וכתב הרשב\"א וז\"ל ומאן דס\"ל אף וכו' פליגי מתרץ לה חסורי מיחסרא וכו' אלא דאכתי קשיא לי וכו' עד מ\"ש כנ\"ל יעו\"ש, לא יכולנו להלום דבריו מה פי' ותנא היכא קאי וחשבתי לפרש דבריו על צד הדחק שט\"ס נפל וצ\"ל אלא דאכתי י\"ל, ור\"ל שהוא בא לתרץ למאי דק\"ל למאי דפירש בסמוך דגם לאותו מ\"ד צ\"ל חסורי מיחסרא וא\"כ המקשה אמאי הקשה לעולא ולא לבר פלוגתיה ויהי כמשיב דהמקשה דקאי בשיטת בר פלוגתיה דעולא לא קשה כ\"כ משום דהם סוברים דבחלוקה דאין ברכותיהן שוות פליגי בתרתי דלרבנן איזה שירצה יקדים וגם אי הקדים ברכת פרי האדמה יצא ידי חובתו מלברך גם על פרי העץ ולר' יהודה יברך על מין שבעה תחילה ואין זה פוטר את זה והשתא לא קשה מהברייתא אלא דלרבנן קשה דהברייתא תני לרבנן מברך על הצנון כנראה שהוא מוכרח ואילו להאי אמורא לרבנן איזה שירצה יקדים ונמצא קשה לו מרבנן לחוד ברם רבי יהודה אתי שפיר עם מאי דתני בברייתא ומשום דלעולם קשה מרבנן ור' יהודה הקשה וכו' וזה טעם למקשה ויעו\"ש בלשונו ותראה דזה הוא כוונתו ואף דצריך להגיה איזה תיבות.
ולענין הלכה כתב הרא\"ש משם בה\"ג דהלכה כר' יהודה וכתב עוד משמו וז\"ל וכ\"כ עוד דבורא פרי העץ קודם לבורא פרי האדמה ולדידיה הא דקאמר אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך ע\"ז וחוזר ומברך ע\"ז לא בא להשמיענו דין הקדימה כלל אלא שאין האחד פוטר את חבירו וכו' עכ\"ל. ונראה דהוצרך לומר הכי ולא לומר דבה\"ג קאי למ\"ד דפליגי אף באין ברכותיהם שוות וכמ\"ש התוס' ז\"ל דניחא ליה לאוקמא בהכי כי היכי דלפסוק כמ\"ד דדוקא בברכותיהן שוות פליגי דעולא קאי כוותיה וכמ\"ש הרשב\"א על שם רב האי דפוסק כן מהאי טעמא וכן פוסק הרא\"ש גופיה כר' יהודה וכעולא יעו\"ש שכן נראה בסוף הלשון.
עוד כתב הרא\"ש וז\"ל ואין להביא ראיה לדבריהם מהא דאמרינן לקמן כל המוקדם וכו' ולכאורה לא נודע לנו מה זו ראיה לרש\"י והרי\"ף מאחר דהם סוברים דאיזה שירצה יקדים והיאך הוי ראיה ואדרבא הבה\"ג גופיה בספרו ראיתי שהרגיש מזה ויישב כמו שיישב הרא\"ש ז\"ל.
עוד יש לומר במ\"ש הרא\"ש בסוף דבריו וז\"ל וחטה וזית שכל אחד ראשון לארץ חטה קודמת וכן וכו'. דבמה הסכים הרא\"ש אי במה שתירץ וז\"ל דאיכא למימר דמיירי שעשאו פת או דייסא וכו'. א\"כ למה הצריך כאן לטעמא דנכתבו בפסוק תחילה תיפוק ליה דברכת המוציא או בורא מיני מזונות חשיב מבורא פרי העץ, ולעיל לק\"מ דשם דאיירי בכולל שהוא בפירוש הש\"ס דכל הקודם מפני שהוא קושטא דמילתא דחטה קודמת לכל ברם לאו מהאי טעמא, ברם הכא קשה ואי ס\"ל כמו שתירץ בשנית וז\"ל וי\"ל כך כל המוקדם בפסוק הזה בדברים שברכותיהן שוות וכו', אם כן כאן שאין ברכותיהן שוות איזה שירצה יקדים ולמה קודם חטה או שעורה. ובקצור פסקי הרא\"ש נראה ז\"ל שרצה להסכים דבריו לתירוץ קמא וז\"ל וחטה קודם לזית ושעורה לדבש והיינו כשעשאן תבשיל וכו'. אבל לשון הרא\"ש קשה כמ\"ש ושם בסוף הלשון יש ט\"ס וצ\"ל אבל כוסס את החטה שמברך בורא פרי האדמה איזה שירצה יקדים שכך היא מסקנת הרא\"ש. והנה לקושיא הב' מצאתי מנוח דמשו\"ה כתב דחטה קודמת לפי שנכתבו בפסוק אף דבלאו הכי קודם דנפק\"מ לברכה אחרונה היכא דאכל חטה בתבשיל שמברך בורא מיני מזונות, ופי' וכוללן בברכה אחרונה ואומר על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ וכו' דקודם בקרא וכמ\"ש הטור סי' רי\"א דגם בזה יש קפידא ברם קשה מה שהקשינו ראשונה.
ושוב אתנח לי דבריו אלו וגם מ\"ש לעיל ואין להביא ראיה וכו', והוא דעד כאן לא כתב הרא\"ש ז\"ל דכשאין ברכותיהן שוות דאיזה שירצה יקדים אלא היכא דחד מינייהו משבעת המינין וחד משאר מינין דכיון דעל כל אחד מברך מה לי ברכה זו או זאת וכמ\"ש הרא\"ש לא כן בשבעת המינין גופייהו דקפיד קרא בקדימתן זו קודם זו והטיל ארץ באמצע כדי לחלקן נמצא דקפיד קרא בקדימתן אז ודאי כל המוקדם בפסוק קודם בין שיהיה ברכתו בורא פרי האדמה בין בורא פרי העץ והרא\"ש סובר דחטה ושעורה דקרא היינו כוסס וכמ\"ש לעיל ואף שכתב לעיל ואף אם יתרצה להעמידה וכו' כנראה דלא ס\"ל הכי, לא כתב כן אלא לדעת בה\"ג דבחיבורו כתב התירוץ הא' דהיינו דקרא איירי בעשאו פת וכו' שכן ראיתי בספרו והוא סיים ואפי' וכו' ברם לדידיה ס\"ל דקרא איירי בכוסס ולא כתב לעיל דכשאין ברכותיהן שוות איזה שירצה יקדים אלא היכא דהוי חד משבעת המינין וחד שלא משבעת המינין ברם היכא דשניהם משבעת המינים כל הקודם בפסוק קודם לברכה בין שיהיה בורא פרי העץ בין בורא פרי האדמה וז\"ש לעיל ויש להביא ראיה לדבריהם דהיינו לרש\"י ורב האי דאילו לבה\"ג. קשה דכיון דס\"ל דבעלמא בורא פרי העץ קודם היאך כאן בשבעת המינים הקדים קרא לחטה ושעורה שהם בורא פרי האדמה כל בתר איפכא, לא כן להרא\"ש דס\"ל דאיזה ברכה שירצה יקדים בין בורא פרי העץ בין בורא פרי האדמה ואין קפידא בעלמא כאן שהקדים קרא לחטה ושעורה קפיד דחטה קודם לגפן ותאנה ואין זה היפך מבעלמא ותירץ מה שתירץ, ונמצא דהיא ראיה לרש\"י ורב האי, ושוב ראיתי להמג\"א ז\"ל דכתב כן ויש תוספת בדברינו. ולפי קדימתנו זאת לק\"מ מה שהקשה הב\"ח סי' רי\"א סק\"ד על מ\"ש הטור כל הקודם בפסוק וכו' ארץ חטה וכו' קודם לברכה אפי' אם המאוחר חביב עליו יותר וכו' והקשה הב\"ח וז\"ל יש להקשות הלא בצנון וזית אם חפץ עתה בצנון לאכלו מברך על הצנון תחילה אע\"פ שהזית הוא חביב עליו ברוב הפעמים וכו' ותירץ וז\"ל וי\"ל דרבינו כאן לא איירי אלא כשברכותיהן שוות כגון תמרי ורמוני וכו' יעו\"ש. ותירוץ זה תמוה דבהדיא כתב הטור על מ\"ש תחילה כל הקודם בפסוק חטה וכו' אפי' המאוחר חביב עליו וכו' וקאי לכל הכתוב גם סיים הלכך זית קודם לשעורה וקאי למ\"ש לעיל אפי' המאוחר חביב והרב גופיה הרגיש בזה ונדחק יעו\"ש. גם מ\"ש בסוף דבריו וז\"ל אבל כשאין ברכותיהן שוות תופס הרא\"ש תירוץ של הר' שמעיה וכו', אחר המחילה רבה ליתא דהרא\"ש גופיה כתב דאין ברכותיהן שוות איזה שירצה יקדים כי אין מעלה בקדימה זאת דעל שניהם הוא מברך ועיקר קושייתו לא קשיא ע\"פ מה שהקדמנו דכששניהם משבעת המינים אף דאין ברכותיהן שוות הקודם בפסוק קודם בברכה בין בורא פרי העץ בין בורא פרי האדמה ולכן כתב הטור אפי' המאוחר חביב לא כן כשאחד הוא מחמשת המינים ואחד הוא משאר מינים ואין ברכותיהן שוות כגון זית וצנון איזה שירצה יקדים.
וע\"פ האמור יש מקום עיון עוד מ\"ש הטור סוף סי' הנזכר וז\"ל אבל לסברת א\"א ז\"ל שהן שוות אפשר דאיירי אף בכוסס את החטה עכ\"ל, וכבר הקדמנו דס\"ל כן בהכרח גמור כדי שיובנו דברי הרא\"ש בב' מקומות וגם הב\"ח הכריח כן מטעמא אחרינא יעו\"ש. וכתב מרן סי' הנזכר על מ\"ש המרדכי וז\"ל והלכך הביאו להם שני מינים והאחד מין שבעה בין ברכותיהן שוות בין אינן שוות מין שבעה קודם לברכה דס\"ל דמאי דאמר עולא אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה היינו דרבנן מודו לר' יהודה דמין שבעה קודם יעו\"ש וכן פי' הב\"ח ג\"כ יעו\"ש סוף ס\"ק ג' ולא ידעתי מי הכריחם לפרש כן ולא שנאמר דפוסק כמ\"ד דאף בשאין ברכותיהם שוות מחלוקת ומשו\"ה פוסק דאף באין ברכותיהם שוות שבעת המינין קודם וכמ\"ש התוס' לדעת בה\"ג יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "הביאו \n לפניו שמן והדס וכו'. וכתב מרן ופסק הרי\"ף כבית הלל וכו' יעו\"ש וכתבו התוס' דמשמע דלא היה בספרו ולא היא ונ\"ל דאע\"פ דישנו בספרו לא רצה לפסוק כרבן גמליאל משום דלאו מכריע הוא אלא נותן טעם לדברי בית שמאי וכו' יעו\"ש. והן הן דבריו אלו דברי הרא\"ש ממש שם בברכות ונראה דט\"ס יש וצ\"ל וכתב הרא\"ש וכו' ולפי דברי הרא\"ש והוא האמת דזה לא הוי מכריע מאי דאמר ר' יוחנן הלכה כדברי המכריע הוא לשון מושאל והאי מכריע הוא מכריע לדינו דהיינו שנתן טעם לדברי ב\"ש ובב\"י סי' רי\"ו כתב מרן וז\"ל ואע\"ג דר' יוחנן פוסק הלכה כר\"ג וכו' דעת הפוסקים לפסוק כבית הלל עכ\"ל ודבריו עניים שם ור\"ל דעת הפוסקים לפסוק כב\"ה מטעמא דכתב בכ\"מ." + ], + [ + "היו \n לפניו בושם וכו'. וכתב מרן על שם הטור וז\"ל יראה לי שאם היו לפניו עצי עצמו ועשבי עצמו ומיני בשמים ובירך מיני בשמים פטר הכל שהכל מיני בשמים וכו' אבל רב עמרם כתב היו לפניו שלשה מינים מברך על כל אחד בפני בשמים עכ\"ל. וכתב מרן בב\"י כלומר שלכתחילה יברך מיני בשמים ויפטרו השאר אבל ר\"ע כתב דלכתחילה יברך על כל אחד ואם בדיעבד בירך על מיני בשמים וכיון לפטור את השאר יצא. והב\"ח ז\"ל חלק עליו וכתב דדעת הטור הוא דלכתחילה מיהא צריך לברך על כל המינין אלא דאי ברך על מיני בשמים יצא וכן דעת הרמב\"ם אלא דדעת ר\"ע אפילו בדיעבד אם כיון לא יצא אלא צריך על כולן כאחד בפני עצמן. ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין זה עולה על הדעת דאי כיון לפטור לכולן היכא דבירך מיני בשמים דלא יצא, דלמה לא יצא ויברך שנית ברכה לבטלה אשר מזה הוכרח מרן לפרש כמו שפירש והוא פשוט.
עוד כתב בכ\"מ וכן בב\"י שם וז\"ל והשתא י\"ל דרבינו ורב עמרם לא פליגי דלא נקט בדוקא עץ ועשב דה\"ה אם היה ביניהם דבר שאינו לא עץ ולא עשב דלכתחילה אין אחד פוטר את חברו עכ\"ל. ולענ\"ד אין צריך לומר דלאו דוקא מ\"ש רבינו אלא בדוקא ויושוו רבינו עם ר\"ע והכי פירושו היו לפניו עץ ועשב אין אחד פוטר את חברו אפילו בדיעבד אלא צריך לברך על כל אחד לעצמו הא אם יש לפניו גם מיני בשמים ובירך עליו וכיון לפטור את השאר בדיעבד יצא והיינו כרב עמרם." + ], + [], + [ + "הורד \n ומי הורד וכו' בורא עצי בשמים. וכתב מרן ע\"ש הראב\"ד דעל מי הורד מברך בורא מיני בשמים נראה דעל הורד עצמו ס\"ל כרבינו דמברך בורא עצי בשמים ברם הרשב\"א בשיטת ברכות דף מ\"ד הביא על שם הראב\"ד דמברך הנותן ריח טוב בפירות וכן הסכים הוא והוסיף מכחו דגם על מי הורד מברך הנותן ריח טוב בפירות וכ\"כ הרשב\"א בתשובה על שם הראב\"ד והסכים עמו הביאה מרן הל' ברכות סי' רט\"ז והיא בסי' שצ\"ז וכן דעת גאון הביאו הטור סי' הנזכר, נמצא דעת הרשב\"א כהראב\"ד דהורד חשוב פרי ונראה שזה שכתבו הראב\"ד והרשב\"א היא משנה ראשונה ברם למשנה אחרונה ס\"ל דיברכו בורא עצי בשמים שכתוב בתשובה הביאה מרן בבדק הבית ביו\"ד סי' רצ\"ד וכן החבי\"ב שם על שנשאל על הורדים משום איסור ערלה והשיב שזה נשאל ממנו והשיב שערלה נוהגת בהם אלא שהראב\"ד מתיר ובשם שיטת למסכת נידה הביא על שם הראב\"ד דערלה נוהג בהם אלא שכתב דלא ראה מי שנוהג בהם ערלה ושמא משום דהזרע הוא הפרי והעלין הוו שומא לפרי ואע\"ג דמספקא לן אי שקלת להו כשהן סמדר אי לקי פירא או לא, לא החמירו. וכן בתשובה אחרת הביאה החבי\"ב שם בתשובה שהשיב דערלה נוהג בו ושוב כתב מאשר חסתי להתירו כי הוא צריך לבריות וחקרתי ומצאתי להראב\"ד שנסתפק ואמר שהזרע הוא הפרי והעלין כמי שאינן וכו' הנה שהרב הגדול שיודע לטהר את השרץ מן התורה וכו' לו שומעין שהוא רב מובהק וכו', כן אמרתי לכאורה ברם אחרי קצת התבוננות הכל הוא משנה אחת והוא דלעולם ס\"ל דהוא פרי וחייב בערלה אלא דהוורדים הנאכלין הן העלין דוקא שהן הפרחים ולזה כתב דאף דמספיקא אי שקלת להו כשהן סמדר אי לקי פירא לא החמירו ופטירי מערלה אבל לגבי ברכת הריח דמריח בכולה כמות שהיא והריח בא משניהם דגם בפרי עצמו אית ביה ריחא וכן במימיהן שמברך בברכה אחת [גם על] המים יוצאים [ידי חובה], ודאי דמברכין הנותן ריח טוב בפירות. ולפי\"ז נפקא מינה דאי מריח בעלין לחודייהו אינו מברך הנותן ריח טוב בפירות אלא בורא עצי בשמים ואי מברך בגוף הפרי מברך הנותן ריח טוב בפירות וכן במימיהן לפי הענין ובאכילת העלין המרוקחות מברך בורא פרי האדמה כמ\"ש הטור סי' ר\"ד דמברך בורא פרי האדמה כיון שאינן עיקר הפרי כמ\"ש סי' רט\"ז על שם הרא\"ש, וטעם דבריו כתב מרן שם יעו\"ש, וה\"ה לדעת הרשב\"א והראב\"ד דס\"ל דלאו פרי נינהו. ועוד נ\"ל טעם שיברכו לדעתם בורא פרי האדמה יען מידי ספיקא לא נפקא אי חייבין בערלה דאינהו גופייהו חשיבי פרי הא מיהא לברך בורא פרי האדמה.
ומן הכתוב אין מובן אחר נשיקת ידיו ורגליו למ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל בכנסת הגדולה סי' ר\"ד על דברי הטור שכתב דעל הורדים מברך בורא פרי האדמה דלא כתב כן אלא על ורדים שגזעם מחליף אבל על הרו\"זה מברך עליהם בורא פרי העץ מדנוהג בהם דין ערלה כמ\"ש הרשב\"א וכו' יעו\"ש, דעד כאן לא כתב הרשב\"א דנוהג דין ערלה אלא בגרעין אבל לא בעלין דהוא התירו על שם הראב\"ד דאינן פרי וכמ\"ש משמו ודוק. ברם מה שראיתי במכתב לחכם בני הי\"ו שהקשה לדברי החבי\"ב אלו וז\"ל ודבריו תמוהים דאיך הכריח לדברי הטור מדעת הרשב\"א הא עד כאן לא כתב הרשב\"א אלא משום דס\"ל שהוא פרי כמ\"ש גבי ריח שמברך הנותן ריח טוב בפירות א\"כ מינה שמברך באכילתו בורא פרי העץ אבל הטור דס\"ל שמברך בריח בורא עצי בשמים כאביו הרא\"ש כמ\"ש בסי' רט\"ז מברך בורא פרי האדמה אלו דבריו, לק\"מ דלא כתב החבי\"ב דהרשב\"א כתב דיברך בורא פרי העץ ומינה למד לדעת הטור כדי שנקשה לו דאין ללמוד מדעת הרשב\"א לדעת הטור, אלא דהרשב\"א כתב דחייב בערלה ומדחייב בערלה ודאי פרי עץ דודאי הטור לא יחלוק בזה דחייב בערלה אך קשה עליו כמו שהקשה דעד כאן לא כתב הרשב\"א אלא בגרעין ולא בעלין, וכן קשה עוד עליו מה שהקשה חכם בני הי\"ו וז\"ל ועוד תימה מאד דהטור כתב שאינן עיקר הפרי כדבעינן למכתב קמן והוא מ\"ש סי' רט\"ז על שם אביו יעו\"ש וצ\"ע. ומתוך תשובות הרשב\"א אלו שהזכרנו תברא למ\"ש הרדב\"ז בחדשות סי' מ\"ד דאין בוורדים אלו דין ערלה כיון שאינו מאכל בריאים ואין אוכלין אותו למזון וכו' דהא כמה חתרו הרשב\"א והראב\"ד למצוא היתר מערלה עד שאמרו בדוחק דהעלין לאו פרי נינהו וכן הקשה לו חכם בני הי\"ו במכתב.
ונמצא לפי דברינו דגם הרשב\"א והראב\"ד מודו דיברכו באכילתן בורא פרי האדמה וכדעת הרא\"ש לדעת הטור והכלבו לי\"א בתרא ומרן בשו\"ע סי' ר\"ד כיון דהעלין לאו פרי נינהו אלא הזרע שלו הוי הפרי וכן הריטב\"א בחי' סוכה פ' לולב הגזול דף ל\"ה החליט המאמר דהוורדים הללו העלין לאו פרי נינהו אלא הזרע שלו יע\"ש שכ\"כ בפשיטות ונמצא לכו\"ע ברכת אכילת הוורדים בורא פרי האדמה ואין מכאן סתירה למה שהסכמתי בס' אגורה באהלך רי\"ז על הפ'לור מנאראנג'אש שמרקחין בדבש שיברכו באכילתן שהכל נהיה בדברו כיון דלאו פרי הוי דלפי הכתוב יברכו בורא פרי האדמה דומיא דוורדים דלאו פרי נינהו וברכתו היא בורא פרי האדמה דשאני הוורדים דנהי דלאו פרי נינהו מ\"מ כיון דהפרי אינו נאכל והעלין נאכלין חשיב כפרי האדמה וכמ\"ש מרן וגם כמ\"ש בעניותי דאיכא ספיקא אי הוי גם זה פרי דאפשר בהיותו סמדר אי יסירו העלין לקי הפרי ונמצא חשיב פרי לזה נחתינן דרגא וחשבינן ליה פרי האדמה משא\"כ בפ'לור מנאראנג'אש שהוא ידוע שהפרי הוא בתוכו והפ'לור אינו פרי והפרי שבתוכו נאכל אז ודאי לא חשבינן העלין שבחוץ פרי כלל לא של עץ ולא שלא אדמה ולכן ברכתו שהכל." + ], + [], + [], + [ + "היה \n מהלך חוץ לכרך וכו'. הכי איתא פ' אלו דברים דף נ\"ג יעו\"ש. ובמחצה על מחצה נראה דמברך דנעשה דיוקא דרישא כדינא דסיפא ועיין במ\"ש פרק כ\"ט מהלכות שבת." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ארבעה \n צריכין להודות וכו'. רבינו לא נקט לא כסדר הש\"ס ולא כסדר הכתוב אלא נקט הסימן וכל החיים יודוך סלה ר\"ת חולה יסורין ים מדבר.", + " וצריכים\n להודות בפני עשרה ושנים מהם חכמים וכו'. וכתב מרן ואע\"ג דאסיקנא בקשיא פסקו כמר זוטרא דמילתא דרבנן היא ולקולא. וכתבו התוס' ואימא ביה עשרה ותרי רבנן ועבדינן לחומרא ואפילו ליכא תרי רבנן וכו' ודבריהם תמוהים ועיין בזהב שיבה דף ל' ול\"א מ\"ש ביישוב דבריהם, גם הרב בשיירי [כנה\"ג] סי' רי\"ט יעו\"ש. והטור כתב סי' רי\"ט כתב רב אלפס צריך לאודויי בפני עשרה וכ\"כ הרמב\"ם אבל התוס' כתבו וכו'. והקשה הרב בשיירי כנסת הגדולה הגהת הטור דלמה לא הזכיר לאביו הרא\"ש, ובהגהת ב\"י אות ב' תירץ לזה ע\"פ מ\"ש הרב בזהב שיבה דלחומרא דכתב הרא\"ש קאי לעיל וכיון דדברי הרא\"ש הם מסופקים לא הזכירם וכו'. ודבריו תמוהים דבין שנפרש לחומרא מעלה או מטה לעולם לדברי הרא\"ש הדין הוא דבעי י\"ב ותרי מינייהו רבנן.
עוד כתב מרן שם ע\"ש הרשב\"א וז\"ל ואע\"ג דבעיא היא בירושלמי מהו לברך אניסא דרביה ולא פשטוה איכא למיפשטא מהא דרב חנא וכו' לפי שהיה רבם וכו'. וקשיא לי דמי זאת אמר שהיה רבם לעולם לא היה רבם ומאי דפשיט הרשב\"א היינו במכל שכן ומשום דמצא הבעיא ברביה בירושלמי נקטיה הוא בהכי ואה\"נ בדכוותא שהוא אוהבו. עוד שם לקמן וז\"ל כתב הר\"ד אבודרהם וכו' וז\"ל אורחות חיים ההולך תחת קיר נטוי וכו' יברך הגומל אחר שעבר ויש אומרים כיון דדבר קצר וכו' כצ\"ל וק\"ל." + ], + [ + "הרואה \n וכו' לעבדך. וכתב מרן שכתב הטור וז\"ל וכתב הרמב\"ם ואומרם בשתיהם וכו' עד סוף הענין. ואין דבריו מכוונים דהא לדברי הכל צ\"ל כשם שעקרת וכו' ולא הוי דברי יחיד אלא מ\"ש לבסוף ותשב לב עובדיהם וכו'. וכתב עליו הב\"ח סי' רכ\"ד הדבר פשוט דעל סוף דברי הרמב\"ם קאי ושארי ליה מאריה וכו'. ועליה דידיה צריך להתפלל, דדברי מרן מכוונים דלשון הטוב והישר הוא כמ\"ש בב\"י יעו\"ש ולא להתחיל מלשון רבינו ואה\"נ דהוא ידע כונת הטור אלא שצידד בב\"י למצוא מנוח לכוון הלשון כמ\"ש." + ] + ], + [ + [ + "כל \n הברכות וכו'. ורואה קברי ישראל מאלו שהן דרך שבח והודאה וכו'. ועיין במ\"ש מרן, וכן יש עוד ברכת הלבנה שכתב רבינו עצמו בפרקין דלעיל והן דרך שבח והודאה." + ], + [], + [], + [], + [ + "העושה \n וכו'. עיין להרב בעל ש\"ך ביו\"ד סי' י\"ט ולהפר\"ח שם מה שפלפלו בזה והסכים [הפר\"ח] עם האור זרוע דיכול לברך אח\"כ ובהל' פסח סי' תל\"ב הסכים להיפך וכדעת רבינו יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "כל \n מצוה וכו' וכן כל מצוה שהיא קנין וכו'. וכתב מרן תוספתא דברכות ע\"כ. ואתמהא דאיך ציין תוספתא דרבינו מטעם קנין נגע בה כמו קנה כלים חדשים והתוספתא מטעם מצוה וכך הם דברי מהר\"י אבוהב שהביא מרן באו\"ח סי' כ\"ב דהתוספתא היא מטעם מצוה יעו\"ש וכן בספרו הקצר יעו\"ש דמורה כדברינו.", + " וכן\n מצוה שאינה תדירה וכו'. עיין להשיירי כנסת הגדולה סי' כ\"ב שהקשה על תירוץ מהר\"י אבוהב דמילה ופדיון הבן דכיון דלא קביע להו זמן לא יברך שהחיינו ואילו ר\"י בעל הטורים ביו\"ד סי' רס\"ה כתב מחלוקת בברכת שהחיינו ובסי' ש\"ה כתב על פדיון הבן דיברך שהחיינו מטעם דאינה תדירה וחשיבא כמזמן לזמן ונדחק באומרו דמילה הוי לשמונה ימים ופדיון הבן לשלושים ואחד יעו\"ש, ולפי דברי רבינו הכא דמברך שהחיינו מטעם דאינה תדירה וחשיבא כמזמן לזמן אין מובן לקושייתו וא\"צ לדוחקו דמאן דס\"ל דאינו מברך שהחיינו אלא במצוה שהיא מזמן לזמן מברך גם אפדיון הבן והמילה כיון דלא תדירה חשיבא כאתי מזמן לזמן." + ], + [ + "אחד \n העושה מצוה לעצמו וכו'. מהך דכתב רבינו הכא אין מקום למ\"ש המג\"א סי' תל\"ב סק\"ו על מ\"ש מרן ואם בעל הבית אינו יכול לטרוח וכו' על סמך הברכה וכו', וז\"ל משמע דאם בעה\"ב אינו בודק רק מצוה לאחר לבדוק אותו האחר מברך וצ\"ע דהיאך יברך הא אין המצוה מוטלת עליו וצ\"ל דמ\"מ מצוה קא עביד דומיא דמילה דהמצוה על אבי הבן והמל מברך, וחוץ דמה שהביא ממילה אינה ראיה דשאני מילה דחייבין בי\"ד וכל ישראל למולו אם לא מלו אביו וכמ\"ש רבינו ריש הל' מילה משא\"כ בשאר מצוות עוד זאת וכי לא מצא כי אם מצות מילה שמברך השליח הא כל המצוות דשייכי ע\"י שליח השליח שעושה המצוה מברך וכמ\"ש רבינו הכא והיינו טעמא דכל ישראל הן ערבין זה לזה.", + " אבל\n אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו. נסתפק השיירי כנסת הגדולה סי' תקפ\"ה הגהת ב\"י אות ג' אי דוקא העושה לאחרים אינו מברך אבל מברך היוצא ידי חובתו או דילמא אף היוצא אינו מברך. ולענ\"ד נראה להכריח דהיוצא ידי חובתו מברך מדקדוק לשון רבינו שכתב אבל אינו מברך שהחיינו אלא העושה לעצמו ומדכתב אבל מורה דקאי לתחילת דבריו ור\"ל הוא אינו מברך אבל היוצא ידי חובתו מברך ולא כאפשר לפרש השני שכתב, דלא יבוא לשון אבל וכמ\"ש הרא\"ם סדר תצא על דברי רש\"י שכתב אבל אם נשאה וכו' דמכח תיבת אבל לא פי' דברי רש\"י בדרך מרווח והגון יותר ודברי טעם הם למדקדק היטב. ועיין למרן ב\"י או\"ח סי' תקפ\"ה מה שדקדק מדברי רבינו אלו משם מצאתי כתוב וסיים נראה שכן דעת התרומת הדשן דבסמוך וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים וכבר קדמוני החבי\"ב והפר\"ח במים חיים ואי לא דמסתפינא הו\"א דמ\"ש שכן דעת התרה\"ד לאו לשווינהו לגמרי קאמר כי אם למקצת דהיינו לברכת שהחיינו דלתרה\"ד במכל שכן אתי ברם לברכת המצוה עצמה לאו שוים נינהו ומדוקדק בדברי מרן שכתב ונראה דזה כדעת תרה\"ד ומאי ונראה שייך כאן והו\"ל לומר וכן דעת תרה\"ד, ועוד מאי כדעת בכ\"ף הדמיון והו\"ל למימר וכן דעת תרה\"ד, ועוד דא\"כ הו\"ל להסמיך דעת רבינו עם תרה\"ד ולא להרחיקם עד הכא, אשר מכל הני הכרחי נראה לפרש כן דברי מרן על צד הדחק או אפשר דמ\"ש וכן נראה דעת תרה\"ד הוא ממש להשוות דעת רבינו עם ההיא דתרה\"ד שכתב דשורת הדין הוא דלא יברך אלא השומע ומ\"ש רבינו דיברך המשמיע היינו לפי מה שאנו נוהגים וז\"ש מרן בסוף דבריו ואין נוהגים כן כלומר משו\"ה כתב הרמב\"ם ז\"ל דיברך העושה מעשה וכתב כן לדעת רבינו ממה שראה מ\"ש לענין שהחיינו דהוי מודה במקצת להרב תרה\"ד ולולי הביא מרן דברי המצאתי כתוב היינו יכולים להשוות דברי רבינו עם תרה\"ד בחילוק שחילק הוא בסוף דבריו לענין אחר מדבר שיש בו מעשה לדבר שאין בו מעשה וכן יש לחלק בענין זה דמ\"ש רבינו דיברך העושה מעשה היינו במצות שיש בהן מעשה לא כן במצות דאין בהן מעשה דיברך השומע, והיינו טעמא דבאותם שיש בם מעשה היוצא ידי חובתו יוצא מכח שאחד עושה המעשה והוי כשלוחו ולכן מברך העושה לא כן מצוה דקול דשומע דהוי המצוה לשמוע נמצא דהשומע עושה המצוה ולכן יברך והוי היפך הכנה\"ג בפירושו לדברי מרן.
עוד כתב מרן שם בב\"י וז\"ל ואפשר דהרמב\"ם לא איירי אלא במצוה שיש בה מעשה וכו'. פירוש דבריו דאתי לומר דסברת רבינו הוי היפך מ\"ש המצאתי כתוב דאילו להמצאתי כתוב המקדש לאחרים לא יברך שהחיינו ולדידיה מחלק דעד כאן לא כתב הרמב\"ם אלא מצוה שיש בה מעשה וכו' וא\"כ במקדש יודה הרמב\"ם דמברך המקדש שהחיינו דהוי מצוה דלית בה מעשה והוי ממש מ\"ש בכ\"מ כאן על דברי הרמ\"ך שהקשה על רבינו ממה שאנו נוהגים לקדש לאחריני ולברך שהחיינו ושכן ראוי לעשות, וכתב עליו מרן וז\"ל ומ\"ש וכן ראוי לעשות דבר פשוט הוא וגם רבינו יסבור כן. ופירוש דבריו הוא דכן דעת רבינו בקידוש לפי שהיא מצוה דלית בה מעשה אלא דיבור לא כן במצוה דמעשה והוי ממש מ\"ש בב\"י. ושוב ראיתי להכנה\"ג מהדורא בתרא בנימוקיו על רבינו פי' דבריו שבכ\"מ כן אך תמה עליו דלמה לא הקשה על המצאתי כתוב כמו שהקשה על הרמ\"ך ז\"ל ולא ידעתי איך, אחר שפירוש דבריו שבכ\"מ ע\"פ דבריו שבב\"י הקשה כן והכל אחד, ונמצא הקושיא (להרמ\"ך) [להמ\"כ] כמו שהקשה בכ\"מ וכמ\"ש בתחילת דברי." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "נטל \n את הלולב וכו'. וכתב הראב\"ד הנה לדבריו וכו'. ולכאורה דבריו תמוהים דאה\"נ דקושטא דמילתא הכי הוא דיש לחלק ביניהם וכן רבינו לעיל הל' ה' כתב להתעטף בציצית אחר שנתעטף וא\"כ מאי משיג עליו וכן הרב מגדל עוז תמה כן על דברי הראב\"ד, ומרן כתב על דברי הראב\"ד וז\"ל דעת הראב\"ד וכו' ודעת רבינו דלא שנא ואין בזה הכרע ומגדל עוז הפליג דעת הראב\"ד לדברים אחרים עכ\"ל. ודבריו תמוהים דאיך כתב דהמגדל עוז הפליג דעת הראב\"ד לדברים אחרים הא בין להמג\"ע בין למרן פירוש דברי הראב\"ד הוא שרוצה לחלק בין תפילין וציצית לנטילת לולב אלא דלדעת המ\"ע גם רבינו הכי ס\"ל ולמרן אין הכרע כמ\"ש מפשט לשון מרן וצ\"ע.
גם במ\"ש ודעת רבינו דלא שנא ואין בזה הכרע, דבריו תמוהים דאיך ס\"ל דאין כן דעת רבינו לחלק כמ\"ש הראב\"ד והרי לעיל הל' ה' כתב בפירוש להתעטף וכו' אף לאחר שנתעטף, ואם דלא מבחין רבינו בלשון בין על ללמ\"ד דקאי אעיקרא אי יברך או לא וכמ\"ש מרן לדעת רבינו הל' י' גבי אקב\"ו לעשות וכו', חוץ דיש לחלק בניהם ועוד דא\"כ הו\"ל לומר כן בהך דינא דעיטוף דקדים. ולענ\"ד נראה בכוונת מרן דהוא ס\"ל לדעת הראב\"ד לדעת רבינו דמ\"ש להתעטף לאו בדוקא אתמר ולא נחית רבינו אלא אי יברך או לא ומוכרח הוא דאל\"כ מאי משיג עליה הראב\"ד ואהא אתי מרן לומר דאין בזה הכרח אלא לשון רבינו שם בלהתעטף בדוקא ורבינו והראב\"ד לענין דינא שוין ושיעור הלשון כך הוא דעת הראב\"ד וכו' ודעת רבינו כלומר לדעת הראב\"ד וכו' ואין בזה הכרע וכו' ודוק. ואי לא דמסתפינא הו\"א בכוונת הראב\"ד דלאו להשיג על רבינו אתא אלא לפרש, והכי פירושו הנה לדבריו וכו' ר\"ל לכאורה כך נראה ואינו כן דלא דמי הא להא ויש לחלק." + ], + [ + "כל \n דבר שיסתפק וכו'. וכתב מרן קשה שהרי כתב רבינו פ\"ב מהל' ק\"ש ספק קרא וכו' והרי מספק חוזר וקורא וי\"ל וכו' ומה שיש לדקדק עוד בזה וכו'. פי' דעדיין קשה לפי חילוק זה ממילת אנדרוגינוס, וכן שאלו להרשב\"א ממילת וכו' יתבאר שם ואהא השיב הרשב\"א הביאו (הטור) [הכ\"מ] הלכות ק\"ש, כלומר ומוכרח תירוץ הרשב\"א כדי ליישב מכל המקומות ועיין מ\"ש בחידושי על הטור הל ק\"ש על דברי הרשב\"א. ועיין להרב המגיד פ\"ג מהל' חנוכה הל' ה' מ\"ש לדעת רבינו ליישב מה שהשיג עליו הר\"א ז\"ל דהשיג דהלכה כרבא דאמר דאין הטעם לדמאי אלא מפני שרוב עמי הארץ מעשרין וקשיא טובא דבהלכות מילה השיגו וז\"ל אם אנדרוגינוס ספק מברך עליו ועל ספק דאורייתא מברכין וכו' מכלל דעל ספק דרבנן אין מברכין ולפי טעמו גם בספק דרבנן מברכין אלא דמאי שאני מפני שרוב עמי הארץ מעשרין. ולכאורה אמרתי דמ\"ש במילה הוא אפי' אליביה דרבינו דעל ספיקא דוקא בעי ברוכי כמו ק\"ש קשה דיברך באנדרוגינוס שהוא ספק תורה, ולדידיה הלכתא כרבא כמ\"ש בהל' חנוכה. ברם בלא\"ה צריך להתבונן בדברי הראב\"ד במילה מרישיה לסיפיה ודוק.
והלח\"מ שם בהל' חנוכה האריך בפרטים אלו וראשונה הקשה על הרב המגיד שכתב שם דלא פליגי וכו' וז\"ל וא\"כ לא צריכנא ביו\"ט טעמא דלא לזלזלו ביה שהרי ביו\"ט עיקר תקנתו על הספק וכו', ועוד קשה וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד דברי הרה\"מ ברורין ור\"ל דלא פליגי לענין דינא דלא נפקא לן מידי דלא מצינו נדון בזה כי היכי דניפוק מינה לענין דינא והם לא באו אלא ליתן טעם בדמאי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכיון דלא נפק\"מ לענין דינא לא חשש רבינו לתפוש טעמא דרבא אלו פי' דבריו בקיצור.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ונ\"ל לתרץ וכו' אינו ר\"ל שיש לו ג\"כ ספק בברכות וכו'. יפה הקשה החכם השלם יעקב איש תם דלפי פי' זה קשיא על רבינו דידיה אדידיה דמדיוקא דרישא נפקא כמ\"ש הלח\"מ דאי ברור לו שקרא ק\"ש אע\"פ שקראה בלא ברכה לא יחזור ויקראנה בברכותיה ואילו מדיוקא דסיפא משמע בהיפך דוקא אי נסתפק אי בירך או לא בירך לא יחזור הא ברור שלא בירך חוזר וקשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. ועוד קשיא ליה דעדיין מה תיקן בזה דגם עכשיו קשיא מאי שנא דכשברור לו שלא אמרן הברכות וספק קרא ק\"ש קורא בברכות וגבי מילה הוא ספק אי חייב במילה ודאי שלא בירך והוי דומה בדומ' ואם נפשך לחלק כמו שחילק הכנה\"ג בהל' ק\"ש סי' ס\"ו יעו\"ש ולזה כיון הלח\"מ, א\"כ א\"צ לפרש פי' חדש בדברי רבינו אלא להניח הפי' כפשטיה וכעת צריך להתיישב.
עוד כתב וז\"ל והר' יונה כתב פרק מי שמתו וכו' עד והרי הוא דומה לכוי וכו' עכ\"ל. ונראה לענ\"ד לחלק דשאני כוי ממעשר דמאי דכוי כל אדם מסתפק בו והוי ספק דאורייתא לא כן דמאי דאי לאו רבנן מהימנינן לעם הארץ דעד אחד נאמן באיסורין וכן מדאורייתא אזלינן בתר רובא ורוב עמי הארץ מעשרין אלא דרבנן לא הימנוהו ונמצא ספק זה מדבריהם וק\"ל." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..cb6ee897acbcaaf1c7f3162e8130693852cc5a9a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,387 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Blessings", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Blessings", + "text": [ + [ + [], + [ + "ומדברי \n סופרים וכו'. כתב מרן ריש פרק כיצד מברכין אמרו דילפינן לה מק\"ו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ\"ש. ויש לדקדק דלפי מסקנא דש\"ס שם מוכח דלאו מק\"ו נפקא אלא מסברא בין לברכה דשאר מינים לאחריו בין לפניו וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו יעו\"ש כדמוכח מפשטא דש\"ס וא\"כ אמאי הביא מרן ז\"ל סלקא דעתיה דש\"ס. ובעיקר סוגיין אין דעתי דעת הדיוט סובל איך מסברא נפקא לברך לפניו ולאחריו ועת לקצר.", + " ומטעמת וכו' עד רביעית. וכתב מרן וז\"ל וכתב הרא\"ש וכן נראה שהוא דעת רבינו וכו'. והדברים מתמיהים כאשר יראה העיני בשר לו.
ולענ\"ד יראה ליישב דרצונו לומר דדעת רבינו כדעת הרא\"ש דכל שאינו בולע אפילו יותר מרביעית אינו מברך והוא ממה שיש להקשות דגבי תענית כתב טועם ופולט וכאן סתם דבריו נראה דאפילו בולע אינה צריכה ברכה והיינו דוקא פחות מרביעית ברם בכדי רביעית מברך והיינו טעמא כמ\"ש אח\"כ דבפחות מרביעית לא מכוין לאכילה ואנן כוונת אכילה בעינן וברביעית אף דלטעימה קא מכוין מ\"מ הא קא אכיל וכיון דאכילה מיקרי כמכוין דמי ומברך והשתא שפיר יוצא האי דינא דהרא\"ש לדעת רבינו מכ\"ש דומה פחות מרביעית אף דבולע כיון דלא מכוין לאכילה אינו מברך כ\"ש בטפי מרביעית דלא בלע כלל דלא מכוין לאכילה דאינו מברך וכן ברביעית דדוקא משום דאכילה חשובה היא אף דלא מכוין לאכילה מברך דמקריא כמכוין לאכול ברם כשאינו בולע אפילו יותר מרביעית אינו מברך דהא לטעימה קמכוין ובליעה ליכא כי היכי דנימא דיחשב כמכוין לאכול וא\"כ מפורש יוצא לדעת רבינו כדעת הרא\"ש דאפילו ביותר מרביעית כשפולטו אינו מברך.
בכ\"מ ואפשר לתת סמך וכו' שיהא לו כוונת אכילה וכו' עכ\"ל. הקשה הרב בס' בית ועד בנימוקיו על רבינו מההיא דאיתא בברכות דף ל\"ו אבל נותן שמן הרבה וכו' ובולע פשיטא מהו דתימא כיון דלרפואה קמכוין לא לברך עליה כלל קמ\"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי, הרי דאף דלא מכוין לאכילה מברך עליה ואיך כתב מרן ולברך בעינן דיכוין לאכילה והוא נתעצם בקושיא זאת יעו\"ש. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין כאן קושיא דעד כאן לא כתב מרן כן דבעי כוונת אכילה אלא בפחות מרביעית ברם ברביעית אפי' במכוין לטעום או לרפואה מברך עליה דכיון דהוי רביעית חשיב כמכוין וכאן בברייתא איירי ברביעית או ביותר וכדקתני בפירוש אבל נותן שמן הרבה וכו' ברם אי הוי פחות מרביעית לא מברך וזה פשוט." + ], + [], + [], + [ + "ונוסח \n כל הברכות וכו'. וכתב מרן הכ\"מ ראה פת נאה וכו' ועוד י\"ל דפלוגתייהו וכו' עד מי גרע וכו' עכ\"ל. ודברי מרן תמוהים מסוגיית הש\"ס דמוכח בבירור דפי' דהך ברייתא הוי כפירוש קמא דמרן דפלוגתייהו אי מועיל שינוי או לא דה\"ק הש\"ס התם על פלוגתא דרב הונא ור' יוחנן דחד אמר דעל הכל אם אמר שהכל יצא חוץ מן הפת והיין וחד אמר אפילו פת ויין נימא כתנאי ראה פת ואמר וכו' ברוך המקום שבראה יצא דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר כל המשנה וכו' לא יצא ידי חובתו נימא רב הונא כר' יוסי ור' יוחנן כר' מאיר וכו', הרי בפירוש דקי\"ל לש\"ס דבשינוי ברכות פליגי דאי לא פליגי בהכי אלא בהזכרת שם ומלכות היאך אתי הני אמוראי כהני תנאי ואדרבא רבי יוחנן אתי ככו\"ע ור\"ה דלא כמאן. עוד זאת קשה טובא דאם כן דפלוגתייהו בהזכרת שם ומלכות גבי פלוגתייהו דרב ודר' יוחנן אי צריך שם ומלכות או לא אמאי לא קאמר הש\"ס לימא כתנאי דר' יוחנן כר' יוסי ורב כר' מאיר.
ולענ\"ד נראה לתרץ מילתא דשוייא לתרוייהו והוא זה דאה\"נ דפירושא דברייתא הוי הכי דפליגי בהזכרת שם ומלכות וא\"כ קשיא טובא דרב הונא דלא כמאן אלא דלא ניחא לה לש\"ס למותביה בהכי דיכול לומר ר\"ה דפלוגתייהו לאו בהכי אלא אי מועיל שינוי בברכה או לא א\"כ אנא דאמרי כר' יוסי אמטו להכי אומר הש\"ס לימא כתנאי כלומר אפילו נאמר דבהא פליגי נמצא דפליגי בפלוגתא דהני תנאי ולזה משני אמר לך רב הונא וכו' ור\"י אמר לך וכו' ואה\"נ דלרבי יוחנן א\"צ לכל זה כי יפרש פלוגתא דברייתא בקושטא דמלתא דפליגי בשם ומלכות ואיהו דאמר ככו\"ע והיינו טעמא ג\"כ גבי פלוגתא דלקמן דרב ור' יוחנן דלא קאמר לימא כתנאי די\"ל דלא פליגי בהכי אלא אי מועיל שינוי או לא דמהאי טעמא לא מותיב לעיל לר\"ה וכדכתיבנא. ושוב ראיתי לתורת משה בס' גולל אור שכתב בזה הלשון ועיי\"ש מ\"ש משם מורנו הרב הראב\"ע נר\"ו.
וכתבו התוס' בסוגיין דף מ' וז\"ל נימא רב הונא וכו' וא\"ת היכי מצי סובר וכו' ויש מפרשים דמצי למימר דאפי' ר' יוסי וכו' עכ\"ל. ולכאורה תירוצם תמוה כמו שהקשה הרב חידושי הלכות ז\"ל יעו\"ש ותירץ וז\"ל וי\"ל דתלמודא ודאי לא ניחא ליה בהך סברא וכו' והמתרץ השיב דלרב הונא ג\"כ לית לן לפלוגי בהכי אלא אנא דאמרי אפילו כר\"מ וכו' ור' יוחנן אמר לך אנא דאמרי וכו' והיינו משום דקאמר ברכה דלא תקינו עכ\"ל, האריך בסיום לשון זה לומר דעכשיו דסברינן דלית לן לפלוגי בהכי כדאסיק דעתיה המקשן בחילוק שכתבו התוס' ז\"ל א\"כ היאך קאמר ר\"ה דאמר אפי' כר\"מ וכ\"ש כר' יוסי והא כר\"י לא מצי אתיא וכקושיית התוס' ז\"ל ולזה מתרץ דסמיך למ\"ש אח\"כ ור' יוחנן אמר לך וכו' דיש לחלק בין ברכה דתקינו בין ברכה דלא תקינו ומזה הטעם ג\"כ הוא דאתי ר\"ה כר' יוסי על דרך מ\"ש התוס'.
המורם מדברי הרב חידושי הלכות לדעת התוס' ז\"ל דמ\"ש הם ז\"ל שאינה ברכה כלל לאו היינו מ\"ש הגמ' דלא תקינו לה רבנן אלא הוי מילתא אחריתי וא\"כ יש להבין לדעתו מהו כוונתם, ולענ\"ד נראה בבירור דכוונתם שכתבו אלא בברוך המקום שאינה ברכה כלל היינו הא דאמר דלא תקינו ליה רבנן ולא קשה בדבריהם אלא דכיון דהמקשן אסיק אדעתיה האי חילוק מאי מקשה נימא ר' יוחנן כר\"מ אפשר לומר דאפילו כר' יוסי ס\"ל ובהך חילוק דתקינו ליה רבנן וכתירוץ המתרץ ולזה י\"ל כמ\"ש הרב דהך סברא קלישתא היא ברם לר\"ה צריך לדחוק בהכי לא כן לר\"י והמתרץ נדחק אף בר\"י וככמה דוכתי בש\"ס.", + " וכל\n ברכה וכו'. עיין מ\"ש מרן וקשה טובא דוכי בתיבת אלהים חשיב מלכות מה בכך דעד כאן לא אמרינן דאלהי אברהם חשוב מלכות אלא משום דהמליכו על כל העולם לא כן בתבת אלהים וכן לתירוץ א' עד כאן לא אמרינן דהאל הקדוש חשיב מלכות אלא משום דקאמר בהדיה שאין כמוהו דחשיב גדולתו של הקב\"ה וכן בברכת שמונה עשרה האל הגדול הגבור והנורא וכו'. ועוד קשה דא\"כ דאלהים חשיב כמלכות אין לך ברכה שאין בה אלהינו וא\"כ למה תקינו מלכות באופן שדבריו לכאורה תמוהים ועיין בב\"י סי' רי\"ד שדבריו שם נכונים." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל \n העונה אמן. ועיין מ\"ש מרן. ולי נראה בפשיטות דהוצרך רבינו ז\"ל לזה לומר דאינו גדול העונה אמן מן המברך ולאפוקי מר' יוסי דאמר גדול העונה אמן יותר מהמברך משום הכי הוצרך לומר וכל העונה אמן הרי זה כמברך וק\"ל.", + " היה\n המברך חייב מדברי סופרים וכו' עד שיענה וכו'. וכתב מרן דעד אסיפא גריר וכו' יעו\"ש. וקשה לי (דאי) [דהאי] סיפא יתירה היא והיה די למימר היה המברך וכו' לא יצא ידי חובתו. ולצאת ידי חובתו בשמיעה או בענייה זו אינה צריכה לפנים כי כבר כתבו רבינו בתחילת הדין וק\"ל. ולולי דברי מרן לק\"מ דהכי פירושו היה המברך וכו' לא יצא ידי חובתו עד שיענה דבענייה מהני או שישמע ממי שהוא חייב דאז אין צריך ענייה, ואולי מטעם זה חזר מרן עצמו וצידד להיפך בפ\"ה הט\"ז יעו\"ש." + ], + [ + "רבים \n שנתועדו וכו'. הא דנקט רבים שנתועדו לרמוז מ\"ש הרא\"ש דה\"ה נמי אי אמרו נאכל כאן שקבעו מקום ודוק. ולא כתב דין דהסיבה דהוי מכ\"ש דתפש המחודש וכמו שמשמע מהגמ'. וכתב הלח\"מ ז\"ל ועוד י\"ל וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דלא תירץ רבינו כן משום דלפי' זה לא אתי תירוץ הגמ' שתירצו לקושיא שנית שהקשו להאיך לישנא קשיא סיפא ותירצו שאני התם דמיגו דמהניא ליה הסיבה לפת מהני ליין, דבשלמא לפירוש הרא\"ש שפירש אתי כפי' איכא דאמרי בתרא דהיינו מידי דחשיב ליה מהניא ליה הסיבה ולכן לרב דוקא פת ולר' יוחנן יין נמי חשיב ומהניא ליה הסיבה א\"כ כשהקשה מברייתא דקתני בא להם יין וכו' אחד מברך לכולם וכו' דקשה לרב דלא מהניא ליה הסיבה מתרץ שפיר דהן אמת דיין לא, כיון דמהניא לפת מהני ליין במיגו (דכתב) דמהני לפת דחשיב מהני ליין דלא חשיב לא כן אי יפרש כמ\"ש הלח\"מ דלהאי איכא דאמרי לרב היין חשוב מהפת ולכן לא מהניא הסיבה ולר\"י שניהם שוין ומהניא א\"כ כשהקשה מהברייתא לרב דמשם משמע דמהניא מאי מתרץ מיגו דמהניא לפת מהניא ליין וכי משום דמהני לגרוע מהני לחשוב שאני יין דחשוב ולא אזיל בתר הגרוע. ואף דלפי מה שהשיב רבינו לחכמי לוניל תירוץ הגמ' אין לה מובן מ\"מ אנן הוא דלא ידעינן לפרש תירוץ הגמ' לפי דרכו ברם הוא ודאי פריש לה ברוחב מבינתו ושכלו הזך ודוק." + ], + [ + "כל \n השומע אחד מישראל וכו'. ז\"ל הרא\"ש ועונין וכו' אבל כותי אע\"פ ששמע הזכרת השם כיון שלא שמע כל הברכה חיישינן שמא כיוון לע\"ז וכו' ירושלמי כושי שברך ה' עונין אחריו אמן וכו' עכ\"ל. נמצא דכושי משווהו טוב מכותי ולזר יחשב בעיני, ושוב ראיתי למהר\"ש יפה ז\"ל ביפה מראה פ\"ח סי\"ז תמה עליו והצריכו עיון ובקיצור פסקי הרא\"ש כתוב וז\"ל וכן ערום שברך אין עונין אחריו אמן עד שישמע כל הברכה ובכאן מוכרח שיש ט\"ס וצ\"ל וכן כותי או וכן גוי וכמ\"ש שיירי כנה\"ג הגהת הטור אות ב' והכריח להגיה כהגה אחרונה דאל\"כ תיבת וכן לא אתי שפיר דלמעלה כתב וכן עונין אמן אחר ישראל המברך אע\"פ ששמע כל הברכה ולא יצדק אחריו וכן אבל לפי הגהה זו השניה יצדק שפיר לישנא דוכן עכ\"ל. ולא ידעתי למה בחר בהגה זו הב' יותר מן הא' דאילו הן אמת דאתי שפיר לישנא דוכן ברם צ\"ל דט\"ס יש בסוף הלשון וצריך למחוק תיבות אלו עד שישמע כל הברכה ואדנמחוק כל זה נמחוק תיבת וכן ובמקום עכו\"ם כותי ויתישב הלשון שפיר וק\"ל. ולענ\"ד נראה לתת טעם כדי לתרץ קושיית מהר\"ש יפה ז\"ל דכותי כיון שהוא כיהודי מחמת יראה שם שמים מורגל בפיו אלא שבקרבו ישים ארבו והיה מכוין לע\"ז, הורגל בזה וכל ימיו מזכירו לע\"ז שלו כן, לא כן בגוי אינו מזכיר לע\"ז בשם אלהינו שלא הורגל בזה וק\"ל.
ומרן ז\"ל העתיק לשון הרא\"ש ועפ\"ז כתב וז\"ל ויש לתמוה על רבינו וכו'. ודבריו אלו תמוהים בעיני דעדיין קשה דהירושלמי ס\"ל דבגוי אפילו לא שמע כל הברכה עונין ואיך משווהו הוא ז\"ל לכותי. ועוד קשה לי עליו דקודם תירץ דלא ידעינן הא דלצדדין קתני אלא כפשט דברי רבינו דאין עונין ר\"ל אפילו שמע כל הברכה א\"כ אמאי לא קשיא לי קושיא יותר גדולה דרבינו השמיט דינא דמתני' דאילו מתני' קתני עד שישמע כל הברכה מכלל דאי שמע כל הברכה עונין ואילו רבינו קא פסיק ותני אין עונין דומיא דתינוק המתלמד דבחדא מחתא מחתינהו וא\"כ עדיפא מינה הו\"ל להקשות וכעת צ\"ע.
ולקושיא הראשונה י\"ל דכיון דהרא\"ש לא העתיק לשון הירושלמי בשלימות אלא גוי שברך עונין אחריו אמן ולהך קאי מרן וכתב דעונין אמן אחריו היינו בשמיעת כל הברכה לדעת רבינו ז\"ל וכנראה ג\"כ דבאיזה נוסחאות ליתא בירושלמי כי אם הך בבא דגוי שכן ראיתי ביפה מראה כתוב תנא נכרי שברך את ה' עונין אחריו אמן ולא עוד, וכתב מהר\"ש יפה נראה דדוקא כששמע כל הברכה וכו' וכדתנן בסוף פרקין גבי כותי ולא עדיף גוי מכותי אבל מדברי הרא\"ש בפסקיו משמע דבהזכרת ה' די ועונין אחריו וצ\"ע אם איתא דאיתיה להאי סיומא דכותי בירושלמי מאי מקשה מהר\"ש יפה להרא\"ש וא\"כ צדק מרן במ\"ש לדעת רבינו להשוות כותי ונכרי לפי הירושלמי אלא דהרא\"ש טעמו ונימוקו עמו שהיה לו בירושלמי האי סיומא וכמו שהעתיקו הטור אלא שלא כתב הוא אלא הנרצה אליו. אמנם עדיין קשיא למרן דהו\"ל לבאר החילוקים דיש מהרא\"ש לרבינו בגוי דבמה שהקשה ויש לתמוה על רבינו וכו' נראה דקאי לדין הרא\"ש בשלימות דבגוי אפילו בלי שישמע כל הברכה עונין באופן שלשונו מגומגם לפי יישובנו זה ועדיין קשיא קושיא הב' וצ\"ע." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n האוכל דבר וכו'. הנה לרבינו אסור לברך בין בתחילה בין בסוף יען היא אכילה אסורה וכן במצה גזולה וכן בגזל דעלמא משום דבאה בעבירה ופסק כן מרן בספרו הקצר סי' קצ\"ו. ואין להקשות ממה שפסק מרן גופיה ביו\"ד סי' רס\"ה דממזר אע\"פ שנולד מטיפה פסולה הרי הוא כישראל ומברכין על מילתו דלמה מברכין כיון שבאה בעבירה דשאני מילה דאין המברך מביא עצמו לידי ברכה דמדאורייתא חייב למול משא\"כ באוכל דבר איסור וגזילה דבאכילתו מביא עצמו לחיוב ולא יאכל ולא יברך ואפילו באינו מוצא מצה אחרת כי אם זו איתיה בתקנתא דישלם מעותיו כיון שאי אפשר בלאו הכי. גם יש לחלק בין עושה העבירה בעצמו ומברך לכשאין עושה העבירה המברך עצמו וק\"ל.", + "וכתב הראב\"ד טעה בזה וכו'. ועיין מ\"ש מרן (על) [למה דחה דברי] רבינו בכך וכו'. ולענ\"ד עדיין יש לבע\"ד לחלוק לסייע גם לפי גירסא זו להראב\"ד, והן קודם נדקדק דמאי שנא דנקט חלה ולא אמר שגנב סאה ואכלה כיצד מברך וכו' אין זה מברך וכו' אלא הכוונה הכי הוי וכמ\"ש מרן ברם היינו דוקא בחלה דליכא הנאה בו אבל אי אכלה חייב לברך דהא מיהא נהנה הוא באכילתו וכמו שסיים הראב\"ד ודוק.
עוד כתב מרן וגם מדברי רש\"י בפ' שלשה שאכלו משמע דס\"ל דאין מברכין על דבר איסור עכ\"ל. ולענ\"ד אין מדברי רש\"י גילוי שכתב וז\"ל ד\"ה והשמש ובכל הני איצטריך לאשמועינן אע\"ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה עכ\"ל, ור\"ל דלא נימא דאיכא איסור בברכתם ואף דמברך וכמ\"ש הרא\"ש דמברך אע\"פ שהוא מנאץ מ\"מ לא חזו לזימון דלא חשיבי קביעות קמ\"ל דאין כאן ברכה בעבירה ושפיר מזמני וא\"כ י\"ל דרש\"י כהרא\"ש ועיין במ\"ש רש\"י בגמ' שם גבי דמאי בדף מ\"ז ד\"ה הא לא חזי ליה מפורש יוצא כמ\"ש מרן ואף שיש לדוחה לדחות מ\"מ האמת יורה דרכו ודוק.
עוד כתב וז\"ל וכתב רבינו דאינו מברך לא בתחילה ולא בסוף משום דההוא טעמא באבל וכו' לא שייך אלא בגזל וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים דמי הגיד לו שדעת רבינו לפסוק כת\"ק עד שנאמר שמ\"ש רבינו לא בתחילה ולא בסוף היינו באיסור דלאו גזל אבל באיסור גזל מברך בסוף משום דדמים חייב ולא [נימא] שרבינו פוסק כר' יונה ורבי אילא דפליגי עליה דת\"ק דסברי אף בגזל דאינו מברך בסוף ומה גם לפי נוסחתנו בירושלמי כמו שהעתיק מרן בתחילת לשונו דלא גריס ההיא מימרא דאין מצוה עברה ונמצא דבין ר' יונה ור' אילא פליגי אדר' אושעיא וסברי דאפילו בסוף אינו מברך כלל וראוי לפסוק כוותייהו דרבים נינהו וכ\"כ בב\"י סי' קצ\"ה וז\"ל ומשמע דלר\"י ור' אילא בסוף נמי אינו מברך על מצה גזולה הרי בפי' דס\"ל לדעת רבינו דפוסק דבגזל גם בסוף אסור לברך ואף לפי גירסת רבינו רבי יונה אומר אין עבירה מצוה ר' יוסי אומר אין מצוה עבירה וכו' אפ\"ה לא פליגי באיסור ברכה אחריו ופלוגתייהו כמ\"ש מהר\"ש יפה פ\"ק דחלה דלר' יונה טעמא משום דאין מהעבירה ראוי שתמשך מצוה ונפק\"מ דאפילו לא גזל מצה אלא חיטין וכו' אפ\"ה הוי מנאץ ולר' יוסי טעמא משום דאין ראוי ש[מ]המצוה תמשך עבירה הילכך [דוקא] בגזל מצה דלא קני לה עד שעת אכילה דבההיא שעתא עושה העבירה אבל אם גזל חיטין קנאם בשינוי וכי עביד מצוה לא עביד עבירה דדמים חייב לו עכת\"ד, נמצא לכולהו מצה גזולה אסור לברך אחריו ורבינו פוסק כוותייהו וכה סייעני החכם השלם ה\"ה הרב יעקב אלבעלי הי\"ו דרבינו פסק דלא כר' אושעיא דיברך בסוף דדמים חייב שהרי פסק בהל' חמץ ומצה פ\"ו ה\"ז דאין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה וסיים זה הכלל כל שמברכים עליו ברכת המזון יוצא בה ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברהמ\"ז אינו יוצא בה ידי חובתו עכ\"ל, הרי דס\"ל דבמצה גזולה אסור לברך עליה גם בסוף הרי דפוסק דגם בסוף אסור לברך עליה וצ\"ע ועיין במ\"ש הל' חמץ ומצה פ\"ו ה\"ז.
וע\"פ האמור נתנה ראש ליישב למה שהקשה הלח\"מ ז\"ל כאן במ\"ש רבינו הל' חמץ ומצה זה הכלל וכו' וז\"ל וא\"ת למה כתב רבינו בהל' חמץ ומצה וכו' היה לו לומר כל שמברכין עליו סתם דהא איהו סבר כאן דאינו מברך כלל וכו' עכ\"ל, והרב מקראי קדש על מ\"ש מרן בספרו הקצר סי' תנ\"ד גזל מצה וכו' כתב וז\"ל יראה דה\"ה גזל שוגג וכו' אינו יוצא ידי חובתו וכו' שהרי כתב הר\"מ כל שמברכין עליו בהמ\"ז יוצא ידי חובתו ובזה יתורץ קושיית הלח\"מ ז\"ל זה תוכן דברו. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו עדיין קושיית הלח\"מ במקומה עומדת שהקשה דהיה לו לומר כל שמברכין וכו' ומשמע כל שחייב לברך יוצא ידי חובתו ולא שאם ברך כבר בלי חיוב דמן הדין יצא ידי חובתו דאין הדעת סובלתו ועדיין [יקשה] למה הזכיר רבינו בהמ\"ז.
ולענ\"ד נראה דהוצרך רבינו לכתוב כן לגלות דס\"ל דלא כר' אושעיא דס\"ל דבסוף דמים הוא חייב וחייב לברך אלא דאף בסוף אינו מברך כהחולקים עליו וא\"כ אי הוה כותב סתם כל שמברכים עליו יצא ידי חובתו הוה משמע ברכה ראשונה דומיא דגזל דמשום דאינו מברך עליו לר' אושעיא ברכה ראשונה אינו יוצא ידי חובתו אף שמברך באחרונה לכן כתב כל שמברכין עליו בהמ\"ז לרמוז דבברכה אחרונה תלוי א\"כ גבי מצה גם בסוף פטור.
ומדברי רבינו אלו שכתב בהל' חמץ ומצה זה הכלל וכו' תברא למ\"ש הב\"ח ז\"ל סי' קצ\"ו לדעת הירושלמי דלכו\"ע ברכה אחרונה מברך ואינו אפי' מנאץ יעו\"ש, דהא כתב רבינו דבמצה גזולה אסור לברך עליה והוא הך ירושלמי עצמו שהעתיק גם בסוף מדכתב זה הכלל וכו' וכדכתבינא והוי דלא כמאן לדעתו. ועוד תימה דא\"כ דלכו\"ע בברכה אחרונה אפי' מנאץ ליכא א\"כ בגזל חיטין וכו' והפריש חלה דכבר קנאו בשינוי אמאי הוי מנאץ הא הוי דומיא דברכה אחרונה דדמים הוא חייב. גם מ\"ש דהירושלמי איירי בגזל חיטים וכו' הוא תימה דא\"כ מאי האי דאמר רבי הושעיא הדא דתימא וכו' אבל בסוף דמים הוא חייב מה בין קודם אכילה לאחר אכילה הא קנאן בשינוי ודמים חייב וכן ראיתי (בב\"י) [בכת\"י] שהקשה כן היד אהרן נר\"ו בנימוקיו על רבינו [במרכבת המשנה] ולק\"מ דכבר הקדים לנו הידיעה הב\"ח ז\"ל דר' יונה לחוד ס\"ל דשינוי קונה והיינו טעמא דמברך גם בתחילה לפי דרכו לא כן לרבי הושעיא דס\"ל דשינוי אינו קונה לכן אינו מברך בתחילה אלא בסוף דדמים חייב לו דכבר אכלו.
אך קשה לרבי יוסי מאי שנא דמברך בסוף אין זה מנאץ ובתחילה הוי מנאץ הא לדידיה כבר קנה בשינוי. גם קשה דמלשון הירושלמי דתני מצה גזולה משמע דגזל מצה ממש דלא כמ\"ש הב\"ח באופן שכל דבריו תמוהים.
ודרך אגב ראיתי לצוות כאן מ\"ש מהר\"ש יפה פ\"ק דסנהדרין סי' ב' על מ\"ש בירושלמי הך דגנב סאה כלשון זה גנב סאה וכו' והפריש חלה והאכיל לבניו, וכתב ע\"ז וז\"ל מדכתב הכא כן נראה דדוקא כה\"ג שהוא לא אכלה ואין בברכתו אלא על החלה אינו מברך אבל אם הוא אכלה מברך דהוי ברכת הנהנין עכ\"ל. ולא ידעתי מאי שנא דאי אכלה הוא מברך ואי האכיל לבניו לא יברכו אדרבא כלפי לייא ועיי\"ש בפ\"ק דחלה מ\"ש הוא עצמו דברים הפוכים ודוק.
עוד כתב ומעתה מתני' וכו' לאו דוקא זימון דה\"ה לענין ברכה וכו' והרב ב\"ח תירץ לזה דרבותא קמ\"ל לא מיבעיא ברכה דאסור אלא אפילו להצטרף לזימון שאחר מברך נמי לא עכ\"ל. ודבריו תמוהים דא\"כ הו\"ל לרבינו ז\"ל לאשמועינן האי חידושא דזימון כשם שנחית תנא לאשמועינן דאי תנא נחית אנן לא כ\"ש, ועוד שאין דרכו לשנות לישנא דמתני'. ולא תעזוב נפשי לשאו\"ל מה שראיתי עוד להרב ב\"ח שם שכתב משם מהר\"א מפראג דלבסוף יברך שהיא דאורייתא והביא ראיה מדאמר בפרק במה מדליקין הדמאי מברכין עליו ומזמנים עליו אלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל אין מברכין עליו עכ\"ל, ולא ידעתי מאי ראיה יש מהתם שברך ברכה באחרונה ואדרבא רבינו כתב דלא יברך לא בתחילה ולא בסוף וכתב מרן שכן דעת הרשב\"א ושהביא ראיה מהא דבמה מדליקין יעו\"ש וזה ודאי מחוסר ידיעה.
ובעיקר דברי הרמב\"ם יש לדקדק דכאן משמע דס\"ל לאסור במצוה הבאה בעבירה דודאי דמהאי טעמא נגע בה כאן שלא לברך ואילו הוא ז\"ל פ\"ח מהל' סוכה כתב דליכא קפידא על מצוה הבאה בעבירה וביו\"ט שני דליכא לכם יוצא ידי חובה בגזול יעו\"ש. ויראה דשאני הכא דהוי לענין ברכה ובפרט זה החמיר וקפיד למצוה הבאה בעבירה משום הזכרת שם שמים וכמ\"ש התוס' פרק מרובה דף ס\"ז ד\"ה אמר עולא וכ\"כ בגיטין דף נ\"ה ד\"ה מאי טעמא יעו\"ש, לא כן בלולב דאה\"נ דיוצא ידי חובה ברם אינו מברך עליו.
אך קשה לפי\"ז מ\"ש רבינו פ\"ו מהל' חמץ ומצה ה\"ז וז\"ל אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה אסורה כגון טבל או מעשר ראשון וכו' זה הכלל כל שמברכין וכו' יוצא בו ידי חובתו וכו' עכ\"ל, הרי דתלוי בברכה אי יוצא ידי חובתו או לא דאי אסור לברך אינו יוצא ידי חובתו ואי מברך יוצא ידי חובתו ואי יש הפרש בין ברכה ליציאת ידי חובה היאך תלאן זה בזה. ולזה י\"ל דאה\"נ דיש הפרש בין ברכה לקיום המצוה ומאי דתלאן כאן זה בזה היינו טעמא דהוי מצוה דאורייתא ובמצוה דאורייתא קפיד אמצוה הבאה בעבירה דהוי דומיא דקרבן דאמרו דלאחר יאוש פסול משום מצוה הבאה בעבירה והוי דומה לברכה דהחמירו משום הזכרת שם שמים לא כן לולב דאף דבמקדש הויא דאורייתא אף בשאר ימים מ\"מ שאני מקרבן דהכא יוצא בשאול וכמ\"ש הלח\"מ פ\"ח דסוכה ה\"א יעו\"ש נמצינו למדים דמצוה דאורייתא קפדינן אם באה בעבירה לא כן בדרבנן וכ\"כ התוס' ריש פ\"ג דסוכה ד\"ה משום ומתוך יעו\"ש." + ] + ], + [ + [ + "סדר \n ברכת המזון כך היא וכו' רביעית חכמי המשנה תקנוה. ועיין מ\"ש מרן ומשמע מדבריו ז\"ל דגם דעת הרא\"ש והרשב\"א ז\"ל דאין (ל)מנין הברכות מן התורה, וכן נראה ממ\"ש בלשון שאחריו ד\"ה הפועלים וכו' וז\"ל ואין צורך לזה דאין מנין הברכות מן התורה כנראה מדברי הרמב\"ן וכו', נראה דס\"ל דזה מוסכם וכאשר אכתוב בס\"ד וזה תימה דהרא\"ש והרשב\"א סברי דמנין הברכות מן התורה וז\"ל הרא\"ש ולא בעי למימר שלא ברכו אותה ברכה עד דוד ושלמה דהא לקמן דרשינן כולהו מקרא אלא ודאי דהם תקנו המטבע וכו' עכ\"ל, הרי דס\"ל דהברכות ברכו קודם התקנה אלא שהמטבע הוא שתקנו וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל ואיך השוום מרן ז\"ל דאין דמיון להם כלל. ולק\"מ דלעולם לא היו מברכים הברכות מקודם אלא מעין הברכות כולן היו מברכין והכל בברכה ראשונה אלא שאח\"כ תקנו בלשון צח ובג' ברכות ודוק." + ], + [ + "הפועלים \n וכו' מברכים ד' ברכות כתיקונן. וקשה לי טובא דאמאי לא כתב ג\"כ דיברך לפניה היכא דעושין בסעודתם דהא ברייתא דתני מברכין לפניה ולאחריה מוקמה לה בגמ' בעושין בסעודתן מכח רומייא דברייתות דברייתא זאת תני דמתפלל שמונה עשרה וברייתא אחרת תני מעין שמונה עשרה ומתרצן בכך, נמצא דעושין בשכרן אינו מברך לפניה ולא לאחריה בשלימות אלא כולל בונה ירושלים בברכת הארץ ועושין בסעודתן מברך לפניה ולאחריה בשלימות ואולי י\"ל דס\"ל לרבינו דבברייתא אחרת דתני אבל עושין בסעודתן וכו' מברכין כתיקונה משמע דמברכין ד' ברכות וזהו כתיקונה ברם ברכה ראשונה לא הזכיר כנראה דאין מברכין לפניה אלא אחריה ופליגא אברייתא ראשונה ואין זה נוח לי מכמה טעמי חדא דא\"כ דפליגי הברייתות אמאי לא רמי תלמודא להו אהדדי כשם שרמי הנך תרי דתני חדא י\"ח ותני חדא מעין י\"ח, ועוד דמכח הסברא נראה דכ\"ש שמברך לפניה אחר שמברך לאחריה דאי לאחריה שיש [בה] שהות הרבה והיא דרבנן הרביעית מברך, לפניה לא כ\"ש, ומאי דלא הזכיר התנא ברכה לפניה במכל שכן נפקא וכדכתיבנא והשתא דאתאן להכי גם רבינו העתיק לשון הברייתא וגילה טפח במ\"ש מברכין ד' ברכות וכו' והשתא נפקא במכ\"ש וכדכתינא וזה ברור. אך למרן בספרו הקצר סי' קצ\"א התמיה קיימת דבשלמא בסיפא היכא דעושין בסעודתן לא ביאר אי יברך לפניה כדכתיבנא ברם ברישא דתני דינא דעושין בשכרן אמאי לא כתב דלא יברכו לפניה דזה במחלוקת היא שנויה דלרבינו לא יברכו ולהרא\"ש והרי\"ף וגם הטור יברכו ולא ראיתי מי שנרגש מזה וצ\"ע.
והרא\"ש דף ט\"ז כתב וז\"ל ת\"ר וכו' ומתפללין בכל יום י\"ח ואוכלין ומברכים לפניה ולאחריה שתי ברכות וכו' בד\"א בעושין בשכרן אבל בסעודתן מברכין כתיקונה עכ\"ל. ודבריו תמוהים שהם דלא כמסקנא כאשר נראה ברור א\"צ לבארו. ולדידי חזי לי דט\"ס יש וצ\"ל מתפללין בכל יום מעין י\"ח ואין מברכין לפניה אלא לאחריה שתי ברכות ומנא אמינא לה ממ\"ש הרא\"ש עצמו פרק כיצד מברכין וז\"ל שם דקא פשיט דברכה ראשונה לאו דאורייתא וכתב תדע דתניא הפועלים וכו' ואינו מברך לפניו וכו' פי' ואי דאורייתא אמאי לא יברך, הרי דגריס כגירסא דידן ומייתי מינה לענין דינא וא\"כ מוכרח דמ\"ש כאן הוא ט\"ס. ברם הטור ז\"ל לא כן עשה אלא העתיק דברי הרא\"ש כדמותם בין בפסקי הרא\"ש בין בטור סי' קצ\"א וכתב מרן ז\"ל בסי' קצ\"א שכך היתה גירסת הרא\"ש וכבר תמה עליו מעדני יו\"ט ז\"ל שם מההיא דכתב הרא\"ש דפ' כיצד מברכין יעו\"ש, וכן בסי' הנזכר ג\"כ כתב ומתפללין כדרכן והיינו כמ\"ש הרא\"ש וא\"כ קשה כמו שהקשה, ובסי' ק\"י העתיק לשון רבינו שחילק בין עושין בשכרן לאין עושין אלא בסעודתן ועיין להב\"ח מ\"ש בדוחק.
והרב פר\"ח הל' תפילה סי' ק\"י ג\"כ לא נראה לו דברי הב\"ח ז\"ל ותירץ הוא וז\"ל לעולם דקאי וכו' יעו\"ש באורך, ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין פירוש זה מחוור אצלי וא' קשה במאי דמוקים דפליגי הברייתות אהדדי דא\"כ אמאי לא רמי תלמודא להו אהדדי וכדרמי האי דתני חדא מעין שמונה עשרה ותניא אידך שמונה עשרה, גם קשה מה שהקשה הוא ז\"ל דמאי דוחקיה דש\"ס וכו' לוקמא אפילו בעושין בשכרן וכהך ברייתא וכו' ותירוצו איני מבין דתירץ דאם כן קשה מברהמ\"ז וכו' להך ברייתא וכו', ומאי קשיא נימא דפליג דהא עוד היום פליגי בתפילת שמונה עשרה ושוין בבהמ\"ז ונימא איפכא דפליגי בבהמ\"ז ושוין בתפילת י\"ח ואמאי דחיק נפשיה תלמודא במידי דלית לן הכרח כיון דבין הכי ובין הכי פליגי, וכפי הדברים הללו ממילא נדחה מ\"ש אח\"כ ותו לפי גירסת הספרים וכו' דלא נפלגו במאי דלית לן הכרח עכ\"ל. גם לא ידעתי מה שסיים במידי דלית לן הכרח דאמאי ליכא הכרח הא מוכרח הוא דיפלגו בזה מכח דשוין בתפילת שמונה עשרה דזה בזה תלוי דאי פליגי בתפילת י\"ח שוין בבהמ\"ז ואי שוין בתפילת י\"ח פליגי בבהמ\"ז, ואדרבא נוח יותר בשנוקי דשוין בתפילת י\"ח ופליגי בבהמ\"ז משנאמר דשוין בבהמ\"ז ופליגי בתפילת י\"ח דהא כשנאמר דפליגי בתפילת י\"ח הוא ע\"פ אוקימתא דעושין בשכרן לסעודתן וא\"כ שוין בבהמ\"ז נמצא דמ\"מ פליגי הברייתות וא\"כ נוח יותר שלא לעשות אוקימתות ולהניח פשט הברייתות ולומר דפליגי בבהמ\"ז ובברכת י\"ח שוין והאי תנא כי האי תנא. ונראה דכוונתו ז\"ל דהן אמת דלעולם פליגי ברם אי אמרינן דפליגי בבהמ\"ז נמצא דפליג הברייתא א' עם הב' הברייתות, לענין תפילת י\"ח פליג עם הא דתני מעין י\"ח ולענין בהמ\"ז פליג עם הך ברייתא בתרייתא ולכן בחר הש\"ס באוקימתא זו דעושין בשכרן לעושין בסעודתן כי היכי דלא ליפלגו הא דתני י\"ח עם הא דתני מעין י\"ח ושוין ג\"כ הך ברייתא עם ההיא ברייתא לענין בהמ\"ז ולא פליגי אלא בתפילת י\"ח וזה דייק לשון הרב במה שסיים דליכא למימר דפליגי במאי דלית לן הכרח אף שהלשון מגומגם ודו\"ק. והלח\"מ ז\"ל לקהי אקהייתא על דעת מרן יעו\"ש.
ולענ\"ד נראה דאה\"נ דמנין הברכות הם אסמכתא מ\"מ הזכרת מזון וארץ ובנין ירושלים מדאורייתא וחכמים קבעו ברכה אחת לכל אחד ולכן מחוייבים הפועלים לברך ומאי דכללו לבונה ירושלים עם ברכת הארץ לפועלים היינו טעמא דכיון דשייכי הקילו רבנן בהו, וכן בספק בירך חוזר לכולן דכולהו מדאורייתא בשביל הזכרת ארץ ובנין ירושלים ובגמ' דקאי לברכה עצמה דאמר זו ברכת הזן זו ברכת הארץ צ\"ל דהוו אסמכתא ברם עיקר הזכרות מזון וארץ ובנין ירושלים מדאורייתא נינהו ובהכי ניחא ההיא דאיתא בגמ' בפ' שלשה שאכלו דף מ\"ה ע\"ב אביי עני ליה בקלא כי היכי דלישמעו פועלים והיינו טעמא כמ\"ש רש\"י דאי מפקע להו מהטוב והמטיב לא איכפת ליה דקסבר לאו דאורייתא אלא ביבנה תקנוה נמצא דס\"ל דדוקא הטוב והמטיב הוי דרבנן ברם הראשונות לא וגם רב אשי דעני ליה בלחישה היינו טעמא כי היכי דלא ליזלזלו בהטוב והמטיב שהיא דרבנן כמ\"ש בגמ' נמצא דלכו\"ע הוו דאורייתא דלפי מ\"ש דלאו הברכות ממש הם מדאורייתא אלא הזכרת העניינים דוקא נמצא דהא מיהא צריך לברך הג' ברכות ואה\"נ דהיו צריכים כפי הדין לכלול בונה ירושלים עם ברכת הארץ אלא דאביי לא קפיד בהכי אלא דהטוב והמטיב דוקא ורב אשי גם בהכי לא קפיד וכמ\"ש בגמ'. ושוב ראיתי להמג\"א סי' קצ\"א שכ\"כ על דברי רש\"י יעו\"ש וסיים וכן מבואר בגמ' דף מ\"ה ופירש מאי דכתיבנא מההיא דאביי ודוק." + ], + [ + "ברכת \n הארץ צ\"ל הודאה וכו'. דקדק הלח\"מ ז\"ל דלמה לא סיים וכל הפוחת מאחת הרי זה מגונה וכמו שסיים בברייתא יעו\"ש וי\"ל כיון דלא נפקא לענין דינא שאינו חוזר לא הזכירו רבינו וכתב סתם צ\"ל והיינו לכתחילה ואי לא הזכיר לא יחזור.", + " וכל\n שלא אמר וכו'. עיין מה שהקשה הלח\"מ ונראה לענ\"ד דרבינו נמשך אחר ברייתא זאת דתני נחום הזקן אומר צריך שיזכור בה ברית ר' יוסי אומר (גם) [צריך שיזכור בה] תורה פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה ובכולהו אמר צריך וכל צריך הוא לכתחילה אבל בדיעבד יצא וכמו דאיתא בכמה מקומות. ואף אם רבינו יסבור כמאן דסברי צריך אפי' בדיעבד מ\"מ כאן מודה דשינה מתחילת הלשון דמעיקרא אמר לא יצא ידי חובתו גבי כל מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה וגבי ברית ותורה נקט צריך משמע ודאי דס\"ל להני תנאי דבדיעבד יצא דלא כמאן דס\"ל דאף בדיעבד לא יצא ופסק רבינו כהנך תנאי דרבים נינהו ומה גם דהכי ס\"ל לרב בסמוך ומאי דאמר בגמ' שבקת להנך תנאי ואמוראי ועבדת כרב אפשר דלא ידע להאי ברייתא ולא הוו ידעי אלא דאיכא תנא דס\"ל דלא יצא ידי חובתו ברם אנן דחזינן לכל הני תנאי דס\"ל דאינו חוזר ורב ס\"ל הכי נקטינן כוותייהו ומה גם במילי דברכות דקיי\"ל ספק ברכות להקל וק\"ל ודוחק. ועיין בספרי אגורה באהלך דף י' ע\"ד." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואלו \n הן שבע ברכות בא\"י וכו' יוצר האדם וכו' שהכל ברא וכו'. וכתב מרן כך הם סדורות בש\"ס ורש\"י והר\"ן האריכו בפירושן וכו'. ולא היא שגמ' כתב תחילה שהכל ואח\"כ יוצר האדם וכן נראה מפירוש רש\"י שם וצ\"ל שט\"ס יש בלשון רבינו וצריך לאמרם כמו שסדורות בגמ' וכך כתבם בהל' אישות." + ], + [ + "שכח \n ולא הזכיר בשבת ויו\"ט קדושת היום וכו' אומר בא\"י וכו'. וכתב הלח\"מ דמה שלא הזכיר מלכות לאו דוקא אלא גם מלכות צריך להזכיר דשם בלא מלכות לא מהני עכ\"ל. וקאי לתחילת הברכה דאילו בסוף אין שום ברכה חותמת במלכות ואיך קאמר דשם בלא מלכות לא מהני וא\"כ אין שום ברכה כהלכתא וודאי דקאי לפתיחת הברכה ודוק ברם בסיום הברכה חותם בשם בלא מלכות כשאר כל הברכות והוצרכתי לזה לאפוקי ממה שהבין החבי\"ב ז\"ל בשיירי [כנה\"ג] סי' קפ\"ח הגהת ב\"י אות ח' לדעת הלח\"מ דמ\"ש ז\"ל קאי לסיום הברכה שכתב על מ\"ש מרן וכן נראה מדברי הר\"מ, וז\"ל נ\"ב אע\"פ שלא הזכיר אלא שם ודאי דה\"ה מלכות דשם בלא מלכות לא מהני מידי לח\"מ, וזה יהיה גם כן הכרח להרי\"ף דאע\"ג דאיהו ז\"ל לא הזכיר שם בתחילת הברכה מ\"מ מדכתב לבסוף בא\"י וכו' ודאי דגם מלכות בעי דשם בלא מלכות לא מהני וודאי צריך לחתום בא\"י אמ\"ה מקדש השבת וכו'. ודבריו תמוהים במה שהבין כן בדעת הלח\"מ ועוד דלא מצינו כי אם לדברי הר' יונה שכתב שיחתום כאן בשם ומלכות מה שלא מצינו כן בשום מהברכות וכבר כו\"ע תמהו עליו וכמ\"ש עליו הלח\"מ והביאו הוא עצמו ואיך אנן נאמר כן לדעת כולהו רבוותא מה שלא מצינו שאמרו. עוד כתב הר\"ב החבי\"ב וז\"ל ומיהו מדברי רבינו בעל הטורים שכתב בשם ר' ישעיה והר' יונה ז\"ל שצריך לחתום בשם ומלכות ולא הזכיר להרמב\"ם ז\"ל נראה דס\"ל דלהרמב\"ם אין צריך לברכה בשם ומלכות אבל אין זו הוכחה דא\"כ נידוק מינה דמדלא כתב דהר\"מ סובר שאין לברכה בשם ומלכות משמע דס\"ל שדעתו בשם ומלכות אלא וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים דה\"ר ישעיה והר' יונה לא קיימי אלא אתחילת הברכה שצריך שם ומלכות ברם בחתימה ליכא מאן דפליג דצריך לחתום ככל החתימות דעלמא דהיינו בשם בלי מלכות זולת הראב\"ד, וז\"ש מרן על דעת הרשב\"א דסבור דבפתיחה צריך שם ומלכות וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף ורבינו דצריך שניהם, אבל בחתימה בשם סגי ככל החתימות דברכות דעלמא, ומוכרח דס\"ל לרבינו בעל הטורים כן לדעת ר' ישעיה והר' יונה דאל\"כ איך כתב והכי מסתברא ולהך פירושא קאי לחתימה ואיהו העתיק הברכה בשם לבד בחתימה אלא ודאי דפירוש הרבנים הנזכרים כמ\"ש ודוק. ודברי הראב\"ד אלו שלא מצאם החבי\"ב הובאו בדברי הרשב\"א בחידושיו יעו\"ש. ומה שלא השיג על רבינו טעמו כמ\"ש החבי\"ב שם הגהת הטור אות ו' שלא מצא מפורש בדברי רבינו שיברך בשם ומלכות יעו\"ש.
ומ\"ש מרן על דברי רבינו וז\"ל ונראה מדברי רבינו דבאינך חותם בהם בשם ומלכות תיבת מלכות הוא ריהטא דלישנא שכך הוא הלשון מלומד ברם הכא לא בעי אלא שם ככל חתימות דעלמא וראיה שכתב וכן דעת רוב המפרשים ואם כונתו דמלכות שכתב דוקא מי הם המפרשים האלו אין סברא זו נמצאת כי אם לתלמידי רבינו יונה ז\"ל. ברם ראיתי להר\"ב החבי\"ב הגהת הטור שם שדעתו סובב הולך שמ\"ש מרן שם ומלכות תיבת מלכות היא דוקא ודבריו תמוהים ע\"פ מ\"ש, ועוד יש להכריח כמ\"ש דתיבת מלכות לאו דוקא דאלת\"ה מאי קאמר וכן משמע מדמספקא ליה בראש חודש אלמא דאינך פשיטא ליה דחתים, ומה ענין החתימה בשם ומלכות לו יהי דליכא מלכות וההפרש הוא דבשבת ויו\"ט חותם ובר\"ח אינו חותם ובשלמא אי מלכות לאו דוקא וכל כונתו להפשיט דיחתום בשם מייתי שפיר ראיה למרן דקשיא ליה דאי איתא דאינו חותם בשם אמאי מספקא להש\"ס בר\"ח ומאי נפק\"מ אי יחתום או לא דליכא שום צד איסור ברם אי איכא חתימה בשם שפיר מספקא משום איסור מזכיר את השם לבטלה אי יזכיר בר\"ח או לא ודוק. ושוב ראיתי להחבי\"ב הגהת ב\"י אות ח' הקשה על מרן קושיא זו והיינו מפני שהבין בדברי מרן דמ\"ש מלכות הוא דוקא ברם ע\"פ מ\"ש יתיישב שפיר ודוק.", + " ואם\n נזכר וכו'. עיין מ\"ש הראב\"ד ומרן. והנה מ\"ש כן בדברי רש\"י הוא להנצל מקושיא עצומה שהקשה הרשב\"א בחידושיו על רש\"י דא\"כ דתלוי בסיום למה תלאו בגמ' בהתחלת הטוב והמטיב יעו\"ש, ולכן פי' דמ\"ש רש\"י סיום ברכה היינו התחלת הטוב והמטיב והיינו טעמא דשנים בעי כדי שלא יחזור לראש שלא יעקור רגליו ושיהא רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו, דאי רגיל ועקר רגליו חוזר לראש וכן אינו רגיל ולא עקר רגליו וכאיכא דאמרי בברכות דף כ\"ט ע\"ב וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש והר\"מ יעו\"ש. ומן התימה על מרן בספרו הקצר הל' ר\"ה סי' תקפ\"ב שכתב גבי המלך המשפט אם נזכר קודם שעקר רגליו חוזר לברכת השיבה ואם לא נזכר עד שעקר רגליו חוזר לראש עכ\"ל, דתלה הכל בעקירת רגלים ולא היא דאי סיים תפילתו עם תחנונים אף שלא עקר רגליו חוזר לראש וכן פסק הוא עצמו לעיל בסי' תכ\"ב גבי ר\"ח וכן בהל' תפילה סי' קי\"ז ואולי סמך על מ\"ש שם.
הלום ראיתי להמג\"א שם על מ\"ש מרן ואם הוא רגיל לומר תחנונים אע\"פ שלא עקר רגליו וכו', דברים תמוהים בעיני וז\"ל משמע דאי סיים התחנונים אע\"פ שלא עקר רגליו וכו' עד סוף הלשון יעו\"ש, וודאי דיש ט\"ס בהם דאין פירושו מובן דתחילה כתב משמע וכו' והאמת כן הוא דהכי משמע לשון מרן כאיכא דאמרי בתרא ושוב כתב ואין הלשון משמע הכי דהוי סותר הקודם, וגם קשה היאך לא משמע הכי. גם מ\"ש דללישנא בתרא תלוי בעקירת רגלים לחוד בזה א\"צ לערוך שפה כי מובן ממנו ביטול דבריו ולא ידענא מאי אידון בה וצ\"ע. ועיין מה שהקשה הלח\"מ ומה שתירץ דהכא עדיין יש לו ברכת הטוב והמטיב וכו', וקשה דא\"כ כשנזכר קודם שים שלום יאמר ברוך שנתן ולא יחזור לרצה. י\"ל כמ\"ש הרא\"ש דעד רצה חשוב כברכה אחת יעו\"ש ודוק." + ], + [ + "בראשי \n חדשים וכו' וכן בחולו של מועד וכו'. וכתב מרן כלומר שדין חולו של מועד שוה לדין ר\"ח וכו' עכ\"ל. ומה שכתב הלח\"מ ז\"ל היכא שטעה ולא הזכיר בברכה בחול המועד לא ראיתי בגמ' וכו' עכ\"ל, יעו\"ש כוונתו שהן אמת שראה לרבינו דהשוה חול המועד לר\"ח מ\"מ לא ראה כן להמפרשים אחרים ולכן סיים ואולי דה\"ה לחול המועד ומ\"מ כתב צ\"ע כיון שלא נמצא מפורש לשאר המפרשים זו כונתו בלי ספק אצלי.
אמנם ראיתי להחבי\"ב בשיירי סי' קפ\"ח הגהת הטור אות ט' שכתב וז\"ל אמר המאסף לענין חולו של מועד אם טעה ולא הזכיר יעלה ויבא דין זה לא נתבאר בתלמוד וכו' שמ\"ש הר\"מ וכו' לא קאי אלא אעיקרא דדינא וכו' אבל שאם נזכר וכו' לא נתבאר וכו' וכן הסכים הרב לח\"מ ז\"ל עכ\"ל. נראה שהבין בדברי הלח\"מ שמ\"ש רבינו וכן בחולו של מועד הוא נרדף למ\"ש ובחנוכה ופורים שכח ולא הזכיר הענין אינו חוזר וא\"כ הבין דבריו תמוהים דאם הוא נרדף הלשון כמ\"ש, בלא ימנע קשה דאי הכונה דכששכח בחולו של מועד וחנוכה ופורים ולא הזכיר היינו קודם שהתחיל הטוב והמטיב נמי א\"כ הרי מפורש יוצא דאינו אומר ברוך שנתן דאף שכתב אינו חוזר לאו לדיוקא הא ברוך שנתן אומר דא\"כ זה ניחא כשנזכר קודם התחלת הטוב והמטיב ברם כשהתחיל לא שייך לברך ברוך שנתן ואם נאמר דכוונתו דבין כשהתחיל הטוב והמטיב בין שלא התחיל עדיין אינו חוזר לתחילת בהמ\"ז ברם אם לא התחיל אומר ברוך שנתן זה א\"א דבחנוכה ופורים אין הדעת נוטה שיאמר ברוך שנתן דבגמ' מבעיא אי יזכיר אעיקרא וקאמר אי בא להזכיר מזכיר והיכא דשכח מי זאת אמר דיאמר ברוך שנתן והבו דלא להוסיף עלה וכמ\"ש, ולכן נראה לי ברור כדעת הלח\"מ כמ\"ש ומן התימה הגדולה להרב החבי\"ב שכתב דלא מצא גילוי ומ\"ש רבינו כך הוא הפירוש, והא מרן צווח ככרוכיא בפירוש דברי רבינו ז\"ל דמשם תורה יוצאה דאומר ברוך שנתן כמו בר\"ח וצ\"ע." + ], + [ + "מי \n שאכל וכו'. כתב מרן כתב הרא\"ש וכו' או רעב ותאב לאותם פירות יברך. ותימה לי וכו' עכ\"ל. דברים אלו אינם מובנים וכמ\"ש הרב משל\"מ ז\"ל, אם לא שט\"ס יש וכמ\"ש הוא ז\"ל. ועיין להמגיה שם שכתב הפי' לפי הט\"ס ושוב כתב אבל איכא לפרושי דה\"ק אם אינו רעב וגם אינו תאב יברך לאפוקי תאב אע\"ג דאינו רעב או איפכא דלא יברך עכ\"ל. והן אמת דלפי פירוש זה לא קשה קושיית מרן כמו שהקשה בכ\"מ ברם באופן אחר קשה דאיהו הצריך שניהם לשיברך הא אי אינו רעב אבל תאב לא יברך ואין הדעת נוטה לזה דכיון שאינו רעב והגמ' ברעבון תלה הדבר איך בתאב לאותו דבר לא יברך כיון שאינו רעב ראוי לברכה הוא ודוק.", + " וכן\n אם נעלם וכו' והוא שלא נתעכל וכו'. יש לדקדק דדברי מותר הן דממה שכתב (דרישא) [ברישא] נפקא. ובס' קול בן לוי תירץ דאתא לאשמועינן דלא נימא דבספק אם בירך או לא נחתינן דרגא דאפילו התחיל להתעכל לא יברך קמ\"ל דאפ\"ה יברך עכ\"ל יעו\"ש. ואי הוה ניחא לי זה בכונת רבינו הו\"א דלזה כיון מרן שכתב ואתא לאשמועינן שאעפ\"כ אם נתעכל כל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך, ואין דבריו מובנים מה תיקן בזה אלא שה\"פ ואתא למימר שאעפ\"כ שהוא ספק דוקא אם נתעכל כל המזון אינו חוזר ברם אם התחיל להתעכל מברך. ברם אין זה נוח לי בכונת רבינו דלפ\"ז נמצא דחידושו קמ\"ל דאפילו התחיל להתעכל מברך א\"כ הכי הו\"ל למימר ואפילו שלא נתעכל וכו' דהא לפירוש זה לא נתעכל ר\"ל שלא נתעכל לגמרי ודוק.
ולענ\"ד נראה היפך מדרך זה דס\"ל לרבינו כיון שהוא ספק אם התחיל להתעכל לא יברך כדעת הר' יונה ז\"ל, אלא דהר\"י ס\"ל אפילו בודאי שכח לא יברך ורבינו לא ס\"ל הכי אלא בספק וז\"ש והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו ופי' מכל וכל ברם אם התחיל להתעכל אינו מברך ברם כפי\"ז משתנה פירוש נתעכל דסיפא מנתעכל דרישא. והנה פי' נתעכל לא פורש בדברי רבינו ובגמ' איפליגו אמוראי חד אמר שאינו רעב וח\"א כדי שיצמא מחמת אכילתו וכו', והלח\"מ הרגיש בזה וכתב דלא ביארו דממילא משתמע ודבריו תמוהים דדבר דפליגי אמוראי בה שייך לומר ממילא משתמע כדמר או כדמר.
עוד כתב הלח\"מ שם על מ\"ש מרן בב\"י סי' קפ\"ד וסי' ר\"ט דרבינו כתב דין זה כאן בבהמ\"ז משום דהוי מן התורה דוקא אבל שאר הברכות שנסתפק אם בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך, דצ\"ע ליישב הסוגיא דריש כיצד מברכין דמשמע התם דשבעת המינים הוי דאורייתא שכן אמר שם דיליף משבעת המינים וכו' ואע\"ג דאמר שם אלא סברא וכו' מ\"מ משמע דמהא לא הדר דשבעת המינים הוי דאורייתא וכו' זה תוכן דבריו. ולענ\"ד יש להכריח כן מסוגיית הש\"ס מדאמר קמה תוכיח מה לקמה וכו' אלא דיליף משבעת המינים ואם איתא דשבעת המינים הוי דאורייתא מסמיכות לואכלת ושבעת והוי אסמכתא גמורה א\"כ כשדחה מה לקמה הו\"ל לומר שבעת המינים יוכיח או דיליף משבעת המינים ולמה המתין עד לבסוף שלא מצא ראיה מקמה וזית והצד השוה אלא ודאי דלאו אסמכתא גמורה היא דהא לא סמיך ואכלת אלא לקמה ר\"ל אפילו שתאמר דשבעת המינים הוי דאורייתא וברור ודוק.
עוד כתב הלח\"מ מ\"מ קשיא וכו', כלומר דא\"כ אייתר לן קרא חד הלול ואף שכתבו התוס' דקרא אסמכתא אפשר דהוי למ\"ד כרם רבעי אף שאין משמעות דבריהם כן וק\"ל." + ] + ], + [ + [ + "חמשה \n מיני דגן הם החיטים והשעורים וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ. ולכאורה קשה דנראה כדברי נביאות ברם דבר ה' בפיהו אמת דהאמת כן הוא ומנא אמינא לה ממ\"ש רבינו עצמו פ\"ח מהל' בכורים ה\"ד מאימתי תתחייב העיסה בחלה משתגלגל בחיטים או שתטמטם בשעורים וכו' והכוסמין וכו', וכתב מרן שם בשם הערוך דדרך החיטים ללוש ולגלגל יפה ע\"כ מטמטמו ביד ועוזבו עכ\"ל וכתב הוא ע\"ז וסובר רבינו דכוסמין אע\"ג דמצטרפין אף עם השעורים מ\"מ טבע עיסתה לענין גלגול כעיסת חיטין עכ\"ל. הרי שיותר הוי מין חיטים ממין שעורים שמתגלגל ונילוש יפה כחיטים והיא ראיה ברורה מ\"מ לא ידעתי למאי נפק\"מ כאן לענין ברכה אם הם חיטים או שעורים דלעולם הדין שוה בכולם. וראיתי בכת\"י להרב בעל יד אהרן נר\"ו בחידושיו לרבינו שהרגיש מזה ומה שתירץ לא הבנתי דבריו.", + " ושיבולת\n שועל ושיפון מין שעורים. וכן נראה מדבריו פ\"ז מהל' בכורים וכ\"כ בריש חלה בפירוש המשנה וז\"ל ושיבולת שועל ושיפון מין שעורים וכו', וכ\"כ בפירוש המשנה דמנחות פ\"י וכ\"כ ג\"כ פ\"ז דנדרים בפירוש המשנה יעו\"ש. ותימה דסותר עצמו למ\"ש בפירוש המשנה בריש מס' כלאים וז\"ל ושיפון מין ממיני החיטין המדבריות וצורת שניהם שוה ר\"ל צורת כוסמין וצורת שיפון ומפני זה אינן כלאים זה בזה עכ\"ל. ועוד מצד עצמם דבריו שבכלאים תמוהים דאי שיפון הוי מין ממיני החיטים ודומה לכוסמין למה אינו מצטרף עם חיטין לחלה כמו כוסמין ובשלמא לפירוש הרב ברטנורא ז\"ל שפי' וז\"ל ומשום דכוסמין ושיפון דמו להדדי אינן כלאים זה בזה, ניחא דלעולם שני מינים הם [ודומים] ולכן לא הוי כלאים ולחלה אינו מצטרף כיון שהם שני מינים ברם לרבינו דכתב דמין אחד וצורתן ג\"כ שוה למה אינם מצטרפים לחלה עם חיטין. ועוד קשה דלמה הצריך שניהם שיהו מין אחד וצורתן שוה הא כשהם מין אחד אפי' דלא יהא צורתן שוה לא הוי כלאים שכ\"כ בריש פ\"ג מהל' כלאים יש מינים וכו' ואע\"פ שאין דומים זה לזה הואיל והם מין אחד אינם כלאים זה בזה וכשהן שני מינים ודומין זה לזה כיון שהם שני מינים אסורים זה עם זה עכ\"ל הרי דהכל תלוי במין ולא בצורה וצ\"ע.
והרציתי דברי אלה להחכם השלם הדיין המצויין עצום ורב יצחק די פאס לשאלוניקי יע\"א וכן היה תשובתו אלי.
ואשיב דלמה תמה מעכ\"ת על זה ולא תמה דאיך כתב דהוי חיטין שוה והלא בתוס' שנו דהוי מין שעורים כדקאמר פרק כל שעה ופ\"י דמנחות. ועוד תימה לפי שיטת מעכ\"ת כוסמין אמאי הוי כלאים עם חיטין כיון דהוי לכו\"ע מין אחד אלא דכבר כתב הרא\"ש בהל' חלה ור\"ש בפי' המשנה דאינו דומה לחיטין ממש ולא הוי ג\"כ מין חיטין דוקא אלא אף מין חיטין יעו\"ש דבריהם באורך דהא בכולהו מתני' קרי לכוסמין מין חיטין אלא בדבריהם יתורץ כל החקירות. ועוד למה לא תמה מעכ\"ת ג\"כ להרמב\"ם מפי' המשנה לחיבורו דכתב בפ\"ג מהל' כלאים ז\"ל יש מינים בזרעים שיהיה מין אחד בצורות הרבה וכו' ואע\"פ שאין דומין זה לזה הואיל והן מין אחד אינם כלאים זה בזה וכו' כיצד החזרת וכו' וכן חיטין עם הזונין והשעורים עם שבולת שועל והכוסמין עם השיפון, הרי דכתב דאינן דומין זה לזה דלעיל קאי וכן דומיא דחיטין וזונין ושעורים ושבולת שועל, אלא האמת הוא דחיטין ושיפון אינן מין אחד אלא דשיפון וכוסמין נקראין חטה מדברית שם אחד להם בזה והוא מין אחד בענין דהוי חטה מדברית אלא דכוסמין הוי לחיטין ולשעורים כדכתב ר\"ש בפירוש המשנה וכן מרן בהל' בכורים וכן הרא\"ש בהל' חלה ואינו דומה לצורת חיטין מדהוו כלאים כדכתב שם הרא\"ש אלא דלענין חלה הוו מין שעורים כיון דבחלה לא בעינן אלא שיהא דומה בעיסה והרי הם דומות בעיסות כדכתב הרא\"ש בהל' חלה וכן הר\"ש בפי' המשנה משם הירושלמי אע\"ג דבצורתן קודם העיסה אינן דומין וכן כוסמין בהיותו תבואה אינו דומה לחיטין מדהוו כלאים וגם אינם מין אחד לגמרי אלא דהוו מין שעורים ג\"כ כדכתבו הם ז\"ל יעו\"ש אלא בעיסה דומה לחיטין ג\"כ ולכך מצטרף לחלה אבל האמת אינן מין אחד לגמרי אלא דאלו נקראין חיטין סתם ואלו חיטין מדבריות ויש להם הדרגה דהיינו דהכוסמין דומין קצת לחיטין סתם בצורתן ולא לגמרי ולכך הוי כלאים כיון דהוי מין שעורים ג\"כ ושיפון ג\"כ הוי מין שעורים בעיסה כדאמר בתוספתא דהוי מין שעורים אלא דלענין חיטה מדברית דהיינו כוסמין הוי מין אחד בצורה לאפוקי דאינו דומה לשעורים דאילו השעורים יש להם זנב ועוקץ משא\"כ באלו דאינן דומין לשעורים אלא בעיסה. ועתה דקדק רבינו וכתב וכוסמין מין ממיני החיטה והוא חטה מדברית ואילו גבי שיפון כתב מין ממיני החיטין המדבריות ולא קאמר מין ממיני החיטים ג\"כ והוא מדברית כמ\"ש גבי כוסמין, וכתב צורתן שוה ולא כתב צורתן אחת, והרצון בו דשיפון אין לו יחס עם החיטין לא בצורה ולא בעיסה וכמו שנפרש עוד בעז\"ה אלא בעיסה יש לו יחס עם השעורים ובצורתן יש לו יחס עם הכוסמין ולא לגמרי אלא בשוה כלומר כי היכי דכוסמין אין לו עוקץ וזנב שיפון ג\"כ הוי הכי ובעיסה יש לו עם הכוסמין יחס דהא כוסמין הוי מין שעורים ג\"כ ולענין דהוי חיטין מדבריות הוי מין אחד חשיב כלומר דהוי חיטה מדברית ולכך לא הוי כלאים והכוסמין יש לו יחס עם החיטין סתם בעיסה אבל לא בצורה ולכך כיון דלא הוי מין חיטין לגמרי דהא הוא ג\"כ מין שעורין כדפירשו הם ז\"ל ובשם חיטה לא הוי דזה סתם חטה וזה מדברית ולא דמי אפי' לזונין דלאו זונין א\"כ דהוי משונה קצת מן החיטה לא קרי ליה רבינו אלא חיטה סתם לא חיטה מדברית וזו היא מדברית לכך הוי כלאים והשתא הכי פירוש דבריו דכוסמין הוי ממיני החיטה כלומר שיש לו יחס עמו דהיינו בעיסה כדאמרן דהוי אף מין חיטין אבל לא צורת חיטין לגמרי דהוי זה מדברית והוי ג\"כ מין שעורים ושיפון נחית דרגא דהוי מין ממיני המדברית דוקא דהיינו דדומה לו בעיסה דהא הוא מין ממיני השעורים וכוסמין הוי מין שעורים ג\"כ וצורתן שוה כלומר בשיווי דהיינו דאין לו זנב ועוקץ לאפוקי שעורין אבל ממש צורתן אינו ולכך לא קאמר דאין צורתן אחד אלא בשיווי לא לגמרי אבל לענין עיסה שוין הם דהיינו מין שעורים ולכך לא הוי כלאים משום דשניהם מין חטה מדברית דוקא ולא חיטין ולכך כתב רבינו בפ\"ג דכלאים דאינן דומין אבל הם מין אחד כדאמרן.
ודרך אגב קשה לי על מ\"ש מרן פ\"ז מבכורים ה\"ז וז\"ל ולי נראה שפירושו דחוק וכו' עד יש מקום דמצטרפין. והא רבינו בפי' המשנה כתב והלכה כר' יוחנן בן נורי מכלל דפליגי כדאמרן בש\"ס בכמה דוכתי והוא כתב דס\"ל לרבינו דלא פליגי. ועוד כיון דלא פליגי הוי שקלא וטריא דירושלמי לכו\"ע ומאי דתירץ רב הונא והלא כפי שיטתו משמע דשיפון דהוי מין כוסמין מצטרף עם החיטין וכיון דהוי הך שקלא וטריא לכו\"ע אמאי לא פסק רבינו ג\"כ ההיא דשיפון מצטרף עם החיטין כשם שמצטרף חיטין עם כוסמין ונקט חיטין עם כוסמין דוקא. ועוד דהתוספתא הוי תיובתא לפי' לרב הונא כיון דהוי רב הונא ככו\"ע ולא שייך לומר דפסק כש\"ס דילן כיון דהוי ככו\"ע. והנראה לי דלעולם פליגי כדכתב הרא\"ש ור\"ש ומאי דפסק כר' יוחנן בן נורי משום דתני בתוספתא דפסחים ומנחות דשיפון הוי מין שעורין ומשמע דהכי הוי הלכתא דמייתי לה הש\"ס וא\"כ הוי כר' יוחנן בן נורי דס\"ל דמצטרף עם שבולת שועל ושעורין ומ\"ש בתוספתא כוסמין מין חיטין כלומר אף מין חיטין כדפירשו הם ז\"ל עכ\"ל הכתב.
וז\"ל\n תשובתי אליו: את הרשום בכתב אמת לעליון למעלה ראתה עיני ושמח לבי להלצתו לטובה על רבינו האמנם לא נתקררה דעתי בזה דמה שהקשה לי בתחילת דבריו דאמאי לא הקשה עוד וכו' לא ידענא מאי אידון בה דלכאורה לא דקדק היטב בכוונת רבינו דהוא ז\"ל תלי הכל במין ולא בצורה וכמ\"ש הואיל והם מין אחד אינן כלאים זה בזה וכ\"כ בהיפך ויש וכו' הואיל [והן] שני מינין אסורין, וא\"כ מ\"ש כיצד וכו' והכוסמין עם השיפון, פי' שאע\"פ שהן [כ]שני מינין אינם כלאים כיון שהוא מין אחד הרי בפירוש דלדידיה הכל תלוי במין ולא בצורה. ומ\"ש בפירוש המשנה וצורת שניהם שוה וכו' וסיים ומפני זה אינן כלאים זה בזה ע\"כ, האי סיומא לא קאי אלא למ\"ש דבין כוסמין ובין שיפון הוא מין ממיני החיטין המדבריות ומפני זה דהוו מין אחד אינן כלאים זה בזה וכמ\"ש בחיבורו דהכל תלוי במין ולא בצורה אלא דכתב ג\"כ דצורה שניהם שוה וכנראה דשניהם צריכי ואילו לפי דבריו בחיבורו נראה בבירור דהעיקר תלוי במין וכבר הקשיתי עליו בתחילת דברי.
ומעתה מה שהלך על יסוד זה וכתב אלא האמת הוא וכו' עד מדהוו כלאים יעו\"ש בסעיף ב', אינו וכמ\"ש דלדידיה הכל תלוי במין ולא בצורה. ומ\"ש עוד ושיפון וכו' אלא דלענין מדברית וכו' מין אחד בצורה וכו' גם זה אינו ע\"פ האמור. גם מה שדקדק בדברי רבינו בפי' המשנה דקדוקים קלים ומכוחם פירש מה שפירש לו יהי שיהיו החילוקים אמת מ\"מ כבר נפל היסוד וא\"צ להטריח את עצמי יותר. ועוד זאת קשה חוץ ממה שהקשתי בראשונה דאילו הוא פירש בפי' המשנה דכוסמין ושיפון צורתן שוה וכאן בכלאים ס\"ל דאין צורתן שוה אלא דאינן כלאים משום דהוו מין אחד גם סותר למ\"ש בפי' המשנה במקומות אחרים דכוסמין ושיפון הם שני מינים וכאן בהל' כלאים כתב שהם מין אחד וכעת צ\"ע. גם מ\"ש מעכ\"ת על מרן היא קושיא אלימתא וכן הוקשה אלי קודם ראות דבריו ועל הכל צ\"ע." + ], + [ + "אכל \n דגן שלוק כמו שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה וכו'. וכתב הלח\"מ ז\"ל וז\"ל נראה מדברי רבינו דאף דאמרו בגמ' הכוסס את החיטה ה\"ה לשעורה וכו'. פי' דבריו מדכתב דגן ודגן קרוי כל חמשת המינים וכמ\"ש לעיל הל' א'. והקשה עליו וז\"ל וא\"ת כשהקשו בגמ' למ\"ד קמחא דחיטי וכו' ומאי קושיא לדעת רבינו אימא הכי וכו' ותירץ על צד הדוחק יעו\"ש עכ\"ל. ולענ\"ד י\"ל כיון שיש לדקדק הא שערי עצמו אינו מברך כלל כסברת הר\"ד אבודרהם ולהרד\"א יש לדקדק איפכא הא שערי גופיה יברך בורא פרי האדמה ודאי לא סמיך התנא בדיוק כזה אם לא שהדיוק הוא הא דחיטי מברך בורא פרי האדמה ושוב ראיתי כן להקול בן לוי ז\"ל. ועוד נ\"ל לדעת רבינו דשפיר קא מדייק בש\"ס הא דחיטי בורא פרי האדמה דכיון דאיהו ס\"ל דחיטי ושערי דינן שוה דבאיהו גופייהו מברך בורא פרי האדמה אלא דבקמחא אתא לאשמועינן דמברך שהכל א\"כ למה ליה למינקט בלישניה דשערי הו\"ל למימר סתם דעל קמחא מברך שהכל שדינן שוה או על קמח דגן מדדייק למינקט דשערי ש\"מ לדיוק אתא הא דחיטי.
ועוד י\"ל והוא הנרצה אלי דהמקשה שהקשה וכי אית ליה עילויה וכו' הבין בההיא מימרא דשמואל דבשערי מברך שהכל ודייק הא בדחיטי בורא פרי האדמה כעין ברכתו דחיטי גופייהו וחיליה דמקשן שהבין כן היינו משום דאלת\"ה אלא דבחיטי ושערי מברך בורא פרי האדמה אלא דבקמחא של שניהם מברך שהכל לישמועינן דחיטי וכ\"ש דשערי שהיא הכרח המקשן כדמפרש לקמיה אשר מכח זה הבין דנשתנו שערי מחיטי לדעת שמואל, ומקשה, ומכח זה אין ולאו ורפיא בידיה בשערי גופייהו ודייק לה מהא דחיטי ומינה למד לשערי גופייהו דמברך שהכל זהו כוונת המקשן והתרצן השיב לא כלומר לא כשעלה על דעתך עלה על דעתי לחלק בין חיטין לשעורין אחר שדומין זה לזה ונקראים דגן וכדעת רבינו ז\"ל וקמחא דחיטי מברך שהכל והא קמ\"ל דבקמחא מברך שהכל ועל זה הקשה המקשה ולישמועינן דחיטי וכ\"ש דשערי דזה חיליה דהמקשן מעיקרא וכדכתיבנא ואהא חדית ליה התרצן דהא קמ\"ל דהו\"א דבשערי לא ליבריך כלל קמ\"ל וא\"כ נמצא דחיטי ושערי דינן שוה ובאינהו גופייהו מברך בורא פרי האדמה ובקמחא שהכל נהיה בדברו.
אך קשה מה שהקשה בספר קול בן לוי דלמה מברכין על השעורין בורא פרי האדמה כיון דאוזוקי מזיק דאמרינן בפרק בתרא דיומא דף פ' אמר ר' יוחנן זר שכוסס שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כי יאכל פרט למזיק וא\"כ כיון דמזקי לדעת רבינו אינו מברך אלא שהכל נהיה בדברו וכמ\"ש פ\"ח דין ב' עיין מ\"ש רבינו דעל שמן זית וכו' דבגמ' פ' כיצד מברכין דימו הברכה לדין התרומה גבי מ\"ש דעל שמן זית מברכין בורא פרי העץ פריך היכי דמי אי דשתי ליה אוזוקי מזיק ליה דתנן השותה שמן תרומה וכו' ש\"מ דהא בהא תליא. ולזה נ\"ל דמכח קושיא זו הוכרח רבינו לומר אכל דגן שלוק וכו' ולא אמר כסס דגן והיינו משום דס\"ל דהא דאוזוקי מזיק אכילת שעורים היינו דוקא היכא שאוכלם חיים אבל שעורים שלוקים אינו מזיק ואף דבחיטי ס\"ל לרבינו דאף חיים משלם קרן וחומש כמ\"ש בפ\"ח מהל' תרומות נקט סתם הכא דגן שלוק משום שעורים וכדכתיבנא כנ\"ל.
אך קשה על מ\"ש הראב\"ד פ\"י דתרומות וז\"ל א\"א ואע\"ג דמברכין עליה בורא פרי העץ אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא עכ\"ל. וההיא דפרק כיצד מברכין מנגדתו ודבריו תמוהים במה שרצה לחלק בין תרומה לברכה דבגמ' תלה הא בהא והיינו טעמא כמ\"ש רש\"י דבברכה כתיב ואכלת ושבעת וגבי תרומה כתיב ואיש כי יאכל ואי חשיב אכילה ומברך חייב בחומש ואי לא לא וצ\"ע כעת." + ], + [ + "קמח \n של אחד מחמשת המינים אם היה עב וכו' מברך בורא מיני מזונות וכו'. הכי איתא התם דף ל\"ח שתיתא רב אמר שהכל ושמואל אמר בורא מיני מזונות ולא פליגי הא בעבה הא ברכה ומסיק שם וצריכא דרב ושמואל דאי מהאי הו\"א לאכילה קא מכוין וכו' אבל הכא כיון דלכתחילה לרפואה קא מכוין לא ליבריך כלל קמ\"ל. וי\"ל דזה ניחא לרב דאיירי ברכה דעבדי ליה לרפואה וס\"ד אמינא כדאמר בגמ' אלא לשמואל דאיירי בעבה מאי קמ\"ל וגמ' קאמר וצריכא דרב ושמואל ואולי מאי דנקטי לשמואל הוא מריהטא דלישנא דלשמואל איצטריך לאשמועינן דלא נברך עליה המוציא כיון שהוא עבה או איפכא כיון דנתבשל לא ליבריך אלא שהכל קמ\"ל כיון שהוא עבה מברך בורא מיני מזונות.
והרשב\"א ז\"ל הקשה בשמעתין על הא דהא בעבה הא ברכה וז\"ל קשיא לי ואפי' עבדי ליה לרפואה מאי הוי ליבריך בורא פרי האדמה דבשלמא בורא מיני מזונות לא מברך דלא עביד למיזן וכו' יעו\"ש עד סוף הלשון. ואחר המחילה רבה דבריו אינם מובנים אצלי דכל יסוד תירוצו בהנחה שדרך הנאתו של שמן הוא בדרך שתיה ואחרי לחיכת עפרות רגליו זה אינו דדרך הנאתו של שמן לאו בדרך שתיה אלא באכילה ובישול ע\"י דבר אחר וכיון שאין הנאתו בהכי נפל פיתא בבירא וחזר קושיא לדוכתא. ולענ\"ד יש לחלק דלעולם שאין דרך הנאתו בהכי ובין הכא בין הכא לרפואה קא עביד ושאני קמחא שהוא אוכל ממש החיטין אלא שהם בשינוי ולכך מברך ברכת החיטין וכן שמן הוא רוצה לשתות שמן ואניגרון הוא דלא ליזקי ליה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה וכדין דאוכל מליח ואוכל הפת עמו שלא יזיק וכדאיתא במס' ברכות דף מ\"ד ולכן מברך על השמן אף שנשתנה מזית כיון שהוא עיקר לא כן בשתיתא הרכה דשניהם צריכי הקמח ומים ואין באחד מהם עיקר והקמח היא רכה וקלישא טובא אינה חשובה לסעוד הלב ואפי' ששותה אותה דרך הנאה לדעת הר' יונה ז\"ל ולדעת התוס' דוקא בשותהו לרפואה וכמ\"ש הרב גינת ורדים חלק או\"ח כלל א' סי' כ\"ד דף י\"ג. ומלשון רבינו זה הביא ראיה הפר\"ח בס' מים חיים בתשובה [ח'] על המלב\"ן שיברך בורא מיני מזונות וז\"ל והכי משמע לי ממ\"ש רמב\"ם ז\"ל קמח של אחד מחמשת המינים [ששלקוהו] ועירבו במים אם היה עבה וכו' עד ולכן סתם שמברך בורא מיני מזונות עכ\"ל יעו\"ש.
ולענ\"ד יש לדחות דמ\"ש רבינו בהל' א' כשלא היה טפל וכו' קאי ג\"כ לעיל לדין קמח של אחד מחמשת המינים דאחר שסיים רבינו כל הדין עשה התנאי ומה שלא כתב כל הדין דמברך בורא מיני מזונות ואח\"כ הדין של בורא נפשות רבות משום דנקטיה כדרך הגמ' הא בעבה הא ברכה, ואפי' דיהבינן ליה כל דיליה יש לגמגם דבשלמא הכא שלא חילק רבינו היינו טעמא כיון דרוב הוא הקמח כמו שנראה מלשון רבינו ודאי דאינו עושהו לדבק אלא להכשר אכילה הוא לא כן במלב\"ן דהרוב הוא התירוש נימא דהקמח אינו עשוי כי אם לדבק שהרי התירוש אינם יכולים להקפותו לבדו בלא תערובת וכו' וכמ\"ש הוא ז\"ל. עוד לו ז\"ל שם על שדחה לדינו וז\"ל וכ\"ת הכא שאני שאין הקמח עיקר אלא התירוש ואין מניחין הקמח אלא לדבוקי וכו' ליתא לענ\"ד שהרי כתב הרשב\"א אהא וכו' עכ\"ל יעו\"ש באורך. ולא הבנתי כוונתו דהא יסודו הוא במה שנלמד דמה שנותנין הקמח הוא להקפות וא\"כ יברך שהכל ומה רווחנו בהביא לשון רשב\"א הא גם הוא כתב דאם נותנין הקמח להקפות ולדבק יברך שהכל ולא כתב דיברך בורא מיני מזונות אלא כשנותנו להכשיר ואי ס\"ל דנותנו הקמח במלב\"ן להכשיר אין צריך להביא להרשב\"א דבלא\"ה יכול לדחות לההיא דתבשילא דליפתא דהתם הוי לדבק והכא הוי להכשיר ובפשיטות היה יכול להביא מההיא דחביץ קדרה דמברך בורא מיני מזונות כיון דלא הוי לדבק. ובעיקר דברי הרשב\"א יש להתבונן במאי דכתב כיון דמכשירו וכו' למה צריך לזה הא כיון דלא עירבו לדבק אלא לאכילה מברך בורא מיני מזונות וודאי כונתו דאף דהרוב הוא הדבש ורוצה לאכול את הדבש מ\"מ לא נימא דיברך על העיקר דכיון דהוא מחמשת המינים ומכשירו לאכילה שעל ידו יתוקן הדבש מברך בורא מיני מזונות ודוק." + ], + [], + [], + [ + "כיצד \n היא הטפילה וכו' לפיכך מיני דבש וכו'. עיין מ\"ש מרן והנה רבים נתחבטו בלשון רבינו זה והם מור\"ם בהגה\"ה והב\"ח והרב פר\"ח בתשובה הנזכרת ומהר\"ר צבי אשכנזי בתשובה סי' קצ\"ט. וז\"ל הפר\"ח דקאי אפירוש מור\"ם והנכון אצלי דלא קאמר הרב שאם עירב ליתן טעם בתערובת (הכי) [הרי] הוא עיקר אלא בדבר מחמשת המינים שהוא חלב חטה וכיוצא שיש בו ממש וכמ\"ש מור\"ם וכו' ודלא כהב\"ח וכו' ותדע וכו' אלא ודאי כדאמרן עכ\"ל. ומוה\"ר צבי אשכנזי דחה דברי מור\"ם וגם להב\"ח ועיי\"ש מה שיישב דברי רבינו וכן ראיתי בס' יצא מקרוב לחם יהודה על רבינו שפירש כן דברי רבינו.
ולענ\"ד נראה להכריח כמו שהבין מרן וב\"ח בדעת רבינו והוא דפירוש מהרר\"ץ אשכנזי א\"א לפרש כן דהא כתב רבינו כיצד היא הטפילה [וכו'] עירב קמח כדי לדבקו שהלפת הוא העיקר וקמח טפילה וע\"ז כתב שכל דבר שמערבין לדבק או ליתן ריח או לצבוע התבשיל הרי זו טפילה. וזה איירי בכל דבר בין מחמשת המינים בין שלא מחמשת המינים בין תבלין דהא כתב לצבוע או להריח וע\"ז כתב אבל אם עירב כדי ליתן טעם הרי הוא עיקר. וקאי לכל דבר אפילו לתבלין וא\"כ תיקשי קושיית מרן, וזה ג\"כ סותר למ\"ש מור\"ם והפר\"ח דאיירי בדבר שיש בו ממש דממ\"ש שכל דבר נראה דאיירי בכל דבר ואף שיש לדוחה לדחות מ\"מ כבר תמה עליו מהר\"ץ אשכנזי תראנו משם, נמצא דמ\"ש רבינו אבל עם עירב קאי לכולהו ולכן תפש עליו מרן וכן הב\"ח קאי בהנחה זאת בפירוש דברי רבינו אלא שהקשה דמרן סתר עצמו דידיה אדידיה ממה שהעתיק דין זה של רבינו לפירושו למ\"ש קודם זה דין חבושים או גינדש וכו' מברך עליהם. ולא ידעתי אמאי הקשה כן למרן ולא לרבינו עצמו דכתב בפרק זה עיסה שנילושה בדבש וכו' או בתבלין וכו' מברך בורא מיני מזונות וכמ\"ש הרב פר\"ח ולא על מרן תלונתו כי אם לרבינו.
ולענ\"ד אפשר ליישב לרבינו לפי הנחה זו דמרן וב\"ח דעד כאן לא כתב רבינו דמברך על דבר שנתן לתוכו לטעם אלא כשעיקר הדבר אינו נראה בעין אלא הוא מעורב יפה יפה עד שאינו ניכר דבעירוב קאי רבינו ברם כשגוף הדבר הוא נראה לעין אז לא כתב רבינו שמברכין על הדבש שנותנין לטעם ולכן מ\"ש רבינו דאין מברך על דבר שנותנין טעם היינו בעיסה שהיא בעין ולא מתבטל לגבי התבלין או הדבש וכן מ\"ש מרן שמברך על הפירות ולא על הדבש או על התבלין אפשר דאיירי כשהם בעין, וזה דוחק ואולי מטעם זה תפס הב\"ח על מרן ולא על רבינו." + ], + [ + "כיצד \n היא הטפילה וכו'. הכי איתא בברכות דף מ\"ד מתני' הביאו לפניו מליח תחילה ופת מברך וכו' שהפת טפילה וכו' ואוקמה רב אשי באוכל פירות גנוסר שנו. ופי' רש\"י פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת עכ\"ל. ודבריו סתומים וחתומים כספר החתום דלפירושו הברכה היא על הפירות ולא על המליח ומתני' קתני על המליח וכוונתו כמו שפירש רבינו יונה וז\"ל שהפירות גנוסר הם מתוקים יותר ואינם נאכלים אלא עם מלח הרבה כדי שהמתיקות לא יזיק לו ואוכלים אותם עם הפת ונמצא הפת טפל אל הפירות ומברך על הפירות עכ\"ל. נמצא דמליח דתני מתני' היינו הפירות מלוחים כמ\"ש ע\"י מלח דלא כמ\"ש הב\"ח ז\"ל סי' רי\"ב דאוכל מלוח לחוד מפני המתיקות לדעת רבינו יונה, ודבריו תמוהים שלא דק בפירוש רבינו יונה.
ולענ\"ד הוא פירוש אמיתי דאי כמ\"ש התוס' ז\"ל דאוכל תחילה פירות ומחמת מתיקותם אוכל מליח ואח\"כ מחמת המליחה אוכל הפת, קשה דלמה לא נקט התנא הדין כסדר האכילה דהיינו אכילת הפירות ברישא והו\"ל למיתני הכי הביאו לפניו פירות ומליח ופת עמו מברך על הפירות ופוטר את המליח ואת הפת דהן אמת דהתנא קאי כשני התירוצים דידהו באופן שנתחייב לברך גם על המליח מ\"מ התנא לאיזה תכלית נקט מציאות זה והט\"ז נרגש מזה ויישב וז\"ל דקמ\"ל דין אחר דהיינו [דמצינו] דאדם אוכל אכילה לא בשביל אכילת דבר עצמו אלא בשביל מה שאכל כבר ואפ\"ה מברך כיון שלא היה לפניו בשעת הברכה ועד כאן לא פטר התנא אלא בהיותו לפניו העיקר והטפל. ודבריו תמוהים בעיני דאי ס\"ל להתוס' דהתנא נחית להכי מאי קא מקשה בדיבור שאחר זה ד\"ה מברך על המליח ואע\"ג דאשמועינן דפת פוטר את הפרפרת איצטריך וכו', ומאי קושיא הא להכי נחית התנא לאשמועינן דיברך על המליח אף שהוא בא לאכול מכח הפירות. ואין לומר דא\"כ לא הו\"ל למיתני אלא דיברך על המליח ולא דפוטר את הפת דבא לומר דלא נימא דיברך על הפת ופוטר את המליח וכדכתב הב\"ח לדעת רבינו יונה ורש\"י יעו\"ש, וודאי דלא ס\"ל הך דכתב הרב וא\"כ קשה עליהם קושיית הט\"ז, ולרש\"י לא נראה לו פירוש זה מכח קושיית הט\"ז, ועוד לדעת התוס' אף שאוכל המליח מכח הפירות מברך ורש\"י לא ס\"ל הכי דכיון דאוכל המליח מכח הפירות מה לי אם הוא בעין בעת שמברך על הפירות או לא הא מיהא טפל הוא וכיון שבירך על פירות גנוסר שוב אינו מברך לא על המליח ולא על הפת ואף שבעת שבירך לא היו לפניו פת ומליח דמכח הפירות אתא ודלא כמ\"ש הב\"ח ז\"ל לדעת רבינו יונה ורש\"י דאם לא היו לפניו פת ומליח מברך על הפת דעל התוס' אנו מצטערים דס\"ל דיחזור לברך גם על המליח דהסברא היא דלא יברך כלל כנ\"ל והיא סברא נכונה. ועוד לרש\"י דוקא פירות גנוסר דחשיבי ברם שאר פירות אפילו שהם עיקר מברך על הפת אף שהוא טפל דחשוב הוא וכיון דרבינו יונה נמשך אחר פירוש רש\"י ודאי כוותיה ס\"ל ולרש\"י דוקא בפירות גנוסר דחשיבי פוטר את הפת ולא דבר אחר פוטר את הפת, ועוד אי אכל פירות גנוסר ושוב שלא באותו מעמד אכל מליח או פת מחמת הפירות לא מברך כיון דמחמת הפירות אוכל וכמ\"ש לעיל ודלא כהט\"ז דס\"ל דלא פליגי רבינו יונה והתוס' לענין דינא דלענ\"ד חלוקים הם וכדכתיבנא. והתוס' ז\"ל כתבו שהמליח הוא בא להשיב את הלב מהמתיקות והפת שלאחריו טפל וכו' והוקשה להם דא\"כ ליבריך על הפירות ולפטור כולהו ותירצו וז\"ל וי\"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד א\"נ בשעה שאכל פירות גנוסר לא היה שם עדיין מליח ופת עכ\"ל. ופירוש דבריהם דלתירוץ א' אכל הפירות במעמד אחד והמליח והפת במעמד שני ולתירוץ ב' שניהם במעמד אחד אלא דבשעה שברך לא היו לפניו, והמג\"א הפך את התירוץ הא' לב' והב' לא' ולא ידענא פירושו ואולי ט\"ס הוא שם.
המורם מכל מה דכתיבנא דרש\"י ותוס' לא קיימי בחד שיטה דרש\"י ס\"ל דדוקא פירות דחשיבי פטרי לפת ולא שאר דברים ולהתוס' אף שאר דברים פטרי לפת, מעתה לא נתבררו לי דברי הרב פר\"ח בס' מים חיים בליקוטי או\"ח על מ\"ש הטור סי' רי\"ב ואפי' פת חשוב וכו' מברך וכו' וז\"ל ותמיה לי טובא דא\"כ מאי פריך מי איכא מידי וכו' דמאי קשה וכו' יעו\"ש ע\"ס לשונו, והנה בשלמא מה שהתחיל להקשות דא\"כ מאי מקשה בגמ' קשיא ברם מה שסיים בקושייתו ממה שפירש רש\"י מאי קושיא הא הטור קאי כפירוש התוס' דלאו דוקא פירות גנוסר אלא ה\"ה שאר פירות מתוקים שמחמתן רוצה לאכול מליח אינו מברך ברם לדעת רש\"י אינו כן, אלא דקשה מה שהתחיל להקשות וכן הקשה הב\"ח ז\"ל בשם רש\"ל דבגמ' אוקמוה דוקא באוכל פירות גנוסר וכו' ועיי\"ש מה שתירץ על צד הדחק, והט\"ז תירץ וז\"ל ולק\"מ דבגמ' מיירי שאין לו חשק כלל לאכילת המליח אלא מכח אכילת הפירות והטור איירי שאין לו חשק לאכול דג וכו' עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו תמהני אם יצאו הדברים מפיו דא\"כ מאי מקשה תלמודא מי איכא מידי וכו' הא משכחת לה בשיש לו חשק לאכול מליח גם התרצן למה הלך לעצות מרחוק לאוקומי באוכל פירות גנוסר ולא בחושק לאכול מליח אלא ודאי דהוי דוקא פירות גנוסר וחזרה קושיא לדוכתא ודוק." + ], + [ + "הפת \n שפתת אותה פתים וכו'. הכי איתא התם דף ל\"ז: אמר רב יוסף האי חביצא אי אית ביה כזית מברך המוציא וכו', והתוס' כתבו וכן קיי\"ל כרבא דבתראה הוא ולא בעינן בפירורין כזית כיון דאיכא תוריתא דנהמא והא דמשמע בירושלמי וכו' עכ\"ל. וודאי מ\"ש דהלכה כרבא הוא לאפוקי רב יוסף דהצריך כזית ומשמע דלא שנא אי איכא תוריתא דנהמא או ליכא דאי לא תימא הכי נימא דלא פליגי רבא ור\"י וא\"כ קשה כי היכי דהשוו הירושלמי עם רבא מטעם דהא דהצריך הירושלמי כזית הוא לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא ואה\"נ דאפי' פחות מכזית משכחת לה נימא נמי דהיינו טעמא דרב יוסף דנקט כזית משום דסתמא איכא תוריתא דנהמא דזה אי אפשר לומר לר\"י מדאייתי מתני' בידיה דתני פותתן כזית ומברך המוציא וכוונתו להביא דפחות מכזית לא מברך המוציא ואמאי קא פסיק ותני דדוקא כזית הא פחות לא הא משכחת לה בדאיכא תוריתא דנהמא ואם נאמר דה\"ה פחות למאי מייתי משם אלא ודאי דבדוקא הוי כזית. אלא דלזה יש לדחות דמה שהביא משם הוא לומר דבאיכא כזית לעולם מברך המוציא דמסתמא איכא תוריתא דנהמא והא ראיה דקתני מתני' אכלן מברך המוציא וקא פסיק ותני מברך המוציא ותני עלה פותתן כזית ש\"מ דבכזית לעולם מברך המוציא ואה\"נ דפחות מכזית משכחת לה שיברך המוציא בדאיכא תוריתא דנהמא וכדרבא ולא פליגי וכן פירש הרשב\"א ז\"ל דהאי דמייתי רב יוסף הוא דבכזית מברך המוציא וא\"צ יותר, דכתב ולפי דבריו הא דמייתי ר\"י ראיה ממנחות ולא מההיא דקתני בזמן שהפרוסות קיימות ברם במנחות תני בפירוש כזית וכו' וא\"כ אף אנו נפרש הכי ולא ליפלגו ר\"י עם רבא.
עוד כתב הרשב\"א שם על שם הראב\"ד דאין מברכין המוציא אלא באוכל כזית הא בפחות מכזית מברך בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש וכו' והא דגרסינן בירושלמי וכו' עד אינו מברך המוציא ולא שלש ברכות עכ\"ל ועיי\"ש באורך. וכוונת הראב\"ד בתירוצו ברור והוא דהירושלמי איירי שאוכל עוד הרבה אלא שמה שלקח בידו לברך עליו היה פחות מכזית ואף דמאי דנקט בידיה לא היה ראוי לברך עליו שלש ברכות אפ\"ה מברך המוציא והיינו משום כיון דבאותה אכילה שלימה איכא כזית לא כן באינו אוכל כי אם פחות מכזית דאינו מברך כי אם בורא מיני מזונות וזה דייקי דבריו שבסוף שכתב אבל בשאינו אוכל כזית אינו מברך המוציא ולא שלש ברכות מכלל דבנדון הירושלמי איירי שאומר שלש ברכות ומברך המוציא כיון דאוכל יותר מכזית, וא\"כ הוא יש לדקדק טובא בפי' זו להירושלמי דאי איתא דהירושלמי איירי בשאכל עוד יותר מכזית ומברך שלש ברכות א\"כ אמאי הוצרך לשנויי לשאר מינין נצרכה עדיין נימא דאיירי אף לגבי פת וה\"פ כל שאומר עליו שלש ברכות דהיינו שראוי לברך על אותה אכילה שלש ברכות מברך עליו המוציא אף דליכא כזית ברם אי אינו מברך שלש ברכות דלא אכל אלא פחות מכזית אינו מברך המוציא, ומכח קושיא זאת יש שפירש כוונת דבריו מה שאינו אמת והוא דהירושלמי איירי שאכל הרבה ושהה באכילה כזית בכדי אכילת פרס דאינו מצטרף לברך שלש ברכות ברם המוציא מברך ובזה איירי הירושלמי לא כן באוכל פחות מכזית לחוד דאינו מברך המוציא, וחוץ שלשונו אינו (מוביל) [סובל] זה עוד זה בא דאין בתירוץ זה הבנה כלל דאי לגבי שלש ברכות אינו מצטרף האכילה היאך לענין ברכת המוציא מצטרף הא כיון דאינו מצטרף הו\"ל כאוכל פחות מכזית לחוד דאינו מברך המוציא באופן דאין לפירוש זה שחר והאמת בדבריו מאי דכתיבנא אלא דקשה מה שהקשיתי.
ובלשון רבינו נתחבטו בו האחרונים הביאן מרן עיי\"ש באורך, גם פי' מרן פי' אחר עיי\"ש, אלא דלפי קוצר דעתי והשגתי לא ראיתי הפרש בין דרך הרב מהר\"י פאסי ז\"ל לדרך מרן ז\"ל דלכולם יש הפרש בין נשתנה שהוא מעט לעברה צורתו שהוא הרבה יותר מדאי דבנשתנה צריך לכזית ובעברה [צורתו] אפילו בכזית לא מהני אלא דמרן ז\"ל נקט החילוק בשמות אחרים דהיינו ממרק לבישול דבמרק אם יש כזית מברך המוציא ובבישול אפילו בכזית לא מהני ובודאי דה\"פ דבמרק שאינו משתנה כ\"כ מברך המוציא אי איכא כזית ברם בבישול דמשתנה הרבה אפילו אי איכא כזית לא מברך המוציא והכל עולה לסיגנון אחד ואולי ההפרש הוא ביישוב לשון רבינו ברם בלשון מהר\"י פאסי שהעתיק מכת\"י היד אהרן נר\"ו בנימוקיו על רבינו [במרכבת המשנה] שכתב ג' דרכים והשנית הוא ממש דרך מרן ומצא תשובה עליו משא\"כ לדרכו יעו\"ש ואני לא מצאתי הפרש לענין הדין, ועוד דמרן כתב על דברי מהר\"י פאסי ואני לא מצאתי בגמ' על מה שיסמוך.
והלח\"מ ז\"ל תירץ לפי' מהר\"י פאסי ז\"ל מההיא ברייתא דחילקה מפרוסות קיימות ללא ומדסתם דהצריך כזית משמע אפילו בדאיכא תוריתא דנהמא דאל\"כ הו\"ל לחלק בין איכא תוריתא דנהמא לליכא וכמו שהוקשה לרבינו יונה קושיא זאת ורבינו תירץ כפי דרך מהרי\"ף דברייתא אליבא דר' שמעון ה\"פ בזמן שהפרוסות קיימות כלומר דלא עברה צורת הפת לגמרי אז מברך המוציא בין דאיכא כזית בין דליכא וכו' יעו\"ש באורך עכ\"ל, ודבריו תמוהים דהיאך כתב לדעת רבינו דהיכא דלא עברה צורת הפת לגמרי בין דאיכא כזית בין דליכא מברך המוציא והא רבינו כתב איפכא דבנשתנה קצת צריך כזית לפי דרך מהרי\"פ וכמ\"ש בפירושו ולא ראיתי דבר מתיישב אף שראיתי אח\"כ להקול בן לוי מ\"ש בזה וצ\"ע.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ולדעת מהרי\"ק קשיא חדא היאך פתח בבישול ולישה ואינו מפרש אלא לישה ועוד וכו' עכ\"ל. ומרן ז\"ל ישב ב' הקושיות אלו למה שהקשה ראשונה יישב בתחילת דבריו דהתחיל לפרש למאי דסליק וכו' וכצ\"ל לדרך מהרי\"פ, ולמה דהקשה שנית יישב בסוף דבריו במ\"ש וסובר רבינו דאע\"ג דיש בהם כזית וכו' יעו\"ש. ועוד פירש פירוש אחר הלח\"מ ז\"ל ונכנס עצמו בעובי הקורה עיין עליו.
וראיתי להרב בעל תומת ישרים סי' כ\"ח שכתב וז\"ל אך מצאתי בס' הבתים שכתב וז\"ל כתב הר\"מ הפת שפתת אותה פיתים ובישלה בקדרה או לשה במרק אם יש בפת כזית ולא נשתנית צורתו וכו' עכ\"ל בעל הבתים, וסיים התומת ישרים והחושב למצוא פנים לאותה הנוסחא האחרת אחר שידע שיש נוסחא זאת מיחזי כיוהרא וחורפא יתירה עכ\"ל. ולפי נוסחא זאת צ\"ל דס\"ל לרב דרב יוסף פליג אדרבא וס\"ל דשניהם צריכי כזית ותוריתא דנהמא ומאי דפסק כוותיה לגבי דרבא דבתרא הוא משום דתניא כוותיה בברייתא דתני אם הפרוסות קיימות מברך ואי איתא דבדאיכא תוריתא דנהמא מברך המוציא הו\"ל למיתניה וודאי דדוקא כזית בעי וכמ\"ש הלח\"מ לפי דרכו ודוק." + ], + [ + "עיסה \n שנאפת בקרקע וכו'. ובהל' בכורים פסק דחייב בחלה. ועיין להלח\"מ ז\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לא קשה דההיא דרב יוסף איירי אפילו בקבע סעודתו עילויה ואפ\"ה [אי] ליכא כזית בפירורין לא מברך דלאו פת מיקרי כיון דליכא פירורין כזית ואהא קאמרו רב ששת ורבא דבדאיכא תוריתא דנהמא מברך המוציא ואי לא לא אפילו בקבע סעודתו דלאו פת מיקרי ולכן מותיב ליה אביי אלא מעתה וכו' והתניא וכו' ואם מצה הוא אדם יוצא ידי חובתו בפסח דהא לא מצינו אופן שיברך המוציא ואפילו בקבע סעודה לא כן בטרוקנין דבקבע סעודה מברך המוציא לכן אדם יוצא ידי חובתו בפסח והתם כיון דחייב הוא חשיב כקבע סעודה או דקובע סעודה עליו עם דברים אחרים ועיין להטור ז\"ל סי' קס\"ח שאין דבריו עולים בפשט הש\"ס תראנו משם וכמ\"ש מרן עליו ובסוף דבריו נדחק עצמו לדעת הטור וז\"ל ולפיכך צ\"ל שמה שכתב רבינו ואם קובע סעודתו וכו' יעו\"ש בדבריו באורך עכ\"ל, וחוץ ממה שהעיד על עצמו שהוא דוחק עוד זאת נראה דא\"א לפרש כן לא בריוח ולא בדוחק דהא בתחילה כתב הטור דין דטרוקנין ובברכת המוציא ואי האי תנאה דאם קבע סעודתו קאי על דין דטרוקנין לא הו\"ל למימר ואם קבע סעודתו דבהא קיימינן דקבע סעודתו דהא כתב דיברך המוציא לפי האמת דבקבע סעודה דוקא איירי אלא כך הו\"ל למימר ואי לא קבע סעודתו לא יברך המוציא ובשלמא אי קאי לטריתא ניחא ודוק.
והב\"ח הכניס עצמו בעובי הקורה ליישב דברי הטור ע\"פ גירסת הרי\"ף דגריס במקום קובא דארעא דהיינו טרוקנין טריתא דארעא יעו\"ש. ואף שלפי דברי רבינו יונה נראה דהכל א' עם גירסת הרא\"ש ורבינו ז\"ל מ\"מ לא סבירא ליה הכי להטור וכתב דטריתא וטריתא דארעא הכל אחד ומכח זה הוליד מחלוקת בין הגירסא דטרוקנין היכא דלא קבע סעודתו ובטריתא היכא דקבע יעו\"ש, וקשה דאחרי שרבינו יונה מפרש דברי הרי\"ף ועולה הדין כרש\"י ורבינו והרא\"ש מאין בא לנו להשים מחלוקת ביניהם, גם לרבינו דפירוש הגמ' עולה כוותיה [דהב\"ח] מנא ליה לפרשו כן וכל דבריו דחוקים כאשר המעיין יראה ודוק.", + " וכן עיסה שלשה בדבש ובשמן וכו'. עיין להר\"ב פר\"ח בתשובה [ח'] על המלב\"ן מה שהקשה מהך לישנא דרבינו למ\"ש מרן לעיל ה\"ו ד\"ה ומ\"ש שם יעו\"ש, ועיין מ\"ש לענ\"ד ומרן העתיק הסוגיא וצידד דאפשר דהיינו דוקא כשנתן מים מעט ודבש או שמן הרבה וכו' יעו\"ש לשונו, ועיין בב\"ח מה שהשיג עליו דצריך הרבה דוקא שכ\"כ רש\"י וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד גם מ\"ש מרן הוא כוותיה וודאי הוא הרבה לאפוקי שלא יהיה מעט מזעיר כמו שאנו נוהגים ומרן שקראו מועט הוא לאפוקי ממה שהיה מצריך שמן הרבה ומעט מים ע\"ז כתב דאין צריך כ\"כ שמן או דבש וראיה מתבלין דלא שייך כ\"כ עירוב כמו שמן דאפילו הרבה לעולם יהיה פחות מעירוב שמן ודוק." + ], + [ + "אורז \n שבישלו וכו' אבל פת דוחן וכו'. שם דף ל\"ז דאותביה לשמואל דס\"ל דאורז ודוחן דינן שוה ומברך שהכל מההיא ברייתא דהכוסס את האורז יעו\"ש וכתבו התוס' ד\"ה תיובתא ואפשר דהלכתא כוותיה ומברך שהכל עכ\"ל. וכן פסק הרי\"ף וכן דעת רבינו שחילק בין פת אורז לדוחן. וכתבו הרשב\"א ורבינו יונה דטעמם משום דתנא דתני אלו הן מעשה קדרה וכו' אורז (וכו'), ודוחן לא קתני, וכן בברייתא דהכוסס קתני אורז ולא דוחן. פי' ואף דתנא דברייתא א' דתני כמעשה קדרה (השמן) [הדוחן] פליג עם הני תנאי ולא שייך כאן להקשות כמו גבי אורז דהקשה האי תנא מאן וכו' דשם שייך להקשות שפיר דכיון דמצינו בו מחלוקת אי אפשר לומר דהוא דעת ג' לא כן גבי דוחן דלא מצינו תנא דסובר שהוא דגן א\"כ נאמר דפליגי תנאי (דלימרו) [דלמר] מברך מיני מזונות ולמר שהכל דאל\"כ הו\"ל למימר אורז ודוחן כנ\"ל.", + " אלא\n אורז לבדו וכו'. נראה דאפילו אם נתערב אפי' במיעוט קטנית אינו מברך אלא שהכל וקשה כיון דהוי רוב מאורז וקיי\"ל דלא כשמואל דאמר דמברך שהכל למה לא יברך בורא מיני מזונות וצ\"ל לדעתו דס\"ל כיון דלא איתותב שמואל אלא באורז בעיניה דהכי תניא טחנה אכלה ובשלה וכו', נמצא דאיירי בעיניה לא פסקינן כוותיה דוקא בהיכא דהוי בעין אבל במעורב דלא איתותב פסקינן כוותיה, ונמצא לפ\"ז דעת רבינו יחיד דליכא מי שהצריך כן שיהיה לבדו, ושוב ראיתי להט\"ז כ\"כ אף שדבריו מגומגמים. גם ראיתי להמג\"א שכתב דמ\"ש רבינו הוא לבדו לאו דוקא ולא ידעתי אם יצאו הדברים ממנו.
והנה הדין שוה בין אורז מבושל בין אפוי דמברך בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות רבות וכמ\"ש רבינו וכ\"כ הטור בפירוש [ב]סי' ר\"ח, ומרן כתב שם בב\"י וז\"ל ונראה דה\"ה לפת אורז דהא בזמן וכו' וכ\"כ הרא\"ש וכו' עכ\"ל יעו\"ש. לכאורה מה שנראה לנו בעת הלימוד עם בני הישיבה דכוונת דבריו הוא שבא להביא ראיה דבפת אפוי מאורז דמברך אחריו בורא נפשות רבות והביא ראיה דתני בברייתא בזמן שהפרוסות קיימות דמברך בורא מיני מזונות והדין שוה פרוסות קיימות עם פת אפוי ועל כולם מברך בתחילה בורא מיני מזונות מכלל דגם לאחריו הדין שוה דכי היכי דפרוסות קיימות מברך אחריו בורא נפשות רבות כדתני בברייתא וכדאמרינן בגמ' תני ולא כלום וכל ולא כלום היינו בורא נפשות רבות א\"כ ה\"ה לפת אפוי מאורז, ושוב הביא שכ\"כ הרא\"ש והקשה החכם השלם ה\"ה יעקב שלם הנז\"ל דאמאי הוצרך להביא ראיה לזה באופן זה והא הו\"ל להביא ברייתא להדיא דקתני בדף ל\"ז ע\"ב כל שאינו לא משבעת המינים ולא מין דגן כגון פת אורז ודוחן רבן גמליאל אומר מעין שלש וחכמים אומרים ולא כלום וכו' ואוקימנא ברייתא דידן כחכמים והיינו בורא נפשות רבות וקתני פת בפירוש, לכן הנראה לענ\"ד בכוונת דבריו אחר ההשקפה הוא דכוונתו להביא דבפת אורז דיברך בורא מיני מזונות וקאי עכשיו לעיקר הדין והביא דהא תני בברייתא בזמן שהפרוסות קיימות מברך בורא מיני מזונות ופרוסות קיימות הוי כפת גמור ואח\"כ מביא דבהדיא תני כמעשה קדרה והיינו בורא מיני מזונות ודייק תיבת בהדיא, ושוב מביא להרא\"ש שכ\"כ בפירושו ואף שהביא כל לשון הרא\"ש כך הוא דרכו להעתיקו ועכשיו שפירשתי פירוש זה לא ימלט הפירוש הראשון מכמה גמגומים שיפולו עליו כנראה למדקדק בדבריו." + ], + [ + "כל \n שמברכין וכו'. וכתב מרן שכן משמע מהסוגיא דפ' כיצד מברכין. ומ\"ש עוד מרן, כעת לא זכינו להבין דבריו. ודע שהראב\"ד לא ס\"ל כדעת רבינו במ\"ש בד\"א שאכל מכזית וכו' אלא הכי ס\"ל דאי אכל פחות מכזית מפת מברך בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש יעו\"ש הביאו הרשב\"א על שמו על ההיא סוגיא דחביץ קדרה בדף ל\"ז יעו\"ש, ואילו לרבינו בתחילה מברך המוציא ולבסוף ולא כלום, ומן התימה איך לא השיגו על רבינו בשתים ואולי אינו הראב\"ד אלא הרב אב\"ד וכל הפרק הזה כמעט דלא כדעת הראב\"ד וכמו שמביא הרשב\"א משמו מוכרח שהוא הרב אב בית דין ודוק." + ], + [ + "והשותה \n פחות מרביעית וכו'. עיין להמל\"מ בברכה אחרונה של שתיית הקאוו\"י מה שדחה למה ששמע אומרים וכן דחה מרן בעץ החיים בסוף הספר בלשונות. ודע שמ\"ש שם על דברי השיירי וז\"ל ומ\"ש דרך שתייתו בכך אין קפידא ליתא, לא קאי להשיירי דהרב לא כתב מזה כלום, ופירושו הוא ומה ששמעתי וכו' וכתוב בר\"ת ומ\"ש ועיין במוצל מאש ח\"א סי' ט\"ז כדעת השיירי." + ] + ], + [ + [ + "כל \n המברך וכו'. וכתב מרן כדעת רשב\"ם וכו' דמעין שלש טעונה ברכה במקומה והביאו שם בתוס' וכו' עכ\"ל, ולא זכינו להבינו דהא בתוס' דחו פירוש רשב\"ם ז\"ל והעלו דלא הוי דברים טעונים ברכה לאחריהם במקומן אלא דוקא מיני דגן יעו\"ש בפסחים דף ק\"א ע\"ב ד\"ה אלא, וכ\"כ הטור סי' קע\"ח משם ר\"י וכן מרן שם יעו\"ש.
ודע דאיכא דעת שלישית בזה דדוקא ברכת המזון צריך ברכה לאחריו במקומה ולא מיני דגן והוא הרשב\"א בחידושיו לברכות דף נ\"ג ע\"ב וז\"ל דוקא בפת וכו' אבל יין אין צריך לחזור למקומו וה\"ה ענבים ותאנים וכו' עכ\"ל. וא\"כ יש להקשות על מרן שלא הביא סברא זאת בב\"י. ומ\"ש בשם התוס' הוא תוס' אחרים שהיה לו.", + " ולכתחילה\n לא יברך ברכת המזון וכו'. וקשיא לי דכל בבא זו יתירה היא דהא השמיענו דברכות אלו דצריך לישב ובמקומו הוי דוקא לכתחילה כמ\"ש ואי בירך במקום שנזכר יצא ידי חובתו וכו' וא\"כ מה צורך למ\"ש אח\"כ וק\"ל." + ], + [ + "מי \n שנסתפק לו וכו' מפני שאינה מן התורה. וכתב מרן כך היא הנוסחא נכונה לאפוקי מהטור סימן קס\"ז שכתב על שם רבינו שחוזר ומברך וכו' עכ\"ל, ובב\"י כתב וז\"ל נוסחא משובשת נזדמנה לו וכו' עכ\"ל יעו\"ש. והר\"ב ב\"ח הליץ בעד נוסחא זאת וז\"ל וי\"ל דברמב\"ם אפשר לומר דאף דכל הברכות הם מדרבנן ברכת המוציא וכו' עכ\"ל יעו\"ש. ולענ\"ד אין זה מספיק דהא כתב רבינו ריש הל' ברכות מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה וסוף וכו' הרי דס\"ל דגם ברכת המוציא היא דרבנן דהרי כללה עם כל הברכות שהם מדברי סופרים, גם במ\"ש בתחילת לשונו מצות עשה וכו' לא כלל גם לברך קודם אכילה וכך הו\"ל למימר מצות עשה לברך קודם אכילה ואחריו וכו'. ועוד קשה דמה יענה למה שהכריחו התוס' [ברכות] דף ל\"ה דלאו ק\"ו גמור הוא מסוגיא דפ' מי שמתו דף כ\"א ודף כ\"ב יעו\"ש דלכו\"ע דרבנן הוא יעו\"ש.", + " שכח\n לברך המוציא וכו'. וכתב מרן וז\"ל שם בעו מיניה מרב חסדא וכו' עכ\"ל. ודברי מרן תמוהים כמו שהקשה הרב יד אהרן בנימוקיו על רבינו ומטי לה משם הרב מהר\"י הכהן (א\"י) דאין צריך להביא עצות מרחוק וכו' אלא ממקומו הוא מוכרח וכו' וצ\"ע אלו דבריו נר\"ו. וודאי כוונתם דאמר רבינא הילכך אפי' גמר סעודתו יחזור ויברך וכו' ונראה דגם מהבעיא הוא מוכרח דבעי מי שאכל ושכח ולא בירך מהו שיחזור ויברך ואי בברכת המזון מיירי הו\"ל למימר שכח שיעור ב' שעות או ג' או ד' ולא סתם דאפשר דשכח יום שלם או פחות או יותר לא כן כשקאי לברכת המוציא דאין צריך לדבר בשיעור וכן לישנא שיחזור ויברך מורה על ברכת המוציא ודוק." + ], + [ + "היה \n אוכל וכו'. וכתב מרן ריש ערבי פסחים דף ק\"א שינוי מקום צריך לברך וכו' עכ\"ל. וקשה לדבריו דבין הכי ובין הכי איירי הברייתא א\"כ אמאי לא סייעיה תלמודא לרב ששת דאמר אחד זה ואחד זה צריך לברך כדסייעיה לרב חסדא מההיא ברייתא דחברים שהיו מסובין וכו'. ועוד קשה דא\"כ דהך ברייתא איירי אפי' בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן איך אוקמיה לר' יוחנן בתיובתא הא כי היכי דמפרק לר\"ח כד מותיב ליה מברייתא דבני חבורה כשנאמר הא מני ר' יהודה היא דס\"ל דאפ\"ה שהם דברים הטעונים ברכה לאחריה במקומן צריך לברך כן מיפרק ר' יוחנן ג\"כ מההיא ברייתא ונאמר הא מני ר' יהודה היא, ובפשט השמועה אין להקשות כן דנוקמא ההיא ברייתא כר' יהודה וכדמתרץ גם הברייתא האחרת דקתני עקרו לאשמועינן כוחו דר' יהודה ולא קשיא מר' יהודה דרבנן פליגי עליה, דא\"כ הך ברייתא שהביא הש\"ס לסייעיה לר\"ח מחברים שהיו מסובין וכו' ועקרו משמע דדוקא עקרו דטעון ברכה לאחריו במקומו וכו' והך ברייתא הוי דלא כמאן דאילו לרבנן בין הכי ובין הכי אין צריך לברך ולר' יהודה צריך לברך מוכרח דהך ברייתא דשינוי מקום צריך לברך דהוי רבנן והוי דוקא בדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומן ואין זה תירוץ דא\"כ היכי מתרץ לההיא ברייתא דלא תירץ לר' יוחנן באומרו ה\"ה וכו' ונקט עקרו וכו' הא קשיא דא\"כ הך ברייתא דתני עקרו וכו' אין צריך לברך דלא כמאן וא\"כ חזרה הקושיא בפשט הש\"ס. עוד קשה בפשט הש\"ס אמאי לא הקשו מהך ברייתא דתני חברים וכו' ובין הכי ובין הכי אין צריך לברך שנית. עוד קשה לדעת מרן דההיא ברייתא דשינוי מקום צריך לברך הוי בין הכי ובין הכי אמאי לא הקשה מהך ברייתא לר\"ח דחילק בין דברים לדברים וכעת הכל קשה לפני. ואפשר לומר דמ\"ש מרן כן היינו לפום קושטא דמילתא דפוסק רבינו כרב ששת מפרש להך ברייתא כוותיה ברם הש\"ס לא ברירא ליה בפירכא דברייתא דיש לדחוק, ברם אין זה נוח לי דא\"כ הו\"ל להביא מרן בתחילה דפסק כר\"ש וטעם לדבר ושוב הו\"ל לומר וגם ברייתא דשינוי מקום משתמע כוותיה ברם לעשות עיקר מברייתא זאת לפסק רבינו אין זה מספיק, מוכרח שהבין בבירור כן בפי' דברייתא וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא ודוק." + ], + [ + "חברים \n וכו'. והביא מרן כל הסוגיא והכי איתא התם והוה יתיב וקאמר רב חסדא משמיה דנפשיה הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים הטעונים ברכה לאחריה במקומן מתיבי וכו' יעו\"ש ע\"ס הסוגיא. וכתב הר\"ן מדקתני עקרו וכו' פי' לאו מלשון דעקרו קדייק וכו' יעו\"ש ע\"ס הלשון. וכתב הרב החביב שדבריו קשה להולמן וודאי כוונתו דבגמ' דייק לה מעקרו בפי' והוא אומר דלאו מעקרו קא דייק, ועוד דלדידיה היה להמקשן לבאר ההכרח דאינו פשוט דמשום דתני כשהן יוצאין איירי בדברים הטעונים דהא הוקשה לו לפירושו ממתני' דאלו דברים ותירץ, וכל זה הניחו בע\"פ אתמהא. גם לפי' זה קשה ההיא סייעתא דמייתי תלמודא לר\"ח מדתניא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו וחזרו אין צריך לברך ואי מעקרו ליכא לדיוקי כלום היאך הוי סייעתא, ואין לומר דהוה גריס תניא כוותיה דר\"י וכמו שהביא הרא\"ש ז\"ל דא\"כ אדאייתי דלאו מלישנא דעקרו קדייק מדקאמר עקרו ביין אע\"פ שאין טעון ברכה לאחריו במקומו לדעת [הרי\"ף] והוי הכרעתו לדעת הרי\"ף, עדיפא מינה הו\"ל להכריח מדקתני עקרו ומסייע לר\"י ואדרבא הויא תיובתיה אלא ודאי דלאו מעקרו קדייק, ואין לומר דלא רצה להכריח כן כיון דאיכא דגרסי הכי ואיכא דגרסי הכי דא\"כ עוד היום היאך מכריח מיין דאיכא מאן דלא גריס ליה וכמ\"ש התוס' שם וא\"כ באופן שדבריו קשים. עוד הקשה החכם השלם ה\"ה יעקב שלם הנז\"ל לפי' הר\"ן דלאו מעקרו קא דייק אלא מדתני כשהן יוצאין וכו' דזה ניחא כד מותיב תלמודא לרב חסדא ברם כד מותיב תלמודא לר' יוחנן מברייתא דלקמן ומפרק לה אמר לך ר' יוחנן ה\"ה וכו' והא דקתני להודיעך כחו דר' יהודה וכו' אי אמרת בשלמא דמעקרו קא דייק לה ניחא אלא לדעת הר\"ן דלאו מעקרו קא דייק אלא מכשהן יוצאים הא הת\"ק לא הזכיר כשהן יוצאים וא\"כ מאי האי דקאמר להודיעך וכו' הא כוחו מפורש בדבריו דתני כשהן יוצאין. ולזה נ\"ל לתרץ ולומר דכיון דר' יהודה קאי על דברי ת\"ק וחזינן דתני ר' יהודה כשהן יוצאין מינה דת\"ק איירי בהכי ומדקא איירי בהכי צ\"ל דאתא לאשמועינן כחו דר' יהודה כך נ\"ל.
עוד שם בגמ' וטעמא דהניחו שם זקן או חולה. וכתב המרדכי וז\"ל בלא דיוקא הוה מצי לאקשויי לגופא דברייתא וכו' עכ\"ל. והנה לכאורה מבהיל לשון זה ברם העיני בשר לו יורה ידין דט\"ס יש וכן צ\"ל בלא דיוקא הוה מצי לאקשויי מגופא דברייתא דקתני טעונים ברכה לכתחילה אלא מפרש הוא הקושיא. והכונה דקשיא ליה אדתריץ ליה מדיוקא דרישא תיקשי ליה מפירושא דסיפא דקתני בד\"א וכו' אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונים ברכה לאחריהם למפרע וכשהן חוזרים טעונים ברכה לכתחילה ואהא משני, אלא מפרש הוא הקושיא כלומר דאי הוה מקשה מסיפא לא היה צורך לפרש קושייתו אלא להביא הברייתא ולא עוד, ולא היה מפרש הקושיא, אכן השתא דמותיב מדיוקא מתפרש הקושיא שפיר ודוק.
עוד כתב מרן דברי הרי\"ף והרא\"ש וכתב על דברי הרא\"ש וז\"ל ואני אומר דאשכחן וכו' יעו\"ש. ולא ידענו מה מיישב בזה למ\"ש הרא\"ש דעד כאן לא פליגי אלא במשנה אבל בברייתא אפי' אימתי הוי לחלוק וכן כתבו התוס' בעירובין דף פ\"א ובחולין דף פ\"ח יעו\"ש. עוד כתב על שם הרא\"ש ויש ספרים שכתוב בהם תניא כוותיה דר' יוחנן ולא נהירא לי גירסא זו וכו'. לא ידענו היאך הויא ברייתא זאת כר' יוחנן ואי דר' יוחנן איירי בדבר שאין צריך ברכה לאחריו במקומן וברייתא בצריך א\"כ גם ההיא ברייתא דאותביה לעיל לר' יוחנן יש לחלק כן וכמ\"ש רשב\"ם אלא דלא הונח לו דא\"כ היה לו לפרש וא\"כ היאך הוי סייעתא ואם הוא באיזה גירסא בברייתא הו\"ל להרא\"ש לכותבה.
והטור ז\"ל פסק כדעת הרא\"ש דלא כרבינו בסי' קע\"ח וז\"ל בני חבורה וכו' עד ואדוני אבי כתב כרשב\"ם. והיינו כרב חסדא והוא ברור. וכתב מרן וז\"ל ומשמע דלדעת הפוסקים כר\"ח לא שאני לן בין וכו' עכ\"ל. ולא ידעתי היאך השוה לכולם יחד דפוסקים כר\"ח דלא שאני לן וכו' והא הסמ\"ג הוא חד מן הפוסקים כר\"ח וז\"ל עוד מסקינן דאי עקרו וכו' כשהן חוזרין אין טעונין ברכה וכו' אם הניחו שם מקצת חברים עכ\"ל, ובודאי דאיירי בדברים שאינן טעונין וכו' דאי טעונין וכו' א\"צ להניח זקן או חולה דהא כר\"ח ס\"ל ואפ\"ה אם הניחו א\"צ לחזור ולברך ואדרבא סברא הוא דכיון דהניחו זקן או חולה ודאי דדעתם לחזור אפי' בדברים שאינם טעונים. ועוד קשה שכ\"כ בשם הסמ\"ק לקמן דבדברים שאינם טעונים יש לחלק בין הניחו ללא הניחו יעו\"ש ופוסק כר\"ח.
וראיתי להב\"ח ז\"ל שתמה על הסמ\"ג דלא ימנע במה איירי אי בדברים שאינן טעונים וכו' כי הניחו זקן או חולה מאי הוי ואי בטעונים אפי' דלא הניח אין צריך לחזור ולברך. ומאי קושיא איירי בדברים שאינן טעונין וזקן או חולה מועיל כפי הצעתינו וא\"כ ממילא נדחה מ\"ש הב\"ח בפרט זה דסובב הולך דבדברים שאינן טעונין לא שנא בין הניח זקן או חולה או לא הניח וכן דעת הט\"ז, ושוב ראינו למג\"א שדעתו כדעתנו והביא ראיה מן הסוגיא יעו\"ש. עוד כתב מרן ז\"ל בב\"י וז\"ל ובסי' קפ\"ד כתב רבינו בשם הר\"ר פרץ ז\"ל דהא דטעונים ברכה לאחריהם במקומם דוקא וכו' יעו\"ש עד סוף הלשון. ולא זכיתי להבין דבריו דהא יכול להיות מהפוסקים דס\"ל כרב ששת ואפ\"ה יכול לאכול מאותו דבר שם ויברך והוא דס\"ל כדעת התוס' והרא\"ש והטור וסייעתיה דסברי דהא דצריך לברך היינו ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה יעו\"ש בדבריהם וא\"כ יברך ברכה ראשונה במקום שאוכל שם ויברך לאחריו שם ויברך וצ\"ע.
עוד כתב מרן על שם סמ\"ק חבורה שהיו יושבין מסובין וכו', וכתב עליו ולשונו אינו מכוון וכו' עכ\"ל. והרב ב\"ח כתב ועוד קשה לי היאך אמר דאילו בדברים וכו' יעו\"ש לשונו. והנה במה שהקשה על הסמ\"ק לא ידענו כוונתו דאי ברייתא הצריך הניח זקן או חולה היינו ר' יהודה ברם לרבנן יש לחלק בין דברים הטעונים וכמו שתירץ ההיא ברייתא לרב חסדא ואיהו פוסק כר\"ח אלא שהלשון אינו מכוון וכמ\"ש מרן. ומ\"ש דסמ\"ק פסק כרב ששת דבריו תמוהים וכמ\"ש עליו החה\"ש ה\"ה יעקב שלם הנז\"ל דהא איהו פוסק כר\"ח וכמ\"ש איהו גופיה והביאו הוא עצמו וז\"ל ואם אכל פת במקום אחד ואכל במקום אחר צריך לחזור ולברך במקומו הראשון ברכת המזון ואין צריך לברך במקום שני לפניו עכ\"ל, הרי דכתב בפירוש דבדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם א\"צ לברך על האכילה האחרת כיון דדעתו לחזור (והרי) [והוי] כר\"ח. ושוב ראיתי דאין זו קושיא דהא דסמ\"ק הוא סלקא דעתיה ושוב נשא ונתן וחזר בו וכמו שסיים הלשון מרן הב\"י יעו\"ש, וכפי מסקנתו אתי שפיר כרב ששת וס\"ל כסברת הרא\"ש ודעימיה דלפניו סגי ואין צריך לאחריו למפרע קודם ברכה ראשונה ודוק. ברם אי הך מסקנא היא מהגה כמו שהוא הלשון האחר שאינו הכל לשון אחד וכמ\"ש הב\"ח חזרה הקושיא לדוכתא וכעת לא נודע מה נעשה כי אין הספר מצוי.
עוד כתב על שם סמ\"ק ואם אכל פת במקום אחד וכו' וכתב בהגה דטעמו דהא דאמר לקיבעא קמא הדר היינו לברך ברכת המזון וכו' והשיג עליו דפירוש לקיבעא קמא הדר היינו לומר כיון דאי היה אוכל כאן וכו' עכ\"ל יעו\"ש. והא ודאי דוחק גדול שלא היה לו עוד אכילת פת ואפילו שלא יהיה לו ישאל מאת מכירו ככר לחם ומעיקרא קושיא ליתא דעד כאן לא אמרן דיאכל עוד שם ויברך שם אלא כשהוא בדעתו לחזור לברך למקומו ונמצא דדעתו לאכול עוד ואין צריך ברכה לפניו דמהאי טעמא האי דינא הוי דוקא בדבר שצריך ברכה לאחריו במקומו דלקיבעא קמא הדר ברם בשכח ולא ברך לא שייך לומר כן לקיבעא קמא הדר ובדעתו לאכול עוד דהא שכח ולכן צריך לחזור למקומו לברך ולא מהני מה שיאכל עוד." + ], + [ + "אכל \n במזרחה של תאנה וכו' צריך לחזור ולברך. והשיג עליו הראב\"ד יעו\"ש, והמגדל עוז הליץ על רבינו דאי כדעת הראב\"ד דהכל תלוי בדעתו וטעמא משום נמלך למה ליה למינקט בירושלמי ממזרח למערב אפי' ברוח א' נמי כל נמלך צריך לחזור ולברך אלו דבריו ז\"ל. וראיתי למרן ז\"ל שייחס להמ\"ע שנמלך לאכול יותר ממה שהיה בדעתו לאכול. ולענ\"ד נראה דמ\"ש הוא לדעת הראב\"ד בפי' להירושלמי כן דעת המ\"ע לפרש לדעת הראב\"ד, דהיינו שבעת שברך היה דעתו לגמור סעודתו במזרחה ונמלך לגמור במערבה ואהא קשיתיה ז\"ל דאם כן ליתני אפי' מרוח א' דאי בשעה שבירך היה דעתו לגמור סעודתו במקום זה במזרח ונמלך לגמור במקום אחר אפילו ברוח זה צריך לחזור ולברך אלא ודאי דאין הפרש בב' רוחות בין היה דעתו ללא היה דעתו דבין הכי ובין הכי צריך לחזור ולברך ולכן סתם לן רבינו ולא חילק והוא תירוץ נאה ומתקבל לדעת רבינו.
וראיתי להרב יד אהרן נר\"ו בכת\"י שכתב על דברי מגדל עוז אלו ואי מפרשו לענין נמלך אמאי הביא דין זה כאן בדין שינוי מקום בדין נמלך היה לו להביאו וכו' עכ\"ל. ואחר המחילה אגב שיטפא לא דק דמ\"ש המגדל עוז היינו לדעת הראב\"ד דס\"ל בפירוש הירושלמי דהוי מטעם נמלך ועל זה קשיתיה דאי לדעת הראב\"ד דהיינו מטעם נמלך הו\"ל לחלק אפילו ברוח א' אלא ודאי דלאו מטעם נמלך נגע בה הירושלמי וכדעת רבינו דלא חילק בהכי וא\"כ דין זה דמטעם שינוי מקום נגע בה רבינו שפיר שייך כאן ולא מטעם נמלך וכמ\"ש המ\"ע וק\"ל." + ], + [], + [ + "גמר \n בלבו וכו'. ועיין מה שהשיג עליו הראב\"ד ומ\"ש מרן. ולענ\"ד יש ליישב ואין צריך להגיה והוא דכל הני עובדי דמייתי הוא באורח דאוכל בבית בעה\"ב וכן מ\"ש רב הרגיל בשמן שמן מעכבו היינו אפילו בביתו דלא מיבעי בבית בעה\"ב דכל שלא משח ידיו מעכבו אלא אפילו בביתו מעכבו ואהא קאמר תלמודא לית הלכתא ככל הני שמעתתא דהיינו דכשאוכל בבית בעה\"ב דחד ס\"ל דתלוי בגמר סעודה וחד ס\"ל בסילוק תכא מקמייהו וחד ס\"ל במשוח ידיו, אלא בנטילת ידים דכיון דנטל ידיו אסור לאכול וזה דוקא בסתם דלא נמלך בדעתו ממש שלא לאכול עוד הוא דאזלינן אחר נט\"י כיון דאינו תלוי בדעתו דאדעתא דבעה\"ב הוא אוכל ברם בנמלך ממש בדעתו שלא לאכול בין בביתו בין בבית בעה\"ב משעה שנמלך אסור לאכול עוד שהרי נמלך ודוק.
ודרך אגב ראיתי למרן ב\"י סי' קע\"ט מ\"ש הר\"ן לחלק בין שתיה לאכילה דשתיה דאין לה קבע אי אמר הב לן ונבריך צריך לחזור ולברך אבל אכילה יש לה קבע ומותר לאכול וכו', ושוב כתב וז\"ל ויותר נראה לפרש דברי הר\"ן דבקבועים וכו' יעו\"ש. ודבריו תמוהים שדבריו סתרי אהדדי תוך כדי דבור וחוץ מזה דא\"כ אינם מובנים דברי הר\"ן והוא אתי ליישוב דברי הר\"ן, והב\"ח ז\"ל כתב דט\"ס יש וצ\"ל אלא שקשה דמאחר דאינו מצריך וכו' וכן ראיתי ג\"כ להט\"ז יעו\"ש. ולענ\"ד אין זו הגה\"ה נכונה מכמה אנפי חדא דאחר שפירש דברי הר\"ן באופן אחד ושוב כתב ויותר נראה לפרש כנראה דפירוש זה ניחא ליה איך כותב אלא שקשה אדרבא הו\"ל להפך פירוש שני לראשון ולומר אלא שקשה ושוב יכתוב הפירוש הראשון. ועוד אחר שכותב אלא שקשה מביא בשם ה\"ר יונה להיפך ממה שקשה לו ומכל הני גמגומים מוכח בודאי דאין כוונת מרן אלא הכי וכצ\"ל במקום אלא שקשה, ולא נימא, והלשון נרדף וכוונתו הכי ולא נימא דמאחר דאינו מצריך וכו' אינו בדין וכו' עד וכן דעת רבינו יונה כלומר כהאי דסובר הר\"ן דיש לחלק בין שתיה לאכילה אפילו הכל בסעודה אחת ודוק והוא אמת ויציב." + ], + [ + "היו \n שותים וכו'. והשיג עליו הר\"א ועיין מ\"ש מרן. וכעת לא זכינו להבין דבריו דא\"כ הוא דעת רבינו עדיין השגת הראב\"ד קיימת דכשאמרו בואו ונבדיל אמאי לא יחזור לברך הא שתיה בהבדלה דינו כקידוש וכדאיתא בהדיא בגמ'. גם הראב\"ד איך ע\"פ פירושו שפי' דקובעת לקידוש היינו בלא אמירת בואו ונקדש קשיא ליה לרבינו בהבדלה, הא אפי' כפירוש רבינו דאינה קובעת אלא באמירת בואו ונקדש אפ\"ה קשיא לרבינו דינא דהבדלה דאינו כן אלא דצריך לחזור לברך באומרו בואו ונבדיל דומיא דקידוש דשוין הן. ומרן ז\"ל בב\"י הרגיש בזה ותירץ בהדרגות דהבדלה כיון דמאכילה אינו מפסיק אלא משתיה גרע מקידוש ואי אמר הב לן ונבדיל א\"צ לחזור ולברך אף שצריך להפסיק יעו\"ש, ברם הכא בכ\"מ לא רמז מזה וזה תימה דכל עצמו לא בא אלא ליישב לרבינו מהשגת הראב\"ד להבדלה וזה הניחו בעל פה, ומה גם שאינו דבר פשוט ואדרבא כמו זר נחשב חידוש זה.
ולכן נראה לענ\"ד דמרן בכ\"מ מיישב השגת הראב\"ד באופן אחר והלא כה דברו דתחילה הציע דעת רבינו דשבת קובעת לקידוש היינו באמירת בואו ונקדש ואם כן בהבדלה דסבור מינה דה\"ה באמירת בואו ונבדיל, ועוד הציע דלא תיקשי לך ממ\"ש רבינו בשבת דמשמע אפילו לא אמר, דיש לומר דהתם בשהחשיך כבר דהיינו קידש היום דהיינו קודם חשיכה וכן הוא לשון רבינו בכמה מקומות עד שתחשך והא דסבור דלהבדלה קובעים היינו למימרא דאסור לשתות דאי אפשר לומר דצריך להבדיל מבעוד יום לכתחילה אלא להפסיק וכו' נמצא דמה שנשאר שדומה לקידוש בשתיה היינו להפסיק ולא להבדיל וגדלה מעלת הקידוש מהבדלה דבקידוש אי מבעוד יום אמר בואו ונקדש קובעת עליו וצריכים לקדש אם ירצו לאכול לא כן בהבדלה לא יכול להבדיל ולא לאכול וזה דעת רבינו לחלק בין קידוש להבדלה דכיון דיכול לקדש באותה שעה נמצא דאסח דעתיה משתיה ולכן צריך לחזור ולברך לא כן בהבדלה דכיון דאינו יכול להבדיל אף דנאסר לשתות מ\"מ לא הוי היסח הדעת כיון דאינו יכול להבדיל וכדרך שחילק מרן בב\"י שכתב לעיל, ודרך זה דוקא הוי לפי' רבינו דקובעת היינו באמירה מבעוד יום דלפי' הראב\"ד דקובעת היינו בשקידש היום ובלא אמירה, לא שייך לחלק בין קידוש להבדלה לשתיה דשתיה דהבדלה היא כקידוש ולכן משיגו וזה נראה לי אמת ויציב. ויש מי שלא הודה לי בזה מטעם דאין סברא לחלק ביניהם משום דבקידוש יכול לקדש ובהבדלה אינו יכול דמה בכך הא מיהא חייב להפסיק ולא ראו חילוק מרן בב\"י דאף דחייב להפסיק משום דבאכילה אינו מפסיק לא יחזור לברך ודוק.
עוד כתב מרן אלא אפילו לשתות שאינו כ\"כ קבע ונימא דמצטרף וכו'. ומאי דקאמר בגמ' אבל לשתיה מפסיקים היינו שתיה בלא סעודה וכ\"כ התוס' שם יעו\"ש.
עוד כתב כי אמרו הב לן ונבריך חמיר טפי וכו'. והרי זה דומה לנטל ידיו דחשיב כמי שהתחיל לברך מטעם תכף לנטילת ידים ברכה ברם הב לן וניטול ידינו צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה ולא למפרע על מה שאכל דלא חשיב כהב לן ונבריך דהב לן ונבריך חשיב כנטילת ידים גופיה והב לן וניטול גרע וכ\"כ מרן לקמן סוף פ\"ו יעו\"ש." + ], + [], + [], + [ + "דברים \n הבאים וכו'. וכתב מרן ורבינו נראה לכאורה דכרש\"י ס\"ל וכו' יעו\"ש עכ\"ל. והנה חוץ ממ\"ש בס' קול בן לוי דא\"א לפרש לשון רבינו שיסבור כרש\"י שכתב דברים הבאים וכו' בין מחמת הסעודה בין שלא מחמת הסעודה דאלו לרש\"י מחמת הסעודה הוא ללפת בהן את הפת ואילו הוא ז\"ל פי' גבי דברים וכו' אפילו הביאן שלא מחמת לפתן וכו' יעו\"ש והוא פשוט, עוד זאת קשה לי דלמה הרע לו לשון רבינו בסיפא שכתב דברים הבאים לאחר הסעודה אי יסבור כהתוס' ולא הרע לו לישנא דרישא שכתב דברים הבאים בתוך הסעודה והן מחמת הסעודה, ולהתוס' דברים וכו' פירוש דברים הרגילים לבא בתוך הסעודה וא\"כ צריכים להיות דברי רבינו הכי דברים הבאים בתוך הסעודה פירוש הרגילים לבא בתוך הסעודה והן מחמת הסעודה ואכלן עכשיו לחודייהו בלא פת וכו' וא\"כ קשה שהעיקר חסר מלשון רבינו שהגזרה שהיא שאכלן בלא פת חסר מלשון רבינו, ומה צ\"ל דלישנא דרבינו שכתב דברים הבאים אינו כפירוש דברים הבאים דבגמ' דבגמ' פירושו דברים הרגילים לבוא בעלמא בתוך הסעודה ללפת בהם את הפת ועכשיו לא ליפת בהן את הפת, נראה דכתב דברים הבאים אין פירושו כן אלא הכי הוא דברים הבאים בתוך הסעודה עכשיו ולא ליפת בהן את הפת והן מחמת הסעודה פירוש דעלמא באים מחמת הסעודה אינם צריכים וכו' וא\"כ מאי שנא מסיפא ודברים הבאים ה\"פ דברים הבאים עכשיו לאחר הסעודה בין מחמת וכו' בין שלא מחמת וכו' כלומר שבעלמא באים בין הכי ובין הכי כיון דעכשיו באו אחר סילוק המזון צריך לפניה ולאחריה כדעת התוס' וכ\"כ הלח\"מ דרבינו ס\"ל כהתוס' וודאי לשון רבינו צריך לפרשו הכי.
אך מה שהקשה הקול בן לוי למרן דרבינו פסק בהל' ו' פת פוטר מעשי קדירה אע\"ג שאינו עשוי ללפת בהם את הפת וזה שלא כדעת רש\"י ואיך אפשר דפסק כרש\"י, לק\"מ ולא ידעתי היכן ראה בדברי רבינו שכתב כן זולת הלח\"מ שכ\"כ משום דאזיל לשיטתיה שכתב שפסק רבינו כהתוס' ברם מרן דסובר דרבינו פסק כרש\"י לחד צד יפרש דברי רבינו דלשם במלפת בהם את הפת וק\"ל.
אך זו רעה חולה להתוס' והרא\"ש דפסקו בכאן דאחר סילוק המזון צריך ברכה ראשונה ואחרונה על מה שאכל קודם ברכה וזה היפך דבריהם בפסחים על ההיא ברייתא דמברך למפרע היינו עצה טובה ולעולם אינו מברך אלא ברכה ראשונה דומיא דשמש דמברך על כל פרוסה ופרוסה יעו\"ש דף ק\"א ודף ק\"ב וצ\"ע." + ], + [ + "בשבתות \n וימים טובים וכו' שאדם קובע סעודתו על היין וכו'. עיין להלח\"מ ז\"ל מה שהקשה על הרב המגיד פ\"ל מהל' שבת ולא על הרה\"מ לחוד תלונתו כי אם גם על מרן בכ\"מ שכתב כן יעו\"ש. וי\"ל דרבינו יפרש דמ\"ש בגמ' דאביי מברך על כל כוס וכוס היינו אחר ששתה שיעור בקביעות יין דאיכא בזה סעודת שמחת יו\"ט ונמלך שלא לשתות עוד דיצא ידי חובת יו\"ט דלא כפי רש\"י יעו\"ש ובכל כוס וכוס נמלך היה ולעולם דחייב ביו\"ט לקבוע סעודה." + ] + ], + [ + [ + "נשים \n ועבדים וכו'. הכי איתא בפ' מי שמתו וכתב הרא\"ש וז\"ל ולא איפשיטא [וכו'] וא\"ת מאי שנא מההיא וכו' וי\"ל דלא דמי דאיש אף דלא אכל כלום וכו' לא כן אשה דאינה בכלל הערבות עכ\"ל. ורצונו לומר דאף דמן הדין יכול לברך להוציאו מדין ערבות בלא אכילה כלל מ\"מ הוצרכו מדרבנן שיאכל כזית דגן שהוא שיעור דרבנן משום שהיא ברכת הנהנין וסגי בשיעור דרבנן כיון דמן התורה לא בעי אכילה כלל ברם פחות מכזית דגן או אפי' הרבה מדבר אחר לא וכמ\"ש וכ\"כ ג\"כ בפ' שלשה שאכלו סי' כ\"א וז\"ל ואע\"פ שהם אכלו וכו' היה מוציא וכו' משום ערבות וכו' וה\"ה ברכת המזון וא\"צ כזית דגן אלא [כדי] שיוכל לומר שאכלנו וכו' ר\"ל דאף דמן הדין מוציאו בלא אכילה כלל מדרבנן הצריכו קצת אכילה שהיא כזית והיינו טעמא שהיא ברכת הנהנין ואומר שאכלנו ולא אכל ותיבת שאכלנו אינו מדוקדק דאין תיבת שאכלנו איתא בנוסח הברכה בברכת המזון אלא הוא אשגרת לישן מחמת דקאי כאן אעובדא דשמעון בן שטח דהוזכר בגמ' דאיירי בזימון וכ\"כ התוס' ג\"כ כמ\"ש הוא אחריהם והוא ממש מ\"ש כאן כתב שם והוצרכתי לזה לאפוקי מס' צרור החיים דף כ\"ה ע\"ב יעו\"ש דהקשה דבריו אהדדי. ועוד סיים הרא\"ש שם בפ\"ז עד שיאכל כזית דגן אבל שתיה ועלה ירק לא מהני דבעינן דבר שראוי וכו' עכ\"ל יעו\"ש. ור\"ל דהא דמהני באכל שיעורא דרבנן היינו דוקא בשיעור כי האי שאם יאכל עוד יתחייב מדאורייתא לא כן בעלה ירק או שתיה דמעולם לא יבא לחיוב דאורייתא לא מהני נמצא בפי' מ\"ש כאן ומ\"ש שם הכל עולה לסיגנון אחד וקאי לבהמ\"ז דמדרבנן אינו מוציא אם לא אוכל כזית וכ\"כ התוס' ג\"כ דף מ\"ח ע\"ב ומ\"ש שאכלנו משלו דקאי לזימון היינו משום דקיימי הכא לעובדא דשמעון בן שטח והוא אשגרת לישן וכמ\"ש הרא\"ש ושוב ראיתי להרב ב\"ח שדעתו סובב הולך דמ\"ש התוס' שאכלנו משלו קאי לזימון. ולענ\"ד ממ\"ש מרן סי' קפ\"ו לדעת ר\"י והרא\"ש כשמפרש דברי סמ\"ק נראה שהבין כמו שהבנתי דברי הרא\"ש דשאכלנו הוא אשגרת לישן שכתב ולא אמרו וכו' אלא כדי שיוכל לומר שאכלנו אבל בירושלמי לא משמע הכי וכו', ואי פירוש שאכלנו הוא זימון הכי הו\"ל למימר ומיהו בירושלמי לא משמע הכי אלא דמשום בהמ\"ז גופא הצריכו שיאכל כזית ודוק.
והטור בסי' תפ\"ד כתב שם על שם אביו דאם אינן יודעים בהמ\"ז יש תקנה להקרותם מילה במילה שאין כאן מוציא שם שמים לבטלה וכו' כי היכי דברכת הלחם של מצה מוציאם כיון שהוא חובה ה\"נ בהמ\"ז כיון שתיקנו ארבע כוסות וכו' יעו\"ש. ויש להקשות דמה צורך להקרותם מילה במילה או למ\"ש אח\"כ הטור מטעם ד' כוסות הא בהמ\"ז דפסח שוה לברכת הלחם של מצה דאיפסיקא הלכתא אע\"פ שיצא מוציא דמידי הוא טעמא דברכת הלחם של מצה אע\"פ שיצא מוציא דכיון דחובה עליו לאוכלו וא\"א בלא ברכה חשיב ברכת המצוות וא\"כ כ\"ש ברכת המזון שכבר נתחייב ממה שאכל כזית מצה בחיוב ואין לך ברכת המצוות גדול מזה. ואין לומר כיון דחיוב ברכה על אכילת כזית אינו אלא מדרבנן נמצא דאינו נמשך חיוב ברכה מן התורה מכח אכילת כזית כדי שיקרא ברכת המצוות ולכן צריכינן לתיקונים הללו, דא\"כ גם ברכת הלחם של מצה חיוב ברכתו אינו אלא מדרבנן ואינו נמשך מאכילת כזית מצה לברכה ולא יקרא ברכת המצוות אלא ודאי כיון דרבנן תיקנו כן לאכילת כזית חשיב כדאורייתא ונקרא ברכת המצוות וא\"כ גם בהמ\"ז דרבנן דתקנו על כזית חשיב כחיוב דאורייתא. ויש לחלק דלא דמי ברכה ראשונה לבהמ\"ז דבברכה ראשונה כיון דרבנן תיקנו שיברך קודם אכילה וזה אינו יודע לברך א\"א לו לאכול כזית מצה ולקיים מצוה דאורייתא ונמצא מפסיד המצוה אמטו להכי חשיב ברכת המצוות כיון דבלא זה א\"א לבוא למצות בוראו לא כן בברכה אחרונה דכבר קיים מצות בוראו ולא פש גביה אלא חיוב בהמ\"ז דרבנן לכזית מצה בזה אינו מחוייב לברך לחבירו דבמצוות דרבנן אינן ערבים זה לזה וכמו שהעלה בהסכמה הרב בעל זרע אברהם או\"ח סי' י\"ב יעו\"ש.
ונ\"ל הדיוט להכריח כן מסוגיא מגילה דף י\"ט ע\"ב שכתבו שם התוס' ד\"ה ור' יהודה מכשיר ודף כ\"ד ד\"ה אבל וד\"ה מי שלא ראה שכתבו דתרי דרבנן אינו מוציא לחד דרבנן יעו\"ש, ואי איכא ערבות מה בין תרי דרבנן לחד הא מיהא מחוייב דרבנן נינהו וערבים זה לזה ואפילו בלא חיוב כלל צריך להוציאו דערב הוא אלא ודאי ס\"ל דבדרבנן ליכא ערבות וכן דעת הרא\"ש כאן לפי דרכנו ואי אכל אח\"כ כדי שביעה ונתחייבו מדאורייתא הוי כשאר אכילת רשות דעלמא דמדרבנן צריך לאכול כזית דגן ולכן הוצרך לברך מלה במלה או להטור מטעם ארבע כוסות.
והנה נתבאר דעת הרא\"ש ז\"ל בהוצאת ידי חובה לאחריני ובנשים דאינם מוציאות לאנשים דלא איפשיטא ברם הגהות אשרי בפ\"ק דמגילה כתבו דחייבות מן התורה בבהמ\"ז ואינם מוציאות את האנשים. והקשה הרב שער אפרים [סי' י\"א] דהוי היפך הש\"ס דאמר נפק\"מ להוציא אחרים ידי חובתן הרי דאי מיחייב מן התורה מוציא אחרים ועיין להרב מקראי קדש דף קמ\"ה ע\"ב מה שתירץ. ולי הדיוט יראה דהאי דחייבות מן התורה לאו היינו מדינא אלא מתורת ספק דמספקא להו ז\"ל אי חייבות מן התורה וכדעת הראב\"ד וטעמו עיין בחי' הרשב\"א ז\"ל או אינן חייבות בודאי ונשארו בספק כדעת רבינו ז\"ל ומספק אזלינן להו לחומרא ונפק\"מ דקטן לא ליפוק להו ידי חובתן ברם לא אזלינן לקולא דליפוק לגברי כיון דליתנהו בברית ותורה כסברת הגמ' דאזלינן לחומרא דזיל הכא לחומרא והכא לחומרא ודוק. ושוב ראיתי להרב שער אפרים הנזכר שתירץ כעין זה ויש שינוי בדברי ובזה אני מתנצל מקושיא שהקשה יעו\"ש.
והגהות אשרי כתבו בשמעתין וז\"ל ותימה על הר' אלחנן נהי דגר וכו' מ\"מ איך יוציא אחרים ידי חובתו כיון שלא היה לגרים חלק בארץ וכמו הנשים פי' דהכל תלוי כשיהיה לו חלק בארץ דכתיב על הארץ הטובה וכו' ומאי אהני מה שיכול לומר על שהנחלת וכו'.
כתב עוד וכן קשיא לר' מאיר כהנים מביאים וכו' העתק מהתוס' עכ\"ל. עיניך הרואות שדבר ה' בפיהו אמת כמ\"ש הרב בעל כנה\"ג סי' קפ\"ו שמ\"ש התוס' בברכות דף כ' וז\"ל ותימה כהנים ולוים נמי תיבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ וכו' שכוונתם תיבעי לר\"מ דאמר וכו'. וראיתי להרב בעל מקראי קדש דף הנז' שכתב עליו וליתא דאי הכי מאי קשיא להו להתוס' דתיבעי לר\"מ דאין הלכה כמותו והלא רצו לשאול נשים לר' יוסי דהלכה כוותיה עכ\"ל. וי\"ל לזה דכוונתם לומר דכפי זה יהיו פטורים הכהנים לר\"מ וזו היא תמיה דמי איכא סברא דיהיו פטורים.
אך מ\"ש הכנסת הגדולה וז\"ל איברא שאף לפי מה שפירש דברי התוס' מגומגמים במ\"ש ותימה דכהנים ולוים וכו', דלוים מאן דכר שמייהו דנהי וכו' עכ\"ל יעו\"ש, ודבריו תמוהים דלכאורה נראה דאישתמיט מיניה משנה ערוכה סוף מעשר שני משנה י\"ד וז\"ל מכאן אמרו וכו' ר' מאיר אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש ע\"כ, ונמצא דהתוס' דכתבו כהנים ולוים קיימי למתני' דמעשר שני ולא לתוספתא דבכורים ונראה מבואר ממתני' הלזו דטעמא דר\"מ לאו משום דכהנים לא נטלו ערי מגרש דהרי לוים דנטלו וכללם בהדי כהנים דאינן מתודים אלא דס\"ל דערי מגרש לא חשיב חלק בארץ ודלא כהרב כנה\"ג וצ\"ע. וממתני' הלזו תברא ג\"כ למ\"ש הרב מקראי קדש שם וז\"ל לכן יראה דגם לר' יוסי הקשו הק' התוס' דאף דנטלו ערי מגרש אפ\"ה מיקרי חלק ישראל וכו' יעו\"ש, דממתני' הלזו יראה דזה דערי מגרש לא חשיב חלק אבות אבותיהם לר\"מ אבל לר' יוסי חשיב חלק גמור ודוק." + ], + [ + "שלושה \n שאכלו וכו'. וכתב מרן וז\"ל אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל וכו' וכתבו התוס' ד\"ה לעולם וז\"ל ופריך בירושלמי מהחזן שאומר ברכו וכו' עכ\"ל. והקשה הרשב\"א בחידושיו מגדלו לה' ותירץ דכיון דאומר אתי הרי הוא כלל עצמו עכ\"ל. וקשה דמה יענו לכמה פסוקים דכתיב הודו לה' זמרו לה' וכמוהו רבים דלא כתיב אתי אלא ודאי דלא דמי ענינא דקרא לדהכא דיש לחלק ולכן לא הקשה הירושלמי כי אם מהחזן ודוק.", + " והוא\n חוזר ומברך ברוך וכו'. וכתב מרן להיכן הוא חוזר (גמ') רב זביד אומר חוזר לראש ורבנן אמרי וכו' ופירשו התוס' וכו'. ושם סיימו התוס' פירוש אחר מהר\"ם מאיבר\"א יעו\"ש ודבריהם שם מגומגמים ועיי\"ש בחידושי הלכות מה שנדחק בזה והוצרך להגיה יעו\"ש והיינו משום שהבין דלמר ולמר דכתבו התוס' היינו האמוראים דלעיל דהיינו רב נחמן ורב ששת.
לענ\"ד נראה דיותר טוב להחליף תיבות את של זה בזה ולא להגיה, והכונה מוכחת כן וכן צ\"ל והכא בעי וכו' להיכן הוא חוזר למר במקום שפסק דהיינו מהזן ואילך ולמר נברך וכו' והנך אמוראי קיימי לרב ששת דלעיל דקאמר עד הזן, וה\"פ והכא בעי לאותו מן השוק אליבא דר\"ש למר דהיינו רבנן למקום שפסק דהיינו מזן ואילך פי' מסוף הזן דהיינו תחילת ברכת הארץ ולמר דהיינו ר\"ז נברך היינו סוף נברך שהוא תחילת הזן וזה מיקרי לראש שהוא בהמ\"ז ודו\"ק כי נראה אמת. ושוב ראיתי להרשב\"א משם הראב\"ד פירש כן כדפירשתי וודאי שהוא הפירוש הזה יעו\"ש ודוק.
עוד כתב מרן ומ\"ש והן עונין אמן וכו' יעו\"ש עכ\"ל. וקשיא לי דאיך כתב משום מצוה והא חייב לענות מדינא וכמ\"ש רבינו לעיל פ\"א וז\"ל הל' י\"ג כל השומע אחד מישראל אע\"פ וכו' חייב לענות אמן, וא\"כ כ\"ש הכא וכי גרע משום שיוצא הוא ידי חובתו דלא יענה אמן מתורת חיוב, ואין לומר דס\"ד אמינא כיון שהוא שומע מראשה ועד סופה חשיב כמברך ולא יענה אמן דהעונה אמן אחר ברכותיו הרי זה בור קמ\"ל דיכול לענות, חדא דאין ס\"ד זה עולה, ועוד א\"כ כך הו\"ל למרן למימר ולא כמ\"ש שהוא ענין אחר וכעת צ\"ע." + ], + [], + [ + "היו \n האוכלים מעשרה ואילך וכו' נברך לאלהינו וכו'. וכתב הלח\"מ טעם לרבינו וז\"ל משום דהיכא דמזכיר שם מוכחא מילתא דעל קב\"ה קאמר וכו' אמנם פליג וכו' ולענ\"ד נראה כדכתיבנא וכו' עכ\"ל. והנה באמת צריך להבין כוונת מרן כי ודאי לאו קטיל קנה באגמא הוא ולכאורה שפיר תפש עליה הלח\"מ. והנראה לענ\"ד להליץ בעד מרן דמדמדמה אומר לאלהינו לאומר למי שאכלנו משלו [נראה דס\"ל] דכי היכי ד[ב]אומר נברך למי שאכלנו תיבת למי מורה דממעט אחר שלא אכלנו משלו דמרובין משמע זה זן את זה וזה זן את זה דכל הוספה מגרעת ומשמע דקאי לבעל הבית וממעט לאדם אחר שלא אכלנו משלו הכי נמי באומר לאלהינו דהוספת למ\"ד הוא כמו למי, שממעט אחר דיש אלוה אחר ח\"ו דזן לאחר ושפיר דמי אומר לאלהינו לאומר למי דכמו דהתם מכח ההוספה משתנה הענין כן אומר לאלהינו מכח הוספת הלמ\"ד משתנה הפירוש ומשמע דממעט אחר שלא אכלנו משלו דזה זן את זה וזה את זה זהו דמיון מרן לאלהינו עם למי כך נ\"ל לומר בדוחק." + ], + [], + [], + [ + "נשים \n ועבדים וכו'. וכתב מרן והטעם וכו' יעו\"ש. ובדבריו אלו תמהו עליו ממ\"ש הוא עצמו בתחילת הפרק יעו\"ש דמוכח דס\"ל לדעת רבינו דקטן עצמו אית ליה חיובא דרבנן ועוד ממ\"ש רבינו לקמן דין ט\"ז דבן קטן מברך לאביו בשאכל שיעורא דרבנן ואמאי הא קטן לית ליה חיוב אלא על אבוה לחנוכי עיין בקול בן לוי שהקשה כן ובספר צרור החיים. ולענ\"ד לק\"מ משום דנהי דלאו לתינוק רמיא החיוב אלא על אביו מ\"מ הא דמברך התינוק מחיוב דרבנן הוא דאי לאו חיובא לא הוה מברך שלא היה מלמדו נמצא דמה שמברך מחיובא דרבנן מברך רצוני לומר דכל כוונתם שיברך התינוק וכיון שכן חייב דרבנן מקרי והכי דייק לשון רבינו בכל המקומות וז\"ל פ\"ד מהל' ק\"ש נשים ועבדים פטורים מק\"ש ומלמדין את הקטנים וכו' כדי לחנכן במצוות ופירוש דבריו שאף שהם פטורים מצד עצמם וכדתני מתני' מ\"מ אביו חייב לחנכן וכדכתב מרן כאן וכ\"כ הלח\"מ שם ודלא כמ\"ש הלחם יהודה שם יעו\"ש (וא\"ה) [ומשו\"ה] מיקרו דרבנן משום דרבנן הוא דמחייבי לאביו כדי ללמדו לעשות המצוה נמצא רצונם שיעשה הקטן מצוה.", + " קטן\n היודע למי מברכין. ברכות דף מ\"ח יעו\"ש וכתבו התוס' ד\"ה ולית הלכתא וכו' ואומר ר\"ת וכו'. כל דברי ר\"ת לכאורה אין להם מובן שמאיזה מדבריו משמע דאו פורח או יודע סגי ומאיזה מדבריו משמע דשניהם צריכי, ומדברי הרא\"ש יש בירור דבחד סגי וכבר נתעורר בזה הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] ז\"ל אלא שגם דברי הרא\"ש תמוהים שכתב בשם ר\"ת דולית הלכתא קאי גם לקטן פורח והך ברייתא דאין מדקדקין בקטן מוקי לה רב נחמן בקטן פורח ואינו יודע וכו' א\"נ בהיפך וכו' זה תוכן דבריו, וקשה דא\"כ גם ר' יוחנן יפרש הכי ור\"י חדא נקט וה\"ה אידך וא\"כ איך חולק עליו ר\"נ. ונראה דס\"ל דודאי ר\"י אמורא הוא והו\"ל לפרש דלא נפקא הך דיודע ואינו פורח מפורח ואינו יודע אלא ודאי דאינו מועיל כי אם פורח ואהא פליגי עליה ר\"ן וס\"ל דשניהם מועילים ומוקי לברייתא בא' מב' וזה אתי מרווח בדברי הרא\"ש ברם בדברי התוס' העיקר חסר ודוק. וחזות קשה ראיתי להרב מעדני יו\"ט שכתב על דברי הרא\"ש בשם ר\"ת ושניהם צריכי וכמ\"ש התוס' וכו' יעו\"ש.", + " והנכרי\n אין מזמנין עליו. ויש לדקדק דלמה השמיט דינא דמתני' דכותי מזמנין עליו. וי\"ל דהא דמפלגינן בין כותי לנכרי היינו בזמן חכמי המשנה אבל אח\"כ כשעשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם כדאיתא בפ\"ק דחולין אין חילוק בין כותי לגוי וכמ\"ש מרן כ\"מ לעיל פ\"א הי\"ב. והא דלא כתב בהיפך דכותי אין מזמנין עליו כיון דנקט נכרי ה\"ה כותי דהכל שוין וסמך על מ\"ש לעיל פ\"א הי\"ב דדינם שוין וק\"ל." + ], + [ + "אין \n מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ולמעלה וכו'. עיין מרן הכ\"מ שהקשה ביתור לשון רבינו. וע\"פ מ\"ש הלח\"מ במ\"ש רבינו פת ולא דגן יתורץ דתחילה כתב דין הזימון דלא הוי אלא בפת ולא בדגן ואח\"כ חילק בין עשרה לשלשה ואולי גם לזה כיון הלח\"מ וק\"ל." + ], + [ + "שנים שאכלו וכו'. וכתב מרן ומ\"מ כתבו התוס' שאם אמר הב לן ונבריך אין השלישי מצטרף וכו'. וזהו שכתב רבינו אם יכולין לאכול עמו וכו' כלומר שיש להם רשות דלא נאסרו וק\"ל." + ], + [], + [ + "שלשה שאכלו כאחד וכו' שלשה בני אדם וכו'. עיין מ\"ש מרן ועיין מ\"ש בב\"י. ומ\"ש הלח\"מ דבריו תמוהים ע\"פ מ\"ש הרשב\"א משמו [של הראב\"ד] בסוגיין יעו\"ש.
והכי איתא התם דף נ' אי נמי כי הא דאמר רב הונא שלש חבורות וכו' אמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם וכו' ופירש\"י ואפילו לא אכלו אלו השלשה משנצטרפו יחד שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים עכ\"ל. ומדנקט ואפילו לא אכלו משמע דעיקר דינו דאינן רשאין ליחלק איירי באכלו ואהא קאמר ואי אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו והיינו אפילו אכלו אח\"כ אלא דכשלא אזמון עלייהו אפי' לא אכלו בחבורה זו חדשה אינן רשאין ליחלק כן נראה דעת רש\"י ז\"ל אלא שהתוס' לא הבינו כן לדעת רש\"י אלא הבינו לדעתו דאזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו היינו כשלא אכלו דאי אכלו נתחייבו בזימון ממה שאכלו אח\"כ וז\"ש אחר שפי' וז\"ל פי' שאכל כל אחד מהשלשה מהחבורה זו החדשה ומפסיק כל אחד בחבורתו הראשונה ואהא כתבו ורש\"י לא פירש כן וכן הבין ה\"ר יהודה שהביא הרא\"ש לדעת רש\"י שהקשה ה\"ר יהודה לפי' רש\"י דהא מילתא דפשיטא היא וכו' יעו\"ש בהרא\"ש (ו)שיישב כל הקושיות בהנחה שאכלו השלשה ביחד כמו שביארנו דעת רש\"י והיינו דבאזמון עלייהו אפילו אכלו פרח זימון ובלא אזמון עלייהו אפילו לא אכלו כלום אינן רשאים ליחלק ונראה דגם הרא\"ש הבין כן לדעת רש\"י דאי לאו הכי כשמתרץ קושיות ה\"ר יהודה הו\"ל למימר ונ\"ל פירוש אחר דאין [זה] פי' רש\"י שמיישבו הוא, אלא ודאי דס\"ל כן לדעת רש\"י ולכן מתרץ קושיות ה\"ר יהודה לדעת רש\"י, נמצא שהר\"י לא הבין כן לדעת רש\"י דאזמון עלייהו היינו שאכלו ביחד וגם התוס' סברו כן ולכן כתבו ורש\"י לא פי' כן ברם לקושטא דמלתא רש\"י והרא\"ש והתוס' בפי' אחד קיימי. ואין לומר דמ\"ש התוס' ורש\"י לא פי' כן קאי אמאי דכתבו פטורין מן הזימון ורשאין ליחלק ור\"ל ואי רצו מזמני דלדעת רש\"י אינן רשאין לזמן אפילו אם ירצו, חדא דזו היכן מצאו ברש\"י ואי ממ\"ש פרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו אין זו הכרח דר\"ל דכיון דפרח תו לא הדר לאיתחייב ברם אם ירצה רשאין ואין הכרח בדבריו, זאת שנית דא\"כ לא היה להם לפרש אבל אי אקדימו וכו' שפירשו בתחילת דבריהם דגם רש\"י פי' כן אלא היה להם לפרש פירוש דפרח זימון דבהא חלוקים עם רש\"י, אלא ודאי כוונתם כמ\"ש שדימו בדעת רש\"י מה שאינו ודוק.
וכן מרן בב\"י ז\"ל סי' קצ\"ג כתב על דברי הטור שפי' וז\"ל פירוש שלשה שבאו משלשה חבורות וכו' אם זימנו עליהם במקומן וכו' אחר שהעתיק דברי התוס' ורבינו כתב כפירוש זה כלומר לאפוקי מרש\"י שהבינו התוס' לדעתו דאזמון עלייהו היינו שלא אכלו. ועוד כתב על מ\"ש הטור ואינן רשאין לחלק וכו' יעו\"ש מה שכתב דס\"ל דיש הפרש ביניהם באזמון עלייהו דלרש\"י לא אכלו ולהתוס' אפילו אכלו, ברם בלא אזמון עלייהו אפילו לא אכלו אינן רשאין ליחלק לדעת כולם ונמשך אחר דברי התוס' ואחר המחילה רבה זו אינו וכמ\"ש דדעת כולם שוה.
וראיתי להב\"ח שכתב על דברי מרן וז\"ל ואיכא לתמוה על ב\"י שהביא דברי התוס' וכתב עלייהו ורבינו כתב כפי' זה, והא ליתא שהרי רבינו כתב שוב אינן יכולים וכו' עכ\"ל יעו\"ש, והנה כבר הקדמנו כוונת התוס' ועפי\"ז נמשך מרן וא\"כ יפה כתב מרן ולא הסמיך דעת התוס' להטור אלא למ\"ש דאכלו החבורה זו החדשה, [וכתב] וכן דעת רבינו כרש\"י, למה שהבין ברש\"י דלא אכלו השלשה אלו האחרונים ביחד דלא כתב רבינו ואם כבר זימן כל אחד ואחד וכו' רשאין אפילו אכלו, דהא קאי אמה שכתב שלשה שאכלו אינן רשאין ליחלק ואיירי אפילו בלא אכלו דבהא ליכא מאן דפליג וכמ\"ש מרן שם בב\"י לעיל מזה וא\"כ הו\"ל לפרושי, אלא ודאי דאיירי בלא אכלו' זה דעת מרן בדעת רבינו למה שהבין ברש\"י ע\"פ דעת התוס' ברם אין כן דעת רש\"י כדכתיבנא. גם הראב\"ד הבין כן ברבינו והשיג עליו ואפילו אכלו שלשה אחר מכאן וכו' לאפוקי ממה שהבין ברבינו דאיירי בלא אכלו ופי' הראב\"ד ז\"ל הוא ממש פי' רש\"י והתוס' והרא\"ש לפי מה שהכרחנו דכולם שוין וכמ\"ש הרשב\"א משמו ולא נמצא שינוי בדבריו כי אם מ\"ש אפילו זימנו עליו בעל כרחו וזהו שהשיג הר\"א על רבינו דמדברי רבינו נראה בשרצונו של כל אחד ואחד מאלו להצטרף עם בני חבורה ודלא כהלח\"מ ז\"ל שדבריו תמוהים יעו\"ש.
ומרן ז\"ל כדי ליישב דעת רבינו נדחק בלשונו וכתב ומ\"ש וזימן עניינו וכו' אבל הוא לא היה וכו' ולמה שהשיג שנית ואפילו אכלו אחר מכאן וכו', יישב וז\"ל ועל כרחין אית לן לפרש דשלשה אלו גמרו וכו' דאל\"כ היאך שייך וכו'. כלומר דאף דסתם רבינו מ\"מ סתמו כפירושו מכח ההכרח שהכריח וכו'. ואין לדקדק על מרן שבב\"י הבין בדעת רבינו כמו שהבין הר\"א והשיג, ובכ\"מ לא הבין כן דכן דרכו בכמה מקומות דחוזר בו, והיינו טעמא דבב\"י שתירץ ב' תירוצים לקושיא שהקשה בכאן שאל\"כ וכו' הבין בדעת רבינו כמו שהבין הראב\"ד ברם בכ\"מ שלא מצא שום תירוץ לקושיא בדעת רבינו הוכרח להבין בדעת רבינו שלא כהר\"א ולענין דינא שוים.
אך יש להתבונן בדעת מרן שמ\"ש בב\"י לתירוץ כתבו כאן ודחאו בסברא נכונה והכ\"מ קדם לב\"י. איך שיהיה נמצא למ\"ש מרן כאן דרבינו איירי באכלו שלשה יחד מהכרח דהא אין זימון אלא במקום ברכה. ודבריו תמוהים במאד מאד דאי מהכרח זו איך כתב הראב\"ד בפי' הביאו הרשב\"א בחלוקה דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו דהיינו אפילו לא אכלו וכן רש\"י כתב ואפילו לא אכלו אלו השלשה ביחד משנחברו ובזה כו\"ע מודו וכמ\"ש מרן עצמו בב\"י וכן דעת רבינו ולא מצינו שינוי ביניהם אלא בחלוקה דלזמון עלייהו בדוכתייהו שהבינו התוס' בדעת רש\"י שלא אכלו וכן הר' יהודה שהביא הרא\"ש וכן דעת רבינו כפשט דבריו וכמו שהשיג עליו הראב\"ד ואי כהכרעתו מה יענה לחלוקה דלא אזמון וכו' וכמ\"ש, ואי יסבור בדעת רבינו דגם בחלוקה דלא אזמון הוא דאכלו מה יענה לפי הכרעה זאת להראב\"ד ורש\"י ודעימיה בחלוקה דלא אזמון עלייהו וכו' אלא ודאי צ\"ל כמ\"ש מרן בב\"י דאיירי בשלשה חבורות שאכלו בבית אחד וכו' או דכיון שנתוועדו לזמן צריכין לאכול וכו' יעו\"ש וא\"כ כאן בכ\"מ דלא חילק מה יענה לחלוקה דלא אזמון עלייהו כדכתבינן וצ\"ע. ועיין בב\"ח מה שתירץ לקושיית מרן בב\"י ולענ\"ד אינו סובלו לשון רש\"י והראב\"ד הביאו הרשב\"א יעו\"ש ודוק.
כתב מרן בב\"י וז\"ל מצאתי כתוב שנים שאכלו בקרן זוית ואחד בקרן זוית אבל לא בסדר אחד שאלתי את מורי וכו' והשיב טוב שיזמנו משום דברוב עם הדרת מלך (יצחק ב\"ר אברהם) עכ\"ל. והקשה הב\"ח וז\"ל וקשיא לי מהא דריש פרק שלשה שאכלו יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי לא הוה בהו מופלג אחד מחבריה לברוכי להו וכו' יעו\"ש עד סוף לשונו, ולא ידענא מאי קא קשיא ליה חדא דזאת היכן כתיבא דמ\"ש להו מרימר ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם היינו מטעם דאין חילוק בין איכא גדול לליכא גדול דוקא ולא מטעם דברוב עם הדרת מלך ג\"כ דכעת אין הוכחה בגמ', ועוד לו יהי דיהבינן ליה כל דיליה דמטעם דחילוק ברכות נגע בה אפ\"ה אין נדוננו דומה לנדון הגמ' דבשלמא התם בגמ' דכל עיקר הפטור היינו מטעם דליכא אדם גדול דנברך וכיון דמהאי טעמא פטורים היאך יברכו, מי יהיה המברך, לכן חילוק עדיף לא כן בנ\"ד דאף דפטורים יכולין לזמן כי הפטור לאו מכח דליכא אופן לברך הוא אלא מטעם אחר שהם רחוקים זה מזה ויש אופן לברך ולכן טוב שיברכו משום דברוב עם הדרת מלך ודוק." + ], + [ + "שתי \n חבורות וכו'. וכתב מרן תנא אם יש שמש ביניהם מצרפן עכ\"ל. וכתבו התוס' וה\"ה בשתי בתים ובני אדם עומדים ומשמשין מזו לזו מצטרפין וסיימו ז\"ל וכן בבית חתנים וכו' עכ\"ל. כעת דבריהם סתומים דהאי וכן בבית חתנים מה באו לחדש דהיינו דתחילת דבריהם, ונראה כוונתם שאם אוכלים בבית חתנים והחתן אינו אוכל בבית זו אלא בבית אחר במסיבה אחרת יכולין לברך ברכת חתנים אף שאין שם החתן כי השמש מצרפן או הבני אדם שמצטרפין מזו לזו וכו'. ושוב ראיתי להרא\"ש שכתב כן בפ\"ב דסוכה אלא שאח\"כ כתב הרא\"ש דבבית חתנים אף דליכא שמש כיון שהתחילו לאכול עם אותם שבחופה כולם חשובים כאחד והסכים לזה יעו\"ש והביאו הטור סי' קצ\"ה, ולפי\"ז יש לדקדק על מרן שם שהביא משם ריצב\"א דלא התיר לברך ברכת חתנים אלא דוקא ע\"י צירוף שמש דלא כהרא\"ש וסיים ולענין הלכה נראה לסמוך על הרא\"ש ולמה השמיט להתוס' ז\"ל דקיימי בשיטת ריצב\"א וכדכתיבנא.
הדרן לדברי רבינו והנה האי מצטרפין פירושו הוא יכולין להצטרף אם ירצו ולא חיוב, ויש להסתפק אם יש בשתי החבורות אלו חמשה בכל חבורה אם יש להם חיוב להצטרף לברך בעשרה בהזכרת שם שמים דומיא דעשרה שאוכלין כאחד דאינן רשאין ליחלק אף דמזמני שלש שלש או דילמא כיון דכשאינן עשרה יכולין ליחלק נמצא דאלו החבורות אינן חשובות כאחד ויכולין ליחלק ויש להתיישב בזה ודוק." + ], + [ + "שלשה \n שאכלו ויצא אחד מהם לשוק וכו' ולכשיחזור לביתו יחזור ויברך ברכת המזון לעצמו וכו'. ויש לדקדק דלכאורה דברים אלו דברי מותר דמהיכא תיתי דלא יברך ברכת המזון לעצמו וכי בשביל שזימן יהא פטור מלברך ברהמ\"ז, ויראה דכיוון רבינו לפסוק פלוגתא דאיכא בגמ' דף מ\"ו עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך רב ששת אמר עד הזן ופי' רש\"י עד היכן וכו' שצריכין להיות שלשה וכשהן שנים וכו', נמצא דלרב נחמן ברכת הזימון אינו אלא נברך וכו' ברם ברכת הזן הויא ברהמ\"ז ואומרה אפי' יחיד וז\"ש יחזור וכו' ויברך ברהמ\"ז לעצמו ובפ\"ב כתב שסדר ברהמ\"ז כך הוא אחד ברכת הזן נמצא דבאומר ויברך ברהמ\"ז היינו מתחילת הזן. ועיין למרן הב\"י סי' ר' שכתב על דרך זה ממקום אחר דעת רבינו יעו\"ש ודוק." + ], + [], + [ + "שנים \n שאכלו וכו'. וכתב מרן משום דכשעונה אמן חשוב כמברך עצמו וכו' עכ\"ל. וקשה דנראה דהרשות בידו אם ירצה לצאת ידי חובתו, והא חייב לענות אמן וכמ\"ש רבינו פ\"א הל' י\"ג יעו\"ש. וכן קשה על מ\"ש לעיל הל ג' וכמ\"ש שם יעוין שם." + ] + ], + [ + [], + [ + "כל \n הנוטל וכו' ומים אחרונים אין מברכין וכו' מפני הסכנה וכו'. שמעתי מקשים דמאי שנא דמברכין על מעקה אף שהוא מפני הסכנה ושוב ראיתי הערה זאת בספר ברכת אברהם ותומת ישרים הביאו הרב כנה\"ג חלק חו\"מ ח\"ב הגהת הטור אות ג' מסי' ת\"ט וז\"ל אין מברכין על מצוה שהוא הסרת נזק שלא לגדל כלב רע וכו' ואינו עושה מעשה קיים כדי להמנע מהעבירה כמו עשיית מעקה עכ\"ל. ולענ\"ד אין צורך לחילוק זה לשלא יגדל כלב רע וסילוק סולם רעוע משום דבשלמא גבי מעקה היא מצות עשה ושייך לברך לא כן שלא יגדל כלב רע ושלא יהיה לו סולם רעוע דהוי מצות לא תעשה דמלא תשים דמים לביתך נפקא ועשה לא הוי והיאך יברך דהתורה אמרה שלא יגדל כלב רע ואינו מגדל, איזו זמן יברך [ו]הוי כשאר מצוות לא תעשה דלא שייך ברכה, ואין לבעל דין לחלוק ולומר דיברך היכא דעבר ועשאו ומסירו דא\"כ כל המצוות של לא תעשה יברך עליהם היכא דעבר אלא תעשה ושוב רוצה לקיים ול\"ק אלא ממים אחרונים ולזה צריכים אנו לתירוץ. ולענ\"ד יש לחלק בין מצוה דאורייתא לדרבנן דבדרבנן אזלינן בתר טעמא משא\"כ בדאורייתא וסמוכות מצאתי לדברי ממה שכתבו התוס' פ' ערבי פסחים דף ק\"ח ד\"ה אף הן היו באותו הנס יעו\"ש." + ], + [], + [], + [ + "כל \n הצריך נטילת ידים וכו'. וכתב הראב\"ד זה אינו שהרי בעלי קריין טובלין בהם וכו'. וכתב הלח\"מ שאין זו השגה דטפי עדיף לפסוק כרבנן וכו' יעו\"ש. ודבריו תמוהים דסתם משנה ריש פ\"ח דמקואות יעו\"ש פסק דמים שאובין מועילים לבעלי קריין וכמ\"ש שם רבינו והר\"ש יעו\"ש וא\"כ איך כתב דרבינו פסק דלא כסתם מתני' ומה גם שכן פוסק בפירוש המשנה שם ועיין למרן ב\"י סי' פ\"ח חלק או\"ח ולהפר\"ח שם יעו\"ש ודוק.", + " או במים שאובים שבקרקע וכו' לא עשה כלום וכו'. ובפי\"א דמקואות כתב בין בכלים בין בקרקעות לא טהרו ידיו יעו\"ש. ולכאורה קשה דא\"כ דבשאובין בכלים לא טהרו ידיו איך פסק פ\"ה מביאת מקדש ה\"י גבי כיור וז\"ל אין מקדשין בתוך הכיור וכו' ואם קידש בתוכו ועבד לא חילל, וכתב מרן בעיא דלא איפשיטא וכו', והשתא קשה איך לא תנא מחוללת העבודה דתיפוק ליה משום מים שאובים דאינן כשרים אלא בנטילה והביאו[ני] לזה דברי רש\"י בפ\"ב דזבחים גבי בעיא מהו לקדש ד\"ה מי מערה יעו\"ש דנראה מדבריו דבכיור גם כן פסול מים שאובים. ולק\"מ דבכיור לא קפדינן אמים שאובים דא\"כ מאי בעי בש\"ס תיפוק ליה מטעמא דמים שאובים אלא ודאי דלאו עם נטילת ידים שוין דהאי לחוד והאי לחוד והא ראיה דטבילת ידים צריך ארבעים סאה ובפחות לא מהני וכמ\"ש רבינו וז\"ל ואם הטבילן במים שאין בהם שיעור מקוה וכו' לא עשה כלום אלא דבשאובין אפי' מקוה שלם לא מהני, ואי דינן שוה איך מיבעי בגמ' אי מועיל מתוכו או לא פשיטא דלא דהא בטובל בתוכו מתורת טבילה הוי ובטבילה צריך ארבעים סאה ובכיור לכל המרבה היה בו שיעור נטילה דארבעה כהנים וכמ\"ש רבינו במקומו וא\"כ מאי קא מיבעיא ליה וסלקא בתיקו אלא ודאי דאינן שוים בדינייהו לאיזה דברים ומ\"ש רש\"י מי מערה וכו' ר\"ל דמי מערה איצטריכא ליה דהוא חידוש דלהטביל בתוך הכיור אינו כ\"כ חידוש דמדמינן ליה לדין נט\"י ומה התם אסור ה\"נ אסור דהא מיהא חזינן בנט\"י דאינו מועיל, לא כן במי מערה דמועיל שם הוא חידוש יותר דאינו מועיל כאן. וראיה דרש\"י גופיה שם בזבחים דף כ\"ב ד\"ה בין שאין בהם רביעית הלוג כתב ואע\"ג דליכא שיעורא לגבי נט\"י לגבי קידוש לא בעינן שיעור וכו' הרי דאינן שוין לדעתו וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [ + "וכל \n מים וכו'. וכתב מרן משם הרי\"ף ויש אומרים מים עכורים שקרובין להיות כטיט הנרוק וכו' ומדברי רבינו נראה שפירוש בתרא עיקר. והלח\"מ הקשה דא\"כ אמאי בקרקעות כשרים הא אמרו בפ\"ב דזבחים דאי אין פרה שוחה ושותה מהן אפי' במקוה פסולים וכו'. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו נעלם ממנו דברי התוס' שם ובפ' כל הבשר דף ק\"ו יעו\"ש שכתבו על מ\"ש רש\"י ד\"ה אפילו לרביעית וכו' בין בכלי בין בקרקע פסולים ותמהו עליו דאינו כן דהגירסא היא בהיפך בקרקע כשרים והא דקאמר הש\"ס אי אין פרה שוחה וכו' אפילו למקוה נמי לק\"מ דהכא איירי במים עבים ע\"י טיט הרבה והתם במים צלולים בלא טיט אלא שהם סרוחים אלו דבריהם ז\"ל, והשתא מ\"ש רבינו הכא הוא ההיא דפרק כל הבשר דתני מים שנפסלו משתית הבהמה בכלים פסולים בקרקעות כשרים וכאוקימתת התוס' ז\"ל דאינן עבים כ\"כ אלא מוסרחים ומאוסים עד שאין פרה שוחה ושותה ממנו וזה דייק לשון רבינו שכתב או עכורים ולא כתב מלוכלכים בטיט כלשון טיט הנרוק דש\"ס, וכן הרי\"ף שהביא מרן כתב ויש אומרים מים עכורים שקרובים להיות כטיט הנרוק ומ\"ש בפ\"ח דזבחים אילימא למעוטי טיט הנרוק היכי דמי וכו' איירי בטיט עב מעורב בהם. אלא דבדברי התוס' צל\"ע דא\"כ מאי מקשה הש\"ס למעוטי מאי אילימא וכו' ומאי קושיא נימא דמיעט מים עכורים שהם מוסרחים ואין בהם טיט כלום ואולי הוה מצי לשינויי הכי. איך שיהיה דברי רבינו מדוייקים כדברי התוס' שוב ראיתי להגהות מיימוני שכתב כן עיי\"ש." + ], + [], + [], + [ + "כלי \n שאינו מחזיק רביעית וכו'. וכתב מרן פרק כל הבשר אמר רבא וכו'. וקשה לי טובא דאין דין זה יוצא מכאן דרבינו מפרש סוגיא זו למים שניים וכמ\"ש הלח\"מ דאל\"כ קשיא ליה מהך סוגיא למ\"ש לעיל הלכה י' ויהיה באותה שטיפה כדי רביעית לכל אחד ואחד, ואפי' למ\"ש הלח\"מ דלמ\"ד קאי לראשונים הא מיהא למסקנא דקאמר ולא היה מוקים לה דוקא בשנים וא\"כ איך אייתי מרן הך סוגיא להוציא הך דינא דאין בו רביעית או אינו מחזיק רביעית ומקום דין זה נתבאר לעיל בדברי מרן ה\"י יעו\"ש." + ], + [ + "הכל \n כשרין וכו'. וכתב הר\"א והלא וכו'. ועיין מ\"ש מרן וכתב כן לאפוקי דלאי נמי שכתב רבינו שמשון ז\"ל פליגי ת\"ק עם ההיא דחולין ומ\"ש בלשון רבינו שמשון כח גברא לאו דוקא דה\"ה כח נותן אלא מחמת דבין הכא ובין הכא איירי בגברא חילק בגברא וה\"ה בבא מכח שאר בעל חי דיש לחלק ביניהם וראיה דת\"ק מכשיר בקוף והא כח גברא דוקא בעינן אלא ודאי דלאו דוקא כח גברא כתב ר\"ש, וכ\"כ מרן בב\"י סי' קנ\"ט וז\"ל ואע\"פ שהרמב\"ם פסק כת\"ק היינו לומר דלא בעינן כח גברא אבל כח נותן מיהא בעינן וצ\"ל שהוא מפרש כפירוש קמא דרבינו שמשון דמטה חבית ונוטל חשיב שפיר כח נותן וכו'. ר\"ל כמ\"ש בכ\"מ ולא פליגי ת\"ק עם ההיא דחולין, והוצרכתי לזה לאפוקי מ\"ש הב\"ח ז\"ל על דברי מרן והוצרך להגיה בדברי מרן בפירוש הא' שכתב דצ\"ל כפירוש הב' דר\"ש ודבריו תמוהים שהוא פשוט כמ\"ש." + ], + [ + "השוקת \n וכו' ואם היו ידיו קרובות לשפיכת כלי וכו' עלתה לו נטילה. אין לדקדק דנגזור בהיו ידיו קרובות לשפיכת וכו' אטו נותן ידיו בשוקת גופיה כי היכי דגזרו בבת בירתא לעיל דין ט' יעו\"ש, דשאני התם דהפיסול הוא מחמת המים וכיון דחזי דטובל בבת בירתא טועה שהמים טובים הם ואתי ליטול בכלי ואינו יודע ההפרש, לא כן כאן דהמים טובים הם והפיסול הוא מפני שצריך כח נותן כבר רואה דבהכי איכא כח נותן ובהכי לא." + ], + [ + "מים \n וכו' ספק נטל וכו'. ועיין מ\"ש מרן ומ\"ש הלח\"מ. ולענ\"ד נראה דלדעת רבינו הכי פירושו דרב חסדא אמר אנא משאי מלא חפנאי מיא וכו' ר\"ל ואף במקום שהיה ספק אצלי אם לא נטלתי וכו', והוצרך מרן לזה להביא משם ולא מכמה ספיקות דקתני מתני' וה\"ה זה וכמ\"ש הלח\"מ משום דמשם אין ראיה דשאני התם דיש בעולם נטילה אלא הספק הוא אי הוי נטילה מעליא או לא מחמת איזה פיסול לא כן בנסתפק אעיקרא אי נטלו או לא וכמו שמצאנו להמשל\"מ ז\"ל שדעתו לקיים סברא זאת פ\"ד מהלכות בכורות ופ' י\"ד מהל' שאר אבות הטומאה יעו\"ש ואף שצריך להבין לדעתו כל הספקות דתנו רבנן להקל אי (יתננו) [יתכנו] לפי כלל זה דלכאורה צריך לעיין, מ\"מ נמצא דיש סברא זו בעולם משו\"ה לא ניחא ליה להוציאו מספיקות דתני מתני' והוא ברור." + ], + [ + "מים \n הראשונים צריך שיגביה וכו'. דרך אגב ראינו מ\"ש מרן בשם הרשב\"א בסי' קס\"ב וז\"ל והרשב\"א כתב בתשובה שהוא לא כתב (בח) [בשער הקדושה] שהנוטל צריך שיגביה ידיו מפני שהוא פסק וכו' וליוצאין מן הפרק אין לחוש שאותם אין להם שום טומאה שלא גזרו אלא על הידים וההיא דפ\"ק דסוטה כשלא נטל אלא עד פיצול האצבעות וכו' וא\"ת א\"כ נלמוד וכו' לא היא וכו' עכ\"ל. והקשה ה\"ה יעקב אלבעלי נר\"ו חדא במ\"ש וליוצאים וכו' אין לחוש וכו' שאותם אין להם שום טומאה וכו' דהן אמת דאותן המים אינן נטמאים מכח הפרק מ\"מ כבר נטמאו מכח ידיו וכשחוזרים כבר נטמאו ומטמאין את הידים דהכי תנינן משנה ג' פ\"ב דידים נטל את הראשונים ואת השניים חוץ [לפרק] וחזרו ליד טמאה וכתב הר\"ש לפי שנטמאו השניים בראשונים שחוץ לפרק שאין השניים מטהרים את הראשונים אלא עד הפרק ולא מאי דיצאו חוצה אין מטהרים וכו' וכ\"כ רמב\"ם ג\"כ שם, וא\"כ נמצא דאף דמצד הפרק אינן מתטמאין המים מ\"מ מכח הידים גופייהו נטמאו המים דומיא דמ\"ש דרב דאמר בפ\"ק דסוטה דצריך שיגביה היינו שנטל עד פיצול האצבעות וחיישינן שמא יחזרו וכו', ועוד דלפי מסקנתו שהוא אינו פוסק כרב אלא שצריך עד הזרוע ואינו מצריך הגבהת הידים והיינו טעמא דהפרק דהיינו הזרוע אינו מטמא נמצא דחולק על דברי המתני' דמתני' קרי לראשונים ושניים דחוץ לפרק טמאים ואיהו קרי להו טהורים כיון דפרק גופיה טהור.
ולענ\"ד נראה לומר דהרשב\"א גריס כגירסת רש\"י ז\"ל שכתב ריש סוטה דף ד' ע\"ב וז\"ל ותנן נמי הידים וכו' נטל את הראשונים ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טהורים נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טמאים וכו' ונמצא דוקא היכא דלא באו שניים על הראשונים חוץ לפרק וחזרו טמאים ברם בבאו זה על זה טהורים והשתא כשנטל עד הפרק מסתמא אי הראשונים יצאו חוצה גם השניים יצאו דליכא למיחש כל כי האי דראשונים יצאו ושניים לא ויחזרו הראשונים על הידים דזו חששה רחוקה ולכן אין טעם בזה להצריך הגבהת ידים אך אי היה סברא להגביה היינו משום דבבואם המים בזרוע נטמאים מצד הזרוע עצמו וזה בין דיצאו הראשונים בין השניים נטמאים ועל הרוב השניים יוצאים יותר חוצה כיון דיש מים מקודם שם ושוב כשחוזרים על היד מטמאים את הידים אלא דבזרוע לא גזרו וליכא טומאה מצד עצמו וז\"ש הר\"ש למאי ניחוש וכו' שהרי למקום שנתן הראשונים יתן השניים וכיון דבאו זה על זה טהורים אפי' חוץ לפרק, וליוצאים למעלה מן הפרק וכו' כלומר דאפשר דיוצאים השניים ונטמאו מצד הזרוע גופיה אין לחוש וכו', ומתני' דתני דחזרו הראשונים וכו' לגירסת רש\"י לא קשיא דמתני' לא חשש אלא דקתני דאי חזרו דינא הכי ולא דיש לחשוש לא כן בההיא דרב דהצריך הגבהת ידים דאיירי בנטל עד פיצול האצבעות דהכי ס\"ל משו\"ה חשש דיצאו או הראשונים לחוד או השניים לחוד או יעדיפו השניים לירד יותר חוצה מהראשונים ושוב חוזרים ונטמאים מכח הכף גופא ומטמאים את האצבעות דיש לחשוש בזה כך נ\"ל בפירוש דבריו ודוק.
[נוסף מהשמטות]: וכעת חזרתי על המקרא וחזינא דהן אמת דיתכן מה שכתבתי בפי' דברי הרשב\"א ברם הקושיא שהקשה מהר\"י אלבעלי הנ\"ל לא ידענא מאי קשיא שכבר פי' דבריו מרן שם ואין דרך להקשות כשיש מי שפי' דבריו וגם אצלי התמיה קיימת שלא ראיתי דברי מרן באותן הימים. ומחדש בענין זה ראיתי להר\"ש בפ\"ב דידים דכתב על דברי רש\"י דסוטה דלא דק בפי' המשנה יעו\"ש, וכתב עליו הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] בסוטה דף ד' דבספר ישן ליתיה לדברי רש\"י אלו, נראה דכוונתו לומר דרש\"י לא כתב כן והוא טעות, וליתא דגירסא זו הביאה בס' התרומות והערוך וכמ\"ש הב\"י סימן קס\"ב אלא דרש\"י במהדורא קמא קיצר ולא האריך כמו במהדורא בתרא וכך היה שונה במתניתין וכספר התרומות והערוך.", + " מים\n הראשונים וכו' והוא שיהיו חמים וכו'. וכתב מרן ופסק רבינו כלישנא בתרא. אין לדקדק דזה סותר למ\"ש איהו גופיה לעיל מזה גבי מה שהצריך רבינו למים אחרונים כלי וכתב וז\"ל אי נמי י\"ל דמשום דמילתא דסכנתא נקט לחומרא וכו', והא הכא ג\"כ הוי מילתא דסכנתא, חדא דכאן קאי ר' ינאי כוותיה וכמ\"ש התוס' והרשב\"א ז\"ל ועוד דעד כאן לא כתב מרן כן לעיל אלא משום דשם לא הוי כמו כל איכא דאמרי דש\"ס דהכי הלכתא אלא אמרי לה והוי שקול ללישנא קמא ולכן נותן טעם לפסוק כאמרי לה משום חומרא דסכנתא. ומה שתירץ מרן בתירוץ ראשון שם הוא בדרך אחר דלישנא קמא לגבי אמרי לה לישנא קמא עיקר וא\"כ כאן דהוי לישנא בתרא גמור דהכי הלכתא לא מחמרי משום סכנתא ודוק." + ], + [], + [], + [ + "ואסור \n לזלזל וכו' אפי' אין לו מים וכו'. וכתב מרן מעובדא דר' עקיבא וכו'. וקשה דההיא דר\"ע לאו דינא הוא אלא מידת חסידות וכמ\"ש התוס' שם ומוכרח הוא דוחי בהם אמר רחמנא, וי\"ל דמשם למד דכמו דר\"ע אף שהיה סכנה בדבר משום חסידות לא רצה לאכול כמו כן לדידן בדליכא סכנה אף שאין לו אלא כדי שתיה נוטל וממה שנשאר מעט שותה והיינו בדאיכא רביעית ויותר מעט וכמו שאכתוב עוד. ועוד י\"ל במ\"ש רבינו יטול במקצתן וישתה מקצתן במאי איירי אי דאיכא שתי רביעיות ובא' ירחוץ והב' ישתה א\"כ מאי האי דקאמר אפי' אין לו אלא לשתות ואי דאיכא רביעית אחת מאי אהני הנטילה דהו\"ל כמאן דליתיה ונראה דאיירי בדאיכא יותר מרביעית ולא די לו הנותר מנטילה לשתות ואפ\"ה יטול ועובדא דר\"ע שלא נטל ידיו עד שהביאו לו עוד מים משום דלא היה לו שיעור נטילה וזהו שאמר לו ר' יהושע הגרסי לשתיה אין לך לנטילה את בעי כלומר דלא היה לו שיעור נטילה ולכן המתין שיביא לו עוד מים והביא לו ונטל ועיין בקול בן לוי מ\"ש בזה דליתא ע\"פ דברינו." + ], + [ + "לא \n יפסיק ביניהם. כתבו הגהות מיימוני וז\"ל אמנם בירושלמי משמע דקאי אמים ראשונים וברכת המוציא דקאמר כל מי שתוכף ברכה לנט\"י אין השטן מקטרג באותה סעודה ואי קאי אנטילה אחרונה כבר עברה הסעודה וכו' עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין משם ראיה ומ\"ש אין השטן מקטרג ר\"ל שלא ידבר סרה לפני ה' על אותה סעודה וכמ\"ש בבראשית רבה שהשטן קטרג לפני ה' על סעודה שעשה אברהם אבינו ע\"ה ביום הגמל את יצחק. אך הנוסח שהביא הטור או\"ח סימן קס\"ו משם הירושלמי משתמע יפה דקאי אמים ראשונים וז\"ל התוכף וכו' אינו ניזוק בכל אותה סעודה יעו\"ש. ושוב אחר זמן רב ראיתי בדברים רבה סדר ואתחנן דנראה דקאי למים ראשונים ג\"כ." + ] + ], + [ + [], + [ + "בעה\"ב \n מברך וכו'. הכי איתא התם דף מ\"ו ר' זירא חלש וכו', וכתבו התוס' ד\"ה לא סבר וכו' מיהו י\"ל הני תרי לישני דר' יוחנן וכו' יעו\"ש. והרב חידושי הלכות [מהרש\"א] האריך בזה וז\"ל אך קשה מי הכריחו לכך ליישבם וכו' דלכאורה משמע דפליגי וכו' וכתב דקשיא להו וכו' אלא דאיכא לפלוגי בין איכא גדול לליכא ולכך מתוך הענוה היה משוה לר\"ז גדול ואמר לו שיבצע ור\"ז אמר אדרבא אתה גדול ובעה\"ב ולך נאה לבצוע וה\"ה בכולם גדולים וכו' וא\"ל ר\"ז לר' אבהו נמי לברך ברהמ\"ז כדרב הונא וכו' ומסיים תלמודא איהו כמאן ס\"ל שרצה ליתן לברך לר\"ז וכו' יעו\"ש.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לא זכיתי להבינו דהא איהו רוצה להשוות גם לפירוש הגמ' הני תרי לישני דר' יוחנן ורב הונא דלא פליגי וכדכתבו התוס' וכתב דמאי דאמר הבעל הבית לאורח שיברך היינו משום דעד כאן לא קאמר ר' יוחנן בעה\"ב בוצע אלא כשאינו גדול אבל אי האורח גדול האורח בוצע ומשום ענוה עשה לר\"ז גדול והשיב לו דאדרבא הוא גדול ונחזור לדר' יוחנן בעה\"ב בוצע ונמצא דשניהם יודעים המימרא דר' יוחנן אלא דמר תולה הגדולה בחבירו ומר בחבירו ולעולם מחלקים כחילוק התוס' ז\"ל ואם כן כשאומר רבי אבהו לר\"ז שהוא האורח לברך הנה אמת נכון הדבר דלעולם מוכרח לברך אפילו שלא יהיה גדול יותר ר\"ז דהא אמר ר' יוחנן אורח מברך ואוקימנא ליה להאי מימרא כשאינו גדול בשביל רישא שאמר בעה\"ב בוצע ואיירי בדליכא גדול ברם בדאיכא גדול אורח בוצע דמהאי טעמא היו מחלקים כבוד זה לזה וא\"כ מוכרח שיברך ר\"ז שהוא האורח ומ\"ש רב הונא בוצע מברך הא אוקימנא כשאורח הוא גדול דבוצע ולכך מברך וא\"כ איך אומר ר\"ז לא סבר לה מר לדרב הונא הא סובר וסובר ומחלק כחילוק התוס' וכדכתיבנא, גם הש\"ס מאי אמר ואיהו כמאן ס\"ל והא טעמו ונימוקו עמו כר' יוחנן דמ\"מ אורח מברך דהא ידעי כולהו מימרא דר' יוחנן אלא שהיו מחלקין כבוד זה לזה ונמצא עדיין הקושיא עומדת לעד.
גם מ\"ש בסוף דבריו לקיים פשט התוס' דקאי לתרי לישני דר' יוחנן וכו' יעו\"ש, דבריו תמוהים דמאי קשיא אין ה\"נ דלעולם אורח מברך אלא דגדול שבאורחים מברך ואי איכא כהן בהדייהו אם הוא עם הארץ תלמיד חכם קודם ואם הוא ת\"ח מצוה לאקדומי. ועוד מאי הני תרי לישני כאלו מורה באצבע וא\"כ חזרה קושיית הרב דכיון דש\"ס מוקי להו בפלוגתא מהיכן בא להם לאשווינהו וכן הקשה הרב יד אהרן נר\"ו בכת\"י מהירושלמי ג\"כ דהביא האי עובדא פרק אלו דברים וקאמר שם מתני' פליגא על רב הונא וכפי חילוק התוס' לא פליגי יעו\"ש.
ואני הדיוט תמהני עליהם דמה כל החרדה הזאת בדברי התוס' וכוונתם רצויה לתמוה על רבי אבהו ור' זירא ששמו מחלוקת בין רבי יוחנן לרב הונא מאחר דיש ליישב דלא פליגי וז\"ש מיהו י\"ל ר\"ל דהגם דבגמ' לא משוינהו מ\"מ י\"ל ואמאי מוקים להו בפלוגתא ולעולם אין דעתם לקיים דבריהם בגמ', ותיבת ר' יוחנן קאי למטה ולא למעלה וכמו שמצא הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] סיוע מהמרדכי ודוק.", + "ואם \n היו כולם בעלי הבית וכו'. כתב מרן נ\"ל שכ\"כ כדי ליישב וכו'. פי' דקשיא ליה בדברי רבינו דמאי קמ\"ל פשיטא ואהא קאמר דלא בא אלא לתרץ הקושיא דהני תרי לישני וכו' וק\"ל." + ], + [ + "ואינו \n בוצע לא פרוסה קטנה וכו'. וכתב [מרן] ולא גדולה [וכו'] מדאמרינן ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא כלומר הוה בצע פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה וכו' עכ\"ל. כפירוש רש\"י, והקשה עליו הרשב\"א וז\"ל ואינו מחוור דלא הו\"ל למימר אכולא שירותא אלא בצע כולה שירותא ועוד דא\"כ היכי פריך מחזי כרעבתנותא אדרבא היינו עין יפה דעלה אמרו בעל הבית בוצע וכו'. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו מה שהקשה ראשונה לא קשיא דהכי פירושו דהוה בצע פרוסה גדולה שיעור כל האכילה והוא לשון מתקבל, גם את השני לק\"מ דאיתא במסכת דרך ארץ רבה סוף פ\"ה וז\"ל ולא יאחוז אדם כביצה פרוסה בידו ואם עושה כן הרי זה רעבתן וגרגרן עכ\"ל, וא\"כ מ\"ש בעה\"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה היינו פחות מכביצה ומסתמא אכולא שירותא ודאי דהיה גדול ולכן הקשה עליו דמחזי כרעבתנותא. אך קשה לרבינו דכתב יותר מכביצה ובמסכת דרך ארץ אומר אפי' כביצה ומרן שהביאו לא ידענו למה." + ], + [ + "מצוה \n מן המובחר וכו'. עיי\"ש כל הסוגיא, וכתבו התוס' ד\"ה כתנאי פירש\"י וכו' ולא נראה דהא לכאורה משמע וכו'. וכתב החידושי הלכות [מהרש\"א] אפשר דמשמע להו הכי ממאי דקאמר מר סבר חשוב עדיף ולא קאמר גדול עכ\"ל. ואחר המחילה אין זו הכרח דנקט חשוב דקאי על פרוסה דחיטין ושלימה דשעורין ונקט לשון השוה לשניהם, ולי יראה דודאי התורם תרומה שהוא הבעה\"ב מסתמא שהוא רוצה ליתן [בשוה] אלא דזה שלם וזה חסר והכל אחד וק\"ל. וחכם בני תירץ דמשמע להו הכי מדנקט חצי בצל גדול ואמאי נקט חצי ולא נקט דבר והיפוכו תורמין בצל קטן שלם ולא בצל גדול חסר ואז הוי הבצל גדול יותר מקטן שלם דחסר כל דהו משמע וזה הוא דכתבו דלהכי נקט חצי בצל וכו' וק\"ל.
ובד\"ה מר סבר שלם עדיף וכו' והדין עם רש\"י עד ולפירוש ר\"ת וכו'. וכתב החידושי הלכות [מהרש\"א] וז\"ל ולפי דרכם של תוס' שפירשו הך דחצי בצל גדול דאין בו יותר מן הקטן אלא דחשוב וכו' לא הוו צריכי לכל זה וכו' יעו\"ש. פירוש לפירושו דכיון דאיירי רב הונא בפתיתין גדולים ושלמים קטנים ושניהם חד מינא ואין זה חשוב מזה בהא קאמר ר\"ה דבאיזה שירצה יברך ברם מודה בבצל דחשוב קודם דשניהם שוים במידה וודאי דהחשוב קודם או שלם קודם כיון דשניהם שוים במידה וא\"כ יכול להיות ככו\"ע ולא הוי כתנאי זה נראה פירוש דבריו, ולק\"מ דר\"ת לא מצינו לו שפירש כפי' התוס' בבצל ולא כפי' רש\"י ולא מצינו אלא שחלק בפי' אחר של רש\"י ברם בפי' דבצל אפשר דיפרש כרש\"י ואיך יכתבו כן כמ\"ש הרב ולכן כתבו כן אפילו לא יסבור כפירושו.
ובד\"ה מניח פרוסה וכו' עד דקאי ללחמים עכ\"ל. ופי' ששמתם שלום בין התלמידים עיין לתלמידי הרבינו יונה על הרי\"ף ועיין לרבינו בפי' המשנה דמסכת תרומות משנה ה' ולהרב תוס' יו\"ט ותנוח דעתך, ועפ\"ז מתפרש שפיר מ\"ש מרן פ\"ה דהל' תרומות ה\"ב יעו\"ש." + ], + [ + "הבוצע \n וכו'. וכתב מרן דכך גורס הרי\"ף עד ודא ודא אחת היא עכ\"ל. ואי קאי דברי מרן אלו לשינוי דטעים לבציעה איך כתב דדא ודא אחת היא ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא בדף ל\"ט אמר בש\"ס מברך ואח\"כ בוצע ואי הוי טעימה מהיכא תיתי דטועם קודם ברכה אלא ודאי דפי' בוצע הוא מפריש הפרוס מן הפת וכמ\"ש רש\"י והתוס' ז\"ל, ואי קאי לשינוי דעונים למסובין וכי צריכא למימר ומ\"מ ודאי דאהא קאי וק\"ל. וכתבו התוס' דף מ\"ז ד\"ה אין המסובין וכו' עד אך לפי מ\"ש ניחא. פירוש דעכשיו שפירש דיש חילוק בין הבוצע נותן הפרוסה לפני כל אחד ואחד לנוטלים המסובים ניחא דהיתר דאם רצה לחלוק כבוד היינו הכבוד שנותן לפניהם, ומ\"ש אין המסובין רשאין איירי בלא נתן לפניהם. ואף שחלקו עלי בזה דא\"כ מאי האי דאמר לרבו או למי שגדול ממנו דאפילו לכל אדם, זה ודאי אינו כלום דלאו דוקא דאה\"נ דהוא הדין, ולא השגחתי בהם ושוב ראיתי להרב ראשון לציון כדברי." + ], + [], + [], + [], + [ + "אין \n מניחין בשר חי על הפת וכו'. וכתב מרן דטעמא דכולהו משום דנמאס וכן הביא מפירוש רש\"י יעו\"ש, הרי דתלה הדבר במיאוס יעו\"ש בב\"י סי' קע\"א וכ\"כ על שם הרשב\"א על שם רב האי ושכן נראה מדברי הרי\"ף ולפי\"ז מאי דתני בברייתא אע\"פ שאין זורקין את הפת אבל זורקין את האוכלין ואוקמה בש\"ס באינו נמאס מכלל דבפת אפילו אם אינו נמאס אסור והא ודאי הוי היפך דבריהם דכתבו דבפת אם אינו נמאס מותר דהם ז\"ל אינם מפרשים הכי אלא ה\"פ דלעולם אפילו בפת נמי אם אינו נמאס שרי אלא דבפת מסתמא לעולם נמאס כיון דליכא קליפה ומשו\"ה תני סתמא אע\"פ שאין זורקין את הפת ומתיר באוכלין בשאינן נמאסין דשכיח בהו בקליפין טובא ברם אה\"נ דבפת אי ברור דאינו נמאס שרי כך צריך לידחק בדבריהם.
עוד כתב מרן וז\"ל ודע וכו' עד דפשיטא הוא עכ\"ל. ודבריו תמוהים דהרי כתב רבינו ואין זורקין את הפת וכיון שהעתיק אותה ברייתא מה צורך להעתיק סיפא דהאי ברייתא והנראה דס\"ל דגלוסקאות ופת תרי מילי נינהו ואינן אלא חד.", + " ואין\n נוטלין לידים. שם פלוגתא דתנאי. וכתב הרשב\"א בחידושיו כך הגירסא וכו' וכן גריס רש\"י ומיהו קשה על גירסא זאת מדאמר כמאן אזלא וכו' כר' אליעזר ואי איתא אפילו כר\"א לא אתיא דהא לר\"א נמי אין נוטלין ממנו מדאשבחיה קרא ועוד קשה דמהא דר\"א לא שמעינן אלא אי נפיק ידי נטילה או לא הא להתיר הפסידן לא שמעינן עכ\"ל.
ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה דמה שהקשה ראשונה מאי קשיא הא מ\"ש ר' אליעזר הוא דלא מהני ליה נטילה ביין מזוג לפי שאינן מים וכפי' רש\"י ז\"ל ברם יכול לעשות צרכיו בו. גם מה שהקשה שנית לא קשיא מדאמר נוטלין משמע דיכול להפסידן דאי לא הו\"ל למימר דאי נטל מהני ברם לכתחילה אסור משום הפסד ולא לומר נוטלין. ומה שהקשה שלישית עיין בתוס' והרא\"ש יישוב.
עוד כתב הרשב\"א וז\"ל אלא נראה שלא נטילת ידים לאכילה קאמר אלא נקיות בעלמא ומשום הפסד אוכלין וכ\"כ הראב\"ד עכ\"ל. וב\"י בסי' קע\"א כתב וז\"ל והסכימו הרא\"ש והרשב\"א לדברי הראב\"ד שפירש דלאו לנט\"י לאכילה איירי וכו', וקשה דאיך לא זכר מ\"ש הרשב\"א בתורת הבית דהראב\"ד חזר בו והסכים עמו.
וכתב עוד הרשב\"א ויש מי שפירש וכו' עד לא מזלזלינן ביה. אין להקשות דא\"כ לפלוג וליתני בדידה ביין מזוג (בין יין מזוג) בין מים ראשונים לאחרונים, דכולה בדידה קמיירי דנטילה דרישא נמי איירי במים אחרונים ומחלק בין מזוג לאינו מזוג. עוד כתב הרשב\"א פיסקא המתחלת ולענין פסק הלכה וכו' איכא דדחי להא דשמואל וכו' ויש מי שפסק וכו' עד וכ\"כ ר\"י אלפסי עכ\"ל. וכתב מרן ז\"ל עליו בסי' קע\"א וז\"ל משמע מדבריו דמאחר שכתב הרי\"ף ודוקא וכו' ומ\"מ על מ\"ש שכן נראה מדברי רב האי [וכו'] וקשיא לי הא בהדיא אמרינן הכי בש\"ס והיכי תלי מילתא בדברי רב האי והרי\"ף, ותירץ וז\"ל ואפשר לומר דכיון דהנך אמוראי דאמרי הכי בש\"ס סברי כשמואל אי לא הוה קיי\"ל כשמואל לא הוה קיי\"ל כהנך אמוראי וכיון דפסקו הרבנים כהנך אמוראי משמע דהלכתא כשמואל עכ\"ל. ולכאורה קשה דמי זאת אמר דהנך אמוראי סברי הכי כשמואל הא מה שחילקו הכי הוא לרומיא דברייתות ברם אינהו סברי כחכמים דר' אליעזר דאין לתרץ באופן אחר ולק\"מ דהא מר אותביה למר מברייתא ומר מפרק ליה דלא תיקשי ליה עד דמוקמינן בקושיא נגד הברייתא כהך חילוקא דמאיס ללא מאיס ואי איתא דלא סברי להו הך חילוק ונמצא פליגי על הברייתות מאי קשיא ליה למר עליה דחבריה מהאי ברייתא הא לא ס\"ל, ומה גם לבסוף דמוקמינן בקושיא, ועוד דחכמים דר\"א הוי כהנך ברייתות דחיישי למיאוס אלא ודאי דהנך אמוראי סברי כשמואל וכמ\"ש מרן ז\"ל." + ], + [], + [], + [], + [ + "גמרו \n וכו'. קודם בואי לדברי רבינו אציעה נא שורש הענין, תמן תנינן דף מ\"ב היו יושבין כל אחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולן וכתבו התוס' בד\"ה הסבו בגמ' משמע וכו' ומיהו וכו'. ולכאורה דבריהם תמוהים וכמ\"ש הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] וז\"ל וכו' לא ידעתי וכו'. ולענ\"ד יראה דאינהו קיימי ללישנא בתרא דלקמן דף מ\"ג דאמרי איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסיבה אבל יין לא מהניא ליה הסיבה ורבי יוחנן אמר אפי' יין וכו' מכלל דלדבר אחר לא מהניא ליה הסיבה וכל דבר דלא מהני הו\"ל כמאן דליתיה ואהא קשיא להו ז\"ל דא\"כ אמאי מברך אחד לכולם וכתבו בירושלמי פריך כן דקים להו כאיכא דאמרי דהכא ומשני דבמוגמר כולם נהנים ביחד ולכן בברכה ראשונה סגי אפי' בלא הסיבה וכפירוש זה בירושלמי נראה שהרשב\"א ג\"כ הבין כן שסיים וגירסא אחרת מצאתי וכו' יעו\"ש.
תו תנינן תמן בא להם יין וכו' עד על המוגמר, ועיין פירוש רש\"י וכן פירשו התוס' יעו\"ש דשניהם שוים בפי' דמתני' דאף דמביאין המוגמר אחר בהמ\"ז והוי הפסק בהמ\"ז אפ\"ה מי שבירך על היין הוא מברך על המוגמר שהוא התחיל בברכות אחרונות ובזה שוים הם רש\"י והתוס' הנזכרים עם רבינו דאחר ברכת המזון מביאין את המוגמר דלא כמ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו בנימוקיו על רבינו כת\"י דלרש\"י מביאין את המוגמר תוך הסעודה, דליתא כמו שנראה ברור מדברי רש\"י. ושוב ראיתי לתלמידי רבינו יונה שכתבו לדעת רש\"י כמ\"ש הרב הנזכר וחלוקים הם רש\"י מתוס' יעו\"ש, אבל מלשון רש\"י שלפנינו נראה ברור כדכתיבנא אם לא שנאמר דבלשון רש\"י ד\"ה לאחר סעודה וכו' היו גורסין לאחר המזון ולא לאחר ברכת המזון ודוק. ולענ\"ד אפשר שלזה כיון מרן בב\"י סוף סי' קע\"ד על מ\"ש הטור ואותו שמברך וכו' משנה פ' כיצד מברכין ופי' רש\"י דקאי אאותו שבירך על היין לאחר המזון וכן דעת הרמב\"ם והר' יונה פירש דקאי אאותו שבירך המוציא ומיירי כשהביאוהו באמצע הסעודה עכ\"ל. ודבריו תמוהים דחלוקים הם רש\"י מרבינו דלרש\"י והוא מברך על המוגמר קאי למי שבירך על היין שלאחר הסעודה ולרבינו והוא קאי לבהמ\"ז ואיך השוום. ואולי יתכן ע\"פ מה שכתבתי, דכיון דלרש\"י ורבינו המוגמר הוא אחר בהמ\"ז ולרבינו יונה הוא תוך הסעודה בזה השוום מרן.
המורם מזה דדעת רש\"י ודעימיה דהוא אומר על המוגמר קאי למברך על היין והוא מכוון בלישנא דמתני' הסמוך לה קתני לאחר המזון אחד מברך לכולם ברם לא יכולתי להלום לפי\"ז היאך אתי סוגיין דגרסינן הכי והוא אומר על המוגמר וכו' מדקתני והוא מכלל דאיכא עדיף מיניה ואמאי הואיל והוא נטל ידיו תחילה וכו', הרי בבירור דס\"ל לש\"ס דוהוא קאי לבהמ\"ז וכן קשה לרבינו יונה דפי' דקאי להסבו אחד מברך לכולם דהוא ברכת המוציא וכן להראב\"ד בתמים דעים סי' ר\"מ וכ\"כ משמו הרשב\"א בחידושיו ובשלמא להראב\"ד ורבינו יונה לא קשה כל כך דהן נמשכו אחר הירושלמי דמוכרח דמוגמר הוי תוך הסעודה וכמ\"ש הרשב\"א בחידושיו לדעת הראב\"ד, הן אמת דקשה דלא היה לו לילך אחר הירושלמי כיון דהוי היפך ש\"ס דילן, ברם לרש\"י קשה דלא הוי לא כהירושלמי ולא כש\"ס דילן וצ\"ע.
מעתה נבוא לדברי רבינו והראב\"ד וז\"ל גמרו וכו' מי שבירך בהמ\"ז הוא מברך על המוגמר. וכתב הראב\"ד אע\"פ וכו'. פירוש דבריו דאף שלא בירך הגדול בהמ\"ז אפ\"ה אם לאחר סעודה בא המוגמר הגדול מברך ואע\"פ שנתן הגדול רשות לאחר לברך ברכת המזון כבר עברה רשותו וחזר הברכה לגדול שלא אמרו שהוא מברך אף דאיכא עדיף, דתיבת והוא מורה כן, אלא על הבא בתוך הסעודה כדאיתא בירושלמי הביאו הרשב\"א בחידושיו יעו\"ש והבוצע הוא שאומר על המוגמר אלא דקשה דסותר מ\"ש כאן למ\"ש הרשב\"א משמו דאילו מ\"ש כאן הוא דהיכא דהביאו המוגמר לאחר בהמ\"ז הגדול מברך ומ\"ש שם הוא דאינו מברך כלל דהוי להעביר הזוהמה אלא דבאמצע הסעודה מברך ובספר תמים דעים (דר\"ם) עיין להראב\"ד פירש אחר וכמ\"ש הרב [יד אהרן] הנזכר יצ\"ו בכת\"י נמצאו שלשה פירושים להראב\"ד יבוא הרביעי מה שפי' מרן כ\"מ לדעת הראב\"ד וז\"ל כלומר דס\"ל דהביאוהו בתוך הסעודה וכבר נתן הגדול וכו' יעו\"ש. ולפי זה רוצה לפרש דהוא אומר על המוגמר קאי לבהמ\"ז, ואחר נשיקת ידיו ורגליו לדעת הראב\"ד קאי להסבו והוא למי שבירך המוציא וכמ\"ש הרשב\"א עיי\"ש וכ\"כ בהגהותיו על הרי\"ף, ואף דהפירושים שונים מ\"מ בזה דקאי להמברך המוציא לא משתנה ואף דלכאורה משמע כן דקאי לבהמ\"ז ממ\"ש אע\"פ שלא בירך בהמ\"ז וזה משמע דלא פליג עליה דרבינו בפירושו דוהוא אומר על המוגמר וע\"ז סיים שלא אמרו וכו' כנראה דקאי לבהמ\"ז הנז\"ל כיון דלא הזכיר המוציא מ\"מ אין זה אמת דזה אין צריך פירוש דכיון דקאמר דוהוא אומר על המוגמר קאי לתוך הסעודה היינו אותו שבירך המוציא ועיין להמגדל עוז מ\"ש בפירוש הירושלמי שדבריו תמוהים.
אך מה שסיים מרן דבריו תמוהים שכתב מוגמר כולם מריחין וכיון דכולן נהנין ביחד אחד מברך וכו' אבל ביין וכו' עכ\"ל, נראה דס\"ל לחלק דבדבר דכולן נהנין ביחד אחד מברך ופוטר את האחרים בלא עניית אמן לא כן בזה אחר זה דצריך עניית אמן וחילוק זה לא אמרו אדם אלא בין הכי ובין הכי אין צריך עניית אמן דרבינו לעיל פ\"א הל' י\"א כתב סתם ולא חילק. והן אמת דלשון הירושלמי משמע לכאורה כן דאיתא בירושלמי שאלו את בן זומא וכו' א\"ל שאין בית הבליעה פנוי אמר ר' מונא הדא אמרא הדין דעטיש גו מיכלא אסיר למימר ליה אסוותא בגין סכנתא דנפשיה הרי דצריך לענות אמן, מ\"מ כבר פירשו הרא\"ש והרשב\"א וז\"ל ואף דשומע כעונה נראה דאפ\"ה חששו שמא יענו אמן וכו' וכשיאמרו דכל אחד מברך לעצמו לא יברך בקול רם דאין צריך להרמת קול כיון דכולם מברכין הרי דכולם ס\"ל דאין לחלק ואיך אישתמטתיה ממרן דברי אשלי רברבי הנ\"ל וצ\"ע. גם על רבינו קשיא טובא שהצריך כאן עניית אמן וצ\"ע." + ], + [], + [ + "אע\"פ \n וכו' צריך שידיח וכו'. שם בש\"ס דף נ\"א תנא עשרה דברים נאמרו בכוס וכו' חי וכו', ופי' רש\"י שמוזגו במים אחרי נתינתו לכוס חי אבל לברך עליו חי וכו' עיי\"ש בש\"ס רב חסדא מעטר ליה בנטלי אמר רב חנן ובחי וכו' ופי' רש\"י בכוסות וכשמגיע לברכת הארץ וכתב החידושי הלכות [מהרש\"א] רש\"י ד\"ה בנטלי כוסות הוא סוף דיבור ואח\"כ מתחיל הדיבור כשמגיע לברכת הארץ וכצ\"ל, והוא פירוש למ\"ש (ר\"ש) [רב חנן] בחי עד ברכת הארץ אי כפירוש הרי\"ף אי כפירוש ר\"ת וכמ\"ש התוס' והרא\"ש מיהו א\"כ לא איצטריך לתרוצי לעיל גבי חי דלא תיקשי מתני' אלא אי כפי' הרי\"ף אי כפי' ר\"ת ויש ליישב עכ\"ל. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לא ידענא מאי קא קשיא ליה דזה עצמו הוא מ\"ש רש\"י לעיל אלא דלעיל דלא הזכיר בש\"ס עד ברכת הארץ אלא סתם חי פירש מה הוא חי שנותנו בכוס ואח\"כ מוזגו ולא הזכיר אימתי הוי המזיגה ובכאן דאמר (ר\"ח) [רב ששת] ובברכת הארץ כתב רש\"י אימתי הוי המזיגה וכמ\"ש הוא ז\"ל דפירוש רש\"י כאן הוי או כהרי\"ף או כר\"ת וא\"כ מ\"ש רש\"י כאן הוא מ\"ש לעיל ונמצא דמ\"ש רש\"י הוא ממש פירוש הרי\"ף אלא שהרי\"ף הזכיר אימתי הוי המזיגה דקאי למסקנא דמילתא דאמר ר\"ש ובברכת הארץ. אלא דלהרא\"ש והטור שהביאו לפי' רש\"י לפירוש שלישי אחר פירוש הרי\"ף ור\"ת צ\"ל דהם ז\"ל לא הוו גרסי בפי' רש\"י כמ\"ש החידושי הלכות אלא הכל בלשון אחד וכמ\"ש הב\"ח סי' קפ\"ג יעו\"ש, ונמצא לפי\"ז דפי' רש\"י שכתוב לעיל הוא פירוש אחר דלא כהרי\"ף. ומ\"ש הב\"ח ביישוב לשון רש\"י לפי נוסחא ישנה לפי נוסחת הרי\"ף בש\"ס הוא דבר קשה דמה שייך זה עם ברכת הארץ יעו\"ש.
ועל דברי רבינו כתב הטור סי' הנזכר וז\"ל והרמב\"ם ז\"ל לא הזכיר אלא ארבעה והתוס' כתבו וכו' אבל בנתינה לימין מודה וכו'. וכתב מרן בשם שבלי הלקט דוקא למינקט ליה כוליה בשמאל אסור אבל לסייע בשמאל תחות יד ימין שרי דקיי\"ל מסייע אין בו ממש וכו' ונ\"ל שהוא מפרש דלא מיבעיא לן אלא כשתופס הכוס גם בשמאל אבל כשאין נוגע בכוס אלא בימין אם הניח יד שמאל תחתיה לסייעה אין בכך כלום עכ\"ל. ועיין להב\"ח מה שהבין בדברי מרן ושארי ליה מאריה, דפירוש דבריו כמו שהבין הרב המפה מדבריו שהוא ממש דמסייע היד שמאל ליד ימין ממש וז\"ש מרן אבל כשאין נוגעת בכוס אלא יד ימין וכו', (אף) [אך] דאינו נוגע בכוס כלום ודברי הב\"ח צ\"ע.", + " ואין\n משיחין. וכתב מרן סוף פרק שלשה שאכלו וכו' ומפרש רבינו וכו' עד שיברך עכ\"ל. וקשיא לי דמי הכריחו למרן לשים מחלוקת בין רש\"י ורבינו מה שאינו מוכרח דרבינו לישנא דש\"ס נקט ומה שסיים עד שתכלה בהמ\"ז פירוש דבריו מזמן אחיזה בכוס עד שתכלה וכו', ולא מצינו מי שיחלוק על פירוש רש\"י זה דהתוס' והרא\"ש והטור כולם העתיקו פי' זה ויש מי שהוסיפו להחמיר ואין להקשות למרן דסותר דידיה אדידיה דאילו כאן כתב דלא ס\"ל כפי' רש\"י ואילו בפרקין דלעיל בסופו הל' כ' שכתב רבינו בפירושו תכף לנט\"י ברכה כפי' רש\"י דקאי להפסק אכילה הכריח מרן פירוש זה דלא איירי להפסק דיבור מהא דאין מפסיקין על כוס של בהמ\"ז והוא משמזגו את הכוס ואי איתא דקאי להפסק דיבור אפי' קודם לכן וכו' יעו\"ש, דנמצא דס\"ל לדעת רבינו כפירוש רש\"י היפך מ\"ש כאן דאה\"נ דרבינו לא ס\"ל כפירוש רש\"י ומ\"ש שם מרן הוא לרש\"י דלקושטא דמילתא הכי ס\"ל ואה\"נ דלרבינו דלא ס\"ל כרש\"י יבוא ההכרח יותר מכוון והוא הכי דאי תכף קאי לדיבור איך אמר אין משיחין בשעת ברכה אפילו בשעת נטילה וכו'." + ] + ], + [ + [ + "כל \n פירות האילן וכו'. ריש פרק כיצד מברכין וכתבו התוס' לא שייך להקשות תנא היכא קאי וכו' משום דהכא סברא הוא וכו' עכ\"ל. ולקא ס\"ד דלא מסיק עדיין הך דאסור ליהנות וכו' וקא בעי מנא לן לא קשיא ליה משום דמעיקרא שקיל וטרי אעיקרא דדינא בפירוש דמתני' מנהני מילי דבעי ברכה ושוב יקשה תנא היכא קאי וכיון דמסיק סברא ממילא נפרכא קושיא דתנא היכא קאי." + ], + [ + "הסוחט \n פירות. ומרן העתיק הש\"ס ועיי\"ש בדבריו, ולכאורה הוא תמוה תנאי זה שהטיל שיהא הרבה דהא אפילו מעט הוא העיקר כיון דחושש בגרונו וכל שהוא עיקר מברך על העיקר ופוטר את הטפילה ושוב ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו בנימוקיו על רבינו בכת\"י שהרגיש בזה ונדחק וכתב דלאו דוקא וכו' ולא זכר שר לרש\"י בסוגיין שכתב כן ואין דרך רש\"י לכתוב שלא בדקדוק וז\"ל רש\"י החושש בגרונו וצריך לתת בו שמן הרבה דהו\"ל שמן עיקר ואניגרון טפל ולכאורה תנאי זה הוא תמוה. ולענ\"ד נראה שיובנו דבריו בהקדים סברת ה\"ר יוסף שהביא הטור סי' ר\"ב וז\"ל ופי' ה\"ר יוסף לאו דוקא חושש בגרונו וכו' אלא ה\"ה אינו חושש בגרונו אלא נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ומברך עליו שהרי נהנה וכו'. ולכאורה דבריו היפך הש\"ס דמוקים לה בחושש בגרונו דוקא וכמ\"ש הב\"ח ז\"ל ותירץ הרב דה\"ר יוסף מפרש הש\"ס דמוקים לה בחושש בגרונו בנותן שמן מעט ברם בנותן הרבה אפילו אינו חושש בגרונו מברך על השמן ונתן טעם לדבריו יעו\"ש, והשתא משו\"ה כתב רש\"י הרבה לומר היפך סברת ה\"ר יוסף לומר דאפילו הרבה צריך דוקא שיהא חושש בגרונו וה\"ה מעט ג\"כ דמברך עליו אלא דהרבה דנקט מטעמא דכתבינן. ומ\"ש רש\"י זה גבי ברייתא דהחושש בגרונו ולא בתירוץ דש\"ס דתירצו הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו דשם צודק הפירוש, נראה דט\"ס הוא ודברי רש\"י קיימי אתירוץ דש\"ס ובמקום הו\"א צ\"ל במסקנא משום דבלא\"ה לא יכונו דבריו אברייתא וכן מרן שכתב דברי רש\"י אלו כתבם אתירוץ דש\"ס ודוק.
ובפשט הש\"ס קשיא לי במה שהקשו פשיטא וכו' ומאי קושיא אימא דאתא לאשמועינן דעל השמן מברך בורא פרי העץ לאפוקי דלא יברך שהכל נהיה בדברו דומיא דכל מי פירות שמברכין שהכל נהיה בדברו קמ\"ל דשמן אישתני למעליותא ולברך בורא פרי העץ. אך לומר דאתא לאשמועינן דלא יברך בורא פרי עץ זית אין סברא דא\"כ הו\"ל למימר אין מברכין אלא בורא פרי העץ שהיא ברכה יותר גרועה לא כן לגבי שהכל דחשיבא בורא פרי העץ שייך שפיר למימר מברכין בורא פרי העץ.
עוד כתב מרן ורבינו מפרש וכו' עד מברך שהכל. וכן פירשו הסוגיא לדעת רבינו הבאים אחריו. ולי הדיוט יש לחקור דמאי שנא היכא דמזיק ונהנה דיש חדא לטיבותא דיברך על ההנאה וחדא לריעותא שמזיקו ולא יברך ואם אלו הן כ\"א לעצמו כשמזיקו לא מברך ואינו מזיקו ונהנה מברך וכשהן כאחד מברך שהכל משום שנהנה, וכשמכוון לרפואה ונהנה דיש ג\"כ חדא לטיבותא דהיינו ההנאה שיברך וחדא לריעותא דהיינו הרפואה שלא יברך וכשהם לעצמם ברפואה אינו מברך ובהנאה מברך וכשהן שניהם כאחד מברך ברכה הראויה לו ובשלמא אי כשמזיקו אינו מברך כלל ניחא דבמזיקו גרע טובא ולא חיישינן להנאתו כלל דסותר להנאתו לא כן רפואה דשניהם טובים כאחד אזלינן בתר ההנאה ברם עכשיו דהא מיהא מברך יברך ברכה הראויה דמה הפרש יש בין ברכה זו לזו ויש לדוחה לדחות ברם בלי טעם." + ], + [], + [ + "דבש \n תמרים וכו' שהכל נהיה בדברו וכו'. ויש לדקדק דזה כבר נכלל במ\"ש רבינו לעיל ה\"ב דכל המשקין הבאים מהפירות חוץ מזתים וענבים דמברך שהכל, וי\"ל דאתא לאפוקי סברת בה\"ג שהביא הרשב\"א ז\"ל דסובר דעל דבש תמרים מברך בורא פרי העץ דזה הוא דבש המוזכר בכתוב. והנה סברת בה\"ג הלזו רצה הרא\"ש ז\"ל פרק כיצד מברכין דף ל\"ח לסומכה וז\"ל ואפשר דטעם הגאון משום דבקרא כתיב דבש ולא כתיב תמרים וא\"כ קרא איירי בדבש הזב מאליו מהתמרים ובכלל שבעת המינים הוא ומברך עליו בורא פרי העץ ולא דמי ליוצא מרימונים ותפוחים דהני יוצאים ע\"י כתישה וסחיטה אבל דבש הזב מאליו מתמרים היינו דבש האמור בתורה עכ\"ל. וכתב עליו הט\"ז סימן ר\"ב ס\"ק ה' וז\"ל משמע דיש חילוק בתמרים מהיוצא מעצמו ליוצא ע\"י כתישה וכן הבין הב\"י שכתב ודייק רבינו לכתוב ועל דבש הזב מהם שהכל לומר דאפילו בזב מאליו מברך שהכל וכ\"ש ביוצא ע\"י כתישה, ובאמת הוא מילתא דתמיה דודאי יוצא טפי ע\"י סחיטה וכ\"ש ע\"י כתישה ממה שיוצא ע\"י זיבה מעצמו, ונראה דהרא\"ש לא נתכוון אלא להוכיח דדבש האמור בתורה הוא של תמרים דבתמרים יוצא ע\"י זיבה ובדבש כתוב בתורה זבת חלב ודבש משא\"כ בשאר דברים כגון תאנים ורימונים שאין יוצאין מעצמם אלא ע\"י כתישה עכ\"ד.
וענ\"י הדיוט לא באתי לכוונתו במ\"ש משמע דיש חילוק בתמרים מיוצא מעצמו ולא ראיתי ולא שמעתי חילוק כזה, ומה גם דכוונת מרן ז\"ל מבוארת דממ\"ש הרא\"ש בדעת [בעל] ההלכות גדולות דשאני דבש הזב מתמרים דמשו\"ה אפקיה קרא בלשון דבש לתמרים להורות דדבש זה יחשב בכלל שבעת המינים משא\"כ משקה היוצא מרימונים ותפוחים דיוצאים ע\"י כתישה ואינן זבים מעצמם לא חשיב כפרי אלא זיעה בעלמא וכמ\"ש הט\"ז גופיה בכונת הרא\"ש ונמצא א\"כ דדבש הזב מתמרים מעצמו לדעת הה\"ג חשיב פרי ממש ומברך בורא פרי העץ דעדיף כשזב מעצמו דהוי כפרי גדל מעצמו וזה הורה לנו הכתוב בדבש ולא כתב קרא תמרים משא\"כ פירות אחרות דאינן זבים מעצמם דחשיב זיעה בעלמא א\"כ מינה לדידן דלא פסקינן כה\"ג אלא דגם בדבש תמרים הזבים מאליהן לא חשיב פרי אלא זיעה ואף דגדל מעצמו כפרי כ\"ש כשלא זב מהתמרים מעצמן אלא ע\"י סחיטה וכתישה דלא חשיב פרי אלא זיעה, וז\"ש מרן דדייק הטור לכתוב ועל דבש הזב מהם שהכל וכו' וכל שכן ביוצא על ידי כתישה וק\"ל." + ], + [ + "הקנים \n וכו'. ועיין להטור סי' ר\"ב מה שהשיב עליו ובכ\"מ מה שהליץ בעדו, ומה שהקשה עליו הט\"ז. ולענ\"ד כוונתו להליץ על רבינו במה שהשיג הטור ור\"ל שיברך על הסוכ\"ר בורא פרי העץ אהא הליץ עליו וכתב דכיון דמוצצים אותם כמו שהם הסוכ\"ר הוי כדבש תמרים דלא נטעי להו אדעתא דהכי אלא למוצצם כמ\"ש." + ], + [ + "קפרס \n של צלף וכו'. הכי איתא בש\"ס וכמ\"ש מרן כך היא הנוסחא בש\"ס, וכתב הרי\"ף שהיא נוסחא מבעל ה\"ג וכתב עליו הרא\"ש ולא נהירא דמשמע דהא דאכיל מר בר רב אשי קפריסין לאו משום דהלכה כר' עקיבא אלא משום דהמיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ וכיון דבא\"י פירא הוא, בחו\"ל לברכה נמי פירא הוא וכו'. פירוש דבריו דלא נראה לו לברך על הקפריסין בורא פרי האדמה משום דהאי דאכיל מר בר רב אשי לאו משום דהלכה כר' עקיבא וכו' אלא משום דהמיקל וכו' וכדקאמר בפירוש בש\"ס ונמצא דס\"ל דפרי הוא והיאך יברך בורא פרי האדמה ואה\"נ דאי הוה ס\"ל דהוי פרי שפיר מברך בורא פרי העץ והא בהא תליא אי חייב בערלה הוי פרי ומברך בורא פרי העץ ובהא ליכא פלוגתא דכולא סוגיא הכי מוכחא דהא בהא תליא וכמו שנראה ממאי דמותיב הש\"ס מרב יהודה אמר רב וכן ממאי דמותיב הש\"ס לקמן גבי מ\"ש רבא כס פלפלי וכו' מברייתא דר' מאיר יעו\"ש.
אשר ע\"פ הדברים האלו אני תמיה על מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בסוגיין ד\"ה ר' אליעזר אומר וכו' והסכים עם הגירסא של בה\"ג וכדעת רבינו דעל הקפריסין מברך בורא פרי העץ ושוב כתב וז\"ל אבל הראב\"ד כתב דאינו מלשון הש\"ס אלא מבעל ה\"ג ולעולם לענין ברכה מברכין אקפריסין בורא פרי העץ ואינו מחוור כמ\"ש דא\"כ לא הוה מותיב למר בר רב אשי (ט\"ס הוא וצ\"ל לר' יהודה אמר רב) עכ\"ל, ומאי קשיא ליה עליה דהראב\"ד הא לא כתב הראב\"ד דאינו תלוי זה בזה אלא דבגירסא זאת פליג מכח קושיית הרא\"ש ולא פליג אלא אקפריסין דסובר דמברך בורא פרי העץ כיון דלגבי ערלה בארץ ישראל פרי הוא ברם מודה דכל שהוא פרי גבי ערלה מברך בורא פרי העץ וכמ\"ש לדעת הרא\"ש וזה פשוט גם יש להקשות אמאי לא השיגו בהל' ערלה דלא חילק רבינו בין א\"י לחו\"ל וכתב סתם זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין והו\"ל להשיגו דזה אינו אלא בחו\"ל משום כל המיקל בארץ וכו'.
וכתב הרא\"ש ובערלה אי לא הוה כתיב ביה אכילה הו\"א בלא קרא שמשקה היוצא ממנו נקרא פרי וכו'. פירוש דבריו דכל מקום דכתיב אכילה הוי דוקא אכילה וכדאיתא פרק העור והרוטב דף ק\"כ ע\"א אלא המחה את החלב וגמעו וכו' יעו\"ש כל הש\"ס, ותמוהים דבריו דא\"כ מה יענה למה שהקשה הרשב\"א בחידושיו שם גבי הא דתניא הטבל והחדש וכו' משקין היוצאין מהן כמותן מנא לן וכו', וז\"ל קשה הא למה לי קרא הא בכל הני דלעיל לא איצטריך קרא אלא משום דכתיב אכילה אבל בהני דלא כתיב אכילה קרא למה לי, ועוד קשה אכולה שמעתין למה לי קרא כלל בחד מינייהו דהא שתיה בכלל אכילה וכו', ותירץ וז\"ל וי\"ל דהתם דוקא בדברים שדרכן לשתותן אבל הני בדברים שדרכן באכילה ולא בשתיה עכ\"ל. והשתא הרא\"ש ז\"ל דאינו מחלק בהכי וס\"ל דלעולם אכילה הוי דוקא ולא הוי שתיה בכלל קשה קושיית הרשב\"א, גם התוס' שם ד\"ה לרבות האי דשתיה בכלל אכילה וחילקו בין יין דדרכו הכי לשאר דברים יעו\"ש וכ\"כ שם בע\"ב ד\"ה הביא ענבים וז\"ל אע\"ג דשתיה בכלל אכילה בענבים וזיתים, לענין הבאת בכורים לא כתיבה אכילה דתהוי שתיה בכלל פרי עכ\"ל. ולכאורה קשה לי בדבריהם ז\"ל שכתבו דהא דאיצטריך ריבויא דמביא משום דלא כתיב ביה אכילה דא\"כ גבי ערלה דכתיב ביה אכילה אמאי איצטריך שם בש\"ס לילף מבכורים ותרומה לחייב לשותה יין ערלה הא אכילה כתיב בה ושתיה בכלל אכילה. ואחר העיון לא קשה כלל כי הוצרך הגזירה שוה ללמוד דדוקא יין ושמן הוא דחייב הא שאר דברים דומה ליין ושמן דדרכן להיות משקין כגון דבש תמרים וחומץ סיתוניות וכיוצא אינן חייבין עליהן משום ערלה אף דבעלמא שתיה בכלל אכילה גלי קרא דדוקא יין ושמן." + ], + [ + "הפלפלין \n וכו'. הכי איתא דף ל\"ו אמר רבא כס פלפלין וכו' עד ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. ומן התימה על רבינו אמאי השמיט הך דינא דפלפלין חייבין בערלה שם בדיני ערלה." + ], + [ + "הפת \n וכו' והנובלות וכו'. הכי איתא במתני' דף מ' על החומץ ועל הנובלות אומר שהכל נהיה בדברו ר' יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין ושקיל וטרי בש\"ס בפירוש דנובלות דאיכא מ\"ד דהיינו בושלי כומרא ואיכא מ\"ד דהיינו תמרי זיקא ומסיק בש\"ס דנובלות סתמא דמתני' היינו בושלי כומרא ופירש רש\"י בושלי כומרא כמו שרופי חמה שבשלם ושרפם החום ויבשו וכו'. והר\"ש בפי' המשנה דדמאי פירש וז\"ל בושלי כומרא כלומר מניחין אותו באילן להצטמק מלשון עורנו כתנור נכמרו וזה דלא כפי' רש\"י דלרש\"י היינו שרופי חמה ונתייבשו ולא מרצון בעל השדה ונגרעו לא כן להר\"ש דהיינו שמניחין אותן באילן להצטמק והיינו בישול ולא שרוף ודלא כהרב בעל שער אפרים סי' כ\"ג שכתב דפי' הר\"ש היינו פי' רש\"י.
עוד כתב הר\"ש וז\"ל ויש מפרשים שאין מתבשלין באילן אלא תולשן ועושה אותן כומר בארץ ומתבשלין עכ\"ל. וקשה לי דכפי ב' פירושים אלו דהר\"ש מאי האי דקאמר בש\"ס בשלמא למ\"ד בושלי כומרא היינו דקרי ליה מין קללה והיאך הוי מין קללה וכי משום שהניחן להצטמק באילן הוי מין קללה מה קללה יש כאן, גם לפירוש ב' שתולשן ומניחן בארץ וכי זו היא מין קללה מה קללה יש כאן ובשלמא לפי' רש\"י מ\"ט וע\"כ שנשרפו מן החמה ונתייבשו והיינו מין קללה.
והטור סימן ר\"ב כתב וז\"ל ועל הנובלות והן מין תמרים שאינן מתבשלין על האילן וכו' ורבינו ירוחם הביאו מרן שם כתב וז\"ל נובלות שהוא מין פרי ולא נגמר בישולו מברך שהכל נהיה בדברו וכתב עליו מרן שלא דק שבש\"ס אמרו דנובלות היינו בושלי כומרא ופי' רש\"י כמו שרופי חמה וכו' והם אינן ענין לשלא נגמרו בישולן עדיין עכ\"ל. והב\"ח השיגו למרן ז\"ל וכתב שלא דק בהשגה זאת ופי' זה דרבינו ירוחם הוא פי' רבינו יונה והרמב\"ם והטור, ופירש הסוגיא ברצונו ליישב לאצילי רברבי הללו יעו\"ש. ותמוהים דבריו טובא אי מצד לשון הש\"ס אי מצד מ\"ש רבינו בפירוש המשנה דברכות וז\"ל ונובלות הם הפירות ומ\"ש ר' יהודה כל שהוא מין קללה ר\"ל הארבה והפירות שנפלו קודם (הפירות) [בישולם] עכ\"ל, והנה אפי' למ\"ד דאפי' בתמרי דזיקא פליגי מוקי למתני' דאמר כל שהוא מין קללה לפי' הנובלות ובושלי כומרא, כ\"ש למאי דמסיק הש\"ס דכו\"ע לא פליגי בנובלות סתמא דהוי בושלי כומרא פירוש חוץ מפירות הנושרים לדרך הב\"ח וא\"כ שפיר יתיישב כל שהוא מין קללה לפירות הנושרים ובושלי כומרא ואמאי הלך לו לארבה, גם לפחות הו\"ל להזכיר בושלי כומרא ג\"כ בצידם דבזה איירי ת\"ק לכו\"ע ומה גם בחיבורו דהו\"ל לכלול בדין זה שכתב והנובלות שהם פגים והי\"ל לומר ובושלי כומרא ג\"כ.
אך מה שהקשה היד אהרן נר\"ו על הב\"ח ממ\"ש רבינו בפירוש המשנה דדמאי וז\"ל נובלות תמרה פירוש שנשרן הרוח מן הדקל דהיינו תמרי דזיקא וכו' ואי כפי דעתו דנובלות תמרה אליבא דכו\"ע פירות הנושרים פגים מן האילן ותמרי דזיקא נמי בכלל א\"כ רבינו לא הו\"ל למינקט מה שנכלל בנובלות תמרה ולמישבק פירות דהיינו פירות שנפלו פגין מן האילן וכו' אלו תוכן דבריו. לק\"מ דמ\"ש רבינו כן הוא לרמוז ההפרש דמאי שנא דבברכות נקט תנא נובלות סתם ובדמאי נובלות תמרה משום דבדמאי דכולל נמי תמרי דזיקא נקט נובלות תמרה לא כן בברכות דאינו נכלל תמרי דזיקא נקט נובלות סתם, והוא מ\"ש בש\"ס בשלמא וכו' אלא למ\"ד וכו' קשה ולכן לנובלות סתמא שהם פירות שנפלו לא הוצרך להזכירם בדמאי ומ\"מ אף דאין זו קושיא להב\"ח אין מקום לדבריו מאנפי אחריני. עוד כתב היד אהרן נר\"ו להשיב על הב\"ח שכתב על מ\"ש בשו\"ע וכן על הנובלות וכו' כתב כן לפי מה שהבין בתחילת הסימן וכו', וז\"ל ואיני יודע מה השגה היא זאת וכו'. ואפשר דר\"ל שכ\"כ ולא כלל ג\"כ לפירות שנפלו דאזיל לשיטתיה דלעיל וק\"ל.
גם ראיתי להרב שער אפרים שם שלא ישרו בעיניו דברי הב\"ח בזה וז\"ל הנה מה שהשיג על הב\"י במה שהשיג על ר' ירוחם יפה כיון ולא מטעמיה וכו' ואישתמיטתיה מ\"ש הרא\"ש בפירוש המשנה דדמאי וז\"ל בושלי כומרא וכו' וי\"מ שאין מתבשלין באילן אלא תולשין ועושין אותן כומר בארץ ומתבשלין וכו' וזה פירוש ר' ירוחם והרמב\"ם והטור ודלא כפירוש רש\"י וכו' זה תוכן דבריו. הנה מ\"ש לדעת הטור ורבינו ירוחם האמת אתו שכן דייקי דבריהם שכתבו שהן מין וכו' שאין מתבשלין וכו' כלומר דזה הוי מין מיוחד שכך הוא בישולו אחר השרתן מן האילן ולא ככל פירות הנושרין, ברם למה שעירב לרבינו עימם אחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא שכתב בפירוש המשנה ונובלות הם הפירות אשר נפלו מן האילנות פגים קודם שיתבשלו וכו' ומדבריו משמע דבכל הפירות איירי ולא במין אחד והיינו ודאי מ\"ש בש\"ס תמרי דזיקא. גם מ\"ש בחיבורו משמע כן יעו\"ש וא\"כ קשה מ\"ש בדמאי וז\"ל נובלות הם התמרים הנופלים מן הדקל כשהרוח מנשבת וכו' עכ\"ל, ונמצא דפירוש ב' המשניות אחד וקשה כקושיית הש\"ס אמאי שינה התנא הלשון מכאן דתני נובלות והתם נובלות תמרה, גם היאך פירש כאן פירות שנפלו דהיינו תמרי זיקא והא אסיק בש\"ס דכו\"ע לא פליגי בנובלות דהכא דהיינו בושלי כומרא כי פליגי בנובלות תמרה יעו\"ש.
וראיתי להש\"ך ביו\"ד סי' רצ\"ד דס\"ל דמ\"ש רבינו בפירוש המשנה פירות שנפלו היינו בושלי כומרא, ולא זכיתי להבינו וכמ\"ש לקמן בס\"ד. ואפשר להליץ על מרן במה שהשיג על רבינו ירוחם דודאי לא נעלם ממנו פי' הר\"ש אלא דכוונתו להשיג דפי' רש\"י שפיר נאה ומתקבל מהש\"ס לא כן הב' פירושים דהר\"ש דלא אתו כהש\"ס וכמ\"ש לעיל ופי' רש\"י מוכרח ודוחק.
תנן במס' ערלה סוף פ\"א מ\"ח ענקוקלות וכו' והנובלות כולן אסורות עכ\"ל. ופירש רמב\"ם ז\"ל והנובלות מן האילנות מן הפרי קודם שיגמר בישולו אסור בכל ר\"ל בערלה וברבעי ובאשרה ובנזיר עכ\"ל. והטור ביו\"ד סימן רצ\"ד כתב והתמרים שאינן מתבשלין וכו' חייבין בערלה ופטורים ברבעי. וכתב עליו מרן אבל הרמב\"ם פירש דגם הנובלות אסורות ברבעי עכ\"ל. והב\"ח כתב ליישב דלא פליגי הטור עם רבינו יעו\"ש ודבריו תמוהים, ושוב ראיתי להש\"ך שם עמד על דבריו יעו\"ש אלא שגם בדבריו יש מן הקושי אחד במ\"ש דמה שכתב רבינו בפי' המשנה דברכות דנובלות הם פירות שנפלו מן האילן קודם שיתבשלו היינו בושלי כומרא וחוץ שהוא זר מצד הסברא ולא ראינו מי שפירש כן קשיא טובא דא\"כ מאי מקשה תלמודא למ\"ד תמרי זיקא ודאן חייב הפקרא נינהו ולמ\"ד בושלי כומרא ניחא וכו' הא גם למ\"ד בושלי כומרא קשיא ודאן חייב הפקרא נינהו דהא לפי' ר\"מ ז\"ל הוי פירות הנופלים ומה בין תמרי לשאר פירות. גם מ\"ש שלא השגיח הב\"ח לראות פירוש המשנה דערלה ליתא דראה מ\"ש רבינו ז\"ל אלא דס\"ל דפי' דבריו הם תמרי דזיקא כפשט דבריו.
והרא\"ש כתב בהלכות ערלה וז\"ל והנובלות פ' כיצד מברכין מאי נובלות רב אילעא ור' זירא חד אמר תמרי דזיקא וחד אמר בושלי כומרא. ודבריו תמוהים דבנובלות סתם כו\"ע לא פליגי דהוי בושלי כומרא וכדאיתא שם בברכות יעו\"ש. וראיתי להש\"ך סימן רצ\"ד ס\"ק ה' שכתב לתרץ לזה וז\"ל ונהי דהרא\"ש מפרש לה בין בתמרי זיקי בין בבושלי כומרא וצ\"ל לדעתו דהא דקאמר הש\"ס התם בנובלות סתמא כו\"ע לא פליגי דבושלי כומרא הוא וכו' היינו נובלות דכיצד מברכין אבל נובלות סתמא דמתני' אחריתי זיקי נמי משמע וכו'. ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין זה מספיק דא\"כ כשלא הונח להש\"ס לאוקמא פלוגתא דאמוראי במתני' דברכות למה הלך לאוקמי פלוגתייהו במתני' דדמאי כי היכי דתיקשי למ\"ד בושלי כומרא וסלקא בקושיא לוקמא פלוגתייהו במתניתין דערלה ולא קשיא. וא\"ת דגם אי הוה מוקי פלוגתייהו במתני' דערלה הוה קשיא למ\"ד תמרי זיקא להיפך אמאי לא שני תנא בלישניה דהכא דהוי בושלי כומרי קרי להו נובלות והכא דהוי תמרי זיקא קרי להו נובלות ליתא דקושיא זאת למ\"ד תמרי זיקא ג\"כ בערלה איתא לפי' הרא\"ש וכמ\"ש הש\"ך ולמה להש\"ס לאוקמא פלוגתייהו במתני' דדמאי כי היכי דתיקשי גם למ\"ד בושלי כומרא וכן ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו הקשה כן לרבינו ירוחם יעו\"ש סי' ר\"ב הגהת ב\"י.
הדרן לסוגיא דידן דמוקי לפלוגתא דאמוראי במתני' דדמאי דקאמר בש\"ס בשלמא למ\"ד בושלי כומרא היינו דקתני הקלין שבדמאי ספיקא הוא דפטור הא ודאן חייב אלא למ\"ד תמרי זיקא ודאן חייב הפקרא נינהו וכו', הנה מכאן משמע דס\"ל לש\"ס דידן דהני דתני מתני' דפטירי היינו בספקן ולא בודאן דלא כר' יוחנן דאמר בירושלמי דאפילו אומר העם הארץ בפירוש אינן מעושרין דפטירי אלא כריש לקיש דפליג עליה שם, ומן התימה על רבינו הל' מעשר פי\"ג ה\"א דפסק כר' יוחנן יעו\"ש דלא כסתמא דש\"ס דילן דאף בודאן פטירי דודאי מפקר להו. וי\"ל חדא דריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואע\"ג דסתמא דש\"ס דילן כאן נראה דקאי כריש לקיש מ\"מ איכא דוכתא אחריתי בריש אלו עוברין דף מ\"ב דמוכחא כר' יוחנן דתניא התם אמר ר' יהודה ביהודה בראשונה הלוקח חומץ מעם הארץ צריך לעשר שחזקה מן היין ורמי בש\"ס מר' יהודה לר' יהודה ומשני בתירוץ ב' הא בדרווקא הא בדפורצני ופי' רש\"י דברייתא קמייתא דפוטר ר' יהודה היינו משום דפטור ממעשר ומתני' דדמאי דתני חומץ שביהודה נמצא דדמו כולהו לחומץ ונמצא דמתני' אפילו בודאן פוטר ותירוץ בתרא עיקר ועיין להר\"ש במתני' דדמאי ודוק.", + " והחומץ. שם במשנה ודע דהאי חומץ שכתב רבינו הוא מזוג דאילו חומץ חי אינו מברך כלל דהרי פסק רבינו פ\"ב דשביתת עשור ה\"ה וז\"ל וחומץ חי אפילו שתה הרבה פטור שתה מזוג במים חייב. והא בהא תליא אי חייב ביום הכיפורים חייב לברך ואי פטור פטור מלברך וכדאמרינן גבי פלפלי יבישתא דהושוו ברכה ליוה\"כ לעיל דף ל\"ו יעו\"ש, וא\"כ על כרחך רבינו דכתב דמברך איירי במזוג ולא הוצרך לבארו משום דכבר כתב לעיל דעל משקים דאינן ראוים לשתיה אינו מברך כלל וחומץ חי אינו ראוי לשתיה וכמ\"ש בהלכות שביתת עשור דאם שתה ביוה\"כ דפטור וכאן לא נחית אלא לאשמועינן דברכת החומץ הויא שהכל נהיה בדברו והיינו היכא דשייך לברך ברכה דהיינו במזוג וה\"ט דש\"ס בברכות דלא קאמר על הך מתני' דמני בכלל מאי דמברך שהכל נהיה בדברו מתני' מני רבי היא דתניא רבי אומר חומץ משיב את הנפש וכו' וכמ\"ש בפרק יום הכפורים דף פ\"א יעו\"ש, דליכא הוכחה מהך מתני' דמדקאמר מברך שהכל נהיה בדברו דהויא רבי דכאן מתני' לא נחית לאשמועינן אלא דחומץ ברכתו שהכל והיינו היכא דשייך דלרבנן דרבי צריך שיהיה מזוג, ועיין בהרא\"ש שם בפרק כיצד מברכין." + ], + [], + [], + [ + "לקח \n כוס של שכר וכו'. עיין להרשב\"א ז\"ל שהביא גירסא אחרת על שם הגאונים וז\"ל אבל הגאונים ז\"ל גרסי נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא פתח ובריך בדשיכרא וסיים בדחמרא יצא וכו' (אלא) [א\"נ] נקיט דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא (מאי א\"נ) [יצא אלא] פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא מאי וכו' עכ\"ל. ורבינו גריס כגירסת הגאונים ומאי דקשיא ליה להרשב\"א לגירסתו היינו משום דמפרש לה להאי גירסא דפתח היינו בא\"י אמ\"ה בורא פרי הגפן דהיינו הברכה בשלמות ושוב מסיים שהכל נהיה בדברו וע\"ז קשיא ליה דזה הוי דבר רחוק ודחוק וכמ\"ש שם יעו\"ש אבל רבינו אינו מפרש לה כן אלא דומיא דפירוש רש\"י דהיינו דהתחיל בא\"י אמ\"ה אדעתא דלסיים בורא פרי הגפן וסיים שהכל נהיה בדברו וכן על זה הדרך בכולהו בבי והשתא הבעיא הויא הכי היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה ופתח בא\"י אמ\"ה אדעתא דלסיים שהכל נהיה בדברו וסיים בורא פרי הגפן אי אזלינן בתר פתחא או בתר סיומא ולא איפשיטא ולקולא וזה הוא שפוסק רבינו בג' חלוקות הללו וכיון דפסק בזו דלא איפשיטא לקולא כ\"ש הנך דפשיטא נינהו בש\"ס ולפי גירסא זאת הראיה שמביא הוא מפתח ואמר יוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא וכמ\"ש הרשב\"א וגם כתב שהם גורסים בדחיית הראיה זו של יוצר אור שאני הכא דהא בריך ולפירוש רבינו הכי פירושו שאני הכא בפתח ואמר יוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא משום דהא בריך פי' דבריך סיום דלבסוף שאינה כתקונה בין הכוונה ובין הברכה לכך לא יצא לא כן בברכה קצרה דליכא חתימה ואיכא כוונה שלימה בפתיחה יש להסתפק. ועיין למרן כ\"מ פ\"א מ\"ש דאין צריך לדבריו דכל שמצינו דצודק דינו עם איזה גירסא הנמצא בראשונה לא בדינן גירסא מלבנו.
וכתב הראב\"ד כל מ\"ש וכו'. וכתב עליו המגדל עוז שדקדק יפה לפסוק שהולכין אחר עיקר הברכה שהיא הזכרת שם ומלכות מדמקשה הש\"ס הניחא וכו' אלא למ\"ד כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה וכו' אלמא מדמקשה הכי בפשיטות מכלל דהכי קי\"ל. ולכאורה דבריו תמוהים דהראב\"ד לא כתב עיקר ברכה שאינה שם ומלכות אלא דלא אזלינן בתר הכוונה בשם ומלכות." + ], + [], + [ + "היו \n לפניו מינין הרבה. הכי איתא התם דף מ\"א היו לפניו וכו' אבל אין שוות וכו', וכתבו התוס' ד\"ה אבל וז\"ל פי' רש\"י וכו' עד מודה לרבים יעו\"ש. ואין להקשות דאמאי לא הכריעו לדבריהם דאמרינן בש\"ס לקמן בשלמא וכו' אלא וכו' במאי פליגי וכו' והא גם לאותו מ\"ד קשיא דמאיזה טעם כו\"ע מודו באין ברכותיהם שוות דמין שבעה קודם אלא ודאי דידע הא דלהקדים וא\"כ מאי קשיא ליה לאותו מ\"ד אלא ודאי כמ\"ש התוס' דלאותו מ\"ד באין ברכותיהם שוות כו\"ע מודו דאיזה שירצה יקדים דמה שצידדו התוס' הוא לפום מסקנא דש\"ס דידעינן האי טעמא דלהקדים ברם לקא ס\"ד דלא ידע האי טעמא דלהקדים אה\"נ דלכו\"ע איזה שירצה יקדים ודוק.
כתבו [התוס'] עוד ומ\"ש בה\"ג וכו' עד המסקנא דלקמן וכו'. לא זכיתי להבין היאך אתי אפי' לאותו מ\"ד דהא אפי' לאותו מ\"ד דפליג ר' יהודה גם באין ברכותיהן שוות היינו טעמא דר\"י דמין שבעה עדיף ולאו משום דבורא פרי העץ קודם ונפק\"מ אי איכא חיטה או שעורה עם פירות העץ לפניו חטה ושעורה קודם שהוא משבעת המינים אף שהיא בורא פרי האדמה וא\"כ גם אי היה לפניו פירות העץ עם פירות האדמה ואינם משבעת המינים איזה שירצה יקדים דלא תלה הקדימה ר\"י אלא במין שבעה וכל דליכא מין שבעה מה שירצה יקדים ואינו תלוי הקדימה בהיות פרי העץ או פרי האדמה ויש ליישב ועיין בהרא\"ש. עוד בש\"ס ר' יהודה אומר מברך על הזית שהזית ממין שבעה וכתב הרשב\"א וז\"ל ומאן דס\"ל אף וכו' פליגי מתרץ לה חסורי מיחסרא וכו' אלא דאכתי קשיא לי וכו' עד מ\"ש כנ\"ל יעו\"ש, לא יכולנו להלום דבריו מה פי' ותנא היכא קאי וחשבתי לפרש דבריו על צד הדחק שט\"ס נפל וצ\"ל אלא דאכתי י\"ל, ור\"ל שהוא בא לתרץ למאי דק\"ל למאי דפירש בסמוך דגם לאותו מ\"ד צ\"ל חסורי מיחסרא וא\"כ המקשה אמאי הקשה לעולא ולא לבר פלוגתיה ויהי כמשיב דהמקשה דקאי בשיטת בר פלוגתיה דעולא לא קשה כ\"כ משום דהם סוברים דבחלוקה דאין ברכותיהן שוות פליגי בתרתי דלרבנן איזה שירצה יקדים וגם אי הקדים ברכת פרי האדמה יצא ידי חובתו מלברך גם על פרי העץ ולר' יהודה יברך על מין שבעה תחילה ואין זה פוטר את זה והשתא לא קשה מהברייתא אלא דלרבנן קשה דהברייתא תני לרבנן מברך על הצנון כנראה שהוא מוכרח ואילו להאי אמורא לרבנן איזה שירצה יקדים ונמצא קשה לו מרבנן לחוד ברם רבי יהודה אתי שפיר עם מאי דתני בברייתא ומשום דלעולם קשה מרבנן ור' יהודה הקשה וכו' וזה טעם למקשה ויעו\"ש בלשונו ותראה דזה הוא כוונתו ואף דצריך להגיה איזה תיבות.
ולענין הלכה כתב הרא\"ש משם בה\"ג דהלכה כר' יהודה וכתב עוד משמו וז\"ל וכ\"כ עוד דבורא פרי העץ קודם לבורא פרי האדמה ולדידיה הא דקאמר אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך ע\"ז וחוזר ומברך ע\"ז לא בא להשמיענו דין הקדימה כלל אלא שאין האחד פוטר את חבירו וכו' עכ\"ל. ונראה דהוצרך לומר הכי ולא לומר דבה\"ג קאי למ\"ד דפליגי אף באין ברכותיהם שוות וכמ\"ש התוס' ז\"ל דניחא ליה לאוקמא בהכי כי היכי דלפסוק כמ\"ד דדוקא בברכותיהן שוות פליגי דעולא קאי כוותיה וכמ\"ש הרשב\"א על שם רב האי דפוסק כן מהאי טעמא וכן פוסק הרא\"ש גופיה כר' יהודה וכעולא יעו\"ש שכן נראה בסוף הלשון.
עוד כתב הרא\"ש וז\"ל ואין להביא ראיה לדבריהם מהא דאמרינן לקמן כל המוקדם וכו' ולכאורה לא נודע לנו מה זו ראיה לרש\"י והרי\"ף מאחר דהם סוברים דאיזה שירצה יקדים והיאך הוי ראיה ואדרבא הבה\"ג גופיה בספרו ראיתי שהרגיש מזה ויישב כמו שיישב הרא\"ש ז\"ל.
עוד יש לומר במ\"ש הרא\"ש בסוף דבריו וז\"ל וחטה וזית שכל אחד ראשון לארץ חטה קודמת וכן וכו'. דבמה הסכים הרא\"ש אי במה שתירץ וז\"ל דאיכא למימר דמיירי שעשאו פת או דייסא וכו'. א\"כ למה הצריך כאן לטעמא דנכתבו בפסוק תחילה תיפוק ליה דברכת המוציא או בורא מיני מזונות חשיב מבורא פרי העץ, ולעיל לק\"מ דשם דאיירי בכולל שהוא בפירוש הש\"ס דכל הקודם מפני שהוא קושטא דמילתא דחטה קודמת לכל ברם לאו מהאי טעמא, ברם הכא קשה ואי ס\"ל כמו שתירץ בשנית וז\"ל וי\"ל כך כל המוקדם בפסוק הזה בדברים שברכותיהן שוות וכו', אם כן כאן שאין ברכותיהן שוות איזה שירצה יקדים ולמה קודם חטה או שעורה. ובקצור פסקי הרא\"ש נראה ז\"ל שרצה להסכים דבריו לתירוץ קמא וז\"ל וחטה קודם לזית ושעורה לדבש והיינו כשעשאן תבשיל וכו'. אבל לשון הרא\"ש קשה כמ\"ש ושם בסוף הלשון יש ט\"ס וצ\"ל אבל כוסס את החטה שמברך בורא פרי האדמה איזה שירצה יקדים שכך היא מסקנת הרא\"ש. והנה לקושיא הב' מצאתי מנוח דמשו\"ה כתב דחטה קודמת לפי שנכתבו בפסוק אף דבלאו הכי קודם דנפק\"מ לברכה אחרונה היכא דאכל חטה בתבשיל שמברך בורא מיני מזונות, ופי' וכוללן בברכה אחרונה ואומר על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ וכו' דקודם בקרא וכמ\"ש הטור סי' רי\"א דגם בזה יש קפידא ברם קשה מה שהקשינו ראשונה.
ושוב אתנח לי דבריו אלו וגם מ\"ש לעיל ואין להביא ראיה וכו', והוא דעד כאן לא כתב הרא\"ש ז\"ל דכשאין ברכותיהן שוות דאיזה שירצה יקדים אלא היכא דחד מינייהו משבעת המינין וחד משאר מינין דכיון דעל כל אחד מברך מה לי ברכה זו או זאת וכמ\"ש הרא\"ש לא כן בשבעת המינין גופייהו דקפיד קרא בקדימתן זו קודם זו והטיל ארץ באמצע כדי לחלקן נמצא דקפיד קרא בקדימתן אז ודאי כל המוקדם בפסוק קודם בין שיהיה ברכתו בורא פרי האדמה בין בורא פרי העץ והרא\"ש סובר דחטה ושעורה דקרא היינו כוסס וכמ\"ש לעיל ואף שכתב לעיל ואף אם יתרצה להעמידה וכו' כנראה דלא ס\"ל הכי, לא כתב כן אלא לדעת בה\"ג דבחיבורו כתב התירוץ הא' דהיינו דקרא איירי בעשאו פת וכו' שכן ראיתי בספרו והוא סיים ואפי' וכו' ברם לדידיה ס\"ל דקרא איירי בכוסס ולא כתב לעיל דכשאין ברכותיהן שוות איזה שירצה יקדים אלא היכא דהוי חד משבעת המינין וחד שלא משבעת המינין ברם היכא דשניהם משבעת המינים כל הקודם בפסוק קודם לברכה בין שיהיה בורא פרי העץ בין בורא פרי האדמה וז\"ש לעיל ויש להביא ראיה לדבריהם דהיינו לרש\"י ורב האי דאילו לבה\"ג. קשה דכיון דס\"ל דבעלמא בורא פרי העץ קודם היאך כאן בשבעת המינים הקדים קרא לחטה ושעורה שהם בורא פרי האדמה כל בתר איפכא, לא כן להרא\"ש דס\"ל דאיזה ברכה שירצה יקדים בין בורא פרי העץ בין בורא פרי האדמה ואין קפידא בעלמא כאן שהקדים קרא לחטה ושעורה קפיד דחטה קודם לגפן ותאנה ואין זה היפך מבעלמא ותירץ מה שתירץ, ונמצא דהיא ראיה לרש\"י ורב האי, ושוב ראיתי להמג\"א ז\"ל דכתב כן ויש תוספת בדברינו. ולפי קדימתנו זאת לק\"מ מה שהקשה הב\"ח סי' רי\"א סק\"ד על מ\"ש הטור כל הקודם בפסוק וכו' ארץ חטה וכו' קודם לברכה אפי' אם המאוחר חביב עליו יותר וכו' והקשה הב\"ח וז\"ל יש להקשות הלא בצנון וזית אם חפץ עתה בצנון לאכלו מברך על הצנון תחילה אע\"פ שהזית הוא חביב עליו ברוב הפעמים וכו' ותירץ וז\"ל וי\"ל דרבינו כאן לא איירי אלא כשברכותיהן שוות כגון תמרי ורמוני וכו' יעו\"ש. ותירוץ זה תמוה דבהדיא כתב הטור על מ\"ש תחילה כל הקודם בפסוק חטה וכו' אפי' המאוחר חביב עליו וכו' וקאי לכל הכתוב גם סיים הלכך זית קודם לשעורה וקאי למ\"ש לעיל אפי' המאוחר חביב והרב גופיה הרגיש בזה ונדחק יעו\"ש. גם מ\"ש בסוף דבריו וז\"ל אבל כשאין ברכותיהן שוות תופס הרא\"ש תירוץ של הר' שמעיה וכו', אחר המחילה רבה ליתא דהרא\"ש גופיה כתב דאין ברכותיהן שוות איזה שירצה יקדים כי אין מעלה בקדימה זאת דעל שניהם הוא מברך ועיקר קושייתו לא קשיא ע\"פ מה שהקדמנו דכששניהם משבעת המינים אף דאין ברכותיהן שוות הקודם בפסוק קודם בברכה בין בורא פרי העץ בין בורא פרי האדמה ולכן כתב הטור אפי' המאוחר חביב לא כן כשאחד הוא מחמשת המינים ואחד הוא משאר מינים ואין ברכותיהן שוות כגון זית וצנון איזה שירצה יקדים.
וע\"פ האמור יש מקום עיון עוד מ\"ש הטור סוף סי' הנזכר וז\"ל אבל לסברת א\"א ז\"ל שהן שוות אפשר דאיירי אף בכוסס את החטה עכ\"ל, וכבר הקדמנו דס\"ל כן בהכרח גמור כדי שיובנו דברי הרא\"ש בב' מקומות וגם הב\"ח הכריח כן מטעמא אחרינא יעו\"ש. וכתב מרן סי' הנזכר על מ\"ש המרדכי וז\"ל והלכך הביאו להם שני מינים והאחד מין שבעה בין ברכותיהן שוות בין אינן שוות מין שבעה קודם לברכה דס\"ל דמאי דאמר עולא אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה היינו דרבנן מודו לר' יהודה דמין שבעה קודם יעו\"ש וכן פי' הב\"ח ג\"כ יעו\"ש סוף ס\"ק ג' ולא ידעתי מי הכריחם לפרש כן ולא שנאמר דפוסק כמ\"ד דאף בשאין ברכותיהם שוות מחלוקת ומשו\"ה פוסק דאף באין ברכותיהם שוות שבעת המינין קודם וכמ\"ש התוס' לדעת בה\"ג יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "הביאו \n לפניו שמן והדס וכו'. וכתב מרן ופסק הרי\"ף כבית הלל וכו' יעו\"ש וכתבו התוס' דמשמע דלא היה בספרו ולא היא ונ\"ל דאע\"פ דישנו בספרו לא רצה לפסוק כרבן גמליאל משום דלאו מכריע הוא אלא נותן טעם לדברי בית שמאי וכו' יעו\"ש. והן הן דבריו אלו דברי הרא\"ש ממש שם בברכות ונראה דט\"ס יש וצ\"ל וכתב הרא\"ש וכו' ולפי דברי הרא\"ש והוא האמת דזה לא הוי מכריע מאי דאמר ר' יוחנן הלכה כדברי המכריע הוא לשון מושאל והאי מכריע הוא מכריע לדינו דהיינו שנתן טעם לדברי ב\"ש ובב\"י סי' רי\"ו כתב מרן וז\"ל ואע\"ג דר' יוחנן פוסק הלכה כר\"ג וכו' דעת הפוסקים לפסוק כבית הלל עכ\"ל ודבריו עניים שם ור\"ל דעת הפוסקים לפסוק כב\"ה מטעמא דכתב בכ\"מ." + ], + [ + "היו \n לפניו בושם וכו'. וכתב מרן על שם הטור וז\"ל יראה לי שאם היו לפניו עצי עצמו ועשבי עצמו ומיני בשמים ובירך מיני בשמים פטר הכל שהכל מיני בשמים וכו' אבל רב עמרם כתב היו לפניו שלשה מינים מברך על כל אחד בפני בשמים עכ\"ל. וכתב מרן בב\"י כלומר שלכתחילה יברך מיני בשמים ויפטרו השאר אבל ר\"ע כתב דלכתחילה יברך על כל אחד ואם בדיעבד בירך על מיני בשמים וכיון לפטור את השאר יצא. והב\"ח ז\"ל חלק עליו וכתב דדעת הטור הוא דלכתחילה מיהא צריך לברך על כל המינין אלא דאי ברך על מיני בשמים יצא וכן דעת הרמב\"ם אלא דדעת ר\"ע אפילו בדיעבד אם כיון לא יצא אלא צריך על כולן כאחד בפני עצמן. ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין זה עולה על הדעת דאי כיון לפטור לכולן היכא דבירך מיני בשמים דלא יצא, דלמה לא יצא ויברך שנית ברכה לבטלה אשר מזה הוכרח מרן לפרש כמו שפירש והוא פשוט.
עוד כתב בכ\"מ וכן בב\"י שם וז\"ל והשתא י\"ל דרבינו ורב עמרם לא פליגי דלא נקט בדוקא עץ ועשב דה\"ה אם היה ביניהם דבר שאינו לא עץ ולא עשב דלכתחילה אין אחד פוטר את חברו עכ\"ל. ולענ\"ד אין צריך לומר דלאו דוקא מ\"ש רבינו אלא בדוקא ויושוו רבינו עם ר\"ע והכי פירושו היו לפניו עץ ועשב אין אחד פוטר את חברו אפילו בדיעבד אלא צריך לברך על כל אחד לעצמו הא אם יש לפניו גם מיני בשמים ובירך עליו וכיון לפטור את השאר בדיעבד יצא והיינו כרב עמרם." + ], + [], + [ + "הורד \n ומי הורד וכו' בורא עצי בשמים. וכתב מרן ע\"ש הראב\"ד דעל מי הורד מברך בורא מיני בשמים נראה דעל הורד עצמו ס\"ל כרבינו דמברך בורא עצי בשמים ברם הרשב\"א בשיטת ברכות דף מ\"ד הביא על שם הראב\"ד דמברך הנותן ריח טוב בפירות וכן הסכים הוא והוסיף מכחו דגם על מי הורד מברך הנותן ריח טוב בפירות וכ\"כ הרשב\"א בתשובה על שם הראב\"ד והסכים עמו הביאה מרן הל' ברכות סי' רט\"ז והיא בסי' שצ\"ז וכן דעת גאון הביאו הטור סי' הנזכר, נמצא דעת הרשב\"א כהראב\"ד דהורד חשוב פרי ונראה שזה שכתבו הראב\"ד והרשב\"א היא משנה ראשונה ברם למשנה אחרונה ס\"ל דיברכו בורא עצי בשמים שכתוב בתשובה הביאה מרן בבדק הבית ביו\"ד סי' רצ\"ד וכן החבי\"ב שם על שנשאל על הורדים משום איסור ערלה והשיב שזה נשאל ממנו והשיב שערלה נוהגת בהם אלא שהראב\"ד מתיר ובשם שיטת למסכת נידה הביא על שם הראב\"ד דערלה נוהג בהם אלא שכתב דלא ראה מי שנוהג בהם ערלה ושמא משום דהזרע הוא הפרי והעלין הוו שומא לפרי ואע\"ג דמספקא לן אי שקלת להו כשהן סמדר אי לקי פירא או לא, לא החמירו. וכן בתשובה אחרת הביאה החבי\"ב שם בתשובה שהשיב דערלה נוהג בו ושוב כתב מאשר חסתי להתירו כי הוא צריך לבריות וחקרתי ומצאתי להראב\"ד שנסתפק ואמר שהזרע הוא הפרי והעלין כמי שאינן וכו' הנה שהרב הגדול שיודע לטהר את השרץ מן התורה וכו' לו שומעין שהוא רב מובהק וכו', כן אמרתי לכאורה ברם אחרי קצת התבוננות הכל הוא משנה אחת והוא דלעולם ס\"ל דהוא פרי וחייב בערלה אלא דהוורדים הנאכלין הן העלין דוקא שהן הפרחים ולזה כתב דאף דמספיקא אי שקלת להו כשהן סמדר אי לקי פירא לא החמירו ופטירי מערלה אבל לגבי ברכת הריח דמריח בכולה כמות שהיא והריח בא משניהם דגם בפרי עצמו אית ביה ריחא וכן במימיהן שמברך בברכה אחת [גם על] המים יוצאים [ידי חובה], ודאי דמברכין הנותן ריח טוב בפירות. ולפי\"ז נפקא מינה דאי מריח בעלין לחודייהו אינו מברך הנותן ריח טוב בפירות אלא בורא עצי בשמים ואי מברך בגוף הפרי מברך הנותן ריח טוב בפירות וכן במימיהן לפי הענין ובאכילת העלין המרוקחות מברך בורא פרי האדמה כמ\"ש הטור סי' ר\"ד דמברך בורא פרי האדמה כיון שאינן עיקר הפרי כמ\"ש סי' רט\"ז על שם הרא\"ש, וטעם דבריו כתב מרן שם יעו\"ש, וה\"ה לדעת הרשב\"א והראב\"ד דס\"ל דלאו פרי נינהו. ועוד נ\"ל טעם שיברכו לדעתם בורא פרי האדמה יען מידי ספיקא לא נפקא אי חייבין בערלה דאינהו גופייהו חשיבי פרי הא מיהא לברך בורא פרי האדמה.
ומן הכתוב אין מובן אחר נשיקת ידיו ורגליו למ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל בכנסת הגדולה סי' ר\"ד על דברי הטור שכתב דעל הורדים מברך בורא פרי האדמה דלא כתב כן אלא על ורדים שגזעם מחליף אבל על הרו\"זה מברך עליהם בורא פרי העץ מדנוהג בהם דין ערלה כמ\"ש הרשב\"א וכו' יעו\"ש, דעד כאן לא כתב הרשב\"א דנוהג דין ערלה אלא בגרעין אבל לא בעלין דהוא התירו על שם הראב\"ד דאינן פרי וכמ\"ש משמו ודוק. ברם מה שראיתי במכתב לחכם בני הי\"ו שהקשה לדברי החבי\"ב אלו וז\"ל ודבריו תמוהים דאיך הכריח לדברי הטור מדעת הרשב\"א הא עד כאן לא כתב הרשב\"א אלא משום דס\"ל שהוא פרי כמ\"ש גבי ריח שמברך הנותן ריח טוב בפירות א\"כ מינה שמברך באכילתו בורא פרי העץ אבל הטור דס\"ל שמברך בריח בורא עצי בשמים כאביו הרא\"ש כמ\"ש בסי' רט\"ז מברך בורא פרי האדמה אלו דבריו, לק\"מ דלא כתב החבי\"ב דהרשב\"א כתב דיברך בורא פרי העץ ומינה למד לדעת הטור כדי שנקשה לו דאין ללמוד מדעת הרשב\"א לדעת הטור, אלא דהרשב\"א כתב דחייב בערלה ומדחייב בערלה ודאי פרי עץ דודאי הטור לא יחלוק בזה דחייב בערלה אך קשה עליו כמו שהקשה דעד כאן לא כתב הרשב\"א אלא בגרעין ולא בעלין, וכן קשה עוד עליו מה שהקשה חכם בני הי\"ו וז\"ל ועוד תימה מאד דהטור כתב שאינן עיקר הפרי כדבעינן למכתב קמן והוא מ\"ש סי' רט\"ז על שם אביו יעו\"ש וצ\"ע. ומתוך תשובות הרשב\"א אלו שהזכרנו תברא למ\"ש הרדב\"ז בחדשות סי' מ\"ד דאין בוורדים אלו דין ערלה כיון שאינו מאכל בריאים ואין אוכלין אותו למזון וכו' דהא כמה חתרו הרשב\"א והראב\"ד למצוא היתר מערלה עד שאמרו בדוחק דהעלין לאו פרי נינהו וכן הקשה לו חכם בני הי\"ו במכתב.
ונמצא לפי דברינו דגם הרשב\"א והראב\"ד מודו דיברכו באכילתן בורא פרי האדמה וכדעת הרא\"ש לדעת הטור והכלבו לי\"א בתרא ומרן בשו\"ע סי' ר\"ד כיון דהעלין לאו פרי נינהו אלא הזרע שלו הוי הפרי וכן הריטב\"א בחי' סוכה פ' לולב הגזול דף ל\"ה החליט המאמר דהוורדים הללו העלין לאו פרי נינהו אלא הזרע שלו יע\"ש שכ\"כ בפשיטות ונמצא לכו\"ע ברכת אכילת הוורדים בורא פרי האדמה ואין מכאן סתירה למה שהסכמתי בס' אגורה באהלך רי\"ז על הפ'לור מנאראנג'אש שמרקחין בדבש שיברכו באכילתן שהכל נהיה בדברו כיון דלאו פרי הוי דלפי הכתוב יברכו בורא פרי האדמה דומיא דוורדים דלאו פרי נינהו וברכתו היא בורא פרי האדמה דשאני הוורדים דנהי דלאו פרי נינהו מ\"מ כיון דהפרי אינו נאכל והעלין נאכלין חשיב כפרי האדמה וכמ\"ש מרן וגם כמ\"ש בעניותי דאיכא ספיקא אי הוי גם זה פרי דאפשר בהיותו סמדר אי יסירו העלין לקי הפרי ונמצא חשיב פרי לזה נחתינן דרגא וחשבינן ליה פרי האדמה משא\"כ בפ'לור מנאראנג'אש שהוא ידוע שהפרי הוא בתוכו והפ'לור אינו פרי והפרי שבתוכו נאכל אז ודאי לא חשבינן העלין שבחוץ פרי כלל לא של עץ ולא שלא אדמה ולכן ברכתו שהכל." + ], + [], + [], + [ + "היה \n מהלך חוץ לכרך וכו'. הכי איתא פ' אלו דברים דף נ\"ג יעו\"ש. ובמחצה על מחצה נראה דמברך דנעשה דיוקא דרישא כדינא דסיפא ועיין במ\"ש פרק כ\"ט מהלכות שבת." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ארבעה \n צריכין להודות וכו'. רבינו לא נקט לא כסדר הש\"ס ולא כסדר הכתוב אלא נקט הסימן וכל החיים יודוך סלה ר\"ת חולה יסורין ים מדבר.", + " וצריכים\n להודות בפני עשרה ושנים מהם חכמים וכו'. וכתב מרן ואע\"ג דאסיקנא בקשיא פסקו כמר זוטרא דמילתא דרבנן היא ולקולא. וכתבו התוס' ואימא ביה עשרה ותרי רבנן ועבדינן לחומרא ואפילו ליכא תרי רבנן וכו' ודבריהם תמוהים ועיין בזהב שיבה דף ל' ול\"א מ\"ש ביישוב דבריהם, גם הרב בשיירי [כנה\"ג] סי' רי\"ט יעו\"ש. והטור כתב סי' רי\"ט כתב רב אלפס צריך לאודויי בפני עשרה וכ\"כ הרמב\"ם אבל התוס' כתבו וכו'. והקשה הרב בשיירי כנסת הגדולה הגהת הטור דלמה לא הזכיר לאביו הרא\"ש, ובהגהת ב\"י אות ב' תירץ לזה ע\"פ מ\"ש הרב בזהב שיבה דלחומרא דכתב הרא\"ש קאי לעיל וכיון דדברי הרא\"ש הם מסופקים לא הזכירם וכו'. ודבריו תמוהים דבין שנפרש לחומרא מעלה או מטה לעולם לדברי הרא\"ש הדין הוא דבעי י\"ב ותרי מינייהו רבנן.
עוד כתב מרן שם ע\"ש הרשב\"א וז\"ל ואע\"ג דבעיא היא בירושלמי מהו לברך אניסא דרביה ולא פשטוה איכא למיפשטא מהא דרב חנא וכו' לפי שהיה רבם וכו'. וקשיא לי דמי זאת אמר שהיה רבם לעולם לא היה רבם ומאי דפשיט הרשב\"א היינו במכל שכן ומשום דמצא הבעיא ברביה בירושלמי נקטיה הוא בהכי ואה\"נ בדכוותא שהוא אוהבו. עוד שם לקמן וז\"ל כתב הר\"ד אבודרהם וכו' וז\"ל אורחות חיים ההולך תחת קיר נטוי וכו' יברך הגומל אחר שעבר ויש אומרים כיון דדבר קצר וכו' כצ\"ל וק\"ל." + ], + [ + "הרואה \n וכו' לעבדך. וכתב מרן שכתב הטור וז\"ל וכתב הרמב\"ם ואומרם בשתיהם וכו' עד סוף הענין. ואין דבריו מכוונים דהא לדברי הכל צ\"ל כשם שעקרת וכו' ולא הוי דברי יחיד אלא מ\"ש לבסוף ותשב לב עובדיהם וכו'. וכתב עליו הב\"ח סי' רכ\"ד הדבר פשוט דעל סוף דברי הרמב\"ם קאי ושארי ליה מאריה וכו'. ועליה דידיה צריך להתפלל, דדברי מרן מכוונים דלשון הטוב והישר הוא כמ\"ש בב\"י יעו\"ש ולא להתחיל מלשון רבינו ואה\"נ דהוא ידע כונת הטור אלא שצידד בב\"י למצוא מנוח לכוון הלשון כמ\"ש." + ] + ], + [ + [ + "כל \n הברכות וכו'. ורואה קברי ישראל מאלו שהן דרך שבח והודאה וכו'. ועיין במ\"ש מרן, וכן יש עוד ברכת הלבנה שכתב רבינו עצמו בפרקין דלעיל והן דרך שבח והודאה." + ], + [], + [], + [], + [ + "העושה \n וכו'. עיין להרב בעל ש\"ך ביו\"ד סי' י\"ט ולהפר\"ח שם מה שפלפלו בזה והסכים [הפר\"ח] עם האור זרוע דיכול לברך אח\"כ ובהל' פסח סי' תל\"ב הסכים להיפך וכדעת רבינו יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "כל \n מצוה וכו' וכן כל מצוה שהיא קנין וכו'. וכתב מרן תוספתא דברכות ע\"כ. ואתמהא דאיך ציין תוספתא דרבינו מטעם קנין נגע בה כמו קנה כלים חדשים והתוספתא מטעם מצוה וכך הם דברי מהר\"י אבוהב שהביא מרן באו\"ח סי' כ\"ב דהתוספתא היא מטעם מצוה יעו\"ש וכן בספרו הקצר יעו\"ש דמורה כדברינו.", + " וכן\n מצוה שאינה תדירה וכו'. עיין להשיירי כנסת הגדולה סי' כ\"ב שהקשה על תירוץ מהר\"י אבוהב דמילה ופדיון הבן דכיון דלא קביע להו זמן לא יברך שהחיינו ואילו ר\"י בעל הטורים ביו\"ד סי' רס\"ה כתב מחלוקת בברכת שהחיינו ובסי' ש\"ה כתב על פדיון הבן דיברך שהחיינו מטעם דאינה תדירה וחשיבא כמזמן לזמן ונדחק באומרו דמילה הוי לשמונה ימים ופדיון הבן לשלושים ואחד יעו\"ש, ולפי דברי רבינו הכא דמברך שהחיינו מטעם דאינה תדירה וחשיבא כמזמן לזמן אין מובן לקושייתו וא\"צ לדוחקו דמאן דס\"ל דאינו מברך שהחיינו אלא במצוה שהיא מזמן לזמן מברך גם אפדיון הבן והמילה כיון דלא תדירה חשיבא כאתי מזמן לזמן." + ], + [ + "אחד \n העושה מצוה לעצמו וכו'. מהך דכתב רבינו הכא אין מקום למ\"ש המג\"א סי' תל\"ב סק\"ו על מ\"ש מרן ואם בעל הבית אינו יכול לטרוח וכו' על סמך הברכה וכו', וז\"ל משמע דאם בעה\"ב אינו בודק רק מצוה לאחר לבדוק אותו האחר מברך וצ\"ע דהיאך יברך הא אין המצוה מוטלת עליו וצ\"ל דמ\"מ מצוה קא עביד דומיא דמילה דהמצוה על אבי הבן והמל מברך, וחוץ דמה שהביא ממילה אינה ראיה דשאני מילה דחייבין בי\"ד וכל ישראל למולו אם לא מלו אביו וכמ\"ש רבינו ריש הל' מילה משא\"כ בשאר מצוות עוד זאת וכי לא מצא כי אם מצות מילה שמברך השליח הא כל המצוות דשייכי ע\"י שליח השליח שעושה המצוה מברך וכמ\"ש רבינו הכא והיינו טעמא דכל ישראל הן ערבין זה לזה.", + " אבל\n אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו. נסתפק השיירי כנסת הגדולה סי' תקפ\"ה הגהת ב\"י אות ג' אי דוקא העושה לאחרים אינו מברך אבל מברך היוצא ידי חובתו או דילמא אף היוצא אינו מברך. ולענ\"ד נראה להכריח דהיוצא ידי חובתו מברך מדקדוק לשון רבינו שכתב אבל אינו מברך שהחיינו אלא העושה לעצמו ומדכתב אבל מורה דקאי לתחילת דבריו ור\"ל הוא אינו מברך אבל היוצא ידי חובתו מברך ולא כאפשר לפרש השני שכתב, דלא יבוא לשון אבל וכמ\"ש הרא\"ם סדר תצא על דברי רש\"י שכתב אבל אם נשאה וכו' דמכח תיבת אבל לא פי' דברי רש\"י בדרך מרווח והגון יותר ודברי טעם הם למדקדק היטב. ועיין למרן ב\"י או\"ח סי' תקפ\"ה מה שדקדק מדברי רבינו אלו משם מצאתי כתוב וסיים נראה שכן דעת התרומת הדשן דבסמוך וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים וכבר קדמוני החבי\"ב והפר\"ח במים חיים ואי לא דמסתפינא הו\"א דמ\"ש שכן דעת התרה\"ד לאו לשווינהו לגמרי קאמר כי אם למקצת דהיינו לברכת שהחיינו דלתרה\"ד במכל שכן אתי ברם לברכת המצוה עצמה לאו שוים נינהו ומדוקדק בדברי מרן שכתב ונראה דזה כדעת תרה\"ד ומאי ונראה שייך כאן והו\"ל לומר וכן דעת תרה\"ד, ועוד מאי כדעת בכ\"ף הדמיון והו\"ל למימר וכן דעת תרה\"ד, ועוד דא\"כ הו\"ל להסמיך דעת רבינו עם תרה\"ד ולא להרחיקם עד הכא, אשר מכל הני הכרחי נראה לפרש כן דברי מרן על צד הדחק או אפשר דמ\"ש וכן נראה דעת תרה\"ד הוא ממש להשוות דעת רבינו עם ההיא דתרה\"ד שכתב דשורת הדין הוא דלא יברך אלא השומע ומ\"ש רבינו דיברך המשמיע היינו לפי מה שאנו נוהגים וז\"ש מרן בסוף דבריו ואין נוהגים כן כלומר משו\"ה כתב הרמב\"ם ז\"ל דיברך העושה מעשה וכתב כן לדעת רבינו ממה שראה מ\"ש לענין שהחיינו דהוי מודה במקצת להרב תרה\"ד ולולי הביא מרן דברי המצאתי כתוב היינו יכולים להשוות דברי רבינו עם תרה\"ד בחילוק שחילק הוא בסוף דבריו לענין אחר מדבר שיש בו מעשה לדבר שאין בו מעשה וכן יש לחלק בענין זה דמ\"ש רבינו דיברך העושה מעשה היינו במצות שיש בהן מעשה לא כן במצות דאין בהן מעשה דיברך השומע, והיינו טעמא דבאותם שיש בם מעשה היוצא ידי חובתו יוצא מכח שאחד עושה המעשה והוי כשלוחו ולכן מברך העושה לא כן מצוה דקול דשומע דהוי המצוה לשמוע נמצא דהשומע עושה המצוה ולכן יברך והוי היפך הכנה\"ג בפירושו לדברי מרן.
עוד כתב מרן שם בב\"י וז\"ל ואפשר דהרמב\"ם לא איירי אלא במצוה שיש בה מעשה וכו'. פירוש דבריו דאתי לומר דסברת רבינו הוי היפך מ\"ש המצאתי כתוב דאילו להמצאתי כתוב המקדש לאחרים לא יברך שהחיינו ולדידיה מחלק דעד כאן לא כתב הרמב\"ם אלא מצוה שיש בה מעשה וכו' וא\"כ במקדש יודה הרמב\"ם דמברך המקדש שהחיינו דהוי מצוה דלית בה מעשה והוי ממש מ\"ש בכ\"מ כאן על דברי הרמ\"ך שהקשה על רבינו ממה שאנו נוהגים לקדש לאחריני ולברך שהחיינו ושכן ראוי לעשות, וכתב עליו מרן וז\"ל ומ\"ש וכן ראוי לעשות דבר פשוט הוא וגם רבינו יסבור כן. ופירוש דבריו הוא דכן דעת רבינו בקידוש לפי שהיא מצוה דלית בה מעשה אלא דיבור לא כן במצוה דמעשה והוי ממש מ\"ש בב\"י. ושוב ראיתי להכנה\"ג מהדורא בתרא בנימוקיו על רבינו פי' דבריו שבכ\"מ כן אך תמה עליו דלמה לא הקשה על המצאתי כתוב כמו שהקשה על הרמ\"ך ז\"ל ולא ידעתי איך, אחר שפירוש דבריו שבכ\"מ ע\"פ דבריו שבב\"י הקשה כן והכל אחד, ונמצא הקושיא (להרמ\"ך) [להמ\"כ] כמו שהקשה בכ\"מ וכמ\"ש בתחילת דברי." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "נטל \n את הלולב וכו'. וכתב הראב\"ד הנה לדבריו וכו'. ולכאורה דבריו תמוהים דאה\"נ דקושטא דמילתא הכי הוא דיש לחלק ביניהם וכן רבינו לעיל הל' ה' כתב להתעטף בציצית אחר שנתעטף וא\"כ מאי משיג עליו וכן הרב מגדל עוז תמה כן על דברי הראב\"ד, ומרן כתב על דברי הראב\"ד וז\"ל דעת הראב\"ד וכו' ודעת רבינו דלא שנא ואין בזה הכרע ומגדל עוז הפליג דעת הראב\"ד לדברים אחרים עכ\"ל. ודבריו תמוהים דאיך כתב דהמגדל עוז הפליג דעת הראב\"ד לדברים אחרים הא בין להמג\"ע בין למרן פירוש דברי הראב\"ד הוא שרוצה לחלק בין תפילין וציצית לנטילת לולב אלא דלדעת המ\"ע גם רבינו הכי ס\"ל ולמרן אין הכרע כמ\"ש מפשט לשון מרן וצ\"ע.
גם במ\"ש ודעת רבינו דלא שנא ואין בזה הכרע, דבריו תמוהים דאיך ס\"ל דאין כן דעת רבינו לחלק כמ\"ש הראב\"ד והרי לעיל הל' ה' כתב בפירוש להתעטף וכו' אף לאחר שנתעטף, ואם דלא מבחין רבינו בלשון בין על ללמ\"ד דקאי אעיקרא אי יברך או לא וכמ\"ש מרן לדעת רבינו הל' י' גבי אקב\"ו לעשות וכו', חוץ דיש לחלק בניהם ועוד דא\"כ הו\"ל לומר כן בהך דינא דעיטוף דקדים. ולענ\"ד נראה בכוונת מרן דהוא ס\"ל לדעת הראב\"ד לדעת רבינו דמ\"ש להתעטף לאו בדוקא אתמר ולא נחית רבינו אלא אי יברך או לא ומוכרח הוא דאל\"כ מאי משיג עליה הראב\"ד ואהא אתי מרן לומר דאין בזה הכרח אלא לשון רבינו שם בלהתעטף בדוקא ורבינו והראב\"ד לענין דינא שוין ושיעור הלשון כך הוא דעת הראב\"ד וכו' ודעת רבינו כלומר לדעת הראב\"ד וכו' ואין בזה הכרע וכו' ודוק. ואי לא דמסתפינא הו\"א בכוונת הראב\"ד דלאו להשיג על רבינו אתא אלא לפרש, והכי פירושו הנה לדבריו וכו' ר\"ל לכאורה כך נראה ואינו כן דלא דמי הא להא ויש לחלק." + ], + [ + "כל \n דבר שיסתפק וכו'. וכתב מרן קשה שהרי כתב רבינו פ\"ב מהל' ק\"ש ספק קרא וכו' והרי מספק חוזר וקורא וי\"ל וכו' ומה שיש לדקדק עוד בזה וכו'. פי' דעדיין קשה לפי חילוק זה ממילת אנדרוגינוס, וכן שאלו להרשב\"א ממילת וכו' יתבאר שם ואהא השיב הרשב\"א הביאו (הטור) [הכ\"מ] הלכות ק\"ש, כלומר ומוכרח תירוץ הרשב\"א כדי ליישב מכל המקומות ועיין מ\"ש בחידושי על הטור הל ק\"ש על דברי הרשב\"א. ועיין להרב המגיד פ\"ג מהל' חנוכה הל' ה' מ\"ש לדעת רבינו ליישב מה שהשיג עליו הר\"א ז\"ל דהשיג דהלכה כרבא דאמר דאין הטעם לדמאי אלא מפני שרוב עמי הארץ מעשרין וקשיא טובא דבהלכות מילה השיגו וז\"ל אם אנדרוגינוס ספק מברך עליו ועל ספק דאורייתא מברכין וכו' מכלל דעל ספק דרבנן אין מברכין ולפי טעמו גם בספק דרבנן מברכין אלא דמאי שאני מפני שרוב עמי הארץ מעשרין. ולכאורה אמרתי דמ\"ש במילה הוא אפי' אליביה דרבינו דעל ספיקא דוקא בעי ברוכי כמו ק\"ש קשה דיברך באנדרוגינוס שהוא ספק תורה, ולדידיה הלכתא כרבא כמ\"ש בהל' חנוכה. ברם בלא\"ה צריך להתבונן בדברי הראב\"ד במילה מרישיה לסיפיה ודוק.
והלח\"מ שם בהל' חנוכה האריך בפרטים אלו וראשונה הקשה על הרב המגיד שכתב שם דלא פליגי וכו' וז\"ל וא\"כ לא צריכנא ביו\"ט טעמא דלא לזלזלו ביה שהרי ביו\"ט עיקר תקנתו על הספק וכו', ועוד קשה וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד דברי הרה\"מ ברורין ור\"ל דלא פליגי לענין דינא דלא נפקא לן מידי דלא מצינו נדון בזה כי היכי דניפוק מינה לענין דינא והם לא באו אלא ליתן טעם בדמאי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכיון דלא נפק\"מ לענין דינא לא חשש רבינו לתפוש טעמא דרבא אלו פי' דבריו בקיצור.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ונ\"ל לתרץ וכו' אינו ר\"ל שיש לו ג\"כ ספק בברכות וכו'. יפה הקשה החכם השלם יעקב איש תם דלפי פי' זה קשיא על רבינו דידיה אדידיה דמדיוקא דרישא נפקא כמ\"ש הלח\"מ דאי ברור לו שקרא ק\"ש אע\"פ שקראה בלא ברכה לא יחזור ויקראנה בברכותיה ואילו מדיוקא דסיפא משמע בהיפך דוקא אי נסתפק אי בירך או לא בירך לא יחזור הא ברור שלא בירך חוזר וקשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. ועוד קשיא ליה דעדיין מה תיקן בזה דגם עכשיו קשיא מאי שנא דכשברור לו שלא אמרן הברכות וספק קרא ק\"ש קורא בברכות וגבי מילה הוא ספק אי חייב במילה ודאי שלא בירך והוי דומה בדומ' ואם נפשך לחלק כמו שחילק הכנה\"ג בהל' ק\"ש סי' ס\"ו יעו\"ש ולזה כיון הלח\"מ, א\"כ א\"צ לפרש פי' חדש בדברי רבינו אלא להניח הפי' כפשטיה וכעת צריך להתיישב.
עוד כתב וז\"ל והר' יונה כתב פרק מי שמתו וכו' עד והרי הוא דומה לכוי וכו' עכ\"ל. ונראה לענ\"ד לחלק דשאני כוי ממעשר דמאי דכוי כל אדם מסתפק בו והוי ספק דאורייתא לא כן דמאי דאי לאו רבנן מהימנינן לעם הארץ דעד אחד נאמן באיסורין וכן מדאורייתא אזלינן בתר רובא ורוב עמי הארץ מעשרין אלא דרבנן לא הימנוהו ונמצא ספק זה מדבריהם וק\"ל." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ברכות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..cae3461a61d1ae71125361c359a4ec4cc223967e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,107 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Circumcision", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מילה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצוה \n על האב למול את בנו וכו'. הכי איתא בקדושין דף כ\"ט יעו\"ש. וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל סוף פרק כסוי הדם וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב וכו' יעו\"ש. והנה לכאורה יש לדקדק בדברי הרא\"ש במה שחייב למל בן חבירו והיה רוצה האב למולו דלמה יהא חייב כיון דעונה אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך וכמ\"ש הרא\"ש שם בסמוך עיי\"ש ד\"ה לפטור למי שאמר למוהל שימול לבנו ובא אחר וקדם ומלו ופטרו מטעם זה ואף לתנא אחר שם בברכות דף נ\"ג לא אמר אלא דהוי כמברך אלא שממהרין למברך ומ\"מ שכרן שוה וכמ\"ש הש\"ך חו\"מ סי' שפ\"ב סק\"ד, ואף שעל דברי ר\"ת אלו כתב הרא\"ש וז\"ל ובלאו הני טעמי דר\"ת נ\"ל לפטור המוהל מטעם דהוי דברים וכו' יעו\"ש, לאו משום דלא ס\"ל הך דגדול העונה אמן יותר מן המברך שהוא ש\"ס ערוך אלא דמלבד טעם זה בלא\"ה קנין אין כאן דבמה זכה זה במילת בן חבירו הוי קנין דברים אבל אה\"נ דהא דגדול העונה אמן הוא אמת ויציב וא\"כ היכא דהיה האב רוצה למול את בנו וקדם אחר ומלו אמאי חייב יהיה נפטר במה ששמע אבי הבן הברכה דבמילה שהיא בציבור ובקול רם ליכא למימר דלא שמע ואי לא שמע איהו הוא דאפסיד אנפשיה, וכד חזינן פורתא ליכא למידק כלל דשאני נדון ר\"ת שאמר אבי הבן לאחר למול וקדם אחר ומלו בההוא ר\"ת נשתמש לפוטרו משום דגדול העונה אמן והרא\"ש נשתמש מכח דהוי קנין דברים אבל היכא דגנב המצוה מאבי הבן עצמו דהמצוה מוטלת עליו והיה רוצה לעשותה מה מהני עניית אמן הא מחסרא ליה המצוה עצמה דעל המצוה עצמה דנין עליה י' זהובים כמו שור ואילן דפרק החובל דף צ\"א וכמ\"ש התוס' שם ולכן חייב על זה הרא\"ש לפי דשייכא המצוה לו וא\"כ נלמד סתום מן המפורש דגם ר\"ת הכי סובר דהיכא דהיה רוצה האב למול את בנו ובא אחר ומלו חייב דלא מהני בזה גדול העונה אמן דהא הפסיד המצוה עצמה וכדכתיבנא וזה אמת ויציב.
מעתה אין מובן למ\"ש מהרש\"ל אחר נשיקת ידיו ורגליו, [בים של שלמה] בפ' החובל וז\"ל ולפי הטעם [האחר] שפטר ר\"ת אותו המוהל אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דענה אמן וכו' על כרחך מיירי אליביה הא דרבן גמליאל כיסהו בלי דעת חבירו ובירך בנחת שלא ישמע חבירו ולא מחוור בעיני דסתמא איירי ומסתמא איירי דבירך כדרך המברכין ולא ברשיעי עסקינן דמונע לחבירו מלענות אמן ע\"כ נראה דאפי' ענה אמן חייב ואף דגדול העונה וכו' היינו לענין ברכת ס\"ת ותפילה וכיוצא דליכא מצוה בידים אבל כסוי הדם ומילה אע\"פ דלא אמרינן דמצוה לחוד לענין י' זהובים מ\"מ על מצוה לבד ג\"כ דנין עליה י' זהובים כמו שור ואילן הילכך נראה דאם תפס אפילו בזמן הזה לא מפקינן מיניה וכו' עכ\"ד, דלפי קדימתנו דשאני היכא דהמצוה שייך לאדם עצמו ובא אחר ועשאה להיכא דמחלה לאחר ובא אחר וקדם ועשאה ולא כ\"כ ר\"ת אלא בנדונו דמחל לאחר שימול ובא אחר וקדם בזה פטרו משום גדול העונה אמן אבל היכא שלא מחל לאחר ובא זה וחטף את המצוה מבעליו הראשון לא מהני העניית אמן דעדיין מיחסרא ליה עשיית המצוה עצמה וא\"כ בעובדא דר\"ג דהיה א' ששחט והיה שייך המצוה לשוחט ובא אחר וקדם וכיסה וחייבו דלו יהי ששמע הברכה מה בכך הא מיהא הפסיד המצוה ששוה י' זהובים וקושטא קאי ששמע הברכה דלא ברשיעי עסקינן ומינה אין מובן למה שדן לנדון ר\"ת דאפי' ענה אמן חייב ודין דר\"ת נאה ויאה למי שאמרו וכמה עמודי עולם נתלו בו, נ\"ל דלא כ\"כ ר\"ת אלא בנדונו דאבי הבן מחל המצוה לאחר וחטפוה ממנו משא\"כ אי לא מחל אבי הבן וחטפוה המצוה מאבי הבן ודאי חייב וכמ\"ש הרא\"ש דהמצוה חסרה מאבי הבן. ובכן נתנה ראש למה שכתב הש\"ך בחו\"מ סי' שפ\"ב ס\"ק ד' במ\"ש על דברי רש\"ל כדי ליישב דברי ר\"ת וסייעתיה דאינו דוחק דבכסוי הדם יהיה הברכה בנחת דזו היא הדרך משא\"כ במצות מילה שדרכה בקול וכו' יעו\"ש, וכן הביא הש\"ס דחולין דקא פשיט דהוי שכר ברכה וסיים עלה אלמא עיקר החיוב הוא על הברכה ועוד דמה בכך סוף סוף כיון דגדול העונה הרי זה שקדם ומל לא הפסידו כלום דהא נמצא דנטל הי' זהובים ולמה יחוייב וכו' אלו דבריו. וכבר הקדמנו מה שיש מן ההפרש בין מצוה שהיא בפה לכשהיא מצוה בידים וכמ\"ש התוס' וכמו שחילק הרא\"ש, באופן דמה שטען נגד רש\"ל אינה טענה ברם דינא דר\"ת אמת ויציב ולא דמי לנדון הש\"ס וכדכתיבנא.
ותמיה לי עוד טובא על הש\"ך דס\"ל דגם בנדון הש\"ס דחטף מצות כסוי מהשוחט עצמו הוה מהני עניית אמן אלא שלא שמע וכמ\"ש הוא, א\"כ כד בעי בש\"ס שכר מצוה או שכר ברכה וקאמר הש\"ס למאי נפק\"מ וכו' אימא דנפק\"מ לאי שמע וענה אמן דאי עיקר החיוב הוא על הברכה נפטר מחיובו ואי עיקר החיוב הוא על המצוה אין בעניית אמן הזה כדי לפטור אותו משא\"כ למה שכתבנו לעיל והוכרחנו כן מדברי התוס' דכתבו בפרק החובל דמצוה וברכה הכל אחד וכן מצוה לחודה ג\"כ שוה י' זהובים א\"כ כד בעי שכר ברכה או שכר מצוה ודאי ר\"ל שכר מצוה לחודא ובתרה אזלינן ואף דאיכא ברכה אחת או ארבע או דליכא ברכה כלל חייב אחת או שכר ברכה ובתרה אזלינן ואף דהמצוה אחת היא מ\"מ בתר הברכות אזלינן וקא פשיט דבתר הברכות אזלינן היכא דרבות נינהו ואה\"נ דגם במצוה בלי ברכה חייב י' זהובים דלעולם המצוה שוה י' זהובים, באופן [ש]זכינו לכוונת ר\"ת דלא כתב דינו אלא להיכא דמחל אבי הבן המצוה לאחר וחטפוה ממנו וכדעת הרא\"ש ז\"ל שחילק כן. ומהאמור אינו מובן אחר המחילה למ\"ש עוד הש\"ך שם ריש סק\"ד וז\"ל על דברי הסמ\"ע ואין דבריו נכונים דלא מסתבר כלל לחלק בעניית אמן בין אב לאחר וכן מוכח להדיא מדברי ר' ירוחם וכו' והא ברירנא מדברי הרא\"ש בפירוש דלא מהני עניית אמן בגזל המצוה מהאב דאל\"כ אמאי חייב הא ענה אמן וכן דעת ר\"ת ג\"כ והיינו טעמא דהא מיחסרא להאב המצוה דרמיא עליה. ומה שהביא מרבינו ירוחם יעו\"ש לא זכיתי להבינו ודבריו הם דברי הרא\"ש כדמותן דתחילה חילק בין חטף המצוה מהאב לחטפה מאחר דאם הוא מהאב חייב וכן מונע מצוה מבעליו חייב ושוב כתב דנהי דפטור היכא דחטף מאחר מיהו אי תפס לא מפקינן מיניה זולתי ביכול לענות אמן אף דתפס מפקינן מיניה אלו דבריו, א\"כ נמצא דבחטף המצוה מהאב עצמו לעולם חייב בין ענה אמן בין לא ענה והיינו טעמא דבזה לא מהני עניית אמן וכדכתיבנא והן הן דברי הרא\"ש ואיך למד מדברי רבינו ירוחם דעניית אמן מהני גם לחטף המצוה מהאב. אלא דמצד אחר קשה על הסמ\"ע במה שהרחיק דברי העיר שושן והינם דברי הרא\"ש והוא טעם נכון לפטור למי שחטף המילה מאחר שלא זכה האחר ברם במ\"ש בחטף המצוה מאבי הבן דלא מהני עניית אמן הוא מוסכם לכו\"ע. ודע שדברי רבינו ירוחם אלו הביאו הב\"י בחו\"מ סי' שפ\"ב וקשה עליו דהו\"ל להביא כן על שם הרא\"ש ולסיים דכ\"כ רבינו ירוחם ומדברי הכנה\"ג ז\"ל שם הגהת ב\"י נראה שר\"ל דט\"ס נפל בדברי ב\"י וצ\"ל שהביא כן על שם הרא\"ש כנראה דלא מצא כן בדברי רי\"ו וליתא דקושטא קאי דכ\"כ רבינו ירוחם ג\"כ ודוק. ודע דמדברי הרא\"ש אלו שחילק בין חטף המילה מאבי הבן לחטפה מאחר ומדברי רבינו שכתב דמצות מילה מוטלת על האב תחילה הוליד הש\"ך שם דבני אדם היודעים למול אינן יכולין למול בניהם ע\"י אחר ולדעתו הם מבטלים מצות עשה יעו\"ש, וודאי דה\"ה ג\"כ מצות כיסוי דעל השוחט רמיא.
ולענ\"ד אין מכאן ראיה דנהי דעליהו דידהו רמיא על אבי הבן ועל השוחט מ\"מ לאו למימרא דאסור לעשותם ע\"י אחרים אלא דהם זוכים תחילה במצוות ונפק\"מ דאם בא אחר וחטפם מינייהו חייב י' זהובים אמנם אי נתנם מדעתם מוחלים הי' זהובים ונמצא כשמוחל המצוה מוחל י' זהובים. וראיתי להרב שמלה חדשה דף נ\"ה ע\"ב הביא ראיה לחלוק על הש\"ך מדתניא בב\"ק דף ק\"ט מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו שנאמר ובא בכל אות וכו' ואפ\"ה אמרו שם להדיא שנותנה לכל כהן שירצה וכן כתב ג\"כ הרב כרתי ופלתי סי' כ\"ח יעו\"ש. ולי אי מהא לא אירייא דהתם לאו דרמיא עליה דהכהן שיקריב הוא קרבנותיו אלא שנתנה לו התורה כח דאפילו שאינו משמרתו יקריב הוא קרבנו ולא ידחו לו שלא יקריב [מי] שאינו משמרתו ברם אם הוא אינו רוצה רשאי. (וכו') [וכן] הראיה שהביאו ממ\"ש דנדרים דף ל\"ו דמצות תרומה היא מבעל הכרי ואפ\"ה אי רוצה להפריש ע\"י אחר רשאי אינה ראיה נכונה וכן מה שהביא מיבום וממזוזה אינה ראיה דכל המצוות כן נינהו אבל אינם במילה וכיסוי הדם, אבל מה שהביא מש\"ס שבת דף קל\"ג גבי מילה יעו\"ש היא ראיה גדולה נגד הש\"ך. המורם מהם השמלה חדשה והכרתי ופלתי חלוקים בהאי דינא דהש\"ך וכן הדרכי משה ביו\"ד סי' רס\"ד חלק על האור זרוע דסבר כהש\"ך יעו\"ש אלא דעדיין חלוקים דלדעת השמלה חדשה אי עושה שליח זה בשביל ממון אז ודאי אסור דנראה כמי שאינו רוצה לטרוח בעצמו וכשהוא בממון איכא איסורא ואמת קנה ואל תמכור ברם במכבד לאחרים דרך כבוד למי שמהדר אחר המצוה על כיוצא בזה אמרינן ביומא דף ל\"ט דדמי למי שמודד אפרסמון שאומר לו בוא ונתבסם אני ואתה שהוא גרם המצוה והאחר עושהו ומתבסמין שניהם, והכרתי ופלתי כתב להיפך וז\"ל לכן נראה כי שלוחו של אדם כמותו והמשלח מקבל שכרו כאילו עשאו אך ה\"מ במינהו שליח וכו' ברם אם מכבדו בדרך כבוד אינו מקבל שכר כי המצוה היתה שלו ונתנה לאחר בזה לא שייך שלוחו של אדם כמותו וכו' עכ\"ל.
ולענ\"ד נראה לא כמר ולא כמר אלא דוקא דרך עצלות ובזיון הוא דאסור שלא לעשות המצוה אבל שלא בדרך עצלות אלא משום איזה טעם המונעו יהיה מה שיהיה ועושה שליח או משום לכבד את חבירו שרי כי שלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה.
ושוב אחרי כותבי זאת מצאתי ראיה משלי דליכא איסורא בעשות המצוה ע\"י אחר והוא ממאי דגרסינן בב\"ק דף צ\"א ע\"ב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי וכו' פטור א\"ל א\"כ לא שבקת חיי וכו' א\"ל וכו' בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה אי הכי מאי קא טעין ליה דא\"ל אנא בעינא למעבד הא מצוה דתניא ושפך וכיסה מי ששפך יכסה ומעשה וכו' ע\"כ יעו\"ש, וא\"כ משו\"ה נפטר כיון דהא מיהא עומד ליקצץ וליהרג ונאמן במ\"ש אתה אמרת לי ואם איתא דכיון דהמצוה רמיא עליה אסור לעשותה ע\"י אחר למה יהא נאמן באומרו אתה אמרת לי כיון דלפי טענתו זאת חבירו עביד איסורא אלא ודאי דליכא איסורא וכיון שכן נאמן שכנגדו באומרו אתה אמרת לי ומהך סוגיא שהבאנו נתחזקו כל ראיותיו שהביא השמלה חדשה ממה שדחינו בסמוך מכח דיש לחלק בין מילה וכיסוי לשאר המצוות וליתא אלא כולהו דמו לאהדדי דהא בש\"ס זו למד הריגת שור ודוגמתה מכיסוי הדם דמה כיסוי רמיא על השוחט כן קציצת האילן והריגת השור לבעליהן וק\"ל.
ואחרי כותבי ראיתי להרב יד אליהו סי' נ\"א דגם הוא עומד נגד הרב ש\"ך נ\"ע ותחילה וראש הביא מההיא דקרבן שעושה הכהן שליח להקריב בעדו יעו\"ש ואי מהא הא דחינן לה בסמוך, עוד הביא לנגדו מלשון הרא\"ש עצמו שנסתייע הש\"ך וז\"ל אחר שהעתיק לשון הרא\"ש הרי לפנינו אדרבא שתלה ברצון האב אפילו כשהוא מוהל בעצמו עכ\"ל, והן אני לא ראיתי כזה בדברי הרא\"ש כי מה שסיים הרא\"ש ובדיבור שאמר האב וכו' לא קאי למה שסיים וכן האב וכו' אלא לנדון ר\"ת שאמר למוהל אחד שימול את בנו וקדם חבירו ומלו ופטרו ר\"ת וכו' וע\"ז כתב הרא\"ש דבלאו טעמי דר\"ת יש לפוטרו דבמאי זכה אותו אחר שא\"ל אביו למולו דלא דמיא לכיסוי וכו' ושוב חזר לדבריו לומר דבדיבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב לאחר וכו' דהיינו נדון ר\"ת ובההיא דר\"ת מי זאת אמר שהיה אבי הבן יודע למול וסתמו כפירושו שאינו יודע למול, ואם נפשך לומר זה אדרבא אם הרא\"ש ור\"ת קיימי באבי הבן יודע למול א\"כ עדיפא מינה הל\"ל דקנין אין כאן כיון דמן הדין חייב אבי הבן וכשאינו מלו עובר על מצות עשה ואיך יחול הקנין הזה אלא ודאי דאין אבי הבן יודע למול וברור.
עוד כתב וז\"ל גם המל ולא פרע וכו' נותן הפריעה לאחר וכו' ע\"כ. במקומותינו אין נוהגים כן כי מי שמוהל הוא פורע דוקא ומוצץ ולא יש אחד שאינו עושה כן כידוע, ואפילו לנוהגים כן ורוב הפוסקים ס\"ל דגם בשבת ימולו שנים משום דכל אחד עביד פלגא דמצוה והראשון לא חשיב כאילו עביד חבורה עיין ש\"ך סי' רס\"ו.
עוד הביא ממ\"ש בתנחומא פרשת שלח דחשיב שהקב\"ה עשה לבניו ישראל מה שחייב האב לעשות לבנו וחשיב מילה שמל אותם ע\"י יהושע וכו' יעו\"ש. ואי משם ליכא ראיה דודאי הקב\"ה שהוא רוחני אינו עושה כגשמי ודברי אגדה אלו הם דמיונות דרך דרש ואם נפשך לומר זה נאמר דכאן בהקב\"ה חשיב כאבי הבן שאינו יודע למול וק\"ל. מ\"מ מה שהביא מכל המצוות שבתורה ומש\"ס שבת שזכרנו לעיל הוי ראיה שאין עליה תשובה.
וראיתי דברים קשים כגידין כתב בס' פרי האדמה הל' בכורים דף ק\"נ ע\"ג וז\"ל על ראיה זאת, וליתא דעד כאן לא קאמר הש\"ך אלא היכא דידע למול והוא שם ואינו רוצה בלי שום סיבה אז ודאי פורק ממנו מצות המילה אלו דבריו. והמה דברים תמוהים חדא דגם בנדון הש\"ס הוי כפורק ממנו מצוה דמידו היתה זאת מכח דמכוין לקוץ בהרת ולא יכוין וימול. ועוד דהש\"ך כתב דהיא מצות עשה לאבי הבן שימול וכיון שהיא מ\"ע איך קאמר בש\"ס ליעבד אחר דאמר רשב\"ל אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וכו' והא אי אתה יכול לקיים שניהם דעבר אבי הבן אמצות עשה למול את בנו.
עוד תפש הרב יד אליהו ז\"ל על הש\"ך דידיה אדידיה ממ\"ש הוא ביו\"ד סי' ש\"ה ס\"ק י\"א דיכול לפדות ע\"י שליח יעו\"ש והיא מצוה דרמיא על האב יעו\"ש. והרב פרי האדמה שם רצה להליץ באומרו דשאני מילה אם לא מלו אביו חייבים בי\"ד למולו ולכן השליח שמל המצוה שלו משא\"כ פדיון הבן ולכן כשעושה המצוה מכח שליחות בין הממון של אב בין מהשליח המצוה למשלח יעו\"ש. ולא הבנתיו חדא דגם בפדיון הבן כתב הש\"ך דיכולין בי\"ד לפדותו אם לא פדהו האב יעו\"ש וכיון דיכולין ודאי דמחייבו ולא כתב דיכולין אלא לאפוקי ממי שאמר דאין יכולין בי\"ד לפדותו אמנם חייבים בית דין וגם כשיגדיל בי\"ד כופין אותו שיפדה וא\"כ שוה פדיון הבן למילה. ועוד מה טעם יש בו דמשום שבי\"ד חייבים למולו לא יהא יכול לעשות שליח ומרוב חשקו להליץ טוב כתב כדברים האלה, אמנם אי היה מליץ באופן אחר אפשר, והוא דשאני מילה דאם לא מלו אביו כל ישראל חייבים וכיון שכל ישראל חייבים כיון שנתנה האב לאחר כיון שכולן חייבים בדיבור שאמר האב לאחר במאי נקנה וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל משא\"כ בפדיון הבן וזה היה יכול להליץ לפי דבריו ומ\"מ עדיין קשה דגם בפדיון הבן חייבים בי\"ד וכדכתיבנא. גם דלא כתב הש\"ך ביו\"ד דוקא בפדיון הבן אלא בכל המצוות ואיכא קרבן ומזוזה וכיוצא וכדכתיבנא בסמוך.
[נוסף\n מהשמטות]: מתוך כל הכתוב בין תבין דאין מקום למ\"ש מהר\"י חזן בספר חקרי לב סימן ד' דאם נתנו לו לאדם טלית להתעטף בו ולהתפלל לאו שפיר דמי לכבד לאדם אחר באותו טלית כי הוראת הש\"ך היא תמוהה ואף גם זאת נדון דטלית שאני הרבה יותר מדאי שהוא חובת מנא דאם אינו לובש בת ד' כנפות אין לו חיוב ארבע כנפות אלא דבעידן ריתחא ענשי אעשה ופשוט.", + "בכ\"מ. וכתב מרן דרבינו במנין המצות לא מנה מצוה על הרב למול את עבדו וכו' יש מי שלא ידע מה הוא מנין המצוות והבין שקאי מרן לספר המצוות וכתב מה שכתב, ומנין המצוות הוא מ\"ש רבינו כל המצוות בתחילת ספר היד יעו\"ש שמונה כל המצוות.", + " עבר\n האב או האדון ולא מל אותן ביטל מצוות עשה וכו'. יש מי שדקדק אמאי לא כתב ג\"כ עברו בי\"ד ולא מלו ביטלו מצות עשה וכו'. וי\"ל דכל עצמו לא בא רבינו אלא לאשמועינן דאינו חייב כרת לא האב ולא האדון שכ\"כ ואינו חייב כרת וכו' וזה אין צריך להשמיענו דאין בי\"ד חייבים כרת דכל אחד מצי אמר אני לא גרמתי ויש במי לתלות ומשו\"ה לא כתב כן רבינו. ועוד י\"ל בפשיטות ע\"פ מ\"ש מרן סוף ה\"ב שדקדק רבינו לכתוב גבי בי\"ד נתעלם וגבי אב עבר משום דליכא למימר בבי\"ד עברו והם עיני העדה והיאך יעברו וכו' ולפ\"ז נסתלק הקושיא וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "יש \n מקנת כסף וכו' ואע\"פ שלקח העובר בפני עצמו. וכתב מרן דנפקא ליה לרבינו ממה שלא חילקו בברייתא וכו' ואי איתא לפלוג ולתני בדידה וכו'. ולענ\"ד יראה דנפקא ליה לרבינו ממאי דאיתא בבראשית רבה פרשת מ\"ו סי' ט' וז\"ל ובן שמונה ימים ימול לכם תניא הלוקח עובר שפחתו של גוי ר' יוחנן אמר ימול לשמונה וכו' עכ\"ל. והנה בפשט הברייתא הזאת אינה מובנת דהוי דלא כמאן דאי לרבי חמא דתלמודא דידן הכל תלוי בטבילה קודם לידתה ואי לרבנן מ\"מ בעינן שיהא קנין לבעל בגוף השפחה אבל אם אין לו קנין בגוף השפחה אפי' נולד בבית ישראל אינו נימול לשמונה ואפי' לקח [שפחה] לעוברה ונתעברה וילדה אצלו קאמר התם דאינו נימול לשמונה למ\"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכו' יעו\"ש בגמ', וכן הקשה הרב היפה שם. ותירץ הרב ז\"ל שני תירוצים הראשון דפירוש הברייתא דאיירי בלקח שפחה לעוברה ור' יוחנן לטעמיה דס\"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי והשני בלוקח שפחה מעוברת איירי משום דמקנת כסף לעולם אעובר קאי נקט הלוקח עובר וכו' עכ\"ל. והנה תירוץ א' כבר נדחה ממ\"ש הרב היפה עוד שם וז\"ל תניא ר' יוחנן אמר וכו' לא גרסינן הכא ר' יוחנן כי לא מצינו ר' יוחנן סתם בברייתא אלא ר' חייא או ר' חנינא גרסינן וכו', וא\"כ אינו אמת התירוץ הא' דכיון דהלכתא כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף לא מוקמינן לברייתא דלא כהלכתא. גם התירוץ הב' שלקח שפחה מעוברת הוא דוחק גדול שלוקח את שניהם ואינו מזכיר אלא את העובר ומכח זה מפרש רבינו ז\"ל דלקח את העובר לחוד ואת השפחה לחוד וכיון שהם שתי קניות יצדק יותר לשון הברייתא דמזכיר את העובר לחוד ואה\"נ דקנה את השפחה והיינו הדין שכתב רבינו ז\"ל ואפשר דמהך ברייתא נפקא ליה.
או אפשר בפירוש הברייתא דאיירי בלקח זה שפחה וזה עוברה דס\"ל לרב אחאי בשאלתות דנימול לשמונה וכמ\"ש התוס' לדעתו מדגריס בגמ' גבי מ\"ש רבא בשלמא וכו' מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח שפחה וולדה עמה ולא גריס כגירסא דידן כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה משמע דס\"ל דלקח זה שפחה וזה עוברה נימול לשמונה ושכן נראה לר\"י והכריחו כן בין לת\"ק בין לרב חמא משום דאל\"כ אלא דנימול לאחד אמאי בת\"ק לא תני מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה ומכח זה דחו תירוץ רש\"י שתירץ למה שהקשה דאמאי לא מפליג לרב חמא במקנת כסף בין ילדה ואח\"כ הטבילה להיפך וכו' ותירץ דחידושא אשמועינן וכו', והקשו הם לתירוצו דא\"כ ת\"ק הו\"ל למינקט הך רבותא וכו' יעו\"ש בדבריהם. ובעניותי לא זכיתי להבין דבריהם דלא שייך להקשות קושיא זו אלא היכא דתנא דברייתא נקט חידוש לדעת חד תנא ולאחר לא דמאי שנא דלדעת חד השמיענו חידושא ולחד לא, ברם כאן דלאו תנא דברייתא הוא דנקט חידוש לדעת ר' חמא אלא סתמא דש\"ס אגב דמפרש לר' חמא היאך משכחת לה נקט חידושא וכמ\"ש רש\"י, וכי משו\"ה נקשה לת\"ק דלא נקט חידוש הא ודאי לדעתי לא מכרעא ודבריהם כעת צ\"ע אצלי.
איך שיהיה נמצא דלדעת התוס' לקח זה שפחה וזה עוברה נימול לשמונה והיא סברא נכונה לכו\"ע ודלא כהרב ב\"ח ביו\"ד סי' רס\"ז שכתב וז\"ל ודלא כמ\"ש התוס' דלקח זה שפחה וזה עוברה הוי דומיא דלכם וכו' דליתא ותדע דהא אסיקנא דאפי' בלקח שפחה לעוברה דיליד בית הוא ודומה במקצת ללכם אפ\"ה נימול לאחד ומשמע דאף בשפחת ישראל שכבר טבלה קא מיירי כדפי' רש\"י והיינו טעמא כיון דלית ליה חלק באם א\"כ כ\"ש בלקח זה שפחה וזה עוברה וכו' עכ\"ל. והנה למה שסייע עצמו מפי' רש\"י אינו הכרח דרש\"י כתב כן בתירוץ הגמ' לדעת ת\"ק ולת\"ק לא שנא ליה בין טבלה ללא טבלה וכיון שכן יש לחלק וכמ\"ש הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] יעו\"ש וא\"כ זהו כונת הבראשית רבה הלוקח עובר שפחה של גוי שאינו לוקח זה אלא העובר והאחר השפחה נימול לשמונה ולא מזכיר אלא מה שקנה זה והיינו כמ\"ש התוס', ומה טוב ומה נעים מאי דתני עוד שם ותני רבי חמא בר יוסי ימול לשמונה דלכל הפירושים שכתב האי ברייתא הוי כת\"ק ולא כר' חמא וכאן תני בפי' ר' חמא וצ\"ל דאינו ר' חמא המוזכר בש\"ס דילן וזה דוחק, ברם לפי' זה האחרון ניחא דהוי ככו\"ע ושפיר תני ר' חמא ודוק." + ], + [ + "ואם \n טבלה אמו וכו'. וכתב מרן לא קאי ארישא וכו' אלא למאי דסליק מיניה דהיינו לקח שפחה על מנת שלא להטבילה וכו' ולמד רבינו מדאמרינן ות\"ק וכו'. וראיתי להב\"ח פי' כן אלא שכתב וז\"ל אבל יש ליישב דס\"ל להרמב\"ם דלת\"ק דאפילו בילדה ואח\"כ הטבילה נימול לשמונה ודאי אפילו בלקחה על מנת שלא להטבילה אם טבלה אח\"כ בכלל שפחת ישראל היא וכו' והא דלא קאמרינן בסתם בשלא טבלה אינו אלא כדי דלא תיקשי לך דלמאי דקיי\"ל כר' עקיבא דפ' החולץ דאין מקיימין עבדים ושפחות שלא נתגיירו אפילו יום אחד וכו' ע\"כ אמר בשלקחה על מנת שלא להטבילה וכו' עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דמאי קשיא ליה דאמאי לא תירץ שלא טבלה הא לת\"ק אין הפרש בין טבלה ללא טבלה דאפי' בלא טבלה לת\"ק משכחת לשמונה והיינו טעמא דכיון דבידו להטבילה חשיב שפיר דומיא דלכם אלא כאן דלקחה על מנת שלא להטבילה ולא טבלה לאו דומיא דלכם הוא ומשו\"ה נימול לאחד ברם בטבלה אפילו אחר שילדה נימול לשמונה. ומ\"ש עוד שם דזה מבואר בדברי התוס' אינו, דכוונת התוס' דקשיא להו דהיאך יכול ליקח שפחה על מנת שלא להטבילה הא אסור להשהותה ואהא משנו בשלקחה על מנת כן שרי להשהותה." + ], + [ + "לקח \n עבד גדול וכו'. אין לדקדק דמדברי רבינו נראה דפוסק כר' ישמעאל ומשו\"ה לא חילק רבינו בין פסקא ללא לפי דהך חילוקא חילק בש\"ס כדי לאוקמי מימרת ריב\"ל כר' עקיבא ברם לרבי ישמעאל א\"צ לחלק ותצא דינא דבין הכי ובין הכי מגלגל עד י\"ב חדש וא\"כ איך כתב אח\"כ ואם התנה עליו מתחילה וכו' דהך חילוק חילקו בש\"ס כדי לאוקמי מאי דשלח רבין כר\"ע דה\"ק בש\"ס אפילו תימא ר\"ע ה\"מ היכא דלא אתני וכו' ולרבי ישמעאל א\"צ לזה דלא דמי זה לזה דגבי ההיא דפסקא ללא פסקא אינו מפורש החילוק בדברי ריב\"ל אלא אנן הוא דמפרשינן דאיירי ריב\"ל בדפסקא ברם לר' ישמעאל א\"צ להך חילוקא, לא כן לגבי ההיא דרבין דבפירוש אומר איזהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו על מנת שלא למולו ואמר כמאן דלא כר\"ע והיינו כר' ישמעאל משום דהוה ס\"ד דלר\"ע אין חילוק ובין הכי ובין הכי אין מקיימין וקאמר תלמודא דגם ר\"ע מודה בזה וע\"כ לא קאמר אלא בסתם בלא תנאי וכו' וא\"כ לעולם גם לר' ישמעל הוי דינא דיש לחלק בין אתני ללא אתני דבאתני יכול לקיימו לעולם ובלא אתני עד י\"ב חודש בין דפסקא בין דלא פסקא והוא ברור.", + " אבל\n אם לא קבל וכו' יהרג וכו'. עיין מ\"ש הראב\"ד, ומ\"ש מרן במ\"ש [הראב\"ד] דאפשר שדעתו דלא נימא דאפילו בזה\"ז [ש]אין אנו יכולין להורגו וכו' יעו\"ש. ולכאורה דברי הראב\"ד גם דברי מרן סתומים דהא בזה\"ז הרי כתב רבינו דאין מקבלין גר תושב וכ\"כ פי\"ד מה' איסורי ביאה יעו\"ש, אלא הכוונה דהראב\"ד משיג לרבינו ע\"פ מ\"ש שם באיסורי ביאה בהשגתו המתחלת אלא בזמן שהיובל נוהג וכו' וכלל דבריו שם דקיום גר תושב יש מהם להקל עליו ויש מהם להחמיר עליו ובזה\"ז יכולין לקיימו ולחומרא יעו\"ש, נמצא דלדעתו אף בזמן שאין היובל נוהג מקיימין וכאן משיג ע\"פ שיטתו דשם וכתב אין לנו עתה להרוג איש ומתמה מרן עליו דרבינו כותב דברי הש\"ס ומפרש דבריו דלא נימא דאפי' בזה\"ז שאין יכולין להורגו וכו' לשיטת הראב\"ד דגם בזה\"ז נוהג מגלגל עמו וכו' קמ\"ל באופן דמשנתו כאן ע\"פ מה שהשיג שם." + ], + [ + "גר \n שנכנס לקהל ישראל וכו'. הכי איתא פרק החולץ דף מ\"ו ת\"ר גר שמל ולא טבל ר' אליעזר אומר הרי זה גר טבל ולא מל ר' יהושע אומר הרי זה גר וחכמים אומרים אינו גר עד שימול ויטבול וקאמר בש\"ס בטבל ולא מל כו\"ע לא פליגי דמהני כי פליגי במל ולא טבל ר\"א יליף מאבות וכו' וכתבו התוס' ד\"ה כי פליגי תימה דלקמן פ' הערל דף ע\"א ממעט ר' עקיבא גר שמל ולא טבל מפסח מדכתיב תושב ושכיר והשתא כמאן סבר ר\"ע וכו' יעו\"ש והקשה החכם השלם הוא מוהרי\"א זלה\"ה דאיך כתבו התוס' אי כר' אליעזר וכו' והא ר\"א הוא בר פלוגתיה דר\"ע שם וקאמר שם בש\"ס ור\"א לטעמיה דאמר גר שמל ולא טבל גר מעליא הוא וכו' מכלל דר\"ע לא ס\"ל הכי.
ולענ\"ד כוונתם פשוטה דקשיא להו דבלא ימנע היאך סבר בהך פלוגתא דאי כר' יהושע פשיטא וכו' ואי כר' אליעזר דחשיב גר גמור אלא דבפסח קפיד רחמנא ולהכי אתא קרא ונמצא ס\"ל כוותיה בחדא ופליג בחדא אהא דחו כיון דגר מעליא הוא אין סברא למעטו מפסח כלומר סברת ר\"א נכונה היא דאזיל לטעמיה וכיון דר\"ע ס\"ל הכי אין סברא דפליג בסברא זו ודוק. ורבינו פסק כחכמים דהיינו ר' יוסי דשניהם בעי וכאן לא אתא רבינו לזה דזה פסקו פי\"ג דאיסורי ביאה ה\"ו יעו\"ש וכאן לא אתא רבינו אלא לדין היכא שמל עצמו כשהיה גוי.", + " ואם\n מל כשהיה גוי וכו'. גרסי' בשבת דף קל\"ה ת\"ר ערלתו ודאי דוחה שבת ולא נולד כשהוא מהול וכו' (סיומא דש\"ס איתא הכי לגירסת רש\"י) וכתבו התוס' ד\"ה לא נחלקו, בסוף דבריהם וז\"ל ונראה לרשב\"א לתת טעם וכו' אי לאו דדרשינן הכא דקטן א\"צ להטיף דם ברית וכו' משום דכתיב ערלתו וכו' עכ\"ל. ולא ידענו מאי קאמרי דהא ערלתו דריש בש\"ס דודאי דוחה שבת ולא נולד מהול והיינו לבית שמאי ברם לבית הלל א\"צ להטיף דם ברית אפילו בחול ולאו מקרא נפקא וכל הפוסקים הבאים אחריהם העתיקו דברי התוס' אלו וודאי דבריהם אמת ואנחנו לא נדע. ורבינו גורס כגירסת הרי\"ף וכמ\"ש מרן וא\"כ בקטן צריך להטיף ממנו דם ברית ובגר צריך להטיף דם ברית וטעמם כמ\"ש הר\"ן הביאו מרן וא\"כ קשה אמ\"ש הגהות מיימוני על דברי רבינו וכן פי' הרי\"ף וכו', ואינו דהרי\"ף ס\"ל דבשניהם אין צריך להטיף דם ברית וכן קשה על המרדכי שכתב על דברי הרי\"ף דבאחד צריך להטיף דם ברית ובאחד אין צריך והוא תמוה דהא דעת הרי\"ף דבשניהם צריך להטיף דם ברית.
ולענ\"ד נראה טעם נכון למאי דפסק רבינו בשניהם דצריך להטיף דם ברית דתני בבראשית רבה פרשה מ\"ו סי' י' תני ר' שמעון בן אלעזר וכו' ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על קטן שנולד מהול ועל גר שנתגייר כשהוא מהול שצריך להטיף דם ברית על מה נחלקו על נולד מהול וחל שמיני שלו בשבת ר' יצחק בר נחמן בשם ר' הושעיא אמר הלכה כתלמיד, ומשמע דקאי לר\"א בנו של ר\"י הגלילי ומשו\"ה פסק כן. ושוב ראיתי כן להגהות מיימוני אך קשה טובא שדבריו סתרי אהדדי דאילו כאן פוסק דקטן שנולד צריך להטיף דם ברית והיינו טעמא דספק ערלה כבושה היא ומשו\"ה בשבת אין מלין אותו וכמ\"ש רבינו לקמן הל' י\"א וכר' אלעזר הקפר ובהל' תרומות פ\"ז הל' י\"א כתב דנולד מהול אוכל בתרומה וכיון שהוא ספק איך אוכל והא ספיקא דאורייתא לחומרא. והן אמת דהכי תני בברייתא יבמות דף ע\"ב וז\"ל ונולד כשהוא מהול וכו' הרי אלו אוכלים וכו' מ\"מ ההוא תנא סובר כת\"ק דברייתא דפרק ר' אליעזר דמילה דאומר דפליגי ב\"ש וב\"ה בקטן שנולד מהול אי צריך להטיף דם ברית או לא ובית הלל סברי דאין צריך להטיף והיינו טעמא דליכא ערלה כלל והאי תנא ס\"ל הכי ומשו\"ה אוכל ברם רבינו דפוסק דהוי ספק היאך פוסק דאוכל בתרומה.
וראיתי להלח\"מ פ\"ט מהל' קרבו פסח ה\"ז על מ\"ש רבינו ואין מאכילין ממנו לגוי וכו' וז\"ל בפרק הערל איפליגו ר' אליעזר ור' עקיבא דלר\"א נפקא דערל אינו אוכל בתרומה מגזירה שוה דתושב ושכיר ולר\"ע נפקא מאיש איש וכו' ובפ\"ז מתרומה פסק רבינו כר\"א וכו' והשתא יש לתמוה טובא על רבינו חדא דהיאך פסק כר' אליעזר דהלכה כר' עקיבא מחבירו ועוד דלר\"א תושב ושכיר איירי בישראל כדכתב רש\"י ז\"ל שם וכו' עכ\"ל. והנה למה שהקשה ראשונה דאיך פסק כר\"א לא קשיא דרבינו טעמו ונימוקו עמו דכיון דהוא פסק כרבי יוסי בפי\"ג מאיסורי ביאה דגר צריך מילה וטבילה וכל דחסר חדא משניהם הרי הוא כגוי וא\"כ אי יפסוק רבינו כר\"ע קרא דתושב שכיר במאי מיתוקמא דלמל ולא טבל לזה אין צריך קרא דהרי הוא כגוי ומשו\"ה אינו פוסק כר\"ע ואף דגם לר\"א קאמר בש\"ס ור\"א לטעמיה דאמר מל ולא טבל גר גמור הוא ורבינו לא ס\"ל הכי מ\"מ רבינו מפרש הכי גר שמל ולא טבל לזה אין צריך קרא דבלא\"ה כגוי הוא ומאי דלא קאמר הש\"ס הכי לר\"א משום דלר\"א ס\"ל דהוי כישראל משו\"ה קאמר בש\"ס הכי אבל לדידן צ\"ל כדכתיבנא וא\"כ מוכרח לפסוק כר\"א. ועוד דלר\"ע מוקי לקרא ג\"כ לקטן שנולד מהול וצריך להטיף דם ברית והיינו טעמא דס\"ל דודאי ערלה כבושה היא ונפק\"מ דמחללין עליה את השבת דאי הוי מטעם ספק ערלה כבושה אתי קרא למעוטי ספיקא ומי איכא ספיקא קמי שמיא אלא ודאי דס\"ל דהוי ערלה כבושה ודאי וקמ\"ל דאינו אוכל בפסח, ומה תאמר א\"כ למה צריך קרא כיון דס\"ל דודאי ערלה אינו אוכל, לק\"מ דמיתורא דתושב ושכיר שמעינן דהיא ערלה כבושה ואי לא הוה הך קרא הוה אמינא דלא הוי ערלה ועל דרך זה כתבו התוס' ביבמות דף מ\"ו ע\"ב ד\"ה כי פליגי לגבי טבילה יעו\"ש וא\"כ רבינו דפוסק דהוי ספק ערלה כאן בהל' מילה אי אפשר דיסבור כר\"ע דאייתר ליה קרא ומשו\"ה דריש גזירה שוה כר\"א. ומ\"ש בגמ' לר\"א קטן שנולד מהול אין צריך להטיף דם ברית אגב גר שמל דהוי גר מעליא ואין צריך להטיף דם ברית נקט קטן ג\"כ דאין צריך להטיף דם ברית ברם אה\"נ דאפשר שיסבור דצריך וכמו שפסק רבינו ועפי\"ז סרה מהר מה שהקשה עוד הלח\"מ וז\"ל אבל קשה על רבינו ז\"ל דאיך פסק כר\"א וכו' עד וכיון דמוקמינן קרא לדר' עקיבא גבי קטן וגר היכי פסקינן כר\"א וכו'. ולק\"מ דכבר כתבנו דלרבינו ז\"ל דס\"ל כר' יוסי דאינו גר עד שימול ויטבול א\"צ קרא דודאי אינו אוכל וגם כיון דס\"ל ז\"ל דצריך להטיף דם ברית היינו משום ספק אי אפשר לאוקמי קרא להכי ונמצא א\"כ דאייתר ליה ועביד הגזירה שוה.
עוד כתב וגם על הכ\"מ יש להקשות במה שהליץ בעד רבינו דאית ליה דקרא אתא לקטן וגר, דהא איהו אמר בהיפך דאתא לגוי וגר תושב ושכיר וכו'. פי' דקטן לא הוזכר בדברי רבינו. ובספר כ\"מ שלנו לא ראיתי כתוב קטן. ועוד כתב הלח\"מ וז\"ל ועוד קשה דאיך יסבור רבינו ז\"ל דקרא אתא לדרשא דר\"ע הא איהו פסק בהל' תרומות כר\"א עכ\"ל. והא ודאי צריכא רבה וקושיא זאת איתא בדברי רבינו ז\"ל בלא\"ה ועוד קשה בדברי מרן קושיא רבתי במה שתירץ ז\"ל דאתא לתושב ושכיר שהוא גבעוני או ישמעלי מהול וכו' ודבריו תמוהים דזו כבר נדחה בש\"ס בפרק הערל דף ע\"א מכח מתני' דנדרים יעו\"ש ומכח זה תירץ בש\"ס לגר שמל ולא טבל וקטן שנולד מהול יעו\"ש. ועיין להגאון הרא\"ם סדר בא ד\"ה כגון ערבי מהול וגבעוני שהכריח לדעת רבינו דפוסק התירוץ דערבי מהול ויישב הוא ז\"ל דאיך פוסק כסלקא דעתך דש\"ס יעו\"ש. ועיין במ\"ש בסיפרי תועפות ראם שם בזה.", + " וכן\n יוצא דופן וכו'. ועיין מ\"ש מרן, ודבריו אלו אישתמיטתיה להרב בית חדש ביו\"ד סי' רס\"ז סוף ס\"ק ב' וז\"ל והב\"י כתב וכו' ותימה דא\"כ למה פסק הרמב\"ם ביוצא דופן וכו' יעו\"ש ודוק." + ], + [ + "אין \n מלין וכו' וביום וכו'. ומרן הביא הש\"ס דפ' הערל דף ע\"ב. וראיתי להרשב\"א בחידושיו דברים סתומים וז\"ל אפי' למאן דלא דריש וא\"ו וא\"ו וה\"א דריש כלומר שאפילו נימול שלא בזמנו אינו נימול אלא ביום והלא ר' אלעזר בר' שמעון בפירוש אומר הנימולין שלא בזמנן נימולין בין ביום בין בלילה, ועוד מאי קאמרינן מר סבר דרשינן וביום ומר סבר לא דרשינן וביום כי הא דאדרבה בהא דר' יוחנן ור' אלעזר בן פדת אמרינן דכולהו דרשי וביום השמיני ולא פליגי כלל, אלא המחוור כפירוש רש\"י וכו' עכ\"ל אות באות. ולענ\"ד הכי פירושו דהוה מפרש בש\"ס דכד מותיב ר' אלעזר לר' יוחנן אין לי אלא נימול לשמיני שלא יהא אלא ביום מנין לרבות שלא בזמנו וביום ואפילו למאן דלא דריש וא\"ו בעלמא הכא במילה וא\"ו וה\"א דריש דהיינו וא\"ו דוביום וה\"א דהשמיני וא\"כ ה\"ה גבי נותר דכתיב וא\"ו וה\"א דהוי בין בזמנו בין שלא בזמנו והיה מזקיקנו לפירוש זה דאי לא תימא הכי מה צורך להזכיר בקרא מילה כיון דמילה ליכא וא\"ו וה\"א ולא קשיא משם אם לא כמו שפירשנו וז\"ש הרשב\"א וא\"ו וה\"א דריש כלומר שאפילו נימול שלא בזמנו דאיכא וא\"ו וה\"א אינו נימול אלא ביום ואהא קשיתיה להרשב\"א והלא ר' אלעזר ב\"ר שמעון בפירוש אומר הנימולין שלא בזמנן בין ביום בין בלילה ואיך אפשר דמילה ליכא מאן דפליג, ועוד קשה לפירוש זה מאי קאמרינן מר סבר דרשינן וביום וכו' והא כולהו דרשי וביום השמיני משום דאיכא וא\"ו וה\"א וא\"כ מוכרח שהפירוש הוא כמ\"ש רש\"י ז\"ל וה\"א דהשמיני לא שייך לענין זה וצריך וא\"ו וה\"א זה בצד זה כגון והנותר ודוק ותיבת השמיני יתר בסוף דברי הרשב\"א מורה פירוש זה כנ\"ל.
בכ\"מ. כתב מרן ואע\"ג וכו' כאידך ברייתא. ולכאורה אין צורך לדברים אלו דמאחר דמצינו ת\"ק דברייתא וברייתא דתורת כהנים ור' אלעזר ור' יוחנן מה שייך להקשות ולתרץ בזה." + ], + [ + "מילה \n בזמנה וכו'. ועיין למרן שהביא הש\"ס. ובתוס' שם ד\"ה תניא כוותיה וכו' כתבו בכלל דבריהם דאיהו מודה דדרשינן ביום למילה גופא ואות וכו' אתא למכשירין וכו'. ולכאורה דבריהם מתמיהים דמש\"ס משמע דרב נחמן בר יצחק אות ברית ודורות מוקי למילה גופא דהכי קבעי ומילה גופא מנלן וכו' והם כתבו בהיפך דלא תיקשי ברייתא לרב נחמן בר יצחק, ולזה י\"ל לאו בדוקא קאמר הכי דאות ברית ודורות אתי למילה גופא דה\"ה נמי איפכא וכל עצמו לא בא אלא למצוא ריבוי אחר כי היכי דליתו מכשירין לר' אליעזר אלא משום דש\"ס מוקי לעיל לר' אליעזר מריבוי דביום למכשירין קאמר רב נחמן לאות ברית למילה גופא וה\"ה איפכא וא\"כ יכול להיות ברייתא כר\"א דברייתא איירי למילה גופא ודוק ולרב אחא בר יעקב ליכא למימר הכי כמ\"ש הם ז\"ל בסוף דבריהם דברייתא מוכחא בהדיא דלא בעיא למדרש שמיני ימול וכו' ופירוש דבריהם יבוא קמן בס\"ד.
כתבו עוד אע\"ג דר' יוחנן אית ליה הלכה לר' אליעזר וכו'. ולכאורה דבריהם אינם מובנים וראיתי להרב חידושי הלכות [מהרש\"א] כתב וז\"ל צ\"ל ר' אלעזר בלא יו\"ד והיינו ר' אלעזר בן פדת וכו' ומשמע לכאורה דבגוונא חדא איירי דכמו דאליבא דר' יוחנן ביום אתא למכשירין ומילה גופא הוי הלכה אליבא התנא דר' אלעזר הכא נמי אליבא דר' אלעזר בן פדת אות ברית ודורות אתא למכשירין ומילה גופא הוי הלכה אליבא התנא דר' אלעזר וא\"כ הוי תניא כוותיה נמי דלא כר' אלעזר וכו' יעו\"ש שאר לשונו. ועני הדיוט השתוממתי על המראה דאיך ס\"ד דהתוס' דלרב נחמן בר יצחק אות ברית ודורות אתא למכשירין ומילה גופא הוי הלכה והא כל עצמו לא בא ר' יוחנן ורב נחמן בר יצחק אלא משום קושיא דברייתא דר' אלעזר בן עזריה דמשמע משם דאי אפשר להיות דמילה הוי הלכה ואהא קאמר אלא וכו'. ועוד כל עצמם לא באו אלא לישא וליתן במילה גופא וה\"ק ומילה גופא מנלן ואהא קיימי מר אמר הלכה ומר אמר אות ומר אמר אות וברית ודורות נמצא קיימי למילה ולא למכשירין ואיהו ז\"ל איך כתב דס\"ד דקאי למכשירין.
עוד כתב הרב [מהרש\"א] וז\"ל והמגיה בדפוס חדש דלובלין דלר' יוחנן אית ליה הלכה אליבא דר' אליעזר (מ\"מ) וכו' גם אם מצא להגיה כך אינו נכון דאם נימא לר' יוחנן דהברייתא אתיא דוקא כרבנן א\"כ אמאי הויא תניא כוותיה דלא כרב אחא בר יעקב דהא לדידיה נמי איכא למימר דאתיא ברייתא כרבנן ולא כר' אליעזר ולכך לא בעי למדרש שמיני וכו' זה תוכן דבריו. והנה פירוש דבריו דיש להקשות דרב אחא בר יעקב קאי לר' אליעזר ומשו\"ה קאמר משמיני דאתיא למילה והאי ברייתא היא רבנן. וזה תימה דרבי יוחנן קאי לרבנן ואתי עלה רב אחא בר יעקב וקאי לר' אלעזר ומה גם דלאו הלכה והאמת כהג\"ה זאת והיא הגהת מהר\"ם מלובלין בחידושיו למכילתין יעו\"ש.
כתבו [התוס'] עוד אלא דלא כרב אחא בר יעקב דברייתא מוכחא בהדיא דלא וכו' עכ\"ל. פירוש דבריהם דהברייתא מספקא לה בפי' שמיני אי הוי דוקא ואפי' בשבת או לאו דוקא והוי בחול עד שהכריח מתיבת וביום ואפילו בשבת נמצא דממשמעות תיבת שמיני ליכא למילף א\"כ היאך נאמר דילפינן למכשירין וכי משום דמצינו ריבוי למילה גופא מוביום נאמר למכשירין בלי ראיה דהא משמיני ליכא למילף נמצא ברייתא מוכחא בהדיא דלא בעיא למידרש שמיני ימול ומתוך דברי אלה יוצא סתירה למ\"ש הרב [מהר\"ם] מאיר עיני חכמים בדיבור זה בסוף דבריו יעו\"ש.", + " מילה\n בזמנה דוחה שבת וכו'. הכי איתא פרק ר' אלעזר דמילה דף קל\"ב תניא שמיני ימול אפילו בשבת וכו' אמר רבא האי תנא מעיקרא מאי ניחא ליה וכו' ה\"ק וכו' ומה צרעת שדוחה את העבודה וכו' וכתבו התוס' ד\"ה ומה צרעת וכו' והא דאמר בפסחים וכו' נימא דהיינו כל זמן שהוא עליו ובק\"ו נילף שיקוץ בהרתו כדי לעשות עבודה עכ\"ל. וקשה דא\"כ אמאי כתב רחמנא וישלחו כל צרוע וכו' ויאבדו מצות פסח יקוץ בהרתו ויעשה פסח אלא ודאי דבלאו הכי מצות פסח נאבדת וכמ\"ש.
עוד בש\"ס ת\"ר מילה דוחה את הצרעת וכו' עד האי עשה ולא תעשה הוא וכו'. אין להקשות דהאי לישנא אחרינא למה לא נאמר לעיל באידך ברייתא דמילה דוחה את השבת דמעיקרא סבר מילה דוחה את השבת דאתי עשה ודוחה לא תעשה הדר קאמר שבת עשה ולא תעשה ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה דבשלמא גבי צרעת איכא למיטעי דלאו עשה ולא תעשה הוא דלאו מפורש בתורה הוא עשה שלו ומשו\"ה מעיקרא סבר הכי ולבסוף הכי לא כן בשבת דליכא למיסבר דלאו עשה ולא תעשה הוא דמפורש בתורה העשה ולא תעשה שלו וא\"כ קשיא מעיקרא מאי סבר ולכן לא נאמר האי לישנא אחרינא לעיל. וכתבו התוס' ד\"ה הדר וכו' אימא דעבודה דוחה את הצרעת מק\"ו ומה וכו' ע\"כ. ודאי דאזלי ע\"פ מ\"ש לעיל ד\"ה ומה צרעת דהא דמשמע בפסחים דצרעת דוחה את העבודה יש לדחות דהיינו כל זמן שהוא עליו וכו' ועפי\"ז בנויה הקושיא וא\"כ יש להקשות בתירוצם שתירצו מצי למימר דמקרא נפקא להו וכו', דהא בכלל הקושיא נדחה ההיא ראיה מקרא. וי\"ל דכוונתם לומר דאולי יש להם קרא אחרינא.", + " ושלא\n בזמנה אינה דוחה. ועיין מ\"ש מרן דלמד רבינו במכל שכן. ולענ\"ד לאו מהכא נלמד אלא מדאמר קרא וביום ודרשינן אפילו בשבת ובמילה בזמנה איירי קרא ואין לך בו אלא חידושו ולא אמרינן גם שלא בזמנה ידחה שבת ומאי דאיצטריכו אמוראי שם בש\"ס למילף דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו\"ט מדברים זרים היינו משום דיו\"ט קיל משבת ואף דבשבת מילה שלא בזמנה אינה דוחה לשבת ליו\"ט דקיל ס\"ד אמינא דתדחה קמ\"ל דגם ליו\"ט לא דחי ברם לשבת גופיה דלא ידחה אותו מילה שלא בזמנה א\"צ לכל שכן דיו\"ט וכן ראיתי להרב הלבושים חלק או\"ח סי' של\"א ס\"ד שכתב וז\"ל והא דמילה דוחה שבת בזמנה וכו' אבל שלא בזמנה אינו דוחה שבת דביום שמיני ביתורא דשבת ע\"כ, והוא כדכתיבנא. וכ\"כ ביו\"ד סימן רס\"ו ואף שיש שינוי בלשון הכל הולך אל מקום אחד וז\"ל מילה וכו' אבל שלא בזמנה כגון שהיה לו חולי וכו' אינו נימול שאינו דוחה דביום השמיני שמיני ודאי משמע ולא ספק דהיינו שלא בזמנה וכו', ופירוש דבריו דביום השמיני כתיב ועליה כתיב ביום אפי' בשבת מכלל דכל היכא דלאו שמיני ואפילו ספק שמיני אינו נימול בשבת וכדתנינן נולד בין השמשות של שבת נימול לשנים עשר. ועוד קשה מההיא דפרק יוצא דופן דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור בערב שבת אין מלין אותו בשבת דהוי מילה שלא בזמנה ופסקו רבינו לקמן הל' ט\"ו. ועוד אני תמה עליו דהא דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת היא משנה ערוכה דף קל\"ז קטן נימול לשמיני לתשיעי לעשירי לאחד עשר לשנים עשר, לעשירי כיצד בין השמשות של ערב שבת נימול לעשירי וכו' והיינו טעמא דהויא ספק זמנה ספק אינה זמנה ואינה דוחה שבת והשתא בדאיכא ספק אינו דוחה ודאי לא כ\"ש וכעת קשיא.", + " אע\"פ\n שקציצת נגע בלא תעשה יבא עשה וידחה לא תעשה. הקושיא מבוארת דבש\"ס משמע בהדיא דאיכא עשה ול\"ת דאיתא שם דף קל\"ב אימור דאמרינן אתי עשה ודוחה את לא תעשה לא תעשה גרידא האי עשה ולא תעשה הוא, ופי' רש\"י השמר לא תעשה הוא ולעשות ככל אשר יורו היינו עשה עכ\"ל. והיינו טעמא דדחי מילה לצרעת למר לקטן וגדול כתיב בהו בשר ובינוני אתיא מביניא ולמר קטן לא צריכא קרא וחד בשר לגדול וחד לבינוני וא\"כ נמצא דקציצת נגע צרעת הוי עשה ולא תעשה ואיך כתב רבינו דהוי לא תעשה לחוד. וראיתי להמשל\"מ פ\"י מהל' טומאת צרעת ה\"ה הקשה כן ועיי\"ש מה שתירץ ועיין מ\"ש הרב לחם יהודה.
ולענ\"ד נראה דקשיא ליה לרבינו על מאי דאמר רב אשי לקמן גבי יו\"ט דאינו דוחה מילה שלא בזמנה שבתון עשה הוא והו\"ל יו\"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה ואמאי נגמר ממילה בצרעת דאתי עשה ודוחה לא תעשה ועשה וכמ\"ש התוס' ולא שייך תירוצים וכן הקשה הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] ועיי\"ש מה שנדחק, ומכח קושיא זאת הכריח דס\"ל לרב אשי דמילה בצרעת הוי לא תעשה לחוד ומשו\"ה אתי עשה ודוחה לא תעשה וא\"כ לרב אשי האי לעשות מאי עביד ליה מוכרח דס\"ל דאתי קרא לסיב שעל גבי רגלו ופליגא האי ברייתא וא\"כ מוכרח דכשאמר ר\"א כגון מילה בצרעת הוי דוקא ולא כמ\"ש התוס' דלסימנא בעלמא נקטיה, ולפי דברי אלה אפי' שנודה למ\"ש הרב לחם יהודה לתירוץ הרב משל\"מ שהוא קשה לדברי לא שייך להקשות דלרב אשי לא שייך להקשות האי בשר מאי עביד ליה דס\"ל כרבא לעולם בפסיק רישה ולא ימות וקושיית הש\"ס לאביי הוא למאי דס\"ל מעיקרא ודוק." + ], + [ + "כשם \n שמילת וכו'. כתב בטור יו\"ד סי' רס\"ו דישראל שנשתמד וכו' וכתב מרן בבדק הבית וז\"ל נ\"ל דאפי' נשוי מומרת וכו' יעו\"ש. והמשל\"מ שדי נרגא מלשון הטור שסיים ואין אנו מחזיקין שיצא לתרבות רעה כיון שאמו ישראל וכו' יעו\"ש ונראה לענ\"ד דאף דפשט דבריו לא משמע הכי מ\"מ צריך להעמיס בלשון הטור כן וצ\"ל דמ\"ש כיון שאמו ישראלית ר\"ל ולא גויה דאילו היתה גויה אינו נימול בשבת וכמ\"ש אח\"כ הטור גופיה, משום דבן מומר והיא מומרת הרי הוא כישראל גמור ואם קידש קידושיו קדושין וכמ\"ש הרב המגיד פ\"ד מהל' אישות הט\"ו." + ], + [], + [], + [ + "מי \n שנולד בשמיני וכו'. פרק הערל דף פ' ובן שמונה מי חיי וכו' עד סוף (הש\"ס) [הסוגיא]. וכתבו התוס' ד\"ה והא תניא וכו' ומשני וכו' עד אמר ר' אבהו וכו' עכ\"ל. וקשה דמאי קושיא היינו טעמא דר' אבהו דפוסק כרבי לחומרא משא\"כ רבא תוספאה דמקל. כתב עוד וז\"ל רבא תוספאה וכו' עכ\"ל, וקשה דמאי קושייתם כל דמצרכינן אנן הוא למצוא אי איכא מאן דס\"ל דיכול להשהות בבטן יותר מזמנו וכיון דאיכא מאן דאישתהי מוקמינן אשה אחזקתיה דכשרה היא ולא זינתה ואף דליכא בירור ודוק. ועיין בהרא\"ש דנפל ט\"ס בדבריו. עוד בתוס' ד\"ה כיון וכו' עד מה בא להוסיף עכ\"ל. דאי אפשר לומר דבא להוסיף דל' יום סגי אפי' בלא גמרו שעריו וצפרניו דהא פשיטא דכל שלא גמרו שערו וצפורניו אינו חי לכו\"ע וכמ\"ש הם ז\"ל פרק ר' אליעזר דמילה דף קל\"ו ד\"ה מימהל יעו\"ש." + ], + [ + "מי \n שנולד וכו'. ומרן האריך וז\"ל וי\"ל שביאור דבריו וכו' עד דאע\"ג וכו'. ביאור דבריו כך הוא ואם [בן] שמונה הוא כלומר ולעולם שהוא שלם דעלה קאי רבינו ויצא קודם שיגמר דהיינו גמר זמנו שהוא ט' חדשים דאע\"ג דבן שמונה וכו' מלין אותו בשבת פי' משום שראוי לימול ולא משום דמחתך בשר בעלמא וכמ\"ש רבינו עצמו לעיל ואהא מתרץ לאו משום דברי הוא שבן קיימא אלא וכו' וע\"ז קשיא ליה שטענה זאת של ממה נפשך שייכא בנולד בשמיני ותירץ דאה\"נ וכו' והוצרכתי לזה לאפוקי ממה שהבין בס' מעשה רוקח דפי' דברי מרן הם דרבינו איירי בחלוקת דובן שמונה הוא באינו שלם וע\"פ זה הקשה שדברי רבינו סתרי אהדדי ממ\"ש כאן למ\"ש לעיל הל' י\"א ומי שנולד בשמיני.
עוד כתב מרן וז\"ל ואע\"ג דתנן וכו' יעו\"ש. ולתירוץ קמא לא קשיא דא\"כ כד מותיב בש\"ס לתירוצא דרב אדא בר אהבה דתירץ דממ\"נ מהלינן ליה מברייתא דספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין למה לא הקשה מהך מתני' דהא לא ידע תירוצא דאתא למכשירין וכר' אליעזר משום דלמתני' יכול לתרץ דספק היינו בין השמשות וכדתירץ מרן בתירוצו ואה\"נ דלפום תירוצא דש\"ס יכול לתרץ למתני' כן ולכן כתב מרן ב' התירוצים.
עוד כתב מרן וז\"ל וקשיא לי עליו עד מי עדיף וכו' עכ\"ל. הנה דבריו אינן מדוקדקין דהא היכן מצא לרבינו דבבן שבעה צריך שערו וצפורניו למולו בשבת אם לא משום דכתב רבינו שלם וס\"ל דשלם ר\"ל בשערו וצפרניו וא\"כ אח\"כ בספק בן שמונה או בן שבעה כתב שלם ותיקשי ליה שדברי רבינו הוי איפכא דשלם כתב רבינו והיינו שערו וצפרניו ואיך כתב בדלא גמרו ואי ס\"ל דשלם דכתב אח\"כ לאו דוקא ומשו\"ה לא קשיא ליה משלם דכתב בספק בן שמונה או בן שבעה א\"כ מאי קא קשיא ליה מבן שבעה שצריך שערו וצפורניו דהיכן מצא כן הרי שלם לאו דוקא וכמו שלם שאח\"כ דס\"ל ז\"ל דלאו דוקא אלא דבריו כאן לא באו בדקדוק אבל בב\"י סי' רס\"ו דבריו שם באו בדקדוק ואין להקשות שם כמו שהקשינו.
ובהיותי עסוק בפרט זה ראיתי מ\"ש הרב המגיד פ\"א מהל' יבום תורף הדברים יעו\"ש, וראיתי להלח\"מ שם כתב וז\"ל וא\"ת לדעת רבינו א\"כ מהו זה ששאלו בש\"ס וכו' עד בלא שיהוי שלושים יום עכ\"ל. ונראה לי ע\"פ מ\"ש התוס' פרק ר' אליעזר דמילה דף קל\"ו ד\"ה מימהל וכו' וז\"ל והא דמיבעיא לן לקמן אי פליגי רבנן עליה דר' שמעון בן גמליאל היינו בסתם ולדות דבן שמונה ודאי בהדיא קתני לה וכו', או כמ\"ש הרשב\"א בחידושיו ליבמות דף פ' דתלמודא לא ידע האי ברייתא.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל וי\"ל דהכי קאמר מי פליגי וכו' עד לפי האמת וכו' עכ\"ל. פי' דהרב בעל הטורים באהע\"ז סי' קנ\"ו הצריך שניהם גמרו סימניו ושיהוי שלושים יום וכמ\"ש הלח\"מ לקמן, וקשה דאיך הבין ושלט בעצמו לומר לדעת הטור דלא פליגי רשב\"ג ורבנן והא קיי\"ל כל שמקדים שמו לאמירתו הוא לחלוק והטור שהצריך שניהם היינו משום דס\"ל דרשב\"ג שניהם בעי גמרו סימניו ושיהוי שלושים יום לא כן לדעת רבינו דבאחד מהם סגי והיינו טעמא דס\"ל להטור כדעת התוס' שם דכתיבנא לעיל דבלא גמרו א\"א לחיות כלל ורשב\"ג בגמרו איירי וא\"כ מוכרח דפליגי ובהכי מתיישב מ\"ש עוד הלח\"מ לקמן להטור דקשיא דידיה אדידיה דאילו הוא הצריך שניהם ובהלכות טומאת כהנים לא הזכיר גמר סימנים וכן מ\"ש באותן ההלכות לענין אבל יעו\"ש, ולפי מ\"ש לק\"מ דכיון דס\"ל דא\"א לחיות שלושים יום אלא בגמרו כשמצריך שלושים היינו בגמרו סימניו ג\"כ ובאהע\"ז ביארו כדי לגלות דעתו דכך ס\"ל דאי לא הוה אמרינן שדעתו כדעת רבינו דבאחד מהם סגי ויכול להיות שיחיה שלושים יום בלא גמר סימניו ודוק." + ] + ], + [ + [ + "הכל \n כשרים וכו' לא ימול כלל. ויש להקשות דתיבת כלל יתר, ויראה דאתא לרמוז דגוי לא ימול בין מהול כגון ערבי מהול וכגון בני קטורה בין אינו מהול וכדאיתא בש\"ס וזהו שכתב כלל. ועוד י\"ל דאתא לומר בין בנמצא ישראל בין אינו נמצא כי אם גוי אפ\"ה לא ימול.", + " ואם\n מל אינו צריך וכו' שנית. ומרן בכ\"מ נדחק במקום מוצא דין זה, ובב\"י יו\"ד סי' רס\"ד כתב על שם הרב מנוח דטעם רבינו הוא משום דלא מצינו בתורה מילה לשמה ע\"כ. ואין דבריו אלו מובנים דלא ימנע אי פסק דמילה בגוי פסולה נמצא דלא הוה מילה וצריך להטיף דם ברית ואי פסק דכשרה אף לכתחילה ומה לנו עם ענין זה דלשמה, ואף שכתב עוד הרב מנוח לדעת רבינו אפשר דצריך להטיף דם ברית גם דבריו אלו שגבו ממני דאי צריך להטיף דם ברית לא הוה שתיק רבינו מלהזכירו דדבר שהוא קום עשה לא שייך להניחו בעל פה באופן דהכל מגומגם בדעת רבינו.
ולענ\"ד נראה בדעת רבינו דפסק כמ\"ד דמילת נכרי פסולה והיינו שהזהיר הכתוב שלא ימול גוי המל ימול או ואתה את בריתי תשמור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ברם אי נעשית המצוה שהיא המילה אף דעבר האיסורא שהיא ע\"י נכרי הוא איסור מבחוץ אבל עיקר מצות מילה הא נעשית ולא משום שעשה המצוה ע\"י נכרי שהוא איסורא מבחוץ נאמר שלא תהא המצוה מצוה, דוגמא לזה כתבו התוספות בבכורות דף ל\"ד ע\"א ד\"ה ומי קניס דאף לרבא דס\"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני שרי הבכור מדאורייתא אף דהטיל בו מום ועבר האיסור דמטיל מום בקדשים משום דהא אית ביה מום וכן בנגע דהא האי גברא טהור הוא יעו\"ש, הרי דכל דהענין נעשה אף דעתה נעשה ע\"י איסור אזלינן בתר הענין ושפיר חשבינן אותו המעשה מעשה גמור ושלם ודברי התוס' אלו מבוררין יותר בבכורות וסתומים קצת בתמורה דף ד' ע\"ב ד\"ה ורבי יעקב יעו\"ש וכ\"כ ג\"כ בחולין דף קט\"ו ע\"א ד\"ה כל שתיעבתי דכל דשרי רחמנא בעל מום אף דעכשיו נעשה בידים ואסר רחמנא לעשות בידים לא חשיב תועבה אלא דעבד איסורא דעשאו בידים, והשתא הכא כיון דהמילה נעשית כתיקנה ובעלמא מילה מעליא היא אף דמילה כזאת שמל הנכרי נעשית באיסור שהיא ע\"י נכרי מה בכך מילה מעליא היא ופסולה דאמרו בש\"ס [ע\"ז דף כז.] הוא למעט כשרה דהיינו לכתחילה וליכא אלא איסורא דלא ימול נכרי ודוגמא לזה כתב מהרימ\"ט בח\"א סי' ס\"ט ואסברה לה מדעתו הרחבה בנדון שאחד הביא דינו בערכאות של גוים ודנו כדין תורה וכתב דכיון דהדין אמת אף דרביע ליה איסור דערכאות מה בכך כיון דהדין אמת לא פסלינן להאי דינא ואין בזה מ\"ש רבא כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני יעו\"ש דבריו בטוב טעם ודעת והביא כמה סוגיות לסייעתו ברוך שחלק מחכמתו ומן התימה על גדולת חכמתו שלא הביא דברי התוס' שהזכרנו שלושה המה וכן הרב משל\"מ פ\"ח מהל' מלוה ולוה אסברה ליה כדברי מהרימ\"ט מדעתו הרחבה ולא הזכיר למהרימ\"ט ושוב ראינו קונטרס א' למהרא\"ק הביאו רבו הרב חזון נחום בתמורה פ\"א כתב לדחות כל דברי מהרימ\"ט ועמד רבו לנגדו לקיים כל דבריו וכבר כתיבנא שהם דברי התוס'.
ושוב נגלה אלי מ\"ש הפר\"ח במים חיים בליקוטי יו\"ד על דברי הר\"מ הנזכר וז\"ל וליתא דהך מילתא הויא פלוגתא מר' יהודה ור' יוסי בפרק אין מעמידין דף כ\"ז ע\"א ואחר המחילה רבתי אינו כן דלשמה ושלא לשמה דש\"ס הוי בכותי המל משום הר גריזים והר\"מ קאי על דברי רבינו בנכרי המל והוא סוג דלשמה אחר ועלה קאמר דלא מצינו וכו' אלא הא מיהא קשה כמו שהקשינו." + ], + [], + [ + "יש \n ציצין וכו'. הכי איתא במתני' ואינו אוכל בתרומה. ויש לדקדק למה השמיט רבינו האי דינא דאינו אוכל בתרומה לא כאן ולא בהל' תרומות ואם נאמר דכיון דכתב כאן דהוי כערל וכבר כתב שם דערל אסור בתרומה לא הוצרך לכותבו שנית א\"כ גם התנא לא היה צריך לאומרו וכי דבר דהתנא חש לה רבינו לא חש." + ], + [], + [ + "קטן \n שבשרו רך ומדולדל וכו' אם נראה שהוא מהול וכו'. שם גמ' ואם היה בעל בשר וכו' יעו\"ש. פי' דלשמואל נראה מהול הוא דאין צריך הא נראה ואינו נראה צריך ולמתני' אינו נראה הוא דצריך הא נראה ואינו נראה אין צריך וא\"כ קשה דרבינו כתב כדברי שניהם דתחילה כתב אם נראה מהול אין צריך הא נראה ואינו נראה צריך והיינו כשמואל ושוב כתב ואם וכו' לא נראה מהול חוזר וקוצצן הא נראה ואינו נראה אין צריך והיינו כמתני'. ונראה לענ\"ד דרבינו מספקא ליה וכהרי\"ף והרא\"ש דלא הכריעו והעתיקו דברי כולם ורבינו נמשך אחריהם. אלא דמרן כתב אבל מדברי רבינו נראה שהם כדברי שמואל וקשה לכאורה כן, ונראה דס\"ל למרן דנעשה דיוקא דרישא כדינא דסיפא דנראה ואינו נראה הוי כאלו לא נראה מהול וחוזר וקוצץ והיינו כדברי שמואל. ומ\"ש מרן אבל מדברי וכו' נראה כשמואל. היינו משום דיש לצדד בדבריו או דס\"ל כדעת הרי\"ף והרא\"ש או כשמואל ואכן בב\"י כתב שדעת העיטור כדעת רבינו דפוסק כשמואל והיינו טעמא דלא פליגי המתני' עם שמואל יעו\"ש. וקשה דא\"כ למה כתב מרן דהרי\"ף והרא\"ש לא הכריעו אימא דס\"ל דלא פליגי וכדעת העיטור ורבינו וי\"ל. ובקיצור פירוש הרא\"ש יש ט\"ס ברור ולפי שראיתי מי שטעה בו אמרתי להגיהו וכצ\"ל אם כשמתקשה נראה ודאי מהול אין צריך למולו ואם נראה ואינו נראה צריך למולו שנית.
אך קשה לכאורה דמ\"ש הוא לשמואל והרא\"ש לא הכריע וכמ\"ש מרן ז\"ל ואיך כתב לדעת הרא\"ש מה שאינו. ולענ\"ד אין זה קושיא דס\"ל להטור לדעת הרא\"ש כמ\"ש העיטור דלאו לאפלוגי אברייתא אתא וכמ\"ש מרן סי' רס\"ד יעו\"ש א\"כ הדין יוצא כמ\"ש שמואל דליכא בינייהו לענין דינא וכן הטור כתב כשמואל נמצא הכרחנו שדעת הטור לדעת אביו וכן ס\"ל לדעת העיטור כן וא\"כ קשה דלמה כתב דהרא\"ש לא הכריע ועוד הוסיף בב\"י וז\"ל אבל דברי הרמב\"ם וכו' וכך הם דברי רבינו וזה אינו שאין כן דעת הטור אלא הוא ואביו בשיטה אחת קיימי וכמו שנראה ממ\"ש ברמזים וכמ\"ש ודוק." + ], + [], + [], + [ + "מלו \n את הקטן וכו'. הכי איתא דף קל\"ד מתני' מרחיצין את הקטן וכו' ובש\"ס והא אמר רישא מרחיצין וכו' יעו\"ש, וכתב רש\"י אי אמרת בשלמא ת\"ק מזלפין קאמר ולא איירי ברחיצה כלל אלא בזילוף היינו דאתא ר' אלעזר בן עזריה ואמר מרחיצין עכ\"ל. וכתב הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] וז\"ל לכאורה משמע מפירושו דלסבי נמי מרחיצין וכו' יעו\"ש כל לשונו.
והנה במ\"ש ואע\"ג דאכתי וכו', יש לחלק דלא דמי למאי דקאמר בש\"ס דהו\"ל למיתני אף דבשלמא למאי דס\"ל לרבא דלת\"ק ביום א' רחיצה שרי ובשלישי ליכא אלא זילוף ואהא אתא רבי אלעזר לומר דגם בשלישי שרי רחיצה מותיב שפיר דהו\"ל למימר אף, לא מיבעיא זילוף כדקאמרת אלא אף רחיצה וכ\"כ רש\"י ד\"ה אלא אי אמרת, ת\"ק נמי מרחיצין קאמר בב' הימים ולא פליג ר\"א אלא איום שלישי דקאמר ת\"ק מזלפין, אף מרחיצין בשלישי מיבעי ליה ואף קאי ליום שלישי דאיכא רחיצה ג\"כ לשלישי חוץ מזילוף דשרי ברם כשנאמר דלסבי לת\"ק בראשון אית ליה זילוף ובשלישי גם זילוף ליכא ור\"א פליג עליה וס\"ל דאיכא זילוף לא שייך אף, דכל פלוגתייהו הוא דלמר שרי זילוף ולמר לא. ומה שתירץ ז\"ל מ\"מ כיון דלא מפורש וכו' לא שייך למיתני אף, לא זכיתי להבין דבריו דא\"כ גם לרבא מאי האי דקאמר מתני' כוותייהו וכו' דאי אמרת ת\"ק מרחיצין וכו' ומזלפין בשלישי אף מרחיצין מיבעי ליה והא כיון דלא מוזכר בדברי ת\"ק לחלק בין יום א' לשלישי לא שייך למיתני בדברי ר\"א אף ביום השלישי וכמ\"ש הרב ז\"ל.
ולעיקר פירושו שפירש דלדידהו גם לר\"א מרחיצין היינו מזלפין וכו' ופליג את\"ק דס\"ל דבשלישי גם זילוף ליכא, אני מגמגם דלענ\"ד אין זה במשמעות לשון רש\"י שכתב אי אמרת בשלמא ת\"ק מזלפין קאמר ולא איירי ברחיצה כלל אלא בזילוף וכו'. כנראה שפי' הש\"ס תלוי שת\"ק איירי הכל בזילוף וראב\"ע איירי ברחיצה וכמ\"ש הוא לדעת רש\"י לכאורה, ברם לפי פירושו כל עיקר הפי' תלוי דלת\"ק ליכא זילוף בשלישי ולר\"א איכא, והכי הו\"ל לרש\"י לכתוב אי אמרת בשלמא לת\"ק ליכא זילוף בג' כלל ולר\"א איכא היינו דקתני מרחיצין דהיינו זילוף ולא שייך אף, ברם רש\"י לא כתב כן ומוכרח לפרש כמ\"ש הוא לכאורה ואין לזוז ממנו. ומה שהוכיח עוד שם לפי' ממאי דאמר עוד שם בש\"ס שהיה דואג רבא דאורי כשמעתיה אין זה הוכחה דאינו מוכרח שיסבור רבא דהלכה כראב\"ע וכאמוראי דלקמן ומה שלא הביאו הש\"ס לרבא שחולק להלכה משום דאח\"כ הוא דסבר לה הכי דאסברי ליה ואסבר וכמ\"ש מרן לדעת רבינו והוא מוכרח לדעתו יעו\"ש, ולפי\"ז אינו מן היישוב מה שיישב לשון רש\"י דלקמן ד\"ה דאי ס\"ד [וכו'] והכא אסרי רבנן בשלישי לגמרי. והאמת כרש\"ל שמחק מילת לגמרי וכן ראיתי להרשב\"א בחידושיו שהעתיק לשון רש\"י בלא תיבת לגמרי וא\"כ ע\"פ האמור חזרה קושיית הרב למקומה דלדידהו נמי הו\"ל למתני אף. ולענ\"ד י\"ל דבשלמא כשחולקין ביום שלישי לת\"ק מזלפין ולר\"א מרחיצין ולכו\"ע בראשון מרחיצין שייך שפיר לשון אף לומר אף מרחיצין בשלישי כמו ביום ראשון ור\"ל אף זה כמו זה לא כן לסבי דלת\"ק הכל הוא זילוף ולר\"א הכל הוא ברחיצה לא שייך אף דהכל א' לדידיה וכן לת\"ק ואינן שוין בשום יום שיאמר אף זה כמו זה שאנו שוין בו, וזה אפשר להעמיס בלשון רש\"י שכתב אלא אי אמרת ת\"ק נמי מרחיצין אמר בשני הימים ולא פליג ר' אלעזר אלא השלישי וכו' ודוק, ודלא כדכתיבנא בסמוך לדעת רש\"י משום דלא כתיבנא הכי אלא כד הוה בעינן מימר כפירוש הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] דלא הוה קשיא לי במה שהקשה החידושי הלכות דהוה מתרצינן לה כדכתיבנא ואמרינן דלזה כיוון רש\"י, ברם כיון דהכרחנו דאין זה כוונת רש\"י מתרצינן כדכתיבנא השתא ולזה כיוון רש\"י ונכון.
ומצאתי ראיה לדברי מדברי הרשב\"א בחידושיו דקא מהדר לפשוט דלסבי לת\"ק שרי בזילוף וז\"ל דאי לגמרי אסרי אף ביום שלישי איך אמר רבא אי אמרת בשלמא וכו' אף מרחיצין מיבעי ליה כ\"ש דהו\"ל למיתני אף כלומר אף ביום השלישי מרחיצין עכ\"ל בקיצור. ויש להתבונן דעוד היום קשה דאפילו שנאמר דלסבי לת\"ק מזלפין ולר' אלעזר מרחיצין אפשר לומר אף וכמ\"ש הרב חידושי הלכות והיאך הביא ראיה מזה אם לא כמ\"ש דבלאו הכי לא קשיא דלת\"ק גם בראשון הוא זילוף ולא שייך אף, שאינן שוין בשום יום עד שיאמר זה כזה וכדכתיבנא, ברם כשנאמר דלת\"ק בשלישי כלל כלל לא דהיינו אפילו זילוף שייך שפיר לשון אף מצד אחר דלת\"ק אפילו זילוף ליכא ולר\"א אף רחיצה והוא אף נכון.
עוד שם בגמ' כי אתא רב דימי וכו' דאי ס\"ד הרחצת מילה וכו' ופי' רש\"י ד\"ה דאי ס\"ד, והכא אסרי רבנן בשלישי עכ\"ל. וכן העתיק הרשב\"א בחידושיו וכתב עליו וז\"ל ואינו מחוור חדא דהא לא שייכא האי קושיא לתרגומא דרבא ודתניא כוותיה דהא בהדיא תניא בדרבנן ובשלישי מזלפין דאלמא רבנן לא אסרי בשלישי ליתן עליה חמין וכו' ועוד הקשה עליו כמה קושיות ופי' לעצמו פירוש אחר. ולענ\"ד נראה להליץ בעד מאיר עיני חכמים ז\"ל דגם לאוקימתא דרבא מפרש [מה] שפי', והוא דהן אמת דלרבנן איכא זילוף ברם רחיצה אסורה ואילו חמין על גבי מכה קאמר רב סתמא אין מונעין ולא פי' ביד ש\"מ דאפילו רחיצה התיר ומי גרע מילה ממכה וק\"ל.
ומרן הביא משם רבינו תשובה לחכמי לוניל וז\"ל תמהני וכו' עד שעל שלישי של מילה אמרנו וכו', פי' דכיון דתחילת ההלכה מלו את הקטן וכו' דהיינו דוקא מלוהו הא קודם מילה לא א\"כ מוכרח דלא קאי אלא ליום שלישי וי\"ל דאמאי לא הכריח להם דמ\"ש כן הוא במלוהו דוקא ממ\"ש לעיל בהל' ח' בפי' דאין להחם מים למול וז\"ל ואין מחמין לו חמין וכו' זה הכלל וכו', וכמו שתירץ כן הרב המגיד להשגת הראב\"ד פ\"ב מהל' שבת הל' י\"ד וי\"ל.
עוד כתב מרן אחר שהביא תשובת רבינו וז\"ל ומתוך לשון השאלה והתשובה דאוקי הא דחמין שהוחמו בשבת דוקא בשלישי עד אבל קודם לא וכו'. וקשה דתפשוט כן ממ\"ש רבינו בלשון זה מלו את הקטן וכו' ואח\"כ נשפכו החמין עושין לו וכו' מפני הסכנה הרי דדוקא היכא דמלו אותו תחילה ואח\"כ נשפכו הא תחילה אין דוחין את השבת אלא תדחה מילה דאל\"כ לשמועינן רבותא דאפילו נשפכו קודם ימול ויחם מפני הסכנה אלא ודאי דס\"ל דאין דוחין שבת ודוק.
עוד כתב מרן וז\"ל כדעת הרז\"ה והרשב\"א וכו'. עיין בדבריהם הובאו בהר\"ן וגם בחידושי הרשב\"א והביאו ראיה לסברתם מדתנן פ\"ק דביצה השוחט וכו' בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה ובית הלל אומרים לא ישחוט אא\"כ היה לו דקר נעוץ וכו' יעו\"ש. ולכאורה קשיא לי דשאני הכא דאפשר לעשות מערב יו\"ט משא\"כ באישתפוך חמימי. ואחר החיפוש ראיתי להשיירי [כנה\"ג] סי' של\"א הגהת ב\"י הקשה כן. והראב\"ד השיג על רבינו וז\"ל שחיממן גוי וכו'. ודבריו אלה הם היפך דבריו פ\"ב מהל' שבת הל' י\"ד יעו\"ש ובחידושיו שם." + ], + [], + [ + "מכשירי \n וכו' וק\"ו הדברים. לכאורה אינו מובן ק\"ו זה וכי משום דמדרבנן מחמרינן טפי עבדינן ק\"ו בדינו ממש. גם מ\"ש מרן ומכשירי מילה וכו' עד דלא פלוג רבנן וכו'. אתמהא דכיון דמהוא הדין נפקא היכי חוזר ומלמד מק\"ו ממאי דנפקא מהוא הדין. גם מ\"ש מרן עוד ואפשר שהוא מפרש וכו' עד הוא שכתב רבינו דבריו תמוהים דא\"כ היכי אתי לישנא דש\"ס הוא ולא מכשירין דאתיא בק\"ו וכי משום דאתיא בק\"ו צריך קרא דהוא, אדרבא אין צריך קרא.
ולענ\"ד י\"ל דהכי פי' דמ\"ש שבות שהוא מדבריהם ר\"ל לענין מילה בשבת שכתב רבינו לעיל הל' ו' ואין עירוב מדבריהם נדחה מפני הבאת סכין וכו' דנפקא מה\"ה והשתא ליו\"ט נפקא מק\"ו משבות דשבת ליו\"ט ומאי דאיצטריך קרא ליו\"ט משום דלא אפשר לקרא לסמוך אדרבנן דמדאורייתא ליכא שבות כדי שנעשה ק\"ו ומשבת גופיה לא נפקא דיו\"ט קיל וכמ\"ש לעיל פ\"א הל' ח' יעו\"ש וזהו שכתבו בש\"ס הוא ולא מכשירין דאתיא בק\"ו ור\"ל דלדידן דאיכא שבות דרבנן נפקא בק\"ו ובזה יתיישב הכל." + ] + ], + [ + [ + "ואבי \n הבן מברך וכו'. עיין מ\"ש מרן, ועיין למהר\"ם אלשקאר סי' י\"ח." + ], + [], + [], + [ + "המל \n את הגרים וכו' ולהטיף דם ברית וכו'. וכתב מרן ומה שתקנו בה להטיף דם ברית וכו' עד תקנו לכולם כן. והקשה בס' מעשה רוקח שמדבריו נראה לדעת רבינו דמברכין על הטפת דם של גר שנתגייר כשהוא מהול ואילו רבינו כתב בהל' ו' גר שמל קודם שנתגייר א\"צ ברכה וכו'. ולענ\"ד נראה דכוונת מרן הוא דמה שתיקנו וכו' לפי שיש כמה גרים שמתגיירין וכו' שבא לתת טעם למה מברכין בנוסח זה להטיף ונתן טעם לפי שאיך יאמר וציונו למול את הגרים דהא איכא גר דאין מלין אותו והוי סותר ומשו\"ה אומר להטיף וזהו שכתב לפי שיש וכו' ועיקר מילה הטפת דם, ומה שסיים לפיכך תקנו לכולם כן ר\"ל תקנו לשון זה ששייך לכולם ושפיר אומר וצונו דהיינו או להטיף או למול ודוק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9ace7cb47da04a0ac74664a239db187828239f14 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,104 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Circumcision", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Circumcision", + "text": [ + [ + [ + "מצוה \n על האב למול את בנו וכו'. הכי איתא בקדושין דף כ\"ט יעו\"ש. וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל סוף פרק כסוי הדם וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב וכו' יעו\"ש. והנה לכאורה יש לדקדק בדברי הרא\"ש במה שחייב למל בן חבירו והיה רוצה האב למולו דלמה יהא חייב כיון דעונה אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך וכמ\"ש הרא\"ש שם בסמוך עיי\"ש ד\"ה לפטור למי שאמר למוהל שימול לבנו ובא אחר וקדם ומלו ופטרו מטעם זה ואף לתנא אחר שם בברכות דף נ\"ג לא אמר אלא דהוי כמברך אלא שממהרין למברך ומ\"מ שכרן שוה וכמ\"ש הש\"ך חו\"מ סי' שפ\"ב סק\"ד, ואף שעל דברי ר\"ת אלו כתב הרא\"ש וז\"ל ובלאו הני טעמי דר\"ת נ\"ל לפטור המוהל מטעם דהוי דברים וכו' יעו\"ש, לאו משום דלא ס\"ל הך דגדול העונה אמן יותר מן המברך שהוא ש\"ס ערוך אלא דמלבד טעם זה בלא\"ה קנין אין כאן דבמה זכה זה במילת בן חבירו הוי קנין דברים אבל אה\"נ דהא דגדול העונה אמן הוא אמת ויציב וא\"כ היכא דהיה האב רוצה למול את בנו וקדם אחר ומלו אמאי חייב יהיה נפטר במה ששמע אבי הבן הברכה דבמילה שהיא בציבור ובקול רם ליכא למימר דלא שמע ואי לא שמע איהו הוא דאפסיד אנפשיה, וכד חזינן פורתא ליכא למידק כלל דשאני נדון ר\"ת שאמר אבי הבן לאחר למול וקדם אחר ומלו בההוא ר\"ת נשתמש לפוטרו משום דגדול העונה אמן והרא\"ש נשתמש מכח דהוי קנין דברים אבל היכא דגנב המצוה מאבי הבן עצמו דהמצוה מוטלת עליו והיה רוצה לעשותה מה מהני עניית אמן הא מחסרא ליה המצוה עצמה דעל המצוה עצמה דנין עליה י' זהובים כמו שור ואילן דפרק החובל דף צ\"א וכמ\"ש התוס' שם ולכן חייב על זה הרא\"ש לפי דשייכא המצוה לו וא\"כ נלמד סתום מן המפורש דגם ר\"ת הכי סובר דהיכא דהיה רוצה האב למול את בנו ובא אחר ומלו חייב דלא מהני בזה גדול העונה אמן דהא הפסיד המצוה עצמה וכדכתיבנא וזה אמת ויציב.
מעתה אין מובן למ\"ש מהרש\"ל אחר נשיקת ידיו ורגליו, [בים של שלמה] בפ' החובל וז\"ל ולפי הטעם [האחר] שפטר ר\"ת אותו המוהל אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דענה אמן וכו' על כרחך מיירי אליביה הא דרבן גמליאל כיסהו בלי דעת חבירו ובירך בנחת שלא ישמע חבירו ולא מחוור בעיני דסתמא איירי ומסתמא איירי דבירך כדרך המברכין ולא ברשיעי עסקינן דמונע לחבירו מלענות אמן ע\"כ נראה דאפי' ענה אמן חייב ואף דגדול העונה וכו' היינו לענין ברכת ס\"ת ותפילה וכיוצא דליכא מצוה בידים אבל כסוי הדם ומילה אע\"פ דלא אמרינן דמצוה לחוד לענין י' זהובים מ\"מ על מצוה לבד ג\"כ דנין עליה י' זהובים כמו שור ואילן הילכך נראה דאם תפס אפילו בזמן הזה לא מפקינן מיניה וכו' עכ\"ד, דלפי קדימתנו דשאני היכא דהמצוה שייך לאדם עצמו ובא אחר ועשאה להיכא דמחלה לאחר ובא אחר וקדם ועשאה ולא כ\"כ ר\"ת אלא בנדונו דמחל לאחר שימול ובא אחר וקדם בזה פטרו משום גדול העונה אמן אבל היכא שלא מחל לאחר ובא זה וחטף את המצוה מבעליו הראשון לא מהני העניית אמן דעדיין מיחסרא ליה עשיית המצוה עצמה וא\"כ בעובדא דר\"ג דהיה א' ששחט והיה שייך המצוה לשוחט ובא אחר וקדם וכיסה וחייבו דלו יהי ששמע הברכה מה בכך הא מיהא הפסיד המצוה ששוה י' זהובים וקושטא קאי ששמע הברכה דלא ברשיעי עסקינן ומינה אין מובן למה שדן לנדון ר\"ת דאפי' ענה אמן חייב ודין דר\"ת נאה ויאה למי שאמרו וכמה עמודי עולם נתלו בו, נ\"ל דלא כ\"כ ר\"ת אלא בנדונו דאבי הבן מחל המצוה לאחר וחטפוה ממנו משא\"כ אי לא מחל אבי הבן וחטפוה המצוה מאבי הבן ודאי חייב וכמ\"ש הרא\"ש דהמצוה חסרה מאבי הבן. ובכן נתנה ראש למה שכתב הש\"ך בחו\"מ סי' שפ\"ב ס\"ק ד' במ\"ש על דברי רש\"ל כדי ליישב דברי ר\"ת וסייעתיה דאינו דוחק דבכסוי הדם יהיה הברכה בנחת דזו היא הדרך משא\"כ במצות מילה שדרכה בקול וכו' יעו\"ש, וכן הביא הש\"ס דחולין דקא פשיט דהוי שכר ברכה וסיים עלה אלמא עיקר החיוב הוא על הברכה ועוד דמה בכך סוף סוף כיון דגדול העונה הרי זה שקדם ומל לא הפסידו כלום דהא נמצא דנטל הי' זהובים ולמה יחוייב וכו' אלו דבריו. וכבר הקדמנו מה שיש מן ההפרש בין מצוה שהיא בפה לכשהיא מצוה בידים וכמ\"ש התוס' וכמו שחילק הרא\"ש, באופן דמה שטען נגד רש\"ל אינה טענה ברם דינא דר\"ת אמת ויציב ולא דמי לנדון הש\"ס וכדכתיבנא.
ותמיה לי עוד טובא על הש\"ך דס\"ל דגם בנדון הש\"ס דחטף מצות כסוי מהשוחט עצמו הוה מהני עניית אמן אלא שלא שמע וכמ\"ש הוא, א\"כ כד בעי בש\"ס שכר מצוה או שכר ברכה וקאמר הש\"ס למאי נפק\"מ וכו' אימא דנפק\"מ לאי שמע וענה אמן דאי עיקר החיוב הוא על הברכה נפטר מחיובו ואי עיקר החיוב הוא על המצוה אין בעניית אמן הזה כדי לפטור אותו משא\"כ למה שכתבנו לעיל והוכרחנו כן מדברי התוס' דכתבו בפרק החובל דמצוה וברכה הכל אחד וכן מצוה לחודה ג\"כ שוה י' זהובים א\"כ כד בעי שכר ברכה או שכר מצוה ודאי ר\"ל שכר מצוה לחודא ובתרה אזלינן ואף דאיכא ברכה אחת או ארבע או דליכא ברכה כלל חייב אחת או שכר ברכה ובתרה אזלינן ואף דהמצוה אחת היא מ\"מ בתר הברכות אזלינן וקא פשיט דבתר הברכות אזלינן היכא דרבות נינהו ואה\"נ דגם במצוה בלי ברכה חייב י' זהובים דלעולם המצוה שוה י' זהובים, באופן [ש]זכינו לכוונת ר\"ת דלא כתב דינו אלא להיכא דמחל אבי הבן המצוה לאחר וחטפוה ממנו וכדעת הרא\"ש ז\"ל שחילק כן. ומהאמור אינו מובן אחר המחילה למ\"ש עוד הש\"ך שם ריש סק\"ד וז\"ל על דברי הסמ\"ע ואין דבריו נכונים דלא מסתבר כלל לחלק בעניית אמן בין אב לאחר וכן מוכח להדיא מדברי ר' ירוחם וכו' והא ברירנא מדברי הרא\"ש בפירוש דלא מהני עניית אמן בגזל המצוה מהאב דאל\"כ אמאי חייב הא ענה אמן וכן דעת ר\"ת ג\"כ והיינו טעמא דהא מיחסרא להאב המצוה דרמיא עליה. ומה שהביא מרבינו ירוחם יעו\"ש לא זכיתי להבינו ודבריו הם דברי הרא\"ש כדמותן דתחילה חילק בין חטף המצוה מהאב לחטפה מאחר דאם הוא מהאב חייב וכן מונע מצוה מבעליו חייב ושוב כתב דנהי דפטור היכא דחטף מאחר מיהו אי תפס לא מפקינן מיניה זולתי ביכול לענות אמן אף דתפס מפקינן מיניה אלו דבריו, א\"כ נמצא דבחטף המצוה מהאב עצמו לעולם חייב בין ענה אמן בין לא ענה והיינו טעמא דבזה לא מהני עניית אמן וכדכתיבנא והן הן דברי הרא\"ש ואיך למד מדברי רבינו ירוחם דעניית אמן מהני גם לחטף המצוה מהאב. אלא דמצד אחר קשה על הסמ\"ע במה שהרחיק דברי העיר שושן והינם דברי הרא\"ש והוא טעם נכון לפטור למי שחטף המילה מאחר שלא זכה האחר ברם במ\"ש בחטף המצוה מאבי הבן דלא מהני עניית אמן הוא מוסכם לכו\"ע. ודע שדברי רבינו ירוחם אלו הביאו הב\"י בחו\"מ סי' שפ\"ב וקשה עליו דהו\"ל להביא כן על שם הרא\"ש ולסיים דכ\"כ רבינו ירוחם ומדברי הכנה\"ג ז\"ל שם הגהת ב\"י נראה שר\"ל דט\"ס נפל בדברי ב\"י וצ\"ל שהביא כן על שם הרא\"ש כנראה דלא מצא כן בדברי רי\"ו וליתא דקושטא קאי דכ\"כ רבינו ירוחם ג\"כ ודוק. ודע דמדברי הרא\"ש אלו שחילק בין חטף המילה מאבי הבן לחטפה מאחר ומדברי רבינו שכתב דמצות מילה מוטלת על האב תחילה הוליד הש\"ך שם דבני אדם היודעים למול אינן יכולין למול בניהם ע\"י אחר ולדעתו הם מבטלים מצות עשה יעו\"ש, וודאי דה\"ה ג\"כ מצות כיסוי דעל השוחט רמיא.
ולענ\"ד אין מכאן ראיה דנהי דעליהו דידהו רמיא על אבי הבן ועל השוחט מ\"מ לאו למימרא דאסור לעשותם ע\"י אחרים אלא דהם זוכים תחילה במצוות ונפק\"מ דאם בא אחר וחטפם מינייהו חייב י' זהובים אמנם אי נתנם מדעתם מוחלים הי' זהובים ונמצא כשמוחל המצוה מוחל י' זהובים. וראיתי להרב שמלה חדשה דף נ\"ה ע\"ב הביא ראיה לחלוק על הש\"ך מדתניא בב\"ק דף ק\"ט מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו שנאמר ובא בכל אות וכו' ואפ\"ה אמרו שם להדיא שנותנה לכל כהן שירצה וכן כתב ג\"כ הרב כרתי ופלתי סי' כ\"ח יעו\"ש. ולי אי מהא לא אירייא דהתם לאו דרמיא עליה דהכהן שיקריב הוא קרבנותיו אלא שנתנה לו התורה כח דאפילו שאינו משמרתו יקריב הוא קרבנו ולא ידחו לו שלא יקריב [מי] שאינו משמרתו ברם אם הוא אינו רוצה רשאי. (וכו') [וכן] הראיה שהביאו ממ\"ש דנדרים דף ל\"ו דמצות תרומה היא מבעל הכרי ואפ\"ה אי רוצה להפריש ע\"י אחר רשאי אינה ראיה נכונה וכן מה שהביא מיבום וממזוזה אינה ראיה דכל המצוות כן נינהו אבל אינם במילה וכיסוי הדם, אבל מה שהביא מש\"ס שבת דף קל\"ג גבי מילה יעו\"ש היא ראיה גדולה נגד הש\"ך. המורם מהם השמלה חדשה והכרתי ופלתי חלוקים בהאי דינא דהש\"ך וכן הדרכי משה ביו\"ד סי' רס\"ד חלק על האור זרוע דסבר כהש\"ך יעו\"ש אלא דעדיין חלוקים דלדעת השמלה חדשה אי עושה שליח זה בשביל ממון אז ודאי אסור דנראה כמי שאינו רוצה לטרוח בעצמו וכשהוא בממון איכא איסורא ואמת קנה ואל תמכור ברם במכבד לאחרים דרך כבוד למי שמהדר אחר המצוה על כיוצא בזה אמרינן ביומא דף ל\"ט דדמי למי שמודד אפרסמון שאומר לו בוא ונתבסם אני ואתה שהוא גרם המצוה והאחר עושהו ומתבסמין שניהם, והכרתי ופלתי כתב להיפך וז\"ל לכן נראה כי שלוחו של אדם כמותו והמשלח מקבל שכרו כאילו עשאו אך ה\"מ במינהו שליח וכו' ברם אם מכבדו בדרך כבוד אינו מקבל שכר כי המצוה היתה שלו ונתנה לאחר בזה לא שייך שלוחו של אדם כמותו וכו' עכ\"ל.
ולענ\"ד נראה לא כמר ולא כמר אלא דוקא דרך עצלות ובזיון הוא דאסור שלא לעשות המצוה אבל שלא בדרך עצלות אלא משום איזה טעם המונעו יהיה מה שיהיה ועושה שליח או משום לכבד את חבירו שרי כי שלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה.
ושוב אחרי כותבי זאת מצאתי ראיה משלי דליכא איסורא בעשות המצוה ע\"י אחר והוא ממאי דגרסינן בב\"ק דף צ\"א ע\"ב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי וכו' פטור א\"ל א\"כ לא שבקת חיי וכו' א\"ל וכו' בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה אי הכי מאי קא טעין ליה דא\"ל אנא בעינא למעבד הא מצוה דתניא ושפך וכיסה מי ששפך יכסה ומעשה וכו' ע\"כ יעו\"ש, וא\"כ משו\"ה נפטר כיון דהא מיהא עומד ליקצץ וליהרג ונאמן במ\"ש אתה אמרת לי ואם איתא דכיון דהמצוה רמיא עליה אסור לעשותה ע\"י אחר למה יהא נאמן באומרו אתה אמרת לי כיון דלפי טענתו זאת חבירו עביד איסורא אלא ודאי דליכא איסורא וכיון שכן נאמן שכנגדו באומרו אתה אמרת לי ומהך סוגיא שהבאנו נתחזקו כל ראיותיו שהביא השמלה חדשה ממה שדחינו בסמוך מכח דיש לחלק בין מילה וכיסוי לשאר המצוות וליתא אלא כולהו דמו לאהדדי דהא בש\"ס זו למד הריגת שור ודוגמתה מכיסוי הדם דמה כיסוי רמיא על השוחט כן קציצת האילן והריגת השור לבעליהן וק\"ל.
ואחרי כותבי ראיתי להרב יד אליהו סי' נ\"א דגם הוא עומד נגד הרב ש\"ך נ\"ע ותחילה וראש הביא מההיא דקרבן שעושה הכהן שליח להקריב בעדו יעו\"ש ואי מהא הא דחינן לה בסמוך, עוד הביא לנגדו מלשון הרא\"ש עצמו שנסתייע הש\"ך וז\"ל אחר שהעתיק לשון הרא\"ש הרי לפנינו אדרבא שתלה ברצון האב אפילו כשהוא מוהל בעצמו עכ\"ל, והן אני לא ראיתי כזה בדברי הרא\"ש כי מה שסיים הרא\"ש ובדיבור שאמר האב וכו' לא קאי למה שסיים וכן האב וכו' אלא לנדון ר\"ת שאמר למוהל אחד שימול את בנו וקדם חבירו ומלו ופטרו ר\"ת וכו' וע\"ז כתב הרא\"ש דבלאו טעמי דר\"ת יש לפוטרו דבמאי זכה אותו אחר שא\"ל אביו למולו דלא דמיא לכיסוי וכו' ושוב חזר לדבריו לומר דבדיבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב לאחר וכו' דהיינו נדון ר\"ת ובההיא דר\"ת מי זאת אמר שהיה אבי הבן יודע למול וסתמו כפירושו שאינו יודע למול, ואם נפשך לומר זה אדרבא אם הרא\"ש ור\"ת קיימי באבי הבן יודע למול א\"כ עדיפא מינה הל\"ל דקנין אין כאן כיון דמן הדין חייב אבי הבן וכשאינו מלו עובר על מצות עשה ואיך יחול הקנין הזה אלא ודאי דאין אבי הבן יודע למול וברור.
עוד כתב וז\"ל גם המל ולא פרע וכו' נותן הפריעה לאחר וכו' ע\"כ. במקומותינו אין נוהגים כן כי מי שמוהל הוא פורע דוקא ומוצץ ולא יש אחד שאינו עושה כן כידוע, ואפילו לנוהגים כן ורוב הפוסקים ס\"ל דגם בשבת ימולו שנים משום דכל אחד עביד פלגא דמצוה והראשון לא חשיב כאילו עביד חבורה עיין ש\"ך סי' רס\"ו.
עוד הביא ממ\"ש בתנחומא פרשת שלח דחשיב שהקב\"ה עשה לבניו ישראל מה שחייב האב לעשות לבנו וחשיב מילה שמל אותם ע\"י יהושע וכו' יעו\"ש. ואי משם ליכא ראיה דודאי הקב\"ה שהוא רוחני אינו עושה כגשמי ודברי אגדה אלו הם דמיונות דרך דרש ואם נפשך לומר זה נאמר דכאן בהקב\"ה חשיב כאבי הבן שאינו יודע למול וק\"ל. מ\"מ מה שהביא מכל המצוות שבתורה ומש\"ס שבת שזכרנו לעיל הוי ראיה שאין עליה תשובה.
וראיתי דברים קשים כגידין כתב בס' פרי האדמה הל' בכורים דף ק\"נ ע\"ג וז\"ל על ראיה זאת, וליתא דעד כאן לא קאמר הש\"ך אלא היכא דידע למול והוא שם ואינו רוצה בלי שום סיבה אז ודאי פורק ממנו מצות המילה אלו דבריו. והמה דברים תמוהים חדא דגם בנדון הש\"ס הוי כפורק ממנו מצוה דמידו היתה זאת מכח דמכוין לקוץ בהרת ולא יכוין וימול. ועוד דהש\"ך כתב דהיא מצות עשה לאבי הבן שימול וכיון שהיא מ\"ע איך קאמר בש\"ס ליעבד אחר דאמר רשב\"ל אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וכו' והא אי אתה יכול לקיים שניהם דעבר אבי הבן אמצות עשה למול את בנו.
עוד תפש הרב יד אליהו ז\"ל על הש\"ך דידיה אדידיה ממ\"ש הוא ביו\"ד סי' ש\"ה ס\"ק י\"א דיכול לפדות ע\"י שליח יעו\"ש והיא מצוה דרמיא על האב יעו\"ש. והרב פרי האדמה שם רצה להליץ באומרו דשאני מילה אם לא מלו אביו חייבים בי\"ד למולו ולכן השליח שמל המצוה שלו משא\"כ פדיון הבן ולכן כשעושה המצוה מכח שליחות בין הממון של אב בין מהשליח המצוה למשלח יעו\"ש. ולא הבנתיו חדא דגם בפדיון הבן כתב הש\"ך דיכולין בי\"ד לפדותו אם לא פדהו האב יעו\"ש וכיון דיכולין ודאי דמחייבו ולא כתב דיכולין אלא לאפוקי ממי שאמר דאין יכולין בי\"ד לפדותו אמנם חייבים בית דין וגם כשיגדיל בי\"ד כופין אותו שיפדה וא\"כ שוה פדיון הבן למילה. ועוד מה טעם יש בו דמשום שבי\"ד חייבים למולו לא יהא יכול לעשות שליח ומרוב חשקו להליץ טוב כתב כדברים האלה, אמנם אי היה מליץ באופן אחר אפשר, והוא דשאני מילה דאם לא מלו אביו כל ישראל חייבים וכיון שכל ישראל חייבים כיון שנתנה האב לאחר כיון שכולן חייבים בדיבור שאמר האב לאחר במאי נקנה וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל משא\"כ בפדיון הבן וזה היה יכול להליץ לפי דבריו ומ\"מ עדיין קשה דגם בפדיון הבן חייבים בי\"ד וכדכתיבנא. גם דלא כתב הש\"ך ביו\"ד דוקא בפדיון הבן אלא בכל המצוות ואיכא קרבן ומזוזה וכיוצא וכדכתיבנא בסמוך.
[נוסף\n מהשמטות]: מתוך כל הכתוב בין תבין דאין מקום למ\"ש מהר\"י חזן בספר חקרי לב סימן ד' דאם נתנו לו לאדם טלית להתעטף בו ולהתפלל לאו שפיר דמי לכבד לאדם אחר באותו טלית כי הוראת הש\"ך היא תמוהה ואף גם זאת נדון דטלית שאני הרבה יותר מדאי שהוא חובת מנא דאם אינו לובש בת ד' כנפות אין לו חיוב ארבע כנפות אלא דבעידן ריתחא ענשי אעשה ופשוט.", + "בכ\"מ. וכתב מרן דרבינו במנין המצות לא מנה מצוה על הרב למול את עבדו וכו' יש מי שלא ידע מה הוא מנין המצוות והבין שקאי מרן לספר המצוות וכתב מה שכתב, ומנין המצוות הוא מ\"ש רבינו כל המצוות בתחילת ספר היד יעו\"ש שמונה כל המצוות.", + " עבר\n האב או האדון ולא מל אותן ביטל מצוות עשה וכו'. יש מי שדקדק אמאי לא כתב ג\"כ עברו בי\"ד ולא מלו ביטלו מצות עשה וכו'. וי\"ל דכל עצמו לא בא רבינו אלא לאשמועינן דאינו חייב כרת לא האב ולא האדון שכ\"כ ואינו חייב כרת וכו' וזה אין צריך להשמיענו דאין בי\"ד חייבים כרת דכל אחד מצי אמר אני לא גרמתי ויש במי לתלות ומשו\"ה לא כתב כן רבינו. ועוד י\"ל בפשיטות ע\"פ מ\"ש מרן סוף ה\"ב שדקדק רבינו לכתוב גבי בי\"ד נתעלם וגבי אב עבר משום דליכא למימר בבי\"ד עברו והם עיני העדה והיאך יעברו וכו' ולפ\"ז נסתלק הקושיא וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "יש \n מקנת כסף וכו' ואע\"פ שלקח העובר בפני עצמו. וכתב מרן דנפקא ליה לרבינו ממה שלא חילקו בברייתא וכו' ואי איתא לפלוג ולתני בדידה וכו'. ולענ\"ד יראה דנפקא ליה לרבינו ממאי דאיתא בבראשית רבה פרשת מ\"ו סי' ט' וז\"ל ובן שמונה ימים ימול לכם תניא הלוקח עובר שפחתו של גוי ר' יוחנן אמר ימול לשמונה וכו' עכ\"ל. והנה בפשט הברייתא הזאת אינה מובנת דהוי דלא כמאן דאי לרבי חמא דתלמודא דידן הכל תלוי בטבילה קודם לידתה ואי לרבנן מ\"מ בעינן שיהא קנין לבעל בגוף השפחה אבל אם אין לו קנין בגוף השפחה אפי' נולד בבית ישראל אינו נימול לשמונה ואפי' לקח [שפחה] לעוברה ונתעברה וילדה אצלו קאמר התם דאינו נימול לשמונה למ\"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכו' יעו\"ש בגמ', וכן הקשה הרב היפה שם. ותירץ הרב ז\"ל שני תירוצים הראשון דפירוש הברייתא דאיירי בלקח שפחה לעוברה ור' יוחנן לטעמיה דס\"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי והשני בלוקח שפחה מעוברת איירי משום דמקנת כסף לעולם אעובר קאי נקט הלוקח עובר וכו' עכ\"ל. והנה תירוץ א' כבר נדחה ממ\"ש הרב היפה עוד שם וז\"ל תניא ר' יוחנן אמר וכו' לא גרסינן הכא ר' יוחנן כי לא מצינו ר' יוחנן סתם בברייתא אלא ר' חייא או ר' חנינא גרסינן וכו', וא\"כ אינו אמת התירוץ הא' דכיון דהלכתא כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף לא מוקמינן לברייתא דלא כהלכתא. גם התירוץ הב' שלקח שפחה מעוברת הוא דוחק גדול שלוקח את שניהם ואינו מזכיר אלא את העובר ומכח זה מפרש רבינו ז\"ל דלקח את העובר לחוד ואת השפחה לחוד וכיון שהם שתי קניות יצדק יותר לשון הברייתא דמזכיר את העובר לחוד ואה\"נ דקנה את השפחה והיינו הדין שכתב רבינו ז\"ל ואפשר דמהך ברייתא נפקא ליה.
או אפשר בפירוש הברייתא דאיירי בלקח זה שפחה וזה עוברה דס\"ל לרב אחאי בשאלתות דנימול לשמונה וכמ\"ש התוס' לדעתו מדגריס בגמ' גבי מ\"ש רבא בשלמא וכו' מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח שפחה וולדה עמה ולא גריס כגירסא דידן כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה משמע דס\"ל דלקח זה שפחה וזה עוברה נימול לשמונה ושכן נראה לר\"י והכריחו כן בין לת\"ק בין לרב חמא משום דאל\"כ אלא דנימול לאחד אמאי בת\"ק לא תני מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה ומכח זה דחו תירוץ רש\"י שתירץ למה שהקשה דאמאי לא מפליג לרב חמא במקנת כסף בין ילדה ואח\"כ הטבילה להיפך וכו' ותירץ דחידושא אשמועינן וכו', והקשו הם לתירוצו דא\"כ ת\"ק הו\"ל למינקט הך רבותא וכו' יעו\"ש בדבריהם. ובעניותי לא זכיתי להבין דבריהם דלא שייך להקשות קושיא זו אלא היכא דתנא דברייתא נקט חידוש לדעת חד תנא ולאחר לא דמאי שנא דלדעת חד השמיענו חידושא ולחד לא, ברם כאן דלאו תנא דברייתא הוא דנקט חידוש לדעת ר' חמא אלא סתמא דש\"ס אגב דמפרש לר' חמא היאך משכחת לה נקט חידושא וכמ\"ש רש\"י, וכי משו\"ה נקשה לת\"ק דלא נקט חידוש הא ודאי לדעתי לא מכרעא ודבריהם כעת צ\"ע אצלי.
איך שיהיה נמצא דלדעת התוס' לקח זה שפחה וזה עוברה נימול לשמונה והיא סברא נכונה לכו\"ע ודלא כהרב ב\"ח ביו\"ד סי' רס\"ז שכתב וז\"ל ודלא כמ\"ש התוס' דלקח זה שפחה וזה עוברה הוי דומיא דלכם וכו' דליתא ותדע דהא אסיקנא דאפי' בלקח שפחה לעוברה דיליד בית הוא ודומה במקצת ללכם אפ\"ה נימול לאחד ומשמע דאף בשפחת ישראל שכבר טבלה קא מיירי כדפי' רש\"י והיינו טעמא כיון דלית ליה חלק באם א\"כ כ\"ש בלקח זה שפחה וזה עוברה וכו' עכ\"ל. והנה למה שסייע עצמו מפי' רש\"י אינו הכרח דרש\"י כתב כן בתירוץ הגמ' לדעת ת\"ק ולת\"ק לא שנא ליה בין טבלה ללא טבלה וכיון שכן יש לחלק וכמ\"ש הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] יעו\"ש וא\"כ זהו כונת הבראשית רבה הלוקח עובר שפחה של גוי שאינו לוקח זה אלא העובר והאחר השפחה נימול לשמונה ולא מזכיר אלא מה שקנה זה והיינו כמ\"ש התוס', ומה טוב ומה נעים מאי דתני עוד שם ותני רבי חמא בר יוסי ימול לשמונה דלכל הפירושים שכתב האי ברייתא הוי כת\"ק ולא כר' חמא וכאן תני בפי' ר' חמא וצ\"ל דאינו ר' חמא המוזכר בש\"ס דילן וזה דוחק, ברם לפי' זה האחרון ניחא דהוי ככו\"ע ושפיר תני ר' חמא ודוק." + ], + [ + "ואם \n טבלה אמו וכו'. וכתב מרן לא קאי ארישא וכו' אלא למאי דסליק מיניה דהיינו לקח שפחה על מנת שלא להטבילה וכו' ולמד רבינו מדאמרינן ות\"ק וכו'. וראיתי להב\"ח פי' כן אלא שכתב וז\"ל אבל יש ליישב דס\"ל להרמב\"ם דלת\"ק דאפילו בילדה ואח\"כ הטבילה נימול לשמונה ודאי אפילו בלקחה על מנת שלא להטבילה אם טבלה אח\"כ בכלל שפחת ישראל היא וכו' והא דלא קאמרינן בסתם בשלא טבלה אינו אלא כדי דלא תיקשי לך דלמאי דקיי\"ל כר' עקיבא דפ' החולץ דאין מקיימין עבדים ושפחות שלא נתגיירו אפילו יום אחד וכו' ע\"כ אמר בשלקחה על מנת שלא להטבילה וכו' עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דמאי קשיא ליה דאמאי לא תירץ שלא טבלה הא לת\"ק אין הפרש בין טבלה ללא טבלה דאפי' בלא טבלה לת\"ק משכחת לשמונה והיינו טעמא דכיון דבידו להטבילה חשיב שפיר דומיא דלכם אלא כאן דלקחה על מנת שלא להטבילה ולא טבלה לאו דומיא דלכם הוא ומשו\"ה נימול לאחד ברם בטבלה אפילו אחר שילדה נימול לשמונה. ומ\"ש עוד שם דזה מבואר בדברי התוס' אינו, דכוונת התוס' דקשיא להו דהיאך יכול ליקח שפחה על מנת שלא להטבילה הא אסור להשהותה ואהא משנו בשלקחה על מנת כן שרי להשהותה." + ], + [ + "לקח \n עבד גדול וכו'. אין לדקדק דמדברי רבינו נראה דפוסק כר' ישמעאל ומשו\"ה לא חילק רבינו בין פסקא ללא לפי דהך חילוקא חילק בש\"ס כדי לאוקמי מימרת ריב\"ל כר' עקיבא ברם לרבי ישמעאל א\"צ לחלק ותצא דינא דבין הכי ובין הכי מגלגל עד י\"ב חדש וא\"כ איך כתב אח\"כ ואם התנה עליו מתחילה וכו' דהך חילוק חילקו בש\"ס כדי לאוקמי מאי דשלח רבין כר\"ע דה\"ק בש\"ס אפילו תימא ר\"ע ה\"מ היכא דלא אתני וכו' ולרבי ישמעאל א\"צ לזה דלא דמי זה לזה דגבי ההיא דפסקא ללא פסקא אינו מפורש החילוק בדברי ריב\"ל אלא אנן הוא דמפרשינן דאיירי ריב\"ל בדפסקא ברם לר' ישמעאל א\"צ להך חילוקא, לא כן לגבי ההיא דרבין דבפירוש אומר איזהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו על מנת שלא למולו ואמר כמאן דלא כר\"ע והיינו כר' ישמעאל משום דהוה ס\"ד דלר\"ע אין חילוק ובין הכי ובין הכי אין מקיימין וקאמר תלמודא דגם ר\"ע מודה בזה וע\"כ לא קאמר אלא בסתם בלא תנאי וכו' וא\"כ לעולם גם לר' ישמעל הוי דינא דיש לחלק בין אתני ללא אתני דבאתני יכול לקיימו לעולם ובלא אתני עד י\"ב חודש בין דפסקא בין דלא פסקא והוא ברור.", + " אבל\n אם לא קבל וכו' יהרג וכו'. עיין מ\"ש הראב\"ד, ומ\"ש מרן במ\"ש [הראב\"ד] דאפשר שדעתו דלא נימא דאפילו בזה\"ז [ש]אין אנו יכולין להורגו וכו' יעו\"ש. ולכאורה דברי הראב\"ד גם דברי מרן סתומים דהא בזה\"ז הרי כתב רבינו דאין מקבלין גר תושב וכ\"כ פי\"ד מה' איסורי ביאה יעו\"ש, אלא הכוונה דהראב\"ד משיג לרבינו ע\"פ מ\"ש שם באיסורי ביאה בהשגתו המתחלת אלא בזמן שהיובל נוהג וכו' וכלל דבריו שם דקיום גר תושב יש מהם להקל עליו ויש מהם להחמיר עליו ובזה\"ז יכולין לקיימו ולחומרא יעו\"ש, נמצא דלדעתו אף בזמן שאין היובל נוהג מקיימין וכאן משיג ע\"פ שיטתו דשם וכתב אין לנו עתה להרוג איש ומתמה מרן עליו דרבינו כותב דברי הש\"ס ומפרש דבריו דלא נימא דאפי' בזה\"ז שאין יכולין להורגו וכו' לשיטת הראב\"ד דגם בזה\"ז נוהג מגלגל עמו וכו' קמ\"ל באופן דמשנתו כאן ע\"פ מה שהשיג שם." + ], + [ + "גר \n שנכנס לקהל ישראל וכו'. הכי איתא פרק החולץ דף מ\"ו ת\"ר גר שמל ולא טבל ר' אליעזר אומר הרי זה גר טבל ולא מל ר' יהושע אומר הרי זה גר וחכמים אומרים אינו גר עד שימול ויטבול וקאמר בש\"ס בטבל ולא מל כו\"ע לא פליגי דמהני כי פליגי במל ולא טבל ר\"א יליף מאבות וכו' וכתבו התוס' ד\"ה כי פליגי תימה דלקמן פ' הערל דף ע\"א ממעט ר' עקיבא גר שמל ולא טבל מפסח מדכתיב תושב ושכיר והשתא כמאן סבר ר\"ע וכו' יעו\"ש והקשה החכם השלם הוא מוהרי\"א זלה\"ה דאיך כתבו התוס' אי כר' אליעזר וכו' והא ר\"א הוא בר פלוגתיה דר\"ע שם וקאמר שם בש\"ס ור\"א לטעמיה דאמר גר שמל ולא טבל גר מעליא הוא וכו' מכלל דר\"ע לא ס\"ל הכי.
ולענ\"ד כוונתם פשוטה דקשיא להו דבלא ימנע היאך סבר בהך פלוגתא דאי כר' יהושע פשיטא וכו' ואי כר' אליעזר דחשיב גר גמור אלא דבפסח קפיד רחמנא ולהכי אתא קרא ונמצא ס\"ל כוותיה בחדא ופליג בחדא אהא דחו כיון דגר מעליא הוא אין סברא למעטו מפסח כלומר סברת ר\"א נכונה היא דאזיל לטעמיה וכיון דר\"ע ס\"ל הכי אין סברא דפליג בסברא זו ודוק. ורבינו פסק כחכמים דהיינו ר' יוסי דשניהם בעי וכאן לא אתא רבינו לזה דזה פסקו פי\"ג דאיסורי ביאה ה\"ו יעו\"ש וכאן לא אתא רבינו אלא לדין היכא שמל עצמו כשהיה גוי.", + " ואם\n מל כשהיה גוי וכו'. גרסי' בשבת דף קל\"ה ת\"ר ערלתו ודאי דוחה שבת ולא נולד כשהוא מהול וכו' (סיומא דש\"ס איתא הכי לגירסת רש\"י) וכתבו התוס' ד\"ה לא נחלקו, בסוף דבריהם וז\"ל ונראה לרשב\"א לתת טעם וכו' אי לאו דדרשינן הכא דקטן א\"צ להטיף דם ברית וכו' משום דכתיב ערלתו וכו' עכ\"ל. ולא ידענו מאי קאמרי דהא ערלתו דריש בש\"ס דודאי דוחה שבת ולא נולד מהול והיינו לבית שמאי ברם לבית הלל א\"צ להטיף דם ברית אפילו בחול ולאו מקרא נפקא וכל הפוסקים הבאים אחריהם העתיקו דברי התוס' אלו וודאי דבריהם אמת ואנחנו לא נדע. ורבינו גורס כגירסת הרי\"ף וכמ\"ש מרן וא\"כ בקטן צריך להטיף ממנו דם ברית ובגר צריך להטיף דם ברית וטעמם כמ\"ש הר\"ן הביאו מרן וא\"כ קשה אמ\"ש הגהות מיימוני על דברי רבינו וכן פי' הרי\"ף וכו', ואינו דהרי\"ף ס\"ל דבשניהם אין צריך להטיף דם ברית וכן קשה על המרדכי שכתב על דברי הרי\"ף דבאחד צריך להטיף דם ברית ובאחד אין צריך והוא תמוה דהא דעת הרי\"ף דבשניהם צריך להטיף דם ברית.
ולענ\"ד נראה טעם נכון למאי דפסק רבינו בשניהם דצריך להטיף דם ברית דתני בבראשית רבה פרשה מ\"ו סי' י' תני ר' שמעון בן אלעזר וכו' ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על קטן שנולד מהול ועל גר שנתגייר כשהוא מהול שצריך להטיף דם ברית על מה נחלקו על נולד מהול וחל שמיני שלו בשבת ר' יצחק בר נחמן בשם ר' הושעיא אמר הלכה כתלמיד, ומשמע דקאי לר\"א בנו של ר\"י הגלילי ומשו\"ה פסק כן. ושוב ראיתי כן להגהות מיימוני אך קשה טובא שדבריו סתרי אהדדי דאילו כאן פוסק דקטן שנולד צריך להטיף דם ברית והיינו טעמא דספק ערלה כבושה היא ומשו\"ה בשבת אין מלין אותו וכמ\"ש רבינו לקמן הל' י\"א וכר' אלעזר הקפר ובהל' תרומות פ\"ז הל' י\"א כתב דנולד מהול אוכל בתרומה וכיון שהוא ספק איך אוכל והא ספיקא דאורייתא לחומרא. והן אמת דהכי תני בברייתא יבמות דף ע\"ב וז\"ל ונולד כשהוא מהול וכו' הרי אלו אוכלים וכו' מ\"מ ההוא תנא סובר כת\"ק דברייתא דפרק ר' אליעזר דמילה דאומר דפליגי ב\"ש וב\"ה בקטן שנולד מהול אי צריך להטיף דם ברית או לא ובית הלל סברי דאין צריך להטיף והיינו טעמא דליכא ערלה כלל והאי תנא ס\"ל הכי ומשו\"ה אוכל ברם רבינו דפוסק דהוי ספק היאך פוסק דאוכל בתרומה.
וראיתי להלח\"מ פ\"ט מהל' קרבו פסח ה\"ז על מ\"ש רבינו ואין מאכילין ממנו לגוי וכו' וז\"ל בפרק הערל איפליגו ר' אליעזר ור' עקיבא דלר\"א נפקא דערל אינו אוכל בתרומה מגזירה שוה דתושב ושכיר ולר\"ע נפקא מאיש איש וכו' ובפ\"ז מתרומה פסק רבינו כר\"א וכו' והשתא יש לתמוה טובא על רבינו חדא דהיאך פסק כר' אליעזר דהלכה כר' עקיבא מחבירו ועוד דלר\"א תושב ושכיר איירי בישראל כדכתב רש\"י ז\"ל שם וכו' עכ\"ל. והנה למה שהקשה ראשונה דאיך פסק כר\"א לא קשיא דרבינו טעמו ונימוקו עמו דכיון דהוא פסק כרבי יוסי בפי\"ג מאיסורי ביאה דגר צריך מילה וטבילה וכל דחסר חדא משניהם הרי הוא כגוי וא\"כ אי יפסוק רבינו כר\"ע קרא דתושב שכיר במאי מיתוקמא דלמל ולא טבל לזה אין צריך קרא דהרי הוא כגוי ומשו\"ה אינו פוסק כר\"ע ואף דגם לר\"א קאמר בש\"ס ור\"א לטעמיה דאמר מל ולא טבל גר גמור הוא ורבינו לא ס\"ל הכי מ\"מ רבינו מפרש הכי גר שמל ולא טבל לזה אין צריך קרא דבלא\"ה כגוי הוא ומאי דלא קאמר הש\"ס הכי לר\"א משום דלר\"א ס\"ל דהוי כישראל משו\"ה קאמר בש\"ס הכי אבל לדידן צ\"ל כדכתיבנא וא\"כ מוכרח לפסוק כר\"א. ועוד דלר\"ע מוקי לקרא ג\"כ לקטן שנולד מהול וצריך להטיף דם ברית והיינו טעמא דס\"ל דודאי ערלה כבושה היא ונפק\"מ דמחללין עליה את השבת דאי הוי מטעם ספק ערלה כבושה אתי קרא למעוטי ספיקא ומי איכא ספיקא קמי שמיא אלא ודאי דס\"ל דהוי ערלה כבושה ודאי וקמ\"ל דאינו אוכל בפסח, ומה תאמר א\"כ למה צריך קרא כיון דס\"ל דודאי ערלה אינו אוכל, לק\"מ דמיתורא דתושב ושכיר שמעינן דהיא ערלה כבושה ואי לא הוה הך קרא הוה אמינא דלא הוי ערלה ועל דרך זה כתבו התוס' ביבמות דף מ\"ו ע\"ב ד\"ה כי פליגי לגבי טבילה יעו\"ש וא\"כ רבינו דפוסק דהוי ספק ערלה כאן בהל' מילה אי אפשר דיסבור כר\"ע דאייתר ליה קרא ומשו\"ה דריש גזירה שוה כר\"א. ומ\"ש בגמ' לר\"א קטן שנולד מהול אין צריך להטיף דם ברית אגב גר שמל דהוי גר מעליא ואין צריך להטיף דם ברית נקט קטן ג\"כ דאין צריך להטיף דם ברית ברם אה\"נ דאפשר שיסבור דצריך וכמו שפסק רבינו ועפי\"ז סרה מהר מה שהקשה עוד הלח\"מ וז\"ל אבל קשה על רבינו ז\"ל דאיך פסק כר\"א וכו' עד וכיון דמוקמינן קרא לדר' עקיבא גבי קטן וגר היכי פסקינן כר\"א וכו'. ולק\"מ דכבר כתבנו דלרבינו ז\"ל דס\"ל כר' יוסי דאינו גר עד שימול ויטבול א\"צ קרא דודאי אינו אוכל וגם כיון דס\"ל ז\"ל דצריך להטיף דם ברית היינו משום ספק אי אפשר לאוקמי קרא להכי ונמצא א\"כ דאייתר ליה ועביד הגזירה שוה.
עוד כתב וגם על הכ\"מ יש להקשות במה שהליץ בעד רבינו דאית ליה דקרא אתא לקטן וגר, דהא איהו אמר בהיפך דאתא לגוי וגר תושב ושכיר וכו'. פי' דקטן לא הוזכר בדברי רבינו. ובספר כ\"מ שלנו לא ראיתי כתוב קטן. ועוד כתב הלח\"מ וז\"ל ועוד קשה דאיך יסבור רבינו ז\"ל דקרא אתא לדרשא דר\"ע הא איהו פסק בהל' תרומות כר\"א עכ\"ל. והא ודאי צריכא רבה וקושיא זאת איתא בדברי רבינו ז\"ל בלא\"ה ועוד קשה בדברי מרן קושיא רבתי במה שתירץ ז\"ל דאתא לתושב ושכיר שהוא גבעוני או ישמעלי מהול וכו' ודבריו תמוהים דזו כבר נדחה בש\"ס בפרק הערל דף ע\"א מכח מתני' דנדרים יעו\"ש ומכח זה תירץ בש\"ס לגר שמל ולא טבל וקטן שנולד מהול יעו\"ש. ועיין להגאון הרא\"ם סדר בא ד\"ה כגון ערבי מהול וגבעוני שהכריח לדעת רבינו דפוסק התירוץ דערבי מהול ויישב הוא ז\"ל דאיך פוסק כסלקא דעתך דש\"ס יעו\"ש. ועיין במ\"ש בסיפרי תועפות ראם שם בזה.", + " וכן\n יוצא דופן וכו'. ועיין מ\"ש מרן, ודבריו אלו אישתמיטתיה להרב בית חדש ביו\"ד סי' רס\"ז סוף ס\"ק ב' וז\"ל והב\"י כתב וכו' ותימה דא\"כ למה פסק הרמב\"ם ביוצא דופן וכו' יעו\"ש ודוק." + ], + [ + "אין \n מלין וכו' וביום וכו'. ומרן הביא הש\"ס דפ' הערל דף ע\"ב. וראיתי להרשב\"א בחידושיו דברים סתומים וז\"ל אפי' למאן דלא דריש וא\"ו וא\"ו וה\"א דריש כלומר שאפילו נימול שלא בזמנו אינו נימול אלא ביום והלא ר' אלעזר בר' שמעון בפירוש אומר הנימולין שלא בזמנן נימולין בין ביום בין בלילה, ועוד מאי קאמרינן מר סבר דרשינן וביום ומר סבר לא דרשינן וביום כי הא דאדרבה בהא דר' יוחנן ור' אלעזר בן פדת אמרינן דכולהו דרשי וביום השמיני ולא פליגי כלל, אלא המחוור כפירוש רש\"י וכו' עכ\"ל אות באות. ולענ\"ד הכי פירושו דהוה מפרש בש\"ס דכד מותיב ר' אלעזר לר' יוחנן אין לי אלא נימול לשמיני שלא יהא אלא ביום מנין לרבות שלא בזמנו וביום ואפילו למאן דלא דריש וא\"ו בעלמא הכא במילה וא\"ו וה\"א דריש דהיינו וא\"ו דוביום וה\"א דהשמיני וא\"כ ה\"ה גבי נותר דכתיב וא\"ו וה\"א דהוי בין בזמנו בין שלא בזמנו והיה מזקיקנו לפירוש זה דאי לא תימא הכי מה צורך להזכיר בקרא מילה כיון דמילה ליכא וא\"ו וה\"א ולא קשיא משם אם לא כמו שפירשנו וז\"ש הרשב\"א וא\"ו וה\"א דריש כלומר שאפילו נימול שלא בזמנו דאיכא וא\"ו וה\"א אינו נימול אלא ביום ואהא קשיתיה להרשב\"א והלא ר' אלעזר ב\"ר שמעון בפירוש אומר הנימולין שלא בזמנן בין ביום בין בלילה ואיך אפשר דמילה ליכא מאן דפליג, ועוד קשה לפירוש זה מאי קאמרינן מר סבר דרשינן וביום וכו' והא כולהו דרשי וביום השמיני משום דאיכא וא\"ו וה\"א וא\"כ מוכרח שהפירוש הוא כמ\"ש רש\"י ז\"ל וה\"א דהשמיני לא שייך לענין זה וצריך וא\"ו וה\"א זה בצד זה כגון והנותר ודוק ותיבת השמיני יתר בסוף דברי הרשב\"א מורה פירוש זה כנ\"ל.
בכ\"מ. כתב מרן ואע\"ג וכו' כאידך ברייתא. ולכאורה אין צורך לדברים אלו דמאחר דמצינו ת\"ק דברייתא וברייתא דתורת כהנים ור' אלעזר ור' יוחנן מה שייך להקשות ולתרץ בזה." + ], + [ + "מילה \n בזמנה וכו'. ועיין למרן שהביא הש\"ס. ובתוס' שם ד\"ה תניא כוותיה וכו' כתבו בכלל דבריהם דאיהו מודה דדרשינן ביום למילה גופא ואות וכו' אתא למכשירין וכו'. ולכאורה דבריהם מתמיהים דמש\"ס משמע דרב נחמן בר יצחק אות ברית ודורות מוקי למילה גופא דהכי קבעי ומילה גופא מנלן וכו' והם כתבו בהיפך דלא תיקשי ברייתא לרב נחמן בר יצחק, ולזה י\"ל לאו בדוקא קאמר הכי דאות ברית ודורות אתי למילה גופא דה\"ה נמי איפכא וכל עצמו לא בא אלא למצוא ריבוי אחר כי היכי דליתו מכשירין לר' אליעזר אלא משום דש\"ס מוקי לעיל לר' אליעזר מריבוי דביום למכשירין קאמר רב נחמן לאות ברית למילה גופא וה\"ה איפכא וא\"כ יכול להיות ברייתא כר\"א דברייתא איירי למילה גופא ודוק ולרב אחא בר יעקב ליכא למימר הכי כמ\"ש הם ז\"ל בסוף דבריהם דברייתא מוכחא בהדיא דלא בעיא למדרש שמיני ימול וכו' ופירוש דבריהם יבוא קמן בס\"ד.
כתבו עוד אע\"ג דר' יוחנן אית ליה הלכה לר' אליעזר וכו'. ולכאורה דבריהם אינם מובנים וראיתי להרב חידושי הלכות [מהרש\"א] כתב וז\"ל צ\"ל ר' אלעזר בלא יו\"ד והיינו ר' אלעזר בן פדת וכו' ומשמע לכאורה דבגוונא חדא איירי דכמו דאליבא דר' יוחנן ביום אתא למכשירין ומילה גופא הוי הלכה אליבא התנא דר' אלעזר הכא נמי אליבא דר' אלעזר בן פדת אות ברית ודורות אתא למכשירין ומילה גופא הוי הלכה אליבא התנא דר' אלעזר וא\"כ הוי תניא כוותיה נמי דלא כר' אלעזר וכו' יעו\"ש שאר לשונו. ועני הדיוט השתוממתי על המראה דאיך ס\"ד דהתוס' דלרב נחמן בר יצחק אות ברית ודורות אתא למכשירין ומילה גופא הוי הלכה והא כל עצמו לא בא ר' יוחנן ורב נחמן בר יצחק אלא משום קושיא דברייתא דר' אלעזר בן עזריה דמשמע משם דאי אפשר להיות דמילה הוי הלכה ואהא קאמר אלא וכו'. ועוד כל עצמם לא באו אלא לישא וליתן במילה גופא וה\"ק ומילה גופא מנלן ואהא קיימי מר אמר הלכה ומר אמר אות ומר אמר אות וברית ודורות נמצא קיימי למילה ולא למכשירין ואיהו ז\"ל איך כתב דס\"ד דקאי למכשירין.
עוד כתב הרב [מהרש\"א] וז\"ל והמגיה בדפוס חדש דלובלין דלר' יוחנן אית ליה הלכה אליבא דר' אליעזר (מ\"מ) וכו' גם אם מצא להגיה כך אינו נכון דאם נימא לר' יוחנן דהברייתא אתיא דוקא כרבנן א\"כ אמאי הויא תניא כוותיה דלא כרב אחא בר יעקב דהא לדידיה נמי איכא למימר דאתיא ברייתא כרבנן ולא כר' אליעזר ולכך לא בעי למדרש שמיני וכו' זה תוכן דבריו. והנה פירוש דבריו דיש להקשות דרב אחא בר יעקב קאי לר' אליעזר ומשו\"ה קאמר משמיני דאתיא למילה והאי ברייתא היא רבנן. וזה תימה דרבי יוחנן קאי לרבנן ואתי עלה רב אחא בר יעקב וקאי לר' אלעזר ומה גם דלאו הלכה והאמת כהג\"ה זאת והיא הגהת מהר\"ם מלובלין בחידושיו למכילתין יעו\"ש.
כתבו [התוס'] עוד אלא דלא כרב אחא בר יעקב דברייתא מוכחא בהדיא דלא וכו' עכ\"ל. פירוש דבריהם דהברייתא מספקא לה בפי' שמיני אי הוי דוקא ואפי' בשבת או לאו דוקא והוי בחול עד שהכריח מתיבת וביום ואפילו בשבת נמצא דממשמעות תיבת שמיני ליכא למילף א\"כ היאך נאמר דילפינן למכשירין וכי משום דמצינו ריבוי למילה גופא מוביום נאמר למכשירין בלי ראיה דהא משמיני ליכא למילף נמצא ברייתא מוכחא בהדיא דלא בעיא למידרש שמיני ימול ומתוך דברי אלה יוצא סתירה למ\"ש הרב [מהר\"ם] מאיר עיני חכמים בדיבור זה בסוף דבריו יעו\"ש.", + " מילה\n בזמנה דוחה שבת וכו'. הכי איתא פרק ר' אלעזר דמילה דף קל\"ב תניא שמיני ימול אפילו בשבת וכו' אמר רבא האי תנא מעיקרא מאי ניחא ליה וכו' ה\"ק וכו' ומה צרעת שדוחה את העבודה וכו' וכתבו התוס' ד\"ה ומה צרעת וכו' והא דאמר בפסחים וכו' נימא דהיינו כל זמן שהוא עליו ובק\"ו נילף שיקוץ בהרתו כדי לעשות עבודה עכ\"ל. וקשה דא\"כ אמאי כתב רחמנא וישלחו כל צרוע וכו' ויאבדו מצות פסח יקוץ בהרתו ויעשה פסח אלא ודאי דבלאו הכי מצות פסח נאבדת וכמ\"ש.
עוד בש\"ס ת\"ר מילה דוחה את הצרעת וכו' עד האי עשה ולא תעשה הוא וכו'. אין להקשות דהאי לישנא אחרינא למה לא נאמר לעיל באידך ברייתא דמילה דוחה את השבת דמעיקרא סבר מילה דוחה את השבת דאתי עשה ודוחה לא תעשה הדר קאמר שבת עשה ולא תעשה ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה דבשלמא גבי צרעת איכא למיטעי דלאו עשה ולא תעשה הוא דלאו מפורש בתורה הוא עשה שלו ומשו\"ה מעיקרא סבר הכי ולבסוף הכי לא כן בשבת דליכא למיסבר דלאו עשה ולא תעשה הוא דמפורש בתורה העשה ולא תעשה שלו וא\"כ קשיא מעיקרא מאי סבר ולכן לא נאמר האי לישנא אחרינא לעיל. וכתבו התוס' ד\"ה הדר וכו' אימא דעבודה דוחה את הצרעת מק\"ו ומה וכו' ע\"כ. ודאי דאזלי ע\"פ מ\"ש לעיל ד\"ה ומה צרעת דהא דמשמע בפסחים דצרעת דוחה את העבודה יש לדחות דהיינו כל זמן שהוא עליו וכו' ועפי\"ז בנויה הקושיא וא\"כ יש להקשות בתירוצם שתירצו מצי למימר דמקרא נפקא להו וכו', דהא בכלל הקושיא נדחה ההיא ראיה מקרא. וי\"ל דכוונתם לומר דאולי יש להם קרא אחרינא.", + " ושלא\n בזמנה אינה דוחה. ועיין מ\"ש מרן דלמד רבינו במכל שכן. ולענ\"ד לאו מהכא נלמד אלא מדאמר קרא וביום ודרשינן אפילו בשבת ובמילה בזמנה איירי קרא ואין לך בו אלא חידושו ולא אמרינן גם שלא בזמנה ידחה שבת ומאי דאיצטריכו אמוראי שם בש\"ס למילף דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו\"ט מדברים זרים היינו משום דיו\"ט קיל משבת ואף דבשבת מילה שלא בזמנה אינה דוחה לשבת ליו\"ט דקיל ס\"ד אמינא דתדחה קמ\"ל דגם ליו\"ט לא דחי ברם לשבת גופיה דלא ידחה אותו מילה שלא בזמנה א\"צ לכל שכן דיו\"ט וכן ראיתי להרב הלבושים חלק או\"ח סי' של\"א ס\"ד שכתב וז\"ל והא דמילה דוחה שבת בזמנה וכו' אבל שלא בזמנה אינו דוחה שבת דביום שמיני ביתורא דשבת ע\"כ, והוא כדכתיבנא. וכ\"כ ביו\"ד סימן רס\"ו ואף שיש שינוי בלשון הכל הולך אל מקום אחד וז\"ל מילה וכו' אבל שלא בזמנה כגון שהיה לו חולי וכו' אינו נימול שאינו דוחה דביום השמיני שמיני ודאי משמע ולא ספק דהיינו שלא בזמנה וכו', ופירוש דבריו דביום השמיני כתיב ועליה כתיב ביום אפי' בשבת מכלל דכל היכא דלאו שמיני ואפילו ספק שמיני אינו נימול בשבת וכדתנינן נולד בין השמשות של שבת נימול לשנים עשר. ועוד קשה מההיא דפרק יוצא דופן דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור בערב שבת אין מלין אותו בשבת דהוי מילה שלא בזמנה ופסקו רבינו לקמן הל' ט\"ו. ועוד אני תמה עליו דהא דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת היא משנה ערוכה דף קל\"ז קטן נימול לשמיני לתשיעי לעשירי לאחד עשר לשנים עשר, לעשירי כיצד בין השמשות של ערב שבת נימול לעשירי וכו' והיינו טעמא דהויא ספק זמנה ספק אינה זמנה ואינה דוחה שבת והשתא בדאיכא ספק אינו דוחה ודאי לא כ\"ש וכעת קשיא.", + " אע\"פ\n שקציצת נגע בלא תעשה יבא עשה וידחה לא תעשה. הקושיא מבוארת דבש\"ס משמע בהדיא דאיכא עשה ול\"ת דאיתא שם דף קל\"ב אימור דאמרינן אתי עשה ודוחה את לא תעשה לא תעשה גרידא האי עשה ולא תעשה הוא, ופי' רש\"י השמר לא תעשה הוא ולעשות ככל אשר יורו היינו עשה עכ\"ל. והיינו טעמא דדחי מילה לצרעת למר לקטן וגדול כתיב בהו בשר ובינוני אתיא מביניא ולמר קטן לא צריכא קרא וחד בשר לגדול וחד לבינוני וא\"כ נמצא דקציצת נגע צרעת הוי עשה ולא תעשה ואיך כתב רבינו דהוי לא תעשה לחוד. וראיתי להמשל\"מ פ\"י מהל' טומאת צרעת ה\"ה הקשה כן ועיי\"ש מה שתירץ ועיין מ\"ש הרב לחם יהודה.
ולענ\"ד נראה דקשיא ליה לרבינו על מאי דאמר רב אשי לקמן גבי יו\"ט דאינו דוחה מילה שלא בזמנה שבתון עשה הוא והו\"ל יו\"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה ואמאי נגמר ממילה בצרעת דאתי עשה ודוחה לא תעשה ועשה וכמ\"ש התוס' ולא שייך תירוצים וכן הקשה הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] ועיי\"ש מה שנדחק, ומכח קושיא זאת הכריח דס\"ל לרב אשי דמילה בצרעת הוי לא תעשה לחוד ומשו\"ה אתי עשה ודוחה לא תעשה וא\"כ לרב אשי האי לעשות מאי עביד ליה מוכרח דס\"ל דאתי קרא לסיב שעל גבי רגלו ופליגא האי ברייתא וא\"כ מוכרח דכשאמר ר\"א כגון מילה בצרעת הוי דוקא ולא כמ\"ש התוס' דלסימנא בעלמא נקטיה, ולפי דברי אלה אפי' שנודה למ\"ש הרב לחם יהודה לתירוץ הרב משל\"מ שהוא קשה לדברי לא שייך להקשות דלרב אשי לא שייך להקשות האי בשר מאי עביד ליה דס\"ל כרבא לעולם בפסיק רישה ולא ימות וקושיית הש\"ס לאביי הוא למאי דס\"ל מעיקרא ודוק." + ], + [ + "כשם \n שמילת וכו'. כתב בטור יו\"ד סי' רס\"ו דישראל שנשתמד וכו' וכתב מרן בבדק הבית וז\"ל נ\"ל דאפי' נשוי מומרת וכו' יעו\"ש. והמשל\"מ שדי נרגא מלשון הטור שסיים ואין אנו מחזיקין שיצא לתרבות רעה כיון שאמו ישראל וכו' יעו\"ש ונראה לענ\"ד דאף דפשט דבריו לא משמע הכי מ\"מ צריך להעמיס בלשון הטור כן וצ\"ל דמ\"ש כיון שאמו ישראלית ר\"ל ולא גויה דאילו היתה גויה אינו נימול בשבת וכמ\"ש אח\"כ הטור גופיה, משום דבן מומר והיא מומרת הרי הוא כישראל גמור ואם קידש קידושיו קדושין וכמ\"ש הרב המגיד פ\"ד מהל' אישות הט\"ו." + ], + [], + [], + [ + "מי \n שנולד בשמיני וכו'. פרק הערל דף פ' ובן שמונה מי חיי וכו' עד סוף (הש\"ס) [הסוגיא]. וכתבו התוס' ד\"ה והא תניא וכו' ומשני וכו' עד אמר ר' אבהו וכו' עכ\"ל. וקשה דמאי קושיא היינו טעמא דר' אבהו דפוסק כרבי לחומרא משא\"כ רבא תוספאה דמקל. כתב עוד וז\"ל רבא תוספאה וכו' עכ\"ל, וקשה דמאי קושייתם כל דמצרכינן אנן הוא למצוא אי איכא מאן דס\"ל דיכול להשהות בבטן יותר מזמנו וכיון דאיכא מאן דאישתהי מוקמינן אשה אחזקתיה דכשרה היא ולא זינתה ואף דליכא בירור ודוק. ועיין בהרא\"ש דנפל ט\"ס בדבריו. עוד בתוס' ד\"ה כיון וכו' עד מה בא להוסיף עכ\"ל. דאי אפשר לומר דבא להוסיף דל' יום סגי אפי' בלא גמרו שעריו וצפרניו דהא פשיטא דכל שלא גמרו שערו וצפורניו אינו חי לכו\"ע וכמ\"ש הם ז\"ל פרק ר' אליעזר דמילה דף קל\"ו ד\"ה מימהל יעו\"ש." + ], + [ + "מי \n שנולד וכו'. ומרן האריך וז\"ל וי\"ל שביאור דבריו וכו' עד דאע\"ג וכו'. ביאור דבריו כך הוא ואם [בן] שמונה הוא כלומר ולעולם שהוא שלם דעלה קאי רבינו ויצא קודם שיגמר דהיינו גמר זמנו שהוא ט' חדשים דאע\"ג דבן שמונה וכו' מלין אותו בשבת פי' משום שראוי לימול ולא משום דמחתך בשר בעלמא וכמ\"ש רבינו עצמו לעיל ואהא מתרץ לאו משום דברי הוא שבן קיימא אלא וכו' וע\"ז קשיא ליה שטענה זאת של ממה נפשך שייכא בנולד בשמיני ותירץ דאה\"נ וכו' והוצרכתי לזה לאפוקי ממה שהבין בס' מעשה רוקח דפי' דברי מרן הם דרבינו איירי בחלוקת דובן שמונה הוא באינו שלם וע\"פ זה הקשה שדברי רבינו סתרי אהדדי ממ\"ש כאן למ\"ש לעיל הל' י\"א ומי שנולד בשמיני.
עוד כתב מרן וז\"ל ואע\"ג דתנן וכו' יעו\"ש. ולתירוץ קמא לא קשיא דא\"כ כד מותיב בש\"ס לתירוצא דרב אדא בר אהבה דתירץ דממ\"נ מהלינן ליה מברייתא דספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין למה לא הקשה מהך מתני' דהא לא ידע תירוצא דאתא למכשירין וכר' אליעזר משום דלמתני' יכול לתרץ דספק היינו בין השמשות וכדתירץ מרן בתירוצו ואה\"נ דלפום תירוצא דש\"ס יכול לתרץ למתני' כן ולכן כתב מרן ב' התירוצים.
עוד כתב מרן וז\"ל וקשיא לי עליו עד מי עדיף וכו' עכ\"ל. הנה דבריו אינן מדוקדקין דהא היכן מצא לרבינו דבבן שבעה צריך שערו וצפורניו למולו בשבת אם לא משום דכתב רבינו שלם וס\"ל דשלם ר\"ל בשערו וצפרניו וא\"כ אח\"כ בספק בן שמונה או בן שבעה כתב שלם ותיקשי ליה שדברי רבינו הוי איפכא דשלם כתב רבינו והיינו שערו וצפרניו ואיך כתב בדלא גמרו ואי ס\"ל דשלם דכתב אח\"כ לאו דוקא ומשו\"ה לא קשיא ליה משלם דכתב בספק בן שמונה או בן שבעה א\"כ מאי קא קשיא ליה מבן שבעה שצריך שערו וצפורניו דהיכן מצא כן הרי שלם לאו דוקא וכמו שלם שאח\"כ דס\"ל ז\"ל דלאו דוקא אלא דבריו כאן לא באו בדקדוק אבל בב\"י סי' רס\"ו דבריו שם באו בדקדוק ואין להקשות שם כמו שהקשינו.
ובהיותי עסוק בפרט זה ראיתי מ\"ש הרב המגיד פ\"א מהל' יבום תורף הדברים יעו\"ש, וראיתי להלח\"מ שם כתב וז\"ל וא\"ת לדעת רבינו א\"כ מהו זה ששאלו בש\"ס וכו' עד בלא שיהוי שלושים יום עכ\"ל. ונראה לי ע\"פ מ\"ש התוס' פרק ר' אליעזר דמילה דף קל\"ו ד\"ה מימהל וכו' וז\"ל והא דמיבעיא לן לקמן אי פליגי רבנן עליה דר' שמעון בן גמליאל היינו בסתם ולדות דבן שמונה ודאי בהדיא קתני לה וכו', או כמ\"ש הרשב\"א בחידושיו ליבמות דף פ' דתלמודא לא ידע האי ברייתא.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל וי\"ל דהכי קאמר מי פליגי וכו' עד לפי האמת וכו' עכ\"ל. פי' דהרב בעל הטורים באהע\"ז סי' קנ\"ו הצריך שניהם גמרו סימניו ושיהוי שלושים יום וכמ\"ש הלח\"מ לקמן, וקשה דאיך הבין ושלט בעצמו לומר לדעת הטור דלא פליגי רשב\"ג ורבנן והא קיי\"ל כל שמקדים שמו לאמירתו הוא לחלוק והטור שהצריך שניהם היינו משום דס\"ל דרשב\"ג שניהם בעי גמרו סימניו ושיהוי שלושים יום לא כן לדעת רבינו דבאחד מהם סגי והיינו טעמא דס\"ל להטור כדעת התוס' שם דכתיבנא לעיל דבלא גמרו א\"א לחיות כלל ורשב\"ג בגמרו איירי וא\"כ מוכרח דפליגי ובהכי מתיישב מ\"ש עוד הלח\"מ לקמן להטור דקשיא דידיה אדידיה דאילו הוא הצריך שניהם ובהלכות טומאת כהנים לא הזכיר גמר סימנים וכן מ\"ש באותן ההלכות לענין אבל יעו\"ש, ולפי מ\"ש לק\"מ דכיון דס\"ל דא\"א לחיות שלושים יום אלא בגמרו כשמצריך שלושים היינו בגמרו סימניו ג\"כ ובאהע\"ז ביארו כדי לגלות דעתו דכך ס\"ל דאי לא הוה אמרינן שדעתו כדעת רבינו דבאחד מהם סגי ויכול להיות שיחיה שלושים יום בלא גמר סימניו ודוק." + ] + ], + [ + [ + "הכל \n כשרים וכו' לא ימול כלל. ויש להקשות דתיבת כלל יתר, ויראה דאתא לרמוז דגוי לא ימול בין מהול כגון ערבי מהול וכגון בני קטורה בין אינו מהול וכדאיתא בש\"ס וזהו שכתב כלל. ועוד י\"ל דאתא לומר בין בנמצא ישראל בין אינו נמצא כי אם גוי אפ\"ה לא ימול.", + " ואם\n מל אינו צריך וכו' שנית. ומרן בכ\"מ נדחק במקום מוצא דין זה, ובב\"י יו\"ד סי' רס\"ד כתב על שם הרב מנוח דטעם רבינו הוא משום דלא מצינו בתורה מילה לשמה ע\"כ. ואין דבריו אלו מובנים דלא ימנע אי פסק דמילה בגוי פסולה נמצא דלא הוה מילה וצריך להטיף דם ברית ואי פסק דכשרה אף לכתחילה ומה לנו עם ענין זה דלשמה, ואף שכתב עוד הרב מנוח לדעת רבינו אפשר דצריך להטיף דם ברית גם דבריו אלו שגבו ממני דאי צריך להטיף דם ברית לא הוה שתיק רבינו מלהזכירו דדבר שהוא קום עשה לא שייך להניחו בעל פה באופן דהכל מגומגם בדעת רבינו.
ולענ\"ד נראה בדעת רבינו דפסק כמ\"ד דמילת נכרי פסולה והיינו שהזהיר הכתוב שלא ימול גוי המל ימול או ואתה את בריתי תשמור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ברם אי נעשית המצוה שהיא המילה אף דעבר האיסורא שהיא ע\"י נכרי הוא איסור מבחוץ אבל עיקר מצות מילה הא נעשית ולא משום שעשה המצוה ע\"י נכרי שהוא איסורא מבחוץ נאמר שלא תהא המצוה מצוה, דוגמא לזה כתבו התוספות בבכורות דף ל\"ד ע\"א ד\"ה ומי קניס דאף לרבא דס\"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני שרי הבכור מדאורייתא אף דהטיל בו מום ועבר האיסור דמטיל מום בקדשים משום דהא אית ביה מום וכן בנגע דהא האי גברא טהור הוא יעו\"ש, הרי דכל דהענין נעשה אף דעתה נעשה ע\"י איסור אזלינן בתר הענין ושפיר חשבינן אותו המעשה מעשה גמור ושלם ודברי התוס' אלו מבוררין יותר בבכורות וסתומים קצת בתמורה דף ד' ע\"ב ד\"ה ורבי יעקב יעו\"ש וכ\"כ ג\"כ בחולין דף קט\"ו ע\"א ד\"ה כל שתיעבתי דכל דשרי רחמנא בעל מום אף דעכשיו נעשה בידים ואסר רחמנא לעשות בידים לא חשיב תועבה אלא דעבד איסורא דעשאו בידים, והשתא הכא כיון דהמילה נעשית כתיקנה ובעלמא מילה מעליא היא אף דמילה כזאת שמל הנכרי נעשית באיסור שהיא ע\"י נכרי מה בכך מילה מעליא היא ופסולה דאמרו בש\"ס [ע\"ז דף כז.] הוא למעט כשרה דהיינו לכתחילה וליכא אלא איסורא דלא ימול נכרי ודוגמא לזה כתב מהרימ\"ט בח\"א סי' ס\"ט ואסברה לה מדעתו הרחבה בנדון שאחד הביא דינו בערכאות של גוים ודנו כדין תורה וכתב דכיון דהדין אמת אף דרביע ליה איסור דערכאות מה בכך כיון דהדין אמת לא פסלינן להאי דינא ואין בזה מ\"ש רבא כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני יעו\"ש דבריו בטוב טעם ודעת והביא כמה סוגיות לסייעתו ברוך שחלק מחכמתו ומן התימה על גדולת חכמתו שלא הביא דברי התוס' שהזכרנו שלושה המה וכן הרב משל\"מ פ\"ח מהל' מלוה ולוה אסברה ליה כדברי מהרימ\"ט מדעתו הרחבה ולא הזכיר למהרימ\"ט ושוב ראינו קונטרס א' למהרא\"ק הביאו רבו הרב חזון נחום בתמורה פ\"א כתב לדחות כל דברי מהרימ\"ט ועמד רבו לנגדו לקיים כל דבריו וכבר כתיבנא שהם דברי התוס'.
ושוב נגלה אלי מ\"ש הפר\"ח במים חיים בליקוטי יו\"ד על דברי הר\"מ הנזכר וז\"ל וליתא דהך מילתא הויא פלוגתא מר' יהודה ור' יוסי בפרק אין מעמידין דף כ\"ז ע\"א ואחר המחילה רבתי אינו כן דלשמה ושלא לשמה דש\"ס הוי בכותי המל משום הר גריזים והר\"מ קאי על דברי רבינו בנכרי המל והוא סוג דלשמה אחר ועלה קאמר דלא מצינו וכו' אלא הא מיהא קשה כמו שהקשינו." + ], + [], + [ + "יש \n ציצין וכו'. הכי איתא במתני' ואינו אוכל בתרומה. ויש לדקדק למה השמיט רבינו האי דינא דאינו אוכל בתרומה לא כאן ולא בהל' תרומות ואם נאמר דכיון דכתב כאן דהוי כערל וכבר כתב שם דערל אסור בתרומה לא הוצרך לכותבו שנית א\"כ גם התנא לא היה צריך לאומרו וכי דבר דהתנא חש לה רבינו לא חש." + ], + [], + [ + "קטן \n שבשרו רך ומדולדל וכו' אם נראה שהוא מהול וכו'. שם גמ' ואם היה בעל בשר וכו' יעו\"ש. פי' דלשמואל נראה מהול הוא דאין צריך הא נראה ואינו נראה צריך ולמתני' אינו נראה הוא דצריך הא נראה ואינו נראה אין צריך וא\"כ קשה דרבינו כתב כדברי שניהם דתחילה כתב אם נראה מהול אין צריך הא נראה ואינו נראה צריך והיינו כשמואל ושוב כתב ואם וכו' לא נראה מהול חוזר וקוצצן הא נראה ואינו נראה אין צריך והיינו כמתני'. ונראה לענ\"ד דרבינו מספקא ליה וכהרי\"ף והרא\"ש דלא הכריעו והעתיקו דברי כולם ורבינו נמשך אחריהם. אלא דמרן כתב אבל מדברי רבינו נראה שהם כדברי שמואל וקשה לכאורה כן, ונראה דס\"ל למרן דנעשה דיוקא דרישא כדינא דסיפא דנראה ואינו נראה הוי כאלו לא נראה מהול וחוזר וקוצץ והיינו כדברי שמואל. ומ\"ש מרן אבל מדברי וכו' נראה כשמואל. היינו משום דיש לצדד בדבריו או דס\"ל כדעת הרי\"ף והרא\"ש או כשמואל ואכן בב\"י כתב שדעת העיטור כדעת רבינו דפוסק כשמואל והיינו טעמא דלא פליגי המתני' עם שמואל יעו\"ש. וקשה דא\"כ למה כתב מרן דהרי\"ף והרא\"ש לא הכריעו אימא דס\"ל דלא פליגי וכדעת העיטור ורבינו וי\"ל. ובקיצור פירוש הרא\"ש יש ט\"ס ברור ולפי שראיתי מי שטעה בו אמרתי להגיהו וכצ\"ל אם כשמתקשה נראה ודאי מהול אין צריך למולו ואם נראה ואינו נראה צריך למולו שנית.
אך קשה לכאורה דמ\"ש הוא לשמואל והרא\"ש לא הכריע וכמ\"ש מרן ז\"ל ואיך כתב לדעת הרא\"ש מה שאינו. ולענ\"ד אין זה קושיא דס\"ל להטור לדעת הרא\"ש כמ\"ש העיטור דלאו לאפלוגי אברייתא אתא וכמ\"ש מרן סי' רס\"ד יעו\"ש א\"כ הדין יוצא כמ\"ש שמואל דליכא בינייהו לענין דינא וכן הטור כתב כשמואל נמצא הכרחנו שדעת הטור לדעת אביו וכן ס\"ל לדעת העיטור כן וא\"כ קשה דלמה כתב דהרא\"ש לא הכריע ועוד הוסיף בב\"י וז\"ל אבל דברי הרמב\"ם וכו' וכך הם דברי רבינו וזה אינו שאין כן דעת הטור אלא הוא ואביו בשיטה אחת קיימי וכמו שנראה ממ\"ש ברמזים וכמ\"ש ודוק." + ], + [], + [], + [ + "מלו \n את הקטן וכו'. הכי איתא דף קל\"ד מתני' מרחיצין את הקטן וכו' ובש\"ס והא אמר רישא מרחיצין וכו' יעו\"ש, וכתב רש\"י אי אמרת בשלמא ת\"ק מזלפין קאמר ולא איירי ברחיצה כלל אלא בזילוף היינו דאתא ר' אלעזר בן עזריה ואמר מרחיצין עכ\"ל. וכתב הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] וז\"ל לכאורה משמע מפירושו דלסבי נמי מרחיצין וכו' יעו\"ש כל לשונו.
והנה במ\"ש ואע\"ג דאכתי וכו', יש לחלק דלא דמי למאי דקאמר בש\"ס דהו\"ל למיתני אף דבשלמא למאי דס\"ל לרבא דלת\"ק ביום א' רחיצה שרי ובשלישי ליכא אלא זילוף ואהא אתא רבי אלעזר לומר דגם בשלישי שרי רחיצה מותיב שפיר דהו\"ל למימר אף, לא מיבעיא זילוף כדקאמרת אלא אף רחיצה וכ\"כ רש\"י ד\"ה אלא אי אמרת, ת\"ק נמי מרחיצין קאמר בב' הימים ולא פליג ר\"א אלא איום שלישי דקאמר ת\"ק מזלפין, אף מרחיצין בשלישי מיבעי ליה ואף קאי ליום שלישי דאיכא רחיצה ג\"כ לשלישי חוץ מזילוף דשרי ברם כשנאמר דלסבי לת\"ק בראשון אית ליה זילוף ובשלישי גם זילוף ליכא ור\"א פליג עליה וס\"ל דאיכא זילוף לא שייך אף, דכל פלוגתייהו הוא דלמר שרי זילוף ולמר לא. ומה שתירץ ז\"ל מ\"מ כיון דלא מפורש וכו' לא שייך למיתני אף, לא זכיתי להבין דבריו דא\"כ גם לרבא מאי האי דקאמר מתני' כוותייהו וכו' דאי אמרת ת\"ק מרחיצין וכו' ומזלפין בשלישי אף מרחיצין מיבעי ליה והא כיון דלא מוזכר בדברי ת\"ק לחלק בין יום א' לשלישי לא שייך למיתני בדברי ר\"א אף ביום השלישי וכמ\"ש הרב ז\"ל.
ולעיקר פירושו שפירש דלדידהו גם לר\"א מרחיצין היינו מזלפין וכו' ופליג את\"ק דס\"ל דבשלישי גם זילוף ליכא, אני מגמגם דלענ\"ד אין זה במשמעות לשון רש\"י שכתב אי אמרת בשלמא ת\"ק מזלפין קאמר ולא איירי ברחיצה כלל אלא בזילוף וכו'. כנראה שפי' הש\"ס תלוי שת\"ק איירי הכל בזילוף וראב\"ע איירי ברחיצה וכמ\"ש הוא לדעת רש\"י לכאורה, ברם לפי פירושו כל עיקר הפי' תלוי דלת\"ק ליכא זילוף בשלישי ולר\"א איכא, והכי הו\"ל לרש\"י לכתוב אי אמרת בשלמא לת\"ק ליכא זילוף בג' כלל ולר\"א איכא היינו דקתני מרחיצין דהיינו זילוף ולא שייך אף, ברם רש\"י לא כתב כן ומוכרח לפרש כמ\"ש הוא לכאורה ואין לזוז ממנו. ומה שהוכיח עוד שם לפי' ממאי דאמר עוד שם בש\"ס שהיה דואג רבא דאורי כשמעתיה אין זה הוכחה דאינו מוכרח שיסבור רבא דהלכה כראב\"ע וכאמוראי דלקמן ומה שלא הביאו הש\"ס לרבא שחולק להלכה משום דאח\"כ הוא דסבר לה הכי דאסברי ליה ואסבר וכמ\"ש מרן לדעת רבינו והוא מוכרח לדעתו יעו\"ש, ולפי\"ז אינו מן היישוב מה שיישב לשון רש\"י דלקמן ד\"ה דאי ס\"ד [וכו'] והכא אסרי רבנן בשלישי לגמרי. והאמת כרש\"ל שמחק מילת לגמרי וכן ראיתי להרשב\"א בחידושיו שהעתיק לשון רש\"י בלא תיבת לגמרי וא\"כ ע\"פ האמור חזרה קושיית הרב למקומה דלדידהו נמי הו\"ל למתני אף. ולענ\"ד י\"ל דבשלמא כשחולקין ביום שלישי לת\"ק מזלפין ולר\"א מרחיצין ולכו\"ע בראשון מרחיצין שייך שפיר לשון אף לומר אף מרחיצין בשלישי כמו ביום ראשון ור\"ל אף זה כמו זה לא כן לסבי דלת\"ק הכל הוא זילוף ולר\"א הכל הוא ברחיצה לא שייך אף דהכל א' לדידיה וכן לת\"ק ואינן שוין בשום יום שיאמר אף זה כמו זה שאנו שוין בו, וזה אפשר להעמיס בלשון רש\"י שכתב אלא אי אמרת ת\"ק נמי מרחיצין אמר בשני הימים ולא פליג ר' אלעזר אלא השלישי וכו' ודוק, ודלא כדכתיבנא בסמוך לדעת רש\"י משום דלא כתיבנא הכי אלא כד הוה בעינן מימר כפירוש הרב חידושי הלכות [מהרש\"א] דלא הוה קשיא לי במה שהקשה החידושי הלכות דהוה מתרצינן לה כדכתיבנא ואמרינן דלזה כיוון רש\"י, ברם כיון דהכרחנו דאין זה כוונת רש\"י מתרצינן כדכתיבנא השתא ולזה כיוון רש\"י ונכון.
ומצאתי ראיה לדברי מדברי הרשב\"א בחידושיו דקא מהדר לפשוט דלסבי לת\"ק שרי בזילוף וז\"ל דאי לגמרי אסרי אף ביום שלישי איך אמר רבא אי אמרת בשלמא וכו' אף מרחיצין מיבעי ליה כ\"ש דהו\"ל למיתני אף כלומר אף ביום השלישי מרחיצין עכ\"ל בקיצור. ויש להתבונן דעוד היום קשה דאפילו שנאמר דלסבי לת\"ק מזלפין ולר' אלעזר מרחיצין אפשר לומר אף וכמ\"ש הרב חידושי הלכות והיאך הביא ראיה מזה אם לא כמ\"ש דבלאו הכי לא קשיא דלת\"ק גם בראשון הוא זילוף ולא שייך אף, שאינן שוין בשום יום עד שיאמר זה כזה וכדכתיבנא, ברם כשנאמר דלת\"ק בשלישי כלל כלל לא דהיינו אפילו זילוף שייך שפיר לשון אף מצד אחר דלת\"ק אפילו זילוף ליכא ולר\"א אף רחיצה והוא אף נכון.
עוד שם בגמ' כי אתא רב דימי וכו' דאי ס\"ד הרחצת מילה וכו' ופי' רש\"י ד\"ה דאי ס\"ד, והכא אסרי רבנן בשלישי עכ\"ל. וכן העתיק הרשב\"א בחידושיו וכתב עליו וז\"ל ואינו מחוור חדא דהא לא שייכא האי קושיא לתרגומא דרבא ודתניא כוותיה דהא בהדיא תניא בדרבנן ובשלישי מזלפין דאלמא רבנן לא אסרי בשלישי ליתן עליה חמין וכו' ועוד הקשה עליו כמה קושיות ופי' לעצמו פירוש אחר. ולענ\"ד נראה להליץ בעד מאיר עיני חכמים ז\"ל דגם לאוקימתא דרבא מפרש [מה] שפי', והוא דהן אמת דלרבנן איכא זילוף ברם רחיצה אסורה ואילו חמין על גבי מכה קאמר רב סתמא אין מונעין ולא פי' ביד ש\"מ דאפילו רחיצה התיר ומי גרע מילה ממכה וק\"ל.
ומרן הביא משם רבינו תשובה לחכמי לוניל וז\"ל תמהני וכו' עד שעל שלישי של מילה אמרנו וכו', פי' דכיון דתחילת ההלכה מלו את הקטן וכו' דהיינו דוקא מלוהו הא קודם מילה לא א\"כ מוכרח דלא קאי אלא ליום שלישי וי\"ל דאמאי לא הכריח להם דמ\"ש כן הוא במלוהו דוקא ממ\"ש לעיל בהל' ח' בפי' דאין להחם מים למול וז\"ל ואין מחמין לו חמין וכו' זה הכלל וכו', וכמו שתירץ כן הרב המגיד להשגת הראב\"ד פ\"ב מהל' שבת הל' י\"ד וי\"ל.
עוד כתב מרן אחר שהביא תשובת רבינו וז\"ל ומתוך לשון השאלה והתשובה דאוקי הא דחמין שהוחמו בשבת דוקא בשלישי עד אבל קודם לא וכו'. וקשה דתפשוט כן ממ\"ש רבינו בלשון זה מלו את הקטן וכו' ואח\"כ נשפכו החמין עושין לו וכו' מפני הסכנה הרי דדוקא היכא דמלו אותו תחילה ואח\"כ נשפכו הא תחילה אין דוחין את השבת אלא תדחה מילה דאל\"כ לשמועינן רבותא דאפילו נשפכו קודם ימול ויחם מפני הסכנה אלא ודאי דס\"ל דאין דוחין שבת ודוק.
עוד כתב מרן וז\"ל כדעת הרז\"ה והרשב\"א וכו'. עיין בדבריהם הובאו בהר\"ן וגם בחידושי הרשב\"א והביאו ראיה לסברתם מדתנן פ\"ק דביצה השוחט וכו' בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה ובית הלל אומרים לא ישחוט אא\"כ היה לו דקר נעוץ וכו' יעו\"ש. ולכאורה קשיא לי דשאני הכא דאפשר לעשות מערב יו\"ט משא\"כ באישתפוך חמימי. ואחר החיפוש ראיתי להשיירי [כנה\"ג] סי' של\"א הגהת ב\"י הקשה כן. והראב\"ד השיג על רבינו וז\"ל שחיממן גוי וכו'. ודבריו אלה הם היפך דבריו פ\"ב מהל' שבת הל' י\"ד יעו\"ש ובחידושיו שם." + ], + [], + [ + "מכשירי \n וכו' וק\"ו הדברים. לכאורה אינו מובן ק\"ו זה וכי משום דמדרבנן מחמרינן טפי עבדינן ק\"ו בדינו ממש. גם מ\"ש מרן ומכשירי מילה וכו' עד דלא פלוג רבנן וכו'. אתמהא דכיון דמהוא הדין נפקא היכי חוזר ומלמד מק\"ו ממאי דנפקא מהוא הדין. גם מ\"ש מרן עוד ואפשר שהוא מפרש וכו' עד הוא שכתב רבינו דבריו תמוהים דא\"כ היכי אתי לישנא דש\"ס הוא ולא מכשירין דאתיא בק\"ו וכי משום דאתיא בק\"ו צריך קרא דהוא, אדרבא אין צריך קרא.
ולענ\"ד י\"ל דהכי פי' דמ\"ש שבות שהוא מדבריהם ר\"ל לענין מילה בשבת שכתב רבינו לעיל הל' ו' ואין עירוב מדבריהם נדחה מפני הבאת סכין וכו' דנפקא מה\"ה והשתא ליו\"ט נפקא מק\"ו משבות דשבת ליו\"ט ומאי דאיצטריך קרא ליו\"ט משום דלא אפשר לקרא לסמוך אדרבנן דמדאורייתא ליכא שבות כדי שנעשה ק\"ו ומשבת גופיה לא נפקא דיו\"ט קיל וכמ\"ש לעיל פ\"א הל' ח' יעו\"ש וזהו שכתבו בש\"ס הוא ולא מכשירין דאתיא בק\"ו ור\"ל דלדידן דאיכא שבות דרבנן נפקא בק\"ו ובזה יתיישב הכל." + ] + ], + [ + [ + "ואבי \n הבן מברך וכו'. עיין מ\"ש מרן, ועיין למהר\"ם אלשקאר סי' י\"ח." + ], + [], + [], + [ + "המל \n את הגרים וכו' ולהטיף דם ברית וכו'. וכתב מרן ומה שתקנו בה להטיף דם ברית וכו' עד תקנו לכולם כן. והקשה בס' מעשה רוקח שמדבריו נראה לדעת רבינו דמברכין על הטפת דם של גר שנתגייר כשהוא מהול ואילו רבינו כתב בהל' ו' גר שמל קודם שנתגייר א\"צ ברכה וכו'. ולענ\"ד נראה דכוונת מרן הוא דמה שתיקנו וכו' לפי שיש כמה גרים שמתגיירין וכו' שבא לתת טעם למה מברכין בנוסח זה להטיף ונתן טעם לפי שאיך יאמר וציונו למול את הגרים דהא איכא גר דאין מלין אותו והוי סותר ומשו\"ה אומר להטיף וזהו שכתב לפי שיש וכו' ועיקר מילה הטפת דם, ומה שסיים לפיכך תקנו לכולם כן ר\"ל תקנו לשון זה ששייך לכולם ושפיר אומר וצונו דהיינו או להטיף או למול ודוק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מילה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..50900d96004ee4dda2599fdd85296a295b7ec406 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,101 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fringes", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ציצית", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [ + "ואין \n לחוטי הענף מנין מן התורה. ועיין מ\"ש מרן וז\"ל (א\"ק) [ומ\"מ יש לתמוה] וכו' וצ\"ע. וקשה דמאי קושיא הא הניח הנחה דבתורה לא נתפרש אלא מדברי סופרים." + ], + [], + [], + [ + "התכלת \n אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב וכו'. ומה שיש לעמוד בדברי רבינו יעו\"ש בפרק זה הל' י\"ח בדברי מרן, וכאן יישב קצת וז\"ל משמע לי דרבינו אינו מפרש כפירוש רש\"י אלא הכי מפרש לה התינח וכו' אלא תכלת וכו' מאי היא וכו'. והנה פירוש זה שפי' מרן בגמ' לדעת הרמב\"ם קשיא טובא דלא משמע כן בגמ' מכמה אנפי, חדא כשהקשה המקשה תינח וכו' קאי אתירוץ שתירץ לא נצרכה אלא לסדין בציצית דמצוה לאקדומי לבן ברישא וכו' ואי אקדים תכלת ללבן לית לן בה נמצא דאוקי לרישא בקדימה ולעולם דאיכא שניהם ועל זה קאמר הא תינח וכו' ולדברי מרן דפי' דלא כרך עליהם תכלת איך קאמר הא תינח זאת. ב' מאי קא משני בגמ' לא נצרכא אלא לטלית שכולה תכלת דמצוה לאקדומיה תכלת ברישא וכו' ואי הקושיא היא כפירוש מרן דמשמע דאי לא הטיל אלא חוט תכלת בלבד יצא מאי משני בקדימה. יבוא השלישי והוא שתירצה הגמ' אלא אמר רבא לא נצרכא אלא לגרדומין דאי וכו' תכלת וקאי לבן ואי וכו' לבן וקאי תכלת לית לן בה ע\"כ, ובשלמא לפירוש רש\"י ז\"ל דהא דרבא קאי לכולה מתני' ניחא דנקט דבר והיפכו דהיינו כולה מתני' אלא לפירוש מרן דלא קאי הא דרבא אלא לסיפא דמתני' ורישא כדקיימא קיימא דהיינו אין לו תכלת עושה לבן לבדו לפירושו וא\"כ מאי האי דכפל רבא והכי הו\"ל לומר דאי איגרדם לבן וקאי תכלת דהיינו פירושא דסיפא ולא עוד." + ], + [], + [ + "אחד \n משמונה. ועיין מ\"ש הראב\"ד, ומ\"ש עליו מרן שכדבריו כתבו התוס'. פי' שכתבו התוס' כן מהספרי דאילו הם סברי דצריך ב' תכלת וב' לבן. וכתב עוד מרן וז\"ל וטעמו של רבינו מדכתיב פתיל תכלת פתיל חד משמע והכי משמע בספרי. וראיתי להרב מרכבת המשנה נר\"ו דהקשה דהיכי משמע מהספרי דאחד משמונה של תכלת די והא ממ\"ש עוד הסיפרי אין פחות מג' חוטין לדעת בית הלל וד' לדעת בית שמאי וג' חוטין לב\"ה הם השלמים דהיינו ו' וא\"כ חוט אחד דאמר תחילה הוי ג\"כ שלם דהיינו ב' וכן אף אנן נמי תנינן בתוספות בכורות דף ט\"ל ע\"ב סוף ד\"ה כמה וז\"ל ומיהו ג' דקאמרי ב\"ה על כרחינו קודם שנכפלו דג' לא משכחת לאחר שנכפלו וכו', וא\"כ קשה איך הוי רבינו כהספרי." + ], + [], + [], + [], + [ + "כתב מרן ובעל מגדל עוז וכו' נראה דמפרש וכו'. הרב מרכבת המשנה כתב כוונת המגדל עוז דמ\"ש דהוי למצוה הוא לדעת הראב\"ד דמאי קשיא ליה להר\"מ דאדרבא הדין עמו דההיא דספרי לא לעכב נאמר ולזה כתב כבר העתקתי בסמוך שכתב לחכמי לוניל כלומר זה שכתבתי הוא לדעתי ולדעת הראב\"ד אבל רבינו כבר השיב לחכמי לוניל עכ\"ל. ומוכרחים דבריו אלו ממ\"ש עוד המגדל עוז לישב ההיא דעירובין במופסקין וכו' ואין זה נכנס בתוך דברי תשובת רבינו לחכמי לוניל מוכרח שהוא תירוץ לעצמו להשגת הראב\"ד.
ברם שאר דברי המגדל עוז תמוהים א' למה שהשיב לההיא דעירובין דלאו השזירה גורם אלא ההפסקה וכו'. ועין רואה מסוגיית הש\"ס בבירור שהשיזור גורם עד לבסוף ההיא דתירץ בשזורין יעו\"ש. וכן ראיתי להרב הנזכר [מרכבת משנה] הרגיש בזה והוסיף בטענתו עליו ממ\"ש הוא עצמו בפ\"ב ה\"ז עיי\"ש דאזיל ומודה לדעת רבינו דהשיזור עיקר. ועיי\"ש מה שהקשה עוד עליו והצריך עיון." + ], + [ + "עיין מה שתפס הרב יד אהרן נר\"ו ממה שפסק רבינו כאן למ\"ש בהל' תפילין, וכן מצאתי כתוב למורי הרב הראב\"ע ז\"ל משם מהר\"ם מלמד ותירץ לו וז\"ל ואפשר לומר במ\"ש התוס' ד\"ה כתנאי וז\"ל תימה דילמא ציצית שאני דבפ\"ק דסוכה דריש גדילים תעשה לך לשם חובך ואי משום דכתיב לך לאות וכו' וזה הוקשה לרבינו ולכך מיישב הכי דהתם כדי דלא תיקשי לרב מוקמי ליה סתמא דש\"ס כרבנן ולשמואל כרשב\"ג דמפורש טפי ואה\"נ דהוה מצי למהוי כרבנן וציצית שאני אלא כדי דלא תיקשי לרב מוקמינן ליה כרשב\"ג אמנם התם דמכח ב\"ה מוכרח סתמא דש\"ס לומר דציצית שאני אם כן מצינן שפיר למימר דאפי' רבנן פסלי בציצית וקיי\"ל כוותייהו בעור של תפילין, ובציצית כשמואל ולא מטעמיה דלדידן אפי' רבנן מודו משום דכתי לך כמו דסברו ב\"ה אי נמי דמצינן למימר למי' דאפי' שמואל מודה בהא והתם שאני דמוקמינן ליה כרשב\"ג משום דלא תירץ לרב כדאמרן עכ\"ל.", + " ואין\n עושין מצמר גזול. וכתב מרן נראה דמיירי קודם יאוש עכ\"ל. כוונתו דאי הוה יאוש קני כיון דאיכא ג\"כ שינוי מעשה דלתירוץ זה לא אסיק אדעתיה דהוי שינוי החוזר לברייתו ושניהם צריכי, וקשיא דאי הוה ס\"ד לתירוץ זה דשינוי כזה מועיל ולא הוי חוזר לברייתו א\"כ שפיר קני אפי' בלא יאוש וכמ\"ש רבינו בריש פ\"ב מהל' גזלה דשינוי לחוד קני יעו\"ש. ושוב ראיתי להרב מחנה אפרים הל' גזלה סי' כ\"ט הקשה כן ורצה לפרש דמ\"ש הנימוק\"י דבדאיכא שניהם יאוש ושינוי מעשה קנה היינו אפי' חוזר לברייתו וכמ\"ש הטור סי' שס\"ד דקנה, ורבינו או ס\"ל דליכא יאוש ולכן לא קנה בשינוי כזה או ס\"ל כסברת הרמב\"ן דשינוי החוזר לא מהני אפי' עם יאוש יעו\"ש. והנה אי כוונתו כמו שנראה מפשיטות דבריו דמ\"ש כן הוא לדידיה ולא לדעת מרן ניחא ברם לדעת מרן ז\"ל לא ניחא כלל דאי ס\"ל למרן כן לדעת הנימוק\"י ודאי דדעתו הוא להשוותו עם רבינו וא\"כ לתירוץ זה ניחא ברם לאי נמי נמצא דפליג רבינו עם הנימוק\"י וא\"כ מאי א\"נ דקאמר אין צריך לזה דזה הוא פשט דברי רבינו דפליגי אלא דבא הוא להשוות ולא היה לו לומר אלא מ\"ש בתירוץ א'.
עוד כתב מרן א\"נ אפי' וכו' עכ\"ל. פי' שגזל צמר מלובנת דאילו בלי ליבון הליבון אינו חוזר לברייתו וכמ\"ש בגמ' ריש פרק הגוזל [קמא]. ושוב ראיתי בס' אדני פז לחכם אשכנזי כתב דאיירי אפי' בלי ליבון והכריח דליבון הוי שינוי החוזר והאמת איתו אמנם אני תמיה דמחוטים לעשותו צמר לא מקרי שינוי החוזר ואמינא לה מהא דאיתא התם הגוזל צמר ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזלה ואמרו בש\"ס הני אין ליבון לא ורמינהי וכו' אמר אביי תנא דידן קתני שינוי דרבנן צמר ועשאן בגדים בצמר טווי דאי בעי סתר ליה ופירש\"י והוי חוטין כמעיקרא, ויש להקשות למה לא פי' צמר ועשאן חוטין דחוזר לברייתו ולמה הלך עד בגדים דכעין זה היא קושיית הגמ' דאמרה אמרי עצים וכו' וכדפירש רש\"י ודאי רש\"י נמוקו עמו דלישנא דמתני' דייק דקתני ועשאן בגדים וה\"ל לומר חוטין אלא ודאי דאיירי דהוה טווי כשגזלה וצמר דנקט לאו דוקא ואעיקרא דדינא תיקשי לן לתנא למה נקט דינו בהכי ולא צמר ועשאו חוטין נראה מזה ודאי דזה מקרי אינו חוזר וא\"כ נראה דצמר וטוואו אינו חוזר לברייתו היפך דברי מרן." + ], + [], + [], + [], + [ + "הטיל \n ציצית על ציצית וכו'. עיין למרן ב\"י סי' י' מ\"ש עליו. ולענ\"ד הוא דוחק גדול חדא דאיך יחד לרבא סברא זאת דמשום דעבר בבל תוסיף לא הוי מן העשוי ואדרבא כלפי לייא וכדקא מותיב ליה רב פפא לפי דרכו זאת. שנית דכפי דרכו נמצא דר\"פ דפליג עליה דרבא (דמתכוון) [במתכוון] להוסיף דלרבא חשיב שפיר כתעשה ולא מן העשוי ולר\"פ חשיב כעשוי א\"כ איך אמר ר\"פ ממאי דגברא לאוסופי וכו' כנראה דאי להוסיף אתי אזיל ומודה ליה וזה אינו כפי דרכו והכי הו\"ל לומר ממאי דכי עבר אבל תוסיף הוי מעשה בהכשר.
והנראה לענ\"ד הוא דהכי הוי פרושא דשמעתתא לדעת רבינו דהקשו בש\"ס ומי אמר תעשה ולא מן העשוי והאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשרה אמר רבא וכו' כלומר פליג אר' זירא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי בתמיה וכיון שכן חשיב מן העשוי ואיך אמרת הטיל למוטלת כשרה אתקיף ליה רב פפא לרבא ממאי וכו' דילמא לבטולי וכו' וא\"כ כשרה כר\"ז והכל נרדף והקושיא הוי עד סוף הענין ומי אמרת תעשה ולא מן העשוי ואסיק בקושיא ואין זה דוחק לפי דרכינו דהא גם לרש\"י אסיק בקושיא אלא שאינו בדרך זה. והא דהביא הש\"ס הא דרבא ור\"פ לפי דרכינו הוא לקיום הא דר\"ז כלומר דהכי קי\"ל, ונמצא לפי דרך זה דבין לרבא בין לר\"פ היכא דמכוון לאוסופי פסול והוי בכל ענין בין דפסיק לקמאי בין לבתראי ומטעם דכתב רבינו ז\"ל ולהיכא דכיון לבטולי כשרה לכו\"ע ואפילו לרבא דעד כאן לא פליג רבא עליה דר\"ז אלא משום דס\"ל דלאוסופי קא מכוון ברם היכא דמכוון לבטולי מודה ליה וכן רב פפא אי לאוסופי מכוון מודה ליה לרבא אלא דלבטולי מכוון ולא פליגי אלא דלמר לבטולי מכוון ולמר לאוסופי דהיינו בסתם וכמ\"ש מרן לעיל בסמוך לדעת הרא\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש מרן ב' פירושי רש\"י והבין לדעת רבינו כפירוש ב' של רש\"י. והיינו ודאי מדכתב סתם מפני שנראה כתכלת ולא כתב דאיכא למיגזר שום גזרה והא ודאי מורה כפירוש ב' של רש\"י ולפי הנחה זאת יתכן לדעת רבינו מה שלא חילק בין טלית של ד' חוטין לח' שהקשה מרן ז\"ל, דכיון דעיקר הפיסול נגע בה מטעם דצריך ב' מינין, מינה לטלית בת ח' חוטין דלית לן בה וכשר. ומה שלא הביא דין דח' חוטין לענין דלכתחילה לא יעשה כן היינו משום דסתמא איירי רבינו ובכלל [זה] ג\"כ בת ח' לכתחילה, וכדכתב מרן. והוצרכתי לכתוב כן כדי לתת טעם לרבינו למה שסמך בדין בת ח' שלא לכותבו מפני שלכתחילה אין לעשות כן (ואפי') [לאתי] למיטעי לומר ג\"כ דלא יהא כשר לזה כתבתי דאין לחוש לזה.
ובמ\"ש מהר\"י בן חבי\"ב על רבינו הביאו בב\"י סי' ט', וכתב עליו מרן לא ידעתי וכו' דא\"כ הו\"ל להקדים היתה כולה תכלת ע\"כ. ואנכי לא ידעתי מה הפרש יש בין קדימת דין תכלת לשאר צבעונים דאי יקדים תכלת הפירוש כך הוא אינו יכול לעשותו בגוון תכלת הא שאר צבעונים יכול ואי יקדים שאר צבעונים הכי פירושו שאר צבעונים יכול לעשות מעין צבעו הא תכלת אינו יכול ובין הכי ובין הכי מתפרשים דברי רבינו כפירוש מהר\"י בן חביב.
עוד כתב מרן שם וז\"ל ומ\"ש בפירוש אחד וכו' ולא נעלם וכו' עכ\"ל. לא ידעתי אמאי לא הקשה לדבריו בפשיטות והוא דמ\"ש רבינו והוא הנקרא לבן איירי בטלית לבן שרובן הן לבנות וכמ\"ש רש\"י במנחות דף ל\"ח ד\"ה מידי צבעא גרים וז\"ל ורוב טליתות לבנות הן וכו', וכ\"כ התוס' ג\"כ משמו, ולכן נקט רבינו שם בפ' א' לבן, וה\"ה לשאר צבעונים דצריך לעשותו מצבע הטלית." + ] + ], + [ + [ + "עיין מ\"ש מרן. ודע דזה שכתב מרן כאן היינו מ\"ש בב\"י משם מהר\"י אבוהב ולא כמ\"ש בס' נחפה בכסף סי' א' בדעת מרן וא\"צ להאריך בביטול דבריו כי מובן הוא ממנו. ומה שהקשה לדברי מרן הרב פרי הארץ ח\"א סי' א' לא קשיא דרבינו קאי בגדול וכמ\"ש בתחילת דבריו כסות שחייב בה אדם לעשות ציצית וכו' וכמ\"ש מרן לקמן בשם מהר\"י בן חביב יעו\"ש שהם ממש דברי מרן ומהר\"י אבוהב. ותמהני עליו במה שתירץ לקושיא שהקשה ביסוד אחר שלא על דרך מרן כי אחר שהביא עצמו לדרך זה והוא האמת מ\"ש לענ\"ד, למה הביא יסוד אחר בחובת גברא ומנא הא כל קושייתו היא דלמה השמיט רבינו הא דגדול וכו' והו\"ל לתרץ בקיצור דרבינו קאי בגדול וכמ\"ש מהר\"י בן חביב ומכח קושייתו פירש לו דרך אחרת בדברי רבינו יעו\"ש ועשה סמוכות לדבריו וכן לדברי מרן מההיא דחסידים הראשונים וכו' וסיים הרי מכאן ראיה דתליא בקטן דוקא דאל\"כ אכתי קשיא דאף דפצעו בה שלוש מ\"מ אכתי לא מיחייב אלא בגדול יוצא וכו' ועיי\"ש. ואנכי לא ידעתי מאי דעתיה בדברים כאלו דמהיכן ידעינן דהא דחסידים הראשונים לא היה יותר ויותר משיעור כדי שהקטן יתכסה ראשו ורובו וא\"כ אף קודם שפצעו בו ג' על ג' היה שיעור כדי חיוב.
והמרדכי הקשה מהך ברייתא דידן דשיעור טלית הוא דקטן יתכסה בו ראשו ורובו לההיא דאיתא בש\"ס חסידים הראשונים כיון דהיה בו ג' על ג' היו מטילין בה תכלת וז\"ל הקשה ה\"ר אלחנן הא בעינן שיעור וכו' וי\"ל כיון דעתיד לגומרה מחייב עכ\"ל. והקשה הרב פרי הארץ שם וז\"ל ודברים אלו תמוהים דהא אסיקנא בש\"ס אימא כיון שפצעו בה ג' דהשתא לפום הך שינויא הא איכא שיעורא וכו'. עוד מ\"ש משם מר אחיו ולא הונח לו ותלמידו בספר נחפה בכסף קיים דבריו באריכות לשון ויתר דברים והוא ע\"פ מ\"ש בפירוש רש\"י דקושיית הש\"ס לא הוי ממאי דליכא שיעורא דאע\"ג דליכא שיעורא מקרי ראוי לציצית ומ\"ש רש\"י ואע\"פ וכו' היינו משום דא\"כ צריך להוסיף עד השיעור נמצא דהשתא קרנות אחרים אינן ראוין לציצית לפי שהם למעלה מג' אכן אי לא הוה הך שיעורא לא קשיא ומעתה שפיר הקשה בין לפי הס\"ד בין למסקנא דס\"ל דאף דליכא שיעורא מקרי ראוי לציצית ולא הוי תעשה ולא מן העשוי ותירץ דעתיד לגומרה מחייב מיד וכו' זה תוכן דבריו ואם קבלה נקבל דהא מ\"ש דמטעם דליכא שיעורא והוי פטור עדיין בהטלת שתי קרנות ראשונות ואיכא תעשה ולא מן העשוי לא קשיא מטעם דכיון דעתיד לגומרה חשיב כשלם ומטעם דבעינן תוך שלשה קשיא ליה כיון דשתי הקרנות אינן ראויים להטלת ציצית כיון דמוסיף אח\"כ נימא כיון דעתיד לגומרה חשיב כשלם ויהיו שתי הקרנות אחרים ראויים להטלת ציצית והן אמת דכשהם שתי קרנות אינן ראויים ברם כיון דחשבינן ליה על שם סופו כשלם דמי ושפיר חזו שתי האחרים להטלת ציצית וא\"כ מה הפרש יש. ומה שהקשה בדברי רש\"י הרואה יראה מדברי רש\"י [ד]מצד עצמם הם מגומגמים שכתב שכל ציצית וכו' וצ\"ל ועוד, ורש\"י מפרש קושיית הש\"ס בב' אופנים ולעולם זה תלוי בזה אי אזלינן בתר סופו או לא ושפיר הקשה רבו לדרך מר אחיו. ועיין מ\"ש הרב יד אהרן יצ\"ו לקושיא זאת ומאי דאקהי אקהייתא הרב נחפה בכסף שם והרואה יראה דמה דהקשה א' לדרך היד אהרן הוא ממש מה שהקשיתי גם אני לדרכו.
תניא בפרק התכלת ת\"ר וכו' ור' שמעון פוטר מאי טעמיה דר\"ש דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה וכו' ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה מרבה אני כסות סומא שישנו בראיה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינו בראיה אצל אחרים ע\"כ. ואין להקשות דאם כן אשר תכסה בה למה לי דבלאו הכי מוכרח לרבות כסות לילה מוראיתם אותו ולא כסות סומא דזה ישנו בראיה אצל אחרים לא כן כסות לילה וא\"כ אשר תכסה בה למה לי דבשלמא היכא דאית לן קרא לרבות והוצרכנו לרבות חד מינייהו אז שקלינן בשקל הקדש הי מינייהו ראוי למעט והי מינייהו ראוי לרבות אבל היכא דלית לן קרא יתירא ממעטינן מיניה בין כסות לילה בין כסות סומא מוראיתם דמהיכן בא לנו חילוק זה.
עוד שם בש\"ס ורבנן אשר תכסה בה מאי עבדי לה ופירש\"י דלכסות סומא לא איצטריך דכיון דכסות לילה חייב כ\"ש כסות סומא עכ\"ל. אין להקשות דקשיא רש\"י דידיה אדידיה דאילו כאן כתב דכסות סומא כ\"ש דחייב מכסות לילה ואילו בסוכה דף י\"א גבי רבי יהודה רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה משום דס\"ל לילה זמן ציצית והוי מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות כתב רש\"י וראיתם אותו פרט לסומא והיאך אפשר לאוקמי קרא בהכי דהא כיון דכסות לילה חייב כ\"ש כסות סומא, דאי כתב רש\"י כאן דכסות סומא מכ\"ש דכסות לילה נפקא היינו היכא דבעינן למימר דאשר תכסה אתי לחיוביה לזה כתב דלא צריך קרא לחיוביה ברם היכא דאמרינן דאתי קרא לפטוריה שפיר דמי דאדרבא להכי אתא קרא כי היכי דלא לימא איפכא במכל שכן.
אך קשה טובא דדברי רש\"י שם הם היפך הש\"ס דהא מאן דמחייב כסות לילה היינו כרבנן דהכא ולרבנן קרא דוראיתם אותו דריש ליה לראה מצוה זאת וזכור מצוה אחרת וסומא פטור ומהיכא בא לו לרש\"י לפרש כן. וכתב הרא\"ש וז\"ל והא דתניא בספרי וכו' נ\"ל דה\"פ אי לא כתיב וכו' שאין להטיל בכל כנפיים אלא באחד מהם עכ\"ל הביאו הב\"י סי' י'. ואין להקשות דא\"כ אמאי מוקי לפלוגתא להנהו תנאי בפ\"ב דזבחים דף י\"ח דאיכא מאן דפטר בעלת ה' אימא דלא פטר אלא שלא להטיל בכל ה' דבשלמא בספרי מייתי תחילה מקרא דעל כנפי בגדיהם לקס\"ד לחיוב ניחא הך פירושא דהכי משתמע מעל כנפי וכל כנפים במשמע להכי תנא דספרי בא לאשמועינן דפטור דאינו חייב אלא בד' לא כן תנא דברייתא דלא תפש כן ושוב ראיתי למורי הרב הראב\"ע כ\"כ בב\"י." + ], + [], + [], + [ + "שהטלית \n שאולה פטורה מן הציצית. וכתב הרא\"ש פ' כל הבשר ולי נראה דהא דטלית שאולה מיירי ששאל טלית שאינה מצוייצת אבל השואל טלית מצוייצת אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה עכ\"ל. והקשה הט\"ז סי' י\"ד דמאי שנא מלולב דביום הראשון שאול פסול וכו' וסיום דבריו דכי היכי דהתם יש מיעוט דלכם כאן נמי יש מיעוט דכסותך יעו\"ש באורך. והבית יעקב סי' קי\"ד חילק דשאני לולב מציצית וקידושין דבלולב פסלינן שאול דפסול אפילו מתנה ע\"מ להחזיר אלא דמ\"מ מועיל שנותן לו מתנה גמורה דאז לא הוי כמו ע\"מ להחזיר כיון שהוא מתנה גמורה ואח\"כ יחזירהו לו במתנה וכמ\"ש הרא\"ש ושו\"ע שצריך לחזור וליתנו לו במתנה גמורה עיי\"ש, ושם מפורש בהדיא בדבריו דאם אינו חוזר ונותן לבעליו במתנה אלא שנותן לו בכל לשון וכו' הוי כמו שאול, וז\"ל הרא\"ש שם ואחר שיצא בה צריך לחזור וליתנו לו במתנה בשעת חזרה וכו' לא כן בקידושין וציצית דהוי כמו שאול יעו\"ש באורך. ואני בעוניי איני רואה חילוק דגבי קידושין וציצית נמי אי אמרינן דלא מהני שאול אלא מתנה גמורה אמרינן מסתמא על מנת כן נתנו לו ונתנו לו מתנה גמורה כדי שיברך וכן בקידושין כדי שיקדש ומ\"ש דבלולב צריך שיחזור ויתן במתנה ולא בלשון אחר דיפוי כח, לא ראיתי כעת כן בדברי הרא\"ש דמ\"ש דאם נתנו לו ע\"מ להחזיר ולא החזירו לו לא יצא אלא צריך שיחזיר לו אין ללמוד מדבריו אלו כלל, ולו יהי דיהבינן ליה כל דיליה מה יענה למ\"ש הט\"ז ז\"ל מכסותך דדומה ללולב. והרב יד אהרן הי\"ו תירץ לקושיית הט\"ז דשאני הכא דהמיעוט הוא על טלית של ד' כנפות שאינה מצוייצת דפטור מלהטיל בו ציצית אבל במצוייצת ליכא מיעוט שאין לברך עליו יעו\"ש. וליתא דכשממעט כסותך ולא של אחרים הוא בין מצוייצת בין אינה מצוייצת אלא דלדעת הרא\"ש במצוייצת הוי כמו מתנה ע\"מ להחזיר הא לאו הכי פטור הוא מכסותך.
והנכון לענ\"ד כמו שתירץ הט\"ז בסוף דבריו מקידושין וציצית ללולב דכיון דקפיד קרא התם דאינו יוצא בשאול לא שייך אומדנא יעו\"ש. ומ\"ש דבציצית גופיה כתיב כסותך לא ידעתי קושיא זאת דשאני לולב דקפיד קרא דבשאול אינו יוצא ברם בציצית אדרבא בשאול פטור והוא קולא שהיקל הכתוב וא\"כ בלולב שהחמיר הכתוב דאינו יוצא בשאול אין לנו לפרש לשונו שנתכוון למתנה ולומר שיצא ידי חובה ולפטור לאדם מהמצוה משא\"כ גבי ציצית שהתורה פטרתו כל דחזינן דעת שניהם שזה רוצה לחייבו וזה להתחייב אין כח בידינו לפוטרו." + ], + [], + [ + "ומה \n וכו'. עיין להבית חדש סי' ט' האריך לפרש דעת רבינו דס\"ל דלא גזרו אלא בכסות של פשתן וכו' וא\"כ אפשר דמאי דכתב מותר ללבוש ציצית בלילה בשל צמר קאמר אפילו יש בו כלאים דכיון דהותר ביום הותר בלילה. וחוץ שדבריו דחוקים דבריו תמוהים ואיך כ\"כ לדעת רבינו והא רבינו צווח ככרוכיא דאפילו ביום אסור כיון דאפשר בלא\"ה כמ\"ש בפירוש כאן בלשונו זה וז\"ל ומפני מה וכו' ואין נדחה לא תעשה, וא\"כ איך אפשר דגם בלילה שרי מפני שהוא של יום. ועוד קשה דלפירושו איך יתכן מ\"ש רבינו שחובת הציצית ביום ולא בלילה וכך הו\"ל למימר שחובת הציצית בכסות יום ולא בכסות לילה, ולזה יש ליישב. ומ\"ש אכן בהגהות מיימוני הבין מדברי מהר\"ם כדברי רבינו ושכן פירש רש\"י והיינו וכו' הנה בהגהות מיימוני שבידינו כתוב בהיפך על שם רש\"י וז\"ל ודלא כרש\"י שפי' כסות לילה המיוחד ללילה וכו' והיינו מה שפי' בשבת יעו\"ש. ושוב ראיתי להב\"ח סיים ויש נוסחא אחרת בהגהות מיימוני כתובים בטעות. ולענ\"ד ליכא טעות כי שני הנוסחאות הן אמת כי יש שתי לשונות רש\"י סותרין זה לזה וכנראה נעלם מעיניו מ\"ש בשבת, וכ\"כ מרן שכן דעת רש\"י כרבינו מכח מ\"ש פ' התכלת.
וכתב מרן וז\"ל ואין להקשות שלא יטיל בו תכלת כיון שאפשר לקיים מצות ציצית בלבן שמאחר וכו' תכלת בציצית וכו' וא\"ת וכו' ולי נראה וכו' יעו\"ש. והילך דברי התוס' בכתובות דף מ' ע\"א ד\"ה כגון וא\"ת והא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם שיעשה בטלית של צמר חוטין של צמר ואומר ר\"י דבטלית של פשתן אי אפשר לקיים שניהם דאי אפשר לקיים מצות תכלת אלא ע\"י כלאים דתכלת עמרא ואין לנו לאסור ללבוש טלית של פשתן וכו' יעו\"ש. והנה לפי דברי מרן אלו דכל דשרי רחמנא כלאים בציצית לא אמרינן כל היכא דמצינן לקיים שניהם לא אתי עשה ודחי לא תעשה נאה דורש ומתרץ מרנא מהר\"ח אבולעפיא בעץ החיים לשונות הרמב\"ם הל' תמידין ומוספין על מ\"ש הש\"ך ביו\"ד דאם מל תוך ח' יצא וא\"צ להטיף דם ברית דא\"כ מילה אמאי דחיה שבת, וז\"ל וקשה מילה לאו כלום היא דשאני מילה דגזרת הכתוב היא ביום אפי' בשבת והיכי משכחת לה שימול בשבת מאחר דתוך ז' כשר בדיעבד ולהכי אתא יתורא דביום דלא תימא כבעלמא וכו' אלו דבריו. ונמצאו דבריהם אחדים דכל דהתורה ריבתה להתיר בפירוש האיסור לא אמר כל היכא דיכול לקיים שניהם לא אתי עשה ודוחה לא תעשה ונמצא אין מקום למ\"ש בסיפרי אשר קריתי אגורה באהלך בחלק יו\"ד דף ל\"ז שקושיית הש\"ך היא קושיא אלימתא והיא קושיא לאלהינו דאמאי שרי לחלל שבת יעו\"ש דברי, ברם מדברי מרן אלו נראה דלא ס\"ל הכי אלא כל דשריא רחמנא כך היא גזרת הכתוב ועד כאן לא אמרינן כל היכא דיכול לקיים שניהם לא אתי עשה ודחי לא תעשה אלא לדידן דיכולין אנו לקיים שניהם אמרינן לא אתי עשה ודוחה ל\"ת. אמנם מדברי התוס' דלא כתבו כדברי מרן ותירצו דכיון דבטלית של פשתן אי אפשר לקיים שניהם דאי אפשר להטיל ביה תכלת אלא ע\"י כלאים דתכלת עמרא נמצא דשפיר י\"ל כמ\"ש הש\"ך ז\"ל דיכולין אנו לומר לאלהינו אמאי התיר האיסור כיון דיכולין אנו לקיים שניהם והוא ש\"ס ערוך בנזיר דף נ\"ח ע\"א וז\"ל ומי כתב קרא הכי והאמר ריש לקיש כל מקום וכו' ואי לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה ע\"כ, ופי' רש\"י וז\"ל ומי כתב קרא הכי כלומר כיון דאינו מגלח כולה בחד זימנא לא מיחייב משום דהקפת כל הראש לאו שמיה הקפה מי קא כתביה רחמנא לקרא דאי עביד דרך איסור דמקיף ואח\"כ מגלח לא מיחייב והא שפיר עדיף דליגלח כוליה דהא מקיים עשה דמצורע ולא קא עבר הלאו דלא תקיפו דהכי עדיף טפי כדריש לקיש דאמר כל מקום וכו' ע\"כ, הרי דאף דהתורה התירה האיסור מותבינן דכיון דיכול לקיים שניהם כדריש לקיש למה התיר הכתוב את האיסור וכדעת הש\"ך וכדפירשנו דבריו שם בסיפרי, וכן הקשה הרב החסיד עניו מאד מהר\"ם בן אדרת ז\"ל מהך ש\"ס דנזיר למרן ז\"ל הביא דבריו הרב מרכבת המשנה ז\"ל כאן יעו\"ש דהך סוגיא דלא כמרן וכן סוגיית שבת דף קל\"ג ע\"א ואי איכא אחר ליעבד אחר דאמר רשב\"ל וכו' וכמ\"ש שם יעו\"ש וכ\"כ התוס' שם דף ק\"ל ע\"ב ד\"ה שלא יעו\"ש ונמצא התוס' דהתם והכא שוין וכהסוגיות הנ\"ל והיינו כהש\"ך ז\"ל. אך ע\"פ סברת מרן זו לא מייתבא מ\"ש מהר\"י אשכנזי שם בשער המלך שהבאתי עוד שם בס' אגורה באהלך דלדברי התוס' בשבועות מילה בשבת יהיה ע\"י קטן או נכרי וכו' יעו\"ש, די\"ל דקרא דוביום אפי' בשבת אתי להיכא דליכא נכרי וגוי וא\"כ קושיית מהרי\"א שפיר קשיא אף לדברי מרן אלו, ועיי\"ש שתירצתי דבנכרי וקטן איכא פיקוח נפש ושפיר דחוני בזה דמאן דמותיב שפיר קא מותיב דהקושיא היא למ\"ד דמילת נכרי כשרה מדאורייתא וכדאיתא פרק אין מעמידין דלרבנן דר\"ע אפי' מדרבנן כשר באחר עומד על גביו וכן בקטן נמי לכו\"ע קטן מל ולא חיישי רבנן למידי. ואמת יהגה חכי דכשכתבתי התירוץ הזה היה בע\"פ בלי ראות ספר וקושיית מהרי\"א במקומה עומדת וכעת נראה לתרץ ע\"פ מ\"ש רבינו פ\"ה מהל' שבת ה\"ד וז\"ל כשעושין וכו' לא ע\"י נכרי וקטנים וכו' וכתב מרן שמא יאמרו הרואים בקושי התירו וכו' ויבוא הדבר לשלא ימצאו נכרים וקטנים ולא ירצו לחלל שבת ע\"י גדולי ישראל וכו' אלו דבריו בקיצור, ואף אנו נאמר הכא שמא יאמרו הרואים בקושי התירו ולא ימצאו נכרים וקטנים למול וכמעט יעבור היום ולא נימול בשבת והתורה אמרה ביום אפילו בשבת.
ועוד נראה לומר ע\"פ מ\"ש התוס' פ' ר\"א [דמילה] דף ק\"ל ע\"א ד\"ה ר\"א שהקשו וז\"ל וא\"ת יביאו התינוק אצל כלי וכו' ועוד י\"ל כיון דיותר בקל יביא הכלי משיביא התינוק שרי ר\"א כדי למהר המצוה כדמוכח בש\"ס וכו' יעו\"ש, נמצא דלר\"א עברינן אדאורייתא אף שאפשר לקיים המצוה בלא\"ה כדי לקיים המצוה מהר וא\"כ לדידן ממנו ניקח ומהלינן בשבת ע\"י ישראל ולא ע\"י נכרי וקטן כדי למהר המצוה ולא לחזור אחר נכרי וקטן וק\"ל.
ודע שתירוץ ב' זאת של התוס' לא אזלא עם מה שתירצו שם בעמוד ב' ד\"ה ומי שרי שכתבו וי\"ל דכה\"ג לא הוה שרי רבי אליעזר כיון דיכול להביא בדרך מעורבת בהיתר גמור וכו' עכ\"ד, דהא הכא לתירוץ זה להביא תינוק הוי היתר גמור דהחי נושא את עצמו דדוקא ברוכב ע\"ג בהמה אף דהחי נושא את עצמו איכא איסורא דרבנן שמא יחתוך זמורה ברם באדם הנושא את החי ליכא איסורא כלל ואפ\"ה כתבו דכדי למהר עברינן אדאורייתא אף דיכול לעשות בהיתר גמור וזה כתבתי ממ\"ש התוס' דליכא איסור שבת כלל ושוב ראיתי להרב חידושי הלכות [מהרש\"א] שכתב דאיכא איסורא דרבנן יעו\"ש.
ברם מ\"ש עוד החידושי הלכות בכוונתם דלאו [נחתי] לאקשויי מכח דריש לקיש דכל מקום שאתה יכול לקיים שניהם מוטב ואי לאו יבוא עשה וידחה לא תעשה אלא דמסברא נחתי להקשות אמאי לא נקט תיקון וכו' לא יכולתי הבינו דהא בהדיא כתבו דהשתא ליכא איסור שבת כלל וכן מהראיה שהביאו לתירוצם מההיא דפעם א' ואם כן נראה דהכל א' ולקמן [ד\"ה שלא ברצון] הביאו דברי רשב\"א לחוד ולא תירצו, דסמכו אדהכא, ומ\"מ התי' יוצא לדידן דאמירה לנכרי וכ\"ש לקטן שבות ודוק. ודע דבעיוני בזה ראיתי לרש\"י בנזיר שם (והוא מפרש אחר) שכתב כדר\"ל דאמר ר\"ל כל מקום שאתה מוצא עשה כגון גדילים תעשה לך ולא תעשה כגון לא תלבש שעטנז לקיים את שניהם דלטלית של צמר ציצית של צמר ולשל פשתן ציצית של פשתן ואם אי אתה יכול לקיים שניהם כגון מילה בצרעת וכו' עכ\"ל. ולא ידעתי אמאי נייד למצוא אי אתה יכול לקיים שניהם במילה בצרעת והא בציצית גופיה איכא ג\"כ אי אתה יכול לקיים שניהם כגון בטלית של פשתן תכלת שהוא עמרא דאי אפשר לקיים המצוה בלא העברת הלאו ומדלא כתב הכי נראה דס\"ל דזה לא מקרי אי אתה יכול לקיים שניהם דהא יכול לקיים שניהם דיעשה טלית של צמר ובחוטי תכלת שהוא הכל של צמר ואינו עובר הלאו דלא תלבש שעטנז והא ליתא או כמ\"ש מרן ז\"ל דא\"כ כלאים דשרייה רחמנא היכי משכחת לה או כמ\"ש התוס' דבטלית של פשתן חשיב אי אפשר לקיים שניהם וכ\"כ רש\"י במנחות דף מ' וז\"ל אבל תכלת דצמר דאי אפשר במינו דכל תכלת צמר [הו\"א] רמינן אי לאו משום גזרה דקלא אילן, ועיין עוד שם מ\"ש רש\"י בנוסחאות שונות באופן שדברי המפרש בנזיר קשים.
וראיתי להתוס' שם ד\"ה כיון וכו' לעיל וכו' א\"נ מדאורייתא שרייה וכו' דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולא משום דחיה והא דמסקינן לעיל דפוטר היינו מדאורייתא וכו' אלו דבריהם וקשה לי דא\"כ דכלאים בציצית היתר גמור הוא ולא דחוי היכי פשיט מיניה ביבמות (ד\"ד) [דף ג'-ד'] דאתי עשה ודחי לא תעשה דקאמר התם ותו לא תעשה גרידא מנלן דדחי דכתב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך וכתב רש\"י אלמא אתי עשה ודחי ל\"ת, הא שאני התם דהוי היתר ולא דיחוי וכעת קשה, וא\"כ לפי זה צ\"ל כמו שכתבו התוס' עוד א\"נ מסקנא לא קיימא הכי ונשאר מסקנא כדסלקא דעתין דכלאים בציצית הוי דיחוי וכן נראה שהוא דעת רש\"י שם ואף שסתם והוא ברור. והנה מתוך דברינו אלה ונראין אמת ויציב דכלאים בציצית הוי דיחוי ולא היתר נראה דאין מקום אחרי נשיקת ידיו ורגליו למ\"ש הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג הלכות מגילה סי' ג' על מה שפי' רש\"י גבי גדול כבוד הבריות כגון זקן ואינו לפי כבודו שדוחה לאו דלא תוכל להתעלם יעו\"ש בברכות דף כ' ע\"א ברש\"י ותוס' ד\"ה שב ועל תעשה שאני שכתבו על פי' רש\"י ולא נהירא וכו' וכתב הרא\"ם על דבריהם וז\"ל ונראה דלק\"מ דשאני טומאה דבההוא גופיה דאזהרת בל יטמא מפרש קרא בעמיו לאפוקי מ\"מ כי היכי דמפרש גבי טומאה כי אם לשארו לאפוקי קרובים אבל אזהרת לא תוכל להתעלם דלא מפרש בה מלבד זקן וכן באזהרת שבת דלא מפרש בה מלבד מילה ופסח ותמיד הו\"ל אזהרה לכל ישראל והדר מפיק זקן ותמיד ופסח ומילה וכו' אלו דבריו, וכלאים בציצית הוי תברתיה דהוי זה בצד זה לומר אף דאסרתי כלאים מלבד ציצית דלא אסרתי והוי כמו בעמיו וכי אם לשארו ואפ\"ה נדחה קרו לה ולא היתר ונמצא שפיר מקשו התוס'. ומתוך הכתוב מדברי התוס' והרא\"ם הראת לדעת דמילה היא דחויה וכדכתיבנא שם בפשיטות בס' אגורה באהלך." + ], + [ + "וסומא \n חייב בציצית וכו'. פרק התכלת דף מ\"ג והוי ככו\"ע דרבנן נמי ס\"ל הכי במכל שכן דכסות לילה וכמ\"ש רש\"י שם, וקרא דוראיתם אותו מוקמי ליה לראה מצוה זאת וזכור מצוה אחרת. ודבריו סתרי למ\"ש רש\"י בסוכה דף י\"א גבי הא דרב עמרם חסידא יעו\"ש, ועיין מ\"ש לעיל בהל' א'. וכן קשה לגאון הביאו הרא\"ש הלכות תפילין וז\"ל סומא פטור מן הציצית ומן התפילין דכתיב וראיתם אותו פרט לסומא ותמה עליו הרא\"ש דוראיתם בסומא הוא דכתיב וכו' והא הוכחנו דלכו\"ע סומא חייב בציצית ואיך כתב דפטור מדכתיב וראיתם, גם הרא\"ש למה לא תמה עליו כן. ומדברי הרב יד אהרן הגהת הטור בהלצתו לטובה על הרא\"ש סי' י\"ז מוכח דס\"ל דלרבנן סומא פטור כמ\"ש רש\"י בסוכה, וזה אינו כמ\"ש. אך קשה שם בש\"ס אמאי לא מוקים קרא דוראיתם אותו לרבנן למעט כסות סומא דפטור, וי\"ל דכל היכא דמצינן לאשוינהו טפי עדיף. ושם בתוספות סוף ד\"ה ור\"ש פוטר כתבו וז\"ל וה\"נ אין להקשות דנדרוש כי היכי דמרבינן גבי אכילת מצה דהתם שאני דכתיבי בחד קרא עכ\"ל. ר\"ל כיון דכתיבי בחד קרא אמרינן כי היכי דנתרבו להא נתרבו להא וכ\"כ בערכין דף ג' הואיל ואיתרבו לאכילת חמץ איתרבו לאכילת מצה, ולכאורה דבריהם אינם מובנים דזה עצמו תמיה לן דמאי שנא זה מזה ומה מתרצי, אלא דרצונן לומר דכיון דמחד קרא נינהו מיתרבו לכולהו והכא בציצית היינו מכח דהוקשה כל התורה כולה לתפילין וכמ\"ש שם ודבריהם עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. ובזה נתיישב מה שהקשה הרב יד אהרן הי\"ו באו\"ח סימן י\"ז היכי קאמר בש\"ס גבי כהנים נהי וכו' מכלל דאי הוו פטירי מכלאים מכל וכל הוו פטירי מציצית והא אינם בחד קרא יעו\"ש ודוק. ומ\"מ מתוך מ\"ש התוס' יבמות דף ד' מוכח דמ\"ש הכא כיון דמחד קרא הוא היקש כלומר וכאן הוא סמיכות, וכבר זה עצמו דחו הם עצמם מהא דאיתא בש\"ס כהנים אצטריכא ליה והיא ממש קושיית הרב יד אהרן נר\"ו." + ], + [ + "מותר \n לאדם ללבוש ציצית בלילה בין בחול בין בשבת וכו'. וכ\"כ פי\"ט מהלכות שבת. ויש להקשות לפי מ\"ש מרן הב\"י בסי' כ\"ט הל' תפילין וז\"ל ולפ\"ז צ\"ל שמ\"ש רבינו דבערב שבת בין השמשות צריך להסירם לא משום דאסור להניחם הוא אלא משום דכיון דאינו זמן חיובם צריך להסירם דחיישינן דילמא נפיק בהו לרשות הרבים ואע\"ג דמדאורייתא לא מיתסר למיפק בהו לא הוי גזרה לגזרה דכיון דאין לו צורך להניחם אפילו למידי דרבנן חיישינן עכ\"ל, א\"כ גם בציצית יהא אסור ג\"כ לעבור ברה\"ר שמא יפסוק ואף דהוי גזרה לגזרה מכל מקום כיון דא\"צ כלל (להניחם) [ללבשו] בלילה כיון דלאו זמן ציצית, ובהדיא התירו להעביר ברה\"ר. ונראה לחלק דשאני גבי ציצית שהוא לבוש וכיון שצריך ללובשו בשעה זאת אין לעשות גזרה לגזרה ברם גבי תפילין דליכא מצוה בלבישתם ולא הנאה לגוף שאינו לבוש וכיון שאין צורך כלל גזרינן גזרה לגזרה.", + "וכיצד \n מברך וכו' להתעטף בציצית. וכ\"כ בטור או\"ח סי' כ\"ב נתעטף מברך להתעטף וכו', ודקדק הב\"ח דלמה שנה פרקו פעמים דהא כתבו בסי' ח', ותירץ וז\"ל ושנאו הכא להורות דאע\"פ שמברך שהחיינו על עשיית הציצית ונתעטף בה מיד אפ\"ה לאחר העטיפה צריך לברך להתעטף ואע\"ג שאינו עובר לעשייתן ממה שעבר עכ\"ל. ור\"ל דכיון דאיכא ברכת שהחיינו מתעכב בזה ולא נשאר שהות לברך ברכת ציצית קודם עטיפה כי היכי דתיהוי עובר לעשייתן אלו דבריו. ותמהני דלא זו הדרך לברך תחילה שהחיינו ואח\"כ ברכת המצוה אלא בהיפך וכן כתב הטור הל' לולב סי' תרנ\"א וכן הוא ודאי בכל המצוות וכן בברכת הנהנין וא\"כ אין מובן לדבריו. ומ\"ש הטור תחילה ברכת שהחיינו היינו משום דקאי דמברך אותה בשעת קניה ולא בשעת עטיפה. והנראה לי הוא דאתא לאשמועינן דאפילו אחר שנתעטף בה מברך וליכא בזה עובר לעשייתן וכמ\"ש הב\"ח דכן משמע מלשון התוספתא נתעטף בה מברך להתעטף בציצית ומשמע אחר שנתעטף וכן דקדק הרא\"ש ז\"ל בסוכה פ' לולב וערבה סי' ג' וז\"ל נתעטף וכו' אלמא אע\"פ שכבר נתעטף אומר אקב\"ו להתעטף וכו' לפי שהמצוה נמשכת כל זמן שהוא מעוטף ועומד וק\"ל.", + " וכיצד\n מברך וכו' להתעטף בציצית. הרב הלבוש סי' ח' האריך להוכיח שיברך הבי\"ת בשו\"א ולא בפת\"ח יעו\"ש באו\"ח סי' ח'. והשיירי כנה\"ג כתב ומנהג המדקדקים כהרב הלבוש וכן הוא היה נוהג ברם הרב בית דוד שילש ג' סברות נגד סברא זו, הב\"ח ומצת שמורים והרב צמח יעו\"ש שכתב בשמם שצ\"ל בפת\"ח. ברם מ\"ש משם הרב צמח בפת\"ח הוא תמוה אצלי לפי מה שראיתי לשונו וז\"ל ולכן צ\"ל בציצית כפי לשון הלבוש עכ\"ל, ואין להגיה שום הג\"ה לפי שדבריו סובבים הולכים על דברי הרב נגיד ומצוה שמדבריו נראה ברור כדעת הלבוש והשתא הכא נמצא הרב הלבוש והשיירי כנה\"ג והנגיד ומצוה והרב צמח סברי דיברך בשו\"א ומה גם שהוא על דרך הסוד ואין בידי להכריע.
והטור או\"ח סי' ח' כתב יתעטף בציצית מעומד ופירושו דגם הברכה יהיה מעומד וכמ\"ש מדברי רש\"י ז\"ל שם והכי הוי ריהטא דלישנא יתעטף בציצית מעומד ויברך כך וקאי גם לברכה, ומה שהפסיק באמצע וכתב וסדר עטיפתו אגב דכתב יתעטף פירש הסדר והלשון נרדף ולכן מרן בספר הקצר נשמר מזה והרחיק את הקרוב וקירב את הרחוק וכתב יתעטף בציצית ויברך מעומד ואח\"כ כתב סדר העטיפה ומעומד שכתב קאי גם לעטיפה.
והבית חדש כתב משם סמ\"ק דשאר פוסקים דגמרי לה מגזירה שוה דלכם לכם מספירת העומר, ולא קשיא גזירא שוה למה לי דהא גרסינן בירושלמי כל הברכות מעומד דאין זה אלא בברכת המצוות וכו' אך קשה ממילה ולולב דמפיק לה משום דכתיב לכם תיפוק ליה שהם ברכת המצוות וצ\"ע עכ\"ל. ולי נראה דצריך לכם לעכב דלשאר ברכות אינם דוקא למצוה מן המובחר וכמ\"ש הר\"ד אבודרהם ז\"ל וצריך לברך מעומד ושש מצוות הן עומר לבנה ציצית שופר לולב מילה ואנו למדים באלו מג\"ש מלכם לכם ויש מצות אחרות שמברכים עליהם מעומד לכתחילה ואם לא בירך מעומד אין לחוש כגון הלל וכו', נמצא דיש הפרש בין שש אלו להשאר ולכן איצטריך לכם בכולהו הנך. ואף להי\"א שהביא הרד\"א שם נראה דלא פליג ע\"ז וכמו שהבין הרב דרכי נועם חלק או\"ח סי' ג', אלא הכי פירושו וי\"א כלל לזה כי כל מצוה שאין בה הנאה מברכין עליה מעומד עכ\"ל, כלומר כמו סימן לדבר לאיזה ברכות ראוי לברך מעומד בין למצוה מן המובחר בין להנך דכתיב לכם, מצוה שאין בה הנאה ולא פליג אדלעיל וכן מתפרשין דברי הארחות חיים שחילק בין ברכת הנהנים לברכת המצוות דהיינו לכולם בכולל ברם יש הפרש בין הנך דכתיב בהו לכם להשאר, וחילק בהכי משום דהירושלמי לפי האמת איירי בהכי בכולהו כדעת הרד\"א.
ובטלית קטן כתב מרן בב\"י סי' ח' דמברכין עליו להתעטף ולא על מצות ציצית. והקשה הרב בני חיי משם מורו זקינו דסותר עצמו ממ\"ש בספר הקצר דכתב שם דיכול לברך להתעטף מכלל דעיקר ברכתו היא על מצות ציצית. ולתרץ זה מצאתי כתוב דמ\"ש יכול היינו דיכול לברך להתלבש וכמ\"ש מהרי\"ל הביאו החבי\"ב יעו\"ש. ולי לא נהירא דהיכן כתיבא סברה זאת כי היכי דליסמוך מרן עלה נוסח זה לא נמצא למי מקדושים דקדים למרן דלא הזכיר כן בב\"י. ולענ\"ד פשוט דמ\"ש מרן יכול ר\"ל דיש לברך כן אף דליכא עיטוף ולשון יכול ר\"ל שפיר שייך לשון זה.", + " ואינו\n מברך על הציצית בשעת עשייתה וכו'. והקשה המג\"א ז\"ל סי' י\"ט ס\"ק א' דמאי שנא ממזוזה דקי\"ל שצריך לברך כשקובעה דהתם נמי קי\"ל חובת הדר הוא דכל זמן שאינו דר בתוכה פטור ממזוזה וכו'. והרב יד אהרן תירץ וז\"ל ולי נראה דלא דמי כלל רק דכתיבת המזוזה עם עשיית הציצית הכל אחד וכשם דבעשיית הציצית ליכא ברכה כן בכתיבת המזוזה ליכא ברכה נמצא דציצית ומזוזה כחדא סלקין וכו' יעו\"ש. ואני אפרש קושיית המג\"א אשר בזה אין מובן לדברי הרב יד אהרן נר\"ו והוא דקשיא ליה דמאי שנא מציצית דכי היכי דבציצית אין לברך על עשייתה מטעם דבשעת עשייה ליכא מצוה כי אם בלבישה ואז חייב ומברך כן במזוזה שהיא חובת הדר דאי אינו דר בה פטור נמצא דכשקובעה ואינו דר בה פטור באותו זמן ואינו חייב לברך אלא בנכנס לדור בה וא\"כ למה מברך בקובעה נמצא דלבישת הטלית ונכנס לדור בבית דומה בדומה וא\"כ מה ירווח בדמיונו.
ועוד יש לדקדק בדבריו דאימא דכתיבת המזוזה דומה לטויית החוטין או שזירתן והוי דומה בדומה באופן שדברי המג\"א נכונים. וראיתי להרב בני חיי ציין בשם המג\"א שאם היה לבוש ציצית ונפסקו לו והטיל בו ציציות אחרות שמברך אקב\"ו לעשות ציצית ואחריו נמשך היד אהרן נר\"ו ודבריהם תמוהים דהמג\"א חזר בו שכתב וז\"ל ואה\"נ וכו' מברך לעשות ציצית כמו במזוזה מיהו י\"ל שאחר מיד שנפסק מחוייב לפושטו לתקנו וכו', הרי שחזר בו מטעם דכיון דמחוייב לפושטו מיד כשעושהו הרי אינו לבוש בו ולכן אינו מברך לעשות ציצית וז\"ש ומיהו וכו'. ולדעתם קשה דאיך הוי נותן טעם שיברך כן משום דמיד כשנפסק חייב לפושטו אדרבא כלפי לייא וכמ\"ש." + ], + [ + "נפסקו \n לו חוטי לבן וכו' זורקן באשפה וכו'. ובטור סי' כ\"א כתב ציצית וכו' ויכול לזורקן וליכנס בהם לבית הכסא ויראה דאפילו בעודן במצוותן מותר להשתמש בהן עכ\"ל. פי' דבריו ע\"פ מ\"ש התוס' בשבת דף כ\"ו יעו\"ש ותורף דבריהם וז\"ל וא\"כ לא דמי לכל האיסורין לנר חנוכה לא דמי דשם מיירי שרוצה להשתמש בשעה שיש חיוב להיות הנר דולק לא כן ציצית דבשעה שמשתמש אינו מבקש בעת ההיא שיהיה עליו שם מצוה יעו\"ש.
ואני תם לא אדע שכו\"ל דברים אלו שהם לכאורה קשי ההבנה דעדיין מאי שנא טלית מנר חנוכה דהא גלוי וידוע הוא דכל שעה שלובש ד' כנפות בלא ציצית עובר בעשה דגדילים תעשה לך וא\"כ כשלובשו אי מבטלו לציצית כשמשתמש בו ואינו רוצה שיהיה שם מצוה עובר בעשה וא\"כ איך אפשר ינוח דעתו של זה בביטולו לעבור עליו בעשה הא ודאי ליתא. ועוד לו יהי דיהבינן ליה כל דיליה ונאמר דכשרוצה להשתמש בו אינו רוצה שיהיה שם מצוה עליו ואע\"ג דעובר בעשה א\"כ כ\"ש בנר חנוכה דבשעה שמשתמש ממנו מבטל למצוה ואף שהוא חיוב באותה שעה להדליק מה בכך. ומ\"ש הב\"ח בדברי הטור הוא נאה ומתקבל ומה שתמה עליו הט\"ז וז\"ל וזה תימה דבהא ודאי גם השאילתות מודים דמותר ומנא ליה דאוסר עכ\"ל, ולענ\"ד הטור טעמו ונימוקו עמו לדקדק מדברי השאילתות דאוסר אפילו בזה מדכתב אסור וכו' למעבד צרכיהון במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועין וכו', ומהאי לישנא משמע בהדיא דאף דבאותה שעה לא עביד מצוה אסור וזה ג\"כ מ\"ש והושענא לאורוחי ביה אף דבאותה שעה לא עביד מצוה כגון דעביד אחר שיצא ידי חובת נטילה ועביד לצאת למחר ידי חובתו וכו', וז\"ש הטור בסוף דבריו לדחות לדברי השאילתות שאינו דומה לדם דדם שאני כשמכסה ברגל עושה המצוה דרך בזיון וכיון דהוי בשעת עשית המצוה אסורה מה שאין כן כאן דבשעה שמשתמש בו אינו עושה מצוה כי הוא כלי קופסא באותה שעה ושפתיים ישק.
אך קשה מה שסיים הב\"ח וז\"ל ומ\"ש במקצת ספרים בסוף הסי' וכ\"כ הרמב\"ם מותר ליכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ ר\"ל כיון דמתיר ליכנס לבית הכסא ולבית המרחץ אלמא דלא אסרו אלא לעשות המצוה דרך בזיון וכל שאינו בשעת המצוה שרי עכ\"ל, ושותיה דמר לא ידענא דהא כשלובשו הרי הוא מקיים המצוה שמחוייב אז להטיל ציצית והרי זה דומה לנר חנוכה ממש דבשעת הדלקתן מקיים המצוה ואסור ליהנות מהם וכמ\"ש הוא עצמו דבזה מודה הטור ואיך בציצית סובר דבשעת לבישתו אינו מקיים המצוה עד שמזה נסתייע ממ\"ש הרמב\"ם. ולי יראה ע\"פ דרכו דלעולם בשעת עשיית המצוה אסור להשתמש בו והא דשרי ליכנס בו לבית הכסא היינו משום דבזה ליכא שום בזיון דאינו משתמש בו כלום ומ\"ש וליכנס בהם לבית הכסא לאו משום בזיון נגע בה לומר דאף דאיכא בזיון שרי אלא מלתא באפי נפשה והיינו מההיא דפרק התכלת וכמ\"ש מרן ז\"ל ובזה ליכא בזיון דמעולם אין סברא שיפשוט אדם לבושו כדי לעשות צרכיו דלעולם צריך לנהוג בו כמו לבוש וז\"ש וכ\"כ הרמב\"ם מותר לאדם ליכנס לבית הכסא וכו' כלומר דאף דס\"ל דלא אמרו דתשמישי קדושה נזרקין אלא דוקא אחר שנעשו מצותן ולא קודם וכדעת השאילתות וכמ\"ש מרן לדעתו אפ\"ה מתיר ליכנס עמו לבית הכסא נמצא דבזה ליכא בזיון וא\"כ משו\"ה מתיר אני ג\"כ אף שהיא שעת המצוה.
והנה בנימוק\"י הל' ציצית כתב ג\"כ בשם גאון דמותר ליכנס בציצית לבית הכסא והביא הוא ראיה מדאיתא פ' התכלת דרב יהודה הוה מברך כל צפרא להתעטף בציצית משום דקסבר כל זמן שמניחה מברך עליה וכו' הביאו הב\"י סי' כ\"א יעו\"ש. ולענ\"ד נראה להביא ראיה מדאמר פרק לולב וערבה רבא הוה קאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך וכי איצטריך זמנא אחרינא וכו' ומשי ידיה ומנח תפלין וכו' ואינו מזכיר הנחת ציצית נראה שלא היה מסלקו כדי ליכנס לבית הכסא ואין לדחות דלעולם שהיה מסלקו ואינו מזכירו כמו שאינו מזכיר לבישתו בתחילת היום דמה שאינו מזכירו משום שהיה ישן עמו וכדקא ס\"ד בש\"ס בפרק התכלת לדעת רב יהודה דרמי תכלתא וכו' ומדקא ס\"ד התם כן ש\"מ דכך היה מנהגם וכן היה נוהג רבא ולא היה מברך בבוקר דהיה סובר לילה זמן ציצית הוא כרבנן ואין לילה מפסיקו או אפילו כר\"ש וכסות המיוחד ליום ולילה חייב וכדעת הרא\"ש וטור וסייעתיהו בסי' י\"ח יעו\"ש, ברם אי אסור לילך לבית הכסא עמו והיה מסלקו היה צריך להזכיר לבישתו אלא ודאי דליכא איסורא בזה ובראיית הנימוק\"י שדי נרגא הרב יד אהרן יצ\"ו דלעולם שהיה מסיר הטלית כשהיה נכנס לבית הכסא ומה שלא היה מברך בלבישתו משום שהיה בדעתו ללובשו מיד דא\"צ לברך וכמ\"ש הטור סי' ח'.
ולענ\"ד ראייתו ברורה דמוכח שם לדעת ר' יהודה דאפי' בדעתו ללובשו מיד דליכא היסח הדעת צריך לברך מדמותיב הש\"ס שם אי הכי כל שעתא ושעתא נמי וכו' ומאי קושיא כיון שהיה בדעתו ללובשו וליכא היסח הדעת א\"צ לברך ודאי דס\"ל דאפ\"ה צריך לברך וא\"כ כשהיה פושטו ליכנס לבית הכסא צריך לברך בלבישתו ואיך הוי דוקא בצפרא ודאי מוכח דא\"צ לפושטו ברם לדעת הטור דס\"ל דכל דליכא היסח הדעת א\"צ לברך אין ראיית הנימוק\"י ראיה וצריך להביא ראיה כמ\"ש לענ\"ד מההיא דפרק לולב וערבה. אך קשה להטור דס\"ל דכל דליכא היסח הדעת א\"צ לברך מש\"ס זאת דפרק התכלת דמשמע דאפילו דליכא היסח הדעת צריך לברך וכמ\"ש מדמותיב הש\"ס כל שעתא ושעתא וכו'. ומכל הכתוב ראיה למ\"ש המג\"א סי' כ\"א בשם האר\"י דיש לשכב בלילה בטלית קטן והביא ראיה ושדי נרגא יעו\"ש, וכ\"כ הרא\"ש בתשובה כלל ב' סי' י\"ג הביאו ב\"י סי' ח' יעו\"ש. ועיין בטור סי' כ\"א מ\"ש בשם השאלתות ומ\"ש בב\"י עליו וז\"ל ואיני מבין דבריו עד והא דקאמר בשאלתות עד דהא אין יוצאין בחסר וכו' יעו\"ש.
ולענ\"ד דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דמ\"ש בשאילתות ואתרוג דמצוה למיכליה היינו כשאין בו יותר מכביצה או ביום ראשון דאין יוצאין בחסר וכו' הא במציאות אלו פסול מדינא ואינו יוצא ידי חובה והשאילתות בפירוש מתורת בזיון נגע בה וכמ\"ש ברור בדבריו." + ], + [ + "ואם \n נתכסה בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה וכו'. סתמו כפירושו דבין בחול בין בשבת כל דמתכסה בלא ציצית עובר על ביטול מצות עשה והיינו כסברת הר\"ר שלמה הביאו המרדכי הובא בב\"י או\"ח סי' י\"ג ברם ר\"י השיב עליו דלא אמר הכתוב לא תלבש בגד שיש לו ד' כנפים בלא ציצית דאז ודאי היה הדין עמו דגם בשבת עובר אלא מצות עשה גרידא להטיל בו ציצית ומ\"מ אין הטלית אסור וגם אין עובר אם הוא שבת כיון שאינו יכול להטיל בו ציצית משא\"כ בחול דעובר כיון דיכול להטיל אלו דבריו. והנה על סברא זאת הקשה המג\"א סי' הנזכר ס\"ק ח' מש\"ס שבת דף קל\"א ריש ע\"ב דאמרו שם למ\"ד ציצית חובת טלית אם קיימו בביתו בלא ציצית עובר בעשה אפילו בשבת וא\"כ למ\"ד דציצית חובת גברא למה יהא מותר ללובשו בשבת מן התורה בלא ציצית וכו' ע\"כ. וראיתי להרב לשון למודים חלק או\"ח סי' ח' כתב דלא דמי כלל דיש הפרש ממ\"ד חובת מנא למ\"ד חובת גברא דמ\"ד חובת מנא לעולם חיובא רמיא עליה וליכא אופן לפטור משו\"ה חייב גם בשבת משא\"כ למ\"ד חובת גברא כיון דאיתיה בתקנתא שאינו לובשו ואי נמי לובשו יכול לפושטו א\"כ עשה דהטל ציצית לאו בשבת וכו' יעו\"ש שהאריך.
ולענ\"ד מאן דמותיב שפיר קא מותיב דמידי הוא טעמא דפטר הר\"י ז\"ל כשהוא שבת דליכא איסור עשה משום דלא כתב קרא לא תלבש בגד וכו' אלא מצות עשה להטיל ציצית בד' כנפות והרי זה דומיא דמעקה ומזוזה דלא אסר הכתוב לדור אלא הטיל הכתוב לעשות מעקה ומזוזה וא\"כ כשלובש הד' כנפות ואינו יכול לצייץ בו ציצית ליכא איסור עשה א\"כ גם למ\"ד חובת מנא לא אמר הכתוב לא יהא לך בגד בת ד' בלא ציצית אלא הטל ציצית וכל שהוא שבת דאי אפשר להטיל למה יהיה עליו איסור ואמרו בש\"ס דאם לא מטעם דיכול להפקירן חייב להטיל בו ציצית וביטול דבריו שהאריך שם הוא זה דלמ\"ד חובת מנא משום דיכול להפקירו נפטר ממצות עשה וחייב אם צייץ בשבת הא לא היה טעם דיכול להפקירן חייב לצייץ בשבת הכי נמי למ\"ד חובת גברא כיון דיכול שלא ללובשו וליפטר ממצות עשה חייב אם צייץ בשבת הא אי ליכא טעמא דיכול שלא ללובשו היה חייב לצייץ בשבת נמצא דליכא פיטורא דהטלת ציצית משום דלא אמרה תורה לא תלבש אלא הטל ציצית אלא הכל שוה וא\"כ כדי ליפטר בשבת צריך שלא ילבשנו ואם לבש צריך לפושטו דומיא דלמ\"ד חובת מנא שכדי שיפטר מהטלת ציצית צריך שיפקירנו ולכן אם צייץ בשבת חייב דאיתא בתקנתא דהפקר וכל דלא הפקירו עובר האיסור עשה ומ\"מ אינו יכול לצייץ בשבת. היוצא מן האמור דאיסורא איכא גם בשבת אם לובשו למ\"ד חובת גברא וכן למ\"ד חובת מנא אם אינו מפקירו.
ובתוך דבריו כן תמה בדברי התוס' דיבמות דף צ' ד\"ה כולהו וז\"ל ואיברא דהתם צריך למיהב טעמא דנהי דיכולין לגזור ולאסור תכלת דהותר מן התורה משום גזירה מ\"מ להתירו שילבשנו בלא ציצית אין כח וכו' אלו דבריו בקיצור נמרץ. ולא ידעתי את שיחו דהא כתבו התוס' טעם לחקירה הלזו דמעיקרא בתחילת הלבישה לא חייביה קרא עד אחר העיטוף ואחר העיטוף הוא דרמי רחמנא עליה מצות ציצית וכיון שכן כשאינו מטיל ציצית הוי שב ואל תעשה ומשום גזרה דרבנן פטרוהו ממצות ציצית נמצא דבתחילת הלבישה לאו מהיתר חכמים הוא שהתירוהו אלא התורה התירתו והיתר חכמים הוא אחר הלבישה שהוא שב ואל תעשה ועיי\"ש שהביא דברי התוס' דפרק אלו נערות דף מ' ד\"ה כגון כדי ליישב לחקירתו וכתב על דבריהם וז\"ל וכנראה דקשיא להו וכו' יעו\"ש, ובפירוש קשיא להו מאי דקשיא ליה וכוונתם מבוארת לך נא ראה בחידושיי הל' ו' ועיין מה שהקשה עוד המג\"א דלמה יהא אסור ללובשו אפילו בחול וכו' ועיין בחידושיי פ\"י מהל' כלאים הכ\"ט מאי דכתיבנא לענ\"ד." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2443b16a037ab93d31f797d04e18b8c6f9344462 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,98 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fringes", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Fringes", + "text": [ + [ + [ + "ואין \n לחוטי הענף מנין מן התורה. ועיין מ\"ש מרן וז\"ל (א\"ק) [ומ\"מ יש לתמוה] וכו' וצ\"ע. וקשה דמאי קושיא הא הניח הנחה דבתורה לא נתפרש אלא מדברי סופרים." + ], + [], + [], + [ + "התכלת \n אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב וכו'. ומה שיש לעמוד בדברי רבינו יעו\"ש בפרק זה הל' י\"ח בדברי מרן, וכאן יישב קצת וז\"ל משמע לי דרבינו אינו מפרש כפירוש רש\"י אלא הכי מפרש לה התינח וכו' אלא תכלת וכו' מאי היא וכו'. והנה פירוש זה שפי' מרן בגמ' לדעת הרמב\"ם קשיא טובא דלא משמע כן בגמ' מכמה אנפי, חדא כשהקשה המקשה תינח וכו' קאי אתירוץ שתירץ לא נצרכה אלא לסדין בציצית דמצוה לאקדומי לבן ברישא וכו' ואי אקדים תכלת ללבן לית לן בה נמצא דאוקי לרישא בקדימה ולעולם דאיכא שניהם ועל זה קאמר הא תינח וכו' ולדברי מרן דפי' דלא כרך עליהם תכלת איך קאמר הא תינח זאת. ב' מאי קא משני בגמ' לא נצרכא אלא לטלית שכולה תכלת דמצוה לאקדומיה תכלת ברישא וכו' ואי הקושיא היא כפירוש מרן דמשמע דאי לא הטיל אלא חוט תכלת בלבד יצא מאי משני בקדימה. יבוא השלישי והוא שתירצה הגמ' אלא אמר רבא לא נצרכא אלא לגרדומין דאי וכו' תכלת וקאי לבן ואי וכו' לבן וקאי תכלת לית לן בה ע\"כ, ובשלמא לפירוש רש\"י ז\"ל דהא דרבא קאי לכולה מתני' ניחא דנקט דבר והיפכו דהיינו כולה מתני' אלא לפירוש מרן דלא קאי הא דרבא אלא לסיפא דמתני' ורישא כדקיימא קיימא דהיינו אין לו תכלת עושה לבן לבדו לפירושו וא\"כ מאי האי דכפל רבא והכי הו\"ל לומר דאי איגרדם לבן וקאי תכלת דהיינו פירושא דסיפא ולא עוד." + ], + [], + [ + "אחד \n משמונה. ועיין מ\"ש הראב\"ד, ומ\"ש עליו מרן שכדבריו כתבו התוס'. פי' שכתבו התוס' כן מהספרי דאילו הם סברי דצריך ב' תכלת וב' לבן. וכתב עוד מרן וז\"ל וטעמו של רבינו מדכתיב פתיל תכלת פתיל חד משמע והכי משמע בספרי. וראיתי להרב מרכבת המשנה נר\"ו דהקשה דהיכי משמע מהספרי דאחד משמונה של תכלת די והא ממ\"ש עוד הסיפרי אין פחות מג' חוטין לדעת בית הלל וד' לדעת בית שמאי וג' חוטין לב\"ה הם השלמים דהיינו ו' וא\"כ חוט אחד דאמר תחילה הוי ג\"כ שלם דהיינו ב' וכן אף אנן נמי תנינן בתוספות בכורות דף ט\"ל ע\"ב סוף ד\"ה כמה וז\"ל ומיהו ג' דקאמרי ב\"ה על כרחינו קודם שנכפלו דג' לא משכחת לאחר שנכפלו וכו', וא\"כ קשה איך הוי רבינו כהספרי." + ], + [], + [], + [], + [ + "כתב מרן ובעל מגדל עוז וכו' נראה דמפרש וכו'. הרב מרכבת המשנה כתב כוונת המגדל עוז דמ\"ש דהוי למצוה הוא לדעת הראב\"ד דמאי קשיא ליה להר\"מ דאדרבא הדין עמו דההיא דספרי לא לעכב נאמר ולזה כתב כבר העתקתי בסמוך שכתב לחכמי לוניל כלומר זה שכתבתי הוא לדעתי ולדעת הראב\"ד אבל רבינו כבר השיב לחכמי לוניל עכ\"ל. ומוכרחים דבריו אלו ממ\"ש עוד המגדל עוז לישב ההיא דעירובין במופסקין וכו' ואין זה נכנס בתוך דברי תשובת רבינו לחכמי לוניל מוכרח שהוא תירוץ לעצמו להשגת הראב\"ד.
ברם שאר דברי המגדל עוז תמוהים א' למה שהשיב לההיא דעירובין דלאו השזירה גורם אלא ההפסקה וכו'. ועין רואה מסוגיית הש\"ס בבירור שהשיזור גורם עד לבסוף ההיא דתירץ בשזורין יעו\"ש. וכן ראיתי להרב הנזכר [מרכבת משנה] הרגיש בזה והוסיף בטענתו עליו ממ\"ש הוא עצמו בפ\"ב ה\"ז עיי\"ש דאזיל ומודה לדעת רבינו דהשיזור עיקר. ועיי\"ש מה שהקשה עוד עליו והצריך עיון." + ], + [ + "עיין מה שתפס הרב יד אהרן נר\"ו ממה שפסק רבינו כאן למ\"ש בהל' תפילין, וכן מצאתי כתוב למורי הרב הראב\"ע ז\"ל משם מהר\"ם מלמד ותירץ לו וז\"ל ואפשר לומר במ\"ש התוס' ד\"ה כתנאי וז\"ל תימה דילמא ציצית שאני דבפ\"ק דסוכה דריש גדילים תעשה לך לשם חובך ואי משום דכתיב לך לאות וכו' וזה הוקשה לרבינו ולכך מיישב הכי דהתם כדי דלא תיקשי לרב מוקמי ליה סתמא דש\"ס כרבנן ולשמואל כרשב\"ג דמפורש טפי ואה\"נ דהוה מצי למהוי כרבנן וציצית שאני אלא כדי דלא תיקשי לרב מוקמינן ליה כרשב\"ג אמנם התם דמכח ב\"ה מוכרח סתמא דש\"ס לומר דציצית שאני אם כן מצינן שפיר למימר דאפי' רבנן פסלי בציצית וקיי\"ל כוותייהו בעור של תפילין, ובציצית כשמואל ולא מטעמיה דלדידן אפי' רבנן מודו משום דכתי לך כמו דסברו ב\"ה אי נמי דמצינן למימר למי' דאפי' שמואל מודה בהא והתם שאני דמוקמינן ליה כרשב\"ג משום דלא תירץ לרב כדאמרן עכ\"ל.", + " ואין\n עושין מצמר גזול. וכתב מרן נראה דמיירי קודם יאוש עכ\"ל. כוונתו דאי הוה יאוש קני כיון דאיכא ג\"כ שינוי מעשה דלתירוץ זה לא אסיק אדעתיה דהוי שינוי החוזר לברייתו ושניהם צריכי, וקשיא דאי הוה ס\"ד לתירוץ זה דשינוי כזה מועיל ולא הוי חוזר לברייתו א\"כ שפיר קני אפי' בלא יאוש וכמ\"ש רבינו בריש פ\"ב מהל' גזלה דשינוי לחוד קני יעו\"ש. ושוב ראיתי להרב מחנה אפרים הל' גזלה סי' כ\"ט הקשה כן ורצה לפרש דמ\"ש הנימוק\"י דבדאיכא שניהם יאוש ושינוי מעשה קנה היינו אפי' חוזר לברייתו וכמ\"ש הטור סי' שס\"ד דקנה, ורבינו או ס\"ל דליכא יאוש ולכן לא קנה בשינוי כזה או ס\"ל כסברת הרמב\"ן דשינוי החוזר לא מהני אפי' עם יאוש יעו\"ש. והנה אי כוונתו כמו שנראה מפשיטות דבריו דמ\"ש כן הוא לדידיה ולא לדעת מרן ניחא ברם לדעת מרן ז\"ל לא ניחא כלל דאי ס\"ל למרן כן לדעת הנימוק\"י ודאי דדעתו הוא להשוותו עם רבינו וא\"כ לתירוץ זה ניחא ברם לאי נמי נמצא דפליג רבינו עם הנימוק\"י וא\"כ מאי א\"נ דקאמר אין צריך לזה דזה הוא פשט דברי רבינו דפליגי אלא דבא הוא להשוות ולא היה לו לומר אלא מ\"ש בתירוץ א'.
עוד כתב מרן א\"נ אפי' וכו' עכ\"ל. פי' שגזל צמר מלובנת דאילו בלי ליבון הליבון אינו חוזר לברייתו וכמ\"ש בגמ' ריש פרק הגוזל [קמא]. ושוב ראיתי בס' אדני פז לחכם אשכנזי כתב דאיירי אפי' בלי ליבון והכריח דליבון הוי שינוי החוזר והאמת איתו אמנם אני תמיה דמחוטים לעשותו צמר לא מקרי שינוי החוזר ואמינא לה מהא דאיתא התם הגוזל צמר ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזלה ואמרו בש\"ס הני אין ליבון לא ורמינהי וכו' אמר אביי תנא דידן קתני שינוי דרבנן צמר ועשאן בגדים בצמר טווי דאי בעי סתר ליה ופירש\"י והוי חוטין כמעיקרא, ויש להקשות למה לא פי' צמר ועשאן חוטין דחוזר לברייתו ולמה הלך עד בגדים דכעין זה היא קושיית הגמ' דאמרה אמרי עצים וכו' וכדפירש רש\"י ודאי רש\"י נמוקו עמו דלישנא דמתני' דייק דקתני ועשאן בגדים וה\"ל לומר חוטין אלא ודאי דאיירי דהוה טווי כשגזלה וצמר דנקט לאו דוקא ואעיקרא דדינא תיקשי לן לתנא למה נקט דינו בהכי ולא צמר ועשאו חוטין נראה מזה ודאי דזה מקרי אינו חוזר וא\"כ נראה דצמר וטוואו אינו חוזר לברייתו היפך דברי מרן." + ], + [], + [], + [], + [ + "הטיל \n ציצית על ציצית וכו'. עיין למרן ב\"י סי' י' מ\"ש עליו. ולענ\"ד הוא דוחק גדול חדא דאיך יחד לרבא סברא זאת דמשום דעבר בבל תוסיף לא הוי מן העשוי ואדרבא כלפי לייא וכדקא מותיב ליה רב פפא לפי דרכו זאת. שנית דכפי דרכו נמצא דר\"פ דפליג עליה דרבא (דמתכוון) [במתכוון] להוסיף דלרבא חשיב שפיר כתעשה ולא מן העשוי ולר\"פ חשיב כעשוי א\"כ איך אמר ר\"פ ממאי דגברא לאוסופי וכו' כנראה דאי להוסיף אתי אזיל ומודה ליה וזה אינו כפי דרכו והכי הו\"ל לומר ממאי דכי עבר אבל תוסיף הוי מעשה בהכשר.
והנראה לענ\"ד הוא דהכי הוי פרושא דשמעתתא לדעת רבינו דהקשו בש\"ס ומי אמר תעשה ולא מן העשוי והאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשרה אמר רבא וכו' כלומר פליג אר' זירא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי בתמיה וכיון שכן חשיב מן העשוי ואיך אמרת הטיל למוטלת כשרה אתקיף ליה רב פפא לרבא ממאי וכו' דילמא לבטולי וכו' וא\"כ כשרה כר\"ז והכל נרדף והקושיא הוי עד סוף הענין ומי אמרת תעשה ולא מן העשוי ואסיק בקושיא ואין זה דוחק לפי דרכינו דהא גם לרש\"י אסיק בקושיא אלא שאינו בדרך זה. והא דהביא הש\"ס הא דרבא ור\"פ לפי דרכינו הוא לקיום הא דר\"ז כלומר דהכי קי\"ל, ונמצא לפי דרך זה דבין לרבא בין לר\"פ היכא דמכוון לאוסופי פסול והוי בכל ענין בין דפסיק לקמאי בין לבתראי ומטעם דכתב רבינו ז\"ל ולהיכא דכיון לבטולי כשרה לכו\"ע ואפילו לרבא דעד כאן לא פליג רבא עליה דר\"ז אלא משום דס\"ל דלאוסופי קא מכוון ברם היכא דמכוון לבטולי מודה ליה וכן רב פפא אי לאוסופי מכוון מודה ליה לרבא אלא דלבטולי מכוון ולא פליגי אלא דלמר לבטולי מכוון ולמר לאוסופי דהיינו בסתם וכמ\"ש מרן לעיל בסמוך לדעת הרא\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש מרן ב' פירושי רש\"י והבין לדעת רבינו כפירוש ב' של רש\"י. והיינו ודאי מדכתב סתם מפני שנראה כתכלת ולא כתב דאיכא למיגזר שום גזרה והא ודאי מורה כפירוש ב' של רש\"י ולפי הנחה זאת יתכן לדעת רבינו מה שלא חילק בין טלית של ד' חוטין לח' שהקשה מרן ז\"ל, דכיון דעיקר הפיסול נגע בה מטעם דצריך ב' מינין, מינה לטלית בת ח' חוטין דלית לן בה וכשר. ומה שלא הביא דין דח' חוטין לענין דלכתחילה לא יעשה כן היינו משום דסתמא איירי רבינו ובכלל [זה] ג\"כ בת ח' לכתחילה, וכדכתב מרן. והוצרכתי לכתוב כן כדי לתת טעם לרבינו למה שסמך בדין בת ח' שלא לכותבו מפני שלכתחילה אין לעשות כן (ואפי') [לאתי] למיטעי לומר ג\"כ דלא יהא כשר לזה כתבתי דאין לחוש לזה.
ובמ\"ש מהר\"י בן חבי\"ב על רבינו הביאו בב\"י סי' ט', וכתב עליו מרן לא ידעתי וכו' דא\"כ הו\"ל להקדים היתה כולה תכלת ע\"כ. ואנכי לא ידעתי מה הפרש יש בין קדימת דין תכלת לשאר צבעונים דאי יקדים תכלת הפירוש כך הוא אינו יכול לעשותו בגוון תכלת הא שאר צבעונים יכול ואי יקדים שאר צבעונים הכי פירושו שאר צבעונים יכול לעשות מעין צבעו הא תכלת אינו יכול ובין הכי ובין הכי מתפרשים דברי רבינו כפירוש מהר\"י בן חביב.
עוד כתב מרן שם וז\"ל ומ\"ש בפירוש אחד וכו' ולא נעלם וכו' עכ\"ל. לא ידעתי אמאי לא הקשה לדבריו בפשיטות והוא דמ\"ש רבינו והוא הנקרא לבן איירי בטלית לבן שרובן הן לבנות וכמ\"ש רש\"י במנחות דף ל\"ח ד\"ה מידי צבעא גרים וז\"ל ורוב טליתות לבנות הן וכו', וכ\"כ התוס' ג\"כ משמו, ולכן נקט רבינו שם בפ' א' לבן, וה\"ה לשאר צבעונים דצריך לעשותו מצבע הטלית." + ] + ], + [ + [ + "עיין מ\"ש מרן. ודע דזה שכתב מרן כאן היינו מ\"ש בב\"י משם מהר\"י אבוהב ולא כמ\"ש בס' נחפה בכסף סי' א' בדעת מרן וא\"צ להאריך בביטול דבריו כי מובן הוא ממנו. ומה שהקשה לדברי מרן הרב פרי הארץ ח\"א סי' א' לא קשיא דרבינו קאי בגדול וכמ\"ש בתחילת דבריו כסות שחייב בה אדם לעשות ציצית וכו' וכמ\"ש מרן לקמן בשם מהר\"י בן חביב יעו\"ש שהם ממש דברי מרן ומהר\"י אבוהב. ותמהני עליו במה שתירץ לקושיא שהקשה ביסוד אחר שלא על דרך מרן כי אחר שהביא עצמו לדרך זה והוא האמת מ\"ש לענ\"ד, למה הביא יסוד אחר בחובת גברא ומנא הא כל קושייתו היא דלמה השמיט רבינו הא דגדול וכו' והו\"ל לתרץ בקיצור דרבינו קאי בגדול וכמ\"ש מהר\"י בן חביב ומכח קושייתו פירש לו דרך אחרת בדברי רבינו יעו\"ש ועשה סמוכות לדבריו וכן לדברי מרן מההיא דחסידים הראשונים וכו' וסיים הרי מכאן ראיה דתליא בקטן דוקא דאל\"כ אכתי קשיא דאף דפצעו בה שלוש מ\"מ אכתי לא מיחייב אלא בגדול יוצא וכו' ועיי\"ש. ואנכי לא ידעתי מאי דעתיה בדברים כאלו דמהיכן ידעינן דהא דחסידים הראשונים לא היה יותר ויותר משיעור כדי שהקטן יתכסה ראשו ורובו וא\"כ אף קודם שפצעו בו ג' על ג' היה שיעור כדי חיוב.
והמרדכי הקשה מהך ברייתא דידן דשיעור טלית הוא דקטן יתכסה בו ראשו ורובו לההיא דאיתא בש\"ס חסידים הראשונים כיון דהיה בו ג' על ג' היו מטילין בה תכלת וז\"ל הקשה ה\"ר אלחנן הא בעינן שיעור וכו' וי\"ל כיון דעתיד לגומרה מחייב עכ\"ל. והקשה הרב פרי הארץ שם וז\"ל ודברים אלו תמוהים דהא אסיקנא בש\"ס אימא כיון שפצעו בה ג' דהשתא לפום הך שינויא הא איכא שיעורא וכו'. עוד מ\"ש משם מר אחיו ולא הונח לו ותלמידו בספר נחפה בכסף קיים דבריו באריכות לשון ויתר דברים והוא ע\"פ מ\"ש בפירוש רש\"י דקושיית הש\"ס לא הוי ממאי דליכא שיעורא דאע\"ג דליכא שיעורא מקרי ראוי לציצית ומ\"ש רש\"י ואע\"פ וכו' היינו משום דא\"כ צריך להוסיף עד השיעור נמצא דהשתא קרנות אחרים אינן ראוין לציצית לפי שהם למעלה מג' אכן אי לא הוה הך שיעורא לא קשיא ומעתה שפיר הקשה בין לפי הס\"ד בין למסקנא דס\"ל דאף דליכא שיעורא מקרי ראוי לציצית ולא הוי תעשה ולא מן העשוי ותירץ דעתיד לגומרה מחייב מיד וכו' זה תוכן דבריו ואם קבלה נקבל דהא מ\"ש דמטעם דליכא שיעורא והוי פטור עדיין בהטלת שתי קרנות ראשונות ואיכא תעשה ולא מן העשוי לא קשיא מטעם דכיון דעתיד לגומרה חשיב כשלם ומטעם דבעינן תוך שלשה קשיא ליה כיון דשתי הקרנות אינן ראויים להטלת ציצית כיון דמוסיף אח\"כ נימא כיון דעתיד לגומרה חשיב כשלם ויהיו שתי הקרנות אחרים ראויים להטלת ציצית והן אמת דכשהם שתי קרנות אינן ראויים ברם כיון דחשבינן ליה על שם סופו כשלם דמי ושפיר חזו שתי האחרים להטלת ציצית וא\"כ מה הפרש יש. ומה שהקשה בדברי רש\"י הרואה יראה מדברי רש\"י [ד]מצד עצמם הם מגומגמים שכתב שכל ציצית וכו' וצ\"ל ועוד, ורש\"י מפרש קושיית הש\"ס בב' אופנים ולעולם זה תלוי בזה אי אזלינן בתר סופו או לא ושפיר הקשה רבו לדרך מר אחיו. ועיין מ\"ש הרב יד אהרן יצ\"ו לקושיא זאת ומאי דאקהי אקהייתא הרב נחפה בכסף שם והרואה יראה דמה דהקשה א' לדרך היד אהרן הוא ממש מה שהקשיתי גם אני לדרכו.
תניא בפרק התכלת ת\"ר וכו' ור' שמעון פוטר מאי טעמיה דר\"ש דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה וכו' ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה מרבה אני כסות סומא שישנו בראיה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינו בראיה אצל אחרים ע\"כ. ואין להקשות דאם כן אשר תכסה בה למה לי דבלאו הכי מוכרח לרבות כסות לילה מוראיתם אותו ולא כסות סומא דזה ישנו בראיה אצל אחרים לא כן כסות לילה וא\"כ אשר תכסה בה למה לי דבשלמא היכא דאית לן קרא לרבות והוצרכנו לרבות חד מינייהו אז שקלינן בשקל הקדש הי מינייהו ראוי למעט והי מינייהו ראוי לרבות אבל היכא דלית לן קרא יתירא ממעטינן מיניה בין כסות לילה בין כסות סומא מוראיתם דמהיכן בא לנו חילוק זה.
עוד שם בש\"ס ורבנן אשר תכסה בה מאי עבדי לה ופירש\"י דלכסות סומא לא איצטריך דכיון דכסות לילה חייב כ\"ש כסות סומא עכ\"ל. אין להקשות דקשיא רש\"י דידיה אדידיה דאילו כאן כתב דכסות סומא כ\"ש דחייב מכסות לילה ואילו בסוכה דף י\"א גבי רבי יהודה רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה משום דס\"ל לילה זמן ציצית והוי מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות כתב רש\"י וראיתם אותו פרט לסומא והיאך אפשר לאוקמי קרא בהכי דהא כיון דכסות לילה חייב כ\"ש כסות סומא, דאי כתב רש\"י כאן דכסות סומא מכ\"ש דכסות לילה נפקא היינו היכא דבעינן למימר דאשר תכסה אתי לחיוביה לזה כתב דלא צריך קרא לחיוביה ברם היכא דאמרינן דאתי קרא לפטוריה שפיר דמי דאדרבא להכי אתא קרא כי היכי דלא לימא איפכא במכל שכן.
אך קשה טובא דדברי רש\"י שם הם היפך הש\"ס דהא מאן דמחייב כסות לילה היינו כרבנן דהכא ולרבנן קרא דוראיתם אותו דריש ליה לראה מצוה זאת וזכור מצוה אחרת וסומא פטור ומהיכא בא לו לרש\"י לפרש כן. וכתב הרא\"ש וז\"ל והא דתניא בספרי וכו' נ\"ל דה\"פ אי לא כתיב וכו' שאין להטיל בכל כנפיים אלא באחד מהם עכ\"ל הביאו הב\"י סי' י'. ואין להקשות דא\"כ אמאי מוקי לפלוגתא להנהו תנאי בפ\"ב דזבחים דף י\"ח דאיכא מאן דפטר בעלת ה' אימא דלא פטר אלא שלא להטיל בכל ה' דבשלמא בספרי מייתי תחילה מקרא דעל כנפי בגדיהם לקס\"ד לחיוב ניחא הך פירושא דהכי משתמע מעל כנפי וכל כנפים במשמע להכי תנא דספרי בא לאשמועינן דפטור דאינו חייב אלא בד' לא כן תנא דברייתא דלא תפש כן ושוב ראיתי למורי הרב הראב\"ע כ\"כ בב\"י." + ], + [], + [], + [ + "שהטלית \n שאולה פטורה מן הציצית. וכתב הרא\"ש פ' כל הבשר ולי נראה דהא דטלית שאולה מיירי ששאל טלית שאינה מצוייצת אבל השואל טלית מצוייצת אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה עכ\"ל. והקשה הט\"ז סי' י\"ד דמאי שנא מלולב דביום הראשון שאול פסול וכו' וסיום דבריו דכי היכי דהתם יש מיעוט דלכם כאן נמי יש מיעוט דכסותך יעו\"ש באורך. והבית יעקב סי' קי\"ד חילק דשאני לולב מציצית וקידושין דבלולב פסלינן שאול דפסול אפילו מתנה ע\"מ להחזיר אלא דמ\"מ מועיל שנותן לו מתנה גמורה דאז לא הוי כמו ע\"מ להחזיר כיון שהוא מתנה גמורה ואח\"כ יחזירהו לו במתנה וכמ\"ש הרא\"ש ושו\"ע שצריך לחזור וליתנו לו במתנה גמורה עיי\"ש, ושם מפורש בהדיא בדבריו דאם אינו חוזר ונותן לבעליו במתנה אלא שנותן לו בכל לשון וכו' הוי כמו שאול, וז\"ל הרא\"ש שם ואחר שיצא בה צריך לחזור וליתנו לו במתנה בשעת חזרה וכו' לא כן בקידושין וציצית דהוי כמו שאול יעו\"ש באורך. ואני בעוניי איני רואה חילוק דגבי קידושין וציצית נמי אי אמרינן דלא מהני שאול אלא מתנה גמורה אמרינן מסתמא על מנת כן נתנו לו ונתנו לו מתנה גמורה כדי שיברך וכן בקידושין כדי שיקדש ומ\"ש דבלולב צריך שיחזור ויתן במתנה ולא בלשון אחר דיפוי כח, לא ראיתי כעת כן בדברי הרא\"ש דמ\"ש דאם נתנו לו ע\"מ להחזיר ולא החזירו לו לא יצא אלא צריך שיחזיר לו אין ללמוד מדבריו אלו כלל, ולו יהי דיהבינן ליה כל דיליה מה יענה למ\"ש הט\"ז ז\"ל מכסותך דדומה ללולב. והרב יד אהרן הי\"ו תירץ לקושיית הט\"ז דשאני הכא דהמיעוט הוא על טלית של ד' כנפות שאינה מצוייצת דפטור מלהטיל בו ציצית אבל במצוייצת ליכא מיעוט שאין לברך עליו יעו\"ש. וליתא דכשממעט כסותך ולא של אחרים הוא בין מצוייצת בין אינה מצוייצת אלא דלדעת הרא\"ש במצוייצת הוי כמו מתנה ע\"מ להחזיר הא לאו הכי פטור הוא מכסותך.
והנכון לענ\"ד כמו שתירץ הט\"ז בסוף דבריו מקידושין וציצית ללולב דכיון דקפיד קרא התם דאינו יוצא בשאול לא שייך אומדנא יעו\"ש. ומ\"ש דבציצית גופיה כתיב כסותך לא ידעתי קושיא זאת דשאני לולב דקפיד קרא דבשאול אינו יוצא ברם בציצית אדרבא בשאול פטור והוא קולא שהיקל הכתוב וא\"כ בלולב שהחמיר הכתוב דאינו יוצא בשאול אין לנו לפרש לשונו שנתכוון למתנה ולומר שיצא ידי חובה ולפטור לאדם מהמצוה משא\"כ גבי ציצית שהתורה פטרתו כל דחזינן דעת שניהם שזה רוצה לחייבו וזה להתחייב אין כח בידינו לפוטרו." + ], + [], + [ + "ומה \n וכו'. עיין להבית חדש סי' ט' האריך לפרש דעת רבינו דס\"ל דלא גזרו אלא בכסות של פשתן וכו' וא\"כ אפשר דמאי דכתב מותר ללבוש ציצית בלילה בשל צמר קאמר אפילו יש בו כלאים דכיון דהותר ביום הותר בלילה. וחוץ שדבריו דחוקים דבריו תמוהים ואיך כ\"כ לדעת רבינו והא רבינו צווח ככרוכיא דאפילו ביום אסור כיון דאפשר בלא\"ה כמ\"ש בפירוש כאן בלשונו זה וז\"ל ומפני מה וכו' ואין נדחה לא תעשה, וא\"כ איך אפשר דגם בלילה שרי מפני שהוא של יום. ועוד קשה דלפירושו איך יתכן מ\"ש רבינו שחובת הציצית ביום ולא בלילה וכך הו\"ל למימר שחובת הציצית בכסות יום ולא בכסות לילה, ולזה יש ליישב. ומ\"ש אכן בהגהות מיימוני הבין מדברי מהר\"ם כדברי רבינו ושכן פירש רש\"י והיינו וכו' הנה בהגהות מיימוני שבידינו כתוב בהיפך על שם רש\"י וז\"ל ודלא כרש\"י שפי' כסות לילה המיוחד ללילה וכו' והיינו מה שפי' בשבת יעו\"ש. ושוב ראיתי להב\"ח סיים ויש נוסחא אחרת בהגהות מיימוני כתובים בטעות. ולענ\"ד ליכא טעות כי שני הנוסחאות הן אמת כי יש שתי לשונות רש\"י סותרין זה לזה וכנראה נעלם מעיניו מ\"ש בשבת, וכ\"כ מרן שכן דעת רש\"י כרבינו מכח מ\"ש פ' התכלת.
וכתב מרן וז\"ל ואין להקשות שלא יטיל בו תכלת כיון שאפשר לקיים מצות ציצית בלבן שמאחר וכו' תכלת בציצית וכו' וא\"ת וכו' ולי נראה וכו' יעו\"ש. והילך דברי התוס' בכתובות דף מ' ע\"א ד\"ה כגון וא\"ת והא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם שיעשה בטלית של צמר חוטין של צמר ואומר ר\"י דבטלית של פשתן אי אפשר לקיים שניהם דאי אפשר לקיים מצות תכלת אלא ע\"י כלאים דתכלת עמרא ואין לנו לאסור ללבוש טלית של פשתן וכו' יעו\"ש. והנה לפי דברי מרן אלו דכל דשרי רחמנא כלאים בציצית לא אמרינן כל היכא דמצינן לקיים שניהם לא אתי עשה ודחי לא תעשה נאה דורש ומתרץ מרנא מהר\"ח אבולעפיא בעץ החיים לשונות הרמב\"ם הל' תמידין ומוספין על מ\"ש הש\"ך ביו\"ד דאם מל תוך ח' יצא וא\"צ להטיף דם ברית דא\"כ מילה אמאי דחיה שבת, וז\"ל וקשה מילה לאו כלום היא דשאני מילה דגזרת הכתוב היא ביום אפי' בשבת והיכי משכחת לה שימול בשבת מאחר דתוך ז' כשר בדיעבד ולהכי אתא יתורא דביום דלא תימא כבעלמא וכו' אלו דבריו. ונמצאו דבריהם אחדים דכל דהתורה ריבתה להתיר בפירוש האיסור לא אמר כל היכא דיכול לקיים שניהם לא אתי עשה ודוחה לא תעשה ונמצא אין מקום למ\"ש בסיפרי אשר קריתי אגורה באהלך בחלק יו\"ד דף ל\"ז שקושיית הש\"ך היא קושיא אלימתא והיא קושיא לאלהינו דאמאי שרי לחלל שבת יעו\"ש דברי, ברם מדברי מרן אלו נראה דלא ס\"ל הכי אלא כל דשריא רחמנא כך היא גזרת הכתוב ועד כאן לא אמרינן כל היכא דיכול לקיים שניהם לא אתי עשה ודחי לא תעשה אלא לדידן דיכולין אנו לקיים שניהם אמרינן לא אתי עשה ודוחה ל\"ת. אמנם מדברי התוס' דלא כתבו כדברי מרן ותירצו דכיון דבטלית של פשתן אי אפשר לקיים שניהם דאי אפשר להטיל ביה תכלת אלא ע\"י כלאים דתכלת עמרא נמצא דשפיר י\"ל כמ\"ש הש\"ך ז\"ל דיכולין אנו לומר לאלהינו אמאי התיר האיסור כיון דיכולין אנו לקיים שניהם והוא ש\"ס ערוך בנזיר דף נ\"ח ע\"א וז\"ל ומי כתב קרא הכי והאמר ריש לקיש כל מקום וכו' ואי לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה ע\"כ, ופי' רש\"י וז\"ל ומי כתב קרא הכי כלומר כיון דאינו מגלח כולה בחד זימנא לא מיחייב משום דהקפת כל הראש לאו שמיה הקפה מי קא כתביה רחמנא לקרא דאי עביד דרך איסור דמקיף ואח\"כ מגלח לא מיחייב והא שפיר עדיף דליגלח כוליה דהא מקיים עשה דמצורע ולא קא עבר הלאו דלא תקיפו דהכי עדיף טפי כדריש לקיש דאמר כל מקום וכו' ע\"כ, הרי דאף דהתורה התירה האיסור מותבינן דכיון דיכול לקיים שניהם כדריש לקיש למה התיר הכתוב את האיסור וכדעת הש\"ך וכדפירשנו דבריו שם בסיפרי, וכן הקשה הרב החסיד עניו מאד מהר\"ם בן אדרת ז\"ל מהך ש\"ס דנזיר למרן ז\"ל הביא דבריו הרב מרכבת המשנה ז\"ל כאן יעו\"ש דהך סוגיא דלא כמרן וכן סוגיית שבת דף קל\"ג ע\"א ואי איכא אחר ליעבד אחר דאמר רשב\"ל וכו' וכמ\"ש שם יעו\"ש וכ\"כ התוס' שם דף ק\"ל ע\"ב ד\"ה שלא יעו\"ש ונמצא התוס' דהתם והכא שוין וכהסוגיות הנ\"ל והיינו כהש\"ך ז\"ל. אך ע\"פ סברת מרן זו לא מייתבא מ\"ש מהר\"י אשכנזי שם בשער המלך שהבאתי עוד שם בס' אגורה באהלך דלדברי התוס' בשבועות מילה בשבת יהיה ע\"י קטן או נכרי וכו' יעו\"ש, די\"ל דקרא דוביום אפי' בשבת אתי להיכא דליכא נכרי וגוי וא\"כ קושיית מהרי\"א שפיר קשיא אף לדברי מרן אלו, ועיי\"ש שתירצתי דבנכרי וקטן איכא פיקוח נפש ושפיר דחוני בזה דמאן דמותיב שפיר קא מותיב דהקושיא היא למ\"ד דמילת נכרי כשרה מדאורייתא וכדאיתא פרק אין מעמידין דלרבנן דר\"ע אפי' מדרבנן כשר באחר עומד על גביו וכן בקטן נמי לכו\"ע קטן מל ולא חיישי רבנן למידי. ואמת יהגה חכי דכשכתבתי התירוץ הזה היה בע\"פ בלי ראות ספר וקושיית מהרי\"א במקומה עומדת וכעת נראה לתרץ ע\"פ מ\"ש רבינו פ\"ה מהל' שבת ה\"ד וז\"ל כשעושין וכו' לא ע\"י נכרי וקטנים וכו' וכתב מרן שמא יאמרו הרואים בקושי התירו וכו' ויבוא הדבר לשלא ימצאו נכרים וקטנים ולא ירצו לחלל שבת ע\"י גדולי ישראל וכו' אלו דבריו בקיצור, ואף אנו נאמר הכא שמא יאמרו הרואים בקושי התירו ולא ימצאו נכרים וקטנים למול וכמעט יעבור היום ולא נימול בשבת והתורה אמרה ביום אפילו בשבת.
ועוד נראה לומר ע\"פ מ\"ש התוס' פ' ר\"א [דמילה] דף ק\"ל ע\"א ד\"ה ר\"א שהקשו וז\"ל וא\"ת יביאו התינוק אצל כלי וכו' ועוד י\"ל כיון דיותר בקל יביא הכלי משיביא התינוק שרי ר\"א כדי למהר המצוה כדמוכח בש\"ס וכו' יעו\"ש, נמצא דלר\"א עברינן אדאורייתא אף שאפשר לקיים המצוה בלא\"ה כדי לקיים המצוה מהר וא\"כ לדידן ממנו ניקח ומהלינן בשבת ע\"י ישראל ולא ע\"י נכרי וקטן כדי למהר המצוה ולא לחזור אחר נכרי וקטן וק\"ל.
ודע שתירוץ ב' זאת של התוס' לא אזלא עם מה שתירצו שם בעמוד ב' ד\"ה ומי שרי שכתבו וי\"ל דכה\"ג לא הוה שרי רבי אליעזר כיון דיכול להביא בדרך מעורבת בהיתר גמור וכו' עכ\"ד, דהא הכא לתירוץ זה להביא תינוק הוי היתר גמור דהחי נושא את עצמו דדוקא ברוכב ע\"ג בהמה אף דהחי נושא את עצמו איכא איסורא דרבנן שמא יחתוך זמורה ברם באדם הנושא את החי ליכא איסורא כלל ואפ\"ה כתבו דכדי למהר עברינן אדאורייתא אף דיכול לעשות בהיתר גמור וזה כתבתי ממ\"ש התוס' דליכא איסור שבת כלל ושוב ראיתי להרב חידושי הלכות [מהרש\"א] שכתב דאיכא איסורא דרבנן יעו\"ש.
ברם מ\"ש עוד החידושי הלכות בכוונתם דלאו [נחתי] לאקשויי מכח דריש לקיש דכל מקום שאתה יכול לקיים שניהם מוטב ואי לאו יבוא עשה וידחה לא תעשה אלא דמסברא נחתי להקשות אמאי לא נקט תיקון וכו' לא יכולתי הבינו דהא בהדיא כתבו דהשתא ליכא איסור שבת כלל וכן מהראיה שהביאו לתירוצם מההיא דפעם א' ואם כן נראה דהכל א' ולקמן [ד\"ה שלא ברצון] הביאו דברי רשב\"א לחוד ולא תירצו, דסמכו אדהכא, ומ\"מ התי' יוצא לדידן דאמירה לנכרי וכ\"ש לקטן שבות ודוק. ודע דבעיוני בזה ראיתי לרש\"י בנזיר שם (והוא מפרש אחר) שכתב כדר\"ל דאמר ר\"ל כל מקום שאתה מוצא עשה כגון גדילים תעשה לך ולא תעשה כגון לא תלבש שעטנז לקיים את שניהם דלטלית של צמר ציצית של צמר ולשל פשתן ציצית של פשתן ואם אי אתה יכול לקיים שניהם כגון מילה בצרעת וכו' עכ\"ל. ולא ידעתי אמאי נייד למצוא אי אתה יכול לקיים שניהם במילה בצרעת והא בציצית גופיה איכא ג\"כ אי אתה יכול לקיים שניהם כגון בטלית של פשתן תכלת שהוא עמרא דאי אפשר לקיים המצוה בלא העברת הלאו ומדלא כתב הכי נראה דס\"ל דזה לא מקרי אי אתה יכול לקיים שניהם דהא יכול לקיים שניהם דיעשה טלית של צמר ובחוטי תכלת שהוא הכל של צמר ואינו עובר הלאו דלא תלבש שעטנז והא ליתא או כמ\"ש מרן ז\"ל דא\"כ כלאים דשרייה רחמנא היכי משכחת לה או כמ\"ש התוס' דבטלית של פשתן חשיב אי אפשר לקיים שניהם וכ\"כ רש\"י במנחות דף מ' וז\"ל אבל תכלת דצמר דאי אפשר במינו דכל תכלת צמר [הו\"א] רמינן אי לאו משום גזרה דקלא אילן, ועיין עוד שם מ\"ש רש\"י בנוסחאות שונות באופן שדברי המפרש בנזיר קשים.
וראיתי להתוס' שם ד\"ה כיון וכו' לעיל וכו' א\"נ מדאורייתא שרייה וכו' דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולא משום דחיה והא דמסקינן לעיל דפוטר היינו מדאורייתא וכו' אלו דבריהם וקשה לי דא\"כ דכלאים בציצית היתר גמור הוא ולא דחוי היכי פשיט מיניה ביבמות (ד\"ד) [דף ג'-ד'] דאתי עשה ודחי לא תעשה דקאמר התם ותו לא תעשה גרידא מנלן דדחי דכתב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך וכתב רש\"י אלמא אתי עשה ודחי ל\"ת, הא שאני התם דהוי היתר ולא דיחוי וכעת קשה, וא\"כ לפי זה צ\"ל כמו שכתבו התוס' עוד א\"נ מסקנא לא קיימא הכי ונשאר מסקנא כדסלקא דעתין דכלאים בציצית הוי דיחוי וכן נראה שהוא דעת רש\"י שם ואף שסתם והוא ברור. והנה מתוך דברינו אלה ונראין אמת ויציב דכלאים בציצית הוי דיחוי ולא היתר נראה דאין מקום אחרי נשיקת ידיו ורגליו למ\"ש הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג הלכות מגילה סי' ג' על מה שפי' רש\"י גבי גדול כבוד הבריות כגון זקן ואינו לפי כבודו שדוחה לאו דלא תוכל להתעלם יעו\"ש בברכות דף כ' ע\"א ברש\"י ותוס' ד\"ה שב ועל תעשה שאני שכתבו על פי' רש\"י ולא נהירא וכו' וכתב הרא\"ם על דבריהם וז\"ל ונראה דלק\"מ דשאני טומאה דבההוא גופיה דאזהרת בל יטמא מפרש קרא בעמיו לאפוקי מ\"מ כי היכי דמפרש גבי טומאה כי אם לשארו לאפוקי קרובים אבל אזהרת לא תוכל להתעלם דלא מפרש בה מלבד זקן וכן באזהרת שבת דלא מפרש בה מלבד מילה ופסח ותמיד הו\"ל אזהרה לכל ישראל והדר מפיק זקן ותמיד ופסח ומילה וכו' אלו דבריו, וכלאים בציצית הוי תברתיה דהוי זה בצד זה לומר אף דאסרתי כלאים מלבד ציצית דלא אסרתי והוי כמו בעמיו וכי אם לשארו ואפ\"ה נדחה קרו לה ולא היתר ונמצא שפיר מקשו התוס'. ומתוך הכתוב מדברי התוס' והרא\"ם הראת לדעת דמילה היא דחויה וכדכתיבנא שם בפשיטות בס' אגורה באהלך." + ], + [ + "וסומא \n חייב בציצית וכו'. פרק התכלת דף מ\"ג והוי ככו\"ע דרבנן נמי ס\"ל הכי במכל שכן דכסות לילה וכמ\"ש רש\"י שם, וקרא דוראיתם אותו מוקמי ליה לראה מצוה זאת וזכור מצוה אחרת. ודבריו סתרי למ\"ש רש\"י בסוכה דף י\"א גבי הא דרב עמרם חסידא יעו\"ש, ועיין מ\"ש לעיל בהל' א'. וכן קשה לגאון הביאו הרא\"ש הלכות תפילין וז\"ל סומא פטור מן הציצית ומן התפילין דכתיב וראיתם אותו פרט לסומא ותמה עליו הרא\"ש דוראיתם בסומא הוא דכתיב וכו' והא הוכחנו דלכו\"ע סומא חייב בציצית ואיך כתב דפטור מדכתיב וראיתם, גם הרא\"ש למה לא תמה עליו כן. ומדברי הרב יד אהרן הגהת הטור בהלצתו לטובה על הרא\"ש סי' י\"ז מוכח דס\"ל דלרבנן סומא פטור כמ\"ש רש\"י בסוכה, וזה אינו כמ\"ש. אך קשה שם בש\"ס אמאי לא מוקים קרא דוראיתם אותו לרבנן למעט כסות סומא דפטור, וי\"ל דכל היכא דמצינן לאשוינהו טפי עדיף. ושם בתוספות סוף ד\"ה ור\"ש פוטר כתבו וז\"ל וה\"נ אין להקשות דנדרוש כי היכי דמרבינן גבי אכילת מצה דהתם שאני דכתיבי בחד קרא עכ\"ל. ר\"ל כיון דכתיבי בחד קרא אמרינן כי היכי דנתרבו להא נתרבו להא וכ\"כ בערכין דף ג' הואיל ואיתרבו לאכילת חמץ איתרבו לאכילת מצה, ולכאורה דבריהם אינם מובנים דזה עצמו תמיה לן דמאי שנא זה מזה ומה מתרצי, אלא דרצונן לומר דכיון דמחד קרא נינהו מיתרבו לכולהו והכא בציצית היינו מכח דהוקשה כל התורה כולה לתפילין וכמ\"ש שם ודבריהם עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. ובזה נתיישב מה שהקשה הרב יד אהרן הי\"ו באו\"ח סימן י\"ז היכי קאמר בש\"ס גבי כהנים נהי וכו' מכלל דאי הוו פטירי מכלאים מכל וכל הוו פטירי מציצית והא אינם בחד קרא יעו\"ש ודוק. ומ\"מ מתוך מ\"ש התוס' יבמות דף ד' מוכח דמ\"ש הכא כיון דמחד קרא הוא היקש כלומר וכאן הוא סמיכות, וכבר זה עצמו דחו הם עצמם מהא דאיתא בש\"ס כהנים אצטריכא ליה והיא ממש קושיית הרב יד אהרן נר\"ו." + ], + [ + "מותר \n לאדם ללבוש ציצית בלילה בין בחול בין בשבת וכו'. וכ\"כ פי\"ט מהלכות שבת. ויש להקשות לפי מ\"ש מרן הב\"י בסי' כ\"ט הל' תפילין וז\"ל ולפ\"ז צ\"ל שמ\"ש רבינו דבערב שבת בין השמשות צריך להסירם לא משום דאסור להניחם הוא אלא משום דכיון דאינו זמן חיובם צריך להסירם דחיישינן דילמא נפיק בהו לרשות הרבים ואע\"ג דמדאורייתא לא מיתסר למיפק בהו לא הוי גזרה לגזרה דכיון דאין לו צורך להניחם אפילו למידי דרבנן חיישינן עכ\"ל, א\"כ גם בציצית יהא אסור ג\"כ לעבור ברה\"ר שמא יפסוק ואף דהוי גזרה לגזרה מכל מקום כיון דא\"צ כלל (להניחם) [ללבשו] בלילה כיון דלאו זמן ציצית, ובהדיא התירו להעביר ברה\"ר. ונראה לחלק דשאני גבי ציצית שהוא לבוש וכיון שצריך ללובשו בשעה זאת אין לעשות גזרה לגזרה ברם גבי תפילין דליכא מצוה בלבישתם ולא הנאה לגוף שאינו לבוש וכיון שאין צורך כלל גזרינן גזרה לגזרה.", + "וכיצד \n מברך וכו' להתעטף בציצית. וכ\"כ בטור או\"ח סי' כ\"ב נתעטף מברך להתעטף וכו', ודקדק הב\"ח דלמה שנה פרקו פעמים דהא כתבו בסי' ח', ותירץ וז\"ל ושנאו הכא להורות דאע\"פ שמברך שהחיינו על עשיית הציצית ונתעטף בה מיד אפ\"ה לאחר העטיפה צריך לברך להתעטף ואע\"ג שאינו עובר לעשייתן ממה שעבר עכ\"ל. ור\"ל דכיון דאיכא ברכת שהחיינו מתעכב בזה ולא נשאר שהות לברך ברכת ציצית קודם עטיפה כי היכי דתיהוי עובר לעשייתן אלו דבריו. ותמהני דלא זו הדרך לברך תחילה שהחיינו ואח\"כ ברכת המצוה אלא בהיפך וכן כתב הטור הל' לולב סי' תרנ\"א וכן הוא ודאי בכל המצוות וכן בברכת הנהנין וא\"כ אין מובן לדבריו. ומ\"ש הטור תחילה ברכת שהחיינו היינו משום דקאי דמברך אותה בשעת קניה ולא בשעת עטיפה. והנראה לי הוא דאתא לאשמועינן דאפילו אחר שנתעטף בה מברך וליכא בזה עובר לעשייתן וכמ\"ש הב\"ח דכן משמע מלשון התוספתא נתעטף בה מברך להתעטף בציצית ומשמע אחר שנתעטף וכן דקדק הרא\"ש ז\"ל בסוכה פ' לולב וערבה סי' ג' וז\"ל נתעטף וכו' אלמא אע\"פ שכבר נתעטף אומר אקב\"ו להתעטף וכו' לפי שהמצוה נמשכת כל זמן שהוא מעוטף ועומד וק\"ל.", + " וכיצד\n מברך וכו' להתעטף בציצית. הרב הלבוש סי' ח' האריך להוכיח שיברך הבי\"ת בשו\"א ולא בפת\"ח יעו\"ש באו\"ח סי' ח'. והשיירי כנה\"ג כתב ומנהג המדקדקים כהרב הלבוש וכן הוא היה נוהג ברם הרב בית דוד שילש ג' סברות נגד סברא זו, הב\"ח ומצת שמורים והרב צמח יעו\"ש שכתב בשמם שצ\"ל בפת\"ח. ברם מ\"ש משם הרב צמח בפת\"ח הוא תמוה אצלי לפי מה שראיתי לשונו וז\"ל ולכן צ\"ל בציצית כפי לשון הלבוש עכ\"ל, ואין להגיה שום הג\"ה לפי שדבריו סובבים הולכים על דברי הרב נגיד ומצוה שמדבריו נראה ברור כדעת הלבוש והשתא הכא נמצא הרב הלבוש והשיירי כנה\"ג והנגיד ומצוה והרב צמח סברי דיברך בשו\"א ומה גם שהוא על דרך הסוד ואין בידי להכריע.
והטור או\"ח סי' ח' כתב יתעטף בציצית מעומד ופירושו דגם הברכה יהיה מעומד וכמ\"ש מדברי רש\"י ז\"ל שם והכי הוי ריהטא דלישנא יתעטף בציצית מעומד ויברך כך וקאי גם לברכה, ומה שהפסיק באמצע וכתב וסדר עטיפתו אגב דכתב יתעטף פירש הסדר והלשון נרדף ולכן מרן בספר הקצר נשמר מזה והרחיק את הקרוב וקירב את הרחוק וכתב יתעטף בציצית ויברך מעומד ואח\"כ כתב סדר העטיפה ומעומד שכתב קאי גם לעטיפה.
והבית חדש כתב משם סמ\"ק דשאר פוסקים דגמרי לה מגזירה שוה דלכם לכם מספירת העומר, ולא קשיא גזירא שוה למה לי דהא גרסינן בירושלמי כל הברכות מעומד דאין זה אלא בברכת המצוות וכו' אך קשה ממילה ולולב דמפיק לה משום דכתיב לכם תיפוק ליה שהם ברכת המצוות וצ\"ע עכ\"ל. ולי נראה דצריך לכם לעכב דלשאר ברכות אינם דוקא למצוה מן המובחר וכמ\"ש הר\"ד אבודרהם ז\"ל וצריך לברך מעומד ושש מצוות הן עומר לבנה ציצית שופר לולב מילה ואנו למדים באלו מג\"ש מלכם לכם ויש מצות אחרות שמברכים עליהם מעומד לכתחילה ואם לא בירך מעומד אין לחוש כגון הלל וכו', נמצא דיש הפרש בין שש אלו להשאר ולכן איצטריך לכם בכולהו הנך. ואף להי\"א שהביא הרד\"א שם נראה דלא פליג ע\"ז וכמו שהבין הרב דרכי נועם חלק או\"ח סי' ג', אלא הכי פירושו וי\"א כלל לזה כי כל מצוה שאין בה הנאה מברכין עליה מעומד עכ\"ל, כלומר כמו סימן לדבר לאיזה ברכות ראוי לברך מעומד בין למצוה מן המובחר בין להנך דכתיב לכם, מצוה שאין בה הנאה ולא פליג אדלעיל וכן מתפרשין דברי הארחות חיים שחילק בין ברכת הנהנים לברכת המצוות דהיינו לכולם בכולל ברם יש הפרש בין הנך דכתיב בהו לכם להשאר, וחילק בהכי משום דהירושלמי לפי האמת איירי בהכי בכולהו כדעת הרד\"א.
ובטלית קטן כתב מרן בב\"י סי' ח' דמברכין עליו להתעטף ולא על מצות ציצית. והקשה הרב בני חיי משם מורו זקינו דסותר עצמו ממ\"ש בספר הקצר דכתב שם דיכול לברך להתעטף מכלל דעיקר ברכתו היא על מצות ציצית. ולתרץ זה מצאתי כתוב דמ\"ש יכול היינו דיכול לברך להתלבש וכמ\"ש מהרי\"ל הביאו החבי\"ב יעו\"ש. ולי לא נהירא דהיכן כתיבא סברה זאת כי היכי דליסמוך מרן עלה נוסח זה לא נמצא למי מקדושים דקדים למרן דלא הזכיר כן בב\"י. ולענ\"ד פשוט דמ\"ש מרן יכול ר\"ל דיש לברך כן אף דליכא עיטוף ולשון יכול ר\"ל שפיר שייך לשון זה.", + " ואינו\n מברך על הציצית בשעת עשייתה וכו'. והקשה המג\"א ז\"ל סי' י\"ט ס\"ק א' דמאי שנא ממזוזה דקי\"ל שצריך לברך כשקובעה דהתם נמי קי\"ל חובת הדר הוא דכל זמן שאינו דר בתוכה פטור ממזוזה וכו'. והרב יד אהרן תירץ וז\"ל ולי נראה דלא דמי כלל רק דכתיבת המזוזה עם עשיית הציצית הכל אחד וכשם דבעשיית הציצית ליכא ברכה כן בכתיבת המזוזה ליכא ברכה נמצא דציצית ומזוזה כחדא סלקין וכו' יעו\"ש. ואני אפרש קושיית המג\"א אשר בזה אין מובן לדברי הרב יד אהרן נר\"ו והוא דקשיא ליה דמאי שנא מציצית דכי היכי דבציצית אין לברך על עשייתה מטעם דבשעת עשייה ליכא מצוה כי אם בלבישה ואז חייב ומברך כן במזוזה שהיא חובת הדר דאי אינו דר בה פטור נמצא דכשקובעה ואינו דר בה פטור באותו זמן ואינו חייב לברך אלא בנכנס לדור בה וא\"כ למה מברך בקובעה נמצא דלבישת הטלית ונכנס לדור בבית דומה בדומה וא\"כ מה ירווח בדמיונו.
ועוד יש לדקדק בדבריו דאימא דכתיבת המזוזה דומה לטויית החוטין או שזירתן והוי דומה בדומה באופן שדברי המג\"א נכונים. וראיתי להרב בני חיי ציין בשם המג\"א שאם היה לבוש ציצית ונפסקו לו והטיל בו ציציות אחרות שמברך אקב\"ו לעשות ציצית ואחריו נמשך היד אהרן נר\"ו ודבריהם תמוהים דהמג\"א חזר בו שכתב וז\"ל ואה\"נ וכו' מברך לעשות ציצית כמו במזוזה מיהו י\"ל שאחר מיד שנפסק מחוייב לפושטו לתקנו וכו', הרי שחזר בו מטעם דכיון דמחוייב לפושטו מיד כשעושהו הרי אינו לבוש בו ולכן אינו מברך לעשות ציצית וז\"ש ומיהו וכו'. ולדעתם קשה דאיך הוי נותן טעם שיברך כן משום דמיד כשנפסק חייב לפושטו אדרבא כלפי לייא וכמ\"ש." + ], + [ + "נפסקו \n לו חוטי לבן וכו' זורקן באשפה וכו'. ובטור סי' כ\"א כתב ציצית וכו' ויכול לזורקן וליכנס בהם לבית הכסא ויראה דאפילו בעודן במצוותן מותר להשתמש בהן עכ\"ל. פי' דבריו ע\"פ מ\"ש התוס' בשבת דף כ\"ו יעו\"ש ותורף דבריהם וז\"ל וא\"כ לא דמי לכל האיסורין לנר חנוכה לא דמי דשם מיירי שרוצה להשתמש בשעה שיש חיוב להיות הנר דולק לא כן ציצית דבשעה שמשתמש אינו מבקש בעת ההיא שיהיה עליו שם מצוה יעו\"ש.
ואני תם לא אדע שכו\"ל דברים אלו שהם לכאורה קשי ההבנה דעדיין מאי שנא טלית מנר חנוכה דהא גלוי וידוע הוא דכל שעה שלובש ד' כנפות בלא ציצית עובר בעשה דגדילים תעשה לך וא\"כ כשלובשו אי מבטלו לציצית כשמשתמש בו ואינו רוצה שיהיה שם מצוה עובר בעשה וא\"כ איך אפשר ינוח דעתו של זה בביטולו לעבור עליו בעשה הא ודאי ליתא. ועוד לו יהי דיהבינן ליה כל דיליה ונאמר דכשרוצה להשתמש בו אינו רוצה שיהיה שם מצוה עליו ואע\"ג דעובר בעשה א\"כ כ\"ש בנר חנוכה דבשעה שמשתמש ממנו מבטל למצוה ואף שהוא חיוב באותה שעה להדליק מה בכך. ומ\"ש הב\"ח בדברי הטור הוא נאה ומתקבל ומה שתמה עליו הט\"ז וז\"ל וזה תימה דבהא ודאי גם השאילתות מודים דמותר ומנא ליה דאוסר עכ\"ל, ולענ\"ד הטור טעמו ונימוקו עמו לדקדק מדברי השאילתות דאוסר אפילו בזה מדכתב אסור וכו' למעבד צרכיהון במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועין וכו', ומהאי לישנא משמע בהדיא דאף דבאותה שעה לא עביד מצוה אסור וזה ג\"כ מ\"ש והושענא לאורוחי ביה אף דבאותה שעה לא עביד מצוה כגון דעביד אחר שיצא ידי חובת נטילה ועביד לצאת למחר ידי חובתו וכו', וז\"ש הטור בסוף דבריו לדחות לדברי השאילתות שאינו דומה לדם דדם שאני כשמכסה ברגל עושה המצוה דרך בזיון וכיון דהוי בשעת עשית המצוה אסורה מה שאין כן כאן דבשעה שמשתמש בו אינו עושה מצוה כי הוא כלי קופסא באותה שעה ושפתיים ישק.
אך קשה מה שסיים הב\"ח וז\"ל ומ\"ש במקצת ספרים בסוף הסי' וכ\"כ הרמב\"ם מותר ליכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ ר\"ל כיון דמתיר ליכנס לבית הכסא ולבית המרחץ אלמא דלא אסרו אלא לעשות המצוה דרך בזיון וכל שאינו בשעת המצוה שרי עכ\"ל, ושותיה דמר לא ידענא דהא כשלובשו הרי הוא מקיים המצוה שמחוייב אז להטיל ציצית והרי זה דומה לנר חנוכה ממש דבשעת הדלקתן מקיים המצוה ואסור ליהנות מהם וכמ\"ש הוא עצמו דבזה מודה הטור ואיך בציצית סובר דבשעת לבישתו אינו מקיים המצוה עד שמזה נסתייע ממ\"ש הרמב\"ם. ולי יראה ע\"פ דרכו דלעולם בשעת עשיית המצוה אסור להשתמש בו והא דשרי ליכנס בו לבית הכסא היינו משום דבזה ליכא שום בזיון דאינו משתמש בו כלום ומ\"ש וליכנס בהם לבית הכסא לאו משום בזיון נגע בה לומר דאף דאיכא בזיון שרי אלא מלתא באפי נפשה והיינו מההיא דפרק התכלת וכמ\"ש מרן ז\"ל ובזה ליכא בזיון דמעולם אין סברא שיפשוט אדם לבושו כדי לעשות צרכיו דלעולם צריך לנהוג בו כמו לבוש וז\"ש וכ\"כ הרמב\"ם מותר לאדם ליכנס לבית הכסא וכו' כלומר דאף דס\"ל דלא אמרו דתשמישי קדושה נזרקין אלא דוקא אחר שנעשו מצותן ולא קודם וכדעת השאילתות וכמ\"ש מרן לדעתו אפ\"ה מתיר ליכנס עמו לבית הכסא נמצא דבזה ליכא בזיון וא\"כ משו\"ה מתיר אני ג\"כ אף שהיא שעת המצוה.
והנה בנימוק\"י הל' ציצית כתב ג\"כ בשם גאון דמותר ליכנס בציצית לבית הכסא והביא הוא ראיה מדאיתא פ' התכלת דרב יהודה הוה מברך כל צפרא להתעטף בציצית משום דקסבר כל זמן שמניחה מברך עליה וכו' הביאו הב\"י סי' כ\"א יעו\"ש. ולענ\"ד נראה להביא ראיה מדאמר פרק לולב וערבה רבא הוה קאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך וכי איצטריך זמנא אחרינא וכו' ומשי ידיה ומנח תפלין וכו' ואינו מזכיר הנחת ציצית נראה שלא היה מסלקו כדי ליכנס לבית הכסא ואין לדחות דלעולם שהיה מסלקו ואינו מזכירו כמו שאינו מזכיר לבישתו בתחילת היום דמה שאינו מזכירו משום שהיה ישן עמו וכדקא ס\"ד בש\"ס בפרק התכלת לדעת רב יהודה דרמי תכלתא וכו' ומדקא ס\"ד התם כן ש\"מ דכך היה מנהגם וכן היה נוהג רבא ולא היה מברך בבוקר דהיה סובר לילה זמן ציצית הוא כרבנן ואין לילה מפסיקו או אפילו כר\"ש וכסות המיוחד ליום ולילה חייב וכדעת הרא\"ש וטור וסייעתיהו בסי' י\"ח יעו\"ש, ברם אי אסור לילך לבית הכסא עמו והיה מסלקו היה צריך להזכיר לבישתו אלא ודאי דליכא איסורא בזה ובראיית הנימוק\"י שדי נרגא הרב יד אהרן יצ\"ו דלעולם שהיה מסיר הטלית כשהיה נכנס לבית הכסא ומה שלא היה מברך בלבישתו משום שהיה בדעתו ללובשו מיד דא\"צ לברך וכמ\"ש הטור סי' ח'.
ולענ\"ד ראייתו ברורה דמוכח שם לדעת ר' יהודה דאפי' בדעתו ללובשו מיד דליכא היסח הדעת צריך לברך מדמותיב הש\"ס שם אי הכי כל שעתא ושעתא נמי וכו' ומאי קושיא כיון שהיה בדעתו ללובשו וליכא היסח הדעת א\"צ לברך ודאי דס\"ל דאפ\"ה צריך לברך וא\"כ כשהיה פושטו ליכנס לבית הכסא צריך לברך בלבישתו ואיך הוי דוקא בצפרא ודאי מוכח דא\"צ לפושטו ברם לדעת הטור דס\"ל דכל דליכא היסח הדעת א\"צ לברך אין ראיית הנימוק\"י ראיה וצריך להביא ראיה כמ\"ש לענ\"ד מההיא דפרק לולב וערבה. אך קשה להטור דס\"ל דכל דליכא היסח הדעת א\"צ לברך מש\"ס זאת דפרק התכלת דמשמע דאפילו דליכא היסח הדעת צריך לברך וכמ\"ש מדמותיב הש\"ס כל שעתא ושעתא וכו'. ומכל הכתוב ראיה למ\"ש המג\"א סי' כ\"א בשם האר\"י דיש לשכב בלילה בטלית קטן והביא ראיה ושדי נרגא יעו\"ש, וכ\"כ הרא\"ש בתשובה כלל ב' סי' י\"ג הביאו ב\"י סי' ח' יעו\"ש. ועיין בטור סי' כ\"א מ\"ש בשם השאלתות ומ\"ש בב\"י עליו וז\"ל ואיני מבין דבריו עד והא דקאמר בשאלתות עד דהא אין יוצאין בחסר וכו' יעו\"ש.
ולענ\"ד דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דמ\"ש בשאילתות ואתרוג דמצוה למיכליה היינו כשאין בו יותר מכביצה או ביום ראשון דאין יוצאין בחסר וכו' הא במציאות אלו פסול מדינא ואינו יוצא ידי חובה והשאילתות בפירוש מתורת בזיון נגע בה וכמ\"ש ברור בדבריו." + ], + [ + "ואם \n נתכסה בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה וכו'. סתמו כפירושו דבין בחול בין בשבת כל דמתכסה בלא ציצית עובר על ביטול מצות עשה והיינו כסברת הר\"ר שלמה הביאו המרדכי הובא בב\"י או\"ח סי' י\"ג ברם ר\"י השיב עליו דלא אמר הכתוב לא תלבש בגד שיש לו ד' כנפים בלא ציצית דאז ודאי היה הדין עמו דגם בשבת עובר אלא מצות עשה גרידא להטיל בו ציצית ומ\"מ אין הטלית אסור וגם אין עובר אם הוא שבת כיון שאינו יכול להטיל בו ציצית משא\"כ בחול דעובר כיון דיכול להטיל אלו דבריו. והנה על סברא זאת הקשה המג\"א סי' הנזכר ס\"ק ח' מש\"ס שבת דף קל\"א ריש ע\"ב דאמרו שם למ\"ד ציצית חובת טלית אם קיימו בביתו בלא ציצית עובר בעשה אפילו בשבת וא\"כ למ\"ד דציצית חובת גברא למה יהא מותר ללובשו בשבת מן התורה בלא ציצית וכו' ע\"כ. וראיתי להרב לשון למודים חלק או\"ח סי' ח' כתב דלא דמי כלל דיש הפרש ממ\"ד חובת מנא למ\"ד חובת גברא דמ\"ד חובת מנא לעולם חיובא רמיא עליה וליכא אופן לפטור משו\"ה חייב גם בשבת משא\"כ למ\"ד חובת גברא כיון דאיתיה בתקנתא שאינו לובשו ואי נמי לובשו יכול לפושטו א\"כ עשה דהטל ציצית לאו בשבת וכו' יעו\"ש שהאריך.
ולענ\"ד מאן דמותיב שפיר קא מותיב דמידי הוא טעמא דפטר הר\"י ז\"ל כשהוא שבת דליכא איסור עשה משום דלא כתב קרא לא תלבש בגד וכו' אלא מצות עשה להטיל ציצית בד' כנפות והרי זה דומיא דמעקה ומזוזה דלא אסר הכתוב לדור אלא הטיל הכתוב לעשות מעקה ומזוזה וא\"כ כשלובש הד' כנפות ואינו יכול לצייץ בו ציצית ליכא איסור עשה א\"כ גם למ\"ד חובת מנא לא אמר הכתוב לא יהא לך בגד בת ד' בלא ציצית אלא הטל ציצית וכל שהוא שבת דאי אפשר להטיל למה יהיה עליו איסור ואמרו בש\"ס דאם לא מטעם דיכול להפקירן חייב להטיל בו ציצית וביטול דבריו שהאריך שם הוא זה דלמ\"ד חובת מנא משום דיכול להפקירו נפטר ממצות עשה וחייב אם צייץ בשבת הא לא היה טעם דיכול להפקירן חייב לצייץ בשבת הכי נמי למ\"ד חובת גברא כיון דיכול שלא ללובשו וליפטר ממצות עשה חייב אם צייץ בשבת הא אי ליכא טעמא דיכול שלא ללובשו היה חייב לצייץ בשבת נמצא דליכא פיטורא דהטלת ציצית משום דלא אמרה תורה לא תלבש אלא הטל ציצית אלא הכל שוה וא\"כ כדי ליפטר בשבת צריך שלא ילבשנו ואם לבש צריך לפושטו דומיא דלמ\"ד חובת מנא שכדי שיפטר מהטלת ציצית צריך שיפקירנו ולכן אם צייץ בשבת חייב דאיתא בתקנתא דהפקר וכל דלא הפקירו עובר האיסור עשה ומ\"מ אינו יכול לצייץ בשבת. היוצא מן האמור דאיסורא איכא גם בשבת אם לובשו למ\"ד חובת גברא וכן למ\"ד חובת מנא אם אינו מפקירו.
ובתוך דבריו כן תמה בדברי התוס' דיבמות דף צ' ד\"ה כולהו וז\"ל ואיברא דהתם צריך למיהב טעמא דנהי דיכולין לגזור ולאסור תכלת דהותר מן התורה משום גזירה מ\"מ להתירו שילבשנו בלא ציצית אין כח וכו' אלו דבריו בקיצור נמרץ. ולא ידעתי את שיחו דהא כתבו התוס' טעם לחקירה הלזו דמעיקרא בתחילת הלבישה לא חייביה קרא עד אחר העיטוף ואחר העיטוף הוא דרמי רחמנא עליה מצות ציצית וכיון שכן כשאינו מטיל ציצית הוי שב ואל תעשה ומשום גזרה דרבנן פטרוהו ממצות ציצית נמצא דבתחילת הלבישה לאו מהיתר חכמים הוא שהתירוהו אלא התורה התירתו והיתר חכמים הוא אחר הלבישה שהוא שב ואל תעשה ועיי\"ש שהביא דברי התוס' דפרק אלו נערות דף מ' ד\"ה כגון כדי ליישב לחקירתו וכתב על דבריהם וז\"ל וכנראה דקשיא להו וכו' יעו\"ש, ובפירוש קשיא להו מאי דקשיא ליה וכוונתם מבוארת לך נא ראה בחידושיי הל' ו' ועיין מה שהקשה עוד המג\"א דלמה יהא אסור ללובשו אפילו בחול וכו' ועיין בחידושיי פ\"י מהל' כלאים הכ\"ט מאי דכתיבנא לענ\"ד." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ציצית", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..87f53ce0feb5e1fd29b6cb663054c3f11714f61a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,226 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות \n עשה להתפלל בכל יום וכו'. וכ\"כ רבינו בספר המצוות וז\"ל מצות עשה ה' הוא שציונו לעובדו שהיא התפילה וכו'. והשיגו הרמב\"ן מכמה דוכתין דאמרינן בש\"ס תפילה דרבנן. והמגילת אסתר הליץ בעד רבינו דהנוסח הוא דרבנן יעו\"ש, וכן הליץ כאן מרן. וקשיא לי בדבריהם דא\"כ דעיקר תפילה היא דאורייתא אלא דהנוסח לחוד הוא דרבנן א\"כ היאך חילק בש\"ס פ' מי שמתו גבי מתני' דבעל קרי וז\"ל אלא ברכת המזון וק\"ש דאורייתא תפילה דרבנן והא בהמ\"ז הוי דומיא דתפילה דעיקרה דאורייתא ומטבעה דרבנן כמ\"ש מרן גופיה פ\"ב דברכות משם הרמב\"ן ושכיוצא בזה כתבו הרא\"ש והרשב\"א, ובהל' ב' נראה שהשוה דעת רבינו לדעתם יעו\"ש א\"כ הוי דומה לתפילה ממש.
גם מ\"ש עוד מרן וז\"ל א\"כ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. לא זכיתי להבינו דא\"כ מה יענה אבנ\"ר לקושיא שהזכרנו. ועוד מאי שנא הך דאורייתא מהך דאורייתא.
עוד הקשה מרן לרבינו למה מנה מצוה זאת מדכתיב בכל לבבכם וכו' וסיים בסוף דבריו דקרא דועבדתם לא מצינו שדרשוהו לדבר אחר ע\"כ ושמעתי מקשים דבפרק החובל והמקבל דרש רבא ועבדתם זו תפילה וק\"ש ואיך כתב דלא דרשוהו לדבר אחר. ולק\"מ וכי ק\"ש מהכא נפקא מקרא מלא דבר הכתוב בק\"ש בשבתך וכו' ובלכתך בדרך אלא דרבא שם קאי ללמד דעת את העם דיאכל אדם בבוקר פת במלח וקיתון של מים ומפיק לה מהכא דרך רמז ועבדתם וכו' ואח\"כ ובירך את לחמך ואת מימיך ונקט ק\"ש בהדי תפילה שלא יאכל קודם ק\"ש משום ואותי השלכת אחרי גויך דלאו דוקא קודם תפילה הוא דאסור אלא גם ק\"ש. ולעיקר קושיית מרן נראה דמפיק ליה מועבדתם לפי דממנו נלמוד חיוב לכל יום וכמ\"ש הלח\"מ משם הרב קרית ספר דומיא דלחם ומים דצריך בכל יום." + ], + [ + "ולפיכך \n נשים ועבדים וכו'. אין להקשות אמאי השמיט קטנים דתני במתני' משום דכתב לפיכך וכו' ולכן אי אפשר למתני קטנים דלאו הא בהא תליא וכבר שנאו רבינו דין זה במקום אחר סוף פ\"ו ה\"י.", + " שהיא\n מצות עשה שלא הזמן גרמא וכו'. ובש\"ס דרחמי נינהו וכו' כן היא הגירסא לפירוש רש\"י דס\"ל דהוי דרבנן, והתוס' גרסי פשיטא כיון דכתיב וכו' כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ\"ל רחמי נינהו, וכתבו דרש\"י לא גריס כן משום דס\"ל דהוי דרבנן וכו'. ומהר\"ח אבולעפיה כתב דלא גריס רבינו בש\"ס דרחמי נינהו, והוא תימה דבין רש\"י בין תוס' גרסי גירסא זאת. ונראה דלעולם דרבינו גריס לה וכגירסת התוס' וה\"פ פשיטא מצוה דאין לה זמן היא ומשני כיון דכתיב וכו' נעשה כמי שיש לה זמן מדרבנן ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדי לקיים דבריהם שקבעו זמנים קמ\"ל כיון דרחמי נינהו אוקמינהו אדאורייתא וליחייבו נשים כאנשים כדינייהו שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא. ושוב ראיתי להרי\"ף דלא גריס לה, ויש לצדד לדעת רבינו אי גריס לה או לא ואין כאן הכרח.", + " אלא\n חיוב מצוה וכו' נותן שבח וכו'. וכתב הלח\"מ יש לשאול מנין לו לרבינו שזה מן התורה ובעל קרית ספר כתב לא איתפרש לי היכא, ולשון זה העתיק גם הרב מעיל שמואל בנימוקיו לרבינו. וכתב הרב מרכבת המשנה נר\"ו דהבין המעיל שמואל בדברי הקרית ספר דקאי לכל מ\"ש רבינו מתחילת הלשון שכתב ומגיד שבחו וכו', והוא הכחיש דלא קאי אלא למ\"ש ואח\"כ נותן שבח וכו'. ולא ידעתי היכן רמוז שהבין כן עד דמכחיש ליה דאדרבא כתב כן על מ\"ש רבינו ואח\"כ נותן שבח והודאה וכמו שנראה האמת דמ\"ש הקרית ספר הוא ע\"ז.
עוד כתב הרב מרכבת המשנה נר\"ו שם וז\"ל ואי לא דמסתפינא הוה אמינא דמ\"ש ומגיד שבחו לא קאי למ\"ש חיוב מצוה וכו'. ולענ\"ד דבר ה' בפיהו אמת מדקדוק לשון רבינו שכתב אלא חיוב מצוה זאת כך היא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום והם דברי מותר דהכי הו\"ל למימר אלא וכו' כך דיגיד שבח הקב\"ה ואח\"כ שואל צרכיו וכו', אלא דתחילה כתב רבנו חיוב התפילה שהיא שאלת צרכיו וז\"ש שיהא אדם מתחנן ומתפלל דהיינו צרכיו שהם בקשה ותחינה ואח\"כ כתב שכך יעשה מדרבנן שיגיד שבחו וכו'. ולדעת מרן דס\"ל דמ\"ש רבינו חיוב מצוה זאת קאי גם ללשון ומגיד שבחו של הקב\"ה ומפיק לה מההיא דרבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו וכו' י\"ל דהלשון נמשך עד בבקשה ובתחינה, ומ\"ש אח\"כ הוא מילתא באנפי נפשא מצד הסברא ואח\"כ יתן שבח וכו' על הטובה שהשפיע לו וכמשל דאמר בש\"ס." + ], + [], + [], + [ + "וכן \n תקנו וכו'. עיין מ\"ש מרן והלח\"מ והמעיל שמואל, ולא ימלט מהקושי גם לפי דבריהם. ולי הדיוט נראה דדעת רבינו לפסוק כר' יהושע בן לוי משום דאנו מתפללין תפלת מוסף ולכו\"ע הויא חיובא ובשלמא לריב\"ל דתיקנו אנשי כנה\"ג כנגד תמידין יבוא מרווח תפילת מוסף לא כן לר' יוסי בר חנינא דס\"ל אבות תקנום מוסף מאן דכר שמיה וצריך לידחק כמו שנדחק בש\"ס משו\"ה תפס כריב\"ל וזה הוא כוונת הש\"ס דקאמר לימא תיהוי תיובתא וכו' ומאי קושיא הא ברייתא אחרת הויא תיובתא דריב\"ל ומאי קשיא לריב\"ח טפי מריב\"ל אלא הכוונה דמקשה ליה לריב\"ח מכח תפילת מוסף דתני בברייתא ולריב\"ח היאך ימלט מזה דתני בברייתא דמוסף הוי כנגד מוסף דקרבן דלדידיה ליכא אב אחר ואהא מתרץ לעולם אמר לך וכו' דאי לא תימא הכי מאן תיקנה וכו' כלומר בלאו ברייתא תיקשי ליה לריב\"ח מי לא מודה בתפילת מוסף ומאן תיקנה אלא צ\"ל כדאמרן. או י\"ל על דרך זה דלאו קושיא ותירוץ הוא אלא הכל מדברי אחד דרוצה להכריח דהך ברייתא לא הוי נגד ריב\"ח וז\"ש נימא וכו' כלומר כשם שבברייתא אחרת הויא תיובתיה דריב\"ל כך ברייתא זאת תיהוי תיובתא דריב\"ח ואהא קאמר דאינו, דאמר לך וכו' דאי לא תימא הכי וכו' זה אפשר בפשטא דש\"ס. ולפי מ\"ש בדברי רבינו דמ\"ש כאן הוא כריב\"ל צ\"ל דמ\"ש בהל' מלכים הוא כמ\"ש המעיל שמואל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "בד\"א \n וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ על דברי מרן בב\"י סי' ק\"י וז\"ל ונראה דהוצרך לומר כן למנהג אשכנז שבכל זמן אומרים ברך עלינו אלא שבימות הגשמים אומרים ותן טל ומטר וכו', וקשה לי על תירוצו דא\"כ כשהקשה בש\"ס שם אי הכי הבדלה בחונן הדעת נמי וכו' ומאי קשיא הא י\"ל בין הביננו לאתה חונן שהיא ברכה די\"ח כמו שחילק הוא ז\"ל יעו\"ש. והרב מקראי קודש השיא כוונת הש\"ס לכוונה אחרת יעו\"ש.
ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין לשון הש\"ס סובלו אי מלשון אי הכי הבדלה בחונן הדעת (ואי) דאי כפירושו הו\"ל למימר השתא דאתית להכי וכו'. גם לשון הבדלה בחונן הדעת דחונן הדעת הוא מהי\"ח ולא מהביננו. ועיין להרב יד אהרן נר\"ו מה שתירץ בתירוץ שני והוא נכון ע\"פ דברי הרשב\"א בחידושיו יעו\"ש והן אמת דלפי דברי הרשב\"א הנה נכון ברם דברי הרשב\"א לא ימלט מהדוחק, דהבדלה בחונן הדעת לאו הביננו הוא וכדכתבינן. וכן הרב פר\"ח פי' הסוגיא כפי הפשט ולקושיית הלח\"מ תירץ כתירוץ הלח\"מ יעו\"ש סדר לשונו. ועיין בב\"י סי' ק\"י מ\"ש משם ה\"ר יונה וז\"ל וה\"ר יונה נתן טעם לדבר דאפשר לתרץ מפני שההבדלה אינה ברכה בפ\"ע וכו'. וראיתי להרב לחם יהודה בתשובה וז\"ל וקשה דלפי\"ז בשאלת מטר נמי למנהג אשכנזים שאומרים לעולם ברך עלינו וכוללין המטר בתוכה אמאי צריכינן לטעמא דטירדא בהביננו ותיפוק ליה דלא יאמרו דהיא ברכה בפני עצמה, ולא קשיא מידי דלא ראי זה כראי זה דגבי הבדלה שאינה ברכה בפני עצמה אלא היא כלולה עם אתה חונן ועכשיו כלולה בהביננו יכול לטעות שהיא ברכה בפני עצמה לא כן גבי ותן טל ומטר דהיא היא ברכת השנים היאך יטעה ויאמר שהיא ברכה בפני עצמה וכי משום דמוסיף בברכת השנים יבוא לטעות הא הכל מענין א' וליכא חששא והוא פשוט." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שבת \n וכו'. עיין מ\"ש מרן וז\"ל מאמצע וא\"כ היה מפרש רבינו לא הו\"ל לכתוב ומשלים בשל שבת ולפיכך נראה שרבינו מפרש וכו'. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לא היה צריך לומר שיפרש כן הברייתא אלא כפי' רש\"י ותוס', ומ\"ש ומשלים הוא כמ\"ש איהו אלא שהוא לשון דידיה ולא מלשון הש\"ס והיינו מרויחין בזה דלא תיקשו מה שהקשה הרב מקראי קודש על דברי מרן יעו\"ש. ולענ\"ד י\"ל לקושיא זאת דמ\"ש אין הלכה כאותו הזוג הוא לשון חידוש דאף שהם רבים לית הלכתא כוותייהו וק\"ל, ברם מי הכניסו למרן בזה." + ], + [], + [], + [], + [ + "כל \n ימות הגשמים וכו' מאימתי אומר מוריד הגשם וכו'. עיין מ\"ש מרן. ובירושלמי הביאו הטור סי' קי\"ד דאמר אסור להתחיל עד שיזכיר הש\"ץ, וכתב שם הטור בשם הראב\"ד דה\"פ אסור להזכיר עד שיזכיר ש\"ץ משיב הרוח ומוריד הגשם או מוריד הטל כדי שלא יהא דבר מעורב ביניהם יעו\"ש. ודבריו תמוהים וכמ\"ש עליו מרן יעו\"ש. ועיין להרב ט\"ז שם מה שתירץ בזה. וצריך אני לפרש דבריו בלשון הירושלמי וז\"ל הירושלמי אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש\"ץ ופי' לא מבעיא בציבור דאיכא עירוב במקום אחד דזה מזכיר וזה אינו מזכיר אלא אף ביחיד צריך שישמע מציבור רבי סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמר בש\"ץ הדבר תלוי בתמיה וכי אף ביחיד תלוי בש\"ץ כיון שהוא יחיד א\"א לש\"ץ ואהא שאל ר' מנא אי פליג ריב\"ל עליו דר' חגי וא\"ל לא, דא דאת אמר בש\"ץ הדבר תלוי שהוא מימרת ריב\"ל ויוצא מדבריו דיחיד אם רצה להזכיר מזכיר איירי בטל, (והיא) [ודאי] מימרת דר' חגי דאף ביחיד הצריך ש\"ץ איירי בגשם ונמצא לפ\"ז דבציבור בין בגשם בין בטל בש\"ץ הדבר תלוי וביחיד בגשם בש\"ץ תלוי אבל לא בטל זהו כונת הרב ט\"ז. ומפרש דברי הראב\"ד כך על מ\"ש בירושלמי אסור להזכיר וכו' דה\"פ בין משיב הרוח ומוריד הגשם בין מוריד הטל כדי שלא יהיה מעורב והיינו בציבור דביחיד ליכא האי טעמא דעירוב ומשו\"ה השמיט הטור מלשון הירושלמי תיבת ליחיד להורות דהראב\"ד איירי בציבור. והוצרכתי לזה משום דעפ\"ז נתבארו באר היטב דברי הר\"ן ז\"ל על מ\"ש במתני' ריש תעניות ר' יהודה אומר העובר לפני התיבה וכו' וזה לשונו הא דנקיט בעובר ולא תנא דביו\"ט אחרון של חג במוסף מזכירין ולא בשחרית וביו\"ט ראשון של פסח בשחרית ולא במוסף היינו טעמא לפי שאמרו בירושלמי אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש\"ץ פי' כיון דתלוי בש\"ץ נקט הכי. וכתב עוד וז\"ל ומיהו דוקא בגשם אבל בטל אם רצה להזכיר יחיד יזכיר כדאיתא התם כלומר דקשיא ליה דא\"כ תירוץ זה ניחא בהעובר דגשם ברם בטל מאי איכא למימר ואהא תירץ וז\"ל ואיידי דנקט ר' יהודה מילתיה בש\"ץ ביו\"ט האחרון של חג נקט נמי ביו\"ט ראשון של פסח אף שאין תלוי בש\"ץ. ושוב כתב א\"נ דאפילו בטל אין מזכיר בציבור עד שיכריז הש\"ץ וכן נראה בירושלמי שאכתוב בסמוך עכ\"ל. פי' דבריו (דא\"כ) [דא\"צ] למה שתירץ דאיידי דיו\"ט אחרון של חג נקט ביו\"ט של פסח נמי בעובר, אלא דכולה איירי בדוקא ומתני' כולה קאי בציבור וכיון שכן אף בטל תלוי בש\"ץ כדי שלא יהא דבר מעורב זה מזכיר וזה אינו מזכיר וכמ\"ש מהירושלמי שהביא בסמוך שהוא הך ירושלמי שכתבנו ונתבארו דברי הר\"ן בפשיטות. והרב יד אהרן לא הבין כן בכוונת הר\"ן וכתב עליו מ\"ש יעו\"ש." + ] + ], + [ + [ + "תפילת \n השחר וכו' עם הנץ החמה. ועיין בב\"י ריש סימן פ\"ט דאחר שהביא דברי רבינו כתב על שם רבינו ירוחם וז\"ל ור\"י כתב זמן תפילה משיכיר את חבירו וכו' ונראה שהוא סובר וכו' ולא ידעתי וכו'. ולי הדיוט דבריו תמוהים דאיך הבין לדעת רבינו ירוחם דמשיראה את חבירו תוך ד' אמות ויכירנו, ואם עלה ברק השחר אחד, ואינו דביראה את חבירו כתב ר\"י דהוא זמן תפילה ובעלה ברק השחר כתב דאם התפלל בדיעבד יצא, נמצא ג' זמנים מחולקים דמשעלה ברק השחר בדיעבד יצא ומשיראה את חבירו ברחוק ד' אמות הוא זמן תפילה שהוא זמן מאוחר יותר דהיינו עד הנץ החמה משום יראוך עם שמש ואיך השוום מרן יחד. וכפי זה גם אינו מובן מ\"ש שפירש כן ר\"י כי היכי דלא תיקשי הא דאביי על מ\"ש הרא\"ש, והא אינם זמן אחד. גם קשה איך אפשר דיפרש ר\"י דמ\"ש אביי לתפילה כאחרים ר\"ל לתפילה ממש והא סיים שם ולק\"ש כוותיקין דאמר ר' יוחנן ותיקין גומרים אותה עם הנץ החמה תניא נמי הכי ותיקין גומרים אותה עם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפילה וידוע דהתפילה היא אחר ק\"ש וזמנה משיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו הוא קודם להנץ החמה וק\"ש כוותיקין שהוא מאוחר, ובשלמא אם הוא תפילין ניחא שהוא כסדר זה תפילין תחילה ואח\"כ ק\"ש וכמ\"ש רש\"י ודוק.
עוד כתב מרן שם וז\"ל ונראה שלמדו כן וכו' דלא גרע קודם חצות וכו' הרואה יראה דבין לפי' א' בין לפי' ב' לעולם קודם חצות לר' יהודה הוא נלמד או מאחר חצות לכו\"ע לפי' א', או דלא נשוי כ\"כ פלוגתא בין ר' יהודה לרבנן, ובין הכי ובין הכי קשה דאמאי צריך הרא\"ש ז\"ל להוציא הדין באופן זה ונפק\"מ לדרך הב' שכתב מרן דאחר חצות לר\"י אינו מועיל אפילו לשכר תפילה שלא בזמנה, ולדרך הא' ברור לעין כל דוחק הלשון בדברי הרא\"ש ובפשיטות היה יכול להוציא הדין לר\"י אפילו אחר חצות יש לו שכר תפילה שלא בזמנה שכשם שקשה לרבנן שאמרו עד חצות כן קשה לר' יהודה במכל שכן דס\"ל עד ד' שעות וצריך לתרץ דעד ד' שעות שכר תפילה יהבו ליה שכר תפילה בזמנה לא יהבו ליה ונמצא הדין כמ\"ש וגם לרבות עד הלילה.
וראיתי להלח\"מ הקשה כמו כן בפשט דברי הרא\"ש וכתב וכבר תמה עליו הרב ב\"י. ולא ידעתי איך כתב דעל קושיא זאת מתרץ, והא מזה לא איירי מרן ומה שקשה על הרא\"ש בסתם קשה גם בפי' מרן וכמ\"ש, הן אמת דלפי' א' דמרן יש לדוחה לדחות ולפרש כמ\"ש הלח\"מ דבדבריו מתיישב קושיא זאת ברם בתירוץ האחרון לא נגע ולא פגע בזה.
עוד כתב בב\"י שם וז\"ל הילכך ממעטינן בפלוגתייהו וכו' והקשה הלח\"מ ז\"ל שם כיון דטעמא דרבנן היינו משום דתמיד היה קרב עד חצות וטעמא דר' יהודה היינו משום דתמיד היה קרב עד ד' שעות מנין לו לתת זמן לר\"י עד חצות כלל. ועוד קשה מה שהקשה הרב לחם יהודה וז\"ל ועוד קשה דאדרבא מוכח בש\"ס דלר\"י אחר ד' שעות לא יצא דהא גבי מוספין קאמר עד ז' שעות ומוכח בש\"ס ופוסק דלרבנן דקיי\"ל כוותייהו בדין המוספין אם התפלל אחר ז' שעות נקרא פושע ויצא ידי חובתו ומדרבנן נשמע לר\"י וכו'. ועוד קשה דהתם דף כ\"ח אמרו כל המתפלל תפילת המוספין לאחר ז' שעות לר' יהודה עליו הכתוב אומר נוגי ממועד וכו' וכיון דאתרוייהו קאי קרא משמע דשוין נינהו דלאחר זמנן אף בדיעבד לא יצא עכ\"ל.
ולענ\"ד ליישב הכל נקדים מ\"ש התוס' ד\"ה איבעיא להו וכו' לא בעי אם טעה ולא התפלל תפילת מוסף דהא ודאי אינו מתפלל בערבית דהיאך יקרא את הקרבנות וכבר [עבר] זמן מוסף וכו' עד סוף דבריהם. היוצא מדבריהם דשנא תפילת מוסף מתפילת שחרית כיון דתפילת שחרית וכן השאר רחמי נינהו לא כן מוסף ואף דכולן כנגד קרבנות תקנום וא\"כ משו\"ה לר' יהודה אף דזמנה עד ד' שעות מ\"מ מודה דיכול להתפלל אח\"כ כיון דרחמי נינהו ולא דמי למוספין. גם מ\"ש מקרא דנוגי ממועד דמוקי ר\"י בין לשחרית בין למוסף לא קשיא כיון דלאחר ד' שעות לר\"י אין לו שכר תפילה בזמנה קרי ביה נוגי ממועד ומה שמתפלל אח\"כ משום דרחמי נינהו ולכן במוסף דלא שייך רחמי אינו מתפלל ונמצא יישוב לכל.
והב\"ח לא נראה לו דברי מרן אלו ובחר לו דרך לעצמו והעלה דבין לר' יהודה עד ד' שעות ובין לרבנן עד חצות שכר תפילה בזמנה יש לו מכאן ואילך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עד המנחה שכר תפילה שלא בזמנה יש לו ואפי' איחר במזיד ומכאן ואילך מתפלל של מנחה תחילה ואח\"כ שחרית ודוקא בשוגג וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים דאיך השוה להרי\"ף והרא\"ש ורבינו והטור בזה והא הרי\"ף והרא\"ש כתבו היכא דטעי וצלי לאחר ד' לר\"י מתפלל וכו' נמצא דדוקא בטעה ברם בהזיד לר\"י אינו מתפלל כלל ולא כן להרמב\"ם והטור דכתבו עבר או טעה וכו' ואיך הוא השוום בדרך זה וי\"ל.
עוד שם הב\"ח חולק עם מרן בפי' דברי הרשב\"א דלדעת מרן פי' דבריו הוא שאחר חצות קודם המנחה אינו יכול להתפלל מכל וכל אלא דלאחר חצות שהגיע שעת המנחה מתפלל מנחה תחילה ואח\"כ שחרית ולהב\"ח כוונת הרשב\"א הוא לאשמועינן דין אחר לענין תשלומים והוא דר\"ל דאם לא התפלל שחרית והגיע זמן מנחה גדולה לא יאמר התפלל שחרית ואח\"כ מנחה אלא להיפך וכו' יעו\"ש.
ולענ\"ד לא ראיתי בדברי הרשב\"א אופן לפרש כן וז\"ל ומיהו דוקא בזמן תפילה לפי שכיון שהוא זמן תפילה וכו' חוזר ומשלים וכו' אבל שלא בזמן תפילה וכו'. ובדברים אלו היכן רמוז מ\"ש הב\"ח, ומה גם שזה פשוט והוא ש\"ס ערוך דהתשלומין הוא אחר התפילה שהיא זמנה ותניא טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת וכו' טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצ\"ש שנים של חול מבדיל בראשון וכו' הרי בפירוש דהשני הוא לתשלומין.
גם הרב פר\"ח כתב דלא כמ\"ש מרן בב\"י ומור\"ם ז\"ל דליתא וכ\"כ הב\"ח וכו'. ובסי' ק\"ח ס\"ק ג' על מ\"ש מרן בסעי' ג' וז\"ל הא דמשלים התפילה שהפסיד דוקא בזמן תפילה אבל בשעה שאינה זמן תפילה לא וכתב עליו [הפר\"ח] דוקא בזמן תפילה כלומר בעודו עסוק בתפילה העיקרית אחר ששהה כדי הילוך ד' אמות וכו' אבל אם הפסיק בין תפילה לתפילה והלך לעסקיו שוב אינו מתפלל תשלומין ודקדק כן הרשב\"א וכו' וזו היא כוונת הרשב\"א שמשם לקח המחבר מ\"ש כאן ודלא כהבנת ב\"י ומור\"ם סי' פ\"ט. ולא ידעתי מי הכריחו לפרש כן בדברי הרשב\"א דאין דבריו סובלין פי' זה כמו שיראה המעיין.
עוד שם בב\"י וז\"ל ואחר שכתבתי כל זה מצאתי להרשב\"א וכו', וראיתי להלח\"מ פ\"ג מהל' תפלה הקשה וז\"ל וקשה עליו דא\"כ למה לא תירץ בש\"ס כשהקשה וכו\"ע ותו לא דמאי דקאמר עד חצות הוא לומר דעד חצות יכול להתפלל כל זמן שירצה אבל מחצות ואילך אינו זמן תפלה עד לאחר חצי שעה שאינו זמן שום תפילה, ותירץ וז\"ל ומיהו לזה י\"ל דאי הוה הכי לא אהני מיעוטא דמתני' דעד חצות אלא לחצי שעה לבד אלא להוסיף ג\"כ לגבי דר' יהודה. ולענ\"ד נראה לעיקר קושייתו דאינו יכול לתרץ הכי בש\"ס דאי מתרץ הכי נמצא דנשאר הענין כפשוטו דאין חילוק בין זמן לזמן לשכר תפלה ובין הכי ובין הכי יש לו שכר תפלה בזמנה אלא דחצי שעה אחר חצות אינו יכול להתפלל וא\"כ מאי טעה דקאמר דמשמע דוקא טעה ואם הזיד אינו מתפלל והא כל דאם הזיד אינו מתפלל איך אם טעה יהיה לו שכר תפלה בזמנה. ועוד כיון דבאמצע יש זמן שעבר זמן תפילה מ\"מ, איך אפשר שיהיה לו אח\"כ שכר תפילה בזמנה ולכן תירץ בש\"ס כדתירץ ודוק." + ], + [ + "כבר \n אמרנו וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ ובכלל דבריו הביא דברי התוס' דפרק תפילת השחר שהקשו מנא ליה הא דבשלמא עד תשע שעות ומחצה דעד אותו זמן הוי וכו' מנחה קטנה יעו\"ש. ולענ\"ד חילייהו מדתני בסיפא דהאי ברייתא דאפליגו ר' יהודה ורבנן ואיזהו מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה ואיזהו מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה ולמעלה ע\"כ, וסתמא קתני דמשמע בין לר\"י בין לרבנן ותיבת ולמעלה משמע עד הלילה וא\"כ קשיא ליה אמאי קאמר עד פלג המנחה ואהא תירץ שפיר דר\"י ס\"ל דתפילת מנחה הוי כנגד קטורת וקטורת היה עסקו חמשה רביעי שעה דהיינו שעה ורביע ומתחיל זמנו מתשע שעות ומחצה, ולמעלה דקאמר ר\"י היינו עד אחת עשרה שעות חסר רביע שאז כלה זמן הקטורת משא\"כ לת\"ק דהוי כנגד תמיד של בין הערבים שכלה זמנו עד הלילה ולמעלה ר\"ל עד הלילה וק\"ל." + ], + [], + [ + "וזמן \n מנחה קטנה וכו'. וכתב מרן ויש לדקדק בלשון רבינו שהו\"ל לכתוב וזמן מנחה קטנה וכו'. ועיין להרב מקראי קדש מה שכתב ע\"ז וליתא וכו' יעו\"ש. ומי יתן ידעתי מה הכוונה בדבריו דהלא דבריו הם דברי מרן שכתב לתרץ קושיא זאת." + ], + [], + [], + [ + "המתפלל \n תפלה וכו' וכתב מרן כבר אפשר וכו' והיינו אם לא יתפלל מנחה מפלג המנחה ולמעלה וכו'. וכתב הרב מרכבת המשנה וז\"ל וקצת קשה דאמאי בתפילת המנחה לקח רבינו לעיל סברת ר' יהודה לעיקר מדכתב וזמן מנחה קטנה וכו' ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה וכאן בתפילת ערבית כתב בתחילה שזמנה מתחילת הלילה והיינו כת\"ק ואח\"כ כתב ויש לו להתפלל תפילת ערבית של ליל שבת בער\"ש והיינו כר' יהודה וי\"ל עכ\"ל. ונראה דלעיל גבי מנחה רבינו נחית לכתוב כסדר היום דתחילה בא זמן ר' יהודה ואחר כך בא זמן ת\"ק וז\"ש וקטנה מתשע שעות ומחצה וכו' עד שישאר מן היום שעה ורביע דהיינו קודם הלילה ואח\"כ ויש וכו' עד שתשקע החמה דהיינו זמן מאוחר יותר וכאן כתב דעת ת\"ק קודם דמסתבר לכתחילה כוותיה וק\"ל.
ובני יצחק נר\"ו תירץ דבכל אחד נקט רבינו מילתא דשוייא לתרוייהו דבין לרבנן בין לר' יהודה יוצא ידי חובה ולכתחילה עדיף לעשות כן לצאת ידי ספק ולכן גבי מנחה נקט תחילה דזמן מנחה קטנה עד י\"א שעות דאליבא דכו\"ע מתשע [שעות] עד אחת עשרה חסר רביע הוא זמנה אלא דרבנן הוסיפו דעד הלילה ג\"כ הוא זמנה ומשו\"ה נקט תחילה סברת ר\"י ואח\"כ סברת רבנן דלכתחילה יעשה כן לצאת ידי ספק וגבי ערבית נקט תחילה שזמנה מתחילת הלילה דהיינו סברת רבנן משום דאף לר\"י נמי הוא זמנה אלא דר\"י הוסיף דאף מאחת עשרה שעות מתחיל זמנה ויעשה כן גם בערבית לכתחילה לומר מתחילת הלילה כדי לצאת ידי ספק וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "טעה \n וכו'. עיין בב\"י סי' ק\"ח וז\"ל וכתב עוד הרשב\"א ומיהו דוקא בזמן תפלה וכו'. פי' דבריו כמ\"ש מרן גופיה שם לעיל סי' פ\"ט והכי פירושו דוקא בזמן תפלה דהיינו שהוא שאר תפילות לאפוקי זמן שאינו ראוי לשום תפילה כמו חצי שעה אחר חצות והוא עוסק בתפילתו פי' כיון שהוא זמן תפילה נקרא עוסק בתפילתו וסיים אבל שלא בזמן תפלה לא ודוק. וכ\"כ בסעי' ה' הא דמשלים התפלה דוקא בזמן תפלה אבל באינו זמן תפלה לא, וזמן משמע כדכתיבנא.
וראיתי להפר\"ח סי' זה כתב ע\"ז וז\"ל כלומר בעודו עוסק בתפילה העיקרית וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים וכמ\"ש לעיל ה\"א (וכמ\"ש) [ובמ\"ש] עוד הרב ז\"ל וז\"ל וזו היא דעת הראב\"ד בהשגות פ\"ג מהל' תפילה, גם בזה לענ\"ד ליתא ודברי הראב\"ד ה\"פ והם ממש כמ\"ש בפי' דברי הרשב\"א במ\"ש עכ\"ל וכו' עד סוף הלשון. וה\"פ אינן אלא עם התפילה שבאה בזמנה כלומר כיון שהוא זמן תפילה וזה הוא שסיים הואיל ושעת תפילה הוא וראיתי למהריק\"ש הביאו היד אהרן נר\"ו שדקדק דדעת רבינו דדוקא תפילת תשלומין צריך שתהיה סמוכה לתפילת העיקר אבל אם עבר זמן מה שוב אין לה תשלומין וכתב שלא בא זה מפורש בהרשב\"א והראב\"ד. ודבריו תמוהים דאדרבא מדברי רבינו ליכא הוכחה אבל מדברי הרשב\"א והראב\"ד יש להוכיח כן וכמ\"ש הרב פר\"ח ושוב ראיתי להרב בני חיי הביא לשון מהריק\"ש כת\"י היפך ממש ממ\"ש היד אהרן נר\"ו אלא דגם לפי מ\"ש הרב ב\"ח ז\"ל דנהי דיש להוכיח כן מלשון רבינו ברם אפשר שהוא לכתחילה אבל אם עבר ולא התפלל בסמוך מי יאמר דהפסיד התפילה. ועיין מ\"ש הלח\"מ וז\"ל והא דכתב רבינו כן וכו' עד מיהו ישלים ולענ\"ד נראה דאי הוה נקיט הכי הו\"א דוקא במציאות זה דבג' נזכר שלא התפלל הראשונה כיון דהתפילה השניה שהיא סמוכה הו\"ל ליתן דעתו שלא התפלל ראשונה והוי כפושע לא כן בשכח מכל וכל הוי כאנוס וסד\"א דיתפלל שניים קמ\"ל אלא השניה." + ] + ], + [ + [], + [ + "ורוחץ \n ואחר [כך] יתפלל וכו'. עיין למרן בב\"י בדין זה וסיים שם ולענין הלכה כיון דהרי\"ף והר\"מ וכו' הכי נקטינן עכ\"ל. והקשה הט\"ז דכפי זה אפילו אם מתיירא שיעבור זמן התפלה צריך שימתין על המים וא\"כ איך פסק בספרו הקצר שאם מתיירא שיעבור זמן התפילה יקנח ידיו במידי דמנקי הא לדעת הרי\"ף וסיעתיהו צריך שיעבור זמן התפלה זה תוכן דבריו.
וראיתי להיד אהרן נר\"ו תירץ וז\"ל ונראה דאף לדעת הרי\"ף אם מתיירא שיעבור זמן התפלה ודאי דשרי לקנח ידיו במידי דמנקי שהרי כתב רש\"י משום דזמנה כל היום הא לא נשאר שהות ביום ואינו מוצא מים אלא עד פרסה ודאי דיכול להתפלל בלא נטילה אף במידי דמנקי עכ\"ל. ואחר המחילה הכוונה לרש\"י הוא דאף שיעבור זמן התפלה ימתין דוכי לא ידע רש\"י זמני התפילות השנויות במתני' ומ\"ש דכל היום זמנה ר\"ל דלהך עניינא כל היום הוי זמנה כיון דקפדינן אמיא ולא אתפילה בזמנה ומשום דמסתמא ביום שלם ימצא מים נקט כל היום וכן ראיתי להרב מעדני יו\"ט ד\"ה וגם רב אשי יעו\"ש ולדבריו דזמנה שכתב מרן הוי כל היום קשה היכן גילה רז זה לבניו.
ולדידי חזי לי אחר המחילה דלא קשיא דלאו הא בהא תליא דאף דיסבור כהרי\"ף וסייעתיה דגרסינן בש\"ס ולא אמרן וכו' יכול לומר דה\"ה כשלא יעבור זמן התפלה והוא ע\"פ דברי הרשב\"א שהקשה על רש\"י כמה קושיות ופירש הוא וז\"ל דק\"ש שהוא דאורייתא לא החמירו עליו למיהדר אמיא כמו שהקלו בה לגבי בעל קרי לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה אבל לתפילה החמירו עד פרסה עכ\"ל הביאו מרן שם. הרי דמצא מקום לחלק בין תפילה לק\"ש בלי יסוד דלתפילה אפי' שיעבור הזמן צריך להמתין אלא בין לק\"ש בין תפלה איירי בנדון דאינו עובר זמן תפלה אלא דלהרי\"ף וסייעתיה צריך להלוך עד פרסה כשאינו עובר זמן תפלה ולהרא\"ש דלא גריס הכי אפי' כשאינו עובר זמן תפלה לא אטריחוהו ולכן אף דפסק כהרי\"ף וסייעתיה דהולך עד פרסה מ\"מ בעובר זמן תפילה מנקי ידיו בעפר וצרור וכל מידי דמנקי וכמ\"ש בספר הקצר ויפה דן. וכן רבינו דס\"ל הכי מוכח דס\"ל כחילוק הרשב\"א וכ\"כ בס' מעשה רוקח יעו\"ש. ברם איכא מאן דסובר דאפי' שיעבור זמן תפילה צריך להלוך עד פרסה הלא המה רש\"י ורב עמרם הביאו הטור סי' רל\"ב יעו\"ש, וריא\"ז הובאו דבריו בשלטי גבורים יעו\"ש. ומן התימה על הרב כנה\"ג [ב]הגהת הטור כתב דעת ריא\"ז והשמיט דעת רש\"י ורב עמרם דסוברים כן וכדכתיבנא.
ועיין למרן באו\"ח בספרו הקצר סי' ד' ס\"א כתב מים הפסולים לנטילת ידים לסעודה כשרים לנטילת ידים לתפילה מיהו יש מי שאומר דלא מברך עלייהו ע\"כ. והנה מור\"ם ציין על מ\"ש לסעודה לקמן סי' ק\"ס. וכתב מג\"א דכוונתו דדוקא מים שנשתנו מראיהן או נעשה בהם מלאכה המוזכרים בסי' ק\"ס, ובס\"ק ד' כתב עוד כשרים אבל כלי וכח גברא אינו מעכב ומברך כמ\"ש בס\"ז עכ\"ל. ואין בדבריו אלו השניים מובן כאשר יראה הרואה.
ואיך שיהיה אל זה אביט בדברי מרן גופיה שכתב מיהו יש מי שאומר דלא מברך עלייהו דהרא\"ה גופיה כ\"כ שהוא מאריה דשמעתתא וז\"ל הובא בב\"י כל מים דפסלי לנטילת ידים דוקא לסעודה אבל לתפילה כיון דסגי לן בכל מידי דמנקה מהני אפילו לכתחילה נמי מיהו לא מברך בהו כיון דלא איתקון לנטילה עכ\"ל. ואיך עשאו מחלוקת, ומן התימה על המחברים כולם שלא הרגישו בזה. ונראה דמ\"ש מרן בתחילת דבריו לאו מדברי הרא\"ה אלא הוא מ\"ש בב\"י על דברי הרא\"ש והר\"ן וז\"ל ומשמע דה\"ה לשאר דברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה שאינן צריכין לנטילת ידים שחרית דנטילה זו אינה אלא משום נקיות בעלמא ועל זה הביא אח\"כ סברת הרא\"ה בשם יש מי שאומר דלא מברך עלייהו ואף דלא נמצא חולק בזה כן דרך מרן לפעמים כמ\"ש ביד מלאכי כללי מהר\"י קארו." + ], + [], + [ + "כל \n הטמאים וכו' אף לתפילה. זה סותר למ\"ש מרן הל' ק\"ש סוף פ\"ד וז\"ל וכיון דתקנת עזרא היתה שיטבול בין לק\"ש ותפילה בין לדברי תורה וכו' יעו\"ש, וכאן כתב רבינו בהיפך. ויש ליישב דמ\"ש וכיון דתקנת עזרא לאו דווקא אלא תקנת עזרא ובי\"ד שאחריו ולא דקדק לכתוב כך שכאן לא בא אלא לפרש מה שנהגו עכשיו לקרות מפני שבטלה או שנהגו כר' יהודה בן בתירא ע\"ז כתב וכיון שהתקנה היה תחילה על הכל כשבטלו לית לן לאפלוגי ובכולהו א\"צ לטבול." + ], + [], + [ + "אבל \n חולה שראה קרי וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ. והקשה עליו הרב מקראי קודש וז\"ל וליתא דביורה דעה אמרו דברים המותרים ואחרים נהגו איסור איכא מ\"ד אין לו התרה ואיכא מ\"ד יש לו התרה ולכו\"ע מיהא מועיל המנהג. ולענ\"ד י\"ל דעד כאן לא כתב הלח\"מ כן אלא בנידון דידן שהוא מנהג בטעות דמי שנהג כן הוא משום שדימה קרי לאונסו לשלא לאונסו ומשו\"ה הוי מנהג בטל משא\"כ כשידע שהוא היתר גמור ואפ\"ה אוסרו עליו בההיא הוא דפליגי ביו\"ד ולכו\"ע מועיל המנהג." + ], + [ + "כיסוי \n וכו' ולכתחילה לא יעשה. לכאורה דברים אלו הם דברי מותר דזה נכלל במ\"ש רבינו קודם ואם לא כיסה." + ], + [], + [], + [ + "דברים \n וכו' וחוזר ומתפלל. וכתב מרן ומדתניא בסיפא תפילתו וכו'. ואין צריך לזה דאפילו לגירסא דידן דגרסי מותר הוי דינא הכי דהא תני בברייתא דף כ\"ב ע\"ב היה מתפלל ומצא צואה במקומו וכו' אלא אמר רבא אע\"פ שהתפלל תפילתו תועבה ופסק רבינו בהל' ט' דחוזר ומתפלל." + ], + [ + "מי \n שגיהק או פיהק וכו'. מה שקשה לרבינו מסוגיא דפ' מי שמתו עיין להלח\"מ ז\"ל שכתב שאינו גורס כגירסת רש\"י יעו\"ש ועיין שם בפי' רש\"י שכתב למטה מפיח בקול עכ\"ל. וכתב הרב מעדני יו\"ט על דברי רש\"י הללו לפי' גירסתו ברש\"י וז\"ל ונראה שר\"ל דוקא ע\"י שמפיח בקול שמתבייש מהשומעים דהיינו דיש אומרים ניכר שהוא מכוער שהרי שומעים הקול ש\"מ דמיירי שמפיח בקול וכו' דמשו\"ה קאמר ת\"ק וכו' עכ\"ל. וקשה דא\"כ אמאי לא שני בש\"ס שניהם מלמטה הא שמפיח בקול הא שאינו מפיח בקול ולמה חילק מלמעלה למטה.
ויש ליישב דאי אפשר לתרץ הכי משום דאמר ר' חנינא אני ראיתי את רבי שנתעטש ואי לא שמע מנא ידע משו\"ה מוכרח לתרץ שהיה מלמעלה ואם ידחה הדוחה שלעולם לא שמע אלא שהריח ריח ולא היה שם כי אם רבי ומינה ידע א\"כ הוי ג\"כ סימן רע דהא מיהא יתבייש דידע ביה חברו דליכא לתלות כי אם בו ומסתברא דלא כתב הרב דכל דליכא קול אינו מתבייש אלא משום דלא נודע מי הוא המפיח ולא שייך זה כי אם בדאיכא הרבה בני אדם דיש לתלות זה בזה ברם בדליכא כי אם שניים אפילו דלא שמע חבירו בקול סימן רע לו שמתבייש ולפי גירסתו ברש\"י גרס כן ברם לפי גירסתינו והוא אמת דלשון רש\"י זה חציו הוא מלשון דלעיל וחציו הוא דבר אחר וכן ג\"כ דבמקום בקול הוא בקל כוונתו פשוטה דקשיא ליה לרש\"י אמאי לא שני בש\"ס דעיטוש כמו דשני בגיהק ופיהק בין לרצונו לאונסו ואהא תירץ דאין עיטוש אלא לאונס דלמטה מפיח בקל ואינו בידו וסלקא דעתיה (דס\"ס) [דמקשן] דלא מיקרי עיטוש אלא מלמטה והתרצן חילק דגם מלמעלה נקרא עיטוש וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שיכור \n אל יתפלל וכו'. וכ\"כ הטור סי' צ\"ט. וכתב שם בב\"י וז\"ל מאחר שכתב בתחילה שתוי אל יתפלל היכי שייך למימר ואעפ\"כ לכתחילה לא יתפלל וכו' ותי' בתירוץ ב' וז\"ל ואפשר דה\"ק שתוי כל שיוכל לדבר לפני המלך ואפילו שיוכל לדבר לפני המלך מ\"מ לא יתפלל לכתחילה עכ\"ל. ואינו מובן דעדיין הקושיא במקומה עומדת שכבר כתב שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תפילה ושתוי הוא כל שיכול לדבר לפני המלך הרי בפירוש דלא יתפלל לכתחילה וא\"צ לכופלו.", + " הואיל\n ושתה רביעית יין לא יתפלל. וכתב מרן וז\"ל ומ\"ש דברביעית יין מיקרי שתוי וכו' הכי משמע התם בההוא פירקא עכ\"ל. פירוש לדבריו מדאמרינן שם [עירובין] דף ס\"ד ע\"ב אמר רמי בר אבא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין אמר רב נחמן לא שנו אלא ששתה כדי רביעית אבל יותר כל שכן שדרך טורדתו וכו' והתניא וכו' ונשא ונתן שם בש\"ס יעו\"ש. וכל זה הוא לתפילה דלאו במס' שיכורים עסקי כאן ופשוט. והלח\"מ ז\"ל כתב וז\"ל שם אמר רב יהודה אמר שמואל שתה רביעית יין אל יורה והוזכרו בתוס' גירסא אחרת שהיא אל יתפלל ונראה שזהוא גירסתו של רבינו עכ\"ל. ואחר נשיקת ידיו ורגליו א\"צ להכניס עצמינו בחילוק גירסאות ופשט דברי רבינו כדכתיבנא." + ], + [], + [ + "היה \n מהלך. עיין מ\"ש מרן בב\"י סי' ק\"י וז\"ל והר\"מ לא הזכיר תפילת הדרך. והפר\"ח רצה להליץ בעדו יעו\"ש. ודבריו תמוהים והכי איתא התם א\"ל אליהו לרב יהודה וכו' כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא מאי הוא אמר רב חסדא זו תפילת הדרך מאי הוא יהי רצון מלפניך בא\"י שומע תפילה עכ\"ל, ואיך אפשר לומר שהיא תפילה קצרה והא כאן איירי קודם יציאה לדרך דהיא תפילת הדרך." + ] + ], + [ + [ + "שמונה \n דברים וכו'. עמידה כיצד וכו'. הנה דס\"ל דאי התפלל מיושב א\"צ לחזור ולהתפלל מעומד ומרן ב\"י סי' צ\"ד בסופו הוכיח דצריך לחזור ולהתפלל מעומד. ונראה דרבינו ס\"ל כמ\"ש מרן וז\"ל מיהו אפשר לומר דהיינו דוקא כגון רב אשי שהיה מכוון לתפילתו אבל כגון אנו שאין אנו מכוונים בתפילותינו לא יחזור להתפלל דקרית ביה למה לי רוב זבחיכם. אך קשה (ב)מה שהקשה הרב לחם יהודה דאמאי לא הזכיר לרבינו לחולק. ומרן בספרו הקצר פסק דצריך לחזור ולהתפלל מעומד, וכתב הט\"ז [סק\"ה] שלמד כן מדברי התוס' יעו\"ש, והקשה בדברי התוס' במ\"ש הר\"מ דר' שמעון בן אלעזר דס\"ל מסמך גאולה לתפילה עדיף ס\"ל דחוזר ומתפלל מעומד א\"כ מאי פריך בגמ' וליעבד מר כאבוה דשמואל הא כרשב\"א ס\"ל שהוא תנא אחרינא אלא ודאי דהקושיא היא דהוי דלא כמאן וכו' יעו\"ש ולא ידעתי מ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו לזה דא\"כ נפל פיתא בבירא דהוי רב אשי דלא כמאן, דלהט\"ז זו היא קושיית הגמ' ותירוץ הגמ' דלא חזינן לרבנן וכו' דעבדי הכי להקדים תפילה לק\"ש ולא היה יכול לכוין מיושב וכו'. ומ\"ש היד אהרן נר\"ו שם ליישב קושיית הט\"ז לא הבנתי דבריו.
ולענ\"ד אפשר לומר דאדרבא לפירוש הט\"ז קשה דאמאי קאמר וליעבד מר כאבוה דשמואל ולא קאמר רב אשי דעבד כמאן אלא צ\"ל דהקושיא היא כיון דעבד אבוה דשמואל הכי כת\"ק למה רב אשי לא עבד הכי ג\"כ שכן דרך הש\"ס לאקשויי מגדולי האמוראים להאחרונים כך נ\"ל פשוט. ובני יצחק הי\"ו תירץ דודאי מעולם לא עלה על דעתם לומר דרשב\"א ס\"ל דחוזר ומתפלל אלא כוונתם דתחילה הביאו דברי בה\"ג דפסק כרשב\"א דהיינו שלא להקדים ולהתפלל משום דצריך לסמוך גאולה לתפילה ועל זה הקשו על דבריו דמשמע מדפסק כרשב\"א דאין מעכב התפילה אם יהיה במהלך דלרשב\"א כיון דצריך לסמוך גאולה לתפילה הרי הוא מתפלל בדרך וא\"כ נמצא דדברי בה\"ג הוא היפך הש\"ס דפסקינן בש\"ס בפירוש גבי תפילת הביננו דצריכה מעומד ועל זה תירץ בתירוץ ב' דודאי לא קשיא לבה\"ג דאה\"נ דס\"ל לבה\"ג דחוזר ומתפלל כדי להתפלל מעומד כמ\"ש רב אשי בסמוך ומה שפסק בה\"ג כרשב\"א הוא לגבי ת\"ק דסבר דמקדים ומתפלל ואינו סומך גאולה לתפילה דלא קי\"ל הכי אלא כרשב\"א דס\"ל מסמך גאולה לתפילה עדיף ואה\"נ לדידן דקי\"ל גבי הביננו דצריך מעומד ה\"נ דחוזר ומתפלל מעומד ודוק.
וראיתי להרא\"ש שכתב וז\"ל רבינו חננאל פסק כאבוה דשמואל ולוי דאפי' רב אשי דבסמוך לא פליג עלייהו אלא דלא חזינן לרבנן קשישי קאמר והיינו טעמיה דמהלך בדרך הלכך טוב יותר שיקדים ויתפלל מעומד אבל רב אשי וכו' עכ\"ל, ולא זכיתי להבין תירוץ זה דכיון דמה שלא היה רוצה להקדים היינו משום דהוא מיושב ויכול לכוין למה היה מחזר להתפלל שנית ומכיון שהיה מתפלל שנית למה היה מתפלל מיושב יתפלל מעומד קודם שילך לדרוש אלא ודאי דמה שלא היה מקדים ומתפלל היינו משום דס\"ל דצריך לסמוך גאולה לתפילה ודלא כאבוה דשמואל ולוי דהוו מקדמי ומצלי ולא היו מסמכי גאולה לתפילה וק\"ל." + ], + [ + "שמונה \n דברים וכו'. עמידה כיצד וכו'. הנה דס\"ל דאי התפלל מיושב א\"צ לחזור ולהתפלל מעומד ומרן ב\"י סי' צ\"ד בסופו הוכיח דצריך לחזור ולהתפלל מעומד. ונראה דרבינו ס\"ל כמ\"ש מרן וז\"ל מיהו אפשר לומר דהיינו דוקא כגון רב אשי שהיה מכוון לתפילתו אבל כגון אנו שאין אנו מכוונים בתפילותינו לא יחזור להתפלל דקרית ביה למה לי רוב זבחיכם. אך קשה (ב)מה שהקשה הרב לחם יהודה דאמאי לא הזכיר לרבינו לחולק. ומרן בספרו הקצר פסק דצריך לחזור ולהתפלל מעומד, וכתב הט\"ז [סק\"ה] שלמד כן מדברי התוס' יעו\"ש, והקשה בדברי התוס' במ\"ש הר\"מ דר' שמעון בן אלעזר דס\"ל מסמך גאולה לתפילה עדיף ס\"ל דחוזר ומתפלל מעומד א\"כ מאי פריך בגמ' וליעבד מר כאבוה דשמואל הא כרשב\"א ס\"ל שהוא תנא אחרינא אלא ודאי דהקושיא היא דהוי דלא כמאן וכו' יעו\"ש ולא ידעתי מ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו לזה דא\"כ נפל פיתא בבירא דהוי רב אשי דלא כמאן, דלהט\"ז זו היא קושיית הגמ' ותירוץ הגמ' דלא חזינן לרבנן וכו' דעבדי הכי להקדים תפילה לק\"ש ולא היה יכול לכוין מיושב וכו'. ומ\"ש היד אהרן נר\"ו שם ליישב קושיית הט\"ז לא הבנתי דבריו.
ולענ\"ד אפשר לומר דאדרבא לפירוש הט\"ז קשה דאמאי קאמר וליעבד מר כאבוה דשמואל ולא קאמר רב אשי דעבד כמאן אלא צ\"ל דהקושיא היא כיון דעבד אבוה דשמואל הכי כת\"ק למה רב אשי לא עבד הכי ג\"כ שכן דרך הש\"ס לאקשויי מגדולי האמוראים להאחרונים כך נ\"ל פשוט. ובני יצחק הי\"ו תירץ דודאי מעולם לא עלה על דעתם לומר דרשב\"א ס\"ל דחוזר ומתפלל אלא כוונתם דתחילה הביאו דברי בה\"ג דפסק כרשב\"א דהיינו שלא להקדים ולהתפלל משום דצריך לסמוך גאולה לתפילה ועל זה הקשו על דבריו דמשמע מדפסק כרשב\"א דאין מעכב התפילה אם יהיה במהלך דלרשב\"א כיון דצריך לסמוך גאולה לתפילה הרי הוא מתפלל בדרך וא\"כ נמצא דדברי בה\"ג הוא היפך הש\"ס דפסקינן בש\"ס בפירוש גבי תפילת הביננו דצריכה מעומד ועל זה תירץ בתירוץ ב' דודאי לא קשיא לבה\"ג דאה\"נ דס\"ל לבה\"ג דחוזר ומתפלל כדי להתפלל מעומד כמ\"ש רב אשי בסמוך ומה שפסק בה\"ג כרשב\"א הוא לגבי ת\"ק דסבר דמקדים ומתפלל ואינו סומך גאולה לתפילה דלא קי\"ל הכי אלא כרשב\"א דס\"ל מסמך גאולה לתפילה עדיף ואה\"נ לדידן דקי\"ל גבי הביננו דצריך מעומד ה\"נ דחוזר ומתפלל מעומד ודוק.
וראיתי להרא\"ש שכתב וז\"ל רבינו חננאל פסק כאבוה דשמואל ולוי דאפי' רב אשי דבסמוך לא פליג עלייהו אלא דלא חזינן לרבנן קשישי קאמר והיינו טעמיה דמהלך בדרך הלכך טוב יותר שיקדים ויתפלל מעומד אבל רב אשי וכו' עכ\"ל, ולא זכיתי להבין תירוץ זה דכיון דמה שלא היה רוצה להקדים היינו משום דהוא מיושב ויכול לכוין למה היה מחזר להתפלל שנית ומכיון שהיה מתפלל שנית למה היה מתפלל מיושב יתפלל מעומד קודם שילך לדרוש אלא ודאי דמה שלא היה מקדים ומתפלל היינו משום דס\"ל דצריך לסמוך גאולה לתפילה ודלא כאבוה דשמואל ולוי דהוו מקדמי ומצלי ולא היו מסמכי גאולה לתפילה וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [ + "ואין \n מתפלל בחורבה. עיין בב\"י סי' צ' שכתב וז\"ל וי\"ל דהתם איירי בהר המוריה וכו'. וכתב הב\"ח כלומר שנקרא בשם שדה אבל לא היה פרוץ אלא מוקף מחיצה וכו' עכ\"ל. ולי פירוש זה תמוה דהא אותו המקום היה מקום רחוק הפקר בלי בעלים, שהיה הר, וראיה דאי היו בעלים שם היאך הניחו לו לעשות שם מזבח ולא מצינו שקנאו קודם העקידה וא\"כ מי הקיפו כיון שלא היה מקום זרע ותאנה. ופירוש דבריהם נראה דכיון שהיה הר המוריה וידוע שהיה שם השראת שכינה אימת שכינה עליו וחשיב מקום מוצנע להתפלל שם. ושוב ראיתי להרב הלבוש כתב כן ולא נראו דבריו להב\"ח שם ולא ידעתי למה." + ], + [ + "לא \n יעמוד וכו' לא ע\"ג מיטה וכו'. ויש לדקדק למה שינה לשון הברייתא דהתחילה במיטה כסא וכו' וסיימה במקום גבוה. ונראה דכיוון למ\"ש מהר\"י אבוהב הביאו בב\"י סי' צ' דכשהוא ע\"ג מיטה כסא וספסל אפילו בשיעור מעט אסור משום דנטרד שמא יפול אבל כשאינו כלי אית ליה שיעורא דבפחות מג' יתפלל אבל לא ביותר ולאפוקי מי שכתב דלא אתי כמהרי\"א דלא דק.
והב\"ח כתב על דברי מהרי\"א אלו וז\"ל וצ\"ל לפי' הא דתני מטה כסא וכו' לא הוי בדרך לא זו אף זו דבחדא בבא לא תני תנא לא זו אף זו אלא דוקא בב' או ג' בבות וכמ\"ש התוס' בדוכתין טובא אלא ה\"ק בין מטה בין כסא בין ספסל. ולענ\"ד לא באתי לכוונתו דהיאך קוראו בבא אחת והינם שלשה לא על גבי מיטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא תני תנא לא על גבי מיטה כסא וספסל דאז היה [בבא] א' דומיא דמתני' האיש מקדש בו ובשלוחו דהוי בבא א' דלא תני מקדש בו ומקדש בשלוחו כמו שהוא פשוט שם וא\"כ שפיר יכול להיות כאן לא זו אף זו אלא דבלא\"ה לדעת מהרי\"א א\"א להיות לא זו אף זו משום דטעם כולם היינו שלא יפול ואדרבא במטה ליכא למיחש כ\"כ ועוד איך פי' הוא עצמו לפי דרכו לא זו אף זו והא הן בבא אחת.
וראיתי להפר\"ח שהקשה דכאן משמע דמקום נמוך עדיף ואילו בפ\"ק דשבת אמר כל [עיר] שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חרבה. ותירץ וז\"ל דהתם כיון דכל הציבור הוא במקום גבוה ליכא למיחש למידי אבל הכא מיירי ביחיד דייקא נמי דקתני לא יעמוד אדם. פי' דבריו דכיון דיחיד מתפלל במקום גבוה ושאר הציבור בנמוך אסור אבל ביחיד ממש דליכא ציבור בהדיה מותר אפילו בגבוה דליכא טעם גבהות וכמ\"ש הלבוש אלא טעם אחר אית בה יעו\"ש. ועיין במעשה רוקח שלא דק בדברי הפר\"ח יעו\"ש. גם מ\"ש שם מההיא דתעניות דאבא חלקיה דאמר לדביתהו ניסק לאיגרא יש לחלק [ב]א' מב', או שהלכו לאיגרא כדי לראות פני רקיע כמו שצריך להתפלל במקום חלונות או שהלכו לאיגרא להתפלל שלא יראו(ה) החכמים שבשבילם באו העננים ושלא יחזיקו להם טובה וכמו שנראה מעובדא שם ואין צריך למ\"ש הוא שם." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אסור \n לו לאדם שיטעום כלום וכו' מאחר שיעלה עמוד השחר וכו'. נראה מדבריו דמשעלה עמוד השחר הוא זמן תפילה וכמ\"ש מדברי הטור סי' פ\"ט שכתב זמן תפילת השחר מתחיל וכו'. ופירוש דבריו דזמנה הוי משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח שהיא כנגד תמיד השחר וכמתיא בן שמואל דתנן ביומא פ\"ג האיר פני מזרח עד שבחברון וזמן זה הוא אחר שיעלה עמוד השחר וכמו שנראה משם והטעם שהיו ממתינים עד זמן זה הוא שלא יטעו וכדתנן שם שפעם אחת עלה מאור הלבנה וכו' יעו\"ש, ברם אפילו מ[ש]עלה עמוד השחר הוא זמן התמיד וכמו שנראה ממתני' דמגילה דמשעלה עמוד השחר הוי יום יעו\"ש בהרב ז\"ל שם, ומ\"מ עיקר זמנה הוא מהנץ החמה ומשום יראוך עם שמש אלא דאם התפלל עם עמוד השחר יצא אפילו בלא האיר כל המזרח כיון שהוא זמן התמיד אלא כדי שלא יטעו לכתחילה אין להתפלל אכן אם התפלל יצא כן נראה פשוט בפירוש דבריו ונימוקו עמו. ברם מדברי הרא\"ש לא משמע הכי שכתב וז\"ל וזמנה משיעלה ברק השחר והאיר פני המזרח מידי דהוה אתמיד של שחר וכו' ונפק\"מ אם התפלל בזו יצא דתנא לא חש לפרשו דמילתא דפשיטא היא כיון דזמן המאוחר הוא בזמן התמיד הוא הדין המוקדם עכ\"ל, הרי משמע דעל מ\"ש דזמנה הוא משהאיר פני המזרח כתב דנפק\"מ דאי התפלל יצא הא בעלות השחר ממש לא יצא. ועוד דמאחר שהאיר פני מזרח לכתחילה יכול להתפלל דומיא דתמיד ולדידיה בדיעבד דוקא ולכאורה חלוקים הם זה מזה. גם מרן בספרו הקצר נמשך אחר דברי הרא\"ש שכתב ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח יצא הרי שהצריך לשיצא בדיעבד האיר פני מזרח וכפשט הרא\"ש. ואפשר בדוחק להשוות דברי הטור לדברי הרא\"ש וראיתי להפר\"ח שחלק עליה דמרן וכתב כדכתבינן לדעת הטור אלא שכתב בסוף דבריו ודלא כדמשמע מדברי רבינו ירוחם שהביא בב\"י ומדברי ה\"ה וכו' ולמה לא כתב ג\"כ שכן דעת הרא\"ש ג\"כ כרבינו ירוחם והרב המחבר, וגם לא כתב ג\"כ שדברי הטור דלא כרי\"ו כנראה מלשונו.", + " ולא\n יצא לדרך קודם וכו'. וכ\"כ הרי\"ף אסור לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל שנאמר צדק לפניו יהלך. ועפי\"ז אין מובן למ\"ש מרן בב\"י סי' פ\"ט וז\"ל וכיון דהרשב\"א והרא\"ש מסכימין לדעת א' הכי נקטינן. נראה מדבריו דס\"ל לדעת הרי\"ף ורבינו דלא סברי כת\"ק מדלא כללם עם הרשב\"א (והרא\"ה) [והרא\"ש], ובכן תמהו כל המחברים עליה דהרי\"ף ורבינו שלא הביאו ההיא ברייתא, ברם עפי\"ז לא קשה כלל שסמכו אהא דכתבו הכא ואדרבא יש לתמוה על הב\"י כפי מה שהבין שהרי\"ף ורבינו לא פסקו הכי אמאי פסק כהרא\"ש דהא כללא כייל לן מרן דאחר הב' מג' הרועים הנזכרים גררינן אלא דלקושטא דמילתא כפי מ\"ש הדין דין אמת כמ\"ש מרן דהרי הרי\"ף ורבינו והרא\"ש והרשב\"א מסכימין לדעת אחת והכי נקטינן." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל \n המלוין את המת וכו'. עיין מ\"ש הב\"י סי' ק\"ו וז\"ל כתב הרמב\"ם וכו' ופירש בפירוש המשנה וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד י\"ל שדעת רבינו כדעת כל הפוסקים דאלו ואלו פטורים אנושאי המטה ודוקא אם נשאו ברם מלוים לחוד חייבים, ומ\"ש וכל המלוים וכו' פטורים פירוש נושאי המטה שכבר נשאו וקרי להו מלוים משום דכל עצמם עכשיו אינו אלא ללוות ומשו\"ה פטורים. ומ\"ש בפירוש המשנה ואם לא היה מן המזומנים, (הם) [הן] נושאי המטה דלפניו (הם) [הן] שלאחר המטה שכבר נשאו ורוצים לשאת שנית וכמ\"ש רש\"י וע\"ז אמר ואם אינו לא זה ולא זה חייבים בק\"ש ופטורים מתפילה וכדעת התוס' דאף שאין דעתם לשאת המטה פטורים דלא כרש\"י יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "כשנוטל \n ידיו מברך על נטילת ידים. כתב הטור סי' ד' וז\"ל וירחץ בנקיון כפיו ויברך על נטילת ידים וכו'. ועיין מ\"ש הב\"ח שם. ועני הדיוט לא מצאתי כן בדברי הרא\"ש סוף פרק הרואה דלא כ\"כ אלא כשמקנח ידיו בעפר מברך על נקיון ידים ואין לומר דמדכתב דמקנח בעפר יברך על נקיון מכלל דבמים הפסולים לנטילת ידים לסעודה מברך דאדרבא נידוק איפכא הא במים פסולים אינו מברך כלל וכדעת הרא\"ה. ואפשר דדייק כן מדכתב הרא\"ש דראוי היה דיברך על נקיות אף אם רוחץ במים אלא כיון דתקנו בנט\"י דסעודה לברך על נטילת ידים משום הכלי דשמו נטלא תקנו ג\"כ בנט\"י דשחרית לברך על נט\"י עכ\"ל, משמע מדבריו דאע\"פ דעיקר נטילה הוא בכלי ועיקר הברכה דנט\"י הוא על שם זה אפ\"ה מברך על נט\"י בשחרית כיון דלשחרית שפיר חזי שלא בכלי וכבר תקנו נוסח דנט\"י דסעודה לברך על נט\"י תקנו נמי לנט\"י דשחרית א\"כ ה\"ה והוא הטעם למים הפסולים לנט\"י דסעודה דכיון דהם כשרים לנט\"י דשחרית שפיר מצי לברך על נט\"י מאחר דכבר תקנו נוסח זה בנט\"י דסעודה. ועיין בב\"י שכתב על דברי הרא\"ש וז\"ל ומשמע מדברי הרא\"ש דלא בעינן כלי לנט\"י דשחרית וכו' דה\"ה לשאר דברים המעכבים לנט\"י דסעודה וכו' יעו\"ש." + ], + [ + "ואחר \n שיצא מברך אשר יצר. עיין מ\"ש הגהות מיימוני כאן ופ\"ז מהל' ברכות ובטור או\"ח סי' ז' ומ\"ש מרן על שם מהר\"י אבוהב דמ\"ש הטור וכ\"ש אם רוצה ללמוד אחר הגדולים דקאי לב' הסברות וכתב עליו מרן ב\"י דאינו הכרע יעו\"ש, וכתב עליו הרב בית חדש וז\"ל ולענ\"ד נראה דמ\"ש מהרי\"א ללמוד אחר קטנים מבעי ליה אינו ר\"ל לחוד דא\"כ יהיו דבריו סותרים שהרי פי' דלא נקט רבינו וכ\"ש אם רוצה ללמוד אלא לאפוקי מדברי הרא\"ש והשתא איכא למימר נמי הא דנקט גדולים הוא לאפוקי מדברי הרא\"ש דס\"ל דאפילו בגדולים אין צריך לברך על נט\"י אלא ודאי דמהרי\"א הכי קאמר דאמאי נקט אחר גדולים לחוד גדולים וקטנים מיבעי ליה. ולפי\"ז אין ממש בדברי הב\"י וחס ליה למרן שיאמר דברים כאלו דבשלמא במאי דנקט וכ\"ש אם רוצה ללמוד שהוא דבר פשוט אמרינן דנקט כן לחידושא דהרא\"ש דאפ\"ה לא היה מברך על נט\"י אלא כשהיה מתפלל, ברם במאי דנקט גדולים לא שוה זה, דשפיר מצי למימר כן וכ\"ש אם רוצה ללמוד אחר קטנים דצ\"ל על נט\"י וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא היה מברך אף לגדולים והוי פלוגתייהו מן הקצה אל הקצה ואדרבא לשון זה שפיר נאה ומתקבל ואשמועינן חילוק דבריהם וא\"כ דברי מהרי\"א לא סתרי אהדדי וא\"כ מ\"ש מהרי\"א שאל\"כ וכו' ללמוד אחר קטנים מבעי ליה הוי קטנים לחוד כמו שהבין מרן בדעתו ומשו\"ה כתב עליו אין כאן הכרע.
אמנם יש לגמגם בדברי מרן דהן אמת דאפשר לומר כן דנקט הכי במכל שכן טפי ברם במקום מסוכן כזה דיש לטעות דנקט בדוקא אבל קטנים לא לפי דקאי ליש אומרים קמא יותר היה לו לכתוב קטנים וכ\"ש גדולים ולא לכתוב גדולים כי היכי דליתי במכל שכן טפי ודין חיליה דמהרי\"א לענ\"ד. שוב ראיתי להר\"מ מטיוולי כתב כן הביאו הרב יד אהרן יצ\"ו, וכתב עליו הרב וז\"ל ונ\"ל דבין הכי ובין הכי ילפינן דבין אחר הקטנים בין אחר הגדולים אם רוצה ללמוד צריך לברך על נט\"י א\"כ עדיף טפי לומר כ\"ש אחר גדולים כי היכי דליתי במכ\"ש טפי עכ\"ל ולפי הנ\"ל בכוונת מהר\"ם הנז' אין מובן לדבריו.
ומרן בספרו הקצר סי' ז' ס\"א כתב כל היום כשעושה צרכיו בין גדולים בין קטנים מברך אשר יצר לחוד ולא על נט\"י אף אם רוצה ללמוד ולהתפלל מיד. וכתב עליו הט\"ז דוקא בשחר תקנו כן קודם תפילה משום דרוב פעמים ידו נגע במקום מטונף ולהרשב\"א משום בריה חדשה עכ\"ל. ואנכי לא ידעתי לאיזה טעם כ\"כ דרוב פעמים נגע וכו' אם הוא להרא\"ש דלא ס\"ל טעמא דבריה חדשה אין לו לכתוב זה כאן בדין זה דהוי דלא כוותיה דהא להרא\"ש אם עשה צרכיו קודם תפילה מברך על נט\"י ומרן פסק דזה אינו מברך על נט\"י והיינו כר\"י ור\"ת יעו\"ש בב\"י מי הם בעלי הסברות ולדידהו ודאי טעמא כטעם הרשב\"א לפי שהוא בריה חדשה וכן דעת ר\"ת הרי דדין זה שכתב מרן אינו אלא מאותם הסוברים דטעם ברכה זו הוא משום בריה חדשה וא\"כ מה לו לכתוב טעם דנגע ידו ועוד שכתב דרוב פעמים נגע מה לי פעם א' מה לי שנים.
עוד כתב מרן שם ס\"ג הטיל מים והסיח דעתו מלהטיל עוד ואח\"כ נמלך והטיל פעם ב' צריך לברך ב' פעמים אשר יצר עכ\"ל. וכתב הלכות קטנות והמני\"ח בנו בח\"א סי' פ\"ו דבשותה הפורג\"א וכיוצא דיש בדעתם לפנות הבני מעים עד שתכלה הזוהמה מהם הרי דעתו על כך ולא הסיח דעתו ולא יברך אלא פעם אחת יעו\"ש. והרב יד אהרן נר\"ו בסי' זה חלק עליהם באומרו כיון דאינו יודע כמה פעמים יצא ובאיזה זמן יגמור הזוהמא א\"כ באיזה פעם יברך ולא באתי לכוונתו שדברי השלמים נכונים שימתין עד כדי שידע שלא יצטרך עוד לנקביו ואין קפידת הזמן בזה דבאיזה זמן שיהיה חשיב זימניה דהוי הודאה וכמ\"ש הוא עצמו לעיל סי' ו' בהגהת הטור על דברי הר\"ן שפירא יעו\"ש והיא סברא נכונה, ואה\"נ דאי אחר שנראה לו שלא יצטרך עוד לנקביו ובירך ושוב הוצרך יברך שנית ברם הא הרווחנו שלא יברך עוד פעמים ג' הן חסר הן יתר ולפי דעתו אזלינן, באופן לענ\"ד הדין אמת כמ\"ש הלק\"ט והמני\"ח בנו.", + " חלולים\n חלולים וכו'. ובטור או\"ח סי' ו' כתב דלא יאמר חללים בלא וא\"ו. וכתב שם הב\"י שטעמו דבחלל לא שייך בריאה שאין בו ממש יעו\"ש. והקשה עליו הב\"ח דהלא כתיב ובורא חשך וחשך אינו כי אם העדר האור עכ\"ל. ולענ\"ד טעם מרן נכון ושאני חשך דשייך ביה בריאה ואינו העדר האור דהא מצינו במצרים דכתב קרא וימש חשך ופי' רש\"י ויחשיך עליהם חשך יותר מחשכו של לילה וכו' ואם החשך הוא העדר האור מה שייך חשך יתירא ומה גם לפי דרשת רז\"ל שהיה החשך עב כדינר שהיה בו ממש א\"כ שפיר שייך למימר בורא חשך דלא הוי העדר האור, לא כן בחלל דלא שייך בריאה. וכפל דחלולים חלולים כתב מרן שם משום דנקבים טובא איכא בגוף האדם וכן אברים חלולים טובא איכא בגוף האדם ולהורות על רבויים כפלם, אלו דבריו. והרב בני חיי הביא משם מ\"כ ויש להקשות דאמאי צריך לטעם זה שהרי כתב הטעם הטור להורות על רמ\"ח אברים שבאדם ומנא לן שהוא להורות על רבויים ועי\"ש מה שנדחק טובא. ולי קושיא מעיקרא ליתא דלא כתב הטור אלא רמז לדבר מאחר דאיצטריך הכפל מטעם מרן והוא אמת דהא איצטריך טעם זה לנקבים נקבים וה\"ה לחלולים אלא לכדי שלא יאמרו חללים בלא וא\"ו רמז לדבר וק\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואין \n עושין כן בפחות מעשרה וכו' וש\"ץ אחד מהם. וכ\"כ הטור בסי' קכ\"ד וכשאין תשעה בבית הכנסת וכו' יעו\"ש. ומשם דקדק מרן החבי\"ב בשיירי כנה\"ג שם בהגהת הטור אות ד' וז\"ל מכאן הוכחתי בתשובה שלא כדברי אותם המהנדזים שאין אומרים חזרה בעשרה מצומצמים אלא א\"כ יהיו עשרה מלבד הש\"ץ וכו' יעו\"ש, דדבריו סתרי אהדדי ממ\"ש כאן למ\"ש בסי' קכ\"ח הגהת הטור אות ב' וז\"ל עוד כתבתי בתשובה דכל שיש בבית הכנסת עשרה שאין מתפללין בחזרה אלא הש\"ץ וציבור וכו', נראה מדבריו דכשאין בבית הכנסת אלא י' עם הש\"ץ אין מתפללין בחזרה ויש ליישב בדוחק." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "אבל \n אם טעה ש\"ץ וכו'. עיין בטור סי' קכ\"ו שהביא דברי רבינו אלו. ויש להקשות עליו למה הביאו כיון דעדיפא מינה כתב הוא סי' קכ\"ד דאפי' יחיד שטעה אינו חוזר וסומך על תפילת הש\"ץ וכ\"ש הוא עצמו. וי\"ל דהוה טעינן דדוקא ליחיד מועיל כך משום דאינו אומר בקול רם כש\"ץ לא כן בש\"ץ שאומר בקול רם וקי\"ל כל המגביה קולו בתפילתו ה\"ז מקטני אמנה קמ\"ל דכיון דהוי משום הכרח לית לן בה וכמ\"ש מרן משם הכלבו סי' קכ\"ד יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "מי \n שנסתפק וכו'. עיין מ\"ש מרן ב\"י סי' ק\"ז ומכלל דבריו כתב וז\"ל ויותר נראה לפרש דהרי\"ף לא קאמר אלא במחדש בה דבר וכו' עכ\"ל. וקשיא לי דא\"כ כשם שכתב הרי\"ף וה\"מ וכו' הו\"ל לומר וע\"י חידוש ולא לסתום, ועוד שכתב וה\"מ בנדבה אבל בחובה לא ואי דאיכא חידוש ובנדבה היאך כתב אבל בחובה לא וכי בחידוש איכא חובה אלא ודאי דאיירי בנדבה וכפשט דברי הרי\"ף.
והלח\"מ ז\"ל כתב דברי מרן הללו שהשוה דעת הרי\"ף לדעת רבינו דבחידוש דוקא צריך ובתוך דבריו כתב לתרץ מ\"ש מרן לעיל דמדברי הטור משמע דפליגי רב האי ורבינו יונה ולכאורה לא נפק\"מ לענין דינא, ותירץ דהאי דינא דספק התפלל מתפלל אפי' בלא חידוש דאין לך חידוש גדול מזה לאו רב האי קאמר לה אלא רבינו יונה, ומ\"ש הטור כ\"כ הר\"י קאי למתפלל בנדבה דלהרי\"ף א\"צ חידוש ולר\"ה צריך חידוש ולזה כתב וכ\"כ הר\"י וכו' יעו\"ש. וקשה כיון דהוא קאי לפי' הרב ב\"י דהרי\"ף ורבינו שוים דצריך חידוש נמצאו עם ר\"ה שוים וא\"כ איך כתב הטור וכ\"כ ר\"ה לאפוקי דלא ס\"ל כהרי\"ף. ועוד דאי כתב כן הרב ב\"י לא כ\"כ לדעת הטור וכמ\"ש בפירוש וכעת צריך אני להתיישב." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בתי \n כנסיות וכו' כך נוהגים בחרבנם וכו'. וקשה דבפ' בני העיר דף כ\"ח ע\"ב אמר ר' אסי בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין פי' שישתמשו בהן, לפי' רש\"י בישובן ולפי' התוס' דוקא בחרבנן, ובין הכי ובין הכי היה לו לרבינו להעתיק דין זה דאין שוין לשל א\"י מפני התנאי. וראיתי להמג\"א סי' קנ\"א ס\"ק י\"ב על מ\"ש מרן התנו עליו וכו', דוקא שהתנו בפירוש אבל מסתמא לא אמרינן על תנאי הן עשויות דדוקא בבבל היה כן בזמניהם וכו' גם הרמב\"ם השמיט דין זה וכו' משום דס\"ל דדוקא בבבל היה כן בזמניהם וכו' עכ\"ל. ואין זה מספיק דאעפ\"כ היה לו לפסוק דאם התנו בפירוש על בית הכנסת שבחוצה לארץ התנאי קיים. ומה שנראה לי כמ\"ש מהר\"ח עשאל הובאו דבריו בלשון למודים חלק או\"ח סי' ס\"ז דרבינו ס\"ל דרב אסי איירי אפי' בבניינם וא\"כ אין הלכה כמותו דמצינו רבים חולקים עליו רבינא ורב אדא בר מתנא דעיילו לבי כנישתא ואמרו דלאו משום מיטרא נראה בפירוש דלא מהני תנאה כלל ומשו\"ה לא חילק הר\"מ ע\"כ. ואני אבוא אחריו להחזיק פירוש זה שפי' רבינו לרב אסי וכן פי' רש\"י שם וכן הגהות אשרי ויעו\"ש בהגהות מיימוני משום דאי כפירוש התוס' שם ד\"ה בתי כנסיות שכתבו דדוקא בחרבנן איירי רב אסי א\"כ צריך לידחק טובא בסיום דבריו דאמר ואעפ\"כ אין נוהגין בהן קלות ראש ומאי ניהו חשבונות דקאי בבניינם ואיצטריך לאשמועינן דסד\"א דשרי וכמ\"ש התוס' בסמוך ד\"ה ואע\"פ ועין רואה כמה דחוק פירוש זה דאיך אתי על מ\"ש קודם על תנאי הן עשויין ומותר להשתמש בחרבנן ואעפ\"כ בבניינם אסור וכו' דלא תימא דשרי וכי מתחילה בבניינם התיר ר' אסי והיאך אתי ואע\"פ דא\"א לפרש דקאי לחרבנם וכי חשבונות יהיו אסורים אחר החרבן אחר דהתנו משא\"כ לפירוש רש\"י והג\"א שהבינו דרב אסי קאי בבניינם אתי שפיר לישנא דואע\"פ דר\"ל אף דהתרנו להשתמש אף בבנויין מ\"מ אין נוהגים בו קלות ראש דהיינו חשבונות משו\"ה נייד רבינו מפירוש התוס' ונמצא רבים חולקים עם רב אסי ואין הלכה כמותו ומתוך הכתוב הזה בין תבין כי מ\"ש התוס' בד\"ה ואע\"פ הוא מוכרח ממ\"ש מקודם בד\"ה בתי כנסיות והיו לאחדים. ועיין להרב יד אהרן ז\"ל חלק או\"ח סי' קנ\"א הגהת הטור דאגב ריהטא נתקשה בדבריהם דקשו דבריהם אהדדי יעו\"ש.
ובדברי התוס' דכתבו דהתנאי מועיל דוקא לאותן שבבבל משום דבביאת הגואל תפקע קדושתן ולא לבתי כנסיות שבא\"י, והקשה הרב גופי הלכות כלל צ\"ח ממה שאמרו בסמוך שם בגמ' עתידין בתי כנסיות שבבבל שיקבעו בא\"י וכו', ותירץ דמה שעתידין להיות נקבעים בא\"י היינו דוקא הנמצאים בגוים באותו זמן וכו' יעו\"ש. וכן הקשה המג\"א שם ס\"ק י\"ד ותירץ כן ואפ\"ה סיים וצ\"ע. וכן מהר\"ח עשאל שם כתב דלא נתקררה דעתו דהא דברי תורה דקראו בבתי כנסיות ובתי מדרשות על גבי קרקע נאמרו ומה בנין שייך בהרים ואיהו דידיה תריץ יתיב דדיו לבא מן הדין להיות כנדון מה תבור וכרמל שנקבעו בא\"י ודאי מותר להשתמש בהן ככל א\"י א\"כ ה\"ה בבתי כנסיות שבבבל שהוקבעו בא\"י מותר להשתמש בהן.
ולענ\"ד קושיא כדקאי קאי דא\"כ לדבריו שמותר להשתמש בהם למאי קובען הקב\"ה אותן בא\"י ומה מעלה היא בשלמא אי קיימי בקדושתן כמאז ומקדם ניחא דלכבוד התורה קובע אותן בא\"י שלא ישתמשו בהן ותבור וכרמל דהוקבעו בא\"י אף דהותר בהן תשמיש זאת היא דאהני להו שיהיה להם קדושת א\"י לכמה דברים דיש מעלה בא\"י מחו\"ל ודי להן מעלה זו מה שלא היה להן מקודם משא\"כ בבתי כנסיות ומדרשות שבבבל דאי הותרו בתשמיש נמצא גרעה קדושתן שהיה להן לכבוד התורה אלא ודאי דהאי קביעות משום כבוד שלא ישתמשו שם תשמיש הדיוט וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא.
ולענ\"ד נראה דהתוספות לא חשו להך דר' אלעזר הקפר דאמר עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא\"י דהא איכא תנא אחרינא פליגא עליה והוא בר קפרא דס\"ל דתבור וכרמל באו מאליהן כדי שיתן הקב\"ה עליהם התורה ופסלן הקב\"ה ואמר להם כולכם בעלי מומין אצל סיני וכן ר' יוסי הגלילי דריש ליה כוותיה בב\"ר סדר ויחי פ' צ\"ט למה תרצדון הרים גבנונים ר\"י הגלילי פתר ליה בהרים בשעה שבא הקב\"ה ליתן תורה בסיני היו ההרים רצים (ומדנים) [ומדיינים] אלו עם אלו זה אומר עלי התורה ניתנת וזה וכו' תבור בא מבית אלים וכרמל מאספמיא הדא הוא דכתיב חי אני וכו' כי כתבור בהרים וכו' אמר להם הקב\"ה כולכם וכו' ע\"כ, נמצא ב' נביאים מתנבאים בסיגנון אחד דקרא דכי כתבור וכו' איירי שבאו הן כדי שיתן התורה עליהן וא\"כ התוס' נגררו אחריהן וכתבו מה שכתבו. ושוב ראיתי למהרש\"א בח\"א כתב כן דבר קפרא פליג אר' אלעזר הקפר ואף דלא קאמר הש\"ס ופליגא משום דכיון שהוא ברור ונראה דפליגי א\"צ לומר ופליגא דלא קאמר הש\"ס ופליגא אלא היכא דהיה אפשר לומר דלא פליגא וכמ\"ש הרב בני חיי לשונות הרמב\"ם דף י\"ד משם מוהר\"ר אהרן בן חיים יעו\"ש והך דהכא הוי סייעתיה דזה הכלל. ובההיא אגדה דב\"ר סיים אעפ\"כ אף ה' ישכון לנצח בבית העולמים ע\"כ. ומהר\"ש יפה פי' שם אף שנתן התורה בסיני אינו אלא לשעה אבל עיקר שכינתו בבית עולמים יעו\"ש שנדחק בלשון האגדה וחוץ מדוחקו בלשון האגדה גם הוא דחוק מהענין עצמו.
ולענ\"ד נראה נכון ע\"פ המדרש שהביא מהרש\"א עצמו לעיל מיניה גבי קרא דנכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים עתיד הקב\"ה להביא תבור וכרמל וסיני ובונה בית המקדש עליהם, דהיינו ההרים שהיו כבר יעו\"ש. וז\"ש אף שפסלן באותה שעה מ\"מ לעתיד יבנה עליהם בית המקדש בזכות שבאו כדי שינתן התורה עליהן. איך שיהיה זכינו לומר דהתוס' נגררו אחר הני תנאי דפליגי אר' אלעזר הקפר." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נשיאות \n כפים בעשרה וכו'. גרסינן בכתובות דף כ\"ד איבעיא להו מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין וכו' ולאו הבא מכלל עשה עשה ע\"כ. אלמא דאסור לזר לישא כפיו וקשה מהא דאיתא בשבת דף קי\"ח אמר ר' יוסי מימי לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם יאמרו לי חברי עלה לדוכן אני עולה והיאך עובר העשה משום חבריו דאפילו אינו מברך אשר קדשנו במצותיו וציונו עובר העשה דכה תברכו אתם ולא זרים. עוד תימה במ\"ש התוס' דלא ידע ר\"י מה איסור יש בדבר וכו', והא איכא עשה. ועוד במ\"ש אם לא משום ברכה לבטלה, וכי גרע האי איסורא דעובר אלא תשא משאר איסורים, וכבר הרגישו האחרונים בזה הלא בספרתם. והבית חדש סי' קכ\"ח תירץ וז\"ל ונראה דודאי ר' יוסי לעלות לדוכן ולברך קאמר אלא שהיה מברך בלא נשיאות כפים וגם אינו מברך אקב\"ו וס\"ל דאיסור עשה ליכא אלא בנשיאות כפים דכה תברכו אתם ולא זרים קאי אברכת כהנים בנשיאות כפים כדכתיב וישא אהרן את ידיו אבל בלא נשיאות כפים וברכה דאקב\"ו ליכא איסור עשה ולהכי לא ידע ר\"י מה איסור יש בדבר אלו דבריו. והשתא לדידיה סיום דבריהם כך הוא אם לא משום ברכה לבטלה כלומר ולא מצינו אלא זו וצ\"ל דהיה מברך ככל הכהנים, וכי היה עובר אלא תשא משום כבוד חברים וסלקא להו בקושיא. אך קשה מה דנקטו משום ברכה לבטלה ולא משום איסור עשה דכה תברכו וצ\"ל דה\"ה וכמ\"ש מהרש\"א בחידושי הלכות והוא דוחק.
והנראה לענ\"ד ע\"פ מ\"ש הטור או\"ח סי' קכ\"ח על שם הר\"פ וז\"ל כתב הר\"פ שאם אין שם אלא אחד אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבים וכו' וכן דעת ר\"י בעלי התוס'. והשתא כשם שהכהן אינו עובר כשהוא יחיד העשה דכה תברכו גם אם קראוהו לו לעלות כן הישראל יחיד שעלה לדוכן אינו עובר דהא בהא תליא דבמאי דאיכא עשה איכא לאו הבא מכלל עשה וא\"כ מ\"ש ר' יוסי אם יאמרו לי חברי היינו לי לחוד אבל אי איכא כהנים בהדיה עובר העשה דכה תברכו, וע\"ז קא מתמה ר\"י לא ידעתי מה איסור יש בדבר בזה כיון שהוא יחיד ומאי רבותיה. ומה טוב ומה נעים לגירסאות דגרסי בזה שעולה לדוכן פי' שהוא יחיד אם לא משום איסור ברכה לבטלה והדרא קושיא לדוכתא דאיך עובר אלאו דלא תשא וסלקא בקשיא וכדרך החידושי הלכות ולא קשיא מה שהקשה בסוף דבריו יעו\"ש. או נלך לדרך זה אם לא משום איסור ברכה לבטלה כלומר וליכא אלא איסורא דרבנן וקרא אסמכתא וכמאן דס\"ל הכי כלומר ומוכרח שכן דעת ר\"י." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a850f556f7ab9888be04601776a5d5d64cae3037 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,223 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing", + "text": [ + [ + [ + "מצות \n עשה להתפלל בכל יום וכו'. וכ\"כ רבינו בספר המצוות וז\"ל מצות עשה ה' הוא שציונו לעובדו שהיא התפילה וכו'. והשיגו הרמב\"ן מכמה דוכתין דאמרינן בש\"ס תפילה דרבנן. והמגילת אסתר הליץ בעד רבינו דהנוסח הוא דרבנן יעו\"ש, וכן הליץ כאן מרן. וקשיא לי בדבריהם דא\"כ דעיקר תפילה היא דאורייתא אלא דהנוסח לחוד הוא דרבנן א\"כ היאך חילק בש\"ס פ' מי שמתו גבי מתני' דבעל קרי וז\"ל אלא ברכת המזון וק\"ש דאורייתא תפילה דרבנן והא בהמ\"ז הוי דומיא דתפילה דעיקרה דאורייתא ומטבעה דרבנן כמ\"ש מרן גופיה פ\"ב דברכות משם הרמב\"ן ושכיוצא בזה כתבו הרא\"ש והרשב\"א, ובהל' ב' נראה שהשוה דעת רבינו לדעתם יעו\"ש א\"כ הוי דומה לתפילה ממש.
גם מ\"ש עוד מרן וז\"ל א\"כ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. לא זכיתי להבינו דא\"כ מה יענה אבנ\"ר לקושיא שהזכרנו. ועוד מאי שנא הך דאורייתא מהך דאורייתא.
עוד הקשה מרן לרבינו למה מנה מצוה זאת מדכתיב בכל לבבכם וכו' וסיים בסוף דבריו דקרא דועבדתם לא מצינו שדרשוהו לדבר אחר ע\"כ ושמעתי מקשים דבפרק החובל והמקבל דרש רבא ועבדתם זו תפילה וק\"ש ואיך כתב דלא דרשוהו לדבר אחר. ולק\"מ וכי ק\"ש מהכא נפקא מקרא מלא דבר הכתוב בק\"ש בשבתך וכו' ובלכתך בדרך אלא דרבא שם קאי ללמד דעת את העם דיאכל אדם בבוקר פת במלח וקיתון של מים ומפיק לה מהכא דרך רמז ועבדתם וכו' ואח\"כ ובירך את לחמך ואת מימיך ונקט ק\"ש בהדי תפילה שלא יאכל קודם ק\"ש משום ואותי השלכת אחרי גויך דלאו דוקא קודם תפילה הוא דאסור אלא גם ק\"ש. ולעיקר קושיית מרן נראה דמפיק ליה מועבדתם לפי דממנו נלמוד חיוב לכל יום וכמ\"ש הלח\"מ משם הרב קרית ספר דומיא דלחם ומים דצריך בכל יום." + ], + [ + "ולפיכך \n נשים ועבדים וכו'. אין להקשות אמאי השמיט קטנים דתני במתני' משום דכתב לפיכך וכו' ולכן אי אפשר למתני קטנים דלאו הא בהא תליא וכבר שנאו רבינו דין זה במקום אחר סוף פ\"ו ה\"י.", + " שהיא\n מצות עשה שלא הזמן גרמא וכו'. ובש\"ס דרחמי נינהו וכו' כן היא הגירסא לפירוש רש\"י דס\"ל דהוי דרבנן, והתוס' גרסי פשיטא כיון דכתיב וכו' כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ\"ל רחמי נינהו, וכתבו דרש\"י לא גריס כן משום דס\"ל דהוי דרבנן וכו'. ומהר\"ח אבולעפיה כתב דלא גריס רבינו בש\"ס דרחמי נינהו, והוא תימה דבין רש\"י בין תוס' גרסי גירסא זאת. ונראה דלעולם דרבינו גריס לה וכגירסת התוס' וה\"פ פשיטא מצוה דאין לה זמן היא ומשני כיון דכתיב וכו' נעשה כמי שיש לה זמן מדרבנן ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדי לקיים דבריהם שקבעו זמנים קמ\"ל כיון דרחמי נינהו אוקמינהו אדאורייתא וליחייבו נשים כאנשים כדינייהו שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא. ושוב ראיתי להרי\"ף דלא גריס לה, ויש לצדד לדעת רבינו אי גריס לה או לא ואין כאן הכרח.", + " אלא\n חיוב מצוה וכו' נותן שבח וכו'. וכתב הלח\"מ יש לשאול מנין לו לרבינו שזה מן התורה ובעל קרית ספר כתב לא איתפרש לי היכא, ולשון זה העתיק גם הרב מעיל שמואל בנימוקיו לרבינו. וכתב הרב מרכבת המשנה נר\"ו דהבין המעיל שמואל בדברי הקרית ספר דקאי לכל מ\"ש רבינו מתחילת הלשון שכתב ומגיד שבחו וכו', והוא הכחיש דלא קאי אלא למ\"ש ואח\"כ נותן שבח וכו'. ולא ידעתי היכן רמוז שהבין כן עד דמכחיש ליה דאדרבא כתב כן על מ\"ש רבינו ואח\"כ נותן שבח והודאה וכמו שנראה האמת דמ\"ש הקרית ספר הוא ע\"ז.
עוד כתב הרב מרכבת המשנה נר\"ו שם וז\"ל ואי לא דמסתפינא הוה אמינא דמ\"ש ומגיד שבחו לא קאי למ\"ש חיוב מצוה וכו'. ולענ\"ד דבר ה' בפיהו אמת מדקדוק לשון רבינו שכתב אלא חיוב מצוה זאת כך היא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום והם דברי מותר דהכי הו\"ל למימר אלא וכו' כך דיגיד שבח הקב\"ה ואח\"כ שואל צרכיו וכו', אלא דתחילה כתב רבנו חיוב התפילה שהיא שאלת צרכיו וז\"ש שיהא אדם מתחנן ומתפלל דהיינו צרכיו שהם בקשה ותחינה ואח\"כ כתב שכך יעשה מדרבנן שיגיד שבחו וכו'. ולדעת מרן דס\"ל דמ\"ש רבינו חיוב מצוה זאת קאי גם ללשון ומגיד שבחו של הקב\"ה ומפיק לה מההיא דרבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו וכו' י\"ל דהלשון נמשך עד בבקשה ובתחינה, ומ\"ש אח\"כ הוא מילתא באנפי נפשא מצד הסברא ואח\"כ יתן שבח וכו' על הטובה שהשפיע לו וכמשל דאמר בש\"ס." + ], + [], + [], + [ + "וכן \n תקנו וכו'. עיין מ\"ש מרן והלח\"מ והמעיל שמואל, ולא ימלט מהקושי גם לפי דבריהם. ולי הדיוט נראה דדעת רבינו לפסוק כר' יהושע בן לוי משום דאנו מתפללין תפלת מוסף ולכו\"ע הויא חיובא ובשלמא לריב\"ל דתיקנו אנשי כנה\"ג כנגד תמידין יבוא מרווח תפילת מוסף לא כן לר' יוסי בר חנינא דס\"ל אבות תקנום מוסף מאן דכר שמיה וצריך לידחק כמו שנדחק בש\"ס משו\"ה תפס כריב\"ל וזה הוא כוונת הש\"ס דקאמר לימא תיהוי תיובתא וכו' ומאי קושיא הא ברייתא אחרת הויא תיובתא דריב\"ל ומאי קשיא לריב\"ח טפי מריב\"ל אלא הכוונה דמקשה ליה לריב\"ח מכח תפילת מוסף דתני בברייתא ולריב\"ח היאך ימלט מזה דתני בברייתא דמוסף הוי כנגד מוסף דקרבן דלדידיה ליכא אב אחר ואהא מתרץ לעולם אמר לך וכו' דאי לא תימא הכי מאן תיקנה וכו' כלומר בלאו ברייתא תיקשי ליה לריב\"ח מי לא מודה בתפילת מוסף ומאן תיקנה אלא צ\"ל כדאמרן. או י\"ל על דרך זה דלאו קושיא ותירוץ הוא אלא הכל מדברי אחד דרוצה להכריח דהך ברייתא לא הוי נגד ריב\"ח וז\"ש נימא וכו' כלומר כשם שבברייתא אחרת הויא תיובתיה דריב\"ל כך ברייתא זאת תיהוי תיובתא דריב\"ח ואהא קאמר דאינו, דאמר לך וכו' דאי לא תימא הכי וכו' זה אפשר בפשטא דש\"ס. ולפי מ\"ש בדברי רבינו דמ\"ש כאן הוא כריב\"ל צ\"ל דמ\"ש בהל' מלכים הוא כמ\"ש המעיל שמואל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "בד\"א \n וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ על דברי מרן בב\"י סי' ק\"י וז\"ל ונראה דהוצרך לומר כן למנהג אשכנז שבכל זמן אומרים ברך עלינו אלא שבימות הגשמים אומרים ותן טל ומטר וכו', וקשה לי על תירוצו דא\"כ כשהקשה בש\"ס שם אי הכי הבדלה בחונן הדעת נמי וכו' ומאי קשיא הא י\"ל בין הביננו לאתה חונן שהיא ברכה די\"ח כמו שחילק הוא ז\"ל יעו\"ש. והרב מקראי קודש השיא כוונת הש\"ס לכוונה אחרת יעו\"ש.
ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין לשון הש\"ס סובלו אי מלשון אי הכי הבדלה בחונן הדעת (ואי) דאי כפירושו הו\"ל למימר השתא דאתית להכי וכו'. גם לשון הבדלה בחונן הדעת דחונן הדעת הוא מהי\"ח ולא מהביננו. ועיין להרב יד אהרן נר\"ו מה שתירץ בתירוץ שני והוא נכון ע\"פ דברי הרשב\"א בחידושיו יעו\"ש והן אמת דלפי דברי הרשב\"א הנה נכון ברם דברי הרשב\"א לא ימלט מהדוחק, דהבדלה בחונן הדעת לאו הביננו הוא וכדכתבינן. וכן הרב פר\"ח פי' הסוגיא כפי הפשט ולקושיית הלח\"מ תירץ כתירוץ הלח\"מ יעו\"ש סדר לשונו. ועיין בב\"י סי' ק\"י מ\"ש משם ה\"ר יונה וז\"ל וה\"ר יונה נתן טעם לדבר דאפשר לתרץ מפני שההבדלה אינה ברכה בפ\"ע וכו'. וראיתי להרב לחם יהודה בתשובה וז\"ל וקשה דלפי\"ז בשאלת מטר נמי למנהג אשכנזים שאומרים לעולם ברך עלינו וכוללין המטר בתוכה אמאי צריכינן לטעמא דטירדא בהביננו ותיפוק ליה דלא יאמרו דהיא ברכה בפני עצמה, ולא קשיא מידי דלא ראי זה כראי זה דגבי הבדלה שאינה ברכה בפני עצמה אלא היא כלולה עם אתה חונן ועכשיו כלולה בהביננו יכול לטעות שהיא ברכה בפני עצמה לא כן גבי ותן טל ומטר דהיא היא ברכת השנים היאך יטעה ויאמר שהיא ברכה בפני עצמה וכי משום דמוסיף בברכת השנים יבוא לטעות הא הכל מענין א' וליכא חששא והוא פשוט." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שבת \n וכו'. עיין מ\"ש מרן וז\"ל מאמצע וא\"כ היה מפרש רבינו לא הו\"ל לכתוב ומשלים בשל שבת ולפיכך נראה שרבינו מפרש וכו'. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לא היה צריך לומר שיפרש כן הברייתא אלא כפי' רש\"י ותוס', ומ\"ש ומשלים הוא כמ\"ש איהו אלא שהוא לשון דידיה ולא מלשון הש\"ס והיינו מרויחין בזה דלא תיקשו מה שהקשה הרב מקראי קודש על דברי מרן יעו\"ש. ולענ\"ד י\"ל לקושיא זאת דמ\"ש אין הלכה כאותו הזוג הוא לשון חידוש דאף שהם רבים לית הלכתא כוותייהו וק\"ל, ברם מי הכניסו למרן בזה." + ], + [], + [], + [], + [ + "כל \n ימות הגשמים וכו' מאימתי אומר מוריד הגשם וכו'. עיין מ\"ש מרן. ובירושלמי הביאו הטור סי' קי\"ד דאמר אסור להתחיל עד שיזכיר הש\"ץ, וכתב שם הטור בשם הראב\"ד דה\"פ אסור להזכיר עד שיזכיר ש\"ץ משיב הרוח ומוריד הגשם או מוריד הטל כדי שלא יהא דבר מעורב ביניהם יעו\"ש. ודבריו תמוהים וכמ\"ש עליו מרן יעו\"ש. ועיין להרב ט\"ז שם מה שתירץ בזה. וצריך אני לפרש דבריו בלשון הירושלמי וז\"ל הירושלמי אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש\"ץ ופי' לא מבעיא בציבור דאיכא עירוב במקום אחד דזה מזכיר וזה אינו מזכיר אלא אף ביחיד צריך שישמע מציבור רבי סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמר בש\"ץ הדבר תלוי בתמיה וכי אף ביחיד תלוי בש\"ץ כיון שהוא יחיד א\"א לש\"ץ ואהא שאל ר' מנא אי פליג ריב\"ל עליו דר' חגי וא\"ל לא, דא דאת אמר בש\"ץ הדבר תלוי שהוא מימרת ריב\"ל ויוצא מדבריו דיחיד אם רצה להזכיר מזכיר איירי בטל, (והיא) [ודאי] מימרת דר' חגי דאף ביחיד הצריך ש\"ץ איירי בגשם ונמצא לפ\"ז דבציבור בין בגשם בין בטל בש\"ץ הדבר תלוי וביחיד בגשם בש\"ץ תלוי אבל לא בטל זהו כונת הרב ט\"ז. ומפרש דברי הראב\"ד כך על מ\"ש בירושלמי אסור להזכיר וכו' דה\"פ בין משיב הרוח ומוריד הגשם בין מוריד הטל כדי שלא יהיה מעורב והיינו בציבור דביחיד ליכא האי טעמא דעירוב ומשו\"ה השמיט הטור מלשון הירושלמי תיבת ליחיד להורות דהראב\"ד איירי בציבור. והוצרכתי לזה משום דעפ\"ז נתבארו באר היטב דברי הר\"ן ז\"ל על מ\"ש במתני' ריש תעניות ר' יהודה אומר העובר לפני התיבה וכו' וזה לשונו הא דנקיט בעובר ולא תנא דביו\"ט אחרון של חג במוסף מזכירין ולא בשחרית וביו\"ט ראשון של פסח בשחרית ולא במוסף היינו טעמא לפי שאמרו בירושלמי אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש\"ץ פי' כיון דתלוי בש\"ץ נקט הכי. וכתב עוד וז\"ל ומיהו דוקא בגשם אבל בטל אם רצה להזכיר יחיד יזכיר כדאיתא התם כלומר דקשיא ליה דא\"כ תירוץ זה ניחא בהעובר דגשם ברם בטל מאי איכא למימר ואהא תירץ וז\"ל ואיידי דנקט ר' יהודה מילתיה בש\"ץ ביו\"ט האחרון של חג נקט נמי ביו\"ט ראשון של פסח אף שאין תלוי בש\"ץ. ושוב כתב א\"נ דאפילו בטל אין מזכיר בציבור עד שיכריז הש\"ץ וכן נראה בירושלמי שאכתוב בסמוך עכ\"ל. פי' דבריו (דא\"כ) [דא\"צ] למה שתירץ דאיידי דיו\"ט אחרון של חג נקט ביו\"ט של פסח נמי בעובר, אלא דכולה איירי בדוקא ומתני' כולה קאי בציבור וכיון שכן אף בטל תלוי בש\"ץ כדי שלא יהא דבר מעורב זה מזכיר וזה אינו מזכיר וכמ\"ש מהירושלמי שהביא בסמוך שהוא הך ירושלמי שכתבנו ונתבארו דברי הר\"ן בפשיטות. והרב יד אהרן לא הבין כן בכוונת הר\"ן וכתב עליו מ\"ש יעו\"ש." + ] + ], + [ + [ + "תפילת \n השחר וכו' עם הנץ החמה. ועיין בב\"י ריש סימן פ\"ט דאחר שהביא דברי רבינו כתב על שם רבינו ירוחם וז\"ל ור\"י כתב זמן תפילה משיכיר את חבירו וכו' ונראה שהוא סובר וכו' ולא ידעתי וכו'. ולי הדיוט דבריו תמוהים דאיך הבין לדעת רבינו ירוחם דמשיראה את חבירו תוך ד' אמות ויכירנו, ואם עלה ברק השחר אחד, ואינו דביראה את חבירו כתב ר\"י דהוא זמן תפילה ובעלה ברק השחר כתב דאם התפלל בדיעבד יצא, נמצא ג' זמנים מחולקים דמשעלה ברק השחר בדיעבד יצא ומשיראה את חבירו ברחוק ד' אמות הוא זמן תפילה שהוא זמן מאוחר יותר דהיינו עד הנץ החמה משום יראוך עם שמש ואיך השוום מרן יחד. וכפי זה גם אינו מובן מ\"ש שפירש כן ר\"י כי היכי דלא תיקשי הא דאביי על מ\"ש הרא\"ש, והא אינם זמן אחד. גם קשה איך אפשר דיפרש ר\"י דמ\"ש אביי לתפילה כאחרים ר\"ל לתפילה ממש והא סיים שם ולק\"ש כוותיקין דאמר ר' יוחנן ותיקין גומרים אותה עם הנץ החמה תניא נמי הכי ותיקין גומרים אותה עם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפילה וידוע דהתפילה היא אחר ק\"ש וזמנה משיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו הוא קודם להנץ החמה וק\"ש כוותיקין שהוא מאוחר, ובשלמא אם הוא תפילין ניחא שהוא כסדר זה תפילין תחילה ואח\"כ ק\"ש וכמ\"ש רש\"י ודוק.
עוד כתב מרן שם וז\"ל ונראה שלמדו כן וכו' דלא גרע קודם חצות וכו' הרואה יראה דבין לפי' א' בין לפי' ב' לעולם קודם חצות לר' יהודה הוא נלמד או מאחר חצות לכו\"ע לפי' א', או דלא נשוי כ\"כ פלוגתא בין ר' יהודה לרבנן, ובין הכי ובין הכי קשה דאמאי צריך הרא\"ש ז\"ל להוציא הדין באופן זה ונפק\"מ לדרך הב' שכתב מרן דאחר חצות לר\"י אינו מועיל אפילו לשכר תפילה שלא בזמנה, ולדרך הא' ברור לעין כל דוחק הלשון בדברי הרא\"ש ובפשיטות היה יכול להוציא הדין לר\"י אפילו אחר חצות יש לו שכר תפילה שלא בזמנה שכשם שקשה לרבנן שאמרו עד חצות כן קשה לר' יהודה במכל שכן דס\"ל עד ד' שעות וצריך לתרץ דעד ד' שעות שכר תפילה יהבו ליה שכר תפילה בזמנה לא יהבו ליה ונמצא הדין כמ\"ש וגם לרבות עד הלילה.
וראיתי להלח\"מ הקשה כמו כן בפשט דברי הרא\"ש וכתב וכבר תמה עליו הרב ב\"י. ולא ידעתי איך כתב דעל קושיא זאת מתרץ, והא מזה לא איירי מרן ומה שקשה על הרא\"ש בסתם קשה גם בפי' מרן וכמ\"ש, הן אמת דלפי' א' דמרן יש לדוחה לדחות ולפרש כמ\"ש הלח\"מ דבדבריו מתיישב קושיא זאת ברם בתירוץ האחרון לא נגע ולא פגע בזה.
עוד כתב בב\"י שם וז\"ל הילכך ממעטינן בפלוגתייהו וכו' והקשה הלח\"מ ז\"ל שם כיון דטעמא דרבנן היינו משום דתמיד היה קרב עד חצות וטעמא דר' יהודה היינו משום דתמיד היה קרב עד ד' שעות מנין לו לתת זמן לר\"י עד חצות כלל. ועוד קשה מה שהקשה הרב לחם יהודה וז\"ל ועוד קשה דאדרבא מוכח בש\"ס דלר\"י אחר ד' שעות לא יצא דהא גבי מוספין קאמר עד ז' שעות ומוכח בש\"ס ופוסק דלרבנן דקיי\"ל כוותייהו בדין המוספין אם התפלל אחר ז' שעות נקרא פושע ויצא ידי חובתו ומדרבנן נשמע לר\"י וכו'. ועוד קשה דהתם דף כ\"ח אמרו כל המתפלל תפילת המוספין לאחר ז' שעות לר' יהודה עליו הכתוב אומר נוגי ממועד וכו' וכיון דאתרוייהו קאי קרא משמע דשוין נינהו דלאחר זמנן אף בדיעבד לא יצא עכ\"ל.
ולענ\"ד ליישב הכל נקדים מ\"ש התוס' ד\"ה איבעיא להו וכו' לא בעי אם טעה ולא התפלל תפילת מוסף דהא ודאי אינו מתפלל בערבית דהיאך יקרא את הקרבנות וכבר [עבר] זמן מוסף וכו' עד סוף דבריהם. היוצא מדבריהם דשנא תפילת מוסף מתפילת שחרית כיון דתפילת שחרית וכן השאר רחמי נינהו לא כן מוסף ואף דכולן כנגד קרבנות תקנום וא\"כ משו\"ה לר' יהודה אף דזמנה עד ד' שעות מ\"מ מודה דיכול להתפלל אח\"כ כיון דרחמי נינהו ולא דמי למוספין. גם מ\"ש מקרא דנוגי ממועד דמוקי ר\"י בין לשחרית בין למוסף לא קשיא כיון דלאחר ד' שעות לר\"י אין לו שכר תפילה בזמנה קרי ביה נוגי ממועד ומה שמתפלל אח\"כ משום דרחמי נינהו ולכן במוסף דלא שייך רחמי אינו מתפלל ונמצא יישוב לכל.
והב\"ח לא נראה לו דברי מרן אלו ובחר לו דרך לעצמו והעלה דבין לר' יהודה עד ד' שעות ובין לרבנן עד חצות שכר תפילה בזמנה יש לו מכאן ואילך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עד המנחה שכר תפילה שלא בזמנה יש לו ואפי' איחר במזיד ומכאן ואילך מתפלל של מנחה תחילה ואח\"כ שחרית ודוקא בשוגג וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים דאיך השוה להרי\"ף והרא\"ש ורבינו והטור בזה והא הרי\"ף והרא\"ש כתבו היכא דטעי וצלי לאחר ד' לר\"י מתפלל וכו' נמצא דדוקא בטעה ברם בהזיד לר\"י אינו מתפלל כלל ולא כן להרמב\"ם והטור דכתבו עבר או טעה וכו' ואיך הוא השוום בדרך זה וי\"ל.
עוד שם הב\"ח חולק עם מרן בפי' דברי הרשב\"א דלדעת מרן פי' דבריו הוא שאחר חצות קודם המנחה אינו יכול להתפלל מכל וכל אלא דלאחר חצות שהגיע שעת המנחה מתפלל מנחה תחילה ואח\"כ שחרית ולהב\"ח כוונת הרשב\"א הוא לאשמועינן דין אחר לענין תשלומים והוא דר\"ל דאם לא התפלל שחרית והגיע זמן מנחה גדולה לא יאמר התפלל שחרית ואח\"כ מנחה אלא להיפך וכו' יעו\"ש.
ולענ\"ד לא ראיתי בדברי הרשב\"א אופן לפרש כן וז\"ל ומיהו דוקא בזמן תפילה לפי שכיון שהוא זמן תפילה וכו' חוזר ומשלים וכו' אבל שלא בזמן תפילה וכו'. ובדברים אלו היכן רמוז מ\"ש הב\"ח, ומה גם שזה פשוט והוא ש\"ס ערוך דהתשלומין הוא אחר התפילה שהיא זמנה ותניא טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת וכו' טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצ\"ש שנים של חול מבדיל בראשון וכו' הרי בפירוש דהשני הוא לתשלומין.
גם הרב פר\"ח כתב דלא כמ\"ש מרן בב\"י ומור\"ם ז\"ל דליתא וכ\"כ הב\"ח וכו'. ובסי' ק\"ח ס\"ק ג' על מ\"ש מרן בסעי' ג' וז\"ל הא דמשלים התפילה שהפסיד דוקא בזמן תפילה אבל בשעה שאינה זמן תפילה לא וכתב עליו [הפר\"ח] דוקא בזמן תפילה כלומר בעודו עסוק בתפילה העיקרית אחר ששהה כדי הילוך ד' אמות וכו' אבל אם הפסיק בין תפילה לתפילה והלך לעסקיו שוב אינו מתפלל תשלומין ודקדק כן הרשב\"א וכו' וזו היא כוונת הרשב\"א שמשם לקח המחבר מ\"ש כאן ודלא כהבנת ב\"י ומור\"ם סי' פ\"ט. ולא ידעתי מי הכריחו לפרש כן בדברי הרשב\"א דאין דבריו סובלין פי' זה כמו שיראה המעיין.
עוד שם בב\"י וז\"ל ואחר שכתבתי כל זה מצאתי להרשב\"א וכו', וראיתי להלח\"מ פ\"ג מהל' תפלה הקשה וז\"ל וקשה עליו דא\"כ למה לא תירץ בש\"ס כשהקשה וכו\"ע ותו לא דמאי דקאמר עד חצות הוא לומר דעד חצות יכול להתפלל כל זמן שירצה אבל מחצות ואילך אינו זמן תפלה עד לאחר חצי שעה שאינו זמן שום תפילה, ותירץ וז\"ל ומיהו לזה י\"ל דאי הוה הכי לא אהני מיעוטא דמתני' דעד חצות אלא לחצי שעה לבד אלא להוסיף ג\"כ לגבי דר' יהודה. ולענ\"ד נראה לעיקר קושייתו דאינו יכול לתרץ הכי בש\"ס דאי מתרץ הכי נמצא דנשאר הענין כפשוטו דאין חילוק בין זמן לזמן לשכר תפלה ובין הכי ובין הכי יש לו שכר תפלה בזמנה אלא דחצי שעה אחר חצות אינו יכול להתפלל וא\"כ מאי טעה דקאמר דמשמע דוקא טעה ואם הזיד אינו מתפלל והא כל דאם הזיד אינו מתפלל איך אם טעה יהיה לו שכר תפלה בזמנה. ועוד כיון דבאמצע יש זמן שעבר זמן תפילה מ\"מ, איך אפשר שיהיה לו אח\"כ שכר תפילה בזמנה ולכן תירץ בש\"ס כדתירץ ודוק." + ], + [ + "כבר \n אמרנו וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ ובכלל דבריו הביא דברי התוס' דפרק תפילת השחר שהקשו מנא ליה הא דבשלמא עד תשע שעות ומחצה דעד אותו זמן הוי וכו' מנחה קטנה יעו\"ש. ולענ\"ד חילייהו מדתני בסיפא דהאי ברייתא דאפליגו ר' יהודה ורבנן ואיזהו מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה ואיזהו מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה ולמעלה ע\"כ, וסתמא קתני דמשמע בין לר\"י בין לרבנן ותיבת ולמעלה משמע עד הלילה וא\"כ קשיא ליה אמאי קאמר עד פלג המנחה ואהא תירץ שפיר דר\"י ס\"ל דתפילת מנחה הוי כנגד קטורת וקטורת היה עסקו חמשה רביעי שעה דהיינו שעה ורביע ומתחיל זמנו מתשע שעות ומחצה, ולמעלה דקאמר ר\"י היינו עד אחת עשרה שעות חסר רביע שאז כלה זמן הקטורת משא\"כ לת\"ק דהוי כנגד תמיד של בין הערבים שכלה זמנו עד הלילה ולמעלה ר\"ל עד הלילה וק\"ל." + ], + [], + [ + "וזמן \n מנחה קטנה וכו'. וכתב מרן ויש לדקדק בלשון רבינו שהו\"ל לכתוב וזמן מנחה קטנה וכו'. ועיין להרב מקראי קדש מה שכתב ע\"ז וליתא וכו' יעו\"ש. ומי יתן ידעתי מה הכוונה בדבריו דהלא דבריו הם דברי מרן שכתב לתרץ קושיא זאת." + ], + [], + [], + [ + "המתפלל \n תפלה וכו' וכתב מרן כבר אפשר וכו' והיינו אם לא יתפלל מנחה מפלג המנחה ולמעלה וכו'. וכתב הרב מרכבת המשנה וז\"ל וקצת קשה דאמאי בתפילת המנחה לקח רבינו לעיל סברת ר' יהודה לעיקר מדכתב וזמן מנחה קטנה וכו' ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה וכאן בתפילת ערבית כתב בתחילה שזמנה מתחילת הלילה והיינו כת\"ק ואח\"כ כתב ויש לו להתפלל תפילת ערבית של ליל שבת בער\"ש והיינו כר' יהודה וי\"ל עכ\"ל. ונראה דלעיל גבי מנחה רבינו נחית לכתוב כסדר היום דתחילה בא זמן ר' יהודה ואחר כך בא זמן ת\"ק וז\"ש וקטנה מתשע שעות ומחצה וכו' עד שישאר מן היום שעה ורביע דהיינו קודם הלילה ואח\"כ ויש וכו' עד שתשקע החמה דהיינו זמן מאוחר יותר וכאן כתב דעת ת\"ק קודם דמסתבר לכתחילה כוותיה וק\"ל.
ובני יצחק נר\"ו תירץ דבכל אחד נקט רבינו מילתא דשוייא לתרוייהו דבין לרבנן בין לר' יהודה יוצא ידי חובה ולכתחילה עדיף לעשות כן לצאת ידי ספק ולכן גבי מנחה נקט תחילה דזמן מנחה קטנה עד י\"א שעות דאליבא דכו\"ע מתשע [שעות] עד אחת עשרה חסר רביע הוא זמנה אלא דרבנן הוסיפו דעד הלילה ג\"כ הוא זמנה ומשו\"ה נקט תחילה סברת ר\"י ואח\"כ סברת רבנן דלכתחילה יעשה כן לצאת ידי ספק וגבי ערבית נקט תחילה שזמנה מתחילת הלילה דהיינו סברת רבנן משום דאף לר\"י נמי הוא זמנה אלא דר\"י הוסיף דאף מאחת עשרה שעות מתחיל זמנה ויעשה כן גם בערבית לכתחילה לומר מתחילת הלילה כדי לצאת ידי ספק וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "טעה \n וכו'. עיין בב\"י סי' ק\"ח וז\"ל וכתב עוד הרשב\"א ומיהו דוקא בזמן תפלה וכו'. פי' דבריו כמ\"ש מרן גופיה שם לעיל סי' פ\"ט והכי פירושו דוקא בזמן תפלה דהיינו שהוא שאר תפילות לאפוקי זמן שאינו ראוי לשום תפילה כמו חצי שעה אחר חצות והוא עוסק בתפילתו פי' כיון שהוא זמן תפילה נקרא עוסק בתפילתו וסיים אבל שלא בזמן תפלה לא ודוק. וכ\"כ בסעי' ה' הא דמשלים התפלה דוקא בזמן תפלה אבל באינו זמן תפלה לא, וזמן משמע כדכתיבנא.
וראיתי להפר\"ח סי' זה כתב ע\"ז וז\"ל כלומר בעודו עוסק בתפילה העיקרית וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים וכמ\"ש לעיל ה\"א (וכמ\"ש) [ובמ\"ש] עוד הרב ז\"ל וז\"ל וזו היא דעת הראב\"ד בהשגות פ\"ג מהל' תפילה, גם בזה לענ\"ד ליתא ודברי הראב\"ד ה\"פ והם ממש כמ\"ש בפי' דברי הרשב\"א במ\"ש עכ\"ל וכו' עד סוף הלשון. וה\"פ אינן אלא עם התפילה שבאה בזמנה כלומר כיון שהוא זמן תפילה וזה הוא שסיים הואיל ושעת תפילה הוא וראיתי למהריק\"ש הביאו היד אהרן נר\"ו שדקדק דדעת רבינו דדוקא תפילת תשלומין צריך שתהיה סמוכה לתפילת העיקר אבל אם עבר זמן מה שוב אין לה תשלומין וכתב שלא בא זה מפורש בהרשב\"א והראב\"ד. ודבריו תמוהים דאדרבא מדברי רבינו ליכא הוכחה אבל מדברי הרשב\"א והראב\"ד יש להוכיח כן וכמ\"ש הרב פר\"ח ושוב ראיתי להרב בני חיי הביא לשון מהריק\"ש כת\"י היפך ממש ממ\"ש היד אהרן נר\"ו אלא דגם לפי מ\"ש הרב ב\"ח ז\"ל דנהי דיש להוכיח כן מלשון רבינו ברם אפשר שהוא לכתחילה אבל אם עבר ולא התפלל בסמוך מי יאמר דהפסיד התפילה. ועיין מ\"ש הלח\"מ וז\"ל והא דכתב רבינו כן וכו' עד מיהו ישלים ולענ\"ד נראה דאי הוה נקיט הכי הו\"א דוקא במציאות זה דבג' נזכר שלא התפלל הראשונה כיון דהתפילה השניה שהיא סמוכה הו\"ל ליתן דעתו שלא התפלל ראשונה והוי כפושע לא כן בשכח מכל וכל הוי כאנוס וסד\"א דיתפלל שניים קמ\"ל אלא השניה." + ] + ], + [ + [], + [ + "ורוחץ \n ואחר [כך] יתפלל וכו'. עיין למרן בב\"י בדין זה וסיים שם ולענין הלכה כיון דהרי\"ף והר\"מ וכו' הכי נקטינן עכ\"ל. והקשה הט\"ז דכפי זה אפילו אם מתיירא שיעבור זמן התפלה צריך שימתין על המים וא\"כ איך פסק בספרו הקצר שאם מתיירא שיעבור זמן התפילה יקנח ידיו במידי דמנקי הא לדעת הרי\"ף וסיעתיהו צריך שיעבור זמן התפלה זה תוכן דבריו.
וראיתי להיד אהרן נר\"ו תירץ וז\"ל ונראה דאף לדעת הרי\"ף אם מתיירא שיעבור זמן התפלה ודאי דשרי לקנח ידיו במידי דמנקי שהרי כתב רש\"י משום דזמנה כל היום הא לא נשאר שהות ביום ואינו מוצא מים אלא עד פרסה ודאי דיכול להתפלל בלא נטילה אף במידי דמנקי עכ\"ל. ואחר המחילה הכוונה לרש\"י הוא דאף שיעבור זמן התפלה ימתין דוכי לא ידע רש\"י זמני התפילות השנויות במתני' ומ\"ש דכל היום זמנה ר\"ל דלהך עניינא כל היום הוי זמנה כיון דקפדינן אמיא ולא אתפילה בזמנה ומשום דמסתמא ביום שלם ימצא מים נקט כל היום וכן ראיתי להרב מעדני יו\"ט ד\"ה וגם רב אשי יעו\"ש ולדבריו דזמנה שכתב מרן הוי כל היום קשה היכן גילה רז זה לבניו.
ולדידי חזי לי אחר המחילה דלא קשיא דלאו הא בהא תליא דאף דיסבור כהרי\"ף וסייעתיה דגרסינן בש\"ס ולא אמרן וכו' יכול לומר דה\"ה כשלא יעבור זמן התפלה והוא ע\"פ דברי הרשב\"א שהקשה על רש\"י כמה קושיות ופירש הוא וז\"ל דק\"ש שהוא דאורייתא לא החמירו עליו למיהדר אמיא כמו שהקלו בה לגבי בעל קרי לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה אבל לתפילה החמירו עד פרסה עכ\"ל הביאו מרן שם. הרי דמצא מקום לחלק בין תפילה לק\"ש בלי יסוד דלתפילה אפי' שיעבור הזמן צריך להמתין אלא בין לק\"ש בין תפלה איירי בנדון דאינו עובר זמן תפלה אלא דלהרי\"ף וסייעתיה צריך להלוך עד פרסה כשאינו עובר זמן תפלה ולהרא\"ש דלא גריס הכי אפי' כשאינו עובר זמן תפלה לא אטריחוהו ולכן אף דפסק כהרי\"ף וסייעתיה דהולך עד פרסה מ\"מ בעובר זמן תפילה מנקי ידיו בעפר וצרור וכל מידי דמנקי וכמ\"ש בספר הקצר ויפה דן. וכן רבינו דס\"ל הכי מוכח דס\"ל כחילוק הרשב\"א וכ\"כ בס' מעשה רוקח יעו\"ש. ברם איכא מאן דסובר דאפי' שיעבור זמן תפילה צריך להלוך עד פרסה הלא המה רש\"י ורב עמרם הביאו הטור סי' רל\"ב יעו\"ש, וריא\"ז הובאו דבריו בשלטי גבורים יעו\"ש. ומן התימה על הרב כנה\"ג [ב]הגהת הטור כתב דעת ריא\"ז והשמיט דעת רש\"י ורב עמרם דסוברים כן וכדכתיבנא.
ועיין למרן באו\"ח בספרו הקצר סי' ד' ס\"א כתב מים הפסולים לנטילת ידים לסעודה כשרים לנטילת ידים לתפילה מיהו יש מי שאומר דלא מברך עלייהו ע\"כ. והנה מור\"ם ציין על מ\"ש לסעודה לקמן סי' ק\"ס. וכתב מג\"א דכוונתו דדוקא מים שנשתנו מראיהן או נעשה בהם מלאכה המוזכרים בסי' ק\"ס, ובס\"ק ד' כתב עוד כשרים אבל כלי וכח גברא אינו מעכב ומברך כמ\"ש בס\"ז עכ\"ל. ואין בדבריו אלו השניים מובן כאשר יראה הרואה.
ואיך שיהיה אל זה אביט בדברי מרן גופיה שכתב מיהו יש מי שאומר דלא מברך עלייהו דהרא\"ה גופיה כ\"כ שהוא מאריה דשמעתתא וז\"ל הובא בב\"י כל מים דפסלי לנטילת ידים דוקא לסעודה אבל לתפילה כיון דסגי לן בכל מידי דמנקה מהני אפילו לכתחילה נמי מיהו לא מברך בהו כיון דלא איתקון לנטילה עכ\"ל. ואיך עשאו מחלוקת, ומן התימה על המחברים כולם שלא הרגישו בזה. ונראה דמ\"ש מרן בתחילת דבריו לאו מדברי הרא\"ה אלא הוא מ\"ש בב\"י על דברי הרא\"ש והר\"ן וז\"ל ומשמע דה\"ה לשאר דברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה שאינן צריכין לנטילת ידים שחרית דנטילה זו אינה אלא משום נקיות בעלמא ועל זה הביא אח\"כ סברת הרא\"ה בשם יש מי שאומר דלא מברך עלייהו ואף דלא נמצא חולק בזה כן דרך מרן לפעמים כמ\"ש ביד מלאכי כללי מהר\"י קארו." + ], + [], + [ + "כל \n הטמאים וכו' אף לתפילה. זה סותר למ\"ש מרן הל' ק\"ש סוף פ\"ד וז\"ל וכיון דתקנת עזרא היתה שיטבול בין לק\"ש ותפילה בין לדברי תורה וכו' יעו\"ש, וכאן כתב רבינו בהיפך. ויש ליישב דמ\"ש וכיון דתקנת עזרא לאו דווקא אלא תקנת עזרא ובי\"ד שאחריו ולא דקדק לכתוב כך שכאן לא בא אלא לפרש מה שנהגו עכשיו לקרות מפני שבטלה או שנהגו כר' יהודה בן בתירא ע\"ז כתב וכיון שהתקנה היה תחילה על הכל כשבטלו לית לן לאפלוגי ובכולהו א\"צ לטבול." + ], + [], + [ + "אבל \n חולה שראה קרי וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ. והקשה עליו הרב מקראי קודש וז\"ל וליתא דביורה דעה אמרו דברים המותרים ואחרים נהגו איסור איכא מ\"ד אין לו התרה ואיכא מ\"ד יש לו התרה ולכו\"ע מיהא מועיל המנהג. ולענ\"ד י\"ל דעד כאן לא כתב הלח\"מ כן אלא בנידון דידן שהוא מנהג בטעות דמי שנהג כן הוא משום שדימה קרי לאונסו לשלא לאונסו ומשו\"ה הוי מנהג בטל משא\"כ כשידע שהוא היתר גמור ואפ\"ה אוסרו עליו בההיא הוא דפליגי ביו\"ד ולכו\"ע מועיל המנהג." + ], + [ + "כיסוי \n וכו' ולכתחילה לא יעשה. לכאורה דברים אלו הם דברי מותר דזה נכלל במ\"ש רבינו קודם ואם לא כיסה." + ], + [], + [], + [ + "דברים \n וכו' וחוזר ומתפלל. וכתב מרן ומדתניא בסיפא תפילתו וכו'. ואין צריך לזה דאפילו לגירסא דידן דגרסי מותר הוי דינא הכי דהא תני בברייתא דף כ\"ב ע\"ב היה מתפלל ומצא צואה במקומו וכו' אלא אמר רבא אע\"פ שהתפלל תפילתו תועבה ופסק רבינו בהל' ט' דחוזר ומתפלל." + ], + [ + "מי \n שגיהק או פיהק וכו'. מה שקשה לרבינו מסוגיא דפ' מי שמתו עיין להלח\"מ ז\"ל שכתב שאינו גורס כגירסת רש\"י יעו\"ש ועיין שם בפי' רש\"י שכתב למטה מפיח בקול עכ\"ל. וכתב הרב מעדני יו\"ט על דברי רש\"י הללו לפי' גירסתו ברש\"י וז\"ל ונראה שר\"ל דוקא ע\"י שמפיח בקול שמתבייש מהשומעים דהיינו דיש אומרים ניכר שהוא מכוער שהרי שומעים הקול ש\"מ דמיירי שמפיח בקול וכו' דמשו\"ה קאמר ת\"ק וכו' עכ\"ל. וקשה דא\"כ אמאי לא שני בש\"ס שניהם מלמטה הא שמפיח בקול הא שאינו מפיח בקול ולמה חילק מלמעלה למטה.
ויש ליישב דאי אפשר לתרץ הכי משום דאמר ר' חנינא אני ראיתי את רבי שנתעטש ואי לא שמע מנא ידע משו\"ה מוכרח לתרץ שהיה מלמעלה ואם ידחה הדוחה שלעולם לא שמע אלא שהריח ריח ולא היה שם כי אם רבי ומינה ידע א\"כ הוי ג\"כ סימן רע דהא מיהא יתבייש דידע ביה חברו דליכא לתלות כי אם בו ומסתברא דלא כתב הרב דכל דליכא קול אינו מתבייש אלא משום דלא נודע מי הוא המפיח ולא שייך זה כי אם בדאיכא הרבה בני אדם דיש לתלות זה בזה ברם בדליכא כי אם שניים אפילו דלא שמע חבירו בקול סימן רע לו שמתבייש ולפי גירסתו ברש\"י גרס כן ברם לפי גירסתינו והוא אמת דלשון רש\"י זה חציו הוא מלשון דלעיל וחציו הוא דבר אחר וכן ג\"כ דבמקום בקול הוא בקל כוונתו פשוטה דקשיא ליה לרש\"י אמאי לא שני בש\"ס דעיטוש כמו דשני בגיהק ופיהק בין לרצונו לאונסו ואהא תירץ דאין עיטוש אלא לאונס דלמטה מפיח בקל ואינו בידו וסלקא דעתיה (דס\"ס) [דמקשן] דלא מיקרי עיטוש אלא מלמטה והתרצן חילק דגם מלמעלה נקרא עיטוש וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שיכור \n אל יתפלל וכו'. וכ\"כ הטור סי' צ\"ט. וכתב שם בב\"י וז\"ל מאחר שכתב בתחילה שתוי אל יתפלל היכי שייך למימר ואעפ\"כ לכתחילה לא יתפלל וכו' ותי' בתירוץ ב' וז\"ל ואפשר דה\"ק שתוי כל שיוכל לדבר לפני המלך ואפילו שיוכל לדבר לפני המלך מ\"מ לא יתפלל לכתחילה עכ\"ל. ואינו מובן דעדיין הקושיא במקומה עומדת שכבר כתב שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תפילה ושתוי הוא כל שיכול לדבר לפני המלך הרי בפירוש דלא יתפלל לכתחילה וא\"צ לכופלו.", + " הואיל\n ושתה רביעית יין לא יתפלל. וכתב מרן וז\"ל ומ\"ש דברביעית יין מיקרי שתוי וכו' הכי משמע התם בההוא פירקא עכ\"ל. פירוש לדבריו מדאמרינן שם [עירובין] דף ס\"ד ע\"ב אמר רמי בר אבא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין אמר רב נחמן לא שנו אלא ששתה כדי רביעית אבל יותר כל שכן שדרך טורדתו וכו' והתניא וכו' ונשא ונתן שם בש\"ס יעו\"ש. וכל זה הוא לתפילה דלאו במס' שיכורים עסקי כאן ופשוט. והלח\"מ ז\"ל כתב וז\"ל שם אמר רב יהודה אמר שמואל שתה רביעית יין אל יורה והוזכרו בתוס' גירסא אחרת שהיא אל יתפלל ונראה שזהוא גירסתו של רבינו עכ\"ל. ואחר נשיקת ידיו ורגליו א\"צ להכניס עצמינו בחילוק גירסאות ופשט דברי רבינו כדכתיבנא." + ], + [], + [ + "היה \n מהלך. עיין מ\"ש מרן בב\"י סי' ק\"י וז\"ל והר\"מ לא הזכיר תפילת הדרך. והפר\"ח רצה להליץ בעדו יעו\"ש. ודבריו תמוהים והכי איתא התם א\"ל אליהו לרב יהודה וכו' כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא מאי הוא אמר רב חסדא זו תפילת הדרך מאי הוא יהי רצון מלפניך בא\"י שומע תפילה עכ\"ל, ואיך אפשר לומר שהיא תפילה קצרה והא כאן איירי קודם יציאה לדרך דהיא תפילת הדרך." + ] + ], + [ + [ + "שמונה \n דברים וכו'. עמידה כיצד וכו'. הנה דס\"ל דאי התפלל מיושב א\"צ לחזור ולהתפלל מעומד ומרן ב\"י סי' צ\"ד בסופו הוכיח דצריך לחזור ולהתפלל מעומד. ונראה דרבינו ס\"ל כמ\"ש מרן וז\"ל מיהו אפשר לומר דהיינו דוקא כגון רב אשי שהיה מכוון לתפילתו אבל כגון אנו שאין אנו מכוונים בתפילותינו לא יחזור להתפלל דקרית ביה למה לי רוב זבחיכם. אך קשה (ב)מה שהקשה הרב לחם יהודה דאמאי לא הזכיר לרבינו לחולק. ומרן בספרו הקצר פסק דצריך לחזור ולהתפלל מעומד, וכתב הט\"ז [סק\"ה] שלמד כן מדברי התוס' יעו\"ש, והקשה בדברי התוס' במ\"ש הר\"מ דר' שמעון בן אלעזר דס\"ל מסמך גאולה לתפילה עדיף ס\"ל דחוזר ומתפלל מעומד א\"כ מאי פריך בגמ' וליעבד מר כאבוה דשמואל הא כרשב\"א ס\"ל שהוא תנא אחרינא אלא ודאי דהקושיא היא דהוי דלא כמאן וכו' יעו\"ש ולא ידעתי מ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו לזה דא\"כ נפל פיתא בבירא דהוי רב אשי דלא כמאן, דלהט\"ז זו היא קושיית הגמ' ותירוץ הגמ' דלא חזינן לרבנן וכו' דעבדי הכי להקדים תפילה לק\"ש ולא היה יכול לכוין מיושב וכו'. ומ\"ש היד אהרן נר\"ו שם ליישב קושיית הט\"ז לא הבנתי דבריו.
ולענ\"ד אפשר לומר דאדרבא לפירוש הט\"ז קשה דאמאי קאמר וליעבד מר כאבוה דשמואל ולא קאמר רב אשי דעבד כמאן אלא צ\"ל דהקושיא היא כיון דעבד אבוה דשמואל הכי כת\"ק למה רב אשי לא עבד הכי ג\"כ שכן דרך הש\"ס לאקשויי מגדולי האמוראים להאחרונים כך נ\"ל פשוט. ובני יצחק הי\"ו תירץ דודאי מעולם לא עלה על דעתם לומר דרשב\"א ס\"ל דחוזר ומתפלל אלא כוונתם דתחילה הביאו דברי בה\"ג דפסק כרשב\"א דהיינו שלא להקדים ולהתפלל משום דצריך לסמוך גאולה לתפילה ועל זה הקשו על דבריו דמשמע מדפסק כרשב\"א דאין מעכב התפילה אם יהיה במהלך דלרשב\"א כיון דצריך לסמוך גאולה לתפילה הרי הוא מתפלל בדרך וא\"כ נמצא דדברי בה\"ג הוא היפך הש\"ס דפסקינן בש\"ס בפירוש גבי תפילת הביננו דצריכה מעומד ועל זה תירץ בתירוץ ב' דודאי לא קשיא לבה\"ג דאה\"נ דס\"ל לבה\"ג דחוזר ומתפלל כדי להתפלל מעומד כמ\"ש רב אשי בסמוך ומה שפסק בה\"ג כרשב\"א הוא לגבי ת\"ק דסבר דמקדים ומתפלל ואינו סומך גאולה לתפילה דלא קי\"ל הכי אלא כרשב\"א דס\"ל מסמך גאולה לתפילה עדיף ואה\"נ לדידן דקי\"ל גבי הביננו דצריך מעומד ה\"נ דחוזר ומתפלל מעומד ודוק.
וראיתי להרא\"ש שכתב וז\"ל רבינו חננאל פסק כאבוה דשמואל ולוי דאפי' רב אשי דבסמוך לא פליג עלייהו אלא דלא חזינן לרבנן קשישי קאמר והיינו טעמיה דמהלך בדרך הלכך טוב יותר שיקדים ויתפלל מעומד אבל רב אשי וכו' עכ\"ל, ולא זכיתי להבין תירוץ זה דכיון דמה שלא היה רוצה להקדים היינו משום דהוא מיושב ויכול לכוין למה היה מחזר להתפלל שנית ומכיון שהיה מתפלל שנית למה היה מתפלל מיושב יתפלל מעומד קודם שילך לדרוש אלא ודאי דמה שלא היה מקדים ומתפלל היינו משום דס\"ל דצריך לסמוך גאולה לתפילה ודלא כאבוה דשמואל ולוי דהוו מקדמי ומצלי ולא היו מסמכי גאולה לתפילה וק\"ל." + ], + [ + "שמונה \n דברים וכו'. עמידה כיצד וכו'. הנה דס\"ל דאי התפלל מיושב א\"צ לחזור ולהתפלל מעומד ומרן ב\"י סי' צ\"ד בסופו הוכיח דצריך לחזור ולהתפלל מעומד. ונראה דרבינו ס\"ל כמ\"ש מרן וז\"ל מיהו אפשר לומר דהיינו דוקא כגון רב אשי שהיה מכוון לתפילתו אבל כגון אנו שאין אנו מכוונים בתפילותינו לא יחזור להתפלל דקרית ביה למה לי רוב זבחיכם. אך קשה (ב)מה שהקשה הרב לחם יהודה דאמאי לא הזכיר לרבינו לחולק. ומרן בספרו הקצר פסק דצריך לחזור ולהתפלל מעומד, וכתב הט\"ז [סק\"ה] שלמד כן מדברי התוס' יעו\"ש, והקשה בדברי התוס' במ\"ש הר\"מ דר' שמעון בן אלעזר דס\"ל מסמך גאולה לתפילה עדיף ס\"ל דחוזר ומתפלל מעומד א\"כ מאי פריך בגמ' וליעבד מר כאבוה דשמואל הא כרשב\"א ס\"ל שהוא תנא אחרינא אלא ודאי דהקושיא היא דהוי דלא כמאן וכו' יעו\"ש ולא ידעתי מ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו לזה דא\"כ נפל פיתא בבירא דהוי רב אשי דלא כמאן, דלהט\"ז זו היא קושיית הגמ' ותירוץ הגמ' דלא חזינן לרבנן וכו' דעבדי הכי להקדים תפילה לק\"ש ולא היה יכול לכוין מיושב וכו'. ומ\"ש היד אהרן נר\"ו שם ליישב קושיית הט\"ז לא הבנתי דבריו.
ולענ\"ד אפשר לומר דאדרבא לפירוש הט\"ז קשה דאמאי קאמר וליעבד מר כאבוה דשמואל ולא קאמר רב אשי דעבד כמאן אלא צ\"ל דהקושיא היא כיון דעבד אבוה דשמואל הכי כת\"ק למה רב אשי לא עבד הכי ג\"כ שכן דרך הש\"ס לאקשויי מגדולי האמוראים להאחרונים כך נ\"ל פשוט. ובני יצחק הי\"ו תירץ דודאי מעולם לא עלה על דעתם לומר דרשב\"א ס\"ל דחוזר ומתפלל אלא כוונתם דתחילה הביאו דברי בה\"ג דפסק כרשב\"א דהיינו שלא להקדים ולהתפלל משום דצריך לסמוך גאולה לתפילה ועל זה הקשו על דבריו דמשמע מדפסק כרשב\"א דאין מעכב התפילה אם יהיה במהלך דלרשב\"א כיון דצריך לסמוך גאולה לתפילה הרי הוא מתפלל בדרך וא\"כ נמצא דדברי בה\"ג הוא היפך הש\"ס דפסקינן בש\"ס בפירוש גבי תפילת הביננו דצריכה מעומד ועל זה תירץ בתירוץ ב' דודאי לא קשיא לבה\"ג דאה\"נ דס\"ל לבה\"ג דחוזר ומתפלל כדי להתפלל מעומד כמ\"ש רב אשי בסמוך ומה שפסק בה\"ג כרשב\"א הוא לגבי ת\"ק דסבר דמקדים ומתפלל ואינו סומך גאולה לתפילה דלא קי\"ל הכי אלא כרשב\"א דס\"ל מסמך גאולה לתפילה עדיף ואה\"נ לדידן דקי\"ל גבי הביננו דצריך מעומד ה\"נ דחוזר ומתפלל מעומד ודוק.
וראיתי להרא\"ש שכתב וז\"ל רבינו חננאל פסק כאבוה דשמואל ולוי דאפי' רב אשי דבסמוך לא פליג עלייהו אלא דלא חזינן לרבנן קשישי קאמר והיינו טעמיה דמהלך בדרך הלכך טוב יותר שיקדים ויתפלל מעומד אבל רב אשי וכו' עכ\"ל, ולא זכיתי להבין תירוץ זה דכיון דמה שלא היה רוצה להקדים היינו משום דהוא מיושב ויכול לכוין למה היה מחזר להתפלל שנית ומכיון שהיה מתפלל שנית למה היה מתפלל מיושב יתפלל מעומד קודם שילך לדרוש אלא ודאי דמה שלא היה מקדים ומתפלל היינו משום דס\"ל דצריך לסמוך גאולה לתפילה ודלא כאבוה דשמואל ולוי דהוו מקדמי ומצלי ולא היו מסמכי גאולה לתפילה וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [ + "ואין \n מתפלל בחורבה. עיין בב\"י סי' צ' שכתב וז\"ל וי\"ל דהתם איירי בהר המוריה וכו'. וכתב הב\"ח כלומר שנקרא בשם שדה אבל לא היה פרוץ אלא מוקף מחיצה וכו' עכ\"ל. ולי פירוש זה תמוה דהא אותו המקום היה מקום רחוק הפקר בלי בעלים, שהיה הר, וראיה דאי היו בעלים שם היאך הניחו לו לעשות שם מזבח ולא מצינו שקנאו קודם העקידה וא\"כ מי הקיפו כיון שלא היה מקום זרע ותאנה. ופירוש דבריהם נראה דכיון שהיה הר המוריה וידוע שהיה שם השראת שכינה אימת שכינה עליו וחשיב מקום מוצנע להתפלל שם. ושוב ראיתי להרב הלבוש כתב כן ולא נראו דבריו להב\"ח שם ולא ידעתי למה." + ], + [ + "לא \n יעמוד וכו' לא ע\"ג מיטה וכו'. ויש לדקדק למה שינה לשון הברייתא דהתחילה במיטה כסא וכו' וסיימה במקום גבוה. ונראה דכיוון למ\"ש מהר\"י אבוהב הביאו בב\"י סי' צ' דכשהוא ע\"ג מיטה כסא וספסל אפילו בשיעור מעט אסור משום דנטרד שמא יפול אבל כשאינו כלי אית ליה שיעורא דבפחות מג' יתפלל אבל לא ביותר ולאפוקי מי שכתב דלא אתי כמהרי\"א דלא דק.
והב\"ח כתב על דברי מהרי\"א אלו וז\"ל וצ\"ל לפי' הא דתני מטה כסא וכו' לא הוי בדרך לא זו אף זו דבחדא בבא לא תני תנא לא זו אף זו אלא דוקא בב' או ג' בבות וכמ\"ש התוס' בדוכתין טובא אלא ה\"ק בין מטה בין כסא בין ספסל. ולענ\"ד לא באתי לכוונתו דהיאך קוראו בבא אחת והינם שלשה לא על גבי מיטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא תני תנא לא על גבי מיטה כסא וספסל דאז היה [בבא] א' דומיא דמתני' האיש מקדש בו ובשלוחו דהוי בבא א' דלא תני מקדש בו ומקדש בשלוחו כמו שהוא פשוט שם וא\"כ שפיר יכול להיות כאן לא זו אף זו אלא דבלא\"ה לדעת מהרי\"א א\"א להיות לא זו אף זו משום דטעם כולם היינו שלא יפול ואדרבא במטה ליכא למיחש כ\"כ ועוד איך פי' הוא עצמו לפי דרכו לא זו אף זו והא הן בבא אחת.
וראיתי להפר\"ח שהקשה דכאן משמע דמקום נמוך עדיף ואילו בפ\"ק דשבת אמר כל [עיר] שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חרבה. ותירץ וז\"ל דהתם כיון דכל הציבור הוא במקום גבוה ליכא למיחש למידי אבל הכא מיירי ביחיד דייקא נמי דקתני לא יעמוד אדם. פי' דבריו דכיון דיחיד מתפלל במקום גבוה ושאר הציבור בנמוך אסור אבל ביחיד ממש דליכא ציבור בהדיה מותר אפילו בגבוה דליכא טעם גבהות וכמ\"ש הלבוש אלא טעם אחר אית בה יעו\"ש. ועיין במעשה רוקח שלא דק בדברי הפר\"ח יעו\"ש. גם מ\"ש שם מההיא דתעניות דאבא חלקיה דאמר לדביתהו ניסק לאיגרא יש לחלק [ב]א' מב', או שהלכו לאיגרא כדי לראות פני רקיע כמו שצריך להתפלל במקום חלונות או שהלכו לאיגרא להתפלל שלא יראו(ה) החכמים שבשבילם באו העננים ושלא יחזיקו להם טובה וכמו שנראה מעובדא שם ואין צריך למ\"ש הוא שם." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אסור \n לו לאדם שיטעום כלום וכו' מאחר שיעלה עמוד השחר וכו'. נראה מדבריו דמשעלה עמוד השחר הוא זמן תפילה וכמ\"ש מדברי הטור סי' פ\"ט שכתב זמן תפילת השחר מתחיל וכו'. ופירוש דבריו דזמנה הוי משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח שהיא כנגד תמיד השחר וכמתיא בן שמואל דתנן ביומא פ\"ג האיר פני מזרח עד שבחברון וזמן זה הוא אחר שיעלה עמוד השחר וכמו שנראה משם והטעם שהיו ממתינים עד זמן זה הוא שלא יטעו וכדתנן שם שפעם אחת עלה מאור הלבנה וכו' יעו\"ש, ברם אפילו מ[ש]עלה עמוד השחר הוא זמן התמיד וכמו שנראה ממתני' דמגילה דמשעלה עמוד השחר הוי יום יעו\"ש בהרב ז\"ל שם, ומ\"מ עיקר זמנה הוא מהנץ החמה ומשום יראוך עם שמש אלא דאם התפלל עם עמוד השחר יצא אפילו בלא האיר כל המזרח כיון שהוא זמן התמיד אלא כדי שלא יטעו לכתחילה אין להתפלל אכן אם התפלל יצא כן נראה פשוט בפירוש דבריו ונימוקו עמו. ברם מדברי הרא\"ש לא משמע הכי שכתב וז\"ל וזמנה משיעלה ברק השחר והאיר פני המזרח מידי דהוה אתמיד של שחר וכו' ונפק\"מ אם התפלל בזו יצא דתנא לא חש לפרשו דמילתא דפשיטא היא כיון דזמן המאוחר הוא בזמן התמיד הוא הדין המוקדם עכ\"ל, הרי משמע דעל מ\"ש דזמנה הוא משהאיר פני המזרח כתב דנפק\"מ דאי התפלל יצא הא בעלות השחר ממש לא יצא. ועוד דמאחר שהאיר פני מזרח לכתחילה יכול להתפלל דומיא דתמיד ולדידיה בדיעבד דוקא ולכאורה חלוקים הם זה מזה. גם מרן בספרו הקצר נמשך אחר דברי הרא\"ש שכתב ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח יצא הרי שהצריך לשיצא בדיעבד האיר פני מזרח וכפשט הרא\"ש. ואפשר בדוחק להשוות דברי הטור לדברי הרא\"ש וראיתי להפר\"ח שחלק עליה דמרן וכתב כדכתבינן לדעת הטור אלא שכתב בסוף דבריו ודלא כדמשמע מדברי רבינו ירוחם שהביא בב\"י ומדברי ה\"ה וכו' ולמה לא כתב ג\"כ שכן דעת הרא\"ש ג\"כ כרבינו ירוחם והרב המחבר, וגם לא כתב ג\"כ שדברי הטור דלא כרי\"ו כנראה מלשונו.", + " ולא\n יצא לדרך קודם וכו'. וכ\"כ הרי\"ף אסור לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל שנאמר צדק לפניו יהלך. ועפי\"ז אין מובן למ\"ש מרן בב\"י סי' פ\"ט וז\"ל וכיון דהרשב\"א והרא\"ש מסכימין לדעת א' הכי נקטינן. נראה מדבריו דס\"ל לדעת הרי\"ף ורבינו דלא סברי כת\"ק מדלא כללם עם הרשב\"א (והרא\"ה) [והרא\"ש], ובכן תמהו כל המחברים עליה דהרי\"ף ורבינו שלא הביאו ההיא ברייתא, ברם עפי\"ז לא קשה כלל שסמכו אהא דכתבו הכא ואדרבא יש לתמוה על הב\"י כפי מה שהבין שהרי\"ף ורבינו לא פסקו הכי אמאי פסק כהרא\"ש דהא כללא כייל לן מרן דאחר הב' מג' הרועים הנזכרים גררינן אלא דלקושטא דמילתא כפי מ\"ש הדין דין אמת כמ\"ש מרן דהרי הרי\"ף ורבינו והרא\"ש והרשב\"א מסכימין לדעת אחת והכי נקטינן." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל \n המלוין את המת וכו'. עיין מ\"ש הב\"י סי' ק\"ו וז\"ל כתב הרמב\"ם וכו' ופירש בפירוש המשנה וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד י\"ל שדעת רבינו כדעת כל הפוסקים דאלו ואלו פטורים אנושאי המטה ודוקא אם נשאו ברם מלוים לחוד חייבים, ומ\"ש וכל המלוים וכו' פטורים פירוש נושאי המטה שכבר נשאו וקרי להו מלוים משום דכל עצמם עכשיו אינו אלא ללוות ומשו\"ה פטורים. ומ\"ש בפירוש המשנה ואם לא היה מן המזומנים, (הם) [הן] נושאי המטה דלפניו (הם) [הן] שלאחר המטה שכבר נשאו ורוצים לשאת שנית וכמ\"ש רש\"י וע\"ז אמר ואם אינו לא זה ולא זה חייבים בק\"ש ופטורים מתפילה וכדעת התוס' דאף שאין דעתם לשאת המטה פטורים דלא כרש\"י יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "כשנוטל \n ידיו מברך על נטילת ידים. כתב הטור סי' ד' וז\"ל וירחץ בנקיון כפיו ויברך על נטילת ידים וכו'. ועיין מ\"ש הב\"ח שם. ועני הדיוט לא מצאתי כן בדברי הרא\"ש סוף פרק הרואה דלא כ\"כ אלא כשמקנח ידיו בעפר מברך על נקיון ידים ואין לומר דמדכתב דמקנח בעפר יברך על נקיון מכלל דבמים הפסולים לנטילת ידים לסעודה מברך דאדרבא נידוק איפכא הא במים פסולים אינו מברך כלל וכדעת הרא\"ה. ואפשר דדייק כן מדכתב הרא\"ש דראוי היה דיברך על נקיות אף אם רוחץ במים אלא כיון דתקנו בנט\"י דסעודה לברך על נטילת ידים משום הכלי דשמו נטלא תקנו ג\"כ בנט\"י דשחרית לברך על נט\"י עכ\"ל, משמע מדבריו דאע\"פ דעיקר נטילה הוא בכלי ועיקר הברכה דנט\"י הוא על שם זה אפ\"ה מברך על נט\"י בשחרית כיון דלשחרית שפיר חזי שלא בכלי וכבר תקנו נוסח דנט\"י דסעודה לברך על נט\"י תקנו נמי לנט\"י דשחרית א\"כ ה\"ה והוא הטעם למים הפסולים לנט\"י דסעודה דכיון דהם כשרים לנט\"י דשחרית שפיר מצי לברך על נט\"י מאחר דכבר תקנו נוסח זה בנט\"י דסעודה. ועיין בב\"י שכתב על דברי הרא\"ש וז\"ל ומשמע מדברי הרא\"ש דלא בעינן כלי לנט\"י דשחרית וכו' דה\"ה לשאר דברים המעכבים לנט\"י דסעודה וכו' יעו\"ש." + ], + [ + "ואחר \n שיצא מברך אשר יצר. עיין מ\"ש הגהות מיימוני כאן ופ\"ז מהל' ברכות ובטור או\"ח סי' ז' ומ\"ש מרן על שם מהר\"י אבוהב דמ\"ש הטור וכ\"ש אם רוצה ללמוד אחר הגדולים דקאי לב' הסברות וכתב עליו מרן ב\"י דאינו הכרע יעו\"ש, וכתב עליו הרב בית חדש וז\"ל ולענ\"ד נראה דמ\"ש מהרי\"א ללמוד אחר קטנים מבעי ליה אינו ר\"ל לחוד דא\"כ יהיו דבריו סותרים שהרי פי' דלא נקט רבינו וכ\"ש אם רוצה ללמוד אלא לאפוקי מדברי הרא\"ש והשתא איכא למימר נמי הא דנקט גדולים הוא לאפוקי מדברי הרא\"ש דס\"ל דאפילו בגדולים אין צריך לברך על נט\"י אלא ודאי דמהרי\"א הכי קאמר דאמאי נקט אחר גדולים לחוד גדולים וקטנים מיבעי ליה. ולפי\"ז אין ממש בדברי הב\"י וחס ליה למרן שיאמר דברים כאלו דבשלמא במאי דנקט וכ\"ש אם רוצה ללמוד שהוא דבר פשוט אמרינן דנקט כן לחידושא דהרא\"ש דאפ\"ה לא היה מברך על נט\"י אלא כשהיה מתפלל, ברם במאי דנקט גדולים לא שוה זה, דשפיר מצי למימר כן וכ\"ש אם רוצה ללמוד אחר קטנים דצ\"ל על נט\"י וא\"א הרא\"ש ז\"ל לא היה מברך אף לגדולים והוי פלוגתייהו מן הקצה אל הקצה ואדרבא לשון זה שפיר נאה ומתקבל ואשמועינן חילוק דבריהם וא\"כ דברי מהרי\"א לא סתרי אהדדי וא\"כ מ\"ש מהרי\"א שאל\"כ וכו' ללמוד אחר קטנים מבעי ליה הוי קטנים לחוד כמו שהבין מרן בדעתו ומשו\"ה כתב עליו אין כאן הכרע.
אמנם יש לגמגם בדברי מרן דהן אמת דאפשר לומר כן דנקט הכי במכל שכן טפי ברם במקום מסוכן כזה דיש לטעות דנקט בדוקא אבל קטנים לא לפי דקאי ליש אומרים קמא יותר היה לו לכתוב קטנים וכ\"ש גדולים ולא לכתוב גדולים כי היכי דליתי במכל שכן טפי ודין חיליה דמהרי\"א לענ\"ד. שוב ראיתי להר\"מ מטיוולי כתב כן הביאו הרב יד אהרן יצ\"ו, וכתב עליו הרב וז\"ל ונ\"ל דבין הכי ובין הכי ילפינן דבין אחר הקטנים בין אחר הגדולים אם רוצה ללמוד צריך לברך על נט\"י א\"כ עדיף טפי לומר כ\"ש אחר גדולים כי היכי דליתי במכ\"ש טפי עכ\"ל ולפי הנ\"ל בכוונת מהר\"ם הנז' אין מובן לדבריו.
ומרן בספרו הקצר סי' ז' ס\"א כתב כל היום כשעושה צרכיו בין גדולים בין קטנים מברך אשר יצר לחוד ולא על נט\"י אף אם רוצה ללמוד ולהתפלל מיד. וכתב עליו הט\"ז דוקא בשחר תקנו כן קודם תפילה משום דרוב פעמים ידו נגע במקום מטונף ולהרשב\"א משום בריה חדשה עכ\"ל. ואנכי לא ידעתי לאיזה טעם כ\"כ דרוב פעמים נגע וכו' אם הוא להרא\"ש דלא ס\"ל טעמא דבריה חדשה אין לו לכתוב זה כאן בדין זה דהוי דלא כוותיה דהא להרא\"ש אם עשה צרכיו קודם תפילה מברך על נט\"י ומרן פסק דזה אינו מברך על נט\"י והיינו כר\"י ור\"ת יעו\"ש בב\"י מי הם בעלי הסברות ולדידהו ודאי טעמא כטעם הרשב\"א לפי שהוא בריה חדשה וכן דעת ר\"ת הרי דדין זה שכתב מרן אינו אלא מאותם הסוברים דטעם ברכה זו הוא משום בריה חדשה וא\"כ מה לו לכתוב טעם דנגע ידו ועוד שכתב דרוב פעמים נגע מה לי פעם א' מה לי שנים.
עוד כתב מרן שם ס\"ג הטיל מים והסיח דעתו מלהטיל עוד ואח\"כ נמלך והטיל פעם ב' צריך לברך ב' פעמים אשר יצר עכ\"ל. וכתב הלכות קטנות והמני\"ח בנו בח\"א סי' פ\"ו דבשותה הפורג\"א וכיוצא דיש בדעתם לפנות הבני מעים עד שתכלה הזוהמה מהם הרי דעתו על כך ולא הסיח דעתו ולא יברך אלא פעם אחת יעו\"ש. והרב יד אהרן נר\"ו בסי' זה חלק עליהם באומרו כיון דאינו יודע כמה פעמים יצא ובאיזה זמן יגמור הזוהמא א\"כ באיזה פעם יברך ולא באתי לכוונתו שדברי השלמים נכונים שימתין עד כדי שידע שלא יצטרך עוד לנקביו ואין קפידת הזמן בזה דבאיזה זמן שיהיה חשיב זימניה דהוי הודאה וכמ\"ש הוא עצמו לעיל סי' ו' בהגהת הטור על דברי הר\"ן שפירא יעו\"ש והיא סברא נכונה, ואה\"נ דאי אחר שנראה לו שלא יצטרך עוד לנקביו ובירך ושוב הוצרך יברך שנית ברם הא הרווחנו שלא יברך עוד פעמים ג' הן חסר הן יתר ולפי דעתו אזלינן, באופן לענ\"ד הדין אמת כמ\"ש הלק\"ט והמני\"ח בנו.", + " חלולים\n חלולים וכו'. ובטור או\"ח סי' ו' כתב דלא יאמר חללים בלא וא\"ו. וכתב שם הב\"י שטעמו דבחלל לא שייך בריאה שאין בו ממש יעו\"ש. והקשה עליו הב\"ח דהלא כתיב ובורא חשך וחשך אינו כי אם העדר האור עכ\"ל. ולענ\"ד טעם מרן נכון ושאני חשך דשייך ביה בריאה ואינו העדר האור דהא מצינו במצרים דכתב קרא וימש חשך ופי' רש\"י ויחשיך עליהם חשך יותר מחשכו של לילה וכו' ואם החשך הוא העדר האור מה שייך חשך יתירא ומה גם לפי דרשת רז\"ל שהיה החשך עב כדינר שהיה בו ממש א\"כ שפיר שייך למימר בורא חשך דלא הוי העדר האור, לא כן בחלל דלא שייך בריאה. וכפל דחלולים חלולים כתב מרן שם משום דנקבים טובא איכא בגוף האדם וכן אברים חלולים טובא איכא בגוף האדם ולהורות על רבויים כפלם, אלו דבריו. והרב בני חיי הביא משם מ\"כ ויש להקשות דאמאי צריך לטעם זה שהרי כתב הטעם הטור להורות על רמ\"ח אברים שבאדם ומנא לן שהוא להורות על רבויים ועי\"ש מה שנדחק טובא. ולי קושיא מעיקרא ליתא דלא כתב הטור אלא רמז לדבר מאחר דאיצטריך הכפל מטעם מרן והוא אמת דהא איצטריך טעם זה לנקבים נקבים וה\"ה לחלולים אלא לכדי שלא יאמרו חללים בלא וא\"ו רמז לדבר וק\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואין \n עושין כן בפחות מעשרה וכו' וש\"ץ אחד מהם. וכ\"כ הטור בסי' קכ\"ד וכשאין תשעה בבית הכנסת וכו' יעו\"ש. ומשם דקדק מרן החבי\"ב בשיירי כנה\"ג שם בהגהת הטור אות ד' וז\"ל מכאן הוכחתי בתשובה שלא כדברי אותם המהנדזים שאין אומרים חזרה בעשרה מצומצמים אלא א\"כ יהיו עשרה מלבד הש\"ץ וכו' יעו\"ש, דדבריו סתרי אהדדי ממ\"ש כאן למ\"ש בסי' קכ\"ח הגהת הטור אות ב' וז\"ל עוד כתבתי בתשובה דכל שיש בבית הכנסת עשרה שאין מתפללין בחזרה אלא הש\"ץ וציבור וכו', נראה מדבריו דכשאין בבית הכנסת אלא י' עם הש\"ץ אין מתפללין בחזרה ויש ליישב בדוחק." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "אבל \n אם טעה ש\"ץ וכו'. עיין בטור סי' קכ\"ו שהביא דברי רבינו אלו. ויש להקשות עליו למה הביאו כיון דעדיפא מינה כתב הוא סי' קכ\"ד דאפי' יחיד שטעה אינו חוזר וסומך על תפילת הש\"ץ וכ\"ש הוא עצמו. וי\"ל דהוה טעינן דדוקא ליחיד מועיל כך משום דאינו אומר בקול רם כש\"ץ לא כן בש\"ץ שאומר בקול רם וקי\"ל כל המגביה קולו בתפילתו ה\"ז מקטני אמנה קמ\"ל דכיון דהוי משום הכרח לית לן בה וכמ\"ש מרן משם הכלבו סי' קכ\"ד יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "מי \n שנסתפק וכו'. עיין מ\"ש מרן ב\"י סי' ק\"ז ומכלל דבריו כתב וז\"ל ויותר נראה לפרש דהרי\"ף לא קאמר אלא במחדש בה דבר וכו' עכ\"ל. וקשיא לי דא\"כ כשם שכתב הרי\"ף וה\"מ וכו' הו\"ל לומר וע\"י חידוש ולא לסתום, ועוד שכתב וה\"מ בנדבה אבל בחובה לא ואי דאיכא חידוש ובנדבה היאך כתב אבל בחובה לא וכי בחידוש איכא חובה אלא ודאי דאיירי בנדבה וכפשט דברי הרי\"ף.
והלח\"מ ז\"ל כתב דברי מרן הללו שהשוה דעת הרי\"ף לדעת רבינו דבחידוש דוקא צריך ובתוך דבריו כתב לתרץ מ\"ש מרן לעיל דמדברי הטור משמע דפליגי רב האי ורבינו יונה ולכאורה לא נפק\"מ לענין דינא, ותירץ דהאי דינא דספק התפלל מתפלל אפי' בלא חידוש דאין לך חידוש גדול מזה לאו רב האי קאמר לה אלא רבינו יונה, ומ\"ש הטור כ\"כ הר\"י קאי למתפלל בנדבה דלהרי\"ף א\"צ חידוש ולר\"ה צריך חידוש ולזה כתב וכ\"כ הר\"י וכו' יעו\"ש. וקשה כיון דהוא קאי לפי' הרב ב\"י דהרי\"ף ורבינו שוים דצריך חידוש נמצאו עם ר\"ה שוים וא\"כ איך כתב הטור וכ\"כ ר\"ה לאפוקי דלא ס\"ל כהרי\"ף. ועוד דאי כתב כן הרב ב\"י לא כ\"כ לדעת הטור וכמ\"ש בפירוש וכעת צריך אני להתיישב." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בתי \n כנסיות וכו' כך נוהגים בחרבנם וכו'. וקשה דבפ' בני העיר דף כ\"ח ע\"ב אמר ר' אסי בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין פי' שישתמשו בהן, לפי' רש\"י בישובן ולפי' התוס' דוקא בחרבנן, ובין הכי ובין הכי היה לו לרבינו להעתיק דין זה דאין שוין לשל א\"י מפני התנאי. וראיתי להמג\"א סי' קנ\"א ס\"ק י\"ב על מ\"ש מרן התנו עליו וכו', דוקא שהתנו בפירוש אבל מסתמא לא אמרינן על תנאי הן עשויות דדוקא בבבל היה כן בזמניהם וכו' גם הרמב\"ם השמיט דין זה וכו' משום דס\"ל דדוקא בבבל היה כן בזמניהם וכו' עכ\"ל. ואין זה מספיק דאעפ\"כ היה לו לפסוק דאם התנו בפירוש על בית הכנסת שבחוצה לארץ התנאי קיים. ומה שנראה לי כמ\"ש מהר\"ח עשאל הובאו דבריו בלשון למודים חלק או\"ח סי' ס\"ז דרבינו ס\"ל דרב אסי איירי אפי' בבניינם וא\"כ אין הלכה כמותו דמצינו רבים חולקים עליו רבינא ורב אדא בר מתנא דעיילו לבי כנישתא ואמרו דלאו משום מיטרא נראה בפירוש דלא מהני תנאה כלל ומשו\"ה לא חילק הר\"מ ע\"כ. ואני אבוא אחריו להחזיק פירוש זה שפי' רבינו לרב אסי וכן פי' רש\"י שם וכן הגהות אשרי ויעו\"ש בהגהות מיימוני משום דאי כפירוש התוס' שם ד\"ה בתי כנסיות שכתבו דדוקא בחרבנן איירי רב אסי א\"כ צריך לידחק טובא בסיום דבריו דאמר ואעפ\"כ אין נוהגין בהן קלות ראש ומאי ניהו חשבונות דקאי בבניינם ואיצטריך לאשמועינן דסד\"א דשרי וכמ\"ש התוס' בסמוך ד\"ה ואע\"פ ועין רואה כמה דחוק פירוש זה דאיך אתי על מ\"ש קודם על תנאי הן עשויין ומותר להשתמש בחרבנן ואעפ\"כ בבניינם אסור וכו' דלא תימא דשרי וכי מתחילה בבניינם התיר ר' אסי והיאך אתי ואע\"פ דא\"א לפרש דקאי לחרבנם וכי חשבונות יהיו אסורים אחר החרבן אחר דהתנו משא\"כ לפירוש רש\"י והג\"א שהבינו דרב אסי קאי בבניינם אתי שפיר לישנא דואע\"פ דר\"ל אף דהתרנו להשתמש אף בבנויין מ\"מ אין נוהגים בו קלות ראש דהיינו חשבונות משו\"ה נייד רבינו מפירוש התוס' ונמצא רבים חולקים עם רב אסי ואין הלכה כמותו ומתוך הכתוב הזה בין תבין כי מ\"ש התוס' בד\"ה ואע\"פ הוא מוכרח ממ\"ש מקודם בד\"ה בתי כנסיות והיו לאחדים. ועיין להרב יד אהרן ז\"ל חלק או\"ח סי' קנ\"א הגהת הטור דאגב ריהטא נתקשה בדבריהם דקשו דבריהם אהדדי יעו\"ש.
ובדברי התוס' דכתבו דהתנאי מועיל דוקא לאותן שבבבל משום דבביאת הגואל תפקע קדושתן ולא לבתי כנסיות שבא\"י, והקשה הרב גופי הלכות כלל צ\"ח ממה שאמרו בסמוך שם בגמ' עתידין בתי כנסיות שבבבל שיקבעו בא\"י וכו', ותירץ דמה שעתידין להיות נקבעים בא\"י היינו דוקא הנמצאים בגוים באותו זמן וכו' יעו\"ש. וכן הקשה המג\"א שם ס\"ק י\"ד ותירץ כן ואפ\"ה סיים וצ\"ע. וכן מהר\"ח עשאל שם כתב דלא נתקררה דעתו דהא דברי תורה דקראו בבתי כנסיות ובתי מדרשות על גבי קרקע נאמרו ומה בנין שייך בהרים ואיהו דידיה תריץ יתיב דדיו לבא מן הדין להיות כנדון מה תבור וכרמל שנקבעו בא\"י ודאי מותר להשתמש בהן ככל א\"י א\"כ ה\"ה בבתי כנסיות שבבבל שהוקבעו בא\"י מותר להשתמש בהן.
ולענ\"ד קושיא כדקאי קאי דא\"כ לדבריו שמותר להשתמש בהם למאי קובען הקב\"ה אותן בא\"י ומה מעלה היא בשלמא אי קיימי בקדושתן כמאז ומקדם ניחא דלכבוד התורה קובע אותן בא\"י שלא ישתמשו בהן ותבור וכרמל דהוקבעו בא\"י אף דהותר בהן תשמיש זאת היא דאהני להו שיהיה להם קדושת א\"י לכמה דברים דיש מעלה בא\"י מחו\"ל ודי להן מעלה זו מה שלא היה להן מקודם משא\"כ בבתי כנסיות ומדרשות שבבבל דאי הותרו בתשמיש נמצא גרעה קדושתן שהיה להן לכבוד התורה אלא ודאי דהאי קביעות משום כבוד שלא ישתמשו שם תשמיש הדיוט וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא.
ולענ\"ד נראה דהתוספות לא חשו להך דר' אלעזר הקפר דאמר עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא\"י דהא איכא תנא אחרינא פליגא עליה והוא בר קפרא דס\"ל דתבור וכרמל באו מאליהן כדי שיתן הקב\"ה עליהם התורה ופסלן הקב\"ה ואמר להם כולכם בעלי מומין אצל סיני וכן ר' יוסי הגלילי דריש ליה כוותיה בב\"ר סדר ויחי פ' צ\"ט למה תרצדון הרים גבנונים ר\"י הגלילי פתר ליה בהרים בשעה שבא הקב\"ה ליתן תורה בסיני היו ההרים רצים (ומדנים) [ומדיינים] אלו עם אלו זה אומר עלי התורה ניתנת וזה וכו' תבור בא מבית אלים וכרמל מאספמיא הדא הוא דכתיב חי אני וכו' כי כתבור בהרים וכו' אמר להם הקב\"ה כולכם וכו' ע\"כ, נמצא ב' נביאים מתנבאים בסיגנון אחד דקרא דכי כתבור וכו' איירי שבאו הן כדי שיתן התורה עליהן וא\"כ התוס' נגררו אחריהן וכתבו מה שכתבו. ושוב ראיתי למהרש\"א בח\"א כתב כן דבר קפרא פליג אר' אלעזר הקפר ואף דלא קאמר הש\"ס ופליגא משום דכיון שהוא ברור ונראה דפליגי א\"צ לומר ופליגא דלא קאמר הש\"ס ופליגא אלא היכא דהיה אפשר לומר דלא פליגא וכמ\"ש הרב בני חיי לשונות הרמב\"ם דף י\"ד משם מוהר\"ר אהרן בן חיים יעו\"ש והך דהכא הוי סייעתיה דזה הכלל. ובההיא אגדה דב\"ר סיים אעפ\"כ אף ה' ישכון לנצח בבית העולמים ע\"כ. ומהר\"ש יפה פי' שם אף שנתן התורה בסיני אינו אלא לשעה אבל עיקר שכינתו בבית עולמים יעו\"ש שנדחק בלשון האגדה וחוץ מדוחקו בלשון האגדה גם הוא דחוק מהענין עצמו.
ולענ\"ד נראה נכון ע\"פ המדרש שהביא מהרש\"א עצמו לעיל מיניה גבי קרא דנכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים עתיד הקב\"ה להביא תבור וכרמל וסיני ובונה בית המקדש עליהם, דהיינו ההרים שהיו כבר יעו\"ש. וז\"ש אף שפסלן באותה שעה מ\"מ לעתיד יבנה עליהם בית המקדש בזכות שבאו כדי שינתן התורה עליהן. איך שיהיה זכינו לומר דהתוס' נגררו אחר הני תנאי דפליגי אר' אלעזר הקפר." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נשיאות \n כפים בעשרה וכו'. גרסינן בכתובות דף כ\"ד איבעיא להו מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין וכו' ולאו הבא מכלל עשה עשה ע\"כ. אלמא דאסור לזר לישא כפיו וקשה מהא דאיתא בשבת דף קי\"ח אמר ר' יוסי מימי לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם יאמרו לי חברי עלה לדוכן אני עולה והיאך עובר העשה משום חבריו דאפילו אינו מברך אשר קדשנו במצותיו וציונו עובר העשה דכה תברכו אתם ולא זרים. עוד תימה במ\"ש התוס' דלא ידע ר\"י מה איסור יש בדבר וכו', והא איכא עשה. ועוד במ\"ש אם לא משום ברכה לבטלה, וכי גרע האי איסורא דעובר אלא תשא משאר איסורים, וכבר הרגישו האחרונים בזה הלא בספרתם. והבית חדש סי' קכ\"ח תירץ וז\"ל ונראה דודאי ר' יוסי לעלות לדוכן ולברך קאמר אלא שהיה מברך בלא נשיאות כפים וגם אינו מברך אקב\"ו וס\"ל דאיסור עשה ליכא אלא בנשיאות כפים דכה תברכו אתם ולא זרים קאי אברכת כהנים בנשיאות כפים כדכתיב וישא אהרן את ידיו אבל בלא נשיאות כפים וברכה דאקב\"ו ליכא איסור עשה ולהכי לא ידע ר\"י מה איסור יש בדבר אלו דבריו. והשתא לדידיה סיום דבריהם כך הוא אם לא משום ברכה לבטלה כלומר ולא מצינו אלא זו וצ\"ל דהיה מברך ככל הכהנים, וכי היה עובר אלא תשא משום כבוד חברים וסלקא להו בקושיא. אך קשה מה דנקטו משום ברכה לבטלה ולא משום איסור עשה דכה תברכו וצ\"ל דה\"ה וכמ\"ש מהרש\"א בחידושי הלכות והוא דוחק.
והנראה לענ\"ד ע\"פ מ\"ש הטור או\"ח סי' קכ\"ח על שם הר\"פ וז\"ל כתב הר\"פ שאם אין שם אלא אחד אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבים וכו' וכן דעת ר\"י בעלי התוס'. והשתא כשם שהכהן אינו עובר כשהוא יחיד העשה דכה תברכו גם אם קראוהו לו לעלות כן הישראל יחיד שעלה לדוכן אינו עובר דהא בהא תליא דבמאי דאיכא עשה איכא לאו הבא מכלל עשה וא\"כ מ\"ש ר' יוסי אם יאמרו לי חברי היינו לי לחוד אבל אי איכא כהנים בהדיה עובר העשה דכה תברכו, וע\"ז קא מתמה ר\"י לא ידעתי מה איסור יש בדבר בזה כיון שהוא יחיד ומאי רבותיה. ומה טוב ומה נעים לגירסאות דגרסי בזה שעולה לדוכן פי' שהוא יחיד אם לא משום איסור ברכה לבטלה והדרא קושיא לדוכתא דאיך עובר אלאו דלא תשא וסלקא בקשיא וכדרך החידושי הלכות ולא קשיא מה שהקשה בסוף דבריו יעו\"ש. או נלך לדרך זה אם לא משום איסור ברכה לבטלה כלומר וליכא אלא איסורא דרבנן וקרא אסמכתא וכמאן דס\"ל הכי כלומר ומוכרח שכן דעת ר\"י." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..35f1ccf6e35a8cc3c44e59b0ceb6cba818d7ba8e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,137 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Reading the Shema", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות קריאת שמע", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [ + "פעמיים \n בכל יום קוראין ק\"ש וכו'. וכתב בספר המצוות מצות עשה י' היא שציונו לקרוא ק\"ש ערבית ושחרית וכו' ומינה תברא למ\"ש הלח\"מ ריש הל' תפילה עיין מ\"ש רבינו וז\"ל מצות עשה להתפלל בכל יום וכו' והקשה הוא ז\"ל דלמה לא התחיל בהל' ק\"ש מצות עשה לקרוא את שמע כמו בתפילה ותירץ וז\"ל וי\"ל כדמתרץ בספר חרדים דמצות יחוד ה' חייב אדם לייחד בכל רגע ולכך לא חשבה לאחד ממצוות עשה שבתורה עכ\"ל. והרי כתבה בפירוש לאחת ממצות עשה. ועוד קשה דמצוות אחרות כתב כלשון זה דהכא ולא שייך תירוץ זה. ועיין בחנן אלהים ריש הלכות שבת מ\"ש לחילוק זה דמשנה רבינו כפעם בפעם משם הרב דוד גרשון, ומה שכתבתי לענ\"ד בחי' להל' שבת יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "הקורא \n ק\"ש וכו'. וכתב מרן ברכות דף י\"א עד וזו היא דעת רבינו עכ\"ל. ודבריו סתרי אהדדי ממ\"ש כאן למ\"ש מרן בב\"י סי' ס' על מ\"ש הטור והגאונים הכריעו וכו', שכתב כן פסקו הגאונים והרא\"ש וכו' אבל וכו' וכדברי הרי\"ף ז\"ל, הרי דהשוה לגאונים עם הרא\"ש והיינו טעמא מדכתב דעת הגאונים בסוף דבריו וכאן השוה להרא\"ש כהרי\"ף ורבינו." + ], + [ + "ברכה \n וכו' יוצר אור ובורא חושך. ועיין בב\"י סי' נ\"ט כתב על שם מהר\"י אבוהב וז\"ל היה נראה דהחשך רע ואינו כן וכו' עכ\"ל ודבריו מתמיהים דמקרא מלא דבר הכתוב וירא אלהים את האור כי טוב ורז\"ל יחסו מעשיהם של צדיקים לטוב ושל רשעים לחשך ועוד אמרו בש\"ס אין הקב\"ה מייחד שמו על הרעה שנאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה הרי דהחשך הוי רע אף שיפה בעתו ואיך כתב דלא הוי רע כיון דיפה בעתו. ולענ\"ד יראה טעם אחר דבא להורות דביד ה' להחשיך ביום כמו בלילה וכמו במצרים ולהאיר בלילה כמו בליל יציאת מצרים. ואחר זמן הרבה נדפס ספר ברכי יוסף בשיוריו סי' נ\"ט כתב דאין להקשות כמו שהקשינו דכונת מהרי\"א לומר דהכל עשה יפה בעתו עכ\"ל. ולענ\"ד קושיין כדקאי קאי." + ], + [ + "וכל \n שאינו אומר וכו' לא יצא ידי חובתו. וכתבו מרן וז\"ל וכתבו ההגהות על שם הרמ\"ך דלא יצא ידי חובתו היינו ידי חובת ברכה זו אבל ידי חובת ק\"ש יצא וכו' עכ\"ל וכתב עליו וז\"ל אי נמי הכי קאמר אפי' אמר הברכות אלו אלא שלא התחיל אמת ויציב לא יצא ידי חובת קריאת ברכות אלו כראוי וכו' עכ\"ל. והקשה הרב יד אהרן נר\"ו [או\"ח] סי' ס\"ו וז\"ל וקשה דהרי אמרינן פרק היה קורא חייא בר רב אמר אמר אני ה' אלהיכם צ\"ל אמת לא אמר וכו' א\"צ לומר אמת וכו' והא בעי לאדכורי יציאת מצרים דאמר הכי מודים אנחנו לך וכו' ולפי דברי מרן עדיין קשה והא בעי לומר אמת וכו' אלו דבריו. וכעת אין כאן קושיא דהא אני ה' אלהיכם דנקט בש\"ס היינו פרשת ציצית כולה וכמ\"ש רש\"י שם והעולה מהש\"ס דאי אמר פרשת ציצית צ\"ל אמת ויציב ואי לא אמר פרשת ציצית גם אמת ויציב אינו חייב כי אם מודים אנחנו לך די ומרן איירי הכא בדאמר פרשת ציצית אלא דלא אמר תיבות אמת ויציב אלא השאר (מהברכות) [מהברכה] וע\"ז אמר דלא יצא ידי חובתו כראוי לפי שעיקרם נתקנו לומר שהקב\"ה אמת וכו' וכמ\"ש מרן, וטעם זה לאו לומר דאי לא אמרו לא יצא אלא דלא הוי כראוי ברם טעמא דיציאת מצרים מספיק להצריכו לברך שנית ולכן הקשו בש\"ס, והשתא אין צריך לכל מ\"ש. גם מה שהקשה להרב מנוח תראנו משם לא קשה דעד כאן לא אמרו בש\"ס דיאמר מודים אלא באינו אומר פרשת ציצית וכך היא המטבע מעיקרא ברם כשיאמר פרשת ציצית ואינו אומר אמת ויציב בשחרית ומהפך נמצא משנה מטבע שטבעו חכמים וזה פשוט." + ], + [ + "לפי \n שאין סדר בברכות וכו'. נ\"ב עיין בטור סי' ס' ודבריו מתמיהים וכמ\"ש מרן ז\"ל, והב\"ח שם הליץ עליו וז\"ל ומשמע לרבינו דמ\"ש הרא\"ש והא דדייק לאו אדברי רב האי דסמיך ליה קאי וכו' וכתב על מרן דשארי ליה מאריה יעו\"ש. ודבריו תמוהים ועייל פילא בקופא דמחטא דהנה מ\"ש דכתב הרא\"ש וההיא דדייק וכו' וכמ\"ש התוס', לא דמי הא להא כלל דהתוס' מאחר שכתבו הירושלמי דברכות אינן מעכבות קשיא ליה מש\"ס דילן דאמר דהסדר אינו מעכב מכלל דברכות גופייהו מעכבי תירצו שפיר לחלק בין יחיד לציבור ברם הכא כל חיליה דרבינו חננאל הוא מהירושלמי וא\"כ הו\"ל [להרא\"ש] להקשות מש\"ס דילן כדי לחלק בין ציבור ליחיד ואם נאמר דסמך אמ\"ש משם רב האי דצריך לקרות מההיא דש\"ס דילן וא\"כ נמצא דש\"ס דילן קשיא לר\"ח ואהא מחלק בין יחיד וכו', חוץ דזה רחוק אל השכל זאת עוד קשה דהכי הו\"ל למימר וההיא דש\"ס דילן איירי בציבור דהא משם בא תברתיה וכ\"כ התוס' יעו\"ש, ולא לחלק במקום אשר הוא נח לו. ועוד זאת קשה מה ראה על ככה ליישב לר\"ח הש\"ס דילן ולא לרב האי הירושלמי ואם אין לו תירוץ הו\"ל להקשות עליו ולפסוק כר\"ח כמנהגו ולא להניחו בלא קושיא ומה גם דהרשב\"א כ\"כ בפירוש משם רב האי ומאחר שכן אי אפשר לשום אדם לפרש כן והטור ח\"ו לאו קטיל קני באגמא הוא. ומ\"ש דהוכרח לפרש כן הטור בדברי הרא\"ש דא\"כ למה כתב הרא\"ש ב' פירושים לא זכיתי להבינו דהא חלוקים הם הפירושים לר\"ח ברכות אינן מעכבות ואם לא אמרם יצא וכדדייק מהירושלמי, ומש\"ס דילן לא קשיא ליה כמ\"ש הרשב\"א בחידושיו תראנו משם, לא כן לרב האי ז\"ל ודעימיה דברכות מעכבות אלא דאם אמרם שלא כסדרן אינו מעכב ומוקים להירושלמי ליחיד, לא כן לר\"ח דלא קשיא ליה הירושלמי.
ועוד דלפי פירושו זה נמצא הרא\"ש פוסק כר\"ח דביה סיים ויישב מאי דהיה להקשות בו ודברי רב האי הניחם כן ולא יישב לדעתו הירושלמי וכמו שיישב הטור בעדו והטור הפך את הסדר עליונים למטה ותחתונים למעלה דלר\"ח הביאו בתחילה ולא יישב לדעתו הש\"ס דילן ואח\"כ הביא דברי רב האי ויישב הירושלמי לדעתו ונמצא פוסק כרב האי היפך אביו. גם מ\"ש לתרץ לקושיית מרן אשר הוא עצמו כתב וזו ודאי קושיא היא, דבריו הם על צד הדחק שהוא כדמיון. ועוד דהירושלמי אמר ברכות אינן מעכבות ולא אמר סדר ואדרבא עליה דידיה צ\"ל שארי ליה מארי שחלק עם מרן ז\"ל. גם מ\"ש הב\"ח ז\"ל להתוס' והרא\"ש דמאי מקשה וכו' והצריך עיון, נראה לענ\"ד דקשיא להו ממאי דאמר הש\"ס שם ומאי ברכות אינן מעכבות סדר ברכות ומהאי דייקי דוקא סדר דלא קפדינן הא הברכה קפדינן והוי היפך הירושלמי ואם נאמר דהירושלמי איירי דלא מעכב לק\"ש ויצא ידי חובת ק\"ש וכמ\"ש הרב א\"כ כ\"ש דלא קפדינן הסדר דהא עיקר סידרן אקריאת שמע נתקן וכי היכי דאעיקרא אין קפידא בתקנה זו ואי לא אמרן יצא ידי חובה כ\"ש כשאמרן שלא כסדר ומדאמר סדר ברכות ש\"מ הא עיקרן מעכב ודוק ויש לדחות.
וראיתי להפר\"ח ז\"ל שם כתב לתרץ לקושיית הב\"ח וז\"ל ולא קשיא מידי דבירושלמי משמע דר' בא שדחה זאת אומרת דר\"ש בן לקיש קאמר איהו גופיה אמתני' דריש פרק היה קורא זאת אומרת וכו' ומשמע דהכי קאמר אע\"ג דמההיא ליכא הוכחה הכא איכא הוכחה שאין הברכות מעכבות כלומר ושיכול לברך הברכה שיודע עכ\"ל. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לא יישב מידי דהנה פירוש ההוא ירושלמי עלה דאמר להם הממונה הכריח הרב שדה יהושע דהכוונה היא דברכות אינן מעכבות לק\"ש דלא כפירוש ש\"ס דילן ולא איירי כלל הירושלמי בברכות עצמן אי מעכבות זו את זו או לא וא\"כ כשאמר ר' בא מהכא ליכא למילף ברם מהכא איכא למילף קאי לק\"ש אי מעכבות הברכות וקאמר דאינן מעכבות לק\"ש ויוצא ידי חובת ק\"ש בלא ברכות ברם ברכות עצמן מעכבות זו את זו כדאמר ש\"ס דילן וחזרה קושיית הב\"ח למקומה.
ומדברי הרב אלו למדתי כוונת הירושלמי ולק\"מ קושיית הרב שדה יהושע דף ח' ע\"ב על התוס' והרא\"ש לדעת רב האי גאון שכתבו לחלק בין הירושלמי לש\"ס דילן דהירושלמי איירי ביחיד וש\"ס דילן בציבור והשתא הושוו ש\"ס דילן עם הירושלמי ואהא כתב ואיני מבין כן שבירושלמי לעיל על מתני' דאמר להם הממונה אמר זאת אומרת ברכות אינן מעכבות והתם איירי בציבור וכו' ונדחק הוא בדברי התוס' והרא\"ש ומוקי להירושלמי דפליג אש\"ס דילן, ותמהני טובא עליו מה ראה על ככה דחרד כל החרדה הזאת דלא קשיא מידי דהא ר' בא הוא דדחי לעיל לדאמר ריש לקיש ברכות אינן מעכבות אך מכאן למד שפיר למאי דאיירי ביה תנא דהיינו ביחיד וכדקתני היה קורא ואה\"נ דאי הוה ניחא ליה הילפותא דר\"ל ממתני' דאמר להם הממונה היה הדין יוצא אפי' בציבור משום דהוא מוכרח לומר כן דבציבור דברים אמורים ברם עכשיו דלא מצינן למילף משם אלא מהא דפרק היה קורא דאיירי ביה תנא ילפינן דהיינו ביחיד ולא בציבור ומה גם דבזה לא פליגי הירושלמי עם ש\"ס דילן וזה ברור.
והנה קושיית הב\"ח היא גדולה על הרשב\"א שהוא הסכים עם רבינו חננאל דבין ביחיד בין בציבור אין מעכבות וההיא דש\"ס דסוף פ\"ק הוא דרך דחיה ולא לקושטא דמילתא יעו\"ש וכתב בסוף דבריו ומיהו לענין פירושא דירושלמי דדייק דאין ברכות מעכבות יש לי לפרש דמאי אין מעכבות להקדים לקריאתה אבל חוזר ומברך אותן לאחר מכאן וכו', והשתא לפ\"ז לא היה צ\"ל דההיא דש\"ס דילן היא דחיה דלו יהי דהוי קושטא וכדעת החולקים עם ר\"ח אפ\"ה לא קשיא ההיא דירושלמי דשם איירי דהברכות אינן מעכבות לקריאת שמע וידי חובת ק\"ש יצא וש\"ס דילן קאי לסדר הברכות כשמברך אותן, ואין לומר דקושטא דמילתא קאמר דאין זה מוסכם לכל כדי שנאמר כן ואדרבא הו\"ל לתרץ אפי' לדעת החולקים דס\"ל דהך דחיה הוא קושטא. אשר מזה נ\"ל כמ\"ש לעיל דכיון דאמרינן דחכמים לא הקפידו אי קרא ק\"ש בלא ברכות דיצא כ\"ש דלא הקפידו בסדר וגם אי קרא ראשונה יצא ידי חובתו מאותה ברכה דכל אחת ענין אחר דלא קיימי על הק\"ש כ\"כ כדי שנאמר שהם ענין אחד וראיה מאנשי משמר שלא היו מברכים כי אם אחת מהם ולכן הוצרך הרשב\"א ליישב הש\"ס דילן לר\"ח כשנאמר שהוא דרך דחיה כנ\"ל. ועיין להרשב\"א בתשובה ב' וג' מקומות ציינם החבי\"ב ז\"ל. ועיין בדברי מרן בב\"י סי' זה באורך עד מ\"ש וכן הסכימו הגאונים וכו' יעו\"ש, וכ\"כ בשו\"ע יעו\"ש ככל דברי הרשב\"א.
וראיתי להרב פר\"ח שכתב עליו אחר שכתב דברי הרשב\"א וז\"ל וא\"כ מ\"ש המחבר ספר הברכות אינו מעכב מכלל דהברכות מעכבות לא קיי\"ל הכי אלא הברכות אינן מעכבות וכפשט השמועה ולזה הסכים הרשב\"א ז\"ל ע\"כ יעו\"ש. ולא זכיתי להבינו דהא כתב מרן בפירוש קרא ק\"ש בלא ברכותיה יצא וכו' וא\"כ אין לטעות ממ\"ש סדר הברכות וכו'.
עוד כתב הרב הנזכר וז\"ל וכתבו התוס' וכו' דאע\"פ שלא אמר ב' לפניה וב' לאחריה יצא וכו' משמע מדבריהם דא\"צ עוד לקרות הברכות וכן נראה מדברי הרשב\"א ריש פרק מאימתי שכתב דמה שאין אנו קורין על המטה ק\"ש בברכות משום דאינן מעכבות וכן נראה מדברי הרא\"ש, ודברי תימה הם דהא ודאי צריך לקרוא הברכות ותנן בין ברכה ראשונה לשניה משיב שלום וכו' ואי להפסיק אסור כ\"ש שמעכבות ואע\"ג דאנשי משמר וכו' מ\"מ הוו פטירי לפי שהיו עסוקים בצורכי הקרבנות דלא כהרשב\"א שהניח זה בקושיא והא דאמר בירושלמי זאת אומרת וכו' נראה לי דהכי דייק דכי היכי דקרא ק\"ש בלא ברכות יצא מידי ק\"ש ה\"ה ברכות זו בלא זו יצא ע\"כ תוכן דבריו.
והנה כל דבריו אלו תמוהים טובא דמה שדקדק מהתוס' אינו הכרח דלא נתעסקו בזה וי\"ל דמודו דצריך לקרות הברכות. ומה שהביא מהרשב\"א ריש מכילתין אחרי ראות כל לשונו שם נראה שאין כן דעת הרשב\"א והכי הוי פי' דבריו שם ומה שאין אנו קורין ק\"ש על המטה בברכותיה משום דאין הברכות מעכבות ר\"ל לק\"ש ואם קרא ק\"ש בלא ברכות יצא והברכות עצמן כבר קראם מבעוד יום עם ק\"ש ויצא מידי ברכות דבהא קיימא הרשב\"א והחולקים שם יעו\"ש. וזה מוכרח דהא איהו גופיה כתב בדף י\"ב על דברי הירושלמי ומיהו מדברי הירושלמי וכו' יש לי לפרש דמאי אין מעכבות להקדים לקריאתה אבל חוזר ומברך הברכות לאחר מכאן וכו' יעו\"ש, וכ\"כ מרן ב\"י משם הרשב\"א בתשובה בסימן זה וא\"כ קשה איך כתב כן וצ\"ע. ומה שהביא מדברי הרא\"ש אינו הכרח. ומ\"ש ותנן נמי בין ברכה ראשונה לשניה וכו' ואי להפסיק אסור כל שכן שמעכבות כבר הקשה הרשב\"א כן ולא מצא מקום לנוח. ועוד קשה דידיה אדידיה דאילו הוא רוצה להכריח דמעכבות זו את זו והוא מפרש הירושלמי דר\"ל דכי היכי דלא מעכבי לק\"ש כן לא מעכבי זה לזה והא אם נפרש כן קשיא מתני' דלא יפסיק ביניהם וכמ\"ש הוא ז\"ל. גם מ\"ש בפירוש הירושלמי כדי ליישב מאי דר\"ל דהברכות מיהא צ\"ל אח\"כ, לא ידעתי אמאי נדחק כן דהיה יכול לפרש בפירוש הרשב\"א דאינן מעכבות לק\"ש ויוצא ידי חובת ק\"ש אבל לא ידי חובת ברכות וצריך לברך הברכות, והן אמת דהוא לא ידע דברי הרשב\"א ברם הוא פשוט בדברי הירושלמי כיון שרוצה להכריח דצ\"ל הברכות באופן שכל דבריו תמוהים.", + " בשחרית\n פתח וכו'. עיין למרן ז\"ל הרחיב הביאור בזה יעו\"ש עד וכן כי אמרינן ערבית בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דמעריב ערבים ושכח וסיים יוצר אור לא יצא משום דמסתמא סירכיה נקט ואזיל וחתם יוצר המאורות עכ\"ל. פירוש לפירושו דאי חתם ברוך אתה ה' המעריב ערבים יצא דהו\"ל פותח וחותם במעריב ערבים ויוצא משום דבהזכרת שם ומלכות היה אדעתא דמעריב ערבים וחתם במעריב ערבים ויוצא ומשום הכי כתב דסירכיה נקט ואזיל. והנה פירושו זה לדעת רבינו הוא כפי' רש\"י כדמותו דס\"ל דכשאמר בש\"ס אלא כדרבה בר עולא כדי להזכיר מידת יום בלילה פי' דלעולם אחר מלך העולם מיד אומר יוצר אור אלא דבשעת הזכרת שם ומלכות הוה דעתיה למימר אשר בדברו מעריב ערבים ואהא אמרינן כיון דאפי' הוה מסיים בדעתיה והיה אומר אשר בדברו מעריב ערבים היה מזכיר מידת יום מועיל ברכה זו כיון דהא מיהא חתם טוב והוי חתימה ופתיחה טובה. וזה דקדק רש\"י לפרש כן כמ\"ש ד\"ה ה\"ג וכו' וז\"ל דהא כי פתח בשחרית אדעתא דמעריב ערבים הוה דעתיה לאדכורי בה מידת היום בלילה כגון גולל אור. הרי דס\"ל לרש\"י דלקושטא דמילתא התחיל ביוצר אור וכמ\"ש מרן לדעת רבינו. ולפי שיטה זו של רש\"י הקשה הרשב\"א ז\"ל בחידושיו וז\"ל וא\"ת מאי קאמר כללו של דבר הכל הולך אחר החיתום דהא הכא לאו משום דאזלינן אחר החיתום אלא משום דפתיחתה וחתימתה הוי כתיקונה, ותירץ וז\"ל הא אמר בסמוך דלאתויי היכא דאכל תמרי וקסבר דאכל נהמא הוא דאתא כנ\"ל לפי שיטה של רש\"י ז\"ל עכ\"ל.
ודבריו קשים לכאורה דאדרבא אי קאי כללו של דבר וכו' לרישא לא קשיא ואי קאי לסיפא קשיא, דאי קאי לרישא לא קשיא משום דהכי פירושו פתח במעריב ערבים דהיינו אדעתא וכו' וכיון דאפי' היה אומר מעריב ערבים היה מזכיר מידת יום וסיים דהיינו מיד אחר מה דהתחיל ביוצר אור עד סופו יצא דהכל הולך אחר החיתום ואי הוה חתים במעריב ערבים אף דהוה מזכיר בכלל מידת יום לא יצא נמצא דהכל הולך אחר החיתום דמה שחשב בשעת הזכרת שם ומלכות לומר אשר בדברו מעריב ערבים לית לן בה כיון דהא מיהא סיים כהוגן אלא אי קאי לסיפא קשיא טובא דהיכי קאמר הכל הולך אחר החיתום דהא מאי דיוצא ידי חובתו לאו משום דיוצא בדנהמא אלא משום דכשפתח אדעתא דתמרי אף דהוה מסיים הכי דיוצא בדנהמא אלא משום דכשפתח אדעתא יצא כיון דתמרי מיזן זייני ונמצא דלאו משום חיתום הוא דיצא. ועוד קשה דזו לא ראינו ולא שמענו דכשמסיים זה הכלל לא קאי לרישא אלא ודאי לרישא קאי והוי פירושא דרישא אלא דמחמת יתור אמרינן דאתא לרבות איזה דבר חידוש.
ולענ\"ד נראה דגם בסיפא שפיר דמי למימר הכל הולך אחר החיתום משום דעל כרחך לא אמרינן על הכל אם אמר שהכל יצא אלא בדיעבד אם כבר אמר שיצא הברכה מפיו אבל לכתחילה צ\"ל כתיקון חז\"ל וכן בהא דתמרי אם אמר ברכת הזן יצא אלא דלכתחילה צ\"ל כתיקון חז\"ל וכאן כיון דנזכר אחר מלך העולם דהוא תמרי וצ\"ל ברכת תמרים ונמצא דאי הוה מסיים ברכתא דנהמא לא יצא דלכתחילה כל שלא אמר כתיקון חז\"ל לא יצא. והא דמהני הא דאפי' סיים בנהמא יצא אינו אלא להזכרת שם ומלכות דלאו אדעתיה לברך אדתמרי ודעתיה אנהמא בזה מועיל הא סיים בנהמא יצא דהיינו בהיותו בטעות זה דלאו אדעתיה לברך בדתמרי ברם כשהוא בדעתו שהוא תמרי צריך לברך אדתמרי וא\"כ זה שנזכר אחר מלך העולם שהוא תמרי צריך לסיים בדתמרי נמצא הכל הולך אחר החיתום." + ], + [], + [], + [ + "ושיעור \n זה כמו עישור שעה וכו'. נוסחא אחרינא כמו שעה. וכתב הב\"ח באו\"ח סי' נ\"ח וז\"ל נראה לפי גירסא זאת שהרמב\"ם בא להודיע השיעור מהתחלת היום כל זמן שהוא נקרא בשם קודם הנץ החמה עד הנץ החמה והוא כמו שעה קודם שיעלה השמש וכתב כן ע\"פ הירושלמי וכו' לפי חשבון מהלך אדם בינוני ארבעים מילין ביום שהוא י\"ב שעות זה תוכן דבריו.
והעיני בשר לו יראה דכל מה שחידש בזה כדי להבין דברי רבינו למה שהקשה דאינו כ\"כ זמן מקודם הנץ החמה לאחר הנץ הוא דמתחיל הזמן הזה משיראה פני מזרח וכפי הירושלמי.
ואחר נשיקת ידיו ורגליו אינו דקודם הנץ אינו משיאיר פני המזרח אלא סמוך לו להנץ וזה לחוד וזה לחוד. וראיה ממ\"ש הרא\"ש גבי ברייתות דרשב\"י דפעמים אדם קורא ק\"ש זו בצד זו ויוצא דשל יום ושל לילה ובברייתא א' כתב על מ\"ש בש\"ס לעולם לילה הוא וז\"ל פי' בלשון העולם נקרא לילה לפי שעדיין לא האיר היום וכו' וגבי ברייתא ב' כתב על מ\"ש בש\"ס לעולם יום הוא וכו' פי' בלשון העולם נקרא קודם הנץ החמה לפי שכבר האיר היום קצת וכו' ופירוש זה מוכרח מהש\"ס דקודם הנץ החמה נקרא יום ואחר עלות השחר נקרא לילה והם זמנים מחולקים וא\"כ כשכתב הר\"מ מצותה שיתחיל קודם הנץ החמה כדי וכו' עם הנץ החמה ושיעור זה כמו עישור שעה וכו' ודאי דקאי לקודם הנץ החמה עם אחר הנץ החמה דבהא קשיא ליה למרן בב\"י ובכ\"מ." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש מרן בכ\"מ אחר שכתב לשון הרי\"ף וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל. הרי דהשוום לשלושה. וז\"ל הרא\"ש, והראב\"ד כתב וכו' והא דלא בעי עמידה בכל הפרשה משום דפסוק דבתריה כתיב ובלכתך בדרך אלמא דקורא במהלך עכ\"ל. ודבריו שגבו מני דאי מקרא דובלכתך בדרך מוכח דקורא במהלך הא לא קאי לקרא גופיה דוקא אלא לכולה פרשה קאי וא\"כ יהלך בה ולא יצריך כונה כי גזרת הכתוב היא. איך שיהיה מדכתב הרא\"ש באחרונה דעת הראב\"ד נראה דס\"ל כוותיה וכדכתב בב\"י סי' ס\"ג לדעת הרא\"ש ונמצא דבריו סתרי אהדדי ועיין בב\"ח." + ], + [ + "מי \n שהיה עוסק במלאכה מפסיק וכו'. והקשה בלח\"מ ז\"ל דלמה לא מחלק רבינו בין עושין בשכרן לעושין בסעודתן כמו בהלכות תפלה ומדסתם משמע דאיירי בעושין בשכרן וא\"כ אמאי מברכין הברכות דהוי דרבנן, ותירץ דשאני התם דעיקר ק\"ש הוי דאורייתא וכו' יעו\"ש. ולעיקר הקושיא תי' הרב יד אהרן סי' ס\"ג דאין לומר כמ\"ש הלח\"מ דמסתמא איירי בעושין בשכרן דהרי בהל' תפלה חלקו וכו'. ולא ידענא מאי קאמר דהיא הנותנת דמדלא חילק סתמא עושין בשכרן משמע.
עוד כתב היד אהרן נר\"ו שם דלכאורה וכו' והתם בהל' ברכות איירי באינו עוסק במלאכה וכו' אבל זה אי אפשר וכו'. וגם בזה לא ידענא מאי קאמר דאי איירי שם באינו עוסק במלאכתו יעסוק במלאכתו ויברך כמו הכא ומה הפרש יש ביניהם ולמה כאן אמרינן יעסוק ויברך ברכות דרבנן ושם לא יברך ברכות דרבנן ולא יעסוק בהם. ברם מה שתירץ לקושיית הלח\"מ הוא אמת ויציב וכיונתי לדעתו. ועיין בס' לחם יהודה ז\"ל מ\"ש על דברי הלח\"מ ודבריו תמוהים.
וראיתי להפר\"ח סי' ס\"ג כתב וז\"ל מדברי הר\"מ פ\"ב דלא חילק באומנים בעושין בשכרן לעושין בסעודתן משמע דעכ\"פ מברכין לפניה ולאחריה ומשמע דבברכות דרבנן עוסק במלאכתו וקורא ולא משמע הכי בפרק היה קורא גבי פועלים וכו'. ולא ידעתי אמאי לא הביא מרבינו עצמו שכתב דהפועלים לא יברכו המוציא. ואם איתא דעוסק במלאכתו וקורא הברכה יעסוק ויברך אלא ודאי בדרבנן לא יעסוק וק\"ל." + ], + [ + "היה \n עוסק בצרכי רבים וכו'. וכתב מרן נראה לי שלמד כן מדאקשינן בש\"ס אהא דתנן מפסיק וכו' עד נראה דסובר דהירושלמי איירי לענין תפלה וכו' זה תוכן דבריו. ולענ\"ד י\"ל דס\"ל לרבינו דהירושלמי איירי לענין ק\"ש ג\"כ אלא דהירושלמי רוח אחרת אתו דס\"ל דעוסק בדברי תורה אינו פוסק לק\"ש הביאו בעל המאור בשבת בסוגיין וגם התוס' במו\"ק דף ט' גבי מאי דדריש התם וכל חפציך לא ישוו בה יעו\"ש, נמצא דלהירושמי שוין עוסק בדברי תורה עם עוסק בצרכי צבור ואינו פוסק ולכן השוום ברם רבינו ז\"ל פסק כש\"ס דילן דאמרו בפירוש העוסק בד\"ת פוסק וקורא ברם בתפלה הש\"ס דידן נקט כלשון הירושלמי עוסק בצרכי צבור כעוסק בד\"ת ואינו פוסק לתפלה.
ובדברי הירושלמי אלו תמה הראנ\"ח ז\"ל סדר צו וז\"ל אלא שלפ\"ז יקשה ממה שסובר בש\"ס פ' במה מדליקין על רשב\"י ובנו דטשו למערה בעידן צלותא לבשי ומצלי וכו' והא רשב\"י וחבריו פטורים מתפלה, והתוס' נתעוררו על זה ותירצו דקאי לק\"ש, והנה זה יכוון לתלמוד דידן דרשב\"י וחבריו פוסקים לק\"ש ברם להירושלמי דאינו פוסק מה יענו זה תוכן דבריו. ולענ\"ד י\"ל דהירושלמי ס\"ל דמ\"ש בעידן צלותא לבשי ומצלי אינו ר\"ל כד מטי עידן צלותא דודאי לית להו עידן ועידנין דכל זמן פטורים אלא הכונה דודאי דבאותם (ב') [שנים] שהיו במערה לא יבצר מלהפסיק תלמודם ואז היא עידן צלותא ועד כאן לא אמרן דפטורים אלא כשבאים להפסיק לכתחילה כדי ללמוד ברם אם בלאו הכי פסקו לאיזה סיבה לא מצינו שיתחילו ללמוד ולא ליצלו כיון דכל העולם עסוקים בה והוו מצלי וזהו שאמרו בעידן צלותא ר\"ל בעידנא דהוו מצלי הוו לבשי לא כן כשהיו עסוקים בתורה דלא הוו לבשי. ומ\"ש התוס' מהש\"ס דאמר כד מטי עידן צלותא אינו לשון הש\"ס אלא לשון דידהו למה שהבינו הם כפשט לשון הש\"ס דבעידן ר\"ל כד אתי זמן תפלה. וסימנין מצאתי לחילוק זה ממאי דאמרינן בסוף ר\"ה שאני רב יהודה דמשלושים לשלושים הוה מצלי ופי' רש\"י שהיה מחזר הש\"ס בכל שלושים, ואין ספק שתורתו אומנותו ומשו\"ה לא היה פוסק ובסוף כל שלושים הוה מצלי כיון שלא התחיל.
והלח\"מ ז\"ל ג\"כ הסכים דעתו לדברי מרן אלו שבכ\"מ, שאז לא היה לו ספר כ\"מ, שכתב דלמד כן מההיא דעיבור שנה אלא שכתב אבל אין זה מספיק דדילמא שאני התם מטעם דלא יתקלקלו המועדות אבל שאר צרכי רבים מנין, וע\"ז תירץ וז\"ל ונראה דלמד כן מטעם דכל עוסק במצוה פטור מן המצוה עכ\"ל. פי' ונמצא דלאו דוקא עיבור שנה ונקטיה משום מעשה שהיה.
ובדברי מרן ב\"י אין להקשות דידיה אדידיה דכאן כתב דהך ירושלמי מפרש לה הרמב\"ם [אף] לק\"ש ובסי' צ\"ג על מ\"ש בטור או\"ח וי\"מ וכו' כדי להתפלל כתב כן נראה מדברי הרמב\"ם וכו', דמ\"ש שם בהל' תפלה לאו לאפוקי ק\"ש אתא אלא כלפי מ\"ש הטור דפירוש הירושלמי הוא לענין לעמוד מתוכו להתפלל וע\"ז כתב וי\"מ וכו' כתב הוא וכן נראה מדברי הרמב\"ם דמפרשה לענין הפסקה, והביא ההיא דפ\"ו מהל' תפלה שהוא ברור הנראה אליו ברם ס\"ל דגם לק\"ש מפרשו אלא דאין עסק לו בזה כאן." + ], + [ + "היה \n עוסק באכילה וכו'. עיין מ\"ש מרן וסיים וז\"ל ואי קשיא דההיא דשבת דאין מפסיקין לתפלה וכו' עד סוף הלשון ותהי בה החכם בני יצחק יצ\"ו דא\"כ דתחילה דמתני' דקתני ואם התחילו אין מפסיקין איירי בין בק\"ש בין בתפלה ובדאיכא שהות ביום וסיפא דקתני מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה איירי בדברי תורה א\"כ מאי מקשה הש\"ס מהך מתני' דקתני מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה לברייתא דקתני כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק\"ש והוצרך לאוקמי הברייתא בעיבור שנה ומאי קושיא הא מתני' דקתני דמפסיקין לק\"ש הוא דוקא בד\"ת אבל בשאר דברים שוה לתפלה והברייתא לא איירי בד\"ת. ועיין מ\"ש הלח\"מ בדברי רבינו ותוכן דבריו הוא דיוצא מהש\"ס מכח קושיית התוס' ז\"ל דבדאורייתא מצוה להפסיק אף דאיכא שהות הגם דאינו מן הדין ודרבנן דוקא היכא דליכא שהות מפסיקין הא איכא שהות אין מפסיקין כלומר אפי' מצוה לא הוי וכו'. ולא יכולתי להלום דבריו דהא מאי דקשיא ליה לדברי מרן דאם כדבריו הו\"ל לחלק בין התחיל קודם דמטא זימניה דהיינו זמן חיוביה להתחיל אח\"כ גם לו קשה דלדידיה קאמר דבפ\"ו מהל' תפלה סתם ולא חילק בין איכא שהות לליכא, ואי סמך שם על מ\"ש יגמור ואח\"כ יתפלל גם לדרך מרן נימא סמך על מ\"ש והגיע זמן ק\"ש מכלל דהתחיל בהיתר ויש לחלק." + ], + [ + "מי \n שירד לטבול וכו'. והקשה הלח\"מ לדעת רבינו חננאל דפי' גומרים הוא קוראין על דרך גמרא גמור וכו' איך יתיישב לו הך מתני' דאוקמוה בש\"ס כותיקין. וכן הקשה (הלחם חמודות) [במעדני יו\"ט] פ\"א ותירץ וז\"ל אי נמי י\"ל דר\"ח לא גריס ולקרות וכן בתוס' יומא דף ל\"ז כתבו המשנה ולא כתבו ולקרות (וכו'). ברם לא ניתן ליאמר דא\"כ היאך מכריחין מהך מתניתין דהקריאה היא עם הנץ החמה דהיינו הגמר יעו\"ש. ואולי י\"ל דממשמעות הוא דנראה לו הכי ואה\"נ דיש לדחות דאי לא תימא הכי עיקר הסיוע דלגו הא ודאי תימה. אמנם מ\"ש עליו הרב יד אהרן נר\"ו לגירסא זו דא\"כ מאי מקשה בש\"ס וכו' לא ידענא מאי קאמר דאי איתא דיכול לקרות כר' יהושע עד שלש שעות אמאי יתכסה ויקרא יעלה ויקרא דעוד היום גדול. ומה שהמציא גירסא מדנפשיה אין כח בידינו להמציא גירסא חדשה אא\"כ מצאנוה בספר האחד." + ], + [ + "הקורא \n ק\"ש לא ירמוז וכו'. וכתב מרן ז\"ל ופשיטא דלא אמרינן אלא לכתחילה אבל ידי חובה מיהא יוצא עכ\"ל. והיינו ממ\"ש עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב כלומר שהוא תלונה ולא שלא יצא ידי חובה עיי\"ש משם הר\"ר מנוח, אי נמי בפרק שני איסור הוא דליכא אבל מגונה הוא עכ\"ל. כצ\"ל והוא ברור, ומדברי רבינו אלו מפורש יוצא למ\"ש בתוך דבריו וז\"ל מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרק ראשון וכו' היינו לכתחילה אבל בדיעבד יצא דהא מדין דלא ירמוז אנו למדין זה. ואף שלא כתב ואי קרא יצא אין קפידא בזה דאדרבא מדלא כתב ואי קרא לא יצא דומיא דכתב ריש פ\"ב הקורא את שמע וכו' יעו\"ש למדינן דאי קרא יצא וזה פשוט." + ], + [], + [], + [], + [ + "קראה \n מתנמנם וכו'. ויש לדקדק דכיון דכתבי האי דינא מה צורך למ\"ש הל' ג' היה ישן מצערין אותו עד שקרא פס' ראשון מכאן ואילך אין מצערין אותו דהא הכל אחד, ומה גם דבלשון דהל' ג' איכא למיטעי ביה. ונראה לומר דכה\"ג קמ\"ל דלא תימא דאי יצא בקראה מתנמנם היינו בדיעבד אם כבר קראה ברם לכתחילה דלא מצערינן ליה היכא כתיבה קמ\"ל דלא מצערינן ליה וק\"ל.
וראיתי להרב ראשון לציון בחי' ברכות דף ג' ע\"ד שחלק על מרן ושלט בעצמו דלא כמרן אלא דמ\"ש רבינו דלא מצערינן ליה היינו אפילו אינו קורא כלל חוץ מפס' ראשון אלא דאי נעור אח\"כ חייב לקראה ומ\"ש לקמן דאי קראה מתנמנם יצא היינו דאין צריך לקרות אח\"כ יעו\"ש. ודבריו תמוהים טובא וכי דבר שמחוייב בה אמרינן דלא מצערינן ליה הא אם לא יעור משנתו איך יאבד המצוה אלא מעתה אי חזינן לאדם דמאבד מצוה מפני השינה שבקינן ליה ובשלמא אי אפילו יהיה נעור נפטר כמ\"ש מרן מטעם דהרי הוא קורא אלא דמתנמנם ניחא דלא מצערינן ליה דיצא ידי חובה בפסוק ראשון דכיון שהיה ער והשאר קראה מתנמנם ולא מאבד מצוה מכל וכל ברם לדעת הרב הנזכר אתמהא." + ], + [ + "נעלם \n ממנו וכו' חוזר לפרשה ראשונה שהיא ואהבת. ועיין למרן מה שנדחק לפי דברי רבינו באומרו דעד ואהבת הוי פרשה ראשונה. ועיין בהרב ראשון לציון על דברי מרן. ועיין להלח\"מ מ\"ש לקושיין ותוכן דבריו דכיון דפרשה ראשונה בעי כונה דלא ליהוי כעראי וזה אינו זוכר איזו השלים נמצא שלא כיון לבו לכן יחזור לפרשה ראשונה, והקשה עליו הרב הנזכר דאי מהאי טעמא נגע בה א\"צ לחזור אלא לכתחילה צריך ליזהר. ולענ\"ד י\"ל דעד כאן לא אמרינן דלא יחזור אלא כשקרא כל הק\"ש בשלימות דאז לא מטרחינן ליה לחזור ברם כשיש לו לקרוא הפרשיות אחרות ובידוע דלא כיון בראשונה יחזור ויקרא מתחילת ק\"ש והיא סברא נכונה וכלכתחילה דמי.
ברם מ\"ש הלח\"מ מהרשב\"א אחר נשיקת ידיו ורגליו תמהני עליו היכן ראה בהרשב\"א כן לא כתב אלא דפס' ראשון בעי כוונה מדאורייתא אבל פרשה ראשונה לא כתב כלום והיה לו להביא לרבינו והרא\"ש דכתבו כן בפירוש דפרשה ראשונה צריך לכוון דלא ליחזי כעראי. גם מ\"ש למה שאין מתחיל פסוק שמע הוא דוחק גדול. ולדידי לק\"מ דלפי דבריו החזרת פרשה ראשונה מואהבת היינו משום שלא כיון ופסוק אחד מאחר שכיוון מה צורך לחזור דכיון שיודע שקרא כדינו אין צריך לחזור ובהא איירי רבינו והיינו טעמא דזוכר מפסוק אחד יותר מכח שמוזהר לקבל עליו עול מלכות שמים יהיב דעתיה, דאין לומר דס\"ל להלח\"מ דגם מפסוק ראשון אינו זוכר דא\"כ חייב לחזור ולא יצא." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "בית \n הכסא החדש וכו'. וכתב מרן וז\"ל ועוד יש הכרח מדיני הזמנות שכתב רבינו בסמוך דאי איתא וכו' א\"כ בטלו דיני הזמנות הללו ע\"כ. ודבריו באו בקיצור דהכריח הדין ממ\"ש בסמוך, ערביך ערבא צריך ולא יפסוק לקמן דיני הזמנות. אלא נראה כוונתו דאתמר בנדרים יש זימון או לא ואת\"ל וכו' יש יד או לא, וכיון שדרכו לפסוק כאת\"ל א\"כ מוכרחים דיני הזמנה ומשו\"ה הכריח מדיני הזמנות שפסקם רבינו בסמוך. אך קשה דסותר עצמו למאי דס\"ל לדעת רבינו בב\"י אהע\"ז [סי' קכב] ובכ\"מ הל' מתנות עניים פ\"ב (ה\"ד) [הל' י\"ג] דכתב דמאי דפוסק רבינו כאת\"ל הוא דוקא באת\"ל מפורש אבל באינו מפורש לא הוי הלכתא דלאו פשיטותא היא יעו\"ש.
והלח\"מ פ\"ב דגירושין [ה\"ט] חולק בזה וסובר דאפילו באינו מפורש הויא פשיטותא והוי הלכתא (וכן) [וכאן] כתב ג\"כ דפסק כאת\"ל. וגם עליו התמיהה קיימת דאילו התם החליט המאמר דעד כאן לא אמר דכשהאת\"ל אפי' שאינו מפורש דהויא פשיטותא אלא דוקא כשהם ב' בעיינים ולא בבעיין אחד וכאן הוא בעיין אחד ואפ\"ה כתב לדעת רבינו דפוסק כאת\"ל וצריך להתיישב בזה. ועיין בחידושיי פ\"ח דגירושין." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נתן \n רביעית מים וכו'. עיין להפר\"ח סי' ע\"ז שהכריח כרבינו והרא\"ש מדברי הירושלמי דאמר רביעית לתוך רביעית יעו\"ש. ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין משם ראיה דהירושלמי מחמיר יותר דאפי' בפעם אחת אם השתין יותר מרביעית צריך יותר מים וכמו שנראה מדברי הר\"ב שדה יהושע שם שכתב וז\"ל אך הרמב\"ם כתב וכו' ואולי פוסק כרב נחמן מחמת דיוצא דינו מכ\"ש מהירושלמי לאפוקי מהרשב\"א אבל קשה עליו מ\"ש לפסוק כר' זכאי לפי פי' רב נחמן אחר שעשה מעשה רב יוסף ולא מצינו לשום מהגדולים דפסק דלא כוותיה ומה מצא מחדש לסמוך על רב נחמן." + ], + [ + "היתה \n צואה בגומא וכו'. והשיגו הר\"א יעו\"ש. וכתב המגדל עוז א\"כ היה לו לומר יכולה להדבק או דבקה או עולה אלא דבוקה משמע שנוגעת וכו' יעו\"ש. והנה מ\"ש יכולה להדבק אינו מובן. גם מ\"ש או דבקה כלפי לייא דאי הוה אמר הכי משתמע שפיר כמ\"ש רבינו דקאי לגומא וכן אם היה כותב עולה ג\"כ דקאי לדלעיל. והנה גירסת ש\"ס דילן הכי צואה דבוקה בסנדלו וכו' וכפי זה שפיר מוכח כהראב\"ד והוא מילתא באנפי נפשא דאי כפירוש רבינו הו\"ל למימר דבוקה בסנדלו ולא צואה דעל עובדא דלעיל קאי ברם לא ראיתי לשום פוסק שהעתיק כן אלא דבוקה בסנדלו לחוד. ומשם הר' מנוח כתב מרן להליץ בעד רבינו וז\"ל מדנקט רבא צואה בגומא אלמא דדוקא באין סנדלו נוגע בה הוא דשרי דאל\"כ גומא דנקט למה לי עכ\"ל.
ואני הדיוט לא זכיתי להבינו דנחזי אנן לדעת הראב\"ד מה הפרש יש בין נוגע בסנדלו לדבוקה הא לכאורה הכל אחד אלא ודאי ההפרש הוא דנוגע בסנדלו היינו דנוגע ואי מסיר הסנדל אינו נגרר אבתריה לא כן דבוקה בסנדלו דנגרר אבתריה ועיקרה על הסנדל נסמכת וא\"כ משו\"ה נקט הש\"ס גומא כי היכי דתיהוי נוגע ולא נסמכת על הסנדל לא כן היכא דליכא גומא דאי משים הסנדל עליה הוי דבוקה והכל אחד וא\"כ מה סיוע הוא זה להרא\"ש והטור ורבינו דפי' הכי. והרב ט\"ז סי' ע\"ו כתב אע\"ג דבעששית נמי נוגע מ\"מ סנדלו גרע כיון דהסנדל הוי מלבוש שלו עכ\"ל. פי' דבריו דמדלא חילקו בין נוגע בעששית ללא, משמע דלא שנא דלעולם שרי וכאן נראה דבנוגע אסור ולזה חילק שפיר דכאן שהוא מלבושו שלובש חשיב כגופו דמה לי על לבושו או על גופו לא כן בעששית. וראיתי להרב פר\"ח שכתב דכל זה כשסנדלו ברגלו אבל אם חלץ הסנדל מרגלו אפי' דאיכא צואה דבוקה בסנדלו פשיטא דשרי דאין לך כיסוי גדול מזה עכ\"ל. פי' דבריו דאיירי במציאות שחלץ סנדלו והניחו על הגומא ברם רגלו על סנדלו לא וההא קאמר דפשיטא דכיון דאינו לבוש הסנדל שרי וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל \n גוף האשה ערוה וכו'. נ\"ב פ' מי שמתו יעו\"ש. והרי\"ף השמיט הנך מימרות וכתב הרשב\"א על שם הראב\"ד (דא\"כ) [דאפשר] משום דאמרינן לעיל עגבות אין בהם משום ערוה וסובר הרב דכ\"ש הנך אלא שכתב הוא ז\"ל דהכא משום דמטריד ורואה ועגבות הא פרישנא דוקא בנפשיה ובאשתו ואינו רואה עכ\"ל. ולענ\"ד נראה ליישב יישובו ולא תיקשי מ\"ש עליו דלא מן השם והוא דהרי\"ף ס\"ל דכל הנך מימרות לאו ברואה איירי פי' דמסתכל בה דלזה אפי' שלא יהיה ערוה כיון דמסתכל בה מטריד ואסור אלא איירי באינו מסתכל בה ואפ\"ה אסור משום ולא יראה בך ערות דבר דאיירי קרא אפי' באינו רואה כיון דהערוה נראית לו קרי ביה ולא יראה בך ערות דבר, ועוד כיון דאילו רוצה רואה ומשום הכי אסור וכדכתבו הפוסקים היפך מרן וכמו שיבוא לקמן בס\"ד, וע\"ז אמרו האמוראים איזה דבר קרוי ערוה כדי לכלול בפסוק דולא יראה בך ערות דבר וקאי באינו מסתכל בה. ומ\"ש במתני' דחלה האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה וכו' ומוקי לה בפניה טוחות בקרקע וכו' ברם שאר גופה מגולה ולא קרינן בה ערות דבר הרי כיון דלא מסתכל או אף דמסתכל אין חשש כי הוא גופה ונמצא דטעמא הוי משום דמסתכל בה, לא קשיא דאה\"נ דטעמא הוי משום ערוה דאינו מסתכל אסור ושאני הכא דהוא גופה ולא חשיב ערוה לגבי דידה דחשיב לה כידה ורגלה לא כן לגבי אחריני ערוה גמורה כיון דאילו רואה חומד הו\"ל כמקום התורף וא\"כ נמצא דאיירי באינו רואה וכיון דהוא ס\"ל דעגבות אין בהם משום ערוה כ\"ש הנך. וא\"ת א\"כ כד פריך בש\"ס למאי לאיסתכולי ביה וכו' אמאי לא תירצו כולה באשה אחרת הא בק\"ש ולא מסתכל בה הא בלא ק\"ש ומסתכל בה. וי\"ל באשתו ר\"ל אפי' באשתו בטפח סגי דלא נימא דוקא אשה זרה סגי טפח לאסור אבל באשתו דגס בה צריך יותר קמ\"ל אפי' באשתו כן נ\"ל. וכן צריך ליישב ג\"כ לפי מ\"ש הב\"ח סי' ע\"ה לדעת רבינו והטור דכולם שוים בין אשתו בין אשה אחרת דפחות מטפח ליכא איסורא לקרות ק\"ש כנגדה וא\"כ מ\"ש כל המסתכל וכו' היינו במכוין ליהנות מיופיה ברם באינו מכוין כלל להסתכל אלא שרואה אותה בבלי דעת זה אינו אסור אלא לק\"ש ובטפח מגולה אלו דבריו, דקשיא לדידיה ג\"כ מה שהקשיתי לפי דרכי דא\"כ לוקמא בש\"ס הא במכוין לראות הא באינו מכוין ולק\"ש וכולה באשת אחרים ולא באשתו, וצ\"ל כמ\"ש.
ובמימרא דקול באשה ערוה כתב הרבינו יונה דהיינו לק\"ש ובמנגנת יעו\"ש. ומורנו הרב בס' ישרש יעקב דף צ\"ז הקשה עליו וכן לרב האי דס\"ל דקאי לק\"ש מההיא דקידושין דף ע' ועיי\"ש מ\"ש, וכן תירץ מהר\"ח עשאל בליקוטים דף ו' בתירוץ א' יעו\"ש. ואחר נשיקת ידיהם ורגליהם אשתמיטא מינייהו דברי הרשב\"א בשמעתין וז\"ל ואסור לשמוע אפי' קול דיבורה כדאמר בקידושין לשדר מר שלמא לילתא א\"ל הכי אמר שמואל קול באשה ערוה ואלא מיהו נראה דדוקא קול שאלת שלום או בהשבת שלום כי התם דאיכא קירוב דעת נמצאו דבריהם דברי הרשב\"א. והרב יד אהרן סי' ע\"ה תירץ וז\"ל דמאן דס\"ל דבק\"ש איירי הוי לא מיבעיא בלא ק\"ש דאינו טרוד בשום דבר אלא אפי' קורא ק\"ש אסור והחולקים ס\"ל דלא איירי בק\"ש דבקורא שמע שרי דטרוד בק\"ש אלא באינו קורא איירי אלו דבריו. וליתא דא\"כ כי הקשה בש\"ס למ\"ד טפח באשה ערוה וכו' מכל המסתכל וכו' אמאי מוקי לה באשתו ולק\"ש דמשמע דמשום חומרא דק\"ש הוא דחשיב ערוה באשתו ולפי דברי הרב אדרבא הו\"ל לאוקמי באשה אחרת כפשטה דמימרא דקאמר טפח באשה ערוה ואיירי בק\"ש דוקא ומשום דטריד לקרות לא החמירו בפחות מטפח אבל שלא בשעת ק\"ש כל המסתכל באצבע קטנה כאילו מסתכל בתורף משום דאינו טרוד אלא ודאי אדרבא נהפוך הוא.
גם מ\"ש מהר\"ח עשאל להר' יונה דתירוץ ב' דבק\"ש איירי ובמנגנת ואפי' באשתו ברם במדבר בעסקיה אפי' שלא בשעת ק\"ש אסור באשה אחרת ובאשתו שרי אפילו בק\"ש זה תוכן דבריו. לאו מתרצתא היא דרבינו יונה לא כ\"כ וז\"ל וכן אין לו לקרות בשעה שמנגנת דקול באשה ערוה אבל וכו' או בשעה שמדברת כדרכה מותר וכו' ואשה זו שכתב קאי לכל אשה בין זרה בין אשתו ואהא סיים דאי מדברת כדרכה מותר ואפי' לק\"ש. ולענ\"ד יראה לחלק בין כשהדיבור הוא עמו לכשאינו עמו דכשהוא עמו חיישינן והוי ערוה לא כן כשאינה מדברת עמו אלא ששומע קולה אז אם קורא ק\"ש דוקא אסור וק\"ל." + ], + [ + "חוצץ \n בטליתו מתחת לבו וכו'. נ\"ב כתב רבינו ירוחם היה יושב בתוך מגדל אחד של עצים ועשאו כמין מלבוש והוציא ראשו חוץ לחלון יברך ואם לבו רואה את הערוה אסור כן הוא בירושלמי. והקושיא היא גלויה דבירושלמי בעי לה ר' ירמיה ונשאר בתיקו ופי' הרא\"ש ז\"ל פרק הרואה דקא מספקא ליה אי לבו רואה את הערוה מותר או אסור. ומ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו סי' ע\"ד דלא מפרש לה כהרא\"ש ז\"ל וכו' ופשיט לה להתירא לא ידעתי איך ספיקא דאיסורא דאורייתא פשיט לה להתירא. גם מ\"ש דהוא ירושלמי אחר והוא ממש תלמוד דידן א\"כ הוא אדמייתי מהירושלמי ליתי מתלמוד דידן דכך הוא דרכו.
והנראה לי בזה הוא דהירושלמי איירי במגדל עצים והוא מקום גדול ולבו רואה את הערוה ולא פשיטא להו וכמ\"ש הרא\"ש, ורבינו ירוחם איירי בעשה מעצים כמין מלבוש דהיינו מגדל קטן כמו שמדוייק בדברי רי\"ו וע\"ז כתב יברך דזה פשוט משום דאין לבו רואה את הערוה, ושוב כתב דאם לבו רואה את הערוה דהיינו מגדל גדול כבעיית רבי ירמיה אסור דכל תיקו דאיסורא לחומרא, וז\"ש כך הוא בירושלמי כלומר דלא אפשיטא ולחומרא והיינו טעמא דהביא מהירושלמי כיון דבש\"ס דילן דף כ\"ד ע\"ב אפליגו תנאי בלבו רואה את הערוה והראשונים איכא מאן דפסק כת\"ק ואיכא מ\"ד כיש אומרים וא\"כ ליכא למילף מינה, ובירושלמי בעי לה ר' ירמיה שהוא בתרא ולא איפשיטא ולחומרא נמצא דלמד דינו מהירושלמי דהניחו בספיקא. ועיין להמג\"א סי' ע\"ד שהבין בעד רבינו ירוחם דפסק הבעיא לקולא והם דברים תמוהים וכי ספק דאורייתא נפשט לקולא. גם מ\"ש על הרא\"ש דאשתמיט מיניה הש\"ס דסוכה דף י' חלילה לכתוב כן על הרא\"ש אלא דלא הונח לו פירוש זה, חדא דאם כן הו\"ל לר' ירמיה לפרש דבעייתו במגדל פחות מי' אי חשיב ככלי ולא נגרר ראשו אחר גופו או חשוב כאהל וגריר. ועוד דהירושלמי בעי ג\"כ בבית יעו\"ש בפירוש ואיך נוכל לפרש כן. והרא\"ש נקט חדא ואין לבדות גירסא מלבנו כדי להקשות. גם מ\"ש לתרץ להשמטת הפוסקים ההיא דסוכה (ו)עדיין קשה דאף דקיי\"ל לבו רואה את הערוה אסור מ\"מ נפק\"מ אם הוא בכילה ולבו מכוסה בבגד אי אזיל ראשו בתר רובו או לא לענין ולא יראה בך ערות דבר.
וכתב בתרומת הדשן סי' י' דדוקא בבגד אבל בידים לא הוי כיסוי. והקשה הפר\"ח סימן ע\"ד סק\"ג מההיא דפ' כל כתבי דתניא התם הרי שהיה שם כתוב על בשרו וכו' וקאמר התם לעולם וכו' משום זמנין דמשתלי ושקיל וכו' וכי היכי דחיישינן התם ה\"נ ניחוש דילמא משתלי וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד לא קשיא דיש לחלק מהכא להתם דשאני התם דהם ב' עניינים דמה שמשים היד הוא בשביל השם והוא עושה מעשהו, אגב טירדיה ברחיצתו או בסיכתו שקיל ידיה ולאו אדעתיה, לא כן כאן דמשום ק\"ש שקורא משים ידו על לבו וכיון דקורא נמצא עסוק באותו ענין עצמו דשימת היד ודעתיה עלויה ולא שקיל." + ], + [], + [ + "עד \n אימתי הם קטנים לענין זה וכו'. כתב הב\"ח וז\"ל ועד כמה וכו' פי' שלא הגיע עדיין התינוק לי\"ב מלאים ותינוקת לי\"א מלאים וכו' יעו\"ש ואחרי המחילה הא ודאי ליתא.
ולענ\"ד הכי פירושו ועד כמה הם חשובים קטנים בתינוק עד שיהיו לו י\"ב שנים מלאים וקודם שישלמו אפילו הביא סימנים חשיבי שומא ובשנת י\"ג דהיינו משהשלים י\"ב והתחיל י\"ג עד סופו שהוא תחילת י\"ד אם הביאו ב' שערות אסור בלא הפסקה ומשנת י\"ג ואילך פי' משהשלים הי\"ג והתחיל בי\"ד ואילך אפי' לא הביא ב' [שערות] אסור בלא הפסקה, וזה פשוט ממ\"ש בש\"ס ועד כמה איכא דאמרי תינוקת בת י\"א [שנה] ויום אחד ותינוק בן י\"ב [שנה] ויום אחד אידי ואידי שדיים נכונו וכו' נמצא דבזמן דצריך הסימנים לזכר הם י\"ב [שנים] שלמים מכלל דפחות מכאן אפילו בסימנים א\"צ להפסיק ומי\"ג שלמים ואילך אפי' לא הביא סימנים צריך להפסיק וק\"ל. וזו היא דעת רבינו שכתב כאן עד אימתי וכו' עד שיהא הזכר בן שנים עשר שנה ויום אחד דהיינו שלימים הא בפחות אפי' הביא סימנים ואח\"כ כתב אבל אם עדיין לא הביא ב' שערות פירוש בי\"ב [שנה] ויום אחד אינו צריך הפסק עד שיהיה בן י\"ג [שנה] ויום אחד ר\"ל שנכנס בי\"ד והוא פשוט.
ועיין להמג\"א ז\"ל מה שהקשה להטור דידיה אדידיה ממ\"ש באו\"ח סי' ע\"ג למ\"ש באהע\"ז סי' כ\"א, וכן על הרא\"ש. וכן קשה לי לרבינו ממ\"ש כאן למ\"ש פכ\"א מהל' איסורי ביאה דלא כתב דין השנים אלא סתם כתב הגדילו עד שנעשו שדיים נכונו וכו' ולא כתב במה אנן קיימין אי בשיעור הצריך ב' [שערות] דהיינו בן י\"ב [שנה] ויום אחד או אם הוא הגדול דהיינו לזכר י\"ג [שנה] ויום אחד או אם הוא הסימנים לחוד בלי שנים ואפילו פחות מי\"ב [שנים], ולא ידעינן מה היה גירסתו בש\"ס שם בקדושין דף פ\"א אי גריס כהרא\"ש, ובפירוש המשניות הביא כגירסת הש\"ס שם.
והגהות אשרי כתבו דהא דשרינן בבניו הקטנים אפילו בנוגעים וכו' וכתב עליו מרן בב\"י או\"ח סימן ע\"ג וז\"ל ודבר תימה הוא להתיר כולי האי וכו' עכ\"ל. וכתב הרב פר\"ח שנראה לו עיקר כמ\"ש ההגהות אשרי מדתניא בברייתא הישן וכו' ה\"ז לא יקרא ק\"ש אלא א\"כ היתה טלית מפסקת וכו' ואם קטנים מותר ובהך ברייתא לא הזכיר כלל חזרת פנים דנימא דההיתר הוא בחזרת פנים ומשמע ודאי דהכי קאמר ה\"ז לא יקרא וכו' אא\"כ מפסקת ביניהם דאז אפי' בפנים זה תוכן דבריו.
ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין משם ראיה וברייתא כולה איירי בחזרת פנים, דאי לא תימא הכי אלא כמ\"ש הרב ז\"ל א\"כ מאי מותיב בש\"ס לשמואל דאמר ואפי' אשתו מרומיא דברייתות ובשלמא לרב יוסף ניחא וכו', דלשמואל נמי ניחא דמ\"ש הברייתא אא\"כ היתה טלית מפסקת ביניהם לא תידוק דחזרת פנים לא מהני דה\"ה דמהני ומאי דנקט הברייתא האי תקנתא היינו משום דהוי מילתא דשויא לשניהם דבין בחזרת פנים בין בלתי חזרת פנים מועיל דאכולם קאי לפי מ\"ש הפר\"ח ז\"ל, אלא ודאי דס\"ל לש\"ס דהברייתא איירי בחזרת פנים דאפ\"ה הצריך הפסקת טלית ומשו\"ה קשיתיה לשמואל הברייתות. ואין להקשות דלש\"ס גופא תימה אמאי לא פירש כן הברייתות ולא תירץ לשמואל, משום דא\"כ צריך לומר דסיפא דקתני דקטנים מותר צ\"ל אפילו בלא חזרת פנים ואין זו סברא וכמו שהקשה מרן ונמצא אדרבא סברת מרן מסתייעת מכאן.
וראיתי בס' לחם יהודה שתמה על מרן דלמה הוצרך לדקדק קצת לאסור ממ\"ש רבינו יונה והוא פשוט לאסור כדכתיבנא עכ\"ל, יעו\"ש מ\"ש על הגהות אשירי. ולא ידעתי איך רצה לערב דעת רבינו עם הגהות אשרי דהם חלוקים דלרבינו עגבות יש בהם משום ערוה ולהג\"א ס\"ל דאין בהם משום ערוה דפסקי כרב הונא ואף שנדחה סייעתיה מ\"מ לא נדחה הדין, ועוד דקמה סייעתא אחריתי שאמרו שם מדאמר מר זה מחזיר פניו וקורא והא איכא עגבות ואמרו מסייע לרב הונא דאמר עגבות אין בהם משום ערוה ולכן פסקי דאין בהם משום ערוה, וא\"כ קטנים עדיפי דאפי' נוגעים בערותם מותר. לא כן לרבינו דס\"ל דיש בהם משום ערוה וצריך הפסקת טלית וקטנים עדיפי דאין צריך הפסקת טלית ועגבות אין בהם משום ערוה ודוק." + ] + ], + [ + [ + "מי \n שהיה לבו טרוד וכו' פטור מכל המצוות וכו'. עיין בסוכה דף כ\"ה ע\"ב ת\"ר חתן וכו' פטורים וכו' ועיין מ\"ש רש\"י ומ\"ש הרב בית חדש סימן ל\"ח. ואחרי המחילה רבה לא ידענא מאי קא קשיא ליה דיש הפרש ביניהם דגבי אבל לאו מצוה להצטער אלא לנהוג דיני אבלות לא כן בחתן ושושביניו דמצוה לשמח חתן וכלה וכל דהוי מצוה וטריד בשביל המצוה פטור ממצוה אחרת דעד כאן לא איתמר כן להני תנאי דעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה אלא ביכול לקיים את שניהם ברם באינו יכול ודאי דפטור דמאי חזית לדחות זו מפני זו ואה\"נ דס\"ל דהעוסק במצוה חייב במצוה וכן הבינו המאור והר\"ן בדברי רש\"י.
עוד כתב הב\"ח וז\"ל ונראה לענ\"ד דלא קאי וכו' עכ\"ל. ועל הראשונים אנו מצטערים שהבינו כן בדברי רש\"י מה שאינו נראה מדבריו כמו שנראה ממ\"ש בדברי ת\"ק וכ\"כ הרב חידושי הלכות דאולי לא היה כתוב כן בדברי רש\"י שלפניהם יעו\"ש ואיך נאמר באמת דכן דעת רש\"י. ומ\"ש ליישב דברי רש\"י דבת\"ק אינו מן היישוב דכיון דק\"ש בעי כוונה אפי' שהוא פסוק אחד מ\"מ כדי לבוא לכונה צריך מקודם ביטול שמחת חתן וכלה ומה הפרש יש אם יהיה הכוונה הרבה או מעט. ועוד דאם כן יתחייב בתפילין דבזמן מועט הא מיהא יקיים המצוה ואף שמצותן כל היום הא נפטרין אנו בשעת התפילה לחוד וא\"כ בנידון זה יהיה מעט יותר ולא יפטור לגמרי וגם התפלה יתפלל קצת ואל יתפלל באורך." + ], + [], + [], + [], + [ + "היו \n עסוקין וכו' נשמטין אחד אחד וכו'. ועיין בב\"י סי' ע\"ב מה שכתב משם תלמידי רבינו יונה שכתבו ואומר מורי דה\"ה לתפלה נמי נשמטין ומביא ראיה מן התוספתא ע\"כ. וז\"ל תלמידי ר' יונה ואומר מורי הרב דה\"ה לתפלה דתני בתוספתא העם העוסקים בהספד מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה רבותינו הפסיקו בין לק\"ש בין לתפלה וכיון דחזינן לרבותינו דהפסיקו לשניהם הכי נקטינן ולא פליג ש\"ס שלנו אמעשה רב וכו' ע\"כ.
והנה ראשונה קשה מה שהקשה אחי יפת החכם השלם שלמה בן עזרא נר\"ו דמאי ראיה מייתי מהאי תוספתא כיון דבירושלמי פ' זה הביאו הרא\"ש פ' מי שמתו אוקמוה ביום שני וא\"כ י\"ל דברייתא דידן קאי ביום ראשון ומה גם דלא נקבר עדיין לכן אין מתפללין לא כן בתוספתא דקיימא ביום שני קיל הוא ולכן חייב גם בתפלה. ועוד קשה לי דעדיין אין ההוא מעשה רב נגד ש\"ס דילן ולעולם דפי' דברייתא דוקא ולא מתפללין וההיא דרבינו איירי כשאין המת מוטל לפניהם דהכי תני בברייתא דידן נמי אין המת מוטל לפניהם קורין וכו' עומדין ומתפללים וכו' אלא דת\"ק דרבותינו לא חילקו בהכי בין המת מוטל לפניהם לאינו מוטל אבל לעולם יש לחלק בין ק\"ש לתפלה.
ובני יצחק נר\"ו תירץ דס\"ל לתלמידי רבינו יונה דאף דהאי תוספתא איירי ביום שני אפ\"ה שפיר ילפינן מינה להאי דנשמטין אחד אחד אפילו ביום ראשון והוא דאעיקרא תירוצא כפי הירושלמי הלזו דמוקי ההיא תוספתא ביום שני אבל ביום ראשון אין מפסיקין וכמתני' דאם יכולין להתחיל ולגמור וכו' איך תני בהאי ברייתא דנשמטין אחד אחד וקורין ק\"ש כשהמת לפניהם מאחר דביום ראשון אין מפסיקין אלא ודאי דהא דנשמטין שוה לדין דיום שני כי היכי דביום שני כולם מפסיקין כאחד וקורין ה\"נ ביום ראשון נשמטין אחד אחד וקורין והיינו טעמא דנשמטין מפני דאינו מתבטל ההספד דאחד נשמט וקורא ובא ואח\"כ נשמט אחר וקורא ובא וכן על זה הדרך כולם עד שקוראים כולם ק\"ש ואה\"נ דאם לא הספיק האחרון להשמט ולקרות עד שעבר זמן ק\"ש אין עליו עון אשר חטא כיון שהמת לפניהם והשתא מינה למדו תלמידי הר\"י דכי היכי דגבי יום ב' דצריך להפסיק לק\"ש כמ\"ש בתוס' ועבדו רבותינו חומרא להפסיק גם לתפלה ה\"נ להאי דינא דנשמטין דכמו דצריכין להיות נשמטין לק\"ש ה\"נ לדעת רבותינו נשמטין ג\"כ לתפלה דדינן שוה. ומעתה נסתלקה ג\"כ הקושיא השניה דמדברי הירושלמי הלזו מוכח דאין הברייתא מיירי באין המת לפניהם דאם איתא כשהקשה הירושלמי מההיא דאם יכולים להתחיל ולגמור אמאי אינו מתרץ דהתוספתא מיירי כשאין המת לפניהם דאין ההספד כ\"כ צורך וכדתניא בהאי ברייתא אבל מתני' דאיירי בתנחומין דעיקר התנחומין הוא כשחוזרין מלקוברו כדמוכח במתני' משו\"ה אינן קורין אלא ודאי דמשמע ליה להירושלמי דלישנא דהעוסקין בהספד איירי במת לפניהם מסתמא דשם הוא עיקר ההספד ודוק.
והטור כתב בסי' ע\"ב וז\"ל ודוקא וכו' אבל החזנים וכו' יעו\"ש. פירוש לפירושו שהם עוסקים בהספד ודוקא ביום הראשון וכו' פי' ואפילו החזנים נמי לא אמרן דפטורין אלא ביום ראשון אבל משם ואילך גם החזנים חייבים ונפקא ליה הא מהירושלמי וכמ\"ש מרן דס\"ל להטור דהעוסקין בהספד היינו בחזנים המספידים וכו'. והשתא האמת יורה דרכו דמ\"ש ברמזי' ט\"ס נפל וכצ\"ל כל העוסקין בהספד חייבים בק\"ש והחזנים הסופדים ביום שני פטורים מכאן ואילך חייבים והיינו ממש כמ\"ש כאן בטור. והשתא ניצול ממה שהקשה עליו מרן שם בב\"י דמה שהקשה א' וב' כבר תירץ הוא בסוף דבריו. ומה שהקשה בג' ועוד וכו' לא קשיא ע\"פ קדימתנו, וכן הד' וכן הה'.
אך קשה מ\"ש עוד וז\"ל דפשט הירושלמי וכו' ומאחר דמתני' וכו' עד וכמ\"ש רבינו עצמו כאן וכו' עכ\"ל. ולזה יראה לענ\"ד דלדעת הטור הכי מתפרש הירושלמי דהקשה והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור וכו' ומתני' בכל העם מיירי וקתני דוקא אם יכולין וכו' ואי לא אין חייבין להפסיק וכל העם פטורין וברייתא תני ברישא כל העוסקים בהספד פטורין מק\"ש ומשמע דוקא העוסקין דהם החזנים ולא השומעים ואהא משני מתני' ביום הראשון דהיינו מה שעושין אחר קבורת המת שהיה להם מקום מיוחד ובשובם מלקבור המת היו הולכים האבלים והקהל עד המקום ההוא ועומדין שם האבלים ומנחמין אותם וכמ\"ש רבינו בפי' המשנה ולכן במעשה הזה דיום ראשון הוא מילתא דשוה לכו\"ע דכולם מנחמים הם והיא מצוה דגמילות חסדים שהיא מן התורה ולכן כולם לא יפסיקו וביום השני שהוא הספד שסופדין החזנים הם דוקא פטורים וכל העם חייבין ושקלא וטריא זו היא לת\"ק ברם רבותינו דתני שם בברייתא עשו מעשה היפך הת\"ק והפסיקו גם החזנים והיינו ביום שני דעליה דידיה דת\"ק קאי, והשתא גם ביום הא' נחתינן דרגא ודוקא החזנים לא יפסיקו הא שאר העם יפסיקו ולא שנא להו בין יום ראשון לשני. והשתא הטור דפוסק כרבינו משום מעשה רב היפך פשט המשנה דנראה דכל העם פטורים שפיר כתב דכל שאר העם בין הכי ובין הכי חייבין לא כן החזנים דיש זמן דהיינו יום שלישי דחייבים ויש זמן שהוא יום שני דפטורים.
ברם אחרי ההתבוננות דרך זה דחוי מכמה אנפי חדא דהא הטור כתב דין דקברו דמתני', ועוד אי מצינן למימר דרבנן פליגי אמתני' מאי חיליה דהש\"ס דמותיב ממתני' לברייתא דהיינו לרישא ולא לסיפא. ולכן נראה באופן אחר והוא כדפירש קושיית הירושלמי מרן ב\"י אלא דהתירוץ הוא דמתני' איירי ביום ראשון דוקא על דרך הראשון שכתבתי בסמוך שהוא בשורה ומנחמין את האבל וזה שייך לכל העם בכלל ואין לחלק ולכן אין מפסיקין לכולם קאי לא כן ביום שני שהוא קל מפסיקין וכרבינו ונמצא דיום ראשון כשמנחמים בשורה הוא חמור הרבה ואין הפרש בין שאר בני אדם לחזנים דכולם מנחמים הם ולא מתורת הספד הוא הפיטור ולכן בדין המנחמים בשורה לא חילק הטור והעתיק לשון המשנה דאין חילוק בין שאר העם לחזנים לא כן ביום ראשון דהיינו קודם שקברו את המת שמספידים דלאו מתורת נחמה נחתי שם י\"ל בין חזנים לשאר העם דשאר העם חייבין וחזנים פטורין לא כן ביום שני דכולן חייבין כנ\"ל." + ], + [ + "קברו \n וכו'. ועיין השגת הראב\"ד ועיין מ\"ש עליו המגדל עוז ומ\"ש עליו מרן. ולענ\"ד קשה שאם לזה כיון הראב\"ד אין זו השגה דהא כתבו רבינו שם בסמוך בני אדם הפנימיים וכו' פטורים מק\"ש והחיצונים חייבין בק\"ש במקומם וכיון דחיצונים חייבין במקומן מינה דמ\"ש רבינו יתחיל ר\"ל הפנימיים ואולי הוא פירש אף שאין צורך ודוחק.
עוד כתב מרן וז\"ל או שחוזר למ\"ש ואי לאו לא יתחילו. לענ\"ד דבריו סתומים ונראה דכוונתו דמ\"ש הראב\"ד דוקא וכו' ואי לאו לא יתחילו ר\"ל דמתני' לא קאי לכל העם הבאים מהקבר לשורה אלא לאותם הצריכים דהיינו הפנימיים אבל החיצונים יתחילו וכמ\"ש רבינו יונה דמ\"ש וכו' וס\"ל להראב\"ד דזה הוא פירוש דברי ר' יהודה ולא פליג את\"ק אלא לפרושי אתי ואין הפרש בין אחר שהגיעו לשורה לקודם שהגיעו וזה הוא כוונת ההשגה, ועל זה כתב ואין כן דעת רבינו כמו שאפרש דהיינו שהוא מפרש פנימיים ממש דהיינו רואים פני האבל דלא כהראב\"ד דפירש פנימיים ר\"ל קרובים, ונמצא דהשיג עליו בשנים חדא בפירוש פנימיים ושנית במה שלא חילק גם קודם שהגיעו לשורה בין פנימיים לחיצוניים. ומה שהוצרך לומר דס\"ל להראב\"ד דלא פליגי היינו משום דאל\"כ איך פסק הראב\"ד נגד ת\"ק. אך במה שהשיג עליו דמאי שנא דקודם שהגיעו לשורה לא חילק לא הליץ מרן בעד רבינו ואולי כיון דאינם יודעים אם יהיו פנימיים או חיצוניים אינן יכולין להתחיל דבשלמא לדעת הראב\"ד דר\"ל קרובים זה ידוע מקודם ואין הפרש לא כן לפירוש רבינו ולכן במ\"ש מרן ואין כן דעת רבינו כמו שיתבאר בסמוך הליץ עליו על הכל.
ועיין מ\"ש הטור וז\"ל בסי' ע\"ב העומדים וכו' שורה הפנימית וכו' ועיין מ\"ש הב\"ח שם וז\"ל משמע מלשון רבינו דשורה אחת הפנימית לבדה היא פטורה וכו' והשורות כולן חיצוניות הם אבל לשון משנתינו העומדים וכו' הפנימיים פטורין משמע ששני הפנימיים פטורים וכ\"כ הרמב\"ם והכי מוכח להדיא מפירוש רש\"י בברייתא וכו' ועיי\"ש שמכח זה הגיה לשון רבינו. ולענ\"ד אין צריך שום הגה\"ה ולא קשה דמ\"ש משנתינו הפנימיים קאי לבני אדם ולא לשורות דהכי תני העומדים בשורה דהיינו הבני אדם הפנימיים פטורים דהיינו השורה הראשונה והחיצונים חייבין דהיינו השורה השניה וכן מ\"ש רבינו הפנימיים קאי לבני אדם שכ\"כ העומדים בשורה הפנימיים וכו' אך הטור שכתב הפנימית משום דקאי לשורה שכתב שורה הפנימית וא\"כ שוה מ\"ש רבינו עם מ\"ש במתני'. אך מ\"ש רש\"י הוא היפך מכל זה והאמת דטעמו ונימוקו עמו כפי גירסת הברייתא שהיה לו שורה הרואה פנימה פטורה וכו' ומש\"ה פירש מה שפירש, והוא עצמו פירש כפירוש רבינו במקום אחר והוא ברש\"י שבהרי\"ף שכתב הברייתא כלשון הזה שורה הרואה את הפנים פטורה ופי' רש\"י שורה היקף ובחלל האבל יושב וכו' ולא פירש כמו שפירש בש\"ס סתמו כפירושו שהוא השורה הראשונה דוקא. וכ\"כ רבינו בפי' המשנה והפנימיים הם העם הרואים את האבלים ואין ביניהם אנשים אמצעיים ואשר אחריהם נקראים חיצוניים עכ\"ל. הרי כמו שפירשתי ודלא כהב\"ח למדקדק בלשון. והטור ורבינו היו גורסים בברייתא שורה הרואה את הפנים וכו' וכן העתיק מרן בב\"י וכן בהרי\"ף ודוק." + ], + [ + "כל \n מי שהוא פטור וכו'. עיין להראנ\"ח סדר טהרה רצה להשוות דעת רבינו עם התוס' דלא קיימי הם ז\"ל אלא לדורות אחרונים ולעולם דפסקו כרשב\"ג יעו\"ש. ואיני יכול להולמו דבשלמא התוס' אומרים בפירושם דקיימי לדורות אחרונים ברם הרי\"ף שהעתיק המשנה וכתב הלכה כת\"ק וכן רבינו דחיבורו הוא קיצור הש\"ס א\"א לומר דקאי לדורות אחרונים ולא קאי לדינא דמתני' וזה ידוע לכל דהם פוסקים דין הש\"ס ואי משתנה הדין מזמן לזמן כותבים דבזמננו אינו כן.
אך מה שהקשה עליו הרב יד אהרן נר\"ו סי' ע' דא\"כ דקאי לדורותינו איך מחלק הר\"מ ז\"ל בין מבוהל לאינו מבוהל לא קשיא דוכי בדורות אחרונים כולם מבוהלים כדי שנאמר דאפי' מבוהל יקרא, הא אינו אלא דאינם מכוונים והם טרודים בעלמא, ברם כשהוא מבוהל מחמת מצוה אינו יכול לקרות דהוי כמזכיר שם שמים לבטלה אלא דבמבוהל שלא מחמת מצוה לא פטרו אותו דאי בעי לפכוחי פחדיה.
גם מ\"ש דא\"כ איך כתב רשאי והא חייב ג\"כ דאין הפרש בין חתן לכל אדם לא קשיא דנקט רשאי לומר עליו אח\"כ דאי מבוהל אינו רשאי ואגב סיפא נקטיה וקל להבין. אך קשה מה שהקשיתי עליו שרבינו מחבר [וכותב דיני] הש\"ס בין נוהג בין אינו נוהג, ובשלמא לדרכי מרן בין מ\"ש כאן בכ\"מ דפוסק כת\"ק לפי סדר המשנה השנויה בין למ\"ש בב\"י סי' ע' דפוסק כרשב\"ג וכר' יוחנן דאמר איפוך ניחא דפוסק דין המשנה ממש, וכן נראה ממ\"ש מרן אח\"כ ד\"ה והרמב\"ם ועיי\"ש בב\"י שכתב וז\"ל ונראה שהביא רבינו דברי הרמב\"ם וכו'. וכתב הב\"ח שם וז\"ל נראה דלפי מ\"ש רבינו וכ\"ש האידנא וכו' נראה דלא מיבעיא דרשאי אלא דחייב על כן כתב רבינו דהרמב\"ם חולק על זה דהרי כתב דאינו רשאי לקרות אם הוא מבוהל א\"כ כל אדם נמי וכו' דלענין זה אין חילוק בין חתן לשאר כל אדם דטבעה ספינתו בים וכו' והא דאיתא בש\"ס וכו' עכ\"ל.
ולענ\"ד לא באתי לכוונתו דראשונה קשה לי לאיזה צורך הוצרך לכתוב דה\"ה כל אדם שטבעה ספינתו בים דכל הנרצה אליו הוא למצוא לרבינו [הרמב\"ם] דפטר דלא כרבינו [הטור] דלעולם חייב. ועוד קשה מי לא מודה בדין זה דמבוהל דאסור לקרות דעד כאן לא אמרינן דבזמן הזה חתן קורא לפי שכל אדם אינו מכוין אלא דוקא כשלא היה בהול אלא טירדא בעלמא דבזמן הש\"ס אפי' היה אומר שיכול לפנות דעתו לא מהימנינן ליה ברם עכשיו מהימנינן ליה דגם כל אדם לא מכוון ודי אי אומר דמכוון לא כן בחזינן ליה שהוא מבוהל בבירור זו לא אמרה אדם מעולם שיקרא בלא כוונה וגם התוס' והר\"מ מודים לו ודוק. ופירוש דברי הר\"מ כך דאיהו פוסק כת\"ק דרשאי והיינו רשות שאומר שיכול לכוון דלא כרשב\"ג דלא נאמן אבל אם הוא מבוהל בבירור ודאי דלא יקרא. גם מה שדימה הב\"ח דה\"ה טבעה ספינתו בים שהוא טרוד ובהול דפטור, דבריו תמוהים ע\"פ דברי הר\"מ והוא האמת דכל ההיתר אינו אלא באומר יכול אני לכוון לא כן בבירור דלא מכוון אינו רשאי וזה דוקא בטרוד בדבר מצוה ברם בעלמא דאית ליה צערא הו\"ל רשות דאי בעי ליה לאפכוחי פחדיה וכמסקנא דש\"ס דחילק מרשות למצוה. ובכלל התמיה נכנס גם הרב מהר\"י הלוי סי' מ\"ו דף פ\"ז עיי\"ש וז\"ל אבל קשה לי בדברי הרמב\"ם שכתב אבל אם היה הפטור מבוהל אינו רשאי וכו' והא בש\"ס וכו' הכא טירדא דמצוה הכא טירדא דרשות הרי דברשות אפי' מבוהל יקרא ואיך כתב דמבוהל לא יקרא אלו תוכן דבריו. וכבר כתבנו דהך דינא דרבינו אינו אלא בטירדא דמצוה לא כן ברשות דאיבעי ליה לפכוחי פחדיה ואינו רשאי לפטור עצמו. ועוד קשה לי על הב\"ח במה שעשאו לרבינו חולק עם רבינו [הטור] והתוס', דמי הגיד לו דחולק הוא דעד כאן לא כתב רבינו כן אלא לפי דין המשנה כמנהגו שמעתיק דין המשנה ואז הוא דיש חילוק בין מבוהל דהיינו שהוא ברור שאינו מכוון לטרוד סתם דאומר דמכוון וכת\"ק, לא כן בדורות אחרונים דלא כל אדם מכוון אפי' אינו מבוהל והן אמת שע\"פ מ\"ש מרן בב\"י להוציא מדברי הרמב\"ם גם לזמן הזה נמצא שפיר חולק בהם, לא דרך בזה רב ב\"ח כמו שנראה מדבריו יעו\"ש. ועוד קשה עליו שאם כוונת הטור להביאו לחלוק הוה ליה לומר אבל הר\"מ וכו' כמנהגו ולכן לדרך מרן משוה אותם." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d072c427ddb6f331cd5f979d99d1ff849c2ec2be --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,134 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Reading the Shema", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Reading_the_Shema", + "text": [ + [ + [ + "פעמיים \n בכל יום קוראין ק\"ש וכו'. וכתב בספר המצוות מצות עשה י' היא שציונו לקרוא ק\"ש ערבית ושחרית וכו' ומינה תברא למ\"ש הלח\"מ ריש הל' תפילה עיין מ\"ש רבינו וז\"ל מצות עשה להתפלל בכל יום וכו' והקשה הוא ז\"ל דלמה לא התחיל בהל' ק\"ש מצות עשה לקרוא את שמע כמו בתפילה ותירץ וז\"ל וי\"ל כדמתרץ בספר חרדים דמצות יחוד ה' חייב אדם לייחד בכל רגע ולכך לא חשבה לאחד ממצוות עשה שבתורה עכ\"ל. והרי כתבה בפירוש לאחת ממצות עשה. ועוד קשה דמצוות אחרות כתב כלשון זה דהכא ולא שייך תירוץ זה. ועיין בחנן אלהים ריש הלכות שבת מ\"ש לחילוק זה דמשנה רבינו כפעם בפעם משם הרב דוד גרשון, ומה שכתבתי לענ\"ד בחי' להל' שבת יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "הקורא \n ק\"ש וכו'. וכתב מרן ברכות דף י\"א עד וזו היא דעת רבינו עכ\"ל. ודבריו סתרי אהדדי ממ\"ש כאן למ\"ש מרן בב\"י סי' ס' על מ\"ש הטור והגאונים הכריעו וכו', שכתב כן פסקו הגאונים והרא\"ש וכו' אבל וכו' וכדברי הרי\"ף ז\"ל, הרי דהשוה לגאונים עם הרא\"ש והיינו טעמא מדכתב דעת הגאונים בסוף דבריו וכאן השוה להרא\"ש כהרי\"ף ורבינו." + ], + [ + "ברכה \n וכו' יוצר אור ובורא חושך. ועיין בב\"י סי' נ\"ט כתב על שם מהר\"י אבוהב וז\"ל היה נראה דהחשך רע ואינו כן וכו' עכ\"ל ודבריו מתמיהים דמקרא מלא דבר הכתוב וירא אלהים את האור כי טוב ורז\"ל יחסו מעשיהם של צדיקים לטוב ושל רשעים לחשך ועוד אמרו בש\"ס אין הקב\"ה מייחד שמו על הרעה שנאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה הרי דהחשך הוי רע אף שיפה בעתו ואיך כתב דלא הוי רע כיון דיפה בעתו. ולענ\"ד יראה טעם אחר דבא להורות דביד ה' להחשיך ביום כמו בלילה וכמו במצרים ולהאיר בלילה כמו בליל יציאת מצרים. ואחר זמן הרבה נדפס ספר ברכי יוסף בשיוריו סי' נ\"ט כתב דאין להקשות כמו שהקשינו דכונת מהרי\"א לומר דהכל עשה יפה בעתו עכ\"ל. ולענ\"ד קושיין כדקאי קאי." + ], + [ + "וכל \n שאינו אומר וכו' לא יצא ידי חובתו. וכתבו מרן וז\"ל וכתבו ההגהות על שם הרמ\"ך דלא יצא ידי חובתו היינו ידי חובת ברכה זו אבל ידי חובת ק\"ש יצא וכו' עכ\"ל וכתב עליו וז\"ל אי נמי הכי קאמר אפי' אמר הברכות אלו אלא שלא התחיל אמת ויציב לא יצא ידי חובת קריאת ברכות אלו כראוי וכו' עכ\"ל. והקשה הרב יד אהרן נר\"ו [או\"ח] סי' ס\"ו וז\"ל וקשה דהרי אמרינן פרק היה קורא חייא בר רב אמר אמר אני ה' אלהיכם צ\"ל אמת לא אמר וכו' א\"צ לומר אמת וכו' והא בעי לאדכורי יציאת מצרים דאמר הכי מודים אנחנו לך וכו' ולפי דברי מרן עדיין קשה והא בעי לומר אמת וכו' אלו דבריו. וכעת אין כאן קושיא דהא אני ה' אלהיכם דנקט בש\"ס היינו פרשת ציצית כולה וכמ\"ש רש\"י שם והעולה מהש\"ס דאי אמר פרשת ציצית צ\"ל אמת ויציב ואי לא אמר פרשת ציצית גם אמת ויציב אינו חייב כי אם מודים אנחנו לך די ומרן איירי הכא בדאמר פרשת ציצית אלא דלא אמר תיבות אמת ויציב אלא השאר (מהברכות) [מהברכה] וע\"ז אמר דלא יצא ידי חובתו כראוי לפי שעיקרם נתקנו לומר שהקב\"ה אמת וכו' וכמ\"ש מרן, וטעם זה לאו לומר דאי לא אמרו לא יצא אלא דלא הוי כראוי ברם טעמא דיציאת מצרים מספיק להצריכו לברך שנית ולכן הקשו בש\"ס, והשתא אין צריך לכל מ\"ש. גם מה שהקשה להרב מנוח תראנו משם לא קשה דעד כאן לא אמרו בש\"ס דיאמר מודים אלא באינו אומר פרשת ציצית וכך היא המטבע מעיקרא ברם כשיאמר פרשת ציצית ואינו אומר אמת ויציב בשחרית ומהפך נמצא משנה מטבע שטבעו חכמים וזה פשוט." + ], + [ + "לפי \n שאין סדר בברכות וכו'. נ\"ב עיין בטור סי' ס' ודבריו מתמיהים וכמ\"ש מרן ז\"ל, והב\"ח שם הליץ עליו וז\"ל ומשמע לרבינו דמ\"ש הרא\"ש והא דדייק לאו אדברי רב האי דסמיך ליה קאי וכו' וכתב על מרן דשארי ליה מאריה יעו\"ש. ודבריו תמוהים ועייל פילא בקופא דמחטא דהנה מ\"ש דכתב הרא\"ש וההיא דדייק וכו' וכמ\"ש התוס', לא דמי הא להא כלל דהתוס' מאחר שכתבו הירושלמי דברכות אינן מעכבות קשיא ליה מש\"ס דילן דאמר דהסדר אינו מעכב מכלל דברכות גופייהו מעכבי תירצו שפיר לחלק בין יחיד לציבור ברם הכא כל חיליה דרבינו חננאל הוא מהירושלמי וא\"כ הו\"ל [להרא\"ש] להקשות מש\"ס דילן כדי לחלק בין ציבור ליחיד ואם נאמר דסמך אמ\"ש משם רב האי דצריך לקרות מההיא דש\"ס דילן וא\"כ נמצא דש\"ס דילן קשיא לר\"ח ואהא מחלק בין יחיד וכו', חוץ דזה רחוק אל השכל זאת עוד קשה דהכי הו\"ל למימר וההיא דש\"ס דילן איירי בציבור דהא משם בא תברתיה וכ\"כ התוס' יעו\"ש, ולא לחלק במקום אשר הוא נח לו. ועוד זאת קשה מה ראה על ככה ליישב לר\"ח הש\"ס דילן ולא לרב האי הירושלמי ואם אין לו תירוץ הו\"ל להקשות עליו ולפסוק כר\"ח כמנהגו ולא להניחו בלא קושיא ומה גם דהרשב\"א כ\"כ בפירוש משם רב האי ומאחר שכן אי אפשר לשום אדם לפרש כן והטור ח\"ו לאו קטיל קני באגמא הוא. ומ\"ש דהוכרח לפרש כן הטור בדברי הרא\"ש דא\"כ למה כתב הרא\"ש ב' פירושים לא זכיתי להבינו דהא חלוקים הם הפירושים לר\"ח ברכות אינן מעכבות ואם לא אמרם יצא וכדדייק מהירושלמי, ומש\"ס דילן לא קשיא ליה כמ\"ש הרשב\"א בחידושיו תראנו משם, לא כן לרב האי ז\"ל ודעימיה דברכות מעכבות אלא דאם אמרם שלא כסדרן אינו מעכב ומוקים להירושלמי ליחיד, לא כן לר\"ח דלא קשיא ליה הירושלמי.
ועוד דלפי פירושו זה נמצא הרא\"ש פוסק כר\"ח דביה סיים ויישב מאי דהיה להקשות בו ודברי רב האי הניחם כן ולא יישב לדעתו הירושלמי וכמו שיישב הטור בעדו והטור הפך את הסדר עליונים למטה ותחתונים למעלה דלר\"ח הביאו בתחילה ולא יישב לדעתו הש\"ס דילן ואח\"כ הביא דברי רב האי ויישב הירושלמי לדעתו ונמצא פוסק כרב האי היפך אביו. גם מ\"ש לתרץ לקושיית מרן אשר הוא עצמו כתב וזו ודאי קושיא היא, דבריו הם על צד הדחק שהוא כדמיון. ועוד דהירושלמי אמר ברכות אינן מעכבות ולא אמר סדר ואדרבא עליה דידיה צ\"ל שארי ליה מארי שחלק עם מרן ז\"ל. גם מ\"ש הב\"ח ז\"ל להתוס' והרא\"ש דמאי מקשה וכו' והצריך עיון, נראה לענ\"ד דקשיא להו ממאי דאמר הש\"ס שם ומאי ברכות אינן מעכבות סדר ברכות ומהאי דייקי דוקא סדר דלא קפדינן הא הברכה קפדינן והוי היפך הירושלמי ואם נאמר דהירושלמי איירי דלא מעכב לק\"ש ויצא ידי חובת ק\"ש וכמ\"ש הרב א\"כ כ\"ש דלא קפדינן הסדר דהא עיקר סידרן אקריאת שמע נתקן וכי היכי דאעיקרא אין קפידא בתקנה זו ואי לא אמרן יצא ידי חובה כ\"ש כשאמרן שלא כסדר ומדאמר סדר ברכות ש\"מ הא עיקרן מעכב ודוק ויש לדחות.
וראיתי להפר\"ח ז\"ל שם כתב לתרץ לקושיית הב\"ח וז\"ל ולא קשיא מידי דבירושלמי משמע דר' בא שדחה זאת אומרת דר\"ש בן לקיש קאמר איהו גופיה אמתני' דריש פרק היה קורא זאת אומרת וכו' ומשמע דהכי קאמר אע\"ג דמההיא ליכא הוכחה הכא איכא הוכחה שאין הברכות מעכבות כלומר ושיכול לברך הברכה שיודע עכ\"ל. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לא יישב מידי דהנה פירוש ההוא ירושלמי עלה דאמר להם הממונה הכריח הרב שדה יהושע דהכוונה היא דברכות אינן מעכבות לק\"ש דלא כפירוש ש\"ס דילן ולא איירי כלל הירושלמי בברכות עצמן אי מעכבות זו את זו או לא וא\"כ כשאמר ר' בא מהכא ליכא למילף ברם מהכא איכא למילף קאי לק\"ש אי מעכבות הברכות וקאמר דאינן מעכבות לק\"ש ויוצא ידי חובת ק\"ש בלא ברכות ברם ברכות עצמן מעכבות זו את זו כדאמר ש\"ס דילן וחזרה קושיית הב\"ח למקומה.
ומדברי הרב אלו למדתי כוונת הירושלמי ולק\"מ קושיית הרב שדה יהושע דף ח' ע\"ב על התוס' והרא\"ש לדעת רב האי גאון שכתבו לחלק בין הירושלמי לש\"ס דילן דהירושלמי איירי ביחיד וש\"ס דילן בציבור והשתא הושוו ש\"ס דילן עם הירושלמי ואהא כתב ואיני מבין כן שבירושלמי לעיל על מתני' דאמר להם הממונה אמר זאת אומרת ברכות אינן מעכבות והתם איירי בציבור וכו' ונדחק הוא בדברי התוס' והרא\"ש ומוקי להירושלמי דפליג אש\"ס דילן, ותמהני טובא עליו מה ראה על ככה דחרד כל החרדה הזאת דלא קשיא מידי דהא ר' בא הוא דדחי לעיל לדאמר ריש לקיש ברכות אינן מעכבות אך מכאן למד שפיר למאי דאיירי ביה תנא דהיינו ביחיד וכדקתני היה קורא ואה\"נ דאי הוה ניחא ליה הילפותא דר\"ל ממתני' דאמר להם הממונה היה הדין יוצא אפי' בציבור משום דהוא מוכרח לומר כן דבציבור דברים אמורים ברם עכשיו דלא מצינן למילף משם אלא מהא דפרק היה קורא דאיירי ביה תנא ילפינן דהיינו ביחיד ולא בציבור ומה גם דבזה לא פליגי הירושלמי עם ש\"ס דילן וזה ברור.
והנה קושיית הב\"ח היא גדולה על הרשב\"א שהוא הסכים עם רבינו חננאל דבין ביחיד בין בציבור אין מעכבות וההיא דש\"ס דסוף פ\"ק הוא דרך דחיה ולא לקושטא דמילתא יעו\"ש וכתב בסוף דבריו ומיהו לענין פירושא דירושלמי דדייק דאין ברכות מעכבות יש לי לפרש דמאי אין מעכבות להקדים לקריאתה אבל חוזר ומברך אותן לאחר מכאן וכו', והשתא לפ\"ז לא היה צ\"ל דההיא דש\"ס דילן היא דחיה דלו יהי דהוי קושטא וכדעת החולקים עם ר\"ח אפ\"ה לא קשיא ההיא דירושלמי דשם איירי דהברכות אינן מעכבות לקריאת שמע וידי חובת ק\"ש יצא וש\"ס דילן קאי לסדר הברכות כשמברך אותן, ואין לומר דקושטא דמילתא קאמר דאין זה מוסכם לכל כדי שנאמר כן ואדרבא הו\"ל לתרץ אפי' לדעת החולקים דס\"ל דהך דחיה הוא קושטא. אשר מזה נ\"ל כמ\"ש לעיל דכיון דאמרינן דחכמים לא הקפידו אי קרא ק\"ש בלא ברכות דיצא כ\"ש דלא הקפידו בסדר וגם אי קרא ראשונה יצא ידי חובתו מאותה ברכה דכל אחת ענין אחר דלא קיימי על הק\"ש כ\"כ כדי שנאמר שהם ענין אחד וראיה מאנשי משמר שלא היו מברכים כי אם אחת מהם ולכן הוצרך הרשב\"א ליישב הש\"ס דילן לר\"ח כשנאמר שהוא דרך דחיה כנ\"ל. ועיין להרשב\"א בתשובה ב' וג' מקומות ציינם החבי\"ב ז\"ל. ועיין בדברי מרן בב\"י סי' זה באורך עד מ\"ש וכן הסכימו הגאונים וכו' יעו\"ש, וכ\"כ בשו\"ע יעו\"ש ככל דברי הרשב\"א.
וראיתי להרב פר\"ח שכתב עליו אחר שכתב דברי הרשב\"א וז\"ל וא\"כ מ\"ש המחבר ספר הברכות אינו מעכב מכלל דהברכות מעכבות לא קיי\"ל הכי אלא הברכות אינן מעכבות וכפשט השמועה ולזה הסכים הרשב\"א ז\"ל ע\"כ יעו\"ש. ולא זכיתי להבינו דהא כתב מרן בפירוש קרא ק\"ש בלא ברכותיה יצא וכו' וא\"כ אין לטעות ממ\"ש סדר הברכות וכו'.
עוד כתב הרב הנזכר וז\"ל וכתבו התוס' וכו' דאע\"פ שלא אמר ב' לפניה וב' לאחריה יצא וכו' משמע מדבריהם דא\"צ עוד לקרות הברכות וכן נראה מדברי הרשב\"א ריש פרק מאימתי שכתב דמה שאין אנו קורין על המטה ק\"ש בברכות משום דאינן מעכבות וכן נראה מדברי הרא\"ש, ודברי תימה הם דהא ודאי צריך לקרוא הברכות ותנן בין ברכה ראשונה לשניה משיב שלום וכו' ואי להפסיק אסור כ\"ש שמעכבות ואע\"ג דאנשי משמר וכו' מ\"מ הוו פטירי לפי שהיו עסוקים בצורכי הקרבנות דלא כהרשב\"א שהניח זה בקושיא והא דאמר בירושלמי זאת אומרת וכו' נראה לי דהכי דייק דכי היכי דקרא ק\"ש בלא ברכות יצא מידי ק\"ש ה\"ה ברכות זו בלא זו יצא ע\"כ תוכן דבריו.
והנה כל דבריו אלו תמוהים טובא דמה שדקדק מהתוס' אינו הכרח דלא נתעסקו בזה וי\"ל דמודו דצריך לקרות הברכות. ומה שהביא מהרשב\"א ריש מכילתין אחרי ראות כל לשונו שם נראה שאין כן דעת הרשב\"א והכי הוי פי' דבריו שם ומה שאין אנו קורין ק\"ש על המטה בברכותיה משום דאין הברכות מעכבות ר\"ל לק\"ש ואם קרא ק\"ש בלא ברכות יצא והברכות עצמן כבר קראם מבעוד יום עם ק\"ש ויצא מידי ברכות דבהא קיימא הרשב\"א והחולקים שם יעו\"ש. וזה מוכרח דהא איהו גופיה כתב בדף י\"ב על דברי הירושלמי ומיהו מדברי הירושלמי וכו' יש לי לפרש דמאי אין מעכבות להקדים לקריאתה אבל חוזר ומברך הברכות לאחר מכאן וכו' יעו\"ש, וכ\"כ מרן ב\"י משם הרשב\"א בתשובה בסימן זה וא\"כ קשה איך כתב כן וצ\"ע. ומה שהביא מדברי הרא\"ש אינו הכרח. ומ\"ש ותנן נמי בין ברכה ראשונה לשניה וכו' ואי להפסיק אסור כל שכן שמעכבות כבר הקשה הרשב\"א כן ולא מצא מקום לנוח. ועוד קשה דידיה אדידיה דאילו הוא רוצה להכריח דמעכבות זו את זו והוא מפרש הירושלמי דר\"ל דכי היכי דלא מעכבי לק\"ש כן לא מעכבי זה לזה והא אם נפרש כן קשיא מתני' דלא יפסיק ביניהם וכמ\"ש הוא ז\"ל. גם מ\"ש בפירוש הירושלמי כדי ליישב מאי דר\"ל דהברכות מיהא צ\"ל אח\"כ, לא ידעתי אמאי נדחק כן דהיה יכול לפרש בפירוש הרשב\"א דאינן מעכבות לק\"ש ויוצא ידי חובת ק\"ש אבל לא ידי חובת ברכות וצריך לברך הברכות, והן אמת דהוא לא ידע דברי הרשב\"א ברם הוא פשוט בדברי הירושלמי כיון שרוצה להכריח דצ\"ל הברכות באופן שכל דבריו תמוהים.", + " בשחרית\n פתח וכו'. עיין למרן ז\"ל הרחיב הביאור בזה יעו\"ש עד וכן כי אמרינן ערבית בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דמעריב ערבים ושכח וסיים יוצר אור לא יצא משום דמסתמא סירכיה נקט ואזיל וחתם יוצר המאורות עכ\"ל. פירוש לפירושו דאי חתם ברוך אתה ה' המעריב ערבים יצא דהו\"ל פותח וחותם במעריב ערבים ויוצא משום דבהזכרת שם ומלכות היה אדעתא דמעריב ערבים וחתם במעריב ערבים ויוצא ומשום הכי כתב דסירכיה נקט ואזיל. והנה פירושו זה לדעת רבינו הוא כפי' רש\"י כדמותו דס\"ל דכשאמר בש\"ס אלא כדרבה בר עולא כדי להזכיר מידת יום בלילה פי' דלעולם אחר מלך העולם מיד אומר יוצר אור אלא דבשעת הזכרת שם ומלכות הוה דעתיה למימר אשר בדברו מעריב ערבים ואהא אמרינן כיון דאפי' הוה מסיים בדעתיה והיה אומר אשר בדברו מעריב ערבים היה מזכיר מידת יום מועיל ברכה זו כיון דהא מיהא חתם טוב והוי חתימה ופתיחה טובה. וזה דקדק רש\"י לפרש כן כמ\"ש ד\"ה ה\"ג וכו' וז\"ל דהא כי פתח בשחרית אדעתא דמעריב ערבים הוה דעתיה לאדכורי בה מידת היום בלילה כגון גולל אור. הרי דס\"ל לרש\"י דלקושטא דמילתא התחיל ביוצר אור וכמ\"ש מרן לדעת רבינו. ולפי שיטה זו של רש\"י הקשה הרשב\"א ז\"ל בחידושיו וז\"ל וא\"ת מאי קאמר כללו של דבר הכל הולך אחר החיתום דהא הכא לאו משום דאזלינן אחר החיתום אלא משום דפתיחתה וחתימתה הוי כתיקונה, ותירץ וז\"ל הא אמר בסמוך דלאתויי היכא דאכל תמרי וקסבר דאכל נהמא הוא דאתא כנ\"ל לפי שיטה של רש\"י ז\"ל עכ\"ל.
ודבריו קשים לכאורה דאדרבא אי קאי כללו של דבר וכו' לרישא לא קשיא ואי קאי לסיפא קשיא, דאי קאי לרישא לא קשיא משום דהכי פירושו פתח במעריב ערבים דהיינו אדעתא וכו' וכיון דאפי' היה אומר מעריב ערבים היה מזכיר מידת יום וסיים דהיינו מיד אחר מה דהתחיל ביוצר אור עד סופו יצא דהכל הולך אחר החיתום ואי הוה חתים במעריב ערבים אף דהוה מזכיר בכלל מידת יום לא יצא נמצא דהכל הולך אחר החיתום דמה שחשב בשעת הזכרת שם ומלכות לומר אשר בדברו מעריב ערבים לית לן בה כיון דהא מיהא סיים כהוגן אלא אי קאי לסיפא קשיא טובא דהיכי קאמר הכל הולך אחר החיתום דהא מאי דיוצא ידי חובתו לאו משום דיוצא בדנהמא אלא משום דכשפתח אדעתא דתמרי אף דהוה מסיים הכי דיוצא בדנהמא אלא משום דכשפתח אדעתא יצא כיון דתמרי מיזן זייני ונמצא דלאו משום חיתום הוא דיצא. ועוד קשה דזו לא ראינו ולא שמענו דכשמסיים זה הכלל לא קאי לרישא אלא ודאי לרישא קאי והוי פירושא דרישא אלא דמחמת יתור אמרינן דאתא לרבות איזה דבר חידוש.
ולענ\"ד נראה דגם בסיפא שפיר דמי למימר הכל הולך אחר החיתום משום דעל כרחך לא אמרינן על הכל אם אמר שהכל יצא אלא בדיעבד אם כבר אמר שיצא הברכה מפיו אבל לכתחילה צ\"ל כתיקון חז\"ל וכן בהא דתמרי אם אמר ברכת הזן יצא אלא דלכתחילה צ\"ל כתיקון חז\"ל וכאן כיון דנזכר אחר מלך העולם דהוא תמרי וצ\"ל ברכת תמרים ונמצא דאי הוה מסיים ברכתא דנהמא לא יצא דלכתחילה כל שלא אמר כתיקון חז\"ל לא יצא. והא דמהני הא דאפי' סיים בנהמא יצא אינו אלא להזכרת שם ומלכות דלאו אדעתיה לברך אדתמרי ודעתיה אנהמא בזה מועיל הא סיים בנהמא יצא דהיינו בהיותו בטעות זה דלאו אדעתיה לברך בדתמרי ברם כשהוא בדעתו שהוא תמרי צריך לברך אדתמרי וא\"כ זה שנזכר אחר מלך העולם שהוא תמרי צריך לסיים בדתמרי נמצא הכל הולך אחר החיתום." + ], + [], + [], + [ + "ושיעור \n זה כמו עישור שעה וכו'. נוסחא אחרינא כמו שעה. וכתב הב\"ח באו\"ח סי' נ\"ח וז\"ל נראה לפי גירסא זאת שהרמב\"ם בא להודיע השיעור מהתחלת היום כל זמן שהוא נקרא בשם קודם הנץ החמה עד הנץ החמה והוא כמו שעה קודם שיעלה השמש וכתב כן ע\"פ הירושלמי וכו' לפי חשבון מהלך אדם בינוני ארבעים מילין ביום שהוא י\"ב שעות זה תוכן דבריו.
והעיני בשר לו יראה דכל מה שחידש בזה כדי להבין דברי רבינו למה שהקשה דאינו כ\"כ זמן מקודם הנץ החמה לאחר הנץ הוא דמתחיל הזמן הזה משיראה פני מזרח וכפי הירושלמי.
ואחר נשיקת ידיו ורגליו אינו דקודם הנץ אינו משיאיר פני המזרח אלא סמוך לו להנץ וזה לחוד וזה לחוד. וראיה ממ\"ש הרא\"ש גבי ברייתות דרשב\"י דפעמים אדם קורא ק\"ש זו בצד זו ויוצא דשל יום ושל לילה ובברייתא א' כתב על מ\"ש בש\"ס לעולם לילה הוא וז\"ל פי' בלשון העולם נקרא לילה לפי שעדיין לא האיר היום וכו' וגבי ברייתא ב' כתב על מ\"ש בש\"ס לעולם יום הוא וכו' פי' בלשון העולם נקרא קודם הנץ החמה לפי שכבר האיר היום קצת וכו' ופירוש זה מוכרח מהש\"ס דקודם הנץ החמה נקרא יום ואחר עלות השחר נקרא לילה והם זמנים מחולקים וא\"כ כשכתב הר\"מ מצותה שיתחיל קודם הנץ החמה כדי וכו' עם הנץ החמה ושיעור זה כמו עישור שעה וכו' ודאי דקאי לקודם הנץ החמה עם אחר הנץ החמה דבהא קשיא ליה למרן בב\"י ובכ\"מ." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש מרן בכ\"מ אחר שכתב לשון הרי\"ף וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל. הרי דהשוום לשלושה. וז\"ל הרא\"ש, והראב\"ד כתב וכו' והא דלא בעי עמידה בכל הפרשה משום דפסוק דבתריה כתיב ובלכתך בדרך אלמא דקורא במהלך עכ\"ל. ודבריו שגבו מני דאי מקרא דובלכתך בדרך מוכח דקורא במהלך הא לא קאי לקרא גופיה דוקא אלא לכולה פרשה קאי וא\"כ יהלך בה ולא יצריך כונה כי גזרת הכתוב היא. איך שיהיה מדכתב הרא\"ש באחרונה דעת הראב\"ד נראה דס\"ל כוותיה וכדכתב בב\"י סי' ס\"ג לדעת הרא\"ש ונמצא דבריו סתרי אהדדי ועיין בב\"ח." + ], + [ + "מי \n שהיה עוסק במלאכה מפסיק וכו'. והקשה בלח\"מ ז\"ל דלמה לא מחלק רבינו בין עושין בשכרן לעושין בסעודתן כמו בהלכות תפלה ומדסתם משמע דאיירי בעושין בשכרן וא\"כ אמאי מברכין הברכות דהוי דרבנן, ותירץ דשאני התם דעיקר ק\"ש הוי דאורייתא וכו' יעו\"ש. ולעיקר הקושיא תי' הרב יד אהרן סי' ס\"ג דאין לומר כמ\"ש הלח\"מ דמסתמא איירי בעושין בשכרן דהרי בהל' תפלה חלקו וכו'. ולא ידענא מאי קאמר דהיא הנותנת דמדלא חילק סתמא עושין בשכרן משמע.
עוד כתב היד אהרן נר\"ו שם דלכאורה וכו' והתם בהל' ברכות איירי באינו עוסק במלאכה וכו' אבל זה אי אפשר וכו'. וגם בזה לא ידענא מאי קאמר דאי איירי שם באינו עוסק במלאכתו יעסוק במלאכתו ויברך כמו הכא ומה הפרש יש ביניהם ולמה כאן אמרינן יעסוק ויברך ברכות דרבנן ושם לא יברך ברכות דרבנן ולא יעסוק בהם. ברם מה שתירץ לקושיית הלח\"מ הוא אמת ויציב וכיונתי לדעתו. ועיין בס' לחם יהודה ז\"ל מ\"ש על דברי הלח\"מ ודבריו תמוהים.
וראיתי להפר\"ח סי' ס\"ג כתב וז\"ל מדברי הר\"מ פ\"ב דלא חילק באומנים בעושין בשכרן לעושין בסעודתן משמע דעכ\"פ מברכין לפניה ולאחריה ומשמע דבברכות דרבנן עוסק במלאכתו וקורא ולא משמע הכי בפרק היה קורא גבי פועלים וכו'. ולא ידעתי אמאי לא הביא מרבינו עצמו שכתב דהפועלים לא יברכו המוציא. ואם איתא דעוסק במלאכתו וקורא הברכה יעסוק ויברך אלא ודאי בדרבנן לא יעסוק וק\"ל." + ], + [ + "היה \n עוסק בצרכי רבים וכו'. וכתב מרן נראה לי שלמד כן מדאקשינן בש\"ס אהא דתנן מפסיק וכו' עד נראה דסובר דהירושלמי איירי לענין תפלה וכו' זה תוכן דבריו. ולענ\"ד י\"ל דס\"ל לרבינו דהירושלמי איירי לענין ק\"ש ג\"כ אלא דהירושלמי רוח אחרת אתו דס\"ל דעוסק בדברי תורה אינו פוסק לק\"ש הביאו בעל המאור בשבת בסוגיין וגם התוס' במו\"ק דף ט' גבי מאי דדריש התם וכל חפציך לא ישוו בה יעו\"ש, נמצא דלהירושמי שוין עוסק בדברי תורה עם עוסק בצרכי צבור ואינו פוסק ולכן השוום ברם רבינו ז\"ל פסק כש\"ס דילן דאמרו בפירוש העוסק בד\"ת פוסק וקורא ברם בתפלה הש\"ס דידן נקט כלשון הירושלמי עוסק בצרכי צבור כעוסק בד\"ת ואינו פוסק לתפלה.
ובדברי הירושלמי אלו תמה הראנ\"ח ז\"ל סדר צו וז\"ל אלא שלפ\"ז יקשה ממה שסובר בש\"ס פ' במה מדליקין על רשב\"י ובנו דטשו למערה בעידן צלותא לבשי ומצלי וכו' והא רשב\"י וחבריו פטורים מתפלה, והתוס' נתעוררו על זה ותירצו דקאי לק\"ש, והנה זה יכוון לתלמוד דידן דרשב\"י וחבריו פוסקים לק\"ש ברם להירושלמי דאינו פוסק מה יענו זה תוכן דבריו. ולענ\"ד י\"ל דהירושלמי ס\"ל דמ\"ש בעידן צלותא לבשי ומצלי אינו ר\"ל כד מטי עידן צלותא דודאי לית להו עידן ועידנין דכל זמן פטורים אלא הכונה דודאי דבאותם (ב') [שנים] שהיו במערה לא יבצר מלהפסיק תלמודם ואז היא עידן צלותא ועד כאן לא אמרן דפטורים אלא כשבאים להפסיק לכתחילה כדי ללמוד ברם אם בלאו הכי פסקו לאיזה סיבה לא מצינו שיתחילו ללמוד ולא ליצלו כיון דכל העולם עסוקים בה והוו מצלי וזהו שאמרו בעידן צלותא ר\"ל בעידנא דהוו מצלי הוו לבשי לא כן כשהיו עסוקים בתורה דלא הוו לבשי. ומ\"ש התוס' מהש\"ס דאמר כד מטי עידן צלותא אינו לשון הש\"ס אלא לשון דידהו למה שהבינו הם כפשט לשון הש\"ס דבעידן ר\"ל כד אתי זמן תפלה. וסימנין מצאתי לחילוק זה ממאי דאמרינן בסוף ר\"ה שאני רב יהודה דמשלושים לשלושים הוה מצלי ופי' רש\"י שהיה מחזר הש\"ס בכל שלושים, ואין ספק שתורתו אומנותו ומשו\"ה לא היה פוסק ובסוף כל שלושים הוה מצלי כיון שלא התחיל.
והלח\"מ ז\"ל ג\"כ הסכים דעתו לדברי מרן אלו שבכ\"מ, שאז לא היה לו ספר כ\"מ, שכתב דלמד כן מההיא דעיבור שנה אלא שכתב אבל אין זה מספיק דדילמא שאני התם מטעם דלא יתקלקלו המועדות אבל שאר צרכי רבים מנין, וע\"ז תירץ וז\"ל ונראה דלמד כן מטעם דכל עוסק במצוה פטור מן המצוה עכ\"ל. פי' ונמצא דלאו דוקא עיבור שנה ונקטיה משום מעשה שהיה.
ובדברי מרן ב\"י אין להקשות דידיה אדידיה דכאן כתב דהך ירושלמי מפרש לה הרמב\"ם [אף] לק\"ש ובסי' צ\"ג על מ\"ש בטור או\"ח וי\"מ וכו' כדי להתפלל כתב כן נראה מדברי הרמב\"ם וכו', דמ\"ש שם בהל' תפלה לאו לאפוקי ק\"ש אתא אלא כלפי מ\"ש הטור דפירוש הירושלמי הוא לענין לעמוד מתוכו להתפלל וע\"ז כתב וי\"מ וכו' כתב הוא וכן נראה מדברי הרמב\"ם דמפרשה לענין הפסקה, והביא ההיא דפ\"ו מהל' תפלה שהוא ברור הנראה אליו ברם ס\"ל דגם לק\"ש מפרשו אלא דאין עסק לו בזה כאן." + ], + [ + "היה \n עוסק באכילה וכו'. עיין מ\"ש מרן וסיים וז\"ל ואי קשיא דההיא דשבת דאין מפסיקין לתפלה וכו' עד סוף הלשון ותהי בה החכם בני יצחק יצ\"ו דא\"כ דתחילה דמתני' דקתני ואם התחילו אין מפסיקין איירי בין בק\"ש בין בתפלה ובדאיכא שהות ביום וסיפא דקתני מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה איירי בדברי תורה א\"כ מאי מקשה הש\"ס מהך מתני' דקתני מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה לברייתא דקתני כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק\"ש והוצרך לאוקמי הברייתא בעיבור שנה ומאי קושיא הא מתני' דקתני דמפסיקין לק\"ש הוא דוקא בד\"ת אבל בשאר דברים שוה לתפלה והברייתא לא איירי בד\"ת. ועיין מ\"ש הלח\"מ בדברי רבינו ותוכן דבריו הוא דיוצא מהש\"ס מכח קושיית התוס' ז\"ל דבדאורייתא מצוה להפסיק אף דאיכא שהות הגם דאינו מן הדין ודרבנן דוקא היכא דליכא שהות מפסיקין הא איכא שהות אין מפסיקין כלומר אפי' מצוה לא הוי וכו'. ולא יכולתי להלום דבריו דהא מאי דקשיא ליה לדברי מרן דאם כדבריו הו\"ל לחלק בין התחיל קודם דמטא זימניה דהיינו זמן חיוביה להתחיל אח\"כ גם לו קשה דלדידיה קאמר דבפ\"ו מהל' תפלה סתם ולא חילק בין איכא שהות לליכא, ואי סמך שם על מ\"ש יגמור ואח\"כ יתפלל גם לדרך מרן נימא סמך על מ\"ש והגיע זמן ק\"ש מכלל דהתחיל בהיתר ויש לחלק." + ], + [ + "מי \n שירד לטבול וכו'. והקשה הלח\"מ לדעת רבינו חננאל דפי' גומרים הוא קוראין על דרך גמרא גמור וכו' איך יתיישב לו הך מתני' דאוקמוה בש\"ס כותיקין. וכן הקשה (הלחם חמודות) [במעדני יו\"ט] פ\"א ותירץ וז\"ל אי נמי י\"ל דר\"ח לא גריס ולקרות וכן בתוס' יומא דף ל\"ז כתבו המשנה ולא כתבו ולקרות (וכו'). ברם לא ניתן ליאמר דא\"כ היאך מכריחין מהך מתניתין דהקריאה היא עם הנץ החמה דהיינו הגמר יעו\"ש. ואולי י\"ל דממשמעות הוא דנראה לו הכי ואה\"נ דיש לדחות דאי לא תימא הכי עיקר הסיוע דלגו הא ודאי תימה. אמנם מ\"ש עליו הרב יד אהרן נר\"ו לגירסא זו דא\"כ מאי מקשה בש\"ס וכו' לא ידענא מאי קאמר דאי איתא דיכול לקרות כר' יהושע עד שלש שעות אמאי יתכסה ויקרא יעלה ויקרא דעוד היום גדול. ומה שהמציא גירסא מדנפשיה אין כח בידינו להמציא גירסא חדשה אא\"כ מצאנוה בספר האחד." + ], + [ + "הקורא \n ק\"ש לא ירמוז וכו'. וכתב מרן ז\"ל ופשיטא דלא אמרינן אלא לכתחילה אבל ידי חובה מיהא יוצא עכ\"ל. והיינו ממ\"ש עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב כלומר שהוא תלונה ולא שלא יצא ידי חובה עיי\"ש משם הר\"ר מנוח, אי נמי בפרק שני איסור הוא דליכא אבל מגונה הוא עכ\"ל. כצ\"ל והוא ברור, ומדברי רבינו אלו מפורש יוצא למ\"ש בתוך דבריו וז\"ל מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרק ראשון וכו' היינו לכתחילה אבל בדיעבד יצא דהא מדין דלא ירמוז אנו למדין זה. ואף שלא כתב ואי קרא יצא אין קפידא בזה דאדרבא מדלא כתב ואי קרא לא יצא דומיא דכתב ריש פ\"ב הקורא את שמע וכו' יעו\"ש למדינן דאי קרא יצא וזה פשוט." + ], + [], + [], + [], + [ + "קראה \n מתנמנם וכו'. ויש לדקדק דכיון דכתבי האי דינא מה צורך למ\"ש הל' ג' היה ישן מצערין אותו עד שקרא פס' ראשון מכאן ואילך אין מצערין אותו דהא הכל אחד, ומה גם דבלשון דהל' ג' איכא למיטעי ביה. ונראה לומר דכה\"ג קמ\"ל דלא תימא דאי יצא בקראה מתנמנם היינו בדיעבד אם כבר קראה ברם לכתחילה דלא מצערינן ליה היכא כתיבה קמ\"ל דלא מצערינן ליה וק\"ל.
וראיתי להרב ראשון לציון בחי' ברכות דף ג' ע\"ד שחלק על מרן ושלט בעצמו דלא כמרן אלא דמ\"ש רבינו דלא מצערינן ליה היינו אפילו אינו קורא כלל חוץ מפס' ראשון אלא דאי נעור אח\"כ חייב לקראה ומ\"ש לקמן דאי קראה מתנמנם יצא היינו דאין צריך לקרות אח\"כ יעו\"ש. ודבריו תמוהים טובא וכי דבר שמחוייב בה אמרינן דלא מצערינן ליה הא אם לא יעור משנתו איך יאבד המצוה אלא מעתה אי חזינן לאדם דמאבד מצוה מפני השינה שבקינן ליה ובשלמא אי אפילו יהיה נעור נפטר כמ\"ש מרן מטעם דהרי הוא קורא אלא דמתנמנם ניחא דלא מצערינן ליה דיצא ידי חובה בפסוק ראשון דכיון שהיה ער והשאר קראה מתנמנם ולא מאבד מצוה מכל וכל ברם לדעת הרב הנזכר אתמהא." + ], + [ + "נעלם \n ממנו וכו' חוזר לפרשה ראשונה שהיא ואהבת. ועיין למרן מה שנדחק לפי דברי רבינו באומרו דעד ואהבת הוי פרשה ראשונה. ועיין בהרב ראשון לציון על דברי מרן. ועיין להלח\"מ מ\"ש לקושיין ותוכן דבריו דכיון דפרשה ראשונה בעי כונה דלא ליהוי כעראי וזה אינו זוכר איזו השלים נמצא שלא כיון לבו לכן יחזור לפרשה ראשונה, והקשה עליו הרב הנזכר דאי מהאי טעמא נגע בה א\"צ לחזור אלא לכתחילה צריך ליזהר. ולענ\"ד י\"ל דעד כאן לא אמרינן דלא יחזור אלא כשקרא כל הק\"ש בשלימות דאז לא מטרחינן ליה לחזור ברם כשיש לו לקרוא הפרשיות אחרות ובידוע דלא כיון בראשונה יחזור ויקרא מתחילת ק\"ש והיא סברא נכונה וכלכתחילה דמי.
ברם מ\"ש הלח\"מ מהרשב\"א אחר נשיקת ידיו ורגליו תמהני עליו היכן ראה בהרשב\"א כן לא כתב אלא דפס' ראשון בעי כוונה מדאורייתא אבל פרשה ראשונה לא כתב כלום והיה לו להביא לרבינו והרא\"ש דכתבו כן בפירוש דפרשה ראשונה צריך לכוון דלא ליחזי כעראי. גם מ\"ש למה שאין מתחיל פסוק שמע הוא דוחק גדול. ולדידי לק\"מ דלפי דבריו החזרת פרשה ראשונה מואהבת היינו משום שלא כיון ופסוק אחד מאחר שכיוון מה צורך לחזור דכיון שיודע שקרא כדינו אין צריך לחזור ובהא איירי רבינו והיינו טעמא דזוכר מפסוק אחד יותר מכח שמוזהר לקבל עליו עול מלכות שמים יהיב דעתיה, דאין לומר דס\"ל להלח\"מ דגם מפסוק ראשון אינו זוכר דא\"כ חייב לחזור ולא יצא." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "בית \n הכסא החדש וכו'. וכתב מרן וז\"ל ועוד יש הכרח מדיני הזמנות שכתב רבינו בסמוך דאי איתא וכו' א\"כ בטלו דיני הזמנות הללו ע\"כ. ודבריו באו בקיצור דהכריח הדין ממ\"ש בסמוך, ערביך ערבא צריך ולא יפסוק לקמן דיני הזמנות. אלא נראה כוונתו דאתמר בנדרים יש זימון או לא ואת\"ל וכו' יש יד או לא, וכיון שדרכו לפסוק כאת\"ל א\"כ מוכרחים דיני הזמנה ומשו\"ה הכריח מדיני הזמנות שפסקם רבינו בסמוך. אך קשה דסותר עצמו למאי דס\"ל לדעת רבינו בב\"י אהע\"ז [סי' קכב] ובכ\"מ הל' מתנות עניים פ\"ב (ה\"ד) [הל' י\"ג] דכתב דמאי דפוסק רבינו כאת\"ל הוא דוקא באת\"ל מפורש אבל באינו מפורש לא הוי הלכתא דלאו פשיטותא היא יעו\"ש.
והלח\"מ פ\"ב דגירושין [ה\"ט] חולק בזה וסובר דאפילו באינו מפורש הויא פשיטותא והוי הלכתא (וכן) [וכאן] כתב ג\"כ דפסק כאת\"ל. וגם עליו התמיהה קיימת דאילו התם החליט המאמר דעד כאן לא אמר דכשהאת\"ל אפי' שאינו מפורש דהויא פשיטותא אלא דוקא כשהם ב' בעיינים ולא בבעיין אחד וכאן הוא בעיין אחד ואפ\"ה כתב לדעת רבינו דפוסק כאת\"ל וצריך להתיישב בזה. ועיין בחידושיי פ\"ח דגירושין." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נתן \n רביעית מים וכו'. עיין להפר\"ח סי' ע\"ז שהכריח כרבינו והרא\"ש מדברי הירושלמי דאמר רביעית לתוך רביעית יעו\"ש. ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין משם ראיה דהירושלמי מחמיר יותר דאפי' בפעם אחת אם השתין יותר מרביעית צריך יותר מים וכמו שנראה מדברי הר\"ב שדה יהושע שם שכתב וז\"ל אך הרמב\"ם כתב וכו' ואולי פוסק כרב נחמן מחמת דיוצא דינו מכ\"ש מהירושלמי לאפוקי מהרשב\"א אבל קשה עליו מ\"ש לפסוק כר' זכאי לפי פי' רב נחמן אחר שעשה מעשה רב יוסף ולא מצינו לשום מהגדולים דפסק דלא כוותיה ומה מצא מחדש לסמוך על רב נחמן." + ], + [ + "היתה \n צואה בגומא וכו'. והשיגו הר\"א יעו\"ש. וכתב המגדל עוז א\"כ היה לו לומר יכולה להדבק או דבקה או עולה אלא דבוקה משמע שנוגעת וכו' יעו\"ש. והנה מ\"ש יכולה להדבק אינו מובן. גם מ\"ש או דבקה כלפי לייא דאי הוה אמר הכי משתמע שפיר כמ\"ש רבינו דקאי לגומא וכן אם היה כותב עולה ג\"כ דקאי לדלעיל. והנה גירסת ש\"ס דילן הכי צואה דבוקה בסנדלו וכו' וכפי זה שפיר מוכח כהראב\"ד והוא מילתא באנפי נפשא דאי כפירוש רבינו הו\"ל למימר דבוקה בסנדלו ולא צואה דעל עובדא דלעיל קאי ברם לא ראיתי לשום פוסק שהעתיק כן אלא דבוקה בסנדלו לחוד. ומשם הר' מנוח כתב מרן להליץ בעד רבינו וז\"ל מדנקט רבא צואה בגומא אלמא דדוקא באין סנדלו נוגע בה הוא דשרי דאל\"כ גומא דנקט למה לי עכ\"ל.
ואני הדיוט לא זכיתי להבינו דנחזי אנן לדעת הראב\"ד מה הפרש יש בין נוגע בסנדלו לדבוקה הא לכאורה הכל אחד אלא ודאי ההפרש הוא דנוגע בסנדלו היינו דנוגע ואי מסיר הסנדל אינו נגרר אבתריה לא כן דבוקה בסנדלו דנגרר אבתריה ועיקרה על הסנדל נסמכת וא\"כ משו\"ה נקט הש\"ס גומא כי היכי דתיהוי נוגע ולא נסמכת על הסנדל לא כן היכא דליכא גומא דאי משים הסנדל עליה הוי דבוקה והכל אחד וא\"כ מה סיוע הוא זה להרא\"ש והטור ורבינו דפי' הכי. והרב ט\"ז סי' ע\"ו כתב אע\"ג דבעששית נמי נוגע מ\"מ סנדלו גרע כיון דהסנדל הוי מלבוש שלו עכ\"ל. פי' דבריו דמדלא חילקו בין נוגע בעששית ללא, משמע דלא שנא דלעולם שרי וכאן נראה דבנוגע אסור ולזה חילק שפיר דכאן שהוא מלבושו שלובש חשיב כגופו דמה לי על לבושו או על גופו לא כן בעששית. וראיתי להרב פר\"ח שכתב דכל זה כשסנדלו ברגלו אבל אם חלץ הסנדל מרגלו אפי' דאיכא צואה דבוקה בסנדלו פשיטא דשרי דאין לך כיסוי גדול מזה עכ\"ל. פי' דבריו דאיירי במציאות שחלץ סנדלו והניחו על הגומא ברם רגלו על סנדלו לא וההא קאמר דפשיטא דכיון דאינו לבוש הסנדל שרי וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל \n גוף האשה ערוה וכו'. נ\"ב פ' מי שמתו יעו\"ש. והרי\"ף השמיט הנך מימרות וכתב הרשב\"א על שם הראב\"ד (דא\"כ) [דאפשר] משום דאמרינן לעיל עגבות אין בהם משום ערוה וסובר הרב דכ\"ש הנך אלא שכתב הוא ז\"ל דהכא משום דמטריד ורואה ועגבות הא פרישנא דוקא בנפשיה ובאשתו ואינו רואה עכ\"ל. ולענ\"ד נראה ליישב יישובו ולא תיקשי מ\"ש עליו דלא מן השם והוא דהרי\"ף ס\"ל דכל הנך מימרות לאו ברואה איירי פי' דמסתכל בה דלזה אפי' שלא יהיה ערוה כיון דמסתכל בה מטריד ואסור אלא איירי באינו מסתכל בה ואפ\"ה אסור משום ולא יראה בך ערות דבר דאיירי קרא אפי' באינו רואה כיון דהערוה נראית לו קרי ביה ולא יראה בך ערות דבר, ועוד כיון דאילו רוצה רואה ומשום הכי אסור וכדכתבו הפוסקים היפך מרן וכמו שיבוא לקמן בס\"ד, וע\"ז אמרו האמוראים איזה דבר קרוי ערוה כדי לכלול בפסוק דולא יראה בך ערות דבר וקאי באינו מסתכל בה. ומ\"ש במתני' דחלה האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה וכו' ומוקי לה בפניה טוחות בקרקע וכו' ברם שאר גופה מגולה ולא קרינן בה ערות דבר הרי כיון דלא מסתכל או אף דמסתכל אין חשש כי הוא גופה ונמצא דטעמא הוי משום דמסתכל בה, לא קשיא דאה\"נ דטעמא הוי משום ערוה דאינו מסתכל אסור ושאני הכא דהוא גופה ולא חשיב ערוה לגבי דידה דחשיב לה כידה ורגלה לא כן לגבי אחריני ערוה גמורה כיון דאילו רואה חומד הו\"ל כמקום התורף וא\"כ נמצא דאיירי באינו רואה וכיון דהוא ס\"ל דעגבות אין בהם משום ערוה כ\"ש הנך. וא\"ת א\"כ כד פריך בש\"ס למאי לאיסתכולי ביה וכו' אמאי לא תירצו כולה באשה אחרת הא בק\"ש ולא מסתכל בה הא בלא ק\"ש ומסתכל בה. וי\"ל באשתו ר\"ל אפי' באשתו בטפח סגי דלא נימא דוקא אשה זרה סגי טפח לאסור אבל באשתו דגס בה צריך יותר קמ\"ל אפי' באשתו כן נ\"ל. וכן צריך ליישב ג\"כ לפי מ\"ש הב\"ח סי' ע\"ה לדעת רבינו והטור דכולם שוים בין אשתו בין אשה אחרת דפחות מטפח ליכא איסורא לקרות ק\"ש כנגדה וא\"כ מ\"ש כל המסתכל וכו' היינו במכוין ליהנות מיופיה ברם באינו מכוין כלל להסתכל אלא שרואה אותה בבלי דעת זה אינו אסור אלא לק\"ש ובטפח מגולה אלו דבריו, דקשיא לדידיה ג\"כ מה שהקשיתי לפי דרכי דא\"כ לוקמא בש\"ס הא במכוין לראות הא באינו מכוין ולק\"ש וכולה באשת אחרים ולא באשתו, וצ\"ל כמ\"ש.
ובמימרא דקול באשה ערוה כתב הרבינו יונה דהיינו לק\"ש ובמנגנת יעו\"ש. ומורנו הרב בס' ישרש יעקב דף צ\"ז הקשה עליו וכן לרב האי דס\"ל דקאי לק\"ש מההיא דקידושין דף ע' ועיי\"ש מ\"ש, וכן תירץ מהר\"ח עשאל בליקוטים דף ו' בתירוץ א' יעו\"ש. ואחר נשיקת ידיהם ורגליהם אשתמיטא מינייהו דברי הרשב\"א בשמעתין וז\"ל ואסור לשמוע אפי' קול דיבורה כדאמר בקידושין לשדר מר שלמא לילתא א\"ל הכי אמר שמואל קול באשה ערוה ואלא מיהו נראה דדוקא קול שאלת שלום או בהשבת שלום כי התם דאיכא קירוב דעת נמצאו דבריהם דברי הרשב\"א. והרב יד אהרן סי' ע\"ה תירץ וז\"ל דמאן דס\"ל דבק\"ש איירי הוי לא מיבעיא בלא ק\"ש דאינו טרוד בשום דבר אלא אפי' קורא ק\"ש אסור והחולקים ס\"ל דלא איירי בק\"ש דבקורא שמע שרי דטרוד בק\"ש אלא באינו קורא איירי אלו דבריו. וליתא דא\"כ כי הקשה בש\"ס למ\"ד טפח באשה ערוה וכו' מכל המסתכל וכו' אמאי מוקי לה באשתו ולק\"ש דמשמע דמשום חומרא דק\"ש הוא דחשיב ערוה באשתו ולפי דברי הרב אדרבא הו\"ל לאוקמי באשה אחרת כפשטה דמימרא דקאמר טפח באשה ערוה ואיירי בק\"ש דוקא ומשום דטריד לקרות לא החמירו בפחות מטפח אבל שלא בשעת ק\"ש כל המסתכל באצבע קטנה כאילו מסתכל בתורף משום דאינו טרוד אלא ודאי אדרבא נהפוך הוא.
גם מ\"ש מהר\"ח עשאל להר' יונה דתירוץ ב' דבק\"ש איירי ובמנגנת ואפי' באשתו ברם במדבר בעסקיה אפי' שלא בשעת ק\"ש אסור באשה אחרת ובאשתו שרי אפילו בק\"ש זה תוכן דבריו. לאו מתרצתא היא דרבינו יונה לא כ\"כ וז\"ל וכן אין לו לקרות בשעה שמנגנת דקול באשה ערוה אבל וכו' או בשעה שמדברת כדרכה מותר וכו' ואשה זו שכתב קאי לכל אשה בין זרה בין אשתו ואהא סיים דאי מדברת כדרכה מותר ואפי' לק\"ש. ולענ\"ד יראה לחלק בין כשהדיבור הוא עמו לכשאינו עמו דכשהוא עמו חיישינן והוי ערוה לא כן כשאינה מדברת עמו אלא ששומע קולה אז אם קורא ק\"ש דוקא אסור וק\"ל." + ], + [ + "חוצץ \n בטליתו מתחת לבו וכו'. נ\"ב כתב רבינו ירוחם היה יושב בתוך מגדל אחד של עצים ועשאו כמין מלבוש והוציא ראשו חוץ לחלון יברך ואם לבו רואה את הערוה אסור כן הוא בירושלמי. והקושיא היא גלויה דבירושלמי בעי לה ר' ירמיה ונשאר בתיקו ופי' הרא\"ש ז\"ל פרק הרואה דקא מספקא ליה אי לבו רואה את הערוה מותר או אסור. ומ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו סי' ע\"ד דלא מפרש לה כהרא\"ש ז\"ל וכו' ופשיט לה להתירא לא ידעתי איך ספיקא דאיסורא דאורייתא פשיט לה להתירא. גם מ\"ש דהוא ירושלמי אחר והוא ממש תלמוד דידן א\"כ הוא אדמייתי מהירושלמי ליתי מתלמוד דידן דכך הוא דרכו.
והנראה לי בזה הוא דהירושלמי איירי במגדל עצים והוא מקום גדול ולבו רואה את הערוה ולא פשיטא להו וכמ\"ש הרא\"ש, ורבינו ירוחם איירי בעשה מעצים כמין מלבוש דהיינו מגדל קטן כמו שמדוייק בדברי רי\"ו וע\"ז כתב יברך דזה פשוט משום דאין לבו רואה את הערוה, ושוב כתב דאם לבו רואה את הערוה דהיינו מגדל גדול כבעיית רבי ירמיה אסור דכל תיקו דאיסורא לחומרא, וז\"ש כך הוא בירושלמי כלומר דלא אפשיטא ולחומרא והיינו טעמא דהביא מהירושלמי כיון דבש\"ס דילן דף כ\"ד ע\"ב אפליגו תנאי בלבו רואה את הערוה והראשונים איכא מאן דפסק כת\"ק ואיכא מ\"ד כיש אומרים וא\"כ ליכא למילף מינה, ובירושלמי בעי לה ר' ירמיה שהוא בתרא ולא איפשיטא ולחומרא נמצא דלמד דינו מהירושלמי דהניחו בספיקא. ועיין להמג\"א סי' ע\"ד שהבין בעד רבינו ירוחם דפסק הבעיא לקולא והם דברים תמוהים וכי ספק דאורייתא נפשט לקולא. גם מ\"ש על הרא\"ש דאשתמיט מיניה הש\"ס דסוכה דף י' חלילה לכתוב כן על הרא\"ש אלא דלא הונח לו פירוש זה, חדא דאם כן הו\"ל לר' ירמיה לפרש דבעייתו במגדל פחות מי' אי חשיב ככלי ולא נגרר ראשו אחר גופו או חשוב כאהל וגריר. ועוד דהירושלמי בעי ג\"כ בבית יעו\"ש בפירוש ואיך נוכל לפרש כן. והרא\"ש נקט חדא ואין לבדות גירסא מלבנו כדי להקשות. גם מ\"ש לתרץ להשמטת הפוסקים ההיא דסוכה (ו)עדיין קשה דאף דקיי\"ל לבו רואה את הערוה אסור מ\"מ נפק\"מ אם הוא בכילה ולבו מכוסה בבגד אי אזיל ראשו בתר רובו או לא לענין ולא יראה בך ערות דבר.
וכתב בתרומת הדשן סי' י' דדוקא בבגד אבל בידים לא הוי כיסוי. והקשה הפר\"ח סימן ע\"ד סק\"ג מההיא דפ' כל כתבי דתניא התם הרי שהיה שם כתוב על בשרו וכו' וקאמר התם לעולם וכו' משום זמנין דמשתלי ושקיל וכו' וכי היכי דחיישינן התם ה\"נ ניחוש דילמא משתלי וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד לא קשיא דיש לחלק מהכא להתם דשאני התם דהם ב' עניינים דמה שמשים היד הוא בשביל השם והוא עושה מעשהו, אגב טירדיה ברחיצתו או בסיכתו שקיל ידיה ולאו אדעתיה, לא כן כאן דמשום ק\"ש שקורא משים ידו על לבו וכיון דקורא נמצא עסוק באותו ענין עצמו דשימת היד ודעתיה עלויה ולא שקיל." + ], + [], + [ + "עד \n אימתי הם קטנים לענין זה וכו'. כתב הב\"ח וז\"ל ועד כמה וכו' פי' שלא הגיע עדיין התינוק לי\"ב מלאים ותינוקת לי\"א מלאים וכו' יעו\"ש ואחרי המחילה הא ודאי ליתא.
ולענ\"ד הכי פירושו ועד כמה הם חשובים קטנים בתינוק עד שיהיו לו י\"ב שנים מלאים וקודם שישלמו אפילו הביא סימנים חשיבי שומא ובשנת י\"ג דהיינו משהשלים י\"ב והתחיל י\"ג עד סופו שהוא תחילת י\"ד אם הביאו ב' שערות אסור בלא הפסקה ומשנת י\"ג ואילך פי' משהשלים הי\"ג והתחיל בי\"ד ואילך אפי' לא הביא ב' [שערות] אסור בלא הפסקה, וזה פשוט ממ\"ש בש\"ס ועד כמה איכא דאמרי תינוקת בת י\"א [שנה] ויום אחד ותינוק בן י\"ב [שנה] ויום אחד אידי ואידי שדיים נכונו וכו' נמצא דבזמן דצריך הסימנים לזכר הם י\"ב [שנים] שלמים מכלל דפחות מכאן אפילו בסימנים א\"צ להפסיק ומי\"ג שלמים ואילך אפי' לא הביא סימנים צריך להפסיק וק\"ל. וזו היא דעת רבינו שכתב כאן עד אימתי וכו' עד שיהא הזכר בן שנים עשר שנה ויום אחד דהיינו שלימים הא בפחות אפי' הביא סימנים ואח\"כ כתב אבל אם עדיין לא הביא ב' שערות פירוש בי\"ב [שנה] ויום אחד אינו צריך הפסק עד שיהיה בן י\"ג [שנה] ויום אחד ר\"ל שנכנס בי\"ד והוא פשוט.
ועיין להמג\"א ז\"ל מה שהקשה להטור דידיה אדידיה ממ\"ש באו\"ח סי' ע\"ג למ\"ש באהע\"ז סי' כ\"א, וכן על הרא\"ש. וכן קשה לי לרבינו ממ\"ש כאן למ\"ש פכ\"א מהל' איסורי ביאה דלא כתב דין השנים אלא סתם כתב הגדילו עד שנעשו שדיים נכונו וכו' ולא כתב במה אנן קיימין אי בשיעור הצריך ב' [שערות] דהיינו בן י\"ב [שנה] ויום אחד או אם הוא הגדול דהיינו לזכר י\"ג [שנה] ויום אחד או אם הוא הסימנים לחוד בלי שנים ואפילו פחות מי\"ב [שנים], ולא ידעינן מה היה גירסתו בש\"ס שם בקדושין דף פ\"א אי גריס כהרא\"ש, ובפירוש המשניות הביא כגירסת הש\"ס שם.
והגהות אשרי כתבו דהא דשרינן בבניו הקטנים אפילו בנוגעים וכו' וכתב עליו מרן בב\"י או\"ח סימן ע\"ג וז\"ל ודבר תימה הוא להתיר כולי האי וכו' עכ\"ל. וכתב הרב פר\"ח שנראה לו עיקר כמ\"ש ההגהות אשרי מדתניא בברייתא הישן וכו' ה\"ז לא יקרא ק\"ש אלא א\"כ היתה טלית מפסקת וכו' ואם קטנים מותר ובהך ברייתא לא הזכיר כלל חזרת פנים דנימא דההיתר הוא בחזרת פנים ומשמע ודאי דהכי קאמר ה\"ז לא יקרא וכו' אא\"כ מפסקת ביניהם דאז אפי' בפנים זה תוכן דבריו.
ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין משם ראיה וברייתא כולה איירי בחזרת פנים, דאי לא תימא הכי אלא כמ\"ש הרב ז\"ל א\"כ מאי מותיב בש\"ס לשמואל דאמר ואפי' אשתו מרומיא דברייתות ובשלמא לרב יוסף ניחא וכו', דלשמואל נמי ניחא דמ\"ש הברייתא אא\"כ היתה טלית מפסקת ביניהם לא תידוק דחזרת פנים לא מהני דה\"ה דמהני ומאי דנקט הברייתא האי תקנתא היינו משום דהוי מילתא דשויא לשניהם דבין בחזרת פנים בין בלתי חזרת פנים מועיל דאכולם קאי לפי מ\"ש הפר\"ח ז\"ל, אלא ודאי דס\"ל לש\"ס דהברייתא איירי בחזרת פנים דאפ\"ה הצריך הפסקת טלית ומשו\"ה קשיתיה לשמואל הברייתות. ואין להקשות דלש\"ס גופא תימה אמאי לא פירש כן הברייתות ולא תירץ לשמואל, משום דא\"כ צריך לומר דסיפא דקתני דקטנים מותר צ\"ל אפילו בלא חזרת פנים ואין זו סברא וכמו שהקשה מרן ונמצא אדרבא סברת מרן מסתייעת מכאן.
וראיתי בס' לחם יהודה שתמה על מרן דלמה הוצרך לדקדק קצת לאסור ממ\"ש רבינו יונה והוא פשוט לאסור כדכתיבנא עכ\"ל, יעו\"ש מ\"ש על הגהות אשירי. ולא ידעתי איך רצה לערב דעת רבינו עם הגהות אשרי דהם חלוקים דלרבינו עגבות יש בהם משום ערוה ולהג\"א ס\"ל דאין בהם משום ערוה דפסקי כרב הונא ואף שנדחה סייעתיה מ\"מ לא נדחה הדין, ועוד דקמה סייעתא אחריתי שאמרו שם מדאמר מר זה מחזיר פניו וקורא והא איכא עגבות ואמרו מסייע לרב הונא דאמר עגבות אין בהם משום ערוה ולכן פסקי דאין בהם משום ערוה, וא\"כ קטנים עדיפי דאפי' נוגעים בערותם מותר. לא כן לרבינו דס\"ל דיש בהם משום ערוה וצריך הפסקת טלית וקטנים עדיפי דאין צריך הפסקת טלית ועגבות אין בהם משום ערוה ודוק." + ] + ], + [ + [ + "מי \n שהיה לבו טרוד וכו' פטור מכל המצוות וכו'. עיין בסוכה דף כ\"ה ע\"ב ת\"ר חתן וכו' פטורים וכו' ועיין מ\"ש רש\"י ומ\"ש הרב בית חדש סימן ל\"ח. ואחרי המחילה רבה לא ידענא מאי קא קשיא ליה דיש הפרש ביניהם דגבי אבל לאו מצוה להצטער אלא לנהוג דיני אבלות לא כן בחתן ושושביניו דמצוה לשמח חתן וכלה וכל דהוי מצוה וטריד בשביל המצוה פטור ממצוה אחרת דעד כאן לא איתמר כן להני תנאי דעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה אלא ביכול לקיים את שניהם ברם באינו יכול ודאי דפטור דמאי חזית לדחות זו מפני זו ואה\"נ דס\"ל דהעוסק במצוה חייב במצוה וכן הבינו המאור והר\"ן בדברי רש\"י.
עוד כתב הב\"ח וז\"ל ונראה לענ\"ד דלא קאי וכו' עכ\"ל. ועל הראשונים אנו מצטערים שהבינו כן בדברי רש\"י מה שאינו נראה מדבריו כמו שנראה ממ\"ש בדברי ת\"ק וכ\"כ הרב חידושי הלכות דאולי לא היה כתוב כן בדברי רש\"י שלפניהם יעו\"ש ואיך נאמר באמת דכן דעת רש\"י. ומ\"ש ליישב דברי רש\"י דבת\"ק אינו מן היישוב דכיון דק\"ש בעי כוונה אפי' שהוא פסוק אחד מ\"מ כדי לבוא לכונה צריך מקודם ביטול שמחת חתן וכלה ומה הפרש יש אם יהיה הכוונה הרבה או מעט. ועוד דאם כן יתחייב בתפילין דבזמן מועט הא מיהא יקיים המצוה ואף שמצותן כל היום הא נפטרין אנו בשעת התפילה לחוד וא\"כ בנידון זה יהיה מעט יותר ולא יפטור לגמרי וגם התפלה יתפלל קצת ואל יתפלל באורך." + ], + [], + [], + [], + [ + "היו \n עסוקין וכו' נשמטין אחד אחד וכו'. ועיין בב\"י סי' ע\"ב מה שכתב משם תלמידי רבינו יונה שכתבו ואומר מורי דה\"ה לתפלה נמי נשמטין ומביא ראיה מן התוספתא ע\"כ. וז\"ל תלמידי ר' יונה ואומר מורי הרב דה\"ה לתפלה דתני בתוספתא העם העוסקים בהספד מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה רבותינו הפסיקו בין לק\"ש בין לתפלה וכיון דחזינן לרבותינו דהפסיקו לשניהם הכי נקטינן ולא פליג ש\"ס שלנו אמעשה רב וכו' ע\"כ.
והנה ראשונה קשה מה שהקשה אחי יפת החכם השלם שלמה בן עזרא נר\"ו דמאי ראיה מייתי מהאי תוספתא כיון דבירושלמי פ' זה הביאו הרא\"ש פ' מי שמתו אוקמוה ביום שני וא\"כ י\"ל דברייתא דידן קאי ביום ראשון ומה גם דלא נקבר עדיין לכן אין מתפללין לא כן בתוספתא דקיימא ביום שני קיל הוא ולכן חייב גם בתפלה. ועוד קשה לי דעדיין אין ההוא מעשה רב נגד ש\"ס דילן ולעולם דפי' דברייתא דוקא ולא מתפללין וההיא דרבינו איירי כשאין המת מוטל לפניהם דהכי תני בברייתא דידן נמי אין המת מוטל לפניהם קורין וכו' עומדין ומתפללים וכו' אלא דת\"ק דרבותינו לא חילקו בהכי בין המת מוטל לפניהם לאינו מוטל אבל לעולם יש לחלק בין ק\"ש לתפלה.
ובני יצחק נר\"ו תירץ דס\"ל לתלמידי רבינו יונה דאף דהאי תוספתא איירי ביום שני אפ\"ה שפיר ילפינן מינה להאי דנשמטין אחד אחד אפילו ביום ראשון והוא דאעיקרא תירוצא כפי הירושלמי הלזו דמוקי ההיא תוספתא ביום שני אבל ביום ראשון אין מפסיקין וכמתני' דאם יכולין להתחיל ולגמור וכו' איך תני בהאי ברייתא דנשמטין אחד אחד וקורין ק\"ש כשהמת לפניהם מאחר דביום ראשון אין מפסיקין אלא ודאי דהא דנשמטין שוה לדין דיום שני כי היכי דביום שני כולם מפסיקין כאחד וקורין ה\"נ ביום ראשון נשמטין אחד אחד וקורין והיינו טעמא דנשמטין מפני דאינו מתבטל ההספד דאחד נשמט וקורא ובא ואח\"כ נשמט אחר וקורא ובא וכן על זה הדרך כולם עד שקוראים כולם ק\"ש ואה\"נ דאם לא הספיק האחרון להשמט ולקרות עד שעבר זמן ק\"ש אין עליו עון אשר חטא כיון שהמת לפניהם והשתא מינה למדו תלמידי הר\"י דכי היכי דגבי יום ב' דצריך להפסיק לק\"ש כמ\"ש בתוס' ועבדו רבותינו חומרא להפסיק גם לתפלה ה\"נ להאי דינא דנשמטין דכמו דצריכין להיות נשמטין לק\"ש ה\"נ לדעת רבותינו נשמטין ג\"כ לתפלה דדינן שוה. ומעתה נסתלקה ג\"כ הקושיא השניה דמדברי הירושלמי הלזו מוכח דאין הברייתא מיירי באין המת לפניהם דאם איתא כשהקשה הירושלמי מההיא דאם יכולים להתחיל ולגמור אמאי אינו מתרץ דהתוספתא מיירי כשאין המת לפניהם דאין ההספד כ\"כ צורך וכדתניא בהאי ברייתא אבל מתני' דאיירי בתנחומין דעיקר התנחומין הוא כשחוזרין מלקוברו כדמוכח במתני' משו\"ה אינן קורין אלא ודאי דמשמע ליה להירושלמי דלישנא דהעוסקין בהספד איירי במת לפניהם מסתמא דשם הוא עיקר ההספד ודוק.
והטור כתב בסי' ע\"ב וז\"ל ודוקא וכו' אבל החזנים וכו' יעו\"ש. פירוש לפירושו שהם עוסקים בהספד ודוקא ביום הראשון וכו' פי' ואפילו החזנים נמי לא אמרן דפטורין אלא ביום ראשון אבל משם ואילך גם החזנים חייבים ונפקא ליה הא מהירושלמי וכמ\"ש מרן דס\"ל להטור דהעוסקין בהספד היינו בחזנים המספידים וכו'. והשתא האמת יורה דרכו דמ\"ש ברמזי' ט\"ס נפל וכצ\"ל כל העוסקין בהספד חייבים בק\"ש והחזנים הסופדים ביום שני פטורים מכאן ואילך חייבים והיינו ממש כמ\"ש כאן בטור. והשתא ניצול ממה שהקשה עליו מרן שם בב\"י דמה שהקשה א' וב' כבר תירץ הוא בסוף דבריו. ומה שהקשה בג' ועוד וכו' לא קשיא ע\"פ קדימתנו, וכן הד' וכן הה'.
אך קשה מ\"ש עוד וז\"ל דפשט הירושלמי וכו' ומאחר דמתני' וכו' עד וכמ\"ש רבינו עצמו כאן וכו' עכ\"ל. ולזה יראה לענ\"ד דלדעת הטור הכי מתפרש הירושלמי דהקשה והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור וכו' ומתני' בכל העם מיירי וקתני דוקא אם יכולין וכו' ואי לא אין חייבין להפסיק וכל העם פטורין וברייתא תני ברישא כל העוסקים בהספד פטורין מק\"ש ומשמע דוקא העוסקין דהם החזנים ולא השומעים ואהא משני מתני' ביום הראשון דהיינו מה שעושין אחר קבורת המת שהיה להם מקום מיוחד ובשובם מלקבור המת היו הולכים האבלים והקהל עד המקום ההוא ועומדין שם האבלים ומנחמין אותם וכמ\"ש רבינו בפי' המשנה ולכן במעשה הזה דיום ראשון הוא מילתא דשוה לכו\"ע דכולם מנחמים הם והיא מצוה דגמילות חסדים שהיא מן התורה ולכן כולם לא יפסיקו וביום השני שהוא הספד שסופדין החזנים הם דוקא פטורים וכל העם חייבין ושקלא וטריא זו היא לת\"ק ברם רבותינו דתני שם בברייתא עשו מעשה היפך הת\"ק והפסיקו גם החזנים והיינו ביום שני דעליה דידיה דת\"ק קאי, והשתא גם ביום הא' נחתינן דרגא ודוקא החזנים לא יפסיקו הא שאר העם יפסיקו ולא שנא להו בין יום ראשון לשני. והשתא הטור דפוסק כרבינו משום מעשה רב היפך פשט המשנה דנראה דכל העם פטורים שפיר כתב דכל שאר העם בין הכי ובין הכי חייבין לא כן החזנים דיש זמן דהיינו יום שלישי דחייבים ויש זמן שהוא יום שני דפטורים.
ברם אחרי ההתבוננות דרך זה דחוי מכמה אנפי חדא דהא הטור כתב דין דקברו דמתני', ועוד אי מצינן למימר דרבנן פליגי אמתני' מאי חיליה דהש\"ס דמותיב ממתני' לברייתא דהיינו לרישא ולא לסיפא. ולכן נראה באופן אחר והוא כדפירש קושיית הירושלמי מרן ב\"י אלא דהתירוץ הוא דמתני' איירי ביום ראשון דוקא על דרך הראשון שכתבתי בסמוך שהוא בשורה ומנחמין את האבל וזה שייך לכל העם בכלל ואין לחלק ולכן אין מפסיקין לכולם קאי לא כן ביום שני שהוא קל מפסיקין וכרבינו ונמצא דיום ראשון כשמנחמים בשורה הוא חמור הרבה ואין הפרש בין שאר בני אדם לחזנים דכולם מנחמים הם ולא מתורת הספד הוא הפיטור ולכן בדין המנחמים בשורה לא חילק הטור והעתיק לשון המשנה דאין חילוק בין שאר העם לחזנים לא כן ביום ראשון דהיינו קודם שקברו את המת שמספידים דלאו מתורת נחמה נחתי שם י\"ל בין חזנים לשאר העם דשאר העם חייבין וחזנים פטורין לא כן ביום שני דכולן חייבין כנ\"ל." + ], + [ + "קברו \n וכו'. ועיין השגת הראב\"ד ועיין מ\"ש עליו המגדל עוז ומ\"ש עליו מרן. ולענ\"ד קשה שאם לזה כיון הראב\"ד אין זו השגה דהא כתבו רבינו שם בסמוך בני אדם הפנימיים וכו' פטורים מק\"ש והחיצונים חייבין בק\"ש במקומם וכיון דחיצונים חייבין במקומן מינה דמ\"ש רבינו יתחיל ר\"ל הפנימיים ואולי הוא פירש אף שאין צורך ודוחק.
עוד כתב מרן וז\"ל או שחוזר למ\"ש ואי לאו לא יתחילו. לענ\"ד דבריו סתומים ונראה דכוונתו דמ\"ש הראב\"ד דוקא וכו' ואי לאו לא יתחילו ר\"ל דמתני' לא קאי לכל העם הבאים מהקבר לשורה אלא לאותם הצריכים דהיינו הפנימיים אבל החיצונים יתחילו וכמ\"ש רבינו יונה דמ\"ש וכו' וס\"ל להראב\"ד דזה הוא פירוש דברי ר' יהודה ולא פליג את\"ק אלא לפרושי אתי ואין הפרש בין אחר שהגיעו לשורה לקודם שהגיעו וזה הוא כוונת ההשגה, ועל זה כתב ואין כן דעת רבינו כמו שאפרש דהיינו שהוא מפרש פנימיים ממש דהיינו רואים פני האבל דלא כהראב\"ד דפירש פנימיים ר\"ל קרובים, ונמצא דהשיג עליו בשנים חדא בפירוש פנימיים ושנית במה שלא חילק גם קודם שהגיעו לשורה בין פנימיים לחיצוניים. ומה שהוצרך לומר דס\"ל להראב\"ד דלא פליגי היינו משום דאל\"כ איך פסק הראב\"ד נגד ת\"ק. אך במה שהשיג עליו דמאי שנא דקודם שהגיעו לשורה לא חילק לא הליץ מרן בעד רבינו ואולי כיון דאינם יודעים אם יהיו פנימיים או חיצוניים אינן יכולין להתחיל דבשלמא לדעת הראב\"ד דר\"ל קרובים זה ידוע מקודם ואין הפרש לא כן לפירוש רבינו ולכן במ\"ש מרן ואין כן דעת רבינו כמו שיתבאר בסמוך הליץ עליו על הכל.
ועיין מ\"ש הטור וז\"ל בסי' ע\"ב העומדים וכו' שורה הפנימית וכו' ועיין מ\"ש הב\"ח שם וז\"ל משמע מלשון רבינו דשורה אחת הפנימית לבדה היא פטורה וכו' והשורות כולן חיצוניות הם אבל לשון משנתינו העומדים וכו' הפנימיים פטורין משמע ששני הפנימיים פטורים וכ\"כ הרמב\"ם והכי מוכח להדיא מפירוש רש\"י בברייתא וכו' ועיי\"ש שמכח זה הגיה לשון רבינו. ולענ\"ד אין צריך שום הגה\"ה ולא קשה דמ\"ש משנתינו הפנימיים קאי לבני אדם ולא לשורות דהכי תני העומדים בשורה דהיינו הבני אדם הפנימיים פטורים דהיינו השורה הראשונה והחיצונים חייבין דהיינו השורה השניה וכן מ\"ש רבינו הפנימיים קאי לבני אדם שכ\"כ העומדים בשורה הפנימיים וכו' אך הטור שכתב הפנימית משום דקאי לשורה שכתב שורה הפנימית וא\"כ שוה מ\"ש רבינו עם מ\"ש במתני'. אך מ\"ש רש\"י הוא היפך מכל זה והאמת דטעמו ונימוקו עמו כפי גירסת הברייתא שהיה לו שורה הרואה פנימה פטורה וכו' ומש\"ה פירש מה שפירש, והוא עצמו פירש כפירוש רבינו במקום אחר והוא ברש\"י שבהרי\"ף שכתב הברייתא כלשון הזה שורה הרואה את הפנים פטורה ופי' רש\"י שורה היקף ובחלל האבל יושב וכו' ולא פירש כמו שפירש בש\"ס סתמו כפירושו שהוא השורה הראשונה דוקא. וכ\"כ רבינו בפי' המשנה והפנימיים הם העם הרואים את האבלים ואין ביניהם אנשים אמצעיים ואשר אחריהם נקראים חיצוניים עכ\"ל. הרי כמו שפירשתי ודלא כהב\"ח למדקדק בלשון. והטור ורבינו היו גורסים בברייתא שורה הרואה את הפנים וכו' וכן העתיק מרן בב\"י וכן בהרי\"ף ודוק." + ], + [ + "כל \n מי שהוא פטור וכו'. עיין להראנ\"ח סדר טהרה רצה להשוות דעת רבינו עם התוס' דלא קיימי הם ז\"ל אלא לדורות אחרונים ולעולם דפסקו כרשב\"ג יעו\"ש. ואיני יכול להולמו דבשלמא התוס' אומרים בפירושם דקיימי לדורות אחרונים ברם הרי\"ף שהעתיק המשנה וכתב הלכה כת\"ק וכן רבינו דחיבורו הוא קיצור הש\"ס א\"א לומר דקאי לדורות אחרונים ולא קאי לדינא דמתני' וזה ידוע לכל דהם פוסקים דין הש\"ס ואי משתנה הדין מזמן לזמן כותבים דבזמננו אינו כן.
אך מה שהקשה עליו הרב יד אהרן נר\"ו סי' ע' דא\"כ דקאי לדורותינו איך מחלק הר\"מ ז\"ל בין מבוהל לאינו מבוהל לא קשיא דוכי בדורות אחרונים כולם מבוהלים כדי שנאמר דאפי' מבוהל יקרא, הא אינו אלא דאינם מכוונים והם טרודים בעלמא, ברם כשהוא מבוהל מחמת מצוה אינו יכול לקרות דהוי כמזכיר שם שמים לבטלה אלא דבמבוהל שלא מחמת מצוה לא פטרו אותו דאי בעי לפכוחי פחדיה.
גם מ\"ש דא\"כ איך כתב רשאי והא חייב ג\"כ דאין הפרש בין חתן לכל אדם לא קשיא דנקט רשאי לומר עליו אח\"כ דאי מבוהל אינו רשאי ואגב סיפא נקטיה וקל להבין. אך קשה מה שהקשיתי עליו שרבינו מחבר [וכותב דיני] הש\"ס בין נוהג בין אינו נוהג, ובשלמא לדרכי מרן בין מ\"ש כאן בכ\"מ דפוסק כת\"ק לפי סדר המשנה השנויה בין למ\"ש בב\"י סי' ע' דפוסק כרשב\"ג וכר' יוחנן דאמר איפוך ניחא דפוסק דין המשנה ממש, וכן נראה ממ\"ש מרן אח\"כ ד\"ה והרמב\"ם ועיי\"ש בב\"י שכתב וז\"ל ונראה שהביא רבינו דברי הרמב\"ם וכו'. וכתב הב\"ח שם וז\"ל נראה דלפי מ\"ש רבינו וכ\"ש האידנא וכו' נראה דלא מיבעיא דרשאי אלא דחייב על כן כתב רבינו דהרמב\"ם חולק על זה דהרי כתב דאינו רשאי לקרות אם הוא מבוהל א\"כ כל אדם נמי וכו' דלענין זה אין חילוק בין חתן לשאר כל אדם דטבעה ספינתו בים וכו' והא דאיתא בש\"ס וכו' עכ\"ל.
ולענ\"ד לא באתי לכוונתו דראשונה קשה לי לאיזה צורך הוצרך לכתוב דה\"ה כל אדם שטבעה ספינתו בים דכל הנרצה אליו הוא למצוא לרבינו [הרמב\"ם] דפטר דלא כרבינו [הטור] דלעולם חייב. ועוד קשה מי לא מודה בדין זה דמבוהל דאסור לקרות דעד כאן לא אמרינן דבזמן הזה חתן קורא לפי שכל אדם אינו מכוין אלא דוקא כשלא היה בהול אלא טירדא בעלמא דבזמן הש\"ס אפי' היה אומר שיכול לפנות דעתו לא מהימנינן ליה ברם עכשיו מהימנינן ליה דגם כל אדם לא מכוון ודי אי אומר דמכוון לא כן בחזינן ליה שהוא מבוהל בבירור זו לא אמרה אדם מעולם שיקרא בלא כוונה וגם התוס' והר\"מ מודים לו ודוק. ופירוש דברי הר\"מ כך דאיהו פוסק כת\"ק דרשאי והיינו רשות שאומר שיכול לכוון דלא כרשב\"ג דלא נאמן אבל אם הוא מבוהל בבירור ודאי דלא יקרא. גם מה שדימה הב\"ח דה\"ה טבעה ספינתו בים שהוא טרוד ובהול דפטור, דבריו תמוהים ע\"פ דברי הר\"מ והוא האמת דכל ההיתר אינו אלא באומר יכול אני לכוון לא כן בבירור דלא מכוון אינו רשאי וזה דוקא בטרוד בדבר מצוה ברם בעלמא דאית ליה צערא הו\"ל רשות דאי בעי ליה לאפכוחי פחדיה וכמסקנא דש\"ס דחילק מרשות למצוה. ובכלל התמיה נכנס גם הרב מהר\"י הלוי סי' מ\"ו דף פ\"ז עיי\"ש וז\"ל אבל קשה לי בדברי הרמב\"ם שכתב אבל אם היה הפטור מבוהל אינו רשאי וכו' והא בש\"ס וכו' הכא טירדא דמצוה הכא טירדא דרשות הרי דברשות אפי' מבוהל יקרא ואיך כתב דמבוהל לא יקרא אלו תוכן דבריו. וכבר כתבנו דהך דינא דרבינו אינו אלא בטירדא דמצוה לא כן ברשות דאיבעי ליה לפכוחי פחדיה ואינו רשאי לפטור עצמו. ועוד קשה לי על הב\"ח במה שעשאו לרבינו חולק עם רבינו [הטור] והתוס', דמי הגיד לו דחולק הוא דעד כאן לא כתב רבינו כן אלא לפי דין המשנה כמנהגו שמעתיק דין המשנה ואז הוא דיש חילוק בין מבוהל דהיינו שהוא ברור שאינו מכוון לטרוד סתם דאומר דמכוון וכת\"ק, לא כן בדורות אחרונים דלא כל אדם מכוון אפי' אינו מבוהל והן אמת שע\"פ מ\"ש מרן בב\"י להוציא מדברי הרמב\"ם גם לזמן הזה נמצא שפיר חולק בהם, לא דרך בזה רב ב\"ח כמו שנראה מדבריו יעו\"ש. ועוד קשה עליו שאם כוונת הטור להביאו לחלוק הוה ליה לומר אבל הר\"מ וכו' כמנהגו ולכן לדרך מרן משוה אותם." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות קריאת שמע", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c0b11ed4dfb667922a2a6980b28f5e2dfb0851e8 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,125 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש מרן דפסק רבינו כת\"ק וכמ\"ש הרב יד אהרן הל' תפילין סי' ל\"ב הגהת ב\"י. ומ\"מ אחרי ראות מ\"ש מהר\"ם ישראל שם והרב תוס' יו\"ט בגיטין פרק השולח נראה בבירור דלא ס\"ל לרבינו האי כללא דכל מקום ששנה רשב\"ג הלכה כמותו וכ\"כ רש\"ל הביא דבריו הב\"ח או\"ח סי' תל\"ג ס\"ק י\"א וז\"ל הרי\"ף והרמב\"ם לא ס\"ל האי כללא דכל מקום ששנה רשב\"ג וכו' יעו\"ש. ומן התימה על הרב יד אהרן נר\"ו שם שתמה על רש\"ל דבכל ספר היד פוסק הלכה כרשב\"ג וכו' וכ\"כ גם מרן בפי\"ב דמעשר הי\"ז, וליתא וכדכתיבנא. גם מה שתמה הרב הנזכר נר\"ו במ\"ש על שם הרי\"ף דלא ס\"ל האי כללא ממה שהרי\"ף גופיה הביא בפרק גט פשוט דהאי מימרא דר' יוחנן כל מקום ששנה רשב\"ג וכו' הלכה כמותו יעו\"ש, הן אמת דכך פסק הרי\"ף שם ברם רש\"ל כתב כן ע\"פ מ\"ש הרא\"ש פ\"ה דב\"ק דף מ\"ט וז\"ל הרי\"ף הביא המשנה כצורתה ולא פי' במאי פליגי משום דסבר דהלכה כרבנן דלית ליה האי כללא דר' יוחנן כל מקום ששנה רשב\"ג עכ\"ל, ומי לנו בקי בדברי הרי\"ף יותר מהרא\"ש ז\"ל וכ\"כ עוד הרא\"ש כן לדעת הרי\"ף בסוף כתובות גבי מתני' ג' ארצות יעו\"ש. ומן התימה על הרא\"ש פרק גט פשוט הביא דברי הרי\"ף וז\"ל וליתא לדרשב\"ג וכו' דאמר ר' יוחנן הלכה כרשב\"ג חוץ מערב וצידן וכו', וצריך לדחוק מחומר הנושא דמ\"ש הרי\"ף כן, הוא אפי' לר' יוחנן דאמר הלכה כרשב\"ג כאן ליתא לדרשב\"ג וכ\"ש לדידן דלית לן הא דר\"י דאמוראי נינהו ואליבא דר\"י. ולפ\"ז לא קשיא מה שהשמיט מעשה דצידן דמתני' כיון דכתב מימרא דר' נתן בסוף פ\"ג דנדרים." + ], + [], + [ + "תפילה \n של ראש אין עושין אותה של יד. ועיין מ\"ש הרב ב\"י סי' מ\"ב וסיים ומנא ליה לומר שסובר הרמב\"ם כן. ועיין מ\"ש גם בבדק הבית. ונראה לענ\"ד דכיון דלא חילק רבינו בין אתני ללא אתני מוכרח דלא ס\"ל לחלק בהכי והיינו טעמא דעד כאן לא קאמר בש\"ס דמהני תנאי אלא למאן דס\"ל הזמנה מילתא היא דהיא מילתא כחושה ברם לגבי מעשה לא מהני דלא ס\"ל כרבינו ירוחם ומהר\"י אבוהב דלא חילקו בין הזמנה למעשה." + ] + ], + [ + [], + [ + "ושל \n יד קושר אותה וכו'. כתב הכנה\"ג באו\"ח סי' כ\"ז משם (אומרם) [מור\"ם] דמי שאין לו יד שמאל פטור מן התפילין, ותמה עליו החבי\"ב דאי מיירי באין לו זרוע גמ' ערוכה היא פרק הקומץ וכו' וסיים דאולי איירי באין לו יד יעו\"ש. וודאי דכתב הרב כן משום דלא ראה דברי הר\"מ איסרלס וכמו שיעד בתחילת דבריו דהא מדבריו משמע דאיירי באין לו זרוע שכתב וז\"ל נראה דאינו מניח כלל וראיה מחליצה דאיטר רגל ימין חולץ בשמאל לדעת מקצת הפוסקים ואפ\"ה אי נקטעה רגלו אינו חולץ כלל וכו'. ואי איירי באין לו זרוע כלל ניחא דמייתי ראיה משם ברם אי איירי בגידם מה ראיה מייתי מחליצה שאני התם דאינו חולץ כלל משום דהחליצה היא ברגל עצמו וכיון שאין לו רגל לאו בר חליצה הוא כלל משא\"כ כאן בתפילין שהוא בזרוע כיון דיש לו זרוע יכולים אנו לומר שיניח בימין כיון דבר הנחה הוא או בשמאל עצמו כיון דיש לו זרוע. ואף שלזה יש לדחות דאין מזה קושיא כלל דאה\"נ דאיירי באין לו יד ומייתי ראיה מחליצה דגם התם חלצה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה וכך פסק רבינו פ\"ד מחליצה מ\"מ לפחות הו\"ל להביא הך סוגיא ולא לילך לעצות מרחוק. ועוד דהתוס' ז\"ל בפירוש ס\"ל דמי שאין לו יד חייב והו\"ל להזכירם לפחות אשר מזה מוכח דאותה שעה נעלם ממנו סוגיא זאת ואיירי הרב באין לו זרוע והפנים חדשות לא נתן אל לבו בזה אלא לציין פסקי ההלכות. וכן נראה ממה שפסק מור\"ם עצמו בהגהת שו\"ע גידם שאין לו יד רק זרוע יניח בלא ברכה, נמצא דמ\"ש בתשובה שלא יניח כלל איירי באין לו זרוע כלל. וכן [דעת] המג\"א ז\"ל שמ\"ש בתשובה איירי באין לו זרוע, שהקשה עליו דש\"ס ערוך הוא דאין לו זרוע פטור מן התפילין." + ], + [], + [ + "תפילה \n של ראש אינה מעכבת של יד. כתב רבינו בס' המצוות וז\"ל מצות עשה י\"ג היא שציונו להניח תפילין וכו' ואלו השני מצוות לא יתחייבו לנשים דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ונשים אינן חייבות בתלמוד תורה וכו' עכ\"ל. ועיין בש\"ס קדושין דף ל\"ג איתא הכי ותפילין גמר מתלמוד תורה מה ת\"ת נשים פטורות אף תפילין נשים פטורות ונקיש תפילין למזוזה וכו' תפילין לת\"ת איתקוש בפרשה ראשונה ושניה." + ], + [ + "אבל \n אם הניח שתיהן מברך ברכה אחת והיא להניח תפילין. עיין להרב משל\"מ שהצריך עיון בדברי הרא\"ש, וכתב עליו הרב מרכבת המשנה נר\"ו שהבין שמ\"ש ואני מברך שנים היינו בשל ראש ולכן הקשה דאיהו כתב דאין לברך אלא אחת. ואגב שיטפא לא דק דאחר שבירך בשל יד להניח לא אמר אדם מעולם שיברך בשל ראש שנים ועד כאן לא קאמרי ר\"ת ודעימיה דיברך שנים בשל ראש אלא בשח בינתיים וכן היכא שאין לו אלא תפילה של ראש ברם היכא דבירך בשל יד אינו מברך בשל ראש אלא אחת דברכה של יד קאי גם אשל ראש, ומאי דקשיא ליה הוא דבתשובה ראשונה כתב דברכה של יד שייכא גם לשל ראש כנראה דס\"ל דברכה א' די לשניהם ומתשובה שאחריה משמע דס\"ל דמברך שנים להניח בשל יד ועל מצות בשל ראש זה ודאי כוונתו בקושיא זאת. ברם לא קשיא וכמ\"ש הרב נר\"ו דמ\"ש בתשובה ראשונה שייכא היינו דקאי גם לשל ראש דאי לא קאי עליה צריך לברך שנים ופשוט." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "זמן \n הנחת תפילין ביום ולא בלילה וכו'. עיין מ\"ש מרן וכדתניא בהדיא וכו'. וקשה לי טובא במ\"ש דכל תנאי דברייתא קמייתא ס\"ל דלילה לאו זמן תפילין והא רבי יעקב אמר עד שתכלה רגל מן השוק וחכמים אומרים עד שישן ומשקיעת החמה הוי לילה ולמה יחייבו עד זמנים אלו אלא ודאי דס\"ל דלילה הוי זמן תפילין, ואפי' אם הוא לבוש בהם צריך שיסלקם אי ס\"ל לילה לאו זמן תפילין כיון דקפיד רחמנא וכתב קרא ושמרת ולמר בעשה ולמר בלאו וכן בני מערבא דס\"ל לילה לאו זמן תפילין הוו מברכי לשמור חוקיו. הן אמת דרש\"י כתב דסברי לילה לאו זמן תפילין מ\"מ כבר כתבו התוס' להיפך דס\"ל לילה זמן תפילין אלא דמר עביד הרחקה יתירה ומר לא עביד וודאי מאי דניידי התוס' מפירוש רש\"י הוא ממאי דכתיבנא וא\"כ לפחות היה לו למרן לומר דרבינו ס\"ל כפירוש רש\"י ולא לסתום. ועוד בב\"י סי' ל' בשנותו את טעמו דהרא\"ש והטור דס\"ל דלילה זמן תפילין דלמדו כן מהאי ברייתא וכהתוס' ומדבריו נרמז שהכרחם הוא כמ\"ש לענ\"ד וכ\"כ בסתם והיה לו לומר דזה כדעת התוס' באופן דבב' המקומות סתם. עוד כתב מרן והלכה כר\"ע מחבירו ע\"כ. ויש לדקדק דמה שייך בזה לומר הלכה בדבר דלא נפק\"מ לענין דינא יהיה מכתוב זה או מזה." + ], + [ + "מי \n שהניח וכו'. וכתב מרן ההיא עובדא דרבינא וסיים ומאחר שרבינו פוסק כמ\"ד לילה לאו זמן תפילין, וכ\"כ בב\"י סי' ל'. ולא ידעתי אמאי הוצרך לזה והא בסמוך הל' י' כתב דפלוגתייהו בהנחה לכתחילה מדאמר ומודים וכו' כנראה דכשהם מבעוד יום אין צריך לסלקם יעו\"ש." + ], + [], + [ + "וכל \n הטמאין כולן חייבין וכו'. והוא מש\"ס סוכה דף כ\"ו וממנה תמה מרן בב\"י סי' ל\"ח על הכלבו שכתב על שם הר\"ם וז\"ל ועל הבחורים אשר מהרהרים אפי' בשעת ק\"ש לא יניחו תפילין, ותמה עליו מהך ש\"ס וסיים הרי בהדיא דמשום הרהור לא מיתסר וסיים ואפשר לומר דהר\"ם מפרש וכו'. פירוש דבריו דקשיא ליה ע\"פ פירוש רש\"י דפי' שמא יראו קרי וכו' ואהא קאמר לימא וכו' ומשני בנשותיהן עמהן נמצא דאפי' בקרי אין קפידא וקשיא דתיפוק ליה משום הרהור וכדעת הר\"ם ואהא תירץ דיפרש דקס\"ד דהם בעלי קריין וכו' ולעולם דאי מהרהר בהם אסור ולענ\"ד עדיין קשיא דניחא כשנקשה על אופן זה ברם כשנקשה ממסקנת הש\"ס דמוקי לה בהרגל דבר ותיפוק ליה משום הרהור לחוד מה יענה הרב ז\"ל. ואין לומר דכשנקשה הכי נתרץ דהכלבו כתב על קצת בחורים שמהרהרים ולא שכולם מהרהרים בודאי בש\"ס דקתני הילדים סתם הוכרח לאוקמי בנשותיהן עמהם דבזה איירי דעדיין קשה דנוקמא במהרהרים דמאי חזית באוקימתא זאת יותר מזאת ואולי חדא מינייהו נקט.", + " מצטער\n וכו' פטור מן התפילין. עיין בב\"י או\"ח סי' ל\"ח כתב וז\"ל ומצאתי בס' ארחות חיים על שם הר\"ם מצטער וכו' פטור עכ\"ל. ואתמהא מה מציאה היא זאת דהכי כתב רבינו הכא ואי קאי להר\"ם אחר למה הלך לעצות מרחוק יביא הדין על שם רבינו דליכא חידושא משם יותר [א\"ה. עיין בבדק הבית שתיקן]. ועיין מ\"ש מרן בכ\"מ משם הר\"ר מנוח ומה שהשיב עליו מרן. ולענ\"ד גם מצד אחר איכא למשדי נרגא דהחושש בראשו אין בידו כי היכי דנימא איבעי ליה ליתובי דעתיה לא כן במצטער במילי דעלמא דהוי דבר חוץ מגופו כמו טבעה ספינתו בים וכן על זה הדרך אפשר דחייב ואמר איבעי ליה ליתובי דעתיה, וחילוק זה איתיה בש\"ס סוכה דף כ\"ה. ומדברי מרן בב\"י נראה דס\"ל דפי' מצטער שכתב הר\"מ היינו מחמת חולי, שכתב אחר מ\"ש דין מצטער וז\"ל ולפ\"ז אפשר לפטור כל חולה אם הוא מצטער. ופירוש דבריו כיון דהכל תלוי בצער אין הפרש בין חולה לחולה ולהכי נקט הר\"מ מצטער כדי לכלול כל חולה ברם בלא חולי אמרינן איבעי ליה ליתובי דעתיה ואין זה במשמעות לשון הר\"מ ויש לבע\"ד לחלוק בזה." + ], + [], + [ + "לא \n שינת קבע ולא שינת עראי. כתב רבינו יונה פרק מי שמתו ולא גזרינן עראי אטו קבע דשאני גבי סוכה דשינה עצמה אסורה אמרו דגזרינן עראי אטו קבע אבל גבי תפילין דאפילו שינת קבע עצמה לא אסרו אלא משום שמא יפיח ולא עבדינן גזירה לגזירה עכ\"ל. וקשה לי דלפי חילוק זה מה הקשה בש\"ס סוכה דף כ\"ו על מאי דתני שם אוכלין עראי חוץ לסוכה ואין ישנים שנת עראי חוץ לסוכה מאי טעמא אמר רב אשי גזרה שמא ירדם א\"ל אביי אלא הא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל וכו' ליחוש שמא ירדם אלא אמר ר' יוחנן וכו', ומאי קשיא הא שנא ושנא דבתפילין הוי גזירה לגזירה ולכן עראי שרי לא כן בסוכה דהוי חדא גזירה ולכן אפי' עראי אסור ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בית \n וכו' אסור לשמש מטתו וכו'. וכפירוש רש\"י בש\"ס ובב\"י סי' מ' כתב על שם הר' יונה דנראה מדבריו דכי הוו שניהם אינן כליין אפי' עשרה כחד דמו וכו' יעו\"ש. והן אמת דכפי הלשון המוצג לפנינו נראה כן מדבריו ברם אין הדעת סובלתו דאדרבא יותר טוב שלא יהיה כליין מכליין ובלא ימנע איזה מהן טוב מחבירו אי כליין טוב משאינו כליין א\"כ כשהן ב' כליינים יותר טוב ואי שאינו כליין טוב מכליין בשניהם שאינן כליינים יותר טוב וכי גזרה היא זו אם קבלה נקבל. והרב בית חדש הגיה בלשונו ובמקום אפילו עשרה שאינן כליין כתב שהן כליין ופירש דסד\"א דכשם דאי איכא עשרה כליינים אינו מועיל כי אם לאחד כך צריך עשרה שאינן כליינים וכו' יעו\"ש סיום דבריו. ואני הדיוט תמהני עליו אם יצאו דבריו מפיו וכי מתורת ביטול אתינן עלה דס\"ד דצריך עשרה שאינן כליינים נגד הכליינים הא כל הפסול מאלו (ההי') [העשרה] הוא משום דהוו כליינים דאי הוו שאינן כליינים מי לא מודה דמועיל וכי משום דאיתוספו כליינים נפסלו שאינן כליינים אתמהא.
ולענ\"ד אי לא דמסתפינא היה נראה להגיה עוד ולהוסיף תיבת לא וכצ\"ל כלומר לא תימא עשרה שהן כליינים לא דמי לכלי אחד וכו' וכמ\"ש שם הלשון הב\"ח. וה\"פ דבא להוציא פירוש אחר בגמ' דאפשר לפרש לזה פי' לא שנו דסגי כלי בתוך כלי אלא בכלי שאינו כליין כלומר דשניהם צריך שלא יהיו כליינים ברם כל כליין אם אחד מהם כליין אפי' עשרה שכולן כליינים עם אחד שאינו כליין כחד חשוב כלומר ואינו חשוב מתוכן אלא השאינו כליין וצריך גם אחר שאינו כליין עמו שאותם כליינים כלא חשיבין וזהו שאמר לא תימא עשרה שהן כליין לא דמו לכלי אחד כלומר דלא חשיב לכלל וכמ\"ש אלא אפי' עשרה שהן כליין דיינינן להו ככלי אחד כלומר דפי' הש\"ס דקאמר אבל כלי כליין אפילו עשרה כחד מאנא דמו הוא מועיל לחד וסיים מיהו אפילו כלי אחד לבדו שאינו כליין לא נתמעט מאחד וכו' כלומר ההפרש שיש בין כליין לשאינו כליין הוא דשאינו כליין סגי בשנים או לפחות אחד שלא יהיה כליין אבל שניהם כליינים לא מהני ואפי' עשרה לאחד ונמצא לפעמים עשרה כליינים לא מהני אפי' לאחד, לא כן שאינו כליין לעולם אחד נחשב לאחד וזהו שאמר אפילו וכו' לא נתמעט מאחד וכו' והוא נכון וחריף וכן ראיתי לכמה גדולים שהגיהו כרצונם.", + " ואם\n הניחם כלי בתוך כלי מותר להניחן וכו' שלא כנגד ראשו. הכי אמר ר' ירמיה בברכות דף כ\"ד והיכא מנח להו אמר ר' ירמיה בין כר לכסת שלא כנגד ראשו וכו'. והקשו בתוס' אימא שלא כנגד ראשו וכו' ותירצו דא\"כ מאי איריא בכובע וכו' עכ\"ל. פירוש לדבריהם דמשו\"ה הקשה המקשה מר' חייא ולא מברייתא דלעיל דאי מההיא יש לומר שלא כנגד ראשו אבל מדר' חייא מדצריך כובע משמע אפי' כנגד ראשו והוי איפכא ולזה תירץ לו המתרץ דאה\"נ דמשום כובע הוא דהתיר והיינו טעמא דכל דאיכא כובע אף דהוי תחת ראשו הוי שלא כנגד ראשו דמפיק למורשא לבר ונמצא שלא כנגד ראשו. וזה נראה כונת הרשב\"א בחידושיו שאחרי כותבו דברי התוס' סיים וז\"ל ומיהו לכובע למי שנותנן תחת מראשותיו ממש לא מעלה ומוריד עכ\"ל, ור\"ל הכי. ומיהו אף דהמקשה הבין דכל דאיכא כובע שרי אפי' תחת מראשותיו לפי המסקנא לקושטא דמילתא תחת מראשותיו ממש לא מעלה ומוריד אלא ההיתר בהוציא המורשא לבר דהוי שלא כנגד ראשו, ולאפוקי מהרב יד אהרן סי' מ' שפירש בכוונת התוס' וכוונת הרשב\"א שלענ\"ד הם דברים זרים דכיון דאמר דמשום הכובע הוא דהתיר ר' חייא איך אמרינן דהכובע אינו מעלה ומוריד יעו\"ש. וע\"פ מה שביררתי דבריהם ז\"ל אין מובן למ\"ש הט\"ז סי' מ' סק\"ג בדבריהם וק\"ל." + ], + [ + "קדושת \n תפילין קדושתן גדולה וכו'. כתב כנה\"ג סי' כ\"ה דמי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין ציצית קודם ששקולה ככל התורה כולה ובשיירי סייע עצמו מהנימוק\"י שכתב דיקדים ציצית לתפילין משום דציצית שקולה כנגד כל המצוות ועוד שהוא תדיר עכ\"ל. והקשה הרב בני חיי דמאי ראיה מייתי מהנימוק\"י שאני התם דאיירי לקדימה. ושוב כתב דאפשר דהא בהא תליא דכיון דקודם נדחה האחרת מפניה וכההיא דכתב הרמב\"ם פי\"א דבכורים היה הוא לפדות וכו' ולעלות לרגל ואין לו כדי לשניהם פודה את בנו ואח\"כ עולה לרגל שנאמר כל בכור בניך תפדה ואח\"כ ולא יראו פני ריקם הרי דמדין קדימה דקדם בקרא למדנו דהיכא שאינו יכול לעשות שניהם שנדחה מפניו זה תוכן דבריו. ולא ידעתי דמיון זה דמה לההיא דפדיון ועלית רגל דקרא כתב תחילה כל בכור בניך תפדה ואח\"כ ולא יראו פני ריקם ומאן לימא לן דלענין קדימה היא ולא לומר דאין לו לעשות שניהם דפדיון קודם וזה נדחה מפני זה ולא דקרא בקדימה איירי ולמדינן מינה להיכא דאי אפשר לעשות שניהם משא\"כ הכא דבפירוש כתב הנימוק\"י דיקדים ציצית לתפילין דאפשר לומר דדוקא לענין זה כ\"כ הנימוק\"י ולא להיכא דאי אפשר לעשות שניהם.
והנראה לי בכוונת הכנה\"ג דרצונו להורות דהא מיהא לענין קדימה ס\"ל להנימוק\"י דגדולה מצות ציצית ואנן בדידן ס\"ל דאף באין יכול לעשות שניהם ציצית קודם. ומהר\"י הכהן בן ארדוט נר\"ו בס' בית דוד הביא עוד סיוע כעין מ\"ש הרב בני חיי ודבריו מתמיהים דממקום שבא אינו ענין לנידון דידן יעו\"ש. ולמאי דמתמהי עליה דהיאך קודם ציצית לתפילין כיון דמציצית פטור דאינו לבוש בת ארבע כנפות ובתפילין חייב היאך יעשה הפטור ויניח החיוב נראה דמ\"מ כיון דמביא עצמו לידי חיוב בלבישתו קודם לתפילין כיון שיש לו כ\"כ חשיבות ששקולה כנגד כל המצות ועל ידו יזכור את ה' ואין קבלת עול מלכות שמים יותר מזה והא דלא אחשביה ר' יוחנן דאמר הרוצה שיקבל עול מלכות שמים יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין היינו משום דציצית כבר הוא לבוש מבלילה כמ\"ש במקום אחר הל' ציצית יעו\"ש בחי', ואה\"נ דגם בציצית יש קבלת עול מלכות שמים כיון שעל ידה יזכור כל מעשה ה' הגדול והנורא וכיון דהא מיהא אחר לבישתו שפיר מתחייב אהני לן כל הני דוחקי להביאו לידי חיוב כנ\"ל כונת הרב. או כמ\"ש הרב הלבוש שלא הזכיר ציצית לפי שעטיפת ציצית הוא חובה מוטלת עליו מיד שילבש ויתכסה עצמו בבוקר יעו\"ש." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "והמלך \n מצוה עליו לכתוב וכו'. ובספר המצוות כתב מצות עשה י\"ז היא שצונו שיהיה כל מלך יושב למלוך כותב ספר תורה לו לעצמו וכו' עכ\"ל. ולכאורה קשה דבפי' המשנה פ\"ב מסנהדרין כתב וז\"ל ויכתוב שני ס\"ת שלמים וכו' וי\"ל דמ\"ש בפירוש המשניות היינו אם לא היה לו ס\"ת בהיותו הדיוט דצריך שיהיו לו שתים ברם אם היה לו ס\"ת בהיותו הדיוט די באחד מחדש וכ\"כ בפירושו כאן לא היה לו ס\"ת קודם שימלוך צריך לכתוב אחר שמלך שני ס\"ת וכו'. ובפ\"ג מהל' מלכים הוסיף עוד שאף אם היה אחד משל אבותיו די בשיכתוב אחד אחר שמלך. ותמה עליו מרן דהוי היפך הש\"ס יעו\"ש, ויישב בדוחק דמאי דאמר בש\"ס שלא יתנאה בשל אבותיו היינו באותו שחייב המלך להוסיף משום היותו מלך אבל במי שחייב אף בהיותו הדיוט יכול להתנאות בשל אבותיו יעו\"ש. ולשון לא צריכא לשתי תורות דקאמר בש\"ס לא משמע הכי וגם מלשון שכתב רבינו הכא בהל' ס\"ת לא משמע הכי ויותר תימה דשם בספר המצוות מצוה י\"ח הביא לשון הש\"ס דלא נצרכא אלא לשתי תורות ופי' וז\"ל כלומר שהפרש יש בין מלך והדיוט כי כל איש חייב לכתוב אחד והמלך שנים וכו' דזה מורה דכוונתו דגם שנים אי אפשר להתנאות בשל אבותיו וזה סותר למ\"ש במצוה י\"ז דדי באחד מחדש באופן דהכל מגומגם." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "אסור \n לאדם למכור ס\"ת. פ' בני העיר אמר רשב\"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ס\"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה. וכתב מרן ביו\"ד סי' ע\"ר וז\"ל ומשמע דכיון דאינו רואה סימן ברכה אסור למוכרו. וכתב המשל\"מ ז\"ל וז\"ל והא דכתב מרן באו\"ח סי' תקפ\"ה דהא דקאמר אינו רואה סימן ברכה משמע דליכא איסורא שאני הכא דכיון דחלוקת ההתר לא היתה אלא כדי שיהנה מאלו המעות א\"כ כיון דאמר דאינו רואה סימן ברכה פשיטא דאסור אלו דבריו. ולישנא דמרן משמע דמשום דאמר אינו רואה סימן ברכה הוא דדייקינן דאיסורא איכא והוי היפך מ\"ש בסי' תקפ\"ה. והט\"ז ביו\"ד סי' ע\"ר קשיא ליה על מרן דאמר דכל דאינו רואה סימן ברכה איכא איסורא מש\"ס דפ' מקום שנהגו דאמר שם סימן ברכה לא חזי שמותי לא משמתינן דנראה דאיסורא ליכא ותירץ דכיון דתני ברישא לא ימכור דנראה איסורא וסיים יתר על כן וכו' אינו רואה סימן ברכה משמע דגם איסורא איכא כמו ברישא אלו דבריו. וגם זה אינו צודק בלשון מרן וכמ\"ש דלא תלי ליה בתחילת לשון הברייתא ודוק, ולא הרגיש מדברי מרן דסתרי אהדדי כנראה שלא זכר שר ממ\"ש באו\"ח. ומ\"מ ע\"פ תירוצו למה שהקשה מהש\"ס יתיישב גם למרן דלא תיקשי דבריו אהדדי על דרך שתירץ המשל\"מ. ועיין להשיירי כנה\"ג או\"ח סי' תס\"ח הגהת ב\"י וביו\"ד סי' ע\"ר שחתר בענין זה אי כשאינו רואה סימן ברכה איכא איסורא או לא ולמה שהקשו דברי מרן אהדדי לא מצא מענה.
וראיתי להרב מקראי קודש דף ר\"ג דקא מתרץ לדברי מרן והוא דחוק בלשון מרן דאינו מורה הכי, והוא כתב דלא קשה מידי. ואני הדיוט עד השתא הכא לא ראיתי דברי מרן דסי' תקפ\"ה במקומן וכדו דראיתי לשונו לא ידענא מאי אידון בה ותמיה אני על כל התמהים עליו מה ראו על ככה לתמוה דליכא קושיא כלל ועיקר וז\"ל שם וכן משמע בפרק מקום שנהגו דת\"ר ד' פרוטות אין בהן סימן ברכה וחד מינייהו שכר מתורגמן וכו' ואם איתא דאיכא איסורא לא הו\"ל לומר אין בהם סימן ברכה אלא שאין רואין סימן ברכה אלו דבריו הרי דאומר דכל דאומר אינו רואה סימן ברכה ר\"ל דאיכא איסורא אלא כשאומר אין בהם סימן ברכה ר\"ל וליכא איסורא נמצא דבריו מכווני אהדדי.
והנה מדברי רבינו נראה דאף בס\"ת דיחיד אסור למוכרו אם לא ללמוד תורה וכו' והוא יחיד דלכולהו רברבתא ס\"ת דיחיד שרי למכור ואף שלא מכרו ללמוד תורה וכו' יעו\"ש במרן חלק או\"ח סי' קנ\"ג ויו\"ד סי' ע\"ר. ואף דבדברי הרא\"ש לא משמע אלא אי מכר ולא לכתחילה לאו דוקא וכמ\"ש הפרישה ודרישה שם ס\"ק כ' יעו\"ש. וראיה מדברי בנו באו\"ח ויו\"ד שהביא דינו זה כתבו בלכתחילה וכן בקיצור פסקי הרא\"ש יעו\"ש, ורבינו הוא יחיד בדבר זה ואמטו להכי לא פסק מרן כוותיה וז\"ל מרן סי' קנ\"ג סעיף י' יש אומרים דיחיד בשלו אפילו בס\"ת מותר למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה ויש מי שאוסר וכו' עכ\"ל. ורצונו לפסוק כיש אומרים שהם רבים משא\"כ האוסר שהוא יחיד ואף שהביאו באחרונה וכמו שמצינו דוגמתו כשכותב יש מי שאומר וכו' להיתר ורב פלוני אוסר שכתב השיירי כנה\"ג או\"ח סי' ש\"כ הגהת ב\"י אות ז' דכוונתו לפסוק להתירא והביא הפוסק האוסר להורות שיחיד הוא האוסר ואף כאן הוא הדין, שכתב ויש מי שאוסר להורות שיחיד הוא האוסר ומכאן ראיה לדברי השיירי כנה\"ג. וכן דוגמא אחרת כיוצא בזה כשכותב בשו\"ע סברא א' בלשון יש אומרים והב' בלשון יש מי שאומר שדעתו לפסוק כיש אומרים קמא שהם רבים ולא כיש מי שאומר שהוא יחידאה וכמ\"ש הגינת ורדים חלק אהע\"ז כלל ד' סי' ל' דמדשינה וכתב בתחילה בלשון רבים ואח\"כ בלשון יחיד להורות דהלכה כרבים וכ\"כ בכנה\"ג חלק חו\"מ סי' כ\"ה בהגהת ב\"י כללי הקים לי אות נ\"ב דכל דכותב יש מי שאומר הוא יחיד. ואף שבשיירי כללי הפוסקים כתב דאפשר יש מי שאומר הוי שנים, מ\"מ היינו כשכותב יש מי שאומר לחוד אבל כשמתחילה כותב יש אומרים ומסיים ויש מי שאומר או יש מי שאוסר ודאי דהוי יחיד ודוק.
ודע דממקום שבא השיירי כנה\"ג בכללי הפוסקים דגם יש מי שאומר הוי שנים והוא מדברי מרן בספרו הקצר [יו\"ד סי' פז ס\"ח] גבי מי חלב, לא מצאתי מאומה וליכא שם אלא יש מי שאוסר והוא מיחידאה הוא ה\"ר אליעזר יעו\"ש, ולא ידענא מאי אידון בה, ואם באולי הוא אמת ואנוכי לא ידעתי מ\"מ ליכא בתחילה יש אומרים בלשון רבים ואחריו יש מי שאומר, ונמצא א\"כ עדיין דברי הגינת ורדים אמת ושניהם יכונו ואיך כתב היד מלאכי כללי מהר\"י קארו סי' ס\"ז לא תציתו להאי כללא מכח ההיא דכלל השיירי כנה\"ג.
איך שיהיה כאן פסק מרן דלא כרבינו אלא כרבים החולקים ומ\"ש ביו\"ד לאסור בסי' ע\"ר הוא הברייתא כפשטא דקאי בס\"ת של רבים דאיכא איסורא הדרן לקמייתא דכתב מרן בב' המקומות דכל דאמרו אינו רואה סימן ברכה איסורא איכא וכן הוא גמרא ערוכה בב\"ב דף קנ\"א ע\"א ספר תורה מאי כיון דלא מזדבן דאסור לזבוני לאו נכסי הוא או דילמא כיון דמזבן ללמוד תורה וכו' נכסי הוא וכו' ע\"כ. הרי דקרי ליה איסורא ומן התימה על כל המבינים בהך ברייתא גופא דרשב\"ג דאמר אינו רואה סימן ברכה דאיסורא ליכא יעו\"ש במרן ב\"י חלק או\"ח סי' קנ\"ג וביו\"ד סי' ע\"ר ודוק.
והמג\"א בסי' קנ\"ג ס\"ק כ\"ב על מ\"ש מרן יש אומרים יחיד בשלו מותר למכור ואפילו ס\"ת כתב צ\"ע דבחו\"מ סי' רמ\"ח סי\"א כתב האומר נכסי לפלוני ס\"ת הוי בכלל או כיון דלא מזדבן לא הוי בכלל נכסי ובשל יחיד מיירי דאי הקדישו פשיטא דלא מצי יהיב וצ\"ל דמ\"ש הכא הקדישו כלומר שנתנו לבית הכנסת לקרות ולא הקדישו ממש ואפ\"ה אסור למוכרו ובהכי מיירי בחו\"מ, ומ\"מ צ\"ע דהיה לו לפרש והקושיא היא מובנת דאיך התירו למכור והתם מספיקא אי שרי או לא. ברם מה שתירץ לא ידעתי דכתב דבין הכא והתם נתנו לבית הכנסת לקרות וא\"כ עוד היום קשיא כדמעיקרא ואף גם זאת מגומגם הלשון והנראה יותר שהכל הוא קושיא וליכא תירוץ ואף דלא אתי שפיר סוף הלשון וצריך לתקנו." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בית \n שיש בו ספר תורה וכו' בית אחר. ועיין מ\"ש מרן דס\"ל לר' יהושע בן לוי דחלוק דין ס\"ת מדין תפילין דבס\"ת כל שיכול לעשות מחיצה י' טפחים צריך לעשות ולא די בכלי תוך כלי וזו היא דעת רבינו אף שלא בא מפורש יפה בדבריו. ולענ\"ד לא באתי לכוונתו חדא דהיאך נאמר דריב\"ל פליג אברייתא דהברייתא אמרה בפירוש דמועיל בכלי תוך כלי וריב\"ל פליג ומצריך גם עשרה טפחים ונפסוק הלכה כריב\"ל נגד הברייתא. ועוד דבפירוש כתב רבינו התיקון דכלי תוך כלי וסיים או עד שיעשה מחיצה וכן בפ\"ד דתפילין הכ\"ד לא כתב בס\"ת אלא תיקון דכלי תוך כלי ולא סיים או עד שיעשה מחיצה הרי דפוסק כהברייתא ולא כריב\"ל.
ולענ\"ד נראה שדעת רבינו הוא דתיקון דמחיצה י' טפחים קלישא מתיקון כלי תוך כלי ולכן בתיקון כלי תוך כלי אפי' שיש לו בית אחר מועיל לפי שהוא תיקון נאה משא\"כ תיקון דמחיצה דמועיל אי לית ליה ביתא אחרינא ברם אי אית ליה אינו מועיל ונמצא אינו חלוק ר' יהושע בן לוי עם הברייתא דהברייתא דהצריך תיקון נאה דכלי תוך כלי היינו בין דאיכא ביתא אחרינא בין ליכא וריב\"ל דהיקל בתיקון קליש היינו בדליכא ביתא אחרינא וזהו דאמר מר זוטרא לרב אשי כמאן כריב\"ל כלומר קולא זאת דעשית בתיקון קליש דמחיצה היא כריב\"ל אימור דאמר ריב\"ל בדליכא ביתא אחרינא ומר אית ליה ביתא אחרינא וא\"ל לאו אדעתאי, וזהו שאמר רבינו בתחילה תיקון דכלי תוך כלי וסיים או עד שיעשה מחיצה בתנאי אם לא היה בית אחר לפי שתיקון זה הוא קליש ולכן בפ\"ד מהל' תפילין שלא הזכיר אלא תיקון דכלי תוך כלי לא כתב התנאי דאם לא היה לו בית אחר לפי שתיקון זה מועיל אף דאיכא ביתא אחרינא. ומ\"מ יש לגמגם דנמצא רבינו חלוק דעתו מספר התרומות וספר המצוות דפסקו דלא די לס\"ת כלי תוך כלי (או) [אלא] מחיצה גבוה י' טפחים או להוציאו דס\"ל דמחיצה עדיפא מכלי תוך כלי והוי פלוגתא בסברא ודעת הרא\"ש ג\"כ כספר התרומות והמצוות וז\"ל אמר ר' יהושע בן לוי ס\"ת עושה לו מחיצה גבוה י' טפחים וכו' והא דקתני בברייתא עד שיניח כלי תוך כלי לא קאי אס\"ת אלא אתפילין ודוקא ס\"ת אבל שאר ספרי הקודש וחומשין כיון שאינם עשוין בגלילה סגיא בכלי על כלי עכ\"ל.
והנה במ\"ש דתיקון דכלי תוך כלי לא קאי אלא אתפילין יש לגמגם לכאורה דא\"כ מאי האי דקאמר ליה מר זוטרא לרב אשי כמאן כריב\"ל עד כאן לא קאמר וכו' כמי שאיכא חולק והא ליכא חולק בזה כמ\"ש הוא ז\"ל. וי\"ל דזה שכתב הרא\"ש ז\"ל דהברייתא לא איירי אלא בתפילין היינו לדעתיה דריב\"ל דאי לאו הכי פליג ריב\"ל אברייתא ברם מר זוטרא לא ס\"ל הכי אלא דהברייתא דקאמר תיקון דכלי תוך כלי הוי גם לס\"ת ותפילין וא\"צ לחומרא דר' יהושע בן לוי דמחיצה אלא לדידן דס\"ל כריב\"ל דתיקון דברייתא אינו מועיל לס\"ת ואמטו להכי אתה רוצה לעשות מחיצה עדיין לא הועלת כלום דעד כאן לא קאמר אלא בדליכא ביתא אחרינא." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9b1c36bfc57cba7a65e0800aa27870b4a0dca1f8 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Ahavah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,122 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Tefillin,_Mezuzah_and_the_Torah_Scroll", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש מרן דפסק רבינו כת\"ק וכמ\"ש הרב יד אהרן הל' תפילין סי' ל\"ב הגהת ב\"י. ומ\"מ אחרי ראות מ\"ש מהר\"ם ישראל שם והרב תוס' יו\"ט בגיטין פרק השולח נראה בבירור דלא ס\"ל לרבינו האי כללא דכל מקום ששנה רשב\"ג הלכה כמותו וכ\"כ רש\"ל הביא דבריו הב\"ח או\"ח סי' תל\"ג ס\"ק י\"א וז\"ל הרי\"ף והרמב\"ם לא ס\"ל האי כללא דכל מקום ששנה רשב\"ג וכו' יעו\"ש. ומן התימה על הרב יד אהרן נר\"ו שם שתמה על רש\"ל דבכל ספר היד פוסק הלכה כרשב\"ג וכו' וכ\"כ גם מרן בפי\"ב דמעשר הי\"ז, וליתא וכדכתיבנא. גם מה שתמה הרב הנזכר נר\"ו במ\"ש על שם הרי\"ף דלא ס\"ל האי כללא ממה שהרי\"ף גופיה הביא בפרק גט פשוט דהאי מימרא דר' יוחנן כל מקום ששנה רשב\"ג וכו' הלכה כמותו יעו\"ש, הן אמת דכך פסק הרי\"ף שם ברם רש\"ל כתב כן ע\"פ מ\"ש הרא\"ש פ\"ה דב\"ק דף מ\"ט וז\"ל הרי\"ף הביא המשנה כצורתה ולא פי' במאי פליגי משום דסבר דהלכה כרבנן דלית ליה האי כללא דר' יוחנן כל מקום ששנה רשב\"ג עכ\"ל, ומי לנו בקי בדברי הרי\"ף יותר מהרא\"ש ז\"ל וכ\"כ עוד הרא\"ש כן לדעת הרי\"ף בסוף כתובות גבי מתני' ג' ארצות יעו\"ש. ומן התימה על הרא\"ש פרק גט פשוט הביא דברי הרי\"ף וז\"ל וליתא לדרשב\"ג וכו' דאמר ר' יוחנן הלכה כרשב\"ג חוץ מערב וצידן וכו', וצריך לדחוק מחומר הנושא דמ\"ש הרי\"ף כן, הוא אפי' לר' יוחנן דאמר הלכה כרשב\"ג כאן ליתא לדרשב\"ג וכ\"ש לדידן דלית לן הא דר\"י דאמוראי נינהו ואליבא דר\"י. ולפ\"ז לא קשיא מה שהשמיט מעשה דצידן דמתני' כיון דכתב מימרא דר' נתן בסוף פ\"ג דנדרים." + ], + [], + [ + "תפילה \n של ראש אין עושין אותה של יד. ועיין מ\"ש הרב ב\"י סי' מ\"ב וסיים ומנא ליה לומר שסובר הרמב\"ם כן. ועיין מ\"ש גם בבדק הבית. ונראה לענ\"ד דכיון דלא חילק רבינו בין אתני ללא אתני מוכרח דלא ס\"ל לחלק בהכי והיינו טעמא דעד כאן לא קאמר בש\"ס דמהני תנאי אלא למאן דס\"ל הזמנה מילתא היא דהיא מילתא כחושה ברם לגבי מעשה לא מהני דלא ס\"ל כרבינו ירוחם ומהר\"י אבוהב דלא חילקו בין הזמנה למעשה." + ] + ], + [ + [], + [ + "ושל \n יד קושר אותה וכו'. כתב הכנה\"ג באו\"ח סי' כ\"ז משם (אומרם) [מור\"ם] דמי שאין לו יד שמאל פטור מן התפילין, ותמה עליו החבי\"ב דאי מיירי באין לו זרוע גמ' ערוכה היא פרק הקומץ וכו' וסיים דאולי איירי באין לו יד יעו\"ש. וודאי דכתב הרב כן משום דלא ראה דברי הר\"מ איסרלס וכמו שיעד בתחילת דבריו דהא מדבריו משמע דאיירי באין לו זרוע שכתב וז\"ל נראה דאינו מניח כלל וראיה מחליצה דאיטר רגל ימין חולץ בשמאל לדעת מקצת הפוסקים ואפ\"ה אי נקטעה רגלו אינו חולץ כלל וכו'. ואי איירי באין לו זרוע כלל ניחא דמייתי ראיה משם ברם אי איירי בגידם מה ראיה מייתי מחליצה שאני התם דאינו חולץ כלל משום דהחליצה היא ברגל עצמו וכיון שאין לו רגל לאו בר חליצה הוא כלל משא\"כ כאן בתפילין שהוא בזרוע כיון דיש לו זרוע יכולים אנו לומר שיניח בימין כיון דבר הנחה הוא או בשמאל עצמו כיון דיש לו זרוע. ואף שלזה יש לדחות דאין מזה קושיא כלל דאה\"נ דאיירי באין לו יד ומייתי ראיה מחליצה דגם התם חלצה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה וכך פסק רבינו פ\"ד מחליצה מ\"מ לפחות הו\"ל להביא הך סוגיא ולא לילך לעצות מרחוק. ועוד דהתוס' ז\"ל בפירוש ס\"ל דמי שאין לו יד חייב והו\"ל להזכירם לפחות אשר מזה מוכח דאותה שעה נעלם ממנו סוגיא זאת ואיירי הרב באין לו זרוע והפנים חדשות לא נתן אל לבו בזה אלא לציין פסקי ההלכות. וכן נראה ממה שפסק מור\"ם עצמו בהגהת שו\"ע גידם שאין לו יד רק זרוע יניח בלא ברכה, נמצא דמ\"ש בתשובה שלא יניח כלל איירי באין לו זרוע כלל. וכן [דעת] המג\"א ז\"ל שמ\"ש בתשובה איירי באין לו זרוע, שהקשה עליו דש\"ס ערוך הוא דאין לו זרוע פטור מן התפילין." + ], + [], + [ + "תפילה \n של ראש אינה מעכבת של יד. כתב רבינו בס' המצוות וז\"ל מצות עשה י\"ג היא שציונו להניח תפילין וכו' ואלו השני מצוות לא יתחייבו לנשים דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ונשים אינן חייבות בתלמוד תורה וכו' עכ\"ל. ועיין בש\"ס קדושין דף ל\"ג איתא הכי ותפילין גמר מתלמוד תורה מה ת\"ת נשים פטורות אף תפילין נשים פטורות ונקיש תפילין למזוזה וכו' תפילין לת\"ת איתקוש בפרשה ראשונה ושניה." + ], + [ + "אבל \n אם הניח שתיהן מברך ברכה אחת והיא להניח תפילין. עיין להרב משל\"מ שהצריך עיון בדברי הרא\"ש, וכתב עליו הרב מרכבת המשנה נר\"ו שהבין שמ\"ש ואני מברך שנים היינו בשל ראש ולכן הקשה דאיהו כתב דאין לברך אלא אחת. ואגב שיטפא לא דק דאחר שבירך בשל יד להניח לא אמר אדם מעולם שיברך בשל ראש שנים ועד כאן לא קאמרי ר\"ת ודעימיה דיברך שנים בשל ראש אלא בשח בינתיים וכן היכא שאין לו אלא תפילה של ראש ברם היכא דבירך בשל יד אינו מברך בשל ראש אלא אחת דברכה של יד קאי גם אשל ראש, ומאי דקשיא ליה הוא דבתשובה ראשונה כתב דברכה של יד שייכא גם לשל ראש כנראה דס\"ל דברכה א' די לשניהם ומתשובה שאחריה משמע דס\"ל דמברך שנים להניח בשל יד ועל מצות בשל ראש זה ודאי כוונתו בקושיא זאת. ברם לא קשיא וכמ\"ש הרב נר\"ו דמ\"ש בתשובה ראשונה שייכא היינו דקאי גם לשל ראש דאי לא קאי עליה צריך לברך שנים ופשוט." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "זמן \n הנחת תפילין ביום ולא בלילה וכו'. עיין מ\"ש מרן וכדתניא בהדיא וכו'. וקשה לי טובא במ\"ש דכל תנאי דברייתא קמייתא ס\"ל דלילה לאו זמן תפילין והא רבי יעקב אמר עד שתכלה רגל מן השוק וחכמים אומרים עד שישן ומשקיעת החמה הוי לילה ולמה יחייבו עד זמנים אלו אלא ודאי דס\"ל דלילה הוי זמן תפילין, ואפי' אם הוא לבוש בהם צריך שיסלקם אי ס\"ל לילה לאו זמן תפילין כיון דקפיד רחמנא וכתב קרא ושמרת ולמר בעשה ולמר בלאו וכן בני מערבא דס\"ל לילה לאו זמן תפילין הוו מברכי לשמור חוקיו. הן אמת דרש\"י כתב דסברי לילה לאו זמן תפילין מ\"מ כבר כתבו התוס' להיפך דס\"ל לילה זמן תפילין אלא דמר עביד הרחקה יתירה ומר לא עביד וודאי מאי דניידי התוס' מפירוש רש\"י הוא ממאי דכתיבנא וא\"כ לפחות היה לו למרן לומר דרבינו ס\"ל כפירוש רש\"י ולא לסתום. ועוד בב\"י סי' ל' בשנותו את טעמו דהרא\"ש והטור דס\"ל דלילה זמן תפילין דלמדו כן מהאי ברייתא וכהתוס' ומדבריו נרמז שהכרחם הוא כמ\"ש לענ\"ד וכ\"כ בסתם והיה לו לומר דזה כדעת התוס' באופן דבב' המקומות סתם. עוד כתב מרן והלכה כר\"ע מחבירו ע\"כ. ויש לדקדק דמה שייך בזה לומר הלכה בדבר דלא נפק\"מ לענין דינא יהיה מכתוב זה או מזה." + ], + [ + "מי \n שהניח וכו'. וכתב מרן ההיא עובדא דרבינא וסיים ומאחר שרבינו פוסק כמ\"ד לילה לאו זמן תפילין, וכ\"כ בב\"י סי' ל'. ולא ידעתי אמאי הוצרך לזה והא בסמוך הל' י' כתב דפלוגתייהו בהנחה לכתחילה מדאמר ומודים וכו' כנראה דכשהם מבעוד יום אין צריך לסלקם יעו\"ש." + ], + [], + [ + "וכל \n הטמאין כולן חייבין וכו'. והוא מש\"ס סוכה דף כ\"ו וממנה תמה מרן בב\"י סי' ל\"ח על הכלבו שכתב על שם הר\"ם וז\"ל ועל הבחורים אשר מהרהרים אפי' בשעת ק\"ש לא יניחו תפילין, ותמה עליו מהך ש\"ס וסיים הרי בהדיא דמשום הרהור לא מיתסר וסיים ואפשר לומר דהר\"ם מפרש וכו'. פירוש דבריו דקשיא ליה ע\"פ פירוש רש\"י דפי' שמא יראו קרי וכו' ואהא קאמר לימא וכו' ומשני בנשותיהן עמהן נמצא דאפי' בקרי אין קפידא וקשיא דתיפוק ליה משום הרהור וכדעת הר\"ם ואהא תירץ דיפרש דקס\"ד דהם בעלי קריין וכו' ולעולם דאי מהרהר בהם אסור ולענ\"ד עדיין קשיא דניחא כשנקשה על אופן זה ברם כשנקשה ממסקנת הש\"ס דמוקי לה בהרגל דבר ותיפוק ליה משום הרהור לחוד מה יענה הרב ז\"ל. ואין לומר דכשנקשה הכי נתרץ דהכלבו כתב על קצת בחורים שמהרהרים ולא שכולם מהרהרים בודאי בש\"ס דקתני הילדים סתם הוכרח לאוקמי בנשותיהן עמהם דבזה איירי דעדיין קשה דנוקמא במהרהרים דמאי חזית באוקימתא זאת יותר מזאת ואולי חדא מינייהו נקט.", + " מצטער\n וכו' פטור מן התפילין. עיין בב\"י או\"ח סי' ל\"ח כתב וז\"ל ומצאתי בס' ארחות חיים על שם הר\"ם מצטער וכו' פטור עכ\"ל. ואתמהא מה מציאה היא זאת דהכי כתב רבינו הכא ואי קאי להר\"ם אחר למה הלך לעצות מרחוק יביא הדין על שם רבינו דליכא חידושא משם יותר [א\"ה. עיין בבדק הבית שתיקן]. ועיין מ\"ש מרן בכ\"מ משם הר\"ר מנוח ומה שהשיב עליו מרן. ולענ\"ד גם מצד אחר איכא למשדי נרגא דהחושש בראשו אין בידו כי היכי דנימא איבעי ליה ליתובי דעתיה לא כן במצטער במילי דעלמא דהוי דבר חוץ מגופו כמו טבעה ספינתו בים וכן על זה הדרך אפשר דחייב ואמר איבעי ליה ליתובי דעתיה, וחילוק זה איתיה בש\"ס סוכה דף כ\"ה. ומדברי מרן בב\"י נראה דס\"ל דפי' מצטער שכתב הר\"מ היינו מחמת חולי, שכתב אחר מ\"ש דין מצטער וז\"ל ולפ\"ז אפשר לפטור כל חולה אם הוא מצטער. ופירוש דבריו כיון דהכל תלוי בצער אין הפרש בין חולה לחולה ולהכי נקט הר\"מ מצטער כדי לכלול כל חולה ברם בלא חולי אמרינן איבעי ליה ליתובי דעתיה ואין זה במשמעות לשון הר\"מ ויש לבע\"ד לחלוק בזה." + ], + [], + [ + "לא \n שינת קבע ולא שינת עראי. כתב רבינו יונה פרק מי שמתו ולא גזרינן עראי אטו קבע דשאני גבי סוכה דשינה עצמה אסורה אמרו דגזרינן עראי אטו קבע אבל גבי תפילין דאפילו שינת קבע עצמה לא אסרו אלא משום שמא יפיח ולא עבדינן גזירה לגזירה עכ\"ל. וקשה לי דלפי חילוק זה מה הקשה בש\"ס סוכה דף כ\"ו על מאי דתני שם אוכלין עראי חוץ לסוכה ואין ישנים שנת עראי חוץ לסוכה מאי טעמא אמר רב אשי גזרה שמא ירדם א\"ל אביי אלא הא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל וכו' ליחוש שמא ירדם אלא אמר ר' יוחנן וכו', ומאי קשיא הא שנא ושנא דבתפילין הוי גזירה לגזירה ולכן עראי שרי לא כן בסוכה דהוי חדא גזירה ולכן אפי' עראי אסור ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בית \n וכו' אסור לשמש מטתו וכו'. וכפירוש רש\"י בש\"ס ובב\"י סי' מ' כתב על שם הר' יונה דנראה מדבריו דכי הוו שניהם אינן כליין אפי' עשרה כחד דמו וכו' יעו\"ש. והן אמת דכפי הלשון המוצג לפנינו נראה כן מדבריו ברם אין הדעת סובלתו דאדרבא יותר טוב שלא יהיה כליין מכליין ובלא ימנע איזה מהן טוב מחבירו אי כליין טוב משאינו כליין א\"כ כשהן ב' כליינים יותר טוב ואי שאינו כליין טוב מכליין בשניהם שאינן כליינים יותר טוב וכי גזרה היא זו אם קבלה נקבל. והרב בית חדש הגיה בלשונו ובמקום אפילו עשרה שאינן כליין כתב שהן כליין ופירש דסד\"א דכשם דאי איכא עשרה כליינים אינו מועיל כי אם לאחד כך צריך עשרה שאינן כליינים וכו' יעו\"ש סיום דבריו. ואני הדיוט תמהני עליו אם יצאו דבריו מפיו וכי מתורת ביטול אתינן עלה דס\"ד דצריך עשרה שאינן כליינים נגד הכליינים הא כל הפסול מאלו (ההי') [העשרה] הוא משום דהוו כליינים דאי הוו שאינן כליינים מי לא מודה דמועיל וכי משום דאיתוספו כליינים נפסלו שאינן כליינים אתמהא.
ולענ\"ד אי לא דמסתפינא היה נראה להגיה עוד ולהוסיף תיבת לא וכצ\"ל כלומר לא תימא עשרה שהן כליינים לא דמי לכלי אחד וכו' וכמ\"ש שם הלשון הב\"ח. וה\"פ דבא להוציא פירוש אחר בגמ' דאפשר לפרש לזה פי' לא שנו דסגי כלי בתוך כלי אלא בכלי שאינו כליין כלומר דשניהם צריך שלא יהיו כליינים ברם כל כליין אם אחד מהם כליין אפי' עשרה שכולן כליינים עם אחד שאינו כליין כחד חשוב כלומר ואינו חשוב מתוכן אלא השאינו כליין וצריך גם אחר שאינו כליין עמו שאותם כליינים כלא חשיבין וזהו שאמר לא תימא עשרה שהן כליין לא דמו לכלי אחד כלומר דלא חשיב לכלל וכמ\"ש אלא אפי' עשרה שהן כליין דיינינן להו ככלי אחד כלומר דפי' הש\"ס דקאמר אבל כלי כליין אפילו עשרה כחד מאנא דמו הוא מועיל לחד וסיים מיהו אפילו כלי אחד לבדו שאינו כליין לא נתמעט מאחד וכו' כלומר ההפרש שיש בין כליין לשאינו כליין הוא דשאינו כליין סגי בשנים או לפחות אחד שלא יהיה כליין אבל שניהם כליינים לא מהני ואפי' עשרה לאחד ונמצא לפעמים עשרה כליינים לא מהני אפי' לאחד, לא כן שאינו כליין לעולם אחד נחשב לאחד וזהו שאמר אפילו וכו' לא נתמעט מאחד וכו' והוא נכון וחריף וכן ראיתי לכמה גדולים שהגיהו כרצונם.", + " ואם\n הניחם כלי בתוך כלי מותר להניחן וכו' שלא כנגד ראשו. הכי אמר ר' ירמיה בברכות דף כ\"ד והיכא מנח להו אמר ר' ירמיה בין כר לכסת שלא כנגד ראשו וכו'. והקשו בתוס' אימא שלא כנגד ראשו וכו' ותירצו דא\"כ מאי איריא בכובע וכו' עכ\"ל. פירוש לדבריהם דמשו\"ה הקשה המקשה מר' חייא ולא מברייתא דלעיל דאי מההיא יש לומר שלא כנגד ראשו אבל מדר' חייא מדצריך כובע משמע אפי' כנגד ראשו והוי איפכא ולזה תירץ לו המתרץ דאה\"נ דמשום כובע הוא דהתיר והיינו טעמא דכל דאיכא כובע אף דהוי תחת ראשו הוי שלא כנגד ראשו דמפיק למורשא לבר ונמצא שלא כנגד ראשו. וזה נראה כונת הרשב\"א בחידושיו שאחרי כותבו דברי התוס' סיים וז\"ל ומיהו לכובע למי שנותנן תחת מראשותיו ממש לא מעלה ומוריד עכ\"ל, ור\"ל הכי. ומיהו אף דהמקשה הבין דכל דאיכא כובע שרי אפי' תחת מראשותיו לפי המסקנא לקושטא דמילתא תחת מראשותיו ממש לא מעלה ומוריד אלא ההיתר בהוציא המורשא לבר דהוי שלא כנגד ראשו, ולאפוקי מהרב יד אהרן סי' מ' שפירש בכוונת התוס' וכוונת הרשב\"א שלענ\"ד הם דברים זרים דכיון דאמר דמשום הכובע הוא דהתיר ר' חייא איך אמרינן דהכובע אינו מעלה ומוריד יעו\"ש. וע\"פ מה שביררתי דבריהם ז\"ל אין מובן למ\"ש הט\"ז סי' מ' סק\"ג בדבריהם וק\"ל." + ], + [ + "קדושת \n תפילין קדושתן גדולה וכו'. כתב כנה\"ג סי' כ\"ה דמי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין ציצית קודם ששקולה ככל התורה כולה ובשיירי סייע עצמו מהנימוק\"י שכתב דיקדים ציצית לתפילין משום דציצית שקולה כנגד כל המצוות ועוד שהוא תדיר עכ\"ל. והקשה הרב בני חיי דמאי ראיה מייתי מהנימוק\"י שאני התם דאיירי לקדימה. ושוב כתב דאפשר דהא בהא תליא דכיון דקודם נדחה האחרת מפניה וכההיא דכתב הרמב\"ם פי\"א דבכורים היה הוא לפדות וכו' ולעלות לרגל ואין לו כדי לשניהם פודה את בנו ואח\"כ עולה לרגל שנאמר כל בכור בניך תפדה ואח\"כ ולא יראו פני ריקם הרי דמדין קדימה דקדם בקרא למדנו דהיכא שאינו יכול לעשות שניהם שנדחה מפניו זה תוכן דבריו. ולא ידעתי דמיון זה דמה לההיא דפדיון ועלית רגל דקרא כתב תחילה כל בכור בניך תפדה ואח\"כ ולא יראו פני ריקם ומאן לימא לן דלענין קדימה היא ולא לומר דאין לו לעשות שניהם דפדיון קודם וזה נדחה מפני זה ולא דקרא בקדימה איירי ולמדינן מינה להיכא דאי אפשר לעשות שניהם משא\"כ הכא דבפירוש כתב הנימוק\"י דיקדים ציצית לתפילין דאפשר לומר דדוקא לענין זה כ\"כ הנימוק\"י ולא להיכא דאי אפשר לעשות שניהם.
והנראה לי בכוונת הכנה\"ג דרצונו להורות דהא מיהא לענין קדימה ס\"ל להנימוק\"י דגדולה מצות ציצית ואנן בדידן ס\"ל דאף באין יכול לעשות שניהם ציצית קודם. ומהר\"י הכהן בן ארדוט נר\"ו בס' בית דוד הביא עוד סיוע כעין מ\"ש הרב בני חיי ודבריו מתמיהים דממקום שבא אינו ענין לנידון דידן יעו\"ש. ולמאי דמתמהי עליה דהיאך קודם ציצית לתפילין כיון דמציצית פטור דאינו לבוש בת ארבע כנפות ובתפילין חייב היאך יעשה הפטור ויניח החיוב נראה דמ\"מ כיון דמביא עצמו לידי חיוב בלבישתו קודם לתפילין כיון שיש לו כ\"כ חשיבות ששקולה כנגד כל המצות ועל ידו יזכור את ה' ואין קבלת עול מלכות שמים יותר מזה והא דלא אחשביה ר' יוחנן דאמר הרוצה שיקבל עול מלכות שמים יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין היינו משום דציצית כבר הוא לבוש מבלילה כמ\"ש במקום אחר הל' ציצית יעו\"ש בחי', ואה\"נ דגם בציצית יש קבלת עול מלכות שמים כיון שעל ידה יזכור כל מעשה ה' הגדול והנורא וכיון דהא מיהא אחר לבישתו שפיר מתחייב אהני לן כל הני דוחקי להביאו לידי חיוב כנ\"ל כונת הרב. או כמ\"ש הרב הלבוש שלא הזכיר ציצית לפי שעטיפת ציצית הוא חובה מוטלת עליו מיד שילבש ויתכסה עצמו בבוקר יעו\"ש." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "והמלך \n מצוה עליו לכתוב וכו'. ובספר המצוות כתב מצות עשה י\"ז היא שצונו שיהיה כל מלך יושב למלוך כותב ספר תורה לו לעצמו וכו' עכ\"ל. ולכאורה קשה דבפי' המשנה פ\"ב מסנהדרין כתב וז\"ל ויכתוב שני ס\"ת שלמים וכו' וי\"ל דמ\"ש בפירוש המשניות היינו אם לא היה לו ס\"ת בהיותו הדיוט דצריך שיהיו לו שתים ברם אם היה לו ס\"ת בהיותו הדיוט די באחד מחדש וכ\"כ בפירושו כאן לא היה לו ס\"ת קודם שימלוך צריך לכתוב אחר שמלך שני ס\"ת וכו'. ובפ\"ג מהל' מלכים הוסיף עוד שאף אם היה אחד משל אבותיו די בשיכתוב אחד אחר שמלך. ותמה עליו מרן דהוי היפך הש\"ס יעו\"ש, ויישב בדוחק דמאי דאמר בש\"ס שלא יתנאה בשל אבותיו היינו באותו שחייב המלך להוסיף משום היותו מלך אבל במי שחייב אף בהיותו הדיוט יכול להתנאות בשל אבותיו יעו\"ש. ולשון לא צריכא לשתי תורות דקאמר בש\"ס לא משמע הכי וגם מלשון שכתב רבינו הכא בהל' ס\"ת לא משמע הכי ויותר תימה דשם בספר המצוות מצוה י\"ח הביא לשון הש\"ס דלא נצרכא אלא לשתי תורות ופי' וז\"ל כלומר שהפרש יש בין מלך והדיוט כי כל איש חייב לכתוב אחד והמלך שנים וכו' דזה מורה דכוונתו דגם שנים אי אפשר להתנאות בשל אבותיו וזה סותר למ\"ש במצוה י\"ז דדי באחד מחדש באופן דהכל מגומגם." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "אסור \n לאדם למכור ס\"ת. פ' בני העיר אמר רשב\"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ס\"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה. וכתב מרן ביו\"ד סי' ע\"ר וז\"ל ומשמע דכיון דאינו רואה סימן ברכה אסור למוכרו. וכתב המשל\"מ ז\"ל וז\"ל והא דכתב מרן באו\"ח סי' תקפ\"ה דהא דקאמר אינו רואה סימן ברכה משמע דליכא איסורא שאני הכא דכיון דחלוקת ההתר לא היתה אלא כדי שיהנה מאלו המעות א\"כ כיון דאמר דאינו רואה סימן ברכה פשיטא דאסור אלו דבריו. ולישנא דמרן משמע דמשום דאמר אינו רואה סימן ברכה הוא דדייקינן דאיסורא איכא והוי היפך מ\"ש בסי' תקפ\"ה. והט\"ז ביו\"ד סי' ע\"ר קשיא ליה על מרן דאמר דכל דאינו רואה סימן ברכה איכא איסורא מש\"ס דפ' מקום שנהגו דאמר שם סימן ברכה לא חזי שמותי לא משמתינן דנראה דאיסורא ליכא ותירץ דכיון דתני ברישא לא ימכור דנראה איסורא וסיים יתר על כן וכו' אינו רואה סימן ברכה משמע דגם איסורא איכא כמו ברישא אלו דבריו. וגם זה אינו צודק בלשון מרן וכמ\"ש דלא תלי ליה בתחילת לשון הברייתא ודוק, ולא הרגיש מדברי מרן דסתרי אהדדי כנראה שלא זכר שר ממ\"ש באו\"ח. ומ\"מ ע\"פ תירוצו למה שהקשה מהש\"ס יתיישב גם למרן דלא תיקשי דבריו אהדדי על דרך שתירץ המשל\"מ. ועיין להשיירי כנה\"ג או\"ח סי' תס\"ח הגהת ב\"י וביו\"ד סי' ע\"ר שחתר בענין זה אי כשאינו רואה סימן ברכה איכא איסורא או לא ולמה שהקשו דברי מרן אהדדי לא מצא מענה.
וראיתי להרב מקראי קודש דף ר\"ג דקא מתרץ לדברי מרן והוא דחוק בלשון מרן דאינו מורה הכי, והוא כתב דלא קשה מידי. ואני הדיוט עד השתא הכא לא ראיתי דברי מרן דסי' תקפ\"ה במקומן וכדו דראיתי לשונו לא ידענא מאי אידון בה ותמיה אני על כל התמהים עליו מה ראו על ככה לתמוה דליכא קושיא כלל ועיקר וז\"ל שם וכן משמע בפרק מקום שנהגו דת\"ר ד' פרוטות אין בהן סימן ברכה וחד מינייהו שכר מתורגמן וכו' ואם איתא דאיכא איסורא לא הו\"ל לומר אין בהם סימן ברכה אלא שאין רואין סימן ברכה אלו דבריו הרי דאומר דכל דאומר אינו רואה סימן ברכה ר\"ל דאיכא איסורא אלא כשאומר אין בהם סימן ברכה ר\"ל וליכא איסורא נמצא דבריו מכווני אהדדי.
והנה מדברי רבינו נראה דאף בס\"ת דיחיד אסור למוכרו אם לא ללמוד תורה וכו' והוא יחיד דלכולהו רברבתא ס\"ת דיחיד שרי למכור ואף שלא מכרו ללמוד תורה וכו' יעו\"ש במרן חלק או\"ח סי' קנ\"ג ויו\"ד סי' ע\"ר. ואף דבדברי הרא\"ש לא משמע אלא אי מכר ולא לכתחילה לאו דוקא וכמ\"ש הפרישה ודרישה שם ס\"ק כ' יעו\"ש. וראיה מדברי בנו באו\"ח ויו\"ד שהביא דינו זה כתבו בלכתחילה וכן בקיצור פסקי הרא\"ש יעו\"ש, ורבינו הוא יחיד בדבר זה ואמטו להכי לא פסק מרן כוותיה וז\"ל מרן סי' קנ\"ג סעיף י' יש אומרים דיחיד בשלו אפילו בס\"ת מותר למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה ויש מי שאוסר וכו' עכ\"ל. ורצונו לפסוק כיש אומרים שהם רבים משא\"כ האוסר שהוא יחיד ואף שהביאו באחרונה וכמו שמצינו דוגמתו כשכותב יש מי שאומר וכו' להיתר ורב פלוני אוסר שכתב השיירי כנה\"ג או\"ח סי' ש\"כ הגהת ב\"י אות ז' דכוונתו לפסוק להתירא והביא הפוסק האוסר להורות שיחיד הוא האוסר ואף כאן הוא הדין, שכתב ויש מי שאוסר להורות שיחיד הוא האוסר ומכאן ראיה לדברי השיירי כנה\"ג. וכן דוגמא אחרת כיוצא בזה כשכותב בשו\"ע סברא א' בלשון יש אומרים והב' בלשון יש מי שאומר שדעתו לפסוק כיש אומרים קמא שהם רבים ולא כיש מי שאומר שהוא יחידאה וכמ\"ש הגינת ורדים חלק אהע\"ז כלל ד' סי' ל' דמדשינה וכתב בתחילה בלשון רבים ואח\"כ בלשון יחיד להורות דהלכה כרבים וכ\"כ בכנה\"ג חלק חו\"מ סי' כ\"ה בהגהת ב\"י כללי הקים לי אות נ\"ב דכל דכותב יש מי שאומר הוא יחיד. ואף שבשיירי כללי הפוסקים כתב דאפשר יש מי שאומר הוי שנים, מ\"מ היינו כשכותב יש מי שאומר לחוד אבל כשמתחילה כותב יש אומרים ומסיים ויש מי שאומר או יש מי שאוסר ודאי דהוי יחיד ודוק.
ודע דממקום שבא השיירי כנה\"ג בכללי הפוסקים דגם יש מי שאומר הוי שנים והוא מדברי מרן בספרו הקצר [יו\"ד סי' פז ס\"ח] גבי מי חלב, לא מצאתי מאומה וליכא שם אלא יש מי שאוסר והוא מיחידאה הוא ה\"ר אליעזר יעו\"ש, ולא ידענא מאי אידון בה, ואם באולי הוא אמת ואנוכי לא ידעתי מ\"מ ליכא בתחילה יש אומרים בלשון רבים ואחריו יש מי שאומר, ונמצא א\"כ עדיין דברי הגינת ורדים אמת ושניהם יכונו ואיך כתב היד מלאכי כללי מהר\"י קארו סי' ס\"ז לא תציתו להאי כללא מכח ההיא דכלל השיירי כנה\"ג.
איך שיהיה כאן פסק מרן דלא כרבינו אלא כרבים החולקים ומ\"ש ביו\"ד לאסור בסי' ע\"ר הוא הברייתא כפשטא דקאי בס\"ת של רבים דאיכא איסורא הדרן לקמייתא דכתב מרן בב' המקומות דכל דאמרו אינו רואה סימן ברכה איסורא איכא וכן הוא גמרא ערוכה בב\"ב דף קנ\"א ע\"א ספר תורה מאי כיון דלא מזדבן דאסור לזבוני לאו נכסי הוא או דילמא כיון דמזבן ללמוד תורה וכו' נכסי הוא וכו' ע\"כ. הרי דקרי ליה איסורא ומן התימה על כל המבינים בהך ברייתא גופא דרשב\"ג דאמר אינו רואה סימן ברכה דאיסורא ליכא יעו\"ש במרן ב\"י חלק או\"ח סי' קנ\"ג וביו\"ד סי' ע\"ר ודוק.
והמג\"א בסי' קנ\"ג ס\"ק כ\"ב על מ\"ש מרן יש אומרים יחיד בשלו מותר למכור ואפילו ס\"ת כתב צ\"ע דבחו\"מ סי' רמ\"ח סי\"א כתב האומר נכסי לפלוני ס\"ת הוי בכלל או כיון דלא מזדבן לא הוי בכלל נכסי ובשל יחיד מיירי דאי הקדישו פשיטא דלא מצי יהיב וצ\"ל דמ\"ש הכא הקדישו כלומר שנתנו לבית הכנסת לקרות ולא הקדישו ממש ואפ\"ה אסור למוכרו ובהכי מיירי בחו\"מ, ומ\"מ צ\"ע דהיה לו לפרש והקושיא היא מובנת דאיך התירו למכור והתם מספיקא אי שרי או לא. ברם מה שתירץ לא ידעתי דכתב דבין הכא והתם נתנו לבית הכנסת לקרות וא\"כ עוד היום קשיא כדמעיקרא ואף גם זאת מגומגם הלשון והנראה יותר שהכל הוא קושיא וליכא תירוץ ואף דלא אתי שפיר סוף הלשון וצריך לתקנו." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בית \n שיש בו ספר תורה וכו' בית אחר. ועיין מ\"ש מרן דס\"ל לר' יהושע בן לוי דחלוק דין ס\"ת מדין תפילין דבס\"ת כל שיכול לעשות מחיצה י' טפחים צריך לעשות ולא די בכלי תוך כלי וזו היא דעת רבינו אף שלא בא מפורש יפה בדבריו. ולענ\"ד לא באתי לכוונתו חדא דהיאך נאמר דריב\"ל פליג אברייתא דהברייתא אמרה בפירוש דמועיל בכלי תוך כלי וריב\"ל פליג ומצריך גם עשרה טפחים ונפסוק הלכה כריב\"ל נגד הברייתא. ועוד דבפירוש כתב רבינו התיקון דכלי תוך כלי וסיים או עד שיעשה מחיצה וכן בפ\"ד דתפילין הכ\"ד לא כתב בס\"ת אלא תיקון דכלי תוך כלי ולא סיים או עד שיעשה מחיצה הרי דפוסק כהברייתא ולא כריב\"ל.
ולענ\"ד נראה שדעת רבינו הוא דתיקון דמחיצה י' טפחים קלישא מתיקון כלי תוך כלי ולכן בתיקון כלי תוך כלי אפי' שיש לו בית אחר מועיל לפי שהוא תיקון נאה משא\"כ תיקון דמחיצה דמועיל אי לית ליה ביתא אחרינא ברם אי אית ליה אינו מועיל ונמצא אינו חלוק ר' יהושע בן לוי עם הברייתא דהברייתא דהצריך תיקון נאה דכלי תוך כלי היינו בין דאיכא ביתא אחרינא בין ליכא וריב\"ל דהיקל בתיקון קליש היינו בדליכא ביתא אחרינא וזהו דאמר מר זוטרא לרב אשי כמאן כריב\"ל כלומר קולא זאת דעשית בתיקון קליש דמחיצה היא כריב\"ל אימור דאמר ריב\"ל בדליכא ביתא אחרינא ומר אית ליה ביתא אחרינא וא\"ל לאו אדעתאי, וזהו שאמר רבינו בתחילה תיקון דכלי תוך כלי וסיים או עד שיעשה מחיצה בתנאי אם לא היה בית אחר לפי שתיקון זה הוא קליש ולכן בפ\"ד מהל' תפילין שלא הזכיר אלא תיקון דכלי תוך כלי לא כתב התנאי דאם לא היה לו בית אחר לפי שתיקון זה מועיל אף דאיכא ביתא אחרינא. ומ\"מ יש לגמגם דנמצא רבינו חלוק דעתו מספר התרומות וספר המצוות דפסקו דלא די לס\"ת כלי תוך כלי (או) [אלא] מחיצה גבוה י' טפחים או להוציאו דס\"ל דמחיצה עדיפא מכלי תוך כלי והוי פלוגתא בסברא ודעת הרא\"ש ג\"כ כספר התרומות והמצוות וז\"ל אמר ר' יהושע בן לוי ס\"ת עושה לו מחיצה גבוה י' טפחים וכו' והא דקתני בברייתא עד שיניח כלי תוך כלי לא קאי אס\"ת אלא אתפילין ודוקא ס\"ת אבל שאר ספרי הקודש וחומשין כיון שאינם עשוין בגלילה סגיא בכלי על כלי עכ\"ל.
והנה במ\"ש דתיקון דכלי תוך כלי לא קאי אלא אתפילין יש לגמגם לכאורה דא\"כ מאי האי דקאמר ליה מר זוטרא לרב אשי כמאן כריב\"ל עד כאן לא קאמר וכו' כמי שאיכא חולק והא ליכא חולק בזה כמ\"ש הוא ז\"ל. וי\"ל דזה שכתב הרא\"ש ז\"ל דהברייתא לא איירי אלא בתפילין היינו לדעתיה דריב\"ל דאי לאו הכי פליג ריב\"ל אברייתא ברם מר זוטרא לא ס\"ל הכי אלא דהברייתא דקאמר תיקון דכלי תוך כלי הוי גם לס\"ת ותפילין וא\"צ לחומרא דר' יהושע בן לוי דמחיצה אלא לדידן דס\"ל כריב\"ל דתיקון דברייתא אינו מועיל לס\"ת ואמטו להכי אתה רוצה לעשות מחיצה עדיין לא הועלת כלום דעד כאן לא קאמר אלא בדליכא ביתא אחרינא." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2614fd57a4e9616582479a6a5524abcd938cd8d9 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,410 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Foods", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kedushah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות \n עשה וכו'. עיין מש\"כ הלח\"מ שמהרלב\"ח תירץ לזה סי' פ\"ו וחוץ ממה שהקשה עליו הפרי תואר סי' ע\"ט סוף ס\"ק א' ועוד אני תמיה עליו בתירוץ הג' שכתב דלא חשיב עשה גבי חגבים משום דכתיב לעיל מיניה כל שרץ העוף ההולך על ארבע יעו\"ש.
ולענ\"ד קשה דאם כדבריו די במ\"ש אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף מאי את אלה מהם תאכלו את הארבה ודאי שהוא ליתן עשה ועיין עוד להרב פרי תואר שם במ\"ש וז\"ל ונראה שכונת השי\"ת במצות עשה זאת וכו' יעו\"ש ולענ\"ד אם כדבריו היה לו לרבינו להוסיף מצות עשה אחרת ודוק ועיין עוד להלח\"מ שכתב לשון זה קשה אצלי עד אינו אלא להבדיל בין הטהורה לטמאה וכו' עכ\"ל וקשה לי דלזה לא אצטריך קרא דוהבדלתם דממילא ידעינן זה כמו מניעה ממלאכה בימים המקודשים דכתיב ביה קרא ששת ימים תעשה מלאכה והכונה דעובר בעשה בעושה ביום שבת קודש ואף דליכא כתוב אחר." + ], + [ + "סימני \n וכו' חוץ מן החזיר. חולין דף נ\"ט ואמר רב חסדא וכו' ובלבד שיכיר חזיר ועיין מ\"ש הרב חידושי הלכות שם בגמ' דף נ\"ט ד\"ה גמ' אלא ה\"ק ודוק." + ], + [], + [ + "ומצא \n כמין חזיר כו'. דרך אגב ראיתי לרבינו פ\"ד מהל' בכורות ה\"ח וז\"ל ואפי' היה זה שמניקה כמו מין אחר וכו' ועיין מה שהקשה עליו הלח\"מ ז\"ל מש\"ס בכורות דף כ\"ד ונדחק הרבה בתירוצו יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דנקט אפי' כלפי מ\"ש שמא בנה של אחרת היא דכתב אפי' כמין חזיר די\"ל שהיא בנה של אחרת כיון דלא דמי לאמה אי הכי פטור מן הבכורה אבל אה\"נ דאדרבא יותר סברה לומר שהיא בנה כשאינה דומה וכסוגיין." + ], + [], + [ + "בהמה \n וכו' שיש לה שתי גבין ושתי שדראות וכו'. עיין סוגיית נידה דף כ\"ד ופירוש רש\"י שם והיינו פי' הרמב\"ן שהביא הרב פרי תאר סי' י\"ג ס\"ק י\"ז ומ\"ש רש\"י ד\"ה בעלמא אגמריה אותו המין אסר וכו' פי' מה שיצא לאויר העולם לאפוקי מה שנמצא במעי אמו דאלת\"ה נימא דהמין לחודיה שהוא בריה בפני עצמה אבל היוצא מטהורה בין נמצא בתוכה בין יוצא ממנה לחוץ נשרי אלא ודאי כדפירשתי ומה שהקשה הרב פרי תואר על הרמב\"ן וז\"ל ואין דעתי וכו'. אחר נשיקת ידיו ורגליו לא קשה דכבר תירצו התוס' לזה וגם הוא הביא דבריהם לעיל בסמוך ומ\"ש עוד ותו מסתברא לי וכו' יפה השיב עליו חד מרבנן מהא דאיתא בחולין דף ס\"ט ע\"א גבי קלוט וז\"ל הני מילי היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי יעו\"ש." + ], + [], + [ + "אין \n לך וכו'. ועיין להרב המגיד מה שהקשה עד וששה מיני חיה וכו' וסיים איני יודע לתרץ. ולענ\"ד לפי חומר הנושא י\"ל דס\"ל לרבינו דמ\"ש ודילמא מיני דאקו נינהו או מינא דתאו או דזמר סותר למ\"ש בטעם פלוגתא דרבנן ור\"י דאזלינן בתר שמא ולהך ודילמא אה\"נ דשור הבר מין בהמה אף דתאו מין חיה ולא מוקמינן לפלוגתייהו דתנאי מדמתרגמינן ותורבלא כמ\"ש רב הונא בר חייא ואף דבדרך דילמא אמר בש\"ס כיון דקשה להאי פירושא בפלוגתא דתנאי קושית התוס' ד\"ה מדחשיב ליה וא\"כ נמצא דהאי פירוש הוי הפך ההיא ברייתא וההוא אמורא לא הוה ידע לה אבל אנן דידעינן לה דחינן פירוש דאמורא מקמי ברייתא ולא הא בהא תליא ודוק.
עוד כתב הרב המגיד אבל מה שמנה התאו וכו' איני יודע לתרץ וכו' וכתב מרן ואני אומר אם כונתו על חילוף גירסת הספרים וכו' פירוש לפירושו אם כונתו על גירסת הגמ' וכו' אבל אם כונתו על רבינו הר\"מ אין מקום למה שאכתוב ועיין להלח\"מ דנפל ט\"ס וכצ\"ל פשוט הוא דקאי וכו' יעו\"ש ועיין להתוס' בסוגיין ד\"ה מדחשיב שקושייתם שייכא לעיל בדר' יצחק וקאמר והני מדלא קחשיב כו' והחידושי הלכות הרגיש וכעת לא זכינו להבינו גם הרב מאיר עיני חכמים אין דבריו מבוררין יעו\"ש." + ], + [ + "אע\"פ \n וכו'. עיי\"ש ועוד איכא בינייהו לענין אותו ואת בנו וא\"כ למה לא כתבו רבינו ז\"ל." + ], + [ + "וסימני \n חיה וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל וגם לפירוש רש\"י ז\"ל נראה שצריך מבלע חרקייהו עכ\"ל אף דאינו מפרש כפירוש רש\"י רבינו ז\"ל מ\"מ בזה מיהא ס\"ל כוותיה שצריך מבלע חרקייהו לפי שהוא פי' דכרוכות לאפוקי עיזי דכרכום יעו\"ש וא\"כ אף דעיזי דכרכום שרי נהי דכרוכות לא בעינן מבלע חרקייהו בעינן ורבינו נראה דס\"ל כפי' הריב\"ם שהביאו התוס' בסוגיין ד\"ה אלו הן וכמ\"ש הפרי חדש סי' פ' ועיין למעדני מלך ולחם חמודות שהכריחו מדברי הטור סי' פ' מדלא הביא סימן דטלפים ש\"מ דס\"ל כתירוץ י\"ל שכתבו התוס' אחר פירוש ר\"ת יעו\"ש וליתא דזה כבר כתבו בסימן ס\"ט וכאן לא נחית אלא ללמד איזה הפרש יש בין חיה טהורה לבהמה טהורה ועיין עוד שם מה שהבין מפירוש ר\"ת ז\"ל דבסימן דקרנים די דודאי יש לו טלפים ודבריו תמוהים דבהדיא הצריך ר\"ת ב' לפי דאיכא טלפים דחיה לחוד וקרנים דחיה לחוד יעו\"ש בתוספות ובסוף דברי התוס' שכתבו וז\"ל אך קשה על פירוש זה דכי פריך והרי עז וכו' ועמ\"ש החידושי הלכות.
ולענ\"ד אין דברי התוס' סובלין פירושו ומה שהקשה דכשם דבברייתא מפרשינן או או ה\"ה בדברי המקשה לא דמי הא להא דאיך אפשר לפרש והרי עז דיש קרנים או טלפים בודאי דזה שקר דשניהם איתנהו בעז וודאי דפי' המקשה הוא קרנים וטלפים וכתב רש\"י בסוגיין וז\"ל בעינן הדורות וכו' ואע\"ג דשל עז וכו' וכתב החידושי הלכות ז\"ל וזה לשונו ולולי שהר\"ן פי' כן דבריו היה נראה לי לפרש דבריו דכרוכות לא אתי לאפוקי עיזי דכרכום אלא עז סתם ושכתב ואע\"ג דשל עז אינן הדורות אינו נמשך אדלעיל אלא מלתא באנפי נפשא הוא דהשתא והיינו ספיקא דעיזי דכרכום שפירש ומבלע חרקייהו עכ\"ל. (ואורך) [וקשה] דכדי לפרש כן בדבריו היה צריך רש\"י לתפוש מוהוא דמבלע חרקייהו זאת ועוד דא\"כ נמצא דמפרש רש\"י ז\"ל דכרוכות והדורות לאפוקי מעז ושנים למה לי וחד סגי והאמת כמו שפירש הר\"ן את דבריו ומן התימה על הרב חידושי הלכות בפי' זה." + ], + [], + [], + [ + "כלאים \n הבא מבהמה טהורה וכו'. עיין בדברי הלח\"מ כאן ופי\"ב מהל' שחיטה האריך ולא הביא אלא למ\"ש לק' מ\"ש רבינו פ\"ט הל' כלאים וז\"ל הלח\"מ ולכך כתב רבינו ואם היו אמותיהן משני מינים אסור להרכיבן כלומר דסתמא דמילתא שהאב אחד עכ\"ל. ודבריו תמוהים דזה כבר כתבו רבינו לעיל שם באותו פרק ה\"ד וז\"ל והסוס עם הפרד והפרד עם החמור וכו' ודוק וכדברי הלח\"מ אלו הבין הרדב\"ז שם בהל' כלאים וקשה עליו כמ\"ש ועוד קשה שהרי רבינו סיים שם כיצד וכו' וזה סותר לדבריו וצ\"ע.", + " ואין\n מין טמא מתעבר ממין טהור וכו'. והיינו כר' אליעזר דאמר דחיה מתעברת מבהמה אבל טהור מטמא מודה דמתעבר וזו היא דעת הרא\"ש פ' אותו ואת בנו סי' ג' יעו\"ש וקשה מיניה וביה ממ\"ש בבכורות סי' ו'." + ], + [], + [], + [ + "ושאינו \n דורס ואוכל וכו'. חוץ מפרס ועזניה וכו'. והדבר קשה גלוי ומפורסם ובהגהות מיימוני תירץ וז\"ל והיה נראה לפרש דטהור נמי אחר הוא דורס א\"כ הו\"ל או פרס או עזניה וכו' עכ\"ל והדברים תמוהים דלא מצינו בכל הש\"ס דאיכא מ\"ד דעוף טהור דורס וצ\"ע.
והרב המגיד כתב בפי' ב' וז\"ל ואפשר שהוא מפרש והוא שאין ידוע שדורס עכ\"ל. וקשה טובא דרבינו בפי' המשנה כתב להיפך וז\"ל ואין אנו צריכים לכולם אלא אפי' אחד מהם אם נמצאת בעוף שאין אנו מכירין אותו הרי הוא עוף טהור על מנת שלא יהא דורס ואוכל לפי שכל דורס ואוכל טמא עכ\"ל וא\"כ אלא ודאי שהוא כפי' הא'.
וראיתי להלח\"מ מה שהביא מהריב\"ש שכתב לישב דעת רבינו דמ\"ש בסוגייא דאית ליה חד היינו סימן שבגופו זולת הדריסה דלא הוי בגופו ואהא הקשה עליו וז\"ל ודבריו תמוהים דהדריסה מכלל הארבעה סימנים וכו' א\"כ איך אמרו בש\"ס השתא עורב דאית ליה שנים לא פרס ועזניה דאית ליה חד מבעיא הא אית להו נמי שנים דהיינו אינו דורס וסימן אחר שבגופו ומאי ק\"ו הוא זה עכ\"ל וי\"ל דע\"פ דרך זה דהעורב אינו דורס וכדכתבו התוס' דלא כפרש\"י וא\"כ העורב אית ליה ב' סימנים בגופו ופרס ועזניה לית להו אלא חד דבגופו ולפ\"ז מתורץ גם מה שהקשה עוד עליו יעו\"ש.
עוד כתב הלח\"מ בסוף דבריו וז\"ל וצ\"ע מנין לו להרב המגיד לדקדק בדברי רבינו הפי' הראשון יותר מהם וכו' עכ\"ל ולענ\"ד הוא פשוט דמכח הלשון הוא דיש לו להרה\"מ לדקדק בדברי רבינו ושאינו דורס ואוכל וצ\"ל פירושו ושאינו ידוע דדורס ואוכל וק\"ל. וראיתי למרן בב\"י חלק יו\"ד סי' פ\"ב כתב על דברי רבינו וז\"ל ואיכא למידק עליה דהרמב\"ם למה כתב שהבקי בהן ובשמותיהן אוכל כל עוף שאינו מהן ואין צריך בדיקה והא לכאורה משמע דרב נחמן לא אכשר אלא בבדיקה דהא קאמר היה בקי בהם ובשמותיהן וכו' עכ\"ל ואין זו קושיא דכשבקי בהן ובשמותיהן מה צריך בדיקה הא יודע שאינו מהטמאים ומ\"ש ר\"נ עוף הבא בסימן אחד וכו' פי' דאפי' רואה בו סימן אחד אין לחוש לפרס ועזניה כיון שבקי בהן ובשמותיהן וכו' וק\"ל. עוד כתב מרן וז\"ל ועוד דהרמב\"ם מצריך לשאינו בקי שני סימנים לטהר אחד שאינו דורס ואחד משלשה סימנים אחרים ואילו ר\"נ מכשר בבא בסימן אחד משמע דבחד סגי עכ\"ל ואי ליכא ט\"ס דבריו תמוהים דמאי דר\"נ מכשר בבא בסימן אחד היינו בבקי בהן וכו' ורבינו איירי בבקי בהן ובשמותיהן.
עוד כתב מרן וז\"ל ונראה שהר\"מ היה מפרש וכו' ולאו למימרא דצריך לבודקו וכו' ואע\"פ שאין אנו מוצאין בו אלא סימן אחד וכו' עכ\"ל עין רואה דזה דרכו אזיל ע\"פ דרך ב' שכתב המגיד משנה בדברי רבינו יעו\"ש שכתב ואפשר שהוא מפרש והוא שאין ידוע שדורס וכו' יעו\"ש וממ\"ש בסוף דבריו נראה דאזיל עם הדרך הא' של הרה\"מ יעו\"ש ודבריו סתריה אהדדיה." + ], + [ + "ושאינו \n דורס ואוכל וכו'. חוץ מפרס ועזניה וכו'. והדבר קשה גלוי ומפורסם ובהגהות מיימוני תירץ וז\"ל והיה נראה לפרש דטהור נמי אחר הוא דורס א\"כ הו\"ל או פרס או עזניה וכו' עכ\"ל והדברים תמוהים דלא מצינו בכל הש\"ס דאיכא מ\"ד דעוף טהור דורס וצ\"ע.
והרב המגיד כתב בפי' ב' וז\"ל ואפשר שהוא מפרש והוא שאין ידוע שדורס עכ\"ל. וקשה טובא דרבינו בפי' המשנה כתב להיפך וז\"ל ואין אנו צריכים לכולם אלא אפי' אחד מהם אם נמצאת בעוף שאין אנו מכירין אותו הרי הוא עוף טהור על מנת שלא יהא דורס ואוכל לפי שכל דורס ואוכל טמא עכ\"ל וא\"כ אלא ודאי שהוא כפי' הא'.
וראיתי להלח\"מ מה שהביא מהריב\"ש שכתב לישב דעת רבינו דמ\"ש בסוגייא דאית ליה חד היינו סימן שבגופו זולת הדריסה דלא הוי בגופו ואהא הקשה עליו וז\"ל ודבריו תמוהים דהדריסה מכלל הארבעה סימנים וכו' א\"כ איך אמרו בש\"ס השתא עורב דאית ליה שנים לא פרס ועזניה דאית ליה חד מבעיא הא אית להו נמי שנים דהיינו אינו דורס וסימן אחר שבגופו ומאי ק\"ו הוא זה עכ\"ל וי\"ל דע\"פ דרך זה דהעורב אינו דורס וכדכתבו התוס' דלא כפרש\"י וא\"כ העורב אית ליה ב' סימנים בגופו ופרס ועזניה לית להו אלא חד דבגופו ולפ\"ז מתורץ גם מה שהקשה עוד עליו יעו\"ש.
עוד כתב הלח\"מ בסוף דבריו וז\"ל וצ\"ע מנין לו להרב המגיד לדקדק בדברי רבינו הפי' הראשון יותר מהם וכו' עכ\"ל ולענ\"ד הוא פשוט דמכח הלשון הוא דיש לו להרה\"מ לדקדק בדברי רבינו ושאינו דורס ואוכל וצ\"ל פירושו ושאינו ידוע דדורס ואוכל וק\"ל. וראיתי למרן בב\"י חלק יו\"ד סי' פ\"ב כתב על דברי רבינו וז\"ל ואיכא למידק עליה דהרמב\"ם למה כתב שהבקי בהן ובשמותיהן אוכל כל עוף שאינו מהן ואין צריך בדיקה והא לכאורה משמע דרב נחמן לא אכשר אלא בבדיקה דהא קאמר היה בקי בהם ובשמותיהן וכו' עכ\"ל ואין זו קושיא דכשבקי בהן ובשמותיהן מה צריך בדיקה הא יודע שאינו מהטמאים ומ\"ש ר\"נ עוף הבא בסימן אחד וכו' פי' דאפי' רואה בו סימן אחד אין לחוש לפרס ועזניה כיון שבקי בהן ובשמותיהן וכו' וק\"ל. עוד כתב מרן וז\"ל ועוד דהרמב\"ם מצריך לשאינו בקי שני סימנים לטהר אחד שאינו דורס ואחד משלשה סימנים אחרים ואילו ר\"נ מכשר בבא בסימן אחד משמע דבחד סגי עכ\"ל ואי ליכא ט\"ס דבריו תמוהים דמאי דר\"נ מכשר בבא בסימן אחד היינו בבקי בהן וכו' ורבינו איירי בבקי בהן ובשמותיהן.
עוד כתב מרן וז\"ל ונראה שהר\"מ היה מפרש וכו' ולאו למימרא דצריך לבודקו וכו' ואע\"פ שאין אנו מוצאין בו אלא סימן אחד וכו' עכ\"ל עין רואה דזה דרכו אזיל ע\"פ דרך ב' שכתב המגיד משנה בדברי רבינו יעו\"ש שכתב ואפשר שהוא מפרש והוא שאין ידוע שדורס וכו' יעו\"ש וממ\"ש בסוף דבריו נראה דאזיל עם הדרך הא' של הרה\"מ יעו\"ש ודבריו סתריה אהדדיה." + ] + ], + [ + [ + "מכלל \n וכו' וכל שכן וכו' בלא תעשה. וכתב הרב המגיד וז\"ל ודע שאין לתמוה וכו' ממ\"ש אין מזהירין מדין ק\"ו וכו' ודברי הרה\"מ אלו הביאן הרא\"ם סדר שמיני ד\"ה מבשרם וכתב עליו ונכון. והקשה אלי החכם השלם עצום ורב יצחק נוניש הי\"ו דהרא\"ם עצמו פליג דידיה אדידיה ממ\"ש בסדר ראה ד\"ה ותרומת ידך אלו הבכורים שכתב שהוא אזהרה לאוכל בכורים חוץ לחומה ואע\"פ שהוא בא בק\"ו מבכורים לא למדנו אלא איסורא ולא מלקות יעו\"ש והא התם דאיכא עשה דוהבאתם שמה ואפילו הכי אצטריך ותרומת ידך ולא אמרינן כיון דאיכא איסור עשה לילקי מק\"ו כמ\"ש הרה\"מ כאן. ועוד קשה לי ממ\"ש בכריתות דף ד' ע\"ב א\"ר אילא אכל מעשר דגן תירוש ויצהר לוקה ג' והא אין לוקין על לאו שבכללות שאני הכא דמייתרי קראי מכדי כתיב ואכלת לפני ה' וכו' לפנים אין בחוץ לא למה לי דכתב רחמנא לא תאכל וכו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך לחלק אי מההיא הוה אמינא ה\"מ בעשה אבל בלאו אימא לא אמטו להכי כתב רחמנא לא תוכל לאוקמה בלאו ועדיין לאו שבכללות הוא וכו' ולא לקי ע\"כ הרי בפירוש דהש\"ס קרי להאי עשה דוהבאתם שמה לאו הבא מכלל עשה לאוכל חוץ לחומה וא\"כ הוי דומה בדומה להך דהכא דבהמה דליכא שום סימן טהרה דאית ליה לאו הבא מכלל עשה ואפילו הכי אתא קרא להוסיף בעונשו בלא מלקות ואף אנו נאמר הכא דמכח ק\"ו יהא נוסף באיסור לאו ולא מלקות ומהיכן בא לנו לומר דמכח ק\"ו לילקי.
ועוד קשה לי מדברי הש\"ס במכות דף י\"ז שהקשו שם על דברי ר\"ש וכי מזהירין מן הדין אפי' למ\"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין וכו' ומאי קושיא שאני הכא דהא איכא איסור לאו הבא מכלל עשה ומשום הכי מזהירין מן הדין ולקי אלא ודאי דאפילו הכי אין מזהירין מן הדין דלא כהרה\"מ גם ממה שתירצו בש\"ס לקושיא זאת איסורא בעלמא ולא למלקות ונמצא דאף דאיכא לאו הבא מכלל עשה אפילו הכי מייתינן מק\"ו להוסיף באיסור לא תעשה קשה שהרי מק\"ו מייתינן איסורא לחוד אף מקודם איסורא וכן מש\"ס זה לא באתי לכוונת הרא\"ם בתחילת הל' שאנו בו שכתב והלא אין מזהירין מן הדין וליכא למימר דהאי ק\"ו לאיסורא בעלמא כדמשני במכות דאי לאיסורא בעלמא תיפוק ליה בלאו הבא מכלל עשה והתימה מרבינו ישעיה שתירץ שהק\"ו הזה הוא לאיסורא ולא ללקות וכו' וסיים ושמא י\"ל דהאי ק\"ו הוא להביא איסור ל\"ת והתמהא דההיא סוגייא דמכות אף דאיכא איסורא דלאו הבא מכלל עשה אפילו הכי תירץ הש\"ס לאיסורא והיינו איסור לאו והן דברי הר' ישעיה וכן מהש\"ס דכריתות שזכרנו מורה בפירוש כן דקאמר אי מההיא הוה אמינא הני מילי בעשה אבל בלאו אימא לא אמטו להכי כתב רחמנא לא תוכל וכו' ועדיין לאו שבכללות וכו' הרי דאף דאיכא איסורא דלאו הבא מכלל עשה אפשר לומר דבא לא תעשה בלאו שבכללות להוסיף באיסורו אף דלא לקי והיא ראיה שאין עליה תשובה וכן הרב תנא הוא נמשך אחר סברא זאת דכל דאיכא איסור חד לא אמרינן מק\"ו להוסיף עוד איסור אחר דמאי נפק\"מ כיון דליכא מלקות יעו\"ש בדבריו ולא זכר ש'ר שרבינו ישעיה ס\"ל הכי וגם הרא\"ם כתב ושמא י\"ל הכי יעו\"ש עוד זאת הני סוגיי דברירן טובא דלפעמים אתי קרא להוסיף איסורא וא\"כ ממנו ניקח להוסיף איסור לאו מק\"ו ושם בש\"ס דמכות בק\"ו איירי וקאמר לאיסורא באופן שדברי הרא\"ם וגם דברי הרה\"מ לכאורה אינן מובנים שרבנן בתראי מרן והלח\"מ בהלכות איסורי מזבח פ\"ה והרא\"ם והמל\"מ קלסוהו.
וע\"פ הצעתינו זאת והיא אמיתית דמאי דמשני בש\"ס לאיסורא היינו איסור נוסף דלא תעשה דאילו איסור לאו הבא מכלל עשה אית ליה מוהבאתם שמה לא קשה מה שהקשיתי בס' תועפות ראם סדר שמיני ד\"ה מבשרם למ\"ש הרב המגיד סוף פ\"כ מהל' שבת דבעשה אין מזהירין מן הדין דמאי שנא כיון דאיסור לא תעשה דליכא מלקות דומה לעשה דבשניהם ליכא אלא איסורא ואיסור ל\"ת מייתינן מן הדין ואיסור עשה לא דעד כאן לא הקשיתי אלא להרא\"ם שהבין דכל דליכא איסורא מקודם [אין מזהירין] מן הדין אבל אי איכא איסורא מקודם לא וא\"כ למה לא נביא עשה מק\"ו ברם למאי דאנן קיימין בפי' הש\"ס הסברא היא להפך דכל דאיכא איסורא מקודם נוכל להביא מק\"ו איסור אחר וכמ\"ש בש\"ס שם לאיסורא אבל כל דליכא איסור לא מייתינן מק\"ו לאיסורא ועיין להרב מוצל מאש בס' אש דת סי' כ' מה שהקשה להרה\"מ מסוגית מכות מעדים זוממין והתם איכא איסורא דלא תענה ברעך עד שקר ואפילו הכי אין עונשין מן הדין ותירץ דשאני עונש מאזהרה והקשתי לו בסיפרי תועפות ראם סוף סדר תשא דהא קי\"ל אפילו למ\"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין רצוני לומר דחזינן דיותר קשה להזהיר מן הדין מענוש מן הדין וכאן הוא להיפך דכל דמצינו איסור מן התורה מזהירין מדין ק\"ו ואין עונשין מדין ק\"ו ולכאורה היא קושיא ברם מ\"ש עוד שם הם דברים שפלטתן קולמוס בלי דעת בעלים דההיא שכתב הרה\"מ מזהירין הוא ממש הזהרה דהיינו מלקות ועונש הוי מיתה גם מה שהקשיתי שם להתוס' דחולין י\"ל דלא קשה דהוי גלוי מילתא ודוק.
והנה ראיתי להמל\"מ דברים מעורבבים שכתב על דברי הרב המגיד אלו שרבינו עצמו כתב כן במנין המצות ושהרמב\"ן השיגו יעו\"ש וליתא דאין דבריו שבמנין המצות ענין למ\"ש הרה\"מ דמה שכתב במנין המצות שורש י\"ד הוא דדבר שענשו מפורש האזהרה ילפינן מק\"ו ומ\"ש הרה\"מ הוא דדבר שהוא אסור משב ואל תעשה ילפינן מק\"ו להלקותו וזה הוא יותר חומרא דמלקינן ליה מן הדין משא\"כ מ\"ש רבינו דלא מייתינן חומרא מק\"ו דהעונש מפורש וכל זה מפורש במ\"ש בסוף דבריו יעו\"ש וביתר דבריו עיין מ\"ש עליו בספרי תועפות ראם סדר שמיני ד\"ה כל מפרסת פרסה גם בדברי הלח\"מ ע\"ש ד\"ה אותה תאכלו.
ובספר המצות מצות עשה קמ\"ט כתב היא שציוונו לבדוק בסימני בהמה חיה ועוף והיא מצות עשה וכו' ולשון סיפרי אותה תאכלו ואין בהמה טמאה באכילה וכו' וזה לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה הנה נתבאר שאומרו אותה תאכלו מ\"ע והענין במצוה זאת שאנו מצוין לבדוק הסימנים האלו וכו' עכ\"ל. ולא יכולתי להלום דבריו דאי מ\"ע זאת היא כדי שכשיעבור ויאכל בהמה וחיה טמאה יעבור על עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה איך כתב דהמ\"ע היא הבדיקה ואי הבדיקה בסימנים תקרא מ\"ע היאך נאמר דבאכול הטמאה עובר גם במ\"ע והוא עירב שנים יחד וקראו מ\"ע ומי שעובר עובר גם בל\"ת וכן יש לעורר גם במצוה קנ\"ב בדגים דאין דבריו מובנים דאי מצוה תחשב הבדיקה היאך שאלו בש\"ס כי מאומרו זה לא תאכלו מינה נשמע דזה תאכלו והא צריך למכתיביה למצות הבדיקה ומ\"מ המתבאר מדבריו בין ממצוה קמ\"ט בין ממצוה קנ\"ב דלאו הבא מכלל עשה עשה וזה כונת הסיפרי באומרו זו מצות עשה ואם כן מצאה הקפידה מקום לנוח במה שהשיג הרמב\"ן בשורש הו' יעו\"ש באות אל\"ף ובי\"ת שהרי מנה רבינו אלו המצות בעשין דלא כמו ששרש בשורש הו' יעו\"ש.
ולפי קוצר דעתי טענת הרמב\"ן היא טענה ואיני מבין למה שהליץ עליו המגילת אסתר שכונת רבינו והסיפרי הוא לומר שהבדיקה דבין טמא לטהור היא המ\"ע ולא דכשאוכל הטמא עובר העשה ול\"ת וכמ\"ש הר\"ד ויטל יעו\"ש כי בפירוש כתב רבינו הכא דעובר בעשה ול\"ת וכעת ראיתי מ\"ש הרב המגיד ריש ההלכות דידן וז\"ל וביאור מנין מצות אלו בס' המצות שהוא שאנו רשאין לאכול הטהורין ולא הטמאין וכמ\"ש בת\"כ אותה תאכלו ולא בהמה טמאה וידוע דלאו הבא מכלל עשה עשה וכו' יעו\"ש הרי שפי' למ\"ש רבינו מ\"ע לידע הסימנים שמבדילין דהכונה שידע ויאכל מהם ולא מהטמאה דאי אוכל מהטמאה עובר גם בלאו הבא מכלל עשה נמצא דהעשה דאיכא הוא שלא יאכל מהטמאה וניצול מזה בידיעת הסימנין וממילא נתבארו דברי רבינו דס' המצות ברם למ\"ש המגילת אסתר בשרש הששי שזכרנו אין מקום להבין דברי רבינו דמצוה קמ\"ט וקנ\"ב גם דברי הרמב\"ן נכונו.
ואחר זמן רב נדפס ס' שער המלך למהר\"י נוניש נר\"ו וראיתי לו בלשון זה דאנן קיימין מ\"ש מדברי כאן ובסיפרי תועפות ראם יעו\"ש ומחדש ראיתי לו שהקשה עמ\"ש רבינו בשרש י\"ד מס' המצות בהא דאמרינן לא ענש הכתוב אלא א\"כ הזהיר דכשהעונש מפורש בתורה יכולין להוציא אזהרה מן הדין אין זה סותר אומרם אין מזהירין מן הדין כיון שהעונש מפורש בתורה מסוגיית פרק יוה\"כ דף פ\"א דאמרו שם אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו לא למדנו מנין לא יאמר עונש וכו' אלא לא יאמר עונש בעינוי דגמר ממלאכה וכו' והא התם עונש עינוי מפורש בתורה וא\"כ אמאי אצטריך למילף אזהרה בעינוי ממה שלא יאמר עונש (באזהרה) [בעינוי] אזהרה גופיה תיתי בק\"ו כיון דהעונש מפורש בתורה וכן הקשה עוד מסוגיית זבחים דף ק\"ו דאמרו שם בשלמא העלאה כתיב עונש וכתיב אזהרה אלא שחיטה בעלמא עונש כתיבה אלא אזהרה מנ\"ל וכו' אלא א\"ר אבין ק\"ו מה במקום שלא ענש הזהיר מקום שענש אינו דין שהזהיר ופריך וכי מזהירין מן הדין וכו' יעו\"ש הרי בהדיא דאע\"ג דהעונש מפורש בתורה אפ\"ה אין מזהירין מן הדין אלו דבריו.
וכל זה תמוה ולא ידענא מאי אידון בה דשם בשרש י\"ד כתב רבינו בפירוש דאף דאמרינן לא ענש אלא א\"כ הזהיר מ\"מ הוא בהוציא הדבר באיזו ממידות שהתורה נדרשת יעו\"ש דבריו בטוב טעם אבל כל דלא מצינן אזהרה מכח איזה מדה מהמידות אין מזהירין מן הדין והא ראיה שרבינו בהל' שביתת עשור ה\"ד כתב דאזהרת עינוי נפקא מלא ענש אלא א\"כ הזהיר מאי דליתא בש\"ס אלא דרבינו קיצר ולא הביא מ\"ש בש\"ס דהא בהא תליא וכ\"כ הלח\"מ שם יעו\"ש ועוד ראיה דבס' המצות לאוין קצ\"ו כתב רבינו שם אזהרה לעינוי כמ\"ש בש\"ס יעו\"ש ולא הזכיר לא ענש אלא א\"כ הזהיר והיינו דהא בהא תליא כמ\"ש בשרש י\"ד יעו\"ש.
אמנם מה שהקשה מש\"ס דזבחים זאת לפי שיטת הרה\"מ דכל דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין דהרי התם ג\"כ איכא עשה ואפילו הכי קאמר אין מזהירין מן הדין קשה ולענ\"ד נראה דאינו ענין עשה לל\"ת דוכי גרע העונש מעשה ואפילו הכי אמרינן עונש מצינו אזהרה מנין ומהדרינן האחד מהמידות שהתורה נדרשת כדי למצוא אזהרה ודאי דאינו ענין זה לזה וצריך למצוא אזהרה לענין זה דאיכא עונש בתורה ומ\"ש הרה\"מ הוא להביא אזהרה מק\"ו כיון דאיכא עשה בתורה מייתינן אזהרה בק\"ו ונדון הרה\"מ לחוד ונדון הש\"ס לחוד.
וע\"פ האמור א\"מ גם למ\"ש להמל\"מ בלשון זה שהבין בדעת הרב המגיד דלא כהרב מוצל מאש סי' כ' אלא דכל דאיכא עשה אף בעשה ממש כפשטיה מזהירין מן הדין מש\"ס יומא דאף דכתיב ועניתם את נפשותיכם אפילו הכי מהדר עונש שמענו אזהרה מנין והא איכא עשה דהתם הוא למצוא אזהרה להיכא דענש וצריך כעין אזהרה ולא מהניא עשה משא\"כ בנדון הרה\"מ וכדכתיבנא ואחר שנים רבות ראיתי להרב החבי\"ב בספר תורת חסד סי' ר\"ה האריך בפרט זה ולא ימלט ממ\"ש על דברי המש\"ל בסיפרי תועפות ראם סדר שמיני כתוב שם ותעלוז לבי." + ], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ס\"ו ע\"ג." + ], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ס\"ו וס\"ז." + ], + [], + [], + [], + [ + "לפי \n שאין בשרו חלוק וכו'. ע' להלח\"מ מ\"ש שנשמט מכאן וכתוב אחר הלכה י\"ד." + ], + [ + "דם \n שרצים שפרש וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד ה\"ט שרבינו מחלק בין פירש ללא פירש וסוגיית הש\"ס במעילה לא משמע הכי יעו\"ש." + ], + [], + [ + "האוכל \n כזית וכו'. בהלכה זאת שייך מ\"ש הגהות מיימוני ד\"ה ואע\"פ וכו'." + ] + ], + [ + [ + "כל \n מאכל וכו' שנאמר ואת בת היענה וכו'. הקשה בס' צרור החיים וז\"ל וקשה טובא דאיסור בהמה טמאה נפקא להו לרבנן פ\"ק דבכורות דף ו' מגמל גמל ולר\"ש מאת הגמל והיאך מפיק ליה רבינו מקרא דבת היענה עכ\"ל וצ\"ל דלא הקפיד רבינו בזה כיון דהדין אמת וזה דרכו כמה פעמים להביא מקרא אחרינא אף שלא נזכר בש\"ס ולמה שהקשה דב' קראי למה לי עיין להתוס' חולין דף ס\"ד ע\"ב בסה\"ד מה שתירצו בזה אך הדבר הקשה הוא מה שהקשה אחי יפ'ת החכם השלם שב\"ע נר\"ו במ\"ש רבינו דביצי דגים הטמאים נפקא מבת היענה וליכא לאו ללקות עליו ובה\"ז כתב יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים לוקה ואין לחלק בין יצאו לחוץ ללא יצאו לחוץ דבצי דגים טמאים אין יוצאין לחוץ אלא במעי משריץ וכמ\"ש בברכות דך ח' וע\"א דף מ' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לפי חומר הנושא דיש הפרש בין כשהבצים קטנים הרבה שעדיין אינן ראוים להשריץ לכשהם גדולים וראוים להשריץ דכשהם קטנים חשיב כגוף הדג ולוקה עליו והרי זה דומה לאוכל ביצי עוף טמא התלויים באשכול דלוקה ובהא איירי בהל' ז' וכאן איירי בבצים גדולים שראוים להשריץ דכך הוא הדרך שאלו הגדולים אוכלים אותם בפני עצמם ואף שדרכם להיות משריץ בפנים כיון שמתחילה הוא ביצה וחשיב ליאכל בפני עצמו ולא חשיב כדג גופיה ללקות עליו ואינו דומה לולד בהמה." + ], + [], + [], + [], + [ + "עד \n סוף כ\"ד חדש וכו'. יש מי שפירש עד סוף כ\"ד חדש מזמן שחזר לינק פעם שניה וליתא וכי משום חדש אחד או שנים שלא ינק צריך ליתן לו זמן היניקה מחדש ועיין בלח\"מ." + ], + [], + [ + "יראה \n לי. עיין מ\"ש הרב המגיד והלח\"מ ז\"ל והוא אמת ויציב ומן התימה על מרן ז\"ל פ\"ג מאבות הטומאה ה\"י כתב על מ\"ש רבינו שם מן האשכול של בצים מבשר השדרה שהבצים אדוקים שם עכ\"ל והא כפי מ\"ש רבינו כאן גם הביצה עצמה כשלא נגמרה קרוי בשר וכעת קשה אך זאת אגיד שמש\"כ המגיד המשנה בסוף הלשון כמו שיתבאר פ\"ט קאי למה שסיים שבשר עוף אינו אלא מדבריהם לאפוקי ממה שכתב הלח\"מ ז\"ל יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n הנבלות וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל נראה שדעתו וכו' ואם הר\"א סבור וכו' ועיין מ\"ש הלח\"מ ולי נראה שדעת הר\"א וכו' וכונת הלח\"מ לתרץ לקושיא השניה של הרה\"מ דאילו הקושיא הראשונה איתא לה עדיין אמאי לא השיגו לעיל ה\"ב." + ], + [], + [ + "קבת \n הנבלה וכו'. עיין מ\"ש רבינו פ\"א מהל' טומאת אוכלין הכ\"ג חשב על החלב שבקבה הרי זה מתטמא טומאת אוכלין ובפ\"א מאבות הטומאות כתב שליה של נבלה וכו' ואם חשב עליו וכו' והחלב של נבלה טהורין מכלום עכ\"ל דנראה ברור דלקבה אינו מועיל מחשבה היפך מ\"ש שם ודוק." + ] + ], + [ + [ + "מפי \n השמועה וכו'. ועל אבר מן החי הוא אומר לנח אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואיסור אבר מן החי בטהורים. ועיין בטור יו\"ד סי' ס\"ב ומ\"ש שם מרן והב\"ח והפרי חדש סק\"ג וז\"ל אמנם אח\"כ ראיתי בס' אמונת שמואל בסי' י\"ד שרצה להציל הב\"ח מקושיא הנזכרת ותירץ דלהושיט לבן נח בטמאים שרו כיון דלדידיה שרי וליתא דהא בישראל נמי איכא איסור הושטה משום טמא ולא שייך לאקשויי מי איכא מידי וכו' עכ\"ל ודבריו תמוהים דמה איסור יש להושיט לגוי דבר דלגוי שרי והא רחמנא שריה ליה ומה לי אי לישראל אסיר והיכי קרי ליה מכשול והא נבלה שריה רחמנא או מכור לנכרי וכעת קשה ועיין בעץ החיים סדר וישב ודרך אגב ראינו תשובת התשב\"ץ ח\"ג סי' רצ\"ו דברים מגומגמים גם נעלמה ממנו סוגיית חולין דף קכ\"א ע\"ב יעו\"ש." + ], + [ + "אחד \n אבר שיש בו בשר וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד ומ\"ש עליו הלח\"מ וז\"ל ונ\"ל דהוצרך להביא הך מימרא וכו' דדילמא לוקה משום בשר מן החי קאמר וכו' יעו\"ש ולכאורה הדברים תמוהים דהא בש\"ס דף ק\"ג קאמר בפירוש מאן דאמר שלש קסבר בהמה בחייה לאברים עומדת דאיסור חלב ואיסור אבר ואיסור טריפה וכו' ואיך אפשר לומר משום בשר מן החי וכן יש להקשות בדברי הרשב\"א בסוגיא הלזו יעו\"ש ויפה פירש עמיתנו ה\"ה שב\"ע נר\"ו דהכונה במ\"ש הלח\"מ דדילמא לוקה משום בשר מן החי פי' ומשום אבר מן החי וכמ\"ש רשב\"ל דאבר מן החי ובשר מן החי מלא תאכל הנפש עם הבשר נפקא והכל אחד אבל כיון דמצינו למימרא קמייתא דר\"י דבשר מן החי נפקא ליה מבשר בשדה טריפה ולאו מענייניה דאבר מן החי הוא א\"א לפרש דמ\"ש בש\"ס דאיסור חלב ואיסור אבר וכו' דהא אין זה ענין לאבר מן החי ודוק גם בלשון הרשב\"א ז\"ל." + ], + [ + "אבל \n אם הפריד וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד ומ\"ש הלח\"מ ויש להקשות עליו דא\"כ הו\"ל לרבינו להקדים מ\"ש בה\"ד שהוא דין הש\"ס ואחר כך לכתוב מ\"ש בה\"ג שהוא דין מחודש מסברא דנפשיה ועוד איך נלמד מדין דחלק את האבר דין דהפריד את האבר מן הבשר דשאני דין דחילק את האבר דאוכלו מעט מעט אבל הפריד שאוכלו בבת אחת מאן לימא לן דמשום הפירוד דקדם נשתנה דינו אין זה נפקא מסברא." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הוציא \n מקצת האבר וכו'. עיין בכ\"מ שכתב וז\"ל אפשר לומר שסמך וכו' ט\"ס נפל ודבריו אלו שייכי להשגת הראב\"ד לקמן הי\"א יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "מצא \n בה עובר וכו' אינו צריך שחיטה. ועיין בפרי חדש סי' י\"ג ס\"ק ה' שכתב (ע\"ש) [אלא שמצאתי] בתשובה בבן פקועה שהפריס ע\"ג קרקע דמצוה של דבריהם היא ומברכין על שחיטתו וכו' וסיים וא\"כ פשיטא דמברכין על השחיטה דלא כדמשמע מדברי הר\"ן בפ' כיצד מברכין גבי חצר שיש לו ב' פתחים שכתב דכיון דאינו מדליק אלא משום חשדא לא מברך אלא בחד פתחא וליתא דכיון דמדרבנן צריך להדליק אע\"ג דלא הצריכו להדליק אלא משום חשדא בעלמא מצוה דרבנן היא ומחייב לברוכי עכ\"ל והרב בני חיי תירץ וז\"ל ונראה דלא דמי דבשלמא התם אם לא הדליק בב' פתחים אלא באחד יצא אבל אם שחט לאחד שחיטתו פסולה וא\"כ מצוה דרבנן היא וק\"ל וט\"ס יש והכונה מובנת ומ\"מ יש לגמגם ולא דמי הא להא דשאני בבן פקועה דהחשדא היא שמא יבא אדם אחר ויאכל בהמה בלא שחיטה נמצא דלתקון המצוה תקנו שחיטה בבן פקועה לא כן בנרות חנוכה דהחשדא הוא שלא יאמרו שלא הדליק ולא הוי תיקון המצוה." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ע\"ד ע\"ב." + ], + [], + [], + [ + "הכבד \n וכו'. עיין בלח\"מ שכתב ויש מי שרצה להעמיד וכו' ודוחק עכ\"ל וקושטא הכי הוא דא\"א לומר הכי שלא נמצא לא בחידושיו ולא בתורת הבית שכתב בלשון זה ולענ\"ד נראה שהם דברי הרב המגיד וט\"ס נפל וצ\"ל וכן נראה מדברי הרמב\"ן שכן כתב הרשב\"א משמו בתורת הבית יעו\"ש." + ], + [], + [ + "השובר \n מפרקת. עיין בלח\"מ ובתוך הלשון כתב ולכך קאמר דבעי חתיכה ומליחה כצ\"ל." + ], + [ + "אין \n הבשר וכו'. כדי הילוך מיל. וכתב הרב המגיד ונראה שיש סמך לשיעורו של רבינו ממ\"ש גבי העור וכמה כדי עבודה כדי הילוך מיל עכ\"ל לא מצאנו ידינו ורגלינו דבהדיא אמרו בחולין דף קכ\"ב כמה כדי עבודה ד' מילין ופסקה רבינו פ\"א דשאר אבות הטומאה.
עוד כתב הרב המגיד ובפרק כלל גדול יש מי שסובר וכו' ועיין בלח\"מ מה שהקשה עליו ומה שתירץ א' בשהבין דמ\"ש בש\"ס דמלח בשרא היינו אחר הבישול וזה שכתב בדבריו אוכל וכו' וכשאמר בש\"ס אין עבוד באוכלין אפי' בשר חי לית ביה דין עבוד וכו'. וקשה דא\"כ מנא ליה לפרש אין עבוד באוכלין אפי' בבשר חי ולא בבישול דבזה קאי דסמיך האין עיבוד ויש עבוד באוכלין יעו\"ש וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא ושוב חזינא דאין כונתו אלא דמ\"ש בש\"ס דמליחא דביתא לא הוי עיבוד היינו משום דהוי אוכל ושל אורחא כיון דהוי עץ אף שהוא אוכל חשיב עיבוד ושמעינן דוקא משום דהוי אוכל הוא דלא הוי עיבוד מכלל דאי לא הוי אוכל הוי עבוד הרי דהוי שיעור עיבוד ופסקינן דאין עיבוד באוכלין וק\"ל." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ונאמן \n הטבח על גיד הנשה כשם שנאמנים על החלב. וכ\"כ הטור ביו\"ד סי' ס\"ה והרגיש הב\"ח ז\"ל האי לישנא דכשם שנאמנים על החלב ועיין מה שפירש ועיין בחידושי הריטב\"א לחולין דף צ\"ג וראה דכך היה גריס בש\"ס ממש כלשון זה שכתב רבינו והטור." + ], + [], + [ + "ויוציא \n טרפה לעצמו בממון חשוב וכו'. הקשה עמיתי בתורה הרב הכולל יעקב אלבעלי הי\"ו מכאן למ\"ש מרן כ\"מ סוף פי\"ב מהל' עדות וז\"ל ומאי דאמר או יוציא טריפה בדבר חשוב היינו לעצמו דאילו לאחרים מאי איכפת ליה וכו' ועיין גם במ\"ש בחו\"מ סי' ל\"ד ומהיכא תיתי לס\"ד זה כיון דכתבו רבינו בהדיא הכא ויוציא טריפה לעצמו בממון חשוב וי\"ל דמ\"ש הכא במאכלות אסורות היינו מ\"ש בש\"ס דסנהדרין אבל שם גבי עדות שהוא נלמד משם ולאו היינו הדין עצמו אפשר דלאו יוציא טריפה לעצמו משו\"ה הוצרך לפרש מרן שם דהיינו לעצמו." + ], + [ + "הלוקח \n בשר וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד על שם הרשב\"א ומה שהקשה הלח\"מ וז\"ל קשה שהוא ז\"ל כתב שמי שהוא חשוד וכו' וא\"כ תפירת בגדים בפשתים אין רגילים להקל בו וכו' עכ\"ל ויראה לענ\"ד דכשנתן לחייט חוטי קנבוס אם יתפור בחוטי פשתן מה יעשה בחוטי קנבוס האלו צריך לתפור בהן לאחרים וא\"כ מאי נפקא ליה מיניה ולמוכרם וליקח בהם של פשתן כל כי האי לא עביד וק\"ל. עוד הקשה הלח\"מ שם והצריך עיון יעו\"ש והרשב\"א כיון דס\"ל מדעתו דהכל אחד א\"כ איך חילק בין הש\"ס לנידון דידן בין גזל לשאר איסורים הא אין חילוק ביניהם וק\"ל." + ], + [], + [ + "וכן \n בשר הנמצא וכו'. עיין בחולין דף צ\"ה גבי מימרת רב בשר שנתעלם מן העין דמותיב ממימרת מצא בה בשר וכו' ותירץ בעומד ורואהו ועיין מ\"ש הרמב\"ם בפי' משנה זאת פ\"ב משנה ט' ומה שהקשה עליו הרב חזון נחום ולא קשה דכיון דמשני בש\"ס לבסוף הכי מידי הוא טעמא אלא לרב הא אתמר עלה רב אמר מותרות משום נבלה א\"כ ממילא אין צריך לההיא תירוצא דלעיל שהוא דוחק אלא מ\"ש רב הוא מדרבנן ומתני' הוא מדאורייתא וז\"ש רבינו שם פשט המשנה. וע\"פ האמור כמה תמוהים דברי רש\"י בסוגיין ע\"ב ד\"ה רב הונא ס\"ל כרב ולא קי\"ל כוותיה אלא אמתני' סמכינן ואע\"ג דשנינו בעומד ורואהו שינויי דחיקי נינהו וכו' והא לא אסיק בש\"ס בהך תירוץ למתני' א' כדכתיבנא ולב' הוא בפירוש וצ\"ע ועל פי האמור נתבארו דברי רבינו הכא." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הצייד \n שנזדמנו לו וכו'. עיין להט\"ז ביו\"ד סי' קי\"ז ס\"ק א' שכתב וז\"ל ונראה לתרץ דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא התר משא\"כ בדבר שיש בו התר מן התורה ולכן הוכיחו התוס' וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים דא\"כ דא\"א לומר דאסרו חכמים משום דהתורה התירה איך אפשר לומר דאיכא איסור מן התורה ומה צ\"ל דהתר שהתירה תורה הוא בנזדמנה אבל לכתחילה אסור מן התורה אם כן אף אנו נאמר דמה שהתירה תורה הוא בנזדמנה אבל בלא נזדמן לא דבר הכתוב ואסרוהו חכמים דאין זה נגד הכתוב דלא דבר הכתוב בזה.
וכתב הב\"ח באו\"ח סי' תקנ\"א סק\"י בסופו וז\"ל ומי שיש לו תישים שזמנן לשוחטן ולמכור העורות מראש חודש ואילך ורוצה ליתן לקצב גוי לנוחרן נראה דכיון דישראל אסור לנוחרן וכדתניא עיקור שיש בה טריפה אסור ושאין בה טריפה מותר ופרש\"י וכו' ואע\"פ שהתוס' וכו' יש לנו לתפוס כרש\"י וכו' עכ\"ל.
ודבריו תמוהים טובא דאפי' הוא עצמו שרי לנוחרן וברייתא ערוכה שנינו חולין דף כ\"ז והשוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד הוא עושה או נוחרו או עוקרו עכ\"ל הרי דכיון דא\"א בלא\"ה דזה צריך לדם ואי שוחט כראוי מפסיד הדם נוחרו או עוקרו אף כאן כן כיון דא\"א לשחוט מכח המנהג ובהכרח צריך העורות נוחר או עוקר וזה הוא לפי הנחתו אבל לדעתי אסור כיון שאפשר לשחוט דאין כאן איסור לשחוט אלא שלא לאכול בשר ולכן אסרו השחיטה שלא יאכלו אבל לצורך העורות ושלא לאכול הבשר ודאי שרי." + ] + ], + [ + [ + "לשון הלח\"מ עיין בספרי תועפות ראם דף נ' ע\"ג.", + " ומי\n שיבשל משניהם כזית כאחד לוקה וכו'. וכתב הרב המגיד ופסק כלוי לגבי רב ומ\"ש רבינו דעל כזית משניהם לוקה כבר נתבאר בסמוך דאפילו רב מודה באכילה ע\"כ ודבריו תמוהים כמו שתמה הלח\"מ ז\"ל ומ\"ש הלח\"מ דפסק כלוי כדפי' כפי הנוסחא הא' לדעת רבינו וכו' וכן מה שסיים וז\"ל ולפי הנוסחא הב' וכו' י\"ל עד מיורה גדולה.
ודבריו תמוהים דכל דברי הלח\"מ אלו קיימי על דברי הרב המגיד שכתב וז\"ל וי\"ל דמשמע ליה וכו' וכן כתב אחר כך וז\"ל עוד כתב הרה\"מ וכו' והרה\"מ כתב דפסק כלוי ואיך צידד דפסק כרב ודוק ובעיקר דברי הרה\"מ נראה לפרש דבא למעט מאי דאיכא לפרש בדברי רבינו דפסק כרב במ\"ש וז\"ל וכן האוכל כזית משניהם מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד ופי' שנתבשלו כאחד ביורה גדולה והא ליתא כיון דבבישול פסק כלוי וכמ\"ש איהו גופיה ואיך באכילה יפסוק כרב וז\"ש הרה\"מ כבר נתבאר בסמוך דאפי' רב מודה באכילה אלא שהוא בבא מיורה גדולה וא\"כ רבינו דפסק כלוי צ\"ל דכאן איירי אפי' שלא בא מיורה גדולה והיינו כלוי ודבריו הם הכרח." + ], + [], + [], + [ + "וכן \n בשר חיה ועוף וכו'. וכתב הרב המגיד שפסק כן מהא דריש פרק כל הבשר וכו' ותירץ רב אשי הכי קאמר כל הבשר וכו' מהן מדברי תורה מהן מדברי סופרים וכו' עכ\"ל כלומר וכיון דרבינו הקדוש סתם כר\"ע הכי נקטינן. וע\"פ זה לא קשה מה שהקשה הרשב\"א בחידושיו דף קי\"ג וז\"ל ופסקו הגאונים ז\"ל כר\"ע דחיה ועוף אינן מן התורה ואי קשיא לן דהא שמואל דהוא אמורא לא דריש כוותיה לעיל דמוקי חד לחלב ומתה וחד לאפוקי טמאה וחד לרבות את השליל עכ\"ל כלומר וכיון דשמואל שהוא בתרא לא פסק כוותיה איך אנו פסקינן כוותיה ולא קשה כיון דרב אשי שהוא בתרא משמואל טפי פסק כוותיה מדמוקי לסתם מתני' כוותיה ולדידיה גם רבינו הקדוש סתם כוותיה פסקינן כר\"ע וממילא נסתלק. גם מ\"ש אח\"כ וז\"ל ועוד דהא משמע דת\"ק לא ממעט אלא טמאה אבל חיה ועוף לא עכ\"ל גם מצד עצמם הדברים תמוהים דאיך אפשר לומר דת\"ק ס\"ל דחיה ועוף אינן בכלל האיסור מדאורייתא והא מסוגייא דריש פרק כל הבשר מורה בפירוש דפליגי ולת\"ק חיה ועוף הוי מדאורייתא דקאמר התם הא עוף אסור מדאורייתא כמאן דלא כר\"ע דאי ר\"ע הא אמר חיה ועוף אינן מן התורה וכו' ואיך אפשר לומר ולצדד דלא פליגי ורש\"י במתני' ריש כל הבשר כתב וז\"ל ומיפלג פליגי בה לקמן איכא למ\"ד דאורייתא ואיכא למ\"ד דרבנן והיינו ת\"ק דס\"ל דאורייתא דאי ר\"י הגלילי הא ס\"ל בפירוש דעוף שרי שאין לו חלב אם וכן כתבו התוס' שם דף קי\"ג ד\"ה בשר וז\"ל ה\"ה בשר עוף לרבנן דאסור מן התורה וכו' והיינו מכח הך סוגיא דריש פרק כל הבשר ויותר תימה להרא\"ש בסוף פרק כל הבשר שהחליט המאמר וכתב לדעת רב אלפס דלא פליגי ר\"ע עם ת\"ק מדפסק כוותיה דהלכה כר\"ע מחבירו ולא מחביריו ומה יענה לש\"ס דריש פרק כל הבשר. ועלה על דעתי לומר דמ\"ש הרא\"ש כן הוא לקושטא דמילתא דרב אשי מפרש למתני' כר\"ע אף אנו נאמר לדעתיה דרב אשי דלא פליגי ר\"ע עם רבנן ולא נהירא דא\"כ נאמר דבזה פליגי רב יוסף ורב אשי וגם כמה גמגומין.
גם מה שהקשה עוד הרשב\"א וז\"ל ועוד דהא לא קי\"ל דאיסור חל על איסור עכ\"ל נראה דלא קשה דאין ה\"נ דלהגאונים חלב ומתה באכילה לא לקי על בשר בחלב וכן פסק רבינו לקמן ה\"ו יעו\"ש משום דאין איסור חל על איסור ונשארו ג' קראי לבהמה טמאה חיה ועוף ועל כרחך לא קאמר בש\"ס לר\"ע חלב ומתה לא צריך קרא משום דס\"ל דאיסור חל על איסור אלא משום דר\"ע ממעט מחד גדי בהמה טמאה ואי ס\"ל בעלמא אין איסור חל על איסור למה צריך למעוטי אלא ודאי ס\"ל בעלמא איסור חל על איסור מדאצטריך קרא למעט בהמה טמאה אבל הגאונים פסקו אין איסור חל על איסור.
עוד כתב הרב המגיד פסק כתירוץ דרב אשי וכו' והקשה הלח\"מ ז\"ל וזה לשונו וא\"ת הא לא אצטריך תירוצא דרב אשי אלא לפרוקי קושיא דכמאן דלא כר\"ע וכו' עד איך פסק כהך תירוצא דליתי אלא אליבא דרב יוסף וכו' יעו\"ש ולענ\"ד אחרי נשיקת ידיו ורגליו לק\"מ דאה\"נ דלס\"ד דמקשה דדייק הא עוף אסור וכו' משום דסמיך אסיפא דגזר העלאה אטו אכילה כדדייק רב יוסף וכן כד דייק רב יוסף בסמוך ש\"מ וכו' הוא לדחות תירוץ דרב אשי דלעיל וכמ\"ש רש\"י וכד תריץ בש\"ס כולה חדא גזרה היא חזרה תירוץ דרב אשי למקומה דכולה ר\"ע ולכן פסק רבינו כן ואין צריך בתירוץ בעקיפין.
עוד כתב הרב המגיד וכשם שגזרו באיסור העלאה על השולחן וכו' וכתב הלח\"מ וז\"ל וקשה דמשמע מדברי הרה\"מ דגזרו איסור העלאה וכו' דחיה ועוף וכו' אטו אכילה וכו' ובריש פרק כל הבשר לא משמע הכי וכו' עכ\"ל וכן כתב רבינו בפירוש לקמן ה\"כ יעו\"ש והאמת דהכל אחד וכמ\"ש הלח\"מ." + ], + [ + "והשוחט \n עוף וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל ומשמע דת\"ק אפי' מעורות בגידים שרי וכו' עכ\"ל ונ\"ל דבא למעט פירוש אחר דאפשר לפרש בברייתא וה\"פ ומצא בה בצים גמורות דהיינו עם קליפתם כמו שנמכרים בשוק מותר וכו' הא לאו הכי אסור אפילו אינן מעורות בגידין ובא רבי יעקב ואמר אם היו מעורות בגידין אסורות הא אינן מעורות מותרות אפי' אינן גמורות וכן פי' בהגהות מיימוני וכן מצאתי אח\"כ בשיטה מקובצת בשם י\"מ יעו\"ש ומה שקשה לפי\"ז מסוגיית הש\"ס עיין להפרי חדש סי' פ\"ז גם אצלי היה תירוץ ומפני דוחקו לא העליתיהו בספר ולזה כתב הרה\"מ ומשמע וכו'." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בד\"א \n וכו'. אבל אם נער מתחילה ועד סוף וכו'. עיין מ\"ש בלח\"מ ולפירושו קשה מ\"ש רבינו או כסה מתחילה ועד סוף ודוחק לומר דאגב נקטיה ועיין מ\"ש הרב המגיד בסוף הלשון וז\"ל וכנ\"ל לדעת רבינו שאין חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב בלבד וכו' וכן הסכים הרשב\"א וז\"ל הטור סי' צ\"ב ופסק ה\"ר אפרים דלא אמרינן אפשר לסוחטו אסור אלא בבשר בחלב וכו' אבל בשאר איסורין אין צריך אלא ששים כדי כזית הראשון ואז אפילו החתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת וכו' ואדוני אבי הרא\"ש הסכים לדעת ה\"ר אפרים עכ\"ל וכתב מרן [הרא\"ש] בסוף פ' גיד הנשה לא הכריע אלא הביא ב' הסברות אלא דכתב כמה מקומות דניחא פי' ה\"ר אפרים ואי לא דסבר לה כוותיה לא היה מאריך וכו' ושכן משמע בתשובותיו וכו' ובסי' ק\"ו הביא הטור דברי הרשב\"א דהחתיכה עצמה אינה נתרת והקשה עליו וכו' יעו\"ש.
ומכל הכתוב תשובה מוצאת על מ\"ש מרן החבי\"ב בסי' ק\"ו הגהות הטור אות ה' וז\"ל ואע\"פ שהרא\"ש פ' גיד הנשה בסופו בכמה מקומות נראה דהחתיכה עצמה אסורה כמ\"ש למעלה אפשר שלא כתב לדעתו אלא לדעת ר' אפרים וכו' וכן משמע ממ\"ש אבל היא עצמה שנאסרה אסורה למ\"ד אפשר לסוחטו אסור ומדקאמר למ\"ד משמע דליה לא ס\"ל עכ\"ל והדברים תמוהים דהא העיד הטור דס\"ל להרא\"ש דהחתיכה מותרת וכן כתב בקיצור פסקי הרא\"ש סוף פ' גיד הנשה ומרן כתב דהיינו משום דכמה מקומות כתב דניחא ליה והוא היכן מצא להפך ואי משום דכתב למ\"ד וכו' וכמו כן הב\"ח בסי' צ\"ב ס\"ק ח' יעו\"ש כתב כן לסברת ר\"ת דשקיל וטרי אליביה יעו\"ש ולא קאי לשיטת ר' אפרים.
גם מ\"ש הב\"ח ז\"ל שם דהרא\"ש ס\"ל לדעת ר' אפרים דהחתיכה עצמה אסורה ממ\"ש וא\"א לפרד ממנה וכו' אינו הכרח דהכוונה הוא דאינו יכול ליפרד קודם התערובת דאי לאו הכי היאך מתבטל וגם אי כמו שהבין הוא היאך אתי ההלכך שכתב על דברים אלו אלא ודאי כמ\"ש וגם בתוס' ליתי לדברים אלו בדברי ר' אפרים וכ\"כ הלחם חמודות יעו\"ש גם הרב החבי\"ב כאן בלשון זה שאנו עסוקין הבין בעד הרא\"ש לדעת ר' אפרים דהחתיכה עצמה מותרת ועוד אני מכריח בין להר' אפרים בין להרא\"ש דס\"ל דהחתיכה עצמה מותרת משום דאחת מהראיות שהביאו לה\"ר אפרים הוא מההוא דיין נסך שנפל לבור וכו' והתם היין כולו שרי ואי החתיכה עצמה אסורה היאך שרי כולו ואין לומר דשאני התם דהוי לח בלח ואינו ניכר דא\"כ מאי ראיה מייתי לר' אפרים אלא ודאי דלא שנא והכל שרי ודוק.
והרא\"ש ג\"כ הביאה ונראה דהסכים כוותיה כמ\"ש מרן והרב החבי\"ב אנה מצא בהרא\"ש היפך מזה גם מ\"ש שדעת ר' אפרים דהחתיכה עצמה אסורה ועל הכל צ\"ע ומלשון זה שאנו עסוקין קשה לי על מ\"ש החבי\"ב שם הגהת בית יוסף אות ב' וז\"ל ויגיד עליו בשר שנתבשל בלא מליחה דבעינן ס' כנגד כולו וכו' ואעפ\"כ החתיכה עצמה מותרת להרא\"ש וכו' עכ\"ל ומה ראיה היא זאת דשאני הכא שלא נאסר הבשר מעולם ולא שייך אפשר לסוחטו איסור כמו שהבין כן מדברי הרא\"ש עצמו בהגהות הטור ודוק ובדברי הרא\"ש שאנו עסוקים שכתב ועוד ניחא לפירושו הא דאמר פרק בתרא דע\"ז עד היה מתיר גם החתיכה עצמה ובתוס' מבואר יותר עכ\"ל דבריהם תמוהים דהא ר\"י קאמר בשמעתין דף ק\"ח אפשר לסוחטו אסור ומארי דשמעתין שם בע\"ז הוא ר' יוחנן ואיך נוכל לדחות דיסבור אפשר לסוחטו מותר. ודרך אגב קשה לי אמה שכתב רש\"י בסוגיין דף ק\"ח ע\"ב וחכ\"א עד שתתן טעם קס\"ד דאטיפה קיימי וכו' והוא מסקנת הש\"ס בסמוך ועל הכל צ\"ע." + ], + [ + "קדרה \n וכו'. וכתב הרב המגיד וי\"מ שהיו מקילין בבשר וכו' עכ\"ל פי' בשאינו בן יומו דלא גזור אטו בן יומו כיון שכל אחד בפני עצמו התר ודוק. ועיין מ\"ש הלח\"מ דעפי\"ז אין מקום לקושיתו ושוב ראיתי להריטב\"א שהביא הי\"מ אלו בפירוש כדכתיבנא." + ], + [ + "הכחל \n אסור וכו'. חולין דף ק\"ט יעו\"ש הסוגייא וכתבו התוס' ד\"ה הא איסורא איכא וא\"ת לפירוש הקונטרס דילמא הא איסורא איכא לקדרה וכו' פירוש דבריהם דאף דרב קאי על מתני' ומתני' איירי בצלי מ\"מ קשה להו דנימא דמתני' איירי בין לקדרה בין לצלי ומשום קדרה סיים מתני' אינו עובר הא איסורא איכא אבל לצלי גם איסורא ליכא ומתרצי דא\"כ הו\"ל למתני דאם לא קרעו מותר וממילא מוקמינן ליה לצלי דלקדרה א\"א כיון דיוצא וחוזר ונבלע וכמ\"ש רש\"י וא\"כ כחה דהתירא הו\"ל למימר וק\"ל.
כתבו עוד בד\"ה ההוא לקדרה ואינו ר\"ל דסבר לגמרי כלישנא בתרא וכו' ועיין להרב חידושי הלכות דהוא ממש כלישנא בתרא וס\"ל ללישנא בתרא דמתני' איירי לקדרה וכו' יעו\"ש והקשו עליו דא\"כ כד מותיב בש\"ס ללישנא בתרא מברייתא דכחל וקאמר לישנא בתרא הוא וכו' אבל כחל לא בעי קריעה וכו' והיאך אפשר לומר דבקדרה לא בעי קריעה והא אפילו בקריעה אינו מועיל דהא יצא וחוזר ונבלע וכמ\"ש רש\"י בלישנא בתרא לקמן ד\"ה והא קתני יעו\"ש וי\"ל דלא כתב כן החידושי הלכות אלא אח\"כ דידעינן דברי רב נחמן ופי' דברייתא אליבא דר\"נ אף אנן נמי נאמר דפי' דלישנא בתרא הוי הכי לקושטא דמילתא וכ\"כ החידושי הלכות בסוף דבריו ודוק.
באותו דיבור א\"ל ר' אלעזר קרע לי ואנא איכול פי' קרע לי קריעה קצת ואנא איכול בקדרה בלא בשר וכו' אמר להו רב נחמן בשלו בקדרה בלא בשר וכו' עכ\"ל הקשה הפרי חדש בי\"ד סי' צ' דלפירושו קשה דלר\"א הקשה לו פשיטא ולר\"נ הקשה לו והאנן קורעו תנן ושניהם אמרו דבר אחד ונראה לענ\"ד דלא כתבו כן התוס' אלא לקושטא דמילתא אבל לקס\"ד דמקשה הבין דמ\"ש ר\"א קרע לי ואנא איכול ר\"ל כדינו שתי וערב והיינו ודאי לקדרה בבשר דגם במתני' אמרו קורעו ופירושו שתי וערב ואמטו להכי מותיב ליה פשיטא וכו' אבל גבי מ\"ש ר\"נ זויקו לי כחלי והיינו בלא קריעה שתי וערב דהא היא שאלה לו למיכל בישרא בחלבא ואי קרעו שתי וערב ליכא בשרא בחלבא וגם זויקו משמע בלא קריעא ומסתמא משמע גם לקדרה בבשר דלא פירש ומשו\"ה מותיב ליה ממתני' ויש הפרש גדול בין קרע (דרב) [דר\"א] לזויקו דר\"נ." + ], + [ + "ואין \n משערין בו אלא כמות שהוא וכו'. וכתב הרב המגיד שמפרש בש\"ס או אף במאי דנפק מיניה והקשה הרב ב\"י בסי' צ' הביאו הלח\"מ דאם כן מאי קשיא להו בש\"ס מנא ידע הא אנו יכולין לידע כמה היה בשעה שנפל ע\"כ פי' שקודם הנפילה אפשר למיקם עלה כמה היה לא כן לפי' רש\"י דהבעיא היא דוקא במאי דנפק מיניה א\"א לידע אלא באומדנא כמה יצא מהכחל ולא סמכינן האומד זה ולכן מותיב בש\"ס כן ולפ\"ז אין מקום לכל מ\"ש הלח\"מ על דברי מרן הב\"י אלו.
עוד כתב הב\"י ז\"ל שם שרבינו הוציא זה מההוא כזיתא דתרבא וכו' יעו\"ש והקשה הלח\"מ ממ\"ש רבינו לקמן פט\"ו הכ\"ד שמשערין כמו דבלעה קדרה יעו\"ש ומכח זה הסכים שדברי הרב המגיד עיקר יעו\"ש ומן התימה עליו שהסכים כן והא איהו גופיה כתב שם כדי ליישב הסוגייאות ההיא דכזיתא דתרבא עם ההיא דר' חנינא כשהן משערין וכו' איכא דאמרי ואיכא דאמרי וכו' דגבי כזיתא דתרבא איירי שלא נודע האיסור וגבי הא דר\"ח איירי שנודע האיסור וגם ההתר וכו' יעו\"ש ואם כן מה מקום להקשות לפי' הרב ב\"י מההיא דפרק ט\"ו לעולם דמשערין כמ\"ש ושאני התם דאיירי שנודע האיסור ומ\"ש שם לתרץ ב' לענ\"ד לא נהירא דכיון דגבי ההוא כזיתא אמרו סבר וכו' א\"ל רבנן וכי דהתירה בלע דאיסורא לא בלע והודה רב אשי לרבנן היאך נפסוק להיפך וכן רש\"י שסובר כן דפליגי פסק כרבנן דההוא כזיתא ולכן המחוור כתירוץ ראשון ואין להקשות דאילו שם בפ' ט\"ו הכ\"ד כתב כשמשערין בכל האיסורין וכו' משערין גם במה שבלעה הקדרה לפי אומד הדעת וכו' ואילו בריש פי\"ז כתב קדרה של חרס שנתבשל בה בשר נבלה וכו' ואם בשל בה מין בשר התבשיל אסור ואמאי אסור הן אמת דבטעם לא מנכר מ\"מ יאמדוהו באומד הדעת בששים כדכתב הכא דמשערינן מה שהיה בלוע בקדרה דשאני הכא דמתחלה נודע כמה היה בקדרה ונראה כמה חסר ומשו\"ה משערינן בליעת הקדרה אבל שם דלא איירי בהכי א\"א לשער בליעת הקדרה.
והנה במה שפי' רש\"י גבי ההיא איכא דאמרי ואיכא דאמרי במה שבלעה הקדרה עיין להר\"ן שהגיה בדבריו יעו\"ש ולענ\"ד הכי מתפרשין דברי רש\"י אם ראינוהו להתר כשנפל שם האיסור קודם שנתמעט ההתר ואנן משערינן אותו להתר לאחר שנתבשל לכמות שהוא שנפל שם האיסור וכו' ושוב ראיתי להרשב\"א בחידושיו הבין כן בדברי רש\"י." + ], + [], + [], + [], + [ + "במה \n דברים אמורים שנתבשלו שניהם יחד. עיין להלח\"מ שהקשה דאמאי לא כתב בפ' ח' מהל' קרבן פסח שהוא חרס רותח והצריך עיון וי\"ל דנרמז במ\"ש רבינו שם דכל המרק והליחה שתפרוש ממנו כשיצלה אסורה הרי דס\"ל דהחרס רותח דאי צוננת איך המרק והליחה נצלה בחרס אלא ודאי שהוא חם ומ\"ש גם וכו' סתם סמך אהך וכתב הר\"ן בפרק כל הבשר הביאו מרן ביו\"ד סי' צ\"א שהרא\"ה פי' דכי אמרינן צונן לתוך חם אסור ובשר צונן שנפל לתוך חלב רותח אסור היינו נטילת מקום והביא ראיה מפ' כיצד צולין ודחה הר\"ן דהתם בצלי אבל במבושל כולו אסור וכו' וקשה אמאי לא הכריח הר\"ן לעצמו ממ\"ש שם בש\"ס לשמואל הכא נמי בחרס רותח ונמצא א\"כ דחם בחם יטול את מקומו והא חם לתוך חם כלו אסור כמו שנראה מדברי רב ושמואל וכן הרא\"ה לא כתב כן אלא בצונן בחם ולא בחם בחם וצ\"ל בהכרח דמ\"ש במתני' בחם בחם יטול אינו אלא בצלי וא\"כ אידחיה לדברי הרא\"ה גם ממ\"ש בגמ' לקמן אלא לשמואל נתסר לגמרי משמע מכל וכל ולא נטילת מקום ושוב ראיתי להרא\"ה גופיה בבדק הבית דף פ\"ד דכתב דינו גם חם בחם יעו\"ש ואם כן לא קשה מה שהקשיתי. גם מה שהקשיתי ממ\"ש בש\"ס לגמרי י\"ל דפירוש הוא נטילת מקום לאפוקי כדי קליפה וכן נראה מדברי הרשב\"א בתורת הבית שנדחק בתבת לגמרי אבל קשה למרן ב\"י סי' ק\"ה שלא ראה דברי הרא\"ה אלו אלא דברי הר\"ן לחוד וכתב דבחם לתוך חם לא אמרו קשה טובא." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומ\"ש הלח\"מ עיין בסיפרי אגורה באהלך דף ל\"ט." + ] + ], + [ + [ + "יין \n וכו'. וכתב הלח\"מ מהדורא ג' וז\"ל ומ\"ש רבינו לוקה מן התורה ר\"ל שנים שהוא מקרא דלא תביא תועבה ולא ידבק בידך וכו' והגלוי הוא ישתו יין נסיכם וזהו שכתב שנאמר אשר חלב זבחמו וכו' כלומר זהו הגלוי אבל הלאוין כבר כתבם פ\"ז מע\"ז עכ\"ל. ולא הבינותי דבריו דכיון דאיכא ב' לאוין לנהנה משום תקרובת ע\"ז ושום דבר שנעשה בשבילה כמ\"ש שם פ\"ז למה צריך גלוי ליין נסך [וכי יין נסך] גרע משום תקרובת ע\"ז אלא מעתה לכל דבר נצטרך לגלוי ובספר מגילת אסתר מצות לא תעשה קצ\"ד אות ט' כתב דכונת רבינו להלקותו ג' והשלישי היינו מישתו יין נסיכם כמ\"ש במצות לא תעשה כ\"ה בעצי אשירה דלוקה ב' וה\"ה הכא ג' ואתמהה דממקום שבא לא ניתן זה ליאמר דא\"כ היה לו לכתוב דלוקה ג' לאוין כמ\"ש שם דלוקה ב' ואיך סתם בספר המצות סי' קצ\"ד וכתב לוקה ומה גם דבישתו יין נסיכם ליכא לאו כמו שהשיג הרמב\"ן ומה שהליץ לזה במגילת אסתר אות יו\"ד וז\"ל כי כבר הקדים לנו הרב סוף הי\"ד שרשים כי כשיזכיר העונש אע\"פ שלא יזכיר האזהרה יש לנו למנותו על העיקר שאצלנו לא ענש הכתוב אלא א\"כ הזהיר עכ\"ל לא הבינותיו דהיכן ראה עונש בכתוב הזה דישתו יין נסיכם עד כאן לא כתב הרב כן אלא היכא דענש הכתוב איזה עונש דמיתה או מלקות ולא הזהיר משא\"כ כאן ועוד דלו יהי כדבריו דחשיב זה עונש ולא ענש אלא א\"כ הזהיר מ\"מ היינו ההזהרה דלא ידבק בידך מאומה מן החרם ולא תביא תועבה אל ביתך ואם כן היכא איכא לאו שלישי דכתב הוא דלוקה ג'." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש הלח\"מ ועיין מה שכתבתי פ\"ב דהל' חמץ ומצה הי\"ב ד\"ה או שבא עכבר." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בסיפרי אגורה באהלך דף ל\"ח ע\"ד." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n היו לפנינו טבל ונבלה וכו'. מכאן תמה הרב פרשת דרכים דרוש י\"ט על מ\"ש הר\"ן משם הראב\"ד בהא דקי\"ל דחולה שיש בו סכנה דשוחטין לו בשבת דלמה לא נאכילהו נבלה שהוא איסור לאו ולא לשחוט שהוא איסור סקילה ותירץ דנהי דאיסור נבלה הוא איסור לאו ושבת איסור סקילה מ\"מ איכא בנבלה שעובר על כל זית אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד איסור הוא דאיכא וכו' יעו\"ש והא בסוגייא זו קאמר דטבל ותרומה מאכילין אותו טבל דתרומה חמירה דלית לה תקנתא הא הכא כשאוכל טבל עובר על כל זית וזית יעו\"ש מה שתירץ.
והרב בשער המלך הקשה ממ\"ש רבינו פ\"ז מהל' נזיר הי\"ג נזיר וכהן שפגעו במת מצוה יטמא נזיר אע\"פ שהוא סותר ימים הראשונים וכו' ולא יטמא כהן שזה קדושתו קדושת עולם וכחכמים דר\"פ כ\"ג ונזיר וכפי דעת הראב\"ד דרבוי הלאוין חשיב איסור חמור א\"כ נזיר חשיב חמיר טפי דאית ביה לאוין הרבה וכמ\"ש רבינו פ\"ה מנזיר הכ\"א דלוקה ד' מלקיות וא\"כ עדיף שיטמא כהן דליכא ביה אלא לאו אחד אף שקדושתו קדושת עולם משיטמא נזיר דחמיר טובא שעובר על לאוין הרבה וכתב דעלה בדעתו לחלק בין כשעובר הלאוין בבת אחת לזה אחר זה ואין בו כדי שביעה.
ולענ\"ד איכא בחילוק זה כדי שביעה והותר דכל עיקר חילוק הראב\"ד הוא דאף דבשחיטה שהוא בסקילה והוא עון חמור הן דאיכא מיתה והן דעונשו חמור שהיא סקילה אמרינן דעובר וישחוט משום דבשחיטתו עוברו בשקידה אחת משא\"כ נבלה אף שאיסורו בלאו מ\"מ עובר בקום עשה פעמים הרבה ויותר טוב לחטא פעם אחת בעון גדול ולא לחטא פעמים הרבה עון קל וא\"כ הוא החילוק מבואר ויותר נראה לומר דעיקר קושייתו היא באומרו דרבוי הלאוין בנזיר חשיב חומרא לגבי כהן שקדושתו קדושת עולם ומי גילה לו רז זה דזה חמור מזה חכמים דאמרו הדין כן המה ראו דכהן דקדושתו קדושת עולם אף שהוא בלאו אחד חמיר טפי והא ראיה דחמירא להו מנזיר אף דבנזיר איכא קרבן ואיכא למיחש לחולין בעזרה ולא חששו משום חומרא דכהן דקדושתו קדושת עולם ונ\"ל טעמם דכהן לית ליה תקון מה שאין כן בנזיר דמונה מחדש והיינו טעמא דכיון דקדושתו קדושת עולם מה תקון איכא ואפי' בנזיר מבטן כשמשון אמרו בירושלמי דלא דמי לכהן יעו\"ש בנזיר ועיין בספר שושנים לדוד ודרך אגב ראיתי להתוס' בקדושין דף כ\"ו ע\"ב ד\"ה מעשה וז\"ל פי' הקונטריס רבן גמליאל שכח לתרום וכו' והיה ממהר לתרום בעודו בספינה שהיה ירא שמא יאכלו ויסמכו עליו וכו' (א\"ק) [וקשה] דא\"כ מה היה מועיל תקונו אדרבא גרע טפי שמא יאכלו בני ביתו הכל ואף העישור וכו' עכ\"ל ואנכי לא ידעתי איך גרע טפי בעשות התקון והא אחר התיקון כל שהפריש נשאר החולין לחוד והעישור לחוד וכשאוכל החולין ליכא איסורא (ולא) [אלא] כשאוכל העישור משא\"כ כשלא הופרש הכל טבל וכל מה שאוכל הוא איסור וחייב על כל זית וזית ואינו אוכל התר כלל וכלל. ועוד קשה יותר דכשעושה התיקון אף שאוכל הכל ליכא איסורא כלל לפי שמתערב האיסור עם ההתר והאיסור דהיינו העישור הוא מעט וחד בתרי בטיל מן התורה כדכתיב אחרי רבים להטות ומה גם מין במינו כמבואר באופן שלא באתי לכונת דבריהם. ושוב ראיתי דקושיא זאת ליתא דאינהו מקשים לרש\"י ורש\"י סובר דמין במינו לא בטיל אפילו באלף מדאורייתא וכמ\"ש בטור יו\"ד סימן צ\"ח משמו יעו\"ש וע\"פ סברא זאת דרש\"י לא קשה קושית הפרשת דרכים לרש\"י יעו\"ש בס' מרכבת המשנה לרב אשכנזי זלה\"ה ובס' אורים גדולים למהר\"א זאבי ז\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חמץ \n בפסח וכו'. שהרי לאחר הפסח וכו'. וכן כתב בפי' המשנה בסוף מס' ע\"ז וקשה דא\"כ אין מקום למה שהקשה בהי\"ב ואל תתמה על חמץ בפסח וכו' ואמאי אצטריך ליה לתרץ תירוץ אחר ועיין מה שהקשה הרב מקראי קודש מדבריו אלה למ\"ש מרן פ\"א דחמץ ומצה יעו\"ש. ולענ\"ד לא קשה דהכא מפיק ליה מתיבת כל דמרבה אפי' כל שהוא ואפילו בשאינו מינו ומרן שם קאי לעיקר הלאו וק\"ל." + ], + [ + "והוא הדין \n לתבואה חדשה וכו'. על כרחך לא קאי לחמץ בפסח דהא חמץ בפסח הוי אפי' מין בשאינו מינו אלא קאי לעיל לטבל ושביעית דדינם שוים והיינו טעמא דאין דינו שוה לחמץ משום דחמץ ממילא ניתר אחר ח' ימים משא\"כ חדש דאינו ניתר כי אם על ידי מעשה דהקרבת העומר ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נטיעה \n של ערלה וכו' ולמה התירו לו ללקוט לכתחילה וכו'. וכתב הפרי חדש במים חיים בשיטת גיטין דף נ\"ד מהש\"ס וז\"ל דע שהרב אינו מפרש כפירוש רש\"י דמחובר חשיבא ולא בטלה אלא דאף במחובר בטלה כדינה במאתים נטיעות וזה שהתיר ללקוט לכתחילה ואף שנתבטלה קאמר ת\"ק שלא ילקוט כדי שיטרח ויוציא הנטיעה האסורה אבל אם כבר עבר וליקט שרי ור\"י פליג עליה דכיון שכבר נתבטל במחובר אף לכתחילה יכול ללקוט וכו' יעו\"ש.
ולענ\"ד דעת רבינו כדעת רש\"י דבמחובר ליכא ביטול והוא דרבינו ס\"ל כר' יוסי ור\"י התיר ללקוט לכתחילה ובלקיטה מתערבין זה בזה ומתבטל האיסור דלא כת\"ק דאסר ללקוט מטעם דאין מבטלין איסור לכתחילה ואהא קשה לו לרבינו לר' לר\"ש למה התירו לו ללקוט לכתחילה והיה מן הדין שאוסרין לו עד שיטרח ויוציא הנטיעה וכו' דהיינו טעם דבעלמא דאין מבטלין איסור לכתחילה ואהא משני שהדבר חזקה וכו' וא\"כ כאן שרי לבטל האי איסורא משא\"כ בעלמא ועיין להר\"ב ותוס' יו\"ט בפי' המשנה וא\"כ נמצא דעת רבינו ורש\"י שוין וז\"ל רבינו בפירוש המשניות על כן כשיתערב זאת הנטיעה האסורה בכלל נטיעות כשירות אפי' היו אלף אסור ללקוט מהם שום דבר לכתחילה לפי שאינו יודע אם מן הפרי המותר לקח אם מן האסור וכו' עכ\"ל פירוש לפירושו דהוי מחובר וכל אחד חשוב לעצמו דאי לא תימא הכי בתלוש דמן התורה חד בתרי בטיל היאך מבוטל כיון דאינו יודע אם מן המותר נטל אלא ודאי דטעמו משום היותו מחובר דחשיב ולא בטיל ובדברי רש\"י דאתן עלה תהי בהו עמיתנו החכם השלם שב\"ע הי\"ו דאילו הכא ס\"ל לרש\"י דמחובר לא בטיל ואילו בסוכה דף ט' ע\"ב כתב בד\"ה כשחבטן וז\"ל השפיל ענפיו למטה מעורבין עם סכך כשר ואין נראין בעין וסכך כשר רבה עליו ומבטלו דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא כדתנן במתני' וכו' עכ\"ל והא במחובר ליכא ביטול דחשיב ולק\"מ דהא דדבר חשוב לא בטיל הוי מדרבנן וכמ\"ש רש\"י בפירוש בגיטין דמדאורייתא אחרי רבים להטות ובסוכה כתב רש\"י וז\"ל דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא הרי דקאי אדינא דאורייתא וא\"ת למה בסוכה אוקמוה חכמים אדינא דאורייתא י\"ל דשאני התם בסוכה דבשעת הביטול עדיין לא הוי אסור וקיל ומשו\"ה מועיל ביטול אף דחשוב דבלא\"ה צ\"ל טעם זה דהא קי\"ל דמדרבנן אין מבטלין איסור לכתחילה ובסוכה מבטל לכתחילה אלא ודאי צ\"ל דשאני סוכה דעדיין לא הוי איסור." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומפני \n מה וכו'. בספרי תועפות ראם דף ס\"ז." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..5dd881564df14d90369e45b45d10b00ee4d91653 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,407 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Foods", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Foods", + "text": [ + [ + [ + "מצות \n עשה וכו'. עיין מש\"כ הלח\"מ שמהרלב\"ח תירץ לזה סי' פ\"ו וחוץ ממה שהקשה עליו הפרי תואר סי' ע\"ט סוף ס\"ק א' ועוד אני תמיה עליו בתירוץ הג' שכתב דלא חשיב עשה גבי חגבים משום דכתיב לעיל מיניה כל שרץ העוף ההולך על ארבע יעו\"ש.
ולענ\"ד קשה דאם כדבריו די במ\"ש אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף מאי את אלה מהם תאכלו את הארבה ודאי שהוא ליתן עשה ועיין עוד להרב פרי תואר שם במ\"ש וז\"ל ונראה שכונת השי\"ת במצות עשה זאת וכו' יעו\"ש ולענ\"ד אם כדבריו היה לו לרבינו להוסיף מצות עשה אחרת ודוק ועיין עוד להלח\"מ שכתב לשון זה קשה אצלי עד אינו אלא להבדיל בין הטהורה לטמאה וכו' עכ\"ל וקשה לי דלזה לא אצטריך קרא דוהבדלתם דממילא ידעינן זה כמו מניעה ממלאכה בימים המקודשים דכתיב ביה קרא ששת ימים תעשה מלאכה והכונה דעובר בעשה בעושה ביום שבת קודש ואף דליכא כתוב אחר." + ], + [ + "סימני \n וכו' חוץ מן החזיר. חולין דף נ\"ט ואמר רב חסדא וכו' ובלבד שיכיר חזיר ועיין מ\"ש הרב חידושי הלכות שם בגמ' דף נ\"ט ד\"ה גמ' אלא ה\"ק ודוק." + ], + [], + [ + "ומצא \n כמין חזיר כו'. דרך אגב ראיתי לרבינו פ\"ד מהל' בכורות ה\"ח וז\"ל ואפי' היה זה שמניקה כמו מין אחר וכו' ועיין מה שהקשה עליו הלח\"מ ז\"ל מש\"ס בכורות דף כ\"ד ונדחק הרבה בתירוצו יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דנקט אפי' כלפי מ\"ש שמא בנה של אחרת היא דכתב אפי' כמין חזיר די\"ל שהיא בנה של אחרת כיון דלא דמי לאמה אי הכי פטור מן הבכורה אבל אה\"נ דאדרבא יותר סברה לומר שהיא בנה כשאינה דומה וכסוגיין." + ], + [], + [ + "בהמה \n וכו' שיש לה שתי גבין ושתי שדראות וכו'. עיין סוגיית נידה דף כ\"ד ופירוש רש\"י שם והיינו פי' הרמב\"ן שהביא הרב פרי תאר סי' י\"ג ס\"ק י\"ז ומ\"ש רש\"י ד\"ה בעלמא אגמריה אותו המין אסר וכו' פי' מה שיצא לאויר העולם לאפוקי מה שנמצא במעי אמו דאלת\"ה נימא דהמין לחודיה שהוא בריה בפני עצמה אבל היוצא מטהורה בין נמצא בתוכה בין יוצא ממנה לחוץ נשרי אלא ודאי כדפירשתי ומה שהקשה הרב פרי תואר על הרמב\"ן וז\"ל ואין דעתי וכו'. אחר נשיקת ידיו ורגליו לא קשה דכבר תירצו התוס' לזה וגם הוא הביא דבריהם לעיל בסמוך ומ\"ש עוד ותו מסתברא לי וכו' יפה השיב עליו חד מרבנן מהא דאיתא בחולין דף ס\"ט ע\"א גבי קלוט וז\"ל הני מילי היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי יעו\"ש." + ], + [], + [ + "אין \n לך וכו'. ועיין להרב המגיד מה שהקשה עד וששה מיני חיה וכו' וסיים איני יודע לתרץ. ולענ\"ד לפי חומר הנושא י\"ל דס\"ל לרבינו דמ\"ש ודילמא מיני דאקו נינהו או מינא דתאו או דזמר סותר למ\"ש בטעם פלוגתא דרבנן ור\"י דאזלינן בתר שמא ולהך ודילמא אה\"נ דשור הבר מין בהמה אף דתאו מין חיה ולא מוקמינן לפלוגתייהו דתנאי מדמתרגמינן ותורבלא כמ\"ש רב הונא בר חייא ואף דבדרך דילמא אמר בש\"ס כיון דקשה להאי פירושא בפלוגתא דתנאי קושית התוס' ד\"ה מדחשיב ליה וא\"כ נמצא דהאי פירוש הוי הפך ההיא ברייתא וההוא אמורא לא הוה ידע לה אבל אנן דידעינן לה דחינן פירוש דאמורא מקמי ברייתא ולא הא בהא תליא ודוק.
עוד כתב הרב המגיד אבל מה שמנה התאו וכו' איני יודע לתרץ וכו' וכתב מרן ואני אומר אם כונתו על חילוף גירסת הספרים וכו' פירוש לפירושו אם כונתו על גירסת הגמ' וכו' אבל אם כונתו על רבינו הר\"מ אין מקום למה שאכתוב ועיין להלח\"מ דנפל ט\"ס וכצ\"ל פשוט הוא דקאי וכו' יעו\"ש ועיין להתוס' בסוגיין ד\"ה מדחשיב שקושייתם שייכא לעיל בדר' יצחק וקאמר והני מדלא קחשיב כו' והחידושי הלכות הרגיש וכעת לא זכינו להבינו גם הרב מאיר עיני חכמים אין דבריו מבוררין יעו\"ש." + ], + [ + "אע\"פ \n וכו'. עיי\"ש ועוד איכא בינייהו לענין אותו ואת בנו וא\"כ למה לא כתבו רבינו ז\"ל." + ], + [ + "וסימני \n חיה וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל וגם לפירוש רש\"י ז\"ל נראה שצריך מבלע חרקייהו עכ\"ל אף דאינו מפרש כפירוש רש\"י רבינו ז\"ל מ\"מ בזה מיהא ס\"ל כוותיה שצריך מבלע חרקייהו לפי שהוא פי' דכרוכות לאפוקי עיזי דכרכום יעו\"ש וא\"כ אף דעיזי דכרכום שרי נהי דכרוכות לא בעינן מבלע חרקייהו בעינן ורבינו נראה דס\"ל כפי' הריב\"ם שהביאו התוס' בסוגיין ד\"ה אלו הן וכמ\"ש הפרי חדש סי' פ' ועיין למעדני מלך ולחם חמודות שהכריחו מדברי הטור סי' פ' מדלא הביא סימן דטלפים ש\"מ דס\"ל כתירוץ י\"ל שכתבו התוס' אחר פירוש ר\"ת יעו\"ש וליתא דזה כבר כתבו בסימן ס\"ט וכאן לא נחית אלא ללמד איזה הפרש יש בין חיה טהורה לבהמה טהורה ועיין עוד שם מה שהבין מפירוש ר\"ת ז\"ל דבסימן דקרנים די דודאי יש לו טלפים ודבריו תמוהים דבהדיא הצריך ר\"ת ב' לפי דאיכא טלפים דחיה לחוד וקרנים דחיה לחוד יעו\"ש בתוספות ובסוף דברי התוס' שכתבו וז\"ל אך קשה על פירוש זה דכי פריך והרי עז וכו' ועמ\"ש החידושי הלכות.
ולענ\"ד אין דברי התוס' סובלין פירושו ומה שהקשה דכשם דבברייתא מפרשינן או או ה\"ה בדברי המקשה לא דמי הא להא דאיך אפשר לפרש והרי עז דיש קרנים או טלפים בודאי דזה שקר דשניהם איתנהו בעז וודאי דפי' המקשה הוא קרנים וטלפים וכתב רש\"י בסוגיין וז\"ל בעינן הדורות וכו' ואע\"ג דשל עז וכו' וכתב החידושי הלכות ז\"ל וזה לשונו ולולי שהר\"ן פי' כן דבריו היה נראה לי לפרש דבריו דכרוכות לא אתי לאפוקי עיזי דכרכום אלא עז סתם ושכתב ואע\"ג דשל עז אינן הדורות אינו נמשך אדלעיל אלא מלתא באנפי נפשא הוא דהשתא והיינו ספיקא דעיזי דכרכום שפירש ומבלע חרקייהו עכ\"ל. (ואורך) [וקשה] דכדי לפרש כן בדבריו היה צריך רש\"י לתפוש מוהוא דמבלע חרקייהו זאת ועוד דא\"כ נמצא דמפרש רש\"י ז\"ל דכרוכות והדורות לאפוקי מעז ושנים למה לי וחד סגי והאמת כמו שפירש הר\"ן את דבריו ומן התימה על הרב חידושי הלכות בפי' זה." + ], + [], + [], + [ + "כלאים \n הבא מבהמה טהורה וכו'. עיין בדברי הלח\"מ כאן ופי\"ב מהל' שחיטה האריך ולא הביא אלא למ\"ש לק' מ\"ש רבינו פ\"ט הל' כלאים וז\"ל הלח\"מ ולכך כתב רבינו ואם היו אמותיהן משני מינים אסור להרכיבן כלומר דסתמא דמילתא שהאב אחד עכ\"ל. ודבריו תמוהים דזה כבר כתבו רבינו לעיל שם באותו פרק ה\"ד וז\"ל והסוס עם הפרד והפרד עם החמור וכו' ודוק וכדברי הלח\"מ אלו הבין הרדב\"ז שם בהל' כלאים וקשה עליו כמ\"ש ועוד קשה שהרי רבינו סיים שם כיצד וכו' וזה סותר לדבריו וצ\"ע.", + " ואין\n מין טמא מתעבר ממין טהור וכו'. והיינו כר' אליעזר דאמר דחיה מתעברת מבהמה אבל טהור מטמא מודה דמתעבר וזו היא דעת הרא\"ש פ' אותו ואת בנו סי' ג' יעו\"ש וקשה מיניה וביה ממ\"ש בבכורות סי' ו'." + ], + [], + [], + [ + "ושאינו \n דורס ואוכל וכו'. חוץ מפרס ועזניה וכו'. והדבר קשה גלוי ומפורסם ובהגהות מיימוני תירץ וז\"ל והיה נראה לפרש דטהור נמי אחר הוא דורס א\"כ הו\"ל או פרס או עזניה וכו' עכ\"ל והדברים תמוהים דלא מצינו בכל הש\"ס דאיכא מ\"ד דעוף טהור דורס וצ\"ע.
והרב המגיד כתב בפי' ב' וז\"ל ואפשר שהוא מפרש והוא שאין ידוע שדורס עכ\"ל. וקשה טובא דרבינו בפי' המשנה כתב להיפך וז\"ל ואין אנו צריכים לכולם אלא אפי' אחד מהם אם נמצאת בעוף שאין אנו מכירין אותו הרי הוא עוף טהור על מנת שלא יהא דורס ואוכל לפי שכל דורס ואוכל טמא עכ\"ל וא\"כ אלא ודאי שהוא כפי' הא'.
וראיתי להלח\"מ מה שהביא מהריב\"ש שכתב לישב דעת רבינו דמ\"ש בסוגייא דאית ליה חד היינו סימן שבגופו זולת הדריסה דלא הוי בגופו ואהא הקשה עליו וז\"ל ודבריו תמוהים דהדריסה מכלל הארבעה סימנים וכו' א\"כ איך אמרו בש\"ס השתא עורב דאית ליה שנים לא פרס ועזניה דאית ליה חד מבעיא הא אית להו נמי שנים דהיינו אינו דורס וסימן אחר שבגופו ומאי ק\"ו הוא זה עכ\"ל וי\"ל דע\"פ דרך זה דהעורב אינו דורס וכדכתבו התוס' דלא כפרש\"י וא\"כ העורב אית ליה ב' סימנים בגופו ופרס ועזניה לית להו אלא חד דבגופו ולפ\"ז מתורץ גם מה שהקשה עוד עליו יעו\"ש.
עוד כתב הלח\"מ בסוף דבריו וז\"ל וצ\"ע מנין לו להרב המגיד לדקדק בדברי רבינו הפי' הראשון יותר מהם וכו' עכ\"ל ולענ\"ד הוא פשוט דמכח הלשון הוא דיש לו להרה\"מ לדקדק בדברי רבינו ושאינו דורס ואוכל וצ\"ל פירושו ושאינו ידוע דדורס ואוכל וק\"ל. וראיתי למרן בב\"י חלק יו\"ד סי' פ\"ב כתב על דברי רבינו וז\"ל ואיכא למידק עליה דהרמב\"ם למה כתב שהבקי בהן ובשמותיהן אוכל כל עוף שאינו מהן ואין צריך בדיקה והא לכאורה משמע דרב נחמן לא אכשר אלא בבדיקה דהא קאמר היה בקי בהם ובשמותיהן וכו' עכ\"ל ואין זו קושיא דכשבקי בהן ובשמותיהן מה צריך בדיקה הא יודע שאינו מהטמאים ומ\"ש ר\"נ עוף הבא בסימן אחד וכו' פי' דאפי' רואה בו סימן אחד אין לחוש לפרס ועזניה כיון שבקי בהן ובשמותיהן וכו' וק\"ל. עוד כתב מרן וז\"ל ועוד דהרמב\"ם מצריך לשאינו בקי שני סימנים לטהר אחד שאינו דורס ואחד משלשה סימנים אחרים ואילו ר\"נ מכשר בבא בסימן אחד משמע דבחד סגי עכ\"ל ואי ליכא ט\"ס דבריו תמוהים דמאי דר\"נ מכשר בבא בסימן אחד היינו בבקי בהן וכו' ורבינו איירי בבקי בהן ובשמותיהן.
עוד כתב מרן וז\"ל ונראה שהר\"מ היה מפרש וכו' ולאו למימרא דצריך לבודקו וכו' ואע\"פ שאין אנו מוצאין בו אלא סימן אחד וכו' עכ\"ל עין רואה דזה דרכו אזיל ע\"פ דרך ב' שכתב המגיד משנה בדברי רבינו יעו\"ש שכתב ואפשר שהוא מפרש והוא שאין ידוע שדורס וכו' יעו\"ש וממ\"ש בסוף דבריו נראה דאזיל עם הדרך הא' של הרה\"מ יעו\"ש ודבריו סתריה אהדדיה." + ], + [ + "ושאינו \n דורס ואוכל וכו'. חוץ מפרס ועזניה וכו'. והדבר קשה גלוי ומפורסם ובהגהות מיימוני תירץ וז\"ל והיה נראה לפרש דטהור נמי אחר הוא דורס א\"כ הו\"ל או פרס או עזניה וכו' עכ\"ל והדברים תמוהים דלא מצינו בכל הש\"ס דאיכא מ\"ד דעוף טהור דורס וצ\"ע.
והרב המגיד כתב בפי' ב' וז\"ל ואפשר שהוא מפרש והוא שאין ידוע שדורס עכ\"ל. וקשה טובא דרבינו בפי' המשנה כתב להיפך וז\"ל ואין אנו צריכים לכולם אלא אפי' אחד מהם אם נמצאת בעוף שאין אנו מכירין אותו הרי הוא עוף טהור על מנת שלא יהא דורס ואוכל לפי שכל דורס ואוכל טמא עכ\"ל וא\"כ אלא ודאי שהוא כפי' הא'.
וראיתי להלח\"מ מה שהביא מהריב\"ש שכתב לישב דעת רבינו דמ\"ש בסוגייא דאית ליה חד היינו סימן שבגופו זולת הדריסה דלא הוי בגופו ואהא הקשה עליו וז\"ל ודבריו תמוהים דהדריסה מכלל הארבעה סימנים וכו' א\"כ איך אמרו בש\"ס השתא עורב דאית ליה שנים לא פרס ועזניה דאית ליה חד מבעיא הא אית להו נמי שנים דהיינו אינו דורס וסימן אחר שבגופו ומאי ק\"ו הוא זה עכ\"ל וי\"ל דע\"פ דרך זה דהעורב אינו דורס וכדכתבו התוס' דלא כפרש\"י וא\"כ העורב אית ליה ב' סימנים בגופו ופרס ועזניה לית להו אלא חד דבגופו ולפ\"ז מתורץ גם מה שהקשה עוד עליו יעו\"ש.
עוד כתב הלח\"מ בסוף דבריו וז\"ל וצ\"ע מנין לו להרב המגיד לדקדק בדברי רבינו הפי' הראשון יותר מהם וכו' עכ\"ל ולענ\"ד הוא פשוט דמכח הלשון הוא דיש לו להרה\"מ לדקדק בדברי רבינו ושאינו דורס ואוכל וצ\"ל פירושו ושאינו ידוע דדורס ואוכל וק\"ל. וראיתי למרן בב\"י חלק יו\"ד סי' פ\"ב כתב על דברי רבינו וז\"ל ואיכא למידק עליה דהרמב\"ם למה כתב שהבקי בהן ובשמותיהן אוכל כל עוף שאינו מהן ואין צריך בדיקה והא לכאורה משמע דרב נחמן לא אכשר אלא בבדיקה דהא קאמר היה בקי בהם ובשמותיהן וכו' עכ\"ל ואין זו קושיא דכשבקי בהן ובשמותיהן מה צריך בדיקה הא יודע שאינו מהטמאים ומ\"ש ר\"נ עוף הבא בסימן אחד וכו' פי' דאפי' רואה בו סימן אחד אין לחוש לפרס ועזניה כיון שבקי בהן ובשמותיהן וכו' וק\"ל. עוד כתב מרן וז\"ל ועוד דהרמב\"ם מצריך לשאינו בקי שני סימנים לטהר אחד שאינו דורס ואחד משלשה סימנים אחרים ואילו ר\"נ מכשר בבא בסימן אחד משמע דבחד סגי עכ\"ל ואי ליכא ט\"ס דבריו תמוהים דמאי דר\"נ מכשר בבא בסימן אחד היינו בבקי בהן וכו' ורבינו איירי בבקי בהן ובשמותיהן.
עוד כתב מרן וז\"ל ונראה שהר\"מ היה מפרש וכו' ולאו למימרא דצריך לבודקו וכו' ואע\"פ שאין אנו מוצאין בו אלא סימן אחד וכו' עכ\"ל עין רואה דזה דרכו אזיל ע\"פ דרך ב' שכתב המגיד משנה בדברי רבינו יעו\"ש שכתב ואפשר שהוא מפרש והוא שאין ידוע שדורס וכו' יעו\"ש וממ\"ש בסוף דבריו נראה דאזיל עם הדרך הא' של הרה\"מ יעו\"ש ודבריו סתריה אהדדיה." + ] + ], + [ + [ + "מכלל \n וכו' וכל שכן וכו' בלא תעשה. וכתב הרב המגיד וז\"ל ודע שאין לתמוה וכו' ממ\"ש אין מזהירין מדין ק\"ו וכו' ודברי הרה\"מ אלו הביאן הרא\"ם סדר שמיני ד\"ה מבשרם וכתב עליו ונכון. והקשה אלי החכם השלם עצום ורב יצחק נוניש הי\"ו דהרא\"ם עצמו פליג דידיה אדידיה ממ\"ש בסדר ראה ד\"ה ותרומת ידך אלו הבכורים שכתב שהוא אזהרה לאוכל בכורים חוץ לחומה ואע\"פ שהוא בא בק\"ו מבכורים לא למדנו אלא איסורא ולא מלקות יעו\"ש והא התם דאיכא עשה דוהבאתם שמה ואפילו הכי אצטריך ותרומת ידך ולא אמרינן כיון דאיכא איסור עשה לילקי מק\"ו כמ\"ש הרה\"מ כאן. ועוד קשה לי ממ\"ש בכריתות דף ד' ע\"ב א\"ר אילא אכל מעשר דגן תירוש ויצהר לוקה ג' והא אין לוקין על לאו שבכללות שאני הכא דמייתרי קראי מכדי כתיב ואכלת לפני ה' וכו' לפנים אין בחוץ לא למה לי דכתב רחמנא לא תאכל וכו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך לחלק אי מההיא הוה אמינא ה\"מ בעשה אבל בלאו אימא לא אמטו להכי כתב רחמנא לא תוכל לאוקמה בלאו ועדיין לאו שבכללות הוא וכו' ולא לקי ע\"כ הרי בפירוש דהש\"ס קרי להאי עשה דוהבאתם שמה לאו הבא מכלל עשה לאוכל חוץ לחומה וא\"כ הוי דומה בדומה להך דהכא דבהמה דליכא שום סימן טהרה דאית ליה לאו הבא מכלל עשה ואפילו הכי אתא קרא להוסיף בעונשו בלא מלקות ואף אנו נאמר הכא דמכח ק\"ו יהא נוסף באיסור לאו ולא מלקות ומהיכן בא לנו לומר דמכח ק\"ו לילקי.
ועוד קשה לי מדברי הש\"ס במכות דף י\"ז שהקשו שם על דברי ר\"ש וכי מזהירין מן הדין אפי' למ\"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין וכו' ומאי קושיא שאני הכא דהא איכא איסור לאו הבא מכלל עשה ומשום הכי מזהירין מן הדין ולקי אלא ודאי דאפילו הכי אין מזהירין מן הדין דלא כהרה\"מ גם ממה שתירצו בש\"ס לקושיא זאת איסורא בעלמא ולא למלקות ונמצא דאף דאיכא לאו הבא מכלל עשה אפילו הכי מייתינן מק\"ו להוסיף באיסור לא תעשה קשה שהרי מק\"ו מייתינן איסורא לחוד אף מקודם איסורא וכן מש\"ס זה לא באתי לכוונת הרא\"ם בתחילת הל' שאנו בו שכתב והלא אין מזהירין מן הדין וליכא למימר דהאי ק\"ו לאיסורא בעלמא כדמשני במכות דאי לאיסורא בעלמא תיפוק ליה בלאו הבא מכלל עשה והתימה מרבינו ישעיה שתירץ שהק\"ו הזה הוא לאיסורא ולא ללקות וכו' וסיים ושמא י\"ל דהאי ק\"ו הוא להביא איסור ל\"ת והתמהא דההיא סוגייא דמכות אף דאיכא איסורא דלאו הבא מכלל עשה אפילו הכי תירץ הש\"ס לאיסורא והיינו איסור לאו והן דברי הר' ישעיה וכן מהש\"ס דכריתות שזכרנו מורה בפירוש כן דקאמר אי מההיא הוה אמינא הני מילי בעשה אבל בלאו אימא לא אמטו להכי כתב רחמנא לא תוכל וכו' ועדיין לאו שבכללות וכו' הרי דאף דאיכא איסורא דלאו הבא מכלל עשה אפשר לומר דבא לא תעשה בלאו שבכללות להוסיף באיסורו אף דלא לקי והיא ראיה שאין עליה תשובה וכן הרב תנא הוא נמשך אחר סברא זאת דכל דאיכא איסור חד לא אמרינן מק\"ו להוסיף עוד איסור אחר דמאי נפק\"מ כיון דליכא מלקות יעו\"ש בדבריו ולא זכר ש'ר שרבינו ישעיה ס\"ל הכי וגם הרא\"ם כתב ושמא י\"ל הכי יעו\"ש עוד זאת הני סוגיי דברירן טובא דלפעמים אתי קרא להוסיף איסורא וא\"כ ממנו ניקח להוסיף איסור לאו מק\"ו ושם בש\"ס דמכות בק\"ו איירי וקאמר לאיסורא באופן שדברי הרא\"ם וגם דברי הרה\"מ לכאורה אינן מובנים שרבנן בתראי מרן והלח\"מ בהלכות איסורי מזבח פ\"ה והרא\"ם והמל\"מ קלסוהו.
וע\"פ הצעתינו זאת והיא אמיתית דמאי דמשני בש\"ס לאיסורא היינו איסור נוסף דלא תעשה דאילו איסור לאו הבא מכלל עשה אית ליה מוהבאתם שמה לא קשה מה שהקשיתי בס' תועפות ראם סדר שמיני ד\"ה מבשרם למ\"ש הרב המגיד סוף פ\"כ מהל' שבת דבעשה אין מזהירין מן הדין דמאי שנא כיון דאיסור לא תעשה דליכא מלקות דומה לעשה דבשניהם ליכא אלא איסורא ואיסור ל\"ת מייתינן מן הדין ואיסור עשה לא דעד כאן לא הקשיתי אלא להרא\"ם שהבין דכל דליכא איסורא מקודם [אין מזהירין] מן הדין אבל אי איכא איסורא מקודם לא וא\"כ למה לא נביא עשה מק\"ו ברם למאי דאנן קיימין בפי' הש\"ס הסברא היא להפך דכל דאיכא איסורא מקודם נוכל להביא מק\"ו איסור אחר וכמ\"ש בש\"ס שם לאיסורא אבל כל דליכא איסור לא מייתינן מק\"ו לאיסורא ועיין להרב מוצל מאש בס' אש דת סי' כ' מה שהקשה להרה\"מ מסוגית מכות מעדים זוממין והתם איכא איסורא דלא תענה ברעך עד שקר ואפילו הכי אין עונשין מן הדין ותירץ דשאני עונש מאזהרה והקשתי לו בסיפרי תועפות ראם סוף סדר תשא דהא קי\"ל אפילו למ\"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין רצוני לומר דחזינן דיותר קשה להזהיר מן הדין מענוש מן הדין וכאן הוא להיפך דכל דמצינו איסור מן התורה מזהירין מדין ק\"ו ואין עונשין מדין ק\"ו ולכאורה היא קושיא ברם מ\"ש עוד שם הם דברים שפלטתן קולמוס בלי דעת בעלים דההיא שכתב הרה\"מ מזהירין הוא ממש הזהרה דהיינו מלקות ועונש הוי מיתה גם מה שהקשיתי שם להתוס' דחולין י\"ל דלא קשה דהוי גלוי מילתא ודוק.
והנה ראיתי להמל\"מ דברים מעורבבים שכתב על דברי הרב המגיד אלו שרבינו עצמו כתב כן במנין המצות ושהרמב\"ן השיגו יעו\"ש וליתא דאין דבריו שבמנין המצות ענין למ\"ש הרה\"מ דמה שכתב במנין המצות שורש י\"ד הוא דדבר שענשו מפורש האזהרה ילפינן מק\"ו ומ\"ש הרה\"מ הוא דדבר שהוא אסור משב ואל תעשה ילפינן מק\"ו להלקותו וזה הוא יותר חומרא דמלקינן ליה מן הדין משא\"כ מ\"ש רבינו דלא מייתינן חומרא מק\"ו דהעונש מפורש וכל זה מפורש במ\"ש בסוף דבריו יעו\"ש וביתר דבריו עיין מ\"ש עליו בספרי תועפות ראם סדר שמיני ד\"ה כל מפרסת פרסה גם בדברי הלח\"מ ע\"ש ד\"ה אותה תאכלו.
ובספר המצות מצות עשה קמ\"ט כתב היא שציוונו לבדוק בסימני בהמה חיה ועוף והיא מצות עשה וכו' ולשון סיפרי אותה תאכלו ואין בהמה טמאה באכילה וכו' וזה לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה הנה נתבאר שאומרו אותה תאכלו מ\"ע והענין במצוה זאת שאנו מצוין לבדוק הסימנים האלו וכו' עכ\"ל. ולא יכולתי להלום דבריו דאי מ\"ע זאת היא כדי שכשיעבור ויאכל בהמה וחיה טמאה יעבור על עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה איך כתב דהמ\"ע היא הבדיקה ואי הבדיקה בסימנים תקרא מ\"ע היאך נאמר דבאכול הטמאה עובר גם במ\"ע והוא עירב שנים יחד וקראו מ\"ע ומי שעובר עובר גם בל\"ת וכן יש לעורר גם במצוה קנ\"ב בדגים דאין דבריו מובנים דאי מצוה תחשב הבדיקה היאך שאלו בש\"ס כי מאומרו זה לא תאכלו מינה נשמע דזה תאכלו והא צריך למכתיביה למצות הבדיקה ומ\"מ המתבאר מדבריו בין ממצוה קמ\"ט בין ממצוה קנ\"ב דלאו הבא מכלל עשה עשה וזה כונת הסיפרי באומרו זו מצות עשה ואם כן מצאה הקפידה מקום לנוח במה שהשיג הרמב\"ן בשורש הו' יעו\"ש באות אל\"ף ובי\"ת שהרי מנה רבינו אלו המצות בעשין דלא כמו ששרש בשורש הו' יעו\"ש.
ולפי קוצר דעתי טענת הרמב\"ן היא טענה ואיני מבין למה שהליץ עליו המגילת אסתר שכונת רבינו והסיפרי הוא לומר שהבדיקה דבין טמא לטהור היא המ\"ע ולא דכשאוכל הטמא עובר העשה ול\"ת וכמ\"ש הר\"ד ויטל יעו\"ש כי בפירוש כתב רבינו הכא דעובר בעשה ול\"ת וכעת ראיתי מ\"ש הרב המגיד ריש ההלכות דידן וז\"ל וביאור מנין מצות אלו בס' המצות שהוא שאנו רשאין לאכול הטהורין ולא הטמאין וכמ\"ש בת\"כ אותה תאכלו ולא בהמה טמאה וידוע דלאו הבא מכלל עשה עשה וכו' יעו\"ש הרי שפי' למ\"ש רבינו מ\"ע לידע הסימנים שמבדילין דהכונה שידע ויאכל מהם ולא מהטמאה דאי אוכל מהטמאה עובר גם בלאו הבא מכלל עשה נמצא דהעשה דאיכא הוא שלא יאכל מהטמאה וניצול מזה בידיעת הסימנין וממילא נתבארו דברי רבינו דס' המצות ברם למ\"ש המגילת אסתר בשרש הששי שזכרנו אין מקום להבין דברי רבינו דמצוה קמ\"ט וקנ\"ב גם דברי הרמב\"ן נכונו.
ואחר זמן רב נדפס ס' שער המלך למהר\"י נוניש נר\"ו וראיתי לו בלשון זה דאנן קיימין מ\"ש מדברי כאן ובסיפרי תועפות ראם יעו\"ש ומחדש ראיתי לו שהקשה עמ\"ש רבינו בשרש י\"ד מס' המצות בהא דאמרינן לא ענש הכתוב אלא א\"כ הזהיר דכשהעונש מפורש בתורה יכולין להוציא אזהרה מן הדין אין זה סותר אומרם אין מזהירין מן הדין כיון שהעונש מפורש בתורה מסוגיית פרק יוה\"כ דף פ\"א דאמרו שם אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו לא למדנו מנין לא יאמר עונש וכו' אלא לא יאמר עונש בעינוי דגמר ממלאכה וכו' והא התם עונש עינוי מפורש בתורה וא\"כ אמאי אצטריך למילף אזהרה בעינוי ממה שלא יאמר עונש (באזהרה) [בעינוי] אזהרה גופיה תיתי בק\"ו כיון דהעונש מפורש בתורה וכן הקשה עוד מסוגיית זבחים דף ק\"ו דאמרו שם בשלמא העלאה כתיב עונש וכתיב אזהרה אלא שחיטה בעלמא עונש כתיבה אלא אזהרה מנ\"ל וכו' אלא א\"ר אבין ק\"ו מה במקום שלא ענש הזהיר מקום שענש אינו דין שהזהיר ופריך וכי מזהירין מן הדין וכו' יעו\"ש הרי בהדיא דאע\"ג דהעונש מפורש בתורה אפ\"ה אין מזהירין מן הדין אלו דבריו.
וכל זה תמוה ולא ידענא מאי אידון בה דשם בשרש י\"ד כתב רבינו בפירוש דאף דאמרינן לא ענש אלא א\"כ הזהיר מ\"מ הוא בהוציא הדבר באיזו ממידות שהתורה נדרשת יעו\"ש דבריו בטוב טעם אבל כל דלא מצינן אזהרה מכח איזה מדה מהמידות אין מזהירין מן הדין והא ראיה שרבינו בהל' שביתת עשור ה\"ד כתב דאזהרת עינוי נפקא מלא ענש אלא א\"כ הזהיר מאי דליתא בש\"ס אלא דרבינו קיצר ולא הביא מ\"ש בש\"ס דהא בהא תליא וכ\"כ הלח\"מ שם יעו\"ש ועוד ראיה דבס' המצות לאוין קצ\"ו כתב רבינו שם אזהרה לעינוי כמ\"ש בש\"ס יעו\"ש ולא הזכיר לא ענש אלא א\"כ הזהיר והיינו דהא בהא תליא כמ\"ש בשרש י\"ד יעו\"ש.
אמנם מה שהקשה מש\"ס דזבחים זאת לפי שיטת הרה\"מ דכל דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין דהרי התם ג\"כ איכא עשה ואפילו הכי קאמר אין מזהירין מן הדין קשה ולענ\"ד נראה דאינו ענין עשה לל\"ת דוכי גרע העונש מעשה ואפילו הכי אמרינן עונש מצינו אזהרה מנין ומהדרינן האחד מהמידות שהתורה נדרשת כדי למצוא אזהרה ודאי דאינו ענין זה לזה וצריך למצוא אזהרה לענין זה דאיכא עונש בתורה ומ\"ש הרה\"מ הוא להביא אזהרה מק\"ו כיון דאיכא עשה בתורה מייתינן אזהרה בק\"ו ונדון הרה\"מ לחוד ונדון הש\"ס לחוד.
וע\"פ האמור א\"מ גם למ\"ש להמל\"מ בלשון זה שהבין בדעת הרב המגיד דלא כהרב מוצל מאש סי' כ' אלא דכל דאיכא עשה אף בעשה ממש כפשטיה מזהירין מן הדין מש\"ס יומא דאף דכתיב ועניתם את נפשותיכם אפילו הכי מהדר עונש שמענו אזהרה מנין והא איכא עשה דהתם הוא למצוא אזהרה להיכא דענש וצריך כעין אזהרה ולא מהניא עשה משא\"כ בנדון הרה\"מ וכדכתיבנא ואחר שנים רבות ראיתי להרב החבי\"ב בספר תורת חסד סי' ר\"ה האריך בפרט זה ולא ימלט ממ\"ש על דברי המש\"ל בסיפרי תועפות ראם סדר שמיני כתוב שם ותעלוז לבי." + ], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ס\"ו ע\"ג." + ], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ס\"ו וס\"ז." + ], + [], + [], + [], + [ + "לפי \n שאין בשרו חלוק וכו'. ע' להלח\"מ מ\"ש שנשמט מכאן וכתוב אחר הלכה י\"ד." + ], + [ + "דם \n שרצים שפרש וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד ה\"ט שרבינו מחלק בין פירש ללא פירש וסוגיית הש\"ס במעילה לא משמע הכי יעו\"ש." + ], + [], + [ + "האוכל \n כזית וכו'. בהלכה זאת שייך מ\"ש הגהות מיימוני ד\"ה ואע\"פ וכו'." + ] + ], + [ + [ + "כל \n מאכל וכו' שנאמר ואת בת היענה וכו'. הקשה בס' צרור החיים וז\"ל וקשה טובא דאיסור בהמה טמאה נפקא להו לרבנן פ\"ק דבכורות דף ו' מגמל גמל ולר\"ש מאת הגמל והיאך מפיק ליה רבינו מקרא דבת היענה עכ\"ל וצ\"ל דלא הקפיד רבינו בזה כיון דהדין אמת וזה דרכו כמה פעמים להביא מקרא אחרינא אף שלא נזכר בש\"ס ולמה שהקשה דב' קראי למה לי עיין להתוס' חולין דף ס\"ד ע\"ב בסה\"ד מה שתירצו בזה אך הדבר הקשה הוא מה שהקשה אחי יפ'ת החכם השלם שב\"ע נר\"ו במ\"ש רבינו דביצי דגים הטמאים נפקא מבת היענה וליכא לאו ללקות עליו ובה\"ז כתב יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים לוקה ואין לחלק בין יצאו לחוץ ללא יצאו לחוץ דבצי דגים טמאים אין יוצאין לחוץ אלא במעי משריץ וכמ\"ש בברכות דך ח' וע\"א דף מ' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לפי חומר הנושא דיש הפרש בין כשהבצים קטנים הרבה שעדיין אינן ראוים להשריץ לכשהם גדולים וראוים להשריץ דכשהם קטנים חשיב כגוף הדג ולוקה עליו והרי זה דומה לאוכל ביצי עוף טמא התלויים באשכול דלוקה ובהא איירי בהל' ז' וכאן איירי בבצים גדולים שראוים להשריץ דכך הוא הדרך שאלו הגדולים אוכלים אותם בפני עצמם ואף שדרכם להיות משריץ בפנים כיון שמתחילה הוא ביצה וחשיב ליאכל בפני עצמו ולא חשיב כדג גופיה ללקות עליו ואינו דומה לולד בהמה." + ], + [], + [], + [], + [ + "עד \n סוף כ\"ד חדש וכו'. יש מי שפירש עד סוף כ\"ד חדש מזמן שחזר לינק פעם שניה וליתא וכי משום חדש אחד או שנים שלא ינק צריך ליתן לו זמן היניקה מחדש ועיין בלח\"מ." + ], + [], + [ + "יראה \n לי. עיין מ\"ש הרב המגיד והלח\"מ ז\"ל והוא אמת ויציב ומן התימה על מרן ז\"ל פ\"ג מאבות הטומאה ה\"י כתב על מ\"ש רבינו שם מן האשכול של בצים מבשר השדרה שהבצים אדוקים שם עכ\"ל והא כפי מ\"ש רבינו כאן גם הביצה עצמה כשלא נגמרה קרוי בשר וכעת קשה אך זאת אגיד שמש\"כ המגיד המשנה בסוף הלשון כמו שיתבאר פ\"ט קאי למה שסיים שבשר עוף אינו אלא מדבריהם לאפוקי ממה שכתב הלח\"מ ז\"ל יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n הנבלות וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל נראה שדעתו וכו' ואם הר\"א סבור וכו' ועיין מ\"ש הלח\"מ ולי נראה שדעת הר\"א וכו' וכונת הלח\"מ לתרץ לקושיא השניה של הרה\"מ דאילו הקושיא הראשונה איתא לה עדיין אמאי לא השיגו לעיל ה\"ב." + ], + [], + [ + "קבת \n הנבלה וכו'. עיין מ\"ש רבינו פ\"א מהל' טומאת אוכלין הכ\"ג חשב על החלב שבקבה הרי זה מתטמא טומאת אוכלין ובפ\"א מאבות הטומאות כתב שליה של נבלה וכו' ואם חשב עליו וכו' והחלב של נבלה טהורין מכלום עכ\"ל דנראה ברור דלקבה אינו מועיל מחשבה היפך מ\"ש שם ודוק." + ] + ], + [ + [ + "מפי \n השמועה וכו'. ועל אבר מן החי הוא אומר לנח אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואיסור אבר מן החי בטהורים. ועיין בטור יו\"ד סי' ס\"ב ומ\"ש שם מרן והב\"ח והפרי חדש סק\"ג וז\"ל אמנם אח\"כ ראיתי בס' אמונת שמואל בסי' י\"ד שרצה להציל הב\"ח מקושיא הנזכרת ותירץ דלהושיט לבן נח בטמאים שרו כיון דלדידיה שרי וליתא דהא בישראל נמי איכא איסור הושטה משום טמא ולא שייך לאקשויי מי איכא מידי וכו' עכ\"ל ודבריו תמוהים דמה איסור יש להושיט לגוי דבר דלגוי שרי והא רחמנא שריה ליה ומה לי אי לישראל אסיר והיכי קרי ליה מכשול והא נבלה שריה רחמנא או מכור לנכרי וכעת קשה ועיין בעץ החיים סדר וישב ודרך אגב ראינו תשובת התשב\"ץ ח\"ג סי' רצ\"ו דברים מגומגמים גם נעלמה ממנו סוגיית חולין דף קכ\"א ע\"ב יעו\"ש." + ], + [ + "אחד \n אבר שיש בו בשר וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד ומ\"ש עליו הלח\"מ וז\"ל ונ\"ל דהוצרך להביא הך מימרא וכו' דדילמא לוקה משום בשר מן החי קאמר וכו' יעו\"ש ולכאורה הדברים תמוהים דהא בש\"ס דף ק\"ג קאמר בפירוש מאן דאמר שלש קסבר בהמה בחייה לאברים עומדת דאיסור חלב ואיסור אבר ואיסור טריפה וכו' ואיך אפשר לומר משום בשר מן החי וכן יש להקשות בדברי הרשב\"א בסוגיא הלזו יעו\"ש ויפה פירש עמיתנו ה\"ה שב\"ע נר\"ו דהכונה במ\"ש הלח\"מ דדילמא לוקה משום בשר מן החי פי' ומשום אבר מן החי וכמ\"ש רשב\"ל דאבר מן החי ובשר מן החי מלא תאכל הנפש עם הבשר נפקא והכל אחד אבל כיון דמצינו למימרא קמייתא דר\"י דבשר מן החי נפקא ליה מבשר בשדה טריפה ולאו מענייניה דאבר מן החי הוא א\"א לפרש דמ\"ש בש\"ס דאיסור חלב ואיסור אבר וכו' דהא אין זה ענין לאבר מן החי ודוק גם בלשון הרשב\"א ז\"ל." + ], + [ + "אבל \n אם הפריד וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד ומ\"ש הלח\"מ ויש להקשות עליו דא\"כ הו\"ל לרבינו להקדים מ\"ש בה\"ד שהוא דין הש\"ס ואחר כך לכתוב מ\"ש בה\"ג שהוא דין מחודש מסברא דנפשיה ועוד איך נלמד מדין דחלק את האבר דין דהפריד את האבר מן הבשר דשאני דין דחילק את האבר דאוכלו מעט מעט אבל הפריד שאוכלו בבת אחת מאן לימא לן דמשום הפירוד דקדם נשתנה דינו אין זה נפקא מסברא." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הוציא \n מקצת האבר וכו'. עיין בכ\"מ שכתב וז\"ל אפשר לומר שסמך וכו' ט\"ס נפל ודבריו אלו שייכי להשגת הראב\"ד לקמן הי\"א יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "מצא \n בה עובר וכו' אינו צריך שחיטה. ועיין בפרי חדש סי' י\"ג ס\"ק ה' שכתב (ע\"ש) [אלא שמצאתי] בתשובה בבן פקועה שהפריס ע\"ג קרקע דמצוה של דבריהם היא ומברכין על שחיטתו וכו' וסיים וא\"כ פשיטא דמברכין על השחיטה דלא כדמשמע מדברי הר\"ן בפ' כיצד מברכין גבי חצר שיש לו ב' פתחים שכתב דכיון דאינו מדליק אלא משום חשדא לא מברך אלא בחד פתחא וליתא דכיון דמדרבנן צריך להדליק אע\"ג דלא הצריכו להדליק אלא משום חשדא בעלמא מצוה דרבנן היא ומחייב לברוכי עכ\"ל והרב בני חיי תירץ וז\"ל ונראה דלא דמי דבשלמא התם אם לא הדליק בב' פתחים אלא באחד יצא אבל אם שחט לאחד שחיטתו פסולה וא\"כ מצוה דרבנן היא וק\"ל וט\"ס יש והכונה מובנת ומ\"מ יש לגמגם ולא דמי הא להא דשאני בבן פקועה דהחשדא היא שמא יבא אדם אחר ויאכל בהמה בלא שחיטה נמצא דלתקון המצוה תקנו שחיטה בבן פקועה לא כן בנרות חנוכה דהחשדא הוא שלא יאמרו שלא הדליק ולא הוי תיקון המצוה." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ע\"ד ע\"ב." + ], + [], + [], + [ + "הכבד \n וכו'. עיין בלח\"מ שכתב ויש מי שרצה להעמיד וכו' ודוחק עכ\"ל וקושטא הכי הוא דא\"א לומר הכי שלא נמצא לא בחידושיו ולא בתורת הבית שכתב בלשון זה ולענ\"ד נראה שהם דברי הרב המגיד וט\"ס נפל וצ\"ל וכן נראה מדברי הרמב\"ן שכן כתב הרשב\"א משמו בתורת הבית יעו\"ש." + ], + [], + [ + "השובר \n מפרקת. עיין בלח\"מ ובתוך הלשון כתב ולכך קאמר דבעי חתיכה ומליחה כצ\"ל." + ], + [ + "אין \n הבשר וכו'. כדי הילוך מיל. וכתב הרב המגיד ונראה שיש סמך לשיעורו של רבינו ממ\"ש גבי העור וכמה כדי עבודה כדי הילוך מיל עכ\"ל לא מצאנו ידינו ורגלינו דבהדיא אמרו בחולין דף קכ\"ב כמה כדי עבודה ד' מילין ופסקה רבינו פ\"א דשאר אבות הטומאה.
עוד כתב הרב המגיד ובפרק כלל גדול יש מי שסובר וכו' ועיין בלח\"מ מה שהקשה עליו ומה שתירץ א' בשהבין דמ\"ש בש\"ס דמלח בשרא היינו אחר הבישול וזה שכתב בדבריו אוכל וכו' וכשאמר בש\"ס אין עבוד באוכלין אפי' בשר חי לית ביה דין עבוד וכו'. וקשה דא\"כ מנא ליה לפרש אין עבוד באוכלין אפי' בבשר חי ולא בבישול דבזה קאי דסמיך האין עיבוד ויש עבוד באוכלין יעו\"ש וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא ושוב חזינא דאין כונתו אלא דמ\"ש בש\"ס דמליחא דביתא לא הוי עיבוד היינו משום דהוי אוכל ושל אורחא כיון דהוי עץ אף שהוא אוכל חשיב עיבוד ושמעינן דוקא משום דהוי אוכל הוא דלא הוי עיבוד מכלל דאי לא הוי אוכל הוי עבוד הרי דהוי שיעור עיבוד ופסקינן דאין עיבוד באוכלין וק\"ל." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ונאמן \n הטבח על גיד הנשה כשם שנאמנים על החלב. וכ\"כ הטור ביו\"ד סי' ס\"ה והרגיש הב\"ח ז\"ל האי לישנא דכשם שנאמנים על החלב ועיין מה שפירש ועיין בחידושי הריטב\"א לחולין דף צ\"ג וראה דכך היה גריס בש\"ס ממש כלשון זה שכתב רבינו והטור." + ], + [], + [ + "ויוציא \n טרפה לעצמו בממון חשוב וכו'. הקשה עמיתי בתורה הרב הכולל יעקב אלבעלי הי\"ו מכאן למ\"ש מרן כ\"מ סוף פי\"ב מהל' עדות וז\"ל ומאי דאמר או יוציא טריפה בדבר חשוב היינו לעצמו דאילו לאחרים מאי איכפת ליה וכו' ועיין גם במ\"ש בחו\"מ סי' ל\"ד ומהיכא תיתי לס\"ד זה כיון דכתבו רבינו בהדיא הכא ויוציא טריפה לעצמו בממון חשוב וי\"ל דמ\"ש הכא במאכלות אסורות היינו מ\"ש בש\"ס דסנהדרין אבל שם גבי עדות שהוא נלמד משם ולאו היינו הדין עצמו אפשר דלאו יוציא טריפה לעצמו משו\"ה הוצרך לפרש מרן שם דהיינו לעצמו." + ], + [ + "הלוקח \n בשר וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד על שם הרשב\"א ומה שהקשה הלח\"מ וז\"ל קשה שהוא ז\"ל כתב שמי שהוא חשוד וכו' וא\"כ תפירת בגדים בפשתים אין רגילים להקל בו וכו' עכ\"ל ויראה לענ\"ד דכשנתן לחייט חוטי קנבוס אם יתפור בחוטי פשתן מה יעשה בחוטי קנבוס האלו צריך לתפור בהן לאחרים וא\"כ מאי נפקא ליה מיניה ולמוכרם וליקח בהם של פשתן כל כי האי לא עביד וק\"ל. עוד הקשה הלח\"מ שם והצריך עיון יעו\"ש והרשב\"א כיון דס\"ל מדעתו דהכל אחד א\"כ איך חילק בין הש\"ס לנידון דידן בין גזל לשאר איסורים הא אין חילוק ביניהם וק\"ל." + ], + [], + [ + "וכן \n בשר הנמצא וכו'. עיין בחולין דף צ\"ה גבי מימרת רב בשר שנתעלם מן העין דמותיב ממימרת מצא בה בשר וכו' ותירץ בעומד ורואהו ועיין מ\"ש הרמב\"ם בפי' משנה זאת פ\"ב משנה ט' ומה שהקשה עליו הרב חזון נחום ולא קשה דכיון דמשני בש\"ס לבסוף הכי מידי הוא טעמא אלא לרב הא אתמר עלה רב אמר מותרות משום נבלה א\"כ ממילא אין צריך לההיא תירוצא דלעיל שהוא דוחק אלא מ\"ש רב הוא מדרבנן ומתני' הוא מדאורייתא וז\"ש רבינו שם פשט המשנה. וע\"פ האמור כמה תמוהים דברי רש\"י בסוגיין ע\"ב ד\"ה רב הונא ס\"ל כרב ולא קי\"ל כוותיה אלא אמתני' סמכינן ואע\"ג דשנינו בעומד ורואהו שינויי דחיקי נינהו וכו' והא לא אסיק בש\"ס בהך תירוץ למתני' א' כדכתיבנא ולב' הוא בפירוש וצ\"ע ועל פי האמור נתבארו דברי רבינו הכא." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הצייד \n שנזדמנו לו וכו'. עיין להט\"ז ביו\"ד סי' קי\"ז ס\"ק א' שכתב וז\"ל ונראה לתרץ דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא התר משא\"כ בדבר שיש בו התר מן התורה ולכן הוכיחו התוס' וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים דא\"כ דא\"א לומר דאסרו חכמים משום דהתורה התירה איך אפשר לומר דאיכא איסור מן התורה ומה צ\"ל דהתר שהתירה תורה הוא בנזדמנה אבל לכתחילה אסור מן התורה אם כן אף אנו נאמר דמה שהתירה תורה הוא בנזדמנה אבל בלא נזדמן לא דבר הכתוב ואסרוהו חכמים דאין זה נגד הכתוב דלא דבר הכתוב בזה.
וכתב הב\"ח באו\"ח סי' תקנ\"א סק\"י בסופו וז\"ל ומי שיש לו תישים שזמנן לשוחטן ולמכור העורות מראש חודש ואילך ורוצה ליתן לקצב גוי לנוחרן נראה דכיון דישראל אסור לנוחרן וכדתניא עיקור שיש בה טריפה אסור ושאין בה טריפה מותר ופרש\"י וכו' ואע\"פ שהתוס' וכו' יש לנו לתפוס כרש\"י וכו' עכ\"ל.
ודבריו תמוהים טובא דאפי' הוא עצמו שרי לנוחרן וברייתא ערוכה שנינו חולין דף כ\"ז והשוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד הוא עושה או נוחרו או עוקרו עכ\"ל הרי דכיון דא\"א בלא\"ה דזה צריך לדם ואי שוחט כראוי מפסיד הדם נוחרו או עוקרו אף כאן כן כיון דא\"א לשחוט מכח המנהג ובהכרח צריך העורות נוחר או עוקר וזה הוא לפי הנחתו אבל לדעתי אסור כיון שאפשר לשחוט דאין כאן איסור לשחוט אלא שלא לאכול בשר ולכן אסרו השחיטה שלא יאכלו אבל לצורך העורות ושלא לאכול הבשר ודאי שרי." + ] + ], + [ + [ + "לשון הלח\"מ עיין בספרי תועפות ראם דף נ' ע\"ג.", + " ומי\n שיבשל משניהם כזית כאחד לוקה וכו'. וכתב הרב המגיד ופסק כלוי לגבי רב ומ\"ש רבינו דעל כזית משניהם לוקה כבר נתבאר בסמוך דאפילו רב מודה באכילה ע\"כ ודבריו תמוהים כמו שתמה הלח\"מ ז\"ל ומ\"ש הלח\"מ דפסק כלוי כדפי' כפי הנוסחא הא' לדעת רבינו וכו' וכן מה שסיים וז\"ל ולפי הנוסחא הב' וכו' י\"ל עד מיורה גדולה.
ודבריו תמוהים דכל דברי הלח\"מ אלו קיימי על דברי הרב המגיד שכתב וז\"ל וי\"ל דמשמע ליה וכו' וכן כתב אחר כך וז\"ל עוד כתב הרה\"מ וכו' והרה\"מ כתב דפסק כלוי ואיך צידד דפסק כרב ודוק ובעיקר דברי הרה\"מ נראה לפרש דבא למעט מאי דאיכא לפרש בדברי רבינו דפסק כרב במ\"ש וז\"ל וכן האוכל כזית משניהם מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד ופי' שנתבשלו כאחד ביורה גדולה והא ליתא כיון דבבישול פסק כלוי וכמ\"ש איהו גופיה ואיך באכילה יפסוק כרב וז\"ש הרה\"מ כבר נתבאר בסמוך דאפי' רב מודה באכילה אלא שהוא בבא מיורה גדולה וא\"כ רבינו דפסק כלוי צ\"ל דכאן איירי אפי' שלא בא מיורה גדולה והיינו כלוי ודבריו הם הכרח." + ], + [], + [], + [ + "וכן \n בשר חיה ועוף וכו'. וכתב הרב המגיד שפסק כן מהא דריש פרק כל הבשר וכו' ותירץ רב אשי הכי קאמר כל הבשר וכו' מהן מדברי תורה מהן מדברי סופרים וכו' עכ\"ל כלומר וכיון דרבינו הקדוש סתם כר\"ע הכי נקטינן. וע\"פ זה לא קשה מה שהקשה הרשב\"א בחידושיו דף קי\"ג וז\"ל ופסקו הגאונים ז\"ל כר\"ע דחיה ועוף אינן מן התורה ואי קשיא לן דהא שמואל דהוא אמורא לא דריש כוותיה לעיל דמוקי חד לחלב ומתה וחד לאפוקי טמאה וחד לרבות את השליל עכ\"ל כלומר וכיון דשמואל שהוא בתרא לא פסק כוותיה איך אנו פסקינן כוותיה ולא קשה כיון דרב אשי שהוא בתרא משמואל טפי פסק כוותיה מדמוקי לסתם מתני' כוותיה ולדידיה גם רבינו הקדוש סתם כוותיה פסקינן כר\"ע וממילא נסתלק. גם מ\"ש אח\"כ וז\"ל ועוד דהא משמע דת\"ק לא ממעט אלא טמאה אבל חיה ועוף לא עכ\"ל גם מצד עצמם הדברים תמוהים דאיך אפשר לומר דת\"ק ס\"ל דחיה ועוף אינן בכלל האיסור מדאורייתא והא מסוגייא דריש פרק כל הבשר מורה בפירוש דפליגי ולת\"ק חיה ועוף הוי מדאורייתא דקאמר התם הא עוף אסור מדאורייתא כמאן דלא כר\"ע דאי ר\"ע הא אמר חיה ועוף אינן מן התורה וכו' ואיך אפשר לומר ולצדד דלא פליגי ורש\"י במתני' ריש כל הבשר כתב וז\"ל ומיפלג פליגי בה לקמן איכא למ\"ד דאורייתא ואיכא למ\"ד דרבנן והיינו ת\"ק דס\"ל דאורייתא דאי ר\"י הגלילי הא ס\"ל בפירוש דעוף שרי שאין לו חלב אם וכן כתבו התוס' שם דף קי\"ג ד\"ה בשר וז\"ל ה\"ה בשר עוף לרבנן דאסור מן התורה וכו' והיינו מכח הך סוגיא דריש פרק כל הבשר ויותר תימה להרא\"ש בסוף פרק כל הבשר שהחליט המאמר וכתב לדעת רב אלפס דלא פליגי ר\"ע עם ת\"ק מדפסק כוותיה דהלכה כר\"ע מחבירו ולא מחביריו ומה יענה לש\"ס דריש פרק כל הבשר. ועלה על דעתי לומר דמ\"ש הרא\"ש כן הוא לקושטא דמילתא דרב אשי מפרש למתני' כר\"ע אף אנו נאמר לדעתיה דרב אשי דלא פליגי ר\"ע עם רבנן ולא נהירא דא\"כ נאמר דבזה פליגי רב יוסף ורב אשי וגם כמה גמגומין.
גם מה שהקשה עוד הרשב\"א וז\"ל ועוד דהא לא קי\"ל דאיסור חל על איסור עכ\"ל נראה דלא קשה דאין ה\"נ דלהגאונים חלב ומתה באכילה לא לקי על בשר בחלב וכן פסק רבינו לקמן ה\"ו יעו\"ש משום דאין איסור חל על איסור ונשארו ג' קראי לבהמה טמאה חיה ועוף ועל כרחך לא קאמר בש\"ס לר\"ע חלב ומתה לא צריך קרא משום דס\"ל דאיסור חל על איסור אלא משום דר\"ע ממעט מחד גדי בהמה טמאה ואי ס\"ל בעלמא אין איסור חל על איסור למה צריך למעוטי אלא ודאי ס\"ל בעלמא איסור חל על איסור מדאצטריך קרא למעט בהמה טמאה אבל הגאונים פסקו אין איסור חל על איסור.
עוד כתב הרב המגיד פסק כתירוץ דרב אשי וכו' והקשה הלח\"מ ז\"ל וזה לשונו וא\"ת הא לא אצטריך תירוצא דרב אשי אלא לפרוקי קושיא דכמאן דלא כר\"ע וכו' עד איך פסק כהך תירוצא דליתי אלא אליבא דרב יוסף וכו' יעו\"ש ולענ\"ד אחרי נשיקת ידיו ורגליו לק\"מ דאה\"נ דלס\"ד דמקשה דדייק הא עוף אסור וכו' משום דסמיך אסיפא דגזר העלאה אטו אכילה כדדייק רב יוסף וכן כד דייק רב יוסף בסמוך ש\"מ וכו' הוא לדחות תירוץ דרב אשי דלעיל וכמ\"ש רש\"י וכד תריץ בש\"ס כולה חדא גזרה היא חזרה תירוץ דרב אשי למקומה דכולה ר\"ע ולכן פסק רבינו כן ואין צריך בתירוץ בעקיפין.
עוד כתב הרב המגיד וכשם שגזרו באיסור העלאה על השולחן וכו' וכתב הלח\"מ וז\"ל וקשה דמשמע מדברי הרה\"מ דגזרו איסור העלאה וכו' דחיה ועוף וכו' אטו אכילה וכו' ובריש פרק כל הבשר לא משמע הכי וכו' עכ\"ל וכן כתב רבינו בפירוש לקמן ה\"כ יעו\"ש והאמת דהכל אחד וכמ\"ש הלח\"מ." + ], + [ + "והשוחט \n עוף וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל ומשמע דת\"ק אפי' מעורות בגידים שרי וכו' עכ\"ל ונ\"ל דבא למעט פירוש אחר דאפשר לפרש בברייתא וה\"פ ומצא בה בצים גמורות דהיינו עם קליפתם כמו שנמכרים בשוק מותר וכו' הא לאו הכי אסור אפילו אינן מעורות בגידין ובא רבי יעקב ואמר אם היו מעורות בגידין אסורות הא אינן מעורות מותרות אפי' אינן גמורות וכן פי' בהגהות מיימוני וכן מצאתי אח\"כ בשיטה מקובצת בשם י\"מ יעו\"ש ומה שקשה לפי\"ז מסוגיית הש\"ס עיין להפרי חדש סי' פ\"ז גם אצלי היה תירוץ ומפני דוחקו לא העליתיהו בספר ולזה כתב הרה\"מ ומשמע וכו'." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בד\"א \n וכו'. אבל אם נער מתחילה ועד סוף וכו'. עיין מ\"ש בלח\"מ ולפירושו קשה מ\"ש רבינו או כסה מתחילה ועד סוף ודוחק לומר דאגב נקטיה ועיין מ\"ש הרב המגיד בסוף הלשון וז\"ל וכנ\"ל לדעת רבינו שאין חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב בלבד וכו' וכן הסכים הרשב\"א וז\"ל הטור סי' צ\"ב ופסק ה\"ר אפרים דלא אמרינן אפשר לסוחטו אסור אלא בבשר בחלב וכו' אבל בשאר איסורין אין צריך אלא ששים כדי כזית הראשון ואז אפילו החתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת וכו' ואדוני אבי הרא\"ש הסכים לדעת ה\"ר אפרים עכ\"ל וכתב מרן [הרא\"ש] בסוף פ' גיד הנשה לא הכריע אלא הביא ב' הסברות אלא דכתב כמה מקומות דניחא פי' ה\"ר אפרים ואי לא דסבר לה כוותיה לא היה מאריך וכו' ושכן משמע בתשובותיו וכו' ובסי' ק\"ו הביא הטור דברי הרשב\"א דהחתיכה עצמה אינה נתרת והקשה עליו וכו' יעו\"ש.
ומכל הכתוב תשובה מוצאת על מ\"ש מרן החבי\"ב בסי' ק\"ו הגהות הטור אות ה' וז\"ל ואע\"פ שהרא\"ש פ' גיד הנשה בסופו בכמה מקומות נראה דהחתיכה עצמה אסורה כמ\"ש למעלה אפשר שלא כתב לדעתו אלא לדעת ר' אפרים וכו' וכן משמע ממ\"ש אבל היא עצמה שנאסרה אסורה למ\"ד אפשר לסוחטו אסור ומדקאמר למ\"ד משמע דליה לא ס\"ל עכ\"ל והדברים תמוהים דהא העיד הטור דס\"ל להרא\"ש דהחתיכה מותרת וכן כתב בקיצור פסקי הרא\"ש סוף פ' גיד הנשה ומרן כתב דהיינו משום דכמה מקומות כתב דניחא ליה והוא היכן מצא להפך ואי משום דכתב למ\"ד וכו' וכמו כן הב\"ח בסי' צ\"ב ס\"ק ח' יעו\"ש כתב כן לסברת ר\"ת דשקיל וטרי אליביה יעו\"ש ולא קאי לשיטת ר' אפרים.
גם מ\"ש הב\"ח ז\"ל שם דהרא\"ש ס\"ל לדעת ר' אפרים דהחתיכה עצמה אסורה ממ\"ש וא\"א לפרד ממנה וכו' אינו הכרח דהכוונה הוא דאינו יכול ליפרד קודם התערובת דאי לאו הכי היאך מתבטל וגם אי כמו שהבין הוא היאך אתי ההלכך שכתב על דברים אלו אלא ודאי כמ\"ש וגם בתוס' ליתי לדברים אלו בדברי ר' אפרים וכ\"כ הלחם חמודות יעו\"ש גם הרב החבי\"ב כאן בלשון זה שאנו עסוקין הבין בעד הרא\"ש לדעת ר' אפרים דהחתיכה עצמה מותרת ועוד אני מכריח בין להר' אפרים בין להרא\"ש דס\"ל דהחתיכה עצמה מותרת משום דאחת מהראיות שהביאו לה\"ר אפרים הוא מההוא דיין נסך שנפל לבור וכו' והתם היין כולו שרי ואי החתיכה עצמה אסורה היאך שרי כולו ואין לומר דשאני התם דהוי לח בלח ואינו ניכר דא\"כ מאי ראיה מייתי לר' אפרים אלא ודאי דלא שנא והכל שרי ודוק.
והרא\"ש ג\"כ הביאה ונראה דהסכים כוותיה כמ\"ש מרן והרב החבי\"ב אנה מצא בהרא\"ש היפך מזה גם מ\"ש שדעת ר' אפרים דהחתיכה עצמה אסורה ועל הכל צ\"ע ומלשון זה שאנו עסוקין קשה לי על מ\"ש החבי\"ב שם הגהת בית יוסף אות ב' וז\"ל ויגיד עליו בשר שנתבשל בלא מליחה דבעינן ס' כנגד כולו וכו' ואעפ\"כ החתיכה עצמה מותרת להרא\"ש וכו' עכ\"ל ומה ראיה היא זאת דשאני הכא שלא נאסר הבשר מעולם ולא שייך אפשר לסוחטו איסור כמו שהבין כן מדברי הרא\"ש עצמו בהגהות הטור ודוק ובדברי הרא\"ש שאנו עסוקים שכתב ועוד ניחא לפירושו הא דאמר פרק בתרא דע\"ז עד היה מתיר גם החתיכה עצמה ובתוס' מבואר יותר עכ\"ל דבריהם תמוהים דהא ר\"י קאמר בשמעתין דף ק\"ח אפשר לסוחטו אסור ומארי דשמעתין שם בע\"ז הוא ר' יוחנן ואיך נוכל לדחות דיסבור אפשר לסוחטו מותר. ודרך אגב קשה לי אמה שכתב רש\"י בסוגיין דף ק\"ח ע\"ב וחכ\"א עד שתתן טעם קס\"ד דאטיפה קיימי וכו' והוא מסקנת הש\"ס בסמוך ועל הכל צ\"ע." + ], + [ + "קדרה \n וכו'. וכתב הרב המגיד וי\"מ שהיו מקילין בבשר וכו' עכ\"ל פי' בשאינו בן יומו דלא גזור אטו בן יומו כיון שכל אחד בפני עצמו התר ודוק. ועיין מ\"ש הלח\"מ דעפי\"ז אין מקום לקושיתו ושוב ראיתי להריטב\"א שהביא הי\"מ אלו בפירוש כדכתיבנא." + ], + [ + "הכחל \n אסור וכו'. חולין דף ק\"ט יעו\"ש הסוגייא וכתבו התוס' ד\"ה הא איסורא איכא וא\"ת לפירוש הקונטרס דילמא הא איסורא איכא לקדרה וכו' פירוש דבריהם דאף דרב קאי על מתני' ומתני' איירי בצלי מ\"מ קשה להו דנימא דמתני' איירי בין לקדרה בין לצלי ומשום קדרה סיים מתני' אינו עובר הא איסורא איכא אבל לצלי גם איסורא ליכא ומתרצי דא\"כ הו\"ל למתני דאם לא קרעו מותר וממילא מוקמינן ליה לצלי דלקדרה א\"א כיון דיוצא וחוזר ונבלע וכמ\"ש רש\"י וא\"כ כחה דהתירא הו\"ל למימר וק\"ל.
כתבו עוד בד\"ה ההוא לקדרה ואינו ר\"ל דסבר לגמרי כלישנא בתרא וכו' ועיין להרב חידושי הלכות דהוא ממש כלישנא בתרא וס\"ל ללישנא בתרא דמתני' איירי לקדרה וכו' יעו\"ש והקשו עליו דא\"כ כד מותיב בש\"ס ללישנא בתרא מברייתא דכחל וקאמר לישנא בתרא הוא וכו' אבל כחל לא בעי קריעה וכו' והיאך אפשר לומר דבקדרה לא בעי קריעה והא אפילו בקריעה אינו מועיל דהא יצא וחוזר ונבלע וכמ\"ש רש\"י בלישנא בתרא לקמן ד\"ה והא קתני יעו\"ש וי\"ל דלא כתב כן החידושי הלכות אלא אח\"כ דידעינן דברי רב נחמן ופי' דברייתא אליבא דר\"נ אף אנן נמי נאמר דפי' דלישנא בתרא הוי הכי לקושטא דמילתא וכ\"כ החידושי הלכות בסוף דבריו ודוק.
באותו דיבור א\"ל ר' אלעזר קרע לי ואנא איכול פי' קרע לי קריעה קצת ואנא איכול בקדרה בלא בשר וכו' אמר להו רב נחמן בשלו בקדרה בלא בשר וכו' עכ\"ל הקשה הפרי חדש בי\"ד סי' צ' דלפירושו קשה דלר\"א הקשה לו פשיטא ולר\"נ הקשה לו והאנן קורעו תנן ושניהם אמרו דבר אחד ונראה לענ\"ד דלא כתבו כן התוס' אלא לקושטא דמילתא אבל לקס\"ד דמקשה הבין דמ\"ש ר\"א קרע לי ואנא איכול ר\"ל כדינו שתי וערב והיינו ודאי לקדרה בבשר דגם במתני' אמרו קורעו ופירושו שתי וערב ואמטו להכי מותיב ליה פשיטא וכו' אבל גבי מ\"ש ר\"נ זויקו לי כחלי והיינו בלא קריעה שתי וערב דהא היא שאלה לו למיכל בישרא בחלבא ואי קרעו שתי וערב ליכא בשרא בחלבא וגם זויקו משמע בלא קריעא ומסתמא משמע גם לקדרה בבשר דלא פירש ומשו\"ה מותיב ליה ממתני' ויש הפרש גדול בין קרע (דרב) [דר\"א] לזויקו דר\"נ." + ], + [ + "ואין \n משערין בו אלא כמות שהוא וכו'. וכתב הרב המגיד שמפרש בש\"ס או אף במאי דנפק מיניה והקשה הרב ב\"י בסי' צ' הביאו הלח\"מ דאם כן מאי קשיא להו בש\"ס מנא ידע הא אנו יכולין לידע כמה היה בשעה שנפל ע\"כ פי' שקודם הנפילה אפשר למיקם עלה כמה היה לא כן לפי' רש\"י דהבעיא היא דוקא במאי דנפק מיניה א\"א לידע אלא באומדנא כמה יצא מהכחל ולא סמכינן האומד זה ולכן מותיב בש\"ס כן ולפ\"ז אין מקום לכל מ\"ש הלח\"מ על דברי מרן הב\"י אלו.
עוד כתב הב\"י ז\"ל שם שרבינו הוציא זה מההוא כזיתא דתרבא וכו' יעו\"ש והקשה הלח\"מ ממ\"ש רבינו לקמן פט\"ו הכ\"ד שמשערין כמו דבלעה קדרה יעו\"ש ומכח זה הסכים שדברי הרב המגיד עיקר יעו\"ש ומן התימה עליו שהסכים כן והא איהו גופיה כתב שם כדי ליישב הסוגייאות ההיא דכזיתא דתרבא עם ההיא דר' חנינא כשהן משערין וכו' איכא דאמרי ואיכא דאמרי וכו' דגבי כזיתא דתרבא איירי שלא נודע האיסור וגבי הא דר\"ח איירי שנודע האיסור וגם ההתר וכו' יעו\"ש ואם כן מה מקום להקשות לפי' הרב ב\"י מההיא דפרק ט\"ו לעולם דמשערין כמ\"ש ושאני התם דאיירי שנודע האיסור ומ\"ש שם לתרץ ב' לענ\"ד לא נהירא דכיון דגבי ההוא כזיתא אמרו סבר וכו' א\"ל רבנן וכי דהתירה בלע דאיסורא לא בלע והודה רב אשי לרבנן היאך נפסוק להיפך וכן רש\"י שסובר כן דפליגי פסק כרבנן דההוא כזיתא ולכן המחוור כתירוץ ראשון ואין להקשות דאילו שם בפ' ט\"ו הכ\"ד כתב כשמשערין בכל האיסורין וכו' משערין גם במה שבלעה הקדרה לפי אומד הדעת וכו' ואילו בריש פי\"ז כתב קדרה של חרס שנתבשל בה בשר נבלה וכו' ואם בשל בה מין בשר התבשיל אסור ואמאי אסור הן אמת דבטעם לא מנכר מ\"מ יאמדוהו באומד הדעת בששים כדכתב הכא דמשערינן מה שהיה בלוע בקדרה דשאני הכא דמתחלה נודע כמה היה בקדרה ונראה כמה חסר ומשו\"ה משערינן בליעת הקדרה אבל שם דלא איירי בהכי א\"א לשער בליעת הקדרה.
והנה במה שפי' רש\"י גבי ההיא איכא דאמרי ואיכא דאמרי במה שבלעה הקדרה עיין להר\"ן שהגיה בדבריו יעו\"ש ולענ\"ד הכי מתפרשין דברי רש\"י אם ראינוהו להתר כשנפל שם האיסור קודם שנתמעט ההתר ואנן משערינן אותו להתר לאחר שנתבשל לכמות שהוא שנפל שם האיסור וכו' ושוב ראיתי להרשב\"א בחידושיו הבין כן בדברי רש\"י." + ], + [], + [], + [], + [ + "במה \n דברים אמורים שנתבשלו שניהם יחד. עיין להלח\"מ שהקשה דאמאי לא כתב בפ' ח' מהל' קרבן פסח שהוא חרס רותח והצריך עיון וי\"ל דנרמז במ\"ש רבינו שם דכל המרק והליחה שתפרוש ממנו כשיצלה אסורה הרי דס\"ל דהחרס רותח דאי צוננת איך המרק והליחה נצלה בחרס אלא ודאי שהוא חם ומ\"ש גם וכו' סתם סמך אהך וכתב הר\"ן בפרק כל הבשר הביאו מרן ביו\"ד סי' צ\"א שהרא\"ה פי' דכי אמרינן צונן לתוך חם אסור ובשר צונן שנפל לתוך חלב רותח אסור היינו נטילת מקום והביא ראיה מפ' כיצד צולין ודחה הר\"ן דהתם בצלי אבל במבושל כולו אסור וכו' וקשה אמאי לא הכריח הר\"ן לעצמו ממ\"ש שם בש\"ס לשמואל הכא נמי בחרס רותח ונמצא א\"כ דחם בחם יטול את מקומו והא חם לתוך חם כלו אסור כמו שנראה מדברי רב ושמואל וכן הרא\"ה לא כתב כן אלא בצונן בחם ולא בחם בחם וצ\"ל בהכרח דמ\"ש במתני' בחם בחם יטול אינו אלא בצלי וא\"כ אידחיה לדברי הרא\"ה גם ממ\"ש בגמ' לקמן אלא לשמואל נתסר לגמרי משמע מכל וכל ולא נטילת מקום ושוב ראיתי להרא\"ה גופיה בבדק הבית דף פ\"ד דכתב דינו גם חם בחם יעו\"ש ואם כן לא קשה מה שהקשיתי. גם מה שהקשיתי ממ\"ש בש\"ס לגמרי י\"ל דפירוש הוא נטילת מקום לאפוקי כדי קליפה וכן נראה מדברי הרשב\"א בתורת הבית שנדחק בתבת לגמרי אבל קשה למרן ב\"י סי' ק\"ה שלא ראה דברי הרא\"ה אלו אלא דברי הר\"ן לחוד וכתב דבחם לתוך חם לא אמרו קשה טובא." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומ\"ש הלח\"מ עיין בסיפרי אגורה באהלך דף ל\"ט." + ] + ], + [ + [ + "יין \n וכו'. וכתב הלח\"מ מהדורא ג' וז\"ל ומ\"ש רבינו לוקה מן התורה ר\"ל שנים שהוא מקרא דלא תביא תועבה ולא ידבק בידך וכו' והגלוי הוא ישתו יין נסיכם וזהו שכתב שנאמר אשר חלב זבחמו וכו' כלומר זהו הגלוי אבל הלאוין כבר כתבם פ\"ז מע\"ז עכ\"ל. ולא הבינותי דבריו דכיון דאיכא ב' לאוין לנהנה משום תקרובת ע\"ז ושום דבר שנעשה בשבילה כמ\"ש שם פ\"ז למה צריך גלוי ליין נסך [וכי יין נסך] גרע משום תקרובת ע\"ז אלא מעתה לכל דבר נצטרך לגלוי ובספר מגילת אסתר מצות לא תעשה קצ\"ד אות ט' כתב דכונת רבינו להלקותו ג' והשלישי היינו מישתו יין נסיכם כמ\"ש במצות לא תעשה כ\"ה בעצי אשירה דלוקה ב' וה\"ה הכא ג' ואתמהה דממקום שבא לא ניתן זה ליאמר דא\"כ היה לו לכתוב דלוקה ג' לאוין כמ\"ש שם דלוקה ב' ואיך סתם בספר המצות סי' קצ\"ד וכתב לוקה ומה גם דבישתו יין נסיכם ליכא לאו כמו שהשיג הרמב\"ן ומה שהליץ לזה במגילת אסתר אות יו\"ד וז\"ל כי כבר הקדים לנו הרב סוף הי\"ד שרשים כי כשיזכיר העונש אע\"פ שלא יזכיר האזהרה יש לנו למנותו על העיקר שאצלנו לא ענש הכתוב אלא א\"כ הזהיר עכ\"ל לא הבינותיו דהיכן ראה עונש בכתוב הזה דישתו יין נסיכם עד כאן לא כתב הרב כן אלא היכא דענש הכתוב איזה עונש דמיתה או מלקות ולא הזהיר משא\"כ כאן ועוד דלו יהי כדבריו דחשיב זה עונש ולא ענש אלא א\"כ הזהיר מ\"מ היינו ההזהרה דלא ידבק בידך מאומה מן החרם ולא תביא תועבה אל ביתך ואם כן היכא איכא לאו שלישי דכתב הוא דלוקה ג'." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש הלח\"מ ועיין מה שכתבתי פ\"ב דהל' חמץ ומצה הי\"ב ד\"ה או שבא עכבר." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בסיפרי אגורה באהלך דף ל\"ח ע\"ד." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n היו לפנינו טבל ונבלה וכו'. מכאן תמה הרב פרשת דרכים דרוש י\"ט על מ\"ש הר\"ן משם הראב\"ד בהא דקי\"ל דחולה שיש בו סכנה דשוחטין לו בשבת דלמה לא נאכילהו נבלה שהוא איסור לאו ולא לשחוט שהוא איסור סקילה ותירץ דנהי דאיסור נבלה הוא איסור לאו ושבת איסור סקילה מ\"מ איכא בנבלה שעובר על כל זית אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד איסור הוא דאיכא וכו' יעו\"ש והא בסוגייא זו קאמר דטבל ותרומה מאכילין אותו טבל דתרומה חמירה דלית לה תקנתא הא הכא כשאוכל טבל עובר על כל זית וזית יעו\"ש מה שתירץ.
והרב בשער המלך הקשה ממ\"ש רבינו פ\"ז מהל' נזיר הי\"ג נזיר וכהן שפגעו במת מצוה יטמא נזיר אע\"פ שהוא סותר ימים הראשונים וכו' ולא יטמא כהן שזה קדושתו קדושת עולם וכחכמים דר\"פ כ\"ג ונזיר וכפי דעת הראב\"ד דרבוי הלאוין חשיב איסור חמור א\"כ נזיר חשיב חמיר טפי דאית ביה לאוין הרבה וכמ\"ש רבינו פ\"ה מנזיר הכ\"א דלוקה ד' מלקיות וא\"כ עדיף שיטמא כהן דליכא ביה אלא לאו אחד אף שקדושתו קדושת עולם משיטמא נזיר דחמיר טובא שעובר על לאוין הרבה וכתב דעלה בדעתו לחלק בין כשעובר הלאוין בבת אחת לזה אחר זה ואין בו כדי שביעה.
ולענ\"ד איכא בחילוק זה כדי שביעה והותר דכל עיקר חילוק הראב\"ד הוא דאף דבשחיטה שהוא בסקילה והוא עון חמור הן דאיכא מיתה והן דעונשו חמור שהיא סקילה אמרינן דעובר וישחוט משום דבשחיטתו עוברו בשקידה אחת משא\"כ נבלה אף שאיסורו בלאו מ\"מ עובר בקום עשה פעמים הרבה ויותר טוב לחטא פעם אחת בעון גדול ולא לחטא פעמים הרבה עון קל וא\"כ הוא החילוק מבואר ויותר נראה לומר דעיקר קושייתו היא באומרו דרבוי הלאוין בנזיר חשיב חומרא לגבי כהן שקדושתו קדושת עולם ומי גילה לו רז זה דזה חמור מזה חכמים דאמרו הדין כן המה ראו דכהן דקדושתו קדושת עולם אף שהוא בלאו אחד חמיר טפי והא ראיה דחמירא להו מנזיר אף דבנזיר איכא קרבן ואיכא למיחש לחולין בעזרה ולא חששו משום חומרא דכהן דקדושתו קדושת עולם ונ\"ל טעמם דכהן לית ליה תקון מה שאין כן בנזיר דמונה מחדש והיינו טעמא דכיון דקדושתו קדושת עולם מה תקון איכא ואפי' בנזיר מבטן כשמשון אמרו בירושלמי דלא דמי לכהן יעו\"ש בנזיר ועיין בספר שושנים לדוד ודרך אגב ראיתי להתוס' בקדושין דף כ\"ו ע\"ב ד\"ה מעשה וז\"ל פי' הקונטריס רבן גמליאל שכח לתרום וכו' והיה ממהר לתרום בעודו בספינה שהיה ירא שמא יאכלו ויסמכו עליו וכו' (א\"ק) [וקשה] דא\"כ מה היה מועיל תקונו אדרבא גרע טפי שמא יאכלו בני ביתו הכל ואף העישור וכו' עכ\"ל ואנכי לא ידעתי איך גרע טפי בעשות התקון והא אחר התיקון כל שהפריש נשאר החולין לחוד והעישור לחוד וכשאוכל החולין ליכא איסורא (ולא) [אלא] כשאוכל העישור משא\"כ כשלא הופרש הכל טבל וכל מה שאוכל הוא איסור וחייב על כל זית וזית ואינו אוכל התר כלל וכלל. ועוד קשה יותר דכשעושה התיקון אף שאוכל הכל ליכא איסורא כלל לפי שמתערב האיסור עם ההתר והאיסור דהיינו העישור הוא מעט וחד בתרי בטיל מן התורה כדכתיב אחרי רבים להטות ומה גם מין במינו כמבואר באופן שלא באתי לכונת דבריהם. ושוב ראיתי דקושיא זאת ליתא דאינהו מקשים לרש\"י ורש\"י סובר דמין במינו לא בטיל אפילו באלף מדאורייתא וכמ\"ש בטור יו\"ד סימן צ\"ח משמו יעו\"ש וע\"פ סברא זאת דרש\"י לא קשה קושית הפרשת דרכים לרש\"י יעו\"ש בס' מרכבת המשנה לרב אשכנזי זלה\"ה ובס' אורים גדולים למהר\"א זאבי ז\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חמץ \n בפסח וכו'. שהרי לאחר הפסח וכו'. וכן כתב בפי' המשנה בסוף מס' ע\"ז וקשה דא\"כ אין מקום למה שהקשה בהי\"ב ואל תתמה על חמץ בפסח וכו' ואמאי אצטריך ליה לתרץ תירוץ אחר ועיין מה שהקשה הרב מקראי קודש מדבריו אלה למ\"ש מרן פ\"א דחמץ ומצה יעו\"ש. ולענ\"ד לא קשה דהכא מפיק ליה מתיבת כל דמרבה אפי' כל שהוא ואפילו בשאינו מינו ומרן שם קאי לעיקר הלאו וק\"ל." + ], + [ + "והוא הדין \n לתבואה חדשה וכו'. על כרחך לא קאי לחמץ בפסח דהא חמץ בפסח הוי אפי' מין בשאינו מינו אלא קאי לעיל לטבל ושביעית דדינם שוים והיינו טעמא דאין דינו שוה לחמץ משום דחמץ ממילא ניתר אחר ח' ימים משא\"כ חדש דאינו ניתר כי אם על ידי מעשה דהקרבת העומר ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נטיעה \n של ערלה וכו' ולמה התירו לו ללקוט לכתחילה וכו'. וכתב הפרי חדש במים חיים בשיטת גיטין דף נ\"ד מהש\"ס וז\"ל דע שהרב אינו מפרש כפירוש רש\"י דמחובר חשיבא ולא בטלה אלא דאף במחובר בטלה כדינה במאתים נטיעות וזה שהתיר ללקוט לכתחילה ואף שנתבטלה קאמר ת\"ק שלא ילקוט כדי שיטרח ויוציא הנטיעה האסורה אבל אם כבר עבר וליקט שרי ור\"י פליג עליה דכיון שכבר נתבטל במחובר אף לכתחילה יכול ללקוט וכו' יעו\"ש.
ולענ\"ד דעת רבינו כדעת רש\"י דבמחובר ליכא ביטול והוא דרבינו ס\"ל כר' יוסי ור\"י התיר ללקוט לכתחילה ובלקיטה מתערבין זה בזה ומתבטל האיסור דלא כת\"ק דאסר ללקוט מטעם דאין מבטלין איסור לכתחילה ואהא קשה לו לרבינו לר' לר\"ש למה התירו לו ללקוט לכתחילה והיה מן הדין שאוסרין לו עד שיטרח ויוציא הנטיעה וכו' דהיינו טעם דבעלמא דאין מבטלין איסור לכתחילה ואהא משני שהדבר חזקה וכו' וא\"כ כאן שרי לבטל האי איסורא משא\"כ בעלמא ועיין להר\"ב ותוס' יו\"ט בפי' המשנה וא\"כ נמצא דעת רבינו ורש\"י שוין וז\"ל רבינו בפירוש המשניות על כן כשיתערב זאת הנטיעה האסורה בכלל נטיעות כשירות אפי' היו אלף אסור ללקוט מהם שום דבר לכתחילה לפי שאינו יודע אם מן הפרי המותר לקח אם מן האסור וכו' עכ\"ל פירוש לפירושו דהוי מחובר וכל אחד חשוב לעצמו דאי לא תימא הכי בתלוש דמן התורה חד בתרי בטיל היאך מבוטל כיון דאינו יודע אם מן המותר נטל אלא ודאי דטעמו משום היותו מחובר דחשיב ולא בטיל ובדברי רש\"י דאתן עלה תהי בהו עמיתנו החכם השלם שב\"ע הי\"ו דאילו הכא ס\"ל לרש\"י דמחובר לא בטיל ואילו בסוכה דף ט' ע\"ב כתב בד\"ה כשחבטן וז\"ל השפיל ענפיו למטה מעורבין עם סכך כשר ואין נראין בעין וסכך כשר רבה עליו ומבטלו דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא כדתנן במתני' וכו' עכ\"ל והא במחובר ליכא ביטול דחשיב ולק\"מ דהא דדבר חשוב לא בטיל הוי מדרבנן וכמ\"ש רש\"י בפירוש בגיטין דמדאורייתא אחרי רבים להטות ובסוכה כתב רש\"י וז\"ל דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא הרי דקאי אדינא דאורייתא וא\"ת למה בסוכה אוקמוה חכמים אדינא דאורייתא י\"ל דשאני התם בסוכה דבשעת הביטול עדיין לא הוי אסור וקיל ומשו\"ה מועיל ביטול אף דחשוב דבלא\"ה צ\"ל טעם זה דהא קי\"ל דמדרבנן אין מבטלין איסור לכתחילה ובסוכה מבטל לכתחילה אלא ודאי צ\"ל דשאני סוכה דעדיין לא הוי איסור." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומפני \n מה וכו'. בספרי תועפות ראם דף ס\"ז." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kedushah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e1d7a3c55085affb4fec459d259cd80366654907 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,210 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kedushah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל \n הבא על ערוה מן העריות והיא מתה פטור מכלום. והוא ש\"ס ערוך פ' הבא על יבמתו דף נ\"ה שכבת זרע באשת איש פרט למשמש מתה דסד\"א לאחר מיתה נמי שארו אקרי ואימא לחייב עלה באשת איש קמ\"ל נמצא דכל שמתה האשה פקעה זיקת בעלה ולא הויא אשת איש.
ובכן אני תמיה על מרן החבי\"ב ז\"ל באה\"ע ריש סי' י\"ז הגהות הטור אות ב' כתב וז\"ל אשת אליהו או ריב\"ל מותרת לינשא תרומת הדשן סי' ק\"ב א\"ה וכו' ועוד אומר אני נפקותא אחריתי דנ\"מ כשתחיה אשת אליהו או ריב\"ל בתחית המתים מותרת לינשא דכל זמן שהבעל קיים לא מפני שמתה היא פקעה זיקתה וסבור אני לומר דאם מתה אשה תחת בעלה מיתה ודאית ושוב חיתה ע\"י נביא דלא פקעה זיקת בעל מעליה ואינה יכולה לינשא לאחר אלו דבריו ז\"ל והמה דברים תמוהים דהא הלכה פסוקה היא דכל שמתה פקעה זיקת בעלה דלאו שארו היא והבא עליה פטור מכלום.
אמנם מטעם אחר נראה דאשת איש שמתה וחיתה על ידי נביא כבן הצרפית ובן השונמית לא פקעה מעליה זיקת בעלה דכיון דחיתה לא חשיבא המיתה מיתה והוא ש\"ס ערוך פרק התנוקת שאלו לר\"י בן חנניא בן שונמית מהו שיטמא א\"ל מת מטמא ואין חי מטמא ע\"כ הרי דחשיב כאילו לא מת כלל ולכן ליכא טומאה ולאו דוקא אחר שחיה אלא אף בעודו מת דכיון דלא חשיבא המיתה מיתה ליכא טומאה ואי הוה טומאה בשעת מיתה אח\"כ כשחי טומאה היכן הלכה נמצא א\"כ דהמיתה כזאת כלא חשיבא ומינה דלא פקעה זיקת בעלה אלא דבמיתה ממש כדרך כל הארץ בלי תחיה עד תחית המתים פקעה זיקת בעלה ונמצא א\"כ דכשחיתה בתחית המתים אפילו בעלה חי אינה אשת איש דפקעה מעליה זיקת בעלה נמצא הדבר מפורש בש\"ס דילן דכל שמת וחי כדרך בן הצרפית ובן השונמית לא הויא מיתה ולפ\"ז לא היה לו להרב ברכי יוסף נר\"ו באה\"ע סי' י\"ז להפשיט ספקו אשת ר' זירא שנשחט אי אחר שנתרפא היתה צריכה אשתו קדושין אחרים מהירושלמי דפרק מי שאחזו סי' ג' ועלה על דעתו לומר דש\"ס דילן פליג עליה יעו\"ש דהא פשוט בש\"ס דילן דלא חשיב מיתה כיון דחזר להחיות וק\"ל ועיין להרב חידושי אגדות שם בפ' תנוקת ועיין לתלמידי הר\"פ בשיטה מקובצת לב\"מ (גבי) דף קי\"ד דקשיא להו היאך החיה אליהו לבן הצרפית ותירצו דכיון שהיה ברור לו שמחיהו כחי דמי עכ\"ל הרי דכל כנדון זה חשיב חי ואף שהתוס' שם הוסיפו בתירוץ וסיימו הכי שהיה ברור לו שיחיהו הותר לו משום פקוח נפש עכ\"ל כתבו כן לתרץ דהיאך בהיותו מת נכנס להטמאות ואהא תירצו משום פקוח נפש ברם לענין שאח\"כ חי כמאז ומקדם בזה ודאי דלא חשיב מת כלל ולמפרע ידעינן דליכא טומאה וכמ\"ש בפ' תנוקת וא\"כ לגבי אשה אי אירעה לה כזה ודאי לא פקעה ממנה זיקה מבעלה וכל זה פשוט. והרואה יראה בדבריהם אלו דהתוס' דארכבהו תירוצם אתרי רכשי.
ולענ\"ד חסר בדבריהם תיבות אי נמי והוו ב' תירוצים והמפרשים נדחקו. הדרן לקמייתא דמ\"מ כשהתחיה היא בתחית המתים ודאי דפקעה זיקת בעלה. ושוב ראיתי שדברי מרן החבי\"ב יתכנו ע\"פ פירוש רש\"י וגירסתו שם דגריס בש\"ס הכי דסד\"א הואיל לאחר מיתה נמי שארו איקרו אימא ליחייב עלה באשת איש קמ\"ל ופרש\"י סד\"א הואיל וכו' דבעלה מקרי דכתיב גבי טומאה כי אם לשארו ושארו היא אשתו ליחייב עלה קמ\"ל עכ\"ל הרי דאף לאחר מיתתה שארו מיקרי וזיקת בעלה עליה אלא דהבא עליה פטור מגזרת הכתוב דכתיב שכבת זרע יתר לאפטורי וזו היא שיטת התוס' בב\"ב דף קי\"ד ע\"ב ד\"ה מה אשה שכתבו בפירוש הכי וז\"ל דאמרינן בפרק הבא על יבמתו דלאחר מיתה נמי מקרי שארו ברם התוס' בסוגיין דיבמות רוח אחרת אתם דלאחר מיתה לאו שארו מקרי והיינו טעמא דלא גרסי הואיל אלא לאחר מיתה נמי שארו איקרי אימא לחייב עלה באשת אשת קמ\"ל ור\"ל דגלי קרא דלא אגידה ביה לאחר מיתתה ושארו דכתב רחמנא שהיתה כבר ונמצא א\"כ דאין מהש\"ס תיוהא על דברי החבי\"ב ומ\"מ לא ימלט מן הגמגום שכתב כן מדעתו שכתב וסבור אני לומר וכו' ומה גם דהתוס' חלוקים ולא היה לו לומר אלא דלשיטת רש\"י נ\"מ הכי והו\"ל להביא הך סוגיא דפרק הבא על יבמתו ודוק.
ודע דדברי התוס' דסוגיין לא באתי לכונתם דכתבו דההיא דפרק יש נוחלין דקאמר כשם שאין יורש את אשתו בקבר להנחיל לקרוביו וכו' והא דפשיטא ליה בבעל טפי היינו מהך דהכא וכו' ופי' דבריהם דהיינו דהאיש מת ואח\"כ מתה אשתו ואחר שמתה אשתו באה לה ירושה בקבר קאמר דאינו יורש את אשתו כשהוא בקבר להנחיל לאחיו דכבר פקע זיקת בעלה כשהיא מתה דלא מיקרי שארו ומשום דגבי האיש שאינו יורש את אשתו הוי פשוט יותר מכח דרשא דהכא נקט כשם וכו' והא בנדון כזה שמת האיש ואחר שמת הוא מתה היא והוא אינו יורשה להנחיל לאחרים אין צריך להשתמש מטעמא דכשמתה האשה אין זיקת בעלה עליה אלא דכיון שמת הבעל תחילה ליכא זיקה עוד על אשתו דהרי היא אלמנה ומותרת לכל אדם ומהיכא תיתי לירש את אשתו כשהיא בקבר. ושוב ראיתי להרמב\"ן ז\"ל בשיטת ב\"ב משם הר\"י הלוי שזה עצמו פי' בש\"ס כשם שאין הבעל יורש את אשתו דהיינו אחר שמת הוא אינו יורשה כיון שהיא מותרת לינשא לאחר הרי היא קונה את עצמה לגמרי במיתת בעלה כן נמי וכו' יעו\"ש באופן שדבריהם נעלמו ממני.
ועוד קשה לדבריהם דלא גרסי הואיל ונ\"מ דכיון שמתה פקע זיקת בעלה מעליה מהיכא נפקא וכי משום דכתיב שכבת זרע נאמר פרט למתה שאינה אשתו עוד הא עדיין יש לקיים ב' המקראות דלעולם שארו זו אשתו ואף אחר שמתה וכפשטא דקרא כי אם לשארו אף אחר מיתתה נקראת שאר וזיקת בעלה עליה ושכבת זרע אתא דכיון דליכא הזרעה פטריה קרא ממיתה לבועלה ונ\"מ דאי חיה ע\"י תפלה הבועלה חייב מיתה דליכא מיעוטא דשכבת זרע ועוד דדבריהם סתראי נינהו מיבמות לב\"ב.
ושוב נגלה אלי חידושי תוספי הרא\"ש על מס' יבמות וז\"ל לאחר מיתה מיקרי שארו וא\"ת הכא משמע דאי לאו קרא הו\"א דחשיב שאר לאחר מיתה ובפ' יש נוחלין פשיטא לן דאין הבעל יורש את אשתו בקבר והיינו טעמא משום דפסק שארו לאחר מיתה וי\"ל משום דמהך דרשא דהכא דאשמועינן מקרא דלאחר מיתה לא אקרי שארו הוא דפשיטא ליה התם והא דכתיב כי אם לשארו גבי טומאה הכי פירושו למי שהיתה שארו כבר בחייו יטמא לה במותה עכ\"ל והיינו כדברי התוס' דידן דכל שמתה פקע זיקת בעלה ונמצא א\"כ דכשחיתה בתחית המתים אי פקע זיקת בעלה או לא במחלוקת היא שנויה לפי פירושי הסוגיא דיבמות ברם בחיתה ע\"י נס לא חשיב מיתה כמ\"ש מפרק תינוקת וכן נראה ג\"כ מהירושלמי שהביא הרב ברכי יוסף נר\"ו וק\"ל.
והנה מהך סוגיא דאנן קיימין דקאמר סד\"א שארו וכו' תברא למ\"ש הגאון הרא\"ם ז\"ל סדר אמור ד\"ה אין שארו וז\"ל דזה שאמרו אין שארו אלא אשתו אינו אלא דרך אסמכתא כמו עירובי תבשילין וכו' יעו\"ש דהא בש\"ס קאמר דאצטריך שכבת זרע דסד\"א כיון דשארו אקרי בההוא קרא דכי אם לשארו וכו' וכיון דקרויה שארו הו\"א לחייב עלה באשת איש קמ\"ל הרי דמשום שארו דכתיב גבי טומאה אצטריך קרא דשכבת זרע יתירא נמצא דהוי דאורייתא ויש ליישב דזה שאמרו בש\"ס הוא למ\"ד משמש מת בעריות חייב ברם למ\"ד פטור שארו אינה אשתו ודוק ועוד י\"ל על פי מ\"ש התוספות שהבאנו דאשה אחר מיתתה לאו שאר היא וכאן קיימינן לאחר מיתתה ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הבא \n על אשה דרך זנות וכו'. אבל בספר המצוות מצות לא תעשה של\"ו כתב הזהירנו מגלות ערות הבת עצמה וזה לא התבאר בפירוש בתורה וכו' ואמנם ממה שהזכיר בת הבן כ\"ש בת עצמה עכ\"ל נראה מדבריו לבתו מנשואתו נפקא ליה מק\"ו ואין כן סוגיית הש\"ס אלא לבתו מאנוסתו דלבתו מנשואתו כתוב בהדיא ערות אשה ובתה והרי בתו מאשתו בכלל בת אשתו יעו\"ש בש\"ס בכמה דוכתי מפורש בהדיא וכן רבינו כאן בס' היד פי' בתו מאנוסתו.", + " ואע\"פ\n שלא נאמר בתורה וכו' עד ואסורה מן התורה. ועיין מש\"כ מרן שהוא כאביי דגלוי מלתא בעלמא הוא דלא כרבא דמייתי לה בגזירה שוה וכמה דוכתי דפסק הכי כולם נקבצו באו בספרי תועפות ראם סדר תשא סוף סידרא ואף דכללא הוא הלכתא כרבא חוץ מיע\"ל קג\"ם שאני דין זה דסתם גמ' ס\"ל הכי בכורות דף י\"ד גבי אין עושין תמורה מ\"ט אמר קרא וכו' השתא [רע] בטוב אמרת לא טוב ברע מבעיא והיינו כאביי ריש פ\"ק דתמורה דף ט' ולא כרבא דקאמר ליה התם אין עונשין מן הדין ודריש התם בענין אחר יעו\"ש ואמטו להכי פסק רבינו בכל דוכתא דפליג אביי עם רבא בפרט זה דגלוי מילתא הלכה כאביי ועיין למרן ריש הל' טומאת מת." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "עיין בספרי אגורה באהלך דף מ\"ד." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גר \n עמוני וכו' זה הכלל באומות הלך אחר הזכר. מימרא דר' יוחנן בפ' האומר דף ס\"ז והקשה מהרימ\"ט בחידושיו ממ\"ש בפרק עגלה [ערופה] רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב ובלק מנסיכי סיחון היה וכשמת סיחון מינוהו לצורך שעה ואם איתא דבאומות הלך אחר הזכר אפי' נשא בלק מואבית בתר דידיה שדינן ליה ורות מדינית היתה ולא מואבית ועיי\"ש מה שתירץ דברים הראויים אליו.
וראיתי להרב יקרא דשכבי דרוש ס\"א דקשה לו לקושיא זאת במה שהקשה על כלל זה דבאומות הלך אחר הזכר ממ\"ש ביבמות דף צ\"ז ע\"ב דשני אחים שנתגיירו שרא להו רב אחא בר יעקב נשי אהדדי וכו' דקרו ליה בני פלנייא ופי' רש\"י הלכך לא מסקי אינשי אדעתייהו שהם אחים מן האם ומידע ידעי דהא דשרינן משום דאין אחוה מן האב לגר דסתם גויה זונה היא ומאיש אחר הוא וא\"כ היכי אמר הכא באומות הלך אחר הזכר שאם אחד משאר אומות נשא כנענית הולד מותר לקנותו בעבד דהולך אחר הזכר דנהי דהלך אחר הזכר מ\"מ סתם גויה זונה ונחוש שהולד מאיש כנעני הוא וכו'.
איברא דמצינו בש\"ס שם דף צ\"ח אמר רבא הא דאמור רבנן אין אב לגוי לא תימא משום דשטופי זימה נינהו אלא אפילו דידיע נמי לא חיישינן דהא שני אחין וכו' אלא אפקורי אפקרי רחמנא לזרעיה דכתיב בשר חמורים בשרם ולפי טעם זה לק\"מ ועיי\"ש מה שנדחק בדברי רש\"י ומה שבנה בניין כדי ליישב קושית הרימ\"ט.
ואנא בריה קלה כמות שהיא לא באתי לכוונתו דנחזי אנן וכי רש\"י גמרא הוא דקא נסיב טעמא לנפשיה מאי דליתי בש\"ס והא בש\"ס טעמא טעים דרחמנא אפקריה לזרעיה וודאי כונת רש\"י פשוטה דקשה לו במ\"ש בש\"ס כי פליגי מן האב ומן האם מאן דשרי בתר האב שדינן דבני פלנייא קרו להו דמאי שנא במן האם ולא מן האב כו\"ע לא פליגי דאסור משום דאתי לאחלופי בישראל ואף מן האם ומן האב אתי לאחלופי בישראל דלעולם שוין בין מן האם לחוד בין מן האב לחוד בין משניהם בגרים שרי ובישראל אסור וא\"כ מאי שנא דמן האם לחודיה אתי לאחלופי ומן האב והאם לא אתי לאחלופי ואהא מתרץ שפיר דכשהם מן האב ג\"כ מידע ידעי דמאי דשרינן משום דאין אחוה לגוי דסתם כותית זונה היא ומאיש אחר ר\"ל דמכח הך ידיעה סבור דהכא מאי דשרינן הוא מטעם זה וזה לא שייך בישראל וזה סלקא דעתין דאינשי ואף דלפי האמת אין זה לענין זה מ\"מ אהני לן ס\"ד זה דלא ליתו לאחלופי משא\"כ מן האם לחוד דאתי לאחלופי דליכא טעם האמור לחלק ביניהם דלא ידעי דרחמנא אפקריה לזרעיה וא\"כ טעם לענין זה הוא מ\"ש בש\"ס דרחמנא אפקריה לזרעיה ומ\"ש רש\"י הוא ס\"ד דאינשי דמזה לא אתו לאחלופי ואף דלשון רש\"י מגומגם קצת האמת יורה דרכו גם מה שהקשה דכיון דרחמנא אפקריה לזרעיה דגוי אמאי באומות הלך [אחר] הזכר לא ידעתי את שיחו דהאי דרחמנא אפקריה לזרעיה הוא בבא להתגייר משא\"כ בהיותו גוי הלך אחר הזכר ופשוט ושפיר תריץ לה מהרימ\"ט למאי דקשיא ליה ואתי עם ההיא דפ' עגלה ערופה דף מ\"ב דרות אתי מבלק ועיין מ\"ש להרב הנזכר דף קל\"ה ע\"ג מה שרצה לתרץ לקשית מהרימ\"ט הנזכר במה שרצה לחלק בין מצרי שנשא עמונית לגוי אחר שלא נאסר לבא בקהל ע\"פ מ\"ש רש\"י בסנהדרין דף נ\"ח דגר שנתגייר אין לו עליו קורבה מקודם וזה דוקא שייך בגויים דעלמא ולא בעמוני ומואבי ומצרי דא\"כ איך אסרה תורה גר שלהם דכתיב לא יבא עמוני ומואבי ומצרי בקהל ה' הלא נתגייר ולא נשאר שום קורבה עימם אלא ודאי באלו נשאר הקורבה וא\"כ בגוים דעלמא שנשא מואבית והולד כזכר הוא בעודו בגיות אבל בנתגייר שביטל הקורבה מה לו לילך אחר הזכר הא אינו אביו ונמצא נשאר לו קורבת האם שהיא מעמוני שאינה בטלה ממנו ואסור לבא בקהל משא\"כ מצרי שנשא עמונית שהולד מצרי אף אם נתגייר דלא נתבטל בגרותו שאר האב דהא אסרה וכו' יעו\"ש.
ולענ\"ד זה אינו דכל עצמו לא בא אלא מכח דאיך יאסר גר מעמון ומואב ומצרי לבא בקהל מאחר דלא נשאר לגר הזה קורבה עם אביו ואין זו הכרח דכך גזר ה' להם דרך קנס דאף שיתגיירו יהיו באיסורן לבא בקהל משום חטאתם ומ\"ש בתוך דבריו דקורבת האם אינה בטלה ממנו גם זה אינו דכך תתבטל קורבת האם כמו קורבת האב כמו שנראה מש\"ס יבמות דף צ\"ז שזכרנו דבין לרב ששת בין לרב אחא בר יעקב גם באחים מן האם לחוד שרי בגרותן למנסב נשי דהדדי אלא דללישנא קמא לכו\"ע אסור משום גזרה וללישנא בתרא לחד מינייהו אסור משום גזרה ולאידך גם בזה לא גזר נמצא דמדינא לכו\"ע שרי משום דרחמנא אפקריה לזרעיה דכתיב בשר חמורים בשרם וזירמת סוסים זרמתם כמ\"ש שם בדף צ\"ח נמצא דגם זרע האם אפקריה רחמנא כזרע האב ואיך הוא חילקם וכתב נשאר לו קורבת האם שאינה בטלה ממנו וק\"ל ואין לנו אלא תירוץ מהרימ\"ט." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "איזהו \n גר תושב וכו' ולא מל וכו'. וכן כתב רבינו בכמה דוכתי דגר תושב אין צריך למילה פ\"א מהל' מילה ופ\"כ מהל' שבת וכמה דוכתי דאינו מזכיר בגר תושב אלא ז' מצות בלא מילה דזה מוסכם לכולהו תנאי בברייתא שם בע\"ז דף ס\"ד דפליגי שם תנאי איזהו גר תושב זה אומר בכה וזה אומר בכה ואין גם אחד דהזכיר מילה מורה ודאי דאין צריך מילה לגר תושב אשר מזה אני תמיה בפשט הש\"ס שם דף ס\"ה דמותיב לר' יהודה דשדר דורונא לנכרי ביום אידם מטעמא דלא פלח לע\"ז מר' יוחנן דאמר גר תושב שעברו עליו י\"ב חדש ולא מל הרי הוא כמין שבאומות דנראה מזה שהבין המקשן דלר' יוחנן גר תושב צריך מילה והתמהא דהוי ר' יוחנן דלא כמאן דהא כתיבנא דלכולהו תנאי גר תושב אין צריך מילה ומן התימה להמש\"ל פ\"י מהל' מלכים שכתב דגר תושב שהוזכר בתורה היינו שמל וקבל ז' מצות וכמו שהקשיתי בספרי תועפות ראם סוף סדר בראשית." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בחידושי פרק ב' מהלכות שבת ה\"כ." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואינו \n נושא ב' נשים וכו'. ועיין השגת הר\"א ור\"ל דאי איתא דגם בשאר השנה אסור למה לי קרא דובעד ביתו וש\"ס ג\"כ ביומא דף י\"ג שהקשה א\"כ הו\"ל ב' בתים ורחמנא אמר וכו' ולא ב' בתים בלא\"ה תיפוק ליה דאי אפשר לכהן גדול ליקח שתים והרב המגיד לא מצא מענה לזה דלו יהי דהמציא פסק רבינו מההיא סוגייא דהבא על יבמתו מ\"מ סוגייא דיומא מנגד לפירוש זה דפי' רבינו בההיא סוגייא.
ולענ\"ד כבר תירץ זה רבינו בפ\"ה מכלי המקדש ה\"י שכתב ואינו נושא שתי נשים ואם נשא שתים אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת מהם עכ\"ל נמצא דאצטריך קרא לובעד ביתו ללמד זה דאף אם עבר ונשאה אינו עובד דלא נימא לו יהי דעבד איסורא אבל אינו ענין לעבודת יום הכיפורים קמ\"ל דמעכב ואינו יכול לעבוד ומשום הכי הקשה בש\"ס ורחמנא אמר בעד ביתו ולא ב' דהיא קושיא דאלימא טובא דמעכב לעבודה ואפילו אם נשאה צריך לגרשה ועיין להמש\"ל פ\"ג דעבדים הי\"א מ\"ש לדעת רבינו ומתוך דבריו מתורצת תמיהת הראב\"ד והוא דוחק לענ\"ד וצריך לחלק שם באופן אחר.
ולמ\"ש הר\"א אלא שאני מוצא וישא לו יהוידע נשים שתים עיין מש\"כ הרב המגיד עד שהיה מגרש אחד מהן וכן כתבו בתוס' ישנים דיומא וז\"ל ולא בעד ב' בתים ומ\"ש בדברי הימים שמא ביוה\"כ היה מגרש אחת מהן עכ\"ל וודאי לדעתם צ\"ל דהיה נושא כמה נשים לפי שגרושה אסורה אפילו לכהן הדיוט והוא דוחק והאמת לדעתי מ\"ש הרה\"מ דנשאם זו אחר זו או שאח\"כ נתמנה לכ\"ג ולא כהר\"א ותוס' ישנים ולהרה\"מ קשה לי למה לא תירץ להשגת הר\"א מההיא במה שכתב לתרץ לקרא דדברי הימים שאח\"כ נתמנה ולהכי אתא קרא דוכפר בעדו ובעד ביתו שאפילו נשאם קודם שנתמנה צריך לגרשה דאי לאו האי קרא הו\"א דשרי כיון דנשאה בהתר.
והקשה החכם השלם שב\"ע נר\"ו לדעת רבינו ז\"ל דגם בשאר ימות השנה אסור לכ\"ג ליקח ב' נשים א\"כ היכי נסבינן ליה לכ\"ג אשה אחרת בערב יוה\"כ והא עד דמגרש לה הוו להו ב' נשים ואף שהוא לצורך יוה\"כ מ\"מ לא הוי בעידנא דמה שעובר הוא בערב יוה\"כ ומה שמקיים הוא ביוה\"כ ונראה דרבינו ס\"ל כס' הר\"ן הביאו הנמוק\"י פרק אלו מציאות למה שהקשה ז\"ל דלמה ליה לש\"ס לומר דאינו נכנס כהן בבית הקברות להשיב אבידה משום דאבידה עשה וכהן הוי עשה ולא תעשה תיפוק ליה דלא הוי בעידנא דמיד בהכנסת הכהן בבית הקברות עובר ותירץ הר\"ן דהכא נמי הוי בעידנא דכשנכנס מתעסק הוא במצות השבת אבידה ואע\"פ דלא גמרה מה בכך וכו' העולה מדבריו דכל שא\"א לקיים העשה באופן אחר אף שקודם קיום העשה עבר הל\"ת אין בכך כלום והכא נמי שא\"א לכ\"ג לעבוד ביוה\"כ אם לא נעשה מעשה זה בערב יוה\"כ חשיב בעידנא ולכן גריס רבינו בש\"ס שם באלו מציאות משום דכהן הוי עשה ול\"ת יעו\"ש כמ\"ש פי\"א דגזלה ואבידה הי\"ח ומן התימה על הרה\"מ שכתב שם לענין דינא לא נפקא לן מידי והא נפק\"מ טובא לענין אחר." + ], + [], + [ + "עיין מש\"כ המשנה למלך פי' המתחלת וא\"ת כפי זה וכו' עד יעו\"ש. ולי אני עבדו דבריו תמוהים חדא במ\"ש דאף דהיה כהן אפשר שלא היה משוח מלחמה והלך שם מטעמא אחרינא וכו' והא כל [זמן] דלא היה משוח מלחמה לא היה ג\"כ כהן דלא נתכהן עד ששם שלום בין השבטים ולא מצינו סברא (ג') [זו] שהיה כהן ולא משוח מלחמה לשום חד מרז\"ל ועוד במ\"ש שאלעזר הלך עמהם למלחמה ומקרא מלא דבר הכתוב וישלח אותם ואת פנחס וכו' לצבא ומאי שנא דהזכיר לפנחס ולא לאלעזר ועוד דכתיב בתריה ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל עדת בני ישראל הרי דאלעזר נשאר עם משה וכל עדת ישראל ומה גם דמעיקרא קושיא ליתא דהך דרשב\"י דגיורת פחותה מבת ג' שנים ויום א' דכשרה לכהונה לית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דפליגי עליה ומוקמו לקרא דהחיו לכם לעבדים ולשפחות יעו\"ש בקידושין דף ע\"ח וכוותייהו פסק רבינו לקמן פי\"ח ה\"ג ולפי\"ז איני מבין למ\"ש עוד וז\"ל ועוד דנשואין אלו וכו' ועוד וכו' דכל זה דלא כרבנן ועוד מה שראיתי במכתב לחכם בני שלם בתורתו פחד יצחק יהיה בעזרו הקשה בשם מהרח\"א הי\"ו במה שסיים וז\"ל ומיהו וכו' וכגון מעוברת שנתגיירה וכדאיתא וכו' עכ\"ל ואיך אפשר במדיין דנאמר הכי והא כתיב וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו ואיהו מתרץ לה הבן יקיר לי יצ\"ו באומרו דהאי קרא דוכל אשה יודעת איש נאמר אחר בואם אצל משה ואמר להם החייתם כל נקבה והזהירם שיהרגו אותם וא\"כ אפשר שקודם זה גיירו איזה מהם מעוברות ואח\"כ בהזהרת משה הרגו לאמותם ועפי\"ז תירוץ מצא למה שהקשה הרב בעץ החיים סדר מטות במ\"ש התוס' בשבת והלא יפת תואר מותרת להם וכו' והקשה הרב דמאי קושיא הא מלחמת מדין היא מלחמת חובה וליכא דין יפת תואר אלא ברשות אלו דבריו ז\"ל. וע\"פ האמור נכון דמ\"ש התוס' הוא למה שהבינו דההיא מלחמה הויא רשות דהא ראיה שהביאו הנשים חיות ואם כן למה השיבו כששאל להם חזרתם לקלקולכם (מימי) [מידי] הרהור לא יצאתם הו\"ל לומר והלא יפת תואר מותרת והיינו לפי סברתם ודוק אלו דבריו נר\"ו.
ואנכי הרואה שדבריו יתכנו לקושית הרב עץ החיים ברם לקושית מהרח\"א הי\"ו אינו נוח לי דאינו עולה על הדעת דבזמן קצר כל כך גיירו להן וצ\"ל דכשאמר להם וכל אשה יודעת וכו' הרוגו כבר ילדו והרגו לאמותם לחוד ועוד דהחיו לכם צ\"ל דלפינחס קאי להנך ולדות באופן דלדידי כל דברי המש\"ל תמוהים." + ] + ], + [ + [], + [ + "עיין בסיפרי תועפות ראם דף ע\"ח ע\"ד." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל \n הכהנת וכו' ולא בנות אהרן. וקשה טובא דבני אהרן לא קאי האשה זונה וחללה דכתיב בתריה וכמו דאיתא ביבמות דף פ\"ד לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים עד היא אינה מוזהרת ע\"כ ואם איתא דבני אהרן קאי גם ההאי עניינא דאשה זונה וחללה ומשום הכי מתמעטו נשים כהנות שיכולות להנשא לפסולים כגון חלל וכיוצא מפסולי כהונה מאי קשיא ליה מלא יקחו התם הוא ענין אחר שכשם שהכהן הנושא חללה עובר בלאו כן החללה עוברת דגלי רחמנא לא יקחו לומר שהיא ג\"כ עוברת וגם רבא אמאי תלי לה כל היכא שהוא מוזהר היא מוזהרת וכו' והא לימא ליה קרא כתיב בני אהרן ולא יקחו הוא ענין אחר וכן נראה מההיא דקידושין דף ל\"ה ע\"ב דגלי הגזירה שוה דפאת פאת דבני אהרן ולא בנות קאי גם אעניינא דלא יקחו וכו' מכלל דמשם ואילך לא והפסיק הכתוב דקדושים ויש לישב כל זה האמנם נ\"ל מהך סוגייא דלא יקחו יתר אתא לומר דגם היא עוברת ומכאן תשובה מוצאת למ\"ש התוס' בחגיגה דף י\"ד ע\"ב ד\"ה בתולה וכו' וקשה לר\"י מההיא דתנן היתה מעוברת וכו' והא משמע דקא בעי אליבא דכו\"ע ושמא כאן דאף היא בכלל האיסור כדכתיבנא וכו' קרי ביה יקיח נאמנת עכ\"ל ואין תירוצם מובנת דגם בנדון דמתני' גם היא בכלל האיסור אם אמת הדבר שנבעלה מנתין וממזר ושוב נשאת לכהן מקרא דלא יקחו ומה הפרש יש ביניהם.
ולענ\"ד נראה דהכא כיון שהיא בכלל האיסור אמרינן דלא עבדא איסורא כיון דלא איתרע חזקתה לומר דעבדא איסורא לפי דאפילו אם אמת הוא דאינה בתולה באותה בעילה מה איסור איכא וכיון שכן אמרינן דנאמנת דלא עבדא איסורא אבל התם אם אמת הדבר שנבעלה לנתין או ממזר איך נאמר דלא עבדא איסורא והא עבדא איסורא בבעילתה לנתין ולממזר דהיא ג\"כ בכלל האיסור דלא יבא ממזר כיון דהוא עביד איסורא אף היא עבדא איסורא וע\"כ לא נאמר לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים אלא אשה כשרה שיכול לישא חלל וכיוצא מפסולי כהונה ועמיתי בתורה מהרי\"א נר\"ו פי' באופן אחר דשאני גבי בתולה שעיברה כיון דעבדא איסורא גם היא והיא מילתא דעבידא לאגלויי דאחר בעילה אחת יתוודע חרפתה דעבדא איסורא משו\"ה אמרינן דלא עבדא איסורא משא\"כ התם דלו היה דעבדא איסורא כיון דלא נודע עבדא ועבדא.
ומה שכתבו קרי ביה יקיח יש לעיין ולבקש מקום מוצאם ונראה דהיינו מש\"ס יבמות דדרשו מלא יקחו יתר לחייב לאשה ומשמעות הדרשה היינו ודאי דלא יקחו צ\"ל לא יקיחו ואף כאן בכ\"ג כיון דכתיב והוא וכו' יקח למה לי כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ואף דאתא לאוקומא בעשה כמ\"ש התוס' בפסחים דף מ\"א מ\"מ לימא קרא יקח לחודיה אשה למה לי למדרש יקיח אשה ומ\"ש בספרים קרא דיחזקאל ט\"ס הוא ושוב כה הראני הבן יקיר לי פחד יצחק ישמרהו בוראו סוגייא דפרק אין מעמידין דף כ\"ג גבי ויקחו אליך וכו' שדרשו ימכרו והיינו משום דקרי ביה ויקיחו יעו\"ש גם בפי' רש\"י ואחר זמן רב נדפסו ספרי שער המלך ח\"א הל' איסורי ביאה וברכי יוסף אה\"ע סי' ו' ויד מלאכי סי' קמ\"ד האריכו בקושיות אלו ותהילות לאל באנו לכוונתם." + ] + ], + [], + [ + [ + "כל \n הבא על ערוה דרך אברים וכו' הרי זה לוקה מן התורה. הנה ביאר דעתו דוקא דרך תאוה שנהנה בקירוב בשר וכו' ולפי\"ז ינצל מהשגת הרמב\"ן בס' המצוות סי' שנ\"ג שתמה עליו מסוגיית שבת דף י\"ג דא\"כ היו מביאין הברייתא הזאת דספרי שממנה למד רבינו דין לתיובתא לר' פדת וכו' יעו\"ש דההיא דר' פדת אינו מנגד להך דספרי דפסק רבינו דהספרי ורבינו איירו בקירוב בשר של חיבוק ונישוק דרך תאוה שהוא הרגל לביאה ממש ובזה הוא דאיכא מלקות אבל התם בשבת איירי בקריבה בלא תאוה כלל אלא שהן קרובים זה לזה אמנם דברי רבינו תמוהים מצד עצמם דסותר עצמו דידיה אדידיה דאילו כאן פסק דבחיבוק ונישוק דרך תאוה לוקה וכ\"ש נשיקת השמש ואילו הוא ז\"ל בפ\"א מהלכותינו ה\"י כתב דליכא חיוב מיתת בי\"ד או כרת או מלקות או מכת מרדות כל חד כדאית ליה אלא במכניס ראש העטרה שהוא מערה או בהכניס כל האבר שהוא הנקרא גומר וסיים דליכא חיובא אלא בהכניס ראש העטרה והא אפילו בנשוק וחבוק חייב מלקות.", + " כלומר\n לא תקרבו לדברים המביאים לידי גלוי ערוה. וקשה טובא דזה הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו ופסקו בכמה דוכתי ולכאורה עלה על דעתי לומר דלק\"מ דעד כאן לא מקרי לאו שבכללות אלא כעין לאו דלא תאכלו על הדם דמשמע מיניה עניינים הרבה מובדלים זה מזה כידוע אבל היכא שאינו כולל אלא ענין אחד כגון דרך משל לאו דקללה אע\"פ שיוצא איסור לגופים מוחלקים לא חשיב לאו שבכללות וכמ\"ש הראש יוסף חו\"מ בסי' כ\"ז וא\"כ השתא הכא דלא תקרבו אינו כולל אלא ענין אחד של קריבה אלא שיוצא לגופים מוחלקים דהיינו מיני קריבה ודאי דלוקה.
ולא קשה ג\"כ מה שהקשה הרב מוצל מאש סי' נ' על מ\"ש מרן פ\"א מהל' טומאת מת דבשר בחלב הוי איסורו מלא תאכל כל תועבה דא\"כ לא לילקי משום דהוי לאו שבכללות וכמ\"ש הרא\"ם סדר משפטים על פסוק לא תבשל גדי וכו' דלא תאכל כל תועבה כולל כל דבר התעוב והוי כלאו דקללה וכלאו דקריבה אלא שיוצא לגופים מוחלקים ובזה ודאי דלקי אלא דאי קשה על מרן הוא ממ\"ש רבינו פי\"ח דפסולי המוקדשין ה\"ג כל קרבן שהוא פסול וכו' כל האוכל ממנו לוקה שנאמר לא תאכל כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין וכן קדשים שהוטל בהם מום האוכל מהם כזית לוקה הוי בכלל לא תאכל כל תועבה וכו' עכ\"ל הרי דכתב רבינו דמאי דלקי האוכל מפסולי המוקדשין מקרא דלא תאכל כל תועבה הוא משום דבאה הקבלה דהאי קרא מיירי בפסולי המוקדשין ונמצא דהוי מיוחד בפסולי המוקדשין ולא הוי לאו שבכללות אלא כלאו דקללה וקריבה דהוי ענין אחד כולל גופים מוחלקים ולכן האוכל מכל פסולי המוקדשין לוקה וא\"כ איך כתב מרן לדעת רבינו דמאי דלקי בבשר בחלב הוא מקרא דלא תאכל כל תועבה והא האי קרא אינו אלא בפסולי המוקדשין כמ\"ש רבינו ואף דבש\"ס פרק כל הבשר הביאו הרא\"ם סדר משפטים איכא מאן דמפיק לאיסור בשר בחלב מלא תאכל כל תועבה היינו לאיסור מדשני רחמנא וכתב לא תאכל כל תועבה ולא כתב פסולי המוקדשין ובזה ודאי דלא לקי כמ\"ש מרן גופיה סוף הל' ע\"ז הי\"ד וז\"ל וא\"ת היאך לוקה המגדד עצמו דהא לאו שבכללות הוא כמו לאו דלא תאכלו על הדם וי\"ל דלא דמי דהתם לא נודע הלאו איזה הוא אבל הכא ידענו שהוא שלא נגדד עצמנו אלא שריבה גם שלא להעשות אגודות אגודות ולזה הוי בדם לאו שבכללות אלו דבריו וכן כתב ג\"כ בהל' איסורי מזבח פ\"ה ה\"ג וז\"ל ואפשר לומר וכו' ומן התימה עליו שכתבו בדרך אפשר והיינו הך דלא תאכל כל תועבה כמו לא תתגודדו ובמאי דידעינן דאיירי ביה קרא לקי ובשאר דברים הנלוים אליו לא לקי וא\"כ איך כתב מרן דלקי בבשר בחלב מקרא דלא תאכל כל תועבה ואין להעמיס זה בדברי המוצל מאש.
ולענ\"ד דברי מרן נכונים ואין בהם נפתל ועקש וגם לא קשה כלל מ\"ש עוד הרב מוצל מאש ז\"ל שם וז\"ל דקשה טובא שהרי בדברי רבינו לא הוזכר כלל אלא מק\"ו דבשול וכו' דכוונתו רצויה דלא מקרי עונשין מן הדין כיון דאיסור בישולו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה כל דבר שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וכיון דנאסר באיסור בכתוב אהני הק\"ו להביא עונש עליו וכיוצא בזה כתב הרב המגיד רפ\"ב דמאכלות אסורות וז\"ל ודע דאין לתמוה וכו' דלאו מיני בהמה וחיה טמאים באים מק\"ו וכו' לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה וכו' וכיון שכן אפשר ללאו שלהן לבא מק\"ו והיינו ממש כדברי מרן הכא ואף שאין בדברי רבינו מוזכר הלאו הבא מכלל עשה אלא הק\"ו לחוד ולא זה בלבד כתב מרן כן אלא בפ\"ה מאיסורי מזבח ה\"ו כתב כן כדברי הרה\"מ ונשתמש מדבריו אלו יעו\"ש ונמצא דבריו אלו דהוו מצודקים עם דבריו שבמקום אחר וכדברי הרה\"מ אלא מצד אחר תברא ליסוד זה שהמציא הרה\"מ ז\"ל יעו\"ש בחידושינו פ\"ב דמאכלות אסורות.
ואיך שיהיה הדרן לדאתן עלה דכלל זה דכייל לן הראש יוסף בר סמכה היא ממ\"ש כאן רבינו דלוקה מקרא דלא תקרבו אמנם קשה טובא דנסתר כלל זה מש\"ס סנהדרין דף ס\"ג ע\"א דשם השוה לאו דלא תעבדם ללאו דלא תאכלו על הדם ולאו דלא תעבדם דמי ממש ללאו דקללה ולאו דלא תקרבו לגלות ערוה ויותר תימה דרבינו פסק ההיא דלא תעבדם דהוי לאו שבכללות בפ\"ג מהל' ע\"ז ה\"ו יעו\"ש וסותר דידיה אדידיה ושוב ראיתי מ\"ש התוס' שם ד\"ה על כולם וכתב הרב המגיד ולפי דעתו ז\"ל וכו' עד באותו מקום לוקה יעו\"ש ועיין בס' שער המלך מאי דקשיא ליה ויסוד קושיתו היא דבשעת נשיקה לא מקיים עשה עד גמר ביאה דאיכא הקמת שם וכמו כן כתבו התוס' פרק השולח גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דלא אתי עשה דפרו ורבו ודחי לא תעשה דלא יהיה קדש משום דמשעת העראה עבר הלאו ועשה דפרו ורבו לא מקיים עד גמר ביאה אלו דבריו ונעלם ממנו מ\"ש התוס' ביבמות דף כ' ע\"ב ד\"ה אטו ביאה שניה שכתבו לאו דוקא נקט ביאה שניה דהא אפי' גמר ביאה ראשונה אסיר דיבמה נקנית בהעראה וכו' עכ\"ל וא\"כ שאני מפריה ורביה דצריך גמר ביאה לפי דהפריה ורביה הוא להפרות ולהרבות משא\"כ יבמה דדי בהעראה לחוד ועיין מש\"כ התוס' שם בעמוד א' ד\"ה יבא עשה וא\"כ אין מקום למה שהאריך אח\"כ וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לא \n יהלכו בנות ישראל כו' ואחת אשת איש וכו'. וכן כתב מרן בספרו הקצר אה\"ע סי' כ\"א והקשה המגן אברהם או\"ח סי' ע\"ה דסותר עצמו מרן שכתב שם אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש מותר וגם דאיתא בכתובות אם יצאת בהינומא וראשה פרועה בחזקת שהיתה בתולה ועיי\"ש מה שתירץ. ודבריו תמוהים חדא במ\"ש דפרועות ראש דאה\"ע היינו קליעת שער ונסתייע ממ\"ש רש\"י בחומש סדר נשא ואגב שטפיה לא עיין בלשון רש\"י שם דהתם לאו מתבת ופרע הוא דמפיק לה דפירוש פרע הוא גלוי וכמ\"ש הרא\"ם שם יעו\"ש שהכריח הדבר כראי מוצק. ועוד לו יהי כדבריו מה הפרש יש בין פרועות דאה\"ע דפירושו קליעת שער לפרועות ראש דכאן שהוא גלוי הראש וכי בתבה אחת משתמש הרב לב' עניינים אלא ודאי הכל אחד וחזרה קושיא לדוכתא והבית שמואל מכח קושיא זאת כתב דפנויות דאה\"ע היינו גרושות או אלמנות ולי הדיוט אין צריך לזה ולק\"מ דמ\"ש רבינו וכן מרן באה\"ע היינו בהולכת בשוק וכמ\"ש בפירוש ואפילו דשרי מ\"מ בשוק גנאי הדבר והוי פריצות אמטו להכי אסרו ברם בבית וחצר שפיר דמי לילך הבתולות פרועות ראש ושוב ראיתי להכנסת הגדולה באה\"ע סי' הנזכר שכתב משם חכם אחד הובא בבאר שבע כמ\"ש דהיינו דוקא בשוק אלא שחלק עליו במה שחילק בין שוק לחצר ברם בבית שרי ושוב ראיתי להב\"ח שלא נראה לו לחלק בהכי מכח ההיא דיצאת בהינומא וראשה פרועה ולענ\"ד לק\"מ דהתם לכתחילה היו מוליכין אותה הכי ראשה פרועה כדי שיזכרו וימצא לה עדות לעת הצורך." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם \n השתין מים לא יאחוז באמה ואם הוא נשוי מותר. כתב הב\"י באו\"ח סי' ג' וז\"ל כתב בסמ\"ג שהרי\"ץ היה מסופק אם נשוי שמותר לאחוז וכו' אי דוקא להשתין אבל להתחכך אסור או דילמא לא שנא אלו דבריו והקשה חד מרבנן דמאי מספקא ליה והא נראה מברייתא דפרק כל היד דף י\"ג דאסור דאמר ר' טרפון כל המכניס ידו למטה מטבורו תקצץ אמרו לר\"ט ישב לו קוץ לא יטלהו א\"ל לא והלא כריסו נבקעת א\"ל מוטב וכו' ולא ירד לבאר שחת וכו' נראה דהודו לר\"ט דומיא דברייתא אחרת דאיתא שם לעיל מיניה וכתבו התוס' דהודו לר' אליעזר וא\"כ ה\"ה בברייתא זאת דהודו ולק\"מ דהתם הכריחו דהודו וכאן לא מצינו ועוד לו יהי דהודו ליה מ\"מ הן אמת דהודו ליה מיהא דלהשתין אסור אבל כשא\"א בלא\"ה לא אלא דר\"ט אמר אפי' כשא\"א בלא\"ה ורבנן הכי קא אמרי ליה הודו לי מיהא בזה ולא הודה וגם אפשר דרבנן הודו ליה לר\"ט אף בזה שא\"א בלא\"ה ולכן מסתפק הרי\"ץ ובספר הקצר פסק להחמיר אחר שראה להתוס' שם בנידה ד\"ה כל ובד\"ה אוחז דלתירוץ ב' בשני המקומות יוצא דאסור." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..83d8d9d5b061f3247c70119e05b700caa1a3cbf5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,207 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Intercourse", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל \n הבא על ערוה מן העריות והיא מתה פטור מכלום. והוא ש\"ס ערוך פ' הבא על יבמתו דף נ\"ה שכבת זרע באשת איש פרט למשמש מתה דסד\"א לאחר מיתה נמי שארו אקרי ואימא לחייב עלה באשת איש קמ\"ל נמצא דכל שמתה האשה פקעה זיקת בעלה ולא הויא אשת איש.
ובכן אני תמיה על מרן החבי\"ב ז\"ל באה\"ע ריש סי' י\"ז הגהות הטור אות ב' כתב וז\"ל אשת אליהו או ריב\"ל מותרת לינשא תרומת הדשן סי' ק\"ב א\"ה וכו' ועוד אומר אני נפקותא אחריתי דנ\"מ כשתחיה אשת אליהו או ריב\"ל בתחית המתים מותרת לינשא דכל זמן שהבעל קיים לא מפני שמתה היא פקעה זיקתה וסבור אני לומר דאם מתה אשה תחת בעלה מיתה ודאית ושוב חיתה ע\"י נביא דלא פקעה זיקת בעל מעליה ואינה יכולה לינשא לאחר אלו דבריו ז\"ל והמה דברים תמוהים דהא הלכה פסוקה היא דכל שמתה פקעה זיקת בעלה דלאו שארו היא והבא עליה פטור מכלום.
אמנם מטעם אחר נראה דאשת איש שמתה וחיתה על ידי נביא כבן הצרפית ובן השונמית לא פקעה מעליה זיקת בעלה דכיון דחיתה לא חשיבא המיתה מיתה והוא ש\"ס ערוך פרק התנוקת שאלו לר\"י בן חנניא בן שונמית מהו שיטמא א\"ל מת מטמא ואין חי מטמא ע\"כ הרי דחשיב כאילו לא מת כלל ולכן ליכא טומאה ולאו דוקא אחר שחיה אלא אף בעודו מת דכיון דלא חשיבא המיתה מיתה ליכא טומאה ואי הוה טומאה בשעת מיתה אח\"כ כשחי טומאה היכן הלכה נמצא א\"כ דהמיתה כזאת כלא חשיבא ומינה דלא פקעה זיקת בעלה אלא דבמיתה ממש כדרך כל הארץ בלי תחיה עד תחית המתים פקעה זיקת בעלה ונמצא א\"כ דכשחיתה בתחית המתים אפילו בעלה חי אינה אשת איש דפקעה מעליה זיקת בעלה נמצא הדבר מפורש בש\"ס דילן דכל שמת וחי כדרך בן הצרפית ובן השונמית לא הויא מיתה ולפ\"ז לא היה לו להרב ברכי יוסף נר\"ו באה\"ע סי' י\"ז להפשיט ספקו אשת ר' זירא שנשחט אי אחר שנתרפא היתה צריכה אשתו קדושין אחרים מהירושלמי דפרק מי שאחזו סי' ג' ועלה על דעתו לומר דש\"ס דילן פליג עליה יעו\"ש דהא פשוט בש\"ס דילן דלא חשיב מיתה כיון דחזר להחיות וק\"ל ועיין להרב חידושי אגדות שם בפ' תנוקת ועיין לתלמידי הר\"פ בשיטה מקובצת לב\"מ (גבי) דף קי\"ד דקשיא להו היאך החיה אליהו לבן הצרפית ותירצו דכיון שהיה ברור לו שמחיהו כחי דמי עכ\"ל הרי דכל כנדון זה חשיב חי ואף שהתוס' שם הוסיפו בתירוץ וסיימו הכי שהיה ברור לו שיחיהו הותר לו משום פקוח נפש עכ\"ל כתבו כן לתרץ דהיאך בהיותו מת נכנס להטמאות ואהא תירצו משום פקוח נפש ברם לענין שאח\"כ חי כמאז ומקדם בזה ודאי דלא חשיב מת כלל ולמפרע ידעינן דליכא טומאה וכמ\"ש בפ' תנוקת וא\"כ לגבי אשה אי אירעה לה כזה ודאי לא פקעה ממנה זיקה מבעלה וכל זה פשוט. והרואה יראה בדבריהם אלו דהתוס' דארכבהו תירוצם אתרי רכשי.
ולענ\"ד חסר בדבריהם תיבות אי נמי והוו ב' תירוצים והמפרשים נדחקו. הדרן לקמייתא דמ\"מ כשהתחיה היא בתחית המתים ודאי דפקעה זיקת בעלה. ושוב ראיתי שדברי מרן החבי\"ב יתכנו ע\"פ פירוש רש\"י וגירסתו שם דגריס בש\"ס הכי דסד\"א הואיל לאחר מיתה נמי שארו איקרו אימא ליחייב עלה באשת איש קמ\"ל ופרש\"י סד\"א הואיל וכו' דבעלה מקרי דכתיב גבי טומאה כי אם לשארו ושארו היא אשתו ליחייב עלה קמ\"ל עכ\"ל הרי דאף לאחר מיתתה שארו מיקרי וזיקת בעלה עליה אלא דהבא עליה פטור מגזרת הכתוב דכתיב שכבת זרע יתר לאפטורי וזו היא שיטת התוס' בב\"ב דף קי\"ד ע\"ב ד\"ה מה אשה שכתבו בפירוש הכי וז\"ל דאמרינן בפרק הבא על יבמתו דלאחר מיתה נמי מקרי שארו ברם התוס' בסוגיין דיבמות רוח אחרת אתם דלאחר מיתה לאו שארו מקרי והיינו טעמא דלא גרסי הואיל אלא לאחר מיתה נמי שארו איקרי אימא לחייב עלה באשת אשת קמ\"ל ור\"ל דגלי קרא דלא אגידה ביה לאחר מיתתה ושארו דכתב רחמנא שהיתה כבר ונמצא א\"כ דאין מהש\"ס תיוהא על דברי החבי\"ב ומ\"מ לא ימלט מן הגמגום שכתב כן מדעתו שכתב וסבור אני לומר וכו' ומה גם דהתוס' חלוקים ולא היה לו לומר אלא דלשיטת רש\"י נ\"מ הכי והו\"ל להביא הך סוגיא דפרק הבא על יבמתו ודוק.
ודע דדברי התוס' דסוגיין לא באתי לכונתם דכתבו דההיא דפרק יש נוחלין דקאמר כשם שאין יורש את אשתו בקבר להנחיל לקרוביו וכו' והא דפשיטא ליה בבעל טפי היינו מהך דהכא וכו' ופי' דבריהם דהיינו דהאיש מת ואח\"כ מתה אשתו ואחר שמתה אשתו באה לה ירושה בקבר קאמר דאינו יורש את אשתו כשהוא בקבר להנחיל לאחיו דכבר פקע זיקת בעלה כשהיא מתה דלא מיקרי שארו ומשום דגבי האיש שאינו יורש את אשתו הוי פשוט יותר מכח דרשא דהכא נקט כשם וכו' והא בנדון כזה שמת האיש ואחר שמת הוא מתה היא והוא אינו יורשה להנחיל לאחרים אין צריך להשתמש מטעמא דכשמתה האשה אין זיקת בעלה עליה אלא דכיון שמת הבעל תחילה ליכא זיקה עוד על אשתו דהרי היא אלמנה ומותרת לכל אדם ומהיכא תיתי לירש את אשתו כשהיא בקבר. ושוב ראיתי להרמב\"ן ז\"ל בשיטת ב\"ב משם הר\"י הלוי שזה עצמו פי' בש\"ס כשם שאין הבעל יורש את אשתו דהיינו אחר שמת הוא אינו יורשה כיון שהיא מותרת לינשא לאחר הרי היא קונה את עצמה לגמרי במיתת בעלה כן נמי וכו' יעו\"ש באופן שדבריהם נעלמו ממני.
ועוד קשה לדבריהם דלא גרסי הואיל ונ\"מ דכיון שמתה פקע זיקת בעלה מעליה מהיכא נפקא וכי משום דכתיב שכבת זרע נאמר פרט למתה שאינה אשתו עוד הא עדיין יש לקיים ב' המקראות דלעולם שארו זו אשתו ואף אחר שמתה וכפשטא דקרא כי אם לשארו אף אחר מיתתה נקראת שאר וזיקת בעלה עליה ושכבת זרע אתא דכיון דליכא הזרעה פטריה קרא ממיתה לבועלה ונ\"מ דאי חיה ע\"י תפלה הבועלה חייב מיתה דליכא מיעוטא דשכבת זרע ועוד דדבריהם סתראי נינהו מיבמות לב\"ב.
ושוב נגלה אלי חידושי תוספי הרא\"ש על מס' יבמות וז\"ל לאחר מיתה מיקרי שארו וא\"ת הכא משמע דאי לאו קרא הו\"א דחשיב שאר לאחר מיתה ובפ' יש נוחלין פשיטא לן דאין הבעל יורש את אשתו בקבר והיינו טעמא משום דפסק שארו לאחר מיתה וי\"ל משום דמהך דרשא דהכא דאשמועינן מקרא דלאחר מיתה לא אקרי שארו הוא דפשיטא ליה התם והא דכתיב כי אם לשארו גבי טומאה הכי פירושו למי שהיתה שארו כבר בחייו יטמא לה במותה עכ\"ל והיינו כדברי התוס' דידן דכל שמתה פקע זיקת בעלה ונמצא א\"כ דכשחיתה בתחית המתים אי פקע זיקת בעלה או לא במחלוקת היא שנויה לפי פירושי הסוגיא דיבמות ברם בחיתה ע\"י נס לא חשיב מיתה כמ\"ש מפרק תינוקת וכן נראה ג\"כ מהירושלמי שהביא הרב ברכי יוסף נר\"ו וק\"ל.
והנה מהך סוגיא דאנן קיימין דקאמר סד\"א שארו וכו' תברא למ\"ש הגאון הרא\"ם ז\"ל סדר אמור ד\"ה אין שארו וז\"ל דזה שאמרו אין שארו אלא אשתו אינו אלא דרך אסמכתא כמו עירובי תבשילין וכו' יעו\"ש דהא בש\"ס קאמר דאצטריך שכבת זרע דסד\"א כיון דשארו אקרי בההוא קרא דכי אם לשארו וכו' וכיון דקרויה שארו הו\"א לחייב עלה באשת איש קמ\"ל הרי דמשום שארו דכתיב גבי טומאה אצטריך קרא דשכבת זרע יתירא נמצא דהוי דאורייתא ויש ליישב דזה שאמרו בש\"ס הוא למ\"ד משמש מת בעריות חייב ברם למ\"ד פטור שארו אינה אשתו ודוק ועוד י\"ל על פי מ\"ש התוספות שהבאנו דאשה אחר מיתתה לאו שאר היא וכאן קיימינן לאחר מיתתה ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הבא \n על אשה דרך זנות וכו'. אבל בספר המצוות מצות לא תעשה של\"ו כתב הזהירנו מגלות ערות הבת עצמה וזה לא התבאר בפירוש בתורה וכו' ואמנם ממה שהזכיר בת הבן כ\"ש בת עצמה עכ\"ל נראה מדבריו לבתו מנשואתו נפקא ליה מק\"ו ואין כן סוגיית הש\"ס אלא לבתו מאנוסתו דלבתו מנשואתו כתוב בהדיא ערות אשה ובתה והרי בתו מאשתו בכלל בת אשתו יעו\"ש בש\"ס בכמה דוכתי מפורש בהדיא וכן רבינו כאן בס' היד פי' בתו מאנוסתו.", + " ואע\"פ\n שלא נאמר בתורה וכו' עד ואסורה מן התורה. ועיין מש\"כ מרן שהוא כאביי דגלוי מלתא בעלמא הוא דלא כרבא דמייתי לה בגזירה שוה וכמה דוכתי דפסק הכי כולם נקבצו באו בספרי תועפות ראם סדר תשא סוף סידרא ואף דכללא הוא הלכתא כרבא חוץ מיע\"ל קג\"ם שאני דין זה דסתם גמ' ס\"ל הכי בכורות דף י\"ד גבי אין עושין תמורה מ\"ט אמר קרא וכו' השתא [רע] בטוב אמרת לא טוב ברע מבעיא והיינו כאביי ריש פ\"ק דתמורה דף ט' ולא כרבא דקאמר ליה התם אין עונשין מן הדין ודריש התם בענין אחר יעו\"ש ואמטו להכי פסק רבינו בכל דוכתא דפליג אביי עם רבא בפרט זה דגלוי מילתא הלכה כאביי ועיין למרן ריש הל' טומאת מת." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "עיין בספרי אגורה באהלך דף מ\"ד." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גר \n עמוני וכו' זה הכלל באומות הלך אחר הזכר. מימרא דר' יוחנן בפ' האומר דף ס\"ז והקשה מהרימ\"ט בחידושיו ממ\"ש בפרק עגלה [ערופה] רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב ובלק מנסיכי סיחון היה וכשמת סיחון מינוהו לצורך שעה ואם איתא דבאומות הלך אחר הזכר אפי' נשא בלק מואבית בתר דידיה שדינן ליה ורות מדינית היתה ולא מואבית ועיי\"ש מה שתירץ דברים הראויים אליו.
וראיתי להרב יקרא דשכבי דרוש ס\"א דקשה לו לקושיא זאת במה שהקשה על כלל זה דבאומות הלך אחר הזכר ממ\"ש ביבמות דף צ\"ז ע\"ב דשני אחים שנתגיירו שרא להו רב אחא בר יעקב נשי אהדדי וכו' דקרו ליה בני פלנייא ופי' רש\"י הלכך לא מסקי אינשי אדעתייהו שהם אחים מן האם ומידע ידעי דהא דשרינן משום דאין אחוה מן האב לגר דסתם גויה זונה היא ומאיש אחר הוא וא\"כ היכי אמר הכא באומות הלך אחר הזכר שאם אחד משאר אומות נשא כנענית הולד מותר לקנותו בעבד דהולך אחר הזכר דנהי דהלך אחר הזכר מ\"מ סתם גויה זונה ונחוש שהולד מאיש כנעני הוא וכו'.
איברא דמצינו בש\"ס שם דף צ\"ח אמר רבא הא דאמור רבנן אין אב לגוי לא תימא משום דשטופי זימה נינהו אלא אפילו דידיע נמי לא חיישינן דהא שני אחין וכו' אלא אפקורי אפקרי רחמנא לזרעיה דכתיב בשר חמורים בשרם ולפי טעם זה לק\"מ ועיי\"ש מה שנדחק בדברי רש\"י ומה שבנה בניין כדי ליישב קושית הרימ\"ט.
ואנא בריה קלה כמות שהיא לא באתי לכוונתו דנחזי אנן וכי רש\"י גמרא הוא דקא נסיב טעמא לנפשיה מאי דליתי בש\"ס והא בש\"ס טעמא טעים דרחמנא אפקריה לזרעיה וודאי כונת רש\"י פשוטה דקשה לו במ\"ש בש\"ס כי פליגי מן האב ומן האם מאן דשרי בתר האב שדינן דבני פלנייא קרו להו דמאי שנא במן האם ולא מן האב כו\"ע לא פליגי דאסור משום דאתי לאחלופי בישראל ואף מן האם ומן האב אתי לאחלופי בישראל דלעולם שוין בין מן האם לחוד בין מן האב לחוד בין משניהם בגרים שרי ובישראל אסור וא\"כ מאי שנא דמן האם לחודיה אתי לאחלופי ומן האב והאם לא אתי לאחלופי ואהא מתרץ שפיר דכשהם מן האב ג\"כ מידע ידעי דמאי דשרינן משום דאין אחוה לגוי דסתם כותית זונה היא ומאיש אחר ר\"ל דמכח הך ידיעה סבור דהכא מאי דשרינן הוא מטעם זה וזה לא שייך בישראל וזה סלקא דעתין דאינשי ואף דלפי האמת אין זה לענין זה מ\"מ אהני לן ס\"ד זה דלא ליתו לאחלופי משא\"כ מן האם לחוד דאתי לאחלופי דליכא טעם האמור לחלק ביניהם דלא ידעי דרחמנא אפקריה לזרעיה וא\"כ טעם לענין זה הוא מ\"ש בש\"ס דרחמנא אפקריה לזרעיה ומ\"ש רש\"י הוא ס\"ד דאינשי דמזה לא אתו לאחלופי ואף דלשון רש\"י מגומגם קצת האמת יורה דרכו גם מה שהקשה דכיון דרחמנא אפקריה לזרעיה דגוי אמאי באומות הלך [אחר] הזכר לא ידעתי את שיחו דהאי דרחמנא אפקריה לזרעיה הוא בבא להתגייר משא\"כ בהיותו גוי הלך אחר הזכר ופשוט ושפיר תריץ לה מהרימ\"ט למאי דקשיא ליה ואתי עם ההיא דפ' עגלה ערופה דף מ\"ב דרות אתי מבלק ועיין מ\"ש להרב הנזכר דף קל\"ה ע\"ג מה שרצה לתרץ לקשית מהרימ\"ט הנזכר במה שרצה לחלק בין מצרי שנשא עמונית לגוי אחר שלא נאסר לבא בקהל ע\"פ מ\"ש רש\"י בסנהדרין דף נ\"ח דגר שנתגייר אין לו עליו קורבה מקודם וזה דוקא שייך בגויים דעלמא ולא בעמוני ומואבי ומצרי דא\"כ איך אסרה תורה גר שלהם דכתיב לא יבא עמוני ומואבי ומצרי בקהל ה' הלא נתגייר ולא נשאר שום קורבה עימם אלא ודאי באלו נשאר הקורבה וא\"כ בגוים דעלמא שנשא מואבית והולד כזכר הוא בעודו בגיות אבל בנתגייר שביטל הקורבה מה לו לילך אחר הזכר הא אינו אביו ונמצא נשאר לו קורבת האם שהיא מעמוני שאינה בטלה ממנו ואסור לבא בקהל משא\"כ מצרי שנשא עמונית שהולד מצרי אף אם נתגייר דלא נתבטל בגרותו שאר האב דהא אסרה וכו' יעו\"ש.
ולענ\"ד זה אינו דכל עצמו לא בא אלא מכח דאיך יאסר גר מעמון ומואב ומצרי לבא בקהל מאחר דלא נשאר לגר הזה קורבה עם אביו ואין זו הכרח דכך גזר ה' להם דרך קנס דאף שיתגיירו יהיו באיסורן לבא בקהל משום חטאתם ומ\"ש בתוך דבריו דקורבת האם אינה בטלה ממנו גם זה אינו דכך תתבטל קורבת האם כמו קורבת האב כמו שנראה מש\"ס יבמות דף צ\"ז שזכרנו דבין לרב ששת בין לרב אחא בר יעקב גם באחים מן האם לחוד שרי בגרותן למנסב נשי דהדדי אלא דללישנא קמא לכו\"ע אסור משום גזרה וללישנא בתרא לחד מינייהו אסור משום גזרה ולאידך גם בזה לא גזר נמצא דמדינא לכו\"ע שרי משום דרחמנא אפקריה לזרעיה דכתיב בשר חמורים בשרם וזירמת סוסים זרמתם כמ\"ש שם בדף צ\"ח נמצא דגם זרע האם אפקריה רחמנא כזרע האב ואיך הוא חילקם וכתב נשאר לו קורבת האם שאינה בטלה ממנו וק\"ל ואין לנו אלא תירוץ מהרימ\"ט." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "איזהו \n גר תושב וכו' ולא מל וכו'. וכן כתב רבינו בכמה דוכתי דגר תושב אין צריך למילה פ\"א מהל' מילה ופ\"כ מהל' שבת וכמה דוכתי דאינו מזכיר בגר תושב אלא ז' מצות בלא מילה דזה מוסכם לכולהו תנאי בברייתא שם בע\"ז דף ס\"ד דפליגי שם תנאי איזהו גר תושב זה אומר בכה וזה אומר בכה ואין גם אחד דהזכיר מילה מורה ודאי דאין צריך מילה לגר תושב אשר מזה אני תמיה בפשט הש\"ס שם דף ס\"ה דמותיב לר' יהודה דשדר דורונא לנכרי ביום אידם מטעמא דלא פלח לע\"ז מר' יוחנן דאמר גר תושב שעברו עליו י\"ב חדש ולא מל הרי הוא כמין שבאומות דנראה מזה שהבין המקשן דלר' יוחנן גר תושב צריך מילה והתמהא דהוי ר' יוחנן דלא כמאן דהא כתיבנא דלכולהו תנאי גר תושב אין צריך מילה ומן התימה להמש\"ל פ\"י מהל' מלכים שכתב דגר תושב שהוזכר בתורה היינו שמל וקבל ז' מצות וכמו שהקשיתי בספרי תועפות ראם סוף סדר בראשית." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בחידושי פרק ב' מהלכות שבת ה\"כ." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואינו \n נושא ב' נשים וכו'. ועיין השגת הר\"א ור\"ל דאי איתא דגם בשאר השנה אסור למה לי קרא דובעד ביתו וש\"ס ג\"כ ביומא דף י\"ג שהקשה א\"כ הו\"ל ב' בתים ורחמנא אמר וכו' ולא ב' בתים בלא\"ה תיפוק ליה דאי אפשר לכהן גדול ליקח שתים והרב המגיד לא מצא מענה לזה דלו יהי דהמציא פסק רבינו מההיא סוגייא דהבא על יבמתו מ\"מ סוגייא דיומא מנגד לפירוש זה דפי' רבינו בההיא סוגייא.
ולענ\"ד כבר תירץ זה רבינו בפ\"ה מכלי המקדש ה\"י שכתב ואינו נושא שתי נשים ואם נשא שתים אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת מהם עכ\"ל נמצא דאצטריך קרא לובעד ביתו ללמד זה דאף אם עבר ונשאה אינו עובד דלא נימא לו יהי דעבד איסורא אבל אינו ענין לעבודת יום הכיפורים קמ\"ל דמעכב ואינו יכול לעבוד ומשום הכי הקשה בש\"ס ורחמנא אמר בעד ביתו ולא ב' דהיא קושיא דאלימא טובא דמעכב לעבודה ואפילו אם נשאה צריך לגרשה ועיין להמש\"ל פ\"ג דעבדים הי\"א מ\"ש לדעת רבינו ומתוך דבריו מתורצת תמיהת הראב\"ד והוא דוחק לענ\"ד וצריך לחלק שם באופן אחר.
ולמ\"ש הר\"א אלא שאני מוצא וישא לו יהוידע נשים שתים עיין מש\"כ הרב המגיד עד שהיה מגרש אחד מהן וכן כתבו בתוס' ישנים דיומא וז\"ל ולא בעד ב' בתים ומ\"ש בדברי הימים שמא ביוה\"כ היה מגרש אחת מהן עכ\"ל וודאי לדעתם צ\"ל דהיה נושא כמה נשים לפי שגרושה אסורה אפילו לכהן הדיוט והוא דוחק והאמת לדעתי מ\"ש הרה\"מ דנשאם זו אחר זו או שאח\"כ נתמנה לכ\"ג ולא כהר\"א ותוס' ישנים ולהרה\"מ קשה לי למה לא תירץ להשגת הר\"א מההיא במה שכתב לתרץ לקרא דדברי הימים שאח\"כ נתמנה ולהכי אתא קרא דוכפר בעדו ובעד ביתו שאפילו נשאם קודם שנתמנה צריך לגרשה דאי לאו האי קרא הו\"א דשרי כיון דנשאה בהתר.
והקשה החכם השלם שב\"ע נר\"ו לדעת רבינו ז\"ל דגם בשאר ימות השנה אסור לכ\"ג ליקח ב' נשים א\"כ היכי נסבינן ליה לכ\"ג אשה אחרת בערב יוה\"כ והא עד דמגרש לה הוו להו ב' נשים ואף שהוא לצורך יוה\"כ מ\"מ לא הוי בעידנא דמה שעובר הוא בערב יוה\"כ ומה שמקיים הוא ביוה\"כ ונראה דרבינו ס\"ל כס' הר\"ן הביאו הנמוק\"י פרק אלו מציאות למה שהקשה ז\"ל דלמה ליה לש\"ס לומר דאינו נכנס כהן בבית הקברות להשיב אבידה משום דאבידה עשה וכהן הוי עשה ולא תעשה תיפוק ליה דלא הוי בעידנא דמיד בהכנסת הכהן בבית הקברות עובר ותירץ הר\"ן דהכא נמי הוי בעידנא דכשנכנס מתעסק הוא במצות השבת אבידה ואע\"פ דלא גמרה מה בכך וכו' העולה מדבריו דכל שא\"א לקיים העשה באופן אחר אף שקודם קיום העשה עבר הל\"ת אין בכך כלום והכא נמי שא\"א לכ\"ג לעבוד ביוה\"כ אם לא נעשה מעשה זה בערב יוה\"כ חשיב בעידנא ולכן גריס רבינו בש\"ס שם באלו מציאות משום דכהן הוי עשה ול\"ת יעו\"ש כמ\"ש פי\"א דגזלה ואבידה הי\"ח ומן התימה על הרה\"מ שכתב שם לענין דינא לא נפקא לן מידי והא נפק\"מ טובא לענין אחר." + ], + [], + [ + "עיין מש\"כ המשנה למלך פי' המתחלת וא\"ת כפי זה וכו' עד יעו\"ש. ולי אני עבדו דבריו תמוהים חדא במ\"ש דאף דהיה כהן אפשר שלא היה משוח מלחמה והלך שם מטעמא אחרינא וכו' והא כל [זמן] דלא היה משוח מלחמה לא היה ג\"כ כהן דלא נתכהן עד ששם שלום בין השבטים ולא מצינו סברא (ג') [זו] שהיה כהן ולא משוח מלחמה לשום חד מרז\"ל ועוד במ\"ש שאלעזר הלך עמהם למלחמה ומקרא מלא דבר הכתוב וישלח אותם ואת פנחס וכו' לצבא ומאי שנא דהזכיר לפנחס ולא לאלעזר ועוד דכתיב בתריה ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל עדת בני ישראל הרי דאלעזר נשאר עם משה וכל עדת ישראל ומה גם דמעיקרא קושיא ליתא דהך דרשב\"י דגיורת פחותה מבת ג' שנים ויום א' דכשרה לכהונה לית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דפליגי עליה ומוקמו לקרא דהחיו לכם לעבדים ולשפחות יעו\"ש בקידושין דף ע\"ח וכוותייהו פסק רבינו לקמן פי\"ח ה\"ג ולפי\"ז איני מבין למ\"ש עוד וז\"ל ועוד דנשואין אלו וכו' ועוד וכו' דכל זה דלא כרבנן ועוד מה שראיתי במכתב לחכם בני שלם בתורתו פחד יצחק יהיה בעזרו הקשה בשם מהרח\"א הי\"ו במה שסיים וז\"ל ומיהו וכו' וכגון מעוברת שנתגיירה וכדאיתא וכו' עכ\"ל ואיך אפשר במדיין דנאמר הכי והא כתיב וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו ואיהו מתרץ לה הבן יקיר לי יצ\"ו באומרו דהאי קרא דוכל אשה יודעת איש נאמר אחר בואם אצל משה ואמר להם החייתם כל נקבה והזהירם שיהרגו אותם וא\"כ אפשר שקודם זה גיירו איזה מהם מעוברות ואח\"כ בהזהרת משה הרגו לאמותם ועפי\"ז תירוץ מצא למה שהקשה הרב בעץ החיים סדר מטות במ\"ש התוס' בשבת והלא יפת תואר מותרת להם וכו' והקשה הרב דמאי קושיא הא מלחמת מדין היא מלחמת חובה וליכא דין יפת תואר אלא ברשות אלו דבריו ז\"ל. וע\"פ האמור נכון דמ\"ש התוס' הוא למה שהבינו דההיא מלחמה הויא רשות דהא ראיה שהביאו הנשים חיות ואם כן למה השיבו כששאל להם חזרתם לקלקולכם (מימי) [מידי] הרהור לא יצאתם הו\"ל לומר והלא יפת תואר מותרת והיינו לפי סברתם ודוק אלו דבריו נר\"ו.
ואנכי הרואה שדבריו יתכנו לקושית הרב עץ החיים ברם לקושית מהרח\"א הי\"ו אינו נוח לי דאינו עולה על הדעת דבזמן קצר כל כך גיירו להן וצ\"ל דכשאמר להם וכל אשה יודעת וכו' הרוגו כבר ילדו והרגו לאמותם לחוד ועוד דהחיו לכם צ\"ל דלפינחס קאי להנך ולדות באופן דלדידי כל דברי המש\"ל תמוהים." + ] + ], + [ + [], + [ + "עיין בסיפרי תועפות ראם דף ע\"ח ע\"ד." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל \n הכהנת וכו' ולא בנות אהרן. וקשה טובא דבני אהרן לא קאי האשה זונה וחללה דכתיב בתריה וכמו דאיתא ביבמות דף פ\"ד לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים עד היא אינה מוזהרת ע\"כ ואם איתא דבני אהרן קאי גם ההאי עניינא דאשה זונה וחללה ומשום הכי מתמעטו נשים כהנות שיכולות להנשא לפסולים כגון חלל וכיוצא מפסולי כהונה מאי קשיא ליה מלא יקחו התם הוא ענין אחר שכשם שהכהן הנושא חללה עובר בלאו כן החללה עוברת דגלי רחמנא לא יקחו לומר שהיא ג\"כ עוברת וגם רבא אמאי תלי לה כל היכא שהוא מוזהר היא מוזהרת וכו' והא לימא ליה קרא כתיב בני אהרן ולא יקחו הוא ענין אחר וכן נראה מההיא דקידושין דף ל\"ה ע\"ב דגלי הגזירה שוה דפאת פאת דבני אהרן ולא בנות קאי גם אעניינא דלא יקחו וכו' מכלל דמשם ואילך לא והפסיק הכתוב דקדושים ויש לישב כל זה האמנם נ\"ל מהך סוגייא דלא יקחו יתר אתא לומר דגם היא עוברת ומכאן תשובה מוצאת למ\"ש התוס' בחגיגה דף י\"ד ע\"ב ד\"ה בתולה וכו' וקשה לר\"י מההיא דתנן היתה מעוברת וכו' והא משמע דקא בעי אליבא דכו\"ע ושמא כאן דאף היא בכלל האיסור כדכתיבנא וכו' קרי ביה יקיח נאמנת עכ\"ל ואין תירוצם מובנת דגם בנדון דמתני' גם היא בכלל האיסור אם אמת הדבר שנבעלה מנתין וממזר ושוב נשאת לכהן מקרא דלא יקחו ומה הפרש יש ביניהם.
ולענ\"ד נראה דהכא כיון שהיא בכלל האיסור אמרינן דלא עבדא איסורא כיון דלא איתרע חזקתה לומר דעבדא איסורא לפי דאפילו אם אמת הוא דאינה בתולה באותה בעילה מה איסור איכא וכיון שכן אמרינן דנאמנת דלא עבדא איסורא אבל התם אם אמת הדבר שנבעלה לנתין או ממזר איך נאמר דלא עבדא איסורא והא עבדא איסורא בבעילתה לנתין ולממזר דהיא ג\"כ בכלל האיסור דלא יבא ממזר כיון דהוא עביד איסורא אף היא עבדא איסורא וע\"כ לא נאמר לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים אלא אשה כשרה שיכול לישא חלל וכיוצא מפסולי כהונה ועמיתי בתורה מהרי\"א נר\"ו פי' באופן אחר דשאני גבי בתולה שעיברה כיון דעבדא איסורא גם היא והיא מילתא דעבידא לאגלויי דאחר בעילה אחת יתוודע חרפתה דעבדא איסורא משו\"ה אמרינן דלא עבדא איסורא משא\"כ התם דלו היה דעבדא איסורא כיון דלא נודע עבדא ועבדא.
ומה שכתבו קרי ביה יקיח יש לעיין ולבקש מקום מוצאם ונראה דהיינו מש\"ס יבמות דדרשו מלא יקחו יתר לחייב לאשה ומשמעות הדרשה היינו ודאי דלא יקחו צ\"ל לא יקיחו ואף כאן בכ\"ג כיון דכתיב והוא וכו' יקח למה לי כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ואף דאתא לאוקומא בעשה כמ\"ש התוס' בפסחים דף מ\"א מ\"מ לימא קרא יקח לחודיה אשה למה לי למדרש יקיח אשה ומ\"ש בספרים קרא דיחזקאל ט\"ס הוא ושוב כה הראני הבן יקיר לי פחד יצחק ישמרהו בוראו סוגייא דפרק אין מעמידין דף כ\"ג גבי ויקחו אליך וכו' שדרשו ימכרו והיינו משום דקרי ביה ויקיחו יעו\"ש גם בפי' רש\"י ואחר זמן רב נדפסו ספרי שער המלך ח\"א הל' איסורי ביאה וברכי יוסף אה\"ע סי' ו' ויד מלאכי סי' קמ\"ד האריכו בקושיות אלו ותהילות לאל באנו לכוונתם." + ] + ], + [], + [ + [ + "כל \n הבא על ערוה דרך אברים וכו' הרי זה לוקה מן התורה. הנה ביאר דעתו דוקא דרך תאוה שנהנה בקירוב בשר וכו' ולפי\"ז ינצל מהשגת הרמב\"ן בס' המצוות סי' שנ\"ג שתמה עליו מסוגיית שבת דף י\"ג דא\"כ היו מביאין הברייתא הזאת דספרי שממנה למד רבינו דין לתיובתא לר' פדת וכו' יעו\"ש דההיא דר' פדת אינו מנגד להך דספרי דפסק רבינו דהספרי ורבינו איירו בקירוב בשר של חיבוק ונישוק דרך תאוה שהוא הרגל לביאה ממש ובזה הוא דאיכא מלקות אבל התם בשבת איירי בקריבה בלא תאוה כלל אלא שהן קרובים זה לזה אמנם דברי רבינו תמוהים מצד עצמם דסותר עצמו דידיה אדידיה דאילו כאן פסק דבחיבוק ונישוק דרך תאוה לוקה וכ\"ש נשיקת השמש ואילו הוא ז\"ל בפ\"א מהלכותינו ה\"י כתב דליכא חיוב מיתת בי\"ד או כרת או מלקות או מכת מרדות כל חד כדאית ליה אלא במכניס ראש העטרה שהוא מערה או בהכניס כל האבר שהוא הנקרא גומר וסיים דליכא חיובא אלא בהכניס ראש העטרה והא אפילו בנשוק וחבוק חייב מלקות.", + " כלומר\n לא תקרבו לדברים המביאים לידי גלוי ערוה. וקשה טובא דזה הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו ופסקו בכמה דוכתי ולכאורה עלה על דעתי לומר דלק\"מ דעד כאן לא מקרי לאו שבכללות אלא כעין לאו דלא תאכלו על הדם דמשמע מיניה עניינים הרבה מובדלים זה מזה כידוע אבל היכא שאינו כולל אלא ענין אחד כגון דרך משל לאו דקללה אע\"פ שיוצא איסור לגופים מוחלקים לא חשיב לאו שבכללות וכמ\"ש הראש יוסף חו\"מ בסי' כ\"ז וא\"כ השתא הכא דלא תקרבו אינו כולל אלא ענין אחד של קריבה אלא שיוצא לגופים מוחלקים דהיינו מיני קריבה ודאי דלוקה.
ולא קשה ג\"כ מה שהקשה הרב מוצל מאש סי' נ' על מ\"ש מרן פ\"א מהל' טומאת מת דבשר בחלב הוי איסורו מלא תאכל כל תועבה דא\"כ לא לילקי משום דהוי לאו שבכללות וכמ\"ש הרא\"ם סדר משפטים על פסוק לא תבשל גדי וכו' דלא תאכל כל תועבה כולל כל דבר התעוב והוי כלאו דקללה וכלאו דקריבה אלא שיוצא לגופים מוחלקים ובזה ודאי דלקי אלא דאי קשה על מרן הוא ממ\"ש רבינו פי\"ח דפסולי המוקדשין ה\"ג כל קרבן שהוא פסול וכו' כל האוכל ממנו לוקה שנאמר לא תאכל כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין וכן קדשים שהוטל בהם מום האוכל מהם כזית לוקה הוי בכלל לא תאכל כל תועבה וכו' עכ\"ל הרי דכתב רבינו דמאי דלקי האוכל מפסולי המוקדשין מקרא דלא תאכל כל תועבה הוא משום דבאה הקבלה דהאי קרא מיירי בפסולי המוקדשין ונמצא דהוי מיוחד בפסולי המוקדשין ולא הוי לאו שבכללות אלא כלאו דקללה וקריבה דהוי ענין אחד כולל גופים מוחלקים ולכן האוכל מכל פסולי המוקדשין לוקה וא\"כ איך כתב מרן לדעת רבינו דמאי דלקי בבשר בחלב הוא מקרא דלא תאכל כל תועבה והא האי קרא אינו אלא בפסולי המוקדשין כמ\"ש רבינו ואף דבש\"ס פרק כל הבשר הביאו הרא\"ם סדר משפטים איכא מאן דמפיק לאיסור בשר בחלב מלא תאכל כל תועבה היינו לאיסור מדשני רחמנא וכתב לא תאכל כל תועבה ולא כתב פסולי המוקדשין ובזה ודאי דלא לקי כמ\"ש מרן גופיה סוף הל' ע\"ז הי\"ד וז\"ל וא\"ת היאך לוקה המגדד עצמו דהא לאו שבכללות הוא כמו לאו דלא תאכלו על הדם וי\"ל דלא דמי דהתם לא נודע הלאו איזה הוא אבל הכא ידענו שהוא שלא נגדד עצמנו אלא שריבה גם שלא להעשות אגודות אגודות ולזה הוי בדם לאו שבכללות אלו דבריו וכן כתב ג\"כ בהל' איסורי מזבח פ\"ה ה\"ג וז\"ל ואפשר לומר וכו' ומן התימה עליו שכתבו בדרך אפשר והיינו הך דלא תאכל כל תועבה כמו לא תתגודדו ובמאי דידעינן דאיירי ביה קרא לקי ובשאר דברים הנלוים אליו לא לקי וא\"כ איך כתב מרן דלקי בבשר בחלב מקרא דלא תאכל כל תועבה ואין להעמיס זה בדברי המוצל מאש.
ולענ\"ד דברי מרן נכונים ואין בהם נפתל ועקש וגם לא קשה כלל מ\"ש עוד הרב מוצל מאש ז\"ל שם וז\"ל דקשה טובא שהרי בדברי רבינו לא הוזכר כלל אלא מק\"ו דבשול וכו' דכוונתו רצויה דלא מקרי עונשין מן הדין כיון דאיסור בישולו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה כל דבר שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וכיון דנאסר באיסור בכתוב אהני הק\"ו להביא עונש עליו וכיוצא בזה כתב הרב המגיד רפ\"ב דמאכלות אסורות וז\"ל ודע דאין לתמוה וכו' דלאו מיני בהמה וחיה טמאים באים מק\"ו וכו' לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה וכו' וכיון שכן אפשר ללאו שלהן לבא מק\"ו והיינו ממש כדברי מרן הכא ואף שאין בדברי רבינו מוזכר הלאו הבא מכלל עשה אלא הק\"ו לחוד ולא זה בלבד כתב מרן כן אלא בפ\"ה מאיסורי מזבח ה\"ו כתב כן כדברי הרה\"מ ונשתמש מדבריו אלו יעו\"ש ונמצא דבריו אלו דהוו מצודקים עם דבריו שבמקום אחר וכדברי הרה\"מ אלא מצד אחר תברא ליסוד זה שהמציא הרה\"מ ז\"ל יעו\"ש בחידושינו פ\"ב דמאכלות אסורות.
ואיך שיהיה הדרן לדאתן עלה דכלל זה דכייל לן הראש יוסף בר סמכה היא ממ\"ש כאן רבינו דלוקה מקרא דלא תקרבו אמנם קשה טובא דנסתר כלל זה מש\"ס סנהדרין דף ס\"ג ע\"א דשם השוה לאו דלא תעבדם ללאו דלא תאכלו על הדם ולאו דלא תעבדם דמי ממש ללאו דקללה ולאו דלא תקרבו לגלות ערוה ויותר תימה דרבינו פסק ההיא דלא תעבדם דהוי לאו שבכללות בפ\"ג מהל' ע\"ז ה\"ו יעו\"ש וסותר דידיה אדידיה ושוב ראיתי מ\"ש התוס' שם ד\"ה על כולם וכתב הרב המגיד ולפי דעתו ז\"ל וכו' עד באותו מקום לוקה יעו\"ש ועיין בס' שער המלך מאי דקשיא ליה ויסוד קושיתו היא דבשעת נשיקה לא מקיים עשה עד גמר ביאה דאיכא הקמת שם וכמו כן כתבו התוס' פרק השולח גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דלא אתי עשה דפרו ורבו ודחי לא תעשה דלא יהיה קדש משום דמשעת העראה עבר הלאו ועשה דפרו ורבו לא מקיים עד גמר ביאה אלו דבריו ונעלם ממנו מ\"ש התוס' ביבמות דף כ' ע\"ב ד\"ה אטו ביאה שניה שכתבו לאו דוקא נקט ביאה שניה דהא אפי' גמר ביאה ראשונה אסיר דיבמה נקנית בהעראה וכו' עכ\"ל וא\"כ שאני מפריה ורביה דצריך גמר ביאה לפי דהפריה ורביה הוא להפרות ולהרבות משא\"כ יבמה דדי בהעראה לחוד ועיין מש\"כ התוס' שם בעמוד א' ד\"ה יבא עשה וא\"כ אין מקום למה שהאריך אח\"כ וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לא \n יהלכו בנות ישראל כו' ואחת אשת איש וכו'. וכן כתב מרן בספרו הקצר אה\"ע סי' כ\"א והקשה המגן אברהם או\"ח סי' ע\"ה דסותר עצמו מרן שכתב שם אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש מותר וגם דאיתא בכתובות אם יצאת בהינומא וראשה פרועה בחזקת שהיתה בתולה ועיי\"ש מה שתירץ. ודבריו תמוהים חדא במ\"ש דפרועות ראש דאה\"ע היינו קליעת שער ונסתייע ממ\"ש רש\"י בחומש סדר נשא ואגב שטפיה לא עיין בלשון רש\"י שם דהתם לאו מתבת ופרע הוא דמפיק לה דפירוש פרע הוא גלוי וכמ\"ש הרא\"ם שם יעו\"ש שהכריח הדבר כראי מוצק. ועוד לו יהי כדבריו מה הפרש יש בין פרועות דאה\"ע דפירושו קליעת שער לפרועות ראש דכאן שהוא גלוי הראש וכי בתבה אחת משתמש הרב לב' עניינים אלא ודאי הכל אחד וחזרה קושיא לדוכתא והבית שמואל מכח קושיא זאת כתב דפנויות דאה\"ע היינו גרושות או אלמנות ולי הדיוט אין צריך לזה ולק\"מ דמ\"ש רבינו וכן מרן באה\"ע היינו בהולכת בשוק וכמ\"ש בפירוש ואפילו דשרי מ\"מ בשוק גנאי הדבר והוי פריצות אמטו להכי אסרו ברם בבית וחצר שפיר דמי לילך הבתולות פרועות ראש ושוב ראיתי להכנסת הגדולה באה\"ע סי' הנזכר שכתב משם חכם אחד הובא בבאר שבע כמ\"ש דהיינו דוקא בשוק אלא שחלק עליו במה שחילק בין שוק לחצר ברם בבית שרי ושוב ראיתי להב\"ח שלא נראה לו לחלק בהכי מכח ההיא דיצאת בהינומא וראשה פרועה ולענ\"ד לק\"מ דהתם לכתחילה היו מוליכין אותה הכי ראשה פרועה כדי שיזכרו וימצא לה עדות לעת הצורך." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם \n השתין מים לא יאחוז באמה ואם הוא נשוי מותר. כתב הב\"י באו\"ח סי' ג' וז\"ל כתב בסמ\"ג שהרי\"ץ היה מסופק אם נשוי שמותר לאחוז וכו' אי דוקא להשתין אבל להתחכך אסור או דילמא לא שנא אלו דבריו והקשה חד מרבנן דמאי מספקא ליה והא נראה מברייתא דפרק כל היד דף י\"ג דאסור דאמר ר' טרפון כל המכניס ידו למטה מטבורו תקצץ אמרו לר\"ט ישב לו קוץ לא יטלהו א\"ל לא והלא כריסו נבקעת א\"ל מוטב וכו' ולא ירד לבאר שחת וכו' נראה דהודו לר\"ט דומיא דברייתא אחרת דאיתא שם לעיל מיניה וכתבו התוס' דהודו לר' אליעזר וא\"כ ה\"ה בברייתא זאת דהודו ולק\"מ דהתם הכריחו דהודו וכאן לא מצינו ועוד לו יהי דהודו ליה מ\"מ הן אמת דהודו ליה מיהא דלהשתין אסור אבל כשא\"א בלא\"ה לא אלא דר\"ט אמר אפי' כשא\"א בלא\"ה ורבנן הכי קא אמרי ליה הודו לי מיהא בזה ולא הודה וגם אפשר דרבנן הודו ליה לר\"ט אף בזה שא\"א בלא\"ה ולכן מסתפק הרי\"ץ ובספר הקצר פסק להחמיר אחר שראה להתוס' שם בנידה ד\"ה כל ובד\"ה אוחז דלתירוץ ב' בשני המקומות יוצא דאסור." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kedushah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a730d2a1a6a8e2c3a78fa36c8f4feac2b693b384 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,85 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ritual Slaughter", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שחיטה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kedushah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ע\"ד ע\"א." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אסור \n וכו'. ואם לא שילח לוקה שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. הנה נראה ברור דרבינו חולק אדברי ריב\"א שהביאו התוס' בסוף חולין דלא לקי וכבר עשיתי סמוכות לדעת רבינו מהסוגיות וכמ\"ש בחידושי להל' שופר פ\"א קחנו משם ושוב אחר זמן רב נדפס ס' שער המלך וראיתי לו בהל' נדרים פ\"ג סוף ה\"ו דהרגיש מהסוגיות כמו שהרגשנו והוא מפרק לה ע\"פ מ\"ש התוס' שם במציעא יעו\"ש מה שהקשה שם ותירץ דהכא סמיך על ותו מי דחינן איסורא ולקמן נמי עדיפא מינה משני יעו\"ש וא\"כ אף אנו נאמר כן לקושיא דידן אלו דבריו.
והרואה יראה דלמה שהקשה מדף ל\"ב צריך לתרץ לדבריו דעדיפא מינה מתרץ וכו' דליכא שם ותו וכמ\"ש בדף ל' יעו\"ש אמנם מה יענה למה שהוספתי אני הדיוט להקשות מש\"ס דחולין יעו\"ש דשם לא שייך לתרץ דעדיפא מינה משני חדא דרב כהנא דתירץ תחילה לא צריכא דעבר ושקלה לאם נדחה בהניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו וכו' ותו לר\"י וכו' ובא מר בר רב אשי ותירץ בכגון שנטלה ע\"מ לשלח וכו' ולמה לן כל הני דוחקי כיון דלדעת ריב\"א לא קשה דנימא דאתא קרא למלקות ועוד דהאי תירוץ אחרון דמר בר רב אשי לא הונח אלא במ\"ש מהו דתימא כיון דאסור בתשמיש המטה ליתי עשה דידיה וכו' וזה ניחא למ\"ד דבימי חלוטו אסור בתשמיש המטה ברם למאן דשרי בימי חלוטו בתשמיש המטה יעו\"ש במועד קטן דף ו' לא שייך לומר הך תירוץ וא\"כ עדיפא מינה הוא לתרץ דאתא קרא למלקות וחזרה קושיא לדוכתא גם מה שתירץ עוד וז\"ל ועוד אפשר לתרץ דתלמודא לאו אקרא פריך וכו' אלא התנא דברייתא וכו'.
ולענ\"ד לא ניתן ליאמר דכיון דידע המקשן דקרא אתא למלקות מאי מקשה לתנא דברייתא אימא דהיא היא מ\"ש התנא וכמ\"ש דמשו\"ה אצטריך קרא אף דלכתחילה לא צריך קרא אלא ללמד דאי עבר דללקיה. וע\"פ האמור אין מקום למ\"ש עוד דמדברי רבינו בהל' שחיטה אין ראיה דס\"ל דלא כריב\"א דשאני התם דכתיב תשלח אפי' לדבר מצוה אלו דבריו ז\"ל וכי רבינו עשה גמ' חדשה דלפי דבריו אין זו כוונת הש\"ס דאמר תשלח אפי' לדבר מצוה וללקי דא\"כ מה מקום להקושיא אלא טעמא וכו' מאי קושיא אימא דאתא קרא למלקות אלא ודאי גם בעלמא אי עבר מכח העשה עשה ול\"ת לקי ומשו\"ה שפיר קא מותיב טעמא וכו' נמצא רבינו ס\"ל דלא כריב\"א וק\"ל.
ומה שהיה נראה לכאורה שהתוס' בקדושין דף ל\"ד ד\"ה מעקה חלוקין על ריב\"א ליתא אלא יש לכוונם עם ריב\"א במה שכתבתי שם בהל' שופר לאפוקי ממה שראיתי כעת להרב דברי אמת קונטרס ז' דף נ\"ח שעשאם חלוקים עם ריב\"א וכן הרב בשער המלך הל' נדרים פ\"ג יעו\"ש דליתא ולפ\"ז שכתבנו שם דאפשר לכוון דבריהם עם ריב\"א אין מקום למ\"ש הרב דברי אמת שם וז\"ל וא\"ת מה יענה ריב\"א על קושית התוספות שהקשו משריפת קדשים וכו' יעו\"ש דהא שוין נינהו ריב\"א עם התוס' דקדושין דודאי לכתחילה לא יעבור דהוי הלאו אלים ומשו\"ה גם האשה אינה יכולה לשרוף קדשים אלא דאם עבר לא לקי וכמ\"ש ריב\"א אך לרבינו פ\"ז דנזיר הט\"ו יעו\"ש לא קשה במה שהקשו התוס' משריפת קדשים משום דרבינו סובר דהנשים איתנהו בכל מצות עשה שהזמן גרמא דאיכא בהו לאו דלא כדעת התוס' וכמ\"ש הרב פרשת דרכים בהגהותיו על החינוך וכמ\"ש הרב דברי אמת גם בר מן דין יש לחלק דעד כאן לא כתב רבינו בנזיר דאתי עשה דתגלחת ודחי לא תעשה דנזירות משום דעשה דנזירות ליתי כלל בנדון זה וכבר חולל קדושתו משא\"כ בשריפת קדשים דהא מיהא איכא עשה לגברי אלא דהנשים לא שייכי בעשה זה ולא חשיב כליתי לעשה כלל ודע דבהאי כללא דאתי עשה ודחי לא תעשה כתבו התוס' בעירובין דף ק' ד\"ה מתן ד' דלא נאמר זה אלא כגון כלאים בציצית דאינו בא ע\"י פשיעה אבל היכא דבא ע\"י פשיעה כגון עירוב דמים דמידו היתה זאת וכיוצא דלאו מאליו בא אז לא אתי עשה ודחי לא תעשה ותמה עליהם מהרש\"ש הביאו בשער המלך שם ממ\"ש בזבחים דף צ\"ז ת\"ר כל אשר יגע בבשרה להיות כמוה שאם פסולה תפסל ופריך עלה וליתי עשה ונידחי לא תעשה ומשני וכו' ולפי דברי התוס' מאי קושיא הא הכא ע\"י פשיעתו שנגע בשר קדש פסול בבשר קדש אחר אשר הוא בא לידי דחיית הלאו והיה יכול להתקיים עשה דאכילת קדשים בלא דחיית הלאו אם לא ע\"י פשיעתו שנגעו ובלעו זה מזה והרי זה דומה לההיא שנתערבו מתן ד' במתן אחד והרב המחבר תירץ בחילוק היכא דחל הלא תעשה קודם הפשיעה להיכא דהעשה והלא תעשה באים בבת אחת אחר הפשיעה והיכא דחל הלא תעשה קודם הפשיעה אז לא אתי עשה ודחי לא תעשה כגון בעירוב דמים דקודם הפשיעה כבר חל לא תעשה דבל תוסיף יעו\"ש בטוב טעם.
ולענ\"ד איננו שוה תירוץ זה דא\"כ בנותר דתני מתני' בפסחים דף פ\"ג העצמות והגידים והנותר ישרפו בט\"ז וכו' שאינן דוחין לא את השבת ולא את יו\"ט ונותר הוא כמו שפי' רש\"י בשר פסח שנתרשלו באכילתו וניתותר והקשו עליו בש\"ס ואמאי ניתי עשה ונדחי לא תעשה ואתמרו בה כמה תירוצים ומאי קושיא האי נותר הוא בפשיעה וכשמקיים העשה כבר חל הלא תעשה דמלאכת יו\"ט מקדם וודאי הך קושיא היא לכולה מתני' גם קשה מסוגיית ביצה דף ח' ע\"ב דאמר ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי לא תעשה וכו' והאי עשה דכסוי אתי אחר דחל לא תעשה דמלאכת יו\"ט והוא בפשיעה דשחט ביו\"ט והוה ליה לשחוט מאתמול אלא ודאי ליתי לחילוק זה גם קשה מש\"ס דשבת דף כ\"ד ע\"ב על מתני' אין מדליקין בשמן שריפה ביו\"ט מנא הני מילי וכו' ופרש\"י דאי לא ממעט ליה קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרופו וידחה את לא תעשה דכל מלאכה וכו' ואתמרו בה כמה תירוצים ומאי קושיא לא תעשה דמלאכת יו\"ט חל קודם ואח\"כ העשה דשריפת קדשים דבשעת שריפה כבר הוא יו\"ט ואחר שנכנס יו\"ט מקיים העשה וקיום העשה זה בא מכח פשיעה שנטמא שאם נזדרז עצמו בשמירתם לא נטמאה ומאי מקשו דליתי עשה ולידחי לא תעשה ומשני כמה תירוצים.
ולעיקר הקושיא נראה לענ\"ד דלא כתבו התוס' כן אלא למ\"ד ינתנו מתן אחת אבל למ\"ד מתן ד' היינו טעמא דאתי עשה ודחי לא תעשה ובש\"ס רצו לתרוצי עדיפא מינה גם אי יסבור כמ\"ד דאתי עשה ודחי לא תעשה גם בפשיעה ודוגמא לזה תירצו התוס' פרק אלו מציאות דף ל' ד\"ה הא וז\"ל ולקמן נמי עדיפא משני דהוה דחי אפי' לאו ועשה אי לאו קרא וכו' ותירוץ התוס' היא דחוקה יותר מתירוצנו." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..14bb823e93ecec5db658066df463703c0d483e51 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kedushah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,82 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ritual Slaughter", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Ritual_Slaughter", + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ע\"ד ע\"א." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אסור \n וכו'. ואם לא שילח לוקה שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. הנה נראה ברור דרבינו חולק אדברי ריב\"א שהביאו התוס' בסוף חולין דלא לקי וכבר עשיתי סמוכות לדעת רבינו מהסוגיות וכמ\"ש בחידושי להל' שופר פ\"א קחנו משם ושוב אחר זמן רב נדפס ס' שער המלך וראיתי לו בהל' נדרים פ\"ג סוף ה\"ו דהרגיש מהסוגיות כמו שהרגשנו והוא מפרק לה ע\"פ מ\"ש התוס' שם במציעא יעו\"ש מה שהקשה שם ותירץ דהכא סמיך על ותו מי דחינן איסורא ולקמן נמי עדיפא מינה משני יעו\"ש וא\"כ אף אנו נאמר כן לקושיא דידן אלו דבריו.
והרואה יראה דלמה שהקשה מדף ל\"ב צריך לתרץ לדבריו דעדיפא מינה מתרץ וכו' דליכא שם ותו וכמ\"ש בדף ל' יעו\"ש אמנם מה יענה למה שהוספתי אני הדיוט להקשות מש\"ס דחולין יעו\"ש דשם לא שייך לתרץ דעדיפא מינה משני חדא דרב כהנא דתירץ תחילה לא צריכא דעבר ושקלה לאם נדחה בהניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו וכו' ותו לר\"י וכו' ובא מר בר רב אשי ותירץ בכגון שנטלה ע\"מ לשלח וכו' ולמה לן כל הני דוחקי כיון דלדעת ריב\"א לא קשה דנימא דאתא קרא למלקות ועוד דהאי תירוץ אחרון דמר בר רב אשי לא הונח אלא במ\"ש מהו דתימא כיון דאסור בתשמיש המטה ליתי עשה דידיה וכו' וזה ניחא למ\"ד דבימי חלוטו אסור בתשמיש המטה ברם למאן דשרי בימי חלוטו בתשמיש המטה יעו\"ש במועד קטן דף ו' לא שייך לומר הך תירוץ וא\"כ עדיפא מינה הוא לתרץ דאתא קרא למלקות וחזרה קושיא לדוכתא גם מה שתירץ עוד וז\"ל ועוד אפשר לתרץ דתלמודא לאו אקרא פריך וכו' אלא התנא דברייתא וכו'.
ולענ\"ד לא ניתן ליאמר דכיון דידע המקשן דקרא אתא למלקות מאי מקשה לתנא דברייתא אימא דהיא היא מ\"ש התנא וכמ\"ש דמשו\"ה אצטריך קרא אף דלכתחילה לא צריך קרא אלא ללמד דאי עבר דללקיה. וע\"פ האמור אין מקום למ\"ש עוד דמדברי רבינו בהל' שחיטה אין ראיה דס\"ל דלא כריב\"א דשאני התם דכתיב תשלח אפי' לדבר מצוה אלו דבריו ז\"ל וכי רבינו עשה גמ' חדשה דלפי דבריו אין זו כוונת הש\"ס דאמר תשלח אפי' לדבר מצוה וללקי דא\"כ מה מקום להקושיא אלא טעמא וכו' מאי קושיא אימא דאתא קרא למלקות אלא ודאי גם בעלמא אי עבר מכח העשה עשה ול\"ת לקי ומשו\"ה שפיר קא מותיב טעמא וכו' נמצא רבינו ס\"ל דלא כריב\"א וק\"ל.
ומה שהיה נראה לכאורה שהתוס' בקדושין דף ל\"ד ד\"ה מעקה חלוקין על ריב\"א ליתא אלא יש לכוונם עם ריב\"א במה שכתבתי שם בהל' שופר לאפוקי ממה שראיתי כעת להרב דברי אמת קונטרס ז' דף נ\"ח שעשאם חלוקים עם ריב\"א וכן הרב בשער המלך הל' נדרים פ\"ג יעו\"ש דליתא ולפ\"ז שכתבנו שם דאפשר לכוון דבריהם עם ריב\"א אין מקום למ\"ש הרב דברי אמת שם וז\"ל וא\"ת מה יענה ריב\"א על קושית התוספות שהקשו משריפת קדשים וכו' יעו\"ש דהא שוין נינהו ריב\"א עם התוס' דקדושין דודאי לכתחילה לא יעבור דהוי הלאו אלים ומשו\"ה גם האשה אינה יכולה לשרוף קדשים אלא דאם עבר לא לקי וכמ\"ש ריב\"א אך לרבינו פ\"ז דנזיר הט\"ו יעו\"ש לא קשה במה שהקשו התוס' משריפת קדשים משום דרבינו סובר דהנשים איתנהו בכל מצות עשה שהזמן גרמא דאיכא בהו לאו דלא כדעת התוס' וכמ\"ש הרב פרשת דרכים בהגהותיו על החינוך וכמ\"ש הרב דברי אמת גם בר מן דין יש לחלק דעד כאן לא כתב רבינו בנזיר דאתי עשה דתגלחת ודחי לא תעשה דנזירות משום דעשה דנזירות ליתי כלל בנדון זה וכבר חולל קדושתו משא\"כ בשריפת קדשים דהא מיהא איכא עשה לגברי אלא דהנשים לא שייכי בעשה זה ולא חשיב כליתי לעשה כלל ודע דבהאי כללא דאתי עשה ודחי לא תעשה כתבו התוס' בעירובין דף ק' ד\"ה מתן ד' דלא נאמר זה אלא כגון כלאים בציצית דאינו בא ע\"י פשיעה אבל היכא דבא ע\"י פשיעה כגון עירוב דמים דמידו היתה זאת וכיוצא דלאו מאליו בא אז לא אתי עשה ודחי לא תעשה ותמה עליהם מהרש\"ש הביאו בשער המלך שם ממ\"ש בזבחים דף צ\"ז ת\"ר כל אשר יגע בבשרה להיות כמוה שאם פסולה תפסל ופריך עלה וליתי עשה ונידחי לא תעשה ומשני וכו' ולפי דברי התוס' מאי קושיא הא הכא ע\"י פשיעתו שנגע בשר קדש פסול בבשר קדש אחר אשר הוא בא לידי דחיית הלאו והיה יכול להתקיים עשה דאכילת קדשים בלא דחיית הלאו אם לא ע\"י פשיעתו שנגעו ובלעו זה מזה והרי זה דומה לההיא שנתערבו מתן ד' במתן אחד והרב המחבר תירץ בחילוק היכא דחל הלא תעשה קודם הפשיעה להיכא דהעשה והלא תעשה באים בבת אחת אחר הפשיעה והיכא דחל הלא תעשה קודם הפשיעה אז לא אתי עשה ודחי לא תעשה כגון בעירוב דמים דקודם הפשיעה כבר חל לא תעשה דבל תוסיף יעו\"ש בטוב טעם.
ולענ\"ד איננו שוה תירוץ זה דא\"כ בנותר דתני מתני' בפסחים דף פ\"ג העצמות והגידים והנותר ישרפו בט\"ז וכו' שאינן דוחין לא את השבת ולא את יו\"ט ונותר הוא כמו שפי' רש\"י בשר פסח שנתרשלו באכילתו וניתותר והקשו עליו בש\"ס ואמאי ניתי עשה ונדחי לא תעשה ואתמרו בה כמה תירוצים ומאי קושיא האי נותר הוא בפשיעה וכשמקיים העשה כבר חל הלא תעשה דמלאכת יו\"ט מקדם וודאי הך קושיא היא לכולה מתני' גם קשה מסוגיית ביצה דף ח' ע\"ב דאמר ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי לא תעשה וכו' והאי עשה דכסוי אתי אחר דחל לא תעשה דמלאכת יו\"ט והוא בפשיעה דשחט ביו\"ט והוה ליה לשחוט מאתמול אלא ודאי ליתי לחילוק זה גם קשה מש\"ס דשבת דף כ\"ד ע\"ב על מתני' אין מדליקין בשמן שריפה ביו\"ט מנא הני מילי וכו' ופרש\"י דאי לא ממעט ליה קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרופו וידחה את לא תעשה דכל מלאכה וכו' ואתמרו בה כמה תירוצים ומאי קושיא לא תעשה דמלאכת יו\"ט חל קודם ואח\"כ העשה דשריפת קדשים דבשעת שריפה כבר הוא יו\"ט ואחר שנכנס יו\"ט מקיים העשה וקיום העשה זה בא מכח פשיעה שנטמא שאם נזדרז עצמו בשמירתם לא נטמאה ומאי מקשו דליתי עשה ולידחי לא תעשה ומשני כמה תירוצים.
ולעיקר הקושיא נראה לענ\"ד דלא כתבו התוס' כן אלא למ\"ד ינתנו מתן אחת אבל למ\"ד מתן ד' היינו טעמא דאתי עשה ודחי לא תעשה ובש\"ס רצו לתרוצי עדיפא מינה גם אי יסבור כמ\"ד דאתי עשה ודחי לא תעשה גם בפשיעה ודוגמא לזה תירצו התוס' פרק אלו מציאות דף ל' ד\"ה הא וז\"ל ולקמן נמי עדיפא משני דהוה דחי אפי' לאו ועשה אי לאו קרא וכו' ותירוץ התוס' היא דחוקה יותר מתירוצנו." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שחיטה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kedushah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d807578c280338a435c6989d5d09255c5236f16b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,39 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Agents and Partners", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "כתוב אצלי בחי' קידושין דף ס\"ג גמ' באומרת יקדשו ידים לעושיהן וידים איתנהו בעולם ע\"כ מכאן אני תמיה על מ\"ש מרן כ\"מ פ\"ד משלוחין ה\"ב וז\"ל ומה שרצה להשוות ליקדשו ידי אין הנדון דומה לראיה דהתם מתורת קיום הנדר נגעו בה וכמ\"ש בהל' מכירה והל' ערכין וכו' עכ\"ל וחוץ ממה שתמה עמיתנו הרב יעקב אלבעלי הי\"ו דבהל' מכירה וערכין ליתא כלל אלא הוא ענין אחר כמו שיראה המעיין, עוד אני תמיה דסוגיא דידן הוי תברתיה דהא הקשו בש\"ס דאמאי לא מני לר' עקיבא דס\"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כיון דאמר יקדשו ידי וידים איתנהו בעולם והו\"ל מקדיש דבר שבא לעולם הרי דלאו מתורת קיום הנדר נגעו בה וכן קשה מש\"ס יבמות דף צ\"ג דעל מאי דקאמר שם הך אוקמתא באומרת וכו' וא\"כ לא ס\"ל לר\"ע אדם מקנה דבר שלא בא לעולם קאמר ופליגא וכו' כר\"ע דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם הרי בפירוש דלאו מתורת נדר נגעו בה אלא משום דהוי כדבר שבא לעולם יעו\"ש וכן יש כמה סוגיאות דומות לזו." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3311a83d1bb7ba9d547c1ed66b83f2e1faadd484 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,36 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Agents and Partners", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Agents_and_Partners", + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "כתוב אצלי בחי' קידושין דף ס\"ג גמ' באומרת יקדשו ידים לעושיהן וידים איתנהו בעולם ע\"כ מכאן אני תמיה על מ\"ש מרן כ\"מ פ\"ד משלוחין ה\"ב וז\"ל ומה שרצה להשוות ליקדשו ידי אין הנדון דומה לראיה דהתם מתורת קיום הנדר נגעו בה וכמ\"ש בהל' מכירה והל' ערכין וכו' עכ\"ל וחוץ ממה שתמה עמיתנו הרב יעקב אלבעלי הי\"ו דבהל' מכירה וערכין ליתא כלל אלא הוא ענין אחר כמו שיראה המעיין, עוד אני תמיה דסוגיא דידן הוי תברתיה דהא הקשו בש\"ס דאמאי לא מני לר' עקיבא דס\"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כיון דאמר יקדשו ידי וידים איתנהו בעולם והו\"ל מקדיש דבר שבא לעולם הרי דלאו מתורת קיום הנדר נגעו בה וכן קשה מש\"ס יבמות דף צ\"ג דעל מאי דקאמר שם הך אוקמתא באומרת וכו' וא\"כ לא ס\"ל לר\"ע אדם מקנה דבר שלא בא לעולם קאמר ופליגא וכו' כר\"ע דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם הרי בפירוש דלאו מתורת נדר נגעו בה אלא משום דהוי כדבר שבא לעולם יעו\"ש וכן יש כמה סוגיאות דומות לזו." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2366d2d4e2ab6682a5afce91775597fbfd115abb --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,46 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Neighbors", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שכנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כתוב אצלי בחי' גיטין דף ס' ע\"ב רש\"י ד\"ה (בדמי ז\"ל) [במיזל] כו\"ע לא פליגי וכו'. דכל הרוצה לדלות ידלה וכו' ע\"כ ולכאורה אין הענין מובן דאי אין סוכרין את הנהר אלא הולך כפשטו מה שייך לומר בזה דלא פליגי אלא כולן ידלו ודאי ידלו דמי מערער בזה ונראה הכונה דלעולם שרוצים לסכור משום דאף דאיכא להשקות כולן בבת אחת ברם אחר כך מימיו פוסקין ואין מסיימין כולם השקאתם וכמ\"ש התוספות ז\"ל ולכן רוצים העליונים לסכור וקאמר כיון דבלי סכור יכולין להשקות את שדותם והנהר מושך כפשטו משום דבאים מים רבים בבת אחת כל הרוצה ידלה ולא יסכור העליון מטעם דאחר כך נפסקין אלא ישקו כולם בבת אחת כל היכא דאיכא וזה ג\"כ דעת התוס' ברם הר\"מ פ\"ג דשכנים פירש בדמיזל משקין על הסדר יעו\"ש. ולא ירדתי לכונתו דכיון דהנהר הולך כפשטו למה לא ישקו כולן בבת אחת מה היזק מטי ליה לעליון המשקה אי משקין אחריו מן הנהר ההולך עוד כפשטו והבאים אחריו נשאו ונתנו בדבריו ולא נתנו לבם בזה. וחכם בני יצחק יצ\"ו פירש דבריו נכון והוא דלדעתו בדמיזל דקאמר בש\"ס לאו כפי' רש\"י ז\"ל אלא הכי פירושו דא\"צ לסכור כדי שיבא הנהר תוך שדה של עליון זה אלא זה דרכו לילך לתוך שדה זה ומתוך שדה זה הולך לתוך שדה אחר וכן משדה לשדה ואין דרכו לילך דרך חוצה וקרי ליה מיזל משום דאין צריך לסכור כדי שיכניס הנהר לתוך שדה של עליון זה אלא ממילא אזל וקאמר בש\"ס דבזה לא פליגי דעלאי שתו ברישא משום דכיון דנכנס ממילא לתוך שדהו ראוי הוא שהוא ישקה תחילה כי פליגי בדמסכר שכדי להשקות שדהו צריך שיסכור שלא ילכו כפשטו המים שהוא ענין אחר שהנהר דרכו הוא דרך חוץ בזה הוא דפליגי.
וע\"פ דברי הבן יקיר לי הונח לי מ\"ש עוד הרמב\"ם ובור הקרוב לאמה וכו' שנתקשה בהם הר\"א והרה\"מ והלח\"מ יעו\"ש והוא דבור הקרוב לאמה מתמלא ראשון דהיינו אמה המתהלכת ע\"פ בורו הוא ממש נדון דמיזל דקאמר בגמ' דלכו\"ע הראשון קודם ולכן כתבו רבינו שהוא ככו\"ע והעתיק לשון המשנה והש\"ס כלשונם ועיין להלח\"מ מה שהקשה לפירוש רש\"י דכל הרוצה לדלות ידלה היאך אמר במתני' דבור הקרוב לאמה מתמלא ראשון הא כל הרוצה ידלה יעו\"ש ולא הבינותי דבריו דבבור מה שייך לומר כל הרוצה אם אינו מתמלא זה שהולך אמת המים על פיו היאך ימלא אחר." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2fc87f55905eed0056aea14494a2ed562115c12f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,43 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Neighbors", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Neighbors", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כתוב אצלי בחי' גיטין דף ס' ע\"ב רש\"י ד\"ה (בדמי ז\"ל) [במיזל] כו\"ע לא פליגי וכו'. דכל הרוצה לדלות ידלה וכו' ע\"כ ולכאורה אין הענין מובן דאי אין סוכרין את הנהר אלא הולך כפשטו מה שייך לומר בזה דלא פליגי אלא כולן ידלו ודאי ידלו דמי מערער בזה ונראה הכונה דלעולם שרוצים לסכור משום דאף דאיכא להשקות כולן בבת אחת ברם אחר כך מימיו פוסקין ואין מסיימין כולם השקאתם וכמ\"ש התוספות ז\"ל ולכן רוצים העליונים לסכור וקאמר כיון דבלי סכור יכולין להשקות את שדותם והנהר מושך כפשטו משום דבאים מים רבים בבת אחת כל הרוצה ידלה ולא יסכור העליון מטעם דאחר כך נפסקין אלא ישקו כולם בבת אחת כל היכא דאיכא וזה ג\"כ דעת התוס' ברם הר\"מ פ\"ג דשכנים פירש בדמיזל משקין על הסדר יעו\"ש. ולא ירדתי לכונתו דכיון דהנהר הולך כפשטו למה לא ישקו כולן בבת אחת מה היזק מטי ליה לעליון המשקה אי משקין אחריו מן הנהר ההולך עוד כפשטו והבאים אחריו נשאו ונתנו בדבריו ולא נתנו לבם בזה. וחכם בני יצחק יצ\"ו פירש דבריו נכון והוא דלדעתו בדמיזל דקאמר בש\"ס לאו כפי' רש\"י ז\"ל אלא הכי פירושו דא\"צ לסכור כדי שיבא הנהר תוך שדה של עליון זה אלא זה דרכו לילך לתוך שדה זה ומתוך שדה זה הולך לתוך שדה אחר וכן משדה לשדה ואין דרכו לילך דרך חוצה וקרי ליה מיזל משום דאין צריך לסכור כדי שיכניס הנהר לתוך שדה של עליון זה אלא ממילא אזל וקאמר בש\"ס דבזה לא פליגי דעלאי שתו ברישא משום דכיון דנכנס ממילא לתוך שדהו ראוי הוא שהוא ישקה תחילה כי פליגי בדמסכר שכדי להשקות שדהו צריך שיסכור שלא ילכו כפשטו המים שהוא ענין אחר שהנהר דרכו הוא דרך חוץ בזה הוא דפליגי.
וע\"פ דברי הבן יקיר לי הונח לי מ\"ש עוד הרמב\"ם ובור הקרוב לאמה וכו' שנתקשה בהם הר\"א והרה\"מ והלח\"מ יעו\"ש והוא דבור הקרוב לאמה מתמלא ראשון דהיינו אמה המתהלכת ע\"פ בורו הוא ממש נדון דמיזל דקאמר בגמ' דלכו\"ע הראשון קודם ולכן כתבו רבינו שהוא ככו\"ע והעתיק לשון המשנה והש\"ס כלשונם ועיין להלח\"מ מה שהקשה לפירוש רש\"י דכל הרוצה לדלות ידלה היאך אמר במתני' דבור הקרוב לאמה מתמלא ראשון הא כל הרוצה ידלה יעו\"ש ולא הבינותי דבריו דבבור מה שייך לומר כל הרוצה אם אינו מתמלא זה שהולך אמת המים על פיו היאך ימלא אחר." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שכנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0fbc2e2b0ff9288c5668322ad5d707fc9be29342 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,48 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל הקרקע וכו'. ומרן הבין במ\"ש שאין דעתו סומכת היינו משום דגוי לא סמכה דעתיה אלא על השטר יעו\"ש פ\"א ממכירה הי\"ז והמל\"מ תמה עליו דא\"כ היכי קאמר גוי מכי מטי זוזי לידי איסתלק ליה והרי הן כמדבר והא לא סמכה דעתיה והצריך עיון ולכן פי' הוא ז\"ל דקאי לישראל והיינו טעמא דכיון דהגוי אלם כל דלא כתב שטרא לא סמכא דעתיה וכיון שכן ב' יכולין לחזור אלו דבריו.
ולענ\"ד כוונת מרן במ\"ש דגוי לא סמכה דעתיה היינו דאף דמן הדין כל קניינו של גוי בכסף ומן הדין נסתלק הגוי במה שלקח המעות מ\"מ כיון שהוא אלם ויכול לתבוע לא סמכה דעתיה שלא לעשות אלמות כי אם בשטר וא\"כ מן הדין אף שלא עשה שטר ובא אחר והחזיק זכה דמן הדין נסתלק הגוי וישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה נמצאו במדבר כל המחזיק זכה בהן והרב המגיד שם בהל' מכירה כתב דהטעם שהגוי אינו קונה בחזקה שאם הגוי קונה בחזקה מתוך אלמותו היה מחזיק אבל לכתוב שטר כולי האי לא עבדי והשיגו מרן שם דטעם זה אינו מספיק לישראל הקונה מן הגוי עכ\"ל. ונראה דהא בהא תליא כיון דגוי אינו קונה בחזקה מטעם שיהיה ישראל הקונה ממנו אינו קונה בחזקה כיון דבא מכחו ולדידיה לית ליה ומ\"מ א\"צ לזה דבלא\"ה קשה על הרה\"מ ממ\"ש רבינו הכא לפי שאין דעתו סומכת אלא על השטר ואילו הוא יהיב טעמא אחרינא וצ\"ל דמ\"ש רבינו הכא לפי שאין דעתו סומכת קאי לדסמיך דהיינו בגוי המוכר ומ\"ש הרה\"מ קאי לגוי הלוקח וא\"כ לק\"מ." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2b5efe0e488e833c99eb99af307d58323a037e1b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,45 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Ownerless_Property_and_Gifts", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל הקרקע וכו'. ומרן הבין במ\"ש שאין דעתו סומכת היינו משום דגוי לא סמכה דעתיה אלא על השטר יעו\"ש פ\"א ממכירה הי\"ז והמל\"מ תמה עליו דא\"כ היכי קאמר גוי מכי מטי זוזי לידי איסתלק ליה והרי הן כמדבר והא לא סמכה דעתיה והצריך עיון ולכן פי' הוא ז\"ל דקאי לישראל והיינו טעמא דכיון דהגוי אלם כל דלא כתב שטרא לא סמכא דעתיה וכיון שכן ב' יכולין לחזור אלו דבריו.
ולענ\"ד כוונת מרן במ\"ש דגוי לא סמכה דעתיה היינו דאף דמן הדין כל קניינו של גוי בכסף ומן הדין נסתלק הגוי במה שלקח המעות מ\"מ כיון שהוא אלם ויכול לתבוע לא סמכה דעתיה שלא לעשות אלמות כי אם בשטר וא\"כ מן הדין אף שלא עשה שטר ובא אחר והחזיק זכה דמן הדין נסתלק הגוי וישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה נמצאו במדבר כל המחזיק זכה בהן והרב המגיד שם בהל' מכירה כתב דהטעם שהגוי אינו קונה בחזקה שאם הגוי קונה בחזקה מתוך אלמותו היה מחזיק אבל לכתוב שטר כולי האי לא עבדי והשיגו מרן שם דטעם זה אינו מספיק לישראל הקונה מן הגוי עכ\"ל. ונראה דהא בהא תליא כיון דגוי אינו קונה בחזקה מטעם שיהיה ישראל הקונה ממנו אינו קונה בחזקה כיון דבא מכחו ולדידיה לית ליה ומ\"מ א\"צ לזה דבלא\"ה קשה על הרה\"מ ממ\"ש רבינו הכא לפי שאין דעתו סומכת אלא על השטר ואילו הוא יהיב טעמא אחרינא וצ\"ל דמ\"ש רבינו הכא לפי שאין דעתו סומכת קאי לדסמיך דהיינו בגוי המוכר ומ\"ש הרה\"מ קאי לגוי הלוקח וא\"כ לק\"מ." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f6dbe8007e37f4cc8a54266112a3419f0be881c7 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,98 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sales", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מכירה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "כתוב אצלי בחי' גיטין דף נ\"ה ע\"ב רש\"י ד\"ה לא היה סקריקון וכו'. שנותן לו קרקע בפדיון נפשו ואומר לו שא קרקע זו ואל תמיתני עכ\"ל נראה בבירור מדבריו אלה דנותן לו הקרקע בלא כסף כלל ולכאורה קשה דא\"כ איך כתב בסמוך ד\"ה לקטלוהו וז\"ל אקנייה ניהליה בלב שלם וקי\"ל תליוה וזבין זביני זביני והא התם איירי שכופהו במעותיו אבל תלוהו ויהיב לא הוי מתנה ואין זו קושיא כמ\"ש במרדכי בסוגיין וז\"ל על מתני' בגמ' מפרש דאגב אונסא גמר ומקני ואע\"ג דאמר תלוה ויהיב אינה מתנה נראה לר\"ת דהא מילתא דמי לזביני כיון דאי לא יהיב ליה קרקע מסתפי וקטיל ליה דמי כאילו הסקריקון מכר בשביל הקרקע שלו עכ\"ל וכ\"כ עוד רש\"י לקמן דף נ\"ח ע\"ב ד\"ה אם שהה בידו וכו' כתב לפי שבחנם באה לו יעו\"ש וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו בפי' דנותן לו הקרקע בחנם וכן הריטב\"א בחי' וכן מרן הב\"י בחו\"מ סי' ר\"ה יעו\"ש באורך.
ומן התימה על הרב מל\"מ פ\"י דמכירה ה\"א דכתב וז\"ל מדברי המרדכי דפרק הנזקין במעשה דיהודים שדחקו וכו' נראה דס\"ל למהר\"ם דבאונס דמיתה אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני אף דלא יהיב דמי וכ\"כ בתרומת הדשן סי' ע\"ג אך קשה מההיא אגדה דאמר מכאן מודעא רבא לאורייתא וצ\"ע עכ\"ל וכי לא מצא סברא הלזו אלא למהר\"ם ותרוה\"ד והא ראש המפרשים רש\"י וגם הרשב\"א פי' כן ולעיקר קושיא ע\"פ דברי הרשב\"א וע\"פ דברי מרן שם לא קשה יעו\"ש במרן באורך." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בספרי אגורה באהלך דף ל\"א ע\"ד ודברי מרן שם ד\"ה." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "דין ההקדש וכו' כיצד אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהא הקדש לבדק הבית וכו' שנאמר ככל היוצא מפיו וכו'. וקשה מהא דאמרינן בקידושין דף ס\"ג ע\"ב באומרת יקדשו ידי לעושיהן וידים איתנהו בעולם ע\"כ ולפי דברי רבינו אלו אמאי צריך לאוקמא ביקדשו ידי וכו' אפי' בלא\"ה והוי דבר שלא בא לעולם צריך להפר משום כל היוצא מפיו יעשה ועוד דא\"כ בערכין דף כ\"א דקאמר לכשיבא שכרו יקדש והא אין אדם מקדיש דבר שלב\"ל ומאי קשיא הן אמת דלא מקדש משום שלא בא לעולם מ\"מ מצד אחר מקדש דאיכא עשה דכל היוצא מפיו יעשה ובשלמא למ\"ש בסוף פ\"ו דערכין דקאמר הרי עלי להקדיש לא קשיא דהכא איירי בהקדישו דהכי קתני הקדישו הדר בו וכו' ברם למ\"ש כאן קשה וצ\"ע. ועיין בלח\"מ בהל' ערכין דלפי דבריו קשה כן ברם למ\"ש הכנה\"ג חלק חו\"מ סי' רי\"ב הגהת טור ס\"ק ל\"ג לא קשה מידי יעו\"ש ודוק." + ], + [], + [ + "יש גאונים שחולקים וכו' כמו שביארנו בערכין. ועיין בכל פרט זה להכנה\"ג חו\"מ סי' רי\"ב הגהת הטור מ\"ש בדברי רבינו והכ\"מ ומ\"מ כפי דרכו נראה שהיה גורס בלשון זה יהיה לעניים מאי דליתי בספרי רבינו וכן הכ\"מ הרגיש בזה וישב והן אמת דבספרי הטור איתיה להאי גירסא אבל מדברי מרן הב\"י נראה דגם בספרי הטור ליתא להאי גירסא והו\"ל להרגיש בזה. גם מ\"ש בדעת הגאונים דלא פליגי העיקר דיניה דרבינו אלא אמה שכתב והואיל וכו' אם צוה אדם וכו' וכן כתב גם הב\"ח בסי' זה וחוץ שהוא דוחק טובא במ\"ש ואין דעתי וכו' שאין אדם מצווה וכו' וכמו שנדחק בפירוש הב\"ח זאת עוד לענ\"ד (ליתי) [ליתא] לפי' זה והוא מדקדוק שכתב כמו שביארנו בערכין והא גם הגאונים לא פליגי במ\"ש בהל' ערכין וא\"צ להזכיר זה כאן. ואף גם זה קשה לדרך זה מ\"ש בהל' ערכין הל' ל\"א וז\"ל יראה לי אע\"פ שאין אדם מקדיש אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדיש כשיבא לעולם וכו' ואם איתא דגם הגאונים ס\"ל הכי מאי יראה לי דקאמר אלא ודאי כוונתו ז\"ל דהגאונים פליגי ארבינו בדין זה ולא ס\"ל שדין העניים כדין ההקדש אלא כדין ההדיוט ומ\"ש יראה היינו משום שרוצה לכלול לעניים ג\"כ בכלל הקדש וזה מוכרח ביראה לי שכתב דאי קאי להקדש מאי יראה לי והא כן כתבו התוס' פ' ד' וה' גבי נתביה לעניים וכן הרי\"ף ז\"ל אלא ודאי דקאי לכלול הצדקה ולאפוקי מהגאונים וכהצד הראשון שכתב מהר\"י בן לב דכוונת הגאונים לחלוק אהיכא דאמר הרי עלי להקדיש או ליתן דבזה מודו הגאונים יעו\"ש דלטעם הגאונים שכתבו דאין העניים זוכים אלא בדברים שההדיוט קונה בהן מורה שמשוה אותם להדיוט ממש ואין לחלק ביניהן ומ\"מ התוס' והרי\"ף והרא\"ש והטור ביו\"ד סימן רנ\"ח וכמה פוסקים אחרים סברי שדינם שוה להקדש." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "מכר עבדו לקנס וכו' ה\"ז ספק. וכתב הרב המגיד פסק כדרכו בתיקו דממונא וכבר דקדקו המפרשים למה אינו מכור כגוף לפירותיו ויש מי שתירץ דכיון דאיכא ב' מי ימר וכו' עכ\"ל ולא זכיתי לכונתו דהא בש\"ס אסיק בתיקו אף דהוי כגוף לפירותיו ומה הקשה ומה תירץ." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..01157ac9e6eccb173759bc7ad623a49add70475a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,95 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sales", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Sales", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "כתוב אצלי בחי' גיטין דף נ\"ה ע\"ב רש\"י ד\"ה לא היה סקריקון וכו'. שנותן לו קרקע בפדיון נפשו ואומר לו שא קרקע זו ואל תמיתני עכ\"ל נראה בבירור מדבריו אלה דנותן לו הקרקע בלא כסף כלל ולכאורה קשה דא\"כ איך כתב בסמוך ד\"ה לקטלוהו וז\"ל אקנייה ניהליה בלב שלם וקי\"ל תליוה וזבין זביני זביני והא התם איירי שכופהו במעותיו אבל תלוהו ויהיב לא הוי מתנה ואין זו קושיא כמ\"ש במרדכי בסוגיין וז\"ל על מתני' בגמ' מפרש דאגב אונסא גמר ומקני ואע\"ג דאמר תלוה ויהיב אינה מתנה נראה לר\"ת דהא מילתא דמי לזביני כיון דאי לא יהיב ליה קרקע מסתפי וקטיל ליה דמי כאילו הסקריקון מכר בשביל הקרקע שלו עכ\"ל וכ\"כ עוד רש\"י לקמן דף נ\"ח ע\"ב ד\"ה אם שהה בידו וכו' כתב לפי שבחנם באה לו יעו\"ש וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו בפי' דנותן לו הקרקע בחנם וכן הריטב\"א בחי' וכן מרן הב\"י בחו\"מ סי' ר\"ה יעו\"ש באורך.
ומן התימה על הרב מל\"מ פ\"י דמכירה ה\"א דכתב וז\"ל מדברי המרדכי דפרק הנזקין במעשה דיהודים שדחקו וכו' נראה דס\"ל למהר\"ם דבאונס דמיתה אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני אף דלא יהיב דמי וכ\"כ בתרומת הדשן סי' ע\"ג אך קשה מההיא אגדה דאמר מכאן מודעא רבא לאורייתא וצ\"ע עכ\"ל וכי לא מצא סברא הלזו אלא למהר\"ם ותרוה\"ד והא ראש המפרשים רש\"י וגם הרשב\"א פי' כן ולעיקר קושיא ע\"פ דברי הרשב\"א וע\"פ דברי מרן שם לא קשה יעו\"ש במרן באורך." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בספרי אגורה באהלך דף ל\"א ע\"ד ודברי מרן שם ד\"ה." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "דין ההקדש וכו' כיצד אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהא הקדש לבדק הבית וכו' שנאמר ככל היוצא מפיו וכו'. וקשה מהא דאמרינן בקידושין דף ס\"ג ע\"ב באומרת יקדשו ידי לעושיהן וידים איתנהו בעולם ע\"כ ולפי דברי רבינו אלו אמאי צריך לאוקמא ביקדשו ידי וכו' אפי' בלא\"ה והוי דבר שלא בא לעולם צריך להפר משום כל היוצא מפיו יעשה ועוד דא\"כ בערכין דף כ\"א דקאמר לכשיבא שכרו יקדש והא אין אדם מקדיש דבר שלב\"ל ומאי קשיא הן אמת דלא מקדש משום שלא בא לעולם מ\"מ מצד אחר מקדש דאיכא עשה דכל היוצא מפיו יעשה ובשלמא למ\"ש בסוף פ\"ו דערכין דקאמר הרי עלי להקדיש לא קשיא דהכא איירי בהקדישו דהכי קתני הקדישו הדר בו וכו' ברם למ\"ש כאן קשה וצ\"ע. ועיין בלח\"מ בהל' ערכין דלפי דבריו קשה כן ברם למ\"ש הכנה\"ג חלק חו\"מ סי' רי\"ב הגהת טור ס\"ק ל\"ג לא קשה מידי יעו\"ש ודוק." + ], + [], + [ + "יש גאונים שחולקים וכו' כמו שביארנו בערכין. ועיין בכל פרט זה להכנה\"ג חו\"מ סי' רי\"ב הגהת הטור מ\"ש בדברי רבינו והכ\"מ ומ\"מ כפי דרכו נראה שהיה גורס בלשון זה יהיה לעניים מאי דליתי בספרי רבינו וכן הכ\"מ הרגיש בזה וישב והן אמת דבספרי הטור איתיה להאי גירסא אבל מדברי מרן הב\"י נראה דגם בספרי הטור ליתא להאי גירסא והו\"ל להרגיש בזה. גם מ\"ש בדעת הגאונים דלא פליגי העיקר דיניה דרבינו אלא אמה שכתב והואיל וכו' אם צוה אדם וכו' וכן כתב גם הב\"ח בסי' זה וחוץ שהוא דוחק טובא במ\"ש ואין דעתי וכו' שאין אדם מצווה וכו' וכמו שנדחק בפירוש הב\"ח זאת עוד לענ\"ד (ליתי) [ליתא] לפי' זה והוא מדקדוק שכתב כמו שביארנו בערכין והא גם הגאונים לא פליגי במ\"ש בהל' ערכין וא\"צ להזכיר זה כאן. ואף גם זה קשה לדרך זה מ\"ש בהל' ערכין הל' ל\"א וז\"ל יראה לי אע\"פ שאין אדם מקדיש אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדיש כשיבא לעולם וכו' ואם איתא דגם הגאונים ס\"ל הכי מאי יראה לי דקאמר אלא ודאי כוונתו ז\"ל דהגאונים פליגי ארבינו בדין זה ולא ס\"ל שדין העניים כדין ההקדש אלא כדין ההדיוט ומ\"ש יראה היינו משום שרוצה לכלול לעניים ג\"כ בכלל הקדש וזה מוכרח ביראה לי שכתב דאי קאי להקדש מאי יראה לי והא כן כתבו התוס' פ' ד' וה' גבי נתביה לעניים וכן הרי\"ף ז\"ל אלא ודאי דקאי לכלול הצדקה ולאפוקי מהגאונים וכהצד הראשון שכתב מהר\"י בן לב דכוונת הגאונים לחלוק אהיכא דאמר הרי עלי להקדיש או ליתן דבזה מודו הגאונים יעו\"ש דלטעם הגאונים שכתבו דאין העניים זוכים אלא בדברים שההדיוט קונה בהן מורה שמשוה אותם להדיוט ממש ואין לחלק ביניהן ומ\"מ התוס' והרי\"ף והרא\"ש והטור ביו\"ד סימן רנ\"ח וכמה פוסקים אחרים סברי שדינם שוה להקדש." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "מכר עבדו לקנס וכו' ה\"ז ספק. וכתב הרב המגיד פסק כדרכו בתיקו דממונא וכבר דקדקו המפרשים למה אינו מכור כגוף לפירותיו ויש מי שתירץ דכיון דאיכא ב' מי ימר וכו' עכ\"ל ולא זכיתי לכונתו דהא בש\"ס אסיק בתיקו אף דהוי כגוף לפירותיו ומה הקשה ומה תירץ." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מכירה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..acb7a3dc8c38f26db01d26ddf8e5f4665902a077 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,136 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Slaves", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עבדים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "עיין מ\"ש בספרי תועפות ראם דף מ' ע\"ב." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש בספרי תועפות ראם דף ל\"ט ומ'." + ], + [], + [], + [], + [ + "עבד עברי וכו'. כתב המל\"מ וז\"ל ומ\"מ נ\"ל שאם יש לכהן מום קבוע דנרצע דאין הפרש בין מום אחד לשני מומין עכ\"ל ושמעתי מהנדזים על דברי הרב ז\"ל ממ\"ש הוא עצמו לקמן סוף הי\"א וז\"ל הוא חולה וכו' ואיתא במכילתא כי טוב לו עמך שיהא טובתו שוה לך אם היה חגר או סומא אינו נרצע ונראה דרבינו לא הביא דין זה דמשמע ליה דהכל נכלל בדין זה עכ\"ל והשתא קשה לי על הרב דכיון דאיהו עצמו כתב דעבד עברי אפי' שאינו כהן אי בעל מום הוא אינו נרצע מטעם דכתיב כי טוב לו עמך א\"כ איך כתב הכא דאם יש לכהן מום קבוע דנרצע והא כל דאיכא מום אינו נרצע באינו כהן. ולק\"מ דמ\"ש לקמן בהי\"א הוא במום דשייך למקרייה חולה כגון חגר או סומא וכיוצא דלא מקיים מקרא שכתוב כי טוב לו עמך ברם מומין דלאו מקרו חולי כגון מי שיוצא ראשו מאחוריו כנגד ערפו וכן מי שראשו רחב וכיוצא כמה מומין כאלו שמנאן רבינו פ\"ח מהל' ביאת המקדש לא מתמעטו מכי טוב לו עמך בעבד עברי ברם לגבי כהן דהוי מום כתב הרב אם יש בו מום כזה נרצע דמה לי חד מום מה לי תרי מומין וק\"ל." + ], + [ + "עיין מ\"ש בספרי תועפות ראם דף ל\"א ודף מ\"א." + ], + [], + [ + "היתה וכו' ולרבו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך. וכתב מהרימ\"ט ז\"ל דבנים דרבו אלו לאו דוקא אלא אגב דנקט גבי דידיה יש לו אשה ובנים נקט גבי אדון ולרבו אין אשה ובנים והכריח זה מקרא שכתוב ואת ביתך דלא משמע כי אם אשה וכדאמר גבי כהן גדול ותמה עליו המל\"מ ז\"ל דהא קי\"ל כר' עקיבא דדריש האתין לרבות וא\"כ נימא דמואת נתרבו הבנים וצ\"ע עכ\"ל.
ולענ\"ד נראה כן דמואת ביתך דרשו כן ומה תאמר דא\"כ מה ידרשו באהבתי את אדוני את אשתי ואת בני דבאותם אתים מה מרבו נראה דשם אצטריכו לדרשה להקדים דבר לחבירו וכמ\"ש בפ\"ב דחגיגה ואת הארץ למה לי להקדים שמים לארץ וכתב רש\"י דאי כתיב השמים והארץ הו\"א שניהם כאחד לפי שא\"א לכתוב בענין אחר לכך כתב ואת הארץ להקדים ע\"כ והשתא הכא דצריך שיאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני צריך באמירתו שיקדים לאדון ואחר כך לאשתו ואחר כך לבניו משו\"ה נכתבו אתים אלו ועוד אם כמהרימ\"ט יותר נכון היה להקדים בברייתא אשה ובנים דעבד דהם דוקא לאשה ובנים דאדון דלאו דוקא ומה גם דאשה ובנים דעבד קדמו בכתוב דהוא בסדר משפטים ואשה ובנים דאדון מאוחר בכתוב בסדר ראה וק\"ל.
ואני מסתפק בבנים אלו אי הוי בנות בכלל או דוקא בנים ולא בנות והנה מדברי הרא\"ם ריש סדר אמור דקא פסיק ותני דאי תיבת בנים מיותר הוי למעט בנות ואם אינו מיותר הוי בנות בכלל יעו\"ש אין ללמוד לנדון דידן דאינו מיותר דהוי בנות בכלל דהא כבר בירר את שיחתו הרא\"ם ז\"ל דעד כאן לא כתב כן אלא היכא דאינו מיותר והוי ענין עונש ומשום השוה הכתוב אשה לאיש בנות בכלל בנים ברם כל דליכא עונש וכמו ולמדתם את בניכם וכיוצא בזה הוי בנים ולא בנות אשר בזה אין מקום למה שהשיג הרב החסיד בקונטרס מענה לשון על הרא\"ם מדברי התוס' בקדושין דף ס\"ו ד\"ה ולזרעו כאשר רמזתי בספרי הקטן תועפות ראם יעו\"ש ואף גם זאת כעת חזינא להנחלת יעקב ז\"ל שהקיפו בסוגיאות להראות דכל דכתב קרא בנים הוי ולא בנות ואף דאינו מיותר ולא הביט בתנאו שהתנה דהיינו דוקא בענין עונש משום השוה הכתוב אשה לאיש וחד מהסוגיאות שהביא הנחלת יעקב היא ולמדתם את בניכם והרא\"ם הביאה וישבה וגם מה שהשיגו יותר הנחלת יעקב עיין במה שציינתי בספרי תועפות ראם למליצי יושר עליו ואני תמיה על המשיגים על הרא\"ם דלא הביטו לראות תנאו שהתנה דעד כאן לא כתב דכל דאינו מיותר הוי בנות בכלל בנים אלא היכא דהוי ענין דעונש אבל כל דאינו עונש הוי בנים דוקא ולא בנות מקרא שכתוב בסדר משפטים אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות ואם איתא דכל דאינו מיותר הוי בנות בכלל בנים למה כתב קרא או בנות הא כתב בנים ובכלל בנות אלא ודאי דאפ\"ה אין בנות בכלל. איך שיהיה היוצא לנדון דידן דהאי בני הוי בנים ולא בנות לכו\"ע ואף לדעת הרא\"ם וכן מוכח מקרא גופיה דכתיב בני ולא ילדי כדכתיב בסמוך האשה וילדיה תהיה לאדוניה לכלול בנים ובנות ולמה בסמוך כתב קרא וילדיה לכלול בנות וכאן בני אלא ודאי האי בני הוי בנים ולא בנות.
ועדיין יש להסתפק דזה ניחא בבני דעבד ברם בבני האדון דמתרבו מתיבת ואת ביתך כדכתיבנא נימא דמתרבו בין בנים בין בנות ולכאורה יש לומר ילמד סתום מן המפורש אבל מי יאמר דזה חשיב מפורש לענין זה ולא נאמר דאינן עניינם אחד דכתוב אחד הוא בעבד וכתוב אחר הוא באדון ואצלי הוא ספק.
עוד יש להסתפק בזה אי אין לו אלא בן טומטום או אנדרוגינוס אי יכול לומר אהבתי וכו' ואת בני ונראה לפי מה שביררנו דבני הוי בנים ולא בנות ואם אין לו בן אינו נרצע א\"כ טומטום ואנדרוגינוס דהוו ספק אי הוי זכר או נקבה איך יאמר בני והוי ספק אי הוי זכר או נקבה דטומטום אפשר שיקרע והוי נקבה ואנדרוגינוס אפשר דמין זה הוי נקבה ואם הוא בריה בפני עצמו הא לא הוי זכר." + ], + [ + "עיין מ\"ש המל\"מ סוף פסקא המתחלת עוד נראה לומר וז\"ל אלא ס\"ל התירוץ השני דטעמא דת\"ק דלא מיעט בע\"ח הוא משום דהענקה הוי כמו צדקה ולא אצטריך קרא למעט בע\"ח מהענקה וכו' עכ\"ל ומ\"ש רבינו בפ\"ב דמלוה ולוה יעו\"ש דפסק כרב נתן וכתב הרב המגיד וז\"ל זה מחלוקת בברייתא דת\"ק ור\"נ בפ\"ק דקידושין וכו' ופסק כר\"נ עכ\"ל אינו מנגד לדברי הרב וכמ\"ש הרב גופיה לעיל בדרך ראשון.
אך בעיקר תירוצו יש לעמוד שתירץ דמאן דס\"ל כרב נתן קאמר דטעמא דת\"ק וכו' הוא משום דהענקה הוא מדין צדקה ולכן א\"צ לו לבעל חובו וכו' יעו\"ש וקשה לי ממ\"ש בקדושין דף ט\"ז ע\"ב תני חדא הענקה עבד עברי וכו' אלא הענקה עבד עברי לעצמו פשיטא וכו' הא מני תוטאי הוא וכו' לו ולא לבע\"ח ומאי קשיא אימא דמאי דקאמר לעצמו ר\"ל משום דהוי כצדקה ולא משום דכתיב לו והוי אף כת\"ק דהוי הלכתא ובשלמא לפירוש הרב נתנאל דף ט\"ו ע\"א הביאוהו התוס' לא קשה לפי שהם השוו הענקה לשכירות ומשו\"ה שפיר הקשה בש\"ס פשיטא דאי להא אתא לומר דדמי לשכירות ומשו\"ה לעצמו ולא לבע\"ח העיקרא בשכירות לא ידעינן ואי דידעינן בשכירות ה\"ה בהענקה ופשיטא וחידש דדוקא בהענקה ומתיב' לו משא\"כ למ\"ש המל\"מ ז\"ל וי\"ל דאין הכי נמי דלמאן דס\"ל כר' נתן וס\"ל דצדקה והענקה הכל שוים מוקי להך ברייתא כת\"ק וכר\"נ אבל בש\"ס קאי אליבא דרב טביומי דלעיל דמוקי לת\"ק דלא כר\"נ." + ], + [], + [ + "עיין מ\"ש הרב מל\"מ על מה שהביא דברי התוספות על שם ר\"י וכתב מרן שכן הסכימו הר\"ן והרמב\"ן בשיטת בבא בתרא וקשיא ליה שהרשב\"א בתשובות בסי' תשמ\"ה וכן במכונות כתב דהשבת עבוט אין בי\"ד כופין עליה משום דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה יעו\"ש. וקשה לי הכי אף דהוי גברא אגברא משום דהרשב\"א חשיב כתלמיד לגבי הרמב\"ן שהיה גדול הדור בזמן הרשב\"א והרמב\"ן היה חשוב הרבה בעיני הרשב\"א או יותר נראה דכוונתו דאיך כתב מרן סתם דעת הר\"ן והרמב\"ן ולא כתב דהרשב\"א חלוק ולא ס\"ל כר\"י. ומהכתוב אין מקום למה שזכורני שהיה מקשה מהרי\"א ז\"ל למ\"ש הרב תנא הוא בפ\"ז דמתנות עניים ה\"י שהקשה קושיא זאת מדברי הרמב\"ן בתשובה למ\"ש הרב ב\"י על שם הרמב\"ן יעו\"ש וחשב מהרי\"א ז\"ל שמה שהקשה כן משום היותו סובר הרב דתשובות המכונות הן מהרמב\"ן ואמטו להכי תמה עליו ואינו דהם תשובות הרשב\"א המכונות להרמב\"ן. דהא נראה בפירוש ממ\"ש כאן דלא נעלם ממנו דהם תשובות הרשב\"א (וה\"א) [ואפ\"ה] קשיא ליה וכמ\"ש.
וגם אין להקשות עליו דמאי קשיא ליה מצדקה להשבת עבוט דבצדקה איכא ב' לאוי לא תאמץ ולא תקפוץ וכל דאיכא ב' לאוי לא חשיב לאו הניתק לעשה כמ\"ש בתמורה דף ג' ופסקו רבינו ריש הל' תמורה יעו\"ש דשאני ההיא דתמורה ודומיהן דהוי לאוי גמורים ולוקין עליהן משא\"כ לאוי דצדקה לא תאמץ ולא תקפוץ דלאו לאוי דמלקות נינהו וחשיבי כמו עשין ומה לי חד ומה לי תרי וזה מוכרח מסוף חולין דנגדיה רב יהודה לההוא גברא משום שילוח הקן והתם ליכא אלא חד לאו יעו\"ש וכמו שאכתוב בסמוך.
אלא שבמה שתירץ לזה דבהשבת עבוט הוי לאו הניתק לעשה וחשיב כעשה ואיכא מתן שכרה בצדה משו\"ה אין בי\"ד מוזהרין קשה לי דיותר הוי לאו הניתק לעשה לא תאמץ ולא תקפוץ דכתיבי קודם העשה ומה גם דכתיב כי פתוח תפתח וכו' שיותר נאה לומר לא תעשה כן וכן ואם עשית שקפצת ואימצת ושילחתו ריקם פתוח תפתח ואף דהוו ב' לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי וכמ\"ש בריש תמורה שזכרנו, מ\"מ הא כתיבנא דמה שאמר הכתוב לא תאמץ ולא תקפוץ דלאו לאוי דמלקות נינהו אלא הוו כמו עשין שאינן בני מלקות משא\"כ לא יחליפנו ולא ימיר שהן בני מלקות וכמ\"ש רבינו ריש הל' תמורה יעו\"ש.
ועיי\"ש בהל' מתנות עניים שהאריך יותר דקשה ליה ממה שסיים בתשובה הנזכרת דאם ירצו בי\"ד לכוף יכולין נראה דס\"ל דלא כתירוץ שני של התוס' וסיים לתרץ זה דכי מקשו ותירצו התוס' לא החיובא אלא הרשות כלומר וא\"צ למ\"ש תחילה משום דהוי לאו הניתק לעשה אלו דבריו.
ופשוט דכוונתו בדברי התוס' דקשיא ליה איך אכפייה לרב נתן בר אמי לצדקה והא הוי מתן שכרה בצידה דאיתא בחולין דף ק\"י דרמי בר דקולי חזא לרב חסדא דאמר כפתוהו לההוא גברא דלא הוה מוקיר לאבוה ואימיה א\"ל שבקוהו דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בי\"ד מוזהרין ונראה דאינן רשאין דאי רשאין אמאי אמר ליה שבקוהו כך נראה לו לרב חסדא כיון דרשאי הוא וגם רב חסדא ידע מזה ואפ\"ה עושהו ואמאי שבקיה ר\"ח ואדרבא קלסו לרמי בר דקולי אלא ודאי דכל שאינו מוזהר אינו רשאי ולזה תירץ בדברים ועוד תירץ שהיה קצבה והוא ענין אחר ור\"י תירץ כיון דאיכא ב' לאוי רשאי לכוף אף שמתן שכרה בצדה וזהו שסיים שדעת הרשב\"א ז\"ל שדעתו כהתוס' והרמב\"ן דכופין היינו אם ירצו והיינו טעמא משום הלאו אף שמתן שכרה בצדה והוא סוג ג' משא\"כ בההיא דר\"ח דחולין משום דהוי מתן שכרה בצדה וליכא לאו. ושוב ראיתי יותר ברור דזה מוכרח בכוונת התוס' ממ\"ש הם עצמם בב\"ב דף ח' ע\"ב שאחר תירוץ ר\"י דצדקה שאני משום השני לאוי הביאו משם ריצב\"א דהא דאין בי\"ד מוזהרין הוא דאין נענשין וקשיא להו מההיא דכל הבשר דמשמע דנראה מדאמר שבקוהו שאין רשאין ונדחק בההיא ש\"ס דשבקוהו ר\"ל אינכם מוזהרין להכריחו יעו\"ש הרי מבואר דלר\"י פירוש שבקוהו אין רשאין וכן בתשובה לספר קנין סימן כ\"ז שהקשה קושית התוס' הלזו ומשם ר\"י הביא התירוץ דאיכא לאוי ושוב כתב לעצמו תירוץ ריצב\"א יעו\"ש הרי דחלוקים הם מריצב\"א דלר\"י מ\"ש שבקוהו ר\"ל שאינן רשאין ולריצב\"א ר\"ל אינן נזהרין.
וע\"פ יסוד זה שבנה בהל' מתנות עניים בעד ר\"י ודעמיה מתורץ מה שהקשה כאן בהל' עבדים להרשב\"א מכח סוגית סוף חולין דנגדיה ר' יהודה לההוא גברא דגזז גפיה וכו' ואף דהוי מצוה שמתן שכרה בצידה דהא כתב שם דהרשב\"א בשיטת ר\"י וכדכתיבנא. אך קשה כמו שהקשה הרב לר\"ת דלא תירץ כר\"י מההיא דסוף חולין וכן בהגהות מיימוני פי\"ב דאישות אות כ' כשהביא תירוץ משם ר\"י סייע לו מההיא דסוף שילוח הקן כלומר משא\"כ לר\"ת וכן ממה שסייע לר\"י מההיא דסוף חולין נראה דס\"ל בדעת ר\"י דלאו משום ב' לאוי תלוי תירוץ ר\"י אלא משום דאיכא לאו דהא בההיא דחולין ליכא אלא לאו אחד דלא תקח האם על הבנים והיינו טעמא דבצדקה אף שהם ב' לאוי כחד חשיבי כיון דלאו לאוי דמלקיות נינהו וכדכתיבנא בסמוך. ודע דמ\"ש הר\"ן בפרק נערה והרב המגיד פי\"ב דאישות דהרשב\"א ס\"ל דכופין על הצדקה ולא נחתינן לנכסי אלא דוקא בפניו פי' כשירצה לכוף דרשאין נינהו וקמ\"ל דלא נחתינן וכמ\"ש בתשובה בב' המקומות שאם ירצה לכוף כופין ועיין ברכי יוסף הנדפס מחדש חלק יו\"ד דף כ\"ב וכ\"ג." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בספרי תועפות ראם דף מ\"א ע\"ב." + ], + [], + [], + [], + [ + "שם דף מ\"א ע\"ג." + ] + ], + [ + [ + "וקונה עצמו או בשטר או בראשי אברים וכו'. וכתב רבינו בספר המצוות מצוה רל\"ה עשין היא שציונו בדין עבד כנעני וכו' ובא בתורה שהוא משתחרר בשן ועין והשיגו הרמב\"ן שהם ב' מצות חיוב לעולם בהם תעבודו וחיוב לשחררו בשן ועין והן ב' עניינים סותרין חיוב שלא לשחררו וחיוב לשחררו בשן ועין ואם לא רצה לשחררו בשן ועין ודאי דבי\"ד כופין לו כמו שכופין לכל המצוות עשה עד שתצא נפשו נמצאו עניינם נפרדים זה מזה כמו נשואין וגירושין דהם ב' ענינים סותרים זה כונס וזה פוטר זו היא טענתו והיא אלימתא ומ\"ש במגילת אסתר דהוא אחד מן הדינים השייכים בעבד וכו' א\"כ גם בגירושין נאמר שהוא אחד מן הדינים השייכים באשה גם מ\"ש בסוף דבריו דאינו צווי לדיינים כבר ביארתי טענת הרמב\"ן." + ] + ], + [ + [ + "כתוב אצלי בחי' גיטין דף ט' ע\"ב רש\"י ד\"ה לא יתנו לאחר מיתה וכו' נהי דלהכי זכה ביה דלא מצי למהדר ביה וכו' עכ\"ל וזו היא דעת הרי\"ף בהלכות יעו\"ש וזו היא דעת הרמב\"ם פ\"ו מהל' עבדים ה\"א לדעת הטור יו\"ד סי' רס\"ז והכ\"מ והלח\"מ.
ולענ\"ד לא כן אדמה בכוונתו דלפי דעתם ז\"ל הו\"ל להר\"מ לכתוב אבל אם אמר תן אינו יכול לחזור לפיכך האומר תן וכו' כיון שהוא מחלק בין זכה לתן אלא דעתו כדעת רש\"י בחזרתו שהוא דעת ר\"ת דמיד זכה בגט ויצא בן חורין ומתני' היינו בתנו דלאו שליח שויא אלא מצוה אבל בעשה שליח גם בתן הוי כזוכה ומיד יצא לחירות והרמב\"ם כבר כתב פ\"ד מזכיה ומתנה דתן כזכה ולכן כתב בזכה דהיינו גם בתן דשניהם אחד דיצא לחירות גם בשלא הגיע גט לידו אבל בתן אינו יכול לחזור ואינו יוצא לחירות. ומתוך דברי אלה אחרי נשיקת ידיו ורגליו ממרן אין מקום למ\"ש בב\"י הל' עבדים סימן הנזכר יעו\"ש וכתב הפרישה שם ס\"ק קמ\"ד וז\"ל אבל אמר תנו לו וכו' אבל בעבד כהן יכול לחזור בו דחוב הוא לו שמפסיד מלאכול בתרומה כך איתא בתוס' פ\"ק דכתובות דף י\"א עכ\"ל ודבריו תמוהים דעד כאן לא כתבו כן התוס' אלא לר' מאיר אבל לרבנן דהלכתא כוותייהו חולקין וכ\"כ הב\"ח להיפך ממ\"ש הפרישה על שם התוס' והוא הנכון." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל שטר שיש עליו אפי' עד אחד פסול וכו' והוא שיהיה כותי חבר. ועיין מה שגמגם הלח\"מ ז\"ל עליו דלא כתב דחתים ישראל לבסוף. ולענ\"ד נראה דא\"צ דכיון דכתב דצריך שיהיה חבר מובן או דידעינן ליה שהוא חבר או מכח דחתים ישראל לבסוף ואופן הידיעה יהיה על אופן שיהיה וכתב רבינו הכי לאורויי דאי ידעינן ליה שהוא כותי חבר אף דחתים לבסוף שפיר דמי." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "עיין מ\"ש מרן ותירץ וז\"ל דמ\"ש בש\"ס ואיבעית אימא קאי לדסמיך ליה והא לפירא יעו\"ש וכתב עליו הלח\"מ דמאי קשיא הא כיון דכתב דאע\"ג דלא מטא זימני יצא לחירות כל שכן היכא דמטא ולא משכנו עכ\"ל ואין דבריו ברורים דיש בזה מה שאין בזה ולא נפקא חד מחבריה דבמטא זמניה משתעבד בו ובלא דמטא זמניה אינו משתעבד בו וא\"כ איך הוי כל שכן ושפיר קשיא ליה למרן ז\"ל. אמנם בתירוצו יש לדון דלו יהי דהתירוץ בתרא קאי לוהא לפירא סוף סוף הו\"ל להרמב\"ם לכתוב דין זה בעבד כשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו כשם שכתב תירוץ דש\"ס דוהא לפירא דקאי בשדה וכתבו בעבד וז\"ל ואם א\"ל תקנה מעשה ידיו לא יצא לחירות לפי שיוצא הדין בעבד. ובפירוש דברי מרן נתלבט הלח\"מ וסיים בסוף דבריו היינו פירוש רש\"י ז\"ל ומה חידש לנו הרב באומרו שרבינו מפרש וכו' עכ\"ל. והוא פשוט דלרש\"י קאי ואיבעית אימא בין לעבד בין לשדה וזה וזה לגופא וזה וזה מטא זימניה וזה וזה לא משכנו ועבד שאני משום קנסא משא\"כ למ\"ש מרן לא בא התירוץ אלא לשדה אבל בעבד כדקאי קאי והיינו טעמא דכבר הוא משתעבד בו וכמ\"ש רש\"י לתירוץ קמא. וכעת נראה דכוונתו להקשות לתחילת דברי מרן שכתב לדעת רבינו שהוא מפרש דהאי שינוייא קאי למאי דאמר הא לגופא והא לפירא וכו' דאי ס\"ל דאידי ואידי לגופא ודמטא זימניה היינו פירוש רש\"י, ולא הו\"ל למרן לומר אלא דרבינו מפרש דואיבעית אימא בשלוה עליו למשכנו ולא משכנו, לא קאי כי אם לשדה דוקא, וזהו שסיים הלח\"מ וכתב ומה חידש לנו הרב באומרו שרבינו מפרש דשינוייא קאי להא לגופא והא לפירא." + ], + [], + [], + [], + [ + "ומפני מה קנסו הלוקח לבדו שאילו לא לקח זה לא יצא העבד לחו\"ל. וי\"ל דזה שכתב רבינו היינו מ\"ש הש\"ס לאו עכברא גנבא וכו' ברם עוד קשיא ליה להש\"ס אי לאו עכברא חורא מנא ליה ואמר מסתברא וכו' והאי דמסתברא הו\"ל לרבינו להביאו ובחי' גיטין כתוב אצלי דף מ\"ג ע\"ב גמ' ת\"ר וכו' רשב\"ג אומר וכו' זהו שחרורו ע\"כ לכאורה נראה דלא פליגי ולא בא רשב\"ג אלא לפרש דברי ת\"ק ועל כרחך לא אמר דבמה דברים אמורים הוא לחלוק אלא במתני' ולא מברייתא ואפשר הכי והכי אמנם מדהרי\"ף והרא\"ש השמיטו הך דרשב\"ג מודה דס\"ל דפליגי ופסקו כת\"ק.
אך קשה להר\"מ פ\"ח דעבדים ה\"ו דפסק כת\"ק ולא הזכיר לדרשב\"ג נראה דס\"ל דפליגי ואף דהלכה כרשב\"ג אינו בברייתא אלא במתני' וקשה דבפ\"ט דטומאת מת כתב מרן לדעת הרמב\"ם דלאו דוקא הלכה כרשב\"ג במתני' אלא ה\"ה בברייתא." + ], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש הרב [מהר\"ח אבולעפיה] בעץ החיים סדר תצא ובישרש יעקב בחי' מהר\"י בן ג'אמיל דף קס\"ג ע\"ב מ\"ש משם מהר\"ח אבולעפיה הזקן ותירץ מהר\"א בן ג'אמיל ז\"ל על מ\"ש בסי' ת\"ל עבד מכאן אמרו המוכר עבדו לנכרי או לחו\"ל יצא לחירות אשר ינצל אליך לרבות גר תושב ולכן אף דלא פסק כרישא דסיפרי דקרא לא מוקי ליה בעבד שברח מ\"מ דרשא דמעם אדוניו דהוי יתר ודי אומרו אשר ינצל אליך לרבויי גר תושב וקאי אקרא דאבתריה והשתא שפיר אתי הג\"ש עכ\"ל ופליאה דעת ממני דאיך אפשר לומר דהרמב\"ם ס\"ל כסיפא דברייתא דקרא איירי בגר תושב והא כתב רבינו בהל' י\"א עבד זה שברח הוא גר צדק והוסיף אזהרה אחרת למי שמאנה אותו שנאמר בטוב לו לא תוננו הרי בפירוש דמוקי לסיפא דקרא בגר צדק." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "פסק כרבנן וכרב וכן כתב מרן ומנא אמינא לה דאי פסק כרבן שמעון בן גמליאל וכאביי נמצא דאיחר דינא דמתני' והקדים הדין היוצא מהש\"ס ולא נזכר בש\"ס ומ\"מ מסיגנון לשון הראב\"ד נראה שהבין לדעת רבינו דפסק כרשב\"ג וכאביי לאפוקי שהוא פסק כרבנן וכרבא וכמ\"ש הלח\"מ. ומ\"מ בין נאמר דפסק כרבנן ורבא בין נאמר דפסק כרשב\"ג וכאביי, מה שכתב בס' הטורים והרמב\"ם והראב\"ד פסקו כרשב\"ג ט\"ס הוא דהא לא פסק רבינו כרשב\"ג גם אם נאמר דפסק כרשב\"ג היינו כאביי ואילו הטור קדם בדברו דברי רבא ועלה הביא פלוגתא דרשב\"ג וחכמים ועלה כתב דרבינו כתב כרשב\"ג וליתא ומ\"מ נראה דלשיטת הסוברים דפסק כרשב\"ג וכאביי לא קשה איך פסק כאביי נגד הכלל דהלכתא כרבא לגבי אביי דבנדון כזה לא כללינהו כמ\"ש פ\"ט מהל' שמיטה ויובל ד\"ה כשראה הלל יעו\"ש ודעת הרמב\"ן לפסוק כחכמים וכמו שפי' גאון הובאו דבריו בחי' הרשב\"א ולדחות ראיית הראב\"ד כתב והא דשלחו מתם אנן כרשב\"ג ס\"ל אינהו כאוקמתא דאביי ס\"ל כדקאמר בהדיא ואינהו סבור לפני יאוש ובודאי לאוקמתא דאביי הלכתא כרשב\"ג דמסתבר טעמא דהא מוקי לה בדינא ורבנן מפקי ליה מרביה משום תקנתא דדילמא ממנעי ולא פרקי ולא מסתבר כוותייהו משום דכשם שמצוה וכו' כך מצוה לפדות את העבדים וכו' אלו דבריו.
וכאן הבן שואל הבן יקיר לי פחד יצחק יהיה בעזרו דאיך כתב דבהדיא משמע דכאוקמתא דאביי ס\"ל נימא דכאוקמתא דרבא ס\"ל ואף לרבא ס\"ל לרבן שמעון בן גמליאל דלפני יאוש ג\"כ ישתעבד דהכי פירשו בש\"ס הברייתא לרבא אי לפני יאוש קאמריתו היינו כשם וכו' הרי דגם לרבא לרשב\"ג לפני יאוש ישתעבד ולא קשה מידי דלרבא גם לת\"ק לפני יאוש משתעבד דלא פליגי בזה וכמ\"ש התוס' ד\"ה אי לפני יאוש יעו\"ש וכמ\"ש החידושי הלכות ז\"ל וא\"כ איך קאמרי אנן כרשב\"ג ס\"ל את אי כרבנן ס\"ל וכו' אלא ודאי דקיימי כאביי וק\"ל.
אך קשה טובא מאי דקשה ליה עוד לחכם בני יצחק הי\"ו במ\"ש הרשב\"א ז\"ל דדוקא אי קי\"ל כאביי פסקינן כרבן שמעון בן גמליאל דמסתבר טעמיה וקודם זה כתב ואי משום דרבי יוחנן דכליל לן כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו ההוא כללא לאו דוקא וכ\"כ הרי\"ף בפ' גט פשוט דלא אמרינן הלכה כרשב\"ג אלא היכא דאיכא טעמא הרי שסוברים דדוקא אי איכא טעמא הוא דאמר ר' יוחנן הלכה כרשב\"ג ואי ליכא טעמא לאו ואם כן מאי מותיב בש\"ס לקמן דף ל\"ח ע\"א לר' יוחנן דאמר עבד שברח וכו' ממ\"ש ר\"י גופיה כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו בשלמא לאביי וכו' אלא לרבא קשיא וכו' ומאי קשיא הא אי ס\"ל כרבא מודה דלאו הלכתא כרשב\"ג דלא מסתבר טעמיה כמ\"ש הוא ז\"ל ועיין להרשב\"א בתשובות סי' מ\"ה שדעתו כדעת הרי\"ף בהאי כללא דדוקא היכא דמסתבר טעמיה דרשב\"ג הוא דהלכתא כוותיה ועיין להחבי\"ב בכללי הש\"ס סי' כ' מ\"א מ\"ש בזה ועיין בתוס' יו\"ט פ\"ד דפסחים מ\"ד.
עוד קשיא לי מסוגיא דידן דמותיב לר' יוחנן דידיה אדידיה למ\"ש מהראנ\"ח סדר טהרה וז\"ל פשפשתי ומצאתי כי הכלל הזה הנאמר שכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו אינו מוסכם לפסק הלכה דאמוראי נינהו אליבא דר\"י וכו' ושוב ראיתי מקומו איו מציעא דף ל\"ח ע\"ב יעו\"ש וכתובות דף ע\"ז ע\"ב וא\"כ מאי מותיב בש\"ס מר\"י אימא אמוראי נינהו וי\"ל דהא דרב שמואל בר אבא לא הוי אמוראי והכי מותיב אי ס\"ל לר\"ש בהא כרבה בר בר חנה אמר ר\"י וכו' קשה וק\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ל\"ט ע\"ב." + ], + [ + "ומותר לשחררו לדבר מצוה אפי' למצוה של דבריהם וכו'. ומרן הביא דברי הר\"ן שהקשה דהיאך אתי מצוה דעשרה להתפלל ודחי עשה גמור דלעולם בהם תעבודו אלא ודאי דלאו עשה גמור הוא ומשם מתרצים הביא דלעולם דהוי עשה גמור ולא אסרה תורה אלא משום לא תחנם וכיון דאיכא מצוה לאו חנינא דידהו קא עביד אלא לצורך וכו' וע\"ז הביא הש\"ס וז\"ל ובגמ' פרק שלשה שאכלו פריך על הא מצוה הבאה בעבירה היא ומשני מצוה דרבים שאני ע\"כ.
ולכאורה נראה בכוונתו בהבאת ש\"ס זו דקשיא ליה להיש מתרצים דמה תירוץ הוא זה דאם איתא דכל דאיכא מצוה בשחרורו ליכא לא תחנם מאי מקשה בש\"ס מצוה הבאה בעבירה היא ומאי קושיא דכאן ליכא עבירה דליכא איסורא דלא תחנם כיון דאיכא מצוה. אמנם לענ\"ד מרן לא בא להכי אלא כוונתו שכיון לדעת הרשב\"א בגיטין דף ל\"ח שהקשה על שם הרמב\"ן וכי מפני מצוה להתפלל נדחה עשה שבתורה ותירץ שלא אסרה תורה אלא ליתן להם מתנת חנם וכו' אבל כשהוא משום מצוה ליכא חנינה וקשה לי עליו דאפי' לגר אוכל נבלות מותר ליתן מתנת חנם לכו\"ע וכל שכן לעבד כנעני וכו' אלא הכא מצוה דרבים שאני ולאפרושי רבים מאיסורא נמי עדיף ושרי אלו דבריו. נמצא דלהרשב\"א לא הונח לו מה שאמרו היש מתרצים ותירץ הוא דלעולם בהם תעבודו הוי עשה גמור והיינו טעמא דדחי משום דהוי מצוה דרבים וכמ\"ש בש\"ס וזה שכתב מרן על דברי הר\"ן הש\"ס דמצוה דרבים לומר דשאני מצוה דרבים דדחי לעשה גמור ולא מטעם מתנת חנם וכוונת הש\"ס דכשתירץ מצוה שאני היינו מצוה כזאת שהיא דרבים אלא דהמקשה לא הבין והקשה מצוה הבאה מעבירה ותירצו לו מצוה דרבים שאני וזה שאמרתי מצוה שאני ר\"ל מצוה כזאת זו היא כוונת הרשב\"א.
ולהיש מתרצים נראה לפרש דבריהם דלא תיקשי להו מש\"ס ברכות דהקשה מצוה הבאה מעבירה היא דהכי פירושו דכוונת התרצן מצוה שאני הוי כמ\"ש היש מתרצים וכיון דאיכא מצוה לא חשיב כחנינה להם ואהא קשיא ליה מצוה הבאה בעבירה היא כלומר לו יהי דלגבי האדון איכא מצוה מ\"מ העבד מתחנן ממילא והוי מצוה הבאה בעבירה ותירץ מצוה דרבים דכיון דהוי מצוה רבה יש כח לבטל האיסור דמתחנן העבד וחשיב האיסור כמאן דליתי מצד המצוה רבה דהוי מצוה דרבים ואמטו להכי לא הקשה הרשב\"א להרמב\"ן מהך ש\"ס דברכות אלא אתי עליה מש\"ס אחר יעו\"ש וע\"פ הכתוב הזה הותר כל מה שהקשה הרב לשון למודים ז\"ל חלק או\"ח סי' ע\"ו ולא ראיתיו עד אחר זמן רב יעו\"ש.
ודע דמהך סוגיא דברכות דקאמר מצוה דרבים שאני הוליד הרא\"ש ז\"ל דמצוה דרבים אף שאין לו עיקר מן התורה דחי עשה דיחיד מן התורה ועשה תשובה לבעל הלכות גדולות יעו\"ש וכיון דחיליה לזה הוא מתבות עשה דרבים קיצר לשון הש\"ס ולא הביא מצוה שאני והא מצוה הבאה בעבירה היא אלא (מי) [מיד] הלך לו להעתיק מצוה דרבים שהוא העיקר לילפותא שלו וזה פשוט הרבה לאפוקי מהרב החסיד בארעא דרבנן אות מ\"ם סי' שנ\"ט כתב דגירסת הרא\"ש בש\"ס הכי לעולם בהם תעבודו מצוה דרבים שאני יעו\"ש וליתא אלא דהרא\"ש קיצר לשון הש\"ס במה שאין לו צורך.
ובעיקר דברי הרא\"ש דדחי לדינא דגמ' הוא הלכות גדולות וכן הוא בתוס', לא באתי לכוונתם דההיא דשמחת הרגל אינו דומה להשלמת העשרה דשמחת הרגל נהי דרבים חייבים אבל הוא כל אחד ואחד לבדו וא\"צ כנופייא משא\"כ קדיש וקדושה דאי ליכא רבים בכנופייא אינה נעשית המצוה דקדושה ומשו\"ה קרויה מצוה דרבים וק\"ל. וודאי דקדמוני בזה ברם לא ראיתיו וכעת ראיתי להרא\"ש גופיה בפרק ואלו מגלחין תירץ כן בעד ההלכות גדולות יעו\"ש.
ואחר זמן רב ראיתי דסברת הרא\"ש היא סברת ר\"ת הביאה השבולי הלק\"ט הובאו דבריו במג\"א סי' תמ\"ו ס\"ק ב' וז\"ל גבי סוגית סוף ר\"ה דאין מפקחין עליו את הגל מאי טעמא שופר עשה ויו\"ט עשה ולא תעשה וכו' והקשה השבולי לקט מה צ\"ל דיו\"ט עשה ול\"ת אפי' ל\"ת לחודיה נמי לא דחי כיון דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה ותירץ ר\"ת דעשה דרבים דחי לא תעשה אף על גב דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה אלו דבריו. וכתב עליו המג\"א כדכתיבנא לענ\"ד וז\"ל ונראה לי דחמץ לא הוי מצוה דרבים דדוקא שופר שהיחיד מוציא רבים ידי חובתם מקרי עשה דרבים וכו'. אלא דמה שסיים שם המג\"א כעת לא הבנתיו וז\"ל דאל\"כ חמץ נמי עשה ולא תעשה הוא ולידחי עשה ול\"ת דיו\"ט והיאך תלוי זה בזה דכתב דאל\"כ וכו'." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..df549808b905b4262410cb2e47fc4997aec835b5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Kinyan/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,133 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Slaves", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Slaves", + "text": [ + [ + [], + [ + "עיין מ\"ש בספרי תועפות ראם דף מ' ע\"ב." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש בספרי תועפות ראם דף ל\"ט ומ'." + ], + [], + [], + [], + [ + "עבד עברי וכו'. כתב המל\"מ וז\"ל ומ\"מ נ\"ל שאם יש לכהן מום קבוע דנרצע דאין הפרש בין מום אחד לשני מומין עכ\"ל ושמעתי מהנדזים על דברי הרב ז\"ל ממ\"ש הוא עצמו לקמן סוף הי\"א וז\"ל הוא חולה וכו' ואיתא במכילתא כי טוב לו עמך שיהא טובתו שוה לך אם היה חגר או סומא אינו נרצע ונראה דרבינו לא הביא דין זה דמשמע ליה דהכל נכלל בדין זה עכ\"ל והשתא קשה לי על הרב דכיון דאיהו עצמו כתב דעבד עברי אפי' שאינו כהן אי בעל מום הוא אינו נרצע מטעם דכתיב כי טוב לו עמך א\"כ איך כתב הכא דאם יש לכהן מום קבוע דנרצע והא כל דאיכא מום אינו נרצע באינו כהן. ולק\"מ דמ\"ש לקמן בהי\"א הוא במום דשייך למקרייה חולה כגון חגר או סומא וכיוצא דלא מקיים מקרא שכתוב כי טוב לו עמך ברם מומין דלאו מקרו חולי כגון מי שיוצא ראשו מאחוריו כנגד ערפו וכן מי שראשו רחב וכיוצא כמה מומין כאלו שמנאן רבינו פ\"ח מהל' ביאת המקדש לא מתמעטו מכי טוב לו עמך בעבד עברי ברם לגבי כהן דהוי מום כתב הרב אם יש בו מום כזה נרצע דמה לי חד מום מה לי תרי מומין וק\"ל." + ], + [ + "עיין מ\"ש בספרי תועפות ראם דף ל\"א ודף מ\"א." + ], + [], + [ + "היתה וכו' ולרבו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך. וכתב מהרימ\"ט ז\"ל דבנים דרבו אלו לאו דוקא אלא אגב דנקט גבי דידיה יש לו אשה ובנים נקט גבי אדון ולרבו אין אשה ובנים והכריח זה מקרא שכתוב ואת ביתך דלא משמע כי אם אשה וכדאמר גבי כהן גדול ותמה עליו המל\"מ ז\"ל דהא קי\"ל כר' עקיבא דדריש האתין לרבות וא\"כ נימא דמואת נתרבו הבנים וצ\"ע עכ\"ל.
ולענ\"ד נראה כן דמואת ביתך דרשו כן ומה תאמר דא\"כ מה ידרשו באהבתי את אדוני את אשתי ואת בני דבאותם אתים מה מרבו נראה דשם אצטריכו לדרשה להקדים דבר לחבירו וכמ\"ש בפ\"ב דחגיגה ואת הארץ למה לי להקדים שמים לארץ וכתב רש\"י דאי כתיב השמים והארץ הו\"א שניהם כאחד לפי שא\"א לכתוב בענין אחר לכך כתב ואת הארץ להקדים ע\"כ והשתא הכא דצריך שיאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני צריך באמירתו שיקדים לאדון ואחר כך לאשתו ואחר כך לבניו משו\"ה נכתבו אתים אלו ועוד אם כמהרימ\"ט יותר נכון היה להקדים בברייתא אשה ובנים דעבד דהם דוקא לאשה ובנים דאדון דלאו דוקא ומה גם דאשה ובנים דעבד קדמו בכתוב דהוא בסדר משפטים ואשה ובנים דאדון מאוחר בכתוב בסדר ראה וק\"ל.
ואני מסתפק בבנים אלו אי הוי בנות בכלל או דוקא בנים ולא בנות והנה מדברי הרא\"ם ריש סדר אמור דקא פסיק ותני דאי תיבת בנים מיותר הוי למעט בנות ואם אינו מיותר הוי בנות בכלל יעו\"ש אין ללמוד לנדון דידן דאינו מיותר דהוי בנות בכלל דהא כבר בירר את שיחתו הרא\"ם ז\"ל דעד כאן לא כתב כן אלא היכא דאינו מיותר והוי ענין עונש ומשום השוה הכתוב אשה לאיש בנות בכלל בנים ברם כל דליכא עונש וכמו ולמדתם את בניכם וכיוצא בזה הוי בנים ולא בנות אשר בזה אין מקום למה שהשיג הרב החסיד בקונטרס מענה לשון על הרא\"ם מדברי התוס' בקדושין דף ס\"ו ד\"ה ולזרעו כאשר רמזתי בספרי הקטן תועפות ראם יעו\"ש ואף גם זאת כעת חזינא להנחלת יעקב ז\"ל שהקיפו בסוגיאות להראות דכל דכתב קרא בנים הוי ולא בנות ואף דאינו מיותר ולא הביט בתנאו שהתנה דהיינו דוקא בענין עונש משום השוה הכתוב אשה לאיש וחד מהסוגיאות שהביא הנחלת יעקב היא ולמדתם את בניכם והרא\"ם הביאה וישבה וגם מה שהשיגו יותר הנחלת יעקב עיין במה שציינתי בספרי תועפות ראם למליצי יושר עליו ואני תמיה על המשיגים על הרא\"ם דלא הביטו לראות תנאו שהתנה דעד כאן לא כתב דכל דאינו מיותר הוי בנות בכלל בנים אלא היכא דהוי ענין דעונש אבל כל דאינו עונש הוי בנים דוקא ולא בנות מקרא שכתוב בסדר משפטים אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות ואם איתא דכל דאינו מיותר הוי בנות בכלל בנים למה כתב קרא או בנות הא כתב בנים ובכלל בנות אלא ודאי דאפ\"ה אין בנות בכלל. איך שיהיה היוצא לנדון דידן דהאי בני הוי בנים ולא בנות לכו\"ע ואף לדעת הרא\"ם וכן מוכח מקרא גופיה דכתיב בני ולא ילדי כדכתיב בסמוך האשה וילדיה תהיה לאדוניה לכלול בנים ובנות ולמה בסמוך כתב קרא וילדיה לכלול בנות וכאן בני אלא ודאי האי בני הוי בנים ולא בנות.
ועדיין יש להסתפק דזה ניחא בבני דעבד ברם בבני האדון דמתרבו מתיבת ואת ביתך כדכתיבנא נימא דמתרבו בין בנים בין בנות ולכאורה יש לומר ילמד סתום מן המפורש אבל מי יאמר דזה חשיב מפורש לענין זה ולא נאמר דאינן עניינם אחד דכתוב אחד הוא בעבד וכתוב אחר הוא באדון ואצלי הוא ספק.
עוד יש להסתפק בזה אי אין לו אלא בן טומטום או אנדרוגינוס אי יכול לומר אהבתי וכו' ואת בני ונראה לפי מה שביררנו דבני הוי בנים ולא בנות ואם אין לו בן אינו נרצע א\"כ טומטום ואנדרוגינוס דהוו ספק אי הוי זכר או נקבה איך יאמר בני והוי ספק אי הוי זכר או נקבה דטומטום אפשר שיקרע והוי נקבה ואנדרוגינוס אפשר דמין זה הוי נקבה ואם הוא בריה בפני עצמו הא לא הוי זכר." + ], + [ + "עיין מ\"ש המל\"מ סוף פסקא המתחלת עוד נראה לומר וז\"ל אלא ס\"ל התירוץ השני דטעמא דת\"ק דלא מיעט בע\"ח הוא משום דהענקה הוי כמו צדקה ולא אצטריך קרא למעט בע\"ח מהענקה וכו' עכ\"ל ומ\"ש רבינו בפ\"ב דמלוה ולוה יעו\"ש דפסק כרב נתן וכתב הרב המגיד וז\"ל זה מחלוקת בברייתא דת\"ק ור\"נ בפ\"ק דקידושין וכו' ופסק כר\"נ עכ\"ל אינו מנגד לדברי הרב וכמ\"ש הרב גופיה לעיל בדרך ראשון.
אך בעיקר תירוצו יש לעמוד שתירץ דמאן דס\"ל כרב נתן קאמר דטעמא דת\"ק וכו' הוא משום דהענקה הוא מדין צדקה ולכן א\"צ לו לבעל חובו וכו' יעו\"ש וקשה לי ממ\"ש בקדושין דף ט\"ז ע\"ב תני חדא הענקה עבד עברי וכו' אלא הענקה עבד עברי לעצמו פשיטא וכו' הא מני תוטאי הוא וכו' לו ולא לבע\"ח ומאי קשיא אימא דמאי דקאמר לעצמו ר\"ל משום דהוי כצדקה ולא משום דכתיב לו והוי אף כת\"ק דהוי הלכתא ובשלמא לפירוש הרב נתנאל דף ט\"ו ע\"א הביאוהו התוס' לא קשה לפי שהם השוו הענקה לשכירות ומשו\"ה שפיר הקשה בש\"ס פשיטא דאי להא אתא לומר דדמי לשכירות ומשו\"ה לעצמו ולא לבע\"ח העיקרא בשכירות לא ידעינן ואי דידעינן בשכירות ה\"ה בהענקה ופשיטא וחידש דדוקא בהענקה ומתיב' לו משא\"כ למ\"ש המל\"מ ז\"ל וי\"ל דאין הכי נמי דלמאן דס\"ל כר' נתן וס\"ל דצדקה והענקה הכל שוים מוקי להך ברייתא כת\"ק וכר\"נ אבל בש\"ס קאי אליבא דרב טביומי דלעיל דמוקי לת\"ק דלא כר\"נ." + ], + [], + [ + "עיין מ\"ש הרב מל\"מ על מה שהביא דברי התוספות על שם ר\"י וכתב מרן שכן הסכימו הר\"ן והרמב\"ן בשיטת בבא בתרא וקשיא ליה שהרשב\"א בתשובות בסי' תשמ\"ה וכן במכונות כתב דהשבת עבוט אין בי\"ד כופין עליה משום דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה יעו\"ש. וקשה לי הכי אף דהוי גברא אגברא משום דהרשב\"א חשיב כתלמיד לגבי הרמב\"ן שהיה גדול הדור בזמן הרשב\"א והרמב\"ן היה חשוב הרבה בעיני הרשב\"א או יותר נראה דכוונתו דאיך כתב מרן סתם דעת הר\"ן והרמב\"ן ולא כתב דהרשב\"א חלוק ולא ס\"ל כר\"י. ומהכתוב אין מקום למה שזכורני שהיה מקשה מהרי\"א ז\"ל למ\"ש הרב תנא הוא בפ\"ז דמתנות עניים ה\"י שהקשה קושיא זאת מדברי הרמב\"ן בתשובה למ\"ש הרב ב\"י על שם הרמב\"ן יעו\"ש וחשב מהרי\"א ז\"ל שמה שהקשה כן משום היותו סובר הרב דתשובות המכונות הן מהרמב\"ן ואמטו להכי תמה עליו ואינו דהם תשובות הרשב\"א המכונות להרמב\"ן. דהא נראה בפירוש ממ\"ש כאן דלא נעלם ממנו דהם תשובות הרשב\"א (וה\"א) [ואפ\"ה] קשיא ליה וכמ\"ש.
וגם אין להקשות עליו דמאי קשיא ליה מצדקה להשבת עבוט דבצדקה איכא ב' לאוי לא תאמץ ולא תקפוץ וכל דאיכא ב' לאוי לא חשיב לאו הניתק לעשה כמ\"ש בתמורה דף ג' ופסקו רבינו ריש הל' תמורה יעו\"ש דשאני ההיא דתמורה ודומיהן דהוי לאוי גמורים ולוקין עליהן משא\"כ לאוי דצדקה לא תאמץ ולא תקפוץ דלאו לאוי דמלקות נינהו וחשיבי כמו עשין ומה לי חד ומה לי תרי וזה מוכרח מסוף חולין דנגדיה רב יהודה לההוא גברא משום שילוח הקן והתם ליכא אלא חד לאו יעו\"ש וכמו שאכתוב בסמוך.
אלא שבמה שתירץ לזה דבהשבת עבוט הוי לאו הניתק לעשה וחשיב כעשה ואיכא מתן שכרה בצדה משו\"ה אין בי\"ד מוזהרין קשה לי דיותר הוי לאו הניתק לעשה לא תאמץ ולא תקפוץ דכתיבי קודם העשה ומה גם דכתיב כי פתוח תפתח וכו' שיותר נאה לומר לא תעשה כן וכן ואם עשית שקפצת ואימצת ושילחתו ריקם פתוח תפתח ואף דהוו ב' לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי וכמ\"ש בריש תמורה שזכרנו, מ\"מ הא כתיבנא דמה שאמר הכתוב לא תאמץ ולא תקפוץ דלאו לאוי דמלקות נינהו אלא הוו כמו עשין שאינן בני מלקות משא\"כ לא יחליפנו ולא ימיר שהן בני מלקות וכמ\"ש רבינו ריש הל' תמורה יעו\"ש.
ועיי\"ש בהל' מתנות עניים שהאריך יותר דקשה ליה ממה שסיים בתשובה הנזכרת דאם ירצו בי\"ד לכוף יכולין נראה דס\"ל דלא כתירוץ שני של התוס' וסיים לתרץ זה דכי מקשו ותירצו התוס' לא החיובא אלא הרשות כלומר וא\"צ למ\"ש תחילה משום דהוי לאו הניתק לעשה אלו דבריו.
ופשוט דכוונתו בדברי התוס' דקשיא ליה איך אכפייה לרב נתן בר אמי לצדקה והא הוי מתן שכרה בצידה דאיתא בחולין דף ק\"י דרמי בר דקולי חזא לרב חסדא דאמר כפתוהו לההוא גברא דלא הוה מוקיר לאבוה ואימיה א\"ל שבקוהו דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בי\"ד מוזהרין ונראה דאינן רשאין דאי רשאין אמאי אמר ליה שבקוהו כך נראה לו לרב חסדא כיון דרשאי הוא וגם רב חסדא ידע מזה ואפ\"ה עושהו ואמאי שבקיה ר\"ח ואדרבא קלסו לרמי בר דקולי אלא ודאי דכל שאינו מוזהר אינו רשאי ולזה תירץ בדברים ועוד תירץ שהיה קצבה והוא ענין אחר ור\"י תירץ כיון דאיכא ב' לאוי רשאי לכוף אף שמתן שכרה בצדה וזהו שסיים שדעת הרשב\"א ז\"ל שדעתו כהתוס' והרמב\"ן דכופין היינו אם ירצו והיינו טעמא משום הלאו אף שמתן שכרה בצדה והוא סוג ג' משא\"כ בההיא דר\"ח דחולין משום דהוי מתן שכרה בצדה וליכא לאו. ושוב ראיתי יותר ברור דזה מוכרח בכוונת התוס' ממ\"ש הם עצמם בב\"ב דף ח' ע\"ב שאחר תירוץ ר\"י דצדקה שאני משום השני לאוי הביאו משם ריצב\"א דהא דאין בי\"ד מוזהרין הוא דאין נענשין וקשיא להו מההיא דכל הבשר דמשמע דנראה מדאמר שבקוהו שאין רשאין ונדחק בההיא ש\"ס דשבקוהו ר\"ל אינכם מוזהרין להכריחו יעו\"ש הרי מבואר דלר\"י פירוש שבקוהו אין רשאין וכן בתשובה לספר קנין סימן כ\"ז שהקשה קושית התוס' הלזו ומשם ר\"י הביא התירוץ דאיכא לאוי ושוב כתב לעצמו תירוץ ריצב\"א יעו\"ש הרי דחלוקים הם מריצב\"א דלר\"י מ\"ש שבקוהו ר\"ל שאינן רשאין ולריצב\"א ר\"ל אינן נזהרין.
וע\"פ יסוד זה שבנה בהל' מתנות עניים בעד ר\"י ודעמיה מתורץ מה שהקשה כאן בהל' עבדים להרשב\"א מכח סוגית סוף חולין דנגדיה ר' יהודה לההוא גברא דגזז גפיה וכו' ואף דהוי מצוה שמתן שכרה בצידה דהא כתב שם דהרשב\"א בשיטת ר\"י וכדכתיבנא. אך קשה כמו שהקשה הרב לר\"ת דלא תירץ כר\"י מההיא דסוף חולין וכן בהגהות מיימוני פי\"ב דאישות אות כ' כשהביא תירוץ משם ר\"י סייע לו מההיא דסוף שילוח הקן כלומר משא\"כ לר\"ת וכן ממה שסייע לר\"י מההיא דסוף חולין נראה דס\"ל בדעת ר\"י דלאו משום ב' לאוי תלוי תירוץ ר\"י אלא משום דאיכא לאו דהא בההיא דחולין ליכא אלא לאו אחד דלא תקח האם על הבנים והיינו טעמא דבצדקה אף שהם ב' לאוי כחד חשיבי כיון דלאו לאוי דמלקיות נינהו וכדכתיבנא בסמוך. ודע דמ\"ש הר\"ן בפרק נערה והרב המגיד פי\"ב דאישות דהרשב\"א ס\"ל דכופין על הצדקה ולא נחתינן לנכסי אלא דוקא בפניו פי' כשירצה לכוף דרשאין נינהו וקמ\"ל דלא נחתינן וכמ\"ש בתשובה בב' המקומות שאם ירצה לכוף כופין ועיין ברכי יוסף הנדפס מחדש חלק יו\"ד דף כ\"ב וכ\"ג." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בספרי תועפות ראם דף מ\"א ע\"ב." + ], + [], + [], + [], + [ + "שם דף מ\"א ע\"ג." + ] + ], + [ + [ + "וקונה עצמו או בשטר או בראשי אברים וכו'. וכתב רבינו בספר המצוות מצוה רל\"ה עשין היא שציונו בדין עבד כנעני וכו' ובא בתורה שהוא משתחרר בשן ועין והשיגו הרמב\"ן שהם ב' מצות חיוב לעולם בהם תעבודו וחיוב לשחררו בשן ועין והן ב' עניינים סותרין חיוב שלא לשחררו וחיוב לשחררו בשן ועין ואם לא רצה לשחררו בשן ועין ודאי דבי\"ד כופין לו כמו שכופין לכל המצוות עשה עד שתצא נפשו נמצאו עניינם נפרדים זה מזה כמו נשואין וגירושין דהם ב' ענינים סותרים זה כונס וזה פוטר זו היא טענתו והיא אלימתא ומ\"ש במגילת אסתר דהוא אחד מן הדינים השייכים בעבד וכו' א\"כ גם בגירושין נאמר שהוא אחד מן הדינים השייכים באשה גם מ\"ש בסוף דבריו דאינו צווי לדיינים כבר ביארתי טענת הרמב\"ן." + ] + ], + [ + [ + "כתוב אצלי בחי' גיטין דף ט' ע\"ב רש\"י ד\"ה לא יתנו לאחר מיתה וכו' נהי דלהכי זכה ביה דלא מצי למהדר ביה וכו' עכ\"ל וזו היא דעת הרי\"ף בהלכות יעו\"ש וזו היא דעת הרמב\"ם פ\"ו מהל' עבדים ה\"א לדעת הטור יו\"ד סי' רס\"ז והכ\"מ והלח\"מ.
ולענ\"ד לא כן אדמה בכוונתו דלפי דעתם ז\"ל הו\"ל להר\"מ לכתוב אבל אם אמר תן אינו יכול לחזור לפיכך האומר תן וכו' כיון שהוא מחלק בין זכה לתן אלא דעתו כדעת רש\"י בחזרתו שהוא דעת ר\"ת דמיד זכה בגט ויצא בן חורין ומתני' היינו בתנו דלאו שליח שויא אלא מצוה אבל בעשה שליח גם בתן הוי כזוכה ומיד יצא לחירות והרמב\"ם כבר כתב פ\"ד מזכיה ומתנה דתן כזכה ולכן כתב בזכה דהיינו גם בתן דשניהם אחד דיצא לחירות גם בשלא הגיע גט לידו אבל בתן אינו יכול לחזור ואינו יוצא לחירות. ומתוך דברי אלה אחרי נשיקת ידיו ורגליו ממרן אין מקום למ\"ש בב\"י הל' עבדים סימן הנזכר יעו\"ש וכתב הפרישה שם ס\"ק קמ\"ד וז\"ל אבל אמר תנו לו וכו' אבל בעבד כהן יכול לחזור בו דחוב הוא לו שמפסיד מלאכול בתרומה כך איתא בתוס' פ\"ק דכתובות דף י\"א עכ\"ל ודבריו תמוהים דעד כאן לא כתבו כן התוס' אלא לר' מאיר אבל לרבנן דהלכתא כוותייהו חולקין וכ\"כ הב\"ח להיפך ממ\"ש הפרישה על שם התוס' והוא הנכון." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל שטר שיש עליו אפי' עד אחד פסול וכו' והוא שיהיה כותי חבר. ועיין מה שגמגם הלח\"מ ז\"ל עליו דלא כתב דחתים ישראל לבסוף. ולענ\"ד נראה דא\"צ דכיון דכתב דצריך שיהיה חבר מובן או דידעינן ליה שהוא חבר או מכח דחתים ישראל לבסוף ואופן הידיעה יהיה על אופן שיהיה וכתב רבינו הכי לאורויי דאי ידעינן ליה שהוא כותי חבר אף דחתים לבסוף שפיר דמי." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "עיין מ\"ש מרן ותירץ וז\"ל דמ\"ש בש\"ס ואיבעית אימא קאי לדסמיך ליה והא לפירא יעו\"ש וכתב עליו הלח\"מ דמאי קשיא הא כיון דכתב דאע\"ג דלא מטא זימני יצא לחירות כל שכן היכא דמטא ולא משכנו עכ\"ל ואין דבריו ברורים דיש בזה מה שאין בזה ולא נפקא חד מחבריה דבמטא זמניה משתעבד בו ובלא דמטא זמניה אינו משתעבד בו וא\"כ איך הוי כל שכן ושפיר קשיא ליה למרן ז\"ל. אמנם בתירוצו יש לדון דלו יהי דהתירוץ בתרא קאי לוהא לפירא סוף סוף הו\"ל להרמב\"ם לכתוב דין זה בעבד כשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו כשם שכתב תירוץ דש\"ס דוהא לפירא דקאי בשדה וכתבו בעבד וז\"ל ואם א\"ל תקנה מעשה ידיו לא יצא לחירות לפי שיוצא הדין בעבד. ובפירוש דברי מרן נתלבט הלח\"מ וסיים בסוף דבריו היינו פירוש רש\"י ז\"ל ומה חידש לנו הרב באומרו שרבינו מפרש וכו' עכ\"ל. והוא פשוט דלרש\"י קאי ואיבעית אימא בין לעבד בין לשדה וזה וזה לגופא וזה וזה מטא זימניה וזה וזה לא משכנו ועבד שאני משום קנסא משא\"כ למ\"ש מרן לא בא התירוץ אלא לשדה אבל בעבד כדקאי קאי והיינו טעמא דכבר הוא משתעבד בו וכמ\"ש רש\"י לתירוץ קמא. וכעת נראה דכוונתו להקשות לתחילת דברי מרן שכתב לדעת רבינו שהוא מפרש דהאי שינוייא קאי למאי דאמר הא לגופא והא לפירא וכו' דאי ס\"ל דאידי ואידי לגופא ודמטא זימניה היינו פירוש רש\"י, ולא הו\"ל למרן לומר אלא דרבינו מפרש דואיבעית אימא בשלוה עליו למשכנו ולא משכנו, לא קאי כי אם לשדה דוקא, וזהו שסיים הלח\"מ וכתב ומה חידש לנו הרב באומרו שרבינו מפרש דשינוייא קאי להא לגופא והא לפירא." + ], + [], + [], + [], + [ + "ומפני מה קנסו הלוקח לבדו שאילו לא לקח זה לא יצא העבד לחו\"ל. וי\"ל דזה שכתב רבינו היינו מ\"ש הש\"ס לאו עכברא גנבא וכו' ברם עוד קשיא ליה להש\"ס אי לאו עכברא חורא מנא ליה ואמר מסתברא וכו' והאי דמסתברא הו\"ל לרבינו להביאו ובחי' גיטין כתוב אצלי דף מ\"ג ע\"ב גמ' ת\"ר וכו' רשב\"ג אומר וכו' זהו שחרורו ע\"כ לכאורה נראה דלא פליגי ולא בא רשב\"ג אלא לפרש דברי ת\"ק ועל כרחך לא אמר דבמה דברים אמורים הוא לחלוק אלא במתני' ולא מברייתא ואפשר הכי והכי אמנם מדהרי\"ף והרא\"ש השמיטו הך דרשב\"ג מודה דס\"ל דפליגי ופסקו כת\"ק.
אך קשה להר\"מ פ\"ח דעבדים ה\"ו דפסק כת\"ק ולא הזכיר לדרשב\"ג נראה דס\"ל דפליגי ואף דהלכה כרשב\"ג אינו בברייתא אלא במתני' וקשה דבפ\"ט דטומאת מת כתב מרן לדעת הרמב\"ם דלאו דוקא הלכה כרשב\"ג במתני' אלא ה\"ה בברייתא." + ], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש הרב [מהר\"ח אבולעפיה] בעץ החיים סדר תצא ובישרש יעקב בחי' מהר\"י בן ג'אמיל דף קס\"ג ע\"ב מ\"ש משם מהר\"ח אבולעפיה הזקן ותירץ מהר\"א בן ג'אמיל ז\"ל על מ\"ש בסי' ת\"ל עבד מכאן אמרו המוכר עבדו לנכרי או לחו\"ל יצא לחירות אשר ינצל אליך לרבות גר תושב ולכן אף דלא פסק כרישא דסיפרי דקרא לא מוקי ליה בעבד שברח מ\"מ דרשא דמעם אדוניו דהוי יתר ודי אומרו אשר ינצל אליך לרבויי גר תושב וקאי אקרא דאבתריה והשתא שפיר אתי הג\"ש עכ\"ל ופליאה דעת ממני דאיך אפשר לומר דהרמב\"ם ס\"ל כסיפא דברייתא דקרא איירי בגר תושב והא כתב רבינו בהל' י\"א עבד זה שברח הוא גר צדק והוסיף אזהרה אחרת למי שמאנה אותו שנאמר בטוב לו לא תוננו הרי בפירוש דמוקי לסיפא דקרא בגר צדק." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "פסק כרבנן וכרב וכן כתב מרן ומנא אמינא לה דאי פסק כרבן שמעון בן גמליאל וכאביי נמצא דאיחר דינא דמתני' והקדים הדין היוצא מהש\"ס ולא נזכר בש\"ס ומ\"מ מסיגנון לשון הראב\"ד נראה שהבין לדעת רבינו דפסק כרשב\"ג וכאביי לאפוקי שהוא פסק כרבנן וכרבא וכמ\"ש הלח\"מ. ומ\"מ בין נאמר דפסק כרבנן ורבא בין נאמר דפסק כרשב\"ג וכאביי, מה שכתב בס' הטורים והרמב\"ם והראב\"ד פסקו כרשב\"ג ט\"ס הוא דהא לא פסק רבינו כרשב\"ג גם אם נאמר דפסק כרשב\"ג היינו כאביי ואילו הטור קדם בדברו דברי רבא ועלה הביא פלוגתא דרשב\"ג וחכמים ועלה כתב דרבינו כתב כרשב\"ג וליתא ומ\"מ נראה דלשיטת הסוברים דפסק כרשב\"ג וכאביי לא קשה איך פסק כאביי נגד הכלל דהלכתא כרבא לגבי אביי דבנדון כזה לא כללינהו כמ\"ש פ\"ט מהל' שמיטה ויובל ד\"ה כשראה הלל יעו\"ש ודעת הרמב\"ן לפסוק כחכמים וכמו שפי' גאון הובאו דבריו בחי' הרשב\"א ולדחות ראיית הראב\"ד כתב והא דשלחו מתם אנן כרשב\"ג ס\"ל אינהו כאוקמתא דאביי ס\"ל כדקאמר בהדיא ואינהו סבור לפני יאוש ובודאי לאוקמתא דאביי הלכתא כרשב\"ג דמסתבר טעמא דהא מוקי לה בדינא ורבנן מפקי ליה מרביה משום תקנתא דדילמא ממנעי ולא פרקי ולא מסתבר כוותייהו משום דכשם שמצוה וכו' כך מצוה לפדות את העבדים וכו' אלו דבריו.
וכאן הבן שואל הבן יקיר לי פחד יצחק יהיה בעזרו דאיך כתב דבהדיא משמע דכאוקמתא דאביי ס\"ל נימא דכאוקמתא דרבא ס\"ל ואף לרבא ס\"ל לרבן שמעון בן גמליאל דלפני יאוש ג\"כ ישתעבד דהכי פירשו בש\"ס הברייתא לרבא אי לפני יאוש קאמריתו היינו כשם וכו' הרי דגם לרבא לרשב\"ג לפני יאוש ישתעבד ולא קשה מידי דלרבא גם לת\"ק לפני יאוש משתעבד דלא פליגי בזה וכמ\"ש התוס' ד\"ה אי לפני יאוש יעו\"ש וכמ\"ש החידושי הלכות ז\"ל וא\"כ איך קאמרי אנן כרשב\"ג ס\"ל את אי כרבנן ס\"ל וכו' אלא ודאי דקיימי כאביי וק\"ל.
אך קשה טובא מאי דקשה ליה עוד לחכם בני יצחק הי\"ו במ\"ש הרשב\"א ז\"ל דדוקא אי קי\"ל כאביי פסקינן כרבן שמעון בן גמליאל דמסתבר טעמיה וקודם זה כתב ואי משום דרבי יוחנן דכליל לן כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו ההוא כללא לאו דוקא וכ\"כ הרי\"ף בפ' גט פשוט דלא אמרינן הלכה כרשב\"ג אלא היכא דאיכא טעמא הרי שסוברים דדוקא אי איכא טעמא הוא דאמר ר' יוחנן הלכה כרשב\"ג ואי ליכא טעמא לאו ואם כן מאי מותיב בש\"ס לקמן דף ל\"ח ע\"א לר' יוחנן דאמר עבד שברח וכו' ממ\"ש ר\"י גופיה כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו בשלמא לאביי וכו' אלא לרבא קשיא וכו' ומאי קשיא הא אי ס\"ל כרבא מודה דלאו הלכתא כרשב\"ג דלא מסתבר טעמיה כמ\"ש הוא ז\"ל ועיין להרשב\"א בתשובות סי' מ\"ה שדעתו כדעת הרי\"ף בהאי כללא דדוקא היכא דמסתבר טעמיה דרשב\"ג הוא דהלכתא כוותיה ועיין להחבי\"ב בכללי הש\"ס סי' כ' מ\"א מ\"ש בזה ועיין בתוס' יו\"ט פ\"ד דפסחים מ\"ד.
עוד קשיא לי מסוגיא דידן דמותיב לר' יוחנן דידיה אדידיה למ\"ש מהראנ\"ח סדר טהרה וז\"ל פשפשתי ומצאתי כי הכלל הזה הנאמר שכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו אינו מוסכם לפסק הלכה דאמוראי נינהו אליבא דר\"י וכו' ושוב ראיתי מקומו איו מציעא דף ל\"ח ע\"ב יעו\"ש וכתובות דף ע\"ז ע\"ב וא\"כ מאי מותיב בש\"ס מר\"י אימא אמוראי נינהו וי\"ל דהא דרב שמואל בר אבא לא הוי אמוראי והכי מותיב אי ס\"ל לר\"ש בהא כרבה בר בר חנה אמר ר\"י וכו' קשה וק\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ל\"ט ע\"ב." + ], + [ + "ומותר לשחררו לדבר מצוה אפי' למצוה של דבריהם וכו'. ומרן הביא דברי הר\"ן שהקשה דהיאך אתי מצוה דעשרה להתפלל ודחי עשה גמור דלעולם בהם תעבודו אלא ודאי דלאו עשה גמור הוא ומשם מתרצים הביא דלעולם דהוי עשה גמור ולא אסרה תורה אלא משום לא תחנם וכיון דאיכא מצוה לאו חנינא דידהו קא עביד אלא לצורך וכו' וע\"ז הביא הש\"ס וז\"ל ובגמ' פרק שלשה שאכלו פריך על הא מצוה הבאה בעבירה היא ומשני מצוה דרבים שאני ע\"כ.
ולכאורה נראה בכוונתו בהבאת ש\"ס זו דקשיא ליה להיש מתרצים דמה תירוץ הוא זה דאם איתא דכל דאיכא מצוה בשחרורו ליכא לא תחנם מאי מקשה בש\"ס מצוה הבאה בעבירה היא ומאי קושיא דכאן ליכא עבירה דליכא איסורא דלא תחנם כיון דאיכא מצוה. אמנם לענ\"ד מרן לא בא להכי אלא כוונתו שכיון לדעת הרשב\"א בגיטין דף ל\"ח שהקשה על שם הרמב\"ן וכי מפני מצוה להתפלל נדחה עשה שבתורה ותירץ שלא אסרה תורה אלא ליתן להם מתנת חנם וכו' אבל כשהוא משום מצוה ליכא חנינה וקשה לי עליו דאפי' לגר אוכל נבלות מותר ליתן מתנת חנם לכו\"ע וכל שכן לעבד כנעני וכו' אלא הכא מצוה דרבים שאני ולאפרושי רבים מאיסורא נמי עדיף ושרי אלו דבריו. נמצא דלהרשב\"א לא הונח לו מה שאמרו היש מתרצים ותירץ הוא דלעולם בהם תעבודו הוי עשה גמור והיינו טעמא דדחי משום דהוי מצוה דרבים וכמ\"ש בש\"ס וזה שכתב מרן על דברי הר\"ן הש\"ס דמצוה דרבים לומר דשאני מצוה דרבים דדחי לעשה גמור ולא מטעם מתנת חנם וכוונת הש\"ס דכשתירץ מצוה שאני היינו מצוה כזאת שהיא דרבים אלא דהמקשה לא הבין והקשה מצוה הבאה מעבירה ותירצו לו מצוה דרבים שאני וזה שאמרתי מצוה שאני ר\"ל מצוה כזאת זו היא כוונת הרשב\"א.
ולהיש מתרצים נראה לפרש דבריהם דלא תיקשי להו מש\"ס ברכות דהקשה מצוה הבאה מעבירה היא דהכי פירושו דכוונת התרצן מצוה שאני הוי כמ\"ש היש מתרצים וכיון דאיכא מצוה לא חשיב כחנינה להם ואהא קשיא ליה מצוה הבאה בעבירה היא כלומר לו יהי דלגבי האדון איכא מצוה מ\"מ העבד מתחנן ממילא והוי מצוה הבאה בעבירה ותירץ מצוה דרבים דכיון דהוי מצוה רבה יש כח לבטל האיסור דמתחנן העבד וחשיב האיסור כמאן דליתי מצד המצוה רבה דהוי מצוה דרבים ואמטו להכי לא הקשה הרשב\"א להרמב\"ן מהך ש\"ס דברכות אלא אתי עליה מש\"ס אחר יעו\"ש וע\"פ הכתוב הזה הותר כל מה שהקשה הרב לשון למודים ז\"ל חלק או\"ח סי' ע\"ו ולא ראיתיו עד אחר זמן רב יעו\"ש.
ודע דמהך סוגיא דברכות דקאמר מצוה דרבים שאני הוליד הרא\"ש ז\"ל דמצוה דרבים אף שאין לו עיקר מן התורה דחי עשה דיחיד מן התורה ועשה תשובה לבעל הלכות גדולות יעו\"ש וכיון דחיליה לזה הוא מתבות עשה דרבים קיצר לשון הש\"ס ולא הביא מצוה שאני והא מצוה הבאה בעבירה היא אלא (מי) [מיד] הלך לו להעתיק מצוה דרבים שהוא העיקר לילפותא שלו וזה פשוט הרבה לאפוקי מהרב החסיד בארעא דרבנן אות מ\"ם סי' שנ\"ט כתב דגירסת הרא\"ש בש\"ס הכי לעולם בהם תעבודו מצוה דרבים שאני יעו\"ש וליתא אלא דהרא\"ש קיצר לשון הש\"ס במה שאין לו צורך.
ובעיקר דברי הרא\"ש דדחי לדינא דגמ' הוא הלכות גדולות וכן הוא בתוס', לא באתי לכוונתם דההיא דשמחת הרגל אינו דומה להשלמת העשרה דשמחת הרגל נהי דרבים חייבים אבל הוא כל אחד ואחד לבדו וא\"צ כנופייא משא\"כ קדיש וקדושה דאי ליכא רבים בכנופייא אינה נעשית המצוה דקדושה ומשו\"ה קרויה מצוה דרבים וק\"ל. וודאי דקדמוני בזה ברם לא ראיתיו וכעת ראיתי להרא\"ש גופיה בפרק ואלו מגלחין תירץ כן בעד ההלכות גדולות יעו\"ש.
ואחר זמן רב ראיתי דסברת הרא\"ש היא סברת ר\"ת הביאה השבולי הלק\"ט הובאו דבריו במג\"א סי' תמ\"ו ס\"ק ב' וז\"ל גבי סוגית סוף ר\"ה דאין מפקחין עליו את הגל מאי טעמא שופר עשה ויו\"ט עשה ולא תעשה וכו' והקשה השבולי לקט מה צ\"ל דיו\"ט עשה ול\"ת אפי' ל\"ת לחודיה נמי לא דחי כיון דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה ותירץ ר\"ת דעשה דרבים דחי לא תעשה אף על גב דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה אלו דבריו. וכתב עליו המג\"א כדכתיבנא לענ\"ד וז\"ל ונראה לי דחמץ לא הוי מצוה דרבים דדוקא שופר שהיחיד מוציא רבים ידי חובתם מקרי עשה דרבים וכו'. אלא דמה שסיים שם המג\"א כעת לא הבנתיו וז\"ל דאל\"כ חמץ נמי עשה ולא תעשה הוא ולידחי עשה ול\"ת דיו\"ט והיאך תלוי זה בזה דכתב דאל\"כ וכו'." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עבדים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..743b7f9bf25a8056ac0a0aea05f8be563dfa201a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,79 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Festival Offering", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות חגיגה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [ + [ + "ונשים \n חייבות וכו'. עיין השגת הר\"א ומה שהליץ מרן ודבריו סותרים למ\"ש פ' י\"ד דמעשה הקרבנות יעו\"ש. גם מ\"ש הלח\"מ כאן דבריו סותרים למ\"ש שם. והמחוור כמ\"ש הלח\"מ שם וכ\"כ הפרי חדש בנימוקיו במים חיים.
ורגע אדבר לישב דעת רבינו דפסק כר' זירא דלא כאביי שהוא יותר בתרא ממ\"ש בקידושין דף ל\"ד ע\"א והרי מצה שמחה והקהל דמצוות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים חייבות ואי סבירא ליה לסתמא דש\"ס כאביי מאי קשיא ליה משמחה שאני שמחה דבעלה משמחה אלא ודאי דפסיקא ליה לסתמא דש\"ס כר' זירא וא\"ת וכיון שכן אמאי תירץ הש\"ס שם אליבא דאביי ומה נענה לר' זירא כבר תירץ הלח\"מ שם יעו\"ש ועיין בעץ החיים ובמקראי קודש מה שהקשה על הלח\"מ שם דלא קשיא מידי כמו שיראה המעיין בפשיטות. ואפשר עוד לומר דחיליה דרבינו מסוגיית חגיגה דף ו' איזהו קטן וכו' מתקיף לה ר' זירא עד הכא מאן אתייא אמר ליה אביי עד הכא דמחייבת אמיה בשמחה אייתיה ויש להקשות חדא דכיון דר' זירא הוא דס\"ל נשים חייבות בקרבן שמחה הוי תשובתה בצדה דהאי אתקפתא כדתריץ לה אביי ועוד אביי דלא ס\"ל כר' זירא כמ\"ש שם בראש השנה אלא דבעלה משמחה מה יענה אבנר לקושיא זאת אלא ודאי מוכח דאביי חזר בו והכי פירושא דסוגייא מתקיף לה ר' זירא עד הכא מאן אתייה כלומר אי לאו כדאמינא דנשים חייבות קשיא ואמר אביי עד הכא וכו' כלומר חוזרני בי ואמינא בפה מלא עד הכא דמחייבה אמיה בשמחה." + ], + [], + [], + [ + "וכולן \n תשלומי ראשון וכו'. ועיין למרן כ\"מ שתמה דפסק כר' יוחנן נגד ר' הושעיא רביה יעו\"ש וכתב הלח\"מ דאין ר' אושעיא דברייתא אלא הוא אחר דזוטר מר' יוחנן יעו\"ש ודבר ה' בפיהו אמת דבסוף פ' האשה אמרו יחיד שנטמא בספק רה\"י בפסח ר' הושעיא רבה אמר משלחין וכו' ר' יוחנן אמר וכו' ופסק רבינו כרבי הושעיא פ\"ז דקרבן פסח ה\"ז וכתב מרן דרביה דר' יוחנן הוא הרי דמי שהוא רביה דר' יוחנן הוא ר' הושעיא רבה וכאן לא הוזכר רבה מוכח שהוא האחר דזוטר." + ] + ], + [ + [ + "מי \n שחציו עבד וכו'. עמ\"ש הלח\"מ ובתוך דבריו כתב וז\"ל אבל קשה מנין לנו לענין פסח בשלמא בעולת ראיה אית לן קרא דאת פני האדון דמעטו מפני שיש לו אדון אחר אבל לענין קרבן פסח מנא לן אלו דבריו ז\"ל. ולענ\"ד אחר נשיקת ידיו ורגליו קשיא ליכא וע\"פ מה שקדם הלח\"מ גופיה דשניא פסח מראיה דבפסח א\"א להביאו על תנאי משא\"כ בראיה ומשו\"ה למשנה ראשונה נדחק טובא למצוא היאך יכול להביא קרבן פסח מספק בהפקר בי\"ד הפקר משא\"כ למשנה אחרונה לא עשו תקון זה של הפקר בי\"ד הפקר והניחו הדין על דין תורה דלא יביא קרבן פסח על הספק דא\"א להתנות בו והוי מביא חולין לעזרה והשתא ממילא יובן דבראיה דגם בספק יכול להביא בשיתנה, אצטריך קרא דאת פני האדון למעטו דלא יביא, משא\"כ בקרבן פסח דא\"א להתנות וודאי דלא יביא לא הוצרך קרא למעטו אלא דלמשנה ראשונה מדברי סופרים מכח הפקר בי\"ד הפקר חייבוהו וכל זה הוא לדעת הר' אברהם בנו של רבינו ברם לדעת הרע\"ב ז\"ל שהביא המל\"מ שם בהל' קרבן פסח פ\"ב הי\"א דחילק בין פסח לראיה מטעם התנאי וכמ\"ש הרב שם יעו\"ש ניחא טובא דבראיה אצטריך קרא דאת פני האדון משא\"כ בפסח.
וע\"פ האמור אין מובן למ\"ש אח\"כ וז\"ל וא\"ת גבי שופר אמאי חייב מי שחציו עבד וחציו בן חורין ואמאי לא הניחוהו על דין התורה למשנה אחרונה שלא יתעכב בשיחרור כמו שעשו גבי פסח וראיה וכו' ע\"כ דאדרבא דין תורה הוא שיהא חייב דליכא מיעוטא דמיעטיה קרא כמו ראיה וליכא ג\"כ בחיובו חומרא דאתי לידי קולא כמו בפסח דאתי חולין לעזרה א\"כ למה לא יהא חייב ככל ספיקא דאורייתא דלחומרא וכן טומטום ואנדרוגינוס חייבים מטעם זה דספיקא נינהו ולחומרא ועיין מ\"ש עוד [לעיל שם] ואולי [וכו'] ומ\"ש המל\"מ פ\"ב דקרבן פסח הי\"א וצרור החיים שם.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל אבל קשה דהיכי קאמר דחייבו רבנן מספק כיון דהתורה פטרתו מקרא דאת פני האדון יצא זה וכו' ותירץ ע\"פ קושית התוס' דפ\"ק דחגיגה וסיים וז\"ל ורבינו נראה לו משום הך קושיא דלא פשיט לה הכא מידי אלא ה\"ק פטור מן התורה משום דקרא קאמר דלא יהיה לו אדון אחר ומספקא לן אי הוי האי אדון או לא לכך פטור מספק כטומטום וכו' אלו דבריו. והמה תמוהים דאי כמ\"ש הוא ז\"ל דקרא דהאדון לא אתא למי שחציו עבד אלא מיעט למי שיש לו אדון אחר, ומי שחציו עבד וחציו בן חורין מסתפיקא לן אי חשיב יש לו אדון אחר או לא, נחזי אנן קרא דהאדון דממעטינן מיניה ולא שיהיה לו אדון אחר למאי מיעט אי לעבדים גמורים לא צריך קרא דגמר לה לה מאשה כמ\"ש בש\"ס ולכן לא מצא רבינא אלא לומר דאתא למעט מי שחציו עבד וחציו בן חורין ומוכרח לומר כפשטא דש\"ס דחציו עבד וחציו בן חורין נתמעט מהאדון וקמ\"ל דגם זה חשיב יש לו אדון אחר וחזרה קושיא לדוכתא וגם לישנא דלא נצרכא מורה ברור כדכתיבנא.
ועיין מ\"ש המל\"מ דלמה השמיט רבינו מימרת ר' אמי דף ח' דפסחים דמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל יעו\"ש והשתא יצא מרכבת המשנה [חלק ג] ובהלכות נדרים פ\"ט ה\"כ כתב לתרץ לדברי רבינו דנדרים דש\"ס דנדרים דף ל\"א דקאמר דכותים מצווים לעלות לרגל וכותים ודאי דלא הו\"ל חלק בארץ וא\"כ לר' אמי פטורים ונמצא סתראי נינהו ולכך פסק כר\"א דפסחים שם [בהל' נדרים] בנדרים ובהל' חגיגה לא הביאו דשם קאי במי שעלה ואפ\"ה פטור ואף דכתיב ולא יראו פני ריקם משא\"כ כותים דפטורים לעלות ואם עלו חייבים משום ולא יראו פני וסיים עוד דאפשר לומר ג\"כ דלא פליגי ומ\"ש בנדרים ואין עושין היינו מחמת דאין להם קרקע ולא פליגי. ודבריו תמוהים חדא דאי מה שאין עושין היינו משום דאין להם קרקע הוו פטורים מן התורה והיאך נקראו מצווין ואין עושין והעיקרא הבנין שבנה אין לו יסוד דמ\"ש ר\"א כל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל לאו קרקע מחלוקת ארץ ישראל שנתחלקה לשבטים הוא אלא אף קרקע שקנאו בדמים בשבילו מתחייב דהא שייך ביה ולא יחמוד איש את ארצך והגע עצמך דלאחד מישראל לא נשאר לו קרקע מנחלת ארץ ישראל ושוב לקח בדמים אחוזת קרקע וכי פטור מלעלות לרגל והא אית ליה ארץ וה\"ה כותים שקנו קרקע חייבים דהא קרינן ביה ולא יחמוד איש את ארצך. ופשוט ואין מקום לדבריו ועיי\"ש בריש הל' קרבן פסח ג\"כ שרמז מ\"ש כאן בהל' נדרים.", + " כשם \n שהם באים להראות וכו' להוציא סומא וכו'. וכתב הלח\"מ זה כגירסת ר\"ת דלפרש\"י דריש המסורת קודם וכדכתבו התוס' בריש חגיגה ואע\"ג דבלשון רש\"י ריש חגיגה גריס המקרא קודם לא היה להתוס' ההיא גירסא בדברי רש\"י וכו' ועיין להחידושי הלכות [מהרש\"א] שם שהגיה בדברי רש\"י שבתוס' ופי' לדעת רש\"י דבין יראה בין יראה קאי להקב\"ה והכי פירושו יראה בחי'רק אתפרש שהאדון בא ליראותך ויראה בצ'רי שהוא המקרא מתפרש שהקב\"ה בא ליראות מן האדם ועל פי זה קשיא ליה ז\"ל על דבריו דדריש מסורת קודם יעו\"ש.
ולכאורה דבריו תמוהים דבהדיא כתב רש\"י יראה כל זכורך את פני האדון דמשמע שהאדם רואה את השכינה ונראה לומר לדעת החידושי הלכות דמפרש כדברי רש\"י אלו הכי יראה כל זכורך בצר\"י דמשמע שהאדם רואה את השכינה וכיון שכן נמצא הקב\"ה מתראה מן האדם יראה בחי'רק משמע שהאדון בא ליראותך וכדרך שבא לראותך דהיינו המסורת שהוא יראה בחי'רק כך בא ליראות דהיינו המקרא יראה בצ'רי שהקב\"ה מתראה מן האדם שבא לראות אותו ונמצא הכל בהקב\"ה וכן פירש רש\"י בריש ערכין יעו\"ש.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל אבל מ\"מ קשה למה כתב פסוק בבא כל ישראל וכו' יעו\"ש וכתב כן משום דהבין בדברי רבינו דמ\"ש כשם וכו' הוא נמשך ממאי דלעיל מיניה דכתיב ונאמר בבא כל ישראל לראות. ברם לענ\"ד לא כן אנכי עמדי בפיוש דבריו אלא דמ\"ש ונאמר וכו' קאי לדלעיל מיניה דכתב בבא כל ישראל להוציא את העבדים דקשיא ליה לרבינו דפסוק זה הוא במצוות הקהל ואהא כתב דכתיב לראות דקאי לראיה דקא מסמן הכתוב זמן הקהלה בזמן הראיה ולכן ממעטינן מישראל עבדים לראיה ושוב מתחיל הענין כשם וכו' והוא מיראה יראה ולא הוצרך להזכיר הכתוב אלא קשיא במ\"ש כשם שהם באים להראות דהיאך מוכח שלא יהא סומא והו\"ל למימר כשם שהקב\"ה רואה אותך כשאתה בא להראות כך וכו' ודוק.", + " ונאמר \n למען ישמעו להוציא מי שאין לו שמיעה גמורה. ועיין להלח\"מ דקשיא ליה דבש\"ס קיי\"ל מבאזניהם. ולענ\"ד נראה דבא לתרץ דלא תימא דלמען ישמעו משמע כל דשמע חייב אפי' אזנו אחת ומבאזניהם מיעט להפך לזה תירץ דכיון דכתיב באזניהם משמע מלשון ישמעו שמיעה גמורה ולא חש להביא גם קרא דבאזניהם." + ], + [ + "המקמץ \n וכו'. והקשה מרן מברייתא דחגיגה דף ד' דתני משם אחרים דפטור מדכתיב כל זכורך יצאו אלו שאינן ראוין לעלות עם כולן מפני שריחן רע ותירץ משם הר\" קורקוס דעד כאן לא ממעטי להו תנא אלא בעודן במאיסותן לפי שאינן ראוין לעלות עם כולן אבל כשטיהרו חייבין אלו דבריו והמה תמוהים דהא רבינו כתב הרי אלו מטהרים גופם וכו' נמצא דחיובם ליטהר עצמם ויעלו לרגל וא\"כ היאך הוא פיטורם אי משום דכשהיו מאוסים נפטרו הא מחויבים ליטהר עצמם ואין זה נקרא פיטור כיון שחייבין ליטהר ולא שייך שם פיטור אלא שם איסור שאסורים לעלות עד שיטהרו ואין לשון הש\"ס עולה כלל גם מה שתירץ מרן דכיון דתני לה בלשון אחרים משמע דרבנן פליגי עליה ומחייבי ונקטינן כותייהו ואף דבש\"ס אמרו אלא קרא למאי אתא וכו' הוא דוחק גדול דמדעתינו נאמר דאיכא פלוגתא בדבר דלא מצינו לו בש\"ס.
ולענ\"ד נראה דחיליה ממתני' דריש חגיגה הכל חייבין חוץ וכו' ולא תני נמי מקמץ ומצרף נחשת ואף דאלו הן פסולין מחמת דבר אחר ולא פיסולי דגופן מ\"מ מה בכך כיון דהא מיהא פטירי הני כמו הני ולא ס\"ל לחלק בהכי כמו שחילק התוס' ואף דאמר ר' יוחנן אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ כבר כתב מהר\"י קולון בשורש י' הביאו הכנה\"ג כללי הש\"ס סי' צ\"ד דאין אומרים כן אלא ע\"י הדחק יעו\"ש ומה גם דהכא (למ\"ד) [לענ\"ד] לא יתכן לומר כן דכיון דתני תנא י\"ב דפטירי וכרוכלא אזיל ותני למה הניח בע\"פ הני ב' או ג' דפטירי ובשלמא בהני דוכתי דאמר ר' יוחנן הכי לא תני תנא אלא ב' ג' והתם שייך לומר תנא ושייר משא\"כ הכא וכדכתיבנא.
ולפ\"ז לא קשיא מ\"ש הרב מל\"מ דלמה השמיט ההיא דר' אמי דמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל דכיון דלא תני לה תנא ש\"מ דאינה כהלכתא ואף דהרב רצה להשוות דעת התוס' עם דעת רבינו כדי להקשות על רבינו, אינו נח לי דהא חזינן דפליגי עמם דרבינו לא פסק כן לא דמקמץ ולא דמי שאין לו קרקע גם מה שסייע את עצמו מדבריהם דהא דר' אמי הוי הלכתא פסיקתא אינו הכרח דגברא אגברא קא רמית ועוד דהא במקמץ ובורסי נראה מדבריהם דהוי הלכה כאחרים דפטירי ורבינו חייבם נראה בפרוש דלאו בשיטה אחת קיימי ונראה ברור כדכתינא דרבינו לא ס\"ל כדעת התוס' דמחלקי בין פיטורי דגופן לפיטורי דבר אחר וכן לא ס\"ל דשייך לומר כאן אין למדין מן הכללות וכו' ודוק." + ], + [ + "כל \n קטן וכו'. וכתב הלח\"מ וכתבו התוס' דצריך להביא הקרבן נדבה וכו'. ואולי אית ליה דלא אמרו חיוב בקטן אלא לענין ראיה לחוד אבל לא לקרבן אלו דבריו ז\"ל. והמה תמוהים בעיני דאיך כתב כן בדרך אולי דהרי רבינו כתב כן בפי' חייב להעלותו ולהראות בו דהיינו ראית פנים בעזרה ועוד דקרא דהביא לאסמכתא הוא יראה כל זכורך את פני האדון דהיינו ראית פנים בעזרה דאילו הבאת קרבן הוא בקרא דולא יראו פני ריקם ועוד דסברא זאת לא נפלאת היא ולא רחוקה דחינוך קטן הוא לראיה דוקא ולא לקרבן דהיא סברת רש\"י כתבוה התוס' משמו ריש חגיגה דף ב' סוף ד\"ה איזהו קטן וכו' יעו\"ש ואף דלא כתב כן בפרוש עיין להחי' הלכות ולהפר\"ח בס' מים חיים שם במס' חגיגה ואין להקשות דהתוס' בעצמם לעיל ד\"ה הכל כתבו לדעת רש\"י דמה שכתב בראית פנים בעזרה נקט חדא דמשמע ב' וכו' דהן אמת דבפיטור נקט ראית פנים בעזרה וכ\"ש קרבן אבל בחיובא דקטן איירי דוקא ראית פנים בעזרה ומשו\"ה נקט ראית פנים בעזרה דאיירי בה כולה מתני' ודוק." + ], + [], + [ + "מי \n שהיה חגר ביום ראשון ונתרפא בב' פטור וכו'. ויש לגמגם דלמה בחיגר ביום ראשון וכו' לא חילק בין היה חיגר בלילה לחיגר ביום וכמו שחילק בסמוך בין נטמא בלילה לנטמא ביום דהדין שוה בשניהם ועיין להפר\"ח בנימוקיו על רבינו מה שנסתפק אי פשוט ביום ראשון ונעשה חגר ביום ב' אי חייב להביא ביום ב' דכבר נתחייב בראשון ופשיט לה מדברי התוס'. ולענ\"ד דברי התוס' צריכים ביאור והם בדף ט' ד\"ה כיון וז\"ל וצ\"ע אי פשוט בראשון וכו' או דילמא כיון דתשלומין זה לזה לר' הושעייא לא מחייב פירוש דמדר' הושעייא ילפינן לר' יוחנן כי היכי דלר' הושעייא דס\"ל תשלומין זה לזה ואם היה חיגר ביום ראשון ופשוט ביום ב' ולא הביא קרבן בב' מביא בג' משום תשלומין דב' דהראשון לא חשיב כלל משום חגורו תו נמצא דחגר לא חשיב כלל ה\"ה לר' יוחנן דבהיותו חגר לא חשיב כלל ואף שהיה חייב ביום ראשון ולאו מחייב דכתבו התוס' קאי לר' יוחנן ונמצא א\"כ צ\"ע לדעת ר' יוחנן ואסיקו ומיהו כיון דהשתא לאו בר חיובא לא מצי מייתי ליה הואיל ואינה בביאה וכו' פי' כיון דאינו חייב בביאה אף דרשאי לבא וליכא איסורא חשיב כאינה בביאה ודמי קצת לטומאה אף דטומאה שאני דאיכא איסורא בביאה ועיין להחי' הלכות [מהרש\"א] מ\"ש בקיצור וסיים דע\"פ דבריהם ניחא דלא אמר בש\"ס איכא בינייהו פשוט ביום ראשון ונעשה חיגר ביום ב'.
ולענ\"ד אין זה קושיא בש\"ס דהיא היא דממ\"ש בש\"ס איכא בינייהו חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום ב' מינה דאיכא בינייהו פשוט ביום ראשון ונעשה חיגר ביום ב' ברם ראיה עצומה לדבריהם הוא ממ\"ש ריש מכילתין ולרבינו וכו' הכל לאתויי מאי לאתויי חיגר ביום ראשון וכו' הניחא וכו' אלא למ\"ד כולן תשלומין הכל לאתויי מאי וכו' סומא וכו' ולמה ליה לש\"ס לילך לעצות מרחוק ולמצוא מחלוקת בין תנא דידן לר' יהודה דלא מצינו חולק עם ר' יהודה בשום דוכתא ולישני הכל לאתויי פשוט ביום ראשון ונעשה חיגר ביום ב' דחייב לר' יוחנן אלא ודאי דס\"ל לר' יוחנן דפטור וכר' הושעייא וזה הוי הכרח עצום וא\"כ לא היה להם להביא הכרח לדבריהם מדכל שישנו בביאה וכו' דלא דמי לטומאה וכמ\"ש בסמוך.
ועיין להלח\"מ בהל' זו גבי אם נטמא בלילה שסיים וז\"ל וא\"ת וכו' ותירץ וז\"ל וי\"ל דבעי לישב הש\"ס מתני' אליבא דהלכתא דאנן קי\"ל דתשלומין דראשון הן וקי\"ל לילה מחוסר זמן אלו דבריו ותמוהים דבריו דמה שתירץ בש\"ס לאתויי סומא באחת מעיניו הוא דלא כהלכתא דהלכה היא סומא באחת מעיניו פטור מן הראיה וכמו שפסק רבינו.
ולעיקר קושיתו שפיר יש לישב על דרך שכתבו התוס' לישב למה שהקשו כעין זה שם בד\"ה שאני טומאה יעו\"ש מה שהקשה ומה שתירצו וכעין תירוצם יש לתרץ לקושית הלח\"מ ג\"כ ופשוט.", + " וכן \n אם נטמא וכו' אבל אם נטמא וכו'. וכתב מרן ומכאן נלמוד דלחזקיה אם נטמא בליל יו\"ט ראשון שהוא פטור דכיון שכשהאיר היום היה פטור וכו' אבל אם נטמא ביו\"ט ראשון חייב כיון שכשהאיר היום היה חייב הנה מכאן הורה ה\"ה מהר\"ח עשאל ז\"ל על מי שמת לו מת בח' או ט' שעות ביום והוא לא התפלל עדיין מנחה ואחר שמת נטפל בקבורתו ולא גמר עד שחשכה דחייב להתפלל ערבית שתיים כיון שכבר נתחייב בתפילת מנחה קודם שימות מתו וכדהכא דאם נטמא ביום ראשון אחר שנתחייב כשהאיר יו\"ט ראשון חייב הובאו דבריו בבית דוד חלק או\"ח סי' מ\"ב ודבר משה חלק יו\"ד סי' פ\"ז וש\"י וכן הודו לו הרבנים הנזכרים יעו\"ש.
וראיתי בספר יצא מחדש ברכי יוסף חלק יו\"ד סי' שמ\"א כתב לפקפק בראיה זו דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן על דרך שכתבו הגהות מיימוני על שם סמ\"ק פ\"ד מהל' אבל דאם מת בשבת מבדיל ביום ראשון אחר קבורה ולא דמי לחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום ב' דפטור דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן אלו דבריו.
ואנכי רך לא ידעתי את שיחו דמה הבין בדברי הגמ\"י עד שמכחו דחה פשיטות מהר\"ח הנזכר דאי הבין דשאני ההיא דקרבן ראיה דהוא דאורייתא משא\"כ אנינות שהוא דרבנן וכיון דמכח אנינות שהוא דרבנן נפטר מתחילתו נמצא דהא מיהא מדאורייתא מחייב וא\"כ לא נפטר לחלוטין ומשו\"ה יהא חייב אחר הקבורה, חילוק זה ניחא לנידוני דחל האנינות קודם שבא חיוב הבדלה משא\"כ בנדון מהר\"ח הנזכר שהוא הפכו דלא חל האנינות אלא אחר שנתחייב במצוה יהיה מצוה שיהיה ופשיט לה לחיוביה במצוה איך נאמר דפטור, ואם הבין דכוונתו דשאני הבדלה שהוא דרבנן ואין ללמוד מדאורייתא דכך התקינו ההבדלה דרבנן אף בנדון זה וחוץ דזה סתום הרבה דאדרבא בדרבנן הקלו וצ\"ל דהחמירו בדבריהם ואי הכי בנדון מהר\"ח דהוי היפך ענין זה איך שייך חילוק זה אדרבא צריך לחייב בנדון מהר\"ח כיון דתפילה דרבנן לחומרא ואי נאמר דתפילה דאורייתא הוי שוה לקרבן ראיה ואיך דחה ראיה עצומה כזאת בדברים בעלמא גם מה שדחה שנית יעו\"ש בדברים לא הבינותיו ועוד קשיא לי בדבריו דאיך עירב נדון הבית דוד ומהר\"ח בההיא דהגמ\"י דהנהו אצילי רברבי קיימי בענייני תפילות ובזה ודאי שנלמד מראיה וכמ\"ש הטור יו\"ד סי' שמ\"א ושוב בדין ההבדלה הביא פלוגתא דרבינו יהודה ומהר\"ם והסכמת אביו כר\"י בפסקיו נגד מ\"ש בתשובותיו יעו\"ש דבהבדלה דוקא הוא דקא פליג מהר\"ם מטעם דמבדיל והולך כל השבת כולה יעו\"ש בהרא\"ש ריש פרק מי שמתו ובהגהות מיימוני חילק בין דאורייתא לדרבנן משא\"כ בתפילות והו\"ל לבאר ולהרחיב בזה כוונתו." + ], + [], + [], + [ + "והוא \n שיהיה שיעור אכילה וכו'. וכתב מרן דנלמד מברייתא הובאה שם וילפינן מינה הא מילתא לדידן דקי\"ל כר' יוחנן עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו לא היה צריך לזה דבהדיא אמרו שם לרב ששת דס\"ל דטופלין אף בהמה בבהמה דהך ברייתא הויא כותיה ואכילה ראשונה דקאמר היינו שיעור דמי אכילה ראשונה נמצא לפ\"ז דאף מ\"ד מעות במעות צריך שיהיה שיעור דמי אכילה ראשונה מן החולין והיינו כמ\"ש רבינו ומכאן ראיה למה שפסק רבינו כר\"י דטופל מעות במעות דהא הך ברייתא דמסייעא לחזקיה שפיר מתפרשת לדעת ר\"י דאכילה ראשונה היינו שיעור דמי אכילה ראשונה וא\"כ נמצא דב' הברייתות הוו סיוע לר\"י משא\"כ לחזקיה וברור." + ], + [ + "ויוצא \n אדם ידי חובת שלמי חגיגה במעשר בהמה וכו'. עיין בהשגות ומה שנתלבטו בכוונתו הר\"י קורקוס ומרן והלח\"מ יעו\"ש. ולענ\"ד נראה ברור בכונת הראב\"ד דס\"ל בפירושא דברייתא כפירש\"י דמה שאמרו ושאר כל ימות הפסח יוצא י\"ח במעשר בהמה דהיינו בשלמי שמחה והכי פירושו יום ראשון שהוא לשם חגיגה לב\"ש יהו מן החולין דוקא ולב\"ה בטפלה עם המעשר וכו' ושאר כל ימות הפסח שאינן אלא לשמחת אדם יוצא במעשר בהמה וכו' יעו\"ש בפרש\"י ואף דבשלמי שמחה אדם יוצא י\"ח בנדרים ונדבות ג\"כ וכן כהנים בחטאת ואשם וחזה ושוק ובכור וכמ\"ש במתני' שם בחגיגה נקט בברייתא זו מעשר בהמה לחודא היינו משום דהאי חילוק בין יו\"ט למועד אינו אלא במעשר בהמה גזרה שמא יעשר ביו\"ט ומשום סקרתא משא\"כ השאר דאף ביו\"ט יכול להביא משום שלמי שמחה נמצא לפי דברי רש\"י ז\"ל דדוקא לשלמי שמחה הוא דיוצא במעשר בהמה אבל לשלמי חגיגה שהוא משום חובה אינו בא אלא מן החולין אלא דאית ביה קולא דגלי קרא דשרי בטפלה נמצא השתא דשלמי חגיגה אינו יכול לבא ממעשר בהמה כי אם למ\"ד טופל בהמה לבהמה דיכול להביא אחד מן החולין ואחד ממעשר בהמה ברם למ\"ד טופל מעות במעות וכמו שפסק רבינו לא שייך אלא במעשר שני דבר פדיון הוא ברם במעשר בהמה דליכא ביה פדיון לא משכחת ביה טפלה וא\"כ מעשר בהמה אינו ראוי כלל לשלמי חגיגה.
והשתא קשיא ליה שפיר להראב\"ד על דברי רבינו שכתב דיוצא י\"ח שלמי חגיגה ממעשר בהמה דמשמע ממעשר לבדה ולא שתהיה טפלה לחולין דהרי שלמי חגיגה אינה באה כי אם מן החולין כמו ראיה ולא כשלמי שמחה דבא ממעשר ושוב כתב או בטופל עם החולין כלומר דגם היכא דטופל בהדי מעשר שני חולין יכול להביא לחגיגה אבל מעשר לבד לא וא\"כ איך כתב רבינו במעשר לבד, ושוב קשיא לי דאף אם תרצה לדחוק בכונת רבינו דטופל קאמר וסמך אמה שכתב למעלה וכמ\"ש מרן אפ\"ה עדיין קשה על רבינו משום דבשלמא למ\"ד טופלין בהמה בבהמה אפשר שטופלין בהמת מעשר עם בהמת חולין והיה אתי שפיר דברי רבינו ברם למ\"ד אין טופלין בהמה אלא מעות לא משכחת לה דלאו בר פדיון היא וכמו שכתבתי לעיל ורבינו פסק כמ\"ד דאין טופלין בהמה אלא מעות וא\"כ מוכרח כמ\"ש רבינו דיוצא י\"ח שלמי חגיגה ממעשר בהמה הוא דוקא מעשר לחודא והדרא קושיא לדוכתא.
ואפשר לישב דברי רבינו בדוחק דאיירי בטופל וסמך אמה שכתב למעלה וכמ\"ש מרן וס\"ל לרבינו דגבי מעשר בהמה דאי אפשר בה טיפול במעות דמטפל בהמה בבהמה דהא איכא מ\"ד והוא רב ששת שם דס\"ל דטופלין בין במעות בין בבהמה ואף דלא קי\"ל כותיה וכמ\"ש מרן משום דהוי יחידאה מ\"מ לגבי הך דלא שייך טיפול במעות קי\"ל כוותיה ואפשר נמי דבזה כו\"ע מודו. ונראה דמשו\"ה דייק רבינו לכתוב כשכתב בה\"ח הך דינא דטפלה לוקח מן התערובת וכו' ולא כתב אבל אין טופלין בהמה בבהמה כדרך שאמר ר' יוחנן טופלין מעות במעות ואין טופלין בהמה בבהמה לאורויי לן דהעיקר הוא טיפול המעות וכשאי אפשר טופלין בהמה בבהמה וכמ\"ש כאן גבי מעשר בהמה ודוק." + ] + ], + [ + [], + [ + "כל \n הפטור מן הראיה וכו'. וכתב הלח\"מ וא\"ת למה לא אמר וכו' וי\"ל דשאני הכא דאמר קרא בבא כל ישראל וכו' אלו דבריו. והמה תמוהים לענ\"ד דמ\"ש רבינו לעיל דעבדים פטורים הוא ממצות ראיה דכתיב בבא כל ישראל לראות דהיינו במצות ראיה דהן אמת דקרא קאי במצות הקהל מ\"מ הוא סימן באיזה זמן הוא ההקהל בבא כל ישראל וכדכתיבנא נמצא דבבא כל ישראל לא קאי להקהל ואיך כתב דעבדים פטורים מהקהל מדכתיב בבא כל ישראל ועוד דמאי שנא עבדים מנשים הא קי\"ל כל מצוה שהאשה חייבת בה עבדים חייבים ובשלמא ראיה דמיעט קרא בהדיא לעבדים מדכתיב בבא כל ישראל או כמ\"ש מש\"ס מזכורך משא\"כ בהקהל דליכא מיעוטא וודאי שוין נינהו בחייובייהו ומה גם דזיל בתר טעמא למען ישמעו א\"כ ה\"ה עבדים דישמעו דשוין נינהו במצות ועוד אפי' גר תושב חייב הכתוב להביאו אולי ישמע ויתיהד כל שכן עבדים דיתיהדו לגמרי ויהיה גר צדק ורבינו שלא הזכיר לעבדים משום דכיון דהזכיר נשים ה\"ה עבדים דכי הדדי נינהו וכן הכתוב לא הזכירן אלא קשיא לרבינו שלא הזכיר גר תושב שחייב להביאו וכלשון הכתוב." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "יום \n הקהל שחל להיות בשבת מאחרין אותו לאחר שבת וכו'. ועיין מ\"ש מרן להשגת הר\"א והלח\"מ כתב אני מסופק דהירושלמי על מתני' וכו' וכ\"כ רש\"י פ' ואלו נאמרין אלו דבריו וז\"ל רש\"י שם דף מ\"א ריש ע\"ב מאימת דמתחיל מועד ומיהו ביו\"ט לא דאין תקון הבימה דוחה לא את השבת ולא את יו\"ט ומאתמול לא עבדינן דדחקה לה עזרה והאי טעמא מפרש לה בירושלי על דקתני מתני' הקהל מאחרין כשחל להיות בשבת וקא אמר מפני הבימה וכו' עכ\"ל ולכאורה יש לגמגם במה נסתפק הלח\"מ בזה אחרי שנראה ברור דהירושלמי קאי עלה דמתני' דמגילה וי\"ל דאפילו הכי שפיר יש לפרש כמ\"ש מרן דהירושלמי קאי למה אין עושין יום הקהל ביו\"ט עצמו והוא דהכי הוי פירושא דמתני' אבל זמן עצי כהנים וט' באב חגיגה והקהל דהנך ג' הוא שנפלו בשבת והקהל שהוא ביום ראשון של חג וא\"א ביום ראשון עצמו מאחרין ולא מקדימין ואהא הקשו בירושלמי דמאי טעמא הקהל א\"א ביום ראשון של סוכות ומתרצי אמוראי, ולא מפני דמאי דתני מתני' זמן עצי כהנים וט' באב וחגיגה הוו בשבת צ\"ל דהקהל הוי בשבת אלא הא כדאיתא והא כדאיתא והמכוון הוא דמתני' אייתי כל הני דמאחרין ולא מקדימין וזו היא שיטת הרב [אב\"ד] שכתב ואפי' יו\"ט אינו דוחה ופי' בירושלמי וכו' כלומר אין אנו צריכין ליתן טעם למה שהקהל נדחה מיום ב' כשחל בשבת דמטעם שנדחה מיו\"ט ראשון (לי\"ט) [ליום] שני כמ\"ש בירושלמי ממילא נודע ג\"כ טעם הדחיה מיום ב' ג\"כ כשחל בשבת דס\"ל פי' המשנה והירושלמי כדכתיבנא וזו היא דעת מרן לדעת רבינו ומ\"מ אף שיישבנו למרן בזה דע שלא הבין בכונת הר\"א כדכתיבנא כמו שנראה מסיגנון תירוצו לדעת רבינו דאילו הבין כן בכונת הראב\"ד לא הו\"ל לכתוב וי\"ל וכו' אינו ענין לדברי רבינו כמי שהראב\"ד לא ידע זה אלא הו\"ל לכתוב מ\"ש בסוף דבריו לחוד.
אך קשה למרן ז\"ל דרבינו עצמו בפי' המשנה דמגילה כתב בפירוש דמתני' דהקהל דהיינו שאירע יום ב' דסוכות בשבת יעו\"ש וחזרה קושית הלח\"מ לדוכתא, עוד קשה בדברי מרן דמאי שנא דתקיעות ותחינות כיון שהם דברים מיוחדים לעשות בו ביום דחג הסוכות אמר רחמנא אפי' ביו\"ט ונדחה יו\"ט ובימה אף שהיא מוכרחת כיון דבשבילה נדחה הקהל לאחר יו\"ט ולמה לא נדחה יו\"ט מפניה דומיא דתקיעות ותחינות וא\"ת דבימה שאני כיון דאפשר לעשותה מערב יו\"ט קשה יותר משום דוחק העזרה יהא נדחה הקהל מיומו דהוי דאורייתא." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2fcc24ac99b5f0175caa7e98b53b567ad1987662 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,76 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Festival Offering", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Festival_Offering", + "text": [ + [ + [ + "ונשים \n חייבות וכו'. עיין השגת הר\"א ומה שהליץ מרן ודבריו סותרים למ\"ש פ' י\"ד דמעשה הקרבנות יעו\"ש. גם מ\"ש הלח\"מ כאן דבריו סותרים למ\"ש שם. והמחוור כמ\"ש הלח\"מ שם וכ\"כ הפרי חדש בנימוקיו במים חיים.
ורגע אדבר לישב דעת רבינו דפסק כר' זירא דלא כאביי שהוא יותר בתרא ממ\"ש בקידושין דף ל\"ד ע\"א והרי מצה שמחה והקהל דמצוות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים חייבות ואי סבירא ליה לסתמא דש\"ס כאביי מאי קשיא ליה משמחה שאני שמחה דבעלה משמחה אלא ודאי דפסיקא ליה לסתמא דש\"ס כר' זירא וא\"ת וכיון שכן אמאי תירץ הש\"ס שם אליבא דאביי ומה נענה לר' זירא כבר תירץ הלח\"מ שם יעו\"ש ועיין בעץ החיים ובמקראי קודש מה שהקשה על הלח\"מ שם דלא קשיא מידי כמו שיראה המעיין בפשיטות. ואפשר עוד לומר דחיליה דרבינו מסוגיית חגיגה דף ו' איזהו קטן וכו' מתקיף לה ר' זירא עד הכא מאן אתייא אמר ליה אביי עד הכא דמחייבת אמיה בשמחה אייתיה ויש להקשות חדא דכיון דר' זירא הוא דס\"ל נשים חייבות בקרבן שמחה הוי תשובתה בצדה דהאי אתקפתא כדתריץ לה אביי ועוד אביי דלא ס\"ל כר' זירא כמ\"ש שם בראש השנה אלא דבעלה משמחה מה יענה אבנר לקושיא זאת אלא ודאי מוכח דאביי חזר בו והכי פירושא דסוגייא מתקיף לה ר' זירא עד הכא מאן אתייה כלומר אי לאו כדאמינא דנשים חייבות קשיא ואמר אביי עד הכא וכו' כלומר חוזרני בי ואמינא בפה מלא עד הכא דמחייבה אמיה בשמחה." + ], + [], + [], + [ + "וכולן \n תשלומי ראשון וכו'. ועיין למרן כ\"מ שתמה דפסק כר' יוחנן נגד ר' הושעיא רביה יעו\"ש וכתב הלח\"מ דאין ר' אושעיא דברייתא אלא הוא אחר דזוטר מר' יוחנן יעו\"ש ודבר ה' בפיהו אמת דבסוף פ' האשה אמרו יחיד שנטמא בספק רה\"י בפסח ר' הושעיא רבה אמר משלחין וכו' ר' יוחנן אמר וכו' ופסק רבינו כרבי הושעיא פ\"ז דקרבן פסח ה\"ז וכתב מרן דרביה דר' יוחנן הוא הרי דמי שהוא רביה דר' יוחנן הוא ר' הושעיא רבה וכאן לא הוזכר רבה מוכח שהוא האחר דזוטר." + ] + ], + [ + [ + "מי \n שחציו עבד וכו'. עמ\"ש הלח\"מ ובתוך דבריו כתב וז\"ל אבל קשה מנין לנו לענין פסח בשלמא בעולת ראיה אית לן קרא דאת פני האדון דמעטו מפני שיש לו אדון אחר אבל לענין קרבן פסח מנא לן אלו דבריו ז\"ל. ולענ\"ד אחר נשיקת ידיו ורגליו קשיא ליכא וע\"פ מה שקדם הלח\"מ גופיה דשניא פסח מראיה דבפסח א\"א להביאו על תנאי משא\"כ בראיה ומשו\"ה למשנה ראשונה נדחק טובא למצוא היאך יכול להביא קרבן פסח מספק בהפקר בי\"ד הפקר משא\"כ למשנה אחרונה לא עשו תקון זה של הפקר בי\"ד הפקר והניחו הדין על דין תורה דלא יביא קרבן פסח על הספק דא\"א להתנות בו והוי מביא חולין לעזרה והשתא ממילא יובן דבראיה דגם בספק יכול להביא בשיתנה, אצטריך קרא דאת פני האדון למעטו דלא יביא, משא\"כ בקרבן פסח דא\"א להתנות וודאי דלא יביא לא הוצרך קרא למעטו אלא דלמשנה ראשונה מדברי סופרים מכח הפקר בי\"ד הפקר חייבוהו וכל זה הוא לדעת הר' אברהם בנו של רבינו ברם לדעת הרע\"ב ז\"ל שהביא המל\"מ שם בהל' קרבן פסח פ\"ב הי\"א דחילק בין פסח לראיה מטעם התנאי וכמ\"ש הרב שם יעו\"ש ניחא טובא דבראיה אצטריך קרא דאת פני האדון משא\"כ בפסח.
וע\"פ האמור אין מובן למ\"ש אח\"כ וז\"ל וא\"ת גבי שופר אמאי חייב מי שחציו עבד וחציו בן חורין ואמאי לא הניחוהו על דין התורה למשנה אחרונה שלא יתעכב בשיחרור כמו שעשו גבי פסח וראיה וכו' ע\"כ דאדרבא דין תורה הוא שיהא חייב דליכא מיעוטא דמיעטיה קרא כמו ראיה וליכא ג\"כ בחיובו חומרא דאתי לידי קולא כמו בפסח דאתי חולין לעזרה א\"כ למה לא יהא חייב ככל ספיקא דאורייתא דלחומרא וכן טומטום ואנדרוגינוס חייבים מטעם זה דספיקא נינהו ולחומרא ועיין מ\"ש עוד [לעיל שם] ואולי [וכו'] ומ\"ש המל\"מ פ\"ב דקרבן פסח הי\"א וצרור החיים שם.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל אבל קשה דהיכי קאמר דחייבו רבנן מספק כיון דהתורה פטרתו מקרא דאת פני האדון יצא זה וכו' ותירץ ע\"פ קושית התוס' דפ\"ק דחגיגה וסיים וז\"ל ורבינו נראה לו משום הך קושיא דלא פשיט לה הכא מידי אלא ה\"ק פטור מן התורה משום דקרא קאמר דלא יהיה לו אדון אחר ומספקא לן אי הוי האי אדון או לא לכך פטור מספק כטומטום וכו' אלו דבריו. והמה תמוהים דאי כמ\"ש הוא ז\"ל דקרא דהאדון לא אתא למי שחציו עבד אלא מיעט למי שיש לו אדון אחר, ומי שחציו עבד וחציו בן חורין מסתפיקא לן אי חשיב יש לו אדון אחר או לא, נחזי אנן קרא דהאדון דממעטינן מיניה ולא שיהיה לו אדון אחר למאי מיעט אי לעבדים גמורים לא צריך קרא דגמר לה לה מאשה כמ\"ש בש\"ס ולכן לא מצא רבינא אלא לומר דאתא למעט מי שחציו עבד וחציו בן חורין ומוכרח לומר כפשטא דש\"ס דחציו עבד וחציו בן חורין נתמעט מהאדון וקמ\"ל דגם זה חשיב יש לו אדון אחר וחזרה קושיא לדוכתא וגם לישנא דלא נצרכא מורה ברור כדכתיבנא.
ועיין מ\"ש המל\"מ דלמה השמיט רבינו מימרת ר' אמי דף ח' דפסחים דמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל יעו\"ש והשתא יצא מרכבת המשנה [חלק ג] ובהלכות נדרים פ\"ט ה\"כ כתב לתרץ לדברי רבינו דנדרים דש\"ס דנדרים דף ל\"א דקאמר דכותים מצווים לעלות לרגל וכותים ודאי דלא הו\"ל חלק בארץ וא\"כ לר' אמי פטורים ונמצא סתראי נינהו ולכך פסק כר\"א דפסחים שם [בהל' נדרים] בנדרים ובהל' חגיגה לא הביאו דשם קאי במי שעלה ואפ\"ה פטור ואף דכתיב ולא יראו פני ריקם משא\"כ כותים דפטורים לעלות ואם עלו חייבים משום ולא יראו פני וסיים עוד דאפשר לומר ג\"כ דלא פליגי ומ\"ש בנדרים ואין עושין היינו מחמת דאין להם קרקע ולא פליגי. ודבריו תמוהים חדא דאי מה שאין עושין היינו משום דאין להם קרקע הוו פטורים מן התורה והיאך נקראו מצווין ואין עושין והעיקרא הבנין שבנה אין לו יסוד דמ\"ש ר\"א כל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל לאו קרקע מחלוקת ארץ ישראל שנתחלקה לשבטים הוא אלא אף קרקע שקנאו בדמים בשבילו מתחייב דהא שייך ביה ולא יחמוד איש את ארצך והגע עצמך דלאחד מישראל לא נשאר לו קרקע מנחלת ארץ ישראל ושוב לקח בדמים אחוזת קרקע וכי פטור מלעלות לרגל והא אית ליה ארץ וה\"ה כותים שקנו קרקע חייבים דהא קרינן ביה ולא יחמוד איש את ארצך. ופשוט ואין מקום לדבריו ועיי\"ש בריש הל' קרבן פסח ג\"כ שרמז מ\"ש כאן בהל' נדרים.", + " כשם \n שהם באים להראות וכו' להוציא סומא וכו'. וכתב הלח\"מ זה כגירסת ר\"ת דלפרש\"י דריש המסורת קודם וכדכתבו התוס' בריש חגיגה ואע\"ג דבלשון רש\"י ריש חגיגה גריס המקרא קודם לא היה להתוס' ההיא גירסא בדברי רש\"י וכו' ועיין להחידושי הלכות [מהרש\"א] שם שהגיה בדברי רש\"י שבתוס' ופי' לדעת רש\"י דבין יראה בין יראה קאי להקב\"ה והכי פירושו יראה בחי'רק אתפרש שהאדון בא ליראותך ויראה בצ'רי שהוא המקרא מתפרש שהקב\"ה בא ליראות מן האדם ועל פי זה קשיא ליה ז\"ל על דבריו דדריש מסורת קודם יעו\"ש.
ולכאורה דבריו תמוהים דבהדיא כתב רש\"י יראה כל זכורך את פני האדון דמשמע שהאדם רואה את השכינה ונראה לומר לדעת החידושי הלכות דמפרש כדברי רש\"י אלו הכי יראה כל זכורך בצר\"י דמשמע שהאדם רואה את השכינה וכיון שכן נמצא הקב\"ה מתראה מן האדם יראה בחי'רק משמע שהאדון בא ליראותך וכדרך שבא לראותך דהיינו המסורת שהוא יראה בחי'רק כך בא ליראות דהיינו המקרא יראה בצ'רי שהקב\"ה מתראה מן האדם שבא לראות אותו ונמצא הכל בהקב\"ה וכן פירש רש\"י בריש ערכין יעו\"ש.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל אבל מ\"מ קשה למה כתב פסוק בבא כל ישראל וכו' יעו\"ש וכתב כן משום דהבין בדברי רבינו דמ\"ש כשם וכו' הוא נמשך ממאי דלעיל מיניה דכתיב ונאמר בבא כל ישראל לראות. ברם לענ\"ד לא כן אנכי עמדי בפיוש דבריו אלא דמ\"ש ונאמר וכו' קאי לדלעיל מיניה דכתב בבא כל ישראל להוציא את העבדים דקשיא ליה לרבינו דפסוק זה הוא במצוות הקהל ואהא כתב דכתיב לראות דקאי לראיה דקא מסמן הכתוב זמן הקהלה בזמן הראיה ולכן ממעטינן מישראל עבדים לראיה ושוב מתחיל הענין כשם וכו' והוא מיראה יראה ולא הוצרך להזכיר הכתוב אלא קשיא במ\"ש כשם שהם באים להראות דהיאך מוכח שלא יהא סומא והו\"ל למימר כשם שהקב\"ה רואה אותך כשאתה בא להראות כך וכו' ודוק.", + " ונאמר \n למען ישמעו להוציא מי שאין לו שמיעה גמורה. ועיין להלח\"מ דקשיא ליה דבש\"ס קיי\"ל מבאזניהם. ולענ\"ד נראה דבא לתרץ דלא תימא דלמען ישמעו משמע כל דשמע חייב אפי' אזנו אחת ומבאזניהם מיעט להפך לזה תירץ דכיון דכתיב באזניהם משמע מלשון ישמעו שמיעה גמורה ולא חש להביא גם קרא דבאזניהם." + ], + [ + "המקמץ \n וכו'. והקשה מרן מברייתא דחגיגה דף ד' דתני משם אחרים דפטור מדכתיב כל זכורך יצאו אלו שאינן ראוין לעלות עם כולן מפני שריחן רע ותירץ משם הר\" קורקוס דעד כאן לא ממעטי להו תנא אלא בעודן במאיסותן לפי שאינן ראוין לעלות עם כולן אבל כשטיהרו חייבין אלו דבריו והמה תמוהים דהא רבינו כתב הרי אלו מטהרים גופם וכו' נמצא דחיובם ליטהר עצמם ויעלו לרגל וא\"כ היאך הוא פיטורם אי משום דכשהיו מאוסים נפטרו הא מחויבים ליטהר עצמם ואין זה נקרא פיטור כיון שחייבין ליטהר ולא שייך שם פיטור אלא שם איסור שאסורים לעלות עד שיטהרו ואין לשון הש\"ס עולה כלל גם מה שתירץ מרן דכיון דתני לה בלשון אחרים משמע דרבנן פליגי עליה ומחייבי ונקטינן כותייהו ואף דבש\"ס אמרו אלא קרא למאי אתא וכו' הוא דוחק גדול דמדעתינו נאמר דאיכא פלוגתא בדבר דלא מצינו לו בש\"ס.
ולענ\"ד נראה דחיליה ממתני' דריש חגיגה הכל חייבין חוץ וכו' ולא תני נמי מקמץ ומצרף נחשת ואף דאלו הן פסולין מחמת דבר אחר ולא פיסולי דגופן מ\"מ מה בכך כיון דהא מיהא פטירי הני כמו הני ולא ס\"ל לחלק בהכי כמו שחילק התוס' ואף דאמר ר' יוחנן אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ כבר כתב מהר\"י קולון בשורש י' הביאו הכנה\"ג כללי הש\"ס סי' צ\"ד דאין אומרים כן אלא ע\"י הדחק יעו\"ש ומה גם דהכא (למ\"ד) [לענ\"ד] לא יתכן לומר כן דכיון דתני תנא י\"ב דפטירי וכרוכלא אזיל ותני למה הניח בע\"פ הני ב' או ג' דפטירי ובשלמא בהני דוכתי דאמר ר' יוחנן הכי לא תני תנא אלא ב' ג' והתם שייך לומר תנא ושייר משא\"כ הכא וכדכתיבנא.
ולפ\"ז לא קשיא מ\"ש הרב מל\"מ דלמה השמיט ההיא דר' אמי דמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל דכיון דלא תני לה תנא ש\"מ דאינה כהלכתא ואף דהרב רצה להשוות דעת התוס' עם דעת רבינו כדי להקשות על רבינו, אינו נח לי דהא חזינן דפליגי עמם דרבינו לא פסק כן לא דמקמץ ולא דמי שאין לו קרקע גם מה שסייע את עצמו מדבריהם דהא דר' אמי הוי הלכתא פסיקתא אינו הכרח דגברא אגברא קא רמית ועוד דהא במקמץ ובורסי נראה מדבריהם דהוי הלכה כאחרים דפטירי ורבינו חייבם נראה בפרוש דלאו בשיטה אחת קיימי ונראה ברור כדכתינא דרבינו לא ס\"ל כדעת התוס' דמחלקי בין פיטורי דגופן לפיטורי דבר אחר וכן לא ס\"ל דשייך לומר כאן אין למדין מן הכללות וכו' ודוק." + ], + [ + "כל \n קטן וכו'. וכתב הלח\"מ וכתבו התוס' דצריך להביא הקרבן נדבה וכו'. ואולי אית ליה דלא אמרו חיוב בקטן אלא לענין ראיה לחוד אבל לא לקרבן אלו דבריו ז\"ל. והמה תמוהים בעיני דאיך כתב כן בדרך אולי דהרי רבינו כתב כן בפי' חייב להעלותו ולהראות בו דהיינו ראית פנים בעזרה ועוד דקרא דהביא לאסמכתא הוא יראה כל זכורך את פני האדון דהיינו ראית פנים בעזרה דאילו הבאת קרבן הוא בקרא דולא יראו פני ריקם ועוד דסברא זאת לא נפלאת היא ולא רחוקה דחינוך קטן הוא לראיה דוקא ולא לקרבן דהיא סברת רש\"י כתבוה התוס' משמו ריש חגיגה דף ב' סוף ד\"ה איזהו קטן וכו' יעו\"ש ואף דלא כתב כן בפרוש עיין להחי' הלכות ולהפר\"ח בס' מים חיים שם במס' חגיגה ואין להקשות דהתוס' בעצמם לעיל ד\"ה הכל כתבו לדעת רש\"י דמה שכתב בראית פנים בעזרה נקט חדא דמשמע ב' וכו' דהן אמת דבפיטור נקט ראית פנים בעזרה וכ\"ש קרבן אבל בחיובא דקטן איירי דוקא ראית פנים בעזרה ומשו\"ה נקט ראית פנים בעזרה דאיירי בה כולה מתני' ודוק." + ], + [], + [ + "מי \n שהיה חגר ביום ראשון ונתרפא בב' פטור וכו'. ויש לגמגם דלמה בחיגר ביום ראשון וכו' לא חילק בין היה חיגר בלילה לחיגר ביום וכמו שחילק בסמוך בין נטמא בלילה לנטמא ביום דהדין שוה בשניהם ועיין להפר\"ח בנימוקיו על רבינו מה שנסתפק אי פשוט ביום ראשון ונעשה חגר ביום ב' אי חייב להביא ביום ב' דכבר נתחייב בראשון ופשיט לה מדברי התוס'. ולענ\"ד דברי התוס' צריכים ביאור והם בדף ט' ד\"ה כיון וז\"ל וצ\"ע אי פשוט בראשון וכו' או דילמא כיון דתשלומין זה לזה לר' הושעייא לא מחייב פירוש דמדר' הושעייא ילפינן לר' יוחנן כי היכי דלר' הושעייא דס\"ל תשלומין זה לזה ואם היה חיגר ביום ראשון ופשוט ביום ב' ולא הביא קרבן בב' מביא בג' משום תשלומין דב' דהראשון לא חשיב כלל משום חגורו תו נמצא דחגר לא חשיב כלל ה\"ה לר' יוחנן דבהיותו חגר לא חשיב כלל ואף שהיה חייב ביום ראשון ולאו מחייב דכתבו התוס' קאי לר' יוחנן ונמצא א\"כ צ\"ע לדעת ר' יוחנן ואסיקו ומיהו כיון דהשתא לאו בר חיובא לא מצי מייתי ליה הואיל ואינה בביאה וכו' פי' כיון דאינו חייב בביאה אף דרשאי לבא וליכא איסורא חשיב כאינה בביאה ודמי קצת לטומאה אף דטומאה שאני דאיכא איסורא בביאה ועיין להחי' הלכות [מהרש\"א] מ\"ש בקיצור וסיים דע\"פ דבריהם ניחא דלא אמר בש\"ס איכא בינייהו פשוט ביום ראשון ונעשה חיגר ביום ב'.
ולענ\"ד אין זה קושיא בש\"ס דהיא היא דממ\"ש בש\"ס איכא בינייהו חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום ב' מינה דאיכא בינייהו פשוט ביום ראשון ונעשה חיגר ביום ב' ברם ראיה עצומה לדבריהם הוא ממ\"ש ריש מכילתין ולרבינו וכו' הכל לאתויי מאי לאתויי חיגר ביום ראשון וכו' הניחא וכו' אלא למ\"ד כולן תשלומין הכל לאתויי מאי וכו' סומא וכו' ולמה ליה לש\"ס לילך לעצות מרחוק ולמצוא מחלוקת בין תנא דידן לר' יהודה דלא מצינו חולק עם ר' יהודה בשום דוכתא ולישני הכל לאתויי פשוט ביום ראשון ונעשה חיגר ביום ב' דחייב לר' יוחנן אלא ודאי דס\"ל לר' יוחנן דפטור וכר' הושעייא וזה הוי הכרח עצום וא\"כ לא היה להם להביא הכרח לדבריהם מדכל שישנו בביאה וכו' דלא דמי לטומאה וכמ\"ש בסמוך.
ועיין להלח\"מ בהל' זו גבי אם נטמא בלילה שסיים וז\"ל וא\"ת וכו' ותירץ וז\"ל וי\"ל דבעי לישב הש\"ס מתני' אליבא דהלכתא דאנן קי\"ל דתשלומין דראשון הן וקי\"ל לילה מחוסר זמן אלו דבריו ותמוהים דבריו דמה שתירץ בש\"ס לאתויי סומא באחת מעיניו הוא דלא כהלכתא דהלכה היא סומא באחת מעיניו פטור מן הראיה וכמו שפסק רבינו.
ולעיקר קושיתו שפיר יש לישב על דרך שכתבו התוס' לישב למה שהקשו כעין זה שם בד\"ה שאני טומאה יעו\"ש מה שהקשה ומה שתירצו וכעין תירוצם יש לתרץ לקושית הלח\"מ ג\"כ ופשוט.", + " וכן \n אם נטמא וכו' אבל אם נטמא וכו'. וכתב מרן ומכאן נלמוד דלחזקיה אם נטמא בליל יו\"ט ראשון שהוא פטור דכיון שכשהאיר היום היה פטור וכו' אבל אם נטמא ביו\"ט ראשון חייב כיון שכשהאיר היום היה חייב הנה מכאן הורה ה\"ה מהר\"ח עשאל ז\"ל על מי שמת לו מת בח' או ט' שעות ביום והוא לא התפלל עדיין מנחה ואחר שמת נטפל בקבורתו ולא גמר עד שחשכה דחייב להתפלל ערבית שתיים כיון שכבר נתחייב בתפילת מנחה קודם שימות מתו וכדהכא דאם נטמא ביום ראשון אחר שנתחייב כשהאיר יו\"ט ראשון חייב הובאו דבריו בבית דוד חלק או\"ח סי' מ\"ב ודבר משה חלק יו\"ד סי' פ\"ז וש\"י וכן הודו לו הרבנים הנזכרים יעו\"ש.
וראיתי בספר יצא מחדש ברכי יוסף חלק יו\"ד סי' שמ\"א כתב לפקפק בראיה זו דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן על דרך שכתבו הגהות מיימוני על שם סמ\"ק פ\"ד מהל' אבל דאם מת בשבת מבדיל ביום ראשון אחר קבורה ולא דמי לחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום ב' דפטור דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן אלו דבריו.
ואנכי רך לא ידעתי את שיחו דמה הבין בדברי הגמ\"י עד שמכחו דחה פשיטות מהר\"ח הנזכר דאי הבין דשאני ההיא דקרבן ראיה דהוא דאורייתא משא\"כ אנינות שהוא דרבנן וכיון דמכח אנינות שהוא דרבנן נפטר מתחילתו נמצא דהא מיהא מדאורייתא מחייב וא\"כ לא נפטר לחלוטין ומשו\"ה יהא חייב אחר הקבורה, חילוק זה ניחא לנידוני דחל האנינות קודם שבא חיוב הבדלה משא\"כ בנדון מהר\"ח הנזכר שהוא הפכו דלא חל האנינות אלא אחר שנתחייב במצוה יהיה מצוה שיהיה ופשיט לה לחיוביה במצוה איך נאמר דפטור, ואם הבין דכוונתו דשאני הבדלה שהוא דרבנן ואין ללמוד מדאורייתא דכך התקינו ההבדלה דרבנן אף בנדון זה וחוץ דזה סתום הרבה דאדרבא בדרבנן הקלו וצ\"ל דהחמירו בדבריהם ואי הכי בנדון מהר\"ח דהוי היפך ענין זה איך שייך חילוק זה אדרבא צריך לחייב בנדון מהר\"ח כיון דתפילה דרבנן לחומרא ואי נאמר דתפילה דאורייתא הוי שוה לקרבן ראיה ואיך דחה ראיה עצומה כזאת בדברים בעלמא גם מה שדחה שנית יעו\"ש בדברים לא הבינותיו ועוד קשיא לי בדבריו דאיך עירב נדון הבית דוד ומהר\"ח בההיא דהגמ\"י דהנהו אצילי רברבי קיימי בענייני תפילות ובזה ודאי שנלמד מראיה וכמ\"ש הטור יו\"ד סי' שמ\"א ושוב בדין ההבדלה הביא פלוגתא דרבינו יהודה ומהר\"ם והסכמת אביו כר\"י בפסקיו נגד מ\"ש בתשובותיו יעו\"ש דבהבדלה דוקא הוא דקא פליג מהר\"ם מטעם דמבדיל והולך כל השבת כולה יעו\"ש בהרא\"ש ריש פרק מי שמתו ובהגהות מיימוני חילק בין דאורייתא לדרבנן משא\"כ בתפילות והו\"ל לבאר ולהרחיב בזה כוונתו." + ], + [], + [], + [ + "והוא \n שיהיה שיעור אכילה וכו'. וכתב מרן דנלמד מברייתא הובאה שם וילפינן מינה הא מילתא לדידן דקי\"ל כר' יוחנן עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו לא היה צריך לזה דבהדיא אמרו שם לרב ששת דס\"ל דטופלין אף בהמה בבהמה דהך ברייתא הויא כותיה ואכילה ראשונה דקאמר היינו שיעור דמי אכילה ראשונה נמצא לפ\"ז דאף מ\"ד מעות במעות צריך שיהיה שיעור דמי אכילה ראשונה מן החולין והיינו כמ\"ש רבינו ומכאן ראיה למה שפסק רבינו כר\"י דטופל מעות במעות דהא הך ברייתא דמסייעא לחזקיה שפיר מתפרשת לדעת ר\"י דאכילה ראשונה היינו שיעור דמי אכילה ראשונה וא\"כ נמצא דב' הברייתות הוו סיוע לר\"י משא\"כ לחזקיה וברור." + ], + [ + "ויוצא \n אדם ידי חובת שלמי חגיגה במעשר בהמה וכו'. עיין בהשגות ומה שנתלבטו בכוונתו הר\"י קורקוס ומרן והלח\"מ יעו\"ש. ולענ\"ד נראה ברור בכונת הראב\"ד דס\"ל בפירושא דברייתא כפירש\"י דמה שאמרו ושאר כל ימות הפסח יוצא י\"ח במעשר בהמה דהיינו בשלמי שמחה והכי פירושו יום ראשון שהוא לשם חגיגה לב\"ש יהו מן החולין דוקא ולב\"ה בטפלה עם המעשר וכו' ושאר כל ימות הפסח שאינן אלא לשמחת אדם יוצא במעשר בהמה וכו' יעו\"ש בפרש\"י ואף דבשלמי שמחה אדם יוצא י\"ח בנדרים ונדבות ג\"כ וכן כהנים בחטאת ואשם וחזה ושוק ובכור וכמ\"ש במתני' שם בחגיגה נקט בברייתא זו מעשר בהמה לחודא היינו משום דהאי חילוק בין יו\"ט למועד אינו אלא במעשר בהמה גזרה שמא יעשר ביו\"ט ומשום סקרתא משא\"כ השאר דאף ביו\"ט יכול להביא משום שלמי שמחה נמצא לפי דברי רש\"י ז\"ל דדוקא לשלמי שמחה הוא דיוצא במעשר בהמה אבל לשלמי חגיגה שהוא משום חובה אינו בא אלא מן החולין אלא דאית ביה קולא דגלי קרא דשרי בטפלה נמצא השתא דשלמי חגיגה אינו יכול לבא ממעשר בהמה כי אם למ\"ד טופל בהמה לבהמה דיכול להביא אחד מן החולין ואחד ממעשר בהמה ברם למ\"ד טופל מעות במעות וכמו שפסק רבינו לא שייך אלא במעשר שני דבר פדיון הוא ברם במעשר בהמה דליכא ביה פדיון לא משכחת ביה טפלה וא\"כ מעשר בהמה אינו ראוי כלל לשלמי חגיגה.
והשתא קשיא ליה שפיר להראב\"ד על דברי רבינו שכתב דיוצא י\"ח שלמי חגיגה ממעשר בהמה דמשמע ממעשר לבדה ולא שתהיה טפלה לחולין דהרי שלמי חגיגה אינה באה כי אם מן החולין כמו ראיה ולא כשלמי שמחה דבא ממעשר ושוב כתב או בטופל עם החולין כלומר דגם היכא דטופל בהדי מעשר שני חולין יכול להביא לחגיגה אבל מעשר לבד לא וא\"כ איך כתב רבינו במעשר לבד, ושוב קשיא לי דאף אם תרצה לדחוק בכונת רבינו דטופל קאמר וסמך אמה שכתב למעלה וכמ\"ש מרן אפ\"ה עדיין קשה על רבינו משום דבשלמא למ\"ד טופלין בהמה בבהמה אפשר שטופלין בהמת מעשר עם בהמת חולין והיה אתי שפיר דברי רבינו ברם למ\"ד אין טופלין בהמה אלא מעות לא משכחת לה דלאו בר פדיון היא וכמו שכתבתי לעיל ורבינו פסק כמ\"ד דאין טופלין בהמה אלא מעות וא\"כ מוכרח כמ\"ש רבינו דיוצא י\"ח שלמי חגיגה ממעשר בהמה הוא דוקא מעשר לחודא והדרא קושיא לדוכתא.
ואפשר לישב דברי רבינו בדוחק דאיירי בטופל וסמך אמה שכתב למעלה וכמ\"ש מרן וס\"ל לרבינו דגבי מעשר בהמה דאי אפשר בה טיפול במעות דמטפל בהמה בבהמה דהא איכא מ\"ד והוא רב ששת שם דס\"ל דטופלין בין במעות בין בבהמה ואף דלא קי\"ל כותיה וכמ\"ש מרן משום דהוי יחידאה מ\"מ לגבי הך דלא שייך טיפול במעות קי\"ל כוותיה ואפשר נמי דבזה כו\"ע מודו. ונראה דמשו\"ה דייק רבינו לכתוב כשכתב בה\"ח הך דינא דטפלה לוקח מן התערובת וכו' ולא כתב אבל אין טופלין בהמה בבהמה כדרך שאמר ר' יוחנן טופלין מעות במעות ואין טופלין בהמה בבהמה לאורויי לן דהעיקר הוא טיפול המעות וכשאי אפשר טופלין בהמה בבהמה וכמ\"ש כאן גבי מעשר בהמה ודוק." + ] + ], + [ + [], + [ + "כל \n הפטור מן הראיה וכו'. וכתב הלח\"מ וא\"ת למה לא אמר וכו' וי\"ל דשאני הכא דאמר קרא בבא כל ישראל וכו' אלו דבריו. והמה תמוהים לענ\"ד דמ\"ש רבינו לעיל דעבדים פטורים הוא ממצות ראיה דכתיב בבא כל ישראל לראות דהיינו במצות ראיה דהן אמת דקרא קאי במצות הקהל מ\"מ הוא סימן באיזה זמן הוא ההקהל בבא כל ישראל וכדכתיבנא נמצא דבבא כל ישראל לא קאי להקהל ואיך כתב דעבדים פטורים מהקהל מדכתיב בבא כל ישראל ועוד דמאי שנא עבדים מנשים הא קי\"ל כל מצוה שהאשה חייבת בה עבדים חייבים ובשלמא ראיה דמיעט קרא בהדיא לעבדים מדכתיב בבא כל ישראל או כמ\"ש מש\"ס מזכורך משא\"כ בהקהל דליכא מיעוטא וודאי שוין נינהו בחייובייהו ומה גם דזיל בתר טעמא למען ישמעו א\"כ ה\"ה עבדים דישמעו דשוין נינהו במצות ועוד אפי' גר תושב חייב הכתוב להביאו אולי ישמע ויתיהד כל שכן עבדים דיתיהדו לגמרי ויהיה גר צדק ורבינו שלא הזכיר לעבדים משום דכיון דהזכיר נשים ה\"ה עבדים דכי הדדי נינהו וכן הכתוב לא הזכירן אלא קשיא לרבינו שלא הזכיר גר תושב שחייב להביאו וכלשון הכתוב." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "יום \n הקהל שחל להיות בשבת מאחרין אותו לאחר שבת וכו'. ועיין מ\"ש מרן להשגת הר\"א והלח\"מ כתב אני מסופק דהירושלמי על מתני' וכו' וכ\"כ רש\"י פ' ואלו נאמרין אלו דבריו וז\"ל רש\"י שם דף מ\"א ריש ע\"ב מאימת דמתחיל מועד ומיהו ביו\"ט לא דאין תקון הבימה דוחה לא את השבת ולא את יו\"ט ומאתמול לא עבדינן דדחקה לה עזרה והאי טעמא מפרש לה בירושלי על דקתני מתני' הקהל מאחרין כשחל להיות בשבת וקא אמר מפני הבימה וכו' עכ\"ל ולכאורה יש לגמגם במה נסתפק הלח\"מ בזה אחרי שנראה ברור דהירושלמי קאי עלה דמתני' דמגילה וי\"ל דאפילו הכי שפיר יש לפרש כמ\"ש מרן דהירושלמי קאי למה אין עושין יום הקהל ביו\"ט עצמו והוא דהכי הוי פירושא דמתני' אבל זמן עצי כהנים וט' באב חגיגה והקהל דהנך ג' הוא שנפלו בשבת והקהל שהוא ביום ראשון של חג וא\"א ביום ראשון עצמו מאחרין ולא מקדימין ואהא הקשו בירושלמי דמאי טעמא הקהל א\"א ביום ראשון של סוכות ומתרצי אמוראי, ולא מפני דמאי דתני מתני' זמן עצי כהנים וט' באב וחגיגה הוו בשבת צ\"ל דהקהל הוי בשבת אלא הא כדאיתא והא כדאיתא והמכוון הוא דמתני' אייתי כל הני דמאחרין ולא מקדימין וזו היא שיטת הרב [אב\"ד] שכתב ואפי' יו\"ט אינו דוחה ופי' בירושלמי וכו' כלומר אין אנו צריכין ליתן טעם למה שהקהל נדחה מיום ב' כשחל בשבת דמטעם שנדחה מיו\"ט ראשון (לי\"ט) [ליום] שני כמ\"ש בירושלמי ממילא נודע ג\"כ טעם הדחיה מיום ב' ג\"כ כשחל בשבת דס\"ל פי' המשנה והירושלמי כדכתיבנא וזו היא דעת מרן לדעת רבינו ומ\"מ אף שיישבנו למרן בזה דע שלא הבין בכונת הר\"א כדכתיבנא כמו שנראה מסיגנון תירוצו לדעת רבינו דאילו הבין כן בכונת הראב\"ד לא הו\"ל לכתוב וי\"ל וכו' אינו ענין לדברי רבינו כמי שהראב\"ד לא ידע זה אלא הו\"ל לכתוב מ\"ש בסוף דבריו לחוד.
אך קשה למרן ז\"ל דרבינו עצמו בפי' המשנה דמגילה כתב בפירוש דמתני' דהקהל דהיינו שאירע יום ב' דסוכות בשבת יעו\"ש וחזרה קושית הלח\"מ לדוכתא, עוד קשה בדברי מרן דמאי שנא דתקיעות ותחינות כיון שהם דברים מיוחדים לעשות בו ביום דחג הסוכות אמר רחמנא אפי' ביו\"ט ונדחה יו\"ט ובימה אף שהיא מוכרחת כיון דבשבילה נדחה הקהל לאחר יו\"ט ולמה לא נדחה יו\"ט מפניה דומיא דתקיעות ותחינות וא\"ת דבימה שאני כיון דאפשר לעשותה מערב יו\"ט קשה יותר משום דוחק העזרה יהא נדחה הקהל מיומו דהוי דאורייתא." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות חגיגה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8b1063b092143bc5d598f6f9b5772652d9811aa8 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,119 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Firstlings", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות בכורות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נולד \n לו מום וכו' משלימין לו ט\"ו אחר שנתו וכו'. מבורר בדבריו דשנתו דמתני' וברייתא בזה הוא מיום לידתו ולא מיום שנולד המום אלא דאי ליכא מיום שנולד המום עד סוף שנה ללדתו ל' יום צריך להשלים ל' יום ללידת המום משום השבת אבידה אבל כל דאיכא ל' יום או יותר מלידת המום לתשלום הי\"ב חדש ללידת הבכור משלים הי\"ב חדש דוקא ולא יותר משום גזרת הכתוב דשנה כתיב ודלא דפירש רש\"י דפירש דהאי שנתו דש\"ס הוא מיום לידת המום שכ\"כ בש\"ס ד\"ה כל שנים עשר חדש עד שיהיו לו שנים עשר חדש משנולד המום ואף דבספרנו ליתיה תבת המום אלא משנולד לחוד הוא טעות וצ\"ל משנולד המום וכן בגמ' ישנה הגיה בגליון כן וטעמו ונימוקו עמו ממ\"ש רש\"י לקמן ד\"ה משלימין לו ט\"ו וכו' דאי נולד המום בתוך שנתו אפי' יום אחד ליכא למימר דניתב ליה אחר שנתו ל' יום דלית ליה אלא השלמה וכו' ופי' דבריו כך הוא דקא פשיט דל' יום הוא בנולד מום לאחר שנתו הוא דאיכא ל' יום אבל בנולד המום בתוך שנתו דהיינו אפי' יום אחד חסר דהיינו ליום ב' ללדתו ליכא למימר דניתיב ליה אחר שנתו ל' יום דלית ליה אלא השלמה ר\"ל דמה שמצינו ל' יום הוא להשלים ל' יום ללידת המום וכאן איכא אחר לידת המום כמעט שנה וניחא דנקט לשון זה דלית ליה אלא השלמה דהיינו שילום לימי הל' של מום משא\"כ אי ס\"ל כרבינו דהי\"ב חדש הוא ללדתו מה הלשון אומרת ליכא למימר דניתב ליה אחר שנתו וכו' דלית ליה אלא השלמה וכו' והא לפי פירוש זה דשנתו הוא י\"ב חדש מה שייך כאן השלמה הא הכי הו\"ל למימר ליכא למימר דניתיב ליה וכו' דהא אית ליה י\"ב חדש והשלים שנתו ומדכתב בלשון זה דהשלמה מוכרח שהבין דשנתו דש\"ס הוא ללידת המום וכן ממה שסיים עוד וז\"ל נולד המום חדש או חדשים רשאי לקיימו עד שנתן וכו' ומדכתב עד שנתן לשון רבים ש\"מ קאי למ\"ש חדש או חדשיים ומוכרח דקאי לשנת לידת המום דאי לשנת לידתו הו\"ל למימר עד שנתו לשון יחיד.
ברם צריך לישב מה שסיים עוד בלשון זה וז\"ל ואי לאחר שנה וכו' או קרוב לסיום שנתו יהבינן ליה ל' יום משנולד המום ואיך כתב קרוב לסיום שנתו והא לדידיה כל שנפל המום בתוך י\"ב חדש צריך י\"ב חדש אחרים ללידת המום ולא ל' יום וצ\"ל דמ\"ש קרוב לסיום שנתו היינו ביום אחרון של שנת לדתו דהיינו השלמת שנתו ואף שנראה דוחק ההכרח אם לא ישובח לא יגונה.
ומה גם דראיתי בגליון גמ' ישנה כתב כן וז\"ל ובס' ישן מצאתי הלשון כן ת\"ש נולד לו מום בט\"ו יום תוך שנתו כלומר ט\"ו יום בתחילת לדתו משלימין לו ט\"ו יום אחר שנתו פי' שלעולם צריך שיהו י\"ב חדש משנולד בו המום אלמא ל' יום דקתני מתני' אנולד מום לאחר שנתו קאי ומזה קאמר דיהבינן ליה ל' יום משנולד המום דאי אנולד מום בתוך שנתו קאי כגון ביום ראשון של שנתו או כגון לסוף ג' חדשים או ד' ותרצה לומר דלעולם ניתיב ליה ל' יום אחר שנתו זה לא יתכן דהא אם נולד בו מום ביום ראשון של שנתו ליכא למימר דניתיב ליה גם לאחר שנתו ל' יום אלא יום אחד דלית ליה אלא השלמה כדקתני בברייתא וגם שמעינן מן הברייתא דאם בתוך שנתו נולד המום חדש או ג' חדשים להשלמה כדקתני בברייתא ולעולם רשאי לקיימו עד שנתו כדכתיב שנה בשנה אלא עד ל' יום דקתני מתני' אנולד בו מום לאחר שנתו קאי ומזה קאמר דנותנין לו ל' יום משנולד בו המום ע\"כ ומלשון זה דרש\"י ישן נראה ברור שהבין רש\"י דשנתו הוא ללידת המום ופשוט איך שיהיה נמצא דעת רבינו דשנתו היינו י\"ב חדש ללדתו ולא ללידת המום וזו היא דעת הטור יו\"ד סי' ש\"ו שכתב בזה הלשון עד מלאת לו שנה ללדתו ור\"ל דוקא ללדתו ולא ללידת מומו ולאפוקי מרש\"י דס\"ל ללידת מומו ומרן שם נרגש מתבת זה דללדתו ועיי\"ש מה שפירש ודבריו תמוהים בפירוש זה. ושוב ראיתי להש\"ך שנתקשה בהן כמו שנתקשינו אנחנו והרב ש\"ך עשה טעות בדברי הטור כדי לישב תבת ללדתו, ואחרי המחילה אין צורך ודברי הטור נכונו בפשיטות ושוב ראיתי להרע\"ב בפירוש המשנה ב' שכתב שנים עשר חדש משנולד וכדברי הטור והיינו כרבינו ושם לא שייך לא פי' הב\"י ולא ט\"ס כמ\"ש הש\"ך אלא כמו שכתבתי." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף צ\"ב ע\"ב." + ], + [ + "עיין מ\"ש הלח\"מ ומה שכתבתי בחידושי פ\"ג מהל' בכורים ה\"ג." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה \n בכור רודפו וכו' ואפילו בעט וכו'. ועיין מ\"ש מרן שפסק כלישנא בתרא וכן פסק הרמב\"ן ודע דמ\"ש דכן פסק הרמב\"ן הוא שראה כן בהרא\"ש, ברם ט\"ס הוא שנפל בדברי הרא\"ש וצ\"ל מ\"ם במקום נו\"ן דכל דרבינו פסק כן אין דרכו להזכיר להרמב\"ן אלא לרבינו ולפי\"ז אין מובן למ\"ש בב\"י יו\"ד סי' שי\"ג דמ\"ש בטור הרמב\"ן שפסק כלישנא קמא הוא ט\"ס דאפשר דכן ראה להרמב\"ן כתוב כן וא\"ת דאין ראוי לפסוק כן כיון דבדרבנן אזלינן לקולא ואין ראוי לילך אחר לישנא בתרא י\"ל דלא הו\"ל להרמב\"ן בגירסתו הלישנא בתרא כמו דליתיה בכמה ספרים דידן וכן לא הו\"ל להרע\"ב והתוס' יו\"ט הך גירסא וכן החידושי הלכות [המהרש\"א] הביאה על שם הרא\"ש ועיין בב\"י עוד מה שהרגיש על הטור ומ\"ש עליו הב\"ח סואן ברעש על דברי מרן ואין בדבריו כדאי לזעוק כן דאחרי שכתב בפירוש כדי להציל לא שייך להביא אח\"כ המחלוקת דתבות אלו מורה בדוקא ואף שכתב דתחילה הביא המוסכם ואח\"כ הפלוגתא מ\"מ אינו נח והנכון כמ\"ש הפרישה ודרישה להגיה תבת להציל וק\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ועורות \n עבודים וכו'. שמא ישמעו הדיינים ויקנסוהו כפי רשעו. נ\"ל פי' דהיינו קנס שלו שיפסידוהו ממנו דצריך קבורה ונמצא מפסיד טורחו והיינו כמ\"ש רש\"י וז\"ל שמעי רבנן דבכור תם הואי וטעון קבורה ומפסיד ליה מינאי ע\"כ וכן נראה מדברי רבינו בפי' המשנה לפי שיאמר שמעיינים ביה רבנן ומפסיד ליה נראה בפי' דפי' כפרש\"י ז\"ל.
וע\"פ זה יובנו דברי מרן בב\"י חלק יו\"ד סי' שי\"א שכתב וז\"ל שהוא מפחד לשהותו אצלו שמא ישמעו בו הדיינים ויקנסו כפי רשעו כלומר והוא מקפיד מלהפסיד טרחו עכ\"ל ופשוט ע\"פ מאי דכתיבנא וזה דלא כהלח\"מ ז\"ל יעו\"ש וגם לשון הלח\"מ מגומגם." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בחידושי להל' מאכלות אסורות פ\"א ה\"ד." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הכל \n וכו'. ועיין מ\"ש מרן ולענ\"ד רבינו דחאה מכח ברייתא דתורת כהנים סדר אמור הובאה ביומא דף ס\"ג מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת\"ל קרבן ע\"כ וכיון דמפיק מחוסר זמן מקרבן וכתיב ומיום הח' והלאה ירצה לקרבן נשמע דמהיום והלאה דוקא ראוי להקדיש ולא מן הלילה כדרשת ר' אפטוריקי ולכן דחה הך מקמה." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "היו \n ג' וכו' הרי ג' נכנסין לדיר וכו'. וכרב באיסורי ואף דפשטא דברייתא כשמואל ושקלו וטרו אמוראי אליביה מ\"מ כיון דשמואל גופיה תריץ אליביה דרב בר פלוגתיה מורה דמודה לו לרב ואף דאין זו כ\"כ הכרע יען קי\"ל הלכתא כרב באיסורי פסק כוותיה אלא קשיא דלמה השמיט רבינו דינא דמתני' אליבא דרב בשלשים ושנים מיל ה' מכאן וה' מכאן וה' באמצע דוקא מצרפן ברם אחד באמצע אינן מצרפן וצ\"ל דמדיוק דברי רבינו נלמד כן.
ודע דאמרינן בש\"ס דמשום סיפא דהיו לו באמצע מביא ומעשרן באמצע נקט רישא היה בין אלו לאלו מיל [ל\"ב] אין מצטרף וכתב הרע\"ב בפי' המשנה וז\"ל ל\"ב מיל וכו' משום דבעי למיתני וכו' להכי תני דאם הצדדין רחוקות זו מזו ל\"ב מיל אין האמצעי מצרפן עכ\"ל פי' לדבריו דהרישא איירי דאם הצדדין רחוקות זו מזו ל\"ב מיל חוץ ממקום העדר שבאמצע מב' אין מצטרפין לפי שהוי קצת יותר מט\"ז מיל משא\"כ בסיפא (דאם) [דעם] העדר שבאמצע הוי ל\"ב מיל נמצא הצדדין הוו ממש ט\"ז מיל ולא יותר והאמצעי מצרפן ואף דהרישא יתירה דודאי כל דאיכא קצת [יותר] מט\"ז מיל אינו מצטרף, אגב סיפא נקטיה דבסיפא איירי דהעדר שבאמצע הוא בתוך הל\"ב ומצרפן וכפי זה שפיר אתי האגב נאה ומתקבל ולאפוקי מהרב תוס' יו\"ט שכתב דכונת הרע\"ב אין האמצעי מצרפן ר\"ל אף דאיכא רועה או כליו באמצע וכרב וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים דא\"כ נמצא דהרישא אינה אגב סיפא אלא גם ברישא איכא חידוש דרועה או כליו באמצע אינו מצרף ופשוט גם הרב חזון נחום על שם הר\"י קורקוס פי' מה שפירש בדברי הר\"ב אלו וגם לפירושו קשיא דלא הוי הרישא אגב סיפא גם מ\"ש אח\"כ בסוף הלשון וז\"ל אבל הנכון שיש ט\"ס בדברי הרב וכצ\"ל להכי תני שאם היו רחוקות ל\"ב מיל אז האמצעי מצרפן עכ\"ל ודבריו תמוהים דדברי הרב אלו הם בעד הרישא דיתירה היא ולפי פירושו הוי דינא דסיפא דוק ותשכח דאי אפשר דט\"ס הוא ואם נפשך לומר דנפל ט\"ס הוא בשנמחוק תיבת האמצעי וק\"ל." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..521881519f6c0d4236e14a19af2f0dfdd000ba62 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,116 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Firstlings", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Firstlings", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "נולד \n לו מום וכו' משלימין לו ט\"ו אחר שנתו וכו'. מבורר בדבריו דשנתו דמתני' וברייתא בזה הוא מיום לידתו ולא מיום שנולד המום אלא דאי ליכא מיום שנולד המום עד סוף שנה ללדתו ל' יום צריך להשלים ל' יום ללידת המום משום השבת אבידה אבל כל דאיכא ל' יום או יותר מלידת המום לתשלום הי\"ב חדש ללידת הבכור משלים הי\"ב חדש דוקא ולא יותר משום גזרת הכתוב דשנה כתיב ודלא דפירש רש\"י דפירש דהאי שנתו דש\"ס הוא מיום לידת המום שכ\"כ בש\"ס ד\"ה כל שנים עשר חדש עד שיהיו לו שנים עשר חדש משנולד המום ואף דבספרנו ליתיה תבת המום אלא משנולד לחוד הוא טעות וצ\"ל משנולד המום וכן בגמ' ישנה הגיה בגליון כן וטעמו ונימוקו עמו ממ\"ש רש\"י לקמן ד\"ה משלימין לו ט\"ו וכו' דאי נולד המום בתוך שנתו אפי' יום אחד ליכא למימר דניתב ליה אחר שנתו ל' יום דלית ליה אלא השלמה וכו' ופי' דבריו כך הוא דקא פשיט דל' יום הוא בנולד מום לאחר שנתו הוא דאיכא ל' יום אבל בנולד המום בתוך שנתו דהיינו אפי' יום אחד חסר דהיינו ליום ב' ללדתו ליכא למימר דניתיב ליה אחר שנתו ל' יום דלית ליה אלא השלמה ר\"ל דמה שמצינו ל' יום הוא להשלים ל' יום ללידת המום וכאן איכא אחר לידת המום כמעט שנה וניחא דנקט לשון זה דלית ליה אלא השלמה דהיינו שילום לימי הל' של מום משא\"כ אי ס\"ל כרבינו דהי\"ב חדש הוא ללדתו מה הלשון אומרת ליכא למימר דניתב ליה אחר שנתו וכו' דלית ליה אלא השלמה וכו' והא לפי פירוש זה דשנתו הוא י\"ב חדש מה שייך כאן השלמה הא הכי הו\"ל למימר ליכא למימר דניתיב ליה וכו' דהא אית ליה י\"ב חדש והשלים שנתו ומדכתב בלשון זה דהשלמה מוכרח שהבין דשנתו דש\"ס הוא ללידת המום וכן ממה שסיים עוד וז\"ל נולד המום חדש או חדשים רשאי לקיימו עד שנתן וכו' ומדכתב עד שנתן לשון רבים ש\"מ קאי למ\"ש חדש או חדשיים ומוכרח דקאי לשנת לידת המום דאי לשנת לידתו הו\"ל למימר עד שנתו לשון יחיד.
ברם צריך לישב מה שסיים עוד בלשון זה וז\"ל ואי לאחר שנה וכו' או קרוב לסיום שנתו יהבינן ליה ל' יום משנולד המום ואיך כתב קרוב לסיום שנתו והא לדידיה כל שנפל המום בתוך י\"ב חדש צריך י\"ב חדש אחרים ללידת המום ולא ל' יום וצ\"ל דמ\"ש קרוב לסיום שנתו היינו ביום אחרון של שנת לדתו דהיינו השלמת שנתו ואף שנראה דוחק ההכרח אם לא ישובח לא יגונה.
ומה גם דראיתי בגליון גמ' ישנה כתב כן וז\"ל ובס' ישן מצאתי הלשון כן ת\"ש נולד לו מום בט\"ו יום תוך שנתו כלומר ט\"ו יום בתחילת לדתו משלימין לו ט\"ו יום אחר שנתו פי' שלעולם צריך שיהו י\"ב חדש משנולד בו המום אלמא ל' יום דקתני מתני' אנולד מום לאחר שנתו קאי ומזה קאמר דיהבינן ליה ל' יום משנולד המום דאי אנולד מום בתוך שנתו קאי כגון ביום ראשון של שנתו או כגון לסוף ג' חדשים או ד' ותרצה לומר דלעולם ניתיב ליה ל' יום אחר שנתו זה לא יתכן דהא אם נולד בו מום ביום ראשון של שנתו ליכא למימר דניתיב ליה גם לאחר שנתו ל' יום אלא יום אחד דלית ליה אלא השלמה כדקתני בברייתא וגם שמעינן מן הברייתא דאם בתוך שנתו נולד המום חדש או ג' חדשים להשלמה כדקתני בברייתא ולעולם רשאי לקיימו עד שנתו כדכתיב שנה בשנה אלא עד ל' יום דקתני מתני' אנולד בו מום לאחר שנתו קאי ומזה קאמר דנותנין לו ל' יום משנולד בו המום ע\"כ ומלשון זה דרש\"י ישן נראה ברור שהבין רש\"י דשנתו הוא ללידת המום ופשוט איך שיהיה נמצא דעת רבינו דשנתו היינו י\"ב חדש ללדתו ולא ללידת המום וזו היא דעת הטור יו\"ד סי' ש\"ו שכתב בזה הלשון עד מלאת לו שנה ללדתו ור\"ל דוקא ללדתו ולא ללידת מומו ולאפוקי מרש\"י דס\"ל ללידת מומו ומרן שם נרגש מתבת זה דללדתו ועיי\"ש מה שפירש ודבריו תמוהים בפירוש זה. ושוב ראיתי להש\"ך שנתקשה בהן כמו שנתקשינו אנחנו והרב ש\"ך עשה טעות בדברי הטור כדי לישב תבת ללדתו, ואחרי המחילה אין צורך ודברי הטור נכונו בפשיטות ושוב ראיתי להרע\"ב בפירוש המשנה ב' שכתב שנים עשר חדש משנולד וכדברי הטור והיינו כרבינו ושם לא שייך לא פי' הב\"י ולא ט\"ס כמ\"ש הש\"ך אלא כמו שכתבתי." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף צ\"ב ע\"ב." + ], + [ + "עיין מ\"ש הלח\"מ ומה שכתבתי בחידושי פ\"ג מהל' בכורים ה\"ג." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה \n בכור רודפו וכו' ואפילו בעט וכו'. ועיין מ\"ש מרן שפסק כלישנא בתרא וכן פסק הרמב\"ן ודע דמ\"ש דכן פסק הרמב\"ן הוא שראה כן בהרא\"ש, ברם ט\"ס הוא שנפל בדברי הרא\"ש וצ\"ל מ\"ם במקום נו\"ן דכל דרבינו פסק כן אין דרכו להזכיר להרמב\"ן אלא לרבינו ולפי\"ז אין מובן למ\"ש בב\"י יו\"ד סי' שי\"ג דמ\"ש בטור הרמב\"ן שפסק כלישנא קמא הוא ט\"ס דאפשר דכן ראה להרמב\"ן כתוב כן וא\"ת דאין ראוי לפסוק כן כיון דבדרבנן אזלינן לקולא ואין ראוי לילך אחר לישנא בתרא י\"ל דלא הו\"ל להרמב\"ן בגירסתו הלישנא בתרא כמו דליתיה בכמה ספרים דידן וכן לא הו\"ל להרע\"ב והתוס' יו\"ט הך גירסא וכן החידושי הלכות [המהרש\"א] הביאה על שם הרא\"ש ועיין בב\"י עוד מה שהרגיש על הטור ומ\"ש עליו הב\"ח סואן ברעש על דברי מרן ואין בדבריו כדאי לזעוק כן דאחרי שכתב בפירוש כדי להציל לא שייך להביא אח\"כ המחלוקת דתבות אלו מורה בדוקא ואף שכתב דתחילה הביא המוסכם ואח\"כ הפלוגתא מ\"מ אינו נח והנכון כמ\"ש הפרישה ודרישה להגיה תבת להציל וק\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ועורות \n עבודים וכו'. שמא ישמעו הדיינים ויקנסוהו כפי רשעו. נ\"ל פי' דהיינו קנס שלו שיפסידוהו ממנו דצריך קבורה ונמצא מפסיד טורחו והיינו כמ\"ש רש\"י וז\"ל שמעי רבנן דבכור תם הואי וטעון קבורה ומפסיד ליה מינאי ע\"כ וכן נראה מדברי רבינו בפי' המשנה לפי שיאמר שמעיינים ביה רבנן ומפסיד ליה נראה בפי' דפי' כפרש\"י ז\"ל.
וע\"פ זה יובנו דברי מרן בב\"י חלק יו\"ד סי' שי\"א שכתב וז\"ל שהוא מפחד לשהותו אצלו שמא ישמעו בו הדיינים ויקנסו כפי רשעו כלומר והוא מקפיד מלהפסיד טרחו עכ\"ל ופשוט ע\"פ מאי דכתיבנא וזה דלא כהלח\"מ ז\"ל יעו\"ש וגם לשון הלח\"מ מגומגם." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בחידושי להל' מאכלות אסורות פ\"א ה\"ד." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הכל \n וכו'. ועיין מ\"ש מרן ולענ\"ד רבינו דחאה מכח ברייתא דתורת כהנים סדר אמור הובאה ביומא דף ס\"ג מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת\"ל קרבן ע\"כ וכיון דמפיק מחוסר זמן מקרבן וכתיב ומיום הח' והלאה ירצה לקרבן נשמע דמהיום והלאה דוקא ראוי להקדיש ולא מן הלילה כדרשת ר' אפטוריקי ולכן דחה הך מקמה." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "היו \n ג' וכו' הרי ג' נכנסין לדיר וכו'. וכרב באיסורי ואף דפשטא דברייתא כשמואל ושקלו וטרו אמוראי אליביה מ\"מ כיון דשמואל גופיה תריץ אליביה דרב בר פלוגתיה מורה דמודה לו לרב ואף דאין זו כ\"כ הכרע יען קי\"ל הלכתא כרב באיסורי פסק כוותיה אלא קשיא דלמה השמיט רבינו דינא דמתני' אליבא דרב בשלשים ושנים מיל ה' מכאן וה' מכאן וה' באמצע דוקא מצרפן ברם אחד באמצע אינן מצרפן וצ\"ל דמדיוק דברי רבינו נלמד כן.
ודע דאמרינן בש\"ס דמשום סיפא דהיו לו באמצע מביא ומעשרן באמצע נקט רישא היה בין אלו לאלו מיל [ל\"ב] אין מצטרף וכתב הרע\"ב בפי' המשנה וז\"ל ל\"ב מיל וכו' משום דבעי למיתני וכו' להכי תני דאם הצדדין רחוקות זו מזו ל\"ב מיל אין האמצעי מצרפן עכ\"ל פי' לדבריו דהרישא איירי דאם הצדדין רחוקות זו מזו ל\"ב מיל חוץ ממקום העדר שבאמצע מב' אין מצטרפין לפי שהוי קצת יותר מט\"ז מיל משא\"כ בסיפא (דאם) [דעם] העדר שבאמצע הוי ל\"ב מיל נמצא הצדדין הוו ממש ט\"ז מיל ולא יותר והאמצעי מצרפן ואף דהרישא יתירה דודאי כל דאיכא קצת [יותר] מט\"ז מיל אינו מצטרף, אגב סיפא נקטיה דבסיפא איירי דהעדר שבאמצע הוא בתוך הל\"ב ומצרפן וכפי זה שפיר אתי האגב נאה ומתקבל ולאפוקי מהרב תוס' יו\"ט שכתב דכונת הרע\"ב אין האמצעי מצרפן ר\"ל אף דאיכא רועה או כליו באמצע וכרב וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים דא\"כ נמצא דהרישא אינה אגב סיפא אלא גם ברישא איכא חידוש דרועה או כליו באמצע אינו מצרף ופשוט גם הרב חזון נחום על שם הר\"י קורקוס פי' מה שפירש בדברי הר\"ב אלו וגם לפירושו קשיא דלא הוי הרישא אגב סיפא גם מ\"ש אח\"כ בסוף הלשון וז\"ל אבל הנכון שיש ט\"ס בדברי הרב וכצ\"ל להכי תני שאם היו רחוקות ל\"ב מיל אז האמצעי מצרפן עכ\"ל ודבריו תמוהים דדברי הרב אלו הם בעד הרישא דיתירה היא ולפי פירושו הוי דינא דסיפא דוק ותשכח דאי אפשר דט\"ס הוא ואם נפשך לומר דנפל ט\"ס הוא בשנמחוק תיבת האמצעי וק\"ל." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות בכורות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6d37da1061c3092b609e793a81c029207cdc6b42 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,51 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "הזב \n והזבה וכו'. וכתב רבינו בס' המצוות מצוות עשה ע\"ה וז\"ל היא שציוונו שתקריב כל אשה זבה וכו' ואולי יקשה המקשה וכו' עד ואין דבר אחד בשניהם וכו' ע\"כ. ולענ\"ד קשה עליו ממ\"ש רבינו גופיה במצוות עשה נ\"ט שמנה למצווה אחד תקיעה בחצוצרות בין בקרבנות המועדים בין בעתות הצורך והצרות ושם לא כל הקרבנות שוים ולא הקרבנות שוים לעתות הצרות אלא אזלינן אחר התקיעות דהכל אחד א\"כ הוא הדין וה\"ה כאן דקרבן הזב הוא קרבן הזבה גם התמיה קיימת להרב החינוך דכאן כתב כדברי רבינו ובתקיעה הוסיף דגם בכל יום יש לתקוע בבוקר ובערב יעו\"ש." + ], + [], + [], + [ + "ואין \n חטאת אחת מב' נאכלת וכו'. והקשה לי עמיתי החכם השלם חיים שב\"ע נר\"ו דלפי דבריו דנמצאת חטאת זו חולין בעזרה א\"כ צריך קבורה דחולין שנשחטו הן מן הנקברים וכמ\"ש רבינו סוף הל' פסולי המוקדשין ועוד דבנזיר דף כ\"ט אמרו לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה שהם ב' איסורים והיינו חולין שנשחטו בעזרה ונבלה והא בזכר איכא חולין שנשחטו בעזרה נמצא דמשום איסור נבלה הוא דאינה נאכלת חטאת העוף ואיך כתב רבינו משום חולין שנשחטו בעזרה וכן רש\"י בתמורה דף ל\"ד כתב דאינה נאכלת דשמא היא נבלה אלו דבריו נר\"ו.
ולענ\"ד נראה לישב למה שהקשה ראשונה בהקדים מ\"ש רש\"י בכריתות דף כ\"ג ע\"ב ד\"ה לבית השריפה וז\"ל דאע\"ג דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא האי בשריפה דהוי כזבח פסול עכ\"ל וכ\"כ הרע\"ב ז\"ל ועיין מה שהקשה עליו התוס' יו\"ט ז\"ל שם מהסוגיא ונדחק לישב דמ\"ש כן דמוכרח שהוא משום חולין שנשחטו בעזרה דאי לאו הכי מה זבח פסול איכא הכא הא אמרינן דלבו נוקפו וגמר ומקדיש וא\"כ הוי קדש גמור אלא ודאי דכיון דאיכא משום חולין שנשחטו בעזרה הוי כזבח פסול אף דאמרינן דכיון דלבו נוקפו גמר ומקדיש וזה שכתבו רש\"י והרע\"ב דאע\"ג דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא האי בשריפה דהוי כזבח פסול דאמרינן כיון שלבו נוקפו גמר ומקדיש ומ\"ש רש\"י והרע\"ב בסוף תמורה גבי אשם תלוי ישרף משום דהשתא הוי חולין שנשחטו בעזרה פירוש דבריהם דשרש הפיסול הוא ממנו ולא בא לפרש א\"כ אמאי הוא בשריפה ולא בקבורה ובמקום אחר הרגיש בזה וכתב משום דהוי כזבח פסול, ולפי האמור מתיישב ג\"כ מה שהקשה התוס' יו\"ט סוף תמורה ד\"ה אשם תלוי יעו\"ש וזה עצמו כונת רבינו שכתב דשמא אינה חייבת והוי חטאת זו חולין שנשחטו כלומר שרש האיסור היא זו ואה\"נ דנשרפת משום דהוי כזבח פסול והיינו כדברי רש\"י, וממילא נתיישבה גם הקושיא הב' דלא נקט מטעם נבלה דרבינו נקט האי טעמא לומר אגב דנשרפת דמשום נבלה אינה נשרפת.
אך קשה למ\"ש רש\"י בכריתות דף ז' ע\"ב וז\"ל ומשום חולין על המזבח לא איכפת לן דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבה אכילה וכו' עכ\"ל וכ\"כ בתמורה דף ל\"ד וז\"ל מביאתה על הספק דהואיל ואינה נקטרת לא איכפת לן אי זריק דם על הספק וכ\"כ הרע\"ב ככל דברי רש\"י דכתבינן בב' המקומות ומן התימה על התוס' יו\"ט בתמורה ד\"ה חטאת העוף וכו' דהואיל ואינה נקטרת לא הוה חולין בעזרה כמ\"ש הרב משנה ד' פ\"ק דכריתות עכ\"ל ולמה הלך לעצות מרחוק והא בתמורה גופיה כ\"כ הרע\"ב וכדכתיבנא.
איך שיהיה היוצא מדבריהם ז\"ל דבחטאת העוף כיון דלית למזבח אלא דמה ליכא משום חולין בעזרה והמה תמוהים דמסוגיא דנזיר דף כ\"ט ע\"ב מוכח בהדיא דאיכא בחטאת העוף משום חולין שנשחטו בעזרה או דאורייתא או דרבנן ולדברי רש\"י לית משום חולין בעזרה כלל ואין לומר דמ\"ש רש\"י ז\"ל כן הוא לומר דליכא איסורא דאורייתא אבל מדרבנן איכא דהא אשם תלוי דאיכא למזבח אימורים ואפ\"ה שרי ליה מאריה אלא ודאי דלאו בהא תליא מילתא וצ\"ע אמנם רש\"י ז\"ל בפסחים דף כ\"ח כתב דברים אחרים והמה נכונים יעו\"ש." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "עיין בספרי תועפות רעם דף ע\"ב ע\"א." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b4a029aaaab2eec020dd09dc876cea563f013c63 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,48 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Offerings_for_Those_with_Incomplete_Atonement", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "הזב \n והזבה וכו'. וכתב רבינו בס' המצוות מצוות עשה ע\"ה וז\"ל היא שציוונו שתקריב כל אשה זבה וכו' ואולי יקשה המקשה וכו' עד ואין דבר אחד בשניהם וכו' ע\"כ. ולענ\"ד קשה עליו ממ\"ש רבינו גופיה במצוות עשה נ\"ט שמנה למצווה אחד תקיעה בחצוצרות בין בקרבנות המועדים בין בעתות הצורך והצרות ושם לא כל הקרבנות שוים ולא הקרבנות שוים לעתות הצרות אלא אזלינן אחר התקיעות דהכל אחד א\"כ הוא הדין וה\"ה כאן דקרבן הזב הוא קרבן הזבה גם התמיה קיימת להרב החינוך דכאן כתב כדברי רבינו ובתקיעה הוסיף דגם בכל יום יש לתקוע בבוקר ובערב יעו\"ש." + ], + [], + [], + [ + "ואין \n חטאת אחת מב' נאכלת וכו'. והקשה לי עמיתי החכם השלם חיים שב\"ע נר\"ו דלפי דבריו דנמצאת חטאת זו חולין בעזרה א\"כ צריך קבורה דחולין שנשחטו הן מן הנקברים וכמ\"ש רבינו סוף הל' פסולי המוקדשין ועוד דבנזיר דף כ\"ט אמרו לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה שהם ב' איסורים והיינו חולין שנשחטו בעזרה ונבלה והא בזכר איכא חולין שנשחטו בעזרה נמצא דמשום איסור נבלה הוא דאינה נאכלת חטאת העוף ואיך כתב רבינו משום חולין שנשחטו בעזרה וכן רש\"י בתמורה דף ל\"ד כתב דאינה נאכלת דשמא היא נבלה אלו דבריו נר\"ו.
ולענ\"ד נראה לישב למה שהקשה ראשונה בהקדים מ\"ש רש\"י בכריתות דף כ\"ג ע\"ב ד\"ה לבית השריפה וז\"ל דאע\"ג דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא האי בשריפה דהוי כזבח פסול עכ\"ל וכ\"כ הרע\"ב ז\"ל ועיין מה שהקשה עליו התוס' יו\"ט ז\"ל שם מהסוגיא ונדחק לישב דמ\"ש כן דמוכרח שהוא משום חולין שנשחטו בעזרה דאי לאו הכי מה זבח פסול איכא הכא הא אמרינן דלבו נוקפו וגמר ומקדיש וא\"כ הוי קדש גמור אלא ודאי דכיון דאיכא משום חולין שנשחטו בעזרה הוי כזבח פסול אף דאמרינן דכיון דלבו נוקפו גמר ומקדיש וזה שכתבו רש\"י והרע\"ב דאע\"ג דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא האי בשריפה דהוי כזבח פסול דאמרינן כיון שלבו נוקפו גמר ומקדיש ומ\"ש רש\"י והרע\"ב בסוף תמורה גבי אשם תלוי ישרף משום דהשתא הוי חולין שנשחטו בעזרה פירוש דבריהם דשרש הפיסול הוא ממנו ולא בא לפרש א\"כ אמאי הוא בשריפה ולא בקבורה ובמקום אחר הרגיש בזה וכתב משום דהוי כזבח פסול, ולפי האמור מתיישב ג\"כ מה שהקשה התוס' יו\"ט סוף תמורה ד\"ה אשם תלוי יעו\"ש וזה עצמו כונת רבינו שכתב דשמא אינה חייבת והוי חטאת זו חולין שנשחטו כלומר שרש האיסור היא זו ואה\"נ דנשרפת משום דהוי כזבח פסול והיינו כדברי רש\"י, וממילא נתיישבה גם הקושיא הב' דלא נקט מטעם נבלה דרבינו נקט האי טעמא לומר אגב דנשרפת דמשום נבלה אינה נשרפת.
אך קשה למ\"ש רש\"י בכריתות דף ז' ע\"ב וז\"ל ומשום חולין על המזבח לא איכפת לן דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבה אכילה וכו' עכ\"ל וכ\"כ בתמורה דף ל\"ד וז\"ל מביאתה על הספק דהואיל ואינה נקטרת לא איכפת לן אי זריק דם על הספק וכ\"כ הרע\"ב ככל דברי רש\"י דכתבינן בב' המקומות ומן התימה על התוס' יו\"ט בתמורה ד\"ה חטאת העוף וכו' דהואיל ואינה נקטרת לא הוה חולין בעזרה כמ\"ש הרב משנה ד' פ\"ק דכריתות עכ\"ל ולמה הלך לעצות מרחוק והא בתמורה גופיה כ\"כ הרע\"ב וכדכתיבנא.
איך שיהיה היוצא מדבריהם ז\"ל דבחטאת העוף כיון דלית למזבח אלא דמה ליכא משום חולין בעזרה והמה תמוהים דמסוגיא דנזיר דף כ\"ט ע\"ב מוכח בהדיא דאיכא בחטאת העוף משום חולין שנשחטו בעזרה או דאורייתא או דרבנן ולדברי רש\"י לית משום חולין בעזרה כלל ואין לומר דמ\"ש רש\"י ז\"ל כן הוא לומר דליכא איסורא דאורייתא אבל מדרבנן איכא דהא אשם תלוי דאיכא למזבח אימורים ואפ\"ה שרי ליה מאריה אלא ודאי דלאו בהא תליא מילתא וצ\"ע אמנם רש\"י ז\"ל בפסחים דף כ\"ח כתב דברים אחרים והמה נכונים יעו\"ש." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "עיין בספרי תועפות רעם דף ע\"ב ע\"א." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..746962b1bd36561cacdbe7927eb924b5da692b8d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,63 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שגגות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "האוכל \n חתיכה וכו'. ועיין מ\"ש עליו מרן להשגת הר\"א וכו'. עד ולכאורה יש לתמוה דאם כן כונת רבינו מכל שכן נפקא ממ\"ש רבינו בה\"ד ולמה שנה רבינו משנתו פעמים ולזה י\"ל דשנה דין זה דלא תימא כיון דהוקבע איסורא ואיכא עד אחד דמעיד דחלב אכל יהא חייב בחטאת קבועה קמ\"ל דאינו חייב אלא אשם תלוי ואינו מספיק ועוד דגם זה נלמד ממ\"ש רבינו בסמוך וכן כל הבא על אשת איש.
עוד כתב מרן וז\"ל ויותר נראה וכו' וקשה דא\"כ אין צריך למ\"ש רבינו עוד וכן כל הבא על אשת איש שעד אחד אומר מת בעלה וכו' וה\"ה לספק מגורשת וכו' דהשתא בחתיכה אחת שלא הוקבע איסורא אפ\"ה משום עד שמעיד דעביד איסורא חשיב הוקבע איסורא כל שכן בהוקבע איסורא דאשת איש וע\"א מעיד דהיא אשת איש דודאי הוקבע איסורא ועוד במה שסיים אבל ספק מקודשת לא נקבע האיסור ואיך קא פסיק ותני דבספק מקודשת לא נקבע האיסור והא בע\"א נתקדשה וע\"א לא נתקדשה הוי שפיר הוקבע האיסור כמ\"ש מרן דשפיר מקרי הוקבע איסורא ע\"פ ע\"א ועוד קשה לי דסתרי דבריו אלו למ\"ש מרן גופיה בב\"י או\"ח סי' תרפ\"ח על מ\"ש משם מהר\"י אבאיוב יעו\"ש דלפי דבריו אלה דברי מהרי\"א נכונים ואין בהם נפתל ועקש ובלאו הכי לק\"מ למרן למ\"ש בב\"י דנאמר דסובר מרן כמ\"ש כאן בתחילה ברם כיון דכתב ויותר נראה אין מובן למ\"ש בב\"י. וראיתי להרב מקראי קדש דף קמ\"ב דקשיא ליה למרן ב\"י מדברי רבינו כאן ותירץ דהתם איירי שבא תחילה העד שאומר שאכל חלב דקי\"ל כל מקום שהאמינה תורה ע\"א הרי כאן ב' וכאן איירי שבאו ביחד אלו דבריו. והמה תמוהים דאי בבא תחילה הע\"א ואמר שאכל חלב חייב חטאת ולא אשם תלוי וכמ\"ש התוס' בכריתות פרק אמרו לו דף י\"א יעו\"ש." + ] + ], + [ + [ + "על \n ה' עבירות מביא קרבן אשם וכו'. וכתב רבינו בס' המצוות מצוות עשה ע\"א וז\"ל קרבן אשם וכו' והחטאים וכו' הם המעילות והגזלה ובא על שפחה חרופה ונשבע לשקר על הפקדון וכו' ע\"כ ודבריו הם מגומגמים דלמה כתב סתם והגזלה והא בגזלה ליכא אשם כי אם בנשבע לשקר שלא גזל כמ\"ש אח\"כ גבי פקדון שכתב בפירוש שנשבע על הפקדון ועוד הו\"ל להסמיך גזלה לפקדון ששניהם הוי על השבועה לשקר ושניהם מצוות עשה אחת הם כדכתיב וכחש בעמיתו בפקדון וכו' או בגזל וכו' ועוד דהשמיט על טומאת נזיר וטהרת המצורע ואף דרבינו לא הקפיד בזה דלא שנה משנתו כאן ללמד החוקים והתורות אלא למנין המצוות מ\"מ לא ימלט דלמה גמגם בלשונו ומאי חזית למנקט קצת מהם ולפרשם ולהשמיט מקצתם ולא כאן בלבד הוא אלא בכמה מקומות כיוצא באלו כמו שיראם הרואה." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "הורה \n עם בי\"ד וכו'. אלא מביא פר לעצמו. ועמ\"ש מרן דלמה פסק שמביא פר לעצמו ותירץ שמביא בתנאי אם חייב יהיה לחובה ואי לאו הרי היא נדבה אלו דבריו וכתב הרב מל\"מ וגם בעיני יפלא דהא חטאת אינו בא בנדבה והיאך מייתי מספק עכ\"ל וכונתו דנדבה ממש א\"א דהיינו עולה או שלמים שאינן שוין בדינם לחטאת והרי זה דומה למ\"ש בפסחים דף פ\"ח ה' שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם יעו\"ש וא\"כ ודאי דהכא צ\"ל שיביא החטאת בנדבה ואהא קשיא ליה שפיר ועיין בלח\"מ מה שתירץ לקושית מרן, ודבריו לא זכיתי להבינם דאדרבא לפי דבריו יגדל התימה על רבינו דכיון דנפשטא הבעיא דהכל אחד איך פסק כאן דמביא פר לעצמו ועוד דלפי תירוץ זה סותר עצמו עם מ\"ש בסמוך ה\"ד וז\"ל הואיל ולא סמך בשעת מעשה על הוראתו לבדה ודוק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6254ffd3c606003e6a6fbe1bc6d17530c14bfe48 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,60 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Offerings_for_Unintentional_Transgressions", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "האוכל \n חתיכה וכו'. ועיין מ\"ש עליו מרן להשגת הר\"א וכו'. עד ולכאורה יש לתמוה דאם כן כונת רבינו מכל שכן נפקא ממ\"ש רבינו בה\"ד ולמה שנה רבינו משנתו פעמים ולזה י\"ל דשנה דין זה דלא תימא כיון דהוקבע איסורא ואיכא עד אחד דמעיד דחלב אכל יהא חייב בחטאת קבועה קמ\"ל דאינו חייב אלא אשם תלוי ואינו מספיק ועוד דגם זה נלמד ממ\"ש רבינו בסמוך וכן כל הבא על אשת איש.
עוד כתב מרן וז\"ל ויותר נראה וכו' וקשה דא\"כ אין צריך למ\"ש רבינו עוד וכן כל הבא על אשת איש שעד אחד אומר מת בעלה וכו' וה\"ה לספק מגורשת וכו' דהשתא בחתיכה אחת שלא הוקבע איסורא אפ\"ה משום עד שמעיד דעביד איסורא חשיב הוקבע איסורא כל שכן בהוקבע איסורא דאשת איש וע\"א מעיד דהיא אשת איש דודאי הוקבע איסורא ועוד במה שסיים אבל ספק מקודשת לא נקבע האיסור ואיך קא פסיק ותני דבספק מקודשת לא נקבע האיסור והא בע\"א נתקדשה וע\"א לא נתקדשה הוי שפיר הוקבע האיסור כמ\"ש מרן דשפיר מקרי הוקבע איסורא ע\"פ ע\"א ועוד קשה לי דסתרי דבריו אלו למ\"ש מרן גופיה בב\"י או\"ח סי' תרפ\"ח על מ\"ש משם מהר\"י אבאיוב יעו\"ש דלפי דבריו אלה דברי מהרי\"א נכונים ואין בהם נפתל ועקש ובלאו הכי לק\"מ למרן למ\"ש בב\"י דנאמר דסובר מרן כמ\"ש כאן בתחילה ברם כיון דכתב ויותר נראה אין מובן למ\"ש בב\"י. וראיתי להרב מקראי קדש דף קמ\"ב דקשיא ליה למרן ב\"י מדברי רבינו כאן ותירץ דהתם איירי שבא תחילה העד שאומר שאכל חלב דקי\"ל כל מקום שהאמינה תורה ע\"א הרי כאן ב' וכאן איירי שבאו ביחד אלו דבריו. והמה תמוהים דאי בבא תחילה הע\"א ואמר שאכל חלב חייב חטאת ולא אשם תלוי וכמ\"ש התוס' בכריתות פרק אמרו לו דף י\"א יעו\"ש." + ] + ], + [ + [ + "על \n ה' עבירות מביא קרבן אשם וכו'. וכתב רבינו בס' המצוות מצוות עשה ע\"א וז\"ל קרבן אשם וכו' והחטאים וכו' הם המעילות והגזלה ובא על שפחה חרופה ונשבע לשקר על הפקדון וכו' ע\"כ ודבריו הם מגומגמים דלמה כתב סתם והגזלה והא בגזלה ליכא אשם כי אם בנשבע לשקר שלא גזל כמ\"ש אח\"כ גבי פקדון שכתב בפירוש שנשבע על הפקדון ועוד הו\"ל להסמיך גזלה לפקדון ששניהם הוי על השבועה לשקר ושניהם מצוות עשה אחת הם כדכתיב וכחש בעמיתו בפקדון וכו' או בגזל וכו' ועוד דהשמיט על טומאת נזיר וטהרת המצורע ואף דרבינו לא הקפיד בזה דלא שנה משנתו כאן ללמד החוקים והתורות אלא למנין המצוות מ\"מ לא ימלט דלמה גמגם בלשונו ומאי חזית למנקט קצת מהם ולפרשם ולהשמיט מקצתם ולא כאן בלבד הוא אלא בכמה מקומות כיוצא באלו כמו שיראם הרואה." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "הורה \n עם בי\"ד וכו'. אלא מביא פר לעצמו. ועמ\"ש מרן דלמה פסק שמביא פר לעצמו ותירץ שמביא בתנאי אם חייב יהיה לחובה ואי לאו הרי היא נדבה אלו דבריו וכתב הרב מל\"מ וגם בעיני יפלא דהא חטאת אינו בא בנדבה והיאך מייתי מספק עכ\"ל וכונתו דנדבה ממש א\"א דהיינו עולה או שלמים שאינן שוין בדינם לחטאת והרי זה דומה למ\"ש בפסחים דף פ\"ח ה' שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם יעו\"ש וא\"כ ודאי דהכא צ\"ל שיביא החטאת בנדבה ואהא קשיא ליה שפיר ועיין בלח\"מ מה שתירץ לקושית מרן, ודבריו לא זכיתי להבינם דאדרבא לפי דבריו יגדל התימה על רבינו דכיון דנפשטא הבעיא דהכל אחד איך פסק כאן דמביא פר לעצמו ועוד דלפי תירוץ זה סותר עצמו עם מ\"ש בסמוך ה\"ד וז\"ל הואיל ולא סמך בשעת מעשה על הוראתו לבדה ודוק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שגגות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..49ac0a473c9d124963e16b8e13fd7a0642fd78ea --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,137 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Paschal Offering", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות קרבן פסח", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [ + [ + "עיין מ\"ש המל\"מ על מ\"ש התוס' אי נמי נציבין חו\"ל היא ולא ידעתי מה מועיל היותו חו\"ל וכו'. ועיין במ\"ש בזה בספרי אשר קריתי תועפות רעם סדר אמור. וכעת נראה להביא ראיה ממאי דתנן בפ\"א דתענית דף י' רבן גמליאל אומר ט\"ו יום אחר החג עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת והענין הוא שלא היו שואלין מטר עד שהעולי רגלים יחזרו לבתיהם כולם והיותר רחוקים מעולי רגלים הוי מט\"ו יום שהוא נהר פרת, ואם איתא דגם מחו\"ל חייבים צריך היה להמתין יותר מט\"ו יום אלא ודאי דמחו\"ל פטורים ודוגמא לזה היא מה שציינתי שם בספרי משם בעל ספר פרשת הכסף שהביא גם הוא ראיה לדבריהם ממ\"ש שם בתעניות דף ד' מאי שנא לדידן דאית לן פירי בדברא לדידהו נמי אית להו עולי רגלים יעו\"ש נראה דבחו\"ל ליכא עולי רגלים, ויפה כח הדוחה הוא חכם בני הי\"ו דאי משם יש לומר דמ\"ש לדידהו אית להו עולי רגלים לאו למימרא דלדידן ליכא עולי רגלים אלא גם בני חו\"ל חייבים אלא כלפי דלדידן קאמר דאיכא פרי דדברא משא\"כ בארץ ישראל אהא קאמר דגם בא\"י איכא עולי רגלים דמזיק להו הגשמים ואה\"נ דגם לדידן איכא עולי רגלים וכל זה משום יגדיל תורה דהראיה האמיתית היא מה שהבאתי שם בסיפרי מש\"ס גיטין דף ד' משם הרב מהרי\"א קחינו משם.
ודרך אגב עמדתי על דברי הרב שער אפרים סי' ל\"ח מחלק או\"ח במ\"ש על דברי התוס' דחגיגה ריש דף כ\"ה שכתבו וז\"ל אבל קשה היאך ישראל עלו לרגל והלא צריך הזאה ג' וז' וצ\"ע ואיהו מותיב לה שטיהרו עצמם ג' וז' ועלה בדעתו לומר דקיימי בין פסח לעצרת דלא יספיק הזמן ולא ניחא ליה דעד נהר פרת ליכא רק ט\"ו יום וסיים דאפשר לומר דעד נהר פרת ט\"ו אבל משם ואילך הוא זמן ארוך עד שיגיע לסוף ארץ ישראל עכ\"ד.
ואבא היום על אחרון ראשון שכתב דמנהר פרת ואילך הוא זמן ארוך דא\"כ דמשום אותן דמבני נהר פרת ואילך שהוא זמן ארוך הוא שכתבו התוס' נמצא דהיו עולין לרגל אף אחר נהר פרת וא\"כ למה היו שואלין הגשמים אחר ט\"ו יום דוקא עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת היה להם להמתין עוד לשאר עולי רגלים שאחר נהר פרת אלא ודאי שנהר פרת הוא סוף ארץ ישראל וליכא עוד עולי רגלים וכן כתבו התוס' בפ' אלו מציאות בב\"מ דף כ\"ח ד\"ה ט\"ו יום דאחר נהר פרת לא היה עוד ישוב אלא שדות וכרמים ומשו\"ה לא היו ממתינים מלשאול יותר מט\"ו יום וכן התוס' יו\"ט פ\"א דתענית מ\"ג הוכיח דנהר פרת הוא בקצה הצפון של א\"י ויש לכוון דבריו עם התוס' דלא היה קצה ממש אלא שהיה אח\"כ יותר משדות וכרמים היוצא מבין כולם שמאחר נהר פרת לא היו עולי רגלים ודוק ומן התימה על התוס' יו\"ט פ\"ג דחגיגה מ\"ד שבא לתרץ קושית התוס' ולא הרגיש בכונתם מה הקשו ואי לא דמסתפינא אמינא דכוונת קושייתם הוא דהלא צריך הזאה ג' וז' ולא מצינו בשום דוכתא שהיו מזין על אותן שבגליל וחסר מדבריהם דברות ב' שהן ארבע.
ועיין מ\"ש עוד המל\"מ על דברי התוס' פסחים דף ג' ומ\"ש הרב מרכבת המשנה עליו דשגג בכוונת התוס' דמ\"ש דפטור מפסח כמו בראיה מוסב דוקא על זקן שאינו יכול להלוך ברגליו וכמ\"ש רבינו בפ\"ה ה\"ט מהירושלמי אבל מי שאין לו קרקע חייב בפסח וכו' ואדרבא איהו שגג בכוונת התוס' דאי כמו שהבין הוא דמי שאין לו קרקע חייב בפסח מה תירץ התוס' בעד ר' יהודה בן בתירא שלא עלה כיון שחייב לעלות בעד הקרבן פסח וודאי שכוונתם להקשות איך לא עלה לרגל לעשות חובת הרגל דהיינו ראיה וחגיגה וקרבן פסח ואהא תירץ שלא היה לו קרקע וכדר' אמי דמי שאין לו קרקע אינו עולה וה\"ה לקרבן פסח וכמו שסיימו דדין הקרבן פסח כמו ראיה וכן מי שאינו יכול לעלות ברגליו דפטור בקרבן פסח כמו בראיה וכן תירץ דנציבין חו\"ל ופטור בקרבן פסח כמו בראיה וא\"כ משו\"ה לא עלה ריב\"ב לעשות חובת הרגל ופשוט וממילא נדחה מ\"ש, דמ\"ש בנציבין שהוא חו\"ל היינו מטעם שלא היה לו קרקע בארץ ישראל ומשו\"ה נפטר דתירוץ זה ניחא לעלית א\"י לקרבן ראיה אבל לא לקרבן פסח דאין למדין זה מזה וחזרה הקושיא דלמה היה עולה למצוות קרבן פסח.
ואף גם זאת דבריו אלו אין להם שחר דכיון דהסכים בדבריהם דחו\"ל אינו מעלה ומוריד לפטור ממצות ראיה אלא דוקא הקרקע מעכב מי זאת אמר דצריך שיהיה לו הקרקע בארץ ישראל דוקא ולא בחו\"ל מה לי זה או זה הא שייך ביה קרא דכתיב לא יחמוד איש את ארצך בעלותך ומה לי ארץ זו או זו ואי משום דסיגנון הכתוב רהיט ואזיל בא\"י אין זה כלום דשבח דקרא קאי באורשת גוים מפנינו שאז היו כולם עולים לא\"י אבל ה\"ה גם בזמן דאיכא ישראל בחו\"ל הדין כן דכל דיש לו קרקע גם בחו\"ל חייב ברגל ודוק ועיין בספרי תועפות ראם סדר אמור." + ], + [], + [], + [], + [ + "נסתפק המל\"מ אי זרק או הקטיר על חמץ אחר שנפסל הקרבן באחד מהדברים הפוסלים אי לוקה או לא ופשיט לה מר מהירושלמי יעו\"ש ואנא אמינא דאמאי לא פשיט לה מר ממתני' פסחים דף ס\"ג ר' שמעון אומר הפסח בי\"ד לשמו חייב שלא לשמו פטור כו' וטעמא דכל שהזבח כשר לוקה על שחיטתו וכל שהוא פסול אינו לוקה ואף לר\"ש היינו בהא דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אבל בפיסול אחר דהוי פיסול גמור לא מצינו דפליג עליה ונמצא דכל שהזבח פסול ליכא מלקות בשחיטתו על החמץ." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל \n מי שלא מצא וכו'. ותולה ומפשיט עכ\"ל. ובהל' ט\"ז כתב חל \n י\"ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת וכו'. נראה דגם בשבת תולה על מקלות דקים וחלקים והיינו משום דמפרש במתני' דפסחים דף ס\"ד דתני מקלות דקים וחלקים היו שם מניח על כתפו ועל כתף חברו ותולה ומפשיט ר' אליעזר אומר י\"ד שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו ותולה ומפשיט דפליגי ת\"ק ור\"א ולת\"ק אפי' בשבת היה תולה על מקלות וכן כתב בפי' המשנה ופסק כת\"ק ותימה דבשבת דף קכ\"ג מוכח בפירוש פירושא דהאי מתני' דלא פליגי וכן פירש רש\"י שם. ושוב ראיתי די\"ל דהמשנה דקלושטרא שהביא אח\"כ במחלוקת היא שנויה ופי' הסוגייא עיין מ\"ש התוס' שם ואף אנו נאמר כן בפי' דהאי מתני'.
אך קשה דכיון דאיהו פסק פ\"ה מתמידין ומוספין הי\"א לא סידור הקנים ולא נטילתן דוחה את השבת והיינו מטעם שבות איך פסק הא דמקלות והא איכא טלטול ושניהם שוים וכמו שנראה מהש\"ס דשבת שם גם מ\"ש רש\"י במתני' דפסחים וז\"ל י\"ד שחל להיות בשבת ואינו יכול לתקן המקלות שהוא הפך מש\"ס דשבת שם דשם נראה שהוא מטעם טלטול צדק בס' שושנים לדוד דכתב דט\"ס הוא וצ\"ל לטלטל דהא א\"צ תקון דהא אמרו מקלות דקים וחלקים היו שם." + ], + [], + [ + "וכל \n מי שלא מצא וכו'. ותולה ומפשיט עכ\"ל. ובהל' ט\"ז כתב חל \n י\"ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת וכו'. נראה דגם בשבת תולה על מקלות דקים וחלקים והיינו משום דמפרש במתני' דפסחים דף ס\"ד דתני מקלות דקים וחלקים היו שם מניח על כתפו ועל כתף חברו ותולה ומפשיט ר' אליעזר אומר י\"ד שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו ותולה ומפשיט דפליגי ת\"ק ור\"א ולת\"ק אפי' בשבת היה תולה על מקלות וכן כתב בפי' המשנה ופסק כת\"ק ותימה דבשבת דף קכ\"ג מוכח בפירוש פירושא דהאי מתני' דלא פליגי וכן פירש רש\"י שם. ושוב ראיתי די\"ל דהמשנה דקלושטרא שהביא אח\"כ במחלוקת היא שנויה ופי' הסוגייא עיין מ\"ש התוס' שם ואף אנו נאמר כן בפי' דהאי מתני'.
אך קשה דכיון דאיהו פסק פ\"ה מתמידין ומוספין הי\"א לא סידור הקנים ולא נטילתן דוחה את השבת והיינו מטעם שבות איך פסק הא דמקלות והא איכא טלטול ושניהם שוים וכמו שנראה מהש\"ס דשבת שם גם מ\"ש רש\"י במתני' דפסחים וז\"ל י\"ד שחל להיות בשבת ואינו יכול לתקן המקלות שהוא הפך מש\"ס דשבת שם דשם נראה שהוא מטעם טלטול צדק בס' שושנים לדוד דכתב דט\"ס הוא וצ\"ל לטלטל דהא א\"צ תקון דהא אמרו מקלות דקים וחלקים היו שם." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שחטו \n וכו'. ועיין בכ\"מ עד הלכך אוקמתא קמייתא עדיפא וכו'. ולענ\"ד נראה שדחה הא דרב אשי משום דלדבריו קשה קושית התוס' מההיא דפ' שני שעירי דף ס\"ב ותירוצם ז\"ל איכא למשדי בה נרגא וכמ\"ש החידושי הלכות [מהרש\"א] שם בפסחים דף ס\"ב ע\"ב בדברי התוס' ד\"ה לימא הואיל יעו\"ש ומשו\"ה דחה הא דרב אשי גם למה שתירצו (בתי') [בתוס' ישנים] ביומא בשם ה\"ר אלחנן לקושית התוס' זאת וז\"ל דהתם כיון דכל שעה בידו לתקן עצמו ובאיסור כרת הוא עומד הילכך לא חשיב כמחוסר מעשה עכ\"ל וקשה דהא בש\"ס חשיב לה בפירוש כמחוסר מעשה דאמר בשלמא דרבה אדרבה לא קשיא הכא מחוסר מעשה וכו' ואף דלרבה הוא דקאמר הכי בש\"ס מ\"מ מאי דקאמר דמחוסר מעשה הוי הערל בזה ליכא פלוגתא מדקאמר בפשיטות הכא מחוסר מעשה ואי כמו שכתבו הם הו\"ל למימר הכא ס\"ל דמחוסר מעשה ומה גם דמעיקרא מה שקראו אינו מחוסר מעשה לערל כמו זר נחשב ולכן לא חש רבינו להא דרב אשי ועיין בהליכות אלי סי' רע\"ג שהביא דברי התוס' דפסחים אלו בט\"ס וצריך לתקנו ע\"פ ראות דבריהם.
ואין להקשות דבההיא פלוגתא דאופה מיו\"ט לחול ס\"ל דלא אמרינן הואיל ואילו רב חסדא ס\"ל הואיל בפ' שני שעירי דף ס\"ב באינו מחוסר מעשה וכאן אינו מחוסר מעשה דהיינו הואיל ומקלעי אורחים וכמ\"ש בפסחים דף ס\"ב משום דהא דר\"ח בפ' ב' שעירי במחלוקת היא שנויה דרבה בר שימי מתני לה כדרבה וא\"כ רב חסדא ס\"ל דלא אמרינן הואיל ומה שהקשו התוס' מהא דפסחים לפ' שני שעירי ולא תירצו לה כדכתיבנא היינו למאי דמוקי רב אשי שם דאית ליה הואיל והוי ממש כההיא סוגייא דפ' ב' שעירי דמתני בדרב חסדא דאית ליה הואיל ואמטו להכי הקשו שפיר וק\"ל.
ובהאי עניינא דהואיל ראיתי להתוס' בפ' אלו עוברין דף מ\"ו ד\"ה הואיל ואי וז\"ל ורשב\"א פירש [וכו'] הוו ליה ב' הואיל ולא אמרינן עכ\"ל וקשה דהיכי כתבו הכי והא בפ' כל שעה דף ל\"ח נסתפקו בש\"ס וז\"ל מי אמרינן הואיל וכו' או דלמא חד הואיל אמרינן ב' הואיל לא אמרינן וא\"כ היכי פסיקא להו. וי\"ל והן קדם נקדים מ\"ש רש\"י פרק כל שעה וז\"ל וא\"ת בחלת מעשר שני גופיה איכא ב' הואיל חד הואיל ולא קרא שם וב' הואיל ואי מטמא פריק ליה וכו' הכא לא קרינא הואיל דבר שיש בידו לעשות לגרום לה טומאה מיד ופריק עכ\"ל הרי דמוכרח לומר דלא חשיב ב' הואיל כל שיש בידו לעשות, וא\"כ נחזי אנן בהא דרשב\"א דאמר דהוי ב' הואיל כולהו יש בידו הוו דהראשון דהוי אי בעי מתשיל הוי בידו גם השני דהוי אי בעי מפריש מכל חדא וחדא הוי בידו ג\"כ ודברי רשב\"א אלו הם בעד רש\"י וא\"כ יגדל התימה אלא ודאי הכונה דאפ\"ה כל כמה דמצינן לעשותו בלא ב' הואיל עבדינן ואינו מדוקדק בדבריהם ורש\"י כתב כן בפי' וז\"ל הכי שפיר טפי שתאפה תחילה משום רווחא דמילתא וכל כמה דאפשר למעבד בלא שום הואיל ניחא למעבד.
ולפי האמור מדברי רש\"י לא קשו הסוגייאות אהדדי דאילו כאן מספקא לש\"ס אי אמרינן ב' הואיל או לא ובדף מ\"ז ע\"ב קאמר הואיל וחזי לכסויי דם צפור וראויות לכותשן כלאחר יד והוו ב' הואיל משום דהואיל דכתישה הוי בידו וא\"כ ליכא אלא חד הואיל וק\"ל.
עוד כתבו התוס' בדבור שאחריו המתחיל הואיל מה שהקשו לר' מאיר יעו\"ש בפסחים דף מ\"ו ע\"ב ולענ\"ד טפי הו\"ל להקשויי כן במתני' ריש פרק שלשה שאכלו דתני אכל דמאי וכו' מזמנים עליו אכל מעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנים עליו דקאמר בש\"ס דטעמא דדמאי משום דאי בעי מפקר לנכסי והוי עני וחזי ליה וא\"כ בסיפא נמי נימא דמעשר שני יזמנו עליו דאי בעי פריק ליה ואדרבא הקשו בש\"ס פשיטא וקושיא זאת היא אלימתא יותר דהיא מאי שנא רישא מאי שנא סיפא ממה שהקשו לר\"מ וכן קשיא במתני' דערובין דף ל\"א ודשבת ריש פ' מפנין ברם כד חזינן שפיר לא קשיא אלא אמתני' דפרק שלשה שאכלו דוקא דבהנך ב' מתני' י\"ל דהיינו טעמא דמחלק משום דפליג בערובין את\"ק דתני מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וכמ\"ש שם בש\"ס דף ל' וסומכוס ס\"ל כרבנן דאמרי כל שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות ויעו\"ש בתוס' יו\"ט פ\"ג דערובין מ\"ב נמצא דהך מתני' אזלא כרבנן דרבי דדבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות וא\"כ היינו טעמא דמעשר שני דא\"א לפדותו דהוי בממון וגזרו בין השמשות.
אשר עפ\"ז יש להמליץ דברי רש\"י במתני' וז\"ל ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו ואע\"ג דמצי פריק ליה השתא מיהא לא איפרק. ולכאורה יש לדקדק דמאי שנא מדמאי ואף דלא הפקיר אלא כוונתו דשאני פדיון דאין בידו עד לאחר השבת וא\"כ שייך לומר השתא מיהא לא איפרק לא כן גבי דמאי דמצי להפקירו אף בשבת אך קשיא לרבינו והרע\"ב דפסקו דלא כסומכוס והיינו טעמא דסבירא להו כרבי דבשבות לא גזרו בין השמשות איך פסקו הא דתני ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו הא יכול לפדותו בין השמשות וי\"ל דהם יסברו כמ\"ש התוס' בתירוצם דאי בעי פריק לא אמרינן דכתיב ביה לה' וכו' יעו\"ש. אך קשיא במתני' דברכות מאי שנא דמאי ממעשר שני ולא שייך אלא תירוצם ושם (לא) [הלא] הו\"ל להקשות טפי ולרש\"י שתירץ במתני' דערובין במעשר שני משום דא\"א לפדותו לא קשה דמה יענה לההיא דפרק שלשה שאכלו דיתרץ כמ\"ש התוס' אלא דבעירובין לא אצטריך לההיא תירוצא דהך תירוץ מסתברא יותר לחלק ביניהם וק\"ל.
עוד נראה בכוונת רש\"י ע\"פ מ\"ש רש\"י גופיה במסקנה לכו\"ע בפ' אלו עוברין דף מ\"ח ע\"א ד\"ה אבל הכא וז\"ל ונראה בעיני דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו דנימא הואיל ואי בעי מייתי ליה ברשותיה עד ואף סוגייא וכו' עכ\"ל נמצא דס\"ל לרש\"י לכו\"ע דדבר שאינו ברשותו לא אמרינן הואיל דמייתיה לרשותיה וזה שכתב רש\"י ואף דמצי פריק השתא מיהא לא איפרק ור\"ל בנדון זה דהבאת דבר לרשותו חזינן לדהשתא והשתא מיהא לא איפרק ולא דמי להפקר.
ולפ\"ז נתיישב מתני' דברכות דתני אכל מעשר שני אין מצטרף דלא אמרינן הואיל בדבר זה דהיינו אי בעי פריק ליה אך דעת התוס' חלוק בזה דעד כאן לא אמרינן הואיל ובעי פריק לא אמרינן אלא כשבא ליד הגזבר דוקא ולמה שהקשיתי להתוס' דאמאי לא קשיא להו בהנך מתני', לק\"מ דיש לחלק בין דבור לעשיה וכמו שמחלק רב חסדא לענין הואיל בפרק ב' שעירי יעו\"ש ומהאי סוגייא דמערבין לנזיר ביין משום דאי בעי מתשיל וכן הלכה ק\"ל אמאי דפסקו התוס' והר\"י והרא\"ש וטור דג' מודרים זה מזה שאכלו כאחד דאין מצטרפין לזימון דהא לא אתשילו וראיתי למעדני מלך פ' שלשה שאכלו סי' ב' שהקשה כעין זה על דברי הרא\"ש מדמאי דמאי שנא מדמאי דטעמו הוי אי בעי מפקיר ליה ואף דלא הפקיר ותירץ דשאני דמאי דמצי מפקיר בעצמו משא\"כ שאלה דצריך חכם או ג' הדיוטות וכעין זה תירץ הרב גופי הלכות סי' שס\"ב ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא גבי נזיר דהוי מטעם דאי בעי מתשיל וצריך שאלת חכם או ג' הדיוטות ואפי' הכי אמרינן הואיל והתוס' והרא\"ש דפסקו ההיא פסקו ההיא דנזירות.
עוד כתב המעדני מלך וז\"ל ומיהו קשיא לי מפ' אלו עוברין סי' ו' דפסק כרבה דס\"ל דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל ודוחק לומר דהתם לחומרא דוקא עכ\"ל ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא אפילו בדוחק דהא לעירוב אמרינן הואיל ואפילו להקל וראיתי להבית חדש חלק או\"ח סי' קצ\"ו על מ\"ש הטור דינא דג' מודרים זה מזה דאין מצטרפין וז\"ל וא\"ת הא תנן בכל מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה מטעמא דאי בעי מתשיל והכי הלכתא כדלקמן סי' שפ\"ו י\"ל בעירובין הקלו עכ\"ל ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא תנינן ריש פ' מפנין מפנין אפי' ד' וה' קופות וכו' ודמאי ואמרו בש\"ס דהיינו טעמא אי בעי מפקר נכסי והוי עני וחזי ליה (והוי) [והא] מוקצה דאורייתא וכמ\"ש בריש ביצה מדכתיב והכינו את אשר יביאו ואפי' הכי אמרינן הואיל וא\"כ מנגד לחילוק הרב מעדני מלך ולחילוק הב\"ח ודוק.
וראיתי להרב לשון למודים חלק או\"ח סי' ק\"ו תירץ לקושית המל\"מ מהא דפ' אלו עוברין דלק\"מ ע\"פ מ\"ש רש\"י בדף מ\"ח שם ד\"ה אהדר ליה וכו' דלמסקנא טעמא דר' אלעזר משום טובת הנאה יעו\"ש. ומן התימה עליו איך הוציא דבר זה מפיו דהא הרא\"ש כתב על פלוגתא דרבה ורב חסדא באופה מיו\"ט לחול וז\"ל ואסיקנא דבפלוגתא דר' יהושע ור' אליעזר קמפלגי ופסק כר\"א דאית ליה הואיל וכן הטור ז\"ל וא\"כ איך פסקו הא דהתוס' דג' מודרים הנאה וכמו שהקשה המע\"מ וק\"ל. עוד הביא בס' לשון למודים שם תשובת הרשב\"א כת\"י דתנינן בה דבאתרוג של טבל אינו יוצא י\"ח דלא כהרמב\"ן ודלא כמ\"ש בס' צרור החיים הל' לולב לדעת הרשב\"א ע\"פ מ\"ש בז' שיטות דליתא דמסכת סוכה הוא מהריטב\"א כמו שנראה מלשונו וכ\"כ בתחילת החידושין (ועיין עוד בפרט זה שכתבתי פ\"ג מהל' אישות הכ\"ד) ואיך שיהיה ע\"פ כל הני מתני' דריש פ' שלשה שאכלו וריש פ' מפנין וריש פ' בכל מערבין דכולהו סברי הואיל וכמו דמוקמו בש\"ס בדוכתייהו פסקו הרי\"ף והרא\"ש ורבינו כרבה דפ' אלו עוברין דאמרינן הואיל ועיין בהרא\"ש פ' אלו עוברין סי' ו' טעם אחר לפסוק כרבה ומאי דאמרן נראה נכון." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש המל\"מ בסוף הלשון וז\"ל וקשה למאי אצטריך קרא דזכורך למעט נשים מדכתיב האדון דממעט עבד שיש לו אדון אחר ומינה נשים ודאי פטורות דגמר לה לה מאשה אלו דבריו. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לק\"מ דאי לאו קרא דממעט נשים הוה מחייבי נשים בראיה דיליף לה מהקהל דנשים חייבות וכמ\"ש בש\"ס חגיגה דף ד' זכורך להוציא את הנשים למה לי מצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים פטורות אצטריך סד\"א נילף ראיה ראיה מהקהל מה להלן חייבות אף כאן חייבות ואף דאיכא למילף מעבד מ\"מ יותר הוה ילפינן מאשה גופא דהקהל והוה אמרינן דאשה חזינן לה חלוקה מעבד בהקהל וה\"ה בראיה לזה אצטריך מיעוטא דזכורך ולפי מ\"ש התוס' בב\"ק דף פ\"ח ד\"ה יהא עבד כשר ומ\"ש הרב זהב שבא דף ע\"ו והרב בתי כהונה בבית אבות דף ל' יתיישב ג\"כ ועיין להמגיה פ\"י מהל' מלכים ה\"ז." + ] + ], + [ + [], + [ + "כתוב אצלי בשיטת גיטין דף ע\"ו ע\"ב גמ' הכי אמר אבא מארי משמיה דרב באומרת נאמנת וכו'. מאן דמתני לה אברייתא אבל אמתני' הא לא אתא ע\"כ וכן פסק הרמב\"ם פ\"ט דגירושין הי\"א דאמתני' לא דהא לא אתא ולקולא ומכאן אני תמיה על מ\"ש מרן פ\"ג מקרבן פסח ה\"ב על מ\"ש הרמב\"ם שכח רבו וכו' ופטורים מלעשות פסח שני וז\"ל ובש\"ס וכו' פסק רבינו כלישנא קמא שהוא לישנא דסתם גמ' ולא כלישנא דאיכא דמתני ועוד דמאן דתני אמתני' עדיף משום דכ\"ש אברייתא עכ\"ל. וחוץ דזה התירוץ הב' מצד עצמם הם דברים תמוהים ובלי טעם וכמו שנתעורר הרב סם חיי בנימוקיו להל' קרבן פסח ונדחק עצמו בפירושו, עוד זאת דהא כאן בהל' גירושין פסק דלא כאיכא דמתני אהא וכ\"ש אהא.
וכעת הקשיתי כן לחכם בני הי\"ו וכה אמר אלי דשאני הכא בגירושין דפסק כן משום דעדיף ליה לישנא דסתם גמ' מלישנא דאיכא דמתני כמ\"ש מרן בתירוץ ראשון משא\"כ הכא דאיכא ב' טעמי ואף דאין כוונת ועוד שכתב מרן להשתמש מתי' א' מ\"מ הכי פירושו ועוד טעם אחר לפסק זה כל היכא דליכא טעם אחר לפסוק בהפך ברם אה\"נ אי הוה טעם אחר לפסוק בהפך כמו בהל' גירושין דלישנא דסתם ש\"ס הוי איפכא ודאי כסתם ש\"ס פסקינן. ולי איננו שוה דנמצא לפי האמור דהעיקר הוא דבתר לישנא דסתם ש\"ס אזלינן א\"כ היינו תירוץ ראשון ולמה ליה למכתב ועוד." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי \n שהיה חבוש וכו'. וכתב מרן משנה וגמ' פסחים דף צ\"א ודבריו תמוהים דליתא שם דין זה אלא ירושלמי הביאוהו התוס' שם וכבר הלח\"מ נתעורר בזה דאיך שבק ש\"ס דילן בעד הירושלמי ונדחק בדברי רבינו.
ולענ\"ד נראה פשוט טעם כעיקר למה שתפש רבינו כהירושלמי יען ראה בש\"ס דילן קידושין דף מ\"ה ע\"ב דאיתא שם ההוא דאמר לקריבאי וכו' אמר אביי כתיב שארית ישראל וכו' רבא אמר חזקיה וכו' מאי בינייהו דלא טרח ע\"כ נמצא רבא לא חשיב ליה הא דשארית ישראל וכו' לדינא והלכתא כרבא ככללין ונמצא דהירושלמי דלא חש להא דשארית ישראל הוא כהלכתא דש\"ס דילן ופסק רבינו כן. ואין להקשות דבפ' הזהב דף מ\"ט איתא שם דבמתנה מועטת אסור לחזור משום שארית ישראל לא יעשו עולה וכמ\"ש רש\"י דשאני התם דלגבי מתנה סמכינן אשארית ישראל לא יעשו עולה ופשוט, לאפוקי מהרב מחנה אפרים הל' שלוחין סי' כ\"א שנרגש מזה והוצרך לחלק בין כשהמשלח אמר לשליח שיעשה לו שליחות לכשהשליח אמר למשלח אעשה לך כך וכך ע\"פ הירושלמי דעירובין שחילק כן, והרואה יראה דאינו ענין זה לזה.
וע\"פ האמור הנה מקום איתי ליתן טעם לרבינו דפסק בפ\"ד מהל' תרומות ה\"ו כרב נחמן נגד רב ששת גבי חזקת שליח אי עושה שליחותו דר' ששת ס\"ל דחזקת שליח עושה שליחותו ור' נחמן לא ס\"ל הכי וקי\"ל הלכתא כר\"ש באיסורי אלא כיון דרבא דהלכתא כוותיה לא חייש להא דשארית ישראל לא יעשו עולה א\"כ לא אמרינן דשליח עושה שליחותו ואזלא עם פסקיו דמקום אחר.
ושם ראיתי להרב מחנה אפרים דמתמה על השו\"ע סי' של\"א סעיף ל\"ד דפסק דאין חזקתו תרום כיון דהוא פסק דתרומה בזמן הזה דרבנן ור' נחמן מודה דבשל סופרים חזקת שליח עושה שליחותו ואפי' דאיכא רבוותא דסברי דתרומה בזמן הזה דאורייתא שאני היכא דאומר צא ותרום להיכא שהשליח אומר אני אתרום דמודה רב נחמן משום דשארית ישראל לא יעשו עולה וכמו שחילק הירושלמי וכו' אלו דבריו. ואני אומר דלמה שתפס מה טעם פסק כן לבזמן הזה ידוע דעל הרוב תופש כלשון רבינו ובהל' תרומות כתב רבינו כן והוא לזמן שהוא דאורייתא ומה גם דכמה רבוותא סברי דאורייתא כמ\"ש הוא ומה שתפס מהירושלמי לא ידעתי את שיחו דבשו\"ע בפירוש איירי באומר המשלח תרום לי וההיא דפסחים לאו הלכה היא וכמו שכתבתי דעת רבינו דפסק כהירושלמי וכרבא סוף דבר כל דבריו של המחנ\"א זה מגומגמים." + ] + ], + [ + [], + [ + "עמ\"ש בספרי תועפות ראם דף ל\"ד." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "כתוב אצלי בשיטת קידושין דף ע\"ח גמ' רבא אמר וכו' לא יקח ולא יחלל ע\"כ ברם היכא דבעל לוקה משום לא יחלל ועוד שם בש\"ס ומודה רבא שאם בעל ולא קידש שלוקה ולא יחלל וכו' והרי הוא חילל ואף דלאו זה כולל ב' ענינים ולא יחלל חד וזרעו חד כמו שכתבתי לעיל בסמוך ולילקה נמי משום ולא יחלל זרעו מ\"מ ס\"ל לרבא דאף שאין לוקין על לאו שבכללות חד מיהא לקי וכאיכא דאמרי קמא דפרק כל שעה דף מ\"א ע\"ב. ומכאן תשובה מוצאת למה שהקשה מרן להרמב\"ם פ\"ח דקרבן פסח ה\"ד על שהניח מונח דאביי אמר לוקה ב' ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות והל' כרבא ואפ\"ה קשיא ליה איך פסק כלישנא קמא יעו\"ש דלא העלה ארוכה, וסיגנון הלשון [בסוף דברי הכ\"מ] או כמ\"ש הכנסת הגדולה בלשונות הרמב\"ם או דכך צ\"ל ומ\"מ קשה דהו\"ל למימר דנקטינן לקולא וכו' יעו\"ש והשתא כפי סוגייא זאת דמוכחא דרבא ס\"ל דחדא מיהא לקי והיינו האיכא דאמרי קמא משו\"ה פסק הרמב\"ם כן.
ודע דכל זה הוא במונח דהרמב\"ם ס\"ל דאל תאכלו ממנו נא ובשל הוי לאו שבכללות דלא כפי' רש\"י שם דכי אם צלי אש הוי הלאו שבכללות והוא פשוט דכן הוא דעת הרמב\"ם וכ\"כ הרב המגיד ג\"כ פי\"ז דאיסורי ביאה בתוך הל' ב' וז\"ל ומשמע שאם גמר ביאתו שיש כאן ג' מלקיות לאו הלכתא היא חדא דה\"ל ב' מלקיות מלאו דלא יחלל זרעו וכו' ומ\"מ מסוגייא דידן דקאמר ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו משמע כפי' רש\"י דפ' כל שעה דלא הוי לאו שבכללות אלא כי אם צלי אש והוי הך סוגייא כהלכתא משא\"כ לדעת הרמב\"ם סתמא דידן דלא כהלכתא." + ], + [], + [ + "אבל \n אם אכל ממנו בשר חי אינו לוקה ובטל מצות עשה וכו'. ע\"כ. והקשה הלח\"מ דאמאי לא לקי משום כי אם צלי אש דאע\"ג דאין לוקין על לאו שבכללות חדא מיהא לקי כי היכי דאכל נא לחודיה וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד א\"צ לתירוצו דבלא\"ה לא קשיא דיש הפרש בין לאו שבכללות ללאו שבכללות דלאו שבכללות שאינו מפורש בו כלל הנדונות כגון דא דכי אם צלי אש אזה אין לוקין כלל ברם בלאו שבכללות דרישיה דקרא דאל תאכלו ממנו נא ומבושל דמפרש הנדונות איזה מהם נאסרו אלא דלא כתב קרא אל תאכלו ממנו נא ואל תאכלו ממנו מבושל בלאו שבכללות כזה הא מיהא לקי חדא את זה קיימתיה מסברתי. ושוב חפשתי ומצאתי לרבינו גופיה בס' המצוות בשרש הט' שקדם למנין המצוות כתב בפירוש כדברי שכתב בלאו דלא תאכלו על הדם דהוי לאו שבכללות דנאמרו בפירושו חמשה עניינים אין לוקין על שום אחד מהם וכן כמה מהם כיוצא בהם שמביא שם וזה מין אחד מלאו שבכללות ואח\"כ הביא מין אחר דהיינו אל תאכלו ממנו נא ובשל ושלוקה אחד יעו\"ש.
ושוב ראיתי כן עוד לרבינו גופיה פי\"ח מהלכות סנהדרין ה\"ג שכתב ועל לאו שבכללות אין לוקין עליו איזה הוא לאו שבכללות זה לאו אחד כולל עניינים הרבה כגון לא תאכלו על הדם וכו' וכן אם נאמר לא תעשה דבר פלוני ופלוני הואיל ולא יחד לו לאו לכל אחד ואחד אין לוקין על כל אחד ואחד כגון אל תאכלו ממנו נא ומבושל וכו' יעו\"ש, הרי דחילק בין לאו שבכללות דלא תאכלו על הדם ללאו שבכללות דלא תאכלו נא וא\"כ לאו דכי אם צלי אש דכולל עניינים רבים דומה ממש ללא תאכלו על הדם. ומכל האמור איכא לאתמוהי על הלח\"מ ויותר תמוהים דבריו שבהלכות סנהדרין שם שעל מ\"ש רבינו ועל לאו שבכללות אין לוקין כתב הוא ז\"ל וז\"ל בפרק כל שעה שיש שם מחלוקת וכבר פי' רבינו דבריו בשרשי המצוות וכו' עכ\"ל ואתמהא שאין לאו שבכללות שאין לוקין עליו ענין לההיא דפרק כל שעה והנראה דט\"ס יש וצריך לתפוס [את דיבור הלח\"מ] בדברי רבינו מהל' ג' ממ\"ש רבינו וכן אם נאמר לא תעשה דבר פולני וכו' ומן האמור מפורש יוצא דכל דפרט הכתוב המניעות בלאו אחד בלאו שבכללות כזה לוקה אחד.
ומן התימה הגדולה על רבינו שבהלכות נזיר פ\"ה ה\"ח פסק דלוקה משום חרצן וזג וכו' ה' מלקיות ואף דכולן בלאו אחד נאמרו ולפי האמור לא היה לו ללקות אלא אחד ומרן ז\"ל קא יהיב טעמא לרבינו מכח הגירסא ולא קשיתיה ליה דידיה אדידיה וכן קשה על הלח\"מ והרדב\"ז ז\"ל דלא הרגישו בזה כלל ושוב ראיתי להרמב\"ן בשרש הט' [קרוב לסוף דבריו] השיגו לרבינו בזה דמאי שנא נא ומבושל מחרצן וזג ושניהם נאמרו כאחד בש\"ס ובשניהם אמר רבא (כל א') [בלשון אחת] אין לוקין על לאו שבכללות א\"כ דרך אחד ופי' אחד לשניהם [עכ\"ד הרמב\"ן], והרב מגילת אסתר הליץ בעד רבינו דבזג וחרצן כך באה הקבלה שחייב על כל אחד ואחד אבל בנא ומבושל שלא באה בהם הקבלה ללקות על כל אחד ואחד מנאם לאחד עכ\"ל, מארי דאברהם וכי אחר אביי ורבא באה הקבלה ללקות על כל אחד ואחד, כל קושית הרמב\"ן היא בתרי קראי הללו דנחלקו אביי ורבא ובלשון אחד נחלקו וא\"כ אמאי נחלקים בפירושם." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המאכיל \n וכו'. או לגר תושב או לשכיר הרי זה עובר בלא תעשה. וכ\"כ רבינו בס' המצוות ג\"כ מצוה קכ\"ו שהזהירנו מהאכיל פסח לגר תושב וכו' ע\"כ ודאי היינו טעמא דאוקי לקרא במאכיל כמ\"ש מרן דלנכרי מה הזהרה שייך ביה וא\"כ קשה לרבינו דפסק כר' אליעזר דפרק הערל דתושב ושכיר דפסח מופנה כמ\"ש פ\"ז דתרומות והקשו בתוס' שם דף פ\"ז ד\"ה אלא לאפנויי וכי וכו' ותירצו ואומר ר\"י דאיכא לאוקומי קרא בשכיר ותושב נכרי ומ\"מ לגופיה לא אצטריך דלא עדיף מערל ובן נכר וכו' והא לרבינו אצטריך קרא שפיר למאכיל וא\"כ לא אייתר והיאך הוא מופנה.
ועיין במ\"ש מרן וז\"ל ומ\"מ כיון דלא כתיב בהדייא לא תאכילום אין לוקין עליו. ע\"כ ודבריו תמוהים דלו יהי דהוה כתיב לא תאכילום אפ\"ה ליכא מלקות דהוי לאו שאין בו מעשה דמאכיל הוא שמניח לו לאכול מפסחו ואינו מונעו ואפי' שנותן לו בידו אינו חשיב מעשה דהעיקר הוא מה שמניחו לאכול דגם בלתי שנותנו בידו כשמניחו ליטול נוטלו ואוכלו נמצא דהנתינה בידו אינו גורם עבירת הלאו וגם כיון שאחר שנותן לו אפשר שאינו נוטלו לאכול ונמצא באותה נתינה ליכא איסור אינו חשיב מעשה ולא דמי לשאר מעשים כגון מלביש כלאים לחברו וכן מטמא לכהן בידו ודוק.
ודע דמדברי מרן אלו נראה שדעתו כדעת הרב המגיד פרק י\"ג מהל' שכירות לדעת רבינו דכל לאו שאפשר לעבור עליו ע\"י מעשה אפי' לא עשה מעשה לוקה יעו\"ש ה\"ו ומשו\"ה כ\"כ מרן דמשום דלא כתיב בהדייא לא תאכילום אין לוקין הא לא\"ה לוקין והיינו טעמא כיון דאיכא מעשה בלאו זה כשנותנו בידו א\"כ אף כשאינו נותנו אלא מניחו לאכול לוקה. דלא כס' החינוך בכמה מקומות וחד מינייהו סדר שופטים סי' תקי\"ג דס\"ל להפך דכל לאו [מ?] שאפשר לעבור עליו [שלא] ע\"י מעשה אפי' (לא) עשה מעשה [אינו] לוקה יעו\"ש האמנם קשה עליו מ\"ש דליכא מעשה כלל בלאו זה ודוק.
עוד כתב מרן בסוף דבריו על השגת הר\"א וז\"ל ומ\"ש וכו' י\"ל דאתא וכו' ועוד וכו' לערל ישראל וכו' אלו דבריו פירושו לגבי השגת הר\"א על רבינו שהבין כאן דאזהרת תושב ושכיר הם גוים דכיון שהם גוים הם ערלים וכבר כתיב כל ערל לא יאכל לזה תירץ מרן דלו יהי דתושב שכיר הם גוים מ\"מ איכא ערבי וגבעוני מהול ונמצא דאלו אינן נכנסין בכל ערל לא יאכל בו אלא דמצד אחר הוא יתר קרא דתושב שכיר דהא בן נכר הוא אם לא דאצטריך לאפנויי כמ\"ש לר\"א וכמ\"ש רבינו בפירוש בפ\"ז מהל' תרומות יעו\"ש ועוד תירץ ג\"כ דוכל ערל לא יאכל בו איירי בערל ישראל דהיא אזהרה לישראל ואזהרה דתושב ושכיר הוא לישראל המאכיל לגוי וק\"ל ועיין במ\"ש הלח\"מ ובמה שכתבתי בחידושי פ\"א מהל' מילה ה\"ז." + ], + [ + "ערל \n שאכל וכו'. ובס' המצוות מצוה קכ\"ז כתב רבינו וז\"ל שהזהירנו מהאכיל פסח לערל והוא אומרו יתברך וכל ערל לא יאכל בו והערל שאכל לוקה ע\"כ ולא זכיתי להבין דבריו מהיכא נפקא ליה הזהרה מלהאכיל לערל בשלמא להאכיל לגר תושב ניחא דאי אפשר דהלאו הוא לגר תושב דהוא גוי ומאי בעי ביה, לאו ודאי שהוא לישראל משא\"כ ערל שהוא ישראל דקרא בא להזהירו לערל שלא יאכל ואם אכל לוקה וא\"כ מנא ליה דמוזהר המאכילו." + ] + ], + [ + [ + "השובר \n עצם בפסח וכו'. כתבו התוס' ז\"ל בזבחים דף צ\"ז אההיא דועצם לא תשברו בו אמאי ניתי עשה ונדחה לא תעשה אכתי קשה היכי אתי האי עשה ודחי ל\"ת הא בעידנא דמתעקר לאו דשבירת עצם לא מקיים עשה דאכילה אלו דבריהם והביא הרב מל\"מ ז\"ל מה שכתבו [התוס'] בפסקיהם ז\"ל אם א\"א לקיים עשה בענין אחר לא בעינן בעידנא דמיעקר לאו דמקיים העשה ושנראה שהוא תירוץ לקושייתם והוא חידוש גדול בעיניו יעו\"ש.
ולכאורה הוא תימה מה כל החרדה הזאת דזו היא סברת הר\"ן הביאה הנמוק\"י פרק אלו מציאות על מאי דקי\"ל דכהן דאינו נכנס לבית הקברות להשיב אבידה דלמה לי טעמא דלא אתי עשה דאבידה ודחי עשה ולא תעשה דכהנים תיפו\"ל דבעידנא דעוקר עשה דכהנים דקדושים יהיו לא מקיים עשה דאבידה עד דמהדר למאריה ותירץ דבשעה שעקר לאו קיים עשה כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצוה ואע\"פ שלא גמרה מה בכך גם מצות מילה לא גמרה עד דפרע יעו\"ש ואף הכא מה ששובר העצם להוציא המוח לאכול מתעסק במצוה היא וכהשבת אבידה ובפנים לא סברוה להא סברא אלא כהחולקים על הר\"ן ובפיסקיהם סברוה.
ובהרצותי דברי להחכם השלם נזר ישראל יו\"ט דאנון ה\"י כה אמר אלי דאין כוונתו כדכתיבנא אלא הכי פירושו דכל דא\"א לקיים העשה דואכלו את הבשר בלילה הזה בענין אחר כלומר דמתבטל העשה דיאכל כל הבשר ולעולם אינו מתקיים העשה הזה וק\"ל ברם מ\"ש שהוא חידוש גדול לענ\"ד הוא פשוט." + ], + [], + [ + "אין \n חייבין וכו'. וכתב בס' המצוות מצוה קכ\"ב וז\"ל הזהירנו משבור עצם פסח שני ואחד עצם שאין בו מוח ע\"כ וכאן בחיבורו דכתב דכשאין בו מוח אינו חייב איירי שגם אין בו כזית בשר מבחוץ ובברייתא איירי דאיכא כזית בשר מבחוץ וברייתא אתא לומר דביש בו מוח וסד\"א דעבר אואכלו את הבשר בלילה הזה אפ\"ה אינו שובר דלהכי אתא קרא יתירה דועצם לא תשברו בו יעו\"ש מוכרח כן מהסוגייא. ומתוך האמור אני תמיה על הרב צאן קדשים שכתב על מ\"ש התוס' בזבחים דף ס\"ו ד\"ה אלא מעתה וכו' דהא מצד הסברה נמי אי בעי מחסום אי בעי לא מחסום וכן באידך וכו' עכ\"ל שמעתי מקשים לפי\"ז מנא לן דאסור לשבור עצם בפסח והא דכתיב ועצם לא תשברו בו היינו נמי דא\"צ קאמר דס\"ד שיהא צריך לשבור משום שמא ניקב קרום של מוח קמ\"ל קרא דא\"צ ומנא לן דללאו קא אתי וכו' אבל אחר העיון קושיא זאת שיבוש הוא דהא בפסח שני נמי כתיב ועצם לא ישברו בו ועל כרחך ללאו אתי ועיין בפסחים שם נראה לי עכ\"ל [הצאן קדשים].
ולפי מה שקדמנו דועצם לא ישברו בו יתר אתא לומר דעצם שיש בו מוח סד\"א דמשום ואכלו את הבשר בלילה הזה ישברנו קמ\"ל דלא מהכתוב האחר נמצא, דכולהו קראי צריכי חד לעצם שאין בו מוח ויש עליו כזית בשר וחד לעצם שיש בו מוח ואין עליו כזית בשר וא\"כ איך כתב הרב שיבוש הוא וכו' דבפסח ב' כתיב ועצם לא ישברו בו ועל כרחך ללאו וכו' ע\"כ, נראה מדבריו דמכח היתור הוא דנפקא לן דאתי ללאו והא אין כאן יתור אלא כל חד לגופיה.
ולעיקר הקושיא מצד אחר הוא שיבוש דהיאך נוכל לומר דקרא אתא להתר שלא ישבור ואם ירצה ישבור וזה ניחא בעצם שיש בו מוח אבל באין בו מוח דלא שייך זה מה היה הס\"ד שיהא צריך שישבור דאצטריך קרא למימר דאם ירצה לא ישבור ועוד ביש בו מוח היאך ס\"ד שיש רשות שלא לשבור והא איכא עשה דואכלו את הבשר היאך אתי הרשות ומבטל העשה ובשלמא אי הוי לאו גמור אף דבעלמא אתי עשה ודחי לא תעשה הכא גלי קרא, ברם גלי קרא דאף שיכול לקיים העשה לא יקיימנו זו לא שמענו דלימוד ערוך הוא בידינו כל היכא דיכול לקיים שניהם לא אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת וקצת מדברי יש להעמיס בדברי הרב צאן קדשים אף שאין הדעת נוטה שכיון לזה.
וראיתי במכתב לחכם בני יצ\"ו וז\"ל קשיא לי דנימא דהאי קרא לא הוי לאזהרה אלא כלפי דהו\"א שצריך לשבור העצם משום עשה דואכלו את הבשר בלילה הזה ובעצם שיש בו מוח הכתוב מדבר וצריך לשברו משום מוח שבו קמ\"ל קרא דא\"צ לשבור ברם אי שברו ליכא לאו כמו שמצינו דוגמתו גבי קרא דלא יבדיל בזבחים דף ס\"ו דאמר שם מאי לא יבדיל דא\"צ להבדיל יעו\"ש בתוס' ואין לומר דשאני הכא דאיכא כפל בלאו זה בפסח שני דא\"כ בפרק מי שהיה דף צ\"ה דמותיב לאיסי בן יהודה האי ועצם לא תשברו בו מאי עביד ליה אימא דאתי ללאו.
וראיתי להרב צאן קדשים שם בזבחים הקשה דוגמא לזה דנימא דקרא אתא לומר דא\"צ לשוברו דהו\"א דחייב לשוברו שמא ניקב קרום של מוח קמ\"ל דלא דאזלינן בתר רובא ותירץ כיון דבפסח שני כפליה קרא ודאי ללאו אתא יעו\"ש ותירוץ זה עולה יפה לקושייתו דהוי לקס\"ד דמשם ילפינן לכל התורה דאזלינן בתר רובא ברם השתא דילפינן משאר דוכתי לא צריך קרא זה לאשמועינן מוכרח דאתא ללאו ולזה תירץ שפיר מדכפליה קרא בפסח שני וההיא סוגייא דאיסי קאי למסקנא, ברם על האופן שהקשתי עני בעונייו לא שייך תירוצו. ונראה לענ\"ד דכיון דכתיב בו ודרשינן בו בכשר ולא בפסול מורה דאתא ללאו אלו דבריו נר\"ו. ולי נראה דא\"א לומר דועצם לא תשברו בו ר\"ל א\"צ לשבור העצם לאכול המוח דא\"כ הו\"ל למכתביה לעיל גבי ואכלו את הבשר בלילה הזה ועצם לא תשברו בו כלומר אע\"ג שהזהרתיך על אכילת הבשר א\"צ לשבור העצם לאכול המוח ולא בצד הלאו דלא תוציא מן הבית חוצה דומייא דושיסע אותו בכנפיו לא יבדיל דר\"ל אע\"פ שהזהרתיך על השסיעה ביד א\"צ להבדיל, ולקושיא שהקשה הרב צאן קדשים ראיתי כעת בס' הנדפס מחדש שער המלך שהקשה קושיא זו משם מהר\"א ברודו ז\"ל ותירץ כמו שתירץ חכם בני יצ\"ו ולפי אופן קושייתו לא שייך התירוץ שתירצתי לענ\"ד אלא כמו שתירצו הם מתיבת בו ודו\"ק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6d736503714d2198ddbbf97ac83fad481d22c5ad --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,134 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Paschal Offering", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Paschal_Offering", + "text": [ + [ + [ + "עיין מ\"ש המל\"מ על מ\"ש התוס' אי נמי נציבין חו\"ל היא ולא ידעתי מה מועיל היותו חו\"ל וכו'. ועיין במ\"ש בזה בספרי אשר קריתי תועפות רעם סדר אמור. וכעת נראה להביא ראיה ממאי דתנן בפ\"א דתענית דף י' רבן גמליאל אומר ט\"ו יום אחר החג עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת והענין הוא שלא היו שואלין מטר עד שהעולי רגלים יחזרו לבתיהם כולם והיותר רחוקים מעולי רגלים הוי מט\"ו יום שהוא נהר פרת, ואם איתא דגם מחו\"ל חייבים צריך היה להמתין יותר מט\"ו יום אלא ודאי דמחו\"ל פטורים ודוגמא לזה היא מה שציינתי שם בספרי משם בעל ספר פרשת הכסף שהביא גם הוא ראיה לדבריהם ממ\"ש שם בתעניות דף ד' מאי שנא לדידן דאית לן פירי בדברא לדידהו נמי אית להו עולי רגלים יעו\"ש נראה דבחו\"ל ליכא עולי רגלים, ויפה כח הדוחה הוא חכם בני הי\"ו דאי משם יש לומר דמ\"ש לדידהו אית להו עולי רגלים לאו למימרא דלדידן ליכא עולי רגלים אלא גם בני חו\"ל חייבים אלא כלפי דלדידן קאמר דאיכא פרי דדברא משא\"כ בארץ ישראל אהא קאמר דגם בא\"י איכא עולי רגלים דמזיק להו הגשמים ואה\"נ דגם לדידן איכא עולי רגלים וכל זה משום יגדיל תורה דהראיה האמיתית היא מה שהבאתי שם בסיפרי מש\"ס גיטין דף ד' משם הרב מהרי\"א קחינו משם.
ודרך אגב עמדתי על דברי הרב שער אפרים סי' ל\"ח מחלק או\"ח במ\"ש על דברי התוס' דחגיגה ריש דף כ\"ה שכתבו וז\"ל אבל קשה היאך ישראל עלו לרגל והלא צריך הזאה ג' וז' וצ\"ע ואיהו מותיב לה שטיהרו עצמם ג' וז' ועלה בדעתו לומר דקיימי בין פסח לעצרת דלא יספיק הזמן ולא ניחא ליה דעד נהר פרת ליכא רק ט\"ו יום וסיים דאפשר לומר דעד נהר פרת ט\"ו אבל משם ואילך הוא זמן ארוך עד שיגיע לסוף ארץ ישראל עכ\"ד.
ואבא היום על אחרון ראשון שכתב דמנהר פרת ואילך הוא זמן ארוך דא\"כ דמשום אותן דמבני נהר פרת ואילך שהוא זמן ארוך הוא שכתבו התוס' נמצא דהיו עולין לרגל אף אחר נהר פרת וא\"כ למה היו שואלין הגשמים אחר ט\"ו יום דוקא עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת היה להם להמתין עוד לשאר עולי רגלים שאחר נהר פרת אלא ודאי שנהר פרת הוא סוף ארץ ישראל וליכא עוד עולי רגלים וכן כתבו התוס' בפ' אלו מציאות בב\"מ דף כ\"ח ד\"ה ט\"ו יום דאחר נהר פרת לא היה עוד ישוב אלא שדות וכרמים ומשו\"ה לא היו ממתינים מלשאול יותר מט\"ו יום וכן התוס' יו\"ט פ\"א דתענית מ\"ג הוכיח דנהר פרת הוא בקצה הצפון של א\"י ויש לכוון דבריו עם התוס' דלא היה קצה ממש אלא שהיה אח\"כ יותר משדות וכרמים היוצא מבין כולם שמאחר נהר פרת לא היו עולי רגלים ודוק ומן התימה על התוס' יו\"ט פ\"ג דחגיגה מ\"ד שבא לתרץ קושית התוס' ולא הרגיש בכונתם מה הקשו ואי לא דמסתפינא אמינא דכוונת קושייתם הוא דהלא צריך הזאה ג' וז' ולא מצינו בשום דוכתא שהיו מזין על אותן שבגליל וחסר מדבריהם דברות ב' שהן ארבע.
ועיין מ\"ש עוד המל\"מ על דברי התוס' פסחים דף ג' ומ\"ש הרב מרכבת המשנה עליו דשגג בכוונת התוס' דמ\"ש דפטור מפסח כמו בראיה מוסב דוקא על זקן שאינו יכול להלוך ברגליו וכמ\"ש רבינו בפ\"ה ה\"ט מהירושלמי אבל מי שאין לו קרקע חייב בפסח וכו' ואדרבא איהו שגג בכוונת התוס' דאי כמו שהבין הוא דמי שאין לו קרקע חייב בפסח מה תירץ התוס' בעד ר' יהודה בן בתירא שלא עלה כיון שחייב לעלות בעד הקרבן פסח וודאי שכוונתם להקשות איך לא עלה לרגל לעשות חובת הרגל דהיינו ראיה וחגיגה וקרבן פסח ואהא תירץ שלא היה לו קרקע וכדר' אמי דמי שאין לו קרקע אינו עולה וה\"ה לקרבן פסח וכמו שסיימו דדין הקרבן פסח כמו ראיה וכן מי שאינו יכול לעלות ברגליו דפטור בקרבן פסח כמו בראיה וכן תירץ דנציבין חו\"ל ופטור בקרבן פסח כמו בראיה וא\"כ משו\"ה לא עלה ריב\"ב לעשות חובת הרגל ופשוט וממילא נדחה מ\"ש, דמ\"ש בנציבין שהוא חו\"ל היינו מטעם שלא היה לו קרקע בארץ ישראל ומשו\"ה נפטר דתירוץ זה ניחא לעלית א\"י לקרבן ראיה אבל לא לקרבן פסח דאין למדין זה מזה וחזרה הקושיא דלמה היה עולה למצוות קרבן פסח.
ואף גם זאת דבריו אלו אין להם שחר דכיון דהסכים בדבריהם דחו\"ל אינו מעלה ומוריד לפטור ממצות ראיה אלא דוקא הקרקע מעכב מי זאת אמר דצריך שיהיה לו הקרקע בארץ ישראל דוקא ולא בחו\"ל מה לי זה או זה הא שייך ביה קרא דכתיב לא יחמוד איש את ארצך בעלותך ומה לי ארץ זו או זו ואי משום דסיגנון הכתוב רהיט ואזיל בא\"י אין זה כלום דשבח דקרא קאי באורשת גוים מפנינו שאז היו כולם עולים לא\"י אבל ה\"ה גם בזמן דאיכא ישראל בחו\"ל הדין כן דכל דיש לו קרקע גם בחו\"ל חייב ברגל ודוק ועיין בספרי תועפות ראם סדר אמור." + ], + [], + [], + [], + [ + "נסתפק המל\"מ אי זרק או הקטיר על חמץ אחר שנפסל הקרבן באחד מהדברים הפוסלים אי לוקה או לא ופשיט לה מר מהירושלמי יעו\"ש ואנא אמינא דאמאי לא פשיט לה מר ממתני' פסחים דף ס\"ג ר' שמעון אומר הפסח בי\"ד לשמו חייב שלא לשמו פטור כו' וטעמא דכל שהזבח כשר לוקה על שחיטתו וכל שהוא פסול אינו לוקה ואף לר\"ש היינו בהא דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אבל בפיסול אחר דהוי פיסול גמור לא מצינו דפליג עליה ונמצא דכל שהזבח פסול ליכא מלקות בשחיטתו על החמץ." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכל \n מי שלא מצא וכו'. ותולה ומפשיט עכ\"ל. ובהל' ט\"ז כתב חל \n י\"ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת וכו'. נראה דגם בשבת תולה על מקלות דקים וחלקים והיינו משום דמפרש במתני' דפסחים דף ס\"ד דתני מקלות דקים וחלקים היו שם מניח על כתפו ועל כתף חברו ותולה ומפשיט ר' אליעזר אומר י\"ד שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו ותולה ומפשיט דפליגי ת\"ק ור\"א ולת\"ק אפי' בשבת היה תולה על מקלות וכן כתב בפי' המשנה ופסק כת\"ק ותימה דבשבת דף קכ\"ג מוכח בפירוש פירושא דהאי מתני' דלא פליגי וכן פירש רש\"י שם. ושוב ראיתי די\"ל דהמשנה דקלושטרא שהביא אח\"כ במחלוקת היא שנויה ופי' הסוגייא עיין מ\"ש התוס' שם ואף אנו נאמר כן בפי' דהאי מתני'.
אך קשה דכיון דאיהו פסק פ\"ה מתמידין ומוספין הי\"א לא סידור הקנים ולא נטילתן דוחה את השבת והיינו מטעם שבות איך פסק הא דמקלות והא איכא טלטול ושניהם שוים וכמו שנראה מהש\"ס דשבת שם גם מ\"ש רש\"י במתני' דפסחים וז\"ל י\"ד שחל להיות בשבת ואינו יכול לתקן המקלות שהוא הפך מש\"ס דשבת שם דשם נראה שהוא מטעם טלטול צדק בס' שושנים לדוד דכתב דט\"ס הוא וצ\"ל לטלטל דהא א\"צ תקון דהא אמרו מקלות דקים וחלקים היו שם." + ], + [], + [ + "וכל \n מי שלא מצא וכו'. ותולה ומפשיט עכ\"ל. ובהל' ט\"ז כתב חל \n י\"ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת וכו'. נראה דגם בשבת תולה על מקלות דקים וחלקים והיינו משום דמפרש במתני' דפסחים דף ס\"ד דתני מקלות דקים וחלקים היו שם מניח על כתפו ועל כתף חברו ותולה ומפשיט ר' אליעזר אומר י\"ד שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו ותולה ומפשיט דפליגי ת\"ק ור\"א ולת\"ק אפי' בשבת היה תולה על מקלות וכן כתב בפי' המשנה ופסק כת\"ק ותימה דבשבת דף קכ\"ג מוכח בפירוש פירושא דהאי מתני' דלא פליגי וכן פירש רש\"י שם. ושוב ראיתי די\"ל דהמשנה דקלושטרא שהביא אח\"כ במחלוקת היא שנויה ופי' הסוגייא עיין מ\"ש התוס' שם ואף אנו נאמר כן בפי' דהאי מתני'.
אך קשה דכיון דאיהו פסק פ\"ה מתמידין ומוספין הי\"א לא סידור הקנים ולא נטילתן דוחה את השבת והיינו מטעם שבות איך פסק הא דמקלות והא איכא טלטול ושניהם שוים וכמו שנראה מהש\"ס דשבת שם גם מ\"ש רש\"י במתני' דפסחים וז\"ל י\"ד שחל להיות בשבת ואינו יכול לתקן המקלות שהוא הפך מש\"ס דשבת שם דשם נראה שהוא מטעם טלטול צדק בס' שושנים לדוד דכתב דט\"ס הוא וצ\"ל לטלטל דהא א\"צ תקון דהא אמרו מקלות דקים וחלקים היו שם." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שחטו \n וכו'. ועיין בכ\"מ עד הלכך אוקמתא קמייתא עדיפא וכו'. ולענ\"ד נראה שדחה הא דרב אשי משום דלדבריו קשה קושית התוס' מההיא דפ' שני שעירי דף ס\"ב ותירוצם ז\"ל איכא למשדי בה נרגא וכמ\"ש החידושי הלכות [מהרש\"א] שם בפסחים דף ס\"ב ע\"ב בדברי התוס' ד\"ה לימא הואיל יעו\"ש ומשו\"ה דחה הא דרב אשי גם למה שתירצו (בתי') [בתוס' ישנים] ביומא בשם ה\"ר אלחנן לקושית התוס' זאת וז\"ל דהתם כיון דכל שעה בידו לתקן עצמו ובאיסור כרת הוא עומד הילכך לא חשיב כמחוסר מעשה עכ\"ל וקשה דהא בש\"ס חשיב לה בפירוש כמחוסר מעשה דאמר בשלמא דרבה אדרבה לא קשיא הכא מחוסר מעשה וכו' ואף דלרבה הוא דקאמר הכי בש\"ס מ\"מ מאי דקאמר דמחוסר מעשה הוי הערל בזה ליכא פלוגתא מדקאמר בפשיטות הכא מחוסר מעשה ואי כמו שכתבו הם הו\"ל למימר הכא ס\"ל דמחוסר מעשה ומה גם דמעיקרא מה שקראו אינו מחוסר מעשה לערל כמו זר נחשב ולכן לא חש רבינו להא דרב אשי ועיין בהליכות אלי סי' רע\"ג שהביא דברי התוס' דפסחים אלו בט\"ס וצריך לתקנו ע\"פ ראות דבריהם.
ואין להקשות דבההיא פלוגתא דאופה מיו\"ט לחול ס\"ל דלא אמרינן הואיל ואילו רב חסדא ס\"ל הואיל בפ' שני שעירי דף ס\"ב באינו מחוסר מעשה וכאן אינו מחוסר מעשה דהיינו הואיל ומקלעי אורחים וכמ\"ש בפסחים דף ס\"ב משום דהא דר\"ח בפ' ב' שעירי במחלוקת היא שנויה דרבה בר שימי מתני לה כדרבה וא\"כ רב חסדא ס\"ל דלא אמרינן הואיל ומה שהקשו התוס' מהא דפסחים לפ' שני שעירי ולא תירצו לה כדכתיבנא היינו למאי דמוקי רב אשי שם דאית ליה הואיל והוי ממש כההיא סוגייא דפ' ב' שעירי דמתני בדרב חסדא דאית ליה הואיל ואמטו להכי הקשו שפיר וק\"ל.
ובהאי עניינא דהואיל ראיתי להתוס' בפ' אלו עוברין דף מ\"ו ד\"ה הואיל ואי וז\"ל ורשב\"א פירש [וכו'] הוו ליה ב' הואיל ולא אמרינן עכ\"ל וקשה דהיכי כתבו הכי והא בפ' כל שעה דף ל\"ח נסתפקו בש\"ס וז\"ל מי אמרינן הואיל וכו' או דלמא חד הואיל אמרינן ב' הואיל לא אמרינן וא\"כ היכי פסיקא להו. וי\"ל והן קדם נקדים מ\"ש רש\"י פרק כל שעה וז\"ל וא\"ת בחלת מעשר שני גופיה איכא ב' הואיל חד הואיל ולא קרא שם וב' הואיל ואי מטמא פריק ליה וכו' הכא לא קרינא הואיל דבר שיש בידו לעשות לגרום לה טומאה מיד ופריק עכ\"ל הרי דמוכרח לומר דלא חשיב ב' הואיל כל שיש בידו לעשות, וא\"כ נחזי אנן בהא דרשב\"א דאמר דהוי ב' הואיל כולהו יש בידו הוו דהראשון דהוי אי בעי מתשיל הוי בידו גם השני דהוי אי בעי מפריש מכל חדא וחדא הוי בידו ג\"כ ודברי רשב\"א אלו הם בעד רש\"י וא\"כ יגדל התימה אלא ודאי הכונה דאפ\"ה כל כמה דמצינן לעשותו בלא ב' הואיל עבדינן ואינו מדוקדק בדבריהם ורש\"י כתב כן בפי' וז\"ל הכי שפיר טפי שתאפה תחילה משום רווחא דמילתא וכל כמה דאפשר למעבד בלא שום הואיל ניחא למעבד.
ולפי האמור מדברי רש\"י לא קשו הסוגייאות אהדדי דאילו כאן מספקא לש\"ס אי אמרינן ב' הואיל או לא ובדף מ\"ז ע\"ב קאמר הואיל וחזי לכסויי דם צפור וראויות לכותשן כלאחר יד והוו ב' הואיל משום דהואיל דכתישה הוי בידו וא\"כ ליכא אלא חד הואיל וק\"ל.
עוד כתבו התוס' בדבור שאחריו המתחיל הואיל מה שהקשו לר' מאיר יעו\"ש בפסחים דף מ\"ו ע\"ב ולענ\"ד טפי הו\"ל להקשויי כן במתני' ריש פרק שלשה שאכלו דתני אכל דמאי וכו' מזמנים עליו אכל מעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנים עליו דקאמר בש\"ס דטעמא דדמאי משום דאי בעי מפקר לנכסי והוי עני וחזי ליה וא\"כ בסיפא נמי נימא דמעשר שני יזמנו עליו דאי בעי פריק ליה ואדרבא הקשו בש\"ס פשיטא וקושיא זאת היא אלימתא יותר דהיא מאי שנא רישא מאי שנא סיפא ממה שהקשו לר\"מ וכן קשיא במתני' דערובין דף ל\"א ודשבת ריש פ' מפנין ברם כד חזינן שפיר לא קשיא אלא אמתני' דפרק שלשה שאכלו דוקא דבהנך ב' מתני' י\"ל דהיינו טעמא דמחלק משום דפליג בערובין את\"ק דתני מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וכמ\"ש שם בש\"ס דף ל' וסומכוס ס\"ל כרבנן דאמרי כל שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות ויעו\"ש בתוס' יו\"ט פ\"ג דערובין מ\"ב נמצא דהך מתני' אזלא כרבנן דרבי דדבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות וא\"כ היינו טעמא דמעשר שני דא\"א לפדותו דהוי בממון וגזרו בין השמשות.
אשר עפ\"ז יש להמליץ דברי רש\"י במתני' וז\"ל ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו ואע\"ג דמצי פריק ליה השתא מיהא לא איפרק. ולכאורה יש לדקדק דמאי שנא מדמאי ואף דלא הפקיר אלא כוונתו דשאני פדיון דאין בידו עד לאחר השבת וא\"כ שייך לומר השתא מיהא לא איפרק לא כן גבי דמאי דמצי להפקירו אף בשבת אך קשיא לרבינו והרע\"ב דפסקו דלא כסומכוס והיינו טעמא דסבירא להו כרבי דבשבות לא גזרו בין השמשות איך פסקו הא דתני ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו הא יכול לפדותו בין השמשות וי\"ל דהם יסברו כמ\"ש התוס' בתירוצם דאי בעי פריק לא אמרינן דכתיב ביה לה' וכו' יעו\"ש. אך קשיא במתני' דברכות מאי שנא דמאי ממעשר שני ולא שייך אלא תירוצם ושם (לא) [הלא] הו\"ל להקשות טפי ולרש\"י שתירץ במתני' דערובין במעשר שני משום דא\"א לפדותו לא קשה דמה יענה לההיא דפרק שלשה שאכלו דיתרץ כמ\"ש התוס' אלא דבעירובין לא אצטריך לההיא תירוצא דהך תירוץ מסתברא יותר לחלק ביניהם וק\"ל.
עוד נראה בכוונת רש\"י ע\"פ מ\"ש רש\"י גופיה במסקנה לכו\"ע בפ' אלו עוברין דף מ\"ח ע\"א ד\"ה אבל הכא וז\"ל ונראה בעיני דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו דנימא הואיל ואי בעי מייתי ליה ברשותיה עד ואף סוגייא וכו' עכ\"ל נמצא דס\"ל לרש\"י לכו\"ע דדבר שאינו ברשותו לא אמרינן הואיל דמייתיה לרשותיה וזה שכתב רש\"י ואף דמצי פריק השתא מיהא לא איפרק ור\"ל בנדון זה דהבאת דבר לרשותו חזינן לדהשתא והשתא מיהא לא איפרק ולא דמי להפקר.
ולפ\"ז נתיישב מתני' דברכות דתני אכל מעשר שני אין מצטרף דלא אמרינן הואיל בדבר זה דהיינו אי בעי פריק ליה אך דעת התוס' חלוק בזה דעד כאן לא אמרינן הואיל ובעי פריק לא אמרינן אלא כשבא ליד הגזבר דוקא ולמה שהקשיתי להתוס' דאמאי לא קשיא להו בהנך מתני', לק\"מ דיש לחלק בין דבור לעשיה וכמו שמחלק רב חסדא לענין הואיל בפרק ב' שעירי יעו\"ש ומהאי סוגייא דמערבין לנזיר ביין משום דאי בעי מתשיל וכן הלכה ק\"ל אמאי דפסקו התוס' והר\"י והרא\"ש וטור דג' מודרים זה מזה שאכלו כאחד דאין מצטרפין לזימון דהא לא אתשילו וראיתי למעדני מלך פ' שלשה שאכלו סי' ב' שהקשה כעין זה על דברי הרא\"ש מדמאי דמאי שנא מדמאי דטעמו הוי אי בעי מפקיר ליה ואף דלא הפקיר ותירץ דשאני דמאי דמצי מפקיר בעצמו משא\"כ שאלה דצריך חכם או ג' הדיוטות וכעין זה תירץ הרב גופי הלכות סי' שס\"ב ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא גבי נזיר דהוי מטעם דאי בעי מתשיל וצריך שאלת חכם או ג' הדיוטות ואפי' הכי אמרינן הואיל והתוס' והרא\"ש דפסקו ההיא פסקו ההיא דנזירות.
עוד כתב המעדני מלך וז\"ל ומיהו קשיא לי מפ' אלו עוברין סי' ו' דפסק כרבה דס\"ל דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל ודוחק לומר דהתם לחומרא דוקא עכ\"ל ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא אפילו בדוחק דהא לעירוב אמרינן הואיל ואפילו להקל וראיתי להבית חדש חלק או\"ח סי' קצ\"ו על מ\"ש הטור דינא דג' מודרים זה מזה דאין מצטרפין וז\"ל וא\"ת הא תנן בכל מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה מטעמא דאי בעי מתשיל והכי הלכתא כדלקמן סי' שפ\"ו י\"ל בעירובין הקלו עכ\"ל ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא תנינן ריש פ' מפנין מפנין אפי' ד' וה' קופות וכו' ודמאי ואמרו בש\"ס דהיינו טעמא אי בעי מפקר נכסי והוי עני וחזי ליה (והוי) [והא] מוקצה דאורייתא וכמ\"ש בריש ביצה מדכתיב והכינו את אשר יביאו ואפי' הכי אמרינן הואיל וא\"כ מנגד לחילוק הרב מעדני מלך ולחילוק הב\"ח ודוק.
וראיתי להרב לשון למודים חלק או\"ח סי' ק\"ו תירץ לקושית המל\"מ מהא דפ' אלו עוברין דלק\"מ ע\"פ מ\"ש רש\"י בדף מ\"ח שם ד\"ה אהדר ליה וכו' דלמסקנא טעמא דר' אלעזר משום טובת הנאה יעו\"ש. ומן התימה עליו איך הוציא דבר זה מפיו דהא הרא\"ש כתב על פלוגתא דרבה ורב חסדא באופה מיו\"ט לחול וז\"ל ואסיקנא דבפלוגתא דר' יהושע ור' אליעזר קמפלגי ופסק כר\"א דאית ליה הואיל וכן הטור ז\"ל וא\"כ איך פסקו הא דהתוס' דג' מודרים הנאה וכמו שהקשה המע\"מ וק\"ל. עוד הביא בס' לשון למודים שם תשובת הרשב\"א כת\"י דתנינן בה דבאתרוג של טבל אינו יוצא י\"ח דלא כהרמב\"ן ודלא כמ\"ש בס' צרור החיים הל' לולב לדעת הרשב\"א ע\"פ מ\"ש בז' שיטות דליתא דמסכת סוכה הוא מהריטב\"א כמו שנראה מלשונו וכ\"כ בתחילת החידושין (ועיין עוד בפרט זה שכתבתי פ\"ג מהל' אישות הכ\"ד) ואיך שיהיה ע\"פ כל הני מתני' דריש פ' שלשה שאכלו וריש פ' מפנין וריש פ' בכל מערבין דכולהו סברי הואיל וכמו דמוקמו בש\"ס בדוכתייהו פסקו הרי\"ף והרא\"ש ורבינו כרבה דפ' אלו עוברין דאמרינן הואיל ועיין בהרא\"ש פ' אלו עוברין סי' ו' טעם אחר לפסוק כרבה ומאי דאמרן נראה נכון." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש המל\"מ בסוף הלשון וז\"ל וקשה למאי אצטריך קרא דזכורך למעט נשים מדכתיב האדון דממעט עבד שיש לו אדון אחר ומינה נשים ודאי פטורות דגמר לה לה מאשה אלו דבריו. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לק\"מ דאי לאו קרא דממעט נשים הוה מחייבי נשים בראיה דיליף לה מהקהל דנשים חייבות וכמ\"ש בש\"ס חגיגה דף ד' זכורך להוציא את הנשים למה לי מצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים פטורות אצטריך סד\"א נילף ראיה ראיה מהקהל מה להלן חייבות אף כאן חייבות ואף דאיכא למילף מעבד מ\"מ יותר הוה ילפינן מאשה גופא דהקהל והוה אמרינן דאשה חזינן לה חלוקה מעבד בהקהל וה\"ה בראיה לזה אצטריך מיעוטא דזכורך ולפי מ\"ש התוס' בב\"ק דף פ\"ח ד\"ה יהא עבד כשר ומ\"ש הרב זהב שבא דף ע\"ו והרב בתי כהונה בבית אבות דף ל' יתיישב ג\"כ ועיין להמגיה פ\"י מהל' מלכים ה\"ז." + ] + ], + [ + [], + [ + "כתוב אצלי בשיטת גיטין דף ע\"ו ע\"ב גמ' הכי אמר אבא מארי משמיה דרב באומרת נאמנת וכו'. מאן דמתני לה אברייתא אבל אמתני' הא לא אתא ע\"כ וכן פסק הרמב\"ם פ\"ט דגירושין הי\"א דאמתני' לא דהא לא אתא ולקולא ומכאן אני תמיה על מ\"ש מרן פ\"ג מקרבן פסח ה\"ב על מ\"ש הרמב\"ם שכח רבו וכו' ופטורים מלעשות פסח שני וז\"ל ובש\"ס וכו' פסק רבינו כלישנא קמא שהוא לישנא דסתם גמ' ולא כלישנא דאיכא דמתני ועוד דמאן דתני אמתני' עדיף משום דכ\"ש אברייתא עכ\"ל. וחוץ דזה התירוץ הב' מצד עצמם הם דברים תמוהים ובלי טעם וכמו שנתעורר הרב סם חיי בנימוקיו להל' קרבן פסח ונדחק עצמו בפירושו, עוד זאת דהא כאן בהל' גירושין פסק דלא כאיכא דמתני אהא וכ\"ש אהא.
וכעת הקשיתי כן לחכם בני הי\"ו וכה אמר אלי דשאני הכא בגירושין דפסק כן משום דעדיף ליה לישנא דסתם גמ' מלישנא דאיכא דמתני כמ\"ש מרן בתירוץ ראשון משא\"כ הכא דאיכא ב' טעמי ואף דאין כוונת ועוד שכתב מרן להשתמש מתי' א' מ\"מ הכי פירושו ועוד טעם אחר לפסק זה כל היכא דליכא טעם אחר לפסוק בהפך ברם אה\"נ אי הוה טעם אחר לפסוק בהפך כמו בהל' גירושין דלישנא דסתם ש\"ס הוי איפכא ודאי כסתם ש\"ס פסקינן. ולי איננו שוה דנמצא לפי האמור דהעיקר הוא דבתר לישנא דסתם ש\"ס אזלינן א\"כ היינו תירוץ ראשון ולמה ליה למכתב ועוד." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי \n שהיה חבוש וכו'. וכתב מרן משנה וגמ' פסחים דף צ\"א ודבריו תמוהים דליתא שם דין זה אלא ירושלמי הביאוהו התוס' שם וכבר הלח\"מ נתעורר בזה דאיך שבק ש\"ס דילן בעד הירושלמי ונדחק בדברי רבינו.
ולענ\"ד נראה פשוט טעם כעיקר למה שתפש רבינו כהירושלמי יען ראה בש\"ס דילן קידושין דף מ\"ה ע\"ב דאיתא שם ההוא דאמר לקריבאי וכו' אמר אביי כתיב שארית ישראל וכו' רבא אמר חזקיה וכו' מאי בינייהו דלא טרח ע\"כ נמצא רבא לא חשיב ליה הא דשארית ישראל וכו' לדינא והלכתא כרבא ככללין ונמצא דהירושלמי דלא חש להא דשארית ישראל הוא כהלכתא דש\"ס דילן ופסק רבינו כן. ואין להקשות דבפ' הזהב דף מ\"ט איתא שם דבמתנה מועטת אסור לחזור משום שארית ישראל לא יעשו עולה וכמ\"ש רש\"י דשאני התם דלגבי מתנה סמכינן אשארית ישראל לא יעשו עולה ופשוט, לאפוקי מהרב מחנה אפרים הל' שלוחין סי' כ\"א שנרגש מזה והוצרך לחלק בין כשהמשלח אמר לשליח שיעשה לו שליחות לכשהשליח אמר למשלח אעשה לך כך וכך ע\"פ הירושלמי דעירובין שחילק כן, והרואה יראה דאינו ענין זה לזה.
וע\"פ האמור הנה מקום איתי ליתן טעם לרבינו דפסק בפ\"ד מהל' תרומות ה\"ו כרב נחמן נגד רב ששת גבי חזקת שליח אי עושה שליחותו דר' ששת ס\"ל דחזקת שליח עושה שליחותו ור' נחמן לא ס\"ל הכי וקי\"ל הלכתא כר\"ש באיסורי אלא כיון דרבא דהלכתא כוותיה לא חייש להא דשארית ישראל לא יעשו עולה א\"כ לא אמרינן דשליח עושה שליחותו ואזלא עם פסקיו דמקום אחר.
ושם ראיתי להרב מחנה אפרים דמתמה על השו\"ע סי' של\"א סעיף ל\"ד דפסק דאין חזקתו תרום כיון דהוא פסק דתרומה בזמן הזה דרבנן ור' נחמן מודה דבשל סופרים חזקת שליח עושה שליחותו ואפי' דאיכא רבוותא דסברי דתרומה בזמן הזה דאורייתא שאני היכא דאומר צא ותרום להיכא שהשליח אומר אני אתרום דמודה רב נחמן משום דשארית ישראל לא יעשו עולה וכמו שחילק הירושלמי וכו' אלו דבריו. ואני אומר דלמה שתפס מה טעם פסק כן לבזמן הזה ידוע דעל הרוב תופש כלשון רבינו ובהל' תרומות כתב רבינו כן והוא לזמן שהוא דאורייתא ומה גם דכמה רבוותא סברי דאורייתא כמ\"ש הוא ומה שתפס מהירושלמי לא ידעתי את שיחו דבשו\"ע בפירוש איירי באומר המשלח תרום לי וההיא דפסחים לאו הלכה היא וכמו שכתבתי דעת רבינו דפסק כהירושלמי וכרבא סוף דבר כל דבריו של המחנ\"א זה מגומגמים." + ] + ], + [ + [], + [ + "עמ\"ש בספרי תועפות ראם דף ל\"ד." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "כתוב אצלי בשיטת קידושין דף ע\"ח גמ' רבא אמר וכו' לא יקח ולא יחלל ע\"כ ברם היכא דבעל לוקה משום לא יחלל ועוד שם בש\"ס ומודה רבא שאם בעל ולא קידש שלוקה ולא יחלל וכו' והרי הוא חילל ואף דלאו זה כולל ב' ענינים ולא יחלל חד וזרעו חד כמו שכתבתי לעיל בסמוך ולילקה נמי משום ולא יחלל זרעו מ\"מ ס\"ל לרבא דאף שאין לוקין על לאו שבכללות חד מיהא לקי וכאיכא דאמרי קמא דפרק כל שעה דף מ\"א ע\"ב. ומכאן תשובה מוצאת למה שהקשה מרן להרמב\"ם פ\"ח דקרבן פסח ה\"ד על שהניח מונח דאביי אמר לוקה ב' ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות והל' כרבא ואפ\"ה קשיא ליה איך פסק כלישנא קמא יעו\"ש דלא העלה ארוכה, וסיגנון הלשון [בסוף דברי הכ\"מ] או כמ\"ש הכנסת הגדולה בלשונות הרמב\"ם או דכך צ\"ל ומ\"מ קשה דהו\"ל למימר דנקטינן לקולא וכו' יעו\"ש והשתא כפי סוגייא זאת דמוכחא דרבא ס\"ל דחדא מיהא לקי והיינו האיכא דאמרי קמא משו\"ה פסק הרמב\"ם כן.
ודע דכל זה הוא במונח דהרמב\"ם ס\"ל דאל תאכלו ממנו נא ובשל הוי לאו שבכללות דלא כפי' רש\"י שם דכי אם צלי אש הוי הלאו שבכללות והוא פשוט דכן הוא דעת הרמב\"ם וכ\"כ הרב המגיד ג\"כ פי\"ז דאיסורי ביאה בתוך הל' ב' וז\"ל ומשמע שאם גמר ביאתו שיש כאן ג' מלקיות לאו הלכתא היא חדא דה\"ל ב' מלקיות מלאו דלא יחלל זרעו וכו' ומ\"מ מסוגייא דידן דקאמר ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו משמע כפי' רש\"י דפ' כל שעה דלא הוי לאו שבכללות אלא כי אם צלי אש והוי הך סוגייא כהלכתא משא\"כ לדעת הרמב\"ם סתמא דידן דלא כהלכתא." + ], + [], + [ + "אבל \n אם אכל ממנו בשר חי אינו לוקה ובטל מצות עשה וכו'. ע\"כ. והקשה הלח\"מ דאמאי לא לקי משום כי אם צלי אש דאע\"ג דאין לוקין על לאו שבכללות חדא מיהא לקי כי היכי דאכל נא לחודיה וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד א\"צ לתירוצו דבלא\"ה לא קשיא דיש הפרש בין לאו שבכללות ללאו שבכללות דלאו שבכללות שאינו מפורש בו כלל הנדונות כגון דא דכי אם צלי אש אזה אין לוקין כלל ברם בלאו שבכללות דרישיה דקרא דאל תאכלו ממנו נא ומבושל דמפרש הנדונות איזה מהם נאסרו אלא דלא כתב קרא אל תאכלו ממנו נא ואל תאכלו ממנו מבושל בלאו שבכללות כזה הא מיהא לקי חדא את זה קיימתיה מסברתי. ושוב חפשתי ומצאתי לרבינו גופיה בס' המצוות בשרש הט' שקדם למנין המצוות כתב בפירוש כדברי שכתב בלאו דלא תאכלו על הדם דהוי לאו שבכללות דנאמרו בפירושו חמשה עניינים אין לוקין על שום אחד מהם וכן כמה מהם כיוצא בהם שמביא שם וזה מין אחד מלאו שבכללות ואח\"כ הביא מין אחר דהיינו אל תאכלו ממנו נא ובשל ושלוקה אחד יעו\"ש.
ושוב ראיתי כן עוד לרבינו גופיה פי\"ח מהלכות סנהדרין ה\"ג שכתב ועל לאו שבכללות אין לוקין עליו איזה הוא לאו שבכללות זה לאו אחד כולל עניינים הרבה כגון לא תאכלו על הדם וכו' וכן אם נאמר לא תעשה דבר פלוני ופלוני הואיל ולא יחד לו לאו לכל אחד ואחד אין לוקין על כל אחד ואחד כגון אל תאכלו ממנו נא ומבושל וכו' יעו\"ש, הרי דחילק בין לאו שבכללות דלא תאכלו על הדם ללאו שבכללות דלא תאכלו נא וא\"כ לאו דכי אם צלי אש דכולל עניינים רבים דומה ממש ללא תאכלו על הדם. ומכל האמור איכא לאתמוהי על הלח\"מ ויותר תמוהים דבריו שבהלכות סנהדרין שם שעל מ\"ש רבינו ועל לאו שבכללות אין לוקין כתב הוא ז\"ל וז\"ל בפרק כל שעה שיש שם מחלוקת וכבר פי' רבינו דבריו בשרשי המצוות וכו' עכ\"ל ואתמהא שאין לאו שבכללות שאין לוקין עליו ענין לההיא דפרק כל שעה והנראה דט\"ס יש וצריך לתפוס [את דיבור הלח\"מ] בדברי רבינו מהל' ג' ממ\"ש רבינו וכן אם נאמר לא תעשה דבר פולני וכו' ומן האמור מפורש יוצא דכל דפרט הכתוב המניעות בלאו אחד בלאו שבכללות כזה לוקה אחד.
ומן התימה הגדולה על רבינו שבהלכות נזיר פ\"ה ה\"ח פסק דלוקה משום חרצן וזג וכו' ה' מלקיות ואף דכולן בלאו אחד נאמרו ולפי האמור לא היה לו ללקות אלא אחד ומרן ז\"ל קא יהיב טעמא לרבינו מכח הגירסא ולא קשיתיה ליה דידיה אדידיה וכן קשה על הלח\"מ והרדב\"ז ז\"ל דלא הרגישו בזה כלל ושוב ראיתי להרמב\"ן בשרש הט' [קרוב לסוף דבריו] השיגו לרבינו בזה דמאי שנא נא ומבושל מחרצן וזג ושניהם נאמרו כאחד בש\"ס ובשניהם אמר רבא (כל א') [בלשון אחת] אין לוקין על לאו שבכללות א\"כ דרך אחד ופי' אחד לשניהם [עכ\"ד הרמב\"ן], והרב מגילת אסתר הליץ בעד רבינו דבזג וחרצן כך באה הקבלה שחייב על כל אחד ואחד אבל בנא ומבושל שלא באה בהם הקבלה ללקות על כל אחד ואחד מנאם לאחד עכ\"ל, מארי דאברהם וכי אחר אביי ורבא באה הקבלה ללקות על כל אחד ואחד, כל קושית הרמב\"ן היא בתרי קראי הללו דנחלקו אביי ורבא ובלשון אחד נחלקו וא\"כ אמאי נחלקים בפירושם." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המאכיל \n וכו'. או לגר תושב או לשכיר הרי זה עובר בלא תעשה. וכ\"כ רבינו בס' המצוות ג\"כ מצוה קכ\"ו שהזהירנו מהאכיל פסח לגר תושב וכו' ע\"כ ודאי היינו טעמא דאוקי לקרא במאכיל כמ\"ש מרן דלנכרי מה הזהרה שייך ביה וא\"כ קשה לרבינו דפסק כר' אליעזר דפרק הערל דתושב ושכיר דפסח מופנה כמ\"ש פ\"ז דתרומות והקשו בתוס' שם דף פ\"ז ד\"ה אלא לאפנויי וכי וכו' ותירצו ואומר ר\"י דאיכא לאוקומי קרא בשכיר ותושב נכרי ומ\"מ לגופיה לא אצטריך דלא עדיף מערל ובן נכר וכו' והא לרבינו אצטריך קרא שפיר למאכיל וא\"כ לא אייתר והיאך הוא מופנה.
ועיין במ\"ש מרן וז\"ל ומ\"מ כיון דלא כתיב בהדייא לא תאכילום אין לוקין עליו. ע\"כ ודבריו תמוהים דלו יהי דהוה כתיב לא תאכילום אפ\"ה ליכא מלקות דהוי לאו שאין בו מעשה דמאכיל הוא שמניח לו לאכול מפסחו ואינו מונעו ואפי' שנותן לו בידו אינו חשיב מעשה דהעיקר הוא מה שמניחו לאכול דגם בלתי שנותנו בידו כשמניחו ליטול נוטלו ואוכלו נמצא דהנתינה בידו אינו גורם עבירת הלאו וגם כיון שאחר שנותן לו אפשר שאינו נוטלו לאכול ונמצא באותה נתינה ליכא איסור אינו חשיב מעשה ולא דמי לשאר מעשים כגון מלביש כלאים לחברו וכן מטמא לכהן בידו ודוק.
ודע דמדברי מרן אלו נראה שדעתו כדעת הרב המגיד פרק י\"ג מהל' שכירות לדעת רבינו דכל לאו שאפשר לעבור עליו ע\"י מעשה אפי' לא עשה מעשה לוקה יעו\"ש ה\"ו ומשו\"ה כ\"כ מרן דמשום דלא כתיב בהדייא לא תאכילום אין לוקין הא לא\"ה לוקין והיינו טעמא כיון דאיכא מעשה בלאו זה כשנותנו בידו א\"כ אף כשאינו נותנו אלא מניחו לאכול לוקה. דלא כס' החינוך בכמה מקומות וחד מינייהו סדר שופטים סי' תקי\"ג דס\"ל להפך דכל לאו [מ?] שאפשר לעבור עליו [שלא] ע\"י מעשה אפי' (לא) עשה מעשה [אינו] לוקה יעו\"ש האמנם קשה עליו מ\"ש דליכא מעשה כלל בלאו זה ודוק.
עוד כתב מרן בסוף דבריו על השגת הר\"א וז\"ל ומ\"ש וכו' י\"ל דאתא וכו' ועוד וכו' לערל ישראל וכו' אלו דבריו פירושו לגבי השגת הר\"א על רבינו שהבין כאן דאזהרת תושב ושכיר הם גוים דכיון שהם גוים הם ערלים וכבר כתיב כל ערל לא יאכל לזה תירץ מרן דלו יהי דתושב שכיר הם גוים מ\"מ איכא ערבי וגבעוני מהול ונמצא דאלו אינן נכנסין בכל ערל לא יאכל בו אלא דמצד אחר הוא יתר קרא דתושב שכיר דהא בן נכר הוא אם לא דאצטריך לאפנויי כמ\"ש לר\"א וכמ\"ש רבינו בפירוש בפ\"ז מהל' תרומות יעו\"ש ועוד תירץ ג\"כ דוכל ערל לא יאכל בו איירי בערל ישראל דהיא אזהרה לישראל ואזהרה דתושב ושכיר הוא לישראל המאכיל לגוי וק\"ל ועיין במ\"ש הלח\"מ ובמה שכתבתי בחידושי פ\"א מהל' מילה ה\"ז." + ], + [ + "ערל \n שאכל וכו'. ובס' המצוות מצוה קכ\"ז כתב רבינו וז\"ל שהזהירנו מהאכיל פסח לערל והוא אומרו יתברך וכל ערל לא יאכל בו והערל שאכל לוקה ע\"כ ולא זכיתי להבין דבריו מהיכא נפקא ליה הזהרה מלהאכיל לערל בשלמא להאכיל לגר תושב ניחא דאי אפשר דהלאו הוא לגר תושב דהוא גוי ומאי בעי ביה, לאו ודאי שהוא לישראל משא\"כ ערל שהוא ישראל דקרא בא להזהירו לערל שלא יאכל ואם אכל לוקה וא\"כ מנא ליה דמוזהר המאכילו." + ] + ], + [ + [ + "השובר \n עצם בפסח וכו'. כתבו התוס' ז\"ל בזבחים דף צ\"ז אההיא דועצם לא תשברו בו אמאי ניתי עשה ונדחה לא תעשה אכתי קשה היכי אתי האי עשה ודחי ל\"ת הא בעידנא דמתעקר לאו דשבירת עצם לא מקיים עשה דאכילה אלו דבריהם והביא הרב מל\"מ ז\"ל מה שכתבו [התוס'] בפסקיהם ז\"ל אם א\"א לקיים עשה בענין אחר לא בעינן בעידנא דמיעקר לאו דמקיים העשה ושנראה שהוא תירוץ לקושייתם והוא חידוש גדול בעיניו יעו\"ש.
ולכאורה הוא תימה מה כל החרדה הזאת דזו היא סברת הר\"ן הביאה הנמוק\"י פרק אלו מציאות על מאי דקי\"ל דכהן דאינו נכנס לבית הקברות להשיב אבידה דלמה לי טעמא דלא אתי עשה דאבידה ודחי עשה ולא תעשה דכהנים תיפו\"ל דבעידנא דעוקר עשה דכהנים דקדושים יהיו לא מקיים עשה דאבידה עד דמהדר למאריה ותירץ דבשעה שעקר לאו קיים עשה כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצוה ואע\"פ שלא גמרה מה בכך גם מצות מילה לא גמרה עד דפרע יעו\"ש ואף הכא מה ששובר העצם להוציא המוח לאכול מתעסק במצוה היא וכהשבת אבידה ובפנים לא סברוה להא סברא אלא כהחולקים על הר\"ן ובפיסקיהם סברוה.
ובהרצותי דברי להחכם השלם נזר ישראל יו\"ט דאנון ה\"י כה אמר אלי דאין כוונתו כדכתיבנא אלא הכי פירושו דכל דא\"א לקיים העשה דואכלו את הבשר בלילה הזה בענין אחר כלומר דמתבטל העשה דיאכל כל הבשר ולעולם אינו מתקיים העשה הזה וק\"ל ברם מ\"ש שהוא חידוש גדול לענ\"ד הוא פשוט." + ], + [], + [ + "אין \n חייבין וכו'. וכתב בס' המצוות מצוה קכ\"ב וז\"ל הזהירנו משבור עצם פסח שני ואחד עצם שאין בו מוח ע\"כ וכאן בחיבורו דכתב דכשאין בו מוח אינו חייב איירי שגם אין בו כזית בשר מבחוץ ובברייתא איירי דאיכא כזית בשר מבחוץ וברייתא אתא לומר דביש בו מוח וסד\"א דעבר אואכלו את הבשר בלילה הזה אפ\"ה אינו שובר דלהכי אתא קרא יתירה דועצם לא תשברו בו יעו\"ש מוכרח כן מהסוגייא. ומתוך האמור אני תמיה על הרב צאן קדשים שכתב על מ\"ש התוס' בזבחים דף ס\"ו ד\"ה אלא מעתה וכו' דהא מצד הסברה נמי אי בעי מחסום אי בעי לא מחסום וכן באידך וכו' עכ\"ל שמעתי מקשים לפי\"ז מנא לן דאסור לשבור עצם בפסח והא דכתיב ועצם לא תשברו בו היינו נמי דא\"צ קאמר דס\"ד שיהא צריך לשבור משום שמא ניקב קרום של מוח קמ\"ל קרא דא\"צ ומנא לן דללאו קא אתי וכו' אבל אחר העיון קושיא זאת שיבוש הוא דהא בפסח שני נמי כתיב ועצם לא ישברו בו ועל כרחך ללאו אתי ועיין בפסחים שם נראה לי עכ\"ל [הצאן קדשים].
ולפי מה שקדמנו דועצם לא ישברו בו יתר אתא לומר דעצם שיש בו מוח סד\"א דמשום ואכלו את הבשר בלילה הזה ישברנו קמ\"ל דלא מהכתוב האחר נמצא, דכולהו קראי צריכי חד לעצם שאין בו מוח ויש עליו כזית בשר וחד לעצם שיש בו מוח ואין עליו כזית בשר וא\"כ איך כתב הרב שיבוש הוא וכו' דבפסח ב' כתיב ועצם לא ישברו בו ועל כרחך ללאו וכו' ע\"כ, נראה מדבריו דמכח היתור הוא דנפקא לן דאתי ללאו והא אין כאן יתור אלא כל חד לגופיה.
ולעיקר הקושיא מצד אחר הוא שיבוש דהיאך נוכל לומר דקרא אתא להתר שלא ישבור ואם ירצה ישבור וזה ניחא בעצם שיש בו מוח אבל באין בו מוח דלא שייך זה מה היה הס\"ד שיהא צריך שישבור דאצטריך קרא למימר דאם ירצה לא ישבור ועוד ביש בו מוח היאך ס\"ד שיש רשות שלא לשבור והא איכא עשה דואכלו את הבשר היאך אתי הרשות ומבטל העשה ובשלמא אי הוי לאו גמור אף דבעלמא אתי עשה ודחי לא תעשה הכא גלי קרא, ברם גלי קרא דאף שיכול לקיים העשה לא יקיימנו זו לא שמענו דלימוד ערוך הוא בידינו כל היכא דיכול לקיים שניהם לא אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת וקצת מדברי יש להעמיס בדברי הרב צאן קדשים אף שאין הדעת נוטה שכיון לזה.
וראיתי במכתב לחכם בני יצ\"ו וז\"ל קשיא לי דנימא דהאי קרא לא הוי לאזהרה אלא כלפי דהו\"א שצריך לשבור העצם משום עשה דואכלו את הבשר בלילה הזה ובעצם שיש בו מוח הכתוב מדבר וצריך לשברו משום מוח שבו קמ\"ל קרא דא\"צ לשבור ברם אי שברו ליכא לאו כמו שמצינו דוגמתו גבי קרא דלא יבדיל בזבחים דף ס\"ו דאמר שם מאי לא יבדיל דא\"צ להבדיל יעו\"ש בתוס' ואין לומר דשאני הכא דאיכא כפל בלאו זה בפסח שני דא\"כ בפרק מי שהיה דף צ\"ה דמותיב לאיסי בן יהודה האי ועצם לא תשברו בו מאי עביד ליה אימא דאתי ללאו.
וראיתי להרב צאן קדשים שם בזבחים הקשה דוגמא לזה דנימא דקרא אתא לומר דא\"צ לשוברו דהו\"א דחייב לשוברו שמא ניקב קרום של מוח קמ\"ל דלא דאזלינן בתר רובא ותירץ כיון דבפסח שני כפליה קרא ודאי ללאו אתא יעו\"ש ותירוץ זה עולה יפה לקושייתו דהוי לקס\"ד דמשם ילפינן לכל התורה דאזלינן בתר רובא ברם השתא דילפינן משאר דוכתי לא צריך קרא זה לאשמועינן מוכרח דאתא ללאו ולזה תירץ שפיר מדכפליה קרא בפסח שני וההיא סוגייא דאיסי קאי למסקנא, ברם על האופן שהקשתי עני בעונייו לא שייך תירוצו. ונראה לענ\"ד דכיון דכתיב בו ודרשינן בו בכשר ולא בפסול מורה דאתא ללאו אלו דבריו נר\"ו. ולי נראה דא\"א לומר דועצם לא תשברו בו ר\"ל א\"צ לשבור העצם לאכול המוח דא\"כ הו\"ל למכתביה לעיל גבי ואכלו את הבשר בלילה הזה ועצם לא תשברו בו כלומר אע\"ג שהזהרתיך על אכילת הבשר א\"צ לשבור העצם לאכול המוח ולא בצד הלאו דלא תוציא מן הבית חוצה דומייא דושיסע אותו בכנפיו לא יבדיל דר\"ל אע\"פ שהזהרתיך על השסיעה ביד א\"צ להבדיל, ולקושיא שהקשה הרב צאן קדשים ראיתי כעת בס' הנדפס מחדש שער המלך שהקשה קושיא זו משם מהר\"א ברודו ז\"ל ותירץ כמו שתירץ חכם בני יצ\"ו ולפי אופן קושייתו לא שייך התירוץ שתירצתי לענ\"ד אלא כמו שתירצו הם מתיבת בו ודו\"ק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות קרבן פסח", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..91225c58a05d76f8e99d0519fcd9f965bf1d14f9 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,36 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Substitution", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תמורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [ + [ + "ועוד \n שאין לאו שבה שוה לעשה וכו'. ועיין בלח\"מ ז\"ל מ\"ש דרבינו גורס כגירסת רש\"י וכו' יעו\"ש והרב יבין שמועה כלל קצ\"ה כתב וז\"ל נראה מדבריו שסובר רבינו דאשה עושה תמורה כאיש ולוקה וקשה כיון דהרבוי דהויא כאיש לא כתיב אלא בעשה דאם המר אכתי לימא דכי השוה הכתוב אשה לאיש אינו אלא בלאו שיש בו מעשה כמו שהוא הכלל ולעולם דאם עשתה תמורה אינה לוקה ואתא רבויא דאם המר לרבות האשה שעשתה תמורה דהויא תמורה ומי דחקו לומר קמ\"ל דלקייא נגד הכלל ואין לומר דאחר שתירץ הלח\"מ כיון דלעונשין שוין ה\"ה בתמורה א\"כ אף אנו נאמר דכיון דרבי קרא לתמורה ה\"ה למלקות דלא דמי דלפי מה שהקשה הוא תירץ היטב אמנם קושיתנו הוי איפכא דאימא דלא לקי כהכלל דעלמא ותפשת מועט תפשת וכו' ומ\"מ עבדא תמורה מריבוייא דקרא אלו דבריו בקיצור.
וראיתי כתוב לחכם בני יצחק הי\"ו הקשה משם חד מרבנן החכם השלם רפאל אברהם מצליח יצ\"ו דאיך אפשר לומר דקרא אצטריך לעשה דתמורה והא מצות עשה שלא הזמן גרמא היא ונשים ודאי איתנהו ביה אע\"ג דליתנהו בלאו זה שאין בו מעשה וכמ\"ש בקידושין ואזוהי מ\"ע שלא הז\"ג מעקה אבדה ואע\"ג דהוי לאו שאין בו מעשה הושוו הנשים לאנשים ותירץ לו דהא מיהא אצטריך קרא דכיון דהוי עשה דאינו שוה בכל דקרבן צבור השותפין אין עושין תמורה, ליתנהו בעשה זה להכי אתא ריבוייא והשוה אותם לאנשים דעבדא תמורה אלו תורף דבריו.
והנה מתוך דברי הרב המקשה נראה דלא נחית להקשות מכח דאתא ריבוייא לומר דעבדא תמורה אף דאינו שוה בכל ועוד דהך שאינו שוה בכל הוא להגירסא האחרת ברם כעת אנן קיימין לגירסא אחרת שהיא בלאו שאין בו מעשה ואין לומר דאף לפי גירסא דלאו שאין בו מעשה מ\"מ ההיא דלאו שאינו שוה בכל טעם נכון הוא דהכי אמרו בש\"ס ביבמות דף פ\"ג ופ\"ד גבי לא יקחו יעו\"ש, דלא דמי ההיא שאינו שוה בכל דהתם לדהכא ואין ענינם אחד אמנם לדידי ל\"ק כלל וכלל דשאני האי עשה משאר עשה שלא הזמן גרמא דבשלמא שאר מ\"ע שלא הז\"ג דהוו מ\"ע דהן חובת הגוף לעשותן ואם לא עשאן עובר בעשה בהנהו אף דליתנהו בלאו שלהן איתנהו בעשה כמ\"ש התוס' שם בקידושין גבי מעקה ואבדה ברם האי עשה דתמורה הוי מכח לאו הניתק לעשה דהיינו דהעיקר הוא הלאו דלא יחליף ואם החליף איכא עשה דהוא ותמורתו יהיה קדש נמצא דהאי עשה נמשך מהלאו ולכן הקשה הרב דנימא דלהכי אצטריך קרא לרבות לאשה בהאי עשה אף דליתא לה בלאו זה דהוא דבר חידוש אלא דלענ\"ד אחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו אין לקושיא זאת מקום לנוח והוא דכל קושיתו נמשך לו מכח דכללא כייל לן בריש דבריו שם דלא אמרינן השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין אלא בלאו שיש בו מעשה אבל באין בו מעשה אינן שוין דזה נפקא ליה לש\"ס מקרא דאשר יעשו מכל חטאת האדם והוא מדברי רש\"י בתמורה לחדא גירסא.
ולענ\"ד ליתא כלל זה דהכי אמרו בש\"ס מהו דתימא הני מילי לאו שיש בו מעשה דכתיב אשר יעשו אבל לאו שאין בו מעשה וכו' קמ\"ל וכן הגירסא אחרת מהו דתימא ה\"מ עונש דשוה בין ביחיד וכו' קמ\"ל נמצא מדברי הש\"ס דכל זה הוה ס\"ד דה\"מ בלאו שיש בו מעשה או עונש דשוה ליחיד ולצבור אבל לקושטא דמילתא קמ\"ל דאף בלאו שאין בו מעשה ועונש שאינו שוה בכל הושוו הנשים לאנשים נמצא דליתי להני כללי דהרב ז\"ל ואתמהא איך מהס\"ד הוציא כלל הנ\"ל ולפ\"ז לא קשיא מידי מ\"ש דאימא דלא לקייא ועבדא תמורה וק\"ל.
גם מאי דדחיק ומוקים אנפשיה לדעת רבינו דאשה שהמירה לא לקייא ולעולם דעבדא תמורה ודייק לה מתוך דברי רבינו ובעשותו גירסא אחרת בגירסת רש\"י אימא אשה נמי לא עבדא תמורה ליתא חדא דהא הצענו דליתא להאי כללא ועוד כמו שכתבתי בסמוך דהאי עשה נמשך מהלאו וכיון דאשה ליתא בלאו איך נאמר דאיתיה בעשה ואף דהוי מכח הריבוי ואה\"נ דאי מצינן בפירוש דרבינן קרא אפ\"ה רבינן אבל שנאמר דזה רבי קרא במקום דמצינן למימר דלאו להכי אתא קרא לא אמרינן ודוק.
עוד ראיתי כתוב לחכם בני הי\"ו והקשה בדברי הלח\"מ וז\"ל ויש לתמוה עליו מאחר דכללא כייל רבינו דכל מצוה דאית בה עשה ולא תעשה כיון דהנשים איתנהו בלא תעשה איתנהו נמי בעשה הביאו הרב פרשת דרכים בהגהותיו על החינוך סדר אמור יעו\"ש א\"כ גם כאן כיון דהנשים איתנהו בל\"ת א\"כ משום דהשוה הכתוב אשה לאיש איתנהו נמי בעשה דתמורה אלו דבריו נר\"ו וזה ניחא לרבינו דס\"ל הכי ברם לרש\"י אפשר שלא יסבור הכי אלא כדעת התוס' ז\"ל בקידושין דף ל\"ד שהביא הרב פרשת דרכים ז\"ל שהם חולקים בסברא זאת אלא דאף דאיתנהו בל\"ת דהשוה הכתוב אשה לאיש אף דאית בה עשה ג\"כ כיון דלאו זמן גרמא פטורות מהעשה ונמצא קשה על רש\"י כמ\"ש הלח\"מ ומה נענה לתרץ לרש\"י ואף אם נאמר כמו שכתבתי לענ\"ד בפי\"ב דהל' ע\"ז ה\"ג דאינו חולק היש מפרשים עם רבינו וכמ\"ש שם.
ומ\"מ נראה לענ\"ד דגם לרבינו שפיר הקשה הלח\"מ והוא דנהי דסברי דכל דחייבות בלאו מכח ההקש חייבות בעשה ג\"כ כיון דאיכא בהאי מצוה עשה ולא תעשה מ\"מ הכא שאני דגלי קרא דכל הפרשה דתמורה בלשון זכר נאמרה לגלות דליתנהו לנשים בתמורה ומ\"מ בעונשים איתנהו מטעם ההקש לכל מצות שבתורה ואל תתמה על החפץ דילקו וליתנהו בתמורה דהא צבור ושותפין לדעת רבינו לוקין על התמורה ואין תמורתן תמורה וה\"ה לנשים ומטעם דגלי קרא וק\"ל.
עוד כתב הרב יבין שמועה וז\"ל עוד כלל אחר נלמד מדברי מהרי\"ט בחידושיו לקידושין דף ל\"ד ע\"א גבי דברי התוס' ד\"ה מעקה שהקשה וז\"ל וא\"ת אבדה ושילוח הקן לאו שניתק לעשה ואין לוקין עליהן כדאמרינן בשלהי חולין שאין הלאו אלא לזרז על העשה ומצות לא תעשה נפקא ליה לקמן מאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם והני לא מקרו חטאות שנתקן הכתוב לעשה וי\"ל וכו' אלו דבריו. נמצא לפי דבריו דכל דהוי לאו הניתק לעשה אינו נכנס בסוג דהשוה הכתוב אשה לאיש דלא מקרי חטאת כיון דנתקן הכתוב לעשה ולא באתי לכוונתו ז\"ל דהא ניחזי אנן האי קרא דאשר יעשו מכל חטאת האדם היכן כתיבה בגזל ונשבע על שקר ונתקו הכתוב דישיב את הגזלה ויוסיף חומש ואי הוי גזל הגר לכהנים ויקריב קרבן אשם ככתוב סוף סדר ויקרא נמצא דהכל הוא ניתק לעשה וליכא מלקות ואיך נאמר דהוי דוקא להיכא דאיכא מלקות ועוד וכי לאו הניתק לעשה כשלא נתקו לעשה לאו חטאת מיקרי ועוד בש\"ס דקידושין דף ל\"ה ובב\"ק דף ט\"ו דמפיק לה מג' קראי להאי דהשוה הכתוב אשה לאיש ומצריך להו וקאמר דאי מהך קרא דאיש או אשה הו\"א התם הוא דחס רחמנא כי היכי דתיהוי לה כפרה דהיינו ההשבה והחומש והקרבן וכו' הרי דהכתוב הרבה אותם למאי דקאי עלה אף דליכא מלקות וגם לפי האמת דליכא האי ס\"ד מכח הב' קראי אחריני נמצא דלכל מילתא השוינהו ועוד בנידה דף מ\"ח למד מהאי תנא דבי רי ישמעאל איש או אשה וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דמה איש בסימן אחד אף אשה בסימן אחד וזה הוי לכמה דינים דליכא בהו עונש מלקות ג\"כ ומינה ג\"כ תברא לכללי דהמציא מהר\"ש אלגאזי ז\"ל [בספרו עין שמועה] האמורים לעיל.
ובמה שתירץ מהרי\"ט ז\"ל וזה לשונו וי\"ל דבמעקה לא חשיב לאו הניתק לעשה דלוקין עליו וכו' יעו\"ש דבריו מתמיהים דהא פסק רבינו פי\"א מהל' רוצח דאין לוקין עליו דהוי לאו שאין בו מעשה וראיתי במכתב לחכם בני הי\"ו דקא מתרץ לה דמשכחת לה במעקה לאו כגון דסתר המעקה בידים דנמצא עובר הלאו במעשה ודוגמה לזה מצינו בחמץ דאם היה לו חמץ בביתו אינו לוקה משום בל יראה ובל ימצא אבל אם קנה חמץ לוקה יעו\"ש ברבינו בהל' חמץ ומצה פ\"א ה\"ג. ושוב ראיתי להרב רוח אליהו ז\"ל שנדפס מחדש שגם הוא הקשה כן ועוד הוסיף להקשות דלאו דמעקה הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו דדרשינן מלא תשים דמים בביתך כמה דרשות אלו דבריו ואין זה קושיא כלל דלא מיקרי לאו שבכללות אלא בלאו שדורשין בו דינים משונים זה מזה כגון לאו דלא תאכלו על הדם יעו\"ש בסנהדרין דף ס\"ג אבל בולא תשים דמים בביתך הכל הוא ענין אחד דהיינו שישים מעקה לגגו ולא יגדל כלב רע ולא יהיה לו סולם רעוע והכל הוא דמים ודוגמה לזה כתבו התוס' בסנהדרין דף ס\"ג ע\"ב ד\"ה שלא ידור יעו\"ש ולפי יסוד זה ונראה אמיתי קשה להתוס' עצמם שכתבו בקידושין דף ל\"ד ד\"ה [מעקה] תימה לר\"י בכל הני כתיב לאו במעקה כתיב ולא תשים דמים בביתך ואע\"ג דמוקמינן ליה למגדל כלב רע וסולם רעוע דהיינו שימה בידים מ\"מ אתי נמי למעקה כדאיתא בסיפרי עכ\"ל ולא היו צריכים לזה דכיון דכל זה הוי משום דמים מה לי מעקה מה לי מגדל כלב וסולם רעוע וא\"צ לומר דאתי נמי למעקה כמי שהוא ענין אחר וזו היא דעת הספרי שהכל דמים נינהו וק\"ל.
ודע שדברי התוס' אלו דסנהדרין נעלמו מהר\"ב ראש יוסף חו\"מ ריש סי' כ\"ז וכתב הוא כן מסברתו ודברי טעם הם ומה שקשה לכאורה ע\"ז ממ\"ש שם בסנהדרין ע\"א גבי המגפף והמנסך וכו' דנפקא לן מלא תעבדם וקרי ליה לאו שבכללות כבר כתבו שם התוס' ד\"ה על דכיון דאינו מפורש בקרא דאיירי במגפף ומנשק חשיב לאו שבכללות יעו\"ש.
ועוד ראיתי לחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו שהקשה למהרי\"ט ז\"ל דכתב דאבדה הוי לאו הניתק לעשה ממ\"ש הריטב\"א ז\"ל בב\"מ דף כ\"ו ע\"ב בפירוש נטלה לפני יאוש וז\"ל לפי שהשב תשיבם כל שעה עומד במצות השב ומשום הכי עובר משום השב אבל לא תוכל להתעלם כבר העלים ואין לו במה לתקנה וזה האמת עכ\"ל הרי דכתב דלא הוי לאו הניתק לעשה.
ועפ\"ז הונח לו מאי דהוה קשיא ליה על הריטב\"א שכתב על מ\"ש שם דף ל\"א תשלח לדבר מצוה מ\"מ והקשה דלמה לי קרא הא קי\"ל אין עשה דוחה לא תעשה ועשה ותירץ דבניתק לעשה לא אמרינן הכי והא שם במציעא אמרו יכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבדה ישמע לו וכו' והקשו בש\"ס למה לי קרא לא אתי עשה ודחי ל\"ת ועשה מוכח דאף בניתק לעשה אמרינן הכי אלא דאין זו קושיא דשאני אבדה דלא הוי לאו הניתק לעשה וכמ\"ש הריטב\"א ונאים הדברים למי שאמרן.
ומ\"מ למהרי\"ט לא קשיא כלל דאיהו קאי על דברי התוס' ז\"ל והתוס' נראה דלא אזלי בשיטת הריטב\"א ז\"ל אלא דגם באבדה חשבי לה לאו הניתק לעשה ובמה שמשיבה אחר כך נמצא דלא העלים והוא ממה שכתבו בתירוץ ז\"ל דבכלהו משכחת בהו עשה בלא לאו באבדה כגון שנטלה על מנת להחזירה או שנטלה אחר יאוש דליכא לאו דלא תוכל להתעלם אלא עשה דהשב תשיבם וכו' ואי ס\"ל כהריטב\"א ז\"ל הא משכחת לה שפיר בפשיטות דעבר הלאו דלא תוכל וכו' אבל העשה כל שעה עומד במצות השב וכיון דהאי עשה הוי שלא הזמן גרמא נשים חייבות ולא קשיא דאיך יהיו פטורות כיון דאיכא לאו דהא הלאו חלף הלך לו ואף שיקיים העשה חטאו ישא דעבר הלאו וא\"כ נראה ברור דס\"ל שלא כדעת הריטב\"א ועל פיהם כתב מהרימ\"ט כן.
ועוד ראיתי לחכם בני יצ\"ו שהביא לחולק בהאי כללא דכייל הריטב\"א דלא אמרינן אין עשה דוחה לא תעשה ועשה בלאו הניתק לעשה להתוס' בדבור זה דאנן קיימין, דתירצו בשם יש מפרשים דלזה אצטריך דחייבות בהנך מצות שלא הזמן גרמא להיכא דאיתא עשה נגדם דאתי עשה ודחי לא תעשה ולא נשאר אלא עשה ופטורות ומשו\"ה אמרו דחייבות משום עשה שלא הז\"ג ובכלל הנך הוי שלוח הקן דהוי לאו הניתק לעשה ולפי דברי הריטב\"א אתי עשה ודוחה לאו הניתק לעשה ודעת התוס' נראה אמת דהא בחולין דף קמ\"א הקשו בש\"ס קושית הריטב\"א וז\"ל א\"ל ר' אבא לרב כהנא אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח אפי' לדבר מצוה וכו' עשה ול\"ת הוא ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה לא צריכא וכו' הניחא וכו' אלא אמר מר וכו' כגון שנטלה על מנת לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא וליתי עשה ולידחי ל\"ת וכו' קמ\"ל ואיך תירץ הריטב\"א לעצמו דבר חדש וכייל לן דבר מחודש וצ\"ע ונראה ודאי דלא היה גורס הריטב\"א כן בגמ' אלו דברי החכם בני יצ\"ו וכמו זר נחשב בעיני לומר דלא היה גורס כן בגמ' דצריך לומר דלא הו\"ל כמו חצי עמוד מהש\"ס וחזרתי למצות דברי הריטב\"א במקומן וראיתי דהאמת כן הוא והוא שאחר שתירץ התירוץ הוקשה לו דהא מיהא עשה ועשה הוא ומהיכא תיתי דאתי עשה דמצורע ודחי עשה דשילוח הקן ועוד דאפי' לאו לחודיה לא דחי [היכא] דלאו בעידנא דמעקר לאו מקיים העשה דמצורע ותירץ דסד\"א דעשה דטהרת דמצורע עדיף דאמר מר גדול השלום כדמפרש בפ' שילוח הקן וכו' עכ\"ל ואיך אפשר דהיה גורס סמוך מיניה כגירסתנו והיה כותב מה שכתבתי ומ\"מ איני יודע לכוין ולהעמיד היאך היה גירסתו כדי שיבא אחר כך סד\"א דאמר מר גדול השלום וכו'.
ודע דקודם תירוץ זה שתירץ הריטב\"א דהוי לאו הניתק לעשה תירץ וז\"ל וי\"ל דבמצוה דאיכא ב' עשה כגון דאמר לו אביו אל תשלחם דנצרכים לטהרת מצורע ואיכא ב' עשה דכבוד אב ואם וטהרת מצורע וב' עשה דוחה לא תעשה ועשה כההיא דמתני' א\"ל אביו היטמא או אל תחזיר אבדה אין שומעין לו ומפרש לה דאמר היטמא לחודיה בלא השבת אבדה או אל תשב אבדה דליכא אלא חד עשה דאם איתא דאיכא ב' גבי היטמא לימא היטמא והשב דאין שומעין לו וכל שכן אל תחזיר לחודיה אלא ודאי ליכא אלא חד עשה אבל אי איכא ב' ודאי ישמע לו וידחה טומאה דאיכא עשה ול\"ת ה\"נ לא שנא עכ\"ל.
ולענ\"ד כלל זה לאו דסמכא הוא חדא מדלא תירץ כן בש\"ס בחולין כשהקשה קושיא זאת של הריטב\"א דנהי דהוא לא היה גורס כן אבל אנן חזינן הגירסא ועוד דמש\"ס דיבמות דף כ' ע\"ב נראה בבירור דלא אתו ב' עשה ודחו לא תעשה ועשה וכמ\"ש התוס' ז\"ל ד\"ה אמר קרא יעו\"ש, ומה תאמר מה שהכריח הריטב\"א ז\"ל דלמה לא אמר הברייתא א\"ל אביו הטמא והשב, אה\"נ דה\"ה ולא נחית תנא אלא לאשמועינן דכיון דסד\"א דכבוד אב ואם הוקש לכבוד המקום לציית ליה קמ\"ל אני ה' דנגד ה' כלא חשיב כבוד אב ואם וכיון דכן ליכא אלא עשה דהשבת אבדה ולא אתי עשה ודחי ל\"ת ועשה, ונמצא ליתא להך כללא דכייל לן הריטב\"א ז\"ל ברם הכלל האחר דאתי עשה ודחי לאו הניתק לעשה אם הוא עשה אלים הוא אמת דהו\"ל עשה אלים דדוחה לעשה קל וכמ\"ש התוס' בפסחים דף נ\"ט ואף דלא הוי בעידנא.", + " לוקה \n ארבעים. עיין מ\"ש הלח\"מ וכתב בתוך לשונו ומ\"מ מקרי שהעשה עוקר אותן כיון דאינו לוקה על שום אחד מהם מחמת העשה כך צ\"ל ופי' דבריו דאף שהן ב' אזהרות חלוקין מ\"מ כיון דבעשה הזה שהוא אחד נתקין הב' לאוין לא חשבינן לאו הניתק לעשה דאין כח בעשה לנתקן ומ\"מ הוא דוחק גדול.
ולענ\"ד נראה לישב וגם נישב מאי דקשיא ליה עוד להתוס' ריש תמורה [ד\"ה סופג] לתירוץ ראשון והוא ע\"פ מ\"ש הלח\"מ גופיה לעיל מזה ד\"ה ועוד דרבינו הוה גריס הב' גירסאות הן מ\"ש בספרים דהוו להו ב' לאוי וחד עשה הן גירסת רש\"י שאני ממיר דהוו להו שוה בכל וא\"כ לפי גירסת הספרים שלנו דגריס דהוו להו ב' לאוי הוי היפך ההיא ברייתא דמוקי דהני ב' לאוי דלא יחליפנו ולא ימיר חד במחליף עם חבירו וחד במחליף בעצמו מה שאין כן לתירוץ האחר שהיא גירסת רש\"י שפיר אתי עם ההיא ברייתא והשתא רבינו אף דפוסק כההיא ברייתא הביא כאן ב' תירוצי הש\"ס ולא סמך אלא על השניה שהיא העיקרית וכמו שפסק ההיא וזו היא דעת התוס' דלתירוצם הראשון אזלא כתירוץ ראשון דש\"ס דלא יחליפנו ולא ימיר הוו להו ב' לאוי ומה שתירצו שנים הוא כתירוץ ב' דהיא גירסת רש\"י דאזלא עם ההיא ברייתא דהני ב' לאוי כל אחד לעצמו נינהו. ויותר נראה דכונתם בתירוצם הראשון לומר דאפי' אי לקי שמונים אפ\"ה לא קשיא ושוב תירץ דקושטא דמילתא דליכא אלא ארבעים, ומלבד זה יש להליץ בעד תירוץ ראשון של התוס' דלאו דס\"ל הכי דסופג שמונים אלא כונתם דלו יהי דסופג שמונים מ\"מ נקט התנא ארבעים דלא נחית למנין המלקות." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e51d60c990d3409f6dba03b69ca1d319bb3985a2 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Korbanot/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,33 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Substitution", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Substitution", + "text": [ + [ + [ + "ועוד \n שאין לאו שבה שוה לעשה וכו'. ועיין בלח\"מ ז\"ל מ\"ש דרבינו גורס כגירסת רש\"י וכו' יעו\"ש והרב יבין שמועה כלל קצ\"ה כתב וז\"ל נראה מדבריו שסובר רבינו דאשה עושה תמורה כאיש ולוקה וקשה כיון דהרבוי דהויא כאיש לא כתיב אלא בעשה דאם המר אכתי לימא דכי השוה הכתוב אשה לאיש אינו אלא בלאו שיש בו מעשה כמו שהוא הכלל ולעולם דאם עשתה תמורה אינה לוקה ואתא רבויא דאם המר לרבות האשה שעשתה תמורה דהויא תמורה ומי דחקו לומר קמ\"ל דלקייא נגד הכלל ואין לומר דאחר שתירץ הלח\"מ כיון דלעונשין שוין ה\"ה בתמורה א\"כ אף אנו נאמר דכיון דרבי קרא לתמורה ה\"ה למלקות דלא דמי דלפי מה שהקשה הוא תירץ היטב אמנם קושיתנו הוי איפכא דאימא דלא לקי כהכלל דעלמא ותפשת מועט תפשת וכו' ומ\"מ עבדא תמורה מריבוייא דקרא אלו דבריו בקיצור.
וראיתי כתוב לחכם בני יצחק הי\"ו הקשה משם חד מרבנן החכם השלם רפאל אברהם מצליח יצ\"ו דאיך אפשר לומר דקרא אצטריך לעשה דתמורה והא מצות עשה שלא הזמן גרמא היא ונשים ודאי איתנהו ביה אע\"ג דליתנהו בלאו זה שאין בו מעשה וכמ\"ש בקידושין ואזוהי מ\"ע שלא הז\"ג מעקה אבדה ואע\"ג דהוי לאו שאין בו מעשה הושוו הנשים לאנשים ותירץ לו דהא מיהא אצטריך קרא דכיון דהוי עשה דאינו שוה בכל דקרבן צבור השותפין אין עושין תמורה, ליתנהו בעשה זה להכי אתא ריבוייא והשוה אותם לאנשים דעבדא תמורה אלו תורף דבריו.
והנה מתוך דברי הרב המקשה נראה דלא נחית להקשות מכח דאתא ריבוייא לומר דעבדא תמורה אף דאינו שוה בכל ועוד דהך שאינו שוה בכל הוא להגירסא האחרת ברם כעת אנן קיימין לגירסא אחרת שהיא בלאו שאין בו מעשה ואין לומר דאף לפי גירסא דלאו שאין בו מעשה מ\"מ ההיא דלאו שאינו שוה בכל טעם נכון הוא דהכי אמרו בש\"ס ביבמות דף פ\"ג ופ\"ד גבי לא יקחו יעו\"ש, דלא דמי ההיא שאינו שוה בכל דהתם לדהכא ואין ענינם אחד אמנם לדידי ל\"ק כלל וכלל דשאני האי עשה משאר עשה שלא הזמן גרמא דבשלמא שאר מ\"ע שלא הז\"ג דהוו מ\"ע דהן חובת הגוף לעשותן ואם לא עשאן עובר בעשה בהנהו אף דליתנהו בלאו שלהן איתנהו בעשה כמ\"ש התוס' שם בקידושין גבי מעקה ואבדה ברם האי עשה דתמורה הוי מכח לאו הניתק לעשה דהיינו דהעיקר הוא הלאו דלא יחליף ואם החליף איכא עשה דהוא ותמורתו יהיה קדש נמצא דהאי עשה נמשך מהלאו ולכן הקשה הרב דנימא דלהכי אצטריך קרא לרבות לאשה בהאי עשה אף דליתא לה בלאו זה דהוא דבר חידוש אלא דלענ\"ד אחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו אין לקושיא זאת מקום לנוח והוא דכל קושיתו נמשך לו מכח דכללא כייל לן בריש דבריו שם דלא אמרינן השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין אלא בלאו שיש בו מעשה אבל באין בו מעשה אינן שוין דזה נפקא ליה לש\"ס מקרא דאשר יעשו מכל חטאת האדם והוא מדברי רש\"י בתמורה לחדא גירסא.
ולענ\"ד ליתא כלל זה דהכי אמרו בש\"ס מהו דתימא הני מילי לאו שיש בו מעשה דכתיב אשר יעשו אבל לאו שאין בו מעשה וכו' קמ\"ל וכן הגירסא אחרת מהו דתימא ה\"מ עונש דשוה בין ביחיד וכו' קמ\"ל נמצא מדברי הש\"ס דכל זה הוה ס\"ד דה\"מ בלאו שיש בו מעשה או עונש דשוה ליחיד ולצבור אבל לקושטא דמילתא קמ\"ל דאף בלאו שאין בו מעשה ועונש שאינו שוה בכל הושוו הנשים לאנשים נמצא דליתי להני כללי דהרב ז\"ל ואתמהא איך מהס\"ד הוציא כלל הנ\"ל ולפ\"ז לא קשיא מידי מ\"ש דאימא דלא לקייא ועבדא תמורה וק\"ל.
גם מאי דדחיק ומוקים אנפשיה לדעת רבינו דאשה שהמירה לא לקייא ולעולם דעבדא תמורה ודייק לה מתוך דברי רבינו ובעשותו גירסא אחרת בגירסת רש\"י אימא אשה נמי לא עבדא תמורה ליתא חדא דהא הצענו דליתא להאי כללא ועוד כמו שכתבתי בסמוך דהאי עשה נמשך מהלאו וכיון דאשה ליתא בלאו איך נאמר דאיתיה בעשה ואף דהוי מכח הריבוי ואה\"נ דאי מצינן בפירוש דרבינן קרא אפ\"ה רבינן אבל שנאמר דזה רבי קרא במקום דמצינן למימר דלאו להכי אתא קרא לא אמרינן ודוק.
עוד ראיתי כתוב לחכם בני הי\"ו והקשה בדברי הלח\"מ וז\"ל ויש לתמוה עליו מאחר דכללא כייל רבינו דכל מצוה דאית בה עשה ולא תעשה כיון דהנשים איתנהו בלא תעשה איתנהו נמי בעשה הביאו הרב פרשת דרכים בהגהותיו על החינוך סדר אמור יעו\"ש א\"כ גם כאן כיון דהנשים איתנהו בל\"ת א\"כ משום דהשוה הכתוב אשה לאיש איתנהו נמי בעשה דתמורה אלו דבריו נר\"ו וזה ניחא לרבינו דס\"ל הכי ברם לרש\"י אפשר שלא יסבור הכי אלא כדעת התוס' ז\"ל בקידושין דף ל\"ד שהביא הרב פרשת דרכים ז\"ל שהם חולקים בסברא זאת אלא דאף דאיתנהו בל\"ת דהשוה הכתוב אשה לאיש אף דאית בה עשה ג\"כ כיון דלאו זמן גרמא פטורות מהעשה ונמצא קשה על רש\"י כמ\"ש הלח\"מ ומה נענה לתרץ לרש\"י ואף אם נאמר כמו שכתבתי לענ\"ד בפי\"ב דהל' ע\"ז ה\"ג דאינו חולק היש מפרשים עם רבינו וכמ\"ש שם.
ומ\"מ נראה לענ\"ד דגם לרבינו שפיר הקשה הלח\"מ והוא דנהי דסברי דכל דחייבות בלאו מכח ההקש חייבות בעשה ג\"כ כיון דאיכא בהאי מצוה עשה ולא תעשה מ\"מ הכא שאני דגלי קרא דכל הפרשה דתמורה בלשון זכר נאמרה לגלות דליתנהו לנשים בתמורה ומ\"מ בעונשים איתנהו מטעם ההקש לכל מצות שבתורה ואל תתמה על החפץ דילקו וליתנהו בתמורה דהא צבור ושותפין לדעת רבינו לוקין על התמורה ואין תמורתן תמורה וה\"ה לנשים ומטעם דגלי קרא וק\"ל.
עוד כתב הרב יבין שמועה וז\"ל עוד כלל אחר נלמד מדברי מהרי\"ט בחידושיו לקידושין דף ל\"ד ע\"א גבי דברי התוס' ד\"ה מעקה שהקשה וז\"ל וא\"ת אבדה ושילוח הקן לאו שניתק לעשה ואין לוקין עליהן כדאמרינן בשלהי חולין שאין הלאו אלא לזרז על העשה ומצות לא תעשה נפקא ליה לקמן מאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם והני לא מקרו חטאות שנתקן הכתוב לעשה וי\"ל וכו' אלו דבריו. נמצא לפי דבריו דכל דהוי לאו הניתק לעשה אינו נכנס בסוג דהשוה הכתוב אשה לאיש דלא מקרי חטאת כיון דנתקן הכתוב לעשה ולא באתי לכוונתו ז\"ל דהא ניחזי אנן האי קרא דאשר יעשו מכל חטאת האדם היכן כתיבה בגזל ונשבע על שקר ונתקו הכתוב דישיב את הגזלה ויוסיף חומש ואי הוי גזל הגר לכהנים ויקריב קרבן אשם ככתוב סוף סדר ויקרא נמצא דהכל הוא ניתק לעשה וליכא מלקות ואיך נאמר דהוי דוקא להיכא דאיכא מלקות ועוד וכי לאו הניתק לעשה כשלא נתקו לעשה לאו חטאת מיקרי ועוד בש\"ס דקידושין דף ל\"ה ובב\"ק דף ט\"ו דמפיק לה מג' קראי להאי דהשוה הכתוב אשה לאיש ומצריך להו וקאמר דאי מהך קרא דאיש או אשה הו\"א התם הוא דחס רחמנא כי היכי דתיהוי לה כפרה דהיינו ההשבה והחומש והקרבן וכו' הרי דהכתוב הרבה אותם למאי דקאי עלה אף דליכא מלקות וגם לפי האמת דליכא האי ס\"ד מכח הב' קראי אחריני נמצא דלכל מילתא השוינהו ועוד בנידה דף מ\"ח למד מהאי תנא דבי רי ישמעאל איש או אשה וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דמה איש בסימן אחד אף אשה בסימן אחד וזה הוי לכמה דינים דליכא בהו עונש מלקות ג\"כ ומינה ג\"כ תברא לכללי דהמציא מהר\"ש אלגאזי ז\"ל [בספרו עין שמועה] האמורים לעיל.
ובמה שתירץ מהרי\"ט ז\"ל וזה לשונו וי\"ל דבמעקה לא חשיב לאו הניתק לעשה דלוקין עליו וכו' יעו\"ש דבריו מתמיהים דהא פסק רבינו פי\"א מהל' רוצח דאין לוקין עליו דהוי לאו שאין בו מעשה וראיתי במכתב לחכם בני הי\"ו דקא מתרץ לה דמשכחת לה במעקה לאו כגון דסתר המעקה בידים דנמצא עובר הלאו במעשה ודוגמה לזה מצינו בחמץ דאם היה לו חמץ בביתו אינו לוקה משום בל יראה ובל ימצא אבל אם קנה חמץ לוקה יעו\"ש ברבינו בהל' חמץ ומצה פ\"א ה\"ג. ושוב ראיתי להרב רוח אליהו ז\"ל שנדפס מחדש שגם הוא הקשה כן ועוד הוסיף להקשות דלאו דמעקה הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו דדרשינן מלא תשים דמים בביתך כמה דרשות אלו דבריו ואין זה קושיא כלל דלא מיקרי לאו שבכללות אלא בלאו שדורשין בו דינים משונים זה מזה כגון לאו דלא תאכלו על הדם יעו\"ש בסנהדרין דף ס\"ג אבל בולא תשים דמים בביתך הכל הוא ענין אחד דהיינו שישים מעקה לגגו ולא יגדל כלב רע ולא יהיה לו סולם רעוע והכל הוא דמים ודוגמה לזה כתבו התוס' בסנהדרין דף ס\"ג ע\"ב ד\"ה שלא ידור יעו\"ש ולפי יסוד זה ונראה אמיתי קשה להתוס' עצמם שכתבו בקידושין דף ל\"ד ד\"ה [מעקה] תימה לר\"י בכל הני כתיב לאו במעקה כתיב ולא תשים דמים בביתך ואע\"ג דמוקמינן ליה למגדל כלב רע וסולם רעוע דהיינו שימה בידים מ\"מ אתי נמי למעקה כדאיתא בסיפרי עכ\"ל ולא היו צריכים לזה דכיון דכל זה הוי משום דמים מה לי מעקה מה לי מגדל כלב וסולם רעוע וא\"צ לומר דאתי נמי למעקה כמי שהוא ענין אחר וזו היא דעת הספרי שהכל דמים נינהו וק\"ל.
ודע שדברי התוס' אלו דסנהדרין נעלמו מהר\"ב ראש יוסף חו\"מ ריש סי' כ\"ז וכתב הוא כן מסברתו ודברי טעם הם ומה שקשה לכאורה ע\"ז ממ\"ש שם בסנהדרין ע\"א גבי המגפף והמנסך וכו' דנפקא לן מלא תעבדם וקרי ליה לאו שבכללות כבר כתבו שם התוס' ד\"ה על דכיון דאינו מפורש בקרא דאיירי במגפף ומנשק חשיב לאו שבכללות יעו\"ש.
ועוד ראיתי לחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו שהקשה למהרי\"ט ז\"ל דכתב דאבדה הוי לאו הניתק לעשה ממ\"ש הריטב\"א ז\"ל בב\"מ דף כ\"ו ע\"ב בפירוש נטלה לפני יאוש וז\"ל לפי שהשב תשיבם כל שעה עומד במצות השב ומשום הכי עובר משום השב אבל לא תוכל להתעלם כבר העלים ואין לו במה לתקנה וזה האמת עכ\"ל הרי דכתב דלא הוי לאו הניתק לעשה.
ועפ\"ז הונח לו מאי דהוה קשיא ליה על הריטב\"א שכתב על מ\"ש שם דף ל\"א תשלח לדבר מצוה מ\"מ והקשה דלמה לי קרא הא קי\"ל אין עשה דוחה לא תעשה ועשה ותירץ דבניתק לעשה לא אמרינן הכי והא שם במציעא אמרו יכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבדה ישמע לו וכו' והקשו בש\"ס למה לי קרא לא אתי עשה ודחי ל\"ת ועשה מוכח דאף בניתק לעשה אמרינן הכי אלא דאין זו קושיא דשאני אבדה דלא הוי לאו הניתק לעשה וכמ\"ש הריטב\"א ונאים הדברים למי שאמרן.
ומ\"מ למהרי\"ט לא קשיא כלל דאיהו קאי על דברי התוס' ז\"ל והתוס' נראה דלא אזלי בשיטת הריטב\"א ז\"ל אלא דגם באבדה חשבי לה לאו הניתק לעשה ובמה שמשיבה אחר כך נמצא דלא העלים והוא ממה שכתבו בתירוץ ז\"ל דבכלהו משכחת בהו עשה בלא לאו באבדה כגון שנטלה על מנת להחזירה או שנטלה אחר יאוש דליכא לאו דלא תוכל להתעלם אלא עשה דהשב תשיבם וכו' ואי ס\"ל כהריטב\"א ז\"ל הא משכחת לה שפיר בפשיטות דעבר הלאו דלא תוכל וכו' אבל העשה כל שעה עומד במצות השב וכיון דהאי עשה הוי שלא הזמן גרמא נשים חייבות ולא קשיא דאיך יהיו פטורות כיון דאיכא לאו דהא הלאו חלף הלך לו ואף שיקיים העשה חטאו ישא דעבר הלאו וא\"כ נראה ברור דס\"ל שלא כדעת הריטב\"א ועל פיהם כתב מהרימ\"ט כן.
ועוד ראיתי לחכם בני יצ\"ו שהביא לחולק בהאי כללא דכייל הריטב\"א דלא אמרינן אין עשה דוחה לא תעשה ועשה בלאו הניתק לעשה להתוס' בדבור זה דאנן קיימין, דתירצו בשם יש מפרשים דלזה אצטריך דחייבות בהנך מצות שלא הזמן גרמא להיכא דאיתא עשה נגדם דאתי עשה ודחי לא תעשה ולא נשאר אלא עשה ופטורות ומשו\"ה אמרו דחייבות משום עשה שלא הז\"ג ובכלל הנך הוי שלוח הקן דהוי לאו הניתק לעשה ולפי דברי הריטב\"א אתי עשה ודוחה לאו הניתק לעשה ודעת התוס' נראה אמת דהא בחולין דף קמ\"א הקשו בש\"ס קושית הריטב\"א וז\"ל א\"ל ר' אבא לרב כהנא אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח אפי' לדבר מצוה וכו' עשה ול\"ת הוא ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה לא צריכא וכו' הניחא וכו' אלא אמר מר וכו' כגון שנטלה על מנת לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא וליתי עשה ולידחי ל\"ת וכו' קמ\"ל ואיך תירץ הריטב\"א לעצמו דבר חדש וכייל לן דבר מחודש וצ\"ע ונראה ודאי דלא היה גורס הריטב\"א כן בגמ' אלו דברי החכם בני יצ\"ו וכמו זר נחשב בעיני לומר דלא היה גורס כן בגמ' דצריך לומר דלא הו\"ל כמו חצי עמוד מהש\"ס וחזרתי למצות דברי הריטב\"א במקומן וראיתי דהאמת כן הוא והוא שאחר שתירץ התירוץ הוקשה לו דהא מיהא עשה ועשה הוא ומהיכא תיתי דאתי עשה דמצורע ודחי עשה דשילוח הקן ועוד דאפי' לאו לחודיה לא דחי [היכא] דלאו בעידנא דמעקר לאו מקיים העשה דמצורע ותירץ דסד\"א דעשה דטהרת דמצורע עדיף דאמר מר גדול השלום כדמפרש בפ' שילוח הקן וכו' עכ\"ל ואיך אפשר דהיה גורס סמוך מיניה כגירסתנו והיה כותב מה שכתבתי ומ\"מ איני יודע לכוין ולהעמיד היאך היה גירסתו כדי שיבא אחר כך סד\"א דאמר מר גדול השלום וכו'.
ודע דקודם תירוץ זה שתירץ הריטב\"א דהוי לאו הניתק לעשה תירץ וז\"ל וי\"ל דבמצוה דאיכא ב' עשה כגון דאמר לו אביו אל תשלחם דנצרכים לטהרת מצורע ואיכא ב' עשה דכבוד אב ואם וטהרת מצורע וב' עשה דוחה לא תעשה ועשה כההיא דמתני' א\"ל אביו היטמא או אל תחזיר אבדה אין שומעין לו ומפרש לה דאמר היטמא לחודיה בלא השבת אבדה או אל תשב אבדה דליכא אלא חד עשה דאם איתא דאיכא ב' גבי היטמא לימא היטמא והשב דאין שומעין לו וכל שכן אל תחזיר לחודיה אלא ודאי ליכא אלא חד עשה אבל אי איכא ב' ודאי ישמע לו וידחה טומאה דאיכא עשה ול\"ת ה\"נ לא שנא עכ\"ל.
ולענ\"ד כלל זה לאו דסמכא הוא חדא מדלא תירץ כן בש\"ס בחולין כשהקשה קושיא זאת של הריטב\"א דנהי דהוא לא היה גורס כן אבל אנן חזינן הגירסא ועוד דמש\"ס דיבמות דף כ' ע\"ב נראה בבירור דלא אתו ב' עשה ודחו לא תעשה ועשה וכמ\"ש התוס' ז\"ל ד\"ה אמר קרא יעו\"ש, ומה תאמר מה שהכריח הריטב\"א ז\"ל דלמה לא אמר הברייתא א\"ל אביו הטמא והשב, אה\"נ דה\"ה ולא נחית תנא אלא לאשמועינן דכיון דסד\"א דכבוד אב ואם הוקש לכבוד המקום לציית ליה קמ\"ל אני ה' דנגד ה' כלא חשיב כבוד אב ואם וכיון דכן ליכא אלא עשה דהשבת אבדה ולא אתי עשה ודחי ל\"ת ועשה, ונמצא ליתא להך כללא דכייל לן הריטב\"א ז\"ל ברם הכלל האחר דאתי עשה ודחי לאו הניתק לעשה אם הוא עשה אלים הוא אמת דהו\"ל עשה אלים דדוחה לעשה קל וכמ\"ש התוס' בפסחים דף נ\"ט ואף דלא הוי בעידנא.", + " לוקה \n ארבעים. עיין מ\"ש הלח\"מ וכתב בתוך לשונו ומ\"מ מקרי שהעשה עוקר אותן כיון דאינו לוקה על שום אחד מהם מחמת העשה כך צ\"ל ופי' דבריו דאף שהן ב' אזהרות חלוקין מ\"מ כיון דבעשה הזה שהוא אחד נתקין הב' לאוין לא חשבינן לאו הניתק לעשה דאין כח בעשה לנתקן ומ\"מ הוא דוחק גדול.
ולענ\"ד נראה לישב וגם נישב מאי דקשיא ליה עוד להתוס' ריש תמורה [ד\"ה סופג] לתירוץ ראשון והוא ע\"פ מ\"ש הלח\"מ גופיה לעיל מזה ד\"ה ועוד דרבינו הוה גריס הב' גירסאות הן מ\"ש בספרים דהוו להו ב' לאוי וחד עשה הן גירסת רש\"י שאני ממיר דהוו להו שוה בכל וא\"כ לפי גירסת הספרים שלנו דגריס דהוו להו ב' לאוי הוי היפך ההיא ברייתא דמוקי דהני ב' לאוי דלא יחליפנו ולא ימיר חד במחליף עם חבירו וחד במחליף בעצמו מה שאין כן לתירוץ האחר שהיא גירסת רש\"י שפיר אתי עם ההיא ברייתא והשתא רבינו אף דפוסק כההיא ברייתא הביא כאן ב' תירוצי הש\"ס ולא סמך אלא על השניה שהיא העיקרית וכמו שפסק ההיא וזו היא דעת התוס' דלתירוצם הראשון אזלא כתירוץ ראשון דש\"ס דלא יחליפנו ולא ימיר הוו להו ב' לאוי ומה שתירצו שנים הוא כתירוץ ב' דהיא גירסת רש\"י דאזלא עם ההיא ברייתא דהני ב' לאוי כל אחד לעצמו נינהו. ויותר נראה דכונתם בתירוצם הראשון לומר דאפי' אי לקי שמונים אפ\"ה לא קשיא ושוב תירץ דקושטא דמילתא דליכא אלא ארבעים, ומלבד זה יש להליץ בעד תירוץ ראשון של התוס' דלאו דס\"ל הכי דסופג שמונים אלא כונתם דלו יהי דסופג שמונים מ\"מ נקט התנא ארבעים דלא נחית למנין המלקות." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תמורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..70bc4d7e527f3faede5eb719dca13261ae3c8c4e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,114 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Creditor and Debtor", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Mishpatim" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה להלות לעניי ישראל שנאמר אם כסף וכו' את העני עמך. וכן כתב בפתיחת ההלכות במנין המצוות להלות לעני ומך עכ\"ל נראה בבירור מדבריו דליכא מצות הלואה אלא לעני ומך ולא לעשיר ובש\"ס ב\"מ דף ע\"א תני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי את העני עמך עמי ונכרי עמי קודם עני ועשיר עני קודם כו' נמצא דאיכא מצוה בהלואה גם לעשיר וכל הברייתא הזאת לא הזכירה רבינו והלח\"מ ה\"ג הרגיש בזה וכתב דסמך דכתבו בהל' מתנות עניים והתם לא הביא הך דעני ועשיר לפי דקאי בצדקה ועשיר לא שייך בצדקה ולא די דהשמיט הך דעני ועשיר כאן בהלואה אלא שכתב בפירוש לעניי ישראל ודוק." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "כדרך וכו'. עיין להרב מל\"מ מה שהביא תירוץ הרב פני משה והקשה עליו מדברי התוס' חגיגה דף י\"ג וכן הרב בני חיי חו\"מ סי' ל\"ד הקשה עליו גם מדברי התוס' סוף איזהו נשך ואף אני הביא מ\"ה ממאי דכתבו התוס' בשנים אוחזין דף י' ע\"ב ד\"ה דאמר וז\"ל אע\"ג דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול כשמקדשה לכהן כו' ונחזי אנן איך עובר לפני עור כו' והא אם לא ילך ישראל זה בשליחותו ישלח לאחר או ילך הוא והוי כחד עברא דנהרא וצ\"ל דגם אם ישלח לאחר עובר אותו האחר ולגוי אינו יכול לשלוח דאין שליחות לגוי ומה גם לקידושין ומה תאמר דילך הוא עצמו איירי באי אפשר ע\"י עצמו וכונתם ז\"ל דאף במציאות דא\"א לילך הוא ואיכא לפני עור לא תתן מכשול לא חשיב בר חיובא ואחר ההתבוננות קצת נראה דמאי דנקטו התוס' מילתא דהתירה בכולהו דוכתי ר\"ל דלא נקטו דישראל אחר הוה עביד האיסורא משום דאחר היות מילתא דאיסורא דעובר אלפני עור לא הוי מילתא דשכיח דישראל אחר יעשה האיסור ומשום הכי נקטו בכל דוכתא אופן אחד שלא להשתמש מכח דישראל אחר יעשה האיסור ואה\"נ דגם בנדון כזה שישראל אחר היה עובר אלפני עור כיון דהא מיהא מלוה זה ברבית לאיש אחר אפשר כמ\"ש הרב פני משה ז\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כתוב אצלי בחי' גיטין דף ל\"ו ע\"ב גמ' אמר ליה תלי נמי עד דאמר הכי ע\"כ מכאן תשובה למה שהקשה הגידולי תרומה ח\"ב סי' ה' הביאו המל\"מ כאן על מ\"ש רש\"י בפרק הרבית עלה דמאי דאמר ויהבינן להו ניהליה בבית דינא שיש להם כח להפקיר נכסי היתומים כו' וכתב המרדכי כדברי רש\"י אלו הואיל ולאו רבית דאורייתא הוא כו' יעו\"ש וקשה לי דאפי' באיסור דאורייתא אמרינן הפקר בי\"ד הפקר ופרוזבול יוכיח דאף דס\"ל דהשמיטה בזמן הזה דאורייתא מהני ומטעם הפקר בי\"ד הפקר וכמ\"ש רש\"י לעיל יעו\"ש מה שתירץ בפנים שונים ועל פי הך ש\"ס דקאמר דתלינן ליה עד דיהיב ליה במתנה לא קשה דשאני פרוזבול מרבית דאפילו בנדון זה אסור." + ] + ], + [ + [ + "ומ\"ע להשיך לנכרי וכו' דין תורה. והר\"א פליג יעו\"ש ונראה לענ\"ד שדעת רבינו שכתב שהיא מצוה הוא ממאי דגרסינן בפ' איזהו נשך דף ע' ע\"ב מרבה הונו כו' לחונן דלים כו' לא נצרכה אלא דאפי' דנכרי כו' איתיביה לנכרי תשיך כו' יעו\"ש ומאי קשה לנכרי תשיך הוא מדאורייתא ומדרבנן הוא דאסורא אלא ודאי דס\"ל לש\"ס דהוי מצוה וכל דאיכא מצוה אין להם לחכמים לגזור ולבטל המצוה מכל וכל וכמ\"ש התוס' שם ד\"ה תשיך וז\"ל דכיון דאמר רחמנא מצוה לחסרם ולא היה לחכמים לאסרם משא\"כ אי לא היה מצוה אלא רשות שפיר מצו רבנן לאסור והראב\"ד דלא ס\"ל כדעת רבינו היינו משום דס\"ל כדעת המאירי בשיטה מקובצת כ\"י למסכת סנהדרין דכל דהתורה התיר הדבר בפי' אין כח ביד חכמים לאסור יעו\"ש דבריו הביאם הרב שער המלך בפ\"ה מיסודי התורה ה\"ח ושכן כתב הט\"ז ז\"ל ביו\"ד סי' קט\"ז ס\"ק א' מדברי התוס' דסוכה דף ל\"ט ע\"א יעו\"ש וחיליה דהרב המאירי מהך ש\"ס דפרק איזהו נשך והכי משמע דס\"ל כדעת הראב\"ד ז\"ל דלנכרי תשיך אינה מצוה ולפי שיטתיה הביא ראיה ונמצא אם כן מהאמור דלדעת רבינו דוקא אי איכא מצוה אין כח ביד חכמים לאסור אבל אי ליכא מצוה אף דהתורה התירו יש כח ביד חכמים לאסור ומתוך דברי התוס' דפרק איזהו נשך נראה בבירור כדעת רבינו במה שתירץ משום דאיכא מצוה מכלל דהיכא דליכא מצוה אלא התר יש כח ביד חכמים לאסור דלא כמ\"ש התוס' בסוכה וזה הוי סתירה לדברי הט\"ז שלמד מדבריהם כן וודאי צ\"ל דאין ראיה מדבריהם דהתם וכמ\"ש הרב שער המלך דמ\"ש התוס' הכי דלשיטתייהו אזלי דס\"ל דאיסור סחורה מן התורה כמ\"ש בפ' כל שעה וכן הביא ג\"כ הרב ז\"ל מדבריהם דסוכה דף מ' והיינו כמ\"ש כאן בפ' איזהו נשך וכבר רמזו ג\"כ הרב שער המלך וכן הביא עוד מדבריהם בכמה דוכתי יעו\"ש באופן דהך הולדה דהרב ט\"ז לאו דסמכה היא.
ומתוך הכתוב יוצא לכ\"ע כל דאיכא מצוה אין כח ביד חכמים לאסור ואם כן אין מקום לחקירת הר\"ן בריש פ' יו\"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת דלמה לא אסרינן מילה בשבת משום גזרה שמא יעבור תנוק או איזמל ד' אמות ברה\"ר כדרך שגזרו בשופר ולולב כו' דהא התורה אמרה שמצוה למול בשבת ביום הח' והיאך יאסרו רבנן מה שאין כן שופר ולולב דלא אמרה התורה בשבת ולכן גזרו בשב ואל תעשה וכן אין מקום למה שהקשה הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג הלכות שופר דלא יתקעו בראש השנה משום שמא יתקן כלי שיר דהא כיון דהתורה ציותה לתקוע בר\"ה היאך יאסרו חכמים ואף שכן תירצתי אני בעניותי קודם ראות שכן תירץ הט\"ז ופר\"ח בא\"מ הלכות שופר יעו\"ש וכמ\"ש כל זה בחידושיו הל' שופר פ\"ב מכל מקום לא כתבנו כלנו אלא מכח סברה והיא נכונה ברם לא אתינן עלה מכח סוגייא דש\"ס ברם כעת דחזינא שהוא ש\"ס ערוך והתוס' ואליבא דכו\"ע כל דאיכא מצוה א\"א להם לחכמים לגזור ולאסור התמיה קיימת להמקשים הנ\"ל איך הקשו כזאת ולא תירצו כן וצ\"ע.
והנה כעין קושית הר\"ן הלזו דלמה לא אסרו מילה בשבת הקשו ג\"כ התוס' במגילה דף ד' ע\"ב אלא שהר\"ן נקט הגזרה שמא יעבור האיזמל או התנוק ד\"א בר\"ה ופי' שישכח ויעבור את התינוק או האיזמל משא\"כ התוס' מקשים שמא ילך עם התנוק והאיזמל אצל בקי ללמוד למול שכן נראה מתירוצם הב' שתירצו דכיון דאיכא סכנה ודאי אין אדם מל אם אינו בקי וא\"כ ליכא למיחש לילך אצל בקי אלא דצריך לראות דניחא כשנקשה כקושיא אמנם כשנקשה כקושית הר\"ן דלא שייכא תירוץ קושיא זה חזרה קושיא לדוכתא דהקושיא היא שמא ישכח ויעבור או תנוק או איזמל הן אמת דבתירוץ הראשון יתיישב גם לקושיא הלזו מ\"מ לעת לא הקשו כקושית הר\"ן ולא יתרצו אלא התירוץ הראשון דוקא ונראה דטעמם עמם דעד כאן לא אמרו בש\"ס דמשום גזרה דרבה דחינן מצוה דאורייתא אלא בדאיכא חששא דשמא ילך אצל בקי דהיא חששא קרובה אבל כל דליכא חששא קרובה כי האי אלא חששא דשמא ישכח ויעבור התנוק או האיזמל ודאי לא גזרו רבנן לעבור על מצות דאורייתא ומשום הכי לא ק\"ל אלא שמא ילך עם התנוק והאיזמל דומיא דחששת דשופר ולולב ומגילה.
וע\"פ האמור אין מקום להקשות על הש\"ס שאמר והיינו טעמא דמגילה ולולב בכל דוכתא דלמה לא אמר והיינו טעמא דטבילת כלים וכן והיינו טעמא דהזאה יעו\"ש בביצה דף י\"ח ובפסחים דף ס\"ט דהנהו לא דמו ללולב ושופר ומגילה דהנך ג' הם עצמם מצות דאורייתא ואי לאו משום חששה קרובה דילך אצל בקי לא בטלי המצוות מכל וכל משא\"כ טבילת כלים והזאה דאינהו גופייהו לאו מצות נינהו אלא שמכחם יתבטלו המצות אין צריך חששה קרובה כדי לבטלם אלא אפי' חששה רחוקה כמו שמא יעביר ההזאה או הכלי ד' אמות ברה\"ר מבטלינן המצות ונמצא אין טעמם אחד דהנך שתים עם הנך תלתא ולכן לא כללם בש\"ס ואמר והיינו טעמא דהזאה והיינו טעמא דטבילת כלים.
המורם מהאמור דקושית הר\"ן במילה שמא יעבור התינוק או האזמל לא קשה כלל דמשום חששה רחוקה כזו לא מבטלינן מצוה דאורייתא דלא הוי כחששת הנך ג' דהיא שמא ילך אצל בקי ואי נקשה מטבילת כלים והזאה דגזרינן שמא יעבור ד' אמות ברה\"ר לא קשה ג\"כ כדכתיבנא דהנך ב' לא מבטילינן המצות מכח הגזרה אלא מבטלינן ההזאה וטבילת הכלים ומכחם יתבטלו המצוות וכיון שכן אפי' בחששה רחוקה מבטלינן משא\"כ מילה משא\"כ קושית התוס' דשפיר מקשה שמא ילך אצל בקי במילה והוי דומה לגזרת לולב ושופר ומגילה ומתרצו שפיר ומתוך הכתוב יש לגמגם על התוס' יו\"ט פ\"ד דסוכה מ\"ב על דברי הר\"ן כתב וז\"ל והתוס' במגילה דף ד' תירצו כו' כאילו קושית הר\"ן והתוס' חדא היא וליתא וכדכתיבנא ונמצא א\"כ קושית התוס' בר קיימא היא וקושית הר\"ן אין לה על מה לסמוך.
ודע שכתב עוד שם התוספות יו\"ט על דברי הרב וז\"ל ומ\"ש והיינו טעמא דמגילה אגזרה שמא יטלנו קאי אבל משום דלא בקיאינן לא שייך למנייניה למגילה דכיון דמדבריהם הוא אפילו היינו בקיאים לא היה דוחה שבת אלו דבריו. ולא ידענא מאי אידון בה ובפירוש גרסינן במגילה אמר רבה הכל חייבין בקריאת המגילה ואין הכל בקיאין במקרא מגילה גזרה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנה ד' אמות ברה\"ר והיינו טעמא דשופר ודלולב ע\"כ ותימה דכאן כתב על דבריו אלו וז\"ל וכמו שכתב במשנה ב' פ\"ק דמגילה ושם הביא דברי הש\"ס שהבאנו יעו\"ש." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש הרב המגיד שדעתו כסברת הגאונים דנאמן לומר פרעתי כיון דאינו גובה ממשעבדי והקשה עליו הרא\"ש בפ\"ב דכתובות דף כ\"א על מה שאמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא אבל אמגילתא לא דלמא משכח ליה איניש דלא מעלייא וכתב עילויה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב יד גובה מנכסים בנ\"ח וז\"ל ואע\"פ שפסק רב אלפס והרמב\"ם וכו' דיכול לומר פרעתי מכל מקום כו' וכן הקשה בשיטה מקובצת לכתובות ותירץ על שם הרא\"ה דאפשר יכתוב שטר עם זמן ויתבענו וא\"א לטעון פרעתי דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו אלו דבריו והקשה החכם השלם אליה חאקו נר\"ו דהכא אנן קיימין לאביי ואביי הוא מכת הסוברים דאדם פורע תוך זמנו יעו\"ש בב\"ב דף ה' וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא דיטעון פרעתי ויפה תירץ לו חכם בני הי\"ו על פי מ\"ש התוס' בב\"ב שם ד\"ה כי היכי דלא ליטרדן יעו\"ש דשוכר שאני ואף הכא יש לומר דיכתוב שכירות ודוק." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עבד וכו'. הנה פסק כרשב\"ג והראב\"ד השיגו ופסק כת\"ק וקשה דהא קיי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו ומה גם דהראב\"ד גופיה פ\"ז דפרה השיגו לרבינו וז\"ל אבל לדעת רשב\"ג יש חלוק עכ\"ל." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "יש מן הגאונים וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד עד ואלו הדברים אינן אלא בערב להביא הלוה עכ\"ל ועיין בלח\"מ דאין מדברי הטור משמע כן וכן הקשה המל\"מ על הב\"י שם שהשוה דעת הטור עם הרה\"מ יעו\"ש ולענ\"ד גם בעל התרומות אף דלא סיים כמ\"ש הטור וכשיביאנו לב\"ד וכו' עד שישבע הלוה שאין לו מה לפרוע אלא כתב הכי ואי אייתי על כרחך בע\"ח לדינא נפטר הערב ממנו ועליו כתב הרי\"ף ז\"ל כדעת הטור דמדמייתי דברים אלו בתוך עניינים דערבנות לממון יעו\"ש בסעיף כ\"ג ואי היה דעתו כהרה\"מ הו\"ל להביא דברים אלו לעיל בסעיף ז' דקאי בערבנות דגוף יעו\"ש ברם מה שתמה הרב גידולי תרומה על הרה\"מ שהביא על דברי הר' נחשון דאמטייה כד נפיק חד כוכבא וכו' על דברי הגאונים דליתא דלה\"ר נחשון אינו חייב לשלם אלא באומר מעכשיו כמו שכתב משמו בעל התרומות שם שער ל\"ה סעי' ו' יעו\"ש לע\"ד לא קשה דלו יהי דלהר' נחשון לא ס\"ל כהגאונים מ\"מ מייתי לה על דברי הגאונים ללמוד לדעת הגאונים דאי מייתי ליה כד נפיק חד ככבא דהוי יום היכא שחייב להביאו לדעת הגאונים אף דלא אמר מעכשיו ודוק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..01da970f7a9a2a500be666925358abebbac74b23 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,111 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Creditor and Debtor", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Creditor_and_Debtor", + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה להלות לעניי ישראל שנאמר אם כסף וכו' את העני עמך. וכן כתב בפתיחת ההלכות במנין המצוות להלות לעני ומך עכ\"ל נראה בבירור מדבריו דליכא מצות הלואה אלא לעני ומך ולא לעשיר ובש\"ס ב\"מ דף ע\"א תני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי את העני עמך עמי ונכרי עמי קודם עני ועשיר עני קודם כו' נמצא דאיכא מצוה בהלואה גם לעשיר וכל הברייתא הזאת לא הזכירה רבינו והלח\"מ ה\"ג הרגיש בזה וכתב דסמך דכתבו בהל' מתנות עניים והתם לא הביא הך דעני ועשיר לפי דקאי בצדקה ועשיר לא שייך בצדקה ולא די דהשמיט הך דעני ועשיר כאן בהלואה אלא שכתב בפירוש לעניי ישראל ודוק." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "כדרך וכו'. עיין להרב מל\"מ מה שהביא תירוץ הרב פני משה והקשה עליו מדברי התוס' חגיגה דף י\"ג וכן הרב בני חיי חו\"מ סי' ל\"ד הקשה עליו גם מדברי התוס' סוף איזהו נשך ואף אני הביא מ\"ה ממאי דכתבו התוס' בשנים אוחזין דף י' ע\"ב ד\"ה דאמר וז\"ל אע\"ג דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול כשמקדשה לכהן כו' ונחזי אנן איך עובר לפני עור כו' והא אם לא ילך ישראל זה בשליחותו ישלח לאחר או ילך הוא והוי כחד עברא דנהרא וצ\"ל דגם אם ישלח לאחר עובר אותו האחר ולגוי אינו יכול לשלוח דאין שליחות לגוי ומה גם לקידושין ומה תאמר דילך הוא עצמו איירי באי אפשר ע\"י עצמו וכונתם ז\"ל דאף במציאות דא\"א לילך הוא ואיכא לפני עור לא תתן מכשול לא חשיב בר חיובא ואחר ההתבוננות קצת נראה דמאי דנקטו התוס' מילתא דהתירה בכולהו דוכתי ר\"ל דלא נקטו דישראל אחר הוה עביד האיסורא משום דאחר היות מילתא דאיסורא דעובר אלפני עור לא הוי מילתא דשכיח דישראל אחר יעשה האיסור ומשום הכי נקטו בכל דוכתא אופן אחד שלא להשתמש מכח דישראל אחר יעשה האיסור ואה\"נ דגם בנדון כזה שישראל אחר היה עובר אלפני עור כיון דהא מיהא מלוה זה ברבית לאיש אחר אפשר כמ\"ש הרב פני משה ז\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כתוב אצלי בחי' גיטין דף ל\"ו ע\"ב גמ' אמר ליה תלי נמי עד דאמר הכי ע\"כ מכאן תשובה למה שהקשה הגידולי תרומה ח\"ב סי' ה' הביאו המל\"מ כאן על מ\"ש רש\"י בפרק הרבית עלה דמאי דאמר ויהבינן להו ניהליה בבית דינא שיש להם כח להפקיר נכסי היתומים כו' וכתב המרדכי כדברי רש\"י אלו הואיל ולאו רבית דאורייתא הוא כו' יעו\"ש וקשה לי דאפי' באיסור דאורייתא אמרינן הפקר בי\"ד הפקר ופרוזבול יוכיח דאף דס\"ל דהשמיטה בזמן הזה דאורייתא מהני ומטעם הפקר בי\"ד הפקר וכמ\"ש רש\"י לעיל יעו\"ש מה שתירץ בפנים שונים ועל פי הך ש\"ס דקאמר דתלינן ליה עד דיהיב ליה במתנה לא קשה דשאני פרוזבול מרבית דאפילו בנדון זה אסור." + ] + ], + [ + [ + "ומ\"ע להשיך לנכרי וכו' דין תורה. והר\"א פליג יעו\"ש ונראה לענ\"ד שדעת רבינו שכתב שהיא מצוה הוא ממאי דגרסינן בפ' איזהו נשך דף ע' ע\"ב מרבה הונו כו' לחונן דלים כו' לא נצרכה אלא דאפי' דנכרי כו' איתיביה לנכרי תשיך כו' יעו\"ש ומאי קשה לנכרי תשיך הוא מדאורייתא ומדרבנן הוא דאסורא אלא ודאי דס\"ל לש\"ס דהוי מצוה וכל דאיכא מצוה אין להם לחכמים לגזור ולבטל המצוה מכל וכל וכמ\"ש התוס' שם ד\"ה תשיך וז\"ל דכיון דאמר רחמנא מצוה לחסרם ולא היה לחכמים לאסרם משא\"כ אי לא היה מצוה אלא רשות שפיר מצו רבנן לאסור והראב\"ד דלא ס\"ל כדעת רבינו היינו משום דס\"ל כדעת המאירי בשיטה מקובצת כ\"י למסכת סנהדרין דכל דהתורה התיר הדבר בפי' אין כח ביד חכמים לאסור יעו\"ש דבריו הביאם הרב שער המלך בפ\"ה מיסודי התורה ה\"ח ושכן כתב הט\"ז ז\"ל ביו\"ד סי' קט\"ז ס\"ק א' מדברי התוס' דסוכה דף ל\"ט ע\"א יעו\"ש וחיליה דהרב המאירי מהך ש\"ס דפרק איזהו נשך והכי משמע דס\"ל כדעת הראב\"ד ז\"ל דלנכרי תשיך אינה מצוה ולפי שיטתיה הביא ראיה ונמצא אם כן מהאמור דלדעת רבינו דוקא אי איכא מצוה אין כח ביד חכמים לאסור אבל אי ליכא מצוה אף דהתורה התירו יש כח ביד חכמים לאסור ומתוך דברי התוס' דפרק איזהו נשך נראה בבירור כדעת רבינו במה שתירץ משום דאיכא מצוה מכלל דהיכא דליכא מצוה אלא התר יש כח ביד חכמים לאסור דלא כמ\"ש התוס' בסוכה וזה הוי סתירה לדברי הט\"ז שלמד מדבריהם כן וודאי צ\"ל דאין ראיה מדבריהם דהתם וכמ\"ש הרב שער המלך דמ\"ש התוס' הכי דלשיטתייהו אזלי דס\"ל דאיסור סחורה מן התורה כמ\"ש בפ' כל שעה וכן הביא ג\"כ הרב ז\"ל מדבריהם דסוכה דף מ' והיינו כמ\"ש כאן בפ' איזהו נשך וכבר רמזו ג\"כ הרב שער המלך וכן הביא עוד מדבריהם בכמה דוכתי יעו\"ש באופן דהך הולדה דהרב ט\"ז לאו דסמכה היא.
ומתוך הכתוב יוצא לכ\"ע כל דאיכא מצוה אין כח ביד חכמים לאסור ואם כן אין מקום לחקירת הר\"ן בריש פ' יו\"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת דלמה לא אסרינן מילה בשבת משום גזרה שמא יעבור תנוק או איזמל ד' אמות ברה\"ר כדרך שגזרו בשופר ולולב כו' דהא התורה אמרה שמצוה למול בשבת ביום הח' והיאך יאסרו רבנן מה שאין כן שופר ולולב דלא אמרה התורה בשבת ולכן גזרו בשב ואל תעשה וכן אין מקום למה שהקשה הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג הלכות שופר דלא יתקעו בראש השנה משום שמא יתקן כלי שיר דהא כיון דהתורה ציותה לתקוע בר\"ה היאך יאסרו חכמים ואף שכן תירצתי אני בעניותי קודם ראות שכן תירץ הט\"ז ופר\"ח בא\"מ הלכות שופר יעו\"ש וכמ\"ש כל זה בחידושיו הל' שופר פ\"ב מכל מקום לא כתבנו כלנו אלא מכח סברה והיא נכונה ברם לא אתינן עלה מכח סוגייא דש\"ס ברם כעת דחזינא שהוא ש\"ס ערוך והתוס' ואליבא דכו\"ע כל דאיכא מצוה א\"א להם לחכמים לגזור ולאסור התמיה קיימת להמקשים הנ\"ל איך הקשו כזאת ולא תירצו כן וצ\"ע.
והנה כעין קושית הר\"ן הלזו דלמה לא אסרו מילה בשבת הקשו ג\"כ התוס' במגילה דף ד' ע\"ב אלא שהר\"ן נקט הגזרה שמא יעבור האיזמל או התנוק ד\"א בר\"ה ופי' שישכח ויעבור את התינוק או האיזמל משא\"כ התוס' מקשים שמא ילך עם התנוק והאיזמל אצל בקי ללמוד למול שכן נראה מתירוצם הב' שתירצו דכיון דאיכא סכנה ודאי אין אדם מל אם אינו בקי וא\"כ ליכא למיחש לילך אצל בקי אלא דצריך לראות דניחא כשנקשה כקושיא אמנם כשנקשה כקושית הר\"ן דלא שייכא תירוץ קושיא זה חזרה קושיא לדוכתא דהקושיא היא שמא ישכח ויעבור או תנוק או איזמל הן אמת דבתירוץ הראשון יתיישב גם לקושיא הלזו מ\"מ לעת לא הקשו כקושית הר\"ן ולא יתרצו אלא התירוץ הראשון דוקא ונראה דטעמם עמם דעד כאן לא אמרו בש\"ס דמשום גזרה דרבה דחינן מצוה דאורייתא אלא בדאיכא חששא דשמא ילך אצל בקי דהיא חששא קרובה אבל כל דליכא חששא קרובה כי האי אלא חששא דשמא ישכח ויעבור התנוק או האיזמל ודאי לא גזרו רבנן לעבור על מצות דאורייתא ומשום הכי לא ק\"ל אלא שמא ילך עם התנוק והאיזמל דומיא דחששת דשופר ולולב ומגילה.
וע\"פ האמור אין מקום להקשות על הש\"ס שאמר והיינו טעמא דמגילה ולולב בכל דוכתא דלמה לא אמר והיינו טעמא דטבילת כלים וכן והיינו טעמא דהזאה יעו\"ש בביצה דף י\"ח ובפסחים דף ס\"ט דהנהו לא דמו ללולב ושופר ומגילה דהנך ג' הם עצמם מצות דאורייתא ואי לאו משום חששה קרובה דילך אצל בקי לא בטלי המצוות מכל וכל משא\"כ טבילת כלים והזאה דאינהו גופייהו לאו מצות נינהו אלא שמכחם יתבטלו המצות אין צריך חששה קרובה כדי לבטלם אלא אפי' חששה רחוקה כמו שמא יעביר ההזאה או הכלי ד' אמות ברה\"ר מבטלינן המצות ונמצא אין טעמם אחד דהנך שתים עם הנך תלתא ולכן לא כללם בש\"ס ואמר והיינו טעמא דהזאה והיינו טעמא דטבילת כלים.
המורם מהאמור דקושית הר\"ן במילה שמא יעבור התינוק או האזמל לא קשה כלל דמשום חששה רחוקה כזו לא מבטלינן מצוה דאורייתא דלא הוי כחששת הנך ג' דהיא שמא ילך אצל בקי ואי נקשה מטבילת כלים והזאה דגזרינן שמא יעבור ד' אמות ברה\"ר לא קשה ג\"כ כדכתיבנא דהנך ב' לא מבטילינן המצות מכח הגזרה אלא מבטלינן ההזאה וטבילת הכלים ומכחם יתבטלו המצוות וכיון שכן אפי' בחששה רחוקה מבטלינן משא\"כ מילה משא\"כ קושית התוס' דשפיר מקשה שמא ילך אצל בקי במילה והוי דומה לגזרת לולב ושופר ומגילה ומתרצו שפיר ומתוך הכתוב יש לגמגם על התוס' יו\"ט פ\"ד דסוכה מ\"ב על דברי הר\"ן כתב וז\"ל והתוס' במגילה דף ד' תירצו כו' כאילו קושית הר\"ן והתוס' חדא היא וליתא וכדכתיבנא ונמצא א\"כ קושית התוס' בר קיימא היא וקושית הר\"ן אין לה על מה לסמוך.
ודע שכתב עוד שם התוספות יו\"ט על דברי הרב וז\"ל ומ\"ש והיינו טעמא דמגילה אגזרה שמא יטלנו קאי אבל משום דלא בקיאינן לא שייך למנייניה למגילה דכיון דמדבריהם הוא אפילו היינו בקיאים לא היה דוחה שבת אלו דבריו. ולא ידענא מאי אידון בה ובפירוש גרסינן במגילה אמר רבה הכל חייבין בקריאת המגילה ואין הכל בקיאין במקרא מגילה גזרה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנה ד' אמות ברה\"ר והיינו טעמא דשופר ודלולב ע\"כ ותימה דכאן כתב על דבריו אלו וז\"ל וכמו שכתב במשנה ב' פ\"ק דמגילה ושם הביא דברי הש\"ס שהבאנו יעו\"ש." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש הרב המגיד שדעתו כסברת הגאונים דנאמן לומר פרעתי כיון דאינו גובה ממשעבדי והקשה עליו הרא\"ש בפ\"ב דכתובות דף כ\"א על מה שאמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא אבל אמגילתא לא דלמא משכח ליה איניש דלא מעלייא וכתב עילויה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב יד גובה מנכסים בנ\"ח וז\"ל ואע\"פ שפסק רב אלפס והרמב\"ם וכו' דיכול לומר פרעתי מכל מקום כו' וכן הקשה בשיטה מקובצת לכתובות ותירץ על שם הרא\"ה דאפשר יכתוב שטר עם זמן ויתבענו וא\"א לטעון פרעתי דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו אלו דבריו והקשה החכם השלם אליה חאקו נר\"ו דהכא אנן קיימין לאביי ואביי הוא מכת הסוברים דאדם פורע תוך זמנו יעו\"ש בב\"ב דף ה' וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא דיטעון פרעתי ויפה תירץ לו חכם בני הי\"ו על פי מ\"ש התוס' בב\"ב שם ד\"ה כי היכי דלא ליטרדן יעו\"ש דשוכר שאני ואף הכא יש לומר דיכתוב שכירות ודוק." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עבד וכו'. הנה פסק כרשב\"ג והראב\"ד השיגו ופסק כת\"ק וקשה דהא קיי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו ומה גם דהראב\"ד גופיה פ\"ז דפרה השיגו לרבינו וז\"ל אבל לדעת רשב\"ג יש חלוק עכ\"ל." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "יש מן הגאונים וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד עד ואלו הדברים אינן אלא בערב להביא הלוה עכ\"ל ועיין בלח\"מ דאין מדברי הטור משמע כן וכן הקשה המל\"מ על הב\"י שם שהשוה דעת הטור עם הרה\"מ יעו\"ש ולענ\"ד גם בעל התרומות אף דלא סיים כמ\"ש הטור וכשיביאנו לב\"ד וכו' עד שישבע הלוה שאין לו מה לפרוע אלא כתב הכי ואי אייתי על כרחך בע\"ח לדינא נפטר הערב ממנו ועליו כתב הרי\"ף ז\"ל כדעת הטור דמדמייתי דברים אלו בתוך עניינים דערבנות לממון יעו\"ש בסעיף כ\"ג ואי היה דעתו כהרה\"מ הו\"ל להביא דברים אלו לעיל בסעיף ז' דקאי בערבנות דגוף יעו\"ש ברם מה שתמה הרב גידולי תרומה על הרה\"מ שהביא על דברי הר' נחשון דאמטייה כד נפיק חד כוכבא וכו' על דברי הגאונים דליתא דלה\"ר נחשון אינו חייב לשלם אלא באומר מעכשיו כמו שכתב משמו בעל התרומות שם שער ל\"ה סעי' ו' יעו\"ש לע\"ד לא קשה דלו יהי דלהר' נחשון לא ס\"ל כהגאונים מ\"מ מייתי לה על דברי הגאונים ללמוד לדעת הגאונים דאי מייתי ליה כד נפיק חד ככבא דהוי יום היכא שחייב להביאו לדעת הגאונים אף דלא אמר מעכשיו ודוק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Mishpatim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3dacde840477e4cd5896b0db19acaf32b0824801 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,65 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Hiring", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שכירות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Mishpatim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "לפיכך וכו'. עיין מ\"ש מרן ולכאורה אין דבריו מובנים וכמו שנתקשה הרב משנה למלך והצריך עיון. ולענ\"ד נראה דה\"פ דלו יהי דהוסיף בשמירתו וכמ\"ש המל\"מ ז\"ל מכל מקום נקרא מיעט במה שמסר לשומר אחר והיינו טעמא דזה הב' לא מהימן ליה בשבועה וכיון דלא מהימן נמצא דחשביה לזה הב' פושע שפשע ונשבע על שקר ואין לך מיעט בשמירתו יותר מזה שמסרו לאדם שפושע בה משא\"כ הא' דחשיב ליה לצדיק גמור ולא יפשע והשאיל עצמו או השכיר עצמו עם החפץ והיינו טעמא שמאמין בו שלא יפשע ודבריו אלו לא קאי למה שסיים הואיל כו' אלא לעיקר הדין שהתחיל רבינו לומר יש לבעל החפץ לומר את מהמנת לי בשבועה כו' ועליה קאי ואע\"פ." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "פועל וכו'. עיין מ\"ש המל\"מ על שם מהרימ\"ט סי' ק\"ן מחלק א' שנסתפק באורחים המסובין אצל בעל הבית אם זוכים במתנותיהם משיגביהם או עד שיתנו לתוך פיהם והביא הרב לפשוט לו ממ\"ש הרב יונה סוף פרק אלו דברים עלה דתניא לא יתן פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין ביד בעה\"ב וז\"ל ודוקא לשמש אבל שאר בני הסעודה יכולין לתת זה לזה שמאחר שהוא זימן אותם אינו מקפיד במה שהם נותנים זל\"ז ע\"כ הרי שמזכה להם אפי' קודם שיתנו לתוך פיהם ולמסקנת מהרימ\"ט אינו מזכה להם אלא אחר שנתנו לתוך פיהם אלו דבריו ז\"ל.
ולענ\"ד לא באתי לכוונתו מאי קשיא ליה למר דלכאורה אינו ענין נדון מהרימ\"ט לר' יונה דמ\"ש הר' יונה הוא דבעה\"ב אינו מקפיד במה שיתן זה לזה מאחר שכולם הם מזומנים מאיתו והמנות שהזמין לכל המזומנים הם ומה לו אם יתנו זל\"ז משא\"כ נדון מהרימ\"ט דספיקו הוא אם יכול לזכות אחד מהמסובין כדי לאוסרו לחבירו המזומן לאכול כמותו או אם יכול לקדש בו את האשה דאדעתא דהכי לא הזמינן שיזכה אחד מהם במנה אחת שתהיה שלו דוקא אלא אדרבה הזמינם שיהיו כולם רשאים ושלטאים ומסיק דלא זכה שיהיה המנה שלו עד שיתן לתוך פיו וכל עוד שלא נתנה לתוך פיו הרי היא מכל המזומנים וק\"ל.
ושמעתי מקשים עוד למהרימ\"ט ממ\"ש רש\"י בסוגיית נדרים דף ל\"ד ע\"ב ד\"ה לא לאפוקי שכתב כיון דאזמניה עליה קנה חלקו כמ\"ש יכול לאכול הימנו ואינו יכול לאוסרה עליו כו' הרי דאף קודם נותנו אל פיו קנה ולא קשה מידי דשאני נדון מהרימ\"ט דרבים הם המסובים וכיון דכל אחד אפשר דאינו אוכל מזה אלא מזה ומה שמותיר הוא מהבע\"ה א\"כ אין דעת בעה\"ב להקנות לשום מהמסובין אלא כשיתן אל פיו דאז נודע שרוצה לזכות ואף שנתן לפניו אפשר שלא יאכלנו ונשאר שם משא\"כ בנדון רש\"י דזמניה על הככר ודאי שנותן לו מאותו הככר דעליו הזמינו ונמצא דיש חלק למזומן בהכרח באותו ככר ודאי אינו יכול לאוסרו עליו.
וחכם בני הי\"ו חילק באופן אחר והוא דשאני נדון מהרימ\"ט דכיון דאינו מבורר מתחילה מה שנותן לכל אחד ואחד דלכולם כאחד נותן אמרינן דאינו מוברר שיזכה להיות לכל אחד חלקו אלא אחר האכילה ולכן מסתבר דלא זכה שום אחד מהם אפי' במה שנתן לפניו משא\"כ בנדון רש\"י דאיירי בענין מדיר כל דאיכא ודאי לאדם חלק בככר אפילו אינו מבורר אינו יכול לאוסרו עליו." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2766cc335dc10dcb7da22ce6dab7724542265f80 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Mishpatim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,62 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Hiring", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Hiring", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "לפיכך וכו'. עיין מ\"ש מרן ולכאורה אין דבריו מובנים וכמו שנתקשה הרב משנה למלך והצריך עיון. ולענ\"ד נראה דה\"פ דלו יהי דהוסיף בשמירתו וכמ\"ש המל\"מ ז\"ל מכל מקום נקרא מיעט במה שמסר לשומר אחר והיינו טעמא דזה הב' לא מהימן ליה בשבועה וכיון דלא מהימן נמצא דחשביה לזה הב' פושע שפשע ונשבע על שקר ואין לך מיעט בשמירתו יותר מזה שמסרו לאדם שפושע בה משא\"כ הא' דחשיב ליה לצדיק גמור ולא יפשע והשאיל עצמו או השכיר עצמו עם החפץ והיינו טעמא שמאמין בו שלא יפשע ודבריו אלו לא קאי למה שסיים הואיל כו' אלא לעיקר הדין שהתחיל רבינו לומר יש לבעל החפץ לומר את מהמנת לי בשבועה כו' ועליה קאי ואע\"פ." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "פועל וכו'. עיין מ\"ש המל\"מ על שם מהרימ\"ט סי' ק\"ן מחלק א' שנסתפק באורחים המסובין אצל בעל הבית אם זוכים במתנותיהם משיגביהם או עד שיתנו לתוך פיהם והביא הרב לפשוט לו ממ\"ש הרב יונה סוף פרק אלו דברים עלה דתניא לא יתן פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין ביד בעה\"ב וז\"ל ודוקא לשמש אבל שאר בני הסעודה יכולין לתת זה לזה שמאחר שהוא זימן אותם אינו מקפיד במה שהם נותנים זל\"ז ע\"כ הרי שמזכה להם אפי' קודם שיתנו לתוך פיהם ולמסקנת מהרימ\"ט אינו מזכה להם אלא אחר שנתנו לתוך פיהם אלו דבריו ז\"ל.
ולענ\"ד לא באתי לכוונתו מאי קשיא ליה למר דלכאורה אינו ענין נדון מהרימ\"ט לר' יונה דמ\"ש הר' יונה הוא דבעה\"ב אינו מקפיד במה שיתן זה לזה מאחר שכולם הם מזומנים מאיתו והמנות שהזמין לכל המזומנים הם ומה לו אם יתנו זל\"ז משא\"כ נדון מהרימ\"ט דספיקו הוא אם יכול לזכות אחד מהמסובין כדי לאוסרו לחבירו המזומן לאכול כמותו או אם יכול לקדש בו את האשה דאדעתא דהכי לא הזמינן שיזכה אחד מהם במנה אחת שתהיה שלו דוקא אלא אדרבה הזמינם שיהיו כולם רשאים ושלטאים ומסיק דלא זכה שיהיה המנה שלו עד שיתן לתוך פיו וכל עוד שלא נתנה לתוך פיו הרי היא מכל המזומנים וק\"ל.
ושמעתי מקשים עוד למהרימ\"ט ממ\"ש רש\"י בסוגיית נדרים דף ל\"ד ע\"ב ד\"ה לא לאפוקי שכתב כיון דאזמניה עליה קנה חלקו כמ\"ש יכול לאכול הימנו ואינו יכול לאוסרה עליו כו' הרי דאף קודם נותנו אל פיו קנה ולא קשה מידי דשאני נדון מהרימ\"ט דרבים הם המסובים וכיון דכל אחד אפשר דאינו אוכל מזה אלא מזה ומה שמותיר הוא מהבע\"ה א\"כ אין דעת בעה\"ב להקנות לשום מהמסובין אלא כשיתן אל פיו דאז נודע שרוצה לזכות ואף שנתן לפניו אפשר שלא יאכלנו ונשאר שם משא\"כ בנדון רש\"י דזמניה על הככר ודאי שנותן לו מאותו הככר דעליו הזמינו ונמצא דיש חלק למזומן בהכרח באותו ככר ודאי אינו יכול לאוסרו עליו.
וחכם בני הי\"ו חילק באופן אחר והוא דשאני נדון מהרימ\"ט דכיון דאינו מבורר מתחילה מה שנותן לכל אחד ואחד דלכולם כאחד נותן אמרינן דאינו מוברר שיזכה להיות לכל אחד חלקו אלא אחר האכילה ולכן מסתבר דלא זכה שום אחד מהם אפי' במה שנתן לפניו משא\"כ בנדון רש\"י דאיירי בענין מדיר כל דאיכא ודאי לאדם חלק בככר אפילו אינו מבורר אינו יכול לאוסרו עליו." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שכירות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Mishpatim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0f00d83ec6acdfc5bfa699aa5f53f568e1625379 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,66 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ס\"ט ע\"ג." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ס\"ט." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש המל\"מ ומה שכתבתי בחידושי להל' מילה פ\"א ה\"ט." + ] + ], + [ + [ + "עיין להמל\"מ פיסקא המתחלת ומ\"ש רבינו, שדי נרגא בראית התוס' מדתנן בסוף תמורה אלו הן הנקברין וכו' וחד מינייהו צפורי מצורע והתם על כרחך לומר דלאו דוקא וה\"נ דכוותא. ולענ\"ד נראה דאי הכא הוי בדוקא ניחא דאגב דהכא נקט התם ואף דלאו דוקא ברם אי הכא לאו דוקא קשה איך תני צפורי מצורע דמשמע ב', וכן קשה גם ההיא דתמורה דתני צפורי מצורע ולא זו הדרך למתני הכי ודוק. ואחר זמן רב סייעני הבן יקיר לי יצ\"ו מסוגיית שבועות דף ל\"ב ע\"א וז\"ל האי מאי אי אמרת בשלמא אמר דהכא דוקא תנא התם אטו הכא, וכן בבכורות דף ט' תוס' ד\"ה ושתי חמוריו ודוק.
וכתוב אצלי בחי' קדושין דף נ\"ז ע\"ב תוס' ד\"ה כל שעומד וכו' וקשה שהרי מצורע וכו', וקשה דמה להו עם פי' רש\"י, בפשטא דברייתא קשה הכי. ונראה דלאו להקשות על פי' רש\"י באו אלא הביאו פי' רש\"י לאפוקי פי' אחר שהוא פירוש הקרבן אהרן דדרשו כן מאומרו השדה ולא בשדה יעו\"ש ואחר זה הקשו בפשט הברייתא מאי דקשיא להו וק\"ל.
כתבו עוד וז\"ל וקשה שהרי מצורע היה וכו' מן החומה וכו' עכ\"ל, ועיין להמל\"מ שם פי' המתחלת וראיתי, דתהי עלייהו דאין המצורע משולח אלא חוץ מעיירות המוקפות חומה וכדתנן בכלים וגם צריך שיהו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון וכמ\"ש הר\"ש פ\"ק דכלים יעו\"ש אלו דבריו.
ולענ\"ד הר\"מ לא ס\"ל כהר\"ש אלא דכל (דאי) [דהיא] מוקפת חומה צריך לשלחו משם וכן נראה ממ\"ש בפ\"י ה\"ז וז\"ל ודבר זה בעיירות המוקפות חומה בארץ ישראל וכו', ולא כתב מיהושע דמכל מוקפות צריך לשלח ובברייתא תני ויזרקנה חוץ לחומה דהיינו שהוא תוך החומה ולכן קשיא להו שפיר ודוק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..fbc12774fa02ac2f064cc672a4555adfe06df0aa --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,63 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Defilement_by_Leprosy", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ס\"ט ע\"ג." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף ס\"ט." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש המל\"מ ומה שכתבתי בחידושי להל' מילה פ\"א ה\"ט." + ] + ], + [ + [ + "עיין להמל\"מ פיסקא המתחלת ומ\"ש רבינו, שדי נרגא בראית התוס' מדתנן בסוף תמורה אלו הן הנקברין וכו' וחד מינייהו צפורי מצורע והתם על כרחך לומר דלאו דוקא וה\"נ דכוותא. ולענ\"ד נראה דאי הכא הוי בדוקא ניחא דאגב דהכא נקט התם ואף דלאו דוקא ברם אי הכא לאו דוקא קשה איך תני צפורי מצורע דמשמע ב', וכן קשה גם ההיא דתמורה דתני צפורי מצורע ולא זו הדרך למתני הכי ודוק. ואחר זמן רב סייעני הבן יקיר לי יצ\"ו מסוגיית שבועות דף ל\"ב ע\"א וז\"ל האי מאי אי אמרת בשלמא אמר דהכא דוקא תנא התם אטו הכא, וכן בבכורות דף ט' תוס' ד\"ה ושתי חמוריו ודוק.
וכתוב אצלי בחי' קדושין דף נ\"ז ע\"ב תוס' ד\"ה כל שעומד וכו' וקשה שהרי מצורע וכו', וקשה דמה להו עם פי' רש\"י, בפשטא דברייתא קשה הכי. ונראה דלאו להקשות על פי' רש\"י באו אלא הביאו פי' רש\"י לאפוקי פי' אחר שהוא פירוש הקרבן אהרן דדרשו כן מאומרו השדה ולא בשדה יעו\"ש ואחר זה הקשו בפשט הברייתא מאי דקשיא להו וק\"ל.
כתבו עוד וז\"ל וקשה שהרי מצורע היה וכו' מן החומה וכו' עכ\"ל, ועיין להמל\"מ שם פי' המתחלת וראיתי, דתהי עלייהו דאין המצורע משולח אלא חוץ מעיירות המוקפות חומה וכדתנן בכלים וגם צריך שיהו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון וכמ\"ש הר\"ש פ\"ק דכלים יעו\"ש אלו דבריו.
ולענ\"ד הר\"מ לא ס\"ל כהר\"ש אלא דכל (דאי) [דהיא] מוקפת חומה צריך לשלחו משם וכן נראה ממ\"ש בפ\"י ה\"ז וז\"ל ודבר זה בעיירות המוקפות חומה בארץ ישראל וכו', ולא כתב מיהושע דמכל מוקפות צריך לשלח ובברייתא תני ויזרקנה חוץ לחומה דהיינו שהוא תוך החומה ולכן קשיא להו שפיר ודוק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..09aaaafc7acae1cb7efb2ca0b920a3a4860d0747 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,90 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות טומאת מת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "טומאת משא וכו'. עיין מ\"ש מרן ודבריו סתומים ועיין מה שיישב דבריו הרב מל\"מ ותוכן דבריו דהדרא קושיא לדוכתא ולא ידעתי איך יתיישבו דברי מרן דסיים ובמת משמע דגלויי מילתא בעלמא הוא וכו'. ומה שנראה לענ\"ד מצאתיו במוצל מאש ח\"א סי' כ' יעו\"ש, ומ\"מ קשה במ\"ש מרן ואפשר לומר דמשם למדנו שאין עונשין מן הדין עכ\"ל, דנראה דליכא כי אם כתוב זה ללמד אין עונשין מן הדין והא בסיפרי גופיה בפרשה זאת בכמה דברים אמרו דאצטריך קרא יתירה לפי שאין עונשין מן הדין, הא', וכבס האוסף את אפר הפרה וכו' עד שלא יאמר יש לי בדין אם המשליך את האזוב מטמא בגדים האוסף את הפרה לא כ\"ש אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וכבס וכו'. הב', הנוגע במת אם מטמא באהל וכו' דהיינו הסיפרי שהביא מרן. הג', כל הבא אל האהל שבא מקצתו כל אשר באהל שבא כולו עד שלא יאמר יש לי בדין אם מקצתו טמא כולו לא כ\"ש אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין נמצא שאין האחד בנין אב לכל התורה.
עוד כתב וז\"ל ובשר בחלב הוי איסורו מלא תאכל כל תועבה, עיין מ\"ש בהל' איסורי ביאה פכ\"א ה\"א. ועיין בלשון זה בסיפרי תועפות ראם דף נ' ע\"ד." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ובין אבר מן החי וכו' חוץ משלשה איברים וכו'. ועיין מה שהקשה מרן וז\"ל ולפיכך יש לתמוה על רבינו וכו' ובמה שתירץ ראשונה וז\"ל דאיכא למימר דמשמע להו דתרי מינייהו ליכא למר צירים ולמר דלתות וכו', ולעת כזאת לא באנו לכוונתו והרב מרכבת המשנה פי' דברי רבינו ע\"פ [מה] שהגיה בש\"ס רנ\"א והיינו ע\"פ מתני' דסוף פ\"ק דאהלות והוא דבאיש איכא גיד דליכא באשה ובדידה איכא ד' נוספין הו\"ל רנ\"א באשה יעו\"ש, ויפה תפש עליו חכם בני יצ\"ו ממה שסיים רבינו חוץ משלשה איברים שבאשה שאינן מטמאין באהל וכו' מש\"ס בכורות שם, ולדידיה זה אינו דהן אמת דבדידה דליכא גיד הוו ג' נוספין אבל בארבעה דידה אינן מטמאין דהן ב' צירים וב' דלתות דאינה שוה לאיש ודוק. ועיין בס' שושנים לדוד סוף פ\"א דאהלות מה שהקשה בפשטא דש\"ס משם הבית דוד [קורינאלדי] ומה שהקשה הוא לעצמו וסיים אלא דלא הא והא קשה כלל דאע\"ג דאין בה גיד כמו האדם מ\"מ יש בה כנגדו כלי אחר והאמת שיש בה כל מה שיש באדם אם לא כמותו ממש בשינויי קצת ובה הוא דניתוסף הד' שאינן באיש ע\"כ, ודבריו שגבו מני דמה אבר יש באשה חוץ מאותן ד' הנוספות לה עבור הגיד שבאיש ומרוב חשקו לתרץ מ\"ש הבית דוד כתב כן במהירות והקושיות קיימין." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "הגולל וכו'. עיין בספרי תועפות ראם דף צ\"ח ע\"ג." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף צ\"ח." + ], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף צ\"ח ודף צ\"ט." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בחידושי הל' מתנות עניים פ\"ח ה\"ב והל' עבדים פ\"ח ה\"ו." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מדור וכו'. וכתב מרן וז\"ל י\"ל דשאני הכא דבגמ' פ\"ק דפסחים וכו' אמרו בחד תירוצא דלא כרבן שמעון גמליאל ואי הוה סבר גמ' דלא כרשב\"ג לא הוה אמר תירוצא סתם דלא כהלכתא, והכונה בדבריו מבוארת דכיון דהתירוץ דאיתמר בגמ' סתם דהיינו בלא איבע\"א שהיא סתם גמרא הוא דלא כרשב\"ג ש\"מ דהכי הלכתא וככללין דעלמא דלא אמרינן לישנא בתרא עיקר אלא כששניהם נאמרו בלשון אחד ברם כשהאחד בסתם העיקר כסתם וצריך לעיין בכללים אם יתכנו דברי ואם אמת בדברינו אלה לא ידעתי מה שהקשה רב יאודה גאון ז\"ל שם וז\"ל לא יכולתי להלום דברים אלו דהרואה סוגיית הגמ' יראה דחד תירוץ דלא כרשב\"ג וחד כרשב\"ג וא\"כ הדרא קשיא לדוכתא כמ\"ש מרן דאמאי לא פסקינן כרשב\"ג עכ\"ל, וכבר כתבנו דכל חיליה דמרן הוא מתירוץ דאיתמר בש\"ס סתם, ועוד יש סעד אחר מדלא מותיב הש\"ס שם בפסחים מהך ברייתא דרשב\"ג ומותיב מהך דשפחה שהפילה ש\"מ לית הלכתא כרשב\"ג." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..bb6fab99a014e5a52ed0e58edb8d5075cbce8d6f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,87 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Defilement_by_a_Corpse", + "text": [ + [ + [], + [ + "טומאת משא וכו'. עיין מ\"ש מרן ודבריו סתומים ועיין מה שיישב דבריו הרב מל\"מ ותוכן דבריו דהדרא קושיא לדוכתא ולא ידעתי איך יתיישבו דברי מרן דסיים ובמת משמע דגלויי מילתא בעלמא הוא וכו'. ומה שנראה לענ\"ד מצאתיו במוצל מאש ח\"א סי' כ' יעו\"ש, ומ\"מ קשה במ\"ש מרן ואפשר לומר דמשם למדנו שאין עונשין מן הדין עכ\"ל, דנראה דליכא כי אם כתוב זה ללמד אין עונשין מן הדין והא בסיפרי גופיה בפרשה זאת בכמה דברים אמרו דאצטריך קרא יתירה לפי שאין עונשין מן הדין, הא', וכבס האוסף את אפר הפרה וכו' עד שלא יאמר יש לי בדין אם המשליך את האזוב מטמא בגדים האוסף את הפרה לא כ\"ש אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וכבס וכו'. הב', הנוגע במת אם מטמא באהל וכו' דהיינו הסיפרי שהביא מרן. הג', כל הבא אל האהל שבא מקצתו כל אשר באהל שבא כולו עד שלא יאמר יש לי בדין אם מקצתו טמא כולו לא כ\"ש אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין נמצא שאין האחד בנין אב לכל התורה.
עוד כתב וז\"ל ובשר בחלב הוי איסורו מלא תאכל כל תועבה, עיין מ\"ש בהל' איסורי ביאה פכ\"א ה\"א. ועיין בלשון זה בסיפרי תועפות ראם דף נ' ע\"ד." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ובין אבר מן החי וכו' חוץ משלשה איברים וכו'. ועיין מה שהקשה מרן וז\"ל ולפיכך יש לתמוה על רבינו וכו' ובמה שתירץ ראשונה וז\"ל דאיכא למימר דמשמע להו דתרי מינייהו ליכא למר צירים ולמר דלתות וכו', ולעת כזאת לא באנו לכוונתו והרב מרכבת המשנה פי' דברי רבינו ע\"פ [מה] שהגיה בש\"ס רנ\"א והיינו ע\"פ מתני' דסוף פ\"ק דאהלות והוא דבאיש איכא גיד דליכא באשה ובדידה איכא ד' נוספין הו\"ל רנ\"א באשה יעו\"ש, ויפה תפש עליו חכם בני יצ\"ו ממה שסיים רבינו חוץ משלשה איברים שבאשה שאינן מטמאין באהל וכו' מש\"ס בכורות שם, ולדידיה זה אינו דהן אמת דבדידה דליכא גיד הוו ג' נוספין אבל בארבעה דידה אינן מטמאין דהן ב' צירים וב' דלתות דאינה שוה לאיש ודוק. ועיין בס' שושנים לדוד סוף פ\"א דאהלות מה שהקשה בפשטא דש\"ס משם הבית דוד [קורינאלדי] ומה שהקשה הוא לעצמו וסיים אלא דלא הא והא קשה כלל דאע\"ג דאין בה גיד כמו האדם מ\"מ יש בה כנגדו כלי אחר והאמת שיש בה כל מה שיש באדם אם לא כמותו ממש בשינויי קצת ובה הוא דניתוסף הד' שאינן באיש ע\"כ, ודבריו שגבו מני דמה אבר יש באשה חוץ מאותן ד' הנוספות לה עבור הגיד שבאיש ומרוב חשקו לתרץ מ\"ש הבית דוד כתב כן במהירות והקושיות קיימין." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "הגולל וכו'. עיין בספרי תועפות ראם דף צ\"ח ע\"ג." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף צ\"ח." + ], + [ + "עיין בספרי תועפות ראם דף צ\"ח ודף צ\"ט." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בחידושי הל' מתנות עניים פ\"ח ה\"ב והל' עבדים פ\"ח ה\"ו." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מדור וכו'. וכתב מרן וז\"ל י\"ל דשאני הכא דבגמ' פ\"ק דפסחים וכו' אמרו בחד תירוצא דלא כרבן שמעון גמליאל ואי הוה סבר גמ' דלא כרשב\"ג לא הוה אמר תירוצא סתם דלא כהלכתא, והכונה בדבריו מבוארת דכיון דהתירוץ דאיתמר בגמ' סתם דהיינו בלא איבע\"א שהיא סתם גמרא הוא דלא כרשב\"ג ש\"מ דהכי הלכתא וככללין דעלמא דלא אמרינן לישנא בתרא עיקר אלא כששניהם נאמרו בלשון אחד ברם כשהאחד בסתם העיקר כסתם וצריך לעיין בכללים אם יתכנו דברי ואם אמת בדברינו אלה לא ידעתי מה שהקשה רב יאודה גאון ז\"ל שם וז\"ל לא יכולתי להלום דברים אלו דהרואה סוגיית הגמ' יראה דחד תירוץ דלא כרשב\"ג וחד כרשב\"ג וא\"כ הדרא קשיא לדוכתא כמ\"ש מרן דאמאי לא פסקינן כרשב\"ג עכ\"ל, וכבר כתבנו דכל חיליה דמרן הוא מתירוץ דאיתמר בש\"ס סתם, ועוד יש סעד אחר מדלא מותיב הש\"ס שם בפסחים מהך ברייתא דרשב\"ג ומותיב מהך דשפחה שהפילה ש\"מ לית הלכתא כרשב\"ג." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות טומאת מת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f3ebbc7dda75609e8ddb715b05044cc5ca7e3b8e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,100 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement of Foods", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "דבש תמרים לא אוכל ולא משקה. וכתב מרן תוספתא פ\"ב דטהרות, ומן התימה עליו דהו\"ל להביא ממשנה ערוכה פי\"א דתרומות מ\"ב על שם ר' יהושע והלכה כוותיה וכמ\"ש רבינו שם בפירוש המשנה." + ], + [], + [ + "עיין מ\"ש פ\"ד דמאכלות אסורות הל' י\"ט." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בשר העגל וכו'. עיין להרב חזון נחום שהקשה דלמה לא פי' שהוא מדרבנן וכמ\"ש בזבחים דף נ\"ד יעו\"ש, ולענ\"ד נראה דרבינו סמך על מ\"ש פ\"ד דאבות הטומאות הל' י\"ג שכתב מטמאין מדברי סופרים יעו\"ש." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "הרוטב וכו' עד סופו. כן הוא במשנה פ\"ג דטהרות וכתב המג\"א באו\"ח סי' פ\"ב ס\"ק ב' וז\"ל נ\"ל דבזמן הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן שרי לקרות כנגדה אע\"פ שתחזור הדבר לקדמותה בזמן החום מ\"מ בתר השתא אזלינן וכן משמע קצת פ\"ג דטהרות עכ\"ל, ולי קשה דהן אמת דלבסוף הצריך עיון מ\"מ לא ידענא מה דמיון יש זה לזה דשאני טומאה דבמשקה תלה רחמנא והא אינו משקה ומה לי אי אח\"כ נעשה משקה או לא משא\"כ גבי צואה דתלי רחמנא שיהיה מחנהו קדוש וכל דמגופה ראויה להסריח אלא דמחמת דבר אחר אינו מסריח לא הוי מחנהו קדוש ועל כן לא שרי אלא בנפרכת הרבה עד דחשיב כעפרא דארעא דאין לה ריח מצד עצמה כלל וק\"ל." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בתשובה שכתבתי על תשובת הרדב\"ז כתב יד בס' אגורה באהלך [דף ח' ע\"ב]." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a5dc51375ffea931391c84c82325991226adad82 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,97 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Defilement of Foods", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Defilement_of_Foods", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "דבש תמרים לא אוכל ולא משקה. וכתב מרן תוספתא פ\"ב דטהרות, ומן התימה עליו דהו\"ל להביא ממשנה ערוכה פי\"א דתרומות מ\"ב על שם ר' יהושע והלכה כוותיה וכמ\"ש רבינו שם בפירוש המשנה." + ], + [], + [ + "עיין מ\"ש פ\"ד דמאכלות אסורות הל' י\"ט." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בשר העגל וכו'. עיין להרב חזון נחום שהקשה דלמה לא פי' שהוא מדרבנן וכמ\"ש בזבחים דף נ\"ד יעו\"ש, ולענ\"ד נראה דרבינו סמך על מ\"ש פ\"ד דאבות הטומאות הל' י\"ג שכתב מטמאין מדברי סופרים יעו\"ש." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "הרוטב וכו' עד סופו. כן הוא במשנה פ\"ג דטהרות וכתב המג\"א באו\"ח סי' פ\"ב ס\"ק ב' וז\"ל נ\"ל דבזמן הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן שרי לקרות כנגדה אע\"פ שתחזור הדבר לקדמותה בזמן החום מ\"מ בתר השתא אזלינן וכן משמע קצת פ\"ג דטהרות עכ\"ל, ולי קשה דהן אמת דלבסוף הצריך עיון מ\"מ לא ידענא מה דמיון יש זה לזה דשאני טומאה דבמשקה תלה רחמנא והא אינו משקה ומה לי אי אח\"כ נעשה משקה או לא משא\"כ גבי צואה דתלי רחמנא שיהיה מחנהו קדוש וכל דמגופה ראויה להסריח אלא דמחמת דבר אחר אינו מסריח לא הוי מחנהו קדוש ועל כן לא שרי אלא בנפרכת הרבה עד דחשיב כעפרא דארעא דאין לה ריח מצד עצמה כלל וק\"ל." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בתשובה שכתבתי על תשובת הרדב\"ז כתב יד בס' אגורה באהלך [דף ח' ע\"ב]." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..171ca696e2fd72bb40b286100e0e2057d12aa64f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,82 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Immersion Pools", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מקואות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש בתשובה שכתבתי על תשובת הרדב\"ז כתב יד והיא בסוף איסורי ביאה דף ח' ע\"ב." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "או שנמצא עצם בין שיניה כאילו לא טבלה. וכתב מרן ביו\"ד סי' קצ\"ח סכ\"ד צריכה לחצוץ שיניה שלא יהא דבר חוצץ וכו' ויש נוהגות שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה מפני שהוא נכנס בין השינים יותר ממאכל אחר דלמא תשתייר מיניה ולאו אדעתה וכו' ע\"כ, בקונטרס בית הרואה כתב ע\"ש מהרי\"ד דכבד מותרת לאכול דבכבד ליכא למיחש שנכנס בין השינים וכתב עליו הרב בקונטרס הנזכר דזה תלוי במחלוקת בין האגור הביאו מרן ביו\"ד סי' צ\"ח שאמר הכבד והלב והבשר ב' מינים הם וכיון שכן כשקבלו הנשים שלא לאכול בשר אין כבד בכלל משא\"כ להפר\"ח שם דאמר דהם מין אחד א\"כ כבד בכלל אלו דבריו, ולא דק בזה כלל כי לענין זה מה לי אם הם מין אחד או שני מינים דזיל בתר טעמא דשמא נכנס בין השינים וכיון דבכבד ליכא חששה זאת אין קפידה מה גם דקיל ענין זה דאפילו אכלה בשר ששכחה שהיה לה לטבול טובלת לכתחילה וכמ\"ש מהרי\"ד גופיה ביו\"ד סי' צ\"ט כיון שהוא מנהג בעלמא אלא תחוץ יפה בין שיניה והט\"ז בסי' [קצ\"ח] הנ\"ל התיר לאכול בשבת ויו\"ט לכתחילה יעו\"ש וכיון דקיל דבר זה טובא מהיכא תיתי להחמיר גם בכבד וכן הורה גם הרב דבר משה חלק יו\"ד סימן כ\"ו באשה שאכלה מוח עצם לטבול בו ביום כיון דבמוח אין לחוש כל כך כמו בשר כמו שנוהגים לאכול דג והיתר זה הוא אף לכתחילה דומיא דדג, אלא דבבשר התיר לטבול לכתחילה בשכחה ואכלה, וה\"ה כבד נמצא בכבד הלכה פסוקה כתרין ארייוותא להתיר ואני מוסיף להתיר גם בטחול מטעם הנזכר כי הוי כמו כבד וכן בלב וק\"ל." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "ואלו מעלין וכו', אפי' הביא מ' [סאה] שלג בתחילה וכו' הרי זה מקוה שלם וכשר. וכתב מרן וסובר רבינו דבשלג דוקא וכו' הוא דמכשירינן ולא גמרינן מינה לאינך וכו' ע\"כ, וכ\"כ ביו\"ד סי' ר\"א דלדעת רבינו אינו מכשיר אלא בשלג ולא גמרינן מינה לאידך ומן התימה עליו דסותר עצמו דידיה אדידיה ממ\"ש הכא וביו\"ד למ\"ש באורח חיים הל' נטילת ידים סי' ק\"ס וז\"ל ותנן נמי שאפי' הביא מ' סאה שלג בתחילה וכו' כשר וכן פסק הרמב\"ם ולפ\"ז ה\"ה דלרביעית מהני אם ריסקו עד שנעשה מים אפי' כל הרביעית מריסוק דברים הללו וכו' ע\"כ, נראה בפירוש שהבין לדעת הר\"מ דלאו דוקא אם ריסק שלג ועשה מקוה אלא ה\"ה מהנך ומשם למד לרביעית לנטילת ידים דמהני מריסוק דברים הללו ומה גם דלא היה צריך ללמוד דין זה לרביעית מדברי רבינו אלא מדעת הרא\"ש שדעתו חלוק מדעת רבינו דס\"ל דאותה מתני' דמקוה דלאו דוקא משלג אלא ה\"ה מהנך וכמו שפסק הטור ביו\"ד סי' ר\"א לענין מקוה מכח סברת הרא\"ש אביו ולפחות הו\"ל להזכיר בהל' ברכות שזו היא דעת הרא\"ש ג\"כ דכתבו בביאור כדי לסייע את עצמו לומר דזה הוא ג\"כ דעת רבינו וצ\"ע.
והנה מתוך ראות דברי מרן אלו דהלכות ברכות דלמד מההיא דמקוה לנטילת ידים מרביעית מים דמהני גם משאר דברים יובנו דבריו בספר הקצר סי' ק\"ס סי\"ב שכתב השלג והברד וכו' והמלח אם ריסקן עד שנעשה מים נוטלין מהם וכו' עכ\"ל, שהקשה מהר\"י קאשטרו דסותר למ\"ש לעיל סעי' ט' מים מלוחים וכו' שאין הכלב יכול לשתות מהם פסולין לנטילת ידים ע\"כ, והא א\"כ איך הכשיר בסעיף י\"ב מי מלח והא אין הכלב יכול לשתות והצריך עיון דכוונתו להכשיר לרביעית לנטילת ידים מאלו הדברים לאפוקי דלא נימא דדוקא משלג הוא דמהני ולא משאר דברים אלא דהוא הדין גם משארה מהני ולעולם כדינו דהיינו שהכלב יכול לשתות וכגון דעירב בהו גם ממי שלג או ברד וכפור וגליד עד שהכלב יכול לשתות ונמצא דגם מלח מועיל ואינו פוסל בתערובתו ואפי' בלא\"ה היה אפשר לומר דמלח כדי נסבא ואגב שארה נקטה אלא דכבר יש ליישב דלא תיהוי בכדי והכל אמת ויציב ואין מקום להקשות. ועוד י\"ל גם בלא זה דמלח דנקט משום דסיים וטובלין בהם וידוע דלטבילה מועיל מי הים דלטבילה א\"צ תנאים דהכלב יכול לשתות ופשוט, ושוב ראיתי בהרב בית דוד או\"ח סי' ע\"ז מ\"ש בזה." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כתוב אצלי בחי' מס' מכות דף ד' ע\"א גמ' אמר רב יוסף לא שמיעא לי א\"ל אביי את אמרת וכו' ורב דאמר כדברי הכל. ועיין להר\"מ פ\"ז דמקוואות ה\"י והי\"א דפסק כהא דרב יוסף דס\"ל דר' יוחנן בן נורי לא פליג אלא אסיפא ופוסק כת\"ק ורישא הוי ככו\"ע וכרב יהודה אמר רב דאי לא ס\"ל הכי אלא דר\"י בן נורי פליג ארישא ור\"י אמר רב פוסק כר\"י בן נורי וכדאמר רבא בסוגיין הו\"ל להר\"מ לפסוק כרב יהודה אמר רב אלא ודאי דפסק כרב יוסף. ויש לתמוה דהא קי\"ל הלכתא כבתראי אף נגד רבם מאביי ורבא ואילך יעו\"ש להחבי\"ב בכללי הש\"ס מהדו\"ק מסי' נ\"ז עד ס\"ב וא\"כ הו\"ל לפסוק כאן כרבא. וי\"ל כיון דלרב יוסף אתי רב יהודה אמר רב ככו\"ע ולא כיחידאה ועוד דאביי שהוא בתרא ג\"כ קאי כרב יהודה פסק כוותיה." + ], + [ + "כתוב אצלי בחי' מס' מכות דף ד' ע\"א גמ' אמר רב יוסף לא שמיעא לי א\"ל אביי את אמרת וכו' ורב דאמר כדברי הכל. ועיין להר\"מ פ\"ז דמקוואות ה\"י והי\"א דפסק כהא דרב יוסף דס\"ל דר' יוחנן בן נורי לא פליג אלא אסיפא ופוסק כת\"ק ורישא הוי ככו\"ע וכרב יהודה אמר רב דאי לא ס\"ל הכי אלא דר\"י בן נורי פליג ארישא ור\"י אמר רב פוסק כר\"י בן נורי וכדאמר רבא בסוגיין הו\"ל להר\"מ לפסוק כרב יהודה אמר רב אלא ודאי דפסק כרב יוסף. ויש לתמוה דהא קי\"ל הלכתא כבתראי אף נגד רבם מאביי ורבא ואילך יעו\"ש להחבי\"ב בכללי הש\"ס מהדו\"ק מסי' נ\"ז עד ס\"ב וא\"כ הו\"ל לפסוק כאן כרבא. וי\"ל כיון דלרב יוסף אתי רב יהודה אמר רב ככו\"ע ולא כיחידאה ועוד דאביי שהוא בתרא ג\"כ קאי כרב יהודה פסק כוותיה." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..7c01eeff22d0369275d95e0b6b0e538e79ced154 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,79 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Immersion Pools", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Immersion_Pools", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש בתשובה שכתבתי על תשובת הרדב\"ז כתב יד והיא בסוף איסורי ביאה דף ח' ע\"ב." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "או שנמצא עצם בין שיניה כאילו לא טבלה. וכתב מרן ביו\"ד סי' קצ\"ח סכ\"ד צריכה לחצוץ שיניה שלא יהא דבר חוצץ וכו' ויש נוהגות שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה מפני שהוא נכנס בין השינים יותר ממאכל אחר דלמא תשתייר מיניה ולאו אדעתה וכו' ע\"כ, בקונטרס בית הרואה כתב ע\"ש מהרי\"ד דכבד מותרת לאכול דבכבד ליכא למיחש שנכנס בין השינים וכתב עליו הרב בקונטרס הנזכר דזה תלוי במחלוקת בין האגור הביאו מרן ביו\"ד סי' צ\"ח שאמר הכבד והלב והבשר ב' מינים הם וכיון שכן כשקבלו הנשים שלא לאכול בשר אין כבד בכלל משא\"כ להפר\"ח שם דאמר דהם מין אחד א\"כ כבד בכלל אלו דבריו, ולא דק בזה כלל כי לענין זה מה לי אם הם מין אחד או שני מינים דזיל בתר טעמא דשמא נכנס בין השינים וכיון דבכבד ליכא חששה זאת אין קפידה מה גם דקיל ענין זה דאפילו אכלה בשר ששכחה שהיה לה לטבול טובלת לכתחילה וכמ\"ש מהרי\"ד גופיה ביו\"ד סי' צ\"ט כיון שהוא מנהג בעלמא אלא תחוץ יפה בין שיניה והט\"ז בסי' [קצ\"ח] הנ\"ל התיר לאכול בשבת ויו\"ט לכתחילה יעו\"ש וכיון דקיל דבר זה טובא מהיכא תיתי להחמיר גם בכבד וכן הורה גם הרב דבר משה חלק יו\"ד סימן כ\"ו באשה שאכלה מוח עצם לטבול בו ביום כיון דבמוח אין לחוש כל כך כמו בשר כמו שנוהגים לאכול דג והיתר זה הוא אף לכתחילה דומיא דדג, אלא דבבשר התיר לטבול לכתחילה בשכחה ואכלה, וה\"ה כבד נמצא בכבד הלכה פסוקה כתרין ארייוותא להתיר ואני מוסיף להתיר גם בטחול מטעם הנזכר כי הוי כמו כבד וכן בלב וק\"ל." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "ואלו מעלין וכו', אפי' הביא מ' [סאה] שלג בתחילה וכו' הרי זה מקוה שלם וכשר. וכתב מרן וסובר רבינו דבשלג דוקא וכו' הוא דמכשירינן ולא גמרינן מינה לאינך וכו' ע\"כ, וכ\"כ ביו\"ד סי' ר\"א דלדעת רבינו אינו מכשיר אלא בשלג ולא גמרינן מינה לאידך ומן התימה עליו דסותר עצמו דידיה אדידיה ממ\"ש הכא וביו\"ד למ\"ש באורח חיים הל' נטילת ידים סי' ק\"ס וז\"ל ותנן נמי שאפי' הביא מ' סאה שלג בתחילה וכו' כשר וכן פסק הרמב\"ם ולפ\"ז ה\"ה דלרביעית מהני אם ריסקו עד שנעשה מים אפי' כל הרביעית מריסוק דברים הללו וכו' ע\"כ, נראה בפירוש שהבין לדעת הר\"מ דלאו דוקא אם ריסק שלג ועשה מקוה אלא ה\"ה מהנך ומשם למד לרביעית לנטילת ידים דמהני מריסוק דברים הללו ומה גם דלא היה צריך ללמוד דין זה לרביעית מדברי רבינו אלא מדעת הרא\"ש שדעתו חלוק מדעת רבינו דס\"ל דאותה מתני' דמקוה דלאו דוקא משלג אלא ה\"ה מהנך וכמו שפסק הטור ביו\"ד סי' ר\"א לענין מקוה מכח סברת הרא\"ש אביו ולפחות הו\"ל להזכיר בהל' ברכות שזו היא דעת הרא\"ש ג\"כ דכתבו בביאור כדי לסייע את עצמו לומר דזה הוא ג\"כ דעת רבינו וצ\"ע.
והנה מתוך ראות דברי מרן אלו דהלכות ברכות דלמד מההיא דמקוה לנטילת ידים מרביעית מים דמהני גם משאר דברים יובנו דבריו בספר הקצר סי' ק\"ס סי\"ב שכתב השלג והברד וכו' והמלח אם ריסקן עד שנעשה מים נוטלין מהם וכו' עכ\"ל, שהקשה מהר\"י קאשטרו דסותר למ\"ש לעיל סעי' ט' מים מלוחים וכו' שאין הכלב יכול לשתות מהם פסולין לנטילת ידים ע\"כ, והא א\"כ איך הכשיר בסעיף י\"ב מי מלח והא אין הכלב יכול לשתות והצריך עיון דכוונתו להכשיר לרביעית לנטילת ידים מאלו הדברים לאפוקי דלא נימא דדוקא משלג הוא דמהני ולא משאר דברים אלא דהוא הדין גם משארה מהני ולעולם כדינו דהיינו שהכלב יכול לשתות וכגון דעירב בהו גם ממי שלג או ברד וכפור וגליד עד שהכלב יכול לשתות ונמצא דגם מלח מועיל ואינו פוסל בתערובתו ואפי' בלא\"ה היה אפשר לומר דמלח כדי נסבא ואגב שארה נקטה אלא דכבר יש ליישב דלא תיהוי בכדי והכל אמת ויציב ואין מקום להקשות. ועוד י\"ל גם בלא זה דמלח דנקט משום דסיים וטובלין בהם וידוע דלטבילה מועיל מי הים דלטבילה א\"צ תנאים דהכלב יכול לשתות ופשוט, ושוב ראיתי בהרב בית דוד או\"ח סי' ע\"ז מ\"ש בזה." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כתוב אצלי בחי' מס' מכות דף ד' ע\"א גמ' אמר רב יוסף לא שמיעא לי א\"ל אביי את אמרת וכו' ורב דאמר כדברי הכל. ועיין להר\"מ פ\"ז דמקוואות ה\"י והי\"א דפסק כהא דרב יוסף דס\"ל דר' יוחנן בן נורי לא פליג אלא אסיפא ופוסק כת\"ק ורישא הוי ככו\"ע וכרב יהודה אמר רב דאי לא ס\"ל הכי אלא דר\"י בן נורי פליג ארישא ור\"י אמר רב פוסק כר\"י בן נורי וכדאמר רבא בסוגיין הו\"ל להר\"מ לפסוק כרב יהודה אמר רב אלא ודאי דפסק כרב יוסף. ויש לתמוה דהא קי\"ל הלכתא כבתראי אף נגד רבם מאביי ורבא ואילך יעו\"ש להחבי\"ב בכללי הש\"ס מהדו\"ק מסי' נ\"ז עד ס\"ב וא\"כ הו\"ל לפסוק כאן כרבא. וי\"ל כיון דלרב יוסף אתי רב יהודה אמר רב ככו\"ע ולא כיחידאה ועוד דאביי שהוא בתרא ג\"כ קאי כרב יהודה פסק כוותיה." + ], + [ + "כתוב אצלי בחי' מס' מכות דף ד' ע\"א גמ' אמר רב יוסף לא שמיעא לי א\"ל אביי את אמרת וכו' ורב דאמר כדברי הכל. ועיין להר\"מ פ\"ז דמקוואות ה\"י והי\"א דפסק כהא דרב יוסף דס\"ל דר' יוחנן בן נורי לא פליג אלא אסיפא ופוסק כת\"ק ורישא הוי ככו\"ע וכרב יהודה אמר רב דאי לא ס\"ל הכי אלא דר\"י בן נורי פליג ארישא ור\"י אמר רב פוסק כר\"י בן נורי וכדאמר רבא בסוגיין הו\"ל להר\"מ לפסוק כרב יהודה אמר רב אלא ודאי דפסק כרב יוסף. ויש לתמוה דהא קי\"ל הלכתא כבתראי אף נגד רבם מאביי ורבא ואילך יעו\"ש להחבי\"ב בכללי הש\"ס מהדו\"ק מסי' נ\"ז עד ס\"ב וא\"כ הו\"ל לפסוק כאן כרבא. וי\"ל כיון דלרב יוסף אתי רב יהודה אמר רב ככו\"ע ולא כיחידאה ועוד דאביי שהוא בתרא ג\"כ קאי כרב יהודה פסק כוותיה." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מקואות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..5ec25ab0617299dd67262ca4c4423ee329cb11d5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,71 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש פ\"ג דמאכלות אסורות ה\"ז." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "כתוב אצלי בחי' מס' מכות דף ד' גמ' חבית מלאה מים וכו', לא עלתה לו טבילה ופי' רש\"י שמא וכו' ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובים וזה אחד מן הפוסלין את התרומה עכ\"ל. פי' דשמא יבוא אחר הטבילה ראשו ורובו באותן מים שאובים שמכונסים יחד וגזרו חכמים דמי שבא ראשו ורובו במים שאובים יהיה טמא לתרומה כדתנן בסוף זבים אלו פוסלין את התרומה וכו' והבא ראשו ורובו במים שאובים והטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגים וכו' שהיא אחת מגזרת י\"ח דבר בפ\"ק דשבת דף י\"ג.
וראיתי להרב מל\"מ פ\"ט דאבות הטומאות ה\"א כתב על דברי רש\"י דידן וז\"ל והנראה דס\"ל שדין זה לא נאמר כי אם בתרומה משום דלחולין הא קי\"ל דמקוה שיש בו ארבעים סאה ונפלו בו שלשה לוגין לא פסלוהו וכו' אלא משום לתא דתרומה נגעו וכו' עכ\"ל, והרי כתבנו מתני' דסוף זבים דנראה ממנה דדוקא לתרומה גזרו וא\"צ לראיה מעלמא. והנה הרמב\"ם נייד מפי' רש\"י שכתב פ\"ו מהל' מקואות ה\"י חבית מלאה מים הטובל שם לא עלתה לו טבילה אי אפשר וכו' עכ\"ל, ומדלא כתב לתרומה כמ\"ש רש\"י אלא העתיק לשון המשנה בעצמו נראה דמפרש לה לטמא שטבל דלא עלתה לו הטבילה וכן הבין מרן ז\"ל לכאורה מדבריו וכן נראה בבירור ממ\"ש פ\"ז ה\"ט אפי' חבית של יין ומראה אותו מקום כמראה היין הטובל באותו מקום לא עלתה לו טבילה והתם איירי בטמא שטבל (וב' ל' א') [ובטהור לא איירי] וא\"כ אין מקום למ\"ש מרן (ונראה) [ואפשר] לדחוק וכו' יעו\"ש, ומאי דקשיא ליה למרן לשיטת הרמב\"ם ממ\"ש פ\"ד מקוה שיש בו מ' סאה אפי' שאב ושפך לתוכו כל היום כולו כשר וסתם מקוואות קוו וקיימי ואפ\"ה מכשיר עכ\"ל, ולא קמקשי כן לרש\"י משום דלרש\"י יאמר דההיא מתני' איירי לחולין שהטבילה מועלת והכא איירי לתרומה משא\"כ להרמב\"ם.
וראיתי להרב מל\"מ כתב על מ\"ש הר\"מ וככר של תרומה וכו' דברי רבינו צריכין תלמוד דהככר הזה במאי נטמאה אי במים שנטמאו הא איתעביד השקה ומהכרח זה כתבו רש\"י והתוס' דאיירי במשקין וכו' וצ\"ע עכ\"ל. וקודם בואי ליישב דברי הר\"מ יש לתמוה על הרב ז\"ל אדתמיה ליה בבבא דככר של תרומה ליתמה ליה ברישא שכתב דלא עלתה לו טבילה ואמאי לא עלתה לו טבילה הנך מים שאובים נטהרו בהשקה ונעשו כשרים לטבילה וכמ\"ש התוס' על רש\"י ד\"ה אמר יעו\"ש והיא היא דקשיא ליה למר ז\"ל. ולישב דברי הר\"מ נראה דטעמו ונימוקו עמו במה שפי' דלא עלתה לו טבילה שהיה טמא וטבל הוא דאי כפי' רש\"י מאי איריא דנקט הטובל שם וכו' דמשמע דמיירי בשהיה טמא לימא אפילו טהור שטבל שם פוסל וכו' ולקושיית הרב מל\"מ נראה דס\"ל דכיון דחיישינן דאיכא מים מכונסים אף דבעלמא בהשקה נכשרים שאני נדון דידן דהטמא יורד לתוך מים המכונסים ולא יהבו רבנן להם כח לטהר לאחרים וכיון דאינן מטהרים נטמאים ואח\"כ נטהרים בהשקה וז\"ש הרב מל\"מ וז\"ל אם תאמר במים שנטמאו משום הטובל בהם וכו'.
נמצא לפי האמור בשעה שנוגע הטמא במים נטמאו א\"כ באותה שעה שהטמא עומד במים נפל הככר שם נטמא ואה\"נ דאי נפל אח\"כ נטהרו המים והר\"מ איירי בשנפל בעודו שם ומאי דבברייתא תני יין בהא דככר והר\"מ במים הכי גריס לה הר\"מ בברייתא חבית מליאה מים והיינו טעמא מדסיים חיישינן לג' לוגין מים שאובין וכו' ואי איירי ביין למה תלה מטעם מים שאובין הו\"ל למיתלי דבא ראשו ורובו ביין ולא חשיב טבילה דעד כאן לא נאמר דמשקין אינן פוסלין אלא בעירוב ג' לוגין ולא במכונסין משו\"ה גריס מים ורש\"י דגריס יין מכח דהכי תני בתוספתא דומה לה בפ\"ה דמקוואות הביאה הר\"ש פ\"ז מ\"ד וז\"ל חבית שנשברה בים הגדול ומראה אותו מקום כמראה אותו היין הטובל באותו מקום כאילו לא טבל וכו' ואינו ענין אחד לברייתא דידן, וע\"פ האמור יובנו דברי התוס' ד\"ה תניא נמי הכי שדבריהם אינם מובנים והרב חידושי הלכות נדחק בהו טובא.
ולענ\"ד הכי פירושו דרש\"י ס\"ל כדעת הרמב\"ם וכדכתיבנא ואין מקום למ\"ש התוס' עליו בד\"ה אמר, ברם בברייתא מודה רש\"י דגרסינן יין דדחיקא ליה לאוקמא דככר שנפל איירי בשעה שהטמא עומד בתוכו וכיון שכן דאיירי אחר שעלה הטמא נטהרו המים וא\"כ היאך הככר טמא ובהכי יבואו דברי התוס' על מכונם.
וראיתי להרמב\"ן בחידושיו כתב וז\"ל לא עלתה לו טבילה יש מפרשים דג' לוגין של אותן מים שאובין שעומדים במקום אחד פוסלין אותן מ' סאה שבים הגדול שהוא טובל בה וקשה דתנן מקוה שיש בו מ' סאה ממלא בכתף ונותן ואמרו בשם ר' משה הדרשן דמים מלוחים שאני שאינן מתערבין עם המתוקים עכ\"ל. (הי) [הרי] לך פי' הרמב\"ם ז\"ל שהבאנו לעיל ומה שתירץ ר\"מ הדרשן הוא דבר מוכחש מעצמו והנכון כמו שתירץ מרן ז\"ל." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "עיין מ\"ש בחידושי הל' חמץ ומצה פ\"ב הל' י\"ב." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..eed2b54e1951943f6300eecd094cb366d86aa9d5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Taharah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,68 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Other_Sources_of_Defilement", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין מ\"ש פ\"ג דמאכלות אסורות ה\"ז." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "כתוב אצלי בחי' מס' מכות דף ד' גמ' חבית מלאה מים וכו', לא עלתה לו טבילה ופי' רש\"י שמא וכו' ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובים וזה אחד מן הפוסלין את התרומה עכ\"ל. פי' דשמא יבוא אחר הטבילה ראשו ורובו באותן מים שאובים שמכונסים יחד וגזרו חכמים דמי שבא ראשו ורובו במים שאובים יהיה טמא לתרומה כדתנן בסוף זבים אלו פוסלין את התרומה וכו' והבא ראשו ורובו במים שאובים והטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגים וכו' שהיא אחת מגזרת י\"ח דבר בפ\"ק דשבת דף י\"ג.
וראיתי להרב מל\"מ פ\"ט דאבות הטומאות ה\"א כתב על דברי רש\"י דידן וז\"ל והנראה דס\"ל שדין זה לא נאמר כי אם בתרומה משום דלחולין הא קי\"ל דמקוה שיש בו ארבעים סאה ונפלו בו שלשה לוגין לא פסלוהו וכו' אלא משום לתא דתרומה נגעו וכו' עכ\"ל, והרי כתבנו מתני' דסוף זבים דנראה ממנה דדוקא לתרומה גזרו וא\"צ לראיה מעלמא. והנה הרמב\"ם נייד מפי' רש\"י שכתב פ\"ו מהל' מקואות ה\"י חבית מלאה מים הטובל שם לא עלתה לו טבילה אי אפשר וכו' עכ\"ל, ומדלא כתב לתרומה כמ\"ש רש\"י אלא העתיק לשון המשנה בעצמו נראה דמפרש לה לטמא שטבל דלא עלתה לו הטבילה וכן הבין מרן ז\"ל לכאורה מדבריו וכן נראה בבירור ממ\"ש פ\"ז ה\"ט אפי' חבית של יין ומראה אותו מקום כמראה היין הטובל באותו מקום לא עלתה לו טבילה והתם איירי בטמא שטבל (וב' ל' א') [ובטהור לא איירי] וא\"כ אין מקום למ\"ש מרן (ונראה) [ואפשר] לדחוק וכו' יעו\"ש, ומאי דקשיא ליה למרן לשיטת הרמב\"ם ממ\"ש פ\"ד מקוה שיש בו מ' סאה אפי' שאב ושפך לתוכו כל היום כולו כשר וסתם מקוואות קוו וקיימי ואפ\"ה מכשיר עכ\"ל, ולא קמקשי כן לרש\"י משום דלרש\"י יאמר דההיא מתני' איירי לחולין שהטבילה מועלת והכא איירי לתרומה משא\"כ להרמב\"ם.
וראיתי להרב מל\"מ כתב על מ\"ש הר\"מ וככר של תרומה וכו' דברי רבינו צריכין תלמוד דהככר הזה במאי נטמאה אי במים שנטמאו הא איתעביד השקה ומהכרח זה כתבו רש\"י והתוס' דאיירי במשקין וכו' וצ\"ע עכ\"ל. וקודם בואי ליישב דברי הר\"מ יש לתמוה על הרב ז\"ל אדתמיה ליה בבבא דככר של תרומה ליתמה ליה ברישא שכתב דלא עלתה לו טבילה ואמאי לא עלתה לו טבילה הנך מים שאובים נטהרו בהשקה ונעשו כשרים לטבילה וכמ\"ש התוס' על רש\"י ד\"ה אמר יעו\"ש והיא היא דקשיא ליה למר ז\"ל. ולישב דברי הר\"מ נראה דטעמו ונימוקו עמו במה שפי' דלא עלתה לו טבילה שהיה טמא וטבל הוא דאי כפי' רש\"י מאי איריא דנקט הטובל שם וכו' דמשמע דמיירי בשהיה טמא לימא אפילו טהור שטבל שם פוסל וכו' ולקושיית הרב מל\"מ נראה דס\"ל דכיון דחיישינן דאיכא מים מכונסים אף דבעלמא בהשקה נכשרים שאני נדון דידן דהטמא יורד לתוך מים המכונסים ולא יהבו רבנן להם כח לטהר לאחרים וכיון דאינן מטהרים נטמאים ואח\"כ נטהרים בהשקה וז\"ש הרב מל\"מ וז\"ל אם תאמר במים שנטמאו משום הטובל בהם וכו'.
נמצא לפי האמור בשעה שנוגע הטמא במים נטמאו א\"כ באותה שעה שהטמא עומד במים נפל הככר שם נטמא ואה\"נ דאי נפל אח\"כ נטהרו המים והר\"מ איירי בשנפל בעודו שם ומאי דבברייתא תני יין בהא דככר והר\"מ במים הכי גריס לה הר\"מ בברייתא חבית מליאה מים והיינו טעמא מדסיים חיישינן לג' לוגין מים שאובין וכו' ואי איירי ביין למה תלה מטעם מים שאובין הו\"ל למיתלי דבא ראשו ורובו ביין ולא חשיב טבילה דעד כאן לא נאמר דמשקין אינן פוסלין אלא בעירוב ג' לוגין ולא במכונסין משו\"ה גריס מים ורש\"י דגריס יין מכח דהכי תני בתוספתא דומה לה בפ\"ה דמקוואות הביאה הר\"ש פ\"ז מ\"ד וז\"ל חבית שנשברה בים הגדול ומראה אותו מקום כמראה אותו היין הטובל באותו מקום כאילו לא טבל וכו' ואינו ענין אחד לברייתא דידן, וע\"פ האמור יובנו דברי התוס' ד\"ה תניא נמי הכי שדבריהם אינם מובנים והרב חידושי הלכות נדחק בהו טובא.
ולענ\"ד הכי פירושו דרש\"י ס\"ל כדעת הרמב\"ם וכדכתיבנא ואין מקום למ\"ש התוס' עליו בד\"ה אמר, ברם בברייתא מודה רש\"י דגרסינן יין דדחיקא ליה לאוקמא דככר שנפל איירי בשעה שהטמא עומד בתוכו וכיון שכן דאיירי אחר שעלה הטמא נטהרו המים וא\"כ היאך הככר טמא ובהכי יבואו דברי התוס' על מכונם.
וראיתי להרמב\"ן בחידושיו כתב וז\"ל לא עלתה לו טבילה יש מפרשים דג' לוגין של אותן מים שאובין שעומדים במקום אחד פוסלין אותן מ' סאה שבים הגדול שהוא טובל בה וקשה דתנן מקוה שיש בו מ' סאה ממלא בכתף ונותן ואמרו בשם ר' משה הדרשן דמים מלוחים שאני שאינן מתערבין עם המתוקים עכ\"ל. (הי) [הרי] לך פי' הרמב\"ם ז\"ל שהבאנו לעיל ומה שתירץ ר\"מ הדרשן הוא דבר מוכחש מעצמו והנכון כמו שתירץ מרן ז\"ל." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "עיין מ\"ש בחידושי הל' חמץ ומצה פ\"ב הל' י\"ב." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..072d8b72717848fab1ec448047000153b323fe10 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,61 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Eruvin", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עירובין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מבוי \n וכו' שכח אחד וכו' ולא עירב וכו' לא הפסיד כלום וכו'. הנה כתב כן דקאי לכשהשיתוף הוא ביין אבל אם הוא בפת העיקרא א\"צ עירוב כמבואר בדבריו ועיין בב\"י או\"ח סי' שפ\"ז שהשיא דעת רבינו חלוק מכלהו רבוותא ועיין בב\"ח שם וט\"ז ויד אהרן שם דכתבו דלכו\"ע בשכח ולא עירב אחד מהם סומכין על השיתוף ולא מיבעיא בשכח אלא אפי' לא עירבו כלל וכלל סומכין ואפילו אם השיתוף הוא ביין להחולקין על רבינו ולדעת רבינו דוקא אם השיתוף הוא בפת וא\"כ נפק\"מ דמ\"ש במתני' שם פ' הדר דף ס\"ט אנשי חצר ששכח אחד ולא עירב אסור להכניס ולהוציא וכו' ואמרו שם בש\"ס דאוסר לשכנים ג\"כ להכניס ולהוציא וצריך שיבטל רשותו כמ\"ש הפוסקים סי' ש\"פ איירי היכא דליכא שיתוף במבוי ונפק\"מ לדידן דאית לן שיתופי מבואות ושכח אחד לערב א\"צ ביטול רשות ואם שכחו לערב כל החצר יש לסמוך אשיתוף לכתחילה אפי' אם הוא ביין ולרבינו דוקא אם הוא בפת וכן פסק מרן בס' הקצר סי' שפ\"ז שהביא סברת רבינו בסתמא וסיים ויש אומרים וכו' וא\"כ לפי האי סתמא דידוע דסתם כן להלכה אינו מועיל השיתוף דיין בעד עירובי חצרות.
ונראה דהיינו טעמיה דמ\"ה הכולל אברהם בן עזרא ז\"ל ההוא אמר במה שאירע זה שנים רבות בחצר אחד ששרפו הפת של עירוב בשבוע של קודם פסח ושכחו לערב ובאותו שבת שלא עירבו היה מילה באותו חצר ושאלו היאך יביאו התנוק למול למקום שהכינו למולו ושאלו למורה הנזכר והשיב שיביא התנוק ע\"י עכו\"ם והביא אותו שפחה דכיון דאנו עושין השיתוף בשמן אינו מועיל בעד עירובי חצירות לרבינו ומרן אמנם אחרי נשיקת ידיו ורגליו נראה להתיר בנדון כזה כיון שהוא דבר מצוה וכדכתב מרן בב\"י סי' שפ\"ז על שם אור זרוע דבמקום מצוה סמכינן אשיתוף דיין אף למאן דפוסק כר' מאיר דהיינו סברת רבינו ומרן מההיא ש\"ס דפ' הדר דף ס\"ז דקאמר לא ערבינן נסמוך אשיתוף וכו' יעו\"ש ובשעת הדחק יש לסמוך על סברה זאת." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין \n מערבין וכו'. עד סוף הלכה. וכתב הרב המגיד עירובין דף פ\"ב אמר רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה והקשו מאי קמ\"ל תנינא וכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה ותירצו מהו דתימא אורחא דמילתא נקט קמ\"ל ומש\"ס זה איכא דקשיא ליה על מ\"ש מהר\"ר יהונתן בחי' הרי\"ף בפ' בכל מערבין על מתני' מתנה אדם על עירובו וכו' אם באו גוים למזרח וכו' וז\"ל ולפי שדרך העולם לברוח מפני גוים ולסטים ולצאת לקראת חכם ללמוד תורה מפיו לפיכך נקט אותה במשנתנו עכ\"ל והרי הרמב\"ם כלילינהו לכל הני דהאי מתני' בהדי הנך אלמא דכולהו הוי לדבר מצוה דוקא והיאך כתב מהר\"ר יהונתן דמשום דאורחא דמלתא הוא דנקט אלו דבריו והכונה פשוטה למהר\"ר יהונתן ז\"ל דבא לתרץ למה בהך מתני' דאם באו גוים לא נקט אלא להך דגוים וחכם ולא שאר מצוות כדתני בההיא מתני' דלקמן דבית האבל או בית המשתה ואהא תירץ שפיר כיון שדרך לברוח מגוים ולצאת לקראת חכם והוי דברים שאינן מבוררין מקודם ואיכא לספק בהו שייך בהו עירוב זה בספק אם באו וכו' משא\"כ בבית האבל ובית המשתה דנודע מקומן איו ואף שאין הלשון מבורר כל כך הכונה אמת." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c69c04770088ed13d53fded16b4ba74240de2bb0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,58 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Eruvin", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Eruvin", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מבוי \n וכו' שכח אחד וכו' ולא עירב וכו' לא הפסיד כלום וכו'. הנה כתב כן דקאי לכשהשיתוף הוא ביין אבל אם הוא בפת העיקרא א\"צ עירוב כמבואר בדבריו ועיין בב\"י או\"ח סי' שפ\"ז שהשיא דעת רבינו חלוק מכלהו רבוותא ועיין בב\"ח שם וט\"ז ויד אהרן שם דכתבו דלכו\"ע בשכח ולא עירב אחד מהם סומכין על השיתוף ולא מיבעיא בשכח אלא אפי' לא עירבו כלל וכלל סומכין ואפילו אם השיתוף הוא ביין להחולקין על רבינו ולדעת רבינו דוקא אם השיתוף הוא בפת וא\"כ נפק\"מ דמ\"ש במתני' שם פ' הדר דף ס\"ט אנשי חצר ששכח אחד ולא עירב אסור להכניס ולהוציא וכו' ואמרו שם בש\"ס דאוסר לשכנים ג\"כ להכניס ולהוציא וצריך שיבטל רשותו כמ\"ש הפוסקים סי' ש\"פ איירי היכא דליכא שיתוף במבוי ונפק\"מ לדידן דאית לן שיתופי מבואות ושכח אחד לערב א\"צ ביטול רשות ואם שכחו לערב כל החצר יש לסמוך אשיתוף לכתחילה אפי' אם הוא ביין ולרבינו דוקא אם הוא בפת וכן פסק מרן בס' הקצר סי' שפ\"ז שהביא סברת רבינו בסתמא וסיים ויש אומרים וכו' וא\"כ לפי האי סתמא דידוע דסתם כן להלכה אינו מועיל השיתוף דיין בעד עירובי חצרות.
ונראה דהיינו טעמיה דמ\"ה הכולל אברהם בן עזרא ז\"ל ההוא אמר במה שאירע זה שנים רבות בחצר אחד ששרפו הפת של עירוב בשבוע של קודם פסח ושכחו לערב ובאותו שבת שלא עירבו היה מילה באותו חצר ושאלו היאך יביאו התנוק למול למקום שהכינו למולו ושאלו למורה הנזכר והשיב שיביא התנוק ע\"י עכו\"ם והביא אותו שפחה דכיון דאנו עושין השיתוף בשמן אינו מועיל בעד עירובי חצירות לרבינו ומרן אמנם אחרי נשיקת ידיו ורגליו נראה להתיר בנדון כזה כיון שהוא דבר מצוה וכדכתב מרן בב\"י סי' שפ\"ז על שם אור זרוע דבמקום מצוה סמכינן אשיתוף דיין אף למאן דפוסק כר' מאיר דהיינו סברת רבינו ומרן מההיא ש\"ס דפ' הדר דף ס\"ז דקאמר לא ערבינן נסמוך אשיתוף וכו' יעו\"ש ובשעת הדחק יש לסמוך על סברה זאת." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין \n מערבין וכו'. עד סוף הלכה. וכתב הרב המגיד עירובין דף פ\"ב אמר רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה והקשו מאי קמ\"ל תנינא וכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה ותירצו מהו דתימא אורחא דמילתא נקט קמ\"ל ומש\"ס זה איכא דקשיא ליה על מ\"ש מהר\"ר יהונתן בחי' הרי\"ף בפ' בכל מערבין על מתני' מתנה אדם על עירובו וכו' אם באו גוים למזרח וכו' וז\"ל ולפי שדרך העולם לברוח מפני גוים ולסטים ולצאת לקראת חכם ללמוד תורה מפיו לפיכך נקט אותה במשנתנו עכ\"ל והרי הרמב\"ם כלילינהו לכל הני דהאי מתני' בהדי הנך אלמא דכולהו הוי לדבר מצוה דוקא והיאך כתב מהר\"ר יהונתן דמשום דאורחא דמלתא הוא דנקט אלו דבריו והכונה פשוטה למהר\"ר יהונתן ז\"ל דבא לתרץ למה בהך מתני' דאם באו גוים לא נקט אלא להך דגוים וחכם ולא שאר מצוות כדתני בההיא מתני' דלקמן דבית האבל או בית המשתה ואהא תירץ שפיר כיון שדרך לברוח מגוים ולצאת לקראת חכם והוי דברים שאינן מבוררין מקודם ואיכא לספק בהו שייך בהו עירוב זה בספק אם באו וכו' משא\"כ בבית האבל ובית המשתה דנודע מקומן איו ואף שאין הלשון מבורר כל כך הכונה אמת." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עירובין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..94b89c95deb612859650ec94f91bd3747d81ae2f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,61 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fasts", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תעניות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות \n עשה מן התורה לזעוק ולהריע וכו' . וכתב רבינו בס' המצות מצות עשה נ\"ט וז\"ל היא שצונו לתקוע וכו' עם הקרבת קרבני המועדות וכו' הנה מה שלא הזכיר ר\"ח לא חשש כיון שאין כונתו כאן לבאר התורות אלא מנין המצות וסמך על מה שהביא הכתוב ובכלל הוא ר\"ח ובס' היד פ\"ג מכלי המקדש כתב בפי' דגם בר\"ח צונו לתקוע יעו\"ש בהרב המגיד אמנם הרב החינוך הפריז על המידה וכתב דמצוה זאת היא בכל יום בבוקר בהקריב כל קרבן וכו' ואף שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד ור\"ח לאו דוקא וכן מבואר בר\"ה בפ' ראוהו בי\"ד דקאמר והני כהני הואיל ואיתנהו בתקיעה דכל השנה דכתיב ותקעתם בחצוצרות מדקאמר כל השנה שמע מינה דבכל יום איכא חצוצרות עכ\"ל ודבריו תמוהים דכיון דהכתוב פרט שמחה ומועד ור\"ח איך נאמר לאו דוקא דא\"כ למה האריך הכתוב כל כך ומה גם דיותר נראה לומר דמ\"ש בש\"ס כל השנה לאו דוקא אלא לגבי יום ר\"ה נקרא שמחה ומועד ור\"ח כל השנה ולעולם דבכל יום א\"צ תקיעה ויותר תימה דלפחות הו\"ל להזכיר לרבינו לחולק בזה ועיין מ\"ש בהל' מחוסרי כפרה." + ] + ], + [], + [ + [ + "מתחילין \n תלמידי חכמים וכו'. וכן הוא לשון מרן באו\"ח סי' תקע\"ה והקשה עליו המג\"א הל' ר\"ה סי' תקפ\"א סק\"ט ממ\"ש הרב ב\"י אע\"ג דאיתא במדרש דבערב ר\"ה הגדולים מתענים נהגו כולם להתענות משום דבדבר של צער הרוצה לעשות עצמו גדול עושה כדאיתא בפ\"ק ואיך הוא עצמו לא פסק כן ריש סימן תקע\"ה ונראה לחלק דבשלמא גבי עצירת גשמים שהוא סוג דת\"ח אז אמר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול דמחזי כיוהרא משא\"כ גבי ערב ר\"ה דאמר במדרש הגדולים מתענים לא גדולים בתורה נינהו אלא חסידים ואנשי מעשה ג\"כ ועוד י\"ל דשאני עצירת גשמים דהתענית הוא מגזרת חכמים וכיון דלא עליה דידיה גזרו מחזי כיוהרא משא\"כ גבי תענית ערב ר\"ה שהם נוהגים מעצמם לא שייך לומר מחזי כיוהרא." + ], + [], + [], + [ + "אסורין \n במלאכה ביום ומותרין בלילה. הכי איתא בתענית דף י\"ג כשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר ע\"כ. ומזה הוליד רש\"י שם וז\"ל מהכא משמע דבליל תשעה באב מותר במלאכה ואין ביטול אלא ביום אבל אין מפרסמים הדבר עכ\"ל ועיין להמג\"א סי' תקנ\"ד ס\"ק כ\"ג שתמה על רש\"י ז\"ל שדבריו סתראי נינהו ממ\"ש הכא למ\"ש בפסחים דף נ\"ד וז\"ל בין השמשות שלו אסור באכילה ומלאכה דמחמירין על ספיקו כדאמרינן בתענית ציבור וכו' ותקע עצמו על דבריו שבפסחים לדבר הלכה שליל תשעה באב אסור בעשית מלאכה ואחר המחילה ליתא דמ\"ש בפסחים פי' דבריו או דמ\"ש בין השמשות ר\"ל של יום ט' וי' או דמ\"ש ובמלאכה קאי לעצמו של יום ולא לילה ודבריו עניים כאן ועשירים לעיל מיניה ד\"ה אין תענית ציבור בבבל וכו' שכתב לאכול מבעוד יום וליאסר במלאכה וכו' ונראה ברור דלמלאכה לא קאי כי אם ליום ונמצא דברי רש\"י אחדים ואדרבא הדין יוצא דבלילה שרי וכמ\"ש בפי' בתענית ומן התימה עליו שהניח המפורש מכח הסתום דיש לצדד בו וכמ\"ש ומ\"ש המג\"א דמסתימת כל הפוסקים משמע דאסור גם בלילה אינו הכרח דסתמו מטעם שכתב רש\"י וז\"ל אבל אין מפרסמים הדבר ואה\"נ דשרי.
והטיב לראות החכם השלם רפאל אשכנזי הי\"ו דכונת רש\"י שבפסחים אינן כמשמען דאם כפשוטן יוצא דבתענית ציבור אסורין במלאכה בלילה והוי היפך ברייתא דתעניות שהבאנו בתחילת דברינו והו\"ל להמג\"א להרגיש בזה ומכוחו היה נכנס לכונת רש\"י ולא היה תוקע עצמו להלכה דגם בלילה אסיר ועוד זאת קשיא לי לפי פסקו מאי קשיא ליה לש\"ס שם בפסחים לר' יוחנן דאמר ט\"ב אינו כת\"צ למ\"ש ר\"י גופיה בין השמשות שלו אסור ותירצו לא למלאכה מלאכה תנינא מקום שנהגו וכו' ואימא דמ\"ש ר\"י פי' הוא למלאכה וה\"פ ט\"ב אינו כת\"צ דת\"צ אסור במלאכה דוקא ביום וט\"ב גם בלילה אסיר ולא קשיא כמו שהקשו הש\"ס מלאכה תנינא וכו' וכמו כן קשה למ\"ש מהרש\"ל לישב דברי רש\"י בפסחים שם ד\"ה לא למלאכה של יום עצמו משתחשך ואשמועינן דבת\"צ אסור וכו' ואינו דבת\"צ שרי בלילה יעו\"ש דלפי דבריו קשה כמו שהקשינו והאמת כמ\"ש עוד שם דט\"ס נפל בדברי רש\"י וק\"ל ומדברי מהרש\"ל אלו סיוע למ\"ש בסמוך בכונת רש\"י דלא תיקשה קושית המג\"א דאי דברי רש\"י כפשטן קשה קושית מהרש\"ל גם באותן דברי רש\"י וכמו שכתבנו דלמה לא הרגיש מהרש\"ל לעיל באותן דברי רש\"י כמו שהרגיש כאן אלא וודאי דהבין בדברי רש\"י כמ\"ש וק\"ל." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "ובי\"ג \n באדר וכו' וזעקתם. פי' מצינו שהתענו בימי המן שנאמר דברי הצומות וכו' ואף שמצינו בכתוב זכר הצום מ\"מ עדיין לא ידעינן באיזה יום ולזה כתב הרב המגיד דממ\"ש בש\"ס י\"ג זמן קהילה לכל היא דר\"ל תענית ידעינן שהיה יום י\"ג ובש\"ס מגילה דף ט\"ז דאמרו דברי הצומות לא בתמיה יעו\"ש עיין פי' בחידושי אגדות ודומה לו כתב רש\"י בתשובה הביאה מרן [בב\"י] הל' מגילה סי' תרפ\"ו יעו\"ש באופן דלכו\"ע פי' דברי הצומות היינו שעשו בימי מרדכי ולא שקבלו עליהם ואין מקום למ\"ש מהר\"ש הלוי חלק או\"ח סי' י\"א על תשובת רש\"י הלזו מדברי רבינו כאן ואף דבלא\"ה לא קשה מרבינו לרש\"י.", + " אבל\n אחד מד' צומות וכו' חל להיות בע\"ש מתענין בע\"ש. ואף דבזמן הזה אין חלין ד' צומות אלו לא בשבת ולא בע\"ש ומדבריו נראה דיכול להיות כל הד' בין בע\"ש בין בשבת לא קאי לזמן זה אלא לזמן שמקדשין על פי הראיה וכן איתא בברייתא פ\"ד דתענית דף כ\"ט ע\"ב גבי ט\"ב חל להיות בע\"ש מותר לכבס בחמישי מפני כבוד השבת ומייתי לה הטור או\"ח סי' תקנ\"א ומפרש לה כגון למקדשין ע\"פ הראיה וכן איתא במס' ר\"ה במתני' שהשלוחין יוצאין על חדש אב מפני התענית ונמשך קידוש על פי הראיה עד ימי אביי ורבא וכמ\"ש רבינו פ\"ה מהל' קידוש החודש ה\"ג יעו\"ש.
ולפי הכתוב אין מקום כלל למ\"ש הרב עטרת זקנים הל' ט\"ב סי' תק\"נ על מ\"ש מור\"ם ואם חלו בע\"ש וכו' וז\"ל (וצ\"ל) [ונ\"ל] המעתיק ד' צומות ר\"ל אחד מד' צומות והוא י' בטבת כי י\"ז בתמוז וט\"ב וצום גדליה אינם חלים לעולם בע\"ש ואם תרצה להשיב שדעת המחבר ר\"ל בזמן שבית המקדש קיים היו מקדשין ע\"פ הראיה ויכול להיות חלים בע\"ש זה אינו והלא בזמן בית שני היו עושין ימי שמחה כמ\"ש חז\"ל עכ\"ל וליתא שהרי הוכחנו דגם בזמן שאין בית המקדש קיים היו מקדשין על פי הראיה וק\"ל.
וקושטא קאי דבין מור\"ם בין מרן קיימי בזמן הראיה דהא דינא דכתב מרן וז\"ל כל הד' צומות אלו אם חלו להיות בשבת נדחין לאחר השבת הוא דינא דמתני' פ\"ק דמגילה דף ה' ע\"א דתני אבל זמן עצי כהנים ט\"ב חגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין וכבר זכרנו דבזמן המשנה היו מקדשין ע\"פ הראיה ונמצא א\"כ כולן חלין בשבת ומאי דנקט ט\"ב כבר ישב רש\"י ז\"ל שם וז\"ל וכן ט\"ב שחל בשבת וה\"ה לי\"ז בתמוז ועשרה בטבת והאי דנקט ט\"ב משום דנכפלו בו צרות אבל שאר צומות רצו מתענין רצו אין מתענין וכו' עכ\"ל אלא דאיכא למתמה על רש\"י אמאי לא הזכיר לצום גדליה דלא מבעיא דבזמן הראיה היה חל בשבת אלא אף בזמן הזה חל בשבת ומאי שייר דהאי שייר וסתם הו\"ל למימר והוא הדין לשאר צומות ואיך שיהיה כיון דדינא דמתני' הוא דקאי לזמן הראיה נמצא כל הד' צומות מצי חיילי בשבת ואין מקום למ\"ש המג\"א ס\"ק ד' יעו\"ש ואחריו נמשך מור\"ם וכתב ואם חלו בע\"ש וכו' ואף דבזמן הזה אינו חל כי אם י' בטבת בע\"ש מה בכך נקט הדין בין לזמן הראיה בין לזמן הזה ואין מקום למה שהצריך עיון המג\"א ולדוחק שנדחק העטרת זקנים דלא כתב דינו לזמן הראיה דוקא ומה גם דנמשך אחרי מרן ופשוט." + ], + [], + [ + "ובין \n השמשות שלו אסור כיוה\"כ . ועיין מ\"ש הרב המגיד ועיין להרדב\"ז ח\"ג בלשון הרמב\"ם סי' ק\"ד מה שהיכה על קדקד מי שדרש דאיכא תוספת כיוה\"כ בט\"ב שדקדק כן מלשון רבינו יעו\"ש וחוץ ממה שתמה הרב ז\"ל יש לתמוה דאפי' בין השמשות איכא מאן דאמר שם בפרק מקום שנהגו דף נ\"ד דליכא עינוי אלא דאנן פסקינן כמאן דאמר דבבין השמשות חייב בעינוי ואיך נאמר דחייב גם בתוספת והוי מחלוקת מן הקצה אל הקצה ומה גם דאי מ\"ד דאיכא בביה\"ש חיוב עינוי עדיפא מינה הו\"ל למימר דחייב גם בתוספת וכל שכן ביה\"ש ומ\"ש הרב המגיד משם הרמב\"ן ועוד דעל הראשונים אנו מצטערים בביה\"ש דלא צריך עינוי דספיקא דרבנן לקולא ואיך נוסיף גם התוספת הס כי לא להזכיר.
ובתוך דבריו כתב הרדב\"ז סוף דבר לא ראיתי בכל הספרים אשר לפני שכתבו תוספת בעינוי בט\"ב כיוה\"כ וראיתי כתוב לחד מרבנן יניק וחכים תמה עליו דאיך לא ראה כן בס' והא כתבו התוס' פרק תפילת השחר דף כ\"ז ד\"ה דרב צלי וז\"ל וכן לענין תוספת שבת וט\"ב ויוה\"כ וכו' יעו\"ש ואני אומר לו דאי היה מדקדק בדבריהם לא היה כותב כן חדא שסיימו שהוא מן התורה ובט\"ב לא שייך לומר כן ועוד דאינהו קיימי בענין מלאכה ובט\"ב הוי מקום שנהגו ולא נהגו באופן שט\"ס הוא שנפל בדבריהם וצ\"ל שבת ויו\"ט ויוה\"כ וכדאיתא ביומא דף פ\"א יעו\"ש ועוד דט\"ב אינו אסור במלאכה אלא ביום ולא בלילה וכדכתיב לעיל בפרקין הי\"ד וא\"כ מה שייך לומר בו תוספת וכן הרא\"ש שם בברכות כשהביא דברי התוס' אלו הזכיר שבת ויו\"ט יעו\"ש ועוד דהתוס' עצמם פרק מקום שנהגו דף נ\"ד ד\"ה לקבועא דירחא כתבו וז\"ל והא יוה\"כ תוספתו אסור וט\"ב תוספתו מותר וכו' יעו\"ש ומרוב חשקו לפלפל לא עיין היטב." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..86060ca42abf8f15e2c8b0bfa0231de39ac268a6 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,58 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Fasts", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Fasts", + "text": [ + [ + [ + "מצות \n עשה מן התורה לזעוק ולהריע וכו' . וכתב רבינו בס' המצות מצות עשה נ\"ט וז\"ל היא שצונו לתקוע וכו' עם הקרבת קרבני המועדות וכו' הנה מה שלא הזכיר ר\"ח לא חשש כיון שאין כונתו כאן לבאר התורות אלא מנין המצות וסמך על מה שהביא הכתוב ובכלל הוא ר\"ח ובס' היד פ\"ג מכלי המקדש כתב בפי' דגם בר\"ח צונו לתקוע יעו\"ש בהרב המגיד אמנם הרב החינוך הפריז על המידה וכתב דמצוה זאת היא בכל יום בבוקר בהקריב כל קרבן וכו' ואף שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד ור\"ח לאו דוקא וכן מבואר בר\"ה בפ' ראוהו בי\"ד דקאמר והני כהני הואיל ואיתנהו בתקיעה דכל השנה דכתיב ותקעתם בחצוצרות מדקאמר כל השנה שמע מינה דבכל יום איכא חצוצרות עכ\"ל ודבריו תמוהים דכיון דהכתוב פרט שמחה ומועד ור\"ח איך נאמר לאו דוקא דא\"כ למה האריך הכתוב כל כך ומה גם דיותר נראה לומר דמ\"ש בש\"ס כל השנה לאו דוקא אלא לגבי יום ר\"ה נקרא שמחה ומועד ור\"ח כל השנה ולעולם דבכל יום א\"צ תקיעה ויותר תימה דלפחות הו\"ל להזכיר לרבינו לחולק בזה ועיין מ\"ש בהל' מחוסרי כפרה." + ] + ], + [], + [ + [ + "מתחילין \n תלמידי חכמים וכו'. וכן הוא לשון מרן באו\"ח סי' תקע\"ה והקשה עליו המג\"א הל' ר\"ה סי' תקפ\"א סק\"ט ממ\"ש הרב ב\"י אע\"ג דאיתא במדרש דבערב ר\"ה הגדולים מתענים נהגו כולם להתענות משום דבדבר של צער הרוצה לעשות עצמו גדול עושה כדאיתא בפ\"ק ואיך הוא עצמו לא פסק כן ריש סימן תקע\"ה ונראה לחלק דבשלמא גבי עצירת גשמים שהוא סוג דת\"ח אז אמר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול דמחזי כיוהרא משא\"כ גבי ערב ר\"ה דאמר במדרש הגדולים מתענים לא גדולים בתורה נינהו אלא חסידים ואנשי מעשה ג\"כ ועוד י\"ל דשאני עצירת גשמים דהתענית הוא מגזרת חכמים וכיון דלא עליה דידיה גזרו מחזי כיוהרא משא\"כ גבי תענית ערב ר\"ה שהם נוהגים מעצמם לא שייך לומר מחזי כיוהרא." + ], + [], + [], + [ + "אסורין \n במלאכה ביום ומותרין בלילה. הכי איתא בתענית דף י\"ג כשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר ע\"כ. ומזה הוליד רש\"י שם וז\"ל מהכא משמע דבליל תשעה באב מותר במלאכה ואין ביטול אלא ביום אבל אין מפרסמים הדבר עכ\"ל ועיין להמג\"א סי' תקנ\"ד ס\"ק כ\"ג שתמה על רש\"י ז\"ל שדבריו סתראי נינהו ממ\"ש הכא למ\"ש בפסחים דף נ\"ד וז\"ל בין השמשות שלו אסור באכילה ומלאכה דמחמירין על ספיקו כדאמרינן בתענית ציבור וכו' ותקע עצמו על דבריו שבפסחים לדבר הלכה שליל תשעה באב אסור בעשית מלאכה ואחר המחילה ליתא דמ\"ש בפסחים פי' דבריו או דמ\"ש בין השמשות ר\"ל של יום ט' וי' או דמ\"ש ובמלאכה קאי לעצמו של יום ולא לילה ודבריו עניים כאן ועשירים לעיל מיניה ד\"ה אין תענית ציבור בבבל וכו' שכתב לאכול מבעוד יום וליאסר במלאכה וכו' ונראה ברור דלמלאכה לא קאי כי אם ליום ונמצא דברי רש\"י אחדים ואדרבא הדין יוצא דבלילה שרי וכמ\"ש בפי' בתענית ומן התימה עליו שהניח המפורש מכח הסתום דיש לצדד בו וכמ\"ש ומ\"ש המג\"א דמסתימת כל הפוסקים משמע דאסור גם בלילה אינו הכרח דסתמו מטעם שכתב רש\"י וז\"ל אבל אין מפרסמים הדבר ואה\"נ דשרי.
והטיב לראות החכם השלם רפאל אשכנזי הי\"ו דכונת רש\"י שבפסחים אינן כמשמען דאם כפשוטן יוצא דבתענית ציבור אסורין במלאכה בלילה והוי היפך ברייתא דתעניות שהבאנו בתחילת דברינו והו\"ל להמג\"א להרגיש בזה ומכוחו היה נכנס לכונת רש\"י ולא היה תוקע עצמו להלכה דגם בלילה אסיר ועוד זאת קשיא לי לפי פסקו מאי קשיא ליה לש\"ס שם בפסחים לר' יוחנן דאמר ט\"ב אינו כת\"צ למ\"ש ר\"י גופיה בין השמשות שלו אסור ותירצו לא למלאכה מלאכה תנינא מקום שנהגו וכו' ואימא דמ\"ש ר\"י פי' הוא למלאכה וה\"פ ט\"ב אינו כת\"צ דת\"צ אסור במלאכה דוקא ביום וט\"ב גם בלילה אסיר ולא קשיא כמו שהקשו הש\"ס מלאכה תנינא וכו' וכמו כן קשה למ\"ש מהרש\"ל לישב דברי רש\"י בפסחים שם ד\"ה לא למלאכה של יום עצמו משתחשך ואשמועינן דבת\"צ אסור וכו' ואינו דבת\"צ שרי בלילה יעו\"ש דלפי דבריו קשה כמו שהקשינו והאמת כמ\"ש עוד שם דט\"ס נפל בדברי רש\"י וק\"ל ומדברי מהרש\"ל אלו סיוע למ\"ש בסמוך בכונת רש\"י דלא תיקשה קושית המג\"א דאי דברי רש\"י כפשטן קשה קושית מהרש\"ל גם באותן דברי רש\"י וכמו שכתבנו דלמה לא הרגיש מהרש\"ל לעיל באותן דברי רש\"י כמו שהרגיש כאן אלא וודאי דהבין בדברי רש\"י כמ\"ש וק\"ל." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "ובי\"ג \n באדר וכו' וזעקתם. פי' מצינו שהתענו בימי המן שנאמר דברי הצומות וכו' ואף שמצינו בכתוב זכר הצום מ\"מ עדיין לא ידעינן באיזה יום ולזה כתב הרב המגיד דממ\"ש בש\"ס י\"ג זמן קהילה לכל היא דר\"ל תענית ידעינן שהיה יום י\"ג ובש\"ס מגילה דף ט\"ז דאמרו דברי הצומות לא בתמיה יעו\"ש עיין פי' בחידושי אגדות ודומה לו כתב רש\"י בתשובה הביאה מרן [בב\"י] הל' מגילה סי' תרפ\"ו יעו\"ש באופן דלכו\"ע פי' דברי הצומות היינו שעשו בימי מרדכי ולא שקבלו עליהם ואין מקום למ\"ש מהר\"ש הלוי חלק או\"ח סי' י\"א על תשובת רש\"י הלזו מדברי רבינו כאן ואף דבלא\"ה לא קשה מרבינו לרש\"י.", + " אבל\n אחד מד' צומות וכו' חל להיות בע\"ש מתענין בע\"ש. ואף דבזמן הזה אין חלין ד' צומות אלו לא בשבת ולא בע\"ש ומדבריו נראה דיכול להיות כל הד' בין בע\"ש בין בשבת לא קאי לזמן זה אלא לזמן שמקדשין על פי הראיה וכן איתא בברייתא פ\"ד דתענית דף כ\"ט ע\"ב גבי ט\"ב חל להיות בע\"ש מותר לכבס בחמישי מפני כבוד השבת ומייתי לה הטור או\"ח סי' תקנ\"א ומפרש לה כגון למקדשין ע\"פ הראיה וכן איתא במס' ר\"ה במתני' שהשלוחין יוצאין על חדש אב מפני התענית ונמשך קידוש על פי הראיה עד ימי אביי ורבא וכמ\"ש רבינו פ\"ה מהל' קידוש החודש ה\"ג יעו\"ש.
ולפי הכתוב אין מקום כלל למ\"ש הרב עטרת זקנים הל' ט\"ב סי' תק\"נ על מ\"ש מור\"ם ואם חלו בע\"ש וכו' וז\"ל (וצ\"ל) [ונ\"ל] המעתיק ד' צומות ר\"ל אחד מד' צומות והוא י' בטבת כי י\"ז בתמוז וט\"ב וצום גדליה אינם חלים לעולם בע\"ש ואם תרצה להשיב שדעת המחבר ר\"ל בזמן שבית המקדש קיים היו מקדשין ע\"פ הראיה ויכול להיות חלים בע\"ש זה אינו והלא בזמן בית שני היו עושין ימי שמחה כמ\"ש חז\"ל עכ\"ל וליתא שהרי הוכחנו דגם בזמן שאין בית המקדש קיים היו מקדשין על פי הראיה וק\"ל.
וקושטא קאי דבין מור\"ם בין מרן קיימי בזמן הראיה דהא דינא דכתב מרן וז\"ל כל הד' צומות אלו אם חלו להיות בשבת נדחין לאחר השבת הוא דינא דמתני' פ\"ק דמגילה דף ה' ע\"א דתני אבל זמן עצי כהנים ט\"ב חגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין וכבר זכרנו דבזמן המשנה היו מקדשין ע\"פ הראיה ונמצא א\"כ כולן חלין בשבת ומאי דנקט ט\"ב כבר ישב רש\"י ז\"ל שם וז\"ל וכן ט\"ב שחל בשבת וה\"ה לי\"ז בתמוז ועשרה בטבת והאי דנקט ט\"ב משום דנכפלו בו צרות אבל שאר צומות רצו מתענין רצו אין מתענין וכו' עכ\"ל אלא דאיכא למתמה על רש\"י אמאי לא הזכיר לצום גדליה דלא מבעיא דבזמן הראיה היה חל בשבת אלא אף בזמן הזה חל בשבת ומאי שייר דהאי שייר וסתם הו\"ל למימר והוא הדין לשאר צומות ואיך שיהיה כיון דדינא דמתני' הוא דקאי לזמן הראיה נמצא כל הד' צומות מצי חיילי בשבת ואין מקום למ\"ש המג\"א ס\"ק ד' יעו\"ש ואחריו נמשך מור\"ם וכתב ואם חלו בע\"ש וכו' ואף דבזמן הזה אינו חל כי אם י' בטבת בע\"ש מה בכך נקט הדין בין לזמן הראיה בין לזמן הזה ואין מקום למה שהצריך עיון המג\"א ולדוחק שנדחק העטרת זקנים דלא כתב דינו לזמן הראיה דוקא ומה גם דנמשך אחרי מרן ופשוט." + ], + [], + [ + "ובין \n השמשות שלו אסור כיוה\"כ . ועיין מ\"ש הרב המגיד ועיין להרדב\"ז ח\"ג בלשון הרמב\"ם סי' ק\"ד מה שהיכה על קדקד מי שדרש דאיכא תוספת כיוה\"כ בט\"ב שדקדק כן מלשון רבינו יעו\"ש וחוץ ממה שתמה הרב ז\"ל יש לתמוה דאפי' בין השמשות איכא מאן דאמר שם בפרק מקום שנהגו דף נ\"ד דליכא עינוי אלא דאנן פסקינן כמאן דאמר דבבין השמשות חייב בעינוי ואיך נאמר דחייב גם בתוספת והוי מחלוקת מן הקצה אל הקצה ומה גם דאי מ\"ד דאיכא בביה\"ש חיוב עינוי עדיפא מינה הו\"ל למימר דחייב גם בתוספת וכל שכן ביה\"ש ומ\"ש הרב המגיד משם הרמב\"ן ועוד דעל הראשונים אנו מצטערים בביה\"ש דלא צריך עינוי דספיקא דרבנן לקולא ואיך נוסיף גם התוספת הס כי לא להזכיר.
ובתוך דבריו כתב הרדב\"ז סוף דבר לא ראיתי בכל הספרים אשר לפני שכתבו תוספת בעינוי בט\"ב כיוה\"כ וראיתי כתוב לחד מרבנן יניק וחכים תמה עליו דאיך לא ראה כן בס' והא כתבו התוס' פרק תפילת השחר דף כ\"ז ד\"ה דרב צלי וז\"ל וכן לענין תוספת שבת וט\"ב ויוה\"כ וכו' יעו\"ש ואני אומר לו דאי היה מדקדק בדבריהם לא היה כותב כן חדא שסיימו שהוא מן התורה ובט\"ב לא שייך לומר כן ועוד דאינהו קיימי בענין מלאכה ובט\"ב הוי מקום שנהגו ולא נהגו באופן שט\"ס הוא שנפל בדבריהם וצ\"ל שבת ויו\"ט ויוה\"כ וכדאיתא ביומא דף פ\"א יעו\"ש ועוד דט\"ב אינו אסור במלאכה אלא ביום ולא בלילה וכדכתיב לעיל בפרקין הי\"ד וא\"כ מה שייך לומר בו תוספת וכן הרא\"ש שם בברכות כשהביא דברי התוס' אלו הזכיר שבת ויו\"ט יעו\"ש ועוד דהתוס' עצמם פרק מקום שנהגו דף נ\"ד ד\"ה לקבועא דירחא כתבו וז\"ל והא יוה\"כ תוספתו אסור וט\"ב תוספתו מותר וכו' יעו\"ש ומרוב חשקו לפלפל לא עיין היטב." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תעניות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..81bc582cc2190b306a9ff97e686bdc7aa0f8ac42 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,113 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האוכל \n מן החמץ בפסח כל שהוא וכו'. וכתב הרב המגיד פ' יוה\"כ חצי שיעור ר' יוחנן אמר אסור מן התורה וכו' וקי\"ל כר\"י עכ\"ל ובמכתב שלח אלי עמיתי בתורה החכם השלם חיים שלמה בן עזרא נר\"ו וז\"ל ב' אותותי אלה למען יאיר עיני במאור תורת חסד על לשונו במאי דקשה לי בזה הל' ממ\"ש התוס' בפסחים דף מ\"ד ד\"ה לענין חמץ שכתבו דלר' יוחנן לאיסורא לא נפקא מחלב לחמץ ונ\"ל דהיינו טעמא דחלב לית ליה התר וחמץ אית ליה התר ובהכי סרה מהר תלונת מרן ז\"ל שהקשה למה לן קרא לחמץ כיון דנפקא ליה מחלב לר\"י ועיין להמל\"מ פי\"ח מהלכות שבת ה\"א מ\"ש המגיה והרואה יראה שדעת התוס' ז\"ל ברור מללו דלא ילפינן חד מחבריה גם למ\"ש מרן עוד דהו\"ל למילף מקרא דכל מחמצת י\"ל אה\"נ דמהתם נפקא ליה אלא כיון דהדין הוי אמת נקט האי קרא מושאל אלו דבריו.
והשבתי לו לא כמו שעלה על דעתו עלה על דעתי בכוונת דבריהם ונקדים מ\"ש הרב חידושי הלכות וז\"ל קצת קשה דמאי קושיא אימא דחצי שיעור בעין דוקא אוסר ר' יוחנן משא\"כ הכא חצי שיעור ע\"י תערובת לא דריש ר\"י מכל ובכי האי גוונא חילקו התוס' לעיל וליכא למימר דמ\"מ כל חמץ למה לי דנילף לענין זה חמץ מחלב דא\"כ לתירוצא דלא דריש אלא לאיסורא מ\"מ כל דחמץ למה לי דנילף ליה מחלב ויש לישב עכ\"ל. ולענ\"ד מ\"ש הוא דליכא למימר, לענ\"ד ניתן ליאמר דק\"ל לר\"י כיון דאיכא קרא דכל חלב לרבות חצי שיעור ומינה ילפינן לכל איסורין שבתורה למאי אתא האי כל ודאי אתא לרבות אפי' בתערובות וילקה ותירצו בתוס' דר\"י לא דריש מכל אלא איסורא אבל מלקות לא וא\"כ מחלב ילפינן לכל איסורין בעין שיהא אסור וכל מחמצת שיהא אסור אפי' בתערובת אבל לעולם מלקות ליכא וזהו שכתבו וכן גבי חמץ כלומר לאיסור דוקא ולא למלקות ואפשר להעמיס זה בכונת הרב חידושי הלכות ואף שאין נראה כן כונתו מ\"מ נראה אמת בכונת דבריהם וא\"כ נמצא דלכל איסורין שבתורה ילפינן לה מכל חלב וא\"כ שפיר כתב הרב המגיד ושפיר קשיא ליה למרן דמעולם לא מצינו מי שיחלק שאר איסורים מחלב והיינו טעמא שמהרלנ\"ח בתשובה סי' כ\"א הביאו המל\"מ ז\"ל שכתב לתרץ לדעת רבינו דיש לחלק בין חמץ לחלב לא הביא דברי התוס' הנזכר לסיוע שהבין בדבריו כדכתיבנא ודעת הרה\"מ דאף דכתב רבינו מקרא דלא יאכל לאו דוקא אלא דכיון דקושטא הכי הוא מסמיך ליה אקרא וכדעת התוס' וכדפרישנא ליה משמע שהוא דעת רבינו פט\"ו דמאכלות אסורות הי\"ב שכתב דלתערובת חמץ במה שהוא נפקא ליה מכל מחמצת והיינו טעמא דלכל שהוא בעיניה נפקא ליה מכל חלב אייתר כל מחמצת אפי' לתערובת ומהאמור אין מקום למ\"ש החה\"ש עוד בעיקר הילפותא דכל שהוא נפקא ליה מכל מחמצת.
עוד כתב החכם השלם הנזכר וז\"ל ועיין למרן בריש הלכות ביאת המקדש דכתב דאע\"ג דמרבה לחצי שיעור אינו לוקה והיינו כדברי התוס' דפסחים דלא ילפינן חד מחבריה אלא דקשה דבריש פ\"ה מאיסורי מזבח כתב רבינו דלקי אחצי שיעור ולפי מ\"ש שם מרן היינו משום דמרבה ליה מכל שאור וכן קשה במ\"ש שם דלא פליגי ובפסחים אמרו לאפוקי מדאביי עכ\"ל והנה למ\"ש מדברי התוס' כבר ביררנו דבריהם ולמ\"ש מרן שם לדעת ת\"ק י\"ל דאצטריך קרא גבי יין לרבות אפי' כל שהוא דאי לא הוה אמר קרא יין אלא שכר משמע דוקא אי משכר אבל אי לא משכר אפי' איסורא ליכא דזיל בתר קרא היכי כתיב שכר דמשמע משכר הא לא משכר לא וראיה לזה מדלא כתב קרא יין וא\"כ משו\"ה אצטריך למכתב יין לרבות חצי שיעור לאיסורא ואי כתב רחמנא יין לחוד הו\"א דאף בפחות מרביעית יהיה חייב מיתה קמ\"ל שכר עד רביעית דוקא נמצא משום דהוה ס\"ד לחלק מכח הכתוב הוא דאצטריך קרא אבל לא מסברה דנפשין.
ולמ\"ש למרן כבר קדמו הלח\"מ פי\"ג דמעשה הקרבנות יעו\"ש אלא דמר מייתי ממנחות וכתב מפ' אלו עוברין וכתב הוא דמ\"ש הרמב\"ם הוא איסור ולא מלקות ומטעם דחצי שיעור אסור מן התורה והרב מוצל מאש סי' נ\"א תהי עליה טובא דא\"כ דנפקא ליה משום דהוי דומיא דכל איסורים איך כתב הרמב\"ם שנאמר כי כל שאור וכו' והא זה נפקא מכל חלב אלו תוכן דבריו. ולענ\"ד אין זה כדאי למתמה עליה כל כך דמ\"ש רבינו שנאמר קאי לעיקר הדין שכתב שאור ודבש אסורים ולא קאי למ\"ש בכל שהן והוא נכון.
ע\"כ החכם השלם וז\"ל ודרך אגב ראיתי להרב מוצל מאש שם על מ\"ש הרמב\"ם אע\"פ שהפסיק ושתה מעט מעט חייב וז\"ל ולא פי' שיעור הפסקה אם הוא כמו אכילת פרס כשיעור שהיה אכילת איסור או לא ולא זכר שר ששיעור שתיית נזיר הוי רביעית כמו שהן וכתב הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות נזיר שצריך שישתה רביעית בכדי אכילת פרס של מאכל עכ\"ל וליתא דרבינו פסק כת\"ק דיליף שכר שכר מנזיר אלא או כמו ר' יהודה או כמו ר' אליעזר וכיון שכן שאני נזיר דכתיב משרת ענבים וכמ\"ש רבינו פ\"ה דנזיר ה\"ה יעו\"ש משא\"כ בביאת מקדש ולכן כתב הרב דלא פי' רבינו ז\"ל שעור. ועוד יש לחלק בין איכא מאכל באמצע השתיה רביעית לליכא דגבי נזיר איירי בנתערב היין בדבר אחר ובביאת מקדש איירי דליכא אכילה כלל אלא הפסק ושוב ראיתי הדבר ברור דרבינו בביאת מקדש איירי דשתה יותר מרביעית אבל בהל' נזיר איירי בשתה רביעית ומשו\"ה כתב הרב ז\"ל דלא ביאר.
ושוב חזר החכם השלם הנ\"ל לדחות מה שכתבתי בכונת דברי התוס' דלפי פירושם בדבריהם נמצא לר' יוחנן דמכל חלב דריש חצי שיעור גם לכל התורה ומכל מחמצת לתערובת חמץ דוקא ואימא איפכא מכל חלב לרבות התערובת גם לכל התורה ומכל מחמצת לרבות חצי שיעור לפסח דוקא דמאי חזית. ואני ובני חכם יצחק הי\"ו דחינו לזה ע\"פ מ\"ש התוס' שם ביומא על מ\"ש ר' יוחנן דחצי שיעור אסור דחזי לאצטרופיה וקשיא להו דלמה ליה להאי טעמא תיפוק ליה דכתיב כל וכדתני בברייתא וניחא להו דאי לאו האי טעמא הו\"א דכל חלב לא אתא אלא לכוי ברם כיון דאיכא האי סברא מסתברא דמרבה גם לחצי שיעור אלו דבריהם ז\"ל.
נמצינו למדים דלרבות חצי שיעור כיון דאיכא האי סברא א\"צ לקרא בפני עצמו אלא מקרא דמרבה לכוי מתרבי וא\"כ אייתר כל מחמצת לתערובת ברם לתערובת אי אפשר מקרא דכל חלב דכיון דליכא סברא לא מתרבי דקרא לא אתא אלא לכוי ומשו\"ה דריש ר\"י לחצי שיעור דאיכא סברא מקרא דכל חלב אף דדריש מיניה גם כוי ומכל מחמצת מרבה תערובת חמץ ודוק.
עוד כתב החכם השלם הנזכר לפרש כונת התוס' באופן אחר וז\"ל ולענ\"ד כונתם דקשיא להו דלר\"י דס\"ל דחצי שיעור אסור מדאורייתא מכל חלב הוא הדין בחמץ א\"כ נימא דאתא קרא דכל מחמצת למלקות דאיסור לחוד בלא\"ה איתא ולזה תירצו דלא גמרינן מכל אלא איסור לחוד ואף דילפינן ליה מחלב הו\"א דיש לחלק וכמ\"ש מהרלנ\"ח לדעת הרמב\"ם הביאו המל\"מ פ\"א דחמץ ומצה ה\"ו יעו\"ש והתוס' לא כתבו זה משום דלא נטפלו בהא דב' קראי למה לי אלו דבריו וכמה תמוהים דבריו במ\"ש דלא נטפלו בהא דב' קראי למה לי והא כל עיקר קושיתם דהקשו דנימא דכל מחמצת אתא למלקות מכח יתורא הוא דאל\"כ ב' למה לי ולפי תירוצם צריך שיאמרו בפיהם ב' קראי למאי אתו ולא להניחו בע\"פ.
ולענ\"ד מ\"ש בתחילת דבריהם נכון דקשיא להו דנימא לר\"י דכל מחמצת אתא למלקות מכח יתורא ולא נימא דאתא לתערובת ומתרצי שפיר דמכל לא דריש למלקות אלא לאיסורא וכן גבי חמץ דוקא לאיסורא וכיון שכן צ\"ל בהכרח שהוא לתערובת לאיסורא ונכון ונמצא בין למאי דכתיבנא לעיל בכוונתם בין למאי דכתיבנא השתא חמץ ילפינן מחלב לחצי שיעור.
עוד כתב החכם השלם הנ\"ל למשדי נרגא על תירוץ מהרלנ\"ח דתירץ לדעת רבינו דאיסור חמץ לא דמי לחלב משום דחלב אסור לעולם וליכא שעת התר משא\"כ חמץ דשרי קודם ואחר הפסח ולכן הוצרך קרא אחרינא לאסור אף בחצי שיעור יעו\"ש וז\"ל וקשה דלפי דבריו דבמקום דיש לחלק ביניהם אמרינן אי לאו דליכא קרא מאי שנא ממ\"ש רבינו ריש פ\"ד מהל' שבועות דחצי שיעור אסור מן התורה אע\"ג דליכא קרא וכמ\"ש מרן שם ואף דיש לחלק טובא בין חלב לשבועה וכמ\"ש הר\"ן הביאו המל\"מ שם יעו\"ש עכ\"ל והנה גילה טפח וכסה טפחיים דאף דהר\"ן כתב כן בחי' בפרושיו להלכות חזר בו והשוה אותם בטוב טעם ודעת כמ\"ש המל\"מ שם משמו ואף א\"ת לומר דלא ימלט מן החילוק קצת כיון דגילה רחמנא בחמץ ואף דלא דמי לחלב מינה ילפינן הוא הדין לכל הדברים ואף דלא דמו ממש והצד השוה שבהם שהם חצי שיעור ואסירי מן התורה ." + ] + ], + [ + [ + "מצות \n עשה וכו' שנאמר ביום הראשון וכו'. לא תשחט על חמץ דם זבחי. וכתב מרן ואם תאמר מאחר שמפי השמועה וכו' יום י\"ד לא תשחט על חמץ למה לי וי\"ל לאשמועינן באיזה שעה עכ\"ל פי' דלהא צרכינן לקרא לא תשחט על חמץ ומ\"מ למדינן מיניה דקושטא הוא דקרא איירי לי\"ד דהא אפילו לשעור גמרינן וז\"ש רבינו וראיה לדבר וכו' וכ\"כ מרן לקמן בסמוך ואם כן פי' דברי רבינו כך הם ראיה שפירוש אך ביום הראשון הוא י\"ד לא תשחט וכו' והוא ראיה בעלמא ממה דאצריך קרא לברר באיזה שעה ברם עיקר מילתא מיום הראשון שהוא מפי השמועה נפקא והנה בכל דבריו לא ימלט מן הגמגום וכבר קדמנו מרן במקראי קודש דף ק' ע\"ב ומלכי בקדש.
ולענ\"ד אחרי נשיקת ידים ורגלים ממרן לדידי חזי לי דמ\"ש רבינו הוא הברייתא דתני ביום הראשון מערב יו\"ט או אינו אלא ביו\"ט תלמוד לומר לא תשחט על חמץ דם זבחי וז\"ש רבינו מפי השמועה ר\"ל שהוא מדרש רבותינו ז\"ל ולא מקרא מפורש והראיה של שמועה זאת היא מלא תשחט על חמץ דם זבחי והוא פשוט." + ], + [ + "ומה \n וכו'. ועיין להר\"ן וז\"ל אלא כך הוא עיקרן של דברים שזה שאמרה תורה תשביתו וכו' עד סוף הלשון. וראיתי להרב לשון למודים דף פ\"ה הקשה משם מורו חמיו הרב מהר\"א חאקו ז\"ל וז\"ל וקשה מאי ראיה מייתי מהא דאמר רב יהודה אמר רב דבחמץ שאינו ידוע לא חל עליהם מצוות השבתה דהתם בשכבר בדק עסקינן ולעולם שאם לא בדק ולא ביטל חל עליה חיוב בדיקה או ביטול ולענ\"ד הכל אחד דזיל בתר טעמא היכא דבדק דאינו עובר למפרע משום דהתורה סמכה על החזקה א\"כ גם במקום דליכא חששה דאיכא חמץ הוי כחזקתו בדוק והוי הכל אחד ולמה שהקשה ב' כבר האריך הוא ולא עת האסף ולמה שהקשה ג' כן הקשה מהרי\"ט צהלון סי' קט\"ז יעו\"ש מה שתירץ ודבריו תמוהים דאיך אפשר שיחלוק רב יהודה אמתני' ומה שהקשה מהר\"א חאקו שם לדרך מהרי\"ט לא ידעתי מה לו עם מהרי\"ט גם לדרכו קשיא זה גם לכל הדרכים שיאמרו בזה וצ\"ל דהר\"ן היה יכול להכריח כן מן הש\"ס אלא דרצה להכריח מהענין עצמו שהוא הכרח הש\"ס ולעיקר הקושיא דאמאי לא הכריח ממ\"ש לעיל י\"ל דמ\"ש לבסוף הוא אם נאמר דבפסח אין סומכין על החזקה דשאני איסורו משאר איסורים דחמור הוא ואהא תירץ דזה אי אפשר וכו' יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "והניח \n עשר חלות ומצא תשע וכו'. וכתב ההגהות מיימוני וז\"ל היינו דתנן הניח מאתיים ומצא מאה מנה מונח מנה מוטל עכ\"ל ודברים תמוהים דא\"כ נמצא דפסק רבינו כרבי וליתא דבהי\"ב גבי הניח ט' ומצא י' אמאי צריך לבדוק הא לרבי א\"צ לבדוק אלא לרבנן וכ\"כ ההגהות מיימוני שם וכרבנן וכו' יעו\"ש ונראה דס\"ל בדעת רבינו דמפרש בגמ' דהא דמדמי חמץ למעשר היינו לס\"ד דש\"ס דביצה דמדמי מעשר לגוזלות יעו\"ש בתוס' ד\"ה הכל חולין וכמו שאכתוב לקמן ברם אחר שתירץ התרצן שם בביצה אפי' תימא רבנן שאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות כלומר וכיון דאורחייהו בהכי אין זה ריעותא אף אנו נאמר דגם מאי דדמי בגמ' בפסחים מעשר לא דמי ואף רבנן מודו בחמץ לרבי לפי שכך דרך העכברים שנוטלין חדא חדא ולא סיימו ליטול עוד ונמצא דבהניח עשר ומצא ט' גם רבנן מודו דא\"צ לחזור ולבדוק אלא על הפרוסה האבודה וכרבי וזהו שכתב ההגהות מיימוני היינו דתנן הניח ר' וכו' ולא כתב כרבי משום דר\"ל האי דינא דהכא הוא אליבא דכו\"ע וכדינא דרבי גבי מעשר ברם גבי הניח ט' ומצא י' לא אמרינן עכבר הביא אחד לכאן וכשם שהביא אחד כאן כך אפשר שהוליך למקום אחר ומשו\"ה צריך בדיקה דזה לא חיישינן וכדתנן אין חוששין שמא גיררה חולדה וא\"כ מוכרח לומר דהני י' אחריני נינהו וצריך לבדוק אחר כל הט' לדעת רבנן דבזה אינן מודים לרבי ומשו\"ה ציינו שם בהי\"ב כרבנן וכו' דבזה פסק רבינו כרבנן דהלכתא כוותייהו לגבי רבי.
וראיתי להרב גופי הלכות כלל תקל\"א וז\"ל תו קשה במ\"ש התוס' ד\"ה היינו סיפא וקשה דלקתה מדת הדין דכיון דבדיקת חמץ דרבנן איך תולין להחמיר ועוד שאני התם דיש לתלות וכמ\"ש רש\"י שם וא\"כ איך מדמינן חמץ למעשר אלו תוכן דבריו ויפה השיב הרב לשון למודים סי' קע\"ב דמאי קשה כיון שסיימו התוס' דמיירי אליבא דרבנן בקשורין והוי כמו כיסים מקושרים ממש דלרבנן אמרי הנך אחריני נינהו והשתא להאי אוקמתא א\"צ למ\"ש רש\"י כרבנן בטעם התליה כמ\"ש ברישא דאין אדם מניח חולין ומעשר מעורבין וכו' וכאן בחמץ מקושרין נינהו והוי דומה בדומה.
וקשה טובא מאי דעתיה דמהרש\"א להקשות וכי לא ראה סיום דברי התוס' הס כי לא להזכיר אלא נראה דאפי' דמוקי לה במקושרין בנה הרב קושיא משום דהוא הבין במ\"ש רש\"י בטעם התליות בין ברישא בין בסיפא הוא גם כן לאוקמתא דמקושרין ומשו\"ה בחמץ דליכא כהאי תליה דכתב רש\"י משו\"ה קשיא ליה והתשובה בזה דלהך אוקמתא דמקושרין א\"צ לפי' רש\"י דלעיל וכדכתיבנא.
ואחר ההתבוננות ראיתי דא\"צ להקשות להתוספות מסוגייא דפסחים הא קושיא זאת איתא שם בש\"ס גופיה דביצה וכן ראיתי למהרש\"א בחידושי הלכות גבי מ\"ש התוס' ד\"ה הכל חולין שהקשה דלפי פרש\"י שכתב בטעם התליה דמעשר משום דאין דרך להפריד היאך מדמה המקשן הא דגוזלות עם הא דמעשר הא ליכא בהך תליה דמעשר בגוזלות.
ומן התימה הגדולה למה\"ר שלמה אלגאזי ז\"ל שכתב בהליכות אלי כלל תרצ\"ג על דברי התוס' דביצה ד\"ה הכל חולין וז\"ל פי' ובסיפא נמי איכא סברא למיתלי להקל כדכתב רש\"י וכו' ואפ\"ה פריך מגוזלות כיון דאכתי לא ידעינן חילוק דעשויין לדדות היינו הך עכ\"ל נמצא שהרגיש בקושית החידושי הלכות ותירץ בדברים ואף שאנחנו לא נדע מה כונתו בתירוצו מ\"מ הא ניחא ליה וא\"כ מאי קא קשיא ליה בס' גופי הלכות על דברי התוס' הא הכל הוא קושיא אחת באופן שדברי מהר\"ש אלגאזי ז\"ל צ\"ע מב' פנים הן שלא ידענו מה תירוצו לקושית החידושי הלכות והן שדבריו סתרי אהדדי.
ולקושית החידושי הלכות ז\"ל תירץ מהר\"א חאקו ז\"ל בס' לשון למודים שם וז\"ל ולענ\"ד הדבר פשוט וכו' כיון דחזינן ריעותא בפנינו דחסר חד מינייהו אפשר דאזלי כולהו והני אחריני נינהו וכו' ולפי מ\"ש יש סתירה למ\"ש הפ\"ח הי\"ט וז\"ל ויראה וכו' ואי משום הא לא אירייא דאדרבא בגוזלות קמ\"ל טובא דבשלמא בכיסים אמרינן מנה מונח וכו' עכ\"ל ואין זו קושיא להפ\"ח דבשלמא לס\"ד דלא אסיק אדעתיה הא דמוקים פלוגתא דרבי ורבנן דפליגי במקושרים אבל בשאינן מקושרים דברי הכל מנה מונח מנה מוטל קיימא לן שפיר אבל למאי דמוקים דבשאינן מקושרים דברי הכל מנה מונח מנה מוטל היינו גוזלות לפי דכשם דבמנה לא אמרינן כיון דאיכא ריעותא דחסר חד אמרינן ב' נטלו והני אחריני נינהו ה\"נ בגוזלות ומאי אתא לאשמועינן ומה גם דלא נכחד דיותר מסתברא בגוזלות דהאחד הלך ולא כולם וק\"ל ובפשט השמועה עיין להט\"ז סי' תצ\"ז שדקדק למה הוצרך רב אשי לפרש ההיא דכיסים וכו' ודבריו תמוהים לעין כל כמו שיראה הרואה ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן \n ב' בתים בדוקים וכו'. ועיין מ\"ש מרן וסיים א\"נ משום דהוי ספק ספיקא ספק לבית זה נכנס וכו' ולא תיקשי לכולהו תירוצא מאי שנא מספק נכנס וכו' שהרי הרגיש הרב המגיד קושיא זאת וכו' עכ\"ל פי' לפירושו דבדין י\"ב היכא שבא עכבר ונטל החמץ וספק לבית זה נכנס או לא נכנס כתב רבינו צריך לבדוק ויישב הרה\"מ שפיר יעו\"ש וכן נאמר נמי לפי דרכו לתירוץ זה דספק ספיקא דשם כיון דשורש הדין הוא על הספק אף דאיכא ספק ספיקא בספק נכנס הצריכו לבדוק משום ספק אי היום יש חמץ או לא לא כן כשהם ב' בתים ומוכרח דאחד מהם בדוק אי נאמר דיבדוק צריך ב' לבדוק ולקושטא דמילתא אחד מהם היא בדוקה וכמ\"ש הרה\"מ.
ולפי\"ז אין מקום למ\"ש בס' יד אהרן סי' תל\"ט הגהות ב\"י יעו\"ש דמשם בארה כונתו שהבין דהאי א\"נ קאי למ\"ש דהלא ספק דבדיקה ברה\"י וכו' וההא תירץ כתירוץ ב' דהוי ספק ספיקא וא\"כ הקשה קושיא עצומה לדעתו וכן בס' לשון למודים שנדפס מחדש סי' קע\"ה הקשה כן משום דהבין כמו שהבין הרב יד אהרן נר\"ו דא\"נ קאי לקושיא ב' יעו\"ש מה שנדחק לתרץ משם מורו חמיו כמהר\"א חאקו ברם לענ\"ד אין כן כונת מרן אלא כדכתיבנא בקדימת דברינו דאי כמו שהבינו הם קשה למרן אדמתרץ כן לקושיא הב' יתרץ כן לעיקר קושיא הא' ויתורץ הכל ולמה תירץ כן לב' דוקא. ועוד דמלשון ולא תיקשי לכולהו תירוצי משמע שהוא תירץ ב' תירצים חוץ מתירוץ הרב המגיד למדקדק היטב.
ושוב חפשתי למחברים הקודמים ללמוד מדבריהם מה הבינו מדברי מרן ומצאתי להרב הגדול משנה למלך שהבין כדעתינו שאחר שכתב קושית הרה\"מ כתב ולעיקר הקושיא שתמהו על רבינו לא ידעתי שדינו של רבינו ברור בכתובות וכו' הן אמת שדברי מרן כ\"מ בתירוץ הב' מסכים למ\"ש וז\"ל א\"נ וכו' אלא שלא היה צריך וכו' יעו\"ש הרי שהבין דא\"נ דכתב מרן קאי לעיל וכן הבין הרב מקראי קודש דף פ\"ז שאחר שהביא קושית הרה\"מ כתב תירוץ מרן דהוי ספק ספיקא יעו\"ש וממ\"ש עיי\"ש נראה ג\"כ הכי וכנלע\"ד.
והרב מל\"מ ז\"ל תמה על כל התמהים על רבינו שלא חילק בדין ב' שבילין שדינו של רבינו ברור מש\"ס כתובות דף נ\"ז יעו\"ש שדחי בש\"ס הכי השתא וכו' וסיים והן אמת שדברי מרן הכ\"מ בתירוץ ב' מסכים למ\"ש אלא שלא היה צריך לטעמא דספק ספיקא וכו' עכ\"ל ותמה עליו החה\"מ שב\"ע נר\"ו דמה כל החרדה הזאת דמה שתירץ מרן דהוי ספק ספיקא הוא כונת הש\"ס גופא דאמר התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר וכו' וכן פי' הרי\"ף פי' הש\"ס הביאו הרא\"ש יעו\"ש ולא קשה מידי דדוקא הרי\"ף וסייעתיה פירשו כן ומהאי טעמא פסקו לקולא משום ספק ספיקא לא כן הרמב\"ם וסייעתיה דפסקו להחמיר ומשו\"ה לא כתבו הדין להתירה אלא (כשיאמר) [כשתאמר] טהורה אני וכמ\"ש רבינו פי\"ח מהלכות איסורי ביאה יעו\"ש והיינו טעמא דפסקו להחמיר דלא אפשיטא הבעייא ולא התירו אלא כשתאמר טהורה אני וא\"כ מוכרח דלא מפרש לה כמו הרי\"ף משום ספק ספיקא דא\"כ היה מתיר אפי' שלא כשתאמר טהורה אני אלא כפשט הסוגייא ואמטו להכי מתמה המל\"מ ועפ\"י האמור יתיישב מה שהקשה מרן שם בכתובות שהצריך טהורה אני יעו\"ש.
ולענ\"ד אין מקום לקושייתו אלא דעפ\"י האמור אין מקום לעיקר קושיתו שדברי רבינו נתבארו מש\"ס דכתובות דאדרבא פסק שם להחמיר ודע דמתוך הכתוב אין מקום למה שפירשנו בתחילת דברינו דא\"נ דכתב מרן דקאי לקושיא הא' ומן התימה על המל\"מ.
עוד כתב הרב מל\"מ וז\"ל אך איכא לעיוני וכו' ספק נכנס ספק לא נכנס וכו' יעו\"ש ולא ידענא מאי אידון בדברי הרב אלו דהרב המגיד תירץ לקושיא זאת יעו\"ש.
ובהא דב' שבילין כשלא באו בבת אחת דשניהם טהורים אפי' ידעו שניהם שחבירו טהור אין קפידה דע\"כ לא אמרו דדמי לחוכא וכו' אלא בההיא דפרק הדר דף ע\"ו גבי ההיא דב' חצרות וב' בתים וכו' משום דאי לגבי דהאי בית לגבי דהאי בית ואי לגבי דהאי שער לגבי דהאי שער ומנכרא מילתא ומחזי כחוכא וכו' לא כן כאן דכל אחד אומר הטהורות שלי טהורות ושל חברי טמאות וכן חבירו אומר כן לא מחזי כחוכא ורצוני לומר דשם דלאחד הוא שער ולאחר הוא שער מחזי ליה כחוכא לא כן כאן דלא הוי סותר אלא דכולן טהורין.
ובפרט זה עיין להרב מל\"מ פי\"ט דאבות הטומאות ה\"ב כתב וז\"ל ולא ידעתי כפי סברתו איך יתיישב סוגייא הלזו דכתובות דאיהו כתב בפירוש דמדר' יוסי פריך וכו' וצ\"ע ולענ\"ד אחרי נשיקת ידיו ורגליו נראה דזה כבר ישבו רש\"י בכתובות בנועם שפתיו בד\"ה ומאי שנא מב' שבילין וז\"ל דכיון דבא לשאול עליו ועל חבירו אמר ר' יוסי טמאין ה\"נ לכולהו שרינן כי הדדי נינהו עכ\"ל ומסכים הולך על מ\"ש בפסחים דפי' לדעת ר\"י דמדמה עליו ועל חבירו לכת אחת משום דצריך הוראה אחת לשתיהם ואיך יאמר טהורים ובכרכום נמי כי שרינן לאו לכל חדא בפני עצמו שרינן אלא לכולהו כי הדדי והוי הוראה אחת לב' ושפיר פריך לר\"י דלר' יהודה אפי' כי שרינן לכולהו בהדי הדדי ליכא למיחש כל שלא באו ב' לשאול וכאן אינן באים לשאול כולם וניחא לרבי יהודה אך לר\"י דאזיל בתר הוראה אחת לב' ובכרכום הוראה אחת לב' הוי וכמ\"ש רש\"י ז\"ל בש\"ס.", + " או\n שבדק ומצא ככר וכו'. וכתב הרב המגיד כרבי וכו' וצ\"ל דמסתבר טעמיה דרבינו דכיון שנמצא קבר (דאי) [ודאי] דהאי הוא דאבד דלית לן למחש לקבר אחר וא\"כ אין הלכה כרשב\"ג וכמ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו למה שהקשה לרבינו דידיה אדידיה יעו\"ש הלכות תפילין.
ולענ\"ד כאן אין אנו צריכין להא דמסתבר טעמיה אלא מטעם אחר נפקא ליה לרבינו ממאי דאיתא עוד שם בסוגיין דפסחים הא דתנן [היה] ר\"מ אומר כל דבר שבחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך טומאה היכן הוא וחכמים אומרים בודק וכו' ולר\"מ ודאי אם בדקו באותם ג' גלים ולא מצאו ואח\"ז בדק ומצא טהור דכך אמר ר\"מ עד שיודע לך טומאה היכן היא מכלל דאי ידעינן השאר טהור והיינו כסברת רבי דאמר הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא וגם דפליגי עליה דר\"מ מודה בזה אלא דפליגי עליה היכא דלא מצא דבודק עד שמגיע לסלע וכו' ברם אי מצא אפי' לאחר זמן א\"צ לבדוק ונמצא ר\"מ ורבנן כרבי ומשו\"ה פסק כוותיה.
וחד מן חברייא הביא ראיה לרבינו לפסוק כרבי מהא דאיתא דף י' ע\"ב אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה מפני שאין דרכו של עכבר לפרר וטעמא משום דמצא פירורין הא מצא ככר זה שמצא זה שהכניס והיינו כרבי דאמר זה קבר שאבד זה קבר שנמצא ויש לדחות דכל הנך דינים דקאמר רבינו הם דינים מוסכמים לכו\"ע ובפלוגתא לא קמיירי ומשו\"ה נקט בפירורין דבזה אף רבי מודה לפי שאין דרך עכבר לפרר אבל בפלוגתא דרבי ורבנן לא ידעינן כמאן יסבור רבא וכן שאר הדינים דקאמר רבא גם רשב\"ג מודה דפשיטא דכשאין דרכו לפרר ודאי דלא אמר רבי דזה הוא הכיכר אבל בדין הב' הוצרכו לומר דגם רשב\"ג מודה משום רגלים לדבר וזה פשוט ובהך פלוגתא דרבי ורבנן לא מצאתי לרבינו במקומו בהלכות טומאת מת ואולי סמך כאן שפסק כרבי." + ], + [ + "הניח \n בזוית זו ומצא בזוית אחרת וכו'. הכי איתא פ\"ק דפסחים הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת פלוגתא דרבנן ורשב\"ג דתנן קרדום וכו' ופסק רבינו כרבנן וכן פסק בהלכות מטמאי משכב ומושב פי\"ב יעו\"ש וקשה טובא היאך פסק דלא כרשב\"ג כיון דהלכתא כוותיה אפי' בברייתא וכמ\"ש מרן פ\"ט דטומאת מת לדעת הרמב\"ם ונראה לענ\"ד דפסק כרבנן משום דסתם מתני' דריש פי\"א דפרה אתייא כותייהו דתלינן באדם טמא וכמ\"ש בפ\"ק דחולין דף ט' יעו\"ש ופסקה רבינו בפ\"ט מהלכות פרה הט\"ז יעו\"ש.
ועפ\"י זה נראה ליישב מה שהקשה הר\"ב לשון למודים סי' קע\"א מחלק או\"ח גבי קושית מרן בפרקין לעיל בהלכה י\"א וז\"ל והלא ספק דבדיקה ברה\"י היא ומדין תורה ספק טומאה ברה\"י טמא וכו' והקשה עליו דמאי קושיא והא קי\"ל ספק טומאה ברה\"י כשאין בו דעת לישאל ספיקא טהור והכא נמי דכוותא עכ\"ל ועפ\"ז לא קשה והוא ע\"פ מ\"ש התוס' שם בפסחים ד\"ה שאני אומר וכו' שהקשו לדעת רבנן דתלינן באדם טמא וכן גבי צלוחית במס' פרה מאי שנא מההיא דנדה גבי ככר הנתון ע\"ג הדף וכו' תלינן באדם טהור ותירץ ר\"ת דשאני כלים לאוכלין ובפ\"ק דנידה ביארו יותר יעו\"ש היוצא מדבריהם בתירוץ זה דלרבנן דאמרינן כל שאין בו דעת לישאל דאף ברה\"י ספיקא טהור היינו דוקא באוכלין אבל גבי כלים דאיכא טהרה במקוה החמירו ואם כן רבינו דפסק כרבנן בהך דקרדום ובחמץ וכן גבי צלוחית בהלכות פרה קשה לדידיה קושית התוס' וס\"ל לרבינו כמו שתירצו התוס' בתירוץ א' וא\"כ שפיר קשיא ליה למרן גבי בדיקה דדמי לכלים דכמו גבי כלים טעמא דהחמירו משום דאיכא טהרה במקוה ה\"נ איכא תקון בבדיקה ואף דאין הכרח דס\"ל לרבינו כתירוץ ראשון דהתוס' דאפשר דיסבור כתירוץ שני וא\"כ ל\"ק קושית מרן מכל מקום ק\"ל לומר דאף אם יסבור כתי' א' לא קשיא כלל משום דבדיקה דרבנן כמו שתירץ מרן שם יעו\"ש.
ואין להקשות דאי אפשר שיסבור רבינו כתירוץ א' דהתוס' ממ\"ש בפרק ט\"ו משאר אבות הטומאה ה\"ח ספק רה\"ר וכו' אפילו ברה\"י מפני שאין בו דעת לישאל וכתב שם מרן וז\"ל וצ\"ל דמשמע לרבינו דכי תנן אלו ספקות שטיהרו חכמים לאו למימרא שנשתנו אלו משאר ספקות וכו' אלא הספקות שטיהרו חכמים מטעם שאין בו דעת לישאל מני ואזיל והיינו מתני' דפ\"ד דטהרות משנה ז' ופסקה רבינו מתחילת פי\"ד מאותן הלכות יעו\"ש ומכללם איכא ספק טומאה בכלי דאיכא טהרה במקוה והוא שפסק בהלכה ז' וכן אם נסתפק לו אם נגעו משקין טמאים בכלי או לא נגעו הרי הכלי טהור ע\"כ משמע דס\"ל דאף גבי כלים ספקו טהור לא קשיא שהרי כתב מרן שם דטעם כולם משום דטומאת משקין דרבנן יעו\"ש וא\"כ דוקא בטומאה דרבנן אף גבי כלים הקלו אבל בספק טומאה דאורייתא בכלים החמירו ואם כן משו\"ה קשיא ליה למרן גבי בדיקה דדמיא לכלים וכדכתיבנא ותירץ כיון דבדיקת חמץ דרבנן הקלו כמו גבי כלים שנגעו במשקין דרבנן והוי כמו רה\"ר דספקו טהור ודוק.
והתוס' בפסחים שם בדף י' בד\"ה הניח בזוית זו וכו' כתבו וז\"ל דלרבנן צריך בדיקה דחוששין שמא עכבר עשה ולא זה הוא שהניח ולית להו לרבנן הוא שאבד הוא שנמצא אלא כרשב\"ג וכו' א\"נ וכו' עד סוף הלשון וודאי דקשיא להו דלכאורה נראה דהך רבנן הוו רבי דפליג בברייתא דלעיל אדרשב\"ג ואיך בברייתא דלעיל ס\"ל זה שאבד זה שנמצא וכאן ס\"ל אדם טמא נכנס וכו' ולא אמרינן השאילו ושכח והוא הוא וכדלעיל וא\"כ קשה לי טובא דאמאי עשו הצעה זאת שכתבו דלרבנן צריך בדיקה וכו'.
ולכן נראה דכונתם להקשות למאי דמוקים בגמ' הא דהניח בזוית זו וכו' בפלוגתא דרשב\"ג ורבנן דבלא\"ה לא קשיא כלל דלו יהי דהנך רבנן הוו רבי מ\"מ יש לחלק דשאני התם דנאבד ובקשו ולא מצאו ואחר כך מצאו ויש לתלות במקום שהיה מתחילה היה עכשיו אלא דטעה בדעתו משו\"ה אומר רבי הוא שאבד הוא שנמצא לא כן כשהניח בזוית זו ומצאו בזוית אחרת דודאי ברירה ליה מילתא דלא הניחו בזוית זו ס\"ל דתליא באדם טמא וכן רשב\"ג דס\"ל דבודק עד שמגיע לסלע או לבתולה ס\"ל דשאני התם משום דכיון דבדק ולא אשכח אף שאח\"כ מצא תלינן באחר דאי איתא דזה הוי היה מוצאו מתחילה לא כן במצא בזוית אחרת ס\"ל דיש לתלות בדידיה ושכח שדרך בני אדם לעשות כן ולא יהבי דעתם עלייהו ושכח אך למאי דמדמינן בגמ' הך דהניח בזוית זו עם הך פלוגתא ונמצא בהך דחמץ דלרבנן צריך בדיקה א\"כ קשה טובא דמאי שנא כשעל העכבר עם החמץ בפיו ובדק אח\"כ ומצא דא\"צ לבדוק דמדמינן ליה לקבר שאבד וכאן אמר דצריך לבדוק דהא ודאי לא דמי עכבר כמו קבר שנאבד דאמרינן איהו הוא דהתם הקבר אינו זז ממקומו וא\"כ דתלינן דזה הוא שנמצא ולא ראינוהו אבל גבי עכבר דאפשר דכמו שהוליך מכאן הביא ממקום אחר ואפי\"ה תלינן דזה הוא הככר שהיה בפיו ודמינן ליה לקבר א\"כ קשה מאי שנא ואהא תירצו דהנך רבנן לאו היינו רבי דלעיל אלא אחרים נינהו וסבירא להו בההיא דינא דלעיל כרשב\"ג והכא פליגי עליה דרשב\"ג וה\"ט דרשב\"ג מחלק בדינים אלו כדכתיבנא והנך רבנן מדמו גם הך דינא דהכא כההיא דלעיל וס\"ל כרשב\"ג דלעיל ועוד מתרצים דאפי' דהנך רבנן הוו רבי דלעיל הכא איירי בהניח בזוית זו כשאינו יודע כמה ככרות הניח והשתא דמיון הש\"ס דאחרי היות השכחה בחמץ כמה היו דמי לההיא פלוגתא ודוק.", + " או\n שבא עכבר ונטל חמץ וכו'. וכתב הרב המגיד וקי\"ל כחכמים וכו' וכ\"כ בפי' המשנה פ\"ו דטהרות וריש פרק י\"ח דאבות הטומאות ואפילו איכא כמה ס\"ס מטמא וכ\"כ מרן שם יעו\"ש וע\"פ זה אחרי נשיקת ידיו ורגליו אין מקום למ\"ש הלח\"מ לרבינו פי\"ב דמאכלות אסורות הכ\"ט וז\"ל עוד שם הוה עובדא בנהרדעא ואמר שמואל וכו' ספק גוי ספק ישראל וא\"ת לומר גוי ספק נגע ספק לא נגע וא\"כ יש לתמוה על רבינו למה כתב דאם רוב גנבי [העיר] ישראל הא אפילו דהוי מחצה על מחצה גנבי ישראל שרי משום (ס\"ס) [ספיקא] עכ\"ל דלפי מה שסובר רבינו דאפילו ספק ספיקא אסרי רבנן בטהרות ויין נסך מדמי ליה בש\"ס לטהרות ומוכרח דאיהו לא גריס כגירסא שבידנו כמאן כר' אליעזר וכו' לא וכו' אלא בניחותא וכמ\"ש התוס' פרק חזקת הבתים דף נ\"ה ד\"ה ר' אליעזר מטהר ונמצא דהנך דינים דהתם הוי לר' אליעזר ולית הלכתא כוותיה ומשום הכי השמיטם רבינו ז\"ל.
וכעת חל עלינו חובת ביאור למה פסק רבינו כרבנן כיון דמהך ש\"ס דע\"ז נראה דהלכתא כר\"א ונראה דנמשך לההיא דאיתא בב\"ב דף נ\"ה אמר ר\"א אמר ר' יוחנן אפילו לפאה וטומאה והיינו מ\"מ כיון דהביא בש\"ס בתחילה הא דרב אסי דנראה כסתמא דש\"ס ש\"מ הכי ס\"ל לש\"ס ומה גם דלפי רב אסי אתיא הלכתא כרבנן וקי\"ל יחיד ורבים הלכה כרבים וכן נראה דס\"ל לרבא שם בע\"ז בההיא עובדא חמרא שרי מ\"ט רובא גנבי וכו' והיינו כרבנן ועיין שם בע\"ב גבי עובדא אחרינא דאמר ולא ידענא וכו' או משום דסבר רובא וכו' דנראה דלטעמא דרובא הוי כרבנן ודוק.
גם הטור לפי מ\"ש כאן הלכות פסח נראה דפוסק כרבנן וכמ\"ש מרן וכ\"כ גם ביו\"ד סי' קכ\"ט לדעת הטור ואף שהבאים אחריו תמהו עליו דאי פסק כרבנן למה כתב אפי' אם רוב גנבי העיר גוים דהא כיון דאיכא רוב ליכא אלא חדא ספיקא כשראו שהוא יין אי נגעו או לא עיין להש\"ך ולהחבי\"ב שם ומ\"מ כבר כתבו לאיזה דרכים דפסק כרבנן ובספר בית יעקב סי' קס\"א שלט בעצמו לומר דפסק כר\"א ונדחק במה שפסק כאן בהלכות פסח יעו\"ש ואין דעתי נוחה אלא דפסק כרבנן ומה שהקשה ממ\"ש בהלכות יין נסך כבר בא התירוץ בס' הראשון שקדמונו.
ולענ\"ד נראה לתרץ דעד כאן לא אמרינן בעלמא דאזלינן בתר רובא אלא היכא דליכא אח\"כ ספק אחר ברם היכא דאיכא ספק אחר כגון כאן דאף דאיכא רובא גוים מ\"מ אפשר דלא באו אלא בשביל ממון דאיכא ספק ספיקא ספק גוי ספק ישראל וא\"ת לומר גוי אפשר באו בשביל ממון ואף דאיכא רובא גוים לא ימלט מלהסתפק אם הם ישראל כיון דאיכא ספק אחר כנ\"ל.
וכתבו התוס' ד\"ה ספק ביאה טהור פרש\"י וכו' וכן פירש ר\"ת בע\"ז אבל רש\"י פי' שם בענין אחר ונראה לר\"י דטעמא דר' אליעזר דלא גמר מסוטה וכו' עד סוף לשונו וכתב החידושי הלכות על דבריהם וז\"ל וקצת קשה לפי' ר\"ת ור\"י וכו' עד וצ\"ל דמ\"ש לעיל אינו לפי' ר\"ת וכו' עכ\"ל וק\"ק דא\"כ דשם לא אזלי עם פי' ר\"ת ור\"י קשה בתירוץ הב' א\"נ אימור אכלתיה עדיף וכו' וקרוב לודאי הוא עכ\"ל ותירוץ זה נראה דר\"ל דאפילו רבנן דר\"א מודו ומלשון המשנה דתני כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס\"ס וכו' נראה דליכא שום ספק דמועיל ולדבריהם הא מועיל זה ולומר דקאי לר\"א הוא דוחק הנראה לעין ועוד קשה דלדבריו התירוץ הוא כר\"א דספק ביאה טהור והוא תימה דנוקים להך מתני' כר\"א דלאו הלכתא דבית הלל שנאה יעו\"ש סוף אהלות וכנראה דגם בית שמאי לא פליגי ועוד קשה דא\"כ מאי מותיב בש\"ס טעמא וכו' ואמאי נימא אכלתיה מי לא תנן וכו' הא ההיא מתני' היא כר\"א והך מתני' היא כרבנן והיא כהלכתא ועוד קשה דקושית התוס' היא מדברי רבנן דאמרו כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס\"ס וכו' ודוחק דכוונתם דלא כמאן וזה הוא דוחק גדול דהתוס' ישאו ויתנו לפרש\"י שלא הוזכר במסכתא זאת ומה גם דר\"ת ור\"י לא סברי לה.
אשר על כן נראה לישב הכל והוא דאזלי עם פי' ר\"ת ור\"י דבספק ספיקא פליגי וכמ\"ש אחר כך משמם ואינהו מקשו ממתני' דכל שאתה יכול לרבות ספיקות וס\"ס מרבינן דהכי הלכתא ומתרצי דשאני נדון זה מנדון מתני' דטהרות דהתם איכא טומאה בעולם וכדתניא התם כיצד נכנס למבוי והטומאה בחצר וכו' ספק וכו' וע\"ז איכא ס\"ס לא כן הכא דאמאי אית לן למימר שיהא בו נפל ודמי לספק ביאה דאיכא ס\"ס ואפ\"ה רבנן סברי דלא מהני וה\"ה הכא ותבות ודמי לספק ביאה הוא סיום דאמאי אית לן למימר דתחילת דבריהם ור\"ל דרבנן מודו בהאי כיון דהעיקרא נפל הוא דבר דלא שכיח ולא ספק שקול הוא את זה נ\"ל לפי חומר הנושא עוד עיינתי דרך אחר דחוק מזה ומצאתיהו בס' אליהו רבה דף ל\"ח.
וכתב רש\"י בסוגיין דפסחים ור\"א לא חשיב לה ספק טומאה אלא א\"כ נכנס לשדה אבל אינו יודע אם האהיל או לא אבל השתא הו\"ל ספק ספיקא פי' ספק על ספק לא על ואת\"ל על אימא לא נגע וכתב עליו הרמב\"ן בחי' לב\"ב דף נ\"ה וז\"ל ולא פי' בדברי חכמים כלום אלא שנראה מכאן דרבנן נמי ב' ספיקי חשבי לה ואע\"פ כן מטמאין וכן פירשו אחרים ואיכא למידק עליה מהא דגרסינן פ\"ה דע\"ז דף ע' ע\"ב גבי ההוא פולמוסא דפתח חביתא טובא אתא עובדא קמיה דר' יוחנן ושרינהו כמאן כר' אליעזר דאמר ספק ביאה טהור ואקשינן ספק ביאה ספק מגע הוא לא כיון דפתח חביתא טובא דאדעתא דממונא פתחו וכספק ספיקא דמי משמע דה\"ק כספק ספיקא דמי ולא כספק ביאה ואפילו רבנן מודו ונראה לומר שגורס כספק ביאה וכו' עכ\"ל ולא ידענא מאי קא קשיא ליה ואדרבא רש\"י גורס כגירסא זאת כס\"ס דמי ומכח זה מפרש רש\"י דבספק ספיקא פליגי והוא דשם בש\"ס נראה ברור הכי דמוקי לה כר' אליעזר דאמר כמאן כר' אליעזר יעו\"ש." + ], + [], + [ + "עיין להמל\"מ שכתב וז\"ל ולא ראיתי בדברי הרב המגיד דבר שיורה היפך מזה עכ\"ל וענ\"י הדיוט לא ידענא מאי אידון בדעת הרב דהרי הרה\"מ צווח ככרוכיא כמ\"ש מרן על שם ה\"ה שכתב ותימה גדולה אני רואה בדברי הראב\"ד ז\"ל שהוא מפרש וכו' ומי הזקיקו לזה והרי כל הבעיות הנזכרים שם בכיוצא בזה כולן לענין בדיקה וכו' הרי דמקשה להר\"א אמאי מחלק ביניהם ואי ס\"ל כמרן דעל כולן משיג מה תימה איכא להראב\"ד." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כשבודק \n וכו' על ביעור חמץ . הכי איתא בפסחים במסקנא דף ז' ועיין מ\"ש הרא\"ש שם ומ\"ש בברכות דף ל\"ח גבי המוציא וכו' שדבריו סתרי אהדדי ועיין ישובו להרב מעדני מלך שם ס\"ק י\"ד ד\"ה וסמכינן יעו\"ש ברם למאי דקשיא ליה דהרא\"ש הולך בעקבי התוס' עדיין קשה שכתב בד\"ה והלכתא וז\"ל ואע\"פ דמוציא כו\"ע לא פליגי ובירושלמי מפרש טעמא וכו' נראה מדבריהם דהוי טעם למאי דפסקינן כיחידאה ומ\"מ דלא תיקשי דידיה אדידיה יתכנו הדברים. ברם להתוס' דכתבו דטעמא דפסקינן המוציא כיחידאה משום מאי דאיתא בירושלמי מה יענו למאי דפסקינן בעל ביעור כיחידאה כיון שיכול לומר לבער ככו\"ע.
ולזה יפה השיב אחי יפת החה\"ש שלמה בן עזרא נר\"ו דהתוספות אזלי הכא על פי מ\"ש בפסחים לחד תירוצא דמ\"ש והלכתא על ביעור פירוש גם על ביעור ברם אה\"נ דלבער ודאי שפיר דמי ואם כן גם בברכות שרצו לפרש דהלכתא המוציא דוקא היא משום דאיתא בירושלמי דאי לאו האי טעמא דירושלמי הוה אמינא דגם המוציא וכ\"ש מוציא ועפ\"ז נסתלקה ג\"כ קושית הרא\"ש דקשה דידיה אדידיה דמ\"ש בפסחים דטעמא דעל ביעור הוא כדי לאשמועינן חידושא וכו' היינו משום דכתב דגם על ביעור וכמ\"ש הוא בפי' ברם בברכות שר\"ל דוקא המוציא צ\"ל מטעמא דירושלמי.
והמרדכי ז\"ל כתב וז\"ל והלכתא על ביעור יש לתמוה דכיון דלבער כו\"ע לא פליגי דלהבא משמע אמאי לא אמרינן מידי דלישתמע טפי להבא בשלמא גבי המוציא דפסקינן הלכתא המוציא אע\"ג דמוציא משמע מעיקרא טפי מצא ר\"י הטעם משום מ\"ש בירוש' עכ\"ל הנה הקשה כן משום דלא הבין דוהלכתא על ביעור ר\"ל גם על ביעור כדכתיבנא אלא דוקא כוהלכתא דהמוציא ברם למאי דכתיבנא לא קשה מידי. עוד כתב המרדכי והא דמברך אחר המילה להכניסו דחיישינן שמא תתקלקל המילה והויא ברכה לבטלה עכ\"ל ותמה אחי החכם הנז\"ל נר\"ו דא\"כ בברכה דעל המילה ניחוש ג\"כ להכי ולא נברוך עד אחר המילה ועוד דאיתא בסוגיין בי רב אמרי חוץ מן הטבילה ושופר פי' דא\"צ לברך עובר לעשייתן וקאמר בש\"ס בשלמא לטבילה וכו' אלא שופר מאי טעמא וכי תימא דילמא מתקלקלה תקיעה אי הכי אפילו שחיטה ומילה אלא אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה בלבד עכ\"ל הרי דבמילה ליכא למיחש לקלקולא היפך המרדכי.
ונראה לי לחלק דבשלמא גבי ברכת על המילה כיון שהיא ברכת המצוה וצריך לברך עובר לעשייתן לא חיישינן לקלקולא לא כן בברכת להכניסו דלא על זו הנעשה עכשיו מברך אלא משבח ומודה להקב\"ה שצונו על המילה כשתבא לידו ותקנוה כאן לגלות ולהודיע שזאת המצוה נעשה לשם יוצרנו וכמ\"ש התוס' ד\"ה בלבער יעו\"ש אלא דאפ\"ה הקשה המרדכי דמ\"מ יותר טוב לברך אותה קודם המילה וכדהוקשה להם להתוס' שם אף שכתבו כן דא\"צ לברך עובר [לעשייתן] ותירצו דיש חילוק בין כשמברך עושה המצוה לאחר וכן תירץ ג\"כ המרדכי אחר כך ובתירוץ זה מתרץ דכיון דברכה זו לא קאי על זאת שנעשה עכשיו חיישינן לקולא וק\"ל.
ובענין ברכת שהחיינו עיין מ\"ש הטור באו\"ח סי' תל\"ב משם בעל העיטור ואביו הרא\"ש ז\"ל ומ\"ש עליו הרשב\"ץ בס' מאמר חמץ על זה וז\"ל ואני אומר דאין מקום למשא ומתן זה שאין ברכת שהחיינו אלא בדבר שיש לו הנאה כמ\"ש בסוף פסחים בענין פדיון הבן כהן מברך דמטי ליה הנאה ובביעור חמץ דליכא הנאה למה יברך עכ\"ד. ודבריו תמוהים וכי ברכת שהחיינו בהנאה תליא מילתא הא כמה מצות דאית בהו חסרון כיס ומברך שהחיינו סוכה לולב חנוכה ודוגמתן ובש\"ס דקאמר הכי היינו משום דאיכא לספק בכהן או באבי הבן כיון דנעשה ע\"י שנים כהן ואבי הבן ויש צדדין לכאן ולכאן לא כן כשהוא בעל המצוה לחוד אין לספק בו כלל ובין דאיכא חסרון כיס בין דליכא מברך שהחיינו ועוד קשה דמסקנא דש\"ס הוא דאב מברך שהחיינו ואף דליכא הנאה וק\"ל." + ] + ], + [ + [ + "או \n הפקיד אותו ביד גוי וכו'. וכתב הרב המגיד וק\"ו ומה חמץ של גוי שחייב ישראל באחריותו חייב לבערו של ישראל לגמרי לא כל שכן פי' דבריו דכשהחמץ הוא של גוי שהוא ממש שלו אלא דהישראל חייב באחריותו שאם יגנב או יאבד ואפשר לא יגנב ולא יאבד חייב דחשיב כשל ישראל כשהוא של ישראל לגמרי והגוי חייב באחריותו דיותר חשיב משל ישראל ממאי דחשיב משל נכרי לא כל שכן ועיין בסוגייא אי דבר הגורם לממון כממון דמי או לא ועיין מקראי קודש.", + " יכול\n וכו' תלמוד לומר בכל גבולך. ועיין מה שהקשה הלח\"מ ותירץ בתירוץ ב' וז\"ל דנהי דמרבינן הפקידו ביד גוי כשהוא בביתו ובאותה העיר אבל בשדה ובעיר אחרת מנין ת\"ל בכל גבולך. וחוץ דאין תירוץ זה עולה להש\"ס דלא הזכירו שדות וכרמים אלא בורות שיחין ומערות והוי אפילו בעיר עוד קשה טובא דאפי' דבית הגוי הוא בעירו מ\"מ הוא בית הגוי ולא רשות ישראל הוא ואפי\"ה עובר וכ\"ש ברשות ישראל ואף דאינו בעירו דעובר ואם תאמר דבית גוי חשיב כשל ישראל שהרי המקום שמניח בו חמצו ביד גוי הרי הוא ביתו סוף סוף הכל אחד דמה לי בית גוי בעיר הזאת הא מיהא רחוק מיקרי כיון שאינו כל כך קרוב אצלו לילך שם והוה ליה כעיר אחרת ושדה וגם בהלכה ב' הפך רבינו החלוקות וכתב ואפילו בעיר אחרת ואפי' מופקד ביד גוי ועיין להב\"ח סי' ת\"מ על מ\"ש הטור לא שנא אם הוא בביתו וכו' מה שדקדק עליו וסיים אבל בפ\"ד כתוב כתקון עפ\"י הש\"ס יעו\"ש וליתא דמ\"ש יכול לא יהא עובר וכו' תלמוד לומר בכל גבולך לא קאי אלא לחמץ ישראל בבית ישראל וכן נראה ממ\"ש ה\"ב אבל בהפקיד ביד גוי ולא כתב דחייב אפי' בגבול הגוי ואדרבא קשה כמ\"ש החה\"מ שלמה בן עזרא נר\"ו דבכה\"ג בגוי שהפקיד אצל ישראל לא הזכיר כלל מגבול דבחלוקה זאת מוזכר בש\"ס ואדרבא דברי הטור נכונים דבמה שהזכיר בש\"ס הזכיר הוא ג\"כ והוא הדין אידך ולרבינו ז\"ל קשה." + ], + [], + [ + "הגוי \n שהפקיד חמצו אצל ישראל וכו' הרי זה חייב לבערו וכו'. ועיין מ\"ש הלח\"מ עד גם רבינו וכו' כשלא קבל אחריות עכ\"ל וכתב הרב מקראי קודש דף צ' ע\"ב וז\"ל וליתא וכו' אלא לפי' רש\"י כשלא קבל אחריות צריך מדרבנן יחוד בית שלא יאכלנו יעו\"ש ודבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דיחוד בית הוי דרבנן והא תניא בברייתא יחד לו בית וכו' שנאמר לא ימצא וקאמר עלה רב אשי אמר לעולם אסיפא קאי וה\"ק יחד לו בית אין זקוק [לבער] שנאמר לא ימצא וכו' והא לאו דידיה דגוי כי קא מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל וכו' הרי דהתר דיחוד בית מקרא קא מפיק ליה ואיך נאמר דהוי דרבנן.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ועוד קשה לפי' רבינו ורש\"י דבלא קבל סגי ביחוד בית א\"כ למה הוצרכו בגמ' כשאמרו שם אמר מר יכול יטמין וכו' והקשו והא אמרת וכו' ותירצו הא בדקביל עליה אחריות הא דלא קביל לימא אידי ואידי בדלא קביל הא דיחד לו בית הא דלא יחד דהשתא דחיק בב' דוחקי חדא דמוקים חדא בשקבל אחריות ואפי' ייחד ואחרת בדלא קבל ויחד והא טפי עדיף וכו' עכ\"ל ולא ידעתי איך הוו ב' דוחקי ואינו אלא חד דכשם דהשתא מוקים בגמ' הא דקבל הא דלא קבל ולעולם ודאי דלדעת רש\"י שניהם איירי אפי' ביחד לו בית דב' צריכי להתירה יחוד ולא יקבל אחריות כן כשנאמר לחלק הא ביחד הא בלא יחד ושניהם איירי אף דלא קבל אחריות דב' צריכי להתירה ואפוכי מטרתא הוי ועוד קשה דאמאי לא הקשו כן להתוס' דפליגי עם רש\"י וסבירא להו דבחדא סגי להתירה או שלא יקבל אחריות או יחוד בית א\"כ הוה מצי לתרץ הא דיחד לו בית הא דלא יחד לו בית ושניהם כשקבל אחריות וכדקשיא ליה לדעת רש\"י ואי ידע התירוץ וכמו שתירצנו מאי קא קשיא ליה לדעת רש\"י.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ועוד דלא הוה שייך לאקשויי אפירכא דהיינו מקשינן לאיכא דאמרי דאמר הניחא למ\"ד לאו כממון דמי אלא למ\"ד וכו' דהא כיון דלא קבל אחריות לאו גורם לממון הוא ושפיר אצטריך קרא להכי עכ\"ל פי' דבריו דאי הוה משני בגמ' הא דיחד לו בית הא דלא יחד הן אמת דהוה שייך עדיין פירכא דהניחא למ\"ד דבר הגורם לממון כממון דמי וכו' ועל דרך זה דמידי הוא טעמא דאסור בפיקדון משום דליכא ב' יחוד בית ולא יקבל אחריות אבל אי איכא חד מינייהו אסור משום דקבלת אחריות הוי כממון ואהא שייך להקשות הניחא למ\"ד דבר הגורם לממון וכו' אך הפירכא דאיכא דאמרי לא שייך להקשות בשום צד דכל הפירכא היא דלמ\"ד כממון דמי קרא למה לי ולזה לא קשיא דמוקמינן לקרא בשלא קבל אחריות ולא יחד לו בית דאסיר.
ועיין להמל\"מ מ\"ש על דברי הריב\"ש וז\"ל גם מ\"ש וכו' גם בזה לא ירדתי לסוף דעתו וכו' והוי הפקר וכו' עכ\"ל ואני לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהא לדעת הריב\"ש דהישראל חייב באחריותו לגוי הנותן מעות מה לי אם הוא הפקר או אם הוא ברשות הגוי הראשון הא מיהא הישראל חייב באחריות ומ\"ש הריב\"ש והרי הוא ברשות הגוי הראשון י\"ל דע\"כ לא אמרינן דהגוי מכי מטי זוזיה לידיה נסתלק אלא בקרקע אבל במטלטלין כיון שעודן בידו ולא זכה אחר בהם נימא דנשאר עדיין בגוי הראשון וכעת לא אוכל לבקש תבלין לזה ומ\"מ כיון דס\"ל להריב\"ש דחייב ישראל באחריותו הדין נאה ומתקבל אך קשה על הריב\"ש דמהיכן בא לו דחייב באחריותו דהא הו\"ל כשטר חוב ורובא דרבוותא סברי דאינו חייב באחריותו ודוק." + ] + ], + [], + [ + [ + "מצות \n עשה וכו' שנאמר בערב תאכלו מצות וכו'. הכי איתא בפסחים דף ק\"כ אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא וכו' ורב אחא בר יעקב אמר דרבנן וכו' וכתב התוספות צ\"ע בההיא סוגייא דפרק כל שעה דמשמע בין לר' יהודה בין לר' שמעון ס\"ל דהוי דאורייתא וכו' וצ\"ל דההיא פלוגתא אליבא דרבא ולא כראב\"י עכ\"ל ופי' דבריהם דקאמר בש\"ס הך קרא אתא לר\"י להך דרשא והך קרא להך דרשא וכן לר\"ש כל זה לרבא ואה\"נ דלראב\"י לרש\"י הוא מדרבנן דלא נפקא ליה מקרא דבערב ולפי דבריהם י\"ל דא\"כ מאי קאמר בש\"ס תניא כוותיה והא גם ראב\"י ס\"ל דאיכא תנא דסובר הכי והיינו ר\"י ואיהו דקאמר כר\"ש ועוד וכי בפלוגתא דתנאי קמפלגי והכונה בש\"ס לפי דבריהם הכי דרבא דקאמר דאורייתא הוא דכו\"ע בין לר\"ש בין לר\"י וראב\"י דקאמר דרבנן הוא לר\"ש ואהא קאמר דתניא כוותיה דרבא דלכו\"ע הוי דאורייתא ממאי דקאמר ת\"ל בערב וכו' וא\"כ האי תנא ודאי שהוא ר\"ש דלר\"י נפקא ליה משבעת ימים תאכל עליו מצות ועיין להלח\"מ מה שהקשה לרבינו ומה שתירץ ולי נראה במה שהוא דרך רבינו בכמה מקומות דכל שהדין אמת אף דמפיק ליה בש\"ס מקרא אחד איהו מייתי מקרא אחרינא ומ\"מ אחרי ראות מ\"ש רבינו לקמן ה\"ד אין אדם וכו' שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות והוא מברייתא דף ל\"ה יעו\"ש ועיין בחידושי הלכות שם דכתב דהוא הדין דהוי מצי למימר לר\"י דאתא קרא לדרשא דדברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו במצה וכו' אין מקום לק' כלל ועפי\"ז אין מקום לקושית התוס' בדבור שהזכרנו וז\"ל ומ\"מ תימה וכו' יעו\"ש ודוק." + ], + [ + "בלע \n מצה וכו'. עיין מ\"ש הראב\"ד ומ\"ש הרב המגיד עליו ומ\"ש הלח\"מ בפי' דברי הראב\"ד דהיה לו נוסחא אחרת בש\"ס יע\"ש ולענ\"ד ליתא דא\"כ הו\"ל להראב\"ד להשיגו בחלוקת בלע מצה ולא להמתין עד בבא בלע מצה ומרור." + ], + [], + [], + [ + "מצה \n שלשה במי פירות וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ואמנם ראיתי מי שכתב וכו' ועיין להלח\"מ שכתב וז\"ל יש להקשות על רבינו וכו' וראיתי מי שתירץ ונכון וכ\"כ הפר\"ח סי' תס\"ב וראיתי להרמב\"ן במלחמות גבי סוגיית דף ל\"ו אין לשין עיסה בפסח וכו' דברים סותרים לתירוץ זה וז\"ל ועדיין דברי בעל המאור קרובים אלא שיש לרחקם ולסמוך דברי רבינו הגדול ז\"ל שהרי הביאו בגמ' ר' יהושע בן לוי ללמד שאין יוצאין ביום ראשון במצה עשירה כדברי ר\"ע ואם בלא מים תיפוק ליה משום דכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו במצה ואם תאמר לשאר מינין נצרכין הא ליתא כדאתמר לעיל בדריש לקיש דברים שאין אדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח כגון מצה עשירה אין חייבין על חימוצה כרת ואעפ\"י שיש במינם חמץ ומצה ואע\"ג דאידחי האי סברא במסקנא היינו לומר שיש שחייבין על חימוצו כרת ואין יוצאין בה משום דאינו קרוי מצה אבל אין לך דבר דאינו בא לידי חימוץ שיהיו יוצאין בו משום מצה דהא איתקוש עכ\"ל.
ודבריו כספר החתום וצריכין ביאור ולענ\"ד הכי פירושו וא\"ת לשאר מינין נצרכא כלומר וההקש דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו וכו' ר\"ל ישנו במינו ואה\"נ דבנילושה בשמן וכו' יוצא י\"ח הא ליתא מדחזינן לריש לקיש כשעשה ההקש להיפך כל שישנו בשבעת ימים תאכל עליו מצות חייבין על חימוצו כרת ואי לא לא ופוטר במצה עשירה מחימוץ הרי דלא אזלינן בתר המין אלא בתר המעשה אי יוצא י\"ח באותה מצה עובר בבל תאכל חמץ ואי לא לא ואף אנו נאמר כן כשנעשה ההקש היפך מזה כל שישנו בבל תאכל חמץ דהיינו דלא נילושה בשמן ישנו באכילת מצה ואי לא לא ואע\"ג דאידחי האי סברא מכח ברייתא דהמחהו וגמעו היינו טעמא דאידחיה דקושטא הוא דס\"ל להש\"ס דלא אמרינן הקש כזה דהחמץ תלוי במצה אלא שיש שחייבין על חמוצו כרת ואין יוצאין בו משום מצה ברם הסברא דמאי דתלי רחמנא המצה בחמץ הוי גם כשנילושה בשמן דכשם דאינו מחמיץ כך אינו יוצא י\"ח כדחזינן לר\"ל להס\"ד זה נשאר בקיומו ואינו נדחה הא דר\"ל אלא משום דהעיקרא לא ס\"ל לש\"ס דחמץ תלוי במצה ואה\"נ דאי הוה ניחא לש\"ס ההקש היה עושהו גם כשנילושה בדבר שאינו מחמיץ איך שיהיה נמצא א\"כ דברים אלו סותרים לדבריהם.
וראיתי להרב הליכות אלי דף ע\"ד הקשה קושית הלח\"מ משם מהרש\"ך והשיא כונת הרב המגיד לכונה אחרת יעו\"ש וסיים שהוא חריף וישר ולענ\"ד הוא חריף אבל אינו ישר ומה גם דלפי דרכו יוצא דפי' הירושלמי הוא בלש במשקין בלא מים כלל ומלשון הירושלמי שהזכיר הרה\"מ לעיל פ\"ה ה\"כ ז\"ל אמר ר' יהושע בן לוי אותו כזית שאדם יוצא י\"ח בפסח צריך שלא יהיו בו משקין משמע שלא יהא תערובת משקין עם מים.
וכתב הרא\"ש בסוגיין דף ל\"ה וז\"ל אמר ריש לקיש עיסה וכו' ואסיקנא דטעמיה דמי פירות אין מחמיצין משמע [וכו'] ולקי עליה וה\"נ אמרו לקמן אין לשין את העסה ביין ושמן ודבש ואם לש תשרף מיד וקשה וכו' ופי' ר\"ת וכו' וכן מוכח פרק כל המנחות עכ\"ל וקשה דמלשון זה וה\"נ אמרו לקמן וכו' תשרף משמע דר\"ל הכי נמי ס\"ל דתשרף משום שלא יהא עובר בלאו משום דמחמיץ מיד ואהא הקשה ותירץ משם ר\"ת וקשה דא\"כ איך מייתי עלה ההיא דמנחות דמסיק דהוא במים והא א\"כ מיד מחמיצין וכדקאמר ת\"ק תשרף וכן ס\"ל לר\"ל ואיך מייתי עלה דבר בהפכו ולענ\"ד ה\"פ דמאי דקאמר וה\"נ הוא לומר דאיכא מאן דס\"ל דעובר בלאו דחכמים אמרו בהך ברייתא תאפה כלומר בדיעבד או לש וה\"ט משום דס\"ל דמחמיץ אלא דלאלומי למילתיה הביא מרבן גמליאל דתשרף מיד אבל לעולם ר\"ל לא ס\"ל הכי אלא כרבנן דצריך ליזהר בו ואהא הקשה ותירץ משם ר\"ת והביא מהא דמנחות דמחמיץ אבל לא מיד וההוא תנא ס\"ל כחכמים כאן כן נראה לי.
עוד כתב הרא\"ש שם והשתא לדבריו וכו' עד ועוד נ\"ל דליתא וכו' עכ\"ל וחוץ שתמהו עליו שדבריו סתרי אהדדי למ\"ש ריש פרק אלו עוברין עוד קשה במה שהקשה מההיא דמנחת נסכין וכו' ומאי קושיא הרי\"ף פסק כר\"ע וההוא תנא לאו ר\"ע ואין זו קושיא דההוא תנא מוקי לה בש\"ס שם שהוא ר\"ע אך קשה במ\"ש הלכך נ\"ל וכו' עד ועוד נ\"ל דא\"כ דמוקי לברייתא דמי פירות עם מים ואפ\"ה קאמר ר\"ע דאין מחמיצין כלל פי' דלא אתי לידי חימוץ ההיא דמנחת נסכין שהוא ר\"ע היאך קאמר דאתי לידי חימוץ ונראה לומר בדוחק דלא אתי אלא כלפי הקושיא הראשונה שהקשה על הרי\"ף כלומר אי לא הוה הקושיא בתרייתא אבל כלפי הקושיא הב' כתב אח\"כ ועוד נ\"ל וכו' עוד י\"ל בהאי פי' דהרא\"ש דמסיק דמי פירות לחודייהו איירי בברייתא וא\"כ ר\"ג וחכמים סבירא להו דמחמיץ א\"כ מאי מותיב במנחות ומי פירות לחודייהו מחמיצין וכו' ומאי קושיא הא איכא תנאי דסבירא להו הכי ומה גם דהלכה כוותייהו.", + " אבל\n אין לשין אותן וכו'. וכתב הראב\"ד אע\"ג דתניא וכו' משנאפת עכ\"ל ודבריו תמוהים דהא בירושלמי הביאו הפר\"ח סי' תס\"ב אמרינן בהדיא בעד התוספתא הלזו דאיירי קודם אפיה וכן קשה על הרב המגיד ודוק עוד ראיתי במכתב שהקשה לדברי הראב\"ד מש\"ס דפסחים דף ל\"ח ע\"ב על ברייתות דתני יכול יוצא י\"ח בחלות תודה ורקיקי נזיר וכו' ותיפוק ליה דהוי מצה עשירה וכו' וקאי בין ללחמי תודה בין לרקיקי נזיר דהיה משיחה שלהן אחר אפייתן וכן כל הרקיקין וכמ\"ש רבינו פ\"ט דמעשה הקרבנות הכ\"א ופי\"ג ה\"ח וא\"כ דכל דהתבלין הם אחר אפייה לא חשיב מצה עשירה מאי קשיא להו לש\"ס ותיפוק ליה וכו' נימא דמשום רקיקים יהיב בברייתא האי טעמא ואגב נקט חלות תודה כיון דלקושטא דמילתא הדין אמת ואף דנמעט מטעם דהוי מצה עשירה אין קפידא אלא וודאי דס\"ל לש\"ס דגם אי התבלין הן אחר האפיה חשיב מצה עשירה ממורי הרב יאודה אשכנזי ז\"ל ולענ\"ד חישבתי דרכי לתרץ דמ\"ש רבינו שם ברקיקין דהשמן היה אחר אפיה אינו מוסכם וכ\"כ יראה לי יעו\"ש וא\"כ מ\"ש רש\"י ד\"ה ות\"ל וכו' דהא נילושה בשמן עכ\"ל לאו אלחמי תודה קאי אלא גם לרקיקין והראב\"ד ס\"ל כרש\"י וזהו שכתב הראב\"ד ההיא וכו' משנאפית כלומר משא\"כ להרמב\"ם דאי אפשר לישב הכי דלדידיה אף לאחר אפיה חשיב מצה עשירה וא\"כ קשיא ליה התוספתא מ\"מ קשה דא\"כ הו\"ל להראב\"ד להשיגו שם אלא וודאי דמשמע דמודה לו." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "ואוכל \n כזית וכו'. ובשו\"ע סימן תע\"ג כתב ויקח מהכרפס פחות מכזית וכו' ע\"כ ושמעתי מקשים דכיון שהוא פחות מכזית בדוקא למאי אצטריך נטילת ידים לצורך האי טבולא שהקדים נוטל ידיו לצורך טבול ראשון ולא יברך וכו' והא פסק הוא ז\"ל בהלכות נטילת ידים סי' קנ\"ח ס\"ב דאם אוכל פחות מכזית א\"צ נטילה והוא מוסכם.
ולענ\"ד נראה דשאני הכא בפסח כיון דכו\"ע עבדי טבול זה בליל פסח חששו דשמא יהיו טועים ולא יחלקו מכזית לפחות מכזית ויאמרו כשם דבטבול פסח לא נטלנו הוא הדין דשאר ימות השנה דמאי שנא ויתבטל נטילת ידים דטבולו במשקה ולכן הצריכו נטילה גם בפחות מכזית בליל פסח מה שאין כן בפחות מכזית דלחם דפסק שם דא\"צ נטילה דאין זה מעשים בכל יום ולא אתו למסרך ממנו ולבטל נטילת ידים ולכן אוקמוהו אדיניה דא\"צ נטילת ידים עוד י\"ל דשאני הכא גבי פסח כיון שהוא דבר דטבולו במשקה ואיכא מאן דאמר דבזמן הזה א\"צ נטילה לטבולו במשקה הביאו מרן בב\"י סי' קנ\"ח לכן חששו שיבואו לטעות ולא יחלקו בין כזית לפחות מכזית ויאמרו אין נטילה לטבולו במשקה משא\"כ בפת דליכא למטעי לומר א\"צ נטילה לפת ואדרבא הרואה שאינו נוטל לפת שאול ישאל למה אינו נוטל לפת ובאה לו התשובה נצחת כי בפחות מכזית א\"צ נטילה ויודע טעמו של דבר. עוד י\"ל דשאני בפת דלא החמירו גם בפחות מכזית משום דהוי חומרא דאתי לידי קולא דכיון דנטילת ידים דפת רגיל לברך על נטילת ידים טועה ומברך גם בנוטל לפחות מכזית ומשו\"ה לא הצריכוהו נטילת ידים משא\"כ באוכל טבולו במשקה כיון דהצריכוהו נטילה לא פלוג רבנן מכזית לפחות מכזית כיון דליכא למיחש לה לשום תקלה.
ואחר זמן רב שכתבתי זה שבתי וראה בשורשן של דברים וראיתי להרב מעדני מלך ולהמג\"א סימן קנ\"ח ס\"ק ד' שכתבו דנוסחא מוטעת נזדמנה להב\"י ברוקח והנוסחא הישרה צ\"ל דעל פחות מכביצה א\"צ נטילה כדאמרו בסוכה דף כ\"ז יעו\"ש ומ\"ש בט\"ז ס\"ק ב' אבל בפחות מכזית מפורש בש\"ס סוכה דא\"צ נטילה ט\"ס הוא וצ\"ל פחות מכביצה יעו\"ש נמצא א\"כ קושית המקשן דכתיבנא קשה גם לרבינו דהצריך כזית לאכילת הכרפס דהא מיהא הוא פחות מכביצה ובפחות מכביצה א\"צ נטילה ולמה הצריך נטילה רבינו לטבול הראשון שהוא בכזית ונראה דלרבינו לא קשיא כלל משני צדדין חדא דרבינו לא פסק האי דינא דפחות מכביצה אין צריך נטילה דאיכא דסוברים הכי וא\"כ לא קשיא והב' לו יהי דפסק כן מ\"מ הא צריך ליטול במפה ולאכול ומשו\"ה הצריכו נטילה כי היכי דלא לשתרבב מפחות מכביצה לכביצה.
אך קשה למרן דהעתיק דברי הרוקח כמו שהן בפחות מכזית ולאו מהאי סוגיא דסוכה אתי עלה דהתם ליכא כזית ומשו\"ה לא הזכיר נטילה במפה קשה קושיית המקשן וצריך לתרץ כדתריצנא ודע דע\"פ סברת התוס' שבפרק ערבי פסחים דף קט\"ו ע\"א ד\"ה כל שטיבולו במשקה שחלקו על רש\"י וכתבו דטעם נטילה בטיבולו במשקה לאו משום סרך תרומה כפת הוא אלא משום שלא יטמא משקין להיות תחילה ויהא אסור לשתותן ולפסול את גופו וכו' יעו\"ש לא קשה ג\"כ קושית המקשן דשאני אכילתן דפחות מכזית א\"צ נטילה לפי שאין אוכל פחות מכביצה מטמא טומאת אוכלין משא\"כ בנוטל לדבר שטיבולו במשקה דהוי משום חששא שלא יטמא המשקין להיות תחילה מה לי כביצה מה לי פחות מכביצה ברם לפי שיטת רש\"י צריך אנן למאי דתריצנא בדברות הראשונות.
וכעת חזינא דגם לסברת התוס' קושית המקשן במקומה עומדת דלדידהו אין צריך נטילה כלל לדידן שאין אנו מוזהרין בטומאה ולהכי א\"צ לברך על הנטילה כמבואר בדבריהם ולהכי פסק מרן שלא יברך מספק וא\"כ עדיין קשה דוודאי מאי דאצריך מרן נטילה הוא שחשש לסברת רש\"י דהנטילה היא משום סרך תרומה וא\"כ קשה למה צריך נטילה על פחות מכזית דאי כהתוס' מעיקרא נטילה א\"צ כלל אפי' ביותר מכזית." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b94d6b63a23add1a3eeff385b6ea161e0eabcad0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,110 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Leavened_and_Unleavened_Bread", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האוכל \n מן החמץ בפסח כל שהוא וכו'. וכתב הרב המגיד פ' יוה\"כ חצי שיעור ר' יוחנן אמר אסור מן התורה וכו' וקי\"ל כר\"י עכ\"ל ובמכתב שלח אלי עמיתי בתורה החכם השלם חיים שלמה בן עזרא נר\"ו וז\"ל ב' אותותי אלה למען יאיר עיני במאור תורת חסד על לשונו במאי דקשה לי בזה הל' ממ\"ש התוס' בפסחים דף מ\"ד ד\"ה לענין חמץ שכתבו דלר' יוחנן לאיסורא לא נפקא מחלב לחמץ ונ\"ל דהיינו טעמא דחלב לית ליה התר וחמץ אית ליה התר ובהכי סרה מהר תלונת מרן ז\"ל שהקשה למה לן קרא לחמץ כיון דנפקא ליה מחלב לר\"י ועיין להמל\"מ פי\"ח מהלכות שבת ה\"א מ\"ש המגיה והרואה יראה שדעת התוס' ז\"ל ברור מללו דלא ילפינן חד מחבריה גם למ\"ש מרן עוד דהו\"ל למילף מקרא דכל מחמצת י\"ל אה\"נ דמהתם נפקא ליה אלא כיון דהדין הוי אמת נקט האי קרא מושאל אלו דבריו.
והשבתי לו לא כמו שעלה על דעתו עלה על דעתי בכוונת דבריהם ונקדים מ\"ש הרב חידושי הלכות וז\"ל קצת קשה דמאי קושיא אימא דחצי שיעור בעין דוקא אוסר ר' יוחנן משא\"כ הכא חצי שיעור ע\"י תערובת לא דריש ר\"י מכל ובכי האי גוונא חילקו התוס' לעיל וליכא למימר דמ\"מ כל חמץ למה לי דנילף לענין זה חמץ מחלב דא\"כ לתירוצא דלא דריש אלא לאיסורא מ\"מ כל דחמץ למה לי דנילף ליה מחלב ויש לישב עכ\"ל. ולענ\"ד מ\"ש הוא דליכא למימר, לענ\"ד ניתן ליאמר דק\"ל לר\"י כיון דאיכא קרא דכל חלב לרבות חצי שיעור ומינה ילפינן לכל איסורין שבתורה למאי אתא האי כל ודאי אתא לרבות אפי' בתערובות וילקה ותירצו בתוס' דר\"י לא דריש מכל אלא איסורא אבל מלקות לא וא\"כ מחלב ילפינן לכל איסורין בעין שיהא אסור וכל מחמצת שיהא אסור אפי' בתערובת אבל לעולם מלקות ליכא וזהו שכתבו וכן גבי חמץ כלומר לאיסור דוקא ולא למלקות ואפשר להעמיס זה בכונת הרב חידושי הלכות ואף שאין נראה כן כונתו מ\"מ נראה אמת בכונת דבריהם וא\"כ נמצא דלכל איסורין שבתורה ילפינן לה מכל חלב וא\"כ שפיר כתב הרב המגיד ושפיר קשיא ליה למרן דמעולם לא מצינו מי שיחלק שאר איסורים מחלב והיינו טעמא שמהרלנ\"ח בתשובה סי' כ\"א הביאו המל\"מ ז\"ל שכתב לתרץ לדעת רבינו דיש לחלק בין חמץ לחלב לא הביא דברי התוס' הנזכר לסיוע שהבין בדבריו כדכתיבנא ודעת הרה\"מ דאף דכתב רבינו מקרא דלא יאכל לאו דוקא אלא דכיון דקושטא הכי הוא מסמיך ליה אקרא וכדעת התוס' וכדפרישנא ליה משמע שהוא דעת רבינו פט\"ו דמאכלות אסורות הי\"ב שכתב דלתערובת חמץ במה שהוא נפקא ליה מכל מחמצת והיינו טעמא דלכל שהוא בעיניה נפקא ליה מכל חלב אייתר כל מחמצת אפי' לתערובת ומהאמור אין מקום למ\"ש החה\"ש עוד בעיקר הילפותא דכל שהוא נפקא ליה מכל מחמצת.
עוד כתב החכם השלם הנזכר וז\"ל ועיין למרן בריש הלכות ביאת המקדש דכתב דאע\"ג דמרבה לחצי שיעור אינו לוקה והיינו כדברי התוס' דפסחים דלא ילפינן חד מחבריה אלא דקשה דבריש פ\"ה מאיסורי מזבח כתב רבינו דלקי אחצי שיעור ולפי מ\"ש שם מרן היינו משום דמרבה ליה מכל שאור וכן קשה במ\"ש שם דלא פליגי ובפסחים אמרו לאפוקי מדאביי עכ\"ל והנה למ\"ש מדברי התוס' כבר ביררנו דבריהם ולמ\"ש מרן שם לדעת ת\"ק י\"ל דאצטריך קרא גבי יין לרבות אפי' כל שהוא דאי לא הוה אמר קרא יין אלא שכר משמע דוקא אי משכר אבל אי לא משכר אפי' איסורא ליכא דזיל בתר קרא היכי כתיב שכר דמשמע משכר הא לא משכר לא וראיה לזה מדלא כתב קרא יין וא\"כ משו\"ה אצטריך למכתב יין לרבות חצי שיעור לאיסורא ואי כתב רחמנא יין לחוד הו\"א דאף בפחות מרביעית יהיה חייב מיתה קמ\"ל שכר עד רביעית דוקא נמצא משום דהוה ס\"ד לחלק מכח הכתוב הוא דאצטריך קרא אבל לא מסברה דנפשין.
ולמ\"ש למרן כבר קדמו הלח\"מ פי\"ג דמעשה הקרבנות יעו\"ש אלא דמר מייתי ממנחות וכתב מפ' אלו עוברין וכתב הוא דמ\"ש הרמב\"ם הוא איסור ולא מלקות ומטעם דחצי שיעור אסור מן התורה והרב מוצל מאש סי' נ\"א תהי עליה טובא דא\"כ דנפקא ליה משום דהוי דומיא דכל איסורים איך כתב הרמב\"ם שנאמר כי כל שאור וכו' והא זה נפקא מכל חלב אלו תוכן דבריו. ולענ\"ד אין זה כדאי למתמה עליה כל כך דמ\"ש רבינו שנאמר קאי לעיקר הדין שכתב שאור ודבש אסורים ולא קאי למ\"ש בכל שהן והוא נכון.
ע\"כ החכם השלם וז\"ל ודרך אגב ראיתי להרב מוצל מאש שם על מ\"ש הרמב\"ם אע\"פ שהפסיק ושתה מעט מעט חייב וז\"ל ולא פי' שיעור הפסקה אם הוא כמו אכילת פרס כשיעור שהיה אכילת איסור או לא ולא זכר שר ששיעור שתיית נזיר הוי רביעית כמו שהן וכתב הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות נזיר שצריך שישתה רביעית בכדי אכילת פרס של מאכל עכ\"ל וליתא דרבינו פסק כת\"ק דיליף שכר שכר מנזיר אלא או כמו ר' יהודה או כמו ר' אליעזר וכיון שכן שאני נזיר דכתיב משרת ענבים וכמ\"ש רבינו פ\"ה דנזיר ה\"ה יעו\"ש משא\"כ בביאת מקדש ולכן כתב הרב דלא פי' רבינו ז\"ל שעור. ועוד יש לחלק בין איכא מאכל באמצע השתיה רביעית לליכא דגבי נזיר איירי בנתערב היין בדבר אחר ובביאת מקדש איירי דליכא אכילה כלל אלא הפסק ושוב ראיתי הדבר ברור דרבינו בביאת מקדש איירי דשתה יותר מרביעית אבל בהל' נזיר איירי בשתה רביעית ומשו\"ה כתב הרב ז\"ל דלא ביאר.
ושוב חזר החכם השלם הנ\"ל לדחות מה שכתבתי בכונת דברי התוס' דלפי פירושם בדבריהם נמצא לר' יוחנן דמכל חלב דריש חצי שיעור גם לכל התורה ומכל מחמצת לתערובת חמץ דוקא ואימא איפכא מכל חלב לרבות התערובת גם לכל התורה ומכל מחמצת לרבות חצי שיעור לפסח דוקא דמאי חזית. ואני ובני חכם יצחק הי\"ו דחינו לזה ע\"פ מ\"ש התוס' שם ביומא על מ\"ש ר' יוחנן דחצי שיעור אסור דחזי לאצטרופיה וקשיא להו דלמה ליה להאי טעמא תיפוק ליה דכתיב כל וכדתני בברייתא וניחא להו דאי לאו האי טעמא הו\"א דכל חלב לא אתא אלא לכוי ברם כיון דאיכא האי סברא מסתברא דמרבה גם לחצי שיעור אלו דבריהם ז\"ל.
נמצינו למדים דלרבות חצי שיעור כיון דאיכא האי סברא א\"צ לקרא בפני עצמו אלא מקרא דמרבה לכוי מתרבי וא\"כ אייתר כל מחמצת לתערובת ברם לתערובת אי אפשר מקרא דכל חלב דכיון דליכא סברא לא מתרבי דקרא לא אתא אלא לכוי ומשו\"ה דריש ר\"י לחצי שיעור דאיכא סברא מקרא דכל חלב אף דדריש מיניה גם כוי ומכל מחמצת מרבה תערובת חמץ ודוק.
עוד כתב החכם השלם הנזכר לפרש כונת התוס' באופן אחר וז\"ל ולענ\"ד כונתם דקשיא להו דלר\"י דס\"ל דחצי שיעור אסור מדאורייתא מכל חלב הוא הדין בחמץ א\"כ נימא דאתא קרא דכל מחמצת למלקות דאיסור לחוד בלא\"ה איתא ולזה תירצו דלא גמרינן מכל אלא איסור לחוד ואף דילפינן ליה מחלב הו\"א דיש לחלק וכמ\"ש מהרלנ\"ח לדעת הרמב\"ם הביאו המל\"מ פ\"א דחמץ ומצה ה\"ו יעו\"ש והתוס' לא כתבו זה משום דלא נטפלו בהא דב' קראי למה לי אלו דבריו וכמה תמוהים דבריו במ\"ש דלא נטפלו בהא דב' קראי למה לי והא כל עיקר קושיתם דהקשו דנימא דכל מחמצת אתא למלקות מכח יתורא הוא דאל\"כ ב' למה לי ולפי תירוצם צריך שיאמרו בפיהם ב' קראי למאי אתו ולא להניחו בע\"פ.
ולענ\"ד מ\"ש בתחילת דבריהם נכון דקשיא להו דנימא לר\"י דכל מחמצת אתא למלקות מכח יתורא ולא נימא דאתא לתערובת ומתרצי שפיר דמכל לא דריש למלקות אלא לאיסורא וכן גבי חמץ דוקא לאיסורא וכיון שכן צ\"ל בהכרח שהוא לתערובת לאיסורא ונכון ונמצא בין למאי דכתיבנא לעיל בכוונתם בין למאי דכתיבנא השתא חמץ ילפינן מחלב לחצי שיעור.
עוד כתב החכם השלם הנ\"ל למשדי נרגא על תירוץ מהרלנ\"ח דתירץ לדעת רבינו דאיסור חמץ לא דמי לחלב משום דחלב אסור לעולם וליכא שעת התר משא\"כ חמץ דשרי קודם ואחר הפסח ולכן הוצרך קרא אחרינא לאסור אף בחצי שיעור יעו\"ש וז\"ל וקשה דלפי דבריו דבמקום דיש לחלק ביניהם אמרינן אי לאו דליכא קרא מאי שנא ממ\"ש רבינו ריש פ\"ד מהל' שבועות דחצי שיעור אסור מן התורה אע\"ג דליכא קרא וכמ\"ש מרן שם ואף דיש לחלק טובא בין חלב לשבועה וכמ\"ש הר\"ן הביאו המל\"מ שם יעו\"ש עכ\"ל והנה גילה טפח וכסה טפחיים דאף דהר\"ן כתב כן בחי' בפרושיו להלכות חזר בו והשוה אותם בטוב טעם ודעת כמ\"ש המל\"מ שם משמו ואף א\"ת לומר דלא ימלט מן החילוק קצת כיון דגילה רחמנא בחמץ ואף דלא דמי לחלב מינה ילפינן הוא הדין לכל הדברים ואף דלא דמו ממש והצד השוה שבהם שהם חצי שיעור ואסירי מן התורה ." + ] + ], + [ + [ + "מצות \n עשה וכו' שנאמר ביום הראשון וכו'. לא תשחט על חמץ דם זבחי. וכתב מרן ואם תאמר מאחר שמפי השמועה וכו' יום י\"ד לא תשחט על חמץ למה לי וי\"ל לאשמועינן באיזה שעה עכ\"ל פי' דלהא צרכינן לקרא לא תשחט על חמץ ומ\"מ למדינן מיניה דקושטא הוא דקרא איירי לי\"ד דהא אפילו לשעור גמרינן וז\"ש רבינו וראיה לדבר וכו' וכ\"כ מרן לקמן בסמוך ואם כן פי' דברי רבינו כך הם ראיה שפירוש אך ביום הראשון הוא י\"ד לא תשחט וכו' והוא ראיה בעלמא ממה דאצריך קרא לברר באיזה שעה ברם עיקר מילתא מיום הראשון שהוא מפי השמועה נפקא והנה בכל דבריו לא ימלט מן הגמגום וכבר קדמנו מרן במקראי קודש דף ק' ע\"ב ומלכי בקדש.
ולענ\"ד אחרי נשיקת ידים ורגלים ממרן לדידי חזי לי דמ\"ש רבינו הוא הברייתא דתני ביום הראשון מערב יו\"ט או אינו אלא ביו\"ט תלמוד לומר לא תשחט על חמץ דם זבחי וז\"ש רבינו מפי השמועה ר\"ל שהוא מדרש רבותינו ז\"ל ולא מקרא מפורש והראיה של שמועה זאת היא מלא תשחט על חמץ דם זבחי והוא פשוט." + ], + [ + "ומה \n וכו'. ועיין להר\"ן וז\"ל אלא כך הוא עיקרן של דברים שזה שאמרה תורה תשביתו וכו' עד סוף הלשון. וראיתי להרב לשון למודים דף פ\"ה הקשה משם מורו חמיו הרב מהר\"א חאקו ז\"ל וז\"ל וקשה מאי ראיה מייתי מהא דאמר רב יהודה אמר רב דבחמץ שאינו ידוע לא חל עליהם מצוות השבתה דהתם בשכבר בדק עסקינן ולעולם שאם לא בדק ולא ביטל חל עליה חיוב בדיקה או ביטול ולענ\"ד הכל אחד דזיל בתר טעמא היכא דבדק דאינו עובר למפרע משום דהתורה סמכה על החזקה א\"כ גם במקום דליכא חששה דאיכא חמץ הוי כחזקתו בדוק והוי הכל אחד ולמה שהקשה ב' כבר האריך הוא ולא עת האסף ולמה שהקשה ג' כן הקשה מהרי\"ט צהלון סי' קט\"ז יעו\"ש מה שתירץ ודבריו תמוהים דאיך אפשר שיחלוק רב יהודה אמתני' ומה שהקשה מהר\"א חאקו שם לדרך מהרי\"ט לא ידעתי מה לו עם מהרי\"ט גם לדרכו קשיא זה גם לכל הדרכים שיאמרו בזה וצ\"ל דהר\"ן היה יכול להכריח כן מן הש\"ס אלא דרצה להכריח מהענין עצמו שהוא הכרח הש\"ס ולעיקר הקושיא דאמאי לא הכריח ממ\"ש לעיל י\"ל דמ\"ש לבסוף הוא אם נאמר דבפסח אין סומכין על החזקה דשאני איסורו משאר איסורים דחמור הוא ואהא תירץ דזה אי אפשר וכו' יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "והניח \n עשר חלות ומצא תשע וכו'. וכתב ההגהות מיימוני וז\"ל היינו דתנן הניח מאתיים ומצא מאה מנה מונח מנה מוטל עכ\"ל ודברים תמוהים דא\"כ נמצא דפסק רבינו כרבי וליתא דבהי\"ב גבי הניח ט' ומצא י' אמאי צריך לבדוק הא לרבי א\"צ לבדוק אלא לרבנן וכ\"כ ההגהות מיימוני שם וכרבנן וכו' יעו\"ש ונראה דס\"ל בדעת רבינו דמפרש בגמ' דהא דמדמי חמץ למעשר היינו לס\"ד דש\"ס דביצה דמדמי מעשר לגוזלות יעו\"ש בתוס' ד\"ה הכל חולין וכמו שאכתוב לקמן ברם אחר שתירץ התרצן שם בביצה אפי' תימא רבנן שאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות כלומר וכיון דאורחייהו בהכי אין זה ריעותא אף אנו נאמר דגם מאי דדמי בגמ' בפסחים מעשר לא דמי ואף רבנן מודו בחמץ לרבי לפי שכך דרך העכברים שנוטלין חדא חדא ולא סיימו ליטול עוד ונמצא דבהניח עשר ומצא ט' גם רבנן מודו דא\"צ לחזור ולבדוק אלא על הפרוסה האבודה וכרבי וזהו שכתב ההגהות מיימוני היינו דתנן הניח ר' וכו' ולא כתב כרבי משום דר\"ל האי דינא דהכא הוא אליבא דכו\"ע וכדינא דרבי גבי מעשר ברם גבי הניח ט' ומצא י' לא אמרינן עכבר הביא אחד לכאן וכשם שהביא אחד כאן כך אפשר שהוליך למקום אחר ומשו\"ה צריך בדיקה דזה לא חיישינן וכדתנן אין חוששין שמא גיררה חולדה וא\"כ מוכרח לומר דהני י' אחריני נינהו וצריך לבדוק אחר כל הט' לדעת רבנן דבזה אינן מודים לרבי ומשו\"ה ציינו שם בהי\"ב כרבנן וכו' דבזה פסק רבינו כרבנן דהלכתא כוותייהו לגבי רבי.
וראיתי להרב גופי הלכות כלל תקל\"א וז\"ל תו קשה במ\"ש התוס' ד\"ה היינו סיפא וקשה דלקתה מדת הדין דכיון דבדיקת חמץ דרבנן איך תולין להחמיר ועוד שאני התם דיש לתלות וכמ\"ש רש\"י שם וא\"כ איך מדמינן חמץ למעשר אלו תוכן דבריו ויפה השיב הרב לשון למודים סי' קע\"ב דמאי קשה כיון שסיימו התוס' דמיירי אליבא דרבנן בקשורין והוי כמו כיסים מקושרים ממש דלרבנן אמרי הנך אחריני נינהו והשתא להאי אוקמתא א\"צ למ\"ש רש\"י כרבנן בטעם התליה כמ\"ש ברישא דאין אדם מניח חולין ומעשר מעורבין וכו' וכאן בחמץ מקושרין נינהו והוי דומה בדומה.
וקשה טובא מאי דעתיה דמהרש\"א להקשות וכי לא ראה סיום דברי התוס' הס כי לא להזכיר אלא נראה דאפי' דמוקי לה במקושרין בנה הרב קושיא משום דהוא הבין במ\"ש רש\"י בטעם התליות בין ברישא בין בסיפא הוא גם כן לאוקמתא דמקושרין ומשו\"ה בחמץ דליכא כהאי תליה דכתב רש\"י משו\"ה קשיא ליה והתשובה בזה דלהך אוקמתא דמקושרין א\"צ לפי' רש\"י דלעיל וכדכתיבנא.
ואחר ההתבוננות ראיתי דא\"צ להקשות להתוספות מסוגייא דפסחים הא קושיא זאת איתא שם בש\"ס גופיה דביצה וכן ראיתי למהרש\"א בחידושי הלכות גבי מ\"ש התוס' ד\"ה הכל חולין שהקשה דלפי פרש\"י שכתב בטעם התליה דמעשר משום דאין דרך להפריד היאך מדמה המקשן הא דגוזלות עם הא דמעשר הא ליכא בהך תליה דמעשר בגוזלות.
ומן התימה הגדולה למה\"ר שלמה אלגאזי ז\"ל שכתב בהליכות אלי כלל תרצ\"ג על דברי התוס' דביצה ד\"ה הכל חולין וז\"ל פי' ובסיפא נמי איכא סברא למיתלי להקל כדכתב רש\"י וכו' ואפ\"ה פריך מגוזלות כיון דאכתי לא ידעינן חילוק דעשויין לדדות היינו הך עכ\"ל נמצא שהרגיש בקושית החידושי הלכות ותירץ בדברים ואף שאנחנו לא נדע מה כונתו בתירוצו מ\"מ הא ניחא ליה וא\"כ מאי קא קשיא ליה בס' גופי הלכות על דברי התוס' הא הכל הוא קושיא אחת באופן שדברי מהר\"ש אלגאזי ז\"ל צ\"ע מב' פנים הן שלא ידענו מה תירוצו לקושית החידושי הלכות והן שדבריו סתרי אהדדי.
ולקושית החידושי הלכות ז\"ל תירץ מהר\"א חאקו ז\"ל בס' לשון למודים שם וז\"ל ולענ\"ד הדבר פשוט וכו' כיון דחזינן ריעותא בפנינו דחסר חד מינייהו אפשר דאזלי כולהו והני אחריני נינהו וכו' ולפי מ\"ש יש סתירה למ\"ש הפ\"ח הי\"ט וז\"ל ויראה וכו' ואי משום הא לא אירייא דאדרבא בגוזלות קמ\"ל טובא דבשלמא בכיסים אמרינן מנה מונח וכו' עכ\"ל ואין זו קושיא להפ\"ח דבשלמא לס\"ד דלא אסיק אדעתיה הא דמוקים פלוגתא דרבי ורבנן דפליגי במקושרים אבל בשאינן מקושרים דברי הכל מנה מונח מנה מוטל קיימא לן שפיר אבל למאי דמוקים דבשאינן מקושרים דברי הכל מנה מונח מנה מוטל היינו גוזלות לפי דכשם דבמנה לא אמרינן כיון דאיכא ריעותא דחסר חד אמרינן ב' נטלו והני אחריני נינהו ה\"נ בגוזלות ומאי אתא לאשמועינן ומה גם דלא נכחד דיותר מסתברא בגוזלות דהאחד הלך ולא כולם וק\"ל ובפשט השמועה עיין להט\"ז סי' תצ\"ז שדקדק למה הוצרך רב אשי לפרש ההיא דכיסים וכו' ודבריו תמוהים לעין כל כמו שיראה הרואה ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן \n ב' בתים בדוקים וכו'. ועיין מ\"ש מרן וסיים א\"נ משום דהוי ספק ספיקא ספק לבית זה נכנס וכו' ולא תיקשי לכולהו תירוצא מאי שנא מספק נכנס וכו' שהרי הרגיש הרב המגיד קושיא זאת וכו' עכ\"ל פי' לפירושו דבדין י\"ב היכא שבא עכבר ונטל החמץ וספק לבית זה נכנס או לא נכנס כתב רבינו צריך לבדוק ויישב הרה\"מ שפיר יעו\"ש וכן נאמר נמי לפי דרכו לתירוץ זה דספק ספיקא דשם כיון דשורש הדין הוא על הספק אף דאיכא ספק ספיקא בספק נכנס הצריכו לבדוק משום ספק אי היום יש חמץ או לא לא כן כשהם ב' בתים ומוכרח דאחד מהם בדוק אי נאמר דיבדוק צריך ב' לבדוק ולקושטא דמילתא אחד מהם היא בדוקה וכמ\"ש הרה\"מ.
ולפי\"ז אין מקום למ\"ש בס' יד אהרן סי' תל\"ט הגהות ב\"י יעו\"ש דמשם בארה כונתו שהבין דהאי א\"נ קאי למ\"ש דהלא ספק דבדיקה ברה\"י וכו' וההא תירץ כתירוץ ב' דהוי ספק ספיקא וא\"כ הקשה קושיא עצומה לדעתו וכן בס' לשון למודים שנדפס מחדש סי' קע\"ה הקשה כן משום דהבין כמו שהבין הרב יד אהרן נר\"ו דא\"נ קאי לקושיא ב' יעו\"ש מה שנדחק לתרץ משם מורו חמיו כמהר\"א חאקו ברם לענ\"ד אין כן כונת מרן אלא כדכתיבנא בקדימת דברינו דאי כמו שהבינו הם קשה למרן אדמתרץ כן לקושיא הב' יתרץ כן לעיקר קושיא הא' ויתורץ הכל ולמה תירץ כן לב' דוקא. ועוד דמלשון ולא תיקשי לכולהו תירוצי משמע שהוא תירץ ב' תירצים חוץ מתירוץ הרב המגיד למדקדק היטב.
ושוב חפשתי למחברים הקודמים ללמוד מדבריהם מה הבינו מדברי מרן ומצאתי להרב הגדול משנה למלך שהבין כדעתינו שאחר שכתב קושית הרה\"מ כתב ולעיקר הקושיא שתמהו על רבינו לא ידעתי שדינו של רבינו ברור בכתובות וכו' הן אמת שדברי מרן כ\"מ בתירוץ הב' מסכים למ\"ש וז\"ל א\"נ וכו' אלא שלא היה צריך וכו' יעו\"ש הרי שהבין דא\"נ דכתב מרן קאי לעיל וכן הבין הרב מקראי קודש דף פ\"ז שאחר שהביא קושית הרה\"מ כתב תירוץ מרן דהוי ספק ספיקא יעו\"ש וממ\"ש עיי\"ש נראה ג\"כ הכי וכנלע\"ד.
והרב מל\"מ ז\"ל תמה על כל התמהים על רבינו שלא חילק בדין ב' שבילין שדינו של רבינו ברור מש\"ס כתובות דף נ\"ז יעו\"ש שדחי בש\"ס הכי השתא וכו' וסיים והן אמת שדברי מרן הכ\"מ בתירוץ ב' מסכים למ\"ש אלא שלא היה צריך לטעמא דספק ספיקא וכו' עכ\"ל ותמה עליו החה\"מ שב\"ע נר\"ו דמה כל החרדה הזאת דמה שתירץ מרן דהוי ספק ספיקא הוא כונת הש\"ס גופא דאמר התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר וכו' וכן פי' הרי\"ף פי' הש\"ס הביאו הרא\"ש יעו\"ש ולא קשה מידי דדוקא הרי\"ף וסייעתיה פירשו כן ומהאי טעמא פסקו לקולא משום ספק ספיקא לא כן הרמב\"ם וסייעתיה דפסקו להחמיר ומשו\"ה לא כתבו הדין להתירה אלא (כשיאמר) [כשתאמר] טהורה אני וכמ\"ש רבינו פי\"ח מהלכות איסורי ביאה יעו\"ש והיינו טעמא דפסקו להחמיר דלא אפשיטא הבעייא ולא התירו אלא כשתאמר טהורה אני וא\"כ מוכרח דלא מפרש לה כמו הרי\"ף משום ספק ספיקא דא\"כ היה מתיר אפי' שלא כשתאמר טהורה אני אלא כפשט הסוגייא ואמטו להכי מתמה המל\"מ ועפ\"י האמור יתיישב מה שהקשה מרן שם בכתובות שהצריך טהורה אני יעו\"ש.
ולענ\"ד אין מקום לקושייתו אלא דעפ\"י האמור אין מקום לעיקר קושיתו שדברי רבינו נתבארו מש\"ס דכתובות דאדרבא פסק שם להחמיר ודע דמתוך הכתוב אין מקום למה שפירשנו בתחילת דברינו דא\"נ דכתב מרן דקאי לקושיא הא' ומן התימה על המל\"מ.
עוד כתב הרב מל\"מ וז\"ל אך איכא לעיוני וכו' ספק נכנס ספק לא נכנס וכו' יעו\"ש ולא ידענא מאי אידון בדברי הרב אלו דהרב המגיד תירץ לקושיא זאת יעו\"ש.
ובהא דב' שבילין כשלא באו בבת אחת דשניהם טהורים אפי' ידעו שניהם שחבירו טהור אין קפידה דע\"כ לא אמרו דדמי לחוכא וכו' אלא בההיא דפרק הדר דף ע\"ו גבי ההיא דב' חצרות וב' בתים וכו' משום דאי לגבי דהאי בית לגבי דהאי בית ואי לגבי דהאי שער לגבי דהאי שער ומנכרא מילתא ומחזי כחוכא וכו' לא כן כאן דכל אחד אומר הטהורות שלי טהורות ושל חברי טמאות וכן חבירו אומר כן לא מחזי כחוכא ורצוני לומר דשם דלאחד הוא שער ולאחר הוא שער מחזי ליה כחוכא לא כן כאן דלא הוי סותר אלא דכולן טהורין.
ובפרט זה עיין להרב מל\"מ פי\"ט דאבות הטומאות ה\"ב כתב וז\"ל ולא ידעתי כפי סברתו איך יתיישב סוגייא הלזו דכתובות דאיהו כתב בפירוש דמדר' יוסי פריך וכו' וצ\"ע ולענ\"ד אחרי נשיקת ידיו ורגליו נראה דזה כבר ישבו רש\"י בכתובות בנועם שפתיו בד\"ה ומאי שנא מב' שבילין וז\"ל דכיון דבא לשאול עליו ועל חבירו אמר ר' יוסי טמאין ה\"נ לכולהו שרינן כי הדדי נינהו עכ\"ל ומסכים הולך על מ\"ש בפסחים דפי' לדעת ר\"י דמדמה עליו ועל חבירו לכת אחת משום דצריך הוראה אחת לשתיהם ואיך יאמר טהורים ובכרכום נמי כי שרינן לאו לכל חדא בפני עצמו שרינן אלא לכולהו כי הדדי והוי הוראה אחת לב' ושפיר פריך לר\"י דלר' יהודה אפי' כי שרינן לכולהו בהדי הדדי ליכא למיחש כל שלא באו ב' לשאול וכאן אינן באים לשאול כולם וניחא לרבי יהודה אך לר\"י דאזיל בתר הוראה אחת לב' ובכרכום הוראה אחת לב' הוי וכמ\"ש רש\"י ז\"ל בש\"ס.", + " או\n שבדק ומצא ככר וכו'. וכתב הרב המגיד כרבי וכו' וצ\"ל דמסתבר טעמיה דרבינו דכיון שנמצא קבר (דאי) [ודאי] דהאי הוא דאבד דלית לן למחש לקבר אחר וא\"כ אין הלכה כרשב\"ג וכמ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו למה שהקשה לרבינו דידיה אדידיה יעו\"ש הלכות תפילין.
ולענ\"ד כאן אין אנו צריכין להא דמסתבר טעמיה אלא מטעם אחר נפקא ליה לרבינו ממאי דאיתא עוד שם בסוגיין דפסחים הא דתנן [היה] ר\"מ אומר כל דבר שבחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך טומאה היכן הוא וחכמים אומרים בודק וכו' ולר\"מ ודאי אם בדקו באותם ג' גלים ולא מצאו ואח\"ז בדק ומצא טהור דכך אמר ר\"מ עד שיודע לך טומאה היכן היא מכלל דאי ידעינן השאר טהור והיינו כסברת רבי דאמר הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא וגם דפליגי עליה דר\"מ מודה בזה אלא דפליגי עליה היכא דלא מצא דבודק עד שמגיע לסלע וכו' ברם אי מצא אפי' לאחר זמן א\"צ לבדוק ונמצא ר\"מ ורבנן כרבי ומשו\"ה פסק כוותיה.
וחד מן חברייא הביא ראיה לרבינו לפסוק כרבי מהא דאיתא דף י' ע\"ב אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה מפני שאין דרכו של עכבר לפרר וטעמא משום דמצא פירורין הא מצא ככר זה שמצא זה שהכניס והיינו כרבי דאמר זה קבר שאבד זה קבר שנמצא ויש לדחות דכל הנך דינים דקאמר רבינו הם דינים מוסכמים לכו\"ע ובפלוגתא לא קמיירי ומשו\"ה נקט בפירורין דבזה אף רבי מודה לפי שאין דרך עכבר לפרר אבל בפלוגתא דרבי ורבנן לא ידעינן כמאן יסבור רבא וכן שאר הדינים דקאמר רבא גם רשב\"ג מודה דפשיטא דכשאין דרכו לפרר ודאי דלא אמר רבי דזה הוא הכיכר אבל בדין הב' הוצרכו לומר דגם רשב\"ג מודה משום רגלים לדבר וזה פשוט ובהך פלוגתא דרבי ורבנן לא מצאתי לרבינו במקומו בהלכות טומאת מת ואולי סמך כאן שפסק כרבי." + ], + [ + "הניח \n בזוית זו ומצא בזוית אחרת וכו'. הכי איתא פ\"ק דפסחים הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת פלוגתא דרבנן ורשב\"ג דתנן קרדום וכו' ופסק רבינו כרבנן וכן פסק בהלכות מטמאי משכב ומושב פי\"ב יעו\"ש וקשה טובא היאך פסק דלא כרשב\"ג כיון דהלכתא כוותיה אפי' בברייתא וכמ\"ש מרן פ\"ט דטומאת מת לדעת הרמב\"ם ונראה לענ\"ד דפסק כרבנן משום דסתם מתני' דריש פי\"א דפרה אתייא כותייהו דתלינן באדם טמא וכמ\"ש בפ\"ק דחולין דף ט' יעו\"ש ופסקה רבינו בפ\"ט מהלכות פרה הט\"ז יעו\"ש.
ועפ\"י זה נראה ליישב מה שהקשה הר\"ב לשון למודים סי' קע\"א מחלק או\"ח גבי קושית מרן בפרקין לעיל בהלכה י\"א וז\"ל והלא ספק דבדיקה ברה\"י היא ומדין תורה ספק טומאה ברה\"י טמא וכו' והקשה עליו דמאי קושיא והא קי\"ל ספק טומאה ברה\"י כשאין בו דעת לישאל ספיקא טהור והכא נמי דכוותא עכ\"ל ועפ\"ז לא קשה והוא ע\"פ מ\"ש התוס' שם בפסחים ד\"ה שאני אומר וכו' שהקשו לדעת רבנן דתלינן באדם טמא וכן גבי צלוחית במס' פרה מאי שנא מההיא דנדה גבי ככר הנתון ע\"ג הדף וכו' תלינן באדם טהור ותירץ ר\"ת דשאני כלים לאוכלין ובפ\"ק דנידה ביארו יותר יעו\"ש היוצא מדבריהם בתירוץ זה דלרבנן דאמרינן כל שאין בו דעת לישאל דאף ברה\"י ספיקא טהור היינו דוקא באוכלין אבל גבי כלים דאיכא טהרה במקוה החמירו ואם כן רבינו דפסק כרבנן בהך דקרדום ובחמץ וכן גבי צלוחית בהלכות פרה קשה לדידיה קושית התוס' וס\"ל לרבינו כמו שתירצו התוס' בתירוץ א' וא\"כ שפיר קשיא ליה למרן גבי בדיקה דדמי לכלים דכמו גבי כלים טעמא דהחמירו משום דאיכא טהרה במקוה ה\"נ איכא תקון בבדיקה ואף דאין הכרח דס\"ל לרבינו כתירוץ ראשון דהתוס' דאפשר דיסבור כתירוץ שני וא\"כ ל\"ק קושית מרן מכל מקום ק\"ל לומר דאף אם יסבור כתי' א' לא קשיא כלל משום דבדיקה דרבנן כמו שתירץ מרן שם יעו\"ש.
ואין להקשות דאי אפשר שיסבור רבינו כתירוץ א' דהתוס' ממ\"ש בפרק ט\"ו משאר אבות הטומאה ה\"ח ספק רה\"ר וכו' אפילו ברה\"י מפני שאין בו דעת לישאל וכתב שם מרן וז\"ל וצ\"ל דמשמע לרבינו דכי תנן אלו ספקות שטיהרו חכמים לאו למימרא שנשתנו אלו משאר ספקות וכו' אלא הספקות שטיהרו חכמים מטעם שאין בו דעת לישאל מני ואזיל והיינו מתני' דפ\"ד דטהרות משנה ז' ופסקה רבינו מתחילת פי\"ד מאותן הלכות יעו\"ש ומכללם איכא ספק טומאה בכלי דאיכא טהרה במקוה והוא שפסק בהלכה ז' וכן אם נסתפק לו אם נגעו משקין טמאים בכלי או לא נגעו הרי הכלי טהור ע\"כ משמע דס\"ל דאף גבי כלים ספקו טהור לא קשיא שהרי כתב מרן שם דטעם כולם משום דטומאת משקין דרבנן יעו\"ש וא\"כ דוקא בטומאה דרבנן אף גבי כלים הקלו אבל בספק טומאה דאורייתא בכלים החמירו ואם כן משו\"ה קשיא ליה למרן גבי בדיקה דדמיא לכלים וכדכתיבנא ותירץ כיון דבדיקת חמץ דרבנן הקלו כמו גבי כלים שנגעו במשקין דרבנן והוי כמו רה\"ר דספקו טהור ודוק.
והתוס' בפסחים שם בדף י' בד\"ה הניח בזוית זו וכו' כתבו וז\"ל דלרבנן צריך בדיקה דחוששין שמא עכבר עשה ולא זה הוא שהניח ולית להו לרבנן הוא שאבד הוא שנמצא אלא כרשב\"ג וכו' א\"נ וכו' עד סוף הלשון וודאי דקשיא להו דלכאורה נראה דהך רבנן הוו רבי דפליג בברייתא דלעיל אדרשב\"ג ואיך בברייתא דלעיל ס\"ל זה שאבד זה שנמצא וכאן ס\"ל אדם טמא נכנס וכו' ולא אמרינן השאילו ושכח והוא הוא וכדלעיל וא\"כ קשה לי טובא דאמאי עשו הצעה זאת שכתבו דלרבנן צריך בדיקה וכו'.
ולכן נראה דכונתם להקשות למאי דמוקים בגמ' הא דהניח בזוית זו וכו' בפלוגתא דרשב\"ג ורבנן דבלא\"ה לא קשיא כלל דלו יהי דהנך רבנן הוו רבי מ\"מ יש לחלק דשאני התם דנאבד ובקשו ולא מצאו ואחר כך מצאו ויש לתלות במקום שהיה מתחילה היה עכשיו אלא דטעה בדעתו משו\"ה אומר רבי הוא שאבד הוא שנמצא לא כן כשהניח בזוית זו ומצאו בזוית אחרת דודאי ברירה ליה מילתא דלא הניחו בזוית זו ס\"ל דתליא באדם טמא וכן רשב\"ג דס\"ל דבודק עד שמגיע לסלע או לבתולה ס\"ל דשאני התם משום דכיון דבדק ולא אשכח אף שאח\"כ מצא תלינן באחר דאי איתא דזה הוי היה מוצאו מתחילה לא כן במצא בזוית אחרת ס\"ל דיש לתלות בדידיה ושכח שדרך בני אדם לעשות כן ולא יהבי דעתם עלייהו ושכח אך למאי דמדמינן בגמ' הך דהניח בזוית זו עם הך פלוגתא ונמצא בהך דחמץ דלרבנן צריך בדיקה א\"כ קשה טובא דמאי שנא כשעל העכבר עם החמץ בפיו ובדק אח\"כ ומצא דא\"צ לבדוק דמדמינן ליה לקבר שאבד וכאן אמר דצריך לבדוק דהא ודאי לא דמי עכבר כמו קבר שנאבד דאמרינן איהו הוא דהתם הקבר אינו זז ממקומו וא\"כ דתלינן דזה הוא שנמצא ולא ראינוהו אבל גבי עכבר דאפשר דכמו שהוליך מכאן הביא ממקום אחר ואפי\"ה תלינן דזה הוא הככר שהיה בפיו ודמינן ליה לקבר א\"כ קשה מאי שנא ואהא תירצו דהנך רבנן לאו היינו רבי דלעיל אלא אחרים נינהו וסבירא להו בההיא דינא דלעיל כרשב\"ג והכא פליגי עליה דרשב\"ג וה\"ט דרשב\"ג מחלק בדינים אלו כדכתיבנא והנך רבנן מדמו גם הך דינא דהכא כההיא דלעיל וס\"ל כרשב\"ג דלעיל ועוד מתרצים דאפי' דהנך רבנן הוו רבי דלעיל הכא איירי בהניח בזוית זו כשאינו יודע כמה ככרות הניח והשתא דמיון הש\"ס דאחרי היות השכחה בחמץ כמה היו דמי לההיא פלוגתא ודוק.", + " או\n שבא עכבר ונטל חמץ וכו'. וכתב הרב המגיד וקי\"ל כחכמים וכו' וכ\"כ בפי' המשנה פ\"ו דטהרות וריש פרק י\"ח דאבות הטומאות ואפילו איכא כמה ס\"ס מטמא וכ\"כ מרן שם יעו\"ש וע\"פ זה אחרי נשיקת ידיו ורגליו אין מקום למ\"ש הלח\"מ לרבינו פי\"ב דמאכלות אסורות הכ\"ט וז\"ל עוד שם הוה עובדא בנהרדעא ואמר שמואל וכו' ספק גוי ספק ישראל וא\"ת לומר גוי ספק נגע ספק לא נגע וא\"כ יש לתמוה על רבינו למה כתב דאם רוב גנבי [העיר] ישראל הא אפילו דהוי מחצה על מחצה גנבי ישראל שרי משום (ס\"ס) [ספיקא] עכ\"ל דלפי מה שסובר רבינו דאפילו ספק ספיקא אסרי רבנן בטהרות ויין נסך מדמי ליה בש\"ס לטהרות ומוכרח דאיהו לא גריס כגירסא שבידנו כמאן כר' אליעזר וכו' לא וכו' אלא בניחותא וכמ\"ש התוס' פרק חזקת הבתים דף נ\"ה ד\"ה ר' אליעזר מטהר ונמצא דהנך דינים דהתם הוי לר' אליעזר ולית הלכתא כוותיה ומשום הכי השמיטם רבינו ז\"ל.
וכעת חל עלינו חובת ביאור למה פסק רבינו כרבנן כיון דמהך ש\"ס דע\"ז נראה דהלכתא כר\"א ונראה דנמשך לההיא דאיתא בב\"ב דף נ\"ה אמר ר\"א אמר ר' יוחנן אפילו לפאה וטומאה והיינו מ\"מ כיון דהביא בש\"ס בתחילה הא דרב אסי דנראה כסתמא דש\"ס ש\"מ הכי ס\"ל לש\"ס ומה גם דלפי רב אסי אתיא הלכתא כרבנן וקי\"ל יחיד ורבים הלכה כרבים וכן נראה דס\"ל לרבא שם בע\"ז בההיא עובדא חמרא שרי מ\"ט רובא גנבי וכו' והיינו כרבנן ועיין שם בע\"ב גבי עובדא אחרינא דאמר ולא ידענא וכו' או משום דסבר רובא וכו' דנראה דלטעמא דרובא הוי כרבנן ודוק.
גם הטור לפי מ\"ש כאן הלכות פסח נראה דפוסק כרבנן וכמ\"ש מרן וכ\"כ גם ביו\"ד סי' קכ\"ט לדעת הטור ואף שהבאים אחריו תמהו עליו דאי פסק כרבנן למה כתב אפי' אם רוב גנבי העיר גוים דהא כיון דאיכא רוב ליכא אלא חדא ספיקא כשראו שהוא יין אי נגעו או לא עיין להש\"ך ולהחבי\"ב שם ומ\"מ כבר כתבו לאיזה דרכים דפסק כרבנן ובספר בית יעקב סי' קס\"א שלט בעצמו לומר דפסק כר\"א ונדחק במה שפסק כאן בהלכות פסח יעו\"ש ואין דעתי נוחה אלא דפסק כרבנן ומה שהקשה ממ\"ש בהלכות יין נסך כבר בא התירוץ בס' הראשון שקדמונו.
ולענ\"ד נראה לתרץ דעד כאן לא אמרינן בעלמא דאזלינן בתר רובא אלא היכא דליכא אח\"כ ספק אחר ברם היכא דאיכא ספק אחר כגון כאן דאף דאיכא רובא גוים מ\"מ אפשר דלא באו אלא בשביל ממון דאיכא ספק ספיקא ספק גוי ספק ישראל וא\"ת לומר גוי אפשר באו בשביל ממון ואף דאיכא רובא גוים לא ימלט מלהסתפק אם הם ישראל כיון דאיכא ספק אחר כנ\"ל.
וכתבו התוס' ד\"ה ספק ביאה טהור פרש\"י וכו' וכן פירש ר\"ת בע\"ז אבל רש\"י פי' שם בענין אחר ונראה לר\"י דטעמא דר' אליעזר דלא גמר מסוטה וכו' עד סוף לשונו וכתב החידושי הלכות על דבריהם וז\"ל וקצת קשה לפי' ר\"ת ור\"י וכו' עד וצ\"ל דמ\"ש לעיל אינו לפי' ר\"ת וכו' עכ\"ל וק\"ק דא\"כ דשם לא אזלי עם פי' ר\"ת ור\"י קשה בתירוץ הב' א\"נ אימור אכלתיה עדיף וכו' וקרוב לודאי הוא עכ\"ל ותירוץ זה נראה דר\"ל דאפילו רבנן דר\"א מודו ומלשון המשנה דתני כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס\"ס וכו' נראה דליכא שום ספק דמועיל ולדבריהם הא מועיל זה ולומר דקאי לר\"א הוא דוחק הנראה לעין ועוד קשה דלדבריו התירוץ הוא כר\"א דספק ביאה טהור והוא תימה דנוקים להך מתני' כר\"א דלאו הלכתא דבית הלל שנאה יעו\"ש סוף אהלות וכנראה דגם בית שמאי לא פליגי ועוד קשה דא\"כ מאי מותיב בש\"ס טעמא וכו' ואמאי נימא אכלתיה מי לא תנן וכו' הא ההיא מתני' היא כר\"א והך מתני' היא כרבנן והיא כהלכתא ועוד קשה דקושית התוס' היא מדברי רבנן דאמרו כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס\"ס וכו' ודוחק דכוונתם דלא כמאן וזה הוא דוחק גדול דהתוס' ישאו ויתנו לפרש\"י שלא הוזכר במסכתא זאת ומה גם דר\"ת ור\"י לא סברי לה.
אשר על כן נראה לישב הכל והוא דאזלי עם פי' ר\"ת ור\"י דבספק ספיקא פליגי וכמ\"ש אחר כך משמם ואינהו מקשו ממתני' דכל שאתה יכול לרבות ספיקות וס\"ס מרבינן דהכי הלכתא ומתרצי דשאני נדון זה מנדון מתני' דטהרות דהתם איכא טומאה בעולם וכדתניא התם כיצד נכנס למבוי והטומאה בחצר וכו' ספק וכו' וע\"ז איכא ס\"ס לא כן הכא דאמאי אית לן למימר שיהא בו נפל ודמי לספק ביאה דאיכא ס\"ס ואפ\"ה רבנן סברי דלא מהני וה\"ה הכא ותבות ודמי לספק ביאה הוא סיום דאמאי אית לן למימר דתחילת דבריהם ור\"ל דרבנן מודו בהאי כיון דהעיקרא נפל הוא דבר דלא שכיח ולא ספק שקול הוא את זה נ\"ל לפי חומר הנושא עוד עיינתי דרך אחר דחוק מזה ומצאתיהו בס' אליהו רבה דף ל\"ח.
וכתב רש\"י בסוגיין דפסחים ור\"א לא חשיב לה ספק טומאה אלא א\"כ נכנס לשדה אבל אינו יודע אם האהיל או לא אבל השתא הו\"ל ספק ספיקא פי' ספק על ספק לא על ואת\"ל על אימא לא נגע וכתב עליו הרמב\"ן בחי' לב\"ב דף נ\"ה וז\"ל ולא פי' בדברי חכמים כלום אלא שנראה מכאן דרבנן נמי ב' ספיקי חשבי לה ואע\"פ כן מטמאין וכן פירשו אחרים ואיכא למידק עליה מהא דגרסינן פ\"ה דע\"ז דף ע' ע\"ב גבי ההוא פולמוסא דפתח חביתא טובא אתא עובדא קמיה דר' יוחנן ושרינהו כמאן כר' אליעזר דאמר ספק ביאה טהור ואקשינן ספק ביאה ספק מגע הוא לא כיון דפתח חביתא טובא דאדעתא דממונא פתחו וכספק ספיקא דמי משמע דה\"ק כספק ספיקא דמי ולא כספק ביאה ואפילו רבנן מודו ונראה לומר שגורס כספק ביאה וכו' עכ\"ל ולא ידענא מאי קא קשיא ליה ואדרבא רש\"י גורס כגירסא זאת כס\"ס דמי ומכח זה מפרש רש\"י דבספק ספיקא פליגי והוא דשם בש\"ס נראה ברור הכי דמוקי לה כר' אליעזר דאמר כמאן כר' אליעזר יעו\"ש." + ], + [], + [ + "עיין להמל\"מ שכתב וז\"ל ולא ראיתי בדברי הרב המגיד דבר שיורה היפך מזה עכ\"ל וענ\"י הדיוט לא ידענא מאי אידון בדעת הרב דהרי הרה\"מ צווח ככרוכיא כמ\"ש מרן על שם ה\"ה שכתב ותימה גדולה אני רואה בדברי הראב\"ד ז\"ל שהוא מפרש וכו' ומי הזקיקו לזה והרי כל הבעיות הנזכרים שם בכיוצא בזה כולן לענין בדיקה וכו' הרי דמקשה להר\"א אמאי מחלק ביניהם ואי ס\"ל כמרן דעל כולן משיג מה תימה איכא להראב\"ד." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כשבודק \n וכו' על ביעור חמץ . הכי איתא בפסחים במסקנא דף ז' ועיין מ\"ש הרא\"ש שם ומ\"ש בברכות דף ל\"ח גבי המוציא וכו' שדבריו סתרי אהדדי ועיין ישובו להרב מעדני מלך שם ס\"ק י\"ד ד\"ה וסמכינן יעו\"ש ברם למאי דקשיא ליה דהרא\"ש הולך בעקבי התוס' עדיין קשה שכתב בד\"ה והלכתא וז\"ל ואע\"פ דמוציא כו\"ע לא פליגי ובירושלמי מפרש טעמא וכו' נראה מדבריהם דהוי טעם למאי דפסקינן כיחידאה ומ\"מ דלא תיקשי דידיה אדידיה יתכנו הדברים. ברם להתוס' דכתבו דטעמא דפסקינן המוציא כיחידאה משום מאי דאיתא בירושלמי מה יענו למאי דפסקינן בעל ביעור כיחידאה כיון שיכול לומר לבער ככו\"ע.
ולזה יפה השיב אחי יפת החה\"ש שלמה בן עזרא נר\"ו דהתוספות אזלי הכא על פי מ\"ש בפסחים לחד תירוצא דמ\"ש והלכתא על ביעור פירוש גם על ביעור ברם אה\"נ דלבער ודאי שפיר דמי ואם כן גם בברכות שרצו לפרש דהלכתא המוציא דוקא היא משום דאיתא בירושלמי דאי לאו האי טעמא דירושלמי הוה אמינא דגם המוציא וכ\"ש מוציא ועפ\"ז נסתלקה ג\"כ קושית הרא\"ש דקשה דידיה אדידיה דמ\"ש בפסחים דטעמא דעל ביעור הוא כדי לאשמועינן חידושא וכו' היינו משום דכתב דגם על ביעור וכמ\"ש הוא בפי' ברם בברכות שר\"ל דוקא המוציא צ\"ל מטעמא דירושלמי.
והמרדכי ז\"ל כתב וז\"ל והלכתא על ביעור יש לתמוה דכיון דלבער כו\"ע לא פליגי דלהבא משמע אמאי לא אמרינן מידי דלישתמע טפי להבא בשלמא גבי המוציא דפסקינן הלכתא המוציא אע\"ג דמוציא משמע מעיקרא טפי מצא ר\"י הטעם משום מ\"ש בירוש' עכ\"ל הנה הקשה כן משום דלא הבין דוהלכתא על ביעור ר\"ל גם על ביעור כדכתיבנא אלא דוקא כוהלכתא דהמוציא ברם למאי דכתיבנא לא קשה מידי. עוד כתב המרדכי והא דמברך אחר המילה להכניסו דחיישינן שמא תתקלקל המילה והויא ברכה לבטלה עכ\"ל ותמה אחי החכם הנז\"ל נר\"ו דא\"כ בברכה דעל המילה ניחוש ג\"כ להכי ולא נברוך עד אחר המילה ועוד דאיתא בסוגיין בי רב אמרי חוץ מן הטבילה ושופר פי' דא\"צ לברך עובר לעשייתן וקאמר בש\"ס בשלמא לטבילה וכו' אלא שופר מאי טעמא וכי תימא דילמא מתקלקלה תקיעה אי הכי אפילו שחיטה ומילה אלא אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה בלבד עכ\"ל הרי דבמילה ליכא למיחש לקלקולא היפך המרדכי.
ונראה לי לחלק דבשלמא גבי ברכת על המילה כיון שהיא ברכת המצוה וצריך לברך עובר לעשייתן לא חיישינן לקלקולא לא כן בברכת להכניסו דלא על זו הנעשה עכשיו מברך אלא משבח ומודה להקב\"ה שצונו על המילה כשתבא לידו ותקנוה כאן לגלות ולהודיע שזאת המצוה נעשה לשם יוצרנו וכמ\"ש התוס' ד\"ה בלבער יעו\"ש אלא דאפ\"ה הקשה המרדכי דמ\"מ יותר טוב לברך אותה קודם המילה וכדהוקשה להם להתוס' שם אף שכתבו כן דא\"צ לברך עובר [לעשייתן] ותירצו דיש חילוק בין כשמברך עושה המצוה לאחר וכן תירץ ג\"כ המרדכי אחר כך ובתירוץ זה מתרץ דכיון דברכה זו לא קאי על זאת שנעשה עכשיו חיישינן לקולא וק\"ל.
ובענין ברכת שהחיינו עיין מ\"ש הטור באו\"ח סי' תל\"ב משם בעל העיטור ואביו הרא\"ש ז\"ל ומ\"ש עליו הרשב\"ץ בס' מאמר חמץ על זה וז\"ל ואני אומר דאין מקום למשא ומתן זה שאין ברכת שהחיינו אלא בדבר שיש לו הנאה כמ\"ש בסוף פסחים בענין פדיון הבן כהן מברך דמטי ליה הנאה ובביעור חמץ דליכא הנאה למה יברך עכ\"ד. ודבריו תמוהים וכי ברכת שהחיינו בהנאה תליא מילתא הא כמה מצות דאית בהו חסרון כיס ומברך שהחיינו סוכה לולב חנוכה ודוגמתן ובש\"ס דקאמר הכי היינו משום דאיכא לספק בכהן או באבי הבן כיון דנעשה ע\"י שנים כהן ואבי הבן ויש צדדין לכאן ולכאן לא כן כשהוא בעל המצוה לחוד אין לספק בו כלל ובין דאיכא חסרון כיס בין דליכא מברך שהחיינו ועוד קשה דמסקנא דש\"ס הוא דאב מברך שהחיינו ואף דליכא הנאה וק\"ל." + ] + ], + [ + [ + "או \n הפקיד אותו ביד גוי וכו'. וכתב הרב המגיד וק\"ו ומה חמץ של גוי שחייב ישראל באחריותו חייב לבערו של ישראל לגמרי לא כל שכן פי' דבריו דכשהחמץ הוא של גוי שהוא ממש שלו אלא דהישראל חייב באחריותו שאם יגנב או יאבד ואפשר לא יגנב ולא יאבד חייב דחשיב כשל ישראל כשהוא של ישראל לגמרי והגוי חייב באחריותו דיותר חשיב משל ישראל ממאי דחשיב משל נכרי לא כל שכן ועיין בסוגייא אי דבר הגורם לממון כממון דמי או לא ועיין מקראי קודש.", + " יכול\n וכו' תלמוד לומר בכל גבולך. ועיין מה שהקשה הלח\"מ ותירץ בתירוץ ב' וז\"ל דנהי דמרבינן הפקידו ביד גוי כשהוא בביתו ובאותה העיר אבל בשדה ובעיר אחרת מנין ת\"ל בכל גבולך. וחוץ דאין תירוץ זה עולה להש\"ס דלא הזכירו שדות וכרמים אלא בורות שיחין ומערות והוי אפילו בעיר עוד קשה טובא דאפי' דבית הגוי הוא בעירו מ\"מ הוא בית הגוי ולא רשות ישראל הוא ואפי\"ה עובר וכ\"ש ברשות ישראל ואף דאינו בעירו דעובר ואם תאמר דבית גוי חשיב כשל ישראל שהרי המקום שמניח בו חמצו ביד גוי הרי הוא ביתו סוף סוף הכל אחד דמה לי בית גוי בעיר הזאת הא מיהא רחוק מיקרי כיון שאינו כל כך קרוב אצלו לילך שם והוה ליה כעיר אחרת ושדה וגם בהלכה ב' הפך רבינו החלוקות וכתב ואפילו בעיר אחרת ואפי' מופקד ביד גוי ועיין להב\"ח סי' ת\"מ על מ\"ש הטור לא שנא אם הוא בביתו וכו' מה שדקדק עליו וסיים אבל בפ\"ד כתוב כתקון עפ\"י הש\"ס יעו\"ש וליתא דמ\"ש יכול לא יהא עובר וכו' תלמוד לומר בכל גבולך לא קאי אלא לחמץ ישראל בבית ישראל וכן נראה ממ\"ש ה\"ב אבל בהפקיד ביד גוי ולא כתב דחייב אפי' בגבול הגוי ואדרבא קשה כמ\"ש החה\"מ שלמה בן עזרא נר\"ו דבכה\"ג בגוי שהפקיד אצל ישראל לא הזכיר כלל מגבול דבחלוקה זאת מוזכר בש\"ס ואדרבא דברי הטור נכונים דבמה שהזכיר בש\"ס הזכיר הוא ג\"כ והוא הדין אידך ולרבינו ז\"ל קשה." + ], + [], + [ + "הגוי \n שהפקיד חמצו אצל ישראל וכו' הרי זה חייב לבערו וכו'. ועיין מ\"ש הלח\"מ עד גם רבינו וכו' כשלא קבל אחריות עכ\"ל וכתב הרב מקראי קודש דף צ' ע\"ב וז\"ל וליתא וכו' אלא לפי' רש\"י כשלא קבל אחריות צריך מדרבנן יחוד בית שלא יאכלנו יעו\"ש ודבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דיחוד בית הוי דרבנן והא תניא בברייתא יחד לו בית וכו' שנאמר לא ימצא וקאמר עלה רב אשי אמר לעולם אסיפא קאי וה\"ק יחד לו בית אין זקוק [לבער] שנאמר לא ימצא וכו' והא לאו דידיה דגוי כי קא מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל וכו' הרי דהתר דיחוד בית מקרא קא מפיק ליה ואיך נאמר דהוי דרבנן.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ועוד קשה לפי' רבינו ורש\"י דבלא קבל סגי ביחוד בית א\"כ למה הוצרכו בגמ' כשאמרו שם אמר מר יכול יטמין וכו' והקשו והא אמרת וכו' ותירצו הא בדקביל עליה אחריות הא דלא קביל לימא אידי ואידי בדלא קביל הא דיחד לו בית הא דלא יחד דהשתא דחיק בב' דוחקי חדא דמוקים חדא בשקבל אחריות ואפי' ייחד ואחרת בדלא קבל ויחד והא טפי עדיף וכו' עכ\"ל ולא ידעתי איך הוו ב' דוחקי ואינו אלא חד דכשם דהשתא מוקים בגמ' הא דקבל הא דלא קבל ולעולם ודאי דלדעת רש\"י שניהם איירי אפי' ביחד לו בית דב' צריכי להתירה יחוד ולא יקבל אחריות כן כשנאמר לחלק הא ביחד הא בלא יחד ושניהם איירי אף דלא קבל אחריות דב' צריכי להתירה ואפוכי מטרתא הוי ועוד קשה דאמאי לא הקשו כן להתוס' דפליגי עם רש\"י וסבירא להו דבחדא סגי להתירה או שלא יקבל אחריות או יחוד בית א\"כ הוה מצי לתרץ הא דיחד לו בית הא דלא יחד לו בית ושניהם כשקבל אחריות וכדקשיא ליה לדעת רש\"י ואי ידע התירוץ וכמו שתירצנו מאי קא קשיא ליה לדעת רש\"י.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ועוד דלא הוה שייך לאקשויי אפירכא דהיינו מקשינן לאיכא דאמרי דאמר הניחא למ\"ד לאו כממון דמי אלא למ\"ד וכו' דהא כיון דלא קבל אחריות לאו גורם לממון הוא ושפיר אצטריך קרא להכי עכ\"ל פי' דבריו דאי הוה משני בגמ' הא דיחד לו בית הא דלא יחד הן אמת דהוה שייך עדיין פירכא דהניחא למ\"ד דבר הגורם לממון כממון דמי וכו' ועל דרך זה דמידי הוא טעמא דאסור בפיקדון משום דליכא ב' יחוד בית ולא יקבל אחריות אבל אי איכא חד מינייהו אסור משום דקבלת אחריות הוי כממון ואהא שייך להקשות הניחא למ\"ד דבר הגורם לממון וכו' אך הפירכא דאיכא דאמרי לא שייך להקשות בשום צד דכל הפירכא היא דלמ\"ד כממון דמי קרא למה לי ולזה לא קשיא דמוקמינן לקרא בשלא קבל אחריות ולא יחד לו בית דאסיר.
ועיין להמל\"מ מ\"ש על דברי הריב\"ש וז\"ל גם מ\"ש וכו' גם בזה לא ירדתי לסוף דעתו וכו' והוי הפקר וכו' עכ\"ל ואני לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהא לדעת הריב\"ש דהישראל חייב באחריותו לגוי הנותן מעות מה לי אם הוא הפקר או אם הוא ברשות הגוי הראשון הא מיהא הישראל חייב באחריות ומ\"ש הריב\"ש והרי הוא ברשות הגוי הראשון י\"ל דע\"כ לא אמרינן דהגוי מכי מטי זוזיה לידיה נסתלק אלא בקרקע אבל במטלטלין כיון שעודן בידו ולא זכה אחר בהם נימא דנשאר עדיין בגוי הראשון וכעת לא אוכל לבקש תבלין לזה ומ\"מ כיון דס\"ל להריב\"ש דחייב ישראל באחריותו הדין נאה ומתקבל אך קשה על הריב\"ש דמהיכן בא לו דחייב באחריותו דהא הו\"ל כשטר חוב ורובא דרבוותא סברי דאינו חייב באחריותו ודוק." + ] + ], + [], + [ + [ + "מצות \n עשה וכו' שנאמר בערב תאכלו מצות וכו'. הכי איתא בפסחים דף ק\"כ אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא וכו' ורב אחא בר יעקב אמר דרבנן וכו' וכתב התוספות צ\"ע בההיא סוגייא דפרק כל שעה דמשמע בין לר' יהודה בין לר' שמעון ס\"ל דהוי דאורייתא וכו' וצ\"ל דההיא פלוגתא אליבא דרבא ולא כראב\"י עכ\"ל ופי' דבריהם דקאמר בש\"ס הך קרא אתא לר\"י להך דרשא והך קרא להך דרשא וכן לר\"ש כל זה לרבא ואה\"נ דלראב\"י לרש\"י הוא מדרבנן דלא נפקא ליה מקרא דבערב ולפי דבריהם י\"ל דא\"כ מאי קאמר בש\"ס תניא כוותיה והא גם ראב\"י ס\"ל דאיכא תנא דסובר הכי והיינו ר\"י ואיהו דקאמר כר\"ש ועוד וכי בפלוגתא דתנאי קמפלגי והכונה בש\"ס לפי דבריהם הכי דרבא דקאמר דאורייתא הוא דכו\"ע בין לר\"ש בין לר\"י וראב\"י דקאמר דרבנן הוא לר\"ש ואהא קאמר דתניא כוותיה דרבא דלכו\"ע הוי דאורייתא ממאי דקאמר ת\"ל בערב וכו' וא\"כ האי תנא ודאי שהוא ר\"ש דלר\"י נפקא ליה משבעת ימים תאכל עליו מצות ועיין להלח\"מ מה שהקשה לרבינו ומה שתירץ ולי נראה במה שהוא דרך רבינו בכמה מקומות דכל שהדין אמת אף דמפיק ליה בש\"ס מקרא אחד איהו מייתי מקרא אחרינא ומ\"מ אחרי ראות מ\"ש רבינו לקמן ה\"ד אין אדם וכו' שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות והוא מברייתא דף ל\"ה יעו\"ש ועיין בחידושי הלכות שם דכתב דהוא הדין דהוי מצי למימר לר\"י דאתא קרא לדרשא דדברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו במצה וכו' אין מקום לק' כלל ועפי\"ז אין מקום לקושית התוס' בדבור שהזכרנו וז\"ל ומ\"מ תימה וכו' יעו\"ש ודוק." + ], + [ + "בלע \n מצה וכו'. עיין מ\"ש הראב\"ד ומ\"ש הרב המגיד עליו ומ\"ש הלח\"מ בפי' דברי הראב\"ד דהיה לו נוסחא אחרת בש\"ס יע\"ש ולענ\"ד ליתא דא\"כ הו\"ל להראב\"ד להשיגו בחלוקת בלע מצה ולא להמתין עד בבא בלע מצה ומרור." + ], + [], + [], + [ + "מצה \n שלשה במי פירות וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ואמנם ראיתי מי שכתב וכו' ועיין להלח\"מ שכתב וז\"ל יש להקשות על רבינו וכו' וראיתי מי שתירץ ונכון וכ\"כ הפר\"ח סי' תס\"ב וראיתי להרמב\"ן במלחמות גבי סוגיית דף ל\"ו אין לשין עיסה בפסח וכו' דברים סותרים לתירוץ זה וז\"ל ועדיין דברי בעל המאור קרובים אלא שיש לרחקם ולסמוך דברי רבינו הגדול ז\"ל שהרי הביאו בגמ' ר' יהושע בן לוי ללמד שאין יוצאין ביום ראשון במצה עשירה כדברי ר\"ע ואם בלא מים תיפוק ליה משום דכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו במצה ואם תאמר לשאר מינין נצרכין הא ליתא כדאתמר לעיל בדריש לקיש דברים שאין אדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח כגון מצה עשירה אין חייבין על חימוצה כרת ואעפ\"י שיש במינם חמץ ומצה ואע\"ג דאידחי האי סברא במסקנא היינו לומר שיש שחייבין על חימוצו כרת ואין יוצאין בה משום דאינו קרוי מצה אבל אין לך דבר דאינו בא לידי חימוץ שיהיו יוצאין בו משום מצה דהא איתקוש עכ\"ל.
ודבריו כספר החתום וצריכין ביאור ולענ\"ד הכי פירושו וא\"ת לשאר מינין נצרכא כלומר וההקש דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו וכו' ר\"ל ישנו במינו ואה\"נ דבנילושה בשמן וכו' יוצא י\"ח הא ליתא מדחזינן לריש לקיש כשעשה ההקש להיפך כל שישנו בשבעת ימים תאכל עליו מצות חייבין על חימוצו כרת ואי לא לא ופוטר במצה עשירה מחימוץ הרי דלא אזלינן בתר המין אלא בתר המעשה אי יוצא י\"ח באותה מצה עובר בבל תאכל חמץ ואי לא לא ואף אנו נאמר כן כשנעשה ההקש היפך מזה כל שישנו בבל תאכל חמץ דהיינו דלא נילושה בשמן ישנו באכילת מצה ואי לא לא ואע\"ג דאידחי האי סברא מכח ברייתא דהמחהו וגמעו היינו טעמא דאידחיה דקושטא הוא דס\"ל להש\"ס דלא אמרינן הקש כזה דהחמץ תלוי במצה אלא שיש שחייבין על חמוצו כרת ואין יוצאין בו משום מצה ברם הסברא דמאי דתלי רחמנא המצה בחמץ הוי גם כשנילושה בשמן דכשם דאינו מחמיץ כך אינו יוצא י\"ח כדחזינן לר\"ל להס\"ד זה נשאר בקיומו ואינו נדחה הא דר\"ל אלא משום דהעיקרא לא ס\"ל לש\"ס דחמץ תלוי במצה ואה\"נ דאי הוה ניחא לש\"ס ההקש היה עושהו גם כשנילושה בדבר שאינו מחמיץ איך שיהיה נמצא א\"כ דברים אלו סותרים לדבריהם.
וראיתי להרב הליכות אלי דף ע\"ד הקשה קושית הלח\"מ משם מהרש\"ך והשיא כונת הרב המגיד לכונה אחרת יעו\"ש וסיים שהוא חריף וישר ולענ\"ד הוא חריף אבל אינו ישר ומה גם דלפי דרכו יוצא דפי' הירושלמי הוא בלש במשקין בלא מים כלל ומלשון הירושלמי שהזכיר הרה\"מ לעיל פ\"ה ה\"כ ז\"ל אמר ר' יהושע בן לוי אותו כזית שאדם יוצא י\"ח בפסח צריך שלא יהיו בו משקין משמע שלא יהא תערובת משקין עם מים.
וכתב הרא\"ש בסוגיין דף ל\"ה וז\"ל אמר ריש לקיש עיסה וכו' ואסיקנא דטעמיה דמי פירות אין מחמיצין משמע [וכו'] ולקי עליה וה\"נ אמרו לקמן אין לשין את העסה ביין ושמן ודבש ואם לש תשרף מיד וקשה וכו' ופי' ר\"ת וכו' וכן מוכח פרק כל המנחות עכ\"ל וקשה דמלשון זה וה\"נ אמרו לקמן וכו' תשרף משמע דר\"ל הכי נמי ס\"ל דתשרף משום שלא יהא עובר בלאו משום דמחמיץ מיד ואהא הקשה ותירץ משם ר\"ת וקשה דא\"כ איך מייתי עלה ההיא דמנחות דמסיק דהוא במים והא א\"כ מיד מחמיצין וכדקאמר ת\"ק תשרף וכן ס\"ל לר\"ל ואיך מייתי עלה דבר בהפכו ולענ\"ד ה\"פ דמאי דקאמר וה\"נ הוא לומר דאיכא מאן דס\"ל דעובר בלאו דחכמים אמרו בהך ברייתא תאפה כלומר בדיעבד או לש וה\"ט משום דס\"ל דמחמיץ אלא דלאלומי למילתיה הביא מרבן גמליאל דתשרף מיד אבל לעולם ר\"ל לא ס\"ל הכי אלא כרבנן דצריך ליזהר בו ואהא הקשה ותירץ משם ר\"ת והביא מהא דמנחות דמחמיץ אבל לא מיד וההוא תנא ס\"ל כחכמים כאן כן נראה לי.
עוד כתב הרא\"ש שם והשתא לדבריו וכו' עד ועוד נ\"ל דליתא וכו' עכ\"ל וחוץ שתמהו עליו שדבריו סתרי אהדדי למ\"ש ריש פרק אלו עוברין עוד קשה במה שהקשה מההיא דמנחת נסכין וכו' ומאי קושיא הרי\"ף פסק כר\"ע וההוא תנא לאו ר\"ע ואין זו קושיא דההוא תנא מוקי לה בש\"ס שם שהוא ר\"ע אך קשה במ\"ש הלכך נ\"ל וכו' עד ועוד נ\"ל דא\"כ דמוקי לברייתא דמי פירות עם מים ואפ\"ה קאמר ר\"ע דאין מחמיצין כלל פי' דלא אתי לידי חימוץ ההיא דמנחת נסכין שהוא ר\"ע היאך קאמר דאתי לידי חימוץ ונראה לומר בדוחק דלא אתי אלא כלפי הקושיא הראשונה שהקשה על הרי\"ף כלומר אי לא הוה הקושיא בתרייתא אבל כלפי הקושיא הב' כתב אח\"כ ועוד נ\"ל וכו' עוד י\"ל בהאי פי' דהרא\"ש דמסיק דמי פירות לחודייהו איירי בברייתא וא\"כ ר\"ג וחכמים סבירא להו דמחמיץ א\"כ מאי מותיב במנחות ומי פירות לחודייהו מחמיצין וכו' ומאי קושיא הא איכא תנאי דסבירא להו הכי ומה גם דהלכה כוותייהו.", + " אבל\n אין לשין אותן וכו'. וכתב הראב\"ד אע\"ג דתניא וכו' משנאפת עכ\"ל ודבריו תמוהים דהא בירושלמי הביאו הפר\"ח סי' תס\"ב אמרינן בהדיא בעד התוספתא הלזו דאיירי קודם אפיה וכן קשה על הרב המגיד ודוק עוד ראיתי במכתב שהקשה לדברי הראב\"ד מש\"ס דפסחים דף ל\"ח ע\"ב על ברייתות דתני יכול יוצא י\"ח בחלות תודה ורקיקי נזיר וכו' ותיפוק ליה דהוי מצה עשירה וכו' וקאי בין ללחמי תודה בין לרקיקי נזיר דהיה משיחה שלהן אחר אפייתן וכן כל הרקיקין וכמ\"ש רבינו פ\"ט דמעשה הקרבנות הכ\"א ופי\"ג ה\"ח וא\"כ דכל דהתבלין הם אחר אפייה לא חשיב מצה עשירה מאי קשיא להו לש\"ס ותיפוק ליה וכו' נימא דמשום רקיקים יהיב בברייתא האי טעמא ואגב נקט חלות תודה כיון דלקושטא דמילתא הדין אמת ואף דנמעט מטעם דהוי מצה עשירה אין קפידא אלא וודאי דס\"ל לש\"ס דגם אי התבלין הן אחר האפיה חשיב מצה עשירה ממורי הרב יאודה אשכנזי ז\"ל ולענ\"ד חישבתי דרכי לתרץ דמ\"ש רבינו שם ברקיקין דהשמן היה אחר אפיה אינו מוסכם וכ\"כ יראה לי יעו\"ש וא\"כ מ\"ש רש\"י ד\"ה ות\"ל וכו' דהא נילושה בשמן עכ\"ל לאו אלחמי תודה קאי אלא גם לרקיקין והראב\"ד ס\"ל כרש\"י וזהו שכתב הראב\"ד ההיא וכו' משנאפית כלומר משא\"כ להרמב\"ם דאי אפשר לישב הכי דלדידיה אף לאחר אפיה חשיב מצה עשירה וא\"כ קשיא ליה התוספתא מ\"מ קשה דא\"כ הו\"ל להראב\"ד להשיגו שם אלא וודאי דמשמע דמודה לו." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "ואוכל \n כזית וכו'. ובשו\"ע סימן תע\"ג כתב ויקח מהכרפס פחות מכזית וכו' ע\"כ ושמעתי מקשים דכיון שהוא פחות מכזית בדוקא למאי אצטריך נטילת ידים לצורך האי טבולא שהקדים נוטל ידיו לצורך טבול ראשון ולא יברך וכו' והא פסק הוא ז\"ל בהלכות נטילת ידים סי' קנ\"ח ס\"ב דאם אוכל פחות מכזית א\"צ נטילה והוא מוסכם.
ולענ\"ד נראה דשאני הכא בפסח כיון דכו\"ע עבדי טבול זה בליל פסח חששו דשמא יהיו טועים ולא יחלקו מכזית לפחות מכזית ויאמרו כשם דבטבול פסח לא נטלנו הוא הדין דשאר ימות השנה דמאי שנא ויתבטל נטילת ידים דטבולו במשקה ולכן הצריכו נטילה גם בפחות מכזית בליל פסח מה שאין כן בפחות מכזית דלחם דפסק שם דא\"צ נטילה דאין זה מעשים בכל יום ולא אתו למסרך ממנו ולבטל נטילת ידים ולכן אוקמוהו אדיניה דא\"צ נטילת ידים עוד י\"ל דשאני הכא גבי פסח כיון שהוא דבר דטבולו במשקה ואיכא מאן דאמר דבזמן הזה א\"צ נטילה לטבולו במשקה הביאו מרן בב\"י סי' קנ\"ח לכן חששו שיבואו לטעות ולא יחלקו בין כזית לפחות מכזית ויאמרו אין נטילה לטבולו במשקה משא\"כ בפת דליכא למטעי לומר א\"צ נטילה לפת ואדרבא הרואה שאינו נוטל לפת שאול ישאל למה אינו נוטל לפת ובאה לו התשובה נצחת כי בפחות מכזית א\"צ נטילה ויודע טעמו של דבר. עוד י\"ל דשאני בפת דלא החמירו גם בפחות מכזית משום דהוי חומרא דאתי לידי קולא דכיון דנטילת ידים דפת רגיל לברך על נטילת ידים טועה ומברך גם בנוטל לפחות מכזית ומשו\"ה לא הצריכוהו נטילת ידים משא\"כ באוכל טבולו במשקה כיון דהצריכוהו נטילה לא פלוג רבנן מכזית לפחות מכזית כיון דליכא למיחש לה לשום תקלה.
ואחר זמן רב שכתבתי זה שבתי וראה בשורשן של דברים וראיתי להרב מעדני מלך ולהמג\"א סימן קנ\"ח ס\"ק ד' שכתבו דנוסחא מוטעת נזדמנה להב\"י ברוקח והנוסחא הישרה צ\"ל דעל פחות מכביצה א\"צ נטילה כדאמרו בסוכה דף כ\"ז יעו\"ש ומ\"ש בט\"ז ס\"ק ב' אבל בפחות מכזית מפורש בש\"ס סוכה דא\"צ נטילה ט\"ס הוא וצ\"ל פחות מכביצה יעו\"ש נמצא א\"כ קושית המקשן דכתיבנא קשה גם לרבינו דהצריך כזית לאכילת הכרפס דהא מיהא הוא פחות מכביצה ובפחות מכביצה א\"צ נטילה ולמה הצריך נטילה רבינו לטבול הראשון שהוא בכזית ונראה דלרבינו לא קשיא כלל משני צדדין חדא דרבינו לא פסק האי דינא דפחות מכביצה אין צריך נטילה דאיכא דסוברים הכי וא\"כ לא קשיא והב' לו יהי דפסק כן מ\"מ הא צריך ליטול במפה ולאכול ומשו\"ה הצריכו נטילה כי היכי דלא לשתרבב מפחות מכביצה לכביצה.
אך קשה למרן דהעתיק דברי הרוקח כמו שהן בפחות מכזית ולאו מהאי סוגיא דסוכה אתי עלה דהתם ליכא כזית ומשו\"ה לא הזכיר נטילה במפה קשה קושיית המקשן וצריך לתרץ כדתריצנא ודע דע\"פ סברת התוס' שבפרק ערבי פסחים דף קט\"ו ע\"א ד\"ה כל שטיבולו במשקה שחלקו על רש\"י וכתבו דטעם נטילה בטיבולו במשקה לאו משום סרך תרומה כפת הוא אלא משום שלא יטמא משקין להיות תחילה ויהא אסור לשתותן ולפסול את גופו וכו' יעו\"ש לא קשה ג\"כ קושית המקשן דשאני אכילתן דפחות מכזית א\"צ נטילה לפי שאין אוכל פחות מכביצה מטמא טומאת אוכלין משא\"כ בנוטל לדבר שטיבולו במשקה דהוי משום חששא שלא יטמא המשקין להיות תחילה מה לי כביצה מה לי פחות מכביצה ברם לפי שיטת רש\"י צריך אנן למאי דתריצנא בדברות הראשונות.
וכעת חזינא דגם לסברת התוס' קושית המקשן במקומה עומדת דלדידהו אין צריך נטילה כלל לדידן שאין אנו מוזהרין בטומאה ולהכי א\"צ לברך על הנטילה כמבואר בדבריהם ולהכי פסק מרן שלא יברך מספק וא\"כ עדיין קשה דוודאי מאי דאצריך מרן נטילה הוא שחשש לסברת רש\"י דהנטילה היא משום סרך תרומה וא\"כ קשה למה צריך נטילה על פחות מכזית דאי כהתוס' מעיקרא נטילה א\"צ כלל אפי' ביותר מכזית." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ee08987833b2670406e722af03a1fc88c3b0e282 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,48 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שביתת עשור", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "כללו \n של דבר אין בין וכו'. ועיין להלח\"מ מה שהקשה ומה שתירץ ועיין מה שהקשה עליו הרב מרכבת המשנה גם בס' יד אהרן סי' תרי\"א הגהות ב\"י ולענ\"ד לא קשה מידי דגם הלח\"מ ס\"ל לדעת רבינו דתנא ושייר אלא דבעניינים אלו ר\"ל דהאי חילוקא הוא בעניינים אלו דהיינו דמלאכה אבל בענין אחר דהיינו דקניבת ירק איכא חילוק אחר ואף דכלל בתחילה ששוין בין בדאורייתא בין בדרבנן החילוק בדרבנן שיירו כדשייר במתני' וכדכתב הרשב\"א שהכריח דמתני' כייל בין בדרבנן בין בדאורייתא ושייר ופשוט.
ודע דמ\"ש עוד הלח\"מ בה\"ג וי\"ל וכו' תירץ כן עפ\"י מ\"ש לעיל בה\"א בתירוץ א' ברם למ\"ש בסוף ההלכה וז\"ל ועוד י\"ל דרבינו יתרץ כתירוץ התוס' גם בה\"ג יתרץ כן ודברי הלח\"מ אלו שכתב ועוד י\"ל וכו' אשתמטתיה להרב יד אהרן שם עוד אפשר לענ\"ד לפרש במ\"ש רבינו בעניינים אלו למעט דבענין אחר איכא עוד חילוק אחר דהיינו דביום הכיפורים איכא תוספת בעינוי מדאורייתא ובשבת ליכא תוספת במלאכה כמ\"ש מרן בב\"י סי' תר\"ח שכן נראה מדברי רבינו פ\"א משביתת עשור ואף שיש לתרץ בזה עוד תירוצים אחרים מ\"מ רבינו מתרץ גם לזו בתנא ושייר.
ועפ\"י האמור אין מקום למ\"ש בחי' הריטב\"א למס' יומא בהג\"ה לאחד קדוש בדף ס\"ו ע\"ב גבי הא דרפרם דאמר זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ולא ליוה\"כ וז\"ל ובודאי דהא מתני' פליגא אמתני' דאין בין שבת ליוה\"כ וכו' עכ\"ל וליתא דתנא ושייר כדשייר הנך דכתבינן ושוב ראיתי גם להרב קרבן חגיגה דף מ' על מ\"ש רש\"י בסוטה דף מ\"א ע\"א ד\"ה מכאן ואילך וכו' דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה\"כ וכו' עכ\"ל כתב וז\"ל וצריך לתרץ משנתנו דאין בין שבת ליוה\"כ עכ\"ל וכבר כתיבנא דא\"צ לתרץ אלא דתנא ושייר.
אך אי קשיא הא קשיא מה שכתוב אצלי בגליון הרב קרבן חגיגה וז\"ל ואני מוסיף להפליא מש\"ס כריתות דף י\"ד שדחה כך פשיטותא דרפרם וסיים אלא הא דרפרם בדותא היא ועיין שם בתוס' שכתבו דאף דביומא לא סיימו הכי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר ואיך כתב רש\"י נגד הש\"ס ואף שצדד רש\"י וכתב אי נמי ירושלים [וכו'] מערבין את כולה מ\"מ אין כאן מקום לספק כלל גם ביומא דף ע' ע\"א כתב רש\"י כא\"נ דיש עירוב והוצאה ליוה\"כ אלא דמערב יוה\"כ הביאום ומ\"מ מ\"ש בתחילה בסוטה נראה בתימה גדולה וכעת ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו בסי' תרי\"א הגהות ב\"י תמה עליו מההיא דכריתות כדכתיבנא.
ואולם לצאת ידי חובה שאנו חייבין להליץ טוב בעד מאור עיננו רש\"י ז\"ל דכל רז לא אניס ליה נראה ובהקדים מ\"ש הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג על מה שכתב הסמ\"ג דשוין הם שבת ליוה\"כ גם באיסור טלטול ושבפרק אמרו לו מסיק דליתא לדרפרם דאמר אין איסור הוצאה ליוה\"כ ולא עירוב כתב הרא\"ם וז\"ל ולא שמעתי מנ\"ל לסמ\"ג הא לימא דהא דרפרם דאמר בגמ' בדותא היא ה\"פ הא דהוכיח רפרם ממתני' ומברייתא דב' שעירי בדותא היא דאין משם הוכחה וכדדחי הש\"ס בפי' ולא שיש להוכיח משם דיש עירוב והוצאה היפך דברי רפרם דלא נאמר אלא בדרך דחייה בלשון דילמא וכו' אלו דבריו וזה דעת רש\"י דלא חש להצד הא' לסוגייא זאת דכריתות ואף דמרן בב\"י סי' תרי\"א כתב על דברי הרא\"ם אלו וז\"ל ולי נראה דאי בדרך דחייה וכו' לא הו\"ל לאסוקי להש\"ס ולומר אלא דרפרם בדותא היא וכו' עכ\"ל והמה דברים נכונים לכאורה מ\"מ כיון דחזינן לש\"ס דפרק ב' שעירי דלא דחו לדברי רפרם משמע דאינו אלא דחייה בעלמא ובדרך דילמא ודינא דרפרם כדקאי קאי ובהכרח צריך לפרש בסוגייא דכריתות כדפי' הרא\"ם ז\"ל ולא ס\"ל כדכתבו התוס' דדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר ורש\"י ז\"ל לא סבר לה הכי בהנחה מונחת אלא לצד אחד וצידד וכתב א\"נ וכו' דיש עירוב וכדעת התוספות וביומא החליט המאמר כאי נמי שהוא כדעת התוס' שהוא יותר מרווח נמצא דברי רש\"י נכונים ומבוררים.
וזה נראה דעת הרי\"ף והרא\"ש בפ\"ק דביצה דכתבו דיש עירוב ביוה\"כ מברייתא דערובין דף ל' אמרו להן בית הלל לבית שמאי אי אתם מודים שמערבים לגדול ביוה\"כ אמרו להם אבל וכו' וז\"ל ש\"מ בין ב\"ש בין ב\"ה ס\"ל דמערבין לגדול ביוה\"כ עירובי תחומין ועירובי חצירות כשבת וכן הלכה עכ\"ל ולא פשטו מש\"ס דכריתות דאיכא למדחי כדדחי הרא\"ם כדכתיבנא ורש\"י ז\"ל להצד הא' דכתב דליכא עירוב ביוה\"כ לא קשיא ליה מהא דעירובין דמוקי לה כפשטא בעירובי תחומין וכמו שגמגם מרן בב\"י סי' תרי\"א והיא דחיה גמורה ואדרבא קשה על הרי\"ף והרא\"ש דמאי פשטו מינה ואף שהרב תפארת שמואל בין בנימוקיו על הרא\"ש בין בנימוקיו על הטור דחי לה וז\"ל ולי נראה דלק\"מ דאי אתחומין קאי מה הקשו ב\"ה לב\"ש דהיאך מערבין בתחומין ביוה\"כ דבעינן סעודה הראויה וכו' דילמא הא דמערבין ביוה\"כ היינו ברגלים דאמר שביתתי במקומי אלא על כרחך אחצרות קאי ובעינן פת ודוק אין דבריו מובנים דדברים כאלו שייך כשמקשים זה לזה מדבר שבחוץ כגון מכתוב או ממשנה או ברייתא שייך לומר דמאי קושיא אימא דהכתוב או המשנה וכו' איירי בהכי אבל כשאומרים זה לזה אי אתה מודה לי וכו' ודאי דיודע דמודה לו במה שממנו סתירה לחבירו והכא ודאי דיודע דמודה לו דגם בעירוב דסעודה מערבין לגדול ביוה\"כ וא\"כ עדיין י\"ל דבתחומין דוקא איירו ודברי מרן נכונים.
ונראה לענ\"ד דזה כונת רבינו ישעיה שתפס על הרי\"ף וז\"ל ואינו נראה לי מה שדקדק מכאן דיוה\"כ צריך עירובי חצירות דההיא לאו בעירובי חצירות קא מיירי אלא בעירובי תחומין שאף יו\"ט נמי צריך אבל עירובי חצירות מנ\"ל עכ\"ד וכתב עליו הרא\"ם בנימוקיו על הסמ\"ג וז\"ל ולא ידענא מנ\"ל לר\"י דההיא וכו' איירי בעירובי תחומין וכו' אי משום דהסוגייא איירי בעירובי תחומין אימא ה\"פ אי אתם מודים לי וכו' בין עירובי חצרות בין עירובי תחומין וכו' עכ\"ל והכי מתפרשין דברי ר\"י דהיאך מדקדק מכאן דיש עירובי חצירות ביוה\"כ דההיא לאו בעירובי חצירות קא מיירי בהכרח אלא בעירובי תחומין דוקא נאמר והכי מסתברא כיון שאף ביו\"ט נמי צריך עירובי תחומין אבל עירובי חצירות לא והיינו הקושיא בעצמה שהקשה הרא\"ם אח\"כ לעצמו וז\"ל אך קשה וכו' יעו\"ש באופן דליכא הוכחה מההיא דכל מערבין עוד קשיא לי על הרי\"ף והרא\"ש דמאי מייתו מההיא דעירובין דאיכא עירובי חצרות ביוה\"כ אימא דהתם איירי ביוה\"כ שחל בשבת וה\"ק להו אי אתם מודים דמערבין לגדול ביוה\"כ בדאיכא צורך עירוב דהיינו כשחל בשבת ואף דלא חזי לאכול ואה\"נ דביוה\"כ דחול א\"צ לערב באופן דבראיה זאת איכא למשדי נרגא טובא ואין ממנה מקום לאתמוהי על רש\"י להצד שכתב דאין עירוב והוצאה ליוה\"כ ואחרי כל הכתוב חמותי ראיתי מ\"ש רש\"י ביבמות דף ל\"ד ע\"א ד\"ה אם היתה שבת וז\"ל אבל משום יוה\"כ וכו' דאין עירוב וכו' והכי מפרש בכריתות וכו' עכ\"ל וכל אשר בתוכו יתמה דבכריתות הוי איפכא דקאמר הא דרפרם בדותא היא וכו' מוכרח דדבריו אלה אזלי כהצד הא' שכתב בסוטה וקא מפרש מ\"ש בדותא היא להכרח ולא לדין וכדכתיבנא לעיל וזה מופת חותך וחדאי נפשאי שאחרי זה ראיתי להרשב\"א בחי' ליבמות הקשה כן לרש\"י מההיא דכריתות ותירץ כדתריצנא יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גם דברי הלח\"מ עיין בחידושי פ\"ב מהלכות שבת ה\"ב." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..93e5e7b779a8b0c211935d7f6a4b0ca484eb9f8f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,45 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_the_Tenth_of_Tishrei", + "text": [ + [ + [], + [ + "כללו \n של דבר אין בין וכו'. ועיין להלח\"מ מה שהקשה ומה שתירץ ועיין מה שהקשה עליו הרב מרכבת המשנה גם בס' יד אהרן סי' תרי\"א הגהות ב\"י ולענ\"ד לא קשה מידי דגם הלח\"מ ס\"ל לדעת רבינו דתנא ושייר אלא דבעניינים אלו ר\"ל דהאי חילוקא הוא בעניינים אלו דהיינו דמלאכה אבל בענין אחר דהיינו דקניבת ירק איכא חילוק אחר ואף דכלל בתחילה ששוין בין בדאורייתא בין בדרבנן החילוק בדרבנן שיירו כדשייר במתני' וכדכתב הרשב\"א שהכריח דמתני' כייל בין בדרבנן בין בדאורייתא ושייר ופשוט.
ודע דמ\"ש עוד הלח\"מ בה\"ג וי\"ל וכו' תירץ כן עפ\"י מ\"ש לעיל בה\"א בתירוץ א' ברם למ\"ש בסוף ההלכה וז\"ל ועוד י\"ל דרבינו יתרץ כתירוץ התוס' גם בה\"ג יתרץ כן ודברי הלח\"מ אלו שכתב ועוד י\"ל וכו' אשתמטתיה להרב יד אהרן שם עוד אפשר לענ\"ד לפרש במ\"ש רבינו בעניינים אלו למעט דבענין אחר איכא עוד חילוק אחר דהיינו דביום הכיפורים איכא תוספת בעינוי מדאורייתא ובשבת ליכא תוספת במלאכה כמ\"ש מרן בב\"י סי' תר\"ח שכן נראה מדברי רבינו פ\"א משביתת עשור ואף שיש לתרץ בזה עוד תירוצים אחרים מ\"מ רבינו מתרץ גם לזו בתנא ושייר.
ועפ\"י האמור אין מקום למ\"ש בחי' הריטב\"א למס' יומא בהג\"ה לאחד קדוש בדף ס\"ו ע\"ב גבי הא דרפרם דאמר זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ולא ליוה\"כ וז\"ל ובודאי דהא מתני' פליגא אמתני' דאין בין שבת ליוה\"כ וכו' עכ\"ל וליתא דתנא ושייר כדשייר הנך דכתבינן ושוב ראיתי גם להרב קרבן חגיגה דף מ' על מ\"ש רש\"י בסוטה דף מ\"א ע\"א ד\"ה מכאן ואילך וכו' דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה\"כ וכו' עכ\"ל כתב וז\"ל וצריך לתרץ משנתנו דאין בין שבת ליוה\"כ עכ\"ל וכבר כתיבנא דא\"צ לתרץ אלא דתנא ושייר.
אך אי קשיא הא קשיא מה שכתוב אצלי בגליון הרב קרבן חגיגה וז\"ל ואני מוסיף להפליא מש\"ס כריתות דף י\"ד שדחה כך פשיטותא דרפרם וסיים אלא הא דרפרם בדותא היא ועיין שם בתוס' שכתבו דאף דביומא לא סיימו הכי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר ואיך כתב רש\"י נגד הש\"ס ואף שצדד רש\"י וכתב אי נמי ירושלים [וכו'] מערבין את כולה מ\"מ אין כאן מקום לספק כלל גם ביומא דף ע' ע\"א כתב רש\"י כא\"נ דיש עירוב והוצאה ליוה\"כ אלא דמערב יוה\"כ הביאום ומ\"מ מ\"ש בתחילה בסוטה נראה בתימה גדולה וכעת ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו בסי' תרי\"א הגהות ב\"י תמה עליו מההיא דכריתות כדכתיבנא.
ואולם לצאת ידי חובה שאנו חייבין להליץ טוב בעד מאור עיננו רש\"י ז\"ל דכל רז לא אניס ליה נראה ובהקדים מ\"ש הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג על מה שכתב הסמ\"ג דשוין הם שבת ליוה\"כ גם באיסור טלטול ושבפרק אמרו לו מסיק דליתא לדרפרם דאמר אין איסור הוצאה ליוה\"כ ולא עירוב כתב הרא\"ם וז\"ל ולא שמעתי מנ\"ל לסמ\"ג הא לימא דהא דרפרם דאמר בגמ' בדותא היא ה\"פ הא דהוכיח רפרם ממתני' ומברייתא דב' שעירי בדותא היא דאין משם הוכחה וכדדחי הש\"ס בפי' ולא שיש להוכיח משם דיש עירוב והוצאה היפך דברי רפרם דלא נאמר אלא בדרך דחייה בלשון דילמא וכו' אלו דבריו וזה דעת רש\"י דלא חש להצד הא' לסוגייא זאת דכריתות ואף דמרן בב\"י סי' תרי\"א כתב על דברי הרא\"ם אלו וז\"ל ולי נראה דאי בדרך דחייה וכו' לא הו\"ל לאסוקי להש\"ס ולומר אלא דרפרם בדותא היא וכו' עכ\"ל והמה דברים נכונים לכאורה מ\"מ כיון דחזינן לש\"ס דפרק ב' שעירי דלא דחו לדברי רפרם משמע דאינו אלא דחייה בעלמא ובדרך דילמא ודינא דרפרם כדקאי קאי ובהכרח צריך לפרש בסוגייא דכריתות כדפי' הרא\"ם ז\"ל ולא ס\"ל כדכתבו התוס' דדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר ורש\"י ז\"ל לא סבר לה הכי בהנחה מונחת אלא לצד אחד וצידד וכתב א\"נ וכו' דיש עירוב וכדעת התוספות וביומא החליט המאמר כאי נמי שהוא כדעת התוס' שהוא יותר מרווח נמצא דברי רש\"י נכונים ומבוררים.
וזה נראה דעת הרי\"ף והרא\"ש בפ\"ק דביצה דכתבו דיש עירוב ביוה\"כ מברייתא דערובין דף ל' אמרו להן בית הלל לבית שמאי אי אתם מודים שמערבים לגדול ביוה\"כ אמרו להם אבל וכו' וז\"ל ש\"מ בין ב\"ש בין ב\"ה ס\"ל דמערבין לגדול ביוה\"כ עירובי תחומין ועירובי חצירות כשבת וכן הלכה עכ\"ל ולא פשטו מש\"ס דכריתות דאיכא למדחי כדדחי הרא\"ם כדכתיבנא ורש\"י ז\"ל להצד הא' דכתב דליכא עירוב ביוה\"כ לא קשיא ליה מהא דעירובין דמוקי לה כפשטא בעירובי תחומין וכמו שגמגם מרן בב\"י סי' תרי\"א והיא דחיה גמורה ואדרבא קשה על הרי\"ף והרא\"ש דמאי פשטו מינה ואף שהרב תפארת שמואל בין בנימוקיו על הרא\"ש בין בנימוקיו על הטור דחי לה וז\"ל ולי נראה דלק\"מ דאי אתחומין קאי מה הקשו ב\"ה לב\"ש דהיאך מערבין בתחומין ביוה\"כ דבעינן סעודה הראויה וכו' דילמא הא דמערבין ביוה\"כ היינו ברגלים דאמר שביתתי במקומי אלא על כרחך אחצרות קאי ובעינן פת ודוק אין דבריו מובנים דדברים כאלו שייך כשמקשים זה לזה מדבר שבחוץ כגון מכתוב או ממשנה או ברייתא שייך לומר דמאי קושיא אימא דהכתוב או המשנה וכו' איירי בהכי אבל כשאומרים זה לזה אי אתה מודה לי וכו' ודאי דיודע דמודה לו במה שממנו סתירה לחבירו והכא ודאי דיודע דמודה לו דגם בעירוב דסעודה מערבין לגדול ביוה\"כ וא\"כ עדיין י\"ל דבתחומין דוקא איירו ודברי מרן נכונים.
ונראה לענ\"ד דזה כונת רבינו ישעיה שתפס על הרי\"ף וז\"ל ואינו נראה לי מה שדקדק מכאן דיוה\"כ צריך עירובי חצירות דההיא לאו בעירובי חצירות קא מיירי אלא בעירובי תחומין שאף יו\"ט נמי צריך אבל עירובי חצירות מנ\"ל עכ\"ד וכתב עליו הרא\"ם בנימוקיו על הסמ\"ג וז\"ל ולא ידענא מנ\"ל לר\"י דההיא וכו' איירי בעירובי תחומין וכו' אי משום דהסוגייא איירי בעירובי תחומין אימא ה\"פ אי אתם מודים לי וכו' בין עירובי חצרות בין עירובי תחומין וכו' עכ\"ל והכי מתפרשין דברי ר\"י דהיאך מדקדק מכאן דיש עירובי חצירות ביוה\"כ דההיא לאו בעירובי חצירות קא מיירי בהכרח אלא בעירובי תחומין דוקא נאמר והכי מסתברא כיון שאף ביו\"ט נמי צריך עירובי תחומין אבל עירובי חצירות לא והיינו הקושיא בעצמה שהקשה הרא\"ם אח\"כ לעצמו וז\"ל אך קשה וכו' יעו\"ש באופן דליכא הוכחה מההיא דכל מערבין עוד קשיא לי על הרי\"ף והרא\"ש דמאי מייתו מההיא דעירובין דאיכא עירובי חצרות ביוה\"כ אימא דהתם איירי ביוה\"כ שחל בשבת וה\"ק להו אי אתם מודים דמערבין לגדול ביוה\"כ בדאיכא צורך עירוב דהיינו כשחל בשבת ואף דלא חזי לאכול ואה\"נ דביוה\"כ דחול א\"צ לערב באופן דבראיה זאת איכא למשדי נרגא טובא ואין ממנה מקום לאתמוהי על רש\"י להצד שכתב דאין עירוב והוצאה ליוה\"כ ואחרי כל הכתוב חמותי ראיתי מ\"ש רש\"י ביבמות דף ל\"ד ע\"א ד\"ה אם היתה שבת וז\"ל אבל משום יוה\"כ וכו' דאין עירוב וכו' והכי מפרש בכריתות וכו' עכ\"ל וכל אשר בתוכו יתמה דבכריתות הוי איפכא דקאמר הא דרפרם בדותא היא וכו' מוכרח דדבריו אלה אזלי כהצד הא' שכתב בסוטה וקא מפרש מ\"ש בדותא היא להכרח ולא לדין וכדכתיבנא לעיל וזה מופת חותך וחדאי נפשאי שאחרי זה ראיתי להרשב\"א בחי' ליבמות הקשה כן לרש\"י מההיא דכריתות ותירץ כדתריצנא יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "גם דברי הלח\"מ עיין בחידושי פ\"ב מהלכות שבת ה\"ב." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שביתת עשור", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ee40fb1a25ba7d99c52ad44bb05fd5f77a1d1b7c --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,1170 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbath", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שבת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [ + "שביתת \n מלאכה בשביעי מ\"ע שנאמר וביום השביעי תשבות וכו'. יש לדקדק בלשון רבינו אמאי לא כתב מ\"ע מן התורה לשבות בשביעי כי אורחיה בכולהו דוכתי ועיין להחבי\"ב בכנסת הגדולה לאו\"ח סי' תרפ\"ז הגהות הטור דקדק כן וישובו שם אינו עולה לכאן יעו\"ש. ועיין במקראי קדש דף קי\"ט ובס' חנן אלהים דף ט\"ו ע\"ב תירץ משם הרב דוד גרשון ז\"ל וז\"ל דהכא נקט כי האי לישנא משום דשבת במרה איפקוד כדרשת רז\"ל וה\"ק שביתה בשביעי ממלאכה כי שמענוה מימי קדם במרה קודם נתינת התורה נעשית אח\"כ במתן תורה מצות עשה ודכוותא קריאת שמע שנתקנה בימי יעקב אבינו ע\"ה משו\"ה אמרינן ק\"ש פעמים בכל יום כי ידענו מימי יעקב במתן תורה נעשית מ\"ע עכ\"ל וזה ג\"כ אפשר ליישב למ\"ש רבינו ריש הל' מילה שכתב מילה מצות עשה שחייבין עליה כרת ולא כתב מצות עשה למול את הזכרים משום דכיון דנצטוה אברהם קודם מתן תורה הכי פירושו מילה שנצטווה בה אברהם מצות עשה היא עכשיו.
אך קשה ממ\"ש רבינו ריש הל' תפילה מצות עשה להתפלל וכו' וכיון דאברהם אבינו התפלל שחרית ויצחק מנחה ויעקב ערבית הו\"ל למימר תפילה מצות עשה היא וכהנך דכתבינן דלדעת רבינו תפילה דאורייתא ויש לישב זה אך קשה ממ\"ש רבינו ריש פ\"י דמעשה הקרבנות אכילת החטאת והאשם מצות עשה שנאמר וכו' והתם לא שייך לתרץ כתירוץ הרב דלא נצטוו בזה קודם מתן תורה וכן ממ\"ש רבינו ריש פ\"ח דבית הבחירה שמירת המקדש מצות עשה דגם שם לא שייך כתירוץ הרב וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "וכל מקום \n וכו'. אין מכין אותו כלל. וכתב הרב המגיד והוא בעניינים שאין לומר בהן מותר וכו'. והכוונה בזה כמו שהבין הרב בחנן אלהים דהיינו מקום דלא שייך לשון מותר ואף שהוא מותר וכההיא דכתב רבינו פ\"ב ה\"ז יעו\"ש דלא כמו שהבין בסוף דבריו הרב לחם יהודה דאיכא איסור מיהא וכמו שחילק הכ\"מ דא\"כ הו\"ל להרה\"מ לכתוב והוא בעניינים דאיכא איסור בהם והאמת יורה דרכו." + ], + [ + "דברים \n המותרים וכו'. עיין לכ\"מ מ\"ש משם הרמ\"ך ועיין למקראי קדש מה שהקשה עליו ומה שתירץ זה שנים מצאתי להרב גופיה בחנן אלהים יעו\"ש ובס' לחם יהודה תירץ תירוץ אחר וכתב שהוא תירוץ הרב ואינו כמו שיראה המעיין.", + " כיצד\n גורר וכו'. והיינו כר' שמעון מצאתי כתוב אצלי שהקשה אלי החכם השלם יום טוב סאבאן במ\"ש רבינו פ\"א מהל' מעילה ה\"ז ותולש אינו כגוזז ויראה לי דאינו לוקה עד שיגזוז ותמה עליו דע\"כ לא קאמר שם בש\"ס דתולש לאו היינו גוזז אלא לרב דפסק כר' יהודה דדבר שאינו מתכוין אסור וכר' יוסי בן המשולם וקשה דידיה אדידיה ברם לרבינו דפסק כאן כר\"ש דדבר שאינו מתכוין מותר א\"צ לומר דטעמא דר\"י בן המשולם משום דתולש לאו היינו גוזז אלא משום דדבר שאינו מתכוין מותר ונפק\"מ דאי תלש מן הקדשים לוקה ונפק\"מ ג\"כ דאינו יכול לתלוש במכוין אלא משירו לכאן ולכאן ואם נתלש נתלש וכמ\"ש התוס' בפירוש הבעיא יעו\"ש.
ולענ\"ד נראה דהן אמת דרבינו פסק כר\"ש דדבר שאינו מתכוין מותר ומאי דס\"ל דפירוש דברי ר' יוסי בן המשולם היינו משום דתולש לאו היינו גוזז וכאוקמתא בש\"ס לרב היא משום דלישנא דמתני' הכי דייקא דתני ותולש את השער דמשמע דמותר לתולשו והשתא אי פירושא דמתני' היינו משום דתולש לאו היינו גוזז ניחא שתולש ממש ברם אי פירושא דמתני' משום דבר שאינו מתכוין מותר לא שרי לתלוש אלא להסיר מכאן ומכאן ואי נתלש נתלש ואף דבש\"ס איבעיא לה ולא איקפד על האי לישנא מ\"מ כיון דחזינן דרב סובר כך פירוש דמתני' ומתני' דייקא כוותיה אף אנן נמי נאמר דכך פירוש דמתני' אף דלדידן אינו מוכרח כיון דדייקא מתני' כן ונפק\"מ דאי תלש אינו לוקה ועוד דכיון דחזינן לרב דסובר בפירוש דמתני' דהיינו טעמא משום דתולש לאו היינו גוזז מי זאת אמר דמה שמפרש כן הוא משום דס\"ל כר' יהודה ולא דאפי' דס\"ל כר\"ש הוה מפרש הכי משום דדייק לישנא דמתני' ועוד אעיקרא ניחזי אנן אי לא ס\"ל דכך דייקא לישנא דמתני' וכי משום דפוסק כר\"י מוכרח לפרש כן דברי ר' יוסי אדרבא לא יפסוק כוותיה כיון דס\"ל כר\"י בן המשולם אלא וודאי דס\"ל דכך פי' דמתני' מצד עצמה ומשו\"ה פוסק כוותיה דיכול לסבור כר' יהודה וכר' יוסי בן המשולם ודוק.
ועיין להרב מל\"מ בהלכה זאת ד\"ה דברים עד מ\"ש ותמהני איך לא הוקשה להם מאותה סוגייא דפרק כירה וכו' וכן כתב עוד וראיתי להתוס' עד וכעת צריך אצלי תלמוד ומי יתן ידעתי מה הכוונה בתמיהתו זאת דאינהו ז\"ל בין בכתובות בין בבכורות הרגישו מהא דגרירה דהיא הברייתא דמשם יליף בפרק כירה דר\"י אוסר אף באיסור דרבנן בדבר שאינו מתכוין ומחלקים יעו\"ש בדבריהם.", + " ורוחץ\n ידיו בעפר וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ שהעלה לכל בסוף דבריו דלעולם דר' שמעון ור' ישמעאל לא פליגי אלא אי נתר וחול הוי פסיק רישיה או לא ברם כולהו מודו דדבר שאינו מתכוין מותר ופסק כר' ישמעאל וכו' אלו תוכן דבריו וזה ניחא לישב למ\"ש בס' היד ברם למ\"ש בפירוש המשנה שבדברי ר' שמעון פי' חופף ביד וכו' אי אפשר לפרש כן וא\"כ למ\"ש בפירוש המשנה קשה עליו הסוגייא דידן דבמה טומנין והיאך סייע הרב עצמו ממ\"ש בפירוש המשנה ולא השיא דעתו לזה. ויש מי שרצה להעמיס בלשון פירוש המשנה מ\"ש הלח\"מ ז\"ל ולא נכנסו דבריו באזני מכמה אנפי גם מצד עצמם דבריו שם בפירוש המשנה מגומגמים דכפי פירושו שם לא פליג ר\"ש עם ר\"י דע\"כ לא קאמר ר\"ש אלא בידו ור' ישמעאל לא אסר אלא באדמה וא\"כ (איהך) [היאך] כתב והלכה כר\"י הל' מכלל דפליגי ודאי דרצונו לומר דכיון דלא פליגי נמצא הלכתא ככולם וזהו שכתב בתחילה שזאת ההלכה היא לר\"ש וכבר נתבאר דהלכה כר\"ש בדבר שאינו מתכוין וכו'.
ועפ\"י דבריו בפירוש המשנה מובן מ\"ש רבינו בפ\"ה דהל' נזירות הי\"ד וז\"ל נזיר חופף בידו וחוכך בצפורניו וכו' אבל לא במסרק וכו' ולא באדמה מפני שמשרת וכו' והוא כדברי בתחילה דלא פליגי וכמ\"ש הוא עצמו ועפי\"ז יש ליישב מ\"ש הכ\"מ וז\"ל ומ\"מ איכא למידק אמאי פסק רבינו כר' ישמעאל דיחידאה הוא ואפשר שהוא סובר דר\"י לפרש דבריו דת\"ק אתא עכ\"ל דיש לדקדק עליו מאי קא קשיא ליה דפסק כיחידאה והא ס\"ל דלא פליגי ומאי ואפשר כיון שהוא מוכרח מה שפירש במתני' ויותר תימה על הלח\"מ שם שתמה על תירוץ מרן כ\"מ וז\"ל אבל לא משמע כן מפירוש המשנה שכתב והלכה כר\"י הלכה מכלל דפליגי וכו' והן אמת דלשון רבינו מגומגם ברם הכוונה בדבריו נראה אמת כמ\"ש ואדרבא משם סייעתא לרבינו דס\"ל דלא פליגי.
ובדברי הלח\"מ הקשה הרב בחנן אלהים בפרק במה טומנין אדתירצו בש\"ס ב' תנאי ואליבא דר' יהודה נימא הא ר\"ש הא ר' ישמעאל ותירץ דניחא ליה לש\"ס לומר דב' ר' יהודה נינהו שהוא מאריה דהל' שבת אך קשה בפשט הש\"ס דנימא ב' תנאי ואליבא דר\"ש עוד כתב הלח\"מ ומה שלא הזכיר וכו' אבל הוא ז\"ל וכו' פי' דבריו דכיון דלדידיה יד ושער שוין נינהו דאי הוי דבר המשיר אפי' פניו וידיו אסור ואי לא הוי ודאי אפילו שער שרי וכמ\"ש פכ\"ב הי\"ג נקט כאן ידיו והוא הדין שער דשרי וק\"ל." + ], + [ + "אבל \n עשה מעשה וכו'. וכתב (מרן) [המגיד משנה] זה מבואר וכו' ובפ' הבונה דף ק\"ג מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ויש מי שכתב שאם לא [היה] נהנה וכו' שרי וזה דעת בעל הערוך וכו' עכ\"ל ודברי הערוך אלו הביאום התוס' והרא\"ש שם ומכלל ראית הערוך הביא ראיה מההיא דשילהי כל התדיר בזבחים דאמר שמואל המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האישים ופריך והא קמכבה ומוקי לה כר\"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ואע\"ג דהוי פסיק רישיה דאי אפשר לזלף על האישים שלא יכבה ומתיר ר\"ש לכתחילה מאחר שאינו נהנה ודחה הרא\"ש לזה וז\"ל ויש לדחות דאפשר שיפול על עצי המערכה או על האברים עכ\"ל ובפ' שמונה שרצים כתב הרא\"ש וז\"ל והיכא דשתי סמא לרפואה ומיעקר אסור אפי' לר\"ש דמודה ר\"ש בפסיק רישיה ולא שייכי כאן דברי בעל הערוך דאמר לא אסר ר\"ש פסיק רישיה אלא היכא דניחא ליה דהיינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורין לא בעינן דניחא ליה מדפריך הש\"ס פ' כל התדיר גבי המתנדב יין מזלפו ע\"ג האישים והא קא מכבה אע\"ג דלא ניחא ליה כיבוי עכ\"ל.
והקשה הרב ברכת הזבח דס\"ב שהקשה לו בשם הרב הגדול מהר\"ר ליווא ז\"ל הביאה מהר\"מ גלאנטי בס' זבח השלמים סי' ל\"ו וז\"ל והם דברים תמוהים דמאי מייתי הרא\"ש ראיה מדברי המקשן הלא למאי דמסיק שם בגמ' דמאי דמתיר שמואל הוא משום דס\"ל כר\"ש משמע דאפי' דפסיק רישיה מותר משום דלא ניחא ליה א\"כ הרי דבשאר איסורין כשהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי ואדרבא הרא\"ש עצמו מביא דברי הערוך בפ' הבונה דמייתי ראיה ממסקנת סוגיא זאת וכו' עכת\"ד והרב מהרמ\"ג מתרץ לה עפ\"י מאי דאיתא במנחות דף ע\"ד על מתני' שאמרו מנחת כהנים וכו' בזה יפה כח המזבח ואמרו מאי בזה ותירצו לאפוקי מדשמואל דס\"ל דהמתנדב יין מזלפו ע\"ג המזבח ע\"כ והשתא קשה דמהך סתמא דמנחות משמע דלאו הלכתא כשמואל דס\"ל כר\"ש וכמו דמסיק בזבחים דשמואל כר\"ש ואנן קי\"ל כר\"ש והרמב\"ם פסק כר\"ש וכו'. ולישב זה נראה דס\"ל כסברת בעל הערוך במקצת דהיינו דע\"כ לא אסר ר\"ש אלא בפסיק רישיה דניחא ליה וכו' ברם אין זה אלא בענייני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ברם בשאר איסורין אף דלא ניחא ליה אוסר ר\"ש ולכן בההיא דשמואל לאו הלכתא כוותיה ואפילו דלא ניחא ליה אסור כיון דהוי בשאר איסורין א\"כ כונת הרא\"ש דאפי' מאן דס\"ל כסברת הערוך דיש לחלק בין פסיק רישיה דניחא ליה להיכא דלא ניחא ליה עם כל זה בשאר איסורין לא יודו ליה להרב הערוך לפי שהוא מביא ראיה לדינו מהאי סוגיא דכל התדיר ולא השגיח מסוגיית מנחות דמשם מוכרח דלית הלכתא כשמואל בהאי דינא וזה הוא כונת הרא\"ש שהביא ראיה מדברי המקשה לפי ראיתו דמשמע ליה כך מכח סוגייא דמנחות וכו' דאפי' מאן דסבר כהערוך לא יודה לו בכל סברתו דהן אמת דהוא הביא מהמסקנה אבל אנן קי\"ל כסברת המקשה מכח סוגייא דמנחות זה תוכן דבריו בקיצור.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו עייל פילא בקופא דמחטא חדא דלפי דרכו דברי הרא\"ש לאו אבעל הערוך קאי כי אם למאן דס\"ל כותיה במקצת וחוץ דלא מצינו מי שסובר כן ואף רבינו דס\"ל הכי לאו בפירושא איתמר כי אין זה אלא לדרכו ואפי' שיהיה מוכרח מ\"מ הו\"ל להרא\"ש לכתוב ולא שייך בזה דברי רבינו ועוד דלשון ולא שייך בזה דברי הערוך לא משמע כן ועוד דלפי דרכו מביא ראיה מס\"ד דגמ' וסומך על המסקנא דגמ' דמנחות אחר דכל חיליה אינו אלא ממנחות דאי מהס\"ד דכל התדיר לא אזלינן בתר הס\"ד ועוד דבפ' הבונה כשדוחה סברת הערוך הו\"ל להביא ראיה מהך סוגייא דמנחות נגד הערוך דומייא דדחיות שמביא אחר שסיים דברי הערוך ודחאם שהביא ההיא דמפיס מורסא וכו' יעו\"ש והו\"ל להביא הך דמנחות ודוק.
ובינותי בספרים וראיתי להרב זרע אברהם חלק אבן העזר סי' א' הביא קושיא זאת ממהר\"ר ליווא ז\"ל וכתב דלא קשה מידי ותוכן דבריו דהרא\"ש אזיל לשיטתיה שכתב בפ' הבונה לדחות ראית הערוך דההיא דמזלף לא הוי פסיק רישיה ונמצא בין לפי המקשן בין לפי התרצן בשאר איסורין אע\"ג דלא ניחא ליה אסור דהא פריך והא קמכבה אע\"ג דלא ניחא ליה והתרצן לא דחה דבריו אלא משום דלא הוי פסיק רישיה א\"כ מוכרח דמודה ר\"ש דבשאר איסורין אסור אי הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה וכו' עכ\"ל.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו עדיין ארוכה לא עלתה דכל קושית הגאון על הרא\"ש הוא דאחר דהערוך הביא ראיה מהך דכל התדיר מהמסקנא איך הוא דוחה דבריו מהס\"ד והן אמת שהוא דחה ראיתו מהמסקנא ונשאר הס\"ד כדקאי והוי היפך הערוך מ\"מ נמצא הכל תלוי בפירוש המסקנא וכיון דהערוך מפרש המסקנא הכי מאי קא קשיא ליה על הערוך בשלמא לדחות ראיתו במ\"ש בפ' הבונה ניחא ליה אבל להקשות לו בהיפך זו לא אמרה אדם מעולם ועוד אי חיליה מהמסקנא לפי פירושו כאן הו\"ל לפרש פירושו ולא להניחו בעל פה ולסמוך על מ\"ש שם ועוד דכיון דכל חיליה מהמסקנא מה לו עם הס\"ד ואם נאמר בכוונתו לפשוט מהס\"ד למסקנא דכי היכי דלס\"ד פסיק רישיה אף דלא ניחא ליה אסור הכי נמי למסקנא אלא דחדית ליה דלא הוי פסיק רישיה גם הערוך יאמר דמהס\"ד נילף למסקנא דכי היכי דלס\"ד הוי פסיק רישיה גם למסקנא אלא דחדית דאין פסיק רישיה זה אסור דהוי כר\"ש דכיון דלא ניחא ליה שרי משא\"כ לר\"י דאפילו הכי אסור דס\"ל דבר שאינו מתכוין אסור ואתי שפיר דלא מיפלגי בין ס\"ד למסקנא אי הוי פסיק רישיה או לא באופן שחזרה קושית הגאון למקומה.
וראיתי להרב ברכת הזבח שתירץ וז\"ל ונ\"ל שכונת הרא\"ש היא להוכיח מדפריך והא קא מכבה ומשני כיבוי במקצת לא שמה כיבוי ואיבעית אימא כיבוי דמצוה שאני ופריך והאמר ר' עקיבא וכו' ומשני הא ר' יהודה והא ר' שמעון ועל כרחך הא דפריך והא קמכבה וכו' פריך לכו\"ע ואף לר\"ש מדלא משני תכף דשמואל ס\"ל כר\"ש אלא שמע מינה דס\"ל למקשה כיון דמכבה בודאי כיבוי גמור אם כן אף לר\"ש הוי פסיק רישיה ואסור וכו' וע\"ז תירץ דשרי לר\"ע או משום דכיבוי במקצת או דמצוה ואהא פריך דברייתא תני לאיסורא ש\"מ דהוי כבוי ומסיק דלר\"י הוי כיבוי ולר\"ש לא מכח תירוצי דלעיל או דמקצת או דמצוה ולהכי לא קאמר אלא וכו' דאכתי צרכינן תירוצא דלעיל זו היא ראיתו.
ומצאתי להרב צאן קדשים שכתב על תירוץ זה ובמחילה מכבודו אם כדבריו דמשו\"ה מתיר שמואל בדבר שאינו מתכוין כר\"ש אע\"פ שהוי פסיק רישיה או דכיבוי במקצת הוא או דמצוה הוא מאי פריך למימרא וכו' דילמא מדמי להדדי והכא שאני משום דהוי כיבוי במקצת ודמצוה ואין מתכוין ומשו\"ה פוטר שמואל עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אי מהא לא קשיא משום דא\"כ עוד היום תקשי מאי מקשה בגמ' בדבר שאינו מתכוין סבר לה כר\"ש במלאכה שאין צריכה לגופה סבר לה כר\"י וכדתירצו בגמ' מי לא ידעינן דחמיר משאצל\"ג מאין מתכוין אלא דהמקשן לא ס\"ל לחלק דס\"ל כותיה במקצת ופליג עליה במקצת ומשו\"ה מקשה ואהא מתרץ ליה דס\"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא אף שהוא דוחק א\"כ הוא הדין לדרך הרב ברכת הזבח דלא ירד המקשן לחלק בהכי דבכבוי דמצוה או דמקצת ס\"ל כר\"ש ובזולתו לא ס\"ל הכי והתרצן אין הכי נמי דהוה מצי לתרץ הכי וחדא מינייהו נקט אך קשה על תירוץ זה מה שהקשה הרב זרע אברהם שם ועוד שאם כדבריו כשדחה ראית הערוך שם בפרק הבונה אמאי לא דחה בהכי דתירוץ הגמ' הכא הוא בסיוע דכבוי במקצת או דמצוה ולא לומר דלא הוי פסיק רישיה נגד הסברא ועוד אדרבא הו\"ל להביא לנגדו וכמ\"ש לדרך מהרמ\"ג לעיל ומה שהביא ראיה דלא אמר אלא אינו הכרח כיון שלא נזכר שם אמורא וכדכתב הרב בצלאל בשיטת מציעא.
במ\"ש לתרץ הרב ברכת הזבח בתירוץ ב' דהרא\"ש סובר כפירוש התוס' בשבת דף מ\"א ד\"ה מיחם וכו' דדבר שאין מתכוין לר' יהודה אסור מדרבנן וכשהוא פסיק רישיה אסור מדאורייתא ולפ\"ז הא דמשני ר' שמעון פירוש דס\"ל דדבר שאין מתכוין [מותר] אפילו מדרבנן ובפסיק רישיה ואין מתכוין הוי איסורא דרבנן ובמזבח לא גזרינן עכת\"ד ותמה עליו בספר צאן קדשים הנזכר וז\"ל ותמיה נשגבה בעיני דאשתמיטתיה מיניה שיטה שלאחריה מ\"ש התוס' שם דבשאר איסורים ס\"ל לר\"י דדבר שאינו מתכוין אסור מן התורה חוץ מגבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ולפי זה על כרחך לר\"ש דבר שאינו מתכוין כשאר איסורין מדרבנן ובפסיק רישיה מדאורייתא דאל\"כ הוי פלוגתא רחוקה בין ר\"י לר\"ש דלר\"י אפילו דבר שאינו מתכוין מדאורייתא ומכל שכן בפסיק רישיה ולר\"ש אפי' בפסיק רישיה אינה אלא מדרבנן ובדבר שאינו [מתכוין] מותר לגמרי עכ\"ל וחוץ מקושיא זו עליו לא ימלט גם לדרך זה ממה שהקשה להדרכים הנזכרים לעיל.
והרב צאן קדשים בחר לו דרך לעצמו וז\"ל וי\"ל דמדברי המקשן מוכח שפיר דעל כרחך ידע דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה בההיא כבוי ואפ\"ה פריך ועל כרחך דס\"ל דדוקא לענין שבת שייך להתיר בפסיק רישיה דלא ניחא ליה דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לא כן בשאר איסורין ואליבא דמסקנא נמי מוכח דיש חילוק בין שבת לשאר איסורין מדקא משני הא ר\"י והא ר\"ש והוי שינויי דחיקי דמצינו לר' עקיבא בהיפך וכמ\"ש התוס' והוה מצי לשנויי בין שמואל בין ר' עקיבא כר\"ש ס\"ל ובהא פליגי דשמואל ס\"ל כיון דלא ניחא ליה בההיא כיבוי שרי כמו בשבת אע\"ג דהוי פסיק רישיה ור' עקיבא ס\"ל דלא דמו לשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל בשאר איסורים אע\"ג דלא ניחא ליה אסור כיון דהוי פסיק רישיה אלא על כרחך אפי' אליבא דמסקנא נמי מוכח דכו\"ע ס\"ל דיש חילוק בין שבת לשאר איסורין ומשו\"ה משני הא ר\"ש דהיינו דהוי דבר שאינו מתכוין ולא פסיק רישיה וכמו שדחה הרא\"ש גופיה בפ' הבונה וכו' עכ\"ל וגם בזו לא נח נפשי חדא במה שהניח דס\"ל להמקשן דיש לחלק בפסיק רישיה דניחא ליה בין שאר איסורין לשבת ולא כתב ראיה לזה ועוד במ\"ש דהוה מצי לשנוי דבהא פליגי שמואל ורע\"ק וכו'. ודבריו תמוהים דוכי שמואל תנא הוא דפליג עם רע\"ק ואי נוכל לומר דפליגי מאי מקשה בגמ' מברייתא דרע\"ק נימא דפליגי וגם התרצן יתרץ הכי אלא דזו לא אמרה אדם מעולם ונמצא כל הדרכים בחזקת סכנה ועוד הקשה הרב זרע אברהם ז\"ל על דברי הרא\"ש אלו דמה הכריח מהמקשן הא המקשן חיליה הוא דאי אפשר לומר דשמואל כר\"ש וכמו שמקשה אח\"כ למימרא וכו' ונמצא א\"כ דליכא לחלק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה.
וראיתי להר\"ן פ' שמונה שרצים שכתב כדברי הרא\"ש עצמם וסיים ומשו\"ה מקשינן בגמ' להדייא ומי שרייא והא קא מכבה ואפי' לר\"ש אסור כיון דהוי פסיק רישיה עכ\"ל כנראה שרוצה להבין דהקושיא הא' הוא דלא אתי אפי' לר\"ש והשתא אי כדברי הערוך הא מצי אתי שפיר כר\"ש ואף דהוי פסיק רישיה כיון דלא ניחא ליה שרי וזו היא ראייתם מס\"ד דגמ' ברם תמיהת מור\"א יצחקי יפה קיימת דכיון דחזינן להמקשן דמותיב למימרא אח\"כ נימא דכל חיליה הוא דאי אפשר לומר דאתי כר\"ש דא\"כ קשה דידיה אדידיה וכמ\"ש אח\"כ וז\"ל למימרא והאמר שמואל מכבין וכו' ודוק ועיין בזה במה שכתבתי גבי שאלה להלכות קטנות ח\"ב סי' רנ\"ח והיא בספרי אגורה באהלך." + ], + [ + "כל \n העושה מלאכה אע\"פ שאינו צריך לגופה של מלאכה וכו'. וכתב מרן משם מצאתי כתוב וז\"ל ההפרש שיש וכו' יעו\"ש וראיתי להרב פרי חדש בס' מים חיים בנימוקיו על רבינו שמפרש מילתיה דמר ההוא אמר וז\"ל ופי' כך דפסיק רישיה אע\"פ שאינו מכוין למלאכה מ\"מ סוף סוף כונתו לעשות אותה פעולה שהמלאכה נעשית בהכרח כיצד הרי שסגר הדלת וכו' וסגירת הדלת היא צידת הצבי אבל במשאצ\"ל הרי שמכבה את הנר בשביל השמן הוא אינו צריך לכבוי אלא שמחמת הכבוי נמשך לו הנאת השמן וכו' זה תוכן דבריו. ולפי המובן מדבריו הוא שמחלק בין כשעושה המעשה שממש באותו מעשה נעשית האיסור וההיתר בין כשנמשך ממעשה האיסור דכבוי הנר הנאת השמן שהוא ההיתר וא\"כ קשה דאדרבא כלפי לייא דכל בתר אפכא מסתברא שוב ראיתי למורינו הרב בספר בתי כהונה סימן כ\"ד ס\"ק ג' שלא הבין ג\"כ דברי רבו אלו יעו\"ש ודוק.", + " או\n המכבה את הגחלת וכו'. והוא מסוגייא דשבת דף מ\"ב יעו\"ש וראיתי להרשב\"א בחידושיו שכתב משם רב האי גאון וז\"ל אבל רב האי גאון כתב וז\"ל דרבי יאודה אפילו במקום הזיקא אסר אלא דשמואל לא ס\"ל כותיה במקום דאיכא היזקא ומשו\"ה התיר לצוד את הנחש ולכבות גחלת של מתכת אבל לא של עץ ומה הפרש ביניהן דשל עץ היא אדמדמת וכיון שנראית פורשין ממנה עוברי דרך ואינן ניזוקין אבל של מתכת אף שכבתה היא חמה ואינה נראית ומזקת עכ\"ל. וקשה לי דא\"כ מאי מקשה בגמ' למימרא וכו' ואי ס\"ד וכו' אפי' של עץ ומאי קושיא לעולם דס\"ל כר\"ש והיינו טעמא דשל עץ לא משום דנראית וליכא הזיקא ואין צריך לתירוץ הגמ' ויש ליישב על פי מ\"ש הרשב\"א דף קכ\"א ע\"ב ד\"ה ברצין אחריו משם הרב בעל ההלכות יעו\"ש דלר\"ש אפי' שאר המזיקין נהרגין ואפי' אין רצין אחריו כיון דליכא אלא איסורא דרבנן שרי ומשו\"ה אי אפשר לאוקומי כר\"ש הכא בשמעתין דהא אפי' שיהיה של עץ שנראה מידי חשש לא נפקא וכיון דהוי כר\"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אפי' של מתכת כן מתפרש הסוגייא לדעתו ודוק." + ], + [ + "כל \n המתכוין וכו'. ה\"ז ק\"ו וכו'. וכתב הרב המגיד ומתוך לשונו יראה שהכוונה שהכרמלית וכו' וכתב הלח\"מ וז\"ל ונראה לומר וכו' פירוש דבריו דהתם בין בכונה בין במעשה איכא איסורא דאורייתא וקאי לדין שתנוח בכל מקום שתרצה ומשו\"ה חייב לא כן כאן דכונתו שתנוח בכרמלית דוקא אלא שאם תנוח ברה\"ר אין חשש דהכונה רובא היא בהיתר והכי הוי פירוש הרב המגיד דכשחשב שתנוח בכל מקום שתרצה דבכי הא חייב ברה\"ר הוא הדין אפי' דאיכא כרמלית וחשב כן וכאן מפני שלא נתכוון לזרוק אלא בכרמלית לכתחילה אלא שאם תנוח ברה\"ר אין חשש כיון דאיכא כונה טובה פטור וכן מ\"ש רבינו כגון שנתכוון לזרוק בכרמלית ר\"ל לפ\"ז לכתחילה אלא שאם תנוח ברה\"ר אין חשש ומשו\"ה נקט רבינו הך דינא בכרמלית להודיענו הך דינא דלא דמי לא לדין נתכוון לזרוק ד' וזרק ח' ולא לדין שתנוח בכל מקום שתנוח אלא דלפ\"ז קשה דהוה מצי למנקט הך דינא ברה\"ר כגון שנתכוון שתנוח קודם ד' אלא שאם תנוח אחר ד' אין חשש והוי הכונה רובא טובא דקודם ד' שרי מדאורייתא וי\"ל דהיינו הך.", + " נתכוון\n לעשות דבר המותר וכו'. כתב הרב המגיד זה מחלוקת אביי ורבא וכו' ויש שפירשו נתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מזה ועיקר הפירוש וכו' וב' הפירושים אלו הם מרש\"י ותוס' בסוגיין והקשה הרב חנן אלהים דף ק\"כ דמי הכריחו להרה\"מ לפרש כונת רבינו כפי' התוס' אי מכח קושיא לפרש\"י לדעת רבינו לא קשה מידי לפי דרבינו פוסק בכל אותם הבקיאיות שהביאו התוס' לחיוב דלא כהתוס' וא\"כ ליכא הכרח דיפסוק כפי' התוס' יעו\"ש וי\"ל דהוכרח הרה\"מ לפרש כן בדברי רבינו מלישנא דש\"ס דלקמן דמפרש שגג בלא מתכוון דשאר מצות היכי דמי כגון דסבור שומן הוא ואכלו דהיינו ממש דומיא דשבת לפי' התוס' וכ\"כ התוס' יעו\"ש. אך קשה דמלשון רבינו ז\"ל משמע כפי' רש\"י שכתב נתכוון לעשות וכו' ועשה דבר אחר ואי כפי' התוס' ז\"ל הו\"ל למימר ועשה איסור והיינו שהחפץ אחד אלא שחשב להיתר ויצא איסור ומלשון דבר אחר משמע שעשה איסור בחפץ אחר.
ויש מי שפירש בכונת הרב המגיד דמ\"ש ועיקר הפירוש קאי לש\"ס דאמרינן נתכוון וכו' ברם בפירוש דברי רבינו מודה שהוא כפירוש רש\"י ולכן כתב רבינו אינו חייב כלום לפי דע\"כ לא אמר רבא פטור אבל אסור אלא בנתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר ברם נתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר אפי' איסורא ליכא ולכן כתב רבינו אינו חייב כלום ונמצא דברי רבינו מכוונים אלא שיש לגמגם שלא כתב רבינו דין הש\"ס אלא המחודש וי\"ל דדין הש\"ס כבר כתבו רבנו פ\"ז משגגות הי\"א יעו\"ש ומ\"ש פטור דמשמע אבל אסור י\"ל כמ\"ש הלח\"מ כאן ועיין להרדב\"ז הנדפס מחדש ח\"א דף קי\"ב שתפש על רבינו דכאן פסק כרבא ופ\"ב משגגות כתב נתכוון להגביה את התלוש וכו' פטור נראה דפסק כאביי ותירץ דרצה לומר דינא ככו\"ע ובפ\"ז כתב הדין כרבא וכ\"כ מרן שם." + ], + [ + "נתכוון \n ללקוט תאנים וכו'. ויש לדקדק למה לא נקט כולה בבא בתאנים משחורות ללבנות דומיא דרישא." + ], + [ + "היו \n לפניו וכו'. ועיין להשגת הר\"א ולענ\"ד נראה על דרך מ\"ש הלח\"מ ולא ימלט מן ההפרש ביני לבינו והוא זה דהש\"ס שם שקיל וטרי לשמואל דס\"ל דמתעסק פטור ואף דמכוין לדבר האסור מ\"מ כיון דלא נעשה מחשבתו פטור ואהא רמי ליה רב אושעיא ממתני' ר\"ש ור\"ש שזורי וכו' ר' יהודה מאי אתא לאשמועינן אלא לאו מתעסק איכא בינייהו לא מתעסק דברי הכל פטור והכא במלקט וכו' רבא אמר לקדם איכא בינייהו וכו' ויש להקשות רבא מה לו לתרץ לשמואל כיון שהוא בר פלוגתיה דס\"ל דמתעסק חייב דעד כאן לא פטר רבא אלא במתעסק דהיתר כגון נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר ברם מתכוין לאיסור אסור ומתני' מסייעת ליה דעל כרחך במתעסק פליגי והא ודאי לא קשה דלדידיה נמי קשה כי היכי דקשה לשמואל דע\"כ לא אצטריך לרבא מתעסק להתר אלא בשניהם חד מינא אבל בב' מינים פטור אפי' ב' איסורים אלא דלשמואל אפי' ב' מין אחד ומתכוין לאיסורא פטור ולכן מתרץ רבא מילתא דשויא לשתיהם דמתני' איירי לקדם דפלוגתייהו בב' שמות דאילו בשם אחד כו\"ע ס\"ל דחייב ולר' יהודה אף בשם אחד פליגי ברם מתעסק לכו\"ע פטור כיון שלא כיון לזה כלל זה הוא לתרץ לשמואל ולרבא הוי הכי ג\"כ דע\"כ לא פליגי אלא לקדם ברם מתעסק פטור דע\"כ לא פליג רבא עליה דשמואל והצריך מתעסק דהתר אלא דחד מינא אבל ב' מינין אפי' מתעסק דאיסור פטור וכשמואל. והשתא ברייתא דתני ב' נרות וכו' חייב הוי כרבא ג\"כ דלא חשיבי אלא כמין אחד והוי מתעסק באיסור וידוע דרבינו פסק כרבא וכמו שקדם בלישנא דלעיל וגם פוסק כר\"ש ור\"ש שזורי דפלוגתייהו דתנאי בב' מינין ברם במין אחד כו\"ע מודו דחייב ואיירו תנאי בקדימה וגם שחורות ולבנות הוו ב' מינין כמו דמוכח בש\"ס והשתא דברי רבינו מתפרשים על תילם נתכוון ללקוט תאנים וכו' וליקט לבנות או שנתכוון לקדם וכו' פטור לפי שהם ב' מינים והיינו כר\"י בקדימה ובמתעסק גם רבא מודה דפטור ובב' נרות דולקות שהם מין אחד חייב כרבא אך קשה דאילו רבינו פסק כאן כר\"ש שזורי ובפירוש המשניות כרבי יהודה וי\"ל דחזר בו." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n מלאכה וכו'. עיין בפרק המצניע כל הסוגיא והכלל דלר' שמעון ב' מיעוטי כתיבי חד לזה עוקר וזה מניח וחד לזה יכול וזה יכול וחד לזה אינו יכול וזה אינו יכול והוראת בי\"ד חייב ולר' יהודה מפיק חד להוראת בי\"ד דפטור וזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב ולר' מאיר ליכא אלא ב' מיעוטי חד להוראת בי\"ד וחד לזה עוקר וזה מניח כן הוא לגירסת רש\"י והתוס' הקשו דאיך אפשר לר\"ש דהוראת בי\"ד חייב והא תנן איפכא בהוריות דף ג' הלך ועשה על פיהם בין הביאו כפרתן בין לא הביאו ר\"ש פוטר ומפרש טעמא תולה בבי\"ד אנוס הוא עכ\"ל והרשב\"א בחידושיו תירץ בשם י\"מ דהתם הוא דחזרו בהם וידעו שטעו ידיעתן כידיעתו וכמו שנזכר הוא דמי שהרי עליהן הוא סומך עכ\"ל וקשה דלפי זה איך יתרץ לשון הש\"ס מאי טעמא דר\"ש הואיל וברשות בי\"ד הוא עושה כלומר והוי אנוס ויש ליישב ולהעמיס פי' זה בלשון הש\"ס והוא דוחק.
עוד כתב לתרץ משם הרב משה ב\"ר יוסף דהתם הוא דאיכא כפרה הכא ליכא כפרה עכ\"ל הכונה בזה דע\"כ לא קאמר ר\"ש דפטור אלא התם דגם צבור שגגו בתחילה וא\"כ הבי\"ד מביאים קרבן והצבור אינם מביאים כלום ונכלל זה היחיד עם אותה כפרה ברם כשאין שוגגין אלא יחיד ואינם מביאים קרבן הבי\"ד אינו נכלל בשום כפרה משו\"ה ס\"ל לר\"ש דחייב אלא שקשה א\"כ אמאי לא הזכיר רבינו הקדוש לר\"ש במתני' דלעיל דפליג איחיד שעשה בהוראת בי\"ד וגם לא מצאנו שום ברייתא דתני הכי על שם ר\"ש ולב' הפירושים אלו הקשה החכם השלם יעקב אלבעלי ז\"ל דאיך אפשר דר\"ש ס\"ל דיחיד ששגג בהוראת בי\"ד חייב ועל כרחך לא פטר אלא או דאיכא כפרה או שידעו בי\"ד והוי כמו מזיד והא שם בהוריות דף ג' ע\"א אמרו בש\"ס פשיטא מרובין ונתמעטו היינו פלוגתא דר\"ש ורבנן מיעוטין ונתרבו וכו' וקאי על מתני' א' דס\"ל יחיד ששגג פטור ואי ס\"ל לר\"ש דחייב איך מבעיא ליה לש\"ס במונח דפטור ופשיט לה מפלוגתא דרבנן ור\"ש דלא ס\"ל הכי דאיהו ס\"ל חייב זה תוכן דבריו. ויש ליישב בדוחק דמ\"ש בש\"ס פשיטא וכו' הוא למאי דקי\"ל דיחיד ששגג וכו' פטור וכתנא דמתני' א' וע\"ז קמבעיא ליה מיעוטין וכו' מאי דבשלמא מרובין ונתמעטו דמי לפלוגתא דר\"ש ורבנן דלשם ולפי מה שהיא ההלכה שם למדינן לכאן אלא מיעוטין ונתרבו מאי לא דמי הא להא ברם אה\"נ דר\"ש ס\"ל דחייב בנדון דמתני' א' וכשני תירוצי הרשב\"א ז\"ל אך קשה על ב' התירוצים אלו דאשתמטיתיה להם ברייתא דתורת כהנים אשר משם מוכח דר\"ש פוטר בין הכי ובין הכי דאחר דתני במתני' א' דש\"ס דילן כדמותה תני ור\"ש מוסיף הורו בי\"ד וידעו וכו' ר\"ש פוטר שהיא המשנה דש\"ס דילן המשנה ב' נמצא דר\"ש פוטר מכל וכל וכמ\"ש התוס' וצ\"ע.
ובש\"ס לר' מאיר ב' מיעוטי כתיבי חד למעט זה עוקר וזה מניח וחד למעט יחיד שעשה בהוראת בי\"ד וקשה טובא דרש\"י כתב בהוריות דף ג' וז\"ל ואי קשיא הא דאמרינן בכל התורה אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והיכי אמרינן אלו ג' מיעוטין דממעטינן ובירושלמי מפרש הני מילי היכא דליכא אלא ב' מיעוטי אבל היכא דאיכא ג' מיעוטי בזה אחר זה בחד קרא כולהו אתו למעט והשתא קשה דתינח אליבא דר' יהודה דאיכא ג' אבל לר\"מ דליכא אלא ב' אדרבא (אי אפשר) [הלא אתי] לרבות ואחר החיפוש מצאתי להתוס' ישנים שם בהוריות שהקשו הך קושיא ותירצו בדברי הירושלמי ושוב כתבו על שם רשב\"א שפירש בנידה וז\"ל דהיכא דהמיעוט אתי למעוטי דבר אחר כמו כהן ולא ישראל התם אתי לרבויי דבר אחר אבל היכא דכל חדא איתא למילתיה לחודיה כדהכא וגבי זאת העולה הוי למעוטי עכ\"ל ועפ\"י זה לא קשה מידי לר\"מ.
ויש לחקור לרשב\"א דתירץ תירוץ אחר מה שלא תירץ הירושלמי ולא זו הדרך לתרץ לקושית הגמ' או בבלי או ירושלמי ונראה דס\"ל דע\"כ לא תי' כן הירושלמי אלא לר\"י דביה קאי הירושלמי דס\"ל ג' מעוטי כתיבי ותי' יותר מרווח ברם בלאו הכי יכול לתרץ ג\"כ תירוץ אחר אף לר\"י כמו שצריך לתרץ לר\"מ דלית ליה אלא ב' מיעוטי דאי לאו הכי קשה קושיא זאת לר\"מ וליכא ישוב על פי תירוץ הירושלמי וכ\"כ הרב קרבן אהרן פ\"ז וז\"ל על ההיא ברייתא שהביא ג' מעוטין אגב מיעוט דהוראת בי\"ד דפטור וז\"ל ומשו\"ה ג' מפני שהיינו טועין בכללא דאית לן דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ולכן בעשותה הו\"א דאינו אלא רבויי לזה אמרינן הרי אלו מעוטין דלא אמרינן דמיעוט אחר מיעוט רבוי אלא היכא דלא נשכח מה למעט במיעוט אמנם אם נמצא מה למעט אפי' מיעוטים רבים דרשינן למעט וכו' והן אלו דברי הרשב\"א שכתבו התוס' ממש והרב כתב תירוץ זה דהוי מילתא דשויא לב' ולפ\"ז אין מקום להשגת המעשה רוקח על הקרבן אהרן יעו\"ש.
וכתבו התוס' בסוגיין ד\"ה אמר מר זה יכול וכו' נראה לר\"י דהאי אינו יכול היינו אפי' בעל כח הרבה וכו' וכתב הרשב\"א פי' זה יעו\"ש ומשמע דקאי לכל יכול ואינו יכול דברייתא שכתב זה יכול וזה אינו יכול פי' כל יכול שבכאן יעו\"ש ואף שתפש במקום שתפשו התוס'.
כתבו עוד בד\"ה הי מינייהו, לא בעי וכו' ועיין מ\"ש מהרש\"א בטעם דבריהם ולכאורה דבריו אינם מובנים ועיין להרשב\"א במ\"ש בסוף דבריו וז\"ל ור\"ש שפטר בכל ענין וכו' עד סוף הלשון ודברי הרב מובנים.
ונבא לדברי רבינו דפסק כר\"י והלח\"מ תמה עליו דא\"כ איך פסק בהלכות שגגות דלא כוותיה ותירוצו נכון ובאמצע לשונו כתב ורבינו ראה לפסוק כאן כר\"י בהא דזה אינו יכול וזה אינו יכול משום דר\"מ מסייע ליה אבל וכו' פי' דבריו דר\"מ מסייע ליה דליכא אלא ב' מעוטי והרצון בתירוץ זה דבדין דהוראת בי\"ד ושגג היחיד לא קי\"ל כר\"י לגבי חכמים וזה עוקר וזה מניח וזה יכול וזה יכול קי\"ל כוותיה יען חזינן לר\"מ דס\"ל דליכא אלא ב' מיעוטי אלא דאיהו מוקי להוראת בי\"ד ואנן לא סבירא לן הכי אלא כחכמים דחייב וצ\"ל בהכרח דחד לזה עוקר וזה מניח וחד לב' יכולין ומאי דאזיל בתר ר\"מ דאית ליה ב' מיעוטי ולא בתר ר\"ש דאית ליה ג' מעוטי משום דמשתמען מילי דר\"מ דאמר מי כתיב וכו' וגם לר' יאודה אי לאו דמצינן במקום אחר דס\"ל ג' מיעוטין הו\"א בדעתיה דלית ליה אלא ב' מיעוטי חד לזה עוקר וזה מניח וחד לב' יכולין לפי דמסתברא בזה כר\"מ אלא דחזינן ליה בהדיא דס\"ל הכי ומש\"ה הציע הלח\"מ הצעה זו דאי לאו דמצינן לר\"י בהוריות וכו' ודוק והשתא אין מקום למ\"ש המעשה רוקח על דברי הלח\"מ יעו\"ש." + ], + [ + "ואם \n אין אחד וכו' ושיעור אחד לשניהן. וכתב מרן דגריס רבינו כגירסת ר\"ח וכו' יעו\"ש והקשה הרב חנן אלהים דף קי\"ג וז\"ל ותמיה לי דמי אמר דגירסת רבינו כן ולא בזה יכול ואליבא דר\"מ ומינה נלמוד לדידן דפסקינן כר\"י לזה אינו יכול ולענ\"ד נראה יותר דניחא ליה למרן לומר כן דכיון דפוסק רבינו כר\"י ניחא ליה דישא ויתן אליביה הש\"ס ולא לר\"מ דלאו הלכתא ואדרבא אי נושא ונותן אליביה דר\"מ הו\"א דהכי הלכתא וק\"ל." + ], + [ + "כל \n המקלקלין וכו'. עיין לרבינו פ\"ח ה\"ח שכתב בד\"א וכו' אבל החובל בחברו וכו' והרי הוא כמתקן וכו' והוי סותר למ\"ש כאן ועיין פי\"ב ה\"א תירוץ לזה.", + " חפר\n גומה וכו' פטור וכו'. לכאורה לשון רבינו מגומגם דכוונתו מיהא אינו לקלקל אלא לעפרו וממילא הוא מקלקל וי\"ל על פי מ\"ש התוס' שבת דף ק\"ו ע\"א ד\"ה בחובל שהקשו וא\"ת צריך לכלבו היכי חשיב צריכה לגופה מאי שנא מחופר גומה וא\"צ אלא לעפרו י\"ל דלא דמי דהכא הוצרך הוא לנטילת נשמה וכן מבעיר הוצרך לאפרה אבל חופר הגומא נעשית מאליה ואינו נהנה כלום עכ\"ל ופירוש דבריהם דהנך בתחילת מעשיו הוא עושה האיסור אשר מתוך האיסור יעשה רצונו משו\"ה חייב לא כן חופר גומא דתחילת מעשיו שהוא נוטל את העפר אינו עושה כלום אלא שבנטילתו נעשית גומא ואינו נהנה מן הגומא אלא מהעפר פטור שנמצא כיון שהקלקול בא לבסוף כונתו לקלקל מקרי וכשהקלקול בא בתחילת מעשיו מקרי תקון כיון דעל ידו בא התקון וזהו שכתב רבינו הואיל וכוונתו לקלקל." + ], + [ + "כל \n המקלקל וכו'. יסודות. הן היום בא לידי ס' יצא מחדש קרית מלך רב וראיתי לו דברים תמוהים וז\"ל נראה לי שכתב רבינו כן משום דס\"ל כעולא בשבת דף ל\"א דקאמר לעולם כר' יהודה ס\"ל וקסבר ר' יוסי סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר שלא במקומו לא הוי סותר א\"כ קשה דמכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או שלא יבקע הנר פטור דהא בהא תליא ורבינו פוסק לעיל ה\"ז דחייב ותירץ דס\"ל לרבינו דאף ת\"ק סבר דסותר ע\"מ לבנות שלא במקומו פטור אלא דר' יוסי מדמה ליה הא דחס על הנר וכו' לסותר ות\"ק ס\"ל דלא דמי לסותר דהכא מתקן הוא וכו' ונראה דיש להוכיח כן דאל\"כ קשה מאי שנא דבסותר חייב ובחופר גומא פטור לכו\"ע אפי' אם הוא צריך לעפרה לבנות במקום אחר אלא וודאי דסותר לא מחייב אלא א\"כ הוא לבנות במקומו וכו' זה תוכן דבריו.
והנה מ\"ש דס\"ל לרבינו דת\"ק סובר דסותר ע\"מ לבנות שלא במקומו פטור אינו דה\"ק עולא קסבר ר' יוסי סותר וכו' הוי סותר שלא במקומו לא הוי סותר ואי גם (ר\"י) [ת\"ק] ס\"ל הכי לא הו\"ל למימר אלא ר' יוסי מדמה ליה לסותר לבנות שלא במקומו (ור\"י) [ות\"ק] לסותר לבנות במקומו וזה ברור גם הראיה שהביא כנראה שלא ראה מ\"ש רש\"י דחופר גומא היינו לכסות צואה יעו\"ש דף ע\"ג ואפי' שיהיה לבנות י\"ל דשאני חופר גומא מסותר וכחילוק התוס' דשבת דף ק\"ו ד\"ה בחובל שכתבנו לעיל הל' י\"ז יעו\"ש.
ולעיקר קושיתו שהקשה תמיה אני עליו אמאי לא הקשה (למרן) [להרב המגיד] ז\"ל לעיל ה\"ז ד\"ה כיצד הרי שכבה וכו' ודלא כר' יוסי דס\"ל התם כר\"ש וכו' דמשמע מדבריו דרבינו ס\"ל כתירוץ בתרא דר' יוחנן שם דקאמר דכר\"ש ס\"ל ומכאן משמע דס\"ל לרבינו כתירוץ דעולא ומרן שם לאו מדעתיה קתני לה אלא מדברי רבינו בפירוש המשנה וטעמו נראה לי משום דקאמר בש\"ס שם אמר (רב) [רבא] דייקא נמי דקתני וכו' וא\"כ קשה רבינו דידיה אדידיה אלא על כרחך צ\"ל דרבינו פסק כתירוץ ר' יוחנן דר' יוסי כר\"ש ס\"ל והשתא לתירוץ זה שהיא העיקרית אמר דלא פליגי בהכי כמו עולא אלא דלכו\"ע על מנת לבנות במקומו הוי סותר שלא במקומו לא הוי סותר ופלוגתייהו במלאכה שאצ\"ל אי חייב דת\"ק ס\"ל כר' יהודה ורבי יוסי סבר כר\"ש דפטר ופסק רבינו כת\"ק וזה פשוט." + ], + [ + "כל \n העושה מלאכה וכו'. עיין בדברי רש\"י בסוגיין דף ק\"ב גבי מתני' הזורק וכו' דשקיל וטרי שם בש\"ס הא נחה חייב וכו' אלא אמר רבא במעביר (וכו') והא זה הכלל דקתני וכו' אלא אמר רבא תרתי קתני וכו' וכתב רש\"י ד\"ה אלא אמר רבא רישא מילי מילי קתני לה ותרתי קתני לה הזורק וכו' אי נמי לא נזכר וקלטה אחר וכו' והדר תני כללא לאתויי מעביר עכ\"ל. ולכאורה דבריו תמוהים דלדידיה כשמתרץ מילי מילי קתני ותרתי קתני היינו עם תירוצא דלעיל דמעביר וזה אינו מכמה אנפי חדא דבש\"ס קאמר אלא ונמצא חזר מהך דמעביר ועוד דכל העיקר דלא ניחא לש\"ס תירוץ דמעביר לחוד היא משום דקשה דזה הכלל הזריקה קאי א\"כ מה הרוחנו כשנאמר דרישא תרתי קתני כיון דהא מיהא זה הכלל איירי במעביר ועוד קשה כיון דרישא תרתי קתני וזורק כיון דאיכא מזיד פטור כ\"ש מעביר דהוא בידו דנזכר פטור ולמה צריך זה הכלל ועיין להרב חידושי הלכות בתוס' ד\"ה אלא אמר רבא ולולי דברי רש\"י פשטא דשמעתתא דתירוץ זה הוא בפני עצמו דעד השתא דמתני' לאו היינו ב' מילי הוה דייקינן הא נחה חייב וקשיא ליה רישא לסיפא והוה מתרצינן במעביר וא\"כ יפה דייקינן הא נחה חייב אלא דלא ניחא לן לאוקומי סיפא במעביר דהא זה הכלל אזריקה קתני ומשום הכי חוזר בו ומוקי רישא דתרתי קתני ונחה פטור כיון שנזכר בסוף והוא מזיד והשתא לא קשה מידי דיוקא דרישא עם דינו דסיפא ואם נאמר דא\"כ זה הכלל למה לי י\"ל דאשמועינן דאפילו דאיכא מזיד באמצע ושוגג בתחילה ובסוף חייב. ושוב ראיתי דלא קשה מידי דעד כאן לא הקשו בש\"ס והא זה הכלל דקתני אזריקה קתני אלא כד הוה מוקים דדוקא במעביר איירי ברם עכשיו דמוקמינן דמילי מילי קתני וא\"כ הזורק ונזכר פטור קשה דזה הכלל יתר ואמרינן דאתי למעביר והיינו מעביר ג\"כ ויפה אתי זה הכלל אזריקה ואלא דקאמר בש\"ס הוא לענין הדין דכד הוה מוקמינן סיפא במעביר היה הדין דנחה חייב ברם עכשיו נחה פטור ואתי אלא שפיר וק\"ל." + ] + ], + [ + [ + "לפיכך \n חולה שיש בו סכנה וכו'. פ' יום הכפורים דף פ\"ג פיסקא חולה מאכילין אותו על פי בקיאים א\"ר ינאי נחלקו חולה עם רופא זה אומר צריך וזה אומר אינו צריך הולכין אחר האומר צריך ודקדק מהר\"ם בן חביב בשיטתו דדוקא בדאיכא חד לגבי חד שמעינן לאומר צריך וא\"כ חולה אומר אינו צריך ורופא אומר צריך שומעין לרופא הא רופא אומר איני יודע שומעין לחולה שאומר אינו צריך וזה היפך הירושלמי הביאוהו הפוסקים חולה אומר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר נעשה ספק נפשות ולהקל ופי' דכיון דהחולה יש לומר תונבא בעלמא ורופא מסתפק נעשה ספק ולהקל ואין הלכה באלו אמוראי כתלמיד במקום הרב דר' יוחנן הוא תלמיד ר' ינאי ואיך פסקו כר' יוחנן דהירושלמי ומה גם שהביאו שניהם והחכם השלם מהר\"י אלבעלי ז\"ל תירץ דהא דר' ינאי דנקט הכי לא תידוק בו כי האי גוונא אלא הכי דוקא חולה אומר א\"צ וליכא אחר עמו אזלינן בתר הרופא דאומר צריך ומאכלינן ליה דאמרינן חולה תונבא בעלמא ברם אי איכא אחר בהדי חולה הו\"ל הרופא דאומר צריך חד לגבי ב' ולא שמעינן ליה וכמו שמבואר כל זה שם בש\"ס מדיוקא דעפ\"י בקיאין אין עפ\"י בקי אחד לא וכו' יעו\"ש ברם הוא הדין דאפילו רופא אומר איני יודע וחולה אומר איני צריך הו\"ל ספק נפשות וכר' יוחנן דירושלמי ולבי מהסס בזה דמאיזה טעם יש לחלק בין היכא דב' רופאים חולקים זה אומר צריך וזה אומר א\"צ וחולה עם האומר א\"צ דאזלינן בתריה דהו\"ל ב' לגבי חד ולא אמרינן תונבא בעלמא נקיט להיכא דרופא עצמו מסופק אי צריך או לא וחולה אומר א\"צ דלא אזלינן בתר הכרעתו ואמרינן תונבא בעלמא נקיט ליה והו\"ל ספק ויש לחלק. ברם דעת רבינו פ\"ב מהל' שביתת עשור שלא פסק כהירושלמי אפשר מפני דאינו מחלק בין ב' רופאים לאחד דמספקא ליה והוי פלוגתא הך דר' יוחנן דהירושלמי עם ר' ינאי דתלמודא דידן והלכה כר' ינאי דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד דאף דיהיה הלכה כתלמיד במקום הרב היינו דוקא הכל בש\"ס דילן או הכל בירושלמי ברם ש\"ס דילן עם הירושלמי בתר ש\"ס דילן אזלינן.
עוד שם בש\"ס מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר חולה צריך אני אפי' מאה וכו' לדידיה שמעינן וכתב הרא\"ש על שם השאלתות דאזלינן בתר רוב דעות וכן דעת רש\"י שהרי פי' לקמן וכו' עד דהך אוקמתא ליתא וכו' והקשה מהר\"ם בן חביב בשיטתו דא\"כ רש\"י סותר עצמו דידיה אדידיה ממ\"ש לקמן דאזלינן בתר רובא והיינו טעמא כמ\"ש הרא\"ש דהשתא לא קמא ההיא אוקמתא ואילו הוא כתב בש\"ס דידן ד\"ה מר בר רב אשי אמר הך סיפא לא מפרש הכי דמשמע וכו' מכלל דרישא מפרש לה כר' ינאי ולר\"י אוקימנא דלא אזלינן בתר רוב דעות והוי סותר דידיה אדידיה.
ולענ\"ד נראה דהן אמת דמר בר רב אשי בפירושא דרישא ס\"ל כר' ינאי ברם אינו אלא במאי דמוקי לה דאמר חולה איני צריך וכו' אבל לא בהא דס\"ל דלא אזלינן בתר רוב דעות דכשנקשה לדעת מר בר\"א פשיטא ב' וב' נינהו וכו' י\"ל דסד\"א כשם שהחולה אומר צריך אני שומעין לו ואפילו כנגד מאה בקיאין כך כשהוא אומר איני צריך שומעין לו דהכא והכא לב יודע מרת נפשו קמ\"ל וכ\"כ משם הרמב\"ן בפי' דבהא הוא דפליג מבר\"א בפירושא דרישא ולא בעיקר אוקמתא וא\"כ שפיר כתב רש\"י הכא והכא ופשוט.
ועיי\"ש דברי הרא\"ש והרמב\"ן והעולה לדעתם וסייעתייהו דלא אזלינן בתר רוב דעות ודעת רש\"י ושאלתות ורבינו דאזלינן בתר רוב דעות ודעת הרי\"ף בזה כתב מרן ב\"י סי' תרי\"ח וז\"ל וכן כתב הרי\"ף ג\"כ דלא אזלינן בתר רוב דעות באומדנא דחולה ואע\"פ שאין דבריו מבוארים כך פירשם הר\"ן עכ\"ל. ויש להקשות דאמאי כתב דאין דבריו מבוארים דהא כתב בפי' אבל גבי אומדנא בתר רוב דעות אזלינן וה\"מ בממונא אבל הכא ספק נפשות להקל ומדהביא הא דרב ספרא משמע דס\"ל דלא פליגי בזה עם מר בר\"א דגם מר בר\"א מודה לו בזה ולו יהי דאינם מבוארים איך פירשם הר\"ן דלא כתב הר\"ן אלא הך מילתא לא מפרשא שפיר בהלכות דבש\"ס הכי אמרינן דאע\"ג דאמר חולה ואחריני בהדי אפילו מאה כל היכא דאיכא ב' דאמרי צריך מאכילין וכו' ובלשון הרי\"ף נמצא דלא הוסיף אלא בלשון הש\"ס וכי לענין הדין הוסיף כלום לא ימנע אי נאמר דלא כ\"כ הרי\"ף אלא לדעת ר' ינאי לעולם צריך לפרש כהרי\"ף ואי כ\"כ אפילו לדעת מבר\"א צריך לפרש הכי וא\"כ מה מצא בדברי הר\"ן ביאור להרי\"ף וסבור הייתי לומר דמשמע כן מדברי הר\"ן ממ\"ש אח\"כ מיהו איכא מ\"ד דבמסקנא דסוגיין לא סליק הכי אלא אפילו באומדנא דחולה הולכין אחר רוב דעות וכו' מכלל דלדעת הרי\"ף דסליק מיניה לא הוי הכי אלא דלא פליגי ולכו\"ע בחולה לאו בתר רוב דעות אזלינן אלא שממ\"ש עוד מרן וז\"ל וכתב עוד הר\"ן מיהו איכא מ\"ד וכו' מכלל דמ\"ש לעיל מזה לא קאי אמ\"ש הר\"ן ומיהו וחזרה קושיא לדוכתא.
וכתב הר\"ן וז\"ל ומלישנא דמתני' דתני עפ\"י בקיאין שמע מינה שהולכין עפ\"י בקיאין והילכך יחיד מומחה שנחלק עם ב' אחרים שאינן מומחים אין הולכים אחר הב' כדאשכחן לענין הנשאל לחכם דאמרינן היו ב' אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ומנין הלך אחריו אלמא בעינן תרתי חכמה ומנין ולענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל אמרינן פ\"ק דיבמות כי אזלינן בתר רובא כי הדדי נינהו אבל הכא ב\"ש מחדדי טפי ולפיכך אם הדבר ברור אצלינו שבקיאותו מכריע רוב המנין הולכין אחריו בין להקל בין להחמיר זהו מה שנ\"ל והרמב\"ן לא כ\"כ בס' תורת האדם עכ\"ל. והנה כל דבריו תמוהים אחר שנעמוד על מ\"ש הרמב\"ן שם וז\"ל איכא מ\"ד מדקתני עפ\"י בקיאין שמע מינה יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות ורופאים אינן חכמים ומומחים כל כך הולכין אחר בקיאות ואינו נראה שלא שמענו בסנהדרין הולכין אחר רוב חכמה אלא אחר רוב מנין וכן אשכחן לענין הנשאל לחכם דאמרינן היו ב' אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה הלך אחריו הלכך במנין שוה דרופאים הלך אחר חכמה ובקיאות עכ\"ל. נמצא דהראיה שהביא הר\"ן לדינו הביאה הרמב\"ן להיפך דמשמע דדוקא אם יהיו ב' דליכא רוב בחד מינייהו אזלינן בתר החכמה והבקיאות לא כן בדאיכא רוב ולו יהי דגרסינן כדגריס איהו בחכמה ובמנין עדיין קשה דאיך מביא משם ראיה לדינו דאזלינן אחר הבקיאות נגד הרוב התם הוא דאיכא ב' חכמה ומנין.
עוד כתב שם הרמב\"ן מיהו אחד במקום ב' כיון שכולם רופאים אין דבר של יחיד במקום ב' ומ\"מ במופלג מהם בחכמה חוששין לדבריו להחמיר אפי' במקום ב' רבים אבל להקל כדין יחיד דאשכחן לענין מחלוקת ב\"ש וב\"ה דאתמר כי אזלינן בתר רובא כי אהדדי נינהו אבל הכא ב\"ש מחדדי טפי הלכך חוששין לרוב חכמה ובקיאות להחמיר ומאי חומרא דהכא לנהוג בספק נפשות להקל עכ\"ל. וצריך לפרש דבריו דיש לדקדק בדבריו שכתב מ\"מ (במופלא) [במופלג] מהם בחכמה דבהא סלקינן דהאחד הוא מומחה ומוחזק והכי הו\"ל למימר מ\"מ להחמיר חוששין לדבריו וכל מי שהעתיק לשון זה העתיק כן ולכן נראה דר\"ל דאם הוא מופלג כל כך הרבה יותר מדאי חוששין לדבריו להחמיר ברם בנדון דאיכא מאן דאמר שנשא ונתן בסמוך שהוא שאחד מומחה והאחרים אינן מומחים כל כך אין חוששין לדבריו ואפי' להחמיר דיחיד במקום רבים כמאן דליתיה דמי וא\"כ להיכא שהוא מופלג טובא אזלינן להחמיר כוותיה וראיה מב\"ש דמחדדי טפי והר\"ן הביא ראיה מהא דב\"ש אפי' שאינו מופלג אלא שהוא יותר מומחה מהב' בין להקל בין להחמיר ויש לצדד דהר\"ן איירי במופלג גדול אלא דס\"ל דאזלינן אחר הבקי בין להקל בין להחמיר וע\"ז כתב ולא כתב כן הרמב\"ן ברם מלשונו שהתחיל שהוא לשון האיכא מ\"ד שהביא הרמב\"ן משמע כדכתיבנא מעיקרא.
נמצא לענ\"ד דעת הרמב\"ן דבשוין הולכין אחר הבקיאות ברם כל דאיכא רוב במקום אחד אפי' מומחה יותר כנגדו אזלינן בתר הרוב ומופלג גדול אזלינן בתריה להחמיר נגד הרוב וכ\"כ הרב המגיד על שם הרמב\"ן בפ\"ב משביתת עשור ה\"ח.
וראיתי להלח\"מ שם דברים תמוהים וז\"ל כתב הרב המגיד וכו' כלומר דלעולם אזלינן בתר המנין ועדיף טפי מנין מבקיאות ודלא כהרמב\"ן וכו' ולא ידעתי מי גילה לו רז זה דלדעת הרמב\"ן בקיאות יותר טוב מרוב הוא לא כתב אלא לחלוק על מאן דאמר דבקיאות טוב מרוב אלא דהודה להם בשוים דליכא רוב אז אזלינן בתר הבקיאות ולא אמרינן דהוי טפי מרוב.
ובדברי רבינו דהל' שביתת עשור ראיתי לדקדק במ\"ש מקצת וכו' ומקצתן וכו' הולכין וכו' ובלבד שלא יאמר החולה צריך אני אבל אם אמר צריך אני מאכילין אותו וכו' ויש לדקדק דזה יתר דודאי דאם החולה אומר צריך אפי' מאה כנגדו נותנין לו לאכול וכמ\"ש רבינו בסמוך ונראה דאדרבא הו\"א דהחולה אומר צריך משום דמאמין לרופאים שמסייעין אותו ועלייהו קא סמיך קמ\"ל דשמעינן ליה וכמ\"ש מור\"ם סי' תרי\"ח ודברי מור\"ם אלו מוכרחין כדעת רבינו והט\"ז שם שדי נרגא בסברא זאת ממה שהקשה מהש\"ס וכבר הרגיש בחולשת קושיתו יעו\"ש והאמת אתו דאין סברא זאת מספקת ומ\"ש הוא לדברי הטור לא ניתן ליאמר בדברי רבינו יעו\"ש דבריו.
אך י\"ל בדברי רבינו עוד דכיון שכתב בתחילת הדין דאחד כנגד אחד מאכילין אותו הוא הדין מרובין כנגד מרובין שהמנין שוה ועוד י\"ל כמ\"ש דבסוף כתב לא אמר החולה כלום ובאחד כנגד אחד לא כתב לא אמר החולה כלום ודוק.
ובדברי רבינו כאן יש מקום דקדוק שכתב עפ\"י רופא אומן של אותו מקום דתבות של אותו מקום יתר ונראה שבא להורות דאי איכא באותו מקום רופא אומן ובמקום אחר רחוק קצת איכא יותר בקי לא אמרינן שיחזור אחריו להביאו אלא מאכילין אותו עפ\"י רופא אומן של אותו מקום שאפשר שעד שיבא יסתכן דומה לזה כתב רבינו דאין עושין דבר זה לא ע\"י גוים וכו' ואף דפוסק רבינו דשבת דחויה היא מ\"מ אפשר דע\"י חזרת אחרי גוי יסתכן ועפ\"י מ\"ש יתורץ מה שהקשה מהר\"ם בן חביב בשיטתו בסוף דבריו על מ\"ש התוס' ד\"ה הא מדקתני יעו\"ש." + ], + [], + [ + "כשעושין \n וכו'. אלא ע\"י גדולי ישראל וחכמיהם. ועיין מה שהקשה מרן ואחרי נשיקת ידיו ורגליו חוץ שדבריו הם דרך דרש בלשון הברייתא עוד קשה דא\"כ אכפל תנא דברייתא דינו דכיון דפרטם אחד לאחד גוים ונשים וקטנים מה צריך להוסיף אלא ע\"י גדולי ישראל וכו' ועוד דנפקא מינה לפי פי' זה דלאו אזהרה לגדולי ישראל שעל ידם יהיה המעשה הזה ומפשט דבריו לא משמע הכי שכתב אלא ע\"י גדולי ישראל וגדולי הוא סמוך לתבה שאחריה ועוד שכתב בפירוש המשנה דפ' מפנין ולא ע\"י עמי הארץ ולמה שהקשה מרן י\"ל דלא נקט הברייתא ולא ע\"י ישראל משום דמשמע דלעולם לא יהיו ע\"י ישראל אלא ע\"י חכמים דומיא דלא יהיה ע\"י גוים וקטנים ונשים וכו' משום הכי אינו מזכיר לישראל בהדי נשים ואביזריהו אלא אם נמצאו שם גדולי ישראל מזהיר להם דאדרבא יהיה על ידם והיינו טעמא כדי שיראו שהוא היתר גמור ולא יתעצלו פעם אחרת לעשות כן ובגירסא זאת דגריס רבינו בברייתא יש להקשות דמ\"ש דחלוקת נשים ועבדים יהיב טעמא מפני שמצטרפים לדעת אחרת ובחלוקת גוים וקטנים לא יהיב האי טעמא והניח הטעם בעל פה דהיינו דילמא יבא זמן שלא ימצאו הנך ולא ירצו ישראל לחלל שבת ויסתכן החולה ונפיק מיניה חורבא ועיין מ\"ש הרמ\"ך הביאו מרן ויש טעות סופר בדבריו וכצ\"ל ולדבריו חכם אחד לא יכול לצוות לכותי וכו'." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המבשל \n וכו' עד מותר לבריא. ועיין להשגת הראב\"ד ומ\"ש הרב המגיד יעו\"ש וכ\"כ הרא\"ש פ\"א דחולין סי' כ' וז\"ל הרי\"ף הביא מימרא זאת דרב דימי ולא הא דר' יצחק בר אדא וכו' יעו\"ש וכ\"כ הרשב\"א בחי' לחולין והשוחט לחולה אפי' חלה בו ביום איכא מ\"ד שמותר לברי לדידן דקי\"ל כר\"ש בשבת דלית ליה לר\"ש מוקצה מחמת איסור אלא באיסור שדחאו בידים ואינו עומד ומצפה לו ככוס וכו' עכ\"ל דבריהם ברור מיללו דעד כאן לא שרי ר\"ש אלא במוקצה שלא דחאו בידים ברם בדחאו בידים מודה ר\"ש לר' יהודה דאיכא איסור מוקצה וקשה דהא בשבת דף קנ\"ז אמרו הלכה כר\"ש לבד ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו נר שהדליקו באותה שבת וכו' הרי דאף בנר דדחאו בידים ס\"ל לר\"ש דליכא מוקצה אלא דאנן לא קי\"ל כוותיה בנר ואיך כתבו דלר\"ש ג\"כ ס\"ל דבדחוי בידים מודה לר\"י וכן מסוגיית פרק כירה דף מ\"ה מוכח דלא אסר ר\"ש אלא בנר בשעה שהוא דולק וגרוגרות וצמוקין דוקא ולא עוד.
ושוב ראיתי להרב ט\"ז סי' שי\"ח ס\"ק ב' שכנראה הרגיש בקושיא זאת בדברי הרא\"ש והגיה וז\"ל נ\"ל טעות סופר וצ\"ל הדולק בשבת וכמ\"ש בס' רע\"ט ושם הרגיש בקושיא זאת וכתב כן ואחר נשיקת ידיו ורגליו מה יענה לדברי הרשב\"א והרב המגיד דאי אפשר להגיה כן ועוד דאי כמו שהגיה הוא לא הו\"ל למימר דדחיה בידים אלא משום דהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו וכמ\"ש בש\"ס פרק כירה דף מ\"ה וז\"ל אין מוקצה לר\"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו והאי דדחיה בידים הוא לדידן דלא קי\"ל כר\"ש אלא אפילו שכבה הוי מוקצה משום דחיה.
איך שיהיה נמצא הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ורבותיו של הרשב\"א סבירא להו דאף ביום ש\"ק שנחלה ושחטו לו ליתא לאיסור מוקצה וכר\"ש ודעת רש\"י והר\"ן אינו כן דדוקא נחלה מבעוד יום הוא דשרי והקשה מרן בב\"י סי' שי\"ח וז\"ל ויש לדקדק בדברי הר\"ן איך לא הרגיש במה שכתבו הרא\"ש והמגיד דכיון דקי\"ל כר\"ש וכיון דהאי בהמה לא דחאה הוא בידים היכי קאמר דאית בה מוקצה ותירץ וז\"ל וי\"ל דמדמי ליה למחובר דאע\"ג דלא דחיה בידים אסור כדאמרינן בפרק אין צדין נכרי שהביא דורון אם יש מאותו המין במחובר אסור ופרש\"י משום מוקצה ואפי' לר\"ש משום דכל דלא ליקטן מבערב אסח דעתיה וכו' עכ\"ל. ולכאורה יש לתמוה בזה דאיך אמרינן משום דלא ליקטן חשיב כגרוגרות וצמוקין הא בגרורות וצמוקין היינו טעמא משום דלא חזו לאכילה ומשום דחיה וכמ\"ש רש\"י והתוס' שם פ' כירה והא ראיה דאפרסיקין וחבושים לא חשיב כגרוגרות וצימוקין ושרי ר\"ש. וי\"ל דהיינו טעמא דגרוגרות וצימוקים כיון דכשנשתהים שם אינן ראוים לאכילה עד שיתייבשו נמצא אסח דעתיה מהם מדהניחם בחמה וגם דחאן בידים לא כן אפרסקים וחבושים שאין מתקלקלים בהנחתן בחמה נמצא דלא אסח דעתיה כיון דאם ירצה לאכול מהם חזו וליכא אלא דחוי ותרתי צריכי נמצא דכל הטעם דאוסר ר\"ש בגרוגרות וצימוקין לאו מטעם דמתקלקלין לחוד והשתא מתדמי שפיר ההיא דדורון דאסור משום מוקצה דכיון דביו\"ט א\"א ללקטן ולא ליקטן מבערב חשיב כדיחוי בידים והו\"ל כגרוגרות וצימוקים וגם כיון דלא חזו ואסח דעתיה דמה לי לא חזו מצד עצמם מה לי מחמת דבר אחר דהיינו איסור תלישה ולא דמי האי דחיה דלא ליקטן לההיא דכירה דחיטין שזרען וביצה שתחת התרנגולת דהתם ליכא אלא דחוי לחוד וליכא לא איסור ולא דלא חזו ומשום הכי אפי' דדחויי מדחה בידים שרי לא כן במחובר לקרקע דאסור לתלוש נמצא אסח דעתיה והוי כגרוגרות וצמוקים.
וכ\"כ בשיטה מקובצת שם פ' אין צדין וז\"ל וא\"ת ומאי שנא מנר שהדליק הגוי לעצמו וכן כבש שעשה דשרי לישראל להשתמש בו אפי' בו ביום וי\"ל דשאני פירות דהוי מוקצה דמחובר ואפי' לר\"ש אסור דכגרוגרות וצמוקין דמי דאסח דעתיה מינייהו מדלא ליקטן מאתמול עכ\"ל ולשון זה מורה כמ\"ש וכן ראיתי למרן ב\"י סי' ש\"י כתב על דברי רש\"י דפ' אין צדין מכוון כדברי וז\"ל ונראה לי דטעמא וכו' ולדעת הרא\"ש ורבו של הרשב\"א הקשה מרן וז\"ל מאי שנא בהמה ממחובר דכי היכי דבדורון אמרינן מדהו\"ל ללקטן מבעוד יום ולא ליקטן אסח דעתיה מינייהו הכי נמי הו\"ל למימר בבהמה שנשחטה לצורך חולה שחלה היום דאסור לבריא משום מוקצה והיה נ\"ל דלדידהו לא הוי טעמא דנכרי שהביא דורון משום מוקצה אלא משום גזרה שמא יעלה ויתלוש וכו' ולכאורה קשה דהרא\"ש כתב בפירוש דטעמא דדורון משום מוקצה ולא קשה דתירוץ זה לא קאי להרא\"ש אלא להרה\"מ ורבו של הרשב\"א ז\"ל ולדעת הרא\"ש תירץ אח\"כ וז\"ל אבל הרא\"ש כתב וכו' ואפשר דס\"ל וכו'.
עוד כתב מרן לתרץ להרא\"ש וז\"ל ועוד י\"ל דס\"ל דהלכה כמ\"ד פ' כירה ופ' אין צדין חלוק היה ר\"ש אף בבע\"ח שמתו שמותר לטלטלם אלמא לאו מוקצה נינהו וכו' והקשה עמיתנו החכם השלם מהרי\"א ז\"ל וז\"ל וקשה דאיך אפשר דס\"ל הלכה כמ\"ד בע\"ח שמתו מותרין והא כתב הוא בפ' אין צדין האוקמתא דמוקי בש\"ס למ\"ד שאסורין דהיינו במסוכנת וז\"ל בהמה שמתה לא יזיזנה וכו' תרגמה זעירי בבהמת קדשים והיתה מסוכנת מעיו\"ט וטעמא דקדשים הא דחולין שרי וכו' הילכך שרי לטלטלה לדברי הכל עכ\"ל הרי דאיהו פוסק כמ\"ד אסורים דאל\"כ מה לו להעתיק הך אוקמתא דזעירי דלמ\"ד דמותרים אתיא הך מתני' כפשטא דהיינו בבריאה.
ונראה לענ\"ד וכשנדקדק מ\"ש הרא\"ש במסוכנת ודברי הכל והיא גירסת הרי\"ף דגריס כן וכתב הר\"ן על דברי הרי\"ף דלמה כתב הא דמסוכנת והא הך שקלא וטריא הוי אליבא דר\"ש ואיהו פוסק במוקצה ביו\"ט כר' יהודה ובשבת כר' שמעון וא\"כ לא הו\"ל להביא הך אוקמתא ותירץ דגריס הרי\"ף במסוכנת ודברי הכל וא\"כ כיון דבמסוכנת הכל מודים דמותרין ובבריאה הכל מודים דאסורין ובחולה פליגי והשתא הך דינא דמסוכנת הוי גם לר\"י דמודה דליכא מוקצה ולכן הביא הרי\"ף הך אוקמתא וא\"כ הרא\"ש דלא ס\"ל לחלק בין שבת ליו\"ט ולעולם ס\"ל כר\"ש דלית ליה מוקצה וכמ\"ש בסוף שבת וסוף ביצה יעו\"ש בפירוש א\"כ א\"צ להעתיק אוקמתא דמסוכנת אלא אפי' חולה הבהמה מותרת לר\"ש דס\"ל הכי ופוסק כוותיה אפילו ביו\"ט ומה את צ\"ל דרצה להביא האוקמתא שהיא ככו\"ע שהיא מסוכנת ואין הכי נמי דחולה ג\"כ מותרת וכר\"ש וא\"כ אף אנו נאמר דלעולם דהרא\"ש ס\"ל כמ\"ד בע\"ח שמתו מותרים ומאי דנקט הרא\"ש האי אוקמתא דזעירי וכו' הוא לכו\"ע אפילו למ\"ד בעלי חיים שמתו אסורים וא\"כ נמצא דאין מכאן הכרח.
ושוב ראיתי שדברי מרן אלו סובבין הולכין עפ\"י מ\"ש בסי' שכ\"ד שדעת כולהו רבוותא בהאי פלוגתא דבע\"ח שמתו דמותרין דכיון דאיסור מוקצה מדרבנן אזלינן להקל וההיא אוקמתא דזעירי פ' אין צדין דמוקמי למתני' בבהמת קדשים למ\"ד בע\"ח שמתו אסורין וכתבוהו הרי\"ף והרא\"ש היינו משום דהוי יו\"ט וביו\"ט קיימא לן כר\"י דאיכא מוקצה וכו' יעו\"ש נמצא דאף דיסבור הרא\"ש כמ\"ד בע\"ח שמתו מותרין שפיר כתב האוקמתא דזעירי.
אך קשה שדבריו שם מתמיהין דאיך אפשר דהרא\"ש יסבור כהרי\"ף והרמב\"ם דביו\"ט הל' כר' יהודה דהא הרא\"ש צווח ככרוכייא בסוף שבת וסוף ביצה דלא ס\"ל הכי וצ\"ע ועוד קשה שכתב דבשבת ס\"ל להרי\"ף דאפילו בריאה שרי דקי\"ל כר\"ש והוא תימה דהא הרי\"ף ס\"ל דבבריאה אפי' ר\"ש מודה דאסור וכמ\"ש הטור סי' תקי\"ח ואף שלא כתבו על שם הרי\"ף כתב כן בקיצור [פסקי] הרא\"ש פ' אין צדין סי' ח' יע\"ש וכן הר\"ן על דעת הרי\"ף וכן כתב מרן גופיה סי' תקי\"ח ולא כתב כלום על דבריו ואיך כאן החליט המאמר כן על הרי\"ף.
ודרך אגב אמרתי להגיד מה שלא באתי לכונת קיצור פסקי הרא\"ש פ' אין צדין סי' ח' וז\"ל בהמה מסוכנת מותר לטלטלה לכו\"ע בריאה אסור לכו\"ע חולה פלוגתא זהו להרי\"ף ולר\"י בריאה אסורה אפילו לר\"ש מסוכנת או חולה שרי ר\"ש והלכתא כוותיה עכ\"ל ומה הפרש יש בין ר\"י לרי\"ף דלכולם ר\"ש מתיר בחולה וכ\"ש במסוכנת ומאי איכפת מר' יהודה מאחר דהלכתא כר\"ש גם בפרק מי שהחשיך סי' ה' כתב בקיצור פסקי הרא\"ש וז\"ל וקי\"ל כוותיה בין בשבת בין ביו\"ט אפילו מוקצה מחמת איסור וכו' ופי' דבריו מחמת איסור לחוד בשב ואל תעשה קי\"ל כוותיה אבל במוקצה מחמת איסור ודחאו בידים לא קי\"ל כוותיה אלא דאסור ובנוסחא מחדש ראיתי שכתוב הכי וקי\"ל כוותיה וכו' אפילו מוקצה מחמת מיאוס חוץ ממוקצה מחמת איסור וכו' ולגירסא זאת קשה דא\"כ הו\"ל למימר חוץ ממוקצה מחמת איסור ודחאו בידים ואולי יסבור דמ\"ש בגמ' ומאי ניהו נראה לאו דוקא דהוא הדין בלא דיחוי ודייק דנקט חוץ ממוקצה מחמת איסור לחוד ולא הזכיר דחוי אי נמי אפשר דלישנא דש\"ס נקט והיינו מחמת איסור כגון נר דהוי דחוי.", + " אבל\n השוחט לחולה בשבת מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי. וראיתי למורינו הרב בעץ החיים בלשונות דף ד' ע\"ב כתב דאשתמיטתיה האי לישנא להרב תוס' יו\"ט פי\"א דמנחות משנה ז' שכתב לדעת רבינו דמשום דאין שבות במקדש שרי למלוח בשבת והא הכא אף בגבולין התיר רבינו דאי לאו הכי איך אוכלו חי ומכח זה כתב דלכן י\"ל דבשעת אכילה טובלו במלח ואוכלו כמו שה\"ה בצנון וכו' וכל דבריו תמוהים דמ\"ש דבשעת אכילה טובלו במלח אי אפשר דזה שייך בצנון דלטעמא עביד ברם בבשר דהמלח הוי לפלוט הדם צריך שיעור בטבילת המלח ולא שייך טובל והולך ומה גם דעיקרא קושיא ליתא דרבינו יתרץ דלעולם צריך מליחה ובשבת אסירא ומ\"ש מותר לבריא וכו' בשר חי בשעבר ומלחו וכמ\"ש התוס' בחולין דף י\"ד ע\"א ד\"ה ונסבין בתי' א' שהקשה איך יכול למולחה בשבת יעו\"ש וא\"כ שפיר כתב התוס' יו\"ט דמטעם אין שבות במקדש שרי לכתחילה ועפ\"י האמור אין מקום גם למה שהקשה עיי\"ש דאיך כתב התוי\"ט לדעת רבינו דאין עיבוד באוכלין ושרי למלוח בשבת והא אסר מליחת צנון בפכ\"א מהל' שבת והיינו טעמא ודאי דאסיר מדרבנן וכדעת התוס' דודאי הכי הוא דאסיר מדרבנן לדעת רבינו ומשום הכי אסר בצנון וכדעת התוס' ושאני אכילת קדשים דאין שבות והיכן מצא לרבינו חלוק מדעת התוס'." + ], + [ + "חולה \n שאין בו סכנה וכו'. הנה מרן העתיק דברי הטור ז\"ל והקשה וז\"ל ואיכא למידק היכי מצי למימר דרבינו שרי שבות הנעשה ע\"י ישראל דא\"כ היאך כתב שכוחל עיניו מן הגוי בשבת ומאי איריא מן הגוי אפי' מישראל וכו' עכ\"ל וראיתי להב\"ח סי' שכ\"ח שתירץ וז\"ל נראה דהרמב\"ם מיירי בכוחל שהוא עושה מלאכה דאורייתא קאמר כגון משחק סמנים ואתויי מרה\"ר והכי משמע מלשונו שכתב חולה שאין בו סכנה וכו' לבשל לו לאפות לו וכו' יעו\"ש.
ודבריו תמוהים טובא דחוץ דלשון רבינו לא משמע הכי שכתב כוחל עיניו מן הגוי וכוחל משמע שימה על העין דמשום השימה הוא דאסור ע\"י ישראל עוד בה דלפלוג ולתני בדידה דבשחיקה צריך ע\"י גוי אבל בשימה על העין אפי' ע\"י ישראל ולמה כתב ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותה אפילו ע\"י ישראל מעלין אזנים וכו' ועוד דמה יענה לסוגייא דביצה דאמימר כחל עינא וכו' דמשם הוציא רבינו דינא דכחל כמבואר בדברי הרב המגיד ושם לא שייך לתרץ משום משחק ואתויי מרה\"ר כמבואר שם דקאמר ליה רב אשי לאמימר מר עמיץ ופתח וכו' ומסייע אסור ומאי קשה הרי אפילו הוא עצמו עושה מותר וקושית מרן לאו דוקא ממ\"ש רבינו אלא מהש\"ס דמשם למד רבינו ובשלמא למאן דס\"ל דאפי' דליכא סכנת אבר מותר בשבות ע\"י ישראל יתרץ להש\"ס מה שיתרץ אבל להב\"ח דמוקים דעת רבינו דלא אסר ע\"י ישראל אלא דוקא מלאכה גמורה אבל כחל גופיה שרי מה יענה להש\"ס דביצה וכדכתיבנא.
עוד כתב מרן וז\"ל והרב המגיד כתב וכו' עד דאינו חולי הכולל כל הגוף וכו'. ודבריו תמוהים דהרה\"מ כתב בפירוש היפך מזה וז\"ל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפילו שבות גמור וזהו שלא התירו לכחול אלא מן הגוי וכו' ופשוט דמ\"ש אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה היינו סכנת אבר וא\"כ נפק\"מ דאי איכא סכנת אבר שרי ע\"י ישראל דומיא דחולי דכל הגוף כשאין סכנה דשרי בשבות ע\"י ישראל דאי לא תימא הכי אלא דגם דאיכא סכנת אבר אסור ע\"י ישראל אפילו בשבות היאך כתב אח\"כ אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפילו בסכנת אבר מכלל דשבות הותר בסכנת אבר והוי סותר דידיה אדידיה אלא וודאי דהפי' בדברי הרה\"מ כמ\"ש וא\"כ דברי הרה\"מ דלא כמ\"ש מרן ז\"ל משמו. ואי לא דמסתפינא הייתי אומר דנפל טעות סופר בדברי מרן וכך צ\"ל והא דלא שרינן למכחל אלא מגוי היינו משום שאין בו סכנת אבר ואינו חולי כולל כל הגוף וכו' גם צריך להגיה עוד בלשון מרן לקמן במ\"ש וז\"ל ולא נרמז בלשון רבינו חילוק בין סכנת אבר לחולי הכולל כל הגוף וכצ\"ל ולא נרמז בלשון רבינו חילוק בין חולי אבר לחולי הכולל לכל הגוף וההכרח לזה ממ\"ש בסוף דבריו ולא עוד אלא דמאי דפשיטא להרא\"ש והר\"ן וכו' ואי ליכא ט\"ס כדכתיבנא קשה וכי לדרך זה יוצא האי ולא עוד אלא הא גם לפי' הרה\"מ יוצא האי ולא עוד אלא דלדעת הרה\"מ בסכנת אבר אינו נעשה שבות דרבנן ולדעת הרא\"ש והר\"ן נעשית אך קשה למה לא הזכיר להרה\"מ עם הרא\"ש והר\"ן ודוק.
עוד כתב מרן ואין דבריו ברורים אצלי וכו' ונ\"ל שזה רמוז בדברי רבינו בשפת יתר שכתב וכן כוחל וכו' אע\"פ שאין בו סכנה דהאי אעפ\"י הוא יתר דבחולה שאין בו סכנה אנן קיימין אלא דבא להורות דאפילו סכנת אבר ליכא ומשו\"ה דוקא ע\"י גוי הוא דשרי ולא ע\"י ישראל.
עוד כתב מרן בב\"י וז\"ל ומ\"ש רבינו והרמב\"ן חולק וכו' כתב הרב המגיד כן בשם הרשב\"א ג\"כ וכתב שאין נראה כן מדברי ההלכות והרמב\"ם כצ\"ל ומ\"ש הרה\"מ כן על שם הרשב\"א היינו ממה שהביא הרשב\"א בחידושיו דברי הרמב\"ן ולא כתב עליו כלום כנראה הודה לו ועוד דכתב בתשובותיו המיוחסות להרמב\"ן הביאו הרדב\"ז סי' ב' וז\"ל שוב מצאתי ששאלו להרשב\"א באשה חולה ואינה בסכנה ובעלה רופא ואין שם רופאים אחרים ואשתו נידה וכו' והשיב דבר זה אסור ונתן ב' טעמים חדא דאין מתירין לחולה אלא שבות דאמירה לגוי אבל שבות אחר לא אפילו שאיסור קריבה הוא דרבנן יעו\"ש בשיירי כנה\"ג סי' שכ\"ח וכיון דבב' המקומות ראה לו דס\"ל כהרמב\"ן ז\"ל תפס הרוב דאחרי רבים כתיב ולא חשש מ\"ש בתשובה שהביא מרן לעיל דדעתו כדעת רבינו או שט\"ס הוא מ\"ש באותה תשובה וכמ\"ש הרב כנה\"ג שם אך מרן שהביא בתשובות כמו שכתובות קשה איך לא נרגש.
ובדברי הטור שהפשיט ספק הרא\"ש מדברי רבינו להקל ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו הגהות ב\"י הקשה וז\"ל ותמהני על הטור ויותר על רבינו המחבר דאי איתא דס\"ל להר\"מ דבחולי שאין בו סכנה נעשית שבות דרבנן ע\"י ישראל א\"כ איך אסר הר\"מ להעלות אוזניו ואונקלי על ידי סם הא כשהם משוחקים מאתמול ליכא איסורא אלא מדרבנן ואפ\"ה ע\"י סם אסור [ולא התיר] אלא ביד (לא) [או] בכלי זה תוכן דבריו.
והילך לשון רבינו פכ\"א הל' ל\"א וכן מותר ליחנק וללפף את הקטן ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי וכו' שבכל אלו וכיוצא אין עושין אותן בסממנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהם עכ\"ל ועיין מ\"ש מרן שם והשתא נראה דעד כאן לא התיר רבינו שבות ע\"י ישראל אלא בשבות דרפואה כמו סיכה דיין ושמן דאסר רבינו שם פכ\"א הכ\"ג וכן גמיעת חומץ לחושש בשיניו וכל כיוצא באלו דאינם אלא גזרה דרפואה זאת אטו רפואה דע\"י סם ויבא לשחיקת סמנים והיא גזרה רחוקה לחולה כל הגוף הותר לא כן ע\"י סם ממש שהיא קרובה הגזרה לשחיקת סמנים אפי' בחולה דכל הגוף לא הותר ומשו\"ה התיר רבינו להעלות אזנים ולעשות אונקלי' לפי שהם בידו או בכלי ואין עושין אותן בסם ברם אי דרכן לעשותן ע\"י סמנים היה אסור לפי שיבא לשחיקת סמנים והך רפואה הותר הך לא הותר כן נראה לי על צד הדחק והיד אהרן נר\"ו פנה לדרך אחר בדעת הטור ומה יענה להרב המגיד והכ\"מ." + ], + [ + "היולדת \n וכו'. יש להקשות למה הפך לנו הסדר השנוי במשנה דתני תחילה מסעדין וכו' וקורין לה חכמה וכו' ואח\"כ ומחללין. וי\"ל דבא לגלות דס\"ל דכולהו הנך הוו חילול דאורייתא דלא כרש\"י לדעת הרשב\"א דהוו דרבנן ודלא כהרשב\"א דס\"ל דמילדין הוי דאורייתא והבאת חכמה ממקום למקום הוי דרבנן אלא דכולן חילול דאורייתא נינהו ומשו\"ה תני תחילה דמחללין ואי אפשר לומר דתני אח\"כ חילול דרבנן אלא כולהו הוו דאורייתא ותני והדר מפרש וכ\"כ רבינו בפכ\"ז דתחומין דאורייתא יעו\"ש.
והילך לשון הרשב\"א בחי' אין מיילדין את הבהמה פי' רש\"י משום טירחא ולי נראה משום חילול דאורייתא ותדע לך מדאקשינן בגמ' מכדי וכו' מחללין לאתויי מאי וכו' ואי איתא דמיילדין ליכא אלא טירחא מאי מקשה בש\"ס אימא לאתויי חילול שבת דאורייתא ואי משום דתני וקורין לה חכמה אף היא דרבנן עכ\"ל הנה אין דבריו מספיקין להפיל ארצה דברי רש\"י אלא לדידיה דס\"ל דתחומין דרבנן ברם רש\"י יסבור כרבינו דתחומין דאורייתא וא\"כ יתקיים פי' רש\"י ויש מי שפירש אפי' לסברת הרשב\"א דס\"ל דתחומין דרבנן דכך יתפרש קושית הגמ' מכדי תנא ליה מילדין וכו' ואין מלאכות עוד לעשות ליולדת ואהא תירץ דאיכא מלאכה דהדלקת הנר.", + " ומדליקין\n לה נר אפי' היא סומא וכו'. והקשה המג\"א סי' ש\"ל סק\"ב וז\"ל ומ\"מ צ\"ע למה ליה טעמא דמייתבא דעתא הלא צריכין להדלקת הנר לראות מה שצריכה וי\"ל דודאי כשצריך לראות ודאי שמדליקין והכא עסקינן שאינן צריכין לנר ואפ\"ה אם אומרת שצריכה לנר בשביל שחוששת שמא ע\"י הנר אי איכא מידי חזיא חבירתא ועביד לה משום הכי מדליקין דכיון דחוששת לכך חיישינן שתסתכן בשביל צערה שמצטערת שלא יש נר ולא חזו מידי ומדליק כדי ליתובי דעתא אף שבאותה שעה אין צריכה לנר וק\"ל.
והרב המגיד בשם הרמב\"ן כתב דמכאן למד וכו'. ולדעת רבינו כתב דס\"ל דבחולה שיש בו סכנה אין משנין וכו' עד מחמת לידה ואין להקשות דאיך כתב הרה\"מ כן לדעת רבינו והא רבינו ס\"ל דשבת דחויה היא אצל חולה וכמ\"ש בריש פרקין וכל דאפשר לשנויי משנינן וכמ\"ש גבי טומאה ביומא דף ז' למאן דס\"ל טומאה דחויה היא בצבור יעו\"ש דא\"כ תירץ לן ג\"כ למ\"ש רבינו לעיל ה\"ג דאין עושין דברים הללו לחולה לא על ידי גוים ונשים וקטנים וכו' והא כל כמה דאפשר שלא לחלל שבת עבדינן אלא היינו טעמא כי היכי דלא ליטעו דאסור לעשות ע\"י ישראל ויבא לידי סכנה או כדי שלא יורגלו לחלל שבת וכמ\"ש רבינו לעיל נמצא כל היכא דיכול לבא לידי תקלה לא מהדרינן לא כן ביולדת כיון דאחת מאלף מתה מחמת לידה לא אמרינן שמא יתרשלו אגב השינוי כיון שאפילו יתרשלו מעט אינה מתה ומשום הכי מוקמינן אדיניה דכל כמה דאפשר לשנויי משנינן.", + " כגון\n שתביא לה חבירתה וכו'. הכי איתא בשבת דף קכ\"ח אם צריכה לשמן וכו' ואי אין ספק בשערה מביאה בכלי והקשו בש\"ס תיפוק ליה משום סחיטה אין סחיטה בשער והקשה הרשב\"א בחי' וז\"ל לא ידעתי לזה התירוץ מה הפרש יש בין מביאה ביד למביאה בשער דכולן משום שבות ויותר שינוי יש במביאה בשער ממביאה בידה אלו דבריו וכונתו ברורה להקשות דכיון דבכולן יש משום שבות למה תני בברייתא תחילה ביד אדרבא יותר שינוי יש בשערה מביד ולא יתיר כי אם בשערה דכל כמה דאפשר לשנויי משנינן.
ולענ\"ד נראה דקמ\"ל תנא דכיון דביד ג\"כ איכא שינוי דלאו אורחיה בהכי לא מטרחינן ליה להביאו בשער דאפי' יתאחר ויבא לסכנה ברם כשאין ספק ביד ונמצא צריך להביא בכלי בלי שינוי אמרינן יביא בשער כדי לשנות דהיינו בשער ממש ואי אין ספק בשער ג\"כ יביא בכלי תלוי בשערה ודי בשינוי מועט כזה ועל רבינו ז\"ל יש להקשות אמאי השמיט מאי דתני בברייתא תחילה ביד." + ], + [], + [ + "חיה \n וכו'. וכתב הרב המגיד וסבור רבינו וכו' עד שהוא זמן הקודם. ונראה לענ\"ד דלעולם דרבינו פוסק כמ\"ד משיתחיל הדם וכמ\"ש כאן ולקולא ומ\"ש לעיל היולדת וכו' היינו בענייני לידה דהיינו לקרא חכמה ממקום למקום אין מחללין שבת לקרותה משהדם שותת דאפשר שלא תלד בשבת דהתחיל הדם יום או יומים קודם הלידה וכמ\"ש רבינו ריש פ\"ז מהל' איסורי ביאה דיכול להיות שהדם שותת יומים קודם הלידה ומשו\"ה אין מחללין לענין זה לא כן לשאר עניינים דהיינו לפרנסה ולכלכלה דיש לה חולשה יתירה הרי היא כחולה שיש בו סכנה ועושין לה צרכיה אך קשה דרבינו בפירוש המשנה כתב עד שתשב על המשבר ויתחיל הדם להיות שותת ומאותה שעה לתשלום השלשה ימים מחללין עכ\"ל וא\"כ קשה דנראה מדבריו דתחילה היא ישיבת המשבר ואח\"כ שתיתת הדם ומדבריו בהל' איסורי ביאה שכתבנו לא משמע הכי ועוד דהצריך ישיבת על המשבר לכל העניינים אפילו לעשות צרכיה ומ\"מ מ\"ש בכונת דבריו כאן נראה אמת ויציב.
וראיתי להלח\"מ ז\"ל שכתב בגמ' אמרינן וכו' עד מ\"ש וא\"כ אין שיעור בדבר לכך פי' וכו'. ולענ\"ד נראה דרבינו ראה לפרש כן משום דבש\"ס אפליגו אמוראי בפי' דפתיחת הקבר חד אמר משתשב וכו' חד אמר משיתחיל הדם וחד אמר משחברותיה וכו' ואהא קאמר עד מתי פתיחת הקבר אמר אביי ג' ימים ופשטא מוכחא דקאי לכולהו אמוראי הנזכרים ואי כפירוש הלח\"מ נמצא דמשתנה הג' ימים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ונמצא גם בזה פליגי והוא דבר מתמיה וכי גזרה היא שיהיה עד ג' ימים עד שישתנה לכל אחד הזמן מחמת המנין דג' ימים דמתחיל מהפתיחה אלא וודאי דמשעת הלידה הוא והוי זמן זה לכולהו אמוראי דכך קי\"ל לרבנן ולא מצינו פלוגתא בזה." + ], + [ + "עושין \n מדורה לחיה וכו'. אבל לא לחולה וכו'. וכתב הרב המגיד בגמ' וכו' וסובר רבינו דהא דאייתי שמואל וכו' לא בא אלא לדחות וכו' אבל מה שאמרו לחולה לא כדקאי קאי וכו' עכ\"ל וכתב הרב מקראי קודש וכן בחנן אלהים וז\"ל וא\"ת היכי אמרו סבור מינה לחולה לא מאחר שהדין כך וי\"ל דס\"ד לחולה כלל לא ואידחיה דבהקיז דם עושין לו מדורה עכ\"ל ונראה דכוונתו לתרץ שלא לדעת הרה\"מ דלפי מ\"ש הרה\"מ אבל מ\"ש דלחולה לא כדקאי קאי קשה כמו שהקשה וצריך לתרץ כמו שתירץ הוא דמה שכתוב לחולה לא היינו כלל לא דלא כמ\"ש הרה\"מ ז\"ל ודבריו נכונים וכ\"כ הר\"ן יעו\"ש ועיין להרב בית חדש שכתב על דברי הרה\"מ וכ\"כ הר\"ן וליתא דלאו שוין נינהו.
אך מה שכתב עוד לתרץ על פי מ\"ש הרה\"מ בסוף הדיבור כיון דיש סכנה בחולי אף שבמניעת דבר זה אין בו סכנה מחללין היפך דעת רש\"י לכן ס\"ד וכו' עד המדורה מחללין עכ\"ל. אחרי נשיקת ידיו ורגליו זה אי אפשר לאומרו דהא אי איכא סכנה בהקזת דם ונצטנן ודאי במניעת המדורה איכא סכנה דכל הרפואה אינו אלא בחימום ולא בדבר אחר לא כן בחולה דעסקינן דהסכנה באה לו מחמת חולייו ובמניעת המדורה לא יבא לו סכנה.
עוד כתב הרה\"מ בסוף דבריו וז\"ל אבל אני מבטל דעתי וכו' ואע\"פ שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה עכ\"ל ועיין מ\"ש מרן כאן ובב\"י סי' שכ\"ח ד\"ה ומ\"ש רבינו וכן מכה שעל גב היד וגב הרגל וכו' וז\"ל ומדברי רש\"י משמע דלא שרי לחלל שבת וכו' שבסוף פרק מפנין אהא דאמרינן חולה שאין בו סכנה וכו' פי' רש\"י צורכי חולה שאם לא יעשו רפואה זאת אינו מסוכן למות ומ\"מ צריך הוא לה אבל הרה\"מ כתב וכו' עכ\"ל נראה שהבין בדברי הרה\"מ דיש לו לחולה סכנה מחולייו ואין במניעת אותה המדורה הסכנה אלא בלא\"ה איתא הסכנה בין אם יעשו המדורה בין לא יעשו ומ\"מ כיון שהוא מסוכן עבדינן ליה כל דבר המסייע ורפואתו ואין כן דעת רש\"י אלא דוקא דבר שבמניעתו יסתכן עבדינן ליה ולא דבר אחר.
ולענ\"ד נראה פי' אחר בדברי הרה\"מ והוא דלעולם דבמניעת החימום לחולה איכא סכנה ברם אפשר בבגדים וכמו שנראה מתחילת דברי הרה\"מ שכתב ואני הייתי סבור לפרש וכו' אין בצנה סכנה ואפשר בבגדים וכו' ומ\"מ על ידי מדורה איכא רפואה קרובה יותר ברם הסכנה לעולם יעבור ע\"י חימום וזהו שכתב דמחללין אף דאין במניעת דבר זה שעושין לו סכנה כי כבר נעשית בבגדים ומסתלק הסכנה דמ\"מ כיון דבעת עשית האיסור איכא סכנה שרי ואף דרבינו ס\"ל שבת דחויה היא וכל היכא דאפשר לעשות בהתר עבדינן היינו היכא דבין בהתר בין באיסור הרפואה אחת ואין כח ברפואה זאת יותר מזאת ברם כשהרפואה אחד היא ממהרת לרפאות אף דבלא\"ה מסתלק הסכנה מחללינן והשתא אפשר דרש\"י יודה בזה דעד כאן לא כתב רש\"י ז\"ל אלא היכא דבין שיעשה רפואה זאת בין שלא יעשה מסוכן הוא ברם כשע\"י רפואה זאת יעבור הסכנה מה לי על ידי האור מה לי על ידי בגדים כיון דהא מיהא ממהרת כח הרפואה להעביר הסכנה.", + " וכן\n מרחיצין וכו' עד מפני הסכנה. ועיין מ\"ש הרב המגיד ז\"ל משם הראב\"ד ומ\"ש עליו הוא ז\"ל וז\"ל ואני מוסיף דאפי' ע\"י גוי וכו' והוא היפך מ\"ש בפ\"ב מהלכות מילה דאפי' גוי אסור אלא א\"כ כשחיממן הגוי לעצמו יעו\"ש והיינו כסברת הרה\"מ כאן וכן הקשה הלח\"מ והרב מקראי קודש כתב דליתא דכוונת הר\"א שכתב ע\"י גוי היינו שמעצמו חיממן וכו' ודבריו תמוהים שהרי כתב שאין מחממין לו חמין אלא ע\"י גוי שנראה ברור כמו שהבין הרה\"מ דמתיר הר\"א לומר לגוי דכן משמע לישנא דאין מחממין אלא ע\"י גוי דמשמע דע\"י גוי מחממין דאל\"כ הו\"ל למימר אלא בחמין שהוחמו ע\"י גוי מעצמו ושוב ראיתי בלח\"מ הנדפס מחדש עם הרמב\"ם שכתב בהגה שמצא כתוב כן כמ\"ש מהרח\"א ודחאו בב' ידים כמ\"ש יעו\"ש.
ולענ\"ד י\"ל דלעולם דהר\"א ס\"ל דגם לגוי אסור לומר להחם וכמ\"ש בהל' מילה ומ\"ש כאן בהל' שבת כוונתו כלפי מה שהבין מדברי רבינו שהתיר לפני המילה אפי' ע\"י ישראל כתב עליו נ\"ל דאין מחממין אלא ע\"י גוי כלומר שאפי' מי שמתיר אינו אלא ע\"י גוי והוא סברת הלכות גדולות שהביא הרי\"ף סוף פרק ר' אליעזר דמילה דאפי' שהגוי עושה מלאכה דאורייתא שרי כיון שהוא מכשירי מילה יעו\"ש וכונתו להשיג דלפחות יהא שרי ע\"י גוי וכסברת ה\"ג לא ע\"י ישראל ואהא כתב הרה\"מ ואני מוסיף וכו' כלומר דהאמת הוא דאין הלכה כהלכות גדולות וכן דעת רבינו בהל' מילה וכו' דאפי' לומר לגוי אסור ולא הותר אלא חממן מעצמו וכמו שהכריח יעו\"ש.
עוד כתב הרה\"מ וז\"ל ונראה מדברי רבינו דביום ב' אין מחממין וכן דעת קצת מפרשים אבל דעת קצתם דכ\"ש יום ב' וכו' עכ\"ל ועיין להרא\"ם סדר וירא ד\"ה יום ג' דמצדד אצדודי בזה אי יום ג' הוי דוקא או כ\"ש יום ב' ואחר שהחליט דדוקא הוי יום ג' ומשו\"ה אמר רבי חמא יום ג' למילתו היה הוקשה לו מפי' רש\"י בש\"ס וז\"ל אבל לפי' רש\"י שאמר דלא פליג ר\"א אלא היום ג' דקאמר ת\"ק מזלפין קשה עכ\"ל. ולכאורה אין לדברים אלו מובן וכי משום דפליג איום ג' משו\"ה יוצא דיום ב' הוי כא' ונראה ברור דאיכא חיסור לשון וכצ\"ל אבל לפי' רש\"י דת\"ק מרחיצין אמר בב' הימים ולא פליג ר\"א אלא איום ג' וכו' נמצא דרש\"י השוה ב' לא' וכו' יעו\"ש בפרש\"י בשבת." + ], + [ + "האשה \n שישבה על המשבר וכו'. מימרא פ\"א דערכין דף ז' ודוקא על המשבר דעקר הולד דהיא מתה ברישא ברם כשלא ישבה על המשבר אין עושין דהולד מת ברישא וכן משמע בש\"ס שם יעו\"ש וכ\"כ התוס' שם ובנידה דף מ\"ד וב\"ב דף קמ\"ב יעו\"ש ומ\"ש רש\"י בערכין ד\"ה ומקרעין את כריסה דזימנין דמיקרי דהיא מתה ברישא עכ\"ל פירוש כשלא ישבה על המשבר לעולם הולד מיית ברישא אגב דזוטר חיותיה ברם כשישבה על המשבר על הרוב מרוב צער הלידה והכאב הוא מת תחילה ברם מתרמי דמיד מתה האם והולד נשאר חי כיון דעקר לא מיית אגב אימיה ברם כשלא עקר הוולד אף דמפרכס אחר מיתת האם לאו חי הוא והאי פירכוס מידי דהוי אזנב הלטאה דמפרכסת והשתא אין מקום למ\"ש המג\"א על דעת רש\"י ועל דעת הפוסקים יעו\"ש סי' ש\"ל ס\"ק י' גם לא קשה מידי מה שהקשה על רש\"י הרב יד אהרן נר\"ו סי' שכ\"ט הגהות הטור יעו\"ש.
והרב כנסת הגדולה סי' ש\"ל כתב משם תשובת הגאונים סי' רמ\"ח דאפילו הולד מפרכס במעיה לא קרעינן לה אלא משהינן לה ומחתינן אבנא אכריסא עד שימות הולד וקברינן לה עכ\"ל וכתב הוא ז\"ל דאפי' תימא דתשובות הגאונים לאו לענין שבת קא עסקי מינה נפקא לענין שבת דאין מביאין סכין דרך רה\"ר בשבת לקרוע בטנה וזה תימה דהיא מימרא פסוקה פ\"ק דערכין כדברי רבינו והצריך עיון. וכתב היד אהרן נר\"ו וז\"ל ואשתמיט מיניה דברי התוס' פרק יוצא דופן וז\"ל וא\"ת ואת\"ל דמותר להורגו בבטן אפי' מתה אמו אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך רה\"ר לקרוע האם וי\"ל דמ\"מ משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אע\"ג דמותר להורגו דהא גוסס בידי אדם וכו' עכ\"ל הרי להדיא דאע\"ג דמותר להורגו מחללין עליו את השבת וכו' עכ\"ל ודבר זה נראה מתמיה שיהא מותר להורגו ושיחללו עליו את השבת. ולכן נ\"ל מ\"ש התוס' דמותר להורגו פי' דאינו חייב בידי אדם אבל בידי שמים חייב ומוכרח הוא זה מדהביא ראיה דגוסס דההורגו פטור ואפילו הכי מחללין ואי פירושו דמותר הוא התר גמור מאי ראיה מייתי שאני התם דההורגו פטור אבל חייב בידי שמים ומשום הכי מחללין את השבת לא כן כאן דמותר ממש איך יתכן דיחללו שבת להצילו והא דמו מותר ורחמנא הפקירו אלא וודאי כונתם כדכתיבנא." + ], + [ + "מפקחין \n וכו' כיצד וכו'. ואע\"פ שהוא צד הדגים וכו'. פי' שהוא צריך לדגים ג\"כ כיון דהא מיהא העלה לתנוק וכ\"כ רש\"י בסוגיין דיומא דף פ\"ד ד\"ה ואע\"ג דצייד כוורי וכו' אלא הא אתא לאשמועינן דאפי' הוא צריך לדבר עכ\"ל וזה פשוט לאפוקי מהלח\"מ הי\"ז שכתב דכל הנך איירי דלא עשה כן בכונה יעו\"ש דא\"כ ואינו צריך ליטול רשות מבי\"ד למה ליה וכמ\"ש רש\"י דאילו [אינו] מכוון להכי אלא דממילא צד כוורי כיון דלא מכוון להם ודאי דשרי דהא פיקוח נפש דוחה את השבת וא\"כ הו\"ל משנה יתירה אלא וודאי כדאמרן ומה שלא הזכיר רבינו בחלוקה דננעל דלת ואע\"ג דקא מכוין כך היתה גירסתו וכמ\"ש הרא\"ש ולעולם הכל בכונה תליא מילתא.", + " שמע\n שטבע תנוק בים ופירש מצודה וכו' והעלה דגים [לבד] פטור מכלום. עכ\"ל משמע דדוקא שכונתו לתנוק והעלה דגים פטור הא נתכוון לדגים ג\"כ והעלה דגים חייב דהא מחשבה ומעשה רע ועיין מעשה רוקח וקרית מלך רב ז\"ל.", + " נתכוון\n וכו' פטור. והשיג עליו הראב\"ד ועיין מ\"ש עליו הרב המגיד וז\"ל וגירסת ספרינו היפך וכו' עיי\"ש והקשה עליו הרב יד אהרן נר\"ו בסי' שכ\"ח דפליג דידיה אדידיה ממ\"ש כאן למ\"ש פכ\"א מהל' שבת יעו\"ש ולכאורה עלה בדעתי לומר דהרה\"מ לא נחית אלא לומר דמה שהשיג הר\"א על רבינו יש להליץ עליו בב' אופנים או דס\"ל הכי או הכי ותירוצו הוא כלפי האי השגה ברם לזה דכתב דס\"ל כהרשב\"א קשה דידיה אדידיה אלא דבזה לא השיגו הראב\"ד דידיה אדידיה ומשום הכי כתב דאינה השגה אך למ\"ש שם קשה דידיה אדידיה וצ\"ל כתירוץ הא' מכח דסתר עצמו ונמצא לפי\"ז דרבינו ס\"ל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ואף שלא נחלקו פנים בפנים וכמו שפסק בפכ\"א כרבא יעו\"ש. ברם הא ליתא דהרי פסק רבינו בפ\"ח הל' ה' וז\"ל ואין עמור אלא בגדולי קרקע וכתב הרה\"מ ופסק כאביי דבתרא הוא עכ\"ל הרי להדיא דס\"ל להרה\"מ בעד רבינו דהלכה כתלמיד נגד רבו היפך מ\"ש פכ\"א ויותר תימה מה שהקשה מהרח\"א בספרו מקראי קודש דבפרק י\"ח הכ\"ד כתב רבינו הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי לרשות אחת חייב לב' רשויות פטור דנחלקו רבה ואביי ורבא וכתב שם הרה\"מ דפסק כרבה דאביי ורבא תלמידיו הוו וסותר דבריו מכאן לשם ותירץ משם מהר\"ם גלאנטי דשם מוכיח ששמע רבה דבריהם ולא נראה בעיניו מדאמר כל אחד ואפי' מוכח שהיו מדברים זה עם זה משום הכי הלכה (כרבא) [כרבה] משא\"כ הכא דאילו היה שומע הרב דברי התלמיד היה מודה לאביי שהוא בתרא עכ\"ל והן הן דברי הרה\"מ דידן שחילק בין כשהתלמיד חולק לפני רבו בין כשנחלקו כב' חולקין דעלמא יעו\"ש ומה יעשה למ\"ש פכ\"א וכדכתיבנא ולכן הנראה אצלי לומר דלא כתב הרה\"מ בפכ\"א דרבינו פסק כרבא מטעם הרמב\"ן אלא כלפי מה שפסק רבינו כרבא כתב שכן פסקו בהלכות ושכן דעת הרמב\"ן לענין דינא לפסוק כרבא ברם דעת רבינו דפסק כרבא מטעם אחר נגע בה והיינו טעמא דמר בריה דרבינא פליג התם וסובר דזה וזה (אסיר) [אסור] וגם הוא בתרא כרב פפא ונמצא דב' בתראי פליגי מן הקצה אל הקצה מר בריה דרבינא ורב פפא וכיון שכן פסקינן כרבא דבמאי דאוסר אשכחנא דחד בתרא כוותיה ובמאי דשרי ג\"כ חד בתרא כוותיה ואם כן אי הוה פסקינן כולה להתירה הויא היפך ב' אמוראי לדינא דקינוח בקרקע בין לדעת רבא ובין לדעת מר בריה דרבינא אסור ואף דקי\"ל דהלכה כבתראי ואפי' נגד רבים וכמ\"ש הרה\"מ פכ\"ד מה' מלוה ולוה ה\"ט וז\"ל מחלוקת אמוראים שם ופסק כרבא דהוא בתראה אע\"ג דרב הונא ואביי פליגי עליה יעו\"ש היינו דוקא כשהרבים הם קמאי והיחיד הוא בתרא אבל כאן מר בריה דרבינא הוא ג\"כ בתרא כר\"פ וא\"כ הו\"ל ר\"פ היפך רבא ומר בריה דרבינא א\"כ משו\"ה פסק כרבא ועיין עוד שם להרב יד אהרן נר\"ו שהקשה להרה\"מ מההיא דפי\"ח שכתב שם דפסק רבינו כרבה משום דאביי ורבא תלמידייהו הוו יעו\"ש ולא ראה דברי המהרמ\"ג הללו דכתיבנא לעיל.
עוד הקשה שם הרב יד אהרן נר\"ו על מרן דבפ\"א מהל' מילה ה\"ז הסכים לדעת הרב המגיד לדעת רבינו דיש חילוק בין כשהתלמיד חולק עם רבו פנים בפנים בין כשנחלקו כשני חולקין דעלמא ואילו הוא בפ' י\"א דשכירות בסופו גבי דין שכיר שבא לישבע וכו' שכתב הרה\"מ שפסק כר' חסדא לגבי רב הונא ותמה עליו מרן דא\"כ איך פסק הר\"מ כתלמיד בפני הרב ולפי האי כללא מאי קשה הלא לא אתמר שם בש\"ס אמר ליה והלכתא כבתראי וצ\"ע עכ\"ל.
ולענ\"ד י\"ל דלאו דוקא בדאיכא אמר ליה הוא דאמרינן דהיה פנים בפנים אלא כל דאיכא הוכחה גם כן אמרינן הכי וכמ\"ש מהר\"ם גלאנטי ז\"ל דמתבת אפילו משמע דהיה פנים בפנים וכן כאן יש להוכיח דהיה פנים בפנים דאל\"כ מאי בעי בש\"ס מאי בינייהו ומוקים להו בפלוגתא נימא דמר נקיט לה בהאי לישנא ומר בהאי לישנא ולא פליגי וא\"כ מנ\"ל להרב המגיד דפליגי ופסק כרב חסדא אלא ודאי כיון דמשמע ליה דפליגי ודאי דהיה פנים בפנים ורב חסדא לפלוגי אתא ואהא בעי מאי בינייהו ומשני וכו' ואמטו להכי קשיתיה למרן דאיך פסק כתלמיד במקום הרב.
וע\"פ כל האמור יתיישב כל מה שהקשה בזה הצרור החיים במקומות אלו הלום למה שהביא מפי\"ב מהל' גרושין דין י\"א בדין אמר הבעל פקדון נתתיו לו שפסק שם רבינו כרב חסדא לגבי רב הונא וכן פסק הרי\"ף וזה היפך ממ\"ש כאן הרי\"ף ורבינו ז\"ל עכ\"ל ליכא מן הישוב על צד האמור בדברינו אלה אלא שם מטעם אחר נגעו בה וכמ\"ש הרי\"ף בהלכות שם וז\"ל פסקו הפוסקים הלכה כר\"ה בשביל שהיה רבו של ר\"ח ואנן סבירא לן דהל' כר\"ח מדמפרש סתמא דש\"ס לקמן וניהמניה לשליש וכו' עכ\"ל ואף שהבאים אחריו תפשו עליו בטעם זה יעו\"ש בהרא\"ש מ\"מ הא מטעם אחר נגעו בה וזהו שכתב בתשובה הרי\"ף ז\"ל קי\"ל כר\"ח אף דר\"ה רביה הוא וכו'." + ], + [], + [], + [], + [ + "היתה \n חצר וכו'. וכתב הרב המגיד ונ\"ל שדעת רבינו דפרוש כולהו ובעת פרישתן וכו' והוא כפי' הרא\"ש ז\"ל וכתב עוד ויש מי שפי' בהיפך דפרוש כולהו ואחד מכולן בעת מהלכן וכו' מפני שהוחזק ישראל בכאן ואצ\"ל וכו'. פי' דבריו דכל שבפרישתו היו כולן וישראל בכלל אמרינן כיון שהוחזק ישראל אפשר שהוא הישראל דבפקוח נפש לא אזלינן בתר רובא לא כן דכשזה פירש היה מן ה' או ד' דאינו ברור שהיה שם ישראל כדי שנאמר אפשר שזה ישראל דהעיקרא שם איכא לאסתפוקי והו\"ל ספק ספיקא ובזה ודאי אין מחללין א\"כ נתבארו דברי הרה\"מ אמאי הוצרך ב' פרשיות ועיין למהר\"ם בן חביב ז\"ל.
עוד כתב הרב המגיד וכן פי' רש\"י וכו'. והקשה מהר\"ם בן חביב הנזכר דאין זה פי' רש\"י כמבואר ולענ\"ד כוונתו דכתב דכן פירש היינו דלא כפירוש רבינו והרא\"ש דפרוש כלהו אין מפקחין ופרוש מקצתן מפקחין אלא בהיפך דפירשו כולהו מפקחין ומקצתן לא אף דאין פירושו מכוון עם פירוש הראב\"ד והרמב\"ן אך קשה דהרמב\"ן כתב בפירוש כפרש\"י יעו\"ש בסוף דבריו וצ\"ע והילך לשון הרמב\"ן מתחילת לשונו אחר שהעתיק לשון הש\"ס עד הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתייהו וכפי' רש\"י וז\"ל ופסק רבינו הגדול כשמואל ואיכא מ\"ד דלית הלכתא כשמואל מסוגייא דשמעתא דהוינן עלה ומי אמר שמואל הכי והא אתמר מצא בה תינוק מושלך וכו' מחצה על מחצה ישראל ואמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליחסו לא ושמואל אמר לפקח עליו את הגל ופרקינן כי אתמר דשמואל ארישא אתמר אם רוב גוים גוי אמר שמואל ולענין פקוח הגל אינו כן חזינן השתא דרב פליג אדשמואל ואזיל בפקוח נפש בתר רובא דהשתא בפקוח נפש דלית בה עבירה דמצוה בעי רב מחצה על מחצה הא רוב גוי אמרינן גוי הוא ואין להחיותו לגבי פקוח גל דשבת דאיכא איסור סקילה לא כ\"ש דרוב גוי אין מפקחין וכיון דרב פליג אשמואל הלכתא כוותיה דקי\"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ע\"כ. והקשו עליו דלפי דברי הרמב\"ן דמוקי מימרא דרב דלהחיותו במחצה על מחצה א\"כ מה הקשה בש\"ס פרק בתולה נשאת דף ט\"ו מהא דרב וז\"ל וליוחסין לא בעינן ב' רובי והתנן מצא תינוק מושלך וכו' ואמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא וכו' ומאי קשה דעד כאן לא קאמר רב דליחסו לא משום דליכא אפי' חד רוב דעל מאי דקאמר מחצה על מחצה ישראל קאי רב ברם בדאיכא חד רוב שרי ליחסו וא\"כ מאי קושיא וי\"ל דרב לא אמר מימרא זאת גבי מחצה על מחצה דוקא אלא גם ברוב ישראל ועלה קאמר דליחסו לא וא\"כ נמצא דמצריך רב ב' רובי ומה שהביאו לפרש דגם במחצה על מחצה קאי רב משום דאי לאו הכי נמצא דוקא ברוב גוים מצוה להחיותו הא גבי מחצה על מחצה לא שרי להחיותו והוא תימה דספק נפשות להקל וכמ\"ש בש\"ס מחצה על מחצה ספק נפשות הוא ולהקל וכמ\"ש מהר\"ם בן חביב לפי' רש\"י ומשום הכי מוקי למימרת רב בב' וגם א\"א לאוקומי המימרא דוקא במחצה על מחצה דהא שמואל קאי עליה וקאמר ולפקח עליו את הגל אינו כן וקאי לחלוקה דאי רוב גוים גוי ואי רב לא איירי בה קשה דלא בא שמואל על דברי רב בתמיה ובש\"ס לא משמע הכי משום הכי פי' דברי רב דקאי לב' החלוקות ודוק.
עוד כתב הרמב\"ן וז\"ל ומימרא דר' יוחנן ט' גוים וישראל אחד כפשטא דרב אתיא דהולכין בפיקוח נפש אחר הרוב והילכך בחצר אחרת כל דפריש מרובא פריש ואין מפקחין באותה חצר והו\"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ\"ל והקשה עמיתנו החכם השלם הוא הרב מהרי\"א ז\"ל דמשמע מדבריו דר\"י ורב בחדא שיטא אזלי והלכתא כוותייהו ואינו דהא לרב גם במחצה על מחצה אין מפקחין עליו את הגל בשבת וכמ\"ש הוא לעיל דדוקא במקום דליכא עבירה דמצוה ולר\"י אינו כן דמחלק מחצר זו לחצר אחרת והיינו טעמא דבאותה חצר מפקחין משום דכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי ונמצא במחצה על מחצה ס\"ל דמפקחין דלא כרב.
ונראה לענ\"ד דלעולם דבחדא פליג וכונת הרמב\"ן הוא דעד השתא דלא הוה ידעינן הא דרב הוה מתרצינן דלא לפלגו ר' יוחנן ושמואל ברם כיון דחזינן השתא דרב פליג אדשמואל א\"כ אף אנו נאמר דר\"י פליג אשמואל ואשינויי דחיקי לא סמכינן דהא כולהו הא מקצתייהו ומוקמינן מימרא דר\"י כפשטא דרב דהולכין בפיקוח נפש אחר הרוב דהיינו דאם רוב גוים גוי וזה כרב אלא דפליג עליה במחצה על מחצה וס\"ל דמפקחין ומשום הכי בחצר אחד אפילו רוב גוים מפקחין דהו\"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכר\"י קי\"ל דרב ורבי יוחנן הל' כר\"י כן נראה לי כונת הרמב\"ן.
ובסוף דבריו כתב דס\"ל כרבינו הגדול דהלכה כשמואל יעו\"ש וסיים וז\"ל דטעמא דפרוש כולהו דמפקחין משום דניידי כולהו ופרוש מקצתייהו דאין מפקחין משום שנשארה קביעות במקומה בחצר הא' והנהו דפרוש מרובא פרוש ועוד כיון דפרוש כולהו לחצר זו אתחזק הכא ישראל דפרוש מקצתייהו לכאן לא אתחזק הכא ישראל הלכך לגבי תינוק מושלך כיון שלא ראו אותו פורש מן הבתים אלא מושלך בפלטיא מצאו אותו מרוב סיעה שפלטיא כולהו ניידי ואתחזק נמי ישראל בפלטיא ונעשה הוכחה הילכך הו\"ל פרוש כולהו ומפקחין עכ\"ל.
הנה האי ועוד שכתב הרב הוא פי' רש\"י אלא שמ\"ש קודם הוא הפי' שכתב הרב המגיד משמו והוא פי' הראב\"ד והכי מתפרשין דבריו דטעמא דפרוש כולהו דמפקחין משום דניידי כולהו ממקום מושבם שיצאו לחוץ נמצא דממקום שפירש היה שם ישראל וכמ\"ש הרה\"מ פרוש מקצתייהו דאין מפקחין משום שנשארה קביעות במקומה ר\"ל שנשארו בחצר ומאותם שיצאו יצא זה ונמצא דלא יצא ממקום שהיה ישראל והיינו פי' הרה\"מ על שם הרמב\"ן וא\"כ לא קשה מה שהקשתי לעיל אלא שקשה למה יחס להרמב\"ן פי' זה ולא גם פי' רש\"י כי שניהם כתבוהו ולשון הרמב\"ן מגומגם ודי בזה.
והלח\"מ פלפל בלשון רבינו ובסוף דבריו כתב וז\"ל ונ\"ל לתרץ הכל ולומר וכו' בקבוע גרוע כי האי לא ס\"ל לר\"י דמפקחין וכו' יעו\"ש והקשה הצרור החיים דף ל\"ד ע\"ג וז\"ל וקשה דאי הכי דבקבוע גרוע כי האי לא ס\"ל לר\"י דמפקחין ברובא גוים א\"כ ה\"נ נימא דס\"ל לשמואל ומשום הכי קאמר דס\"ל לשמואל בההיא דתינוק דדוקא ברוב ישראל או מחצה על מחצה מפקחין אבל ברובא גוים לא וא\"כ מאי פריך לשמואל דידיה אדידיה וכו' אלו תוכן דבריו וי\"ל דלא ניחא ליה לש\"ס לתרץ הכי לשמואל דהו\"ל ב' אוקמתות דהיינו דפירש מקצתייהו ודוקא בחצר ולא בעיר וכל כי האי הו\"ל לפרש ולא לומר מימרא סתמית במקום דאיכא ב' תנאים ויש הפרש בין חדא אוקמתא לב' אוקמתות.
עוד הקשה בס' הנזכר על מ\"ש הלח\"מ ובפ\"ק דכתובות כתוב בס' אלא וכו' וז\"ל והסייעתא דמייתי אדרבא הויא תיובתיה דהתם לא הוזכר הא דר\"י וגם החילוק דפרוש כולהו לפרוש מקצתן וכו' ולא קשה מידי דאדרבא כיון דשם לא שייך למכתב אלא וכתב מוכרח דהשגרת לישן הוא מהכא להתם דאגב דהכא צ\"ל אלא נקטיה גם שם וק\"ל.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ומ\"מ קשיא לי ע\"ז וכו' עד וצ\"ע ולענ\"ד נראה דשאני בפיקוח נפש דאית קולא לשבת דמחלל שבת משום הכי חשבינן ליה לגרוע לא כן לענין קידושין דלחומרא הוא דהיינו להצריכא גט לא קפדינן אגריעותא דאית ביה והשתא איכא הרבה סוגי קבוע ולפי הענין משתנה דמה שבטריפה לא חשיב קבוע ואזלינן בתר רובא בפיקוח נפש חשיב וכמ\"ש הרב המגיד ואף שהרה\"מ כתב כן לפי דרכו דרבינו פוסק כשמואל ה\"ה לר\"י לפי הדרך דפוסק כוותיה לפי מ\"ש רבינו בתשובה לא כן לדרך הרמב\"ן וכמ\"ש הלח\"מ ז\"ל לקמן וזה הוא בחצר אבל דעיר דהוי גרוע טובא אף בפיקוח נפש לא חשיב קבוע כיון דמצד אחר איכא קולא דשבת אבל דבר דהוי חומרא לחוד חשיב קבוע ועל פי זה נסתלקו כמה תערומות דלכאורה קשה בדברי הרה\"מ פט\"ו מהל' איסורי ביאה הכ\"ה וז\"ל והטעם משום דאיכא מקצת גוים [או] מקצת ישראל קבועים וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ\"ל. ולכאורה קשה חדא דאי מתני' איירי בקבועים א\"כ היכי בעי למפשט בגמ' בכתובות מדרב דבעינן ב' רובי לעולם דלא בעינן אלא חד רוב ומ\"ש ליחסו לא הוא משום דליכא אפילו חד רוב לפי שהם קבועים וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ועוד מ\"ש בש\"ס יומא כי אתמר דשמואל ארישא אתמר ואי איירי בקבוע מה לי רישא מה לי סיפא הכל אחד דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ועוד דאמאי אמר רב אבל ליחסו לא אפילו להשיאו אשה ישראלית אלא ע\"פ מ\"ש לא קשיא מידי דמ\"ש רבינו דחשיב קבוע לענין זה דהוי חומרא אבל לשאר דברים לא חשיב קבוע דהוי גרוע טובא דהוי דעיר וזה מ\"ש רב לא שנו אלא להחיותו דלהחיותו לא חשיב קבוע ומשום הכי אם רוב ישראל ישראל אבל ליחסו בעינן ב' רובי ויתיישב הכל." + ], + [], + [], + [ + "עכו\"ם \n וכו' או שצרו סתם וכו'. וכתב מרן משום דספק נפשות להקל. והלח\"מ כתב דקשיא ליה דיוקא אדיוקא וכו' ותירץ נעשה וכו' ומכאן הוציאו רבינו עכ\"ל. וקשה דלא שייך לומר כאן נעשה דתני בלשון אבל וכמ\"ש בגופי הלכות כללי הנו\"ן סי' תכ\"ג וז\"ל אע\"ג דאמרינן בכל מקום נעשה דיוקא דרישא כדינא דסיפא הכא לא אמרינן משום דסיפא קתני בלשון אבל וכל היכא דתני בלשון אבל משמע דהסיפא נדרשת לעצמה ואין לה עסק עם הרישא וקיימו מהרש\"א כלל זה. ובגליון של גופי הלכות שלי מצאתי כתוב וז\"ל וצ\"ע מההיא דפ\"ק דקידושין ד\"ה דתני אבל היא שנתנה ואמרה היא וכו' ופריך הש\"ס דיוקא אדיוקא ומשני נעשה ואע\"ג דקתני סיפא אבל יעו\"ש קטונתי מכל החס\"דים יעקב בכר יו\"ט אלגאזי עכ\"ל ושוב ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו סי' שכ\"ט הגהות ב\"י נושא ונותן בזה.", + " וכשיצילו\n את אחיהם וכו' מותר לחזור בכלי זיין למקומן וכו' שלא להכשילן לעתיד לבוא. ולכאורה קשה בדברי רבינו דלא פסק לא כתירוץ א' ולא כתירוץ ב' דאי פסק כתירוץ א' דחוזרין למקומן היינו בכלי זיינן א\"כ לאיזה צורך כתב וכשיצילו את אחיהם וכו' אפילו שלא הצילו אלא שנצחו אומות העולם את עצמן חוזרין בכלי זיינן ואי פסק כרב נחמן בר יצחק דיש חילוק בין כשנצחו אומות העולם לכשנצחו ישראל א\"כ איך קאמר סתם למקומן ומה גם דרבינו פסק בפירוש בפכ\"ז כב' התירוצים וכמ\"ש הרא\"ש וכ\"כ מרן בב\"י סי' ת\"ז יעו\"ש וכ\"כ הב\"ח והיינו ממ\"ש רבינו ובכלי זיינן והכי הו\"ל למימר חוזרין בכלי זיינן למקומן שכך הוא משפט הלשון וכמ\"ש כאן מותר לחזור בכלי זיין למקומן וכו' אלא כתב כן ללמד דגם ביד ישראל תקיפא דליכא אלא אלפים אמה חוזרין בכלי זיינן ובכלי זיינן דכתב בסוף דבריו קאי לעיל ג\"כ והוא מילתא באפי נפשא דקאי לכל החלוקות ונמצא דפוסק גם כר' יהודה ולפום מאי דכתיבנא אין מקום למ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו על דברי רבינו פכ\"ז בסי' ת\"ז הגהות הטור יעו\"ש גם מ\"ש בהגהות ב\"י שם להכריח דמ\"ש רבינו כאן בפ\"ב שלא להכשילן לעתיד לבוא דקאי לחזרה למקומו לפי מ\"ש דמשפט הלשון כך כמ\"ש בפ\"ב ליתא אלא דניתן ליאמר דבריו בלא הכרח זה ודוק וכן נראה דעת הטור כדעת רבינו והרא\"ש בשם הר\"ם דפוסק כב' התירוצים שכת' בסי' ת\"ז וכשחוזר חוזר עם כלי זייניו וקאי לכל מיני חזרה.
ונראה לענ\"ד דמ\"ש רבינו כאן בפ\"ב סתם משום דלא נחית כאן לחלק להיכן הוא חוזר דכיון דרבינו ס\"ל דלעולם בין לאלפיים אמה כשיד ישראל תקיפא בין למקומו כשיד אומות העולם תקיפא חוזרין בכלי זיינן כתב סתם כאן רבינו וכשיצילו את אחיהן מותר לחזור למקומם סתם דלעולם הדין כן דלא נחית כאן לחלק להיכן הוא חוזר וכדכתיבנא וזה נראה ג\"כ דעת הטור בסוף סימן שכ\"ט שכתב והמצילין חוזרין בכלי זיינן למקומן עכ\"ל ולכאורה דבריו סתומין ועפ\"י מ\"ש הנה נכון דכיון דלעולם בין בחזרה דאלפים אמה בין בחזרה למקומו ממש חוזר בכלי זיין סתם כאן וכתב חוזר בכלי זיינן למקומן איזהו מקומן מי לאלפים מי יותר באופן דלמקום שהולך הולך עם כלי זיינו ולא נחית רבינו כאן אלא לדין חזרת עם כלי זייניו ובסי' ת\"ז כתב דין חזרת המקומות והשתא הכא מ\"ש רבינו שלא להכשילן לעתיד לבוא ר\"ל היינו טעמא דלעולם חוזרים בכלי זיין שלא להכשילן כלומר שלא יכשלו דיבואו גוים עליהם וידחקו זה את זה ויהרגו מעצמם וכמעשה שהיה דתני בברייתא וודאי טעמא קאי להבאת כלי זיין לעולם בין הכי ובין הכי ועיין בלח\"מ פ\"ו מהל' מלכים הי\"ג.
ואחרי מופלג כמו ל' שנה נדפס זה ספר בירך יצחק ועיין שם בסדר מסעי מ\"ש לישב לב' לישני דרבינו אלו דפ\"ב ופכ\"ז בחילוק היכא שהוא מלחמה עם הגוים דבזה איירי בפ\"ב אבל התם בפכ\"ז שהוא מדבר בכל מיני הצלה דהתם לית ביה סכנה אם ישאר שם במקומו לכך לא התיר אלא כשיד האומות תקיפא וכו' יעו\"ש.
והמה דברים תמוהים דאי יש לחלק בין נדון המתני' דתני וכל היוצאין להציל חוזרין למקומן דקאי במלחמה לנדון מתני' דראש השנה דתנן בראשונה וכו' דאיירי במיני הצלה דלית בה סכנה א\"כ מאי קשיא להם לש\"ס ממתני' למתני' דחדא תני למקומן וחדא תני אלפים אמה הא שפיר יש לחלק בין מלחמה דאיכא סכנה לשאר הצלות דליכא סכנה ולמה להו לתרץ מה שתירצו שחוזרין בכלי זיין ולעולם אלפים אמה וכן תירוץ אחר כאן וכו' כאן וכו' ועוד דגם במתני' דר\"ה תני להציל מן הגייס והיינו מלחמה שהולך להלחם עם הגייס להציל מידם ומה חילוק יש ביניהם והוא ז\"ל נרגש מזה וכתב וגם הגייס לא דמי להא דגוים שצרו עליהם למלחמה דקא איירי בפ\"ב אלו דבריו ולא ידעתי היאך לא דמי זה לזה דגוים שצרו על ישראל היינו גייס שבא על ישראל והכל אחד." + ], + [ + "וכן \n ספינה המטורפת בים ואפי' יחיד הנרדף וכו'. ויש להקשות במ\"ש דביחיד הנרדף מחללין את השבת ובריש פ\"ב דתעניות כתב אלו הן הצרות וכו' שמתריעין עליהן וכו' על החרב ודבר וחיה רעה וכו' ובכל מקום אין צועקין ולא מתריעין בשבת חוץ מצרת המזונות וכו' והא חיה רעה וחרב סכנת נפשות הוא ולמה אין צועקין ומתריעין בשבת ואין לומר דהאי חרב היינו בין אומות העולם דהא כתב רבינו הל' ד' שם על החרב כיצד אפי' חרב של שלום וכו' ומדקאמר אפילו מכלל דאיירי גם בחרב של ישראל. ולענ\"ד נראה דמ\"ש אפי' קאי לענין שמתריעין ומתענין בחול ואהא כתב דאפי' חרב של שלום עושין כן ברם למ\"ש דאין עושין כן בשבת לא קאי אלא לחרב של שלום דשל ישראל מחללין עליו את השבת ומחלוקת חיה רעה לא קשה ג\"כ דשאני כשהוא נרדף שאם לא יצילהו ימות דהיא רודפת אחריו לא כן כשיש בעיר חיה רעה וכל העם יכולין להנצל שלא יצאו מביתם אז אין מחללין את השבת." + ], + [ + "צרין \n על עיירות וכו'. ואין צ\"ל במלחמת מצוה וכו'. וכתב מרן דאיתא בירושלמי דבמלחמת מצוה אפי' בשבת מתחילין וכו' וראיתי להרב פרי חדש ז\"ל במים חיים בליקוטי או\"ח דף ל\"ט כתב וז\"ל וקשה דהא התם ביריחו לא התחילו כי אם באחד בשבת שהרי ז' ימים סבבוה ובז' נכבשה שמע מינה שביום א' הקיפוה עכ\"ל ואני תמיה עליו וכי נעלם מהירושלמי הפסוקים אלו והא משם הוא ראית הירושלמי ואם כן ודאי אין זו קושיא דהא כבישת יריחו היה בשבת והששה ימים שסבבוה לא היה מלחמה ויודעים היו שביום הז' יפול המלחמה והיה להם להתחיל ביום ב' כדי שלא יתחילו בשבת אלא בא' בשבת אלא וודאי דבמלחמת חובה מתחילין אפילו בשבת וק\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "לפיכך \n אם גרף האש וכו'. וכתב הרב המגיד ד\"ה לפיכך וז\"ל ודע דאפי' תבשיל שלא הגיע לשליש בישולו וכו' וכן כתב הרשב\"א זה דעת רבינו עכ\"ל. והקשה הלח\"מ וז\"ל וקשה דלמטה בד\"ה וכן תבשיל כתב והרשב\"א ז\"ל כדעת אחרים ונראה להגיה והרא\"ה ז\"ל כדעת אחרים וכו' ודבריו תמוהים דבהדיא כתב הרשב\"א כן בפ' כירה ודלא כהרי\"ף ורבינו יעו\"ש והאמת דמ\"ש הרה\"מ כאן וכ\"כ הרשב\"א הוא דוקא כשלא הגיע לשליש דאז צריך כירה גרופה וקטומה אליבא דכו\"ע לא כן לקמן דאיירי שהגיע לשליש בשולו אז א\"צ גריפה וקטימה דס\"ל להרשב\"א כאחרים וזה מוכרח דכאן לא כתב הרה\"מ וכן דעת הרשב\"א כמ\"ש לקמן והרשב\"א כדעת אחרים וכמ\"ש ג\"כ כאן וזה דעת רבינו אלא כתב וכן כתב הרשב\"א כלומר דודאי לדעת הרשב\"א בהגיע לשליש בשול אפילו אינה גרופה וקטומה שרי אבל לדעת רבינו לא שרי אלא בגרופה דוקא וע\"ז כתב דלדעת רבינו והרי\"ף דבגרופה שרו הוא אפי' לא הגיע לשליש בשולו וע\"ז כתב דכ\"כ הרשב\"א כלומר דכתב כן לדעת הרי\"ף דהכי כתב בפ' כירה וע\"ז כתב וכן דעת רבינו." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n תבשיל שאסור להשהותו אם עבר וכו' בכדי שיעשו. והקשה הקרית מלך רב משם אביו הרב ז\"ל דמאי שנא דכאן צריך להמתין בכדי שיעשו והתם פ\"ו מהל' יו\"ט ה\"י כתב עבר ואפה או בשל לשבת אין אוסרין עליו והתם איסורא דרבנן הוא והכא איסורא דרבנן וע\"כ לא דחי בגמ' כד בעי למפשט לאפה ביו\"ט דבמזיד אסור ממתני' דהמבשל בשבת בשוגג שרי ובמזיד אסור איסור שבת שאני משום דבעי למפשט מאיסורא דאורייתא ברם כשהוא דרבנן הכל אחד ונ\"ל שהוא מפרש דמ\"ש בש\"ס איסור שבת שאני ר\"ל אפי' שהוא דרבנן כיון שהוא שבת חמירא טפי. ועוד י\"ל דשאני התם ביו\"ט דכיון שהוא בידו לבשל ביו\"ט לשבת בהתר דהיינו בעירוב לא קנסינן ליה בעבר ואפה דלא חיישינן שיעשה פעם אחרת במזיד כיון שבידו לעשות בהתר לא כן כאן בשהא שאינו בידו לשהות בהתר אי שרינן ליה בעבר והזיד יבא להזיד פעם אחרת וק\"ל." + ], + [ + "כל \n שמותר וכו' אסור להחזירו וכו'. וכתב הרב המגיד ביאור דברי רבנו הוא שתבשיל חי וכו' שכל אלו משהין אותן ע\"ג האש וכו' והלח\"מ ז\"ל כתב בזה דברים סתומין ומחוסרי לשון והכונה בדבריו ז\"ל דבא לישב לדעת הראב\"ד איך לא פי' דברי רבינו כפשוטן וכמ\"ש הרה\"מ ז\"ל וכתב דקשיא ליה לפירוש זה דממ\"ש רבינו כל שמותר משמע אפי' כירה גרופה וקטומה דגם בה איכא התר וא\"כ קשה היאך כתב אחר כך ואין מחזירין אלא על גבי כירה גרופה וקטומה והא כתב רבינו כל שמותר לשהות אסור להחזיר ובכלל נכנס שהיה ע\"ג כירה גרופה וקטומה וא\"כ אסור להחזיר ואף דממ\"ש ואין מחזירין הדבר נודע ממילא דמ\"ש בתחילת הלשון לא קאי לשהיה ע\"ג כירה גרופה וקטומה מ\"מ לא היה לו לכלול בתחילת לשונו ולומר כל שמותר והמעיין יעמיסהו בדברי הלח\"מ אך זאת אגיד דתיבה אחת היא מוחלפת ובמקום תנור צ\"ל כירה וק\"ל." + ], + [ + "אסור \n להכניס מגריפה וכו' מפני שמגיס בה וכו'. וכתב מרן נ\"ל שמ\"ש רבינו והיא על האש וכו' עד על האש קרי לה עכ\"ל וקשה דלא היה צריך לזה דבקל יש לחלק דהכא לא איירי במרותחת מדלא פי' וסתם משום הכי דוקא ע\"ג האש הוא דאסור אבל במרותחת מה לי ע\"ג האש או שלא ע\"ג האש הכל אחד אשר עפי\"ז זה נראה להליץ בעד הלח\"מ ממה שהקשה עליו בס' יצא מחדש קרית מלך רב דאיך כתב דס\"ל לרבינו דמ\"ש בגמ' ודילמא מגיס הוא משום צובע ובצביעה דוקא אסור אפילו בעקורא ברם בבישול בעינן דוקא על האש דהא כתב רבינו פכ\"ב ה\"ו דבקדרה רותחת אפי' שהורידה מעל האש לא יתן לתוכה תבלין והיינו טעמא דמתבשלין הרי דאפי' שלא ע\"ג האש איכא בישול ואיך כתב הלח\"מ דבתבשיל אם אינו ע\"ג האש ליכא בישול ומ\"ש הוא לחלק בין תבלין להגסה ליתא דכיון דהתבלין מתבשלין הוא הדין ההגסה דיש לומר כמו שכתבתי דכאן איירי רבינו באינו רותח ומשו\"ה צריך ע\"ג האש ובצובע אפי' אינו רותח ואינו ע\"ג האש אסור דכדי שיקלוט הצבע א\"צ רותח ובגמ' איירי באינו רותח דאי ברותח כד מותיב הש\"ס ודילמא מגיס אמאי לא מוקי לה באינו רותח אלא וודאי דאיירי אפי' באינו רותח וצובע שאני ומזה הטעם נ\"ל שכתבו התוס' דטעמא משום צובע דאילו תבשיל באינה רותחת צריך דוקא ע\"ג האש.
ועפ\"ז יתיישב מה שיש להקשות לכאורה על הרב חידושי הלכות שכתב על דבריהם וז\"ל והוי צובע דכיון דמיירי בעקורא ס\"ל דלא שייך משום מבשל אלא משום צובע עכ\"ל וקשה דהא במתני' תני האילפס וכו' שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין וכו' הרי שאפי' שלא ע\"ג האש איכא בישול ואיך כתב דבישול לא שייך אלא ע\"ג האש אלא וודאי דרותח שאני והכא איירי באינו רותח ומשו\"ה הלח\"מ ז\"ל דקאי על דברי רבינו דלא איירי ברותח והקשה מהגמ' דלא איירי ברותח מתרץ שפיר דבגמ' היינו טעמא דהוי משום צובע ואינו ענין כלל למ\"ש פכ\"ב דאיירי ברותח וק\"ל.
ועיין עוד בדברי מרן שכתב וז\"ל ועוד י\"ל דכיון דקדרה חייתא מסח דעתיה ולא מגיס וכו' עכ\"ל וקשה דכיון דס\"ל למרן דכל דמסיח דעתו ליכא למיחש וכ\"כ ג\"כ לעיל ה\"ד לתרץ לקושית הרמ\"ך ורבינו כתב לעיל ה\"ד דאם גרף וקטם מותר לשהות עליה שהרי הסיח דעתו א\"כ מתורצת הקושיא שהקשה הרמ\"ך לקמן פ\"ט ה\"ג שהקשה היאך מותר לשהות ע\"ג גרופה וקטומה ניחוש דילמא מגיס וכו' דכיון שהסיח דעתו ליכא למיחש אפי' בהגסה וכמ\"ש מרן כאן וא\"כ קשה על מרן שלא תירץ שם כלום." + ], + [ + "לא \n ימלא אדם קדרה עססיות ותורמוסין וכו'. כך היא בברייתא דף י\"ח וקאמר בש\"ס לימא בית שמאי היא ולא בית הלל אפי' תימא ב\"ה גזרה שמא יחתה בגחלים וכו' והקשה הרב מאיר עיני חכמים דלב\"ה דטעמא הוי משום חיתוי א\"כ מאי צריך בכדי שיעשו כשלא חתה הא אינו אלא גזרה שמא יחתה ומ\"ש רש\"י ניחא לב\"ש אבל לב\"ה מאי טעמא ועיי\"ש מה שנדחק ולענ\"ד נראה דהכונה היא דכיון דאם יחתה יהנה ממלאכת שבת גזרו בשהא ולא חתה אטו חתה ונתנו לו דין חיתוי." + ], + [ + "תנור \n שנתן לתוכו בשר מבעוד יום וכו'. הכי איתא בש\"ס דף י\"ח והשתא דאמר מר וכו' וכתבו התוס' ד\"ה התם וכו' וא\"ת לרב אשי דשרי ברחא ולא שריק ולא אסר אלא בשרא אגומרי תיקשי ליה מתני' דאין נותנין פת לתנור וי\"ל וכו' והקשה הרשב\"א בחי' לתירוצם דא\"כ אמאי מתרץ בש\"ס שם התם מינתח הא לא מינתח והא בקל יכול לתרץ כשפי התנור פתוח ע\"כ. ולענ\"ד נראה דעד כאן לא כתבו כן התוס' אלא לר\"א דשרי ומוקי למתני' בבשרא אגומרי וכמ\"ש בש\"ס מוקים לסיפא ג\"כ בפי התנור פתוח דהוי כמו בשרא אגומרי והוי סיפא דומיא דרישא לא כן לרבי ירמיה דאסיר דמתני' אתיא כפשטא ולא הוי בשרא אגומרי לא ניחא ליה לאוקומי סיפא בפי התנור פתוח דהוי דלא כרישא ומשו\"ה מוקי בש\"ס אפילו פי התנור סתום והיינו טעמא דכיון דלא מינתח בעינן לטעמא דכהנים זריזים הם.
והנה נבא לדברי רבינו שלכאורה כל מ\"ש אינו לפי סוגיית הש\"ס דאילו בש\"ס בבשר גבי נתן טעם משום זיקא ורבינו נתן טעם זה בברחא וכן כל לשון זה הוא מגומגם. ולענ\"ד נראה דרבינו מפרש בש\"ס כך איכא דאמרי דגדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי פי' דכיון דאם יחתה יתחרך הבשר שהוא רך לא חיישינן לחיתוי ולאו דוקא לא שריק אלא אפי' פתוח ממש שרי אלא נקט הכי אגב לישנא קמא דברחא נמי ושריק שפיר דמי פי' דאף דבזה יבא לחתות דלא יתחרך מ\"מ הוא שריק וגלי אדעתיה דא\"צ זיקא דאי לא שריק אפי' שהוא סתום מ\"מ אי אפשר אם לא יכנס זיקא ביני חורי וכיון שכן נראה דלא חייש לזיקא ויבא לחתות לא כן כשהוא שריק נראה דחייש לזיקא ואינו מגלהו כי פליגי דברחא ולא שריק רב אשי שרי דסובר דכיון שהוא סתום אף דלא שריק לא מגלהו דקשי ליה זיקא ורב ירמיה מדפתי אוסר דכיון דלא שריק נראה דלא חייש לזיקא והשתא רבינו פוסק כמאן דאסר וצריך דוקא שריק כדי להתיר וז\"ש רבינו בבשר גדי הטעם שלא יבא לחתות ומסתמא איירי אפי' בתנור פתוח ובבשר עז ושריק שרי משום דקשי ליה זיקא ושוב ראיתי לב\"י סי' רנ\"ד פי' כן." + ], + [], + [], + [ + "אין \n צולין בשר וכו'. ועיין מ\"ש מרן על שם הרמ\"ך ולא זכינו להבין מ\"ש בתחילת דבריו דמקשה רבא מהא דאין צולין דליתא בגמרות שלנו כן אלא שהקשה מחלוקת פת לתנור ולא מאין צולין בשר בצל וביצה יעו\"ש גם מה שהביא מהך ברייתא דחנניא לא קשה די\"ל דהכי פירושו דלצלי ס\"ל דדי כמאכל בן דרוסאי כדתני חנניא גבי קדרה ברם לא ס\"ל כחנניא בקדרה דזה לחוד וזה לחוד וכ\"כ הר\"ן יעו\"ש." + ], + [], + [ + "אין \n נותנין את הפת וכו' או באש וכו'. איכא מאן דבעי מימר בפשיטות דרבינו פסק כת\"ק וכמ\"ש התוס' לדעת רש\"י דהבעיא היא גם לת\"ק ואי ר' אליעזר פניה המדובקים בתנור קאמר ת\"ק אחת מפניה קאמר או עליון או תחתון ופשיט לה דר\"א האיך דתנור קאמר ונמצא ת\"ק אחת מפניה קאמר לפי שהוא מקיל ורבינו פסק כן וכתב המדובקים וכו' או באש ושכן פסק בפירוש המשנה כת\"ק ואצ\"ל דהדר ביה כמ\"ש מרן אלו תוכן דבריו וליתא דרבינו כתב בפירוש המשנה דת\"ק מחמיר יותר מר\"א ויותר מתקרמין פניה המדובקין בתנור מפניה שכנגד האש וכיון שכן איך אפשר דיפסוק כאן דאו או שפיר דמי והא צריך דוקא פניה שכנגד האש לחומרא וכת\"ק ואם נאמר שחזר בו מפירוש המשנה לספר היד א\"כ מה הרוחנו שלא נאמר כמ\"ש הרב המגיד דפסק כר\"א וחזר בו ממ\"ש בפירוש המשנה דהלכה כת\"ק וכמ\"ש מרן ועוד שהאמת איתו דזה לא ניתן ליאמר דבשלמא לענין הלכה אי כמר או כמר שייך לומר חזר בו ברם לענין הסברא אי יותר מתבשל פניה שע\"ג התנור או שכנגד האש לא שייך חזרה ומשום הכי כתב הרה\"מ דפסק כר\"א ולקולא והיינו טעמא דס\"ל כאן שהוא מפרש או מדשקיל וטרי בש\"ס כמ\"ש הרה\"מ ומ\"ש רבינו או באש קאי לחררה דלא פליגי בה והוא ככו\"ע.
אך קשה לענ\"ד דכיון דמצינן להשוות מ\"ש רבינו בפירוש המשנה למ\"ש בס' היד ויהיו לאחדים למה נאמר דהדר ביה דכמה נוסחאות מסייעות לזה דכתוב בהן כדי שיקרמו פניה שאינן מדובקין בתנור והיינו כת\"ק שהוא מחמיר דטפי מתבשל המודבק בתנור ממה שהוא נגד האור וכמ\"ש בפירוש המשנה ואו באש שכתב קאי החררה דשם לא שייך פנים דלצד חודה לא יבא הבישול אלא מכח הגחלים שתחת החררה ומה שאינו מחמיר הת\"ק בחררה משום דכיון שהוא על גבי הגחלים ממש מתמהר הבישול ואיך כותב מרן בפשיטות ולפ\"ז ט\"ס יש בנוסחתינו אחר שנראה ברור דליכא ט\"ס ולא קשה דפליג דידיה אדידיה ויבא הכל מרווח ולא יקשה מהירושלמי דנראה דר\"א מיקל דהכי הוא האמת דמיקל ופי' הסוגיא לפי זה דר\"א מיקל עיין להרב מאיר עיני חכמים בדברי התוס' יעו\"ש.
והטור כתב בסי' רנ\"ד וז\"ל ואין נותנין וכו' אלא כדי שיקרמו פניה הדבוקים בתנור או פניה שכנגד האש וכתב מרן ב\"י דחד קאי הפת וחד החררה והקשה הב\"ח דסתרי אהדדי דפניה המדובקים בתנור הוי קולא ופניה שכנגד האש הוי חומרא לפי דעת התוס' ולפירוש רש\"י הוי אפכא המדובקים בתנור הוי חומרא ופנים כנגד האש הוי קולא והא ודאי לא אפשר דהיאך יפסוק באחת כת\"ק ובאחת כר\"א וכו' עד שיקרמו פניה כנגד התנור וכו' עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דהיאך מערב חררה עם פת הא חררה כשמתקרם היא מתבשל ג\"כ מהר לפי שהוא על גבי הגחלים והבשול יבא מהר עם הקרום ובזה לא פליגי ועוד למאן דסוברים דפניה כנגד האש הוא חומרא חררה היאך מדמינן ליה אימא שהוא ע\"ג גחלים הוא כמו פת המדובק שממהר בשולו נמצא ת\"ק דמחמיר צריך קירום ע\"ג החררה ג\"כ הוא תימה דעד שיבא להתקרם מלמעלה צריך שיתבשל היטב לפי שהחום מלמטה והרי היא מבושלת החררה היטב ולמה יצריך כל כך בחררה יותר מפת דיספיק לו קירום גם בחוץ ברם בתוכה צריך בישול טובא וזה לא ניתן ליאמר ואי מ\"ש ע\"ג גחלים הוא כמו הפת לצד האור ליתא דכיון שהוא סובר דיותר מתבשל מה שהוא מודבק בתנור מבחוץ והיינו טעמא דכותל התנור הוא כמו גחלים כ\"ש ע\"ג גחלים ולמאן דסוברים דפניה כנגד האש הוי קולא דיותר ממהר הבישול לצד חוץ וא\"כ חררה ע\"ג גחלים הוי התר אפי' קרמו מ\"ש כנגד הגחלים ור\"א בשתיהם צריך לקרום לצד האחר דהיינו בפת מה שאינו נגד האש והוא מודבק בתנור ובחררה מה שהוא למעלה והוא תימה דכיון שקרם מלמעלה מחמת החום שלמטה נמצא שנתבשל היטב ולמה צריך כל כך בישול יותר מפת דבפת אפי' שקרם אבל הוא צריך להתבשל ואפ\"ה התיר אלא וודאי דבחררה לא פליג וכדכתיבנא וצ\"ע.
גם מ\"ש המג\"א ס\"ק ט\"ו דבריו תמוהים שכתב על מה שפסק מרן כר' אליעזר וז\"ל דס\"ל דאיזו צד שמתקרם סגי ולכן גבי חררה סגי בשיקרמו פניה שכנגד האש דשם פשיטא שהצד שכנגד האש מתקרם יותר וכו' עכ\"ל נראה שהוא מביא ראיה על דברי מרן דס\"ל דצד המדובק בתנור מתקרם יותר וסגי בהכי וראיה מחררה דסגי ליה בצד שהוא ע\"ג גחלים נמצא דאזיל לקולא. ולענ\"ד אין ראיה מזה דהא ת\"ק דמחמיר והצריך קרימה שכנגד האש שהוא המאוחר לקרום איך קאמר בחררה ג\"כ שיקרמו פניה והיינו שע\"ג האש דא\"א לומר שלמעלה שהרי היא מבושלת גמורה וכדכתיבנא לעיל וא\"כ ודאי שהוא מה שנוגע לגחלים והשתא מוכרחים אנו לומר דהיינו טעמא דחררה משום שהוא ע\"ג האש ומתמהר הבישול ובזה כו\"ע מודו וכמ\"ש מרן ב\"י על דברי הטור דוע\"ג האש קאי לחררה יעו\"ש והביא פי' רש\"י עליו יעו\"ש.", + " ואם\n נתן סמוך לחשיכה וכו'. בכדי שיעשו. וכתב הרב המגיד למד מן הברייתא הנזכרת גבי עסיסיות וק\"ו עכ\"ל ולא ידענו היאך הוא ק\"ו שהדין שוה הכא כדהתם וראיתי להלח\"מ נתעורר בזה וכתב כיון דיש מפרשים דצריכים בישול הרבה הוי ק\"ו ודבריו תמוהים דלדעת רבינו הרי הם כתבשיל שלא בישל כל צרכו היאך הוי ק\"ו וכי רבינו משתמש ממה שהוא נגדו ונחזי אנן אי הוי הכי או הכי דודאי דלא פליגי במציאות אלא מר איירי בהכי ומר בהכי או בחילוק מקומו או בענין אחר. ואחי יפ\"ת כה\"ר שב\"ע נר\"ו אמר דהק\"ו הוא הכי דהתם שהוא דבר שאינו צורך כ\"כ לשבת דאפשר לאדם לאכול בלחם אפ\"ה גזרו שמא יחתה למהר בישול ומשו\"ה במזיד אסור כ\"ש בפת שהוא צורך לשבת דאיכא למיחש לחיתוי יותר דבמזיד אסור ונכון.", + " ואם\n בשוגג מותר לרדות עד לא ירדה במרדה וכו'. וכתב מרן על שם הרמ\"ך דהוא גופיה פסק לעיל דכל תבשיל וכו' יעו\"ש ונ\"ל דשאני ג' סעודות שהוא מצוה ומשום הכי התירו וע\"י שנוי דס\"ל לרבינו דגם סעודה ג' צריך פת וכמ\"ש פרק ל' משא\"כ גבי תבשיל דאפשר לג' סעודות בלא תבשיל אסרו וק\"ל." + ], + [ + "עושה \n אדם מדורה. הכי איתא בברייתא דשבת דף כ\"א וכו'. מכאן הוכיח הרב בני חיי סי' רנ\"ה דבמקום נר שבת אם רוצה לעשות מדורה יצא ידי חובת נר דאי לאו הכי לימא דמותר לעשות פתילות מדברים שאין מדליקין אי איכא נר אחר ולמה נקט מדורה אלא וודאי ביוצא ידי חובת נר שבת דלא כמ\"ש הרב המפה סי' תרע\"א יעו\"ש. ולענ\"ד אין מכאן ראיה ומאי דנקט מדורה הוא חידוש דלא מיבעיא אי איכא נר אחר דישתמש דליכא למיחש להטות אלא אפילו דליכא אלא הך נר אמר כיון דהוא מדורה אינה צריכה הטיה ולעולם דאינו יוצא ידי חובת נר שבת אלא דהסברא מצד עצמה נראה תמוה דטעם נר שבת אי משום שלום הבית שלא יהיה חשך הא איכא אור גדול ולא חיישינן להטות ואי משום עונג הא איכא אור גדול וא\"כ מה לי נר מה לי מדורה." + ] + ], + [ + [ + "יש \n דברים וכו' ואפי' מחמת עצמן. והקשה הלח\"מ דמאחר דלא אפשיטא איך פסק לחומרא במידי דרבנן ונראה דרבינו סובר דאפשיטא במחמת עצמן וכ\"ש מחמת דבר אחר וכמ\"ש הרי\"ף דאפשיטא ונראה דהכי ס\"ל ומה שהקשה הב\"ח סי' רנ\"ז סק\"ב דא\"כ לא הו\"ל להביא וסליקא וכו' י\"ל דהביא כן כדי לגלויי דס\"ל דהיא מסקנא ולא דחיה וכמ\"ש הוא עצמו לעיל גבי גפת דשומשומין דפסק לחומרא דאפשיטא.
עוד הקשה הלח\"מ וז\"ל וא\"ת לדעת רבינו דכי אמר לו לחין מחמת עצמן אסור כ\"ש מחמת דבר אחר איך רצו בגמ' לפשוט הך בעיא מדהזכירו במתני' מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה הא אפשר לאשכוחי מחמת דבר אחר ואסור מכ\"ש וכו' עכ\"ל. ולענ\"ד הכי פירושו לדעת רבינו אי אמרת בשלמא לחין מחמת דבר אחר שפיר דשייך בכולן והאי דינא דוקא מחמת דבר אחר ולא מחמת עצמן אלא אי אמרת לחין מחמת עצמן ג\"כ מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה פי' דכיון דמחמת עצמן אסור וכ\"ש מחמת דבר אחר אמאי תני בהדייהו מוכין דלא משכחת לה אלא מחמת דבר אחר דהשתא תבן וזגין ועשבים אפי' מחמת עצמן אסור כ\"ש מוכין שהוא מחמת דבר אחר ואמאי תני לה בהדייהו מאחר דמכל שכן נפקא ובשלמא השאר תני להו משום מחמת עצמן וכ\"ש מחמת דבר אחר אלא מוכין קשה כיון דלא משכחת לה כן צריך לפרש לפי גירסת רש\"י.
ברם קושטא דמילתא נ\"ל דרבינו לא גריס הכי שכן כתב רש\"י ה\"ג כנראה שהיה גירסא אחרת ומוכרח כן דהרי בפי' המשנה כתב כרש\"י אלא וודאי דפעם נראה לו כגירסא אחת ופעם כגירסא אחת וכמו דכליל החבי\"ב בכלליו אך אי ליכא נוסחא ליכא למימר הכי." + ], + [ + "מן \n הדין היה וכו'. והקשה הלח\"מ וז\"ל וא\"ת כי יכסה וכו' וי\"ל וכו' עד אבל וכו' עכ\"ל ומ\"ש רבינו בדין זה עצמו כיצד נוטל כסות ומניח וכו' כנראה דאפי' הוא בעצמו מותר לגלותו לישנא דש\"ס נקט וכבר גילה דעתו במ\"ש בתחילת הדין ונתגלו בשבת ואי דעתו דאף לגלותו שרי אמאי כתב לישנא יתירה דנתגלו בשבת ודרכו להעתיק לשון הש\"ס בקיצור ולא להאריך אך קשה עדיין מ\"ש רבינו ומותר להחליף.", + " אבל\n אסרו חכמים וכו'. ועיין להרב המגיד מ\"ש בזה וסיים ולפיכך הם גורסים וכו' וכגירסת רש\"י וז\"ל רש\"י דף ל\"ד אמר (רב) [רבא] מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל כגון צמר ומוכין וכו' עכ\"ל ונתקשינו בדברי רש\"י אלו דודאי צ\"ל דצמר ומוכין דנקט איירי ביבשין דאי לחין הא תני מתני' דף מ\"ז דאין טומנין בזמן שהן לחין וכי לא מצא אלא אלו והא איכא כסות ופירות וכו' דתני מתני' דף מ\"ט דשרי בין לחין בין יבשין ועוד דהו\"ל לפרש." + ], + [], + [ + "ספק \n חשיכה וכו'. שלא יצטנן וכו'. הכי איתא בש\"ס דף נ\"א מתני' ממלא את הקיתון וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל מותר להטמין את הצונן ופירש רש\"י ונותן לתחת הכר שלא יחמו וכו' ולפי\"ז מ\"ש בש\"ס מאי קמ\"ל וכו' א\"ל אביי טובא קמ\"ל דאי ממתני' הו\"א ה\"מ דבר שאין דרכו להטמין וכו' קמ\"ל הכי פירושו וכ\"כ רש\"י בפי' אי ממתני' הו\"א ה\"מ כגון מים צוננים שאין דרכן להטמין תחת הכר וכסת לחממן שאין מתחממין בכך הלכך ליכא למגזר עכ\"ל.
ועפ\"י דברי רש\"י אלו אין מקום אחרי נשיקת ידיו ורגליו למ\"ש הרשב\"א בחי' על פי' רש\"י וז\"ל ועוד מדדחי אי ממתני' הו\"א ה\"מ דבר שאין דרכו להטמין ואי להטמין שלא יחמו אין לך דבר שדרכו להטמין שלא יתחמם יותר מן המים בימות החמה עכ\"ל וכבר פי' הוא ז\"ל דאין דרכו להטמין קאי להגזרה דליכא למגזר שלא יחמו אטו שמא יחם שאין דרכן לחממן כן.", + " חמין\n שטמנם מע\"ש ונתגלו וכו'. הכי איתא בברייתא דף נ\"א אעפ\"י שאמרו וכו' רשב\"ג אומר וכו' או בהיפך וכתב הרב המגיד וז\"ל ומתוך דברי רבינו נראה שרשב\"ג בא לפרש שלא התירו להוסיף אלא ע\"י חילוף הכסוי בטוב ממנו אבל להוסיף כסוי ע\"ג כסוי אסור עכ\"ל כונתו ז\"ל לישב דברי רבינו שכתב שהרי אינו מוסיף כלומר שאם היה מוסיף ע\"ג כסוי אחר אסור ולא שרי אלא לכסות כשהוא גלוי ופשוט ומן התימה על מרן שכתב עליו ולי נראה שאין בדברי רבינו הכרח וכו' עכ\"ל וכבר כתבתי הכרח שלו אמנם מצד עצמה הסברא תמוה דהשתא כשהוא מגולה ומכסהו או מחליף בכסוי אחר שהוא יותר טוב מהא' שרי כשהוא מכוסה מפני דמוסיף עליו יותר יהא אסור זה אין הדעת סובלו.
ולענ\"ד נראה לישב לשון רבינו שכתב שהרי אינו מוסיף והכי פירשו דמשו\"ה שרי בנתגלה בתנור בשבת מפני שאינו מוסיף הבל וכמו כן כתב לעיל בה\"ד ומותר לטמון את הצונן בדבר שאינו מוסיף והיינו טעמא משום דכיון דנתגלה בתוך התנור אינו מוסיף הבל ומהאי טעמא נמי מותר להחליף כיון דמיד שמוצא כיסוי א' מכסהו תכף בכיסוי ב' וכ\"ש כשמוסיף כיסוי ע\"ג כיסוי דמותר אליבא דכו\"ע ולא הוצרך לכותבו מרוב פשיטותו ואפשר שזה כונת מרן להשיג על הרב המגיד דאין מדברי רבינו הכרח.
ודע שכתב הרא\"ש לדברי התוס' שמפרשים דרשב\"ג פליג את\"ק עד כי היכי דתיתי מתני' כת\"ק וכתב מרן בב\"י סי' רנ\"ז וז\"ל ודחקו לזה וכו' ויש לתמוה וכו' (לכצ\"ל וכו') עד וגם סמ\"ג וסמ\"ק וכו' לכן נ\"ל וכו' עד לא מחזי כתחילת הטמנה וכו' עכ\"ל וכתב עליו הט\"ז וז\"ל ולפי\"ז תימה דהא הרא\"ש עצמו כתב ג\"כ תחילה האי מילתא דלאו דוקא דיעבד אלא אפי' בידים מותר לגלות ולכסות ומשום הכי נדחק בדברי הרא\"ש יעו\"ש. ולא קשה מידי דהרא\"ש הביא אח\"כ מה שכתב הרבינו יונה דגרסינן כיצד ולא פליגי ת\"ק ורשב\"ג ואפי' להחליף ולהניח כיסוי יותר חם שרי וא\"כ מתני' ככו\"ע ומשו\"ה כתב דמתני' לאו דוקא נתגלה ופשוט." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "משתשקע \n וכו'. ועיין מ\"ש מרן על שם הרמ\"ך ומה שתירץ לקושיתו דחד שיעורא הוא. ולפי\"ז נתישב מה שהקשה הלח\"מ בסוף לשונו שכתב וז\"ל גם יש קצת תימה בדברי רבינו איך לא הזכיר כאן מה שאמרו בגמ' כוכב אחד יום ב' לילה אחר שכך הלכה כדמשמע מדברי הרב המגיד עכ\"ל ועפי\"ז לא קשה דכיון דשניהם חד שיעורא והך דכוכב אחד יום ב' בין השמשות ר' יהודה אמר שמואל וחד שיעורא נינהו ודוק." + ], + [], + [ + "הכורך \n דבר שמדליקין וכו'. ואם להקשות הפתילה וכו'. והרב המגיד אחר שהביא לשון הש\"ס כתב ופי' רבינו להדליק להעבות הפתילה כדי להוסיף אורה וכ\"כ בהלכות לשון זה וכו' מבואר מדבריו ז\"ל דהוה גריס כן בהרי\"ף דלא כנוסחי דידן וס\"ל דכל שכיון להדליק אסור וליכא היתירא אלא להקשות הפתילה כדי שתהא עומדת וכן נ\"ל דהוה גריס הרא\"ש ג\"כ שכתב וז\"ל והרי\"ף פי' דכורך אותו תוך ראש הפתילה וכו' מיהו קשה דהיינו להדליק כיון שכרך אותה וי\"ל דבכוונה תליא מילתא והיכא דכיון להקפות ליכא למגזר ואי גריס כגירסא דידן לא יתכנו דבריו ואף שיש להעמיס בדברי הרא\"ש דגריס עדיין כנוסחי דידן מ\"מ האמת יורה דרכו ומ\"ש הרא\"ש בשם הרי\"ף אינו העתק לשונו אלא הוא לשון דידיה וגריס כגירסת הרה\"מ וכן דעת ריא\"ז בשלטי הגיבורים שדעת רבינו כך הוא ונמצא לדעת הרה\"מ שהרי\"ף והרא\"ש ורבינו סברי הכי וא\"כ מ\"ש הרה\"מ אח\"כ להקפות וכו' וכן פרש\"י הכונה להביא דפי' להקפות הוא להקשות ואהא מביא פי' רש\"י ז\"ל שמביא ראיה לזה מויצף הברזל דמתרגמינן וקפא פרזלא וה\"ה לרבינו דכדי שלא ישלשל למטה ויצף למעלה נקרא להקפות ופשוט וראיה לזה שלא הביא מפי' רש\"י אלא מ\"ש להביא מאיזה לשון נקראת להקפות ולא עוד.
ומן התימה על המאורות הגדולים שהעמיסו פי' אחר בדברי הרה\"מ דמרן סי' רס\"ד כתב וז\"ל אבל מדברי הרה\"מ נראה שהוא גורס כהרי\"ף וכו' וכתב הרה\"מ דהיינו כפי' רש\"י שהוא סובר שלא היה מדליקו דקאמר רש\"י היינו שלא היה מכוון להדליקו עכ\"ל ולשון רש\"י אינו סובלו דשלא היה מדליקו לא משמע הכי גם תבת עליה דכתב רש\"י לא משמע הכי גם הלח\"מ כתב לדעת הרה\"מ שדעתו להסכים פי' רש\"י עם פי' רבינו ז\"ל והוא דוחק גדול בדברי רבינו וכמו שהרגיש ג\"כ הוא ועוד קשה דא\"כ הוא כונת הרה\"מ אמאי הביא דעת ההלכות על דברי רבינו שדבריו אי אפשר לזווגם עם פי' רש\"י וראיתי להט\"ז השיא דברי הרה\"מ לכונה אחרת וגם הוא דוחק גדול ולכן נראה אמת כדכתיבנא ושבחהו רבנן.
והלח\"מ ז\"ל אחר שהעתיק לשון הרא\"ש שסיים דבכונה תליא מילתא כתב ולדעת רבינו אי אפשר לתרץ הטעם משום גזרה אלא מפני שאינו דולק כמו שכתב למטה גבי שמנים ועוד א\"כ דבתר כונה אזלינן וכו' עד ואזלינן בתר כונה עכ\"ל והנה תירוץ זה לא זכינו להבינו דאי הוה מדרבנן מה טעם יש לילך אחר הכונה לא ימנע כיון דהמעשה נעשה מה לי אם כונתו לכך או לכך כיון דאין הטעם משום גזרה.
ולעיקר קושיא ב' אחר נשיקת ידיו ורגליו לא קשה מידי והוא דרבינו הכי מפרש הש\"ס גם לפי פירושו דמפרש דמ\"ש בש\"ס לפי שאין מדליקין לפי שאינן נדלקין ואהא אותביה ליה מדרשב\"ג ומשני בחילוק דלהדליק להקפות דלעולם דאינן נדלקין אלא כשהוא להקפות כיון שלא כיון להדליק אם מחשיך מחמת שאינו מדליק לא יבא להטות דאדעתא דהכי כרכו תוך הפתילה לא כן כשכרכו להרבות אורה בהבין דידלק מה שבתוכו כיון שאינו מרבה אורה לפי שאין נדלקין יבא להטות דלא נעשה רצונו ונמצא א\"כ דלעולם משום גזרה ונכון אך קשה למרן בספרו הקצר סי' רס\"ד שהעתיק דברי רבינו וכתב עליו ומטעם זה מותר לכרוך וכו' דזה מורה דס\"ל לדעת רבינו דהוי מטעם גזרה אטו בעיניה." + ], + [ + "נותנין \n וכו'. עיין להרב בני חיי סי' רנ\"ה מ\"ש בזה ומ\"ש לעיל פ\"ג הי\"ט." + ], + [ + "אבל \n וכו' כגון זפת ושעוה וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד ובש\"ס אמרו על המשנה עד כאן פסול פתילות וכו' פשיטא שעוה אצטריכא ליה מהו דתימא לפתילה נמי לא והביא דברי תשובת הרי\"ף יעו\"ש והרא\"ש בפסקיו יחס פי' רש\"י להרי\"ף נראה דנעלם ממנו דברי תשובת הרי\"ף אלו ומרן סי' רס\"ד כתב וז\"ל וכבר הזכיר תשובות אלו ונראה שלא סמך עליהן עכ\"ל ולא נהירא דלא שייך לומר לא סמך עליהן אלא כשחולק עצמו ממקום למקום דאז סמכינן אחד מינייהו ברם כשיש לומר דלא פליג דידיה אדידיה דיש לפרש ולכוון מה שכתב בפסקיו עם מה שכתב בתשובותיו ודאי מזווגינן להו.
עוד כתב הרב המגיד וזה דעת רבינו ומתוך כך לא הביא התר שעוה וכו' עכ\"ל ומרן ז\"ל כתב על דברי הרה\"מ וז\"ל ואיני רואה הכרח בדברי רבינו וכו' אין כאן הכרח עכ\"ל ולא יכולתי הבינו דמכלל דבריו משמע דלפי דברי הרה\"מ יבא לשון רבינו מרווח ואינו דכשם דצריך לומר ולישב לשונו כשנאמר דס\"ל כרש\"י והוא הכי דרבינו קאי בשעוה דומיא דשאר שמנים שהם בכלי ומשימים פתילה בצד הכלי אבל דרך פתילה דהיינו שכורכין על הפתילה שעוה שרי ולא הביאו רבינו כיון שלא נזכר פיסולה בפתילות כן צריך לידחק לפי' הרה\"מ ולומר דלא הביא התר שעוה לעשותה פתילה שלא הוזכר פיסולה בפתילות וכמ\"ש הרה\"מ בפי'.", + " ומפני\n מה אין מדליקין וכו' ויטה. ובפירוש המשנה כתב רבינו שמא יהיה אור הנר אפל וילך לחוץ ויניחהו וחובה עליו לישב לאור הנר וכו' יעו\"ש וקשה דבש\"ס לא אמרו טעם זה אלא בעיטרן שריחו רע ויניחנה ויצא לא בכל אלו השמנים והפתילות דאי בכל הנך ג\"כ הוו מטעם זה מה הקשו בש\"ס בעיטרן ויניחנה ותיקשי ליה בכל הנך דמתני' אלא וודאי דבכל הנך הטעם ידוע שמא יטה." + ], + [], + [], + [], + [ + "לא \n יתן אדם כלי מנוקב וכו'. שהרי לא נמאס בנר. פי' בין של חרס בין של שפופרת ומשום הכי נקט לשון כולל וקא יהיב טעמא משום שלא נמאס בנר פי' שלא נגע במקום האור ומשום הכי לא נמאס ואתי להסתפוקי מיניה וזה פשוט לענ\"ד וראיתי למהר\"ח אלפ'אנדרי בס' בני חיי סי' רס\"ה שתמה על רבינו שכתב ולפי\"ז אין מקום להרמב\"ן שפסק כת\"ק לכתוב טעמא דהרי לא נמאס וכו' ועפ\"י מ\"ש לא קשה מידי ועוד קשה על דבריו דהיכי תלי קושיא זאת בדברי רבינו עפ\"י דרכו בדברי הש\"ס יעו\"ש הא בלא\"ה איתא קושיא זאת והישוב הוא כדכתיבנא.
והלח\"מ ז\"ל כתב וז\"ל קשה דאמאי לא כתב רבינו דהטעם הוי משום מכבה וכו' כמ\"ש פי\"ב וי\"ל וכו' ע\"כ והרב מעיל שמואל בנימוקיו על רבינו כתב ותירוץ הלח\"מ צריכא לי לימוד אם אין בו ט\"ס ואחרי המחילה רבתי הכונה מבוארת דשאני התם בפי\"ב שהוא בנר עצמו אבל כאן שהוא כלי אחר על גבו אינו חייב משום מכבה אלא משום מוקצה וזהו שכתב שאין השמן הנותר בכלי כלומר אלא בכלי אחר על גביו וק\"ל. אך קשה מאי שנא זה מזה דהתם פי\"ב היינו טעמא משום דממהר הכבוי וגם כאן ממהר הכבוי ומה הפרש יש ביניהן ולענ\"ד איכא חילוק נאה ומתקבל ובהקדים מ\"ש התוס' בביצה דף כ\"ב ע\"א וז\"ל והמסתפק ממנו חייב משום מכבה אינו ר\"ל מפני שממהר הכבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביו\"ט שרי וכו' אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דאינו יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט ולכך נראה ככיבוי עכ\"ל וכפי דברי התוס' הללו יבא על נכון דהכבוי הוא בשעה עצמה שמכסה אורו וא\"כ כשהוא בנר עצמו ששם השמן כיון שנטל השמן מכסה אורו קצת אבל כשהוא כלי מנוקב עפ\"י הנר כשנטל אינו גורם כבוי לאלתר דהיינו כיסוי אור דמה לי שיהא מלא השפופרת מה לי שיהא חסר כיון דטיף טיף יורד וקערה נמי כיון שהוא כלי אחר אין חילוק אם יש הרבה שמן או לא דכיון דהשמן היא בכלי אחר לעולם האור אפל ועוד דאין הפתילה יכולה לשאוב יותר מפני שיש שמן הרבה והכל אחד.
והרא\"ש שם בביצה כתב על דברי התוס' וז\"ל ומיהו ההיא דשפופרת עפ\"י הנר דאסור דילמא אתי לאסתפוקי מיניה היינו על כרחך מפני שממהר וכו' ואף רבנן דר' יוסי מודו בהאי גרם כבוי דחייב עכ\"ל וכתב מהרש\"ל על דבריו וז\"ל מה שהקשה לדברי התוס' נראה בעיני ברור וכו' ועיין להט\"ז סי' תקי\"ד ס\"ק ו' מ\"ש עליו ואצלי קשה על דבריו טובא חדא דא\"כ הוי גזרה לגזרה ועוד דהיכי יבא האדם להדמות זה לזה חדא דע\"ג הנר הוא מקום שאינו נמאס מחמת האור וחיישינן דאתי לאסתפוקי לא כן כשהוא בנר עצמו דנמאס וכמ\"ש רבינו שהרי לא נמאס בנר ובסברא זאת שהוא נמאס מחמת האור לא מצינו מי שיחלוק על רבינו ועוד דליכא למיחש לזה דהפרש ברור יש ביניהן דבנר עצמו מיד מכחיש אור הנר לא כן בשפופרת וקערה והיכי נגזור שפופרת אטו נר עצמו ועוד דתני מתני' ואם חברה היוצר מתחילה מותר מפני וכו' וכתב רש\"י דמשום איסור שבת בדיל מיניה הרי דאפילו על גביו לא אסרינן כיון שמחובר כ\"ש בנר שהפתילה בתוכה דבדיל אשר על כן נ\"ל דס\"ל להתוס' דטעמא דכלי מנוקב היינו משום מוקצה וכמ\"ש הלח\"מ לדעת רבינו דכבוי ליכא כיון דהוי גרם כבוי ושרי.
והטור כתב אין נותנין כלי מנוקב וכו' וכן לא ימלא אדם קערה וכו' וכתב הב\"ח דלא זו אף זו קתני וכו' עד כמבואר ממ\"ש בפירוש המשנה עכ\"ל ויגעתי ולא מצאתי בכל הדפוסים נוסחא כזאת בפירוש המשנה לרבינו ואדרבא היפך מצאתי וז\"ל ואילו השמיענו המחלוקת באלו השנים היינו אומרים כאן התיר ר' יהודה כי אין ביניהן ובין הנרות חיבור פתילה אבל קערה שיש בינה ובין הנרות חיבור אסור ע\"כ הודיענו שהן חולקין בכולן עכ\"ל. והן אמת שאף לפ\"ז צ\"ל דרבינו לא היה גורס בש\"ס כגירסתינו אלא במקום דמיפסקא דלא מיפסק ובמקום דלא מיפסק דמיפסקא מ\"מ ליכא נוסחא זאת בדברי רבינו בפירוש המשנה.
ולענ\"ד נראה לומר בהבין דברי רבינו דמוכרח דכונת רבי' כמו שהבין הוא ז\"ל דאי כמו שכתוב בנוסחא דידן יוצא מפי' דבריו דלדעת ר' יהודה דמתיר הוא להסתפוקי מיניה וזה קשה טובא ממ\"ש בגמ' וצריכא דאי אשמועינן שפופרת בהא קאמרי רבנן דכיון דלא מאיסה אתי לאסתפוקי מיניה אבל של חרס דמאיסה אימא מודה לר\"י ואי אשמועינן וכו' אשר מזה מוכח בבירור דמה שאמר ר\"י מתיר היינו משום דלא חייש דאתי לאסתפוקי אבל במסתפק מודה ר\"י דאסור ונמצא פי' דברי רבינו היפך מהש\"ס ומשום הכי הוכרח הב\"ח ז\"ל להגיה בדברי רבינו בפי' המשנה ובמקום ר\"י צ\"ל רבנן ולבסוף במקום אסור צ\"ל מותר וכך הם דברי רבינו לדעת הב\"ח ואילו אשמיענו המחלוקת באלו הב' היינו אומרים כאן אסרי רבנן כיון דאיכא בינו ובין הנרות חיבור לא חיישינן שיבא לאיסתפוקי מיניה ויהא מותר קמ\"ל ואילו אשמיענו המחלוקת בקערה הוה אמינא דוקא קערה התיר ר\"י כיון שיש חיבור פתילה ולא חיישינן שיסתפק ממנו דבדילי מיניה אינשי אבל אלו הב' דאין ביניהן ובין הנר הדולק חיבור פתילה חיישינן שיסתפק ממנו קמ\"ל דשרי ולפי זה צריך לשנות הנוסח בש\"ס באופן אחר.
עוד כתב הב\"ח וז\"ל ואיכא למידק אמאי גזרו חכמים שמא יסתפק ממנו וחייב וכו' עד כמו שהיה קודם שנסתפק וכו' עכ\"ל ולא באתי לכונתו דמה שהקשה הרב היא קושית התוס' ז\"ל שזכרנו לעיל וכבר תירצו ז\"ל ושפופרת אינו דומה להטיית הנר וכמ\"ש לעיל והרא\"ש לא נראה לו תירוץ התוס' ותירץ באופן אחר וכמש\"ל משמו יעו\"ש וא\"כ מאי קא קשיא ליה ותירוצו יותר תמוה דאיך כתב דמיד שמסתפק מחשיך אור הנר ואינו דבכלי מנוקב אינו מחשיך מיד אלא ממהר הכבוי לבסוף וכמש\"ל וזה דבר נראה בחוש הראות ומן התימה על היד אהרן נר\"ו שכתב דתירוץ הב\"ח הוא תירוץ התוס' וליתא דאי כתבו כן התוס' היינו בהטיית הנר לא כן בכלי מנוקב ודעתם ז\"ל בכלי מנוקב כדעת רבינו משום מוקצה וכדכתיבנא לעיל ואולי סובר דטעם דכלי מנוקב היינו משום שמא יטלנו כולו והוי מכבה ממש וכמ\"ש מהרש\"ל לדעת התוס' שכתבנו לעיל וזהו שכתב היד אהרן נר\"ו דתירוץ הב\"ח היא תירוץ התוס' ז\"ל וא\"כ הוא הו\"ל להב\"ח לבאר.", + " ואם\n חיבר הכלי וכו' מותר וכו'. וכתב הב\"ח סימן רס\"ה וז\"ל וקשה דמאי פריך וכו' וי\"ל וכו' והוא דוחק ולענ\"ד הוא פשוט דאי היוצר קאי לא הו\"ל למימר ואם חיברה בסיד ובחרסית דודאי דהיוצר כך הוא מחברו לא באופן אחר אלא וודאי מדאמר בסיד ובחרסית מורה דלאו היוצר קאי ומקפיד עליו שלא יחבר אותן באופן אחר ומשום הכי קשיא להו והא אנן יוצר תנן ומשני כעין יוצר וק\"ל.
עוד כתב הב\"ח על מ\"ש הטור ואם חברו לו בסיד וכו' וז\"ל ורבינו דק וכתב ואם חברו לו לומר שהבעה\"ב חיברה לו לעצמו יעו\"ש ואצלי גם זה לא היה צריך הטור לרומזו דבאומרו לישנא דברייתא די דמהא דקדק בש\"ס דאפי' חיברה הבעה\"ב שפיר דמי אלא תבת לו הוא השגרת לישן וקאי אל הנר המוזכר קודם וה\"פ אם חיבר הכלי מנוקב אל הנר האמור מותר וק\"ל.
והנה רבינו כתב דין זה דמתני' דאם חיברה וכו' אחר שכתב כל המשנה גם דין דקערה וטעמו ונימוקו עמו דהך דינא ודאי הוי ג\"כ בקערה דמה לי על גבו מה לי מצידו אך במתני' יש לחקור אמאי תני לה באמצע ולא ראיתי מי שהרגיש בזה." + ], + [], + [ + "ואם \n היו שנים עד אם שכח. הקשה בס' פני יצחק סדר אמור משם מהר\"א קשטיל דמאי שנא זה ממה שכתב רבינו הל' כלי המקדש פ\"ה ה\"ה מת לו מת אינו יוצא אחריו ואינו יוצא מפתח ביתו או מן המקדש וכתב מרן דטעמו דלא ליתי למנגע אגב מרריה יעו\"ש והלא איכא שם כמה אנשים ומזהיר לו שלא יגע והרי דומה לנידון דידן דאיכא שנים כל אחד מזכיר לחבירו ושרי ומה שתירץ שם המחבר דלא דמי נידון דידן לדהתם דבשבת שניהם מוזהרים וכו' אבל הכא בכהן גדול הוא מוזהר שלא יגע אבל כו\"ע אינן מוזהרים וא\"כ איכא חשש שלא יזכירהו דמילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה אלו תוכן דבריו. לענ\"ד לא נהירא דהא כמה כהנים יהיו עמו ויזהרו לו דהוא לבדו בלי שום כהן לא היה הולך כי כבוד עשו לו וכיון שהם מוזהרים יהבי דעתייהו עליה ולי נראה דאף דאיכא כהנים אחרים מ\"מ כיון דהם אינם מוזהרים מלטמא על מתם לא יהבי דעתייהו על כהן גדול שמוזהר מלטמא על מתו ומתדמי להו דגם הכ\"ג אינו מוזהר לא כן בשבת דשניהם מוזהרים ויזכרו זה לזה ועוד י\"ל דבשלמא כאן לא אמרינן דשרי לקרות אלא בשנים קורין בענין אחד אבל בב' עניינים לא דלאו אדעתיה הרי דכל שאינן עסוקים בענין אחד לאו אדעתיה לא כן גבי כ\"ג דלאו בענין אחד הם עסוקים וזה פונה להכא וזה להכא איכא למיחש שלא יגע אגב מרריה. אך קשה לסברא שהביא מרן ז\"ל בב\"י ופסקה בספרו הקצר סי' רע\"ה דאם יש אחר עמו אפי' אינו קורא ואומר תן דעתך שלא אטה מותר וה\"ה לאשתו עכ\"ל קשה דיאמרו לכמה בני אדם שהולכים עם הכ\"ג שיתנו דעתם עליו שלא יגע במטה וצ\"ל בהכרח דאגב מרריה שאני א\"נ בקריאה התירו אבל לא בענין אחר וכמ\"ש המג\"א ס\"ק ה' יעו\"ש. ויש להקשות על רבינו למה לא הזכיר הא דאמרו בש\"ס דבמדורה אפי' עשרה אסור גם מה שחילקו בין אדם חשוב לשאינו חשוב וכן הקשה הלח\"מ לקמן הט\"ז." + ], + [], + [ + "כלים \n הדומים וכו'. עד שמא יסתפק ממנו. ואיכא למידק דהרי כתב רבינו לעיל הל' י\"ב גזרה שמא יקח מן השמן שבכלי שהרי לא נמאס וכו' דמשמע דכל שהוא בנר לא גזרינן כיון שהוא נמאס ויש ליישב ודוק." + ], + [ + "נר \n שאחורי הדלת וכו'. עיין בשבת דף ק\"כ מ\"ש רש\"י והתוס' ד\"ה פותח וכו' שמכחיש אורו קצת דאזלי לשיטתם שכתבו בביצה דף כ\"ב ע\"א יעו\"ש דס\"ל דזה חשיב כבוי גמור ולפי\"ז אין מקום למ\"ש הרשב\"א בחי' על התוס' דהיכי קרי ליה פסיק רישיה דדילמא לא מכבה בנדנודו דהא הכרחנו דכבוי זה לדעת התוס' הוא שמכחיש האור בשעה שמתרחק השמן וכמ\"ש בביצה יעו\"ש ודעת רבינו כדעת התוס' ממ\"ש בשעה שנועל דלא כהרב המגיד שהשיא דעת רבינו לדעת ר\"ח וכבר קדמוני המפרשים בזה אך קשה דהרא\"ש בביצה הכריח דלא כפי' התוס' יעו\"ש וכאן העתיק דבריהם ואפשר דלחומרא חושש לה." + ] + ], + [ + [], + [ + "והוא \n שלא יהא הדבר בפרהסיא וכו'. וכתב הרב המגיד נלמד מדין הקבר שיתבאר בסמוך. וקשה דמה שייכות יש לדין זה עם דין הקבר לקמן דשאני קבר דכתב שלא יהא בפרהסייא משום זילותא למת שנקבר בקבר שחפרו לו בשבת אבל בדבר אחר לא שייך כן וכן כתב התוס' יו\"ט על מתני' דגוי שעשה קבר יקבר בו ישראל דלדעת הרמב\"ם והר\"ן הטעם דמת שחפרו לו כותים קבר אם בפרהסייא דלא יקבר בו משום זילותא למת וי\"ל דלא כתב התוס' יו\"ט כן לדעת הר\"מ ומ\"ש ולהרמב\"ם והר\"ן וכו' לא קאי למ\"ש לבסוף וכמ\"ש לעיל בשם הר\"ן אלא למ\"ש דהסיפא קאי ועיין להט\"ז סי' שכ\"ה ס\"ק י\"ד שדבריו תמוהים ע\"פ מ\"ש רבינו כאן דנראה דאין חילוק בין מת לזולתו ואין הכי נמי דלפ\"ז הוא הדין גבי ישראל שאמר לגוי שכתב רבינו בהל' ח' דמותר בכדי שיעשו דאם הוא בפרהסיא דאסור לו עולמית וכמ\"ש כאן.", + " ואם\n בשביל עצמו בלבד עשה מותר ליהנות בה בשבת. דקדק רבינו לכתוב תבת בלבד למעט דלצרכו ולצורך ישראל אסור דלא כדעת הרשב\"א דס\"ל דלצרכו ולצורך ישראל שרי יעו\"ש בחי' לשבת דף קכ\"ב פי' דמתחלת רבא אמר אפי' תימא וכו' והמתבאר מדבריו דס\"ל ז\"ל דאין הפרש בין דבר דשייך רבוי בשביל ישראל לדבר דלא שייך רבוי כנר וכבש כל שעושה לצורך שניהם שרי משום דס\"ל דכל תלישה ותלישה או דליה ודליה של מים שמדלה הגוי ומכוון לשניהם הוי מעורב צורכו וצורך ישראל ושרי ודמי לנר וכבש ולא אמרינן כיון דמשקה לבהמת ישראל וכן מאכילה עשבים הוי זה לחוד וזה לחוד זה דעתו ז\"ל אף שיש מן ההפרש ביניהם ולפי דבריו אלו הדין יוצא דיכול ישראל להאכיל לבהמתו עם בהמת הגוי ביחד כיון דהגוי תולש לצורך שניהם אבל זה אינו דבמשנה וברייתא תני אחריו בכולהו והוו בדוקא וכ\"כ רש\"י ז\"ל גבי ברייתא דמאכיל אחריו ישראל וז\"ל מאכיל אחריו ישראל את בהמתו ואחריו דוקא נקט בכולהו דגוי לצורך עצמו עבד עכ\"ל נראה בבירור דדוקא אחריו הוא דשרי וצ\"ל דהתם שאני משום דאי מאכיל ישראל בהמתו בהדי בהמת גוי נראה כאלו לצורך ישראל תלש גם אפשר דאחר דאכלו מה שתלש יראה הגוי דצריך עוד ויתלוש ונמצא דהוי בשביל ישראל אבל אחריו דליכא למיחש להכי שרי ולא תעזוב נפשי לשאול מאי דקשיא לי על פי' רש\"י דאמאי לא כתב דברים אלו במתני' דתני אחריו והמתין עד הברייתא.
איך שיהיה נמצא דס\"ל להרשב\"א ז\"ל דלצרכו ולצורך ישראל שרי ואהא הוקשה לו מסוגיין בין לרבא בין לאביי לאביי בפניו אסור ולפי מ\"ש הוא בין בפניו בין שלא בפניו שרי ולרבא ג\"כ דטעמא הוי משום דנר לאחד נר למאה ותירץ לזה בתירוץ ב' וז\"ל וי\"ל דשמא אותו גוי שעשה את הכבש לא מאותם שהיו באים בספינה הצריכין לירד [היה] אלא אחר שלא היה בספינה כדי שירדו משם הבאים בספינה עכ\"ל. וקשה לי על תירוץ זה דמלישנא דמתני' משמע דגוי שעשה הכבש היה בספינה דקתני מעשה וכו' ועשה נכרי כבש לירד בו וירדו בו ר\"ג וזקנים ואין לדחוק ולומר דלירד בו קאי לכבש לירד בו מי שיהיה ולאו היינו הגוי גופיה דהא ברישא דמתני' קתני עשה נכרי כבש לירד בו יורד אחריו ישראל דמוכח בבירור לישנא דלירד בו היינו הגוי העושה הכבש וא\"כ מעשה דמביא אח\"כ איירי בענין זה וצ\"ע.
איך שיהיה נמצא דלדעת הרשב\"א לצורכו ולצורך ישראל שרי אפי' במידי דמפיש לא כן דעת רבינו דאפילו במידי דנר לאחד נר למאה צריך דוקא שיהא לצורך גוי דוקא וכגון דקרי שטרא דוקא וז\"ש תבת בלבד וכן הוא דעת הרא\"ש ז\"ל דכתב אבל הדלקת נר וכו' אע\"פ שהוא מכירו אם עשה בשביל עצמו מותר נראה מלשונו דוקא בשביל הגוי ולא בשביל ישראל ג\"כ והוא כדעת רבינו." + ], + [ + "ליקט \n עשבים וכו'. אלא א\"כ אינו מכירו. וכתב הרב המגיד ובודאי וכו' עד ומ\"מ בהלכות לא הביאו וכו' עכ\"ל וכתב מרן ולא נהירא דא\"כ לא היו משמיטים רבינו והרי\"ף דברי אביי וכו' עכ\"ל וכן כתב גם הלח\"מ ולענ\"ד מ\"ש הרה\"מ הם דברים נראין בטעמם דלא החליט לומר דרבינו פוסק כאביי גם כן אלא כתב אפשר דפוסק כאביי ג\"כ דבכלל דמ\"ש דכל שאינו מכירו שרי נפקא דאפי' מכירו כל שאינו בפניו הוי כאינו מכירו או אפשר דדוקא מכירו כתב רבינו אבל דעת הרי\"ף ודאי דאינו פוסק כאביי ופשוט." + ], + [ + "נר \n הדלוק וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ויש מי שכתב וכו' עד וצ\"ע ועיין במ\"ש הלח\"מ בכוונת הרה\"מ וכן הבין מרן בב\"י סי' רע\"ו בדברי הרה\"מ והשיא דעת רש\"י דס\"ל דדוקא מחצה על מחצה הוא דשרי אבל ברוב ישראל אף דעושה לצורכו אסור יעו\"ש והב\"ח ס\"ק ג' כתב בפי' דברי הרה\"מ ונראה דמסתפק משום דבעובדא דשמואל היה הוא וגוי לבדו והתם דוקא איכא למימר כיון דהדליק הנר ומשתמש בו לצרכו ודאי אדעתא דנפשיה עביד אבל ברוב ישראל או מחצה על מחצה כיון דאיכא הרבה ישראל איכא למימר אדעתא דהרבה ישראל קא מדליק [וכו'] ובזה נסתפק הרה\"מ אבל במחצה על מחצה דהוי כרוב ישראל לא נסתפק עכ\"ל. ודבריו תמוהים דאיך מסתפק הרה\"מ במחצה על מחצה ועביד הגוי לצורכו אי אסיר והא עובדא דרבן גמליאל וזקנים היו לפחות מחצה על מחצה ועשה גוי כבש לירד בו וירדו ר\"ג וזקנים ואין לומר דהיו רוב גוים ומיעוט ישראל דחוץ דליכא משמעות מזה כלל עוד זאת דא\"כ דרובם גוים מאי מקשה בש\"ס והא ר\"ג מכירו הוה ומאי מקשה שאני התם שהיו רוב גוים ומיעוט ישראל ומשו\"ה אע\"פ שמכירו מותר אלא וודאי שהיו לכל הפחות מחצה על מחצה וכמ\"ש הלח\"מ.
ולמה שהקשה הרב מקראי קודש דאמאי לא אשמיענו רבינו הך דינא גם במחצה על מחצה כשיש הוכחה והצריך עיון י\"ל דרבינו נקט סתם אבל דבר שאין בו למעט ולהרבות וכו' וסתם וכתב ישראל וגוי ומשמע שהם שוים והישראל והגוי בין א' בא' בין ה' בה' כי כולם שוים ומשו\"ה לא נחית לפרש.
וראיתי להט\"ז ס\"ק ב' כתב וז\"ל ב\"י כתב והרב המגיד נסתפק בזה קאי על הרא\"ש עד ובחנם האריך מורי חמי עכ\"ל ואני לא מצאתי מקום באופן לפרש דברי מרן כן כי צווחים ככרוכייא כמ\"ש הב\"ח לדעתו שכן על מה שהביא מחלוקת רש\"י והרא\"ש ברוב ישראל כתב והרה\"מ נסתפק בזה נמצא דקאי על רוב ישראל ואדרבא אחר המחילה רבתי הוא טרח בחנם לכתוב כן על חמיו ז\"ל דכן הוא האמת כוונת רבינו בדברי הרה\"מ כמו שהבין הב\"ח וכדכתיבנא ועיין בס' צרור החיים רצה לסייע להט\"ז וז\"ל וכן במעשה דר\"ג וזקנים וכו' עד ולא היה אפי' במחצה על מחצה עכ\"ל וכתב כן שלא בהשגחה דמתני' תני וירדו בו ר\"ג וזקנים ועוד ספינה יכול להנהיגה אדם אחד ודאי דהיו עוד ספנים גוים אפי' שהיה ספינה קטנה ומ\"ש רש\"י ישראל וגוי ר\"ל שוים דליכא רוב באחד מהם וכמ\"ש לעיל בדעת רבינו וזה סייעתא למ\"ש לדעת רבינו ובדברי רבינו יש להקשות למה כפליה לתנאי דהרי העתיק דין זה בשלמות לקמן פי\"ב ה\"א וגם שם יש להקשות דכיון דהעתיק דינא דרב אמי דבדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד למה העתיק מתני' דכ\"ש הוא." + ], + [ + "מת \n שעשו לו כותים וכו'. הכי איתא במתני' וגמ' שבת דף קנ\"א וכתבו התוס' ד\"ה נכרי וכו' ע\"כ נראה דלא יספוד בהן ישראל וכו' עד כמה בני אדם עכ\"ל וכונתם מבוארת דכל שהוא לשום אדם אחד וידעו כולם דלשם אדם פלוני נעשה אסרו עולמית וע\"פ דברי התוס' אלו אני תמיה על מ\"ש הט\"ז סוף סי' שכ\"ה ס\"ק י\"ד שכתב על מרן שלא סיים בדין חלילין והוא שלא יהא הדבר בסרטיא כמו שסיים הרמב\"ם דאולי משגה הוא ונתן מכשול לפני הרב הלבוש שחילק בזה וכו' יעו\"ש.
ושארי ליה מאריה דמרן והרב הלבוש אזלי בחילוק התוס' בין דבר שהוא מסוים לאדם אחד לדבר שהוא לכמה בני אדם והוא מילתא דמסתבר ואף דלא סברי לענין דינא כהתוס' שיש חילוק ביניהם בפי' דשמעתתא דאילו התוס' מפרשי כרש\"י ומרן כרבינו ומדברי התוס' אלו עיין למרן בב\"י סי' הנזכר על מ\"ש הטור ואם אמר לו ישראל להביאן לו אסורין לו לעולם כתב מרן דלא ידע מהיכא נפקא ליה והביא מדברי התוס' אלו דכל שהוא לאדם ידוע וידעו בו רבים אסור לעולם א\"כ כשהביא לישראל זה וידעו בו אסור לעולם ובידעו בו איירי הטור ואח\"כ הוקשה למרן דא\"כ לא היה לו לתלותו באמירה דאף בלא אמירה הדין כך כיון שהביאן לישראל פלוני וקשה לי על מרן דלמה לא הקשה עוד דאם הטור נגע בדין זה מטעמא דהתוס' ז\"ל הו\"ל לכתוב תנאי זה דדוקא אם בפרהסיא הוא דאסור עולמית וכדכתיבנא בדעת התוס'.
ועוד קשה לי עליו דאמאי לא ידע מהיכן נפקא ליה להטור ז\"ל עדיפא מינה מצינו לרש\"י שכתב על מתני' דנכרי שהביא חלילין לא יספוד וכו' כתב רש\"י לעולם וקנס הוא וכו' והוא אפילו בלא אמירה כ\"ש באמירה ואף דלא פסק כרש\"י היינו דוקא בלא אמירה אבל באמירה מסתברא דליקנסיה ובדברי הטור קשה לי שכתב האי דינא דאמירה באמצע ואח\"כ כתב ואדוני אבי הרא\"ש הסכים לפירוש רש\"י דהאי וא\"א וכו' הו\"ל לכותבו קודם דואם אמר שהוא סיום דינא דלעיל ומן התימה על מרן שלא הרגיש בזה ושוב ראיתי להב\"ח שנדחק בזה.", + " ואם\n היה הקבר בסרטיא וכו'. וכתב הטור סי' שכ\"ה וא\"א הרא\"ש לא חילק וכו' אבל הרמב\"ם כתב וכו' וכתב מרן מ\"מ עדיין יש לדקדק למה השמיט הרא\"ש לכך נ\"ל דהרא\"ש מפרש כפי' הגאונים והקשה עליו הרב יד אהרן נר\"ו בהגהות ב\"י דממ\"ש הרא\"ש על מ\"ש רש\"י עולמית ולא נהירא וכו' ועוד דמדפריך בש\"ס גבי עשה נכרי [וכו'] אמאי ה\"נ ימתין ועל מה קאי ה\"נ אי לא קאי אחלילין עכ\"ל מזה משמע דס\"ל כפי' רש\"י בפירוש הסוגייא וכו' יעו\"ש וי\"ל דלעולם דהרא\"ש כפי' הגאונים ס\"ל וקושיא זאת השניה היא לדידיה דרש\"י דמפרש הש\"ס דקאי ארישא ואף דכפי פירושו אין זו קושיא וא\"כ יכול להיות הדין אמת גבי חלילין דלא יספוד בהם ישראל עולמית מ\"מ כיון דבלא\"ה איכא קושיא אחרת שהקשה אותה בתחילה ומכחה נדחה הדין הקשה קושיא זאת השניה לרש\"י דלדברי רש\"י קשה ג\"כ קושיא זאת." + ], + [ + "עכו\"ם \n וכו'. וכן פי' הרי\"ף בש\"ס וכתב עליו הרא\"ש לפי פי' זה מאי אלא א\"כ באו ממקום קרוב ה\"ק לא יספוד בהן ישראל אלא א\"כ ימתין בכדי שיבואו ממקום קרוב ודחה להא דרב אלפס והסכים לפי' רש\"י ויהיה לשון המשנה כצורתה ומן התימה עליו דכשהביא הרא\"ש משנה זאת בפ' אין צדין להקשות לפי' ר\"ת העתיק לא יספוד בה ישראל וכו' עד כדי שיבואו ממקום קרוב וזה כפי' הרי\"ף ואי הוה איפכא דכאן היה פוסק כפי' הרי\"ף ובפ' אין צדין היה מעתיק המשנה כצורתה לא הוה קשיא דהוה אמרינן לישנא דמתני' נקט ברם היות להיפך קשה." + ], + [], + [ + "ולא \n אסרו בכל מקום וכו'. שמא יאמר לגוי. הכי איתא פ' אין צדין דף כ\"ד ע\"ב אמר רב פפא נכרי שהביא דורון וכו' בכדי שיעשו וכו' וכתב רש\"י וכו' משום מוקצה ואפי' לר' שמעון וכו' וראיתי להרשב\"א בחי' שבת פרק כ\"ג על מתני' דעשו לו ארון וכו' כתב וז\"ל ואין טעמו מחוור דכיון דאסורין לערב בכדי שיעשו כבר נתבאר דאין זה משום מוקצה וכו' דאילו היה כן לערב מותרין מיד וכו' אלא טעמא משום שנעשית מלאכה דאורייתא וכו' עכ\"ל וכן הקשה הר\"ן גם כן יעו\"ש. ולענ\"ד נראה פשוט דמאי דנקט רש\"י האי טעמא הוא כדי לאסור גם בטילטול לא כן אי הוה נקיט טעמא דשלא יהנה דהוה שרי בטילטול ומשו\"ה נקט האי טעמא וכן הטור סי' תקט\"ו אסר ביו\"ט עצמו בטילטול וק\"ל. וראיתי להב\"י סי' שכ\"ה כתב על מה שאסר הטור בטילטול וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש וז\"ל הא דאמרינן אסור לא מיבעיא באכילה אלא אפי' לטלטל אסור וכו' יעו\"ש וקשה אמאי השמיט מרן גם לרש\"י דסובר דאסור בטילטול וכדכתיבנא ולהרא\"ש אין להקשות אמאי חזר לכתוב עוד הא דאסור בטילטול דהא העתיק בתחילת דבריו לשון רש\"י ולא הקשה עליו כלום דחזר לכותבו בשביל דבר והפוכו דבבא מחוץ לתחום אע\"ג דאסור באכילה מותר בטילטול יעו\"ש. אך קשה להרשב\"א שכאן לא נתחוור [לו] פי' רש\"י ואילו בפרק כל כתבי על מתני' דמילא מים ד\"ה גמ' הא דתניא וכו' כתב טעמא דמוקצה ושכן כתב רש\"י יעו\"ש וסותר עצמו דידיה אדידיה.
עוד כתב רש\"י ולערב אסורין בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת יו\"ט יעו\"ש והתוס' חלקו עליו ואמרו הטעם שמא יאמר לגוי לך וקנה וכו' יעו\"ש ונפק\"מ טובא ודעת רבינו נראה כר\"ת ודעימיה שכתב שמא יאמר לגוי ולפי טעם זה כתב הרשב\"א פ' שואל דהא דצריך להמתין בכדי שיעשו היינו לו אבל לאחר מותר מיד ודקדק כן מכמה מקומות יעו\"ש וכ\"כ הרא\"ש ג\"כ בפ' אין צדין דלר\"ת מותר לישראל אחר מיד דלא שייך שמא יאמר לגוי דאין אדם חוטא ולא לו ברם הרא\"ש וכן הרשב\"א כתבו בפ' כל כתבי דהא דקאמר במתני' ואם בשביל ישראל אסור היינו אסור לכל ישראל אפילו למי שלא נעשה בשבילו וקא יהיב טעמא משום דהוי איסור דאורייתא ולכאורה נראה דפליג דידיה אדידיה וכבר הרגיש זה הרב המגיד בדעת רבינו דס\"ל הכי ג\"כ דסובר טעמא דשמא יאמרו לגוי ולעיל בסוף הל' ה' כתב דגם לאחר צריך בכדי שיעשו וז\"ל ואעפ\"כ צריך להמתין בכדי שיעשו שלא חלקו בדבר שנעשית בו מלאכה גמורה בשביל ישראל וכו' וכוונתו דאף דמותר שלא תחלוק בדבר וכו' וזה דעת הרא\"ש וזהו שכתב הרא\"ש אבל באיסור דאורייתא וכו' כלומר כיון שהוא איסור דאורייתא לא מחלקינן.
המורם מכל הכתוב שדעת רבינו כר\"ת ודעימיה דטעמא דבכדי שיעשו הוא שלא יאמר לגוי וכ\"כ הרב המגיד ז\"ל והצריך טעמא דשלא תחלוק וכו' ודברי הרה\"מ אלו נעלם למהר\"ם מטיוול יעו\"ש ביד אהרן סי' תקט\"ו בהגהות הטור אך קשה טובא מה שהקשה הלח\"מ להרה\"מ פ\"א מהל' יו\"ט הכ\"ד שהסכים דעת רש\"י לדעת רבינו יעו\"ש ויותר תימה להרה\"מ גופיה דסתר עצמו דידיה אדידיה משבת ליו\"ט וכן קשה למרן בספרו הקצר דבסי' ש\"ז העתיק דברי רבינו דידן והיינו כר\"ת ודעימיה ובסי' תקט\"ו פסק כרש\"י ודעימיה עוד קשה וכן הקשה אלופינו בתורה החכם השלם הוא מהר\"י אלבעלי ז\"ל דבהל' יו\"ט [פ\"א] הכ\"ד כתב הרה\"מ וכן הסכים הרשב\"א בראיות והיינו כרש\"י ובהל' שבת סוף הכ\"ג כתב והרשב\"א ז\"ל לא הכריח בזה כלום וסותר עצמו וממ\"ש הרשב\"א פ' כל כתבי ד\"ה רבא אמר דאסר בנעשה בשביל ישראל זה אף לישראל אחר משמע דס\"ל כרש\"י דהיינו טעמא שלא יהנה ממלאכת שבת ואי מהא היינו יכולין לדחות דלעולם דלא הכריח ומה שאסר אף לישראל אחר הוא לחומרא וכדעת רבינו והרא\"ש אך מה שהסכים בראיות סותר זה.
וזה שנים רבות עברתי על דברי הרא\"ש בפ' אין צדין וראיתי שמחתינהו לרבינו והראב\"ד עם רש\"י ודעימיה בחדא מחתא ותמהתי עליו ממ\"ש רבינו כאן בהל' שבת שמורה שדעתו כר\"ת ודעימיה ושאלתי להרב המובהק שמואל תוב\"ב נר\"ו תושב קושטא וז\"ל בכתב בא אלי ומאי דכתב דהרמב\"ם ס\"ל כרש\"י היינו שסובר כדעת רש\"י דלערב ביו\"ט שני צריך בכדי שיעשו ולא בעי מוצאי יו\"ט שני וזה ברור בדבריו בפ\"א מהל' יו\"ט ששם השוה דין ביצה לדין ניצוד ונעקר דאי ניצוד או נעקר בראשון תאכל בשני והרב המגיד כתב שם סברת ר\"ת בשם יש אומרים וכתב שהעיקר כדברי רבינו ושכן הסכים הרשב\"א ומרן סי' תקט\"ו כתב בשם הגהות מיימוני שדעת רבינו כבעל הלכות גדולות וכתב עליו שלא חש לקמחיה דבהדיא סבר הרמב\"ם כרש\"י יעו\"ש איברא שהלח\"מ בהל' יו\"ט תמה על הרה\"מ ורצה ליחס לרבינו סברת ההלכות גדולות ור\"ת ממ\"ש בהל' שבת ורצה לדחוק בדברי רבינו שבהל' יו\"ט ולפרשם כדעת הה\"ג דמאי דכתב רבינו דבר הניצוד היינו שניצוד מאליו דהוי כמו ביצה ומאי דכתב דבר הנעקר מהמחובר היינו שעקרו הגוי לעצמו דהכי פירשו התוס' עובדא דההוא טביא וכו' ואני תמה עליו דמה יענה ביום שידובר בו מ\"ש רבינו פ\"ב מהל' יו\"ט גוי שהביא תשורה לישראל ביו\"ט אם יש מאותו המין במחובר לקרקע או שהביא חיה עופות ודגים שאפשר לצודן בו ביום הרי אלו אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשו וליכא לדחויי דלישנא דרב פפא נקט ומאי דפרישנן בדברי ר\"פ נפרש בדבריו דמלבד שרבינו הביא דין נצודין שלא הוזכרו בדברי ר\"פ ונחית לפרושי היה לו לפרש אי ס\"ל דבעינן מוצאי יו\"ט ב'.
והמדקדק לשון רבינו עיניו יחזו שאי אפשר לפרשם כמו שפי' הה\"ג ור\"ת דברי ר\"פ שר\"פ אמר אם יש מאותו המין במחובר אסור ולערב נמי אסורים בכדי שיעשו ופי' הם ז\"ל דלמוצאי יו\"ט ב' קאמר אבל רבינו עשה הכל דין אחד שכתב הרי אלו אסורין עד לערב וימתין בכ\"ש וא\"א לפרש אלא לערב שאחר היום עצמו וזה פשוט באופן שדברי הרא\"ש חזקים כראי מוצק שדעת רבינו כדעת רש\"י שבליל יו\"ט ב' שרי בכדי שיעשו.
ולמאי דקשה עליו ממ\"ש בהל' שבת שטעם המתנה בכדי שיעשו הוא משום גזרה ולפי טעם זה היה צריך לאוסרו עד מוצאי יו\"ט שני נראה לענ\"ד על צד הדחק שרבינו ס\"ל כדינו של רש\"י ולא מטעמיה דשלא יהנה ממלאכת יו\"ט משום דקי\"ל המבשל בשבת שמותר לאחרים למוצאי שבת מיד וכמ\"ש פ\"ו הל' כ\"ג ואי איתא לטעמא דשלא יהנה ממלאכת יו\"ט גם שם היה צריך להמתין ומשו\"ה דחה טעם רש\"י ובעיקר הדין לא ס\"ל כה\"ג ור\"ת משום דקשיא ליה סוגיית ההוא טביא דאיתצד ביו\"ט א' ואכלו ליה ביו\"ט שני ולא ס\"ל דאיתצד מאליו דהו\"ל לש\"ס לפרושי וגם סוגיית בני גיננא דפשטא מוכחא כדינו של רש\"י ורבינו משו\"ה מזכה שטרא לבי תרי הדין כדעת רש\"י והטעם כה\"ג ור\"ת ואף דמשום טעמא דגזרה היה צריך לאוסרו עד מוצאי יו\"ט ס\"ל מכח הנך סוגיי ופשט דברי ר\"פ דלא החמירו כולי האי לאוסרו ביו\"ט ב' אף דשייך הגזרה ואל תתמה ע\"ז שהרי ר' יחיאל מפרי\"ש שהביא הרא\"ש דס\"ל כדעת ר\"ת דאסור עד מוצאי יו\"ט שני ואפ\"ה ס\"ל דאי חל שבת במוצאי יו\"ט שני דשרי דכולי האי לא החמירו וכתב עליו הרא\"ש דהכי מסתברא הרי דאף דשייך למגזר שמא יאמר לגוי בי\"ט א' שיביא לו איזה דבר לאוכלו בשבת שאחר יו\"ט שני אפילו הכי לא גזרינן כולי האי השתא דאתית להכי מצינן למימר דרבינו האי קולא אקיל אף בי\"ט ב' עצמו.
ועוד יש סמוכות לדין זה ממאי דכתבו חכמי לוניל הביא דבריהם הרא\"ש משם הרז\"ה דדבר שאין במינו במחובר שהובא לישראל ביו\"ט א' של ר\"ה שמותר ביו\"ט שני וא\"צ להמתין כלום ואף שהטעם משום קנסא שמא יאמר לו דיו שקנסו אותו בא' יעו\"ש הרי אף דשייך טעמא לאוסרו בב' אפ\"ה שרינן ליה ואף שדברי חכמי לוניל אמורים בדבר שאין בו משום הכנה רבינו ס\"ל האי קולא אף בדבר המחובר ודוקא ביו\"ט שני של גליות חוץ מר\"ה ושבת שאחר יו\"ט כמ\"ש פ\"א מהל' יו\"ט כנ\"ל לכאורה ליישב דעת רבינו והרא\"ש ושלומך יגדל כנפש דורש שלומו וטובתו חיים שמואל תוב\"ב." + ], + [ + "עיין מ\"ש לעיל פ\"ב ה\"י.", + " או\n וכו'. צורך הרבה וכו'. מכאן קשה על מ\"ש המל\"מ על מרן ב\"י סי' רמ\"ד וז\"ל ויש לתמוה דאיך עלה בדעתו של מרן וכו' עד אלא בדאיכא מקצת חולי או צורך מצוה וכו' עכ\"ל כתב רבינו בפי' גם באיכא צורך הרבה והיינו נדון המכס ואדרבא על תירוץ ב' של מרן קשה מהך דכתב רבינו." + ], + [], + [ + "הלוקח \n בית בא\"י וכו'. בסוריא וכו'. וקשה טובא דהאי תנא דס\"ל דלוקח בית בסוריא יכול לכתוב אונו בשבת הוא משום דס\"ל דכבוש יחיד שמיה כבוש והוי ארץ ישראל וכמ\"ש שם בש\"ס בהדייא בגיטין דף ח' וכיון דרבינו פסק דלא כי האי תנא אלא כמ\"ד כבוש יחיד לאו שמיה כבוש פ\"א מהל' תרומות יעו\"ש וסוריא לא הוי כא\"י אלא מדרבנן לענין תרומות ומעשרות מאי ישוב א\"י איכא לעבור משום שבות דדבריהם ומה גם דפסק רבינו דמותר למכור לגוים בסוריא בית יעו\"ש פ\"י מהל' ע\"ז והשתא למכור שרי לקנות יכתוב בשבת ויעבור על השבות שלא במקום מצוה וכן הקשה המג\"א סי' ש\"ו סק\"כ יעו\"ש ואפשר לישב על צד הדחק דפסק רבינו כהאי תנא דסוריא כא\"י לדבר זה אף דלא ס\"ל דכבוש יחיד שמיה כבוש משום דאף לדידיה דלא ס\"ל הכי אלא דכבוש יחיד לאו שמיה כבוש מ\"מ כיון דהוי שבות דשבות וכמ\"ש הגהות אשר\"י בשם אור זרוע הביאו דרכי משה סי' הנזכר וכן הרב המפה שם יעו\"ש ורבינו ס\"ל דבשבות דשבות כשיהיה צורך הרבה או קצת מצוה שרי וכמ\"ש לעיל הל' ט' וסוריא כיון דמדרבנן דימוהו לא\"י לחיוב תרומות ומעשרות אף דשרי למכור קצת מצוה מקרי ואה\"נ דהוי דלא מטעמיה וכיון דלא נפק\"מ מידי לענין דינא נקט רבינו לישנא דגמ' וברייתא דגיטין.
ומדברי רבינו אלו נתחזקה תמיהת מרן כ\"מ פ\"א מתרומות ה\"ד שהקשה על רבינו שכתב דסוריא כא\"י מדברי סופרים דאילו מדין תורה פטורה וז\"ל וקשיא לי למה הוצרכו ליתן טעם בפ\"ק דגיטין לחיוב סוריא במעשרות [ובשביעית] משום דקסבר כבוש יחיד שמיה כבוש הו\"ל למימר דאפילו למ\"ד מדאורייתא פטורה דלאו שמיה כבוש לא אמרו חייבת אלא מדברי סופרים וכו' עכ\"ל דאי לאו מ\"ש רבינו כאן לא הוה קשה דהוצרך הש\"ס לומר דס\"ל להאי תנא כבוש יחיד שמיה כבוש מכח סיפא דכותבין עליו אונו ואפילו בשבת משום ישוב א\"י ואי מדרבנן מאי ישוב א\"י איכא ברם עפ\"י מ\"ש רבינו כאן קשה טובא דמה שנאמר לדעת רבינו נאמר לתנא דברייתא וכ\"כ המים חיים בנימוקיו על רבינו הלכות תרומות.
הלום בתירוץ מרן ז\"ל יש מקום עיון לענ\"ד בין במה שתירץ הוא בין במה שתירץ מהר\"י קורקוס דתירוצם לא שייכי לכשנקשה מסוגייא אחרת לרבינו דגרסינן בע\"א דף כ\"א על מתני' דאין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צ\"ל שדות ובסוריא משכירין להן בתים אבל לא שדות וכו' ובעי בש\"ס בסוריא מאי שנא מכירה דלא משום מכירה דארץ ישראל אי הכי בשכירות נמי נגזור היא גופא גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה והא שכירות שדה דבסוריא דגזרה לגזרה היא וקא גזרינן התם לאו גזרה היא קסבר כבוש יחיד שמיה כבוש שדה דאית ביה תרתי גזרו ביה רבנן בתים דלית ביה תרתי לא גזרו בה רבנן עכ\"ל ולפי דעת רבינו דסוריא כא\"י מדברי סופרים למה הוצרכו לאוקומי דהאי תנא ס\"ל דכבוש יחיד שמיה כבוש הו\"ל למימר דאפילו למ\"ד מדאורייתא פטורה דלאו שמיה כבוש מדרבנן חייבת ומתיישב שפיר דלא הוי גזירה לגזירה אלא היינו טעמא שדה דאית ביה מדרבנן חיוב בתרומה וכו' גזרינן שכירות אטו מכירה בתים דאינו אלא משום א\"י דהוי גזרה לגזרה לא גזרו ומצינו בכוליה תלמודא דחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה וכ\"ש כאן דהוי כשל תורה.
ובזה ניצולנו מדוחק דצריך לדחוק ולומר כמ\"ש רש\"י דלא אחמור רבנן למגזר מכירה דבתים בסוריא אטו שכירות וכאן לא שייך תירוץ הרי\"ק וגם תירוץ מרן לא שייך שתירץ וז\"ל ושמא י\"ל דהו\"מ למימר הכי אלא דבעא ליתובי מתני' אפילו תימא דחייבת מדאורייתא עכ\"ל והוא תימה דטפי עדיפא לומר אפילו למ\"ד כבוש יחיד לאו שמיה כבוש ולא פליגי בזה עם ר' יוסי ועוד שדברי מרן מצד עצמם אינן מובנים דמאי אפילו שייך ואפשר לומר דכיון דנשתנה סוריא מא\"י בג' דברים הו\"א דאי אפשר דס\"ל להאי תנא דהוי כא\"י אפילו מדאורייתא קמ\"ל ואפ\"ה לא נתקררה דעתי בזה ברם בסוגייא זו שהבאנו ליכא למימר כן ומה יענה מרן לקושיא זאת ואפשר לומר דגם כאן שייך לומר אפילו תימא דחייבת מדאורייתא לפי שהוא חידוש דאפ\"ה לא גזרו מכירה דבתים דסוריא אטו שדות." + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן \n מותר לאדם וכו'. וכתב הרב המגיד ויש מי שאסר וכו' וא\"ת וכו' ע\"כ וקשה לכאורה שמדברי רבינו הל' י\"ג נראה שאם היה בקבולת שרי שכתב וז\"ל שהרואה את הגוי עוסק אינו יודע שקצץ ואומר שפלוני שכר וכו' מכלל דאי ידעי שהוא בקבולת שרי ושוב ראיתי דלא קשה על פי מ\"ש הב\"ח סימן רמ\"ד סק\"ג וז\"ל דאיכא להקשות כיון דמדינא כל קבולת שרי דגוי אדעתא דנפשיה עביד וכו' וי\"ל דאין דעת הרמב\"ם ז\"ל דקבלנות אסור מפני דדרך לשכור פועלים יום יום אלא דכל שאין לפועל חלק בריוח הן רב הן מעט אלא שכרו בדבר קצוב אסור כיון דהכל יודעים שעושה מלאכה בשביל ישראל וכו' עכ\"ל והוא אמת בלשון רבינו וכן דייק רבינו סוף פ\"ז מהל' יו\"ט שכתב שאין הכל יודעים ההפרש שיש בין (המשכיר) [השכיר] ובין הקבלן ולפיכך אסור עכ\"ל." + ], + [], + [ + "המשתתף \n עם הגוי וכו'. וכתב הלח\"מ על מ\"ש הרב המגיד על שם רש\"י וז\"ל דה\"ק דאם לא התנה מתחילה וגם לא אמר טול את חלקך בשבת וכו' וז\"ל קשה דמה לנו אם אמר לו אחר השיתוף טול חלקך בשבת דאפי' אמר כיון שהוא אחר השיתוף לא מהני ולא יזיק גם כן דמה לנו אם אמרו אח\"כ ועיין מ\"ש שהוא דוחק ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה דעדיפא מינה כתב הר\"ן בפי' דברייתא דאמרה ואם באו לחשבון אסור דקאי אחלוקה דואם תקנו מתחלה דשרי וה\"ק ואף אם תקנו מתחילה כיון דאח\"כ באו לחשבון אסור וה\"ט דחשבינן לתנאו הא' כערמה וא\"כ מה חידוש הוא מ\"ש רש\"י דאי מתחילה סתמו ואח\"כ אמרו טול חלקך בשבת דאסור ודע דבש\"ס קא בעו סתמא מאי והביאו מהך ברייתא דקשיא דיוקא אדיוקא וסיימא אלא מהא ליכא למשמע מינה ע\"כ וקשה דאמאי לא אמרו נעשה דיוקא דרישא כדינא דסיפא וכמ\"ש בריש קידושין דף ה' ע\"ב יעו\"ש. וראיתי בלחם סתרים וגופי הלכות בתבת נעשה דכיון דלא דמי טעמא דרישא לטעמא דסיפא לא אמרינן נעשה הכא נמי כיון דלא דמי טעמא דרישא לטעמא דסיפא לא אמרינן נעשה דרישא האיסור הוא לפי שיחשדוהו אבל הוא לא גילה דעתו כלל דהכל בסתמא אבל סיפא דבאו לחשבון אסור הוא דגלי דעתיה ע\"כ ולא ידעתי מה הוא סח דסתמא דדייקינן מרישא דאם התנו מתחילה שרי הא סתמא אסור היינו טעמא דכל דלא התנו מתחילה שניהם מתחייבים בכל יום וחשיב גוי שלוחו דישראל והיינו ממש טעמא דדינא דסיפא דואם באו לחשבון אסור דהוי שלוחו וחזרה קושיא לדוכתא.", + " המשתתף\n עם הגוי וכו' אם התנו וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ורבינו ז\"ל לא הזכיר באו לחשבון נראה שהוא מפרש כפרש\"י עכ\"ל. ויש להקשות דלפי דבריו אמאי לא השיגו הראב\"ד דהראב\"ד אינו מפרש כפי' רש\"י אלא דקאי ולואם התנו מתחילה והכי פירושו אע\"פ שהתנו מעיקרא אם אח\"כ באו לחשבון ותהא חלוקתן שוה דהיינו שחושבין כמה דמים נטל הגוי וכנגדן נוטל הישראל אסור יעו\"ש הובא בהר\"ן ובב\"י סי' רמ\"ה וי\"ל דס\"ל להרה\"מ דמשו\"ה הראב\"ד אינו משיגו דיש לפרש דברי רבינו בפירושו רמזו רבינו במ\"ש אם התנו מתחילה שיהיה שכר השבת וכו' אם מעט ואם הרבה מותר מכלל דאל\"ה אסור אפי' אם התנו יום נגד יום כיון דחושבין מעות נגד מעות ונמצא שהעתיק כל הברייתא וכפי' הראב\"ד ואף דאין פשט דברי רבינו כן מ\"מ אינו משיגו מאחר דיש לפרש כן אך ממ\"ש רבינו הל' מאכלות אסורות קשה וכדכתיבנא וכבר ראיתי להלח\"מ שם תמה על הרה\"מ כן ועיי\"ש מה שתירץ אך צריכין אנו למודעי דלפי תירוצו עדיין קשה האי דנקט רבינו כאן אם מעט ואם הרבה כיון דלא ס\"ל כפי' הראב\"ד.
ולענ\"ד נראה והוא בהקדים מ\"ש הב\"ח סי' הנזכר וז\"ל ונראה לענ\"ד דאף לפרש\"י ושאר פוסקים דהאי ואם באו לחשבון לאו אהתנו מתחילה לכך קאי משום דבהתנו מתחילה אפילו באו לחשבון נמי שרי היינו דוקא הך באו לחשבון כפי' רש\"י דהיינו לאחר זמן וכו' עד סוף דבריו והם דברים ראוים אליו אף שראיתי מי שגמגם על דבריו וא\"כ רבינו אף דפירש כפירוש רש\"י מ\"מ פירוש הראב\"ד אמת לענין דינא ומשו\"ה דינו דהראב\"ד רמזו רבינו בדבריו אף דמפרש כפרש\"י וכן במאכלות אסורות כתב רבנו כן שהדין דין אמת ובזה אין אנו צריכין למ\"ש הלח\"מ שם דדוקא בדין ערלה כתב רבנו כן כנ\"ל דעת הרה\"מ לדעת רבינו ומשו\"ה לא השיגו הראב\"ד מאחר דלא נפקא לן מידי לענין דינא.
ובדברי הרב המגיד אלו ראיתי להרב בשיירי [כנה\"ג] סי' רמ\"ה הגב\"י אות ג' כתב וז\"ל שאלה אחד קטנה אני שואל בדברי הרה\"מ וכו' דמה בכך שפי' כפי' רש\"י ואיך נתיישב מה שלא הביא ואם באו לחשבון אסור במה שסובר כפרש\"י דעדיין קשה אמאי לא הביא חלוקה זאת וכו' יעו\"ש וי\"ל דכוונתו דכיון דרבינו שינה הדינין מסדר הברייתא דבברייתא תחילה תלי האיסור ואח\"כ ההתר ומשו\"ה הוצרך לשנות ואם באו לחשבון לא כן רבינו דבתחילה הוצרך להעתיק ואם באו לחשבון כן נראה לי לישב דברי הרה\"מ ומ\"מ מ\"ש הרב להשוות דברי הרה\"מ והטור נאה ומתקבל וראוים הדברים למי שאמרן.", + " ואינו\n מוסיף לו כלום וכו'. אלא א\"כ התנה וכו'. יש לדקדק שהם דברי מותר ונראה שבא לחדש דאפי' שאינו שואל לו משכר השבת כלל אפי' ששואל לו חלק יתר דהיינו שיטול הישראל ששים והגוי מ' אחר שנטל הגוי שכר שבת אסיר דזה הוי ערמה והוי נוטל שכר שבת כיון דלא התנה כך מתחלה וזהו שכתב רבינו ואינו מוסיף לו כלום כנגד יום השבת יהיה באופן שיהיה וק\"ל." + ], + [ + "הנותן \n מעות לגוי וכו'. וכן הורו כל הגאונים. ועיין מ\"ש הרב המגיד להביא דין זה אל הסברא ותמיה לי טובא דדין זה הוא מבואר בש\"ס ע\"ז דף כ\"א ע\"ב בשדה מישראל שיכול ליתנו לנכרי לאריסות וגוי עוסק בשבת ויו\"ט דגוי בדידיה קא טרח ופסקו רבינו לעיל הט\"ו והיינו הך וגם עוד ראיתי קושיא דדין זה הו\"ל להסמיכו לעיל הט\"ו כי משם תורה יוצאה ומה גם דמעיקרא הדין יתר וא\"צ לו דהיינו הך." + ], + [ + "לא \n יתן וכו' קודם שחשיכה וכו'. יש לדקדק דמאי שנא דכאן שנה רבינו קודם שחשיכה ובחלוקה שאחריה כתב קודם השבת ולאו זמנם שוין דקודם חשיכה הוא מבעוד יום קודם בין השמשות וקודם השבת הוא קודם סמוך לשבת וי\"ל דיש הפרש בין הדינים דנותן כלים לאומן שהוא מלאכתו ובשבילו הוא עושה חמיר טפי לא כן בכל הנך דלקמן שהם עניינים דגוי לעצמו א\"צ להחמיר אך קשה לזה ממ\"ש רבינו לקמן בדין האגרת דמותר קודם השבת ודין האגרת דומה לאומן ומאי שנא וכעת קשה." + ], + [ + "הנותן \n אגרת וכו'. עיין מ\"ש מרן שרבינו אינו מפרש כרש\"י וכו' ולענ\"ד כל דברי רש\"י מורים כפי' רבינו ז\"ל שהבי-דואר הוא במקום שממנו שולחין האגרות יעו\"ש וכעת איננו איתי ספר הרלנ\"ח שהאריך בזה כמ\"ש האחרונים משמו." + ], + [], + [ + "מי \n שהיה בא בדרך וכו' ולמוצאי שבת לוקחו ממנו וכו'. לא ידעתי מה הכונה בדבריו אלו דלמוצאי שבת לוקחו ממנו.", + " במה\n דברים אמורים בכיסו וכו'. וכתב הרב המגיד ושם בפ\"כ יתבאר החילוק בין מציאה הבאה לידו לכשלא באה לידו עכ\"ל והיינו מה שחילק שם בין יכול להחשיך לאינו יכול להחשיך דבבאה לידו אף דיכול להחשיך מ\"מ מוליכה פחות פחות מד' אמות וכשלא באה לידו אם אינו יכול להחשיך דוקא מוליכה אבל לשאר דברים שוים הם דהיינו דבשניהם אינו יכול ליתנה לגוי אלא מוליכה פחות פחות מד' אמות ורבינו כאן איירי בשניהם וז\"ש הרה\"מ שם בפ\"כ ה\"ז וז\"ל וכתב רבינו שאפי' מציאה שבאת לידו וכו' ובפ\"ו ג\"כ כתב שמציאה אינה נותנה לגוי אבל יוליכנה פחות פחות מד\"א והוא כשבאה לידו וכשאינו יכול להחשיך עליה עכ\"ל ולכאורה מבהיל במ\"ש והוא כשבאה לידו ואינו יכול להחשיך דליתא דבבאה לידו אף שיכול להחשיך מוליכה פחות פחות מד' אמות וכמ\"ש רבינו שם בפי' אלא דכוונתו דהוי הכי דרבינו איירי כשבאה לידו וג\"כ כשאינו יכול להחשיך עליה דהיינו בשלא באה לידו דדוקא אי אינו יכול להחשיך הוא דשרי ור\"ל דבשניהם איירי רבינו ודין אחד להם לענין זה שלא יתן לגוי אלא מוליכה פחות פחות מד' אמות ונמצא לפ\"ז דרבינו מדמה מציאה שבאה לידו ללא באה לידו ופוסק לחומרא ואינו יכול ליתנה לגוי.
אך מדברי הר\"ן לדעת רבינו שכתב שפוסק במציאה שבאה לידו לקולא ונותנה לגוי נראה שמחלק לדעת רבינו בין מציאה שבאה לידו ללא באה לידו ולפי זה מ\"ש רבינו כאן מציאה שאינו נותנה לגוי ר\"ל מציאה שלא באה לידו וכן מ\"ש רבינו שם בפ\"כ ואפי' מציאה שבאה לידו וכו' ר\"ל דיש לה דין דכיס המוזכר לעיל ושוין נינהו ומן התימה על מרן ב\"י סי' רס\"ו שלא ביאר חילוק דין זה בדעת רבינו היוצאה מדין הר\"ן והרה\"מ.
עוד כתב הרב המגיד שם וז\"ל וכבר נחלקו וכו' עד צנעה גדולה יש בה וכו' ויש להקשות על תשובת רבינו זאת דכיון דאין לחלק לענין פחות פחות מד\"א בין כיס למציאה משום דפחות פחות הוא צנעה גדולה א\"כ קשה השתא במציאה דלא מהני שיוליכנה הגוי כשהוא פחות פחות מד\"א מהני בכיס דמהני שיוליכנה הנכרי כ\"ש דמהני פחות פחות מד\"א ולמה בתחילה מהדרינן אגוי ועיין להרמב\"ן ז\"ל הביא דבריו בחי' לסוגיין והכ\"מ תשובה צודקת לרבינו וצריך לכלול זה בדברי רבינו בתשובתו זאת.", + " אלא\n מוליכו פחות פחות מד' אמות. עיין להרב מקראי קודש כאן ולאור יקרות בפ\"כ." + ], + [ + "ישראל \n שעשה מלאכה . ועיין להרב המגיד ולהלח\"מ שהקשה לו ממ\"ש כאן למ\"ש לעיל סוף הל' ה' ומה שתירץ ובתירוצו יש לתמוה דמה יענה למ\"ש הרה\"מ שם על שם רש\"י דמשמע מדבריו דרש\"י סובר כרבינו ואילו רש\"י בפי' ס\"ל דלא כרבינו אלא טעמא דלא יהנה כהיש חולקין שהביא כאן הרה\"מ והוא דעת הרמב\"ן ושם לא שייך תירוץ הלח\"מ דרש\"י כתב טעם זה דשלא יהנה גבי אמירה לגוי יעו\"ש בביצה דף כ\"ד ע\"ב ד\"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת יו\"ט וכו'. ומעתה קשה טובא על הרה\"מ ז\"ל איך כתב לעיל על דברי רבינו וכן דעת רש\"י ולכן נראה דכונת הרה\"מ פשוטה וממילא מתורץ מה שהקשה הלח\"מ והוא דכונתו ז\"ל לומר דלא חילקו בדבר שנעשית בו מלאכה וכו' וע\"ז כתב וכן דעת רש\"י כלומר דהיינו טעמא דצריך בכדי שיעשו משום שנעשית מלאכה גמורה וכדי הוא לחוש לסברת רש\"י בכדי שלא תחלוק דהיינו לחומרא אבל הקולא היוצאה לסברת רש\"י לא והוא כתב עוד וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל כלומר דהיינו טעמא של רש\"י דהכי ס\"ל וכמ\"ש הרה\"מ עצמו כאן בשם יש חולקין." + ], + [ + "פירות \n שיצאו חוץ לתחום וכו'. והשיג עליו הר\"א דאמאי לא פסק כרב פפא גם הרב המגיד הוסיף להקשות דכן פסק פ\"ה מהל' יו\"ט ה\"י ועיין מה שתירץ לישב הכל וכונתו פשוטה דתחומין ואכילה הכל אחד ואי לא הפסידו את מקומן לתחומין כן לאכילה שם ולאו סברא הוא לחלק ביניהם דמאי שנא אלא דר\"פ נקט דינו בהגבלת התחומין ממ\"ש לא הפסיד את מקומן דר\"ל דעירובו עירוב באכילה דאף דמברייתא א' לא הזכיר אכילה מ\"מ אי אפשר דלא ידעו לה בש\"ס אלא דלא משני תנאי היא אלא דהיה סבור המקשה דגם בברייתא איירי ביו\"ט ומשו\"ה מותיב ליה ומתרץ דהא ביו\"ט הא בשבת וכל עיקר התירוץ הוא זה ואכילה ותחומין הכל אחד.
ועיין להלח\"מ ז\"ל מה שהקשה שע\"פ מ\"ש לא קשה מידי וכיון שדבריו סתומין אני צריך לפרש דבריו וז\"ל בפ\"ה מהל' יו\"ט כתב רבינו פירות שיצאו חוץ לתחום ולא הזכיר מה הדין באכילה ויש תימה איך לא הזכיר זה ואם הם אסורים כן צריך לומר וסובר וכו' למה הוצרכו וכו' ואהא תירץ שרבינו סמך על מ\"ש כאן דכיון דבשבת מותרים כ\"ש ביו\"ט עכ\"ל פי' דבשבת דליכא התר בתחומין בהבאת דבר ממקום למקום אפ\"ה באכילה מותר בשוגג ביו\"ט דבמזיד מותר בתחומין לא כ\"ש באכילה ואם כן אין חילוק מאכילה לתחומין שהדין שוה להם ואיך יחלק כן בגמ' ולפי מ\"ש אין צריך לזה דאין סברא לחלק ביניהם וק\"ל.
וראיתי להר\"ן בזה דברים סתומים טובא לענ\"ד עד שלענ\"ד א\"א לפרשם אלא בהגיה ב' תבות כל זמן שאין אני שומע טוב ממנו וז\"ל בין שיצאו שוגג בין שיצאו מזיד ומותרין באכילה לאותן שיכולין לילך שם אם יצאו הפירות בשוגג אבל אם יצאו במזיד לא יאכלו כיון שלא חזרו למקומן דקנסינן להו אע\"פ שהן אנוסין ותימה הוא למה לא כתב זה הרי\"ף ושמא ס\"ל דהאי לא יאכלו לאנשים אחרים נמי קא אסרי וקשה ליה לדעתיה וכו' עכ\"ל ומה הכונה בדברים אלו ונראה דהכי פירושו דקשה ליה אמאי השמיט הרי\"ף דבשוגג יאכלו שלא במקומן ובמזיד לא לפי דס\"ל פשוט בדעת התוס' דבהא נמי הלכתא כר\"פ וכמ\"ש מן הש\"ס ואהא תירץ דשמא ס\"ל דהאי לא יאכלו לאנשים אחרים נמי קא אסרו וא\"כ קשה ליה להרי\"ף לדעתיה דהא קי\"ל הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וא\"כ משו\"ה לא פסק הא דהכא משום דס\"ל דאפי' במזיד מותר לישראל אחר ובשוגג שרי אף לעצמו ומשו\"ה דחה הך דהכא מהלכה מכח ההיא דבא מחוץ לתחום בשביל ישראל וכו' ואח\"כ כתב ויש לתרץ זה כלומר אף דהרי\"ף ס\"ל דפליגא הא להא מ\"מ לדידן יש לתרץ דלא תקשה הא להא דיותר אסורין וצריך למחוק תבות דס\"ל לרי\"ף כן נראה לי." + ] + ], + [ + [ + "מלאכות \n וכו' והזריעה וכו'. וקשה דבמתני' תני הזורע והחורש ותהי בש\"ס מיכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש ואח\"כ זורע תנא בארץ ישראל קאי דזרעי ברישא והדר כרבי עכ\"ל נמצא דנפק\"מ לענין דינא בשינוי זה ולמה לא כתב רבינו כלישנא דמתני' ושוב ראיתי להפר\"ח בנימוקיו על רבינו שכתב והרב אפיך ותני משום דלאו בא\"י קאי ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא דרבינו מביא כל דיני א\"י." + ], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n המחתך ירק וכו'. עיין מ\"ש מרן בשם הרמ\"ך ולפי מ\"ש הרה\"מ פ\"א משביתת עשור ה\"ג יתיישב ומ\"ש רבינו לבשלו ר\"ל כדי לבשלו דדרך הבישול לחותכו חתיכות קטנות וכמ\"ש רבינו בפכ\"א הי\"ח וצ\"ל ג\"כ שחתכו דק דק וכמ\"ש רבינו שם וסמך אמ\"ש שם ועי' בפ\"ח הט\"ו ודוק." + ] + ], + [ + [ + "החורש \n כל שהוא וכו'. הרי זה תולדת חורש וכו'. וכתב הרב המגיד מקרסם קוצץ ענפים יבשים מן האילן וכו' ולכאורה קשה דאיך מביא פירוש רש\"י על דברי רבינו דרבינו פסק דכל זה הוא תולדת חורש ואילו ס\"ל כפירש\"י דמקרסם היינו קוצץ מן האילן הו\"ל תולדת זורע שמכוון להצמיח האילן ולא שייך חרישה כל שאינו בקרקע וכן כתב רבינו גבי זומר דהוי תולדת זורע ומהאי טעמא חילק מרן בהל' ב' במנכש דב' מנכש נינהו יעו\"ש ונראה לומר דאין כונת הרה\"מ להסמיך דעת רש\"י לרבינו אלא לפירוש מקרסם שהוא קוצץ אבל ודאי דיש חילוק ביניהם דלדעת רש\"י הוא באילן ולרבינו הוא בקרקע.
והנה דעת רבינו בהאי ברייתא דפרק הבונה במאי דתני אם ליפות את הקרקע כל שהוא שהוא פירושא דמתני' דתני סתמא כל שהוא דדוקא אם עשה בכונה זאת הוא בכל שהוא ואם לאו כשאר שיעורין דברייתא ומן התימה על רבינו בפי' המשנה דכתב דהוי תולדת זורע כנראה דדינא דמתני' לחוד ודינא דברייתא לחוד ומשו\"ה לא תני במתני' אם ליפות את הקרקע ומלבד דקשה דידיה אדידיה הוא תימה דמהיכן בא לחלק פי' דמתני' מפי' דברייתא מאחר שדרך הברייתא לפרש דברי המתני'.
והלח\"מ ז\"ל כתב וז\"ל וא\"ת אמאי לא חשיב מנכש ליפות את הקרקע אב כמו חורש וכו' דומיא דזומר שהוא כמו זורע שהוא מאיכות פעולתו וי\"ל דאי אפשר לצמיחה מבלי זימור וכו' עכ\"ל וראיתי בס' קרית מלך רב דף כ\"ט ע\"ג גבי ה\"ד אקהי אקהייתא על דבריו אלו וז\"ל ודבריו תמוהים דמסוגייא הנזכרת מוכח דמוכרח הוא דמיפה את הקרקע דאיתא בהבונה אם ליפות את הקרקע כל שהוא והקשה ע\"ז אטו כלהו לאו ליפות נינהו וכו' עכ\"ל ולק\"מ דלעולם חיוב איכא במנכש כיון דמיפה אלא דהוי משום תולדה דלא דמי לחורש ממש דחורש אי אפשר בלא חרישה לא כן במנכש דנהי דמיפה אבל אפשר בלא\"ה לצמוח בלי ניכוש ולהכי חשיב תולדה משא\"כ בזומר דאי אפשר לצמיחה בלתי זימור משו\"ה לא חשיב תולדת זורע אלא זורע ממש ופשוט." + ], + [ + "אבל \n המשקה צמחים וכו' וחייב בכל שהוא. אין להקשות לרבינו דפסק במנכש ומשקה צמחין שחייב בכל אחת אחת ובזומר וצריך לעצים חייב שתים וכמ\"ש לקמן הל' ד' ובש\"ס מותיב מהא דרב כהנא בין (לרבא) [לרבה] בין לר' יוסף ואסיק בקשיא ואיך פסק רבינו לשניהם דסתרן אהדדיה די\"ל דכיון דאסיק בקשיא ולא בתיובתא ס\"ל לש\"ס דיש תירוץ וככללין בעלמא יעו\"ש בהרא\"ש פרק הרואה גבי ברכת ההודאה וק\"ל ובתוס' ד\"ה חייב שתים סיימו בדבריהם וקשיא לא גרסינן כיון דלאו תנא הוא לא חשיב ליה כל כך ופליגי עליה והקשה החכם השלם הוא עמיתנו הרב מהרי\"א ז\"ל איך כתבו דפליגי עליה והא רב יוסף גופיה קאמר בשבת דף ע\"ג ע\"ב אחר מימרא דרב כהנא האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע הרי דאזיל ומודה לרב כהנא וי\"ל דמ\"מ הניחא לר\"י דפליג דידיה אדידיה ברם (לרבא) [לרבא] היאך קאמר קשיא ונראה מהסוגיא דסידור הקושיא היא לרבה דה\"ק אמר ליה אביי (לרבא) [לרבה] לדידך קשיא לר\"י קשיא וכו' ולכן לא ניחא להו להתוס' לגרוס קשיא כיון דלאו תנא הוא לא חשבי ליה כל כך ונ\"ל לגרוס בתוס' ופליג עליה בלא י' ואפי' דגרסי' ופליגי עליה כיון דהש\"ס עיקר הפירכא לר\"י פריך גם כן מרב כהנא ולא מדידיה אדידיה אף דקשה דידיה אדידיה נקטו בלישנייהו הכי ומאי דפריך לר\"י הכי ולא מדידיה אדידיה כבר כתב הריטב\"א בשיטא כ\"י למס' מועד קטן דכיון דעיקר הך דינא הוא מרב כהנא וכמ\"ש מש\"ס שבת מותיב הכי ועוד י\"ל דאגב דלרבה צריך לאותובי מרב כהנא מותיב ג\"כ לר\"י הכי כדי לקצר ודוק." + ], + [ + "וכל \n העוקר דבר מגדולו חייב משום קוצר לפיכך צרור שעלו בו עשבים וכו'. הכי איתא בפרק המוציא דף פ\"א ע\"ב אמר ר' שמעון בן לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת אמר רב פפי שמע מינה מדר\"ל האי פורפיסא שרי לטלטולי וכו' ופרש\"י מדר\"ל דאמר מותר לקנח ולא אמרינן צרור זה העשבים שעליו מלחלוחית הקרקע הם יוצאין וכו' פורפיסא עציץ נקוב שזרעו בו וכו' ואמרו עוד שם היה מונח ע\"ג קרקע והניחו ע\"ג יתדות חייב משום תולש ופרש\"י ולי נראה דהאי חייב לאו דוקא אלא אסור משום דדמי לתולש וכו' והנה מדברי רש\"י הללו מבואר דס\"ל דבין בעציץ נקוב ובין בצרור דלאו מקרקע הן יונקין אלא מהצרור או מהכלי ומשום הכי כשמסיר העציץ או הצרור מהארץ אינו חייב אלא אסור משום תולש מדרבנן. ואין להקשות לדבריו דהא תני במתני' פרק המצניע דף צ\"ה ע\"א התולש מעציץ נקוב חייב והיינו טעמא משום דיונק מהקרקע ולהכי חשיב ליה בפרק שמונה שרצים דף ק\"ח ע\"ב דעציץ נקוב היינו רביתיה וכן פרש\"י במתני' דף צ\"ה דתולש מעציץ נקוב חייב דהוי כמחובר דיונק מהקרקע ע\"י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע. דודאי לא אמרו דחייב אלא בתולש העשבים מהעציץ דכיון דהוי עציץ נקוב חשיב כתלוש מן הקרקע דהוה ליה יניקה מריח הקרקע אבל בהסרת העציץ מע\"ג קרקע ולהניחו ע\"ג יתידות לא מחייב משום תולש בשביל מאי דהסיר היניקה מריח הקרקע כיון דעדין מחובר הוא ועיקר היניקה היא מהעציץ דמהאי טעמא הוא דהתיר ר\"ל לקנח בצרור וראיה לזה מדאמר והתולש ממנה בשבת חייב חטאת הרי דאף דהתיר לקנח אפ\"ה אם תלש העשבים מן הצרור חייב חטאת דעיקר גידולו הוא כך כלומר היינו רביתיה וכדאמר בפרק שמונה שרצים וודאי דיונק מריח הקרקע במכל שכן דעציץ נקוב.
ועיין להרב המגיד בה\"ד שכתב דרש\"י ז\"ל לא היה גורס בההיא דצרור חייב חטאת אלא חייב בלבד וכו' יעו\"ש כלומר דלפי שיטתו דס\"ל דחייב דתני גבי הניחו ע\"ג יתדות לאו דוקא ה\"נ לא הוה גריס בתולש ממנה חייב חטאת אלא חייב סתם דהוי אסור מדרבנן. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו דבריו תמוהים דבהדיא פי' רש\"י שם והתולש ממנו במתכוין חייב דמקום גדולו הוא ואע\"פ שהוא צרור עכ\"ל כלומר דכיון דהוי מקום גדולו חייב דהיינו רביתייהו כמו תולש מעציץ נקוב דחייב דהיינו רביתיה כמ\"ש בפרק שמונה שרצים הרי נראה להדיא מדבריו דס\"ל דחייב חטאת ועוד קשה טובא דלדבריו דתולש עשבים מהצרור והסרת הצרור מהעציץ שוין נינהו נמצאו דברי רש\"י היפך משנה ערוכה התולש מעציץ נקוב חייב וכדכתיבנא וצ\"ע." + ], + [ + "גבשושית \n וכו'. וכתב הרב המגיד ואפשר שדעת רבינו היא דההתר הוא כשהצרור ע\"ג יתדות וכו' כיון שמונח ע\"ג יתדות אין איסור מחמת עשבים עכ\"ל וכתב הלח\"מ וז\"ל ולדעתו ז\"ל מ\"ש בש\"ס האי פורפיסא וכו' אלא [וכו'] לפי שיטתו דמונח ע\"ג יתדות [וכו'] ויש תימה וכו' דאם כן מה הקשו בש\"ס לרב הונא דאמר דאסור לפנות מדריש לקיש הא ר\"ל לא איירי אלא במונח ע\"ג יתדות ונראה לומר בדוחק דה\"פ מאיזה טעם אסור לפנות וכו' דלמא יתלוש צרור הא לר\"ל לא חיישינן לתלישת עשבים וכו' אלו דבריו. ומהרח\"א ז\"ל כתב עליו דליתא דלמה ניחוש דיתלוש עשבים בכדי משא\"כ ליקח צרור לקנח יש לחוש עכ\"ל.
וראיתי לקרית מלך רב כתב עליו דלא קשה דאפשר דיתלוש העשבים לקנח שהם רכים וכו' ובכדי השיג עליו דעדיין קשה למה לו לתלוש העשבים יקנח בעשבים בהיותם מחוברים לצרור ואם יתלשו יתלשו דדבר שאינו מתכוין מותר ולמה לו לתלוש העשבים גם מה שכתב הקרית מלך רב וז\"ל הן אמת כי דברי הלח\"מ אינן נכונים דלתלישת עשבים שע\"ג קרקע אין לחוש דכו\"ע ידעי דאסור לא כן בנטילת צרור שיש בו עשבים וכו' עכ\"ל ליתא דמ\"ש דזה ידע וזה לא ידע הא לדעת רבינו שוין נינהו ומה גם דמ\"ש הלח\"מ הוא דקושית הש\"ס הוא דניחוש שמא יתלוש העשבים מהצרור שע\"ג יתדות ולא שיקח הצרור דזה שרי וא\"כ מאי קא קשיא ליה אך קשה מ\"ש מהרח\"א ז\"ל.
עוד כתב בס' קרית מלך רב וז\"ל ולישב דברי רבינו נ\"ל דהא דר\"ל איירי אפי' אינו ע\"ג יתדות ואפ\"ה שרי כיון שמשליכו לארץ מיד ועוד דאף בהיותו בידו יונק מאויר הקרקע לא כן ע\"ג יתדות עכ\"ל ולא ידעתי איך שכח מה שהביא להרב המגיד לומר כן לדעת רבינו והיינו מטעם דלמה לא כתב רבינו עשבים בפכ\"ו ומשו\"ה הוכרח לומר דכיון שהוא ע\"ג יתדות אינו אסור מחמת עשבים וכמ\"ש הלח\"מ לא כן לדבריו אלו הו\"ל לרבינו להשמיענו דאף דאיכא עשבים דשרי.
עוד כתב בס' הנזכר וז\"ל ועוד אפשר דהא דאמר ר\"ל מותר לקנח היינו בעשבים מבלי שיגביה הצרור ועיין מ\"ש רש\"י בדף פ\"ב עכ\"ל פי' וזה כבר פסקו רבינו פכ\"ו ה\"ה וז\"ל היה לפניו צרור ועשבים אם היו רכים מקנח בהם והיינו במחוברים ברם הא ודאי ליתא חדא דר\"ל אמר צרור שעלו בו עשבים וכו' ואמאי נקט צרור אפי' בקרקע דהכי ס\"ל לרבינו כמ\"ש המחבר הנזכר דאמר ר\"ל מותר לקנח בה דהיינו בצרור ולפי דבריו בהן ס\"ל דהיינו העשבים ועוד ממ\"ש בש\"ס אמר רב פפי ש\"מ מדר\"ל האי פורפיסא שרי לטלטולי וכו' ואי ר\"ל איירי בעשבים היכי מייתי מיניה לפורפיסא שאני עשבים דמחוברין נינהו אחר הטלטול לא כן בפורפיסא דמטלטלו ממקום חבורו ואי קאי לעשבים מה לי למנקט פורפיסא וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "הדש \n כגרוגרת וכו'. חייב משום מפרק וכו'. הכי איתא בשבת דף צ\"ה ת\"ר החולב וכו' עד אלא משום שבות וכתב הרב המגיד ונחלקו הראשונים בביאור ברייתא זאת יש מהן וכו' ויש מי שפירש וכו' ע\"כ והנה רש\"י הוא מכת הסוברים דמהמכבד ואילך הוא דפליגי שכתב בד\"ה משום שבות כי כניס ליה מתמלאין הגומות שבבית מאליהן והוי בנין וכ\"כ בפסחים דף ס\"ה בפירוש יעו\"ש והקשה החכם השלם הוא הרב מהרי\"א ז\"ל הנז\"ל מדברי רש\"י אלו למ\"ש הרשב\"א בחי' לשבת דף צ\"ה ד\"ה חולב חייב וכו' וז\"ל אבל רש\"י ז\"ל פי' שהוא תולדת דש ולדידיה תקשי לו הא אין דישה אלא בגדולי קרקע וכו' וי\"ל דרבי אליעזר לית ליה הכי ולא קי\"ל כוותיה ולפ\"ז חולב אינו אסור דבר תורה עכ\"ל נראה מדבריו דס\"ל לדעת רש\"י דפליגי גם בחלוקה דחולב ואכולה ברייתא פליג ר' אליעזר והוי היפך ממ\"ש רש\"י גופיה ויש לישב בדוחק דאין כונת הרשב\"א דרבנן פליגי עליה אלא גם רבנן מודו ליה ונקיט ליה על שם ר\"א משום דהוא מאריה דשמעתתא וכונתו לומר דלא קי\"ל כהנך תנאי אלא כרבנן דר' יהודה דחלזון דפרק כלל גדול דף ע\"ה דס\"ל אין דישה אלא בגדולי קרקע וגם שמעתתי אחריתי דמוכחי דליכא דישה אלא בגדולי קרקע.
עוד כתב הרשב\"א וז\"ל ואי קשיא לך דהא אמר בכתובות פ' אע\"פ גונח יונק חלב כדרכו ואינו חושש מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא ובמקום (זה) [צערא] לא גזרו רבנן אלמא חולב ביד (לא) הו\"ל מפרק [גמור] ואסור דבר תורה וי\"ל דלדבריו דר\"א קאמר ולומר דאפילו לר\"א דמחייב אי יונק בפיו שרי דמפרק כלאחר יד הוא ולעולם לא סבירא לן כוותיה עכ\"ל וקשה דא\"כ אמאי אצטריך רב יוסף שם למימר הלכה כר' מרינוס הא ודאי דהכי הלכתא דדין זה הוי לכו\"ע וכמ\"ש הרשב\"א. וי\"ל ע\"פ מ\"ש התוס' שם בכתובות ד\"ה גונח בסוף דבריהם וז\"ל על כן נראה דברייתא דהתם פליגא אהך דהכא וכן משמע דאמר הלכה כר' מרינוס מכלל דפליגי עליה עכ\"ל נמצא דהא איכא דפליגי וסובר דאף דהוי מפרק כלאחר יד בשבת ובמקום צערא שרי ומשו\"ה אתא ר\"י למימר דהלכה כר\"מ דדין זה אפי' למאן דס\"ל דמפרק הוי דש אף בדלא הוי גדולי קרקע כלאחר יד במקום צער לא גזרו ואף דלדידן לא נפק\"מ מידי בהך דמפרק דהא קי\"ל דאין דישה אלא בגדולי קרקע מ\"מ נפק\"מ לבעלמא לשאר איסורי שבת דרבנן במקום צערא דשרי דלא כאבא שאול דיבמות וק\"ל.
עוד כתב הרב המגיד ולדבריהם אע\"פ שאמרו דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה נקראת גדולי קרקע ע\"כ וקשה לי טובא דבפי\"ב מהלכות שכירות ה\"ד פסק רבינו דבהמה לאו גדולי קרקע וכעת קשה.
ולי אני בנו והוא תלמידו נראה לתרץ על פי מ\"ש רש\"י בסוכה דף י\"א ע\"ב ד\"ה כי חגיגה והתוס' שם בד\"ה וגדולי ובשאר דוכתי והיוצא מדבריהם דבמקום דמבואר בקרא בהמה כגון גבי מעשר שני אמרינן דהפרט הוא גדולי קרקע דומיא דבהמה דהא מיהא ניזונת מן הקרקע דלגבי הא מילתא חשיב גדולי קרקע לאפוקי דגים דלאו גדולי קרקע נינהו כלל אבל במקום דלא כתיב אלא גרן ויקב או דגן תירוש ויצהר וכיוצא אמרינן דהפרט הוא דומיא דגורן וכיוצא דהוי דבר הצומח מן הארץ דוקא לאפוקי בהמה דאף דניזונת מן הקרקע אינה צומחת מן הקרקע ולא הוי דומה לפרט ובהכי ישבו ההיא דקידושין גבי הענקה דאמרו בש\"ס דאי לא הוה כתיב צאן הו\"א דוקא גדולי קרקע כלומר כיון דכתיב גרן ויקב הו\"א דומיא דגורן ויקב וכן גבי דיש בפרק הפועלים דדיש הוא גדל וצומח מן הקרקע ומשו\"ה מיעטו חולב ומגבן יעו\"ש בתוס' פרק הפועלים ד\"ה גידולי והשתא כל זה ס\"ל לרבינו אלא דגבי דישה פליג שם התוס' וס\"ל דדישה איכא ג\"כ בבהמה כיון דנקראת גדולי קרקע ולא דמיא להענקה דהתם כיון דכתיב בפירוש גרן ויקב הו\"א דוקא גדולי קרקע כמו גרן ויקב אבל גבי דישה דהוא שם הפעולה כיון שבשם דישה אינו מבואר בו שהוא בדבר הצומח בקרקע אלא דישה סתם ואף שאינו נופל לשון דישה אלא דוקא בגדולי קרקע מ\"מ כיון דבהמה נקראת גדולי קרקע לפי שניזונת מן הקרקע גם בחולב מן הבהמה בשבת דהוי דישה אסור.
והא דמיעטו בפ' הפועלים מדישה חולב ומגבן מטעמא אחרינא הוא והוא דשם בפרק הפועלים בתר הך דרשא דדריש בברייתא מה דיש מיוחד דבר שגידולו מן הקרקע וכו' הקשו בש\"ס למה לי מכי תבא בכרם רעך נפקא כלומר דממלת כרם מבואר דוקא גדולי קרקע ותירצו דהו\"א כיון דכתיב בקמת לרבות כל בעלי קמה הו\"א גם כן לרבות מידי דלאו גדולי קרקע קמ\"ל נמצא דעיקר הילפותא הוא מכרם ובהמה ממעיט מינה דלא הוי כמו כרם אלא דדיש אתא לגלויי הך ילפותא דכרם דהוי דוקא ולאו מידי דלאו גדולי קרקע נינהו והשתא משו\"ה פסק רבינו גבי שכירות דבהמה לאו גדולי קרקע נינהו ודוק.", + " וכן\n החובל בחי וכו'. והשיג עליו הר\"א וכי המשקין שיעורן כגרוגרות וכו' עכ\"ל והקשה הפר\"ח וז\"ל ואני תמיה על הר\"א שאין תלונתו אלא על הברייתא דפרק המצניע דתני החולב כגרוגרת ולענין הוצאה תנן המוציא חלב וכו' ונראה שכוונת המשיג במ\"ש שהדם שיעורו כגרוגרת דמנין לו דאי משום דחלב שיעורו כגרוגרת וכי המשקין שיעורן שוה ולזה הביא ראיה מדין ההוצאה וכו' עכ\"ל.
ולענ\"ד גם למרן לא נעלם פי' זה בכונת המשיג דלא כמ\"ש הפר\"ח לדעתו דלא כיוון יפה דהא תליא בהא ועוד כתב עליו דמדברי המ\"מ לקמן פ\"ח דין ט\"ו ד\"ה וכן הנוסר וכו' דהוי דלא כמרן כ\"מ וכו' יעו\"ש אלא הכי פירושי דקא מתרץ ליה דהתם אי מצינו חילוק בין משקה למשקה הוא בדין ההוצאה ומה ענין זה להוצאת דם ואח\"כ כתב טעם לדמות הוצאת דם להוצאת חלב דהא מיהא מי יאמר דדמי לחלב לשיעור גרוגרת אי משום דחשיבי אוכל דהא חזו ללפת בהם את הפת א\"כ גבי דם נמי האי שיעורא דצריך ליה חשיב לאחיוביה עליה ונמצא דמי ממש הוצאת דם עם הוצאת חלב ומה שמצינו דלמד רבינו לקמן שיעורין לעשיית המלאכה מהוצאה היינו היכא דלא מצינו לו שיעור מפורש והא ראיה דחלב בחליבתו כגרוגרת ובהוצאתו כדי גמיעה ואם כן כל דדמי ליה לחליבה הדין דכוותיה ולא למדינן מהוצאה וזהו שכתב מרן והטעם וכו' וכדכתיבנא גם הרה\"מ ז\"ל הבין בכונת המשיג כן ותירץ כלאחר יד אף שלא הביא לשון המשיג דכיון דהחובל הוא משום מפרק ודאי שיעורו כגרוגרת וכו' והיינו תי' הפר\"ח להשגה זאת יעו\"ש.
והרה\"מ הביא משם רש\"י וז\"ל ורש\"י פי' שהחיוב הוא וכו' ויש מי שפי' וכו' ע\"כ והגירסא בדברי רש\"י ריש פרק שמונה שרצים איתיה בהיפך וז\"ל חייב דיש להן עור והויה לה חבורה שאינה חוזרת וכו' לשון אחר כיון דיש להן עור נצטבע העור בדם הנצרר בו דחייב משום צובע עכ\"ל ונפק\"מ טובא דלא תקשי לן מ\"ש הרשב\"א בחי' על רש\"י וז\"ל אבל רש\"י פי' דאיסור החבלה משום צובע ולדבריו פיטור של שאר שקצים משום דאין להן עור שיצטבע בדם ואינו מחוור מההיא דאלו טרפות דאף שאר שקצים ורמשים אם יצא מהן דם חייב וכו' יעו\"ש וזה הוקשה לו מפני דמפיך להו כמו הרה\"מ אבל לגירסתנו ניחא דבתחילה הביא פי' דנטילת נשמה וס\"ל דבין השוחט ממש בין מוציא דם הכל הוי נטילת נשמה ואחר כך הביא מלישנא אחרינא דהוא הירושלמי דמפרש דטעמא הוי משום צובע ופליגא אש\"ס דילן בין ההיא דחולין בין ההיא דכלל גדול (והירושלמי) [דהירושלמי] מפרש הכי במתניתין ודוק." + ], + [ + "בד\"א \n בחובל וכו'. עד והרי הוא כמתקן. ועיין להרב המגיד ישוב הסוגייא לדעת רבינו ועיין להפר\"ח בנימוקיו לרבינו שלא הונח לו פי' הרה\"מ וכתב הוא דאה\"נ שרבינו מפרש כפי' כל המפרשים אלא דס\"ל דהתרצן לפום שיטתיה דמקשן השיב לו אבל קושטא קאי דאפילו נתכוון להזיק חייב יעו\"ש. ואין להקשות לדרך זה ממה שפסק רבינו פ\"ב מהל' דעות ה\"ג חילוק התרצן בין קורע בחמתו לקורע למרמא אימתה עליה דביתיה יעו\"ש דודאי דין זה הוא פשוט ואמת הוא דקורע למירמא אימתא ליכא איסורא אלא דאף בחמתו דאסור משום לתא דע\"ז נקרא מתקן לענין שבת אלא דהמקשן טעי בהכי דס\"ל דלא נקרא מתקן והתרצן לפי שיטתו השיבו ומוקי ליה בקורע למירמא אימתא עליה דביתיה ברם קושטא דמילתא דלענין שבת גם קורע בחמתו נקרא מתקן ורבינו נקט הדין המחודש וכ\"ש הפשוט." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המשמר \n יין וכו'. וטעם חיוב השמור כתב רבינו לעיל הי\"א דהוי תולדת בורר או מרקד יעו\"ש והוא מש\"ס דפ' תולין דף קל\"ח ודרך אגב ראיתי להרשב\"א שם על מ\"ש שם מתקיף רב ששת מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ורבי אליעזר שרי לכתחילה וכו' וז\"ל וקשה דהא תניא פרק אלו קשרים חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו ר' יהודה אומר וכו' ובלבד שלא יענבנה ואמרינן התם דטעמא דר\"י משום דס\"ל דעניבה גופא קשירה וי\"ל דכל היכא דיחיד מחייב חטאת ורבים שרו לכתחלה לא קשיא ליה אלא היכא דיחיד מחייב חטאת ויחיד אחר התיר לכתחלה וכ\"ש כשרבים מחייבי וכו' עכ\"ל. וקשה טובא שתירוץ הרשב\"א זאת נסתרת ממ\"ש הוא עצמו ריש פרק אלו קשרים וז\"ל הא דבעי רב אחדבוי עניבה לר' מאיר ולא אפשיטא תימה אמאי לא פשטוה וכו' חבל דלי לא יהא קושרו אלא עונבו וההיא ר\"מ היא מדפריך מינה בפ\"ק דפסחים לרבנן דר\"י דהיינו ר\"מ גבי ר\"י וכו' יעו\"ש הרי דההיא ברייתא דחבל הוי יחיד עם יחיד ואזלא לה לתירוץ הרשב\"א ואפשר לומר דאף דהש\"ס דפסחים מקשה מרבנן לר\"מ משום דרבנן דר\"י היינו ר\"מ מ\"מ מדשנוייא בשם רבנן ודאי לאו ר\"מ לחודיה הוא אלא שאר רבנן נמי קיימי בשיטא זאת והו\"ל רבים לגבי ר\"י ודוק.", + " אבל\n מסננים יין שאין בו שמרים או מים צלולין וכו'. ועיין להטור סי' שי\"ט מה שהקשה על רבינו ולמרן שם והלח\"מ ביאר יותר יעו\"ש והבית חדש שם כתב וז\"ל וצ\"ל שדרכו של הרמב\"ם לפסוק כסתם משנה וכיון דסתם משנה בסודרין וכו' אלמא לתוך המשמרת אין לו התר כלל ואע\"ג דהך דזעירי וברייתא וכו' הלכתא היא אפ\"ה במאי דמתירין לתוך המשמרת לאו הלכתא [היא] אלא כסתם משנה וכו' ע\"כ.
ולענ\"ד תמוהים דבריו דאחר דמצינן לאמורא דמפרש מתני' אנן מי פלגינן עליה וכי יש לנו כח לפלוג על האמורא דאין זאת סתירה מאיזה דבר דנתחדש לו יותר מהאמורא אלא מטעם דמתני' תני סתמא וזה ראה גם ידע זעירי ואפ\"ה מפרש למתני' הכי ועיין להכנה\"ג שם בהגב\"י אות ג' שכתב כן אלא שביאר דבריו ביתר שאת יעו\"ש וכן מה שסיים הכנה\"ג והכי משמע בפ' שמונה שרצים דלא קי\"ל כזעירי וכו' נכון הדבר דלעולם דזעירי ס\"ל דלא פליגי הברייתא אמתני' ברם אתלמוד ס\"ל דפליגי ולא קי\"ל כהברייתא אלא כמתני' וכוותיה נקטינן והשתא פשט ההלכה אינו משתנה.
גם מה שכתב הב\"ח לתרץ עוד עין רואה שאינו נכנס בגדר תירוץ אלא דחיה בעלמא יעו\"ש ומה שהקשה הכנה\"ג לתירוץ הלח\"מ וז\"ל ומיהו נ\"ל דאין הכרח זה כדאי להכריח דמשמרת לאו דוקא דנהי דהמקשה כך היה סבור מ\"מ לפי מאי דתריצנן בין הגיתות שנו אין הכרח לומר דמשמרת לאו דוקא וכו' עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו הוא הכרח גמור דלאו דעת המקשה בלחוד הוא דס\"ל דהך משמרת הוא סודרין אלא גם המתרץ ס\"ל הכי מדלא אמר ליה וליטעמיך נמצא דשוין הן בזה וס\"ל לזעירי דמשמרת דברייתא היינו סודרין וגם משמרת דאסר הוא סודרין וא\"כ אף דכפי מה שתירצו בין הגתות וכו' יש לפרש דמשמרת דוקא מ\"מ כיון דזעירי לא אמר הכי אין לנו כח לפרש נגד האמורא ודוק אך עדיין נשאר לנו לברר דמה יענו החולקים עם רבינו דס\"ל כפשטא דסוגייא דצלולין אפילו במשמרת ועכור בסודרין ובין הגתות אפי' עכור במשמרת לקושיית הלח\"מ דמאי מקשה מברייתא ולימא ליה וליטעמיך קשה ברייתא אמתני' וכו' ועיין להכנה\"ג שם מ\"ש לזה.
ונראה לענ\"ד דס\"ל דמברייתא אמתני' לא קשיא די\"ל דפי' דמתני' הוי הכי דמסננין את היין קאי לרישא וה\"פ נותנין מים ע\"ג השמרים בשבת שיצולו ואותו יין היוצא מהשמרים מסננין אותו בסודרין וכו' וא\"כ דוקא יין כזה שהוא משמרים דוקא בסודרין שרי אבל לא במשמרת ובברייתא דמתיר במשמרת הוא ביין עכור מחמת השמרים שיש למטה בחבית שטרף היין עמם ולא דמי ליין שהוציאו מהשמרים ממש ברם לזעירי דחילק בין צלול לעכור הקשה לו מהברייתא ודוק. ובדברי רבינו יש להקשות דקשה דיוקא אדיוקא דאילו הוא לא התיר אלא יין שאין בו שמרים ובסודרין אבל בשמרים אף בסודרין אסור ואילו הוא כתב ביין במשמרת חייב ולא חילק בין צלול לאינו צלול ודוקא במשמרת אבל בסודרין שרי וי\"ל דמאי דנקט משמרת ברישא משום דאיירי אפילו בצלול וק\"ל." + ], + [], + [ + "המגבל \n וכו'. ועיין מה שכתבתי בתשובה חלק או\"ח בספרי אגורה באהלך דף ח' ועיין להראב\"ד והרב המגיד וסיים וז\"ל ולפי\"ז מה שנזכר בברייתא פ\"ק גבי אפר אינו חייב עד שיגבל ר\"ל הדבר הראוי לגבול אבל באפר לדברי ר' יוסי ב\"ר יהודה אינו חייב בשום צד והלכה כמותו עכ\"ל וכונתו פשוטה דע\"כ לא קאמר אביי מאי אפר עפר אלא לקיומי למילתיה דאמר דבמידי דלאו בר גבול בנתינת מים חייב אבל למסקנא דפ' מי שהחשיך דאדרבא במידי דלאו בר גבול אפילו גיבל פטור מחטאת א\"כ נשארה פשטא דברייתא דקתני אפר ממש ופי' אינו חייב עד שיהא דבר הראוי לגבול ולאפוקי מספר צרור החיים יעו\"ש.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל אבל באפר לדברי ר' (יוסף) [יוסי] וכו' ויעיד על זה מ\"ש ביו\"ט פרק המביא וקטמיה שרי ופירשו בהלכות וכו' ע\"כ כוונתו פשוטה במ\"ש דלר' יוסי ב\"ר יהודה אינו חייב בשום צד ר\"ל לא בנתינת מים ולא אפילו בגבול ויעיד ע\"ז דאפילו בגבול פטר ריב\"י מדשרי ביו\"ט קטמא והוי אפילו בגבול וכמ\"ש בהלכות ואי הוי חייב חטאת לא הוה שרי ביו\"ט דזה לאו מלאכת אוכל נפש הוא אלא איסורו אינו אלא מדרבנן ומשו\"ה ביו\"ט שרי אף דלא הוי מלאכת אוכל נפש דלא ס\"ל כדעת הר\"ן דנדחק בזה לדעת הרי\"ף יעו\"ש דס\"ל לדעת הרי\"ף דזה מקרי מלאכת אוכל נפש והוצרכתי לזה ממה שראיתי לס' נדפס כעת להרב לשון למודים דף צ\"ח ע\"ג סי' המתחלת ובעיקר ישוב הרה\"מ וז\"ל לבי מהסס דנראה מדבריו דבאפר שרי לגבול לדעת רש\"י והר\"מ והרי הר\"מ בחדא מחתא מחתינהו לאפר ומורסן ובפ' כ\"א כתב הר\"מ דנותנים מים אבל לא גובלין כסתם מתני' דפ' מי שהחשיך וצ\"ל דהאי כדיניה והאי כדיניה דודאי באפר דגרע טפי דלאו בר גבול כלל פשיטא דשרי ולא הוצרך לפרש וכו' עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דמהיכן נראה מהרב המגיד דגבול באפר שרי ופי' דבריו פשוט דלא שרי אלא ביו\"ט וכדכתיבנא ועוד קשה עליו דלא די לנו את הצער הזה דנדחק בדברי הרה\"מ ללא צורך עוד זאת דשם רצה לפרש דברי הריטב\"א בכתב יד על דרך זה בחילוק אפר ממורסן דאפר שרי לכתחילה ומורסן לא ושם ליכא הכרח כלל כמו בלשון הרה\"מ לפי סברתו ומה גם דלשון הריטב\"א אינו סובלו שכתב וז\"ל אבל באפר לבנין ליכא גבול כלל והו\"ל דומיא דמורסן דלית בהו איסור תורה לכו\"ע עכ\"ל. ועייל פילא בקופא דמחטא ללא צורך ודא ודאי עקא ופשוטן של דברים דהרה\"מ והריטב\"א בחדא שיטא אזלי בזה שדעת רש\"י ודעימיה דקיטמא שרי דלאו בר גיבול [הוא] וכההיא סוגייא דפ' מי שהחשיך דהא אידחיה סוגייא דפ\"ק וא\"כ ברייתא דאפר אינו חייב עד שיגבל הרה\"מ מפרשו כדפרישית וכתיבנא כוונתו והריטב\"א מפרש דלפי מסקנא זו נקטינן נמי ההיא דמאי אפר עפר אף דאביי אמרה למילתיה לקיים סברתו ומשו\"ה בעפר צריך גבול לחייב אבל באפר אפילו גיבל פטור וכמו שפי' דברי הריטב\"א הרב הנזכר.
ובעיקר ישוב דברי רבינו נראה עפ\"י מ\"ש הריטב\"א בכתב יד בסוגייא דפרק מי שהחשיך וז\"ל ומשמע ודאי דאפילו לרבי ליכא איסור תורה בנתינת מים למורסן מדלא קתני חיוב חטאת במורסן כמו בקמח והטעם דכיון דמורסן לאו בר גבול הוא שאין עושין ממנו לעולם עיסה אין בגבולו חיוב חטאת אלא איסור דרבנן דגזור אטו קמח (ורבינו) [ורבי] דסבר דבנתינת מים בקמח דאיכא חיוב חטאת גזר במורסן אפי' בנתינת מים ור' יוסי בר יהודה דסבר דגבי קמח ליכא חיוב חטאת עד דיגבל לא גזר הכא אלא בגבול וקמה מתני' כריב\"י דשרי נתינת מים למורסן ואסר גבול וכיון דסתם מתני' כוותיה הלכה כוותיה דסתם מתני' ומחלוקת בברייתא הל' כסתם מתני' והא דאמר הכא דמורסן כיון דלאו בר גבול הוי קיל טפי דאפילו בגבול ליכא חיוב חטאת לריב\"י ואילו התם אמרינן דדיו כיון דלאו בר גבול הוא חמיר טפי דמחייב בנתינת מים בלחוד י\"ל דלא דמי דמורסן אין דרך העולם לשרותו ולא לגבלו וכיון שכן אין לחייב בו חיוב חטאת דלא דמי ללישה דמשכן דהיינו שריית סמנים פי' [דהא] לישת לחם לא היתה במלאכת המשכן ואע\"ג דבעי (ר') [ר' יוסי בר יהודה] גבול קמח ואע\"ג דלא הואי בסמנין דמשכן משום דבקמח היינו אורחיה אבל בדיו וסמנין אע\"ג דאין דרך בני העולם לגבלו איכא בשרייתו חיוב חטאת כי היא מלאכה (שהיה) [שהיתה] במשכן ומיהו גבי אפר (קס\"ד) [דקס\"ד] התם דפליגי רבי וריב\"י כדפליגי גבי קמח דאע\"ג דאפר לאו בר גבול הוא לגמרי כעין קמח פעמים שמגבלים אותו לטוח בו לפי שעה ופעמים שאין מגבלין אותו אלא ששורין אותו במים לעשות בורית וכיוצא (לכבש) [לכיבוס] הבגדים לפיכך דימו אותו שם לשריית דיו (וכו') [וסמנים] ואסיק אביי דבעפר הוא דפליגי דהוי בר גיבול לעשות טיט לבנין דומיא דקמח אבל באפר לא פליגי וכל היכא דבעי לה לעשות בורית (לכ\"ע) [דכו\"ע] מחייב בנתינת מים דומיא דדיו וסמנים והיכא דבעי לה לבנין אינו חייב עד שיגביל לר\"י ב\"י דומיא דקמח ועפר והא דאמרינן פרק המביא וקטמא שרי אין פירושו כדפירש רש\"י ז\"ל אי נמי כי רבינו ז\"ל סובר וכו' ועיין בלשון למודים הנז\"ל שם שהעתיק סיום לשון זה יעו\"ש עכ\"ל הריטב\"א.
וזה הוא דעת רבינו דבאפר ומורסן לא מחייב אפילו בגבול אלא מדרבנן וכמ\"ש שם פכ\"א ומה שלא הזכיר אפר שם הוא הדין אפר וכמ\"ש הריטב\"א דנקטינן סוגייא דמי שהחשיך וכאוקמתא דאביי דמאי אפר עפר אבל באפר אפי' בגבול ליכא חיוב ודיו וסמנין אפילו בשרייתו איכא חיוב חטאת וכדקאמר אביי דזה נשאר בקיומו דלא אידחי סברא זאת והיינו משום דהואי במשכן וכמ\"ש הריטב\"א והשתא דקאמר אביי ודילמא וכו' אבל דיו אפילו ר\"י מודה וכו' וה\"ט דהואי במשכן וכמ\"ש הריטב\"א נשאר בקיומו ולפי\"ז בהכרח צ\"ל בברייתא מאי אפר עפר אבל מאי דאסיק דאפר הדין משתנה וכמ\"ש הריטב\"א ואי האפר הוי לבנין בגבול חייב לר\"י בר\"י האי מילתא אזלא מכח ש\"ס דמי שהחשיך דמוכח דמורסן אפילו במגבל פטור מחטאת והוא הדין לאפר וזה הוא פי' דברי הריטב\"א בישובו לדברי רש\"י יעו\"ש ומשו\"ה לעיל פ\"ג כתב רבינו ושורין דיו וסמנין וכו' דמשמע דבשבת אסור דקמה מהא דאביי ופירוש דברי ה\"ה עיין להלח\"מ ז\"ל כמה הפרש בין דרכינו לדרכו.
ובדברי הריטב\"א אלו שהעתקנו יש מקום עיון דאילו כאן כתב דכיון דקתני מתני' כר\"י הלכה כוותיה דסתם במתני' וכו' הלכה כסתם מתני' ונמצא דפסק בגבול מורסן דליכא איסורא אלא מדרבנן וכמ\"ש הריטב\"א ומשום דגבול קמח חייב חטאת והלכה כוותיה ואילו הוא כתב גבי דף י\"ח וז\"ל מידי גבי הדדי תניא קשיא לי אמאי לא אכרח ליה דאפילו באפר דלאו בר גבול הוא פליג ר\"י כדאכרח ליה לאביי פרק מי שהחשיך מדתניא אין נותנין מים למורסן וכו' וי\"ל דהוה דחי שאני מורסן דהוי בר גיבול קצת וכו' וכתי' התוס' והלכה כרבי מחבירו ושמעינן מהכא שיש באפר משום גבול לדברי הכל ולא כמ\"ש הרי\"ף והרמב\"ם עכ\"ל ונמצא כאן הסכים כריב\"י ופי' התוס' וכאן הסכים לפי' הרי\"ף ורבינו ופסק כריב\"י." + ] + ], + [ + [ + "האופה \n וכו'. עד אבר קטן. ועיין מ\"ש מרן על שם הרמ\"ך וכתב הפר\"ח בנימוקיו על רבינו וז\"ל והנה בענין מחמם מים שחייב משום מבשל יש ראיה מביצה פרק המביא וכו' ושיעור אבר קטן וכו' עכ\"ל וכוונתו להביא ראיה ממאי דאיתא בביצה דף ל\"ד תנן התם אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד את המים ואחד תבלין וכו' כולן חייבים וכו' דמוכרח דבמים איכא משום מבשל וקשה טובא דמאי ראיה משם אימא דמ\"ש דהמביא את המים חייב לאו משום מבשל את המים אלא משום מבשל את האוכל בכללות דבלא מים לא היה בשול אבל אם חמם מים לא מחייב וכ\"כ מרן שם משם מהר\"י בי רב דכולן הביאו בבת אחת יעו\"ש לקמן ה\"ד ועיין במ\"ש הרשב\"א בחי' שבת גבי דף מ' ע\"ב וז\"ל ובהא מתרצא לן הא דאמר לקמן וכו' ודייקי בה רבוותא ז\"ל ה\"ד וכו' לכו\"ע אסור וחייב חטאת וכו' עכ\"ל מבואר מדבריו דס\"ל דאיכא בישול במים יעו\"ש.", + " ושעור\n מבשל סממנים כדי שיהיו ראוים לדבר וכו'. ועיין בהשגת הר\"א והלח\"מ הליץ בעד רבינו בהשיא כוונת רבינו לענין אחר דהכונה דיעשה הצביעה כמו שירצה דרך משל אם ירוק יעשה ירוק ואם לא נעשה עדיין ירוק דלא נגמר הגוון פטור וכן הפר\"ח כתב כן ואחרי נשיקת ידיהם ורגליהם אין זה כונת רבינו אלא כמו שהבין הר\"א דהאי שיעורא דכתב רבינו הוא שיעור הכמות דאי כמ\"ש הם ז\"ל לא דמו שיעורי רבינו זה לזה דכתב שיעור המחמם וכו' אבר קטן ושיעור מבשל וכו' וכן בתחילת הלכה האופה כגרוגרת חייב והוא שיעור הכמות וא\"כ איך כליל רבינו כל השיעורים הללו בסוג אחד ולא דמו דזה בכמות וזה בעשית המלאכה יפה ועוד א\"כ אמאי לא נתן רבינו שיעור מעשית המלאכה יפה בפת ובבישול אלא במים לחוד יעו\"ש פכ\"ב ה\"ד דהיינו שהיד סולדת בו ועוד דכאן הו\"ל לכתוב שיעור המים בכדי שהיד סולדת בו דכתב שיעור מבשל או התם הו\"ל לכתוב שיעור מבשל דכתב שיעור המים ועוד דבש\"ס לא מצינו שיעור אלא במחמם מים ולא בשום מלאכה אחרת אלא ודאי הכונה דבכל המלאכות א\"צ לפרש שיעור דבודאי כל דליכא גמר מלאכה לא מחייב ולא הוצרך לפרש זה בש\"ס אלא גבי מים דלא שייך בהו גמר מלאכה דליכא הפרש בהו מצד חמימותן ונתנו שיעור בהם בכדי שהיד סולדת בו וזה כתבו רבינו פכ\"ב אבל כאן הכל הוא שיעור הכמות ובשיעור זה שהשיג עליו הר\"א ועיין להפר\"ח שם מ\"ש בזה." + ], + [], + [ + "וכן \n המבשל בחמי טבריא פטור. עיין להרב המגיד שהביא ההיא דרבינא דף מ' דאמר חייב והקשו מדברי רב חסדא דאמר פטור ותירצו מאי חייב נמי דאמר מכת מרדות דרבנן ולדבריו קשה דהו\"ל לרבינו לפסוק דחייב מכת מרדות ולכן נראה לענ\"ד דחיליה דרבינו ממ\"ש בש\"ס על מתני' דלא יטמיננה בחול בדף ל\"ט ולפלוג וכו' ת\"ש מעשה שעשו וכו' בשלמא וכו' מי סברת וכו' והכי קאמרי ליה רבנן לר' יוסי הא וכו' דעשו אנשי טבריא דתולדת חמה הוא ואסרו להו רבנן אמר להו ההוא תולדת האור הוא דחלפי אפתחא דגהינם וכו' וא\"כ למ\"ד שמא יטמין ברמץ ס\"ל דלכו\"ע חמי טבריא תולדת חמה הם ולמ\"ד שמא יזיז עפר ממקומו כיון דהלכה כרבנן דלא יפקיענה בסודרין א\"כ גם חמי טבריא תולדת חמה הם וא\"כ כיון דתולדת חמה הם ליכא אלא איסורא דגזרה משום תולדת האור וכמ\"ש שם באותו דף וא\"כ אפילו מכת מרדות ליכא והשתא משו\"ה פסק רבינו דפטור דאתי כרבנן לחד אמורא וככו\"ע לאידך אמורא וכדכתיבנא ודוק." + ], + [ + "אחד \n נתן וכו'. וכתב הר\"א יעו\"ש פי' לדבריו דקשיא ליה על רבינו שכתב על כולן טעם החיוב משום מבשל דבש\"ס מוקי לה בחדשה ומשום לבון ולא אפילו בישנה ומשום מבשל והוצרכתי לזה לפי שראיתי להלח\"מ פ\"ג מהל' יו\"ט הי\"א על מ\"ש רבינו ואין מלבנין את הרעפים וכו' וכתב הרב המגיד וז\"ל ורבינו לא הזכיר חדשים לפיכך נראה שהוא מפרש ואמרי לה דאפי' ישנים אסור לפי שמחסמן בכל שנה שמלבנן וכו' כתב הוא ונראה דלדעתו מה שתירצו בש\"ס הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום לבון רעפים נגעו בה היינו ללישנא דמשום דצריך לבודקן אבל ללישנא דצריך לחסמן אפי' שלא יהיה חדשה והשתא ניחא מה שהשיג הר\"א על רבינו פ\"ט מהל' שבת וכו' דלפי מ\"ש כאן הרה\"מ ניחא שלא הזכיר שם קדרה חדשה משום דהוא ז\"ל סבור כלישנא דצריך לחסמן וכו' עכ\"ל והליץ כן משום דהבין דמה שהשיג הוא דמדברי רבינו נראה דאפילו ישנה אסור מטעם חסום ואהא משיג דבש\"ס מוקי לה דוקא בחדשה ואהא הליץ הלח\"מ על רבינו עפ\"י דברי הרה\"מ אמנם כונת הר\"א להשיג דמדברי רבינו נראה דחיובו הוא משום מבשל וכמ\"ש ואף דליבון רעפים הוי איסורו משום מבשל וכמ\"ש ממ\"ש רבינו לקמן בהל' ו' גבי המבשל כלי אדמה וכמ\"ש הרה\"מ שם מ\"מ השיגו דממ\"ש רבינו כולם חייבים משום מבשל משמע משום בישול המאכל והא ליתא דמי שנתן הקדרה אינו חייב אלא משום בשול הקדרה גופא אבל דעת רבינו נראה ברור שכתב כולם חייבים משום מבשל וכל אחד כדינו ובין למ\"ד טעמא משום דצריך לבודקן ובין למ\"ד לפי שמחסמן אתי שפיר ודלא כהלח\"מ.", + " אבל\n אם שפת אחד וכו' עד חייבין. עיין למרן מ\"ש משם מהר\"י בי רב שכתב ולש\"ס לק\"מ דהמגיס אינה בערך הנותנים רק מלאכה בפני עצמו ולרבינו קשה ע\"כ וכתב הרב מקראי קודש ותימה דגם לרבינו לא קשה שאינה בערך הנותנים ועיי\"ש מה שתירץ ולענ\"ד י\"ל דשאני רבינו דכתב ב' האחרונים בלבד ותבת בלבד משמע ב' דוקא ולא עוד. וכתב הלח\"מ וז\"ל ועוד קשה בדברי רבינו בנותן את האור ונותן את העצים אמאי לא כתב שחייבים משום מבעיר ונראה דהוא הדין אלא מ\"ש כאן הוא שכולם חייבים משום מלאכה אחת שהוא הבישול והראיה ע\"ז מבישול סמנים וכו' עכ\"ל ולא זכר שר שכ\"כ הרב המגיד בדין זה לקמן פי\"ב ה\"א על מ\"ש רבינו המבעיר וכו' והוא שצריך לאפר וכו' וכתב עליו הר\"א ואם הבעיר תחת תבשילו חייב ב' ע\"כ וכתב הרה\"מ ואפשר שכן הוא וכבר הזכיר רבינו פ\"ט שהנותן את העצים תחת הקדרה חייב משום מבשל וכו' עכ\"ל כלומר דלא בא רבינו לכתוב כאן פ\"ט אלא דינא דמבשל ואה\"נ דחייב משום מבעיר וכמ\"ש שם פי\"ב.
ואין להקשות לדברי הלח\"מ במ\"ש בתירוץ ב' דמשום מבעיר אינו חייב אלא בצריך לאפרו וכאן א\"צ לאפרו וכו' וכבר לוקה על הבישול עכ\"ל דמדברי הרה\"מ הללו מוכח דחייב ב' משום מבעיר ומשום מבשל דלא כתב הרה\"מ כן אלא כלפי מ\"ש רבינו דהמבעיר חייב בצריך לאפרו וע\"ז כתב הר\"א דאם הבעיר תחת תבשילו כלומר הך הבערה עצמה שצריך לאפרה הבעירה תחת תבשילו ליהנות ג\"כ מההבערה גופה חייב ב' וע\"ז הוא שכתב הרה\"מ וכן הוא האמת דחייב ב' ולא הוצרך רבינו לבארו שסמך על מ\"ש בפ\"ט וכו' אבל הלח\"מ איירי כאן בפ\"ט בדין המבשל שכתב רבינו דהמביא את האור חייב דהקשה דאמאי אינו חייב ג\"כ משום מבעיר לזה תירץ שפיר דכיון דכאן לא איירי כשצריך לאפר משו\"ה לא נקט חיובא דמבעיר דבאינו צריך לאפר פטור דאין לומר דלעולם איירי הרה\"מ אף באינו צריך לאפר ואפ\"ה חייב ב' מטעמא דע\"כ לא אמרו במבעיר ואינו צריך לאפר פטור אלא דוקא במבעיר שלא לצורך דהוי מקלקל ומהאי טעמא כל שצריך לאפר או אי עביד להנקם משונאו חשיב הבערה וחייב אבל במבעיר לבישול דהוי הבערה לצורך הוי כצריך לאפר וחייב על ההבערה אחת מלבד על הבישול דהא ליתא דכיון דההבערה לא היתה אלא לצורך הבישול ובההבערה עצמה ליכא חיוב אינו חייב על ההבערה אלא משום מבשל וראיה לזה מדכתב רבינו לעיל בפ\"ח ה\"ב הזומר את האילן כדי שיצמח הרי זה מעין זורע עכ\"ל הרי דזומר הוא קוצר וקוצר הוא אב מלאכה דחייב עליה בפני עצמה כשקוצר דבר לאכול וכמ\"ש שם רבינו בה\"ג ואפ\"ה בזומר אינו חייב משום קוצר כיון דמה שקוצר אינו ראוי לאכילה הוי מקלקל ולכן אינו חייב אלא משום זורע דבהאי קצירה מצמיח האילן ודומה ממש לההבערה לבישול משא\"כ כשצריך לאפר דשם חייב ב' אחד משום מבעיר ואחד משום מבשל והרי זה דומה למ\"ש רבינו פ\"ח ה\"ד וכן הזומר והוא צריך לעצים חייב משום קוצר ומשום זורע עכ\"ל." + ], + [ + "אבל \n נתבשל כולו חצי בישול חייב וכו'. ויש מי שנסתפק אי מערב שבת נתבשל חצי בישול מצד אחד ובשבת הפכו ונתבשל חצי בישול מצד אחר אי מחייב או לא ולענ\"ד נראה פשוט דמחייב דכיון דחזינן בבישול גמור דאזלינן בתר סופא דאפי' נתבשל מע\"ש כמאכל בן דרוסאי ובשלו בשבת בשול גמור מחייב וכמ\"ש מרן על דברי רבינו לעיל ה\"ג יעו\"ש והשתא ומה בנתבשל מע\"ש כמאכל בן דרוסאי משום דסיים בשבת בבישול גמור מחייב אף דדינא הוי דאם נתבשל בשבת כמאכל בן דרוסאי חייב דנמצא השתא בנתבשל מע\"ש כמאכל בן דרוסאי ונגמר הבישול בשבת דלא חשיב כל כך הבישול בשבת ואפ\"ה חייב בנגמר הבישול בשבת כ\"ש אי לא הוי כולו מבושל בע\"ש כמאכל בן דרוסאי דלא חשיב בישול כלל דאם סיימו בשבת כמאכל בן דרוסאי דחייב.", + " שכח\n והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לרדותה וכו'. וכתב הרב המגיד מפורש בסוגייא דלאו דוקא הדביק במזיד אלא אפילו בשוגג וכן פירשו ז\"ל [ולזה כתב] וכתב רבינו שכח וכ\"ש הדביק במזיד עכ\"ל וכתב הלח\"מ דמ\"ש מפורש דלאו דוקא קשה מנין לו זה מן הש\"ס עכ\"ל ועיין להרשב\"א בחידושיו שהכריח כן ולענ\"ד נראה דיוצא כן מן הש\"ס ממ\"ש שם דף ד' גופא וכו' ובעי רב אחא היכי דמי אי לימא וכו' ואלא לאו דאיהדר ואדכר מי מחייב והתנן וכו' מכלל דאי לא הוה קשה ממתני' אלא דהוה נקיט לה הבעייא בלשון זה קודם שיבא לידי חיוב איסור חטאת וכדנקיט לה הדין רבינו ז\"ל היה הדין דין אמת בלי קושיא כלל א\"כ מכאן יצא הדין ומן התימה על הלח\"מ שכתב דלא ידע מאין יצא לרבינו כן וכתב לעצמו מ\"ש לדעת רבינו ואולי ט\"ס יש בדברי הלח\"מ ולדעת הרה\"מ הוא דכתב כן אך מ\"ש הרה\"מ מכ\"ש קשה עדיין בין למ\"ש הרשב\"א בין למ\"ש אני הדיוט ונראה דכ\"ש הוי מטעם זה דהשתא כשהוא שוגג דליכא חיוב מיתה שרינן שיעשה איסור דרבנן דלא ליעביד איסורא דאורייתא מזיד דאיכא חיוב מיתה לא כ\"ש וק\"ל." + ], + [ + "כללו \n של דבר וכו' חייב. והקשה הלח\"מ וז\"ל קשה דבפרק כלל גדול אמרו האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב וכו' עד סוף הל' ודבריו תמוהים דמ\"ש דכלי אדמה הם חזקים שמתחזקים ביותר המוחש לא יוכחש דכלי אדמה כל שלא נתבשלו ע\"י האור לא חזו למידי והרי הם כמי שאינם ולמה לא יהא חייב על הבישול שלהם משום הקישוי ולעיקר קושיתו לק\"מ דכיון דאף דכוונתו להקשות כיון דמירפא רפי חייב משום הכי כתב רבינו כל שהקשה גוף הרך ולעולם מטעם הריפוי ונקט לשון זה ע\"פ הכונה." + ], + [ + "הגוזז \n וכו'. בוהן של יד וכו'. ועיין להרב המגיד שכתב וכמה רוחב הסיט פירוש פשוט עכ\"ל ולא גריס כפול והרב פר\"ח כתב דגרסינן כפול וכמו שמשמע ממ\"ש רבינו בפי' המשנה ודבריו תמוהים דלדידיה מה יענה למ\"ש רבינו בה\"י וכן בכמה הלכות שהוא שיעור ד' טפחים ומוכרח כמ\"ש הרה\"מ ומוכרח שכאן בס' היד חזר ממה שהסכים בפירוש המשנה נגד הגאון ופסק כאן כוותיה דגאון וזה מוכרח עוד ממ\"ש רבינו לקמן הי\"ח ועיין מ\"ש שם בס\"ד." + ], + [ + "הנוטל \n צפרניו וכו'. עד פטור. הכי איתא בש\"ס וכמ\"ש הרב המגיד אך מ\"ש רבינו בפי' המשנה דבריו תמוהים שכתב וכמו כן אם עשה כן לאדם אחר אפי' ביד שהוא חייב וכו' עכ\"ל והוי היפך הש\"ס וכן פסק כאן בס' היד אם לא דנאמר דט\"ס נפל בפירוש המשנה." + ], + [ + "צפורן \n שפירשה רובה וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד עד הלכה כר' שמעון בן אלעזר ויש לדקדק שם בש\"ס הל' מכלל דפליגי ואף לגירסא שהביא הרי\"ף אינו מתיישב דליכא פלוגתא בינייהו והגירסא בעצמה לאו מתרצתא היא יעו\"ש." + ], + [], + [ + "המכבס \n וכו' וחייב. ועיין מ\"ש הרב המגיד עד דעת הרשב\"א והיינו ממ\"ש הרשב\"א בחי' לשבת דף קי\"א ד\"ה האי מסוכריא וכו' יעו\"ש ואין להקשות להרשב\"א ממ\"ש הוא גופיה שם דף ק\"ט על מ\"ש בגמ' נותן אדם מים צלולים ויין צלול לתוך המשמרת וכו' וכתב הרשב\"א ודוקא לתוך המשמרת לפי שאין אדם מקפיד עליה ולא אתי לידי סחיטה וכאותה שאמרו פרק במה טומנין גבי דסתודר אפומא דחביתא אסור עכ\"ל יוצא מדבריו דאי מקפיד עליה אסור והא לדידיה ליכא סחיטה אלא משום דש ומשום מפרק והיינו כשצריך למשקה דמ\"ש לא אתי לידי סחיטה היינו נמי משום דש ומפרק והזכיר סחיטה משום שהוא שם הפעולה אבל איסור הסחיטה שם היינו משום דש וברור.
עוד כתב הרב המגיד על שם הרמב\"ן ז\"ל יעו\"ש וכתב מרן ואיני יורד לעומק דעת הרמב\"ן במאי דמרכיב בגד אתרי רכשי הצובע והמלבן עכ\"ל ועוד קשה לי דהיאך הוי תולדת צובע הא אינו אלא תולדת מלבן ולא צובע.
וראיתי להלח\"ם ז\"ל שכתב צ\"ל שמ\"ש תולדת צובע הוא מפני שהמלבן הוא כמין צובע אבל אינו אלא תולדת מלבן עכ\"ל ודבריו קשה להולמן דהרמב\"ן כתב בהיפך והסוחט תולדת צובע כדרך מלבן ולא כתב תולדת מלבן ועוד מה לנו אם היא כמין צובע או לא אין לנו אלא לומר תולדה מאיזה מלאכה היא.
וחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו פי' בפשיטות כונת הרמב\"ן דבא לאפוקי סברת הרשב\"א שהביא תחילה הרב המגיד דביין ושמן שאין הבגד מתלבן דאינו חייב אלא משום דישה דלדבריו אינו אסור אלא כשהמשקין אינן הולכין לאיבוד וע\"ז כתב דהא ליתא דלא שייך דישה אלא בגדולי קרקע וא\"כ דוקא בסוחט פי' דהוי תולדת מפרק אז חייב משום דישה ואינו חייב אלא בצריך למשקים אבל הסוחט בגד מיין ושמן חייב משום צובע כדרך מלבן כלומר כשהוא סוחט הבגד ממים דהוי תולדת מלבן ה\"נ כשהוא מיין ושמן חייב משום צובע וזה הוא שסיים והוא נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין וכו' כלומר דהשתא סחיטת בגד ממים ומיין דינן שוה דאף דא\"צ למשקין חייב בסחיטה כל אחד כדינו במים משום מלבן וביין משום צובע.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל (וה\"ה) [והוא] נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין וכו' עד סוף הלשון ודקדק מרן ע\"ז וז\"ל לכאורה משמע מדברי רבינו בהיפך דבמים דוקא חייב עד סוף הל' פי' דבריו מדכתב רבינו עד שיוציא המים שבו.
ולענ\"ד אין כונת רבינו לומר דוקא מים דא\"כ כך הו\"ל למימר והסוחט הבגד ממים חייב מאי עד שיוציא המים שבו דנקט אלא וודאי הכונה דאינו חייב אם נשאר עדין מים בו דלאו סוחט מקרי ומחמת דאיירי בסחיטה דאחר כבוס נקט מים וא\"כ אין כאן אפי' פקפוק. וע\"פ האמור הנה מקום לדברי הלח\"מ שכתב וז\"ל מ\"ש הרה\"מ וכן דעת רבינו הוא משום דלא חילק ולכאורה קשה דאדרבא ממ\"ש כאן מים יש לדקדק דדוקא מים ומה היה לו לחלק אלא דדעתו כדכתיבנא ודוק ברם א\"צ לזה דדעת רבינו כדעת הרמב\"ן הוא ממ\"ש רבינו פכ\"ב הט\"ו וכמ\"ש מרן." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המסך \n חייב והוא מלאכה מאבות וכו'. וכתב ה\"ה משנה וכו' עד כמלא הסיט ופי' רבינו ז\"ל ב' אצבעות וכו' יעו\"ש. פירוש לפירושו אף שהוא ברור דמלא הסיט היינו שתי אצבעות מאצבע לאמה הרוחב שביניהם ומלא רוחב הסיט היינו רוחב מגודל לאצבע שהוא כב' פעמים מב' אצבעות דקדמנו ורוחב הסיט כפול הוא ב' פעמים מרוחב בין אצבע לגודל והם ג' שיעורים ועיין בפירוש המשנה לרבינו דפירש כן לדעת גאון והוא כמ\"ש כאן בס' היד דלא כדעתו בפי' המשנה דחזר בו וכמ\"ש לעיל ה\"ז ואיכא דקשיא ליה דא\"כ לעיל בהל' ז' שכתב רבינו הגוזז וכו' כרוחב הסיט כפול והתוס' לא תני אלא מלא הסיט כפול בלא תבת רוחב וע\"פ קדימתנו האי שיעורא אינו אלא כבין אצבע לגודל לפי שמלא הסיט הוא כרוחב ב' אצבעות מן אצבע לאמה והאי כפול הוי כבין גודל לאצבע אבל כפול כבין אצבע לגודל ליכא והשבתי לו דגם תבת כפול זה הוא ט\"ס וקא מפרש רבינו דהאי מלא הסיט כפול דתני בתוס' השיעור הוא ברוחב הסיט ואהא קא מפרש וכמה רוחב הסיט כדי למתוח מבהן של יד עד האצבע הראשונה והכרחתי לו כן ממה שלא סיים רבינו בהל' ז' שהוא אורך ארבע טפחים כמ\"ש בהל' י' והדרך הוא להקדים השיעור בדין הראשון ולסתום בדינים הבאים אחריו ולסמוך על הראשון ולא בהיפך אלא וודאי דלעיל ליכא ד' טפחים שהוא כפל מרוחב הסיט אלא ב' טפחים שהוא כפל ממלא הסיט ועולה לרוחב מלא הסיט בלא כפל כן נראה לי ברור." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "קושרת \n וכו'. ועיין מ\"ש הראב\"ד ומ\"ש הרב המגיד ולענ\"ד כוונת הר\"א פשוטה דבש\"ס אמרו טעמא דרבנן דאסרו אף בחבל גרדי משום גזרה אטו שאינו גרדי דחבל בחבל מחלף וכן פסק רבינו ז\"ל בחבל סתם וכרבנן ואח\"כ כתב ואם היה חבל גרדי וכו' מביא וקושר מפני שכל אלו הקשרים מעשה הדיוט הן ואינן של קיימא וכו' ונראה מדבריו אלו דטעמא דהתיר הוא משום הנך טעמי ואם כן קשה בחבל הדלי ג\"כ אמאי אסרו בגרדי ואי משום גזרה גם כאן נגזור וזהו שכתב הראב\"ד על מ\"ש רבינו ואם היה חבל גרדי שמותר ליטלם וכו' וזה הטעם אינו מספיק דלפי טעם ההתר זה שכתב וכי קשר הדלי מעשה אומן הוא וגם אינו של קיימא אלא הטעם שהוא חס עליה שמא תשבר בכח הפרה ובודאי לא יניח אותם יום שלם אבל בדלי יניח אותם יום או יומים ומשו\"ה גזרינן עכ\"ל פי' וכיון דלא יניח אותם שם דתשבר לא אתי למחלף חבל דגרדי עם חבל דעלמא לא כן בחבל הדלי דכיון דהניח אותם שם יום או יומים אתי למחלף אטו חבל דעלמא ולפ\"ז מה מקום לתמיהת הרה\"מ עליו שהקשה אם קשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן אינו מותר איזה קשר הוא מותר ומאי קשה הכי אמרו בש\"ס חבל בחבל מחלף ותירצו ליה בש\"ס והטעם הוא בש\"ס דכיון דמשהו לה יום או יומים אתי למחלף ועיין לתוס' שכתבו תירוץ אחר חוץ מתירוץ הראב\"ד בדף קי\"ג ד\"ה התם יעו\"ש.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל שאין קשר של קיימא תלוי באיסור החבל וכו' הוא מתמיה שאין קשר של קיימא תלוי באיכות החבל וכו' והקשה החכם המופלג שלמה בן עזרא נר\"ו ממ\"ש רבינו גופיה בפי' המשנה דסוף שבת וז\"ל ותנאי הב' בקשירה שלא תהיה קשירה של קיימא אלא בגמי וכו' הרי דס\"ל לרבינו דקשר שאינו של קיימא תלוי באיכות החבל ולק\"מ דהיכן ראה לרבינו דטעמא משום מהות החבל אלא כונתו פשוטה דקאי על מה שהתיר במתני' קשירה ומדידה לצורך מצוה והיינו לקשור הלוח בעץ וכמ\"ש שם ואהא כותב שיהא בגמי משום דלמחר יתירנו כיון דאינו מתקיים לזמן מרובה לפי שגמי לח הוא דאי אפשר לומר יבש דאסור לטלטלו דאינו ראוי למאכל בהמה וכמ\"ש בדף קי\"ב רבי ירמיה הוה קא אזיל וכו' א\"ל שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה וכו' הרי דיבש אסור לטלטלו וא\"כ מ\"ש במתני' גמי מוכרח שהוא לח לא כן יבש דיקיימנו שם לזמן מה ואם כן שם בפי' דמתני' נמי משום דיתירנו הוא דקאמר לה וכמ\"ש הרה\"מ וזה מוכרח דאל\"כ נחזי אנן במתני' אמאי נקט גמי לפי דברי הרה\"מ וכן למה שפירש רש\"י דף קי\"ג וז\"ל בחבל דגרדי פליגי דצריך לה ולא מבטל לה עכ\"ל והיינו כהרה\"מ דלאו במהות החבל תלוי אלא יתירנו או לא יתירנו.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל אבל צ\"ע במ\"ש בחבל גרדי שמותר לטלטל ונראה מדבריו שאיסור שאר החבלים הוא משום טלטול וכו' ובש\"ס וכו' עד סוף הל' ולענ\"ד לק\"מ דכונת רבינו להתיר הוא משום דהוא חבל גרדי ולא גזרינן בפרה כמו בדלי וכמ\"ש התוס' שהבאתי לעיל ומ\"ש שמותר לטלטלו הוא משום דאף דהקשר שרי מ\"מ אסור משום טלטול ולזה כתב שמותר לטלטל כלומר בענין שמותר לטלטל אבל אה\"נ דשאר חבלים אף שמותרים לטלטל אסור משום קשר של קיימא ועיין מ\"ש מרן בכ\"מ משם הרמ\"ך וז\"ל מה מועיל טלטול כיון דפסקינן כרבנן דגזרי וכו' וי\"ל מה הל' אומרת מה מועיל טלטול וכי משום טלטול הוא דהתיר כדי שנאמר מה מועיל טלטול הרי לא התיר אלא בהיותו חבל גרדי אלא שצריך ג\"כ דליכא ביה איסור טלטול דאי היה אסור לטלטולי אף חבל גרדי אסור דבחבל דעלמא אף שמותר בטלטול אסור וכדכתיבנא לעיל." + ], + [ + "כל \n שראוי וכו'. לפיכך וכו'. הכי איתא בש\"ס דף קי\"ב רבי ירמיה הוה אזיל בתריה דר' אבהו וכו' יעו\"ש כל הש\"ס וכתב הרשב\"א בחי' ד\"ה התם מינטר הכא לא מינטר איכא למידק וכו' ועוד אמאי לא שרא ליה ואע\"ג דלאו מנא הוא דהא כיון דאפסיק השתא בשבת ואכתי חזי למלאכה קצת דחזי לכסויי בה מנא ולמסמך בה כרעי המטה ותנן כל הכלים הנטלים בשבת וכו' ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה ואי אפשר לומר דאינהו כר' יהודה ס\"ל דבעי מעין מלאכתו הראשונה דאם כן ר' אבהו היכי שרי אפי' בכרמלית ועוד דאי אפשר דס\"ל בהא כר' יהודה דהא טעמא דר' יהודה משום נולד ואנן לא קי\"ל כוותיה בנולד בשבת עכ\"ל ויש לדקדק בדבריו דתיפוק ליה הך קושיא מר' יהודה לר' יהודה גופיה דאילו הכא ס\"ל דאילו נפסק חיצונה טהור דלאו מנא הוא ומוקמי בש\"ס להנך אמוראי כוותיה למסקנא ואם כן היכי שרו בכרמלית והא בעי מעין מלאכתו ולפ\"ז מ\"ש לתרץ על שם הראב\"ד בתירוצא קמא לאו תירוץ הוא לר' יהודה דידיה אדידיה אך מה שתירץ ב' הוא אמת ויציב וז\"ל ועוד תי' הר\"א דר' יוסף ור' אבהו סבירא להו כר' יהודה דדוקא בסנדל שנפסקה אחד מאזניו דלא מבטל ליה איניש ממלאכתו בהכי לחודיה לכסויי בה מנא או לסמוך בו כרעי המטה אלא דעתו לתקוני ולאהדוריה למלאכתו הילכך כיון דלא חזי ליה לנועלה לכוליה שבת מוקצה הוא ומשו\"ה א\"ל ר' יוסף שבקיה דלאו מנא הוא ודוקא בחצר דמנטר דמקצה ליה איניש מדעתיה עד דמתקן ליה אבל בכרמלית דלא מנטר לא מקצה ליה איניש אלא דעתיה עילויה לטלטלה ע\"י גמי לח עכ\"ל ומה שיש לדקדק בזה דא\"כ אינו מוכרח בש\"ס לתרץ כר' יהודה אלא כרבנן עיין בחי' הריטב\"א כתב יד ועל פי דברי הראב\"ד אלו אינו ענין הך סוגייא דהכא עם ההיא דכל הכלים נטלים בשבת משום דהכא לא מבטל ליה וכן הרא\"ש פסק הא דר' יוסף דהכא דהא מנטר הא לא מנטר דזה הוי כר' יהודה ובההיא מתני' פסק דלא כר' יהודה.
ובכן אקרב ואבואה למ\"ש הרב המגיד ורבינו ז\"ל לא כתב חילוק זה אלא הביא וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים במאד מאד דלדידיה דס\"ל דתלוי הא דר' יוסף עם ההיא דר' יהודה וכיון דלא קי\"ל כר' יהודה דלשם הוא הדין הכא א\"כ קשה לר' יוסף מר' יהודה לר' יהודה וכמו שהק' לעיל וכעין שהקשה הרשב\"א ועוד קשיא דאעיקרא לא קשה מידי מה שהקשה דאמאי לא כתב חילוק דמנטר ללא מנטר דהא כתב רבינו אם נפסקו רצועות סנדלו בכרמלית ובכרמלית דוקא הוא מכלל דבחצר לא א\"כ התירוץ אינו תירוץ והקושיא אינה קושיא וכעת קשה טובא גם על מרן ב\"י אני תמיה שפירש דברי הרה\"מ בסי' ש\"ח ולא הרגיש כלל מזה." + ], + [ + "העניבה \n מותרת לפי וכו'. ועונב עניבה. וקשיא לי דממ\"ש וכורך עליו משיחה ועונב עניבה נראה דס\"ל דאפי' במשיחה אסור לעשות קשר אלא עניבה דוקא שרי והיינו כר' יהודה דאמר ובלבד שלא יעניבנו וקאי אחבל אבל לא אמשיחה דבמשיחה עניבה שרי ואילו הרמ\"ך שהשיג על רבינו וז\"ל העניבה וכו' ורצונו לתפוש בסוף הלשון ועונב עניבה ואהא מותיב ליה אפי' קשר מותר כמתני' דאמר קושרין דלי בפסיקיא וכי קתני ובלבד שלא יעניבנו אחבל קאי וכו' ור\"ל הכי ומוכרח שדעת רבינו לפסוק כר\"י וכי קתני ובלבד שלא יענבנו אחבל קאי ולא אפסקיא דהיינו משיחה אבל בפסקיא שרי ותימה אמאי פסק כרבנן וכו' דהיינו בתחילת דבריו כן נראה פי' דברי הרמ\"ך וקשיא לי עליו חדא במאי דרצה להבין לדעת רבינו דפסק כר\"י משום דאמר ובלבד שלא יעניבנו וקאי אחבל וכמ\"ש ואין זה הכרח וכי מי לא מודה ר\"י דבמשיחה אפי' קשר שרי דמ\"ש מעניבה דלדידיה עניבה גופא קשירה וכד שרי עניבה הוא הדין קשירה ומ\"ש ובלבד שלא יעניבנו קאי אחבל לאשמועינן דעניבה גופה קשירה היא וא\"כ מה שכתב ועונב עניבה ופירושו אבל קשירה לא לא הוי כר' יאודה ג\"כ ועוד במה שסיים אמאי פסק כרבנן ואפכא הו\"ל להקשות אמאי פסק כר\"י דמאי דפסק כרבנן ניחא דהלכתא כרבנן ולא קשיא אלא במאי דפסק כר\"י נמצא דאי אפשר זה בכונת הרמ\"ך וצ\"ע.
ולעיקר קושיתו שהקשה על רבינו שכתב ועונב עניבה לק\"מ דלעולם רבינו פוסק כרבנן וכמ\"ש בפי' בתחילת הל' ומה שסיים רבינו כן הוא משום דאיירי במשיחה קטנה שמבטל אותה לכך ומשו\"ה אסור לקשור אבל עניבה שרי דלאו של קיימא הוא ולא גוזר והוי כרבנן או דמ\"ש ועונב ר\"ל או עונב עניבה והוי כרבנן ומוכרח דכר\"י לא פסק ודוק.
ודעת הטור דלא כדעת רבינו יעו\"ש סי' שי\"ז ומרן שם כתב דעת רבינו בסוף דבריו וסיים ודעת רבינו ירוחם כרבינו דהיינו דגוזר חבל גרדי אטו דעלמא וכנראה דכן דעתו לפסוק ובספר הקצר סתם וכתב אבל לא בחבל ולא חילק דבגרדי שרי כנראה דס\"ל להלכה כרבינו וכרבנן דגוזר דגרדי אטו דעלמא וכן הבין המג\"א אך קשה על הט\"ז שכתב על מ\"ש מרן ז\"ל אבל לא בחבל שהוא אינו חשוב ומבטלו שם הוא של קיום עכ\"ל ור\"ל דאיירי בחבל דעלמא אבל בגרדי שרי וליתא לדעת מרן וכמו שהכרחנו ואולי שמפרש אעיקרא טעמא דחבל ודוחק.
וכתבו התוס' ד\"ה כלל אמר ר' יהודה תימה וכו' וי\"ל דה\"ק כל קשר עד לאו היינו קשירה. וכתב החידושי הלכות וז\"ל דכל קשר דאמר ר\"י משמע אפי' בעניבה ולאפוקי מרבנן דנקטו קושרין אבל לא בחבל דמשמע דוקא קשירה ע\"כ כונתו לפרש הך פי' התוס' בדברי ר\"י דמתני' דמדאמר ר\"י כל נכנס עניבה וה\"ק כל קשר וגם עניבה שאינו של קיימא דהיינו דקשר דאיכא הכי והכי אין חייבין הא של קיימא חייבין ונכנס עניבה ג\"כ ונמצא גם עניבה מוזכר והדיוק קאי לתבת כל דכולל עניבה אבל ת\"ק דלא תני אלא קשר אינו נכלל עניבה.
כתבו עוד אי נמי וכו' עד סוף הלשון פי' דבריהם דבמתני' דלעיל תני יש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכו' ואהא קאי סיפא דמתני' דמייתי מאי דכליל לן כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו ולא למאי דסמיך." + ], + [ + "מותר \n וכו'. אבל לא במדינה. וכתב הרב המגיד ופסק רבינו כלישנא קמא דאמר הא רבי שמעון והא רבנן עכ\"ל ותמהנו דא\"כ קשה רבינו דידיה אדידיה דרבינו פסק בפ\"ב דמילה דלא כר' אליעזר דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת אלא כר\"ע דדוקא מילה דוחה את השבת והך סוגיא דהכא אזלא כר\"א וכמ\"ש רש\"י וא\"כ איך פסק רבינו כסוגיא דהכא ופליג דידיה אדידיה וראינו להר' יהונתן בעירובין שכתב וז\"ל ואע\"ג דקשר אב מלאכה מוקמינן לה בש\"ס שקושרים באמצע כלומר שנפסקה באמצעיתא וכשקושרה שם אינו של קיימא שהרי מעכב השמעת קול הניגון ואינו עושה כי אם לפי שעה עד מוצאי שבת אבל מן הצד סמוך ליתדות אסור לקושרה דהוי קשר של קיימא עכ\"ל ור\"ל דשפיר פסקינן כהך מתני' לפי אוקמתא זאת דמוקמינן למתני' באמצעיתא דלא הוי קשר של קיימא ולא הוי אלא משום שבות ובמקדש לא גזרו וע\"פ זה נראה ג\"כ ליישב דעת רבינו דפוסק הך מתני' דנימת כינור שנפסק וכאוקמתא דבאמצעיתא ומה שלא הזכיר רבינו חילוק זה הוא משום דקאי על מאי דהתחיל מותר לקשור קשר שאינו של קיימא ואהא כתב נימת כנור וודאי דבשאינו של קיימא איירי והיינו באמצעיתא ואדרבא על הרי\"ף קשה שלא כתב אלא המשנה כצורתה בלא אוקמתא אבל לרבינו אתי שפיר כדכתיבנא.
וכל זה אפשר להליץ בעד רבינו אבל הרה\"מ לא כתב כן ומה יענה למה שהקשינו ואחינו החכם השלם מהרי\"א ז\"ל תירץ לדעת רבינו דס\"ל דכדי שיהיה חייב צריך שיהיה מעשה אומן וקשר של קיימא וכמ\"ש בראש הפרק א\"כ כשמתרץ בש\"ס הא ר\"ש והא רבנן דתניא בן לוי וכו' קושרה לא הוי איסור דאורייתא דהן אמת דהוי קשר של קיימא מ\"מ לא הוי מעשה אומן דאומן משלשל מלמטה וכורך מלמעלה וכמ\"ש רש\"י יעו\"ש ור\"ש אומר כיון דאפשר בעניבה לא עבדינן איסור דרבנן ר' שמעון בן אלעזר אומר אף היא אינה משמעת [את הקול] וכיון שכן אף משלשל דמכשירי מצוה דוחין את השבת וכר\"א ואיבעית אימא הא והא רבנן כאן באמצע כאן מן הצד ר\"ל עד כאן לא קא שרו רבנן בשבות דרבנן אלא באמצע דא\"א בעניבה וכמ\"ש רש\"י אבל מן הצד דאפשר בעניבה אפי' שבות אסור וכשמתרץ ואיבעית אימא הא והא באמצע ה\"פ מר סבר גזרינן אטו שלשול ומר סבר לא גזרינן וא\"כ רבינו סובר כרבנן וכתירוצא קמא וליכא אלא איסור שבות.
אך קשה לדרך זה בתי' ג' דמר סבר גזרינן דלא מצינו גזרה מקשירה לשלשול וראיה דלא גזרינן מעניבה לקשירה ונראה להמליץ תירוץ זה באופן אחר דהן אמת דפי' דהך סוגיא אזלא כפרש\"י ברם רבינו ס\"ל מכח סוגיא דעלמא דכדי שיהיה חייב צריך קשר של קיימא ומעשה אומן ולפי אותה סוגיא יתורץ קושית הברייתא והמשנה הא ר\"ש והא רבנן וכמו שפי' ורבינו תפש כההיא סוגייא ברם זה ניחא לומר לרבינו אבל הרב המגיד דלא נחית לפרש שום דבר קשה מה יתרץ לרבינו.
וז\"ל חכם בני הי\"ו ולי נראה לתרץ דס\"ל להרב המגיד דעד כאן לא פסק רבינו בהל' מילה כר\"ע דאין מכשירי מילה דוחין את השבת אלא דוקא מכשירין דמילה דאפשר לעשותן מערב שבת דהיינו אזמל למול וכיוצא דר\"א התיר לעשות האיזמל בשבת ור\"ע אסר אבל במכשירין דלא היה אפשר לעשותן בע\"ש כגון הנימא שנפסקה מהכנור בשבת בזה ודאי פוסק כר\"א דדחי שבת וזה דקדק רבינו בהל' מילה וז\"ל כיצד הרי שלא מצאו סכין וכו' אין מביאין אותו וכו' הואיל ואפשר להביאו מע\"ש עכ\"ל וכ\"כ גבי קרבן פסח יעו\"ש בדוכתיה וזהו שמחלק רבינו בין נימא שנפסקה בשבת לקשירת נימא בתחילה בשבת לפי דהקשירה היה יכול לעשותה מע\"ש עכ\"ל.
וראיתי להתוס' יו\"ט ז\"ל הקשה כן ועוד לו ז\"ל שם וז\"ל ומדברי הר\"מ פ\"י נראה דס\"ל וכו' עד וכדפסק פ\"ג מהל' כלי המקדש וכו' נראה מדבריו דס\"ל דלעולם דס\"ל כר\"א אלא משום דס\"ל דעיקר שירה בפה הוא דמוקי לה לדידיה בקשר של קיימא והוא תירוץ דרבינו מהל' מילה לא פסק כר\"א אלא כר\"ע יעו\"ש וחזרה קושיא לדוכתא." + ], + [], + [], + [ + "התופר \n שתי תפירות וכו'. פרק כלל גדול דף ע\"ד והא לא קיימא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן והוא שקשרן וראיתי להריטב\"א כתב יד כתב וז\"ל הקשו בתוס' ולחייב נמי משום קושר ותירצו דכיון דאין הקשירה רק להעמיד התפירה חשבי לה משום תופר בלחוד ומורי הרב ז\"ל פי' דקשרן לאו דוקא אלא שהרכיבן זה על זה ושזרן ביד לקיים התפירה. ועוד י\"ל כגון שקשרן ע\"מ להתיר אחרי כן דמשום קשירה ליכא אבל משום תפירה איכא כיון שהיא מתקיימת עכשיו עכ\"ל ולענ\"ד יש לי לדון במ\"ש בתירוץ ב' ששיזר ב' הראשים ביחד הוי היפך הירושלמי דפותל חבלים דחייב כדכתב רבינו לעיל ה\"ח ומי הזקיקנו לומר דפליגי ש\"ס דילן עם הירושלמי גם (את) [על התירוץ] הג' דיש חילוק בין תפירה לקשר בענין של קיימא (וי\"ל) [ויש להקשות] דמאי שנא קשר מתפירה דבקשר צריך של קיימא ובתפירה לא הא עניינם דמו אהדדי דכל עניינם הוא לקשור זה בזה אלא משום דמצינו אותם במשכן חשיב לב' מלאכות וכמ\"ש בש\"ס במקום אחר ועוד קשירה שיהא של קיימא מהיכן נלמד ממשכן שהיה של קיימא וגם התפירה דמשכן היה של קיימא וצריך ללמוד שיהו של קיימא.
והר' אליעזר ממיץ הביאו הגהות מיימוני והר\"ן וב\"י סי' שי\"ז מכח קושיא זאת הכריח דכדי שיהא חייב בקשר צריך קשר על קשר יעו\"ש ובסמ\"ג חילק וז\"ל אמנם יש קשרים שמתקיימים בקשר אחד כגון שקושר חבל בראשו ואין קושר ב' ראשים ביחד וכן כל כיוצא בזה וכו' ר\"ל דהא חזינן דכשקושר קשר אחד בראש החבל מתקיים ואיך נאמר כאן דהוא בראש החוט ג\"כ צריך קשר על קשר ומשום שהוא קשר אחד לא מחייב הקושר ברם מודה ליה בקושר ב' ראשים שאינו מתחייב דלא מחייב.
ולהיות שראיתי בס' צרור החיים שלא הבין כן בדברי רא\"ם וסמ\"ג אלו הוצרכתי לבאר. גם מ\"ש עוד בס' הנזכר דרבינו יסבור כרא\"ם כדי להנצל מקושית הרמ\"ך וכו' יעו\"ש וליתא דרבינו לא כתב כן בדיני קשר החיוב אלא מעשה אומן ושל קיימא ולא הצריך קשר על קשר הדרן לדאתן דדברי הריטב\"א מוקשין ועוד קשה לכולהו תירוצים דא\"כ הוי היפך הירושלמי דקאמר דחייב ב' וכמ\"ש הרמ\"ך משמו וצ\"ל דפליגי ואינו נכון לכן נ\"ל לעיקר הקושיא דאה\"נ דחייב משום קושר אלא דחייב ג\"כ משום תופר וכשאמרו במתני' התופר דחייב הוא משום תופר ג\"כ לפי האוקמתא דמוקי בשקשרן וכן הוא דעת הסמ\"ג דפליג הרא\"ם בדינו דקשר על קשר וכדכתיבנא וכן ראיתי אח\"כ להרע\"ב בפי' המשנה וז\"ל ומחייב ב' אקושר ואתופר עכ\"ל וזהו דעת רבינו שכתב דין דב' תפירות ולא כתב דמחייב אקושר דסמך אדין דקושר חייב וכאן לא נחית אלא לדין דתופר ואה\"נ דמחייב ב' וכעין זה כתב הרב המגיד לקמן ריש פי\"ב יעו\"ש ובזה ניצולנו מהשגת הרמ\"ך." + ], + [], + [], + [ + "אחד \n נתן את האבן ואחד נתן את הטיט וכו'. הכי איתא בדף ק\"ב יעו\"ש ועיי\"ש בתוס' דכתבו דלא גרסינן רבי יוסי אלא וליטעמיך אימא סיפא וכתב עליו הרשב\"א ויש להקשות לפי שיטתן דכולה ר\"י וכך היה מקובל בידן ומ\"מ אי אפשר דבירושלמי עביד לה פלוגתא דר\"י ורבנן דגרסינן התם תני אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט המביא את הטיט חייב ר' יוסי אומר שניהם חייבין סבר ר\"י אבן בלא טיט בנין הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב והרמב\"ן ז\"ל פי' דה\"ק וליטעמיך שאתה תמה על שמואל דמחייב בצרור בלבד ע\"ג עפר בא ותמה על ר\"י דמחייב אפי' בהנחה בלבד אלא ג' בניינים הוו תתאה מציעאה ועילאה תתאה בצדודי ועפרא ולכו\"ע והיינו דשמואל מציעאה באבנא וטינא והא נמי כו\"ע ועילאה בהנחה בעלמא לר\"י ובההיא הוא דפליגי רבנן עליה דר\"י עכ\"ל והכי פירוש הירושלמי לפי דברי הרמב\"ן דפליגי בעילאה אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט המביא את הטיט חייב לפי שהאבן לחוד אינו בנין אפי' בעילאה לדעת רבנן ר\"י אומר שניהם חייבין סבר ר\"י אבן בלא טיט מחייב משום דבעילאה אפילו בלא טיט הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואח\"כ נתן את האבן שהוא חייב פי' אפי' בעילאי ולא הוצרך לבאר חלוקה זאת דבהדיא קתני לה בירושלמי.
וראיתי להריטב\"א בכ\"י שהביא דברי הרמב\"ן אלו וכתב עליו וז\"ל וקשה לי שהרי מן הירושלמי נראה שאין מחלוקת ר\"י ורבנן אלא במציעתא וכו' אלו דבריו ולענ\"ד כבר פי' הירושלמי לדעת הרמב\"ן וק\"ל (וקל להבין) ומלשון הרמב\"ן שהעתקנו תראה שיש ט\"ס בלשון הרמב\"ן שהביא הרב המגיד שכתב וז\"ל והרמב\"ן מפרש שזה הבנין ג' אין חייבין בו בהנחה בלבד בלא צדוד ועפר אלא לדעת ר\"י אבל לדעת חכמים דברייתא לא אלא הרי הוא כתחתון ובמקום הצדוד ועפר צ\"ל טיט ופירוש תחתון צ\"ל שהוא אמצעי וקרי ליה תחתון לגבי העליון.", + " ובנדבך\n העליון אפי' וכו' שהרי אין מניחין עליה טיט וכו'. הקשה בס' קרית מלך רב הנדפס כעת דמדבריו נראה דהיינו טעמא דחיובא משום דאין מניחין טיט אחר הא אי מניחין טיט אחר דהיינו באמצע פטור ואמאי הא איכא טיט מקודם וכולם מודים שחייב וכמ\"ש בירושלמי וכעת אין הס' בידי אלא ששמעתי כן וי\"ל דהכא איירי רבינו בשלא שם הטיט כדי לקבל אבן עליו אלא שיעור הצריך לבנין שלמטה ומשו\"ה כתב דאף שהאבן הזאת אשר שם עליו הוי כמו כלי אפ\"ה חייב כיון שהוא דימוס אבל בירושלמי איירי ששם טיט תחילה כדי לקבל האבן ומשו\"ה כלהו מחייבי דהוי כך דרך הבנין וק\"ל." + ], + [ + "המכניס \n יד הקרדום בתוך העץ שלו הרי זה תולדת בונה וכו'. וכתב הרב המגיד פ' הבונה עייל שופתא וכו' רב אמר חייב וכו' ופסק כרב באיסורי עכ\"ל והנה לפי\"ז דאמר רב בפי' משום בונה א\"כ מ\"ש בפ' כירה דף מ\"ז ע\"א על מ\"ש שם מהו להחזיר מטה של טרסיים בשבת וכו' הא רב ושמואל דאמרי תרוויהו המחזיר וכו' חייב חטאת ופרש\"י הוא תחילתו וגמרו ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש אב לכל גומרי מלאכה ולא משום בנין דאין בנין בכלים עכ\"ל קאי לשמואל דס\"ל הכי וכדאמר הכא בפי' דלרב דס\"ל דיש בנין בכלים א\"צ פירוש וק\"ל ואין לומר דאף דאמר רב התם משום בונה הוא בכלי מחדש וכמ\"ש התוס' בדף ק\"ב דרש\"י לא ס\"ל חילוק זה ופשוט הוא בכמה מקומות ושם באותה סוגייא מותיב בש\"ס למ\"ד דלהחזיר מטה של טרסיים שפיר דמי מההיא ברייתא דמחזיר קנה מנורה וניחא ליה דאינהו אמור כי האי תנא והוא רשב\"ג דברפוי שרי ועיי\"ש מ\"ש התוס' ד\"ה רשב\"ג.
וראיתי להריטב\"א בכ\"י מה שכתב כאן ולהיות שם ט\"ס אעתיקם לתקן הלשון וז\"ל אחר שהביא קושית התוס' ותירוצם דההיא דרב ושמואל במהודק ואפי' בלא תקיעה וסבירא להו דיש בנין בכלים וכדאשכחן להו לקמן פ' הבונה ולפיכך במהודק חייב חטאת וכיון דכן ברפוי ס\"ל דאינו כל כך ואפי' בהידוק איסור דרבנן בלחוד הוא וכיון שכן ברפוי שרי לכתחילה וכי תימא דניחוש שמא יתקע דאיכא בתקיעה איסורא דאורייתא הא ליתא דברפוי לא שייכא תקיעה כלל עכ\"ל אות באות ולפי הכתוב אין דבריו מובנים וכצ\"ל ולפיכך במהודק חייב חטאת וכיון שכן ברפוי ס\"ל דאינו כ\"כ חייב אבל איסורא איכא ואינהו ס\"ל כרשב\"ג דאפי' בהידוק איסורא דרבנן בלחוד הוא וכיון שכן ברפוי שרי לכתחילה וכו' והוא תירוץ התוס' ומשמם הוא דכתב הכי וק\"ל.
נחזור לדברי רבינו דפסק כרב דחייב משום בונה ואף דכתב רבינו פ' כ\"ב הכ\"ו דאין בנין בכלים כבר כתב הרב המגיד לעיל ד\"ה וכן העושה דהא דאמרו אין בנין בכלים הוא בכלים שנתפרקו להחזירן אבל העושה כלי מתחילה אין לך בנין גדול מזה וכ\"כ התוס' בסוגיין ד\"ה האי מאן דעייל וכו' וכ\"כ הריטב\"א בכ\"י וז\"ל מאן דעייל שופתא וכו' יש מקשים דהא קי\"ל אין בנין בכלים וכו' ותירצו דהתם בכלי של חוליות שהוא עשוי כבר אלא שנתפרק דסברי בית הלל שאין בחזרת פרקיו משום בנין אבל עושה כלי בתחילתו כגון זה ודאי בנין גמור ולעיל [נמי] אמרינן קרש שנפל בו דרנא מטיל לתוכה אבר וסותמו וההוא [אפי'] כשהקרש תלוש קאמר ולא עוד אלא שאפילו במגבן הוה ס\"ד דיש בו משום בונה אלא שדחו בש\"ס שאין בנין באוכלין [וכו'] וזה פשוט עכ\"ל הרי בפי' דס\"ל דכשעושה כלי מתחילה יש בנין בכלים אלא דמ\"ש בסוף דבריו לא זכינו להבינו דהא ברייתא וש\"ס ערוך הוא דמגבן חייב משום בונה בדף צ\"ה וכן פסק רבינו בהלכה זאת וכל הפוסקים.
והנה יש להקשות לדעת רבינו דס\"ל דאין בנין בכלים שנתפרקו להחזירה וכמ\"ש הרב המגיד וכמו שהביא מפכ\"ב ומדרבנן הוא דאסרו להחזירן משום דמחזי כבונה וכמ\"ש שם א\"כ אמאי אסור בטילטול וכמ\"ש רבינו פרק כ\"ו הי\"א מנורה וכו' אין מטלטלין אותן דהשתא הוי גזרה לגזרה דאי יטלטלנה שמא יחזירנה ומחזי כבונה ויראה אחר ויבנה ובשלמא אי יש בנין בכלים אפילו להחזירן ניחא אבל כיון דס\"ל דאין בנין קשה וראיתי להט\"ז סי' רע\"ט ס\"ק ו' על מ\"ש מרן מנורה וכו' אין מחזירין דחיישינן וכו' ויחזירנה ונמצא עושה כלי שכתב וז\"ל אע\"ג דבסי' שי\"ד (אמר) [אמרינן] אין בנין בכלים שאני הכא דהוי כעושה כלי מחדש עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא במיטה של פרקים כתב מרן בסי' שי\"ג ס\"ו ברפויה דשרי לכתחילה ובהדוק פטור אבל אסור והא עושה כלי מחדש ואמאי לא מחייב ואי יאמר דשם בסי' רע\"ט איירי שמא יתקע ויהא חייב חטאת גם זה תימה דהשתא בטילטול אסור שמא יתקע ברפוי שרי אדרבא יותר ראוי למגזר שלא לעשות אפילו רפוי וזה פשוט ואם נאמר דהך דרפויה והדוקה ותקועה ר\"ל לפי המנורה דיש שאינה צריכה הדוקה אלא רפויה ויש שצריך הדוקה ויש שצריך תקועה ורפויה שריא לכתחילה והדוקה פטור אבל אסור אבל בתקועה חייב חטאת וא\"כ מ\"ש דאסור בטלטול שמא יחזירנה היינו בתקועה הנה חוץ דלא כתב כן אלא סתם זאת עוד דא\"כ הו\"ל למרן לחלק איזה אסורה לטלטל ואיזו מותרת דלאו כל מנורות אסירי וכמו שחילק במיטה של פרקים וא\"כ אין מקום לתירוץ זה. ושוב ראיתי שכ\"כ המג\"א שם סי' רע\"ט ס\"ק י\"ד יעו\"ש.
ויש לדקדק עליו דאמאי לא כתב בהדוקה שרי לטלטלה ועוד ראיתי שדבריו סתרי אהדדי ממ\"ש כאן למ\"ש סי' שי\"ג סק\"ו על מ\"ש מרן מיטה של פרקים אסור להחזירה וכתב עליו וז\"ל הטעם דהוי גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש עכ\"ל ודבריו תמוהים דהא האי טעמא הוא דשמואל בדין דתוקע עץ בעין ורב אמר משום בונה ומרן פסק כרב ז\"ל דפסק דחייב משום בונה וכמ\"ש שם ס\"ט וז\"ל התוקע וכו' הרי זה תולדת בונה וכיון דס\"ל דגם במנורה של חוליות יש משום בונה וכמ\"ש הוא בסי' רע\"ט לדעת מרן דהוי כעושה כלי מחדש וא\"כ אמאי כתב משם מכה בפטיש ואף בלתי דבריו שבסי' רע\"ט קשים דבריו שבסי' שי\"ג ממ\"ש מרן כרב ועוד קשה בהא דכתב מטעם דמכה בפטיש דחייב דליתא דלא כתב מרן אלא מיטה של חבלים אסור להחזירה והוי פטור אבל אסור ולא חייב חטאת דדוקא בתוקע חייב חטאת ואולי קאי לתוקע וט\"ס נפל בדבריו. אך קשה מה שהקשיתי לעיל וכן המג\"א כתב חייב חטאת משום דעושה כלי משום דבתוקע יש בנין דדמי לעושה כלי מחדש. ועוד קשה לדברי הט\"ז דמה יענה לרבינו שכתב בפירוש דבהחזרת חוליות של מנורה ליכא חיוב חטאת ואף דמחזי ככלי מחדש ואפ\"ה אסור בטלטול וכדכתיבנא לעיל. ועוד קשה להט\"ז מדברי מרן גופיה שכתב בסי' תקי\"ט כלים שהם וכו' כגון מנורה של חוליות מעמידין ביו\"ט וכו' וה\"ט דאין בנין בכלים אפי' במנורה וכ\"כ הוא עצמו שם והוי היפך דבריו שבסי' רע\"ט שכתב דהוי כעושה כלי מחדש ואין להקשות מאי שנא יו\"ט משבת וכמו שאכתוב לקמן. ושוב ראיתי להרשב\"א בחי' דף ק\"ב וז\"ל בקיצור ולפי\"ז כתב הרמב\"ן וכו' והיינו דגזרינן בפ' כירה במנורה של חוליות ואסרינן ליה אפילו לטלטל גזרה שמא תפול ותתפרק לגמרי ויחזירנה ונמצא עושה כלי לכתחילה עכ\"ל ובזה היה מקום לישב לרבינו אבל קשה כמ\"ש לעיל להט\"ז.
ואין להקשות לרבינו דמאי שנא דבפכ\"ב הכ\"ו כתב אין מחזירין מנורה של חוליות וכו' מפני שנראה כבונה ואילו בהל' יו\"ט פ\"ד הי\"ג כתב כלים וכו' כגון מנורה של חוליות מעמידין אותם ביו\"ט וכו' ואמאי הרי אין בין יו\"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דשאני יו\"ט דמשום שמחה התירו וכמ\"ש בשיטה מקובצת למס' יו\"ט וז\"ל בדף כ\"ב וב\"ה סברי אין בנין בכלים ואע\"ג דבשלהי פרק כירה אמר דבמנורה של חוליות בין גדולה בין קטנה אסורה דוקא בשבת אסרו ולא ביו\"ט וכו' עכ\"ל ומשום שמחת יו\"ט הוא דשרו וכמו שנראה מדברי הרשב\"א בשבת דף מ\"ז ושוב ראיתי במג\"א סי' תקי\"ט כתב כן ומ\"ש ביו\"ט לא גזרו לפי שאין בנין וסתירה בכלים אינו ר\"ל מכלל דבשבת יש בנין וסתירה דהדין שוה בין בשבת וי\"ט אלא ר\"ל דהיינו טעמא דביו\"ט מקילינן משבת משום דעיקר מילתא ליכא איסורא דאורייתא אלא מדרבנן ומשום שמחת יו\"ט התירו." + ], + [ + "העושה \n נקב וכו' חייב משום בונה. עיין בכ\"מ ויש להקשות דמאי קשיא ליה מהא דריש פרק כ\"ג התם איירי בנקוב כבר אלא דהוסיף לנקוב (שכ\"כ) [כל כך] שהוא עשוי וכו' והיינו כיש אומרים דברייתא בדף קמ\"ו יעו\"ש וא\"כ משו\"ה חייב משום מכה בפטיש שהוא סוף הנקב ולמה שהקשה מהא דבסמוך נ\"ל דשם לא איירי בנקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא אלא בנקב שהוא להכניס או להוציא וכמ\"ש בין בעץ בין במתכת וכו' דמשום בנין ליכא ומשום מכה בפטיש איכא וזה הוא שסיים וכל פתח וכו' אין חייבין ר\"ל האי דחייבתי משום מכה בפטיש לפי דדוקא בפתח שעשוי להכניס ולהוציא הוא דחייב על עשיתו משום בונה ומשו\"ה על העשיה מפטר אבל חייב משום מכה בפטיש כיון דהא מיהא אין צריך עוד מעשה בנקב הזה. והרב פרי חדש תירץ דהתם ליכא שיעור להכניס ולהוציא ומשו\"ה חייב משום מכה בפטיש אבל היכא דאיכא שיעור להוציא ג\"כ חייב משום בונה וקשה דכל שהוא כתב רבינו כאן וכל שהוא כתב בהל' ט\"ז ועוד דאי מהאי טעמא הוא דחייב משום בונה הו\"ל לכתוב כאן כדי שיכנס האורה ויוציא ההבל.
וראיתי להמג\"א סי' שי\"ד סק\"ג תירץ וז\"ל ולי נראה דהכא מיירי בלול שאינה מחוברת לקרקע ולית בה בנין והקשה אחינו החכם המופלג שלמה בן עזרא נר\"ו דהא כתב רבינו במכניס יד הקרדום דחייב משום בונה אף דלא הוי מחובר לקרקע וכן ממ\"ש רבינו בין בבנין בין בכלים נראה דלא שנא בקרקע או אינו מחובר בקרקע וי\"ל דשאני יד הקרדום שהוא בנין ממש דעשה כלי מחדש וכבר ס\"ל לרבינו בנדון כזה דחשיב בנין וכמ\"ש הרב המגיד לעיל הי\"ג אבל כאן איירי דלא עשה כי אם נקב שהוא עשוי הלול כבר ומשו\"ה כדי שיחשוב בנין צריך שיהיה מחובר לקרקע ומ\"ש רבינו בנין אינו ר\"ל שהיא מחוברת לקרקע אלא הוי כגון לול גדול שמטלטל ממקום למקום וקרי ליה בנין לפי שלעולם הוא ע\"ג קרקע אבל כל שמחובר לקרקע חייב משום בונה.
ודרך אגב ראיתי להתוס' ריש דף ק\"ג ד\"ה בשלמא וז\"ל אע\"ג דלא דמי לעושה נקב בלול וכו' דהתם עשוי להכניס ולהוציא מ\"מ מטעם בנין כל שהוא מחייב וכו' עכ\"ל והקשה החכם השלם יעקב איש תם דא\"כ הא דפרק חבית דף קמ\"ו דנראה דוקא פתח שהוא עשוי להכניס ולהוציא הוא דמחייב לא הוי לא כרב ולא כשמואל דאילו לשמואל הא כתבו התוס' לעיל ד\"ה לול דלא ס\"ל הכי ולרב הא כתבו הכא דבנין כל שהוא חייב ולא צריך הוצאה ולי לא קשיא דלעולם כו\"ע מודו דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא לאו פתח ועד כאן לא כתבו התוס' לעיל דלא ס\"ל לשמואל אלא בלול דלא חשיב ליה להכניס ולהוציא משום דמחמת דמכניס אויר הוא דמוציא הבל דלאו הוצאה מקרי דהאויר שנכנס הוא דאינו מניח עפוש הזוהמא אבל בענין אחר דאיכא הוצאה כגון במפיס מורסא דמכניס אויר ומוציא ליחה חייב כמ\"ש התוס' בריש שבת דף ג' ד\"ה ומפיס מורסא יעו\"ש ורב ג\"כ מודה בהא דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא דלאו פתח ברם היינו דוקא בפתח שהוא עשוי לכך דוקא שיהיה פתוח ולא אדעתא למלאות כגון קודח שהוא עשוי למלאות ברם שאינו עשוי למלאות לאו מתורת פתח מחייב אלא משום בנין כל דהו שדרך הבונים הוא כן שקודחין להשים המסמר וחייב משום בנין וזהו שכתבו התוס' מ\"מ מטעם בנין כל שהוא מחייב וזה פשוט." + ], + [], + [ + "המכה \n וכו'. עיין לעיל הי\"ד." + ], + [ + "המפיס \n שחין בשבת וכו'. ואם להוציא הליחה הרי זה מותר. הכי איתא בשבת דף ק\"ז אמר שמואל כל פטורי שבת פטור אבל אסור לבר מהני ג' דפטור ומותר חדא הא וכו' ואידך המפיס מורסא וכו' ואידך הצד נחש וכו' ובע\"ב שם איתא על מתני' דהצדן לצורך חייב מאן תנא אמר רב יהודה וכו' ר' שמעון היא וכו' איכא דמתני לה אהא המפיס וכו' ואיכא דמתני לה אהא הצד נחש וכו' ע\"כ ואילו איכא דמתני לה אהא ישב האחד על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצדו אעפ\"י וכו' והשני פטור מאן תנא ר\"ש היא לא קאמר משום דבהא אפילו ר\"י מודה דהא לאו מלאכה עשה כי היכי דלחייב משום מלאכה שאצ\"ל דהא ניצוד ועומד הוא אלא דמשמר והוא שומר את ביתו ואפילו ר\"י הוי וא\"כ קשה על מ\"ש הר\"ן סוף פרק האורג על הנך ג' דאמר שמואל וז\"ל והנך ג' אמר בפ' שמונה שרצים דאתיין כר\"ש וכו' וכמ\"ש בפ' המצניע וליתא וכמ\"ש מהש\"ס ואין להקשות דא\"כ דהא דישב השני פטור לכו\"ע משום דליכא מלאכה א\"כ אמאי צריך שמואל להביא ראיה דפטור ומותר מסיפא דמתני' והא בלא\"ה ליכא מלאכה משום דזה השמיענו סיפא דמתני' דדמי לנועל את ביתו דלא נימא דזה הוי צידתו ומשו\"ה הביא מהסיפא וכך הסברא נותנת וק\"ל." + ], + [ + "המסתת \n את האבן כל שהוא חייב וכו'. וכתב הרב המגיד כבר הזכרתי זה למעלה ולא ראיתי לא למעלה ולא למטה שהביא זאת המימרא אלא הנך ב' מימרות שופתא בקופינא דמרא ולול ואדרבא באותן פסק כרב ובהך כשמואל.", + " המצדד\n את האבן ביסוד הבנין וכו' חייב משום מכה בפטיש. עיין בש\"ס ותוס' שם שמחקו משום מכה בפטיש והאמת איתם ורבינו לא הרגיש בדבריהם ולא ידעתי למה.", + " הלוקט\n יבולת וכו'. ועיין מ\"ש מרן כוונתו לפרש בדברי רבינו הכי והוא שיקפיד ר\"ל במתכוון אבל אם הסירן דרך עסק בלא מתכוון הרי זה פטור ולא שנא אי מקפיד ללובשו הכי או לא דאפי' שאינו מקפיד ללובשו הכי כל שמסירן בכוונה חייב ומ\"ש נראה מדברי רבינו הוא ממ\"ש והוא שיקפיד ואח\"כ אבל אם הסירן דנראה דהוא דבר והפוכו דכיון דדרך עסק הוא שלא בכוונה והוא שיקפיד הוא בכוונה וכ\"כ בב\"י יעו\"ש ולענ\"ד דבריו תמוהים דמי הכריחו לזה אחר דהפי' הפשוט דאי קפיד עליו מסירן בכוונה ברם כשאינו מקפיד עליו וחזינן דלוקטן ודאי שהוא כמתעסק וזהו שכתב והוא שיקפיד ר\"ל הך דמחייבינן הוא כשמקפיד ומחמת זה לוקטן בכוונה אבל אם אינו מקפיד אלא שהסירן דרך עסק הרי זה פטור.
ועוד קשה בדברי מרן הן בלשון זה הן בלשון שאחריו דאיך נאמר דאם הסירן בכוונה אעפ\"י שלא היה נמנע וכו' חייב והא בש\"ס דף קמ\"ז הביא עובדא דעולא איקלע לפומבדיתא חזא רבנן וכו' אמר ר\"י נפוצו וכו' אנן לא קפדינן מידי וכן עובדא דאביי יעו\"ש ופסקו רבינו בדין שאחרי זה הרי דכל דלא קפיד ללובשו הכי שרי להוציאו אפי' בכוונה ולדעת מרן חייב ומה בין זה לזה דהוא נסתפק אי יפרש רבינו גם בדין שאח\"ז כמו בהך דינא והא אי יפרש רבינו כן איך כתב רבינו דכל דלובשו הכי שרי לכתחילה ועובדא דאמוראי דעבדו לכתחילה והוא פלאי ובדברי רבינו י\"ל גם מ\"ש בדין זה כתב אבל אם הסירן דרך עסק הרי זה פטור אבל אסור ובדין טלית חדשה כתב מותר ואולי יש לחלק בין הא דיבולת שהוא מעשה גמור למנער דלאו מעשה גמור ועיין בכנסת הגדולה סי' ש\"ב הגהות ב\"י אות ב'.", + " המנער\n טלית חדשה וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד פי' דכיון דלא קפיד הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ושרי והוי כפי' הערוך שהביאו התוס' דף ק\"ג ד\"ה לא צריכא יעו\"ש ועיין במ\"ש מרן בדין זה ובמ\"ש לעיל בסמוך." + ], + [ + "הצד \n דבר וכו'. הכי איתא בשבת דף ק\"ו תנן התם אין צדין דגים וכו' יעו\"ש וכתב רש\"י מתני' דקתני צפור לבית לא בצפור דרור עסקינן שדרכה לדור בבתים כבשדה (ונשמט) [ונשמטת] מזוית לזוית עכ\"ל פי' לעולם דמחלקינן בין מקורה לאינו מקורה ומתני' דבבית אפילו מקורה לא הוי צידה היינו צפור דרור שאינה מקבלת מרות וכן משמע הלשון דרבה בר רב הונא דקאמר הכא בצפור דרור דר\"ל הכא דוקא וכן נראה מדלא קאמר אלא כנראה דאזיל עם ההיא תירוצא דלעיל וארווחנא ג\"כ דלפי\"ז לא משוינא פלוגתא בין ר' יהודה וחכמים דאינהו איירו בצפור דרור ומשו\"ה למגדל דוקא אבל בשאר עופות יש הפרש בין ביבר גדול לקטן ולא פליגי אלא בחיות ועיין להחידושי הלכות פ' אין צדין דף כ\"ד מ\"ש על דברי רש\"י אלו שכתבן שם ואף לפי מ\"ש החידושי הלכות שם לדעת התוס' דפי' בההיא דאמר שם בש\"ס ה\"ד מחוסר צדה דאמר הבא מצודה ונצודינו דמיירי בעופות דלפי פירושם לא קאי האי תירוץ דמחלק בין ביבר מקורה לאינו מקורה אלא דאיכא לפלוגי בין הברייתות אם יש שיעור או לא היינו דרב יהודה דאמר הבא מצודה ונצודנו מחלק בין הברייתות בקטן לגדול אבל לעולם רבה בר רב הונא דאמר לעיל הכא בצפור דרור עסקינן הוא בחילוק דמקורה לאינו מקורה.
והוצרכתי להכריח כן לפי שראיתי בשיטה מקובצת ליו\"ט כתב וז\"ל הכא בצפור דרור וכו' פי' הא דקאמר צפור למגדל ולא לבית וברייתא נמי דקתני אין צדין דמשמע אפי' בבית מיירי בצפור דרור שיודעת להשמט בזויות הבית ועדיין היא מחוסרת צדה ומתני' דתני צדין בשאר עופות ולעולם בבית מקורה וכו' עכ\"ל וכבר הכרחנו דהאי תירוץ קאי עם החילוק דמקורה לאינו מקורה.
ואגב ראיתי מ\"ש על הערוך שם וז\"ל שאינה מקבלת מרות פי' שאינה מקבלת שררה ואדנות משום אדם שאינה יראה לדור בבית ותמהני על הערוך שפי' צפור דרור אינה מקבלת מרות שאינה מצויה בישוב שלא יתפשנה אדם ואם יתפשנה חונקת עצמה והכא אמר שדרה בבית כבשדה וצ\"ע עכ\"ל. ולענ\"ד נראה דכונת הערוך ז\"ל במ\"ש שאינה מצויה בישוב ר\"ל שאין לה דירה קבועה בישוב כמו שאר העופות אלא לעת הצורך המה באים ואח\"כ הולכים למרחוק והיינו שלא יתפשנה אדם ואם יתפשנה חונקת עצמה וז\"ש בש\"ס שאינה מקבלת מרות שהיא כעסנית ואפי' כפעם בפעם שבאה בבית ורוצים לתופשה היא יגעה בכל מאמצי כחה להנצל עצמה ומ\"ש שדרה בבית כבשדה ר\"ל כמו שאי אפשר לתופשה בשדה כך בבית מחמת דעזה כמות לה התפישה ויגעה הרבה שלא להתפש.
ונבא לדברי רבינו במ\"ש או שהפריח את העוף וכו'. ועיין מ\"ש הלח\"מ ומה שיש לתרץ כבר קדמני הט\"ז סי' שט\"ז וראיתי לרבינו בפי' המשנה שכתב והלכה כחכמים וכמו שפי' רשב\"ג ובפירוש המשנה דפ' אין צדין כתב והלכה כרשב\"ג כנראה דפליג אחכמים וי\"ל על פי מ\"ש הרב המגיד פ\"ב מהל' יו\"ט ה\"ז והלח\"מ שם וכן פרש\"י בפי' הראשון בפ' אין צדין ד\"ה השתא דאתית וכו' אלא דלרש\"י לפי' הזה פליג אכולה דינא דת\"ק ולרבינו לא פליג אלא אדגים דוקא אבל בחיה ועוף לא ומשו\"ה בשבת דלא נזכר דגים אלא חיה ועוף כתב והלכה כחכמים וכמו שפי' רשב\"ג אבל בביצה דהוזכר דגים בדברי ת\"ק ורשב\"ג פליג עליה כתב והלכה כרשב\"ג. ודרך העברה ראיתי להפר\"ח הל' יו\"ט סי' תצ\"ז שהביא הכרח לרבינו דס\"ל דלא פליג כלל רשב\"ג מדבריו דהלכות שבת ולא זכר שר דבריו במס' ביצה וכעת אין הספר מצוי בידי." + ], + [], + [], + [], + [ + "צבי \n וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד משם הרמב\"ן והרשב\"א ומה שתירצתי בזה ראיתי כן להרב יד אהרן נר\"ו סי' שט\"ז וע\"פ דברי הרמב\"ן ז\"ל אלו יתורץ מאי דקשיא לי זה ימים רבים בקוראי בבית אל שו\"ע סימן שט\"ז בדברי ההגה והם דברי בעל התרומה הביאם הטור שם וז\"ל כתב בעה\"ת שאסור לנעול בשבת התבה שיש בו זבובים אלא יתן בו שום דבר וכו' בענין שיוכלו לצאת וכו' וקשיא לי דהא תני במתני' הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו והכא נמי נועל תבתו לשומרו וע\"פ דברי הרמב\"ן אלו י\"ל דדוקא כשלא נודע שהיה שם צבי כלל אלא אחר שנעל אבל קודם אסור ונדון בעה\"ת כבר רואה הזבובים קודם נעילת התבה ודוק." + ] + ], + [ + [ + "השוחט \n חייב ולא שוחט בלבד וכו'. וכתב הרב המגיד שבת דף ע\"ה שוחט משום מאי מחייב ואמר שמואל משום נטילת נשמה עכ\"ל וכתבו התוס' לאו אשוחט דמתני' קאי דההוא פשיטא דלא הוי אלא משום נטילת נשמה דצובע תנן בהדיא במתני' אלא אשוחט דעלמא קאי עכ\"ל. פי' לפירושו דודאי מאי דמחייב משום צובע הוא כדאמר רב דניחא דליתווס בית השחיטה דמא וליתו ליזבנו מיניה נמצא דיש הפרש בין כשהוא לעצמו לכשהוא למזבן והשתא הכי מתפרשין דבריהם דודאי לאו אשוחט דמתני' קאי דבהדיא תנן במתני' צובע וא\"כ מוכרח דשוחט דמתני' היינו בשוחט לעצמו דלא שייך צובע וכי בעי בש\"ס אשוחט דעלמא קאי דהיינו בשוחט למכור." + ], + [ + "רמשים \n וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד על שם הרמב\"ן בעד רבינו ומה שחלק עליו ואין להקשות לדעת הרמב\"ן דיש ב' מיני פרעוש מאי מקשה בש\"ס והרי פרעוש דפרה ורבה דתניא הצד פרעוש ר' אליעזר מחייב וכו' אימא דאותו פרעוש שאינו פרה ורבה דא\"כ אמאי פוטר ר' יהושע מכלל דאסור והא לדעת הרמב\"ן זה מותר גמור לכו\"ע ואיך יאסור ר' יהושע וק\"ל.
וראיתי להמג\"א סי' שט\"ז ס\"ק כ' דברים תמוהים שכתב בעד הרב המגיד שהבין בדעת רבינו שמ\"ש אבל תולעים וכו' פטור הוא מותר ולאו דוקא וליתא דלא כתב כן הרה\"מ ומ\"ש משם הרמב\"ן בעד רבינו ולא פטרו וכו' כגון כנה וכו' וכן תולעים וכו' לאו כלום הוא וכמו שהוא פשוט א\"צ לכותבו ומה גם דרבינו כתב בריש פרק א' דכל מקום שכותב פטור הוא אבל אסור ואיך נאמר דכאן לאו דוקא אחר שדקדק לכתוב פטור ובכנה כתב מותר וודאי יש חילוק בין כנה לתולעים כמ\"ש הלח\"מ.
והלח\"מ כתב וז\"ל צ\"ל לפי דברי רבינו והרמב\"ן שמ\"ש בש\"ס והרי פרעוש דפרה ורבה ר\"ל [דהוי] כמו פרה ורבה וכו' והזכיר להרמב\"ן ג\"כ משום דקשיא ליה אמאי לא הקשה כן הרמב\"ן לרבינו וקאמר דמפרשי הש\"ס הכי ומשו\"ה לא קשיא ליה וזה יאמר הרמב\"ן בעד רבינו ברם איהו לא ס\"ל הכי וק\"ל.
וראיתי עוד סברא ג' בהא דפרעוש הביאו התוס' בדף י\"ב משם הרב יוסף ד\"ה שמא וז\"ל פי' הרב יוסף דכנה היינו שחורה הקופצת דכתיב והך את עפר הארץ ודרך שחורה הקופצת לצאת מן הארץ ובזאת הוא דנחלקו רבנן אבל פרעוש היא הכנה הרוחשת וחייב עליה אפי' לרבנן ועיי\"ש מה שהקשה לו ר\"ת ועוד הקשה לו מלקמן דף ק\"ז דפרעוש הוא פרה ורבה וכנה הרוחשת אינה פרה ורבה וכו' יעו\"ש וקשה לר\"ת למה לא הקשה עוד להרב יוסף מהך סוגייא דדף ק\"ז קושיא אחרת דלפי דברי הר\"י דפרעוש היא הכנה הרוחשת א\"כ איך תני בברייתא הצד פרעוש בשבת ר\"א מחייב והא כנה אינה מחוסר צידה שאינה קופצת לכאן ולכאן ואיך יחייב ר\"א.
וכתבו התוס' בסוגיין ד\"ה הצד את הפרעוש וכו' ואומר ר\"י בשם הרב פורת דאפ\"ה אם נושך האדם מותר ליקחנו ולהשליכו פי' דבריו דהיינו שהוא על בגדו מבפנים שנוגע על בשרו שכן דרכם שיושבים על הבגדים ולא על הבשר וחושש שמא ינשכנו דודאי בהיותו שם נושכו דזה דרכו בזה שרי ליקחנו אבל וכו' מבחוץ אסור דאינו ירא שינשכנו וא\"כ מה שכתב אם נושך לאו נושכו ממש אלא מחמת שהוא בגדו מבפנים נוגע בבשרו דודאי נושכו שרי וכן מדוקדק בלשון הרא\"ש שהביא מהרב ר' פורת גופיה וז\"ל דהא דצדן אסור היינו על גבי קרקע או ע\"ג בגדיו מבחוץ אבל אם הוא על בשרו ונושכו מותר ליקחנו וכו' פי' אם הוא על בגדיו מבחוץ הוא אסור לפי שאינו יכול לנשכו אבל אם הוא על בשרו דהיינו מבפנים ונושכו כלומר דודאי נושכו שרי וא\"כ ע\"פ האמור לא קשה דיוקא אדיוקא כמ\"ש הב\"י סי' שט\"ז ולענ\"ד נכון." + ], + [], + [ + "ואם \n דרסן לפי תומו. וכתב הרב המגיד ופירשו הרמב\"ן והרשב\"א [וכו'] ואע\"פ שרבינו פסק כר' יהודה כפי' הזה נראה מלשונו ושלא כדברי רש\"י עכ\"ל וכעת לא ראיתי היאך משמע מפי' רבינו שמפרש דלא כרש\"י והלח\"מ כתב וז\"ל טעמו דדעת רבינו דהכא משום פקוח נפש התירו דומיא דלעיל פי' דכשם דבדין דבשאר כל המזיקין אם היו יושבין במקומן אסור וכו' והו\"ל למימר חייב א\"א דס\"ל דכל שהוא פקוח נפש התירו קצת מחיובו דהו\"ל לחייב ואסר וכאן בדרסן לפי תומו הקל עוד דאפי' במתכוון שרי כיון שהוא לפי תומו אך קשה דאי ממ\"ש רבינו לעיל אסור אינו הכרח דכתב אסור לאפוקי ממ\"ש מותר להורגה אבל לעולם חיובא ג\"כ איכא וכמו שקדם בפ\"א דכל מלאכה דאצ\"ל חייב ומדוייק לשון רבינו שכתב ואם דרסן לפי תומו כפרש\"י.
עוד כתב הרב המגיד על דברי רש\"י וז\"ל ונראה מדבריו שלא התירו אלא משום דבר שאינו מתכוין וכר\"ש עכ\"ל וקשה טובא דרש\"י סיים הואיל ולא נתכוון דדבר שאינו מתכוון לר' יהודה מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא גזור והנראה דלא היה בגירסתו סיום זה ושוב ראיתי להרשב\"א בחידושיו שכתב וז\"ל פרש\"י ז\"ל שאינו צריך להזהר ממנו שלא ידרסנו אלא דורסו לפי תומו נראה מדבריו שלא התירו אלא משום דבר שאינו מתכוון וכר\"ש עכ\"ל הרי דלא היה גורס כן ומוכרח הוא דסיום זה לאו דסמכא הוא ואיזה תלמיד כתבו ממה שהקשה הריטב\"א בחי' לשבת כ\"י על סיום רש\"י זה ממ\"ש בפ' ר' אליעזר דמילה דף קל\"ג וז\"ל אמר מר בשר אף על פי שיש שם בהרת וכו' הא למה לי קרא דבר שאינו מתכוון הוא ומותר אמר אביי לא נצרכה אלא לר\"י דאמר דבר שאינו מתכוון אסור וכו' ואי איתא דדבר שאינו מתכוון לר\"י מדרבנן קרא אתי לדרבנן והצריך עיון.
והנה קודם ראותי דברי הרב המגיד והרשב\"א אלו חשבתי דרכי לישב דעת רש\"י ז\"ל דמ\"ש בש\"ס התם דבר שאינו מתכוון היינו מלאכה שאצ\"ל דלר\"י חייב ולר\"ש פטור וקרי ליה למלאכה שאצ\"ל דבר שאינו מתכוון דגם הכי מקרי וזה מוכרח לפי שאותו נדון דבהרת היא משצ\"ל לפי דהא מיהא מתכוון לקוץ הבהרת אלא שאינו צריך לגוף הבהרת ולא דמי לדבר שאינו מתכוון שהוא ספק אם יעשה האיסור או לא וכמו שמשמע מדברי רבינו ריש פרק א' יעו\"ש וא\"כ איך קאמר בש\"ס דבר שאינו מתכוון אלא דלאו בדוקא נקט הכי וא\"כ אין משם קושיא לרש\"י אבל מ\"מ קשיא אנה מצא רש\"י כן דס\"ל לר\"י דדבר שאינו מתכוין אסור מדרבנן לכן נראה דגירסת הרה\"מ והרשב\"א ז\"ל נכונה ומ\"מ אפי' יהיו דברי רש\"י לא קשה קושית הריטב\"א וכדכתיבנא.
ואחרי כותבי הרצתי דברי אלה להחכם שלם עמיתנו הוא מהרי\"א ז\"ל ואמר לי דמה שאמרתי לתרץ בעד רש\"י לפי נוסחת הריטב\"א מההיא דשבת אי אפשר ממ\"ש ביומא דף ל\"ד ע\"ב גבי הא דתניא עשישיות של ברזל היו מחמין מערב יוה\"כ וכו' והקשו עלה והלא מצרף אמר רב וכו' אביי אמר אפי' תימא שהגיע לצרוף דבר שאינו מתכוון מותר ומי אמר אביי הכי והתניא בשר וכו' והוינן בה קרא למה לי ואמר אביי לר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוון אסור וכו' הרי דמדמה ההיא סוגיא לדבר שאינו מתכוון ממש ולמה שהבאתי מדברי הרב המגיד והרשב\"א דלא גרסי הך סיומא בדברי רש\"י אמת שהטבתי לראות ושכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל דהתם ביומא דף הנזכר דלא ס\"ל כמ\"ש התוס' ד\"ה הני מילי דאינהו כתבו דלדעת ר\"י בשבת דבר שאינו מתכוון אסור מדרבנן דמלאכת מחשבת אסרה תורה והיינו כמ\"ש רש\"י כאן כמ\"ש הריטב\"א אלא ודאי דליכא להאי סיומא אלו דבריו.
והנה למ\"ש למדחי לדברי מההיא דיומא י\"ל דגם התם הוי משצ\"ל והרי זה דומה למ\"ש רבינו פ\"א ה\"ז וז\"ל כל העושה מלאכה אע\"פ שאצ\"ל חייב כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה [וכו'] מפני שהכבוי מלאכה [וכו'] ואע\"פ שא\"צ לגוף הכבוי וכו' הרי זה חייב אף כאן זה שמכבה הגחלת של ברזל ואינו מכוון לגוף הכבוי דהיינו לצרפו אלא לחמם המים הוי משאצ\"ל וזה מוכרח ממאי דמדמה לה בש\"ס לההיא דבשר דאי אפשר לומר דהוי דבר שאינו מתכוון. וכעין זה ראיתי להלח\"מ ז\"ל פ\"ב דהלכות [עבודת] יה\"כ ה\"ד ובאופן אחר וז\"ל ונראה דרבינו מפרש דהך צרוף דעשישיות הוי פסיק רישיה דא\"א שלא יצרף ויש הכרח לזה מדמדמה משצ\"ל [וכו'] וכדכתיבנא וע\"פ זה אין מקום גם למה שהכריח (דף ל\"ג) [דלא גרסינן] ברש\"י ז\"ל כמ\"ש הריטב\"א משום דבאיסור דאורייתא חייב אבל בדרבנן אסור אבל דבר שאינו מתכוון אף בדאורייתא אסור משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכמ\"ש התוס' ומודה להם וא\"כ אדרבא מצינו מקום לרש\"י היכן מצא כן." + ], + [ + "ואין \n עיבוד באוכלין. וכתב המל\"מ וז\"ל ודע דבפ' הקומץ רבה דף כ\"א דריש בברייתא תקריב מלח ואפי' בשבת וקשיא לי דלמאי אצטריך קרא והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר דהא קי\"ל אין עיבוד באוכלין וכו' עכ\"ל והביא משם מוהר\"י אלפאנדארי ב' תירוצים האחד יתכן לדעת רבינו על פי מ\"ש המל\"מ פ\"א מתמידין ומוספין ה\"ג בד\"ה ודע דהיכא שנפסלו יעו\"ש אך התירוץ הב' לא יתכן לדעת רבינו שהרי כתב רבינו הל' מעשה הקרבנות פ\"ה ופ\"ו ופ\"ז דאינו מולח כי אם האמורים וכן נראה ממ\"ש רבינו בפ\"ה מהל' איסורי מזבח הי\"א ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח וכו' יעו\"ש ועוד אפי' לדעת הרא\"ה אי אפשר התירוץ הזה דכיון דהיה אוכל העור ג\"כ ליכא עיבוד ולמה לי קרא ועיין במוצל מאש שאצל רב יוסף מ\"ש עוד בזה." + ], + [ + "הדורס \n על העור ברגלו וכו' הרי זה תולדת מעבד וחייב. וכתב הרב המגיד זה נראה מההיא דפ\"ק דיו\"ט גבי נותנין את העור לפני הדורסן וכו' פי' דהתם פליגי אי יכול ליתנם לפני הדורסן דב\"ש אסרי וב\"ה מתירין כיון דהוא (שאינו) [אינו] עושה כלום אלא דהעם דורסן מכלל שאם הוא עושהו הוי תולדה וחייב.", + " וכן\n השף בידו על העור [וכו'] חייב וכו'. הנה פי' זה שפי' רבינו הוא דלא כפי' רש\"י ור\"ח שהביאו התוס' שם דף ע\"ה דרש\"י פי' השף בקרקעית הבנין ור\"ח פי' דשף העור על העמוד כדי להחליקו כנראה דלאו בידו הוא וראיתי בהגהות מיימוני שכתבו והתוס' בשם ר\"ח כרבינו המחבר וכו' וע\"פ האמור ליתא ושוב ראיתי להריטב\"א בכ\"י שהביא על שם ר\"ח כפי' רבינו וא\"כ מ\"ש התוס' משם ר\"ח ר\"ל שהוא בידו אלא שהוא ע\"ג העמוד שהוא חלק וכך הוא פי' התוס' דשף העור על העמוד כדי להחליקו במה שהוא דרכו שהוא בידו ועיין להרב המגיד דאפשר לפרש כן בדבריו ולהפר\"ח בנימוקיו על רבינו מ\"ש על דברי הרה\"מ." + ], + [ + "הנוטל \n קיסם של עץ וכו' חייב. עיין להרב המגיד שהביא הש\"ס דביצה ובינותי בספרים וראיתי להרב לשון למודים נדפס כעת בחלק או\"ח סי' ק\"ס דף ע\"ט כתב בתוך דבריו וז\"ל ומוכרחים אנו לידחק בדוחקים הללו לדברי התוס' דשבת דף קמ\"ו ובעירובין דף ל\"ד יעו\"ש הרי מפורש יוצא דלרבנן נמי צריך לאוקומי במוסתקי עכ\"ל ואשתמיטתיה מיניה מאי דס\"ל לרש\"י אין בנין וסתירה בכלים נגד דעת התוס' יעו\"ש בשבת דף ע\"ד ע\"ב גבי חביתא ותנורא וחלתא. והתוס' מאי דהוצרכו לומר דגם לרבנן צ\"ל במוסתקי הוא מכח דס\"ל יש בנין וסתירה בכלים ואף גם לדעת התוס' שכ\"כ אין פי' הש\"ס כמ\"ש הוא אלא לדידן דקי\"ל יש בנין וסתירה בכלים כי היכי דליתי רבנן כהלכתא מוקמינן במוסתקי כי היכי דמוקי לה לר\"א וש\"ס בביצה לא קאי בהא דיש בנין וסתירה בכלים ועיי\"ש בדבריהם היטב ושוב ראיתי בס' ראשון לציון מס' ביצה דרך בדרך זו שדרך מהר\"א חאקו ז\"ל ולמה שהקשה הרה\"מ עיין בס' חנן אלהים דף קט\"ז." + ], + [], + [ + "הכותב \n על מנת לקלקל העור חייב וכו'. ויש להקשות דכיון דכל כונתו הוא לקלקל למה [לא] אזלינן בתר כונתו דומה למה שפסק רבינו דמקלקל ע\"מ לתקן דהיינו קורע בחמתו כיון דכונתו לתקן אף שהוא מקלקל חייב וי\"ל דלעולם אזלינן בתר הצד דאיכא חיוב בין בכונה בין במעשה וגבי מקלקל דחייב אזלינן בתר מחשבה וכאן בתר מעשה." + ], + [ + "הכותב \n אות כפולה כמו דד וכו'. וכתב הרב המגיד וכר' יהודה וכו' פי' משמיה דרביה דאילו לר\"י שם בגמרא דוקא שם משמעון יעו\"ש. וראיתי במרכבת המשנה משם מהר\"י הכהן הקשה וז\"ל ומיהו קשיא לי על רבינו טובא דאמאי פסק כר\"י דברייתא דלא כת\"ק דמתני' דקתני בין משם אחד בין מב' שמות ופרש\"י [ז\"ל בין משם אחד שתיהן אלפין] ועל כרחך לומר כן מדקאמר בין משם אחד וכו' יעו\"ש ואחרי נשיקת ידיו ורליו לא קשה והוא דשאני ת\"ק דאיירי בשרצונו שלא לכתוב אלא אותיות אלו לא כן בר\"י ורביה דאיירו בשרצונו לכתוב אותיות אלו עם שאר אותיות כגון שמעון ולא כתב אלא שם שכיון דלא עשה כמחשבתו דוקא אי הוי שם לר\"י או איכא פי' במלה אף שהן אותיות דומות כגון גג וכו' לרביה דר\"י חייב ופסק כרביה ולא הוי היפך ת\"ק." + ], + [ + "הכותב \n אות אחת וכו' והמתכוון לכתוב חי\"ת וכתב ב' זיינין וכו' ופטור. כצ\"ל. וראיתי בס' חנן אלהים דף קט\"ז כתב משם מהרה\"ג שהגיה הכי וכתב שני זיינין וכו' בשאר אותיות חייב עכ\"ל והיינו חילוק הש\"ס הא דבעי זיוניה הא דלא בעי זיוניה ועיין מה שהקשה ע\"ז מהרח\"א ז\"ל. ולענ\"ד א\"צ להשיב עליו כן דהא בלא\"ה אי אפשר ליאמר זה שהרי רבינו גופיה פ\"ז דספר תורה ה\"ט כתב דתגין אינו אלא למצוה מן המובחר ואפי' אם לא עשאן כשר וא\"כ אי עשה שני זיינין בשבת בלא תגין למה לא יתחייב אלא צ\"ל פטור לכולן וכמ\"ש. ולמאי דאינו מחלק רבינו בין בעי זיוניה ללא בעי נלע\"ד דכיון דהוא פסק כר\"ש בהי\"ג דמגיה אות חי\"ת ועשאה ב' זיינין דחייב והיינו בלי תגין וחיליה לפסוק כן כמ\"ש הרב בחנן אלהים שם דכיון דאמר כתב אות אחת והשלימו לספר חייב וכן פסק רבינו ולדברי רבינו גם באמצע הספר חייב משו\"ה פסק כר\"ש והשתא לר\"ש אי אפשר לתרץ לרומיא דהתוס' עם מתני' כמו' שתירצו בש\"ס הא דבעי זיוניה וכו' וכמ\"ש רש\"י דא\"כ הוי סותר לדר\"ש וא\"כ ר\"ש יתרץ לרומיא הכי דברייתא דתני נתכוון לכתוב אות אחת ועלו בידו ב' חייב כגון דנתכוון לכתוב ב' אותיות איזה מהן שיהיו אלא שעכשיו היה רוצה האחת ועלו בידו ב' ומשו\"ה חייב דהא מיהא עשה ב' וככוונתו ובמתני' איירי בנתכוון לכתוב חי\"ת בדוקא ועשה ב' זיינין פטור דלא נעשה כוונתו.
ומה שהקשו התוס' דא\"כ מאי אריא וכו' אפי' נתכוון לכתוב זיין אחד וכתב שני זיינין פטור וכו' י\"ל דאה\"נ אלא שדרך הקרוב לטעות הוא הן דבמקום חי\"ת כותב ב' זיינין וכמ\"ש רש\"י ז\"ל וז\"ל ודלג הקולמוס ולא נראה הגג של חי\"ת אלא ב' הרגלים ונראה כב' זיינין עכ\"ל ובברייתא דנקט הטעות דבמקום אות אחד כתב ב' היינו משום דאיירי באדם דאין מגמתו לכתוב אלא שתי אותיות איזה שיהיו משו\"ה טעה וכתב כן אבל כשרוצה בדוקא אות זה לא יבא לטעות ורבינו לא פסק האי תוספתא וכדפירשנו משום דאיהו פסק בה\"י דדוקא בדד תת חייב שיש להם כונה ולא ימנע א\"צ להביא הך ברייתא ודוק." + ], + [ + "לקח \n גויל וכיוצא בו וכו' וכתב אות שניה במדינה אחרת במגילה אחרת חייב. אבל הרשב\"א ז\"ל בחי' כתב וז\"ל פי' כתב אות אחת במגילה בטבריה ואות אחת באותה מגילה בצפורי חייב וט\"ס איכא וצ\"ל ואות אחת במגילה אחרת וכן כתב בחי' הריטב\"א כ\"י (כתב יד) שהוא הולך בעקבי הרשב\"א." + ], + [], + [], + [ + "אבל \n הכותב וכו'. פטור. עכ\"ל. ויש להקשות למה לא חילק כמו שחילק בתוספתא מעלי של זית לשאר עלים וז\"ל התוספתא על עלי [עלה] של זית על עלי דלעת על עלי חרוב על כל דבר של קיימא חייב על עלי חזרין על עלי כרישין על עלי בצלים על עלי ירקות פטור וכן מתניא לענין גט הביאה הרב המגיד פ\"ד מגרושין ה\"ז וי\"ל דכבר כלל זה במ\"ש על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד אלא דקשה דהוה ליה לאשמועינן איזה עלין מתקיימין וכדתני בתוספתא ויש ליישב." + ], + [ + "אבל \n המשרט על בשרו צורת כתב פטור. נתקשה החכם המופלג שלמה בן עזרא נר\"ו דהאי דכתב רבינו הוי היפך מ\"ש פ\"ד מגרושין ה\"ד וז\"ל חקק הגט על ידו של עבד בכתובת קעקע וכו' הרי זה מגורשת ואי כאן פטור בשבת נמצא דלא הוי כתיבה והיאך הוי כתב לענין גט ולא קשה מידי דכאן בשבת לא איירי בכתובת קעקע אלא בשריטה לחודה שמשרט על בשרו וכתובת קעקע הוא שאחר שמשרט על בשרו ממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמין וכמ\"ש רבינו פי\"ב דע\"ז הי\"א יעו\"ש וא\"כ כאן בשבת דאיירי רבינו בשורט לחוד כתב דלא הוי כתב כיון דאין דרך בני אדם לכתוב כן וכמ\"ש בש\"ס וכי מביאין ראיה מן השוטים לא כן בכתובת קעקע דממלא השריטה בדיו וכיוצא דהכתיבה הוי מהדיו וכיוצא חייב ולא מכח הקעקוע הוא דהוי כתיבה אלא מכח הצבע ואם כן בגט דקאי בכתובת קעקע חשיב שפיר כתיבה ולא כתב רבינו דין כתובת קעקע הכא בשבת ודין שריטה בגט לפי דמה שמוזכר בש\"ס מעתיק רבינו כל אחד במקומו ואף אחר שאמרתי לו תירוץ זה עדיין החזיק בקושיא ואמר דאינו תירוץ.", + " המעביר\n דיו ע\"ג סקרא חייב וכו'. והקשה הרב מקראי קדש דף ק\"ד וז\"ל וא\"ת בגיטין דף י\"ט בעי ריש לקיש מר' יוחנן עדים שאין יודעים לחתום מהו שיכתבו [להם] בסיקרא וכו' למדתנו רבינו כתב עליון כתב לענין שבת אמר ליה [וכי] מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וכתב רש\"י וגם בשבת ליכא חיוב חטאת ואיך כתב רבינו חייב ותירץ וז\"ל דרבינו מפרש נעשה מעשה לכתחילה לחתום לעדים בסיקרא אף דבשבת הוי כתב וחייב עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אינו תירוץ דהא כיון דלענין שבת מחייב מוכרח דהוי כתב דהא קי\"ל דלא מחייב אלא אי עשה מעשה גמור וא\"כ למה לא יעשה לכתחילה לחתום כן.
עוד כתב לתרץ וז\"ל אי נמי גבי שבת כשם שאם הוסיף על הבנין חייב כך אם הוסיף על הכתב מה שאין כן חתימת העדים דכשר בכתב הסיקרא חתימת העדים לאו כלום הוא עכ\"ל וכן תירץ גם הרב בני יעקב דף קי\"ח וקשה דא\"כ אמאי חייב ב' אחת משום מוחק ואחת משום כותב כיון שכונתו להוסיף על הכתיבה וליפותה.
ולענ\"ד נראה דרבינו מפרש הכי מפני שאנו מדמין דהיינו לענין שבת דמדמינן ליה לכתיבה נעשה מעשה לכתחילה דשאני שבת דלא עבדינן עובדא על פינו ולכשיבנה בית המקדש לאו מפינו אנו חיין אלא מהנביא אשר יהיה ביום ההוא ויורה לנו מקום בית הבחירה וא\"כ היאך נאמר דשרי לכתחילה לחתום עדים כן ויהיו הגירושין ע\"פ עדות זה ואה\"נ דאי גירשו כן מידי ספקא לא נפקא והא ראיה מדפסקינן לענין שבת והכי דייק לשון הש\"ס וכי לפי שאנו מדמין נעשה מעשה ואע\"פ שאמר לו אינו כתב אין קפידא דכיון דר\"ל לו שלא יעשה כן דכן שאל לו מהו שיכתבו בסיקרא והיינו לכתחילה השיב לו בלשון זה וק\"ל.
ושוב ראיתי להרב מרכבת המשנה שרצה להעמיס דרך זה בדברי הרב פרי הארץ ואפ\"ה קשה לו ולפי מ\"ש אין מקום לקושייתו ועיין מ\"ש לקושיא זו בלחם יאודה דף מ\"ח ע\"א וליתא דאדרבא ממה שהקשה הש\"ס לשמואל נראה דלא ס\"ל כמימרא קמייתא דר\"י אלא כברייתא ומה גם דר\"י עצמו הוא דאמר הכי ודוק." + ], + [ + "רושם \n תולדת כותב וכו'. וכתב הרב המגיד ופי' רבינו בפי' המשנה שהרושם הוא אב בפני עצמו וז\"ל פירוש המשנה ותועלת היותו משום כותב או משום רושם כי לדעת האומר משום כותב יתחייב על ב' אותיות כשכתב כתיבה בשבת בשוגג וכו' והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות יתחייב ב' עכ\"ל. ויש להקשות דא\"כ לרבי יוסי כותב היכן מצא במשכן דיתחייב כשכותב בשבת הא לא מצינו אלא הב' אותיות והיינו רושם ועוד קשה דבפשיטות היה יכול למצוא הנפקותא בין כותב לרושם דלמ\"ד משום כותב דוקא אותיות ולא רשימות ולרבי יוסי דמחייב משום רושם אפי' בב' רשימות בעלמא חייב וכ\"כ הרע\"ב משנה ג'." + ] + ], + [ + [ + "המבעיר \n כל שהוא חייב והוא שיהא צריך לאפר וכו'. ובסוגיא שם דף ק\"ו נאמרו פירושים לרש\"י לר' יהודה משאצ\"ל חייב עליה אפי' במקלקל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו ולר\"ש אפי' באינו [צריך] לכלבו ולאפרו משום דס\"ל מקלקל בחבורה ובהבערה חייב והתוס' תפשו כפירוש א' של רש\"י ור' אבהו ור' יוחנן אליבא דר\"ש פליגי דלמר אפי' בלא תיקון קצת חייב ולמר בתיקון קצת דהיינו בצריך לכלבו ולאפרו אבל לר' יהודה אפי' בצריך לכלבו ולאפרו ורבינו אפשר שיפרש או כפי' רש\"י וכר' יאודה או כפי' התוס' וכר\"ש וכרבי יוחנן דזה הוא פלוגתא אחרת דפליגי ר\"ש ור\"י ואינו תלוי בפלוגתא דר\"י ור\"ש במשאצ\"ל והרמ\"ך השיגו וכתב וז\"ל כל זה לדעת ר\"ש אבל ר\"י הא אצטריך וכו' ומדבריו נראה שמפרש כפי' התוס' וכדכתיבנא ולא ידעתי מה סברא היא זאת די\"ל דרבינו מפרש כפי' רש\"י וכר\"י ואף אם יסבור כפי' התוס' אינו מוכרח שיפסוק כר\"י.
וכד חזינן שפיר נראה להכריח דרבינו מפרש כפרש\"י ופוסק כר\"י לפי שמצאנו ברייתא בפ' ר' אליעזר דמילה דף קל\"ב דס\"ל הכי דתניא שמיני ימול אפי' בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממילה או אינו אלא אפילו מילה ומה אני מקיים שמיני ימול חוץ משבת ת\"ל ביום אפי' בשבת וברייתא זאת בהכרח דר\"י היא דאילו ר\"ש אי לאו קרא דביום הוה שרי אלא מדאצטריך קרא ש\"מ דמקלקל בחבורה חייב והאי ברייתא תני דאי לאו קרא דביום הוה משמע דמילה בשבת אסיר דהוי מלאכה ואין לומר דהאי ברייתא נמי מתפרשת כר\"ש וה\"פ שמיני ימול אפי' בשבת ומה אני מקיים וכו' בשאר מלאכות חוץ ממילה דהוי מקלקל או אינו אלא אפי' מילה דמקלקל ג\"כ חייב ת\"ל ביום אפי' בשבת חדא דא\"כ נימא ת\"ל ביום אפי' בשבת לפי דמקלקל בחבורה פטור ומשו\"ה שריא וכאן גלי קרא וקמ\"ל קרא דמקלקל פטור ומהיכן מוצא ר\"ש ממילה דבעלמא מקלקל בחבורה חייב ועוד מלשון דתני בשאר מלאכות חוץ ממילה משמע דגם מילה מלאכה היא ולא הוי פטור אלא משום מצות המילה ואם כן דרבינו פוסק כוותיה וכפי' רש\"י מה מקום להשיג עליו.", + " אבל\n אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל. אין לדקדק דמ\"ש דכאן כשהוא מקלקל כיון שאינו צריך לאפרו פטור ולעיל ה\"ט כתב רבינו הכותב ע\"מ לקלקל העור חייב וכו' והא מקלקל הוא וא\"צ לכתיבה דשאני כותב דבעידנא דמקלקל מתקן דהיינו כותב משו\"ה חייב על הכתיבה אף דאינו מכוון לא כן במבעיר דבעידנא דמקלקל דהיינו במבעיר אינו עושה האפר אלא אחר כך משו\"ה פטור.
ורבינו בפי' המשנה דקמא פ\"ח במתני' דהחובל בחבירו בשבת וכו' כתב כבר ביארנו בפרק י\"ד דשבת כי החובל לא יתחייב בנפשו אלא בנתכוון לקחת הדם וכו' אבל נתכוון להכאיב ולהזיק מקלקל הוא ופטור וזהו בחובל בבהמה ובחיה אבל חובל בחבירו הוא חייב סקילה ששככה רוגזו והוא כמתקן וכו' עכ\"ל ואין להקשות דאם כן כד מותיב בסוגיין לר' אבהו דאמר כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל וכו' והא אנן תנן כל המקלקלין פטורים מאי קשה נימא כל המקלקלין פטורין איירי בבהמה דלא שייך רוגז ומאי דתני רבי אבהו חוץ מחובל ומבעיר איירי באדם דמשכך חמתו וכעין דלא קשיא ליה למאי דקאמר חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו חדא דאפשר דרבינו אינו מפרש בש\"ס כפירש\"י דהא אנן תנן קאי לר' אבהו אלא דאף למאי דקאמר חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו פריך דכל המקלקלין משמע בין אי איכא תקון מחמתו או לא ואהא משני מתני' ר\"י ברייתא ר\"ש וכפי' ראשון של רש\"י וא\"כ אין מקום לתרץ בחילוק דבהמה לאדם דאפ\"ה קשה ועוד לו יהי דיסבור כפי' רש\"י דלר\"א פריך מ\"מ לפי מה שהקשה דיתרץ בחילוק דבהמה לאדם ניחא לתרץ לחובל אבל למבעיר עדין קשה ומשו\"ה הוצרך לתרץ מתני' ר\"י ברייתא ר\"ש וק\"ל.
וכתב הראב\"ד ואם הבעיר וכו' חייב שתים. וכתב הרב המגיד ז\"ל ואפשר שכן הוא וכבר הזכיר רבינו פ\"ט וכו' ועיין מ\"ש על דבריו לעיל פ\"ט ה\"ד.", + " המחמם\n את הברזל כדי לצרפו במים וכו' וחייב. וכתב הר\"א ולמה לא משום מבשל ע\"כ וכתב עליו הרב המגיד אינו נראה לי שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר וכו' ועיין מה שהקשה הלח\"מ ממ\"ש רבינו פרק ט' ה\"ו ומ\"ש. ולענ\"ד קודם ראותי תירוצו אמרתי אני לתרץ כן בעד הרה\"מ ולא הונח לי ממה שסיים הרה\"מ וכבר הזכירו גחלת של מתכת בלשון אש גמור ונמצא דקא מסייע לעצמו ממה שכינוהו גחלת של מתכת וא\"כ רבינו שכתב לעיל גחלת של מתכת ודאי שהוא אש גמור וא\"כ אין הפרש בין זה לזה ועל כן נראה לתרץ כן לקושית הראב\"ד ולא בעד הרה\"מ או לתרץ בעד רבינו בפשיטות כמו שתירץ הרה\"מ לעיל בסמוך על השגת הר\"א גבי ואם הבעיר תחת תבשילו חייב ב' יעו\"ש. ברם דברי הרה\"מ תמוהים.
עוד כתב הרב המגיד ומפשט הסוגייא דפרק כירה וכו' והלח\"מ ז\"ל כתב וז\"ל וקשה דמאין נראה וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים דלא היה צריך לכל זה דפשטא דסוגייא היינו ממאי דמותיב לשמואל דידיה אדידיה מצרוף למאי דאסר לכבות גחלת של אש ומתרץ בחילוק משאצ\"ל לדבר שאינו מכוין הא לשני דצרוף שרי לפי שהוא דרבנן לא כן לכבות גחלת של אש ולא מודה לר\"ש בכולה מילתא אלא ודאי מוכרח דס\"ל דצרוף דאורייתא ודוק.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל וי\"ל דמשמע לו כן משום דאלת\"ה וכו' דאפושי פלוגתא לא מפשינן עכ\"ל. וקשה דאיך אפשר לש\"ס לומר דמודה ר\"י לר\"ש והא בגרירת כלים בביצה דפליגי ר\"י עליה דר\"ש והוי אפי' דרבנן וכן הקשו התוס' על פרש\"י ז\"ל ביומא דף ל\"ד ובשלמא אי הוה גריס הרב המגיד ביומא כגירסת רש\"י ניחא דיכול להכריח כן מדלא משני בש\"ס בשבת כן ובש\"ס דיומא אבל כיון דלא גרסי כן אלא כגירסת התוס' וכמ\"ש הרה\"מ בפירוש א\"כ היכן מצינו דמודה ר\"י לר\"ש להתר גמור והא מגרירת כלים שמעינן איפכא דפליגי גם בדרבנן וע\"כ מ\"ש הרה\"מ ומפשטא דש\"ס הוא כדכתיבנא.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ואולי שזו היא כוונתו במ\"ש וכל שאינו מתכוון וכו' ע\"כ. ולענ\"ד אין בדברי הרב המגיד רמז מזה אלא כונתו דהא הצירוף הוא דבר תורה וכיון דהוא דבר שאינו מתכוון שרי וכר\"ש דכן פסק שמואל שם בדבר שאינו מתכוון כר\"ש וצרוף שרי ובמשאצ\"ל כר\"י וסיים דהוי דבר שאינו מתכוון דלא הוי פסיק רישיה דאינו בהכרח גמור שיצרף דאי הוי פסיק רישיה גם ר\"ש מודה וכמ\"ש התוס' שם בשבת דף מ\"א ד\"ה מיחם וכל זה כפי הש\"ס דשבת דנראה ממנה דצרוף לא הוי פסיק רישיה והיינו טעמא לפי שאפר שלא הגיע לצרוף אבל הא מיהא נקטינן דצרוף הוי דבר תורה.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל אבל קשה לזה דביומא כשתירץ אביי ואמר אין שבות במקדש אמאי לא קאמר דאפילו שבות ליכא דר\"י מודה בזה הצירוף עכ\"ל פי' לדבריו דקאי למה שפי' בדברי הרב המגיד שהכריח דפשטא דש\"ס דשבת ס\"ל דצרוף דאורייתא דאי דרבנן לוקמא מתני' אפי' כר\"י ואהא קשיא ליה דלפי הכרעה זאת נמצא דאי הוה סבירא לן דצרוף דרבנן הוה אמרינן דגם ר\"י מודה לר\"ש א\"כ כשתירץ אביי אין שבות במקדש א\"צ להא דאין שבות במקדש אלא כיון דס\"ל דהוי דרבנן מודה ר\"י לר\"ש זה הוא כונת הלח\"מ ולפי פירושי בדברי הרה\"מ ולפום מאי דכתיבנא אין מקום לזה.
עוד כתב וז\"ל ועוד קשה במ\"ש דדעת רבינו וכו' דאפי' ר\"י מודה בזה כמ\"ש הוא ז\"ל ג\"כ בההיא דפרק כירה וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים דהרב המגיד לא כתב לקמן דלר\"י מותר אלא פטור אבל אסור ועיין במ\"ש הלח\"מ בסוף דבריו אלא שדברי הרה\"מ מצד עצמם מוקשים דכיון דכאן כתב דצרוף לא הוי פסיק רישיה איך כתב רבינו דהמכבה גחלת של מתכת פטור אבל אסור ופירש הוא דבריו מילתא בטעמא." + ], + [ + "הנותן \n שמן לתוך הנר וכו'. והמסתפק וכו' משום מכבה. וכתב הרב המגיד ברייתא בביצה ונראה שחיוב הכבוי הוא כר' יהודה בדוקא עכ\"ל דאי כר\"ש כבוי שלא לעשות פחם הוא פטור אבל אסור וא\"כ איך במסתפק תני חייב אלא וודאי דהוי כר\"י דס\"ל משאצ\"ל חייב והרא\"ש ס\"ל בפשיטות בכל דוכתי כר\"ש גם במשאצ\"ל דפטור אבל אסור ולכאורה הרגשנו דא\"כ אמאי הביא הרא\"ש בביצה ההיא ברייתא דהנותן שמן בנר חייב משום מכבה דהיא כר\"י בדוקא וכדכתיבנא והא ודאי בורכא הוא דצריך להביא סוגיית הש\"ס לאיסורא דגם ר\"ש מודה דפטור אבל אסור וזה הוא דמותיב ליה רב יאודה לעולא מהך ברייתא דגם אי לא סברת כר\"י מ\"מ פטור אבל אסור הוא ומודה ליה וא\"ל לאו אדעתאי ואחר שהעתיק הרא\"ש הך שקלא וטריא הוקשה לו דמפני מה לא שריא והא קי\"ל דגרם כבוי שרי וכרבנן ובתחילה חילק חילוק אחד ולא הונח לו מכח ההיא דשפופרת עפ\"י הנר דאסיר דלמא אתי לאסתפוקי מיניה וכו' דשם לא שייך הכחשה לאור הנר ומכח קושיא זאת כתב הלכה וכו' יע\"ש.
ויש לדקדק בדבריו דעדיין חילוקו הא' כדקאי קאי דיש לחלק בין המסתפק מן השמן שבנר לפי שהוא מכחיש אור הנר לההיא דגרם כבוי ומההיא דשפופרת לא קשיא דאפילו דליכא חיוב חטאת מ\"מ גזרינן שמא יסתפק מקצתו או כולו דהוי כבוי גמור ואף דאפילו יסתפק כולו לר\"ש הוי פטור אבל אסור גזרינן מזה שמא יבא לעשות פחם וכל הגזרות אלו בכבוי גזרינן דכן צ\"ל בהכרח וכמ\"ש התוס' בשבת דף מ\"ז ד\"ה מפני שמקרב את כבויו יעו\"ש והא התם הביטה וראה כמה גזרות הן שלא יתן לתוכו מים מע\"ש שמא יתן בשבת ואם יתן בשבת שמא קודם גמר נתינת המים יפלו הניצוצות ומכבה בידים או שיגביה המים בכלי נגד הניצוצות ואם יעשה זה גזרינן שמא יכבה לעשות פחם דהוי חיוב חטאת וזה מוכרח מכח הקושיא שהקשו התוס' וא\"כ אף אנו נאמר כן כאן במתני' דשפופרת ומה גם דנראה דהאי תנא לאו ר\"י אלא תנא אחר דמחמיר יותר מדר\"י דאילו כאן ר\"י מתיר ואפשר דיסבור כר\"ש במשאצ\"ל ולא פליג אלא בגזרה וגם דברי התוס' אלו מוכרחים ממה שהרגשנו קודם ראות דברי התוס' אלו בההיא סוגייא דשם בשבת דף ק\"כ ע\"ב דמסיק דטעמא דר' יוסי דאסר גרם כבוי דמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי ונראה מדגזר שמא יבא לכבות ש\"מ כבוי דאורייתא היא ואף דבנדון זה הוי מלאכה שאצ\"ל שאם יכבה לאו לפחם הוא צריך אלא להציל והוא כר\"י ואילו בדף ל\"א ע\"ב מוקי לה רבי יוחנן לר' יוסי כר\"ש דמשאצ\"ל פטור ומה יעשה לההיא אוקמתא שהיא מוכרחת אלא וודאי צ\"ל דגם דסבר כר\"ש איכא למגזר בכבוי ואע\"ג דהוי גזרה לגזרה וכמ\"ש התוס' וגם הריטב\"א בכ\"י בסוגייא דדף קי\"ז ע\"ב גבי ההיא דאמר רבא מתוך שאדם בהול על ממונו אתי לכבויי כתב כדברי התוס' והוי מתני' כר\"ש.
ועפ\"י האמור תשובה מוצאת למה שלכאורה היה קשה להתוס' וסיעתייהו דמפרשי דטעמא דאם מסתפק ממנו חייב משום מכבה הוא דאותה שעה מכבה קצת ומכסה אורו וכו' מה יענו ז\"ל לההיא דשפופרת וכמ\"ש הרא\"ש ודחה פי' אלא עפ\"י מ\"ש הם בדף מ\"ז בשבת וכמ\"ש דבריהם נכונים ואדרבא על הרא\"ש קשה דמאי קושיא מההיא דשפופרת וכמ\"ש ושוב נזכרתי שרש\"ל הליץ בעד התוס' לקושית הרא\"ש הובאו דבריו לעיל בפ\"ה הי\"ב בחידושינו יעו\"ש ודבריו יתכנו אם נוקי למתני' כר\"י ושייך שפיר לגזור שמא יסתפק כולו והוי כבוי גמור והוי משאצ\"ל והוי חדא גזרה אבל מאן נימא לן שהיא ר\"י כולה מתני' פי' תנא דס\"ל כר\"י והא אפשר דיסבור כר\"ש במשאצ\"ל ואפ\"ה גוזר וצ\"ל כמ\"ש עפ\"י מ\"ש התוס'. והט\"ז סי' תקי\"ד כתב על דברי רש\"ל שהם דוחק וכתב הוא תירוץ אחר ועיי\"ש לעיל בחידושי שהבאתי דבריו ומ\"ש עליו וכתבתי תירוץ אחר לדעת התוס' יעו\"ש.
וכתב מרן בספר הקצר סי' רס\"ה וז\"ל אין נותנין כלי מנוקב מלא שמן וכו' שמא יסתפק ממנו ויתחייב משום מכבה עכ\"ל נראה דפוסק כר\"י במשאצ\"ל וכרבינו וכ\"כ המג\"א שם וז\"ל היינו להרמב\"ם שפסק כר\"י דאמר משאצ\"ל חייב עליה ועיין סי' רע\"ח עכ\"ל וכוונתו לההיא שכתב שם מרן מותר לכבות הנר בשביל שישן החולה שיש בו סכנה עכ\"ל וכתב המג\"א וכבוי הוא משאצ\"ל אלא א\"כ עושה להבהב הפתילה עכ\"ל וא\"כ נמצא דפוסק כר\"ש במשאצ\"ל כנ\"ל ודבריו תמוהים דמה ראה על ככה בסי רע\"ח להבין לדעת מרן דס\"ל כר\"ש והא גם ר\"י מודה ביש בו סכנה דשרי דזה פשוט דמחללין שבת על פקוח נפש אפי' בכמה ספקות ועוד דבש\"ס אמרו בפי' מתני' ר\"י היא דאמר משא\"צ לגופה חייב עליה ומתני' בחולה שיש בו סכנה ובדין הוא דלתני מותר ואיידי וכו' תנא רישא פטור נמצא דביש סכנה גם ר\"י מודה וכאן לא כתב אלא הדין דסכנה והוי כר\"י וכמ\"ש בסי' רס\"ה וצ\"ע אך קשה על מרן דכיון דהוא פסק כר\"י למה בסי' תקי\"ד תפש לשון הטור דפסק כר\"ש וז\"ל להטות הנר כדי להרחיק השמן מן הפתילה חשיב כבוי ואסור עכ\"ל והו\"ל להעתיק כלשון הרמב\"ם והמסתפק חייב משום מכבה ועיין גם במרן בספר הקצר סוף סי' של\"ד." + ], + [], + [ + "מותר \n לעשות מחיצה וכו'. אפי' כלי חרש חדשים וכו'. וכתב הרב המגיד מתני' פ' כל כתבי דף ק\"כ וידוע דהלכה כרבנן וכו' יעו\"ש ואין להקשות דבמתני' דף קי\"ז דתני דאין מצילין יותר מג' סעודות אמר שם בש\"ס דטעמא משום דאי שרית ליה אתי לכבויי ופסקה רבינו לקמן פכ\"ג ה\"כ והא הויא כר' יוסי דפליג עלייהו דרבנן וקשה רבינו דידיה אדידיה דאי אמרת דסתם מתני' הויא כר\"י וכדמותיב הש\"ס בשבת דף מ\"ז על מתני' דלא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה לימא מתני' כר\"י דגרם כבוי אסיר ומוקי לה כרבנן וההפרש הוא דבשלמא אי יש לו רשות להציל מחמת שרוצה להציל הכל בבת אחת בהיל ומכבה כדי שיהא הכל מוצל ובזה גם רבנן מודו לר\"י אבל בעושה דבר הגורם לכבוי לא אתי למטעי לכבות כי אין הנדונות דומות ור\"י פליג עלייהו והלכה כוותייהו." + ], + [], + [], + [ + "אבל \n קטן שבא לכבות וכו'. להפרישו. ובפכ\"ד הי\"א כתב רבינו קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב וכו' אין בי\"ד מצווין להפרישו וכו' והקשה הרב המגיד שם וז\"ל למה פרט כאן דבר שהוא משום שבות הא אפילו בדאורייתא אין בי\"ד מצווין להפרישו וכמ\"ש פי\"ב וכו' והצריך עיון ומרן שם תירץ דשם לא אתא אלא לסיפא דכתב וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו יעו\"ש.
ולענ\"ד קשה דלישנא דוכן לא משמע דלסיפא קא אתי אלא הנראה לענ\"ד בפשיטות הוא דכאן בפ' י\"ב חילק רבינו בין עושה על דעת אביו לעושה לדעת עצמו לפי שהוא איסור דאורייתא אבל בפכ\"ד דקאי באיסור דרבנן לא חילק ולעולם א\"צ להפרישו ומה שסיים וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו הוא כלפי מ\"ש בסוף הל' מאכלות אסורות ואעפ\"י שאין בי\"ד מצווין להפרישו לקטן מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו שנאמר חנוך לנער ע\"פ דרכו וכו' קמ\"ל הכא דכיון דהוי איסור דרבנן אין ממחין בידו ואינו מחנכו דהוי ב' דרבנן החינוך דרבנן והאיסור דרבנן ודוק.
ושוב אחרי כותבי מצאתי למרכבת המשנה נדפס מחדש בפכ\"ד כתב כן משם מהר\"י הכהן ושם הוסיף נופך הכרח לדעת רבינו דס\"ל דבאיסור דרבנן לדעת אביו שרי והוי תברתיה דהרשב\"א דכתב בחי' למס' שבת דף קכ\"א יעו\"ש על קושית התוס' ד\"ה [ש\"מ] קטן אוכל וכו' וז\"ל ולי נראה דאין צורך לכך דהכא אתמוהי קא מתמה וה\"ק שמעת מינה קטן אוכל נבלות בי\"ד מצווין להפרישו ואפילו בדרבנן ואסיקנא בקטן העושה על דעת אביו וכיון שכן אפי' בדרבנן מפרישין עכ\"ל ומי הכריחו לתרץ זה עד שיפלגו סוגיי אהדדי ושוב נמצאתי עם החכם השלם מהרי\"א וכה אמר אלי אחרי ההתבוננות הכרח זה דמהר\"י הכהן לרבינו ליתא דאיך נוכל לומר דרבי יוחנן ס\"ל דמתני' דקטן שבא לכבות איירי בדרבנן ומשו\"ה דוקא עושה על דעת אביו הוא דמוזהרים עליו אבל אינו עושה על דעת אביו אינן מוזהרים אבל בדאורייתא אף באינו עושה על דעת אביו מוזהרים עליו והא חזרה קושית הש\"ס לר' יוחנן (ב\"ב) ממתני' דקטן שבא לכבות דהא התם דאורייתא הוא האיסור ומאי משני ר\"י אלא וודאי דס\"ל לר\"י דגם מתני' איירי בדאורייתא והוא אמת." + ], + [ + "הוצאה \n והכנסה וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל וכתב רבינו האי [ז\"ל] דלא גרסינן היכא כתיבה וכו'. ועיין להלח\"מ מה שפי' בב' אופנים והוא דוחק גדול הן מצד הענין עצמו הן מצד הלשון דהרה\"מ א\"צ לבארו ומ\"מ הוכרח לפרש כן לפי שלא היה לשון הרשב\"א מודפס בזמנו אבל אילו היה רואה לשון הרשב\"א מ\"ש בשם רבינו האי היה מודה דט\"ס יש בלשון הרה\"מ והילך לשון הרשב\"א הוצאה גופא היכא כתיבה לא הו\"ל למימר אלא הוצאה גופא במשכן היכי הואי כדבעינן פרק כלל גדול קשירה במשכן היכי הואי אלא משום דהוצאה מלאכה גרועה וכו' ומשו\"ה איכא דגריס וממאי דבשבת קאי וכו' גמרי העברה העברה דאי לא מחייבינן עלה אע\"ג דהוה במשכן אלא מיהו רב האי גאון ז\"ל כתב דלא גרסינן ליה וטעותא הוא דמעיקרא לא אסתפקא להו אלא מנ\"ל דהויא מלאכה ומהדרינן משום דכתיב אל יעשו עוד מלאכה ויכלא העם מהביא דאלמא הבאה דהיינו הוצאה קרויה מלאכה והוא הנכון הרי דמאי דכתב רב האי דהוא טעותא היינו מאי דהוו גרסי וממאי דבשבת הוי וכ\"כ התוס' ז\"ל וא\"כ מוכרח דט\"ס נפל בדברי הרה\"מ.
ולענ\"ד חוץ ממאי שהזניחו גירסא זאת רב האי וסייעתיה גם אני מוסיף מטעמא אחרינא והיינו הך דממאי דקאמר בש\"ס וממאי דבשבת קאי דלמא בחול קאי ודאי דר\"ל דאי הוה בשבת ניחא דמשום איסור שבת קא מזהיר להו אלא דק\"ל דמנ\"ל דבשבת קאי דלמא קרא קאי בחול ואהא קא מתרץ גמר וכו' ומה להלן ביום אסור אף כאן ואם כן משום איסור שבת מזהיר להו וקשה דא\"כ הוי היפך הכתוב דכתיב לעיל מיניה ויאמרו אל משה מרבים העם להביא מידי העבודה למלאכה אשר צוה ה' ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וכו' ויכלא העם מהביא הרי בפי' דהאי העברת קול לאו משום איסור שבת אלא משום דשלימא ליה עבידתיה וכקושית המקשן וא\"כ היכי מתרץ היפך הכתוב אלא ודאי ליתא להאי גירסא." + ], + [], + [], + [ + "המוציא \n וכו'. ופסק כר' יוחנן דאגד כלי שמיה אגד ועיי\"ש בסוגייא דף צ\"א והקשה הרב מקראי קודש דא\"כ בפ\"ב דגניבה שהביא הא דהגונב כיס בשבת הו\"ל להביא האוקמתות דשוליו וכו' דהוו אליבא דר\"י והיא קושיא אלימתא ומהך סוגייא סייעתא לפסוק כשמואל דס\"ל דדבר הנקנה במשיכה צריך שימשוך כולו וכמו שפסק רבינו פ\"ג ממכירה ה\"ג מדקאמר קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת אי דאפקיה דרך פיו הכי נמי והיינו טעמא דיכול להוציא דרך פיו כדי מה שהוציא אבל אי הוי דרך שוליו ב' האיסורים באים כאחד ואי דאפי' במקצת משיכה קנה אפי' דרך שוליו נמי אלא וודאי דהוי כשמואל ומשו\"ה דוקא דרך פיו דכיון דיכול להוציא דרך שם חשיב כדי מה שיכול להוציא כדבר בפני עצמו והרי משך הכל וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "המוציא \n משאוי על ראשו וכו'. ותופש בידו וכו'. פי' שיעור הכובד הוא שתופס בידו חייב וכן בדבר קל שיעורו הוא שא\"צ לאחוז בידו וכן פי' הרב המגיד ולפי\"ז א\"צ למה שנדחק הלח\"מ יעו\"ש." + ], + [ + "מותר \n אדם וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל אבל [ממ\"ש] פכ\"ז וכו' פי' לפירושו דכיון דפסק שם שהד' אמות שיש לו תחילתן ממקום שהוא עומד בו ומעמידת רגליו ולחוץ והיינו כר' יאודה דס\"ל דד\"א שיש לו הוא לצד אחד ואף דרבינו פסק כר\"י בן נורי שיש לו אלפים אמה יעו\"ש באותו פרק ה\"ד דלא כר\"י היינו באותו מחלוקת דר\"י בן נורי ור\"י אבל בהך פלוגתא אחרת דהלכתא כת\"ק בהא למד מר\"י דאינו אלא לרוח אחת ובזה דוקא הוא דהלכתא כוותיה וא\"כ נמצא דכל מקום דאין לו אלא ד' אמות אינו אלא לרוח אחת וא\"כ איך נאמר כאן דהאיסור הוא לטלטל ח' בבת אחת אבל מותר להלך והא אינו מותר להלך אלא ד' אמות וק\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן \n מי שהיתה חבילתו וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ ומה שתירץ בתירוץ א' וקשה דא\"כ איך כתב רבינו אינו חייב עד שיעמוד מכלל דפטור אבל אסור ואי מערב שבת ולא נח בשבת מותר גמור הוי ודוק." + ], + [], + [ + "היה \n קנה או רומח וכו' פטור. וכתב הרב המגיד שהוא מההיא דשבת דף ח' אמר רב יהודה האי זירזא דקני וכו' והקשה הרשב\"א בחי' וז\"ל ולא דמיא למגרר דאמר במס' כתובות דף ל\"א הגונב כיס בשבת וכו' היה מגרר ויוצא פטור דאיסור שבת וגניבה באין לו כאחד וכו' ועוד דבלא\"ה ההיא דמגרר לא קשיא דהא אוקמוה התם בשצירף ידו למטה מג' וקבלה דאיכא עקירא והנחה עכ\"ל וקשה דהא דמוקמו הכי בש\"ס התם אינו אלא ממה שהקשו דאפקיה להיכא אי דאפקיה לרה\"ר איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא אי דאפקיה לרה\"י איסור גניבה איכא איסור שבת ליכא וכו' ומכח קושיא זאת מוקמו לה בשצירף ידו אבל ניחא ליה בגרירה דלחייב קרבן חטאת ונראה דכונתו דהן אמת דלפי הס\"ד בש\"ס הוה קשיא ליה שפיר אך לפי האוקמתא דמוקי לה התם ממילא ארווחנא גם הך קושיא ואה\"נ דהש\"ס קודם שידע האי תירוצא דרב אשי היה יכול להקשות דבגרירא ליכא עקירא והנחה לענין שבת אלא דבכתובות לא קאי הש\"ס להכי וא\"כ נפק\"מ דדוקא היכא שצירף ידו הוא דחייב ואי לא\"ה פטור וזה רגיל בא'.
אך קשה דלפי דבריו פליגי הב' תירוצים הא דרב אשי דצירף ידו עם ההיא דתירצו ה\"מ לענין חיובא דשבת דזמנין דדחקי רבים ועיילי להתם אבל לענין מקנא קני מ\"ט דלא שכיחי בה רבים ומי הביאנו לזה די\"ל דלא פליגי דהא רבינו פסק לשניהם בפ\"ד דמכירה וכאן (בפ\"ח) [בפרק זה] הט\"ו וכן הטור פסק התירוץ הראשון בחו\"מ סי' קצ\"ח וודאי פוסק הא דתירוץ ב' דידו של אדם וכו' אלא שאין מדרכו להביא דינים אלו דאי לא\"ה אלא דס\"ל דפליגי ב' התירוצים לא הו\"ל לפסוק אלא תירוץ הב' שהיא דרב אשי דבתרא הוא אלא וודאי ס\"ל לשניהם ולא פליגי." + ], + [ + "וכן \n העוקר חפץ וכו' שהרי יש כאן עקירה בלא הנחה. ועיין מ\"ש הלח\"מ. ודבריו תמוהים דאיך מקשה דהניחו כשהוא עומד וכו' יהיה פטור אבל אסור והא אינו אלא התר גמור דבהניח ע\"ג אדם שאינו מהלך לאו עקירה היא דכל שהוא בתוך ד' אמות לאו עקירה הוא ולא הוי אלא כעוקר החפץ ממקום למקום בתוך ד' אמות וכן כשנוטלו נוטלו כשהוא עומד מה בכך ואינן אלא דברי תימה אך הרשב\"א השיג עליו במ\"ש רבינו לקמן פ\"כ ה\"ו שכתב רבינו מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והוא עליה ושלא תהיה לא עקירה ולא הנחה וכו' עכ\"ל דא\"צ שיטלו קודם שתעמוד אלא אפי' לאחר עמידה כיון דלא הוה עקירה אלא הנחה שנחה הבהמה גם שלא יניח עליה עוד אלא אחר שתהא מהלכת דבבהמה כעין זה שרי ובחבירו פטור אבל אסור וממילא ההשגה קיימת גם על מ\"ש כאן דלשיהא פטור אבל אסור א\"צ שיטלנו קודם שתעמוד אלא אפי' אחר עמידה הוי פטור אבל אסור דוקא כיון דזה עשה עקירה וזה הנחה ובין ב' עבדו וכמ\"ש רש\"י שם וא\"צ שיטלנו קודם עמידתו וזה ודאי היא השגה.
ואין להקשות דכאן כתב רבינו יש כאן עקירה בלא הנחה כנראה דמה שהניחו עליו כשהוא מהלך חשיב לה עקירה ואילו בפ' כ' כתב כדי שלא תהיה שם עקירה והנחה עכ\"ל הרי דאף שהניחו עליה כשהיא מהלכת לא חשיב ליה עקירה דשם הכוונה דנוטלו מעליה קודם עמידה שלפי\"ז לא יהיה עקירה מכאן ולהבא דאם לא היה נוטלו ותנוח עם החפץ וכשמהלכת נמצא עוקרת וכשתנוח אח\"כ נמצא מניח וזהו שכתב כדי שלא תהיה לא עקירה ולא הנחה דאם תהיה כן בבהמה פטור אבל אסור דכעין זה בחבירו חייב ודוקא כל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמה שרי לכתחילה אבל לעולם דמה שהניחה עליה כשהיא מהלכת חשיב עקירה וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המעביר \n ד' אמות ברה\"ר זו עם רה\"ר הב' חייב מפני שמצטרפין וכו'. והיינו מדתניא דף צ\"ז [הזורק] מרה\"ר לרה\"ר ורה\"י באמצע ד' אמות חייב פחות מכן פטור מאי קמ\"ל הא קמ\"ל רשויות מצטרפות וכו' וכתב רש\"י רשויות מצטרפות ודלא כר' יוסי דאמר בפרק המוציא יין אף בהעלם אחד לרשות אחת חייב לב' רשויות פטור וכו' עכ\"ל ורבינו דפסק הכא דרשויות מצטרפות אף דפסק לקמן (פי\"ד) [פי\"ח] הכ\"ד כר\"י דרשויות אינן מצטרפות יעו\"ש [י\"ל] דס\"ל כמ\"ש הרשב\"א על דברי רש\"י וז\"ל ואינו מחוור דא\"כ מילתא דפשיטא ליה לר\"י לפטור מתמהינן ואמרינן פשיטא ועוד וכו' ומסתברא דלא שייכי אהדדי דהתם במוציא חצי זית וחזר והוציא וכו' דינא הוא דלא יצטרפו אלא כב' הוצאות מוחלקות הן אבל הכא וכו' דינא הוא דיצטרפו עכ\"ל וא\"כ שפיר פסק רבינו גם שתיהם." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "זרק \n לתוך ד' אמות ונתגלגל וכו'. הכי איתא במתני' דף ק' זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות פטור חוץ לד\"א ונתגלגל לתוך ד\"א חייב ומותיב בש\"ס והא לא נח אמר ר' יוחנן והוא שנח ע\"ג משהו וכו' וכתבו התוס' וז\"ל וא\"ת מאי פריך והתניא לעיל תוך ג' דברי הכל חייב אע\"ג דלא נח ואין נראה לומר דאתוך ד\"א קאי אמאי פטור [והא לא נח] וא\"כ כשנח אח\"כ חוץ לד\"א יתחייב דהא מתניתין נמי הכי משמע וכו' עכ\"ל וקשה אמאי לא דחו התוס' פי' זה ג\"כ ממ\"ש עוד שם בסוגייא אמר רבא תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע\"ג משהו וכו' ואי הא דר\"י קאי לרישא מאי מותיב ונראה דלפירוש זה מתפרש הקושיא לאו היינו מתני' ואמר ר\"י כלומר וכשם שאמר ר\"י לגבי רישא כצ\"ל לגבי סיפא דקשה גם כן והא לא נח לגבי דידיה (דרבה) [דרבא] דס\"ל תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע\"ג משהו וא\"כ אדאמר רבא מימרא זו באנפי נפשה יאמר אותה על מתני' דבלא\"ה זו היא פי' הש\"ס וכמ\"ש הרשב\"א דבלא\"ה מאי קשיא אי אמר ר\"י אי אפשר לרבא אלא הקושיא היא דיפרש על מתני' ודוק. ועיין מ\"ש הרב המגיד על שם הרב ברצלוני ויש לדקדק אמאי לא הביאו מר מפירוש המשנה יעו\"ש דס\"ל פי' זה." + ] + ], + [ + [ + "ארבע \n רשויות לשבת וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד וכתב מרן בשם בנו של רבינו וכו' ועיין להרב מקראי קודש שהקשה לזה מדכתיב אל יצא איש ממקומו וגם מעון מקושש גם ממאי דילפינן מרה\"י לרה\"י ורה\"ר באמצע מעגלות וכו' וגם ממקומות אחרות יעו\"ש.
ולענ\"ד נראה לפרש הסוגיא לדעת רבינו והוא בהקדים מ\"ש בעירובין דף נ\"ה אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהם מתיב רב חסדא ויחנו וכו' ותניא וכו' אמר ליה (ר\"ן) [רבא] דגלי מדבר קא אמרת כיון דכתיב [בהו] עפ\"י ה' יחנו וכו' כמאן דקביע להו דמי ע\"כ נמצא דבאותו זמן שישבו ישראל במדבר אף דלא קביעי חשיבי כקביעי וכל אותו המחנה חשיב כד' אמות וא\"כ הא איכא מדבר דחשיב כרה\"י ומשו\"ה הברייתא האחת לא חשיב מדבר דקאי בזמן שישראל שרוין במדבר כלומר ומלתא פסיקתא קתני וברייתא האחת קאי בזמן הזה דמעולם לא תמצא מדבר דחשיב כרה\"י ולכן לא חילק רבינו בין מדבר למדבר וא\"כ מההיא דעגלות לא קשיא דשם קאי כשהיו מהלכין דלא שייך קביעות ואל יצא איש ממקומו ועון מקושש ודאי שהיה חוץ למחנה וכמו שנראה מסוגייא דערובין אך קשה הסוגייאות אהדדי דפרק הזורק דף צ\"ו ע\"ב איתא בפירוש דמחנה לויה הויא רה\"ר ואילו מהא דעירובין נראה דחשיב רה\"י וי\"ל דשאני מחנה לויה שהכל מצויין אצל משה ומ\"ש בעירובין אינו אלא במחנה ישראל וכמ\"ש רש\"י שם ויחנו על הירדן במחנה ישראל כתיב עכ\"ל ונראה שלזה כיון רש\"י דאי לא\"ה הוו דברי מותר.", + " כגון\n מדינה המוקפת וכו'. וכתב מרן וז\"ל ונראה דהוא הדין נמי אם יש לה כמה פתחים וכו' עד סוף הל' ולכאורה קשה דאיך כתב דכל שאינו מפולש משער לשער לא הצריכו לינעל דלתותיה בלילה והא כתב רבינו בפי\"ז ה\"י במפולש דא\"צ לינעל ואין זו קושיא דמ\"ש מרן ננעלות וכן דלתותיה ננעלות לאו ננעלות ממש קאמר אלא ראויות לינעל וכלשון רבינו ז\"ל כאן כתב רבינו וננעלות בלילה וכתב הרב המגיד דלאו דוקא ור\"ל ראויות לינעל ומרן נמשך אבתריה וכוונתו דאי מפולש משער לשער והיינו כנידון דידן דכתב רבינו ב' כתלים וכו' אזי צריך פתחים ראויות לינעל וכן במ\"ש כאן ובריש הלכות עירובין אבל באינו מפולש א\"צ לפתח הראויה דהו\"ל כמבוי סתום ויש לה פתח כנ\"ל.", + " וכן\n חצר וכו' שהוקפו לדירה וכו'. תבות אלו נראה שלא היו בנוסחת הרמב\"ם של מרן יעו\"ש ויש מי שרצה לומר דכונת מרן דאף דכתב רבינו שהוקפו לדירה ר\"ל שמסתמא הוקפו לדירה מדמני חצר ודיר וסהר וכו' וכמ\"ש רש\"י וכו' ואינן אלא דברי תימה דאי כוונתו לומר שסתם הם מוקפין לדירה איך כותב שהוקפו לדירה דהוי היפך המכוון והא ר' יהודה במתני' דס\"ל הכי לא אמר שהוקפו לדירה אלא ודאי דליתא וכמ\"ש וכן הטור סי' שמ\"ה לא כתב שהוקפו לדירה יעו\"ש והרב המגיד בסוף הל' כתב וז\"ל ויש מי שכתב שמבואות שיש להם ג' כתלים אפי' בלא לחי הזורק בתוכו מרה\"ר חייב ואין כן דעת רבינו עכ\"ל פי' דלדעת רבינו צריך דוקא לחי כדי שיתחייב הזורק משם לרה\"ר או בהיפך אבל קורה פטור וכמ\"ש רבינו פי\"ז יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "אויר \n וכו'. נתקשה החכם המופלג שלמה בן עזרא נר\"ו דכאן פסק רבינו דהמים נחשבים כקרקע ואילו לעיל פי\"ג ה\"ד כתב וא\"צ לומר אם היו הפירות צפין על פני המים והוציאן שהוא פטור עכ\"ל ואי חשיבי המים כקרקע עבה יהא חייב ובשלמא כשלקח מהמים עצמם דכתב רבינו שם דחייב ניחא משום דאף דלא חשיבי כקרקע הא מונחין ע\"ג קרקע לא כן מחלוקת דפירות צפין דקשה ואף דהך דינא הוא דרבא בשבת דף צ\"ט נימא דהיינו משום דפליג אדרב חסדא ורבה בר רב הונא דסברי דכארעא סמיכתא דמיא וס\"ל כרב הונא דסובר דמיא לאו כארעא סמיכתא ולא קשה מידי ואינן אלא דברי הבל דאינו ענין זה לזה דהתם איירי גבי עקירה והנחה דכל דליכא הנחה ליכא איסור הוצאה ומשו\"ה ס\"ל (לרבה) [לרבא] דפירות צפין על פני המים שרי משום דלא נח הכלי על המים דמתנענע ולאו היינו הנחתן וזהו שכתב רבא מים ע\"ג מים היינו הנחתן אגוז ע\"ג מים לאו היינו הנחתן אבל אה\"נ דחשיב כארעא סמיכתא וכן נראה מדברי רש\"י בדף ה' וכן מדברי הרשב\"א שם יעו\"ש והם דברים פשוטים א\"צ לכותבן." + ], + [ + "בור \n שבכרמלית וכו'. עיין להרב המגיד מ\"ש ע\"ש הרשב\"א ותירץ מרן דבכרמלית ליכא מקום דמצא מין את מינו ונעור וכו' עכ\"ל והכי אמרינן בעירובין דף ט' גבי מקום הלחי והקורה דאי הוו בצד הכרמלית חשיב ככרמלית ואי בצד רה\"ר חשיב כרה\"י והקשו בש\"ס יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ותירצו בש\"ס אין מצא מין את מינו ונעור והיא הלכה פסוקה ואין להקשות להחולקים כאן על רבינו דמה יענו להך סוגייא דמוכח בהדייא כדברי רבינו דשאני התם דהוו הרשויות זה בצד זה ממש משו\"ה אמר מצא מין את מינו ונעור לא כן גבי בור דהוא עמוק יותר מעשרה ועד עשרה הוא דהוי כרמלית בעלמא נמצא דאינו מחובר הרשות של שטח של מטה עם הכרמלית וק\"ל.", + " אצטבא\n שבין העמודים וכו' הרי הן ר\"ה. ועיין מ\"ש הרב המגיד ודבריו תמוהים עפ\"י ראות דברי הרשב\"א שם ובודאי הגמור דלא ראה הרב המגיד דברי הרשב\"א אלו ואף שסיים דהרשב\"א פסק כרבי יוחנן לאו מלשון זה של הרשב\"א הוא אלא ממקום אחר דלשון שהעתיק הרה\"מ אינו כאן.
ואגב ראיתי עוד להרשב\"א שם כתב וז\"ל הא דאמר רב יאודה אצטבא שלפני העמודים נדון ככרמלית תמיה לי מאי קמ\"ל הא בהדייא קתני בברייתא והאצטונית וכו' ואחרי המחילה רבה נראה דקמ\"ל דבין העמודים נידון כרה\"ר לאפוקי האיכא דאמרי דבין העמודים נדון ככרמלית ולאפוקי מיניה קאמר רב יהודה הכי וכדאיתא בש\"ס." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "תל \n המתלקט וכו' חייב. והרב המגיד הביא הש\"ס ופירוש רש\"י ולכאורה קשה על פרש\"י דממ\"ש כאן נראה דס\"ל דכל שיש למטה בתל ד' טפחים אף דלמעלה מתמעט והולך עד כחודה של מחט חשיב כרה\"י ואילו הוא פי' בערובין דף ע\"ח ע\"א גבי מה שאמר רב הונא עמוד ברה\"ר גבוה עשרה ורחב ד' ונעץ בה יתד כל שהוא מיעטו ופרש\"י נעץ בראשו יתד כל שהוא מיעטו לרחבו מד' וביטלו מתורת רה\"י הרי דגם למעלה צריך ד' טפחים ובשלמא אי הוה מפרש כמ\"ש רבינו לעיל ה\"ט ניחא אבל לפי מ\"ש קשה ולא קשה מידי דכאן דקאי במציאות דמתחילה מתמעט והולך הא שפיר משתמש אדם שם מחמת דמסתייע מכל המדרון בצירוף לא כן כשהוא מתחילת ד' עד גובה י' נמצא דאי אפשר להשתמש אלא למעלה ע\"ג עשרה דוקא לפי ששוה תחתונו כעליונו וא\"כ אם מיעטו למעלה בראשו לא נשאר ד' על ד' לפי שאינו נח להשתמש שם ופשוט." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בור \n ברה\"ר וכו'. חייב. קשה טובא כמ\"ש בס' מעשה רוקח דזה הוי היפך ממ\"ש רבינו לעיל פי\"ג ה\"ד וז\"ל וא\"צ לומר אם היו הפירות צפין על פני המים והוציאם שהוא פטור עכ\"ל הרי דע\"ג המים לאו הנחה הוא ורש\"י בש\"ס הרגיש בזה ופי' שזרק אבן או מים דאבן נח למטה על הקרקע ומים חשיבי כמונחים ע\"ג קרקע אך רבינו שכתב ונח ע\"ג המים קשה טובא ותירצנו עם החכם השלם מהרי\"א ז\"ל ע\"פ מ\"ש הרב המגיד לעיל הי\"ז ד\"ה נעץ קנה וז\"ל ויש מי שהקשו והא בעינן הנחה ע\"ג מקום ד' כמבואר ריש פרק י\"ג ומדברי רש\"י וקצת הגאונים ז\"ל נראה דברשות היחיד אע\"ג דבעינן עקירה מע\"ג מקום ד' הנחה ע\"ג מקום כל שהוא הויא הנחה וזה דעת הרמב\"ן והרשב\"א ותמה על רבינו שלא ביאר זה עכ\"ל וא\"כ ה\"נ בהאי דינא דאנן קיימין שהוא הנחה אפי' ע\"ג המים הנחה כל שהוא הוי הנחה לא כן בדינא דלעיל דקאי בעקירה לא חשיב הנחה לענין עקירה ועפי\"ז נתיישב תמיהת הרה\"מ שתמה שלא ביאר רבינו דבהביאו הב' דינים אלו מתבאר זה וסמך אמה שכתב כאן ונכון." + ] + ], + [ + [ + "בהמה \n וכו'. וכתב הרה\"מ מסקנא דש\"ס עירובין דף כ'. והיינו ממ\"ש שם תניא נמי הכי ר' אליעזר אוסר בגמל הואיל וצוארו ארוך מכלל דשאר בהמות א\"צ רובו וכדפסק רבינו ואין להקשות כיון דכל זה הוא לאיכא דאמרי קמא אבל לאיכא דאמרי בתרא אינו והיאך פסק כלישנא קמא דכיון דאחר הלישנא בתרא שקיל על לישנא קמא שמע מינה הוי הלכתא וק\"ל." + ], + [ + "לא \n יעמוד וכו'. הכי איתא במתני' פ' המוצא תפילין דף צ\"ט וז\"ל לא יעמוד וכו' אלא א\"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה וכן בגת עכ\"ל וקאמר בש\"ס רישא רבנן וסיפא ר\"מ וכתב רש\"י ד\"ה רישא רבנן וכו' וז\"ל והא ליכא למימר דשתייה תיהוי הכנסה כמשתין ורק דלא דמי דהתם קא עקר מרשות זו וקא עבד הנחה לרשות זו אבל שותה עביד עקירה והנחה בחדא רשותא דהא ברשות דהיה שותה בה פיו עומד ובפיו הם נחים מיד עכ\"ל ועיין בתוס' ד\"ה לא יעמוד בדף כ' ע\"א שהביאו דברי רש\"י הללו אלא שהוסיפו לבאר דהפה הוי מקום פטור וקושטא דמילתא הוא דאמרי ולאפוקי דלאו רה\"י הוא ועיין במג\"א סי' ש\"נ סק\"ב שהקשה קושיא זאת שהקשה רש\"י ותירץ כמ\"ש רש\"י ולא הזכירם ועיין להרב המגיד בדין זה ובמ\"ש הלח\"מ וט\"ס נפל בלשונו במ\"ש וברישא בכלים נאים אסור וצ\"ל מותר ובזה עלו דבריו כהוגן לאפוקי ממה שהאריך הרב מרכבת המשנה עפ\"י הטעות הזה וליתא דלא יתכנו דבריו בדברי הלח\"מ מיניה וביה גם בדברי רבינו יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כצוצרה \n וכו' ע\"ג המים. פי' שהמחיצה היא בקרקעית המים אלא שהוא כנגד הנקב כדינו וכן מ\"ש עוד רבינו או תהיה המחיצה יורדת מן הכצוצרה ר\"ל מחוברת לצד מטה כנגד המים וכמ\"ש התוס' דלא כפי' רש\"י וכ\"כ הריטב\"א לדעת רבינו הביאו מרן ב\"י סי' שנ\"ה." + ], + [ + "חצר \n וכו'. וכתב הרב המגיד והנה רבינו פסק כרבנן דרבים נינהו ולפיכך כתב כלשון הברייתא עכ\"ל פי' דלרב לעולם פליג ר' אליעזר בן יעקב עם רבנן אלא דמתני' וגם ברייתא אתו כרבנן ולר' זירא מתני' ראב\"י וברייתא רבנן ואם כן רבינו פסק כרבנן דרבים נינהו ונקט כלשון הברייתא דלעולם הוו רבנן ולעולם איהו פסק כרב ולאפוקי מס' מעשה רוקח שלא כיון לזה כלל.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל וכן מוכחת לכאורה מימרא דרב נחמן שדבר בעוקה בימות הגשמים וכו' פי' דבריו כמ\"ש הרב מרכבת המשנה נר\"ו ואף הלח\"מ לא יכחד זה דלא כמו שהבין הוא נר\"ו ממה שתפס הלח\"מ מוכן מוכחת דטעות הוא בידו דאילו היה קורא בלשון הלח\"מ היה רואה דלא שייך דבריו עם וכן מוכחת אלא דברי הלח\"מ הם כמ\"ש הרה\"מ ד\"ה סאה נותנים לו סאה וכו' עד בכל זמן וכו' ותפש מן וכן מוכחת וכו' והוא ברור ודע שט\"ס נפל בסוף דברי הלח\"מ וכצ\"ל אלא היה לו לומר בימות הגשמים מחזיק סאה נותנים לו אפי' כורים וכו'.
ולענ\"ד כונת הרב המגיד פשוטה דכונתו לפשוט דאביי לא פליג ארב נחמן אלא לפרש דבריו דאי ר\"נ כשאמר סאתים נותנים לו סאתים דוקא ולא עוד למה חילק בין סאה לסאתים לא הו\"ל למימר אלא בימות הגשמים נותנים לו מילואה ומדקאמר סאה נותנים לו סאה מכלל דבסאתים אפי' כור וכורים וזה אצלי כונת התוס' דף פ\"ח ע\"ב ד\"ה מחזיק." + ], + [], + [], + [], + [ + "לא \n ימלא אדם מים מן הים וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל ומתוך דברים אלו אתה למד שלא אסרו להחליף דרך מקום פטור וכו' וזה דעת רבינו פי' מותר לכתחילה מדינא אלא משום גזרה דרשויות דהוו דאורייתא דרך מקום פטור דהא כתב רבינו בפי' בלשון זה דאם היה למעלה מן הים מוציא זיז כל שהוא וכו' משום הכר ואף שהוא מכרמלית לרה\"י דרך מקום פטור וכן מוכח בבירור ממ\"ש הרה\"מ כמבואר בש\"ס זאת לדעת רב הונא וכו' דה\"ק ר\"ה מן הדין מותר אלא משום הכירה ועיין מעשה רוקח שלא כיון כלל מזה וכתב מ\"ש.
עוד כתב הרב המגיד אבל הרשב\"א הסכים וכו'. ולכאורה קשה דא\"כ אמאי מוקי בש\"ס לרב חסדא דכרמלית משפת מיא משחינן וכו' לעולם מארעא משחינן ואפ\"ה בעי זיז ד' על ד' משום דס\"ל דאפילו ברשות של דבריהם אסור להחליף אלא כשאמרינן דממיא משחינן דאף דאיכא בהכרח מקום פטור כשעולה קצת מהספינה כדי ליכנס לספינה מ\"מ לא מנכרא מילתא ואסרי אבל אי אמרינן דמארעא משחינן איכא מקום פטור טובא ומשו\"ה ליכא איסור ודברי אלה הם עפ\"י ראות דברי הרשב\"א במקומן שכתב וז\"ל וא\"ת לכו\"ע משתרי ואפי' לכשתמצא לומר דממיא משחינן דהא מכניס מכרמלית למקום פטור וממקום פטור לספינה י\"ל דס\"ל לרב חסדא וכו' כמ\"ד בעירובין דאפי' ברשויות דרבנן אמרינן ובלבד שלא יחליפו וכו' עכ\"ל הרי דלא אמרה הרשב\"א אלא לכדאמרינן ממיא משחינן והסברא כדכתיבנא." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מקום \n וכו' קירויו מתירו. וכתב הגהות מיימוני כר' זירא ודלא כרבא דאמר אויר קירויו מתירו (ובפר\"ח) [וכן פירש ר\"ח] דקי\"ל כר\"ז דמקל בעירובין וכתב מהר\"ם וז\"ל מדבריו למדתי דס\"ל הלכה כדברי המקל בעירובין ואפי' בפלוגתא דאמוראי עכ\"ל נראה מדבריו שמפרש דס\"ל שתפס רבינו מתירו במקום אין מייתרו ולא דיש לו גירסא אחרת בש\"ס וכמו שמשמע מדברי הרב המגיד וכן הבין מרן ב\"י סי' שנ\"ח וז\"ל וצ\"ל שהוא גורס אויר קירוייו מתירו כלומר שהוא ניתר ע\"י (הלחי) [הקירוי] וכן גורס הר\"מ בפט\"ז דשבת עכ\"ל וא\"צ לזה ומסתברא כמ\"ש מהגהות מיימוני ונראה דמה שכתוב בדברי הרה\"מ מתירו הוא טעות המדפיסים שראו בלשון רבינו מתירו בי' א' העתיקו אינהו הכי ואינו אלא שהביא הש\"ס וממילא יובן דפסק כר\"ז שהוא המקל וכדברי הרא\"ם א\"צ למ\"ש מרן דט\"ס הוא וכצ\"ל וכתב ר\"ח דהלכה כר\"ז דמקל וכתב מהר\"ם ז\"ל מדבריו למדתי וכו' ובאור זרוע פסק כרבא וכו' דהא דברי מהר\"ם הביא בהגהות מיימוני על דברי ר\"ח ז\"ל והוא ברור.
ועיין מה שהקשה הרמ\"ך הביא דבריו הכ\"מ. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו ל\"ק כי במה שסתם רבינו דבריו נכנס אפי' עביד כי ארזילא וק\"ל וכתב רש\"י ז\"ל בסוגיין ד\"ה ה\"נ אפי' (רבא) [רבה] מודה כרב דפי תקרה יורד וסותם והכא דפליג רבה דעביד קירוי כי אורזילא יציע גג משופע דליכא פה עכ\"ל והקשה עמיתי בתורה החכם השלם מהרי\"א ז\"ל דנראה דקא מפלגי בדעת רב דרבה אמר דאפי' דס\"ל לרב באכסדרא דפי תקרה יורד וסותם בעביד כארזילא מודו דאין פי תקרה יורד וסותם ור\"ז ס\"ל לדעת רב דגם בארזילא ס\"ל דפי תקרה יורד וסותם והא רב ס\"ל בארזילא דאין פי תקרה יורד וסותם לקמן דף צ\"ד ע\"ב דאיתא שם אמרי דבי רב משמיה דרב כגון שנפרץ בקרן זוית וקירויו באלכסון דליכא למימר פי תקרה יורד וסותם ופי' רש\"י בשיפוע כגון גגין שלנו דליכא פה דהיינו כעין ארזילא וכו' הרי דס\"ל כרבא דבארזילה מודה.
ולענ\"ד נראה דלפירוש רש\"י הכי מתפרש כלפי מ\"ש בש\"ס נימא בדרב ושמואל קא מפלגי ואהא קא מתרץ דלא בפלוגתייהו קא מפלגי דרבא ס\"ל דגם רב מודה ונמצא ככו\"ע ור\"ז פליג עלייהו דרב ושמואל ולא דסבירא ליה כרב." + ], + [ + "בנה \n בו עמוד בצד הכותל וכו'. אינו מיעוט. וכתב הרב המגיד דפסק כרבה דהוא מיקל יעו\"ש. ויש להקשות דאמאי לא כתב דפסק כרבא וכרב שימי דמתני לקולא י\"ל משום דקי\"ל הלכה כדברי המקל בעירוב ואי פסק כרב שימי נמצא דאי לאו רב שימי הוה פוסק כרבא להחמיר ועוד י\"ל דס\"ל לדעת רבינו דעד רבא ורבא בכלל אמר הלכה כרב לגבי תלמיד ואם כן מוכרח דלא הוי כרב שימי ועיין במ\"ש לעיל פ\"ב הט\"ז." + ], + [ + "טח \n את הכותל בטיט וכו'. עיין בשלטי הגבורים שהוא תמוה ע\"פ סוגיית הש\"ס ומה גם שכתב כן על שם הרז\"ה והרז\"ה כתב להיפך יעו\"ש.", + " עשה\n מחיצה על שפת התל אינו מועיל שהעושה מחיצה ע\"ג מחיצה אינו מועיל נבלעה וכו' הואיל וכו'. הקשה הרב תורת חיים בשיטתו על עירובין מכאן על מ\"ש התרומת הדשן בדיני עירובין על קרפף שהיה מוקף שלא לשם דירה ואינו רוצה לסתור י' אמות לבנות לשם דירה כדין כי קשה היא הכותל כיצד יעשה ימלא מב' צידי הכותל האחד עפר עד ט' אמות ומחצה ולא ישאר שם מלעיל כותל כי אם פחות מעשר אמות דהשתא עד העפר נעשה מדרס לכל העולם ונמצא מתבטל אותו הכותל ומשם ולמעלה ליכא י' ולא חשיב מוקף שלא לשם דירה ואח\"כ מסיר כל העפר ונמצא אותו הכותל כבנוי מחדש לשם דירה והשתא כפי מ\"ש כאן רבינו דכותל ע\"ג כותל לא מהני אלא א\"כ נבלעה כולה ובנדון התרומת הדשן הרי נשאר מהישנה למעלה שהוקף שלא לשם דירה.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין הנדונות דומות זה לזה דבנדון רבינו הוא שנשאר מהמוקף שלא לשם דירה הוא מצד התחתון ואי אפשר לעליון אי ליכא תחתון ונמצא משתמש מהמוקף שלא לשם דירה ולכן צריך שיבלע כולה לא כן בנדון התרומת הדשן כי כשאנו מבטלין הכותל מצד מטה וממילא מתבטל גם שלמעלה כי לא נשאר י' ונמצא דליכא כותל כלל וא\"כ אחר כך כשמסיר העפר דנמצא בונה מחדש נמצא דבונה כל הכותל גם הצד של מעלה דמקודם לא הוה חשיב כלל וכלל ודוק." + ], + [ + "רחבה \n שאחורי בתים וכו'. הכי איתא בש\"ס דף כ\"ד יעו\"ש וכתבו התוס' שם ד\"ה פשיטא וז\"ל אדר' נחמן פריך וכו' אבל הש\"ס וכו' לא פריך דקמ\"ל הוקף ולבסוף פתח לא מהני לאפוקי מהני אמוראי דלקמן גבי אבורנקי עכ\"ל וכתב מהרש\"ל וז\"ל ותימה דלא מצינו לקמן דמהני אפי' לרבא אלא בהוקף ולבסוף ישב ולא בהוקף ולבסוף פתח וכן מפרשים התוספות גופייהו לקמן עכ\"ל וכתב החידושי הלכות וז\"ל ואולי נעלם מעיני הרב מ\"ש התוס' לחד פירוש שם וז\"ל והם לא ידעו אם רבא סמך על הוקף ולבסוף פתח וכו' והקשו לו מעיר חדשה וכו' כ\"ש הוקף ולבסוף פתח עכ\"ל עיי\"ש.
ולענ\"ד כונת מהרש\"ל הוא דלהאי פי' שהביאו הם עצמם א\"כ אפשר לומר דמאי דקאמר הכא פשיטא קאי גם לש\"ס ואיך כתבו בפשיטות לר\"נ פריך וכו' לאפוקי מהני אמוראי דלקמן וק\"ל.
וכתב הלח\"מ וז\"ל ובש\"ס הקשו פשיטא ותירצו לא צריכא דאית ביה דרי וכו' קמ\"ל ותימה על רבינו שלא הזכיר כלל מכל זה ולענ\"ד נראה דרבינו רמז זה בשינוי לשון שכתב ואם פתח הפתח לשם דהו\"ל למימר ואם פתח הפתח לתוכה כדכתב לעיל מיניה ואפי' היה פתח הבית פתוח לתוכה ועוד דתבת לשם יתר דהוה די מאמר ואם פתח הפתח ואחר כך הקיפה אלא רמז דאף דאינו ממש לתוכה אלא לבי דרי וזהו שכתב לשם דרצון הפתיחה הוא לילך שם מותר לטלטל בכולה ודוק." + ], + [], + [ + "יחיד \n וכו'. וכן אם היו שנים וכו'. מדבריו אלו משמע דלשנים אין נותנים להם אלא בית סאתים וכן משמע מלשון הש\"ס וכמ\"ש הב\"ח והט\"ז והבאים אחריהם שתפשו על מרן בסי' ש\"ס שנסתפק אי בית סאתים הוא לשנים או לכל אחד יעו\"ש גם אני אביא מן ההדיוט להכריח כמותם דאין נותנים אלא בית סאתים לשנים מלשון הברייתא ומלשון ר' נחמן מקודם דהדר ביה דקאמר אחד נותנים לו בית סאתים שנים נותנים להם בית סאתים שלשה נותנים לו בית שש ואי איתא דלשנים נותנים לכל אחד בית סאתים מאי שנא דלשלשה נקט מנין בפרטות דהיינו שש ובשנים נקט ענין בכללות דהיינו בית סאתים שפירושו לכל אחד והו\"ל למימר שנים נותנים להם ארבע שלש נותנים שש או שנים נותנים להם בית סאתים שלשה נותנים להם בית סאתים אלא ודאי דלשנים אין נותנים להם אלא בית סאתים.
וראיתי להרב יד אהרן נר\"ו דמהך ברייתא רצה לפשוט להיפך מדתני הכי ב' נותנים לו בית סאתים והו\"ל למנקט נותנים להם בית סאתים ומדנקט לו ר\"ל לכל אחד ואחד ואין זו הכרח חדא דהא ר\"נ נקט בלישניה להם ומיניה ילפינן ג\"כ ועוד דה\"פ דאף דהם ב' נותנים לו ר\"ל מה שהיה לאחד מהם כלומר דיש להם דין אחד ואין נותנים להם יותר משום היותם ב' ודוק וכן מצאתי בקיצור פסקי הרא\"ש בפיסקא כ\"ג וז\"ל אחד או שנים ששבתו בחצר שתשמישו לאויר אין נותנים להם אלא סאתים ולפי שלא ראיתי לשום מחבר שהזכירו הזכרתיו.", + " אבל\n שלשה ישראלים וכו' הרי הן שיירא וכו' בלא כלים. מסתמיות דבריו משמע דכל דאיכא בית סאתיים פנוי אפי' דלא הקיפו אלא ו' וא\"צ אלא ד' אסור לטלטל חוץ מד' אמות דאי לא\"ה הו\"ל לפרש וכן מסתמיות דברי הטור דלא כהמרדכי ז\"ל הביאו ב\"י סי' ש\"ס דהיינו כשהקיף יותר מו' אז אי איכא בית סאתיים פנוי אסור אבל ו' או פחות אפילו איכא בית סאתים פנוי שרי ואיך סמך עליו מרן שם נגד רבינו והטור ומה גם שרש\"י בפי' עומד לנגדו וכמו שתפשו עליו הבאים אחריו ואיך לא הזכירו.", + " ואין\n הקטן משלים לשיירה. עכ\"ל. ועיין מ\"ש הרב המגיד והקשה עליו ב\"י סי' ש\"ס דלמה תפס להחמיר והא קי\"ל הלכה כדברי המקל בעירוב והוא הדין בספק ולענ\"ד יש לחלק דשאני ספק ממחלוקת דבמחלוקת הא מיהא איכא מאן דס\"ל הכי לא כן בספק וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "וכל \n מחיצה וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד ועיין בלח\"מ ומן התימה על מרן בב\"י סי' שס\"ב שכתב ומדברי הרמב\"ם פט\"ז דמשמע דמחיצה העשויה לנחת או לצניעות לאו מחיצה היא כלל ואפי' היא וכו' וכבר כתב שם הרה\"מ דאין כן דעת הרשב\"א וכו' עכ\"ל דהנה מ\"ש על שם רבינו ליתיה דרבינו כתב כל מחיצה שאינה עשויה לנחת אינה מחיצה ואי דאיהו גורס גם בדברי רבינו וכל מחיצה העשויה לנחת וכו' איך הביא דברי הרה\"מ דכתב בפי' דרבינו גורס כל מחיצה שאינה עשויה ואולי ט\"ס נפל בדבריו.", + " וכל\n מחיצה שאין בגובהה עשרה טפחים או יותר אינה מחיצה גמורה וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ. וי\"ל בפשיטות דשפיר כתב רבינו אינה מחיצה דלא מהני כלל בהיותר כמ\"ש דהיינו בלא פס מכאן ומכאן אה\"נ דבפס מכאן ומכאן מועיל לענין חצר שנפרץ לים ואין צורך למ\"ש הוא." + ], + [ + "אם \n היה לפרצה זו צורת פתח וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד ומה שביאר כונתו ביאור גמור הלח\"מ ז\"ל יעו\"ש באורך ועיין במה שסיים הלח\"מ וז\"ל ונראה וכו' עד סוף הל' שכעת לא זכינו להבינם וצ\"ל שט\"ס נפל דממ\"ש וכ\"כ רבינו עד סופו הוא ענין אחר וקאי למ\"ש הרה\"מ לעיל וכן פסק פי\"ז וכתב הלח\"מ לציין המקום ומחולפין הם לשונות הלח\"מ ז\"ל.
עוד כתב הרב המגיד ופשט מימרא דר' יוחנן דאמר לכלאים התירו ולא לשבת ולכאורה אינו מובן מהו הפשט הזה ונלע\"ד דה\"פ דבש\"ס קאמר על האי מימרא דר' יוחנן אילימא מן הצד והאמר רב חסדא וכו' אלא על גבן ובעשר בהא לימא ר' יוחנן וכו' אלא לאו ביתר מעשר וכו' ולדעת רבינו ז\"ל מוקי לה ביותר מעשר ומשו\"ה אוסר ר\"י לשבת וניחא דר\"י אדר' יוחנן ממימרא דלקמן בחילוק דמן הצד לעל גבן וכמ\"ש בש\"ס." + ], + [], + [], + [], + [ + "פתח שצורתו כיפה וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל. וסובר רבינו דלא בעינן רוחב ד' וכו'. פי' דסובר רבינו דכל היכא דאיכא י' מהמזוזות אחר העיגול א\"צ רוחב ד' ומה שהזכיר רוחב ד' היינו משום ר\"מ דסובר חוקקין להשלים ואינו סובר הכי אלא מכח הרוחב והרשב\"א לא כתב כן. ומן התימה עליו שלא הזכיר לרש\"י דקאי כשיטת הרשב\"א וז\"ל בסוגיין דעירובין דף י\"א ע\"ב ד\"ה ושוין שאם יש ברגליה י' טפחים גובה קודם שיתחיל להתעגל חייבת דהא יש בה עשר גבוה ברוחב ד' ואפי' כל העיגול סתום נשאר שם שיעור פתח כשר עכ\"ל וכ\"כ ביומא דף י\"א ושוין שאם יש ברגליה י' קודם שיתחיל העיגול ותתמעט רוחבה שחייבת וכו' עכ\"ל וכן העתיק דבריו אלה מרן ב\"י בחלק יו\"ד סי' רפ\"ז גם הטור נלוה עמם ביו\"ד סי' רפ\"ז וז\"ל ואם יש לו ב' מזוזות והאסקופה וכו' עשויה כקשת ומתקצרת והולכת עד שאין בה ארבע טפחים אם יש בגובה המזוזות י' טפחים קודם שנתקצרה עד שאין בה ד' חייב ואם לאו פטור עכ\"ל וזה מורה כפירוש רש\"י מדכתב אם יש בגובה המזוזה י' טפחים קודם וכו' עד שאין בה י' טפחים חייב ופי' דבריו דיש בגובה י' טפחים דהיינו קודם שנתקצרה ומהו מקום הקיצור עד שאין בה רוחב ד' מכלל דהי' טפחים היו בהם רוחב ד' וזה ברור אין לנטות וכן הבין מרן ב\"י שם לאפוקי מהב\"ח שם ועיין בט\"ז שם.
ומדברי רש\"י אלו אני תמיה על מ\"ש מרן גופיה שם וכן נמשך אחריו הב\"ח ז\"ל שם וז\"ל ואילו לפי' רש\"י אפי' אין שם ב' מזוזות כלל אלא שמתחילה מתחיל להתעגל אם יש בו גובה י' ברוחב ד' חייבת עכ\"ל והא רש\"י גופיה כתב צריך שיהיו ב' המזוזות י' ברוחב ד' קודם שיתחיל העיגול ואם כן מדוקדק לשון הטור כרש\"י ז\"ל ואין מקום גם למ\"ש הרב לחם חמודות הל' מזוזה אות מ' יעו\"ש ונמצא לפ\"ז דבזה ליכא פלוגתא ולכו\"ע צריך המזוזות קודם העיגול גבוה י' ולא פליגי אלא ברוחב ד' וכל הבאים אחרי מרן נמשכו אבתריה ולא ידעתי למה.
וכתב רש\"י בסוגיין אמר אביי לפרושי פלוגתייהו אתא לישנא אחרינא ואמר אביי גרסינן ומפירוש דאביי ילפינן דא\"צ ליגע עכ\"ל. ודבריו תמוהים דבלא אביי משמע כן ואחרון הכביד דאביי היה אחר זמן רב מרב ששת ורבה בר שמואל והיכי מייתו מיניה ראיה נגד ר\"ש והא ודאי עקא. ועוד דאמר להו אי משכחת וכו' לא תימא להו הכי וכו' ולמה חושש לדברי אביי יותר מרב נחמן וכי היכי דפליג ארב נחמן חבירו יחלוק אאביי ואין לומר דלא גריס ליה להאי סיומא וכהרי\"ף בהלכות דלא גריס ליה דא\"כ הו\"ל לרש\"י להביא גירסא זאת ומדלא הביאה נראה דלדידיה לעולם גרסינן האי סיומא אלא דלעיל איכא גירסאות ואם כן קשה היאך יבא לגירסא דגריס ואמר אביי הך סיומא וצ\"ע." + ] + ], + [ + [ + "מבוי \n וכו'. עד הל' ג' ע\"כ. עיין להרב המגיד מ\"ש לתמיהת ההג\"ה ודבר ה' בפיהו אמת שכ\"כ רבינו בפי' המשנה דמס' עירובין דף י\"א ע\"ב משנה המתחלת הכשר מבוי יעו\"ש וכן דייק לשון רבינו דהכא כתב ויעשה רה\"י ובריש פרק י\"ד רה\"י גמורה והיינו כדברי הרה\"מ בפירוש.
וכתב הטור מן התורה כל מקום שיש לו ג' מחיצות הוא רה\"י גמור וכו' וכתב מרן וז\"ל קשה שהרי כתב בסי' שמ\"ה דמבואות שיש להן ג' מחיצות ואין לחי וקורה ברביעי הוי כרמלית לכך צ\"ל דרה\"י גמור ר\"ל לטלטל ולא לחייב הזורק לתוכו וכו' והט\"ז שם סק\"א כתב לתרץ דבסי' שמ\"ה מיירי שהרוח הד' הוא לרה\"ר שכן כתב שם וקרן זוית הסמוכות לרה\"ר וכו' וזה המבוי זמנין דחקי בה רבים להכנס שם וכו' משא\"כ כאן דלא מיירי בענין זה שדוחקים שם רבים לפעמים ממילא נשאר עליו שם רה\"י גמור וכו' עכ\"ל וליתא דמה יענה אבי\"ר למ\"ש הטור סי' שס\"א חצר שנפרצה במילואה וכו' מקום המחיצה נידון כצידי רה\"ר שהוא כרמלית כמו החצר עצמו עכ\"ל והרי החצר דלא דחקי בה רבים וכמ\"ש בש\"ס עירובין דף צ\"ד ור\"א התם לא קא דרסי בה רבים וכו' ובזה לא פליגי רבנן עליה וא\"כ ליהוי כרה\"י גמור אלא וודאי ליתא לתירוץ זה ועיין מה שתירץ הב\"ח." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ב' \n כותלים ברה\"ר וכו'. וכתב הרב המגיד דף ו' מעירובין. ועיין להתוס' שם ד\"ה והאמר רבה שכתבו דברים סתומים לכאורה וז\"ל וא\"ת כיון דיש לו ב' מחיצות וג' בננעלות הוו ג' מחיצות ולקמן אמר דלכל היותר לב\"ה ג' מחיצות דאורייתא עכ\"ל. ומה שנראה לענ\"ד הוא דלקמן בדף י\"א ע\"ב קאמר על מתני' דהכשר מבוי כמאן דלא כחנניא וכו' ומוקי לה בהכשר מבוי סתום ואהא קאמר ב\"ש אומרים לחי וקורה למימרא דקא סברי ב\"ש ד' מחיצות דאורייתא וכו' ב\"ה אומרים או לחי או קורה לימא קא סברי ב\"ה ג' מחיצות וכו' העולה מזה דלחי וקורה הוי מחיצה גמורה ולחי או קורה לא הוי מחיצה גמורה ולב\"ה לכל היותר א\"צ יותר מג' מחיצות והכא בעי ד' דהא איכא ב' כותלים ודלת ננעלת הוו ג' ולחי וקורה בצד אחד הוו ד' וזהו שכתב וא\"ת וכיון דיש לו ב' מחיצות וג' בננעלות הוו ג' חוץ מלחי וקורה ובלחי וקורה הוו ד' ולקמן אמרינן דלכל היותר לב\"ה ג' מחיצות דאורייתא ולא עוד ואהא מתרצי דננעלת לא חשיב כמחיצה וכתב הרה\"מ אבל בהלכות דבעינן ננעלות בלילה וכר' יוחנן לא הביאו מסוגייא דא\"צ לנעול כלל (כצ\"ל) ודברי רבינו עיקר מכח ההיא דעושין פסין עכ\"ל וכן פסק רבינו כחכמים בההיא דעושין פסין לקמן הל' ל\"ג אך קשה טובא להרי\"ף והרא\"ש דפסקו כר\"י דבעינן ננעלות והביאו המשנה כצורתה דפרק עושין פסין כנראה דפסקו כחכמים וסתרן אהדדי וכעת קשה.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל ויראה לי דא\"צ דלתות ננעלות מכאן ומכאן וכו' עד סוף הלשון. ונתקשינו טובא דהא רבי יוחנן קאמר דלתותיה ננעלות בלילה דנראה דצריך דלת מכאן ומכאן ואם נאמר דלא ס\"ל כר\"י א\"כ נשארה פי' דברייתא כפשטא דאיירי ברה\"ר בתוך המבוי דר\"י הוא דאליביה הוא דאוקמוה במבואות המפולשות וכיון דפוסק כב\"ה די לו בדלת מכאן ולחי מכאן וקורה מכאן.
והרב המגיד כתב על שם הרשב\"א עוד וז\"ל ובהכשר רה\"ר כתב כיצד הוא מכשירו עושה דלתות ננעלות בלילה וה\"ז רה\"י. וזה הוא כב\"ש דהצריך ב' דלתות ואין להקשות בלא\"ה ממ\"ש תחילה עושה לו דלתות וכו' ואח\"כ כתב א\"צ דלתות וכו' משום דתחילה כתב דינא דגמ' דמודה בה בהכשר רה\"ר דצריך ב' דלתות מכאן ומכאן ועל כן לא הכשיר בדלת מכאן ולחי וקורה מכאן אלא במבואות המפולשין ואח\"כ כתב ויראה לי וכו' שהוא מצד הסברא אבל קשה טובא כדפרישית ואם נאמר דס\"ל להרשב\"א דדלתותיה ננעלות דרה\"ר לאו דוקא א\"כ מאי ק\"ל לר' יוחנן בש\"ס מב\"ה הא מ\"ש ר\"י דלתותיה ר\"ל דלת אחד והיינו ב\"ה ואפשר לומר דלדעת הרשב\"א מ\"ש ר\"י אלמלא דלתותיה ננעלות היינו אפי' דלת אחד ואפ\"ה מותיב ליה מב\"ה דאילו לב\"ה לא הצריכו נעילת דלת וכפי' ר\"י שהביאו התוס' שם ד\"ה והאמר רבה וז\"ל ולר\"י נראה דפריך משום דמשמע ליה דב\"ה לא בעי נעילה וכו' ואהא הוצרך לתרץ אליביה בש\"ס דה\"ק כיצד וכו' מבואות המפולשות והשתא ההפרש בין רה\"ר למבואות המפולשות הוא דברה\"ר צריך לנעול הדלת בלילה ובמבואות מפולשות א\"צ נעילת דלת ודוק כן נראה לי.
ומרן כתב וז\"ל כתב הרשב\"א וכו' עד ופסק נמי כחנניא דבעי דלת מכאן עכ\"ל והשתא מ\"ש רבינו לעיל ה\"ג היאך מתירין מבוי מפולש עושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן היינו דס\"ל דהברייתא איירי ברה\"ר כפשטא ובהא הוא דקאמר ב\"ה דצריך דלת מכאן ולחי וקורה מכאן אבל במבואות המפולשות מסתברא דנחתינן דרגא וסגי ליה בצורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן והוא מסברת דנפשיה.
עוד כתב ושמא הרב סבור וכו' ואי אפשר דהא לתרוצה וכו' כצ\"ל. עוד כתב וז\"ל ועוד צריך לי עיון וכו' דהא משמע לקמן דבמבואות המפולשות וכו' פליגי עכ\"ל ומאי קושיא ההיא דר' יהודה אמר שמואל אזלא כהא דר\"י דאוקמוה אליביה במבואות המפולשות ורבינו לא פסק כר\"י אלא כר' אלעזר תלמידו וכרבנן דפרק עושין פסין וכמו שקדם הרשב\"א גופיה.
עוד כתב וז\"ל ואולי מ\"ש ב' כותלים וכו' עד סופו פי' דלעולם דפוסק כר\"י ובעי נעולות וכמ\"ש בריש הלכות עירובין וכאן איירי במבואות המפולשות וכאוקמתא דש\"ס בברייתא אליבא דר\"י ומשו\"ה לא בעי נעולות וכל זה לישב מה שלא הצריך נעולות אבל אה\"נ דקשה עדיין למה הצריך ב' דלתות כן נ\"ל כוונתו ז\"ל אך קשה לפי פי' זה דכאן איירי רבינו במבואות המפולשות ובהא איירי בברייתא א\"כ הא דכתב רבינו לעיל ה\"ג היאך מתירין מבוי מפולש עושה לו צורת פתח מכאן וכו' במה איירי אי ברה\"ר צריך פתח מכאן ומכאן ולנועלם בלילה ואי במבואות המפולשות סגי בלא נעילה בלילה אבל לעולם צריך פתחים ואולי מוקים לדברי רבינו דלעיל במפולש לכרמלית מכאן ומכאן או מצד אחד לכרמלית לפחות והוא מצד הסברא דנחתינן דרגא ממפולש מב' רוחותיו לרה\"ר ולא ימלט מהלחץ זו הדחק בפי' זה בהל' ג'.
וכתב הטור סי' שס\"ד מבוי המפולש וכו' בב' ראשיו וכו' ועיין להב\"ח מ\"ש בישוב אריכות לשון זה ודבריו תמוהים ע\"פ סוגיית הש\"ס עירובין דף ז' דקאמר יתיב רב יוסף וכו' מחלוקת וכו' יעו\"ש וצ\"ע." + ], + [], + [ + "בכל \n עושין וכו'. וכתב מרן סי' שס\"ג וז\"ל הצריך לנו א\"נ דטעמיה דמכתת שיעוריה לפי שעומד לשריפה וכיון שאפי' שישרף ויעשה אפר אם גבלו ועשה ממנו עמוד מהני משום לחי לא מפסל משום דמכתת שיעוריה עכ\"ל וכתב עליו הט\"ז ס\"ק ה' וז\"ל ותמהני דנעלם ממנו משנה שלמה דסוף תמורה כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה וכמ\"ש ביו\"ד סי' קמ\"ב דאפר אשרה אסור בהנאה וא\"כ צריך לפזרו לרוח והוי האפר כמו העצים עצמן עכ\"ל ולכאורה מבהיל דמאי קשיא דא\"כ היאך אשרה מועיל בדבר דא\"צ שיעור והא אסור בהנאה אלא וודאי היינו טעמא דמצות לא ליהנות ניתנו וא\"כ גם באפרו כן אבל ודאי כונתו לתמוה על מרן ז\"ל במ\"ש דלו יהי דיחשב כמו שרוף מ\"מ ראוי לגבלו ולעשות ממנו עמוד דעדיין לא תיקן כלום דגם אח\"כ יש לו עדיין דין אשרה וצריך פיזור ואם כן אף אנו נאמר כתותי מכתת שיעוריה גם אחרי כן ואינו מצטרף ליעשות ממנו שיעור.
ובחופשינו בזה בעת הלימוד מצאנו ראינו הסוגיא דפ' כסוי הדם דף פ\"ט ע\"א דאיתא התם מכסין בעפר עיר הנדחת והקשו ואמאי איסורי הנאה נינהו אמר זעירי לא נצרכה אלא לעפר עפרה ורבא אמר מצות לאו ליהנות ניתנו איתיביה וכו' לא יצא אמר רב אשי הכי השתא התם שיעורא בעינן ועבודה זרה כתותי מכתת שיעוריה הכא כל כמה דמכתת מעלי לכסוי עכ\"ל ונראה מש\"ס זה דאף אחר שריפה אמרינן כתותי מכתת ומה שמועיל בכיסוי משום דכל כמה דמכתת טפי עדיף.
ונראה לישב דברי מרן ז\"ל דמה שמחלק בש\"ס בין שופר לכסוי היינו כולם לאחר שריפה דוקא דהיינו דהשופר חשבינן ליה כאלו שרוף וא\"כ ליכא שיעורא והכסוי אחר שריפה ליכא שיעורא אבל א\"צ שיעור דכל כמה דמכתת וכו' ונמצאו דומין דכלהו בשריפתן הוא דקיימינן אבל כאן בנידון דידן דלו יהי דבשריפתו ג\"כ כתותיה מכתת אבל כשמגבלו אח\"כ כיון דחזי לענינו כמו שהוא אפי' מוכתת לא אמרינן שוב כתותי מכתת לא כן בשופר דאם ישרפנו שוב לא חזי לשופר כי היכי דנחשוב אותו כשרוף וחזי ומשו\"ה אמר כתותי מכתת והוא אמת ויציב ועיין במ\"ש גבי הספק של השער אפרים אי שרי להדליק נר חנוכה בשמן של בשר בחלב עיי\"ש בס' אגורה באהלך." + ], + [], + [], + [], + [ + "מבוי \n שהיה גובהו מן הארץ וכו'. וכתב הרב המגיד כרבא דאמר חלל מבוי תנן. והילך לשון הרי\"ף ז\"ל ריש עירובין מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט וכו' גמ' כיצד ממעטו נותן עליו קורה מכ' אמה ולמטה כי היכי דלהוי חלליה כ' דאמר מקצת קורה בתוך עשרים ומקצתה למעלה מכ' וכו' ואסיקנא רבא אמר אחד זה ואחד זה כשר חלל סוכה תנן וכו' עכ\"ל וכתב הר\"ר יהונתן נותן הקורה מכ' אמה ולמטה כלומר שלא יהיה בחלל הפתח עשרים אמה שכל עובי הקורה יכנס להשלמת עשרים אמה וכו'.
ודבריו תמוהים טובא דאיהו כתב כן לדעת הרי\"ף ז\"ל דס\"ל דהחלל צריך שיהיה פחות מעשרים ודייק כן מדכתב נותן עליו קורה מעשרים אמה ולמטה והמיעוט הוא מצד העליון ולפ\"ז איך סיים כי היכי דלהוי חלליה עשרים והא לפ\"ז מתמעט החלל והוי פחות מעשרים ועוד דסיים הרי\"ף ואסיקנא רבא אמר אחד זה ואחד זה כשר חלל סוכה תנן וכו'. גם מ\"ש עוד הרב יהונתן הנזכר וז\"ל חלל סוכה תנן וכו' לא הקפידו חכמים כי אם על החלל שלא יהא יותר מכ' ומה לנו לחוש בעובי הסיכוך ובעובי הקורה העולים למעלה מכ' הרבה לפי שעיקר ההכר הוא למי שעומד תחת הקורה או הסיכוך וכיון דאין בחלל כ' שלטא ביה עינא עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דסתרי אהדדי דבתחילה כתב דהקפדת חכמים הוא על יותר מכ' ואח\"כ סיים וכיון דאין בחלל עשרים שלטא ביה עינא מכלל דבעשרים לא שלטה ביה עינא ובזה ודאי ט\"ס נפל וצ\"ל וכיון שיש בחלל עשרים שלטא ביה עינא ואינו סותר ללשון א' שהעתקנו דמ\"ש לעיל בתחילת דברי הרי\"ף שהביא הברייתא דכיצד ממעטו דמפשטה מורה הכי וכדאיתא בש\"ס דף ג' ע\"ב איתיביה רב שימי לרב פפא כיצד היה עושה מניח קורה משפת עשרים ולמטה וכו' ומתרץ לה יעו\"ש ברם כשכתב הרי\"ף ואסיקנא אמר רבא חלל קורה תנן וכו' ודאי צריך לפרש פי' הברייתא כמ\"ש בש\"ס אך קשה מ\"ש בראשונה שכתב הרי\"ף דהוי חלליה כ'.
ולענ\"ד הכי מתפרשין דברי הרי\"ף כיצד ממעטו נותן עליו קורה מכ' אמה ולמטה וכו' דהיינו דמודד כ' אמה מקרקעית הקורה ולצד מטה ושם למטה נותן הקורה ע\"ג הקרקע והיינו כי היכי דלהוי חלליה עשרים ולא יותר ומביא ראיה דאמר מקצת קורה וכו' ונשא ונתן בש\"ס בזה ואסיקנא כרבא דחלליה עשרים ומה אנו מכשירינן בעשרים החלל ואין להקשות ממאי דאותביה בש\"ס לרב פפא מדתניא כיצד היה עושה מניח קורה משפת עשרים ולמטה והוצרך לשנויי בש\"ס שנויי דחיקי ואמאי לא מתרץ לה כדפי' דברי הרי\"ף דבברייתא קתני משפת עשרים ולמטה דמשמע משפת הקורה דלמעלה ודוק.
וראיתי להרא\"ש בזה דברים תמוהים שכתב בסי' ד' דפרק זה וז\"ל היה גבוה מכ' אמה ובא למעטו ממעטה בקורה שרחבה טפח ודיו דקורה משום היכרא היא והיכר של מטה כהיכר של מעלה וכשם שמלמעלה דיה טפח כדתנן דיה לקורה שתהא רחבה טפח וזה לשון רב אלפסי ואין לשונו מכוון דמשמע דממעט בקורה אחרת שנותן למטה מעשרים וכן כתב הוא למעלה כיצד נותן עליו קורה מכ' אמה ולמטה ולישנא דש\"ס לא משמע הכי דאביי מודה בהא דסגי בטפח אלא דמיירי בבא לבנות בנין תחת הקורה עכ\"ל והנה מה שדקדק מלשון הרי\"ף שהעתיק אין ממה שהעתיק הוכחה למה שהבין הוא ואינו אלא ממ\"ש עוד וז\"ל כך הקורה שממעט בה למטה ממנה וכו' עכ\"ל ומלשון למטה ממנה משמע בצד שלמעלה וקשה עליו מה שהקשיתי להרב יהונתן דממ\"ש הרי\"ף כי היכי דליהוי חלליה עשרים לא משמע הכי אלא כדפי' לענ\"ד ומ\"ש למטה ממנה לאו דוקא אלא ר\"ל שיהא למטה בתחתיתה ממש ודוק ועוד קשה על הרא\"ש כיון דהבין בדעת הרי\"ף כן ואיהו פליג עליה דהא פסק לעיל סי' ב' דחלל סוכה תנן ואמאי לא הזכירו לעיל ויפלוג עליה.", + " היה\n גבוה יותר מעשרים ובא למעטו וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל שלא היתה כונתו וכונת רבינו ז\"ל אלא קורה שמשים על שפת המבוי כדי שיהא מעליונית קורה זו עד קרקעית הקורה פחות מכ' עכ\"ל והנה לדעת הרי\"ף מצאנו לאצילי רברבי דס\"ל לדעתיה דצריך שיהיה בחלל הקורה פחות מכ' אבל מ\"ש כן לדעת רבינו אי אפשר דהא כתב רבינו בפי' מבוי וכו' מן הארץ עד קרקעית קורה וכ\"כ הרה\"מ גופיה ומסקנא כרבא דאמר חלל מבוי תנן וכו' אלא וודאי ט\"ס נפל וכצ\"ל עד קרקעית הקורה עשרים ונפק\"מ דכן דעת הרי\"ף והיינו כדפירשנו אנו לדברי הרי\"ף." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לא \n התירו הפסים האלו אלא בארץ ישראל ולבהמת עולי רגלים אבל בשאר ארצות וכו'. הילך בפי' כדעת התוס' ריש פסחים דף ג' ע\"ב שכתבו דמי שהוא בחו\"ל פטור מלעלות לרגל ועיין להרב מל\"מ ריש הל' קרבן פסח ועיין בחידושי על רש\"י והרא\"ם סדר אמור ד\"ה דבר אל בני ישראל עשה מועדות שכתבתי שם מקום מוצא לדין זה." + ], + [], + [], + [], + [ + "יבשו \n המים בשבת אסור לטלטל בין הפסין וכו'. הכי איתא שם דף כ' בעי רבין יבשו מים בשבת ובאו בשבת מהו א\"ל אביי יבשו בשבת לא תבעי לך דבעי וכו' ופשיט לאיסור באו נמי לא תבעי לך וכו' ופירש\"י יבשו מים בשבת וחזרו ובאו גשמים בו ביום עכ\"ל והקשה הרב תורת חיים בשיטתו לפי' רש\"י דנראה דכל הבעיא היא לחזרת גשמים בו ביום א\"כ לא הו\"ל לאביי למימר לא תבעי לך דבעי מיניה וכו' אלא לא תבעי לך דהו\"ל מחיצה ותניא וכו' דזו היא דאיבעיא ליה ועיי\"ש דנייד מפי' רש\"י מכח קושיא זאת.
ולענ\"ד דברי רש\"י נימוקם עימם ופי' דבריו דב' איבעיא ליה לרבין יבשו מים מהו וכדבעי אביי לרבא לעיל גם אם תמצא לומר דאסור אי חזרו מהו ומהו דכתב בסיפיה קאי ליבשו ולחזרו ובאו והבעיות הם ב' ונקטינהו בחזרו ובאו בנדון אחד והוא הדין אי לא יבשו בשבת אלא מע\"ש היו יבשים ובאו בשבת ואהא אמר יבשו בשבת שהיא הבעיא הא' לא תבעי לך דבעי מיניה דמר וכו' באו נמי לא תבעי לך שהיא הב' דהו\"ל מחיצה העשויה בשבת וכו' ומה שלא פי' רש\"י הבעיא הא' היינו משום דהא פירשו רש\"י לעיל ד\"ה יבשו מים בשבת ולא הוצרך לפרש אלא הבעיא הב' ושהם ב' בעיות לא הוצרך לפרש דזה נראה ברור מתשובת אביי ואיך שיהיה נמצא דלא נפק\"מ אי באו בשבת או מתחילת השבת היו מים או לא ומשו\"ה רבינו כתב סתם באו לו מים דמשמע בין הכי ובין הכי וק\"ל וכ\"כ הרה\"מ." + ], + [ + "בית \n או חצר שנפרץ קרן זוית שלה וכו'. וכתב מרן ולי נראה בדברי רבינו דמדלא כתב שנפרץ בקרן זוית וכתב שנפרץ קרן זוית שלה נראה שאינו מפרש קרן זוית שאוכל בב' רוחות אלא שנפרץ מן הצד קרי ליה קרן זוית וכו' ע\"כ. וקשה א\"כ היכי מפרש לישנא דמתני' דתני חצר וכו' מב' רוחותיה וכן בית שנפרץ מב' רוחותיו וכו' עכ\"ל דנראה כפי' רש\"י דלפי' אינו אלא מרוח אחד ונראה דה\"פ דכל זוית וזוית נקרא שם ב' רוחות כמו דרומית מזרחית מזרחית צפונית וכן כולם על דרך זה וכיון דהמקום שנפרץ לאו באמצע הכותל הוא אלא בקרן זוית דהוי שם ב' רוחות נקרא שנפרץ מב' רוחותיו ר\"ל במקום דנקרא מקום ב' רוחות ודוק." + ] + ], + [ + [ + "המוציא \n וכו'. כתב המל\"מ וז\"ל וכל השיעורין שנאמר במסכת שבת לגבי ט\"ל מלאכות הוא דוקא לחיוב חטאת אבל איסור מן התורה איכא אף בפחות מכשיעור דקי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה וכ\"כ רש\"י פרק כלל גדול דף ע\"ד וכ\"כ הגהות אשר\"י ריש פרק המוציא. והקשה החכם המופלג שלמה בן עזרא נר\"ו דאין דעת רבינו כדעת רש\"י דהא כתב רבינו לקמן הכ\"ג המוציא חצי שיעור פטור ורבינו בתחילת הלכות שבת כתב דכל מקום שנאמר פטור הוא אבל אסור דרבנן ואי ס\"ל דחצי שיעור אסור מן התורה אמאי כתב פטור אבל אסור דרבנן ומה תאמר דהרי פסק רבינו הלכות שביתת עשור פ\"ב ה\"ג כר' יוחנן שאני הכא מהתם וה\"פ דש\"ס שם דטעמא דר\"י כיון דאי אכיל עוד כזית מצטרף היינו דאחר דכבר אכל חצי הא' אי בעי אכיל עוד חצי מצטרף למפרע משו\"ה אסור לא כן בהוצאה דאחר דהוציא החצי הא' מה מועיל שהוציא הב' אלו דבריו. וליתא דהא רבינו לקמן הכ\"ג כתב הוציא חצי שיעור והניחו וחזר והוציא החצי האחר חייב וכן בהכ\"ד יעו\"ש ואם כן כל דמצינו דמצטרף גם בחצי אסור מן התורה והאי דמצטרף דכתב רבינו הוא בין לזדון בין לשוגג בין אי היה עדים והתראה לפי האופן שיהיה חיובו וכמו שקדם ריש ההלכות וא\"כ הוי דומה בדומה לחצי שיעור דר\"י דאכילה ומה שהקשה ממ\"ש רבינו פטור לא קשיא דלא קפיד בזה כיון דלא נפק\"מ לשום דבר דבין שהוא אסור דרבנן בין כשהוא אסור דאורייתא מכין אותו מכת מרדות וכמ\"ש רבינו ריש הלכות אלו ובהלכות שביתת עשור פ\"ב ה\"ג ולומר שהלכה כר\"י כבר פסקו בהל' שביתת עשור ונפק\"מ שאפי' מי שנשבע על דבר שהוא אסור מן התורה חיילא עליה שבועה דהא על חצי שיעור שהוא אסור מן התורה חיילא עליה שבועה וכמ\"ש פ\"ד מהלכות שבועות יעו\"ש וכבר נתברר דין זה משם ומשו\"ה קיצר רבינו כאן וכתב פטור.
עוד כתב הרב הנזכר וז\"ל אך בשכיח ולא שכיח דבסתם אזלינן לחומרא בהא מספקא לי אי אזלינן בתר מחשבתו לקולא וכעת צריך תלמוד עכ\"ל לא נודע מה הכונה בדבריו אלו דהכל עשה יפה בירר כל דבר ודבר על אופניו ולא נשאר ספק כלל וכלל.", + " והסובין\n ומורסן וכו'. הקשה בספר מעשה רוקח דמדברי רבינו בפי' המשנה נראה דסובין נאכל ע\"י הדחק וכתב רבינו דאינו מצטרף עם האוכל לחיובא ואילו בסמוך ה\"ג כתב ואם הוציא תבן קטניות להאכילו לפרה כמלא פי פרה שהאכילה ע\"י הדחק שמה אכילה ומאי שנא ולא קשה מידי דלקמן ה\"ג איירי שהוציאו להאכילו ונמצא דאחשביה לא כן הכא דלא הוציאו לכך אלא אגב האוכל הוציא הסובין." + ], + [ + "יין \n כדי רובע רביעית. עיין מ\"ש פרק ח' מהלכות ברכות הט\"ו." + ], + [], + [ + "המוציא \n קנה וכו' לראשי אצבעותיו וכו'. הכי איתא בשבת דף פ' תנא קולמוס המגיע לקשרי אצבעותיו בעי רב אשי קשר עליון או תחתון תיקו ורבינו פסק להחמיר. וקשה טובא דאיך מכניס חולין לעזרה מספק גם היאך ממיתין אותו מספק דעל מ\"ש בראש הפרק קאי שכתב המוציא דבר וכו' אינו חייב עד שיוציא ממנו שיעור המועיל וכו' וחייב היינו חטאת בשוגג ומיתה במזיד וכמ\"ש רבינו ריש הל' אלו והיאך חייב מיתה מספק וכן קרבן וכעת קשה גם מ\"ש רש\"י בש\"ס שם קשר עליון של אמצע היד תחתון של אמצע האצבע עכ\"ל דלא כפי' רבינו צ\"ע מה מקור מצא לפי' זה יעו\"ש ושוב ראיתי להרב פר\"ח בנימוקיו מכח קושיא שהקשה כתב וז\"ל והרב פסק המגיע לראשי אצבעותיו דהיינו קשר העליון משום דאין לחייב מספק עכ\"ל. והדברים תמוהים אצלי איך מפרש ראשי אצבעותיו קשר העליון." + ], + [ + "גחלת \n כל שהוא והמוציא שלהבת פטור. כתב הפר\"ח בנימוקיו על רבינו וז\"ל בפ' משילין מייתינן ברייתא דהמוציא שלהבת כל שהוא חייב ואוקימנא לה דהוציאו בחספא דלית לה שיעורא והשמיטו רבינו וצ\"ע ע\"כ הכי איתא שם דף ל\"ט המוציא שלהבת פטור והתניא המוציא שלהבת כל שהוא חייב אמר רב ששת כגון שהוציאו בקיסם וכו' אביי אמר כגון דשייפא מנא משחא ואתלי ביה נורא וכו' אלא הא דתנא המוציא שלהבת פטור היכי משכחת לה כגון דאדייה אדויי לרה\"ר וא\"כ חוץ דקשה על רבינו דהשמיט דאם הוציאו בחספא חייב וכדאביי או בקיסם חייב וכדר\"ש וכמו שהקשה הפר\"ח עוד קשה דאמאי לא פי' דהא דפטור באדייה אדויי וכאוקמתא דש\"ס.
ובס' ראשון לציון תירץ לזה וז\"ל דר\"ש דמוקי לה בקיסם הוא משום דמיד נעשית גחלת וחייב על הגחלת וכדתנן במתניתין דשלהבת וגחלת הכל אחד ואביי פליג עליה ודייק לישנא דשלהבת דמשמע בלא גחלת ומוקי לה בשייפא מנא משחא דהוא ממש שלהבת בלא גחלת דגחלת לא מקרייא מחספא ואמטו להכי פריך לאביי מדתנן המוציא שלהבת פטור כלומר דבשלמא לר\"ש מוקי למתני' בשייפא מנא משחא אלא לאביי קשה ומוקי לה באדייה אדויי ורבינו פסק כר\"ש דאיסורא דשלהבת היא משום גחלת וכבר כתב המוציא גחלת כל שהוא חייב והמוציא שלהבת פטור מ\"מ דאדייה אדויי או דשייפא מנא משחא כיון דליכא גחלת בהדיה ומ\"ש כר\"ש לגבי אביי שהוא בתרא דהכי משמע פשטא דמתני' אלו דבריו ברם קשה לי דהא חזינן שלהבת נתלית בעץ וליכא גחלת כלל בה ועיין בס' מעשה רוקח מה שרצה ליישב בזה באין מבין וקושית הפר\"ח כדקאי קאי.
ודרך אגב ראיתי למ\"ש רש\"י ז\"ל ד\"ה אביי אמר וז\"ל אי נמי רבותא אשמועינן אביי ואפילו בחספא וכו' והבין בס' ראשון לציון דרב ששת פליג עליה דאביי וא\"כ לר\"ש א\"צ לאוקומי למתני' דאדייה אדויי אלא בשייפא למנא משחא. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא רש\"י כתב לעיל ד\"ה הא דתני חייב וכו' ומתני' דקתני פטור כדאוקימנא לקמן דאדייה אדויי וכו' ואמאי כתב כן לר\"ש וזה אינו אלא לאביי וצ\"ל בדוחק דפי' כן לפי' אחר שכתב אח\"כ ומי הכניסנו בדוחק זה דא\"כ לא הו\"ל לרש\"י לפרש כלל אלא וודאי דמ\"ש רש\"י רבותא אשמועינן אביי ר\"ל דאתא לגלות דלאו דוקא מ\"ש ר\"ש אלא הוא הדין בשייפא למנא משחא ולא פליג ר\"ש עליה וזה אמת." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוציא \n שטר פרוע וכו'. הכי איתא בשבת דף ע\"ח המוציא נייר מחוק ושטר פרוע אם יש וכו' או בכולו כדי לכרוך ע\"פ צלוחית קטנה של פלייטון חייב ואם לאו פטור וכתב החידושי הלכות לכאורה לכל הנהו אמוראי דאסור להשהות שטר פרוע ולוה נמי לא משהי ליה הך ברייתא לא אתייא כרבנן דפטרי לקמן בשטר פרוע דאין צריך לו כלל וכר' יהודה נמי לא אתיא דבשטר קטן נמי חייב דצריך לו עכ\"ל וחיסור לשון יש כאן דזה שכתב לר\"י אינו אלא לשאר אוקמתות אבל לדרב יוסף דאסור להשהות שטר פרוע איכא בינייהו לר' יהודה היינו טעמא דמשפרעו חייב משום דצריך ליה לכרוך על פי צלוחית ואם כן ההיא ברייתא כר' יהודה וצ\"ל הכי וכר\"י נמי לא אתיא לג' אוקמתות דבשטר קטן נמי צריך ליה.
עוד כתב החידושי הלכות וז\"ל וראיתי בתוספתא דרבנן לא פליגי אדר' יהודה אלא בשטר קטן אבל בגדול דראוי לכרוך ע\"פ צלוחית קטנה של פלייטון מודו רבנן דחייב ואע\"ג דלא משהי ליה מ\"מ האי שיעורא של פלייטון חשוב לרוב בני אדם עכ\"ל והיינו התוספתא שהביאו התוס' ד\"ה חזי ומוכח מהתוספתא כתירוץ רב אשי ונמצא דבשיעור דכדי לכרוך ע\"פ צלוחית כו\"ע מודו דחייב ובקטן לרבנן בפרוע פטור לר\"י חייב ורבינו פסק דוקא כדי לכרוך ע\"פ צלוחית חייב ככו\"ע ובלוה וכברייתא א' אבל בפחות פטור וכרבנן דברייתא ב' וא\"כ אין מקום למ\"ש בזה הרב מקראי קודש ומרכבת המשנה יעו\"ש וזהו שכתב הרב המגיד ברייתא וגמ' כלשון רבינו והיינו ברייתא הא' וכדכתיבנא.
וכתב עוד הרב המגיד ודין השטר פרוע הוא כדברי ת\"ק דברייתא אחרת וכו' פי' דין דשטר פרוע קטן כת\"ק דפטור ומשו\"ה לא חייב כי אם בכדי לכרוך ע\"פ צלוחית ודייק כן במ\"ש ודין השטר פרוע שהיא שפת יתר לכאורה אי קאי לדלעיל אלא וודאי דפי' ודין השטר פרוע הוא בקטן שהוא ענין אחר ואם כן אין מקום למ\"ש מהר\"י הכהן הובאו דבריו במרכבת המשנה." + ], + [], + [ + "המוציא \n תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום הכיס וכו'. מימרא דרבא ריש פרק הנוטל דף קמ\"א אמר רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס וכו' ולחייב נמי משום תנוק רבא כרבי נתן ס\"ל דאמר חי נושא את עצמו ועיין בתוס' פרק המצניע דף צ\"ד ד\"ה אבל אדם [חי] נושא את עצמו והוכרח לאוקומי דההיא דפרק נוטל איירי בתנוק בן יומו דלא ס\"ל לרבנן בתנוק כזה דנושא את עצמו והרי זה דומה לבהמה חיה ועוף דס\"ל לרבנן דאינו נושא את עצמו וקשה כיון דרבינו פסק כרבנן בבהמה חיה ועוף אמאי בתנוק פסק כר\"נ ואי איירי בגדול ולאו דינא דרבא הוא הו\"ל לפרש.
ולא תעזוב נפשי לשאול לפי דברי התוס' אלו מאי מקשה בש\"ס על ההיא מימרא דרבא ולחייב נמי משום תנוק ואימא דאיירי בתנוק גדול דלכו\"ע פטור דחי נושא את עצמו ואמאי מוקים ליה כר\"נ והנה הרשב\"א בריש פרק נוטל מפרש לישב קושית התוס' דאיכא ג' מיני קטן בקטן בן יומו או איזה ימים שאינו מכיר בהילוך כלל גם לר\"נ חייב דמשרבט נפשיה כבהמה בגורר לרבנן מחייב לר\"נ פטור אבל אסור בנוטל רגלו אחת ומניח אחרת דכיון דמכיר בהילוך לא משרבט נפשיה גם לרבנן פטור דחי נושא את עצמו והשתא ההיא דפרק מפנין דכתב רש\"י מכח הברייתא דגם לרבנן א\"כ מגביה ליה חי נושא את עצמו היינו בנוטל אחד ומניח אחד וההיא דפרק נוטל איירי בגורר וכר\"נ דלרבנן מחייב וקשה עדיין מה שהקשו להתוס' דמאי מקשה ולחייב וכו' בנוטל אחת ומניח אחת וככו\"ע וגם רבינו מזכה שטרא לבי תרי.
ולענ\"ד נראה לישב דעת רבינו דקשיא ליה לרבינו בש\"ס כמ\"ש דמאי מקשה ולחייב משום תנוק ואימא דאיירי בגדול ולכו\"ע החי נושא עצמו ומכח זה מפרש דקושית הש\"ס היא דאיך סותם רבא חייב משום כיס לחוד ולא פי' דקאי בתנוק גדול ואמטו להכי מפרש דס\"ל כר' נתן ומשו\"ה סותם דבין בגדול בין בקטן פטור והוא הדין בבהמה חיה ועוף דגם בהו ס\"ל לר\"נ דהחי נושא את עצמו ורבינו אף דפוסק כרבנן א\"צ לבאר דאיירי בגדול דכבר קדם בדין הסמוך דבבהמה חיה ועוף חייב דלאו נושא את עצמו נינהו." + ], + [], + [], + [], + [ + "זרק \n זה שהוציא כבר וכו'. עיין להרב המגיד שהביא הש\"ס ופי' רש\"י וסיים וז\"ל ומתוך לשון רבינו נ\"ל וכו' עכ\"ל. וקשה טובא דרבינו שהוא מפרש דישתמש בלשון זה ועוד שהוא כפל הענין ולא אמרו כן במתני' וגמ' ולענ\"ד נראה דמ\"ש רבינו לפיכך וכו' הוא דינא דמתני' וכמ\"ש בש\"ס ודלא כמ\"ש רש\"י ומ\"ש א' (בראשונה) הוא נדון אחר כדי להכריח לנידון דידן דמתני' ולהסמיך הדברים אל הסברא והוא דתחילה כתב המצניע וכו' והוציאו סתם חייב עליו בכל שהוא ואח\"כ כתב זרק זה שהוציא כבר לתוך האוצר וכו' פי' אחר שנתחייב בהוצאתו זרק לתוך האוצר אעפ\"י וכו' בטלה מחשבתו הראשונה לפי דכבר נשלם מעשה הראשון ולתוך האוצר בטולי בטליה ואין זה דינא דמתני' ואהא סיים לפיכך אם חזר והכניסו מהאוצר למקום שהיה מקדם אינו חייב לפי דבטלה מחשבתו הראשונה כשהניחו באוצר ומסתמא לאו במילתא קמייתא קאי והכי מתפרש הש\"ס לדעתיה אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שזרקו לאוצר בהוצאתו ומקומו ניכר מהו דתימא כשנטלו משם והכניסו דכיון דמקומו ניכר במילתיה קמייתא קאי קמ\"ל וכו' בטולי בטליה וא\"כ כשהכניסו משם פטור בכ\"ש ונקטי בנדון זה לחידושא דאף דאח\"כ כבר הכניסו גלי אדעתיה דגם באוצר דעתיה עילויה כיון דמקומו ניכר קמ\"ל וכ\"ש בהוצאתו לאוצר אלא דרבינו ביאר יותר ודוק ועפי\"ז מתפרשין דבריו שבפירוש המשנה אף שהם סתומים דלכל הפירושים צריכים ביאור יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוציא \n כגרוגרת וכו' הרי זה חייב וכו'. מדבריו אלה יש להקשות על מ\"ש מרן על שם הר\"י קורקוס פ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאות הי\"ג על מ\"ש רבינו היו בתחילה וצמקו וכו' וז\"ל ולא דמי לחיוב שבת דאיבעיא [לן] בפ' המצניע אי יש דחוי וכו' יעו\"ש והא בהך דינא דכתב רבינו ג\"כ נימא דפטור כיון דאם הניחה באותה דצמקה הוה מפטר ולא דמי הא להא כלל וכלל דטעמא דחייב בנידון דידן היא משום דשיעורא דזריעה איתא בכלל שיעור האכילה דבכלל מאתים מנה וכמ\"ש רש\"י בפי' האת\"ל וזה פשוט." + ], + [ + "זרק \n כזית אוכלין לבית טמא וכו'. ועיין מה שתמה הרב המגיד יעו\"ש ועיין להמל\"מ מה שתמה אדרבא על הרה\"מ יעו\"ש ולא זכינו להבינו דעדיין הקושיא במקומה עומדת דלעולם ליכא חשיבות בחולין לפי שנטמא כיון דאין טומאתן אוסרתן וכמ\"ש התוס' ומה לי אי ס\"ל דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה לעצמו או לא.", + " מפני\n שהשלים השיעור לענין טומאה. פי' לטמא אחרים דלעצמו מטמא בפחות וכמ\"ש רבינו ז\"ל ריש פ\"ד מטומאת אוכלין וכן פירש רש\"י בסוגיין וכמ\"ש באורך בחידושי על רש\"י והרא\"ם סדר שמיני יעו\"ש לאפוקי ממ\"ש בס' יד משה דף קס\"א ע\"א." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "טבעת \n שיש עליה חותם וכו'. הכי איתא בש\"ס דף ס\"ב תירצת אשה איש מאי איכא למימר אלא אמר רבא פעמים וכו' פעמים וכו' פי' ונמצא דדרך הוצאה בכך ואמטו להכי חייב ומש\"ס זו תמה הרשב\"א לעיל דף נ\"ט ע\"ב על מה שהביא משם רב האי גאון ור\"ח וז\"ל וכך אמרו הם ז\"ל והדין כך הוא שיהא האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם והאשה בטבעת שאין עליה חותם מפני שתכשיט הוא להם וכל תכשיט שרי אלא מפני גזרה דרבא דאמר פעמים שהאשה נותנת לבעלה והאיש נותן לאשתו ולפיכך אסרו אחד האיש ואחד האשה עכ\"ל והוא מן התימה שלא נאמרו לקמן דברי רבא אלא לתירוצא למתני' דקתני בטבעת שיש עליה חותם חייב חטאת וכו' ואקשינן והא הוצאה כלאחר יד הוא ופריק רבא דלאו כלאחר יד הוא להם דפעמים וכו' ולא בא רבא לאסור שאין עליה חותם באשה ויש עליה חותם באיש מההוא טעמא עכ\"ל.
ואיכא מאן דפירש דבריהם הכי דאף דדברי רבא לא נאמרו לקמן אלא לתרוצא למתני' מ\"מ שמעינן דהכי הוי דרך הוצאה ואמטו הכי מחייב חטאת בשל איש לאשה ושל אשה לאיש וא\"כ בשל איש לאיש ואשה לאשה כיון דהכי הוי דרך הוצאה אסור ולא נכנסו דבריו באוזני וכי משום דדרך הוצאה בכך משו\"ה לא יצא אדם בתכשיט שלו דהיינו מלבושו.
ולענ\"ד הכונה בדבריהם הכי דמשום דאמר רבא פעמים ופעמים אף אנו נאמר דגם האיש בשלו ואשה בשלה לא יצא דפעמים שנותנו אשה לאיש להוליכו לאומן ומשתלי ונשאר בידו בשבת וכיון דהותר בשלו לא יהיב דעתיה גם בשל אשתו וכן בשל איש לאשה שנותנו לה להניח בקופסא ומשתלי אצלה ואי הותר בשלה לא יהיב דעתה גם בשל בעלה ומתיא ליה ד' אמות ברה\"ר כנ\"ל איך שיהיה שמעינן מינה שדעת רב האי ור\"ח לאסור לאיש בשלו ולאשה בשלה משום גזרה והיינו כסברת רש\"י שפי' וחילופיהן באיש דבאשה יש עליה חותם חייב חטאת אין עליה חותם פטור אבל אסור ובאיש להיפך אין עליה חותם חייב חטאת יש עליה חותם פטור אבל אסור ומן התימה על הרא\"ש בשמעתין שאחר שהביא פי' רב שרירא ור\"ח כתב אבל רש\"י פי' וכו' והו\"ל לשתף לר\"ח עם רש\"י וכן קשה גם על הר\"ן יעו\"ש." + ], + [ + "לא \n תצא אשה וכו'. אבל האיש וכו'. זו היא שיטת ר\"ת הביאו הרא\"ש בשמעתין דף ס\"ב וז\"ל ור\"ת ז\"ל כתב דלא גזרו חכמים באיש דלמא שלפי ומחוי לפי שאין דרכו בכך [וכו'] והא דאמר עולא וחלופיהן באיש אחיוב חטאת קאי דבאיש יש עליו חותם מותר אין עליו חותם חייב חטאת וכ\"כ התוס' בשמעתין וז\"ל וחילופיהן באיש אומר ר\"ת דאחיוב חטאת קאי עכ\"ל ומן התימה על הר\"ן דשקיל וטרי בדעת ר\"ת והניחו בתימה איך אשתמטתיה דברי התוס' אלו." + ], + [ + "אשה \n שיצאת במחט נקובה וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד לעיל ה\"ג שכתב שדעת רבינו כדעת הרי\"ף והרא\"ש בשמעתין הביא לשון הרי\"ף זה ותמה עליו היאך יתחייב האיש במחט שאינה נקובה הוצאה כלאחר יד היא ועוד וכו' יעו\"ש ותמה מרן בב\"י סי' ש\"א עליו וז\"ל ונראה שדעתו לומר שאין דרך האיש לצאת בשום מחט לא נקובה ולא בלתי נקובה וכו' עכ\"ל פי' לפירושו שאין דרך האיש לצאת כן תחובה בבגדו בשום מחט ומחמת דביציאת בבגדו קאי נקט סתם אין דרך האיש לצאת בשום מחט לאפוקי מהרב ט\"ז סי' זה ס\"ק ה' שלא הבין כן ותמה על מרן יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוצא \n תפילין וכו'. ואם היה בימי הגזרה וכו' מכסן. מלשון זה נראה שמפרש בש\"ס כפירוש הב' שפי' רש\"י שסיים שהוא עיקר ומפני הסכנה היא סכנת שמד וא\"כ קשה דלפי\"ז מכסן דמתני' קאי גם לרישא שלא יכניסם ג\"כ זוג זוג ומדברי רבינו נראה דקאי דוקא לסיפא דכתב ואי היה בימי הגזרה שמתיירא לישב ולשומרן ומדברי רבינו בפי' המשנה נראה דקאי גם לרישא יעו\"ש." + ] + ], + [ + [ + "עיין להרמב\"ן והמגילת אסתר בשרש י\"ד." + ], + [], + [ + "ואם \n מכר קונסין אותו עד עשרה בדמיה. וכתב הרב המגיד בגיטין איתא הכי ויש לשון אחר [עד] מאה בדמיה ופסק רבינו כדברי המקל וכו' עכ\"ל ויש להקשות דלישנא קמא שם לא אפשיטא כמ\"ש התוס' וי\"ל דס\"ל כפי' רש\"י ומ\"מ הו\"ל להרה\"מ לפרש דאזיל כפי' רש\"י ומ\"מ נמצא דפסק כלישנא קמא ומ\"ש עוד הרה\"מ ושם נזכר בש\"ס דטעמא משום דהדרא ליה וזהו שכתב ומחזירה וזה נאמר בלישנא בתרא מ\"מ מינה נשמע ללישנא קמא דלא פליגי הב' לישני בזה אי מחזירה או לא והלשון מגומגם.", + " ואפילו\n שבורה אין מוכרין וכו'. הכי איתא במתני' פ\"א דע\"ז אין מוכרין וכו' עכ\"ל וכתב רבינו בפירוש המשנה וז\"ל והשבורה משמשת ג\"כ לטחון וכו' ע\"כ והקשה הרב לשון למודים חלק או\"ח דף ס\"ו וז\"ל והדבר תמוה מנ\"ל להרמב\"ם לפרש טעם זה שלא נזכר בש\"ס והלא טעמא דרבנן מפורש בברייתא דקאמרי והלא מרביעין עליה ויולדת כנראה בהדייא דטעמא דאתי לאחלופי דמשהי ליה וילפי מינה לזבוני שלמה כמ\"ש רש\"י שם ובמתני' ד\"ה עגלים וכ\"כ התוס' ג\"כ ד\"ה שלמין וכדאיתא בהדייא ריש פ\"ק דבכורות דף ב' ע\"ב איבעיא להו מכר בהמה לעובריה מהו עד הכי קאמר ליה טעמא דידן משום דאתיא לאחלופי יעו\"ש וכן הקשה הרב תורת חיים והניחה בצ\"ע.
ואני קודם ראות תירוצו אמרתי דקשיא ליה לרבינו דאי מטעמא דאחלופי לבד קשה דהוי גזרה לגזרה שבורה אטו שלימה ושלימה אטו שאלה ושכירות אלא ודאי צריך לתת טעם אחר בהצטרפות לזה דהיינו דאיכא למיחש שיטחון בה ובהאי טעמא לחודיה לא מתסר משום דלא שכיח ומשו\"ה אצטריך בש\"ס לטעמא דאיחלופי ולעולם בצירוף טעמא דטחינה ועיי\"ש מה שחשב לתרץ על דרך שכתבתי לענ\"ד ולא הונח לו גם מטעם אחר לא הונח לי דמה נענה ומה נאמר בש\"ס דבכורות לקושיא דגזרה לגזרה וגם מה שהעלה בסוף דבריו לא ימלט מהדוחק.
והנראה נכון והוא דקשיא ליה לרבינו ז\"ל דאיך חיישינן לאיחלופי והא שבורה לאו בת מלאכה היא ושלימה בת מלאכה היא ועדיפא מינה כתבו התוס' דף י\"ד ע\"ב ד\"ה שלמין וז\"ל אבל פרה אפי' לאחר ימים רבים כי חזו ליה עלמא בביתיה דגוי אמר לשחיטה זבנה כיון דאינה ראויה למלאכה כל כך וכו' עכ\"ל הרי דכל דאינה ראויה למלאכה כל כך לא אתי לאחלופי ולכך פירש רבינו דראויה לטחון ואף דאין רגילות בזה כל כך מ\"מ אתי לאחלופי ונכון." + ], + [ + "ושוחט \n אותה בפניו. וכתב הרב המגיד דפסק כר' יהודה ולכאורה הוא תמוה דאי כר\"י למה הצריך רבינו שיהא שוחט בפניו, ולומר דפסק כר\"מ אי אפשר וכמו שנראה ממה שפסק פ\"י [ה\"ד] מהלכות ע\"ז גבי אילן ושחת יעו\"ש וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא למה כתב שיהא שוחט בפניו וראיתי למרן שם כתב וז\"ל וכתב הרמ\"ך הרי\"ף פסק כר\"מ משום דסתם מתני' כוותיה ועוד דקי\"ל הלכה כר\"מ בגזרותיו עכ\"ל וי\"ל דרבינו פסק כר\"י משום דמוכח בברייתא בש\"ס דמאן דפליג עליה דר\"י היינו ר\"מ ואע\"ג וכו' שאני הכא דמוכח וכו' עכ\"ל ואין דבריו מובנים מאי דמשני בתחילת דבריו ואולי דט\"ס נפל וכצ\"ל וי\"ל דפסק רבינו כר\"י ואף דמוכח בברייתא דמאן דפליג וכו' אך קשה לי דשם כתב הרמ\"ך דהלכה כר\"מ בגזרותיו ואיך כתב כאן הרה\"מ דפסק כר\"י משום דהלכה כר\"י לגבי ר\"מ והא הדבר בהיפך דבגזרות הלכה כר\"מ." + ], + [], + [], + [ + "חרש \n וקטן נותנו לאי זה מהן שירצה. ועיין שם שבת דף קנ\"ג דהך בעיא איבעיא להו לרבנן דתנן ה' לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה חרש וכו' וכתב התוס' הכא משמע דהלכה כרבנן ובפרק חרש משמע דהלכה כר' אלעזר דס\"ל לרב חייא בר אשי ושמואל כוותיה עכ\"ל ורבינו חש להך סוגייא דידן חדא דהלכה כרבים ועוד דהיא סתם מתני' ועוד דכאן הוי סתמא דש\"ס וק\"ל.
וכתב הרב המגיד וז\"ל וכתבו הרמב\"ן והרשב\"א וכו' ורבינו סתם דבריו וכו' עד אינו נותנו בשבת וכו' עכ\"ל. וקשה לי דמאי שנא דלענין מניחו עליה כשהוא מהלך ונוטלו הימנו כשהוא עומד לא נראה לו שדעת רבינו כדעת הרמב\"ן ודעימיה משום דסתם דבריו ולענין שנותנו עליו מבעוד יום ראה לפרש דבריו כן אף דסתם ולא פירש שנותנו עליו מבעו\"י ועוד מה שהקשה מהר\"י הכהן הביא דבריו הרב מרכבת המשנה דרבינו לעיל פ\"ו פירש מתני' דמי שהחשיך בקידש עליו היום ועלה קאמר בש\"ס כל הנך נדונות וא\"כ בהכרח בקידש עליו היום איירי בש\"ס ועיין מה שסיים שם הרב מרכבת המשנה וליתא והכונה לו כדכתיבנא.", + " ואפי'\n מציאה וכו'. עיין מ\"ש רבינו לעיל סוף פ\"ו ומ\"ש הרב מקראי קודש שם ומ\"ש עליו הרב אור יקרות כאן ומרכבת המשנה שם פ\"ו." + ], + [ + "מותר \n וכו'. משאוי הוא לה. וכ\"פ הרא\"ש ז\"ל וז\"ל כי תבעי לך גמל בחטם מאי מי אמרינן כיון דסגי ליה באפסר משאוי הוא או דילמא כל נטירותא יתירתא לא אמרינן משאוי הוא אמר לפניו ר' ישמעאל בר יוסי ד' בהמות יוצאות באפסר הסוס והפרד והגמל והחמור למעוטי מאי לאו למעוטי גמל בחטם לא למעוטי נאקה באפסר במתניתא תנא לובדקים וגמל יוצאים באפסר באפסר אין בחטם לא אלמא כל נטירותא יתירתא משאוי הוא ואסור וכן הלכתא וכו' ע\"כ ונראה מדבריו דס\"ל דלברייתא ב' אין לדחות כדדחי לא' וזה תימה דמה הפרש ביניהם ובש\"ס דלא דחי לה ודאי סמיך אדלעיל ומשו\"ה אפשר דלא גרסינן בספרים ישנים דוקני למעוטי מאי עד באפסר אלא לישנא דר\"י בר יוסי ובמתניתא תנא ופרושה דכיון דפסקינן כרב מפרשינן הברייתות אליביה וכן צריך להגיה בלשון הרי\"ף יעו\"ש.
עוד כתב הרא\"ש וז\"ל ועוד דקי\"ל כרב באיסורי הלכך כל נטירותא יתירתא אסור כגון בהמה באפסר וכו' עכ\"ל וט\"ס נפל וצ\"ל פרה באפסר וכן צריך להגיה בקיצור פי' הרא\"ש אבל במה שאינה נשמרת בו אי הוי נטירותא יתירתא הוי משאוי ואסור כגון פרה באפסר יעו\"ש דבזה מכוון ללשון הרא\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל \n אין תולין לה קרסטיל בפיה בשבת. וקשה אמאי לא חילק מגדולים לקטנים דבקטנים שרי משום צערא וכדאסיקו בש\"ס יעו\"ש וי\"ל דכיון דפסק כמה דינים משום צערא סמיך עלייהו." + ], + [ + "עיין מ\"ש הרב המגיד באורך ומ\"ש הרב מרכבת המשנה נר\"ו שדקדק דעבד שמל וטבל לשם עבדות שחייב בכל מצוות שהאשה חייבת בה למה הוצרך רחמנא לצוות על השבת ועיי\"ש דעפי\"ז בא לישב קושית הרה\"מ וליתא דמה יענה למ\"ש בש\"ס שם והגר זה גר צדק ובגר צדק לא שייך לומר דסד\"א התורה חסה וכו' ועוד דאפי' לפי יסודו דסד\"א התורה חסה עדיין אין מזור לקושית הרה\"מ דכיון דאיכא ל\"ת מה ס\"ד איכא דהתורה חסה וכתב הרה\"מ עוד וז\"ל ואם לענשו בעשה אבל לא להזהיר רבו עליו כבר דין העבד וכו' עד כאשה עכ\"ל וי\"ל דלפי דבריו טעמא דלא מוקמינן קרא לעשה משום דאיכא גזרה שוה דלה לה וא\"כ בש\"ס דתניא והגר זה גר תושב או אינו אלא גר צדק כשהוא אומר וגרך אשר בשעריך הרי גר צדק אמור הא מה אני מקיים והגר זה גר תושב עדיין לוקמא בגר תושב וקרא חד לעשה וקרא חד לל\"ת כמו שנראה מהמקראות סדר משפטים וסדר ואתחנן ועיין בזה שכתב הרה\"מ דאין מזהירין מן הדין בעשה וכמ\"ש בחידושי הלכות ביאת מקדש פ\"ג ה\"ח." + ] + ], + [ + [ + "נאמר \n בתורה תשבות וכו'. עיין להרב המגיד מה שפי' בפי' א' ועיין להלח\"מ מה שפי' בדבריו וז\"ל לכך נראה לפרש בדברי הרה\"מ כך עד אמרה תורה תשבות עכ\"ל וחוץ שלשון הרה\"מ אינו סובלו שצריך לחלקו לב' עניינים עוד זאת קשה דהא קי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה וא\"צ לתשבות וכן פסק רבינו וכ\"כ לעיל המל\"מ ריש פי\"ח יעו\"ש ובחידושינו שהכרחנו כדבריו ונראה לפרש דברי הרה\"מ הכי דקרא אתא לדברים שאינן מלאכה וא\"כ יתעסק בהם האדם כל היום כולו כגון כבוד רבוץ וכיוצא ולזה קאמר קרא תשבות דהן אמת דלא הוי מלאכה אבל שביתה ליכא וזה נכון בדברי רבינו משא\"כ הפי' האחר שפי' הרה\"מ בדברי רבינו קשה בלשון רבינו." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הדס \n וכו' אבל אתרוג וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד שכן גירסת ההלכות ועיין בהגהות אשר\"י גירסת ר\"ח להיפך והקשה בס' בני דוד משם מקשים וז\"ל והקשו דבמאי מיירי אי כשזוכר זה המריח שהוא שבת ולכן זהיר מלקוצצו שהוא אסור לאוכלו למה לא יהא נזכר גם מאיסור קציצה בשבת ויהא מותר להריח בהדס ואי מיירי בשאינו נזכר שהוא שבת היאך נזהרו מלקוצצו משום דאחר התלישה אסור והלא אינו יודע שהוא שבת וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דשאני גבי אתרוג דשרי להריח כיון דאין עיקר בריאתם להריח לא מטרד כולי האי כדי לשכוח ולתלוש להריח וגם לתלוש ולאכול לא חיישינן אלא היכא דאוכלים מהם דהיינו בפירות הנושרים אי שרית למיכל אתי לתלוש דמיטרד באכילתו ושוכח ואוכל אבל כל דליכא אכילה לא מטרד ואינו שוכח ואוכל משא\"כ בהדס דעיקר בריאתה היא להריח אי שרינן להריח מיטרד ותולש להריח והרי זה דומה לפירות הנושרים דגזרו באכילתם שמא ישכח ויתלוש לאכול וכך הם דיני שבת שאין דעתינו סובלין כל כך.
ודרך אגב ראיתי מ\"ש רש\"י שם וז\"ל דאם תלשו בפיו אין לך תלוש גדול מזה עכ\"ל והקשה הרב מוצל מאש שבסוף ספר רבינו יוסף סי' מ\"ח ואילו במנחות דף ע' גבי בעייא ר' אבהו שבולת שמרחה אמרו בש\"ס ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם וכתב רש\"י כשהיא מחוברת ואי אין לך תלוש גדול מזה היאך אמרו במנחות כן והצריך עיון ולענ\"ד לא קשה מידי דהתם בתרומה באכילה תלה רחמנא וגחין ואכיל בשחייתו לא מקרי אכילה ובטלה דעתו אצל כל אדם משא\"כ בשבת דבכל אופן דתולש חשיב תולש וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המחתך \n את הירק וכו'. עיין מ\"ש הרב כ\"מ ויש חיסור לשון בדבריו ועיין בב\"י סי' שכ\"א הלשון מתוקן.", + " אבל\n מחתכין את הדלועים לפני הבהמה וכו' שאין טחינה בפירות. עיין מ\"ש הרב המגיד ומ\"ש עליו הכ\"מ וז\"ל כתב הרה\"מ וכו' עד להפסיק ביניהם עכ\"ל ואמאי לא קאמר עוד דא\"כ גם בפירות דאין טחינה בהו איכא איסורא דנראה כטוחן וא\"כ אמאי שרי לחתוך דלועין לפני הבהמה והנבילה לפני הכלבים.
עוד כתב הכ\"מ וז\"ל ולי נראה דיותר נכון לגרוס שאין טחינה בפירות וכו' עכ\"ל וקשה טובא דלמה נטה מהנוסחא האחרת משום דקשיא ליה דדלועין נמי פרי נינהו והא גם לנוסחא זאת קשה דהא דלועין נמי פרי נינהו ואמאי שרי ליאסר דמשום דנראה כטוחן ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין \n רוחצין וכו' לפיכך וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל לבד שקצתם מחמירים וכו' וזה דעת הרשב\"א ע\"כ ולענ\"ד נראה להכריח כדעת הרשב\"א דאי כדעת רבינו דשוין מי משרה וים הגדול למים הרעים דבלא אשתהי שרי ובאישתהי אסיר א\"כ בברייתא דתני רוחצן במי טבריא ובים הגדול אבל לא במי משרה לפלוג ולתני בדידיה דבים הגדול נמי ברעים לא ובדאישתהי ובמקום משרה ליתני ים הגדול אלא וודאי דים הגדול דמים רעים בין אישתהי בין לא אישתהי אסיר משא\"כ מי משרה ומשו\"ה תני משרה דים הגדול דמים יפים גם באישתהי שרי אבל משרה באישתהי אסיר.
והרשב\"א בחידושיו סיים וז\"ל וכסברא הראשונה נראה מדברי הרי\"ף עכ\"ל והיינו סברתו דבמים הרעים אפי' לא נשתהא אסיר והילך לשון הרי\"ף והעתיקו הרא\"ש רוחצן וכו' אבל לא בים הגדול ולא במי משרה וכו' בים הגדול אוקימנא במים הרעים שבו אבל במים היפים שבו רוחצן ולא במי משרה אוקימנא דאשתהי ביה אבל לא אשתהי ביה רוחצן עכ\"ל וקשה דמה הכרח יש מכאן לשון הש\"ס הוא דהעתיק ומה דנפרש בש\"ס נפרש בדבריו ואולי מדלא העתיק לשון הש\"ס ממש כמנהגו דהו\"ל להביא הברייתות ולכתוב עליהן קשה ים אים וכו' לא קשיא וכו' אלא אוקימנא וכו' שהוא לשון דידיה הו\"ל לפרש ולערב ים דמים הרעים עם משרה ולחלק בין אשתהי ללא אישתהי אלא וודאי ס\"ל דמים הרעים דים אף בלא אישתהי אסיר ודוחק והר\"ן הבין לדעת הרי\"ף שדעתו כדעת הרמב\"ם וליכא הכרח לא הכי ולא הכי." + ], + [], + [ + "ואסור \n לדחוק כריסו וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד שרבינו הוציא דין זה מההיא דשבת דף קכ\"ג יעו\"ש והרשב\"א הביא פי' אחר משם ר\"ח בחידושיו וז\"ל ור\"ח פי' אסוקי גרמא דפומא דנפלה לינוקא ופעמים שמקיא ע\"י כך דהיינו דמדמה ליה לאפיקטויזין וכו' ויש מקשין דהא רפואתו לאו משום הקאתו היא והיא גופא נמי שריא דהא אינו מתכוין וכו' עכ\"ל ולי נראה דכוונת ר\"ח הכי דכיון שמקיא התנוק ע\"י אסוקי גרמא דפומא הרואה סובר דלכתחילה עשה כן כדי שיקיא ויבא לשחוק סם אפיקטוזין.
ודרך אגב ראיתי דברי רש\"י דסתרן אהדדי שכתב שם בדף קכ\"ג ע\"ב ד\"ה אפיקטוזין שותה משקין ומקיא ולא לרפואה אלא להריק מעיו וכו' ואע\"ג דלא גזור בה משום שחיקת סמנים דהא לאו לרפואה היא אסור משום דמתקן גברא עכ\"ל ובדף קמ\"ז על מתני' דאמר ואין עושין אפיקטוזין וקאמר עלה ר' יוחנן לא שנו אלא בסם אבל ביד מותר פרש\"י בסם דדמי לרפואה וגזרו משום שחיקת סממנים עכ\"ל וכעת קשה ואין להקשות בדברי רבינו דכאן כתב ואסור וכו' ולעיל הל' כ\"ח כתב סכין וממשמשין בבני מעים וכו' דהתם הוא בריוח והכא הוא בדוחק וכ\"כ הטור סי' שכ\"ח גבי סכין וכו' והוא שלא ידחוק יעו\"ש." + ], + [], + [ + "מגבל \n וכו'. וכתב הרב המגיד ופסקו בהלכות כר' יוסי בר' יהודה דאמר היכי משני אלמא דהלכתא כוותיה עכ\"ל וקשיא לי דאמאי לא קאמר דהלכה כוותיה דסתם מתני' דתנן ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין כוותיה וכדקאמר בגמ' שם יעו\"ש.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל אבל רבינו מפרש וכו' וכתב הלח\"מ וז\"ל וקשה לדברי רבינו דמפרש דשתית וקלי ב' דברים היכי אמרו בש\"ס וכו' עד לכו\"ע אסור וכו' עכ\"ל ולא הבנתי קושיתו דשתיתא עבה לא גרע מקלי וקלי לר' יוסי ב\"ר יהודה ע\"י שינוי שרי וכן שתיתא עבה וכן פסק רבינו דקלי ע\"י שינוי דהיינו מעט מעט שרי ושתיתא אפי' הרבה בבת אחת ואפי' עבה בשינוי שנותן את השתית ואח\"כ נותן את החומץ שרי והיינו לריב\"י אבל לרבי גם בשינוי אסיר ולא שרי אלא ברכה וע\"י שינוי וההיא דלוי דהוו גבלין שתיתא היה ע\"י שינוי ולרבי אסיר אלא דלא הוה חילא בידיה למיסר מדריב\"י דשרי ע\"י שינוי בקלי והוא הדין בשתיתא דשוין נינהו ומאי דהוצרך הרה\"מ לומר דמ\"ש בש\"ס והאמרת אין גובלין הוא ברייתא אחרת ובשתית משום דאל\"כ יש לדוחה לדחות דשאני קלי משתית ובקלי הוא דאסר רבי אף ע\"י שינוי אבל בשתית מודה רבי ובשינוי ומשו\"ה הוצרך לומר כן ומתרץ הא בעבה הא ברכה דההיא דאין גובלין היא בעבה והיא כו\"ע ובדלא משנה והא דהכא דושוין ברכה והוא דמשנה כדקאמר בש\"ס משום רבי דלריב\"י אף דלא משנה ונמצא א\"כ דשתיתא עבה שוה לקלי ודוק.
אבל הרי\"ף אין דעתו כן אלא דאף לריב\"י בעבה וברכה צריך שינוי ולרבי דוקא ברכה מועיל השינוי אבל לא בעבה והיינו מדהביא הא דאיתא בש\"ס ושוין שבוחשין וכו' ודוקא ברכה אבל בעבה לא ורכה נמי לא אמרן אלא דמשני היכי משני וכו' ואי הך שקלא וטריא הוא לרבי וכדפי' לדעת הרמב\"ם א\"צ להביאו אלא וודאי דהוא ס\"ל דגם לריב\"י נאמר זה וא\"כ בעבה וברכה צריך השינוי דשתית תחילה ואח\"כ חומץ או דעל יד על יד כן נראה לי דעת הרי\"ף ועפ\"י זה יש לפרש דברי הרי\"ף ז\"ל שהביא הא דאמר בש\"ס מהו לגבל אמר לי אסור וכתב הר\"ן משם הרז\"ה וז\"ל ולא היה לו לרבינו אלפסי להביאה דלא קי\"ל הכי דכרבי אזלא ופליג עליה ר\"י ב\"י וקי\"ל כוותיה והרמב\"ן ז\"ל כתב בס' המלחמות דלא קשה מידי דהכא בגבול גמור קאמר וריב\"י לא שרי אלא על ידי שינוי עכ\"ל ולענ\"ד אין תירוץ זה נכון דאי הספק דזעירי הוא בגבול גמור במאי קמסתפק לכו\"ע אסור. ועפ\"י קדימתנו בדעת הרי\"ף הנה נכון דכיון דהרי\"ף ס\"ל דרכה נמי צריך שינוי גם לריב\"י אהא נסתפק זעירי ברכה מאי דהן אמת דגבול לכו\"ע אסיר ברם היינו דוקא בעבה אבל ברכה שלא בשינוי מאי ואמר לו אסור דגם בזה צריך שינוי לריב\"י וזה הוא דקא מחדש ליה ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "אמבטי \n של מרחץ וכו'. וכתב הרב המגיד ואמבטי זה כלי הוא וכן פירשוהו הגאונים עכ\"ל לאפוקי דלאו אמבטי דעובדא דרבי דאיתא בש\"ס דף מ' ע\"ב דהיא בריכה העשויה בקרקע כמ\"ש רש\"י שם יעו\"ש ולעולם דהוא כלי ראשון ודלא כהב\"ח והט\"ז סי' שי\"ח שכתבו דט\"ס נפל וצ\"ל דכלי שני הוא.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל והטעם וכו' מפני שהמים שבו עומדים לרחיצה ואדם מחממן הרבה וכו' עכ\"ל ועיין מה שדקדק מרן מלשון זה ומה שהקשה עליו ומן התימה על הלח\"מ שדקדק כן מדברי הרה\"מ ולא הקשה עליו כלום ומה גם שקדמו מרן.
ולענ\"ד כונת הרב המגיד נראה ובהקדים מ\"ש הר\"ן ז\"ל על דברי בית הלל באמבטי דתני ולא צונן לתוך חמין וז\"ל כלומר אפי' נותן לתוכו מים צוננים הרבה שאינו אלא להפשירו דאע\"ג דבמיחם תנן במתני' שנותן לתוכו כדי להפשירן ה\"מ מיחם שאינו חם ביותר אבל באמבטי מתוך שמקפידין הרבה על חומו אסרו בו אפי' הפשר עכ\"ל נמצא דיש הפרש בין מיחם לאמבטי אף דשניהם כלי ראשון לפי דאמבטי מקפידין על חומו הרבה וזהו שכתב הרה\"מ והטעם דאסור לתת צונן לתוך חמין שבו כלומר אף הרבה צוננים מדסתם רבינו מפני שהמים שבו עומדים לרחיצה ואדם מחממן הרבה וזה הוא החילוק של אמבטי למיחם דאמבטי הוא של מרחץ ומיחם אינו של מרחץ וק\"ל ועיין למרן שהאריך ומכלל דבריו וז\"ל שהרי הפסיק בין דין דאמבטי לדין זה במיחם שפינה כצ\"ל.
ועיין להטור סי' שי\"ח בפרט זה שדבריו תמוהים ומרן ז\"ל הליץ עליו בפנים שונים וז\"ל בישוב א' ומצאתי שכתב התוס' וכו' עכ\"ל ותמה עליו הב\"ח ס\"ק ח' וז\"ל ועוד דלפי טעמו אפי' חמין לתוך צונן נמי אסור בספל כמו באמבטי דהלכה כר\"ש בן מנסיא דאוסר באמבטי אפי' חמין לתוך צונן לדעת התוס' דלא כהרי\"ף וא\"כ קשה למתיר בספל חמין לתוך צונן עכ\"ל ולא קשה מידי ושגגה היא שיצאה מלפני השליט דלא כתב מרן דפסק הטור כרשב\"ם וכדעת התוס' אלא לעולם דפוסק כב\"ה וכהרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ולא הביא מהתוס' אלא דאמבטי הוא כלי שני וספל ג\"כ הוא כלי שני ופשוט ומבואר הוא.
עוד כתב מרן וז\"ל ועוד י\"ל דס\"ל לרבינו וכו' א\"כ ספל דשרי בגמ' הוי כלי שלישי וכתב עליו הב\"ח וז\"ל וליתא וכו' עד אין חילוק בין ג' לד' וכו' עכ\"ל ולק\"מ דג' וד' עד מאה הכל אחד דהטעם הוא משום גזרה אטו שני והכל שוה וא\"כ למאי דס\"ד מעיקרא רב יוסף דגזרינן ג' אטו ב' א\"כ אפי' עד מאה אסור וא\"כ רחיצה בשבת היכי משכחת לה.
עוד כתב הב\"ח וז\"ל אבל האמת דרבינו פסק כך בספל וכו' עד ולכן פסק וכו' יעו\"ש וקשה דמהיכן בא לו לאוקומי הברייתות דפליגי במקום דאפשר לומר דלא פליגי וראיה דהש\"ס לא רמי להו אהדדי ודאי דלא פליגי וק\"ל.
ודרך אגב לא תעזוב נפשי לשאול בפשטא דשמעתתא במה שהקשה אלא בשבת רחיצה בחמין ליכא ופי' רש\"י לא משכחת חמין שהוחמו ואפי' בע\"ש שלא היו צריכין להפיג רתיחתן עד בחמין עכ\"ל ומאי קשה משכחת לה בשימתין עד שיפיג רתיחתן מאליו בלא שום מים בהמתנה כדי שעה." + ], + [ + "ואם \n יצק התבשיל וכו'. כתב הרב המגיד וז\"ל ופרש\"י וכו' עד וכן יראה מלשון רבינו עכ\"ל והיינו ממ\"ש רבינו ואם יצק וכו' אע\"פ שהוא רותח וכו' מותר ליתן [לתוך] הקערה משמע דוקא לתוך הקערה אחר שנתן התבשיל לתוכה ולא קודם ואין להקשות דמאי ראיה מדברי רבינו הא המשנה היא שהעתיק וכבר כתבו התוס' דליכא לדיוקי מסיפא משום דיוקא דרישא דמשמע בהיפך ולא מדיוקא דרישא משום דיוקא דסיפא דהא כתבנו דזה שכתב הרה\"מ משינוי לשון שכתב רבינו ואם יצק וכו' מותר ליתן לתוך הקערה דמורה להדיא כן ולא העתיק לשון המשנה להורות כן והוצרכתי לזה לאפוקי מי שנתקשה בזה וכן נראה דעת רבינו דעירוי מכלי ראשון מבשל ממ\"ש פ\"ג מהלכות מעשר הט\"ו ונותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל אע\"פ שהוא חם מפני שאינו מתבשל וכו' עכ\"ל הרי דדוקא לתוך התבשיל אינו מתבשל אבל נותן לתוך הקערה תחילה ומערה עליו מבשל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אסור \n לראות וכו'. פ' שואל דף קמ\"ט וכ\"כ הרי\"ף ולישב מ\"ש בש\"ס שם והני תנאי כהני תנאי כתב הר\"ן וז\"ל אין רואין וכו' וקי\"ל כת\"ק ומיהו שאר מראות אף לת\"ק שרי דאע\"ג דת\"ק ס\"ל (כרבא) [כרבה] היינו לומר שהשוו מדותיהן במין אחד אבל להחמיר במין אחר אטו אותו המין וכו' אפי' (רבא) [רבה] מודה דלא מחמירינן עכ\"ל פי' לפירושו דבדבר שהוא מין אחד אז אמרינן דלא מדכר אבל במה שאינו מין אחד אז לא אמרינן לא מדכר והיינו טעמא דלפי הענין מחמרינן לאפוקי מי שלא הבין כן והקשה לפי פשטן של דברים דלפי פי' הר\"ן דפי' דהיינו טעמא משום דלא פליגי רבנן היאך מקשה בש\"ס הני תנאי עם הני תנאי ואין טעמן שוין ודוק.
ודע דדברי הר\"ן אלו מצאתים להרמב\"ן בס' המלחמות ופירש כמ\"ש ויותר נראה לענ\"ד מה שפי' הרז\"ה וכן פירש הרב משה בר' יוסף הובאו דבריו בחידושי הרשב\"א וז\"ל הר\"ם בר יוסף פי' דעיקר גזרה משום מראה של מתכת היה ואלא מיהו משום דידיה גזרו בכל מראה והא דקאמר הכא בשל מתכת עסקינן העיקר תקנתא קאי כלומר משום ליתא דידיה גזרו וכההיא דאמרו ריש פ\"ק דביצה וכו' עכ\"ל והקשה עליו הרמב\"ן דאי איתא דת\"ק בכל מראות אסר ור' מאיר לא אסר אלא בשל מתכת שאינה קבועה בלבד הו\"ל למימר ור\"מ מתיר בכל המראות חוץ משל מתכת שאינה קבועה וכו'.
ולענ\"ד כבר תירץ זה הר\"ם בר יוסף באומרו דה\"פ דש\"ס הכא בשל מתכת עסקינן העיקר תקנתא קאי וכו' כלומר דמאי דקאמר בשל מתכת עסקינן היינו לומר דמשום ליתא דידהו גזרו דחשבינן שמא יסיר נימין ובכל מראות גזר ת\"ק אטו של מתכת (ור\"י) [ור\"מ] מתיר בשל מתכת שהוא העיקר וכ\"ש שאר מראות חוץ משל מתכת שאינה קבועה וכיון דכל עיקר תקנתה משום מראה של מתכת שמא יסיר נימין המדולדלין א\"כ נקט ההתר בשל מתכת לחידושא דקבועה בכותל לא חיישינן לשמא יביא מספריים דהדהכי והכי מדכר וכ\"ש באינה של מתכת דשרי דהדהכי והכי מדכר וא\"כ מה מקום לקושית הרמב\"ן ומן התימה על הרשב\"א שהביא הא דהר\"ם בר יוסף והביא קושית הרמב\"ן עליו ודוק." + ], + [], + [ + "נשברה \n לו חבית וכו'. הכי איתא ריש פ' חבית חבית שנשברה וכו' ובלבד שלא יספוג ופי' רש\"י שלא ישים ספוג וכו' גזרה שמא יסחוט עכ\"ל ולכאורה קשה דאין זה הטעם דאתמר בש\"ס דהכי איתא שם תנא לא יספוג ביין ולא יטפח בשמן שלא יעשה כדרך שעושה בחול עכ\"ל ומשום סחיטה לא משום דאיירי כשיש בספוג עור בית אחיזה וכדכתבו התוס' ז\"ל וא\"כ קשה איך פי' נגד הש\"ס שבצידו ונראה דרש\"י ז\"ל מפרש דמאי דתנא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול לא קאי אלא שלא יטפח בשמן ואגב שלא יטפח תנא נמי לא יספוג וכן נראה בבירור מדברי רש\"י ד\"ה ויטפח אך קשה דמי הכריחו לזה ואין לומר דהכריחו לזה משום דקשיא ליה דאי כפי' התוס' דאיירי אפי' ביש לו עור בית אחיזה ואפ\"ה אסור משום עובדא דחול א\"כ לעיל דף קמ\"ג ע\"א דתני מתני' ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו ליאסר משום דהוי עובדא דחול אלא וודאי דבזה ליכא משום עובדא דחול דהא ודאי ליתא משום דא\"כ מאי שנא ממטפח דאית ביה משום עובדא דחול אלא וודאי הך דספוג דהכא אינו ענין לספוג דקינוח ויש לחלק ורבינו מפרש בענין אחר שמ\"ש במתניתא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול פי' שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יבא לידי סחיטה דס\"ל דליכא איסורא אם יעשה כדרך שהוא עושה בחול וכן פי' מאי דתניא לקמן נתפזרו לו פירות בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל שלא יעשה כדרך שעושה בחול יעו\"ש פכ\"א הי\"א." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "התוקע \n וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד ועוד קשה דמאי שנא בדלת [של] שידה תיבה ומגדל נוטלין ולא מחזירין ובדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלין ולא מחזירין הא בשניהם איכא גזרה שמא יתקע ועיין בב\"י סי' ש\"ח מה שהליץ על זה ולא זכיתי להבינו ושוב ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו קדמני יעו\"ש וראיתי להט\"ז ס\"ק ט' תמה על מרן מההיא דהמוצא תפלין דף קי\"ב יעו\"ש ותמהני עליו אמאי לא הקשה לתירוץ מורו חמיו הב\"ח דרצה לתרץ דבלול אי לא תקע ליכא חיוב חטאת מהא דבור ודות וכמ\"ש למרן ב\"י ברם מה שתירץ הוא נכון דלול זה הוא כלי ואח\"כ חברו וראיה מלשון הש\"ס דידן בשלמא לול וכו' קסבר כיון דמחברי בארעא יש בנין בקרקע וכו' ואי מתחילה חברו בקרקע הו\"ל ככל בנין בקרקע וחשיב קרקע ומאי קסבר אלא וודאי דמתחילה היה כלי ואח\"כ חברו.
אבל קשה על הב\"ח דאיהו כתב לדרכו דבשידה תיבה ומגדל אפי' תקיעה ליכא איסורא דאורייתא ואינו דבהמוצא תפלין תניא דף ק\"ב ת\"ר ציר וכו' והעליון כאן וכאן לא יחזיר גזרה שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת ורבינו אינו מפרש כפי' רש\"י שם אלא כפי' התוס' וכמ\"ש בסוף הל' זאת הרי דבשידה תיבה ומגדל שהם כלים אם תקע חייב חטאת ועוד קשיא לי בדבריו במה שהביא ראיה ללול כשתקע דחייב ממ\"ש רבינו פ\"י וכן התוקע עץ בעץ דחייב דא\"כ אפי' דלול יחשב ככלי חייב וא\"צ שיחשב קרקע ואי כונתו דכל שכן בקרקע כיון דאפי' בכלים חייב איך סיים אחר כך דתקיעה בכלי אינו חייב חטאת ודוק.
ודרך אגב ראיתי להתוס' בסוגיין דף קכ\"ב ע\"ב ד\"ה לעולם כתבו וז\"ל ופריך והא נמי נוטלין קתני וכו' ע\"כ ותבת נמי טפילה והחידושי הלכות נרגש ועיי\"ש מה שנדחק דלפי' הו\"ל למימר והא נוטלין נמי. ולענ\"ד הכי פירושו דקא מותיב בש\"ס למה שאמר אביי דפי' ניטלין והא נמי נוטלין קתני דאי לא הוה תני נוטלין אלא הך רישא וסיפא ניטלין הוה אמינא דפירוש נוטלין דרישא כפי' ניטלין דסיפא אבל כיון דחוץ דסיפא דתני נוטלין הא נמי תנא הכי וכן שהן ב' כן אי אפשר לומר דב' פי' ניטלין או י\"ל בהיפך על דרך זה וק\"ל." + ], + [ + "ואין \n פוקסין אותו וכו'. ופרש\"י בדף צ\"ד יש מרבותי וכו' מתקנת שערה במסרק או בידיה עכ\"ל וכתבו התוס' עליו ד\"ה פוקסת וז\"ל ועוד א\"כ היה שונה סורקת כדתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק עכ\"ל וקשיא לי דמאי קשה התם דקתני סורק לפי שהוא להפריד השערות וכמו שנראה כן שם מעניינו דאי סרק חייב משום דודאי מסיר שערות וכאן הוא לתקן השער והוא כלי אחר ואינו מסיר שער דאי לא\"ה איך חכמים אוסרין משום שבות והא חייב חטאת וא\"כ ב' כלים נינהו וחד נקרא פוקס וחד נקרא סורק ודוק.", + " מפני\n שנראה כבונה. הכי איתא בדף צ\"ה גודלת ופוקסת משום בונה עד בניתא וקשיא לי דא\"כ האי ויבן לאו לשון בנין הוא אלא מלשון קליעה שכן קורין בכרכי הים והכתוב פעם מדבר בלשון זה ופעם לשון יוני או ארמי וכן אמרו במנחות והיו לטוטפות על שם מנין פרשיותיהם נקראו טטפת טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים והביאו רש\"י סדר ואתחנן נמצא דהכתוב מדבר בלשון העמים וא\"כ היאך חייב משום בונה וברייתא זאת הובאה בעירובין דף י\"ח וסיים שם בברייתא דבר אחר ויבן ה' אלהים וכו' מלמד שבנאה הקב\"ה לחוה כבנין וכו' עכ\"ל דנראה דהדבר אחר דריש ליה מלשון בנין אבל הראשון דריש ליה מלשון בנאיתא שהוא מלשון קליעה וא\"כ קשה כמ\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המסנן \n בכפיפת מצרית וכו'. וקשה לי טובא דודאי הכלי הוא ריק דהא מסנן שילך לתוכו וא\"כ אפילו שלא יהא הכפיפה גבוה טפח הא מאהיל דהא איכא טפח ויותר בתוך החבית ואיהו כתב בריש הל' זאת דלא יכסה בבגד על פי החבית כולה מפני שנעשה אהל הרי דמאהיל אפי' בכלים ואפשר דאה\"נ דאם יש בכלי טפח ודאי דאסור משום טפח של כלי דהוי אהל והכא עסקינן בכלי רחב ובקומתו ליכא טפח ואשמועינן דאפ\"ה צריך שיזהר שלא יגביה מקרקעית הכלי טפח." + ] + ], + [ + [], + [ + "נוקבים \n מגופה של חבית להוציא ממנה. ובש\"ס שם דף קמ\"ו אין נוקבין מגופה אמר רב הונא מחלוקת למעלה אבל וכו' ופסק רבינו כר\"ה וכמ\"ש הרב המגיד ובפי' המשנה פסק כרב חסדא וז\"ל לא יקבנה מצדה ר\"ל מצד החבית ע\"כ ובש\"ס דף מ\"ח אמר רב יהודה אמר רב א\"ר הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת מתקיף לה וכו' מה בין זו למגופת חבית א\"ל רבא זה חבור וזה אינו חבור וכו' ועיי\"ש מ\"ש התוס' ד\"ה וכי והקשה החידושי הלכות וז\"ל ובין לפרש\"י ובין לפי' התוס' יש לדקדק המקשה דהכא דלא ידע לפלוגי בין חבור לאינו חבור אמאי לא אקשיה בההיא דפ' חבית גופיה דבגוף החבית אסור לנקוב לכו\"ע ובמגופת חבית חכמים מתירים ועל כרחך היינו טעמא דזה חבור וזה אינו חיבור וכו' ע\"כ ומאי קשה אימא דהמקשה סובר כר\"ה דגם במגופה בצידה הכל מודים דאסור כי פליגי בלמעלה וא\"כ בין במגופה בין בחבית הדין שוה ואף דהתוס' כאן סברי הלכתא כר\"ח כמו שהוכיח במישור מרן סי' שי\"ד מדבריהם דהכא ודלא כהב\"ח וט\"ז שערערו על דבריו בלא טעם מ\"מ המקשה יסבור כר\"ה ודוק.", + " שובר\n אדם את החבית וכו'. משנה דף קמ\"ו ואמרו בש\"ס שם א\"ר הושעיא לא שנו אלא דרוסות עד מתני' קשיתיה דתני גרוגרות וכו' וא\"כ נמצא דמתני' ר' נחמיה ורבינו העתיק המשנה כצורתה נמצא דפסק כר\"נ דדוקא בדרוסות שרי אבל מפורדות לא וא\"כ קשה איך כתב רבינו בסמוך מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף והא היין הוא מפוזר והיאך מטלטל הסייף וסותר עצמו דידיה אדידיה. ואפשר לומר דקשיתיה לרבינו בש\"ס במאי דמותיב שם ב' ברייתות אהדדי דתני חדא חותלות של גרוגרות [וכו'] מתיר ומפקיע וכו' ותני חדא מתיר אבל לא מפקיע ומתרץ לא קשיא הא רבנן הא ר\"נ דלפי האי תירוצא נמצא דברייתא דתני לא מפקיע ולא חותך ר\"נ ואף דקתני שם גרוגרות והשתא לפי תירוץ ר' הושעיא מתני' לא הוי גם ר\"נ דלר\"נ (נתן) מותר לשבור חבית של גרוגרות ובהאי ברייתא קתני אסור והחידושי הלכות נרגש מזה ותירץ דהנך גרוגרות דברייתא מפורדות נינהו וראיה דקתני תמרים ולא ידענא מאי קאמר דתמרים נמי הוו דרוסות ועינינו הרואות דבשנים אלו גרוגרות ותמרים איכא דרוסות ואדרבא בתמרים חשיב יותר דרוסות דע\"י דובשייהו דנפקי מינייהו מתדבקי אהדדי ומשו\"ה נקטינהו אהדדי וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא ומכח זה פסק הרמב\"ם כהך אוקמתא והיינו דר\"נ ס\"ל דאף בדרוסות אינו מפקיע אלא מתיר ומתני' רבנן וגרוגרות לאו דוקא ודלא כר' הושעיא אך קשה לזה דא\"כ ר' הושעיא היאך מיישב הנך שתי ברייתות וכעת קשה." + ], + [ + "וכשם \n וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד ועיין להרב מקראי קודש מ\"ש לתרץ דשרי אפי' אינו תלמיד חכם משום דפסק דשרי לעבור אפי' במים לקבל פני מי שגדול ממנו וכו' יעו\"ש ולענ\"ד לא דמי הא להא דלעבור במים שרי אבל במברא שמעבירו הגוי מי שרי ועוד א\"כ גם בלא ערמה לישתרי וק\"ל.
ודרך אגב חזינא שם בסוגייא דף קל\"ט דאיתא הכי אמר רבה בר רב הונא מערים אדם על המשמרת ביו\"ט לתלות בו רמונים ותולה בו שמרים וכו' מאי שנא מהא דתניא מטילין שכר וכו' אפי' שיש להן ישן מערים ושותה מן החדש התם לא מוכחא מילתא הכא מוכחא מילתא ע\"כ וכתב הרשב\"א בחידושיו וז\"ל איכא למימר אדרבא התם נמי שותה קאמרינן אבל אומר לשתות ואינו שותה לא התירו ותירץ הרמב\"ן דהכי קאמר והוא שתלה בה רמונים תחילה הא תלה בה שמרים תחילה אע\"פ שתלה רמונים לבסוף אסור ואקשינן ממערים ושותה מן החדש אף על פי שמתחילה הוא טורח הוכיח סופו על תחילתו ומתרץ וכו' ולענ\"ד הדבר תמוה דאי הפי' כן מאי קשה שאני גבי שכר שכן הוא דרכו דמתחילה צריך לטרוח ואח\"כ לשתות דמה ישתה אי לא טרח לא כן גבי משמרת דשייך ביה הוכחה קודם דהיינו מה שיטיל לתוכו רמונים והנכון מ\"ש רש\"י ז\"ל וכן הסכים הרשב\"א." + ], + [], + [], + [ + "ואסור \n להניח עלה של הדס וכו' משום מרזב. הכי איתא בשבת דף קמ\"ו אמר שמואל האי טרפא דאסא אסור מאי טעמא רב יימר [מדיפתי] אמר גזרה משום מרזב רב אשי אמר גזרה שמא יקטום מאי בינייהו דקטים ומנחי ע\"כ. ולכאורה קשה טובא דאי שמואל קאי בעלה של הדס קטום נמצא דאפ\"ה אסור ומאי איכא בינייהו ואי באינו קטום א\"כ מאי שמא יקטום דקאמר והא קוטם כאן ומשו\"ה ליתסרי ומרן בב\"י סי' שי\"ד הרגיש בזה ונדחק.
ולענ\"ד דין חיליה דהרב בעל הטורים ז\"ל שם דהוצרך שיהיו הרבה קטומים ולא די באחד והשתא ה\"פ דש\"ס דשמואל אסר בטרפא דאסא אף בקטום וחד אמר דאסור משום מרזב וחד אמר שמא יקטום וא\"כ בדאיכא קטומים הרבה איכא בינייהו דלמ\"ד משום מרזב אסור ולמ\"ד שמא יקטום ליכא למיחש דהא איכא קטומים הרבה ואי אינו מועיל זה איכא אחר ושמואל לא איירי אלא בדליכא קטום כי אם אחד מהם וזה נמי נאמר לפי' רש\"י ואף דלא פי' כי גם מ\"ש מרן לא פי' וא\"כ אף דגרסינן קטים ומנח צ\"ל כן ולדחוקי בפי' תבות אלו וצ\"ל קטים ומנח אחרות דאל\"כ מה נאמר להרא\"ש דהעתיק קטים ומנח אלא ודאי כדכתיבנא.
וכתב מרן וז\"ל כתב הרב המגיד וכו'. ורב אשי דאמר גזרה שמא יקטום לפרושי טעמא דשמואל אתא ולא משום דס\"ל הכי וכו' עכ\"ל. והקשה הרב כפות תמרים דף י\"ד ע\"א דאם כן איך פסק רבינו לקמן ה\"ז גבי זמורה שמא יקטום כיון דלא אתיא כהלכתא זה תורף קושיתו ולא קשיא כלל דהתם לאו אוכלי בהמה הוו ודוק.
והר\"ן פ' המביא כדי יין כתב וז\"ל והיכי מסקינן הכא דאוכלי בהמה כיון שהן רכין אין בהם משום תקון כלי אע\"פ שהוא מכוון לכך והא בפי' אסרינן למיתן טרפא דאסא בחביתא אפשר לומר דהתם היינו טעמא לפי שדרך הוא שאפי' באוכלי בהמה מתקנין כלי העשוי כבר אבל לא שיעשו ממנו כלי לכתחילה עכ\"ל והביאו מרן סי' שי\"ד והקשה לו דאי דרכו בכך לתקן כלי באוכלי בהמה לחייב אפי' שלא קטם משום התיקון ואי בתיקון ליכא איסור גם בקטימה ליכא דאוכלי בהמה נינהו.
ולענ\"ד ה\"פ ודבריו אלה אזלי למ\"ד משום מרזב וקשיא ליה מאי שנא דהתם חיישינן משום מרזב והכא לא חיישינן שמא יעשה כלי ואסור ואהא מתרץ דשאני הכא שדרך הוא דמתקנין כלי העשוי כבר באוכלי בהמה וכיון דזה דרכו כל הימים הרואה אינו מחלק וסבר דשרי גם בדבר שאינו אוכלי בהמה אבל לעשות כלי באוכלי בהמה מתחילה אין עושין וכיון שכן לא אתו לטעות ולעשות כלי מדבר שאינו אוכלי בהמה אך מרן ז\"ל שם כפי מ\"ש בדברי הר\"ן לא הבין כן יעו\"ש וצ\"ע." + ], + [ + "עיין בספרי אגורה באהלך דף כ\"ו ע\"ב." + ], + [ + "אסור \n להטביל כלים טמאים וכו'. עיין להרלנ\"ח סי' ט\"ז ישוב לדברי רבינו למה שקשה מכאן למ\"ש פ\"ד מהלכות יו\"ט ושם נסתפק בדעת הרא\"ש לדעת הרי\"ף בכלים חדשים שהיה לו מערב יו\"ט אי יכול להטבילם ביו\"ט או לא יעו\"ש שכעת אין הספר מצוי בידי ולכן אעתיק לשון הרא\"ש ז\"ל ואבאר דבריו לפי פשוטו וז\"ל הרא\"ש והביא הרי\"ף טעמא דרב יוסף [דאמר] משום סחיטה וטעמא דרב ביבי דאמר גזרה שמא ישהא ושביק וכו' ותמהני למה האריך לפרש משנה זו מה שייך טבילת כלים האידנא ועוד לפי הטעמים שכתב מותר להטביל כלים חדשים ביו\"ט הילכך נראה וכו' ומאלו ב' הטעמים אסור להטביל כלים חדשים ביו\"ט עכ\"ל וה\"פ ותמהני למה מפרש משנה זו דהמשנה קאי במטביל מחמת טומאה ובזמן הזה ליכא טומאה ועוד לפי הטעמים שכתב שהא טעמא דסחיטה וטעמא דשמא ישהא הדין יוצא דמותר להטביל כלים חדשים ביו\"ט דלטעמא דסחיטה היינו טעמא דשמא יטביל כלי דשייך בהו סחיטה ועכשיו דליכא טומאה וליכא למיחש לסחיטה שרי להטביל כלים חדשים ולטעמא דשמא ישהא וה\"ט דשמא מאי דביני ביני יטמא ביה איזה תרומה עכשיו דליכא תרומה ולא טומאה שרי להטביל כלים חדשים וליכא למיחש לשמא ישהא וכו' ואין לזוז מזה בכונת דבריו וא\"כ מה מקום להסתפק דודאי דהרא\"ש איירי אפי' בכלים חדשים שבאו לו מערב יו\"ט כיון דליכא להני טעמי דסחיטה ושמא ישהא והוא ז\"ל שנסתפק בדעת הרא\"ש לא ידעתי היאך יפרש לשון הרא\"ש.
עוד כתב הרא\"ש וז\"ל הילכך נראה טעמא דרבה עיקר דהלכתא כוותיה לגבי רב יוסף ע\"כ והקשה עליו הט\"ז ס\"ק ה' דהכא רב ביבי נמי פליג על רבה וכו' פי' וא\"כ מאי חזית לפסוק כרבה כיון דהא רב ביבי ור\"י פליגי עליה ולא הוי חד לגבי חד אלא חד לגבי תרי וכל חד הוי לגבי ב' ועיין להרב יד אהרן נר\"ו סי' שכ\"ג גם במה שתמה על הרב שער אפרים שכתב בדעת מרן שמה שהתיר בשו\"ע היינו מויש מתירין דכתב הכלבו דהכלבו לא איירי אלא ביו\"ט וכו' יעו\"ש ואינה קושיא דמרן ס\"ל דהוא הדין בשבת והא ראיה דהביאו כאן הלכות שבת וכמו שנראה מדברי מרן ב\"י. אך קשה איך התיר מרן בשו\"ע כיון דהרמב\"ם והרא\"ש אסרי לפי דרך השער אפרים וצ\"ע.
ודרך אגב ראיתי בסוגייא זאת אמר ליה אביי יש לו בור בחצרו מאי איכא למימר וכו' והקשה בשיטה מקובצת וז\"ל וקשיא לי דהא ברה\"ר מדינא אסור מן התורה ועוד מאי קאמר גזרה בור בחצרו אטו בור ברה\"ר דהא מעיקרא נמי הכי ס\"ל דמתני' אפי' בבור בחצרו קא אסרה וטעמא משום בור ברה\"ר ועיי\"ש מה שתירץ. ולענ\"ד ה\"פ שמא יטלנו ויעבירנו ד' אמות ברה\"ר דהיינו דקאי הבור ברה\"ר אבל הכלי היה בקרוב פחות מד' אמות דליכא איסורא ואפ\"ה אסור שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ואהא קאמר לו אביי יש לו בור בחצרו מאי איכא למימר וקאמר גזרה בור בחצרו אטו בור ברה\"ר וכתבו התוס' גזרה יו\"ט אטו שבת ולא הוי גזרה לגזרה דיו\"ט ושבת אחת היא עכ\"ל ולא קשיא ליה בשמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברה\"ר וגזרה בור בחצרו אטו בור ברה\"ר דהוו ב' גזרות משום דבהא ודאי איכא למימר כולה חדא גזרה היא אבל מיו\"ט אטו שבת חידשו דכולא חדא גזרה היא.
ועוד כתבו התוס' ד\"ה נגזור (הסקה) [השקה] וכו' וכן בסמוך בולד הטומאה וכו' ע\"כ. וכתב בחידושי הלכות וז\"ל ובההיא דמדלין בדלי לא תקשי להו דנפרוך גזרה שמא יעבירנו דדרך הדלי מונח אצל הבור ולא שייך בהוא שמא יעבירנו וכו' יעו\"ש וכן כתב בשיטה מקובצת לקמן גבי רב ביבי וז\"ל והא דמדלין בדלי טמא ולא גזרו שמא ישהא התם הוא דהדלי שם בבור ושם טהרתו מילתא דלא שכיחא הוא שיהא משהא וכו' עכ\"ל. מוכח דסברי דמ\"ש דלי בברייתא הוא דוקא אבל כלי אחר שאינו דלי לא ברם מרן בב\"י סי' שכ\"ג הביא מדברי הירושלמי בפרקין דלאו דוקא דלי אלא הוא הדין כלי אחר שראוי למלאות בו מים שרי יעו\"ש ועוד דברי החידושי הלכות ז\"ל בזה מלתא דלא מסתברא דכל עיקר הגזרה היינו שמא יעבירנו ד' אמות ברה\"ר ובדלי ליכא למיחש וכשנאמר דאיכא למיחש לשמא יטביל בעיניה ומטביל בעיניה משום שמא יעבירנו חיישינן אתמהא ולכן נראה דהתוס' במה שמצאו טעם כתבו ובמאי דלא מצאו צ\"ל דאגב אחרינייתא אמרו כן בש\"ס ובגמ' רב ביבי אמר שמא ישהא וכתב החידושי הלכות יש לדקדק לטעמא דר\"ב שהוא משום תקלת תרומה למה נחמיר בה לקמן בשמעתין בשבת טפי מיו\"ט ומתוך זה נראה לישב דברי הרמב\"ם בהלכות יו\"ט וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד אין זה קושיא עד דמחמתה ידחוק רבינו לפסוק כן דטעמא דלקמן היינו משום דכיון דהוא מטמא לכלי אסור וכמ\"ש התוס' לקמן ד\"ה ושוין." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן \n אם פירש טליתו וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד על שם הרמב\"ן והר\"ן דקדק כן מפי' רש\"י בסוגיין וליתא וכמו שנראה מפי' רש\"י בדף י\"ט גבי הנהו ב' תלמידי וכן הרשב\"א בסוגיין והרה\"מ כאן לא יחס פי' זה אלא להרמב\"ן." + ], + [], + [], + [ + "מותר \n להציל וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד וסיים וזה נ\"ל עיקר לדעת הפוסקים כר' יהודה עכ\"ל ולכאורה איכא ט\"ס וצ\"ל כר\"ש ודלא להשוותו טעות נראה דה\"פ דהוא סיים ומ\"מ אפשר וכו' כלומר דאף דהלכה כר\"ש מ\"מ בזה לא הודה הש\"ס דילן להירושלמי וכו' ואהא מסיים וזה נ\"ל עיקר כלומר האי סברא דלא כל השבותין שוין גם למאן דפוסק כר\"י דמודה בזה ולא מסתייעי מהא דלא הביא בש\"ס דילן הא דירושלמי לפסוק דלא כר\"ש ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מפליגין \n בים הגדול וכו'. עיין בברייתא דף י\"ט ועיין בדברי הרא\"ש שם מה שהביא משם רשב\"ם דמה שהתיר הוא דוקא בע\"ש ולא בשבת עצמו ואילו בעירובין פרק מי שהוציאוהו דף מ\"ג הביא משם רשב\"ם דגם בשבת שרי וכ\"כ התוס' שם ומה שקשה עוד להרא\"ש דידיה אדידיה עיין בב\"י סי' רמ\"ח." + ], + [ + "לשון המל\"מ עיין בס' תועפות רא\"ם דף מ\"ג ע\"ב וס' אגורה באהלך דף כ\"ו." + ], + [], + [], + [ + "כל \n הדברים וכו'. וכתב הרב המגיד דיצא לרבינו דלא תי' סתם משנה דגבי עירוב וכו' עם משנה דבמה מדליקין יעו\"ש ולענ\"ד הוא נכון דלא לאוקומי מתני' דבמה מדליקין כרבנן דא\"כ קשה איך סותם רבינו הקדוש ב' סתמי דסתרי אהדדי וזה קשה לרש\"י בפי' המשנה שכתב ד\"ה ספק חשיכה קסבר גזרו על השבות אף על בין השמשות עכ\"ל והיינו לרבנן ונמצא סתם רבינו הקדוש ב' סתמי דסתרי אהדדי ועפ\"י דברי רש\"י אלו במתני' דמוקי למתני' כרבנן יש לתמוה אמה שהקשו התוס' על פירוש רש\"י גבי מימרת רבה דאמרו לו שנים צא וערב עלינו דפי' בעירוב תחומין והקשו עליו ואעפ\"י דספק חשכה אין מערבין עירובי תחומין ה\"מ לכתחילה וכו' ומאי קושיא האי מימרת רבה קאי כרבי דס\"ל דלא גזרו על השבות בין השמשות ומתני' רבנן וכמ\"ש רש\"י ז\"ל.
ודרך אגב ראיתי להתוס' שם ד\"ה לא קשיא שכתבו וז\"ל נראה לר\"ת כפי' הקונטרס דבעירוב תחומין מחמירינן משום דאית להו סמך מן המקרא וכו' עכ\"ל. ובסוף פרק הדר דף ע\"ו כתבו על שם רש\"י בהיפך דבעירובי חצרות מחמירינן מבעירובי תחומין יעו\"ש היטב גם על הרא\"ש קשה כן דשם פרק הדר הביא משם רש\"י דפי' דבעירובי חצרות מחמירינן טפי ואילו כאן בפרק במה מדליקין כתב על שם רש\"י בהיפך שכתב גבי מימרת רבה וז\"ל ור\"ת מפרש לה בעירובי חצרות ולא כפי' רש\"י שפי' דאיירי בעירובי חצרות ותחומין דהא אוקימנא דאין מערבין עירובי תחומין בין השמשות וכו' עכ\"ל ואי קאי במה שהביא שם עפ\"י פי' רש\"י דעירובי חצירות חמיר טפי איך כתב כאן דפי' רש\"י עירובי חצירות ועירובי תחומין והא לא פי' אלא תחומין במימרת רבה בין בפרק במה מדליקין בין בפ' הדר אלא וודאי דקאי במה שפי' רש\"י דתחומין חמיר טפי וכשכתב רש\"י תחומין כל שכן חצרות וא\"כ קשה דידיה אדידיה.
גם ממ\"ש עוד הרא\"ש פ' במה מדליקין וז\"ל ואין לומר ה\"מ לכתחילה אבל בדיעבד מהני כדפי' רש\"י וכו' עכ\"ל וזה הוצרך רש\"י לפרש משום דס\"ל דתחומין חמיר וכמ\"ש התוס' ד\"ה שניהם קנו עירוב יעו\"ש ועוד קשה על התוס' ז\"ל דשם פרק הדר נראה להו כפי' ר\"ח מכח מאי דקשיא להו אפי' רש\"י ומה שקשיא להו אפי' רש\"י היינו משום דמפרשי פי' רש\"י גבי כאן בעירובי חצירות כאן בעירובי תחומין דעירובי חצירות חמיר טפי וכנראה דהכי סבירא להו ג\"כ דאל\"כ עדיין יפרשו הם כפי' רש\"י במימרת רבה דאיירי בתחומין וכ\"ש בחצרות לפי דתחומין חמיר אלא וודאי דס\"ל כפי' רש\"י ואילו הכא הכריחו כפי' רש\"י ד\"ה לא קשיא כאן בעירובי תחומין.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל והוסיף ז\"ל וכו' עד בין השמשות מותר עכ\"ל וקשה דאיך נלמד משם ללכתחילה דלא אמרו שם אלא אם עירב כבר אבל לא שיערב וכמ\"ש רבינו שם פ\"ו יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "כל \n כלי וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד ודע וכו' ואין להקשות ממ\"ש הרשב\"א גופיה שם בחידושי מס' שבת דף קכ\"ד וז\"ל אמר רבא ממאי דלמא לעולם אימא לך לאחר התרת כלים וכו' בהאי פורתא לא מיעפש כלומר והלכך לאו צורך גופו מקרי אלא הו\"ל כמחמה לצל עכ\"ל הרי דמפרש דאף דהוי שלא לצורך חשיב כמחמה לצל ושרי דשאני התם דאף דאפשר בלא\"ה דבההיא פורתא לא מיעפש מ\"מ הטלטול מיהא לצורך הוא דמטלטל ולא על מגן ברם מ\"ש הרה\"מ על שם הרשב\"א הוא דמטלטלו שלא לצורך כלל אלא על מגן ומשו\"ה אוסר וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n כלי שמקפיד עליו וכו'. משנה דף קכ\"ג כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר וכו' והיינו תנא דמתני' דדף קכ\"ד כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך וא\"כ אסור בטלטול בין לצורך גופו בין לצורך מקומו דהא בין לרבא בין לרבה למר מלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו ולמר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו ואהא קאמר חוץ מן המסר הגדול משמע דאסור ועוד דאמרו פרק מי שהחשיך דף קנ\"ז וז\"ל אבל מוקצה מחמת חסרון אפי' ר' שמעון מודה דתנן כל הכלים וכו' חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה עכ\"ל הרי דאסור בכל ומן התימה על המרדכי פרק כירה שכתב חוץ מן המסר הגדול מיהו לצורך גופו או לצורך מקומו מותר והביאו ב\"י סי' רע\"ט וסי' ש\"ח ומן התימה שלא הקשה עליו מרן וצ\"ע." + ], + [ + "כל \n כלי שהוקצה מחמת האיסור וכו'. הכי איתא פ' מי שהחשיך דף קנ\"ז פליגי בה וכו' ומאי ניהו נר שהדליקו בו באותו שבת וכו' ומן התימה על הרא\"ש פ\"ק דחולין דף ט\"ו כתב וז\"ל ואנן קי\"ל כר' שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בנר שהדליקו בשבת דדחייה בידים וכו' ומוקצה מחמת חסרון כיס וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים עפ\"י סוגיית הש\"ס דר\"ש לא ס\"ל מוקצה כלל אלא מחמת חסרון כיס אלא דאנן הוא דלא קי\"ל כר\"ש במחמת איסור.
וראיתי להט\"ז ריש סימן רע\"ט הרגיש בזה וכתב וצ\"ל נר הדולק בשבת וליתא ממ\"ש דדחייה בידים וגרוגרות וצמוקים וכו' ועוד דהא קי\"ל דלא כר\"ש בנר שהדליקו בשבת דאף דלר\"ש שרי לדידן אסור וכן פסק הרא\"ש סוף שבת וכן קשה על הב\"ח בסי' רע\"ט דכתב כן יעו\"ש וצ\"ע.", + " כגון\n נר שהדליקו בו בשבת וכו'. והקשה הרב מרכבת המשנה נר\"ו וז\"ל ותימה על רבינו ז\"ל דבפירוש המשנה כתב דטעמא דר' שמעון דאוסר בנר הדולק משום שמא יכבה וכאן בס' היד כתב טעמא משום מוקצה מחמת איסור עכ\"ל. ולא ידענא מאי קא קשיא ליה דבפי' המשנה איירי בנר הדולק דאסר ר\"ש לטלטולי ומפרש משום שמא יכבה אבל לאחר שכבה ס\"ל דמותר אלא דאנן קי\"ל בזה כר' יהודה דאסר וז\"ש כאן רבינו נר שהדליקו בו וכו' אעפ\"י שכבה וכו' וע\"ז יהיב טעמא משום שכל כלי דאסור לטלטל וכו' וזה ג\"כ כתב רבינו שם בפי' המשנה אחר הך טעמא דר\"ש וז\"ל ואין הלכה כר\"ש בנר שהדליקו בו כי העיקר אצלינו כי כל מה שהוקצה בין השמשות וכו' אסור לטלטלו בשבת וכו' עכ\"ל וזהו שכתב רבינו כאן וברור." + ], + [], + [], + [ + "כל \n כיסויי וכו'. וכתב הרב המגיד משנה כל כיסויי הכלים וכו' עוד שם העיד ר' יוסי משום ר' אליעזר בן יעקב וכו' והקשו עליהם וכו' ומדברי רבינו נתבאר תירוץ לזה שאין תנור ככלים [ע\"כ] ויש ראיה לדבריהם מדאמרו בש\"ס שם דף קכ\"ה כמאן מטלטלינן האידנא כיסוי וכו' כראב\"י דלמה לא אמרו כר' יוסי וכו' והתוס' כתבו שם ד\"ה כמאן דהוה מצי למימר הכי אלא משום דמשנת ראב\"י קב ונקי והוא דוחק דהרי ר\"י נמי נימוקו עמו ומשו\"ה ס\"ל דבדוקא אתמר דבההיא פלוגתא דלקמן דר\"י ות\"ק קיימא לן כת\"ק וכמ\"ש הרה\"מ וכלישנא קמא דש\"ס אבל גבי תנור קי\"ל כראב\"י וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "כלכלה \n וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד ועי' להרב ב\"ח סי' ש\"ט מ\"ש עליו מדברי רבינו בפירוש המשנה ופי' דבריו דמדמצריך רבינו שם ג' תנאים פי' שיהיו מטנפין ושיהיה האבן במקום הנקב ובש\"ס אצטריך תירוצא דאבן גופא נעשה דופן משום קושיא ולינערינהו נעוריה יעו\"ש וא\"כ משמע דגריס ליה והוצרכתי לזה שראיתי להרב יד אהרן נר\"ו כתב שלא הבין דבריו." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "חרס \n קטנה וכו' הואיל וראוי וכו'. וכתב הטור בסי' ש\"ח חתיכת חרס שנשברה בחול מכלי וראויה לכסות בה כלי מותר לטלטלה אפי' במקום שאין כלים מצויין שם וכו' עכ\"ל. והקשה מרן וז\"ל אך תימה דכיון דחזי לכסות כלי אפי' נשבר בשבת נמי לאו נולד הוא לת\"ק דר' יהודה כמו שנתבאר בסמוך וכיון דרבינו כתב בסמוך דאפילו נשברה בשבת שרי לטלטלן כיון שראויין לכסות כלים וכדברי ת\"ק איך כתב כאן דנשברה בחול וכו' ועיי\"ש מה שנדחק וכן הב\"ח והיד אהרן נר\"ו ובכולן איכא למשדי נרגא ולענ\"ד י\"ל דשאני ההיא דבסמוך דפסק כת\"ק משום דאיירי ברה\"י דשכיחי כלים שם ומכסה בהו בהנהו שברים הכלים וכיון דאיכא כלים שם לא הוי מוקצה אבל ברה\"ר דלא שכיחי כלים שם אם נשבר הכלי שם בשבת השברים אינן מועילים דשם אינן שכיחי כלים ואי אפשר לו להוליכם לרה\"י דאיכא כלים ומשו\"ה חשיב מוקצה ומשו\"ה דוקא בנשברה בחול דבאותה שעה היה יכול להוליכם ברה\"י לכסות כלים וחשיב ככלי ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "קנה \n וכו'. עיין בסוגייא דף קכ\"ו ובמ\"ש הרא\"ש וז\"ל תימה דרי\"ף פסק וכו' עד ג' חלוקים בדבר ואין לדקדק דא\"כ דחריות שאני וסגי במחשבה מאי מקשה בש\"ס שם ע\"ב וז\"ל וכי תימא ה\"נ דאיכא תורת כלי ומי בעי רשב\"ג תורת כלי והתניא חריות של דקל וכו' ומאי קושיא שאני חריות של דקל דסגי במחשבה דקושית הש\"ס היא לרבי יוחנן ור\"י משוה פקק החלון לנגר וכבר כתב הרא\"ש דפקק החלון שוה לחריות ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "מנורה \n של חוליות וכו' מפני כובדה וכו'. ועיין למרן מה שהאריך ונדחק ולענ\"ד פשוט דרבינו פסק כריש לקיש דבעלת חדקים בקטנה שרי ובגדולה אסור והיינו טעמא דגדולה כיון דהיא כבדה אתי לנפילה והרואה סובר שהיא של חוליות וכשנופל ההיא דחוליות מפרקה ונמצא עושה כלי אבל קטנה כיון שאינה נופלת ליכא למיחש לכל זה וק\"ל." + ], + [ + "מנעל \n שעל [גבי] האמום וכו'. עיין בש\"ס דף קמ\"א ויש להקשות שם לאביי דמוקי ליה ברפוי והיינו אליבא דחכמים דמטמאים דהא מוקי הברייתות הא ר' אליעזר והא רבנן היאך אפשר לאוקומי כן והא בהדייא תני ר\"א דברפוי שרי וא\"כ חכמים בהכרח יסברו דשרי אף באינו רפוי ויש לומר דיסבור אביי דלא פליגי הברייתות וחדא מיירי ברפוי וחדא באינו רפוי והוו ככו\"ע אך קשה להחידושי הלכות שם כתב וז\"ל הכא במאי עסקינן ברפוי וכו' והשתא הוה מצי לאוקומי הני ב' ברייתות כרבנן והא ברפוי הא באינו רפוי וכן לרבא וכו' אלא כיון דב' סתמא קתני משמע דבחדא גוונא איירו עכ\"ל. ודבריו תמוהים דהא לאביי בהכרח צ\"ל דלא פליגי אלא חדא איירי ברפוי וחדא באינו רפוי וכדכתיבנא וצ\"ע." + ], + [ + "מטלטלין \n וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד עד וגם זה דוחק. וקשיא לי דהא בש\"ס קאמר אמר רבא ב' תשובות בדבר חדא גרף של רעי מאיס והאי לא מאיס ועוד גרף של רעי מגלי והאי מכסי פי' אפילו אם נאמר דמאיס י\"ל ומה גם דלא מאיס ודוק." + ], + [], + [ + "אוצר \n של תבואה וכו'. ופי' דבריו עיין להרב המגיד ז\"ל ברם מ\"ש רבינו בפי' המשנה דבריו תמוהים שכתב וז\"ל ואמרו אפי' ד' וה' על דרך הרבוי כאילו אמר אפילו מנין גדול וכו' והיינו כשמואל וכגי' ואפי' טובא וסיים וז\"ל ואם הוצרך אדם לפנות לא יפנה יותר מד' או מה' אלא כל חד מפני לנפשיה עכ\"ל. והיינו כרב חסדא וסותר עצמו מדידיה אדידיה ומדברי רבינו אלו שכתב כל אחד מפני לנפשיה נראה סותר למ\"ש מרן בדעת רבינו וז\"ל ומ\"מ נ\"ל וכו' אלא אחרים יכולים לפנות וכו' ודוק.
גם מדברי רבינו אלו סתירה למ\"ש הרה\"מ בדעת רבינו דגריס כרב אחא משבחא יעו\"ש וכמו שהקשה ג\"כ הרב מרכבת המשנה נר\"ו ועיין להרב ב\"ח סי' של\"ג ס\"ק א' מ\"ש בביאור דברי רב חסדא ושמואל ודבריו אינם מובנים על פי סוגיית הש\"ס ורש\"י בסוגיין דף קכ\"ז גריס כגירסת ר' אחא משבחא שכתב ד\"ה כדאמרי אינשי והוא הדין אפי' טובא ועיין במ\"ש רש\"י בביצה ריש דף ל\"ו ד\"ה התם תנן יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "אין \n גורפין וכו'. וקשה דבש\"ס מוכח דטעמא דאיסורא דסילוק לצדדין משום דלא חזי דנמאס וכמ\"ש רש\"י ומוכרח דאל\"כ מאי בעי ארישא פליגי או אסיפא פליגי וכו' והא כולה מתני' מטעמא חדא הוא וי\"ל דאה\"נ דבפרושא דארישא פליגי או אסיפא פליגי צ\"ל כפרש\"י אבל בפירושא דאו אתרוייהו פליגי פירושו משום דבין רישא ובין סיפא מטעמא חדא הוו וא\"כ כד פשיט ליה דאתרווייהו פליגי נמצא שניהם מטעם אחד נינהו ואפשר דפי' כן משום דתני בברייתא אחד זה ואחד זה דמשמע דמטעם אחד הוי ועיין במ\"ש התוס' שם ד\"ה אבל ומ\"ש בפרק המצניע דף צ\"ה ועיין פסקי תוס' שם פרק תולין דכתבו וז\"ל אסור לגרוף אבוס שבקרקע ודבריהם תמוהים וזה היפך ממ\"ש בש\"ס יעו\"ש.", + " וכן\n עלים וכו'. הכי איתא בשבת דף ק\"מ ע\"ב אמר רב חסדא האי כישתא דירקא אי חזיא למאכל בהמה וכו' אמר רב האי תליא דבשרא שרי לטלטולי דכוורי אסור ופרש\"י בשר מליח התלוי ליבשו ומלא החבל קרי תליא שרי דנאכל [חי] באומצא ע\"כ והקשה הרשב\"א בחידושיו וכן התוס' לעיל דף ל\"ט דלפי פי' למה מזכיר תליא והו\"ל להזכיר בשר מליח גם הו\"ל לאומרה לעיל פ' מפנין ועוד מוכח לעיל פ' מפנין דדג מליח חזי לאומצא.
ולענ\"ד נראה דלא קשיא כלל לרש\"י דיש הפרש בין מליח למליח דיש מליח דעבר זמן עליו ונתבשל מחמת המלח וההוא כו\"ע אוכלין אותו ויש מליח שנמלח ולא עבר עליו זמן כלל והרי הוא חי ומי שאוכל אותו הוא מי שאוכל חי באומצא ולכן מאי דנקט הכא תליא היינו טעמא דאיירי שלא עבר זמן על בשר מליח הלזו וצריכה היא להיות תלויה ומשו\"ה לא אמרו פ' מפנין דמליח דהתם היינו שנתבשל מחמת המלח וכאן הוא חי וכן הוא בדג וק\"ל.
אך בהלכות פי' דתלא היינו העץ שתולין בו הבשר וזהו שכתב הרב המגיד ופי' בהלכות תלא דבשרא העץ שתולים בו הבשר לאפוקי מפי' רש\"י ומ\"ש אח\"כ מטלטלין אותו עד סוף הלשון הוא מדברי הרשב\"א ולא הוי הכל מדברי הרי\"ף וראיה שסיים ע\"כ כתב הרשב\"א ומ\"ש בתחילת דבריו ליתיה בהרשב\"א וא\"כ אין מקום למה שתמהו מרן בב\"י והב\"ח עליו דבהלכות כתבו איפכא יעו\"ש." + ], + [], + [], + [ + "היה \n מוטל בחמה וכו'. ועיין מ\"ש מרן בכ\"מ ובב\"י סוף סימן שי\"א הוסיף וז\"ל ובהכי אתי שפיר מה שהכריח הרי\"ף וכו' ובמ\"ש נתיישב דלא הוה מצי לאקשויי ליה מדר' יצחק כיון דלפום קושטא לא ס\"ל כוותיה ע\"כ ודבריו תמוהים דעדין קשה קושית הרז\"ה במ\"ש הרי\"ף דלא קי\"ל כר\"י משום דרב הונא דהיתה בהמתו טעונה וכו' דלפי דבריו דההיא דרב הונא הוא היפך מר\"י איך קאמר ליה ר\"ש לרבי יצחק כבר תרגמה ר\"ה לשמעתיך הרי ר\"ה ס\"ל היפך אלא וודאי ליתא לדהרי\"ף דאיך קאמר הכי והא רב הונא אי אפשר שיסבור הכי וצ\"ע." + ] + ], + [ + [ + "היוצא \n וכו'. והקשה הרב מגילת אסתר מצוה שכ\"א להך סברא דרבינו ז\"ל די\"ב מיל דאורייתא מהא דאיתא פרק משילין דף (ל\"ה) [ל\"ו] על מתני' דאין רוכבין ע\"ג בהמה גזרה שמא יצא חוץ לתחום שמע מינא תחומין דאורייתא אלא גזרה וכו' ולדעת רבינו אמאי לא קאמר גזרה שמא יצא חוץ לי\"ב מיל. ולע\"ד לא קשה מידי דע\"כ לא חיישינן ברוכב יותר ממהלך שמא יעבור מן התחום אלא כשהוא אסור להלוך יותר מאלפים ואגב ארכיבה לא דייק ואתי להלוך יותר מאלפים י' או עשרים או ל' אבל עד י\"ב מיל ליכא למיחש כיון דיודע דאסור להלוך יותר מאלפים מדרבנן ועיין להטירת כסף דף רי\"ט מה שהקשה לרבינו ועיין להרא\"ש סוף פ\"ק דעירובין מה שתירץ לקושית הרי\"ף ויתורץ זה ועי' בסיפרי תועפות ראם דף ל\"ו ע\"ג.
ובהאי דינא דרבינו הקשה אלי מו\"ר הרב יאודה אשכנזי ז\"ל דמאי שנא דהכא עד י\"ב מיל שרי מדאורייתא ומכאן ואילך לוקה וליתסר מדאורייתא גם קודם הי\"ב מיל דומיא דחצי שיעור דפסק רבינו כמ\"ד אסור מן התורה וכשם דהתם אסיר מדאורייתא כיון דאי אכיל עוד חצי שיעור מצטרף ה\"נ נימא הכא כיון דמחמת הי\"ב מיל הוא דנאסר לאחר הי\"ב ונמצא א\"כ דהאיסור חל מכח הי\"ב. ולי הפעוט לא דמי הא להא כלל דשאני חצי שיעור דהתורה אמרה לא תאכל והיינו כזית ואינו נאכל בבת אחת אלא כדרך אכילה וא\"כ כשמתחיל לאכול נמצא מתחיל באיסור דאי אפשר לאכול כל הכזית בלא התחלת החצי שיעור ומשו\"ה חצי שיעור נאסר מן התורה לא כן הכא דכתיב אל יצא איש ממקומו והיינו אחר י\"ב מיל נמצא קא מזהיר בפי' דוקא שאחר י\"ב מיל הוא דלא יצא אבל קודם שרי לא שייך צרוף י\"ב [עם] אחר י\"ב (והב') [ועד י\"ב] הם התר גמור ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי \n שיצא וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד עד לא יכנס ויש להקשות דהא רבינו כתב לקמן הט\"ז וי\"ז דזה הוא דוקא לדבר מצוה או באונס אבל שלא לדבר מצוה ולא באונס ליכא הבלעת תחומין וכן הוא בש\"ס בפי' דף מ\"ו חילוק זה וא\"כ מאי קשיא ליה לרבינו כדי לישב ועיין מ\"ש מרן דק\"ל ז\"ל דאין בדברי רבינו טעם לשלא נמדוד הד' אמות לצד תחומו דבאומרו רבינו תחילתן אינו מובן דברי מרן כלל.", + " וכן\n מי שהחשיך חוץ וכו'. וכתב הרב המגיד ואין לומר שעל עיר אחרת נתכוון רבינו וכו' פי' דהכי מתפרשין דברי רבינו דזה בא מן הדרך ועשה שביתה במקום אחד ואיכא ב' מדינות לפניו האחת קרובה לו יותר והאחת יותר רחוקה וממקום שעשה השביתה איכא לעיר אחת אלפים ואחד אמה ולב' איכא אלפים אמה עד אמצע העיר ולזה קאמר רבינו דאינו יכול להלוך אלא עד אלפים יהיה ממקום שיהיה ולא ניחא ליה בפי' זה דזה דוחק דאיירי בב' מדינות ומפרש דברי רבינו הכי ואם כלתה מידתו וכו' דהיינו מחמת שעשה השביתה יותר קרוב לעיר ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אפי' \n עבד אפי' שפחה וכו'. הכי איתא במשנה עירובין דף נ\"ח וקשה דרבינו כתב פי\"ד מהלכות עדות ה\"ג וז\"ל ויש דברים שסומכין וכו' ועד כאן היינו באים בשבת וכו' אם היה גוי או עבד כשראה דברים אלו והעיד אחר שנתגייר וכו' אינו נאמן ולא קשיא דודאי דמ\"ש הך דגוי או עבד דאינו נאמן להעיד מה שראה בגיותו היינו במילתא דאינו נאמן בהיותו גוי או עבד וכמו שהוא גבי קטן ומ\"ש נאמנין להעיד בגודלן וכו' היינו במילתא דאינן נאמנין בקטנן ה\"נ גבי גוי או עבד והך דינא דגוי או עבד ודאי דלא שייך בתחומין דנאמן אף בגיותו ועבדותו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואם \n לא הבדיל וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ונחלקו וכו' עד וכן נראה מן ההלכות פירוש דבהלכות איתא בדברי רבא סתם מבדיל והולך כל היום כולו ודאי דגריס כן בש\"ס באחרונה וק\"ל." + ], + [], + [ + "מדברי \n סופרים לקדש על היין וכו'. וראיתי להרב פר\"ח במים חיים בליקוטי או\"ח סי' רצ\"ח הביא ראיה לדברי רבינו דהיין הוא דרבנן מהא דאמרינן פ' במה מדליקין נר חנוכה וקידוש היום נר חנוכה קודם ולא הו\"ל לדחויי דאורייתא מחמת מצוה דרבנן ועוד ראיה מהא דאמר רב זימנין חביבא ליה ריפתא ומקדש אריפתא וכו' עכ\"ל. ולענ\"ד אין מכאן סתירה למאן דסברי דהוא דאורייתא דמאן דס\"ל דהוא מדאורייתא לאו דוקא יין אלא הוא הדין פת וכמ\"ש הר\"ן הביאו בב\"י ואם כן אף דנר חנוכה קודם לא מבטלה מצוה דאורייתא דמקדש על הפת אלא דלכתחילה הוא על היין ולפ\"ז מתיישבה הא דרב דזימנין דחביבא ליה רפתא ומקדש עליו וק\"ל.", + " ואע\"פ\n שהבדיל וכו'. ויש לדקדק אמאי לא כתב כן רבינו בקידוש דאף דקידש בתפילה ויצא ידי חובתו וכמ\"ש הפר\"ח במים חיים בליקוטי או\"ח סי' רצ\"ח יעו\"ש ונראה דשאני הכא דמעיקרא הכי תקינו רבנן דאף דהתפלל צריך לקדש בכוס ואסרו לטעום כלום קודם אבל בהבדלה דמתחילה תקנת חכמים אחת היא אלא שפעם תקנוה על הכוס ופעם בתפלה ואח\"כ בשניהם וכשהבדיל בתפילה מותר לו לאדם לעשות מלאכה שייך שפיר אע\"פ וכו'." + ], + [ + "כיצד \n וכו' ומדיחו וכו'. וכתב הרב המגיד גמ' פ' שלשה שאכלו וכו' וקשה דא\"כ הו\"ל למנות רבינו י' דברים שנאמרו שם יעו\"ש." + ], + [ + "אין \n קידוש וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ואמרו שם סבור מינה ה\"מ מבית לבית אבל מפינה לפינה לא אמר להו רב ענן בר תחליפא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דמר שמואל ואפילו מאגרא לארעא הוה מקדש ע\"כ בש\"ס ובהלכות וכו' עד סוף הל' ולא פי' הרה\"מ דברי רבינו ע\"פ גירסת ספרינו דגרסינן הכי דף ק\"א סבור מינה ה\"מ מבית לבית אבל ממקום למקום בחד ביתא לא אמר להו רב ענן וכו' ונחית מאיגרא לארעא והדר מקדש ואם כן אף ממקום למקום צריך לקדש פעם ב' אבל מפינה לפינה א\"צ וזה הוא דפסק רבינו דמזוית לזוית א\"צ משום דא\"כ קשה דיוקא אדיוקא דרישא קאמר דמבית לבית צריך לקדש הא ממקום למקום לא והדר כתב מזוית לזוית לא הא ממקום למקום צריך לקדש ומשו\"ה מפרש לה על פי גירסת הרי\"ף ואפשר לפרש דברי רבינו עפ\"י ספרינו ומבית לבית דכתב רבינו היינו ממקום למקום וכמ\"ש התוס' ד\"ה אבל ממקום למקום וז\"ל ומיהו ב' מקומות בחד בית קרי ליה מבית לבית וכו' יעו\"ש וכ\"כ בדף ק' ד\"ה ידי קידוש בדברי הירושלמי יעו\"ש.
וכתבו התוס' ד\"ה ידי קידוש וז\"ל ואין לומר וכו' מדפריך ולשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא ע\"כ. וכתב החידושי הלכות וז\"ל ועוד יש להביא ראיה מדאמר רבה לתלמידיו טעימו מידי וכו' כ\"כ המרדכי עכ\"ל ועיין מ\"ש עליו הלשון למודים חלק או\"ח סי' קמ\"ז ולא הרגיש בלשון הש\"ס דקאמר הכי טעימו מידי וכו' מתעקרא לכו שרגא ולא מקדש לכו בבית אכילה ובקידושא דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה ומדקאמר ולא מקדש לכו בבית אכילה ר\"ל דאי הוה שרגא היו מקדשין שם אלא כיון דליכא שרגא לא מקדשי ולפי דבריו א\"צ לקידוש שם והו\"ל למימר מתעקרא לכו שרגא ולא תאכלו ובקידושא דהכא לא נפקיתו וק\"ל ובנפול יסודו זה יפול מ\"ש בסי' קמ\"ח דף ע' פיסקא המתחלת ומ\"מ לפי מ\"ש ניחא יעו\"ש.", + " ולמה\n מקדשין בבית הכנסת מפני האורחים וכו'. מלשון זה נראה לענ\"ד דאוכלין ממש שם ומה שקשה לזה ישב הר\"ן וז\"ל דזה חשיב כסעודת מצוה יעו\"ש ועיין בתוס' שם בדף ק\"א ע\"א ד\"ה דאכלו." + ], + [], + [], + [], + [ + "מי \n שהיה אוכל וכו'. ריש פרק ערבי פסחים ודרך אגב ראיתי מ\"ש התוס' שם ד\"ה אין מפסיקין וז\"ל ומורי רבינו יחיאל אומר מדפסיק כר' יוסי בהפסקה בההוא עובדא מכלל דלכתחילה לא קי\"ל כוותיה עכ\"ל ולא יכולתי הבינם דמאי ראיה מההיא עובדא ללכתחילה מעשה שהיה כך היה שהתחילו בשעת התר לר' יהודה משום שהיה שם ר' יהודה או אפי' שלא יהיה שם הכי הוה עובדא ועיין בדברי הרמב\"ן בהשגותיו ומה שהקשה עליו הרב לשון למודים חלק או\"ח סי' קמ\"ב והצריך עיון ואינם מובנים דבריו דאיך נוקים לברייתא בשקידש היום דבפי' תני ושוין שאין מתחילין גם מ\"ש עוד על המרדכי והצריך עיון לא קשה מידי דגם בזה יש לחלק בין ערב פסח לע\"ש דבע\"פ דוקא כגון ההיא דאגריפס הוא דמחמרינן כל שגומר סעודתו בתוך זמן איסורו אבל בע\"ש אפי' סמוך מעט לט' מתחילים וכעין מה שמחלקין מע\"פ לע\"ש באותה ברייתא דתני ושוין שאין מתחילין דמוקי לה בע\"פ." + ], + [], + [], + [ + "יין \n שטעמו וכו'. וכן הוא בהלכות ועיין מ\"ש הר\"ן דלענין תרומה ומעשר לכו\"ע חומץ ויין ב' מיני נינהו ולכאורה תמוהים דבריו מברייתא דב\"ב דף פ\"ד ע\"ב יעו\"ש ויש לפרש דכו\"ע דכתב הר\"ן קאי לאמוראי שם דפרק המוכר פירות דף צ\"ו יעו\"ש הדק היטב." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה \n מהלך וכו'. וכתב הרב המגיד ושם בש\"ס העלו עד שאינו מצוי הוא וכו' והקשה הרב ראשון לציון דאם כן דמחצה על מחצה אינו מצוי ואינו כותבו רבינו למה לעיל פ\"ו בדין מרחץ כתב רבינו דין דמחצה על מחצה וי\"ל דהתם דין דמחצה על מחצה לא קאי לעיר דהוה בה מחצה גוים ומחצה ישראל אלא דמחצה גוים ומחצה ישראל נכנסין למרחץ וזה אינו דבר שאינו מצוי ואמטו להכי כתבו רבינו ז\"ל ועוד י\"ל דבשלמא התם דהוי לחומרא אף דאינו מצוי כתבו רבינו ז\"ל אבל כאן שהוא לקולא כיון שאינו מצוי לא חשש לכותבו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אסור \n לקבוע וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד פי' דבריו שכל שבימות החול אינו עושה סעודה כזו אסור לעשותו בע\"ש וכל היום בכלל וכו' ולאכול ולשתות בלא קביעות סעודה דהיינו אכילת עראי גם אפי' סעודה שרגיל בחול כל היום מותר להתחיל וכו' וכר' יוסי ברם מהנך ב' דאמרן דשרי לקבוע סעודה שנוהג בה בחול פי' שנוהג כן כל ימות החול מצוה להמנע אבל אינו אסור לקבוע לפי שסובר רבינו דאע\"ג דקי\"ל כר' יוסי דאמר אוכל והולך וכו' היינו דוקא דפסקינן כוותיה בלא קביעות סעודה אבל בקובע סעודה לא פסקינן כוותיה זה הוא פי' דבריו אבל אה\"נ דר\"י איירי בקובע ג\"כ דמותר לכתחילה לקבוע ודוק וע\"פ זה לא קשיא מה שהקשה עליו הב\"ח סי' רמ\"ט." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אסור \n להתענות וכו' אין מתענים וכו' חוץ מעיר שהקיפוה עכו\"ם וכו' שמתריעין וכו'. ממה שהאריך כל כך ולא כתב בקיצור חוץ מעיר וכו' או נהר וכו' או ספינה וכו' מורה שבא להורות דבתענית לעולם אסור ודלא כמ\"ש הלח\"מ ז\"ל פ\"א מהלכות תעניות ה\"ו יעו\"ש ובלא\"ה דבריו דחויים דע\"כ לא אמרינן דרבינו סמך על מקום אחר אלא כשכתב הדין במקומו השייך יותר וא\"כ אי איתא להאי דינא הו\"ל לרבינו לכותבו בהל' שבת בפ\"ב ובפרקין שהוא מדיני שבת ולא לסמוך על הלכות תעניות והאמת כמ\"ש מרן שם ומ\"ש בפירוש המשנה חזר בו והסופרים כתבוהו בהלכות תעניות ממה שראו כן בפירוש המשנה." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d39c39d57baf9ac2b0de54d9f840c5c60de47dee --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,1167 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbath", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Sabbath", + "text": [ + [ + [ + "שביתת \n מלאכה בשביעי מ\"ע שנאמר וביום השביעי תשבות וכו'. יש לדקדק בלשון רבינו אמאי לא כתב מ\"ע מן התורה לשבות בשביעי כי אורחיה בכולהו דוכתי ועיין להחבי\"ב בכנסת הגדולה לאו\"ח סי' תרפ\"ז הגהות הטור דקדק כן וישובו שם אינו עולה לכאן יעו\"ש. ועיין במקראי קדש דף קי\"ט ובס' חנן אלהים דף ט\"ו ע\"ב תירץ משם הרב דוד גרשון ז\"ל וז\"ל דהכא נקט כי האי לישנא משום דשבת במרה איפקוד כדרשת רז\"ל וה\"ק שביתה בשביעי ממלאכה כי שמענוה מימי קדם במרה קודם נתינת התורה נעשית אח\"כ במתן תורה מצות עשה ודכוותא קריאת שמע שנתקנה בימי יעקב אבינו ע\"ה משו\"ה אמרינן ק\"ש פעמים בכל יום כי ידענו מימי יעקב במתן תורה נעשית מ\"ע עכ\"ל וזה ג\"כ אפשר ליישב למ\"ש רבינו ריש הל' מילה שכתב מילה מצות עשה שחייבין עליה כרת ולא כתב מצות עשה למול את הזכרים משום דכיון דנצטוה אברהם קודם מתן תורה הכי פירושו מילה שנצטווה בה אברהם מצות עשה היא עכשיו.
אך קשה ממ\"ש רבינו ריש הל' תפילה מצות עשה להתפלל וכו' וכיון דאברהם אבינו התפלל שחרית ויצחק מנחה ויעקב ערבית הו\"ל למימר תפילה מצות עשה היא וכהנך דכתבינן דלדעת רבינו תפילה דאורייתא ויש לישב זה אך קשה ממ\"ש רבינו ריש פ\"י דמעשה הקרבנות אכילת החטאת והאשם מצות עשה שנאמר וכו' והתם לא שייך לתרץ כתירוץ הרב דלא נצטוו בזה קודם מתן תורה וכן ממ\"ש רבינו ריש פ\"ח דבית הבחירה שמירת המקדש מצות עשה דגם שם לא שייך כתירוץ הרב וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "וכל מקום \n וכו'. אין מכין אותו כלל. וכתב הרב המגיד והוא בעניינים שאין לומר בהן מותר וכו'. והכוונה בזה כמו שהבין הרב בחנן אלהים דהיינו מקום דלא שייך לשון מותר ואף שהוא מותר וכההיא דכתב רבינו פ\"ב ה\"ז יעו\"ש דלא כמו שהבין בסוף דבריו הרב לחם יהודה דאיכא איסור מיהא וכמו שחילק הכ\"מ דא\"כ הו\"ל להרה\"מ לכתוב והוא בעניינים דאיכא איסור בהם והאמת יורה דרכו." + ], + [ + "דברים \n המותרים וכו'. עיין לכ\"מ מ\"ש משם הרמ\"ך ועיין למקראי קדש מה שהקשה עליו ומה שתירץ זה שנים מצאתי להרב גופיה בחנן אלהים יעו\"ש ובס' לחם יהודה תירץ תירוץ אחר וכתב שהוא תירוץ הרב ואינו כמו שיראה המעיין.", + " כיצד\n גורר וכו'. והיינו כר' שמעון מצאתי כתוב אצלי שהקשה אלי החכם השלם יום טוב סאבאן במ\"ש רבינו פ\"א מהל' מעילה ה\"ז ותולש אינו כגוזז ויראה לי דאינו לוקה עד שיגזוז ותמה עליו דע\"כ לא קאמר שם בש\"ס דתולש לאו היינו גוזז אלא לרב דפסק כר' יהודה דדבר שאינו מתכוין אסור וכר' יוסי בן המשולם וקשה דידיה אדידיה ברם לרבינו דפסק כאן כר\"ש דדבר שאינו מתכוין מותר א\"צ לומר דטעמא דר\"י בן המשולם משום דתולש לאו היינו גוזז אלא משום דדבר שאינו מתכוין מותר ונפק\"מ דאי תלש מן הקדשים לוקה ונפק\"מ ג\"כ דאינו יכול לתלוש במכוין אלא משירו לכאן ולכאן ואם נתלש נתלש וכמ\"ש התוס' בפירוש הבעיא יעו\"ש.
ולענ\"ד נראה דהן אמת דרבינו פסק כר\"ש דדבר שאינו מתכוין מותר ומאי דס\"ל דפירוש דברי ר' יוסי בן המשולם היינו משום דתולש לאו היינו גוזז וכאוקמתא בש\"ס לרב היא משום דלישנא דמתני' הכי דייקא דתני ותולש את השער דמשמע דמותר לתולשו והשתא אי פירושא דמתני' היינו משום דתולש לאו היינו גוזז ניחא שתולש ממש ברם אי פירושא דמתני' משום דבר שאינו מתכוין מותר לא שרי לתלוש אלא להסיר מכאן ומכאן ואי נתלש נתלש ואף דבש\"ס איבעיא לה ולא איקפד על האי לישנא מ\"מ כיון דחזינן דרב סובר כך פירוש דמתני' ומתני' דייקא כוותיה אף אנן נמי נאמר דכך פירוש דמתני' אף דלדידן אינו מוכרח כיון דדייקא מתני' כן ונפק\"מ דאי תלש אינו לוקה ועוד דכיון דחזינן לרב דסובר בפירוש דמתני' דהיינו טעמא משום דתולש לאו היינו גוזז מי זאת אמר דמה שמפרש כן הוא משום דס\"ל כר' יהודה ולא דאפי' דס\"ל כר\"ש הוה מפרש הכי משום דדייק לישנא דמתני' ועוד אעיקרא ניחזי אנן אי לא ס\"ל דכך דייקא לישנא דמתני' וכי משום דפוסק כר\"י מוכרח לפרש כן דברי ר' יוסי אדרבא לא יפסוק כוותיה כיון דס\"ל כר\"י בן המשולם אלא וודאי דס\"ל דכך פי' דמתני' מצד עצמה ומשו\"ה פוסק כוותיה דיכול לסבור כר' יהודה וכר' יוסי בן המשולם ודוק.
ועיין להרב מל\"מ בהלכה זאת ד\"ה דברים עד מ\"ש ותמהני איך לא הוקשה להם מאותה סוגייא דפרק כירה וכו' וכן כתב עוד וראיתי להתוס' עד וכעת צריך אצלי תלמוד ומי יתן ידעתי מה הכוונה בתמיהתו זאת דאינהו ז\"ל בין בכתובות בין בבכורות הרגישו מהא דגרירה דהיא הברייתא דמשם יליף בפרק כירה דר\"י אוסר אף באיסור דרבנן בדבר שאינו מתכוין ומחלקים יעו\"ש בדבריהם.", + " ורוחץ\n ידיו בעפר וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ שהעלה לכל בסוף דבריו דלעולם דר' שמעון ור' ישמעאל לא פליגי אלא אי נתר וחול הוי פסיק רישיה או לא ברם כולהו מודו דדבר שאינו מתכוין מותר ופסק כר' ישמעאל וכו' אלו תוכן דבריו וזה ניחא לישב למ\"ש בס' היד ברם למ\"ש בפירוש המשנה שבדברי ר' שמעון פי' חופף ביד וכו' אי אפשר לפרש כן וא\"כ למ\"ש בפירוש המשנה קשה עליו הסוגייא דידן דבמה טומנין והיאך סייע הרב עצמו ממ\"ש בפירוש המשנה ולא השיא דעתו לזה. ויש מי שרצה להעמיס בלשון פירוש המשנה מ\"ש הלח\"מ ז\"ל ולא נכנסו דבריו באזני מכמה אנפי גם מצד עצמם דבריו שם בפירוש המשנה מגומגמים דכפי פירושו שם לא פליג ר\"ש עם ר\"י דע\"כ לא קאמר ר\"ש אלא בידו ור' ישמעאל לא אסר אלא באדמה וא\"כ (איהך) [היאך] כתב והלכה כר\"י הל' מכלל דפליגי ודאי דרצונו לומר דכיון דלא פליגי נמצא הלכתא ככולם וזהו שכתב בתחילה שזאת ההלכה היא לר\"ש וכבר נתבאר דהלכה כר\"ש בדבר שאינו מתכוין וכו'.
ועפ\"י דבריו בפירוש המשנה מובן מ\"ש רבינו בפ\"ה דהל' נזירות הי\"ד וז\"ל נזיר חופף בידו וחוכך בצפורניו וכו' אבל לא במסרק וכו' ולא באדמה מפני שמשרת וכו' והוא כדברי בתחילה דלא פליגי וכמ\"ש הוא עצמו ועפי\"ז יש ליישב מ\"ש הכ\"מ וז\"ל ומ\"מ איכא למידק אמאי פסק רבינו כר' ישמעאל דיחידאה הוא ואפשר שהוא סובר דר\"י לפרש דבריו דת\"ק אתא עכ\"ל דיש לדקדק עליו מאי קא קשיא ליה דפסק כיחידאה והא ס\"ל דלא פליגי ומאי ואפשר כיון שהוא מוכרח מה שפירש במתני' ויותר תימה על הלח\"מ שם שתמה על תירוץ מרן כ\"מ וז\"ל אבל לא משמע כן מפירוש המשנה שכתב והלכה כר\"י הלכה מכלל דפליגי וכו' והן אמת דלשון רבינו מגומגם ברם הכוונה בדבריו נראה אמת כמ\"ש ואדרבא משם סייעתא לרבינו דס\"ל דלא פליגי.
ובדברי הלח\"מ הקשה הרב בחנן אלהים בפרק במה טומנין אדתירצו בש\"ס ב' תנאי ואליבא דר' יהודה נימא הא ר\"ש הא ר' ישמעאל ותירץ דניחא ליה לש\"ס לומר דב' ר' יהודה נינהו שהוא מאריה דהל' שבת אך קשה בפשט הש\"ס דנימא ב' תנאי ואליבא דר\"ש עוד כתב הלח\"מ ומה שלא הזכיר וכו' אבל הוא ז\"ל וכו' פי' דבריו דכיון דלדידיה יד ושער שוין נינהו דאי הוי דבר המשיר אפי' פניו וידיו אסור ואי לא הוי ודאי אפילו שער שרי וכמ\"ש פכ\"ב הי\"ג נקט כאן ידיו והוא הדין שער דשרי וק\"ל." + ], + [ + "אבל \n עשה מעשה וכו'. וכתב (מרן) [המגיד משנה] זה מבואר וכו' ובפ' הבונה דף ק\"ג מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ויש מי שכתב שאם לא [היה] נהנה וכו' שרי וזה דעת בעל הערוך וכו' עכ\"ל ודברי הערוך אלו הביאום התוס' והרא\"ש שם ומכלל ראית הערוך הביא ראיה מההיא דשילהי כל התדיר בזבחים דאמר שמואל המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האישים ופריך והא קמכבה ומוקי לה כר\"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ואע\"ג דהוי פסיק רישיה דאי אפשר לזלף על האישים שלא יכבה ומתיר ר\"ש לכתחילה מאחר שאינו נהנה ודחה הרא\"ש לזה וז\"ל ויש לדחות דאפשר שיפול על עצי המערכה או על האברים עכ\"ל ובפ' שמונה שרצים כתב הרא\"ש וז\"ל והיכא דשתי סמא לרפואה ומיעקר אסור אפי' לר\"ש דמודה ר\"ש בפסיק רישיה ולא שייכי כאן דברי בעל הערוך דאמר לא אסר ר\"ש פסיק רישיה אלא היכא דניחא ליה דהיינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורין לא בעינן דניחא ליה מדפריך הש\"ס פ' כל התדיר גבי המתנדב יין מזלפו ע\"ג האישים והא קא מכבה אע\"ג דלא ניחא ליה כיבוי עכ\"ל.
והקשה הרב ברכת הזבח דס\"ב שהקשה לו בשם הרב הגדול מהר\"ר ליווא ז\"ל הביאה מהר\"מ גלאנטי בס' זבח השלמים סי' ל\"ו וז\"ל והם דברים תמוהים דמאי מייתי הרא\"ש ראיה מדברי המקשן הלא למאי דמסיק שם בגמ' דמאי דמתיר שמואל הוא משום דס\"ל כר\"ש משמע דאפי' דפסיק רישיה מותר משום דלא ניחא ליה א\"כ הרי דבשאר איסורין כשהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי ואדרבא הרא\"ש עצמו מביא דברי הערוך בפ' הבונה דמייתי ראיה ממסקנת סוגיא זאת וכו' עכת\"ד והרב מהרמ\"ג מתרץ לה עפ\"י מאי דאיתא במנחות דף ע\"ד על מתני' שאמרו מנחת כהנים וכו' בזה יפה כח המזבח ואמרו מאי בזה ותירצו לאפוקי מדשמואל דס\"ל דהמתנדב יין מזלפו ע\"ג המזבח ע\"כ והשתא קשה דמהך סתמא דמנחות משמע דלאו הלכתא כשמואל דס\"ל כר\"ש וכמו דמסיק בזבחים דשמואל כר\"ש ואנן קי\"ל כר\"ש והרמב\"ם פסק כר\"ש וכו'. ולישב זה נראה דס\"ל כסברת בעל הערוך במקצת דהיינו דע\"כ לא אסר ר\"ש אלא בפסיק רישיה דניחא ליה וכו' ברם אין זה אלא בענייני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ברם בשאר איסורין אף דלא ניחא ליה אוסר ר\"ש ולכן בההיא דשמואל לאו הלכתא כוותיה ואפילו דלא ניחא ליה אסור כיון דהוי בשאר איסורין א\"כ כונת הרא\"ש דאפי' מאן דס\"ל כסברת הערוך דיש לחלק בין פסיק רישיה דניחא ליה להיכא דלא ניחא ליה עם כל זה בשאר איסורין לא יודו ליה להרב הערוך לפי שהוא מביא ראיה לדינו מהאי סוגיא דכל התדיר ולא השגיח מסוגיית מנחות דמשם מוכרח דלית הלכתא כשמואל בהאי דינא וזה הוא כונת הרא\"ש שהביא ראיה מדברי המקשה לפי ראיתו דמשמע ליה כך מכח סוגייא דמנחות וכו' דאפי' מאן דסבר כהערוך לא יודה לו בכל סברתו דהן אמת דהוא הביא מהמסקנה אבל אנן קי\"ל כסברת המקשה מכח סוגייא דמנחות זה תוכן דבריו בקיצור.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו עייל פילא בקופא דמחטא חדא דלפי דרכו דברי הרא\"ש לאו אבעל הערוך קאי כי אם למאן דס\"ל כותיה במקצת וחוץ דלא מצינו מי שסובר כן ואף רבינו דס\"ל הכי לאו בפירושא איתמר כי אין זה אלא לדרכו ואפי' שיהיה מוכרח מ\"מ הו\"ל להרא\"ש לכתוב ולא שייך בזה דברי רבינו ועוד דלשון ולא שייך בזה דברי הערוך לא משמע כן ועוד דלפי דרכו מביא ראיה מס\"ד דגמ' וסומך על המסקנא דגמ' דמנחות אחר דכל חיליה אינו אלא ממנחות דאי מהס\"ד דכל התדיר לא אזלינן בתר הס\"ד ועוד דבפ' הבונה כשדוחה סברת הערוך הו\"ל להביא ראיה מהך סוגייא דמנחות נגד הערוך דומייא דדחיות שמביא אחר שסיים דברי הערוך ודחאם שהביא ההיא דמפיס מורסא וכו' יעו\"ש והו\"ל להביא הך דמנחות ודוק.
ובינותי בספרים וראיתי להרב זרע אברהם חלק אבן העזר סי' א' הביא קושיא זאת ממהר\"ר ליווא ז\"ל וכתב דלא קשה מידי ותוכן דבריו דהרא\"ש אזיל לשיטתיה שכתב בפ' הבונה לדחות ראית הערוך דההיא דמזלף לא הוי פסיק רישיה ונמצא בין לפי המקשן בין לפי התרצן בשאר איסורין אע\"ג דלא ניחא ליה אסור דהא פריך והא קמכבה אע\"ג דלא ניחא ליה והתרצן לא דחה דבריו אלא משום דלא הוי פסיק רישיה א\"כ מוכרח דמודה ר\"ש דבשאר איסורין אסור אי הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה וכו' עכ\"ל.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו עדיין ארוכה לא עלתה דכל קושית הגאון על הרא\"ש הוא דאחר דהערוך הביא ראיה מהך דכל התדיר מהמסקנא איך הוא דוחה דבריו מהס\"ד והן אמת שהוא דחה ראיתו מהמסקנא ונשאר הס\"ד כדקאי והוי היפך הערוך מ\"מ נמצא הכל תלוי בפירוש המסקנא וכיון דהערוך מפרש המסקנא הכי מאי קא קשיא ליה על הערוך בשלמא לדחות ראיתו במ\"ש בפ' הבונה ניחא ליה אבל להקשות לו בהיפך זו לא אמרה אדם מעולם ועוד אי חיליה מהמסקנא לפי פירושו כאן הו\"ל לפרש פירושו ולא להניחו בעל פה ולסמוך על מ\"ש שם ועוד דכיון דכל חיליה מהמסקנא מה לו עם הס\"ד ואם נאמר בכוונתו לפשוט מהס\"ד למסקנא דכי היכי דלס\"ד פסיק רישיה אף דלא ניחא ליה אסור הכי נמי למסקנא אלא דחדית ליה דלא הוי פסיק רישיה גם הערוך יאמר דמהס\"ד נילף למסקנא דכי היכי דלס\"ד הוי פסיק רישיה גם למסקנא אלא דחדית דאין פסיק רישיה זה אסור דהוי כר\"ש דכיון דלא ניחא ליה שרי משא\"כ לר\"י דאפילו הכי אסור דס\"ל דבר שאינו מתכוין אסור ואתי שפיר דלא מיפלגי בין ס\"ד למסקנא אי הוי פסיק רישיה או לא באופן שחזרה קושית הגאון למקומה.
וראיתי להרב ברכת הזבח שתירץ וז\"ל ונ\"ל שכונת הרא\"ש היא להוכיח מדפריך והא קא מכבה ומשני כיבוי במקצת לא שמה כיבוי ואיבעית אימא כיבוי דמצוה שאני ופריך והאמר ר' עקיבא וכו' ומשני הא ר' יהודה והא ר' שמעון ועל כרחך הא דפריך והא קמכבה וכו' פריך לכו\"ע ואף לר\"ש מדלא משני תכף דשמואל ס\"ל כר\"ש אלא שמע מינה דס\"ל למקשה כיון דמכבה בודאי כיבוי גמור אם כן אף לר\"ש הוי פסיק רישיה ואסור וכו' וע\"ז תירץ דשרי לר\"ע או משום דכיבוי במקצת או דמצוה ואהא פריך דברייתא תני לאיסורא ש\"מ דהוי כבוי ומסיק דלר\"י הוי כיבוי ולר\"ש לא מכח תירוצי דלעיל או דמקצת או דמצוה ולהכי לא קאמר אלא וכו' דאכתי צרכינן תירוצא דלעיל זו היא ראיתו.
ומצאתי להרב צאן קדשים שכתב על תירוץ זה ובמחילה מכבודו אם כדבריו דמשו\"ה מתיר שמואל בדבר שאינו מתכוין כר\"ש אע\"פ שהוי פסיק רישיה או דכיבוי במקצת הוא או דמצוה הוא מאי פריך למימרא וכו' דילמא מדמי להדדי והכא שאני משום דהוי כיבוי במקצת ודמצוה ואין מתכוין ומשו\"ה פוטר שמואל עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אי מהא לא קשיא משום דא\"כ עוד היום תקשי מאי מקשה בגמ' בדבר שאינו מתכוין סבר לה כר\"ש במלאכה שאין צריכה לגופה סבר לה כר\"י וכדתירצו בגמ' מי לא ידעינן דחמיר משאצל\"ג מאין מתכוין אלא דהמקשן לא ס\"ל לחלק דס\"ל כותיה במקצת ופליג עליה במקצת ומשו\"ה מקשה ואהא מתרץ ליה דס\"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא אף שהוא דוחק א\"כ הוא הדין לדרך הרב ברכת הזבח דלא ירד המקשן לחלק בהכי דבכבוי דמצוה או דמקצת ס\"ל כר\"ש ובזולתו לא ס\"ל הכי והתרצן אין הכי נמי דהוה מצי לתרץ הכי וחדא מינייהו נקט אך קשה על תירוץ זה מה שהקשה הרב זרע אברהם שם ועוד שאם כדבריו כשדחה ראית הערוך שם בפרק הבונה אמאי לא דחה בהכי דתירוץ הגמ' הכא הוא בסיוע דכבוי במקצת או דמצוה ולא לומר דלא הוי פסיק רישיה נגד הסברא ועוד אדרבא הו\"ל להביא לנגדו וכמ\"ש לדרך מהרמ\"ג לעיל ומה שהביא ראיה דלא אמר אלא אינו הכרח כיון שלא נזכר שם אמורא וכדכתב הרב בצלאל בשיטת מציעא.
במ\"ש לתרץ הרב ברכת הזבח בתירוץ ב' דהרא\"ש סובר כפירוש התוס' בשבת דף מ\"א ד\"ה מיחם וכו' דדבר שאין מתכוין לר' יהודה אסור מדרבנן וכשהוא פסיק רישיה אסור מדאורייתא ולפ\"ז הא דמשני ר' שמעון פירוש דס\"ל דדבר שאין מתכוין [מותר] אפילו מדרבנן ובפסיק רישיה ואין מתכוין הוי איסורא דרבנן ובמזבח לא גזרינן עכת\"ד ותמה עליו בספר צאן קדשים הנזכר וז\"ל ותמיה נשגבה בעיני דאשתמיטתיה מיניה שיטה שלאחריה מ\"ש התוס' שם דבשאר איסורים ס\"ל לר\"י דדבר שאינו מתכוין אסור מן התורה חוץ מגבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ולפי זה על כרחך לר\"ש דבר שאינו מתכוין כשאר איסורין מדרבנן ובפסיק רישיה מדאורייתא דאל\"כ הוי פלוגתא רחוקה בין ר\"י לר\"ש דלר\"י אפילו דבר שאינו מתכוין מדאורייתא ומכל שכן בפסיק רישיה ולר\"ש אפי' בפסיק רישיה אינה אלא מדרבנן ובדבר שאינו [מתכוין] מותר לגמרי עכ\"ל וחוץ מקושיא זו עליו לא ימלט גם לדרך זה ממה שהקשה להדרכים הנזכרים לעיל.
והרב צאן קדשים בחר לו דרך לעצמו וז\"ל וי\"ל דמדברי המקשן מוכח שפיר דעל כרחך ידע דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה בההיא כבוי ואפ\"ה פריך ועל כרחך דס\"ל דדוקא לענין שבת שייך להתיר בפסיק רישיה דלא ניחא ליה דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לא כן בשאר איסורין ואליבא דמסקנא נמי מוכח דיש חילוק בין שבת לשאר איסורין מדקא משני הא ר\"י והא ר\"ש והוי שינויי דחיקי דמצינו לר' עקיבא בהיפך וכמ\"ש התוס' והוה מצי לשנויי בין שמואל בין ר' עקיבא כר\"ש ס\"ל ובהא פליגי דשמואל ס\"ל כיון דלא ניחא ליה בההיא כיבוי שרי כמו בשבת אע\"ג דהוי פסיק רישיה ור' עקיבא ס\"ל דלא דמו לשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל בשאר איסורים אע\"ג דלא ניחא ליה אסור כיון דהוי פסיק רישיה אלא על כרחך אפי' אליבא דמסקנא נמי מוכח דכו\"ע ס\"ל דיש חילוק בין שבת לשאר איסורין ומשו\"ה משני הא ר\"ש דהיינו דהוי דבר שאינו מתכוין ולא פסיק רישיה וכמו שדחה הרא\"ש גופיה בפ' הבונה וכו' עכ\"ל וגם בזו לא נח נפשי חדא במה שהניח דס\"ל להמקשן דיש לחלק בפסיק רישיה דניחא ליה בין שאר איסורין לשבת ולא כתב ראיה לזה ועוד במ\"ש דהוה מצי לשנוי דבהא פליגי שמואל ורע\"ק וכו'. ודבריו תמוהים דוכי שמואל תנא הוא דפליג עם רע\"ק ואי נוכל לומר דפליגי מאי מקשה בגמ' מברייתא דרע\"ק נימא דפליגי וגם התרצן יתרץ הכי אלא דזו לא אמרה אדם מעולם ונמצא כל הדרכים בחזקת סכנה ועוד הקשה הרב זרע אברהם ז\"ל על דברי הרא\"ש אלו דמה הכריח מהמקשן הא המקשן חיליה הוא דאי אפשר לומר דשמואל כר\"ש וכמו שמקשה אח\"כ למימרא וכו' ונמצא א\"כ דליכא לחלק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה.
וראיתי להר\"ן פ' שמונה שרצים שכתב כדברי הרא\"ש עצמם וסיים ומשו\"ה מקשינן בגמ' להדייא ומי שרייא והא קא מכבה ואפי' לר\"ש אסור כיון דהוי פסיק רישיה עכ\"ל כנראה שרוצה להבין דהקושיא הא' הוא דלא אתי אפי' לר\"ש והשתא אי כדברי הערוך הא מצי אתי שפיר כר\"ש ואף דהוי פסיק רישיה כיון דלא ניחא ליה שרי וזו היא ראייתם מס\"ד דגמ' ברם תמיהת מור\"א יצחקי יפה קיימת דכיון דחזינן להמקשן דמותיב למימרא אח\"כ נימא דכל חיליה הוא דאי אפשר לומר דאתי כר\"ש דא\"כ קשה דידיה אדידיה וכמ\"ש אח\"כ וז\"ל למימרא והאמר שמואל מכבין וכו' ודוק ועיין בזה במה שכתבתי גבי שאלה להלכות קטנות ח\"ב סי' רנ\"ח והיא בספרי אגורה באהלך." + ], + [ + "כל \n העושה מלאכה אע\"פ שאינו צריך לגופה של מלאכה וכו'. וכתב מרן משם מצאתי כתוב וז\"ל ההפרש שיש וכו' יעו\"ש וראיתי להרב פרי חדש בס' מים חיים בנימוקיו על רבינו שמפרש מילתיה דמר ההוא אמר וז\"ל ופי' כך דפסיק רישיה אע\"פ שאינו מכוין למלאכה מ\"מ סוף סוף כונתו לעשות אותה פעולה שהמלאכה נעשית בהכרח כיצד הרי שסגר הדלת וכו' וסגירת הדלת היא צידת הצבי אבל במשאצ\"ל הרי שמכבה את הנר בשביל השמן הוא אינו צריך לכבוי אלא שמחמת הכבוי נמשך לו הנאת השמן וכו' זה תוכן דבריו. ולפי המובן מדבריו הוא שמחלק בין כשעושה המעשה שממש באותו מעשה נעשית האיסור וההיתר בין כשנמשך ממעשה האיסור דכבוי הנר הנאת השמן שהוא ההיתר וא\"כ קשה דאדרבא כלפי לייא דכל בתר אפכא מסתברא שוב ראיתי למורינו הרב בספר בתי כהונה סימן כ\"ד ס\"ק ג' שלא הבין ג\"כ דברי רבו אלו יעו\"ש ודוק.", + " או\n המכבה את הגחלת וכו'. והוא מסוגייא דשבת דף מ\"ב יעו\"ש וראיתי להרשב\"א בחידושיו שכתב משם רב האי גאון וז\"ל אבל רב האי גאון כתב וז\"ל דרבי יאודה אפילו במקום הזיקא אסר אלא דשמואל לא ס\"ל כותיה במקום דאיכא היזקא ומשו\"ה התיר לצוד את הנחש ולכבות גחלת של מתכת אבל לא של עץ ומה הפרש ביניהן דשל עץ היא אדמדמת וכיון שנראית פורשין ממנה עוברי דרך ואינן ניזוקין אבל של מתכת אף שכבתה היא חמה ואינה נראית ומזקת עכ\"ל. וקשה לי דא\"כ מאי מקשה בגמ' למימרא וכו' ואי ס\"ד וכו' אפי' של עץ ומאי קושיא לעולם דס\"ל כר\"ש והיינו טעמא דשל עץ לא משום דנראית וליכא הזיקא ואין צריך לתירוץ הגמ' ויש ליישב על פי מ\"ש הרשב\"א דף קכ\"א ע\"ב ד\"ה ברצין אחריו משם הרב בעל ההלכות יעו\"ש דלר\"ש אפי' שאר המזיקין נהרגין ואפי' אין רצין אחריו כיון דליכא אלא איסורא דרבנן שרי ומשו\"ה אי אפשר לאוקומי כר\"ש הכא בשמעתין דהא אפי' שיהיה של עץ שנראה מידי חשש לא נפקא וכיון דהוי כר\"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אפי' של מתכת כן מתפרש הסוגייא לדעתו ודוק." + ], + [ + "כל \n המתכוין וכו'. ה\"ז ק\"ו וכו'. וכתב הרב המגיד ומתוך לשונו יראה שהכוונה שהכרמלית וכו' וכתב הלח\"מ וז\"ל ונראה לומר וכו' פירוש דבריו דהתם בין בכונה בין במעשה איכא איסורא דאורייתא וקאי לדין שתנוח בכל מקום שתרצה ומשו\"ה חייב לא כן כאן דכונתו שתנוח בכרמלית דוקא אלא שאם תנוח ברה\"ר אין חשש דהכונה רובא היא בהיתר והכי הוי פירוש הרב המגיד דכשחשב שתנוח בכל מקום שתרצה דבכי הא חייב ברה\"ר הוא הדין אפי' דאיכא כרמלית וחשב כן וכאן מפני שלא נתכוון לזרוק אלא בכרמלית לכתחילה אלא שאם תנוח ברה\"ר אין חשש כיון דאיכא כונה טובה פטור וכן מ\"ש רבינו כגון שנתכוון לזרוק בכרמלית ר\"ל לפ\"ז לכתחילה אלא שאם תנוח ברה\"ר אין חשש ומשו\"ה נקט רבינו הך דינא בכרמלית להודיענו הך דינא דלא דמי לא לדין נתכוון לזרוק ד' וזרק ח' ולא לדין שתנוח בכל מקום שתנוח אלא דלפ\"ז קשה דהוה מצי למנקט הך דינא ברה\"ר כגון שנתכוון שתנוח קודם ד' אלא שאם תנוח אחר ד' אין חשש והוי הכונה רובא טובא דקודם ד' שרי מדאורייתא וי\"ל דהיינו הך.", + " נתכוון\n לעשות דבר המותר וכו'. כתב הרב המגיד זה מחלוקת אביי ורבא וכו' ויש שפירשו נתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מזה ועיקר הפירוש וכו' וב' הפירושים אלו הם מרש\"י ותוס' בסוגיין והקשה הרב חנן אלהים דף ק\"כ דמי הכריחו להרה\"מ לפרש כונת רבינו כפי' התוס' אי מכח קושיא לפרש\"י לדעת רבינו לא קשה מידי לפי דרבינו פוסק בכל אותם הבקיאיות שהביאו התוס' לחיוב דלא כהתוס' וא\"כ ליכא הכרח דיפסוק כפי' התוס' יעו\"ש וי\"ל דהוכרח הרה\"מ לפרש כן בדברי רבינו מלישנא דש\"ס דלקמן דמפרש שגג בלא מתכוון דשאר מצות היכי דמי כגון דסבור שומן הוא ואכלו דהיינו ממש דומיא דשבת לפי' התוס' וכ\"כ התוס' יעו\"ש. אך קשה דמלשון רבינו ז\"ל משמע כפי' רש\"י שכתב נתכוון לעשות וכו' ועשה דבר אחר ואי כפי' התוס' ז\"ל הו\"ל למימר ועשה איסור והיינו שהחפץ אחד אלא שחשב להיתר ויצא איסור ומלשון דבר אחר משמע שעשה איסור בחפץ אחר.
ויש מי שפירש בכונת הרב המגיד דמ\"ש ועיקר הפירוש קאי לש\"ס דאמרינן נתכוון וכו' ברם בפירוש דברי רבינו מודה שהוא כפירוש רש\"י ולכן כתב רבינו אינו חייב כלום לפי דע\"כ לא אמר רבא פטור אבל אסור אלא בנתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר ברם נתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר אפי' איסורא ליכא ולכן כתב רבינו אינו חייב כלום ונמצא דברי רבינו מכוונים אלא שיש לגמגם שלא כתב רבינו דין הש\"ס אלא המחודש וי\"ל דדין הש\"ס כבר כתבו רבנו פ\"ז משגגות הי\"א יעו\"ש ומ\"ש פטור דמשמע אבל אסור י\"ל כמ\"ש הלח\"מ כאן ועיין להרדב\"ז הנדפס מחדש ח\"א דף קי\"ב שתפש על רבינו דכאן פסק כרבא ופ\"ב משגגות כתב נתכוון להגביה את התלוש וכו' פטור נראה דפסק כאביי ותירץ דרצה לומר דינא ככו\"ע ובפ\"ז כתב הדין כרבא וכ\"כ מרן שם." + ], + [ + "נתכוון \n ללקוט תאנים וכו'. ויש לדקדק למה לא נקט כולה בבא בתאנים משחורות ללבנות דומיא דרישא." + ], + [ + "היו \n לפניו וכו'. ועיין להשגת הר\"א ולענ\"ד נראה על דרך מ\"ש הלח\"מ ולא ימלט מן ההפרש ביני לבינו והוא זה דהש\"ס שם שקיל וטרי לשמואל דס\"ל דמתעסק פטור ואף דמכוין לדבר האסור מ\"מ כיון דלא נעשה מחשבתו פטור ואהא רמי ליה רב אושעיא ממתני' ר\"ש ור\"ש שזורי וכו' ר' יהודה מאי אתא לאשמועינן אלא לאו מתעסק איכא בינייהו לא מתעסק דברי הכל פטור והכא במלקט וכו' רבא אמר לקדם איכא בינייהו וכו' ויש להקשות רבא מה לו לתרץ לשמואל כיון שהוא בר פלוגתיה דס\"ל דמתעסק חייב דעד כאן לא פטר רבא אלא במתעסק דהיתר כגון נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר ברם מתכוין לאיסור אסור ומתני' מסייעת ליה דעל כרחך במתעסק פליגי והא ודאי לא קשה דלדידיה נמי קשה כי היכי דקשה לשמואל דע\"כ לא אצטריך לרבא מתעסק להתר אלא בשניהם חד מינא אבל בב' מינים פטור אפי' ב' איסורים אלא דלשמואל אפי' ב' מין אחד ומתכוין לאיסורא פטור ולכן מתרץ רבא מילתא דשויא לשתיהם דמתני' איירי לקדם דפלוגתייהו בב' שמות דאילו בשם אחד כו\"ע ס\"ל דחייב ולר' יהודה אף בשם אחד פליגי ברם מתעסק לכו\"ע פטור כיון שלא כיון לזה כלל זה הוא לתרץ לשמואל ולרבא הוי הכי ג\"כ דע\"כ לא פליגי אלא לקדם ברם מתעסק פטור דע\"כ לא פליג רבא עליה דשמואל והצריך מתעסק דהתר אלא דחד מינא אבל ב' מינין אפי' מתעסק דאיסור פטור וכשמואל. והשתא ברייתא דתני ב' נרות וכו' חייב הוי כרבא ג\"כ דלא חשיבי אלא כמין אחד והוי מתעסק באיסור וידוע דרבינו פסק כרבא וכמו שקדם בלישנא דלעיל וגם פוסק כר\"ש ור\"ש שזורי דפלוגתייהו דתנאי בב' מינין ברם במין אחד כו\"ע מודו דחייב ואיירו תנאי בקדימה וגם שחורות ולבנות הוו ב' מינין כמו דמוכח בש\"ס והשתא דברי רבינו מתפרשים על תילם נתכוון ללקוט תאנים וכו' וליקט לבנות או שנתכוון לקדם וכו' פטור לפי שהם ב' מינים והיינו כר\"י בקדימה ובמתעסק גם רבא מודה דפטור ובב' נרות דולקות שהם מין אחד חייב כרבא אך קשה דאילו רבינו פסק כאן כר\"ש שזורי ובפירוש המשניות כרבי יהודה וי\"ל דחזר בו." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n מלאכה וכו'. עיין בפרק המצניע כל הסוגיא והכלל דלר' שמעון ב' מיעוטי כתיבי חד לזה עוקר וזה מניח וחד לזה יכול וזה יכול וחד לזה אינו יכול וזה אינו יכול והוראת בי\"ד חייב ולר' יהודה מפיק חד להוראת בי\"ד דפטור וזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב ולר' מאיר ליכא אלא ב' מיעוטי חד להוראת בי\"ד וחד לזה עוקר וזה מניח כן הוא לגירסת רש\"י והתוס' הקשו דאיך אפשר לר\"ש דהוראת בי\"ד חייב והא תנן איפכא בהוריות דף ג' הלך ועשה על פיהם בין הביאו כפרתן בין לא הביאו ר\"ש פוטר ומפרש טעמא תולה בבי\"ד אנוס הוא עכ\"ל והרשב\"א בחידושיו תירץ בשם י\"מ דהתם הוא דחזרו בהם וידעו שטעו ידיעתן כידיעתו וכמו שנזכר הוא דמי שהרי עליהן הוא סומך עכ\"ל וקשה דלפי זה איך יתרץ לשון הש\"ס מאי טעמא דר\"ש הואיל וברשות בי\"ד הוא עושה כלומר והוי אנוס ויש ליישב ולהעמיס פי' זה בלשון הש\"ס והוא דוחק.
עוד כתב לתרץ משם הרב משה ב\"ר יוסף דהתם הוא דאיכא כפרה הכא ליכא כפרה עכ\"ל הכונה בזה דע\"כ לא קאמר ר\"ש דפטור אלא התם דגם צבור שגגו בתחילה וא\"כ הבי\"ד מביאים קרבן והצבור אינם מביאים כלום ונכלל זה היחיד עם אותה כפרה ברם כשאין שוגגין אלא יחיד ואינם מביאים קרבן הבי\"ד אינו נכלל בשום כפרה משו\"ה ס\"ל לר\"ש דחייב אלא שקשה א\"כ אמאי לא הזכיר רבינו הקדוש לר\"ש במתני' דלעיל דפליג איחיד שעשה בהוראת בי\"ד וגם לא מצאנו שום ברייתא דתני הכי על שם ר\"ש ולב' הפירושים אלו הקשה החכם השלם יעקב אלבעלי ז\"ל דאיך אפשר דר\"ש ס\"ל דיחיד ששגג בהוראת בי\"ד חייב ועל כרחך לא פטר אלא או דאיכא כפרה או שידעו בי\"ד והוי כמו מזיד והא שם בהוריות דף ג' ע\"א אמרו בש\"ס פשיטא מרובין ונתמעטו היינו פלוגתא דר\"ש ורבנן מיעוטין ונתרבו וכו' וקאי על מתני' א' דס\"ל יחיד ששגג פטור ואי ס\"ל לר\"ש דחייב איך מבעיא ליה לש\"ס במונח דפטור ופשיט לה מפלוגתא דרבנן ור\"ש דלא ס\"ל הכי דאיהו ס\"ל חייב זה תוכן דבריו. ויש ליישב בדוחק דמ\"ש בש\"ס פשיטא וכו' הוא למאי דקי\"ל דיחיד ששגג וכו' פטור וכתנא דמתני' א' וע\"ז קמבעיא ליה מיעוטין וכו' מאי דבשלמא מרובין ונתמעטו דמי לפלוגתא דר\"ש ורבנן דלשם ולפי מה שהיא ההלכה שם למדינן לכאן אלא מיעוטין ונתרבו מאי לא דמי הא להא ברם אה\"נ דר\"ש ס\"ל דחייב בנדון דמתני' א' וכשני תירוצי הרשב\"א ז\"ל אך קשה על ב' התירוצים אלו דאשתמטיתיה להם ברייתא דתורת כהנים אשר משם מוכח דר\"ש פוטר בין הכי ובין הכי דאחר דתני במתני' א' דש\"ס דילן כדמותה תני ור\"ש מוסיף הורו בי\"ד וידעו וכו' ר\"ש פוטר שהיא המשנה דש\"ס דילן המשנה ב' נמצא דר\"ש פוטר מכל וכל וכמ\"ש התוס' וצ\"ע.
ובש\"ס לר' מאיר ב' מיעוטי כתיבי חד למעט זה עוקר וזה מניח וחד למעט יחיד שעשה בהוראת בי\"ד וקשה טובא דרש\"י כתב בהוריות דף ג' וז\"ל ואי קשיא הא דאמרינן בכל התורה אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והיכי אמרינן אלו ג' מיעוטין דממעטינן ובירושלמי מפרש הני מילי היכא דליכא אלא ב' מיעוטי אבל היכא דאיכא ג' מיעוטי בזה אחר זה בחד קרא כולהו אתו למעט והשתא קשה דתינח אליבא דר' יהודה דאיכא ג' אבל לר\"מ דליכא אלא ב' אדרבא (אי אפשר) [הלא אתי] לרבות ואחר החיפוש מצאתי להתוס' ישנים שם בהוריות שהקשו הך קושיא ותירצו בדברי הירושלמי ושוב כתבו על שם רשב\"א שפירש בנידה וז\"ל דהיכא דהמיעוט אתי למעוטי דבר אחר כמו כהן ולא ישראל התם אתי לרבויי דבר אחר אבל היכא דכל חדא איתא למילתיה לחודיה כדהכא וגבי זאת העולה הוי למעוטי עכ\"ל ועפ\"י זה לא קשה מידי לר\"מ.
ויש לחקור לרשב\"א דתירץ תירוץ אחר מה שלא תירץ הירושלמי ולא זו הדרך לתרץ לקושית הגמ' או בבלי או ירושלמי ונראה דס\"ל דע\"כ לא תי' כן הירושלמי אלא לר\"י דביה קאי הירושלמי דס\"ל ג' מעוטי כתיבי ותי' יותר מרווח ברם בלאו הכי יכול לתרץ ג\"כ תירוץ אחר אף לר\"י כמו שצריך לתרץ לר\"מ דלית ליה אלא ב' מיעוטי דאי לאו הכי קשה קושיא זאת לר\"מ וליכא ישוב על פי תירוץ הירושלמי וכ\"כ הרב קרבן אהרן פ\"ז וז\"ל על ההיא ברייתא שהביא ג' מעוטין אגב מיעוט דהוראת בי\"ד דפטור וז\"ל ומשו\"ה ג' מפני שהיינו טועין בכללא דאית לן דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ולכן בעשותה הו\"א דאינו אלא רבויי לזה אמרינן הרי אלו מעוטין דלא אמרינן דמיעוט אחר מיעוט רבוי אלא היכא דלא נשכח מה למעט במיעוט אמנם אם נמצא מה למעט אפי' מיעוטים רבים דרשינן למעט וכו' והן אלו דברי הרשב\"א שכתבו התוס' ממש והרב כתב תירוץ זה דהוי מילתא דשויא לב' ולפ\"ז אין מקום להשגת המעשה רוקח על הקרבן אהרן יעו\"ש.
וכתבו התוס' בסוגיין ד\"ה אמר מר זה יכול וכו' נראה לר\"י דהאי אינו יכול היינו אפי' בעל כח הרבה וכו' וכתב הרשב\"א פי' זה יעו\"ש ומשמע דקאי לכל יכול ואינו יכול דברייתא שכתב זה יכול וזה אינו יכול פי' כל יכול שבכאן יעו\"ש ואף שתפש במקום שתפשו התוס'.
כתבו עוד בד\"ה הי מינייהו, לא בעי וכו' ועיין מ\"ש מהרש\"א בטעם דבריהם ולכאורה דבריו אינם מובנים ועיין להרשב\"א במ\"ש בסוף דבריו וז\"ל ור\"ש שפטר בכל ענין וכו' עד סוף הלשון ודברי הרב מובנים.
ונבא לדברי רבינו דפסק כר\"י והלח\"מ תמה עליו דא\"כ איך פסק בהלכות שגגות דלא כוותיה ותירוצו נכון ובאמצע לשונו כתב ורבינו ראה לפסוק כאן כר\"י בהא דזה אינו יכול וזה אינו יכול משום דר\"מ מסייע ליה אבל וכו' פי' דבריו דר\"מ מסייע ליה דליכא אלא ב' מעוטי והרצון בתירוץ זה דבדין דהוראת בי\"ד ושגג היחיד לא קי\"ל כר\"י לגבי חכמים וזה עוקר וזה מניח וזה יכול וזה יכול קי\"ל כוותיה יען חזינן לר\"מ דס\"ל דליכא אלא ב' מיעוטי אלא דאיהו מוקי להוראת בי\"ד ואנן לא סבירא לן הכי אלא כחכמים דחייב וצ\"ל בהכרח דחד לזה עוקר וזה מניח וחד לב' יכולין ומאי דאזיל בתר ר\"מ דאית ליה ב' מיעוטי ולא בתר ר\"ש דאית ליה ג' מעוטי משום דמשתמען מילי דר\"מ דאמר מי כתיב וכו' וגם לר' יאודה אי לאו דמצינן במקום אחר דס\"ל ג' מיעוטין הו\"א בדעתיה דלית ליה אלא ב' מיעוטי חד לזה עוקר וזה מניח וחד לב' יכולין לפי דמסתברא בזה כר\"מ אלא דחזינן ליה בהדיא דס\"ל הכי ומש\"ה הציע הלח\"מ הצעה זו דאי לאו דמצינן לר\"י בהוריות וכו' ודוק והשתא אין מקום למ\"ש המעשה רוקח על דברי הלח\"מ יעו\"ש." + ], + [ + "ואם \n אין אחד וכו' ושיעור אחד לשניהן. וכתב מרן דגריס רבינו כגירסת ר\"ח וכו' יעו\"ש והקשה הרב חנן אלהים דף קי\"ג וז\"ל ותמיה לי דמי אמר דגירסת רבינו כן ולא בזה יכול ואליבא דר\"מ ומינה נלמוד לדידן דפסקינן כר\"י לזה אינו יכול ולענ\"ד נראה יותר דניחא ליה למרן לומר כן דכיון דפוסק רבינו כר\"י ניחא ליה דישא ויתן אליביה הש\"ס ולא לר\"מ דלאו הלכתא ואדרבא אי נושא ונותן אליביה דר\"מ הו\"א דהכי הלכתא וק\"ל." + ], + [ + "כל \n המקלקלין וכו'. עיין לרבינו פ\"ח ה\"ח שכתב בד\"א וכו' אבל החובל בחברו וכו' והרי הוא כמתקן וכו' והוי סותר למ\"ש כאן ועיין פי\"ב ה\"א תירוץ לזה.", + " חפר\n גומה וכו' פטור וכו'. לכאורה לשון רבינו מגומגם דכוונתו מיהא אינו לקלקל אלא לעפרו וממילא הוא מקלקל וי\"ל על פי מ\"ש התוס' שבת דף ק\"ו ע\"א ד\"ה בחובל שהקשו וא\"ת צריך לכלבו היכי חשיב צריכה לגופה מאי שנא מחופר גומה וא\"צ אלא לעפרו י\"ל דלא דמי דהכא הוצרך הוא לנטילת נשמה וכן מבעיר הוצרך לאפרה אבל חופר הגומא נעשית מאליה ואינו נהנה כלום עכ\"ל ופירוש דבריהם דהנך בתחילת מעשיו הוא עושה האיסור אשר מתוך האיסור יעשה רצונו משו\"ה חייב לא כן חופר גומא דתחילת מעשיו שהוא נוטל את העפר אינו עושה כלום אלא שבנטילתו נעשית גומא ואינו נהנה מן הגומא אלא מהעפר פטור שנמצא כיון שהקלקול בא לבסוף כונתו לקלקל מקרי וכשהקלקול בא בתחילת מעשיו מקרי תקון כיון דעל ידו בא התקון וזהו שכתב רבינו הואיל וכוונתו לקלקל." + ], + [ + "כל \n המקלקל וכו'. יסודות. הן היום בא לידי ס' יצא מחדש קרית מלך רב וראיתי לו דברים תמוהים וז\"ל נראה לי שכתב רבינו כן משום דס\"ל כעולא בשבת דף ל\"א דקאמר לעולם כר' יהודה ס\"ל וקסבר ר' יוסי סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר שלא במקומו לא הוי סותר א\"כ קשה דמכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או שלא יבקע הנר פטור דהא בהא תליא ורבינו פוסק לעיל ה\"ז דחייב ותירץ דס\"ל לרבינו דאף ת\"ק סבר דסותר ע\"מ לבנות שלא במקומו פטור אלא דר' יוסי מדמה ליה הא דחס על הנר וכו' לסותר ות\"ק ס\"ל דלא דמי לסותר דהכא מתקן הוא וכו' ונראה דיש להוכיח כן דאל\"כ קשה מאי שנא דבסותר חייב ובחופר גומא פטור לכו\"ע אפי' אם הוא צריך לעפרה לבנות במקום אחר אלא וודאי דסותר לא מחייב אלא א\"כ הוא לבנות במקומו וכו' זה תוכן דבריו.
והנה מ\"ש דס\"ל לרבינו דת\"ק סובר דסותר ע\"מ לבנות שלא במקומו פטור אינו דה\"ק עולא קסבר ר' יוסי סותר וכו' הוי סותר שלא במקומו לא הוי סותר ואי גם (ר\"י) [ת\"ק] ס\"ל הכי לא הו\"ל למימר אלא ר' יוסי מדמה ליה לסותר לבנות שלא במקומו (ור\"י) [ות\"ק] לסותר לבנות במקומו וזה ברור גם הראיה שהביא כנראה שלא ראה מ\"ש רש\"י דחופר גומא היינו לכסות צואה יעו\"ש דף ע\"ג ואפי' שיהיה לבנות י\"ל דשאני חופר גומא מסותר וכחילוק התוס' דשבת דף ק\"ו ד\"ה בחובל שכתבנו לעיל הל' י\"ז יעו\"ש.
ולעיקר קושיתו שהקשה תמיה אני עליו אמאי לא הקשה (למרן) [להרב המגיד] ז\"ל לעיל ה\"ז ד\"ה כיצד הרי שכבה וכו' ודלא כר' יוסי דס\"ל התם כר\"ש וכו' דמשמע מדבריו דרבינו ס\"ל כתירוץ בתרא דר' יוחנן שם דקאמר דכר\"ש ס\"ל ומכאן משמע דס\"ל לרבינו כתירוץ דעולא ומרן שם לאו מדעתיה קתני לה אלא מדברי רבינו בפירוש המשנה וטעמו נראה לי משום דקאמר בש\"ס שם אמר (רב) [רבא] דייקא נמי דקתני וכו' וא\"כ קשה רבינו דידיה אדידיה אלא על כרחך צ\"ל דרבינו פסק כתירוץ ר' יוחנן דר' יוסי כר\"ש ס\"ל והשתא לתירוץ זה שהיא העיקרית אמר דלא פליגי בהכי כמו עולא אלא דלכו\"ע על מנת לבנות במקומו הוי סותר שלא במקומו לא הוי סותר ופלוגתייהו במלאכה שאצ\"ל אי חייב דת\"ק ס\"ל כר' יהודה ורבי יוסי סבר כר\"ש דפטר ופסק רבינו כת\"ק וזה פשוט." + ], + [ + "כל \n העושה מלאכה וכו'. עיין בדברי רש\"י בסוגיין דף ק\"ב גבי מתני' הזורק וכו' דשקיל וטרי שם בש\"ס הא נחה חייב וכו' אלא אמר רבא במעביר (וכו') והא זה הכלל דקתני וכו' אלא אמר רבא תרתי קתני וכו' וכתב רש\"י ד\"ה אלא אמר רבא רישא מילי מילי קתני לה ותרתי קתני לה הזורק וכו' אי נמי לא נזכר וקלטה אחר וכו' והדר תני כללא לאתויי מעביר עכ\"ל. ולכאורה דבריו תמוהים דלדידיה כשמתרץ מילי מילי קתני ותרתי קתני היינו עם תירוצא דלעיל דמעביר וזה אינו מכמה אנפי חדא דבש\"ס קאמר אלא ונמצא חזר מהך דמעביר ועוד דכל העיקר דלא ניחא לש\"ס תירוץ דמעביר לחוד היא משום דקשה דזה הכלל הזריקה קאי א\"כ מה הרוחנו כשנאמר דרישא תרתי קתני כיון דהא מיהא זה הכלל איירי במעביר ועוד קשה כיון דרישא תרתי קתני וזורק כיון דאיכא מזיד פטור כ\"ש מעביר דהוא בידו דנזכר פטור ולמה צריך זה הכלל ועיין להרב חידושי הלכות בתוס' ד\"ה אלא אמר רבא ולולי דברי רש\"י פשטא דשמעתתא דתירוץ זה הוא בפני עצמו דעד השתא דמתני' לאו היינו ב' מילי הוה דייקינן הא נחה חייב וקשיא ליה רישא לסיפא והוה מתרצינן במעביר וא\"כ יפה דייקינן הא נחה חייב אלא דלא ניחא לן לאוקומי סיפא במעביר דהא זה הכלל אזריקה קתני ומשום הכי חוזר בו ומוקי רישא דתרתי קתני ונחה פטור כיון שנזכר בסוף והוא מזיד והשתא לא קשה מידי דיוקא דרישא עם דינו דסיפא ואם נאמר דא\"כ זה הכלל למה לי י\"ל דאשמועינן דאפילו דאיכא מזיד באמצע ושוגג בתחילה ובסוף חייב. ושוב ראיתי דלא קשה מידי דעד כאן לא הקשו בש\"ס והא זה הכלל דקתני אזריקה קתני אלא כד הוה מוקים דדוקא במעביר איירי ברם עכשיו דמוקמינן דמילי מילי קתני וא\"כ הזורק ונזכר פטור קשה דזה הכלל יתר ואמרינן דאתי למעביר והיינו מעביר ג\"כ ויפה אתי זה הכלל אזריקה ואלא דקאמר בש\"ס הוא לענין הדין דכד הוה מוקמינן סיפא במעביר היה הדין דנחה חייב ברם עכשיו נחה פטור ואתי אלא שפיר וק\"ל." + ] + ], + [ + [ + "לפיכך \n חולה שיש בו סכנה וכו'. פ' יום הכפורים דף פ\"ג פיסקא חולה מאכילין אותו על פי בקיאים א\"ר ינאי נחלקו חולה עם רופא זה אומר צריך וזה אומר אינו צריך הולכין אחר האומר צריך ודקדק מהר\"ם בן חביב בשיטתו דדוקא בדאיכא חד לגבי חד שמעינן לאומר צריך וא\"כ חולה אומר אינו צריך ורופא אומר צריך שומעין לרופא הא רופא אומר איני יודע שומעין לחולה שאומר אינו צריך וזה היפך הירושלמי הביאוהו הפוסקים חולה אומר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר נעשה ספק נפשות ולהקל ופי' דכיון דהחולה יש לומר תונבא בעלמא ורופא מסתפק נעשה ספק ולהקל ואין הלכה באלו אמוראי כתלמיד במקום הרב דר' יוחנן הוא תלמיד ר' ינאי ואיך פסקו כר' יוחנן דהירושלמי ומה גם שהביאו שניהם והחכם השלם מהר\"י אלבעלי ז\"ל תירץ דהא דר' ינאי דנקט הכי לא תידוק בו כי האי גוונא אלא הכי דוקא חולה אומר א\"צ וליכא אחר עמו אזלינן בתר הרופא דאומר צריך ומאכלינן ליה דאמרינן חולה תונבא בעלמא ברם אי איכא אחר בהדי חולה הו\"ל הרופא דאומר צריך חד לגבי ב' ולא שמעינן ליה וכמו שמבואר כל זה שם בש\"ס מדיוקא דעפ\"י בקיאין אין עפ\"י בקי אחד לא וכו' יעו\"ש ברם הוא הדין דאפילו רופא אומר איני יודע וחולה אומר איני צריך הו\"ל ספק נפשות וכר' יוחנן דירושלמי ולבי מהסס בזה דמאיזה טעם יש לחלק בין היכא דב' רופאים חולקים זה אומר צריך וזה אומר א\"צ וחולה עם האומר א\"צ דאזלינן בתריה דהו\"ל ב' לגבי חד ולא אמרינן תונבא בעלמא נקיט להיכא דרופא עצמו מסופק אי צריך או לא וחולה אומר א\"צ דלא אזלינן בתר הכרעתו ואמרינן תונבא בעלמא נקיט ליה והו\"ל ספק ויש לחלק. ברם דעת רבינו פ\"ב מהל' שביתת עשור שלא פסק כהירושלמי אפשר מפני דאינו מחלק בין ב' רופאים לאחד דמספקא ליה והוי פלוגתא הך דר' יוחנן דהירושלמי עם ר' ינאי דתלמודא דידן והלכה כר' ינאי דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד דאף דיהיה הלכה כתלמיד במקום הרב היינו דוקא הכל בש\"ס דילן או הכל בירושלמי ברם ש\"ס דילן עם הירושלמי בתר ש\"ס דילן אזלינן.
עוד שם בש\"ס מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר חולה צריך אני אפי' מאה וכו' לדידיה שמעינן וכתב הרא\"ש על שם השאלתות דאזלינן בתר רוב דעות וכן דעת רש\"י שהרי פי' לקמן וכו' עד דהך אוקמתא ליתא וכו' והקשה מהר\"ם בן חביב בשיטתו דא\"כ רש\"י סותר עצמו דידיה אדידיה ממ\"ש לקמן דאזלינן בתר רובא והיינו טעמא כמ\"ש הרא\"ש דהשתא לא קמא ההיא אוקמתא ואילו הוא כתב בש\"ס דידן ד\"ה מר בר רב אשי אמר הך סיפא לא מפרש הכי דמשמע וכו' מכלל דרישא מפרש לה כר' ינאי ולר\"י אוקימנא דלא אזלינן בתר רוב דעות והוי סותר דידיה אדידיה.
ולענ\"ד נראה דהן אמת דמר בר רב אשי בפירושא דרישא ס\"ל כר' ינאי ברם אינו אלא במאי דמוקי לה דאמר חולה איני צריך וכו' אבל לא בהא דס\"ל דלא אזלינן בתר רוב דעות דכשנקשה לדעת מר בר\"א פשיטא ב' וב' נינהו וכו' י\"ל דסד\"א כשם שהחולה אומר צריך אני שומעין לו ואפילו כנגד מאה בקיאין כך כשהוא אומר איני צריך שומעין לו דהכא והכא לב יודע מרת נפשו קמ\"ל וכ\"כ משם הרמב\"ן בפי' דבהא הוא דפליג מבר\"א בפירושא דרישא ולא בעיקר אוקמתא וא\"כ שפיר כתב רש\"י הכא והכא ופשוט.
ועיי\"ש דברי הרא\"ש והרמב\"ן והעולה לדעתם וסייעתייהו דלא אזלינן בתר רוב דעות ודעת רש\"י ושאלתות ורבינו דאזלינן בתר רוב דעות ודעת הרי\"ף בזה כתב מרן ב\"י סי' תרי\"ח וז\"ל וכן כתב הרי\"ף ג\"כ דלא אזלינן בתר רוב דעות באומדנא דחולה ואע\"פ שאין דבריו מבוארים כך פירשם הר\"ן עכ\"ל. ויש להקשות דאמאי כתב דאין דבריו מבוארים דהא כתב בפי' אבל גבי אומדנא בתר רוב דעות אזלינן וה\"מ בממונא אבל הכא ספק נפשות להקל ומדהביא הא דרב ספרא משמע דס\"ל דלא פליגי בזה עם מר בר\"א דגם מר בר\"א מודה לו בזה ולו יהי דאינם מבוארים איך פירשם הר\"ן דלא כתב הר\"ן אלא הך מילתא לא מפרשא שפיר בהלכות דבש\"ס הכי אמרינן דאע\"ג דאמר חולה ואחריני בהדי אפילו מאה כל היכא דאיכא ב' דאמרי צריך מאכילין וכו' ובלשון הרי\"ף נמצא דלא הוסיף אלא בלשון הש\"ס וכי לענין הדין הוסיף כלום לא ימנע אי נאמר דלא כ\"כ הרי\"ף אלא לדעת ר' ינאי לעולם צריך לפרש כהרי\"ף ואי כ\"כ אפילו לדעת מבר\"א צריך לפרש הכי וא\"כ מה מצא בדברי הר\"ן ביאור להרי\"ף וסבור הייתי לומר דמשמע כן מדברי הר\"ן ממ\"ש אח\"כ מיהו איכא מ\"ד דבמסקנא דסוגיין לא סליק הכי אלא אפילו באומדנא דחולה הולכין אחר רוב דעות וכו' מכלל דלדעת הרי\"ף דסליק מיניה לא הוי הכי אלא דלא פליגי ולכו\"ע בחולה לאו בתר רוב דעות אזלינן אלא שממ\"ש עוד מרן וז\"ל וכתב עוד הר\"ן מיהו איכא מ\"ד וכו' מכלל דמ\"ש לעיל מזה לא קאי אמ\"ש הר\"ן ומיהו וחזרה קושיא לדוכתא.
וכתב הר\"ן וז\"ל ומלישנא דמתני' דתני עפ\"י בקיאין שמע מינה שהולכין עפ\"י בקיאין והילכך יחיד מומחה שנחלק עם ב' אחרים שאינן מומחים אין הולכים אחר הב' כדאשכחן לענין הנשאל לחכם דאמרינן היו ב' אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ומנין הלך אחריו אלמא בעינן תרתי חכמה ומנין ולענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל אמרינן פ\"ק דיבמות כי אזלינן בתר רובא כי הדדי נינהו אבל הכא ב\"ש מחדדי טפי ולפיכך אם הדבר ברור אצלינו שבקיאותו מכריע רוב המנין הולכין אחריו בין להקל בין להחמיר זהו מה שנ\"ל והרמב\"ן לא כ\"כ בס' תורת האדם עכ\"ל. והנה כל דבריו תמוהים אחר שנעמוד על מ\"ש הרמב\"ן שם וז\"ל איכא מ\"ד מדקתני עפ\"י בקיאין שמע מינה יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות ורופאים אינן חכמים ומומחים כל כך הולכין אחר בקיאות ואינו נראה שלא שמענו בסנהדרין הולכין אחר רוב חכמה אלא אחר רוב מנין וכן אשכחן לענין הנשאל לחכם דאמרינן היו ב' אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה הלך אחריו הלכך במנין שוה דרופאים הלך אחר חכמה ובקיאות עכ\"ל. נמצא דהראיה שהביא הר\"ן לדינו הביאה הרמב\"ן להיפך דמשמע דדוקא אם יהיו ב' דליכא רוב בחד מינייהו אזלינן בתר החכמה והבקיאות לא כן בדאיכא רוב ולו יהי דגרסינן כדגריס איהו בחכמה ובמנין עדיין קשה דאיך מביא משם ראיה לדינו דאזלינן אחר הבקיאות נגד הרוב התם הוא דאיכא ב' חכמה ומנין.
עוד כתב שם הרמב\"ן מיהו אחד במקום ב' כיון שכולם רופאים אין דבר של יחיד במקום ב' ומ\"מ במופלג מהם בחכמה חוששין לדבריו להחמיר אפי' במקום ב' רבים אבל להקל כדין יחיד דאשכחן לענין מחלוקת ב\"ש וב\"ה דאתמר כי אזלינן בתר רובא כי אהדדי נינהו אבל הכא ב\"ש מחדדי טפי הלכך חוששין לרוב חכמה ובקיאות להחמיר ומאי חומרא דהכא לנהוג בספק נפשות להקל עכ\"ל. וצריך לפרש דבריו דיש לדקדק בדבריו שכתב מ\"מ (במופלא) [במופלג] מהם בחכמה דבהא סלקינן דהאחד הוא מומחה ומוחזק והכי הו\"ל למימר מ\"מ להחמיר חוששין לדבריו וכל מי שהעתיק לשון זה העתיק כן ולכן נראה דר\"ל דאם הוא מופלג כל כך הרבה יותר מדאי חוששין לדבריו להחמיר ברם בנדון דאיכא מאן דאמר שנשא ונתן בסמוך שהוא שאחד מומחה והאחרים אינן מומחים כל כך אין חוששין לדבריו ואפי' להחמיר דיחיד במקום רבים כמאן דליתיה דמי וא\"כ להיכא שהוא מופלג טובא אזלינן להחמיר כוותיה וראיה מב\"ש דמחדדי טפי והר\"ן הביא ראיה מהא דב\"ש אפי' שאינו מופלג אלא שהוא יותר מומחה מהב' בין להקל בין להחמיר ויש לצדד דהר\"ן איירי במופלג גדול אלא דס\"ל דאזלינן אחר הבקי בין להקל בין להחמיר וע\"ז כתב ולא כתב כן הרמב\"ן ברם מלשונו שהתחיל שהוא לשון האיכא מ\"ד שהביא הרמב\"ן משמע כדכתיבנא מעיקרא.
נמצא לענ\"ד דעת הרמב\"ן דבשוין הולכין אחר הבקיאות ברם כל דאיכא רוב במקום אחד אפי' מומחה יותר כנגדו אזלינן בתר הרוב ומופלג גדול אזלינן בתריה להחמיר נגד הרוב וכ\"כ הרב המגיד על שם הרמב\"ן בפ\"ב משביתת עשור ה\"ח.
וראיתי להלח\"מ שם דברים תמוהים וז\"ל כתב הרב המגיד וכו' כלומר דלעולם אזלינן בתר המנין ועדיף טפי מנין מבקיאות ודלא כהרמב\"ן וכו' ולא ידעתי מי גילה לו רז זה דלדעת הרמב\"ן בקיאות יותר טוב מרוב הוא לא כתב אלא לחלוק על מאן דאמר דבקיאות טוב מרוב אלא דהודה להם בשוים דליכא רוב אז אזלינן בתר הבקיאות ולא אמרינן דהוי טפי מרוב.
ובדברי רבינו דהל' שביתת עשור ראיתי לדקדק במ\"ש מקצת וכו' ומקצתן וכו' הולכין וכו' ובלבד שלא יאמר החולה צריך אני אבל אם אמר צריך אני מאכילין אותו וכו' ויש לדקדק דזה יתר דודאי דאם החולה אומר צריך אפי' מאה כנגדו נותנין לו לאכול וכמ\"ש רבינו בסמוך ונראה דאדרבא הו\"א דהחולה אומר צריך משום דמאמין לרופאים שמסייעין אותו ועלייהו קא סמיך קמ\"ל דשמעינן ליה וכמ\"ש מור\"ם סי' תרי\"ח ודברי מור\"ם אלו מוכרחין כדעת רבינו והט\"ז שם שדי נרגא בסברא זאת ממה שהקשה מהש\"ס וכבר הרגיש בחולשת קושיתו יעו\"ש והאמת אתו דאין סברא זאת מספקת ומ\"ש הוא לדברי הטור לא ניתן ליאמר בדברי רבינו יעו\"ש דבריו.
אך י\"ל בדברי רבינו עוד דכיון שכתב בתחילת הדין דאחד כנגד אחד מאכילין אותו הוא הדין מרובין כנגד מרובין שהמנין שוה ועוד י\"ל כמ\"ש דבסוף כתב לא אמר החולה כלום ובאחד כנגד אחד לא כתב לא אמר החולה כלום ודוק.
ובדברי רבינו כאן יש מקום דקדוק שכתב עפ\"י רופא אומן של אותו מקום דתבות של אותו מקום יתר ונראה שבא להורות דאי איכא באותו מקום רופא אומן ובמקום אחר רחוק קצת איכא יותר בקי לא אמרינן שיחזור אחריו להביאו אלא מאכילין אותו עפ\"י רופא אומן של אותו מקום שאפשר שעד שיבא יסתכן דומה לזה כתב רבינו דאין עושין דבר זה לא ע\"י גוים וכו' ואף דפוסק רבינו דשבת דחויה היא מ\"מ אפשר דע\"י חזרת אחרי גוי יסתכן ועפ\"י מ\"ש יתורץ מה שהקשה מהר\"ם בן חביב בשיטתו בסוף דבריו על מ\"ש התוס' ד\"ה הא מדקתני יעו\"ש." + ], + [], + [ + "כשעושין \n וכו'. אלא ע\"י גדולי ישראל וחכמיהם. ועיין מה שהקשה מרן ואחרי נשיקת ידיו ורגליו חוץ שדבריו הם דרך דרש בלשון הברייתא עוד קשה דא\"כ אכפל תנא דברייתא דינו דכיון דפרטם אחד לאחד גוים ונשים וקטנים מה צריך להוסיף אלא ע\"י גדולי ישראל וכו' ועוד דנפקא מינה לפי פי' זה דלאו אזהרה לגדולי ישראל שעל ידם יהיה המעשה הזה ומפשט דבריו לא משמע הכי שכתב אלא ע\"י גדולי ישראל וגדולי הוא סמוך לתבה שאחריה ועוד שכתב בפירוש המשנה דפ' מפנין ולא ע\"י עמי הארץ ולמה שהקשה מרן י\"ל דלא נקט הברייתא ולא ע\"י ישראל משום דמשמע דלעולם לא יהיו ע\"י ישראל אלא ע\"י חכמים דומיא דלא יהיה ע\"י גוים וקטנים ונשים וכו' משום הכי אינו מזכיר לישראל בהדי נשים ואביזריהו אלא אם נמצאו שם גדולי ישראל מזהיר להם דאדרבא יהיה על ידם והיינו טעמא כדי שיראו שהוא היתר גמור ולא יתעצלו פעם אחרת לעשות כן ובגירסא זאת דגריס רבינו בברייתא יש להקשות דמ\"ש דחלוקת נשים ועבדים יהיב טעמא מפני שמצטרפים לדעת אחרת ובחלוקת גוים וקטנים לא יהיב האי טעמא והניח הטעם בעל פה דהיינו דילמא יבא זמן שלא ימצאו הנך ולא ירצו ישראל לחלל שבת ויסתכן החולה ונפיק מיניה חורבא ועיין מ\"ש הרמ\"ך הביאו מרן ויש טעות סופר בדבריו וכצ\"ל ולדבריו חכם אחד לא יכול לצוות לכותי וכו'." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המבשל \n וכו' עד מותר לבריא. ועיין להשגת הראב\"ד ומ\"ש הרב המגיד יעו\"ש וכ\"כ הרא\"ש פ\"א דחולין סי' כ' וז\"ל הרי\"ף הביא מימרא זאת דרב דימי ולא הא דר' יצחק בר אדא וכו' יעו\"ש וכ\"כ הרשב\"א בחי' לחולין והשוחט לחולה אפי' חלה בו ביום איכא מ\"ד שמותר לברי לדידן דקי\"ל כר\"ש בשבת דלית ליה לר\"ש מוקצה מחמת איסור אלא באיסור שדחאו בידים ואינו עומד ומצפה לו ככוס וכו' עכ\"ל דבריהם ברור מיללו דעד כאן לא שרי ר\"ש אלא במוקצה שלא דחאו בידים ברם בדחאו בידים מודה ר\"ש לר' יהודה דאיכא איסור מוקצה וקשה דהא בשבת דף קנ\"ז אמרו הלכה כר\"ש לבד ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו נר שהדליקו באותה שבת וכו' הרי דאף בנר דדחאו בידים ס\"ל לר\"ש דליכא מוקצה אלא דאנן לא קי\"ל כוותיה בנר ואיך כתבו דלר\"ש ג\"כ ס\"ל דבדחוי בידים מודה לר\"י וכן מסוגיית פרק כירה דף מ\"ה מוכח דלא אסר ר\"ש אלא בנר בשעה שהוא דולק וגרוגרות וצמוקין דוקא ולא עוד.
ושוב ראיתי להרב ט\"ז סי' שי\"ח ס\"ק ב' שכנראה הרגיש בקושיא זאת בדברי הרא\"ש והגיה וז\"ל נ\"ל טעות סופר וצ\"ל הדולק בשבת וכמ\"ש בס' רע\"ט ושם הרגיש בקושיא זאת וכתב כן ואחר נשיקת ידיו ורגליו מה יענה לדברי הרשב\"א והרב המגיד דאי אפשר להגיה כן ועוד דאי כמו שהגיה הוא לא הו\"ל למימר דדחיה בידים אלא משום דהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו וכמ\"ש בש\"ס פרק כירה דף מ\"ה וז\"ל אין מוקצה לר\"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו והאי דדחיה בידים הוא לדידן דלא קי\"ל כר\"ש אלא אפילו שכבה הוי מוקצה משום דחיה.
איך שיהיה נמצא הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ורבותיו של הרשב\"א סבירא להו דאף ביום ש\"ק שנחלה ושחטו לו ליתא לאיסור מוקצה וכר\"ש ודעת רש\"י והר\"ן אינו כן דדוקא נחלה מבעוד יום הוא דשרי והקשה מרן בב\"י סי' שי\"ח וז\"ל ויש לדקדק בדברי הר\"ן איך לא הרגיש במה שכתבו הרא\"ש והמגיד דכיון דקי\"ל כר\"ש וכיון דהאי בהמה לא דחאה הוא בידים היכי קאמר דאית בה מוקצה ותירץ וז\"ל וי\"ל דמדמי ליה למחובר דאע\"ג דלא דחיה בידים אסור כדאמרינן בפרק אין צדין נכרי שהביא דורון אם יש מאותו המין במחובר אסור ופרש\"י משום מוקצה ואפי' לר\"ש משום דכל דלא ליקטן מבערב אסח דעתיה וכו' עכ\"ל. ולכאורה יש לתמוה בזה דאיך אמרינן משום דלא ליקטן חשיב כגרוגרות וצמוקין הא בגרורות וצמוקין היינו טעמא משום דלא חזו לאכילה ומשום דחיה וכמ\"ש רש\"י והתוס' שם פ' כירה והא ראיה דאפרסיקין וחבושים לא חשיב כגרוגרות וצימוקין ושרי ר\"ש. וי\"ל דהיינו טעמא דגרוגרות וצימוקים כיון דכשנשתהים שם אינן ראוים לאכילה עד שיתייבשו נמצא אסח דעתיה מהם מדהניחם בחמה וגם דחאן בידים לא כן אפרסקים וחבושים שאין מתקלקלים בהנחתן בחמה נמצא דלא אסח דעתיה כיון דאם ירצה לאכול מהם חזו וליכא אלא דחוי ותרתי צריכי נמצא דכל הטעם דאוסר ר\"ש בגרוגרות וצימוקין לאו מטעם דמתקלקלין לחוד והשתא מתדמי שפיר ההיא דדורון דאסור משום מוקצה דכיון דביו\"ט א\"א ללקטן ולא ליקטן מבערב חשיב כדיחוי בידים והו\"ל כגרוגרות וצימוקים וגם כיון דלא חזו ואסח דעתיה דמה לי לא חזו מצד עצמם מה לי מחמת דבר אחר דהיינו איסור תלישה ולא דמי האי דחיה דלא ליקטן לההיא דכירה דחיטין שזרען וביצה שתחת התרנגולת דהתם ליכא אלא דחוי לחוד וליכא לא איסור ולא דלא חזו ומשום הכי אפי' דדחויי מדחה בידים שרי לא כן במחובר לקרקע דאסור לתלוש נמצא אסח דעתיה והוי כגרוגרות וצמוקים.
וכ\"כ בשיטה מקובצת שם פ' אין צדין וז\"ל וא\"ת ומאי שנא מנר שהדליק הגוי לעצמו וכן כבש שעשה דשרי לישראל להשתמש בו אפי' בו ביום וי\"ל דשאני פירות דהוי מוקצה דמחובר ואפי' לר\"ש אסור דכגרוגרות וצמוקין דמי דאסח דעתיה מינייהו מדלא ליקטן מאתמול עכ\"ל ולשון זה מורה כמ\"ש וכן ראיתי למרן ב\"י סי' ש\"י כתב על דברי רש\"י דפ' אין צדין מכוון כדברי וז\"ל ונראה לי דטעמא וכו' ולדעת הרא\"ש ורבו של הרשב\"א הקשה מרן וז\"ל מאי שנא בהמה ממחובר דכי היכי דבדורון אמרינן מדהו\"ל ללקטן מבעוד יום ולא ליקטן אסח דעתיה מינייהו הכי נמי הו\"ל למימר בבהמה שנשחטה לצורך חולה שחלה היום דאסור לבריא משום מוקצה והיה נ\"ל דלדידהו לא הוי טעמא דנכרי שהביא דורון משום מוקצה אלא משום גזרה שמא יעלה ויתלוש וכו' ולכאורה קשה דהרא\"ש כתב בפירוש דטעמא דדורון משום מוקצה ולא קשה דתירוץ זה לא קאי להרא\"ש אלא להרה\"מ ורבו של הרשב\"א ז\"ל ולדעת הרא\"ש תירץ אח\"כ וז\"ל אבל הרא\"ש כתב וכו' ואפשר דס\"ל וכו'.
עוד כתב מרן לתרץ להרא\"ש וז\"ל ועוד י\"ל דס\"ל דהלכה כמ\"ד פ' כירה ופ' אין צדין חלוק היה ר\"ש אף בבע\"ח שמתו שמותר לטלטלם אלמא לאו מוקצה נינהו וכו' והקשה עמיתנו החכם השלם מהרי\"א ז\"ל וז\"ל וקשה דאיך אפשר דס\"ל הלכה כמ\"ד בע\"ח שמתו מותרין והא כתב הוא בפ' אין צדין האוקמתא דמוקי בש\"ס למ\"ד שאסורין דהיינו במסוכנת וז\"ל בהמה שמתה לא יזיזנה וכו' תרגמה זעירי בבהמת קדשים והיתה מסוכנת מעיו\"ט וטעמא דקדשים הא דחולין שרי וכו' הילכך שרי לטלטלה לדברי הכל עכ\"ל הרי דאיהו פוסק כמ\"ד אסורים דאל\"כ מה לו להעתיק הך אוקמתא דזעירי דלמ\"ד דמותרים אתיא הך מתני' כפשטא דהיינו בבריאה.
ונראה לענ\"ד וכשנדקדק מ\"ש הרא\"ש במסוכנת ודברי הכל והיא גירסת הרי\"ף דגריס כן וכתב הר\"ן על דברי הרי\"ף דלמה כתב הא דמסוכנת והא הך שקלא וטריא הוי אליבא דר\"ש ואיהו פוסק במוקצה ביו\"ט כר' יהודה ובשבת כר' שמעון וא\"כ לא הו\"ל להביא הך אוקמתא ותירץ דגריס הרי\"ף במסוכנת ודברי הכל וא\"כ כיון דבמסוכנת הכל מודים דמותרין ובבריאה הכל מודים דאסורין ובחולה פליגי והשתא הך דינא דמסוכנת הוי גם לר\"י דמודה דליכא מוקצה ולכן הביא הרי\"ף הך אוקמתא וא\"כ הרא\"ש דלא ס\"ל לחלק בין שבת ליו\"ט ולעולם ס\"ל כר\"ש דלית ליה מוקצה וכמ\"ש בסוף שבת וסוף ביצה יעו\"ש בפירוש א\"כ א\"צ להעתיק אוקמתא דמסוכנת אלא אפי' חולה הבהמה מותרת לר\"ש דס\"ל הכי ופוסק כוותיה אפילו ביו\"ט ומה את צ\"ל דרצה להביא האוקמתא שהיא ככו\"ע שהיא מסוכנת ואין הכי נמי דחולה ג\"כ מותרת וכר\"ש וא\"כ אף אנו נאמר דלעולם דהרא\"ש ס\"ל כמ\"ד בע\"ח שמתו מותרים ומאי דנקט הרא\"ש האי אוקמתא דזעירי וכו' הוא לכו\"ע אפילו למ\"ד בעלי חיים שמתו אסורים וא\"כ נמצא דאין מכאן הכרח.
ושוב ראיתי שדברי מרן אלו סובבין הולכין עפ\"י מ\"ש בסי' שכ\"ד שדעת כולהו רבוותא בהאי פלוגתא דבע\"ח שמתו דמותרין דכיון דאיסור מוקצה מדרבנן אזלינן להקל וההיא אוקמתא דזעירי פ' אין צדין דמוקמי למתני' בבהמת קדשים למ\"ד בע\"ח שמתו אסורין וכתבוהו הרי\"ף והרא\"ש היינו משום דהוי יו\"ט וביו\"ט קיימא לן כר\"י דאיכא מוקצה וכו' יעו\"ש נמצא דאף דיסבור הרא\"ש כמ\"ד בע\"ח שמתו מותרין שפיר כתב האוקמתא דזעירי.
אך קשה שדבריו שם מתמיהין דאיך אפשר דהרא\"ש יסבור כהרי\"ף והרמב\"ם דביו\"ט הל' כר' יהודה דהא הרא\"ש צווח ככרוכייא בסוף שבת וסוף ביצה דלא ס\"ל הכי וצ\"ע ועוד קשה שכתב דבשבת ס\"ל להרי\"ף דאפילו בריאה שרי דקי\"ל כר\"ש והוא תימה דהא הרי\"ף ס\"ל דבבריאה אפי' ר\"ש מודה דאסור וכמ\"ש הטור סי' תקי\"ח ואף שלא כתבו על שם הרי\"ף כתב כן בקיצור [פסקי] הרא\"ש פ' אין צדין סי' ח' יע\"ש וכן הר\"ן על דעת הרי\"ף וכן כתב מרן גופיה סי' תקי\"ח ולא כתב כלום על דבריו ואיך כאן החליט המאמר כן על הרי\"ף.
ודרך אגב אמרתי להגיד מה שלא באתי לכונת קיצור פסקי הרא\"ש פ' אין צדין סי' ח' וז\"ל בהמה מסוכנת מותר לטלטלה לכו\"ע בריאה אסור לכו\"ע חולה פלוגתא זהו להרי\"ף ולר\"י בריאה אסורה אפילו לר\"ש מסוכנת או חולה שרי ר\"ש והלכתא כוותיה עכ\"ל ומה הפרש יש בין ר\"י לרי\"ף דלכולם ר\"ש מתיר בחולה וכ\"ש במסוכנת ומאי איכפת מר' יהודה מאחר דהלכתא כר\"ש גם בפרק מי שהחשיך סי' ה' כתב בקיצור פסקי הרא\"ש וז\"ל וקי\"ל כוותיה בין בשבת בין ביו\"ט אפילו מוקצה מחמת איסור וכו' ופי' דבריו מחמת איסור לחוד בשב ואל תעשה קי\"ל כוותיה אבל במוקצה מחמת איסור ודחאו בידים לא קי\"ל כוותיה אלא דאסור ובנוסחא מחדש ראיתי שכתוב הכי וקי\"ל כוותיה וכו' אפילו מוקצה מחמת מיאוס חוץ ממוקצה מחמת איסור וכו' ולגירסא זאת קשה דא\"כ הו\"ל למימר חוץ ממוקצה מחמת איסור ודחאו בידים ואולי יסבור דמ\"ש בגמ' ומאי ניהו נראה לאו דוקא דהוא הדין בלא דיחוי ודייק דנקט חוץ ממוקצה מחמת איסור לחוד ולא הזכיר דחוי אי נמי אפשר דלישנא דש\"ס נקט והיינו מחמת איסור כגון נר דהוי דחוי.", + " אבל\n השוחט לחולה בשבת מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי. וראיתי למורינו הרב בעץ החיים בלשונות דף ד' ע\"ב כתב דאשתמיטתיה האי לישנא להרב תוס' יו\"ט פי\"א דמנחות משנה ז' שכתב לדעת רבינו דמשום דאין שבות במקדש שרי למלוח בשבת והא הכא אף בגבולין התיר רבינו דאי לאו הכי איך אוכלו חי ומכח זה כתב דלכן י\"ל דבשעת אכילה טובלו במלח ואוכלו כמו שה\"ה בצנון וכו' וכל דבריו תמוהים דמ\"ש דבשעת אכילה טובלו במלח אי אפשר דזה שייך בצנון דלטעמא עביד ברם בבשר דהמלח הוי לפלוט הדם צריך שיעור בטבילת המלח ולא שייך טובל והולך ומה גם דעיקרא קושיא ליתא דרבינו יתרץ דלעולם צריך מליחה ובשבת אסירא ומ\"ש מותר לבריא וכו' בשר חי בשעבר ומלחו וכמ\"ש התוס' בחולין דף י\"ד ע\"א ד\"ה ונסבין בתי' א' שהקשה איך יכול למולחה בשבת יעו\"ש וא\"כ שפיר כתב התוס' יו\"ט דמטעם אין שבות במקדש שרי לכתחילה ועפ\"י האמור אין מקום גם למה שהקשה עיי\"ש דאיך כתב התוי\"ט לדעת רבינו דאין עיבוד באוכלין ושרי למלוח בשבת והא אסר מליחת צנון בפכ\"א מהל' שבת והיינו טעמא ודאי דאסיר מדרבנן וכדעת התוס' דודאי הכי הוא דאסיר מדרבנן לדעת רבינו ומשום הכי אסר בצנון וכדעת התוס' ושאני אכילת קדשים דאין שבות והיכן מצא לרבינו חלוק מדעת התוס'." + ], + [ + "חולה \n שאין בו סכנה וכו'. הנה מרן העתיק דברי הטור ז\"ל והקשה וז\"ל ואיכא למידק היכי מצי למימר דרבינו שרי שבות הנעשה ע\"י ישראל דא\"כ היאך כתב שכוחל עיניו מן הגוי בשבת ומאי איריא מן הגוי אפי' מישראל וכו' עכ\"ל וראיתי להב\"ח סי' שכ\"ח שתירץ וז\"ל נראה דהרמב\"ם מיירי בכוחל שהוא עושה מלאכה דאורייתא קאמר כגון משחק סמנים ואתויי מרה\"ר והכי משמע מלשונו שכתב חולה שאין בו סכנה וכו' לבשל לו לאפות לו וכו' יעו\"ש.
ודבריו תמוהים טובא דחוץ דלשון רבינו לא משמע הכי שכתב כוחל עיניו מן הגוי וכוחל משמע שימה על העין דמשום השימה הוא דאסור ע\"י ישראל עוד בה דלפלוג ולתני בדידה דבשחיקה צריך ע\"י גוי אבל בשימה על העין אפי' ע\"י ישראל ולמה כתב ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותה אפילו ע\"י ישראל מעלין אזנים וכו' ועוד דמה יענה לסוגייא דביצה דאמימר כחל עינא וכו' דמשם הוציא רבינו דינא דכחל כמבואר בדברי הרב המגיד ושם לא שייך לתרץ משום משחק ואתויי מרה\"ר כמבואר שם דקאמר ליה רב אשי לאמימר מר עמיץ ופתח וכו' ומסייע אסור ומאי קשה הרי אפילו הוא עצמו עושה מותר וקושית מרן לאו דוקא ממ\"ש רבינו אלא מהש\"ס דמשם למד רבינו ובשלמא למאן דס\"ל דאפי' דליכא סכנת אבר מותר בשבות ע\"י ישראל יתרץ להש\"ס מה שיתרץ אבל להב\"ח דמוקים דעת רבינו דלא אסר ע\"י ישראל אלא דוקא מלאכה גמורה אבל כחל גופיה שרי מה יענה להש\"ס דביצה וכדכתיבנא.
עוד כתב מרן וז\"ל והרב המגיד כתב וכו' עד דאינו חולי הכולל כל הגוף וכו'. ודבריו תמוהים דהרה\"מ כתב בפירוש היפך מזה וז\"ל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפילו שבות גמור וזהו שלא התירו לכחול אלא מן הגוי וכו' ופשוט דמ\"ש אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה היינו סכנת אבר וא\"כ נפק\"מ דאי איכא סכנת אבר שרי ע\"י ישראל דומיא דחולי דכל הגוף כשאין סכנה דשרי בשבות ע\"י ישראל דאי לא תימא הכי אלא דגם דאיכא סכנת אבר אסור ע\"י ישראל אפילו בשבות היאך כתב אח\"כ אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפילו בסכנת אבר מכלל דשבות הותר בסכנת אבר והוי סותר דידיה אדידיה אלא וודאי דהפי' בדברי הרה\"מ כמ\"ש וא\"כ דברי הרה\"מ דלא כמ\"ש מרן ז\"ל משמו. ואי לא דמסתפינא הייתי אומר דנפל טעות סופר בדברי מרן וכך צ\"ל והא דלא שרינן למכחל אלא מגוי היינו משום שאין בו סכנת אבר ואינו חולי כולל כל הגוף וכו' גם צריך להגיה עוד בלשון מרן לקמן במ\"ש וז\"ל ולא נרמז בלשון רבינו חילוק בין סכנת אבר לחולי הכולל כל הגוף וכצ\"ל ולא נרמז בלשון רבינו חילוק בין חולי אבר לחולי הכולל לכל הגוף וההכרח לזה ממ\"ש בסוף דבריו ולא עוד אלא דמאי דפשיטא להרא\"ש והר\"ן וכו' ואי ליכא ט\"ס כדכתיבנא קשה וכי לדרך זה יוצא האי ולא עוד אלא הא גם לפי' הרה\"מ יוצא האי ולא עוד אלא דלדעת הרה\"מ בסכנת אבר אינו נעשה שבות דרבנן ולדעת הרא\"ש והר\"ן נעשית אך קשה למה לא הזכיר להרה\"מ עם הרא\"ש והר\"ן ודוק.
עוד כתב מרן ואין דבריו ברורים אצלי וכו' ונ\"ל שזה רמוז בדברי רבינו בשפת יתר שכתב וכן כוחל וכו' אע\"פ שאין בו סכנה דהאי אעפ\"י הוא יתר דבחולה שאין בו סכנה אנן קיימין אלא דבא להורות דאפילו סכנת אבר ליכא ומשו\"ה דוקא ע\"י גוי הוא דשרי ולא ע\"י ישראל.
עוד כתב מרן בב\"י וז\"ל ומ\"ש רבינו והרמב\"ן חולק וכו' כתב הרב המגיד כן בשם הרשב\"א ג\"כ וכתב שאין נראה כן מדברי ההלכות והרמב\"ם כצ\"ל ומ\"ש הרה\"מ כן על שם הרשב\"א היינו ממה שהביא הרשב\"א בחידושיו דברי הרמב\"ן ולא כתב עליו כלום כנראה הודה לו ועוד דכתב בתשובותיו המיוחסות להרמב\"ן הביאו הרדב\"ז סי' ב' וז\"ל שוב מצאתי ששאלו להרשב\"א באשה חולה ואינה בסכנה ובעלה רופא ואין שם רופאים אחרים ואשתו נידה וכו' והשיב דבר זה אסור ונתן ב' טעמים חדא דאין מתירין לחולה אלא שבות דאמירה לגוי אבל שבות אחר לא אפילו שאיסור קריבה הוא דרבנן יעו\"ש בשיירי כנה\"ג סי' שכ\"ח וכיון דבב' המקומות ראה לו דס\"ל כהרמב\"ן ז\"ל תפס הרוב דאחרי רבים כתיב ולא חשש מ\"ש בתשובה שהביא מרן לעיל דדעתו כדעת רבינו או שט\"ס הוא מ\"ש באותה תשובה וכמ\"ש הרב כנה\"ג שם אך מרן שהביא בתשובות כמו שכתובות קשה איך לא נרגש.
ובדברי הטור שהפשיט ספק הרא\"ש מדברי רבינו להקל ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו הגהות ב\"י הקשה וז\"ל ותמהני על הטור ויותר על רבינו המחבר דאי איתא דס\"ל להר\"מ דבחולי שאין בו סכנה נעשית שבות דרבנן ע\"י ישראל א\"כ איך אסר הר\"מ להעלות אוזניו ואונקלי על ידי סם הא כשהם משוחקים מאתמול ליכא איסורא אלא מדרבנן ואפ\"ה ע\"י סם אסור [ולא התיר] אלא ביד (לא) [או] בכלי זה תוכן דבריו.
והילך לשון רבינו פכ\"א הל' ל\"א וכן מותר ליחנק וללפף את הקטן ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי וכו' שבכל אלו וכיוצא אין עושין אותן בסממנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהם עכ\"ל ועיין מ\"ש מרן שם והשתא נראה דעד כאן לא התיר רבינו שבות ע\"י ישראל אלא בשבות דרפואה כמו סיכה דיין ושמן דאסר רבינו שם פכ\"א הכ\"ג וכן גמיעת חומץ לחושש בשיניו וכל כיוצא באלו דאינם אלא גזרה דרפואה זאת אטו רפואה דע\"י סם ויבא לשחיקת סמנים והיא גזרה רחוקה לחולה כל הגוף הותר לא כן ע\"י סם ממש שהיא קרובה הגזרה לשחיקת סמנים אפי' בחולה דכל הגוף לא הותר ומשו\"ה התיר רבינו להעלות אזנים ולעשות אונקלי' לפי שהם בידו או בכלי ואין עושין אותן בסם ברם אי דרכן לעשותן ע\"י סמנים היה אסור לפי שיבא לשחיקת סמנים והך רפואה הותר הך לא הותר כן נראה לי על צד הדחק והיד אהרן נר\"ו פנה לדרך אחר בדעת הטור ומה יענה להרב המגיד והכ\"מ." + ], + [ + "היולדת \n וכו'. יש להקשות למה הפך לנו הסדר השנוי במשנה דתני תחילה מסעדין וכו' וקורין לה חכמה וכו' ואח\"כ ומחללין. וי\"ל דבא לגלות דס\"ל דכולהו הנך הוו חילול דאורייתא דלא כרש\"י לדעת הרשב\"א דהוו דרבנן ודלא כהרשב\"א דס\"ל דמילדין הוי דאורייתא והבאת חכמה ממקום למקום הוי דרבנן אלא דכולן חילול דאורייתא נינהו ומשו\"ה תני תחילה דמחללין ואי אפשר לומר דתני אח\"כ חילול דרבנן אלא כולהו הוו דאורייתא ותני והדר מפרש וכ\"כ רבינו בפכ\"ז דתחומין דאורייתא יעו\"ש.
והילך לשון הרשב\"א בחי' אין מיילדין את הבהמה פי' רש\"י משום טירחא ולי נראה משום חילול דאורייתא ותדע לך מדאקשינן בגמ' מכדי וכו' מחללין לאתויי מאי וכו' ואי איתא דמיילדין ליכא אלא טירחא מאי מקשה בש\"ס אימא לאתויי חילול שבת דאורייתא ואי משום דתני וקורין לה חכמה אף היא דרבנן עכ\"ל הנה אין דבריו מספיקין להפיל ארצה דברי רש\"י אלא לדידיה דס\"ל דתחומין דרבנן ברם רש\"י יסבור כרבינו דתחומין דאורייתא וא\"כ יתקיים פי' רש\"י ויש מי שפירש אפי' לסברת הרשב\"א דס\"ל דתחומין דרבנן דכך יתפרש קושית הגמ' מכדי תנא ליה מילדין וכו' ואין מלאכות עוד לעשות ליולדת ואהא תירץ דאיכא מלאכה דהדלקת הנר.", + " ומדליקין\n לה נר אפי' היא סומא וכו'. והקשה המג\"א סי' ש\"ל סק\"ב וז\"ל ומ\"מ צ\"ע למה ליה טעמא דמייתבא דעתא הלא צריכין להדלקת הנר לראות מה שצריכה וי\"ל דודאי כשצריך לראות ודאי שמדליקין והכא עסקינן שאינן צריכין לנר ואפ\"ה אם אומרת שצריכה לנר בשביל שחוששת שמא ע\"י הנר אי איכא מידי חזיא חבירתא ועביד לה משום הכי מדליקין דכיון דחוששת לכך חיישינן שתסתכן בשביל צערה שמצטערת שלא יש נר ולא חזו מידי ומדליק כדי ליתובי דעתא אף שבאותה שעה אין צריכה לנר וק\"ל.
והרב המגיד בשם הרמב\"ן כתב דמכאן למד וכו'. ולדעת רבינו כתב דס\"ל דבחולה שיש בו סכנה אין משנין וכו' עד מחמת לידה ואין להקשות דאיך כתב הרה\"מ כן לדעת רבינו והא רבינו ס\"ל דשבת דחויה היא אצל חולה וכמ\"ש בריש פרקין וכל דאפשר לשנויי משנינן וכמ\"ש גבי טומאה ביומא דף ז' למאן דס\"ל טומאה דחויה היא בצבור יעו\"ש דא\"כ תירץ לן ג\"כ למ\"ש רבינו לעיל ה\"ג דאין עושין דברים הללו לחולה לא על ידי גוים ונשים וקטנים וכו' והא כל כמה דאפשר שלא לחלל שבת עבדינן אלא היינו טעמא כי היכי דלא ליטעו דאסור לעשות ע\"י ישראל ויבא לידי סכנה או כדי שלא יורגלו לחלל שבת וכמ\"ש רבינו לעיל נמצא כל היכא דיכול לבא לידי תקלה לא מהדרינן לא כן ביולדת כיון דאחת מאלף מתה מחמת לידה לא אמרינן שמא יתרשלו אגב השינוי כיון שאפילו יתרשלו מעט אינה מתה ומשום הכי מוקמינן אדיניה דכל כמה דאפשר לשנויי משנינן.", + " כגון\n שתביא לה חבירתה וכו'. הכי איתא בשבת דף קכ\"ח אם צריכה לשמן וכו' ואי אין ספק בשערה מביאה בכלי והקשו בש\"ס תיפוק ליה משום סחיטה אין סחיטה בשער והקשה הרשב\"א בחי' וז\"ל לא ידעתי לזה התירוץ מה הפרש יש בין מביאה ביד למביאה בשער דכולן משום שבות ויותר שינוי יש במביאה בשער ממביאה בידה אלו דבריו וכונתו ברורה להקשות דכיון דבכולן יש משום שבות למה תני בברייתא תחילה ביד אדרבא יותר שינוי יש בשערה מביד ולא יתיר כי אם בשערה דכל כמה דאפשר לשנויי משנינן.
ולענ\"ד נראה דקמ\"ל תנא דכיון דביד ג\"כ איכא שינוי דלאו אורחיה בהכי לא מטרחינן ליה להביאו בשער דאפי' יתאחר ויבא לסכנה ברם כשאין ספק ביד ונמצא צריך להביא בכלי בלי שינוי אמרינן יביא בשער כדי לשנות דהיינו בשער ממש ואי אין ספק בשער ג\"כ יביא בכלי תלוי בשערה ודי בשינוי מועט כזה ועל רבינו ז\"ל יש להקשות אמאי השמיט מאי דתני בברייתא תחילה ביד." + ], + [], + [ + "חיה \n וכו'. וכתב הרב המגיד וסבור רבינו וכו' עד שהוא זמן הקודם. ונראה לענ\"ד דלעולם דרבינו פוסק כמ\"ד משיתחיל הדם וכמ\"ש כאן ולקולא ומ\"ש לעיל היולדת וכו' היינו בענייני לידה דהיינו לקרא חכמה ממקום למקום אין מחללין שבת לקרותה משהדם שותת דאפשר שלא תלד בשבת דהתחיל הדם יום או יומים קודם הלידה וכמ\"ש רבינו ריש פ\"ז מהל' איסורי ביאה דיכול להיות שהדם שותת יומים קודם הלידה ומשו\"ה אין מחללין לענין זה לא כן לשאר עניינים דהיינו לפרנסה ולכלכלה דיש לה חולשה יתירה הרי היא כחולה שיש בו סכנה ועושין לה צרכיה אך קשה דרבינו בפירוש המשנה כתב עד שתשב על המשבר ויתחיל הדם להיות שותת ומאותה שעה לתשלום השלשה ימים מחללין עכ\"ל וא\"כ קשה דנראה מדבריו דתחילה היא ישיבת המשבר ואח\"כ שתיתת הדם ומדבריו בהל' איסורי ביאה שכתבנו לא משמע הכי ועוד דהצריך ישיבת על המשבר לכל העניינים אפילו לעשות צרכיה ומ\"מ מ\"ש בכונת דבריו כאן נראה אמת ויציב.
וראיתי להלח\"מ ז\"ל שכתב בגמ' אמרינן וכו' עד מ\"ש וא\"כ אין שיעור בדבר לכך פי' וכו'. ולענ\"ד נראה דרבינו ראה לפרש כן משום דבש\"ס אפליגו אמוראי בפי' דפתיחת הקבר חד אמר משתשב וכו' חד אמר משיתחיל הדם וחד אמר משחברותיה וכו' ואהא קאמר עד מתי פתיחת הקבר אמר אביי ג' ימים ופשטא מוכחא דקאי לכולהו אמוראי הנזכרים ואי כפירוש הלח\"מ נמצא דמשתנה הג' ימים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ונמצא גם בזה פליגי והוא דבר מתמיה וכי גזרה היא שיהיה עד ג' ימים עד שישתנה לכל אחד הזמן מחמת המנין דג' ימים דמתחיל מהפתיחה אלא וודאי דמשעת הלידה הוא והוי זמן זה לכולהו אמוראי דכך קי\"ל לרבנן ולא מצינו פלוגתא בזה." + ], + [ + "עושין \n מדורה לחיה וכו'. אבל לא לחולה וכו'. וכתב הרב המגיד בגמ' וכו' וסובר רבינו דהא דאייתי שמואל וכו' לא בא אלא לדחות וכו' אבל מה שאמרו לחולה לא כדקאי קאי וכו' עכ\"ל וכתב הרב מקראי קודש וכן בחנן אלהים וז\"ל וא\"ת היכי אמרו סבור מינה לחולה לא מאחר שהדין כך וי\"ל דס\"ד לחולה כלל לא ואידחיה דבהקיז דם עושין לו מדורה עכ\"ל ונראה דכוונתו לתרץ שלא לדעת הרה\"מ דלפי מ\"ש הרה\"מ אבל מ\"ש דלחולה לא כדקאי קאי קשה כמו שהקשה וצריך לתרץ כמו שתירץ הוא דמה שכתוב לחולה לא היינו כלל לא דלא כמ\"ש הרה\"מ ז\"ל ודבריו נכונים וכ\"כ הר\"ן יעו\"ש ועיין להרב בית חדש שכתב על דברי הרה\"מ וכ\"כ הר\"ן וליתא דלאו שוין נינהו.
אך מה שכתב עוד לתרץ על פי מ\"ש הרה\"מ בסוף הדיבור כיון דיש סכנה בחולי אף שבמניעת דבר זה אין בו סכנה מחללין היפך דעת רש\"י לכן ס\"ד וכו' עד המדורה מחללין עכ\"ל. אחרי נשיקת ידיו ורגליו זה אי אפשר לאומרו דהא אי איכא סכנה בהקזת דם ונצטנן ודאי במניעת המדורה איכא סכנה דכל הרפואה אינו אלא בחימום ולא בדבר אחר לא כן בחולה דעסקינן דהסכנה באה לו מחמת חולייו ובמניעת המדורה לא יבא לו סכנה.
עוד כתב הרה\"מ בסוף דבריו וז\"ל אבל אני מבטל דעתי וכו' ואע\"פ שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה עכ\"ל ועיין מ\"ש מרן כאן ובב\"י סי' שכ\"ח ד\"ה ומ\"ש רבינו וכן מכה שעל גב היד וגב הרגל וכו' וז\"ל ומדברי רש\"י משמע דלא שרי לחלל שבת וכו' שבסוף פרק מפנין אהא דאמרינן חולה שאין בו סכנה וכו' פי' רש\"י צורכי חולה שאם לא יעשו רפואה זאת אינו מסוכן למות ומ\"מ צריך הוא לה אבל הרה\"מ כתב וכו' עכ\"ל נראה שהבין בדברי הרה\"מ דיש לו לחולה סכנה מחולייו ואין במניעת אותה המדורה הסכנה אלא בלא\"ה איתא הסכנה בין אם יעשו המדורה בין לא יעשו ומ\"מ כיון שהוא מסוכן עבדינן ליה כל דבר המסייע ורפואתו ואין כן דעת רש\"י אלא דוקא דבר שבמניעתו יסתכן עבדינן ליה ולא דבר אחר.
ולענ\"ד נראה פי' אחר בדברי הרה\"מ והוא דלעולם דבמניעת החימום לחולה איכא סכנה ברם אפשר בבגדים וכמו שנראה מתחילת דברי הרה\"מ שכתב ואני הייתי סבור לפרש וכו' אין בצנה סכנה ואפשר בבגדים וכו' ומ\"מ על ידי מדורה איכא רפואה קרובה יותר ברם הסכנה לעולם יעבור ע\"י חימום וזהו שכתב דמחללין אף דאין במניעת דבר זה שעושין לו סכנה כי כבר נעשית בבגדים ומסתלק הסכנה דמ\"מ כיון דבעת עשית האיסור איכא סכנה שרי ואף דרבינו ס\"ל שבת דחויה היא וכל היכא דאפשר לעשות בהתר עבדינן היינו היכא דבין בהתר בין באיסור הרפואה אחת ואין כח ברפואה זאת יותר מזאת ברם כשהרפואה אחד היא ממהרת לרפאות אף דבלא\"ה מסתלק הסכנה מחללינן והשתא אפשר דרש\"י יודה בזה דעד כאן לא כתב רש\"י ז\"ל אלא היכא דבין שיעשה רפואה זאת בין שלא יעשה מסוכן הוא ברם כשע\"י רפואה זאת יעבור הסכנה מה לי על ידי האור מה לי על ידי בגדים כיון דהא מיהא ממהרת כח הרפואה להעביר הסכנה.", + " וכן\n מרחיצין וכו' עד מפני הסכנה. ועיין מ\"ש הרב המגיד ז\"ל משם הראב\"ד ומ\"ש עליו הוא ז\"ל וז\"ל ואני מוסיף דאפי' ע\"י גוי וכו' והוא היפך מ\"ש בפ\"ב מהלכות מילה דאפי' גוי אסור אלא א\"כ כשחיממן הגוי לעצמו יעו\"ש והיינו כסברת הרה\"מ כאן וכן הקשה הלח\"מ והרב מקראי קודש כתב דליתא דכוונת הר\"א שכתב ע\"י גוי היינו שמעצמו חיממן וכו' ודבריו תמוהים שהרי כתב שאין מחממין לו חמין אלא ע\"י גוי שנראה ברור כמו שהבין הרה\"מ דמתיר הר\"א לומר לגוי דכן משמע לישנא דאין מחממין אלא ע\"י גוי דמשמע דע\"י גוי מחממין דאל\"כ הו\"ל למימר אלא בחמין שהוחמו ע\"י גוי מעצמו ושוב ראיתי בלח\"מ הנדפס מחדש עם הרמב\"ם שכתב בהגה שמצא כתוב כן כמ\"ש מהרח\"א ודחאו בב' ידים כמ\"ש יעו\"ש.
ולענ\"ד י\"ל דלעולם דהר\"א ס\"ל דגם לגוי אסור לומר להחם וכמ\"ש בהל' מילה ומ\"ש כאן בהל' שבת כוונתו כלפי מה שהבין מדברי רבינו שהתיר לפני המילה אפי' ע\"י ישראל כתב עליו נ\"ל דאין מחממין אלא ע\"י גוי כלומר שאפי' מי שמתיר אינו אלא ע\"י גוי והוא סברת הלכות גדולות שהביא הרי\"ף סוף פרק ר' אליעזר דמילה דאפי' שהגוי עושה מלאכה דאורייתא שרי כיון שהוא מכשירי מילה יעו\"ש וכונתו להשיג דלפחות יהא שרי ע\"י גוי וכסברת ה\"ג לא ע\"י ישראל ואהא כתב הרה\"מ ואני מוסיף וכו' כלומר דהאמת הוא דאין הלכה כהלכות גדולות וכן דעת רבינו בהל' מילה וכו' דאפי' לומר לגוי אסור ולא הותר אלא חממן מעצמו וכמו שהכריח יעו\"ש.
עוד כתב הרה\"מ וז\"ל ונראה מדברי רבינו דביום ב' אין מחממין וכן דעת קצת מפרשים אבל דעת קצתם דכ\"ש יום ב' וכו' עכ\"ל ועיין להרא\"ם סדר וירא ד\"ה יום ג' דמצדד אצדודי בזה אי יום ג' הוי דוקא או כ\"ש יום ב' ואחר שהחליט דדוקא הוי יום ג' ומשו\"ה אמר רבי חמא יום ג' למילתו היה הוקשה לו מפי' רש\"י בש\"ס וז\"ל אבל לפי' רש\"י שאמר דלא פליג ר\"א אלא היום ג' דקאמר ת\"ק מזלפין קשה עכ\"ל. ולכאורה אין לדברים אלו מובן וכי משום דפליג איום ג' משו\"ה יוצא דיום ב' הוי כא' ונראה ברור דאיכא חיסור לשון וכצ\"ל אבל לפי' רש\"י דת\"ק מרחיצין אמר בב' הימים ולא פליג ר\"א אלא איום ג' וכו' נמצא דרש\"י השוה ב' לא' וכו' יעו\"ש בפרש\"י בשבת." + ], + [ + "האשה \n שישבה על המשבר וכו'. מימרא פ\"א דערכין דף ז' ודוקא על המשבר דעקר הולד דהיא מתה ברישא ברם כשלא ישבה על המשבר אין עושין דהולד מת ברישא וכן משמע בש\"ס שם יעו\"ש וכ\"כ התוס' שם ובנידה דף מ\"ד וב\"ב דף קמ\"ב יעו\"ש ומ\"ש רש\"י בערכין ד\"ה ומקרעין את כריסה דזימנין דמיקרי דהיא מתה ברישא עכ\"ל פירוש כשלא ישבה על המשבר לעולם הולד מיית ברישא אגב דזוטר חיותיה ברם כשישבה על המשבר על הרוב מרוב צער הלידה והכאב הוא מת תחילה ברם מתרמי דמיד מתה האם והולד נשאר חי כיון דעקר לא מיית אגב אימיה ברם כשלא עקר הוולד אף דמפרכס אחר מיתת האם לאו חי הוא והאי פירכוס מידי דהוי אזנב הלטאה דמפרכסת והשתא אין מקום למ\"ש המג\"א על דעת רש\"י ועל דעת הפוסקים יעו\"ש סי' ש\"ל ס\"ק י' גם לא קשה מידי מה שהקשה על רש\"י הרב יד אהרן נר\"ו סי' שכ\"ט הגהות הטור יעו\"ש.
והרב כנסת הגדולה סי' ש\"ל כתב משם תשובת הגאונים סי' רמ\"ח דאפילו הולד מפרכס במעיה לא קרעינן לה אלא משהינן לה ומחתינן אבנא אכריסא עד שימות הולד וקברינן לה עכ\"ל וכתב הוא ז\"ל דאפי' תימא דתשובות הגאונים לאו לענין שבת קא עסקי מינה נפקא לענין שבת דאין מביאין סכין דרך רה\"ר בשבת לקרוע בטנה וזה תימה דהיא מימרא פסוקה פ\"ק דערכין כדברי רבינו והצריך עיון. וכתב היד אהרן נר\"ו וז\"ל ואשתמיט מיניה דברי התוס' פרק יוצא דופן וז\"ל וא\"ת ואת\"ל דמותר להורגו בבטן אפי' מתה אמו אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך רה\"ר לקרוע האם וי\"ל דמ\"מ משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אע\"ג דמותר להורגו דהא גוסס בידי אדם וכו' עכ\"ל הרי להדיא דאע\"ג דמותר להורגו מחללין עליו את השבת וכו' עכ\"ל ודבר זה נראה מתמיה שיהא מותר להורגו ושיחללו עליו את השבת. ולכן נ\"ל מ\"ש התוס' דמותר להורגו פי' דאינו חייב בידי אדם אבל בידי שמים חייב ומוכרח הוא זה מדהביא ראיה דגוסס דההורגו פטור ואפילו הכי מחללין ואי פירושו דמותר הוא התר גמור מאי ראיה מייתי שאני התם דההורגו פטור אבל חייב בידי שמים ומשום הכי מחללין את השבת לא כן כאן דמותר ממש איך יתכן דיחללו שבת להצילו והא דמו מותר ורחמנא הפקירו אלא וודאי כונתם כדכתיבנא." + ], + [ + "מפקחין \n וכו' כיצד וכו'. ואע\"פ שהוא צד הדגים וכו'. פי' שהוא צריך לדגים ג\"כ כיון דהא מיהא העלה לתנוק וכ\"כ רש\"י בסוגיין דיומא דף פ\"ד ד\"ה ואע\"ג דצייד כוורי וכו' אלא הא אתא לאשמועינן דאפי' הוא צריך לדבר עכ\"ל וזה פשוט לאפוקי מהלח\"מ הי\"ז שכתב דכל הנך איירי דלא עשה כן בכונה יעו\"ש דא\"כ ואינו צריך ליטול רשות מבי\"ד למה ליה וכמ\"ש רש\"י דאילו [אינו] מכוון להכי אלא דממילא צד כוורי כיון דלא מכוון להם ודאי דשרי דהא פיקוח נפש דוחה את השבת וא\"כ הו\"ל משנה יתירה אלא וודאי כדאמרן ומה שלא הזכיר רבינו בחלוקה דננעל דלת ואע\"ג דקא מכוין כך היתה גירסתו וכמ\"ש הרא\"ש ולעולם הכל בכונה תליא מילתא.", + " שמע\n שטבע תנוק בים ופירש מצודה וכו' והעלה דגים [לבד] פטור מכלום. עכ\"ל משמע דדוקא שכונתו לתנוק והעלה דגים פטור הא נתכוון לדגים ג\"כ והעלה דגים חייב דהא מחשבה ומעשה רע ועיין מעשה רוקח וקרית מלך רב ז\"ל.", + " נתכוון\n וכו' פטור. והשיג עליו הראב\"ד ועיין מ\"ש עליו הרב המגיד וז\"ל וגירסת ספרינו היפך וכו' עיי\"ש והקשה עליו הרב יד אהרן נר\"ו בסי' שכ\"ח דפליג דידיה אדידיה ממ\"ש כאן למ\"ש פכ\"א מהל' שבת יעו\"ש ולכאורה עלה בדעתי לומר דהרה\"מ לא נחית אלא לומר דמה שהשיג הר\"א על רבינו יש להליץ עליו בב' אופנים או דס\"ל הכי או הכי ותירוצו הוא כלפי האי השגה ברם לזה דכתב דס\"ל כהרשב\"א קשה דידיה אדידיה אלא דבזה לא השיגו הראב\"ד דידיה אדידיה ומשום הכי כתב דאינה השגה אך למ\"ש שם קשה דידיה אדידיה וצ\"ל כתירוץ הא' מכח דסתר עצמו ונמצא לפי\"ז דרבינו ס\"ל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ואף שלא נחלקו פנים בפנים וכמו שפסק בפכ\"א כרבא יעו\"ש. ברם הא ליתא דהרי פסק רבינו בפ\"ח הל' ה' וז\"ל ואין עמור אלא בגדולי קרקע וכתב הרה\"מ ופסק כאביי דבתרא הוא עכ\"ל הרי להדיא דס\"ל להרה\"מ בעד רבינו דהלכה כתלמיד נגד רבו היפך מ\"ש פכ\"א ויותר תימה מה שהקשה מהרח\"א בספרו מקראי קודש דבפרק י\"ח הכ\"ד כתב רבינו הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי לרשות אחת חייב לב' רשויות פטור דנחלקו רבה ואביי ורבא וכתב שם הרה\"מ דפסק כרבה דאביי ורבא תלמידיו הוו וסותר דבריו מכאן לשם ותירץ משם מהר\"ם גלאנטי דשם מוכיח ששמע רבה דבריהם ולא נראה בעיניו מדאמר כל אחד ואפי' מוכח שהיו מדברים זה עם זה משום הכי הלכה (כרבא) [כרבה] משא\"כ הכא דאילו היה שומע הרב דברי התלמיד היה מודה לאביי שהוא בתרא עכ\"ל והן הן דברי הרה\"מ דידן שחילק בין כשהתלמיד חולק לפני רבו בין כשנחלקו כב' חולקין דעלמא יעו\"ש ומה יעשה למ\"ש פכ\"א וכדכתיבנא ולכן הנראה אצלי לומר דלא כתב הרה\"מ בפכ\"א דרבינו פסק כרבא מטעם הרמב\"ן אלא כלפי מה שפסק רבינו כרבא כתב שכן פסקו בהלכות ושכן דעת הרמב\"ן לענין דינא לפסוק כרבא ברם דעת רבינו דפסק כרבא מטעם אחר נגע בה והיינו טעמא דמר בריה דרבינא פליג התם וסובר דזה וזה (אסיר) [אסור] וגם הוא בתרא כרב פפא ונמצא דב' בתראי פליגי מן הקצה אל הקצה מר בריה דרבינא ורב פפא וכיון שכן פסקינן כרבא דבמאי דאוסר אשכחנא דחד בתרא כוותיה ובמאי דשרי ג\"כ חד בתרא כוותיה ואם כן אי הוה פסקינן כולה להתירה הויא היפך ב' אמוראי לדינא דקינוח בקרקע בין לדעת רבא ובין לדעת מר בריה דרבינא אסור ואף דקי\"ל דהלכה כבתראי ואפי' נגד רבים וכמ\"ש הרה\"מ פכ\"ד מה' מלוה ולוה ה\"ט וז\"ל מחלוקת אמוראים שם ופסק כרבא דהוא בתראה אע\"ג דרב הונא ואביי פליגי עליה יעו\"ש היינו דוקא כשהרבים הם קמאי והיחיד הוא בתרא אבל כאן מר בריה דרבינא הוא ג\"כ בתרא כר\"פ וא\"כ הו\"ל ר\"פ היפך רבא ומר בריה דרבינא א\"כ משו\"ה פסק כרבא ועיין עוד שם להרב יד אהרן נר\"ו שהקשה להרה\"מ מההיא דפי\"ח שכתב שם דפסק רבינו כרבה משום דאביי ורבא תלמידייהו הוו יעו\"ש ולא ראה דברי המהרמ\"ג הללו דכתיבנא לעיל.
עוד הקשה שם הרב יד אהרן נר\"ו על מרן דבפ\"א מהל' מילה ה\"ז הסכים לדעת הרב המגיד לדעת רבינו דיש חילוק בין כשהתלמיד חולק עם רבו פנים בפנים בין כשנחלקו כשני חולקין דעלמא ואילו הוא בפ' י\"א דשכירות בסופו גבי דין שכיר שבא לישבע וכו' שכתב הרה\"מ שפסק כר' חסדא לגבי רב הונא ותמה עליו מרן דא\"כ איך פסק הר\"מ כתלמיד בפני הרב ולפי האי כללא מאי קשה הלא לא אתמר שם בש\"ס אמר ליה והלכתא כבתראי וצ\"ע עכ\"ל.
ולענ\"ד י\"ל דלאו דוקא בדאיכא אמר ליה הוא דאמרינן דהיה פנים בפנים אלא כל דאיכא הוכחה גם כן אמרינן הכי וכמ\"ש מהר\"ם גלאנטי ז\"ל דמתבת אפילו משמע דהיה פנים בפנים וכן כאן יש להוכיח דהיה פנים בפנים דאל\"כ מאי בעי בש\"ס מאי בינייהו ומוקים להו בפלוגתא נימא דמר נקיט לה בהאי לישנא ומר בהאי לישנא ולא פליגי וא\"כ מנ\"ל להרב המגיד דפליגי ופסק כרב חסדא אלא ודאי כיון דמשמע ליה דפליגי ודאי דהיה פנים בפנים ורב חסדא לפלוגי אתא ואהא בעי מאי בינייהו ומשני וכו' ואמטו להכי קשיתיה למרן דאיך פסק כתלמיד במקום הרב.
וע\"פ כל האמור יתיישב כל מה שהקשה בזה הצרור החיים במקומות אלו הלום למה שהביא מפי\"ב מהל' גרושין דין י\"א בדין אמר הבעל פקדון נתתיו לו שפסק שם רבינו כרב חסדא לגבי רב הונא וכן פסק הרי\"ף וזה היפך ממ\"ש כאן הרי\"ף ורבינו ז\"ל עכ\"ל ליכא מן הישוב על צד האמור בדברינו אלה אלא שם מטעם אחר נגעו בה וכמ\"ש הרי\"ף בהלכות שם וז\"ל פסקו הפוסקים הלכה כר\"ה בשביל שהיה רבו של ר\"ח ואנן סבירא לן דהל' כר\"ח מדמפרש סתמא דש\"ס לקמן וניהמניה לשליש וכו' עכ\"ל ואף שהבאים אחריו תפשו עליו בטעם זה יעו\"ש בהרא\"ש מ\"מ הא מטעם אחר נגעו בה וזהו שכתב בתשובה הרי\"ף ז\"ל קי\"ל כר\"ח אף דר\"ה רביה הוא וכו'." + ], + [], + [], + [], + [ + "היתה \n חצר וכו'. וכתב הרב המגיד ונ\"ל שדעת רבינו דפרוש כולהו ובעת פרישתן וכו' והוא כפי' הרא\"ש ז\"ל וכתב עוד ויש מי שפי' בהיפך דפרוש כולהו ואחד מכולן בעת מהלכן וכו' מפני שהוחזק ישראל בכאן ואצ\"ל וכו'. פי' דבריו דכל שבפרישתו היו כולן וישראל בכלל אמרינן כיון שהוחזק ישראל אפשר שהוא הישראל דבפקוח נפש לא אזלינן בתר רובא לא כן דכשזה פירש היה מן ה' או ד' דאינו ברור שהיה שם ישראל כדי שנאמר אפשר שזה ישראל דהעיקרא שם איכא לאסתפוקי והו\"ל ספק ספיקא ובזה ודאי אין מחללין א\"כ נתבארו דברי הרה\"מ אמאי הוצרך ב' פרשיות ועיין למהר\"ם בן חביב ז\"ל.
עוד כתב הרב המגיד וכן פי' רש\"י וכו'. והקשה מהר\"ם בן חביב הנזכר דאין זה פי' רש\"י כמבואר ולענ\"ד כוונתו דכתב דכן פירש היינו דלא כפירוש רבינו והרא\"ש דפרוש כלהו אין מפקחין ופרוש מקצתן מפקחין אלא בהיפך דפירשו כולהו מפקחין ומקצתן לא אף דאין פירושו מכוון עם פירוש הראב\"ד והרמב\"ן אך קשה דהרמב\"ן כתב בפירוש כפרש\"י יעו\"ש בסוף דבריו וצ\"ע והילך לשון הרמב\"ן מתחילת לשונו אחר שהעתיק לשון הש\"ס עד הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתייהו וכפי' רש\"י וז\"ל ופסק רבינו הגדול כשמואל ואיכא מ\"ד דלית הלכתא כשמואל מסוגייא דשמעתא דהוינן עלה ומי אמר שמואל הכי והא אתמר מצא בה תינוק מושלך וכו' מחצה על מחצה ישראל ואמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליחסו לא ושמואל אמר לפקח עליו את הגל ופרקינן כי אתמר דשמואל ארישא אתמר אם רוב גוים גוי אמר שמואל ולענין פקוח הגל אינו כן חזינן השתא דרב פליג אדשמואל ואזיל בפקוח נפש בתר רובא דהשתא בפקוח נפש דלית בה עבירה דמצוה בעי רב מחצה על מחצה הא רוב גוי אמרינן גוי הוא ואין להחיותו לגבי פקוח גל דשבת דאיכא איסור סקילה לא כ\"ש דרוב גוי אין מפקחין וכיון דרב פליג אשמואל הלכתא כוותיה דקי\"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ע\"כ. והקשו עליו דלפי דברי הרמב\"ן דמוקי מימרא דרב דלהחיותו במחצה על מחצה א\"כ מה הקשה בש\"ס פרק בתולה נשאת דף ט\"ו מהא דרב וז\"ל וליוחסין לא בעינן ב' רובי והתנן מצא תינוק מושלך וכו' ואמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא וכו' ומאי קשה דעד כאן לא קאמר רב דליחסו לא משום דליכא אפי' חד רוב דעל מאי דקאמר מחצה על מחצה ישראל קאי רב ברם בדאיכא חד רוב שרי ליחסו וא\"כ מאי קושיא וי\"ל דרב לא אמר מימרא זאת גבי מחצה על מחצה דוקא אלא גם ברוב ישראל ועלה קאמר דליחסו לא וא\"כ נמצא דמצריך רב ב' רובי ומה שהביאו לפרש דגם במחצה על מחצה קאי רב משום דאי לאו הכי נמצא דוקא ברוב גוים מצוה להחיותו הא גבי מחצה על מחצה לא שרי להחיותו והוא תימה דספק נפשות להקל וכמ\"ש בש\"ס מחצה על מחצה ספק נפשות הוא ולהקל וכמ\"ש מהר\"ם בן חביב לפי' רש\"י ומשום הכי מוקי למימרת רב בב' וגם א\"א לאוקומי המימרא דוקא במחצה על מחצה דהא שמואל קאי עליה וקאמר ולפקח עליו את הגל אינו כן וקאי לחלוקה דאי רוב גוים גוי ואי רב לא איירי בה קשה דלא בא שמואל על דברי רב בתמיה ובש\"ס לא משמע הכי משום הכי פי' דברי רב דקאי לב' החלוקות ודוק.
עוד כתב הרמב\"ן וז\"ל ומימרא דר' יוחנן ט' גוים וישראל אחד כפשטא דרב אתיא דהולכין בפיקוח נפש אחר הרוב והילכך בחצר אחרת כל דפריש מרובא פריש ואין מפקחין באותה חצר והו\"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ\"ל והקשה עמיתנו החכם השלם הוא הרב מהרי\"א ז\"ל דמשמע מדבריו דר\"י ורב בחדא שיטא אזלי והלכתא כוותייהו ואינו דהא לרב גם במחצה על מחצה אין מפקחין עליו את הגל בשבת וכמ\"ש הוא לעיל דדוקא במקום דליכא עבירה דמצוה ולר\"י אינו כן דמחלק מחצר זו לחצר אחרת והיינו טעמא דבאותה חצר מפקחין משום דכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי ונמצא במחצה על מחצה ס\"ל דמפקחין דלא כרב.
ונראה לענ\"ד דלעולם דבחדא פליג וכונת הרמב\"ן הוא דעד השתא דלא הוה ידעינן הא דרב הוה מתרצינן דלא לפלגו ר' יוחנן ושמואל ברם כיון דחזינן השתא דרב פליג אדשמואל א\"כ אף אנו נאמר דר\"י פליג אשמואל ואשינויי דחיקי לא סמכינן דהא כולהו הא מקצתייהו ומוקמינן מימרא דר\"י כפשטא דרב דהולכין בפיקוח נפש אחר הרוב דהיינו דאם רוב גוים גוי וזה כרב אלא דפליג עליה במחצה על מחצה וס\"ל דמפקחין ומשום הכי בחצר אחד אפילו רוב גוים מפקחין דהו\"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכר\"י קי\"ל דרב ורבי יוחנן הל' כר\"י כן נראה לי כונת הרמב\"ן.
ובסוף דבריו כתב דס\"ל כרבינו הגדול דהלכה כשמואל יעו\"ש וסיים וז\"ל דטעמא דפרוש כולהו דמפקחין משום דניידי כולהו ופרוש מקצתייהו דאין מפקחין משום שנשארה קביעות במקומה בחצר הא' והנהו דפרוש מרובא פרוש ועוד כיון דפרוש כולהו לחצר זו אתחזק הכא ישראל דפרוש מקצתייהו לכאן לא אתחזק הכא ישראל הלכך לגבי תינוק מושלך כיון שלא ראו אותו פורש מן הבתים אלא מושלך בפלטיא מצאו אותו מרוב סיעה שפלטיא כולהו ניידי ואתחזק נמי ישראל בפלטיא ונעשה הוכחה הילכך הו\"ל פרוש כולהו ומפקחין עכ\"ל.
הנה האי ועוד שכתב הרב הוא פי' רש\"י אלא שמ\"ש קודם הוא הפי' שכתב הרב המגיד משמו והוא פי' הראב\"ד והכי מתפרשין דבריו דטעמא דפרוש כולהו דמפקחין משום דניידי כולהו ממקום מושבם שיצאו לחוץ נמצא דממקום שפירש היה שם ישראל וכמ\"ש הרה\"מ פרוש מקצתייהו דאין מפקחין משום שנשארה קביעות במקומה ר\"ל שנשארו בחצר ומאותם שיצאו יצא זה ונמצא דלא יצא ממקום שהיה ישראל והיינו פי' הרה\"מ על שם הרמב\"ן וא\"כ לא קשה מה שהקשתי לעיל אלא שקשה למה יחס להרמב\"ן פי' זה ולא גם פי' רש\"י כי שניהם כתבוהו ולשון הרמב\"ן מגומגם ודי בזה.
והלח\"מ פלפל בלשון רבינו ובסוף דבריו כתב וז\"ל ונ\"ל לתרץ הכל ולומר וכו' בקבוע גרוע כי האי לא ס\"ל לר\"י דמפקחין וכו' יעו\"ש והקשה הצרור החיים דף ל\"ד ע\"ג וז\"ל וקשה דאי הכי דבקבוע גרוע כי האי לא ס\"ל לר\"י דמפקחין ברובא גוים א\"כ ה\"נ נימא דס\"ל לשמואל ומשום הכי קאמר דס\"ל לשמואל בההיא דתינוק דדוקא ברוב ישראל או מחצה על מחצה מפקחין אבל ברובא גוים לא וא\"כ מאי פריך לשמואל דידיה אדידיה וכו' אלו תוכן דבריו וי\"ל דלא ניחא ליה לש\"ס לתרץ הכי לשמואל דהו\"ל ב' אוקמתות דהיינו דפירש מקצתייהו ודוקא בחצר ולא בעיר וכל כי האי הו\"ל לפרש ולא לומר מימרא סתמית במקום דאיכא ב' תנאים ויש הפרש בין חדא אוקמתא לב' אוקמתות.
עוד הקשה בס' הנזכר על מ\"ש הלח\"מ ובפ\"ק דכתובות כתוב בס' אלא וכו' וז\"ל והסייעתא דמייתי אדרבא הויא תיובתיה דהתם לא הוזכר הא דר\"י וגם החילוק דפרוש כולהו לפרוש מקצתן וכו' ולא קשה מידי דאדרבא כיון דשם לא שייך למכתב אלא וכתב מוכרח דהשגרת לישן הוא מהכא להתם דאגב דהכא צ\"ל אלא נקטיה גם שם וק\"ל.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ומ\"מ קשיא לי ע\"ז וכו' עד וצ\"ע ולענ\"ד נראה דשאני בפיקוח נפש דאית קולא לשבת דמחלל שבת משום הכי חשבינן ליה לגרוע לא כן לענין קידושין דלחומרא הוא דהיינו להצריכא גט לא קפדינן אגריעותא דאית ביה והשתא איכא הרבה סוגי קבוע ולפי הענין משתנה דמה שבטריפה לא חשיב קבוע ואזלינן בתר רובא בפיקוח נפש חשיב וכמ\"ש הרב המגיד ואף שהרה\"מ כתב כן לפי דרכו דרבינו פוסק כשמואל ה\"ה לר\"י לפי הדרך דפוסק כוותיה לפי מ\"ש רבינו בתשובה לא כן לדרך הרמב\"ן וכמ\"ש הלח\"מ ז\"ל לקמן וזה הוא בחצר אבל דעיר דהוי גרוע טובא אף בפיקוח נפש לא חשיב קבוע כיון דמצד אחר איכא קולא דשבת אבל דבר דהוי חומרא לחוד חשיב קבוע ועל פי זה נסתלקו כמה תערומות דלכאורה קשה בדברי הרה\"מ פט\"ו מהל' איסורי ביאה הכ\"ה וז\"ל והטעם משום דאיכא מקצת גוים [או] מקצת ישראל קבועים וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ\"ל. ולכאורה קשה חדא דאי מתני' איירי בקבועים א\"כ היכי בעי למפשט בגמ' בכתובות מדרב דבעינן ב' רובי לעולם דלא בעינן אלא חד רוב ומ\"ש ליחסו לא הוא משום דליכא אפילו חד רוב לפי שהם קבועים וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ועוד מ\"ש בש\"ס יומא כי אתמר דשמואל ארישא אתמר ואי איירי בקבוע מה לי רישא מה לי סיפא הכל אחד דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ועוד דאמאי אמר רב אבל ליחסו לא אפילו להשיאו אשה ישראלית אלא ע\"פ מ\"ש לא קשיא מידי דמ\"ש רבינו דחשיב קבוע לענין זה דהוי חומרא אבל לשאר דברים לא חשיב קבוע דהוי גרוע טובא דהוי דעיר וזה מ\"ש רב לא שנו אלא להחיותו דלהחיותו לא חשיב קבוע ומשום הכי אם רוב ישראל ישראל אבל ליחסו בעינן ב' רובי ויתיישב הכל." + ], + [], + [], + [ + "עכו\"ם \n וכו' או שצרו סתם וכו'. וכתב מרן משום דספק נפשות להקל. והלח\"מ כתב דקשיא ליה דיוקא אדיוקא וכו' ותירץ נעשה וכו' ומכאן הוציאו רבינו עכ\"ל. וקשה דלא שייך לומר כאן נעשה דתני בלשון אבל וכמ\"ש בגופי הלכות כללי הנו\"ן סי' תכ\"ג וז\"ל אע\"ג דאמרינן בכל מקום נעשה דיוקא דרישא כדינא דסיפא הכא לא אמרינן משום דסיפא קתני בלשון אבל וכל היכא דתני בלשון אבל משמע דהסיפא נדרשת לעצמה ואין לה עסק עם הרישא וקיימו מהרש\"א כלל זה. ובגליון של גופי הלכות שלי מצאתי כתוב וז\"ל וצ\"ע מההיא דפ\"ק דקידושין ד\"ה דתני אבל היא שנתנה ואמרה היא וכו' ופריך הש\"ס דיוקא אדיוקא ומשני נעשה ואע\"ג דקתני סיפא אבל יעו\"ש קטונתי מכל החס\"דים יעקב בכר יו\"ט אלגאזי עכ\"ל ושוב ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו סי' שכ\"ט הגהות ב\"י נושא ונותן בזה.", + " וכשיצילו\n את אחיהם וכו' מותר לחזור בכלי זיין למקומן וכו' שלא להכשילן לעתיד לבוא. ולכאורה קשה בדברי רבינו דלא פסק לא כתירוץ א' ולא כתירוץ ב' דאי פסק כתירוץ א' דחוזרין למקומן היינו בכלי זיינן א\"כ לאיזה צורך כתב וכשיצילו את אחיהם וכו' אפילו שלא הצילו אלא שנצחו אומות העולם את עצמן חוזרין בכלי זיינן ואי פסק כרב נחמן בר יצחק דיש חילוק בין כשנצחו אומות העולם לכשנצחו ישראל א\"כ איך קאמר סתם למקומן ומה גם דרבינו פסק בפירוש בפכ\"ז כב' התירוצים וכמ\"ש הרא\"ש וכ\"כ מרן בב\"י סי' ת\"ז יעו\"ש וכ\"כ הב\"ח והיינו ממ\"ש רבינו ובכלי זיינן והכי הו\"ל למימר חוזרין בכלי זיינן למקומן שכך הוא משפט הלשון וכמ\"ש כאן מותר לחזור בכלי זיין למקומן וכו' אלא כתב כן ללמד דגם ביד ישראל תקיפא דליכא אלא אלפים אמה חוזרין בכלי זיינן ובכלי זיינן דכתב בסוף דבריו קאי לעיל ג\"כ והוא מילתא באפי נפשא דקאי לכל החלוקות ונמצא דפוסק גם כר' יהודה ולפום מאי דכתיבנא אין מקום למ\"ש הרב יד אהרן נר\"ו על דברי רבינו פכ\"ז בסי' ת\"ז הגהות הטור יעו\"ש גם מ\"ש בהגהות ב\"י שם להכריח דמ\"ש רבינו כאן בפ\"ב שלא להכשילן לעתיד לבוא דקאי לחזרה למקומו לפי מ\"ש דמשפט הלשון כך כמ\"ש בפ\"ב ליתא אלא דניתן ליאמר דבריו בלא הכרח זה ודוק וכן נראה דעת הטור כדעת רבינו והרא\"ש בשם הר\"ם דפוסק כב' התירוצים שכת' בסי' ת\"ז וכשחוזר חוזר עם כלי זייניו וקאי לכל מיני חזרה.
ונראה לענ\"ד דמ\"ש רבינו כאן בפ\"ב סתם משום דלא נחית כאן לחלק להיכן הוא חוזר דכיון דרבינו ס\"ל דלעולם בין לאלפיים אמה כשיד ישראל תקיפא בין למקומו כשיד אומות העולם תקיפא חוזרין בכלי זיינן כתב סתם כאן רבינו וכשיצילו את אחיהן מותר לחזור למקומם סתם דלעולם הדין כן דלא נחית כאן לחלק להיכן הוא חוזר וכדכתיבנא וזה נראה ג\"כ דעת הטור בסוף סימן שכ\"ט שכתב והמצילין חוזרין בכלי זיינן למקומן עכ\"ל ולכאורה דבריו סתומין ועפ\"י מ\"ש הנה נכון דכיון דלעולם בין בחזרה דאלפים אמה בין בחזרה למקומו ממש חוזר בכלי זיין סתם כאן וכתב חוזר בכלי זיינן למקומן איזהו מקומן מי לאלפים מי יותר באופן דלמקום שהולך הולך עם כלי זיינו ולא נחית רבינו כאן אלא לדין חזרת עם כלי זייניו ובסי' ת\"ז כתב דין חזרת המקומות והשתא הכא מ\"ש רבינו שלא להכשילן לעתיד לבוא ר\"ל היינו טעמא דלעולם חוזרים בכלי זיין שלא להכשילן כלומר שלא יכשלו דיבואו גוים עליהם וידחקו זה את זה ויהרגו מעצמם וכמעשה שהיה דתני בברייתא וודאי טעמא קאי להבאת כלי זיין לעולם בין הכי ובין הכי ועיין בלח\"מ פ\"ו מהל' מלכים הי\"ג.
ואחרי מופלג כמו ל' שנה נדפס זה ספר בירך יצחק ועיין שם בסדר מסעי מ\"ש לישב לב' לישני דרבינו אלו דפ\"ב ופכ\"ז בחילוק היכא שהוא מלחמה עם הגוים דבזה איירי בפ\"ב אבל התם בפכ\"ז שהוא מדבר בכל מיני הצלה דהתם לית ביה סכנה אם ישאר שם במקומו לכך לא התיר אלא כשיד האומות תקיפא וכו' יעו\"ש.
והמה דברים תמוהים דאי יש לחלק בין נדון המתני' דתני וכל היוצאין להציל חוזרין למקומן דקאי במלחמה לנדון מתני' דראש השנה דתנן בראשונה וכו' דאיירי במיני הצלה דלית בה סכנה א\"כ מאי קשיא להם לש\"ס ממתני' למתני' דחדא תני למקומן וחדא תני אלפים אמה הא שפיר יש לחלק בין מלחמה דאיכא סכנה לשאר הצלות דליכא סכנה ולמה להו לתרץ מה שתירצו שחוזרין בכלי זיין ולעולם אלפים אמה וכן תירוץ אחר כאן וכו' כאן וכו' ועוד דגם במתני' דר\"ה תני להציל מן הגייס והיינו מלחמה שהולך להלחם עם הגייס להציל מידם ומה חילוק יש ביניהם והוא ז\"ל נרגש מזה וכתב וגם הגייס לא דמי להא דגוים שצרו עליהם למלחמה דקא איירי בפ\"ב אלו דבריו ולא ידעתי היאך לא דמי זה לזה דגוים שצרו על ישראל היינו גייס שבא על ישראל והכל אחד." + ], + [ + "וכן \n ספינה המטורפת בים ואפי' יחיד הנרדף וכו'. ויש להקשות במ\"ש דביחיד הנרדף מחללין את השבת ובריש פ\"ב דתעניות כתב אלו הן הצרות וכו' שמתריעין עליהן וכו' על החרב ודבר וחיה רעה וכו' ובכל מקום אין צועקין ולא מתריעין בשבת חוץ מצרת המזונות וכו' והא חיה רעה וחרב סכנת נפשות הוא ולמה אין צועקין ומתריעין בשבת ואין לומר דהאי חרב היינו בין אומות העולם דהא כתב רבינו הל' ד' שם על החרב כיצד אפי' חרב של שלום וכו' ומדקאמר אפילו מכלל דאיירי גם בחרב של ישראל. ולענ\"ד נראה דמ\"ש אפי' קאי לענין שמתריעין ומתענין בחול ואהא כתב דאפי' חרב של שלום עושין כן ברם למ\"ש דאין עושין כן בשבת לא קאי אלא לחרב של שלום דשל ישראל מחללין עליו את השבת ומחלוקת חיה רעה לא קשה ג\"כ דשאני כשהוא נרדף שאם לא יצילהו ימות דהיא רודפת אחריו לא כן כשיש בעיר חיה רעה וכל העם יכולין להנצל שלא יצאו מביתם אז אין מחללין את השבת." + ], + [ + "צרין \n על עיירות וכו'. ואין צ\"ל במלחמת מצוה וכו'. וכתב מרן דאיתא בירושלמי דבמלחמת מצוה אפי' בשבת מתחילין וכו' וראיתי להרב פרי חדש ז\"ל במים חיים בליקוטי או\"ח דף ל\"ט כתב וז\"ל וקשה דהא התם ביריחו לא התחילו כי אם באחד בשבת שהרי ז' ימים סבבוה ובז' נכבשה שמע מינה שביום א' הקיפוה עכ\"ל ואני תמיה עליו וכי נעלם מהירושלמי הפסוקים אלו והא משם הוא ראית הירושלמי ואם כן ודאי אין זו קושיא דהא כבישת יריחו היה בשבת והששה ימים שסבבוה לא היה מלחמה ויודעים היו שביום הז' יפול המלחמה והיה להם להתחיל ביום ב' כדי שלא יתחילו בשבת אלא בא' בשבת אלא וודאי דבמלחמת חובה מתחילין אפילו בשבת וק\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "לפיכך \n אם גרף האש וכו'. וכתב הרב המגיד ד\"ה לפיכך וז\"ל ודע דאפי' תבשיל שלא הגיע לשליש בישולו וכו' וכן כתב הרשב\"א זה דעת רבינו עכ\"ל. והקשה הלח\"מ וז\"ל וקשה דלמטה בד\"ה וכן תבשיל כתב והרשב\"א ז\"ל כדעת אחרים ונראה להגיה והרא\"ה ז\"ל כדעת אחרים וכו' ודבריו תמוהים דבהדיא כתב הרשב\"א כן בפ' כירה ודלא כהרי\"ף ורבינו יעו\"ש והאמת דמ\"ש הרה\"מ כאן וכ\"כ הרשב\"א הוא דוקא כשלא הגיע לשליש דאז צריך כירה גרופה וקטומה אליבא דכו\"ע לא כן לקמן דאיירי שהגיע לשליש בשולו אז א\"צ גריפה וקטימה דס\"ל להרשב\"א כאחרים וזה מוכרח דכאן לא כתב הרה\"מ וכן דעת הרשב\"א כמ\"ש לקמן והרשב\"א כדעת אחרים וכמ\"ש ג\"כ כאן וזה דעת רבינו אלא כתב וכן כתב הרשב\"א כלומר דודאי לדעת הרשב\"א בהגיע לשליש בשול אפילו אינה גרופה וקטומה שרי אבל לדעת רבינו לא שרי אלא בגרופה דוקא וע\"ז כתב דלדעת רבינו והרי\"ף דבגרופה שרו הוא אפי' לא הגיע לשליש בשולו וע\"ז כתב דכ\"כ הרשב\"א כלומר דכתב כן לדעת הרי\"ף דהכי כתב בפ' כירה וע\"ז כתב וכן דעת רבינו." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n תבשיל שאסור להשהותו אם עבר וכו' בכדי שיעשו. והקשה הקרית מלך רב משם אביו הרב ז\"ל דמאי שנא דכאן צריך להמתין בכדי שיעשו והתם פ\"ו מהל' יו\"ט ה\"י כתב עבר ואפה או בשל לשבת אין אוסרין עליו והתם איסורא דרבנן הוא והכא איסורא דרבנן וע\"כ לא דחי בגמ' כד בעי למפשט לאפה ביו\"ט דבמזיד אסור ממתני' דהמבשל בשבת בשוגג שרי ובמזיד אסור איסור שבת שאני משום דבעי למפשט מאיסורא דאורייתא ברם כשהוא דרבנן הכל אחד ונ\"ל שהוא מפרש דמ\"ש בש\"ס איסור שבת שאני ר\"ל אפי' שהוא דרבנן כיון שהוא שבת חמירא טפי. ועוד י\"ל דשאני התם ביו\"ט דכיון שהוא בידו לבשל ביו\"ט לשבת בהתר דהיינו בעירוב לא קנסינן ליה בעבר ואפה דלא חיישינן שיעשה פעם אחרת במזיד כיון שבידו לעשות בהתר לא כן כאן בשהא שאינו בידו לשהות בהתר אי שרינן ליה בעבר והזיד יבא להזיד פעם אחרת וק\"ל." + ], + [ + "כל \n שמותר וכו' אסור להחזירו וכו'. וכתב הרב המגיד ביאור דברי רבנו הוא שתבשיל חי וכו' שכל אלו משהין אותן ע\"ג האש וכו' והלח\"מ ז\"ל כתב בזה דברים סתומין ומחוסרי לשון והכונה בדבריו ז\"ל דבא לישב לדעת הראב\"ד איך לא פי' דברי רבינו כפשוטן וכמ\"ש הרה\"מ ז\"ל וכתב דקשיא ליה לפירוש זה דממ\"ש רבינו כל שמותר משמע אפי' כירה גרופה וקטומה דגם בה איכא התר וא\"כ קשה היאך כתב אחר כך ואין מחזירין אלא על גבי כירה גרופה וקטומה והא כתב רבינו כל שמותר לשהות אסור להחזיר ובכלל נכנס שהיה ע\"ג כירה גרופה וקטומה וא\"כ אסור להחזיר ואף דממ\"ש ואין מחזירין הדבר נודע ממילא דמ\"ש בתחילת הלשון לא קאי לשהיה ע\"ג כירה גרופה וקטומה מ\"מ לא היה לו לכלול בתחילת לשונו ולומר כל שמותר והמעיין יעמיסהו בדברי הלח\"מ אך זאת אגיד דתיבה אחת היא מוחלפת ובמקום תנור צ\"ל כירה וק\"ל." + ], + [ + "אסור \n להכניס מגריפה וכו' מפני שמגיס בה וכו'. וכתב מרן נ\"ל שמ\"ש רבינו והיא על האש וכו' עד על האש קרי לה עכ\"ל וקשה דלא היה צריך לזה דבקל יש לחלק דהכא לא איירי במרותחת מדלא פי' וסתם משום הכי דוקא ע\"ג האש הוא דאסור אבל במרותחת מה לי ע\"ג האש או שלא ע\"ג האש הכל אחד אשר עפי\"ז זה נראה להליץ בעד הלח\"מ ממה שהקשה עליו בס' יצא מחדש קרית מלך רב דאיך כתב דס\"ל לרבינו דמ\"ש בגמ' ודילמא מגיס הוא משום צובע ובצביעה דוקא אסור אפילו בעקורא ברם בבישול בעינן דוקא על האש דהא כתב רבינו פכ\"ב ה\"ו דבקדרה רותחת אפי' שהורידה מעל האש לא יתן לתוכה תבלין והיינו טעמא דמתבשלין הרי דאפי' שלא ע\"ג האש איכא בישול ואיך כתב הלח\"מ דבתבשיל אם אינו ע\"ג האש ליכא בישול ומ\"ש הוא לחלק בין תבלין להגסה ליתא דכיון דהתבלין מתבשלין הוא הדין ההגסה דיש לומר כמו שכתבתי דכאן איירי רבינו באינו רותח ומשו\"ה צריך ע\"ג האש ובצובע אפי' אינו רותח ואינו ע\"ג האש אסור דכדי שיקלוט הצבע א\"צ רותח ובגמ' איירי באינו רותח דאי ברותח כד מותיב הש\"ס ודילמא מגיס אמאי לא מוקי לה באינו רותח אלא וודאי דאיירי אפי' באינו רותח וצובע שאני ומזה הטעם נ\"ל שכתבו התוס' דטעמא משום צובע דאילו תבשיל באינה רותחת צריך דוקא ע\"ג האש.
ועפ\"ז יתיישב מה שיש להקשות לכאורה על הרב חידושי הלכות שכתב על דבריהם וז\"ל והוי צובע דכיון דמיירי בעקורא ס\"ל דלא שייך משום מבשל אלא משום צובע עכ\"ל וקשה דהא במתני' תני האילפס וכו' שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין וכו' הרי שאפי' שלא ע\"ג האש איכא בישול ואיך כתב דבישול לא שייך אלא ע\"ג האש אלא וודאי דרותח שאני והכא איירי באינו רותח ומשו\"ה הלח\"מ ז\"ל דקאי על דברי רבינו דלא איירי ברותח והקשה מהגמ' דלא איירי ברותח מתרץ שפיר דבגמ' היינו טעמא דהוי משום צובע ואינו ענין כלל למ\"ש פכ\"ב דאיירי ברותח וק\"ל.
ועיין עוד בדברי מרן שכתב וז\"ל ועוד י\"ל דכיון דקדרה חייתא מסח דעתיה ולא מגיס וכו' עכ\"ל וקשה דכיון דס\"ל למרן דכל דמסיח דעתו ליכא למיחש וכ\"כ ג\"כ לעיל ה\"ד לתרץ לקושית הרמ\"ך ורבינו כתב לעיל ה\"ד דאם גרף וקטם מותר לשהות עליה שהרי הסיח דעתו א\"כ מתורצת הקושיא שהקשה הרמ\"ך לקמן פ\"ט ה\"ג שהקשה היאך מותר לשהות ע\"ג גרופה וקטומה ניחוש דילמא מגיס וכו' דכיון שהסיח דעתו ליכא למיחש אפי' בהגסה וכמ\"ש מרן כאן וא\"כ קשה על מרן שלא תירץ שם כלום." + ], + [ + "לא \n ימלא אדם קדרה עססיות ותורמוסין וכו'. כך היא בברייתא דף י\"ח וקאמר בש\"ס לימא בית שמאי היא ולא בית הלל אפי' תימא ב\"ה גזרה שמא יחתה בגחלים וכו' והקשה הרב מאיר עיני חכמים דלב\"ה דטעמא הוי משום חיתוי א\"כ מאי צריך בכדי שיעשו כשלא חתה הא אינו אלא גזרה שמא יחתה ומ\"ש רש\"י ניחא לב\"ש אבל לב\"ה מאי טעמא ועיי\"ש מה שנדחק ולענ\"ד נראה דהכונה היא דכיון דאם יחתה יהנה ממלאכת שבת גזרו בשהא ולא חתה אטו חתה ונתנו לו דין חיתוי." + ], + [ + "תנור \n שנתן לתוכו בשר מבעוד יום וכו'. הכי איתא בש\"ס דף י\"ח והשתא דאמר מר וכו' וכתבו התוס' ד\"ה התם וכו' וא\"ת לרב אשי דשרי ברחא ולא שריק ולא אסר אלא בשרא אגומרי תיקשי ליה מתני' דאין נותנין פת לתנור וי\"ל וכו' והקשה הרשב\"א בחי' לתירוצם דא\"כ אמאי מתרץ בש\"ס שם התם מינתח הא לא מינתח והא בקל יכול לתרץ כשפי התנור פתוח ע\"כ. ולענ\"ד נראה דעד כאן לא כתבו כן התוס' אלא לר\"א דשרי ומוקי למתני' בבשרא אגומרי וכמ\"ש בש\"ס מוקים לסיפא ג\"כ בפי התנור פתוח דהוי כמו בשרא אגומרי והוי סיפא דומיא דרישא לא כן לרבי ירמיה דאסיר דמתני' אתיא כפשטא ולא הוי בשרא אגומרי לא ניחא ליה לאוקומי סיפא בפי התנור פתוח דהוי דלא כרישא ומשו\"ה מוקי בש\"ס אפילו פי התנור סתום והיינו טעמא דכיון דלא מינתח בעינן לטעמא דכהנים זריזים הם.
והנה נבא לדברי רבינו שלכאורה כל מ\"ש אינו לפי סוגיית הש\"ס דאילו בש\"ס בבשר גבי נתן טעם משום זיקא ורבינו נתן טעם זה בברחא וכן כל לשון זה הוא מגומגם. ולענ\"ד נראה דרבינו מפרש בש\"ס כך איכא דאמרי דגדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי פי' דכיון דאם יחתה יתחרך הבשר שהוא רך לא חיישינן לחיתוי ולאו דוקא לא שריק אלא אפי' פתוח ממש שרי אלא נקט הכי אגב לישנא קמא דברחא נמי ושריק שפיר דמי פי' דאף דבזה יבא לחתות דלא יתחרך מ\"מ הוא שריק וגלי אדעתיה דא\"צ זיקא דאי לא שריק אפי' שהוא סתום מ\"מ אי אפשר אם לא יכנס זיקא ביני חורי וכיון שכן נראה דלא חייש לזיקא ויבא לחתות לא כן כשהוא שריק נראה דחייש לזיקא ואינו מגלהו כי פליגי דברחא ולא שריק רב אשי שרי דסובר דכיון שהוא סתום אף דלא שריק לא מגלהו דקשי ליה זיקא ורב ירמיה מדפתי אוסר דכיון דלא שריק נראה דלא חייש לזיקא והשתא רבינו פוסק כמאן דאסר וצריך דוקא שריק כדי להתיר וז\"ש רבינו בבשר גדי הטעם שלא יבא לחתות ומסתמא איירי אפי' בתנור פתוח ובבשר עז ושריק שרי משום דקשי ליה זיקא ושוב ראיתי לב\"י סי' רנ\"ד פי' כן." + ], + [], + [], + [ + "אין \n צולין בשר וכו'. ועיין מ\"ש מרן על שם הרמ\"ך ולא זכינו להבין מ\"ש בתחילת דבריו דמקשה רבא מהא דאין צולין דליתא בגמרות שלנו כן אלא שהקשה מחלוקת פת לתנור ולא מאין צולין בשר בצל וביצה יעו\"ש גם מה שהביא מהך ברייתא דחנניא לא קשה די\"ל דהכי פירושו דלצלי ס\"ל דדי כמאכל בן דרוסאי כדתני חנניא גבי קדרה ברם לא ס\"ל כחנניא בקדרה דזה לחוד וזה לחוד וכ\"כ הר\"ן יעו\"ש." + ], + [], + [ + "אין \n נותנין את הפת וכו' או באש וכו'. איכא מאן דבעי מימר בפשיטות דרבינו פסק כת\"ק וכמ\"ש התוס' לדעת רש\"י דהבעיא היא גם לת\"ק ואי ר' אליעזר פניה המדובקים בתנור קאמר ת\"ק אחת מפניה קאמר או עליון או תחתון ופשיט לה דר\"א האיך דתנור קאמר ונמצא ת\"ק אחת מפניה קאמר לפי שהוא מקיל ורבינו פסק כן וכתב המדובקים וכו' או באש ושכן פסק בפירוש המשנה כת\"ק ואצ\"ל דהדר ביה כמ\"ש מרן אלו תוכן דבריו וליתא דרבינו כתב בפירוש המשנה דת\"ק מחמיר יותר מר\"א ויותר מתקרמין פניה המדובקין בתנור מפניה שכנגד האש וכיון שכן איך אפשר דיפסוק כאן דאו או שפיר דמי והא צריך דוקא פניה שכנגד האש לחומרא וכת\"ק ואם נאמר שחזר בו מפירוש המשנה לספר היד א\"כ מה הרוחנו שלא נאמר כמ\"ש הרב המגיד דפסק כר\"א וחזר בו ממ\"ש בפירוש המשנה דהלכה כת\"ק וכמ\"ש מרן ועוד שהאמת איתו דזה לא ניתן ליאמר דבשלמא לענין הלכה אי כמר או כמר שייך לומר חזר בו ברם לענין הסברא אי יותר מתבשל פניה שע\"ג התנור או שכנגד האש לא שייך חזרה ומשום הכי כתב הרה\"מ דפסק כר\"א ולקולא והיינו טעמא דס\"ל כאן שהוא מפרש או מדשקיל וטרי בש\"ס כמ\"ש הרה\"מ ומ\"ש רבינו או באש קאי לחררה דלא פליגי בה והוא ככו\"ע.
אך קשה לענ\"ד דכיון דמצינן להשוות מ\"ש רבינו בפירוש המשנה למ\"ש בס' היד ויהיו לאחדים למה נאמר דהדר ביה דכמה נוסחאות מסייעות לזה דכתוב בהן כדי שיקרמו פניה שאינן מדובקין בתנור והיינו כת\"ק שהוא מחמיר דטפי מתבשל המודבק בתנור ממה שהוא נגד האור וכמ\"ש בפירוש המשנה ואו באש שכתב קאי החררה דשם לא שייך פנים דלצד חודה לא יבא הבישול אלא מכח הגחלים שתחת החררה ומה שאינו מחמיר הת\"ק בחררה משום דכיון שהוא על גבי הגחלים ממש מתמהר הבישול ואיך כותב מרן בפשיטות ולפ\"ז ט\"ס יש בנוסחתינו אחר שנראה ברור דליכא ט\"ס ולא קשה דפליג דידיה אדידיה ויבא הכל מרווח ולא יקשה מהירושלמי דנראה דר\"א מיקל דהכי הוא האמת דמיקל ופי' הסוגיא לפי זה דר\"א מיקל עיין להרב מאיר עיני חכמים בדברי התוס' יעו\"ש.
והטור כתב בסי' רנ\"ד וז\"ל ואין נותנין וכו' אלא כדי שיקרמו פניה הדבוקים בתנור או פניה שכנגד האש וכתב מרן ב\"י דחד קאי הפת וחד החררה והקשה הב\"ח דסתרי אהדדי דפניה המדובקים בתנור הוי קולא ופניה שכנגד האש הוי חומרא לפי דעת התוס' ולפירוש רש\"י הוי אפכא המדובקים בתנור הוי חומרא ופנים כנגד האש הוי קולא והא ודאי לא אפשר דהיאך יפסוק באחת כת\"ק ובאחת כר\"א וכו' עד שיקרמו פניה כנגד התנור וכו' עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דהיאך מערב חררה עם פת הא חררה כשמתקרם היא מתבשל ג\"כ מהר לפי שהוא על גבי הגחלים והבשול יבא מהר עם הקרום ובזה לא פליגי ועוד למאן דסוברים דפניה כנגד האש הוא חומרא חררה היאך מדמינן ליה אימא שהוא ע\"ג גחלים הוא כמו פת המדובק שממהר בשולו נמצא ת\"ק דמחמיר צריך קירום ע\"ג החררה ג\"כ הוא תימה דעד שיבא להתקרם מלמעלה צריך שיתבשל היטב לפי שהחום מלמטה והרי היא מבושלת החררה היטב ולמה יצריך כל כך בחררה יותר מפת דיספיק לו קירום גם בחוץ ברם בתוכה צריך בישול טובא וזה לא ניתן ליאמר ואי מ\"ש ע\"ג גחלים הוא כמו הפת לצד האור ליתא דכיון שהוא סובר דיותר מתבשל מה שהוא מודבק בתנור מבחוץ והיינו טעמא דכותל התנור הוא כמו גחלים כ\"ש ע\"ג גחלים ולמאן דסוברים דפניה כנגד האש הוי קולא דיותר ממהר הבישול לצד חוץ וא\"כ חררה ע\"ג גחלים הוי התר אפי' קרמו מ\"ש כנגד הגחלים ור\"א בשתיהם צריך לקרום לצד האחר דהיינו בפת מה שאינו נגד האש והוא מודבק בתנור ובחררה מה שהוא למעלה והוא תימה דכיון שקרם מלמעלה מחמת החום שלמטה נמצא שנתבשל היטב ולמה צריך כל כך בישול יותר מפת דבפת אפי' שקרם אבל הוא צריך להתבשל ואפ\"ה התיר אלא וודאי דבחררה לא פליג וכדכתיבנא וצ\"ע.
גם מ\"ש המג\"א ס\"ק ט\"ו דבריו תמוהים שכתב על מה שפסק מרן כר' אליעזר וז\"ל דס\"ל דאיזו צד שמתקרם סגי ולכן גבי חררה סגי בשיקרמו פניה שכנגד האש דשם פשיטא שהצד שכנגד האש מתקרם יותר וכו' עכ\"ל נראה שהוא מביא ראיה על דברי מרן דס\"ל דצד המדובק בתנור מתקרם יותר וסגי בהכי וראיה מחררה דסגי ליה בצד שהוא ע\"ג גחלים נמצא דאזיל לקולא. ולענ\"ד אין ראיה מזה דהא ת\"ק דמחמיר והצריך קרימה שכנגד האש שהוא המאוחר לקרום איך קאמר בחררה ג\"כ שיקרמו פניה והיינו שע\"ג האש דא\"א לומר שלמעלה שהרי היא מבושלת גמורה וכדכתיבנא לעיל וא\"כ ודאי שהוא מה שנוגע לגחלים והשתא מוכרחים אנו לומר דהיינו טעמא דחררה משום שהוא ע\"ג האש ומתמהר הבישול ובזה כו\"ע מודו וכמ\"ש מרן ב\"י על דברי הטור דוע\"ג האש קאי לחררה יעו\"ש והביא פי' רש\"י עליו יעו\"ש.", + " ואם\n נתן סמוך לחשיכה וכו'. בכדי שיעשו. וכתב הרב המגיד למד מן הברייתא הנזכרת גבי עסיסיות וק\"ו עכ\"ל ולא ידענו היאך הוא ק\"ו שהדין שוה הכא כדהתם וראיתי להלח\"מ נתעורר בזה וכתב כיון דיש מפרשים דצריכים בישול הרבה הוי ק\"ו ודבריו תמוהים דלדעת רבינו הרי הם כתבשיל שלא בישל כל צרכו היאך הוי ק\"ו וכי רבינו משתמש ממה שהוא נגדו ונחזי אנן אי הוי הכי או הכי דודאי דלא פליגי במציאות אלא מר איירי בהכי ומר בהכי או בחילוק מקומו או בענין אחר. ואחי יפ\"ת כה\"ר שב\"ע נר\"ו אמר דהק\"ו הוא הכי דהתם שהוא דבר שאינו צורך כ\"כ לשבת דאפשר לאדם לאכול בלחם אפ\"ה גזרו שמא יחתה למהר בישול ומשו\"ה במזיד אסור כ\"ש בפת שהוא צורך לשבת דאיכא למיחש לחיתוי יותר דבמזיד אסור ונכון.", + " ואם\n בשוגג מותר לרדות עד לא ירדה במרדה וכו'. וכתב מרן על שם הרמ\"ך דהוא גופיה פסק לעיל דכל תבשיל וכו' יעו\"ש ונ\"ל דשאני ג' סעודות שהוא מצוה ומשום הכי התירו וע\"י שנוי דס\"ל לרבינו דגם סעודה ג' צריך פת וכמ\"ש פרק ל' משא\"כ גבי תבשיל דאפשר לג' סעודות בלא תבשיל אסרו וק\"ל." + ], + [ + "עושה \n אדם מדורה. הכי איתא בברייתא דשבת דף כ\"א וכו'. מכאן הוכיח הרב בני חיי סי' רנ\"ה דבמקום נר שבת אם רוצה לעשות מדורה יצא ידי חובת נר דאי לאו הכי לימא דמותר לעשות פתילות מדברים שאין מדליקין אי איכא נר אחר ולמה נקט מדורה אלא וודאי ביוצא ידי חובת נר שבת דלא כמ\"ש הרב המפה סי' תרע\"א יעו\"ש. ולענ\"ד אין מכאן ראיה ומאי דנקט מדורה הוא חידוש דלא מיבעיא אי איכא נר אחר דישתמש דליכא למיחש להטות אלא אפילו דליכא אלא הך נר אמר כיון דהוא מדורה אינה צריכה הטיה ולעולם דאינו יוצא ידי חובת נר שבת אלא דהסברא מצד עצמה נראה תמוה דטעם נר שבת אי משום שלום הבית שלא יהיה חשך הא איכא אור גדול ולא חיישינן להטות ואי משום עונג הא איכא אור גדול וא\"כ מה לי נר מה לי מדורה." + ] + ], + [ + [ + "יש \n דברים וכו' ואפי' מחמת עצמן. והקשה הלח\"מ דמאחר דלא אפשיטא איך פסק לחומרא במידי דרבנן ונראה דרבינו סובר דאפשיטא במחמת עצמן וכ\"ש מחמת דבר אחר וכמ\"ש הרי\"ף דאפשיטא ונראה דהכי ס\"ל ומה שהקשה הב\"ח סי' רנ\"ז סק\"ב דא\"כ לא הו\"ל להביא וסליקא וכו' י\"ל דהביא כן כדי לגלויי דס\"ל דהיא מסקנא ולא דחיה וכמ\"ש הוא עצמו לעיל גבי גפת דשומשומין דפסק לחומרא דאפשיטא.
עוד הקשה הלח\"מ וז\"ל וא\"ת לדעת רבינו דכי אמר לו לחין מחמת עצמן אסור כ\"ש מחמת דבר אחר איך רצו בגמ' לפשוט הך בעיא מדהזכירו במתני' מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה הא אפשר לאשכוחי מחמת דבר אחר ואסור מכ\"ש וכו' עכ\"ל. ולענ\"ד הכי פירושו לדעת רבינו אי אמרת בשלמא לחין מחמת דבר אחר שפיר דשייך בכולן והאי דינא דוקא מחמת דבר אחר ולא מחמת עצמן אלא אי אמרת לחין מחמת עצמן ג\"כ מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה פי' דכיון דמחמת עצמן אסור וכ\"ש מחמת דבר אחר אמאי תני בהדייהו מוכין דלא משכחת לה אלא מחמת דבר אחר דהשתא תבן וזגין ועשבים אפי' מחמת עצמן אסור כ\"ש מוכין שהוא מחמת דבר אחר ואמאי תני לה בהדייהו מאחר דמכל שכן נפקא ובשלמא השאר תני להו משום מחמת עצמן וכ\"ש מחמת דבר אחר אלא מוכין קשה כיון דלא משכחת לה כן צריך לפרש לפי גירסת רש\"י.
ברם קושטא דמילתא נ\"ל דרבינו לא גריס הכי שכן כתב רש\"י ה\"ג כנראה שהיה גירסא אחרת ומוכרח כן דהרי בפי' המשנה כתב כרש\"י אלא וודאי דפעם נראה לו כגירסא אחת ופעם כגירסא אחת וכמו דכליל החבי\"ב בכלליו אך אי ליכא נוסחא ליכא למימר הכי." + ], + [ + "מן \n הדין היה וכו'. והקשה הלח\"מ וז\"ל וא\"ת כי יכסה וכו' וי\"ל וכו' עד אבל וכו' עכ\"ל ומ\"ש רבינו בדין זה עצמו כיצד נוטל כסות ומניח וכו' כנראה דאפי' הוא בעצמו מותר לגלותו לישנא דש\"ס נקט וכבר גילה דעתו במ\"ש בתחילת הדין ונתגלו בשבת ואי דעתו דאף לגלותו שרי אמאי כתב לישנא יתירה דנתגלו בשבת ודרכו להעתיק לשון הש\"ס בקיצור ולא להאריך אך קשה עדיין מ\"ש רבינו ומותר להחליף.", + " אבל\n אסרו חכמים וכו'. ועיין להרב המגיד מ\"ש בזה וסיים ולפיכך הם גורסים וכו' וכגירסת רש\"י וז\"ל רש\"י דף ל\"ד אמר (רב) [רבא] מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל כגון צמר ומוכין וכו' עכ\"ל ונתקשינו בדברי רש\"י אלו דודאי צ\"ל דצמר ומוכין דנקט איירי ביבשין דאי לחין הא תני מתני' דף מ\"ז דאין טומנין בזמן שהן לחין וכי לא מצא אלא אלו והא איכא כסות ופירות וכו' דתני מתני' דף מ\"ט דשרי בין לחין בין יבשין ועוד דהו\"ל לפרש." + ], + [], + [ + "ספק \n חשיכה וכו'. שלא יצטנן וכו'. הכי איתא בש\"ס דף נ\"א מתני' ממלא את הקיתון וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל מותר להטמין את הצונן ופירש רש\"י ונותן לתחת הכר שלא יחמו וכו' ולפי\"ז מ\"ש בש\"ס מאי קמ\"ל וכו' א\"ל אביי טובא קמ\"ל דאי ממתני' הו\"א ה\"מ דבר שאין דרכו להטמין וכו' קמ\"ל הכי פירושו וכ\"כ רש\"י בפי' אי ממתני' הו\"א ה\"מ כגון מים צוננים שאין דרכן להטמין תחת הכר וכסת לחממן שאין מתחממין בכך הלכך ליכא למגזר עכ\"ל.
ועפ\"י דברי רש\"י אלו אין מקום אחרי נשיקת ידיו ורגליו למ\"ש הרשב\"א בחי' על פי' רש\"י וז\"ל ועוד מדדחי אי ממתני' הו\"א ה\"מ דבר שאין דרכו להטמין ואי להטמין שלא יחמו אין לך דבר שדרכו להטמין שלא יתחמם יותר מן המים בימות החמה עכ\"ל וכבר פי' הוא ז\"ל דאין דרכו להטמין קאי להגזרה דליכא למגזר שלא יחמו אטו שמא יחם שאין דרכן לחממן כן.", + " חמין\n שטמנם מע\"ש ונתגלו וכו'. הכי איתא בברייתא דף נ\"א אעפ\"י שאמרו וכו' רשב\"ג אומר וכו' או בהיפך וכתב הרב המגיד וז\"ל ומתוך דברי רבינו נראה שרשב\"ג בא לפרש שלא התירו להוסיף אלא ע\"י חילוף הכסוי בטוב ממנו אבל להוסיף כסוי ע\"ג כסוי אסור עכ\"ל כונתו ז\"ל לישב דברי רבינו שכתב שהרי אינו מוסיף כלומר שאם היה מוסיף ע\"ג כסוי אחר אסור ולא שרי אלא לכסות כשהוא גלוי ופשוט ומן התימה על מרן שכתב עליו ולי נראה שאין בדברי רבינו הכרח וכו' עכ\"ל וכבר כתבתי הכרח שלו אמנם מצד עצמה הסברא תמוה דהשתא כשהוא מגולה ומכסהו או מחליף בכסוי אחר שהוא יותר טוב מהא' שרי כשהוא מכוסה מפני דמוסיף עליו יותר יהא אסור זה אין הדעת סובלו.
ולענ\"ד נראה לישב לשון רבינו שכתב שהרי אינו מוסיף והכי פירשו דמשו\"ה שרי בנתגלה בתנור בשבת מפני שאינו מוסיף הבל וכמו כן כתב לעיל בה\"ד ומותר לטמון את הצונן בדבר שאינו מוסיף והיינו טעמא משום דכיון דנתגלה בתוך התנור אינו מוסיף הבל ומהאי טעמא נמי מותר להחליף כיון דמיד שמוצא כיסוי א' מכסהו תכף בכיסוי ב' וכ\"ש כשמוסיף כיסוי ע\"ג כיסוי דמותר אליבא דכו\"ע ולא הוצרך לכותבו מרוב פשיטותו ואפשר שזה כונת מרן להשיג על הרב המגיד דאין מדברי רבינו הכרח.
ודע שכתב הרא\"ש לדברי התוס' שמפרשים דרשב\"ג פליג את\"ק עד כי היכי דתיתי מתני' כת\"ק וכתב מרן בב\"י סי' רנ\"ז וז\"ל ודחקו לזה וכו' ויש לתמוה וכו' (לכצ\"ל וכו') עד וגם סמ\"ג וסמ\"ק וכו' לכן נ\"ל וכו' עד לא מחזי כתחילת הטמנה וכו' עכ\"ל וכתב עליו הט\"ז וז\"ל ולפי\"ז תימה דהא הרא\"ש עצמו כתב ג\"כ תחילה האי מילתא דלאו דוקא דיעבד אלא אפי' בידים מותר לגלות ולכסות ומשום הכי נדחק בדברי הרא\"ש יעו\"ש. ולא קשה מידי דהרא\"ש הביא אח\"כ מה שכתב הרבינו יונה דגרסינן כיצד ולא פליגי ת\"ק ורשב\"ג ואפי' להחליף ולהניח כיסוי יותר חם שרי וא\"כ מתני' ככו\"ע ומשו\"ה כתב דמתני' לאו דוקא נתגלה ופשוט." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "משתשקע \n וכו'. ועיין מ\"ש מרן על שם הרמ\"ך ומה שתירץ לקושיתו דחד שיעורא הוא. ולפי\"ז נתישב מה שהקשה הלח\"מ בסוף לשונו שכתב וז\"ל גם יש קצת תימה בדברי רבינו איך לא הזכיר כאן מה שאמרו בגמ' כוכב אחד יום ב' לילה אחר שכך הלכה כדמשמע מדברי הרב המגיד עכ\"ל ועפי\"ז לא קשה דכיון דשניהם חד שיעורא והך דכוכב אחד יום ב' בין השמשות ר' יהודה אמר שמואל וחד שיעורא נינהו ודוק." + ], + [], + [ + "הכורך \n דבר שמדליקין וכו'. ואם להקשות הפתילה וכו'. והרב המגיד אחר שהביא לשון הש\"ס כתב ופי' רבינו להדליק להעבות הפתילה כדי להוסיף אורה וכ\"כ בהלכות לשון זה וכו' מבואר מדבריו ז\"ל דהוה גריס כן בהרי\"ף דלא כנוסחי דידן וס\"ל דכל שכיון להדליק אסור וליכא היתירא אלא להקשות הפתילה כדי שתהא עומדת וכן נ\"ל דהוה גריס הרא\"ש ג\"כ שכתב וז\"ל והרי\"ף פי' דכורך אותו תוך ראש הפתילה וכו' מיהו קשה דהיינו להדליק כיון שכרך אותה וי\"ל דבכוונה תליא מילתא והיכא דכיון להקפות ליכא למגזר ואי גריס כגירסא דידן לא יתכנו דבריו ואף שיש להעמיס בדברי הרא\"ש דגריס עדיין כנוסחי דידן מ\"מ האמת יורה דרכו ומ\"ש הרא\"ש בשם הרי\"ף אינו העתק לשונו אלא הוא לשון דידיה וגריס כגירסת הרה\"מ וכן דעת ריא\"ז בשלטי הגיבורים שדעת רבינו כך הוא ונמצא לדעת הרה\"מ שהרי\"ף והרא\"ש ורבינו סברי הכי וא\"כ מ\"ש הרה\"מ אח\"כ להקפות וכו' וכן פרש\"י הכונה להביא דפי' להקפות הוא להקשות ואהא מביא פי' רש\"י ז\"ל שמביא ראיה לזה מויצף הברזל דמתרגמינן וקפא פרזלא וה\"ה לרבינו דכדי שלא ישלשל למטה ויצף למעלה נקרא להקפות ופשוט וראיה לזה שלא הביא מפי' רש\"י אלא מ\"ש להביא מאיזה לשון נקראת להקפות ולא עוד.
ומן התימה על המאורות הגדולים שהעמיסו פי' אחר בדברי הרה\"מ דמרן סי' רס\"ד כתב וז\"ל אבל מדברי הרה\"מ נראה שהוא גורס כהרי\"ף וכו' וכתב הרה\"מ דהיינו כפי' רש\"י שהוא סובר שלא היה מדליקו דקאמר רש\"י היינו שלא היה מכוון להדליקו עכ\"ל ולשון רש\"י אינו סובלו דשלא היה מדליקו לא משמע הכי גם תבת עליה דכתב רש\"י לא משמע הכי גם הלח\"מ כתב לדעת הרה\"מ שדעתו להסכים פי' רש\"י עם פי' רבינו ז\"ל והוא דוחק גדול בדברי רבינו וכמו שהרגיש ג\"כ הוא ועוד קשה דא\"כ הוא כונת הרה\"מ אמאי הביא דעת ההלכות על דברי רבינו שדבריו אי אפשר לזווגם עם פי' רש\"י וראיתי להט\"ז השיא דברי הרה\"מ לכונה אחרת וגם הוא דוחק גדול ולכן נראה אמת כדכתיבנא ושבחהו רבנן.
והלח\"מ ז\"ל אחר שהעתיק לשון הרא\"ש שסיים דבכונה תליא מילתא כתב ולדעת רבינו אי אפשר לתרץ הטעם משום גזרה אלא מפני שאינו דולק כמו שכתב למטה גבי שמנים ועוד א\"כ דבתר כונה אזלינן וכו' עד ואזלינן בתר כונה עכ\"ל והנה תירוץ זה לא זכינו להבינו דאי הוה מדרבנן מה טעם יש לילך אחר הכונה לא ימנע כיון דהמעשה נעשה מה לי אם כונתו לכך או לכך כיון דאין הטעם משום גזרה.
ולעיקר קושיא ב' אחר נשיקת ידיו ורגליו לא קשה מידי והוא דרבינו הכי מפרש הש\"ס גם לפי פירושו דמפרש דמ\"ש בש\"ס לפי שאין מדליקין לפי שאינן נדלקין ואהא אותביה ליה מדרשב\"ג ומשני בחילוק דלהדליק להקפות דלעולם דאינן נדלקין אלא כשהוא להקפות כיון שלא כיון להדליק אם מחשיך מחמת שאינו מדליק לא יבא להטות דאדעתא דהכי כרכו תוך הפתילה לא כן כשכרכו להרבות אורה בהבין דידלק מה שבתוכו כיון שאינו מרבה אורה לפי שאין נדלקין יבא להטות דלא נעשה רצונו ונמצא א\"כ דלעולם משום גזרה ונכון אך קשה למרן בספרו הקצר סי' רס\"ד שהעתיק דברי רבינו וכתב עליו ומטעם זה מותר לכרוך וכו' דזה מורה דס\"ל לדעת רבינו דהוי מטעם גזרה אטו בעיניה." + ], + [ + "נותנין \n וכו'. עיין להרב בני חיי סי' רנ\"ה מ\"ש בזה ומ\"ש לעיל פ\"ג הי\"ט." + ], + [ + "אבל \n וכו' כגון זפת ושעוה וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד ובש\"ס אמרו על המשנה עד כאן פסול פתילות וכו' פשיטא שעוה אצטריכא ליה מהו דתימא לפתילה נמי לא והביא דברי תשובת הרי\"ף יעו\"ש והרא\"ש בפסקיו יחס פי' רש\"י להרי\"ף נראה דנעלם ממנו דברי תשובת הרי\"ף אלו ומרן סי' רס\"ד כתב וז\"ל וכבר הזכיר תשובות אלו ונראה שלא סמך עליהן עכ\"ל ולא נהירא דלא שייך לומר לא סמך עליהן אלא כשחולק עצמו ממקום למקום דאז סמכינן אחד מינייהו ברם כשיש לומר דלא פליג דידיה אדידיה דיש לפרש ולכוון מה שכתב בפסקיו עם מה שכתב בתשובותיו ודאי מזווגינן להו.
עוד כתב הרב המגיד וזה דעת רבינו ומתוך כך לא הביא התר שעוה וכו' עכ\"ל ומרן ז\"ל כתב על דברי הרה\"מ וז\"ל ואיני רואה הכרח בדברי רבינו וכו' אין כאן הכרח עכ\"ל ולא יכולתי הבינו דמכלל דבריו משמע דלפי דברי הרה\"מ יבא לשון רבינו מרווח ואינו דכשם דצריך לומר ולישב לשונו כשנאמר דס\"ל כרש\"י והוא הכי דרבינו קאי בשעוה דומיא דשאר שמנים שהם בכלי ומשימים פתילה בצד הכלי אבל דרך פתילה דהיינו שכורכין על הפתילה שעוה שרי ולא הביאו רבינו כיון שלא נזכר פיסולה בפתילות כן צריך לידחק לפי' הרה\"מ ולומר דלא הביא התר שעוה לעשותה פתילה שלא הוזכר פיסולה בפתילות וכמ\"ש הרה\"מ בפי'.", + " ומפני\n מה אין מדליקין וכו' ויטה. ובפירוש המשנה כתב רבינו שמא יהיה אור הנר אפל וילך לחוץ ויניחהו וחובה עליו לישב לאור הנר וכו' יעו\"ש וקשה דבש\"ס לא אמרו טעם זה אלא בעיטרן שריחו רע ויניחנה ויצא לא בכל אלו השמנים והפתילות דאי בכל הנך ג\"כ הוו מטעם זה מה הקשו בש\"ס בעיטרן ויניחנה ותיקשי ליה בכל הנך דמתני' אלא וודאי דבכל הנך הטעם ידוע שמא יטה." + ], + [], + [], + [], + [ + "לא \n יתן אדם כלי מנוקב וכו'. שהרי לא נמאס בנר. פי' בין של חרס בין של שפופרת ומשום הכי נקט לשון כולל וקא יהיב טעמא משום שלא נמאס בנר פי' שלא נגע במקום האור ומשום הכי לא נמאס ואתי להסתפוקי מיניה וזה פשוט לענ\"ד וראיתי למהר\"ח אלפ'אנדרי בס' בני חיי סי' רס\"ה שתמה על רבינו שכתב ולפי\"ז אין מקום להרמב\"ן שפסק כת\"ק לכתוב טעמא דהרי לא נמאס וכו' ועפ\"י מ\"ש לא קשה מידי ועוד קשה על דבריו דהיכי תלי קושיא זאת בדברי רבינו עפ\"י דרכו בדברי הש\"ס יעו\"ש הא בלא\"ה איתא קושיא זאת והישוב הוא כדכתיבנא.
והלח\"מ ז\"ל כתב וז\"ל קשה דאמאי לא כתב רבינו דהטעם הוי משום מכבה וכו' כמ\"ש פי\"ב וי\"ל וכו' ע\"כ והרב מעיל שמואל בנימוקיו על רבינו כתב ותירוץ הלח\"מ צריכא לי לימוד אם אין בו ט\"ס ואחרי המחילה רבתי הכונה מבוארת דשאני התם בפי\"ב שהוא בנר עצמו אבל כאן שהוא כלי אחר על גבו אינו חייב משום מכבה אלא משום מוקצה וזהו שכתב שאין השמן הנותר בכלי כלומר אלא בכלי אחר על גביו וק\"ל. אך קשה מאי שנא זה מזה דהתם פי\"ב היינו טעמא משום דממהר הכבוי וגם כאן ממהר הכבוי ומה הפרש יש ביניהן ולענ\"ד איכא חילוק נאה ומתקבל ובהקדים מ\"ש התוס' בביצה דף כ\"ב ע\"א וז\"ל והמסתפק ממנו חייב משום מכבה אינו ר\"ל מפני שממהר הכבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביו\"ט שרי וכו' אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דאינו יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט ולכך נראה ככיבוי עכ\"ל וכפי דברי התוס' הללו יבא על נכון דהכבוי הוא בשעה עצמה שמכסה אורו וא\"כ כשהוא בנר עצמו ששם השמן כיון שנטל השמן מכסה אורו קצת אבל כשהוא כלי מנוקב עפ\"י הנר כשנטל אינו גורם כבוי לאלתר דהיינו כיסוי אור דמה לי שיהא מלא השפופרת מה לי שיהא חסר כיון דטיף טיף יורד וקערה נמי כיון שהוא כלי אחר אין חילוק אם יש הרבה שמן או לא דכיון דהשמן היא בכלי אחר לעולם האור אפל ועוד דאין הפתילה יכולה לשאוב יותר מפני שיש שמן הרבה והכל אחד.
והרא\"ש שם בביצה כתב על דברי התוס' וז\"ל ומיהו ההיא דשפופרת עפ\"י הנר דאסור דילמא אתי לאסתפוקי מיניה היינו על כרחך מפני שממהר וכו' ואף רבנן דר' יוסי מודו בהאי גרם כבוי דחייב עכ\"ל וכתב מהרש\"ל על דבריו וז\"ל מה שהקשה לדברי התוס' נראה בעיני ברור וכו' ועיין להט\"ז סי' תקי\"ד ס\"ק ו' מ\"ש עליו ואצלי קשה על דבריו טובא חדא דא\"כ הוי גזרה לגזרה ועוד דהיכי יבא האדם להדמות זה לזה חדא דע\"ג הנר הוא מקום שאינו נמאס מחמת האור וחיישינן דאתי לאסתפוקי לא כן כשהוא בנר עצמו דנמאס וכמ\"ש רבינו שהרי לא נמאס בנר ובסברא זאת שהוא נמאס מחמת האור לא מצינו מי שיחלוק על רבינו ועוד דליכא למיחש לזה דהפרש ברור יש ביניהן דבנר עצמו מיד מכחיש אור הנר לא כן בשפופרת וקערה והיכי נגזור שפופרת אטו נר עצמו ועוד דתני מתני' ואם חברה היוצר מתחילה מותר מפני וכו' וכתב רש\"י דמשום איסור שבת בדיל מיניה הרי דאפילו על גביו לא אסרינן כיון שמחובר כ\"ש בנר שהפתילה בתוכה דבדיל אשר על כן נ\"ל דס\"ל להתוס' דטעמא דכלי מנוקב היינו משום מוקצה וכמ\"ש הלח\"מ לדעת רבינו דכבוי ליכא כיון דהוי גרם כבוי ושרי.
והטור כתב אין נותנין כלי מנוקב וכו' וכן לא ימלא אדם קערה וכו' וכתב הב\"ח דלא זו אף זו קתני וכו' עד כמבואר ממ\"ש בפירוש המשנה עכ\"ל ויגעתי ולא מצאתי בכל הדפוסים נוסחא כזאת בפירוש המשנה לרבינו ואדרבא היפך מצאתי וז\"ל ואילו השמיענו המחלוקת באלו השנים היינו אומרים כאן התיר ר' יהודה כי אין ביניהן ובין הנרות חיבור פתילה אבל קערה שיש בינה ובין הנרות חיבור אסור ע\"כ הודיענו שהן חולקין בכולן עכ\"ל. והן אמת שאף לפ\"ז צ\"ל דרבינו לא היה גורס בש\"ס כגירסתינו אלא במקום דמיפסקא דלא מיפסק ובמקום דלא מיפסק דמיפסקא מ\"מ ליכא נוסחא זאת בדברי רבינו בפירוש המשנה.
ולענ\"ד נראה לומר בהבין דברי רבינו דמוכרח דכונת רבי' כמו שהבין הוא ז\"ל דאי כמו שכתוב בנוסחא דידן יוצא מפי' דבריו דלדעת ר' יהודה דמתיר הוא להסתפוקי מיניה וזה קשה טובא ממ\"ש בגמ' וצריכא דאי אשמועינן שפופרת בהא קאמרי רבנן דכיון דלא מאיסה אתי לאסתפוקי מיניה אבל של חרס דמאיסה אימא מודה לר\"י ואי אשמועינן וכו' אשר מזה מוכח בבירור דמה שאמר ר\"י מתיר היינו משום דלא חייש דאתי לאסתפוקי אבל במסתפק מודה ר\"י דאסור ונמצא פי' דברי רבינו היפך מהש\"ס ומשום הכי הוכרח הב\"ח ז\"ל להגיה בדברי רבינו בפי' המשנה ובמקום ר\"י צ\"ל רבנן ולבסוף במקום אסור צ\"ל מותר וכך הם דברי רבינו לדעת הב\"ח ואילו אשמיענו המחלוקת באלו הב' היינו אומרים כאן אסרי רבנן כיון דאיכא בינו ובין הנרות חיבור לא חיישינן שיבא לאיסתפוקי מיניה ויהא מותר קמ\"ל ואילו אשמיענו המחלוקת בקערה הוה אמינא דוקא קערה התיר ר\"י כיון שיש חיבור פתילה ולא חיישינן שיסתפק ממנו דבדילי מיניה אינשי אבל אלו הב' דאין ביניהן ובין הנר הדולק חיבור פתילה חיישינן שיסתפק ממנו קמ\"ל דשרי ולפי זה צריך לשנות הנוסח בש\"ס באופן אחר.
עוד כתב הב\"ח וז\"ל ואיכא למידק אמאי גזרו חכמים שמא יסתפק ממנו וחייב וכו' עד כמו שהיה קודם שנסתפק וכו' עכ\"ל ולא באתי לכונתו דמה שהקשה הרב היא קושית התוס' ז\"ל שזכרנו לעיל וכבר תירצו ז\"ל ושפופרת אינו דומה להטיית הנר וכמ\"ש לעיל והרא\"ש לא נראה לו תירוץ התוס' ותירץ באופן אחר וכמש\"ל משמו יעו\"ש וא\"כ מאי קא קשיא ליה ותירוצו יותר תמוה דאיך כתב דמיד שמסתפק מחשיך אור הנר ואינו דבכלי מנוקב אינו מחשיך מיד אלא ממהר הכבוי לבסוף וכמש\"ל וזה דבר נראה בחוש הראות ומן התימה על היד אהרן נר\"ו שכתב דתירוץ הב\"ח הוא תירוץ התוס' וליתא דאי כתבו כן התוס' היינו בהטיית הנר לא כן בכלי מנוקב ודעתם ז\"ל בכלי מנוקב כדעת רבינו משום מוקצה וכדכתיבנא לעיל ואולי סובר דטעם דכלי מנוקב היינו משום שמא יטלנו כולו והוי מכבה ממש וכמ\"ש מהרש\"ל לדעת התוס' שכתבנו לעיל וזהו שכתב היד אהרן נר\"ו דתירוץ הב\"ח היא תירוץ התוס' ז\"ל וא\"כ הוא הו\"ל להב\"ח לבאר.", + " ואם\n חיבר הכלי וכו' מותר וכו'. וכתב הב\"ח סימן רס\"ה וז\"ל וקשה דמאי פריך וכו' וי\"ל וכו' והוא דוחק ולענ\"ד הוא פשוט דאי היוצר קאי לא הו\"ל למימר ואם חיברה בסיד ובחרסית דודאי דהיוצר כך הוא מחברו לא באופן אחר אלא וודאי מדאמר בסיד ובחרסית מורה דלאו היוצר קאי ומקפיד עליו שלא יחבר אותן באופן אחר ומשום הכי קשיא להו והא אנן יוצר תנן ומשני כעין יוצר וק\"ל.
עוד כתב הב\"ח על מ\"ש הטור ואם חברו לו בסיד וכו' וז\"ל ורבינו דק וכתב ואם חברו לו לומר שהבעה\"ב חיברה לו לעצמו יעו\"ש ואצלי גם זה לא היה צריך הטור לרומזו דבאומרו לישנא דברייתא די דמהא דקדק בש\"ס דאפי' חיברה הבעה\"ב שפיר דמי אלא תבת לו הוא השגרת לישן וקאי אל הנר המוזכר קודם וה\"פ אם חיבר הכלי מנוקב אל הנר האמור מותר וק\"ל.
והנה רבינו כתב דין זה דמתני' דאם חיברה וכו' אחר שכתב כל המשנה גם דין דקערה וטעמו ונימוקו עמו דהך דינא ודאי הוי ג\"כ בקערה דמה לי על גבו מה לי מצידו אך במתני' יש לחקור אמאי תני לה באמצע ולא ראיתי מי שהרגיש בזה." + ], + [], + [ + "ואם \n היו שנים עד אם שכח. הקשה בס' פני יצחק סדר אמור משם מהר\"א קשטיל דמאי שנא זה ממה שכתב רבינו הל' כלי המקדש פ\"ה ה\"ה מת לו מת אינו יוצא אחריו ואינו יוצא מפתח ביתו או מן המקדש וכתב מרן דטעמו דלא ליתי למנגע אגב מרריה יעו\"ש והלא איכא שם כמה אנשים ומזהיר לו שלא יגע והרי דומה לנידון דידן דאיכא שנים כל אחד מזכיר לחבירו ושרי ומה שתירץ שם המחבר דלא דמי נידון דידן לדהתם דבשבת שניהם מוזהרים וכו' אבל הכא בכהן גדול הוא מוזהר שלא יגע אבל כו\"ע אינן מוזהרים וא\"כ איכא חשש שלא יזכירהו דמילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה אלו תוכן דבריו. לענ\"ד לא נהירא דהא כמה כהנים יהיו עמו ויזהרו לו דהוא לבדו בלי שום כהן לא היה הולך כי כבוד עשו לו וכיון שהם מוזהרים יהבי דעתייהו עליה ולי נראה דאף דאיכא כהנים אחרים מ\"מ כיון דהם אינם מוזהרים מלטמא על מתם לא יהבי דעתייהו על כהן גדול שמוזהר מלטמא על מתו ומתדמי להו דגם הכ\"ג אינו מוזהר לא כן בשבת דשניהם מוזהרים ויזכרו זה לזה ועוד י\"ל דבשלמא כאן לא אמרינן דשרי לקרות אלא בשנים קורין בענין אחד אבל בב' עניינים לא דלאו אדעתיה הרי דכל שאינן עסוקים בענין אחד לאו אדעתיה לא כן גבי כ\"ג דלאו בענין אחד הם עסוקים וזה פונה להכא וזה להכא איכא למיחש שלא יגע אגב מרריה. אך קשה לסברא שהביא מרן ז\"ל בב\"י ופסקה בספרו הקצר סי' רע\"ה דאם יש אחר עמו אפי' אינו קורא ואומר תן דעתך שלא אטה מותר וה\"ה לאשתו עכ\"ל קשה דיאמרו לכמה בני אדם שהולכים עם הכ\"ג שיתנו דעתם עליו שלא יגע במטה וצ\"ל בהכרח דאגב מרריה שאני א\"נ בקריאה התירו אבל לא בענין אחר וכמ\"ש המג\"א ס\"ק ה' יעו\"ש. ויש להקשות על רבינו למה לא הזכיר הא דאמרו בש\"ס דבמדורה אפי' עשרה אסור גם מה שחילקו בין אדם חשוב לשאינו חשוב וכן הקשה הלח\"מ לקמן הט\"ז." + ], + [], + [ + "כלים \n הדומים וכו'. עד שמא יסתפק ממנו. ואיכא למידק דהרי כתב רבינו לעיל הל' י\"ב גזרה שמא יקח מן השמן שבכלי שהרי לא נמאס וכו' דמשמע דכל שהוא בנר לא גזרינן כיון שהוא נמאס ויש ליישב ודוק." + ], + [ + "נר \n שאחורי הדלת וכו'. עיין בשבת דף ק\"כ מ\"ש רש\"י והתוס' ד\"ה פותח וכו' שמכחיש אורו קצת דאזלי לשיטתם שכתבו בביצה דף כ\"ב ע\"א יעו\"ש דס\"ל דזה חשיב כבוי גמור ולפי\"ז אין מקום למ\"ש הרשב\"א בחי' על התוס' דהיכי קרי ליה פסיק רישיה דדילמא לא מכבה בנדנודו דהא הכרחנו דכבוי זה לדעת התוס' הוא שמכחיש האור בשעה שמתרחק השמן וכמ\"ש בביצה יעו\"ש ודעת רבינו כדעת התוס' ממ\"ש בשעה שנועל דלא כהרב המגיד שהשיא דעת רבינו לדעת ר\"ח וכבר קדמוני המפרשים בזה אך קשה דהרא\"ש בביצה הכריח דלא כפי' התוס' יעו\"ש וכאן העתיק דבריהם ואפשר דלחומרא חושש לה." + ] + ], + [ + [], + [ + "והוא \n שלא יהא הדבר בפרהסיא וכו'. וכתב הרב המגיד נלמד מדין הקבר שיתבאר בסמוך. וקשה דמה שייכות יש לדין זה עם דין הקבר לקמן דשאני קבר דכתב שלא יהא בפרהסייא משום זילותא למת שנקבר בקבר שחפרו לו בשבת אבל בדבר אחר לא שייך כן וכן כתב התוס' יו\"ט על מתני' דגוי שעשה קבר יקבר בו ישראל דלדעת הרמב\"ם והר\"ן הטעם דמת שחפרו לו כותים קבר אם בפרהסייא דלא יקבר בו משום זילותא למת וי\"ל דלא כתב התוס' יו\"ט כן לדעת הר\"מ ומ\"ש ולהרמב\"ם והר\"ן וכו' לא קאי למ\"ש לבסוף וכמ\"ש לעיל בשם הר\"ן אלא למ\"ש דהסיפא קאי ועיין להט\"ז סי' שכ\"ה ס\"ק י\"ד שדבריו תמוהים ע\"פ מ\"ש רבינו כאן דנראה דאין חילוק בין מת לזולתו ואין הכי נמי דלפ\"ז הוא הדין גבי ישראל שאמר לגוי שכתב רבינו בהל' ח' דמותר בכדי שיעשו דאם הוא בפרהסיא דאסור לו עולמית וכמ\"ש כאן.", + " ואם\n בשביל עצמו בלבד עשה מותר ליהנות בה בשבת. דקדק רבינו לכתוב תבת בלבד למעט דלצרכו ולצורך ישראל אסור דלא כדעת הרשב\"א דס\"ל דלצרכו ולצורך ישראל שרי יעו\"ש בחי' לשבת דף קכ\"ב פי' דמתחלת רבא אמר אפי' תימא וכו' והמתבאר מדבריו דס\"ל ז\"ל דאין הפרש בין דבר דשייך רבוי בשביל ישראל לדבר דלא שייך רבוי כנר וכבש כל שעושה לצורך שניהם שרי משום דס\"ל דכל תלישה ותלישה או דליה ודליה של מים שמדלה הגוי ומכוון לשניהם הוי מעורב צורכו וצורך ישראל ושרי ודמי לנר וכבש ולא אמרינן כיון דמשקה לבהמת ישראל וכן מאכילה עשבים הוי זה לחוד וזה לחוד זה דעתו ז\"ל אף שיש מן ההפרש ביניהם ולפי דבריו אלו הדין יוצא דיכול ישראל להאכיל לבהמתו עם בהמת הגוי ביחד כיון דהגוי תולש לצורך שניהם אבל זה אינו דבמשנה וברייתא תני אחריו בכולהו והוו בדוקא וכ\"כ רש\"י ז\"ל גבי ברייתא דמאכיל אחריו ישראל וז\"ל מאכיל אחריו ישראל את בהמתו ואחריו דוקא נקט בכולהו דגוי לצורך עצמו עבד עכ\"ל נראה בבירור דדוקא אחריו הוא דשרי וצ\"ל דהתם שאני משום דאי מאכיל ישראל בהמתו בהדי בהמת גוי נראה כאלו לצורך ישראל תלש גם אפשר דאחר דאכלו מה שתלש יראה הגוי דצריך עוד ויתלוש ונמצא דהוי בשביל ישראל אבל אחריו דליכא למיחש להכי שרי ולא תעזוב נפשי לשאול מאי דקשיא לי על פי' רש\"י דאמאי לא כתב דברים אלו במתני' דתני אחריו והמתין עד הברייתא.
איך שיהיה נמצא דס\"ל להרשב\"א ז\"ל דלצרכו ולצורך ישראל שרי ואהא הוקשה לו מסוגיין בין לרבא בין לאביי לאביי בפניו אסור ולפי מ\"ש הוא בין בפניו בין שלא בפניו שרי ולרבא ג\"כ דטעמא הוי משום דנר לאחד נר למאה ותירץ לזה בתירוץ ב' וז\"ל וי\"ל דשמא אותו גוי שעשה את הכבש לא מאותם שהיו באים בספינה הצריכין לירד [היה] אלא אחר שלא היה בספינה כדי שירדו משם הבאים בספינה עכ\"ל. וקשה לי על תירוץ זה דמלישנא דמתני' משמע דגוי שעשה הכבש היה בספינה דקתני מעשה וכו' ועשה נכרי כבש לירד בו וירדו בו ר\"ג וזקנים ואין לדחוק ולומר דלירד בו קאי לכבש לירד בו מי שיהיה ולאו היינו הגוי גופיה דהא ברישא דמתני' קתני עשה נכרי כבש לירד בו יורד אחריו ישראל דמוכח בבירור לישנא דלירד בו היינו הגוי העושה הכבש וא\"כ מעשה דמביא אח\"כ איירי בענין זה וצ\"ע.
איך שיהיה נמצא דלדעת הרשב\"א לצורכו ולצורך ישראל שרי אפי' במידי דמפיש לא כן דעת רבינו דאפילו במידי דנר לאחד נר למאה צריך דוקא שיהא לצורך גוי דוקא וכגון דקרי שטרא דוקא וז\"ש תבת בלבד וכן הוא דעת הרא\"ש ז\"ל דכתב אבל הדלקת נר וכו' אע\"פ שהוא מכירו אם עשה בשביל עצמו מותר נראה מלשונו דוקא בשביל הגוי ולא בשביל ישראל ג\"כ והוא כדעת רבינו." + ], + [ + "ליקט \n עשבים וכו'. אלא א\"כ אינו מכירו. וכתב הרב המגיד ובודאי וכו' עד ומ\"מ בהלכות לא הביאו וכו' עכ\"ל וכתב מרן ולא נהירא דא\"כ לא היו משמיטים רבינו והרי\"ף דברי אביי וכו' עכ\"ל וכן כתב גם הלח\"מ ולענ\"ד מ\"ש הרה\"מ הם דברים נראין בטעמם דלא החליט לומר דרבינו פוסק כאביי גם כן אלא כתב אפשר דפוסק כאביי ג\"כ דבכלל דמ\"ש דכל שאינו מכירו שרי נפקא דאפי' מכירו כל שאינו בפניו הוי כאינו מכירו או אפשר דדוקא מכירו כתב רבינו אבל דעת הרי\"ף ודאי דאינו פוסק כאביי ופשוט." + ], + [ + "נר \n הדלוק וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ויש מי שכתב וכו' עד וצ\"ע ועיין במ\"ש הלח\"מ בכוונת הרה\"מ וכן הבין מרן בב\"י סי' רע\"ו בדברי הרה\"מ והשיא דעת רש\"י דס\"ל דדוקא מחצה על מחצה הוא דשרי אבל ברוב ישראל אף דעושה לצורכו אסור יעו\"ש והב\"ח ס\"ק ג' כתב בפי' דברי הרה\"מ ונראה דמסתפק משום דבעובדא דשמואל היה הוא וגוי לבדו והתם דוקא איכא למימר כיון דהדליק הנר ומשתמש בו לצרכו ודאי אדעתא דנפשיה עביד אבל ברוב ישראל או מחצה על מחצה כיון דאיכא הרבה ישראל איכא למימר אדעתא דהרבה ישראל קא מדליק [וכו'] ובזה נסתפק הרה\"מ אבל במחצה על מחצה דהוי כרוב ישראל לא נסתפק עכ\"ל. ודבריו תמוהים דאיך מסתפק הרה\"מ במחצה על מחצה ועביד הגוי לצורכו אי אסיר והא עובדא דרבן גמליאל וזקנים היו לפחות מחצה על מחצה ועשה גוי כבש לירד בו וירדו ר\"ג וזקנים ואין לומר דהיו רוב גוים ומיעוט ישראל דחוץ דליכא משמעות מזה כלל עוד זאת דא\"כ דרובם גוים מאי מקשה בש\"ס והא ר\"ג מכירו הוה ומאי מקשה שאני התם שהיו רוב גוים ומיעוט ישראל ומשו\"ה אע\"פ שמכירו מותר אלא וודאי שהיו לכל הפחות מחצה על מחצה וכמ\"ש הלח\"מ.
ולמה שהקשה הרב מקראי קודש דאמאי לא אשמיענו רבינו הך דינא גם במחצה על מחצה כשיש הוכחה והצריך עיון י\"ל דרבינו נקט סתם אבל דבר שאין בו למעט ולהרבות וכו' וסתם וכתב ישראל וגוי ומשמע שהם שוים והישראל והגוי בין א' בא' בין ה' בה' כי כולם שוים ומשו\"ה לא נחית לפרש.
וראיתי להט\"ז ס\"ק ב' כתב וז\"ל ב\"י כתב והרב המגיד נסתפק בזה קאי על הרא\"ש עד ובחנם האריך מורי חמי עכ\"ל ואני לא מצאתי מקום באופן לפרש דברי מרן כן כי צווחים ככרוכייא כמ\"ש הב\"ח לדעתו שכן על מה שהביא מחלוקת רש\"י והרא\"ש ברוב ישראל כתב והרה\"מ נסתפק בזה נמצא דקאי על רוב ישראל ואדרבא אחר המחילה רבתי הוא טרח בחנם לכתוב כן על חמיו ז\"ל דכן הוא האמת כוונת רבינו בדברי הרה\"מ כמו שהבין הב\"ח וכדכתיבנא ועיין בס' צרור החיים רצה לסייע להט\"ז וז\"ל וכן במעשה דר\"ג וזקנים וכו' עד ולא היה אפי' במחצה על מחצה עכ\"ל וכתב כן שלא בהשגחה דמתני' תני וירדו בו ר\"ג וזקנים ועוד ספינה יכול להנהיגה אדם אחד ודאי דהיו עוד ספנים גוים אפי' שהיה ספינה קטנה ומ\"ש רש\"י ישראל וגוי ר\"ל שוים דליכא רוב באחד מהם וכמ\"ש לעיל בדעת רבינו וזה סייעתא למ\"ש לדעת רבינו ובדברי רבינו יש להקשות למה כפליה לתנאי דהרי העתיק דין זה בשלמות לקמן פי\"ב ה\"א וגם שם יש להקשות דכיון דהעתיק דינא דרב אמי דבדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד למה העתיק מתני' דכ\"ש הוא." + ], + [ + "מת \n שעשו לו כותים וכו'. הכי איתא במתני' וגמ' שבת דף קנ\"א וכתבו התוס' ד\"ה נכרי וכו' ע\"כ נראה דלא יספוד בהן ישראל וכו' עד כמה בני אדם עכ\"ל וכונתם מבוארת דכל שהוא לשום אדם אחד וידעו כולם דלשם אדם פלוני נעשה אסרו עולמית וע\"פ דברי התוס' אלו אני תמיה על מ\"ש הט\"ז סוף סי' שכ\"ה ס\"ק י\"ד שכתב על מרן שלא סיים בדין חלילין והוא שלא יהא הדבר בסרטיא כמו שסיים הרמב\"ם דאולי משגה הוא ונתן מכשול לפני הרב הלבוש שחילק בזה וכו' יעו\"ש.
ושארי ליה מאריה דמרן והרב הלבוש אזלי בחילוק התוס' בין דבר שהוא מסוים לאדם אחד לדבר שהוא לכמה בני אדם והוא מילתא דמסתבר ואף דלא סברי לענין דינא כהתוס' שיש חילוק ביניהם בפי' דשמעתתא דאילו התוס' מפרשי כרש\"י ומרן כרבינו ומדברי התוס' אלו עיין למרן בב\"י סי' הנזכר על מ\"ש הטור ואם אמר לו ישראל להביאן לו אסורין לו לעולם כתב מרן דלא ידע מהיכא נפקא ליה והביא מדברי התוס' אלו דכל שהוא לאדם ידוע וידעו בו רבים אסור לעולם א\"כ כשהביא לישראל זה וידעו בו אסור לעולם ובידעו בו איירי הטור ואח\"כ הוקשה למרן דא\"כ לא היה לו לתלותו באמירה דאף בלא אמירה הדין כך כיון שהביאן לישראל פלוני וקשה לי על מרן דלמה לא הקשה עוד דאם הטור נגע בדין זה מטעמא דהתוס' ז\"ל הו\"ל לכתוב תנאי זה דדוקא אם בפרהסיא הוא דאסור עולמית וכדכתיבנא בדעת התוס'.
ועוד קשה לי עליו דאמאי לא ידע מהיכן נפקא ליה להטור ז\"ל עדיפא מינה מצינו לרש\"י שכתב על מתני' דנכרי שהביא חלילין לא יספוד וכו' כתב רש\"י לעולם וקנס הוא וכו' והוא אפילו בלא אמירה כ\"ש באמירה ואף דלא פסק כרש\"י היינו דוקא בלא אמירה אבל באמירה מסתברא דליקנסיה ובדברי הטור קשה לי שכתב האי דינא דאמירה באמצע ואח\"כ כתב ואדוני אבי הרא\"ש הסכים לפירוש רש\"י דהאי וא\"א וכו' הו\"ל לכותבו קודם דואם אמר שהוא סיום דינא דלעיל ומן התימה על מרן שלא הרגיש בזה ושוב ראיתי להב\"ח שנדחק בזה.", + " ואם\n היה הקבר בסרטיא וכו'. וכתב הטור סי' שכ\"ה וא\"א הרא\"ש לא חילק וכו' אבל הרמב\"ם כתב וכו' וכתב מרן מ\"מ עדיין יש לדקדק למה השמיט הרא\"ש לכך נ\"ל דהרא\"ש מפרש כפי' הגאונים והקשה עליו הרב יד אהרן נר\"ו בהגהות ב\"י דממ\"ש הרא\"ש על מ\"ש רש\"י עולמית ולא נהירא וכו' ועוד דמדפריך בש\"ס גבי עשה נכרי [וכו'] אמאי ה\"נ ימתין ועל מה קאי ה\"נ אי לא קאי אחלילין עכ\"ל מזה משמע דס\"ל כפי' רש\"י בפירוש הסוגייא וכו' יעו\"ש וי\"ל דלעולם דהרא\"ש כפי' הגאונים ס\"ל וקושיא זאת השניה היא לדידיה דרש\"י דמפרש הש\"ס דקאי ארישא ואף דכפי פירושו אין זו קושיא וא\"כ יכול להיות הדין אמת גבי חלילין דלא יספוד בהם ישראל עולמית מ\"מ כיון דבלא\"ה איכא קושיא אחרת שהקשה אותה בתחילה ומכחה נדחה הדין הקשה קושיא זאת השניה לרש\"י דלדברי רש\"י קשה ג\"כ קושיא זאת." + ], + [ + "עכו\"ם \n וכו'. וכן פי' הרי\"ף בש\"ס וכתב עליו הרא\"ש לפי פי' זה מאי אלא א\"כ באו ממקום קרוב ה\"ק לא יספוד בהן ישראל אלא א\"כ ימתין בכדי שיבואו ממקום קרוב ודחה להא דרב אלפס והסכים לפי' רש\"י ויהיה לשון המשנה כצורתה ומן התימה עליו דכשהביא הרא\"ש משנה זאת בפ' אין צדין להקשות לפי' ר\"ת העתיק לא יספוד בה ישראל וכו' עד כדי שיבואו ממקום קרוב וזה כפי' הרי\"ף ואי הוה איפכא דכאן היה פוסק כפי' הרי\"ף ובפ' אין צדין היה מעתיק המשנה כצורתה לא הוה קשיא דהוה אמרינן לישנא דמתני' נקט ברם היות להיפך קשה." + ], + [], + [ + "ולא \n אסרו בכל מקום וכו'. שמא יאמר לגוי. הכי איתא פ' אין צדין דף כ\"ד ע\"ב אמר רב פפא נכרי שהביא דורון וכו' בכדי שיעשו וכו' וכתב רש\"י וכו' משום מוקצה ואפי' לר' שמעון וכו' וראיתי להרשב\"א בחי' שבת פרק כ\"ג על מתני' דעשו לו ארון וכו' כתב וז\"ל ואין טעמו מחוור דכיון דאסורין לערב בכדי שיעשו כבר נתבאר דאין זה משום מוקצה וכו' דאילו היה כן לערב מותרין מיד וכו' אלא טעמא משום שנעשית מלאכה דאורייתא וכו' עכ\"ל וכן הקשה הר\"ן גם כן יעו\"ש. ולענ\"ד נראה פשוט דמאי דנקט רש\"י האי טעמא הוא כדי לאסור גם בטילטול לא כן אי הוה נקיט טעמא דשלא יהנה דהוה שרי בטילטול ומשו\"ה נקט האי טעמא וכן הטור סי' תקט\"ו אסר ביו\"ט עצמו בטילטול וק\"ל. וראיתי להב\"י סי' שכ\"ה כתב על מה שאסר הטור בטילטול וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש וז\"ל הא דאמרינן אסור לא מיבעיא באכילה אלא אפי' לטלטל אסור וכו' יעו\"ש וקשה אמאי השמיט מרן גם לרש\"י דסובר דאסור בטילטול וכדכתיבנא ולהרא\"ש אין להקשות אמאי חזר לכתוב עוד הא דאסור בטילטול דהא העתיק בתחילת דבריו לשון רש\"י ולא הקשה עליו כלום דחזר לכותבו בשביל דבר והפוכו דבבא מחוץ לתחום אע\"ג דאסור באכילה מותר בטילטול יעו\"ש. אך קשה להרשב\"א שכאן לא נתחוור [לו] פי' רש\"י ואילו בפרק כל כתבי על מתני' דמילא מים ד\"ה גמ' הא דתניא וכו' כתב טעמא דמוקצה ושכן כתב רש\"י יעו\"ש וסותר עצמו דידיה אדידיה.
עוד כתב רש\"י ולערב אסורין בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת יו\"ט יעו\"ש והתוס' חלקו עליו ואמרו הטעם שמא יאמר לגוי לך וקנה וכו' יעו\"ש ונפק\"מ טובא ודעת רבינו נראה כר\"ת ודעימיה שכתב שמא יאמר לגוי ולפי טעם זה כתב הרשב\"א פ' שואל דהא דצריך להמתין בכדי שיעשו היינו לו אבל לאחר מותר מיד ודקדק כן מכמה מקומות יעו\"ש וכ\"כ הרא\"ש ג\"כ בפ' אין צדין דלר\"ת מותר לישראל אחר מיד דלא שייך שמא יאמר לגוי דאין אדם חוטא ולא לו ברם הרא\"ש וכן הרשב\"א כתבו בפ' כל כתבי דהא דקאמר במתני' ואם בשביל ישראל אסור היינו אסור לכל ישראל אפילו למי שלא נעשה בשבילו וקא יהיב טעמא משום דהוי איסור דאורייתא ולכאורה נראה דפליג דידיה אדידיה וכבר הרגיש זה הרב המגיד בדעת רבינו דס\"ל הכי ג\"כ דסובר טעמא דשמא יאמרו לגוי ולעיל בסוף הל' ה' כתב דגם לאחר צריך בכדי שיעשו וז\"ל ואעפ\"כ צריך להמתין בכדי שיעשו שלא חלקו בדבר שנעשית בו מלאכה גמורה בשביל ישראל וכו' וכוונתו דאף דמותר שלא תחלוק בדבר וכו' וזה דעת הרא\"ש וזהו שכתב הרא\"ש אבל באיסור דאורייתא וכו' כלומר כיון שהוא איסור דאורייתא לא מחלקינן.
המורם מכל הכתוב שדעת רבינו כר\"ת ודעימיה דטעמא דבכדי שיעשו הוא שלא יאמר לגוי וכ\"כ הרב המגיד ז\"ל והצריך טעמא דשלא תחלוק וכו' ודברי הרה\"מ אלו נעלם למהר\"ם מטיוול יעו\"ש ביד אהרן סי' תקט\"ו בהגהות הטור אך קשה טובא מה שהקשה הלח\"מ להרה\"מ פ\"א מהל' יו\"ט הכ\"ד שהסכים דעת רש\"י לדעת רבינו יעו\"ש ויותר תימה להרה\"מ גופיה דסתר עצמו דידיה אדידיה משבת ליו\"ט וכן קשה למרן בספרו הקצר דבסי' ש\"ז העתיק דברי רבינו דידן והיינו כר\"ת ודעימיה ובסי' תקט\"ו פסק כרש\"י ודעימיה עוד קשה וכן הקשה אלופינו בתורה החכם השלם הוא מהר\"י אלבעלי ז\"ל דבהל' יו\"ט [פ\"א] הכ\"ד כתב הרה\"מ וכן הסכים הרשב\"א בראיות והיינו כרש\"י ובהל' שבת סוף הכ\"ג כתב והרשב\"א ז\"ל לא הכריח בזה כלום וסותר עצמו וממ\"ש הרשב\"א פ' כל כתבי ד\"ה רבא אמר דאסר בנעשה בשביל ישראל זה אף לישראל אחר משמע דס\"ל כרש\"י דהיינו טעמא שלא יהנה ממלאכת שבת ואי מהא היינו יכולין לדחות דלעולם דלא הכריח ומה שאסר אף לישראל אחר הוא לחומרא וכדעת רבינו והרא\"ש אך מה שהסכים בראיות סותר זה.
וזה שנים רבות עברתי על דברי הרא\"ש בפ' אין צדין וראיתי שמחתינהו לרבינו והראב\"ד עם רש\"י ודעימיה בחדא מחתא ותמהתי עליו ממ\"ש רבינו כאן בהל' שבת שמורה שדעתו כר\"ת ודעימיה ושאלתי להרב המובהק שמואל תוב\"ב נר\"ו תושב קושטא וז\"ל בכתב בא אלי ומאי דכתב דהרמב\"ם ס\"ל כרש\"י היינו שסובר כדעת רש\"י דלערב ביו\"ט שני צריך בכדי שיעשו ולא בעי מוצאי יו\"ט שני וזה ברור בדבריו בפ\"א מהל' יו\"ט ששם השוה דין ביצה לדין ניצוד ונעקר דאי ניצוד או נעקר בראשון תאכל בשני והרב המגיד כתב שם סברת ר\"ת בשם יש אומרים וכתב שהעיקר כדברי רבינו ושכן הסכים הרשב\"א ומרן סי' תקט\"ו כתב בשם הגהות מיימוני שדעת רבינו כבעל הלכות גדולות וכתב עליו שלא חש לקמחיה דבהדיא סבר הרמב\"ם כרש\"י יעו\"ש איברא שהלח\"מ בהל' יו\"ט תמה על הרה\"מ ורצה ליחס לרבינו סברת ההלכות גדולות ור\"ת ממ\"ש בהל' שבת ורצה לדחוק בדברי רבינו שבהל' יו\"ט ולפרשם כדעת הה\"ג דמאי דכתב רבינו דבר הניצוד היינו שניצוד מאליו דהוי כמו ביצה ומאי דכתב דבר הנעקר מהמחובר היינו שעקרו הגוי לעצמו דהכי פירשו התוס' עובדא דההוא טביא וכו' ואני תמה עליו דמה יענה ביום שידובר בו מ\"ש רבינו פ\"ב מהל' יו\"ט גוי שהביא תשורה לישראל ביו\"ט אם יש מאותו המין במחובר לקרקע או שהביא חיה עופות ודגים שאפשר לצודן בו ביום הרי אלו אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשו וליכא לדחויי דלישנא דרב פפא נקט ומאי דפרישנן בדברי ר\"פ נפרש בדבריו דמלבד שרבינו הביא דין נצודין שלא הוזכרו בדברי ר\"פ ונחית לפרושי היה לו לפרש אי ס\"ל דבעינן מוצאי יו\"ט ב'.
והמדקדק לשון רבינו עיניו יחזו שאי אפשר לפרשם כמו שפי' הה\"ג ור\"ת דברי ר\"פ שר\"פ אמר אם יש מאותו המין במחובר אסור ולערב נמי אסורים בכדי שיעשו ופי' הם ז\"ל דלמוצאי יו\"ט ב' קאמר אבל רבינו עשה הכל דין אחד שכתב הרי אלו אסורין עד לערב וימתין בכ\"ש וא\"א לפרש אלא לערב שאחר היום עצמו וזה פשוט באופן שדברי הרא\"ש חזקים כראי מוצק שדעת רבינו כדעת רש\"י שבליל יו\"ט ב' שרי בכדי שיעשו.
ולמאי דקשה עליו ממ\"ש בהל' שבת שטעם המתנה בכדי שיעשו הוא משום גזרה ולפי טעם זה היה צריך לאוסרו עד מוצאי יו\"ט שני נראה לענ\"ד על צד הדחק שרבינו ס\"ל כדינו של רש\"י ולא מטעמיה דשלא יהנה ממלאכת יו\"ט משום דקי\"ל המבשל בשבת שמותר לאחרים למוצאי שבת מיד וכמ\"ש פ\"ו הל' כ\"ג ואי איתא לטעמא דשלא יהנה ממלאכת יו\"ט גם שם היה צריך להמתין ומשו\"ה דחה טעם רש\"י ובעיקר הדין לא ס\"ל כה\"ג ור\"ת משום דקשיא ליה סוגיית ההוא טביא דאיתצד ביו\"ט א' ואכלו ליה ביו\"ט שני ולא ס\"ל דאיתצד מאליו דהו\"ל לש\"ס לפרושי וגם סוגיית בני גיננא דפשטא מוכחא כדינו של רש\"י ורבינו משו\"ה מזכה שטרא לבי תרי הדין כדעת רש\"י והטעם כה\"ג ור\"ת ואף דמשום טעמא דגזרה היה צריך לאוסרו עד מוצאי יו\"ט ס\"ל מכח הנך סוגיי ופשט דברי ר\"פ דלא החמירו כולי האי לאוסרו ביו\"ט ב' אף דשייך הגזרה ואל תתמה ע\"ז שהרי ר' יחיאל מפרי\"ש שהביא הרא\"ש דס\"ל כדעת ר\"ת דאסור עד מוצאי יו\"ט שני ואפ\"ה ס\"ל דאי חל שבת במוצאי יו\"ט שני דשרי דכולי האי לא החמירו וכתב עליו הרא\"ש דהכי מסתברא הרי דאף דשייך למגזר שמא יאמר לגוי בי\"ט א' שיביא לו איזה דבר לאוכלו בשבת שאחר יו\"ט שני אפילו הכי לא גזרינן כולי האי השתא דאתית להכי מצינן למימר דרבינו האי קולא אקיל אף בי\"ט ב' עצמו.
ועוד יש סמוכות לדין זה ממאי דכתבו חכמי לוניל הביא דבריהם הרא\"ש משם הרז\"ה דדבר שאין במינו במחובר שהובא לישראל ביו\"ט א' של ר\"ה שמותר ביו\"ט שני וא\"צ להמתין כלום ואף שהטעם משום קנסא שמא יאמר לו דיו שקנסו אותו בא' יעו\"ש הרי אף דשייך טעמא לאוסרו בב' אפ\"ה שרינן ליה ואף שדברי חכמי לוניל אמורים בדבר שאין בו משום הכנה רבינו ס\"ל האי קולא אף בדבר המחובר ודוקא ביו\"ט שני של גליות חוץ מר\"ה ושבת שאחר יו\"ט כמ\"ש פ\"א מהל' יו\"ט כנ\"ל לכאורה ליישב דעת רבינו והרא\"ש ושלומך יגדל כנפש דורש שלומו וטובתו חיים שמואל תוב\"ב." + ], + [ + "עיין מ\"ש לעיל פ\"ב ה\"י.", + " או\n וכו'. צורך הרבה וכו'. מכאן קשה על מ\"ש המל\"מ על מרן ב\"י סי' רמ\"ד וז\"ל ויש לתמוה דאיך עלה בדעתו של מרן וכו' עד אלא בדאיכא מקצת חולי או צורך מצוה וכו' עכ\"ל כתב רבינו בפי' גם באיכא צורך הרבה והיינו נדון המכס ואדרבא על תירוץ ב' של מרן קשה מהך דכתב רבינו." + ], + [], + [ + "הלוקח \n בית בא\"י וכו'. בסוריא וכו'. וקשה טובא דהאי תנא דס\"ל דלוקח בית בסוריא יכול לכתוב אונו בשבת הוא משום דס\"ל דכבוש יחיד שמיה כבוש והוי ארץ ישראל וכמ\"ש שם בש\"ס בהדייא בגיטין דף ח' וכיון דרבינו פסק דלא כי האי תנא אלא כמ\"ד כבוש יחיד לאו שמיה כבוש פ\"א מהל' תרומות יעו\"ש וסוריא לא הוי כא\"י אלא מדרבנן לענין תרומות ומעשרות מאי ישוב א\"י איכא לעבור משום שבות דדבריהם ומה גם דפסק רבינו דמותר למכור לגוים בסוריא בית יעו\"ש פ\"י מהל' ע\"ז והשתא למכור שרי לקנות יכתוב בשבת ויעבור על השבות שלא במקום מצוה וכן הקשה המג\"א סי' ש\"ו סק\"כ יעו\"ש ואפשר לישב על צד הדחק דפסק רבינו כהאי תנא דסוריא כא\"י לדבר זה אף דלא ס\"ל דכבוש יחיד שמיה כבוש משום דאף לדידיה דלא ס\"ל הכי אלא דכבוש יחיד לאו שמיה כבוש מ\"מ כיון דהוי שבות דשבות וכמ\"ש הגהות אשר\"י בשם אור זרוע הביאו דרכי משה סי' הנזכר וכן הרב המפה שם יעו\"ש ורבינו ס\"ל דבשבות דשבות כשיהיה צורך הרבה או קצת מצוה שרי וכמ\"ש לעיל הל' ט' וסוריא כיון דמדרבנן דימוהו לא\"י לחיוב תרומות ומעשרות אף דשרי למכור קצת מצוה מקרי ואה\"נ דהוי דלא מטעמיה וכיון דלא נפק\"מ מידי לענין דינא נקט רבינו לישנא דגמ' וברייתא דגיטין.
ומדברי רבינו אלו נתחזקה תמיהת מרן כ\"מ פ\"א מתרומות ה\"ד שהקשה על רבינו שכתב דסוריא כא\"י מדברי סופרים דאילו מדין תורה פטורה וז\"ל וקשיא לי למה הוצרכו ליתן טעם בפ\"ק דגיטין לחיוב סוריא במעשרות [ובשביעית] משום דקסבר כבוש יחיד שמיה כבוש הו\"ל למימר דאפילו למ\"ד מדאורייתא פטורה דלאו שמיה כבוש לא אמרו חייבת אלא מדברי סופרים וכו' עכ\"ל דאי לאו מ\"ש רבינו כאן לא הוה קשה דהוצרך הש\"ס לומר דס\"ל להאי תנא כבוש יחיד שמיה כבוש מכח סיפא דכותבין עליו אונו ואפילו בשבת משום ישוב א\"י ואי מדרבנן מאי ישוב א\"י איכא ברם עפ\"י מ\"ש רבינו כאן קשה טובא דמה שנאמר לדעת רבינו נאמר לתנא דברייתא וכ\"כ המים חיים בנימוקיו על רבינו הלכות תרומות.
הלום בתירוץ מרן ז\"ל יש מקום עיון לענ\"ד בין במה שתירץ הוא בין במה שתירץ מהר\"י קורקוס דתירוצם לא שייכי לכשנקשה מסוגייא אחרת לרבינו דגרסינן בע\"א דף כ\"א על מתני' דאין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צ\"ל שדות ובסוריא משכירין להן בתים אבל לא שדות וכו' ובעי בש\"ס בסוריא מאי שנא מכירה דלא משום מכירה דארץ ישראל אי הכי בשכירות נמי נגזור היא גופא גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה והא שכירות שדה דבסוריא דגזרה לגזרה היא וקא גזרינן התם לאו גזרה היא קסבר כבוש יחיד שמיה כבוש שדה דאית ביה תרתי גזרו ביה רבנן בתים דלית ביה תרתי לא גזרו בה רבנן עכ\"ל ולפי דעת רבינו דסוריא כא\"י מדברי סופרים למה הוצרכו לאוקומי דהאי תנא ס\"ל דכבוש יחיד שמיה כבוש הו\"ל למימר דאפילו למ\"ד מדאורייתא פטורה דלאו שמיה כבוש מדרבנן חייבת ומתיישב שפיר דלא הוי גזירה לגזירה אלא היינו טעמא שדה דאית ביה מדרבנן חיוב בתרומה וכו' גזרינן שכירות אטו מכירה בתים דאינו אלא משום א\"י דהוי גזרה לגזרה לא גזרו ומצינו בכוליה תלמודא דחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה וכ\"ש כאן דהוי כשל תורה.
ובזה ניצולנו מדוחק דצריך לדחוק ולומר כמ\"ש רש\"י דלא אחמור רבנן למגזר מכירה דבתים בסוריא אטו שכירות וכאן לא שייך תירוץ הרי\"ק וגם תירוץ מרן לא שייך שתירץ וז\"ל ושמא י\"ל דהו\"מ למימר הכי אלא דבעא ליתובי מתני' אפילו תימא דחייבת מדאורייתא עכ\"ל והוא תימה דטפי עדיפא לומר אפילו למ\"ד כבוש יחיד לאו שמיה כבוש ולא פליגי בזה עם ר' יוסי ועוד שדברי מרן מצד עצמם אינן מובנים דמאי אפילו שייך ואפשר לומר דכיון דנשתנה סוריא מא\"י בג' דברים הו\"א דאי אפשר דס\"ל להאי תנא דהוי כא\"י אפילו מדאורייתא קמ\"ל ואפ\"ה לא נתקררה דעתי בזה ברם בסוגייא זו שהבאנו ליכא למימר כן ומה יענה מרן לקושיא זאת ואפשר לומר דגם כאן שייך לומר אפילו תימא דחייבת מדאורייתא לפי שהוא חידוש דאפ\"ה לא גזרו מכירה דבתים דסוריא אטו שדות." + ], + [], + [], + [], + [ + "וכן \n מותר לאדם וכו'. וכתב הרב המגיד ויש מי שאסר וכו' וא\"ת וכו' ע\"כ וקשה לכאורה שמדברי רבינו הל' י\"ג נראה שאם היה בקבולת שרי שכתב וז\"ל שהרואה את הגוי עוסק אינו יודע שקצץ ואומר שפלוני שכר וכו' מכלל דאי ידעי שהוא בקבולת שרי ושוב ראיתי דלא קשה על פי מ\"ש הב\"ח סימן רמ\"ד סק\"ג וז\"ל דאיכא להקשות כיון דמדינא כל קבולת שרי דגוי אדעתא דנפשיה עביד וכו' וי\"ל דאין דעת הרמב\"ם ז\"ל דקבלנות אסור מפני דדרך לשכור פועלים יום יום אלא דכל שאין לפועל חלק בריוח הן רב הן מעט אלא שכרו בדבר קצוב אסור כיון דהכל יודעים שעושה מלאכה בשביל ישראל וכו' עכ\"ל והוא אמת בלשון רבינו וכן דייק רבינו סוף פ\"ז מהל' יו\"ט שכתב שאין הכל יודעים ההפרש שיש בין (המשכיר) [השכיר] ובין הקבלן ולפיכך אסור עכ\"ל." + ], + [], + [ + "המשתתף \n עם הגוי וכו'. וכתב הלח\"מ על מ\"ש הרב המגיד על שם רש\"י וז\"ל דה\"ק דאם לא התנה מתחילה וגם לא אמר טול את חלקך בשבת וכו' וז\"ל קשה דמה לנו אם אמר לו אחר השיתוף טול חלקך בשבת דאפי' אמר כיון שהוא אחר השיתוף לא מהני ולא יזיק גם כן דמה לנו אם אמרו אח\"כ ועיין מ\"ש שהוא דוחק ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה דעדיפא מינה כתב הר\"ן בפי' דברייתא דאמרה ואם באו לחשבון אסור דקאי אחלוקה דואם תקנו מתחלה דשרי וה\"ק ואף אם תקנו מתחילה כיון דאח\"כ באו לחשבון אסור וה\"ט דחשבינן לתנאו הא' כערמה וא\"כ מה חידוש הוא מ\"ש רש\"י דאי מתחילה סתמו ואח\"כ אמרו טול חלקך בשבת דאסור ודע דבש\"ס קא בעו סתמא מאי והביאו מהך ברייתא דקשיא דיוקא אדיוקא וסיימא אלא מהא ליכא למשמע מינה ע\"כ וקשה דאמאי לא אמרו נעשה דיוקא דרישא כדינא דסיפא וכמ\"ש בריש קידושין דף ה' ע\"ב יעו\"ש. וראיתי בלחם סתרים וגופי הלכות בתבת נעשה דכיון דלא דמי טעמא דרישא לטעמא דסיפא לא אמרינן נעשה הכא נמי כיון דלא דמי טעמא דרישא לטעמא דסיפא לא אמרינן נעשה דרישא האיסור הוא לפי שיחשדוהו אבל הוא לא גילה דעתו כלל דהכל בסתמא אבל סיפא דבאו לחשבון אסור הוא דגלי דעתיה ע\"כ ולא ידעתי מה הוא סח דסתמא דדייקינן מרישא דאם התנו מתחילה שרי הא סתמא אסור היינו טעמא דכל דלא התנו מתחילה שניהם מתחייבים בכל יום וחשיב גוי שלוחו דישראל והיינו ממש טעמא דדינא דסיפא דואם באו לחשבון אסור דהוי שלוחו וחזרה קושיא לדוכתא.", + " המשתתף\n עם הגוי וכו' אם התנו וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ורבינו ז\"ל לא הזכיר באו לחשבון נראה שהוא מפרש כפרש\"י עכ\"ל. ויש להקשות דלפי דבריו אמאי לא השיגו הראב\"ד דהראב\"ד אינו מפרש כפי' רש\"י אלא דקאי ולואם התנו מתחילה והכי פירושו אע\"פ שהתנו מעיקרא אם אח\"כ באו לחשבון ותהא חלוקתן שוה דהיינו שחושבין כמה דמים נטל הגוי וכנגדן נוטל הישראל אסור יעו\"ש הובא בהר\"ן ובב\"י סי' רמ\"ה וי\"ל דס\"ל להרה\"מ דמשו\"ה הראב\"ד אינו משיגו דיש לפרש דברי רבינו בפירושו רמזו רבינו במ\"ש אם התנו מתחילה שיהיה שכר השבת וכו' אם מעט ואם הרבה מותר מכלל דאל\"ה אסור אפי' אם התנו יום נגד יום כיון דחושבין מעות נגד מעות ונמצא שהעתיק כל הברייתא וכפי' הראב\"ד ואף דאין פשט דברי רבינו כן מ\"מ אינו משיגו מאחר דיש לפרש כן אך ממ\"ש רבינו הל' מאכלות אסורות קשה וכדכתיבנא וכבר ראיתי להלח\"מ שם תמה על הרה\"מ כן ועיי\"ש מה שתירץ אך צריכין אנו למודעי דלפי תירוצו עדיין קשה האי דנקט רבינו כאן אם מעט ואם הרבה כיון דלא ס\"ל כפי' הראב\"ד.
ולענ\"ד נראה והוא בהקדים מ\"ש הב\"ח סי' הנזכר וז\"ל ונראה לענ\"ד דאף לפרש\"י ושאר פוסקים דהאי ואם באו לחשבון לאו אהתנו מתחילה לכך קאי משום דבהתנו מתחילה אפילו באו לחשבון נמי שרי היינו דוקא הך באו לחשבון כפי' רש\"י דהיינו לאחר זמן וכו' עד סוף דבריו והם דברים ראוים אליו אף שראיתי מי שגמגם על דבריו וא\"כ רבינו אף דפירש כפירוש רש\"י מ\"מ פירוש הראב\"ד אמת לענין דינא ומשו\"ה דינו דהראב\"ד רמזו רבינו בדבריו אף דמפרש כפרש\"י וכן במאכלות אסורות כתב רבנו כן שהדין דין אמת ובזה אין אנו צריכין למ\"ש הלח\"מ שם דדוקא בדין ערלה כתב רבנו כן כנ\"ל דעת הרה\"מ לדעת רבינו ומשו\"ה לא השיגו הראב\"ד מאחר דלא נפקא לן מידי לענין דינא.
ובדברי הרב המגיד אלו ראיתי להרב בשיירי [כנה\"ג] סי' רמ\"ה הגב\"י אות ג' כתב וז\"ל שאלה אחד קטנה אני שואל בדברי הרה\"מ וכו' דמה בכך שפי' כפי' רש\"י ואיך נתיישב מה שלא הביא ואם באו לחשבון אסור במה שסובר כפרש\"י דעדיין קשה אמאי לא הביא חלוקה זאת וכו' יעו\"ש וי\"ל דכוונתו דכיון דרבינו שינה הדינין מסדר הברייתא דבברייתא תחילה תלי האיסור ואח\"כ ההתר ומשו\"ה הוצרך לשנות ואם באו לחשבון לא כן רבינו דבתחילה הוצרך להעתיק ואם באו לחשבון כן נראה לי לישב דברי הרה\"מ ומ\"מ מ\"ש הרב להשוות דברי הרה\"מ והטור נאה ומתקבל וראוים הדברים למי שאמרן.", + " ואינו\n מוסיף לו כלום וכו'. אלא א\"כ התנה וכו'. יש לדקדק שהם דברי מותר ונראה שבא לחדש דאפי' שאינו שואל לו משכר השבת כלל אפי' ששואל לו חלק יתר דהיינו שיטול הישראל ששים והגוי מ' אחר שנטל הגוי שכר שבת אסיר דזה הוי ערמה והוי נוטל שכר שבת כיון דלא התנה כך מתחלה וזהו שכתב רבינו ואינו מוסיף לו כלום כנגד יום השבת יהיה באופן שיהיה וק\"ל." + ], + [ + "הנותן \n מעות לגוי וכו'. וכן הורו כל הגאונים. ועיין מ\"ש הרב המגיד להביא דין זה אל הסברא ותמיה לי טובא דדין זה הוא מבואר בש\"ס ע\"ז דף כ\"א ע\"ב בשדה מישראל שיכול ליתנו לנכרי לאריסות וגוי עוסק בשבת ויו\"ט דגוי בדידיה קא טרח ופסקו רבינו לעיל הט\"ו והיינו הך וגם עוד ראיתי קושיא דדין זה הו\"ל להסמיכו לעיל הט\"ו כי משם תורה יוצאה ומה גם דמעיקרא הדין יתר וא\"צ לו דהיינו הך." + ], + [ + "לא \n יתן וכו' קודם שחשיכה וכו'. יש לדקדק דמאי שנא דכאן שנה רבינו קודם שחשיכה ובחלוקה שאחריה כתב קודם השבת ולאו זמנם שוין דקודם חשיכה הוא מבעוד יום קודם בין השמשות וקודם השבת הוא קודם סמוך לשבת וי\"ל דיש הפרש בין הדינים דנותן כלים לאומן שהוא מלאכתו ובשבילו הוא עושה חמיר טפי לא כן בכל הנך דלקמן שהם עניינים דגוי לעצמו א\"צ להחמיר אך קשה לזה ממ\"ש רבינו לקמן בדין האגרת דמותר קודם השבת ודין האגרת דומה לאומן ומאי שנא וכעת קשה." + ], + [ + "הנותן \n אגרת וכו'. עיין מ\"ש מרן שרבינו אינו מפרש כרש\"י וכו' ולענ\"ד כל דברי רש\"י מורים כפי' רבינו ז\"ל שהבי-דואר הוא במקום שממנו שולחין האגרות יעו\"ש וכעת איננו איתי ספר הרלנ\"ח שהאריך בזה כמ\"ש האחרונים משמו." + ], + [], + [ + "מי \n שהיה בא בדרך וכו' ולמוצאי שבת לוקחו ממנו וכו'. לא ידעתי מה הכונה בדבריו אלו דלמוצאי שבת לוקחו ממנו.", + " במה\n דברים אמורים בכיסו וכו'. וכתב הרב המגיד ושם בפ\"כ יתבאר החילוק בין מציאה הבאה לידו לכשלא באה לידו עכ\"ל והיינו מה שחילק שם בין יכול להחשיך לאינו יכול להחשיך דבבאה לידו אף דיכול להחשיך מ\"מ מוליכה פחות פחות מד' אמות וכשלא באה לידו אם אינו יכול להחשיך דוקא מוליכה אבל לשאר דברים שוים הם דהיינו דבשניהם אינו יכול ליתנה לגוי אלא מוליכה פחות פחות מד' אמות ורבינו כאן איירי בשניהם וז\"ש הרה\"מ שם בפ\"כ ה\"ז וז\"ל וכתב רבינו שאפי' מציאה שבאת לידו וכו' ובפ\"ו ג\"כ כתב שמציאה אינה נותנה לגוי אבל יוליכנה פחות פחות מד\"א והוא כשבאה לידו וכשאינו יכול להחשיך עליה עכ\"ל ולכאורה מבהיל במ\"ש והוא כשבאה לידו ואינו יכול להחשיך דליתא דבבאה לידו אף שיכול להחשיך מוליכה פחות פחות מד' אמות וכמ\"ש רבינו שם בפי' אלא דכוונתו דהוי הכי דרבינו איירי כשבאה לידו וג\"כ כשאינו יכול להחשיך עליה דהיינו בשלא באה לידו דדוקא אי אינו יכול להחשיך הוא דשרי ור\"ל דבשניהם איירי רבינו ודין אחד להם לענין זה שלא יתן לגוי אלא מוליכה פחות פחות מד' אמות ונמצא לפ\"ז דרבינו מדמה מציאה שבאה לידו ללא באה לידו ופוסק לחומרא ואינו יכול ליתנה לגוי.
אך מדברי הר\"ן לדעת רבינו שכתב שפוסק במציאה שבאה לידו לקולא ונותנה לגוי נראה שמחלק לדעת רבינו בין מציאה שבאה לידו ללא באה לידו ולפי זה מ\"ש רבינו כאן מציאה שאינו נותנה לגוי ר\"ל מציאה שלא באה לידו וכן מ\"ש רבינו שם בפ\"כ ואפי' מציאה שבאה לידו וכו' ר\"ל דיש לה דין דכיס המוזכר לעיל ושוין נינהו ומן התימה על מרן ב\"י סי' רס\"ו שלא ביאר חילוק דין זה בדעת רבינו היוצאה מדין הר\"ן והרה\"מ.
עוד כתב הרב המגיד שם וז\"ל וכבר נחלקו וכו' עד צנעה גדולה יש בה וכו' ויש להקשות על תשובת רבינו זאת דכיון דאין לחלק לענין פחות פחות מד\"א בין כיס למציאה משום דפחות פחות הוא צנעה גדולה א\"כ קשה השתא במציאה דלא מהני שיוליכנה הגוי כשהוא פחות פחות מד\"א מהני בכיס דמהני שיוליכנה הנכרי כ\"ש דמהני פחות פחות מד\"א ולמה בתחילה מהדרינן אגוי ועיין להרמב\"ן ז\"ל הביא דבריו בחי' לסוגיין והכ\"מ תשובה צודקת לרבינו וצריך לכלול זה בדברי רבינו בתשובתו זאת.", + " אלא\n מוליכו פחות פחות מד' אמות. עיין להרב מקראי קודש כאן ולאור יקרות בפ\"כ." + ], + [ + "ישראל \n שעשה מלאכה . ועיין להרב המגיד ולהלח\"מ שהקשה לו ממ\"ש כאן למ\"ש לעיל סוף הל' ה' ומה שתירץ ובתירוצו יש לתמוה דמה יענה למ\"ש הרה\"מ שם על שם רש\"י דמשמע מדבריו דרש\"י סובר כרבינו ואילו רש\"י בפי' ס\"ל דלא כרבינו אלא טעמא דלא יהנה כהיש חולקין שהביא כאן הרה\"מ והוא דעת הרמב\"ן ושם לא שייך תירוץ הלח\"מ דרש\"י כתב טעם זה דשלא יהנה גבי אמירה לגוי יעו\"ש בביצה דף כ\"ד ע\"ב ד\"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת יו\"ט וכו'. ומעתה קשה טובא על הרה\"מ ז\"ל איך כתב לעיל על דברי רבינו וכן דעת רש\"י ולכן נראה דכונת הרה\"מ פשוטה וממילא מתורץ מה שהקשה הלח\"מ והוא דכונתו ז\"ל לומר דלא חילקו בדבר שנעשית בו מלאכה וכו' וע\"ז כתב וכן דעת רש\"י כלומר דהיינו טעמא דצריך בכדי שיעשו משום שנעשית מלאכה גמורה וכדי הוא לחוש לסברת רש\"י בכדי שלא תחלוק דהיינו לחומרא אבל הקולא היוצאה לסברת רש\"י לא והוא כתב עוד וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל כלומר דהיינו טעמא של רש\"י דהכי ס\"ל וכמ\"ש הרה\"מ עצמו כאן בשם יש חולקין." + ], + [ + "פירות \n שיצאו חוץ לתחום וכו'. והשיג עליו הר\"א דאמאי לא פסק כרב פפא גם הרב המגיד הוסיף להקשות דכן פסק פ\"ה מהל' יו\"ט ה\"י ועיין מה שתירץ לישב הכל וכונתו פשוטה דתחומין ואכילה הכל אחד ואי לא הפסידו את מקומן לתחומין כן לאכילה שם ולאו סברא הוא לחלק ביניהם דמאי שנא אלא דר\"פ נקט דינו בהגבלת התחומין ממ\"ש לא הפסיד את מקומן דר\"ל דעירובו עירוב באכילה דאף דמברייתא א' לא הזכיר אכילה מ\"מ אי אפשר דלא ידעו לה בש\"ס אלא דלא משני תנאי היא אלא דהיה סבור המקשה דגם בברייתא איירי ביו\"ט ומשו\"ה מותיב ליה ומתרץ דהא ביו\"ט הא בשבת וכל עיקר התירוץ הוא זה ואכילה ותחומין הכל אחד.
ועיין להלח\"מ ז\"ל מה שהקשה שע\"פ מ\"ש לא קשה מידי וכיון שדבריו סתומין אני צריך לפרש דבריו וז\"ל בפ\"ה מהל' יו\"ט כתב רבינו פירות שיצאו חוץ לתחום ולא הזכיר מה הדין באכילה ויש תימה איך לא הזכיר זה ואם הם אסורים כן צריך לומר וסובר וכו' למה הוצרכו וכו' ואהא תירץ שרבינו סמך על מ\"ש כאן דכיון דבשבת מותרים כ\"ש ביו\"ט עכ\"ל פי' דבשבת דליכא התר בתחומין בהבאת דבר ממקום למקום אפ\"ה באכילה מותר בשוגג ביו\"ט דבמזיד מותר בתחומין לא כ\"ש באכילה ואם כן אין חילוק מאכילה לתחומין שהדין שוה להם ואיך יחלק כן בגמ' ולפי מ\"ש אין צריך לזה דאין סברא לחלק ביניהם וק\"ל.
וראיתי להר\"ן בזה דברים סתומים טובא לענ\"ד עד שלענ\"ד א\"א לפרשם אלא בהגיה ב' תבות כל זמן שאין אני שומע טוב ממנו וז\"ל בין שיצאו שוגג בין שיצאו מזיד ומותרין באכילה לאותן שיכולין לילך שם אם יצאו הפירות בשוגג אבל אם יצאו במזיד לא יאכלו כיון שלא חזרו למקומן דקנסינן להו אע\"פ שהן אנוסין ותימה הוא למה לא כתב זה הרי\"ף ושמא ס\"ל דהאי לא יאכלו לאנשים אחרים נמי קא אסרי וקשה ליה לדעתיה וכו' עכ\"ל ומה הכונה בדברים אלו ונראה דהכי פירושו דקשה ליה אמאי השמיט הרי\"ף דבשוגג יאכלו שלא במקומן ובמזיד לא לפי דס\"ל פשוט בדעת התוס' דבהא נמי הלכתא כר\"פ וכמ\"ש מן הש\"ס ואהא תירץ דשמא ס\"ל דהאי לא יאכלו לאנשים אחרים נמי קא אסרו וא\"כ קשה ליה להרי\"ף לדעתיה דהא קי\"ל הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וא\"כ משו\"ה לא פסק הא דהכא משום דס\"ל דאפי' במזיד מותר לישראל אחר ובשוגג שרי אף לעצמו ומשו\"ה דחה הך דהכא מהלכה מכח ההיא דבא מחוץ לתחום בשביל ישראל וכו' ואח\"כ כתב ויש לתרץ זה כלומר אף דהרי\"ף ס\"ל דפליגא הא להא מ\"מ לדידן יש לתרץ דלא תקשה הא להא דיותר אסורין וצריך למחוק תבות דס\"ל לרי\"ף כן נראה לי." + ] + ], + [ + [ + "מלאכות \n וכו' והזריעה וכו'. וקשה דבמתני' תני הזורע והחורש ותהי בש\"ס מיכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש ואח\"כ זורע תנא בארץ ישראל קאי דזרעי ברישא והדר כרבי עכ\"ל נמצא דנפק\"מ לענין דינא בשינוי זה ולמה לא כתב רבינו כלישנא דמתני' ושוב ראיתי להפר\"ח בנימוקיו על רבינו שכתב והרב אפיך ותני משום דלאו בא\"י קאי ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא דרבינו מביא כל דיני א\"י." + ], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n המחתך ירק וכו'. עיין מ\"ש מרן בשם הרמ\"ך ולפי מ\"ש הרה\"מ פ\"א משביתת עשור ה\"ג יתיישב ומ\"ש רבינו לבשלו ר\"ל כדי לבשלו דדרך הבישול לחותכו חתיכות קטנות וכמ\"ש רבינו בפכ\"א הי\"ח וצ\"ל ג\"כ שחתכו דק דק וכמ\"ש רבינו שם וסמך אמ\"ש שם ועי' בפ\"ח הט\"ו ודוק." + ] + ], + [ + [ + "החורש \n כל שהוא וכו'. הרי זה תולדת חורש וכו'. וכתב הרב המגיד מקרסם קוצץ ענפים יבשים מן האילן וכו' ולכאורה קשה דאיך מביא פירוש רש\"י על דברי רבינו דרבינו פסק דכל זה הוא תולדת חורש ואילו ס\"ל כפירש\"י דמקרסם היינו קוצץ מן האילן הו\"ל תולדת זורע שמכוון להצמיח האילן ולא שייך חרישה כל שאינו בקרקע וכן כתב רבינו גבי זומר דהוי תולדת זורע ומהאי טעמא חילק מרן בהל' ב' במנכש דב' מנכש נינהו יעו\"ש ונראה לומר דאין כונת הרה\"מ להסמיך דעת רש\"י לרבינו אלא לפירוש מקרסם שהוא קוצץ אבל ודאי דיש חילוק ביניהם דלדעת רש\"י הוא באילן ולרבינו הוא בקרקע.
והנה דעת רבינו בהאי ברייתא דפרק הבונה במאי דתני אם ליפות את הקרקע כל שהוא שהוא פירושא דמתני' דתני סתמא כל שהוא דדוקא אם עשה בכונה זאת הוא בכל שהוא ואם לאו כשאר שיעורין דברייתא ומן התימה על רבינו בפי' המשנה דכתב דהוי תולדת זורע כנראה דדינא דמתני' לחוד ודינא דברייתא לחוד ומשו\"ה לא תני במתני' אם ליפות את הקרקע ומלבד דקשה דידיה אדידיה הוא תימה דמהיכן בא לחלק פי' דמתני' מפי' דברייתא מאחר שדרך הברייתא לפרש דברי המתני'.
והלח\"מ ז\"ל כתב וז\"ל וא\"ת אמאי לא חשיב מנכש ליפות את הקרקע אב כמו חורש וכו' דומיא דזומר שהוא כמו זורע שהוא מאיכות פעולתו וי\"ל דאי אפשר לצמיחה מבלי זימור וכו' עכ\"ל וראיתי בס' קרית מלך רב דף כ\"ט ע\"ג גבי ה\"ד אקהי אקהייתא על דבריו אלו וז\"ל ודבריו תמוהים דמסוגייא הנזכרת מוכח דמוכרח הוא דמיפה את הקרקע דאיתא בהבונה אם ליפות את הקרקע כל שהוא והקשה ע\"ז אטו כלהו לאו ליפות נינהו וכו' עכ\"ל ולק\"מ דלעולם חיוב איכא במנכש כיון דמיפה אלא דהוי משום תולדה דלא דמי לחורש ממש דחורש אי אפשר בלא חרישה לא כן במנכש דנהי דמיפה אבל אפשר בלא\"ה לצמוח בלי ניכוש ולהכי חשיב תולדה משא\"כ בזומר דאי אפשר לצמיחה בלתי זימור משו\"ה לא חשיב תולדת זורע אלא זורע ממש ופשוט." + ], + [ + "אבל \n המשקה צמחים וכו' וחייב בכל שהוא. אין להקשות לרבינו דפסק במנכש ומשקה צמחין שחייב בכל אחת אחת ובזומר וצריך לעצים חייב שתים וכמ\"ש לקמן הל' ד' ובש\"ס מותיב מהא דרב כהנא בין (לרבא) [לרבה] בין לר' יוסף ואסיק בקשיא ואיך פסק רבינו לשניהם דסתרן אהדדיה די\"ל דכיון דאסיק בקשיא ולא בתיובתא ס\"ל לש\"ס דיש תירוץ וככללין בעלמא יעו\"ש בהרא\"ש פרק הרואה גבי ברכת ההודאה וק\"ל ובתוס' ד\"ה חייב שתים סיימו בדבריהם וקשיא לא גרסינן כיון דלאו תנא הוא לא חשיב ליה כל כך ופליגי עליה והקשה החכם השלם הוא עמיתנו הרב מהרי\"א ז\"ל איך כתבו דפליגי עליה והא רב יוסף גופיה קאמר בשבת דף ע\"ג ע\"ב אחר מימרא דרב כהנא האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע הרי דאזיל ומודה לרב כהנא וי\"ל דמ\"מ הניחא לר\"י דפליג דידיה אדידיה ברם (לרבא) [לרבא] היאך קאמר קשיא ונראה מהסוגיא דסידור הקושיא היא לרבה דה\"ק אמר ליה אביי (לרבא) [לרבה] לדידך קשיא לר\"י קשיא וכו' ולכן לא ניחא להו להתוס' לגרוס קשיא כיון דלאו תנא הוא לא חשבי ליה כל כך ונ\"ל לגרוס בתוס' ופליג עליה בלא י' ואפי' דגרסי' ופליגי עליה כיון דהש\"ס עיקר הפירכא לר\"י פריך גם כן מרב כהנא ולא מדידיה אדידיה אף דקשה דידיה אדידיה נקטו בלישנייהו הכי ומאי דפריך לר\"י הכי ולא מדידיה אדידיה כבר כתב הריטב\"א בשיטא כ\"י למס' מועד קטן דכיון דעיקר הך דינא הוא מרב כהנא וכמ\"ש מש\"ס שבת מותיב הכי ועוד י\"ל דאגב דלרבה צריך לאותובי מרב כהנא מותיב ג\"כ לר\"י הכי כדי לקצר ודוק." + ], + [ + "וכל \n העוקר דבר מגדולו חייב משום קוצר לפיכך צרור שעלו בו עשבים וכו'. הכי איתא בפרק המוציא דף פ\"א ע\"ב אמר ר' שמעון בן לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת אמר רב פפי שמע מינה מדר\"ל האי פורפיסא שרי לטלטולי וכו' ופרש\"י מדר\"ל דאמר מותר לקנח ולא אמרינן צרור זה העשבים שעליו מלחלוחית הקרקע הם יוצאין וכו' פורפיסא עציץ נקוב שזרעו בו וכו' ואמרו עוד שם היה מונח ע\"ג קרקע והניחו ע\"ג יתדות חייב משום תולש ופרש\"י ולי נראה דהאי חייב לאו דוקא אלא אסור משום דדמי לתולש וכו' והנה מדברי רש\"י הללו מבואר דס\"ל דבין בעציץ נקוב ובין בצרור דלאו מקרקע הן יונקין אלא מהצרור או מהכלי ומשום הכי כשמסיר העציץ או הצרור מהארץ אינו חייב אלא אסור משום תולש מדרבנן. ואין להקשות לדבריו דהא תני במתני' פרק המצניע דף צ\"ה ע\"א התולש מעציץ נקוב חייב והיינו טעמא משום דיונק מהקרקע ולהכי חשיב ליה בפרק שמונה שרצים דף ק\"ח ע\"ב דעציץ נקוב היינו רביתיה וכן פרש\"י במתני' דף צ\"ה דתולש מעציץ נקוב חייב דהוי כמחובר דיונק מהקרקע ע\"י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע. דודאי לא אמרו דחייב אלא בתולש העשבים מהעציץ דכיון דהוי עציץ נקוב חשיב כתלוש מן הקרקע דהוה ליה יניקה מריח הקרקע אבל בהסרת העציץ מע\"ג קרקע ולהניחו ע\"ג יתידות לא מחייב משום תולש בשביל מאי דהסיר היניקה מריח הקרקע כיון דעדין מחובר הוא ועיקר היניקה היא מהעציץ דמהאי טעמא הוא דהתיר ר\"ל לקנח בצרור וראיה לזה מדאמר והתולש ממנה בשבת חייב חטאת הרי דאף דהתיר לקנח אפ\"ה אם תלש העשבים מן הצרור חייב חטאת דעיקר גידולו הוא כך כלומר היינו רביתיה וכדאמר בפרק שמונה שרצים וודאי דיונק מריח הקרקע במכל שכן דעציץ נקוב.
ועיין להרב המגיד בה\"ד שכתב דרש\"י ז\"ל לא היה גורס בההיא דצרור חייב חטאת אלא חייב בלבד וכו' יעו\"ש כלומר דלפי שיטתו דס\"ל דחייב דתני גבי הניחו ע\"ג יתדות לאו דוקא ה\"נ לא הוה גריס בתולש ממנה חייב חטאת אלא חייב סתם דהוי אסור מדרבנן. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו דבריו תמוהים דבהדיא פי' רש\"י שם והתולש ממנו במתכוין חייב דמקום גדולו הוא ואע\"פ שהוא צרור עכ\"ל כלומר דכיון דהוי מקום גדולו חייב דהיינו רביתייהו כמו תולש מעציץ נקוב דחייב דהיינו רביתיה כמ\"ש בפרק שמונה שרצים הרי נראה להדיא מדבריו דס\"ל דחייב חטאת ועוד קשה טובא דלדבריו דתולש עשבים מהצרור והסרת הצרור מהעציץ שוין נינהו נמצאו דברי רש\"י היפך משנה ערוכה התולש מעציץ נקוב חייב וכדכתיבנא וצ\"ע." + ], + [ + "גבשושית \n וכו'. וכתב הרב המגיד ואפשר שדעת רבינו היא דההתר הוא כשהצרור ע\"ג יתדות וכו' כיון שמונח ע\"ג יתדות אין איסור מחמת עשבים עכ\"ל וכתב הלח\"מ וז\"ל ולדעתו ז\"ל מ\"ש בש\"ס האי פורפיסא וכו' אלא [וכו'] לפי שיטתו דמונח ע\"ג יתדות [וכו'] ויש תימה וכו' דאם כן מה הקשו בש\"ס לרב הונא דאמר דאסור לפנות מדריש לקיש הא ר\"ל לא איירי אלא במונח ע\"ג יתדות ונראה לומר בדוחק דה\"פ מאיזה טעם אסור לפנות וכו' דלמא יתלוש צרור הא לר\"ל לא חיישינן לתלישת עשבים וכו' אלו דבריו. ומהרח\"א ז\"ל כתב עליו דליתא דלמה ניחוש דיתלוש עשבים בכדי משא\"כ ליקח צרור לקנח יש לחוש עכ\"ל.
וראיתי לקרית מלך רב כתב עליו דלא קשה דאפשר דיתלוש העשבים לקנח שהם רכים וכו' ובכדי השיג עליו דעדיין קשה למה לו לתלוש העשבים יקנח בעשבים בהיותם מחוברים לצרור ואם יתלשו יתלשו דדבר שאינו מתכוין מותר ולמה לו לתלוש העשבים גם מה שכתב הקרית מלך רב וז\"ל הן אמת כי דברי הלח\"מ אינן נכונים דלתלישת עשבים שע\"ג קרקע אין לחוש דכו\"ע ידעי דאסור לא כן בנטילת צרור שיש בו עשבים וכו' עכ\"ל ליתא דמ\"ש דזה ידע וזה לא ידע הא לדעת רבינו שוין נינהו ומה גם דמ\"ש הלח\"מ הוא דקושית הש\"ס הוא דניחוש שמא יתלוש העשבים מהצרור שע\"ג יתדות ולא שיקח הצרור דזה שרי וא\"כ מאי קא קשיא ליה אך קשה מ\"ש מהרח\"א ז\"ל.
עוד כתב בס' קרית מלך רב וז\"ל ולישב דברי רבינו נ\"ל דהא דר\"ל איירי אפי' אינו ע\"ג יתדות ואפ\"ה שרי כיון שמשליכו לארץ מיד ועוד דאף בהיותו בידו יונק מאויר הקרקע לא כן ע\"ג יתדות עכ\"ל ולא ידעתי איך שכח מה שהביא להרב המגיד לומר כן לדעת רבינו והיינו מטעם דלמה לא כתב רבינו עשבים בפכ\"ו ומשו\"ה הוכרח לומר דכיון שהוא ע\"ג יתדות אינו אסור מחמת עשבים וכמ\"ש הלח\"מ לא כן לדבריו אלו הו\"ל לרבינו להשמיענו דאף דאיכא עשבים דשרי.
עוד כתב בס' הנזכר וז\"ל ועוד אפשר דהא דאמר ר\"ל מותר לקנח היינו בעשבים מבלי שיגביה הצרור ועיין מ\"ש רש\"י בדף פ\"ב עכ\"ל פי' וזה כבר פסקו רבינו פכ\"ו ה\"ה וז\"ל היה לפניו צרור ועשבים אם היו רכים מקנח בהם והיינו במחוברים ברם הא ודאי ליתא חדא דר\"ל אמר צרור שעלו בו עשבים וכו' ואמאי נקט צרור אפי' בקרקע דהכי ס\"ל לרבינו כמ\"ש המחבר הנזכר דאמר ר\"ל מותר לקנח בה דהיינו בצרור ולפי דבריו בהן ס\"ל דהיינו העשבים ועוד ממ\"ש בש\"ס אמר רב פפי ש\"מ מדר\"ל האי פורפיסא שרי לטלטולי וכו' ואי ר\"ל איירי בעשבים היכי מייתי מיניה לפורפיסא שאני עשבים דמחוברין נינהו אחר הטלטול לא כן בפורפיסא דמטלטלו ממקום חבורו ואי קאי לעשבים מה לי למנקט פורפיסא וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "הדש \n כגרוגרת וכו'. חייב משום מפרק וכו'. הכי איתא בשבת דף צ\"ה ת\"ר החולב וכו' עד אלא משום שבות וכתב הרב המגיד ונחלקו הראשונים בביאור ברייתא זאת יש מהן וכו' ויש מי שפירש וכו' ע\"כ והנה רש\"י הוא מכת הסוברים דמהמכבד ואילך הוא דפליגי שכתב בד\"ה משום שבות כי כניס ליה מתמלאין הגומות שבבית מאליהן והוי בנין וכ\"כ בפסחים דף ס\"ה בפירוש יעו\"ש והקשה החכם השלם הוא הרב מהרי\"א ז\"ל הנז\"ל מדברי רש\"י אלו למ\"ש הרשב\"א בחי' לשבת דף צ\"ה ד\"ה חולב חייב וכו' וז\"ל אבל רש\"י ז\"ל פי' שהוא תולדת דש ולדידיה תקשי לו הא אין דישה אלא בגדולי קרקע וכו' וי\"ל דרבי אליעזר לית ליה הכי ולא קי\"ל כוותיה ולפ\"ז חולב אינו אסור דבר תורה עכ\"ל נראה מדבריו דס\"ל לדעת רש\"י דפליגי גם בחלוקה דחולב ואכולה ברייתא פליג ר' אליעזר והוי היפך ממ\"ש רש\"י גופיה ויש לישב בדוחק דאין כונת הרשב\"א דרבנן פליגי עליה אלא גם רבנן מודו ליה ונקיט ליה על שם ר\"א משום דהוא מאריה דשמעתתא וכונתו לומר דלא קי\"ל כהנך תנאי אלא כרבנן דר' יהודה דחלזון דפרק כלל גדול דף ע\"ה דס\"ל אין דישה אלא בגדולי קרקע וגם שמעתתי אחריתי דמוכחי דליכא דישה אלא בגדולי קרקע.
עוד כתב הרשב\"א וז\"ל ואי קשיא לך דהא אמר בכתובות פ' אע\"פ גונח יונק חלב כדרכו ואינו חושש מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא ובמקום (זה) [צערא] לא גזרו רבנן אלמא חולב ביד (לא) הו\"ל מפרק [גמור] ואסור דבר תורה וי\"ל דלדבריו דר\"א קאמר ולומר דאפילו לר\"א דמחייב אי יונק בפיו שרי דמפרק כלאחר יד הוא ולעולם לא סבירא לן כוותיה עכ\"ל וקשה דא\"כ אמאי אצטריך רב יוסף שם למימר הלכה כר' מרינוס הא ודאי דהכי הלכתא דדין זה הוי לכו\"ע וכמ\"ש הרשב\"א. וי\"ל ע\"פ מ\"ש התוס' שם בכתובות ד\"ה גונח בסוף דבריהם וז\"ל על כן נראה דברייתא דהתם פליגא אהך דהכא וכן משמע דאמר הלכה כר' מרינוס מכלל דפליגי עליה עכ\"ל נמצא דהא איכא דפליגי וסובר דאף דהוי מפרק כלאחר יד בשבת ובמקום צערא שרי ומשו\"ה אתא ר\"י למימר דהלכה כר\"מ דדין זה אפי' למאן דס\"ל דמפרק הוי דש אף בדלא הוי גדולי קרקע כלאחר יד במקום צער לא גזרו ואף דלדידן לא נפק\"מ מידי בהך דמפרק דהא קי\"ל דאין דישה אלא בגדולי קרקע מ\"מ נפק\"מ לבעלמא לשאר איסורי שבת דרבנן במקום צערא דשרי דלא כאבא שאול דיבמות וק\"ל.
עוד כתב הרב המגיד ולדבריהם אע\"פ שאמרו דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה נקראת גדולי קרקע ע\"כ וקשה לי טובא דבפי\"ב מהלכות שכירות ה\"ד פסק רבינו דבהמה לאו גדולי קרקע וכעת קשה.
ולי אני בנו והוא תלמידו נראה לתרץ על פי מ\"ש רש\"י בסוכה דף י\"א ע\"ב ד\"ה כי חגיגה והתוס' שם בד\"ה וגדולי ובשאר דוכתי והיוצא מדבריהם דבמקום דמבואר בקרא בהמה כגון גבי מעשר שני אמרינן דהפרט הוא גדולי קרקע דומיא דבהמה דהא מיהא ניזונת מן הקרקע דלגבי הא מילתא חשיב גדולי קרקע לאפוקי דגים דלאו גדולי קרקע נינהו כלל אבל במקום דלא כתיב אלא גרן ויקב או דגן תירוש ויצהר וכיוצא אמרינן דהפרט הוא דומיא דגורן וכיוצא דהוי דבר הצומח מן הארץ דוקא לאפוקי בהמה דאף דניזונת מן הקרקע אינה צומחת מן הקרקע ולא הוי דומה לפרט ובהכי ישבו ההיא דקידושין גבי הענקה דאמרו בש\"ס דאי לא הוה כתיב צאן הו\"א דוקא גדולי קרקע כלומר כיון דכתיב גרן ויקב הו\"א דומיא דגורן ויקב וכן גבי דיש בפרק הפועלים דדיש הוא גדל וצומח מן הקרקע ומשו\"ה מיעטו חולב ומגבן יעו\"ש בתוס' פרק הפועלים ד\"ה גידולי והשתא כל זה ס\"ל לרבינו אלא דגבי דישה פליג שם התוס' וס\"ל דדישה איכא ג\"כ בבהמה כיון דנקראת גדולי קרקע ולא דמיא להענקה דהתם כיון דכתיב בפירוש גרן ויקב הו\"א דוקא גדולי קרקע כמו גרן ויקב אבל גבי דישה דהוא שם הפעולה כיון שבשם דישה אינו מבואר בו שהוא בדבר הצומח בקרקע אלא דישה סתם ואף שאינו נופל לשון דישה אלא דוקא בגדולי קרקע מ\"מ כיון דבהמה נקראת גדולי קרקע לפי שניזונת מן הקרקע גם בחולב מן הבהמה בשבת דהוי דישה אסור.
והא דמיעטו בפ' הפועלים מדישה חולב ומגבן מטעמא אחרינא הוא והוא דשם בפרק הפועלים בתר הך דרשא דדריש בברייתא מה דיש מיוחד דבר שגידולו מן הקרקע וכו' הקשו בש\"ס למה לי מכי תבא בכרם רעך נפקא כלומר דממלת כרם מבואר דוקא גדולי קרקע ותירצו דהו\"א כיון דכתיב בקמת לרבות כל בעלי קמה הו\"א גם כן לרבות מידי דלאו גדולי קרקע קמ\"ל נמצא דעיקר הילפותא הוא מכרם ובהמה ממעיט מינה דלא הוי כמו כרם אלא דדיש אתא לגלויי הך ילפותא דכרם דהוי דוקא ולאו מידי דלאו גדולי קרקע נינהו והשתא משו\"ה פסק רבינו גבי שכירות דבהמה לאו גדולי קרקע נינהו ודוק.", + " וכן\n החובל בחי וכו'. והשיג עליו הר\"א וכי המשקין שיעורן כגרוגרות וכו' עכ\"ל והקשה הפר\"ח וז\"ל ואני תמיה על הר\"א שאין תלונתו אלא על הברייתא דפרק המצניע דתני החולב כגרוגרת ולענין הוצאה תנן המוציא חלב וכו' ונראה שכוונת המשיג במ\"ש שהדם שיעורו כגרוגרת דמנין לו דאי משום דחלב שיעורו כגרוגרת וכי המשקין שיעורן שוה ולזה הביא ראיה מדין ההוצאה וכו' עכ\"ל.
ולענ\"ד גם למרן לא נעלם פי' זה בכונת המשיג דלא כמ\"ש הפר\"ח לדעתו דלא כיוון יפה דהא תליא בהא ועוד כתב עליו דמדברי המ\"מ לקמן פ\"ח דין ט\"ו ד\"ה וכן הנוסר וכו' דהוי דלא כמרן כ\"מ וכו' יעו\"ש אלא הכי פירושי דקא מתרץ ליה דהתם אי מצינו חילוק בין משקה למשקה הוא בדין ההוצאה ומה ענין זה להוצאת דם ואח\"כ כתב טעם לדמות הוצאת דם להוצאת חלב דהא מיהא מי יאמר דדמי לחלב לשיעור גרוגרת אי משום דחשיבי אוכל דהא חזו ללפת בהם את הפת א\"כ גבי דם נמי האי שיעורא דצריך ליה חשיב לאחיוביה עליה ונמצא דמי ממש הוצאת דם עם הוצאת חלב ומה שמצינו דלמד רבינו לקמן שיעורין לעשיית המלאכה מהוצאה היינו היכא דלא מצינו לו שיעור מפורש והא ראיה דחלב בחליבתו כגרוגרת ובהוצאתו כדי גמיעה ואם כן כל דדמי ליה לחליבה הדין דכוותיה ולא למדינן מהוצאה וזהו שכתב מרן והטעם וכו' וכדכתיבנא גם הרה\"מ ז\"ל הבין בכונת המשיג כן ותירץ כלאחר יד אף שלא הביא לשון המשיג דכיון דהחובל הוא משום מפרק ודאי שיעורו כגרוגרת וכו' והיינו תי' הפר\"ח להשגה זאת יעו\"ש.
והרה\"מ הביא משם רש\"י וז\"ל ורש\"י פי' שהחיוב הוא וכו' ויש מי שפי' וכו' ע\"כ והגירסא בדברי רש\"י ריש פרק שמונה שרצים איתיה בהיפך וז\"ל חייב דיש להן עור והויה לה חבורה שאינה חוזרת וכו' לשון אחר כיון דיש להן עור נצטבע העור בדם הנצרר בו דחייב משום צובע עכ\"ל ונפק\"מ טובא דלא תקשי לן מ\"ש הרשב\"א בחי' על רש\"י וז\"ל אבל רש\"י פי' דאיסור החבלה משום צובע ולדבריו פיטור של שאר שקצים משום דאין להן עור שיצטבע בדם ואינו מחוור מההיא דאלו טרפות דאף שאר שקצים ורמשים אם יצא מהן דם חייב וכו' יעו\"ש וזה הוקשה לו מפני דמפיך להו כמו הרה\"מ אבל לגירסתנו ניחא דבתחילה הביא פי' דנטילת נשמה וס\"ל דבין השוחט ממש בין מוציא דם הכל הוי נטילת נשמה ואחר כך הביא מלישנא אחרינא דהוא הירושלמי דמפרש דטעמא הוי משום צובע ופליגא אש\"ס דילן בין ההיא דחולין בין ההיא דכלל גדול (והירושלמי) [דהירושלמי] מפרש הכי במתניתין ודוק." + ], + [ + "בד\"א \n בחובל וכו'. עד והרי הוא כמתקן. ועיין להרב המגיד ישוב הסוגייא לדעת רבינו ועיין להפר\"ח בנימוקיו לרבינו שלא הונח לו פי' הרה\"מ וכתב הוא דאה\"נ שרבינו מפרש כפי' כל המפרשים אלא דס\"ל דהתרצן לפום שיטתיה דמקשן השיב לו אבל קושטא קאי דאפילו נתכוון להזיק חייב יעו\"ש. ואין להקשות לדרך זה ממה שפסק רבינו פ\"ב מהל' דעות ה\"ג חילוק התרצן בין קורע בחמתו לקורע למרמא אימתה עליה דביתיה יעו\"ש דודאי דין זה הוא פשוט ואמת הוא דקורע למירמא אימתא ליכא איסורא אלא דאף בחמתו דאסור משום לתא דע\"ז נקרא מתקן לענין שבת אלא דהמקשן טעי בהכי דס\"ל דלא נקרא מתקן והתרצן לפי שיטתו השיבו ומוקי ליה בקורע למירמא אימתא עליה דביתיה ברם קושטא דמילתא דלענין שבת גם קורע בחמתו נקרא מתקן ורבינו נקט הדין המחודש וכ\"ש הפשוט." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המשמר \n יין וכו'. וטעם חיוב השמור כתב רבינו לעיל הי\"א דהוי תולדת בורר או מרקד יעו\"ש והוא מש\"ס דפ' תולין דף קל\"ח ודרך אגב ראיתי להרשב\"א שם על מ\"ש שם מתקיף רב ששת מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ורבי אליעזר שרי לכתחילה וכו' וז\"ל וקשה דהא תניא פרק אלו קשרים חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו ר' יהודה אומר וכו' ובלבד שלא יענבנה ואמרינן התם דטעמא דר\"י משום דס\"ל דעניבה גופא קשירה וי\"ל דכל היכא דיחיד מחייב חטאת ורבים שרו לכתחלה לא קשיא ליה אלא היכא דיחיד מחייב חטאת ויחיד אחר התיר לכתחלה וכ\"ש כשרבים מחייבי וכו' עכ\"ל. וקשה טובא שתירוץ הרשב\"א זאת נסתרת ממ\"ש הוא עצמו ריש פרק אלו קשרים וז\"ל הא דבעי רב אחדבוי עניבה לר' מאיר ולא אפשיטא תימה אמאי לא פשטוה וכו' חבל דלי לא יהא קושרו אלא עונבו וההיא ר\"מ היא מדפריך מינה בפ\"ק דפסחים לרבנן דר\"י דהיינו ר\"מ גבי ר\"י וכו' יעו\"ש הרי דההיא ברייתא דחבל הוי יחיד עם יחיד ואזלא לה לתירוץ הרשב\"א ואפשר לומר דאף דהש\"ס דפסחים מקשה מרבנן לר\"מ משום דרבנן דר\"י היינו ר\"מ מ\"מ מדשנוייא בשם רבנן ודאי לאו ר\"מ לחודיה הוא אלא שאר רבנן נמי קיימי בשיטא זאת והו\"ל רבים לגבי ר\"י ודוק.", + " אבל\n מסננים יין שאין בו שמרים או מים צלולין וכו'. ועיין להטור סי' שי\"ט מה שהקשה על רבינו ולמרן שם והלח\"מ ביאר יותר יעו\"ש והבית חדש שם כתב וז\"ל וצ\"ל שדרכו של הרמב\"ם לפסוק כסתם משנה וכיון דסתם משנה בסודרין וכו' אלמא לתוך המשמרת אין לו התר כלל ואע\"ג דהך דזעירי וברייתא וכו' הלכתא היא אפ\"ה במאי דמתירין לתוך המשמרת לאו הלכתא [היא] אלא כסתם משנה וכו' ע\"כ.
ולענ\"ד תמוהים דבריו דאחר דמצינן לאמורא דמפרש מתני' אנן מי פלגינן עליה וכי יש לנו כח לפלוג על האמורא דאין זאת סתירה מאיזה דבר דנתחדש לו יותר מהאמורא אלא מטעם דמתני' תני סתמא וזה ראה גם ידע זעירי ואפ\"ה מפרש למתני' הכי ועיין להכנה\"ג שם בהגב\"י אות ג' שכתב כן אלא שביאר דבריו ביתר שאת יעו\"ש וכן מה שסיים הכנה\"ג והכי משמע בפ' שמונה שרצים דלא קי\"ל כזעירי וכו' נכון הדבר דלעולם דזעירי ס\"ל דלא פליגי הברייתא אמתני' ברם אתלמוד ס\"ל דפליגי ולא קי\"ל כהברייתא אלא כמתני' וכוותיה נקטינן והשתא פשט ההלכה אינו משתנה.
גם מה שכתב הב\"ח לתרץ עוד עין רואה שאינו נכנס בגדר תירוץ אלא דחיה בעלמא יעו\"ש ומה שהקשה הכנה\"ג לתירוץ הלח\"מ וז\"ל ומיהו נ\"ל דאין הכרח זה כדאי להכריח דמשמרת לאו דוקא דנהי דהמקשה כך היה סבור מ\"מ לפי מאי דתריצנן בין הגיתות שנו אין הכרח לומר דמשמרת לאו דוקא וכו' עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו הוא הכרח גמור דלאו דעת המקשה בלחוד הוא דס\"ל דהך משמרת הוא סודרין אלא גם המתרץ ס\"ל הכי מדלא אמר ליה וליטעמיך נמצא דשוין הן בזה וס\"ל לזעירי דמשמרת דברייתא היינו סודרין וגם משמרת דאסר הוא סודרין וא\"כ אף דכפי מה שתירצו בין הגתות וכו' יש לפרש דמשמרת דוקא מ\"מ כיון דזעירי לא אמר הכי אין לנו כח לפרש נגד האמורא ודוק אך עדיין נשאר לנו לברר דמה יענו החולקים עם רבינו דס\"ל כפשטא דסוגייא דצלולין אפילו במשמרת ועכור בסודרין ובין הגתות אפי' עכור במשמרת לקושיית הלח\"מ דמאי מקשה מברייתא ולימא ליה וליטעמיך קשה ברייתא אמתני' וכו' ועיין להכנה\"ג שם מ\"ש לזה.
ונראה לענ\"ד דס\"ל דמברייתא אמתני' לא קשיא די\"ל דפי' דמתני' הוי הכי דמסננין את היין קאי לרישא וה\"פ נותנין מים ע\"ג השמרים בשבת שיצולו ואותו יין היוצא מהשמרים מסננין אותו בסודרין וכו' וא\"כ דוקא יין כזה שהוא משמרים דוקא בסודרין שרי אבל לא במשמרת ובברייתא דמתיר במשמרת הוא ביין עכור מחמת השמרים שיש למטה בחבית שטרף היין עמם ולא דמי ליין שהוציאו מהשמרים ממש ברם לזעירי דחילק בין צלול לעכור הקשה לו מהברייתא ודוק. ובדברי רבינו יש להקשות דקשה דיוקא אדיוקא דאילו הוא לא התיר אלא יין שאין בו שמרים ובסודרין אבל בשמרים אף בסודרין אסור ואילו הוא כתב ביין במשמרת חייב ולא חילק בין צלול לאינו צלול ודוקא במשמרת אבל בסודרין שרי וי\"ל דמאי דנקט משמרת ברישא משום דאיירי אפילו בצלול וק\"ל." + ], + [], + [ + "המגבל \n וכו'. ועיין מה שכתבתי בתשובה חלק או\"ח בספרי אגורה באהלך דף ח' ועיין להראב\"ד והרב המגיד וסיים וז\"ל ולפי\"ז מה שנזכר בברייתא פ\"ק גבי אפר אינו חייב עד שיגבל ר\"ל הדבר הראוי לגבול אבל באפר לדברי ר' יוסי ב\"ר יהודה אינו חייב בשום צד והלכה כמותו עכ\"ל וכונתו פשוטה דע\"כ לא קאמר אביי מאי אפר עפר אלא לקיומי למילתיה דאמר דבמידי דלאו בר גבול בנתינת מים חייב אבל למסקנא דפ' מי שהחשיך דאדרבא במידי דלאו בר גבול אפילו גיבל פטור מחטאת א\"כ נשארה פשטא דברייתא דקתני אפר ממש ופי' אינו חייב עד שיהא דבר הראוי לגבול ולאפוקי מספר צרור החיים יעו\"ש.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל אבל באפר לדברי ר' (יוסף) [יוסי] וכו' ויעיד על זה מ\"ש ביו\"ט פרק המביא וקטמיה שרי ופירשו בהלכות וכו' ע\"כ כוונתו פשוטה במ\"ש דלר' יוסי ב\"ר יהודה אינו חייב בשום צד ר\"ל לא בנתינת מים ולא אפילו בגבול ויעיד ע\"ז דאפילו בגבול פטר ריב\"י מדשרי ביו\"ט קטמא והוי אפילו בגבול וכמ\"ש בהלכות ואי הוי חייב חטאת לא הוה שרי ביו\"ט דזה לאו מלאכת אוכל נפש הוא אלא איסורו אינו אלא מדרבנן ומשו\"ה ביו\"ט שרי אף דלא הוי מלאכת אוכל נפש דלא ס\"ל כדעת הר\"ן דנדחק בזה לדעת הרי\"ף יעו\"ש דס\"ל לדעת הרי\"ף דזה מקרי מלאכת אוכל נפש והוצרכתי לזה ממה שראיתי לס' נדפס כעת להרב לשון למודים דף צ\"ח ע\"ג סי' המתחלת ובעיקר ישוב הרה\"מ וז\"ל לבי מהסס דנראה מדבריו דבאפר שרי לגבול לדעת רש\"י והר\"מ והרי הר\"מ בחדא מחתא מחתינהו לאפר ומורסן ובפ' כ\"א כתב הר\"מ דנותנים מים אבל לא גובלין כסתם מתני' דפ' מי שהחשיך וצ\"ל דהאי כדיניה והאי כדיניה דודאי באפר דגרע טפי דלאו בר גבול כלל פשיטא דשרי ולא הוצרך לפרש וכו' עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דמהיכן נראה מהרב המגיד דגבול באפר שרי ופי' דבריו פשוט דלא שרי אלא ביו\"ט וכדכתיבנא ועוד קשה עליו דלא די לנו את הצער הזה דנדחק בדברי הרה\"מ ללא צורך עוד זאת דשם רצה לפרש דברי הריטב\"א בכתב יד על דרך זה בחילוק אפר ממורסן דאפר שרי לכתחילה ומורסן לא ושם ליכא הכרח כלל כמו בלשון הרה\"מ לפי סברתו ומה גם דלשון הריטב\"א אינו סובלו שכתב וז\"ל אבל באפר לבנין ליכא גבול כלל והו\"ל דומיא דמורסן דלית בהו איסור תורה לכו\"ע עכ\"ל. ועייל פילא בקופא דמחטא ללא צורך ודא ודאי עקא ופשוטן של דברים דהרה\"מ והריטב\"א בחדא שיטא אזלי בזה שדעת רש\"י ודעימיה דקיטמא שרי דלאו בר גיבול [הוא] וכההיא סוגייא דפ' מי שהחשיך דהא אידחיה סוגייא דפ\"ק וא\"כ ברייתא דאפר אינו חייב עד שיגבל הרה\"מ מפרשו כדפרישית וכתיבנא כוונתו והריטב\"א מפרש דלפי מסקנא זו נקטינן נמי ההיא דמאי אפר עפר אף דאביי אמרה למילתיה לקיים סברתו ומשו\"ה בעפר צריך גבול לחייב אבל באפר אפילו גיבל פטור וכמו שפי' דברי הריטב\"א הרב הנזכר.
ובעיקר ישוב דברי רבינו נראה עפ\"י מ\"ש הריטב\"א בכתב יד בסוגייא דפרק מי שהחשיך וז\"ל ומשמע ודאי דאפילו לרבי ליכא איסור תורה בנתינת מים למורסן מדלא קתני חיוב חטאת במורסן כמו בקמח והטעם דכיון דמורסן לאו בר גבול הוא שאין עושין ממנו לעולם עיסה אין בגבולו חיוב חטאת אלא איסור דרבנן דגזור אטו קמח (ורבינו) [ורבי] דסבר דבנתינת מים בקמח דאיכא חיוב חטאת גזר במורסן אפי' בנתינת מים ור' יוסי בר יהודה דסבר דגבי קמח ליכא חיוב חטאת עד דיגבל לא גזר הכא אלא בגבול וקמה מתני' כריב\"י דשרי נתינת מים למורסן ואסר גבול וכיון דסתם מתני' כוותיה הלכה כוותיה דסתם מתני' ומחלוקת בברייתא הל' כסתם מתני' והא דאמר הכא דמורסן כיון דלאו בר גבול הוי קיל טפי דאפילו בגבול ליכא חיוב חטאת לריב\"י ואילו התם אמרינן דדיו כיון דלאו בר גבול הוא חמיר טפי דמחייב בנתינת מים בלחוד י\"ל דלא דמי דמורסן אין דרך העולם לשרותו ולא לגבלו וכיון שכן אין לחייב בו חיוב חטאת דלא דמי ללישה דמשכן דהיינו שריית סמנים פי' [דהא] לישת לחם לא היתה במלאכת המשכן ואע\"ג דבעי (ר') [ר' יוסי בר יהודה] גבול קמח ואע\"ג דלא הואי בסמנין דמשכן משום דבקמח היינו אורחיה אבל בדיו וסמנין אע\"ג דאין דרך בני העולם לגבלו איכא בשרייתו חיוב חטאת כי היא מלאכה (שהיה) [שהיתה] במשכן ומיהו גבי אפר (קס\"ד) [דקס\"ד] התם דפליגי רבי וריב\"י כדפליגי גבי קמח דאע\"ג דאפר לאו בר גבול הוא לגמרי כעין קמח פעמים שמגבלים אותו לטוח בו לפי שעה ופעמים שאין מגבלין אותו אלא ששורין אותו במים לעשות בורית וכיוצא (לכבש) [לכיבוס] הבגדים לפיכך דימו אותו שם לשריית דיו (וכו') [וסמנים] ואסיק אביי דבעפר הוא דפליגי דהוי בר גיבול לעשות טיט לבנין דומיא דקמח אבל באפר לא פליגי וכל היכא דבעי לה לעשות בורית (לכ\"ע) [דכו\"ע] מחייב בנתינת מים דומיא דדיו וסמנים והיכא דבעי לה לבנין אינו חייב עד שיגביל לר\"י ב\"י דומיא דקמח ועפר והא דאמרינן פרק המביא וקטמא שרי אין פירושו כדפירש רש\"י ז\"ל אי נמי כי רבינו ז\"ל סובר וכו' ועיין בלשון למודים הנז\"ל שם שהעתיק סיום לשון זה יעו\"ש עכ\"ל הריטב\"א.
וזה הוא דעת רבינו דבאפר ומורסן לא מחייב אפילו בגבול אלא מדרבנן וכמ\"ש שם פכ\"א ומה שלא הזכיר אפר שם הוא הדין אפר וכמ\"ש הריטב\"א דנקטינן סוגייא דמי שהחשיך וכאוקמתא דאביי דמאי אפר עפר אבל באפר אפי' בגבול ליכא חיוב ודיו וסמנין אפילו בשרייתו איכא חיוב חטאת וכדקאמר אביי דזה נשאר בקיומו דלא אידחי סברא זאת והיינו משום דהואי במשכן וכמ\"ש הריטב\"א והשתא דקאמר אביי ודילמא וכו' אבל דיו אפילו ר\"י מודה וכו' וה\"ט דהואי במשכן וכמ\"ש הריטב\"א נשאר בקיומו ולפי\"ז בהכרח צ\"ל בברייתא מאי אפר עפר אבל מאי דאסיק דאפר הדין משתנה וכמ\"ש הריטב\"א ואי האפר הוי לבנין בגבול חייב לר\"י בר\"י האי מילתא אזלא מכח ש\"ס דמי שהחשיך דמוכח דמורסן אפילו במגבל פטור מחטאת והוא הדין לאפר וזה הוא פי' דברי הריטב\"א בישובו לדברי רש\"י יעו\"ש ומשו\"ה לעיל פ\"ג כתב רבינו ושורין דיו וסמנין וכו' דמשמע דבשבת אסור דקמה מהא דאביי ופירוש דברי ה\"ה עיין להלח\"מ ז\"ל כמה הפרש בין דרכינו לדרכו.
ובדברי הריטב\"א אלו שהעתקנו יש מקום עיון דאילו כאן כתב דכיון דקתני מתני' כר\"י הלכה כוותיה דסתם במתני' וכו' הלכה כסתם מתני' ונמצא דפסק בגבול מורסן דליכא איסורא אלא מדרבנן וכמ\"ש הריטב\"א ומשום דגבול קמח חייב חטאת והלכה כוותיה ואילו הוא כתב גבי דף י\"ח וז\"ל מידי גבי הדדי תניא קשיא לי אמאי לא אכרח ליה דאפילו באפר דלאו בר גבול הוא פליג ר\"י כדאכרח ליה לאביי פרק מי שהחשיך מדתניא אין נותנין מים למורסן וכו' וי\"ל דהוה דחי שאני מורסן דהוי בר גיבול קצת וכו' וכתי' התוס' והלכה כרבי מחבירו ושמעינן מהכא שיש באפר משום גבול לדברי הכל ולא כמ\"ש הרי\"ף והרמב\"ם עכ\"ל ונמצא כאן הסכים כריב\"י ופי' התוס' וכאן הסכים לפי' הרי\"ף ורבינו ופסק כריב\"י." + ] + ], + [ + [ + "האופה \n וכו'. עד אבר קטן. ועיין מ\"ש מרן על שם הרמ\"ך וכתב הפר\"ח בנימוקיו על רבינו וז\"ל והנה בענין מחמם מים שחייב משום מבשל יש ראיה מביצה פרק המביא וכו' ושיעור אבר קטן וכו' עכ\"ל וכוונתו להביא ראיה ממאי דאיתא בביצה דף ל\"ד תנן התם אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד את המים ואחד תבלין וכו' כולן חייבים וכו' דמוכרח דבמים איכא משום מבשל וקשה טובא דמאי ראיה משם אימא דמ\"ש דהמביא את המים חייב לאו משום מבשל את המים אלא משום מבשל את האוכל בכללות דבלא מים לא היה בשול אבל אם חמם מים לא מחייב וכ\"כ מרן שם משם מהר\"י בי רב דכולן הביאו בבת אחת יעו\"ש לקמן ה\"ד ועיין במ\"ש הרשב\"א בחי' שבת גבי דף מ' ע\"ב וז\"ל ובהא מתרצא לן הא דאמר לקמן וכו' ודייקי בה רבוותא ז\"ל ה\"ד וכו' לכו\"ע אסור וחייב חטאת וכו' עכ\"ל מבואר מדבריו דס\"ל דאיכא בישול במים יעו\"ש.", + " ושעור\n מבשל סממנים כדי שיהיו ראוים לדבר וכו'. ועיין בהשגת הר\"א והלח\"מ הליץ בעד רבינו בהשיא כוונת רבינו לענין אחר דהכונה דיעשה הצביעה כמו שירצה דרך משל אם ירוק יעשה ירוק ואם לא נעשה עדיין ירוק דלא נגמר הגוון פטור וכן הפר\"ח כתב כן ואחרי נשיקת ידיהם ורגליהם אין זה כונת רבינו אלא כמו שהבין הר\"א דהאי שיעורא דכתב רבינו הוא שיעור הכמות דאי כמ\"ש הם ז\"ל לא דמו שיעורי רבינו זה לזה דכתב שיעור המחמם וכו' אבר קטן ושיעור מבשל וכו' וכן בתחילת הלכה האופה כגרוגרת חייב והוא שיעור הכמות וא\"כ איך כליל רבינו כל השיעורים הללו בסוג אחד ולא דמו דזה בכמות וזה בעשית המלאכה יפה ועוד א\"כ אמאי לא נתן רבינו שיעור מעשית המלאכה יפה בפת ובבישול אלא במים לחוד יעו\"ש פכ\"ב ה\"ד דהיינו שהיד סולדת בו ועוד דכאן הו\"ל לכתוב שיעור המים בכדי שהיד סולדת בו דכתב שיעור מבשל או התם הו\"ל לכתוב שיעור מבשל דכתב שיעור המים ועוד דבש\"ס לא מצינו שיעור אלא במחמם מים ולא בשום מלאכה אחרת אלא ודאי הכונה דבכל המלאכות א\"צ לפרש שיעור דבודאי כל דליכא גמר מלאכה לא מחייב ולא הוצרך לפרש זה בש\"ס אלא גבי מים דלא שייך בהו גמר מלאכה דליכא הפרש בהו מצד חמימותן ונתנו שיעור בהם בכדי שהיד סולדת בו וזה כתבו רבינו פכ\"ב אבל כאן הכל הוא שיעור הכמות ובשיעור זה שהשיג עליו הר\"א ועיין להפר\"ח שם מ\"ש בזה." + ], + [], + [ + "וכן \n המבשל בחמי טבריא פטור. עיין להרב המגיד שהביא ההיא דרבינא דף מ' דאמר חייב והקשו מדברי רב חסדא דאמר פטור ותירצו מאי חייב נמי דאמר מכת מרדות דרבנן ולדבריו קשה דהו\"ל לרבינו לפסוק דחייב מכת מרדות ולכן נראה לענ\"ד דחיליה דרבינו ממ\"ש בש\"ס על מתני' דלא יטמיננה בחול בדף ל\"ט ולפלוג וכו' ת\"ש מעשה שעשו וכו' בשלמא וכו' מי סברת וכו' והכי קאמרי ליה רבנן לר' יוסי הא וכו' דעשו אנשי טבריא דתולדת חמה הוא ואסרו להו רבנן אמר להו ההוא תולדת האור הוא דחלפי אפתחא דגהינם וכו' וא\"כ למ\"ד שמא יטמין ברמץ ס\"ל דלכו\"ע חמי טבריא תולדת חמה הם ולמ\"ד שמא יזיז עפר ממקומו כיון דהלכה כרבנן דלא יפקיענה בסודרין א\"כ גם חמי טבריא תולדת חמה הם וא\"כ כיון דתולדת חמה הם ליכא אלא איסורא דגזרה משום תולדת האור וכמ\"ש שם באותו דף וא\"כ אפילו מכת מרדות ליכא והשתא משו\"ה פסק רבינו דפטור דאתי כרבנן לחד אמורא וככו\"ע לאידך אמורא וכדכתיבנא ודוק." + ], + [ + "אחד \n נתן וכו'. וכתב הר\"א יעו\"ש פי' לדבריו דקשיא ליה על רבינו שכתב על כולן טעם החיוב משום מבשל דבש\"ס מוקי לה בחדשה ומשום לבון ולא אפילו בישנה ומשום מבשל והוצרכתי לזה לפי שראיתי להלח\"מ פ\"ג מהל' יו\"ט הי\"א על מ\"ש רבינו ואין מלבנין את הרעפים וכו' וכתב הרב המגיד וז\"ל ורבינו לא הזכיר חדשים לפיכך נראה שהוא מפרש ואמרי לה דאפי' ישנים אסור לפי שמחסמן בכל שנה שמלבנן וכו' כתב הוא ונראה דלדעתו מה שתירצו בש\"ס הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום לבון רעפים נגעו בה היינו ללישנא דמשום דצריך לבודקן אבל ללישנא דצריך לחסמן אפי' שלא יהיה חדשה והשתא ניחא מה שהשיג הר\"א על רבינו פ\"ט מהל' שבת וכו' דלפי מ\"ש כאן הרה\"מ ניחא שלא הזכיר שם קדרה חדשה משום דהוא ז\"ל סבור כלישנא דצריך לחסמן וכו' עכ\"ל והליץ כן משום דהבין דמה שהשיג הוא דמדברי רבינו נראה דאפילו ישנה אסור מטעם חסום ואהא משיג דבש\"ס מוקי לה דוקא בחדשה ואהא הליץ הלח\"מ על רבינו עפ\"י דברי הרה\"מ אמנם כונת הר\"א להשיג דמדברי רבינו נראה דחיובו הוא משום מבשל וכמ\"ש ואף דליבון רעפים הוי איסורו משום מבשל וכמ\"ש ממ\"ש רבינו לקמן בהל' ו' גבי המבשל כלי אדמה וכמ\"ש הרה\"מ שם מ\"מ השיגו דממ\"ש רבינו כולם חייבים משום מבשל משמע משום בישול המאכל והא ליתא דמי שנתן הקדרה אינו חייב אלא משום בשול הקדרה גופא אבל דעת רבינו נראה ברור שכתב כולם חייבים משום מבשל וכל אחד כדינו ובין למ\"ד טעמא משום דצריך לבודקן ובין למ\"ד לפי שמחסמן אתי שפיר ודלא כהלח\"מ.", + " אבל\n אם שפת אחד וכו' עד חייבין. עיין למרן מ\"ש משם מהר\"י בי רב שכתב ולש\"ס לק\"מ דהמגיס אינה בערך הנותנים רק מלאכה בפני עצמו ולרבינו קשה ע\"כ וכתב הרב מקראי קודש ותימה דגם לרבינו לא קשה שאינה בערך הנותנים ועיי\"ש מה שתירץ ולענ\"ד י\"ל דשאני רבינו דכתב ב' האחרונים בלבד ותבת בלבד משמע ב' דוקא ולא עוד. וכתב הלח\"מ וז\"ל ועוד קשה בדברי רבינו בנותן את האור ונותן את העצים אמאי לא כתב שחייבים משום מבעיר ונראה דהוא הדין אלא מ\"ש כאן הוא שכולם חייבים משום מלאכה אחת שהוא הבישול והראיה ע\"ז מבישול סמנים וכו' עכ\"ל ולא זכר שר שכ\"כ הרב המגיד בדין זה לקמן פי\"ב ה\"א על מ\"ש רבינו המבעיר וכו' והוא שצריך לאפר וכו' וכתב עליו הר\"א ואם הבעיר תחת תבשילו חייב ב' ע\"כ וכתב הרה\"מ ואפשר שכן הוא וכבר הזכיר רבינו פ\"ט שהנותן את העצים תחת הקדרה חייב משום מבשל וכו' עכ\"ל כלומר דלא בא רבינו לכתוב כאן פ\"ט אלא דינא דמבשל ואה\"נ דחייב משום מבעיר וכמ\"ש שם פי\"ב.
ואין להקשות לדברי הלח\"מ במ\"ש בתירוץ ב' דמשום מבעיר אינו חייב אלא בצריך לאפרו וכאן א\"צ לאפרו וכו' וכבר לוקה על הבישול עכ\"ל דמדברי הרה\"מ הללו מוכח דחייב ב' משום מבעיר ומשום מבשל דלא כתב הרה\"מ כן אלא כלפי מ\"ש רבינו דהמבעיר חייב בצריך לאפרו וע\"ז כתב הר\"א דאם הבעיר תחת תבשילו כלומר הך הבערה עצמה שצריך לאפרה הבעירה תחת תבשילו ליהנות ג\"כ מההבערה גופה חייב ב' וע\"ז הוא שכתב הרה\"מ וכן הוא האמת דחייב ב' ולא הוצרך רבינו לבארו שסמך על מ\"ש בפ\"ט וכו' אבל הלח\"מ איירי כאן בפ\"ט בדין המבשל שכתב רבינו דהמביא את האור חייב דהקשה דאמאי אינו חייב ג\"כ משום מבעיר לזה תירץ שפיר דכיון דכאן לא איירי כשצריך לאפר משו\"ה לא נקט חיובא דמבעיר דבאינו צריך לאפר פטור דאין לומר דלעולם איירי הרה\"מ אף באינו צריך לאפר ואפ\"ה חייב ב' מטעמא דע\"כ לא אמרו במבעיר ואינו צריך לאפר פטור אלא דוקא במבעיר שלא לצורך דהוי מקלקל ומהאי טעמא כל שצריך לאפר או אי עביד להנקם משונאו חשיב הבערה וחייב אבל במבעיר לבישול דהוי הבערה לצורך הוי כצריך לאפר וחייב על ההבערה אחת מלבד על הבישול דהא ליתא דכיון דההבערה לא היתה אלא לצורך הבישול ובההבערה עצמה ליכא חיוב אינו חייב על ההבערה אלא משום מבשל וראיה לזה מדכתב רבינו לעיל בפ\"ח ה\"ב הזומר את האילן כדי שיצמח הרי זה מעין זורע עכ\"ל הרי דזומר הוא קוצר וקוצר הוא אב מלאכה דחייב עליה בפני עצמה כשקוצר דבר לאכול וכמ\"ש שם רבינו בה\"ג ואפ\"ה בזומר אינו חייב משום קוצר כיון דמה שקוצר אינו ראוי לאכילה הוי מקלקל ולכן אינו חייב אלא משום זורע דבהאי קצירה מצמיח האילן ודומה ממש לההבערה לבישול משא\"כ כשצריך לאפר דשם חייב ב' אחד משום מבעיר ואחד משום מבשל והרי זה דומה למ\"ש רבינו פ\"ח ה\"ד וכן הזומר והוא צריך לעצים חייב משום קוצר ומשום זורע עכ\"ל." + ], + [ + "אבל \n נתבשל כולו חצי בישול חייב וכו'. ויש מי שנסתפק אי מערב שבת נתבשל חצי בישול מצד אחד ובשבת הפכו ונתבשל חצי בישול מצד אחר אי מחייב או לא ולענ\"ד נראה פשוט דמחייב דכיון דחזינן בבישול גמור דאזלינן בתר סופא דאפי' נתבשל מע\"ש כמאכל בן דרוסאי ובשלו בשבת בשול גמור מחייב וכמ\"ש מרן על דברי רבינו לעיל ה\"ג יעו\"ש והשתא ומה בנתבשל מע\"ש כמאכל בן דרוסאי משום דסיים בשבת בבישול גמור מחייב אף דדינא הוי דאם נתבשל בשבת כמאכל בן דרוסאי חייב דנמצא השתא בנתבשל מע\"ש כמאכל בן דרוסאי ונגמר הבישול בשבת דלא חשיב כל כך הבישול בשבת ואפ\"ה חייב בנגמר הבישול בשבת כ\"ש אי לא הוי כולו מבושל בע\"ש כמאכל בן דרוסאי דלא חשיב בישול כלל דאם סיימו בשבת כמאכל בן דרוסאי דחייב.", + " שכח\n והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לרדותה וכו'. וכתב הרב המגיד מפורש בסוגייא דלאו דוקא הדביק במזיד אלא אפילו בשוגג וכן פירשו ז\"ל [ולזה כתב] וכתב רבינו שכח וכ\"ש הדביק במזיד עכ\"ל וכתב הלח\"מ דמ\"ש מפורש דלאו דוקא קשה מנין לו זה מן הש\"ס עכ\"ל ועיין להרשב\"א בחידושיו שהכריח כן ולענ\"ד נראה דיוצא כן מן הש\"ס ממ\"ש שם דף ד' גופא וכו' ובעי רב אחא היכי דמי אי לימא וכו' ואלא לאו דאיהדר ואדכר מי מחייב והתנן וכו' מכלל דאי לא הוה קשה ממתני' אלא דהוה נקיט לה הבעייא בלשון זה קודם שיבא לידי חיוב איסור חטאת וכדנקיט לה הדין רבינו ז\"ל היה הדין דין אמת בלי קושיא כלל א\"כ מכאן יצא הדין ומן התימה על הלח\"מ שכתב דלא ידע מאין יצא לרבינו כן וכתב לעצמו מ\"ש לדעת רבינו ואולי ט\"ס יש בדברי הלח\"מ ולדעת הרה\"מ הוא דכתב כן אך מ\"ש הרה\"מ מכ\"ש קשה עדיין בין למ\"ש הרשב\"א בין למ\"ש אני הדיוט ונראה דכ\"ש הוי מטעם זה דהשתא כשהוא שוגג דליכא חיוב מיתה שרינן שיעשה איסור דרבנן דלא ליעביד איסורא דאורייתא מזיד דאיכא חיוב מיתה לא כ\"ש וק\"ל." + ], + [ + "כללו \n של דבר וכו' חייב. והקשה הלח\"מ וז\"ל קשה דבפרק כלל גדול אמרו האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב וכו' עד סוף הל' ודבריו תמוהים דמ\"ש דכלי אדמה הם חזקים שמתחזקים ביותר המוחש לא יוכחש דכלי אדמה כל שלא נתבשלו ע\"י האור לא חזו למידי והרי הם כמי שאינם ולמה לא יהא חייב על הבישול שלהם משום הקישוי ולעיקר קושיתו לק\"מ דכיון דאף דכוונתו להקשות כיון דמירפא רפי חייב משום הכי כתב רבינו כל שהקשה גוף הרך ולעולם מטעם הריפוי ונקט לשון זה ע\"פ הכונה." + ], + [ + "הגוזז \n וכו'. בוהן של יד וכו'. ועיין להרב המגיד שכתב וכמה רוחב הסיט פירוש פשוט עכ\"ל ולא גריס כפול והרב פר\"ח כתב דגרסינן כפול וכמו שמשמע ממ\"ש רבינו בפי' המשנה ודבריו תמוהים דלדידיה מה יענה למ\"ש רבינו בה\"י וכן בכמה הלכות שהוא שיעור ד' טפחים ומוכרח כמ\"ש הרה\"מ ומוכרח שכאן בס' היד חזר ממה שהסכים בפירוש המשנה נגד הגאון ופסק כאן כוותיה דגאון וזה מוכרח עוד ממ\"ש רבינו לקמן הי\"ח ועיין מ\"ש שם בס\"ד." + ], + [ + "הנוטל \n צפרניו וכו'. עד פטור. הכי איתא בש\"ס וכמ\"ש הרב המגיד אך מ\"ש רבינו בפי' המשנה דבריו תמוהים שכתב וכמו כן אם עשה כן לאדם אחר אפי' ביד שהוא חייב וכו' עכ\"ל והוי היפך הש\"ס וכן פסק כאן בס' היד אם לא דנאמר דט\"ס נפל בפירוש המשנה." + ], + [ + "צפורן \n שפירשה רובה וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד עד הלכה כר' שמעון בן אלעזר ויש לדקדק שם בש\"ס הל' מכלל דפליגי ואף לגירסא שהביא הרי\"ף אינו מתיישב דליכא פלוגתא בינייהו והגירסא בעצמה לאו מתרצתא היא יעו\"ש." + ], + [], + [ + "המכבס \n וכו' וחייב. ועיין מ\"ש הרב המגיד עד דעת הרשב\"א והיינו ממ\"ש הרשב\"א בחי' לשבת דף קי\"א ד\"ה האי מסוכריא וכו' יעו\"ש ואין להקשות להרשב\"א ממ\"ש הוא גופיה שם דף ק\"ט על מ\"ש בגמ' נותן אדם מים צלולים ויין צלול לתוך המשמרת וכו' וכתב הרשב\"א ודוקא לתוך המשמרת לפי שאין אדם מקפיד עליה ולא אתי לידי סחיטה וכאותה שאמרו פרק במה טומנין גבי דסתודר אפומא דחביתא אסור עכ\"ל יוצא מדבריו דאי מקפיד עליה אסור והא לדידיה ליכא סחיטה אלא משום דש ומשום מפרק והיינו כשצריך למשקה דמ\"ש לא אתי לידי סחיטה היינו נמי משום דש ומפרק והזכיר סחיטה משום שהוא שם הפעולה אבל איסור הסחיטה שם היינו משום דש וברור.
עוד כתב הרב המגיד על שם הרמב\"ן ז\"ל יעו\"ש וכתב מרן ואיני יורד לעומק דעת הרמב\"ן במאי דמרכיב בגד אתרי רכשי הצובע והמלבן עכ\"ל ועוד קשה לי דהיאך הוי תולדת צובע הא אינו אלא תולדת מלבן ולא צובע.
וראיתי להלח\"ם ז\"ל שכתב צ\"ל שמ\"ש תולדת צובע הוא מפני שהמלבן הוא כמין צובע אבל אינו אלא תולדת מלבן עכ\"ל ודבריו קשה להולמן דהרמב\"ן כתב בהיפך והסוחט תולדת צובע כדרך מלבן ולא כתב תולדת מלבן ועוד מה לנו אם היא כמין צובע או לא אין לנו אלא לומר תולדה מאיזה מלאכה היא.
וחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו פי' בפשיטות כונת הרמב\"ן דבא לאפוקי סברת הרשב\"א שהביא תחילה הרב המגיד דביין ושמן שאין הבגד מתלבן דאינו חייב אלא משום דישה דלדבריו אינו אסור אלא כשהמשקין אינן הולכין לאיבוד וע\"ז כתב דהא ליתא דלא שייך דישה אלא בגדולי קרקע וא\"כ דוקא בסוחט פי' דהוי תולדת מפרק אז חייב משום דישה ואינו חייב אלא בצריך למשקים אבל הסוחט בגד מיין ושמן חייב משום צובע כדרך מלבן כלומר כשהוא סוחט הבגד ממים דהוי תולדת מלבן ה\"נ כשהוא מיין ושמן חייב משום צובע וזה הוא שסיים והוא נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין וכו' כלומר דהשתא סחיטת בגד ממים ומיין דינן שוה דאף דא\"צ למשקין חייב בסחיטה כל אחד כדינו במים משום מלבן וביין משום צובע.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל (וה\"ה) [והוא] נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין וכו' עד סוף הלשון ודקדק מרן ע\"ז וז\"ל לכאורה משמע מדברי רבינו בהיפך דבמים דוקא חייב עד סוף הל' פי' דבריו מדכתב רבינו עד שיוציא המים שבו.
ולענ\"ד אין כונת רבינו לומר דוקא מים דא\"כ כך הו\"ל למימר והסוחט הבגד ממים חייב מאי עד שיוציא המים שבו דנקט אלא וודאי הכונה דאינו חייב אם נשאר עדין מים בו דלאו סוחט מקרי ומחמת דאיירי בסחיטה דאחר כבוס נקט מים וא\"כ אין כאן אפי' פקפוק. וע\"פ האמור הנה מקום לדברי הלח\"מ שכתב וז\"ל מ\"ש הרה\"מ וכן דעת רבינו הוא משום דלא חילק ולכאורה קשה דאדרבא ממ\"ש כאן מים יש לדקדק דדוקא מים ומה היה לו לחלק אלא דדעתו כדכתיבנא ודוק ברם א\"צ לזה דדעת רבינו כדעת הרמב\"ן הוא ממ\"ש רבינו פכ\"ב הט\"ו וכמ\"ש מרן." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המסך \n חייב והוא מלאכה מאבות וכו'. וכתב ה\"ה משנה וכו' עד כמלא הסיט ופי' רבינו ז\"ל ב' אצבעות וכו' יעו\"ש. פירוש לפירושו אף שהוא ברור דמלא הסיט היינו שתי אצבעות מאצבע לאמה הרוחב שביניהם ומלא רוחב הסיט היינו רוחב מגודל לאצבע שהוא כב' פעמים מב' אצבעות דקדמנו ורוחב הסיט כפול הוא ב' פעמים מרוחב בין אצבע לגודל והם ג' שיעורים ועיין בפירוש המשנה לרבינו דפירש כן לדעת גאון והוא כמ\"ש כאן בס' היד דלא כדעתו בפי' המשנה דחזר בו וכמ\"ש לעיל ה\"ז ואיכא דקשיא ליה דא\"כ לעיל בהל' ז' שכתב רבינו הגוזז וכו' כרוחב הסיט כפול והתוס' לא תני אלא מלא הסיט כפול בלא תבת רוחב וע\"פ קדימתנו האי שיעורא אינו אלא כבין אצבע לגודל לפי שמלא הסיט הוא כרוחב ב' אצבעות מן אצבע לאמה והאי כפול הוי כבין גודל לאצבע אבל כפול כבין אצבע לגודל ליכא והשבתי לו דגם תבת כפול זה הוא ט\"ס וקא מפרש רבינו דהאי מלא הסיט כפול דתני בתוס' השיעור הוא ברוחב הסיט ואהא קא מפרש וכמה רוחב הסיט כדי למתוח מבהן של יד עד האצבע הראשונה והכרחתי לו כן ממה שלא סיים רבינו בהל' ז' שהוא אורך ארבע טפחים כמ\"ש בהל' י' והדרך הוא להקדים השיעור בדין הראשון ולסתום בדינים הבאים אחריו ולסמוך על הראשון ולא בהיפך אלא וודאי דלעיל ליכא ד' טפחים שהוא כפל מרוחב הסיט אלא ב' טפחים שהוא כפל ממלא הסיט ועולה לרוחב מלא הסיט בלא כפל כן נראה לי ברור." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "קושרת \n וכו'. ועיין מ\"ש הראב\"ד ומ\"ש הרב המגיד ולענ\"ד כוונת הר\"א פשוטה דבש\"ס אמרו טעמא דרבנן דאסרו אף בחבל גרדי משום גזרה אטו שאינו גרדי דחבל בחבל מחלף וכן פסק רבינו ז\"ל בחבל סתם וכרבנן ואח\"כ כתב ואם היה חבל גרדי וכו' מביא וקושר מפני שכל אלו הקשרים מעשה הדיוט הן ואינן של קיימא וכו' ונראה מדבריו אלו דטעמא דהתיר הוא משום הנך טעמי ואם כן קשה בחבל הדלי ג\"כ אמאי אסרו בגרדי ואי משום גזרה גם כאן נגזור וזהו שכתב הראב\"ד על מ\"ש רבינו ואם היה חבל גרדי שמותר ליטלם וכו' וזה הטעם אינו מספיק דלפי טעם ההתר זה שכתב וכי קשר הדלי מעשה אומן הוא וגם אינו של קיימא אלא הטעם שהוא חס עליה שמא תשבר בכח הפרה ובודאי לא יניח אותם יום שלם אבל בדלי יניח אותם יום או יומים ומשו\"ה גזרינן עכ\"ל פי' וכיון דלא יניח אותם שם דתשבר לא אתי למחלף חבל דגרדי עם חבל דעלמא לא כן בחבל הדלי דכיון דהניח אותם שם יום או יומים אתי למחלף אטו חבל דעלמא ולפ\"ז מה מקום לתמיהת הרה\"מ עליו שהקשה אם קשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן אינו מותר איזה קשר הוא מותר ומאי קשה הכי אמרו בש\"ס חבל בחבל מחלף ותירצו ליה בש\"ס והטעם הוא בש\"ס דכיון דמשהו לה יום או יומים אתי למחלף ועיין לתוס' שכתבו תירוץ אחר חוץ מתירוץ הראב\"ד בדף קי\"ג ד\"ה התם יעו\"ש.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל שאין קשר של קיימא תלוי באיסור החבל וכו' הוא מתמיה שאין קשר של קיימא תלוי באיכות החבל וכו' והקשה החכם המופלג שלמה בן עזרא נר\"ו ממ\"ש רבינו גופיה בפי' המשנה דסוף שבת וז\"ל ותנאי הב' בקשירה שלא תהיה קשירה של קיימא אלא בגמי וכו' הרי דס\"ל לרבינו דקשר שאינו של קיימא תלוי באיכות החבל ולק\"מ דהיכן ראה לרבינו דטעמא משום מהות החבל אלא כונתו פשוטה דקאי על מה שהתיר במתני' קשירה ומדידה לצורך מצוה והיינו לקשור הלוח בעץ וכמ\"ש שם ואהא כותב שיהא בגמי משום דלמחר יתירנו כיון דאינו מתקיים לזמן מרובה לפי שגמי לח הוא דאי אפשר לומר יבש דאסור לטלטלו דאינו ראוי למאכל בהמה וכמ\"ש בדף קי\"ב רבי ירמיה הוה קא אזיל וכו' א\"ל שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה וכו' הרי דיבש אסור לטלטלו וא\"כ מ\"ש במתני' גמי מוכרח שהוא לח לא כן יבש דיקיימנו שם לזמן מה ואם כן שם בפי' דמתני' נמי משום דיתירנו הוא דקאמר לה וכמ\"ש הרה\"מ וזה מוכרח דאל\"כ נחזי אנן במתני' אמאי נקט גמי לפי דברי הרה\"מ וכן למה שפירש רש\"י דף קי\"ג וז\"ל בחבל דגרדי פליגי דצריך לה ולא מבטל לה עכ\"ל והיינו כהרה\"מ דלאו במהות החבל תלוי אלא יתירנו או לא יתירנו.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל אבל צ\"ע במ\"ש בחבל גרדי שמותר לטלטל ונראה מדבריו שאיסור שאר החבלים הוא משום טלטול וכו' ובש\"ס וכו' עד סוף הל' ולענ\"ד לק\"מ דכונת רבינו להתיר הוא משום דהוא חבל גרדי ולא גזרינן בפרה כמו בדלי וכמ\"ש התוס' שהבאתי לעיל ומ\"ש שמותר לטלטלו הוא משום דאף דהקשר שרי מ\"מ אסור משום טלטול ולזה כתב שמותר לטלטל כלומר בענין שמותר לטלטל אבל אה\"נ דשאר חבלים אף שמותרים לטלטל אסור משום קשר של קיימא ועיין מ\"ש מרן בכ\"מ משם הרמ\"ך וז\"ל מה מועיל טלטול כיון דפסקינן כרבנן דגזרי וכו' וי\"ל מה הל' אומרת מה מועיל טלטול וכי משום טלטול הוא דהתיר כדי שנאמר מה מועיל טלטול הרי לא התיר אלא בהיותו חבל גרדי אלא שצריך ג\"כ דליכא ביה איסור טלטול דאי היה אסור לטלטולי אף חבל גרדי אסור דבחבל דעלמא אף שמותר בטלטול אסור וכדכתיבנא לעיל." + ], + [ + "כל \n שראוי וכו'. לפיכך וכו'. הכי איתא בש\"ס דף קי\"ב רבי ירמיה הוה אזיל בתריה דר' אבהו וכו' יעו\"ש כל הש\"ס וכתב הרשב\"א בחי' ד\"ה התם מינטר הכא לא מינטר איכא למידק וכו' ועוד אמאי לא שרא ליה ואע\"ג דלאו מנא הוא דהא כיון דאפסיק השתא בשבת ואכתי חזי למלאכה קצת דחזי לכסויי בה מנא ולמסמך בה כרעי המטה ותנן כל הכלים הנטלים בשבת וכו' ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה ואי אפשר לומר דאינהו כר' יהודה ס\"ל דבעי מעין מלאכתו הראשונה דאם כן ר' אבהו היכי שרי אפי' בכרמלית ועוד דאי אפשר דס\"ל בהא כר' יהודה דהא טעמא דר' יהודה משום נולד ואנן לא קי\"ל כוותיה בנולד בשבת עכ\"ל ויש לדקדק בדבריו דתיפוק ליה הך קושיא מר' יהודה לר' יהודה גופיה דאילו הכא ס\"ל דאילו נפסק חיצונה טהור דלאו מנא הוא ומוקמי בש\"ס להנך אמוראי כוותיה למסקנא ואם כן היכי שרו בכרמלית והא בעי מעין מלאכתו ולפ\"ז מ\"ש לתרץ על שם הראב\"ד בתירוצא קמא לאו תירוץ הוא לר' יהודה דידיה אדידיה אך מה שתירץ ב' הוא אמת ויציב וז\"ל ועוד תי' הר\"א דר' יוסף ור' אבהו סבירא להו כר' יהודה דדוקא בסנדל שנפסקה אחד מאזניו דלא מבטל ליה איניש ממלאכתו בהכי לחודיה לכסויי בה מנא או לסמוך בו כרעי המטה אלא דעתו לתקוני ולאהדוריה למלאכתו הילכך כיון דלא חזי ליה לנועלה לכוליה שבת מוקצה הוא ומשו\"ה א\"ל ר' יוסף שבקיה דלאו מנא הוא ודוקא בחצר דמנטר דמקצה ליה איניש מדעתיה עד דמתקן ליה אבל בכרמלית דלא מנטר לא מקצה ליה איניש אלא דעתיה עילויה לטלטלה ע\"י גמי לח עכ\"ל ומה שיש לדקדק בזה דא\"כ אינו מוכרח בש\"ס לתרץ כר' יהודה אלא כרבנן עיין בחי' הריטב\"א כתב יד ועל פי דברי הראב\"ד אלו אינו ענין הך סוגייא דהכא עם ההיא דכל הכלים נטלים בשבת משום דהכא לא מבטל ליה וכן הרא\"ש פסק הא דר' יוסף דהכא דהא מנטר הא לא מנטר דזה הוי כר' יהודה ובההיא מתני' פסק דלא כר' יהודה.
ובכן אקרב ואבואה למ\"ש הרב המגיד ורבינו ז\"ל לא כתב חילוק זה אלא הביא וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים במאד מאד דלדידיה דס\"ל דתלוי הא דר' יוסף עם ההיא דר' יהודה וכיון דלא קי\"ל כר' יהודה דלשם הוא הדין הכא א\"כ קשה לר' יוסף מר' יהודה לר' יהודה וכמו שהק' לעיל וכעין שהקשה הרשב\"א ועוד קשיא דאעיקרא לא קשה מידי מה שהקשה דאמאי לא כתב חילוק דמנטר ללא מנטר דהא כתב רבינו אם נפסקו רצועות סנדלו בכרמלית ובכרמלית דוקא הוא מכלל דבחצר לא א\"כ התירוץ אינו תירוץ והקושיא אינה קושיא וכעת קשה טובא גם על מרן ב\"י אני תמיה שפירש דברי הרה\"מ בסי' ש\"ח ולא הרגיש כלל מזה." + ], + [ + "העניבה \n מותרת לפי וכו'. ועונב עניבה. וקשיא לי דממ\"ש וכורך עליו משיחה ועונב עניבה נראה דס\"ל דאפי' במשיחה אסור לעשות קשר אלא עניבה דוקא שרי והיינו כר' יהודה דאמר ובלבד שלא יעניבנו וקאי אחבל אבל לא אמשיחה דבמשיחה עניבה שרי ואילו הרמ\"ך שהשיג על רבינו וז\"ל העניבה וכו' ורצונו לתפוש בסוף הלשון ועונב עניבה ואהא מותיב ליה אפי' קשר מותר כמתני' דאמר קושרין דלי בפסיקיא וכי קתני ובלבד שלא יעניבנו אחבל קאי וכו' ור\"ל הכי ומוכרח שדעת רבינו לפסוק כר\"י וכי קתני ובלבד שלא יענבנו אחבל קאי ולא אפסקיא דהיינו משיחה אבל בפסקיא שרי ותימה אמאי פסק כרבנן וכו' דהיינו בתחילת דבריו כן נראה פי' דברי הרמ\"ך וקשיא לי עליו חדא במאי דרצה להבין לדעת רבינו דפסק כר\"י משום דאמר ובלבד שלא יעניבנו וקאי אחבל וכמ\"ש ואין זה הכרח וכי מי לא מודה ר\"י דבמשיחה אפי' קשר שרי דמ\"ש מעניבה דלדידיה עניבה גופא קשירה וכד שרי עניבה הוא הדין קשירה ומ\"ש ובלבד שלא יעניבנו קאי אחבל לאשמועינן דעניבה גופה קשירה היא וא\"כ מה שכתב ועונב עניבה ופירושו אבל קשירה לא לא הוי כר' יאודה ג\"כ ועוד במה שסיים אמאי פסק כרבנן ואפכא הו\"ל להקשות אמאי פסק כר\"י דמאי דפסק כרבנן ניחא דהלכתא כרבנן ולא קשיא אלא במאי דפסק כר\"י נמצא דאי אפשר זה בכונת הרמ\"ך וצ\"ע.
ולעיקר קושיתו שהקשה על רבינו שכתב ועונב עניבה לק\"מ דלעולם רבינו פוסק כרבנן וכמ\"ש בפי' בתחילת הל' ומה שסיים רבינו כן הוא משום דאיירי במשיחה קטנה שמבטל אותה לכך ומשו\"ה אסור לקשור אבל עניבה שרי דלאו של קיימא הוא ולא גוזר והוי כרבנן או דמ\"ש ועונב ר\"ל או עונב עניבה והוי כרבנן ומוכרח דכר\"י לא פסק ודוק.
ודעת הטור דלא כדעת רבינו יעו\"ש סי' שי\"ז ומרן שם כתב דעת רבינו בסוף דבריו וסיים ודעת רבינו ירוחם כרבינו דהיינו דגוזר חבל גרדי אטו דעלמא וכנראה דכן דעתו לפסוק ובספר הקצר סתם וכתב אבל לא בחבל ולא חילק דבגרדי שרי כנראה דס\"ל להלכה כרבינו וכרבנן דגוזר דגרדי אטו דעלמא וכן הבין המג\"א אך קשה על הט\"ז שכתב על מ\"ש מרן ז\"ל אבל לא בחבל שהוא אינו חשוב ומבטלו שם הוא של קיום עכ\"ל ור\"ל דאיירי בחבל דעלמא אבל בגרדי שרי וליתא לדעת מרן וכמו שהכרחנו ואולי שמפרש אעיקרא טעמא דחבל ודוחק.
וכתבו התוס' ד\"ה כלל אמר ר' יהודה תימה וכו' וי\"ל דה\"ק כל קשר עד לאו היינו קשירה. וכתב החידושי הלכות וז\"ל דכל קשר דאמר ר\"י משמע אפי' בעניבה ולאפוקי מרבנן דנקטו קושרין אבל לא בחבל דמשמע דוקא קשירה ע\"כ כונתו לפרש הך פי' התוס' בדברי ר\"י דמתני' דמדאמר ר\"י כל נכנס עניבה וה\"ק כל קשר וגם עניבה שאינו של קיימא דהיינו דקשר דאיכא הכי והכי אין חייבין הא של קיימא חייבין ונכנס עניבה ג\"כ ונמצא גם עניבה מוזכר והדיוק קאי לתבת כל דכולל עניבה אבל ת\"ק דלא תני אלא קשר אינו נכלל עניבה.
כתבו עוד אי נמי וכו' עד סוף הלשון פי' דבריהם דבמתני' דלעיל תני יש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכו' ואהא קאי סיפא דמתני' דמייתי מאי דכליל לן כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו ולא למאי דסמיך." + ], + [ + "מותר \n וכו'. אבל לא במדינה. וכתב הרב המגיד ופסק רבינו כלישנא קמא דאמר הא רבי שמעון והא רבנן עכ\"ל ותמהנו דא\"כ קשה רבינו דידיה אדידיה דרבינו פסק בפ\"ב דמילה דלא כר' אליעזר דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת אלא כר\"ע דדוקא מילה דוחה את השבת והך סוגיא דהכא אזלא כר\"א וכמ\"ש רש\"י וא\"כ איך פסק רבינו כסוגיא דהכא ופליג דידיה אדידיה וראינו להר' יהונתן בעירובין שכתב וז\"ל ואע\"ג דקשר אב מלאכה מוקמינן לה בש\"ס שקושרים באמצע כלומר שנפסקה באמצעיתא וכשקושרה שם אינו של קיימא שהרי מעכב השמעת קול הניגון ואינו עושה כי אם לפי שעה עד מוצאי שבת אבל מן הצד סמוך ליתדות אסור לקושרה דהוי קשר של קיימא עכ\"ל ור\"ל דשפיר פסקינן כהך מתני' לפי אוקמתא זאת דמוקמינן למתני' באמצעיתא דלא הוי קשר של קיימא ולא הוי אלא משום שבות ובמקדש לא גזרו וע\"פ זה נראה ג\"כ ליישב דעת רבינו דפוסק הך מתני' דנימת כינור שנפסק וכאוקמתא דבאמצעיתא ומה שלא הזכיר רבינו חילוק זה הוא משום דקאי על מאי דהתחיל מותר לקשור קשר שאינו של קיימא ואהא כתב נימת כנור וודאי דבשאינו של קיימא איירי והיינו באמצעיתא ואדרבא על הרי\"ף קשה שלא כתב אלא המשנה כצורתה בלא אוקמתא אבל לרבינו אתי שפיר כדכתיבנא.
וכל זה אפשר להליץ בעד רבינו אבל הרה\"מ לא כתב כן ומה יענה למה שהקשינו ואחינו החכם השלם מהרי\"א ז\"ל תירץ לדעת רבינו דס\"ל דכדי שיהיה חייב צריך שיהיה מעשה אומן וקשר של קיימא וכמ\"ש בראש הפרק א\"כ כשמתרץ בש\"ס הא ר\"ש והא רבנן דתניא בן לוי וכו' קושרה לא הוי איסור דאורייתא דהן אמת דהוי קשר של קיימא מ\"מ לא הוי מעשה אומן דאומן משלשל מלמטה וכורך מלמעלה וכמ\"ש רש\"י יעו\"ש ור\"ש אומר כיון דאפשר בעניבה לא עבדינן איסור דרבנן ר' שמעון בן אלעזר אומר אף היא אינה משמעת [את הקול] וכיון שכן אף משלשל דמכשירי מצוה דוחין את השבת וכר\"א ואיבעית אימא הא והא רבנן כאן באמצע כאן מן הצד ר\"ל עד כאן לא קא שרו רבנן בשבות דרבנן אלא באמצע דא\"א בעניבה וכמ\"ש רש\"י אבל מן הצד דאפשר בעניבה אפי' שבות אסור וכשמתרץ ואיבעית אימא הא והא באמצע ה\"פ מר סבר גזרינן אטו שלשול ומר סבר לא גזרינן וא\"כ רבינו סובר כרבנן וכתירוצא קמא וליכא אלא איסור שבות.
אך קשה לדרך זה בתי' ג' דמר סבר גזרינן דלא מצינו גזרה מקשירה לשלשול וראיה דלא גזרינן מעניבה לקשירה ונראה להמליץ תירוץ זה באופן אחר דהן אמת דפי' דהך סוגיא אזלא כפרש\"י ברם רבינו ס\"ל מכח סוגיא דעלמא דכדי שיהיה חייב צריך קשר של קיימא ומעשה אומן ולפי אותה סוגיא יתורץ קושית הברייתא והמשנה הא ר\"ש והא רבנן וכמו שפי' ורבינו תפש כההיא סוגייא ברם זה ניחא לומר לרבינו אבל הרב המגיד דלא נחית לפרש שום דבר קשה מה יתרץ לרבינו.
וז\"ל חכם בני הי\"ו ולי נראה לתרץ דס\"ל להרב המגיד דעד כאן לא פסק רבינו בהל' מילה כר\"ע דאין מכשירי מילה דוחין את השבת אלא דוקא מכשירין דמילה דאפשר לעשותן מערב שבת דהיינו אזמל למול וכיוצא דר\"א התיר לעשות האיזמל בשבת ור\"ע אסר אבל במכשירין דלא היה אפשר לעשותן בע\"ש כגון הנימא שנפסקה מהכנור בשבת בזה ודאי פוסק כר\"א דדחי שבת וזה דקדק רבינו בהל' מילה וז\"ל כיצד הרי שלא מצאו סכין וכו' אין מביאין אותו וכו' הואיל ואפשר להביאו מע\"ש עכ\"ל וכ\"כ גבי קרבן פסח יעו\"ש בדוכתיה וזהו שמחלק רבינו בין נימא שנפסקה בשבת לקשירת נימא בתחילה בשבת לפי דהקשירה היה יכול לעשותה מע\"ש עכ\"ל.
וראיתי להתוס' יו\"ט ז\"ל הקשה כן ועוד לו ז\"ל שם וז\"ל ומדברי הר\"מ פ\"י נראה דס\"ל וכו' עד וכדפסק פ\"ג מהל' כלי המקדש וכו' נראה מדבריו דס\"ל דלעולם דס\"ל כר\"א אלא משום דס\"ל דעיקר שירה בפה הוא דמוקי לה לדידיה בקשר של קיימא והוא תירוץ דרבינו מהל' מילה לא פסק כר\"א אלא כר\"ע יעו\"ש וחזרה קושיא לדוכתא." + ], + [], + [], + [ + "התופר \n שתי תפירות וכו'. פרק כלל גדול דף ע\"ד והא לא קיימא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן והוא שקשרן וראיתי להריטב\"א כתב יד כתב וז\"ל הקשו בתוס' ולחייב נמי משום קושר ותירצו דכיון דאין הקשירה רק להעמיד התפירה חשבי לה משום תופר בלחוד ומורי הרב ז\"ל פי' דקשרן לאו דוקא אלא שהרכיבן זה על זה ושזרן ביד לקיים התפירה. ועוד י\"ל כגון שקשרן ע\"מ להתיר אחרי כן דמשום קשירה ליכא אבל משום תפירה איכא כיון שהיא מתקיימת עכשיו עכ\"ל ולענ\"ד יש לי לדון במ\"ש בתירוץ ב' ששיזר ב' הראשים ביחד הוי היפך הירושלמי דפותל חבלים דחייב כדכתב רבינו לעיל ה\"ח ומי הזקיקנו לומר דפליגי ש\"ס דילן עם הירושלמי גם (את) [על התירוץ] הג' דיש חילוק בין תפירה לקשר בענין של קיימא (וי\"ל) [ויש להקשות] דמאי שנא קשר מתפירה דבקשר צריך של קיימא ובתפירה לא הא עניינם דמו אהדדי דכל עניינם הוא לקשור זה בזה אלא משום דמצינו אותם במשכן חשיב לב' מלאכות וכמ\"ש בש\"ס במקום אחר ועוד קשירה שיהא של קיימא מהיכן נלמד ממשכן שהיה של קיימא וגם התפירה דמשכן היה של קיימא וצריך ללמוד שיהו של קיימא.
והר' אליעזר ממיץ הביאו הגהות מיימוני והר\"ן וב\"י סי' שי\"ז מכח קושיא זאת הכריח דכדי שיהא חייב בקשר צריך קשר על קשר יעו\"ש ובסמ\"ג חילק וז\"ל אמנם יש קשרים שמתקיימים בקשר אחד כגון שקושר חבל בראשו ואין קושר ב' ראשים ביחד וכן כל כיוצא בזה וכו' ר\"ל דהא חזינן דכשקושר קשר אחד בראש החבל מתקיים ואיך נאמר כאן דהוא בראש החוט ג\"כ צריך קשר על קשר ומשום שהוא קשר אחד לא מחייב הקושר ברם מודה ליה בקושר ב' ראשים שאינו מתחייב דלא מחייב.
ולהיות שראיתי בס' צרור החיים שלא הבין כן בדברי רא\"ם וסמ\"ג אלו הוצרכתי לבאר. גם מ\"ש עוד בס' הנזכר דרבינו יסבור כרא\"ם כדי להנצל מקושית הרמ\"ך וכו' יעו\"ש וליתא דרבינו לא כתב כן בדיני קשר החיוב אלא מעשה אומן ושל קיימא ולא הצריך קשר על קשר הדרן לדאתן דדברי הריטב\"א מוקשין ועוד קשה לכולהו תירוצים דא\"כ הוי היפך הירושלמי דקאמר דחייב ב' וכמ\"ש הרמ\"ך משמו וצ\"ל דפליגי ואינו נכון לכן נ\"ל לעיקר הקושיא דאה\"נ דחייב משום קושר אלא דחייב ג\"כ משום תופר וכשאמרו במתני' התופר דחייב הוא משום תופר ג\"כ לפי האוקמתא דמוקי בשקשרן וכן הוא דעת הסמ\"ג דפליג הרא\"ם בדינו דקשר על קשר וכדכתיבנא וכן ראיתי אח\"כ להרע\"ב בפי' המשנה וז\"ל ומחייב ב' אקושר ואתופר עכ\"ל וזהו דעת רבינו שכתב דין דב' תפירות ולא כתב דמחייב אקושר דסמך אדין דקושר חייב וכאן לא נחית אלא לדין דתופר ואה\"נ דמחייב ב' וכעין זה כתב הרב המגיד לקמן ריש פי\"ב יעו\"ש ובזה ניצולנו מהשגת הרמ\"ך." + ], + [], + [], + [ + "אחד \n נתן את האבן ואחד נתן את הטיט וכו'. הכי איתא בדף ק\"ב יעו\"ש ועיי\"ש בתוס' דכתבו דלא גרסינן רבי יוסי אלא וליטעמיך אימא סיפא וכתב עליו הרשב\"א ויש להקשות לפי שיטתן דכולה ר\"י וכך היה מקובל בידן ומ\"מ אי אפשר דבירושלמי עביד לה פלוגתא דר\"י ורבנן דגרסינן התם תני אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט המביא את הטיט חייב ר' יוסי אומר שניהם חייבין סבר ר\"י אבן בלא טיט בנין הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב והרמב\"ן ז\"ל פי' דה\"ק וליטעמיך שאתה תמה על שמואל דמחייב בצרור בלבד ע\"ג עפר בא ותמה על ר\"י דמחייב אפי' בהנחה בלבד אלא ג' בניינים הוו תתאה מציעאה ועילאה תתאה בצדודי ועפרא ולכו\"ע והיינו דשמואל מציעאה באבנא וטינא והא נמי כו\"ע ועילאה בהנחה בעלמא לר\"י ובההיא הוא דפליגי רבנן עליה דר\"י עכ\"ל והכי פירוש הירושלמי לפי דברי הרמב\"ן דפליגי בעילאה אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט המביא את הטיט חייב לפי שהאבן לחוד אינו בנין אפי' בעילאה לדעת רבנן ר\"י אומר שניהם חייבין סבר ר\"י אבן בלא טיט מחייב משום דבעילאה אפילו בלא טיט הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואח\"כ נתן את האבן שהוא חייב פי' אפי' בעילאי ולא הוצרך לבאר חלוקה זאת דבהדיא קתני לה בירושלמי.
וראיתי להריטב\"א בכ\"י שהביא דברי הרמב\"ן אלו וכתב עליו וז\"ל וקשה לי שהרי מן הירושלמי נראה שאין מחלוקת ר\"י ורבנן אלא במציעתא וכו' אלו דבריו ולענ\"ד כבר פי' הירושלמי לדעת הרמב\"ן וק\"ל (וקל להבין) ומלשון הרמב\"ן שהעתקנו תראה שיש ט\"ס בלשון הרמב\"ן שהביא הרב המגיד שכתב וז\"ל והרמב\"ן מפרש שזה הבנין ג' אין חייבין בו בהנחה בלבד בלא צדוד ועפר אלא לדעת ר\"י אבל לדעת חכמים דברייתא לא אלא הרי הוא כתחתון ובמקום הצדוד ועפר צ\"ל טיט ופירוש תחתון צ\"ל שהוא אמצעי וקרי ליה תחתון לגבי העליון.", + " ובנדבך\n העליון אפי' וכו' שהרי אין מניחין עליה טיט וכו'. הקשה בס' קרית מלך רב הנדפס כעת דמדבריו נראה דהיינו טעמא דחיובא משום דאין מניחין טיט אחר הא אי מניחין טיט אחר דהיינו באמצע פטור ואמאי הא איכא טיט מקודם וכולם מודים שחייב וכמ\"ש בירושלמי וכעת אין הס' בידי אלא ששמעתי כן וי\"ל דהכא איירי רבינו בשלא שם הטיט כדי לקבל אבן עליו אלא שיעור הצריך לבנין שלמטה ומשו\"ה כתב דאף שהאבן הזאת אשר שם עליו הוי כמו כלי אפ\"ה חייב כיון שהוא דימוס אבל בירושלמי איירי ששם טיט תחילה כדי לקבל האבן ומשו\"ה כלהו מחייבי דהוי כך דרך הבנין וק\"ל." + ], + [ + "המכניס \n יד הקרדום בתוך העץ שלו הרי זה תולדת בונה וכו'. וכתב הרב המגיד פ' הבונה עייל שופתא וכו' רב אמר חייב וכו' ופסק כרב באיסורי עכ\"ל והנה לפי\"ז דאמר רב בפי' משום בונה א\"כ מ\"ש בפ' כירה דף מ\"ז ע\"א על מ\"ש שם מהו להחזיר מטה של טרסיים בשבת וכו' הא רב ושמואל דאמרי תרוויהו המחזיר וכו' חייב חטאת ופרש\"י הוא תחילתו וגמרו ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש אב לכל גומרי מלאכה ולא משום בנין דאין בנין בכלים עכ\"ל קאי לשמואל דס\"ל הכי וכדאמר הכא בפי' דלרב דס\"ל דיש בנין בכלים א\"צ פירוש וק\"ל ואין לומר דאף דאמר רב התם משום בונה הוא בכלי מחדש וכמ\"ש התוס' בדף ק\"ב דרש\"י לא ס\"ל חילוק זה ופשוט הוא בכמה מקומות ושם באותה סוגייא מותיב בש\"ס למ\"ד דלהחזיר מטה של טרסיים שפיר דמי מההיא ברייתא דמחזיר קנה מנורה וניחא ליה דאינהו אמור כי האי תנא והוא רשב\"ג דברפוי שרי ועיי\"ש מ\"ש התוס' ד\"ה רשב\"ג.
וראיתי להריטב\"א בכ\"י מה שכתב כאן ולהיות שם ט\"ס אעתיקם לתקן הלשון וז\"ל אחר שהביא קושית התוס' ותירוצם דההיא דרב ושמואל במהודק ואפי' בלא תקיעה וסבירא להו דיש בנין בכלים וכדאשכחן להו לקמן פ' הבונה ולפיכך במהודק חייב חטאת וכיון דכן ברפוי ס\"ל דאינו כל כך ואפי' בהידוק איסור דרבנן בלחוד הוא וכיון שכן ברפוי שרי לכתחילה וכי תימא דניחוש שמא יתקע דאיכא בתקיעה איסורא דאורייתא הא ליתא דברפוי לא שייכא תקיעה כלל עכ\"ל אות באות ולפי הכתוב אין דבריו מובנים וכצ\"ל ולפיכך במהודק חייב חטאת וכיון שכן ברפוי ס\"ל דאינו כ\"כ חייב אבל איסורא איכא ואינהו ס\"ל כרשב\"ג דאפי' בהידוק איסורא דרבנן בלחוד הוא וכיון שכן ברפוי שרי לכתחילה וכו' והוא תירוץ התוס' ומשמם הוא דכתב הכי וק\"ל.
נחזור לדברי רבינו דפסק כרב דחייב משום בונה ואף דכתב רבינו פ' כ\"ב הכ\"ו דאין בנין בכלים כבר כתב הרב המגיד לעיל ד\"ה וכן העושה דהא דאמרו אין בנין בכלים הוא בכלים שנתפרקו להחזירן אבל העושה כלי מתחילה אין לך בנין גדול מזה וכ\"כ התוס' בסוגיין ד\"ה האי מאן דעייל וכו' וכ\"כ הריטב\"א בכ\"י וז\"ל מאן דעייל שופתא וכו' יש מקשים דהא קי\"ל אין בנין בכלים וכו' ותירצו דהתם בכלי של חוליות שהוא עשוי כבר אלא שנתפרק דסברי בית הלל שאין בחזרת פרקיו משום בנין אבל עושה כלי בתחילתו כגון זה ודאי בנין גמור ולעיל [נמי] אמרינן קרש שנפל בו דרנא מטיל לתוכה אבר וסותמו וההוא [אפי'] כשהקרש תלוש קאמר ולא עוד אלא שאפילו במגבן הוה ס\"ד דיש בו משום בונה אלא שדחו בש\"ס שאין בנין באוכלין [וכו'] וזה פשוט עכ\"ל הרי בפי' דס\"ל דכשעושה כלי מתחילה יש בנין בכלים אלא דמ\"ש בסוף דבריו לא זכינו להבינו דהא ברייתא וש\"ס ערוך הוא דמגבן חייב משום בונה בדף צ\"ה וכן פסק רבינו בהלכה זאת וכל הפוסקים.
והנה יש להקשות לדעת רבינו דס\"ל דאין בנין בכלים שנתפרקו להחזירה וכמ\"ש הרב המגיד וכמו שהביא מפכ\"ב ומדרבנן הוא דאסרו להחזירן משום דמחזי כבונה וכמ\"ש שם א\"כ אמאי אסור בטילטול וכמ\"ש רבינו פרק כ\"ו הי\"א מנורה וכו' אין מטלטלין אותן דהשתא הוי גזרה לגזרה דאי יטלטלנה שמא יחזירנה ומחזי כבונה ויראה אחר ויבנה ובשלמא אי יש בנין בכלים אפילו להחזירן ניחא אבל כיון דס\"ל דאין בנין קשה וראיתי להט\"ז סי' רע\"ט ס\"ק ו' על מ\"ש מרן מנורה וכו' אין מחזירין דחיישינן וכו' ויחזירנה ונמצא עושה כלי שכתב וז\"ל אע\"ג דבסי' שי\"ד (אמר) [אמרינן] אין בנין בכלים שאני הכא דהוי כעושה כלי מחדש עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא במיטה של פרקים כתב מרן בסי' שי\"ג ס\"ו ברפויה דשרי לכתחילה ובהדוק פטור אבל אסור והא עושה כלי מחדש ואמאי לא מחייב ואי יאמר דשם בסי' רע\"ט איירי שמא יתקע ויהא חייב חטאת גם זה תימה דהשתא בטילטול אסור שמא יתקע ברפוי שרי אדרבא יותר ראוי למגזר שלא לעשות אפילו רפוי וזה פשוט ואם נאמר דהך דרפויה והדוקה ותקועה ר\"ל לפי המנורה דיש שאינה צריכה הדוקה אלא רפויה ויש שצריך הדוקה ויש שצריך תקועה ורפויה שריא לכתחילה והדוקה פטור אבל אסור אבל בתקועה חייב חטאת וא\"כ מ\"ש דאסור בטלטול שמא יחזירנה היינו בתקועה הנה חוץ דלא כתב כן אלא סתם זאת עוד דא\"כ הו\"ל למרן לחלק איזה אסורה לטלטל ואיזו מותרת דלאו כל מנורות אסירי וכמו שחילק במיטה של פרקים וא\"כ אין מקום לתירוץ זה. ושוב ראיתי שכ\"כ המג\"א שם סי' רע\"ט ס\"ק י\"ד יעו\"ש.
ויש לדקדק עליו דאמאי לא כתב בהדוקה שרי לטלטלה ועוד ראיתי שדבריו סתרי אהדדי ממ\"ש כאן למ\"ש סי' שי\"ג סק\"ו על מ\"ש מרן מיטה של פרקים אסור להחזירה וכתב עליו וז\"ל הטעם דהוי גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש עכ\"ל ודבריו תמוהים דהא האי טעמא הוא דשמואל בדין דתוקע עץ בעין ורב אמר משום בונה ומרן פסק כרב ז\"ל דפסק דחייב משום בונה וכמ\"ש שם ס\"ט וז\"ל התוקע וכו' הרי זה תולדת בונה וכיון דס\"ל דגם במנורה של חוליות יש משום בונה וכמ\"ש הוא בסי' רע\"ט לדעת מרן דהוי כעושה כלי מחדש וא\"כ אמאי כתב משם מכה בפטיש ואף בלתי דבריו שבסי' רע\"ט קשים דבריו שבסי' שי\"ג ממ\"ש מרן כרב ועוד קשה בהא דכתב מטעם דמכה בפטיש דחייב דליתא דלא כתב מרן אלא מיטה של חבלים אסור להחזירה והוי פטור אבל אסור ולא חייב חטאת דדוקא בתוקע חייב חטאת ואולי קאי לתוקע וט\"ס נפל בדבריו. אך קשה מה שהקשיתי לעיל וכן המג\"א כתב חייב חטאת משום דעושה כלי משום דבתוקע יש בנין דדמי לעושה כלי מחדש. ועוד קשה לדברי הט\"ז דמה יענה לרבינו שכתב בפירוש דבהחזרת חוליות של מנורה ליכא חיוב חטאת ואף דמחזי ככלי מחדש ואפ\"ה אסור בטלטול וכדכתיבנא לעיל. ועוד קשה להט\"ז מדברי מרן גופיה שכתב בסי' תקי\"ט כלים שהם וכו' כגון מנורה של חוליות מעמידין ביו\"ט וכו' וה\"ט דאין בנין בכלים אפי' במנורה וכ\"כ הוא עצמו שם והוי היפך דבריו שבסי' רע\"ט שכתב דהוי כעושה כלי מחדש ואין להקשות מאי שנא יו\"ט משבת וכמו שאכתוב לקמן. ושוב ראיתי להרשב\"א בחי' דף ק\"ב וז\"ל בקיצור ולפי\"ז כתב הרמב\"ן וכו' והיינו דגזרינן בפ' כירה במנורה של חוליות ואסרינן ליה אפילו לטלטל גזרה שמא תפול ותתפרק לגמרי ויחזירנה ונמצא עושה כלי לכתחילה עכ\"ל ובזה היה מקום לישב לרבינו אבל קשה כמ\"ש לעיל להט\"ז.
ואין להקשות לרבינו דמאי שנא דבפכ\"ב הכ\"ו כתב אין מחזירין מנורה של חוליות וכו' מפני שנראה כבונה ואילו בהל' יו\"ט פ\"ד הי\"ג כתב כלים וכו' כגון מנורה של חוליות מעמידין אותם ביו\"ט וכו' ואמאי הרי אין בין יו\"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דשאני יו\"ט דמשום שמחה התירו וכמ\"ש בשיטה מקובצת למס' יו\"ט וז\"ל בדף כ\"ב וב\"ה סברי אין בנין בכלים ואע\"ג דבשלהי פרק כירה אמר דבמנורה של חוליות בין גדולה בין קטנה אסורה דוקא בשבת אסרו ולא ביו\"ט וכו' עכ\"ל ומשום שמחת יו\"ט הוא דשרו וכמו שנראה מדברי הרשב\"א בשבת דף מ\"ז ושוב ראיתי במג\"א סי' תקי\"ט כתב כן ומ\"ש ביו\"ט לא גזרו לפי שאין בנין וסתירה בכלים אינו ר\"ל מכלל דבשבת יש בנין וסתירה דהדין שוה בין בשבת וי\"ט אלא ר\"ל דהיינו טעמא דביו\"ט מקילינן משבת משום דעיקר מילתא ליכא איסורא דאורייתא אלא מדרבנן ומשום שמחת יו\"ט התירו." + ], + [ + "העושה \n נקב וכו' חייב משום בונה. עיין בכ\"מ ויש להקשות דמאי קשיא ליה מהא דריש פרק כ\"ג התם איירי בנקוב כבר אלא דהוסיף לנקוב (שכ\"כ) [כל כך] שהוא עשוי וכו' והיינו כיש אומרים דברייתא בדף קמ\"ו יעו\"ש וא\"כ משו\"ה חייב משום מכה בפטיש שהוא סוף הנקב ולמה שהקשה מהא דבסמוך נ\"ל דשם לא איירי בנקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא אלא בנקב שהוא להכניס או להוציא וכמ\"ש בין בעץ בין במתכת וכו' דמשום בנין ליכא ומשום מכה בפטיש איכא וזה הוא שסיים וכל פתח וכו' אין חייבין ר\"ל האי דחייבתי משום מכה בפטיש לפי דדוקא בפתח שעשוי להכניס ולהוציא הוא דחייב על עשיתו משום בונה ומשו\"ה על העשיה מפטר אבל חייב משום מכה בפטיש כיון דהא מיהא אין צריך עוד מעשה בנקב הזה. והרב פרי חדש תירץ דהתם ליכא שיעור להכניס ולהוציא ומשו\"ה חייב משום מכה בפטיש אבל היכא דאיכא שיעור להוציא ג\"כ חייב משום בונה וקשה דכל שהוא כתב רבינו כאן וכל שהוא כתב בהל' ט\"ז ועוד דאי מהאי טעמא הוא דחייב משום בונה הו\"ל לכתוב כאן כדי שיכנס האורה ויוציא ההבל.
וראיתי להמג\"א סי' שי\"ד סק\"ג תירץ וז\"ל ולי נראה דהכא מיירי בלול שאינה מחוברת לקרקע ולית בה בנין והקשה אחינו החכם המופלג שלמה בן עזרא נר\"ו דהא כתב רבינו במכניס יד הקרדום דחייב משום בונה אף דלא הוי מחובר לקרקע וכן ממ\"ש רבינו בין בבנין בין בכלים נראה דלא שנא בקרקע או אינו מחובר בקרקע וי\"ל דשאני יד הקרדום שהוא בנין ממש דעשה כלי מחדש וכבר ס\"ל לרבינו בנדון כזה דחשיב בנין וכמ\"ש הרב המגיד לעיל הי\"ג אבל כאן איירי דלא עשה כי אם נקב שהוא עשוי הלול כבר ומשו\"ה כדי שיחשוב בנין צריך שיהיה מחובר לקרקע ומ\"ש רבינו בנין אינו ר\"ל שהיא מחוברת לקרקע אלא הוי כגון לול גדול שמטלטל ממקום למקום וקרי ליה בנין לפי שלעולם הוא ע\"ג קרקע אבל כל שמחובר לקרקע חייב משום בונה.
ודרך אגב ראיתי להתוס' ריש דף ק\"ג ד\"ה בשלמא וז\"ל אע\"ג דלא דמי לעושה נקב בלול וכו' דהתם עשוי להכניס ולהוציא מ\"מ מטעם בנין כל שהוא מחייב וכו' עכ\"ל והקשה החכם השלם יעקב איש תם דא\"כ הא דפרק חבית דף קמ\"ו דנראה דוקא פתח שהוא עשוי להכניס ולהוציא הוא דמחייב לא הוי לא כרב ולא כשמואל דאילו לשמואל הא כתבו התוס' לעיל ד\"ה לול דלא ס\"ל הכי ולרב הא כתבו הכא דבנין כל שהוא חייב ולא צריך הוצאה ולי לא קשיא דלעולם כו\"ע מודו דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא לאו פתח ועד כאן לא כתבו התוס' לעיל דלא ס\"ל לשמואל אלא בלול דלא חשיב ליה להכניס ולהוציא משום דמחמת דמכניס אויר הוא דמוציא הבל דלאו הוצאה מקרי דהאויר שנכנס הוא דאינו מניח עפוש הזוהמא אבל בענין אחר דאיכא הוצאה כגון במפיס מורסא דמכניס אויר ומוציא ליחה חייב כמ\"ש התוס' בריש שבת דף ג' ד\"ה ומפיס מורסא יעו\"ש ורב ג\"כ מודה בהא דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא דלאו פתח ברם היינו דוקא בפתח שהוא עשוי לכך דוקא שיהיה פתוח ולא אדעתא למלאות כגון קודח שהוא עשוי למלאות ברם שאינו עשוי למלאות לאו מתורת פתח מחייב אלא משום בנין כל דהו שדרך הבונים הוא כן שקודחין להשים המסמר וחייב משום בנין וזהו שכתבו התוס' מ\"מ מטעם בנין כל שהוא מחייב וזה פשוט." + ], + [], + [ + "המכה \n וכו'. עיין לעיל הי\"ד." + ], + [ + "המפיס \n שחין בשבת וכו'. ואם להוציא הליחה הרי זה מותר. הכי איתא בשבת דף ק\"ז אמר שמואל כל פטורי שבת פטור אבל אסור לבר מהני ג' דפטור ומותר חדא הא וכו' ואידך המפיס מורסא וכו' ואידך הצד נחש וכו' ובע\"ב שם איתא על מתני' דהצדן לצורך חייב מאן תנא אמר רב יהודה וכו' ר' שמעון היא וכו' איכא דמתני לה אהא המפיס וכו' ואיכא דמתני לה אהא הצד נחש וכו' ע\"כ ואילו איכא דמתני לה אהא ישב האחד על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצדו אעפ\"י וכו' והשני פטור מאן תנא ר\"ש היא לא קאמר משום דבהא אפילו ר\"י מודה דהא לאו מלאכה עשה כי היכי דלחייב משום מלאכה שאצ\"ל דהא ניצוד ועומד הוא אלא דמשמר והוא שומר את ביתו ואפילו ר\"י הוי וא\"כ קשה על מ\"ש הר\"ן סוף פרק האורג על הנך ג' דאמר שמואל וז\"ל והנך ג' אמר בפ' שמונה שרצים דאתיין כר\"ש וכו' וכמ\"ש בפ' המצניע וליתא וכמ\"ש מהש\"ס ואין להקשות דא\"כ דהא דישב השני פטור לכו\"ע משום דליכא מלאכה א\"כ אמאי צריך שמואל להביא ראיה דפטור ומותר מסיפא דמתני' והא בלא\"ה ליכא מלאכה משום דזה השמיענו סיפא דמתני' דדמי לנועל את ביתו דלא נימא דזה הוי צידתו ומשו\"ה הביא מהסיפא וכך הסברא נותנת וק\"ל." + ], + [ + "המסתת \n את האבן כל שהוא חייב וכו'. וכתב הרב המגיד כבר הזכרתי זה למעלה ולא ראיתי לא למעלה ולא למטה שהביא זאת המימרא אלא הנך ב' מימרות שופתא בקופינא דמרא ולול ואדרבא באותן פסק כרב ובהך כשמואל.", + " המצדד\n את האבן ביסוד הבנין וכו' חייב משום מכה בפטיש. עיין בש\"ס ותוס' שם שמחקו משום מכה בפטיש והאמת איתם ורבינו לא הרגיש בדבריהם ולא ידעתי למה.", + " הלוקט\n יבולת וכו'. ועיין מ\"ש מרן כוונתו לפרש בדברי רבינו הכי והוא שיקפיד ר\"ל במתכוון אבל אם הסירן דרך עסק בלא מתכוון הרי זה פטור ולא שנא אי מקפיד ללובשו הכי או לא דאפי' שאינו מקפיד ללובשו הכי כל שמסירן בכוונה חייב ומ\"ש נראה מדברי רבינו הוא ממ\"ש והוא שיקפיד ואח\"כ אבל אם הסירן דנראה דהוא דבר והפוכו דכיון דדרך עסק הוא שלא בכוונה והוא שיקפיד הוא בכוונה וכ\"כ בב\"י יעו\"ש ולענ\"ד דבריו תמוהים דמי הכריחו לזה אחר דהפי' הפשוט דאי קפיד עליו מסירן בכוונה ברם כשאינו מקפיד עליו וחזינן דלוקטן ודאי שהוא כמתעסק וזהו שכתב והוא שיקפיד ר\"ל הך דמחייבינן הוא כשמקפיד ומחמת זה לוקטן בכוונה אבל אם אינו מקפיד אלא שהסירן דרך עסק הרי זה פטור.
ועוד קשה בדברי מרן הן בלשון זה הן בלשון שאחריו דאיך נאמר דאם הסירן בכוונה אעפ\"י שלא היה נמנע וכו' חייב והא בש\"ס דף קמ\"ז הביא עובדא דעולא איקלע לפומבדיתא חזא רבנן וכו' אמר ר\"י נפוצו וכו' אנן לא קפדינן מידי וכן עובדא דאביי יעו\"ש ופסקו רבינו בדין שאחרי זה הרי דכל דלא קפיד ללובשו הכי שרי להוציאו אפי' בכוונה ולדעת מרן חייב ומה בין זה לזה דהוא נסתפק אי יפרש רבינו גם בדין שאח\"ז כמו בהך דינא והא אי יפרש רבינו כן איך כתב רבינו דכל דלובשו הכי שרי לכתחילה ועובדא דאמוראי דעבדו לכתחילה והוא פלאי ובדברי רבינו י\"ל גם מ\"ש בדין זה כתב אבל אם הסירן דרך עסק הרי זה פטור אבל אסור ובדין טלית חדשה כתב מותר ואולי יש לחלק בין הא דיבולת שהוא מעשה גמור למנער דלאו מעשה גמור ועיין בכנסת הגדולה סי' ש\"ב הגהות ב\"י אות ב'.", + " המנער\n טלית חדשה וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד פי' דכיון דלא קפיד הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ושרי והוי כפי' הערוך שהביאו התוס' דף ק\"ג ד\"ה לא צריכא יעו\"ש ועיין במ\"ש מרן בדין זה ובמ\"ש לעיל בסמוך." + ], + [ + "הצד \n דבר וכו'. הכי איתא בשבת דף ק\"ו תנן התם אין צדין דגים וכו' יעו\"ש וכתב רש\"י מתני' דקתני צפור לבית לא בצפור דרור עסקינן שדרכה לדור בבתים כבשדה (ונשמט) [ונשמטת] מזוית לזוית עכ\"ל פי' לעולם דמחלקינן בין מקורה לאינו מקורה ומתני' דבבית אפילו מקורה לא הוי צידה היינו צפור דרור שאינה מקבלת מרות וכן משמע הלשון דרבה בר רב הונא דקאמר הכא בצפור דרור דר\"ל הכא דוקא וכן נראה מדלא קאמר אלא כנראה דאזיל עם ההיא תירוצא דלעיל וארווחנא ג\"כ דלפי\"ז לא משוינא פלוגתא בין ר' יהודה וחכמים דאינהו איירו בצפור דרור ומשו\"ה למגדל דוקא אבל בשאר עופות יש הפרש בין ביבר גדול לקטן ולא פליגי אלא בחיות ועיין להחידושי הלכות פ' אין צדין דף כ\"ד מ\"ש על דברי רש\"י אלו שכתבן שם ואף לפי מ\"ש החידושי הלכות שם לדעת התוס' דפי' בההיא דאמר שם בש\"ס ה\"ד מחוסר צדה דאמר הבא מצודה ונצודינו דמיירי בעופות דלפי פירושם לא קאי האי תירוץ דמחלק בין ביבר מקורה לאינו מקורה אלא דאיכא לפלוגי בין הברייתות אם יש שיעור או לא היינו דרב יהודה דאמר הבא מצודה ונצודנו מחלק בין הברייתות בקטן לגדול אבל לעולם רבה בר רב הונא דאמר לעיל הכא בצפור דרור עסקינן הוא בחילוק דמקורה לאינו מקורה.
והוצרכתי להכריח כן לפי שראיתי בשיטה מקובצת ליו\"ט כתב וז\"ל הכא בצפור דרור וכו' פי' הא דקאמר צפור למגדל ולא לבית וברייתא נמי דקתני אין צדין דמשמע אפי' בבית מיירי בצפור דרור שיודעת להשמט בזויות הבית ועדיין היא מחוסרת צדה ומתני' דתני צדין בשאר עופות ולעולם בבית מקורה וכו' עכ\"ל וכבר הכרחנו דהאי תירוץ קאי עם החילוק דמקורה לאינו מקורה.
ואגב ראיתי מ\"ש על הערוך שם וז\"ל שאינה מקבלת מרות פי' שאינה מקבלת שררה ואדנות משום אדם שאינה יראה לדור בבית ותמהני על הערוך שפי' צפור דרור אינה מקבלת מרות שאינה מצויה בישוב שלא יתפשנה אדם ואם יתפשנה חונקת עצמה והכא אמר שדרה בבית כבשדה וצ\"ע עכ\"ל. ולענ\"ד נראה דכונת הערוך ז\"ל במ\"ש שאינה מצויה בישוב ר\"ל שאין לה דירה קבועה בישוב כמו שאר העופות אלא לעת הצורך המה באים ואח\"כ הולכים למרחוק והיינו שלא יתפשנה אדם ואם יתפשנה חונקת עצמה וז\"ש בש\"ס שאינה מקבלת מרות שהיא כעסנית ואפי' כפעם בפעם שבאה בבית ורוצים לתופשה היא יגעה בכל מאמצי כחה להנצל עצמה ומ\"ש שדרה בבית כבשדה ר\"ל כמו שאי אפשר לתופשה בשדה כך בבית מחמת דעזה כמות לה התפישה ויגעה הרבה שלא להתפש.
ונבא לדברי רבינו במ\"ש או שהפריח את העוף וכו'. ועיין מ\"ש הלח\"מ ומה שיש לתרץ כבר קדמני הט\"ז סי' שט\"ז וראיתי לרבינו בפי' המשנה שכתב והלכה כחכמים וכמו שפי' רשב\"ג ובפירוש המשנה דפ' אין צדין כתב והלכה כרשב\"ג כנראה דפליג אחכמים וי\"ל על פי מ\"ש הרב המגיד פ\"ב מהל' יו\"ט ה\"ז והלח\"מ שם וכן פרש\"י בפי' הראשון בפ' אין צדין ד\"ה השתא דאתית וכו' אלא דלרש\"י לפי' הזה פליג אכולה דינא דת\"ק ולרבינו לא פליג אלא אדגים דוקא אבל בחיה ועוף לא ומשו\"ה בשבת דלא נזכר דגים אלא חיה ועוף כתב והלכה כחכמים וכמו שפי' רשב\"ג אבל בביצה דהוזכר דגים בדברי ת\"ק ורשב\"ג פליג עליה כתב והלכה כרשב\"ג. ודרך העברה ראיתי להפר\"ח הל' יו\"ט סי' תצ\"ז שהביא הכרח לרבינו דס\"ל דלא פליג כלל רשב\"ג מדבריו דהלכות שבת ולא זכר שר דבריו במס' ביצה וכעת אין הספר מצוי בידי." + ], + [], + [], + [], + [ + "צבי \n וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד משם הרמב\"ן והרשב\"א ומה שתירצתי בזה ראיתי כן להרב יד אהרן נר\"ו סי' שט\"ז וע\"פ דברי הרמב\"ן ז\"ל אלו יתורץ מאי דקשיא לי זה ימים רבים בקוראי בבית אל שו\"ע סימן שט\"ז בדברי ההגה והם דברי בעל התרומה הביאם הטור שם וז\"ל כתב בעה\"ת שאסור לנעול בשבת התבה שיש בו זבובים אלא יתן בו שום דבר וכו' בענין שיוכלו לצאת וכו' וקשיא לי דהא תני במתני' הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו והכא נמי נועל תבתו לשומרו וע\"פ דברי הרמב\"ן אלו י\"ל דדוקא כשלא נודע שהיה שם צבי כלל אלא אחר שנעל אבל קודם אסור ונדון בעה\"ת כבר רואה הזבובים קודם נעילת התבה ודוק." + ] + ], + [ + [ + "השוחט \n חייב ולא שוחט בלבד וכו'. וכתב הרב המגיד שבת דף ע\"ה שוחט משום מאי מחייב ואמר שמואל משום נטילת נשמה עכ\"ל וכתבו התוס' לאו אשוחט דמתני' קאי דההוא פשיטא דלא הוי אלא משום נטילת נשמה דצובע תנן בהדיא במתני' אלא אשוחט דעלמא קאי עכ\"ל. פי' לפירושו דודאי מאי דמחייב משום צובע הוא כדאמר רב דניחא דליתווס בית השחיטה דמא וליתו ליזבנו מיניה נמצא דיש הפרש בין כשהוא לעצמו לכשהוא למזבן והשתא הכי מתפרשין דבריהם דודאי לאו אשוחט דמתני' קאי דבהדיא תנן במתני' צובע וא\"כ מוכרח דשוחט דמתני' היינו בשוחט לעצמו דלא שייך צובע וכי בעי בש\"ס אשוחט דעלמא קאי דהיינו בשוחט למכור." + ], + [ + "רמשים \n וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד על שם הרמב\"ן בעד רבינו ומה שחלק עליו ואין להקשות לדעת הרמב\"ן דיש ב' מיני פרעוש מאי מקשה בש\"ס והרי פרעוש דפרה ורבה דתניא הצד פרעוש ר' אליעזר מחייב וכו' אימא דאותו פרעוש שאינו פרה ורבה דא\"כ אמאי פוטר ר' יהושע מכלל דאסור והא לדעת הרמב\"ן זה מותר גמור לכו\"ע ואיך יאסור ר' יהושע וק\"ל.
וראיתי להמג\"א סי' שט\"ז ס\"ק כ' דברים תמוהים שכתב בעד הרב המגיד שהבין בדעת רבינו שמ\"ש אבל תולעים וכו' פטור הוא מותר ולאו דוקא וליתא דלא כתב כן הרה\"מ ומ\"ש משם הרמב\"ן בעד רבינו ולא פטרו וכו' כגון כנה וכו' וכן תולעים וכו' לאו כלום הוא וכמו שהוא פשוט א\"צ לכותבו ומה גם דרבינו כתב בריש פרק א' דכל מקום שכותב פטור הוא אבל אסור ואיך נאמר דכאן לאו דוקא אחר שדקדק לכתוב פטור ובכנה כתב מותר וודאי יש חילוק בין כנה לתולעים כמ\"ש הלח\"מ.
והלח\"מ כתב וז\"ל צ\"ל לפי דברי רבינו והרמב\"ן שמ\"ש בש\"ס והרי פרעוש דפרה ורבה ר\"ל [דהוי] כמו פרה ורבה וכו' והזכיר להרמב\"ן ג\"כ משום דקשיא ליה אמאי לא הקשה כן הרמב\"ן לרבינו וקאמר דמפרשי הש\"ס הכי ומשו\"ה לא קשיא ליה וזה יאמר הרמב\"ן בעד רבינו ברם איהו לא ס\"ל הכי וק\"ל.
וראיתי עוד סברא ג' בהא דפרעוש הביאו התוס' בדף י\"ב משם הרב יוסף ד\"ה שמא וז\"ל פי' הרב יוסף דכנה היינו שחורה הקופצת דכתיב והך את עפר הארץ ודרך שחורה הקופצת לצאת מן הארץ ובזאת הוא דנחלקו רבנן אבל פרעוש היא הכנה הרוחשת וחייב עליה אפי' לרבנן ועיי\"ש מה שהקשה לו ר\"ת ועוד הקשה לו מלקמן דף ק\"ז דפרעוש הוא פרה ורבה וכנה הרוחשת אינה פרה ורבה וכו' יעו\"ש וקשה לר\"ת למה לא הקשה עוד להרב יוסף מהך סוגייא דדף ק\"ז קושיא אחרת דלפי דברי הר\"י דפרעוש היא הכנה הרוחשת א\"כ איך תני בברייתא הצד פרעוש בשבת ר\"א מחייב והא כנה אינה מחוסר צידה שאינה קופצת לכאן ולכאן ואיך יחייב ר\"א.
וכתבו התוס' בסוגיין ד\"ה הצד את הפרעוש וכו' ואומר ר\"י בשם הרב פורת דאפ\"ה אם נושך האדם מותר ליקחנו ולהשליכו פי' דבריו דהיינו שהוא על בגדו מבפנים שנוגע על בשרו שכן דרכם שיושבים על הבגדים ולא על הבשר וחושש שמא ינשכנו דודאי בהיותו שם נושכו דזה דרכו בזה שרי ליקחנו אבל וכו' מבחוץ אסור דאינו ירא שינשכנו וא\"כ מה שכתב אם נושך לאו נושכו ממש אלא מחמת שהוא בגדו מבפנים נוגע בבשרו דודאי נושכו שרי וכן מדוקדק בלשון הרא\"ש שהביא מהרב ר' פורת גופיה וז\"ל דהא דצדן אסור היינו על גבי קרקע או ע\"ג בגדיו מבחוץ אבל אם הוא על בשרו ונושכו מותר ליקחנו וכו' פי' אם הוא על בגדיו מבחוץ הוא אסור לפי שאינו יכול לנשכו אבל אם הוא על בשרו דהיינו מבפנים ונושכו כלומר דודאי נושכו שרי וא\"כ ע\"פ האמור לא קשה דיוקא אדיוקא כמ\"ש הב\"י סי' שט\"ז ולענ\"ד נכון." + ], + [], + [ + "ואם \n דרסן לפי תומו. וכתב הרב המגיד ופירשו הרמב\"ן והרשב\"א [וכו'] ואע\"פ שרבינו פסק כר' יהודה כפי' הזה נראה מלשונו ושלא כדברי רש\"י עכ\"ל וכעת לא ראיתי היאך משמע מפי' רבינו שמפרש דלא כרש\"י והלח\"מ כתב וז\"ל טעמו דדעת רבינו דהכא משום פקוח נפש התירו דומיא דלעיל פי' דכשם דבדין דבשאר כל המזיקין אם היו יושבין במקומן אסור וכו' והו\"ל למימר חייב א\"א דס\"ל דכל שהוא פקוח נפש התירו קצת מחיובו דהו\"ל לחייב ואסר וכאן בדרסן לפי תומו הקל עוד דאפי' במתכוון שרי כיון שהוא לפי תומו אך קשה דאי ממ\"ש רבינו לעיל אסור אינו הכרח דכתב אסור לאפוקי ממ\"ש מותר להורגה אבל לעולם חיובא ג\"כ איכא וכמו שקדם בפ\"א דכל מלאכה דאצ\"ל חייב ומדוייק לשון רבינו שכתב ואם דרסן לפי תומו כפרש\"י.
עוד כתב הרב המגיד על דברי רש\"י וז\"ל ונראה מדבריו שלא התירו אלא משום דבר שאינו מתכוין וכר\"ש עכ\"ל וקשה טובא דרש\"י סיים הואיל ולא נתכוון דדבר שאינו מתכוון לר' יהודה מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא גזור והנראה דלא היה בגירסתו סיום זה ושוב ראיתי להרשב\"א בחידושיו שכתב וז\"ל פרש\"י ז\"ל שאינו צריך להזהר ממנו שלא ידרסנו אלא דורסו לפי תומו נראה מדבריו שלא התירו אלא משום דבר שאינו מתכוון וכר\"ש עכ\"ל הרי דלא היה גורס כן ומוכרח הוא דסיום זה לאו דסמכא הוא ואיזה תלמיד כתבו ממה שהקשה הריטב\"א בחי' לשבת כ\"י על סיום רש\"י זה ממ\"ש בפ' ר' אליעזר דמילה דף קל\"ג וז\"ל אמר מר בשר אף על פי שיש שם בהרת וכו' הא למה לי קרא דבר שאינו מתכוון הוא ומותר אמר אביי לא נצרכה אלא לר\"י דאמר דבר שאינו מתכוון אסור וכו' ואי איתא דדבר שאינו מתכוון לר\"י מדרבנן קרא אתי לדרבנן והצריך עיון.
והנה קודם ראותי דברי הרב המגיד והרשב\"א אלו חשבתי דרכי לישב דעת רש\"י ז\"ל דמ\"ש בש\"ס התם דבר שאינו מתכוון היינו מלאכה שאצ\"ל דלר\"י חייב ולר\"ש פטור וקרי ליה למלאכה שאצ\"ל דבר שאינו מתכוון דגם הכי מקרי וזה מוכרח לפי שאותו נדון דבהרת היא משצ\"ל לפי דהא מיהא מתכוון לקוץ הבהרת אלא שאינו צריך לגוף הבהרת ולא דמי לדבר שאינו מתכוון שהוא ספק אם יעשה האיסור או לא וכמו שמשמע מדברי רבינו ריש פרק א' יעו\"ש וא\"כ איך קאמר בש\"ס דבר שאינו מתכוון אלא דלאו בדוקא נקט הכי וא\"כ אין משם קושיא לרש\"י אבל מ\"מ קשיא אנה מצא רש\"י כן דס\"ל לר\"י דדבר שאינו מתכוין אסור מדרבנן לכן נראה דגירסת הרה\"מ והרשב\"א ז\"ל נכונה ומ\"מ אפי' יהיו דברי רש\"י לא קשה קושית הריטב\"א וכדכתיבנא.
ואחרי כותבי הרצתי דברי אלה להחכם שלם עמיתנו הוא מהרי\"א ז\"ל ואמר לי דמה שאמרתי לתרץ בעד רש\"י לפי נוסחת הריטב\"א מההיא דשבת אי אפשר ממ\"ש ביומא דף ל\"ד ע\"ב גבי הא דתניא עשישיות של ברזל היו מחמין מערב יוה\"כ וכו' והקשו עלה והלא מצרף אמר רב וכו' אביי אמר אפי' תימא שהגיע לצרוף דבר שאינו מתכוון מותר ומי אמר אביי הכי והתניא בשר וכו' והוינן בה קרא למה לי ואמר אביי לר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוון אסור וכו' הרי דמדמה ההיא סוגיא לדבר שאינו מתכוון ממש ולמה שהבאתי מדברי הרב המגיד והרשב\"א דלא גרסי הך סיומא בדברי רש\"י אמת שהטבתי לראות ושכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל דהתם ביומא דף הנזכר דלא ס\"ל כמ\"ש התוס' ד\"ה הני מילי דאינהו כתבו דלדעת ר\"י בשבת דבר שאינו מתכוון אסור מדרבנן דמלאכת מחשבת אסרה תורה והיינו כמ\"ש רש\"י כאן כמ\"ש הריטב\"א אלא ודאי דליכא להאי סיומא אלו דבריו.
והנה למ\"ש למדחי לדברי מההיא דיומא י\"ל דגם התם הוי משצ\"ל והרי זה דומה למ\"ש רבינו פ\"א ה\"ז וז\"ל כל העושה מלאכה אע\"פ שאצ\"ל חייב כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה [וכו'] מפני שהכבוי מלאכה [וכו'] ואע\"פ שא\"צ לגוף הכבוי וכו' הרי זה חייב אף כאן זה שמכבה הגחלת של ברזל ואינו מכוון לגוף הכבוי דהיינו לצרפו אלא לחמם המים הוי משאצ\"ל וזה מוכרח ממאי דמדמה לה בש\"ס לההיא דבשר דאי אפשר לומר דהוי דבר שאינו מתכוון. וכעין זה ראיתי להלח\"מ ז\"ל פ\"ב דהלכות [עבודת] יה\"כ ה\"ד ובאופן אחר וז\"ל ונראה דרבינו מפרש דהך צרוף דעשישיות הוי פסיק רישיה דא\"א שלא יצרף ויש הכרח לזה מדמדמה משצ\"ל [וכו'] וכדכתיבנא וע\"פ זה אין מקום גם למה שהכריח (דף ל\"ג) [דלא גרסינן] ברש\"י ז\"ל כמ\"ש הריטב\"א משום דבאיסור דאורייתא חייב אבל בדרבנן אסור אבל דבר שאינו מתכוון אף בדאורייתא אסור משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכמ\"ש התוס' ומודה להם וא\"כ אדרבא מצינו מקום לרש\"י היכן מצא כן." + ], + [ + "ואין \n עיבוד באוכלין. וכתב המל\"מ וז\"ל ודע דבפ' הקומץ רבה דף כ\"א דריש בברייתא תקריב מלח ואפי' בשבת וקשיא לי דלמאי אצטריך קרא והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר דהא קי\"ל אין עיבוד באוכלין וכו' עכ\"ל והביא משם מוהר\"י אלפאנדארי ב' תירוצים האחד יתכן לדעת רבינו על פי מ\"ש המל\"מ פ\"א מתמידין ומוספין ה\"ג בד\"ה ודע דהיכא שנפסלו יעו\"ש אך התירוץ הב' לא יתכן לדעת רבינו שהרי כתב רבינו הל' מעשה הקרבנות פ\"ה ופ\"ו ופ\"ז דאינו מולח כי אם האמורים וכן נראה ממ\"ש רבינו בפ\"ה מהל' איסורי מזבח הי\"א ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח וכו' יעו\"ש ועוד אפי' לדעת הרא\"ה אי אפשר התירוץ הזה דכיון דהיה אוכל העור ג\"כ ליכא עיבוד ולמה לי קרא ועיין במוצל מאש שאצל רב יוסף מ\"ש עוד בזה." + ], + [ + "הדורס \n על העור ברגלו וכו' הרי זה תולדת מעבד וחייב. וכתב הרב המגיד זה נראה מההיא דפ\"ק דיו\"ט גבי נותנין את העור לפני הדורסן וכו' פי' דהתם פליגי אי יכול ליתנם לפני הדורסן דב\"ש אסרי וב\"ה מתירין כיון דהוא (שאינו) [אינו] עושה כלום אלא דהעם דורסן מכלל שאם הוא עושהו הוי תולדה וחייב.", + " וכן\n השף בידו על העור [וכו'] חייב וכו'. הנה פי' זה שפי' רבינו הוא דלא כפי' רש\"י ור\"ח שהביאו התוס' שם דף ע\"ה דרש\"י פי' השף בקרקעית הבנין ור\"ח פי' דשף העור על העמוד כדי להחליקו כנראה דלאו בידו הוא וראיתי בהגהות מיימוני שכתבו והתוס' בשם ר\"ח כרבינו המחבר וכו' וע\"פ האמור ליתא ושוב ראיתי להריטב\"א בכ\"י שהביא על שם ר\"ח כפי' רבינו וא\"כ מ\"ש התוס' משם ר\"ח ר\"ל שהוא בידו אלא שהוא ע\"ג העמוד שהוא חלק וכך הוא פי' התוס' דשף העור על העמוד כדי להחליקו במה שהוא דרכו שהוא בידו ועיין להרב המגיד דאפשר לפרש כן בדבריו ולהפר\"ח בנימוקיו על רבינו מ\"ש על דברי הרה\"מ." + ], + [ + "הנוטל \n קיסם של עץ וכו' חייב. עיין להרב המגיד שהביא הש\"ס דביצה ובינותי בספרים וראיתי להרב לשון למודים נדפס כעת בחלק או\"ח סי' ק\"ס דף ע\"ט כתב בתוך דבריו וז\"ל ומוכרחים אנו לידחק בדוחקים הללו לדברי התוס' דשבת דף קמ\"ו ובעירובין דף ל\"ד יעו\"ש הרי מפורש יוצא דלרבנן נמי צריך לאוקומי במוסתקי עכ\"ל ואשתמיטתיה מיניה מאי דס\"ל לרש\"י אין בנין וסתירה בכלים נגד דעת התוס' יעו\"ש בשבת דף ע\"ד ע\"ב גבי חביתא ותנורא וחלתא. והתוס' מאי דהוצרכו לומר דגם לרבנן צ\"ל במוסתקי הוא מכח דס\"ל יש בנין וסתירה בכלים ואף גם לדעת התוס' שכ\"כ אין פי' הש\"ס כמ\"ש הוא אלא לדידן דקי\"ל יש בנין וסתירה בכלים כי היכי דליתי רבנן כהלכתא מוקמינן במוסתקי כי היכי דמוקי לה לר\"א וש\"ס בביצה לא קאי בהא דיש בנין וסתירה בכלים ועיי\"ש בדבריהם היטב ושוב ראיתי בס' ראשון לציון מס' ביצה דרך בדרך זו שדרך מהר\"א חאקו ז\"ל ולמה שהקשה הרה\"מ עיין בס' חנן אלהים דף קט\"ז." + ], + [], + [ + "הכותב \n על מנת לקלקל העור חייב וכו'. ויש להקשות דכיון דכל כונתו הוא לקלקל למה [לא] אזלינן בתר כונתו דומה למה שפסק רבינו דמקלקל ע\"מ לתקן דהיינו קורע בחמתו כיון דכונתו לתקן אף שהוא מקלקל חייב וי\"ל דלעולם אזלינן בתר הצד דאיכא חיוב בין בכונה בין במעשה וגבי מקלקל דחייב אזלינן בתר מחשבה וכאן בתר מעשה." + ], + [ + "הכותב \n אות כפולה כמו דד וכו'. וכתב הרב המגיד וכר' יהודה וכו' פי' משמיה דרביה דאילו לר\"י שם בגמרא דוקא שם משמעון יעו\"ש. וראיתי במרכבת המשנה משם מהר\"י הכהן הקשה וז\"ל ומיהו קשיא לי על רבינו טובא דאמאי פסק כר\"י דברייתא דלא כת\"ק דמתני' דקתני בין משם אחד בין מב' שמות ופרש\"י [ז\"ל בין משם אחד שתיהן אלפין] ועל כרחך לומר כן מדקאמר בין משם אחד וכו' יעו\"ש ואחרי נשיקת ידיו ורליו לא קשה והוא דשאני ת\"ק דאיירי בשרצונו שלא לכתוב אלא אותיות אלו לא כן בר\"י ורביה דאיירו בשרצונו לכתוב אותיות אלו עם שאר אותיות כגון שמעון ולא כתב אלא שם שכיון דלא עשה כמחשבתו דוקא אי הוי שם לר\"י או איכא פי' במלה אף שהן אותיות דומות כגון גג וכו' לרביה דר\"י חייב ופסק כרביה ולא הוי היפך ת\"ק." + ], + [ + "הכותב \n אות אחת וכו' והמתכוון לכתוב חי\"ת וכתב ב' זיינין וכו' ופטור. כצ\"ל. וראיתי בס' חנן אלהים דף קט\"ז כתב משם מהרה\"ג שהגיה הכי וכתב שני זיינין וכו' בשאר אותיות חייב עכ\"ל והיינו חילוק הש\"ס הא דבעי זיוניה הא דלא בעי זיוניה ועיין מה שהקשה ע\"ז מהרח\"א ז\"ל. ולענ\"ד א\"צ להשיב עליו כן דהא בלא\"ה אי אפשר ליאמר זה שהרי רבינו גופיה פ\"ז דספר תורה ה\"ט כתב דתגין אינו אלא למצוה מן המובחר ואפי' אם לא עשאן כשר וא\"כ אי עשה שני זיינין בשבת בלא תגין למה לא יתחייב אלא צ\"ל פטור לכולן וכמ\"ש. ולמאי דאינו מחלק רבינו בין בעי זיוניה ללא בעי נלע\"ד דכיון דהוא פסק כר\"ש בהי\"ג דמגיה אות חי\"ת ועשאה ב' זיינין דחייב והיינו בלי תגין וחיליה לפסוק כן כמ\"ש הרב בחנן אלהים שם דכיון דאמר כתב אות אחת והשלימו לספר חייב וכן פסק רבינו ולדברי רבינו גם באמצע הספר חייב משו\"ה פסק כר\"ש והשתא לר\"ש אי אפשר לתרץ לרומיא דהתוס' עם מתני' כמו' שתירצו בש\"ס הא דבעי זיוניה וכו' וכמ\"ש רש\"י דא\"כ הוי סותר לדר\"ש וא\"כ ר\"ש יתרץ לרומיא הכי דברייתא דתני נתכוון לכתוב אות אחת ועלו בידו ב' חייב כגון דנתכוון לכתוב ב' אותיות איזה מהן שיהיו אלא שעכשיו היה רוצה האחת ועלו בידו ב' ומשו\"ה חייב דהא מיהא עשה ב' וככוונתו ובמתני' איירי בנתכוון לכתוב חי\"ת בדוקא ועשה ב' זיינין פטור דלא נעשה כוונתו.
ומה שהקשו התוס' דא\"כ מאי אריא וכו' אפי' נתכוון לכתוב זיין אחד וכתב שני זיינין פטור וכו' י\"ל דאה\"נ אלא שדרך הקרוב לטעות הוא הן דבמקום חי\"ת כותב ב' זיינין וכמ\"ש רש\"י ז\"ל וז\"ל ודלג הקולמוס ולא נראה הגג של חי\"ת אלא ב' הרגלים ונראה כב' זיינין עכ\"ל ובברייתא דנקט הטעות דבמקום אות אחד כתב ב' היינו משום דאיירי באדם דאין מגמתו לכתוב אלא שתי אותיות איזה שיהיו משו\"ה טעה וכתב כן אבל כשרוצה בדוקא אות זה לא יבא לטעות ורבינו לא פסק האי תוספתא וכדפירשנו משום דאיהו פסק בה\"י דדוקא בדד תת חייב שיש להם כונה ולא ימנע א\"צ להביא הך ברייתא ודוק." + ], + [ + "לקח \n גויל וכיוצא בו וכו' וכתב אות שניה במדינה אחרת במגילה אחרת חייב. אבל הרשב\"א ז\"ל בחי' כתב וז\"ל פי' כתב אות אחת במגילה בטבריה ואות אחת באותה מגילה בצפורי חייב וט\"ס איכא וצ\"ל ואות אחת במגילה אחרת וכן כתב בחי' הריטב\"א כ\"י (כתב יד) שהוא הולך בעקבי הרשב\"א." + ], + [], + [], + [ + "אבל \n הכותב וכו'. פטור. עכ\"ל. ויש להקשות למה לא חילק כמו שחילק בתוספתא מעלי של זית לשאר עלים וז\"ל התוספתא על עלי [עלה] של זית על עלי דלעת על עלי חרוב על כל דבר של קיימא חייב על עלי חזרין על עלי כרישין על עלי בצלים על עלי ירקות פטור וכן מתניא לענין גט הביאה הרב המגיד פ\"ד מגרושין ה\"ז וי\"ל דכבר כלל זה במ\"ש על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד אלא דקשה דהוה ליה לאשמועינן איזה עלין מתקיימין וכדתני בתוספתא ויש ליישב." + ], + [ + "אבל \n המשרט על בשרו צורת כתב פטור. נתקשה החכם המופלג שלמה בן עזרא נר\"ו דהאי דכתב רבינו הוי היפך מ\"ש פ\"ד מגרושין ה\"ד וז\"ל חקק הגט על ידו של עבד בכתובת קעקע וכו' הרי זה מגורשת ואי כאן פטור בשבת נמצא דלא הוי כתיבה והיאך הוי כתב לענין גט ולא קשה מידי דכאן בשבת לא איירי בכתובת קעקע אלא בשריטה לחודה שמשרט על בשרו וכתובת קעקע הוא שאחר שמשרט על בשרו ממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמין וכמ\"ש רבינו פי\"ב דע\"ז הי\"א יעו\"ש וא\"כ כאן בשבת דאיירי רבינו בשורט לחוד כתב דלא הוי כתב כיון דאין דרך בני אדם לכתוב כן וכמ\"ש בש\"ס וכי מביאין ראיה מן השוטים לא כן בכתובת קעקע דממלא השריטה בדיו וכיוצא דהכתיבה הוי מהדיו וכיוצא חייב ולא מכח הקעקוע הוא דהוי כתיבה אלא מכח הצבע ואם כן בגט דקאי בכתובת קעקע חשיב שפיר כתיבה ולא כתב רבינו דין כתובת קעקע הכא בשבת ודין שריטה בגט לפי דמה שמוזכר בש\"ס מעתיק רבינו כל אחד במקומו ואף אחר שאמרתי לו תירוץ זה עדיין החזיק בקושיא ואמר דאינו תירוץ.", + " המעביר\n דיו ע\"ג סקרא חייב וכו'. והקשה הרב מקראי קדש דף ק\"ד וז\"ל וא\"ת בגיטין דף י\"ט בעי ריש לקיש מר' יוחנן עדים שאין יודעים לחתום מהו שיכתבו [להם] בסיקרא וכו' למדתנו רבינו כתב עליון כתב לענין שבת אמר ליה [וכי] מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וכתב רש\"י וגם בשבת ליכא חיוב חטאת ואיך כתב רבינו חייב ותירץ וז\"ל דרבינו מפרש נעשה מעשה לכתחילה לחתום לעדים בסיקרא אף דבשבת הוי כתב וחייב עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אינו תירוץ דהא כיון דלענין שבת מחייב מוכרח דהוי כתב דהא קי\"ל דלא מחייב אלא אי עשה מעשה גמור וא\"כ למה לא יעשה לכתחילה לחתום כן.
עוד כתב לתרץ וז\"ל אי נמי גבי שבת כשם שאם הוסיף על הבנין חייב כך אם הוסיף על הכתב מה שאין כן חתימת העדים דכשר בכתב הסיקרא חתימת העדים לאו כלום הוא עכ\"ל וכן תירץ גם הרב בני יעקב דף קי\"ח וקשה דא\"כ אמאי חייב ב' אחת משום מוחק ואחת משום כותב כיון שכונתו להוסיף על הכתיבה וליפותה.
ולענ\"ד נראה דרבינו מפרש הכי מפני שאנו מדמין דהיינו לענין שבת דמדמינן ליה לכתיבה נעשה מעשה לכתחילה דשאני שבת דלא עבדינן עובדא על פינו ולכשיבנה בית המקדש לאו מפינו אנו חיין אלא מהנביא אשר יהיה ביום ההוא ויורה לנו מקום בית הבחירה וא\"כ היאך נאמר דשרי לכתחילה לחתום עדים כן ויהיו הגירושין ע\"פ עדות זה ואה\"נ דאי גירשו כן מידי ספקא לא נפקא והא ראיה מדפסקינן לענין שבת והכי דייק לשון הש\"ס וכי לפי שאנו מדמין נעשה מעשה ואע\"פ שאמר לו אינו כתב אין קפידא דכיון דר\"ל לו שלא יעשה כן דכן שאל לו מהו שיכתבו בסיקרא והיינו לכתחילה השיב לו בלשון זה וק\"ל.
ושוב ראיתי להרב מרכבת המשנה שרצה להעמיס דרך זה בדברי הרב פרי הארץ ואפ\"ה קשה לו ולפי מ\"ש אין מקום לקושייתו ועיין מ\"ש לקושיא זו בלחם יאודה דף מ\"ח ע\"א וליתא דאדרבא ממה שהקשה הש\"ס לשמואל נראה דלא ס\"ל כמימרא קמייתא דר\"י אלא כברייתא ומה גם דר\"י עצמו הוא דאמר הכי ודוק." + ], + [ + "רושם \n תולדת כותב וכו'. וכתב הרב המגיד ופי' רבינו בפי' המשנה שהרושם הוא אב בפני עצמו וז\"ל פירוש המשנה ותועלת היותו משום כותב או משום רושם כי לדעת האומר משום כותב יתחייב על ב' אותיות כשכתב כתיבה בשבת בשוגג וכו' והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות יתחייב ב' עכ\"ל. ויש להקשות דא\"כ לרבי יוסי כותב היכן מצא במשכן דיתחייב כשכותב בשבת הא לא מצינו אלא הב' אותיות והיינו רושם ועוד קשה דבפשיטות היה יכול למצוא הנפקותא בין כותב לרושם דלמ\"ד משום כותב דוקא אותיות ולא רשימות ולרבי יוסי דמחייב משום רושם אפי' בב' רשימות בעלמא חייב וכ\"כ הרע\"ב משנה ג'." + ] + ], + [ + [ + "המבעיר \n כל שהוא חייב והוא שיהא צריך לאפר וכו'. ובסוגיא שם דף ק\"ו נאמרו פירושים לרש\"י לר' יהודה משאצ\"ל חייב עליה אפי' במקלקל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו ולר\"ש אפי' באינו [צריך] לכלבו ולאפרו משום דס\"ל מקלקל בחבורה ובהבערה חייב והתוס' תפשו כפירוש א' של רש\"י ור' אבהו ור' יוחנן אליבא דר\"ש פליגי דלמר אפי' בלא תיקון קצת חייב ולמר בתיקון קצת דהיינו בצריך לכלבו ולאפרו אבל לר' יהודה אפי' בצריך לכלבו ולאפרו ורבינו אפשר שיפרש או כפי' רש\"י וכר' יאודה או כפי' התוס' וכר\"ש וכרבי יוחנן דזה הוא פלוגתא אחרת דפליגי ר\"ש ור\"י ואינו תלוי בפלוגתא דר\"י ור\"ש במשאצ\"ל והרמ\"ך השיגו וכתב וז\"ל כל זה לדעת ר\"ש אבל ר\"י הא אצטריך וכו' ומדבריו נראה שמפרש כפי' התוס' וכדכתיבנא ולא ידעתי מה סברא היא זאת די\"ל דרבינו מפרש כפי' רש\"י וכר\"י ואף אם יסבור כפי' התוס' אינו מוכרח שיפסוק כר\"י.
וכד חזינן שפיר נראה להכריח דרבינו מפרש כפרש\"י ופוסק כר\"י לפי שמצאנו ברייתא בפ' ר' אליעזר דמילה דף קל\"ב דס\"ל הכי דתניא שמיני ימול אפי' בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממילה או אינו אלא אפילו מילה ומה אני מקיים שמיני ימול חוץ משבת ת\"ל ביום אפי' בשבת וברייתא זאת בהכרח דר\"י היא דאילו ר\"ש אי לאו קרא דביום הוה שרי אלא מדאצטריך קרא ש\"מ דמקלקל בחבורה חייב והאי ברייתא תני דאי לאו קרא דביום הוה משמע דמילה בשבת אסיר דהוי מלאכה ואין לומר דהאי ברייתא נמי מתפרשת כר\"ש וה\"פ שמיני ימול אפי' בשבת ומה אני מקיים וכו' בשאר מלאכות חוץ ממילה דהוי מקלקל או אינו אלא אפי' מילה דמקלקל ג\"כ חייב ת\"ל ביום אפי' בשבת חדא דא\"כ נימא ת\"ל ביום אפי' בשבת לפי דמקלקל בחבורה פטור ומשו\"ה שריא וכאן גלי קרא וקמ\"ל קרא דמקלקל פטור ומהיכן מוצא ר\"ש ממילה דבעלמא מקלקל בחבורה חייב ועוד מלשון דתני בשאר מלאכות חוץ ממילה משמע דגם מילה מלאכה היא ולא הוי פטור אלא משום מצות המילה ואם כן דרבינו פוסק כוותיה וכפי' רש\"י מה מקום להשיג עליו.", + " אבל\n אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל. אין לדקדק דמ\"ש דכאן כשהוא מקלקל כיון שאינו צריך לאפרו פטור ולעיל ה\"ט כתב רבינו הכותב ע\"מ לקלקל העור חייב וכו' והא מקלקל הוא וא\"צ לכתיבה דשאני כותב דבעידנא דמקלקל מתקן דהיינו כותב משו\"ה חייב על הכתיבה אף דאינו מכוון לא כן במבעיר דבעידנא דמקלקל דהיינו במבעיר אינו עושה האפר אלא אחר כך משו\"ה פטור.
ורבינו בפי' המשנה דקמא פ\"ח במתני' דהחובל בחבירו בשבת וכו' כתב כבר ביארנו בפרק י\"ד דשבת כי החובל לא יתחייב בנפשו אלא בנתכוון לקחת הדם וכו' אבל נתכוון להכאיב ולהזיק מקלקל הוא ופטור וזהו בחובל בבהמה ובחיה אבל חובל בחבירו הוא חייב סקילה ששככה רוגזו והוא כמתקן וכו' עכ\"ל ואין להקשות דאם כן כד מותיב בסוגיין לר' אבהו דאמר כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל וכו' והא אנן תנן כל המקלקלין פטורים מאי קשה נימא כל המקלקלין פטורין איירי בבהמה דלא שייך רוגז ומאי דתני רבי אבהו חוץ מחובל ומבעיר איירי באדם דמשכך חמתו וכעין דלא קשיא ליה למאי דקאמר חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו חדא דאפשר דרבינו אינו מפרש בש\"ס כפירש\"י דהא אנן תנן קאי לר' אבהו אלא דאף למאי דקאמר חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו פריך דכל המקלקלין משמע בין אי איכא תקון מחמתו או לא ואהא משני מתני' ר\"י ברייתא ר\"ש וכפי' ראשון של רש\"י וא\"כ אין מקום לתרץ בחילוק דבהמה לאדם דאפ\"ה קשה ועוד לו יהי דיסבור כפי' רש\"י דלר\"א פריך מ\"מ לפי מה שהקשה דיתרץ בחילוק דבהמה לאדם ניחא לתרץ לחובל אבל למבעיר עדין קשה ומשו\"ה הוצרך לתרץ מתני' ר\"י ברייתא ר\"ש וק\"ל.
וכתב הראב\"ד ואם הבעיר וכו' חייב שתים. וכתב הרב המגיד ז\"ל ואפשר שכן הוא וכבר הזכיר רבינו פ\"ט וכו' ועיין מ\"ש על דבריו לעיל פ\"ט ה\"ד.", + " המחמם\n את הברזל כדי לצרפו במים וכו' וחייב. וכתב הר\"א ולמה לא משום מבשל ע\"כ וכתב עליו הרב המגיד אינו נראה לי שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר וכו' ועיין מה שהקשה הלח\"מ ממ\"ש רבינו פרק ט' ה\"ו ומ\"ש. ולענ\"ד קודם ראותי תירוצו אמרתי אני לתרץ כן בעד הרה\"מ ולא הונח לי ממה שסיים הרה\"מ וכבר הזכירו גחלת של מתכת בלשון אש גמור ונמצא דקא מסייע לעצמו ממה שכינוהו גחלת של מתכת וא\"כ רבינו שכתב לעיל גחלת של מתכת ודאי שהוא אש גמור וא\"כ אין הפרש בין זה לזה ועל כן נראה לתרץ כן לקושית הראב\"ד ולא בעד הרה\"מ או לתרץ בעד רבינו בפשיטות כמו שתירץ הרה\"מ לעיל בסמוך על השגת הר\"א גבי ואם הבעיר תחת תבשילו חייב ב' יעו\"ש. ברם דברי הרה\"מ תמוהים.
עוד כתב הרב המגיד ומפשט הסוגייא דפרק כירה וכו' והלח\"מ ז\"ל כתב וז\"ל וקשה דמאין נראה וכו' יעו\"ש ודבריו תמוהים דלא היה צריך לכל זה דפשטא דסוגייא היינו ממאי דמותיב לשמואל דידיה אדידיה מצרוף למאי דאסר לכבות גחלת של אש ומתרץ בחילוק משאצ\"ל לדבר שאינו מכוין הא לשני דצרוף שרי לפי שהוא דרבנן לא כן לכבות גחלת של אש ולא מודה לר\"ש בכולה מילתא אלא ודאי מוכרח דס\"ל דצרוף דאורייתא ודוק.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל וי\"ל דמשמע לו כן משום דאלת\"ה וכו' דאפושי פלוגתא לא מפשינן עכ\"ל. וקשה דאיך אפשר לש\"ס לומר דמודה ר\"י לר\"ש והא בגרירת כלים בביצה דפליגי ר\"י עליה דר\"ש והוי אפי' דרבנן וכן הקשו התוס' על פרש\"י ז\"ל ביומא דף ל\"ד ובשלמא אי הוה גריס הרב המגיד ביומא כגירסת רש\"י ניחא דיכול להכריח כן מדלא משני בש\"ס בשבת כן ובש\"ס דיומא אבל כיון דלא גרסי כן אלא כגירסת התוס' וכמ\"ש הרה\"מ בפירוש א\"כ היכן מצינו דמודה ר\"י לר\"ש להתר גמור והא מגרירת כלים שמעינן איפכא דפליגי גם בדרבנן וע\"כ מ\"ש הרה\"מ ומפשטא דש\"ס הוא כדכתיבנא.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל ואולי שזו היא כוונתו במ\"ש וכל שאינו מתכוון וכו' ע\"כ. ולענ\"ד אין בדברי הרב המגיד רמז מזה אלא כונתו דהא הצירוף הוא דבר תורה וכיון דהוא דבר שאינו מתכוון שרי וכר\"ש דכן פסק שמואל שם בדבר שאינו מתכוון כר\"ש וצרוף שרי ובמשאצ\"ל כר\"י וסיים דהוי דבר שאינו מתכוון דלא הוי פסיק רישיה דאינו בהכרח גמור שיצרף דאי הוי פסיק רישיה גם ר\"ש מודה וכמ\"ש התוס' שם בשבת דף מ\"א ד\"ה מיחם וכל זה כפי הש\"ס דשבת דנראה ממנה דצרוף לא הוי פסיק רישיה והיינו טעמא לפי שאפר שלא הגיע לצרוף אבל הא מיהא נקטינן דצרוף הוי דבר תורה.
עוד כתב הלח\"מ וז\"ל אבל קשה לזה דביומא כשתירץ אביי ואמר אין שבות במקדש אמאי לא קאמר דאפילו שבות ליכא דר\"י מודה בזה הצירוף עכ\"ל פי' לדבריו דקאי למה שפי' בדברי הרב המגיד שהכריח דפשטא דש\"ס דשבת ס\"ל דצרוף דאורייתא דאי דרבנן לוקמא מתני' אפי' כר\"י ואהא קשיא ליה דלפי הכרעה זאת נמצא דאי הוה סבירא לן דצרוף דרבנן הוה אמרינן דגם ר\"י מודה לר\"ש א\"כ כשתירץ אביי אין שבות במקדש א\"צ להא דאין שבות במקדש אלא כיון דס\"ל דהוי דרבנן מודה ר\"י לר\"ש זה הוא כונת הלח\"מ ולפי פירושי בדברי הרה\"מ ולפום מאי דכתיבנא אין מקום לזה.
עוד כתב וז\"ל ועוד קשה במ\"ש דדעת רבינו וכו' דאפי' ר\"י מודה בזה כמ\"ש הוא ז\"ל ג\"כ בההיא דפרק כירה וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים דהרב המגיד לא כתב לקמן דלר\"י מותר אלא פטור אבל אסור ועיין במ\"ש הלח\"מ בסוף דבריו אלא שדברי הרה\"מ מצד עצמם מוקשים דכיון דכאן כתב דצרוף לא הוי פסיק רישיה איך כתב רבינו דהמכבה גחלת של מתכת פטור אבל אסור ופירש הוא דבריו מילתא בטעמא." + ], + [ + "הנותן \n שמן לתוך הנר וכו'. והמסתפק וכו' משום מכבה. וכתב הרב המגיד ברייתא בביצה ונראה שחיוב הכבוי הוא כר' יהודה בדוקא עכ\"ל דאי כר\"ש כבוי שלא לעשות פחם הוא פטור אבל אסור וא\"כ איך במסתפק תני חייב אלא וודאי דהוי כר\"י דס\"ל משאצ\"ל חייב והרא\"ש ס\"ל בפשיטות בכל דוכתי כר\"ש גם במשאצ\"ל דפטור אבל אסור ולכאורה הרגשנו דא\"כ אמאי הביא הרא\"ש בביצה ההיא ברייתא דהנותן שמן בנר חייב משום מכבה דהיא כר\"י בדוקא וכדכתיבנא והא ודאי בורכא הוא דצריך להביא סוגיית הש\"ס לאיסורא דגם ר\"ש מודה דפטור אבל אסור וזה הוא דמותיב ליה רב יאודה לעולא מהך ברייתא דגם אי לא סברת כר\"י מ\"מ פטור אבל אסור הוא ומודה ליה וא\"ל לאו אדעתאי ואחר שהעתיק הרא\"ש הך שקלא וטריא הוקשה לו דמפני מה לא שריא והא קי\"ל דגרם כבוי שרי וכרבנן ובתחילה חילק חילוק אחד ולא הונח לו מכח ההיא דשפופרת עפ\"י הנר דאסיר דלמא אתי לאסתפוקי מיניה וכו' דשם לא שייך הכחשה לאור הנר ומכח קושיא זאת כתב הלכה וכו' יע\"ש.
ויש לדקדק בדבריו דעדיין חילוקו הא' כדקאי קאי דיש לחלק בין המסתפק מן השמן שבנר לפי שהוא מכחיש אור הנר לההיא דגרם כבוי ומההיא דשפופרת לא קשיא דאפילו דליכא חיוב חטאת מ\"מ גזרינן שמא יסתפק מקצתו או כולו דהוי כבוי גמור ואף דאפילו יסתפק כולו לר\"ש הוי פטור אבל אסור גזרינן מזה שמא יבא לעשות פחם וכל הגזרות אלו בכבוי גזרינן דכן צ\"ל בהכרח וכמ\"ש התוס' בשבת דף מ\"ז ד\"ה מפני שמקרב את כבויו יעו\"ש והא התם הביטה וראה כמה גזרות הן שלא יתן לתוכו מים מע\"ש שמא יתן בשבת ואם יתן בשבת שמא קודם גמר נתינת המים יפלו הניצוצות ומכבה בידים או שיגביה המים בכלי נגד הניצוצות ואם יעשה זה גזרינן שמא יכבה לעשות פחם דהוי חיוב חטאת וזה מוכרח מכח הקושיא שהקשו התוס' וא\"כ אף אנו נאמר כן כאן במתני' דשפופרת ומה גם דנראה דהאי תנא לאו ר\"י אלא תנא אחר דמחמיר יותר מדר\"י דאילו כאן ר\"י מתיר ואפשר דיסבור כר\"ש במשאצ\"ל ולא פליג אלא בגזרה וגם דברי התוס' אלו מוכרחים ממה שהרגשנו קודם ראות דברי התוס' אלו בההיא סוגייא דשם בשבת דף ק\"כ ע\"ב דמסיק דטעמא דר' יוסי דאסר גרם כבוי דמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי ונראה מדגזר שמא יבא לכבות ש\"מ כבוי דאורייתא היא ואף דבנדון זה הוי מלאכה שאצ\"ל שאם יכבה לאו לפחם הוא צריך אלא להציל והוא כר\"י ואילו בדף ל\"א ע\"ב מוקי לה רבי יוחנן לר' יוסי כר\"ש דמשאצ\"ל פטור ומה יעשה לההיא אוקמתא שהיא מוכרחת אלא וודאי צ\"ל דגם דסבר כר\"ש איכא למגזר בכבוי ואע\"ג דהוי גזרה לגזרה וכמ\"ש התוס' וגם הריטב\"א בכ\"י בסוגייא דדף קי\"ז ע\"ב גבי ההיא דאמר רבא מתוך שאדם בהול על ממונו אתי לכבויי כתב כדברי התוס' והוי מתני' כר\"ש.
ועפ\"י האמור תשובה מוצאת למה שלכאורה היה קשה להתוס' וסיעתייהו דמפרשי דטעמא דאם מסתפק ממנו חייב משום מכבה הוא דאותה שעה מכבה קצת ומכסה אורו וכו' מה יענו ז\"ל לההיא דשפופרת וכמ\"ש הרא\"ש ודחה פי' אלא עפ\"י מ\"ש הם בדף מ\"ז בשבת וכמ\"ש דבריהם נכונים ואדרבא על הרא\"ש קשה דמאי קושיא מההיא דשפופרת וכמ\"ש ושוב נזכרתי שרש\"ל הליץ בעד התוס' לקושית הרא\"ש הובאו דבריו לעיל בפ\"ה הי\"ב בחידושינו יעו\"ש ודבריו יתכנו אם נוקי למתני' כר\"י ושייך שפיר לגזור שמא יסתפק כולו והוי כבוי גמור והוי משאצ\"ל והוי חדא גזרה אבל מאן נימא לן שהיא ר\"י כולה מתני' פי' תנא דס\"ל כר\"י והא אפשר דיסבור כר\"ש במשאצ\"ל ואפ\"ה גוזר וצ\"ל כמ\"ש עפ\"י מ\"ש התוס'. והט\"ז סי' תקי\"ד כתב על דברי רש\"ל שהם דוחק וכתב הוא תירוץ אחר ועיי\"ש לעיל בחידושי שהבאתי דבריו ומ\"ש עליו וכתבתי תירוץ אחר לדעת התוס' יעו\"ש.
וכתב מרן בספר הקצר סי' רס\"ה וז\"ל אין נותנין כלי מנוקב מלא שמן וכו' שמא יסתפק ממנו ויתחייב משום מכבה עכ\"ל נראה דפוסק כר\"י במשאצ\"ל וכרבינו וכ\"כ המג\"א שם וז\"ל היינו להרמב\"ם שפסק כר\"י דאמר משאצ\"ל חייב עליה ועיין סי' רע\"ח עכ\"ל וכוונתו לההיא שכתב שם מרן מותר לכבות הנר בשביל שישן החולה שיש בו סכנה עכ\"ל וכתב המג\"א וכבוי הוא משאצ\"ל אלא א\"כ עושה להבהב הפתילה עכ\"ל וא\"כ נמצא דפוסק כר\"ש במשאצ\"ל כנ\"ל ודבריו תמוהים דמה ראה על ככה בסי רע\"ח להבין לדעת מרן דס\"ל כר\"ש והא גם ר\"י מודה ביש בו סכנה דשרי דזה פשוט דמחללין שבת על פקוח נפש אפי' בכמה ספקות ועוד דבש\"ס אמרו בפי' מתני' ר\"י היא דאמר משא\"צ לגופה חייב עליה ומתני' בחולה שיש בו סכנה ובדין הוא דלתני מותר ואיידי וכו' תנא רישא פטור נמצא דביש סכנה גם ר\"י מודה וכאן לא כתב אלא הדין דסכנה והוי כר\"י וכמ\"ש בסי' רס\"ה וצ\"ע אך קשה על מרן דכיון דהוא פסק כר\"י למה בסי' תקי\"ד תפש לשון הטור דפסק כר\"ש וז\"ל להטות הנר כדי להרחיק השמן מן הפתילה חשיב כבוי ואסור עכ\"ל והו\"ל להעתיק כלשון הרמב\"ם והמסתפק חייב משום מכבה ועיין גם במרן בספר הקצר סוף סי' של\"ד." + ], + [], + [ + "מותר \n לעשות מחיצה וכו'. אפי' כלי חרש חדשים וכו'. וכתב הרב המגיד מתני' פ' כל כתבי דף ק\"כ וידוע דהלכה כרבנן וכו' יעו\"ש ואין להקשות דבמתני' דף קי\"ז דתני דאין מצילין יותר מג' סעודות אמר שם בש\"ס דטעמא משום דאי שרית ליה אתי לכבויי ופסקה רבינו לקמן פכ\"ג ה\"כ והא הויא כר' יוסי דפליג עלייהו דרבנן וקשה רבינו דידיה אדידיה דאי אמרת דסתם מתני' הויא כר\"י וכדמותיב הש\"ס בשבת דף מ\"ז על מתני' דלא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה לימא מתני' כר\"י דגרם כבוי אסיר ומוקי לה כרבנן וההפרש הוא דבשלמא אי יש לו רשות להציל מחמת שרוצה להציל הכל בבת אחת בהיל ומכבה כדי שיהא הכל מוצל ובזה גם רבנן מודו לר\"י אבל בעושה דבר הגורם לכבוי לא אתי למטעי לכבות כי אין הנדונות דומות ור\"י פליג עלייהו והלכה כוותייהו." + ], + [], + [], + [ + "אבל \n קטן שבא לכבות וכו'. להפרישו. ובפכ\"ד הי\"א כתב רבינו קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב וכו' אין בי\"ד מצווין להפרישו וכו' והקשה הרב המגיד שם וז\"ל למה פרט כאן דבר שהוא משום שבות הא אפילו בדאורייתא אין בי\"ד מצווין להפרישו וכמ\"ש פי\"ב וכו' והצריך עיון ומרן שם תירץ דשם לא אתא אלא לסיפא דכתב וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו יעו\"ש.
ולענ\"ד קשה דלישנא דוכן לא משמע דלסיפא קא אתי אלא הנראה לענ\"ד בפשיטות הוא דכאן בפ' י\"ב חילק רבינו בין עושה על דעת אביו לעושה לדעת עצמו לפי שהוא איסור דאורייתא אבל בפכ\"ד דקאי באיסור דרבנן לא חילק ולעולם א\"צ להפרישו ומה שסיים וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו הוא כלפי מ\"ש בסוף הל' מאכלות אסורות ואעפ\"י שאין בי\"ד מצווין להפרישו לקטן מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו שנאמר חנוך לנער ע\"פ דרכו וכו' קמ\"ל הכא דכיון דהוי איסור דרבנן אין ממחין בידו ואינו מחנכו דהוי ב' דרבנן החינוך דרבנן והאיסור דרבנן ודוק.
ושוב אחרי כותבי מצאתי למרכבת המשנה נדפס מחדש בפכ\"ד כתב כן משם מהר\"י הכהן ושם הוסיף נופך הכרח לדעת רבינו דס\"ל דבאיסור דרבנן לדעת אביו שרי והוי תברתיה דהרשב\"א דכתב בחי' למס' שבת דף קכ\"א יעו\"ש על קושית התוס' ד\"ה [ש\"מ] קטן אוכל וכו' וז\"ל ולי נראה דאין צורך לכך דהכא אתמוהי קא מתמה וה\"ק שמעת מינה קטן אוכל נבלות בי\"ד מצווין להפרישו ואפילו בדרבנן ואסיקנא בקטן העושה על דעת אביו וכיון שכן אפי' בדרבנן מפרישין עכ\"ל ומי הכריחו לתרץ זה עד שיפלגו סוגיי אהדדי ושוב נמצאתי עם החכם השלם מהרי\"א וכה אמר אלי אחרי ההתבוננות הכרח זה דמהר\"י הכהן לרבינו ליתא דאיך נוכל לומר דרבי יוחנן ס\"ל דמתני' דקטן שבא לכבות איירי בדרבנן ומשו\"ה דוקא עושה על דעת אביו הוא דמוזהרים עליו אבל אינו עושה על דעת אביו אינן מוזהרים אבל בדאורייתא אף באינו עושה על דעת אביו מוזהרים עליו והא חזרה קושית הש\"ס לר' יוחנן (ב\"ב) ממתני' דקטן שבא לכבות דהא התם דאורייתא הוא האיסור ומאי משני ר\"י אלא וודאי דס\"ל לר\"י דגם מתני' איירי בדאורייתא והוא אמת." + ], + [ + "הוצאה \n והכנסה וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל וכתב רבינו האי [ז\"ל] דלא גרסינן היכא כתיבה וכו'. ועיין להלח\"מ מה שפי' בב' אופנים והוא דוחק גדול הן מצד הענין עצמו הן מצד הלשון דהרה\"מ א\"צ לבארו ומ\"מ הוכרח לפרש כן לפי שלא היה לשון הרשב\"א מודפס בזמנו אבל אילו היה רואה לשון הרשב\"א מ\"ש בשם רבינו האי היה מודה דט\"ס יש בלשון הרה\"מ והילך לשון הרשב\"א הוצאה גופא היכא כתיבה לא הו\"ל למימר אלא הוצאה גופא במשכן היכי הואי כדבעינן פרק כלל גדול קשירה במשכן היכי הואי אלא משום דהוצאה מלאכה גרועה וכו' ומשו\"ה איכא דגריס וממאי דבשבת קאי וכו' גמרי העברה העברה דאי לא מחייבינן עלה אע\"ג דהוה במשכן אלא מיהו רב האי גאון ז\"ל כתב דלא גרסינן ליה וטעותא הוא דמעיקרא לא אסתפקא להו אלא מנ\"ל דהויא מלאכה ומהדרינן משום דכתיב אל יעשו עוד מלאכה ויכלא העם מהביא דאלמא הבאה דהיינו הוצאה קרויה מלאכה והוא הנכון הרי דמאי דכתב רב האי דהוא טעותא היינו מאי דהוו גרסי וממאי דבשבת הוי וכ\"כ התוס' ז\"ל וא\"כ מוכרח דט\"ס נפל בדברי הרה\"מ.
ולענ\"ד חוץ ממאי שהזניחו גירסא זאת רב האי וסייעתיה גם אני מוסיף מטעמא אחרינא והיינו הך דממאי דקאמר בש\"ס וממאי דבשבת קאי דלמא בחול קאי ודאי דר\"ל דאי הוה בשבת ניחא דמשום איסור שבת קא מזהיר להו אלא דק\"ל דמנ\"ל דבשבת קאי דלמא קרא קאי בחול ואהא קא מתרץ גמר וכו' ומה להלן ביום אסור אף כאן ואם כן משום איסור שבת מזהיר להו וקשה דא\"כ הוי היפך הכתוב דכתיב לעיל מיניה ויאמרו אל משה מרבים העם להביא מידי העבודה למלאכה אשר צוה ה' ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וכו' ויכלא העם מהביא הרי בפי' דהאי העברת קול לאו משום איסור שבת אלא משום דשלימא ליה עבידתיה וכקושית המקשן וא\"כ היכי מתרץ היפך הכתוב אלא ודאי ליתא להאי גירסא." + ], + [], + [], + [ + "המוציא \n וכו'. ופסק כר' יוחנן דאגד כלי שמיה אגד ועיי\"ש בסוגייא דף צ\"א והקשה הרב מקראי קודש דא\"כ בפ\"ב דגניבה שהביא הא דהגונב כיס בשבת הו\"ל להביא האוקמתות דשוליו וכו' דהוו אליבא דר\"י והיא קושיא אלימתא ומהך סוגייא סייעתא לפסוק כשמואל דס\"ל דדבר הנקנה במשיכה צריך שימשוך כולו וכמו שפסק רבינו פ\"ג ממכירה ה\"ג מדקאמר קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת אי דאפקיה דרך פיו הכי נמי והיינו טעמא דיכול להוציא דרך פיו כדי מה שהוציא אבל אי הוי דרך שוליו ב' האיסורים באים כאחד ואי דאפי' במקצת משיכה קנה אפי' דרך שוליו נמי אלא וודאי דהוי כשמואל ומשו\"ה דוקא דרך פיו דכיון דיכול להוציא דרך שם חשיב כדי מה שיכול להוציא כדבר בפני עצמו והרי משך הכל וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "המוציא \n משאוי על ראשו וכו'. ותופש בידו וכו'. פי' שיעור הכובד הוא שתופס בידו חייב וכן בדבר קל שיעורו הוא שא\"צ לאחוז בידו וכן פי' הרב המגיד ולפי\"ז א\"צ למה שנדחק הלח\"מ יעו\"ש." + ], + [ + "מותר \n אדם וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל אבל [ממ\"ש] פכ\"ז וכו' פי' לפירושו דכיון דפסק שם שהד' אמות שיש לו תחילתן ממקום שהוא עומד בו ומעמידת רגליו ולחוץ והיינו כר' יאודה דס\"ל דד\"א שיש לו הוא לצד אחד ואף דרבינו פסק כר\"י בן נורי שיש לו אלפים אמה יעו\"ש באותו פרק ה\"ד דלא כר\"י היינו באותו מחלוקת דר\"י בן נורי ור\"י אבל בהך פלוגתא אחרת דהלכתא כת\"ק בהא למד מר\"י דאינו אלא לרוח אחת ובזה דוקא הוא דהלכתא כוותיה וא\"כ נמצא דכל מקום דאין לו אלא ד' אמות אינו אלא לרוח אחת וא\"כ איך נאמר כאן דהאיסור הוא לטלטל ח' בבת אחת אבל מותר להלך והא אינו מותר להלך אלא ד' אמות וק\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן \n מי שהיתה חבילתו וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ ומה שתירץ בתירוץ א' וקשה דא\"כ איך כתב רבינו אינו חייב עד שיעמוד מכלל דפטור אבל אסור ואי מערב שבת ולא נח בשבת מותר גמור הוי ודוק." + ], + [], + [ + "היה \n קנה או רומח וכו' פטור. וכתב הרב המגיד שהוא מההיא דשבת דף ח' אמר רב יהודה האי זירזא דקני וכו' והקשה הרשב\"א בחי' וז\"ל ולא דמיא למגרר דאמר במס' כתובות דף ל\"א הגונב כיס בשבת וכו' היה מגרר ויוצא פטור דאיסור שבת וגניבה באין לו כאחד וכו' ועוד דבלא\"ה ההיא דמגרר לא קשיא דהא אוקמוה התם בשצירף ידו למטה מג' וקבלה דאיכא עקירא והנחה עכ\"ל וקשה דהא דמוקמו הכי בש\"ס התם אינו אלא ממה שהקשו דאפקיה להיכא אי דאפקיה לרה\"ר איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא אי דאפקיה לרה\"י איסור גניבה איכא איסור שבת ליכא וכו' ומכח קושיא זאת מוקמו לה בשצירף ידו אבל ניחא ליה בגרירה דלחייב קרבן חטאת ונראה דכונתו דהן אמת דלפי הס\"ד בש\"ס הוה קשיא ליה שפיר אך לפי האוקמתא דמוקי לה התם ממילא ארווחנא גם הך קושיא ואה\"נ דהש\"ס קודם שידע האי תירוצא דרב אשי היה יכול להקשות דבגרירא ליכא עקירא והנחה לענין שבת אלא דבכתובות לא קאי הש\"ס להכי וא\"כ נפק\"מ דדוקא היכא שצירף ידו הוא דחייב ואי לא\"ה פטור וזה רגיל בא'.
אך קשה דלפי דבריו פליגי הב' תירוצים הא דרב אשי דצירף ידו עם ההיא דתירצו ה\"מ לענין חיובא דשבת דזמנין דדחקי רבים ועיילי להתם אבל לענין מקנא קני מ\"ט דלא שכיחי בה רבים ומי הביאנו לזה די\"ל דלא פליגי דהא רבינו פסק לשניהם בפ\"ד דמכירה וכאן (בפ\"ח) [בפרק זה] הט\"ו וכן הטור פסק התירוץ הראשון בחו\"מ סי' קצ\"ח וודאי פוסק הא דתירוץ ב' דידו של אדם וכו' אלא שאין מדרכו להביא דינים אלו דאי לא\"ה אלא דס\"ל דפליגי ב' התירוצים לא הו\"ל לפסוק אלא תירוץ הב' שהיא דרב אשי דבתרא הוא אלא וודאי ס\"ל לשניהם ולא פליגי." + ], + [ + "וכן \n העוקר חפץ וכו' שהרי יש כאן עקירה בלא הנחה. ועיין מ\"ש הלח\"מ. ודבריו תמוהים דאיך מקשה דהניחו כשהוא עומד וכו' יהיה פטור אבל אסור והא אינו אלא התר גמור דבהניח ע\"ג אדם שאינו מהלך לאו עקירה היא דכל שהוא בתוך ד' אמות לאו עקירה הוא ולא הוי אלא כעוקר החפץ ממקום למקום בתוך ד' אמות וכן כשנוטלו נוטלו כשהוא עומד מה בכך ואינן אלא דברי תימה אך הרשב\"א השיג עליו במ\"ש רבינו לקמן פ\"כ ה\"ו שכתב רבינו מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והוא עליה ושלא תהיה לא עקירה ולא הנחה וכו' עכ\"ל דא\"צ שיטלו קודם שתעמוד אלא אפי' לאחר עמידה כיון דלא הוה עקירה אלא הנחה שנחה הבהמה גם שלא יניח עליה עוד אלא אחר שתהא מהלכת דבבהמה כעין זה שרי ובחבירו פטור אבל אסור וממילא ההשגה קיימת גם על מ\"ש כאן דלשיהא פטור אבל אסור א\"צ שיטלנו קודם שתעמוד אלא אפי' אחר עמידה הוי פטור אבל אסור דוקא כיון דזה עשה עקירה וזה הנחה ובין ב' עבדו וכמ\"ש רש\"י שם וא\"צ שיטלנו קודם עמידתו וזה ודאי היא השגה.
ואין להקשות דכאן כתב רבינו יש כאן עקירה בלא הנחה כנראה דמה שהניחו עליו כשהוא מהלך חשיב לה עקירה ואילו בפ' כ' כתב כדי שלא תהיה שם עקירה והנחה עכ\"ל הרי דאף שהניחו עליה כשהיא מהלכת לא חשיב ליה עקירה דשם הכוונה דנוטלו מעליה קודם עמידה שלפי\"ז לא יהיה עקירה מכאן ולהבא דאם לא היה נוטלו ותנוח עם החפץ וכשמהלכת נמצא עוקרת וכשתנוח אח\"כ נמצא מניח וזהו שכתב כדי שלא תהיה לא עקירה ולא הנחה דאם תהיה כן בבהמה פטור אבל אסור דכעין זה בחבירו חייב ודוקא כל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמה שרי לכתחילה אבל לעולם דמה שהניחה עליה כשהיא מהלכת חשיב עקירה וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המעביר \n ד' אמות ברה\"ר זו עם רה\"ר הב' חייב מפני שמצטרפין וכו'. והיינו מדתניא דף צ\"ז [הזורק] מרה\"ר לרה\"ר ורה\"י באמצע ד' אמות חייב פחות מכן פטור מאי קמ\"ל הא קמ\"ל רשויות מצטרפות וכו' וכתב רש\"י רשויות מצטרפות ודלא כר' יוסי דאמר בפרק המוציא יין אף בהעלם אחד לרשות אחת חייב לב' רשויות פטור וכו' עכ\"ל ורבינו דפסק הכא דרשויות מצטרפות אף דפסק לקמן (פי\"ד) [פי\"ח] הכ\"ד כר\"י דרשויות אינן מצטרפות יעו\"ש [י\"ל] דס\"ל כמ\"ש הרשב\"א על דברי רש\"י וז\"ל ואינו מחוור דא\"כ מילתא דפשיטא ליה לר\"י לפטור מתמהינן ואמרינן פשיטא ועוד וכו' ומסתברא דלא שייכי אהדדי דהתם במוציא חצי זית וחזר והוציא וכו' דינא הוא דלא יצטרפו אלא כב' הוצאות מוחלקות הן אבל הכא וכו' דינא הוא דיצטרפו עכ\"ל וא\"כ שפיר פסק רבינו גם שתיהם." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "זרק \n לתוך ד' אמות ונתגלגל וכו'. הכי איתא במתני' דף ק' זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות פטור חוץ לד\"א ונתגלגל לתוך ד\"א חייב ומותיב בש\"ס והא לא נח אמר ר' יוחנן והוא שנח ע\"ג משהו וכו' וכתבו התוס' וז\"ל וא\"ת מאי פריך והתניא לעיל תוך ג' דברי הכל חייב אע\"ג דלא נח ואין נראה לומר דאתוך ד\"א קאי אמאי פטור [והא לא נח] וא\"כ כשנח אח\"כ חוץ לד\"א יתחייב דהא מתניתין נמי הכי משמע וכו' עכ\"ל וקשה אמאי לא דחו התוס' פי' זה ג\"כ ממ\"ש עוד שם בסוגייא אמר רבא תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע\"ג משהו וכו' ואי הא דר\"י קאי לרישא מאי מותיב ונראה דלפירוש זה מתפרש הקושיא לאו היינו מתני' ואמר ר\"י כלומר וכשם שאמר ר\"י לגבי רישא כצ\"ל לגבי סיפא דקשה גם כן והא לא נח לגבי דידיה (דרבה) [דרבא] דס\"ל תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע\"ג משהו וא\"כ אדאמר רבא מימרא זו באנפי נפשה יאמר אותה על מתני' דבלא\"ה זו היא פי' הש\"ס וכמ\"ש הרשב\"א דבלא\"ה מאי קשיא אי אמר ר\"י אי אפשר לרבא אלא הקושיא היא דיפרש על מתני' ודוק. ועיין מ\"ש הרב המגיד על שם הרב ברצלוני ויש לדקדק אמאי לא הביאו מר מפירוש המשנה יעו\"ש דס\"ל פי' זה." + ] + ], + [ + [ + "ארבע \n רשויות לשבת וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד וכתב מרן בשם בנו של רבינו וכו' ועיין להרב מקראי קודש שהקשה לזה מדכתיב אל יצא איש ממקומו וגם מעון מקושש גם ממאי דילפינן מרה\"י לרה\"י ורה\"ר באמצע מעגלות וכו' וגם ממקומות אחרות יעו\"ש.
ולענ\"ד נראה לפרש הסוגיא לדעת רבינו והוא בהקדים מ\"ש בעירובין דף נ\"ה אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהם מתיב רב חסדא ויחנו וכו' ותניא וכו' אמר ליה (ר\"ן) [רבא] דגלי מדבר קא אמרת כיון דכתיב [בהו] עפ\"י ה' יחנו וכו' כמאן דקביע להו דמי ע\"כ נמצא דבאותו זמן שישבו ישראל במדבר אף דלא קביעי חשיבי כקביעי וכל אותו המחנה חשיב כד' אמות וא\"כ הא איכא מדבר דחשיב כרה\"י ומשו\"ה הברייתא האחת לא חשיב מדבר דקאי בזמן שישראל שרוין במדבר כלומר ומלתא פסיקתא קתני וברייתא האחת קאי בזמן הזה דמעולם לא תמצא מדבר דחשיב כרה\"י ולכן לא חילק רבינו בין מדבר למדבר וא\"כ מההיא דעגלות לא קשיא דשם קאי כשהיו מהלכין דלא שייך קביעות ואל יצא איש ממקומו ועון מקושש ודאי שהיה חוץ למחנה וכמו שנראה מסוגייא דערובין אך קשה הסוגייאות אהדדי דפרק הזורק דף צ\"ו ע\"ב איתא בפירוש דמחנה לויה הויא רה\"ר ואילו מהא דעירובין נראה דחשיב רה\"י וי\"ל דשאני מחנה לויה שהכל מצויין אצל משה ומ\"ש בעירובין אינו אלא במחנה ישראל וכמ\"ש רש\"י שם ויחנו על הירדן במחנה ישראל כתיב עכ\"ל ונראה שלזה כיון רש\"י דאי לא\"ה הוו דברי מותר.", + " כגון\n מדינה המוקפת וכו'. וכתב מרן וז\"ל ונראה דהוא הדין נמי אם יש לה כמה פתחים וכו' עד סוף הל' ולכאורה קשה דאיך כתב דכל שאינו מפולש משער לשער לא הצריכו לינעל דלתותיה בלילה והא כתב רבינו בפי\"ז ה\"י במפולש דא\"צ לינעל ואין זו קושיא דמ\"ש מרן ננעלות וכן דלתותיה ננעלות לאו ננעלות ממש קאמר אלא ראויות לינעל וכלשון רבינו ז\"ל כאן כתב רבינו וננעלות בלילה וכתב הרב המגיד דלאו דוקא ור\"ל ראויות לינעל ומרן נמשך אבתריה וכוונתו דאי מפולש משער לשער והיינו כנידון דידן דכתב רבינו ב' כתלים וכו' אזי צריך פתחים ראויות לינעל וכן במ\"ש כאן ובריש הלכות עירובין אבל באינו מפולש א\"צ לפתח הראויה דהו\"ל כמבוי סתום ויש לה פתח כנ\"ל.", + " וכן\n חצר וכו' שהוקפו לדירה וכו'. תבות אלו נראה שלא היו בנוסחת הרמב\"ם של מרן יעו\"ש ויש מי שרצה לומר דכונת מרן דאף דכתב רבינו שהוקפו לדירה ר\"ל שמסתמא הוקפו לדירה מדמני חצר ודיר וסהר וכו' וכמ\"ש רש\"י וכו' ואינן אלא דברי תימה דאי כוונתו לומר שסתם הם מוקפין לדירה איך כותב שהוקפו לדירה דהוי היפך המכוון והא ר' יהודה במתני' דס\"ל הכי לא אמר שהוקפו לדירה אלא ודאי דליתא וכמ\"ש וכן הטור סי' שמ\"ה לא כתב שהוקפו לדירה יעו\"ש והרב המגיד בסוף הל' כתב וז\"ל ויש מי שכתב שמבואות שיש להם ג' כתלים אפי' בלא לחי הזורק בתוכו מרה\"ר חייב ואין כן דעת רבינו עכ\"ל פי' דלדעת רבינו צריך דוקא לחי כדי שיתחייב הזורק משם לרה\"ר או בהיפך אבל קורה פטור וכמ\"ש רבינו פי\"ז יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "אויר \n וכו'. נתקשה החכם המופלג שלמה בן עזרא נר\"ו דכאן פסק רבינו דהמים נחשבים כקרקע ואילו לעיל פי\"ג ה\"ד כתב וא\"צ לומר אם היו הפירות צפין על פני המים והוציאן שהוא פטור עכ\"ל ואי חשיבי המים כקרקע עבה יהא חייב ובשלמא כשלקח מהמים עצמם דכתב רבינו שם דחייב ניחא משום דאף דלא חשיבי כקרקע הא מונחין ע\"ג קרקע לא כן מחלוקת דפירות צפין דקשה ואף דהך דינא הוא דרבא בשבת דף צ\"ט נימא דהיינו משום דפליג אדרב חסדא ורבה בר רב הונא דסברי דכארעא סמיכתא דמיא וס\"ל כרב הונא דסובר דמיא לאו כארעא סמיכתא ולא קשה מידי ואינן אלא דברי הבל דאינו ענין זה לזה דהתם איירי גבי עקירה והנחה דכל דליכא הנחה ליכא איסור הוצאה ומשו\"ה ס\"ל (לרבה) [לרבא] דפירות צפין על פני המים שרי משום דלא נח הכלי על המים דמתנענע ולאו היינו הנחתן וזהו שכתב רבא מים ע\"ג מים היינו הנחתן אגוז ע\"ג מים לאו היינו הנחתן אבל אה\"נ דחשיב כארעא סמיכתא וכן נראה מדברי רש\"י בדף ה' וכן מדברי הרשב\"א שם יעו\"ש והם דברים פשוטים א\"צ לכותבן." + ], + [ + "בור \n שבכרמלית וכו'. עיין להרב המגיד מ\"ש ע\"ש הרשב\"א ותירץ מרן דבכרמלית ליכא מקום דמצא מין את מינו ונעור וכו' עכ\"ל והכי אמרינן בעירובין דף ט' גבי מקום הלחי והקורה דאי הוו בצד הכרמלית חשיב ככרמלית ואי בצד רה\"ר חשיב כרה\"י והקשו בש\"ס יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ותירצו בש\"ס אין מצא מין את מינו ונעור והיא הלכה פסוקה ואין להקשות להחולקים כאן על רבינו דמה יענו להך סוגייא דמוכח בהדייא כדברי רבינו דשאני התם דהוו הרשויות זה בצד זה ממש משו\"ה אמר מצא מין את מינו ונעור לא כן גבי בור דהוא עמוק יותר מעשרה ועד עשרה הוא דהוי כרמלית בעלמא נמצא דאינו מחובר הרשות של שטח של מטה עם הכרמלית וק\"ל.", + " אצטבא\n שבין העמודים וכו' הרי הן ר\"ה. ועיין מ\"ש הרב המגיד ודבריו תמוהים עפ\"י ראות דברי הרשב\"א שם ובודאי הגמור דלא ראה הרב המגיד דברי הרשב\"א אלו ואף שסיים דהרשב\"א פסק כרבי יוחנן לאו מלשון זה של הרשב\"א הוא אלא ממקום אחר דלשון שהעתיק הרה\"מ אינו כאן.
ואגב ראיתי עוד להרשב\"א שם כתב וז\"ל הא דאמר רב יאודה אצטבא שלפני העמודים נדון ככרמלית תמיה לי מאי קמ\"ל הא בהדייא קתני בברייתא והאצטונית וכו' ואחרי המחילה רבה נראה דקמ\"ל דבין העמודים נידון כרה\"ר לאפוקי האיכא דאמרי דבין העמודים נדון ככרמלית ולאפוקי מיניה קאמר רב יהודה הכי וכדאיתא בש\"ס." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "תל \n המתלקט וכו' חייב. והרב המגיד הביא הש\"ס ופירוש רש\"י ולכאורה קשה על פרש\"י דממ\"ש כאן נראה דס\"ל דכל שיש למטה בתל ד' טפחים אף דלמעלה מתמעט והולך עד כחודה של מחט חשיב כרה\"י ואילו הוא פי' בערובין דף ע\"ח ע\"א גבי מה שאמר רב הונא עמוד ברה\"ר גבוה עשרה ורחב ד' ונעץ בה יתד כל שהוא מיעטו ופרש\"י נעץ בראשו יתד כל שהוא מיעטו לרחבו מד' וביטלו מתורת רה\"י הרי דגם למעלה צריך ד' טפחים ובשלמא אי הוה מפרש כמ\"ש רבינו לעיל ה\"ט ניחא אבל לפי מ\"ש קשה ולא קשה מידי דכאן דקאי במציאות דמתחילה מתמעט והולך הא שפיר משתמש אדם שם מחמת דמסתייע מכל המדרון בצירוף לא כן כשהוא מתחילת ד' עד גובה י' נמצא דאי אפשר להשתמש אלא למעלה ע\"ג עשרה דוקא לפי ששוה תחתונו כעליונו וא\"כ אם מיעטו למעלה בראשו לא נשאר ד' על ד' לפי שאינו נח להשתמש שם ופשוט." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בור \n ברה\"ר וכו'. חייב. קשה טובא כמ\"ש בס' מעשה רוקח דזה הוי היפך ממ\"ש רבינו לעיל פי\"ג ה\"ד וז\"ל וא\"צ לומר אם היו הפירות צפין על פני המים והוציאם שהוא פטור עכ\"ל הרי דע\"ג המים לאו הנחה הוא ורש\"י בש\"ס הרגיש בזה ופי' שזרק אבן או מים דאבן נח למטה על הקרקע ומים חשיבי כמונחים ע\"ג קרקע אך רבינו שכתב ונח ע\"ג המים קשה טובא ותירצנו עם החכם השלם מהרי\"א ז\"ל ע\"פ מ\"ש הרב המגיד לעיל הי\"ז ד\"ה נעץ קנה וז\"ל ויש מי שהקשו והא בעינן הנחה ע\"ג מקום ד' כמבואר ריש פרק י\"ג ומדברי רש\"י וקצת הגאונים ז\"ל נראה דברשות היחיד אע\"ג דבעינן עקירה מע\"ג מקום ד' הנחה ע\"ג מקום כל שהוא הויא הנחה וזה דעת הרמב\"ן והרשב\"א ותמה על רבינו שלא ביאר זה עכ\"ל וא\"כ ה\"נ בהאי דינא דאנן קיימין שהוא הנחה אפי' ע\"ג המים הנחה כל שהוא הוי הנחה לא כן בדינא דלעיל דקאי בעקירה לא חשיב הנחה לענין עקירה ועפי\"ז נתיישב תמיהת הרה\"מ שתמה שלא ביאר רבינו דבהביאו הב' דינים אלו מתבאר זה וסמך אמה שכתב כאן ונכון." + ] + ], + [ + [ + "בהמה \n וכו'. וכתב הרה\"מ מסקנא דש\"ס עירובין דף כ'. והיינו ממ\"ש שם תניא נמי הכי ר' אליעזר אוסר בגמל הואיל וצוארו ארוך מכלל דשאר בהמות א\"צ רובו וכדפסק רבינו ואין להקשות כיון דכל זה הוא לאיכא דאמרי קמא אבל לאיכא דאמרי בתרא אינו והיאך פסק כלישנא קמא דכיון דאחר הלישנא בתרא שקיל על לישנא קמא שמע מינה הוי הלכתא וק\"ל." + ], + [ + "לא \n יעמוד וכו'. הכי איתא במתני' פ' המוצא תפילין דף צ\"ט וז\"ל לא יעמוד וכו' אלא א\"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה וכן בגת עכ\"ל וקאמר בש\"ס רישא רבנן וסיפא ר\"מ וכתב רש\"י ד\"ה רישא רבנן וכו' וז\"ל והא ליכא למימר דשתייה תיהוי הכנסה כמשתין ורק דלא דמי דהתם קא עקר מרשות זו וקא עבד הנחה לרשות זו אבל שותה עביד עקירה והנחה בחדא רשותא דהא ברשות דהיה שותה בה פיו עומד ובפיו הם נחים מיד עכ\"ל ועיין בתוס' ד\"ה לא יעמוד בדף כ' ע\"א שהביאו דברי רש\"י הללו אלא שהוסיפו לבאר דהפה הוי מקום פטור וקושטא דמילתא הוא דאמרי ולאפוקי דלאו רה\"י הוא ועיין במג\"א סי' ש\"נ סק\"ב שהקשה קושיא זאת שהקשה רש\"י ותירץ כמ\"ש רש\"י ולא הזכירם ועיין להרב המגיד בדין זה ובמ\"ש הלח\"מ וט\"ס נפל בלשונו במ\"ש וברישא בכלים נאים אסור וצ\"ל מותר ובזה עלו דבריו כהוגן לאפוקי ממה שהאריך הרב מרכבת המשנה עפ\"י הטעות הזה וליתא דלא יתכנו דבריו בדברי הלח\"מ מיניה וביה גם בדברי רבינו יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כצוצרה \n וכו' ע\"ג המים. פי' שהמחיצה היא בקרקעית המים אלא שהוא כנגד הנקב כדינו וכן מ\"ש עוד רבינו או תהיה המחיצה יורדת מן הכצוצרה ר\"ל מחוברת לצד מטה כנגד המים וכמ\"ש התוס' דלא כפי' רש\"י וכ\"כ הריטב\"א לדעת רבינו הביאו מרן ב\"י סי' שנ\"ה." + ], + [ + "חצר \n וכו'. וכתב הרב המגיד והנה רבינו פסק כרבנן דרבים נינהו ולפיכך כתב כלשון הברייתא עכ\"ל פי' דלרב לעולם פליג ר' אליעזר בן יעקב עם רבנן אלא דמתני' וגם ברייתא אתו כרבנן ולר' זירא מתני' ראב\"י וברייתא רבנן ואם כן רבינו פסק כרבנן דרבים נינהו ונקט כלשון הברייתא דלעולם הוו רבנן ולעולם איהו פסק כרב ולאפוקי מס' מעשה רוקח שלא כיון לזה כלל.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל וכן מוכחת לכאורה מימרא דרב נחמן שדבר בעוקה בימות הגשמים וכו' פי' דבריו כמ\"ש הרב מרכבת המשנה נר\"ו ואף הלח\"מ לא יכחד זה דלא כמו שהבין הוא נר\"ו ממה שתפס הלח\"מ מוכן מוכחת דטעות הוא בידו דאילו היה קורא בלשון הלח\"מ היה רואה דלא שייך דבריו עם וכן מוכחת אלא דברי הלח\"מ הם כמ\"ש הרה\"מ ד\"ה סאה נותנים לו סאה וכו' עד בכל זמן וכו' ותפש מן וכן מוכחת וכו' והוא ברור ודע שט\"ס נפל בסוף דברי הלח\"מ וכצ\"ל אלא היה לו לומר בימות הגשמים מחזיק סאה נותנים לו אפי' כורים וכו'.
ולענ\"ד כונת הרב המגיד פשוטה דכונתו לפשוט דאביי לא פליג ארב נחמן אלא לפרש דבריו דאי ר\"נ כשאמר סאתים נותנים לו סאתים דוקא ולא עוד למה חילק בין סאה לסאתים לא הו\"ל למימר אלא בימות הגשמים נותנים לו מילואה ומדקאמר סאה נותנים לו סאה מכלל דבסאתים אפי' כור וכורים וזה אצלי כונת התוס' דף פ\"ח ע\"ב ד\"ה מחזיק." + ], + [], + [], + [], + [ + "לא \n ימלא אדם מים מן הים וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל ומתוך דברים אלו אתה למד שלא אסרו להחליף דרך מקום פטור וכו' וזה דעת רבינו פי' מותר לכתחילה מדינא אלא משום גזרה דרשויות דהוו דאורייתא דרך מקום פטור דהא כתב רבינו בפי' בלשון זה דאם היה למעלה מן הים מוציא זיז כל שהוא וכו' משום הכר ואף שהוא מכרמלית לרה\"י דרך מקום פטור וכן מוכח בבירור ממ\"ש הרה\"מ כמבואר בש\"ס זאת לדעת רב הונא וכו' דה\"ק ר\"ה מן הדין מותר אלא משום הכירה ועיין מעשה רוקח שלא כיון כלל מזה וכתב מ\"ש.
עוד כתב הרב המגיד אבל הרשב\"א הסכים וכו'. ולכאורה קשה דא\"כ אמאי מוקי בש\"ס לרב חסדא דכרמלית משפת מיא משחינן וכו' לעולם מארעא משחינן ואפ\"ה בעי זיז ד' על ד' משום דס\"ל דאפילו ברשות של דבריהם אסור להחליף אלא כשאמרינן דממיא משחינן דאף דאיכא בהכרח מקום פטור כשעולה קצת מהספינה כדי ליכנס לספינה מ\"מ לא מנכרא מילתא ואסרי אבל אי אמרינן דמארעא משחינן איכא מקום פטור טובא ומשו\"ה ליכא איסור ודברי אלה הם עפ\"י ראות דברי הרשב\"א במקומן שכתב וז\"ל וא\"ת לכו\"ע משתרי ואפי' לכשתמצא לומר דממיא משחינן דהא מכניס מכרמלית למקום פטור וממקום פטור לספינה י\"ל דס\"ל לרב חסדא וכו' כמ\"ד בעירובין דאפי' ברשויות דרבנן אמרינן ובלבד שלא יחליפו וכו' עכ\"ל הרי דלא אמרה הרשב\"א אלא לכדאמרינן ממיא משחינן והסברא כדכתיבנא." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מקום \n וכו' קירויו מתירו. וכתב הגהות מיימוני כר' זירא ודלא כרבא דאמר אויר קירויו מתירו (ובפר\"ח) [וכן פירש ר\"ח] דקי\"ל כר\"ז דמקל בעירובין וכתב מהר\"ם וז\"ל מדבריו למדתי דס\"ל הלכה כדברי המקל בעירובין ואפי' בפלוגתא דאמוראי עכ\"ל נראה מדבריו שמפרש דס\"ל שתפס רבינו מתירו במקום אין מייתרו ולא דיש לו גירסא אחרת בש\"ס וכמו שמשמע מדברי הרב המגיד וכן הבין מרן ב\"י סי' שנ\"ח וז\"ל וצ\"ל שהוא גורס אויר קירוייו מתירו כלומר שהוא ניתר ע\"י (הלחי) [הקירוי] וכן גורס הר\"מ בפט\"ז דשבת עכ\"ל וא\"צ לזה ומסתברא כמ\"ש מהגהות מיימוני ונראה דמה שכתוב בדברי הרה\"מ מתירו הוא טעות המדפיסים שראו בלשון רבינו מתירו בי' א' העתיקו אינהו הכי ואינו אלא שהביא הש\"ס וממילא יובן דפסק כר\"ז שהוא המקל וכדברי הרא\"ם א\"צ למ\"ש מרן דט\"ס הוא וכצ\"ל וכתב ר\"ח דהלכה כר\"ז דמקל וכתב מהר\"ם ז\"ל מדבריו למדתי וכו' ובאור זרוע פסק כרבא וכו' דהא דברי מהר\"ם הביא בהגהות מיימוני על דברי ר\"ח ז\"ל והוא ברור.
ועיין מה שהקשה הרמ\"ך הביא דבריו הכ\"מ. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו ל\"ק כי במה שסתם רבינו דבריו נכנס אפי' עביד כי ארזילא וק\"ל וכתב רש\"י ז\"ל בסוגיין ד\"ה ה\"נ אפי' (רבא) [רבה] מודה כרב דפי תקרה יורד וסותם והכא דפליג רבה דעביד קירוי כי אורזילא יציע גג משופע דליכא פה עכ\"ל והקשה עמיתי בתורה החכם השלם מהרי\"א ז\"ל דנראה דקא מפלגי בדעת רב דרבה אמר דאפי' דס\"ל לרב באכסדרא דפי תקרה יורד וסותם בעביד כארזילא מודו דאין פי תקרה יורד וסותם ור\"ז ס\"ל לדעת רב דגם בארזילא ס\"ל דפי תקרה יורד וסותם והא רב ס\"ל בארזילא דאין פי תקרה יורד וסותם לקמן דף צ\"ד ע\"ב דאיתא שם אמרי דבי רב משמיה דרב כגון שנפרץ בקרן זוית וקירויו באלכסון דליכא למימר פי תקרה יורד וסותם ופי' רש\"י בשיפוע כגון גגין שלנו דליכא פה דהיינו כעין ארזילא וכו' הרי דס\"ל כרבא דבארזילה מודה.
ולענ\"ד נראה דלפירוש רש\"י הכי מתפרש כלפי מ\"ש בש\"ס נימא בדרב ושמואל קא מפלגי ואהא קא מתרץ דלא בפלוגתייהו קא מפלגי דרבא ס\"ל דגם רב מודה ונמצא ככו\"ע ור\"ז פליג עלייהו דרב ושמואל ולא דסבירא ליה כרב." + ], + [ + "בנה \n בו עמוד בצד הכותל וכו'. אינו מיעוט. וכתב הרב המגיד דפסק כרבה דהוא מיקל יעו\"ש. ויש להקשות דאמאי לא כתב דפסק כרבא וכרב שימי דמתני לקולא י\"ל משום דקי\"ל הלכה כדברי המקל בעירוב ואי פסק כרב שימי נמצא דאי לאו רב שימי הוה פוסק כרבא להחמיר ועוד י\"ל דס\"ל לדעת רבינו דעד רבא ורבא בכלל אמר הלכה כרב לגבי תלמיד ואם כן מוכרח דלא הוי כרב שימי ועיין במ\"ש לעיל פ\"ב הט\"ז." + ], + [ + "טח \n את הכותל בטיט וכו'. עיין בשלטי הגבורים שהוא תמוה ע\"פ סוגיית הש\"ס ומה גם שכתב כן על שם הרז\"ה והרז\"ה כתב להיפך יעו\"ש.", + " עשה\n מחיצה על שפת התל אינו מועיל שהעושה מחיצה ע\"ג מחיצה אינו מועיל נבלעה וכו' הואיל וכו'. הקשה הרב תורת חיים בשיטתו על עירובין מכאן על מ\"ש התרומת הדשן בדיני עירובין על קרפף שהיה מוקף שלא לשם דירה ואינו רוצה לסתור י' אמות לבנות לשם דירה כדין כי קשה היא הכותל כיצד יעשה ימלא מב' צידי הכותל האחד עפר עד ט' אמות ומחצה ולא ישאר שם מלעיל כותל כי אם פחות מעשר אמות דהשתא עד העפר נעשה מדרס לכל העולם ונמצא מתבטל אותו הכותל ומשם ולמעלה ליכא י' ולא חשיב מוקף שלא לשם דירה ואח\"כ מסיר כל העפר ונמצא אותו הכותל כבנוי מחדש לשם דירה והשתא כפי מ\"ש כאן רבינו דכותל ע\"ג כותל לא מהני אלא א\"כ נבלעה כולה ובנדון התרומת הדשן הרי נשאר מהישנה למעלה שהוקף שלא לשם דירה.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין הנדונות דומות זה לזה דבנדון רבינו הוא שנשאר מהמוקף שלא לשם דירה הוא מצד התחתון ואי אפשר לעליון אי ליכא תחתון ונמצא משתמש מהמוקף שלא לשם דירה ולכן צריך שיבלע כולה לא כן בנדון התרומת הדשן כי כשאנו מבטלין הכותל מצד מטה וממילא מתבטל גם שלמעלה כי לא נשאר י' ונמצא דליכא כותל כלל וא\"כ אחר כך כשמסיר העפר דנמצא בונה מחדש נמצא דבונה כל הכותל גם הצד של מעלה דמקודם לא הוה חשיב כלל וכלל ודוק." + ], + [ + "רחבה \n שאחורי בתים וכו'. הכי איתא בש\"ס דף כ\"ד יעו\"ש וכתבו התוס' שם ד\"ה פשיטא וז\"ל אדר' נחמן פריך וכו' אבל הש\"ס וכו' לא פריך דקמ\"ל הוקף ולבסוף פתח לא מהני לאפוקי מהני אמוראי דלקמן גבי אבורנקי עכ\"ל וכתב מהרש\"ל וז\"ל ותימה דלא מצינו לקמן דמהני אפי' לרבא אלא בהוקף ולבסוף ישב ולא בהוקף ולבסוף פתח וכן מפרשים התוספות גופייהו לקמן עכ\"ל וכתב החידושי הלכות וז\"ל ואולי נעלם מעיני הרב מ\"ש התוס' לחד פירוש שם וז\"ל והם לא ידעו אם רבא סמך על הוקף ולבסוף פתח וכו' והקשו לו מעיר חדשה וכו' כ\"ש הוקף ולבסוף פתח עכ\"ל עיי\"ש.
ולענ\"ד כונת מהרש\"ל הוא דלהאי פי' שהביאו הם עצמם א\"כ אפשר לומר דמאי דקאמר הכא פשיטא קאי גם לש\"ס ואיך כתבו בפשיטות לר\"נ פריך וכו' לאפוקי מהני אמוראי דלקמן וק\"ל.
וכתב הלח\"מ וז\"ל ובש\"ס הקשו פשיטא ותירצו לא צריכא דאית ביה דרי וכו' קמ\"ל ותימה על רבינו שלא הזכיר כלל מכל זה ולענ\"ד נראה דרבינו רמז זה בשינוי לשון שכתב ואם פתח הפתח לשם דהו\"ל למימר ואם פתח הפתח לתוכה כדכתב לעיל מיניה ואפי' היה פתח הבית פתוח לתוכה ועוד דתבת לשם יתר דהוה די מאמר ואם פתח הפתח ואחר כך הקיפה אלא רמז דאף דאינו ממש לתוכה אלא לבי דרי וזהו שכתב לשם דרצון הפתיחה הוא לילך שם מותר לטלטל בכולה ודוק." + ], + [], + [ + "יחיד \n וכו'. וכן אם היו שנים וכו'. מדבריו אלו משמע דלשנים אין נותנים להם אלא בית סאתים וכן משמע מלשון הש\"ס וכמ\"ש הב\"ח והט\"ז והבאים אחריהם שתפשו על מרן בסי' ש\"ס שנסתפק אי בית סאתים הוא לשנים או לכל אחד יעו\"ש גם אני אביא מן ההדיוט להכריח כמותם דאין נותנים אלא בית סאתים לשנים מלשון הברייתא ומלשון ר' נחמן מקודם דהדר ביה דקאמר אחד נותנים לו בית סאתים שנים נותנים להם בית סאתים שלשה נותנים לו בית שש ואי איתא דלשנים נותנים לכל אחד בית סאתים מאי שנא דלשלשה נקט מנין בפרטות דהיינו שש ובשנים נקט ענין בכללות דהיינו בית סאתים שפירושו לכל אחד והו\"ל למימר שנים נותנים להם ארבע שלש נותנים שש או שנים נותנים להם בית סאתים שלשה נותנים להם בית סאתים אלא ודאי דלשנים אין נותנים להם אלא בית סאתים.
וראיתי להרב יד אהרן נר\"ו דמהך ברייתא רצה לפשוט להיפך מדתני הכי ב' נותנים לו בית סאתים והו\"ל למנקט נותנים להם בית סאתים ומדנקט לו ר\"ל לכל אחד ואחד ואין זו הכרח חדא דהא ר\"נ נקט בלישניה להם ומיניה ילפינן ג\"כ ועוד דה\"פ דאף דהם ב' נותנים לו ר\"ל מה שהיה לאחד מהם כלומר דיש להם דין אחד ואין נותנים להם יותר משום היותם ב' ודוק וכן מצאתי בקיצור פסקי הרא\"ש בפיסקא כ\"ג וז\"ל אחד או שנים ששבתו בחצר שתשמישו לאויר אין נותנים להם אלא סאתים ולפי שלא ראיתי לשום מחבר שהזכירו הזכרתיו.", + " אבל\n שלשה ישראלים וכו' הרי הן שיירא וכו' בלא כלים. מסתמיות דבריו משמע דכל דאיכא בית סאתיים פנוי אפי' דלא הקיפו אלא ו' וא\"צ אלא ד' אסור לטלטל חוץ מד' אמות דאי לא\"ה הו\"ל לפרש וכן מסתמיות דברי הטור דלא כהמרדכי ז\"ל הביאו ב\"י סי' ש\"ס דהיינו כשהקיף יותר מו' אז אי איכא בית סאתיים פנוי אסור אבל ו' או פחות אפילו איכא בית סאתים פנוי שרי ואיך סמך עליו מרן שם נגד רבינו והטור ומה גם שרש\"י בפי' עומד לנגדו וכמו שתפשו עליו הבאים אחריו ואיך לא הזכירו.", + " ואין\n הקטן משלים לשיירה. עכ\"ל. ועיין מ\"ש הרב המגיד והקשה עליו ב\"י סי' ש\"ס דלמה תפס להחמיר והא קי\"ל הלכה כדברי המקל בעירוב והוא הדין בספק ולענ\"ד יש לחלק דשאני ספק ממחלוקת דבמחלוקת הא מיהא איכא מאן דס\"ל הכי לא כן בספק וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "וכל \n מחיצה וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד ועיין בלח\"מ ומן התימה על מרן בב\"י סי' שס\"ב שכתב ומדברי הרמב\"ם פט\"ז דמשמע דמחיצה העשויה לנחת או לצניעות לאו מחיצה היא כלל ואפי' היא וכו' וכבר כתב שם הרה\"מ דאין כן דעת הרשב\"א וכו' עכ\"ל דהנה מ\"ש על שם רבינו ליתיה דרבינו כתב כל מחיצה שאינה עשויה לנחת אינה מחיצה ואי דאיהו גורס גם בדברי רבינו וכל מחיצה העשויה לנחת וכו' איך הביא דברי הרה\"מ דכתב בפי' דרבינו גורס כל מחיצה שאינה עשויה ואולי ט\"ס נפל בדבריו.", + " וכל\n מחיצה שאין בגובהה עשרה טפחים או יותר אינה מחיצה גמורה וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ. וי\"ל בפשיטות דשפיר כתב רבינו אינה מחיצה דלא מהני כלל בהיותר כמ\"ש דהיינו בלא פס מכאן ומכאן אה\"נ דבפס מכאן ומכאן מועיל לענין חצר שנפרץ לים ואין צורך למ\"ש הוא." + ], + [ + "אם \n היה לפרצה זו צורת פתח וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד ומה שביאר כונתו ביאור גמור הלח\"מ ז\"ל יעו\"ש באורך ועיין במה שסיים הלח\"מ וז\"ל ונראה וכו' עד סוף הל' שכעת לא זכינו להבינם וצ\"ל שט\"ס נפל דממ\"ש וכ\"כ רבינו עד סופו הוא ענין אחר וקאי למ\"ש הרה\"מ לעיל וכן פסק פי\"ז וכתב הלח\"מ לציין המקום ומחולפין הם לשונות הלח\"מ ז\"ל.
עוד כתב הרב המגיד ופשט מימרא דר' יוחנן דאמר לכלאים התירו ולא לשבת ולכאורה אינו מובן מהו הפשט הזה ונלע\"ד דה\"פ דבש\"ס קאמר על האי מימרא דר' יוחנן אילימא מן הצד והאמר רב חסדא וכו' אלא על גבן ובעשר בהא לימא ר' יוחנן וכו' אלא לאו ביתר מעשר וכו' ולדעת רבינו ז\"ל מוקי לה ביותר מעשר ומשו\"ה אוסר ר\"י לשבת וניחא דר\"י אדר' יוחנן ממימרא דלקמן בחילוק דמן הצד לעל גבן וכמ\"ש בש\"ס." + ], + [], + [], + [], + [ + "פתח שצורתו כיפה וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל. וסובר רבינו דלא בעינן רוחב ד' וכו'. פי' דסובר רבינו דכל היכא דאיכא י' מהמזוזות אחר העיגול א\"צ רוחב ד' ומה שהזכיר רוחב ד' היינו משום ר\"מ דסובר חוקקין להשלים ואינו סובר הכי אלא מכח הרוחב והרשב\"א לא כתב כן. ומן התימה עליו שלא הזכיר לרש\"י דקאי כשיטת הרשב\"א וז\"ל בסוגיין דעירובין דף י\"א ע\"ב ד\"ה ושוין שאם יש ברגליה י' טפחים גובה קודם שיתחיל להתעגל חייבת דהא יש בה עשר גבוה ברוחב ד' ואפי' כל העיגול סתום נשאר שם שיעור פתח כשר עכ\"ל וכ\"כ ביומא דף י\"א ושוין שאם יש ברגליה י' קודם שיתחיל העיגול ותתמעט רוחבה שחייבת וכו' עכ\"ל וכן העתיק דבריו אלה מרן ב\"י בחלק יו\"ד סי' רפ\"ז גם הטור נלוה עמם ביו\"ד סי' רפ\"ז וז\"ל ואם יש לו ב' מזוזות והאסקופה וכו' עשויה כקשת ומתקצרת והולכת עד שאין בה ארבע טפחים אם יש בגובה המזוזות י' טפחים קודם שנתקצרה עד שאין בה ד' חייב ואם לאו פטור עכ\"ל וזה מורה כפירוש רש\"י מדכתב אם יש בגובה המזוזה י' טפחים קודם וכו' עד שאין בה י' טפחים חייב ופי' דבריו דיש בגובה י' טפחים דהיינו קודם שנתקצרה ומהו מקום הקיצור עד שאין בה רוחב ד' מכלל דהי' טפחים היו בהם רוחב ד' וזה ברור אין לנטות וכן הבין מרן ב\"י שם לאפוקי מהב\"ח שם ועיין בט\"ז שם.
ומדברי רש\"י אלו אני תמיה על מ\"ש מרן גופיה שם וכן נמשך אחריו הב\"ח ז\"ל שם וז\"ל ואילו לפי' רש\"י אפי' אין שם ב' מזוזות כלל אלא שמתחילה מתחיל להתעגל אם יש בו גובה י' ברוחב ד' חייבת עכ\"ל והא רש\"י גופיה כתב צריך שיהיו ב' המזוזות י' ברוחב ד' קודם שיתחיל העיגול ואם כן מדוקדק לשון הטור כרש\"י ז\"ל ואין מקום גם למ\"ש הרב לחם חמודות הל' מזוזה אות מ' יעו\"ש ונמצא לפ\"ז דבזה ליכא פלוגתא ולכו\"ע צריך המזוזות קודם העיגול גבוה י' ולא פליגי אלא ברוחב ד' וכל הבאים אחרי מרן נמשכו אבתריה ולא ידעתי למה.
וכתב רש\"י בסוגיין אמר אביי לפרושי פלוגתייהו אתא לישנא אחרינא ואמר אביי גרסינן ומפירוש דאביי ילפינן דא\"צ ליגע עכ\"ל. ודבריו תמוהים דבלא אביי משמע כן ואחרון הכביד דאביי היה אחר זמן רב מרב ששת ורבה בר שמואל והיכי מייתו מיניה ראיה נגד ר\"ש והא ודאי עקא. ועוד דאמר להו אי משכחת וכו' לא תימא להו הכי וכו' ולמה חושש לדברי אביי יותר מרב נחמן וכי היכי דפליג ארב נחמן חבירו יחלוק אאביי ואין לומר דלא גריס ליה להאי סיומא וכהרי\"ף בהלכות דלא גריס ליה דא\"כ הו\"ל לרש\"י להביא גירסא זאת ומדלא הביאה נראה דלדידיה לעולם גרסינן האי סיומא אלא דלעיל איכא גירסאות ואם כן קשה היאך יבא לגירסא דגריס ואמר אביי הך סיומא וצ\"ע." + ] + ], + [ + [ + "מבוי \n וכו'. עד הל' ג' ע\"כ. עיין להרב המגיד מ\"ש לתמיהת ההג\"ה ודבר ה' בפיהו אמת שכ\"כ רבינו בפי' המשנה דמס' עירובין דף י\"א ע\"ב משנה המתחלת הכשר מבוי יעו\"ש וכן דייק לשון רבינו דהכא כתב ויעשה רה\"י ובריש פרק י\"ד רה\"י גמורה והיינו כדברי הרה\"מ בפירוש.
וכתב הטור מן התורה כל מקום שיש לו ג' מחיצות הוא רה\"י גמור וכו' וכתב מרן וז\"ל קשה שהרי כתב בסי' שמ\"ה דמבואות שיש להן ג' מחיצות ואין לחי וקורה ברביעי הוי כרמלית לכך צ\"ל דרה\"י גמור ר\"ל לטלטל ולא לחייב הזורק לתוכו וכו' והט\"ז שם סק\"א כתב לתרץ דבסי' שמ\"ה מיירי שהרוח הד' הוא לרה\"ר שכן כתב שם וקרן זוית הסמוכות לרה\"ר וכו' וזה המבוי זמנין דחקי בה רבים להכנס שם וכו' משא\"כ כאן דלא מיירי בענין זה שדוחקים שם רבים לפעמים ממילא נשאר עליו שם רה\"י גמור וכו' עכ\"ל וליתא דמה יענה אבי\"ר למ\"ש הטור סי' שס\"א חצר שנפרצה במילואה וכו' מקום המחיצה נידון כצידי רה\"ר שהוא כרמלית כמו החצר עצמו עכ\"ל והרי החצר דלא דחקי בה רבים וכמ\"ש בש\"ס עירובין דף צ\"ד ור\"א התם לא קא דרסי בה רבים וכו' ובזה לא פליגי רבנן עליה וא\"כ ליהוי כרה\"י גמור אלא וודאי ליתא לתירוץ זה ועיין מה שתירץ הב\"ח." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ב' \n כותלים ברה\"ר וכו'. וכתב הרב המגיד דף ו' מעירובין. ועיין להתוס' שם ד\"ה והאמר רבה שכתבו דברים סתומים לכאורה וז\"ל וא\"ת כיון דיש לו ב' מחיצות וג' בננעלות הוו ג' מחיצות ולקמן אמר דלכל היותר לב\"ה ג' מחיצות דאורייתא עכ\"ל. ומה שנראה לענ\"ד הוא דלקמן בדף י\"א ע\"ב קאמר על מתני' דהכשר מבוי כמאן דלא כחנניא וכו' ומוקי לה בהכשר מבוי סתום ואהא קאמר ב\"ש אומרים לחי וקורה למימרא דקא סברי ב\"ש ד' מחיצות דאורייתא וכו' ב\"ה אומרים או לחי או קורה לימא קא סברי ב\"ה ג' מחיצות וכו' העולה מזה דלחי וקורה הוי מחיצה גמורה ולחי או קורה לא הוי מחיצה גמורה ולב\"ה לכל היותר א\"צ יותר מג' מחיצות והכא בעי ד' דהא איכא ב' כותלים ודלת ננעלת הוו ג' ולחי וקורה בצד אחד הוו ד' וזהו שכתב וא\"ת וכיון דיש לו ב' מחיצות וג' בננעלות הוו ג' חוץ מלחי וקורה ובלחי וקורה הוו ד' ולקמן אמרינן דלכל היותר לב\"ה ג' מחיצות דאורייתא ולא עוד ואהא מתרצי דננעלת לא חשיב כמחיצה וכתב הרה\"מ אבל בהלכות דבעינן ננעלות בלילה וכר' יוחנן לא הביאו מסוגייא דא\"צ לנעול כלל (כצ\"ל) ודברי רבינו עיקר מכח ההיא דעושין פסין עכ\"ל וכן פסק רבינו כחכמים בההיא דעושין פסין לקמן הל' ל\"ג אך קשה טובא להרי\"ף והרא\"ש דפסקו כר\"י דבעינן ננעלות והביאו המשנה כצורתה דפרק עושין פסין כנראה דפסקו כחכמים וסתרן אהדדי וכעת קשה.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל ויראה לי דא\"צ דלתות ננעלות מכאן ומכאן וכו' עד סוף הלשון. ונתקשינו טובא דהא רבי יוחנן קאמר דלתותיה ננעלות בלילה דנראה דצריך דלת מכאן ומכאן ואם נאמר דלא ס\"ל כר\"י א\"כ נשארה פי' דברייתא כפשטא דאיירי ברה\"ר בתוך המבוי דר\"י הוא דאליביה הוא דאוקמוה במבואות המפולשות וכיון דפוסק כב\"ה די לו בדלת מכאן ולחי מכאן וקורה מכאן.
והרב המגיד כתב על שם הרשב\"א עוד וז\"ל ובהכשר רה\"ר כתב כיצד הוא מכשירו עושה דלתות ננעלות בלילה וה\"ז רה\"י. וזה הוא כב\"ש דהצריך ב' דלתות ואין להקשות בלא\"ה ממ\"ש תחילה עושה לו דלתות וכו' ואח\"כ כתב א\"צ דלתות וכו' משום דתחילה כתב דינא דגמ' דמודה בה בהכשר רה\"ר דצריך ב' דלתות מכאן ומכאן ועל כן לא הכשיר בדלת מכאן ולחי וקורה מכאן אלא במבואות המפולשין ואח\"כ כתב ויראה לי וכו' שהוא מצד הסברא אבל קשה טובא כדפרישית ואם נאמר דס\"ל להרשב\"א דדלתותיה ננעלות דרה\"ר לאו דוקא א\"כ מאי ק\"ל לר' יוחנן בש\"ס מב\"ה הא מ\"ש ר\"י דלתותיה ר\"ל דלת אחד והיינו ב\"ה ואפשר לומר דלדעת הרשב\"א מ\"ש ר\"י אלמלא דלתותיה ננעלות היינו אפי' דלת אחד ואפ\"ה מותיב ליה מב\"ה דאילו לב\"ה לא הצריכו נעילת דלת וכפי' ר\"י שהביאו התוס' שם ד\"ה והאמר רבה וז\"ל ולר\"י נראה דפריך משום דמשמע ליה דב\"ה לא בעי נעילה וכו' ואהא הוצרך לתרץ אליביה בש\"ס דה\"ק כיצד וכו' מבואות המפולשות והשתא ההפרש בין רה\"ר למבואות המפולשות הוא דברה\"ר צריך לנעול הדלת בלילה ובמבואות מפולשות א\"צ נעילת דלת ודוק כן נראה לי.
ומרן כתב וז\"ל כתב הרשב\"א וכו' עד ופסק נמי כחנניא דבעי דלת מכאן עכ\"ל והשתא מ\"ש רבינו לעיל ה\"ג היאך מתירין מבוי מפולש עושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן היינו דס\"ל דהברייתא איירי ברה\"ר כפשטא ובהא הוא דקאמר ב\"ה דצריך דלת מכאן ולחי וקורה מכאן אבל במבואות המפולשות מסתברא דנחתינן דרגא וסגי ליה בצורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן והוא מסברת דנפשיה.
עוד כתב ושמא הרב סבור וכו' ואי אפשר דהא לתרוצה וכו' כצ\"ל. עוד כתב וז\"ל ועוד צריך לי עיון וכו' דהא משמע לקמן דבמבואות המפולשות וכו' פליגי עכ\"ל ומאי קושיא ההיא דר' יהודה אמר שמואל אזלא כהא דר\"י דאוקמוה אליביה במבואות המפולשות ורבינו לא פסק כר\"י אלא כר' אלעזר תלמידו וכרבנן דפרק עושין פסין וכמו שקדם הרשב\"א גופיה.
עוד כתב וז\"ל ואולי מ\"ש ב' כותלים וכו' עד סופו פי' דלעולם דפוסק כר\"י ובעי נעולות וכמ\"ש בריש הלכות עירובין וכאן איירי במבואות המפולשות וכאוקמתא דש\"ס בברייתא אליבא דר\"י ומשו\"ה לא בעי נעולות וכל זה לישב מה שלא הצריך נעולות אבל אה\"נ דקשה עדיין למה הצריך ב' דלתות כן נ\"ל כוונתו ז\"ל אך קשה לפי פי' זה דכאן איירי רבינו במבואות המפולשות ובהא איירי בברייתא א\"כ הא דכתב רבינו לעיל ה\"ג היאך מתירין מבוי מפולש עושה לו צורת פתח מכאן וכו' במה איירי אי ברה\"ר צריך פתח מכאן ומכאן ולנועלם בלילה ואי במבואות המפולשות סגי בלא נעילה בלילה אבל לעולם צריך פתחים ואולי מוקים לדברי רבינו דלעיל במפולש לכרמלית מכאן ומכאן או מצד אחד לכרמלית לפחות והוא מצד הסברא דנחתינן דרגא ממפולש מב' רוחותיו לרה\"ר ולא ימלט מהלחץ זו הדחק בפי' זה בהל' ג'.
וכתב הטור סי' שס\"ד מבוי המפולש וכו' בב' ראשיו וכו' ועיין להב\"ח מ\"ש בישוב אריכות לשון זה ודבריו תמוהים ע\"פ סוגיית הש\"ס עירובין דף ז' דקאמר יתיב רב יוסף וכו' מחלוקת וכו' יעו\"ש וצ\"ע." + ], + [], + [ + "בכל \n עושין וכו'. וכתב מרן סי' שס\"ג וז\"ל הצריך לנו א\"נ דטעמיה דמכתת שיעוריה לפי שעומד לשריפה וכיון שאפי' שישרף ויעשה אפר אם גבלו ועשה ממנו עמוד מהני משום לחי לא מפסל משום דמכתת שיעוריה עכ\"ל וכתב עליו הט\"ז ס\"ק ה' וז\"ל ותמהני דנעלם ממנו משנה שלמה דסוף תמורה כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה וכמ\"ש ביו\"ד סי' קמ\"ב דאפר אשרה אסור בהנאה וא\"כ צריך לפזרו לרוח והוי האפר כמו העצים עצמן עכ\"ל ולכאורה מבהיל דמאי קשיא דא\"כ היאך אשרה מועיל בדבר דא\"צ שיעור והא אסור בהנאה אלא וודאי היינו טעמא דמצות לא ליהנות ניתנו וא\"כ גם באפרו כן אבל ודאי כונתו לתמוה על מרן ז\"ל במ\"ש דלו יהי דיחשב כמו שרוף מ\"מ ראוי לגבלו ולעשות ממנו עמוד דעדיין לא תיקן כלום דגם אח\"כ יש לו עדיין דין אשרה וצריך פיזור ואם כן אף אנו נאמר כתותי מכתת שיעוריה גם אחרי כן ואינו מצטרף ליעשות ממנו שיעור.
ובחופשינו בזה בעת הלימוד מצאנו ראינו הסוגיא דפ' כסוי הדם דף פ\"ט ע\"א דאיתא התם מכסין בעפר עיר הנדחת והקשו ואמאי איסורי הנאה נינהו אמר זעירי לא נצרכה אלא לעפר עפרה ורבא אמר מצות לאו ליהנות ניתנו איתיביה וכו' לא יצא אמר רב אשי הכי השתא התם שיעורא בעינן ועבודה זרה כתותי מכתת שיעוריה הכא כל כמה דמכתת מעלי לכסוי עכ\"ל ונראה מש\"ס זה דאף אחר שריפה אמרינן כתותי מכתת ומה שמועיל בכיסוי משום דכל כמה דמכתת טפי עדיף.
ונראה לישב דברי מרן ז\"ל דמה שמחלק בש\"ס בין שופר לכסוי היינו כולם לאחר שריפה דוקא דהיינו דהשופר חשבינן ליה כאלו שרוף וא\"כ ליכא שיעורא והכסוי אחר שריפה ליכא שיעורא אבל א\"צ שיעור דכל כמה דמכתת וכו' ונמצאו דומין דכלהו בשריפתן הוא דקיימינן אבל כאן בנידון דידן דלו יהי דבשריפתו ג\"כ כתותיה מכתת אבל כשמגבלו אח\"כ כיון דחזי לענינו כמו שהוא אפי' מוכתת לא אמרינן שוב כתותי מכתת לא כן בשופר דאם ישרפנו שוב לא חזי לשופר כי היכי דנחשוב אותו כשרוף וחזי ומשו\"ה אמר כתותי מכתת והוא אמת ויציב ועיין במ\"ש גבי הספק של השער אפרים אי שרי להדליק נר חנוכה בשמן של בשר בחלב עיי\"ש בס' אגורה באהלך." + ], + [], + [], + [], + [ + "מבוי \n שהיה גובהו מן הארץ וכו'. וכתב הרב המגיד כרבא דאמר חלל מבוי תנן. והילך לשון הרי\"ף ז\"ל ריש עירובין מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט וכו' גמ' כיצד ממעטו נותן עליו קורה מכ' אמה ולמטה כי היכי דלהוי חלליה כ' דאמר מקצת קורה בתוך עשרים ומקצתה למעלה מכ' וכו' ואסיקנא רבא אמר אחד זה ואחד זה כשר חלל סוכה תנן וכו' עכ\"ל וכתב הר\"ר יהונתן נותן הקורה מכ' אמה ולמטה כלומר שלא יהיה בחלל הפתח עשרים אמה שכל עובי הקורה יכנס להשלמת עשרים אמה וכו'.
ודבריו תמוהים טובא דאיהו כתב כן לדעת הרי\"ף ז\"ל דס\"ל דהחלל צריך שיהיה פחות מעשרים ודייק כן מדכתב נותן עליו קורה מעשרים אמה ולמטה והמיעוט הוא מצד העליון ולפ\"ז איך סיים כי היכי דלהוי חלליה עשרים והא לפ\"ז מתמעט החלל והוי פחות מעשרים ועוד דסיים הרי\"ף ואסיקנא רבא אמר אחד זה ואחד זה כשר חלל סוכה תנן וכו'. גם מ\"ש עוד הרב יהונתן הנזכר וז\"ל חלל סוכה תנן וכו' לא הקפידו חכמים כי אם על החלל שלא יהא יותר מכ' ומה לנו לחוש בעובי הסיכוך ובעובי הקורה העולים למעלה מכ' הרבה לפי שעיקר ההכר הוא למי שעומד תחת הקורה או הסיכוך וכיון דאין בחלל כ' שלטא ביה עינא עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דסתרי אהדדי דבתחילה כתב דהקפדת חכמים הוא על יותר מכ' ואח\"כ סיים וכיון דאין בחלל עשרים שלטא ביה עינא מכלל דבעשרים לא שלטה ביה עינא ובזה ודאי ט\"ס נפל וצ\"ל וכיון שיש בחלל עשרים שלטא ביה עינא ואינו סותר ללשון א' שהעתקנו דמ\"ש לעיל בתחילת דברי הרי\"ף שהביא הברייתא דכיצד ממעטו דמפשטה מורה הכי וכדאיתא בש\"ס דף ג' ע\"ב איתיביה רב שימי לרב פפא כיצד היה עושה מניח קורה משפת עשרים ולמטה וכו' ומתרץ לה יעו\"ש ברם כשכתב הרי\"ף ואסיקנא אמר רבא חלל קורה תנן וכו' ודאי צריך לפרש פי' הברייתא כמ\"ש בש\"ס אך קשה מ\"ש בראשונה שכתב הרי\"ף דהוי חלליה כ'.
ולענ\"ד הכי מתפרשין דברי הרי\"ף כיצד ממעטו נותן עליו קורה מכ' אמה ולמטה וכו' דהיינו דמודד כ' אמה מקרקעית הקורה ולצד מטה ושם למטה נותן הקורה ע\"ג הקרקע והיינו כי היכי דלהוי חלליה עשרים ולא יותר ומביא ראיה דאמר מקצת קורה וכו' ונשא ונתן בש\"ס בזה ואסיקנא כרבא דחלליה עשרים ומה אנו מכשירינן בעשרים החלל ואין להקשות ממאי דאותביה בש\"ס לרב פפא מדתניא כיצד היה עושה מניח קורה משפת עשרים ולמטה והוצרך לשנויי בש\"ס שנויי דחיקי ואמאי לא מתרץ לה כדפי' דברי הרי\"ף דבברייתא קתני משפת עשרים ולמטה דמשמע משפת הקורה דלמעלה ודוק.
וראיתי להרא\"ש בזה דברים תמוהים שכתב בסי' ד' דפרק זה וז\"ל היה גבוה מכ' אמה ובא למעטו ממעטה בקורה שרחבה טפח ודיו דקורה משום היכרא היא והיכר של מטה כהיכר של מעלה וכשם שמלמעלה דיה טפח כדתנן דיה לקורה שתהא רחבה טפח וזה לשון רב אלפסי ואין לשונו מכוון דמשמע דממעט בקורה אחרת שנותן למטה מעשרים וכן כתב הוא למעלה כיצד נותן עליו קורה מכ' אמה ולמטה ולישנא דש\"ס לא משמע הכי דאביי מודה בהא דסגי בטפח אלא דמיירי בבא לבנות בנין תחת הקורה עכ\"ל והנה מה שדקדק מלשון הרי\"ף שהעתיק אין ממה שהעתיק הוכחה למה שהבין הוא ואינו אלא ממ\"ש עוד וז\"ל כך הקורה שממעט בה למטה ממנה וכו' עכ\"ל ומלשון למטה ממנה משמע בצד שלמעלה וקשה עליו מה שהקשיתי להרב יהונתן דממ\"ש הרי\"ף כי היכי דליהוי חלליה עשרים לא משמע הכי אלא כדפי' לענ\"ד ומ\"ש למטה ממנה לאו דוקא אלא ר\"ל שיהא למטה בתחתיתה ממש ודוק ועוד קשה על הרא\"ש כיון דהבין בדעת הרי\"ף כן ואיהו פליג עליה דהא פסק לעיל סי' ב' דחלל סוכה תנן ואמאי לא הזכירו לעיל ויפלוג עליה.", + " היה\n גבוה יותר מעשרים ובא למעטו וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל שלא היתה כונתו וכונת רבינו ז\"ל אלא קורה שמשים על שפת המבוי כדי שיהא מעליונית קורה זו עד קרקעית הקורה פחות מכ' עכ\"ל והנה לדעת הרי\"ף מצאנו לאצילי רברבי דס\"ל לדעתיה דצריך שיהיה בחלל הקורה פחות מכ' אבל מ\"ש כן לדעת רבינו אי אפשר דהא כתב רבינו בפי' מבוי וכו' מן הארץ עד קרקעית קורה וכ\"כ הרה\"מ גופיה ומסקנא כרבא דאמר חלל מבוי תנן וכו' אלא וודאי ט\"ס נפל וכצ\"ל עד קרקעית הקורה עשרים ונפק\"מ דכן דעת הרי\"ף והיינו כדפירשנו אנו לדברי הרי\"ף." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לא \n התירו הפסים האלו אלא בארץ ישראל ולבהמת עולי רגלים אבל בשאר ארצות וכו'. הילך בפי' כדעת התוס' ריש פסחים דף ג' ע\"ב שכתבו דמי שהוא בחו\"ל פטור מלעלות לרגל ועיין להרב מל\"מ ריש הל' קרבן פסח ועיין בחידושי על רש\"י והרא\"ם סדר אמור ד\"ה דבר אל בני ישראל עשה מועדות שכתבתי שם מקום מוצא לדין זה." + ], + [], + [], + [], + [ + "יבשו \n המים בשבת אסור לטלטל בין הפסין וכו'. הכי איתא שם דף כ' בעי רבין יבשו מים בשבת ובאו בשבת מהו א\"ל אביי יבשו בשבת לא תבעי לך דבעי וכו' ופשיט לאיסור באו נמי לא תבעי לך וכו' ופירש\"י יבשו מים בשבת וחזרו ובאו גשמים בו ביום עכ\"ל והקשה הרב תורת חיים בשיטתו לפי' רש\"י דנראה דכל הבעיא היא לחזרת גשמים בו ביום א\"כ לא הו\"ל לאביי למימר לא תבעי לך דבעי מיניה וכו' אלא לא תבעי לך דהו\"ל מחיצה ותניא וכו' דזו היא דאיבעיא ליה ועיי\"ש דנייד מפי' רש\"י מכח קושיא זאת.
ולענ\"ד דברי רש\"י נימוקם עימם ופי' דבריו דב' איבעיא ליה לרבין יבשו מים מהו וכדבעי אביי לרבא לעיל גם אם תמצא לומר דאסור אי חזרו מהו ומהו דכתב בסיפיה קאי ליבשו ולחזרו ובאו והבעיות הם ב' ונקטינהו בחזרו ובאו בנדון אחד והוא הדין אי לא יבשו בשבת אלא מע\"ש היו יבשים ובאו בשבת ואהא אמר יבשו בשבת שהיא הבעיא הא' לא תבעי לך דבעי מיניה דמר וכו' באו נמי לא תבעי לך שהיא הב' דהו\"ל מחיצה העשויה בשבת וכו' ומה שלא פי' רש\"י הבעיא הא' היינו משום דהא פירשו רש\"י לעיל ד\"ה יבשו מים בשבת ולא הוצרך לפרש אלא הבעיא הב' ושהם ב' בעיות לא הוצרך לפרש דזה נראה ברור מתשובת אביי ואיך שיהיה נמצא דלא נפק\"מ אי באו בשבת או מתחילת השבת היו מים או לא ומשו\"ה רבינו כתב סתם באו לו מים דמשמע בין הכי ובין הכי וק\"ל וכ\"כ הרה\"מ." + ], + [ + "בית \n או חצר שנפרץ קרן זוית שלה וכו'. וכתב מרן ולי נראה בדברי רבינו דמדלא כתב שנפרץ בקרן זוית וכתב שנפרץ קרן זוית שלה נראה שאינו מפרש קרן זוית שאוכל בב' רוחות אלא שנפרץ מן הצד קרי ליה קרן זוית וכו' ע\"כ. וקשה א\"כ היכי מפרש לישנא דמתני' דתני חצר וכו' מב' רוחותיה וכן בית שנפרץ מב' רוחותיו וכו' עכ\"ל דנראה כפי' רש\"י דלפי' אינו אלא מרוח אחד ונראה דה\"פ דכל זוית וזוית נקרא שם ב' רוחות כמו דרומית מזרחית מזרחית צפונית וכן כולם על דרך זה וכיון דהמקום שנפרץ לאו באמצע הכותל הוא אלא בקרן זוית דהוי שם ב' רוחות נקרא שנפרץ מב' רוחותיו ר\"ל במקום דנקרא מקום ב' רוחות ודוק." + ] + ], + [ + [ + "המוציא \n וכו'. כתב המל\"מ וז\"ל וכל השיעורין שנאמר במסכת שבת לגבי ט\"ל מלאכות הוא דוקא לחיוב חטאת אבל איסור מן התורה איכא אף בפחות מכשיעור דקי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה וכ\"כ רש\"י פרק כלל גדול דף ע\"ד וכ\"כ הגהות אשר\"י ריש פרק המוציא. והקשה החכם המופלג שלמה בן עזרא נר\"ו דאין דעת רבינו כדעת רש\"י דהא כתב רבינו לקמן הכ\"ג המוציא חצי שיעור פטור ורבינו בתחילת הלכות שבת כתב דכל מקום שנאמר פטור הוא אבל אסור דרבנן ואי ס\"ל דחצי שיעור אסור מן התורה אמאי כתב פטור אבל אסור דרבנן ומה תאמר דהרי פסק רבינו הלכות שביתת עשור פ\"ב ה\"ג כר' יוחנן שאני הכא מהתם וה\"פ דש\"ס שם דטעמא דר\"י כיון דאי אכיל עוד כזית מצטרף היינו דאחר דכבר אכל חצי הא' אי בעי אכיל עוד חצי מצטרף למפרע משו\"ה אסור לא כן בהוצאה דאחר דהוציא החצי הא' מה מועיל שהוציא הב' אלו דבריו. וליתא דהא רבינו לקמן הכ\"ג כתב הוציא חצי שיעור והניחו וחזר והוציא החצי האחר חייב וכן בהכ\"ד יעו\"ש ואם כן כל דמצינו דמצטרף גם בחצי אסור מן התורה והאי דמצטרף דכתב רבינו הוא בין לזדון בין לשוגג בין אי היה עדים והתראה לפי האופן שיהיה חיובו וכמו שקדם ריש ההלכות וא\"כ הוי דומה בדומה לחצי שיעור דר\"י דאכילה ומה שהקשה ממ\"ש רבינו פטור לא קשיא דלא קפיד בזה כיון דלא נפק\"מ לשום דבר דבין שהוא אסור דרבנן בין כשהוא אסור דאורייתא מכין אותו מכת מרדות וכמ\"ש רבינו ריש הלכות אלו ובהלכות שביתת עשור פ\"ב ה\"ג ולומר שהלכה כר\"י כבר פסקו בהל' שביתת עשור ונפק\"מ שאפי' מי שנשבע על דבר שהוא אסור מן התורה חיילא עליה שבועה דהא על חצי שיעור שהוא אסור מן התורה חיילא עליה שבועה וכמ\"ש פ\"ד מהלכות שבועות יעו\"ש וכבר נתברר דין זה משם ומשו\"ה קיצר רבינו כאן וכתב פטור.
עוד כתב הרב הנזכר וז\"ל אך בשכיח ולא שכיח דבסתם אזלינן לחומרא בהא מספקא לי אי אזלינן בתר מחשבתו לקולא וכעת צריך תלמוד עכ\"ל לא נודע מה הכונה בדבריו אלו דהכל עשה יפה בירר כל דבר ודבר על אופניו ולא נשאר ספק כלל וכלל.", + " והסובין\n ומורסן וכו'. הקשה בספר מעשה רוקח דמדברי רבינו בפי' המשנה נראה דסובין נאכל ע\"י הדחק וכתב רבינו דאינו מצטרף עם האוכל לחיובא ואילו בסמוך ה\"ג כתב ואם הוציא תבן קטניות להאכילו לפרה כמלא פי פרה שהאכילה ע\"י הדחק שמה אכילה ומאי שנא ולא קשה מידי דלקמן ה\"ג איירי שהוציאו להאכילו ונמצא דאחשביה לא כן הכא דלא הוציאו לכך אלא אגב האוכל הוציא הסובין." + ], + [ + "יין \n כדי רובע רביעית. עיין מ\"ש פרק ח' מהלכות ברכות הט\"ו." + ], + [], + [ + "המוציא \n קנה וכו' לראשי אצבעותיו וכו'. הכי איתא בשבת דף פ' תנא קולמוס המגיע לקשרי אצבעותיו בעי רב אשי קשר עליון או תחתון תיקו ורבינו פסק להחמיר. וקשה טובא דאיך מכניס חולין לעזרה מספק גם היאך ממיתין אותו מספק דעל מ\"ש בראש הפרק קאי שכתב המוציא דבר וכו' אינו חייב עד שיוציא ממנו שיעור המועיל וכו' וחייב היינו חטאת בשוגג ומיתה במזיד וכמ\"ש רבינו ריש הל' אלו והיאך חייב מיתה מספק וכן קרבן וכעת קשה גם מ\"ש רש\"י בש\"ס שם קשר עליון של אמצע היד תחתון של אמצע האצבע עכ\"ל דלא כפי' רבינו צ\"ע מה מקור מצא לפי' זה יעו\"ש ושוב ראיתי להרב פר\"ח בנימוקיו מכח קושיא שהקשה כתב וז\"ל והרב פסק המגיע לראשי אצבעותיו דהיינו קשר העליון משום דאין לחייב מספק עכ\"ל. והדברים תמוהים אצלי איך מפרש ראשי אצבעותיו קשר העליון." + ], + [ + "גחלת \n כל שהוא והמוציא שלהבת פטור. כתב הפר\"ח בנימוקיו על רבינו וז\"ל בפ' משילין מייתינן ברייתא דהמוציא שלהבת כל שהוא חייב ואוקימנא לה דהוציאו בחספא דלית לה שיעורא והשמיטו רבינו וצ\"ע ע\"כ הכי איתא שם דף ל\"ט המוציא שלהבת פטור והתניא המוציא שלהבת כל שהוא חייב אמר רב ששת כגון שהוציאו בקיסם וכו' אביי אמר כגון דשייפא מנא משחא ואתלי ביה נורא וכו' אלא הא דתנא המוציא שלהבת פטור היכי משכחת לה כגון דאדייה אדויי לרה\"ר וא\"כ חוץ דקשה על רבינו דהשמיט דאם הוציאו בחספא חייב וכדאביי או בקיסם חייב וכדר\"ש וכמו שהקשה הפר\"ח עוד קשה דאמאי לא פי' דהא דפטור באדייה אדויי וכאוקמתא דש\"ס.
ובס' ראשון לציון תירץ לזה וז\"ל דר\"ש דמוקי לה בקיסם הוא משום דמיד נעשית גחלת וחייב על הגחלת וכדתנן במתניתין דשלהבת וגחלת הכל אחד ואביי פליג עליה ודייק לישנא דשלהבת דמשמע בלא גחלת ומוקי לה בשייפא מנא משחא דהוא ממש שלהבת בלא גחלת דגחלת לא מקרייא מחספא ואמטו להכי פריך לאביי מדתנן המוציא שלהבת פטור כלומר דבשלמא לר\"ש מוקי למתני' בשייפא מנא משחא אלא לאביי קשה ומוקי לה באדייה אדויי ורבינו פסק כר\"ש דאיסורא דשלהבת היא משום גחלת וכבר כתב המוציא גחלת כל שהוא חייב והמוציא שלהבת פטור מ\"מ דאדייה אדויי או דשייפא מנא משחא כיון דליכא גחלת בהדיה ומ\"ש כר\"ש לגבי אביי שהוא בתרא דהכי משמע פשטא דמתני' אלו דבריו ברם קשה לי דהא חזינן שלהבת נתלית בעץ וליכא גחלת כלל בה ועיין בס' מעשה רוקח מה שרצה ליישב בזה באין מבין וקושית הפר\"ח כדקאי קאי.
ודרך אגב ראיתי למ\"ש רש\"י ז\"ל ד\"ה אביי אמר וז\"ל אי נמי רבותא אשמועינן אביי ואפילו בחספא וכו' והבין בס' ראשון לציון דרב ששת פליג עליה דאביי וא\"כ לר\"ש א\"צ לאוקומי למתני' דאדייה אדויי אלא בשייפא למנא משחא. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא רש\"י כתב לעיל ד\"ה הא דתני חייב וכו' ומתני' דקתני פטור כדאוקימנא לקמן דאדייה אדויי וכו' ואמאי כתב כן לר\"ש וזה אינו אלא לאביי וצ\"ל בדוחק דפי' כן לפי' אחר שכתב אח\"כ ומי הכניסנו בדוחק זה דא\"כ לא הו\"ל לרש\"י לפרש כלל אלא וודאי דמ\"ש רש\"י רבותא אשמועינן אביי ר\"ל דאתא לגלות דלאו דוקא מ\"ש ר\"ש אלא הוא הדין בשייפא למנא משחא ולא פליג ר\"ש עליה וזה אמת." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוציא \n שטר פרוע וכו'. הכי איתא בשבת דף ע\"ח המוציא נייר מחוק ושטר פרוע אם יש וכו' או בכולו כדי לכרוך ע\"פ צלוחית קטנה של פלייטון חייב ואם לאו פטור וכתב החידושי הלכות לכאורה לכל הנהו אמוראי דאסור להשהות שטר פרוע ולוה נמי לא משהי ליה הך ברייתא לא אתייא כרבנן דפטרי לקמן בשטר פרוע דאין צריך לו כלל וכר' יהודה נמי לא אתיא דבשטר קטן נמי חייב דצריך לו עכ\"ל וחיסור לשון יש כאן דזה שכתב לר\"י אינו אלא לשאר אוקמתות אבל לדרב יוסף דאסור להשהות שטר פרוע איכא בינייהו לר' יהודה היינו טעמא דמשפרעו חייב משום דצריך ליה לכרוך על פי צלוחית ואם כן ההיא ברייתא כר' יהודה וצ\"ל הכי וכר\"י נמי לא אתיא לג' אוקמתות דבשטר קטן נמי צריך ליה.
עוד כתב החידושי הלכות וז\"ל וראיתי בתוספתא דרבנן לא פליגי אדר' יהודה אלא בשטר קטן אבל בגדול דראוי לכרוך ע\"פ צלוחית קטנה של פלייטון מודו רבנן דחייב ואע\"ג דלא משהי ליה מ\"מ האי שיעורא של פלייטון חשוב לרוב בני אדם עכ\"ל והיינו התוספתא שהביאו התוס' ד\"ה חזי ומוכח מהתוספתא כתירוץ רב אשי ונמצא דבשיעור דכדי לכרוך ע\"פ צלוחית כו\"ע מודו דחייב ובקטן לרבנן בפרוע פטור לר\"י חייב ורבינו פסק דוקא כדי לכרוך ע\"פ צלוחית חייב ככו\"ע ובלוה וכברייתא א' אבל בפחות פטור וכרבנן דברייתא ב' וא\"כ אין מקום למ\"ש בזה הרב מקראי קודש ומרכבת המשנה יעו\"ש וזהו שכתב הרב המגיד ברייתא וגמ' כלשון רבינו והיינו ברייתא הא' וכדכתיבנא.
וכתב עוד הרב המגיד ודין השטר פרוע הוא כדברי ת\"ק דברייתא אחרת וכו' פי' דין דשטר פרוע קטן כת\"ק דפטור ומשו\"ה לא חייב כי אם בכדי לכרוך ע\"פ צלוחית ודייק כן במ\"ש ודין השטר פרוע שהיא שפת יתר לכאורה אי קאי לדלעיל אלא וודאי דפי' ודין השטר פרוע הוא בקטן שהוא ענין אחר ואם כן אין מקום למ\"ש מהר\"י הכהן הובאו דבריו במרכבת המשנה." + ], + [], + [ + "המוציא \n תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום הכיס וכו'. מימרא דרבא ריש פרק הנוטל דף קמ\"א אמר רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס וכו' ולחייב נמי משום תנוק רבא כרבי נתן ס\"ל דאמר חי נושא את עצמו ועיין בתוס' פרק המצניע דף צ\"ד ד\"ה אבל אדם [חי] נושא את עצמו והוכרח לאוקומי דההיא דפרק נוטל איירי בתנוק בן יומו דלא ס\"ל לרבנן בתנוק כזה דנושא את עצמו והרי זה דומה לבהמה חיה ועוף דס\"ל לרבנן דאינו נושא את עצמו וקשה כיון דרבינו פסק כרבנן בבהמה חיה ועוף אמאי בתנוק פסק כר\"נ ואי איירי בגדול ולאו דינא דרבא הוא הו\"ל לפרש.
ולא תעזוב נפשי לשאול לפי דברי התוס' אלו מאי מקשה בש\"ס על ההיא מימרא דרבא ולחייב נמי משום תנוק ואימא דאיירי בתנוק גדול דלכו\"ע פטור דחי נושא את עצמו ואמאי מוקים ליה כר\"נ והנה הרשב\"א בריש פרק נוטל מפרש לישב קושית התוס' דאיכא ג' מיני קטן בקטן בן יומו או איזה ימים שאינו מכיר בהילוך כלל גם לר\"נ חייב דמשרבט נפשיה כבהמה בגורר לרבנן מחייב לר\"נ פטור אבל אסור בנוטל רגלו אחת ומניח אחרת דכיון דמכיר בהילוך לא משרבט נפשיה גם לרבנן פטור דחי נושא את עצמו והשתא ההיא דפרק מפנין דכתב רש\"י מכח הברייתא דגם לרבנן א\"כ מגביה ליה חי נושא את עצמו היינו בנוטל אחד ומניח אחד וההיא דפרק נוטל איירי בגורר וכר\"נ דלרבנן מחייב וקשה עדיין מה שהקשו להתוס' דמאי מקשה ולחייב וכו' בנוטל אחת ומניח אחת וככו\"ע וגם רבינו מזכה שטרא לבי תרי.
ולענ\"ד נראה לישב דעת רבינו דקשיא ליה לרבינו בש\"ס כמ\"ש דמאי מקשה ולחייב משום תנוק ואימא דאיירי בגדול ולכו\"ע החי נושא עצמו ומכח זה מפרש דקושית הש\"ס היא דאיך סותם רבא חייב משום כיס לחוד ולא פי' דקאי בתנוק גדול ואמטו להכי מפרש דס\"ל כר' נתן ומשו\"ה סותם דבין בגדול בין בקטן פטור והוא הדין בבהמה חיה ועוף דגם בהו ס\"ל לר\"נ דהחי נושא את עצמו ורבינו אף דפוסק כרבנן א\"צ לבאר דאיירי בגדול דכבר קדם בדין הסמוך דבבהמה חיה ועוף חייב דלאו נושא את עצמו נינהו." + ], + [], + [], + [], + [ + "זרק \n זה שהוציא כבר וכו'. עיין להרב המגיד שהביא הש\"ס ופי' רש\"י וסיים וז\"ל ומתוך לשון רבינו נ\"ל וכו' עכ\"ל. וקשה טובא דרבינו שהוא מפרש דישתמש בלשון זה ועוד שהוא כפל הענין ולא אמרו כן במתני' וגמ' ולענ\"ד נראה דמ\"ש רבינו לפיכך וכו' הוא דינא דמתני' וכמ\"ש בש\"ס ודלא כמ\"ש רש\"י ומ\"ש א' (בראשונה) הוא נדון אחר כדי להכריח לנידון דידן דמתני' ולהסמיך הדברים אל הסברא והוא דתחילה כתב המצניע וכו' והוציאו סתם חייב עליו בכל שהוא ואח\"כ כתב זרק זה שהוציא כבר לתוך האוצר וכו' פי' אחר שנתחייב בהוצאתו זרק לתוך האוצר אעפ\"י וכו' בטלה מחשבתו הראשונה לפי דכבר נשלם מעשה הראשון ולתוך האוצר בטולי בטליה ואין זה דינא דמתני' ואהא סיים לפיכך אם חזר והכניסו מהאוצר למקום שהיה מקדם אינו חייב לפי דבטלה מחשבתו הראשונה כשהניחו באוצר ומסתמא לאו במילתא קמייתא קאי והכי מתפרש הש\"ס לדעתיה אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שזרקו לאוצר בהוצאתו ומקומו ניכר מהו דתימא כשנטלו משם והכניסו דכיון דמקומו ניכר במילתיה קמייתא קאי קמ\"ל וכו' בטולי בטליה וא\"כ כשהכניסו משם פטור בכ\"ש ונקטי בנדון זה לחידושא דאף דאח\"כ כבר הכניסו גלי אדעתיה דגם באוצר דעתיה עילויה כיון דמקומו ניכר קמ\"ל וכ\"ש בהוצאתו לאוצר אלא דרבינו ביאר יותר ודוק ועפי\"ז מתפרשין דבריו שבפירוש המשנה אף שהם סתומים דלכל הפירושים צריכים ביאור יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוציא \n כגרוגרת וכו' הרי זה חייב וכו'. מדבריו אלה יש להקשות על מ\"ש מרן על שם הר\"י קורקוס פ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאות הי\"ג על מ\"ש רבינו היו בתחילה וצמקו וכו' וז\"ל ולא דמי לחיוב שבת דאיבעיא [לן] בפ' המצניע אי יש דחוי וכו' יעו\"ש והא בהך דינא דכתב רבינו ג\"כ נימא דפטור כיון דאם הניחה באותה דצמקה הוה מפטר ולא דמי הא להא כלל וכלל דטעמא דחייב בנידון דידן היא משום דשיעורא דזריעה איתא בכלל שיעור האכילה דבכלל מאתים מנה וכמ\"ש רש\"י בפי' האת\"ל וזה פשוט." + ], + [ + "זרק \n כזית אוכלין לבית טמא וכו'. ועיין מה שתמה הרב המגיד יעו\"ש ועיין להמל\"מ מה שתמה אדרבא על הרה\"מ יעו\"ש ולא זכינו להבינו דעדיין הקושיא במקומה עומדת דלעולם ליכא חשיבות בחולין לפי שנטמא כיון דאין טומאתן אוסרתן וכמ\"ש התוס' ומה לי אי ס\"ל דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה לעצמו או לא.", + " מפני\n שהשלים השיעור לענין טומאה. פי' לטמא אחרים דלעצמו מטמא בפחות וכמ\"ש רבינו ז\"ל ריש פ\"ד מטומאת אוכלין וכן פירש רש\"י בסוגיין וכמ\"ש באורך בחידושי על רש\"י והרא\"ם סדר שמיני יעו\"ש לאפוקי ממ\"ש בס' יד משה דף קס\"א ע\"א." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "טבעת \n שיש עליה חותם וכו'. הכי איתא בש\"ס דף ס\"ב תירצת אשה איש מאי איכא למימר אלא אמר רבא פעמים וכו' פעמים וכו' פי' ונמצא דדרך הוצאה בכך ואמטו להכי חייב ומש\"ס זו תמה הרשב\"א לעיל דף נ\"ט ע\"ב על מה שהביא משם רב האי גאון ור\"ח וז\"ל וכך אמרו הם ז\"ל והדין כך הוא שיהא האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם והאשה בטבעת שאין עליה חותם מפני שתכשיט הוא להם וכל תכשיט שרי אלא מפני גזרה דרבא דאמר פעמים שהאשה נותנת לבעלה והאיש נותן לאשתו ולפיכך אסרו אחד האיש ואחד האשה עכ\"ל והוא מן התימה שלא נאמרו לקמן דברי רבא אלא לתירוצא למתני' דקתני בטבעת שיש עליה חותם חייב חטאת וכו' ואקשינן והא הוצאה כלאחר יד הוא ופריק רבא דלאו כלאחר יד הוא להם דפעמים וכו' ולא בא רבא לאסור שאין עליה חותם באשה ויש עליה חותם באיש מההוא טעמא עכ\"ל.
ואיכא מאן דפירש דבריהם הכי דאף דדברי רבא לא נאמרו לקמן אלא לתרוצא למתני' מ\"מ שמעינן דהכי הוי דרך הוצאה ואמטו הכי מחייב חטאת בשל איש לאשה ושל אשה לאיש וא\"כ בשל איש לאיש ואשה לאשה כיון דהכי הוי דרך הוצאה אסור ולא נכנסו דבריו באוזני וכי משום דדרך הוצאה בכך משו\"ה לא יצא אדם בתכשיט שלו דהיינו מלבושו.
ולענ\"ד הכונה בדבריהם הכי דמשום דאמר רבא פעמים ופעמים אף אנו נאמר דגם האיש בשלו ואשה בשלה לא יצא דפעמים שנותנו אשה לאיש להוליכו לאומן ומשתלי ונשאר בידו בשבת וכיון דהותר בשלו לא יהיב דעתיה גם בשל אשתו וכן בשל איש לאשה שנותנו לה להניח בקופסא ומשתלי אצלה ואי הותר בשלה לא יהיב דעתה גם בשל בעלה ומתיא ליה ד' אמות ברה\"ר כנ\"ל איך שיהיה שמעינן מינה שדעת רב האי ור\"ח לאסור לאיש בשלו ולאשה בשלה משום גזרה והיינו כסברת רש\"י שפי' וחילופיהן באיש דבאשה יש עליה חותם חייב חטאת אין עליה חותם פטור אבל אסור ובאיש להיפך אין עליה חותם חייב חטאת יש עליה חותם פטור אבל אסור ומן התימה על הרא\"ש בשמעתין שאחר שהביא פי' רב שרירא ור\"ח כתב אבל רש\"י פי' וכו' והו\"ל לשתף לר\"ח עם רש\"י וכן קשה גם על הר\"ן יעו\"ש." + ], + [ + "לא \n תצא אשה וכו'. אבל האיש וכו'. זו היא שיטת ר\"ת הביאו הרא\"ש בשמעתין דף ס\"ב וז\"ל ור\"ת ז\"ל כתב דלא גזרו חכמים באיש דלמא שלפי ומחוי לפי שאין דרכו בכך [וכו'] והא דאמר עולא וחלופיהן באיש אחיוב חטאת קאי דבאיש יש עליו חותם מותר אין עליו חותם חייב חטאת וכ\"כ התוס' בשמעתין וז\"ל וחילופיהן באיש אומר ר\"ת דאחיוב חטאת קאי עכ\"ל ומן התימה על הר\"ן דשקיל וטרי בדעת ר\"ת והניחו בתימה איך אשתמטתיה דברי התוס' אלו." + ], + [ + "אשה \n שיצאת במחט נקובה וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד לעיל ה\"ג שכתב שדעת רבינו כדעת הרי\"ף והרא\"ש בשמעתין הביא לשון הרי\"ף זה ותמה עליו היאך יתחייב האיש במחט שאינה נקובה הוצאה כלאחר יד היא ועוד וכו' יעו\"ש ותמה מרן בב\"י סי' ש\"א עליו וז\"ל ונראה שדעתו לומר שאין דרך האיש לצאת בשום מחט לא נקובה ולא בלתי נקובה וכו' עכ\"ל פי' לפירושו שאין דרך האיש לצאת כן תחובה בבגדו בשום מחט ומחמת דביציאת בבגדו קאי נקט סתם אין דרך האיש לצאת בשום מחט לאפוקי מהרב ט\"ז סי' זה ס\"ק ה' שלא הבין כן ותמה על מרן יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המוצא \n תפילין וכו'. ואם היה בימי הגזרה וכו' מכסן. מלשון זה נראה שמפרש בש\"ס כפירוש הב' שפי' רש\"י שסיים שהוא עיקר ומפני הסכנה היא סכנת שמד וא\"כ קשה דלפי\"ז מכסן דמתני' קאי גם לרישא שלא יכניסם ג\"כ זוג זוג ומדברי רבינו נראה דקאי דוקא לסיפא דכתב ואי היה בימי הגזרה שמתיירא לישב ולשומרן ומדברי רבינו בפי' המשנה נראה דקאי גם לרישא יעו\"ש." + ] + ], + [ + [ + "עיין להרמב\"ן והמגילת אסתר בשרש י\"ד." + ], + [], + [ + "ואם \n מכר קונסין אותו עד עשרה בדמיה. וכתב הרב המגיד בגיטין איתא הכי ויש לשון אחר [עד] מאה בדמיה ופסק רבינו כדברי המקל וכו' עכ\"ל ויש להקשות דלישנא קמא שם לא אפשיטא כמ\"ש התוס' וי\"ל דס\"ל כפי' רש\"י ומ\"מ הו\"ל להרה\"מ לפרש דאזיל כפי' רש\"י ומ\"מ נמצא דפסק כלישנא קמא ומ\"ש עוד הרה\"מ ושם נזכר בש\"ס דטעמא משום דהדרא ליה וזהו שכתב ומחזירה וזה נאמר בלישנא בתרא מ\"מ מינה נשמע ללישנא קמא דלא פליגי הב' לישני בזה אי מחזירה או לא והלשון מגומגם.", + " ואפילו\n שבורה אין מוכרין וכו'. הכי איתא במתני' פ\"א דע\"ז אין מוכרין וכו' עכ\"ל וכתב רבינו בפירוש המשנה וז\"ל והשבורה משמשת ג\"כ לטחון וכו' ע\"כ והקשה הרב לשון למודים חלק או\"ח דף ס\"ו וז\"ל והדבר תמוה מנ\"ל להרמב\"ם לפרש טעם זה שלא נזכר בש\"ס והלא טעמא דרבנן מפורש בברייתא דקאמרי והלא מרביעין עליה ויולדת כנראה בהדייא דטעמא דאתי לאחלופי דמשהי ליה וילפי מינה לזבוני שלמה כמ\"ש רש\"י שם ובמתני' ד\"ה עגלים וכ\"כ התוס' ג\"כ ד\"ה שלמין וכדאיתא בהדייא ריש פ\"ק דבכורות דף ב' ע\"ב איבעיא להו מכר בהמה לעובריה מהו עד הכי קאמר ליה טעמא דידן משום דאתיא לאחלופי יעו\"ש וכן הקשה הרב תורת חיים והניחה בצ\"ע.
ואני קודם ראות תירוצו אמרתי דקשיא ליה לרבינו דאי מטעמא דאחלופי לבד קשה דהוי גזרה לגזרה שבורה אטו שלימה ושלימה אטו שאלה ושכירות אלא ודאי צריך לתת טעם אחר בהצטרפות לזה דהיינו דאיכא למיחש שיטחון בה ובהאי טעמא לחודיה לא מתסר משום דלא שכיח ומשו\"ה אצטריך בש\"ס לטעמא דאיחלופי ולעולם בצירוף טעמא דטחינה ועיי\"ש מה שחשב לתרץ על דרך שכתבתי לענ\"ד ולא הונח לו גם מטעם אחר לא הונח לי דמה נענה ומה נאמר בש\"ס דבכורות לקושיא דגזרה לגזרה וגם מה שהעלה בסוף דבריו לא ימלט מהדוחק.
והנראה נכון והוא דקשיא ליה לרבינו ז\"ל דאיך חיישינן לאיחלופי והא שבורה לאו בת מלאכה היא ושלימה בת מלאכה היא ועדיפא מינה כתבו התוס' דף י\"ד ע\"ב ד\"ה שלמין וז\"ל אבל פרה אפי' לאחר ימים רבים כי חזו ליה עלמא בביתיה דגוי אמר לשחיטה זבנה כיון דאינה ראויה למלאכה כל כך וכו' עכ\"ל הרי דכל דאינה ראויה למלאכה כל כך לא אתי לאחלופי ולכך פירש רבינו דראויה לטחון ואף דאין רגילות בזה כל כך מ\"מ אתי לאחלופי ונכון." + ], + [ + "ושוחט \n אותה בפניו. וכתב הרב המגיד דפסק כר' יהודה ולכאורה הוא תמוה דאי כר\"י למה הצריך רבינו שיהא שוחט בפניו, ולומר דפסק כר\"מ אי אפשר וכמו שנראה ממה שפסק פ\"י [ה\"ד] מהלכות ע\"ז גבי אילן ושחת יעו\"ש וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא למה כתב שיהא שוחט בפניו וראיתי למרן שם כתב וז\"ל וכתב הרמ\"ך הרי\"ף פסק כר\"מ משום דסתם מתני' כוותיה ועוד דקי\"ל הלכה כר\"מ בגזרותיו עכ\"ל וי\"ל דרבינו פסק כר\"י משום דמוכח בברייתא בש\"ס דמאן דפליג עליה דר\"י היינו ר\"מ ואע\"ג וכו' שאני הכא דמוכח וכו' עכ\"ל ואין דבריו מובנים מאי דמשני בתחילת דבריו ואולי דט\"ס נפל וכצ\"ל וי\"ל דפסק רבינו כר\"י ואף דמוכח בברייתא דמאן דפליג וכו' אך קשה לי דשם כתב הרמ\"ך דהלכה כר\"מ בגזרותיו ואיך כתב כאן הרה\"מ דפסק כר\"י משום דהלכה כר\"י לגבי ר\"מ והא הדבר בהיפך דבגזרות הלכה כר\"מ." + ], + [], + [], + [ + "חרש \n וקטן נותנו לאי זה מהן שירצה. ועיין שם שבת דף קנ\"ג דהך בעיא איבעיא להו לרבנן דתנן ה' לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה חרש וכו' וכתב התוס' הכא משמע דהלכה כרבנן ובפרק חרש משמע דהלכה כר' אלעזר דס\"ל לרב חייא בר אשי ושמואל כוותיה עכ\"ל ורבינו חש להך סוגייא דידן חדא דהלכה כרבים ועוד דהיא סתם מתני' ועוד דכאן הוי סתמא דש\"ס וק\"ל.
וכתב הרב המגיד וז\"ל וכתבו הרמב\"ן והרשב\"א וכו' ורבינו סתם דבריו וכו' עד אינו נותנו בשבת וכו' עכ\"ל. וקשה לי דמאי שנא דלענין מניחו עליה כשהוא מהלך ונוטלו הימנו כשהוא עומד לא נראה לו שדעת רבינו כדעת הרמב\"ן ודעימיה משום דסתם דבריו ולענין שנותנו עליו מבעוד יום ראה לפרש דבריו כן אף דסתם ולא פירש שנותנו עליו מבעו\"י ועוד מה שהקשה מהר\"י הכהן הביא דבריו הרב מרכבת המשנה דרבינו לעיל פ\"ו פירש מתני' דמי שהחשיך בקידש עליו היום ועלה קאמר בש\"ס כל הנך נדונות וא\"כ בהכרח בקידש עליו היום איירי בש\"ס ועיין מה שסיים שם הרב מרכבת המשנה וליתא והכונה לו כדכתיבנא.", + " ואפי'\n מציאה וכו'. עיין מ\"ש רבינו לעיל סוף פ\"ו ומ\"ש הרב מקראי קודש שם ומ\"ש עליו הרב אור יקרות כאן ומרכבת המשנה שם פ\"ו." + ], + [ + "מותר \n וכו'. משאוי הוא לה. וכ\"פ הרא\"ש ז\"ל וז\"ל כי תבעי לך גמל בחטם מאי מי אמרינן כיון דסגי ליה באפסר משאוי הוא או דילמא כל נטירותא יתירתא לא אמרינן משאוי הוא אמר לפניו ר' ישמעאל בר יוסי ד' בהמות יוצאות באפסר הסוס והפרד והגמל והחמור למעוטי מאי לאו למעוטי גמל בחטם לא למעוטי נאקה באפסר במתניתא תנא לובדקים וגמל יוצאים באפסר באפסר אין בחטם לא אלמא כל נטירותא יתירתא משאוי הוא ואסור וכן הלכתא וכו' ע\"כ ונראה מדבריו דס\"ל דלברייתא ב' אין לדחות כדדחי לא' וזה תימה דמה הפרש ביניהם ובש\"ס דלא דחי לה ודאי סמיך אדלעיל ומשו\"ה אפשר דלא גרסינן בספרים ישנים דוקני למעוטי מאי עד באפסר אלא לישנא דר\"י בר יוסי ובמתניתא תנא ופרושה דכיון דפסקינן כרב מפרשינן הברייתות אליביה וכן צריך להגיה בלשון הרי\"ף יעו\"ש.
עוד כתב הרא\"ש וז\"ל ועוד דקי\"ל כרב באיסורי הלכך כל נטירותא יתירתא אסור כגון בהמה באפסר וכו' עכ\"ל וט\"ס נפל וצ\"ל פרה באפסר וכן צריך להגיה בקיצור פי' הרא\"ש אבל במה שאינה נשמרת בו אי הוי נטירותא יתירתא הוי משאוי ואסור כגון פרה באפסר יעו\"ש דבזה מכוון ללשון הרא\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל \n אין תולין לה קרסטיל בפיה בשבת. וקשה אמאי לא חילק מגדולים לקטנים דבקטנים שרי משום צערא וכדאסיקו בש\"ס יעו\"ש וי\"ל דכיון דפסק כמה דינים משום צערא סמיך עלייהו." + ], + [ + "עיין מ\"ש הרב המגיד באורך ומ\"ש הרב מרכבת המשנה נר\"ו שדקדק דעבד שמל וטבל לשם עבדות שחייב בכל מצוות שהאשה חייבת בה למה הוצרך רחמנא לצוות על השבת ועיי\"ש דעפי\"ז בא לישב קושית הרה\"מ וליתא דמה יענה למ\"ש בש\"ס שם והגר זה גר צדק ובגר צדק לא שייך לומר דסד\"א התורה חסה וכו' ועוד דאפי' לפי יסודו דסד\"א התורה חסה עדיין אין מזור לקושית הרה\"מ דכיון דאיכא ל\"ת מה ס\"ד איכא דהתורה חסה וכתב הרה\"מ עוד וז\"ל ואם לענשו בעשה אבל לא להזהיר רבו עליו כבר דין העבד וכו' עד כאשה עכ\"ל וי\"ל דלפי דבריו טעמא דלא מוקמינן קרא לעשה משום דאיכא גזרה שוה דלה לה וא\"כ בש\"ס דתניא והגר זה גר תושב או אינו אלא גר צדק כשהוא אומר וגרך אשר בשעריך הרי גר צדק אמור הא מה אני מקיים והגר זה גר תושב עדיין לוקמא בגר תושב וקרא חד לעשה וקרא חד לל\"ת כמו שנראה מהמקראות סדר משפטים וסדר ואתחנן ועיין בזה שכתב הרה\"מ דאין מזהירין מן הדין בעשה וכמ\"ש בחידושי הלכות ביאת מקדש פ\"ג ה\"ח." + ] + ], + [ + [ + "נאמר \n בתורה תשבות וכו'. עיין להרב המגיד מה שפי' בפי' א' ועיין להלח\"מ מה שפי' בדבריו וז\"ל לכך נראה לפרש בדברי הרה\"מ כך עד אמרה תורה תשבות עכ\"ל וחוץ שלשון הרה\"מ אינו סובלו שצריך לחלקו לב' עניינים עוד זאת קשה דהא קי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה וא\"צ לתשבות וכן פסק רבינו וכ\"כ לעיל המל\"מ ריש פי\"ח יעו\"ש ובחידושינו שהכרחנו כדבריו ונראה לפרש דברי הרה\"מ הכי דקרא אתא לדברים שאינן מלאכה וא\"כ יתעסק בהם האדם כל היום כולו כגון כבוד רבוץ וכיוצא ולזה קאמר קרא תשבות דהן אמת דלא הוי מלאכה אבל שביתה ליכא וזה נכון בדברי רבינו משא\"כ הפי' האחר שפי' הרה\"מ בדברי רבינו קשה בלשון רבינו." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הדס \n וכו' אבל אתרוג וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד שכן גירסת ההלכות ועיין בהגהות אשר\"י גירסת ר\"ח להיפך והקשה בס' בני דוד משם מקשים וז\"ל והקשו דבמאי מיירי אי כשזוכר זה המריח שהוא שבת ולכן זהיר מלקוצצו שהוא אסור לאוכלו למה לא יהא נזכר גם מאיסור קציצה בשבת ויהא מותר להריח בהדס ואי מיירי בשאינו נזכר שהוא שבת היאך נזהרו מלקוצצו משום דאחר התלישה אסור והלא אינו יודע שהוא שבת וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דשאני גבי אתרוג דשרי להריח כיון דאין עיקר בריאתם להריח לא מטרד כולי האי כדי לשכוח ולתלוש להריח וגם לתלוש ולאכול לא חיישינן אלא היכא דאוכלים מהם דהיינו בפירות הנושרים אי שרית למיכל אתי לתלוש דמיטרד באכילתו ושוכח ואוכל אבל כל דליכא אכילה לא מטרד ואינו שוכח ואוכל משא\"כ בהדס דעיקר בריאתה היא להריח אי שרינן להריח מיטרד ותולש להריח והרי זה דומה לפירות הנושרים דגזרו באכילתם שמא ישכח ויתלוש לאכול וכך הם דיני שבת שאין דעתינו סובלין כל כך.
ודרך אגב ראיתי מ\"ש רש\"י שם וז\"ל דאם תלשו בפיו אין לך תלוש גדול מזה עכ\"ל והקשה הרב מוצל מאש שבסוף ספר רבינו יוסף סי' מ\"ח ואילו במנחות דף ע' גבי בעייא ר' אבהו שבולת שמרחה אמרו בש\"ס ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם וכתב רש\"י כשהיא מחוברת ואי אין לך תלוש גדול מזה היאך אמרו במנחות כן והצריך עיון ולענ\"ד לא קשה מידי דהתם בתרומה באכילה תלה רחמנא וגחין ואכיל בשחייתו לא מקרי אכילה ובטלה דעתו אצל כל אדם משא\"כ בשבת דבכל אופן דתולש חשיב תולש וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המחתך \n את הירק וכו'. עיין מ\"ש הרב כ\"מ ויש חיסור לשון בדבריו ועיין בב\"י סי' שכ\"א הלשון מתוקן.", + " אבל\n מחתכין את הדלועים לפני הבהמה וכו' שאין טחינה בפירות. עיין מ\"ש הרב המגיד ומ\"ש עליו הכ\"מ וז\"ל כתב הרה\"מ וכו' עד להפסיק ביניהם עכ\"ל ואמאי לא קאמר עוד דא\"כ גם בפירות דאין טחינה בהו איכא איסורא דנראה כטוחן וא\"כ אמאי שרי לחתוך דלועין לפני הבהמה והנבילה לפני הכלבים.
עוד כתב הכ\"מ וז\"ל ולי נראה דיותר נכון לגרוס שאין טחינה בפירות וכו' עכ\"ל וקשה טובא דלמה נטה מהנוסחא האחרת משום דקשיא ליה דדלועין נמי פרי נינהו והא גם לנוסחא זאת קשה דהא דלועין נמי פרי נינהו ואמאי שרי ליאסר דמשום דנראה כטוחן ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין \n רוחצין וכו' לפיכך וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד וז\"ל לבד שקצתם מחמירים וכו' וזה דעת הרשב\"א ע\"כ ולענ\"ד נראה להכריח כדעת הרשב\"א דאי כדעת רבינו דשוין מי משרה וים הגדול למים הרעים דבלא אשתהי שרי ובאישתהי אסיר א\"כ בברייתא דתני רוחצן במי טבריא ובים הגדול אבל לא במי משרה לפלוג ולתני בדידיה דבים הגדול נמי ברעים לא ובדאישתהי ובמקום משרה ליתני ים הגדול אלא וודאי דים הגדול דמים רעים בין אישתהי בין לא אישתהי אסיר משא\"כ מי משרה ומשו\"ה תני משרה דים הגדול דמים יפים גם באישתהי שרי אבל משרה באישתהי אסיר.
והרשב\"א בחידושיו סיים וז\"ל וכסברא הראשונה נראה מדברי הרי\"ף עכ\"ל והיינו סברתו דבמים הרעים אפי' לא נשתהא אסיר והילך לשון הרי\"ף והעתיקו הרא\"ש רוחצן וכו' אבל לא בים הגדול ולא במי משרה וכו' בים הגדול אוקימנא במים הרעים שבו אבל במים היפים שבו רוחצן ולא במי משרה אוקימנא דאשתהי ביה אבל לא אשתהי ביה רוחצן עכ\"ל וקשה דמה הכרח יש מכאן לשון הש\"ס הוא דהעתיק ומה דנפרש בש\"ס נפרש בדבריו ואולי מדלא העתיק לשון הש\"ס ממש כמנהגו דהו\"ל להביא הברייתות ולכתוב עליהן קשה ים אים וכו' לא קשיא וכו' אלא אוקימנא וכו' שהוא לשון דידיה הו\"ל לפרש ולערב ים דמים הרעים עם משרה ולחלק בין אשתהי ללא אישתהי אלא וודאי ס\"ל דמים הרעים דים אף בלא אישתהי אסיר ודוחק והר\"ן הבין לדעת הרי\"ף שדעתו כדעת הרמב\"ם וליכא הכרח לא הכי ולא הכי." + ], + [], + [ + "ואסור \n לדחוק כריסו וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד שרבינו הוציא דין זה מההיא דשבת דף קכ\"ג יעו\"ש והרשב\"א הביא פי' אחר משם ר\"ח בחידושיו וז\"ל ור\"ח פי' אסוקי גרמא דפומא דנפלה לינוקא ופעמים שמקיא ע\"י כך דהיינו דמדמה ליה לאפיקטויזין וכו' ויש מקשין דהא רפואתו לאו משום הקאתו היא והיא גופא נמי שריא דהא אינו מתכוין וכו' עכ\"ל ולי נראה דכוונת ר\"ח הכי דכיון שמקיא התנוק ע\"י אסוקי גרמא דפומא הרואה סובר דלכתחילה עשה כן כדי שיקיא ויבא לשחוק סם אפיקטוזין.
ודרך אגב ראיתי דברי רש\"י דסתרן אהדדי שכתב שם בדף קכ\"ג ע\"ב ד\"ה אפיקטוזין שותה משקין ומקיא ולא לרפואה אלא להריק מעיו וכו' ואע\"ג דלא גזור בה משום שחיקת סמנים דהא לאו לרפואה היא אסור משום דמתקן גברא עכ\"ל ובדף קמ\"ז על מתני' דאמר ואין עושין אפיקטוזין וקאמר עלה ר' יוחנן לא שנו אלא בסם אבל ביד מותר פרש\"י בסם דדמי לרפואה וגזרו משום שחיקת סממנים עכ\"ל וכעת קשה ואין להקשות בדברי רבינו דכאן כתב ואסור וכו' ולעיל הל' כ\"ח כתב סכין וממשמשין בבני מעים וכו' דהתם הוא בריוח והכא הוא בדוחק וכ\"כ הטור סי' שכ\"ח גבי סכין וכו' והוא שלא ידחוק יעו\"ש." + ], + [], + [ + "מגבל \n וכו'. וכתב הרב המגיד ופסקו בהלכות כר' יוסי בר' יהודה דאמר היכי משני אלמא דהלכתא כוותיה עכ\"ל וקשיא לי דאמאי לא קאמר דהלכה כוותיה דסתם מתני' דתנן ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין כוותיה וכדקאמר בגמ' שם יעו\"ש.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל אבל רבינו מפרש וכו' וכתב הלח\"מ וז\"ל וקשה לדברי רבינו דמפרש דשתית וקלי ב' דברים היכי אמרו בש\"ס וכו' עד לכו\"ע אסור וכו' עכ\"ל ולא הבנתי קושיתו דשתיתא עבה לא גרע מקלי וקלי לר' יוסי ב\"ר יהודה ע\"י שינוי שרי וכן שתיתא עבה וכן פסק רבינו דקלי ע\"י שינוי דהיינו מעט מעט שרי ושתיתא אפי' הרבה בבת אחת ואפי' עבה בשינוי שנותן את השתית ואח\"כ נותן את החומץ שרי והיינו לריב\"י אבל לרבי גם בשינוי אסיר ולא שרי אלא ברכה וע\"י שינוי וההיא דלוי דהוו גבלין שתיתא היה ע\"י שינוי ולרבי אסיר אלא דלא הוה חילא בידיה למיסר מדריב\"י דשרי ע\"י שינוי בקלי והוא הדין בשתיתא דשוין נינהו ומאי דהוצרך הרה\"מ לומר דמ\"ש בש\"ס והאמרת אין גובלין הוא ברייתא אחרת ובשתית משום דאל\"כ יש לדוחה לדחות דשאני קלי משתית ובקלי הוא דאסר רבי אף ע\"י שינוי אבל בשתית מודה רבי ובשינוי ומשו\"ה הוצרך לומר כן ומתרץ הא בעבה הא ברכה דההיא דאין גובלין היא בעבה והיא כו\"ע ובדלא משנה והא דהכא דושוין ברכה והוא דמשנה כדקאמר בש\"ס משום רבי דלריב\"י אף דלא משנה ונמצא א\"כ דשתיתא עבה שוה לקלי ודוק.
אבל הרי\"ף אין דעתו כן אלא דאף לריב\"י בעבה וברכה צריך שינוי ולרבי דוקא ברכה מועיל השינוי אבל לא בעבה והיינו מדהביא הא דאיתא בש\"ס ושוין שבוחשין וכו' ודוקא ברכה אבל בעבה לא ורכה נמי לא אמרן אלא דמשני היכי משני וכו' ואי הך שקלא וטריא הוא לרבי וכדפי' לדעת הרמב\"ם א\"צ להביאו אלא וודאי דהוא ס\"ל דגם לריב\"י נאמר זה וא\"כ בעבה וברכה צריך השינוי דשתית תחילה ואח\"כ חומץ או דעל יד על יד כן נראה לי דעת הרי\"ף ועפ\"י זה יש לפרש דברי הרי\"ף ז\"ל שהביא הא דאמר בש\"ס מהו לגבל אמר לי אסור וכתב הר\"ן משם הרז\"ה וז\"ל ולא היה לו לרבינו אלפסי להביאה דלא קי\"ל הכי דכרבי אזלא ופליג עליה ר\"י ב\"י וקי\"ל כוותיה והרמב\"ן ז\"ל כתב בס' המלחמות דלא קשה מידי דהכא בגבול גמור קאמר וריב\"י לא שרי אלא על ידי שינוי עכ\"ל ולענ\"ד אין תירוץ זה נכון דאי הספק דזעירי הוא בגבול גמור במאי קמסתפק לכו\"ע אסור. ועפ\"י קדימתנו בדעת הרי\"ף הנה נכון דכיון דהרי\"ף ס\"ל דרכה נמי צריך שינוי גם לריב\"י אהא נסתפק זעירי ברכה מאי דהן אמת דגבול לכו\"ע אסיר ברם היינו דוקא בעבה אבל ברכה שלא בשינוי מאי ואמר לו אסור דגם בזה צריך שינוי לריב\"י וזה הוא דקא מחדש ליה ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "אמבטי \n של מרחץ וכו'. וכתב הרב המגיד ואמבטי זה כלי הוא וכן פירשוהו הגאונים עכ\"ל לאפוקי דלאו אמבטי דעובדא דרבי דאיתא בש\"ס דף מ' ע\"ב דהיא בריכה העשויה בקרקע כמ\"ש רש\"י שם יעו\"ש ולעולם דהוא כלי ראשון ודלא כהב\"ח והט\"ז סי' שי\"ח שכתבו דט\"ס נפל וצ\"ל דכלי שני הוא.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל והטעם וכו' מפני שהמים שבו עומדים לרחיצה ואדם מחממן הרבה וכו' עכ\"ל ועיין מה שדקדק מרן מלשון זה ומה שהקשה עליו ומן התימה על הלח\"מ שדקדק כן מדברי הרה\"מ ולא הקשה עליו כלום ומה גם שקדמו מרן.
ולענ\"ד כונת הרב המגיד נראה ובהקדים מ\"ש הר\"ן ז\"ל על דברי בית הלל באמבטי דתני ולא צונן לתוך חמין וז\"ל כלומר אפי' נותן לתוכו מים צוננים הרבה שאינו אלא להפשירו דאע\"ג דבמיחם תנן במתני' שנותן לתוכו כדי להפשירן ה\"מ מיחם שאינו חם ביותר אבל באמבטי מתוך שמקפידין הרבה על חומו אסרו בו אפי' הפשר עכ\"ל נמצא דיש הפרש בין מיחם לאמבטי אף דשניהם כלי ראשון לפי דאמבטי מקפידין על חומו הרבה וזהו שכתב הרה\"מ והטעם דאסור לתת צונן לתוך חמין שבו כלומר אף הרבה צוננים מדסתם רבינו מפני שהמים שבו עומדים לרחיצה ואדם מחממן הרבה וזה הוא החילוק של אמבטי למיחם דאמבטי הוא של מרחץ ומיחם אינו של מרחץ וק\"ל ועיין למרן שהאריך ומכלל דבריו וז\"ל שהרי הפסיק בין דין דאמבטי לדין זה במיחם שפינה כצ\"ל.
ועיין להטור סי' שי\"ח בפרט זה שדבריו תמוהים ומרן ז\"ל הליץ עליו בפנים שונים וז\"ל בישוב א' ומצאתי שכתב התוס' וכו' עכ\"ל ותמה עליו הב\"ח ס\"ק ח' וז\"ל ועוד דלפי טעמו אפי' חמין לתוך צונן נמי אסור בספל כמו באמבטי דהלכה כר\"ש בן מנסיא דאוסר באמבטי אפי' חמין לתוך צונן לדעת התוס' דלא כהרי\"ף וא\"כ קשה למתיר בספל חמין לתוך צונן עכ\"ל ולא קשה מידי ושגגה היא שיצאה מלפני השליט דלא כתב מרן דפסק הטור כרשב\"ם וכדעת התוס' אלא לעולם דפוסק כב\"ה וכהרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ולא הביא מהתוס' אלא דאמבטי הוא כלי שני וספל ג\"כ הוא כלי שני ופשוט ומבואר הוא.
עוד כתב מרן וז\"ל ועוד י\"ל דס\"ל לרבינו וכו' א\"כ ספל דשרי בגמ' הוי כלי שלישי וכתב עליו הב\"ח וז\"ל וליתא וכו' עד אין חילוק בין ג' לד' וכו' עכ\"ל ולק\"מ דג' וד' עד מאה הכל אחד דהטעם הוא משום גזרה אטו שני והכל שוה וא\"כ למאי דס\"ד מעיקרא רב יוסף דגזרינן ג' אטו ב' א\"כ אפי' עד מאה אסור וא\"כ רחיצה בשבת היכי משכחת לה.
עוד כתב הב\"ח וז\"ל אבל האמת דרבינו פסק כך בספל וכו' עד ולכן פסק וכו' יעו\"ש וקשה דמהיכן בא לו לאוקומי הברייתות דפליגי במקום דאפשר לומר דלא פליגי וראיה דהש\"ס לא רמי להו אהדדי ודאי דלא פליגי וק\"ל.
ודרך אגב לא תעזוב נפשי לשאול בפשטא דשמעתתא במה שהקשה אלא בשבת רחיצה בחמין ליכא ופי' רש\"י לא משכחת חמין שהוחמו ואפי' בע\"ש שלא היו צריכין להפיג רתיחתן עד בחמין עכ\"ל ומאי קשה משכחת לה בשימתין עד שיפיג רתיחתן מאליו בלא שום מים בהמתנה כדי שעה." + ], + [ + "ואם \n יצק התבשיל וכו'. כתב הרב המגיד וז\"ל ופרש\"י וכו' עד וכן יראה מלשון רבינו עכ\"ל והיינו ממ\"ש רבינו ואם יצק וכו' אע\"פ שהוא רותח וכו' מותר ליתן [לתוך] הקערה משמע דוקא לתוך הקערה אחר שנתן התבשיל לתוכה ולא קודם ואין להקשות דמאי ראיה מדברי רבינו הא המשנה היא שהעתיק וכבר כתבו התוס' דליכא לדיוקי מסיפא משום דיוקא דרישא דמשמע בהיפך ולא מדיוקא דרישא משום דיוקא דסיפא דהא כתבנו דזה שכתב הרה\"מ משינוי לשון שכתב רבינו ואם יצק וכו' מותר ליתן לתוך הקערה דמורה להדיא כן ולא העתיק לשון המשנה להורות כן והוצרכתי לזה לאפוקי מי שנתקשה בזה וכן נראה דעת רבינו דעירוי מכלי ראשון מבשל ממ\"ש פ\"ג מהלכות מעשר הט\"ו ונותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל אע\"פ שהוא חם מפני שאינו מתבשל וכו' עכ\"ל הרי דדוקא לתוך התבשיל אינו מתבשל אבל נותן לתוך הקערה תחילה ומערה עליו מבשל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אסור \n לראות וכו'. פ' שואל דף קמ\"ט וכ\"כ הרי\"ף ולישב מ\"ש בש\"ס שם והני תנאי כהני תנאי כתב הר\"ן וז\"ל אין רואין וכו' וקי\"ל כת\"ק ומיהו שאר מראות אף לת\"ק שרי דאע\"ג דת\"ק ס\"ל (כרבא) [כרבה] היינו לומר שהשוו מדותיהן במין אחד אבל להחמיר במין אחר אטו אותו המין וכו' אפי' (רבא) [רבה] מודה דלא מחמירינן עכ\"ל פי' לפירושו דבדבר שהוא מין אחד אז אמרינן דלא מדכר אבל במה שאינו מין אחד אז לא אמרינן לא מדכר והיינו טעמא דלפי הענין מחמרינן לאפוקי מי שלא הבין כן והקשה לפי פשטן של דברים דלפי פי' הר\"ן דפי' דהיינו טעמא משום דלא פליגי רבנן היאך מקשה בש\"ס הני תנאי עם הני תנאי ואין טעמן שוין ודוק.
ודע דדברי הר\"ן אלו מצאתים להרמב\"ן בס' המלחמות ופירש כמ\"ש ויותר נראה לענ\"ד מה שפי' הרז\"ה וכן פירש הרב משה בר' יוסף הובאו דבריו בחידושי הרשב\"א וז\"ל הר\"ם בר יוסף פי' דעיקר גזרה משום מראה של מתכת היה ואלא מיהו משום דידיה גזרו בכל מראה והא דקאמר הכא בשל מתכת עסקינן העיקר תקנתא קאי כלומר משום ליתא דידיה גזרו וכההיא דאמרו ריש פ\"ק דביצה וכו' עכ\"ל והקשה עליו הרמב\"ן דאי איתא דת\"ק בכל מראות אסר ור' מאיר לא אסר אלא בשל מתכת שאינה קבועה בלבד הו\"ל למימר ור\"מ מתיר בכל המראות חוץ משל מתכת שאינה קבועה וכו'.
ולענ\"ד כבר תירץ זה הר\"ם בר יוסף באומרו דה\"פ דש\"ס הכא בשל מתכת עסקינן העיקר תקנתא קאי וכו' כלומר דמאי דקאמר בשל מתכת עסקינן היינו לומר דמשום ליתא דידהו גזרו דחשבינן שמא יסיר נימין ובכל מראות גזר ת\"ק אטו של מתכת (ור\"י) [ור\"מ] מתיר בשל מתכת שהוא העיקר וכ\"ש שאר מראות חוץ משל מתכת שאינה קבועה וכיון דכל עיקר תקנתה משום מראה של מתכת שמא יסיר נימין המדולדלין א\"כ נקט ההתר בשל מתכת לחידושא דקבועה בכותל לא חיישינן לשמא יביא מספריים דהדהכי והכי מדכר וכ\"ש באינה של מתכת דשרי דהדהכי והכי מדכר וא\"כ מה מקום לקושית הרמב\"ן ומן התימה על הרשב\"א שהביא הא דהר\"ם בר יוסף והביא קושית הרמב\"ן עליו ודוק." + ], + [], + [ + "נשברה \n לו חבית וכו'. הכי איתא ריש פ' חבית חבית שנשברה וכו' ובלבד שלא יספוג ופי' רש\"י שלא ישים ספוג וכו' גזרה שמא יסחוט עכ\"ל ולכאורה קשה דאין זה הטעם דאתמר בש\"ס דהכי איתא שם תנא לא יספוג ביין ולא יטפח בשמן שלא יעשה כדרך שעושה בחול עכ\"ל ומשום סחיטה לא משום דאיירי כשיש בספוג עור בית אחיזה וכדכתבו התוס' ז\"ל וא\"כ קשה איך פי' נגד הש\"ס שבצידו ונראה דרש\"י ז\"ל מפרש דמאי דתנא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול לא קאי אלא שלא יטפח בשמן ואגב שלא יטפח תנא נמי לא יספוג וכן נראה בבירור מדברי רש\"י ד\"ה ויטפח אך קשה דמי הכריחו לזה ואין לומר דהכריחו לזה משום דקשיא ליה דאי כפי' התוס' דאיירי אפי' ביש לו עור בית אחיזה ואפ\"ה אסור משום עובדא דחול א\"כ לעיל דף קמ\"ג ע\"א דתני מתני' ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו ליאסר משום דהוי עובדא דחול אלא וודאי דבזה ליכא משום עובדא דחול דהא ודאי ליתא משום דא\"כ מאי שנא ממטפח דאית ביה משום עובדא דחול אלא וודאי הך דספוג דהכא אינו ענין לספוג דקינוח ויש לחלק ורבינו מפרש בענין אחר שמ\"ש במתניתא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול פי' שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יבא לידי סחיטה דס\"ל דליכא איסורא אם יעשה כדרך שהוא עושה בחול וכן פי' מאי דתניא לקמן נתפזרו לו פירות בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל שלא יעשה כדרך שעושה בחול יעו\"ש פכ\"א הי\"א." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "התוקע \n וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד ועוד קשה דמאי שנא בדלת [של] שידה תיבה ומגדל נוטלין ולא מחזירין ובדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלין ולא מחזירין הא בשניהם איכא גזרה שמא יתקע ועיין בב\"י סי' ש\"ח מה שהליץ על זה ולא זכיתי להבינו ושוב ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו קדמני יעו\"ש וראיתי להט\"ז ס\"ק ט' תמה על מרן מההיא דהמוצא תפלין דף קי\"ב יעו\"ש ותמהני עליו אמאי לא הקשה לתירוץ מורו חמיו הב\"ח דרצה לתרץ דבלול אי לא תקע ליכא חיוב חטאת מהא דבור ודות וכמ\"ש למרן ב\"י ברם מה שתירץ הוא נכון דלול זה הוא כלי ואח\"כ חברו וראיה מלשון הש\"ס דידן בשלמא לול וכו' קסבר כיון דמחברי בארעא יש בנין בקרקע וכו' ואי מתחילה חברו בקרקע הו\"ל ככל בנין בקרקע וחשיב קרקע ומאי קסבר אלא וודאי דמתחילה היה כלי ואח\"כ חברו.
אבל קשה על הב\"ח דאיהו כתב לדרכו דבשידה תיבה ומגדל אפי' תקיעה ליכא איסורא דאורייתא ואינו דבהמוצא תפלין תניא דף ק\"ב ת\"ר ציר וכו' והעליון כאן וכאן לא יחזיר גזרה שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת ורבינו אינו מפרש כפי' רש\"י שם אלא כפי' התוס' וכמ\"ש בסוף הל' זאת הרי דבשידה תיבה ומגדל שהם כלים אם תקע חייב חטאת ועוד קשיא לי בדבריו במה שהביא ראיה ללול כשתקע דחייב ממ\"ש רבינו פ\"י וכן התוקע עץ בעץ דחייב דא\"כ אפי' דלול יחשב ככלי חייב וא\"צ שיחשב קרקע ואי כונתו דכל שכן בקרקע כיון דאפי' בכלים חייב איך סיים אחר כך דתקיעה בכלי אינו חייב חטאת ודוק.
ודרך אגב ראיתי להתוס' בסוגיין דף קכ\"ב ע\"ב ד\"ה לעולם כתבו וז\"ל ופריך והא נמי נוטלין קתני וכו' ע\"כ ותבת נמי טפילה והחידושי הלכות נרגש ועיי\"ש מה שנדחק דלפי' הו\"ל למימר והא נוטלין נמי. ולענ\"ד הכי פירושו דקא מותיב בש\"ס למה שאמר אביי דפי' ניטלין והא נמי נוטלין קתני דאי לא הוה תני נוטלין אלא הך רישא וסיפא ניטלין הוה אמינא דפירוש נוטלין דרישא כפי' ניטלין דסיפא אבל כיון דחוץ דסיפא דתני נוטלין הא נמי תנא הכי וכן שהן ב' כן אי אפשר לומר דב' פי' ניטלין או י\"ל בהיפך על דרך זה וק\"ל." + ], + [ + "ואין \n פוקסין אותו וכו'. ופרש\"י בדף צ\"ד יש מרבותי וכו' מתקנת שערה במסרק או בידיה עכ\"ל וכתבו התוס' עליו ד\"ה פוקסת וז\"ל ועוד א\"כ היה שונה סורקת כדתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק עכ\"ל וקשיא לי דמאי קשה התם דקתני סורק לפי שהוא להפריד השערות וכמו שנראה כן שם מעניינו דאי סרק חייב משום דודאי מסיר שערות וכאן הוא לתקן השער והוא כלי אחר ואינו מסיר שער דאי לא\"ה איך חכמים אוסרין משום שבות והא חייב חטאת וא\"כ ב' כלים נינהו וחד נקרא פוקס וחד נקרא סורק ודוק.", + " מפני\n שנראה כבונה. הכי איתא בדף צ\"ה גודלת ופוקסת משום בונה עד בניתא וקשיא לי דא\"כ האי ויבן לאו לשון בנין הוא אלא מלשון קליעה שכן קורין בכרכי הים והכתוב פעם מדבר בלשון זה ופעם לשון יוני או ארמי וכן אמרו במנחות והיו לטוטפות על שם מנין פרשיותיהם נקראו טטפת טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים והביאו רש\"י סדר ואתחנן נמצא דהכתוב מדבר בלשון העמים וא\"כ היאך חייב משום בונה וברייתא זאת הובאה בעירובין דף י\"ח וסיים שם בברייתא דבר אחר ויבן ה' אלהים וכו' מלמד שבנאה הקב\"ה לחוה כבנין וכו' עכ\"ל דנראה דהדבר אחר דריש ליה מלשון בנין אבל הראשון דריש ליה מלשון בנאיתא שהוא מלשון קליעה וא\"כ קשה כמ\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המסנן \n בכפיפת מצרית וכו'. וקשה לי טובא דודאי הכלי הוא ריק דהא מסנן שילך לתוכו וא\"כ אפילו שלא יהא הכפיפה גבוה טפח הא מאהיל דהא איכא טפח ויותר בתוך החבית ואיהו כתב בריש הל' זאת דלא יכסה בבגד על פי החבית כולה מפני שנעשה אהל הרי דמאהיל אפי' בכלים ואפשר דאה\"נ דאם יש בכלי טפח ודאי דאסור משום טפח של כלי דהוי אהל והכא עסקינן בכלי רחב ובקומתו ליכא טפח ואשמועינן דאפ\"ה צריך שיזהר שלא יגביה מקרקעית הכלי טפח." + ] + ], + [ + [], + [ + "נוקבים \n מגופה של חבית להוציא ממנה. ובש\"ס שם דף קמ\"ו אין נוקבין מגופה אמר רב הונא מחלוקת למעלה אבל וכו' ופסק רבינו כר\"ה וכמ\"ש הרב המגיד ובפי' המשנה פסק כרב חסדא וז\"ל לא יקבנה מצדה ר\"ל מצד החבית ע\"כ ובש\"ס דף מ\"ח אמר רב יהודה אמר רב א\"ר הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת מתקיף לה וכו' מה בין זו למגופת חבית א\"ל רבא זה חבור וזה אינו חבור וכו' ועיי\"ש מ\"ש התוס' ד\"ה וכי והקשה החידושי הלכות וז\"ל ובין לפרש\"י ובין לפי' התוס' יש לדקדק המקשה דהכא דלא ידע לפלוגי בין חבור לאינו חבור אמאי לא אקשיה בההיא דפ' חבית גופיה דבגוף החבית אסור לנקוב לכו\"ע ובמגופת חבית חכמים מתירים ועל כרחך היינו טעמא דזה חבור וזה אינו חיבור וכו' ע\"כ ומאי קשה אימא דהמקשה סובר כר\"ה דגם במגופה בצידה הכל מודים דאסור כי פליגי בלמעלה וא\"כ בין במגופה בין בחבית הדין שוה ואף דהתוס' כאן סברי הלכתא כר\"ח כמו שהוכיח במישור מרן סי' שי\"ד מדבריהם דהכא ודלא כהב\"ח וט\"ז שערערו על דבריו בלא טעם מ\"מ המקשה יסבור כר\"ה ודוק.", + " שובר\n אדם את החבית וכו'. משנה דף קמ\"ו ואמרו בש\"ס שם א\"ר הושעיא לא שנו אלא דרוסות עד מתני' קשיתיה דתני גרוגרות וכו' וא\"כ נמצא דמתני' ר' נחמיה ורבינו העתיק המשנה כצורתה נמצא דפסק כר\"נ דדוקא בדרוסות שרי אבל מפורדות לא וא\"כ קשה איך כתב רבינו בסמוך מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף והא היין הוא מפוזר והיאך מטלטל הסייף וסותר עצמו דידיה אדידיה. ואפשר לומר דקשיתיה לרבינו בש\"ס במאי דמותיב שם ב' ברייתות אהדדי דתני חדא חותלות של גרוגרות [וכו'] מתיר ומפקיע וכו' ותני חדא מתיר אבל לא מפקיע ומתרץ לא קשיא הא רבנן הא ר\"נ דלפי האי תירוצא נמצא דברייתא דתני לא מפקיע ולא חותך ר\"נ ואף דקתני שם גרוגרות והשתא לפי תירוץ ר' הושעיא מתני' לא הוי גם ר\"נ דלר\"נ (נתן) מותר לשבור חבית של גרוגרות ובהאי ברייתא קתני אסור והחידושי הלכות נרגש מזה ותירץ דהנך גרוגרות דברייתא מפורדות נינהו וראיה דקתני תמרים ולא ידענא מאי קאמר דתמרים נמי הוו דרוסות ועינינו הרואות דבשנים אלו גרוגרות ותמרים איכא דרוסות ואדרבא בתמרים חשיב יותר דרוסות דע\"י דובשייהו דנפקי מינייהו מתדבקי אהדדי ומשו\"ה נקטינהו אהדדי וא\"כ חזרה קושיא לדוכתא ומכח זה פסק הרמב\"ם כהך אוקמתא והיינו דר\"נ ס\"ל דאף בדרוסות אינו מפקיע אלא מתיר ומתני' רבנן וגרוגרות לאו דוקא ודלא כר' הושעיא אך קשה לזה דא\"כ ר' הושעיא היאך מיישב הנך שתי ברייתות וכעת קשה." + ], + [ + "וכשם \n וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד ועיין להרב מקראי קודש מ\"ש לתרץ דשרי אפי' אינו תלמיד חכם משום דפסק דשרי לעבור אפי' במים לקבל פני מי שגדול ממנו וכו' יעו\"ש ולענ\"ד לא דמי הא להא דלעבור במים שרי אבל במברא שמעבירו הגוי מי שרי ועוד א\"כ גם בלא ערמה לישתרי וק\"ל.
ודרך אגב חזינא שם בסוגייא דף קל\"ט דאיתא הכי אמר רבה בר רב הונא מערים אדם על המשמרת ביו\"ט לתלות בו רמונים ותולה בו שמרים וכו' מאי שנא מהא דתניא מטילין שכר וכו' אפי' שיש להן ישן מערים ושותה מן החדש התם לא מוכחא מילתא הכא מוכחא מילתא ע\"כ וכתב הרשב\"א בחידושיו וז\"ל איכא למימר אדרבא התם נמי שותה קאמרינן אבל אומר לשתות ואינו שותה לא התירו ותירץ הרמב\"ן דהכי קאמר והוא שתלה בה רמונים תחילה הא תלה בה שמרים תחילה אע\"פ שתלה רמונים לבסוף אסור ואקשינן ממערים ושותה מן החדש אף על פי שמתחילה הוא טורח הוכיח סופו על תחילתו ומתרץ וכו' ולענ\"ד הדבר תמוה דאי הפי' כן מאי קשה שאני גבי שכר שכן הוא דרכו דמתחילה צריך לטרוח ואח\"כ לשתות דמה ישתה אי לא טרח לא כן גבי משמרת דשייך ביה הוכחה קודם דהיינו מה שיטיל לתוכו רמונים והנכון מ\"ש רש\"י ז\"ל וכן הסכים הרשב\"א." + ], + [], + [], + [ + "ואסור \n להניח עלה של הדס וכו' משום מרזב. הכי איתא בשבת דף קמ\"ו אמר שמואל האי טרפא דאסא אסור מאי טעמא רב יימר [מדיפתי] אמר גזרה משום מרזב רב אשי אמר גזרה שמא יקטום מאי בינייהו דקטים ומנחי ע\"כ. ולכאורה קשה טובא דאי שמואל קאי בעלה של הדס קטום נמצא דאפ\"ה אסור ומאי איכא בינייהו ואי באינו קטום א\"כ מאי שמא יקטום דקאמר והא קוטם כאן ומשו\"ה ליתסרי ומרן בב\"י סי' שי\"ד הרגיש בזה ונדחק.
ולענ\"ד דין חיליה דהרב בעל הטורים ז\"ל שם דהוצרך שיהיו הרבה קטומים ולא די באחד והשתא ה\"פ דש\"ס דשמואל אסר בטרפא דאסא אף בקטום וחד אמר דאסור משום מרזב וחד אמר שמא יקטום וא\"כ בדאיכא קטומים הרבה איכא בינייהו דלמ\"ד משום מרזב אסור ולמ\"ד שמא יקטום ליכא למיחש דהא איכא קטומים הרבה ואי אינו מועיל זה איכא אחר ושמואל לא איירי אלא בדליכא קטום כי אם אחד מהם וזה נמי נאמר לפי' רש\"י ואף דלא פי' כי גם מ\"ש מרן לא פי' וא\"כ אף דגרסינן קטים ומנח צ\"ל כן ולדחוקי בפי' תבות אלו וצ\"ל קטים ומנח אחרות דאל\"כ מה נאמר להרא\"ש דהעתיק קטים ומנח אלא ודאי כדכתיבנא.
וכתב מרן וז\"ל כתב הרב המגיד וכו'. ורב אשי דאמר גזרה שמא יקטום לפרושי טעמא דשמואל אתא ולא משום דס\"ל הכי וכו' עכ\"ל. והקשה הרב כפות תמרים דף י\"ד ע\"א דאם כן איך פסק רבינו לקמן ה\"ז גבי זמורה שמא יקטום כיון דלא אתיא כהלכתא זה תורף קושיתו ולא קשיא כלל דהתם לאו אוכלי בהמה הוו ודוק.
והר\"ן פ' המביא כדי יין כתב וז\"ל והיכי מסקינן הכא דאוכלי בהמה כיון שהן רכין אין בהם משום תקון כלי אע\"פ שהוא מכוון לכך והא בפי' אסרינן למיתן טרפא דאסא בחביתא אפשר לומר דהתם היינו טעמא לפי שדרך הוא שאפי' באוכלי בהמה מתקנין כלי העשוי כבר אבל לא שיעשו ממנו כלי לכתחילה עכ\"ל והביאו מרן סי' שי\"ד והקשה לו דאי דרכו בכך לתקן כלי באוכלי בהמה לחייב אפי' שלא קטם משום התיקון ואי בתיקון ליכא איסור גם בקטימה ליכא דאוכלי בהמה נינהו.
ולענ\"ד ה\"פ ודבריו אלה אזלי למ\"ד משום מרזב וקשיא ליה מאי שנא דהתם חיישינן משום מרזב והכא לא חיישינן שמא יעשה כלי ואסור ואהא מתרץ דשאני הכא שדרך הוא דמתקנין כלי העשוי כבר באוכלי בהמה וכיון דזה דרכו כל הימים הרואה אינו מחלק וסבר דשרי גם בדבר שאינו אוכלי בהמה אבל לעשות כלי באוכלי בהמה מתחילה אין עושין וכיון שכן לא אתו לטעות ולעשות כלי מדבר שאינו אוכלי בהמה אך מרן ז\"ל שם כפי מ\"ש בדברי הר\"ן לא הבין כן יעו\"ש וצ\"ע." + ], + [ + "עיין בספרי אגורה באהלך דף כ\"ו ע\"ב." + ], + [ + "אסור \n להטביל כלים טמאים וכו'. עיין להרלנ\"ח סי' ט\"ז ישוב לדברי רבינו למה שקשה מכאן למ\"ש פ\"ד מהלכות יו\"ט ושם נסתפק בדעת הרא\"ש לדעת הרי\"ף בכלים חדשים שהיה לו מערב יו\"ט אי יכול להטבילם ביו\"ט או לא יעו\"ש שכעת אין הספר מצוי בידי ולכן אעתיק לשון הרא\"ש ז\"ל ואבאר דבריו לפי פשוטו וז\"ל הרא\"ש והביא הרי\"ף טעמא דרב יוסף [דאמר] משום סחיטה וטעמא דרב ביבי דאמר גזרה שמא ישהא ושביק וכו' ותמהני למה האריך לפרש משנה זו מה שייך טבילת כלים האידנא ועוד לפי הטעמים שכתב מותר להטביל כלים חדשים ביו\"ט הילכך נראה וכו' ומאלו ב' הטעמים אסור להטביל כלים חדשים ביו\"ט עכ\"ל וה\"פ ותמהני למה מפרש משנה זו דהמשנה קאי במטביל מחמת טומאה ובזמן הזה ליכא טומאה ועוד לפי הטעמים שכתב שהא טעמא דסחיטה וטעמא דשמא ישהא הדין יוצא דמותר להטביל כלים חדשים ביו\"ט דלטעמא דסחיטה היינו טעמא דשמא יטביל כלי דשייך בהו סחיטה ועכשיו דליכא טומאה וליכא למיחש לסחיטה שרי להטביל כלים חדשים ולטעמא דשמא ישהא וה\"ט דשמא מאי דביני ביני יטמא ביה איזה תרומה עכשיו דליכא תרומה ולא טומאה שרי להטביל כלים חדשים וליכא למיחש לשמא ישהא וכו' ואין לזוז מזה בכונת דבריו וא\"כ מה מקום להסתפק דודאי דהרא\"ש איירי אפי' בכלים חדשים שבאו לו מערב יו\"ט כיון דליכא להני טעמי דסחיטה ושמא ישהא והוא ז\"ל שנסתפק בדעת הרא\"ש לא ידעתי היאך יפרש לשון הרא\"ש.
עוד כתב הרא\"ש וז\"ל הילכך נראה טעמא דרבה עיקר דהלכתא כוותיה לגבי רב יוסף ע\"כ והקשה עליו הט\"ז ס\"ק ה' דהכא רב ביבי נמי פליג על רבה וכו' פי' וא\"כ מאי חזית לפסוק כרבה כיון דהא רב ביבי ור\"י פליגי עליה ולא הוי חד לגבי חד אלא חד לגבי תרי וכל חד הוי לגבי ב' ועיין להרב יד אהרן נר\"ו סי' שכ\"ג גם במה שתמה על הרב שער אפרים שכתב בדעת מרן שמה שהתיר בשו\"ע היינו מויש מתירין דכתב הכלבו דהכלבו לא איירי אלא ביו\"ט וכו' יעו\"ש ואינה קושיא דמרן ס\"ל דהוא הדין בשבת והא ראיה דהביאו כאן הלכות שבת וכמו שנראה מדברי מרן ב\"י. אך קשה איך התיר מרן בשו\"ע כיון דהרמב\"ם והרא\"ש אסרי לפי דרך השער אפרים וצ\"ע.
ודרך אגב ראיתי בסוגייא זאת אמר ליה אביי יש לו בור בחצרו מאי איכא למימר וכו' והקשה בשיטה מקובצת וז\"ל וקשיא לי דהא ברה\"ר מדינא אסור מן התורה ועוד מאי קאמר גזרה בור בחצרו אטו בור ברה\"ר דהא מעיקרא נמי הכי ס\"ל דמתני' אפי' בבור בחצרו קא אסרה וטעמא משום בור ברה\"ר ועיי\"ש מה שתירץ. ולענ\"ד ה\"פ שמא יטלנו ויעבירנו ד' אמות ברה\"ר דהיינו דקאי הבור ברה\"ר אבל הכלי היה בקרוב פחות מד' אמות דליכא איסורא ואפ\"ה אסור שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ואהא קאמר לו אביי יש לו בור בחצרו מאי איכא למימר וקאמר גזרה בור בחצרו אטו בור ברה\"ר וכתבו התוס' גזרה יו\"ט אטו שבת ולא הוי גזרה לגזרה דיו\"ט ושבת אחת היא עכ\"ל ולא קשיא ליה בשמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברה\"ר וגזרה בור בחצרו אטו בור ברה\"ר דהוו ב' גזרות משום דבהא ודאי איכא למימר כולה חדא גזרה היא אבל מיו\"ט אטו שבת חידשו דכולא חדא גזרה היא.
ועוד כתבו התוס' ד\"ה נגזור (הסקה) [השקה] וכו' וכן בסמוך בולד הטומאה וכו' ע\"כ. וכתב בחידושי הלכות וז\"ל ובההיא דמדלין בדלי לא תקשי להו דנפרוך גזרה שמא יעבירנו דדרך הדלי מונח אצל הבור ולא שייך בהוא שמא יעבירנו וכו' יעו\"ש וכן כתב בשיטה מקובצת לקמן גבי רב ביבי וז\"ל והא דמדלין בדלי טמא ולא גזרו שמא ישהא התם הוא דהדלי שם בבור ושם טהרתו מילתא דלא שכיחא הוא שיהא משהא וכו' עכ\"ל. מוכח דסברי דמ\"ש דלי בברייתא הוא דוקא אבל כלי אחר שאינו דלי לא ברם מרן בב\"י סי' שכ\"ג הביא מדברי הירושלמי בפרקין דלאו דוקא דלי אלא הוא הדין כלי אחר שראוי למלאות בו מים שרי יעו\"ש ועוד דברי החידושי הלכות ז\"ל בזה מלתא דלא מסתברא דכל עיקר הגזרה היינו שמא יעבירנו ד' אמות ברה\"ר ובדלי ליכא למיחש וכשנאמר דאיכא למיחש לשמא יטביל בעיניה ומטביל בעיניה משום שמא יעבירנו חיישינן אתמהא ולכן נראה דהתוס' במה שמצאו טעם כתבו ובמאי דלא מצאו צ\"ל דאגב אחרינייתא אמרו כן בש\"ס ובגמ' רב ביבי אמר שמא ישהא וכתב החידושי הלכות יש לדקדק לטעמא דר\"ב שהוא משום תקלת תרומה למה נחמיר בה לקמן בשמעתין בשבת טפי מיו\"ט ומתוך זה נראה לישב דברי הרמב\"ם בהלכות יו\"ט וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד אין זה קושיא עד דמחמתה ידחוק רבינו לפסוק כן דטעמא דלקמן היינו משום דכיון דהוא מטמא לכלי אסור וכמ\"ש התוס' לקמן ד\"ה ושוין." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן \n אם פירש טליתו וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד על שם הרמב\"ן והר\"ן דקדק כן מפי' רש\"י בסוגיין וליתא וכמו שנראה מפי' רש\"י בדף י\"ט גבי הנהו ב' תלמידי וכן הרשב\"א בסוגיין והרה\"מ כאן לא יחס פי' זה אלא להרמב\"ן." + ], + [], + [], + [ + "מותר \n להציל וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד וסיים וזה נ\"ל עיקר לדעת הפוסקים כר' יהודה עכ\"ל ולכאורה איכא ט\"ס וצ\"ל כר\"ש ודלא להשוותו טעות נראה דה\"פ דהוא סיים ומ\"מ אפשר וכו' כלומר דאף דהלכה כר\"ש מ\"מ בזה לא הודה הש\"ס דילן להירושלמי וכו' ואהא מסיים וזה נ\"ל עיקר כלומר האי סברא דלא כל השבותין שוין גם למאן דפוסק כר\"י דמודה בזה ולא מסתייעי מהא דלא הביא בש\"ס דילן הא דירושלמי לפסוק דלא כר\"ש ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מפליגין \n בים הגדול וכו'. עיין בברייתא דף י\"ט ועיין בדברי הרא\"ש שם מה שהביא משם רשב\"ם דמה שהתיר הוא דוקא בע\"ש ולא בשבת עצמו ואילו בעירובין פרק מי שהוציאוהו דף מ\"ג הביא משם רשב\"ם דגם בשבת שרי וכ\"כ התוס' שם ומה שקשה עוד להרא\"ש דידיה אדידיה עיין בב\"י סי' רמ\"ח." + ], + [ + "לשון המל\"מ עיין בס' תועפות רא\"ם דף מ\"ג ע\"ב וס' אגורה באהלך דף כ\"ו." + ], + [], + [], + [ + "כל \n הדברים וכו'. וכתב הרב המגיד דיצא לרבינו דלא תי' סתם משנה דגבי עירוב וכו' עם משנה דבמה מדליקין יעו\"ש ולענ\"ד הוא נכון דלא לאוקומי מתני' דבמה מדליקין כרבנן דא\"כ קשה איך סותם רבינו הקדוש ב' סתמי דסתרי אהדדי וזה קשה לרש\"י בפי' המשנה שכתב ד\"ה ספק חשיכה קסבר גזרו על השבות אף על בין השמשות עכ\"ל והיינו לרבנן ונמצא סתם רבינו הקדוש ב' סתמי דסתרי אהדדי ועפ\"י דברי רש\"י אלו במתני' דמוקי למתני' כרבנן יש לתמוה אמה שהקשו התוס' על פירוש רש\"י גבי מימרת רבה דאמרו לו שנים צא וערב עלינו דפי' בעירוב תחומין והקשו עליו ואעפ\"י דספק חשכה אין מערבין עירובי תחומין ה\"מ לכתחילה וכו' ומאי קושיא האי מימרת רבה קאי כרבי דס\"ל דלא גזרו על השבות בין השמשות ומתני' רבנן וכמ\"ש רש\"י ז\"ל.
ודרך אגב ראיתי להתוס' שם ד\"ה לא קשיא שכתבו וז\"ל נראה לר\"ת כפי' הקונטרס דבעירוב תחומין מחמירינן משום דאית להו סמך מן המקרא וכו' עכ\"ל. ובסוף פרק הדר דף ע\"ו כתבו על שם רש\"י בהיפך דבעירובי חצרות מחמירינן מבעירובי תחומין יעו\"ש היטב גם על הרא\"ש קשה כן דשם פרק הדר הביא משם רש\"י דפי' דבעירובי חצרות מחמירינן טפי ואילו כאן בפרק במה מדליקין כתב על שם רש\"י בהיפך שכתב גבי מימרת רבה וז\"ל ור\"ת מפרש לה בעירובי חצרות ולא כפי' רש\"י שפי' דאיירי בעירובי חצרות ותחומין דהא אוקימנא דאין מערבין עירובי תחומין בין השמשות וכו' עכ\"ל ואי קאי במה שהביא שם עפ\"י פי' רש\"י דעירובי חצירות חמיר טפי איך כתב כאן דפי' רש\"י עירובי חצירות ועירובי תחומין והא לא פי' אלא תחומין במימרת רבה בין בפרק במה מדליקין בין בפ' הדר אלא וודאי דקאי במה שפי' רש\"י דתחומין חמיר טפי וכשכתב רש\"י תחומין כל שכן חצרות וא\"כ קשה דידיה אדידיה.
גם ממ\"ש עוד הרא\"ש פ' במה מדליקין וז\"ל ואין לומר ה\"מ לכתחילה אבל בדיעבד מהני כדפי' רש\"י וכו' עכ\"ל וזה הוצרך רש\"י לפרש משום דס\"ל דתחומין חמיר וכמ\"ש התוס' ד\"ה שניהם קנו עירוב יעו\"ש ועוד קשה על התוס' ז\"ל דשם פרק הדר נראה להו כפי' ר\"ח מכח מאי דקשיא להו אפי' רש\"י ומה שקשיא להו אפי' רש\"י היינו משום דמפרשי פי' רש\"י גבי כאן בעירובי חצירות כאן בעירובי תחומין דעירובי חצירות חמיר טפי וכנראה דהכי סבירא להו ג\"כ דאל\"כ עדיין יפרשו הם כפי' רש\"י במימרת רבה דאיירי בתחומין וכ\"ש בחצרות לפי דתחומין חמיר אלא וודאי דס\"ל כפי' רש\"י ואילו הכא הכריחו כפי' רש\"י ד\"ה לא קשיא כאן בעירובי תחומין.
עוד כתב הרב המגיד וז\"ל והוסיף ז\"ל וכו' עד בין השמשות מותר עכ\"ל וקשה דאיך נלמד משם ללכתחילה דלא אמרו שם אלא אם עירב כבר אבל לא שיערב וכמ\"ש רבינו שם פ\"ו יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "כל \n כלי וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד ודע וכו' ואין להקשות ממ\"ש הרשב\"א גופיה שם בחידושי מס' שבת דף קכ\"ד וז\"ל אמר רבא ממאי דלמא לעולם אימא לך לאחר התרת כלים וכו' בהאי פורתא לא מיעפש כלומר והלכך לאו צורך גופו מקרי אלא הו\"ל כמחמה לצל עכ\"ל הרי דמפרש דאף דהוי שלא לצורך חשיב כמחמה לצל ושרי דשאני התם דאף דאפשר בלא\"ה דבההיא פורתא לא מיעפש מ\"מ הטלטול מיהא לצורך הוא דמטלטל ולא על מגן ברם מ\"ש הרה\"מ על שם הרשב\"א הוא דמטלטלו שלא לצורך כלל אלא על מגן ומשו\"ה אוסר וק\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n כלי שמקפיד עליו וכו'. משנה דף קכ\"ג כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר וכו' והיינו תנא דמתני' דדף קכ\"ד כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך וא\"כ אסור בטלטול בין לצורך גופו בין לצורך מקומו דהא בין לרבא בין לרבה למר מלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו ולמר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו ואהא קאמר חוץ מן המסר הגדול משמע דאסור ועוד דאמרו פרק מי שהחשיך דף קנ\"ז וז\"ל אבל מוקצה מחמת חסרון אפי' ר' שמעון מודה דתנן כל הכלים וכו' חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה עכ\"ל הרי דאסור בכל ומן התימה על המרדכי פרק כירה שכתב חוץ מן המסר הגדול מיהו לצורך גופו או לצורך מקומו מותר והביאו ב\"י סי' רע\"ט וסי' ש\"ח ומן התימה שלא הקשה עליו מרן וצ\"ע." + ], + [ + "כל \n כלי שהוקצה מחמת האיסור וכו'. הכי איתא פ' מי שהחשיך דף קנ\"ז פליגי בה וכו' ומאי ניהו נר שהדליקו בו באותו שבת וכו' ומן התימה על הרא\"ש פ\"ק דחולין דף ט\"ו כתב וז\"ל ואנן קי\"ל כר' שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בנר שהדליקו בשבת דדחייה בידים וכו' ומוקצה מחמת חסרון כיס וכו' עכ\"ל. ודבריו תמוהים עפ\"י סוגיית הש\"ס דר\"ש לא ס\"ל מוקצה כלל אלא מחמת חסרון כיס אלא דאנן הוא דלא קי\"ל כר\"ש במחמת איסור.
וראיתי להט\"ז ריש סימן רע\"ט הרגיש בזה וכתב וצ\"ל נר הדולק בשבת וליתא ממ\"ש דדחייה בידים וגרוגרות וצמוקים וכו' ועוד דהא קי\"ל דלא כר\"ש בנר שהדליקו בשבת דאף דלר\"ש שרי לדידן אסור וכן פסק הרא\"ש סוף שבת וכן קשה על הב\"ח בסי' רע\"ט דכתב כן יעו\"ש וצ\"ע.", + " כגון\n נר שהדליקו בו בשבת וכו'. והקשה הרב מרכבת המשנה נר\"ו וז\"ל ותימה על רבינו ז\"ל דבפירוש המשנה כתב דטעמא דר' שמעון דאוסר בנר הדולק משום שמא יכבה וכאן בס' היד כתב טעמא משום מוקצה מחמת איסור עכ\"ל. ולא ידענא מאי קא קשיא ליה דבפי' המשנה איירי בנר הדולק דאסר ר\"ש לטלטולי ומפרש משום שמא יכבה אבל לאחר שכבה ס\"ל דמותר אלא דאנן קי\"ל בזה כר' יהודה דאסר וז\"ש כאן רבינו נר שהדליקו בו וכו' אעפ\"י שכבה וכו' וע\"ז יהיב טעמא משום שכל כלי דאסור לטלטל וכו' וזה ג\"כ כתב רבינו שם בפי' המשנה אחר הך טעמא דר\"ש וז\"ל ואין הלכה כר\"ש בנר שהדליקו בו כי העיקר אצלינו כי כל מה שהוקצה בין השמשות וכו' אסור לטלטלו בשבת וכו' עכ\"ל וזהו שכתב רבינו כאן וברור." + ], + [], + [], + [ + "כל \n כיסויי וכו'. וכתב הרב המגיד משנה כל כיסויי הכלים וכו' עוד שם העיד ר' יוסי משום ר' אליעזר בן יעקב וכו' והקשו עליהם וכו' ומדברי רבינו נתבאר תירוץ לזה שאין תנור ככלים [ע\"כ] ויש ראיה לדבריהם מדאמרו בש\"ס שם דף קכ\"ה כמאן מטלטלינן האידנא כיסוי וכו' כראב\"י דלמה לא אמרו כר' יוסי וכו' והתוס' כתבו שם ד\"ה כמאן דהוה מצי למימר הכי אלא משום דמשנת ראב\"י קב ונקי והוא דוחק דהרי ר\"י נמי נימוקו עמו ומשו\"ה ס\"ל דבדוקא אתמר דבההיא פלוגתא דלקמן דר\"י ות\"ק קיימא לן כת\"ק וכמ\"ש הרה\"מ וכלישנא קמא דש\"ס אבל גבי תנור קי\"ל כראב\"י וק\"ל." + ], + [], + [], + [ + "כלכלה \n וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד ועי' להרב ב\"ח סי' ש\"ט מ\"ש עליו מדברי רבינו בפירוש המשנה ופי' דבריו דמדמצריך רבינו שם ג' תנאים פי' שיהיו מטנפין ושיהיה האבן במקום הנקב ובש\"ס אצטריך תירוצא דאבן גופא נעשה דופן משום קושיא ולינערינהו נעוריה יעו\"ש וא\"כ משמע דגריס ליה והוצרכתי לזה שראיתי להרב יד אהרן נר\"ו כתב שלא הבין דבריו." + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "חרס \n קטנה וכו' הואיל וראוי וכו'. וכתב הטור בסי' ש\"ח חתיכת חרס שנשברה בחול מכלי וראויה לכסות בה כלי מותר לטלטלה אפי' במקום שאין כלים מצויין שם וכו' עכ\"ל. והקשה מרן וז\"ל אך תימה דכיון דחזי לכסות כלי אפי' נשבר בשבת נמי לאו נולד הוא לת\"ק דר' יהודה כמו שנתבאר בסמוך וכיון דרבינו כתב בסמוך דאפילו נשברה בשבת שרי לטלטלן כיון שראויין לכסות כלים וכדברי ת\"ק איך כתב כאן דנשברה בחול וכו' ועיי\"ש מה שנדחק וכן הב\"ח והיד אהרן נר\"ו ובכולן איכא למשדי נרגא ולענ\"ד י\"ל דשאני ההיא דבסמוך דפסק כת\"ק משום דאיירי ברה\"י דשכיחי כלים שם ומכסה בהו בהנהו שברים הכלים וכיון דאיכא כלים שם לא הוי מוקצה אבל ברה\"ר דלא שכיחי כלים שם אם נשבר הכלי שם בשבת השברים אינן מועילים דשם אינן שכיחי כלים ואי אפשר לו להוליכם לרה\"י דאיכא כלים ומשו\"ה חשיב מוקצה ומשו\"ה דוקא בנשברה בחול דבאותה שעה היה יכול להוליכם ברה\"י לכסות כלים וחשיב ככלי ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "קנה \n וכו'. עיין בסוגייא דף קכ\"ו ובמ\"ש הרא\"ש וז\"ל תימה דרי\"ף פסק וכו' עד ג' חלוקים בדבר ואין לדקדק דא\"כ דחריות שאני וסגי במחשבה מאי מקשה בש\"ס שם ע\"ב וז\"ל וכי תימא ה\"נ דאיכא תורת כלי ומי בעי רשב\"ג תורת כלי והתניא חריות של דקל וכו' ומאי קושיא שאני חריות של דקל דסגי במחשבה דקושית הש\"ס היא לרבי יוחנן ור\"י משוה פקק החלון לנגר וכבר כתב הרא\"ש דפקק החלון שוה לחריות ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "מנורה \n של חוליות וכו' מפני כובדה וכו'. ועיין למרן מה שהאריך ונדחק ולענ\"ד פשוט דרבינו פסק כריש לקיש דבעלת חדקים בקטנה שרי ובגדולה אסור והיינו טעמא דגדולה כיון דהיא כבדה אתי לנפילה והרואה סובר שהיא של חוליות וכשנופל ההיא דחוליות מפרקה ונמצא עושה כלי אבל קטנה כיון שאינה נופלת ליכא למיחש לכל זה וק\"ל." + ], + [ + "מנעל \n שעל [גבי] האמום וכו'. עיין בש\"ס דף קמ\"א ויש להקשות שם לאביי דמוקי ליה ברפוי והיינו אליבא דחכמים דמטמאים דהא מוקי הברייתות הא ר' אליעזר והא רבנן היאך אפשר לאוקומי כן והא בהדייא תני ר\"א דברפוי שרי וא\"כ חכמים בהכרח יסברו דשרי אף באינו רפוי ויש לומר דיסבור אביי דלא פליגי הברייתות וחדא מיירי ברפוי וחדא באינו רפוי והוו ככו\"ע אך קשה להחידושי הלכות שם כתב וז\"ל הכא במאי עסקינן ברפוי וכו' והשתא הוה מצי לאוקומי הני ב' ברייתות כרבנן והא ברפוי הא באינו רפוי וכן לרבא וכו' אלא כיון דב' סתמא קתני משמע דבחדא גוונא איירו עכ\"ל. ודבריו תמוהים דהא לאביי בהכרח צ\"ל דלא פליגי אלא חדא איירי ברפוי וחדא באינו רפוי וכדכתיבנא וצ\"ע." + ], + [ + "מטלטלין \n וכו'. עיין מ\"ש הרב המגיד עד וגם זה דוחק. וקשיא לי דהא בש\"ס קאמר אמר רבא ב' תשובות בדבר חדא גרף של רעי מאיס והאי לא מאיס ועוד גרף של רעי מגלי והאי מכסי פי' אפילו אם נאמר דמאיס י\"ל ומה גם דלא מאיס ודוק." + ], + [], + [ + "אוצר \n של תבואה וכו'. ופי' דבריו עיין להרב המגיד ז\"ל ברם מ\"ש רבינו בפי' המשנה דבריו תמוהים שכתב וז\"ל ואמרו אפי' ד' וה' על דרך הרבוי כאילו אמר אפילו מנין גדול וכו' והיינו כשמואל וכגי' ואפי' טובא וסיים וז\"ל ואם הוצרך אדם לפנות לא יפנה יותר מד' או מה' אלא כל חד מפני לנפשיה עכ\"ל. והיינו כרב חסדא וסותר עצמו מדידיה אדידיה ומדברי רבינו אלו שכתב כל אחד מפני לנפשיה נראה סותר למ\"ש מרן בדעת רבינו וז\"ל ומ\"מ נ\"ל וכו' אלא אחרים יכולים לפנות וכו' ודוק.
גם מדברי רבינו אלו סתירה למ\"ש הרה\"מ בדעת רבינו דגריס כרב אחא משבחא יעו\"ש וכמו שהקשה ג\"כ הרב מרכבת המשנה נר\"ו ועיין להרב ב\"ח סי' של\"ג ס\"ק א' מ\"ש בביאור דברי רב חסדא ושמואל ודבריו אינם מובנים על פי סוגיית הש\"ס ורש\"י בסוגיין דף קכ\"ז גריס כגירסת ר' אחא משבחא שכתב ד\"ה כדאמרי אינשי והוא הדין אפי' טובא ועיין במ\"ש רש\"י בביצה ריש דף ל\"ו ד\"ה התם תנן יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "אין \n גורפין וכו'. וקשה דבש\"ס מוכח דטעמא דאיסורא דסילוק לצדדין משום דלא חזי דנמאס וכמ\"ש רש\"י ומוכרח דאל\"כ מאי בעי ארישא פליגי או אסיפא פליגי וכו' והא כולה מתני' מטעמא חדא הוא וי\"ל דאה\"נ דבפרושא דארישא פליגי או אסיפא פליגי צ\"ל כפרש\"י אבל בפירושא דאו אתרוייהו פליגי פירושו משום דבין רישא ובין סיפא מטעמא חדא הוו וא\"כ כד פשיט ליה דאתרווייהו פליגי נמצא שניהם מטעם אחד נינהו ואפשר דפי' כן משום דתני בברייתא אחד זה ואחד זה דמשמע דמטעם אחד הוי ועיין במ\"ש התוס' שם ד\"ה אבל ומ\"ש בפרק המצניע דף צ\"ה ועיין פסקי תוס' שם פרק תולין דכתבו וז\"ל אסור לגרוף אבוס שבקרקע ודבריהם תמוהים וזה היפך ממ\"ש בש\"ס יעו\"ש.", + " וכן\n עלים וכו'. הכי איתא בשבת דף ק\"מ ע\"ב אמר רב חסדא האי כישתא דירקא אי חזיא למאכל בהמה וכו' אמר רב האי תליא דבשרא שרי לטלטולי דכוורי אסור ופרש\"י בשר מליח התלוי ליבשו ומלא החבל קרי תליא שרי דנאכל [חי] באומצא ע\"כ והקשה הרשב\"א בחידושיו וכן התוס' לעיל דף ל\"ט דלפי פי' למה מזכיר תליא והו\"ל להזכיר בשר מליח גם הו\"ל לאומרה לעיל פ' מפנין ועוד מוכח לעיל פ' מפנין דדג מליח חזי לאומצא.
ולענ\"ד נראה דלא קשיא כלל לרש\"י דיש הפרש בין מליח למליח דיש מליח דעבר זמן עליו ונתבשל מחמת המלח וההוא כו\"ע אוכלין אותו ויש מליח שנמלח ולא עבר עליו זמן כלל והרי הוא חי ומי שאוכל אותו הוא מי שאוכל חי באומצא ולכן מאי דנקט הכא תליא היינו טעמא דאיירי שלא עבר זמן על בשר מליח הלזו וצריכה היא להיות תלויה ומשו\"ה לא אמרו פ' מפנין דמליח דהתם היינו שנתבשל מחמת המלח וכאן הוא חי וכן הוא בדג וק\"ל.
אך בהלכות פי' דתלא היינו העץ שתולין בו הבשר וזהו שכתב הרב המגיד ופי' בהלכות תלא דבשרא העץ שתולים בו הבשר לאפוקי מפי' רש\"י ומ\"ש אח\"כ מטלטלין אותו עד סוף הלשון הוא מדברי הרשב\"א ולא הוי הכל מדברי הרי\"ף וראיה שסיים ע\"כ כתב הרשב\"א ומ\"ש בתחילת דבריו ליתיה בהרשב\"א וא\"כ אין מקום למה שתמהו מרן בב\"י והב\"ח עליו דבהלכות כתבו איפכא יעו\"ש." + ], + [], + [], + [ + "היה \n מוטל בחמה וכו'. ועיין מ\"ש מרן בכ\"מ ובב\"י סוף סימן שי\"א הוסיף וז\"ל ובהכי אתי שפיר מה שהכריח הרי\"ף וכו' ובמ\"ש נתיישב דלא הוה מצי לאקשויי ליה מדר' יצחק כיון דלפום קושטא לא ס\"ל כוותיה ע\"כ ודבריו תמוהים דעדין קשה קושית הרז\"ה במ\"ש הרי\"ף דלא קי\"ל כר\"י משום דרב הונא דהיתה בהמתו טעונה וכו' דלפי דבריו דההיא דרב הונא הוא היפך מר\"י איך קאמר ליה ר\"ש לרבי יצחק כבר תרגמה ר\"ה לשמעתיך הרי ר\"ה ס\"ל היפך אלא וודאי ליתא לדהרי\"ף דאיך קאמר הכי והא רב הונא אי אפשר שיסבור הכי וצ\"ע." + ] + ], + [ + [ + "היוצא \n וכו'. והקשה הרב מגילת אסתר מצוה שכ\"א להך סברא דרבינו ז\"ל די\"ב מיל דאורייתא מהא דאיתא פרק משילין דף (ל\"ה) [ל\"ו] על מתני' דאין רוכבין ע\"ג בהמה גזרה שמא יצא חוץ לתחום שמע מינא תחומין דאורייתא אלא גזרה וכו' ולדעת רבינו אמאי לא קאמר גזרה שמא יצא חוץ לי\"ב מיל. ולע\"ד לא קשה מידי דע\"כ לא חיישינן ברוכב יותר ממהלך שמא יעבור מן התחום אלא כשהוא אסור להלוך יותר מאלפים ואגב ארכיבה לא דייק ואתי להלוך יותר מאלפים י' או עשרים או ל' אבל עד י\"ב מיל ליכא למיחש כיון דיודע דאסור להלוך יותר מאלפים מדרבנן ועיין להטירת כסף דף רי\"ט מה שהקשה לרבינו ועיין להרא\"ש סוף פ\"ק דעירובין מה שתירץ לקושית הרי\"ף ויתורץ זה ועי' בסיפרי תועפות ראם דף ל\"ו ע\"ג.
ובהאי דינא דרבינו הקשה אלי מו\"ר הרב יאודה אשכנזי ז\"ל דמאי שנא דהכא עד י\"ב מיל שרי מדאורייתא ומכאן ואילך לוקה וליתסר מדאורייתא גם קודם הי\"ב מיל דומיא דחצי שיעור דפסק רבינו כמ\"ד אסור מן התורה וכשם דהתם אסיר מדאורייתא כיון דאי אכיל עוד חצי שיעור מצטרף ה\"נ נימא הכא כיון דמחמת הי\"ב מיל הוא דנאסר לאחר הי\"ב ונמצא א\"כ דהאיסור חל מכח הי\"ב. ולי הפעוט לא דמי הא להא כלל דשאני חצי שיעור דהתורה אמרה לא תאכל והיינו כזית ואינו נאכל בבת אחת אלא כדרך אכילה וא\"כ כשמתחיל לאכול נמצא מתחיל באיסור דאי אפשר לאכול כל הכזית בלא התחלת החצי שיעור ומשו\"ה חצי שיעור נאסר מן התורה לא כן הכא דכתיב אל יצא איש ממקומו והיינו אחר י\"ב מיל נמצא קא מזהיר בפי' דוקא שאחר י\"ב מיל הוא דלא יצא אבל קודם שרי לא שייך צרוף י\"ב [עם] אחר י\"ב (והב') [ועד י\"ב] הם התר גמור ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי \n שיצא וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד עד לא יכנס ויש להקשות דהא רבינו כתב לקמן הט\"ז וי\"ז דזה הוא דוקא לדבר מצוה או באונס אבל שלא לדבר מצוה ולא באונס ליכא הבלעת תחומין וכן הוא בש\"ס בפי' דף מ\"ו חילוק זה וא\"כ מאי קשיא ליה לרבינו כדי לישב ועיין מ\"ש מרן דק\"ל ז\"ל דאין בדברי רבינו טעם לשלא נמדוד הד' אמות לצד תחומו דבאומרו רבינו תחילתן אינו מובן דברי מרן כלל.", + " וכן\n מי שהחשיך חוץ וכו'. וכתב הרב המגיד ואין לומר שעל עיר אחרת נתכוון רבינו וכו' פי' דהכי מתפרשין דברי רבינו דזה בא מן הדרך ועשה שביתה במקום אחד ואיכא ב' מדינות לפניו האחת קרובה לו יותר והאחת יותר רחוקה וממקום שעשה השביתה איכא לעיר אחת אלפים ואחד אמה ולב' איכא אלפים אמה עד אמצע העיר ולזה קאמר רבינו דאינו יכול להלוך אלא עד אלפים יהיה ממקום שיהיה ולא ניחא ליה בפי' זה דזה דוחק דאיירי בב' מדינות ומפרש דברי רבינו הכי ואם כלתה מידתו וכו' דהיינו מחמת שעשה השביתה יותר קרוב לעיר ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אפי' \n עבד אפי' שפחה וכו'. הכי איתא במשנה עירובין דף נ\"ח וקשה דרבינו כתב פי\"ד מהלכות עדות ה\"ג וז\"ל ויש דברים שסומכין וכו' ועד כאן היינו באים בשבת וכו' אם היה גוי או עבד כשראה דברים אלו והעיד אחר שנתגייר וכו' אינו נאמן ולא קשיא דודאי דמ\"ש הך דגוי או עבד דאינו נאמן להעיד מה שראה בגיותו היינו במילתא דאינו נאמן בהיותו גוי או עבד וכמו שהוא גבי קטן ומ\"ש נאמנין להעיד בגודלן וכו' היינו במילתא דאינן נאמנין בקטנן ה\"נ גבי גוי או עבד והך דינא דגוי או עבד ודאי דלא שייך בתחומין דנאמן אף בגיותו ועבדותו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "ואם \n לא הבדיל וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ונחלקו וכו' עד וכן נראה מן ההלכות פירוש דבהלכות איתא בדברי רבא סתם מבדיל והולך כל היום כולו ודאי דגריס כן בש\"ס באחרונה וק\"ל." + ], + [], + [ + "מדברי \n סופרים לקדש על היין וכו'. וראיתי להרב פר\"ח במים חיים בליקוטי או\"ח סי' רצ\"ח הביא ראיה לדברי רבינו דהיין הוא דרבנן מהא דאמרינן פ' במה מדליקין נר חנוכה וקידוש היום נר חנוכה קודם ולא הו\"ל לדחויי דאורייתא מחמת מצוה דרבנן ועוד ראיה מהא דאמר רב זימנין חביבא ליה ריפתא ומקדש אריפתא וכו' עכ\"ל. ולענ\"ד אין מכאן סתירה למאן דסברי דהוא דאורייתא דמאן דס\"ל דהוא מדאורייתא לאו דוקא יין אלא הוא הדין פת וכמ\"ש הר\"ן הביאו בב\"י ואם כן אף דנר חנוכה קודם לא מבטלה מצוה דאורייתא דמקדש על הפת אלא דלכתחילה הוא על היין ולפ\"ז מתיישבה הא דרב דזימנין דחביבא ליה רפתא ומקדש עליו וק\"ל.", + " ואע\"פ\n שהבדיל וכו'. ויש לדקדק אמאי לא כתב כן רבינו בקידוש דאף דקידש בתפילה ויצא ידי חובתו וכמ\"ש הפר\"ח במים חיים בליקוטי או\"ח סי' רצ\"ח יעו\"ש ונראה דשאני הכא דמעיקרא הכי תקינו רבנן דאף דהתפלל צריך לקדש בכוס ואסרו לטעום כלום קודם אבל בהבדלה דמתחילה תקנת חכמים אחת היא אלא שפעם תקנוה על הכוס ופעם בתפלה ואח\"כ בשניהם וכשהבדיל בתפילה מותר לו לאדם לעשות מלאכה שייך שפיר אע\"פ וכו'." + ], + [ + "כיצד \n וכו' ומדיחו וכו'. וכתב הרב המגיד גמ' פ' שלשה שאכלו וכו' וקשה דא\"כ הו\"ל למנות רבינו י' דברים שנאמרו שם יעו\"ש." + ], + [ + "אין \n קידוש וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ואמרו שם סבור מינה ה\"מ מבית לבית אבל מפינה לפינה לא אמר להו רב ענן בר תחליפא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דמר שמואל ואפילו מאגרא לארעא הוה מקדש ע\"כ בש\"ס ובהלכות וכו' עד סוף הל' ולא פי' הרה\"מ דברי רבינו ע\"פ גירסת ספרינו דגרסינן הכי דף ק\"א סבור מינה ה\"מ מבית לבית אבל ממקום למקום בחד ביתא לא אמר להו רב ענן וכו' ונחית מאיגרא לארעא והדר מקדש ואם כן אף ממקום למקום צריך לקדש פעם ב' אבל מפינה לפינה א\"צ וזה הוא דפסק רבינו דמזוית לזוית א\"צ משום דא\"כ קשה דיוקא אדיוקא דרישא קאמר דמבית לבית צריך לקדש הא ממקום למקום לא והדר כתב מזוית לזוית לא הא ממקום למקום צריך לקדש ומשו\"ה מפרש לה על פי גירסת הרי\"ף ואפשר לפרש דברי רבינו עפ\"י ספרינו ומבית לבית דכתב רבינו היינו ממקום למקום וכמ\"ש התוס' ד\"ה אבל ממקום למקום וז\"ל ומיהו ב' מקומות בחד בית קרי ליה מבית לבית וכו' יעו\"ש וכ\"כ בדף ק' ד\"ה ידי קידוש בדברי הירושלמי יעו\"ש.
וכתבו התוס' ד\"ה ידי קידוש וז\"ל ואין לומר וכו' מדפריך ולשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא ע\"כ. וכתב החידושי הלכות וז\"ל ועוד יש להביא ראיה מדאמר רבה לתלמידיו טעימו מידי וכו' כ\"כ המרדכי עכ\"ל ועיין מ\"ש עליו הלשון למודים חלק או\"ח סי' קמ\"ז ולא הרגיש בלשון הש\"ס דקאמר הכי טעימו מידי וכו' מתעקרא לכו שרגא ולא מקדש לכו בבית אכילה ובקידושא דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה ומדקאמר ולא מקדש לכו בבית אכילה ר\"ל דאי הוה שרגא היו מקדשין שם אלא כיון דליכא שרגא לא מקדשי ולפי דבריו א\"צ לקידוש שם והו\"ל למימר מתעקרא לכו שרגא ולא תאכלו ובקידושא דהכא לא נפקיתו וק\"ל ובנפול יסודו זה יפול מ\"ש בסי' קמ\"ח דף ע' פיסקא המתחלת ומ\"מ לפי מ\"ש ניחא יעו\"ש.", + " ולמה\n מקדשין בבית הכנסת מפני האורחים וכו'. מלשון זה נראה לענ\"ד דאוכלין ממש שם ומה שקשה לזה ישב הר\"ן וז\"ל דזה חשיב כסעודת מצוה יעו\"ש ועיין בתוס' שם בדף ק\"א ע\"א ד\"ה דאכלו." + ], + [], + [], + [], + [ + "מי \n שהיה אוכל וכו'. ריש פרק ערבי פסחים ודרך אגב ראיתי מ\"ש התוס' שם ד\"ה אין מפסיקין וז\"ל ומורי רבינו יחיאל אומר מדפסיק כר' יוסי בהפסקה בההוא עובדא מכלל דלכתחילה לא קי\"ל כוותיה עכ\"ל ולא יכולתי הבינם דמאי ראיה מההיא עובדא ללכתחילה מעשה שהיה כך היה שהתחילו בשעת התר לר' יהודה משום שהיה שם ר' יהודה או אפי' שלא יהיה שם הכי הוה עובדא ועיין בדברי הרמב\"ן בהשגותיו ומה שהקשה עליו הרב לשון למודים חלק או\"ח סי' קמ\"ב והצריך עיון ואינם מובנים דבריו דאיך נוקים לברייתא בשקידש היום דבפי' תני ושוין שאין מתחילין גם מ\"ש עוד על המרדכי והצריך עיון לא קשה מידי דגם בזה יש לחלק בין ערב פסח לע\"ש דבע\"פ דוקא כגון ההיא דאגריפס הוא דמחמרינן כל שגומר סעודתו בתוך זמן איסורו אבל בע\"ש אפי' סמוך מעט לט' מתחילים וכעין מה שמחלקין מע\"פ לע\"ש באותה ברייתא דתני ושוין שאין מתחילין דמוקי לה בע\"פ." + ], + [], + [], + [ + "יין \n שטעמו וכו'. וכן הוא בהלכות ועיין מ\"ש הר\"ן דלענין תרומה ומעשר לכו\"ע חומץ ויין ב' מיני נינהו ולכאורה תמוהים דבריו מברייתא דב\"ב דף פ\"ד ע\"ב יעו\"ש ויש לפרש דכו\"ע דכתב הר\"ן קאי לאמוראי שם דפרק המוכר פירות דף צ\"ו יעו\"ש הדק היטב." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היה \n מהלך וכו'. וכתב הרב המגיד ושם בש\"ס העלו עד שאינו מצוי הוא וכו' והקשה הרב ראשון לציון דאם כן דמחצה על מחצה אינו מצוי ואינו כותבו רבינו למה לעיל פ\"ו בדין מרחץ כתב רבינו דין דמחצה על מחצה וי\"ל דהתם דין דמחצה על מחצה לא קאי לעיר דהוה בה מחצה גוים ומחצה ישראל אלא דמחצה גוים ומחצה ישראל נכנסין למרחץ וזה אינו דבר שאינו מצוי ואמטו להכי כתבו רבינו ז\"ל ועוד י\"ל דבשלמא התם דהוי לחומרא אף דאינו מצוי כתבו רבינו ז\"ל אבל כאן שהוא לקולא כיון שאינו מצוי לא חשש לכותבו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אסור \n לקבוע וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד פי' דבריו שכל שבימות החול אינו עושה סעודה כזו אסור לעשותו בע\"ש וכל היום בכלל וכו' ולאכול ולשתות בלא קביעות סעודה דהיינו אכילת עראי גם אפי' סעודה שרגיל בחול כל היום מותר להתחיל וכו' וכר' יוסי ברם מהנך ב' דאמרן דשרי לקבוע סעודה שנוהג בה בחול פי' שנוהג כן כל ימות החול מצוה להמנע אבל אינו אסור לקבוע לפי שסובר רבינו דאע\"ג דקי\"ל כר' יוסי דאמר אוכל והולך וכו' היינו דוקא דפסקינן כוותיה בלא קביעות סעודה אבל בקובע סעודה לא פסקינן כוותיה זה הוא פי' דבריו אבל אה\"נ דר\"י איירי בקובע ג\"כ דמותר לכתחילה לקבוע ודוק וע\"פ זה לא קשיא מה שהקשה עליו הב\"ח סי' רמ\"ט." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אסור \n להתענות וכו' אין מתענים וכו' חוץ מעיר שהקיפוה עכו\"ם וכו' שמתריעין וכו'. ממה שהאריך כל כך ולא כתב בקיצור חוץ מעיר וכו' או נהר וכו' או ספינה וכו' מורה שבא להורות דבתענית לעולם אסור ודלא כמ\"ש הלח\"מ ז\"ל פ\"א מהלכות תעניות ה\"ו יעו\"ש ובלא\"ה דבריו דחויים דע\"כ לא אמרינן דרבינו סמך על מקום אחר אלא כשכתב הדין במקומו השייך יותר וא\"כ אי איתא להאי דינא הו\"ל לרבינו לכותבו בהל' שבת בפ\"ב ובפרקין שהוא מדיני שבת ולא לסמוך על הלכות תעניות והאמת כמ\"ש מרן שם ומ\"ש בפירוש המשנה חזר בו והסופרים כתבוהו בהלכות תעניות ממה שראו כן בפירוש המשנה." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שבת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1d541b168b5a3e5f6a648ba88399aee5d44e864c --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,39 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות קידוש החודש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "כתוב אצלי בחי' למס' סנהדרין גמ' דף י\"ב ת\"ר אין מעברין את השנה לפני ראש השנה וכו' אלא מפני הדחק ע\"כ ולכאורה יש להקשות דלפני ר\"ה ליכא בירור לא אביב ולא פירות האילן כדי שמתוכם יבואו לעבר אלא מהתקופה לבדה וא\"כ ליכא אלא חדא ואנן ב' מגו ג' בעינן כדתניא לעיל דף י\"א ע\"ב וי\"ל דכיון דאמר שם רשב\"ג בברייתא על התקופה פי' על התקופה לבדה מעברינן ולא מצריכינן ב' אלא לאביב ופירות האילן ואף דבש\"ס איבעיא אי הכי פירושו או לא וסלקא בתיקו היינו לפי שלא היינו יודעים הך ברייתא דידן אבל אחרי שידעינן הך ברייתא פי' דרשב\"ג אומר על התקופה לבדה וההיא ברייתא היא רשב\"ג והיא בין התקופה וכו' בין התקופה דניסן דסתמא מתניא.
ואחרי הודיע אלהים לנו את כל זאת נתבארו דברי הר\"מ פ\"ד דקידוש החדש ה\"ב יעו\"ש ומה שהשיג עליו הרמ\"ה וכל זה לרווחא דמילתא דבלא\"ה י\"ל דהר\"ם פסק כהאי ברייתא דידן ומה גם דאיכא לספוקי ברשב\"ג ועוד ראה הר\"מ מ\"ש עוד בש\"ס לקמן סוף ע\"ב מידע ידיעי דשתא מעברתא בחושבנא תליא מילתא וכו' יעו\"ש דמשם בארה דעל התקופה לבדה מעברין." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8e5de3a58f21c1e0a1abaf5db6253081ab9224d9 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,36 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Sanctification_of_the_New_Month", + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "כתוב אצלי בחי' למס' סנהדרין גמ' דף י\"ב ת\"ר אין מעברין את השנה לפני ראש השנה וכו' אלא מפני הדחק ע\"כ ולכאורה יש להקשות דלפני ר\"ה ליכא בירור לא אביב ולא פירות האילן כדי שמתוכם יבואו לעבר אלא מהתקופה לבדה וא\"כ ליכא אלא חדא ואנן ב' מגו ג' בעינן כדתניא לעיל דף י\"א ע\"ב וי\"ל דכיון דאמר שם רשב\"ג בברייתא על התקופה פי' על התקופה לבדה מעברינן ולא מצריכינן ב' אלא לאביב ופירות האילן ואף דבש\"ס איבעיא אי הכי פירושו או לא וסלקא בתיקו היינו לפי שלא היינו יודעים הך ברייתא דידן אבל אחרי שידעינן הך ברייתא פי' דרשב\"ג אומר על התקופה לבדה וההיא ברייתא היא רשב\"ג והיא בין התקופה וכו' בין התקופה דניסן דסתמא מתניא.
ואחרי הודיע אלהים לנו את כל זאת נתבארו דברי הר\"מ פ\"ד דקידוש החדש ה\"ב יעו\"ש ומה שהשיג עליו הרמ\"ה וכל זה לרווחא דמילתא דבלא\"ה י\"ל דהר\"ם פסק כהאי ברייתא דידן ומה גם דאיכא לספוקי ברשב\"ג ועוד ראה הר\"מ מ\"ש עוד בש\"ס לקמן סוף ע\"ב מידע ידיעי דשתא מעברתא בחושבנא תליא מילתא וכו' יעו\"ש דמשם בארה דעל התקופה לבדה מעברין." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות קידוש החודש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..5517ce82ff22e7e92eb17bdf3257e523eca52eb8 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,116 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [ + "קריאת \n המגילה בזמנה מצות עשה מדברי סופרים. ע\"כ. וכתב החבי\"ב חלק או\"ח סי' תרפ\"ז משם מצאתי כתוב וז\"ל יש להקשות למה לא כתב מ\"ע וכו' לקרוא המגילה בזמנה כמ\"ש בשופר סוכה ולולב וי\"ל דאם היה אומר כן משמע שהחיוב הוא לקרוא ולא לשמוע להכי נקט כן כלומר מציאות המגילה וכתב עליו הרב יד אהרן נר\"ו וז\"ל ולי נראה שהרי בתקיעת שופר כתב לשמוע ולא אמר וכו' וכי תימא דכתב לשמוע ה\"נ לימא הכי וכו' יעו\"ש ולי לא דמי הא להא דבשלמא כאן צ\"ל קריאה לפי שעיקר המצוה היא הקריאה לא השמיעה אלא דאם שמע יצא משא\"כ בשופר דעיקר המצוה היא השמיעה צ\"ל לשון שמיעה.
עוד כתב החבי\"ב א\"נ דכשהיא מן התורה מתחיל מ\"ע אבל כשהיא מד\"ס אינו מתחיל כן ע\"כ ומצאתי כתוב בגליון וז\"ל וקשה דאיך קאמר דכשהיא מן התורה מתחיל מ\"ע והא בפ\"א מהל' שבת כתב לשבות ממלאכה והיא מן התורה עכ\"ל ועיין בחי' שם בהל' שבת.", + " והכל\n חייבין בקריאתה אנשים ונשים וכו' . וכתב הרב המגיד משנה בערכין וכו' לאתויי נשים וכדר' יהושע בן לוי וכו' שאף הן היו באותו הנס וכו' עכ\"ל ומרן בב\"י סי' תרפ\"ט כתב על מה שפי' רש\"י בערכין שמוציאות לאנשים ידי חובתם וטעמו עמו משום דעיקר הנס היה ע\"י אשה וכתב הרה\"מ שכן נראה שהוא דעת הרמב\"ם עכ\"ל והיינו מ\"ש בה\"ב וז\"ל אבל אשה נראה מדברי רבינו שהיא מוציאה לאחרים עכ\"ל ועיין רש\"י ותוס' במגילה דף ד' ולהרב בני חיי מ\"ש בדבריהם ומ\"ש בזה משנים רבות מצאתיו כעת בהרב לשון למודים ורק אין חדש דכאן במגילה דבאו להקשות על רש\"י מהתוספות צריכי להו להקשות מטומטום ואנדרוגינוס דסיפא דתני דנשים חייבות לא תני ליה רש\"י כמ\"ש הב\"ח לא כן בערכין דלא באו להקשות על רש\"י אלא לומר הדין הביאו מסיפא דאינהו תנו להך סיפא.
ודרך אגב ראיתי עוד להתוס' שם ד\"ה שאף הן היו באותו הנס וכו' ורבינו יוסף איש ירושלמי תירץ דס\"ד למפטריה מגזירה שוה דט\"ו ט\"ו דחג הסוכות עכ\"ל והקשה הרב בחנן אלהים דף קי\"ח ע\"ב וז\"ל קשה לתירוץ הרב יוסף דאהני טעם זה למ\"ע דמצה ומה יתרץ בסוכה כדאיתא פ\"ב דסוכה יעו\"ש ודבריו אינם מובנים דהא בסוכה כתיב האזרח למעט נשים כדאיתא בפ\"ב דסוכה וכדכתב הרב בקושיתו הב' ואפשר דכונתו להקשות להר\"י איש ירושלים דס\"ל דאף מדאורייתא אהני האי טעמא דאף הן היו באותו הנס דלמצה שפיר מתורץ דאף דאיכא טעמא דאף הן היו מ\"מ הו\"א דכל דאיכא טעמא וג\"ש למיעוט לא אהני ולהכי אצטריך קרא דלא תאכל עליו חמץ דלא נילף גזירה שוה ט\"ו ט\"ו וקמ\"ל קרא לקושטא דמילתא דטעמא דאף הן היו הוא אמת ומשו\"ה חייבות אבל לסוכה מה יתרץ דמיעטיה קרא אף דהיו באותו הנס דנמצא לפ\"ז דבאורייתא לא אהני טעם זה דאי לא למה מיעטן קרא וזה עצמו הקשו התוס' בפ' ערבי פסחים דף ק\"ח ד\"ה היו באותו הנס ותירוצם דהתם אינו עולה לכאן כמבואר.
ועוד הקשה להך תירוץ דבפ\"ב דסוכה דרשי האזרח למעוטי נשים ואקשינן מ\"ע שהזמן גרמא היא ותירץ רבא סד\"א נילף ט\"ו ט\"ו מחג המצות ע\"כ והשתא אי איתא תירוץ הר\"י לא לכתוב לא האזרח ולא הקש דחמץ עכ\"ל ולפי דבריו אלו לא ידענא מאי קשיא ליה דאילו לא כתיב לא הקש דמצה ולא האזרח היכי הוה אמרינן דבמצה דוקא חייבין ובסוכה פטורין דמה הפרש יש ביניהם הא גם בסוכה היה בנס ענני כבוד.
עוד הקשה ג' וז\"ל ועוד קשה דהו\"ל לתרץ דאצטריך אזרח דלא נימא דחייבות בסוכה מטעם דאף הן היו באותו הנס ועיין בס' דברי יוסף למהר\"י אירגס סי' נ\"ה שתירץ ג' תי' ומה שתירץ ב' ליתא דאי לא היו ענני כבוד היו מתים מכח השמש וק\"ל ולפי מ\"ש התוס' בפסחים דף ק\"ח ע\"ב ד\"ה היו באותו הנס דבעשה דאורייתא לא אזלינן בתר טעמא אין מקום לקושית התוס' דהכא וראיתי מקשים שדבריהם בפסחים שם סתרי למה שקדמו לעיל מזה ד\"ה שאף הן היו יעו\"ש וליתא למי שיעיין בדבריהם.", + " ועבדים\n משוחררים וכו'. וכתב הלח\"מ אפשר שרבינו מפרש כדכתב הרב ב\"י סי' תרפ\"ט שעבדים שמלו וטבלו לשם עבדות אינם חייבים וכו' עכ\"ל והיינו מ\"ש וז\"ל ומיהו לדברי המפרשים וכו' אפשר דאין ללמוד מנשים לעבדים וכו' עכ\"ל ופי' הרב דינא דחיי וז\"ל אפשר שאין ללמוד מנשים לעבדים ופטורים אף לפי האמת וכן הבין הרב יד אהרן נר\"ו שכתב על דברי מרן וז\"ל נראה מדבריו דלא הוקשו אלא במאי דשייכי והקשה עליו ממאי דאמרו פ\"ק דחגיגה מכדי כל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה וכו' והכי מוכח דאפילו במידי דלא שייכא האשה ושייך העבד אפ\"ה גמרינן לה לה מאשה דהעבד אית ליה זכרות משא\"כ באשה ולי לא דמי כלל דשייך ולא שייך לא נאמר אלא במצוה דטעמא גלוי לן וכפי הטעם חזינן דזה שייך וזה לא שייך כמו מקרא מגילה דהטעם דחייבות הוא משום שעל ידן נעשה הנס לא כן בראיה דמיעט קרא לנשים מזכורך ממילא נתמעטו העבדים דבזה לא נאמר שייך ולא שייך והוי ככל המצות דנשים פטורות והוא הדין עבדים נחזור לדברי מרן דלענ\"ד נראה לפרש באופן אחר ומיהו אפשר דאין ללמוד וכו' ולהכי אצטריך למתני עבדים בפי' דהיינו שמלו וטבלו לשם עבדות דחייבים והכנסת הגדולה כתב עוד וז\"ל א\"ה א\"צ לזה דבהדייא קתני בתוספתא נשים ועבדים פטורים ממקרא מגילה וודאי עבדים דרישא איירי במשוחררים וכו' עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דמוכח מדבריו שהבין בדברי מרן שקאי על התוס' וזה אינו דמרן קאי על דברי הטור וכן ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו השיגו כן ויראה לי הכרח לדברי כמ\"ש מרן דאילו עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות מדין נשים שהזכיר אח\"כ הוא נלמד וכו' ואי קאי להתוס' היכן הזכיר דין נשים לחיוב כי היכי דנילף מיניה עבדים ואם נאמר דר\"ל מדין נשים שהזכיר אח\"כ הוא נלמד ר\"ל לפיטור דתני נשים וקטנים פטורים א\"כ הכי הו\"ל למימר אדרבא פטורים מדין נשים שהזכיר אח\"כ ואם נאמר דאדרבא חייבים בשמיעה מ\"מ עכשיו קיימינן בחיוב קריאה ופטורים דסיפא הוא בקריאה שלא להוציא אחרים ידי חובתם וא\"כ לא הו\"ל למנקט בלשון חיוב אלא בלשון פיטור ובעיקר דברי מרן במה שהכריח דאיירי במשוחררין דאל\"ה מדין נשים נלמד דדינם שוה דאף דבש\"ס מוקים לה בחציו עבד וחציו בן חורין היינו מיתורא דמשוחררין הא לא\"ה לית לן בה שכן דרך התנא ועוד דזה הוא למשנה ראשונה ברם למשנה אחרונה מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב וכן תני בריש ערכין הכל חייבין וכו' נשים ועבדים וא\"כ הכרעתו לאו הכרעה." + ], + [ + "אחד \n הקורא וכו' לא יצא. עיין מ\"ש מרן וז\"ל ואם נפשך לקיים נוסחת ספרינו וכו' אבל כיון דחזינן דרבי גבי ק\"ש שנה הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא וכו' דמדסתם משמע דס\"ל כת\"ק וכו' עכ\"ל ויפה הקשה לו חכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו מסוגיית מגילה דף י\"ז ע\"ב ורבי נמי הא כתיב שמע ההוא מיבעי ליה השמע לאזניך מה שאתה מוצא מפיך ורבנן סברי כמאן דאמר הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא וכו' מוכח דרבי ס\"ל לא יצא ואיך כתב וז\"ל דמדסתם רבי מורה דס\"ל דיצא ואין לומר דמ\"ש ההוא מיבעי ליה השמע לאזניך מה שאתה מוצא מפיך ר\"ל לכתחילה אבל בדיעבד יצא דהא בברכות דף ט\"ו קאמר מ\"ט דר\"י דאמר לא יצא דכתיב שמע וכו' מה שאתה מוצא מפיך ות\"ק סובר בכל לשון שאתה שומע הרי דמאן דדריש קרא דשמע להשמע לאזניך אף בדיעבד לא יצא ובקיצור יותר קשה באופן אחר דאילו רבי ס\"ל לא השמיע לאזנו יצא והיינו מטעם שמע בכל לשון שאתה שומע וכמ\"ש שם בברכות ואיך קאמר רבי בברייתא ככתבה דוקא משום והיו ושמע להשמע לאזניך וכעת קשה.
והלח\"מ כתב וז\"ל דרבינו הוקשה לו בסוגייא דאם היה ר' יהודה מכשיר בחרש ג\"כ הו\"ל למימר ר\"י מכשיר בקטן ובחרש וכו' לכך מפרש דמ\"ש בש\"ס לעולם ר\"י ואפי' לכתחילה ר\"ל דר\"י לכתחילה קאמר ומתני' דמגילה וההיא דשמע לא דמיין דמגילה אית בה פרסומי ניסא וכו' אלו תוכן דבריו והנה למ\"ש דקשיא ליה לרבינו לא קשה או דס\"ל כמ\"ש הראב\"ד הביאו הרשב\"א בברכות דכבר פליג ר\"י בחרש בדוכתא אחריתי או כמ\"ש הרשב\"א והוא פשט הש\"ס דכד מוקמינן ממתני' ר\"י משמיה דרביה כולה היא משמיה דרביה ובחסורי מחסרא ולא דר\"י הוא דידיה.
גם מה שפירש בסוגייא הוא דוחק גדול דאם קבלה נקבל דכפי פי' זה באיזה תבות רמז בש\"ס האי חילוקא דפרסומא ניסא אדרבא הטפל שהוא הא דידיה הא דרביה עשה עיקר ופי' בפי' הא דידיה הא דרביה הוא לאוקומי האי דברכת המזון כמאן לפי דרכו מאי דלא קשה ליה מעיקרא כי אם מההיא דבן פזי והניח התירוץ בע\"פ דשאני תרומה ממגילה ומתרץ מאי דקשה על זה מההיא דברכת המזון בהא דידיה הא דרביה נמצא דהעיקר חסר עוד זאת קשיא ליה לחכם בני יצ\"ו דבברכות דף ט\"ו איתא להך סוגייא ממש דקא שקיל וטרי התם מתרומה עם שמע וקאמר כדהכא לעולם ר\"י ואפי' לכתחילה ולא קאמר הא דידיה הא דרביה ושם אי אפשר לפרש כדפי' הלח\"מ.
ועיין בסוגיין דמגילה מ\"ש רש\"י גבי לעולם ר' יהודה ואפילו לכתחילה ולא קאמר הא דידיה הא דרביה דלעולם ר' יהודה ואפי' לכתחילה מכשיר ומתני' ר' יוסי היא ואפי' דיעבד לא והאי דתורם לכתחילה ר' יהודה היא עכ\"ל והקשה החידושי הלכות דאמאי לא פי' דהאוקמתא דלעיל קאי דמתני' לכתחילה לא ודיעבד שפיר דמי ואתיא כר' יהודה אליבא דרביה ולכאורה חישבתי לתרץ דהוכרח רש\"י לפירוש זה דאי כפירוש החידושי הלכות כשאמר בש\"ס ואלא מאי ר' יהודה אלא הא דתניא וכו' מני נמצא דלא יכול להנצל אלא באומר וליטעמיך ולפי' החידושי הלכות דלעולם ר' יהודה היא הוא לאוקומי דמתני' ר' יהודה היא והוא משמיה דרביה וההיא דתורם אפילו לכתחילה ר' יהודה דידיה הכי הו\"ל לשנויי ולא לומר ולדידך מי ניחא כמי שאין לו תירוץ ברם לרש\"י הנה נכון דהשתא מהדר מאן דמוקים לה כר\"י לקיומי למילתיה ולהמלט מולדידך מי ניחא ומתרץ הא דידיה הא דרביה ומתני' ר' יוסי וכדפי' רש\"י אמנם סוגייא דברכות דף ט\"ו ע\"א דומה לזו ממש מנגדתי ועיין שם פי' רש\"י כפי' החידושי הלכות ועיין להפ\"ח או\"ח סי' תרפ\"ט מה שהליץ בעד רש\"י.
וראיתי להרשב\"א בחי' לברכות יעו\"ש פירושו דס\"ל בהאי פי' דלעולם ר' יהודה ואפי' לכתחילה ר\"ל ומתני' ר\"י אליבא דרביה דבדיעבד דוקא ולא לכתחילה שכתב וז\"ל וכי אסיק הא דידיה הא דרביה מתני' דמגילה ר' יהודה אליבא דרביה מדלא תני ר' יהודה מכשיר בחרש ובקטן עכ\"ל ר\"ל דהשתא אוקמתא דחסורי מחסרא וכולה ר' יהודה היא קיימא כדלעיל ולא תירץ ההיא דיהודה [בריה דר\"ש] בן פזי כמאן דמתרץ ר' יהודה אליבא דרביה היא דמחלק בין לכתחילה לדיעבד ולכן לא תני חרש וקטן כי אין דינן שוה דחרש דוקא דיעבד וקטן אפילו לכתחילה ופשוט לאפוקי מהרב יד אהרן נר\"ו סי' תרפ\"ט הגה\"ט שהבין בדברי הרשב\"א דר\"י מכשיר בקטן הוא דידיה ומטעם זה כתב מה שכתב." + ], + [ + "מצוה \n וכו' וכל הלילה וכו' וכל היום וכו'. ועיין מ\"ש הלח\"מ ומכלל דבריו וז\"ל וא\"כ זה הכלל אינו שהוא דלא כהלכתא שהרי רבינו בהל' קרבן פסח פסק כר' אליעזר וכן בסידור בזיכין עכ\"ל וכבר תמהו עליו הרב מקראי קודש בהל' מגילה והרב אור יקרות דף מ\"ג דרבינו בפי' פסק כר' עקיבא שכתב ודין תורה שיאכל כל הלילה עד הבוקר וא\"כ פסק כזה הכלל ועוד קשה על רבינו דבכללא דלילה פסק כהך מתני' ובכללא דיום לא פסק כהך מתני' אלא אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה בתוך טפחו של זה יע\"ש פ\"ה דתמידין ומוספין וכבר קדמני הרב בני חיי בליקוטים ועיי\"ש מה שתירץ גם בספר אור יקרות ומ\"ש בחי' פ\"ה דתמידין ומוספין.
וראיתי להרב פר\"ח סי' תע\"ז נתן טעם לרבינו היאך פסק כר\"ע ממ\"ש בפסחים דף ק\"כ אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לר' אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו ומדאמר הכי ולא אמר מדברי ראב\"ע נלמוד אכל מצה וכו' לא יצא ש\"מ דס\"ל לרבא דלאו הלכתא היא הא דראב\"ע יעו\"ש וקשיא לי א\"כ במנחות דף צ\"ט דאיתא הכי א\"ר אמי מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפי' לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים לא ימוש הרי דפוסק ר' אמי שהוא אמורא בתרא כר' יוסי והנכון כמו שתירץ הרב בני חיי יעו\"ש ובהל' תלמוד תורה פ\"א ה\"ח כתב וחייב לקבוע זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. והקשה הלח\"מ שם דזה הוי כר' יוסי ואיהו פסק דלא כר\"י בהלכות תמידין ומוספין והוא מפרק לה בדוחק דבקרא דוהגית בו יומם ולילה כו\"ע מודו יעו\"ש ועל פי זה יתיישבו דברי הפר\"ח ואין להקשות דשם בש\"ס ר' ישמעאל ס\"ל דקרא כפשטיה ממש יומם ולילה ולכן השיב לבן אחותו שאינו יכול ללמוד חכמת יונית דהוי תנא ג'.
ולענ\"ד נראה דפסק כן בהל' ת\"ת מש\"ס דברכות דף ל\"ה דתניא ואספת דגנך מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא ימוש יכול דברים ככתבן ת\"ל ואספת הנהג בה מנהג דרך ארץ וכו' נמצא דקרא דלא ימוש וכו' מגלה ליה קרא דואספת דגנך ולא מכח פי' דיומם ולילה דר\"ל כמו תמיד דלחם הפנים וכמ\"ש רבי אמי ואף דרשב\"י פליג עליה בברייתא שם הא אמר בש\"ס שם אמר אביי הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם כרשב\"י ולא עלתה בידם א\"ל רבא לתלמידיו במטותא מינייכו וכו' וכיון דאביי ורבא ס\"ל כר\"י אמטו להכי פסק רבינו כוותיה.
אבל קשה דכאן תני בהך ברייתא דר' ישמעאל ס\"ל דלא ימוש לאו כפשטיה אלא הנהג בהם מנהג דרך ארץ ובמנחות נמי שאל דמה בן אחותו של ר' ישמעאל לר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש וכו' צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה וכו' הרי מפורש דס\"ל הכתוב כפשטיה והוי סותר לההיא ברייתא ולענ\"ד נראה דגם לר\"י מ\"מ לא נפקא קרא מפשטיה דנהי דקרא דואספת מורה דלאו יומם ולילה ממש הוא וקרא דיומם ולילה מה תהא עליו צ\"ל דאיירי לשעה שאין לו עסק לצרכי מזונותיו דחייב יומם ולילה ולכן השיב לו למה ששאל ממנו אי יכול ללמוד חכמת יונית דאינו יכול דכתיב יומם ולילה.
ונבא למה שהקשה הרב טירת כסף סדר אמור דף קצ\"ה ע\"א וז\"ל וכן צ\"ע על מ\"ש ר' יוחנן משום רשב\"י דאפי' לא קרא ק\"ש אלא שחרית וערבית קיים פסוק לא ימוש ספר התורה הזה מפיך ואלו בפרק כיצד מברכין אמר רשב\"י דפסוק לא ימוש סברא התורה דברים ככתבן ופליג אמאן דאמר שם דשרי לנהוג בה מנהג דרך ארץ כדכתיב ואספת דגנך והיאך קאמר הכא דבק\"ש קיים לא ימוש וצ\"ע עכ\"ל ולק\"מ דלעולם רשב\"י ס\"ל דבק\"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ומאי דאמר בברכות הכי פירושו למ\"ש ר' ישמעאל תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהם מנהג דרך ארץ ונמצא חיוב לאדם לנהוג דרך ארץ ולא יעסוק בתורה ביום ובלילה אהא השיב לו אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה דהן אמת דיוצאין ידי חובת לא ימוש ספר התורה אבל לא נמצא מי שיעסוק בתורה ומה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע\"י אחרים וכו' ובזמן שאין עושין רצונו של מקום וכו' ואספת דגנך נמצא ואספת דגנך אינו חובה וא\"כ אף דאדם יוצא ידי חובת לימוד בק\"ש שחרית וערבית מ\"מ אם עושה רצונו של מקום יכול לעסוק בתורה ביום ובלילה ממש ומלאכתו נעשית ע\"י אחרים.
ועיין במג\"א ריש סי' תרפ\"ז בשם הגהות מנהגים דגר שנתגייר קודם הנץ החמה פטור מקריאת הלילה דעיקר מצותה ביום עכ\"ל מזה נסתייע בס\"ק א' יעו\"ש ואתמהא דהא החיוב דיש ביום הוא ג\"כ בלילה וכמ\"ש רבינו והוא מהש\"ס וע\"כ לא כתבו ר\"י ור\"ת שם בדף ד' דהעיקר הוא ביממא אלא להצריך זמן גם ביום וכלפי ההוא דינא כתבו כן אבל לעולם חיוב איכא בלילה כמו ביום ומ\"מ הדין אמת ולא מטעמיה אלא מטעם אחר והוא דמשעלה עמוד השחר יום הוא ולכתחילה אינו יכול לקרות ק\"ש ערבית אחר שעלה עמוד השחר אלא א\"כ נאנס והיינו טעמא דמועיל בנאנס דכתיב ובשכבך ואיכא דגני בההיא שעתא וכמ\"ש במלחמות ריש ברכות הביאו המג\"א שם גבי דין זה הל' ק\"ש סי' נ\"ח ס\"ק ו' וזה שייך דוקא בק\"ש דכתיב ובשכבך אבל בעלמא יום הוא ואף גם זאת אפי' נאמר דדומה לק\"ש מ\"מ כיון דלכתחילה לא חשיב לילה אלא היכא דנאנס הוי כמו תשלומין ובנידון דידן דלא נתחייב בלילה שהרי נכרי ליתי בתשלומין והוי כחגר ביום א' ונתפשט ביום ב' דפטור מן הראיה כיון דלא חל חיובא עליה ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n חל י\"ד כו'. מתני' מגילה נקראת כו' לא פחות ולא יותר וכתב רש\"י לא פחות מי\"א ולא יותר מט\"ו עכ\"ל ואענה חלקי מ\"ש מזה שנים והוא דמיעט דמפשטא דמתני' משמע דאף מגילה נקראת בי\"א בי\"ב כל אחד בזמנו איש איש לפי מקומו ומי שקורא בי\"א אינו קורא בי\"ב וכן כולם ולא פחות ולא יותר קאי לכל אחד בזמנו דהיינו מי שזמנו בי\"א אינו קורא לא פחות ולא יותר וכן כל אחד ואחד וזה אינו מדקתני כיצד כו' וזהו שכתב רש\"י מגילה כו' פעמים בזה פעמים בזה דבזמן תליא מילתא וכדפריש ואזיל וא\"כ לא פחות ולא יותר היינו לא פחות מי\"א ולא יותר מט\"ו ולא קאי לכל זמן וזמן וכעת מצאתי כן למהרש\"א בקונטרס קלורית לעין.", + " חל\n להיות בג' קורין בב' שהוא יום י\"ג כו'. הכי איתא בש\"ס י\"ג זמן קהילה לכל היא ופרש\"י ז\"ל שנקהלו לעמוד על נפשם ולכך לא צריך קרא וכתב הרא\"ש ולא נהירא [וכו'] ונראה לר\"י דש\"ס דידן כעין הירושלמי ודלא כרש\"י כו' וראיתי להרב שדה יהושע ז\"ל רצה להליץ בעד רש\"י ולכוון הך ירושלמי לש\"ס דילן וז\"ל ולפי' רש\"י יש לקשור הירושלמי עם הש\"ס דכי היכי דפי' בש\"ס דזמן קהילה לכל כלומר דנקהלו להנקם מאויביהם ולכן לא צריך קרא ה\"נ י\"ל הך דהכא בזה האופן דכיון דיום י\"ג היה יום מלחמה ולא יום מנוחה הוא מוכיח שעיקר הנס בו היה וא\"צ קרא לרבות אבל לפי' ר\"ת דמפרש זמן קהילה לכל שהכל מתאספים לצום אסתר אין לקשור הירושלמי עם ש\"ס דילן עכ\"ל.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו נראה דאי אפשר לקשרם ולדבקם דהא לדעת רש\"י עיקר הנס בו היה ולכן לא צריך קרא והירושלמי מקשה מעתה אל יקראו בו וכי משו\"ה אין ראוי לקרות בו וכן התירוץ שתירץ בירושלמי מק\"ו השתא לפניו ולאחריו קורין בו אין קורין ולפי' רש\"י ז\"ל מה צריך לק\"ו והא היום הוא דחזי לקרות בו ובשלמא לפי' הרא\"ש ניחא שאין היום גורם כי יום מלחמה הוא אלא דמק\"ו ילפינן.
עוד כתב הרא\"ש וז\"ל ופי' ר\"ת כו' וראיתי להרב פר\"ח סימן תרפ\"ו כתב על דברי ר\"ת אלו וז\"ל וקשיא לי דאי איתא שבי\"ג היו מתקבצים כשחל בד' אמאי דחינן להו ליום הכניסה ליקרו בי\"ג ועוד דמוכח בהדיא כו' דאינו תקנת חכמים [וכו'] אבל בפ\"ק דמגילה משמע דתקנת חכמים הוא דגרסינן כו' עכ\"ל והרב מקראי קודש כתב וז\"ל ור\"ת יפרש ביום הכניסה והוא יום י\"ג שהוא יום ג' והא דתנן בי\"א בי\"ב בי\"ג היינו כשחל י\"ד בע\"ש ובשבת ובאחד בשבת כתנן במתני' עכ\"ל ודבריו תמוהים דא\"כ ביום הכניסה דקאמר היינו יום י\"ג לקמן בפי' המתחלת אלא שהכפרים כו' דקא מתמה תלמודא דאם איתא לקדמו ליום הכניסה ותירצו הו\"ל י' כו' ואי איתא דיום הכניסה היינו י\"ג א\"כ כשחל י\"ד בב' הוי יום הכניסה יום א' דהיינו י\"ג ומה תירצו הש\"ס הו\"ל י' וא\"כ חזרה קושית הפר\"ח למקומה.
עוד הקשה הפר\"ח אך קשה לפי' ר\"ת דאי הכי י\"ב לא משכחת לה דאי חל פורים בשבת קורין ביום הכניסה דהיינו יום י\"ב שהוא יום ה' ולמה לא יקראו בע\"ש שמתענים בו דע\"כ לא אמרו הגאונים שיתענו ביום ה' רק כשחל י\"ד באחד בשבת דע\"ש אינו זמן התענית משא\"כ כשחל י\"ד בשבת דע\"ש זימניה וכמ\"ש הרה\"מ כו'.
וכתב הרב מקראי קודש וז\"ל ונראה דלא קשה מידי דכשחל י\"ד בשבת שגם העיירות מקדמים ליום הכניסה ממילא גם בני הכפרים שליקרוא עמהם אף שאינו קולא להם שיום ו' ג\"כ מתאספים כו' עכ\"ל ולא הבינותי דבריו דהעיקרא דמילתא קשה דליקרו עיירות גדולות בע\"ש כיון שקורין ג\"כ הכפרים בו דהוי זימנייהו דהוי יותר טוב דליהוי הקריאה יותר קרובה לזמנה. ולעיקר קושיתו י\"ל דר\"ת יסבור כסברת הטור שכתב דהטעם שמתענים [בה'] בשבת היינו משום שמרבים בסליחות ותחנונים ולא יתכן לעשות כן בע\"ש וכ\"כ הרא\"ש ורב אחאי גאון ולפי טעם זה מה לי אי חל י\"ד בשבת או באחד בשבת לעולם הדין שוה שאין להתענות ביום ו'." + ], + [ + "ועיר \n שאין בה י' בטלנים כו'. כתבו התוס' ד\"ה כרך שאין בו י' בטלנים וצ\"ל דמיירי בסתם כרכים האמורים בש\"ס כו' וה\"נ משמע דפריך בסמוך כו' והקשה הפר\"ח בליקוטי מים חיים דאימא דזה הוא כונת הש\"ס ולענ\"ד זה לא ניתן ליאמר בכונת הש\"ס דא\"כ הו\"ל למימר וגם מקלעי ליה מעלמא שהם ב' צריכיות וק\"ל.
עוד הקשה ז\"ל ולו יהי דהתוס' הכריחו יפה מן הש\"ס היא עצמה מהיכן ידעה זה ותי' בזה עם אהובנו הרב יעקב אלבעלי הי\"ו דהש\"ס ידעה זה מהכרח המימרא אחרת דריב\"ל וכמ\"ש הרא\"ש והר\"ן וזו היא כונת התוספות שכתבו וצ\"ל דמיירי כו' וה\"נ משמע והכרח הראשון הוא הכרח הרא\"ש ולפ\"ז דברי החידושי הלכות בזה תמוהים." + ], + [], + [ + "בן \n עיר כו'. ועיין במ\"ש מרן וז\"ל הצריך לנו ובן עיר שקריאת מקומו בי\"ד עד וקורא בי\"ד אם דעתו שלא להמצא כו' עכ\"ל הנך רואה שמתבות אם דעתו שלא להמצא עד וקורא עמהם הם דברים הפכיים להקודם ואף אם נדחוק ונגיה ויכונו מ\"מ הם דברי מותר והוי כפל הענין ולכן נראה דצריך להשמיט כל זה וכן נראה מדבריו בב\"י יעו\"ש." + ], + [ + "עיין להרב מל\"מ מה שהקשה על הר\"ן שכתב ולענין עיירות המסופקות כו'. ממ\"ש פרק התכלת דף מ\"ט תמידין דלמחר כו' עיי\"ש מה שתירץ והקשה לתירוץ זה הבן יקיר לי מסוגיית סוכה דף כ\"ה ע\"ב דקאמר שם דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מטעם דאין מעבירין על המצות הרי דבב' מצות ג\"כ אמרינן אין מעבירין על המצות ואיהו מתרץ לה במאי דקשה סוגית סוכה עם סוגיית מנחות כמו שהקשה מהרח\"א נר\"ו דקשיא ליה להא דקי\"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה דא\"כ מאי קמבעיא ליה לש\"ס דמנחות תדיר ומקודש איזה מהם עדיף והיינו תמידין דלמחר ומוספין דהיום ודאי דתמידין קדמי דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ותירץ לזה מור\"י החכם השלם עצום ורב כמהר\"ר יאודה אשכנזי זלה\"ה וכן תירץ הרב המקשה דשאני הכא דאמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה כיון דמחמת מצוה הראשונה נפטר מכל וכל מהב' כגון הא דטומאה לא כן בההיא דזבחים דלא נפטר ממוספין אלא מחמת דאינו מוצא וכיון דגברא בר חיובא ולא נפטר מהמצוה הב' נפל הספק שיעשה הב' כיון דנשאר עליו חיוב והוא חילוק דק למעין ויש לבעל דין לחלוק.
ולענ\"ד נראה לחלק דשאני מצוה שהיא יחידית בכל העולם למצוה אחרת דמצוה דקרבנות שהיא יחידית ואין עושין אותה כל אחד ואחד אז לא אמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא אית בה ספקא איזה מהם עדיף או תדיר או מקודש לא כן כשהיא מצוה שנעשית בפרטות אף דזה אינו עושה המצוה הא מיהא אחר עושה אותה וקילא טפי נמצא דבין למה שתירץ הרב המקשה ובין לחילוק דידן שניא דא מן דא ותמידין ומוספין שאני מההיא משום ספקא דאית בהו משא\"כ גבי ההיא דש\"ס דסוכה דלית ביה ספיקא וק\"ל.
ודרך אגב אמרתי להזכיר מה ששמעתי מקשים משם הרב דוד אופנהיים זלה\"ה בהך ש\"ס דסוכה דקאמר והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא [דתניא] ויהי אנשים כו' ביום ההוא אינן יכולין לעשות הא למחר כו' דאיך נלמד ממה שנטמאו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה והא הם לא ידעו בשעה שנטמאו דאי אפשר להו לעשות פסח מדאמרו למשה רבינו למה נגרע כו' ומשו\"ה נטמאו ואה\"נ דאי ידעו לא היו נטמאים. ולענ\"ד י\"ל וכן תירץ ג\"כ מו\"ר מה\"ר יעקב אלבעלי הנזכר דאף דאינהו לא ידעו משה רבינו ע\"ה ידע הדין והיאך הניחם להטמא ואפי' אי הוה מספקא ליה למשה לא היה לו להניחם ליטמא כי שמא יאבדו מצות קרבן פסח ומה שאמר להם משה עמדו ואשמעה לאו לשאלה זאת אלא למ\"ש לפחות יזרק הדם עלינו ולא נאכל וכמו שיבא קמן בס\"ד.
והחכם השלם עצום ורב כמה\"ר יצחק נוניש הי\"ו תירץ ע\"פ מ\"ש בספרי הביאו בילקוט למה נגרע כו' אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה אמרו לו אי לא יזרק הדם עלינו והבשר יאכל לטהורים הרי דטענתם היה לפחות להקריב עליהם ואפי' בלא אכילה ואיך נתרצו ליטמא ושלא לאכול קרבן פסח שמע מינה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכנראה שלא ראה הספרי אלא בעל פה נזכר ממנו דהא מתחילה שאלו למה נגרע לבלתי הקריב וכשהשיב אין קדשים קרבים בטומאה שאלו לפחות שיזרק הדם עליהם וא\"כ נימא דעל פי טעותם שהיו מקריבים קרבן פסח בטומאה נטמאו ולפי האמת אינן רשאים להטמא והקושיא כדקאי קאי משא\"כ לפי תירוציה דכיון דמשה רבינו ע\"ה היה יודע דאכילת קרבן פסח ליכא שכן השיב להם קודם שאמר עמדו ואשמעה ואפילו הכי הניחם להטמא שמע מינה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה.
ושוב ראיתי להרא\"ם ז\"ל בחומש שהבין דכל כונתם היה לשאלה אי לאו יזרק הדם אלא דלא הבינם משה יעו\"ש. ולפ\"ז יתכן תירוץ מהר\"י נוניש נר\"ו ומ\"מ מצד אחר לא ניתן ליאמר תירוץ זה דהא לפי דעתם דהיו יכולים לזרוק עליהם את הדם נמצא לדעתם שמקיימין מצות קרבן פסח אף בלא אכילה דומיא דחטאת דכך שאלו מה בין זה לחטאת לכן נראה דהעיקר כדתריצנא לה מעיקרא.
ואחר זמן רב ראיתי להרב מחנה אפרים בנימוקו לרבינו פ\"ו מהל' קרבן פסח שהקשה להראב\"ד קושיא הלזו שהקשה מהר\"ר דוד הנזכר ולא ידענו מה לו עם הראב\"ד דוקא ועיין להריטב\"א בסוכה שהקשה כן בפשטא דש\"ס כמו שהקשה מהרר\"ד הנזכר.
נחזור לקושית הרב מל\"מ דנראה לענ\"ד דשאני נדון הר\"ן ז\"ל דמדינא פטור משניהם כיון דאיכא ספיקא וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל אלא דכדי שלא יבטל מ\"מ מכל וכל לפחות יקרא ביום אחד לא כן בההיא דתמידין דחייב בב' ודוק.
עוד הקשה הרב מל\"מ ז\"ל דברי הר\"ן אהדדי מדבריו אלה למ\"ש גבי הסבה בד' כוסות יעו\"ש ותירץ דשאני הסבה דאי יתקנו קמאי או בתראי דוקא אפשר דתקנת החכמים היתה בזולתם ולא נפקי ידי חובתם אלו תוכן דבריו. ולענ\"ד קשיא לי אם כן כשצדד הר\"ן וכתב וז\"ל הכא בעי למעבד הסבה בכולהו דאי נזיל לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני כו' והו\"ל למימר עדיפא מינה דאי נזיל לקולא אפשר דלא ניעבד התקון חכמים דתקנת חכמים הוא בזולתם.
והרב מקראי קודש ז\"ל תירץ דבמגילה אי אפשר לקרות בשניהם ממ\"ש בגמ' ואימא את יום י\"ד וט\"ו אתא את ופסקיה נמצא דקפיד קרא דלא יקראו בב' הימים אלו תוכן דבריו ומלבד דיש לגמגם על תירוץ זה מלשון הר\"ן עוד זאת אין הנדון דומה לראיה דהתם קאי לקרות בתורת חיוב בב' הימים אתא את ופסקיה לפטור אבל היכא דמספקא לן באיזה יום הוא חיובו יקרא בב' כדי שממה נפשך יצא ידי חובתו ושאני ההיא דש\"ס מהך דהכא ולענ\"ד נראה בשנאמר דע\"כ לא אמרינן אין מעבירין על המצות אלא בדרך משל ב' מצות או במצוה אחת שאם יעשנה היום היא זמנה ואי יעשנה למחר ג\"כ היא זמנה אבל בדאיכא ספק אי זמנה היא היום או למחר ומספק די לעשותה או היום או למחר אז לא אמרינן אין מעבירין על המצות דכיון דלאו ודאי מצוה היא דאפשר דקדימה זאת ביום זה לאו מצוה היא ולכן בד' כוסות איך נאמר דישתה הראשונים בהסיבה משום אין מעבירין והא אפשר דלאו מצוה היא לא כן מגילה דגם אם יהיה זה מוקף מימות יהושע בן נון מ\"מ הא הוי י\"ד זמן קריאה לפרזים וקרינן ביה אין מעבירין על המצות כיון דאפשר שיהיה זמנו של זה." + ], + [ + "קראו \n את המגילה כו'. במגילה דף ו' ע\"ב ורבינו הביא המשנה כצורתה ממש ולא מאי דאיתמר עלה וא\"כ נראה דפוסק דלא כרשב\"ג דאילו לרשב\"ג דס\"ל לענין סדר פרשיות דאם קראן בראשון צריך לקרותן בשני צ\"ל במתני' חסורי מחסרא משא\"כ לבר פלוגתיה דס\"ל בסדר פרשיות דקראן בראשון אין צריך לקרות בשני מתני' כדקאי קאי ולכן לא כתב רבינו אלא רישא דמתני' ונפק\"מ דבפרשיות אין צריך לחזור עליהן בשני והוא תימה דללישנא ב' אתיא כרשב\"ג ור' יוחנן ג\"כ פסק כוותיה וא\"כ איך פסק דלא כרשב\"ג." + ], + [ + "שואלין \n ודורשין כו' כדי להזכיר שהוא פורים. ע\"כ. ועיין מה שהקשה הלח\"מ מש\"ס דמגילה דף ד' ומה שתירץ דגם בשאר פורים דחול צריך לדרוש מעניינו של יום ואין כן דעת התוס' שם ד\"ה פורים שחל להיות בשבת דבחול א\"צ משום [דאיכא כבר] פרסומי ניסא וא\"כ למה נשוי פלוגתא ביניהם ולעיקר קושיתו עיין להרב רצוף אהבה מה שפי' בדבריהם והוא אמת ויציב ואין מקום לקושיתו ועיין להרב פר\"ח במים חיים ומ\"ש בש\"ס ומה שפי' בדבריהם בלשון סתום שלא באתי לכונתו גם מ\"ש בס' מר דרור ליתא כמו שיראה המעיין." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומותר \n בעשיית מלאכה כו'. לעולם. וכתב הלח\"מ וז\"ל לא ידעתי אמאי לא חילק רבינו בין אתרא דנהוג ללא נהוג וכמ\"ש בש\"ס ע\"כ וכתב עליו השיירי כנה\"ג סימן תרצ\"ו הגהות ב\"י אות א' וז\"ל ומאי קשה כיון דאפילו במקום שנהגו כתב הרמב\"ם אינו רואה סימן ברכה כ\"ש במקום שנהגו שלא לעשות כו' עכ\"ד כוונתו מבוארת דמאי קשיא ליה להלח\"מ על רבינו דהו\"ל לחלק בשלמא אי היה סותם והיה כותב דכל העושה מלאכה בפורים אינו רואה סימן ברכה הוה קשיא ליה שפיר דהו\"ל לחלק ברם כיון דבפי' כתב דגם במקום שנהגו לעשות לא יעשה ואם עושה אינו רואה סימן ברכה מה שייך להקשות דהו\"ל לחלק אי קשיא על רבינו הוא באופן אחר דאיך כתב דאף במקום שנהגו לעשות ועשה אינו רואה סימן ברכה והוי היפך הש\"ס ועיין להרב מקראי קודש דף ר\"ג ע\"א שלא בא לכוונתו יעו\"ש.
ולהך שהקשינו דדברי רבינו הם היפך הש\"ס כן הוקשה לו להשיירי כנה\"ג שם בתחילת דבריו וניחא ליה דאף לאותם דנהיגי לעשות מלאכה אין ראוי לעשות לפי שאמרו חכמים במקום שנהגו שלא לעשות דאינו רואה סימן ברכה ומינה דבמקום שנהגו לעשות ראוי שלא לעשות מהיות טוב כן פי' דברי רבינו ז\"ל וקשיא לי דאם כן איך רבי נטע נטיעה בפורים ולו יהי שהיה במקום שנהגו לעשות ראוי היה שלא לעשות וכדברי רבינו ז\"ל ואיך דבר שהתיר רבי אסרו רבינו.
ולענ\"ד נראה כונת רבינו דאיירי במקום שנהגו שלא לעשות והכי פירושו דמן הדין איסור מלאכה לא קבילו עלייהו ואע\"פ כן אין ראוי לעשות בו מלאכה וכמו שנהגו אותם שנהגו שלא לעשות וע\"ז סיים אמרו חכמים כו' לעולם כלומר דזה עונשו של אותם שנהגו שלא לעשות ופשוט ונתיישב הן קושית הלח\"מ הן קושית השיירי כנה\"ג ומ\"ש רבינו בלשון זה ואע\"פ כו' ולא כתב כמ\"ש בט\"ב בהל' תעניות יען בפורים כתיב ויום טוב לאסור בעשית מלאכה אלא דלא קבילו וכמ\"ש בש\"ס משום הכי כתב רבינו שראוי לאסור ולנהוג שלא לעשות ודוק.
ועיין עוד מה שהקשה הלח\"מ דהשמיט רבינו נטיעה של מצוה ועיי\"ש להשיירי מה שישב בהדרגות דמדברי רבינו יוצא דאינו רשאי יעו\"ש. ולענ\"ד איננו שוה חדא דא\"כ דבר דלרבי שרי ועביד עובדא איך רבינו אוסרו ועוד דאף לדבריו במקום שנהגו התר אף דאפ\"ה כתב רבינו דאין ראוי לעשות מ\"מ בנטיעה של שמחה שרי ואם כן הוה ליה לרבינו להתירו ולא להשמיטו.", + " אם\n חלקו מעות לאביונים ביום קריאתן יצאו. ועיין למרן והלח\"מ ז\"ל ועדיין קשה דלפי הטעם דעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה למה לא חייבו לחלק המתנות ביום הקריאה." + ], + [], + [ + "אין \n פוחתין מב' עניים נותן לכל אחד מתנה אחת כו'. ע\"כ. והיא הלכה פסוקה והקשה הפר\"ח הל' מגילה סי' תרצ\"ד וז\"ל וא\"ת ואימא ב' מתנות לכל אביון דהוו ב' שהן ד' וכההיא דאמר פ\"ג דיומא דף ל\"ז גבי קרא דונתן על ב' השעירים כו' יכול יתן ב' על זה וב' על זה כו' וי\"ל דאי הוה כתיב ולאביונים מתנות הוה מצינן לפרושי לב' אביונים ד' מתנות אבל השתא דכתיב ומתנות לאביונים משמע דבב' מתנות מפטר והדר קאמר שיחלקהו לעניים דהיינו ב' מתנות לב' בני אדם עכ\"ד והרב יד אהרן ז\"ל שדי נרגא בתירוץ זה דא\"כ למאי אצטריך לומר ונתן על שני השעירים גורלות לימא ונתן גורלות על שני השעירים והייתי אומר גורלות צריך ליתן דהיינו ב' גורלות ואחר כך יאמר על ב' השעירים דהיינו על כל שעיר גורל אחד ולשתוק מגורל אחד ע\"כ ואין זו קושיא חדא דהא ידוע הוא מאי דכייל לן הרא\"ם על החומש [מההשמטות] [בסדר משפטים ד\"ה ת\"ל כי ימכר יעו\"ש] דלשתוק [אמרינן] ולכתוב לא אמרינן זאת ב' דאי הוה כתיב קרא הכי לא הוה אייתר לן גורלות דאצטריך לגופיה דיתן גורל על כל אחד משא\"כ עכשיו דכתיב גורל אחד כו' אייתר לן גורלות ללמד שיהיו שוין כדסיים בברייתא יעו\"ש נמצא דהוצרך הכתוב לכתוב כן להכרחו ולדידיה ניחא ליה דבעלמא אמרינן ב' שהן ד' והכא מדשני קרא דהו\"ל למימר ויתן מתנות לאביונים דבצדקה לא שייך לישנא דשילוח רק לישנא דנתינה וא\"כ הל\"ל ומשלוח כו' ונתינת מנות לאביונים ומדערבינהו בהדי הדדי שמע מינה לדרשא אתי דדינם שוה מה מנות ב' דוקא כך מתנות ב' דוקא אלו דבריו.
ולא ידעתי מי גילה לו דערבינהו בהדי הדדי דמה הפרש יש בין יתן למתנות כולהו לשון נתינה והכתוב מילי מילי קתני ומשלוח מנות איש לרעהו גם מתנות לאביונים ולא קאי למשלוח דלעיל ובר מן דין לפי דבריו דשוינהו קרא לדרשה אדרבא הדרשה בהיפך כשם דבמנות ב' מנות לאדם אחד כך במתנות ב' מתנות לכל אביון שיהא דומה האביון בלקיחה ב' דומיא דמנות דאחד לוקח שתים.
ולעיקר הקושיא נראה לענ\"ד דאה\"נ דמשמעות דקרא כדהכא ב' מתנות לב' אביונים והתם ביומא דקס\"ד דיתן ב' על כל אחד אינו אלא מיתורא דקרא דכיון דכתיב גורל אחד לה' וגורל אחד כו' למאי אצטריך גורלות ומשו\"ה הוה קס\"ד הכי והכי הוי ריהטא דברייתא גורלות כו' יכול ב' כו' מכח היתור זה אי אפשר דכתיב גורל אחד כו' יכול כו' זה אי אפשר דכתיב אחד כו' ואם כן מה תלמוד לומר גורלות דהוא מיותר שיהו שוין כו' דהיתור בא לזה דכוותא מצינו בש\"ס אי אפשר לומר ונקה שכבר נאמר לא ינקה ואי אפשר לומר לא ינקה דכבר נאמר ונקה הא כיצד מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים ומ\"מ מה שנראה אמת הוא מ\"ש הפר\"ח ז\"ל.
ושוב ראיתי מה שתירץ הרב מהר\"ח אלפ'נדארי בבני חיי יעו\"ש באורך ותוכן דבריו דכאן גבי מתנות לאביונים דלא מייתר קרא אלא לגופיה אצטריך מהיכא תיתי להצריך ב' מתנות שהן ד' ואין דבריו מובנים דעדיין קשה ממ\"ש יכול יתן ב' על זה וב' על זה תלמוד לומר גורל אחד והפי' הוא דאי לא הוה כתיב אלא ונתן על ב' השעירים גורלות הוה משמע ב' לזה וב' על זה תלמוד לומר גורל אחד כו' והתם ליכא יתורא אלא משמעות ואין לנו ליישב דבריו אלא כמ\"ש לענ\"ד והיינו הך והוא דבר חדש בדברי הברייתא ואי נחית להכי איך הניחו בעל פה אתמהא וצ\"ע.
ומ\"ש אין פוחתין כו' פי' דלא תימא דוקא קפיד קרא שלא יתן כי אם ב' מתנות לב' אביונים דאי אפשר זה אלא ודאי דלא יפחות מזה ואם רצה להוסיף תבא עליו ברכת טוב. וזהו שכתב הטור סי' תרצ\"ד ולפחות ב' מתנות לב' עניים כלומר זה הוא מן המובחר ואם רצה להוסיף מוסיף ואין מקום למה שתמה הרב יד אהרן ז\"ל שדקדק מדבריו דמן הדין חייב ליתן הרבה אלא דלפחות ב' מתנות לב' אביונים וקשיא ליה דמן הש\"ס נראה שאינו חייב כי אם ב' מתנות לב' אביונים והצריך עיון יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בחי' לעיל הלכות ברכות פרק י\"א הט\"ז." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואפי' \n לבדוק מעות או למנותן לאורה אסור. והיא מימרת רב שבת דף כ\"ב ומטעם שלא יהיו מצות בזויות עליו ולמד כן מכיסוי הדם שלא יכסה ברגל יעו\"ש וקשה לי דלא דמי הא להא דבכסוי הדם הבזיון הוא בעשות המצוה שעושה אותה דרך בזיון משא\"כ גבי נר חנוכה דכבר עשה המצוה בכבוד שהיא ההדלקה אלא שאח\"כ נהנה ממנה ואף אם נאמר דלא ס\"ל לרב כר' יהושע בן לוי דהדלקה עושה מצוה מ\"מ לדידן דקי\"ל הדלקה עושה מצוה איך פסקינן שניהם." + ], + [], + [], + [ + "הדליקו \n מבפנים והוציאו דלוק והניחו על פתח ביתו לא עשה ולא כלום. והקשה הרב עץ החיים דף ד' ע\"ג וז\"ל ואיכא למיפרך דבפ\"ט מהל' ביאת מקדש כתב רבינו הטיב הכהן מבפנים והוציאה לחוץ והדליקה הזר כשר ואפילו לכתחילה ומאי שנא מנרות חנוכה דבעינן הדלקה במקומה ובפ' במה מדליקין מדמינן נרות חנוכה למנורה אי מדליקין נרות חנוכה מנר לנר משום בזויי או משום אכחושי וצ\"ע.
ולענ\"ד לא קשיא דלא משום שדימו ההיא דנר מנר משום בזוי או משום אכחושי צריך לדמויינהו לכל מילי דההיא דמוי אינו אלא משום מצוה בעלמא דשניהם מצוה ושייכותם משום מצות דומה להם מצינו שלמדו שלא למנות מעות בנר חנוכה מכסוי הדם משום בזוי מצוה ואף דלא שייכי אהדדי וא\"כ אינו מוכרח שיהיו דומים להדלקה במקומה ודוק." + ], + [ + "חצר \n כו' שלא יאמרו כו' לא הניח נר חנוכה כו'. ועיין מ\"ש מרן בב\"י סי' תרע\"א מההיא דפ\"ק דברכות אסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין כו' ואי איכא פתחא אחרינא לית לן בה ותירץ בחדא תירוצא דשאני נר חנוכה דאית בה חסרון כיס יעו\"ש והרב פר\"ח ס\"ק ח' כתב עליו דמההיא דפאה דאייתי עלה לא משמע הכי ופי' דבריו עיין בספרי אשר קריתי לי תועפות ראם סדר קדושים גם מ\"ש בספרי אגורה באהלך בהשמטות סדר קדושים.
גם מאי דקשיא ליה לתירוץ זה מההיא דפ\"ק דקדושין לענ\"ד לא קשה דאה\"נ דהתם ליכא חסרון כיס ברם איכא טעמא אחרינא שהוא מתגאה נגד רבו ואינו מקיים דברי התנא ומורא רבך כמורא שמים ועיין להמגן אברהם תירוץ אמיתי לזה ע\"פ פירוש רש\"י ועיין להרב שער אפרים בהגהת בנו סימן ע\"ח תירוץ לקושיא זאת ע\"פ מה שקדם להקשות מהש\"ס שבת דף כ\"ג בשביל ד' דברים כו' בסוף שדהו מפני החשד ופרש\"י שלא ידעו שהניח פאה ובברכות אמרו דאי איכא פתחא אחרינא לית לן בה ולא חיישינן לחשדא ותירץ דשם בידו לתקן ולהוציא עצמו מחשדא שיכניס באידך פתחא ויראו אותו משא\"כ בפאה אין בידו לתקן וסיים ולפי מ\"ש לעיל בפאה ניחא נמי הא דנר חנוכה דאין בידו להוציא עצמו מחשדא להני דחלפי בהאי פתחא אלו דבריו.
ולא ידעתי תירוץ זה דמאי שנא נר חנוכה מבית הכנסת דמה בית הכנסת מאן דחלפי בפתח זה אומר אף שלא נכנס בפתח זה אימור יכנס בפתח האחרת ואף שאינו רואין אותו נכנס ברוח אחרת א\"כ גם בנר חנוכה אף שאין רואין נר חנוכה ברוח זו אימור ברוח אחרת הדליק ומה חילוק איכא מבידו לאין בידו." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f88525a93e9dc940060a2cd472a73600f381acd5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,113 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Scroll_of_Esther_and_Hanukkah", + "text": [ + [ + [ + "קריאת \n המגילה בזמנה מצות עשה מדברי סופרים. ע\"כ. וכתב החבי\"ב חלק או\"ח סי' תרפ\"ז משם מצאתי כתוב וז\"ל יש להקשות למה לא כתב מ\"ע וכו' לקרוא המגילה בזמנה כמ\"ש בשופר סוכה ולולב וי\"ל דאם היה אומר כן משמע שהחיוב הוא לקרוא ולא לשמוע להכי נקט כן כלומר מציאות המגילה וכתב עליו הרב יד אהרן נר\"ו וז\"ל ולי נראה שהרי בתקיעת שופר כתב לשמוע ולא אמר וכו' וכי תימא דכתב לשמוע ה\"נ לימא הכי וכו' יעו\"ש ולי לא דמי הא להא דבשלמא כאן צ\"ל קריאה לפי שעיקר המצוה היא הקריאה לא השמיעה אלא דאם שמע יצא משא\"כ בשופר דעיקר המצוה היא השמיעה צ\"ל לשון שמיעה.
עוד כתב החבי\"ב א\"נ דכשהיא מן התורה מתחיל מ\"ע אבל כשהיא מד\"ס אינו מתחיל כן ע\"כ ומצאתי כתוב בגליון וז\"ל וקשה דאיך קאמר דכשהיא מן התורה מתחיל מ\"ע והא בפ\"א מהל' שבת כתב לשבות ממלאכה והיא מן התורה עכ\"ל ועיין בחי' שם בהל' שבת.", + " והכל\n חייבין בקריאתה אנשים ונשים וכו' . וכתב הרב המגיד משנה בערכין וכו' לאתויי נשים וכדר' יהושע בן לוי וכו' שאף הן היו באותו הנס וכו' עכ\"ל ומרן בב\"י סי' תרפ\"ט כתב על מה שפי' רש\"י בערכין שמוציאות לאנשים ידי חובתם וטעמו עמו משום דעיקר הנס היה ע\"י אשה וכתב הרה\"מ שכן נראה שהוא דעת הרמב\"ם עכ\"ל והיינו מ\"ש בה\"ב וז\"ל אבל אשה נראה מדברי רבינו שהיא מוציאה לאחרים עכ\"ל ועיין רש\"י ותוס' במגילה דף ד' ולהרב בני חיי מ\"ש בדבריהם ומ\"ש בזה משנים רבות מצאתיו כעת בהרב לשון למודים ורק אין חדש דכאן במגילה דבאו להקשות על רש\"י מהתוספות צריכי להו להקשות מטומטום ואנדרוגינוס דסיפא דתני דנשים חייבות לא תני ליה רש\"י כמ\"ש הב\"ח לא כן בערכין דלא באו להקשות על רש\"י אלא לומר הדין הביאו מסיפא דאינהו תנו להך סיפא.
ודרך אגב ראיתי עוד להתוס' שם ד\"ה שאף הן היו באותו הנס וכו' ורבינו יוסף איש ירושלמי תירץ דס\"ד למפטריה מגזירה שוה דט\"ו ט\"ו דחג הסוכות עכ\"ל והקשה הרב בחנן אלהים דף קי\"ח ע\"ב וז\"ל קשה לתירוץ הרב יוסף דאהני טעם זה למ\"ע דמצה ומה יתרץ בסוכה כדאיתא פ\"ב דסוכה יעו\"ש ודבריו אינם מובנים דהא בסוכה כתיב האזרח למעט נשים כדאיתא בפ\"ב דסוכה וכדכתב הרב בקושיתו הב' ואפשר דכונתו להקשות להר\"י איש ירושלים דס\"ל דאף מדאורייתא אהני האי טעמא דאף הן היו באותו הנס דלמצה שפיר מתורץ דאף דאיכא טעמא דאף הן היו מ\"מ הו\"א דכל דאיכא טעמא וג\"ש למיעוט לא אהני ולהכי אצטריך קרא דלא תאכל עליו חמץ דלא נילף גזירה שוה ט\"ו ט\"ו וקמ\"ל קרא לקושטא דמילתא דטעמא דאף הן היו הוא אמת ומשו\"ה חייבות אבל לסוכה מה יתרץ דמיעטיה קרא אף דהיו באותו הנס דנמצא לפ\"ז דבאורייתא לא אהני טעם זה דאי לא למה מיעטן קרא וזה עצמו הקשו התוס' בפ' ערבי פסחים דף ק\"ח ד\"ה היו באותו הנס ותירוצם דהתם אינו עולה לכאן כמבואר.
ועוד הקשה להך תירוץ דבפ\"ב דסוכה דרשי האזרח למעוטי נשים ואקשינן מ\"ע שהזמן גרמא היא ותירץ רבא סד\"א נילף ט\"ו ט\"ו מחג המצות ע\"כ והשתא אי איתא תירוץ הר\"י לא לכתוב לא האזרח ולא הקש דחמץ עכ\"ל ולפי דבריו אלו לא ידענא מאי קשיא ליה דאילו לא כתיב לא הקש דמצה ולא האזרח היכי הוה אמרינן דבמצה דוקא חייבין ובסוכה פטורין דמה הפרש יש ביניהם הא גם בסוכה היה בנס ענני כבוד.
עוד הקשה ג' וז\"ל ועוד קשה דהו\"ל לתרץ דאצטריך אזרח דלא נימא דחייבות בסוכה מטעם דאף הן היו באותו הנס ועיין בס' דברי יוסף למהר\"י אירגס סי' נ\"ה שתירץ ג' תי' ומה שתירץ ב' ליתא דאי לא היו ענני כבוד היו מתים מכח השמש וק\"ל ולפי מ\"ש התוס' בפסחים דף ק\"ח ע\"ב ד\"ה היו באותו הנס דבעשה דאורייתא לא אזלינן בתר טעמא אין מקום לקושית התוס' דהכא וראיתי מקשים שדבריהם בפסחים שם סתרי למה שקדמו לעיל מזה ד\"ה שאף הן היו יעו\"ש וליתא למי שיעיין בדבריהם.", + " ועבדים\n משוחררים וכו'. וכתב הלח\"מ אפשר שרבינו מפרש כדכתב הרב ב\"י סי' תרפ\"ט שעבדים שמלו וטבלו לשם עבדות אינם חייבים וכו' עכ\"ל והיינו מ\"ש וז\"ל ומיהו לדברי המפרשים וכו' אפשר דאין ללמוד מנשים לעבדים וכו' עכ\"ל ופי' הרב דינא דחיי וז\"ל אפשר שאין ללמוד מנשים לעבדים ופטורים אף לפי האמת וכן הבין הרב יד אהרן נר\"ו שכתב על דברי מרן וז\"ל נראה מדבריו דלא הוקשו אלא במאי דשייכי והקשה עליו ממאי דאמרו פ\"ק דחגיגה מכדי כל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה וכו' והכי מוכח דאפילו במידי דלא שייכא האשה ושייך העבד אפ\"ה גמרינן לה לה מאשה דהעבד אית ליה זכרות משא\"כ באשה ולי לא דמי כלל דשייך ולא שייך לא נאמר אלא במצוה דטעמא גלוי לן וכפי הטעם חזינן דזה שייך וזה לא שייך כמו מקרא מגילה דהטעם דחייבות הוא משום שעל ידן נעשה הנס לא כן בראיה דמיעט קרא לנשים מזכורך ממילא נתמעטו העבדים דבזה לא נאמר שייך ולא שייך והוי ככל המצות דנשים פטורות והוא הדין עבדים נחזור לדברי מרן דלענ\"ד נראה לפרש באופן אחר ומיהו אפשר דאין ללמוד וכו' ולהכי אצטריך למתני עבדים בפי' דהיינו שמלו וטבלו לשם עבדות דחייבים והכנסת הגדולה כתב עוד וז\"ל א\"ה א\"צ לזה דבהדייא קתני בתוספתא נשים ועבדים פטורים ממקרא מגילה וודאי עבדים דרישא איירי במשוחררים וכו' עכ\"ל.
ודבריו תמוהים דמוכח מדבריו שהבין בדברי מרן שקאי על התוס' וזה אינו דמרן קאי על דברי הטור וכן ראיתי להרב יד אהרן נר\"ו השיגו כן ויראה לי הכרח לדברי כמ\"ש מרן דאילו עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות מדין נשים שהזכיר אח\"כ הוא נלמד וכו' ואי קאי להתוס' היכן הזכיר דין נשים לחיוב כי היכי דנילף מיניה עבדים ואם נאמר דר\"ל מדין נשים שהזכיר אח\"כ הוא נלמד ר\"ל לפיטור דתני נשים וקטנים פטורים א\"כ הכי הו\"ל למימר אדרבא פטורים מדין נשים שהזכיר אח\"כ ואם נאמר דאדרבא חייבים בשמיעה מ\"מ עכשיו קיימינן בחיוב קריאה ופטורים דסיפא הוא בקריאה שלא להוציא אחרים ידי חובתם וא\"כ לא הו\"ל למנקט בלשון חיוב אלא בלשון פיטור ובעיקר דברי מרן במה שהכריח דאיירי במשוחררין דאל\"ה מדין נשים נלמד דדינם שוה דאף דבש\"ס מוקים לה בחציו עבד וחציו בן חורין היינו מיתורא דמשוחררין הא לא\"ה לית לן בה שכן דרך התנא ועוד דזה הוא למשנה ראשונה ברם למשנה אחרונה מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב וכן תני בריש ערכין הכל חייבין וכו' נשים ועבדים וא\"כ הכרעתו לאו הכרעה." + ], + [ + "אחד \n הקורא וכו' לא יצא. עיין מ\"ש מרן וז\"ל ואם נפשך לקיים נוסחת ספרינו וכו' אבל כיון דחזינן דרבי גבי ק\"ש שנה הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא וכו' דמדסתם משמע דס\"ל כת\"ק וכו' עכ\"ל ויפה הקשה לו חכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו מסוגיית מגילה דף י\"ז ע\"ב ורבי נמי הא כתיב שמע ההוא מיבעי ליה השמע לאזניך מה שאתה מוצא מפיך ורבנן סברי כמאן דאמר הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא וכו' מוכח דרבי ס\"ל לא יצא ואיך כתב וז\"ל דמדסתם רבי מורה דס\"ל דיצא ואין לומר דמ\"ש ההוא מיבעי ליה השמע לאזניך מה שאתה מוצא מפיך ר\"ל לכתחילה אבל בדיעבד יצא דהא בברכות דף ט\"ו קאמר מ\"ט דר\"י דאמר לא יצא דכתיב שמע וכו' מה שאתה מוצא מפיך ות\"ק סובר בכל לשון שאתה שומע הרי דמאן דדריש קרא דשמע להשמע לאזניך אף בדיעבד לא יצא ובקיצור יותר קשה באופן אחר דאילו רבי ס\"ל לא השמיע לאזנו יצא והיינו מטעם שמע בכל לשון שאתה שומע וכמ\"ש שם בברכות ואיך קאמר רבי בברייתא ככתבה דוקא משום והיו ושמע להשמע לאזניך וכעת קשה.
והלח\"מ כתב וז\"ל דרבינו הוקשה לו בסוגייא דאם היה ר' יהודה מכשיר בחרש ג\"כ הו\"ל למימר ר\"י מכשיר בקטן ובחרש וכו' לכך מפרש דמ\"ש בש\"ס לעולם ר\"י ואפי' לכתחילה ר\"ל דר\"י לכתחילה קאמר ומתני' דמגילה וההיא דשמע לא דמיין דמגילה אית בה פרסומי ניסא וכו' אלו תוכן דבריו והנה למ\"ש דקשיא ליה לרבינו לא קשה או דס\"ל כמ\"ש הראב\"ד הביאו הרשב\"א בברכות דכבר פליג ר\"י בחרש בדוכתא אחריתי או כמ\"ש הרשב\"א והוא פשט הש\"ס דכד מוקמינן ממתני' ר\"י משמיה דרביה כולה היא משמיה דרביה ובחסורי מחסרא ולא דר\"י הוא דידיה.
גם מה שפירש בסוגייא הוא דוחק גדול דאם קבלה נקבל דכפי פי' זה באיזה תבות רמז בש\"ס האי חילוקא דפרסומא ניסא אדרבא הטפל שהוא הא דידיה הא דרביה עשה עיקר ופי' בפי' הא דידיה הא דרביה הוא לאוקומי האי דברכת המזון כמאן לפי דרכו מאי דלא קשה ליה מעיקרא כי אם מההיא דבן פזי והניח התירוץ בע\"פ דשאני תרומה ממגילה ומתרץ מאי דקשה על זה מההיא דברכת המזון בהא דידיה הא דרביה נמצא דהעיקר חסר עוד זאת קשיא ליה לחכם בני יצ\"ו דבברכות דף ט\"ו איתא להך סוגייא ממש דקא שקיל וטרי התם מתרומה עם שמע וקאמר כדהכא לעולם ר\"י ואפי' לכתחילה ולא קאמר הא דידיה הא דרביה ושם אי אפשר לפרש כדפי' הלח\"מ.
ועיין בסוגיין דמגילה מ\"ש רש\"י גבי לעולם ר' יהודה ואפילו לכתחילה ולא קאמר הא דידיה הא דרביה דלעולם ר' יהודה ואפי' לכתחילה מכשיר ומתני' ר' יוסי היא ואפי' דיעבד לא והאי דתורם לכתחילה ר' יהודה היא עכ\"ל והקשה החידושי הלכות דאמאי לא פי' דהאוקמתא דלעיל קאי דמתני' לכתחילה לא ודיעבד שפיר דמי ואתיא כר' יהודה אליבא דרביה ולכאורה חישבתי לתרץ דהוכרח רש\"י לפירוש זה דאי כפירוש החידושי הלכות כשאמר בש\"ס ואלא מאי ר' יהודה אלא הא דתניא וכו' מני נמצא דלא יכול להנצל אלא באומר וליטעמיך ולפי' החידושי הלכות דלעולם ר' יהודה היא הוא לאוקומי דמתני' ר' יהודה היא והוא משמיה דרביה וההיא דתורם אפילו לכתחילה ר' יהודה דידיה הכי הו\"ל לשנויי ולא לומר ולדידך מי ניחא כמי שאין לו תירוץ ברם לרש\"י הנה נכון דהשתא מהדר מאן דמוקים לה כר\"י לקיומי למילתיה ולהמלט מולדידך מי ניחא ומתרץ הא דידיה הא דרביה ומתני' ר' יוסי וכדפי' רש\"י אמנם סוגייא דברכות דף ט\"ו ע\"א דומה לזו ממש מנגדתי ועיין שם פי' רש\"י כפי' החידושי הלכות ועיין להפ\"ח או\"ח סי' תרפ\"ט מה שהליץ בעד רש\"י.
וראיתי להרשב\"א בחי' לברכות יעו\"ש פירושו דס\"ל בהאי פי' דלעולם ר' יהודה ואפי' לכתחילה ר\"ל ומתני' ר\"י אליבא דרביה דבדיעבד דוקא ולא לכתחילה שכתב וז\"ל וכי אסיק הא דידיה הא דרביה מתני' דמגילה ר' יהודה אליבא דרביה מדלא תני ר' יהודה מכשיר בחרש ובקטן עכ\"ל ר\"ל דהשתא אוקמתא דחסורי מחסרא וכולה ר' יהודה היא קיימא כדלעיל ולא תירץ ההיא דיהודה [בריה דר\"ש] בן פזי כמאן דמתרץ ר' יהודה אליבא דרביה היא דמחלק בין לכתחילה לדיעבד ולכן לא תני חרש וקטן כי אין דינן שוה דחרש דוקא דיעבד וקטן אפילו לכתחילה ופשוט לאפוקי מהרב יד אהרן נר\"ו סי' תרפ\"ט הגה\"ט שהבין בדברי הרשב\"א דר\"י מכשיר בקטן הוא דידיה ומטעם זה כתב מה שכתב." + ], + [ + "מצוה \n וכו' וכל הלילה וכו' וכל היום וכו'. ועיין מ\"ש הלח\"מ ומכלל דבריו וז\"ל וא\"כ זה הכלל אינו שהוא דלא כהלכתא שהרי רבינו בהל' קרבן פסח פסק כר' אליעזר וכן בסידור בזיכין עכ\"ל וכבר תמהו עליו הרב מקראי קודש בהל' מגילה והרב אור יקרות דף מ\"ג דרבינו בפי' פסק כר' עקיבא שכתב ודין תורה שיאכל כל הלילה עד הבוקר וא\"כ פסק כזה הכלל ועוד קשה על רבינו דבכללא דלילה פסק כהך מתני' ובכללא דיום לא פסק כהך מתני' אלא אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה בתוך טפחו של זה יע\"ש פ\"ה דתמידין ומוספין וכבר קדמני הרב בני חיי בליקוטים ועיי\"ש מה שתירץ גם בספר אור יקרות ומ\"ש בחי' פ\"ה דתמידין ומוספין.
וראיתי להרב פר\"ח סי' תע\"ז נתן טעם לרבינו היאך פסק כר\"ע ממ\"ש בפסחים דף ק\"כ אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לר' אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו ומדאמר הכי ולא אמר מדברי ראב\"ע נלמוד אכל מצה וכו' לא יצא ש\"מ דס\"ל לרבא דלאו הלכתא היא הא דראב\"ע יעו\"ש וקשיא לי א\"כ במנחות דף צ\"ט דאיתא הכי א\"ר אמי מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפי' לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים לא ימוש הרי דפוסק ר' אמי שהוא אמורא בתרא כר' יוסי והנכון כמו שתירץ הרב בני חיי יעו\"ש ובהל' תלמוד תורה פ\"א ה\"ח כתב וחייב לקבוע זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. והקשה הלח\"מ שם דזה הוי כר' יוסי ואיהו פסק דלא כר\"י בהלכות תמידין ומוספין והוא מפרק לה בדוחק דבקרא דוהגית בו יומם ולילה כו\"ע מודו יעו\"ש ועל פי זה יתיישבו דברי הפר\"ח ואין להקשות דשם בש\"ס ר' ישמעאל ס\"ל דקרא כפשטיה ממש יומם ולילה ולכן השיב לבן אחותו שאינו יכול ללמוד חכמת יונית דהוי תנא ג'.
ולענ\"ד נראה דפסק כן בהל' ת\"ת מש\"ס דברכות דף ל\"ה דתניא ואספת דגנך מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא ימוש יכול דברים ככתבן ת\"ל ואספת הנהג בה מנהג דרך ארץ וכו' נמצא דקרא דלא ימוש וכו' מגלה ליה קרא דואספת דגנך ולא מכח פי' דיומם ולילה דר\"ל כמו תמיד דלחם הפנים וכמ\"ש רבי אמי ואף דרשב\"י פליג עליה בברייתא שם הא אמר בש\"ס שם אמר אביי הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם כרשב\"י ולא עלתה בידם א\"ל רבא לתלמידיו במטותא מינייכו וכו' וכיון דאביי ורבא ס\"ל כר\"י אמטו להכי פסק רבינו כוותיה.
אבל קשה דכאן תני בהך ברייתא דר' ישמעאל ס\"ל דלא ימוש לאו כפשטיה אלא הנהג בהם מנהג דרך ארץ ובמנחות נמי שאל דמה בן אחותו של ר' ישמעאל לר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש וכו' צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה וכו' הרי מפורש דס\"ל הכתוב כפשטיה והוי סותר לההיא ברייתא ולענ\"ד נראה דגם לר\"י מ\"מ לא נפקא קרא מפשטיה דנהי דקרא דואספת מורה דלאו יומם ולילה ממש הוא וקרא דיומם ולילה מה תהא עליו צ\"ל דאיירי לשעה שאין לו עסק לצרכי מזונותיו דחייב יומם ולילה ולכן השיב לו למה ששאל ממנו אי יכול ללמוד חכמת יונית דאינו יכול דכתיב יומם ולילה.
ונבא למה שהקשה הרב טירת כסף סדר אמור דף קצ\"ה ע\"א וז\"ל וכן צ\"ע על מ\"ש ר' יוחנן משום רשב\"י דאפי' לא קרא ק\"ש אלא שחרית וערבית קיים פסוק לא ימוש ספר התורה הזה מפיך ואלו בפרק כיצד מברכין אמר רשב\"י דפסוק לא ימוש סברא התורה דברים ככתבן ופליג אמאן דאמר שם דשרי לנהוג בה מנהג דרך ארץ כדכתיב ואספת דגנך והיאך קאמר הכא דבק\"ש קיים לא ימוש וצ\"ע עכ\"ל ולק\"מ דלעולם רשב\"י ס\"ל דבק\"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ומאי דאמר בברכות הכי פירושו למ\"ש ר' ישמעאל תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהם מנהג דרך ארץ ונמצא חיוב לאדם לנהוג דרך ארץ ולא יעסוק בתורה ביום ובלילה אהא השיב לו אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה דהן אמת דיוצאין ידי חובת לא ימוש ספר התורה אבל לא נמצא מי שיעסוק בתורה ומה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע\"י אחרים וכו' ובזמן שאין עושין רצונו של מקום וכו' ואספת דגנך נמצא ואספת דגנך אינו חובה וא\"כ אף דאדם יוצא ידי חובת לימוד בק\"ש שחרית וערבית מ\"מ אם עושה רצונו של מקום יכול לעסוק בתורה ביום ובלילה ממש ומלאכתו נעשית ע\"י אחרים.
ועיין במג\"א ריש סי' תרפ\"ז בשם הגהות מנהגים דגר שנתגייר קודם הנץ החמה פטור מקריאת הלילה דעיקר מצותה ביום עכ\"ל מזה נסתייע בס\"ק א' יעו\"ש ואתמהא דהא החיוב דיש ביום הוא ג\"כ בלילה וכמ\"ש רבינו והוא מהש\"ס וע\"כ לא כתבו ר\"י ור\"ת שם בדף ד' דהעיקר הוא ביממא אלא להצריך זמן גם ביום וכלפי ההוא דינא כתבו כן אבל לעולם חיוב איכא בלילה כמו ביום ומ\"מ הדין אמת ולא מטעמיה אלא מטעם אחר והוא דמשעלה עמוד השחר יום הוא ולכתחילה אינו יכול לקרות ק\"ש ערבית אחר שעלה עמוד השחר אלא א\"כ נאנס והיינו טעמא דמועיל בנאנס דכתיב ובשכבך ואיכא דגני בההיא שעתא וכמ\"ש במלחמות ריש ברכות הביאו המג\"א שם גבי דין זה הל' ק\"ש סי' נ\"ח ס\"ק ו' וזה שייך דוקא בק\"ש דכתיב ובשכבך אבל בעלמא יום הוא ואף גם זאת אפי' נאמר דדומה לק\"ש מ\"מ כיון דלכתחילה לא חשיב לילה אלא היכא דנאנס הוי כמו תשלומין ובנידון דידן דלא נתחייב בלילה שהרי נכרי ליתי בתשלומין והוי כחגר ביום א' ונתפשט ביום ב' דפטור מן הראיה כיון דלא חל חיובא עליה ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n חל י\"ד כו'. מתני' מגילה נקראת כו' לא פחות ולא יותר וכתב רש\"י לא פחות מי\"א ולא יותר מט\"ו עכ\"ל ואענה חלקי מ\"ש מזה שנים והוא דמיעט דמפשטא דמתני' משמע דאף מגילה נקראת בי\"א בי\"ב כל אחד בזמנו איש איש לפי מקומו ומי שקורא בי\"א אינו קורא בי\"ב וכן כולם ולא פחות ולא יותר קאי לכל אחד בזמנו דהיינו מי שזמנו בי\"א אינו קורא לא פחות ולא יותר וכן כל אחד ואחד וזה אינו מדקתני כיצד כו' וזהו שכתב רש\"י מגילה כו' פעמים בזה פעמים בזה דבזמן תליא מילתא וכדפריש ואזיל וא\"כ לא פחות ולא יותר היינו לא פחות מי\"א ולא יותר מט\"ו ולא קאי לכל זמן וזמן וכעת מצאתי כן למהרש\"א בקונטרס קלורית לעין.", + " חל\n להיות בג' קורין בב' שהוא יום י\"ג כו'. הכי איתא בש\"ס י\"ג זמן קהילה לכל היא ופרש\"י ז\"ל שנקהלו לעמוד על נפשם ולכך לא צריך קרא וכתב הרא\"ש ולא נהירא [וכו'] ונראה לר\"י דש\"ס דידן כעין הירושלמי ודלא כרש\"י כו' וראיתי להרב שדה יהושע ז\"ל רצה להליץ בעד רש\"י ולכוון הך ירושלמי לש\"ס דילן וז\"ל ולפי' רש\"י יש לקשור הירושלמי עם הש\"ס דכי היכי דפי' בש\"ס דזמן קהילה לכל כלומר דנקהלו להנקם מאויביהם ולכן לא צריך קרא ה\"נ י\"ל הך דהכא בזה האופן דכיון דיום י\"ג היה יום מלחמה ולא יום מנוחה הוא מוכיח שעיקר הנס בו היה וא\"צ קרא לרבות אבל לפי' ר\"ת דמפרש זמן קהילה לכל שהכל מתאספים לצום אסתר אין לקשור הירושלמי עם ש\"ס דילן עכ\"ל.
ואחרי נשיקת ידיו ורגליו נראה דאי אפשר לקשרם ולדבקם דהא לדעת רש\"י עיקר הנס בו היה ולכן לא צריך קרא והירושלמי מקשה מעתה אל יקראו בו וכי משו\"ה אין ראוי לקרות בו וכן התירוץ שתירץ בירושלמי מק\"ו השתא לפניו ולאחריו קורין בו אין קורין ולפי' רש\"י ז\"ל מה צריך לק\"ו והא היום הוא דחזי לקרות בו ובשלמא לפי' הרא\"ש ניחא שאין היום גורם כי יום מלחמה הוא אלא דמק\"ו ילפינן.
עוד כתב הרא\"ש וז\"ל ופי' ר\"ת כו' וראיתי להרב פר\"ח סימן תרפ\"ו כתב על דברי ר\"ת אלו וז\"ל וקשיא לי דאי איתא שבי\"ג היו מתקבצים כשחל בד' אמאי דחינן להו ליום הכניסה ליקרו בי\"ג ועוד דמוכח בהדיא כו' דאינו תקנת חכמים [וכו'] אבל בפ\"ק דמגילה משמע דתקנת חכמים הוא דגרסינן כו' עכ\"ל והרב מקראי קודש כתב וז\"ל ור\"ת יפרש ביום הכניסה והוא יום י\"ג שהוא יום ג' והא דתנן בי\"א בי\"ב בי\"ג היינו כשחל י\"ד בע\"ש ובשבת ובאחד בשבת כתנן במתני' עכ\"ל ודבריו תמוהים דא\"כ ביום הכניסה דקאמר היינו יום י\"ג לקמן בפי' המתחלת אלא שהכפרים כו' דקא מתמה תלמודא דאם איתא לקדמו ליום הכניסה ותירצו הו\"ל י' כו' ואי איתא דיום הכניסה היינו י\"ג א\"כ כשחל י\"ד בב' הוי יום הכניסה יום א' דהיינו י\"ג ומה תירצו הש\"ס הו\"ל י' וא\"כ חזרה קושית הפר\"ח למקומה.
עוד הקשה הפר\"ח אך קשה לפי' ר\"ת דאי הכי י\"ב לא משכחת לה דאי חל פורים בשבת קורין ביום הכניסה דהיינו יום י\"ב שהוא יום ה' ולמה לא יקראו בע\"ש שמתענים בו דע\"כ לא אמרו הגאונים שיתענו ביום ה' רק כשחל י\"ד באחד בשבת דע\"ש אינו זמן התענית משא\"כ כשחל י\"ד בשבת דע\"ש זימניה וכמ\"ש הרה\"מ כו'.
וכתב הרב מקראי קודש וז\"ל ונראה דלא קשה מידי דכשחל י\"ד בשבת שגם העיירות מקדמים ליום הכניסה ממילא גם בני הכפרים שליקרוא עמהם אף שאינו קולא להם שיום ו' ג\"כ מתאספים כו' עכ\"ל ולא הבינותי דבריו דהעיקרא דמילתא קשה דליקרו עיירות גדולות בע\"ש כיון שקורין ג\"כ הכפרים בו דהוי זימנייהו דהוי יותר טוב דליהוי הקריאה יותר קרובה לזמנה. ולעיקר קושיתו י\"ל דר\"ת יסבור כסברת הטור שכתב דהטעם שמתענים [בה'] בשבת היינו משום שמרבים בסליחות ותחנונים ולא יתכן לעשות כן בע\"ש וכ\"כ הרא\"ש ורב אחאי גאון ולפי טעם זה מה לי אי חל י\"ד בשבת או באחד בשבת לעולם הדין שוה שאין להתענות ביום ו'." + ], + [ + "ועיר \n שאין בה י' בטלנים כו'. כתבו התוס' ד\"ה כרך שאין בו י' בטלנים וצ\"ל דמיירי בסתם כרכים האמורים בש\"ס כו' וה\"נ משמע דפריך בסמוך כו' והקשה הפר\"ח בליקוטי מים חיים דאימא דזה הוא כונת הש\"ס ולענ\"ד זה לא ניתן ליאמר בכונת הש\"ס דא\"כ הו\"ל למימר וגם מקלעי ליה מעלמא שהם ב' צריכיות וק\"ל.
עוד הקשה ז\"ל ולו יהי דהתוס' הכריחו יפה מן הש\"ס היא עצמה מהיכן ידעה זה ותי' בזה עם אהובנו הרב יעקב אלבעלי הי\"ו דהש\"ס ידעה זה מהכרח המימרא אחרת דריב\"ל וכמ\"ש הרא\"ש והר\"ן וזו היא כונת התוספות שכתבו וצ\"ל דמיירי כו' וה\"נ משמע והכרח הראשון הוא הכרח הרא\"ש ולפ\"ז דברי החידושי הלכות בזה תמוהים." + ], + [], + [ + "בן \n עיר כו'. ועיין במ\"ש מרן וז\"ל הצריך לנו ובן עיר שקריאת מקומו בי\"ד עד וקורא בי\"ד אם דעתו שלא להמצא כו' עכ\"ל הנך רואה שמתבות אם דעתו שלא להמצא עד וקורא עמהם הם דברים הפכיים להקודם ואף אם נדחוק ונגיה ויכונו מ\"מ הם דברי מותר והוי כפל הענין ולכן נראה דצריך להשמיט כל זה וכן נראה מדבריו בב\"י יעו\"ש." + ], + [ + "עיין להרב מל\"מ מה שהקשה על הר\"ן שכתב ולענין עיירות המסופקות כו'. ממ\"ש פרק התכלת דף מ\"ט תמידין דלמחר כו' עיי\"ש מה שתירץ והקשה לתירוץ זה הבן יקיר לי מסוגיית סוכה דף כ\"ה ע\"ב דקאמר שם דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מטעם דאין מעבירין על המצות הרי דבב' מצות ג\"כ אמרינן אין מעבירין על המצות ואיהו מתרץ לה במאי דקשה סוגית סוכה עם סוגיית מנחות כמו שהקשה מהרח\"א נר\"ו דקשיא ליה להא דקי\"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה דא\"כ מאי קמבעיא ליה לש\"ס דמנחות תדיר ומקודש איזה מהם עדיף והיינו תמידין דלמחר ומוספין דהיום ודאי דתמידין קדמי דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ותירץ לזה מור\"י החכם השלם עצום ורב כמהר\"ר יאודה אשכנזי זלה\"ה וכן תירץ הרב המקשה דשאני הכא דאמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה כיון דמחמת מצוה הראשונה נפטר מכל וכל מהב' כגון הא דטומאה לא כן בההיא דזבחים דלא נפטר ממוספין אלא מחמת דאינו מוצא וכיון דגברא בר חיובא ולא נפטר מהמצוה הב' נפל הספק שיעשה הב' כיון דנשאר עליו חיוב והוא חילוק דק למעין ויש לבעל דין לחלוק.
ולענ\"ד נראה לחלק דשאני מצוה שהיא יחידית בכל העולם למצוה אחרת דמצוה דקרבנות שהיא יחידית ואין עושין אותה כל אחד ואחד אז לא אמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא אית בה ספקא איזה מהם עדיף או תדיר או מקודש לא כן כשהיא מצוה שנעשית בפרטות אף דזה אינו עושה המצוה הא מיהא אחר עושה אותה וקילא טפי נמצא דבין למה שתירץ הרב המקשה ובין לחילוק דידן שניא דא מן דא ותמידין ומוספין שאני מההיא משום ספקא דאית בהו משא\"כ גבי ההיא דש\"ס דסוכה דלית ביה ספיקא וק\"ל.
ודרך אגב אמרתי להזכיר מה ששמעתי מקשים משם הרב דוד אופנהיים זלה\"ה בהך ש\"ס דסוכה דקאמר והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא [דתניא] ויהי אנשים כו' ביום ההוא אינן יכולין לעשות הא למחר כו' דאיך נלמד ממה שנטמאו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה והא הם לא ידעו בשעה שנטמאו דאי אפשר להו לעשות פסח מדאמרו למשה רבינו למה נגרע כו' ומשו\"ה נטמאו ואה\"נ דאי ידעו לא היו נטמאים. ולענ\"ד י\"ל וכן תירץ ג\"כ מו\"ר מה\"ר יעקב אלבעלי הנזכר דאף דאינהו לא ידעו משה רבינו ע\"ה ידע הדין והיאך הניחם להטמא ואפי' אי הוה מספקא ליה למשה לא היה לו להניחם ליטמא כי שמא יאבדו מצות קרבן פסח ומה שאמר להם משה עמדו ואשמעה לאו לשאלה זאת אלא למ\"ש לפחות יזרק הדם עלינו ולא נאכל וכמו שיבא קמן בס\"ד.
והחכם השלם עצום ורב כמה\"ר יצחק נוניש הי\"ו תירץ ע\"פ מ\"ש בספרי הביאו בילקוט למה נגרע כו' אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה אמרו לו אי לא יזרק הדם עלינו והבשר יאכל לטהורים הרי דטענתם היה לפחות להקריב עליהם ואפי' בלא אכילה ואיך נתרצו ליטמא ושלא לאכול קרבן פסח שמע מינה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכנראה שלא ראה הספרי אלא בעל פה נזכר ממנו דהא מתחילה שאלו למה נגרע לבלתי הקריב וכשהשיב אין קדשים קרבים בטומאה שאלו לפחות שיזרק הדם עליהם וא\"כ נימא דעל פי טעותם שהיו מקריבים קרבן פסח בטומאה נטמאו ולפי האמת אינן רשאים להטמא והקושיא כדקאי קאי משא\"כ לפי תירוציה דכיון דמשה רבינו ע\"ה היה יודע דאכילת קרבן פסח ליכא שכן השיב להם קודם שאמר עמדו ואשמעה ואפילו הכי הניחם להטמא שמע מינה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה.
ושוב ראיתי להרא\"ם ז\"ל בחומש שהבין דכל כונתם היה לשאלה אי לאו יזרק הדם אלא דלא הבינם משה יעו\"ש. ולפ\"ז יתכן תירוץ מהר\"י נוניש נר\"ו ומ\"מ מצד אחר לא ניתן ליאמר תירוץ זה דהא לפי דעתם דהיו יכולים לזרוק עליהם את הדם נמצא לדעתם שמקיימין מצות קרבן פסח אף בלא אכילה דומיא דחטאת דכך שאלו מה בין זה לחטאת לכן נראה דהעיקר כדתריצנא לה מעיקרא.
ואחר זמן רב ראיתי להרב מחנה אפרים בנימוקו לרבינו פ\"ו מהל' קרבן פסח שהקשה להראב\"ד קושיא הלזו שהקשה מהר\"ר דוד הנזכר ולא ידענו מה לו עם הראב\"ד דוקא ועיין להריטב\"א בסוכה שהקשה כן בפשטא דש\"ס כמו שהקשה מהרר\"ד הנזכר.
נחזור לקושית הרב מל\"מ דנראה לענ\"ד דשאני נדון הר\"ן ז\"ל דמדינא פטור משניהם כיון דאיכא ספיקא וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל אלא דכדי שלא יבטל מ\"מ מכל וכל לפחות יקרא ביום אחד לא כן בההיא דתמידין דחייב בב' ודוק.
עוד הקשה הרב מל\"מ ז\"ל דברי הר\"ן אהדדי מדבריו אלה למ\"ש גבי הסבה בד' כוסות יעו\"ש ותירץ דשאני הסבה דאי יתקנו קמאי או בתראי דוקא אפשר דתקנת החכמים היתה בזולתם ולא נפקי ידי חובתם אלו תוכן דבריו. ולענ\"ד קשיא לי אם כן כשצדד הר\"ן וכתב וז\"ל הכא בעי למעבד הסבה בכולהו דאי נזיל לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני כו' והו\"ל למימר עדיפא מינה דאי נזיל לקולא אפשר דלא ניעבד התקון חכמים דתקנת חכמים הוא בזולתם.
והרב מקראי קודש ז\"ל תירץ דבמגילה אי אפשר לקרות בשניהם ממ\"ש בגמ' ואימא את יום י\"ד וט\"ו אתא את ופסקיה נמצא דקפיד קרא דלא יקראו בב' הימים אלו תוכן דבריו ומלבד דיש לגמגם על תירוץ זה מלשון הר\"ן עוד זאת אין הנדון דומה לראיה דהתם קאי לקרות בתורת חיוב בב' הימים אתא את ופסקיה לפטור אבל היכא דמספקא לן באיזה יום הוא חיובו יקרא בב' כדי שממה נפשך יצא ידי חובתו ושאני ההיא דש\"ס מהך דהכא ולענ\"ד נראה בשנאמר דע\"כ לא אמרינן אין מעבירין על המצות אלא בדרך משל ב' מצות או במצוה אחת שאם יעשנה היום היא זמנה ואי יעשנה למחר ג\"כ היא זמנה אבל בדאיכא ספק אי זמנה היא היום או למחר ומספק די לעשותה או היום או למחר אז לא אמרינן אין מעבירין על המצות דכיון דלאו ודאי מצוה היא דאפשר דקדימה זאת ביום זה לאו מצוה היא ולכן בד' כוסות איך נאמר דישתה הראשונים בהסיבה משום אין מעבירין והא אפשר דלאו מצוה היא לא כן מגילה דגם אם יהיה זה מוקף מימות יהושע בן נון מ\"מ הא הוי י\"ד זמן קריאה לפרזים וקרינן ביה אין מעבירין על המצות כיון דאפשר שיהיה זמנו של זה." + ], + [ + "קראו \n את המגילה כו'. במגילה דף ו' ע\"ב ורבינו הביא המשנה כצורתה ממש ולא מאי דאיתמר עלה וא\"כ נראה דפוסק דלא כרשב\"ג דאילו לרשב\"ג דס\"ל לענין סדר פרשיות דאם קראן בראשון צריך לקרותן בשני צ\"ל במתני' חסורי מחסרא משא\"כ לבר פלוגתיה דס\"ל בסדר פרשיות דקראן בראשון אין צריך לקרות בשני מתני' כדקאי קאי ולכן לא כתב רבינו אלא רישא דמתני' ונפק\"מ דבפרשיות אין צריך לחזור עליהן בשני והוא תימה דללישנא ב' אתיא כרשב\"ג ור' יוחנן ג\"כ פסק כוותיה וא\"כ איך פסק דלא כרשב\"ג." + ], + [ + "שואלין \n ודורשין כו' כדי להזכיר שהוא פורים. ע\"כ. ועיין מה שהקשה הלח\"מ מש\"ס דמגילה דף ד' ומה שתירץ דגם בשאר פורים דחול צריך לדרוש מעניינו של יום ואין כן דעת התוס' שם ד\"ה פורים שחל להיות בשבת דבחול א\"צ משום [דאיכא כבר] פרסומי ניסא וא\"כ למה נשוי פלוגתא ביניהם ולעיקר קושיתו עיין להרב רצוף אהבה מה שפי' בדבריהם והוא אמת ויציב ואין מקום לקושיתו ועיין להרב פר\"ח במים חיים ומ\"ש בש\"ס ומה שפי' בדבריהם בלשון סתום שלא באתי לכונתו גם מ\"ש בס' מר דרור ליתא כמו שיראה המעיין." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומותר \n בעשיית מלאכה כו'. לעולם. וכתב הלח\"מ וז\"ל לא ידעתי אמאי לא חילק רבינו בין אתרא דנהוג ללא נהוג וכמ\"ש בש\"ס ע\"כ וכתב עליו השיירי כנה\"ג סימן תרצ\"ו הגהות ב\"י אות א' וז\"ל ומאי קשה כיון דאפילו במקום שנהגו כתב הרמב\"ם אינו רואה סימן ברכה כ\"ש במקום שנהגו שלא לעשות כו' עכ\"ד כוונתו מבוארת דמאי קשיא ליה להלח\"מ על רבינו דהו\"ל לחלק בשלמא אי היה סותם והיה כותב דכל העושה מלאכה בפורים אינו רואה סימן ברכה הוה קשיא ליה שפיר דהו\"ל לחלק ברם כיון דבפי' כתב דגם במקום שנהגו לעשות לא יעשה ואם עושה אינו רואה סימן ברכה מה שייך להקשות דהו\"ל לחלק אי קשיא על רבינו הוא באופן אחר דאיך כתב דאף במקום שנהגו לעשות ועשה אינו רואה סימן ברכה והוי היפך הש\"ס ועיין להרב מקראי קודש דף ר\"ג ע\"א שלא בא לכוונתו יעו\"ש.
ולהך שהקשינו דדברי רבינו הם היפך הש\"ס כן הוקשה לו להשיירי כנה\"ג שם בתחילת דבריו וניחא ליה דאף לאותם דנהיגי לעשות מלאכה אין ראוי לעשות לפי שאמרו חכמים במקום שנהגו שלא לעשות דאינו רואה סימן ברכה ומינה דבמקום שנהגו לעשות ראוי שלא לעשות מהיות טוב כן פי' דברי רבינו ז\"ל וקשיא לי דאם כן איך רבי נטע נטיעה בפורים ולו יהי שהיה במקום שנהגו לעשות ראוי היה שלא לעשות וכדברי רבינו ז\"ל ואיך דבר שהתיר רבי אסרו רבינו.
ולענ\"ד נראה כונת רבינו דאיירי במקום שנהגו שלא לעשות והכי פירושו דמן הדין איסור מלאכה לא קבילו עלייהו ואע\"פ כן אין ראוי לעשות בו מלאכה וכמו שנהגו אותם שנהגו שלא לעשות וע\"ז סיים אמרו חכמים כו' לעולם כלומר דזה עונשו של אותם שנהגו שלא לעשות ופשוט ונתיישב הן קושית הלח\"מ הן קושית השיירי כנה\"ג ומ\"ש רבינו בלשון זה ואע\"פ כו' ולא כתב כמ\"ש בט\"ב בהל' תעניות יען בפורים כתיב ויום טוב לאסור בעשית מלאכה אלא דלא קבילו וכמ\"ש בש\"ס משום הכי כתב רבינו שראוי לאסור ולנהוג שלא לעשות ודוק.
ועיין עוד מה שהקשה הלח\"מ דהשמיט רבינו נטיעה של מצוה ועיי\"ש להשיירי מה שישב בהדרגות דמדברי רבינו יוצא דאינו רשאי יעו\"ש. ולענ\"ד איננו שוה חדא דא\"כ דבר דלרבי שרי ועביד עובדא איך רבינו אוסרו ועוד דאף לדבריו במקום שנהגו התר אף דאפ\"ה כתב רבינו דאין ראוי לעשות מ\"מ בנטיעה של שמחה שרי ואם כן הוה ליה לרבינו להתירו ולא להשמיטו.", + " אם\n חלקו מעות לאביונים ביום קריאתן יצאו. ועיין למרן והלח\"מ ז\"ל ועדיין קשה דלפי הטעם דעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה למה לא חייבו לחלק המתנות ביום הקריאה." + ], + [], + [ + "אין \n פוחתין מב' עניים נותן לכל אחד מתנה אחת כו'. ע\"כ. והיא הלכה פסוקה והקשה הפר\"ח הל' מגילה סי' תרצ\"ד וז\"ל וא\"ת ואימא ב' מתנות לכל אביון דהוו ב' שהן ד' וכההיא דאמר פ\"ג דיומא דף ל\"ז גבי קרא דונתן על ב' השעירים כו' יכול יתן ב' על זה וב' על זה כו' וי\"ל דאי הוה כתיב ולאביונים מתנות הוה מצינן לפרושי לב' אביונים ד' מתנות אבל השתא דכתיב ומתנות לאביונים משמע דבב' מתנות מפטר והדר קאמר שיחלקהו לעניים דהיינו ב' מתנות לב' בני אדם עכ\"ד והרב יד אהרן ז\"ל שדי נרגא בתירוץ זה דא\"כ למאי אצטריך לומר ונתן על שני השעירים גורלות לימא ונתן גורלות על שני השעירים והייתי אומר גורלות צריך ליתן דהיינו ב' גורלות ואחר כך יאמר על ב' השעירים דהיינו על כל שעיר גורל אחד ולשתוק מגורל אחד ע\"כ ואין זו קושיא חדא דהא ידוע הוא מאי דכייל לן הרא\"ם על החומש [מההשמטות] [בסדר משפטים ד\"ה ת\"ל כי ימכר יעו\"ש] דלשתוק [אמרינן] ולכתוב לא אמרינן זאת ב' דאי הוה כתיב קרא הכי לא הוה אייתר לן גורלות דאצטריך לגופיה דיתן גורל על כל אחד משא\"כ עכשיו דכתיב גורל אחד כו' אייתר לן גורלות ללמד שיהיו שוין כדסיים בברייתא יעו\"ש נמצא דהוצרך הכתוב לכתוב כן להכרחו ולדידיה ניחא ליה דבעלמא אמרינן ב' שהן ד' והכא מדשני קרא דהו\"ל למימר ויתן מתנות לאביונים דבצדקה לא שייך לישנא דשילוח רק לישנא דנתינה וא\"כ הל\"ל ומשלוח כו' ונתינת מנות לאביונים ומדערבינהו בהדי הדדי שמע מינה לדרשא אתי דדינם שוה מה מנות ב' דוקא כך מתנות ב' דוקא אלו דבריו.
ולא ידעתי מי גילה לו דערבינהו בהדי הדדי דמה הפרש יש בין יתן למתנות כולהו לשון נתינה והכתוב מילי מילי קתני ומשלוח מנות איש לרעהו גם מתנות לאביונים ולא קאי למשלוח דלעיל ובר מן דין לפי דבריו דשוינהו קרא לדרשה אדרבא הדרשה בהיפך כשם דבמנות ב' מנות לאדם אחד כך במתנות ב' מתנות לכל אביון שיהא דומה האביון בלקיחה ב' דומיא דמנות דאחד לוקח שתים.
ולעיקר הקושיא נראה לענ\"ד דאה\"נ דמשמעות דקרא כדהכא ב' מתנות לב' אביונים והתם ביומא דקס\"ד דיתן ב' על כל אחד אינו אלא מיתורא דקרא דכיון דכתיב גורל אחד לה' וגורל אחד כו' למאי אצטריך גורלות ומשו\"ה הוה קס\"ד הכי והכי הוי ריהטא דברייתא גורלות כו' יכול ב' כו' מכח היתור זה אי אפשר דכתיב גורל אחד כו' יכול כו' זה אי אפשר דכתיב אחד כו' ואם כן מה תלמוד לומר גורלות דהוא מיותר שיהו שוין כו' דהיתור בא לזה דכוותא מצינו בש\"ס אי אפשר לומר ונקה שכבר נאמר לא ינקה ואי אפשר לומר לא ינקה דכבר נאמר ונקה הא כיצד מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים ומ\"מ מה שנראה אמת הוא מ\"ש הפר\"ח ז\"ל.
ושוב ראיתי מה שתירץ הרב מהר\"ח אלפ'נדארי בבני חיי יעו\"ש באורך ותוכן דבריו דכאן גבי מתנות לאביונים דלא מייתר קרא אלא לגופיה אצטריך מהיכא תיתי להצריך ב' מתנות שהן ד' ואין דבריו מובנים דעדיין קשה ממ\"ש יכול יתן ב' על זה וב' על זה תלמוד לומר גורל אחד והפי' הוא דאי לא הוה כתיב אלא ונתן על ב' השעירים גורלות הוה משמע ב' לזה וב' על זה תלמוד לומר גורל אחד כו' והתם ליכא יתורא אלא משמעות ואין לנו ליישב דבריו אלא כמ\"ש לענ\"ד והיינו הך והוא דבר חדש בדברי הברייתא ואי נחית להכי איך הניחו בעל פה אתמהא וצ\"ע.
ומ\"ש אין פוחתין כו' פי' דלא תימא דוקא קפיד קרא שלא יתן כי אם ב' מתנות לב' אביונים דאי אפשר זה אלא ודאי דלא יפחות מזה ואם רצה להוסיף תבא עליו ברכת טוב. וזהו שכתב הטור סי' תרצ\"ד ולפחות ב' מתנות לב' עניים כלומר זה הוא מן המובחר ואם רצה להוסיף מוסיף ואין מקום למה שתמה הרב יד אהרן ז\"ל שדקדק מדבריו דמן הדין חייב ליתן הרבה אלא דלפחות ב' מתנות לב' אביונים וקשיא ליה דמן הש\"ס נראה שאינו חייב כי אם ב' מתנות לב' אביונים והצריך עיון יעו\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "עיין בחי' לעיל הלכות ברכות פרק י\"א הט\"ז." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואפי' \n לבדוק מעות או למנותן לאורה אסור. והיא מימרת רב שבת דף כ\"ב ומטעם שלא יהיו מצות בזויות עליו ולמד כן מכיסוי הדם שלא יכסה ברגל יעו\"ש וקשה לי דלא דמי הא להא דבכסוי הדם הבזיון הוא בעשות המצוה שעושה אותה דרך בזיון משא\"כ גבי נר חנוכה דכבר עשה המצוה בכבוד שהיא ההדלקה אלא שאח\"כ נהנה ממנה ואף אם נאמר דלא ס\"ל לרב כר' יהושע בן לוי דהדלקה עושה מצוה מ\"מ לדידן דקי\"ל הדלקה עושה מצוה איך פסקינן שניהם." + ], + [], + [], + [ + "הדליקו \n מבפנים והוציאו דלוק והניחו על פתח ביתו לא עשה ולא כלום. והקשה הרב עץ החיים דף ד' ע\"ג וז\"ל ואיכא למיפרך דבפ\"ט מהל' ביאת מקדש כתב רבינו הטיב הכהן מבפנים והוציאה לחוץ והדליקה הזר כשר ואפילו לכתחילה ומאי שנא מנרות חנוכה דבעינן הדלקה במקומה ובפ' במה מדליקין מדמינן נרות חנוכה למנורה אי מדליקין נרות חנוכה מנר לנר משום בזויי או משום אכחושי וצ\"ע.
ולענ\"ד לא קשיא דלא משום שדימו ההיא דנר מנר משום בזוי או משום אכחושי צריך לדמויינהו לכל מילי דההיא דמוי אינו אלא משום מצוה בעלמא דשניהם מצוה ושייכותם משום מצות דומה להם מצינו שלמדו שלא למנות מעות בנר חנוכה מכסוי הדם משום בזוי מצוה ואף דלא שייכי אהדדי וא\"כ אינו מוכרח שיהיו דומים להדלקה במקומה ודוק." + ], + [ + "חצר \n כו' שלא יאמרו כו' לא הניח נר חנוכה כו'. ועיין מ\"ש מרן בב\"י סי' תרע\"א מההיא דפ\"ק דברכות אסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין כו' ואי איכא פתחא אחרינא לית לן בה ותירץ בחדא תירוצא דשאני נר חנוכה דאית בה חסרון כיס יעו\"ש והרב פר\"ח ס\"ק ח' כתב עליו דמההיא דפאה דאייתי עלה לא משמע הכי ופי' דבריו עיין בספרי אשר קריתי לי תועפות ראם סדר קדושים גם מ\"ש בספרי אגורה באהלך בהשמטות סדר קדושים.
גם מאי דקשיא ליה לתירוץ זה מההיא דפ\"ק דקדושין לענ\"ד לא קשה דאה\"נ דהתם ליכא חסרון כיס ברם איכא טעמא אחרינא שהוא מתגאה נגד רבו ואינו מקיים דברי התנא ומורא רבך כמורא שמים ועיין להמגן אברהם תירוץ אמיתי לזה ע\"פ פירוש רש\"י ועיין להרב שער אפרים בהגהת בנו סימן ע\"ח תירוץ לקושיא זאת ע\"פ מה שקדם להקשות מהש\"ס שבת דף כ\"ג בשביל ד' דברים כו' בסוף שדהו מפני החשד ופרש\"י שלא ידעו שהניח פאה ובברכות אמרו דאי איכא פתחא אחרינא לית לן בה ולא חיישינן לחשדא ותירץ דשם בידו לתקן ולהוציא עצמו מחשדא שיכניס באידך פתחא ויראו אותו משא\"כ בפאה אין בידו לתקן וסיים ולפי מ\"ש לעיל בפאה ניחא נמי הא דנר חנוכה דאין בידו להוציא עצמו מחשדא להני דחלפי בהאי פתחא אלו דבריו.
ולא ידעתי תירוץ זה דמאי שנא נר חנוכה מבית הכנסת דמה בית הכנסת מאן דחלפי בפתח זה אומר אף שלא נכנס בפתח זה אימור יכנס בפתח האחרת ואף שאינו רואין אותו נכנס ברוח אחרת א\"כ גם בנר חנוכה אף שאין רואין נר חנוכה ברוח זו אימור ברוח אחרת הדליק ומה חילוק איכא מבידו לאין בידו." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9f998487563a86b34604ee4c8c4067074bbe1491 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,39 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sheqel Dues", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שקלים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "המנורה \n וכו'. ממ\"ש מרן וז\"ל ופסק כרבי עקיבא ואע\"ג דר' חנינא סגן הכהנים סבר כר' ישמעאל עכ\"ל ודאי דהיינו טעמא כיון דר\"ע הוה רביה דרבי ישמעאל כמ\"ש רבינו בפי' המשנה פ\"ב דעדויות משנה ו' וכ\"כ בס' היד בהקדמתו יעו\"ש ועיין בהקדמת רבינו לסדר זרעים דלא הזכיר לרבי ישמעאל לתלמיד לר\"ע אלא לר\"מ ורשב\"י ואי אפשר לומר דחד מינייהו הוא ט\"ס משום דמ\"ש דר\"י היה תלמיד ר\"ע כתבו פעמים שם יעו\"ש ואם דב' הוו תלמידיו ופעם הזכיר לחד ופעם לחד זה ודאי דוחק ועוד קשה מה ששאלני ידיד נפשי יניק וחכים החכם המופלג רפאל אשכנזי הי\"ו למ\"ש רבינו דר\"י תלמיד ר\"ע ממאי דאמר בסוף פרק איזהו מקומן דף נ\"ז ע\"א דאמר התם וכשנאמרו דברים לפני ר\"י אמר להן צאו ואמרו לו לר\"ע טעית וכו' יעו\"ש ואי הוה רביה לא היה אומר לו כן ועיין להכנה\"ג כללי הש\"ס סימן י\"ח פי' המתחלת ולכן אני אומר ועיין למרן כ\"מ פי\"ח מהל' כלים הי\"ג דכתב דר\"י הוה רביה דר\"ע ופי\"ד דטומאת צרעת ה\"ז כתב דהיו חברים ר\"ע ור\"י ועיין ביד אהרן בכללים שבסוף הס'.
עוד כתב מרן וז\"ל ודע וכו' עד סוף הלשון והנה קשיא לי בש\"ס רב הונא דבעי מרב ורב דקא פשיט ליה במה הם נבוכים והא משנה ערוכה שנינו בשקלים מר אמר מתרומת הלשכה ומר ממותר נסכים וכי משנה לא שמיע להו ונראה דלא נעלם מהם המשנה אלא דאיבעיא ליה היכא דליכא לא ממותר נכסים ולא ממותר הלשכה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אי מביאים ממותר קדשי בדק הבית או לא ואמר לו אין נעשין אלא דוקא מתרומת הלשכה דס\"ל כמאן דאמר הכי ודייק דקאמר בלשון שלילה אין נעשין כלומר אפי' דליכא בלשכה עבדינן טצדקי וליהוי מתרומת הלשכה ורב הונא אותביה ליה מקרא דוככלותם וכו' אמר ליה הא איכא קרא אחרינא אך לא יעשה [וכו'] א\"כ קשו קראי וכו' כאן שגבו והותירו כאן שגבו ולא הותירו כלומר אה\"נ כשהותירו יכולין להביא משם כיון דלב בי\"ד מתנין עליהן דהמותר יהא לתרומת הלשכה ונמצא כשמביאין מתרומת הלשכה מביאים ולא מבדק הבית והנה מ\"ש מרן ויש לתמוה וכו' וצ\"ל וכו' מסיגנון לשונו נראה שהניח דלא אפליגו תנאי אלא היכא דליכא מותר בקדשי בדק הבית יעו\"ש.
ולענ\"ד המה דברים תמוהים דלא מצינו לשום תנא דאשמיענו כלי שרת מאין באים דפלוגתייהו הוא היכא דליכא בקדשי בדק הבית אבל היכא דאיכא בקדשי בדק הבית משם באים ולא רמזו מזה כלל והן אמת דדברי מרן צריכין נגר דיפריקינם דכונת הש\"ס נראה לענ\"ד כדכתיבנא אך מ\"ש עוד המל\"מ למרן דכתב דלב בי\"ד מתנה עליהם שיהא מותר קדשי בדק הבית כמותר נסכים או כתרומה לא זכיתי להבין דכן כתב מרן כמ\"ש הוא ז\"ל וז\"ל וצ\"ל וכו' חזרו אותם מעות כמותר נסכים או כתרומת הלשכה ופי' כשם דמשם מביאים כך מביאים ממותר קדשי בדק הבית." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f70602230523c8d4571900d9ff170b3bba2f97f0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,36 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sheqel Dues", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Sheqel_Dues", + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "המנורה \n וכו'. ממ\"ש מרן וז\"ל ופסק כרבי עקיבא ואע\"ג דר' חנינא סגן הכהנים סבר כר' ישמעאל עכ\"ל ודאי דהיינו טעמא כיון דר\"ע הוה רביה דרבי ישמעאל כמ\"ש רבינו בפי' המשנה פ\"ב דעדויות משנה ו' וכ\"כ בס' היד בהקדמתו יעו\"ש ועיין בהקדמת רבינו לסדר זרעים דלא הזכיר לרבי ישמעאל לתלמיד לר\"ע אלא לר\"מ ורשב\"י ואי אפשר לומר דחד מינייהו הוא ט\"ס משום דמ\"ש דר\"י היה תלמיד ר\"ע כתבו פעמים שם יעו\"ש ואם דב' הוו תלמידיו ופעם הזכיר לחד ופעם לחד זה ודאי דוחק ועוד קשה מה ששאלני ידיד נפשי יניק וחכים החכם המופלג רפאל אשכנזי הי\"ו למ\"ש רבינו דר\"י תלמיד ר\"ע ממאי דאמר בסוף פרק איזהו מקומן דף נ\"ז ע\"א דאמר התם וכשנאמרו דברים לפני ר\"י אמר להן צאו ואמרו לו לר\"ע טעית וכו' יעו\"ש ואי הוה רביה לא היה אומר לו כן ועיין להכנה\"ג כללי הש\"ס סימן י\"ח פי' המתחלת ולכן אני אומר ועיין למרן כ\"מ פי\"ח מהל' כלים הי\"ג דכתב דר\"י הוה רביה דר\"ע ופי\"ד דטומאת צרעת ה\"ז כתב דהיו חברים ר\"ע ור\"י ועיין ביד אהרן בכללים שבסוף הס'.
עוד כתב מרן וז\"ל ודע וכו' עד סוף הלשון והנה קשיא לי בש\"ס רב הונא דבעי מרב ורב דקא פשיט ליה במה הם נבוכים והא משנה ערוכה שנינו בשקלים מר אמר מתרומת הלשכה ומר ממותר נסכים וכי משנה לא שמיע להו ונראה דלא נעלם מהם המשנה אלא דאיבעיא ליה היכא דליכא לא ממותר נכסים ולא ממותר הלשכה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אי מביאים ממותר קדשי בדק הבית או לא ואמר לו אין נעשין אלא דוקא מתרומת הלשכה דס\"ל כמאן דאמר הכי ודייק דקאמר בלשון שלילה אין נעשין כלומר אפי' דליכא בלשכה עבדינן טצדקי וליהוי מתרומת הלשכה ורב הונא אותביה ליה מקרא דוככלותם וכו' אמר ליה הא איכא קרא אחרינא אך לא יעשה [וכו'] א\"כ קשו קראי וכו' כאן שגבו והותירו כאן שגבו ולא הותירו כלומר אה\"נ כשהותירו יכולין להביא משם כיון דלב בי\"ד מתנין עליהן דהמותר יהא לתרומת הלשכה ונמצא כשמביאין מתרומת הלשכה מביאים ולא מבדק הבית והנה מ\"ש מרן ויש לתמוה וכו' וצ\"ל וכו' מסיגנון לשונו נראה שהניח דלא אפליגו תנאי אלא היכא דליכא מותר בקדשי בדק הבית יעו\"ש.
ולענ\"ד המה דברים תמוהים דלא מצינו לשום תנא דאשמיענו כלי שרת מאין באים דפלוגתייהו הוא היכא דליכא בקדשי בדק הבית אבל היכא דאיכא בקדשי בדק הבית משם באים ולא רמזו מזה כלל והן אמת דדברי מרן צריכין נגר דיפריקינם דכונת הש\"ס נראה לענ\"ד כדכתיבנא אך מ\"ש עוד המל\"מ למרן דכתב דלב בי\"ד מתנה עליהם שיהא מותר קדשי בדק הבית כמותר נסכים או כתרומה לא זכיתי להבין דכן כתב מרן כמ\"ש הוא ז\"ל וז\"ל וצ\"ל וכו' חזרו אותם מעות כמותר נסכים או כתרומת הלשכה ופי' כשם דמשם מביאים כך מביאים ממותר קדשי בדק הבית." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שקלים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0a2d3a7c164417ce8589b2a0da929e7258aaa8c1 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,165 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [ + "עיין בהגהות מיימוני מה שהאריך אם מותר להתענות בר\"ה או אסור ועיין להרב ט\"ז סי' תקצ\"ז שכתב דאי אפשר לומר מצוה להתענות דמצינו גבי אלישע שאכל אצל השונמית ואותו היום היה ר\"ה כדאיתא במדרש אלו דבריו וראיתי בספר מגיני ארץ בגליון הג\"ה בשם צ\"ש כתב עליו דבמחילה מכבודו אינו דבמלכים ב' פ' ד' כתיב ויעבור אלישע וכו' ושם אשה גדולה ותחזק בו לאכול לחם עד ויסר אל העליה וישכב שמה ואיתא בזוהר ריש סדר בשלח אשה גדולה בעובדהא וכו' עד ויהי היום עכ\"ל פי' דבריו דלא דריש בזהר שהיה ר\"ה בויהי היום הא' דכתיב שם אכילה אלא בויהי היום הב' דלא כתיב שם אכילה וק\"ל." + ], + [], + [ + "ואם \n תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול וכו'. פי' דבשמיעת הקול נהנה דקיים המצוה ויש לו שכר מצוה ואהא תירץ דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא חשיב זה הנאה אלא כשנהנה הגוף מעצמו של דבר ומיהו קשיא לי דהא נהנה הגוף מעצמו של דבר דשופר יש בה קול ערב ככלי זמר והרי זה דומה למודר הנאה ממעיין דאינו טובל טבילת מצוה בימות החמה משום דקא מתהני גופא ואולי דאין קול זה חשיב הנאת הגוף ואפי' למאן דסבר דאיכא הנאה התוקע הוא דנהנה בתקיעתו יעו\"ש בב\"ח סי' תקפ\"ו סק\"ו והנראה יותר דלא דמי דבמעיין מיד שטבל נעשה המצוה ונשאר אח\"כ הנאה לחודה משא\"כ בשופר דאחר המצוה ליכא הנאה לחודה.", + " וכן\n שופר של עולה וכו'. וכתב מרן היינו כשתלשו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה וכו' עכ\"ל וכתב עליו הרב אור יקרות וז\"ל הרב העתיק לשון רש\"י על דברי רבנו והוא תמוה לפי מה שפסק רבינו פ\"ב מהלכות מעילה וז\"ל עצמות העולה שפירשו קודם זריקה אין מועלין בהם לאחר זריקה שהזריקה מתרת אותם ואם פירשו לאחר זריקה מועלים בהם לעולם ע\"כ ואם כן אדרבא אי מיירי לאחר זריקה אתי שפיר טפי דיש מעילה לעולם אבל קודם זריקה אין מעילה אלא אם תקע קודם זריקה וצ\"ע עכ\"ל.
ולענ\"ד י\"ל דכונת מרן הכי היינו כשתלשו קודם זריקה ותקע בו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה תקע אין מעילה כדאמרינן בזבחים ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל נאמר לו יהיה וכו' אף עולה עצמותיו מותרין ואוקמוה בפירש קודם זריקה דיכול ליהנות לאחר זריקה יעו\"ש וה\"ה דהוה מצי לאוקומיה בתלשו לאחר זריקה ולא אתא למעוטי אלא כשתלשו קודם זריקה ותקע בו לאחר זריקה דליכא מעילה דודאי מותר לתקוע בו ומאי אתא לאשמועינן דאין בקול דין גזל וגם מצות לאו ליהנות ניתנו מאחר דמותר לעשות אפי' קתא דסכינא ואפרש גם זה בכונת רש\"י.", + " לפיכך\n המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד והלח\"מ ז\"ל ויפה תירץ הבן יקיר לי פחד יצחק יהי' בעזרתו ע\"פ המחלוקת דאיכא בין רבינו וסייעתיה להחולקים עמו דרבינו ס\"ל דאפי' הוא בעצמו יכול לתקוע ולא חשיב הנאה מה שנהנה בתקיעתו והחולקים סבירא להו דהוא בעצמו לא יתקע אלא אחר יתקע לו ועיין בב\"י וב\"ח סימן תקפ\"ו וא\"כ כיון דרבינו פסק מותר לתקוע בו ולא חשיב הנאה מה שמתפאר בתקיעתו כ\"ש כשנדר הנאה מחבירו דיכול לתקוע לו וק\"ל." + ], + [ + "ואין \n עשה דוחה לא תעשה ועשה. כן הוא בגמ' וכתב הר\"ן קושטא דמילתה קאמר ומיהו לא צריכינן להכי דאפי' דהוי יו\"ט ל\"ת גרידא לא אתו מכשירי שופר ודחו לה דהא בעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה ע\"כ וקשה דהר\"ן סותר עצמו דידיה אדידיה דכתב הנמוקי יוסף בפרק אלו מציאות וז\"ל ועל הא דאמר דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה איכא דמקשו למה לי מהאי טעמא תיפוק ליה דאפי' ליכא (בהאי טעמא) [גבי טומאה] אלא לאו גרידא לא דחי ליה דהא בעידנא דקא מעקר לאו דטומאה לא מקיים עשה דאבידה ותירצו דלרוחא דמילתא אקשו הכי והר\"ן תירץ דהכא נמי בשעה שעבר הלאו מקיים העשה וכו' אבל הרב יהוסף בלשונו כתב דשאר מפרשים לא סברי הכי אלא דהכל אחד עכ\"ל הנך רואה דמכח הקושיא נדחק עצמו נגד המפרשים ולחלק יצא בין ההיא דאבדה לשאר נדונות ולפי מ\"ש בראש השנה נמצא דאזיל ומודה שכן דרך הש\"ס לומר כן לרווחא דמילתא ויש לדוחה לדחות בקל ועיין להמל\"מ ומ\"ש בספרי אגורה באהלך דף ט'." + ] + ], + [ + [], + [ + "כל \n מי שאינו חייב בדבר וכו'. וכתב הרב המגיד ואין נראה כן מדברי רבינו פ\"ג מהלכות ציצית כצ\"ל." + ], + [], + [ + "המתעסק \n וכו'. עיין להרא\"ש בראש השנה דפוסק כדעת רבינו דמצות צריכות כונה וקשה עליו דבפרק לולב הגזול דף מ\"ב נראה דפוסק דמצות אין צריכות כונה יעו\"ש. ונלע\"ד דסובר דמצות צריכות כונה ובפרק לולב הגזול דקא שקיל וטרי הוי בין למאן דסובר מצות צריכות כונה בין למאן דסובר אין צריכות כונה דלכו\"ע קשה איך יברך על הלולב עובר לעשייתן דהא מדהגביה נפק ביה דלמ\"ד מצות אין צריכות כונה מיד יצא ולמ\"ד צריכות כונה הא איכוון לצאת דלצאת י\"ח נטל הלולב בידו ומיד יצא קודם שיברך ואין לך מכוון יותר מזה ואהא משני כל הני שינויי אלא שבתירוץ שתי' במכוון שלא לצאת עד אחר הברכה הוקשה לו מההיא דמצות אין צריכות כונה למאן דס\"ל הכי דלא יתכן לדידיה התירוץ הזה ואהא משני דיש הפרש בין אינו מכוון למצוה למכוון שלא לצאת וברור.
ועל דרך זה אין מקום למ\"ש הרב מקראי קודש דף ע\"ג על מ\"ש מרן פ\"ו דלולב ה\"ט וז\"ל וכתבו המפרשים ז\"ל דכיון דקי\"ל דכל המצות מברך עליו עובר לעשייתן שמברך עליו קודם שיטלנו או יהפוך וכו' דכיון דרבינו פוסק דמצות צריכות כונה א\"צ לכל אלו התנאים וכו' יעו\"ש דהא אף דס\"ל לרבינו מצות צריכות כונה אפ\"ה צרכינן להני תנאי והיינו טעמא דמי שנוטל הלולב לצאת י\"ח הרי מכוון לצאת והיאך יברך אחר הנטילה דבהא קאי מרן דהרוצה לצאת י\"ח היאך יברך ואהא מתני שיהפוך וכו' או בכלי וכו' וק\"ל.
עוד כתב הרא\"ש וז\"ל והא דלא משני הכא הכי וכו' עד אלא כדרך גדילתן וכו' עכ\"ל וכתב הרב מוצל מאש שבסוף ס' רב יוסף סי' ז' וז\"ל וכעת נתקשיתי דאמאי לא תירצו כשכיון שלא לצאת ואח\"כ ראיתי להרא\"ש שתירץ דכיון דהוא עם הארץ וכו' ולא הבינותי דברים אלו דאי ידע שאינו יוצא בכך אבל אם נוטלו דרך גדילתו יודע שיוצא י\"ח אמאי וכו' יטלנו דרך גדילתו ויצא בו ודי לו בזה אלא וודאי שהוא מכוון שלא לצאת כדי לילך אצל בקי ולכך הופכו וא\"כ הוא היאך קורא אותו יוצא ברשות כיון שהיה יכול לצאת בו אם לא הפכו והוא הפכו בכוונה עכ\"ל.
ואני הדיוט לא הבינותי דבריו דלפי קושיתו זאת בדברי הרא\"ש ממילא נפרכא קושיתו שהיא קושית הרא\"ש דלוקמא במכוון שלא לצאת דא\"כ דמכוון שלא לצאת איך מקרי טרוד בדבר מצוה יכוון לצאת ויצא י\"ח ואיך כתב דלא הבין תירוץ הרא\"ש כלומר דהקושיא במקומה עומדת ואדרבא כפי דבריו קשה על הרא\"ש במאי דמקשה דלוקמא בגמ' במכוון שלא לצאת דלא קשה מידי ע\"פ דרכו כדכתיבנא ואולי כוונתו דקאי בין להתירוץ בין להקושיא.
ולעיקר קושיתו על דברי הרא\"ש נראה אחר שנדקדק בדברי הרא\"ש שכתב שאינו בקי בדיני כוונת המצוות ולא כתב שאינו בקי במצוות ודאי דסובר דיודע לעשות המצוה אבל אינו יודע לעשותה כתיקונה ולכן הולך אצל בקי במצוות ויודע דבהפכו אינו יוצא וכמ\"ש רש\"י ריש פרק לולב וערבה על מ\"ש בש\"ס שמא יעבירנו ארבע אמות ברה\"ר וכו' לילך אצל בקי ללמוד ברכתו או נענועו עכ\"ל נמצא דידע זה לעשות המצוה אבל הברכה או הנענוע אינו יודע ורוצה לעשות המצוה כתיקונה ולכן הופכו.
אך קשה להרי\"ף שהביא אוקמתא דאביי ורבא דפוסק מצוות אין צריכות כונה ולכן השמיט ההיא מימרא דאבוה דשמואל דאכלוהו פרסיים לא יצא ובפרק ערבי פסחים הביא ברייתא דרבי יוסי דמרור דס\"ל מצות צריכות כונה וכן הביא ברייתא דרבי יוסי בר\"ה דתני עד שיכוין שומע ומשמיע והוי סתרן אהדדי.
וראיתי להרב פר\"ח הל' ר\"ה סי' תקפ\"ט הקשה על מ\"ש ה\"ר יונה לחלק בין מצוה דמעשה למצוה דדבור וז\"ל ויש לתמוה דא\"כ מאי מקשה בש\"ס פרק היה קורא למ\"ד מצות א\"צ כונה ממתני' דפרק היה קורא דתני אם כיון לבו וכו' הא שאני ק\"ש דלית בה מעשה ועוד ממאי דמותיב במגילה למ\"ד מצות א\"צ כונה ממתני' דהיה עובר אחורי ביהכ\"נ ושמע קול שופר או קול מגילה וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לומר דע\"כ לא חילקו הר\"י ודעימיה אלא לדידן ברם לרבא לא אמר אדם דהא בש\"ס אמר רבא בפי' זאת אומרת התוקע לשיר יצא והיינו מההיא דאכלוהו פרסיים דהוי מעשה וכמ\"ש הר\"ן והרה\"מ בפי' וכת דידן לחלק בין דבור למעשה עיין להרה\"מ והר\"ן וא\"כ מ\"ש הר\"י דאפי' מי שסובר מצות אין צריכות כונה במעשה בדבור מודה היינו למאן דפוסק כרבא דא\"צ כונה מודה במצוה דאין בה מעשה ברם לרבא גופיה לא מחלק וכמ\"ש במגילה סד\"א אכול מצה אמר רחמנא והא אכל וכו' קמ\"ל דשניהם שוים וא\"כ קושית הש\"ס היא לרבא דאינו מחלק בין מצוה דאית בה מעשה למצוה דלית בה מעשה וכמו שהקשה כן בבירור במגילה לרבא ממתני' דק\"ש וכן פירש רש\"י בברכות ומה שהקשה הלח\"מ להרה\"מ אינו אלא למה שהיה סבור לחלק בין תקיעת שופר למגילה ונמצא שופר ומצה שוין ונקראין מעשה ודוק." + ], + [], + [ + "יו\"ט \n וכו' אע\"פ שהתקיעה משום שבות וכו'. יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם וכו'. הקשה הלח\"מ ז\"ל ממ\"ש רבינו לעיל פ\"א דיו\"ט עשה ולא תעשה והשבות הוי דעשה ול\"ת ולא דחי תקיעה שהיא מ\"ע השבות שלה בקום עשה דרבנן העמידו דבריהם נגד תורה בשב ואל תעשה וכו'. ולענ\"ד דברי רבינו מבוררין כשמש וכונתו פשוטה דכיון דליכא אלא שבות דרבנן איך ידחה לתקיעת שופר שהיא דאורייתא אינו מן הדין וזהו שכתב ומן הדין היה וכו' והגזירה הניחה בעל פה והיינו מ\"ש לעיל פ\"א דיו\"ט עשה ולא תעשה וכן שבות שלו ופי' דבריו שם כמ\"ש מרן ז\"ל שם דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכשם דלא דחי למלאכה דאורייתא כך לא דחי לשבות דדבריהם ואין זה דבר חדש כי זה ברור בדברי רבינו דלא כתב כאן טעמא דמילתא דלמה אין תוקעין שהניחו בע\"פ והיינו טעמא דכתבו לעיל פ\"א ופשוט ומ\"ש ולמה אין תוקעין אינו הגזירה אלא פי' למ\"ש שבות של דבריהם וקא מפרש מהו השבות שמכחו אין תוקעין שמא יטלנו בידו וכמ\"ש בש\"ס.
גם מ\"ש וכי תימא דשאני התם דהוי משום שמא יתלוש אף הכא נמי איכא גזרה שמא יתקן כלי שיר ע\"כ לא ידעתי את שיחו דלמה בדה טעם זה מלבו כיון דבש\"ס קא יהיב טעמא שמא יעבירנו ד' אמות ברה\"ר וכן ציין הרב המגיד ובשביתת שבת איכא עשה ול\"ת וגזרת חכמים חשיב כעשה ול\"ת ואין כח בעשה דשופר לדחות שבות של דבריהם דעשה ול\"ת וכדכתיבנא אנן בדידן וממילא אין מקום למה שתירץ וי\"ל וכו' כמו שיראה המעיין וכן למה שתירץ עוד ואף בלא זה אין דבריו מבוררין בתירוצו הג' ודבריו בתירוץ הג' הם דברי הרא\"ם על הסמ\"ג הל' שופר למאי דקשיא ליה דגם ביו\"ט לא יתקעו משום גזרה דשמא יתקן כלי שיר וכו' יעו\"ש ברם מעולם ליכא מ\"ד דטעמא דאין תוקעין בשבת משום שבות הוא שמא יתקן כלי שיר דלא אמרו כן בש\"ס ועי' בב\"ח סי' תקפ\"ח מ\"ש על הרא\"ם בדבריו אלו.
ואחרי הלח\"מ נמשך המג\"א בהבנת דברי רבינו שהבין דמ\"ש ולמה אין תוקעין גזרה הוא טעם למה שהקשה ומן הדין היה ואהא תירץ משום גזרה יעו\"ש בלשונו וליתא אלא פי' דבריו הוא כדכתיבנא דטעם דדוחה השבות למצוה דאורייתא הניחו בע\"פ ומ\"ש ולמה אין תוקעין הוא פי' השבות שאמרו בש\"ס וכדכתיבנא.
והקשה הר\"ן בריש פרק יו\"ט של ר\"ה וז\"ל וא\"ת מאי שנא הני דגזרינן בשבת ומאי שנא מילה דשריא בשבת ולא גזרינן שמא יעביר תינוק או איזמל ד' אמות ברה\"ר ועיין להכנה\"ג סימן תקפ\"ח שהקשה עליו ממ\"ש בפ' לולב וערבה דלולב גזרה משום דלא ידעינן בקבועא דירחא וטעם זה יספיק לתת הפרש בין לולב למילה ושופר ג\"כ כבר כתב הוא ז\"ל דהוי דומיא דלולב לענין דלא ידעינן בקבועא דירחא יעו\"ש. וראיתי למה\"ר יצחק נוניש בשער המלך שרצה לישב לזה דס\"ל להר\"ן דאע\"ג דגבי לולב היינו טעמא דלא בקיאינן בקבועא דירחא הא לאו הכי לא גזרינן שמא יעבירנו משום דהוי מצוה דכל ישראל דאלימא אבל מצוה דיחיד אפי' ודאית לא דחי שבת והיינו טעמא דהזאה דלא דחי שבת אע\"ג דהוי מצוה ודאית משום דהוי מצוה דיחיד ומשו\"ה קשיא ליה ממילה דהוי מצוה דיחיד אלו דבריו.
ולי איננו שוה בכונת הר\"ן ז\"ל כלל דלפי דבריו דקושיתו היא מהזאה למילה והזאה לא נזכר בדברי הר\"ן כלל וזה לשון הר\"ן מאי שנא הני דגזרינן והיינו שופר ולולב וכן מתירוץ דתירץ דהני שאני לפי שהכל טרודים וכו' והיינו שופר ולולב ולא נזכר בדבריו הזאה כלל נמצא דקושיתו בפי' הוי מלולב ושופר וגם התירוץ שתירץ הר\"ן לא שייכא לקושייתו אי הכי קשיא לי כמבואר וחזרה קושית הרב לדוכתא ועוד קשה לי עליו דמאי קשה ליה ממילה שאני מילה דגלי קרא ביום השמיני ביום אפילו בשבת וכיון שחייבה תורה למול בשבת היאך יאמרו רבנן שלא לימול וכתוב זה מה תהא עליה משא\"כ בשאר המצות דעקרו להו רבנן בשב ואל תעשה משום דיתקיים המצות בשנים אחרים ולא תבטל המצוה מכל וכל ונמצא א\"כ אין מקום לקושיא זאת ותירץ הר\"ן לקושיתו וז\"ל וי\"ל דהני שאני לפי שהכל טרודים בהם ולא מדכר חדא לחבריה משא\"כ במילה והקשה עליו הרב שער המלך שם מדגרסינן פ\"ק דיומא ולטעמיך הזאה כל ז' מי איכא וכו' והא טעמא דהזאה שמא יעבירנו ד' אמות ברה\"ר כדאמרינן באלו דברים והזאה מ\"ט לא דחיא שבת מכדי טלטול בעלמא דוחה שבת משום פסח אמר רבה גזרה שמא יעבירנו ד' אמות והא הכא ליכא למגזר משום דמדכרי ליה דומיא דמילה ולעולם דהזאה כל ז' איכא ועיין מה שתירץ במה שהשיא כונת הש\"ס דאמר ביומא הזאה שבות משום איסור טלטול ואף דלגבי מצוה איסור טלטול ליכא הכא דהזאה זאת הוי דרבנן איכא איסור שבות טלטול זה יעו\"ש.
ולענ\"ד כל זה הוא תורה שבעל פה והוי כהררים התלוים בשער ועוד דמלישנא דש\"ס לא משמע הכי דקאמר הזאה כל ז' מי איכא והא קי\"ל דהזאה שבות ואי הך שבות הוא משום טלטול היכן קי\"ל הכי והא שבות דהזאה דעלמא הוי מטעם שמא יעבירנו ד' אמות ברה\"ר ולעיקר קושייתו מהזאה לתירוץ הר\"ן דהא הזאה דומה למילה שאין העולם טרודים ואפ\"ה לא דחי הזאה י\"ל דשאני טמא דליכא עליה שום מצוה משו\"ה אף שהחששא היא רחוקה גזרינן משום שבות משא\"כ שופר ולולב ומגילה דכבר נתחייבו במצות צריך טעמא אלימתא לפוטרן שמא יעבירנו והדבר קרוב לודאי דכל העם טרודים ודומה לזה הוי ג\"כ הזאה דכהן השורף את הפרה דליכא שום חיובא מקיום המצוה עליו ודוק ומילה כיון דבא יום ח' נתחייב אין כח בגזרה שמא יעביר איזמל או תנוק ברה\"ר כיון דאין כל העם טרודים.
אשר בזה יתורץ אצלי שקשה לכאורה לרבינו פ\"ו מהל' קרבן פסח ה\"ו שכתב והלא איסור הזיה בשבת משום שבות והפסח בכרת ואיך יעמידו דבריהם במקום כרת מפני שביום שהוא אסור בהזיה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת וכו' ויש להקשות עליו דלמה נשתמש מזה משום שעדיין אינו זמן הקרבן והא בלא\"ה גם כן גזרינן דהא לולב ושופר אף שבבא היום נתחייב במצוה ואפ\"ה משום גזרת רבה שמא יעבירנו נדחה המצוה אלא שעל פי מ\"ש לא קשיא כלל דהוצרך לזה דעדיין לא בא החיוב כדי דלא תיקשי מאי שנא מילה דהיא מצוה פרטית כמו הזאה ומילה דוחה שבת והזאה לא ומשו\"ה מחלק דשאני הזאה שעדיין לא נתחייב בפסח ודוק.
ומן האמור אני תמיה על הריטב\"א בחי' בסוכה שכתב וז\"ל והשתא מתרצה לן אחריתי דמילה דוחה שבת ולא העמידו דבריהם לגזור משום גזרה דרבה שאין הטעם מפני שאינה בכל ישראל אלא אבי הבן כמו שכתבו מקצת רבנן דהא הזאה דליכא אלא בחד והעמידו דבריהם מטעם גזרה דרבה ואע\"ג דיש בה כרת אלא הטעם הוא שהוא דאורייתא וידעי בקבועה דירחא דהרי יום ח' הוא ברור ולכן לא גזרו לדחות מצותו שעליו משא\"כ לולב שאינו ברור מן התורה ומשא\"כ מגילה שהוא מדבריהם ומשא\"כ בהזאה שאף שזמן הפסח ברור והיא של תורה כיון דעכשיו טמא ואינו מחיוב בפסח גזרו בהזאתו אלו דבריו והתמהא דהא חילוק עצמו שחלק בהזאה בסוף דבריו דשאני הזאה דבאותה שעה עדין לא נתחייב בפסח היה יכול לחלקו ג\"כ למאי דכתב משם מקצת רבנן דמילה שאני דהוא אבי הבן לחוד ואינה בכל ישראל דהוא חילוק הר\"ן ז\"ל וקשיא ליה מהזאה דהוי ג\"כ בחד והעמידו דבריהם מכח גזרה דרבה ומכח הך קושיא דהזאה נייד מטעם זה דמקצת רבנן ולמה דחה אותו כיון דיש לחלק בין כשהמצוה היא בחד לכשהיא בכל ישראל ומשו\"ה מילה שהיא בחד דחיה שבת ושאני הזאה דאפילו שהיא בחד לא דחיה שבת משום דהזאה שאני דעדין לא נתחייב במצוה וכמו שחילק איהו גופיה דכיון דהדבר קל דעדיין לא נתחייב במצוה משום חשש כל דהו נדחית המצוה.
ושוב נגלה אלי שהקושית הכנה\"ג על הר\"ן הקשה אותה הרב שער אפרים סי' ב' משם הרב השואל יעו\"ש ועיי\"ש מ\"ש לתרץ דברי הר\"ן פשוטים ואנכי הגדתי שלא זכיתי להבין תירוצו דבש\"ס בפי' משתמש ללולב ביום א' לדידן דלא נטלינן ליה משום דלא ידעינן בקבועא דירחא כלומר וכיון דאינה מצוה ודאית גזרינן גזרה דרבה וא\"כ שפיר קשיא ליה לשואל דמאי קשיא ליה להר\"ן ממילה שאני הכי שהיא מצוה ודאית וק\"ל ובנו הרב שם בהגה מתרץ ליה דקושית הר\"ן היא מאי שנא דלולב ביום א' במקדש תקינו ליה רבנן בביתו כמ\"ש בש\"ס ומשום גזרה דרבה ומאי שנא במילה דלא גזרינן אלו דבריו וליתא דבלולב אינה נדחית המצוה משא\"כ במילה דנדחית מצוה דיום הח' וק\"ל ובדברי הר\"ן אלו עיין מ\"ש בחידושי פ\"ה דמלוה ולוה ה\"א.
והמג\"א סי' תקפ\"ח הקשה דאמאי לא גזרו בתקיעה משום שמא יתקן כלי שיר יעו\"ש עד מ\"ש בסוף דבריו דביו\"ט שרי דממה נפשך אי יו\"ט הוא עבדינן מצוה ואי חול הוא לא עבדינן כלום משא\"כ בשבת ע\"כ והקשה עליו הרב רוח אליהו ז\"ל דליתא דהרי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאיתא בפרק האשה רבה וכו' יעו\"ש.
ודבריו תמוהים דמאחר דבסמוך ירד להבין דברי המג\"א שקדמו וכמ\"ש דעכשיו קאי אמ\"ש הר\"ן דטעם גזרה זו משום דלא בקיאינן בקיבועא דירחא וכו' דאי הוה בקיאינן בקבועא דירחא לא הוי גזרי נמצא דשניא גזרה זו דלא גזרו לעקור דבר מן התורה אף שהיא בשב ואל תעשה אלא משום דלא בקיאינן בקביעא דירחא וא\"כ שפיר כתב המג\"א דאי היה הגזרה משום שמא יתקן כלי שיר היו גוזרין דוקא בשבת דעובר בודאי השבות דיתקן כלי שיר דהוי כמו בקיאינן בקבועא דירחא משא\"כ ביו\"ט לחוד דלא ימנע אי הוי חול אין קפידה ואי הוי יו\"ט איכא מצוה והוי כמו בקיאינן בקבועא דירחא ונמצא הוי המצוה ודאי ולא דחי למצוה זאת השבות ואחר ימים כן ראיתי להרב המובהק בנימין הלוי ז\"ל שנתקשה ג\"כ בדברי המג\"א אלו ותלמידו בס' מרכבת המשנה מתרץ לה כדברי יעו\"ש הל' שופר פ\"ב.
והנה הך קושיא שהקשה המג\"א ז\"ל שלמים וכן רבים הקשו כן ולעילא מנהון הגאון הרא\"ם בביאורו על הסמ\"ג הל' שופר וז\"ל אך קשה דא\"כ בלא גזרה דרבה וכו' דאין לומר יבא עשה של תורה וידחה שבות דרבנן אלא היכא דמבטל עשה בידים אבל היכא דיושב ודברי תורה נעקר מאליו יש כח ביד חכמים לבטל ד\"ת משום שבות דשב ואל תעשה שאני ותירץ דכל דאיכא הכשר מצוה דהיינו דבעידנא דמעקר שבות של דבריהם מקיים עשה דתקיעה אין כח לחכמים להעמיד דבריהם נגד התורה תדע דהא בפ\"ק דיבמות תניא יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת וכו' ת\"ל אני ה' ואע\"ג דכבוד הוי עשה גרידא וחלול שבת הוי ל\"ת ועשה והיינו נמי דפריך וכו' אע\"ג דשופר עשה ויו\"ט הוי ל\"ת ועשה אלו דבריו בקיצור הרבה.
ועיין להרב יבין שמועה דף קכ\"א כלל תנ\"ד ולמה שהקשה הרב על מ\"ש דכל דאיכא הכשר מצוה יבא עשה וידחה ל\"ת ועשה אם כן כשאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ול\"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואי לאו אתי עשה וידחה ל\"ת ולימא רבותא כל מקום וכו' אי אתה מוצא לקיים עשה ול\"ת ועשה שכנגדו מוטב ואי לאו יבא עשה וידחה ל\"ת ועשה וכו' יעו\"ש יש לישב דנקט ל\"ת לחוד לומר דכל דאתה מוצא לקיים שניהם אפי' שהוא עשה נגד ל\"ת לחוד יתקיימו שניהם ולא אתי עשה ודוחה ל\"ת דסד\"א דכל דאיכא עשה נגד ל\"ת הותר הל\"ת מאליו קמ\"ל דלא הותר אלא הוא נדחה וכיון שהוא נדחה כל שאתה מוצא לקיים שניהם צריך לקיימן משא\"כ אי הוה אמר עשה עם ל\"ת הו\"א דמשום דאיכא עשה ול\"ת נגד העשה הוא דאמרינן דאי יכול לקיים שלשתם מוטב כלומר דצריך לקיימן אבל אי לא היה אלא ל\"ת לחוד נגד העשה הו\"א דאף דיכול לקיים שניהם העשה ול\"ת אפ\"ה אתי עשה ודחי ל\"ת דהותר כיון דהוי ל\"ת לחוד אך קשה מה שהקשה שנית מש\"ס אלו מציאות יעו\"ש.
וראיתי למהר\"ב הלוי ז\"ל בס' מרכבת המשנה הל' שופר רצה להליץ על הגאון לקושיות אלו וגם ממה שהקשה עוד עליו מש\"ס דיו\"ט דף ח' ע\"ב יעו\"ש באומרו דעד כאן לא כתב הגאון דכל דאיכא הכשר מצוה דהיינו דהוי בעידנא אז אתי עשה של תורה ודחי שבות דדבריהם אלא במצות עשה דאלימא כגון שופר שמעלה זכרונם של ישראל וכן כבוד אב ואם דהוקש כבודם לכבוד המקום וכל כך הוא גדול שדוחה ל\"ת ועשה אי לאו קרא דאני אבל בעשה דעלמא אף דהוי הכשר מצוה לא דחי לשבות דדבריהם אלו דבריו בקיצור.
ולענ\"ד הוי תורה שבע\"פ ואין דרכו בכך לסתום כל כך ומ\"מ דא עקא במ\"ש בפי' הכשר מצוה לא כפי' רש\"י ולא כפי' התוס' שם דלפי' התוס' הכשר מצוה ר\"ל דלא הוי בעידנא דמבטל הל\"ת מקיים העשה וכדעביד העשה בעידנא דמבטל הל\"ת קרי ליה דעביד גוף המצוה יעו\"ש [יבמות] דף ו' ד\"ה שכן והיינו משום דס\"ל דמאי דמוקי הש\"ס לברייתא בלאו דמחמר נשארה האוקמתא ולפי' רש\"י הכשר מצוה פי' הוא דמוכרח כדי לקיים העשה לעבור אלא תעשה והיינו משום דס\"ל דאוקמתא דמחמר נדחה ופי' הברייתא הוא שחוט לי בשל לי יעו\"ש ואיך פי' פי' זה כמו שהוא פשוט ומה גם דפי' זה לא ניתן ליאמר בש\"ס כלל דא\"כ דפי' שאני הנך שכן הכשר מצוה פי' הוא דהוי בעידנא דכשמבשל או שוחט באותו מעשה מקיים מצות כבוד אב ואם א\"כ גם ביבום הוא כן דכשמיבמה באותו מעשה עצמו הוא מקיים יבמה יבא עליה ונדחה הלאו דואשה אל אחותה לא תקח וכו' והיאך דחי מה להנך שכן הכשר מצוה ובשלמא לפי' רש\"י שפי' דחי דיבום אפשר בחליצה ואינו מוכרח ליבם משא\"כ כבוד אב ואם דהוי הכשר מצוה דאי אפשר לכבוד אב ואם בלא בשול ושחיטה דזה הוא רצונו.
באופן דפי' זה תמוה טובא ולא הוי לא כפי' רש\"י ולא כפי' התוס' מעתה תמוהים דברי מהר\"ב הלוי ז\"ל שם שכתב וז\"ל מבואר הדבר שהרב ז\"ל הוא הרא\"ם בשיטת רש\"י והר\"ן אמרה לשמעתיה יעו\"ש בכל דבריו וליתא דהרא\"ם לא אמרה לשמעתיה לא כרש\"י ולא כתוס' דלרש\"י הכשר מצוה הוא כל דאי אפשר לקיים מצוה זאת בלי ביטול האחרת ובזה די לבטל מצוה משום קיום האחרת וא\"צ בעידנא ממש ולתוס' כדי לבטל מצוה משום קיום מצוה אחרת צריך בעידנא ממש ואין בעידנא קרוי הכשר מצוה אלא הכשר הוא שלא בעידנא ולרא\"ם צריך בעידנא ממש כדי לבטל מצוה אחרת כמו התוס' אלא שהרא\"ם מפרש הכשר מצוה דפי' הוי בעידנא דמי לפי' רש\"י על אופן שפי' בש\"ס מה להנך שכן הכשר ולא הוי כפי' רש\"י ולא כפי' התוס' ועל הכל צ\"ע.
גם במה שסיים מהר\"ב שם וז\"ל אך זה חלי וקשה טובא דלא אתיא אפילו כשיטת רש\"י והר\"ן דלדידהו דוקא כשאי אפשר בשום צד לקיים העשה מבלי שיעקר הל\"ת קרוי בעידנא אבל הכא גבי גזרה דרבה אפשר לקיים המצוה מבלי שיעבירנו ד\"א ברה\"ר כגון שלא ילך אצל בקי אלא שהבקי יוציאנו ידי חובתו בשופר שלו או שיבא בקי לכאן ובזה אף רש\"י והר\"ן יודו דלא הוי בעידנא אלו דבריו ז\"ל דבריו תמוהים טובא דהא כל דגזרו רבנן שלא יתקע שמא יעבירנו ד\"א ברה\"ר כיון שתוקע נמצא עובר אגזרה דרבנן והתקיעה עצמה היא האיסור דרבנן וא\"כ שפיר הוי בעידנא דבעידנא דתוקע ומקיים עשה דאורייתא מבטל שבות דרבנן דגזרו שלא לתקוע דהתקיעה עצמה אסירא מדרבנן ופשוט.
אבל קשה טובא מה שהקשה שם מהר\"ב ז\"ל להרא\"ם סדר קדושים דקא פסיק ותני דבמחמר ליכא אלא לאו ולא עשה והוא תמוה דאיכא עשה לכו\"ע יעו\"ש וכן אני תמיה על מ\"ש שם הרא\"ם בלשון הב' וז\"ל ושי\"ל דה\"א תיתי משאר קרבנות וכו' והא התוס' דף ה' ע\"ב הקשו על מ\"ש בש\"ס ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדבר וא\"ת נילף משאר קרבנות דדחו שבת וכו' ואומר ר\"י דחשיבי כולהו תדיר וכו' יעו\"ש ואיהו ז\"ל כיון דלענין עשה ול\"ת דחה כדחיית הש\"ס והש\"ס קיצר ולא קאמר תיתי משאר קרבנות דאיכא למימר שכן תדיר וכמ\"ש התוס' איך הוא נשתמש מקרבנות והן אמת שבלשונו שינה מדחיית הש\"ס ובתמיד לא קאמר שכן תדיר כהש\"ס אלא שכן ישנן לפני הדבר מ\"מ הדחיה שכן תדיר היא דחיה כדדחי לה הש\"ס וא\"כ הוא הדין קרבנות כמ\"ש התוס'.
הדרן לקמייתא לדברי הרא\"ם על הסמ\"ג שדבריו תמוהים ואף גם זאת ראיתי להרב רוח אליהו ז\"ל הל' שופר דקא מתמה על הרא\"ם עוד במה שהבין דבכבוד אב ואם אי לאו אני ה' הוה דחי העשה דכבוד אב ואם לעשה ול\"ת דשבת דאיכא כרת כיון דהוי בעידנא וליתא דלא אתי אני ה' אלא משום דבעלמא דחי עשה לל\"ת דיש בו כרת ולא דבעלמא דחי עשה לא תעשה ועשה וכמו שנראה הכי מדברי התוס' בסוגיין יעו\"ש אלו דבריו בקיצור ויש להליץ בעד הרא\"ם דאין כונתו בראיה זאת לומר דכיון שהוא בעידנא אמרינן דדחי עשה לל\"ת ועשה אי לאו קרא דאני ה' אלא כונתו דכל דהוי בעידנא דחי עשה ללאו שיש בו כרת להראות כחו של בעידנא דאף שיש בו כרת דחי אותו ואף דנקיט בלישניה עשה ול\"ת כיון דהאמת הוא דאיכא עשה ג\"כ נקיט ליה בלישניה באשגרת לישן ומה גם דהעשה שכנגדו הוא כבוד אב ואם ולגבי עשה גדול כזה העשה שכנגדו כלא חשיב וכמו שכתבו התוס' ד\"ה נגמר ונמצא דליכא אלא ל\"ת לחוד אלא דהוא חמור שיש בו כרת ושוב הביא מש\"ס ר\"ה להראות כח בעידנא שדוחה העשה לעשה ול\"ת ג\"כ ומכל מקום כל דבריו תמוהים ומה שכתבתי הוא משום יגדיל תורה.
עוד כתב הרב הנזכר שם דאין להקשות דעדיין נימא דלא אתי עשה ודוחה ל\"ת דכרת ואצטריך אני ה' דסד\"א דעשה דכבוד אב ואם דאלים ידחה לל\"ת דשבת דאית ביה כרת קמ\"ל דא\"כ לישמועינן קרא זה בל\"ת אחר דלית ביה כרת ולא בל\"ת דכרת דאיכא למטעי דקרא אתי לדיוקא דהא בעלמא אתי עשה ודחי לל\"ת ואף דאיכא כרת ע\"ד שכתב התוס' בענין אחר אלו דבריו ולא זכיתי להבינו דכתביה רחמנא זה גבי לא תעשה שיש בו כרת להורות דדוקא הכא דגלי אני ה' הוא דלא אתי עשה דאלים ודחי לל\"ת אף דיש כרת הא בעלמא יש כח בעשה אלים לדחות אף ל\"ת דאית ביה כרת.
ולעיקר קושיתו הוא כתב דאין להקשות אבל היא קושיא אלימתא הקשו אותה התוס' ד\"ה טעמא דכתב רחמנא וז\"ל וא\"ת אכתי הא אצטריך לגופא דסד\"א דהואיל והוקש וכו' לדחי כדאמר בסוף אלו מציאות וכו' ועיי\"ש מה שתירצו וראיתי להרב לח\"מ ז\"ל שהקשה בדברי רבינו דאיך כתב דמן הדין היה שתוקעין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם הא הך שבות הוי עשה ול\"ת ולא אתי עשה ודוחה ל\"ת ועשה אפי' של דבריהם וכמ\"ש רבינו לעיל פ\"א ותירץ בא' דהך שבות דיתקן כלי שיר הוא קל דהא התורה התירה לתקוע ולכן היה ראוי להתירה גם בשבת אלו דבריו ואנכי לא ידעתי את שיחו וכי התורה מתיר את השבות הא השבות הוא דרבנן ומכח השבות מתבטל התורה בשב ואל תעשה וזאת היא מה שקשה שיבא השבות שהוא עשה ול\"ת וידחה העשה ומה מתרץ דהוי השבות קיל דהתורה התירה אותו ואולי כונתו דכיון דא\"כ מתבטל המצוה מכל וכל ומוכרח לעשות המצוה כשחל יו\"ט בחול א\"כ צריך ג\"כ לתקוע בשבת דלא שייך לחלק בין שניהם כיון דכולהו שייך הך גזרה והוא תירוץ הפר\"ח דכתיבנא לעיל.
ועיין מה שתירץ ב' דשאני הכא דאי אפשר לעשות התקיעה מאתמול כמו התם יעו\"ש וגם בזה לא ידעתי דהקושיא היא דאיך כתב יבא עשה של תורה וידחה ל\"ת שבות של דבריהם והא השבות הזה הוא עשה ול\"ת ומה מתרץ דאי אפשר לעשותה מאתמול וכי משו\"ה יבא עשה וידחה ל\"ת ועשה ונהי דנדון דכתב רבינו בפ\"א הוא שיכול לעשותו מאתמול מ\"מ תלה אותו רבינו שאין עשה של תורה דחי ל\"ת ועשה דשבות דדבריהם גם את הג' שחילק מעין הב' בין נדון דהכא לדפ\"א דהכא הוא בעידנא והתם לאו בעידנא יעו\"ש קשה כמו שהקשיתי ועוד וכי זה מוסכם דכשהוא בעידנא יש כח בעשה לדחות עשה ול\"ת ומה גם דאין בדברי רבינו רמז מזה. כתב עוד וא\"ת וכו' והוא קושית הרא\"ם שלא תירצו והוא תירץ נכון ודוק ומ\"מ יש לדקדק עליו דעפ\"י מה שתירץ בראשונה למה שחקר בראשונה וברירנא כונתו אין מקום לקושיא זאת וכמו שכן תירץ הפר\"ח לקושיא זאת וכמ\"ש בסמוך.
נעוץ סופו בתחילתו במאי דאתן עלה מעיקרא במ\"ש הכנה\"ג סי' תקפ\"ח על דברי הר\"ן וכן כתב בתומת ישרים סי' ע\"ז ראיתי כעת אחר זמן רב בליקוטי הרב יד משה דף קנ\"ט ע\"א שהקשה עליהם ממ\"ש בפסחים דף ס\"ט והזאה מאי טעמא לא דחיה שבת וכו' דהא א\"ר אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת ומאי קושיא שאני מילה דליכא למתלי בטעות וק\"ל וצ\"ע.
ואנכי הרואה לא ידעתי את שיחו דלפי קושייתו נחזי אנן היאך היה קרב הקרבן פסח והא אפשר דהיום לאו י\"ד לחדש הוא ונמצא כמה מלאכות נעשות בקרבן פסח שלא במקום מצוה וגם נאבד מצות קרבן פסח דאינן עושין מספק קרבן פסח אחר אלא שאני קרבן פסח דלא קרב אלא בזמן שהיו מקדשין עפ\"י הראיה וכשהיה בית המקדש קיים דבאותו זמן לא היו מקדשין עפ\"י החשבון וכיון שכן מה הפרש יש בין מילה להזאה דקרבן פסח ופשוט." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומ\"ש הרב המגיד והלח\"מ עיין בספרי אגורה באהלך דף ט\"ז ע\"ג." + ], + [], + [], + [ + "[זה] שתוקע \n וכו'. ועיין מה שהביא הרב המגיד שאמר רבינו האי יעו\"ש וכ\"כ המרדכי הביאו ב\"י סי' תקפ\"ה וכתב מרן עליהם וז\"ל ומשמע דהיינו דוקא כשהיה שם התוקע בשעת הברכה וכו' יעו\"ש ועי' בשיירי כנה\"ג מה שצדד בדברים אלו ובסוף דבריו עיין מה שנסתפק שם וז\"ל וצריך לחקור אם יתברר לנו וכו' יעו\"ש ולענ\"ד נראה דבנדון זה לא יתחיל מתחילת התקיעות אלא ממקום שפסק הראשון ויש לדקדק בדבריו במה שצדד הספק בסוף דבריו דכיון דהברכה לא אהניא גם התקיעות לא מהנו מהיכן בא לו דהברכה לא אהניא אימא דמהניא לאותם התקיעות שתקע דהגע עצמך דאדם אחד שמע מקצת תקיעות ממקום אחד ושוב שמע מקצת תקיעות ממקום אחר מי לא צריך הב' ברכה אחרת היכא דסח בנתיים דע\"כ לא כתבו רבינו ומרן שמע תקיעה אחת בשעה אחת ושניה בשעה שניה הרי אלו מצטרף וכו' ומשמע בלא ברכה אלא היכא דליכא היסח הדעת אבל כל דאיכא היסח הדעת (א\"צ) [צריך] אשארה או אפשר לומר דאיירי בהיסח הדעת וחידוש אשמועינן דמצטרפין וא\"צ להתחיל מתחילת התקיעות ולעולם בברכה שניה ונראה להביא ראיה דצריך לברך ממ\"ש רבינו בהלכה זאת זה שתוקע כשהן יושבין הוא שתוקע על סדר הברכות כשהן עומדים ואינו מדבר בין תקיעות שמיושב לדמעומד ואם סח ביניהם אינו חוזר ומברך עכ\"ל משמע בין דמעומד לדמיושב לפי דהא מיהא יצא י\"ח באותם דמיושב הא לא יצא עדיין י\"ח והסיח דעתו צריך לברך ב' ועדיין יש לעיין בזה וא\"כ בנידון דידן דלצורך הצבור צריך ברכה אחרת לשאר התקיעות משום שלא שמע התוקע הב' הברכה יברך ויתחיל ממקום שפסק והברכה הא' לא אזלא לאיבוד כי נצרכה לתחילת התקיעות." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "סוכה \n שאין לה גג פסולה כיצד וכו'. כמין צריף או שסמך ראש הדופן לכותל וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ופרש\"י דכל שמגביה מן הקרקע טפח וכו' או שהרחיק מן הכותל טפח וסכך אותו טפח בסכך הסוכה כשירה דכיון דאיכא וכו' כשירה עכ\"ל ועיין להתוס' כתבו משמו היפך יעו\"ש ולדידי חזי לי דברי רש\"י כמ\"ש הרה\"מ דלתוס' יש להקשות מה מצאו מקום לפרש כן בדבריו דמ\"ש רש\"י והיתה סמוכה על יתידות אין כאן הכרח דכתב כן למצוא אופן שיניח חלל מלמעלה וע\"ז אמר ביתדות שיניח בכותל האחרת ועליהם יסמוך הכותל חדש ואה\"נ שלא יניח חלל זה בלא כלום אלא יסכך אותו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאין \n הקרקע נגזלת. וכרבנן שם דף ל\"א ודלא כר' אליעזר דסובר דקרקע נגזלת בב\"ק דף קי\"ז ואף דבסוכה אמרו ור\"א לטעמיה דאמר אין אדם יוצא י\"ח בסוכתו של חבירו אי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא וא\"נ קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא לאו למימרא דאיכא לספוקי בר\"א אלא כמ\"ש רש\"י דהוצרך לומר הכי ולא בפשיטות דר\"א ס\"ל קרקע נגזלת כדי לומר דר\"א פוסל בשאולה כדאיתא בקדושין יעו\"ש וזה היא דעת הריטב\"א בשיטתו בהך ש\"ס שכתב וז\"ל ואסיקנא דפליגי בשתקף את חבירו והוציאו מסוכתו דר\"א סבר קרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא ואין אדם יוצא י\"ח בסוכתו של חבירו וכו' כוונתו דאף דצדד הש\"ס בדעת ר\"א מ\"מ הרצון בו דר\"א סבר דאין אדם יוצא בסוכה שאולה ואף דלר\"א קרקע נגזלת תפס הצד הזה של הש\"ס כדי לומר דלר\"א סוכה שאולה פסולה והוא פשוט לאפוקי מהרב מרכבת המשנה שהצריך עיון דברי הריטב\"א אלו שכתב דלר\"א קרקע אינה נגזלת וכו' יעו\"ש שזה אמת ויציב ולדעת הרב המקשה אני תמיה עליו דאדמקשה ליה מהש\"ס דבב\"ק תיקשי ליה מש\"ס דסוכה גופא דאילו הריטב\"א כתב ואסיקנא וכו' ואילו בש\"ס לא אסיק הכי אלא מצדד אצדודי והאמת כונתו כדכתיבנא.
כתב ה\"ר מנוח בפ\"א וז\"ל ושמעתי בשם החכם ר' שמואל ב\"ר שלמה דמחיצות הסוכה והסכך כשרין מאשירה ומעיר הנדחת ע\"כ ואני אומר תינח מחיצות דאע\"ג דאמרינן כתותי מכתת שעוריה אפ\"ה כשרות אלא סכך אמאי כשר הא בעינן לגג הסוכה שיעור טפח לפחות עיי\"ש והרב יד אהרן ז\"ל סי' תרכ\"ט כתב עליו וז\"ל קשה דדפנות נמי בעי שיעור וכיון דלשריפה עומד בצרי משיעורייהו אלו דבריו. ואני מצאתי טעם ר' שמואל הביאו המעשה רוקח בריש ספרו פי\"ז מהל' שבת על מ\"ש הרמב\"ם דלחי של אשירה כשרה והבאתי לשונו בס' אגורה באהליך סי' נ\"ט וס' מחלק או\"ח וז\"ל הנרצה אלינו ומזה הפי' הוציא ה\"ר שמואל שמותר לסכך הסוכה באיסורי הנאה דאע\"ג דהוי הסיכוך כאילו נפרך והוו העלים דקים מ\"מ צלתה מרובה מחמתה ולא משוינן חילוק אי הוי מדבר שלם או נפרך לחתיכות דקות כעפר הואיל וממין הראוי לסכך הוא ע\"כ ונקט שם סכך והוא הדין דפנות דהוא הדין והוא הטעם להם דכיון דגבוהות י' ועבדי צל מה לי אי הוו מדבר שלם או נפרך לחתיכות דקות וא\"כ יפה שמע הרב מנוח על שם הרב שמואל דבין המחיצות בין הסכך מעצי אשירה כשרין וטעמו עמו ומה שיש לעמוד בדברי הר\"ש אלו עיין בספרי שם סי' נ\"ט מ\"ש ועל דברי מורינו הרב ר' משה גלאנטי ז\"ל וכעת ראיתי להרב יד אהרן ז\"ל שם מ\"ש על דברי מהרמ\"ג." + ] + ], + [ + [ + "קטן \n שאינו צריך לאמו כבן שש חייב בסוכה . וכתב מרן ויש לתמוה אמאי דחה מאי דאתמר לענין סוכה ונקט שיעורא דאתמר גבי עירוב ואפשר לדחוק וכו' ע\"כ ולפי קוצר דעתי לא באתי לכוונתו לידע מאי קא קשיא ליה דהא בסוגיין דעירובין בפירוש משוה להו אהדדי עירוב לסוכה מדתניא קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו וכן סוכה מי שאין צריך לאמו חייב בסוכה ועל פי הנחה זאת דשוין נינהו קשיא ליה לרב אסי.
עוד כתב מרן וז\"ל תני ר' הושעיא וכו' ואינו יוצא בעירוב אמו כצ\"ל לפי דעתי.
עוד כתב מרן ודע וכו' עד סוף הל' ואני ובני חטאים שלא זכינו להבינו במ\"ש דבליתיה לאבוה במתא הוי בן שש חייב בסוכה וזה אינו דבליתיה לאבוה במתא בן שש יוצא בעירוב אמו ואינו חייב בסוכה דשוין נינהו כמבואר בש\"ס וגם על הלח\"מ יפול התימה דכתב כמו כן.
וראיתי למרן ב\"י סי' תי\"ד כתב וז\"ל אבל הרי\"ף והרמב\"ם פ\"ו [וכו'] לא כתבו אלא דברי רב אסי לבד משמע דסבירא להו דלא סמכינן האי שינוייא דהא שני עד ועד בכלל ור' ינאי וריש לקיש דשנו הכי היינו משום דסבירא להו עד ולא עד בכלל ואנן כרב אסי נקטינן וכו' עכ\"ל והנה מ\"ש דר\"י ור\"ל דשנו הכי הוא משום דסבירא להו עד ולא עד בכלל לא ידעתי כוונתו דנראה מדבריו דאי סבירא להו עד ועד בכלל לא הוה קשיא להו מהברייתא והא אי הוי עד ועד בכלל קשיא להו יותר ויותר ובעיקר הלצתו בעד רבינו הוא דוחק גדול דמי הכניסו לעשות מחלוקת בין ר\"א לר\"ל ור' ינאי כל דמצינן למימר דלא פליגי והביטה וראה מ\"ש התוס' בסוגיין ד\"ה עד ועד לא בעי לשנויי וכו' דא\"כ פליגי ר\"י ור\"ל אדר\"א והמעיין בדבריהם יראה דהכי פירושו דכי הוה משנינן לר\"א הא כדאיתא והא כדאיתא נפקא דבן שש שלמים אי ליתיה לאבוה נגרר בתר האם ולר\"ל ור\"י דמשנינן הכי נפקא דבן חמש שלמים כל דליתיה לאבוה נגרר בתר האם הרי דכתבו דש\"ס מבקש שלא לעשות מחלוקת ואיך אנו נעשה מחלוקת ביניהם." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אכילה \n בליל יו\"ט הראשון חובה וכו'. וכתב מור\"ם סימן תר\"מ ס\"ד אבל בלילה ראשונה אפי' מצטער חייב לאכול שם כזית (כל בו) עכ\"ל והו\"ל להביא מהרא\"ש שכתב כן בפ' שלשה שאכלו גבי ש\"ס דף מ\"ט וז\"ל דדוקא מלילה ראשונה ואילך רשות אבל בלילה הראשונה חובה ואפי' יורדין גשמים חייב לאכול כזית בסוכה דילפינן ט\"ו ט\"ו מחג המצות הרי דאף דמצטער מכח הגשמים חייב בסוכה וכדברי הכלבו ואחרי ראות דברי הרא\"ש אלו אין מקום למה שהקשה הרב לשון למודים חלק או\"ח סימן רל\"א לדברי הכלבו אלו ממ\"ש ריש פ\"ק דע\"ז אע\"פ כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו' וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא ופריך ואמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ולפ\"ז מאי קשה ממצטער וכו' דמאי דפטור הוא בשאר ימים אבל לא בלילה הראשונה יעו\"ש דמאי דחייב בלילה הראשונה אף במצטער היינו מכח הגזירה שוה דט\"ו ט\"ו אבל בשאר ימים פטור וא\"כ לעתיד דמצוה להם הקב\"ה לעשות סוכה הוי כמו סוכה דשאר ימים וכשמצטערים פטירי וא\"כ שפיר מותיב מרבא וק\"ל.
וכ\"כ הטור סי' תרל\"ט וז\"ל ומיהו משאכל בה כזית דגן יצא אע\"ג דשיעור אכילה בלא סוכה הוא בכביצה שאני ליל ראשון שהוא חובה טפי ואפי' לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאוכלו חוצה לה וכו' וכתב מרן ב\"י וז\"ל ולבי מגמגם בזה דקאמר ואפילו לא בעי למיכל אלא כזית דאטו באי בעי תליא מילתא והו\"ל למימר לא מצי במקום לא בעי ועוד דהיא גופא מנ\"ל דשאני ליל ראשון משאר לילות וטפי [הוה] עדיף למינקט טעמא דגמר מחג המצות שיעורא מכזית וכו' אלו דבריו ופירוש דבריו דקשיא ליה ז\"ל במ\"ש ואפי' לא בעי למיכל אלא כזית דנראה דהוי ברצונו אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אלא דאי בעי למיכל כזית צריך שיהיה בסוכה ואינו כן דלילה ראשונה חייב לאכול בסוכה מדאורייתא ולא ברצונו תליא מילתא והכי הו\"ל למימר ואפי' לא מצי למיכל אלא כזית כלומר משום צד שיהיה דאינו יכול לאכול אלא כזית אפ\"ה אסור לאכול חוץ לסוכה ולא בעי יותר מכביצה להתחייב בסוכה והוצרכתי לבארו לפי שראיתי להרב ט\"ז ס\"ק י\"א שכתב שלא הבין קושיא זאת גם במה שהקשה שנית כתב עליו הט\"ז וז\"ל וקושיא הב' אינה קושיא דהטור יליף לה מהירושלמי דמייתי הרא\"ש בסוכה דף כ\"ז ר' זירא בעי מה להלן עד שיאכל כזית דגן מצה אף כאן עד שיאכל כזית דגן בסוכה ומפרש לה דהספק הוא אי הוי חיוב סוכה בליל ראשון [עד כזית] ואינו פטור אלא פחות מכזית וחמיר משאר לילות וקי\"ל לחומרא דבכזית חייב בסוכה וכו' אלו דבריו.
ולענ\"ד אין זה במשמעות דברי הירושלמי דא\"כ למה ליה למימר במצה כזית דגן הוה די שיאמר כזית מצה וכן במה שסיים כזית דגן בסוכה סתם הו\"ל למימר כזית בסוכה אלא וודאי דכל הספק הוא אי צריך דגן בסוכה כמו במצה או סגי בכזית דמיני תרגימא ומשו\"ה הזכיר דגן בשניהם וכן פירשה הרא\"ש ז\"ל ובנו הטור הולך בעקבי אביו ז\"ל וא\"כ אין מכאן ילפותא ומשו\"ה מגמגם בה מרן מהיכא יליף לה הטור והו\"ל למינקט טעמא דגמר מחג המצות דהוי שיעורא בכזית אלא דמצד אחר אני מגמגם אדברי מרן ז\"ל שכתב דהו\"ל למינקט טעמא דגמר ט\"ו ט\"ו וכו' דהיא היא כונת הטור ז\"ל שכתב דשאני ליל ראשון דהטור לא כתב הטעם מ\"ש דשאני ליל ראשון משאר לילות אלא כתב בסתם דשאני ליל ראשון וסמך על המבין והיינו טעמא דגמר ט\"ו ט\"ו מחג המצות וא\"כ אין מקום לקושיתו." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n זמן שיכנס לישב וכו'. וכתב הרב המגיד ומ\"מ נהגו שאין מברכין אלא מסעודה לסעודה והוא כסברת רבינו יעקב עכ\"ל ולא פורש אי מברך קודם ברכת המוציא או אחר ברכת המוציא והרא\"ש הביא משם הר\"מ [מרוטנבורק] דיברך קודם המוציא והוא הסכים דיברך אחר המוציא דכך הוא הראוי יעו\"ש הביא דבריהם הטור סימן תרמ\"ג ומן התימה על הרב חמדת ימים פ\"ד דסוכה שכתב דמנהג המהדרין לברך אותה מיד בכניסתם בסוכה בשעה שרוצים לאכול ואח\"כ רוחצים ידיהם דאף כי לפי הדין יכול לברך אותה קודם ברכת המוציא או אחר ברכת המוציא קודם שיטעום מ\"מ יותר טוב לעשות הדברים בלי פקפוק עכ\"ל. ומהתמהא דהא לדעת הרא\"ש ז\"ל שהוא בעל הסברא הלזו דיברך אותה אחר המוציא קודם טעימה בדוקא צריך לברכה כן ולא קודם ולדעת הר\"מ שהוא מאן דאמר קודם המוציא דוקא צריך אחר הישיבה קודם רחיצת ידים וכמ\"ש בפירוש הרא\"ש משמו וא\"כ איך כתב דכשמברך אותה מיד בכניסתו לסוכה נעשה הדבר בלי פקפוק והא אין נח להם למר ולמר והרי מרן בב\"י סי' הנזכר אף שרצה להסכים דעתו לדעת הר\"מ והליץ בעדו מתלונת הרא\"ש עליו לא מלאו לבו לפסוק כוותיה בספר הקצר כיון שנהגו העולם לברך באכילה ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל \n שאר המינים וכו'. ועיין להרא\"ש מ\"ש על דברי רבינו וכן הוא ס\"ל דיכול להוסיף מאותו מין עצמו אבל לא ממין אחר משום דאיכא בל תוסיף אפילו שמכוין לנוי כמו שיראה המעיין מתוך לשונו ומן התימה עליו דבאותו פרק גופיה לקמן גבי פלוגתא אי אוגדין את הלולב במינו או לא כתב וז\"ל ומינה נשמע לרבנן דאם הוסיף מין אחר לנוי אפי' דרך גדילתו אין בו משום בל תוסיף כיון דלא נתכוון אלא לנוי ובקיצור פסקי הרא\"ש הא דכתב הרא\"ש דאם הוסיף מין אחר לנוי ליכא בל תוסיף ברם הטור באו\"ח סי' תרנ\"א כתב וז\"ל ולא יוסיף וכו' אם יאחזנו לשם מצות לולב איכא בל תוסיף וכו' ע\"כ. משמע דאי לשם נוי ליכא בל תוסיף וכן מורה ממה שסיים נחלקו בו הגאונים אם הוא מין הדס ויכול להוסיף אותו וכו' ולא כתב לשם נוי משמע דאיירי במכוין לשם מצוה ובזה הולך הכל על נכון אמנם הרא\"ש כתב דברי הגאונים אלו וכתב לשם נוי יעו\"ש והשתא כל דברי הרא\"ש קשיא." + ] + ], + [ + [ + "או \n שהיה אחד מהם גנוב או גזול וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ בדעת רבינו דס\"ל מצוה הבאה בעבירה ובמצוות דרבנן לא ס\"ל מצוה הבאה בעבירה ואילו איהו גופיה פי\"ח מהל' מעשה הקרבנות הי\"ד כתב לדעת רבינו דלא ס\"ל מצוה הבאה בעבירה. וזה שאלתי לחד מרבנן ממתא שאלוניקי יע\"א החכם המופלג חר\"י די מאייו נ\"ע וכה היתה תשובתו אלי וז\"ל ואנא דאמרי דאי קשיא ליה דאמר מר דרבינו פסק כרב יהודה וכמ\"ש התוס' דלא חייש למצוה הבאה בעבירה ובהל' לולב כתב דרבינו פסק כשמואל דסבר דגזול פסול דומיא דקרבן ובקרבן ודאי דחייש למצוה הבאה בעבירה הא ודאי דרכו נסתרה ואנא דאמרי דהכי אמר מר דלעולם פסק כשמואל והיכא דגלי קרא דדמיא לקרבן הא ודאי שוין הם ויבואו שניהם כגון ביום ראשון ברם ביום ב' הנגלות לנו דלא דמי לקרבן שהרי יוצא בשאול ובכמה פיסולים אע\"ג דבמקדש דבר תורה הוי. ודע דהתוס' ז\"ל כתבו בסוף הסוגיא דהניזקין דף נ\"ה ופרק מרובה דף ס\"ח דאף מאן דלא חייש למצוה הבאה בעבירה היכא דמברכינן עליו ראוי להחמיר שאין זה מברך יעו\"ש ולפ\"ז אע\"ג דרבינו פסק כשמואל דסבר דלקרבן איכא להאי חששא פסק כוותיה ולא מטעמיה דלעולם היכא דגלי קרא דדמי לקרבן אי ליכא ברכה לא חיישינן אבל אי איכא ברכה אע\"ג דבלמד עצמו לא חיישינן בדבר שיש ברכה חיישינן וראוי להחמיר כמ\"ש התוס' ז\"ל אבל היכא דגלי דלא דמי לקרבן כגון ביום ב' אע\"ג דאיכא ברכה לא חיישינן להא. ולפי האמור אתה תחזה מה שיש בו מן הישוב למאי דקשיא ליה וניחא דפסק התם כרב יאודה אע\"ג דלא חייש והכא פסק כשמואל דחייש כוותיה ולא מטעמיה ולא הוצרך לפרושי כל כי האי מילתא שם רמז דאמר מר דפסק כר\"י וכסברת התוס' ודוק אלו דבריו.
והשבתי לו דאצלי אינו מן היישוב דהא כל עיקר תירוצו הוא ממ\"ש התוס' דלענין ברכה שייך שפיר לכו\"ע מצוה הבאה בעבירה משא\"כ לענין עשית המצוה דפליגי אמוראי והיינו טעמא דאין זה מברך אלא מנאץ א\"כ מאי שנא יום א' מיום ב' כיון דגם ביום ב' מברכינן ואין זה מברך ומה הידמות יש לזה עם קרבן לדברי מעכ\"ת דטעמא דיום [ראשון] הוי משום ברכה ולדבריו הקש הלזה הוא משום חק אמנה לפי פשטות דברי הלח\"מ ההקש מובן דבשלמא גבי יו\"ט ראשון דאינו יוצא בפסולים כיון דהוי דומיא דקרבן דאינו יוצא בפיסול מה התם מצוה הבאה בעבירה פסול אף הכא כן ברם לדברי כבוד תורתו דהיינו טעמא דיו\"ט ב' דיוצא בפסול ולא דמי לקרבן אף ה\"נ יוצא בפיסול אחרים דהיינו מצוה הבאה בעבירה ודוק.
כתב מרן כ\"מ בסוף הלשון אבל סנדל דחליצה דלית ליה שיעור וכו' עיין להרב עץ החיים הל' ציצית ובס' מקראי קודש שתפס עליו דלדבריו א\"כ סנדל של עיר הנדחת אמאי פסול כיון דלא בעי שיעור יעו\"ש.
עוד הקשה עליו וז\"ל גם סוף הל' שחיטה הכשיר רבינו עפר של עיר הנדחת לכיסוי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ולמה ליה האי טעמא תיפוק ליה דליכא שיעור קצוב ולא שייך לומר כתותי מכתת שעוריה עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לק\"מ דהוצרך להאי טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו דקשיא ליה דלו יהי דכשר לכיסוי דלא בעי שיעור מ\"מ הרי נהנה בעפר זה שמכסה בו ומתרץ דמצות לאו ליהנות ניתנו.
גם מאי דקשיא ליה שם דהכא פסק רבינו של אשרה פסול ושל ע\"ז לא יטול ואם נטל כשר והסכימו המגיד משנה והכ\"מ דע\"ז של גוי שביטלה יוצא ידי חובתו הרי שפסקום לקולא ואילו בפ\"ד דאיסורי מזבח על מ\"ש רבינו אשרה שביטלה אין מביאין ממנה עצים למערכה כתב מרן כיון דלענין לולב נקטינן לחומרא כ\"ש למערכה ודבריו סתרי אהדדי והצריך עיון ולא זכיתי לכונתו דהתם איירי באשרה וגם כאן אפי' נטל לא יצא והיאך עירב הוא ז\"ל ע\"ז עם אשרה ולפי מ\"ש מרן בציצית של ע\"ז לא תידוק דכשר אלא הכי תידוק אם הוא של ישראל הרי היא כשל עיר הנדחת דכתותי מכתת שעוריה ואם של גוי דאית ליה ביטול אם לאחר ביטול שפיר דמי ואם קודם ביטול הוי כשל ישראל וסמך אדהכא." + ], + [ + "של \n דמאי כשר שאפשר יפקיר נכסיו וכו'. כן הוא בש\"ס וכן נתנו טעם ג\"כ לערב בדמאי יעו\"ש בערובין דף ל\"א ומ\"מ רבינו שם בהל' עירובין פ\"א הט\"ו נתן טעם אחר מפני שראוי לעניים ויעו\"ש בתוספות מ\"ש דהוצרך לטעם דהפקר לסומכוס יעו\"ש ואף הכא בלולב איכא ההיא טעמא דחזי לעניים וא\"צ לטעם הפקר אלא אגב ההיא דעירובין דאצטריכא לההיא טעמא משום סומכוס נקטי לטעם דהפקר ברם לדידן דקי\"ל כרבנן א\"צ להפקר ומ\"מ יש לגמגם על רבינו למה לא השוה את מדותיו דבעירובין נקט טעמא דחזי לעניים והכא דאי בעי מפקיר וק\"ל.
ומ\"מ זאת תורת העולה מהש\"ס ורבינו דמצי מפקיר ביו\"ט ושבת מדאמרינן הואיל אשר בזה ישבתי דברי רש\"י שכתב במתני' דעירובין דף ל\"א ד\"ה ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו, ואע\"ג דמצי פריק להו השתא מיהא לא איפרק דמ\"ש דמאי דדמאי אף דלא מפקיר להו לנכסי דשאני הפקר דבידו לעשותו אף היום משא\"כ פדיון עד למחר ומן התימה על הריטב\"א על מסכת שבת כתב יד פט\"ז דף ק\"כ שכתב וז\"ל ואומר לאחרים בואו והצילו לכם אע\"ג דאסור להפקיר בשבת דנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן שאני הכא שהוא כמופקר מאליו וכו' יעו\"ש ומה יענה למ\"ש על שם רש\"י דנראה כמוכרח מכח מאי שנא ולזה אפשר דס\"ל דהאי מתני' היא רבי דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכיון דבבין השמשות מצי מפקיר חשיב חזי ליה.
והמה דברים בטלים דא\"כ פדיון נמי משום שבות הוא דגזרי ובין השמשות לא גזרו וחזרה החקירה לדוכתא, ויש לישב דשאני דמאי דחזי לעניים משא\"כ מעשר שני שלא נפדה לא חזי לשום אדם וכמ\"ש התוס' בעירובין דף ל' ע\"ב ד\"ה ולפרוש עליה, והשתא דאתאן להכי אינו מוכרח מאי דכתבת בדעת רש\"י דאפשר גם הוא יסבור כהריטב\"א.
אבל קשה מהסוגייאות דעירובין ולולב ופרק כל שעה דף ל\"ה יעו\"ש ועוד הקשיתי מסוגיית שבת דף קל\"א ע\"ב דאמרינן התם דאם צייץ בשבת טליתו חייב לר' אליעזר משום דבידו להפקירו יעו\"ש וכה הראיתי דברי הריטב\"א אלו להחכם המובהק עצום ורב מהרי\"ן ודחה להא דשבת דף קל\"א דהתם לענין חיוב חטאת כיון דמדאורייתא יכול להפקירו משו\"ה חייב עליה חטאת. ושוב נדפס ספר שער המלך וראיתי לו ז\"ל האי דחיה יעו\"ש.
ולענ\"ד קושייתי כדקאי קאי דמה לי אי איסורו מדרבנן סוף סוף אינו יכול להפקירו וכיון שכן ליכא חיובא דמוכרח לצייצו דוגמא לזה כתב הריטב\"א גופיה בסוכה גבי דף ל\"ד וז\"ל והנכון דטעמא משום דערלה היא מן הנשרפין וכתותי מכתת שיעוריה וכו' וכן תרומה טמאה [וכו'] ואע\"ג דתרומת אתרוג שהיא תרומת פירות מדרבנן בעלמא היא כל היכא דקאי לשריפה מידי טעמא ליהוי מכתת שיעוריה ופסול מן התורה הרי לך בהדיא דמכח איסור דרבנן נגרר אדאורייתא אף הכא מכח דאסור להפקיר מדרבנן ונמצא שחייב לצייצו ליכא חיובא דשבת ומה גם דהוי מידי דקרבן והוי מייתי חולין לעזרה נמצא חזרה קושיתי לדוכתא וכן מש\"ס דפרק כל שעה דשם ליכא למצדד שום צד כמו שצדד שם בשער המלך יעו\"ש ודע דמה שכתב שם בשער המלך להחזיק הקושיא מש\"ס דפ' מפנין מטעם דקשיא ליה מוקצה מחמת איסור כיון דאינו יכול להפקיר בשבת יש לדחות דכיון דחזי לעניים לא הוי מוקצה וכמ\"ש התוס' שם בפרק מפנין ד\"ה דאי בעי מפקר לנכסי יעו\"ש.
ברם שבתי וראה דהדחיה קיימת משום דכתב הריטב\"א גופיה בשיטה כ\"י וז\"ל ויש מעמידין הגירסא ואומרים דדוקא גבי תרומה דלא חזי לעולם אלא לכהן אבל דמאי חזי לדידיה ולכל העולם שמצניעו עד למחר ומתקנו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה אלא דאי בעי חזי ליה אלו דבריו נמצא דלהנך מפרשים חשיב הדמאי מוקצה אי לא אמרינן דיכול להפקיר אמנם אי מהא הדבר שקול מאי דעתיה אי כהתוס' שהביא בתחילה או כהיש מפרשים וכאן נתגלה דעתו אלא דבלא\"ה ליכא ישוב בההיא דמצה של דמאי דשם ליכא למצדד בשום צד ושוב ראיתי להרב אור יקרות בליקוטיו הקשה להפר\"ח או\"ח סי' תל\"ד דכתב כהריטב\"א ממה שהקשינו מחיוב חטאת למצייץ בשבת יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואין \n נותנים אותו לקטן וכו' ואינו מקנה וכו'. מכאן הוליד הרא\"ש פרק לולב הגזול דף מ\"א דאם אמר יהא במתנה עד שתצא בו ואחר כך יהא שלי כבתחילה לא יצא בו דהוי כמו שאול מהך דינא דאם אינו צריך לחזור וליתנו לו במתנה נהי דקטן לאו בר אקנויי הוא ליקני ליה עד שיצא בו ולחזור לו ממילא אלא וודאי צריך לחזור וליתנו לו במתנה וקטן לאו בר אקנויי הוא.
ומדברי הרא\"ש אלו ראיתי כתוב למורינו הרב אברהם בן עזרא ז\"ל ששמע מפי מורינו ורבינו בעל בתי כהונה שלמד למה שנסתפק לו אי קטן ביום ראשון דחייב מדרבנן בנטילת לולב אי יוצא בשאול וכמו שיוצא גדול בשאר הימים דהוי חיובו מדרבנן ושאול כשר ואחר שהעתיק דברי הרא\"ש ז\"ל כתב ועל דרך זה יש לדקדק בנידון דידן דאי איתא דיוצא בשאול ישאילנו לקטן ויצא בו אלא וודאי אינו יוצא בשאול אלו דבריו וכתב עליו מהר\"א בן עזרא ז\"ל וז\"ל זה שמעתי מפי הרב נר\"ו והסברא נותנת כן דכיון דחיובוהו רבנן במצוה דאורייתא הוי דוקא כעין דאורייתא דכתיב לכם משלכם אבל הראיה אחרי נשיקת ידיו ורגליו לענ\"ד לא מכרעא דאפי' נימא דיוצא בשאול אשמועינן דאי בעי לאקנויי ליה במתנה כעין של תורה לא ליקני ליה ולאו תקנתא דינוקא אשמועינן.
ולענ\"ד תלמידו אחרי נשיקת ידיו ורגליו יפה למד מה\"ר יצחק כהן מדברי הרא\"ש דאי איתא להא דר' זירא ה\"ק אי בעי לאקנויי ליה במתנה כעין של תורה לא ליקני ליה וכו' א\"כ מה למד הרא\"ש מהך דר\"ז דלא מהני לומר יהא במתנה עד שתצא בו ואח\"כ יהא שלי כבתחילה דהוי כמו שאול מדלא אמרינן דליקני ליה עד שיצא בו ולחזור לו ממילא וכו' אימא דאה\"נ דקנין כי האי מהני אף בגדול ומה שאמר ר\"ז לא ליקני הוא קנין כי האי דצריך הקטן אחר כך לאקנויי לגדול לא ליקני אבל קנין אחר כמו שאול מועיל וגדול וקטן שניהם שוים אלא וודאי דס\"ל להרא\"ש דמדאמר הש\"ס לא ליקני וכו' מורה דליכא שום קנין בקטן ואי איתא דבקנין אחר דהיינו לומר יהא במתנה עד שתצא בו ואח\"כ יהא שלי כבתחילה (ה\"ל לומר מועיל) [מועיל הו\"ל לומר] שיעשה קנין זה ומדלא אמר שמע מינה דאינו מועיל נמצא יפה דן מהרי\"ך מדברי הרא\"ש ז\"ל לנדון דידן ודין חליה דמהרי\"ך דלמד כן מדברי הרא\"ש ולא מפשטא דש\"ס דאילו מפשטא דש\"ס יש לדחות כדחית מהראב\"ע ומ\"מ אני תמיה לפי קוצר דעתי על מהרי\"ך ז\"ל דאין דינו יוצא בלמידה מדברי הרא\"ש אלא בפי' קתני הרא\"ש להאי דינא דכתב דאם אמר יהא במתנה עד שתצא בו ואח\"כ יהא שלי כבתחילה הוי כמו שאול והוא למד ממ\"ש ר\"ז לא ליקני וכו' דקטן לאו בר אקנויי וליקני ליה וכו' עד שיצא ולחזור לו ממילא אלא וודאי צריך לחזור וליתנו במתנה לבעליו וכו' הרי בפי' דס\"ל להרא\"ש דגם בקטן אינו מהני לומר ואחר כך יהא שלי כבתחילה דהוי כמו שאול ונמצא הרא\"ש בפי' קתני ליה.
ושוב ראיתי דברי אלה להמג\"א סימן תרנ\"ח ס\"ק ח' וז\"ל אם אמר לקטן יהא שלך עד שתצא בו לא יצא הרא\"ש ע\"כ וכ\"ש שאול ממש ומן התימה על הרבנים ומן האמור כמה תמוהים דברי הב\"ח סק\"ב שכתב ומשמע מדברי הרא\"ש דדוקא לאקנויי לגמרי על מנת שיחזרהו לו לא ליקני לינוקא אבל אם אמר ליה יהא שלך עד שתצא בו ואח\"כ תחזירהו לי דאינו אלא כמו שאול אצל התנוק שפיר דמי עכ\"ד ואדרבא נהפוך הוא שדברי הרא\"ש ברור מללו דגם בקטן לא מהני וצ\"ע ומן התימה על הרב יד אהרן הגהות ב\"י שהביא דברי הב\"ח והמג\"א ולא הרגיש כלל דשניהם כתבו זה היפך זה וכולם משם הרא\"ש ועוד כתב הרב יד אהרן ז\"ל משם הרב מנוח שכתב משם הירושלמי כדברי הב\"ח דאמר שם רב [נחמן בר] יעקב הוה יהיב אתרוגא לבריה הוה אמר ליה כשתזכה בו במצותו אחזירהו לי ע\"כ ואין זה מרפא ארוכה להב\"ח דכתב ומשמע מדברי הרא\"ש ולא מדברי הירושלמי.
ולענ\"ד גם מדברי הירושלמי אין ראיה דלשון הירושלמי הלשון שלו הוא כן בקיצור והכונה כדינו שיחזירהו לו במתנה והירושלמי לאו להכי נחית אלא לענין אחר שהביא ראיה מהאי עובדא יעו\"ש בש\"ס ירושלמי. ונ\"ל לפי כל הכתוב דקטן ביום ראשון אינו יוצא בשאול ואף שנראה היפך מהירושלמי יש לזווגו עם ש\"ס דידן וזה לדעת הרא\"ש אמנם יש לדוחה לדחות שיטת הרא\"ש באמור דלעולם דקטן יוצא ביום ראשון או בשאול או כעין שאול דהיינו שאומר שאחר שיוצא בו יהא שלו כבתחילה ומ\"ש בש\"ס לא ליקני איניש לינוקא וכו' היינו בענין הקנאה אבל אה\"נ דשאול מהני לקטן וכדחיית מהראב\"ע זלה\"ה הנז\"ל ויבא ש\"ס דידן כפשט הירושלמי ומ\"ש מ\"ה מהראב\"ע זלה\"ה דמצד הסברא מוכח דאינו יוצא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אחרי נשיקת ידיו ורגליו לבי אומר לי דאין נדון זה נכנס בגדר זה דכל דתקון וכו' דלא אמרינן כל דתקון אלא כענין מעשר ירקות וכיוצא שהוא ענין שוה לכו\"ע דרבנן תקנו מעשר בירקות אף דפטירי מדאורייתא משא\"כ בנידון דידן דאינו שוה תקון זה לכו\"ע אלא לקטן דוקא וזה הוי חינוך בנידון זה לא שייך למימר כל דתקון וכו' כנ\"ל.", + " ואין\n נותנים אותו לקטן . והקשה הרב תנא הוא הביאו הבני דוד דמשמע דאפי' דיש לקטן קנין מדרבנן לא מהני ממ\"ש פרק לולב הגזול ההיא איתתא דאתאי קמיה דר\"נ וכו' והא פעיתא היא אין לה אלא דמי עצים והרי התם דמשום תקנה דרבנן דתקנת השבים יוצא י\"ח דאורייתא ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לא קשה דשאני גבי לולב דאי לא מקני לינוקא אינו מתבטל תקנת חכמים שיהיה קטן מקנה משא\"כ גבי סוכה דאי יסתור סוכתו כדי ליתן המריש מתבטל תקנת חכמים.
וחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו רצה לחלק בין סוכה ללולב דבלולב קפיד קרא דלא מהני שאול נמצא דצריך שיהיה משלו גמור משא\"כ בסוכה דמהני אפי' שאולה נמצא דלא קפיד קרא שיהיה כל כך שלו וא\"כ כל דהוי שלו אף מתקנת חכמים חשוב כשלו כמן התורה.
ושוב אחר זמן רב ראיתי קושיא הלזו הקשה אותה הרב משאת משה חלק או\"ח סי' ד' להלח\"מ יעו\"ש דמכח קושיתו זאת פנה מדרך הלח\"מ יעו\"ש וכבר כתיבנא דלק\"מ וכעת נראה לברר יותר דשניא דא מן דא דשאני עובדא דרב נחמן דכל עצמן של רבנן בסוכה הוא דתקנו הכי ומשום תקנת השבים והם אמרו בפירוש דיוצא י\"ח מה שאין כן בקנית קטן דלא תקנו בלולב אלא בעלמא ואמרינן בהא לא תקנו ותיקום בדאורייתא." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..40a33d60b3cbb0218c4ce95152b68264c1e6f3bb --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zemanim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,162 @@ +{ + "title": "Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Shofar,_Sukkah_and_Lulav", + "text": [ + [ + [ + "עיין בהגהות מיימוני מה שהאריך אם מותר להתענות בר\"ה או אסור ועיין להרב ט\"ז סי' תקצ\"ז שכתב דאי אפשר לומר מצוה להתענות דמצינו גבי אלישע שאכל אצל השונמית ואותו היום היה ר\"ה כדאיתא במדרש אלו דבריו וראיתי בספר מגיני ארץ בגליון הג\"ה בשם צ\"ש כתב עליו דבמחילה מכבודו אינו דבמלכים ב' פ' ד' כתיב ויעבור אלישע וכו' ושם אשה גדולה ותחזק בו לאכול לחם עד ויסר אל העליה וישכב שמה ואיתא בזוהר ריש סדר בשלח אשה גדולה בעובדהא וכו' עד ויהי היום עכ\"ל פי' דבריו דלא דריש בזהר שהיה ר\"ה בויהי היום הא' דכתיב שם אכילה אלא בויהי היום הב' דלא כתיב שם אכילה וק\"ל." + ], + [], + [ + "ואם \n תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול וכו'. פי' דבשמיעת הקול נהנה דקיים המצוה ויש לו שכר מצוה ואהא תירץ דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא חשיב זה הנאה אלא כשנהנה הגוף מעצמו של דבר ומיהו קשיא לי דהא נהנה הגוף מעצמו של דבר דשופר יש בה קול ערב ככלי זמר והרי זה דומה למודר הנאה ממעיין דאינו טובל טבילת מצוה בימות החמה משום דקא מתהני גופא ואולי דאין קול זה חשיב הנאת הגוף ואפי' למאן דסבר דאיכא הנאה התוקע הוא דנהנה בתקיעתו יעו\"ש בב\"ח סי' תקפ\"ו סק\"ו והנראה יותר דלא דמי דבמעיין מיד שטבל נעשה המצוה ונשאר אח\"כ הנאה לחודה משא\"כ בשופר דאחר המצוה ליכא הנאה לחודה.", + " וכן\n שופר של עולה וכו'. וכתב מרן היינו כשתלשו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה וכו' עכ\"ל וכתב עליו הרב אור יקרות וז\"ל הרב העתיק לשון רש\"י על דברי רבנו והוא תמוה לפי מה שפסק רבינו פ\"ב מהלכות מעילה וז\"ל עצמות העולה שפירשו קודם זריקה אין מועלין בהם לאחר זריקה שהזריקה מתרת אותם ואם פירשו לאחר זריקה מועלים בהם לעולם ע\"כ ואם כן אדרבא אי מיירי לאחר זריקה אתי שפיר טפי דיש מעילה לעולם אבל קודם זריקה אין מעילה אלא אם תקע קודם זריקה וצ\"ע עכ\"ל.
ולענ\"ד י\"ל דכונת מרן הכי היינו כשתלשו קודם זריקה ותקע בו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה תקע אין מעילה כדאמרינן בזבחים ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל נאמר לו יהיה וכו' אף עולה עצמותיו מותרין ואוקמוה בפירש קודם זריקה דיכול ליהנות לאחר זריקה יעו\"ש וה\"ה דהוה מצי לאוקומיה בתלשו לאחר זריקה ולא אתא למעוטי אלא כשתלשו קודם זריקה ותקע בו לאחר זריקה דליכא מעילה דודאי מותר לתקוע בו ומאי אתא לאשמועינן דאין בקול דין גזל וגם מצות לאו ליהנות ניתנו מאחר דמותר לעשות אפי' קתא דסכינא ואפרש גם זה בכונת רש\"י.", + " לפיכך\n המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו וכו'. ועיין מ\"ש הרב המגיד והלח\"מ ז\"ל ויפה תירץ הבן יקיר לי פחד יצחק יהי' בעזרתו ע\"פ המחלוקת דאיכא בין רבינו וסייעתיה להחולקים עמו דרבינו ס\"ל דאפי' הוא בעצמו יכול לתקוע ולא חשיב הנאה מה שנהנה בתקיעתו והחולקים סבירא להו דהוא בעצמו לא יתקע אלא אחר יתקע לו ועיין בב\"י וב\"ח סימן תקפ\"ו וא\"כ כיון דרבינו פסק מותר לתקוע בו ולא חשיב הנאה מה שמתפאר בתקיעתו כ\"ש כשנדר הנאה מחבירו דיכול לתקוע לו וק\"ל." + ], + [ + "ואין \n עשה דוחה לא תעשה ועשה. כן הוא בגמ' וכתב הר\"ן קושטא דמילתה קאמר ומיהו לא צריכינן להכי דאפי' דהוי יו\"ט ל\"ת גרידא לא אתו מכשירי שופר ודחו לה דהא בעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה ע\"כ וקשה דהר\"ן סותר עצמו דידיה אדידיה דכתב הנמוקי יוסף בפרק אלו מציאות וז\"ל ועל הא דאמר דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה איכא דמקשו למה לי מהאי טעמא תיפוק ליה דאפי' ליכא (בהאי טעמא) [גבי טומאה] אלא לאו גרידא לא דחי ליה דהא בעידנא דקא מעקר לאו דטומאה לא מקיים עשה דאבידה ותירצו דלרוחא דמילתא אקשו הכי והר\"ן תירץ דהכא נמי בשעה שעבר הלאו מקיים העשה וכו' אבל הרב יהוסף בלשונו כתב דשאר מפרשים לא סברי הכי אלא דהכל אחד עכ\"ל הנך רואה דמכח הקושיא נדחק עצמו נגד המפרשים ולחלק יצא בין ההיא דאבדה לשאר נדונות ולפי מ\"ש בראש השנה נמצא דאזיל ומודה שכן דרך הש\"ס לומר כן לרווחא דמילתא ויש לדוחה לדחות בקל ועיין להמל\"מ ומ\"ש בספרי אגורה באהלך דף ט'." + ] + ], + [ + [], + [ + "כל \n מי שאינו חייב בדבר וכו'. וכתב הרב המגיד ואין נראה כן מדברי רבינו פ\"ג מהלכות ציצית כצ\"ל." + ], + [], + [ + "המתעסק \n וכו'. עיין להרא\"ש בראש השנה דפוסק כדעת רבינו דמצות צריכות כונה וקשה עליו דבפרק לולב הגזול דף מ\"ב נראה דפוסק דמצות אין צריכות כונה יעו\"ש. ונלע\"ד דסובר דמצות צריכות כונה ובפרק לולב הגזול דקא שקיל וטרי הוי בין למאן דסובר מצות צריכות כונה בין למאן דסובר אין צריכות כונה דלכו\"ע קשה איך יברך על הלולב עובר לעשייתן דהא מדהגביה נפק ביה דלמ\"ד מצות אין צריכות כונה מיד יצא ולמ\"ד צריכות כונה הא איכוון לצאת דלצאת י\"ח נטל הלולב בידו ומיד יצא קודם שיברך ואין לך מכוון יותר מזה ואהא משני כל הני שינויי אלא שבתירוץ שתי' במכוון שלא לצאת עד אחר הברכה הוקשה לו מההיא דמצות אין צריכות כונה למאן דס\"ל הכי דלא יתכן לדידיה התירוץ הזה ואהא משני דיש הפרש בין אינו מכוון למצוה למכוון שלא לצאת וברור.
ועל דרך זה אין מקום למ\"ש הרב מקראי קודש דף ע\"ג על מ\"ש מרן פ\"ו דלולב ה\"ט וז\"ל וכתבו המפרשים ז\"ל דכיון דקי\"ל דכל המצות מברך עליו עובר לעשייתן שמברך עליו קודם שיטלנו או יהפוך וכו' דכיון דרבינו פוסק דמצות צריכות כונה א\"צ לכל אלו התנאים וכו' יעו\"ש דהא אף דס\"ל לרבינו מצות צריכות כונה אפ\"ה צרכינן להני תנאי והיינו טעמא דמי שנוטל הלולב לצאת י\"ח הרי מכוון לצאת והיאך יברך אחר הנטילה דבהא קאי מרן דהרוצה לצאת י\"ח היאך יברך ואהא מתני שיהפוך וכו' או בכלי וכו' וק\"ל.
עוד כתב הרא\"ש וז\"ל והא דלא משני הכא הכי וכו' עד אלא כדרך גדילתן וכו' עכ\"ל וכתב הרב מוצל מאש שבסוף ס' רב יוסף סי' ז' וז\"ל וכעת נתקשיתי דאמאי לא תירצו כשכיון שלא לצאת ואח\"כ ראיתי להרא\"ש שתירץ דכיון דהוא עם הארץ וכו' ולא הבינותי דברים אלו דאי ידע שאינו יוצא בכך אבל אם נוטלו דרך גדילתו יודע שיוצא י\"ח אמאי וכו' יטלנו דרך גדילתו ויצא בו ודי לו בזה אלא וודאי שהוא מכוון שלא לצאת כדי לילך אצל בקי ולכך הופכו וא\"כ הוא היאך קורא אותו יוצא ברשות כיון שהיה יכול לצאת בו אם לא הפכו והוא הפכו בכוונה עכ\"ל.
ואני הדיוט לא הבינותי דבריו דלפי קושיתו זאת בדברי הרא\"ש ממילא נפרכא קושיתו שהיא קושית הרא\"ש דלוקמא במכוון שלא לצאת דא\"כ דמכוון שלא לצאת איך מקרי טרוד בדבר מצוה יכוון לצאת ויצא י\"ח ואיך כתב דלא הבין תירוץ הרא\"ש כלומר דהקושיא במקומה עומדת ואדרבא כפי דבריו קשה על הרא\"ש במאי דמקשה דלוקמא בגמ' במכוון שלא לצאת דלא קשה מידי ע\"פ דרכו כדכתיבנא ואולי כוונתו דקאי בין להתירוץ בין להקושיא.
ולעיקר קושיתו על דברי הרא\"ש נראה אחר שנדקדק בדברי הרא\"ש שכתב שאינו בקי בדיני כוונת המצוות ולא כתב שאינו בקי במצוות ודאי דסובר דיודע לעשות המצוה אבל אינו יודע לעשותה כתיקונה ולכן הולך אצל בקי במצוות ויודע דבהפכו אינו יוצא וכמ\"ש רש\"י ריש פרק לולב וערבה על מ\"ש בש\"ס שמא יעבירנו ארבע אמות ברה\"ר וכו' לילך אצל בקי ללמוד ברכתו או נענועו עכ\"ל נמצא דידע זה לעשות המצוה אבל הברכה או הנענוע אינו יודע ורוצה לעשות המצוה כתיקונה ולכן הופכו.
אך קשה להרי\"ף שהביא אוקמתא דאביי ורבא דפוסק מצוות אין צריכות כונה ולכן השמיט ההיא מימרא דאבוה דשמואל דאכלוהו פרסיים לא יצא ובפרק ערבי פסחים הביא ברייתא דרבי יוסי דמרור דס\"ל מצות צריכות כונה וכן הביא ברייתא דרבי יוסי בר\"ה דתני עד שיכוין שומע ומשמיע והוי סתרן אהדדי.
וראיתי להרב פר\"ח הל' ר\"ה סי' תקפ\"ט הקשה על מ\"ש ה\"ר יונה לחלק בין מצוה דמעשה למצוה דדבור וז\"ל ויש לתמוה דא\"כ מאי מקשה בש\"ס פרק היה קורא למ\"ד מצות א\"צ כונה ממתני' דפרק היה קורא דתני אם כיון לבו וכו' הא שאני ק\"ש דלית בה מעשה ועוד ממאי דמותיב במגילה למ\"ד מצות א\"צ כונה ממתני' דהיה עובר אחורי ביהכ\"נ ושמע קול שופר או קול מגילה וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לומר דע\"כ לא חילקו הר\"י ודעימיה אלא לדידן ברם לרבא לא אמר אדם דהא בש\"ס אמר רבא בפי' זאת אומרת התוקע לשיר יצא והיינו מההיא דאכלוהו פרסיים דהוי מעשה וכמ\"ש הר\"ן והרה\"מ בפי' וכת דידן לחלק בין דבור למעשה עיין להרה\"מ והר\"ן וא\"כ מ\"ש הר\"י דאפי' מי שסובר מצות אין צריכות כונה במעשה בדבור מודה היינו למאן דפוסק כרבא דא\"צ כונה מודה במצוה דאין בה מעשה ברם לרבא גופיה לא מחלק וכמ\"ש במגילה סד\"א אכול מצה אמר רחמנא והא אכל וכו' קמ\"ל דשניהם שוים וא\"כ קושית הש\"ס היא לרבא דאינו מחלק בין מצוה דאית בה מעשה למצוה דלית בה מעשה וכמו שהקשה כן בבירור במגילה לרבא ממתני' דק\"ש וכן פירש רש\"י בברכות ומה שהקשה הלח\"מ להרה\"מ אינו אלא למה שהיה סבור לחלק בין תקיעת שופר למגילה ונמצא שופר ומצה שוין ונקראין מעשה ודוק." + ], + [], + [ + "יו\"ט \n וכו' אע\"פ שהתקיעה משום שבות וכו'. יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם וכו'. הקשה הלח\"מ ז\"ל ממ\"ש רבינו לעיל פ\"א דיו\"ט עשה ולא תעשה והשבות הוי דעשה ול\"ת ולא דחי תקיעה שהיא מ\"ע השבות שלה בקום עשה דרבנן העמידו דבריהם נגד תורה בשב ואל תעשה וכו'. ולענ\"ד דברי רבינו מבוררין כשמש וכונתו פשוטה דכיון דליכא אלא שבות דרבנן איך ידחה לתקיעת שופר שהיא דאורייתא אינו מן הדין וזהו שכתב ומן הדין היה וכו' והגזירה הניחה בעל פה והיינו מ\"ש לעיל פ\"א דיו\"ט עשה ולא תעשה וכן שבות שלו ופי' דבריו שם כמ\"ש מרן ז\"ל שם דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכשם דלא דחי למלאכה דאורייתא כך לא דחי לשבות דדבריהם ואין זה דבר חדש כי זה ברור בדברי רבינו דלא כתב כאן טעמא דמילתא דלמה אין תוקעין שהניחו בע\"פ והיינו טעמא דכתבו לעיל פ\"א ופשוט ומ\"ש ולמה אין תוקעין אינו הגזירה אלא פי' למ\"ש שבות של דבריהם וקא מפרש מהו השבות שמכחו אין תוקעין שמא יטלנו בידו וכמ\"ש בש\"ס.
גם מ\"ש וכי תימא דשאני התם דהוי משום שמא יתלוש אף הכא נמי איכא גזרה שמא יתקן כלי שיר ע\"כ לא ידעתי את שיחו דלמה בדה טעם זה מלבו כיון דבש\"ס קא יהיב טעמא שמא יעבירנו ד' אמות ברה\"ר וכן ציין הרב המגיד ובשביתת שבת איכא עשה ול\"ת וגזרת חכמים חשיב כעשה ול\"ת ואין כח בעשה דשופר לדחות שבות של דבריהם דעשה ול\"ת וכדכתיבנא אנן בדידן וממילא אין מקום למה שתירץ וי\"ל וכו' כמו שיראה המעיין וכן למה שתירץ עוד ואף בלא זה אין דבריו מבוררין בתירוצו הג' ודבריו בתירוץ הג' הם דברי הרא\"ם על הסמ\"ג הל' שופר למאי דקשיא ליה דגם ביו\"ט לא יתקעו משום גזרה דשמא יתקן כלי שיר וכו' יעו\"ש ברם מעולם ליכא מ\"ד דטעמא דאין תוקעין בשבת משום שבות הוא שמא יתקן כלי שיר דלא אמרו כן בש\"ס ועי' בב\"ח סי' תקפ\"ח מ\"ש על הרא\"ם בדבריו אלו.
ואחרי הלח\"מ נמשך המג\"א בהבנת דברי רבינו שהבין דמ\"ש ולמה אין תוקעין גזרה הוא טעם למה שהקשה ומן הדין היה ואהא תירץ משום גזרה יעו\"ש בלשונו וליתא אלא פי' דבריו הוא כדכתיבנא דטעם דדוחה השבות למצוה דאורייתא הניחו בע\"פ ומ\"ש ולמה אין תוקעין הוא פי' השבות שאמרו בש\"ס וכדכתיבנא.
והקשה הר\"ן בריש פרק יו\"ט של ר\"ה וז\"ל וא\"ת מאי שנא הני דגזרינן בשבת ומאי שנא מילה דשריא בשבת ולא גזרינן שמא יעביר תינוק או איזמל ד' אמות ברה\"ר ועיין להכנה\"ג סימן תקפ\"ח שהקשה עליו ממ\"ש בפ' לולב וערבה דלולב גזרה משום דלא ידעינן בקבועא דירחא וטעם זה יספיק לתת הפרש בין לולב למילה ושופר ג\"כ כבר כתב הוא ז\"ל דהוי דומיא דלולב לענין דלא ידעינן בקבועא דירחא יעו\"ש. וראיתי למה\"ר יצחק נוניש בשער המלך שרצה לישב לזה דס\"ל להר\"ן דאע\"ג דגבי לולב היינו טעמא דלא בקיאינן בקבועא דירחא הא לאו הכי לא גזרינן שמא יעבירנו משום דהוי מצוה דכל ישראל דאלימא אבל מצוה דיחיד אפי' ודאית לא דחי שבת והיינו טעמא דהזאה דלא דחי שבת אע\"ג דהוי מצוה ודאית משום דהוי מצוה דיחיד ומשו\"ה קשיא ליה ממילה דהוי מצוה דיחיד אלו דבריו.
ולי איננו שוה בכונת הר\"ן ז\"ל כלל דלפי דבריו דקושיתו היא מהזאה למילה והזאה לא נזכר בדברי הר\"ן כלל וזה לשון הר\"ן מאי שנא הני דגזרינן והיינו שופר ולולב וכן מתירוץ דתירץ דהני שאני לפי שהכל טרודים וכו' והיינו שופר ולולב ולא נזכר בדבריו הזאה כלל נמצא דקושיתו בפי' הוי מלולב ושופר וגם התירוץ שתירץ הר\"ן לא שייכא לקושייתו אי הכי קשיא לי כמבואר וחזרה קושית הרב לדוכתא ועוד קשה לי עליו דמאי קשה ליה ממילה שאני מילה דגלי קרא ביום השמיני ביום אפילו בשבת וכיון שחייבה תורה למול בשבת היאך יאמרו רבנן שלא לימול וכתוב זה מה תהא עליה משא\"כ בשאר המצות דעקרו להו רבנן בשב ואל תעשה משום דיתקיים המצות בשנים אחרים ולא תבטל המצוה מכל וכל ונמצא א\"כ אין מקום לקושיא זאת ותירץ הר\"ן לקושיתו וז\"ל וי\"ל דהני שאני לפי שהכל טרודים בהם ולא מדכר חדא לחבריה משא\"כ במילה והקשה עליו הרב שער המלך שם מדגרסינן פ\"ק דיומא ולטעמיך הזאה כל ז' מי איכא וכו' והא טעמא דהזאה שמא יעבירנו ד' אמות ברה\"ר כדאמרינן באלו דברים והזאה מ\"ט לא דחיא שבת מכדי טלטול בעלמא דוחה שבת משום פסח אמר רבה גזרה שמא יעבירנו ד' אמות והא הכא ליכא למגזר משום דמדכרי ליה דומיא דמילה ולעולם דהזאה כל ז' איכא ועיין מה שתירץ במה שהשיא כונת הש\"ס דאמר ביומא הזאה שבות משום איסור טלטול ואף דלגבי מצוה איסור טלטול ליכא הכא דהזאה זאת הוי דרבנן איכא איסור שבות טלטול זה יעו\"ש.
ולענ\"ד כל זה הוא תורה שבעל פה והוי כהררים התלוים בשער ועוד דמלישנא דש\"ס לא משמע הכי דקאמר הזאה כל ז' מי איכא והא קי\"ל דהזאה שבות ואי הך שבות הוא משום טלטול היכן קי\"ל הכי והא שבות דהזאה דעלמא הוי מטעם שמא יעבירנו ד' אמות ברה\"ר ולעיקר קושייתו מהזאה לתירוץ הר\"ן דהא הזאה דומה למילה שאין העולם טרודים ואפ\"ה לא דחי הזאה י\"ל דשאני טמא דליכא עליה שום מצוה משו\"ה אף שהחששא היא רחוקה גזרינן משום שבות משא\"כ שופר ולולב ומגילה דכבר נתחייבו במצות צריך טעמא אלימתא לפוטרן שמא יעבירנו והדבר קרוב לודאי דכל העם טרודים ודומה לזה הוי ג\"כ הזאה דכהן השורף את הפרה דליכא שום חיובא מקיום המצוה עליו ודוק ומילה כיון דבא יום ח' נתחייב אין כח בגזרה שמא יעביר איזמל או תנוק ברה\"ר כיון דאין כל העם טרודים.
אשר בזה יתורץ אצלי שקשה לכאורה לרבינו פ\"ו מהל' קרבן פסח ה\"ו שכתב והלא איסור הזיה בשבת משום שבות והפסח בכרת ואיך יעמידו דבריהם במקום כרת מפני שביום שהוא אסור בהזיה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת וכו' ויש להקשות עליו דלמה נשתמש מזה משום שעדיין אינו זמן הקרבן והא בלא\"ה גם כן גזרינן דהא לולב ושופר אף שבבא היום נתחייב במצוה ואפ\"ה משום גזרת רבה שמא יעבירנו נדחה המצוה אלא שעל פי מ\"ש לא קשיא כלל דהוצרך לזה דעדיין לא בא החיוב כדי דלא תיקשי מאי שנא מילה דהיא מצוה פרטית כמו הזאה ומילה דוחה שבת והזאה לא ומשו\"ה מחלק דשאני הזאה שעדיין לא נתחייב בפסח ודוק.
ומן האמור אני תמיה על הריטב\"א בחי' בסוכה שכתב וז\"ל והשתא מתרצה לן אחריתי דמילה דוחה שבת ולא העמידו דבריהם לגזור משום גזרה דרבה שאין הטעם מפני שאינה בכל ישראל אלא אבי הבן כמו שכתבו מקצת רבנן דהא הזאה דליכא אלא בחד והעמידו דבריהם מטעם גזרה דרבה ואע\"ג דיש בה כרת אלא הטעם הוא שהוא דאורייתא וידעי בקבועה דירחא דהרי יום ח' הוא ברור ולכן לא גזרו לדחות מצותו שעליו משא\"כ לולב שאינו ברור מן התורה ומשא\"כ מגילה שהוא מדבריהם ומשא\"כ בהזאה שאף שזמן הפסח ברור והיא של תורה כיון דעכשיו טמא ואינו מחיוב בפסח גזרו בהזאתו אלו דבריו והתמהא דהא חילוק עצמו שחלק בהזאה בסוף דבריו דשאני הזאה דבאותה שעה עדין לא נתחייב בפסח היה יכול לחלקו ג\"כ למאי דכתב משם מקצת רבנן דמילה שאני דהוא אבי הבן לחוד ואינה בכל ישראל דהוא חילוק הר\"ן ז\"ל וקשיא ליה מהזאה דהוי ג\"כ בחד והעמידו דבריהם מכח גזרה דרבה ומכח הך קושיא דהזאה נייד מטעם זה דמקצת רבנן ולמה דחה אותו כיון דיש לחלק בין כשהמצוה היא בחד לכשהיא בכל ישראל ומשו\"ה מילה שהיא בחד דחיה שבת ושאני הזאה דאפילו שהיא בחד לא דחיה שבת משום דהזאה שאני דעדין לא נתחייב במצוה וכמו שחילק איהו גופיה דכיון דהדבר קל דעדיין לא נתחייב במצוה משום חשש כל דהו נדחית המצוה.
ושוב נגלה אלי שהקושית הכנה\"ג על הר\"ן הקשה אותה הרב שער אפרים סי' ב' משם הרב השואל יעו\"ש ועיי\"ש מ\"ש לתרץ דברי הר\"ן פשוטים ואנכי הגדתי שלא זכיתי להבין תירוצו דבש\"ס בפי' משתמש ללולב ביום א' לדידן דלא נטלינן ליה משום דלא ידעינן בקבועא דירחא כלומר וכיון דאינה מצוה ודאית גזרינן גזרה דרבה וא\"כ שפיר קשיא ליה לשואל דמאי קשיא ליה להר\"ן ממילה שאני הכי שהיא מצוה ודאית וק\"ל ובנו הרב שם בהגה מתרץ ליה דקושית הר\"ן היא מאי שנא דלולב ביום א' במקדש תקינו ליה רבנן בביתו כמ\"ש בש\"ס ומשום גזרה דרבה ומאי שנא במילה דלא גזרינן אלו דבריו וליתא דבלולב אינה נדחית המצוה משא\"כ במילה דנדחית מצוה דיום הח' וק\"ל ובדברי הר\"ן אלו עיין מ\"ש בחידושי פ\"ה דמלוה ולוה ה\"א.
והמג\"א סי' תקפ\"ח הקשה דאמאי לא גזרו בתקיעה משום שמא יתקן כלי שיר יעו\"ש עד מ\"ש בסוף דבריו דביו\"ט שרי דממה נפשך אי יו\"ט הוא עבדינן מצוה ואי חול הוא לא עבדינן כלום משא\"כ בשבת ע\"כ והקשה עליו הרב רוח אליהו ז\"ל דליתא דהרי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאיתא בפרק האשה רבה וכו' יעו\"ש.
ודבריו תמוהים דמאחר דבסמוך ירד להבין דברי המג\"א שקדמו וכמ\"ש דעכשיו קאי אמ\"ש הר\"ן דטעם גזרה זו משום דלא בקיאינן בקיבועא דירחא וכו' דאי הוה בקיאינן בקבועא דירחא לא הוי גזרי נמצא דשניא גזרה זו דלא גזרו לעקור דבר מן התורה אף שהיא בשב ואל תעשה אלא משום דלא בקיאינן בקביעא דירחא וא\"כ שפיר כתב המג\"א דאי היה הגזרה משום שמא יתקן כלי שיר היו גוזרין דוקא בשבת דעובר בודאי השבות דיתקן כלי שיר דהוי כמו בקיאינן בקבועא דירחא משא\"כ ביו\"ט לחוד דלא ימנע אי הוי חול אין קפידה ואי הוי יו\"ט איכא מצוה והוי כמו בקיאינן בקבועא דירחא ונמצא הוי המצוה ודאי ולא דחי למצוה זאת השבות ואחר ימים כן ראיתי להרב המובהק בנימין הלוי ז\"ל שנתקשה ג\"כ בדברי המג\"א אלו ותלמידו בס' מרכבת המשנה מתרץ לה כדברי יעו\"ש הל' שופר פ\"ב.
והנה הך קושיא שהקשה המג\"א ז\"ל שלמים וכן רבים הקשו כן ולעילא מנהון הגאון הרא\"ם בביאורו על הסמ\"ג הל' שופר וז\"ל אך קשה דא\"כ בלא גזרה דרבה וכו' דאין לומר יבא עשה של תורה וידחה שבות דרבנן אלא היכא דמבטל עשה בידים אבל היכא דיושב ודברי תורה נעקר מאליו יש כח ביד חכמים לבטל ד\"ת משום שבות דשב ואל תעשה שאני ותירץ דכל דאיכא הכשר מצוה דהיינו דבעידנא דמעקר שבות של דבריהם מקיים עשה דתקיעה אין כח לחכמים להעמיד דבריהם נגד התורה תדע דהא בפ\"ק דיבמות תניא יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת וכו' ת\"ל אני ה' ואע\"ג דכבוד הוי עשה גרידא וחלול שבת הוי ל\"ת ועשה והיינו נמי דפריך וכו' אע\"ג דשופר עשה ויו\"ט הוי ל\"ת ועשה אלו דבריו בקיצור הרבה.
ועיין להרב יבין שמועה דף קכ\"א כלל תנ\"ד ולמה שהקשה הרב על מ\"ש דכל דאיכא הכשר מצוה יבא עשה וידחה ל\"ת ועשה אם כן כשאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ול\"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואי לאו אתי עשה וידחה ל\"ת ולימא רבותא כל מקום וכו' אי אתה מוצא לקיים עשה ול\"ת ועשה שכנגדו מוטב ואי לאו יבא עשה וידחה ל\"ת ועשה וכו' יעו\"ש יש לישב דנקט ל\"ת לחוד לומר דכל דאתה מוצא לקיים שניהם אפי' שהוא עשה נגד ל\"ת לחוד יתקיימו שניהם ולא אתי עשה ודוחה ל\"ת דסד\"א דכל דאיכא עשה נגד ל\"ת הותר הל\"ת מאליו קמ\"ל דלא הותר אלא הוא נדחה וכיון שהוא נדחה כל שאתה מוצא לקיים שניהם צריך לקיימן משא\"כ אי הוה אמר עשה עם ל\"ת הו\"א דמשום דאיכא עשה ול\"ת נגד העשה הוא דאמרינן דאי יכול לקיים שלשתם מוטב כלומר דצריך לקיימן אבל אי לא היה אלא ל\"ת לחוד נגד העשה הו\"א דאף דיכול לקיים שניהם העשה ול\"ת אפ\"ה אתי עשה ודחי ל\"ת דהותר כיון דהוי ל\"ת לחוד אך קשה מה שהקשה שנית מש\"ס אלו מציאות יעו\"ש.
וראיתי למהר\"ב הלוי ז\"ל בס' מרכבת המשנה הל' שופר רצה להליץ על הגאון לקושיות אלו וגם ממה שהקשה עוד עליו מש\"ס דיו\"ט דף ח' ע\"ב יעו\"ש באומרו דעד כאן לא כתב הגאון דכל דאיכא הכשר מצוה דהיינו דהוי בעידנא אז אתי עשה של תורה ודחי שבות דדבריהם אלא במצות עשה דאלימא כגון שופר שמעלה זכרונם של ישראל וכן כבוד אב ואם דהוקש כבודם לכבוד המקום וכל כך הוא גדול שדוחה ל\"ת ועשה אי לאו קרא דאני אבל בעשה דעלמא אף דהוי הכשר מצוה לא דחי לשבות דדבריהם אלו דבריו בקיצור.
ולענ\"ד הוי תורה שבע\"פ ואין דרכו בכך לסתום כל כך ומ\"מ דא עקא במ\"ש בפי' הכשר מצוה לא כפי' רש\"י ולא כפי' התוס' שם דלפי' התוס' הכשר מצוה ר\"ל דלא הוי בעידנא דמבטל הל\"ת מקיים העשה וכדעביד העשה בעידנא דמבטל הל\"ת קרי ליה דעביד גוף המצוה יעו\"ש [יבמות] דף ו' ד\"ה שכן והיינו משום דס\"ל דמאי דמוקי הש\"ס לברייתא בלאו דמחמר נשארה האוקמתא ולפי' רש\"י הכשר מצוה פי' הוא דמוכרח כדי לקיים העשה לעבור אלא תעשה והיינו משום דס\"ל דאוקמתא דמחמר נדחה ופי' הברייתא הוא שחוט לי בשל לי יעו\"ש ואיך פי' פי' זה כמו שהוא פשוט ומה גם דפי' זה לא ניתן ליאמר בש\"ס כלל דא\"כ דפי' שאני הנך שכן הכשר מצוה פי' הוא דהוי בעידנא דכשמבשל או שוחט באותו מעשה מקיים מצות כבוד אב ואם א\"כ גם ביבום הוא כן דכשמיבמה באותו מעשה עצמו הוא מקיים יבמה יבא עליה ונדחה הלאו דואשה אל אחותה לא תקח וכו' והיאך דחי מה להנך שכן הכשר מצוה ובשלמא לפי' רש\"י שפי' דחי דיבום אפשר בחליצה ואינו מוכרח ליבם משא\"כ כבוד אב ואם דהוי הכשר מצוה דאי אפשר לכבוד אב ואם בלא בשול ושחיטה דזה הוא רצונו.
באופן דפי' זה תמוה טובא ולא הוי לא כפי' רש\"י ולא כפי' התוס' מעתה תמוהים דברי מהר\"ב הלוי ז\"ל שם שכתב וז\"ל מבואר הדבר שהרב ז\"ל הוא הרא\"ם בשיטת רש\"י והר\"ן אמרה לשמעתיה יעו\"ש בכל דבריו וליתא דהרא\"ם לא אמרה לשמעתיה לא כרש\"י ולא כתוס' דלרש\"י הכשר מצוה הוא כל דאי אפשר לקיים מצוה זאת בלי ביטול האחרת ובזה די לבטל מצוה משום קיום האחרת וא\"צ בעידנא ממש ולתוס' כדי לבטל מצוה משום קיום מצוה אחרת צריך בעידנא ממש ואין בעידנא קרוי הכשר מצוה אלא הכשר הוא שלא בעידנא ולרא\"ם צריך בעידנא ממש כדי לבטל מצוה אחרת כמו התוס' אלא שהרא\"ם מפרש הכשר מצוה דפי' הוי בעידנא דמי לפי' רש\"י על אופן שפי' בש\"ס מה להנך שכן הכשר ולא הוי כפי' רש\"י ולא כפי' התוס' ועל הכל צ\"ע.
גם במה שסיים מהר\"ב שם וז\"ל אך זה חלי וקשה טובא דלא אתיא אפילו כשיטת רש\"י והר\"ן דלדידהו דוקא כשאי אפשר בשום צד לקיים העשה מבלי שיעקר הל\"ת קרוי בעידנא אבל הכא גבי גזרה דרבה אפשר לקיים המצוה מבלי שיעבירנו ד\"א ברה\"ר כגון שלא ילך אצל בקי אלא שהבקי יוציאנו ידי חובתו בשופר שלו או שיבא בקי לכאן ובזה אף רש\"י והר\"ן יודו דלא הוי בעידנא אלו דבריו ז\"ל דבריו תמוהים טובא דהא כל דגזרו רבנן שלא יתקע שמא יעבירנו ד\"א ברה\"ר כיון שתוקע נמצא עובר אגזרה דרבנן והתקיעה עצמה היא האיסור דרבנן וא\"כ שפיר הוי בעידנא דבעידנא דתוקע ומקיים עשה דאורייתא מבטל שבות דרבנן דגזרו שלא לתקוע דהתקיעה עצמה אסירא מדרבנן ופשוט.
אבל קשה טובא מה שהקשה שם מהר\"ב ז\"ל להרא\"ם סדר קדושים דקא פסיק ותני דבמחמר ליכא אלא לאו ולא עשה והוא תמוה דאיכא עשה לכו\"ע יעו\"ש וכן אני תמיה על מ\"ש שם הרא\"ם בלשון הב' וז\"ל ושי\"ל דה\"א תיתי משאר קרבנות וכו' והא התוס' דף ה' ע\"ב הקשו על מ\"ש בש\"ס ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדבר וא\"ת נילף משאר קרבנות דדחו שבת וכו' ואומר ר\"י דחשיבי כולהו תדיר וכו' יעו\"ש ואיהו ז\"ל כיון דלענין עשה ול\"ת דחה כדחיית הש\"ס והש\"ס קיצר ולא קאמר תיתי משאר קרבנות דאיכא למימר שכן תדיר וכמ\"ש התוס' איך הוא נשתמש מקרבנות והן אמת שבלשונו שינה מדחיית הש\"ס ובתמיד לא קאמר שכן תדיר כהש\"ס אלא שכן ישנן לפני הדבר מ\"מ הדחיה שכן תדיר היא דחיה כדדחי לה הש\"ס וא\"כ הוא הדין קרבנות כמ\"ש התוס'.
הדרן לקמייתא לדברי הרא\"ם על הסמ\"ג שדבריו תמוהים ואף גם זאת ראיתי להרב רוח אליהו ז\"ל הל' שופר דקא מתמה על הרא\"ם עוד במה שהבין דבכבוד אב ואם אי לאו אני ה' הוה דחי העשה דכבוד אב ואם לעשה ול\"ת דשבת דאיכא כרת כיון דהוי בעידנא וליתא דלא אתי אני ה' אלא משום דבעלמא דחי עשה לל\"ת דיש בו כרת ולא דבעלמא דחי עשה לא תעשה ועשה וכמו שנראה הכי מדברי התוס' בסוגיין יעו\"ש אלו דבריו בקיצור ויש להליץ בעד הרא\"ם דאין כונתו בראיה זאת לומר דכיון שהוא בעידנא אמרינן דדחי עשה לל\"ת ועשה אי לאו קרא דאני ה' אלא כונתו דכל דהוי בעידנא דחי עשה ללאו שיש בו כרת להראות כחו של בעידנא דאף שיש בו כרת דחי אותו ואף דנקיט בלישניה עשה ול\"ת כיון דהאמת הוא דאיכא עשה ג\"כ נקיט ליה בלישניה באשגרת לישן ומה גם דהעשה שכנגדו הוא כבוד אב ואם ולגבי עשה גדול כזה העשה שכנגדו כלא חשיב וכמו שכתבו התוס' ד\"ה נגמר ונמצא דליכא אלא ל\"ת לחוד אלא דהוא חמור שיש בו כרת ושוב הביא מש\"ס ר\"ה להראות כח בעידנא שדוחה העשה לעשה ול\"ת ג\"כ ומכל מקום כל דבריו תמוהים ומה שכתבתי הוא משום יגדיל תורה.
עוד כתב הרב הנזכר שם דאין להקשות דעדיין נימא דלא אתי עשה ודוחה ל\"ת דכרת ואצטריך אני ה' דסד\"א דעשה דכבוד אב ואם דאלים ידחה לל\"ת דשבת דאית ביה כרת קמ\"ל דא\"כ לישמועינן קרא זה בל\"ת אחר דלית ביה כרת ולא בל\"ת דכרת דאיכא למטעי דקרא אתי לדיוקא דהא בעלמא אתי עשה ודחי לל\"ת ואף דאיכא כרת ע\"ד שכתב התוס' בענין אחר אלו דבריו ולא זכיתי להבינו דכתביה רחמנא זה גבי לא תעשה שיש בו כרת להורות דדוקא הכא דגלי אני ה' הוא דלא אתי עשה דאלים ודחי לל\"ת אף דיש כרת הא בעלמא יש כח בעשה אלים לדחות אף ל\"ת דאית ביה כרת.
ולעיקר קושיתו הוא כתב דאין להקשות אבל היא קושיא אלימתא הקשו אותה התוס' ד\"ה טעמא דכתב רחמנא וז\"ל וא\"ת אכתי הא אצטריך לגופא דסד\"א דהואיל והוקש וכו' לדחי כדאמר בסוף אלו מציאות וכו' ועיי\"ש מה שתירצו וראיתי להרב לח\"מ ז\"ל שהקשה בדברי רבינו דאיך כתב דמן הדין היה שתוקעין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם הא הך שבות הוי עשה ול\"ת ולא אתי עשה ודוחה ל\"ת ועשה אפי' של דבריהם וכמ\"ש רבינו לעיל פ\"א ותירץ בא' דהך שבות דיתקן כלי שיר הוא קל דהא התורה התירה לתקוע ולכן היה ראוי להתירה גם בשבת אלו דבריו ואנכי לא ידעתי את שיחו וכי התורה מתיר את השבות הא השבות הוא דרבנן ומכח השבות מתבטל התורה בשב ואל תעשה וזאת היא מה שקשה שיבא השבות שהוא עשה ול\"ת וידחה העשה ומה מתרץ דהוי השבות קיל דהתורה התירה אותו ואולי כונתו דכיון דא\"כ מתבטל המצוה מכל וכל ומוכרח לעשות המצוה כשחל יו\"ט בחול א\"כ צריך ג\"כ לתקוע בשבת דלא שייך לחלק בין שניהם כיון דכולהו שייך הך גזרה והוא תירוץ הפר\"ח דכתיבנא לעיל.
ועיין מה שתירץ ב' דשאני הכא דאי אפשר לעשות התקיעה מאתמול כמו התם יעו\"ש וגם בזה לא ידעתי דהקושיא היא דאיך כתב יבא עשה של תורה וידחה ל\"ת שבות של דבריהם והא השבות הזה הוא עשה ול\"ת ומה מתרץ דאי אפשר לעשותה מאתמול וכי משו\"ה יבא עשה וידחה ל\"ת ועשה ונהי דנדון דכתב רבינו בפ\"א הוא שיכול לעשותו מאתמול מ\"מ תלה אותו רבינו שאין עשה של תורה דחי ל\"ת ועשה דשבות דדבריהם גם את הג' שחילק מעין הב' בין נדון דהכא לדפ\"א דהכא הוא בעידנא והתם לאו בעידנא יעו\"ש קשה כמו שהקשיתי ועוד וכי זה מוסכם דכשהוא בעידנא יש כח בעשה לדחות עשה ול\"ת ומה גם דאין בדברי רבינו רמז מזה. כתב עוד וא\"ת וכו' והוא קושית הרא\"ם שלא תירצו והוא תירץ נכון ודוק ומ\"מ יש לדקדק עליו דעפ\"י מה שתירץ בראשונה למה שחקר בראשונה וברירנא כונתו אין מקום לקושיא זאת וכמו שכן תירץ הפר\"ח לקושיא זאת וכמ\"ש בסמוך.
נעוץ סופו בתחילתו במאי דאתן עלה מעיקרא במ\"ש הכנה\"ג סי' תקפ\"ח על דברי הר\"ן וכן כתב בתומת ישרים סי' ע\"ז ראיתי כעת אחר זמן רב בליקוטי הרב יד משה דף קנ\"ט ע\"א שהקשה עליהם ממ\"ש בפסחים דף ס\"ט והזאה מאי טעמא לא דחיה שבת וכו' דהא א\"ר אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת ומאי קושיא שאני מילה דליכא למתלי בטעות וק\"ל וצ\"ע.
ואנכי הרואה לא ידעתי את שיחו דלפי קושייתו נחזי אנן היאך היה קרב הקרבן פסח והא אפשר דהיום לאו י\"ד לחדש הוא ונמצא כמה מלאכות נעשות בקרבן פסח שלא במקום מצוה וגם נאבד מצות קרבן פסח דאינן עושין מספק קרבן פסח אחר אלא שאני קרבן פסח דלא קרב אלא בזמן שהיו מקדשין עפ\"י הראיה וכשהיה בית המקדש קיים דבאותו זמן לא היו מקדשין עפ\"י החשבון וכיון שכן מה הפרש יש בין מילה להזאה דקרבן פסח ופשוט." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומ\"ש הרב המגיד והלח\"מ עיין בספרי אגורה באהלך דף ט\"ז ע\"ג." + ], + [], + [], + [ + "[זה] שתוקע \n וכו'. ועיין מה שהביא הרב המגיד שאמר רבינו האי יעו\"ש וכ\"כ המרדכי הביאו ב\"י סי' תקפ\"ה וכתב מרן עליהם וז\"ל ומשמע דהיינו דוקא כשהיה שם התוקע בשעת הברכה וכו' יעו\"ש ועי' בשיירי כנה\"ג מה שצדד בדברים אלו ובסוף דבריו עיין מה שנסתפק שם וז\"ל וצריך לחקור אם יתברר לנו וכו' יעו\"ש ולענ\"ד נראה דבנדון זה לא יתחיל מתחילת התקיעות אלא ממקום שפסק הראשון ויש לדקדק בדבריו במה שצדד הספק בסוף דבריו דכיון דהברכה לא אהניא גם התקיעות לא מהנו מהיכן בא לו דהברכה לא אהניא אימא דמהניא לאותם התקיעות שתקע דהגע עצמך דאדם אחד שמע מקצת תקיעות ממקום אחד ושוב שמע מקצת תקיעות ממקום אחר מי לא צריך הב' ברכה אחרת היכא דסח בנתיים דע\"כ לא כתבו רבינו ומרן שמע תקיעה אחת בשעה אחת ושניה בשעה שניה הרי אלו מצטרף וכו' ומשמע בלא ברכה אלא היכא דליכא היסח הדעת אבל כל דאיכא היסח הדעת (א\"צ) [צריך] אשארה או אפשר לומר דאיירי בהיסח הדעת וחידוש אשמועינן דמצטרפין וא\"צ להתחיל מתחילת התקיעות ולעולם בברכה שניה ונראה להביא ראיה דצריך לברך ממ\"ש רבינו בהלכה זאת זה שתוקע כשהן יושבין הוא שתוקע על סדר הברכות כשהן עומדים ואינו מדבר בין תקיעות שמיושב לדמעומד ואם סח ביניהם אינו חוזר ומברך עכ\"ל משמע בין דמעומד לדמיושב לפי דהא מיהא יצא י\"ח באותם דמיושב הא לא יצא עדיין י\"ח והסיח דעתו צריך לברך ב' ועדיין יש לעיין בזה וא\"כ בנידון דידן דלצורך הצבור צריך ברכה אחרת לשאר התקיעות משום שלא שמע התוקע הב' הברכה יברך ויתחיל ממקום שפסק והברכה הא' לא אזלא לאיבוד כי נצרכה לתחילת התקיעות." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "סוכה \n שאין לה גג פסולה כיצד וכו'. כמין צריף או שסמך ראש הדופן לכותל וכו'. וכתב הרב המגיד וז\"ל ופרש\"י דכל שמגביה מן הקרקע טפח וכו' או שהרחיק מן הכותל טפח וסכך אותו טפח בסכך הסוכה כשירה דכיון דאיכא וכו' כשירה עכ\"ל ועיין להתוס' כתבו משמו היפך יעו\"ש ולדידי חזי לי דברי רש\"י כמ\"ש הרה\"מ דלתוס' יש להקשות מה מצאו מקום לפרש כן בדבריו דמ\"ש רש\"י והיתה סמוכה על יתידות אין כאן הכרח דכתב כן למצוא אופן שיניח חלל מלמעלה וע\"ז אמר ביתדות שיניח בכותל האחרת ועליהם יסמוך הכותל חדש ואה\"נ שלא יניח חלל זה בלא כלום אלא יסכך אותו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאין \n הקרקע נגזלת. וכרבנן שם דף ל\"א ודלא כר' אליעזר דסובר דקרקע נגזלת בב\"ק דף קי\"ז ואף דבסוכה אמרו ור\"א לטעמיה דאמר אין אדם יוצא י\"ח בסוכתו של חבירו אי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא וא\"נ קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא לאו למימרא דאיכא לספוקי בר\"א אלא כמ\"ש רש\"י דהוצרך לומר הכי ולא בפשיטות דר\"א ס\"ל קרקע נגזלת כדי לומר דר\"א פוסל בשאולה כדאיתא בקדושין יעו\"ש וזה היא דעת הריטב\"א בשיטתו בהך ש\"ס שכתב וז\"ל ואסיקנא דפליגי בשתקף את חבירו והוציאו מסוכתו דר\"א סבר קרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא ואין אדם יוצא י\"ח בסוכתו של חבירו וכו' כוונתו דאף דצדד הש\"ס בדעת ר\"א מ\"מ הרצון בו דר\"א סבר דאין אדם יוצא בסוכה שאולה ואף דלר\"א קרקע נגזלת תפס הצד הזה של הש\"ס כדי לומר דלר\"א סוכה שאולה פסולה והוא פשוט לאפוקי מהרב מרכבת המשנה שהצריך עיון דברי הריטב\"א אלו שכתב דלר\"א קרקע אינה נגזלת וכו' יעו\"ש שזה אמת ויציב ולדעת הרב המקשה אני תמיה עליו דאדמקשה ליה מהש\"ס דבב\"ק תיקשי ליה מש\"ס דסוכה גופא דאילו הריטב\"א כתב ואסיקנא וכו' ואילו בש\"ס לא אסיק הכי אלא מצדד אצדודי והאמת כונתו כדכתיבנא.
כתב ה\"ר מנוח בפ\"א וז\"ל ושמעתי בשם החכם ר' שמואל ב\"ר שלמה דמחיצות הסוכה והסכך כשרין מאשירה ומעיר הנדחת ע\"כ ואני אומר תינח מחיצות דאע\"ג דאמרינן כתותי מכתת שעוריה אפ\"ה כשרות אלא סכך אמאי כשר הא בעינן לגג הסוכה שיעור טפח לפחות עיי\"ש והרב יד אהרן ז\"ל סי' תרכ\"ט כתב עליו וז\"ל קשה דדפנות נמי בעי שיעור וכיון דלשריפה עומד בצרי משיעורייהו אלו דבריו. ואני מצאתי טעם ר' שמואל הביאו המעשה רוקח בריש ספרו פי\"ז מהל' שבת על מ\"ש הרמב\"ם דלחי של אשירה כשרה והבאתי לשונו בס' אגורה באהליך סי' נ\"ט וס' מחלק או\"ח וז\"ל הנרצה אלינו ומזה הפי' הוציא ה\"ר שמואל שמותר לסכך הסוכה באיסורי הנאה דאע\"ג דהוי הסיכוך כאילו נפרך והוו העלים דקים מ\"מ צלתה מרובה מחמתה ולא משוינן חילוק אי הוי מדבר שלם או נפרך לחתיכות דקות כעפר הואיל וממין הראוי לסכך הוא ע\"כ ונקט שם סכך והוא הדין דפנות דהוא הדין והוא הטעם להם דכיון דגבוהות י' ועבדי צל מה לי אי הוו מדבר שלם או נפרך לחתיכות דקות וא\"כ יפה שמע הרב מנוח על שם הרב שמואל דבין המחיצות בין הסכך מעצי אשירה כשרין וטעמו עמו ומה שיש לעמוד בדברי הר\"ש אלו עיין בספרי שם סי' נ\"ט מ\"ש ועל דברי מורינו הרב ר' משה גלאנטי ז\"ל וכעת ראיתי להרב יד אהרן ז\"ל שם מ\"ש על דברי מהרמ\"ג." + ] + ], + [ + [ + "קטן \n שאינו צריך לאמו כבן שש חייב בסוכה . וכתב מרן ויש לתמוה אמאי דחה מאי דאתמר לענין סוכה ונקט שיעורא דאתמר גבי עירוב ואפשר לדחוק וכו' ע\"כ ולפי קוצר דעתי לא באתי לכוונתו לידע מאי קא קשיא ליה דהא בסוגיין דעירובין בפירוש משוה להו אהדדי עירוב לסוכה מדתניא קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו וכן סוכה מי שאין צריך לאמו חייב בסוכה ועל פי הנחה זאת דשוין נינהו קשיא ליה לרב אסי.
עוד כתב מרן וז\"ל תני ר' הושעיא וכו' ואינו יוצא בעירוב אמו כצ\"ל לפי דעתי.
עוד כתב מרן ודע וכו' עד סוף הל' ואני ובני חטאים שלא זכינו להבינו במ\"ש דבליתיה לאבוה במתא הוי בן שש חייב בסוכה וזה אינו דבליתיה לאבוה במתא בן שש יוצא בעירוב אמו ואינו חייב בסוכה דשוין נינהו כמבואר בש\"ס וגם על הלח\"מ יפול התימה דכתב כמו כן.
וראיתי למרן ב\"י סי' תי\"ד כתב וז\"ל אבל הרי\"ף והרמב\"ם פ\"ו [וכו'] לא כתבו אלא דברי רב אסי לבד משמע דסבירא להו דלא סמכינן האי שינוייא דהא שני עד ועד בכלל ור' ינאי וריש לקיש דשנו הכי היינו משום דסבירא להו עד ולא עד בכלל ואנן כרב אסי נקטינן וכו' עכ\"ל והנה מ\"ש דר\"י ור\"ל דשנו הכי הוא משום דסבירא להו עד ולא עד בכלל לא ידעתי כוונתו דנראה מדבריו דאי סבירא להו עד ועד בכלל לא הוה קשיא להו מהברייתא והא אי הוי עד ועד בכלל קשיא להו יותר ויותר ובעיקר הלצתו בעד רבינו הוא דוחק גדול דמי הכניסו לעשות מחלוקת בין ר\"א לר\"ל ור' ינאי כל דמצינן למימר דלא פליגי והביטה וראה מ\"ש התוס' בסוגיין ד\"ה עד ועד לא בעי לשנויי וכו' דא\"כ פליגי ר\"י ור\"ל אדר\"א והמעיין בדבריהם יראה דהכי פירושו דכי הוה משנינן לר\"א הא כדאיתא והא כדאיתא נפקא דבן שש שלמים אי ליתיה לאבוה נגרר בתר האם ולר\"ל ור\"י דמשנינן הכי נפקא דבן חמש שלמים כל דליתיה לאבוה נגרר בתר האם הרי דכתבו דש\"ס מבקש שלא לעשות מחלוקת ואיך אנו נעשה מחלוקת ביניהם." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אכילה \n בליל יו\"ט הראשון חובה וכו'. וכתב מור\"ם סימן תר\"מ ס\"ד אבל בלילה ראשונה אפי' מצטער חייב לאכול שם כזית (כל בו) עכ\"ל והו\"ל להביא מהרא\"ש שכתב כן בפ' שלשה שאכלו גבי ש\"ס דף מ\"ט וז\"ל דדוקא מלילה ראשונה ואילך רשות אבל בלילה הראשונה חובה ואפי' יורדין גשמים חייב לאכול כזית בסוכה דילפינן ט\"ו ט\"ו מחג המצות הרי דאף דמצטער מכח הגשמים חייב בסוכה וכדברי הכלבו ואחרי ראות דברי הרא\"ש אלו אין מקום למה שהקשה הרב לשון למודים חלק או\"ח סימן רל\"א לדברי הכלבו אלו ממ\"ש ריש פ\"ק דע\"ז אע\"פ כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו' וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא ופריך ואמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ולפ\"ז מאי קשה ממצטער וכו' דמאי דפטור הוא בשאר ימים אבל לא בלילה הראשונה יעו\"ש דמאי דחייב בלילה הראשונה אף במצטער היינו מכח הגזירה שוה דט\"ו ט\"ו אבל בשאר ימים פטור וא\"כ לעתיד דמצוה להם הקב\"ה לעשות סוכה הוי כמו סוכה דשאר ימים וכשמצטערים פטירי וא\"כ שפיר מותיב מרבא וק\"ל.
וכ\"כ הטור סי' תרל\"ט וז\"ל ומיהו משאכל בה כזית דגן יצא אע\"ג דשיעור אכילה בלא סוכה הוא בכביצה שאני ליל ראשון שהוא חובה טפי ואפי' לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאוכלו חוצה לה וכו' וכתב מרן ב\"י וז\"ל ולבי מגמגם בזה דקאמר ואפילו לא בעי למיכל אלא כזית דאטו באי בעי תליא מילתא והו\"ל למימר לא מצי במקום לא בעי ועוד דהיא גופא מנ\"ל דשאני ליל ראשון משאר לילות וטפי [הוה] עדיף למינקט טעמא דגמר מחג המצות שיעורא מכזית וכו' אלו דבריו ופירוש דבריו דקשיא ליה ז\"ל במ\"ש ואפי' לא בעי למיכל אלא כזית דנראה דהוי ברצונו אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אלא דאי בעי למיכל כזית צריך שיהיה בסוכה ואינו כן דלילה ראשונה חייב לאכול בסוכה מדאורייתא ולא ברצונו תליא מילתא והכי הו\"ל למימר ואפי' לא מצי למיכל אלא כזית כלומר משום צד שיהיה דאינו יכול לאכול אלא כזית אפ\"ה אסור לאכול חוץ לסוכה ולא בעי יותר מכביצה להתחייב בסוכה והוצרכתי לבארו לפי שראיתי להרב ט\"ז ס\"ק י\"א שכתב שלא הבין קושיא זאת גם במה שהקשה שנית כתב עליו הט\"ז וז\"ל וקושיא הב' אינה קושיא דהטור יליף לה מהירושלמי דמייתי הרא\"ש בסוכה דף כ\"ז ר' זירא בעי מה להלן עד שיאכל כזית דגן מצה אף כאן עד שיאכל כזית דגן בסוכה ומפרש לה דהספק הוא אי הוי חיוב סוכה בליל ראשון [עד כזית] ואינו פטור אלא פחות מכזית וחמיר משאר לילות וקי\"ל לחומרא דבכזית חייב בסוכה וכו' אלו דבריו.
ולענ\"ד אין זה במשמעות דברי הירושלמי דא\"כ למה ליה למימר במצה כזית דגן הוה די שיאמר כזית מצה וכן במה שסיים כזית דגן בסוכה סתם הו\"ל למימר כזית בסוכה אלא וודאי דכל הספק הוא אי צריך דגן בסוכה כמו במצה או סגי בכזית דמיני תרגימא ומשו\"ה הזכיר דגן בשניהם וכן פירשה הרא\"ש ז\"ל ובנו הטור הולך בעקבי אביו ז\"ל וא\"כ אין מכאן ילפותא ומשו\"ה מגמגם בה מרן מהיכא יליף לה הטור והו\"ל למינקט טעמא דגמר מחג המצות דהוי שיעורא בכזית אלא דמצד אחר אני מגמגם אדברי מרן ז\"ל שכתב דהו\"ל למינקט טעמא דגמר ט\"ו ט\"ו וכו' דהיא היא כונת הטור ז\"ל שכתב דשאני ליל ראשון דהטור לא כתב הטעם מ\"ש דשאני ליל ראשון משאר לילות אלא כתב בסתם דשאני ליל ראשון וסמך על המבין והיינו טעמא דגמר ט\"ו ט\"ו מחג המצות וא\"כ אין מקום לקושיתו." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n זמן שיכנס לישב וכו'. וכתב הרב המגיד ומ\"מ נהגו שאין מברכין אלא מסעודה לסעודה והוא כסברת רבינו יעקב עכ\"ל ולא פורש אי מברך קודם ברכת המוציא או אחר ברכת המוציא והרא\"ש הביא משם הר\"מ [מרוטנבורק] דיברך קודם המוציא והוא הסכים דיברך אחר המוציא דכך הוא הראוי יעו\"ש הביא דבריהם הטור סימן תרמ\"ג ומן התימה על הרב חמדת ימים פ\"ד דסוכה שכתב דמנהג המהדרין לברך אותה מיד בכניסתם בסוכה בשעה שרוצים לאכול ואח\"כ רוחצים ידיהם דאף כי לפי הדין יכול לברך אותה קודם ברכת המוציא או אחר ברכת המוציא קודם שיטעום מ\"מ יותר טוב לעשות הדברים בלי פקפוק עכ\"ל. ומהתמהא דהא לדעת הרא\"ש ז\"ל שהוא בעל הסברא הלזו דיברך אותה אחר המוציא קודם טעימה בדוקא צריך לברכה כן ולא קודם ולדעת הר\"מ שהוא מאן דאמר קודם המוציא דוקא צריך אחר הישיבה קודם רחיצת ידים וכמ\"ש בפירוש הרא\"ש משמו וא\"כ איך כתב דכשמברך אותה מיד בכניסתו לסוכה נעשה הדבר בלי פקפוק והא אין נח להם למר ולמר והרי מרן בב\"י סי' הנזכר אף שרצה להסכים דעתו לדעת הר\"מ והליץ בעדו מתלונת הרא\"ש עליו לא מלאו לבו לפסוק כוותיה בספר הקצר כיון שנהגו העולם לברך באכילה ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל \n שאר המינים וכו'. ועיין להרא\"ש מ\"ש על דברי רבינו וכן הוא ס\"ל דיכול להוסיף מאותו מין עצמו אבל לא ממין אחר משום דאיכא בל תוסיף אפילו שמכוין לנוי כמו שיראה המעיין מתוך לשונו ומן התימה עליו דבאותו פרק גופיה לקמן גבי פלוגתא אי אוגדין את הלולב במינו או לא כתב וז\"ל ומינה נשמע לרבנן דאם הוסיף מין אחר לנוי אפי' דרך גדילתו אין בו משום בל תוסיף כיון דלא נתכוון אלא לנוי ובקיצור פסקי הרא\"ש הא דכתב הרא\"ש דאם הוסיף מין אחר לנוי ליכא בל תוסיף ברם הטור באו\"ח סי' תרנ\"א כתב וז\"ל ולא יוסיף וכו' אם יאחזנו לשם מצות לולב איכא בל תוסיף וכו' ע\"כ. משמע דאי לשם נוי ליכא בל תוסיף וכן מורה ממה שסיים נחלקו בו הגאונים אם הוא מין הדס ויכול להוסיף אותו וכו' ולא כתב לשם נוי משמע דאיירי במכוין לשם מצוה ובזה הולך הכל על נכון אמנם הרא\"ש כתב דברי הגאונים אלו וכתב לשם נוי יעו\"ש והשתא כל דברי הרא\"ש קשיא." + ] + ], + [ + [ + "או \n שהיה אחד מהם גנוב או גזול וכו'. עיין מ\"ש הלח\"מ בדעת רבינו דס\"ל מצוה הבאה בעבירה ובמצוות דרבנן לא ס\"ל מצוה הבאה בעבירה ואילו איהו גופיה פי\"ח מהל' מעשה הקרבנות הי\"ד כתב לדעת רבינו דלא ס\"ל מצוה הבאה בעבירה. וזה שאלתי לחד מרבנן ממתא שאלוניקי יע\"א החכם המופלג חר\"י די מאייו נ\"ע וכה היתה תשובתו אלי וז\"ל ואנא דאמרי דאי קשיא ליה דאמר מר דרבינו פסק כרב יהודה וכמ\"ש התוס' דלא חייש למצוה הבאה בעבירה ובהל' לולב כתב דרבינו פסק כשמואל דסבר דגזול פסול דומיא דקרבן ובקרבן ודאי דחייש למצוה הבאה בעבירה הא ודאי דרכו נסתרה ואנא דאמרי דהכי אמר מר דלעולם פסק כשמואל והיכא דגלי קרא דדמיא לקרבן הא ודאי שוין הם ויבואו שניהם כגון ביום ראשון ברם ביום ב' הנגלות לנו דלא דמי לקרבן שהרי יוצא בשאול ובכמה פיסולים אע\"ג דבמקדש דבר תורה הוי. ודע דהתוס' ז\"ל כתבו בסוף הסוגיא דהניזקין דף נ\"ה ופרק מרובה דף ס\"ח דאף מאן דלא חייש למצוה הבאה בעבירה היכא דמברכינן עליו ראוי להחמיר שאין זה מברך יעו\"ש ולפ\"ז אע\"ג דרבינו פסק כשמואל דסבר דלקרבן איכא להאי חששא פסק כוותיה ולא מטעמיה דלעולם היכא דגלי קרא דדמי לקרבן אי ליכא ברכה לא חיישינן אבל אי איכא ברכה אע\"ג דבלמד עצמו לא חיישינן בדבר שיש ברכה חיישינן וראוי להחמיר כמ\"ש התוס' ז\"ל אבל היכא דגלי דלא דמי לקרבן כגון ביום ב' אע\"ג דאיכא ברכה לא חיישינן להא. ולפי האמור אתה תחזה מה שיש בו מן הישוב למאי דקשיא ליה וניחא דפסק התם כרב יאודה אע\"ג דלא חייש והכא פסק כשמואל דחייש כוותיה ולא מטעמיה ולא הוצרך לפרושי כל כי האי מילתא שם רמז דאמר מר דפסק כר\"י וכסברת התוס' ודוק אלו דבריו.
והשבתי לו דאצלי אינו מן היישוב דהא כל עיקר תירוצו הוא ממ\"ש התוס' דלענין ברכה שייך שפיר לכו\"ע מצוה הבאה בעבירה משא\"כ לענין עשית המצוה דפליגי אמוראי והיינו טעמא דאין זה מברך אלא מנאץ א\"כ מאי שנא יום א' מיום ב' כיון דגם ביום ב' מברכינן ואין זה מברך ומה הידמות יש לזה עם קרבן לדברי מעכ\"ת דטעמא דיום [ראשון] הוי משום ברכה ולדבריו הקש הלזה הוא משום חק אמנה לפי פשטות דברי הלח\"מ ההקש מובן דבשלמא גבי יו\"ט ראשון דאינו יוצא בפסולים כיון דהוי דומיא דקרבן דאינו יוצא בפיסול מה התם מצוה הבאה בעבירה פסול אף הכא כן ברם לדברי כבוד תורתו דהיינו טעמא דיו\"ט ב' דיוצא בפסול ולא דמי לקרבן אף ה\"נ יוצא בפיסול אחרים דהיינו מצוה הבאה בעבירה ודוק.
כתב מרן כ\"מ בסוף הלשון אבל סנדל דחליצה דלית ליה שיעור וכו' עיין להרב עץ החיים הל' ציצית ובס' מקראי קודש שתפס עליו דלדבריו א\"כ סנדל של עיר הנדחת אמאי פסול כיון דלא בעי שיעור יעו\"ש.
עוד הקשה עליו וז\"ל גם סוף הל' שחיטה הכשיר רבינו עפר של עיר הנדחת לכיסוי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ולמה ליה האי טעמא תיפוק ליה דליכא שיעור קצוב ולא שייך לומר כתותי מכתת שעוריה עכ\"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לק\"מ דהוצרך להאי טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו דקשיא ליה דלו יהי דכשר לכיסוי דלא בעי שיעור מ\"מ הרי נהנה בעפר זה שמכסה בו ומתרץ דמצות לאו ליהנות ניתנו.
גם מאי דקשיא ליה שם דהכא פסק רבינו של אשרה פסול ושל ע\"ז לא יטול ואם נטל כשר והסכימו המגיד משנה והכ\"מ דע\"ז של גוי שביטלה יוצא ידי חובתו הרי שפסקום לקולא ואילו בפ\"ד דאיסורי מזבח על מ\"ש רבינו אשרה שביטלה אין מביאין ממנה עצים למערכה כתב מרן כיון דלענין לולב נקטינן לחומרא כ\"ש למערכה ודבריו סתרי אהדדי והצריך עיון ולא זכיתי לכונתו דהתם איירי באשרה וגם כאן אפי' נטל לא יצא והיאך עירב הוא ז\"ל ע\"ז עם אשרה ולפי מ\"ש מרן בציצית של ע\"ז לא תידוק דכשר אלא הכי תידוק אם הוא של ישראל הרי היא כשל עיר הנדחת דכתותי מכתת שעוריה ואם של גוי דאית ליה ביטול אם לאחר ביטול שפיר דמי ואם קודם ביטול הוי כשל ישראל וסמך אדהכא." + ], + [ + "של \n דמאי כשר שאפשר יפקיר נכסיו וכו'. כן הוא בש\"ס וכן נתנו טעם ג\"כ לערב בדמאי יעו\"ש בערובין דף ל\"א ומ\"מ רבינו שם בהל' עירובין פ\"א הט\"ו נתן טעם אחר מפני שראוי לעניים ויעו\"ש בתוספות מ\"ש דהוצרך לטעם דהפקר לסומכוס יעו\"ש ואף הכא בלולב איכא ההיא טעמא דחזי לעניים וא\"צ לטעם הפקר אלא אגב ההיא דעירובין דאצטריכא לההיא טעמא משום סומכוס נקטי לטעם דהפקר ברם לדידן דקי\"ל כרבנן א\"צ להפקר ומ\"מ יש לגמגם על רבינו למה לא השוה את מדותיו דבעירובין נקט טעמא דחזי לעניים והכא דאי בעי מפקיר וק\"ל.
ומ\"מ זאת תורת העולה מהש\"ס ורבינו דמצי מפקיר ביו\"ט ושבת מדאמרינן הואיל אשר בזה ישבתי דברי רש\"י שכתב במתני' דעירובין דף ל\"א ד\"ה ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו, ואע\"ג דמצי פריק להו השתא מיהא לא איפרק דמ\"ש דמאי דדמאי אף דלא מפקיר להו לנכסי דשאני הפקר דבידו לעשותו אף היום משא\"כ פדיון עד למחר ומן התימה על הריטב\"א על מסכת שבת כתב יד פט\"ז דף ק\"כ שכתב וז\"ל ואומר לאחרים בואו והצילו לכם אע\"ג דאסור להפקיר בשבת דנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן שאני הכא שהוא כמופקר מאליו וכו' יעו\"ש ומה יענה למ\"ש על שם רש\"י דנראה כמוכרח מכח מאי שנא ולזה אפשר דס\"ל דהאי מתני' היא רבי דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכיון דבבין השמשות מצי מפקיר חשיב חזי ליה.
והמה דברים בטלים דא\"כ פדיון נמי משום שבות הוא דגזרי ובין השמשות לא גזרו וחזרה החקירה לדוכתא, ויש לישב דשאני דמאי דחזי לעניים משא\"כ מעשר שני שלא נפדה לא חזי לשום אדם וכמ\"ש התוס' בעירובין דף ל' ע\"ב ד\"ה ולפרוש עליה, והשתא דאתאן להכי אינו מוכרח מאי דכתבת בדעת רש\"י דאפשר גם הוא יסבור כהריטב\"א.
אבל קשה מהסוגייאות דעירובין ולולב ופרק כל שעה דף ל\"ה יעו\"ש ועוד הקשיתי מסוגיית שבת דף קל\"א ע\"ב דאמרינן התם דאם צייץ בשבת טליתו חייב לר' אליעזר משום דבידו להפקירו יעו\"ש וכה הראיתי דברי הריטב\"א אלו להחכם המובהק עצום ורב מהרי\"ן ודחה להא דשבת דף קל\"א דהתם לענין חיוב חטאת כיון דמדאורייתא יכול להפקירו משו\"ה חייב עליה חטאת. ושוב נדפס ספר שער המלך וראיתי לו ז\"ל האי דחיה יעו\"ש.
ולענ\"ד קושייתי כדקאי קאי דמה לי אי איסורו מדרבנן סוף סוף אינו יכול להפקירו וכיון שכן ליכא חיובא דמוכרח לצייצו דוגמא לזה כתב הריטב\"א גופיה בסוכה גבי דף ל\"ד וז\"ל והנכון דטעמא משום דערלה היא מן הנשרפין וכתותי מכתת שיעוריה וכו' וכן תרומה טמאה [וכו'] ואע\"ג דתרומת אתרוג שהיא תרומת פירות מדרבנן בעלמא היא כל היכא דקאי לשריפה מידי טעמא ליהוי מכתת שיעוריה ופסול מן התורה הרי לך בהדיא דמכח איסור דרבנן נגרר אדאורייתא אף הכא מכח דאסור להפקיר מדרבנן ונמצא שחייב לצייצו ליכא חיובא דשבת ומה גם דהוי מידי דקרבן והוי מייתי חולין לעזרה נמצא חזרה קושיתי לדוכתא וכן מש\"ס דפרק כל שעה דשם ליכא למצדד שום צד כמו שצדד שם בשער המלך יעו\"ש ודע דמה שכתב שם בשער המלך להחזיק הקושיא מש\"ס דפ' מפנין מטעם דקשיא ליה מוקצה מחמת איסור כיון דאינו יכול להפקיר בשבת יש לדחות דכיון דחזי לעניים לא הוי מוקצה וכמ\"ש התוס' שם בפרק מפנין ד\"ה דאי בעי מפקר לנכסי יעו\"ש.
ברם שבתי וראה דהדחיה קיימת משום דכתב הריטב\"א גופיה בשיטה כ\"י וז\"ל ויש מעמידין הגירסא ואומרים דדוקא גבי תרומה דלא חזי לעולם אלא לכהן אבל דמאי חזי לדידיה ולכל העולם שמצניעו עד למחר ומתקנו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה אלא דאי בעי חזי ליה אלו דבריו נמצא דלהנך מפרשים חשיב הדמאי מוקצה אי לא אמרינן דיכול להפקיר אמנם אי מהא הדבר שקול מאי דעתיה אי כהתוס' שהביא בתחילה או כהיש מפרשים וכאן נתגלה דעתו אלא דבלא\"ה ליכא ישוב בההיא דמצה של דמאי דשם ליכא למצדד בשום צד ושוב ראיתי להרב אור יקרות בליקוטיו הקשה להפר\"ח או\"ח סי' תל\"ד דכתב כהריטב\"א ממה שהקשינו מחיוב חטאת למצייץ בשבת יעו\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואין \n נותנים אותו לקטן וכו' ואינו מקנה וכו'. מכאן הוליד הרא\"ש פרק לולב הגזול דף מ\"א דאם אמר יהא במתנה עד שתצא בו ואחר כך יהא שלי כבתחילה לא יצא בו דהוי כמו שאול מהך דינא דאם אינו צריך לחזור וליתנו לו במתנה נהי דקטן לאו בר אקנויי הוא ליקני ליה עד שיצא בו ולחזור לו ממילא אלא וודאי צריך לחזור וליתנו לו במתנה וקטן לאו בר אקנויי הוא.
ומדברי הרא\"ש אלו ראיתי כתוב למורינו הרב אברהם בן עזרא ז\"ל ששמע מפי מורינו ורבינו בעל בתי כהונה שלמד למה שנסתפק לו אי קטן ביום ראשון דחייב מדרבנן בנטילת לולב אי יוצא בשאול וכמו שיוצא גדול בשאר הימים דהוי חיובו מדרבנן ושאול כשר ואחר שהעתיק דברי הרא\"ש ז\"ל כתב ועל דרך זה יש לדקדק בנידון דידן דאי איתא דיוצא בשאול ישאילנו לקטן ויצא בו אלא וודאי אינו יוצא בשאול אלו דבריו וכתב עליו מהר\"א בן עזרא ז\"ל וז\"ל זה שמעתי מפי הרב נר\"ו והסברא נותנת כן דכיון דחיובוהו רבנן במצוה דאורייתא הוי דוקא כעין דאורייתא דכתיב לכם משלכם אבל הראיה אחרי נשיקת ידיו ורגליו לענ\"ד לא מכרעא דאפי' נימא דיוצא בשאול אשמועינן דאי בעי לאקנויי ליה במתנה כעין של תורה לא ליקני ליה ולאו תקנתא דינוקא אשמועינן.
ולענ\"ד תלמידו אחרי נשיקת ידיו ורגליו יפה למד מה\"ר יצחק כהן מדברי הרא\"ש דאי איתא להא דר' זירא ה\"ק אי בעי לאקנויי ליה במתנה כעין של תורה לא ליקני ליה וכו' א\"כ מה למד הרא\"ש מהך דר\"ז דלא מהני לומר יהא במתנה עד שתצא בו ואח\"כ יהא שלי כבתחילה דהוי כמו שאול מדלא אמרינן דליקני ליה עד שיצא בו ולחזור לו ממילא וכו' אימא דאה\"נ דקנין כי האי מהני אף בגדול ומה שאמר ר\"ז לא ליקני הוא קנין כי האי דצריך הקטן אחר כך לאקנויי לגדול לא ליקני אבל קנין אחר כמו שאול מועיל וגדול וקטן שניהם שוים אלא וודאי דס\"ל להרא\"ש דמדאמר הש\"ס לא ליקני וכו' מורה דליכא שום קנין בקטן ואי איתא דבקנין אחר דהיינו לומר יהא במתנה עד שתצא בו ואח\"כ יהא שלי כבתחילה (ה\"ל לומר מועיל) [מועיל הו\"ל לומר] שיעשה קנין זה ומדלא אמר שמע מינה דאינו מועיל נמצא יפה דן מהרי\"ך מדברי הרא\"ש ז\"ל לנדון דידן ודין חליה דמהרי\"ך דלמד כן מדברי הרא\"ש ולא מפשטא דש\"ס דאילו מפשטא דש\"ס יש לדחות כדחית מהראב\"ע ומ\"מ אני תמיה לפי קוצר דעתי על מהרי\"ך ז\"ל דאין דינו יוצא בלמידה מדברי הרא\"ש אלא בפי' קתני הרא\"ש להאי דינא דכתב דאם אמר יהא במתנה עד שתצא בו ואח\"כ יהא שלי כבתחילה הוי כמו שאול והוא למד ממ\"ש ר\"ז לא ליקני וכו' דקטן לאו בר אקנויי וליקני ליה וכו' עד שיצא ולחזור לו ממילא אלא וודאי צריך לחזור וליתנו במתנה לבעליו וכו' הרי בפי' דס\"ל להרא\"ש דגם בקטן אינו מהני לומר ואחר כך יהא שלי כבתחילה דהוי כמו שאול ונמצא הרא\"ש בפי' קתני ליה.
ושוב ראיתי דברי אלה להמג\"א סימן תרנ\"ח ס\"ק ח' וז\"ל אם אמר לקטן יהא שלך עד שתצא בו לא יצא הרא\"ש ע\"כ וכ\"ש שאול ממש ומן התימה על הרבנים ומן האמור כמה תמוהים דברי הב\"ח סק\"ב שכתב ומשמע מדברי הרא\"ש דדוקא לאקנויי לגמרי על מנת שיחזרהו לו לא ליקני לינוקא אבל אם אמר ליה יהא שלך עד שתצא בו ואח\"כ תחזירהו לי דאינו אלא כמו שאול אצל התנוק שפיר דמי עכ\"ד ואדרבא נהפוך הוא שדברי הרא\"ש ברור מללו דגם בקטן לא מהני וצ\"ע ומן התימה על הרב יד אהרן הגהות ב\"י שהביא דברי הב\"ח והמג\"א ולא הרגיש כלל דשניהם כתבו זה היפך זה וכולם משם הרא\"ש ועוד כתב הרב יד אהרן ז\"ל משם הרב מנוח שכתב משם הירושלמי כדברי הב\"ח דאמר שם רב [נחמן בר] יעקב הוה יהיב אתרוגא לבריה הוה אמר ליה כשתזכה בו במצותו אחזירהו לי ע\"כ ואין זה מרפא ארוכה להב\"ח דכתב ומשמע מדברי הרא\"ש ולא מדברי הירושלמי.
ולענ\"ד גם מדברי הירושלמי אין ראיה דלשון הירושלמי הלשון שלו הוא כן בקיצור והכונה כדינו שיחזירהו לו במתנה והירושלמי לאו להכי נחית אלא לענין אחר שהביא ראיה מהאי עובדא יעו\"ש בש\"ס ירושלמי. ונ\"ל לפי כל הכתוב דקטן ביום ראשון אינו יוצא בשאול ואף שנראה היפך מהירושלמי יש לזווגו עם ש\"ס דידן וזה לדעת הרא\"ש אמנם יש לדוחה לדחות שיטת הרא\"ש באמור דלעולם דקטן יוצא ביום ראשון או בשאול או כעין שאול דהיינו שאומר שאחר שיוצא בו יהא שלו כבתחילה ומ\"ש בש\"ס לא ליקני איניש לינוקא וכו' היינו בענין הקנאה אבל אה\"נ דשאול מהני לקטן וכדחיית מהראב\"ע זלה\"ה הנז\"ל ויבא ש\"ס דידן כפשט הירושלמי ומ\"ש מ\"ה מהראב\"ע זלה\"ה דמצד הסברא מוכח דאינו יוצא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אחרי נשיקת ידיו ורגליו לבי אומר לי דאין נדון זה נכנס בגדר זה דכל דתקון וכו' דלא אמרינן כל דתקון אלא כענין מעשר ירקות וכיוצא שהוא ענין שוה לכו\"ע דרבנן תקנו מעשר בירקות אף דפטירי מדאורייתא משא\"כ בנידון דידן דאינו שוה תקון זה לכו\"ע אלא לקטן דוקא וזה הוי חינוך בנידון זה לא שייך למימר כל דתקון וכו' כנ\"ל.", + " ואין\n נותנים אותו לקטן . והקשה הרב תנא הוא הביאו הבני דוד דמשמע דאפי' דיש לקטן קנין מדרבנן לא מהני ממ\"ש פרק לולב הגזול ההיא איתתא דאתאי קמיה דר\"נ וכו' והא פעיתא היא אין לה אלא דמי עצים והרי התם דמשום תקנה דרבנן דתקנת השבים יוצא י\"ח דאורייתא ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לא קשה דשאני גבי לולב דאי לא מקני לינוקא אינו מתבטל תקנת חכמים שיהיה קטן מקנה משא\"כ גבי סוכה דאי יסתור סוכתו כדי ליתן המריש מתבטל תקנת חכמים.
וחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו רצה לחלק בין סוכה ללולב דבלולב קפיד קרא דלא מהני שאול נמצא דצריך שיהיה משלו גמור משא\"כ בסוכה דמהני אפי' שאולה נמצא דלא קפיד קרא שיהיה כל כך שלו וא\"כ כל דהוי שלו אף מתקנת חכמים חשוב כשלו כמן התורה.
ושוב אחר זמן רב ראיתי קושיא הלזו הקשה אותה הרב משאת משה חלק או\"ח סי' ד' להלח\"מ יעו\"ש דמכח קושיתו זאת פנה מדרך הלח\"מ יעו\"ש וכבר כתיבנא דלק\"מ וכעת נראה לברר יותר דשניא דא מן דא דשאני עובדא דרב נחמן דכל עצמן של רבנן בסוכה הוא דתקנו הכי ומשום תקנת השבים והם אמרו בפירוש דיוצא י\"ח מה שאין כן בקנית קטן דלא תקנו בלולב אלא בעלמא ואמרינן בהא לא תקנו ותיקום בדאורייתא." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Yitzchak Yeranen", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file